diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ea52235d33525b065f23741b601b1aa6367c2454
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,724 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Blessings
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות ברכות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות ברכות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מ"ע </b>
+<b> לברך אחר אכילת מזון.</b> לא כ' אחר אכילת לחם. לפי שיטתו דגם ברכת מעין ג' הוא דאורייתא. ע"ל פ"ח הי"ב וע' עירובין ל' א'. דכל מילי איקרי מזון. ועכ"מ ה"ב ד"ה וכן צ"ע ואכמ"ל:
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואפילו </b>
+<b> נתכוון כו' כל שהוא מברך.</b> עי' כ"מ ספ"ג. וא"צ לזה שהוא תלמוד ערוך בירושלמי ברכות רפ' ובסוכה פ"ב ה"ו. דקשה שם הרי פחות מכזית כו' ולדעת הכ"מ שם הוא. רק אם ח"ש אסור [ומזה ראיה דאף בדרבנן אסור ח"ש כמו באיסור דאורייתא וזולת זה כמדומני ל"נ בשו"מ בדחז"ל דח"ש אסור בדרבנן כמו בדאו'. ומכאן ק"ו הדברים להאסור בעצמותו ואכמ"ל]:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>היה </b>
+<b> המברך חייב מד"ס והעונה חייב מד"ת ל"י י"ח עד שיענה. </b> ר"ל שיאמר אחריו מה שהוא אומר. וכפ' לשון הגמ' עונה אחריהם מה שהם אומרים בסוכה ל"ח א' וכ' רבינו ספ"ג ממגילה. וע' בכורים פ"ג מ"ז ובירושלמי שם והכ"מ נדחק בחנם בממכ"ת:
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>או </b>
+<b> שהיה גדול ושינה ממטבע הברכה.</b> נראה שמקורו מהא. דפ"ח ה"י. דהמשנה ממטבע שט"ח ל"י י"ח וא"כ ה"ל ברכה לבטלה ואין לענות אמן על ברכה לבטלה כמש"ל הט"ו. והוא מהא דאין עונין אחר תינוקות המתלמדים כמש"ש בגמ' המבואה בכ"מ:
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>עי' </b> השגת הראב"ד. ולענ"ד לדון דל"ש לברך אשר נתן לך. משנתן לך דכיון שהוא דבר האסור לאכילה הרי לא נתן לו השי"ת לאוכלו לעשות היפוך רצונו י"ת. ואיך יברך ע"ז וע"ש ל"ה ב' מ"ח ב'. ותו דה"ל כאוכל דבר המזיק דאינו מברך וכ"ש המזיק לנשמתו ר"ל. ומכאן תשובה לד' הנה"מ סי' רל"ד. דבאכל איסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה כלל. והרי שיטת רבינו שאינו מברך ע"ז כלל. ואף איש ריבו לא נחלק עליו משום זה. והארכתי בשו"ת אהלי דוד ח"ב בס"ד. ע"ד הנה"מ אלו:
+<b>ואצ"ל </b>
+<b> אם אכל נו"ט.</b> הרבותא דהני שזכר מקודם. אין נפשו קצה בו כמו נו"ט. עי' בכורות ל"ז א'. וע"ש בתוס' וא"כ כ"ש דל"ש ע"ז בה"נ כלל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>וכן </b>
+<b> אם נעלם ממנו אם בירך כו'.</b> ירושלמי ריש ברכות בשם ר' ירמיה בשם ר"ז:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מש"כ </b> הכ"מ טעם לדברי רבינו דמברך על כל שהוא שמא ימלך ויאכל כשיעור ונמצא שאין בידו לתקן ע"ל פ"ח הי"ב ובמג"א סקע"ב. דמברך אח"כ ב' ברכות וא"כ הרי בידו לתקן בכה"ג אלא דגם שם הוא תמוה ואכמ"ל:
+
+Halakhah 13
+
+<b>מש"כ </b> הכ"מ בשם הר"מ. הם ד' התוס' ורא"ש במקומו מ"ד א'. וע"ש בראשונים:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וכן </b>
+<b> אם בירך כשהוא עומד יצא.</b> ילה"ר בד"פ ממש"ל פ"ה ה"ו. והרי כהנים האוכלים מנחות אוכלים בעמידה דאין ישיבה בעזרה אלא למב"ד. ואיך יברכו שם. ולילך למק"א הרי אסור. וי"ל דבכהנים דזריזים הם מותר. ועי' ירושלמי ריש פסחים. ויל"ח מנ"ד אך עי' תוס' יומא כ"ה א'. שדעתם דמותר לאכול קדשים בישיבה דהוא צורך עבודה. אך בזבחים ט"ז א' לס"ל כן וכ"ד רבינו עמש"כ בס"ד פ"י ממע"ק. ותו דבהמ"ז ודאי דאסור בישיבה. אך באמת אין הדין צריך לראיות כלל. וגם כשישב בפתח עזרת ישראל שפיר דמי שרואה מקומו הראשון:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>בירך </b>
+<b> על הפרפרת.</b> עי' גה"ש בירושלמי פ"ו דברכות ה"ה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>לפי </b>
+<b> שאין קבוע לה זמן או אין חייבין מה"ת.</b> לא פירש רבינו הצד השני מהספק וע"ש ברש"י ותוס'. ולו"מ ה"א שהיה מפרש רבינו. די"ל דהוי מ"ע שהז"ג. וכמש"ש בתחילה סד"א הואיל וכ' לחם. בבוקר כמ"ע שהז"ג דמי קמ"ל ורבינא דמספק"ל היא משום סברא זו. ולס"ל כסתמא דגמ' אלא דד' הגמ' גופה צ"ב. שם דאדרבה אם מש"כ לחם בבוקר הוא שהז"ג ממילא ל"ש בנשים וא"כ מותרות לאכול כל היום. וא"כ גם בהמ"ז ל"ה ז"ג כלל ואכ"מ:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הכל </b>
+<b> חייבין כו' אפילו כהנים שאכלו ק"ק בעזרה.</b> אולי הטעם דס"ד דלא יצטרפו לזימון משום שאין אכילתם נקרא אכילה דה"ל אכילת מצוה ולאו להנות. וקרא כ' ואכלתם היינו רק אכילת רשות. וזש"ש בגמ' סד"א ואכלו אותם אשר כופר בהם כ' קמ"ל ואכלת ושבעת. ר"ל דמ"מ הוי אכילה שנהנה בה וגם מקיים מצות התורה. וכיון שהשי"ת ציוה לאכלו ודאי שמה אכילה. ומזה ראי' לשי' רבינו ספ"א דעל אכילת איסור אין מברכין דלא מיקרי אכילה ול"ש ע"ז בהמ"ז. ובחי' שם הארכתי בס"ד, וי"ל ג"כ בפשיטות דסד"א דל"ה קביעות דהרי אוכלים בעמידה דאין ישיבה בעזרה לכהנים. וא"כ ל"ה קביעות לזימון קמ"ל. ועמש"ל פ"ד ה"א בס"ד. ולכאורה יל"פ דקמ"ל דקאמר היינו משום ושבעת דמ"מ הרי שבעים הם. ויהא ראי' מזה דגם שביעה בלא אכילה חייב בבהמ"ז ונפ"מ טובא מזה:
+
+Halakhah 7
+
+<b>ומצטרף </b>
+<b> בין למנין שלש בין למנין עשרה.</b> כ"ה בירושלמי פ"ז ה"ב ועי' בב"ר פ' ויחי ויעוי' תוס' מ"ח א'. ומש"כ הכ"מ בשם הרי"ף בן ט' וי' דלא כרבינו. ואולי הוא לפי שיטת החינוך. ע' תוס' עירובין ג' ב':
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>מש"כ </b> הראב"ד שכ"ה בירושלמי עי' מה"פ פ"ג ה"ג ד"ה ובבהמ"ז:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>שזו </b>
+<b> מצות חכמים.</b> עי' מה"פ פ"ב דחגיגה ה"ה. ומש"כ רבינו דאין מברכין על מים אחרונים. נלה"ר לזה מחולין פ"ז א'. דכוס של בהמ"ז שוה ארבעים זהובים משום ד' ברכות והרי ה"ל עוד ברכה אחרת משום מים אחרונים דודאי המברך היה זוכה בזה א"ו כד' התוס' ורבינו דא"מ ע"ז כלל כאאמו"ר הגז"ל בחידושיו:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>לט </b>
+<b> אדם את ידיו. </b> האחרונים לא זכרו בסי' קס"ג. ד' הכ"מ בהי"ט דזהו רק כשא"א לו בשום אופן למצוא מים וע"ש במג"א. ודע בטושו"ע היא ט"ס וצ"ל "ילוט" ידיו במקום "יטול" וכלשון רבינו מרא דהאי שמעתא:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>עי' </b> הקובץ. דצ"ל לדעת רבינו כמ"ש הרשב"א בחידושיו. דר"ז נקרא בעל הסעודה כיון שהסעודה נעשית בשבילו. ועמג"א סקס"ז ס"ק ל"ב שלא זכר דבריו. ובחידושי אמרתי בס"ד. דה"ט דא"ל לר"ז לשרי לן מר. דמצינו דר' אבהו ס"ל בנדרים ל"ו ב'. התורם משלו על של חבירו טוה"נ שלו א"כ ה"נ הוה ר"ז בעל הסעודה. ור"ז לשיטתי' דאיהו ס"ל בירושלמי שם פ"ד ה"ג. דהוא של בעל הפירות. וע"ש בבבלי א"כ גם בכאן לא היא בעל הסעודה רק בכל זה השיב לו מדעת ריו"ח שהוא האומר דטה"נ של בעל הכרי ובכ"ז הכא ס"ל דבעה"ב בוצע א"כ משמע בכל ענין. ולא כל הענינים שוים. ובזה ישבתי דברי רש"י מקו' הרש"א בברכות ס"ג ב'. במש"ש שעשה יתרו חסד שהאכיל לחם לכל ישראל עשה. והארכתי בחי' שם בס"ד בד"נ תלי"ת:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואין </b>
+<b> מסתכלין בפני האוכל.</b> עי' ירושלמי פ"א דערלה <sup class="footnote-marker"> *)</sup><i class="footnote">הובאה בתוס' קדושין דף ל"ו ע"ב ד"ה כל מצוה כו' עי"ש: המגיה</i> ה"ה מאן דאכיל דחבריה בהית לאסתכולי ביה ולכן אסור להביט בו שלא ימנע מלאכול לפני הבושה. ואמרתי בזה דרך צחות. מ"ש חז"ל בברכות י' ב'. אשה מכרת באורחים יותר מבאיש. דאחז"ל אשה צרה עני' באורחים (ע' בב"מ פ"ז א') ע"כ מבטת בהם כדי שימנעו לאכול ולכן מכרת יותר:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>וכן </b>
+<b> אין מפסידין שאר אוכלים ומשקים.</b> תענית כ' ב'. קסבר אוכלי אדם אין מאכילין לבהמה. וע"ש בד' [המפרש המכונה] רש"י ובשבת נ' ב' ברש"י ותוס' ושם קמ"ז ב'. אין עושין אפוקטוזין מפני הפסד אוכלין ועמג"א ר"ס קע"ח. ובחי' הארכתי בס"ד על השמטת הפוסקים הך דתענית:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>מש"כ </b> הכ"מ בשם הר"מ. בדוכתא אחרינא. הוא בפסחים קי"א ב'. וע' חולין ק"ה ב':
+
+Halakhah 12
+
+<b>ואין </b>
+<b> מכבדין אלא כו' ובשעת כניסה.</b> כ' הכ"מ בפ' אין מכבדין ביציאה. ט"ס הוא וצ"ל במס' ד"א זוטא פ"ו לכניסה הגדול קודם. וליציאה הקטן קודם. ושמעתי זה בשם הג"ר שאול ק"ב ז"ל מווילנא. והוסיף דבזה א"ש מש"כ ביחזקאל (סי' [מ"ו י']) והנשיא אשר בתוכם בבואם יבא ובצאתם יצאו. משום ה"ט דהנשיא יבא קודם להעם והם יצאו מתחילה. אאמו"ר הגז"ל וכבר נדפס ד"ז בהגהותיו לברכות מ"ז א' יעו"ש. וכ"ה בספרי פ' דברים ואתן אותם ראשים עליכם. נכנס ראשון ויצא אחרון. והוא כדברי המס' דא"ז ורבינו ז"ל. ואולם בתוספתא מגילה פ"ג א' שם לענין קימה והידור בפני ת"ח. נוהג בו מורא ויראה. משא ומתן בכניסה ויציאה. והם קודמים לכ"א שנאמר ואתן אותם ראשים עליכם. א"כ מ' אף ביציאה הגדול קודם. ויש לדחוק דכוונת התוספתא בכניסה ויציאה. ר"ל כ"א כדאיתיה בכניסה הם קודמים. וביציאה העם קודמים שזהו כבוד הראשים. ובאמת נראה קצת ט"ס בספרי שרש"י בפי' התורה העתיק להיפוך. נכנס אחרון ויוצא ראשון. וע' בשפ"ח בשם הרא"ם ז"ל ושם הוסיף מלות מביתו לבהכנ"ס ואולי הוא עפ"ד המ"ר ותנחומא פ' בהעלותך פ' אספה לי. א' שם אראב"כ כשהייתי רואה סיעה של ב"א הייתי הולך בדרך אחרת שלא להטריח עליהם וכשאמרתי ד"ז לפני ריב"ז א"ל צריך אתה לעבור לפניהם ויהיו רואים אותך ויעמדו לפניך ואתה מביאם לידי י"ש ע"ש. והוא כמ"ש בירושלמי בכורים רפ"ג. ר' חנינא מחי למאן דלא קאים מקמוי. והוא כמו שכופין על כל מ"ע כמ"ש בבבלי כתובות פ"ו א'. ולכן א"ל ריב"ז שנהפוך הוא ראוי לזכותם במצוה זו ולפ"ז י"ל כל שזכרנו. דודאי י"ל אף ביציאה הגדול קודם. והוא במקום שנוהגים בו קימה והידור. וגי' רש"י נכנס אחרון ויוצא ראשון יתכן יותר. לפ"ז הוא רק בראשים ולא בשאר ת"ח. וא"ש במה שא' ביבמות ק"ה ב' ושלהי הוריות. בזמן שהעם צריכין לו מפסיעין על ראשי עם קודש. וע' ט"ז יו"ד סי' רמ"ד סק"ח. ולדברינו א"ש. דנ"מ בין שאר זקן להראש הת"ח הממונה על הציבור. ולפ"ז שאינו רק משום שיקומו מפניו א"ש הא דכ' בבואם יבא ובצאתם יצאו. דשם ל"ש קימה והידור בבהמ"ק די"ל אף במקום שיש ישיבה כמו בעזרת נשים מ"מ אין עומדים שם. עי' קדושין ל"ג ב' וכה"ג בר"ה ל"א ב' ועי' ב"ב ק"כ א' ודו"ק. ע"כ ביציאה הם קודמים אלא דבמ"ר שם מ' דלכל זקן צריך לכבדו ביציאה עש"ה [ונ"מ ביושב אצל הפתח שאינו שייך קימה מפניו] שו"מ שם בפי' יד יוסף שכ' שהוא כדברי הספרי דאף ביציאה הגדול קודם ע"ש. וע"ש בתנחומא הגי' להקדים לו שלום בכניסה ויציאה. ולא נתבאר ענין השלום ביציאה. ואולי עפמש"ל פ"ה מת"ת ה"ו ויו"נ שהוא ט"ס אח"ז מצאתי בפי' התוספתא ע"ז להגרש"א ז"ל העיר בהשמטותיו מד' רבינו פה ומהספרי דברים [אך מש"ש מד' הירושלמי בכורים פ"ג לפי כבוד הנכנסין לא ידעתי ענינו לנ"ד וגם לא זכר גי' רש"י בספרי שזכרנו למעלה בס"ד. ושוב הקשה בשם בנו מחו' הה"ג מהרי"ל שליט"א אבד"ק יאנווא [ז"ל] מירושלמי פי"ב דשבת ה"ג דא' שם עיילין קדמאי ונפקין קדמאי. ולו"מ ה"א דד"ז משתנה לפי העת והמקום ולפי חוקי ד"א שבכל מדינה ומדינה. והרי גם אצלינו מכבדים ביציאה. ובדברי הספרי נ"ל ברור פי' אחר. עפמ"ש בכ"ב כ"ב א'. נקיטי לי' שוקא. ובת"ח אפי' לאקבועי ע"ש ובפ"ו ה"ט מה' שכנים. ומדוייק מאד לשון הספרי ד"א נוהג בו מורא ויראה משא ומתן בכניסה ויציאה והיינו לצאת בסחורותיו קודם וכן לכנס הכל בכדי שיקדים להרויח לכל אדם. וז"ש ראשים לכל אדם במו"מ ע"ש בספרי ובתוספתא שם. וע' כה"ג במ"ר פ' תבא ברוך אתה בבואך ובצאתך בפרקמטיא שלך. וכן יל"פ דברי התנחומא ומ"ר. ומש"ש "שלום" ט"ס וכמש"ל. אך דברי הירושלמי שם א"א ליישב כן וע"ש ג"כ שלהי הוריות. ולדברי הירושלמי צ"ל מ"ש בצאתם יצאו. עפמ"ש ביומא נ"ג ב' דהיוצא מבהמ"ק יוצא דרך אחוריו. וכ"כ רבינו פ"ז מבה"ב ה"ד. וכה"ג ע"ל פ"ה מת"ת ה"ו. וא"כ מוכרח הנשיא לצאת באחרונה דאל"כ יהיו אחוריהם נגד הנשיא והוא שלא לכבודו וכמש"ש בפ"ה מת"ת ע"כ יצאו הם תחילה וכולם דרך אחוריהם וא"ש ואין ראי' כלל מזה. ואחז"ר שמעתי כן בשם הג"ר אבלי ז"ל מווילנא. וא"כ נ"מ ג"כ בבהמ"ד ובבהכנ"ס שג"כ צריך לצאת דרך אחוריו. כמש"כ בש"ע א"כ א"ש ד' הספרי כגירסתינו ואין להאריך יותר בכאן. ובמש"ל לענין לקום מת"ח בעזרה. עי' ת' הרשב"א חלק ה' שנשאל בקימה בבהמ"ד. והביא ראי' משלהי הוריות ואת"י כעת:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>בהשגת </b> הראב"ד שאם יפליט ג"כ תאבד שא"ל יותר. י"ל ע"ז דמ"מ ירויח שלא יהנה בלא ברכה ולא יעבור על איסור דרבנן. ואולי ס"ל כהנה"מ סי' רל"ד דאם עבר על אד"ר בשוגג א"צ כפרה כלל ואף לפמש"כ בתשובה בס"ד (ועמש"ל ספ"א בס"ד) שלא כדבריו. י"ל דהכא לא עשה איסור ממש רק שנהנה בלא ברכה בכה"ג ל"ש זה וצע"ק:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כך </b>
+<b> אסור לו ליהנות מריח טוב קודם ברכה.</b> נראה דזהו רק לכתחילה אבל בדיעבד ודאי דגם אח"כ צל"ב ולהריח עוד. וע"ל פ"ח הי"ב:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אלא </b>
+<b> מברך ע"ז לעצמו. </b> ואיזה שירצה יקדים. ע' מג"א סרט"ז סק"ז:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>וכן </b>
+<b> המריח בבגדים שבת. </b> ס"ב ב' ש"ה דליתיה לממשא כלל. כ"א הרה"ג מ' צבי יהודה תאומים שליט"א [ז"ל] ומש"כ הכ"מ בשם הרשב"א לתמוה מ"ט לא יברך על בשמים של ערוה. לא הבנתי דלכתחילה ודאי אף הראב"ד החולק ספ"א מודה הכא דאסור:
+
+Halakhah 9
+
+<b>נתערב </b>
+<b> ריח כו'.</b> נלמד מדין הקודם דהולכין אה"ר באורי הגר"א ז"ל רי"ז:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וחייב </b>
+<b> כו' בשמחה שנאמר כו'. </b> בגמ' ס"א ב'. ל"נ אלא כו':
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>עומד </b>
+<b> ומברך.</b> לא נזכר בש"ע דעת רבינו שבעמידה. ועי' ח"ס חא"ח סי' נ"א:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>הרואה </b>
+<b> את החמה.</b> עי' ח"ס שם סי' נ"ו:
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>מש"כ </b> הכ"מ ברייתות לא נמצא שם. וצ"ל אהא דהנכנס למרחץ תוספתא ברכות פ"ו וע"ל מ"ש יצא מן המרחץ הוא מימרות אמוראים בגמ' ס' א'. ונמשך רבינו אחר גי' הרי"ף כאאמו"ר הגז"ל:
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>ע' </b> בצל"ח כ"ט ב'. מה שלא ביאר רבינו דין תה"ד:
+
+Halakhah 26
+
+<b>עי' </b> בס' דעת קדושים לש"ב הג"ר רפאל כ"ץ ז"ל דרוש ב'. ביאור נחמד בדברי רבינו אלה:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכל </b>
+<b> מ"ע שבין אדם למקום.</b> נשלל בזה מצות שבין אדם לחבירו. עי' שו"ת הרשב"א סי' י"ח ובראש ס' אבודרהם ובשו"ת ח"ס חא"ח סי' נ"ד. ובמש"כ רבינו מברך עלי' קודם לעשייתה נשללו ג"כ ברכות הודאה. עי' כ"מ פ"ז ה"ג מתפלה:
+
+Halakhah 3
+
+<b>והיכן </b>
+<b> ציונו בתורה שכ' בה אשר יאמרו לך תעשה.</b> ע' בגמ' דנחלקו בזה אמוראי אם בלאו או בעשה ורבינו ז"ל ס"ל ג"כ בלאו כמש"כ בחיבורו בכ"מ אבל לענין ברכה נקט העשה דאין מברכין על לאו כמש"כ הראשונים ז"ל:
+
+Halakhah 4
+
+<b>וכן </b>
+<b> כל כיו"ב.</b> עי' פ"ג מאישות הכ"ג:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ופדיון </b>
+<b> הבן.</b> לא ציין הכ"מ לשלהי פסחים:
+
+Halakhah 10
+
+<b>בכ"מ </b> סוד"ה כ' הרמ"ך וגם רבינו יסבור כן. ור"ל כשמוציא לאינו בקי. ועי' ח"ס סי' קמ"א:
+
+Halakhah 11
+
+<b>על </b> דעת רבינו ז"ל דאינו מברך אחר עשייתה. עי' ש"ך יו"ד סי' י"ט ובשו"ת ש"א סכ"ו. ובאו"ז הגדול שנדפס זה לא כביר מכת"י הקשה משלהי פסחים דשל פסח פוטר של זבח. והרי הפסח נאכל באחרונה ואיך שייך לפטור כלל. ולפלא גדול שלא הביא דברי רבינו פ"ח ממצה ה"ז וה"ט. שלפמש"ש אין התחלה לקושיתו. וי"ל דאה"נ שמקורו הוא מקו' זו ובחידושי הארכתי הרבה בס"ד. ועמש"ש בס"ד:
+
+Halakhah 12
+
+<b>עשה </b>
+<b> מעקה לגגו כו'.</b> בח"ס חא"ח סי' נ"ב פשוט לו שאינו מברך עד מכוש האחרון. וע"ש בטעמא דאין מברכין על כתיבת ס"ת:
+<b>שחט </b>
+<b> פסחו וחגיגתו מברך לשחוט. </b> לפ"מ דקיי"ל דאשפעה"י ע"ל הי"ד. א"כ א"ש בפסח אבל בחגיגה הל"ל בעל אם שוחטה בשותפות ואולי דכשבא במיעט ה"ל קצת חוב מדרבנן. ע' לח"מ פ"ג מחו"מ ה"ו שלא זכר דברי רבינו לאלה המפורשים. עי' הגהמ"י אות ו' מה שהעיר לרבינו מעל אכילת מרור. ולכאורה י"ל דרבינו אה"נ דס"ל לברך לאכול מרור. וכמש"כ הרשב"ם בשלהי פסחים לאכול הפסח והזבח. ע"ש מהתוספתא וה"נ במרור דמנ"מ. אבל ע' פ"ח מחו"מ ה"ו ז' מבואר שם שמברך על אכילת מצה ומרור. עש"ה נגד התוספתא ונגד הכלל דהכא וגם נגד מש"ש בפי' המשנה בפסחים ג"כ לאכול וצע"ג. מש"ב הרר"ח נ"ז מפיקעלין שליט"א:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>בחוה"מ </b>
+<b> של פסח. </b> לא דקדק רבינו להזכיר דגם בז' של פסח הוא כן. מש"כ הכ"מ כיון דקיי"ל סדל"ח. ע"ל פ"ג ממילה ה"ו מש"כ בשם הרשב"א ונדחה תירוצו. וע"ל פ"ב מק"ש הי"ג מש"כ הכ"מ בעצמו. כאאמו"ר הגז"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f0d9362886146b337b720e3bff47968711177488
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,727 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Blessings
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות ברכות
+merged
+https://www.sefaria.org/Benei_Binyamin_on_Mishneh_Torah,_Blessings
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות ברכות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מ"ע </b>
+<b> לברך אחר אכילת מזון.</b> לא כ' אחר אכילת לחם. לפי שיטתו דגם ברכת מעין ג' הוא דאורייתא. ע"ל פ"ח הי"ב וע' עירובין ל' א'. דכל מילי איקרי מזון. ועכ"מ ה"ב ד"ה וכן צ"ע ואכמ"ל:
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואפילו </b>
+<b> נתכוון כו' כל שהוא מברך.</b> עי' כ"מ ספ"ג. וא"צ לזה שהוא תלמוד ערוך בירושלמי ברכות רפ' ובסוכה פ"ב ה"ו. דקשה שם הרי פחות מכזית כו' ולדעת הכ"מ שם הוא. רק אם ח"ש אסור [ומזה ראיה דאף בדרבנן אסור ח"ש כמו באיסור דאורייתא וזולת זה כמדומני ל"נ בשו"מ בדחז"ל דח"ש אסור בדרבנן כמו בדאו'. ומכאן ק"ו הדברים להאסור בעצמותו ואכמ"ל]:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>היה </b>
+<b> המברך חייב מד"ס והעונה חייב מד"ת ל"י י"ח עד שיענה. </b> ר"ל שיאמר אחריו מה שהוא אומר. וכפ' לשון הגמ' עונה אחריהם מה שהם אומרים בסוכה ל"ח א' וכ' רבינו ספ"ג ממגילה. וע' בכורים פ"ג מ"ז ובירושלמי שם והכ"מ נדחק בחנם בממכ"ת:
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>או </b>
+<b> שהיה גדול ושינה ממטבע הברכה.</b> נראה שמקורו מהא. דפ"ח ה"י. דהמשנה ממטבע שט"ח ל"י י"ח וא"כ ה"ל ברכה לבטלה ואין לענות אמן על ברכה לבטלה כמש"ל הט"ו. והוא מהא דאין עונין אחר תינוקות המתלמדים כמש"ש בגמ' המבואה בכ"מ:
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>עי' </b> השגת הראב"ד. ולענ"ד לדון דל"ש לברך אשר נתן לך. משנתן לך דכיון שהוא דבר האסור לאכילה הרי לא נתן לו השי"ת לאוכלו לעשות היפוך רצונו י"ת. ואיך יברך ע"ז וע"ש ל"ה ב' מ"ח ב'. ותו דה"ל כאוכל דבר המזיק דאינו מברך וכ"ש המזיק לנשמתו ר"ל. ומכאן תשובה לד' הנה"מ סי' רל"ד. דבאכל איסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה כלל. והרי שיטת רבינו שאינו מברך ע"ז כלל. ואף איש ריבו לא נחלק עליו משום זה. והארכתי בשו"ת אהלי דוד ח"ב בס"ד. ע"ד הנה"מ אלו:
+<b>ואצ"ל </b>
+<b> אם אכל נו"ט.</b> הרבותא דהני שזכר מקודם. אין נפשו קצה בו כמו נו"ט. עי' בכורות ל"ז א'. וע"ש בתוס' וא"כ כ"ש דל"ש ע"ז בה"נ כלל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>וכן </b>
+<b> אם נעלם ממנו אם בירך כו'.</b> ירושלמי ריש ברכות בשם ר' ירמיה בשם ר"ז:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מש"כ </b> הכ"מ טעם לדברי רבינו דמברך על כל שהוא שמא ימלך ויאכל כשיעור ונמצא שאין בידו לתקן ע"ל פ"ח הי"ב ובמג"א סקע"ב. דמברך אח"כ ב' ברכות וא"כ הרי בידו לתקן בכה"ג אלא דגם שם הוא תמוה ואכמ"ל:
+
+Halakhah 13
+
+<b>מש"כ </b> הכ"מ בשם הר"מ. הם ד' התוס' ורא"ש במקומו מ"ד א'. וע"ש בראשונים:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וכן </b>
+<b> אם בירך כשהוא עומד יצא.</b> ילה"ר בד"פ ממש"ל פ"ה ה"ו. והרי כהנים האוכלים מנחות אוכלים בעמידה דאין ישיבה בעזרה אלא למב"ד. ואיך יברכו שם. ולילך למק"א הרי אסור. וי"ל דבכהנים דזריזים הם מותר. ועי' ירושלמי ריש פסחים. ויל"ח מנ"ד אך עי' תוס' יומא כ"ה א'. שדעתם דמותר לאכול קדשים בישיבה דהוא צורך עבודה. אך בזבחים ט"ז א' לס"ל כן וכ"ד רבינו עמש"כ בס"ד פ"י ממע"ק. ותו דבהמ"ז ודאי דאסור בישיבה. אך באמת אין הדין צריך לראיות כלל. וגם כשישב בפתח עזרת ישראל שפיר דמי שרואה מקומו הראשון:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>בירך </b>
+<b> על הפרפרת.</b> עי' גה"ש בירושלמי פ"ו דברכות ה"ה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>לפי </b>
+<b> שאין קבוע לה זמן או אין חייבין מה"ת.</b> לא פירש רבינו הצד השני מהספק וע"ש ברש"י ותוס'. ולו"מ ה"א שהיה מפרש רבינו. די"ל דהוי מ"ע שהז"ג. וכמש"ש בתחילה סד"א הואיל וכ' לחם. בבוקר כמ"ע שהז"ג דמי קמ"ל ורבינא דמספק"ל היא משום סברא זו. ולס"ל כסתמא דגמ' אלא דד' הגמ' גופה צ"ב. שם דאדרבה אם מש"כ לחם בבוקר הוא שהז"ג ממילא ל"ש בנשים וא"כ מותרות לאכול כל היום. וא"כ גם בהמ"ז ל"ה ז"ג כלל ואכ"מ:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הכל </b>
+<b> חייבין כו' אפילו כהנים שאכלו ק"ק בעזרה.</b> אולי הטעם דס"ד דלא יצטרפו לזימון משום שאין אכילתם נקרא אכילה דה"ל אכילת מצוה ולאו להנות. וקרא כ' ואכלתם היינו רק אכילת רשות. וזש"ש בגמ' סד"א ואכלו אותם אשר כופר בהם כ' קמ"ל ואכלת ושבעת. ר"ל דמ"מ הוי אכילה שנהנה בה וגם מקיים מצות התורה. וכיון שהשי"ת ציוה לאכלו ודאי שמה אכילה. ומזה ראי' לשי' רבינו ספ"א דעל אכילת איסור אין מברכין דלא מיקרי אכילה ול"ש ע"ז בהמ"ז. ובחי' שם הארכתי בס"ד, וי"ל ג"כ בפשיטות דסד"א דל"ה קביעות דהרי אוכלים בעמידה דאין ישיבה בעזרה לכהנים. וא"כ ל"ה קביעות לזימון קמ"ל. ועמש"ל פ"ד ה"א בס"ד. ולכאורה יל"פ דקמ"ל דקאמר היינו משום ושבעת דמ"מ הרי שבעים הם. ויהא ראי' מזה דגם שביעה בלא אכילה חייב בבהמ"ז ונפ"מ טובא מזה:
+
+Halakhah 7
+
+<b>ומצטרף </b>
+<b> בין למנין שלש בין למנין עשרה.</b> כ"ה בירושלמי פ"ז ה"ב ועי' בב"ר פ' ויחי ויעוי' תוס' מ"ח א'. ומש"כ הכ"מ בשם הרי"ף בן ט' וי' דלא כרבינו. ואולי הוא לפי שיטת החינוך. ע' תוס' עירובין ג' ב':
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>מש"כ </b> הראב"ד שכ"ה בירושלמי עי' מה"פ פ"ג ה"ג ד"ה ובבהמ"ז:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>שזו </b>
+<b> מצות חכמים.</b> עי' מה"פ פ"ב דחגיגה ה"ה. ומש"כ רבינו דאין מברכין על מים אחרונים. נלה"ר לזה מחולין פ"ז א'. דכוס של בהמ"ז שוה ארבעים זהובים משום ד' ברכות והרי ה"ל עוד ברכה אחרת משום מים אחרונים דודאי המברך היה זוכה בזה א"ו כד' התוס' ורבינו דא"מ ע"ז כלל כאאמו"ר הגז"ל בחידושיו:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>לט </b>
+<b> אדם את ידיו. </b> האחרונים לא זכרו בסי' קס"ג. ד' הכ"מ בהי"ט דזהו רק כשא"א לו בשום אופן למצוא מים וע"ש במג"א. ודע בטושו"ע היא ט"ס וצ"ל "ילוט" ידיו במקום "יטול" וכלשון רבינו מרא דהאי שמעתא:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>עי' </b> הקובץ. דצ"ל לדעת רבינו כמ"ש הרשב"א בחידושיו. דר"ז נקרא בעל הסעודה כיון שהסעודה נעשית בשבילו. ועמג"א סקס"ז ס"ק ל"ב שלא זכר דבריו. ובחידושי אמרתי בס"ד. דה"ט דא"ל לר"ז לשרי לן מר. דמצינו דר' אבהו ס"ל בנדרים ל"ו ב'. התורם משלו על של חבירו טוה"נ שלו א"כ ה"נ הוה ר"ז בעל הסעודה. ור"ז לשיטתי' דאיהו ס"ל בירושלמי שם פ"ד ה"ג. דהוא של בעל הפירות. וע"ש בבבלי א"כ גם בכאן לא היא בעל הסעודה רק בכל זה השיב לו מדעת ריו"ח שהוא האומר דטה"נ של בעל הכרי ובכ"ז הכא ס"ל דבעה"ב בוצע א"כ משמע בכל ענין. ולא כל הענינים שוים. ובזה ישבתי דברי רש"י מקו' הרש"א בברכות ס"ג ב'. במש"ש שעשה יתרו חסד שהאכיל לחם לכל ישראל עשה. והארכתי בחי' שם בס"ד בד"נ תלי"ת:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואין </b>
+<b> מסתכלין בפני האוכל.</b> עי' ירושלמי פ"א דערלה <sup class="footnote-marker"> *)</sup><i class="footnote">הובאה בתוס' קדושין דף ל"ו ע"ב ד"ה כל מצוה כו' עי"ש: המגיה</i> ה"ה מאן דאכיל דחבריה בהית לאסתכולי ביה ולכן אסור להביט בו שלא ימנע מלאכול לפני הבושה. ואמרתי בזה דרך צחות. מ"ש חז"ל בברכות י' ב'. אשה מכרת באורחים יותר מבאיש. דאחז"ל אשה צרה עני' באורחים (ע' בב"מ פ"ז א') ע"כ מבטת בהם כדי שימנעו לאכול ולכן מכרת יותר:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>וכן </b>
+<b> אין מפסידין שאר אוכלים ומשקים.</b> תענית כ' ב'. קסבר אוכלי אדם אין מאכילין לבהמה. וע"ש בד' [המפרש המכונה] רש"י ובשבת נ' ב' ברש"י ותוס' ושם קמ"ז ב'. אין עושין אפוקטוזין מפני הפסד אוכלין ועמג"א ר"ס קע"ח. ובחי' הארכתי בס"ד על השמטת הפוסקים הך דתענית:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>מש"כ </b> הכ"מ בשם הר"מ. בדוכתא אחרינא. הוא בפסחים קי"א ב'. וע' חולין ק"ה ב':
+
+Halakhah 12
+
+<b>ואין </b>
+<b> מכבדין אלא כו' ובשעת כניסה.</b> כ' הכ"מ בפ' אין מכבדין ביציאה. ט"ס הוא וצ"ל במס' ד"א זוטא פ"ו לכניסה הגדול קודם. וליציאה הקטן קודם. ושמעתי זה בשם הג"ר שאול ק"ב ז"ל מווילנא. והוסיף דבזה א"ש מש"כ ביחזקאל (סי' [מ"ו י']) והנשיא אשר בתוכם בבואם יבא ובצאתם יצאו. משום ה"ט דהנשיא יבא קודם להעם והם יצאו מתחילה. אאמו"ר הגז"ל וכבר נדפס ד"ז בהגהותיו לברכות מ"ז א' יעו"ש. וכ"ה בספרי פ' דברים ואתן אותם ראשים עליכם. נכנס ראשון ויצא אחרון. והוא כדברי המס' דא"ז ורבינו ז"ל. ואולם בתוספתא מגילה פ"ג א' שם לענין קימה והידור בפני ת"ח. נוהג בו מורא ויראה. משא ומתן בכניסה ויציאה. והם קודמים לכ"א שנאמר ואתן אותם ראשים עליכם. א"כ מ' אף ביציאה הגדול קודם. ויש לדחוק דכוונת התוספתא בכניסה ויציאה. ר"ל כ"א כדאיתיה בכניסה הם קודמים. וביציאה העם קודמים שזהו כבוד הראשים. ובאמת נראה קצת ט"ס בספרי שרש"י בפי' התורה העתיק להיפוך. נכנס אחרון ויוצא ראשון. וע' בשפ"ח בשם הרא"ם ז"ל ושם הוסיף מלות מביתו לבהכנ"ס ואולי הוא עפ"ד המ"ר ותנחומא פ' בהעלותך פ' אספה לי. א' שם אראב"כ כשהייתי רואה סיעה של ב"א הייתי הולך בדרך אחרת שלא להטריח עליהם וכשאמרתי ד"ז לפני ריב"ז א"ל צריך אתה לעבור לפניהם ויהיו רואים אותך ויעמדו לפניך ואתה מביאם לידי י"ש ע"ש. והוא כמ"ש בירושלמי בכורים רפ"ג. ר' חנינא מחי למאן דלא קאים מקמוי. והוא כמו שכופין על כל מ"ע כמ"ש בבבלי כתובות פ"ו א'. ולכן א"ל ריב"ז שנהפוך הוא ראוי לזכותם במצוה זו ולפ"ז י"ל כל שזכרנו. דודאי י"ל אף ביציאה הגדול קודם. והוא במקום שנוהגים בו קימה והידור. וגי' רש"י נכנס אחרון ויוצא ראשון יתכן יותר. לפ"ז הוא רק בראשים ולא בשאר ת"ח. וא"ש במה שא' ביבמות ק"ה ב' ושלהי הוריות. בזמן שהעם צריכין לו מפסיעין על ראשי עם קודש. וע' ט"ז יו"ד סי' רמ"ד סק"ח. ולדברינו א"ש. דנ"מ בין שאר זקן להראש הת"ח הממונה על הציבור. ולפ"ז שאינו רק משום שיקומו מפניו א"ש הא דכ' בבואם יבא ובצאתם יצאו. דשם ל"ש קימה והידור בבהמ"ק די"ל אף במקום שיש ישיבה כמו בעזרת נשים מ"מ אין עומדים שם. עי' קדושין ל"ג ב' וכה"ג בר"ה ל"א ב' ועי' ב"ב ק"כ א' ודו"ק. ע"כ ביציאה הם קודמים אלא דבמ"ר שם מ' דלכל זקן צריך לכבדו ביציאה עש"ה [ונ"מ ביושב אצל הפתח שאינו שייך קימה מפניו] שו"מ שם בפי' יד יוסף שכ' שהוא כדברי הספרי דאף ביציאה הגדול קודם ע"ש. וע"ש בתנחומא הגי' להקדים לו שלום בכניסה ויציאה. ולא נתבאר ענין השלום ביציאה. ואולי עפמש"ל פ"ה מת"ת ה"ו ויו"נ שהוא ט"ס אח"ז מצאתי בפי' התוספתא ע"ז להגרש"א ז"ל העיר בהשמטותיו מד' רבינו פה ומהספרי דברים [אך מש"ש מד' הירושלמי בכורים פ"ג לפי כבוד הנכנסין לא ידעתי ענינו לנ"ד וגם לא זכר גי' רש"י בספרי שזכרנו למעלה בס"ד. ושוב הקשה בשם בנו מחו' הה"ג מהרי"ל שליט"א אבד"ק יאנווא [ז"ל] מירושלמי פי"ב דשבת ה"ג דא' שם עיילין קדמאי ונפקין קדמאי. ולו"מ ה"א דד"ז משתנה לפי העת והמקום ולפי חוקי ד"א שבכל מדינה ומדינה. והרי גם אצלינו מכבדים ביציאה. ובדברי הספרי נ"ל ברור פי' אחר. עפמ"ש בכ"ב כ"ב א'. נקיטי לי' שוקא. ובת"ח אפי' לאקבועי ע"ש ובפ"ו ה"ט מה' שכנים. ומדוייק מאד לשון הספרי ד"א נוהג בו מורא ויראה משא ומתן בכניסה ויציאה והיינו לצאת בסחורותיו קודם וכן לכנס הכל בכדי שיקדים להרויח לכל אדם. וז"ש ראשים לכל אדם במו"מ ע"ש בספרי ובתוספתא שם. וע' כה"ג במ"ר פ' תבא ברוך אתה בבואך ובצאתך בפרקמטיא שלך. וכן יל"פ דברי התנחומא ומ"ר. ומש"ש "שלום" ט"ס וכמש"ל. אך דברי הירושלמי שם א"א ליישב כן וע"ש ג"כ שלהי הוריות. ולדברי הירושלמי צ"ל מ"ש בצאתם יצאו. עפמ"ש ביומא נ"ג ב' דהיוצא מבהמ"ק יוצא דרך אחוריו. וכ"כ רבינו פ"ז מבה"ב ה"ד. וכה"ג ע"ל פ"ה מת"ת ה"ו. וא"כ מוכרח הנשיא לצאת באחרונה דאל"כ יהיו אחוריהם נגד הנשיא והוא שלא לכבודו וכמש"ש בפ"ה מת"ת ע"כ יצאו הם תחילה וכולם דרך אחוריהם וא"ש ואין ראי' כלל מזה. ואחז"ר שמעתי כן בשם הג"ר אבלי ז"ל מווילנא. וא"כ נ"מ ג"כ בבהמ"ד ובבהכנ"ס שג"כ צריך לצאת דרך אחוריו. כמש"כ בש"ע א"כ א"ש ד' הספרי כגירסתינו ואין להאריך יותר בכאן. ובמש"ל לענין לקום מת"ח בעזרה. עי' ת' הרשב"א חלק ה' שנשאל בקימה בבהמ"ד. והביא ראי' משלהי הוריות ואת"י כעת:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>בהשגת </b> הראב"ד שאם יפליט ג"כ תאבד שא"ל יותר. י"ל ע"ז דמ"מ ירויח שלא יהנה בלא ברכה ולא יעבור על איסור דרבנן. ואולי ס"ל כהנה"מ סי' רל"ד דאם עבר על אד"ר בשוגג א"צ כפרה כלל ואף לפמש"כ בתשובה בס"ד (ועמש"ל ספ"א בס"ד) שלא כדבריו. י"ל דהכא לא עשה איסור ממש רק שנהנה בלא ברכה בכה"ג ל"ש זה וצע"ק:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כך </b>
+<b> אסור לו ליהנות מריח טוב קודם ברכה.</b> נראה דזהו רק לכתחילה אבל בדיעבד ודאי דגם אח"כ צל"ב ולהריח עוד. וע"ל פ"ח הי"ב:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אלא </b>
+<b> מברך ע"ז לעצמו. </b> ואיזה שירצה יקדים. ע' מג"א סרט"ז סק"ז:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>וכן </b>
+<b> המריח בבגדים שבת. </b> ס"ב ב' ש"ה דליתיה לממשא כלל. כ"א הרה"ג מ' צבי יהודה תאומים שליט"א [ז"ל] ומש"כ הכ"מ בשם הרשב"א לתמוה מ"ט לא יברך על בשמים של ערוה. לא הבנתי דלכתחילה ודאי אף הראב"ד החולק ספ"א מודה הכא דאסור:
+
+Halakhah 9
+
+<b>נתערב </b>
+<b> ריח כו'.</b> נלמד מדין הקודם דהולכין אה"ר באורי הגר"א ז"ל רי"ז:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וחייב </b>
+<b> כו' בשמחה שנאמר כו'. </b> בגמ' ס"א ב'. ל"נ אלא כו':
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>עומד </b>
+<b> ומברך.</b> לא נזכר בש"ע דעת רבינו שבעמידה. ועי' ח"ס חא"ח סי' נ"א:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>הרואה </b>
+<b> את החמה.</b> עי' ח"ס שם סי' נ"ו:
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>מש"כ </b> הכ"מ ברייתות לא נמצא שם. וצ"ל אהא דהנכנס למרחץ תוספתא ברכות פ"ו וע"ל מ"ש יצא מן המרחץ הוא מימרות אמוראים בגמ' ס' א'. ונמשך רבינו אחר גי' הרי"ף כאאמו"ר הגז"ל:
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>ע' </b> בצל"ח כ"ט ב'. מה שלא ביאר רבינו דין תה"ד:
+
+Halakhah 26
+
+<b>עי' </b> בס' דעת קדושים לש"ב הג"ר רפאל כ"ץ ז"ל דרוש ב'. ביאור נחמד בדברי רבינו אלה:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכל </b>
+<b> מ"ע שבין אדם למקום.</b> נשלל בזה מצות שבין אדם לחבירו. עי' שו"ת הרשב"א סי' י"ח ובראש ס' אבודרהם ובשו"ת ח"ס חא"ח סי' נ"ד. ובמש"כ רבינו מברך עלי' קודם לעשייתה נשללו ג"כ ברכות הודאה. עי' כ"מ פ"ז ה"ג מתפלה:
+
+Halakhah 3
+
+<b>והיכן </b>
+<b> ציונו בתורה שכ' בה אשר יאמרו לך תעשה.</b> ע' בגמ' דנחלקו בזה אמוראי אם בלאו או בעשה ורבינו ז"ל ס"ל ג"כ בלאו כמש"כ בחיבורו בכ"מ אבל לענין ברכה נקט העשה דאין מברכין על לאו כמש"כ הראשונים ז"ל:
+
+Halakhah 4
+
+<b>וכן </b>
+<b> כל כיו"ב.</b> עי' פ"ג מאישות הכ"ג:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ופדיון </b>
+<b> הבן.</b> לא ציין הכ"מ לשלהי פסחים:
+
+Halakhah 10
+
+<b>בכ"מ </b> סוד"ה כ' הרמ"ך וגם רבינו יסבור כן. ור"ל כשמוציא לאינו בקי. ועי' ח"ס סי' קמ"א:
+
+Halakhah 11
+
+<b>על </b> דעת רבינו ז"ל דאינו מברך אחר עשייתה. עי' ש"ך יו"ד סי' י"ט ובשו"ת ש"א סכ"ו. ובאו"ז הגדול שנדפס זה לא כביר מכת"י הקשה משלהי פסחים דשל פסח פוטר של זבח. והרי הפסח נאכל באחרונה ואיך שייך לפטור כלל. ולפלא גדול שלא הביא דברי רבינו פ"ח ממצה ה"ז וה"ט. שלפמש"ש אין התחלה לקושיתו. וי"ל דאה"נ שמקורו הוא מקו' זו ובחידושי הארכתי הרבה בס"ד. ועמש"ש בס"ד:
+
+Halakhah 12
+
+<b>עשה </b>
+<b> מעקה לגגו כו'.</b> בח"ס חא"ח סי' נ"ב פשוט לו שאינו מברך עד מכוש האחרון. וע"ש בטעמא דאין מברכין על כתיבת ס"ת:
+<b>שחט </b>
+<b> פסחו וחגיגתו מברך לשחוט. </b> לפ"מ דקיי"ל דאשפעה"י ע"ל הי"ד. א"כ א"ש בפסח אבל בחגיגה הל"ל בעל אם שוחטה בשותפות ואולי דכשבא במיעט ה"ל קצת חוב מדרבנן. ע' לח"מ פ"ג מחו"מ ה"ו שלא זכר דברי רבינו לאלה המפורשים. עי' הגהמ"י אות ו' מה שהעיר לרבינו מעל אכילת מרור. ולכאורה י"ל דרבינו אה"נ דס"ל לברך לאכול מרור. וכמש"כ הרשב"ם בשלהי פסחים לאכול הפסח והזבח. ע"ש מהתוספתא וה"נ במרור דמנ"מ. אבל ע' פ"ח מחו"מ ה"ו ז' מבואר שם שמברך על אכילת מצה ומרור. עש"ה נגד התוספתא ונגד הכלל דהכא וגם נגד מש"ש בפי' המשנה בפסחים ג"כ לאכול וצע"ג. מש"ב הרר"ח נ"ז מפיקעלין שליט"א:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>בחוה"מ </b>
+<b> של פסח. </b> לא דקדק רבינו להזכיר דגם בז' של פסח הוא כן. מש"כ הכ"מ כיון דקיי"ל סדל"ח. ע"ל פ"ג ממילה ה"ו מש"כ בשם הרשב"א ונדחה תירוצו. וע"ל פ"ב מק"ש הי"ג מש"כ הכ"מ בעצמו. כאאמו"ר הגז"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..51b97033077c190e878ecc1108bfae3a662c3141
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,186 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Circumcision
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות מילה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות מילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מ"ע למול ביום השמיני.</b> נכלל בזה גם מלת העבדים ממה של"כ "הבן" ועי' כ"מ מה שלא נמנה מ"ע בפ"ע. ובמעה"ח ה"ר מסנהדרין נ"ט א' מש"ש ואנו אין לנו אלא גה"נ בלבד:
+<b>מצוה </b>
+<b> על האב למול את בנו.</b> יש להסתפק אם בכלל זה גם על הבן הנולד לעבד משפחה שנתייחדה לו. ולכאורה י"ל דכיון דא"ל יחס כדא' ביבמות כ"ג א'. ס"ב א' ב"ק ט"ו א' ובכ"מ. ל"ש לחייבו משום אב דאינו נקרא אביו כלל. ול"ש עליו מצות הבן על האב. כמו בכל ישראל. וע"ל שכ' רבינו דב"ד מחוייבים למול העבדים אם לא מלו הרב שלו. מ' דהוא עצמו אינו חייב במצות מילה כלל וע"ל ה"ו דיכול להתנות שלא למולו. וא"כ ודאי ל"ש חיוב מילה על העבד. רק כשנימול כבר. י"ל דחייב לימול בני משפחה המיוחדת לו. או אף משפחה שאינה מיוחדת לו. דודאי בישראל כל כה"ג שנקרא אביו חייב למילו. וע' יבמות נ"ב ב' שו"מ בשעה"מ שכבר העיר בחקירה זו. ואמנם לא התעורר לומר דל"ש לקרותו אב כיון שאין לו יחס. וי"ל דמה"ט גם עבד עברי אינו מחוייב למול את בנו שהולידה לו שפחה שניתן לו. והאדון חייב במילתו וצ"ע. וס' זה יש להסתפק לד' המקנה דגם נשים חייבות במצות מילה שמחוייבים כל ישראל למול. מדכ' המול לכם כל זכר גם נשים חייבות ולא נתמעטו רק מחיובא דאב לבנו. ע"ש בקדושין כ"ט א'. ובחידושי ת"ל תמכתי יסודותיו מכ"מ בדחז"ל בס"ד. א"כ יל"ע אם השפחה חייבת במצוה זו. דמ"מ היא אמה. וכן אם העבד חייב בזה. וע"ש בשעה"מ מש"כ מב"ק. ובס' המקנה שם ואת"י כעת:
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b>
+<b> מלין בנו של אדם שלא מדעתו.</b> נ"ל דמקורו מב"ק צ"א ב'. אנא בעינא למעבד מצוה. ועי' נדרים ל"ו ב'. אם תורם משלו עש"ח טוה"נ ש"מ. כאאמו"ר הגז"ל. ועי' תב"ש סי' כ"ח. מש"כ ע"ד הש"ך חו"מ סשפ"ב וע"ש בקצה"ח ובמקומו ישבתי הכל ת"ל:
+<b>אבל </b>
+<b> אינו חייב כרת עד שימות.</b> עי' השגת הראב"ד וכ"ה דעת התוס' מכות י"ד א'. ד"ה לאפוקי ועי' טורי אבן ר"ה ו' א'. שכ' דאם גמר בדעתו שלא לימול חייב כבר כרת בזה. וי"ל דבזה גם רבינו מודה. וא"ש קו' אאמו"ר הגז"ל בחידושיו מחולין דף ב'. דפריך שם אי מומר לד"א היינו מומר לערלות. והרי לרבינו מומר לערלות קיל משאר מומר כמו לחלב ודם דשם הוא חייב כבר כרת ולערלות הוא עתה רק בעשה ורק לאחר מיתה הוא בכרת. ולהאמור י"ל דס"ל לרבינו דלא נקרא מומר רק כשגומר בדעתו שלא למול עוד. ול"נ לה"ר לרבינו מיבמות ה' ב'. ופסחים ע"ז א'. וע' סוכה כ"ה א'. מכל אלו המקומות ראיה לשי' רבינו. והדברים ארוכים מאוד אתי במחיצתי תלי' וכאן לקצר אני צריך ועמש"ל ספ"ג ס"ד:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כיצד </b>
+<b> לקח שפחה ועוברה.</b> נ"ל דצ"ל שפחה מעוברת ואח"כ ילדה זהו מקנת כסף. וכ"ה לקמן ה"ה. כאאמו"ר ז"ל:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>בכ"מ </b> נלמד רבינו במכ"ש. תמוה ל"ל כ"ש מה שהוא משנה ערוכה שבת קל"ז א'. בה"ש של ע"ש נימול לעשרה וע' נדה מ"ב ב'. ולקמן הט"ו כאאמו"ר הגז"ל:
+
+Halakhah 10
+
+<b>כשם </b>
+<b> שמילת הבנים דו"ש כך מילת עבדים.</b> שמעתי בשם ס' נחל איתן להקשות מ"ט דו"ש הרי יכול להפקירו וכדא' בשבת קל"א א' כה"ג. דלר"א אין מכשירי מזוזה וציצית דו"ש מה"ט. ותי' דל"א הכי רק במכשירי מצוה ולא במצוה עצמה. ובדבריו נ"ל ליישב קוהמפ' בביצה י"ב א'. דלב"ש אין מוציאין קטן למול ביו"ט והרי ר"א שמותי היא וכב"ש ס"ל כמ"ש בירושלמי בכ"מ. ואיך משכ"ל לאסור ביו"ט. כיון דאפילו מכשיריו דו"ש כ"ש יו"ט. ועי' שו"ת. ח"ס חא"ח סי' קמ"ח. ולדבריו נ"ל דנפ"מ בעבד קטן דאד"ש. משום שיכול להפקירו. אך מ"ד הח"ס חא"ח סקכ"ד וחיו"ד סשט"ז שטרח ליישב קו' הגאון השואל מהגר"ד דייטש ז"ל. מ"ט פד"ש ול"א שיפקיר קרקעותיו לשי' התוס' פסחים ג' ב'. מ' דלס"ל סברא זו. וכ"נ דכיון דלר"א מכשירין כמצוה עצמה מה"ת לחלק בזה. וצ"ע בגוף ה' ולשיטתי' ק' שפיר דר"א אדב"ש בביצה שם. ואולם בחידושי ישבתי בס"ד בפשיטות בדברי הירושלמי ספ"ק דר"ה וספ"ב דמגילה אם מכשירי מצוה שדו"ש דוחין אף בלילה ע"ש. וא"כ א"ש. וא"ש גם הך דלולב שם ע"ש. דלר"א גם מכשירי לולב דו"ש כמ"ש בשבת שם. ואמנם קו' ס' נ"א אין לה מקום כלל. דמאי מהני שיפקירנו הרי כל ישראל חייבין למולו. וא"כ לא יפטור ממצות מילה בו ביום כלל. וגם שמא יזכה בו עע"ג ודאי אסור דה"ה מפקיעו ממצות מילה. וגם יל"ע בזה דהפקר לישראל לבד ולא לעע"ג אינו הפקר. ע' ירושלמי פ"ו דפאה. ולהיפוך ודאי דלא. ואולי יתכן קצת לפ"מ דקיי"ל דערלות שלב"ז ל"ה ערלה עי' פ"א מתרומות ה"ז. א"כ משכ"ל שיפקירנו קודם יום ח'. דאז ל"ש לקרותו ביטול מצות מילה כיון שלא חל כלל. אך יל"ח מנידון דשם. דשם אינו מבטל מצות מילה לגמרי משא"כ כאן. וילה"א בזה לולי שאכ"מ:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>מי </b>
+<b> שנולד.</b> עי' ש"ק ספי"א דיבמות ד"ה ליאות:
+
+Halakhah 15
+
+<b>וכן </b>
+<b> מילה שלב"ז.</b> עי' כ"מ. ולולי דבריו נ"ל דצ"ל "וכל" במקום "וכן":
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>עד </b>
+<b> שיפול בו דם ויחזרו מראיו.</b> מבואר דא"צ להמתין ז' ימים אח"כ ולא כס' יד הקטנה ואין חוששין כלל לדבריו בזה אך הרה"ג ר' יעקב בן כ' אחי הגרצ"י ז"ל הגאבד"ק ראגאלי העירני מהש"ך סי' רס"ג שדעתו כס' יד הקטנה. והוא חידוש:
+
+Halakhah 18
+
+<b>שס"נ </b>
+<b> דוחה הכל. </b> עי' ח"ס חיו"ד סרס"א מש"כ ע"ד רבינו אלו. ובחידושי לפסחים ס"א ב'. הארכתי בזה בס"ד:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ע' </b> שו"ת ש"א שהאריך מנ"ל לרבינו דאפילו בחול אינו חוזר. ול"נ מקור נאמן לזה מיבמות מ"ז ב' דגם במילת גר הדין כן. והרי מילת גר (הוא שלב"ז דא) אינו בשויו"ט ואולי י"ל דטעמא דאסור משום חובל. ואסור כשאינו לעיכובא וכמש"כ בחיבורי ס"ס פ' לך באורך:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וק"ו </b>
+<b> הדברים אם לא דחו מכשירי מילה שבות שהוא מדבריהם כו'.</b> ר"ל להביאו דרך רה"ר וכמש"כ ה"ט ובשבת כ"ש לאו דאורייתא ביו"ט ויל"ע על קו' כזה וערובין פ"ג ב'. וסוכה ט"ז ב'. די"ל שבת חמור איסור שבות דידה מלאו דיו"ט דאורייתא ע"ש. ונראה דשאני לאו דיו"ט דשבת ויו"ט כהדדי נינהו כדא' בכ"מ גזירה יו"ט אטו שבת. ע"ע שבת כ"ג ב' ביצה י"ח א'. ול"ה גל"ג בכה"ג ע"ש בתוס' משא"כ סוכה ושבת וראיה מיבמות ו' א'. דדחי שם שאני לאוי דשבת דחמיר. והרי אף בלאו דיו"ט כן כמבואר בשבועות ט"ו ב'. דאין בנין בהמ"ק דוחה גם יו"ט מהך קרא דא"ש תשמורו ע"ש ברש"י. או ביו"ט בשבת וצע"ק בזה. ואולם מש"כ הכ"מ על הק"ו דז"ש רבא דאתייא בק"ו נפלא ממני דהא רבא קאי אקרא דלבדו. ואיך שייך לדין ק"ו בזה בדאורייתא ממה שהוא דרבנן. וע' ידים פ"ב מ"ב. ובדברי הגר"א ז"ל שם וצ"ע לדברי הכ"מ דהכא שהוא שלא כהלכה עש"ה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ואבי </b>
+<b> הבן מברך להכניסו בבשא"א. מצוה על האב למול את בנו יתר כו'. </b> לפה"נ ס"ל לרבינו דה"ט דאבי הבן מברך להכניסו. ויל"פ לפי דבריו דז"ש להכניסו בבריתו של א"א. לפ"מ דיליף בקדושין כ"ט א' דמצות האב למול את בנו הוא מדכ' וימל אברהם אי"ב. ולפ"ז י"ל דאם מל בעצמו מברך להכניסו קודם ברכת למול [וכן אם אחר מל אותו בשליחות מקודם] [ויל"ע לפ"ז גם במילת עבדים כן. וע"ל ה"ה ויש לחלק] אולם להירושלמי פ"ק דקדושין ה"ז דיליף דמצות האב למול א"ב מקרא דביום השמיני ימול. א"א לפרש דז"ש להכניסו בבשא"א. וע' בשו"ת ח"ס חיו"ד סרמ"ט מה שהאריך בפי' ברכה זו. ובמקומו הארכתי בס"ד:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואבי </b>
+<b> הבן מברך שהחיינו.</b> פשוט שלמד כן מפה"ב דמברך שהחיינו כשלהי פסחים. וכ"ש מצות מילה החשובה והחמורה מאד ושקבלוה בשמחה. וכמ"ש בשבת ק"ל א' ומגילה ט"ז ב'. ולפלא מאד בעיני שלא זכר רבינו ענין הסעודה למילה הנזכר בגמ' שם ובפר"א המובא בתוס'. וע' בתנחומא פ' תצוה וע' נדה ל"ח ב' מ' דהוא מדאורייתא. וע' ירושלמי מגילה פ"ק דמגילה ה"ה דמאחרים ע"ש:
+
+Halakhah 4
+
+<b>המל </b>
+<b> את הגרים כו'.</b> נראה ודאי דמברך שהחיינו וכן בעבד הנימול:
+
+Halakhah 5
+
+<b>והמל </b>
+<b> אדם גדול.</b> עי' פ"ג מק"ש הט"ז וצ"ל דגדול דהכא ל"ד קאמר:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>לפיכך </b>
+<b> אם הניח ערלתו נתכוין כו'. </b> מ' אף אם אינו לשום גירות איכא מצוה ול"י מנ"ל הא. ומי שאני מצות מילה משאר מצות שלא היו מניחין לעובד ע"ג לעשותה כמש"כ פ"י ממלכים ה"י ובאופן שאינו לו לרפואה י"ל דאסור משום חובל דאף ב"נ מוזהר ע"ז. ע' ב"ק צ"א ב' ובהמקנה שלהי קדושין:
+
+Halakhah 8
+
+<b>וכל </b>
+<b> המפיר בריתו שא"א והניח ערלתו או משכה אלחלעה"ב.</b> הכ"מ ציין לאבות ושם לא נזכר רק ראשית דבריו. ואולם כ"ה בירושלמי פ"א דפאה ופ' חלק. וע' בבלי (סנהדרין מ"ד א') שבועות י"ג א'. מפיר ברית בבשר ואם עשה תשובה כו'. ודרשו חכמים ע"ז תכרת לעה"ב א"ל עשה תשובה. וצ"ל דמ"ש בסנהדרין מ"ד א' דעכן י"ל חלעה"ב. והרי א' שם ע"א דהיה מושך בערלתו דגם ע"ז עשה תשובה ומל עצמו כראוי קודם שנסקל. ולעד"נ דאם כבר נימול כהוגן שוב אף שנמשכה ערלתו נקרא מהול מה"ת. דהא קיי"ל משוך אסור בתרומה רק מדרבנן כמ"ש ביבמות ע"ב א'. וכפ' רבינו פ"ז מתרומות ה"י. אבל מ"מ אם המשיך עצמו ה"ה חייב על מעשה רע שעשה וכפר בבריתו של א"א. על זדון לבבו שמעיז לעשות כן. אבל מ"מ לא נקרא ערל כל שקיים מצות מילה כראוי [וע' כה"ג מנחות נ"ג א'. אימא גברא בלאו ואפסולי לא מפסל. וילה"א בזה] ועי' תוס' יבמות שם ד"ה מדבריהם:<br><b> וש"ב </b> הרב המאה"ג מהר"ח נאטינזאהן שי' כ' אלי בדבר שהעירו המפרשים מהא דמשיך אוכל בתרומה מה"ת. והרי אלחלעה"ב מ' דהוי ערל נ"ל דנ"מ אם משוך ע"י אחרים כהני שהיו בימי בן כוזיבא ביבמות ע"ב א' או מעצמו שאירע לו כן ה"ה כערל. משא"כ אם הוא בעצמו מושך ערלתו וכפר בבשא"א הוא אסור מה"ת בתרומה. ותוס' היו גורסים בסנהדרין עכן משוך בערלתו הי. ע"כ הקשו שפיר. משא"כ גירסתנו מושך וכ"ה שם ל"ח י"ב. וכן מש"א במכילתא פ' בא פ' ומלתה אותו להביא זה שנתקיימה אצלו מצות מילה פ"א וחזר הבשר כו' דאוכל בפסח. שזהו ג"כ אם מעצמו עכת"ד ואנא עדיפא מיני' קאמינא דבכל ענין אינו נקרא ערל וצ"ע. ולדעת רבינו י"ל דמ"ש בחולין ד' ב' מומר לערלות היינו בכה"ג שמשך ערלתו ובכה"ג נ"ל שמודה להראב"ד ע"ל פ"א ה"ב ומש"ש בס"ד. ואש"ק כאאמו"ר הגז"ל שהזכרתי שם. ויל"ע בזה לענין חיוב חטאת דלפ"מ ד"א במכות י"ג ב'. משום שוא"ת הרי משכ"ל מצות מילה לעבור עלי' בקו"ע. אך לדברינו דאם משך ערלתו אינו פסול מה"ת לתרומה וקדשים. רק דמ"מ הוא חייב כרת על זדון לבבו. א"כ שפיר ה"ל שוא"ת משא"כ אם נחלק בא"א ק' משם:
+
+Halakhah 9
+
+<b>צריך </b> ישוב מדוע לא זכר רבינו מה שחמורה שדוחה נגעים אפי' שלב"ז. ושדוחה שבת החמורה ועוד הנזכרים שם במשנה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ceb69d19ce0536c2e74443498dc2728c17289fd3
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,189 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Circumcision
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות מילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Benei_Binyamin_on_Mishneh_Torah,_Circumcision
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות מילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מ"ע למול ביום השמיני.</b> נכלל בזה גם מלת העבדים ממה של"כ "הבן" ועי' כ"מ מה שלא נמנה מ"ע בפ"ע. ובמעה"ח ה"ר מסנהדרין נ"ט א' מש"ש ואנו אין לנו אלא גה"נ בלבד:
+<b>מצוה </b>
+<b> על האב למול את בנו.</b> יש להסתפק אם בכלל זה גם על הבן הנולד לעבד משפחה שנתייחדה לו. ולכאורה י"ל דכיון דא"ל יחס כדא' ביבמות כ"ג א'. ס"ב א' ב"ק ט"ו א' ובכ"מ. ל"ש לחייבו משום אב דאינו נקרא אביו כלל. ול"ש עליו מצות הבן על האב. כמו בכל ישראל. וע"ל שכ' רבינו דב"ד מחוייבים למול העבדים אם לא מלו הרב שלו. מ' דהוא עצמו אינו חייב במצות מילה כלל וע"ל ה"ו דיכול להתנות שלא למולו. וא"כ ודאי ל"ש חיוב מילה על העבד. רק כשנימול כבר. י"ל דחייב לימול בני משפחה המיוחדת לו. או אף משפחה שאינה מיוחדת לו. דודאי בישראל כל כה"ג שנקרא אביו חייב למילו. וע' יבמות נ"ב ב' שו"מ בשעה"מ שכבר העיר בחקירה זו. ואמנם לא התעורר לומר דל"ש לקרותו אב כיון שאין לו יחס. וי"ל דמה"ט גם עבד עברי אינו מחוייב למול את בנו שהולידה לו שפחה שניתן לו. והאדון חייב במילתו וצ"ע. וס' זה יש להסתפק לד' המקנה דגם נשים חייבות במצות מילה שמחוייבים כל ישראל למול. מדכ' המול לכם כל זכר גם נשים חייבות ולא נתמעטו רק מחיובא דאב לבנו. ע"ש בקדושין כ"ט א'. ובחידושי ת"ל תמכתי יסודותיו מכ"מ בדחז"ל בס"ד. א"כ יל"ע אם השפחה חייבת במצוה זו. דמ"מ היא אמה. וכן אם העבד חייב בזה. וע"ש בשעה"מ מש"כ מב"ק. ובס' המקנה שם ואת"י כעת:
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b>
+<b> מלין בנו של אדם שלא מדעתו.</b> נ"ל דמקורו מב"ק צ"א ב'. אנא בעינא למעבד מצוה. ועי' נדרים ל"ו ב'. אם תורם משלו עש"ח טוה"נ ש"מ. כאאמו"ר הגז"ל. ועי' תב"ש סי' כ"ח. מש"כ ע"ד הש"ך חו"מ סשפ"ב וע"ש בקצה"ח ובמקומו ישבתי הכל ת"ל:
+<b>אבל </b>
+<b> אינו חייב כרת עד שימות.</b> עי' השגת הראב"ד וכ"ה דעת התוס' מכות י"ד א'. ד"ה לאפוקי ועי' טורי אבן ר"ה ו' א'. שכ' דאם גמר בדעתו שלא לימול חייב כבר כרת בזה. וי"ל דבזה גם רבינו מודה. וא"ש קו' אאמו"ר הגז"ל בחידושיו מחולין דף ב'. דפריך שם אי מומר לד"א היינו מומר לערלות. והרי לרבינו מומר לערלות קיל משאר מומר כמו לחלב ודם דשם הוא חייב כבר כרת ולערלות הוא עתה רק בעשה ורק לאחר מיתה הוא בכרת. ולהאמור י"ל דס"ל לרבינו דלא נקרא מומר רק כשגומר בדעתו שלא למול עוד. ול"נ לה"ר לרבינו מיבמות ה' ב'. ופסחים ע"ז א'. וע' סוכה כ"ה א'. מכל אלו המקומות ראיה לשי' רבינו. והדברים ארוכים מאוד אתי במחיצתי תלי' וכאן לקצר אני צריך ועמש"ל ספ"ג ס"ד:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כיצד </b>
+<b> לקח שפחה ועוברה.</b> נ"ל דצ"ל שפחה מעוברת ואח"כ ילדה זהו מקנת כסף. וכ"ה לקמן ה"ה. כאאמו"ר ז"ל:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>בכ"מ </b> נלמד רבינו במכ"ש. תמוה ל"ל כ"ש מה שהוא משנה ערוכה שבת קל"ז א'. בה"ש של ע"ש נימול לעשרה וע' נדה מ"ב ב'. ולקמן הט"ו כאאמו"ר הגז"ל:
+
+Halakhah 10
+
+<b>כשם </b>
+<b> שמילת הבנים דו"ש כך מילת עבדים.</b> שמעתי בשם ס' נחל איתן להקשות מ"ט דו"ש הרי יכול להפקירו וכדא' בשבת קל"א א' כה"ג. דלר"א אין מכשירי מזוזה וציצית דו"ש מה"ט. ותי' דל"א הכי רק במכשירי מצוה ולא במצוה עצמה. ובדבריו נ"ל ליישב קוהמפ' בביצה י"ב א'. דלב"ש אין מוציאין קטן למול ביו"ט והרי ר"א שמותי היא וכב"ש ס"ל כמ"ש בירושלמי בכ"מ. ואיך משכ"ל לאסור ביו"ט. כיון דאפילו מכשיריו דו"ש כ"ש יו"ט. ועי' שו"ת. ח"ס חא"ח סי' קמ"ח. ולדבריו נ"ל דנפ"מ בעבד קטן דאד"ש. משום שיכול להפקירו. אך מ"ד הח"ס חא"ח סקכ"ד וחיו"ד סשט"ז שטרח ליישב קו' הגאון השואל מהגר"ד דייטש ז"ל. מ"ט פד"ש ול"א שיפקיר קרקעותיו לשי' התוס' פסחים ג' ב'. מ' דלס"ל סברא זו. וכ"נ דכיון דלר"א מכשירין כמצוה עצמה מה"ת לחלק בזה. וצ"ע בגוף ה' ולשיטתי' ק' שפיר דר"א אדב"ש בביצה שם. ואולם בחידושי ישבתי בס"ד בפשיטות בדברי הירושלמי ספ"ק דר"ה וספ"ב דמגילה אם מכשירי מצוה שדו"ש דוחין אף בלילה ע"ש. וא"כ א"ש. וא"ש גם הך דלולב שם ע"ש. דלר"א גם מכשירי לולב דו"ש כמ"ש בשבת שם. ואמנם קו' ס' נ"א אין לה מקום כלל. דמאי מהני שיפקירנו הרי כל ישראל חייבין למולו. וא"כ לא יפטור ממצות מילה בו ביום כלל. וגם שמא יזכה בו עע"ג ודאי אסור דה"ה מפקיעו ממצות מילה. וגם יל"ע בזה דהפקר לישראל לבד ולא לעע"ג אינו הפקר. ע' ירושלמי פ"ו דפאה. ולהיפוך ודאי דלא. ואולי יתכן קצת לפ"מ דקיי"ל דערלות שלב"ז ל"ה ערלה עי' פ"א מתרומות ה"ז. א"כ משכ"ל שיפקירנו קודם יום ח'. דאז ל"ש לקרותו ביטול מצות מילה כיון שלא חל כלל. אך יל"ח מנידון דשם. דשם אינו מבטל מצות מילה לגמרי משא"כ כאן. וילה"א בזה לולי שאכ"מ:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>מי </b>
+<b> שנולד.</b> עי' ש"ק ספי"א דיבמות ד"ה ליאות:
+
+Halakhah 15
+
+<b>וכן </b>
+<b> מילה שלב"ז.</b> עי' כ"מ. ולולי דבריו נ"ל דצ"ל "וכל" במקום "וכן":
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>עד </b>
+<b> שיפול בו דם ויחזרו מראיו.</b> מבואר דא"צ להמתין ז' ימים אח"כ ולא כס' יד הקטנה ואין חוששין כלל לדבריו בזה אך הרה"ג ר' יעקב בן כ' אחי הגרצ"י ז"ל הגאבד"ק ראגאלי העירני מהש"ך סי' רס"ג שדעתו כס' יד הקטנה. והוא חידוש:
+
+Halakhah 18
+
+<b>שס"נ </b>
+<b> דוחה הכל. </b> עי' ח"ס חיו"ד סרס"א מש"כ ע"ד רבינו אלו. ובחידושי לפסחים ס"א ב'. הארכתי בזה בס"ד:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ע' </b> שו"ת ש"א שהאריך מנ"ל לרבינו דאפילו בחול אינו חוזר. ול"נ מקור נאמן לזה מיבמות מ"ז ב' דגם במילת גר הדין כן. והרי מילת גר (הוא שלב"ז דא) אינו בשויו"ט ואולי י"ל דטעמא דאסור משום חובל. ואסור כשאינו לעיכובא וכמש"כ בחיבורי ס"ס פ' לך באורך:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וק"ו </b>
+<b> הדברים אם לא דחו מכשירי מילה שבות שהוא מדבריהם כו'.</b> ר"ל להביאו דרך רה"ר וכמש"כ ה"ט ובשבת כ"ש לאו דאורייתא ביו"ט ויל"ע על קו' כזה וערובין פ"ג ב'. וסוכה ט"ז ב'. די"ל שבת חמור איסור שבות דידה מלאו דיו"ט דאורייתא ע"ש. ונראה דשאני לאו דיו"ט דשבת ויו"ט כהדדי נינהו כדא' בכ"מ גזירה יו"ט אטו שבת. ע"ע שבת כ"ג ב' ביצה י"ח א'. ול"ה גל"ג בכה"ג ע"ש בתוס' משא"כ סוכה ושבת וראיה מיבמות ו' א'. דדחי שם שאני לאוי דשבת דחמיר. והרי אף בלאו דיו"ט כן כמבואר בשבועות ט"ו ב'. דאין בנין בהמ"ק דוחה גם יו"ט מהך קרא דא"ש תשמורו ע"ש ברש"י. או ביו"ט בשבת וצע"ק בזה. ואולם מש"כ הכ"מ על הק"ו דז"ש רבא דאתייא בק"ו נפלא ממני דהא רבא קאי אקרא דלבדו. ואיך שייך לדין ק"ו בזה בדאורייתא ממה שהוא דרבנן. וע' ידים פ"ב מ"ב. ובדברי הגר"א ז"ל שם וצ"ע לדברי הכ"מ דהכא שהוא שלא כהלכה עש"ה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ואבי </b>
+<b> הבן מברך להכניסו בבשא"א. מצוה על האב למול את בנו יתר כו'. </b> לפה"נ ס"ל לרבינו דה"ט דאבי הבן מברך להכניסו. ויל"פ לפי דבריו דז"ש להכניסו בבריתו של א"א. לפ"מ דיליף בקדושין כ"ט א' דמצות האב למול את בנו הוא מדכ' וימל אברהם אי"ב. ולפ"ז י"ל דאם מל בעצמו מברך להכניסו קודם ברכת למול [וכן אם אחר מל אותו בשליחות מקודם] [ויל"ע לפ"ז גם במילת עבדים כן. וע"ל ה"ה ויש לחלק] אולם להירושלמי פ"ק דקדושין ה"ז דיליף דמצות האב למול א"ב מקרא דביום השמיני ימול. א"א לפרש דז"ש להכניסו בבשא"א. וע' בשו"ת ח"ס חיו"ד סרמ"ט מה שהאריך בפי' ברכה זו. ובמקומו הארכתי בס"ד:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואבי </b>
+<b> הבן מברך שהחיינו.</b> פשוט שלמד כן מפה"ב דמברך שהחיינו כשלהי פסחים. וכ"ש מצות מילה החשובה והחמורה מאד ושקבלוה בשמחה. וכמ"ש בשבת ק"ל א' ומגילה ט"ז ב'. ולפלא מאד בעיני שלא זכר רבינו ענין הסעודה למילה הנזכר בגמ' שם ובפר"א המובא בתוס'. וע' בתנחומא פ' תצוה וע' נדה ל"ח ב' מ' דהוא מדאורייתא. וע' ירושלמי מגילה פ"ק דמגילה ה"ה דמאחרים ע"ש:
+
+Halakhah 4
+
+<b>המל </b>
+<b> את הגרים כו'.</b> נראה ודאי דמברך שהחיינו וכן בעבד הנימול:
+
+Halakhah 5
+
+<b>והמל </b>
+<b> אדם גדול.</b> עי' פ"ג מק"ש הט"ז וצ"ל דגדול דהכא ל"ד קאמר:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>לפיכך </b>
+<b> אם הניח ערלתו נתכוין כו'. </b> מ' אף אם אינו לשום גירות איכא מצוה ול"י מנ"ל הא. ומי שאני מצות מילה משאר מצות שלא היו מניחין לעובד ע"ג לעשותה כמש"כ פ"י ממלכים ה"י ובאופן שאינו לו לרפואה י"ל דאסור משום חובל דאף ב"נ מוזהר ע"ז. ע' ב"ק צ"א ב' ובהמקנה שלהי קדושין:
+
+Halakhah 8
+
+<b>וכל </b>
+<b> המפיר בריתו שא"א והניח ערלתו או משכה אלחלעה"ב.</b> הכ"מ ציין לאבות ושם לא נזכר רק ראשית דבריו. ואולם כ"ה בירושלמי פ"א דפאה ופ' חלק. וע' בבלי (סנהדרין מ"ד א') שבועות י"ג א'. מפיר ברית בבשר ואם עשה תשובה כו'. ודרשו חכמים ע"ז תכרת לעה"ב א"ל עשה תשובה. וצ"ל דמ"ש בסנהדרין מ"ד א' דעכן י"ל חלעה"ב. והרי א' שם ע"א דהיה מושך בערלתו דגם ע"ז עשה תשובה ומל עצמו כראוי קודם שנסקל. ולעד"נ דאם כבר נימול כהוגן שוב אף שנמשכה ערלתו נקרא מהול מה"ת. דהא קיי"ל משוך אסור בתרומה רק מדרבנן כמ"ש ביבמות ע"ב א'. וכפ' רבינו פ"ז מתרומות ה"י. אבל מ"מ אם המשיך עצמו ה"ה חייב על מעשה רע שעשה וכפר בבריתו של א"א. על זדון לבבו שמעיז לעשות כן. אבל מ"מ לא נקרא ערל כל שקיים מצות מילה כראוי [וע' כה"ג מנחות נ"ג א'. אימא גברא בלאו ואפסולי לא מפסל. וילה"א בזה] ועי' תוס' יבמות שם ד"ה מדבריהם:<br><b> וש"ב </b> הרב המאה"ג מהר"ח נאטינזאהן שי' כ' אלי בדבר שהעירו המפרשים מהא דמשיך אוכל בתרומה מה"ת. והרי אלחלעה"ב מ' דהוי ערל נ"ל דנ"מ אם משוך ע"י אחרים כהני שהיו בימי בן כוזיבא ביבמות ע"ב א' או מעצמו שאירע לו כן ה"ה כערל. משא"כ אם הוא בעצמו מושך ערלתו וכפר בבשא"א הוא אסור מה"ת בתרומה. ותוס' היו גורסים בסנהדרין עכן משוך בערלתו הי. ע"כ הקשו שפיר. משא"כ גירסתנו מושך וכ"ה שם ל"ח י"ב. וכן מש"א במכילתא פ' בא פ' ומלתה אותו להביא זה שנתקיימה אצלו מצות מילה פ"א וחזר הבשר כו' דאוכל בפסח. שזהו ג"כ אם מעצמו עכת"ד ואנא עדיפא מיני' קאמינא דבכל ענין אינו נקרא ערל וצ"ע. ולדעת רבינו י"ל דמ"ש בחולין ד' ב' מומר לערלות היינו בכה"ג שמשך ערלתו ובכה"ג נ"ל שמודה להראב"ד ע"ל פ"א ה"ב ומש"ש בס"ד. ואש"ק כאאמו"ר הגז"ל שהזכרתי שם. ויל"ע בזה לענין חיוב חטאת דלפ"מ ד"א במכות י"ג ב'. משום שוא"ת הרי משכ"ל מצות מילה לעבור עלי' בקו"ע. אך לדברינו דאם משך ערלתו אינו פסול מה"ת לתרומה וקדשים. רק דמ"מ הוא חייב כרת על זדון לבבו. א"כ שפיר ה"ל שוא"ת משא"כ אם נחלק בא"א ק' משם:
+
+Halakhah 9
+
+<b>צריך </b> ישוב מדוע לא זכר רבינו מה שחמורה שדוחה נגעים אפי' שלב"ז. ושדוחה שבת החמורה ועוד הנזכרים שם במשנה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e3668d5a2f980ba9d78154d8eabe3fbdbce9efbb
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,120 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Fringes
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות ציצית
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות ציצית
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ואין </b>
+<b> לחוטי ענף מנין מה"ת.</b> עי' כ"מ ועי' תוס' מנחות ל"ח א' ד"ה התכלת מש"ש שמא כל שמוסיף כו' לא מפסיל בכך ע"ש:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אע"פ </b>
+<b> שאין אחד כו'.</b> לשון הספרי. הביאו רבינו בס' המצות סי' ל"ב ושו"מ במג"ע הביאו ומקרוב"ץ אשתמיטו תרווייהו ע"ע:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ולא </b>
+<b> משל עה"נ ולא משל קדשים.</b> מש"כ הכ"מ דמ"ש ול"ע לד' אא"ז הלבוש ז"ל סי' י"ב. דמה"ת א"צ שיעור אפילו למטה בציצית א"כ ל"ש רמ"ש. ואולי מדרבנן הוא דפסול או דמ"מ גדיל ופתיל בעי עכ"פ. ורק לפמש"ל ה"א דאין מנין לחוטין מה"ת אאל"כ. אבל באמת נראה דטעמא דפסול מעה"נ הוא עפ"ד הירושלמי רפ"ג דסוכה ופי"ב דיבמות ה"ב דלולב של עה"נ פסול דאינו שלהם וא"כ כמו דמתמעט מצמר הגזול משום דאינו שלהם ה"נ בשל עה"נ. והרו"א פלפלו אם אה"נ. הוא שלכם. ותלמוד ערוך הוא בירושלמי שו"ש וה"נ פסול משל קדשים:
+
+Halakhah 12
+
+<b>מש"כ </b> הכ"מ ראיה מדממעט עע"ג מכלל דישראל שלא בכוונה כשר. אינו מוכרח די"ל בעע"ג אפילו מכוון פסול וגם י"ל דבישראל גם סתמא כשר. עי' תוס' שם ובע"ז כ"ז א'. וגם נ"מ בנתגייר ויודע שעשאה בכוונה וכה"ג כ' בתרע"א סי' ג':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>מש"כ </b> הראב"ד כמדומ' "אני" שזהו כלך ולא מיחוור. עי' כ"מ ולעד"נ להגיה כמדומ' "הוא" ר"ל שרבינו מפרש שהכלך הוא המשי. אבל באמת אינו כן. אבל בעיקר הדין אינו חולק על רבינו כלל וקצת מ' במ"ע לפ' כן בכוונתו. אף שהעתיק כמדומה אני:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כסות </b>
+<b> של שני שותפין חייבת.</b> לשון שני דנקט אינו מדוייק וע"ל פ"ו הי"ב מתפילין ומזוזה. וקצת י"ל דבא למעט שיהיו שניהם שוים ולא אם א' מהם אינו חייב במצות ציצית. ודוחק:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ומהו </b>
+<b> לעשות.</b> הכ"מ הקשה איך מתיר של פשתן כו'. וי"ל עפ"ד האחרונים שכ' ליישב קו' התוס' על פרש"י דצריך דכלאים שוע טווי ונוז. לל"ק דכלאים מותר בציצית. ותי' דכיון דקשר עליון דאורייתא מגו דחשיב חבור לציצית חשיב ג"כ לכלאים. ולפ"ז ל"ק קו' הכ"מ דכיון דפטורים מציצית מדאורייתא ממילא ל"ש מגו. ול"ש כלאים דאורייתא בהו ובדרבנן דוחה. אך יל"ע דמלבד די"ל דכיון דמדרבנן ה"ל קשר חשוב גם לענין כלאים מדאורייתא. וי"ל דתפסינן החומרות מב' הצדדים. וכה"ג כ' רבינו דחמץ הוא דשיל"מ משום דמותר לאה"פ מדאו' אף דמ"מ אסור מדרבנן. ודשיל"מ הוא רק חומרא דרבנן [וכמש"כ בתשובתי לפרעשבורג באריכות בדוגמאות כאלו בס"ד] גם זולת זה א"א כן לשי' רבינו דס"ל דא"צ שטו"נ בכלאים מה"ת. עי' פ"ט מ"ה כלאים. ותו דמ"מ מדרבנן ליתסר:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ומותר </b>
+<b> ליכנס בציצית לבהכ"ס ולבהמ"ר.</b> נלה"ר מהא דאסור לצאת בתפילין בשבת אף אם שז"ת דלמא מצריך לאפנוי ואתי לאתויינהו כמ"ש בשבת ס"א א'. ומ"ט ל"א כן בציצית לכ"ע. ותו דלא אשתמיטתנא לומר הנכנס לבהכ"ס פושט ציציתו כמו בתפילין. וע' חולין ק"י א'. דא"ל מ"ט לא רמית חוטי. והרי כבר א"ל דחולי מעיים הוא ושמה"ת פטור מן התפילין א"ו דמותר ליכנס בציצית. אך י"ל דשמא ס"ל חובת טלית הוא ועי' מנחות מ"ב א' לדעת ר"י. וכן ילה"ר מגזירת כסות לילה ע"ש מ' א'. ול"א בפשיטות שמא אף ביום ילבוש שלא במקום מצוה כאאמו"ר הגז"ל. ועל האחרונה י"ל דמ"מ הוא קיים מצות ציצית רק דאינו לפי כבודה. וי"ל ה"נ בתפילין וצע"ק. ומהא דחולין אינו ראיה לשי' רבינו דחו"מ דפטור מתפילין הוא משום מצטער. עמש"ל פ"ד מתפילין פי"ג בס"ד. ואולם בילדותי הבאתי ראיות רבות לזה. א) ממנחות מ"ג ב' שדהמע"ה כשראה עצמו בבהמ"ר ערום אמר אוי לי כו'. והרי תמיד הי' יכו"ל כן בבהכ"ס. ב) מברכות י"ד ב'. הרוצה שיקבל עליו עומ"ש שלימה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין והל"ל ג"כ וילבוש ציצית ויל"ח דק"ש מותר בלא ציצית. וע"ש בתוס' ובמג"א סי' כ"ה בשם הזוה"ק. ג) בב"ק י"ז א'. כ"ה עייל לבהכ"ס כו' ועייל ומניח תפילין. ולא נזכר ציצית ויש לדחות דס"ל חובת מנא ולא לבשם אז. ד) וע' בברכות כ"ג א'. הואיל ושרינהו רבנן ונטרן וכה"ג בברכות ס"ב א'. ר"א ור"א הוי עיילי בי' חד חד כו'. וקדושין ל"ט ב'. ערק טשא בי בני כו'. א"ל רבנן מאן נטרך. והרי ה"ל להנצל בזכות מצות ציצית. עי' מנחות מ"ג ב' ומ' דאסור. ואפ"ל דזש"ש שני נושאי קיסר שמרוני כל הלילה. וע' בד' רבינו ספ"ו ממזוזה. וע' תענית כ"ג ב'. חנן ואמאי קרי לי חנן הנחבא שהי' מחביא עצמו בבהכ"ס. ועי' שבת י' א'. שלא נזכר שם פשיטת בגד הציצית. ושם פ"ט ב' דלפלגא דמיכל ודבהכ"ס. ועוד הארכתי בחיבורינו אם למסורת זה לי יותר מעשרים שנה תלי"ת:
+<b>בהשגת </b> הראב"ד. דווקא בציצית שא"ב כלאים הוא ז"ל ס"ל כשיטת הסוברים דכלאים בציצית לא הותר רק לאנשים ולא כשי' ר"ת שבתוס' מנחות מ' א' ד"ה תכלת דהותרה לגמרי. וע' כ"מ שנראה לו לדבר פשוט במה שנחלקו גדולי עולם. ועי' ה"ק להרא"ש ז"ל ולפמש"ל ה"ז בס"ד. י"ל דלשיטת רש"י דשטו"נ הוא דווקא כלאים דאורייתא. בפשיטות מותר אף לנשים דממ"נ א"ש. אלא די"ל דבכה"ג נמי שייך מגו דהוי קשר לאנשים למצותיהם ה"ל נמי קשר לענין כלאים לנשים. ועי' שבת ס"ב א'. ובתרגום יונתן פ' תצא מבואר דאשה אסורה בציצית ותפילין משום לא יהיה כלי גבר על אשה. ועי' ערובין צ"ו א' ואכמ"ל:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>גנאי </b>
+<b> גדול הוא שיתפללו והם אינם עטופים.</b> עי' כ"מ פ"ה מתפלה ה"ה. והוא תלמוד ערוך בברכות ל' ב'. שבת י' א'. ל"ג ב'. כי מטי עידן צלויי לביש ומכסי [אך ע"ש בתוס' י"א א' דצלויי היינו ק"ש] וע' ב"ק ל"ב ב'. מתעטף וקאי כו' משום כבוד השכינה. וא"כ ה"נ בתפלה ובשבת י' א' משיתעטפו הדיינים. ובתענית כ' א' נתעטף ועמד בתפלה. וכ"ה בנדרים מ"ט ב'. וכד הוה נפק ר"י לצלויי הוה מתעטף ועי' ר"ה י"ז ב'. מלמד שנתעטף הקב"ה כש"צ וי"ל. וע' מג"ע. ולא הבנתי רמיזותיו:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6cacb80c47cdcae528c70ed5a77270968354b1ea
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,123 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Fringes
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות ציצית
+merged
+https://www.sefaria.org/Benei_Binyamin_on_Mishneh_Torah,_Fringes
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות ציצית
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ואין </b>
+<b> לחוטי ענף מנין מה"ת.</b> עי' כ"מ ועי' תוס' מנחות ל"ח א' ד"ה התכלת מש"ש שמא כל שמוסיף כו' לא מפסיל בכך ע"ש:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אע"פ </b>
+<b> שאין אחד כו'.</b> לשון הספרי. הביאו רבינו בס' המצות סי' ל"ב ושו"מ במג"ע הביאו ומקרוב"ץ אשתמיטו תרווייהו ע"ע:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ולא </b>
+<b> משל עה"נ ולא משל קדשים.</b> מש"כ הכ"מ דמ"ש ול"ע לד' אא"ז הלבוש ז"ל סי' י"ב. דמה"ת א"צ שיעור אפילו למטה בציצית א"כ ל"ש רמ"ש. ואולי מדרבנן הוא דפסול או דמ"מ גדיל ופתיל בעי עכ"פ. ורק לפמש"ל ה"א דאין מנין לחוטין מה"ת אאל"כ. אבל באמת נראה דטעמא דפסול מעה"נ הוא עפ"ד הירושלמי רפ"ג דסוכה ופי"ב דיבמות ה"ב דלולב של עה"נ פסול דאינו שלהם וא"כ כמו דמתמעט מצמר הגזול משום דאינו שלהם ה"נ בשל עה"נ. והרו"א פלפלו אם אה"נ. הוא שלכם. ותלמוד ערוך הוא בירושלמי שו"ש וה"נ פסול משל קדשים:
+
+Halakhah 12
+
+<b>מש"כ </b> הכ"מ ראיה מדממעט עע"ג מכלל דישראל שלא בכוונה כשר. אינו מוכרח די"ל בעע"ג אפילו מכוון פסול וגם י"ל דבישראל גם סתמא כשר. עי' תוס' שם ובע"ז כ"ז א'. וגם נ"מ בנתגייר ויודע שעשאה בכוונה וכה"ג כ' בתרע"א סי' ג':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>מש"כ </b> הראב"ד כמדומ' "אני" שזהו כלך ולא מיחוור. עי' כ"מ ולעד"נ להגיה כמדומ' "הוא" ר"ל שרבינו מפרש שהכלך הוא המשי. אבל באמת אינו כן. אבל בעיקר הדין אינו חולק על רבינו כלל וקצת מ' במ"ע לפ' כן בכוונתו. אף שהעתיק כמדומה אני:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כסות </b>
+<b> של שני שותפין חייבת.</b> לשון שני דנקט אינו מדוייק וע"ל פ"ו הי"ב מתפילין ומזוזה. וקצת י"ל דבא למעט שיהיו שניהם שוים ולא אם א' מהם אינו חייב במצות ציצית. ודוחק:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ומהו </b>
+<b> לעשות.</b> הכ"מ הקשה איך מתיר של פשתן כו'. וי"ל עפ"ד האחרונים שכ' ליישב קו' התוס' על פרש"י דצריך דכלאים שוע טווי ונוז. לל"ק דכלאים מותר בציצית. ותי' דכיון דקשר עליון דאורייתא מגו דחשיב חבור לציצית חשיב ג"כ לכלאים. ולפ"ז ל"ק קו' הכ"מ דכיון דפטורים מציצית מדאורייתא ממילא ל"ש מגו. ול"ש כלאים דאורייתא בהו ובדרבנן דוחה. אך יל"ע דמלבד די"ל דכיון דמדרבנן ה"ל קשר חשוב גם לענין כלאים מדאורייתא. וי"ל דתפסינן החומרות מב' הצדדים. וכה"ג כ' רבינו דחמץ הוא דשיל"מ משום דמותר לאה"פ מדאו' אף דמ"מ אסור מדרבנן. ודשיל"מ הוא רק חומרא דרבנן [וכמש"כ בתשובתי לפרעשבורג באריכות בדוגמאות כאלו בס"ד] גם זולת זה א"א כן לשי' רבינו דס"ל דא"צ שטו"נ בכלאים מה"ת. עי' פ"ט מ"ה כלאים. ותו דמ"מ מדרבנן ליתסר:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ומותר </b>
+<b> ליכנס בציצית לבהכ"ס ולבהמ"ר.</b> נלה"ר מהא דאסור לצאת בתפילין בשבת אף אם שז"ת דלמא מצריך לאפנוי ואתי לאתויינהו כמ"ש בשבת ס"א א'. ומ"ט ל"א כן בציצית לכ"ע. ותו דלא אשתמיטתנא לומר הנכנס לבהכ"ס פושט ציציתו כמו בתפילין. וע' חולין ק"י א'. דא"ל מ"ט לא רמית חוטי. והרי כבר א"ל דחולי מעיים הוא ושמה"ת פטור מן התפילין א"ו דמותר ליכנס בציצית. אך י"ל דשמא ס"ל חובת טלית הוא ועי' מנחות מ"ב א' לדעת ר"י. וכן ילה"ר מגזירת כסות לילה ע"ש מ' א'. ול"א בפשיטות שמא אף ביום ילבוש שלא במקום מצוה כאאמו"ר הגז"ל. ועל האחרונה י"ל דמ"מ הוא קיים מצות ציצית רק דאינו לפי כבודה. וי"ל ה"נ בתפילין וצע"ק. ומהא דחולין אינו ראיה לשי' רבינו דחו"מ דפטור מתפילין הוא משום מצטער. עמש"ל פ"ד מתפילין פי"ג בס"ד. ואולם בילדותי הבאתי ראיות רבות לזה. א) ממנחות מ"ג ב' שדהמע"ה כשראה עצמו בבהמ"ר ערום אמר אוי לי כו'. והרי תמיד הי' יכו"ל כן בבהכ"ס. ב) מברכות י"ד ב'. הרוצה שיקבל עליו עומ"ש שלימה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין והל"ל ג"כ וילבוש ציצית ויל"ח דק"ש מותר בלא ציצית. וע"ש בתוס' ובמג"א סי' כ"ה בשם הזוה"ק. ג) בב"ק י"ז א'. כ"ה עייל לבהכ"ס כו' ועייל ומניח תפילין. ולא נזכר ציצית ויש לדחות דס"ל חובת מנא ולא לבשם אז. ד) וע' בברכות כ"ג א'. הואיל ושרינהו רבנן ונטרן וכה"ג בברכות ס"ב א'. ר"א ור"א הוי עיילי בי' חד חד כו'. וקדושין ל"ט ב'. ערק טשא בי בני כו'. א"ל רבנן מאן נטרך. והרי ה"ל להנצל בזכות מצות ציצית. עי' מנחות מ"ג ב' ומ' דאסור. ואפ"ל דזש"ש שני נושאי קיסר שמרוני כל הלילה. וע' בד' רבינו ספ"ו ממזוזה. וע' תענית כ"ג ב'. חנן ואמאי קרי לי חנן הנחבא שהי' מחביא עצמו בבהכ"ס. ועי' שבת י' א'. שלא נזכר שם פשיטת בגד הציצית. ושם פ"ט ב' דלפלגא דמיכל ודבהכ"ס. ועוד הארכתי בחיבורינו אם למסורת זה לי יותר מעשרים שנה תלי"ת:
+<b>בהשגת </b> הראב"ד. דווקא בציצית שא"ב כלאים הוא ז"ל ס"ל כשיטת הסוברים דכלאים בציצית לא הותר רק לאנשים ולא כשי' ר"ת שבתוס' מנחות מ' א' ד"ה תכלת דהותרה לגמרי. וע' כ"מ שנראה לו לדבר פשוט במה שנחלקו גדולי עולם. ועי' ה"ק להרא"ש ז"ל ולפמש"ל ה"ז בס"ד. י"ל דלשיטת רש"י דשטו"נ הוא דווקא כלאים דאורייתא. בפשיטות מותר אף לנשים דממ"נ א"ש. אלא די"ל דבכה"ג נמי שייך מגו דהוי קשר לאנשים למצותיהם ה"ל נמי קשר לענין כלאים לנשים. ועי' שבת ס"ב א'. ובתרגום יונתן פ' תצא מבואר דאשה אסורה בציצית ותפילין משום לא יהיה כלי גבר על אשה. ועי' ערובין צ"ו א' ואכמ"ל:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>גנאי </b>
+<b> גדול הוא שיתפללו והם אינם עטופים.</b> עי' כ"מ פ"ה מתפלה ה"ה. והוא תלמוד ערוך בברכות ל' ב'. שבת י' א'. ל"ג ב'. כי מטי עידן צלויי לביש ומכסי [אך ע"ש בתוס' י"א א' דצלויי היינו ק"ש] וע' ב"ק ל"ב ב'. מתעטף וקאי כו' משום כבוד השכינה. וא"כ ה"נ בתפלה ובשבת י' א' משיתעטפו הדיינים. ובתענית כ' א' נתעטף ועמד בתפלה. וכ"ה בנדרים מ"ט ב'. וכד הוה נפק ר"י לצלויי הוה מתעטף ועי' ר"ה י"ז ב'. מלמד שנתעטף הקב"ה כש"צ וי"ל. וע' מג"ע. ולא הבנתי רמיזותיו:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7d3b144a08e546883e32b6656cc08f006d057378
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,836 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מ"ע </b>
+<b> להתפלל בכ"י.</b> הרמב"ן ז"ל השיג ע"ז. עכ"מ. ובצל"ח כ"א א'. וילה"ר לד' רבינו ז"ל מהא דבהכנ"ס פטור ממזוזה לפי שהוא קודש. כיומא י"א א' ופ"ו ממזוזה ה"ו. ומה קדושה איכא בבהכנ"ס מה"ת אם אין שום מצוה לתפלה. א"ו דעיקר תפלה היא מדאורייתא. וא"כ הוי עכ"פ מקום מקודש. אף דמקום התפלה ובעשרה הוא דרבנן וע"ש י"ב א'. ומש"ל פ"ו מיסוה"ת ה"ז בס"ד. ואולי דכיון דעכ"פ מדרבנן הוא קדוש אינו דומה לבית. דהוא רשות בעלמא. וכה"ג ע' ברכות י"א א'. כי דרך מה דרך רשות. ומתמעט אף עובמ"צ דרבנן דפטור וכמש"כ במ"א בס"ד. וה"נ דרשו במנחות ע"א א' קצירכם ולא קציר מצוה ומתמעט לקוצר מפני האבל ובהמ"ד. וטובא כה"ג:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>והכל </b>
+<b> יהיו מתפללין נוכח המקדש.</b> לחד פי' שבכ"מ צ"ל שיהיו ע"ש. ומ"ש מברייתא דר"א בשריה"ג שזש"ש עבדהו במקדשו. לע"ד שם כפשוטו על עבודת הקרבנות שבמקדש. ועד לזה הספרי פ' עקב. ע"פ ולעבדו בכל לבבכם עש"ה. אבל דברי רבינו נ"ל משלמה שאמר והתפללו אליך דרך ארצם. משמע לו לרבינו דהיה כבר דבר זה בימי מרע"ה. ואתא שלמה ואסמכיה אקרא. וע' ברכות ל' א'. ובירושלמי שם ספ"ד:
+
+Halakhah 4
+
+<b>עי' </b> כ"מ ולח"מ כ' שפסק כריב"ח וע' ירושל' פ"ד דברכות דריב"ל גופיה א' תפלות מאבות למדום. משמע מזה דלדורות לא תקנו האבות רק חז"ל תקנום ואסמכום אקרבנות. וא"ש דל"ק דריב"ל אדריב"ל. וע' פ"ט ממלכים ה"א. מבואר בד' רבינו דפוסק כריב"ל. כ"כ לי ש"ב הרב המאה"ג מהר"ח נ"ז שי' [הוא כעת הגאבד"ק זידיק בזאמוט]:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>וכן </b>
+<b> התקינו שיהא אדם מתפלל כו'.</b> ברכות ל"א א':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>וחותם </b>
+<b> בה העונה בעת צרה.</b> ירושלמי פ"ד דברכות פ"ג. ופ"ג דתענית ה"ב:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ואם </b>
+<b> עבר או טעה.</b> כמדומני שבס' יד"נ להגרי"ש נ"ז ז"ל. ה"ר מתענית ד' ב'. ובס' קה"י להגאון מקארלין מ"ש מחביתי כה"ג דמקריב מחצה מבערב. אם מת כה"ג בשחרית והרי ה"ל נראה ונדחה דאינו חוזר ונראה. א"ו דאף לאחר ד"ש הי' ראוי. וא"כ לא נדחה כלל. ושניהם את"י כעת:
+<b>שכשם </b>
+<b> שתפלה מצוה מן התורה רק מצוה מדבריהם להתפלל אותה בזמנה.</b> ע' תוספתא רפ"ב דברכות א' שם. כשם שקבעה תורה זמן לק"ש. כך קבעו חכמים זמן לתפלה. והוא נגד ד' הכ"מ פ"א מק"ש שכ' דזמן ק"ש מדרבנן וכבר העיר המפרש שם. ולו"מ נ"ל דרבינו ז"ל היה גורס בתוספתא כמש"כ כאן. וא"ש הלשון כאן ושם. טוב ומתוקן יותר. וע' כ"מ פ"א ה"א שהביא תוספתא זו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>טהרת </b>
+<b> ידים כיצד כו' עד הפרק.</b> הוא כמו נט"י במקדש. שהכהנים מקדשים ידיהם כן. כמ"ש בחולין ק"ו ב'. ובירושלמי פי"ב דיבמות ה"א והכל דין אחד הוא. ע"ל פ"ו מברכות ה"ב. וא"ש דברי ש"ב בעל שו"ת ושב הכהן מ"ש לישב ד' רבינו. מהשגת הראב"ד ה"ג. וקושיית הקובץ אינה כלום ע"ש. וע' נוב"ת חא"ח סי' ק"מ:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>וכבר </b>
+<b> בארנו שעזרא תיקן.</b> ע' כ"מ וביותר תקשה מברכות י"ח ב'. ע' תוס' ב"ק פ"ב ב':
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ע' </b> ירושלמי פ"ב דשבת ה"ב מש"ש לא אמרו אלא מפני כה"ש שלא תאמר מפני שר"ר טעון הרחק ד"א וכו'. ואולי מ"מ ראוי להרחיק ממנו כמו ממורייס:
+
+Halakhah 10
+
+<b>ע"ש </b> בהגמ"י מש"כ דאפי' בד"ת אסור והועתק כן בא"ח ס"ס צ"ב. וק"ל טובא משבת ל"ג א' ומיבמות ס"ד ב'. אלא דגם בל"ז קשה איך לא חששו לסכנתא דחמירא מאיסורא וכחולין ט' ב' והרי אין לך דבר שעומד בפני פ"נ ומקרא מלא דיבר הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם ובשכיח הזיקא ל"ש ש"מ א"נ כפסחים ח' ב' וכ"מ. ולדברי הגהמ"י תקשה ביותר דכיון דאסור ל"ה תו מצוה. ועי' ג"כ בכורות מ"ד ב' ופ"ד מדיעות ה"ה וצע"ג. כאאמו"ר ז"ל:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>מש"כ </b> הלח"מ שהשמיט רבינו. לא זכר הא דלקמן רפ"י שכ' להדיא:
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>בכ"מ </b> ד"ה כתב, דהא איכא לפרושי כצ"ל:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ולא </b>
+<b> באפונדתו.</b> אולי נלמד מדאסור לכנס בו בהר הבית ובודאי הוא קלות ראש לעמוד כן בתפלה. ולא בראש מגולה משום הזכרת השם וע' באורי הגר"א ז"ל סי' צ"א:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אע"פ </b>
+<b> שת"ע רשות </b> ע"ש בגמ' לחד לישנא קמ"ל דס"ל כמ"ד חובה ואף די"ל דרבינו פוסק כלישנא קמא משום אונס שינה. וכמש"כ בעלי הכללים דהיכא דא' אב"א ואב"א ל"ה כאיכא דאמרי. מ"מ מנ"ל לרבינו הא דהסייג הוא גם משום תפ"ע. לפ"מ דקיי"ל דהיא רשות דדלמא הברייתא כמ"ד חובה ולדידן דרשות הסייג הוא משום ק"ש. וכיון דאין חיוב לסגל"ת בערבית כמו בשחרית. י"ל דמשום תפלת ערבית ל"ש הסייג. ואולי מקורו מאדר"נ פ"ב שא' שם דעשו חכמים סייג לדבריהם. משמע דלאו משום ק"ש דאורייתא הוא רק משום תפ"ע. ועדיין צ"ע דגם י"ל דכמ"ד חובה:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>וכן </b>
+<b> אם ראה נחשים ועקרבים </b> הוא דלא כר"ש בגמ' וק"נ פי"ג דשבת שרבינו סמך על סוגיא דשם. ועמ"ש בחי' בס"ד:
+
+Halakhah 10
+
+<b>נשים </b>
+<b> עבדים וקטנים חייבין בתפלה. וכל איש שפטור מק"ש פטור מן התפלה. </b> לא נתבאר בדברי רבינו בחיובא דח"ע וחב"ח. ולפי הכלל שתולה תפלה בק"ש. א"כ י"ל דכמו בק"ש ה"נ בתפלה. והנה בירושלמי פ"ג ה"ג דברכות א' שם נפ' מק"ש מדכ' ולמדתם את בניכם. בניכם ולא בנותיכם. ועבדים פטורים מדכתיב שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד מי שאין לו אלא אדון אחד. יצא עבד שי"ל אדון אחר [וכה"ג דרשו בבבלי חגיגה ד' א'. אך שם הוא מקרא דהאדון שהוא מיותר אבל דרשת הירושלמי הוא מהשם הקדוש כפי קריאתו ל' אדנות. וע' כה"ג בירושלמי רפ"ט דנזיר. ופ"ק דקדושין סוף ה"ב וילה"ע דבזה שייך גם פלוגתת האמוראים במגילה י"ד א'. עבדי ד' ולא עבדי פרעה והארכתי במ"א בס"ד. דנ"מ טובא לדינא] והקשו המפ' ת"ל מג"ש דלה לה. ותי' מר"ן הגר"א ז"ל בשנ"א פ"ג דברכות. ובתורע"א. ופ"מ על הירושלמי כולם בסגנון אחד דנ"מ לח"ע וחב"ח וכתי' הבבלי בחגיגה שם וא"כ להירושלמי לאו כללא הוא דהרי ח"ע וחב"ח ודאי דחייב בתפלה וא"כ מ"ט כ' רבינו כל איש שפטור מק"ש כו'. וצ"ל דס"ל להלכה כהבבלי דלא מייתר קראי להכי וכפשטא דמילתא דנפ' משום מ"ע שהזמ"ג. א"כ לצ"ק לפטור לעבדים. וירושלמי לשיטתי' דס"ל דנפ' מדכ' בניכם. א"כ בכה"ג לא נתמעטו עבדים. עי' מל"מ פ"י ממלכים. ומש"ל פ"א מת"ת בס"ד. ועיקר מחלוקתם כתבנו בס"ד בתשובתי לענין תשלומין לק"ש. דתליא בפ' הרמב"ן עם רבינו אם ק"ש הם ב' מצות או מצוה אחת די"ל דק"ש ל"ה כלל מ"ע שהז"ג ולכן צ"ק לפטור גם נשים. וכ"א לשיטתי' אזיל ודברי מרן הגר"א נשגבו ממני לפי שיטתו בשנ"א פ"א ופ"ג דק"ש א"א להוציא לחבירו ואף הבקי א"י להוציא לשאינו בקי ע"ש והיא מד' הירושלמי פ"ג מדכ' ושננתם שיהא כ"א משנן בפיו (וע' בבאורו סי' צ"ט סק"י) א"כ לל"ק לפטור לח"ע וחב"ח ות"ל דלא משכ' כלל דהא קיי"ל לענין תקיעת שופר דח"ע וחב"ח אף לעצמו אינו מוציא. וצריך לשמוע תק"ש מאחרים שא"א להוציא אך משכ"ל לחייבו עד שנצרך קרא לפוטרו. וק' מד' הירושלמי דידי' אדידי. והארכתי בזה שם בס"ד. ואולם כללא דרבינו בל"ז אינו מדוייק כ"כ. ולשון הטוש"ע סי' ק"י מתוקן יותר ע"ש:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>וקורא </b>
+<b> פ' ראשונה מק"ש וישן ואפילו אשתו עמו.</b> נ"ל דלשון נקיה נקט. ור"ל אף אם רוצה לשמ' מ"מ יקרא ק"ש וברכותי' וגם ברכת המפיל קודם ולא כדעת קצת האחרונים ז"ל לאמר ברכת המפיל ופ' א' מק"ש אח"כ. וראיה מוכרחת לזה נ"ל ברור מתקנת עזרא דאסורים היו לברך שום ברכה ולקרות ד"ת כשהיה בע"ק וא"כ בודאי ברכו וקראו קודם וה"נ גם לדידן דהא חזינן דהוא צורך הברכה ול"ה הפסק:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>עי' </b> רמב"ן ז"ל שדעתו בס' המצות דבה"ת הוא מ"ע בפ"ע. והש"א בתשובה הכריח כמותו מנדרים פ"א א' ע"ש. אולם לא הי' עדיין במדינתו שיטה מקובצת על ב"מ. ואנו זכינו לאורו. ושם דף פ"ה ע"ב מייתי ת' רבינו שמפרש מש"ש שלא ברכו בתורה תחילה. היינו שקראו לכהן ע"ה לפני ת"ח [וכבר פי' כן האחרונים] וא"כ אין מקום תפיסה לרבינו ז"ל דלשיטתי' אזיל. מש"ב הרר"ח נ"ז שליט"א:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>בזה"ז </b>
+<b> שתקנו ברכת המינים. </b> ע"ל רפי"ב. דכבר בימי ר"ג היה זה ור"מ שהיה אחר דורו י"א י"ח ברכות. ע' כ"מ מהירושלמי. וכ"ה בתוספתא שלהי ברכות. ואולי שגירת לישנא הוא מ"ש י"ח ברכות. כמו אצלינו. ועי' גם בסוטה ט"ו ב' מש"ש ר"מ הניחו לי כו'. וא"ש גם בל"ז:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואח"כ </b>
+<b> יתפלל לקיים מה שנ' לשמור מזוזות פתחי. </b> כ"ה בירושלמי פ"ה ה"א ובדב"ר פ' תבוא מהך קרא. וכ"ה ברי"ף ורא"ש בברכות גם בבבלי ומשם מבואר דפתחים ממש קאמר. וע' בטור שולחן ערוך סי' צ"א:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>בכ"מ </b> ד"ה ודע. ע"ש בגמ' כי ט"ס יש כאן:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>והרב </b>
+<b> ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור.</b> ע"ל פי"ב ה"ו וע' א"ח סי' נ"ג סט"ו. דש"צ קבוע א"צ ליטול רשות. ואאמו"ר הגז"ל הקשה מערכין י"א ב'. דמבואר דגם ש"צ קבוע נוטל רשות. ואני מצאתי שכבר העיר בזה הגר"א ז"ל בבאוריו שם ובס' מו"ק להגריעב"ץ ובחוקות החיים ישבתי זה בס"ד:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>או </b>
+<b> שלא לשחוט או"ב ביום א'.</b> עי' בגמ' שם ובמגילה כ"ה א'. ובצל"ח ברכות שם:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>ואומר </b>
+<b> סדר היום.</b> אולי צ"ל סדר קדושה וכצ"ל בהלכה שאחרי' וכמ"ש בתחילה כן. וכלשון הגמ' שלהי סוטה. קדושה דסידרא:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואם </b>
+<b> טעה בברכת המינים א"מ לו.</b> בירושלמי פ"ה דברכות פ"ג אמר דאף בברכת מחיה המתים ובונה ירושלים א"מ אותו. שמא מין הוא [ע"ל פ"ג מתשובה ה"ו]. וע' תנחומא פ' ויקרא ומאוד תמוה לי שלא נזכר ד"ז בפוסקים:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>בכ"מ </b> ד"ה וכן. מש"כ ומועדות. צ"ל ומעמדות:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ונוהגין </b>
+<b> כל ישראל להדליק עששיות בבתי כנסיות.</b> תרומות ספי"א ופסחים נ"ג ב' ועי' שם בירושלמי:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מי </b>
+<b> שצריך.</b> נ"ל שצ"ל ומי ושייך להלכה שלפניה. דאסור ליכנס אלא לדבר מצוה. ולכן מי שצריך כו'. וע"כ לא יעשנו קפנדריא. ואח"ז בהלכה י' חוזר רבינו לתחילת דבריו. וא"ש מה שגמגם הכ"מ בזה:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>בכ"מ </b> ד"ה אין, "אמר רבי" נתהווה ט"ס מר"ת א"ד. וצ"ל איכא דאמרי ע"ש:
+<b>ואפילו </b>
+<b> כותל אחד.</b> נראה דרבינו מפרש זה במ"ש בגמ' חזא תיוהא היינו שהיה צריך תיקון במקום אחד לבד. ומצד הסברא ג"כ הוא כן:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>גדולים </b>
+<b> ובני חורין.</b> מעובדא דר"א ששחרר עבדו ברכות מ"ז ב' וגיטין ל"ח ב':
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>קרא </b>
+<b> ונשתתק.</b> ע' מה"פ על הירושלמי ספ"ד באריכות:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>ובימי </b>
+<b> התענית בשחרית.</b> עי' כ"מ ובב"י סי' תקע"ה ובבאורי הגר"א ז"ל שם וצל"ע שם בד"ק ז"ל. ואכ"מ:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל </b>
+<b> העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב כו'.</b> ירושלמי מגילה פ"ג ה"ז. וע"ש בבבלי ל"א ב' קרוב לזה:
+
+Halakhah 6
+
+<b>ע' </b> השגת הראב"ד וכיון לירושלמי ספ"ד דמגילה. אבל שם הוא למעליותא דומיא דשירת הים ועשרת הדברות. דא' שם שמברכים לפניהם ולאחריהם. ובבבלי ב"ב ומנחות מ' להדיא דלוריעותא קאמר. וע' הקובץ בשם מורו ז"ל. וא"ש קצת. וע' תוס' שו"ש. ובכ"מ פי"ב ה"ו בשם הזוהר. ומש"כ הכ"מ לתרץ השגת הראב"ד על רבינו תמוה מאד דזהו בכלל קריאת התורה וכ"ד שצריך עשרה כן. ע"ל פ"ח ה"ו. וקצת י"ל לפי הנהוג גם אצלינו שהכל יוצאים בשמחת תורה בעת קריאת התורה לשמוח בביתו ולסעוד קצת וכ"פ נשאר כמעט מנין מצומצם. ואולי הרבותא הכא דאפילו לכתחילה רשאי וצ"ע:
+
+Halakhah 7
+
+<b>מ"ש </b> הכ"מ בשם הר' מנוח. דבירושלמי גרסינן כמנהגינו. ל"נ לפנינו ובאמת הוא בבבלי שם ל"א ב'. וע"ש מ"ש רש"י פי' בגמגום במרוצה ובקושי ואינו מובן לשון זה. ועי' ברכות כ"ב א':
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>חל </b>
+<b> ר"ח אדר להיות בשבת כו' בואתה תצוה כו'. </b> כ"ה גי' הרי"ף שלא כגי' שלנו וצע"ג. עי' ק"נ פ"ד דמגילה אות ל"ז:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואצבעותיהם </b>
+<b> כפופות כו' ומחזירים פניהם כו'. </b> נלמד כ"ז ממש"ל ה"ו:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>מכל </b> דברי רבינו אלו מבואר להדיא כד' אא"ז הלבוש ז"ל דאפילו במדינה הוא מ"ע מה"ת לישא כפיהם ולא כמש"כ הג"ר יעב"ץ ז"ל במו"ק של"ו דהוא מדרבנן. וכמש"כ אנחנו בקונטרס הר המור בס"ד להשיב ע"ז ממנחות י"ח ב' חולין קל"ג א'. דחשיב ט"ו עבודות לכהנים ובינייהו נ"כ בגבולין. וע' סוטה ל"ח א' יליף מקרא דבמקדש לחוד הוא דמברכינן בשם המיוחד ולא בגבולין. וע' כתובות כ"ה ב'. וביותר מבואר כן בירושלמי פ"ג דברכות ה"א ופ"ז דנזיר ה"א דמ"ד שם דעשה דנ"כ דוחה לטומאת כהנים ככל עדל"ת [וא"ל מזה ראי' להראב"ד פ"ה מנזירות דבזה"ז ע"כ הוא רק מדרבנן. דהא בימי האמוראים היה להם אפר פרה והיו יכולים ליטהר ויל"ד] ומה שהכריחו לזה מהא דש"ץ כהן אינו רשאי להפסיק. אינו ראיה כלל כמש"ש בס"ד. ודברי רבינו נכונים:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכהן </b>
+<b> שעבד ע"ז בין באונס כו'.</b> ע' כ"מ והוא תלמוד ערוך בע"ז נ"ד א'. עש"ה:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אלא </b>
+<b> נוטל את ידיו עד הפרק.</b> חולין ק"ז א'. וירושלמי יבמות:
+<b> והחלל אינו נושא כפיו.</b> עכ"מ. ועדיפא הל"ל מהא דפי"ד ה"ו דתיקן ריב"ז שלא יעלו בסנדליהם שמא תפסק ויאמרו ב"ג וב"ח הוא. וע' כתובות כ"ה י"ב. ויל"ע קצת אם עלה אם ירד. די"ל כמו בעבודה. דאם עבד לא חלל ואפילו לאחר שנודע כשי' רבינו פ"ו מבמ"ק ה"י. או י"ל דכאן קודם שנשא כפיו הרי לא עבד עדיין. ותו דנ"ל דגם בעבודה גומר באמצע כשהתחיל ויל"ע בזה. ובאמת ילה"ק דבכל דבר בנ"כ הוא לכתחילה מה שבעבודה הוא בדיעבד. וא"כ לפ"ז בנ"כ ישא כפיו לכתחילה. וצ"ל דש"ה דכתי' בני אהרן הכהנים. וכמדומני שבס' מו"ק עמד בזה ואת"י כעת:
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואין </b>
+<b> מונעין אותו שא"א לאדם רשע הוסף כו'.</b> ע' ב"ק ס"ט א'. קדושין כ' ב'. ובש"ך ודגמ"ר וגליון רש"א יו"ד סי' קנ"א ודו"ק. כ"א הרה"ג שליט"א. וק"ק מלאו דכל ב"נ לא יאכל בו ואף שנמנה על הפסח דאל"כ ת"ל משום איסור שלא למנויו ואולי נ"מ משום מלקות ועמ"ש במקומו בס"ד. וע' תוס' פסחים כ"ח ב':
+
+Halakhah 7
+
+<b>ואל </b>
+<b> תתמה כו'. </b> ע"ש בירושלמי גיטין וברכות ספ"ה ולכאורה תלוי זה בד' דר"ע ורי"ש בחולין מ"ט א'. מהנ"ל:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ואם </b>
+<b> היתה הבטחתו.</b> והוא בנד פורתא. כ"א להדיא בסוטה ל"ח ב'. וכמש"ל הי"א. ולפלא שלא נזכר כלל ד"ז בפוסקים רו"א. אאמו"ר הגז"ל בחידושיו למשניות:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f3da10e1d4484a9626a3cf10284e171aa79e64ed
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,839 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים
+merged
+https://www.sefaria.org/Benei_Binyamin_on_Mishneh_Torah,_Prayer_and_the_Priestly_Blessing
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מ"ע </b>
+<b> להתפלל בכ"י.</b> הרמב"ן ז"ל השיג ע"ז. עכ"מ. ובצל"ח כ"א א'. וילה"ר לד' רבינו ז"ל מהא דבהכנ"ס פטור ממזוזה לפי שהוא קודש. כיומא י"א א' ופ"ו ממזוזה ה"ו. ומה קדושה איכא בבהכנ"ס מה"ת אם אין שום מצוה לתפלה. א"ו דעיקר תפלה היא מדאורייתא. וא"כ הוי עכ"פ מקום מקודש. אף דמקום התפלה ובעשרה הוא דרבנן וע"ש י"ב א'. ומש"ל פ"ו מיסוה"ת ה"ז בס"ד. ואולי דכיון דעכ"פ מדרבנן הוא קדוש אינו דומה לבית. דהוא רשות בעלמא. וכה"ג ע' ברכות י"א א'. כי דרך מה דרך רשות. ומתמעט אף עובמ"צ דרבנן דפטור וכמש"כ במ"א בס"ד. וה"נ דרשו במנחות ע"א א' קצירכם ולא קציר מצוה ומתמעט לקוצר מפני האבל ובהמ"ד. וטובא כה"ג:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>והכל </b>
+<b> יהיו מתפללין נוכח המקדש.</b> לחד פי' שבכ"מ צ"ל שיהיו ע"ש. ומ"ש מברייתא דר"א בשריה"ג שזש"ש עבדהו במקדשו. לע"ד שם כפשוטו על עבודת הקרבנות שבמקדש. ועד לזה הספרי פ' עקב. ע"פ ולעבדו בכל לבבכם עש"ה. אבל דברי רבינו נ"ל משלמה שאמר והתפללו אליך דרך ארצם. משמע לו לרבינו דהיה כבר דבר זה בימי מרע"ה. ואתא שלמה ואסמכיה אקרא. וע' ברכות ל' א'. ובירושלמי שם ספ"ד:
+
+Halakhah 4
+
+<b>עי' </b> כ"מ ולח"מ כ' שפסק כריב"ח וע' ירושל' פ"ד דברכות דריב"ל גופיה א' תפלות מאבות למדום. משמע מזה דלדורות לא תקנו האבות רק חז"ל תקנום ואסמכום אקרבנות. וא"ש דל"ק דריב"ל אדריב"ל. וע' פ"ט ממלכים ה"א. מבואר בד' רבינו דפוסק כריב"ל. כ"כ לי ש"ב הרב המאה"ג מהר"ח נ"ז שי' [הוא כעת הגאבד"ק זידיק בזאמוט]:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>וכן </b>
+<b> התקינו שיהא אדם מתפלל כו'.</b> ברכות ל"א א':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>וחותם </b>
+<b> בה העונה בעת צרה.</b> ירושלמי פ"ד דברכות פ"ג. ופ"ג דתענית ה"ב:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ואם </b>
+<b> עבר או טעה.</b> כמדומני שבס' יד"נ להגרי"ש נ"ז ז"ל. ה"ר מתענית ד' ב'. ובס' קה"י להגאון מקארלין מ"ש מחביתי כה"ג דמקריב מחצה מבערב. אם מת כה"ג בשחרית והרי ה"ל נראה ונדחה דאינו חוזר ונראה. א"ו דאף לאחר ד"ש הי' ראוי. וא"כ לא נדחה כלל. ושניהם את"י כעת:
+<b>שכשם </b>
+<b> שתפלה מצוה מן התורה רק מצוה מדבריהם להתפלל אותה בזמנה.</b> ע' תוספתא רפ"ב דברכות א' שם. כשם שקבעה תורה זמן לק"ש. כך קבעו חכמים זמן לתפלה. והוא נגד ד' הכ"מ פ"א מק"ש שכ' דזמן ק"ש מדרבנן וכבר העיר המפרש שם. ולו"מ נ"ל דרבינו ז"ל היה גורס בתוספתא כמש"כ כאן. וא"ש הלשון כאן ושם. טוב ומתוקן יותר. וע' כ"מ פ"א ה"א שהביא תוספתא זו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>טהרת </b>
+<b> ידים כיצד כו' עד הפרק.</b> הוא כמו נט"י במקדש. שהכהנים מקדשים ידיהם כן. כמ"ש בחולין ק"ו ב'. ובירושלמי פי"ב דיבמות ה"א והכל דין אחד הוא. ע"ל פ"ו מברכות ה"ב. וא"ש דברי ש"ב בעל שו"ת ושב הכהן מ"ש לישב ד' רבינו. מהשגת הראב"ד ה"ג. וקושיית הקובץ אינה כלום ע"ש. וע' נוב"ת חא"ח סי' ק"מ:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>וכבר </b>
+<b> בארנו שעזרא תיקן.</b> ע' כ"מ וביותר תקשה מברכות י"ח ב'. ע' תוס' ב"ק פ"ב ב':
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ע' </b> ירושלמי פ"ב דשבת ה"ב מש"ש לא אמרו אלא מפני כה"ש שלא תאמר מפני שר"ר טעון הרחק ד"א וכו'. ואולי מ"מ ראוי להרחיק ממנו כמו ממורייס:
+
+Halakhah 10
+
+<b>ע"ש </b> בהגמ"י מש"כ דאפי' בד"ת אסור והועתק כן בא"ח ס"ס צ"ב. וק"ל טובא משבת ל"ג א' ומיבמות ס"ד ב'. אלא דגם בל"ז קשה איך לא חששו לסכנתא דחמירא מאיסורא וכחולין ט' ב' והרי אין לך דבר שעומד בפני פ"נ ומקרא מלא דיבר הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם ובשכיח הזיקא ל"ש ש"מ א"נ כפסחים ח' ב' וכ"מ. ולדברי הגהמ"י תקשה ביותר דכיון דאסור ל"ה תו מצוה. ועי' ג"כ בכורות מ"ד ב' ופ"ד מדיעות ה"ה וצע"ג. כאאמו"ר ז"ל:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>מש"כ </b> הלח"מ שהשמיט רבינו. לא זכר הא דלקמן רפ"י שכ' להדיא:
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>בכ"מ </b> ד"ה כתב, דהא איכא לפרושי כצ"ל:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ולא </b>
+<b> באפונדתו.</b> אולי נלמד מדאסור לכנס בו בהר הבית ובודאי הוא קלות ראש לעמוד כן בתפלה. ולא בראש מגולה משום הזכרת השם וע' באורי הגר"א ז"ל סי' צ"א:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אע"פ </b>
+<b> שת"ע רשות </b> ע"ש בגמ' לחד לישנא קמ"ל דס"ל כמ"ד חובה ואף די"ל דרבינו פוסק כלישנא קמא משום אונס שינה. וכמש"כ בעלי הכללים דהיכא דא' אב"א ואב"א ל"ה כאיכא דאמרי. מ"מ מנ"ל לרבינו הא דהסייג הוא גם משום תפ"ע. לפ"מ דקיי"ל דהיא רשות דדלמא הברייתא כמ"ד חובה ולדידן דרשות הסייג הוא משום ק"ש. וכיון דאין חיוב לסגל"ת בערבית כמו בשחרית. י"ל דמשום תפלת ערבית ל"ש הסייג. ואולי מקורו מאדר"נ פ"ב שא' שם דעשו חכמים סייג לדבריהם. משמע דלאו משום ק"ש דאורייתא הוא רק משום תפ"ע. ועדיין צ"ע דגם י"ל דכמ"ד חובה:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>וכן </b>
+<b> אם ראה נחשים ועקרבים </b> הוא דלא כר"ש בגמ' וק"נ פי"ג דשבת שרבינו סמך על סוגיא דשם. ועמ"ש בחי' בס"ד:
+
+Halakhah 10
+
+<b>נשים </b>
+<b> עבדים וקטנים חייבין בתפלה. וכל איש שפטור מק"ש פטור מן התפלה. </b> לא נתבאר בדברי רבינו בחיובא דח"ע וחב"ח. ולפי הכלל שתולה תפלה בק"ש. א"כ י"ל דכמו בק"ש ה"נ בתפלה. והנה בירושלמי פ"ג ה"ג דברכות א' שם נפ' מק"ש מדכ' ולמדתם את בניכם. בניכם ולא בנותיכם. ועבדים פטורים מדכתיב שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד מי שאין לו אלא אדון אחד. יצא עבד שי"ל אדון אחר [וכה"ג דרשו בבבלי חגיגה ד' א'. אך שם הוא מקרא דהאדון שהוא מיותר אבל דרשת הירושלמי הוא מהשם הקדוש כפי קריאתו ל' אדנות. וע' כה"ג בירושלמי רפ"ט דנזיר. ופ"ק דקדושין סוף ה"ב וילה"ע דבזה שייך גם פלוגתת האמוראים במגילה י"ד א'. עבדי ד' ולא עבדי פרעה והארכתי במ"א בס"ד. דנ"מ טובא לדינא] והקשו המפ' ת"ל מג"ש דלה לה. ותי' מר"ן הגר"א ז"ל בשנ"א פ"ג דברכות. ובתורע"א. ופ"מ על הירושלמי כולם בסגנון אחד דנ"מ לח"ע וחב"ח וכתי' הבבלי בחגיגה שם וא"כ להירושלמי לאו כללא הוא דהרי ח"ע וחב"ח ודאי דחייב בתפלה וא"כ מ"ט כ' רבינו כל איש שפטור מק"ש כו'. וצ"ל דס"ל להלכה כהבבלי דלא מייתר קראי להכי וכפשטא דמילתא דנפ' משום מ"ע שהזמ"ג. א"כ לצ"ק לפטור לעבדים. וירושלמי לשיטתי' דס"ל דנפ' מדכ' בניכם. א"כ בכה"ג לא נתמעטו עבדים. עי' מל"מ פ"י ממלכים. ומש"ל פ"א מת"ת בס"ד. ועיקר מחלוקתם כתבנו בס"ד בתשובתי לענין תשלומין לק"ש. דתליא בפ' הרמב"ן עם רבינו אם ק"ש הם ב' מצות או מצוה אחת די"ל דק"ש ל"ה כלל מ"ע שהז"ג ולכן צ"ק לפטור גם נשים. וכ"א לשיטתי' אזיל ודברי מרן הגר"א נשגבו ממני לפי שיטתו בשנ"א פ"א ופ"ג דק"ש א"א להוציא לחבירו ואף הבקי א"י להוציא לשאינו בקי ע"ש והיא מד' הירושלמי פ"ג מדכ' ושננתם שיהא כ"א משנן בפיו (וע' בבאורו סי' צ"ט סק"י) א"כ לל"ק לפטור לח"ע וחב"ח ות"ל דלא משכ' כלל דהא קיי"ל לענין תקיעת שופר דח"ע וחב"ח אף לעצמו אינו מוציא. וצריך לשמוע תק"ש מאחרים שא"א להוציא אך משכ"ל לחייבו עד שנצרך קרא לפוטרו. וק' מד' הירושלמי דידי' אדידי. והארכתי בזה שם בס"ד. ואולם כללא דרבינו בל"ז אינו מדוייק כ"כ. ולשון הטוש"ע סי' ק"י מתוקן יותר ע"ש:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>וקורא </b>
+<b> פ' ראשונה מק"ש וישן ואפילו אשתו עמו.</b> נ"ל דלשון נקיה נקט. ור"ל אף אם רוצה לשמ' מ"מ יקרא ק"ש וברכותי' וגם ברכת המפיל קודם ולא כדעת קצת האחרונים ז"ל לאמר ברכת המפיל ופ' א' מק"ש אח"כ. וראיה מוכרחת לזה נ"ל ברור מתקנת עזרא דאסורים היו לברך שום ברכה ולקרות ד"ת כשהיה בע"ק וא"כ בודאי ברכו וקראו קודם וה"נ גם לדידן דהא חזינן דהוא צורך הברכה ול"ה הפסק:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>עי' </b> רמב"ן ז"ל שדעתו בס' המצות דבה"ת הוא מ"ע בפ"ע. והש"א בתשובה הכריח כמותו מנדרים פ"א א' ע"ש. אולם לא הי' עדיין במדינתו שיטה מקובצת על ב"מ. ואנו זכינו לאורו. ושם דף פ"ה ע"ב מייתי ת' רבינו שמפרש מש"ש שלא ברכו בתורה תחילה. היינו שקראו לכהן ע"ה לפני ת"ח [וכבר פי' כן האחרונים] וא"כ אין מקום תפיסה לרבינו ז"ל דלשיטתי' אזיל. מש"ב הרר"ח נ"ז שליט"א:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>בזה"ז </b>
+<b> שתקנו ברכת המינים. </b> ע"ל רפי"ב. דכבר בימי ר"ג היה זה ור"מ שהיה אחר דורו י"א י"ח ברכות. ע' כ"מ מהירושלמי. וכ"ה בתוספתא שלהי ברכות. ואולי שגירת לישנא הוא מ"ש י"ח ברכות. כמו אצלינו. ועי' גם בסוטה ט"ו ב' מש"ש ר"מ הניחו לי כו'. וא"ש גם בל"ז:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואח"כ </b>
+<b> יתפלל לקיים מה שנ' לשמור מזוזות פתחי. </b> כ"ה בירושלמי פ"ה ה"א ובדב"ר פ' תבוא מהך קרא. וכ"ה ברי"ף ורא"ש בברכות גם בבבלי ומשם מבואר דפתחים ממש קאמר. וע' בטור שולחן ערוך סי' צ"א:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>בכ"מ </b> ד"ה ודע. ע"ש בגמ' כי ט"ס יש כאן:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>והרב </b>
+<b> ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור.</b> ע"ל פי"ב ה"ו וע' א"ח סי' נ"ג סט"ו. דש"צ קבוע א"צ ליטול רשות. ואאמו"ר הגז"ל הקשה מערכין י"א ב'. דמבואר דגם ש"צ קבוע נוטל רשות. ואני מצאתי שכבר העיר בזה הגר"א ז"ל בבאוריו שם ובס' מו"ק להגריעב"ץ ובחוקות החיים ישבתי זה בס"ד:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>או </b>
+<b> שלא לשחוט או"ב ביום א'.</b> עי' בגמ' שם ובמגילה כ"ה א'. ובצל"ח ברכות שם:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>ואומר </b>
+<b> סדר היום.</b> אולי צ"ל סדר קדושה וכצ"ל בהלכה שאחרי' וכמ"ש בתחילה כן. וכלשון הגמ' שלהי סוטה. קדושה דסידרא:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואם </b>
+<b> טעה בברכת המינים א"מ לו.</b> בירושלמי פ"ה דברכות פ"ג אמר דאף בברכת מחיה המתים ובונה ירושלים א"מ אותו. שמא מין הוא [ע"ל פ"ג מתשובה ה"ו]. וע' תנחומא פ' ויקרא ומאוד תמוה לי שלא נזכר ד"ז בפוסקים:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>בכ"מ </b> ד"ה וכן. מש"כ ומועדות. צ"ל ומעמדות:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ונוהגין </b>
+<b> כל ישראל להדליק עששיות בבתי כנסיות.</b> תרומות ספי"א ופסחים נ"ג ב' ועי' שם בירושלמי:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מי </b>
+<b> שצריך.</b> נ"ל שצ"ל ומי ושייך להלכה שלפניה. דאסור ליכנס אלא לדבר מצוה. ולכן מי שצריך כו'. וע"כ לא יעשנו קפנדריא. ואח"ז בהלכה י' חוזר רבינו לתחילת דבריו. וא"ש מה שגמגם הכ"מ בזה:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>בכ"מ </b> ד"ה אין, "אמר רבי" נתהווה ט"ס מר"ת א"ד. וצ"ל איכא דאמרי ע"ש:
+<b>ואפילו </b>
+<b> כותל אחד.</b> נראה דרבינו מפרש זה במ"ש בגמ' חזא תיוהא היינו שהיה צריך תיקון במקום אחד לבד. ומצד הסברא ג"כ הוא כן:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>גדולים </b>
+<b> ובני חורין.</b> מעובדא דר"א ששחרר עבדו ברכות מ"ז ב' וגיטין ל"ח ב':
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>קרא </b>
+<b> ונשתתק.</b> ע' מה"פ על הירושלמי ספ"ד באריכות:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>ובימי </b>
+<b> התענית בשחרית.</b> עי' כ"מ ובב"י סי' תקע"ה ובבאורי הגר"א ז"ל שם וצל"ע שם בד"ק ז"ל. ואכ"מ:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל </b>
+<b> העולה לקרות בתורה פותח בדבר טוב כו'.</b> ירושלמי מגילה פ"ג ה"ז. וע"ש בבבלי ל"א ב' קרוב לזה:
+
+Halakhah 6
+
+<b>ע' </b> השגת הראב"ד וכיון לירושלמי ספ"ד דמגילה. אבל שם הוא למעליותא דומיא דשירת הים ועשרת הדברות. דא' שם שמברכים לפניהם ולאחריהם. ובבבלי ב"ב ומנחות מ' להדיא דלוריעותא קאמר. וע' הקובץ בשם מורו ז"ל. וא"ש קצת. וע' תוס' שו"ש. ובכ"מ פי"ב ה"ו בשם הזוהר. ומש"כ הכ"מ לתרץ השגת הראב"ד על רבינו תמוה מאד דזהו בכלל קריאת התורה וכ"ד שצריך עשרה כן. ע"ל פ"ח ה"ו. וקצת י"ל לפי הנהוג גם אצלינו שהכל יוצאים בשמחת תורה בעת קריאת התורה לשמוח בביתו ולסעוד קצת וכ"פ נשאר כמעט מנין מצומצם. ואולי הרבותא הכא דאפילו לכתחילה רשאי וצ"ע:
+
+Halakhah 7
+
+<b>מ"ש </b> הכ"מ בשם הר' מנוח. דבירושלמי גרסינן כמנהגינו. ל"נ לפנינו ובאמת הוא בבבלי שם ל"א ב'. וע"ש מ"ש רש"י פי' בגמגום במרוצה ובקושי ואינו מובן לשון זה. ועי' ברכות כ"ב א':
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>חל </b>
+<b> ר"ח אדר להיות בשבת כו' בואתה תצוה כו'. </b> כ"ה גי' הרי"ף שלא כגי' שלנו וצע"ג. עי' ק"נ פ"ד דמגילה אות ל"ז:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואצבעותיהם </b>
+<b> כפופות כו' ומחזירים פניהם כו'. </b> נלמד כ"ז ממש"ל ה"ו:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>מכל </b> דברי רבינו אלו מבואר להדיא כד' אא"ז הלבוש ז"ל דאפילו במדינה הוא מ"ע מה"ת לישא כפיהם ולא כמש"כ הג"ר יעב"ץ ז"ל במו"ק של"ו דהוא מדרבנן. וכמש"כ אנחנו בקונטרס הר המור בס"ד להשיב ע"ז ממנחות י"ח ב' חולין קל"ג א'. דחשיב ט"ו עבודות לכהנים ובינייהו נ"כ בגבולין. וע' סוטה ל"ח א' יליף מקרא דבמקדש לחוד הוא דמברכינן בשם המיוחד ולא בגבולין. וע' כתובות כ"ה ב'. וביותר מבואר כן בירושלמי פ"ג דברכות ה"א ופ"ז דנזיר ה"א דמ"ד שם דעשה דנ"כ דוחה לטומאת כהנים ככל עדל"ת [וא"ל מזה ראי' להראב"ד פ"ה מנזירות דבזה"ז ע"כ הוא רק מדרבנן. דהא בימי האמוראים היה להם אפר פרה והיו יכולים ליטהר ויל"ד] ומה שהכריחו לזה מהא דש"ץ כהן אינו רשאי להפסיק. אינו ראיה כלל כמש"ש בס"ד. ודברי רבינו נכונים:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכהן </b>
+<b> שעבד ע"ז בין באונס כו'.</b> ע' כ"מ והוא תלמוד ערוך בע"ז נ"ד א'. עש"ה:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אלא </b>
+<b> נוטל את ידיו עד הפרק.</b> חולין ק"ז א'. וירושלמי יבמות:
+<b> והחלל אינו נושא כפיו.</b> עכ"מ. ועדיפא הל"ל מהא דפי"ד ה"ו דתיקן ריב"ז שלא יעלו בסנדליהם שמא תפסק ויאמרו ב"ג וב"ח הוא. וע' כתובות כ"ה י"ב. ויל"ע קצת אם עלה אם ירד. די"ל כמו בעבודה. דאם עבד לא חלל ואפילו לאחר שנודע כשי' רבינו פ"ו מבמ"ק ה"י. או י"ל דכאן קודם שנשא כפיו הרי לא עבד עדיין. ותו דנ"ל דגם בעבודה גומר באמצע כשהתחיל ויל"ע בזה. ובאמת ילה"ק דבכל דבר בנ"כ הוא לכתחילה מה שבעבודה הוא בדיעבד. וא"כ לפ"ז בנ"כ ישא כפיו לכתחילה. וצ"ל דש"ה דכתי' בני אהרן הכהנים. וכמדומני שבס' מו"ק עמד בזה ואת"י כעת:
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואין </b>
+<b> מונעין אותו שא"א לאדם רשע הוסף כו'.</b> ע' ב"ק ס"ט א'. קדושין כ' ב'. ובש"ך ודגמ"ר וגליון רש"א יו"ד סי' קנ"א ודו"ק. כ"א הרה"ג שליט"א. וק"ק מלאו דכל ב"נ לא יאכל בו ואף שנמנה על הפסח דאל"כ ת"ל משום איסור שלא למנויו ואולי נ"מ משום מלקות ועמ"ש במקומו בס"ד. וע' תוס' פסחים כ"ח ב':
+
+Halakhah 7
+
+<b>ואל </b>
+<b> תתמה כו'. </b> ע"ש בירושלמי גיטין וברכות ספ"ה ולכאורה תלוי זה בד' דר"ע ורי"ש בחולין מ"ט א'. מהנ"ל:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ואם </b>
+<b> היתה הבטחתו.</b> והוא בנד פורתא. כ"א להדיא בסוטה ל"ח ב'. וכמש"ל הי"א. ולפלא שלא נזכר כלל ד"ז בפוסקים רו"א. אאמו"ר הגז"ל בחידושיו למשניות:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c356201fbf3f97e9cbf1e56407a4b5a7f5434a70
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,110 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Reading the Shema
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות קריאת שמע
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות קריאת שמע
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מ"ע </b>
+<b> לקרות ק"ש (ב"פ ביום).</b> הש"א פלפל הרבה מנ"ל לפסוק דק"ש דאורייתא ובסופו הביא ממאמר אגדה בסוטה מ"ב א' אבל לעד"נ יותר דסמך עמ"ש בקדושין ל"ג א' ב'. דאין אדם רשאי לעמוד מפני רבו אלא שו"ע לבד שלא יהי' כבודו חמור מכבוד שמים ע"ש ברש"י. ובירושל' פ"ג דבכורים ה"א. ומשמע דעיקר קבלת מ"ש גופיה היא דאורייתא ורבינו ז"ל פ' כן להלכה פ"ו מת"ת ה"ז. אך יל"ע בעיקר הדברים שם ואכ"מ. ומ"ש רבינו "ב"פ ביום" ע' להרמב"ן ז"ל בס' המצות שחולק ע"ז וס"ל דהם ב' מצות נפרדות לקרות ק"ש ביום ובלילה. ועמש"ל פ"ד ה"א בס"ד. ובחיבורינו הש"ד בתשובה לענין תשלומין לק"ש הראתי דהוא מחלוקת הירושלמי והבבלי אם כל ג"פ פרשיות מה"ת. עמש"ל פ"ה ממזוזה ה"א בס"ד:
+<b>מש"כ </b> הכ"מ וטעמא דקרא משום דמתחלת כו'. ע' ריש ברכות בתרי לישני דשם:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כדי </b>
+<b> להרחיק את האדם מן הפשיעה.</b> שינה רבינו ז"ל לשון המשנה "מן העבירה" מה שאין דרכו בכך. נ"ל דדינא קמ"ל דהש"א הקשה היכן מצינו כזאת דאם לא קרא עד חצות שלא יקרא עוד. והרי עיקר התקנה שלא ישכח מלקרות וא"כ מה הועילו חז"ל בתקנתם. דמ"מ ה"ה מבטל מצות ק"ש. ואולם באמת א"ש. כמו שתי' אאמו"ר הגז"ל בחידושיו דמצינו טובא כה"ג. ע' ביצה ט"ו ב'. דטעמא דערובי תבשילין לרבא כדי שיברור מנה יפה ליו"ט ובכ"ז כשלא הניח ע"ת אסור לאפות ולבשל. וכן בגילוח בחוה"מ שאסרו לגלח כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול. וה"נ כ' בתשובת הרשב"א. דאם עבר והדליק בפו"ש הפסולות לנר שבת (אף אם הוא הטעם שמא יכבה ויניחנו ויצא. ע' פה"מ לרבינו פ"ב דשבת ובת"י בשם ריב"נ כ"א א'. והארכתי במקומו בס"ד) אסור להשתמש לאורן. וע"כ דהוא כמשחז"ל חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה עכ"ד אאמו"ר ז"ל. ואולם י"ל שדעת רבינו א"כ. אלא דבדיעבד אין הסייג לעיכובא. ורק שלא יבא לשכוח את ק"ש באכילתו ושתייתו וא"כ א"ש מ"ש מן העבירה. דא' בגמ' הכא הוא שגירת לישנא דאינך דנקט שם במשנה דהם הרחקות מעבירה גמורה אחרת דלאו וכרת שעובר בקום ועשה. משא"כ הכא היא רק שלא יבא לשכוח לעבור על עשה דק"ש בשב ואל תעשה. ע"כ כ' רבינו "מן הפשיעה" ר"ל שכחה. שהוא בכלל פשיעה. ע' ברכות כ"ח א' ונקרא פושע. וכ"ה בביצה ט"ז ב' פסחים צ"ו ב' ועוכ"מ. ונ"ל דמלשון הגמ' מן העבירה דומיא דאינך ראיה לשיטת ס' יראים סי' י"א דאיכא לאו במניעת קריאת שמע. ובחבורי סוד יראים הארכתי בס"ד:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>בין </b>
+<b> רוכבין ע"ג בהמה.</b> ע' הקובץ מד' התוספתא בתפלה. ויש לחלק דבק"ש לא הקילו דבשעה קלה יכול לכוון. וע' ברכות ל' א'. אבל מקור טהור מהא דרוכב כמהלך בקדושין ל"ג ב'. ועמ"ש הגר"א ז"ל בא"ח ס"י ס"ג סק"ב:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>היה </b>
+<b> עוסק בצרכי רבים.</b> עי' כ"מ וא"צ לזה שהוא תלמוד ערוך בתוספתא פ"א דברכות בר"ע וראב"ע שהיו עסוקים בצרכי ציבור. אך בירושלמי פ"א ה"ה הגירסא והיו עסוקים במצות. וע' באורי הגר"א ז"ל סי' ע' סק"י. (בכ"מ. כי תניא ההיא בעיבור השנה כצ"ל):
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ואם </b>
+<b> הי' מתיירא כו' יתכסה במים ויקרא.</b> מדין זה ראי' למש"כ אאמו"ר הגז"ל בהא דהקורא ק"ש בלא תפילין דאינו אסור רק כשאינו מניח כלל. וע' ברכות (מ"ז:) ור"ה (י"ז.) ותוס' שם. אבל במי שעתיד להניחן בו ביום. אין איסור כלל לקרותה כשרואה שעובר זמן ק"ש ואין בידו תפילין. וראיה לדבר יגיד עליו ריעו. בברכות י"ד ב'. א' שם ר"י הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים. והכוונה דקיי"ל מקריב אדם זבחו היום ונסכיו מכאן ולאחר עשרה ימים. כמ"ש בזבחים מ"ד א' וכ"מ. ואפילו לכתחילה הוא כן. ושפת"י. ומוכרח הוא כן. מהך דהכא. דאל"כ איך יצוייר שיקרא ק"ש בעודו במים וכי יניח תפילין שמה ע"ל פ"ד מתפילין הכ"ג. ודו"ל דמיירי בשבת ויו"ט דלאו ז"ת היא. א"ו כדברי אאמו"ר ז"ל. שו"מ אח"ז באא"ז הלבו"ש ז"ל. שכ"כ להדיא בא"ח סנ"ח ס"ב עש"ה. וחידוש שלא הועתק באחרונים:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכל </b>
+<b> מי שקרא במקום שאין קורים בו חוזר וקורא.</b> ע' הראב"ד ובכ"מ. ומרן הגר"א ז"ל הביא מברכות כ"ב ב'. אע"פ שהתפלל הואיל וחטא תפלתו תועבה. ולע"ד יל"ע בזה דלמא רק בתפילה א' הכי דזר"ת. ע"ש בתוס' ובערובין ס"ד א' ד"ה שיכור. ומנ"ל גם לק"ש. ואולי יש לדון משום אי עבד ל"מ. אלא די"ל לשי' המהרכי"ט דאם לא יתוקן האיסור ל"א אעל"מ ל"ש זה בכאן וי"ל קצת. אך האחרונים לא העלו דבר ברור בדעת רבינו בזה ואכמ"ל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b>
+<b> שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות.</b> ע' כ"מ. ובסוכה כ"ה ב' א' שם חתן פטור מתפלה ותפלין וק"ש. מ' דבשאר מצות חייב. ועיין תוס' רפ"ג בכה"ג במי שמתו מוטל לפניו דהוא דומיא דחתן:
+<b>לפיכך </b>
+<b> מי שנשא בתולה.</b> נסתפק כאאמו"ר הגז"ל אם נשאר אח"ז עת לקרות אם הוא חייב דהא באונן כה"ג חייב לקרות אחר הקבורה. והכא לא שייך פלוגתת הראשונים לענין הבדלה המובא בהרא"ש רפ"ג אם שייך תשלומין. דהא בשעת הדחק יכול לקרות ק"ש אף אחר עה"ש. כמש"ל פ"א הי"ב. ובנד"ד אין לנו אנוס גדול ממנו. וביותר תקשה לשי' הראב"ד דבק"ש ביום חייב. עי' כ"מ. א"כ איך משכ"ל בערבית לפטור. והאריך בזה. וע' פ"ת יו"ד סקצ"ב סק"ד בשם שו"ת אבן השוהם דב"ר אין לבעול ביום. אך לא נודע לי טעמו ע"ש ובכ"מ בגמ' משמע שלא כדבריו וכמש"כ בתשובה בס"ד. ולענ"ד לה"ר לד' רבינו דאף מק"ש ביום פטור. דאל"כ ק' מנ"ל הוא דעוסק במצוה פטור מהמ"צ כמ"ש בסוכה כ"ה א'. דנלמד מק"ש ופסח ושם מצריך הגמ' הני תרי קראי. והל"ל דבק"ש ל"ה רק חצי מצוה. דביום הרי באמת חייב לקרות. וביותר דגם לפי האמת קשה מנ"ל דבמטא זימנא פטור בעבמ"צ ממצוה שלימה. כיון דבק"ש ל"ה רק חצי מצוה. א"ו מוכח דאף מק"ש דיום נמי פטור חתן. אך י"ל דהרמ"נ ס"ל כשי' הרמב"ן ז"ל בס' המצות דק"ש הם ב' מצות. וא"כ גם בביטול ק"ש דערבית לבד נמי ה"ה מבטל מ"ע שלימה. ורבינו ז"ל לשיטתיה דס"ל דהן מצוה א'. ואולי י"ל דאף לרבינו אין ראיה. דמ"מ כשהוא מבטל גם ק"ש דערבית לבד. הרי לא נשאר רק חצי מצוה. וא"כ סוף סוף מתבטל ממצוה שלימה. ויש לפשוט מזה ספיקות האחרונים אם שייך חצי שיעור במצוה כמו באיסור. ויש לדון בזה מתי התחלת המצוה בק"ש אם ביום או בלילה וכמדומני עמד בזה הפמ"ג בפתיחתו לה' ק"ש. ועי' במגילה ג' א'. אמש בטלתם תמיד של בה"ע כו'. והרי היו עוסקים במלחמת כיבוש א"י שהוא חובה כמ"ש בסוטה מ"ד א'. אך אם כבר התחילו להקריבו בבוקר א"ש קצת. ומצות הקרבת התמידים לרבינו הוא ג"כ מ"ע אחת כמו מצות ק"ש. אך יל"ח דשם שניהם ביום משא"כ ק"ש. י"ל דלילה קודם. עי' כ"מ פ"א. והוא מגמ' ריש ברכות. ועי' תוס' שם מש"כ מתמיד ובמפרשים שם ומש"כ בס"ד באורך בס"פ פ' ואתחנן:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e9b3fc76ebf5fb79f21d2f31bbf8d549d0df0589
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,113 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Reading the Shema
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות קריאת שמע
+merged
+https://www.sefaria.org/Benei_Binyamin_on_Mishneh_Torah,_Reading_the_Shema
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות קריאת שמע
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מ"ע </b>
+<b> לקרות ק"ש (ב"פ ביום).</b> הש"א פלפל הרבה מנ"ל לפסוק דק"ש דאורייתא ובסופו הביא ממאמר אגדה בסוטה מ"ב א' אבל לעד"נ יותר דסמך עמ"ש בקדושין ל"ג א' ב'. דאין אדם רשאי לעמוד מפני רבו אלא שו"ע לבד שלא יהי' כבודו חמור מכבוד שמים ע"ש ברש"י. ובירושל' פ"ג דבכורים ה"א. ומשמע דעיקר קבלת מ"ש גופיה היא דאורייתא ורבינו ז"ל פ' כן להלכה פ"ו מת"ת ה"ז. אך יל"ע בעיקר הדברים שם ואכ"מ. ומ"ש רבינו "ב"פ ביום" ע' להרמב"ן ז"ל בס' המצות שחולק ע"ז וס"ל דהם ב' מצות נפרדות לקרות ק"ש ביום ובלילה. ועמש"ל פ"ד ה"א בס"ד. ובחיבורינו הש"ד בתשובה לענין תשלומין לק"ש הראתי דהוא מחלוקת הירושלמי והבבלי אם כל ג"פ פרשיות מה"ת. עמש"ל פ"ה ממזוזה ה"א בס"ד:
+<b>מש"כ </b> הכ"מ וטעמא דקרא משום דמתחלת כו'. ע' ריש ברכות בתרי לישני דשם:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כדי </b>
+<b> להרחיק את האדם מן הפשיעה.</b> שינה רבינו ז"ל לשון המשנה "מן העבירה" מה שאין דרכו בכך. נ"ל דדינא קמ"ל דהש"א הקשה היכן מצינו כזאת דאם לא קרא עד חצות שלא יקרא עוד. והרי עיקר התקנה שלא ישכח מלקרות וא"כ מה הועילו חז"ל בתקנתם. דמ"מ ה"ה מבטל מצות ק"ש. ואולם באמת א"ש. כמו שתי' אאמו"ר הגז"ל בחידושיו דמצינו טובא כה"ג. ע' ביצה ט"ו ב'. דטעמא דערובי תבשילין לרבא כדי שיברור מנה יפה ליו"ט ובכ"ז כשלא הניח ע"ת אסור לאפות ולבשל. וכן בגילוח בחוה"מ שאסרו לגלח כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול. וה"נ כ' בתשובת הרשב"א. דאם עבר והדליק בפו"ש הפסולות לנר שבת (אף אם הוא הטעם שמא יכבה ויניחנו ויצא. ע' פה"מ לרבינו פ"ב דשבת ובת"י בשם ריב"נ כ"א א'. והארכתי במקומו בס"ד) אסור להשתמש לאורן. וע"כ דהוא כמשחז"ל חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה עכ"ד אאמו"ר ז"ל. ואולם י"ל שדעת רבינו א"כ. אלא דבדיעבד אין הסייג לעיכובא. ורק שלא יבא לשכוח את ק"ש באכילתו ושתייתו וא"כ א"ש מ"ש מן העבירה. דא' בגמ' הכא הוא שגירת לישנא דאינך דנקט שם במשנה דהם הרחקות מעבירה גמורה אחרת דלאו וכרת שעובר בקום ועשה. משא"כ הכא היא רק שלא יבא לשכוח לעבור על עשה דק"ש בשב ואל תעשה. ע"כ כ' רבינו "מן הפשיעה" ר"ל שכחה. שהוא בכלל פשיעה. ע' ברכות כ"ח א' ונקרא פושע. וכ"ה בביצה ט"ז ב' פסחים צ"ו ב' ועוכ"מ. ונ"ל דמלשון הגמ' מן העבירה דומיא דאינך ראיה לשיטת ס' יראים סי' י"א דאיכא לאו במניעת קריאת שמע. ובחבורי סוד יראים הארכתי בס"ד:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>בין </b>
+<b> רוכבין ע"ג בהמה.</b> ע' הקובץ מד' התוספתא בתפלה. ויש לחלק דבק"ש לא הקילו דבשעה קלה יכול לכוון. וע' ברכות ל' א'. אבל מקור טהור מהא דרוכב כמהלך בקדושין ל"ג ב'. ועמ"ש הגר"א ז"ל בא"ח ס"י ס"ג סק"ב:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>היה </b>
+<b> עוסק בצרכי רבים.</b> עי' כ"מ וא"צ לזה שהוא תלמוד ערוך בתוספתא פ"א דברכות בר"ע וראב"ע שהיו עסוקים בצרכי ציבור. אך בירושלמי פ"א ה"ה הגירסא והיו עסוקים במצות. וע' באורי הגר"א ז"ל סי' ע' סק"י. (בכ"מ. כי תניא ההיא בעיבור השנה כצ"ל):
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ואם </b>
+<b> הי' מתיירא כו' יתכסה במים ויקרא.</b> מדין זה ראי' למש"כ אאמו"ר הגז"ל בהא דהקורא ק"ש בלא תפילין דאינו אסור רק כשאינו מניח כלל. וע' ברכות (מ"ז:) ור"ה (י"ז.) ותוס' שם. אבל במי שעתיד להניחן בו ביום. אין איסור כלל לקרותה כשרואה שעובר זמן ק"ש ואין בידו תפילין. וראיה לדבר יגיד עליו ריעו. בברכות י"ד ב'. א' שם ר"י הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים. והכוונה דקיי"ל מקריב אדם זבחו היום ונסכיו מכאן ולאחר עשרה ימים. כמ"ש בזבחים מ"ד א' וכ"מ. ואפילו לכתחילה הוא כן. ושפת"י. ומוכרח הוא כן. מהך דהכא. דאל"כ איך יצוייר שיקרא ק"ש בעודו במים וכי יניח תפילין שמה ע"ל פ"ד מתפילין הכ"ג. ודו"ל דמיירי בשבת ויו"ט דלאו ז"ת היא. א"ו כדברי אאמו"ר ז"ל. שו"מ אח"ז באא"ז הלבו"ש ז"ל. שכ"כ להדיא בא"ח סנ"ח ס"ב עש"ה. וחידוש שלא הועתק באחרונים:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכל </b>
+<b> מי שקרא במקום שאין קורים בו חוזר וקורא.</b> ע' הראב"ד ובכ"מ. ומרן הגר"א ז"ל הביא מברכות כ"ב ב'. אע"פ שהתפלל הואיל וחטא תפלתו תועבה. ולע"ד יל"ע בזה דלמא רק בתפילה א' הכי דזר"ת. ע"ש בתוס' ובערובין ס"ד א' ד"ה שיכור. ומנ"ל גם לק"ש. ואולי יש לדון משום אי עבד ל"מ. אלא די"ל לשי' המהרכי"ט דאם לא יתוקן האיסור ל"א אעל"מ ל"ש זה בכאן וי"ל קצת. אך האחרונים לא העלו דבר ברור בדעת רבינו בזה ואכמ"ל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b>
+<b> שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות.</b> ע' כ"מ. ובסוכה כ"ה ב' א' שם חתן פטור מתפלה ותפלין וק"ש. מ' דבשאר מצות חייב. ועיין תוס' רפ"ג בכה"ג במי שמתו מוטל לפניו דהוא דומיא דחתן:
+<b>לפיכך </b>
+<b> מי שנשא בתולה.</b> נסתפק כאאמו"ר הגז"ל אם נשאר אח"ז עת לקרות אם הוא חייב דהא באונן כה"ג חייב לקרות אחר הקבורה. והכא לא שייך פלוגתת הראשונים לענין הבדלה המובא בהרא"ש רפ"ג אם שייך תשלומין. דהא בשעת הדחק יכול לקרות ק"ש אף אחר עה"ש. כמש"ל פ"א הי"ב. ובנד"ד אין לנו אנוס גדול ממנו. וביותר תקשה לשי' הראב"ד דבק"ש ביום חייב. עי' כ"מ. א"כ איך משכ"ל בערבית לפטור. והאריך בזה. וע' פ"ת יו"ד סקצ"ב סק"ד בשם שו"ת אבן השוהם דב"ר אין לבעול ביום. אך לא נודע לי טעמו ע"ש ובכ"מ בגמ' משמע שלא כדבריו וכמש"כ בתשובה בס"ד. ולענ"ד לה"ר לד' רבינו דאף מק"ש ביום פטור. דאל"כ ק' מנ"ל הוא דעוסק במצוה פטור מהמ"צ כמ"ש בסוכה כ"ה א'. דנלמד מק"ש ופסח ושם מצריך הגמ' הני תרי קראי. והל"ל דבק"ש ל"ה רק חצי מצוה. דביום הרי באמת חייב לקרות. וביותר דגם לפי האמת קשה מנ"ל דבמטא זימנא פטור בעבמ"צ ממצוה שלימה. כיון דבק"ש ל"ה רק חצי מצוה. א"ו מוכח דאף מק"ש דיום נמי פטור חתן. אך י"ל דהרמ"נ ס"ל כשי' הרמב"ן ז"ל בס' המצות דק"ש הם ב' מצות. וא"כ גם בביטול ק"ש דערבית לבד נמי ה"ה מבטל מ"ע שלימה. ורבינו ז"ל לשיטתיה דס"ל דהן מצוה א'. ואולי י"ל דאף לרבינו אין ראיה. דמ"מ כשהוא מבטל גם ק"ש דערבית לבד. הרי לא נשאר רק חצי מצוה. וא"כ סוף סוף מתבטל ממצוה שלימה. ויש לפשוט מזה ספיקות האחרונים אם שייך חצי שיעור במצוה כמו באיסור. ויש לדון בזה מתי התחלת המצוה בק"ש אם ביום או בלילה וכמדומני עמד בזה הפמ"ג בפתיחתו לה' ק"ש. ועי' במגילה ג' א'. אמש בטלתם תמיד של בה"ע כו'. והרי היו עוסקים במלחמת כיבוש א"י שהוא חובה כמ"ש בסוטה מ"ד א'. אך אם כבר התחילו להקריבו בבוקר א"ש קצת. ומצות הקרבת התמידים לרבינו הוא ג"כ מ"ע אחת כמו מצות ק"ש. אך יל"ח דשם שניהם ביום משא"כ ק"ש. י"ל דלילה קודם. עי' כ"מ פ"א. והוא מגמ' ריש ברכות. ועי' תוס' שם מש"כ מתמיד ובמפרשים שם ומש"כ בס"ד באורך בס"פ פ' ואתחנן:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0b6f094fc5f2971549588f250bb59226e9ad57da
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,537 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכן </b>
+<b> ס"ת שחסר אפילו אות אחת פסול.</b> ע' כ"מ וה"ל להביא ג"כ מהא דמנחות ל' א' וע"ל רפ"ז המגיה אות א' מעה"כ כאילו כתבו כולו. וגם ממש"ש כ"ט א'. כל אות שאינו מוקף גויל פסול. וע"ל הי"ט ובכ"מ ועי' פי"א דשבת ה"ט דאם השלים אות א' לספר שלם חייב:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>וזהו </b>
+<b> הדיו כו' המובחר כו'.</b> שבת כ"ג א':
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ומזוזה </b>
+<b> א"צ עיבוד לשמה.</b> ע' תוס' מנחות מ"ב ב'. ד"ה תפלין שכ' מקור לדברי רבינו. וירושלמי יומא פ"ג ה"ו ומלחמות להרמב"ן פ"ק דסוכה. והש"ק ביומא שם לא זכר דברי הרמב"ן ז"ל וגם לא הרגיש בממכ"ת דלת"ק דרשב"ג בכ"ד ל"צ לשמה ומזוזה ל"ד. וע"ש ברמב"ן ז"ל. כאאמו"ר הגז"ל. ועי' ח"ס חא"ח סס"ו מש"כ בדעת רבינו. ומ"ש הכ"מ בשם חכמי לוניל דתפילין מקרי קדושה קלה. נ"ל כוונתו לדברי הירושלמי שלהי מגילה ששם הגי' להיפוך מבבבלי מנחות צ"ב א' ע"ש. וכן מה שהשיבם רבינו לחלק בין תפילין למזוזה הוא ג"כ מדברי הירושלמי שם ולפי שאלתם תשובתו. ואף דלא קיי"ל הכי. מ"מ מצד הסברא הוא כן. וע' בהרא"ש ה' קטנות והנוב"ת חיו"ד סקע"ד נתקשה בחנם בדברי רבינו ושאלתם ע"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>ועור </b>
+<b> הרצועה צריך על"ש אבל עור שמחפין בו כו'.</b> הנה לפ"מ דס"ל דא"צ עיבוד כלל. ודאי דל"ש להצריך לשמה בעיבודו וכה"ג א' בזבחים ה' ב'. באשם לשמה כשר. של"נ בו הוא אלא לאחר הקט"א. והו"ע שלה אמוריו כשר. וע' במג"א ובאורי הגר"א ז"ל סי' ל"ג ס"ז:
+
+Halakhah 16
+
+<b>אין </b>
+<b> עושין. </b> ע' שבת כ"ח ב'. דמדמה עשייתן לכתיבתן. וע' ס"ס שם חדש להגרא"ל צונץ ז"ל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>זמן </b>
+<b> הנחת תפילין.</b> ע' ש"א ושעה"מ ובמה"פ על הירושלמי ברכות פ"ג ובשו"ת שבס"ס מפה"י. וגם אתנו דברים נכבדים בזה. ואכ"מ. ומה של"כ רבינו לברך בעת סילוק התפילין כמו לבני מערבא אפשר דב"מ ס"ל כר"א דהוא בעשה. ע' מנחות ל"ו ב'. משא"כ לפ"מ דקי"ל כריו"ח דבלאו הרי אין מברכין על לאו. ויותר נראה דכיון דכשהן עליו אין איסור אפילו כל הלילה ואף לכתחלה מותר כן א"כ ל"ש כלל ברכה ע"ז. (ודע דד"ז הוא חידוש גדול וכמדומני שלא נמצא דוגמתו בכהת"כ דאם כבר עודן עדן עליו ליכא שום איסור ובודאי גם מצוה איכא. ולהניחן לכתחלה הוא לאו גמור וקצת ילה"ע מזה לענין הנודע אם שייך בדאורייתא לכתחילה ודיעבד. ומה שאין לוקין ע"ז עי' שעה"מ וש"א וארצה"ח):
+
+Halakhah 11
+
+<b>וכל </b>
+<b> המניח תפילין כו'.</b> נסתפקתי אם גם בתפלה אחת עובר בלאו זה. או דשניהם נכללים ביחד במש"כ את החוקה הזאת. או דמ"מ הרי אין מעכבים זא"ז. וכ"נ לכאורה:
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b>
+<b> הפטור מק"ש פטור מתפילין.</b> האי כללא הוא ל"ד וכמ"ש כאאמו"ר הגז"ל בגליון. ועמש"ל פ"ו ה"י מתפלה בס"ד וה"נ לתפילין ע"ש:
+<b>חולי </b>
+<b> מעיים וכל מי שא"י כו'.</b> לפה"נ דס"ל דטעמא דחו"מ פטור הוא משום שמצטער. וי"ל בזה קו' התוס' כתובות ק"ד א'. וע' סוכה כ"ה ב'. וע' באורי הגר"א ז"ל סי' ל"ח. שכ' דהא דכ' רבינו דמצטער פטור הוא. מהא דריו"ח דהוה הדיק רישיה ולא הניח תפלין כמ"ש בירושלמי פ"ב דברכו'. ויש להשיב ע"ז קצת. לולי ד"ק ז"ל. שו"מ שכבר כ"כ הכ"מ בשם הר"מ. אך הרחיק עדותו לד' המדרש מה שהוא בירושלמי. המובא בכל הראשונים ז"ל:
+<b>כהנים </b>
+<b> כו'.</b> סתם רבינו שפטורים לגמרי ועי' זבחים י"ט א'. וערכין ג' ב'. ושו"ת בית הלוי להגאון דבריסק שליט"א [ז"ל]:
+
+Halakhah 14
+
+<b>שקדושתם </b>
+<b> גדולה מקדושת הציץ כו'.</b> לפלא שאיסור היסח הדעת מהציץ לא זכרו רבינו במקומו כלל בפ"י מכלי המקדש ה"ב. וזהו מהמקומות שסמך רבינו על מש"כ במקום אחר אגב גררא. וכה"ג עמש"כ בס"ד פ"ה מביאת מקדש לענין קיו"ר. וע' בש"א שפלפל מנ"ל להני תנאי וכדקיי"ל דטומאה דחויה בציבור דאסור להסיח הדעת מתפילין. ולכאורה אמרתי דא"צ ילפותא כלל דהרי ה"נ קיי"ל דהה"ד פוסל בקדשים. ונלמד מדכ' ל' שימור וה"נ בתרומה וא"כ ה"נ בתפילין הרי כ' שימור בתפילין. ורק רבר"ה לשיטתיה דאיהו ס"ל כמ"ד בחוקות הפסח הכ' מדבר הוצרך ללמוד בק"ו. ע' מנחות ל"ז ב'. משא"כ מ"ד טו"ד בציבור יסבור כמ"ד דבחוה"ת מדבר. וא"ש אלא דמלבד שעדיין ילה"ק לאיזה תנאים. בל"ז י"ל דל"ש כאן ל' שמירה על התפלין רק על האדם ושם הוא על הקודש. ובכ"ז אפ"ל דלזה מהני ק"ו דידי' לכ"ע. ובמק"א כ' בס"ד. די"ל דגם במצה נימא שפסול הה"ד. ואכ"מ:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>ולא </b>
+<b> ילבש כו' ערותו.</b> מקורו מהלכה שלפניה. ואולי טעם הדבר דאסור לעמוד לפני השם ערום כמש"ל פ"ו מיסה"ת ה"ו וע' שבת כ"ח ב' ס"ב א':
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>קדושת </b>
+<b> התפילין גדולה מאוד.</b> ע' ברכות ל"ב ובד' תהר"י שם: <b> אמרו עליו על רב תלמיד רבינו הק' כו' </b> עמש"ל פ"ב ה"ד מדעות בס"ד. ועי' יומא פ"ז א'. אמר רב כגון אנא דשקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר. וריו"ח א' כגון דמסגינא ד"א בל"ת. וכבר תמהו בזה דריו"ח היה מניח תפלין מפסחא לפסחא כמ"ש בירושלמי המובא ברא"ש ה' קטנות וע' בירושלמי שלפנינו פ"ב דברכות. ולכן אפשר שרבינו היה גורס ביומא שם להיפוך. ד' רב לד' ריו"ח. וע' חולין פ"ד א'. אמר רב צריכין אנו לחוש לדברי זקן. וריו"ח א' כגון אנו לוים ואוכלים. וא"כ י"ל שפיר דלכן נקט כ"א מה שהיה חה"ש לפי מנהגו. וא"ש שזהו מקור דברי רבינו פה:
+
+Halakhah 26
+
+<b>אע"פ </b>
+<b> שמצותם כל היום. </b> פשטות הדברים מ' כד' אא"ז הלבוש ז"ל בא"ח סל"ז. דמצוה ללובשן כל היום ואינו משום הידור מצוה. וע"ל הט"ז לפה"נ ראיה משם ויש לדחות. וע' בהלכה הקודמת ובחוקות החיים הארכתי בס"ד. להדר פני זקנים מהבאים אחריו:
+<b>אמרו </b>
+<b> חכמים כל הקורא ק"ש בלא תפילין.</b> לא כ' רבינו כאילו הקריב עולה בל"מ. ואולי לחומרא עמש"ל פ"ב מק"ש ה"ז בס"ד:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כתבה </b>
+<b> שלא על הסדר כגון שהקדים פרשה לפרשה פסולה.</b> ע' פ"ב מק"ש הי"א. דס"ל לרבינו דאם קרא פרשיות למפרע יצא. וקשה טובא דהא תרווייהו מחד קרא נפקי. ע' ברכות י"ג. א'. והיו של"י למפרע. וה"ק דשלא על הסדר הוא ג"כ מהך קרא ומ"ט הכא פסול והתם יצא. ונ"ל מזה ראיה דשיטת רבינו דפ' והא"ש אינו מה"ת. וע' פר"ח וש"א מ"ש בזה. ועי' תוס' ברכות י"ד ב' ד"ה למה ובטור יו"ד סרפ"ח וסי' ר"צ:
+<b>ולא </b>
+<b> מן הגליונים של ס"ת.</b> עי' שבת קט"ז א' דגליוני ס"ת קדישי כס"ת עצמה. ומה של"א גליוני תפלין. אולי ל"ה דרכם להיות רחבים כ"כ. ולו"מ ה"א מדנקט רבינו הכא דין זה. ולא בדין של ס"ת. שאסור להורידה מקדושתה. מ' דאפילו דיעבד לא יצא. דכיון דאין מורידין מקדושה חמורה לקלה. אין קדושת המזוזה הקלה חלה כלל על קדושת הס"ת החמורה וצע"ק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואם </b>
+<b> כתבה שלא בשרטוט או שהוסיף מבפנים.</b> כ"ז מפרש רבינו בכלל מה שא' שמואל כתבה אגרת פסולה וע"ש בתוס':
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואחר </b>
+<b> שגוללה מניחה בשפופרת של קנה.</b> כן היה מנהגם גם בימי חז"ל. עי' כלים פט"ז מ"ז בית המזוזה. ובתוס' מנחות ל"ב א' ד"ה הא. מה שהביאו בשם התוספתא. וב"מ ק"ב א'. גובתא דקניא. וכמדומני שבס' אלפי מנשה מפרש מ"ש בשבת ע"ט ב' מפני שמשמרה שמניחים את המזוזה בשפופרת ומשתמרת יותר. וע' יומא א' א'. וחידוש ראיתי בס' מעשה רב בשם מרן הגר"א ז"ל. שאין להניח המזוזה בקלף שלא יהא חציצה בינה למזוזת הבית וצריך ליישב בדוחק כל הנזכר. ויל"ע קצת בחתיכת קלף. דלכאורה ה"ל מב"מ דאינו חוצץ. וגם י"ל דכל לנאותו אינו חוצץ. או דבטל להבית. ויש להעיר ג"כ מלשון על מזוזת ולא על דעל. וכה"ג בחליצה. ובאמת ד"ק נאמנים מאוד דמנ"מ בין על דהכא לעל דתפילין. והארכתי בחיבורי בס"ד:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ומחנכין </b>
+<b> את הקטנים לעשות מזוזה לבתיהם.</b> עכ"מ וה"ל להביא גם מגיטין נ"ב א' ועי' מכילתא פ' בא פי"ז וצ"ע:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ובית </b>
+<b> שבספינה פטורים מהמ"ז.</b> ירושלמי שלהי מגילה ומובא ברא"ש ה' קטנות דמזוזה אינו נוהג במפרשי ימים:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מ"ע </b>
+<b> על כל איש.</b> מלשון זה פלפל הש"א מ"ט נשים פטורות. ולא זכר שר התורה הזה דברי החינוך במצוה האחרונה דטעמו משום דעיקר כס"ת הוא ללמוד כמש"כ ולמדה את בני"ש ונפ' מת"ת. י"ל קושיתו ממזוזה דבמזוזה אין חיוב כתיבתה כלל משא"כ בס"ת י"ל שפיר דכיון דפסולה לכתוב. א"כ לא משכ"ל שתצא י"ח כתיבתה דבשליחות א"א דכל היכא דאיהו לא מצי עבד שלוחא למ"מ. וע"כ פטורות אלא דמד' תוס' ע"ז כ"ז א'. יש לגמגם על סברא זו. כאאמו"ר הגז"ל בגליון הש"א. וכבר האריכו האחרונים בזה הסברא. עי' בס' נחי"ע להגאון דליסא בהגהת נכדו ז"ל ובשו"ת ביה"ל ובשו"ת בצר יצחקי וגם אנחנו בעניותינו הארכנו בפנים שונים. והערותי בס"ד די"ל להסוברים דיוצאין בשותפות ל"ש סברא זו דא"א בשליחות. דבשותפות שאני. ועי' דרו"ח לכתובות י"א א'. וגם ד' החינוך לא א"ש לפ"מ דקיי"ל דל"ד טעד"ק לקולא וע"ש בס' נחי"ע. והארכתי הרבה מאד תל"ע:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>מש"כ </b> הכ"מ פסול מלא או חסר. לא ציין לנו מקורו. ואף שכתב שנתבאר בסמוך. ל"נ דבר. אבל הוא מד' שמואל שכ' דאם כתבה אגרת פסולה עי' תוס' ל"ב ב' ד"ה כתבה. ומש"כ מקרי וכתיב. ע' נדרים ל"ז ב':
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>שאם </b>
+<b> בא לחתוך חותך.</b> השמיט רבינו מש"ש ועושה עמוד בראשו כדי לגול הקף וכבר תמה הגר"א ז"ל בחידושיו ליו"ד ולשון רבינו "שאם בא". ג"כ אינו מדוקדק כ"כ. ולחומר הנושא. אפ"ל דקשה טובא לשיטת רבינו בסה"פ דהוא פסול א"כ איך מותר לדבק לכתחילה ולפוסלו ולהורידו מקדושתו. ולזה כתב שאם בא לחתוך חותך ר"ל דמה"ט הוא שמותר. דלפ"ז אינו הורדה מקדושתו כלל כיון דבידו הוא לחתוך בכל עת שירצה א"כ לא נדחה ממצותו כלל. ומ"מ בעת חיבורם יחד הוא רק כקדושת החומשין צ"ע. שו"מ בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"א ס"י שהאריך בזה ות"ל שהייתי בר מזלי' בזה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>פרשה </b>
+<b> סתומה.</b> ע' מה"פ לירושלמי מגילה פ"א ה"ט:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>רוחב </b>
+<b> אצבע כו'.</b> ע' מנחות מ"א ב'. [ולו"מ ה"א שמ"ש בכתובות ה' ב'. זה אצבע זה גודל היא. לכוונה זו לפי' רבינו בכ"מ. ודו"ק]:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>אין </b>
+<b> עושין יריעה פחות מג' דפים ולא יתר על שמונה.</b> בגמ' הגירסא עד שמונה ולכאורה י"ל דעד ולא עד בכלל. וע' תוס' ברכות כ"ו ב'. אם גם בדרבנן הוא עול"ע בכלל ובחולין נ"ה א' בדבריהם:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נמצאת </b>
+<b> למד שעשרים דברים הם הפוסלים. </b> עי' ספ"ז דכ' עוד שם פסול. וא"כ ה"ל כ"א. ולכאורה ה"נ דהוא רק פסול מדרבנן ולא חשב הכא רק פסולי דאורייתא אלא דלד' רבינו בתשובתו לחכמי לוניל פ"א ה"א. דעיבוד לשמה הוא ג"כ רק מדרבנן. לא א"ש. דהא חשב נמי לנעבד של"ש. ולכ"נ מזה ראיה לדברינו שם דאינו פסול רק כשהם מחוברים. א"כ אינו דומה לשאר הפסולים דחשיב. אך עדיין לא א"ש דהא חשב הכא פסול דתפירת יריעות שג"כ נ"ל תיקון. ע"ל פ"ט פי"ג. וע' בקובץ מה שהעיר בשם התשב"ץ. ובשו"ת ס"ח חא"ח ס"ס ח'. וכ"א הרב שליט"א העירני. דמ' דעת רבינו דאם נכתבו האזכרות שלא כסדרן דכשר. ולא כדעת שו"ת ג"ו המובא באחרונה. ומדברי רש"י ב"ב כ"א ב' משמע דפסול. וא"ש בזה קו' תוס' שם ד"ה וסופר עכ"ד ונכון. ובמ"א הבאתי ראיה בס"ד ממגילה ח' ב'. ואכ"מ:
+<b>שכ' </b>
+<b> אפיקורוס או משאר פסולים.</b> נקט שאר פסולים ג"כ דמשום אפיקורס לבד אף קדושת חומשים אין לו. ע"ל פ"ו ה"א מיסוה"ת ע"כ נקט גם מש"פ ואש"ק הקובץ. וע"ל פ"ג מתשובה ה"ח וא"ש ג"כ:
+
+Halakhah 2
+
+<b>והוא </b>
+<b> שלא יהא לו ד"א למכור.</b> מספק"ל בצריך למכור ס"ת. ויש לו בת קטנה. הי מינייהו עדיף. דהא גם בבת קיי"ל דאסור למוכרה רק כשא"ל מה יאכל. ע"ש פ"ד מעבדים ה"ב. ובמגילה כ"ז א'. אפילו א"ל מה יאכל ומכר ס"ת או בתו א"ר ס"ב לעולם. מ' קצת דס"ת חמירא. דהא בתו מותר בא"ל מה לאכול. משא"כ בס"ת. אך י"ל דבאמת ליכא איסורא מדנקט אינו רואה ס"ב. וע' באחרונים בא"ח ס"ס תקפ"ה וביו"ד סי' ר"ס מש"כ וע' בכ"מ מש"כ. בשם הרמ"ך דומיא דבתו דליכא איסורא. ותמוה לי מד' הת"כ שזכרנו:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>תיק </b>
+<b> שהוכן לס"ת.</b> ע' ח"ס חא"ח סי' ל"ח. מש"כ הכ"מ עד הראב"ד דגם בד' רבינו יל"פ כן. תמוה מאוד שהרי רבינו כ' להדיא א"ב משום קדושה. וצ"ל דהראב"ד הבין שלדעת רבינו אין בו שום קדושה כלל. ולזה השיב מהירושלמי. אבל באמת לא נחלקו רק בהפירוש של לוחות. אבל בענין הקדושה גם כוונת רבינו כדברי הירושלמי שא"ב קדושת ס"ת רק קדושת בהכנ"ס:
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכל </b>
+<b> כה"ק אפי' הלכות ואגדות אסור לזורקן.</b> אף דמה"ת לא ניתנו לכתוב מ"מ כיון שהותר משום עת לעשות אסור לבזותם. וע' שבת קט"ו ב' ובירושלמי שם:
+<b>הקמיעין.</b> מש"כ הכ"מ בשם הר"מ ע"ש בגמ' שבת שם שהביאה:
+
+Halakhah 6
+
+<b>או </b>
+<b> לבה"ק.</b> ע' כ"מ וסותר דבריו בפי"ד מאבל פי"ג וע"ש בלח"מ. ולא יאחוז ס"ת כשהוא ערום קצת ה"נ דרבינו מפרש כשהאדם ערום. ועי' פ"ו מת"ת ה"ו ולעיל פ"ד הכ"ג. ושמעתי שכ"פ גם הג"ר מנשה איליעזר ז"ל והרעישו בזה עליו גאוני דורו:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b>
+<b> הטמאים ואפילו נדות.</b> ילה"ר קצת מהא דהכל עולין למנין ז' ואפילו אשה והרי צריך לאחוז בעמודים כמ"ש ס"ס קל"ט ואולי בזמניהם של"ה מברכים כל הקרואים י"ל דל"ה צריכים לאחוז בידם. וע' תוס' ר"ה ל"ג א'. אך א"ר כלל שי"ל דאה"נ רק כשידעו שהן טהורות וטמאות לא באו כלל:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מצוה </b>
+<b> לייחד לס"ת מקום.</b> ע' ברכות כ"ה ב'. מגילה כ"ו ב'. לא ירוק כנגד ס"ת. ק"ו מרבו ע' ערובין צ"ח א'. וכמ"ש הכ"מ ה"ט. ועי' תוי"ש יומא סוף דף כ"ט מש"כ דמותר לאחוז ס"ת בעת שמטיל מים כדאי' בברכות. ול"מ זה ע"ש כ"ג ב'. ולא יגלה ערותו, נלמד מס"פ יתרו. ולא יפשוט רגליו. ע' כתובות ק"ח ב'. ולא יחזיר אחוריו. יומא נ"ג ב'. וק"ו לס"ת ועי' סוטה ל"ט א':
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b>
+<b> מי שיושב. </b> ק"ו מרבו. עי' שבת ל' ב'. ותנן מורא רבך כמו"ש ומי נתלה במי קטן נתלה בגדול [קצת מזה מבאורי הגר"א ז"ל. וע' במכות כ"ב ב']:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c14b057d2175ecf874b9abb8791f716a75661b86
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Ahavah/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,540 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה
+merged
+https://www.sefaria.org/Benei_Binyamin_on_Mishneh_Torah,_Tefillin,_Mezuzah_and_the_Torah_Scroll
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכן </b>
+<b> ס"ת שחסר אפילו אות אחת פסול.</b> ע' כ"מ וה"ל להביא ג"כ מהא דמנחות ל' א' וע"ל רפ"ז המגיה אות א' מעה"כ כאילו כתבו כולו. וגם ממש"ש כ"ט א'. כל אות שאינו מוקף גויל פסול. וע"ל הי"ט ובכ"מ ועי' פי"א דשבת ה"ט דאם השלים אות א' לספר שלם חייב:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>וזהו </b>
+<b> הדיו כו' המובחר כו'.</b> שבת כ"ג א':
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ומזוזה </b>
+<b> א"צ עיבוד לשמה.</b> ע' תוס' מנחות מ"ב ב'. ד"ה תפלין שכ' מקור לדברי רבינו. וירושלמי יומא פ"ג ה"ו ומלחמות להרמב"ן פ"ק דסוכה. והש"ק ביומא שם לא זכר דברי הרמב"ן ז"ל וגם לא הרגיש בממכ"ת דלת"ק דרשב"ג בכ"ד ל"צ לשמה ומזוזה ל"ד. וע"ש ברמב"ן ז"ל. כאאמו"ר הגז"ל. ועי' ח"ס חא"ח סס"ו מש"כ בדעת רבינו. ומ"ש הכ"מ בשם חכמי לוניל דתפילין מקרי קדושה קלה. נ"ל כוונתו לדברי הירושלמי שלהי מגילה ששם הגי' להיפוך מבבבלי מנחות צ"ב א' ע"ש. וכן מה שהשיבם רבינו לחלק בין תפילין למזוזה הוא ג"כ מדברי הירושלמי שם ולפי שאלתם תשובתו. ואף דלא קיי"ל הכי. מ"מ מצד הסברא הוא כן. וע' בהרא"ש ה' קטנות והנוב"ת חיו"ד סקע"ד נתקשה בחנם בדברי רבינו ושאלתם ע"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>ועור </b>
+<b> הרצועה צריך על"ש אבל עור שמחפין בו כו'.</b> הנה לפ"מ דס"ל דא"צ עיבוד כלל. ודאי דל"ש להצריך לשמה בעיבודו וכה"ג א' בזבחים ה' ב'. באשם לשמה כשר. של"נ בו הוא אלא לאחר הקט"א. והו"ע שלה אמוריו כשר. וע' במג"א ובאורי הגר"א ז"ל סי' ל"ג ס"ז:
+
+Halakhah 16
+
+<b>אין </b>
+<b> עושין. </b> ע' שבת כ"ח ב'. דמדמה עשייתן לכתיבתן. וע' ס"ס שם חדש להגרא"ל צונץ ז"ל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>זמן </b>
+<b> הנחת תפילין.</b> ע' ש"א ושעה"מ ובמה"פ על הירושלמי ברכות פ"ג ובשו"ת שבס"ס מפה"י. וגם אתנו דברים נכבדים בזה. ואכ"מ. ומה של"כ רבינו לברך בעת סילוק התפילין כמו לבני מערבא אפשר דב"מ ס"ל כר"א דהוא בעשה. ע' מנחות ל"ו ב'. משא"כ לפ"מ דקי"ל כריו"ח דבלאו הרי אין מברכין על לאו. ויותר נראה דכיון דכשהן עליו אין איסור אפילו כל הלילה ואף לכתחלה מותר כן א"כ ל"ש כלל ברכה ע"ז. (ודע דד"ז הוא חידוש גדול וכמדומני שלא נמצא דוגמתו בכהת"כ דאם כבר עודן עדן עליו ליכא שום איסור ובודאי גם מצוה איכא. ולהניחן לכתחלה הוא לאו גמור וקצת ילה"ע מזה לענין הנודע אם שייך בדאורייתא לכתחילה ודיעבד. ומה שאין לוקין ע"ז עי' שעה"מ וש"א וארצה"ח):
+
+Halakhah 11
+
+<b>וכל </b>
+<b> המניח תפילין כו'.</b> נסתפקתי אם גם בתפלה אחת עובר בלאו זה. או דשניהם נכללים ביחד במש"כ את החוקה הזאת. או דמ"מ הרי אין מעכבים זא"ז. וכ"נ לכאורה:
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b>
+<b> הפטור מק"ש פטור מתפילין.</b> האי כללא הוא ל"ד וכמ"ש כאאמו"ר הגז"ל בגליון. ועמש"ל פ"ו ה"י מתפלה בס"ד וה"נ לתפילין ע"ש:
+<b>חולי </b>
+<b> מעיים וכל מי שא"י כו'.</b> לפה"נ דס"ל דטעמא דחו"מ פטור הוא משום שמצטער. וי"ל בזה קו' התוס' כתובות ק"ד א'. וע' סוכה כ"ה ב'. וע' באורי הגר"א ז"ל סי' ל"ח. שכ' דהא דכ' רבינו דמצטער פטור הוא. מהא דריו"ח דהוה הדיק רישיה ולא הניח תפלין כמ"ש בירושלמי פ"ב דברכו'. ויש להשיב ע"ז קצת. לולי ד"ק ז"ל. שו"מ שכבר כ"כ הכ"מ בשם הר"מ. אך הרחיק עדותו לד' המדרש מה שהוא בירושלמי. המובא בכל הראשונים ז"ל:
+<b>כהנים </b>
+<b> כו'.</b> סתם רבינו שפטורים לגמרי ועי' זבחים י"ט א'. וערכין ג' ב'. ושו"ת בית הלוי להגאון דבריסק שליט"א [ז"ל]:
+
+Halakhah 14
+
+<b>שקדושתם </b>
+<b> גדולה מקדושת הציץ כו'.</b> לפלא שאיסור היסח הדעת מהציץ לא זכרו רבינו במקומו כלל בפ"י מכלי המקדש ה"ב. וזהו מהמקומות שסמך רבינו על מש"כ במקום אחר אגב גררא. וכה"ג עמש"כ בס"ד פ"ה מביאת מקדש לענין קיו"ר. וע' בש"א שפלפל מנ"ל להני תנאי וכדקיי"ל דטומאה דחויה בציבור דאסור להסיח הדעת מתפילין. ולכאורה אמרתי דא"צ ילפותא כלל דהרי ה"נ קיי"ל דהה"ד פוסל בקדשים. ונלמד מדכ' ל' שימור וה"נ בתרומה וא"כ ה"נ בתפילין הרי כ' שימור בתפילין. ורק רבר"ה לשיטתיה דאיהו ס"ל כמ"ד בחוקות הפסח הכ' מדבר הוצרך ללמוד בק"ו. ע' מנחות ל"ז ב'. משא"כ מ"ד טו"ד בציבור יסבור כמ"ד דבחוה"ת מדבר. וא"ש אלא דמלבד שעדיין ילה"ק לאיזה תנאים. בל"ז י"ל דל"ש כאן ל' שמירה על התפלין רק על האדם ושם הוא על הקודש. ובכ"ז אפ"ל דלזה מהני ק"ו דידי' לכ"ע. ובמק"א כ' בס"ד. די"ל דגם במצה נימא שפסול הה"ד. ואכ"מ:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>ולא </b>
+<b> ילבש כו' ערותו.</b> מקורו מהלכה שלפניה. ואולי טעם הדבר דאסור לעמוד לפני השם ערום כמש"ל פ"ו מיסה"ת ה"ו וע' שבת כ"ח ב' ס"ב א':
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>קדושת </b>
+<b> התפילין גדולה מאוד.</b> ע' ברכות ל"ב ובד' תהר"י שם: <b> אמרו עליו על רב תלמיד רבינו הק' כו' </b> עמש"ל פ"ב ה"ד מדעות בס"ד. ועי' יומא פ"ז א'. אמר רב כגון אנא דשקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר. וריו"ח א' כגון דמסגינא ד"א בל"ת. וכבר תמהו בזה דריו"ח היה מניח תפלין מפסחא לפסחא כמ"ש בירושלמי המובא ברא"ש ה' קטנות וע' בירושלמי שלפנינו פ"ב דברכות. ולכן אפשר שרבינו היה גורס ביומא שם להיפוך. ד' רב לד' ריו"ח. וע' חולין פ"ד א'. אמר רב צריכין אנו לחוש לדברי זקן. וריו"ח א' כגון אנו לוים ואוכלים. וא"כ י"ל שפיר דלכן נקט כ"א מה שהיה חה"ש לפי מנהגו. וא"ש שזהו מקור דברי רבינו פה:
+
+Halakhah 26
+
+<b>אע"פ </b>
+<b> שמצותם כל היום. </b> פשטות הדברים מ' כד' אא"ז הלבוש ז"ל בא"ח סל"ז. דמצוה ללובשן כל היום ואינו משום הידור מצוה. וע"ל הט"ז לפה"נ ראיה משם ויש לדחות. וע' בהלכה הקודמת ובחוקות החיים הארכתי בס"ד. להדר פני זקנים מהבאים אחריו:
+<b>אמרו </b>
+<b> חכמים כל הקורא ק"ש בלא תפילין.</b> לא כ' רבינו כאילו הקריב עולה בל"מ. ואולי לחומרא עמש"ל פ"ב מק"ש ה"ז בס"ד:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כתבה </b>
+<b> שלא על הסדר כגון שהקדים פרשה לפרשה פסולה.</b> ע' פ"ב מק"ש הי"א. דס"ל לרבינו דאם קרא פרשיות למפרע יצא. וקשה טובא דהא תרווייהו מחד קרא נפקי. ע' ברכות י"ג. א'. והיו של"י למפרע. וה"ק דשלא על הסדר הוא ג"כ מהך קרא ומ"ט הכא פסול והתם יצא. ונ"ל מזה ראיה דשיטת רבינו דפ' והא"ש אינו מה"ת. וע' פר"ח וש"א מ"ש בזה. ועי' תוס' ברכות י"ד ב' ד"ה למה ובטור יו"ד סרפ"ח וסי' ר"צ:
+<b>ולא </b>
+<b> מן הגליונים של ס"ת.</b> עי' שבת קט"ז א' דגליוני ס"ת קדישי כס"ת עצמה. ומה של"א גליוני תפלין. אולי ל"ה דרכם להיות רחבים כ"כ. ולו"מ ה"א מדנקט רבינו הכא דין זה. ולא בדין של ס"ת. שאסור להורידה מקדושתה. מ' דאפילו דיעבד לא יצא. דכיון דאין מורידין מקדושה חמורה לקלה. אין קדושת המזוזה הקלה חלה כלל על קדושת הס"ת החמורה וצע"ק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואם </b>
+<b> כתבה שלא בשרטוט או שהוסיף מבפנים.</b> כ"ז מפרש רבינו בכלל מה שא' שמואל כתבה אגרת פסולה וע"ש בתוס':
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואחר </b>
+<b> שגוללה מניחה בשפופרת של קנה.</b> כן היה מנהגם גם בימי חז"ל. עי' כלים פט"ז מ"ז בית המזוזה. ובתוס' מנחות ל"ב א' ד"ה הא. מה שהביאו בשם התוספתא. וב"מ ק"ב א'. גובתא דקניא. וכמדומני שבס' אלפי מנשה מפרש מ"ש בשבת ע"ט ב' מפני שמשמרה שמניחים את המזוזה בשפופרת ומשתמרת יותר. וע' יומא א' א'. וחידוש ראיתי בס' מעשה רב בשם מרן הגר"א ז"ל. שאין להניח המזוזה בקלף שלא יהא חציצה בינה למזוזת הבית וצריך ליישב בדוחק כל הנזכר. ויל"ע קצת בחתיכת קלף. דלכאורה ה"ל מב"מ דאינו חוצץ. וגם י"ל דכל לנאותו אינו חוצץ. או דבטל להבית. ויש להעיר ג"כ מלשון על מזוזת ולא על דעל. וכה"ג בחליצה. ובאמת ד"ק נאמנים מאוד דמנ"מ בין על דהכא לעל דתפילין. והארכתי בחיבורי בס"ד:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ומחנכין </b>
+<b> את הקטנים לעשות מזוזה לבתיהם.</b> עכ"מ וה"ל להביא גם מגיטין נ"ב א' ועי' מכילתא פ' בא פי"ז וצ"ע:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ובית </b>
+<b> שבספינה פטורים מהמ"ז.</b> ירושלמי שלהי מגילה ומובא ברא"ש ה' קטנות דמזוזה אינו נוהג במפרשי ימים:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מ"ע </b>
+<b> על כל איש.</b> מלשון זה פלפל הש"א מ"ט נשים פטורות. ולא זכר שר התורה הזה דברי החינוך במצוה האחרונה דטעמו משום דעיקר כס"ת הוא ללמוד כמש"כ ולמדה את בני"ש ונפ' מת"ת. י"ל קושיתו ממזוזה דבמזוזה אין חיוב כתיבתה כלל משא"כ בס"ת י"ל שפיר דכיון דפסולה לכתוב. א"כ לא משכ"ל שתצא י"ח כתיבתה דבשליחות א"א דכל היכא דאיהו לא מצי עבד שלוחא למ"מ. וע"כ פטורות אלא דמד' תוס' ע"ז כ"ז א'. יש לגמגם על סברא זו. כאאמו"ר הגז"ל בגליון הש"א. וכבר האריכו האחרונים בזה הסברא. עי' בס' נחי"ע להגאון דליסא בהגהת נכדו ז"ל ובשו"ת ביה"ל ובשו"ת בצר יצחקי וגם אנחנו בעניותינו הארכנו בפנים שונים. והערותי בס"ד די"ל להסוברים דיוצאין בשותפות ל"ש סברא זו דא"א בשליחות. דבשותפות שאני. ועי' דרו"ח לכתובות י"א א'. וגם ד' החינוך לא א"ש לפ"מ דקיי"ל דל"ד טעד"ק לקולא וע"ש בס' נחי"ע. והארכתי הרבה מאד תל"ע:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>מש"כ </b> הכ"מ פסול מלא או חסר. לא ציין לנו מקורו. ואף שכתב שנתבאר בסמוך. ל"נ דבר. אבל הוא מד' שמואל שכ' דאם כתבה אגרת פסולה עי' תוס' ל"ב ב' ד"ה כתבה. ומש"כ מקרי וכתיב. ע' נדרים ל"ז ב':
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>שאם </b>
+<b> בא לחתוך חותך.</b> השמיט רבינו מש"ש ועושה עמוד בראשו כדי לגול הקף וכבר תמה הגר"א ז"ל בחידושיו ליו"ד ולשון רבינו "שאם בא". ג"כ אינו מדוקדק כ"כ. ולחומר הנושא. אפ"ל דקשה טובא לשיטת רבינו בסה"פ דהוא פסול א"כ איך מותר לדבק לכתחילה ולפוסלו ולהורידו מקדושתו. ולזה כתב שאם בא לחתוך חותך ר"ל דמה"ט הוא שמותר. דלפ"ז אינו הורדה מקדושתו כלל כיון דבידו הוא לחתוך בכל עת שירצה א"כ לא נדחה ממצותו כלל. ומ"מ בעת חיבורם יחד הוא רק כקדושת החומשין צ"ע. שו"מ בשו"ת שו"מ מהד"ק ח"א ס"י שהאריך בזה ות"ל שהייתי בר מזלי' בזה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>פרשה </b>
+<b> סתומה.</b> ע' מה"פ לירושלמי מגילה פ"א ה"ט:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>רוחב </b>
+<b> אצבע כו'.</b> ע' מנחות מ"א ב'. [ולו"מ ה"א שמ"ש בכתובות ה' ב'. זה אצבע זה גודל היא. לכוונה זו לפי' רבינו בכ"מ. ודו"ק]:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>אין </b>
+<b> עושין יריעה פחות מג' דפים ולא יתר על שמונה.</b> בגמ' הגירסא עד שמונה ולכאורה י"ל דעד ולא עד בכלל. וע' תוס' ברכות כ"ו ב'. אם גם בדרבנן הוא עול"ע בכלל ובחולין נ"ה א' בדבריהם:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נמצאת </b>
+<b> למד שעשרים דברים הם הפוסלים. </b> עי' ספ"ז דכ' עוד שם פסול. וא"כ ה"ל כ"א. ולכאורה ה"נ דהוא רק פסול מדרבנן ולא חשב הכא רק פסולי דאורייתא אלא דלד' רבינו בתשובתו לחכמי לוניל פ"א ה"א. דעיבוד לשמה הוא ג"כ רק מדרבנן. לא א"ש. דהא חשב נמי לנעבד של"ש. ולכ"נ מזה ראיה לדברינו שם דאינו פסול רק כשהם מחוברים. א"כ אינו דומה לשאר הפסולים דחשיב. אך עדיין לא א"ש דהא חשב הכא פסול דתפירת יריעות שג"כ נ"ל תיקון. ע"ל פ"ט פי"ג. וע' בקובץ מה שהעיר בשם התשב"ץ. ובשו"ת ס"ח חא"ח ס"ס ח'. וכ"א הרב שליט"א העירני. דמ' דעת רבינו דאם נכתבו האזכרות שלא כסדרן דכשר. ולא כדעת שו"ת ג"ו המובא באחרונה. ומדברי רש"י ב"ב כ"א ב' משמע דפסול. וא"ש בזה קו' תוס' שם ד"ה וסופר עכ"ד ונכון. ובמ"א הבאתי ראיה בס"ד ממגילה ח' ב'. ואכ"מ:
+<b>שכ' </b>
+<b> אפיקורוס או משאר פסולים.</b> נקט שאר פסולים ג"כ דמשום אפיקורס לבד אף קדושת חומשים אין לו. ע"ל פ"ו ה"א מיסוה"ת ע"כ נקט גם מש"פ ואש"ק הקובץ. וע"ל פ"ג מתשובה ה"ח וא"ש ג"כ:
+
+Halakhah 2
+
+<b>והוא </b>
+<b> שלא יהא לו ד"א למכור.</b> מספק"ל בצריך למכור ס"ת. ויש לו בת קטנה. הי מינייהו עדיף. דהא גם בבת קיי"ל דאסור למוכרה רק כשא"ל מה יאכל. ע"ש פ"ד מעבדים ה"ב. ובמגילה כ"ז א'. אפילו א"ל מה יאכל ומכר ס"ת או בתו א"ר ס"ב לעולם. מ' קצת דס"ת חמירא. דהא בתו מותר בא"ל מה לאכול. משא"כ בס"ת. אך י"ל דבאמת ליכא איסורא מדנקט אינו רואה ס"ב. וע' באחרונים בא"ח ס"ס תקפ"ה וביו"ד סי' ר"ס מש"כ וע' בכ"מ מש"כ. בשם הרמ"ך דומיא דבתו דליכא איסורא. ותמוה לי מד' הת"כ שזכרנו:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>תיק </b>
+<b> שהוכן לס"ת.</b> ע' ח"ס חא"ח סי' ל"ח. מש"כ הכ"מ עד הראב"ד דגם בד' רבינו יל"פ כן. תמוה מאוד שהרי רבינו כ' להדיא א"ב משום קדושה. וצ"ל דהראב"ד הבין שלדעת רבינו אין בו שום קדושה כלל. ולזה השיב מהירושלמי. אבל באמת לא נחלקו רק בהפירוש של לוחות. אבל בענין הקדושה גם כוונת רבינו כדברי הירושלמי שא"ב קדושת ס"ת רק קדושת בהכנ"ס:
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכל </b>
+<b> כה"ק אפי' הלכות ואגדות אסור לזורקן.</b> אף דמה"ת לא ניתנו לכתוב מ"מ כיון שהותר משום עת לעשות אסור לבזותם. וע' שבת קט"ו ב' ובירושלמי שם:
+<b>הקמיעין.</b> מש"כ הכ"מ בשם הר"מ ע"ש בגמ' שבת שם שהביאה:
+
+Halakhah 6
+
+<b>או </b>
+<b> לבה"ק.</b> ע' כ"מ וסותר דבריו בפי"ד מאבל פי"ג וע"ש בלח"מ. ולא יאחוז ס"ת כשהוא ערום קצת ה"נ דרבינו מפרש כשהאדם ערום. ועי' פ"ו מת"ת ה"ו ולעיל פ"ד הכ"ג. ושמעתי שכ"פ גם הג"ר מנשה איליעזר ז"ל והרעישו בזה עליו גאוני דורו:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b>
+<b> הטמאים ואפילו נדות.</b> ילה"ר קצת מהא דהכל עולין למנין ז' ואפילו אשה והרי צריך לאחוז בעמודים כמ"ש ס"ס קל"ט ואולי בזמניהם של"ה מברכים כל הקרואים י"ל דל"ה צריכים לאחוז בידם. וע' תוס' ר"ה ל"ג א'. אך א"ר כלל שי"ל דאה"נ רק כשידעו שהן טהורות וטמאות לא באו כלל:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מצוה </b>
+<b> לייחד לס"ת מקום.</b> ע' ברכות כ"ה ב'. מגילה כ"ו ב'. לא ירוק כנגד ס"ת. ק"ו מרבו ע' ערובין צ"ח א'. וכמ"ש הכ"מ ה"ט. ועי' תוי"ש יומא סוף דף כ"ט מש"כ דמותר לאחוז ס"ת בעת שמטיל מים כדאי' בברכות. ול"מ זה ע"ש כ"ג ב'. ולא יגלה ערותו, נלמד מס"פ יתרו. ולא יפשוט רגליו. ע' כתובות ק"ח ב'. ולא יחזיר אחוריו. יומא נ"ג ב'. וק"ו לס"ת ועי' סוטה ל"ט א':
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b>
+<b> מי שיושב. </b> ק"ו מרבו. עי' שבת ל' ב'. ותנן מורא רבך כמו"ש ומי נתלה במי קטן נתלה בגדול [קצת מזה מבאורי הגר"א ז"ל. וע' במכות כ"ב ב']:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..02877e453580abe3baae9a7a2059bacfc6eb3085
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,477 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הי' </b>
+<b> מהלך וקורא ומקבץ העם.</b> סוטה (י') ויקרא אברהם א"ת ויקרא אלא ויקריא מלמד כו':
+<b>והבדיל </b>
+<b> לוי ומינוהו לראש.</b> עי' יומא (כ"ח) מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו במצרים ע"ש אך מ"ש רבינו שציוה את בניו ל"י מקורו שו"מ גם בפ' סדר משנה שכ' של"י מקומם ואולי אפשר מדברי הב"ר ר"פ ויצא במש"ש ר"מ לכותי אחד שיעקב אבינו הפריש מעשר מבניו וע"ש פ' ויחי מה שצום לוי לא ישא ארונו ואולי מה"ט הוא:
+<b>ומעולם </b>
+<b> לא עבד שבט לוי ע"ז.</b> יומא (ס"ו) חגיגה (ו') ובכ"מ במדרשים:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הנפנה </b>
+<b> אחריה בדרך שעשה מעשה לוקה. </b> ערובין (י"ז) וע"ש בתוס' ובירושלמי שם פ"ג ה"ד ובפסחים פ"ו ה"א:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ומחשבת </b>
+<b> אפיקורס לע"ז. </b> חולין (י"ג) ע"ל פ"ו מיסה"ת ה"ח:
+<b> ואסור לספר עמהם </b> כ' הכ"מ דאמרינן בפרק דהא דכ' את"כ כו'. הנה לא ציין לנו באיזה פרק הוא כן וע' סנהדרין (ל"ח) דאמרינן בישראל אפיקורס כ"ש דפקר טפי אכן לא הזכירו שם כלל מרומיא דקראי דאל תען כו' ורומיא דקראי הוא בשבת (ל') ומשנין כאן בד"ת כאן במילי דעלמא ואולי יש איזה ט"ס בדברי הכ"מ והמגדל עוז כ' בפ"ק דע"ז ול"נ שם מאומה. דאאמו"ר הגז"ל בהגהותיו:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מש"כ </b> הכ"מ לפלפל דמגדף א"צ התראה לל"צ הוא שהוא מפורש כן בת"כ ס"פ אמר דיליף מפסח בג"ש נשיאת חטא מה שם כרת בלא התראה אף מגדף כן ובזה א"ש של"י במגדף אם הוא חייב מיתה או לאו כדאי' בסנהדרין (פ') שלכאורה ת"ל דחייב מיתה מצד דין ב"נ דהא גם ב"נ שמברך את השם הוא במיתה כמש"ש (נ"ו) ולהחמיר א"ש דבב"נ א"צ התראה ובישראל נתחדשה בסיני ההלכה שצריך התראה ושם של"ה התראה ע"כ נסתפק בו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואפילו </b>
+<b> הגביה לבינה.</b> ע"ז (מ"ו, נ"ג) וע"ל פ"ח ה"ד:
+
+Halakhah 5
+
+<b>מש"כ </b> הכ"מ לענין סקילה א"א דמוטעה הוא תמוה לי איך יצוייר מוטעה אחר קבלת התראה ותשובתו ע"מ כן דאל"כ א"ח מיתה כלל כדאי' בסנהדרין (מ"א) וע"ל פ"ה מיסוה"ת ה"ד בדברי הכ"מ עצמו:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>קו' </b> הלח"מ דאשלד"ע י"ל בהך דב"מ (י') והדברים ארוכים אתני במק"א בס"ד אם ב"נ מוזהרים על הלאוים האלו ועי' פ"ה ממלכים ובח"ת שלנו פ' ואתחנן בעה"י וגם לפמש"כ המחנ"א והנה"מ דגם בעע"ג יש שליחות בשכר דה"ל כפועל דידו כיד רבו ג"כ א"ש:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מש"כ </b> הכ"מ ואע"ג דדחוי' היא כוונתו פשיטת הגמ' נדחתה כמש"ש בגמ' הנן כו'. מ"מ פסק רבינו כדברי הפשטן ול"י למה נדחק המל"מ בכונתו:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עי' </b> השגת הראב"ד ז"ל ואולם מר"ן הגר"א ז"ל אמר בזה ד"נ מאוד בפשט דברי המשנה שלהי סנהדרין ותוכן הדברים שאם רבים העובדים ע"ז דינם כב"נ במיתתם והיינו שב"נ א"צ התראה וממונו הפקר וכן הוא בעה"נ אך יחיד העע"ז דינו כמפורש בישראל העע"ז שחייב סקילה וממונו פלט וזהו פשט דברי המשנה זה חומר במרובים מביחידים יעו"ש בלקוטים שבמשניות סוף פ' זרעים והוא מתוך מדרש פי צדיק יהגה חכמה:<br><b> ואולם </b> צלע"י מנ"ל ד"ז דממונו הפקר לפ"מ דקיי"ל גזילו אסור כשל ישראל וקיי"ל נמי דיורש את אביו ד"ת כבקדושין (י"ז) וא"כ יורשו הבן וצ"ע ואולי ל"ש בב"נ יכין רשע וצדיק ילבש ועי' שערי משפט סת"ט שכ"כ באמת ועדין צ"ע ואפשר דבן לבד יורש את אביו עכו"ם ולא יורש אחר וא"כ בעה"נ שגם הטף הורגים לא נשארו יורשים אחרים אך ז"א דמי הא משכ"ל בן גדול בעיר אחרת ואולי י"ל דכיון דנכסי צדיקים שבתוכם אובדים כ"ש נכסי רשעים עצמם וי"ל דבדיניהם דיינינן להו ויל"ה בכ"ז אלא שהוא רק משום דרוש וק"ש דלהלכה אין נפ"מ כלל ע"כ עת לקצר. מש"כ המגדול עוז מתוספתא ל"נ לפניו:
+<b>מכין </b>
+<b> כו'.</b> עי' כ"מ ובפה"ת לרמב"ן מענין זה ועמש"ל פ"ו מתשובה הי"א בס"ד:
+<b>והורגין </b>
+<b> את כל נפש אשר בה.</b> עכ"מ וצ"ע דלא כ' כלל בתורה את כל בהמתה רק את בהמתה ואולי את לבדו דרש ואולם מקור הדברים הם בירושלמי ס"פ חלק ע"ש:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>העיסה </b>
+<b> ג"כ מותרת.</b> הש"א תמה דבדאורייתא דקיי"ל א"ב ה"ל לאסור ול"נ לכמש"כ האחרונים דהא דקיי"ל דבדאורייתא א"ב הוא משום דסד"א דחומרא דהא דא"ב הוא רק משום ספק ולכן בדאו' לחומרא ובדרבנן לקולא וכבר כ' הכ"מ פי"א מכלאים הכ"ז דמה שפסק רבינו שם לקולא בסד"א אף דבכ"מ הוא לחומרא משום דהא בסדל"א הוא רק מדרבנן וע"כ במילתא דל"ש לגר גם בספק ע"ש וא"כ א"ש דאין לנו בתורה מילתא דל"ש יותר ממשפט עה"נ עד שנמצא תנא שאמר של"ה יל"ע להיות ואם דלא קיי"ל הכי מ"מ לעתים רחוקות מאוד שאירע כן וא"כ הוה גם לרבינו רק מדרבנן לקולא בספק הזה. כ"א הרב ר' צבי תאומים שליט"א [זצ"ל] ושפת"י:
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>קדשי </b>
+<b> בה"ב יפדו.</b> זה לי רבות בשנים הקשתי לשאול לפ"מ דקיי"ל פירות המחוברים מותרים משום דמחוסרים תלישה א"כ ה"נ מחוסרים פדי' דגם מחוסר פדי' מיקרי חסרון כדאי' בחולין (פ"ד קל"ה.) והארכתי בכ"מ מחידושי בס"ד וכעת ראיתי שכבר דברו בו אחרוני זמנינו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עי' </b> השגת הראב"ד. ואפשר לה"ר לרבינו מהא דתמורה (ג'.) דאריו"ח חוץ מהנשבע ומומר ומקלל חבירו בשם. והנה הנשבע הוא ג"כ בשם וא"כ ק' מ"ט הפסיק התנא בין נשבע למקלל והל"ל נשבע ומקלל בשם ומומר או מומר ונשבע ומקלל בשם. וקאי בשם אתרווייהו או דנשבע משכ"ל גם בלא שם הקדוש והיינו בשם ע"ז. וא"כ אינם שוים. לכך לא כללינהו בחד בשם וכה"ג מדייק הגמ' בב"ק (כה:) ובכריתות (ג'.) וע"ש עוד (ה'.) דדייקינן הכי בקראי. ודע דבדברי הראב"ד יש ט"ס. שחסר מלות ומקלל חבירו בשם ע"ש:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>מש"כ </b> הכ"מ בתו"כ הוא בפסוק והנפש אשר תפנה. והתוי"ט פ"ז דסנהדרין מ"ז לא מצאו וכבר הושג מהגרע"א שם:
+
+Halakhah 3
+
+<b>נותן </b>
+<b> הבן לאביו.</b> נ"א בירושלמי פ"ז דסנהדרין ק"י. לעולם אינו חייב עד שימסרנו לכומרים ויטלנו ויעבירנו. עכ"מ ולח"מ אם ס"ל לרבינו מולך ע"ז. וע"ל פ"ה מיסוה"ת ה"ד מש"ש בס"ד:
+
+Halakhah 4
+
+<b>בכ"מ </b> סוד"ה ואינו. צע"ק דהא ה"ל התראת ספק:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>או </b>
+<b> בלא פישוט ידים ורגלים.</b> הוריות ד' סע"א:
+<b>משעה </b>
+<b> שיכבוש פניו בקרקע.</b> מבואר כן בברכות ומגילה. שזולת זה ל"נ השתחואה:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>עי' </b> השגת הראב"ד וכ"מ ובירושלמי פ"ק דמגילה ה"ה ובדברי רבינו והראב"ד שלהי ה' חגיגה ובסמ"ש באריכות:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מ"ע </b>
+<b> לאבד ע"ז ומשמשיה כו' ובא"י מצוה לרדוף כו' </b> והעוקרו בא"י מברך אקבו"צ לעקור ע"ז מארצנו כמו שמברך על כל המצות. כ"כ הרש"א בח"א בברכות נ"ז ב' והעתיקו אחריו הגרע"א ז"ל בתוספותיו פ"ט דברכות. ולפלא שלא זכרו אדירי התורה אלו דברי ת' הרשב"א סי' י"ח שכ' להשיב כו' דה"ט דאין מברכין על השבת הגזל והריבית לפי שאין מברכין על מצוה הבאה מתוך העבירה שלא ציונו להשיב כו'. וכ"כ בס' אבודרהם בשם ר' יוסף בן פלאט. ואייתי טובי דכוותייהו. וא"כ ודאי ל"ש כלל ברכה על עקירת ע"ז שבאה ע"י עבירה כמו השבת הגזל והריבית דמה נ"מ בין זה לזה. כ"כ אאמו"ר הגז"ל בחיבורו הנחמד על המשניות. ואני בעניותי נ"ל לדון דדבריהם נכונים די"ל דבמצוה הבאה ע"י עבירה שעבד עע"ג ל"ש לקרותה מה"ב כלל. ובזה א"ש קושית הגרע"א ז"ל בתוספותיו ובהגהותיו על רפ"ג דסוכה מ"ט לא הקשו התוס' מנרבע ונעבד דלל"ק לפוסלן מקרבן ת"ל משום מה"ב. דודאי משכ"ל שהיו נו"נ מעע"ג רק הוא דבר חידוש מהגרע"א דלס"ל סברא זו. ואפ"ל עפמ"ש במק"א בס"ד. דהעיקר כהסוברים דב"נ לא נצטוו על ע"ז בשיתוף ובודאי מצות עיקור ע"ז היא על כל ע"ז אף שנעבדה בשיתוף וא"כ ל"ש כלל משום מה"ב דאינה עבירה כלל ממנו כנ"ל ברור:
+
+Halakhah 2
+
+<b>עכו"ם </b>
+<b> וכו' וכל הנעשה בשבילה כו'. וכל הנהנה לוקה כו' משום לא ידבק כו'. </b> אף יי"נ בכלל. ע' מש"כ במנין המצות ל"ת כ"ה בס"ד ואולם מקור ד' רבינו בירושלמי פ"ה דע"ז הי"ב וידוע שכל ד' רבינו הם ע"פ הירושלמי. והנה לא נתבאר בד' רבינו אם המביא ע"ז לתוך ביתו אם עובר בלאו דלא תביא תועבה. [וע' בשו"ת בית הלוי להגאב"ד דבריסק ז"ל] מש"כ בזה:
+
+Halakhah 3
+
+<b>בהמה </b>
+<b> שהקריבוה כולה לע"ז.</b> אולי בא לשלול אם הקצוה לע"ז ונחתכו רגליה מחיים דלא נאסרו דאין הקדש לע"ז (ועי' זבחים פ"ז א' כה"ג) ועי' בכ"מ שחידש בזה דין אחר מלשון כולה. ובקונט' תשובה ע"י יסורים שבחבורי שו"ת אה"ד ח"א הארכתי בדבריו בס"ד:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>בהגמ"י </b> אות ב' מש"ש בשם ס' חסידים. העירותי במשנת חסידים שלי בס"ד מד' הירושלמי רפ"ג דסוכה ופי"ב דיבמות ה"ב בשופר של ע"ז עש"ה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וכן </b>
+<b> אם עשאה חליפי חליפין. </b> עכ"מ מ"ט פ' רבינו כמאן דאוסר לפ"מ דקיי"ל דבכא"מ ולע"ד י"ל דלפ"מ דקיי"ל דגם על אביזרייהו דע"ז יהרג וא"י א"כ תו ל"ה ב' כתובים דמצרך צריכי. וצ"ל דמ"ד דהוו בכמ"ל דבע"ז ג"כ יעבור וא"י עי' סנהדרין ע"ד א' דאיכא מ"ד הכי או דעל אביזרייהו דע"ז לס"ל כדקיי"ל. וא"כ לדידן שפיר ל"ה ב"כ דע"ז היא בלאו ושביעית ה"ל בעשה. דליכא לאו בשביעית. אך באמת בזבחים ק"ו ב' א' להדיא מה לשביעית שכן לאו ובחי' שם כ' בס"ד. דאולי ס"ל לסוגיא דשם כסוגיא דיומא פ"ו ב'. דא' שם שלוקה בב"ד על שאכלה פגי שביעית ואתייא כר' יהודא דס"ל בפסחים מ"ב א' ובירושלמי פ"ו דנזיר ה"א דכל היכא דכ' לאמר הוא לאו על כל לאו הבא מכלל עשה שבאותה פרשה ואף ללקות כמש"ש. א"כ לדידן שפיר ל"ה לאו וא"כ ל"ה ב"כ ומ"ד דהוו ב"כ יסבור דאיכא לאו גם בשביעית כמו בע"ז. אך עיקר כללא דכה"ג ל"ה ב"כ צ"ע מפסחים מ"ד א' וכמדומני שכבר העירו בזה. אולם מקור דברי רבינו העיר מרן הגר"א ז"ל ביו"ד ס"ס קמ"ה מד' הירושלמי פ"ה דע"ז סוף ה"א וצ"ל שם להיפוך דחכמים ס"ל אסור ופ' כחכמים וע"ש במה"פ. ועי' נוב"ת חא"ח סי' קכ"ה סוד"ה בד"א מ' דלא מיירי ר"נ אלא בעכו"ם אבל לא בישראל צ"ל להיפוך. אלא בישראל אבל לא בעכו"ם ע"ש:
+
+Halakhah 2
+
+<b>מה </b> שתמה הכ"מ. עי' ט"ז וש"ך יו"ד ר"ס קמ"ה. ובמ"ש <b> מים שעקרן הגל.</b> לא ציין הכ"מ לע"ז נ"ט א':
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>עי' </b> כ"מ בשם רש"י דהבית עצמו נעבד. וע' פ"ו מאבות הטומאות ה"ה כ' רבינו דהביא הוא ממשמשי ע"ז ואולי יל"ח בין טומאה לאיסור:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מש"כ </b> המ"מ שאינו יודע גניזה זו למה. עי' תורת חיים בע"ז שם שהעיר גם מד' הרמב"ן פ' וישלח וע"ש בתוס' ע"ז שכ' דבאמת ל"ד גניזה אלא ביעור [ע"ש במהר"ם ע"ד התוס' אלו ובאמת כוונתם ע"ד התוספתא פ"ב דמגילה ומובא גם במלחמות להרמב"ן ז"ל פ"ד דע"ז] וילה"ר לדבריהם מקדושין ל"ט א' שא' שם והכרז על פירותיהם שטעונים גניזה. והרי ערלה היא בשריפה. אך האחרונים כתבו מזה דערלת ח"ל אינו טעון שריפה ועי' שו"ת ח"ס חא"ח סי' ק"פ וביו"ד סרפ"ו מש"כ לדון בעיקר שריפה בערלה ולהאמור א"ש והארכתי בס"ד בחידושי לחולין קט"ו ב':
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>מה </b> שתמה הכ"מ על השמטת רבינו לא זכר שר דלהדיא כתבו במקומו פ"ב דשבת הי"ב וכה"ג כ' בעצמו ה"י מיסה"ת ה"ו ופ"ג מדיעות ה"ב ובכ"מ:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>עי' </b> מל"מ וט"א חגיגה ותרע"א פ"ג דברכות. ולו"מ ה"א מדרבנן קאמר וז"ש אסורים ולא כ' ישנם כמ"ש ברישא אך ג"ז לא נודע מקומו:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>או </b>
+<b> שתגלח ראשה כאיש.</b> בבאורי הגר"א ז"ל חיו"ד סי' ק"פ סק"ח כ' תוספתא בכורים ועי' כ"מ בסוף ההלכה. ולפנינו ל"נ דבר:
+
+Halakhah 11
+
+<b>מה </b> שתמה הכ"מ שלא ידע מקום מפורש כ"ה להדיא בתוספתא פ"ג דאבות. הכותב כ"ק על בשר חבירו חייב:
+
+Halakhah 12
+
+<b>א' </b>
+<b> כהן וא' ישראל.</b> ע"ל הט"ו ולפה"נ גם הכא כוונתו לזה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..12469cec916932ad73d4f64c7e38a23fbf0e244d
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,480 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים
+merged
+https://www.sefaria.org/Benei_Binyamin_on_Mishneh_Torah,_Foreign_Worship_and_Customs_of_the_Nations
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הי' </b>
+<b> מהלך וקורא ומקבץ העם.</b> סוטה (י') ויקרא אברהם א"ת ויקרא אלא ויקריא מלמד כו':
+<b>והבדיל </b>
+<b> לוי ומינוהו לראש.</b> עי' יומא (כ"ח) מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו במצרים ע"ש אך מ"ש רבינו שציוה את בניו ל"י מקורו שו"מ גם בפ' סדר משנה שכ' של"י מקומם ואולי אפשר מדברי הב"ר ר"פ ויצא במש"ש ר"מ לכותי אחד שיעקב אבינו הפריש מעשר מבניו וע"ש פ' ויחי מה שצום לוי לא ישא ארונו ואולי מה"ט הוא:
+<b>ומעולם </b>
+<b> לא עבד שבט לוי ע"ז.</b> יומא (ס"ו) חגיגה (ו') ובכ"מ במדרשים:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הנפנה </b>
+<b> אחריה בדרך שעשה מעשה לוקה. </b> ערובין (י"ז) וע"ש בתוס' ובירושלמי שם פ"ג ה"ד ובפסחים פ"ו ה"א:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ומחשבת </b>
+<b> אפיקורס לע"ז. </b> חולין (י"ג) ע"ל פ"ו מיסה"ת ה"ח:
+<b> ואסור לספר עמהם </b> כ' הכ"מ דאמרינן בפרק דהא דכ' את"כ כו'. הנה לא ציין לנו באיזה פרק הוא כן וע' סנהדרין (ל"ח) דאמרינן בישראל אפיקורס כ"ש דפקר טפי אכן לא הזכירו שם כלל מרומיא דקראי דאל תען כו' ורומיא דקראי הוא בשבת (ל') ומשנין כאן בד"ת כאן במילי דעלמא ואולי יש איזה ט"ס בדברי הכ"מ והמגדל עוז כ' בפ"ק דע"ז ול"נ שם מאומה. דאאמו"ר הגז"ל בהגהותיו:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מש"כ </b> הכ"מ לפלפל דמגדף א"צ התראה לל"צ הוא שהוא מפורש כן בת"כ ס"פ אמר דיליף מפסח בג"ש נשיאת חטא מה שם כרת בלא התראה אף מגדף כן ובזה א"ש של"י במגדף אם הוא חייב מיתה או לאו כדאי' בסנהדרין (פ') שלכאורה ת"ל דחייב מיתה מצד דין ב"נ דהא גם ב"נ שמברך את השם הוא במיתה כמש"ש (נ"ו) ולהחמיר א"ש דבב"נ א"צ התראה ובישראל נתחדשה בסיני ההלכה שצריך התראה ושם של"ה התראה ע"כ נסתפק בו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואפילו </b>
+<b> הגביה לבינה.</b> ע"ז (מ"ו, נ"ג) וע"ל פ"ח ה"ד:
+
+Halakhah 5
+
+<b>מש"כ </b> הכ"מ לענין סקילה א"א דמוטעה הוא תמוה לי איך יצוייר מוטעה אחר קבלת התראה ותשובתו ע"מ כן דאל"כ א"ח מיתה כלל כדאי' בסנהדרין (מ"א) וע"ל פ"ה מיסוה"ת ה"ד בדברי הכ"מ עצמו:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>קו' </b> הלח"מ דאשלד"ע י"ל בהך דב"מ (י') והדברים ארוכים אתני במק"א בס"ד אם ב"נ מוזהרים על הלאוים האלו ועי' פ"ה ממלכים ובח"ת שלנו פ' ואתחנן בעה"י וגם לפמש"כ המחנ"א והנה"מ דגם בעע"ג יש שליחות בשכר דה"ל כפועל דידו כיד רבו ג"כ א"ש:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מש"כ </b> הכ"מ ואע"ג דדחוי' היא כוונתו פשיטת הגמ' נדחתה כמש"ש בגמ' הנן כו'. מ"מ פסק רבינו כדברי הפשטן ול"י למה נדחק המל"מ בכונתו:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עי' </b> השגת הראב"ד ז"ל ואולם מר"ן הגר"א ז"ל אמר בזה ד"נ מאוד בפשט דברי המשנה שלהי סנהדרין ותוכן הדברים שאם רבים העובדים ע"ז דינם כב"נ במיתתם והיינו שב"נ א"צ התראה וממונו הפקר וכן הוא בעה"נ אך יחיד העע"ז דינו כמפורש בישראל העע"ז שחייב סקילה וממונו פלט וזהו פשט דברי המשנה זה חומר במרובים מביחידים יעו"ש בלקוטים שבמשניות סוף פ' זרעים והוא מתוך מדרש פי צדיק יהגה חכמה:<br><b> ואולם </b> צלע"י מנ"ל ד"ז דממונו הפקר לפ"מ דקיי"ל גזילו אסור כשל ישראל וקיי"ל נמי דיורש את אביו ד"ת כבקדושין (י"ז) וא"כ יורשו הבן וצ"ע ואולי ל"ש בב"נ יכין רשע וצדיק ילבש ועי' שערי משפט סת"ט שכ"כ באמת ועדין צ"ע ואפשר דבן לבד יורש את אביו עכו"ם ולא יורש אחר וא"כ בעה"נ שגם הטף הורגים לא נשארו יורשים אחרים אך ז"א דמי הא משכ"ל בן גדול בעיר אחרת ואולי י"ל דכיון דנכסי צדיקים שבתוכם אובדים כ"ש נכסי רשעים עצמם וי"ל דבדיניהם דיינינן להו ויל"ה בכ"ז אלא שהוא רק משום דרוש וק"ש דלהלכה אין נפ"מ כלל ע"כ עת לקצר. מש"כ המגדול עוז מתוספתא ל"נ לפניו:
+<b>מכין </b>
+<b> כו'.</b> עי' כ"מ ובפה"ת לרמב"ן מענין זה ועמש"ל פ"ו מתשובה הי"א בס"ד:
+<b>והורגין </b>
+<b> את כל נפש אשר בה.</b> עכ"מ וצ"ע דלא כ' כלל בתורה את כל בהמתה רק את בהמתה ואולי את לבדו דרש ואולם מקור הדברים הם בירושלמי ס"פ חלק ע"ש:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>העיסה </b>
+<b> ג"כ מותרת.</b> הש"א תמה דבדאורייתא דקיי"ל א"ב ה"ל לאסור ול"נ לכמש"כ האחרונים דהא דקיי"ל דבדאורייתא א"ב הוא משום דסד"א דחומרא דהא דא"ב הוא רק משום ספק ולכן בדאו' לחומרא ובדרבנן לקולא וכבר כ' הכ"מ פי"א מכלאים הכ"ז דמה שפסק רבינו שם לקולא בסד"א אף דבכ"מ הוא לחומרא משום דהא בסדל"א הוא רק מדרבנן וע"כ במילתא דל"ש לגר גם בספק ע"ש וא"כ א"ש דאין לנו בתורה מילתא דל"ש יותר ממשפט עה"נ עד שנמצא תנא שאמר של"ה יל"ע להיות ואם דלא קיי"ל הכי מ"מ לעתים רחוקות מאוד שאירע כן וא"כ הוה גם לרבינו רק מדרבנן לקולא בספק הזה. כ"א הרב ר' צבי תאומים שליט"א [זצ"ל] ושפת"י:
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>קדשי </b>
+<b> בה"ב יפדו.</b> זה לי רבות בשנים הקשתי לשאול לפ"מ דקיי"ל פירות המחוברים מותרים משום דמחוסרים תלישה א"כ ה"נ מחוסרים פדי' דגם מחוסר פדי' מיקרי חסרון כדאי' בחולין (פ"ד קל"ה.) והארכתי בכ"מ מחידושי בס"ד וכעת ראיתי שכבר דברו בו אחרוני זמנינו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עי' </b> השגת הראב"ד. ואפשר לה"ר לרבינו מהא דתמורה (ג'.) דאריו"ח חוץ מהנשבע ומומר ומקלל חבירו בשם. והנה הנשבע הוא ג"כ בשם וא"כ ק' מ"ט הפסיק התנא בין נשבע למקלל והל"ל נשבע ומקלל בשם ומומר או מומר ונשבע ומקלל בשם. וקאי בשם אתרווייהו או דנשבע משכ"ל גם בלא שם הקדוש והיינו בשם ע"ז. וא"כ אינם שוים. לכך לא כללינהו בחד בשם וכה"ג מדייק הגמ' בב"ק (כה:) ובכריתות (ג'.) וע"ש עוד (ה'.) דדייקינן הכי בקראי. ודע דבדברי הראב"ד יש ט"ס. שחסר מלות ומקלל חבירו בשם ע"ש:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>מש"כ </b> הכ"מ בתו"כ הוא בפסוק והנפש אשר תפנה. והתוי"ט פ"ז דסנהדרין מ"ז לא מצאו וכבר הושג מהגרע"א שם:
+
+Halakhah 3
+
+<b>נותן </b>
+<b> הבן לאביו.</b> נ"א בירושלמי פ"ז דסנהדרין ק"י. לעולם אינו חייב עד שימסרנו לכומרים ויטלנו ויעבירנו. עכ"מ ולח"מ אם ס"ל לרבינו מולך ע"ז. וע"ל פ"ה מיסוה"ת ה"ד מש"ש בס"ד:
+
+Halakhah 4
+
+<b>בכ"מ </b> סוד"ה ואינו. צע"ק דהא ה"ל התראת ספק:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>או </b>
+<b> בלא פישוט ידים ורגלים.</b> הוריות ד' סע"א:
+<b>משעה </b>
+<b> שיכבוש פניו בקרקע.</b> מבואר כן בברכות ומגילה. שזולת זה ל"נ השתחואה:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>עי' </b> השגת הראב"ד וכ"מ ובירושלמי פ"ק דמגילה ה"ה ובדברי רבינו והראב"ד שלהי ה' חגיגה ובסמ"ש באריכות:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מ"ע </b>
+<b> לאבד ע"ז ומשמשיה כו' ובא"י מצוה לרדוף כו' </b> והעוקרו בא"י מברך אקבו"צ לעקור ע"ז מארצנו כמו שמברך על כל המצות. כ"כ הרש"א בח"א בברכות נ"ז ב' והעתיקו אחריו הגרע"א ז"ל בתוספותיו פ"ט דברכות. ולפלא שלא זכרו אדירי התורה אלו דברי ת' הרשב"א סי' י"ח שכ' להשיב כו' דה"ט דאין מברכין על השבת הגזל והריבית לפי שאין מברכין על מצוה הבאה מתוך העבירה שלא ציונו להשיב כו'. וכ"כ בס' אבודרהם בשם ר' יוסף בן פלאט. ואייתי טובי דכוותייהו. וא"כ ודאי ל"ש כלל ברכה על עקירת ע"ז שבאה ע"י עבירה כמו השבת הגזל והריבית דמה נ"מ בין זה לזה. כ"כ אאמו"ר הגז"ל בחיבורו הנחמד על המשניות. ואני בעניותי נ"ל לדון דדבריהם נכונים די"ל דבמצוה הבאה ע"י עבירה שעבד עע"ג ל"ש לקרותה מה"ב כלל. ובזה א"ש קושית הגרע"א ז"ל בתוספותיו ובהגהותיו על רפ"ג דסוכה מ"ט לא הקשו התוס' מנרבע ונעבד דלל"ק לפוסלן מקרבן ת"ל משום מה"ב. דודאי משכ"ל שהיו נו"נ מעע"ג רק הוא דבר חידוש מהגרע"א דלס"ל סברא זו. ואפ"ל עפמ"ש במק"א בס"ד. דהעיקר כהסוברים דב"נ לא נצטוו על ע"ז בשיתוף ובודאי מצות עיקור ע"ז היא על כל ע"ז אף שנעבדה בשיתוף וא"כ ל"ש כלל משום מה"ב דאינה עבירה כלל ממנו כנ"ל ברור:
+
+Halakhah 2
+
+<b>עכו"ם </b>
+<b> וכו' וכל הנעשה בשבילה כו'. וכל הנהנה לוקה כו' משום לא ידבק כו'. </b> אף יי"נ בכלל. ע' מש"כ במנין המצות ל"ת כ"ה בס"ד ואולם מקור ד' רבינו בירושלמי פ"ה דע"ז הי"ב וידוע שכל ד' רבינו הם ע"פ הירושלמי. והנה לא נתבאר בד' רבינו אם המביא ע"ז לתוך ביתו אם עובר בלאו דלא תביא תועבה. [וע' בשו"ת בית הלוי להגאב"ד דבריסק ז"ל] מש"כ בזה:
+
+Halakhah 3
+
+<b>בהמה </b>
+<b> שהקריבוה כולה לע"ז.</b> אולי בא לשלול אם הקצוה לע"ז ונחתכו רגליה מחיים דלא נאסרו דאין הקדש לע"ז (ועי' זבחים פ"ז א' כה"ג) ועי' בכ"מ שחידש בזה דין אחר מלשון כולה. ובקונט' תשובה ע"י יסורים שבחבורי שו"ת אה"ד ח"א הארכתי בדבריו בס"ד:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>בהגמ"י </b> אות ב' מש"ש בשם ס' חסידים. העירותי במשנת חסידים שלי בס"ד מד' הירושלמי רפ"ג דסוכה ופי"ב דיבמות ה"ב בשופר של ע"ז עש"ה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וכן </b>
+<b> אם עשאה חליפי חליפין. </b> עכ"מ מ"ט פ' רבינו כמאן דאוסר לפ"מ דקיי"ל דבכא"מ ולע"ד י"ל דלפ"מ דקיי"ל דגם על אביזרייהו דע"ז יהרג וא"י א"כ תו ל"ה ב' כתובים דמצרך צריכי. וצ"ל דמ"ד דהוו בכמ"ל דבע"ז ג"כ יעבור וא"י עי' סנהדרין ע"ד א' דאיכא מ"ד הכי או דעל אביזרייהו דע"ז לס"ל כדקיי"ל. וא"כ לדידן שפיר ל"ה ב"כ דע"ז היא בלאו ושביעית ה"ל בעשה. דליכא לאו בשביעית. אך באמת בזבחים ק"ו ב' א' להדיא מה לשביעית שכן לאו ובחי' שם כ' בס"ד. דאולי ס"ל לסוגיא דשם כסוגיא דיומא פ"ו ב'. דא' שם שלוקה בב"ד על שאכלה פגי שביעית ואתייא כר' יהודא דס"ל בפסחים מ"ב א' ובירושלמי פ"ו דנזיר ה"א דכל היכא דכ' לאמר הוא לאו על כל לאו הבא מכלל עשה שבאותה פרשה ואף ללקות כמש"ש. א"כ לדידן שפיר ל"ה לאו וא"כ ל"ה ב"כ ומ"ד דהוו ב"כ יסבור דאיכא לאו גם בשביעית כמו בע"ז. אך עיקר כללא דכה"ג ל"ה ב"כ צ"ע מפסחים מ"ד א' וכמדומני שכבר העירו בזה. אולם מקור דברי רבינו העיר מרן הגר"א ז"ל ביו"ד ס"ס קמ"ה מד' הירושלמי פ"ה דע"ז סוף ה"א וצ"ל שם להיפוך דחכמים ס"ל אסור ופ' כחכמים וע"ש במה"פ. ועי' נוב"ת חא"ח סי' קכ"ה סוד"ה בד"א מ' דלא מיירי ר"נ אלא בעכו"ם אבל לא בישראל צ"ל להיפוך. אלא בישראל אבל לא בעכו"ם ע"ש:
+
+Halakhah 2
+
+<b>מה </b> שתמה הכ"מ. עי' ט"ז וש"ך יו"ד ר"ס קמ"ה. ובמ"ש <b> מים שעקרן הגל.</b> לא ציין הכ"מ לע"ז נ"ט א':
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>עי' </b> כ"מ בשם רש"י דהבית עצמו נעבד. וע' פ"ו מאבות הטומאות ה"ה כ' רבינו דהביא הוא ממשמשי ע"ז ואולי יל"ח בין טומאה לאיסור:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מש"כ </b> המ"מ שאינו יודע גניזה זו למה. עי' תורת חיים בע"ז שם שהעיר גם מד' הרמב"ן פ' וישלח וע"ש בתוס' ע"ז שכ' דבאמת ל"ד גניזה אלא ביעור [ע"ש במהר"ם ע"ד התוס' אלו ובאמת כוונתם ע"ד התוספתא פ"ב דמגילה ומובא גם במלחמות להרמב"ן ז"ל פ"ד דע"ז] וילה"ר לדבריהם מקדושין ל"ט א' שא' שם והכרז על פירותיהם שטעונים גניזה. והרי ערלה היא בשריפה. אך האחרונים כתבו מזה דערלת ח"ל אינו טעון שריפה ועי' שו"ת ח"ס חא"ח סי' ק"פ וביו"ד סרפ"ו מש"כ לדון בעיקר שריפה בערלה ולהאמור א"ש והארכתי בס"ד בחידושי לחולין קט"ו ב':
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>מה </b> שתמה הכ"מ על השמטת רבינו לא זכר שר דלהדיא כתבו במקומו פ"ב דשבת הי"ב וכה"ג כ' בעצמו ה"י מיסה"ת ה"ו ופ"ג מדיעות ה"ב ובכ"מ:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>עי' </b> מל"מ וט"א חגיגה ותרע"א פ"ג דברכות. ולו"מ ה"א מדרבנן קאמר וז"ש אסורים ולא כ' ישנם כמ"ש ברישא אך ג"ז לא נודע מקומו:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>או </b>
+<b> שתגלח ראשה כאיש.</b> בבאורי הגר"א ז"ל חיו"ד סי' ק"פ סק"ח כ' תוספתא בכורים ועי' כ"מ בסוף ההלכה. ולפנינו ל"נ דבר:
+
+Halakhah 11
+
+<b>מה </b> שתמה הכ"מ שלא ידע מקום מפורש כ"ה להדיא בתוספתא פ"ג דאבות. הכותב כ"ק על בשר חבירו חייב:
+
+Halakhah 12
+
+<b>א' </b>
+<b> כהן וא' ישראל.</b> ע"ל הט"ו ולפה"נ גם הכא כוונתו לזה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9435253dad1cb9840350100afe9a5ce03c7430aa
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,222 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Foundations of the Torah
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות יסודי התורה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות יסודי התורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b>
+<b> צורה וצורה לפי מעלתו ולא לפי גדלו.</b> ע"ל פ"ג ה"ט כתב לפי גדלו ולפי מעלתו ולפ"ז גם כאן צ"ל כן. וכן הוא מוכרח. כ"א הרה"ג ר' צבי יהודה שי' [זצ"ל]:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואלו </b>
+<b> הם הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן.</b> לפמש"כ מקודם ר"ע וחבירו. ק' בכאן ק' הגמ' אטו הרוגי מלכות ותו לא כדפריך בפסחים (נ') וצ"ל שמש"כ ועליהם קאי על מש"כ מקודם ה"ז קידש אה"ש:
+<b>ועליהם </b>
+<b> נאמר כי עליך הורגנו.</b> גיטין (נ"ו) סנהדרין (קי"א:)
+<b>ועליהם </b>
+<b> נאמר אל"ח כו'.</b> סנהדרין שם:
+<b>מפי </b>
+<b> השמועה למדו ההוא ולא אנוס.</b> תו"כ פ' קדושים ע"פ זה וכה"ג דרשי בשחוטי חוץ בפ' אח"מ ובזבחים (ק"ח:)<br><b> ומש"כ </b> רבינו ומה אם ע"ז חמורה כו' הוא לפי שיטתו דמולך ע"ז היא ועי' לח"מ פ"י ה"ג מע"ז שנסתפק בזה ומכאן מוכרח כן ולפז"ק לל"ק בנעהמ"א לפטור אנוס אלא ודאי דללאו אתא קרא שלא יענשו לאנוס ומה שצריך קרא בש"ח לפטור אנוס ע"ש בתוס' ובחי' הרשב"א קדושין (מ"ג.) ולכאורה י"ל עפ"מ דקי"ל יש שאלה בהקדש. וכדילפינן מקראי בנדרים (ע"ד.) א"כ סד"א דחובה עליו לשאול ולהפטר מאיסור ש"ח. וא"כ ס"ד דאף שבתחילתו הי' באונס. אבל מכיון שבידו להפקיע האיסור. ה"א דה"ל מזיד במה שמניח הדבר כשהי'. ולא נשאל על הקדישו קמ"ל דמ"מ פטור הוא על אונסו. אלא דאכתי תקשה לב"ש. דס"ל דא"ש בהקדש (ע"ש בנדרים). וי"ל לשיטתייהו בא"א. יעו"ש בקדושין ואכ"מ. ובחיבורינו השיב דוד בקונטרס עריכת נר ה"ר בס"ד לדברי רבינו שהוא לאו ולא שלילה. ואכ"מ לבא בארוכה. ומשכהכ"מ חוץ ממי שבא על הערוה. עי' בדבריו פ"כ מסנהדרין ה"ב ובח"מ על אהע"ז סי' כ' סק"ג:
+
+Halakhah 5
+
+<b>מש"כ </b> הכ"מ בשם ת' הרשב"א בדגמ"ר יו"ד סי' קנ"ז הקשה ע"ז מדברי הירושלמי במקומו שמפורש להפך. ועמש"כ בחיבורנו מלואת אבן על אהע"ז סי' ד' בס"ד שיש לדון לחלק בין שפחה לשפחה. שאם היתה מיוחדת לעבד היא כאשת איש ואסורה. עי' סנהד' (נ"ח:) ופ"ט ממלכים ה"ח. וא"כ חמורה שפחה כזאת משפחה הפנויה:<br><b> ובזה </b> י"ל לשיטת רבינו בפי"ב מאס"ב דאיסור שפ"כ לישראל היא רק מדרבנן ותמהתי עליו שם בעה"י מסוגיא דחולין (קי"ד:) ולהאמור א"ש אחז"ר מצאתי בס' סדר משנה כאן שכ"כ לחלק (לשי' רבינו).
+<b>וכן </b>
+<b> אם א"ל.</b> פסק כרשב"ל עד ר"י ועי' כ"מ. ובנוב"ק בהע"ז סי' נ"ט כ' דאין הכלל שהלכה בכ"מ כריו"ח. רק בבבלי ולא בפלוגתתם שבירוש' וענוב"ת חיו"ד סע"ד מה שטרח בנו ז"ל ליישב הך סברא:
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואם </b>
+<b> עבר ונתרפא עונשין אותו.</b> נראה לומר דמדהזהירה התורה שלא להתרפאות אפילו במקום סכנה ל"ש לקרותו אנוס כלל עד שנפטרה משום הך דההיא ולא אנוס משא"כ ברוצים להורגו. ועי' ע"ז (כ"ז:) בהך דבן דמא ב"א של רי"ש ובירושלמי שם. ועי' גליון הרש"א ביו"ד סימן קנ"ז מש"כ ע"ד רבינו:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ה"ז </b>
+<b> מחלל את השם ולפיכך נאמר בשבועת שקר כו'.</b> עי' רפי"ב משבועות וצע"ק. ודע דמקור דברי רבינו שבכל מצוה שעובר שייך חה"ש הוא מסוטה (לו:) וכלשון רבינו יוסף שקידש ש"ש בסתר. ועי' קדושין (מ.) ואבות פ"ב:
+
+Halakhah 11
+
+<b>או </b>
+<b> שירבה בשחוק.</b> עי' כ"מ מפי' דאבות. במיעוט שחוק. ועי' מס' ד"א זוטא פ"ה ובעירובין (פ"ד:) ומש"כ <b> או באכילה ושתיה.</b> עי' כ"מ וסנהדרין (נב.) וע"ל פ"ב ה"ג. ויתר דברי רבינו עי' שבת (פ"ח:) סוטה (ה.):
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ע"ל </b> פ"י מס"ת הב' שסותר לדבריו שבכאן. ועי' ט"ז יו"ד סרפ"א ובהקובץ שם ומש"ש ג"א בס"ד.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מה </b> שהקש' הכ"מ מ"ט ל"ה כשמואל. עי' יבמות (קט:) דסוגיא שם שלא כשמואל עמ"ש:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>והוא </b>
+<b> היה משל למלכיות.</b> מדרש רבה פ' ויצא:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אבל </b>
+<b> אני אקריב בדבר ה'.</b> ירושלמי תענית פ"ב ה"ח. מגילה פ"א סוף ה"א. ועי' תוס' סנהדרין ויבמות ולח"מ שלא הביאו הירושלמי:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>והלא </b>
+<b> מעוננים כו' מאשר ולא כל אשר.</b> דברי המ"ר פ' וישב פ' פ"ה ע"ש:
+
+Halakhah 4
+
+<b>ולא </b>
+<b> מצינו שחזר בטובה.</b> מקור ד"ק ממדרש ר' תנחומא פ' וירא בפ' וד' פקד את שרה ועי' צל"ח ברכות (ד.)
+
+Halakhah 5
+
+<b>אסור </b>
+<b> לנסותו.</b> עי' תענית (ט.) ובסדר משנה באריכות.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a0539942b3f81b97ad666defed9ba6fde58350ff
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,225 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Foundations of the Torah
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות יסודי התורה
+merged
+https://www.sefaria.org/Benei_Binyamin_on_Mishneh_Torah,_Foundations_of_the_Torah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות יסודי התורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b>
+<b> צורה וצורה לפי מעלתו ולא לפי גדלו.</b> ע"ל פ"ג ה"ט כתב לפי גדלו ולפי מעלתו ולפ"ז גם כאן צ"ל כן. וכן הוא מוכרח. כ"א הרה"ג ר' צבי יהודה שי' [זצ"ל]:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואלו </b>
+<b> הם הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן.</b> לפמש"כ מקודם ר"ע וחבירו. ק' בכאן ק' הגמ' אטו הרוגי מלכות ותו לא כדפריך בפסחים (נ') וצ"ל שמש"כ ועליהם קאי על מש"כ מקודם ה"ז קידש אה"ש:
+<b>ועליהם </b>
+<b> נאמר כי עליך הורגנו.</b> גיטין (נ"ו) סנהדרין (קי"א:)
+<b>ועליהם </b>
+<b> נאמר אל"ח כו'.</b> סנהדרין שם:
+<b>מפי </b>
+<b> השמועה למדו ההוא ולא אנוס.</b> תו"כ פ' קדושים ע"פ זה וכה"ג דרשי בשחוטי חוץ בפ' אח"מ ובזבחים (ק"ח:)<br><b> ומש"כ </b> רבינו ומה אם ע"ז חמורה כו' הוא לפי שיטתו דמולך ע"ז היא ועי' לח"מ פ"י ה"ג מע"ז שנסתפק בזה ומכאן מוכרח כן ולפז"ק לל"ק בנעהמ"א לפטור אנוס אלא ודאי דללאו אתא קרא שלא יענשו לאנוס ומה שצריך קרא בש"ח לפטור אנוס ע"ש בתוס' ובחי' הרשב"א קדושין (מ"ג.) ולכאורה י"ל עפ"מ דקי"ל יש שאלה בהקדש. וכדילפינן מקראי בנדרים (ע"ד.) א"כ סד"א דחובה עליו לשאול ולהפטר מאיסור ש"ח. וא"כ ס"ד דאף שבתחילתו הי' באונס. אבל מכיון שבידו להפקיע האיסור. ה"א דה"ל מזיד במה שמניח הדבר כשהי'. ולא נשאל על הקדישו קמ"ל דמ"מ פטור הוא על אונסו. אלא דאכתי תקשה לב"ש. דס"ל דא"ש בהקדש (ע"ש בנדרים). וי"ל לשיטתייהו בא"א. יעו"ש בקדושין ואכ"מ. ובחיבורינו השיב דוד בקונטרס עריכת נר ה"ר בס"ד לדברי רבינו שהוא לאו ולא שלילה. ואכ"מ לבא בארוכה. ומשכהכ"מ חוץ ממי שבא על הערוה. עי' בדבריו פ"כ מסנהדרין ה"ב ובח"מ על אהע"ז סי' כ' סק"ג:
+
+Halakhah 5
+
+<b>מש"כ </b> הכ"מ בשם ת' הרשב"א בדגמ"ר יו"ד סי' קנ"ז הקשה ע"ז מדברי הירושלמי במקומו שמפורש להפך. ועמש"כ בחיבורנו מלואת אבן על אהע"ז סי' ד' בס"ד שיש לדון לחלק בין שפחה לשפחה. שאם היתה מיוחדת לעבד היא כאשת איש ואסורה. עי' סנהד' (נ"ח:) ופ"ט ממלכים ה"ח. וא"כ חמורה שפחה כזאת משפחה הפנויה:<br><b> ובזה </b> י"ל לשיטת רבינו בפי"ב מאס"ב דאיסור שפ"כ לישראל היא רק מדרבנן ותמהתי עליו שם בעה"י מסוגיא דחולין (קי"ד:) ולהאמור א"ש אחז"ר מצאתי בס' סדר משנה כאן שכ"כ לחלק (לשי' רבינו).
+<b>וכן </b>
+<b> אם א"ל.</b> פסק כרשב"ל עד ר"י ועי' כ"מ. ובנוב"ק בהע"ז סי' נ"ט כ' דאין הכלל שהלכה בכ"מ כריו"ח. רק בבבלי ולא בפלוגתתם שבירוש' וענוב"ת חיו"ד סע"ד מה שטרח בנו ז"ל ליישב הך סברא:
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואם </b>
+<b> עבר ונתרפא עונשין אותו.</b> נראה לומר דמדהזהירה התורה שלא להתרפאות אפילו במקום סכנה ל"ש לקרותו אנוס כלל עד שנפטרה משום הך דההיא ולא אנוס משא"כ ברוצים להורגו. ועי' ע"ז (כ"ז:) בהך דבן דמא ב"א של רי"ש ובירושלמי שם. ועי' גליון הרש"א ביו"ד סימן קנ"ז מש"כ ע"ד רבינו:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ה"ז </b>
+<b> מחלל את השם ולפיכך נאמר בשבועת שקר כו'.</b> עי' רפי"ב משבועות וצע"ק. ודע דמקור דברי רבינו שבכל מצוה שעובר שייך חה"ש הוא מסוטה (לו:) וכלשון רבינו יוסף שקידש ש"ש בסתר. ועי' קדושין (מ.) ואבות פ"ב:
+
+Halakhah 11
+
+<b>או </b>
+<b> שירבה בשחוק.</b> עי' כ"מ מפי' דאבות. במיעוט שחוק. ועי' מס' ד"א זוטא פ"ה ובעירובין (פ"ד:) ומש"כ <b> או באכילה ושתיה.</b> עי' כ"מ וסנהדרין (נב.) וע"ל פ"ב ה"ג. ויתר דברי רבינו עי' שבת (פ"ח:) סוטה (ה.):
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ע"ל </b> פ"י מס"ת הב' שסותר לדבריו שבכאן. ועי' ט"ז יו"ד סרפ"א ובהקובץ שם ומש"ש ג"א בס"ד.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מה </b> שהקש' הכ"מ מ"ט ל"ה כשמואל. עי' יבמות (קט:) דסוגיא שם שלא כשמואל עמ"ש:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>והוא </b>
+<b> היה משל למלכיות.</b> מדרש רבה פ' ויצא:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אבל </b>
+<b> אני אקריב בדבר ה'.</b> ירושלמי תענית פ"ב ה"ח. מגילה פ"א סוף ה"א. ועי' תוס' סנהדרין ויבמות ולח"מ שלא הביאו הירושלמי:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>והלא </b>
+<b> מעוננים כו' מאשר ולא כל אשר.</b> דברי המ"ר פ' וישב פ' פ"ה ע"ש:
+
+Halakhah 4
+
+<b>ולא </b>
+<b> מצינו שחזר בטובה.</b> מקור ד"ק ממדרש ר' תנחומא פ' וירא בפ' וד' פקד את שרה ועי' צל"ח ברכות (ד.)
+
+Halakhah 5
+
+<b>אסור </b>
+<b> לנסותו.</b> עי' תענית (ט.) ובסדר משנה באריכות.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6ed03333c43acb1d8e20852b1e005206db03ec6a
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,340 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Human Dispositions
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות דעות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות דעות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כך </b>
+<b> למדו פי' מצוה זו.</b> עי' כ"מ אך לשון רבינו נראה מקורו טהור מספרי פ' עקב בפ' ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו:
+
+Halakhah 7
+
+<b>וכיצד </b>
+<b> ירגיל האדם עצמו.</b> עי' בדברי רבינו בפירושו לאבות פ"ג על משנת והכל לפי רוב המעשה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>א"ח </b>
+<b> הראשונים כל הכועס כאעע"ז. </b> ל"נ ל' זה בשו"מ שדברו חז"ל מענין הכעס. ע' שבת (ק"ה:) נדרים (כב.) וכמדומני שנמצא במדרש הנעלם <sup class="footnote-marker"> *)</sup><i class="footnote">והוא בזוהר תצוה כך העיר הרב הגאון מהר"א מוויען בשו"ת יד אלעזר סי' ל"ב להגר"ץ חיות ע"ש. ואנכי מצאתי זה מפורש גם בזוהר בראשית דף כ"ז: [דפוס ווילנא החדשים], המגיה:</i> ואת"י לציין מקומו. אך גם הוא לא היה בימי רבינו כנודע:
+
+Halakhah 4
+
+<b>אמרו </b>
+<b> עליו על רב </b>
+<b> **)</b>
+<b> תלמיד רבינו הקדוש שלא שח שיחה בטילה מימיו.</b> ועי' כ"מ ובשו"ת מקום שמואל כ' מדרשא דרב בחגיגה (ה':) והל"ל יותר מיומא (יט:) וסוכה (כא:) שאמר רב דשיחת ת"ח צריכה לימוד ויותר נראה מקורו טהור מחולין (קי"א:) דמדייק מהא דא' רב יהיב טעמא כולי האי לענין נ"ט בנ"ט שאסור. ועי' ג"כ שבת (קכ"ד:) דאמר רב אייתי לי' שותא לכהנא למיתב עלה. ודייקינן מזה דלצורך מקומו אסור ע"ש בפרש"י. כ"כ כבוד אחי הרה"ג המנוח מה' צבי יהודה תאומים זצ"ל:<br><span class="N"> **) המעיין ברמב"ן עה"ת פ' קדושים פסוק ב' יראה שגורס שם רבי חייא, והוא פלאי. המגיה:</span><br><b> ויעוין </b> במבוא הפרדר"א להגר"ד לוריא ז"ל מה שהביא מספר נהרות דמשק עשרה מילי דחסידותא שנהג רב. ומשם שאב רבינו דבריו. וגם מש"כ בפ"ד מתפילין הכ"ה ובאמת הגדות הרבה הי' להם לרבותינו הראשונים מה שנאבדו מאתנו: וק"ק מ"ט לא כ' רבינו שגם ריב"ז ור"א תלמידו לא שחו שיחת חולין מימיהם כדאי' בסוכה (כח.) ואולי שלכן דקדק רבינו לכתוב שיחה בטילה ולא כ' שיחת חולין שרש"י ז"ל פי' ש"ח שחוק וקלות ראש ועי' בדברי רבינו בפירושו פ"א דאבות באריכות. וא"ש וממילא שאין ראי' כלל מהך דחגיגה שכ' המק"ש. ועי' רפ"ו דאבות ובמס' דא"ז פ"ה וסנהדרין (צ"ג:): אחז"ר זכיתי לקנות ס' שערי תשובה מהגאונים הקדמונים [נדפס בליוורנו תרכ"ט עם הגהות איי הים להרב חי"מ חזן בהסכמת הגרד"א ז"ל אבד"ק ירושל' תוב"ב] ובסי' קע"ח כ' שם. עשרה מילי דחסידותא דהוה נהיג רב ובתרי' לא יכלו כולהו שמעי' [נראה פי' מי שהוא משמשין לפניו] לאחזוקי בהון וכל חד וחד מנהון אחזיק בחדא מינהון ולא נזכר [גם הרב חיד"א ז"ל בפי' "פתח עינים" לעין יעקב מס' סוכה כ"ח. הביא מה שראה בפרד"ס לרש"י כ"י י' מילי דחסידותא על רב ולא נזכר דבר זה יעוי"ש. המגיה] שם שלא שח שיחה בטילה מימיו. וס' נהרות דמשק לא ראיתיו עדיין: (לא העיר המבאר איי הים מה שראוי להעיר בזה וכמו בכל דברי הס' הנחמד ההוא. ואיד"ש לזכני אבאר בארוכה במק"א): ועיין שבת (קי"ג:) של"י דיבורך של שבת כדש"ח. ופי' התוס' בשם ר"ת שאין לדבר כ"כ בשבת כמו בחול. וכ"כ רבינו פכ"ד ה"ד שאסור להרבות בשיחה בטילה בשבת וצ"ל דבשבת צריך להחמיר עוד יותר. ועיין בפ"ג מסנהדרין ה"ז שכל ב"ד של ישראל צריכין ליזהר שלא לספר בשיחה בטילה. ושם כ' מתחילה ואסור להקל ראש או לשחוק כו':
+<b>והוא </b>
+<b> שציוו חכמים ואמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו ד"ק.</b> אינו מובן קצת דהא לתלמידיו הוא שאמרו כן. ועי' פסחים (ג':) ובהגהת מעשה אילפס להגאונים מפה"י ז"ל שם:
+
+Halakhah 5
+
+<b>לפיכך </b>
+<b> לא ימהר להשיב.</b> אבות פ"ה ממדת החכם ואינו נבהל להשיב ויעוי' בהקדמת הח"ס ליו"ד ד"נ בזה:
+
+Halakhah 6
+
+<b>ולא </b>
+<b> יהי' א' בפה וא' בלב.</b> פסחים (קי"ג:) ומשמע שם שאפילו אינו בדבר שבממון אסור. שאילו בממון אסור משום לא תגנוב שהיא גניבת דעת. עי' בס' החינוך ועי' בב"ר בפ' וישב בפ' ולא יכלו דברו לשלום:
+
+Halakhah 7
+
+<b>לא </b>
+<b> יהא אדם בעל שחוק כו' ולא עצב ומתאבל.</b> עי' סנהדרין (נט:) דא"ל ר"א לר"ז יארוד נאלא ע"ש בפירש"י. והיא היתה מדתו של ר"ז. עי' נדה. (כג.) ע"כ הביאו ר"י לר"ז לידי גיחוך. ועי' ברכות (ל':) ובנדרים (נ':) יומא דמחייך בי' רבי וכו':
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ואסרו </b>
+<b> חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית.</b> עי' תענית (יט:) וגם לחכמים אסור אם הוא מתענה בלא שום סיבה ע"ש בסוה"פ. וע"ז צוו חכמים ואמרו כ"מ לש"ש אבות פ"א ועי' קדושין (פ"א:) שאמר שמואל הכל לש"ש:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>והוא </b>
+<b> שאמר שלמה בכל דרכיך דעהו.</b> ברכות (סג.) דרש ב"ק כו':
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>לעולם </b>
+<b> לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב.</b> ברכות (ס"ב) שלא כפרש"י:
+<b>ואל </b>
+<b> ישהה נקביו.</b> שבת (לג.) גיטין (ע.). חולין (קלג.) ע"ש בהרי"ף ובפרש"י שם. ולהך דשבת א"ש תרווייהו ע"ש:
+
+Halakhah 2
+
+<b>ולא </b>
+<b> יאכל עד שיבדוק עצמו.</b> ברכות (כג:) שבת (מא.):
+<b>לא </b>
+<b> יאכל עד שילך.</b> שבת שם:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ולא </b>
+<b> ישן ביום.</b> סוכה (כו:). וע"ל פ"ז ה"ג מס"ת ודו"ק. אולם רבינו לא כ"כ מה שהוא ע"פ ההלכה רק מה שהוא ע"פ הרפואה. וכבר נודע גם בזמנינו שהשינה ביום לא טוב לבריאות:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ולחם </b>
+<b> שעורים.</b> קדושין (סב.) שהוא כחרבות לגוף ועי' פסחים (מב.): <b> והבצלים.</b> ערובין (כט.) קדושין (סב.): <b> והדלועים.</b> ע"ז (יא. כט.) ונדרים (מ"ט):
+
+Halakhah 10
+
+<b>והתמרים.</b> עי' פסחים (פו:) וכתובות (י:):
+<b>ואדם </b>
+<b> שהוא חכם כו' הרי זה גבור.</b> אבות רפ"ד:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>יערב </b>
+<b> המים ביין או דבש.</b> עי' שבת (קמ.) ובמש"ש הרש"ל. שזהו כוונת הראב"ד בהשגותיו פ"ז מנדרים ה"י. שכ' חיי נפש. וחידוש שהכסף משנה לא ירד לזה. וע' ברכות (מב:) וספ"ד מברכות. בשעה שיוצא מבית המדרש:
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>לא </b>
+<b> יבעול אדם והוא שבע כו' ויבדוק נקביו.</b> גיטין (ע.). ומש"כ <b> ולא ביום יציאתו לדרך.</b> ע' באחרונים באו"ח סי' ר"מ ובאהע"ז סי' כ' ומה שהקשו עמ"ש <b> ולא ביום שיכנס למרחץ.</b> עמש"ל סוף ה' שבת בס"ד [יש לנו להאריך בפ' זה. אך לאשר נדפס אח"כ ס' ארץ חמדה להגאון רמ"ל מלבים זצ"ל ובסופו קונטרס עלים לתרופה. בבקיאות עצום בביאור דברי רבינו בפ' הזה. ע"כ משכתי את ידי מלכתוב עוד בזה]:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ועליהם </b>
+<b> מפורש בקבלה.</b> שבת (קנא:):
+
+Halakhah 2
+
+<b>ולא </b>
+<b> יאכל בשוק.</b> ירושלמי מעשרות פ"ג ה"ה אמרו שם אין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק. ושם פ"ב ה"א. הי' אדם גדול ואין דרכו לאכול בשוק כו'. ועי' בד' רבינו פ"ה ממעשר ה"ו. ותוס' קדושין (מ:) ד"ה וי"א. כיונו להירושלמי הזה והמציינים לא זכרו לרשום מקומו. וע"ש בשם ר"ת דעל סעודת פת לבד קאמר בבבלי שם שפסול לעדות וכו'. ובזה י"ל קוהמ"פ דלר"ג דס"ל בברכות (מד.) דעל כל ז' המינים צריך לברך ג' ברכות א"כ יתחייב בהם בסוכה ועי' טעה"מ ה' סוכה. ולהאמור א"ש דבסוכה ה"ט דפטור דתשבו כע"ת בעינן ודרך לאכול פירות גם בשוק ע"כ פטור מסוכה. וכמש"כ במקומו בס"ד. בשם כאאמו"ר הגז"ל. ומכ"ש שמיושב היטב ע"פ דברי ר"ת אלו. ולא יאכל אצל ע"ה כו'. עי' סנהדרין (נב.) למה ת"ח דומה כו'. וע' פ' כ"ה מסנהדרין ה"ד. ובחי"מ סי' ח':
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אם </b>
+<b> יש בו כח.</b> עמע"ל שלהי ה' שבת בס"ד. ולא יאנוס אותה ערובין (ק') דרשו ע"ז ואץ ברגלים חוטא זה הכופה אשתו לדמ"צ ועי' פסחים (מ"ט) המשיא בתו לע"ה כאילו כופתה לפני ארי מה ארי כו':
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אלא </b>
+<b> בדברי שלום וכיו"ב.</b> רמז להני דב"מ (כ"ב) בתלת מילי ע"ר דמשני במילייהו ועי' בט"ז ס"ס תקס"ה ומיהו בהפלאה כתובות (ע"ז) דחה ראיתו:
+
+Halakhah 8
+
+<b>ולא </b>
+<b> יהלך עקב בצד גודל.</b> עי' שבת ס"ב. ע"ז י"ז.
+
+Halakhah 9
+
+<b>ולא </b>
+<b> יהא בשרו נראה.</b> ע' יומא ל"ה. ב"ב נ"ז:
+<b> מבית יד שלו עד ראשי אצבעותיו </b> מדר"ש רבתא ס"פ כ"ה שלא נראה לבית שאול פיסת יד סדר משנה ועי' ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ד ובבמד"ר פ' ד' הגירסא ולא עקב בצד גודל ועי' בבלי ב"ב (נ"ז) (ועי' ברכות ס"ב):
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ולא </b>
+<b> ימכור שדה ויקנה בית.</b> תו"כ פ' בהר בפסוק כי ימוך אחיך וע"ל הי"א ובכ"מ שם ויבמות (ס"ג) וקדושין (כ'):
+
+Halakhah 13
+
+<b>ונותן </b>
+<b> ומוותר לאחרים </b> ב"ב (ט"ו) דרשו כן באיוב וע' מגילה (כ"ח) שרנבה"ק א' שהאריך ימים בשביל שהי' ותרן בממונו:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>והמתכבד </b>
+<b> בקלון חבירו.</b> מש"כ הכ"מ פ"ב דאבות אין זכר לזה שם וחידוש שבפ"ג מתשובה הי"ד כתב בעצמו של"י מקורו אמנם הוא בירושלמי פ"ב דחגיגה [ובב"ר פ"א] כמו שהעירו כבר הגאונים ר"י ברלין ור' זלמן מווילנא זצ"ל. כאאמו"ר זצ"ל:
+
+Halakhah 4
+
+<b>אהבת </b>
+<b> גר כו'. התורה אמרה ואהבתם את הגר צוה על אהבת הגר כמו שצוה על אהבת עצמו שנאמר את ד"א.</b> לא כ"כ באהבת ישראל בהלכה שלפ"ז אולי ממה של"כ כאן ואהבת להגר כמש"כ שם ואהבת לרעך וכתב את הגר מכלל שבכוונה כתב כאן כלשון אהבת ית"ש שכ' ואהבת את ד"א ויעו"ש בפ"י מתשובה ה"ג ובס' חסידים (סי' י"ד) מענין אהבת השי"ת כמו שמי שאוהב אשה הוא שמח כשיראה עבד ושפחה מאותו בית כן יהי' באהבת השי"ת ובזה אמרתי בס"ד שלכ"כ את ד"א ולכן לא פירש מאותו את שמעון העמסוני כמו שהקשה בת' המהרי"ל וזהו ג"כ באהבת הגר משא"כ באהבת כל אדם:<br><b> ומה </b> שסיים רבינו <b> הקב"ה עצמו אוהב גר.</b> עי' ס"ח סקט"ז:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כשיחטא </b>
+<b> איש לאיש.</b> מקורו טהור מתנא דב"א ומובא בילקוט ע"פ זה סמ"ש:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הלאו </b>
+<b> הזה אע"פ שאין לוקין עליו כו'.</b> נראה טעמ' דא"ל משום דהמכה אותם נתן לתשלומין והמצערם הוא בדברים וא"ב מעשה ובהכאה פמש"פ י"ל דאה"נ שלוקה דודאי לא גריעי מכל אדם ול"ש בזה דה"ל לאו שבכללות וע' סמ"ש ובהקובץ:<br><b> ועי' </b> מהלאו הזה במכילתא פ' משפטים ואדר"ן פל"ט ומס' שמחות פ"ט תנא דבא"ר פ' ל"ו [בסופו] ובתוה"א להרמב"ן שער הגמול ובמש"כ בתשובה בס"ד:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המרגל </b>
+<b> בחבירו עבר בל"ת.</b> ירושלמי פאה פ"א ועי' תדבא"ר פכ"ט:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אמרו </b>
+<b> חכמים על ג"ע כו'.</b> תוספתא וירושלמי פ"א דפאה ובמס' ד"א רבתי פי"א אמרינן ג"כ דמספרי לה"ר א"ל חלעה"ב:
+<b>עוד </b>
+<b> א"ח שלשה.</b> בירושלמי שם חשב ארבעה ועי' בס' סדר משנה:
+
+Halakhah 4
+
+<b>המספר </b>
+<b> בטובת חבירו בפני שונאיו.</b> כ"ה מפורש בב"ב (קס"ד) דהמספר טו"ח הוא אבק לה"ר וכ"ה בתוספתא פ"א דע"ז אולם מש"כ בפני שונאיו הוא הוספת רבינו מדעתו ועי' פי' המשנה פ"ב דאבות ובס' חסידים סי' ס"ד כ' ג"כ כרבינו ועמג"א ס"ס קנ"ו מש"כ להקשות מהך דב"ב ור"ל על שי' רש"י דדוקא כשמרבה לספר ולא על רבינו כמש"ש בפה"מ:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b>
+<b> אלו בעלי לה"ר שאין לדור בשכונתם.</b> זהו מדרשת חז"ל בערכין (ט"ו) <sup class="footnote-marker"> *)</sup><i class="footnote">ובסוטה דף ה' ע"א. המגיה:</i> אין אני והוא יכולים לדור ביחד וע"ל פ"ב ה"ו וק"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c6aa78ece2c44e720fb00a2ce54006114b7bde8e
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,343 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Human Dispositions
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות דעות
+merged
+https://www.sefaria.org/Benei_Binyamin_on_Mishneh_Torah,_Human_Dispositions
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות דעות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כך </b>
+<b> למדו פי' מצוה זו.</b> עי' כ"מ אך לשון רבינו נראה מקורו טהור מספרי פ' עקב בפ' ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו:
+
+Halakhah 7
+
+<b>וכיצד </b>
+<b> ירגיל האדם עצמו.</b> עי' בדברי רבינו בפירושו לאבות פ"ג על משנת והכל לפי רוב המעשה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>א"ח </b>
+<b> הראשונים כל הכועס כאעע"ז. </b> ל"נ ל' זה בשו"מ שדברו חז"ל מענין הכעס. ע' שבת (ק"ה:) נדרים (כב.) וכמדומני שנמצא במדרש הנעלם <sup class="footnote-marker"> *)</sup><i class="footnote">והוא בזוהר תצוה כך העיר הרב הגאון מהר"א מוויען בשו"ת יד אלעזר סי' ל"ב להגר"ץ חיות ע"ש. ואנכי מצאתי זה מפורש גם בזוהר בראשית דף כ"ז: [דפוס ווילנא החדשים], המגיה:</i> ואת"י לציין מקומו. אך גם הוא לא היה בימי רבינו כנודע:
+
+Halakhah 4
+
+<b>אמרו </b>
+<b> עליו על רב </b>
+<b> **)</b>
+<b> תלמיד רבינו הקדוש שלא שח שיחה בטילה מימיו.</b> ועי' כ"מ ובשו"ת מקום שמואל כ' מדרשא דרב בחגיגה (ה':) והל"ל יותר מיומא (יט:) וסוכה (כא:) שאמר רב דשיחת ת"ח צריכה לימוד ויותר נראה מקורו טהור מחולין (קי"א:) דמדייק מהא דא' רב יהיב טעמא כולי האי לענין נ"ט בנ"ט שאסור. ועי' ג"כ שבת (קכ"ד:) דאמר רב אייתי לי' שותא לכהנא למיתב עלה. ודייקינן מזה דלצורך מקומו אסור ע"ש בפרש"י. כ"כ כבוד אחי הרה"ג המנוח מה' צבי יהודה תאומים זצ"ל:<br><span class="N"> **) המעיין ברמב"ן עה"ת פ' קדושים פסוק ב' יראה שגורס שם רבי חייא, והוא פלאי. המגיה:</span><br><b> ויעוין </b> במבוא הפרדר"א להגר"ד לוריא ז"ל מה שהביא מספר נהרות דמשק עשרה מילי דחסידותא שנהג רב. ומשם שאב רבינו דבריו. וגם מש"כ בפ"ד מתפילין הכ"ה ובאמת הגדות הרבה הי' להם לרבותינו הראשונים מה שנאבדו מאתנו: וק"ק מ"ט לא כ' רבינו שגם ריב"ז ור"א תלמידו לא שחו שיחת חולין מימיהם כדאי' בסוכה (כח.) ואולי שלכן דקדק רבינו לכתוב שיחה בטילה ולא כ' שיחת חולין שרש"י ז"ל פי' ש"ח שחוק וקלות ראש ועי' בדברי רבינו בפירושו פ"א דאבות באריכות. וא"ש וממילא שאין ראי' כלל מהך דחגיגה שכ' המק"ש. ועי' רפ"ו דאבות ובמס' דא"ז פ"ה וסנהדרין (צ"ג:): אחז"ר זכיתי לקנות ס' שערי תשובה מהגאונים הקדמונים [נדפס בליוורנו תרכ"ט עם הגהות איי הים להרב חי"מ חזן בהסכמת הגרד"א ז"ל אבד"ק ירושל' תוב"ב] ובסי' קע"ח כ' שם. עשרה מילי דחסידותא דהוה נהיג רב ובתרי' לא יכלו כולהו שמעי' [נראה פי' מי שהוא משמשין לפניו] לאחזוקי בהון וכל חד וחד מנהון אחזיק בחדא מינהון ולא נזכר [גם הרב חיד"א ז"ל בפי' "פתח עינים" לעין יעקב מס' סוכה כ"ח. הביא מה שראה בפרד"ס לרש"י כ"י י' מילי דחסידותא על רב ולא נזכר דבר זה יעוי"ש. המגיה] שם שלא שח שיחה בטילה מימיו. וס' נהרות דמשק לא ראיתיו עדיין: (לא העיר המבאר איי הים מה שראוי להעיר בזה וכמו בכל דברי הס' הנחמד ההוא. ואיד"ש לזכני אבאר בארוכה במק"א): ועיין שבת (קי"ג:) של"י דיבורך של שבת כדש"ח. ופי' התוס' בשם ר"ת שאין לדבר כ"כ בשבת כמו בחול. וכ"כ רבינו פכ"ד ה"ד שאסור להרבות בשיחה בטילה בשבת וצ"ל דבשבת צריך להחמיר עוד יותר. ועיין בפ"ג מסנהדרין ה"ז שכל ב"ד של ישראל צריכין ליזהר שלא לספר בשיחה בטילה. ושם כ' מתחילה ואסור להקל ראש או לשחוק כו':
+<b>והוא </b>
+<b> שציוו חכמים ואמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו ד"ק.</b> אינו מובן קצת דהא לתלמידיו הוא שאמרו כן. ועי' פסחים (ג':) ובהגהת מעשה אילפס להגאונים מפה"י ז"ל שם:
+
+Halakhah 5
+
+<b>לפיכך </b>
+<b> לא ימהר להשיב.</b> אבות פ"ה ממדת החכם ואינו נבהל להשיב ויעוי' בהקדמת הח"ס ליו"ד ד"נ בזה:
+
+Halakhah 6
+
+<b>ולא </b>
+<b> יהי' א' בפה וא' בלב.</b> פסחים (קי"ג:) ומשמע שם שאפילו אינו בדבר שבממון אסור. שאילו בממון אסור משום לא תגנוב שהיא גניבת דעת. עי' בס' החינוך ועי' בב"ר בפ' וישב בפ' ולא יכלו דברו לשלום:
+
+Halakhah 7
+
+<b>לא </b>
+<b> יהא אדם בעל שחוק כו' ולא עצב ומתאבל.</b> עי' סנהדרין (נט:) דא"ל ר"א לר"ז יארוד נאלא ע"ש בפירש"י. והיא היתה מדתו של ר"ז. עי' נדה. (כג.) ע"כ הביאו ר"י לר"ז לידי גיחוך. ועי' ברכות (ל':) ובנדרים (נ':) יומא דמחייך בי' רבי וכו':
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ואסרו </b>
+<b> חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית.</b> עי' תענית (יט:) וגם לחכמים אסור אם הוא מתענה בלא שום סיבה ע"ש בסוה"פ. וע"ז צוו חכמים ואמרו כ"מ לש"ש אבות פ"א ועי' קדושין (פ"א:) שאמר שמואל הכל לש"ש:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>והוא </b>
+<b> שאמר שלמה בכל דרכיך דעהו.</b> ברכות (סג.) דרש ב"ק כו':
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>לעולם </b>
+<b> לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב.</b> ברכות (ס"ב) שלא כפרש"י:
+<b>ואל </b>
+<b> ישהה נקביו.</b> שבת (לג.) גיטין (ע.). חולין (קלג.) ע"ש בהרי"ף ובפרש"י שם. ולהך דשבת א"ש תרווייהו ע"ש:
+
+Halakhah 2
+
+<b>ולא </b>
+<b> יאכל עד שיבדוק עצמו.</b> ברכות (כג:) שבת (מא.):
+<b>לא </b>
+<b> יאכל עד שילך.</b> שבת שם:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ולא </b>
+<b> ישן ביום.</b> סוכה (כו:). וע"ל פ"ז ה"ג מס"ת ודו"ק. אולם רבינו לא כ"כ מה שהוא ע"פ ההלכה רק מה שהוא ע"פ הרפואה. וכבר נודע גם בזמנינו שהשינה ביום לא טוב לבריאות:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ולחם </b>
+<b> שעורים.</b> קדושין (סב.) שהוא כחרבות לגוף ועי' פסחים (מב.): <b> והבצלים.</b> ערובין (כט.) קדושין (סב.): <b> והדלועים.</b> ע"ז (יא. כט.) ונדרים (מ"ט):
+
+Halakhah 10
+
+<b>והתמרים.</b> עי' פסחים (פו:) וכתובות (י:):
+<b>ואדם </b>
+<b> שהוא חכם כו' הרי זה גבור.</b> אבות רפ"ד:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>יערב </b>
+<b> המים ביין או דבש.</b> עי' שבת (קמ.) ובמש"ש הרש"ל. שזהו כוונת הראב"ד בהשגותיו פ"ז מנדרים ה"י. שכ' חיי נפש. וחידוש שהכסף משנה לא ירד לזה. וע' ברכות (מב:) וספ"ד מברכות. בשעה שיוצא מבית המדרש:
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>לא </b>
+<b> יבעול אדם והוא שבע כו' ויבדוק נקביו.</b> גיטין (ע.). ומש"כ <b> ולא ביום יציאתו לדרך.</b> ע' באחרונים באו"ח סי' ר"מ ובאהע"ז סי' כ' ומה שהקשו עמ"ש <b> ולא ביום שיכנס למרחץ.</b> עמש"ל סוף ה' שבת בס"ד [יש לנו להאריך בפ' זה. אך לאשר נדפס אח"כ ס' ארץ חמדה להגאון רמ"ל מלבים זצ"ל ובסופו קונטרס עלים לתרופה. בבקיאות עצום בביאור דברי רבינו בפ' הזה. ע"כ משכתי את ידי מלכתוב עוד בזה]:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ועליהם </b>
+<b> מפורש בקבלה.</b> שבת (קנא:):
+
+Halakhah 2
+
+<b>ולא </b>
+<b> יאכל בשוק.</b> ירושלמי מעשרות פ"ג ה"ה אמרו שם אין שבחו של ת"ח להיות אוכל בשוק. ושם פ"ב ה"א. הי' אדם גדול ואין דרכו לאכול בשוק כו'. ועי' בד' רבינו פ"ה ממעשר ה"ו. ותוס' קדושין (מ:) ד"ה וי"א. כיונו להירושלמי הזה והמציינים לא זכרו לרשום מקומו. וע"ש בשם ר"ת דעל סעודת פת לבד קאמר בבבלי שם שפסול לעדות וכו'. ובזה י"ל קוהמ"פ דלר"ג דס"ל בברכות (מד.) דעל כל ז' המינים צריך לברך ג' ברכות א"כ יתחייב בהם בסוכה ועי' טעה"מ ה' סוכה. ולהאמור א"ש דבסוכה ה"ט דפטור דתשבו כע"ת בעינן ודרך לאכול פירות גם בשוק ע"כ פטור מסוכה. וכמש"כ במקומו בס"ד. בשם כאאמו"ר הגז"ל. ומכ"ש שמיושב היטב ע"פ דברי ר"ת אלו. ולא יאכל אצל ע"ה כו'. עי' סנהדרין (נב.) למה ת"ח דומה כו'. וע' פ' כ"ה מסנהדרין ה"ד. ובחי"מ סי' ח':
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אם </b>
+<b> יש בו כח.</b> עמע"ל שלהי ה' שבת בס"ד. ולא יאנוס אותה ערובין (ק') דרשו ע"ז ואץ ברגלים חוטא זה הכופה אשתו לדמ"צ ועי' פסחים (מ"ט) המשיא בתו לע"ה כאילו כופתה לפני ארי מה ארי כו':
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אלא </b>
+<b> בדברי שלום וכיו"ב.</b> רמז להני דב"מ (כ"ב) בתלת מילי ע"ר דמשני במילייהו ועי' בט"ז ס"ס תקס"ה ומיהו בהפלאה כתובות (ע"ז) דחה ראיתו:
+
+Halakhah 8
+
+<b>ולא </b>
+<b> יהלך עקב בצד גודל.</b> עי' שבת ס"ב. ע"ז י"ז.
+
+Halakhah 9
+
+<b>ולא </b>
+<b> יהא בשרו נראה.</b> ע' יומא ל"ה. ב"ב נ"ז:
+<b> מבית יד שלו עד ראשי אצבעותיו </b> מדר"ש רבתא ס"פ כ"ה שלא נראה לבית שאול פיסת יד סדר משנה ועי' ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ד ובבמד"ר פ' ד' הגירסא ולא עקב בצד גודל ועי' בבלי ב"ב (נ"ז) (ועי' ברכות ס"ב):
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ולא </b>
+<b> ימכור שדה ויקנה בית.</b> תו"כ פ' בהר בפסוק כי ימוך אחיך וע"ל הי"א ובכ"מ שם ויבמות (ס"ג) וקדושין (כ'):
+
+Halakhah 13
+
+<b>ונותן </b>
+<b> ומוותר לאחרים </b> ב"ב (ט"ו) דרשו כן באיוב וע' מגילה (כ"ח) שרנבה"ק א' שהאריך ימים בשביל שהי' ותרן בממונו:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>והמתכבד </b>
+<b> בקלון חבירו.</b> מש"כ הכ"מ פ"ב דאבות אין זכר לזה שם וחידוש שבפ"ג מתשובה הי"ד כתב בעצמו של"י מקורו אמנם הוא בירושלמי פ"ב דחגיגה [ובב"ר פ"א] כמו שהעירו כבר הגאונים ר"י ברלין ור' זלמן מווילנא זצ"ל. כאאמו"ר זצ"ל:
+
+Halakhah 4
+
+<b>אהבת </b>
+<b> גר כו'. התורה אמרה ואהבתם את הגר צוה על אהבת הגר כמו שצוה על אהבת עצמו שנאמר את ד"א.</b> לא כ"כ באהבת ישראל בהלכה שלפ"ז אולי ממה של"כ כאן ואהבת להגר כמש"כ שם ואהבת לרעך וכתב את הגר מכלל שבכוונה כתב כאן כלשון אהבת ית"ש שכ' ואהבת את ד"א ויעו"ש בפ"י מתשובה ה"ג ובס' חסידים (סי' י"ד) מענין אהבת השי"ת כמו שמי שאוהב אשה הוא שמח כשיראה עבד ושפחה מאותו בית כן יהי' באהבת השי"ת ובזה אמרתי בס"ד שלכ"כ את ד"א ולכן לא פירש מאותו את שמעון העמסוני כמו שהקשה בת' המהרי"ל וזהו ג"כ באהבת הגר משא"כ באהבת כל אדם:<br><b> ומה </b> שסיים רבינו <b> הקב"ה עצמו אוהב גר.</b> עי' ס"ח סקט"ז:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כשיחטא </b>
+<b> איש לאיש.</b> מקורו טהור מתנא דב"א ומובא בילקוט ע"פ זה סמ"ש:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הלאו </b>
+<b> הזה אע"פ שאין לוקין עליו כו'.</b> נראה טעמ' דא"ל משום דהמכה אותם נתן לתשלומין והמצערם הוא בדברים וא"ב מעשה ובהכאה פמש"פ י"ל דאה"נ שלוקה דודאי לא גריעי מכל אדם ול"ש בזה דה"ל לאו שבכללות וע' סמ"ש ובהקובץ:<br><b> ועי' </b> מהלאו הזה במכילתא פ' משפטים ואדר"ן פל"ט ומס' שמחות פ"ט תנא דבא"ר פ' ל"ו [בסופו] ובתוה"א להרמב"ן שער הגמול ובמש"כ בתשובה בס"ד:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המרגל </b>
+<b> בחבירו עבר בל"ת.</b> ירושלמי פאה פ"א ועי' תדבא"ר פכ"ט:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אמרו </b>
+<b> חכמים על ג"ע כו'.</b> תוספתא וירושלמי פ"א דפאה ובמס' ד"א רבתי פי"א אמרינן ג"כ דמספרי לה"ר א"ל חלעה"ב:
+<b>עוד </b>
+<b> א"ח שלשה.</b> בירושלמי שם חשב ארבעה ועי' בס' סדר משנה:
+
+Halakhah 4
+
+<b>המספר </b>
+<b> בטובת חבירו בפני שונאיו.</b> כ"ה מפורש בב"ב (קס"ד) דהמספר טו"ח הוא אבק לה"ר וכ"ה בתוספתא פ"א דע"ז אולם מש"כ בפני שונאיו הוא הוספת רבינו מדעתו ועי' פי' המשנה פ"ב דאבות ובס' חסידים סי' ס"ד כ' ג"כ כרבינו ועמג"א ס"ס קנ"ו מש"כ להקשות מהך דב"ב ור"ל על שי' רש"י דדוקא כשמרבה לספר ולא על רבינו כמש"ש בפה"מ:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b>
+<b> אלו בעלי לה"ר שאין לדור בשכונתם.</b> זהו מדרשת חז"ל בערכין (ט"ו) <sup class="footnote-marker"> *)</sup><i class="footnote">ובסוטה דף ה' ע"א. המגיה:</i> אין אני והוא יכולים לדור ביחד וע"ל פ"ב ה"ו וק"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ada802b2e1806a29ded52f384532d99679554e98
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,347 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Repentance
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות תשובה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות תשובה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b>
+<b> מ"ע שבתורה כו'.</b> מקורו טהור מדברי המכילתא שהיה לפני רבינו והביאו בלשונו בס' המצות מצוה ע"ג ובס' החינוך במקומו:
+<b>ולעולם </b>
+<b> אינו חוזר לדבר זה.</b> ד"ז לא נמצא בבבלי אבל הוא מבואר להדיא בירושלמי דיומא ספ"ח ושם הנוסח ובדרך רחוקה הייתי מהלך וכשם שעשיתי איני עושה יהרמ"א וכו' וכ"ה בויק"ר פ"ו ולפלא על הפוסקים רו"א שלא כ' ד"ז בנוסח הוידוים שהוא עיקר גדול בתשובה כמ"ש בכל ספרי הפוס' והוא תלמוד ערוך בפי רבינו מד' הירושלמי ואחז"ר מצאתי לשארי הג"ר רפאל כ"ץ בס' דעת קדושים שקדמני בזה תלי"ת:
+<b>שנאמר </b>
+<b> מכל חטאת האדם.</b> הוא מספרי זוטא ומובא בילקוט מכל חה"א ממה שחטא לחבירו בגניבה וגזילה ולה"ר ועכ"מ פ"ב ה"ט מש"כ בזה אבל באמת בכל חטא יש בו ב' חטאים למקום ולחבירו והכא מיירי מתשובה למקום ושם מתשובה לחבירו שהוא הריצוי והפיוס וא"ש כ"כ בס' ת"א להגר"ז ז"ל. כאאמו"ר ז"ל:
+<b>כתב </b> רבינו פ"ה מ"ה חובל ה"ט דמזיק ממון חברו וכו'. ע' לקמן פ"ב ה"ט וצ"ע שם בסופו ע"ש. כן מפרש הגאון ר"ז ז"ל בתולדות אדם הובא משמו באורך קצת ע"ש:
+
+Halakhah 2
+
+<b>בסופה.</b> עי' כ"מ ולע"ד ילה"ר דלא כסוגיא דשבועות ונ"ל דל"ש משום עול"ת לקרות זבח רשעים תועבה מהא דשבת ע"א א' ד"א שם אלא מעתה א"ל המתינו לי עד שאבעול ה"נ כו' והרי בכה"ג ל"ש כלל קרבן דזר"ת או דבל"ת לבד ל"ש זר"ת והתם רק ל"ת הוא אלא דצ"ע דהרי בכ"מ מבואר דרשע מיקרי כל העובר אף על ל"ת וצ"ע לעה"פ בזה:
+
+Halakhah 3
+
+<b>אפי' </b>
+<b> רשע כל ימיו.</b> לקמן פ"ג הי"ד תוספתא פ"א דקדושין:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ומה </b>
+<b> היא התשובה כו' ויעיד עליו יודע תעלומות.</b> דברי קדשו נובעים מילקוט הושע סי' תקל"ב ע"פ שובה ישראל שא"ל ישראל להקב"ה אם אנו עושים תשובה מי מעיד בנו א"ל הקב"ה אם לרעה כו' ה"א שוי"ש עד ד"א. מש"כ הכ"מ פ"ק דר"ה כוונתו על הרי"ף [ורא"ש] שם:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ומשנה </b>
+<b> שמו כלומר כו'.</b> ר"ה ט"ז ב' וירושלמי ספ"ז דשבת פעמים ששה"ש גורם:
+<b>וגולה </b>
+<b> ממקומו שגלות מכפרת עון.</b> סנהדרין ל"ז ב' ואולי זהו בכלל מש"ש בר"ה שינוי מקום גורם וע' מ"ק י"ז א' תוד"ה אם:
+<b>שגלות </b>
+<b> מכפרת עון. </b> סנהדרין ל"ז.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>שמא </b>
+<b> יחנק בסעודתו. </b> גי' אחרת "שמא תטרף דעתו" ע"י לח"מ ויש להעיר לפי הגירסא שמא יחנק והרי למיתה דזמן מועט לא חיישינן ועי' שעה"מ ה' סוכה ומש"ש בס"ד ואפ"ל דזהו רק כשאנו דנין על אדם אחד פרטי משא"כ בדבר שהוא לאלפים ולרבבות בעת אחת ודאי שכיחא גם מיתה פתאומית ל"ע ע"כ ראוי לכ"ע לחוש לזה ובזה א"ש ד' רש"י יומא ו' ב' ועד שאתה כו' ע"ש [ובחי' שם כ' ד"נ בשם אאמו"ר ז"ל עפ"ד הירושלמי פ"י דשקלים ה"א וערובין מ"א ב' ושפת"י] וכה"ג כ' המפ' בענין חזקת כשרות ואכמ"ל:
+
+Halakhah 8
+
+<b>אבל </b>
+<b> אנחנו חטאנו.</b> ע' לקמן בסדר תפלה כתב אבל אנחנו ואבותינו אשמנו וכו'. בכ"מ: ופסק כראב"י וכו'. עי' כ"מ ספ"ב מה' בה"ד וצ"ע:
+
+Halakhah 9
+
+<b>או </b>
+<b> גוזלו.</b> ע' בפ' חובל ומזיק פ"ה ה"ט צ"ע. במגדל עוז כתב ומעשה (של דיהודא בן טבאי) [דשמעון בו שטח וכו']כדפריך רב זוטרא בר טוביה משמיה דרב נחמן:
+
+Halakhah 10
+
+<b>וכה"א </b>
+<b> על הגבעונים.</b> עי' יבמות ע"ח ב' וירושלמי רפ"ד דקדושין וע' בבלי ביצה ל"ב ב':
+<b>ונוח </b>
+<b> לרצות.</b> פ"ה דאבות:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אדם </b>
+<b> שעונותיו וכו'. </b> ר"ה ט"ז:
+
+Halakhah 3
+
+<b>במל"מ: </b> ההיא דמי שמתו כר"מ וכו'. נ"ל ע"פ מה דאי' בב"ק ק"ג ותמורה ט"ו דכל היכא דאיכא מעשה בחסיד א' או ר"י ב"ב או ר"י בר אלעאי א"כ תירוץ קמא של תוס' הוא אמעשה דהוא ריב"ב ותירץ בתרא או שמא דהוא ר"י אלעאי ודו"ק:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ע' </b> השגת הראב"ד ובק"נ יומא פ"ח אות ס"ד ה"ר לדעת רבינו:
+<b>שכל </b>
+<b> ישראל י"ל חלעה"ב.</b> סנהדרין צ"ו א':
+<b>כ"י </b>
+<b> י"ל חלעוה"ב. </b> ר"פ חלק:
+
+Halakhah 6
+
+<b>והעושים </b>
+<b> עבירות ביד רמה כיהויקים.</b> ירושלמי פ"ק דפאה ופ"י דסנהדרין וע"ש בבלי ק"ד א' מ"מ לא מנו את יהויקים עוד אחרת היתה בו משמע דזו"ז ג"כ ל"ה לו חלע"ה. ומש"כ רבינו שופכי דמים פשוט הדבר בק"ו מבעלי לה"ר דעיקר עונשו משום דהוא לשון תליתאי. ע"ל פ"ז מדיעות ה"ג ומש"ש בס"ד וא"כ כ"ש שפ"ד עצמה. ולפה"נ זהו עיקר חטא מנשה ואחאב עמ"ש רבינו פ"ד מרוצח ה"ט. ומש"כ ומושך ערלתו עמש"ל סוף ה' מילה בכ"מ ויו"נ מקורו בירושלמי פ"א דפאה ופ"י דסנהדרין ועמש"ל בה' מילה בס"ד:
+<b>ובעלי </b>
+<b> לשון הרע. </b> ע' פ' היוצא ממס' ד"א דמבואר שם דהמספר לשון הרע א"ל חלעו"ה:
+<b>והמושך </b>
+<b> ערלתו. </b> פ"ג דאבות. וע' כ"מ הי"ד. ע' סוף מסכת ד"א.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>בכ"מ.</b> וצריך טעם למה השמיטם וכו'. המבזה ת"ח חשיב לה רבינו לקמן הלכה י"ד בפ' זה ע"ש ובהלכות ת"ת הי"א וע"ש בכ"מ:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>המתכבד </b>
+<b> בק"ח.</b> עמש"ל פ"ו מדיעות ה"ג בס"ד ומל' רבינו מ' רק ברגיל בזה ולא אם רק באקראי בעלמא:
+<b>המחלל </b>
+<b> את הקדשים.</b> וצ"ע שהשמיט רבינו הא דא' בברכות ס"א א' העובר אחורי הנהר א"ל חלעוה"ב וע"ע עמסכ"ת וע"ל בה' דעות פ"י ה"ג על הגליון על מרן הכ"מ שם בנידן מתכבד ע"ש וע"ע בהקדמת ספר שאילת שלום להגאון ר"י פיק שהראה ג"כ להירושלמי פ' אין דורשין וע"ע פ"א מאיסורי ביאה הכ"ב שהשמיט ג"כ שם ע"ש: בכ"מ: וי"ל דבפ' חלק אמרינן. היינו לאיכא דמתני לה אסיפא וצ"ע:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האומר </b>
+<b> אחטא ואשוב.</b> עי' לח"מ וע' ק"נ יומא פ"ח אות ס"ה שבדבריו מתיישבת קושיתו וע"ש אות ס"ז שלא זכר דברי רבינו בכאן:
+
+Halakhah 2
+
+<b>צריך </b>
+<b> להעמיד כו'.</b> ילקוט הושע סי' תקל"ג פ' קחו עמכם דברים ר"נ אומר קחו עמכם קראים טובים דרשנים טובים כגון ר' לוי בר סיסי וחבריו דרש דברים דברנים:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>שהיא </b>
+<b> גורמת לגופן של עריות.</b> ברכות י"ב יומא ע"ד ב':
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ובענין </b>
+<b> זה א' שלמה שמח בחור כו' </b> שבת ס"ג ב':
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>יש </b>
+<b> חטא שנפרעים ממנו על חטאו בעה"ז בגופו או בממונו או בבנים.</b> לא כתב רבינו גם באשתו ע' שבת ל"ב ב' כ"ה ו' וא' סוטה י"ג ב' ב"מ ק"ב א' ובכ"מ דודאי גם האשה נענשה ע"ז וכדמוכח בכתובות ע"ב א' [ודברי הפמ"ג א"ח ס' רכ"ה תמוהים ע"ש] משום דכוונת רבינו כאן הוא גם על האשה כמו על האיש. ומש"כ בממונו וכו' מקור כל דבריו ע' יומא פ"ז א' על חטא כריתות מתכפר ביסורים. ושבועות ח' ב' וכריתות כ"ו א' דאשם תלוי בא להגן מן היסורים וע' ברכות ה' א' ב' ובכ"מ כה"ג ובירושלמי סוטה פ"א ה"ז דרש פ' אחת לא' למצוא חשבון עי"ש ובבמ"ר פ"ט וקה"ר ספ"ז וע' בבלי ברכות ה' ב' בעובדא דר"ה ובפסחים קי"ח א' מ"ד הודו כו' וע' חולין ז' ב' ערכין ט"ז ב' ובכ"מ פ"ד מביאת מקדש ה"ד ומש"ש בס"ד. ומש"כ רבינו הקטנים שבת ל"ב ב' ל"ג א' ב' ק"ה ב' וב"מ ק"ב א' סוטה יג ב' ועכ"מ. ומש"כ מדכ' איש בחטאו כו' הוא מדברי הספרי פ' תצא על אותו פסוק. אולם מש"כ דבניו הקטנים הם כקנינו ל"י מקום הדברים וע' ערכין כ"ח א' ופ"ו מערכין הכ"א דל"מ כן ולפי מיעוט זכרוני ל"י מקומו כעת:
+<b>ויש </b>
+<b> חטא שנפרעין.</b> ע' פ"ז מדעות ה"י:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>בא </b>
+<b> לטהר מסייעין אותו.</b> שבת ק"ד <sup class="footnote-marker"> *)</sup><i class="footnote"> *)יומא ל"ח ע"ז נ"ה מנחות כ"ט. המגיה:</i> :
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ולא </b>
+<b> יאמר כשאזקין אשוב.</b> שבת קנ"ג. שם בכל עת יהי' בגדיך לבנים. ע"ז י"ט.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ואין </b>
+<b> ישראל נגאלים אלא בתשובה. </b> עכ"מ ואינו ענין לכאן והל"ל מסנהדרין צ"ז ב'. וירושלמי ריש תענית:
+<b>אין </b>
+<b> ישראל נגאלים אלא בתשובה. </b> ע' סנהדרין צ"ז ואין הדבר תלוי אלא בתשובה:
+
+Halakhah 6
+
+<b>גדולה </b>
+<b> תשובה שמקרבת האדם לשכינה כו'.</b> יומא פ"ו א' גדולה תשובה שמגעת עד כה"כ:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>וחכמים </b>
+<b> קראו לה וכו'.</b> פסחים קי"ט. ב"ב ע"ה:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אלו </b>
+<b> הערביים הטיפשים.</b> בקדושין מ"ט ב':
+
+Halakhah 7
+
+<b>וכמה </b>
+<b> כמה דוד והתאוה לחיי עוה"ב.</b> ברכות ד' א':
+<b>וכמה </b>
+<b> הי' דוד מתאוה וכו'.</b> ברכות ד' א':
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וייטב </b>
+<b> לך לעולם שכולו טוב וכו'.</b> קדושין ל"ט חולין קמ"ב:
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכבר </b>
+<b> א"ח הראשונים וכו'.</b> פי"ב ממלכים ה"ב:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אלא </b>
+<b> מאהבה.</b> סוטה ל"א:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אמרו </b>
+<b> חכמים הראשונים שמא תאמר כו'.</b> נדרים מ"ב א' וספרי פ' ואתחנן:
+
+Halakhah 5
+
+<b>לעולם </b>
+<b> יעסוק אדם בתורה וכו'.</b> ברכות י"ז. שם וכדי לקבל שכר [מנחות צ"ט ב']:
+
+Halakhah 6
+
+<b>עי' </b> השגת הראב"ד וע' ירושלמי פ"ה בברכות סוף ה"א. רשב"ל אשתלי ויצא חוץ לתחום בשבת לקיים מה שנאמר באהבתה תשגה תמיד:<br>(מכאאמו"ר הגאון זצללה"ה):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1a3aac937161b773fbc5cb97a1afca2f3c4fcadb
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,350 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Repentance
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות תשובה
+merged
+https://www.sefaria.org/Benei_Binyamin_on_Mishneh_Torah,_Repentance
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות תשובה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b>
+<b> מ"ע שבתורה כו'.</b> מקורו טהור מדברי המכילתא שהיה לפני רבינו והביאו בלשונו בס' המצות מצוה ע"ג ובס' החינוך במקומו:
+<b>ולעולם </b>
+<b> אינו חוזר לדבר זה.</b> ד"ז לא נמצא בבבלי אבל הוא מבואר להדיא בירושלמי דיומא ספ"ח ושם הנוסח ובדרך רחוקה הייתי מהלך וכשם שעשיתי איני עושה יהרמ"א וכו' וכ"ה בויק"ר פ"ו ולפלא על הפוסקים רו"א שלא כ' ד"ז בנוסח הוידוים שהוא עיקר גדול בתשובה כמ"ש בכל ספרי הפוס' והוא תלמוד ערוך בפי רבינו מד' הירושלמי ואחז"ר מצאתי לשארי הג"ר רפאל כ"ץ בס' דעת קדושים שקדמני בזה תלי"ת:
+<b>שנאמר </b>
+<b> מכל חטאת האדם.</b> הוא מספרי זוטא ומובא בילקוט מכל חה"א ממה שחטא לחבירו בגניבה וגזילה ולה"ר ועכ"מ פ"ב ה"ט מש"כ בזה אבל באמת בכל חטא יש בו ב' חטאים למקום ולחבירו והכא מיירי מתשובה למקום ושם מתשובה לחבירו שהוא הריצוי והפיוס וא"ש כ"כ בס' ת"א להגר"ז ז"ל. כאאמו"ר ז"ל:
+<b>כתב </b> רבינו פ"ה מ"ה חובל ה"ט דמזיק ממון חברו וכו'. ע' לקמן פ"ב ה"ט וצ"ע שם בסופו ע"ש. כן מפרש הגאון ר"ז ז"ל בתולדות אדם הובא משמו באורך קצת ע"ש:
+
+Halakhah 2
+
+<b>בסופה.</b> עי' כ"מ ולע"ד ילה"ר דלא כסוגיא דשבועות ונ"ל דל"ש משום עול"ת לקרות זבח רשעים תועבה מהא דשבת ע"א א' ד"א שם אלא מעתה א"ל המתינו לי עד שאבעול ה"נ כו' והרי בכה"ג ל"ש כלל קרבן דזר"ת או דבל"ת לבד ל"ש זר"ת והתם רק ל"ת הוא אלא דצ"ע דהרי בכ"מ מבואר דרשע מיקרי כל העובר אף על ל"ת וצ"ע לעה"פ בזה:
+
+Halakhah 3
+
+<b>אפי' </b>
+<b> רשע כל ימיו.</b> לקמן פ"ג הי"ד תוספתא פ"א דקדושין:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ומה </b>
+<b> היא התשובה כו' ויעיד עליו יודע תעלומות.</b> דברי קדשו נובעים מילקוט הושע סי' תקל"ב ע"פ שובה ישראל שא"ל ישראל להקב"ה אם אנו עושים תשובה מי מעיד בנו א"ל הקב"ה אם לרעה כו' ה"א שוי"ש עד ד"א. מש"כ הכ"מ פ"ק דר"ה כוונתו על הרי"ף [ורא"ש] שם:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ומשנה </b>
+<b> שמו כלומר כו'.</b> ר"ה ט"ז ב' וירושלמי ספ"ז דשבת פעמים ששה"ש גורם:
+<b>וגולה </b>
+<b> ממקומו שגלות מכפרת עון.</b> סנהדרין ל"ז ב' ואולי זהו בכלל מש"ש בר"ה שינוי מקום גורם וע' מ"ק י"ז א' תוד"ה אם:
+<b>שגלות </b>
+<b> מכפרת עון. </b> סנהדרין ל"ז.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>שמא </b>
+<b> יחנק בסעודתו. </b> גי' אחרת "שמא תטרף דעתו" ע"י לח"מ ויש להעיר לפי הגירסא שמא יחנק והרי למיתה דזמן מועט לא חיישינן ועי' שעה"מ ה' סוכה ומש"ש בס"ד ואפ"ל דזהו רק כשאנו דנין על אדם אחד פרטי משא"כ בדבר שהוא לאלפים ולרבבות בעת אחת ודאי שכיחא גם מיתה פתאומית ל"ע ע"כ ראוי לכ"ע לחוש לזה ובזה א"ש ד' רש"י יומא ו' ב' ועד שאתה כו' ע"ש [ובחי' שם כ' ד"נ בשם אאמו"ר ז"ל עפ"ד הירושלמי פ"י דשקלים ה"א וערובין מ"א ב' ושפת"י] וכה"ג כ' המפ' בענין חזקת כשרות ואכמ"ל:
+
+Halakhah 8
+
+<b>אבל </b>
+<b> אנחנו חטאנו.</b> ע' לקמן בסדר תפלה כתב אבל אנחנו ואבותינו אשמנו וכו'. בכ"מ: ופסק כראב"י וכו'. עי' כ"מ ספ"ב מה' בה"ד וצ"ע:
+
+Halakhah 9
+
+<b>או </b>
+<b> גוזלו.</b> ע' בפ' חובל ומזיק פ"ה ה"ט צ"ע. במגדל עוז כתב ומעשה (של דיהודא בן טבאי) [דשמעון בו שטח וכו']כדפריך רב זוטרא בר טוביה משמיה דרב נחמן:
+
+Halakhah 10
+
+<b>וכה"א </b>
+<b> על הגבעונים.</b> עי' יבמות ע"ח ב' וירושלמי רפ"ד דקדושין וע' בבלי ביצה ל"ב ב':
+<b>ונוח </b>
+<b> לרצות.</b> פ"ה דאבות:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אדם </b>
+<b> שעונותיו וכו'. </b> ר"ה ט"ז:
+
+Halakhah 3
+
+<b>במל"מ: </b> ההיא דמי שמתו כר"מ וכו'. נ"ל ע"פ מה דאי' בב"ק ק"ג ותמורה ט"ו דכל היכא דאיכא מעשה בחסיד א' או ר"י ב"ב או ר"י בר אלעאי א"כ תירוץ קמא של תוס' הוא אמעשה דהוא ריב"ב ותירץ בתרא או שמא דהוא ר"י אלעאי ודו"ק:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ע' </b> השגת הראב"ד ובק"נ יומא פ"ח אות ס"ד ה"ר לדעת רבינו:
+<b>שכל </b>
+<b> ישראל י"ל חלעה"ב.</b> סנהדרין צ"ו א':
+<b>כ"י </b>
+<b> י"ל חלעוה"ב. </b> ר"פ חלק:
+
+Halakhah 6
+
+<b>והעושים </b>
+<b> עבירות ביד רמה כיהויקים.</b> ירושלמי פ"ק דפאה ופ"י דסנהדרין וע"ש בבלי ק"ד א' מ"מ לא מנו את יהויקים עוד אחרת היתה בו משמע דזו"ז ג"כ ל"ה לו חלע"ה. ומש"כ רבינו שופכי דמים פשוט הדבר בק"ו מבעלי לה"ר דעיקר עונשו משום דהוא לשון תליתאי. ע"ל פ"ז מדיעות ה"ג ומש"ש בס"ד וא"כ כ"ש שפ"ד עצמה. ולפה"נ זהו עיקר חטא מנשה ואחאב עמ"ש רבינו פ"ד מרוצח ה"ט. ומש"כ ומושך ערלתו עמש"ל סוף ה' מילה בכ"מ ויו"נ מקורו בירושלמי פ"א דפאה ופ"י דסנהדרין ועמש"ל בה' מילה בס"ד:
+<b>ובעלי </b>
+<b> לשון הרע. </b> ע' פ' היוצא ממס' ד"א דמבואר שם דהמספר לשון הרע א"ל חלעו"ה:
+<b>והמושך </b>
+<b> ערלתו. </b> פ"ג דאבות. וע' כ"מ הי"ד. ע' סוף מסכת ד"א.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>בכ"מ.</b> וצריך טעם למה השמיטם וכו'. המבזה ת"ח חשיב לה רבינו לקמן הלכה י"ד בפ' זה ע"ש ובהלכות ת"ת הי"א וע"ש בכ"מ:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>המתכבד </b>
+<b> בק"ח.</b> עמש"ל פ"ו מדיעות ה"ג בס"ד ומל' רבינו מ' רק ברגיל בזה ולא אם רק באקראי בעלמא:
+<b>המחלל </b>
+<b> את הקדשים.</b> וצ"ע שהשמיט רבינו הא דא' בברכות ס"א א' העובר אחורי הנהר א"ל חלעוה"ב וע"ע עמסכ"ת וע"ל בה' דעות פ"י ה"ג על הגליון על מרן הכ"מ שם בנידן מתכבד ע"ש וע"ע בהקדמת ספר שאילת שלום להגאון ר"י פיק שהראה ג"כ להירושלמי פ' אין דורשין וע"ע פ"א מאיסורי ביאה הכ"ב שהשמיט ג"כ שם ע"ש: בכ"מ: וי"ל דבפ' חלק אמרינן. היינו לאיכא דמתני לה אסיפא וצ"ע:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האומר </b>
+<b> אחטא ואשוב.</b> עי' לח"מ וע' ק"נ יומא פ"ח אות ס"ה שבדבריו מתיישבת קושיתו וע"ש אות ס"ז שלא זכר דברי רבינו בכאן:
+
+Halakhah 2
+
+<b>צריך </b>
+<b> להעמיד כו'.</b> ילקוט הושע סי' תקל"ג פ' קחו עמכם דברים ר"נ אומר קחו עמכם קראים טובים דרשנים טובים כגון ר' לוי בר סיסי וחבריו דרש דברים דברנים:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>שהיא </b>
+<b> גורמת לגופן של עריות.</b> ברכות י"ב יומא ע"ד ב':
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ובענין </b>
+<b> זה א' שלמה שמח בחור כו' </b> שבת ס"ג ב':
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>יש </b>
+<b> חטא שנפרעים ממנו על חטאו בעה"ז בגופו או בממונו או בבנים.</b> לא כתב רבינו גם באשתו ע' שבת ל"ב ב' כ"ה ו' וא' סוטה י"ג ב' ב"מ ק"ב א' ובכ"מ דודאי גם האשה נענשה ע"ז וכדמוכח בכתובות ע"ב א' [ודברי הפמ"ג א"ח ס' רכ"ה תמוהים ע"ש] משום דכוונת רבינו כאן הוא גם על האשה כמו על האיש. ומש"כ בממונו וכו' מקור כל דבריו ע' יומא פ"ז א' על חטא כריתות מתכפר ביסורים. ושבועות ח' ב' וכריתות כ"ו א' דאשם תלוי בא להגן מן היסורים וע' ברכות ה' א' ב' ובכ"מ כה"ג ובירושלמי סוטה פ"א ה"ז דרש פ' אחת לא' למצוא חשבון עי"ש ובבמ"ר פ"ט וקה"ר ספ"ז וע' בבלי ברכות ה' ב' בעובדא דר"ה ובפסחים קי"ח א' מ"ד הודו כו' וע' חולין ז' ב' ערכין ט"ז ב' ובכ"מ פ"ד מביאת מקדש ה"ד ומש"ש בס"ד. ומש"כ רבינו הקטנים שבת ל"ב ב' ל"ג א' ב' ק"ה ב' וב"מ ק"ב א' סוטה יג ב' ועכ"מ. ומש"כ מדכ' איש בחטאו כו' הוא מדברי הספרי פ' תצא על אותו פסוק. אולם מש"כ דבניו הקטנים הם כקנינו ל"י מקום הדברים וע' ערכין כ"ח א' ופ"ו מערכין הכ"א דל"מ כן ולפי מיעוט זכרוני ל"י מקומו כעת:
+<b>ויש </b>
+<b> חטא שנפרעין.</b> ע' פ"ז מדעות ה"י:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>בא </b>
+<b> לטהר מסייעין אותו.</b> שבת ק"ד <sup class="footnote-marker"> *)</sup><i class="footnote"> *)יומא ל"ח ע"ז נ"ה מנחות כ"ט. המגיה:</i> :
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ולא </b>
+<b> יאמר כשאזקין אשוב.</b> שבת קנ"ג. שם בכל עת יהי' בגדיך לבנים. ע"ז י"ט.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ואין </b>
+<b> ישראל נגאלים אלא בתשובה. </b> עכ"מ ואינו ענין לכאן והל"ל מסנהדרין צ"ז ב'. וירושלמי ריש תענית:
+<b>אין </b>
+<b> ישראל נגאלים אלא בתשובה. </b> ע' סנהדרין צ"ז ואין הדבר תלוי אלא בתשובה:
+
+Halakhah 6
+
+<b>גדולה </b>
+<b> תשובה שמקרבת האדם לשכינה כו'.</b> יומא פ"ו א' גדולה תשובה שמגעת עד כה"כ:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>וחכמים </b>
+<b> קראו לה וכו'.</b> פסחים קי"ט. ב"ב ע"ה:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אלו </b>
+<b> הערביים הטיפשים.</b> בקדושין מ"ט ב':
+
+Halakhah 7
+
+<b>וכמה </b>
+<b> כמה דוד והתאוה לחיי עוה"ב.</b> ברכות ד' א':
+<b>וכמה </b>
+<b> הי' דוד מתאוה וכו'.</b> ברכות ד' א':
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וייטב </b>
+<b> לך לעולם שכולו טוב וכו'.</b> קדושין ל"ט חולין קמ"ב:
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכבר </b>
+<b> א"ח הראשונים וכו'.</b> פי"ב ממלכים ה"ב:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אלא </b>
+<b> מאהבה.</b> סוטה ל"א:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אמרו </b>
+<b> חכמים הראשונים שמא תאמר כו'.</b> נדרים מ"ב א' וספרי פ' ואתחנן:
+
+Halakhah 5
+
+<b>לעולם </b>
+<b> יעסוק אדם בתורה וכו'.</b> ברכות י"ז. שם וכדי לקבל שכר [מנחות צ"ט ב']:
+
+Halakhah 6
+
+<b>עי' </b> השגת הראב"ד וע' ירושלמי פ"ה בברכות סוף ה"א. רשב"ל אשתלי ויצא חוץ לתחום בשבת לקיים מה שנאמר באהבתה תשגה תמיד:<br>(מכאאמו"ר הגאון זצללה"ה):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0f6be998d8c3ee0ecf55748ef6f53619c4c12587
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,355 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Torah Study
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואעפ"י </b>
+<b> שבנו קודמו לא יבטל הוא.</b> אולי מקורו מירושלמי סוטה פ"ז ה"ד למד ולימד ולא החזיק ה"ה בכלל ארור. וא"כ ק"ו הדברים להיפוך. ובס' סמ"ש כ' ק"ו ממלך ישראל והביא דרשת חז"ל בפסוק וקרא בו כל י"ח מתוספ' פ"ב דסנהדרין וכ"ה בירושלמי שם ובספרי פ' שופטים ע"פ זה:
+
+Halakhah 5
+
+<b>אלא </b>
+<b> מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע"פ שאינם בניו.</b> עי' באורי מרן הגר"א ז"ל ביו"ד סרמ"ה מקור הדברים:
+<b>א"כ </b>
+<b> למה נצטוו על בנו ועל ב"ב להקדים בנו לב"ב ובן בנו לב"ח.</b> כה"ג דרשו רבותינו בע"ז (כ') ועי' ב"מ (ע"א וקי"א) וברכות (מ"א) ועי' ט"א חגיגה (י"ב) יומא (ל"ג) ובמק"א הארכתי בפרט זה בס"ד:<br><b> מש"כ </b> הכ"מ בסוף דבריו בבן בת עי' ב"ר פ' צ"ד ויומא (ס"ו) יבמות (ס"ב) ובהגהות הגר"א שם:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>בד"א </b>
+<b> בתושבע"פ.</b> ילה"ר ממגילה (טו:) ר' יהושע אומר מבית אביה למדה ואיהו מרא דשמעתא דהמלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות אלא שרש"י ז"ל תיקן זה וכתב שמעה תינוקות אומרים כן ועי' ירושלמי חגיגה פ"א. ומובא בתוס' שם (ג'.) ומש"כ האחרונים ביו"ד סי' רמ"ו:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ויושב </b>
+<b> ומלמדן כל היום כולו ומקצת מן הלילה כדי לחנכן.</b> עי' שמ"ר ס"פ תשא פ' מ"ז. אמר שלכן תקנו שיהיו המשנים [מלמדי תינוקות] קורים יום ולילה. מש"ב הרה"ג ר' חיים נאטינזאהן שי'. מעיר מולדתי פיקעלין:
+<b>חוץ </b>
+<b> מע"ש ועיו"ט בסוף הימים.</b> רבינו הגר"א ז"ל ביו"ד סרמ"ה סקכ"ב כ' שהוא זמן הסעודה ויל"ע בזה שהרי צריך להכין צרכי שבת מבעו"י כדא' בשבת (קיב) לעולם ישכים אדם להוצאת שבת שנא' והכינו את אשר יביאו וא"כ זכר מקודם סוף היום יהא מותר לבטל [ובודאי ה"נ ביו"ט דהא גם לחם משנה מהאי קרא ילפינן ע"ש]. ואולי מה"ט מנהגינו באמת לבטל מחצות היום. ואולי גם כוונת רבינו והגר"א ז"ל כן. או דלהכונה לסעודה לבד הוא דמותר לבטל ולא לכל הוצאת שבת. ועי' ב"ק (ל"ב.) מפני שכל ברשות בבהשמ"ש ע"ש משמע שקודם לזה אין רשות וכ"נ קצת לדעת רבינו דלס"ל חיוב תוס' שבת גם מדרבנן. עי' פ"ה משבת ומיהו רבינו השמיט הך דישכים להו"ש. ואולי מפני הך דב"ק דדווקא בהש"מ הוא שרץ ברשות וצלע"ק:
+<b>ואין </b>
+<b> מבטלין תשב"ר אפילו לבנין בהמ"ק.</b> ציין המגדל עוז למגילה (ג.) וט"ס הוא וצ"ל ספ"ק והוא שם (טז:) אולם עיקרו הוא בשבת (קיט:) כל' רבינו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אמרו </b>
+<b> חכמים ממזר ת"ח.</b> מש"כ המגדל עוז מע"ז. אינו שם עש"ה:
+
+Halakhah 3
+
+<b>מש"כ </b> המג"ע מגילה צ"ל פ"ק דמ"ק והוא שם (ט.) והכ"מ הרחיקנו לירושלמי פאה. ועי' קדושין (לב.). מש"כ שצריך לבקש למי שהחכמה שלו. לברכות דף ח'. ל"נ שם ואינו רק בשלהי נדה (ע:):
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וסוף </b>
+<b> אדם זה שהוא מלסטם אה"ב.</b> ציון המג"ע לפ' בסו"מ. אינו שייך לכאן וצ"ל בקדושין (ל:):
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ועוד </b>
+<b> א' אף חכמתי חכמה שלמדתי באף.</b> מ"ר קהלת ע"פ זה:
+
+Halakhah 13
+
+<b>אין </b>
+<b> אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה.</b> שמ"ר ס"פ תשא פמ"ז ובויק"ר פי"ט ועוכ"מ. ועי' ערובין (סה.) וצע"ק:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b>
+<b> כבוד אלא תורה כו'.</b> רבינו גרס במאמר הזה כגי' הע"י ע"ש. אולם הך דאין כבוד א"ת היא ג"כ באבות פ"ו:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואם </b>
+<b> כעס כו'.</b> עי' ברכות (ס"ב.) חגיגה (ה:):
+
+Halakhah 5
+
+<b>לפיכך </b>
+<b> אין ראוי לרב לנהוג ק"ר כו' ולא לאכול ולשתות עמהם כו'.</b> עמש"ל פ"ב ה"ד מדיעות בס"ד. ואולי ילפ' בזה מש"א בסוטה (ה.) ת"ח צריך שיהא בו שמינית שבשמינית ומעטרא לי' כי סאסא לשבלתא והיינו שיהא נפרד מהעם בכיו"ב שחשב רבינו למען תהי' אימתו עליהם ויקבלו דבריו וע"ש בפרש"י ובסנהדרין (נב.) למה ת"ח דומה בפני ע"ה כו':
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אין </b>
+<b> שואלין מעומד.</b> יעוי' בחי' הרשב"א ור"ן רפ"ג דמגילה ובש"ך יו"ד סרמ"ו סקי"א ובק"ג מגילה שם. ומה שהקשה מהא דעמד השואל ושאל שבברכות (כז:) ובכורות (לו.) והרי אז כבר היו לומדים מיושב ומ"מ השואל עמד לא על רבינו תלונתו. שהרי דבריו הם מהתוספתא פ"ו דסנהדרין (כמש"כ הכ"מ). ולא משמע לומר שהתוספתא מיירי קודם שלמדו בישיבה:<br><b> אמנם </b> גם זולת זה א"ש. דהשואל בברכות הי' רשב"י כמש"ש (כח.) והוא הי' תלמיד קטן אז והתלמידים הקטנים לא היו יושבים בבהמ"ד גם אחר שבטל כבוד התורה ולמדו מיושב. כדא' בחולין (נד.) כל אותן הימים ששימש רב לרבי בישיבה שימש אותו ריו"ח בעמידה. וכ"ה ג"כ בירושלמי שבת פ"י ה"ה שמשתי את אבא עומדות מה שלא שמשת יושבות. וכה"ג א' שם רפ"ג דחגיגה [והק"ע בתוספותיו לא העיר לפרש ד' הירושלמי עם הך דחולין שם ע"ש] וא"כ א"ש הך דברכות. אך מבכורות שהי' השואל ר' צדוק מגדולי הדור אז שפיר הקשה. ולי"מ ה"א עפ"ד הירושלמי ספ"י דנדרים דהשואל הלכות ואגדות צריך לעמוד. ע"ש והביאוהו תוס' בכורות שם. דהטעם דאין שואלין מעומד הוא רק כשבא לשאול להקשות ולהשיב ע"ד הדורש הוא שא"ש מעומד שבנקל יבואו לריב ולקנטר ולחלוק איש על רעהו אם יעמודו. לא כן כשישאל בישיבה הוא מדבר בקרירות רוח וכאשר נראה בחוש ד"ז. משא"כ כששואל הלכה לבד. וכ"ש אגדה. דאינו שואל רק כדי לדעת טיב השאלה. ודאי צריך לעמוד. ומדוייק מאוד מה שבבכורות הביאו התוס' ד' הירושלמי הזה ולא בברכות דבברכות עיקר הקושיא א"ל מקום משום דרשב"י הי' מקטני התלמידים ושפיר הי' צריך לעמוד משא"כ בבכורות הוצרכו ליישב בדברי הירושלמי. אחז"ר מצאתי שכוונתי בעה"י לדברי הצל"ח בברכות שם וששתי מאוד. אחז"ר מצאתי לאאמו"ר הגז"ל בחידושיו לשבת (פח.) ברש"י ד"ה עלי' דר"ח העיר משם (ל.) דהל"ל דמה"ט הוא שהי' צריך לעמוד לפי שהי' שואל ומוכח דלס"ל לרש"י כהרמ"א אלא כהש"ך סקי"א. והאריך הרבה בהטעות שיש בהש"ך שם ואכ"מ. ולבסוף ציין לכתובות (ס"א:) קם כו' הוא סבר לשאל בשמעתי' קא בעי כו'. ושפת"י:
+<b>אין </b>
+<b> שואלין את הרב אלא בענין "שהם קורין בו".</b> ג' תיבות אלו הם הוספת רבינו ע"ד התוספתא פ"ו מסנהדרין דשם תני סתם א"ש אוב"ע ובא לשלול שלא נפרש כענין. היינו בהלכות החג עי' ב"מ (צז.) ובא"ח סתכ"ט. לכן אמר דשואלים דהכא הוא להקשות עי' שבת (ג:)כמ"ש הכ"מ וע"ל ה"ו:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b>
+<b> משיחין בבהמ"ד.</b> ע"ל פי"א מתפלה ה"ו ושם נקט לה לענין קדושת בהכנ"ס. וכאן לענין ביטול תורה. ומה"ט נקט הכא רק בהמד"ר שבימיהם היו לומדים רק בבהמ"ד ולא בבהכנ"ס:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>איזהו </b>
+<b> חולק.</b> עי' כ"מ בשם הרמ"כ ועי' ברכות (כז:):
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>מש"כ </b> הכ"מ דווקא כשקוראו ג"כ אבא מארי ע"ש ומקרא מסייעו כו' עי' ש"ך יו"ד סר"מ סקכ"ב. וכבוד אאמו"ר הגז"ל הביא ראי' שגם בפניו מותר כן מהא דברכות (ד.) מפיבושת רבי יפה דנתי כו'. וע"ש (נה.) שאל בצלאל למרע"ה משה רבינו. ועי' בס' פרשת דרכים לבעל המל"מ. ובחי' רע"א ליו"ד שם. ובדרו"ח לשבת (קטו.) הקשה מר' יוסי שאמר אבא חלפתא. וע"ש באריכות דברי יד"נ הגאון דשאוויל ני' בס' זכ"י שם ובביאורי מרן הגר"א ז"ל ביו"ד שם:
+<b>ואם </b>
+<b> נתן לו שלום יחזור לו ש"ע רבי ומורי.</b> רבינו הגר"א ז"ל ביו"ד סרמ"ב ס"ק ל"ז כתב "כמש"כ בחלק" וכוונתו לשם (צח.) בעובדא דריב"ל ומשיח. אלא שצ"ע דשם ריב"ל השואל א"ל למשיח בשאלתו רבי ומורי. וה"ל לציין מברכות (ג.) באליהו ור' יוסי. ואולי ט"ס בדברי הגר"א ז"ל. כאאמו"ר ז"ל [עתה נדפס יו"ד חדשים בווילנא והגיה המגיה צ"ע בד' הגר"א שם] וע' תענית (כא:) וי"ל:
+
+Halakhah 6
+
+<b>ולא </b>
+<b> יסב אלא יושב כיושב לפני המלך.</b> נראה מקורו מפסחים (קח.) תלמיד לפ"ר א"צ הסיבה. וכפ"ז ממצה ה"ח. וכ"ש בישיבת רשות:
+<b>ולא </b>
+<b> ישב לפניו עד שיאמר לו שב.</b> ירושלמי פ"ק דכתובות ופ"ק דסוטה (ועי' כ"מ.):
+<b>ולא </b>
+<b> יעמוד מלפניו עד שיאמר לו עמוד.</b> מס' דא"ר רבה ספ"ד ורפ"ה. וכ"מ ל' הגמ' בכ"מ מיפטרו מיני'. עי' ברכות (יז.) יומא (נג.) מ"ק (ט') כתובות (קו):
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>א"ל </b>
+<b> למדתנו רבינו.</b> ברכות (טז.) (לז.) גיטין (יט.) ועוכ"מ:<br><b> מש"כ </b> הכ"מ כדאי' פ' הישן. זהו בר"א וריב"ז ויותר הל"ל מדברי הירושלמי פ"ב דברכות ופ"ב דשקלים. ועי' בבלי יבמות (צו:) וצע"ק:
+<b>אפילו </b>
+<b> לא למד ממנו אלא ד"א.</b> ב"מ (לג.):
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>הרב </b>
+<b> המובהק.</b> אולי משום סיפא נקט הכי שמ"מ חייבין הם להדרו ובאינו מובהק א"צ הידור וע"ז קפיד רבא בקדושין שם. או דאפי' מובהק כבודו מחול:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b>
+<b> ראוי לחכם שיטריח את העם ויכוון עצמו להן כו'.</b> לכאורה הל"ל אסור כדא' שם אזהרה לזקן שלא יטריח שנאמר זקן ויראת. ואולי שאם כבד לו להקיל י"ל שאינו מחוייב והיינו רבותייהו דרבנן שהקיפו ויעוי' במ"ר פ' בהעלותך פ' אספה לי. א"ר אבא הכהן בר"פ כשהייתי רואה סיעה של ב"א. הייתי הולך בדרך אחרת שלא להטריח עליהם שלא יהיו רואים ועומדים מלפני וכשנאמרו דברים לפני ר' יוסי ע"ז אמר לי צריך אתה לעבור לפניהם כדי שיהיו רואים אותך ויעמדו מלפניך ואתה מביאם לידי יר"ש שנא' מפני ש"ת כו' ויראת מאלקיך וכ"ה במדרש ר"ת שם. ולפ"ז צ"ל הכל לש"ש. דאה"נ אם מכוון לזכותם רשאי ומצוה קעבד ואולי גם חובה לזכות את הרבים. אבל לפי שאין מחשבות האדם גלוי לכל. א"כ יותר טוב להתרחק וע"כ י"ל דבמי שאינו מכוון לש"ש רק לכבודו הוא אזהרה גדולה. ובו לא מיירי רבינו. אך בסתמא דעת רבינו שמן הראוי שלא להטריח. מכאמו"ר. ועי' ירושלמי פ"ג דבכורים ה"ג עד כמה צריך לעמוד מפני זקן שמעון ב"ב בשם ריו"ח פעמים ביום ר"א א' פ"א לא כן תני רשב"א מניין לזקן שלא יטריח כו' יעוש"ה ונראה שהם חלוקה בפ' שלא יטריח ע"ש ויעו"ש עוד ר' חנינא מחי מאן דלא קם מקומוי ואמר לי כי בעית מבטלה לדאורייתא וכתבתי במק"א בס"ד שהוא כהך דכתובות (פ"ו) שמכין אותו עד שת"נ והכל לש"ש:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ואין </b>
+<b> שבח לת"ח לכנס באחרונה.</b> תמוה קצת שדין זה לא נמצא באותה ברייתא דשלהי הוריות שהיא מקור ב' ההלכות האלו ה"ו וה"ז [ע"ש] ומקורה טהור בברכות (מ"ג.) מששה דברים שהם גנאי לת"ח ומ"ט עירב רבינו הדין הזה באמצע דבר ההלכות מהך דהוריות ונ"ל ברור שרבינו גרס מש"ש בברכות (מ"ג) משום דקרי לה פושע דהית' גירסתנו פוסע והיינו פוסע על ראשי עם קודש כשבא באחרונה וא"כ הוא ממש מעין אותם הדינים שבהלכה א' ותל"ע מצאתי בח"א הרש"א שהביא שי"ג פוסע כן ובעליל נראים דברי רבינו כן אף ששינה ל' הברייתא מפסעין וכתב מקפצין ונ"ל שגם רש"י ז"ל שכתב פושע מתעצל ידע מגי' זו פוסע ולכן בא לשלול פירש זה וגירסתו ולכן כ' מתעצל ור"ל דפושע גרסינן ולא פוסע ומה"ט לא הקדים לפרש לעיל (כ"ח) דשם אריו"ח ונקרא פושע. אלא שפשוט הוא דפשיעה בל' חז"ל הוא התעצלות. וכפסחים (צ:) גזירה שמא יפשע. וכן בביצה (טו:) וכ"ה ל' רש"י בשבת (כא.) בטעמא דכבתה זקוק לה כו' ע"ש:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>שנאמר </b>
+<b> שיבה כל שיבה במשמע.</b> קאי על הרישא אפילו אינו חכם וזהו כל שיבה במשמע. אבל מפני זקן עכו"ם אינו חייב רק מדרבנן מן הסברא וז"ב. ואא"צ לד' הכ"מ. ומש"כ הכ"מ ואפשר של"א שא"צ לעמוד אלא ילד חכם. וז"פ לע"ד להדיא כיון רבינו לזה במש"כ ואינו חייב. ולא כ' ואין חייבין כבכל הפ':
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ואפילו </b>
+<b> לאחר מיתה.</b> מש"כ המג"ע מנדרים (נ:) לא ידעתי מנ"ל דשם לא"מ היה. כאאמו"ר זצ"ל:
+<b>מש"כ </b> הכ"מ ד"ה וכן דהיכא שהוא נוגע מנ"ל שנאמן. אולי י"ל לפ"מ דקיי"ל דאם נידה למי שאינו חייב הוא עצמו בנידוי. א"כ מה"ט נאמן. ויש לדחות. שזהו אם המתנדה השיבו אדרבה. וע"ל בסה"פ:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>אות </b>
+<b> י"ג. ש"ש לבטלה או לשבועה בד' הבאי.</b> נ"ל פשוט דכ"ש לקללה עי' תמורה (ג:):
+<b>המכשיל </b>
+<b> את העור.</b> עי' השגת הראב"ד. ונ"ל שבא לפרש דדווקא בכה"ג הוא שמנדין אותו ולא כשנתן מכשול לעור ממש כפשט הכתוב. דבהלאו הזה אפקי' לקרא מפשוטו לגמרי. ועי' יבמות (כד.) וצ"ע. וכמדומני שבס' מנ"ח מסתפק בזה ואת"י כעת. ובאמת במכשיל עור הוא מפורש בתורה ארור משגה עור בדרך. וארור בו נידוי כבשבועות (לו.) וי"ל:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ואפילו </b>
+<b> מכת מרדות נמנין.</b> רבינו לטעמי' דס"ל ממ"ר הוא עד שת"נ. עי' ספ"א מחמץ. וזה הרבותא דמ"מ אין משמתין אותו. ע' כ"מ: מש"כ הכ"מ בסוד"ה כ' הרמ"ך משום המחלוקת. עי' כה"ג סנהדרין (פז.) וי"ל יחיד נגד רבים שאני. ועי' פר"א להגרד"ל ז"ל:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ולא </b>
+<b> יושבין עמו בד"א.</b> נדרים (ז.) ועי' כ"מ:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מש"כ </b> המג"ע מר"ה (כט:) תמוה דשם לענין שופר של ר"ה מיירי ומה ענינו לכאן וה"ל להביא ממ"ק (טז.) בארבע מאה שיפורי כו':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..308123a059264540e9367dfac0c74b51b7a64b63
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Madda/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,358 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Torah Study
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה
+merged
+https://www.sefaria.org/Benei_Binyamin_on_Mishneh_Torah,_Torah_Study
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואעפ"י </b>
+<b> שבנו קודמו לא יבטל הוא.</b> אולי מקורו מירושלמי סוטה פ"ז ה"ד למד ולימד ולא החזיק ה"ה בכלל ארור. וא"כ ק"ו הדברים להיפוך. ובס' סמ"ש כ' ק"ו ממלך ישראל והביא דרשת חז"ל בפסוק וקרא בו כל י"ח מתוספ' פ"ב דסנהדרין וכ"ה בירושלמי שם ובספרי פ' שופטים ע"פ זה:
+
+Halakhah 5
+
+<b>אלא </b>
+<b> מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע"פ שאינם בניו.</b> עי' באורי מרן הגר"א ז"ל ביו"ד סרמ"ה מקור הדברים:
+<b>א"כ </b>
+<b> למה נצטוו על בנו ועל ב"ב להקדים בנו לב"ב ובן בנו לב"ח.</b> כה"ג דרשו רבותינו בע"ז (כ') ועי' ב"מ (ע"א וקי"א) וברכות (מ"א) ועי' ט"א חגיגה (י"ב) יומא (ל"ג) ובמק"א הארכתי בפרט זה בס"ד:<br><b> מש"כ </b> הכ"מ בסוף דבריו בבן בת עי' ב"ר פ' צ"ד ויומא (ס"ו) יבמות (ס"ב) ובהגהות הגר"א שם:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>בד"א </b>
+<b> בתושבע"פ.</b> ילה"ר ממגילה (טו:) ר' יהושע אומר מבית אביה למדה ואיהו מרא דשמעתא דהמלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות אלא שרש"י ז"ל תיקן זה וכתב שמעה תינוקות אומרים כן ועי' ירושלמי חגיגה פ"א. ומובא בתוס' שם (ג'.) ומש"כ האחרונים ביו"ד סי' רמ"ו:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ויושב </b>
+<b> ומלמדן כל היום כולו ומקצת מן הלילה כדי לחנכן.</b> עי' שמ"ר ס"פ תשא פ' מ"ז. אמר שלכן תקנו שיהיו המשנים [מלמדי תינוקות] קורים יום ולילה. מש"ב הרה"ג ר' חיים נאטינזאהן שי'. מעיר מולדתי פיקעלין:
+<b>חוץ </b>
+<b> מע"ש ועיו"ט בסוף הימים.</b> רבינו הגר"א ז"ל ביו"ד סרמ"ה סקכ"ב כ' שהוא זמן הסעודה ויל"ע בזה שהרי צריך להכין צרכי שבת מבעו"י כדא' בשבת (קיב) לעולם ישכים אדם להוצאת שבת שנא' והכינו את אשר יביאו וא"כ זכר מקודם סוף היום יהא מותר לבטל [ובודאי ה"נ ביו"ט דהא גם לחם משנה מהאי קרא ילפינן ע"ש]. ואולי מה"ט מנהגינו באמת לבטל מחצות היום. ואולי גם כוונת רבינו והגר"א ז"ל כן. או דלהכונה לסעודה לבד הוא דמותר לבטל ולא לכל הוצאת שבת. ועי' ב"ק (ל"ב.) מפני שכל ברשות בבהשמ"ש ע"ש משמע שקודם לזה אין רשות וכ"נ קצת לדעת רבינו דלס"ל חיוב תוס' שבת גם מדרבנן. עי' פ"ה משבת ומיהו רבינו השמיט הך דישכים להו"ש. ואולי מפני הך דב"ק דדווקא בהש"מ הוא שרץ ברשות וצלע"ק:
+<b>ואין </b>
+<b> מבטלין תשב"ר אפילו לבנין בהמ"ק.</b> ציין המגדל עוז למגילה (ג.) וט"ס הוא וצ"ל ספ"ק והוא שם (טז:) אולם עיקרו הוא בשבת (קיט:) כל' רבינו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אמרו </b>
+<b> חכמים ממזר ת"ח.</b> מש"כ המגדל עוז מע"ז. אינו שם עש"ה:
+
+Halakhah 3
+
+<b>מש"כ </b> המג"ע מגילה צ"ל פ"ק דמ"ק והוא שם (ט.) והכ"מ הרחיקנו לירושלמי פאה. ועי' קדושין (לב.). מש"כ שצריך לבקש למי שהחכמה שלו. לברכות דף ח'. ל"נ שם ואינו רק בשלהי נדה (ע:):
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וסוף </b>
+<b> אדם זה שהוא מלסטם אה"ב.</b> ציון המג"ע לפ' בסו"מ. אינו שייך לכאן וצ"ל בקדושין (ל:):
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ועוד </b>
+<b> א' אף חכמתי חכמה שלמדתי באף.</b> מ"ר קהלת ע"פ זה:
+
+Halakhah 13
+
+<b>אין </b>
+<b> אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה.</b> שמ"ר ס"פ תשא פמ"ז ובויק"ר פי"ט ועוכ"מ. ועי' ערובין (סה.) וצע"ק:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b>
+<b> כבוד אלא תורה כו'.</b> רבינו גרס במאמר הזה כגי' הע"י ע"ש. אולם הך דאין כבוד א"ת היא ג"כ באבות פ"ו:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואם </b>
+<b> כעס כו'.</b> עי' ברכות (ס"ב.) חגיגה (ה:):
+
+Halakhah 5
+
+<b>לפיכך </b>
+<b> אין ראוי לרב לנהוג ק"ר כו' ולא לאכול ולשתות עמהם כו'.</b> עמש"ל פ"ב ה"ד מדיעות בס"ד. ואולי ילפ' בזה מש"א בסוטה (ה.) ת"ח צריך שיהא בו שמינית שבשמינית ומעטרא לי' כי סאסא לשבלתא והיינו שיהא נפרד מהעם בכיו"ב שחשב רבינו למען תהי' אימתו עליהם ויקבלו דבריו וע"ש בפרש"י ובסנהדרין (נב.) למה ת"ח דומה בפני ע"ה כו':
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אין </b>
+<b> שואלין מעומד.</b> יעוי' בחי' הרשב"א ור"ן רפ"ג דמגילה ובש"ך יו"ד סרמ"ו סקי"א ובק"ג מגילה שם. ומה שהקשה מהא דעמד השואל ושאל שבברכות (כז:) ובכורות (לו.) והרי אז כבר היו לומדים מיושב ומ"מ השואל עמד לא על רבינו תלונתו. שהרי דבריו הם מהתוספתא פ"ו דסנהדרין (כמש"כ הכ"מ). ולא משמע לומר שהתוספתא מיירי קודם שלמדו בישיבה:<br><b> אמנם </b> גם זולת זה א"ש. דהשואל בברכות הי' רשב"י כמש"ש (כח.) והוא הי' תלמיד קטן אז והתלמידים הקטנים לא היו יושבים בבהמ"ד גם אחר שבטל כבוד התורה ולמדו מיושב. כדא' בחולין (נד.) כל אותן הימים ששימש רב לרבי בישיבה שימש אותו ריו"ח בעמידה. וכ"ה ג"כ בירושלמי שבת פ"י ה"ה שמשתי את אבא עומדות מה שלא שמשת יושבות. וכה"ג א' שם רפ"ג דחגיגה [והק"ע בתוספותיו לא העיר לפרש ד' הירושלמי עם הך דחולין שם ע"ש] וא"כ א"ש הך דברכות. אך מבכורות שהי' השואל ר' צדוק מגדולי הדור אז שפיר הקשה. ולי"מ ה"א עפ"ד הירושלמי ספ"י דנדרים דהשואל הלכות ואגדות צריך לעמוד. ע"ש והביאוהו תוס' בכורות שם. דהטעם דאין שואלין מעומד הוא רק כשבא לשאול להקשות ולהשיב ע"ד הדורש הוא שא"ש מעומד שבנקל יבואו לריב ולקנטר ולחלוק איש על רעהו אם יעמודו. לא כן כשישאל בישיבה הוא מדבר בקרירות רוח וכאשר נראה בחוש ד"ז. משא"כ כששואל הלכה לבד. וכ"ש אגדה. דאינו שואל רק כדי לדעת טיב השאלה. ודאי צריך לעמוד. ומדוייק מאוד מה שבבכורות הביאו התוס' ד' הירושלמי הזה ולא בברכות דבברכות עיקר הקושיא א"ל מקום משום דרשב"י הי' מקטני התלמידים ושפיר הי' צריך לעמוד משא"כ בבכורות הוצרכו ליישב בדברי הירושלמי. אחז"ר מצאתי שכוונתי בעה"י לדברי הצל"ח בברכות שם וששתי מאוד. אחז"ר מצאתי לאאמו"ר הגז"ל בחידושיו לשבת (פח.) ברש"י ד"ה עלי' דר"ח העיר משם (ל.) דהל"ל דמה"ט הוא שהי' צריך לעמוד לפי שהי' שואל ומוכח דלס"ל לרש"י כהרמ"א אלא כהש"ך סקי"א. והאריך הרבה בהטעות שיש בהש"ך שם ואכ"מ. ולבסוף ציין לכתובות (ס"א:) קם כו' הוא סבר לשאל בשמעתי' קא בעי כו'. ושפת"י:
+<b>אין </b>
+<b> שואלין את הרב אלא בענין "שהם קורין בו".</b> ג' תיבות אלו הם הוספת רבינו ע"ד התוספתא פ"ו מסנהדרין דשם תני סתם א"ש אוב"ע ובא לשלול שלא נפרש כענין. היינו בהלכות החג עי' ב"מ (צז.) ובא"ח סתכ"ט. לכן אמר דשואלים דהכא הוא להקשות עי' שבת (ג:)כמ"ש הכ"מ וע"ל ה"ו:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b>
+<b> משיחין בבהמ"ד.</b> ע"ל פי"א מתפלה ה"ו ושם נקט לה לענין קדושת בהכנ"ס. וכאן לענין ביטול תורה. ומה"ט נקט הכא רק בהמד"ר שבימיהם היו לומדים רק בבהמ"ד ולא בבהכנ"ס:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>איזהו </b>
+<b> חולק.</b> עי' כ"מ בשם הרמ"כ ועי' ברכות (כז:):
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>מש"כ </b> הכ"מ דווקא כשקוראו ג"כ אבא מארי ע"ש ומקרא מסייעו כו' עי' ש"ך יו"ד סר"מ סקכ"ב. וכבוד אאמו"ר הגז"ל הביא ראי' שגם בפניו מותר כן מהא דברכות (ד.) מפיבושת רבי יפה דנתי כו'. וע"ש (נה.) שאל בצלאל למרע"ה משה רבינו. ועי' בס' פרשת דרכים לבעל המל"מ. ובחי' רע"א ליו"ד שם. ובדרו"ח לשבת (קטו.) הקשה מר' יוסי שאמר אבא חלפתא. וע"ש באריכות דברי יד"נ הגאון דשאוויל ני' בס' זכ"י שם ובביאורי מרן הגר"א ז"ל ביו"ד שם:
+<b>ואם </b>
+<b> נתן לו שלום יחזור לו ש"ע רבי ומורי.</b> רבינו הגר"א ז"ל ביו"ד סרמ"ב ס"ק ל"ז כתב "כמש"כ בחלק" וכוונתו לשם (צח.) בעובדא דריב"ל ומשיח. אלא שצ"ע דשם ריב"ל השואל א"ל למשיח בשאלתו רבי ומורי. וה"ל לציין מברכות (ג.) באליהו ור' יוסי. ואולי ט"ס בדברי הגר"א ז"ל. כאאמו"ר ז"ל [עתה נדפס יו"ד חדשים בווילנא והגיה המגיה צ"ע בד' הגר"א שם] וע' תענית (כא:) וי"ל:
+
+Halakhah 6
+
+<b>ולא </b>
+<b> יסב אלא יושב כיושב לפני המלך.</b> נראה מקורו מפסחים (קח.) תלמיד לפ"ר א"צ הסיבה. וכפ"ז ממצה ה"ח. וכ"ש בישיבת רשות:
+<b>ולא </b>
+<b> ישב לפניו עד שיאמר לו שב.</b> ירושלמי פ"ק דכתובות ופ"ק דסוטה (ועי' כ"מ.):
+<b>ולא </b>
+<b> יעמוד מלפניו עד שיאמר לו עמוד.</b> מס' דא"ר רבה ספ"ד ורפ"ה. וכ"מ ל' הגמ' בכ"מ מיפטרו מיני'. עי' ברכות (יז.) יומא (נג.) מ"ק (ט') כתובות (קו):
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>א"ל </b>
+<b> למדתנו רבינו.</b> ברכות (טז.) (לז.) גיטין (יט.) ועוכ"מ:<br><b> מש"כ </b> הכ"מ כדאי' פ' הישן. זהו בר"א וריב"ז ויותר הל"ל מדברי הירושלמי פ"ב דברכות ופ"ב דשקלים. ועי' בבלי יבמות (צו:) וצע"ק:
+<b>אפילו </b>
+<b> לא למד ממנו אלא ד"א.</b> ב"מ (לג.):
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>הרב </b>
+<b> המובהק.</b> אולי משום סיפא נקט הכי שמ"מ חייבין הם להדרו ובאינו מובהק א"צ הידור וע"ז קפיד רבא בקדושין שם. או דאפי' מובהק כבודו מחול:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b>
+<b> ראוי לחכם שיטריח את העם ויכוון עצמו להן כו'.</b> לכאורה הל"ל אסור כדא' שם אזהרה לזקן שלא יטריח שנאמר זקן ויראת. ואולי שאם כבד לו להקיל י"ל שאינו מחוייב והיינו רבותייהו דרבנן שהקיפו ויעוי' במ"ר פ' בהעלותך פ' אספה לי. א"ר אבא הכהן בר"פ כשהייתי רואה סיעה של ב"א. הייתי הולך בדרך אחרת שלא להטריח עליהם שלא יהיו רואים ועומדים מלפני וכשנאמרו דברים לפני ר' יוסי ע"ז אמר לי צריך אתה לעבור לפניהם כדי שיהיו רואים אותך ויעמדו מלפניך ואתה מביאם לידי יר"ש שנא' מפני ש"ת כו' ויראת מאלקיך וכ"ה במדרש ר"ת שם. ולפ"ז צ"ל הכל לש"ש. דאה"נ אם מכוון לזכותם רשאי ומצוה קעבד ואולי גם חובה לזכות את הרבים. אבל לפי שאין מחשבות האדם גלוי לכל. א"כ יותר טוב להתרחק וע"כ י"ל דבמי שאינו מכוון לש"ש רק לכבודו הוא אזהרה גדולה. ובו לא מיירי רבינו. אך בסתמא דעת רבינו שמן הראוי שלא להטריח. מכאמו"ר. ועי' ירושלמי פ"ג דבכורים ה"ג עד כמה צריך לעמוד מפני זקן שמעון ב"ב בשם ריו"ח פעמים ביום ר"א א' פ"א לא כן תני רשב"א מניין לזקן שלא יטריח כו' יעוש"ה ונראה שהם חלוקה בפ' שלא יטריח ע"ש ויעו"ש עוד ר' חנינא מחי מאן דלא קם מקומוי ואמר לי כי בעית מבטלה לדאורייתא וכתבתי במק"א בס"ד שהוא כהך דכתובות (פ"ו) שמכין אותו עד שת"נ והכל לש"ש:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ואין </b>
+<b> שבח לת"ח לכנס באחרונה.</b> תמוה קצת שדין זה לא נמצא באותה ברייתא דשלהי הוריות שהיא מקור ב' ההלכות האלו ה"ו וה"ז [ע"ש] ומקורה טהור בברכות (מ"ג.) מששה דברים שהם גנאי לת"ח ומ"ט עירב רבינו הדין הזה באמצע דבר ההלכות מהך דהוריות ונ"ל ברור שרבינו גרס מש"ש בברכות (מ"ג) משום דקרי לה פושע דהית' גירסתנו פוסע והיינו פוסע על ראשי עם קודש כשבא באחרונה וא"כ הוא ממש מעין אותם הדינים שבהלכה א' ותל"ע מצאתי בח"א הרש"א שהביא שי"ג פוסע כן ובעליל נראים דברי רבינו כן אף ששינה ל' הברייתא מפסעין וכתב מקפצין ונ"ל שגם רש"י ז"ל שכתב פושע מתעצל ידע מגי' זו פוסע ולכן בא לשלול פירש זה וגירסתו ולכן כ' מתעצל ור"ל דפושע גרסינן ולא פוסע ומה"ט לא הקדים לפרש לעיל (כ"ח) דשם אריו"ח ונקרא פושע. אלא שפשוט הוא דפשיעה בל' חז"ל הוא התעצלות. וכפסחים (צ:) גזירה שמא יפשע. וכן בביצה (טו:) וכ"ה ל' רש"י בשבת (כא.) בטעמא דכבתה זקוק לה כו' ע"ש:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>שנאמר </b>
+<b> שיבה כל שיבה במשמע.</b> קאי על הרישא אפילו אינו חכם וזהו כל שיבה במשמע. אבל מפני זקן עכו"ם אינו חייב רק מדרבנן מן הסברא וז"ב. ואא"צ לד' הכ"מ. ומש"כ הכ"מ ואפשר של"א שא"צ לעמוד אלא ילד חכם. וז"פ לע"ד להדיא כיון רבינו לזה במש"כ ואינו חייב. ולא כ' ואין חייבין כבכל הפ':
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ואפילו </b>
+<b> לאחר מיתה.</b> מש"כ המג"ע מנדרים (נ:) לא ידעתי מנ"ל דשם לא"מ היה. כאאמו"ר זצ"ל:
+<b>מש"כ </b> הכ"מ ד"ה וכן דהיכא שהוא נוגע מנ"ל שנאמן. אולי י"ל לפ"מ דקיי"ל דאם נידה למי שאינו חייב הוא עצמו בנידוי. א"כ מה"ט נאמן. ויש לדחות. שזהו אם המתנדה השיבו אדרבה. וע"ל בסה"פ:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>אות </b>
+<b> י"ג. ש"ש לבטלה או לשבועה בד' הבאי.</b> נ"ל פשוט דכ"ש לקללה עי' תמורה (ג:):
+<b>המכשיל </b>
+<b> את העור.</b> עי' השגת הראב"ד. ונ"ל שבא לפרש דדווקא בכה"ג הוא שמנדין אותו ולא כשנתן מכשול לעור ממש כפשט הכתוב. דבהלאו הזה אפקי' לקרא מפשוטו לגמרי. ועי' יבמות (כד.) וצ"ע. וכמדומני שבס' מנ"ח מסתפק בזה ואת"י כעת. ובאמת במכשיל עור הוא מפורש בתורה ארור משגה עור בדרך. וארור בו נידוי כבשבועות (לו.) וי"ל:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ואפילו </b>
+<b> מכת מרדות נמנין.</b> רבינו לטעמי' דס"ל ממ"ר הוא עד שת"נ. עי' ספ"א מחמץ. וזה הרבותא דמ"מ אין משמתין אותו. ע' כ"מ: מש"כ הכ"מ בסוד"ה כ' הרמ"ך משום המחלוקת. עי' כה"ג סנהדרין (פז.) וי"ל יחיד נגד רבים שאני. ועי' פר"א להגרד"ל ז"ל:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ולא </b>
+<b> יושבין עמו בד"א.</b> נדרים (ז.) ועי' כ"מ:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מש"כ </b> המג"ע מר"ה (כט:) תמוה דשם לענין שופר של ר"ה מיירי ומה ענינו לכאן וה"ל להביא ממ"ק (טז.) בארבע מאה שיפורי כו':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c0bf00275acefc492240593911ce6679af6738b5
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,274 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Fasts
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות תעניות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות תעניות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מ"ע. </b> עי' מג"א ר"ס תקע"ו מה שתמה בזה ובק"נ פ"ג מש"כ דזהו באו' לבד. ועי' ר"נ רפ"ג דר"ה ותהר"י רפ"ב דברכות ודו"ק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>תעניות </b>
+<b> אלו. </b> עי' מג"א סי' תקע"ו ובאורי מרן הגר"א ז"ל וי"ל בד"ק ז"ל ע"ש. ומזה לכל ת"צ הקבועים שאין לחנך בהם את הקטנים כמו ביוה"כ. וכתבתי בזה בס"ד בקונ' הר המוריה:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כך </b>
+<b> היחיד מתענה על צרתו כו'. </b> עי' מ"מ. ולקמן הי"ב ובגמ' יו"ד ע"ב. מי שהיה לו חולה בתוך ביתו כו' ומקרא מפורש הוא בדהמע"ה שהתענה על הילד שלו שחלה ועי' מלכים א' סי' ח' פ' ל"ח:
+<b>ואומר </b>
+<b> עננו בכל תפלה. </b> מבואר כן בגמ' י"ג ע"ב ובירושלמי פ"ב ובפ"ד דברכות:
+<b>ולא </b>
+<b> יתענה בשבתות כו'. </b> השמיט כאן עיה"כ. ואולי נמשך אחר דברי הירושלמי פ"ב דתעניות הי"ג ופ"א דמגילה ה"ו שג"כ לא נזכר שם עיוה"כ ועמד בזה כאאמו"ר הגז"ל בגליון שם ועי' ג"כ נדרים פ"ח ה"ב. ואפ"ל מזה ראיה לענין שמחת יו"ט בנשים שכ' שם בשו"ת רע"א סי' א' ואכ"מ:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הרואה </b>
+<b> חלום רע צריך להתענות למחר. </b> לא כהאחרונים שכ' שהוא רשות ודברי רבינו ראוים אליו דהא מצוה להתענות בעת צרה ל"ע וכמש"ל ה"ט ובפרט בחלום שמן השמים הראוהו שיוכל לתקן בתשובה ותענית. וכמ"ש חז"ל יפה תענית לחלום ודאי דאין למנוע וכ"כ בס' פתרון חלומות שאף בשבת צריך להתענות:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>המ"מ </b> כ' מקורו מהא דאל ינהוג עדונין בעצמו. אבל שם הוא כששכח ואכל. ע"ל הט"ו. אבל בשרוי בתענית לא נמצא ד"ז בשו"מ. לפי מיעוט ידיעתי. אלא דהוא דבר המסתבר דהרי זהו מדרכי התשובה לדאוג ולהתאבל על חטאיו כמש"כ רבינו פה ובה' תשובה:
+
+Halakhah 15
+
+<b>שכח </b>
+<b> ואכל. </b> כ"ש הדבר למי שפטור מלהתענות מפני חולשתו. וכמבואר בתוספתא ספ"ב ובירושלמי פ"א ה"ה בעוברות ומניקות. ולא ידעתי מ"ט השמיטו רבינו:
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>וחוקרים </b>
+<b> על בעלי חמס. </b> כמש"כ מן החמס אשר בכפיהם. עי' בגמ' ט"ז א'. ובתוספתא פ"א ובירושלמי פ"ב מבואר ביתר ביאור כל מ"ש רבינו ע"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>מש"כ </b> הלח"מ שאין מתריעין אלא על ג' אמצעיהם. ע"ל פ"ג ה"ז דאין מתריעין רק בז' אחרונות:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>במ"מ. </b> מש"כ שרבינו מפרש דהאי כ"ש י"ל שיעור מצינו טובי דכוותה. עי' ב"ב ק"נ א'. ובתוס' שם. וביצה ט"ו ב'. ונדה כ"ו ב'. דאיכא שיעור בכ"ש ובתרע"א שבסוף ס' דרוש וחידוש סי' י'. ובמק"א כ' בס"ד די"ל דר"ש דס"ל כ"ש למכות ג"כ ל"ד. ואף בטבל לדידן. ואכמ"ל:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>הגיע </b>
+<b> ר"ח כסלו. </b> משנה ערוכה י' ע"א ולא ידעתי מ"ט השמיט המ"מ לציינו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ונותנין </b>
+<b> אפר מקלה כו' וע"ג ס"ת. </b> כ"ה גי' הרי"ף והרא"ש ובס' ת"א בשם הגר"ז ז"ל הראה מקורו בילקוט כמדומני. ועי' ג"כ בתרגום שני למגילת אסתר כ' ג"כ הכי:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>עי' </b> השגת הראב"ד. ור"ל דבתוספתא מבואר שהתקיעה ותרועה ביחד אבל מ"מ היו שווים בכולם תקיעה ותרועה. ומה שאמר הריעו הוא מפני הכבוד. עי' היטב בב"י סי' תקע"ט ובלח"מ:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כדי </b>
+<b> לעורר הלבבות, כדי לפתוח דרכי התשובה. </b> עי' ח"ס חא"ח סי' ס"ח:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ונהגו </b>
+<b> כל ישראל בזמנים אלו להתענות "ובי"ג" באדר. </b> הלשון הזה מורה שט"ס יש כאן ונראה דצ"ל בי"ג באדר ומ"ש בזמנים אלו ר"ל בדורות האלו ולא בימי התעניות שזכר מקודם דא"כ כל ישראל בזמנים אלו וכ"מ הב"י סי' תרפ"ו שהעתיק כן. אך גם לשון בזמנים אלו ל"מ כן וע"ד המ"מ מריש מגילה. יעוי' בפי' בראשית וברא"ש ריש מגילה בפ"י ז"ק לכל הוא מבואר דכבר היה המנהג בימי חז"ל. ועי' במס"ס פכ"א ואולי ר"ל דאף בזמן שיש שלום אם רצו אין מתענין מ"מ נהגו להתענות בכל הזמנים האלו:
+
+Halakhah 6
+
+<b>עי' </b> ח"ס א"ח סי' ק"ס:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>ואפילו </b>
+<b> שירה בפה על היין אסורה שנאמר בשיר לא ישתו יין. </b> מלשון רבינו מבואר דקרא מיירי בשיר בפה ואילו בגיטין ז' א'. פריך ולשלח לי' מהך בשיר לא ישתו יין ומשני אי מההוא ה"א ה"מ זימרא דמנא אבל דפומא ש"ד קמ"ל. א"כ מ' דקרא מיירי בשיר בכלי. כן שאלני זה רבות בשנים גיסי הרה"ג מ' דובער ראבינאויץ ז"ל האבד"ק פיאנטניצא. ואני נ"ל דמלבד די"ל בפשיטות דבתר דכ' קרא אל תשמח. ממילא בכלל בשיר, לא ישתו יין אף שיר בפה הוא. אבל יו"נ דד"ז תליא אם עיקר שירה בפה או בכלי. דמסתברא דכמו שהיה במקדש. ע"ז נצטווינו שלא לשורר בביתנו. א"כ למ"ד ע"ש בכלי. קרא מיירי נמי בשיר בכלי. אבל רבינו לשי' דפ' פ"ג ה"ג מכלי המקדש דע"ש בפה. ע"כ מייתי מהך קרא לשירה בפה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0746895517f1352dc12440c854049b25f51f9f4b
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,277 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Fasts
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות תעניות
+merged
+https://www.sefaria.org/Benei_Binyamin_on_Mishneh_Torah,_Fasts
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות תעניות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מ"ע. </b> עי' מג"א ר"ס תקע"ו מה שתמה בזה ובק"נ פ"ג מש"כ דזהו באו' לבד. ועי' ר"נ רפ"ג דר"ה ותהר"י רפ"ב דברכות ודו"ק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>תעניות </b>
+<b> אלו. </b> עי' מג"א סי' תקע"ו ובאורי מרן הגר"א ז"ל וי"ל בד"ק ז"ל ע"ש. ומזה לכל ת"צ הקבועים שאין לחנך בהם את הקטנים כמו ביוה"כ. וכתבתי בזה בס"ד בקונ' הר המוריה:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כך </b>
+<b> היחיד מתענה על צרתו כו'. </b> עי' מ"מ. ולקמן הי"ב ובגמ' יו"ד ע"ב. מי שהיה לו חולה בתוך ביתו כו' ומקרא מפורש הוא בדהמע"ה שהתענה על הילד שלו שחלה ועי' מלכים א' סי' ח' פ' ל"ח:
+<b>ואומר </b>
+<b> עננו בכל תפלה. </b> מבואר כן בגמ' י"ג ע"ב ובירושלמי פ"ב ובפ"ד דברכות:
+<b>ולא </b>
+<b> יתענה בשבתות כו'. </b> השמיט כאן עיה"כ. ואולי נמשך אחר דברי הירושלמי פ"ב דתעניות הי"ג ופ"א דמגילה ה"ו שג"כ לא נזכר שם עיוה"כ ועמד בזה כאאמו"ר הגז"ל בגליון שם ועי' ג"כ נדרים פ"ח ה"ב. ואפ"ל מזה ראיה לענין שמחת יו"ט בנשים שכ' שם בשו"ת רע"א סי' א' ואכ"מ:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הרואה </b>
+<b> חלום רע צריך להתענות למחר. </b> לא כהאחרונים שכ' שהוא רשות ודברי רבינו ראוים אליו דהא מצוה להתענות בעת צרה ל"ע וכמש"ל ה"ט ובפרט בחלום שמן השמים הראוהו שיוכל לתקן בתשובה ותענית. וכמ"ש חז"ל יפה תענית לחלום ודאי דאין למנוע וכ"כ בס' פתרון חלומות שאף בשבת צריך להתענות:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>המ"מ </b> כ' מקורו מהא דאל ינהוג עדונין בעצמו. אבל שם הוא כששכח ואכל. ע"ל הט"ו. אבל בשרוי בתענית לא נמצא ד"ז בשו"מ. לפי מיעוט ידיעתי. אלא דהוא דבר המסתבר דהרי זהו מדרכי התשובה לדאוג ולהתאבל על חטאיו כמש"כ רבינו פה ובה' תשובה:
+
+Halakhah 15
+
+<b>שכח </b>
+<b> ואכל. </b> כ"ש הדבר למי שפטור מלהתענות מפני חולשתו. וכמבואר בתוספתא ספ"ב ובירושלמי פ"א ה"ה בעוברות ומניקות. ולא ידעתי מ"ט השמיטו רבינו:
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>וחוקרים </b>
+<b> על בעלי חמס. </b> כמש"כ מן החמס אשר בכפיהם. עי' בגמ' ט"ז א'. ובתוספתא פ"א ובירושלמי פ"ב מבואר ביתר ביאור כל מ"ש רבינו ע"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>מש"כ </b> הלח"מ שאין מתריעין אלא על ג' אמצעיהם. ע"ל פ"ג ה"ז דאין מתריעין רק בז' אחרונות:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>במ"מ. </b> מש"כ שרבינו מפרש דהאי כ"ש י"ל שיעור מצינו טובי דכוותה. עי' ב"ב ק"נ א'. ובתוס' שם. וביצה ט"ו ב'. ונדה כ"ו ב'. דאיכא שיעור בכ"ש ובתרע"א שבסוף ס' דרוש וחידוש סי' י'. ובמק"א כ' בס"ד די"ל דר"ש דס"ל כ"ש למכות ג"כ ל"ד. ואף בטבל לדידן. ואכמ"ל:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>הגיע </b>
+<b> ר"ח כסלו. </b> משנה ערוכה י' ע"א ולא ידעתי מ"ט השמיט המ"מ לציינו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ונותנין </b>
+<b> אפר מקלה כו' וע"ג ס"ת. </b> כ"ה גי' הרי"ף והרא"ש ובס' ת"א בשם הגר"ז ז"ל הראה מקורו בילקוט כמדומני. ועי' ג"כ בתרגום שני למגילת אסתר כ' ג"כ הכי:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>עי' </b> השגת הראב"ד. ור"ל דבתוספתא מבואר שהתקיעה ותרועה ביחד אבל מ"מ היו שווים בכולם תקיעה ותרועה. ומה שאמר הריעו הוא מפני הכבוד. עי' היטב בב"י סי' תקע"ט ובלח"מ:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כדי </b>
+<b> לעורר הלבבות, כדי לפתוח דרכי התשובה. </b> עי' ח"ס חא"ח סי' ס"ח:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ונהגו </b>
+<b> כל ישראל בזמנים אלו להתענות "ובי"ג" באדר. </b> הלשון הזה מורה שט"ס יש כאן ונראה דצ"ל בי"ג באדר ומ"ש בזמנים אלו ר"ל בדורות האלו ולא בימי התעניות שזכר מקודם דא"כ כל ישראל בזמנים אלו וכ"מ הב"י סי' תרפ"ו שהעתיק כן. אך גם לשון בזמנים אלו ל"מ כן וע"ד המ"מ מריש מגילה. יעוי' בפי' בראשית וברא"ש ריש מגילה בפ"י ז"ק לכל הוא מבואר דכבר היה המנהג בימי חז"ל. ועי' במס"ס פכ"א ואולי ר"ל דאף בזמן שיש שלום אם רצו אין מתענין מ"מ נהגו להתענות בכל הזמנים האלו:
+
+Halakhah 6
+
+<b>עי' </b> ח"ס א"ח סי' ק"ס:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>ואפילו </b>
+<b> שירה בפה על היין אסורה שנאמר בשיר לא ישתו יין. </b> מלשון רבינו מבואר דקרא מיירי בשיר בפה ואילו בגיטין ז' א'. פריך ולשלח לי' מהך בשיר לא ישתו יין ומשני אי מההוא ה"א ה"מ זימרא דמנא אבל דפומא ש"ד קמ"ל. א"כ מ' דקרא מיירי בשיר בכלי. כן שאלני זה רבות בשנים גיסי הרה"ג מ' דובער ראבינאויץ ז"ל האבד"ק פיאנטניצא. ואני נ"ל דמלבד די"ל בפשיטות דבתר דכ' קרא אל תשמח. ממילא בכלל בשיר, לא ישתו יין אף שיר בפה הוא. אבל יו"נ דד"ז תליא אם עיקר שירה בפה או בכלי. דמסתברא דכמו שהיה במקדש. ע"ז נצטווינו שלא לשורר בביתנו. א"כ למ"ד ע"ש בכלי. קרא מיירי נמי בשיר בכלי. אבל רבינו לשי' דפ' פ"ג ה"ג מכלי המקדש דע"ש בפה. ע"כ מייתי מהך קרא לשירה בפה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..036ebbc6e30dc8c448809dbd1f383e56219618c1
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,397 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>במ"מ </b> סוד"ה ואיסור. ה"ל לגמ' ולבאר "אלא ודאי" ברייתא קמייתא כו' כצ"ל:
+
+Halakhah 3
+
+<b>אינו </b>
+<b> לוקה משום ב"י אא"כ קנה. </b> עי' מל"מ וש"א ה' חמץ. ושעה"מ וטעמו. וכמה מפרשים שטרחו ליישב ד' רבינו. דהרי ה"ל להנל"ע ועמש"ל בפתיחה בס"ד. ועוד ישבנו בא"א בס"ד. אכ"מ:<br><b> במ"מ </b> מ"ש ובתוספתא, נחסר הציון. והוא במכות פ"ג:
+
+Halakhah 4
+
+<b>או </b>
+<b> באונס. </b> לא נודע מקורו ועי' ח"ס חא"ח סי' קי"ד:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>בכ"מ </b> ד"ה ואפשר [מש"ש וא"כ צ"ל דהא דקאמר הכא בד"א. א"ל שום הבנה. וכפיה"נ חסר בזה העתקת ד' הרא"ם בתחילתו. ואולי באו הדברים מסורסים ומתיבת "ואין ספק" עד טפולי נשים שייך בתוך ד"ה כ' "עוד ראם" אבל בפי' המשנה כ' דא"ה כר"א. ע"ז בא להשיג ואין ספק כו' עד והרמב"ן כו' עד כר"א] וכבר הוגה בדפוסים החדשים ע"ע:
+
+Halakhah 7
+
+<b>האוכל </b>
+<b> כ"ש כו'. </b> ע"י כ"מ ובנוב"ת חא"ח סנ"ג כ' דנ"מ בז' ש"פ לערב דל"ש עוד חזי לאצטרופי וע"ש שכ' דה"נ בנזירות אלא דראוי ליזור שנית ויצטרפו משא"כ בחמץ. ודבריו תמוהים. דאיך יצטרפו ב' חצאי איסור מב' מיני נזירות. כיון דחלוקים לקרבנותיהם. וכהך דשבועות כ"ב א'. וע"ש כ"ג ב' ברש"י ד"ה וחד א'. כאאמו"ר הגז"ל שם בגליון. ולדברי הנו"ב עצמו. יש לדון דלר"י דס"ל חמץ לאה"פ אסור בלאו. א"כ י"ל דמצטרפים יחד. וא"כ גם בסוף יום ז' נמי חלא"צ. אלא דלדעת רבינו יפה כ' ליישב זה דלס"ל כר"י. ואולי דס"ל דמלאו אחר גרע ולא מצטרף משא"כ בנזירות הוא אותו לאו. ועי' ע"ז ס"ז א'. דס"ל לר"י מנין שכל האיסורים מצטרפים זע"ז שנא' לא תאכל כל תועבה א"כ י"ל דשייך אף בלאוים שונים להצטרף זל"ז ולאסור מה"ט ח"ש. ולפ"ז י"ל דלר"י ל"צ קרא לאסור ח"ש. ורבינו לשיטתי' דפסק כרש"י אך יל"ח מהא בע"ז ואפ"ל דגם בנזיר מצטרפים עכ"פ משום לאו דל"ת כ"ת למלקות והך דשבועות אינו לר"י. אך גם ר"מ ס"ל הכי שם. ואכמ"ל. ובתי' הרלנ"ח שכ' הכ"מ. ע' ס' מ"נ מה שהקשה מס"פ יוה"כ. ולכאורה י"ל דכיון דקיי"ל דאכילה כלל הנאה. ממילא גם ח"ש בכלל. דג"כ הנאה הוי לפחות ויש לדחות:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ע' </b> כ"מ ולח"מ מה שתמהו שניהם. ואולם נ"ל דרבינו מקורו טהור בירושלמי פ"א ה"ד דא' שם ר"א הכ"מ בט"ז (ואולי הי' גורס רבינו בט"ו). אך גם בט"ז ניחא דבט"ו א"א לבער חמץ. וע"ש במה"פ. וידוע שרבינו פוסק עפ"ד הירושלמי בכ"מ. ועי' בפה"מ לרבינו שם:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>בהשגת </b> הראב"ד "אף" זה צ"ל אין זה ע"ש:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>עי' </b> כ"מ מש"כ דל"א מתוך אלא בדבר השוה לכ"נ. ר"ל לכל גוף אדם והכא ליכא הנאה לשום גוף תמוה מאוד ממשנה ערוכה ביצה י"ב א'. דמוציאין הקטן למולו וס"ת ולולב לצאת בהם משום מתוך. וכמדומני שההפלאה בכתובות ז' ע"א עמד ע"ז ואת"י לע"ע. ואולי יש קצת ט"ס ותוכן כוונתו. דצריך הנאה השוה לכל. וא"כ אף דגם מצוה שרי. אבל מ"מ אינה שוה לכל. דהרי אין חיוב כלל להשבית לו חמץ ולבערו. ואדרבה הוא תיקון לאו. א"כ לא דמי להא דשם. דהם חובה על האדם. ואף דאינן בכל אדם מ"מ משום חובתם מיקרי שוה לכ"נ. משא"כ הך דהכא. ומכ"ש כשמצא חמץ. ודוחק. ולשי' רש"י ערובין צ"ו א' צע"ג מביצה שם. דהרי מצות לולב וכו'. אינו שוה לכ"נ. ואכמ"ל. ובעיקר הקושיא. לכאורה ה"נ דשי' רבינו כדעת רש"י בביצה כ"ז ב' דביעור תרו"ט אסור ביו"ט דשום אחשביה וא"כ אף בלא מלאכה אסור. א"כ ל"ש בזה משום מתוך. דהרי לא הותר כלל איסור כזה שהוא משום אחשביה לצורך או"נ דלא משכ"ל כלל להדיוט. אולם לפמש"ל פ"ג ה"ח מיו"ט בס"ד. לס"ל לרבינו סברת רש"י בזה כלל ע"ש. ותו דגם בביעור חמץ ל"ש סברה אחשביה עי' נוב"ק חא"ח סי' ט"ו. ובחי' כ' בס"ד עוד טעמים לחלק:
+
+Halakhah 6
+
+<b>או </b>
+<b> בתוך הרגל. </b> אבל לאחר הרגל אל"ב עוד. ע' מג"א בסתל"ו ומש"ש בס"ד ליישב סתירת דבריו:
+
+Halakhah 7
+
+<b>"אינו </b>
+<b> יכול" לבטל. </b> מד' הכ"מ נ' שגרס א"צ:
+
+Halakhah 8
+
+<b>ואם </b>
+<b> של הקדש הוא א"צ. </b> עי' מל"מ. ויל"ע בזה לפי אוקמתות הגמ' כ"ט א' ב' וע"ל פי"ד ה"ב:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>נכרי </b>
+<b> אנס שהפקיד. </b> עי' השגת הראב"ד. וילה"ר לדעת רבינו מחולין ל"ט ב' חזינן אי אינש אלמא הוא אסור וא"ל א"ל רישך והר. וע"ש בתוס'. מכ' אחי הרה"ג ז"ל:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>השגת </b> הראב"ד שבכאן שייכה להלכה ב'. במש"ש שאין מי פירות מחמיצין. ע' מ"מ. כאאמו"ר הגז"ל. ועי' ח"י סי' תנ"ג סק"ד דמפרש ההשגה על הלכה זו. וס"ל דקטניות נמי יש בהם חמץ קצת אלא שאינו חמץ גמור ועי' הקובץ מש"כ באריכות. ובזה י"ל דברי המג"א ר"ס תנ"ד מה שתמהו עליו הח"י והק"נ מה שה"ר דמורסן מחמיץ מדברי הרי"ף ולא ממשנה ערוכה ע"ש דבאמת י"ל דהוא חמץ נוקשה ועכ"פ מדרבנן אסור. וא"כ אין ראיה מזה אבל מדברי הרי"ף א"ש דהרי איהו ס"ל דאף ח"נ ל"ה דמותר אפילו מדרבנן. א"כ מוכח שפיר דמחמיץ מדאורייתא ויוצאים בו י"ח מצה משא"כ מהמשנה. ודו"ק:
+
+Halakhah 2
+
+<b>במ"מ </b> תוספתא ספ"ב:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>השמיט </b> רבינו כלי עצם. ואולי סמך עמ"ש ואת הנצב. ומיירי אף בשל עצם:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בכ"מ </b> ובכל זמן. עי' מ"מ ובקדושין ל"ז ב' ותו"י שם ד"ה בזמן:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עי' </b> לח"מ וכל המפרשים נלאו למצוא ישוב נאמן לדעת רבינו. ואני בדרוש לשה"ג תרל"ח אמרתי בס"ד. דשיטת רבינו דכל דבר האסור לא נקרא אכילה בלשון התורה. וא"כ הכא שכתוב תאכלו מצות אינו יוצא בו י"ח אכילת מצה דאינו אכילה כלל. וזהו שתלה רבינו מצה בבהמ"ז. והוא כפי שיטתו בספ"א מברכות דעל דבר אסור אין מברכין עליו לא בתחילה ולא בסוף. ועמש"ש ובפ"ב מש"ע ה"ב בס"ד. ומיהו לא הוה רק כאכילה שלכ"א דאין יוצאין בו חובת מצה. עמש"כ פ"ה מיסוה"ת ה"ח בס"ד. וא"כ לפמש"כ האחרונים דלר"ש דס"ל כ"ש למכות חייב אף על אכילת איסור שלכ"א לכן לדידי' יוצאים גם במ"ע שלכ"א. ע"כ הוצרך הגמ' לומר אליביה משום דאאחע"א ואתיא דווקא כר"ש אף דאיכא תנאי טובי דס"ל אאחע"א. מוק"ל כר"ש. דלדידי' הוא דצריך קרא ולא לשאר תנאי וכאמור. ועוד כתבתי בס"ד בחבורי סד"מ ח"ז בקונטרס דבריו של גדול באריכות:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>עי' </b> כ"מ ובשו"ת בית הלוי. ובחידושי אמרתי בס"ד דלכאורה י"ל דיוצאין במע"ש משום הואיל וא"ב מתשיל. ועי' תוס' שם מ"ו ע"ב. אך המאירי שבת קכ"ז ע"ב כ' דל"א הואיל ואב"מ רק בתרומה ולא במעשר ודבריו נפלאים וישבתי בס"ד דתליא בפ' דתנאי וא"ש:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>קטן. </b> [עי' כ"מ ועפ"ו מסוכה ה"א שכ' חייב. ובפ"ז מלולב הי"ט] וה"ל לכ"מ להביא תלמוד ערוך בפסחים קי"ז ע"א דפריך חיובא לדרדקי אך יל"פ בא"א כמובן:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>עד </b>
+<b> שתצא נפשו. </b> [תמוה לי למה כ' בכאן עד שת"נ יותר מבכ"מ שמזכיר מכת מרדות. והירושלמי מקור דין זה דימה זה לבא על ארוסה בבית חמיו. ושם גופיה לא כ"כ רבינו בפ"י מאישות. וגם אחר שכבר עבר ע"ז איך נלקיהו על ביטול מ"ע] ואפשר דהכא עובר באכילתו בקו"ע על מ"ע של תורה. ועל ד' חז"ל שאסרו. ע"כ חמיר טובא. ועי' בתפארת ישראל פ"ג דמכות מ"ש בענין מכת מרדות: במ"מ ד"ה וחכמים ר"ש יתיב. ע"ש בגמ' דמסיק אסטניס הוה. ורבינו השמיט ד"ז ואולי סמך עמש"ל פ"ו מיו"ט הט"ז וק"ו לדהכא:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שנאמר </b>
+<b> זכור את היוה"ז אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר זכור איה"ש. </b> תמוה דתלי זה בזה ולכאורה אינם שוים כלל. דשם המצוה לקדשו בכניסתו. וכאן הוא דוקא בלילה ובעת שמצה ומרור מונחים והרי במצה כ' דווקא בלילה דהוקש לפסח עי' תוס' צ"ט ע"ב ד"ה עד [ועמש"ל פכ"ט משבת ה"ד בס"ד וא"ש קצת] אך עיקר דבריו ל"י מקומו בדחז"ל. ועי' פסחים קי"ז ע"ב במש"ש וצריך להזכיר יצ"מ בקה"י. וג"ז לא הזכיר רבינו כלל בנוסח התפלה של שבת שהוא עיקרו מדאורייתא לקדש היום בכניסתו. וכמ"ש המג"א וצל"ח ובביאור הגדה ש"פ שחברתי בימי עלומי בס"ד כ' ליישב קצת דברי רבינו פה:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>בין </b>
+<b> אנשים בין נשים. </b> לא זכר תינוקות. עי' מ"מ וכפה"נ פוסק כר"י וע"ש:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>בשר </b>
+<b> צלי שלוק ומבושל. </b> עי' לח"מ והקובץ ובילדותי אמרתי עפ"מ שפסק רבינו בפ"ח מק"פ ה"ח. כמ"ד דצלאו ואח"כ בשלו נמי אסור. וזהו השאלה דבשר צלי יכול להיות שלוק ומבושל. משא"כ בלה"ז כולו צלי ונכון ע"ד פלפול [לחדודי לתלמידים]:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>עמש"ל </b> פי"א מברכות ה"ו בס"ד. וכאאמו"ר הגז"ל השיב על קו' הא"ז דילפ' בפשיטות מאי דא' ברכת הפסח ר"ל שמברך על הזבח אקב"ו לאכול הפסח. וכן הכוונה ברכת הזבח וזש"ש הרשב"ם במשנה קכ"א א' "ה"ג" בירך על הפסח ורצונו לשלול פי' זה ושפת"י. ועי' ח"ס חיו"ד סרמ"ט ד"ה וראיתי שכ' בפשיטות דאינו יוצא בברכת הזבח עה"פ ע"ש ובחידושי מהר"ם חלאוה לאחד הראשונים שנדפס לא מכבר בירושלים ת"ו מש"כ קרוב לזה ובחיבורי פרשתי בס"ד דז"ש בגמ' לכשתמצי לומר דבאמת בירושלמי שם מפרש דהזבח טפל והפסח עיקר ולפ"ז יל"פ שפיר ברכת הפסח כד' אאמו"ר הגז"ל וכדקיי"ל דמברך על העיקר ופוטר את הטפלה והעירותי מד' האחרונים בסי' ר"י אם מקדים הטפל לעיקר ולז"א בבבלי כשתצ"ל שלא לפרש דעל עצם הברכה קאמר אז י"ל דתליא בזריקה ושפיכה וא"ש בזה גם קושיית הלח"מ מה שפסק כאן כר"ע והארכתי הרבה בחידושי בס"ד ושרבינו פוסק כדברי הירושלמי כדרכו בכ"מ ושם הגי' ברכת הפסח:
+
+Halakhah 8
+
+<b>ומטבל </b>
+<b> מצה בחרוסת. </b> הראב"ד כ' זה הבל וי"ל דכוונתו למש"כ המנהיג ומובא בטור סי' תע"ה דמצה זכר לחירות וחרוסת זכר לטיט ואיך יתחברו יחד ואני אמרתי דרבינו והראב"ד לשיטתייהו אזלי פ"ו מתשובה ה"ה שכ' רבינו טעם שהמצרים נענשו לפי של"א להם השי"ת שהם ישעבדו בישראל אך הראב"ד השיב ע"ז אדרבה הם עשו מצוה אבל מה שנענשו הוא על קושי השעבוד ונראה דעת רבינו דעל קוה"ש לא נענשו לפי שזה היה טובתם של ישראל שיצאו לחירות קודם זמנם מה"ט וצ"ל להראב"ד דיצאו לחירות מטעמים אחרים הנודעים בדחז"ל ולפ"ז ל"ק השגת הראב"ד על רבינו כאן דבאמת חרוסת ומצה הכל א' הוא ע"י זכר וטיט אבל הראב"ד לשי' שלא גרם החרוסת לחירותם כ' זה הבל ורבינו לשיטתי' גרם באמת וע"כ צריך לכרוך ועוד הארכתי בזה בדרושים לשה"ג בס"ד ועמש"ל פ"ב משופר ה"ד בס"ד:
+
+Halakhah 9
+
+<b>ובאחרונה </b>
+<b> אוכל מבשר הפסח אפילו כזית. </b> לא הראו נו"כ רבינו מקור לדבריו דאוכל מן הפסח בתחילה ובסוף ולפ"ד הירושלמי פ"ו ה"ד דפסח נאכל באחרונה שלא יבא לשבירת עצם והביאו תוס' ק"כ א' ד"ה מפטירין מ' לפ"ז דאסור לאכול קודם ששבע כלל ומנ"ל לרבינו נגד הירושלמי שו"מ בגה"ש לירושלמי שם מש"ש בשם הכלבו ולא זכר דברי רבינו אלה מאומה וגם ראייתו מהא דבירך ע"ש עמש"ל פי"א ה"ו מברכות בס"ד ולמעלה ה"ז וע' בחי' מהר"ם חלאוה בסוף המס' ובצל"ח ואו"ח שם. ובאמת ילה"ק פסח הוא מקודש מן מצה מ"ט לא תקדום אכילת הפסח והזבח למצה ואולי מדכ' על מצות ומרורים מ' דמצה ומרור נאכלים קודם הפסח עי' בגמ' ס"ו א' דיליף מדכ' על עולת התמיד וביומא ל"ג א' דעולת תמיד ברישא ונראה דזהו דעת הלל שהיה כורך מו"מ משום דלא משמע לי' לפרש הכא על לקדימה ובהא דתמיד קודם למוסף נפ"ל מקרא אחרינא ע"ש ובירושלמי שם וא"כ לדידן הוא תרתי דסתרי דאם נאמר כחכמים הרי מצה ומרור קודם לפסח ואם נאמר כהלל אז צ"ל שלשתן ביחד ואם אינו כורך הפסח עמהם ה"ל להקדים אכילת הפסח והזבח להם ואולי על זה כיון הראב"ד שכ' בה"ו זה הסדר לא דייק ואפשר דלה"מ דקיי"ל אין קידוש אלא במקום סעודה א"כ צריך לאכול מצה מקודם משום שהוא שייך לקידוש שהקדים לו ואח"כ אוכל הפסח ויל"ע די"ל דבפסח דתקחז"ל ד' כוסות משום טעמים אחרים עי' בירוש' פ"י י"ל דא"צ כ"כ קידוש במ"ס וגם מה שיאכל אחר זמן מועט [אחר אכילת הפסח] מיקרי נמי במקום סעודה וצ"ע בזה:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>לא </b> זכר רבינו דברי רב שאסר לומר בשר זה לפסח. עי' פסחי' נ"ג ב' ובצל"ח שם ובח"ס חא"ח סקל"ט ודבריו תמוהים וכ' בתשובה בס"ד:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cd396108228135e32c62b4c14cc40c69dd47e605
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,400 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה
+merged
+https://www.sefaria.org/Benei_Binyamin_on_Mishneh_Torah,_Leavened_and_Unleavened_Bread
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>במ"מ </b> סוד"ה ואיסור. ה"ל לגמ' ולבאר "אלא ודאי" ברייתא קמייתא כו' כצ"ל:
+
+Halakhah 3
+
+<b>אינו </b>
+<b> לוקה משום ב"י אא"כ קנה. </b> עי' מל"מ וש"א ה' חמץ. ושעה"מ וטעמו. וכמה מפרשים שטרחו ליישב ד' רבינו. דהרי ה"ל להנל"ע ועמש"ל בפתיחה בס"ד. ועוד ישבנו בא"א בס"ד. אכ"מ:<br><b> במ"מ </b> מ"ש ובתוספתא, נחסר הציון. והוא במכות פ"ג:
+
+Halakhah 4
+
+<b>או </b>
+<b> באונס. </b> לא נודע מקורו ועי' ח"ס חא"ח סי' קי"ד:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>בכ"מ </b> ד"ה ואפשר [מש"ש וא"כ צ"ל דהא דקאמר הכא בד"א. א"ל שום הבנה. וכפיה"נ חסר בזה העתקת ד' הרא"ם בתחילתו. ואולי באו הדברים מסורסים ומתיבת "ואין ספק" עד טפולי נשים שייך בתוך ד"ה כ' "עוד ראם" אבל בפי' המשנה כ' דא"ה כר"א. ע"ז בא להשיג ואין ספק כו' עד והרמב"ן כו' עד כר"א] וכבר הוגה בדפוסים החדשים ע"ע:
+
+Halakhah 7
+
+<b>האוכל </b>
+<b> כ"ש כו'. </b> ע"י כ"מ ובנוב"ת חא"ח סנ"ג כ' דנ"מ בז' ש"פ לערב דל"ש עוד חזי לאצטרופי וע"ש שכ' דה"נ בנזירות אלא דראוי ליזור שנית ויצטרפו משא"כ בחמץ. ודבריו תמוהים. דאיך יצטרפו ב' חצאי איסור מב' מיני נזירות. כיון דחלוקים לקרבנותיהם. וכהך דשבועות כ"ב א'. וע"ש כ"ג ב' ברש"י ד"ה וחד א'. כאאמו"ר הגז"ל שם בגליון. ולדברי הנו"ב עצמו. יש לדון דלר"י דס"ל חמץ לאה"פ אסור בלאו. א"כ י"ל דמצטרפים יחד. וא"כ גם בסוף יום ז' נמי חלא"צ. אלא דלדעת רבינו יפה כ' ליישב זה דלס"ל כר"י. ואולי דס"ל דמלאו אחר גרע ולא מצטרף משא"כ בנזירות הוא אותו לאו. ועי' ע"ז ס"ז א'. דס"ל לר"י מנין שכל האיסורים מצטרפים זע"ז שנא' לא תאכל כל תועבה א"כ י"ל דשייך אף בלאוים שונים להצטרף זל"ז ולאסור מה"ט ח"ש. ולפ"ז י"ל דלר"י ל"צ קרא לאסור ח"ש. ורבינו לשיטתי' דפסק כרש"י אך יל"ח מהא בע"ז ואפ"ל דגם בנזיר מצטרפים עכ"פ משום לאו דל"ת כ"ת למלקות והך דשבועות אינו לר"י. אך גם ר"מ ס"ל הכי שם. ואכמ"ל. ובתי' הרלנ"ח שכ' הכ"מ. ע' ס' מ"נ מה שהקשה מס"פ יוה"כ. ולכאורה י"ל דכיון דקיי"ל דאכילה כלל הנאה. ממילא גם ח"ש בכלל. דג"כ הנאה הוי לפחות ויש לדחות:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ע' </b> כ"מ ולח"מ מה שתמהו שניהם. ואולם נ"ל דרבינו מקורו טהור בירושלמי פ"א ה"ד דא' שם ר"א הכ"מ בט"ז (ואולי הי' גורס רבינו בט"ו). אך גם בט"ז ניחא דבט"ו א"א לבער חמץ. וע"ש במה"פ. וידוע שרבינו פוסק עפ"ד הירושלמי בכ"מ. ועי' בפה"מ לרבינו שם:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>בהשגת </b> הראב"ד "אף" זה צ"ל אין זה ע"ש:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>עי' </b> כ"מ מש"כ דל"א מתוך אלא בדבר השוה לכ"נ. ר"ל לכל גוף אדם והכא ליכא הנאה לשום גוף תמוה מאוד ממשנה ערוכה ביצה י"ב א'. דמוציאין הקטן למולו וס"ת ולולב לצאת בהם משום מתוך. וכמדומני שההפלאה בכתובות ז' ע"א עמד ע"ז ואת"י לע"ע. ואולי יש קצת ט"ס ותוכן כוונתו. דצריך הנאה השוה לכל. וא"כ אף דגם מצוה שרי. אבל מ"מ אינה שוה לכל. דהרי אין חיוב כלל להשבית לו חמץ ולבערו. ואדרבה הוא תיקון לאו. א"כ לא דמי להא דשם. דהם חובה על האדם. ואף דאינן בכל אדם מ"מ משום חובתם מיקרי שוה לכ"נ. משא"כ הך דהכא. ומכ"ש כשמצא חמץ. ודוחק. ולשי' רש"י ערובין צ"ו א' צע"ג מביצה שם. דהרי מצות לולב וכו'. אינו שוה לכ"נ. ואכמ"ל. ובעיקר הקושיא. לכאורה ה"נ דשי' רבינו כדעת רש"י בביצה כ"ז ב' דביעור תרו"ט אסור ביו"ט דשום אחשביה וא"כ אף בלא מלאכה אסור. א"כ ל"ש בזה משום מתוך. דהרי לא הותר כלל איסור כזה שהוא משום אחשביה לצורך או"נ דלא משכ"ל כלל להדיוט. אולם לפמש"ל פ"ג ה"ח מיו"ט בס"ד. לס"ל לרבינו סברת רש"י בזה כלל ע"ש. ותו דגם בביעור חמץ ל"ש סברה אחשביה עי' נוב"ק חא"ח סי' ט"ו. ובחי' כ' בס"ד עוד טעמים לחלק:
+
+Halakhah 6
+
+<b>או </b>
+<b> בתוך הרגל. </b> אבל לאחר הרגל אל"ב עוד. ע' מג"א בסתל"ו ומש"ש בס"ד ליישב סתירת דבריו:
+
+Halakhah 7
+
+<b>"אינו </b>
+<b> יכול" לבטל. </b> מד' הכ"מ נ' שגרס א"צ:
+
+Halakhah 8
+
+<b>ואם </b>
+<b> של הקדש הוא א"צ. </b> עי' מל"מ. ויל"ע בזה לפי אוקמתות הגמ' כ"ט א' ב' וע"ל פי"ד ה"ב:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>נכרי </b>
+<b> אנס שהפקיד. </b> עי' השגת הראב"ד. וילה"ר לדעת רבינו מחולין ל"ט ב' חזינן אי אינש אלמא הוא אסור וא"ל א"ל רישך והר. וע"ש בתוס'. מכ' אחי הרה"ג ז"ל:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>השגת </b> הראב"ד שבכאן שייכה להלכה ב'. במש"ש שאין מי פירות מחמיצין. ע' מ"מ. כאאמו"ר הגז"ל. ועי' ח"י סי' תנ"ג סק"ד דמפרש ההשגה על הלכה זו. וס"ל דקטניות נמי יש בהם חמץ קצת אלא שאינו חמץ גמור ועי' הקובץ מש"כ באריכות. ובזה י"ל דברי המג"א ר"ס תנ"ד מה שתמהו עליו הח"י והק"נ מה שה"ר דמורסן מחמיץ מדברי הרי"ף ולא ממשנה ערוכה ע"ש דבאמת י"ל דהוא חמץ נוקשה ועכ"פ מדרבנן אסור. וא"כ אין ראיה מזה אבל מדברי הרי"ף א"ש דהרי איהו ס"ל דאף ח"נ ל"ה דמותר אפילו מדרבנן. א"כ מוכח שפיר דמחמיץ מדאורייתא ויוצאים בו י"ח מצה משא"כ מהמשנה. ודו"ק:
+
+Halakhah 2
+
+<b>במ"מ </b> תוספתא ספ"ב:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>השמיט </b> רבינו כלי עצם. ואולי סמך עמ"ש ואת הנצב. ומיירי אף בשל עצם:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בכ"מ </b> ובכל זמן. עי' מ"מ ובקדושין ל"ז ב' ותו"י שם ד"ה בזמן:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עי' </b> לח"מ וכל המפרשים נלאו למצוא ישוב נאמן לדעת רבינו. ואני בדרוש לשה"ג תרל"ח אמרתי בס"ד. דשיטת רבינו דכל דבר האסור לא נקרא אכילה בלשון התורה. וא"כ הכא שכתוב תאכלו מצות אינו יוצא בו י"ח אכילת מצה דאינו אכילה כלל. וזהו שתלה רבינו מצה בבהמ"ז. והוא כפי שיטתו בספ"א מברכות דעל דבר אסור אין מברכין עליו לא בתחילה ולא בסוף. ועמש"ש ובפ"ב מש"ע ה"ב בס"ד. ומיהו לא הוה רק כאכילה שלכ"א דאין יוצאין בו חובת מצה. עמש"כ פ"ה מיסוה"ת ה"ח בס"ד. וא"כ לפמש"כ האחרונים דלר"ש דס"ל כ"ש למכות חייב אף על אכילת איסור שלכ"א לכן לדידי' יוצאים גם במ"ע שלכ"א. ע"כ הוצרך הגמ' לומר אליביה משום דאאחע"א ואתיא דווקא כר"ש אף דאיכא תנאי טובי דס"ל אאחע"א. מוק"ל כר"ש. דלדידי' הוא דצריך קרא ולא לשאר תנאי וכאמור. ועוד כתבתי בס"ד בחבורי סד"מ ח"ז בקונטרס דבריו של גדול באריכות:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>עי' </b> כ"מ ובשו"ת בית הלוי. ובחידושי אמרתי בס"ד דלכאורה י"ל דיוצאין במע"ש משום הואיל וא"ב מתשיל. ועי' תוס' שם מ"ו ע"ב. אך המאירי שבת קכ"ז ע"ב כ' דל"א הואיל ואב"מ רק בתרומה ולא במעשר ודבריו נפלאים וישבתי בס"ד דתליא בפ' דתנאי וא"ש:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>קטן. </b> [עי' כ"מ ועפ"ו מסוכה ה"א שכ' חייב. ובפ"ז מלולב הי"ט] וה"ל לכ"מ להביא תלמוד ערוך בפסחים קי"ז ע"א דפריך חיובא לדרדקי אך יל"פ בא"א כמובן:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>עד </b>
+<b> שתצא נפשו. </b> [תמוה לי למה כ' בכאן עד שת"נ יותר מבכ"מ שמזכיר מכת מרדות. והירושלמי מקור דין זה דימה זה לבא על ארוסה בבית חמיו. ושם גופיה לא כ"כ רבינו בפ"י מאישות. וגם אחר שכבר עבר ע"ז איך נלקיהו על ביטול מ"ע] ואפשר דהכא עובר באכילתו בקו"ע על מ"ע של תורה. ועל ד' חז"ל שאסרו. ע"כ חמיר טובא. ועי' בתפארת ישראל פ"ג דמכות מ"ש בענין מכת מרדות: במ"מ ד"ה וחכמים ר"ש יתיב. ע"ש בגמ' דמסיק אסטניס הוה. ורבינו השמיט ד"ז ואולי סמך עמש"ל פ"ו מיו"ט הט"ז וק"ו לדהכא:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שנאמר </b>
+<b> זכור את היוה"ז אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר זכור איה"ש. </b> תמוה דתלי זה בזה ולכאורה אינם שוים כלל. דשם המצוה לקדשו בכניסתו. וכאן הוא דוקא בלילה ובעת שמצה ומרור מונחים והרי במצה כ' דווקא בלילה דהוקש לפסח עי' תוס' צ"ט ע"ב ד"ה עד [ועמש"ל פכ"ט משבת ה"ד בס"ד וא"ש קצת] אך עיקר דבריו ל"י מקומו בדחז"ל. ועי' פסחים קי"ז ע"ב במש"ש וצריך להזכיר יצ"מ בקה"י. וג"ז לא הזכיר רבינו כלל בנוסח התפלה של שבת שהוא עיקרו מדאורייתא לקדש היום בכניסתו. וכמ"ש המג"א וצל"ח ובביאור הגדה ש"פ שחברתי בימי עלומי בס"ד כ' ליישב קצת דברי רבינו פה:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>בין </b>
+<b> אנשים בין נשים. </b> לא זכר תינוקות. עי' מ"מ וכפה"נ פוסק כר"י וע"ש:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>בשר </b>
+<b> צלי שלוק ומבושל. </b> עי' לח"מ והקובץ ובילדותי אמרתי עפ"מ שפסק רבינו בפ"ח מק"פ ה"ח. כמ"ד דצלאו ואח"כ בשלו נמי אסור. וזהו השאלה דבשר צלי יכול להיות שלוק ומבושל. משא"כ בלה"ז כולו צלי ונכון ע"ד פלפול [לחדודי לתלמידים]:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>עמש"ל </b> פי"א מברכות ה"ו בס"ד. וכאאמו"ר הגז"ל השיב על קו' הא"ז דילפ' בפשיטות מאי דא' ברכת הפסח ר"ל שמברך על הזבח אקב"ו לאכול הפסח. וכן הכוונה ברכת הזבח וזש"ש הרשב"ם במשנה קכ"א א' "ה"ג" בירך על הפסח ורצונו לשלול פי' זה ושפת"י. ועי' ח"ס חיו"ד סרמ"ט ד"ה וראיתי שכ' בפשיטות דאינו יוצא בברכת הזבח עה"פ ע"ש ובחידושי מהר"ם חלאוה לאחד הראשונים שנדפס לא מכבר בירושלים ת"ו מש"כ קרוב לזה ובחיבורי פרשתי בס"ד דז"ש בגמ' לכשתמצי לומר דבאמת בירושלמי שם מפרש דהזבח טפל והפסח עיקר ולפ"ז יל"פ שפיר ברכת הפסח כד' אאמו"ר הגז"ל וכדקיי"ל דמברך על העיקר ופוטר את הטפלה והעירותי מד' האחרונים בסי' ר"י אם מקדים הטפל לעיקר ולז"א בבבלי כשתצ"ל שלא לפרש דעל עצם הברכה קאמר אז י"ל דתליא בזריקה ושפיכה וא"ש בזה גם קושיית הלח"מ מה שפסק כאן כר"ע והארכתי הרבה בחידושי בס"ד ושרבינו פוסק כדברי הירושלמי כדרכו בכ"מ ושם הגי' ברכת הפסח:
+
+Halakhah 8
+
+<b>ומטבל </b>
+<b> מצה בחרוסת. </b> הראב"ד כ' זה הבל וי"ל דכוונתו למש"כ המנהיג ומובא בטור סי' תע"ה דמצה זכר לחירות וחרוסת זכר לטיט ואיך יתחברו יחד ואני אמרתי דרבינו והראב"ד לשיטתייהו אזלי פ"ו מתשובה ה"ה שכ' רבינו טעם שהמצרים נענשו לפי של"א להם השי"ת שהם ישעבדו בישראל אך הראב"ד השיב ע"ז אדרבה הם עשו מצוה אבל מה שנענשו הוא על קושי השעבוד ונראה דעת רבינו דעל קוה"ש לא נענשו לפי שזה היה טובתם של ישראל שיצאו לחירות קודם זמנם מה"ט וצ"ל להראב"ד דיצאו לחירות מטעמים אחרים הנודעים בדחז"ל ולפ"ז ל"ק השגת הראב"ד על רבינו כאן דבאמת חרוסת ומצה הכל א' הוא ע"י זכר וטיט אבל הראב"ד לשי' שלא גרם החרוסת לחירותם כ' זה הבל ורבינו לשיטתי' גרם באמת וע"כ צריך לכרוך ועוד הארכתי בזה בדרושים לשה"ג בס"ד ועמש"ל פ"ב משופר ה"ד בס"ד:
+
+Halakhah 9
+
+<b>ובאחרונה </b>
+<b> אוכל מבשר הפסח אפילו כזית. </b> לא הראו נו"כ רבינו מקור לדבריו דאוכל מן הפסח בתחילה ובסוף ולפ"ד הירושלמי פ"ו ה"ד דפסח נאכל באחרונה שלא יבא לשבירת עצם והביאו תוס' ק"כ א' ד"ה מפטירין מ' לפ"ז דאסור לאכול קודם ששבע כלל ומנ"ל לרבינו נגד הירושלמי שו"מ בגה"ש לירושלמי שם מש"ש בשם הכלבו ולא זכר דברי רבינו אלה מאומה וגם ראייתו מהא דבירך ע"ש עמש"ל פי"א ה"ו מברכות בס"ד ולמעלה ה"ז וע' בחי' מהר"ם חלאוה בסוף המס' ובצל"ח ואו"ח שם. ובאמת ילה"ק פסח הוא מקודש מן מצה מ"ט לא תקדום אכילת הפסח והזבח למצה ואולי מדכ' על מצות ומרורים מ' דמצה ומרור נאכלים קודם הפסח עי' בגמ' ס"ו א' דיליף מדכ' על עולת התמיד וביומא ל"ג א' דעולת תמיד ברישא ונראה דזהו דעת הלל שהיה כורך מו"מ משום דלא משמע לי' לפרש הכא על לקדימה ובהא דתמיד קודם למוסף נפ"ל מקרא אחרינא ע"ש ובירושלמי שם וא"כ לדידן הוא תרתי דסתרי דאם נאמר כחכמים הרי מצה ומרור קודם לפסח ואם נאמר כהלל אז צ"ל שלשתן ביחד ואם אינו כורך הפסח עמהם ה"ל להקדים אכילת הפסח והזבח להם ואולי על זה כיון הראב"ד שכ' בה"ו זה הסדר לא דייק ואפשר דלה"מ דקיי"ל אין קידוש אלא במקום סעודה א"כ צריך לאכול מצה מקודם משום שהוא שייך לקידוש שהקדים לו ואח"כ אוכל הפסח ויל"ע די"ל דבפסח דתקחז"ל ד' כוסות משום טעמים אחרים עי' בירוש' פ"י י"ל דא"צ כ"כ קידוש במ"ס וגם מה שיאכל אחר זמן מועט [אחר אכילת הפסח] מיקרי נמי במקום סעודה וצ"ע בזה:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>לא </b> זכר רבינו דברי רב שאסר לומר בשר זה לפסח. עי' פסחי' נ"ג ב' ובצל"ח שם ובח"ס חא"ח סקל"ט ודבריו תמוהים וכ' בתשובה בס"ד:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bb2f9ee7a21b776b21d64942d66b2dadb1f17f70
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,503 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Rest on a Holiday
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וימנע </b>
+<b> בשמחת יו"ט ולא יהא לו פנאי לאכול. </b> מזה ראינו טעם חדש לאיסור מלאכה ביו"ט דהוא שלא ימנע מלשמוח וילה"ר מזה לדברי אא"ז הלבו"ש ז"ל בא"ח סתקצ"ז דמי שמתענה ביו"ט אסור לו לבשל לאחרים ובדרושים כתבתי בס"ד סייעתא מקראי דפ' יוה"כ שמתחיל במלאכה ומסיים במלאכה ובאמצע אזהרת העינוי כי כל הנפש אשר לא תעונה ולשון כי אני מדוייק ולהאמור א"ש דבכל יו"ט כ' כל מלאכת עבודה ל"ת והיינו שלצורך או"נ הותר ורק מלאכת עבודה נאסר לז"א דביוה"כ כל מלאכה ל"ת לפי שכל הנפש אשר לת"ע ונכרתה א"כ ל"ש להתיר משום צרכי או"נ ובזה א"ש קו' התוס' מ"ק י"ד ב' ד"ה ממנעי ע"ש ונ"מ מזה א) דגם נשים חייבות בשמחה כאנשים ועי' שו"ת רע"א סי' א' ובהשמטות ב) דאף בר"ה שייך מצות שמחת יו"ט כמו בכל יו"ט ועי' שו"ת ש"א ובחידושי ריש ביצה ה"ר נחמדת מסוגיא דשם בס"ד ועמש"ל פ"ו הי"ז בס"ד:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>אינו </b>
+<b> לוקה כו'. </b> א' דמבשל נבילה וטריפה לוקה וע' לח"מ ובירושלמי פ"ז דשבת ופ"א דביצה דר"י ורשב"ל נחלקו בזה ולריו"ח אין לוקין וע' נוב"ק א"ח סכ"ט ובמש"ל פ"ה מיסוה"ת ה"ח בס"ד בשם הנו"ב א"ש קצת ואכמ"ל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>העומד </b>
+<b> עה"מ מעיו"ט. </b> עי' מ"מ ומש"ל פ"ו הט"ז ד"נ בזה בס"ד:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>[במ"מ. </b> או מעין מלאכתן הראשונה. ע' פכ"ה דשבת הי"ב דפ' רבינו כת"ק ומ"ט נקט המ"מ הכא כר"י ודו"ל דיו"ט חמיר לענין מוקצה טפי משבת ועי' חולין י"ד ב' דקרי לי' נולד]:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>[במ"מ </b> ד"ה וכן ברייתא שם צ"ל משנה פ"ב דבכורים ומייתי לה שם ועי' חולין פ"ג ב']:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ואם </b>
+<b> היתה עיסה טמאה. </b> נ"ל דבא למעט אם נטמאת קמח דאופין קב קב שלא לחייבה בחלה כלל ועי' צל"ח פסחים מ"ו א' ד"ה כיצד ויל"ע מענין זה בקו' הש"א שנדפס מחדש מכת"י בסוגיא דפסחים ל"ג א' דמ"ש תרומה מחלה וכתבתי בארוכה בחידושי בס"ד לישבה:
+<b>לא </b>
+<b> יבשל. </b> אולי נקט רבינו בכאן ל' בישול ולא אפיה ליישב קו' התוס' פסחים מ"ו א' מהא דממלאת אשה כל התנור פת וע"ל פ"ב הט"ז דנקט תרומה במקום חלה שבמשנה שם:
+<b>ששריפת </b>
+<b> קדשים שנטמאו מ"ע שנא' באש תשרף. </b> מבואר דעת רבינו דתרומה בכלל כל הקדשים שהוא מ"ע לשורפן כשנטמאו דגם תרומה קודש אקרי וכמ"ק כ"ח א' כתובות כ"ה א' קדושין ס"ט ב' יבמות ס"ח ב' ובכ"מ ולא כשי' רש"י דאף באכילת בהמה מתקיימת מצות ביעור ת"ט וע' תוס' שבת כ"ה א' ובתדב"א פי"ג מפורש להדיא כד' רבינו ותוס' ואולי הוא בכלל אין למדין מן האגדות:
+
+Halakhah 9
+
+<b>יניחנה </b>
+<b> עד הערב. </b> עי' נוב"ת חא"ח סי' צ"ו ובתו' מנחות מ"ו ב' ד"ה לפי ובט"א וק"א ר"ה ל' ב':
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עי' </b> השגת הראב"ד אבל כדברי רבינו מבואר להדיא בירושלמי פ"ה דביצה סוף ה"ב ד"א ואכ"מ:
+<b>הוציא </b> אש ביניהם דר"י וחכמים במכשירים אם דוחין יו"ט וכמדומני העיר בזה בגה"ש בירושלמי שם ואת"י כעת:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>עד </b>
+<b> שתכבה מאליו. </b> מיותר הוא וע' ח"ס חא"ח סי' קמ"ה מ"ש ע"ז:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>[עי' </b> מהרי"ק סי' קס"ה שתי' דהגמ' מק"ל כתנא הוא להס"ד דל"מ מוה"ש וא"כ לס"ל לב"ה להתיר משום שי"ט אבל להמסקנא דמוה"ש י"ל דמשום שי"ט שרי ב"ה אבל לענ"ד אאל"כ ממש"ל פ"ג ה"א שלא ישחוט אא"כ ה"ל ע"מ מבעו"י וא"כ לס"ל למסקנא דמותר וס"ל כגי' הרי"ף גם אח"כ לגרוס ולא היא וא"כ לא תי' כלום]:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>ואצ"ל </b>
+<b> ביו"ט. </b> מ' קצת דביו"ט תחומין דרבנן דאל"כ מאי ואצ"ל ועי' רש"י ותוס' וט"א חגיגה י"ז ב':
+
+Halakhah 15
+
+<b>[בהשגת </b> הראב"ד ואע"פ שא"ל לשואל ברירה צ"ל לשמואל ע"ש ל"ז ב']:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ואיסור </b>
+<b> זה מד"ס. </b> עי' באחרונים ר"ס תקכ"ז בדעת רבינו ובצל"ח פסחים מ"ה א':
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>[השגת </b> הראב"ד שייכה להלכה ה' ע' מ"מ]:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>[השגת </b> הראב"ד]. שהרי אדר ואייר. צל"ע למה נקט אייר דהא עצרת אינו חל באייר רק נ' יום לספירה וכמ"ש בירושלמי פ"ק דר"ה ה"ד וע"ש בתוס' י"ח א' ועי' שו"ת ח"ס חא"ח ס"ס קמ"ה ובחיו"ד סי' ר"נ וכבר כ"כ המפרש לקה"ח פ"ג הי"ב]:
+
+Halakhah 15
+
+<b>ולפיכך </b>
+<b> א"א. </b> בס' ת' אוח' בשם הגר"ז ז"ל מווילנא הקשה מביצה ו' א' והרי רב אשי נולד ביום שמת רבא כמ"ש בקדושין ע"ב ב' וא"כ אז כבר לא קידשו ע"פ הראיה ומ"מ עירב ע"ת ולא תי' כלום וכ"ה בצל"ח ע"ש ולפלא שלא העירו מגי' הבה"ג בפ"ג דסוכה שגם רבינו ז"ל נראה שהיה גורס כן כמש"ל בהקדמת החיבור בס"ד ואולי רחוק בעיניהם לומר שכבר הי' גדול בתורה בימי רבא דהא רבינא קרי ליה מר ועי' היטב ערובין ס"ג א' ונדרים ח' ב' ובק"נ שם ודו"ק ובחידושי לביצה כ' ליישב בא"א בשם אאמו"ר הגז"ל:
+
+Halakhah 16
+
+<b>כשם </b>
+<b> שמצוה לכבד את השבת ולענגה כך כל יו"ט שנאמר לקדוש ד' מכובד. </b> הרי לנו תלמוד ערוך בפי רבינו דגם ביו"ט איכא מצות עונג כמו בשבת והאחרונים האריכו בזה עי' פנ"י וצל"ח ספ"ד דביצה ובשעה"מ ה' מעשרות ומדוע לא הביאו דעת רבינו וכ"א הרה"ג מ' צבי יהודה תאומים ז"ל האבד"ק ראגאלי הביא ראיה מהימנא דליכא מצות עונג מהא דפסחים ס"ח ב' דאר"א הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם דכ' וקראת לשבת עונג מ' דביו"ט ליכא כלל מצות עונג ודפח"ח. אבל בתשובתי אליו כ' בס"ד דבר נכון לקיים דברי רבינו דבאמת צדקו דבריהם דאין יו"ט בכלל מצות עונג דכ' וקראת לשבת עונג ולא ליו"ט אבל באמת הוא שייך לפ' ב"ש וב"ה בביצה י"ב א' וע"ש ב' ב' דמבואר דלב"ה דס"ל איסור הכנה גם ביו"ט מיקרי שבת וא"כ שפיר הוה בכלל עונג ושם בפסחים דאמר הכל מודים קאי על ר"א דס"ל דשיו"ט רשות דמ"מ בשבת מודה ור"א הרי ס"ל בכ"מ כשיטת ב"ש כמ"ש בירושלמי פ"ה דתרומות וספ"ד דביצה ובשבת ק"ל ב' ע"ש בתוס' ובכ"מ א"כ ס"ל דיו"ט אינו בכלל שבת א"כ מה"ט שפיר לשיטתי' אין חיוב עונג ביו"ט כלל ובזה א"ש משנה דספ"ד דביצה וא"ש מה שגמגמו בה המפרשים ע"ד רבינו פ"ב ה"ט מה שנקט יו"ט ובמשנה קתני שבת דר"א לשיטתי' רק שבת קובע למעשר ולדידן אף יו"ט וכמוש"ל בפ"ה ממעשר ה"כ בס"ד אבל לדידן ודאי יו"ט בכלל אולם דברי רבינו עומדים לנגד זה דהא יליף מקרא דלקדוש ד' מכובד ולא מרישא דקרא מ' דלס"ל דיו"ט בכלל שבת אבל נ"ל האמת יורה דרכו דחסר כאן בדברי רבינו דהרי מתחיל ממצות כיבוד ועונג ומסיים רק מקרא דכיבוד א"ו דאה"נ דצ"ל שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ד' מכובד ומש"כ שכל יו"ט קרוי מ"ק הוא לראיה על שחייבין בכיבוד יו"ט כמו בשבת וכך הסברא נותנת ומחייבת לקרות קדוש ד' לשבת לבד וע"ז הוסיף דלכל יו"ט הוא קורא קדוש ד' כמו לשבת וא"ש הכל בס"ד. אך קשה לי ע"ד רבינו משבת קי"ט א' דא"ל ר"ג לר"ה מ"ד ולקדוש ד' מכובד וא"ל זה יוה"כ שא"ב אכילה ושתיה כבדהו בכסות נקיה וא"כ נדרש קרא ליוה"כ ולא ליו"ט כלל וצ"ל דאה"נ דקאי גם על יוה"כ אבל הוא מיתורא דקרא דהל"ל וקראת לשבת ולקדוש ד' עונג ומכובד א"ו דאיכא יום א' שאין בו עונג אלא כיבוד ולז"א שהוא יוה"כ ועדיין צ"ע וגם מה שהשמיט רבינו בה' יוה"כ הא דכבדהו בכ"נ. ועמש"כ בחבורי סדרי מועדות בס"ד ועי' שו"ת ח"ס חא"ח סקס"ח [ועי' מה שנדפס בשמי בקובץ יג"ת באריכות בס"ד]:
+<b>וכל </b>
+<b> המבזה אה"מ. </b> לפי הענין פירשה רבינו ז"ל הך בזיון שאינו מכבדו בשמחת יו"ט וע' פ"ג דאבות מי"א שי"מ לעניין עשיית מלאכה וערשב"ם פסחים קי"ח א' וראיה ברורה לרבינו ז"ל מירושלמי פסחים פ"ו סוף ה"ב עש"ה שמבואר להדיא דלענין שמחה מיירי ולפמש"ל פ"א ה"ה בס"ד י"ל דהכל ענין א' הוא:
+<b>[כאילו </b>
+<b> נטפל לע"ז. </b> צע"ק שלא כ' רבינו כאן הא דאבות פ"ג שאלחעה"ב ועי' פ"ג מתשובה הי"ד]:
+
+Halakhah 17
+
+<b>ז' </b>
+<b> ימי הפסח כו' אע"פ שהשמחה כו'. </b> מל' זה הוא סתירה להסוברים דגם בר"ה איכא מצות שמחה וע"ל פ"ד הכ"ה הלואת יו"ט כו' ובסוגיא דשבת קמ"ח ב' מאי דפריך ממשנה דשביעית דמבואר להדיא דאף בר"ה שייך מצות שמחה והיא ראיה נפלאה וכמש"כ בס"ד בחיבורי שו"ת אה"ד ח"ב. ובכ"ז דברי רבינו בכאן מוקשים ועמש"ל פ"א ה"ה בס"ד ואם כי הדברים נכונים מכ"ז הוא רק לחומרא דלקולא מנ"ל לחדש לדרוש טעד"ק אחרי דקיי"ל דל"ד טעד"ק ובזה י"ל הרבה ומבואר בס"ד אצלינו שם:
+
+Halakhah 18
+
+<b>כיצד </b>
+<b> הקטנים כו'. </b> ירושלמי פסחים פ"י ה"א וגם בתוספתא שם פ"י וע"ש בע"ב והאנשים אוכלים בשר ושותים יין למעט "נשים" משתיית יין כמ"ש בכתובות ס"ה א':
+<b>ושמחה </b>
+<b> כזו כו' שנאמר פרש חגיכם </b> ר"ל מדל"כ חגי ד' וכמבואר בדחז"ל ע"פ חדשיכם ומועדיכם ועי' רפ"ה מדעות ודא ודא א' היא:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הואיל </b>
+<b> ונקרא מ"ק וה"ה זמן חגיגה במקדש [אסור] בעשיית מלאכה כו'. </b> לפ"ז הוא מ"ע שלא לעשות מלאכה בחוה"מ לפי שיטת רבינו דבכל יו"ט העשה הוא מדכתיב מקרא קודש והוא כשי' ר' יונתן בחגיגה י"ח א' דמשום שקרוי מ"ק אסור בע"מ ע"ש ונ"ל דמזה היא שלמד רבינו למנות העשה דיו"ט מדכ' מקרא קודש ועמשכ"ל פכ"ט משבת ה' בס"ד ועי' פ"ו הט"ז ותקשה דא"כ כל ימות חוה"מ יהא הדין כביו"ט לחייב בכו"ע וזה לא שמענו ואולי משום דבכל יו"ט איכא עשה מיוחדת לכ"א ובחוה"מ הוא עשה כוללת לכולם א"כ הזהירה תורה על יו"ט יותר מחוה"מ ולכן אף דבר האבוד אסור וע"כ הם לבד נקראים קדוש ד' ודע דהוא מבואר מדברי רבינו דאיסור מלאכה בחוה"מ הוא משום הקרבת הקרבנות ועי' ירושלמי חגיגה שם ובמגילה פ"א ה"ו ובתוס' חגיגה י"ז ב' ופסחים נ' א' וצ"ל דאף דגם בע"פ אסור מה"ט במלאכה מ"מ קיל מחוה"מ דלא נקרא מקרא קודש ויעוי' בט"א למגילה כ"ב ב' שדעתו שגם ר"ח אסור במלאכה מה"ת מה"ט דהוא זמן הקרבת המוספים ולדברינו יש לגמגם קצת מדלא נקרא מקרא קודש ובחידושי הקשתי עליו בס"ד משבת כ"ד א' ע"ש ואכמ"ל:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ועורפין </b>
+<b> את העגלה. </b> מ' דהמדידה הוא תיכף ואין ממתינין על חוה"מ רק בעריפתה ועי' פ"ט מרוצח ה"ב שדעת רבינו דאחר המדידה הוא שקוברים את ההרוג והוא תמוה מאד נגד תלמוד ערוך בירושלמי פ"ט דסוטה ה' וכמו שתמהו שם הק"ע והפ"מ ואולי מקורו מהך דהכא מדל"א נמי ומודדים מכלל דהמדידה הוא תיכף בכדי שיוכלו לקוברו ורק העריפה אחרו עד חוה"מ אלא דג"ז א"א דהרי המדידה הי' עם ב"ד הגדול שבירושלים כמבואר ריש סנהדרין והעריפה עם זקני ב"ד שבאותה עיר וא"כ אחר שכבר נזדקקו ב"ד הגדול לבא מירושלים למדוד למה יניחו ב"ד שבעיר העריפה עד חוה"מ ובע"כ דעריפה דנקט הכא הוא כעריפת עגלה דבריש סנהדרין דכל מעשה העגלה קאמר וא"כ תמוהים ביותר דברי רבינו בה' רוצח שזכרנו ועמש"ש בס"ד:
+
+Halakhah 12
+
+<b>מי </b>
+<b> שנצרך ללות. </b> דבר נפלא שהשמיט רבינו "פרוסבולין" הנזכר במשנה שם להדיא בכלל כל המותרים לכותבן בחוה"מ וכמו שהעתיק גם המ"מ ושום א' מנו"כ לא העיר בזה ובאמת הקשה לשאול כ"א הרב הג' מ' צבי יהודה ז"ל דמה דבר האבוד הוא שנתיר לכתוב בחוה"מ מה"ט והרי שביעית אינה משמטת אלא בסופה וכערכין כ"ח ב' ושביעית פ"י וא"כ הרבה ריוח והצלה לפנינו אף מחוה"מ פסח עד סוף השנה והוא דבר רחוק מאוד שלא ישיג ע"י מי למסור דבריו ושטרותיו ואף שצריך לילך למה"י ואולי לא ישיג שם עדים הרי די כשימסור בע"פ והם יכתבו ויחתמו ועי' היטב בחו"מ סי' ס"ז ואולי אפ"ל דלא מהני משום דחיישינן שמא ימותו העדים עד אחר עבור ימות החג ועי' שבועות ל"ז ב' כה"ג א"כ י"ל דלפ"מ דקיי"ל דלמיתה דתרי ל"ח וגם למיתה דזמן מועט ל"ח עי' יומא י"ג א' וסוכה כ"ג ב' א"כ ליתא להיתר זה לכתוב בחוה"מ ומשנתינו כר"י אתיא ועמש"ל פ"ד מסוכה הט"ז בס"ד ועדיין צריך תלמוד בזה לעה"פ:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>[בכ"מ </b> שהרי יכול לספר במועד צ"ל לספר קודם המועד אסור לספר במועד וכ"א שם במהרי"ק]:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>במ"מ. </b> ומה "שכ'" כאן צ"ל ומה "שלא כתב" כאן:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>אבל </b>
+<b> מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג. </b> הוא כדעת ר' יהודא בפסחים ב' ב' וצ"ע מ"ט פ' דלא כראב"י שמשנתו קב ונקי ועמ"ש הכ"מ ספ"ב מבה"כ בכה"ג ובספרי הכללים מש"כ בדעת רבינו:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0c82217e20c84d5e7c8e7ae5c3a3039587ce760b
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,506 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Rest on a Holiday
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב
+merged
+https://www.sefaria.org/Benei_Binyamin_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_a_Holiday
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וימנע </b>
+<b> בשמחת יו"ט ולא יהא לו פנאי לאכול. </b> מזה ראינו טעם חדש לאיסור מלאכה ביו"ט דהוא שלא ימנע מלשמוח וילה"ר מזה לדברי אא"ז הלבו"ש ז"ל בא"ח סתקצ"ז דמי שמתענה ביו"ט אסור לו לבשל לאחרים ובדרושים כתבתי בס"ד סייעתא מקראי דפ' יוה"כ שמתחיל במלאכה ומסיים במלאכה ובאמצע אזהרת העינוי כי כל הנפש אשר לא תעונה ולשון כי אני מדוייק ולהאמור א"ש דבכל יו"ט כ' כל מלאכת עבודה ל"ת והיינו שלצורך או"נ הותר ורק מלאכת עבודה נאסר לז"א דביוה"כ כל מלאכה ל"ת לפי שכל הנפש אשר לת"ע ונכרתה א"כ ל"ש להתיר משום צרכי או"נ ובזה א"ש קו' התוס' מ"ק י"ד ב' ד"ה ממנעי ע"ש ונ"מ מזה א) דגם נשים חייבות בשמחה כאנשים ועי' שו"ת רע"א סי' א' ובהשמטות ב) דאף בר"ה שייך מצות שמחת יו"ט כמו בכל יו"ט ועי' שו"ת ש"א ובחידושי ריש ביצה ה"ר נחמדת מסוגיא דשם בס"ד ועמש"ל פ"ו הי"ז בס"ד:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>אינו </b>
+<b> לוקה כו'. </b> א' דמבשל נבילה וטריפה לוקה וע' לח"מ ובירושלמי פ"ז דשבת ופ"א דביצה דר"י ורשב"ל נחלקו בזה ולריו"ח אין לוקין וע' נוב"ק א"ח סכ"ט ובמש"ל פ"ה מיסוה"ת ה"ח בס"ד בשם הנו"ב א"ש קצת ואכמ"ל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>העומד </b>
+<b> עה"מ מעיו"ט. </b> עי' מ"מ ומש"ל פ"ו הט"ז ד"נ בזה בס"ד:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>[במ"מ. </b> או מעין מלאכתן הראשונה. ע' פכ"ה דשבת הי"ב דפ' רבינו כת"ק ומ"ט נקט המ"מ הכא כר"י ודו"ל דיו"ט חמיר לענין מוקצה טפי משבת ועי' חולין י"ד ב' דקרי לי' נולד]:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>[במ"מ </b> ד"ה וכן ברייתא שם צ"ל משנה פ"ב דבכורים ומייתי לה שם ועי' חולין פ"ג ב']:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ואם </b>
+<b> היתה עיסה טמאה. </b> נ"ל דבא למעט אם נטמאת קמח דאופין קב קב שלא לחייבה בחלה כלל ועי' צל"ח פסחים מ"ו א' ד"ה כיצד ויל"ע מענין זה בקו' הש"א שנדפס מחדש מכת"י בסוגיא דפסחים ל"ג א' דמ"ש תרומה מחלה וכתבתי בארוכה בחידושי בס"ד לישבה:
+<b>לא </b>
+<b> יבשל. </b> אולי נקט רבינו בכאן ל' בישול ולא אפיה ליישב קו' התוס' פסחים מ"ו א' מהא דממלאת אשה כל התנור פת וע"ל פ"ב הט"ז דנקט תרומה במקום חלה שבמשנה שם:
+<b>ששריפת </b>
+<b> קדשים שנטמאו מ"ע שנא' באש תשרף. </b> מבואר דעת רבינו דתרומה בכלל כל הקדשים שהוא מ"ע לשורפן כשנטמאו דגם תרומה קודש אקרי וכמ"ק כ"ח א' כתובות כ"ה א' קדושין ס"ט ב' יבמות ס"ח ב' ובכ"מ ולא כשי' רש"י דאף באכילת בהמה מתקיימת מצות ביעור ת"ט וע' תוס' שבת כ"ה א' ובתדב"א פי"ג מפורש להדיא כד' רבינו ותוס' ואולי הוא בכלל אין למדין מן האגדות:
+
+Halakhah 9
+
+<b>יניחנה </b>
+<b> עד הערב. </b> עי' נוב"ת חא"ח סי' צ"ו ובתו' מנחות מ"ו ב' ד"ה לפי ובט"א וק"א ר"ה ל' ב':
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עי' </b> השגת הראב"ד אבל כדברי רבינו מבואר להדיא בירושלמי פ"ה דביצה סוף ה"ב ד"א ואכ"מ:
+<b>הוציא </b> אש ביניהם דר"י וחכמים במכשירים אם דוחין יו"ט וכמדומני העיר בזה בגה"ש בירושלמי שם ואת"י כעת:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>עד </b>
+<b> שתכבה מאליו. </b> מיותר הוא וע' ח"ס חא"ח סי' קמ"ה מ"ש ע"ז:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>[עי' </b> מהרי"ק סי' קס"ה שתי' דהגמ' מק"ל כתנא הוא להס"ד דל"מ מוה"ש וא"כ לס"ל לב"ה להתיר משום שי"ט אבל להמסקנא דמוה"ש י"ל דמשום שי"ט שרי ב"ה אבל לענ"ד אאל"כ ממש"ל פ"ג ה"א שלא ישחוט אא"כ ה"ל ע"מ מבעו"י וא"כ לס"ל למסקנא דמותר וס"ל כגי' הרי"ף גם אח"כ לגרוס ולא היא וא"כ לא תי' כלום]:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>ואצ"ל </b>
+<b> ביו"ט. </b> מ' קצת דביו"ט תחומין דרבנן דאל"כ מאי ואצ"ל ועי' רש"י ותוס' וט"א חגיגה י"ז ב':
+
+Halakhah 15
+
+<b>[בהשגת </b> הראב"ד ואע"פ שא"ל לשואל ברירה צ"ל לשמואל ע"ש ל"ז ב']:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ואיסור </b>
+<b> זה מד"ס. </b> עי' באחרונים ר"ס תקכ"ז בדעת רבינו ובצל"ח פסחים מ"ה א':
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>[השגת </b> הראב"ד שייכה להלכה ה' ע' מ"מ]:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>[השגת </b> הראב"ד]. שהרי אדר ואייר. צל"ע למה נקט אייר דהא עצרת אינו חל באייר רק נ' יום לספירה וכמ"ש בירושלמי פ"ק דר"ה ה"ד וע"ש בתוס' י"ח א' ועי' שו"ת ח"ס חא"ח ס"ס קמ"ה ובחיו"ד סי' ר"נ וכבר כ"כ המפרש לקה"ח פ"ג הי"ב]:
+
+Halakhah 15
+
+<b>ולפיכך </b>
+<b> א"א. </b> בס' ת' אוח' בשם הגר"ז ז"ל מווילנא הקשה מביצה ו' א' והרי רב אשי נולד ביום שמת רבא כמ"ש בקדושין ע"ב ב' וא"כ אז כבר לא קידשו ע"פ הראיה ומ"מ עירב ע"ת ולא תי' כלום וכ"ה בצל"ח ע"ש ולפלא שלא העירו מגי' הבה"ג בפ"ג דסוכה שגם רבינו ז"ל נראה שהיה גורס כן כמש"ל בהקדמת החיבור בס"ד ואולי רחוק בעיניהם לומר שכבר הי' גדול בתורה בימי רבא דהא רבינא קרי ליה מר ועי' היטב ערובין ס"ג א' ונדרים ח' ב' ובק"נ שם ודו"ק ובחידושי לביצה כ' ליישב בא"א בשם אאמו"ר הגז"ל:
+
+Halakhah 16
+
+<b>כשם </b>
+<b> שמצוה לכבד את השבת ולענגה כך כל יו"ט שנאמר לקדוש ד' מכובד. </b> הרי לנו תלמוד ערוך בפי רבינו דגם ביו"ט איכא מצות עונג כמו בשבת והאחרונים האריכו בזה עי' פנ"י וצל"ח ספ"ד דביצה ובשעה"מ ה' מעשרות ומדוע לא הביאו דעת רבינו וכ"א הרה"ג מ' צבי יהודה תאומים ז"ל האבד"ק ראגאלי הביא ראיה מהימנא דליכא מצות עונג מהא דפסחים ס"ח ב' דאר"א הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם דכ' וקראת לשבת עונג מ' דביו"ט ליכא כלל מצות עונג ודפח"ח. אבל בתשובתי אליו כ' בס"ד דבר נכון לקיים דברי רבינו דבאמת צדקו דבריהם דאין יו"ט בכלל מצות עונג דכ' וקראת לשבת עונג ולא ליו"ט אבל באמת הוא שייך לפ' ב"ש וב"ה בביצה י"ב א' וע"ש ב' ב' דמבואר דלב"ה דס"ל איסור הכנה גם ביו"ט מיקרי שבת וא"כ שפיר הוה בכלל עונג ושם בפסחים דאמר הכל מודים קאי על ר"א דס"ל דשיו"ט רשות דמ"מ בשבת מודה ור"א הרי ס"ל בכ"מ כשיטת ב"ש כמ"ש בירושלמי פ"ה דתרומות וספ"ד דביצה ובשבת ק"ל ב' ע"ש בתוס' ובכ"מ א"כ ס"ל דיו"ט אינו בכלל שבת א"כ מה"ט שפיר לשיטתי' אין חיוב עונג ביו"ט כלל ובזה א"ש משנה דספ"ד דביצה וא"ש מה שגמגמו בה המפרשים ע"ד רבינו פ"ב ה"ט מה שנקט יו"ט ובמשנה קתני שבת דר"א לשיטתי' רק שבת קובע למעשר ולדידן אף יו"ט וכמוש"ל בפ"ה ממעשר ה"כ בס"ד אבל לדידן ודאי יו"ט בכלל אולם דברי רבינו עומדים לנגד זה דהא יליף מקרא דלקדוש ד' מכובד ולא מרישא דקרא מ' דלס"ל דיו"ט בכלל שבת אבל נ"ל האמת יורה דרכו דחסר כאן בדברי רבינו דהרי מתחיל ממצות כיבוד ועונג ומסיים רק מקרא דכיבוד א"ו דאה"נ דצ"ל שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ד' מכובד ומש"כ שכל יו"ט קרוי מ"ק הוא לראיה על שחייבין בכיבוד יו"ט כמו בשבת וכך הסברא נותנת ומחייבת לקרות קדוש ד' לשבת לבד וע"ז הוסיף דלכל יו"ט הוא קורא קדוש ד' כמו לשבת וא"ש הכל בס"ד. אך קשה לי ע"ד רבינו משבת קי"ט א' דא"ל ר"ג לר"ה מ"ד ולקדוש ד' מכובד וא"ל זה יוה"כ שא"ב אכילה ושתיה כבדהו בכסות נקיה וא"כ נדרש קרא ליוה"כ ולא ליו"ט כלל וצ"ל דאה"נ דקאי גם על יוה"כ אבל הוא מיתורא דקרא דהל"ל וקראת לשבת ולקדוש ד' עונג ומכובד א"ו דאיכא יום א' שאין בו עונג אלא כיבוד ולז"א שהוא יוה"כ ועדיין צ"ע וגם מה שהשמיט רבינו בה' יוה"כ הא דכבדהו בכ"נ. ועמש"כ בחבורי סדרי מועדות בס"ד ועי' שו"ת ח"ס חא"ח סקס"ח [ועי' מה שנדפס בשמי בקובץ יג"ת באריכות בס"ד]:
+<b>וכל </b>
+<b> המבזה אה"מ. </b> לפי הענין פירשה רבינו ז"ל הך בזיון שאינו מכבדו בשמחת יו"ט וע' פ"ג דאבות מי"א שי"מ לעניין עשיית מלאכה וערשב"ם פסחים קי"ח א' וראיה ברורה לרבינו ז"ל מירושלמי פסחים פ"ו סוף ה"ב עש"ה שמבואר להדיא דלענין שמחה מיירי ולפמש"ל פ"א ה"ה בס"ד י"ל דהכל ענין א' הוא:
+<b>[כאילו </b>
+<b> נטפל לע"ז. </b> צע"ק שלא כ' רבינו כאן הא דאבות פ"ג שאלחעה"ב ועי' פ"ג מתשובה הי"ד]:
+
+Halakhah 17
+
+<b>ז' </b>
+<b> ימי הפסח כו' אע"פ שהשמחה כו'. </b> מל' זה הוא סתירה להסוברים דגם בר"ה איכא מצות שמחה וע"ל פ"ד הכ"ה הלואת יו"ט כו' ובסוגיא דשבת קמ"ח ב' מאי דפריך ממשנה דשביעית דמבואר להדיא דאף בר"ה שייך מצות שמחה והיא ראיה נפלאה וכמש"כ בס"ד בחיבורי שו"ת אה"ד ח"ב. ובכ"ז דברי רבינו בכאן מוקשים ועמש"ל פ"א ה"ה בס"ד ואם כי הדברים נכונים מכ"ז הוא רק לחומרא דלקולא מנ"ל לחדש לדרוש טעד"ק אחרי דקיי"ל דל"ד טעד"ק ובזה י"ל הרבה ומבואר בס"ד אצלינו שם:
+
+Halakhah 18
+
+<b>כיצד </b>
+<b> הקטנים כו'. </b> ירושלמי פסחים פ"י ה"א וגם בתוספתא שם פ"י וע"ש בע"ב והאנשים אוכלים בשר ושותים יין למעט "נשים" משתיית יין כמ"ש בכתובות ס"ה א':
+<b>ושמחה </b>
+<b> כזו כו' שנאמר פרש חגיכם </b> ר"ל מדל"כ חגי ד' וכמבואר בדחז"ל ע"פ חדשיכם ומועדיכם ועי' רפ"ה מדעות ודא ודא א' היא:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הואיל </b>
+<b> ונקרא מ"ק וה"ה זמן חגיגה במקדש [אסור] בעשיית מלאכה כו'. </b> לפ"ז הוא מ"ע שלא לעשות מלאכה בחוה"מ לפי שיטת רבינו דבכל יו"ט העשה הוא מדכתיב מקרא קודש והוא כשי' ר' יונתן בחגיגה י"ח א' דמשום שקרוי מ"ק אסור בע"מ ע"ש ונ"ל דמזה היא שלמד רבינו למנות העשה דיו"ט מדכ' מקרא קודש ועמשכ"ל פכ"ט משבת ה' בס"ד ועי' פ"ו הט"ז ותקשה דא"כ כל ימות חוה"מ יהא הדין כביו"ט לחייב בכו"ע וזה לא שמענו ואולי משום דבכל יו"ט איכא עשה מיוחדת לכ"א ובחוה"מ הוא עשה כוללת לכולם א"כ הזהירה תורה על יו"ט יותר מחוה"מ ולכן אף דבר האבוד אסור וע"כ הם לבד נקראים קדוש ד' ודע דהוא מבואר מדברי רבינו דאיסור מלאכה בחוה"מ הוא משום הקרבת הקרבנות ועי' ירושלמי חגיגה שם ובמגילה פ"א ה"ו ובתוס' חגיגה י"ז ב' ופסחים נ' א' וצ"ל דאף דגם בע"פ אסור מה"ט במלאכה מ"מ קיל מחוה"מ דלא נקרא מקרא קודש ויעוי' בט"א למגילה כ"ב ב' שדעתו שגם ר"ח אסור במלאכה מה"ת מה"ט דהוא זמן הקרבת המוספים ולדברינו יש לגמגם קצת מדלא נקרא מקרא קודש ובחידושי הקשתי עליו בס"ד משבת כ"ד א' ע"ש ואכמ"ל:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ועורפין </b>
+<b> את העגלה. </b> מ' דהמדידה הוא תיכף ואין ממתינין על חוה"מ רק בעריפתה ועי' פ"ט מרוצח ה"ב שדעת רבינו דאחר המדידה הוא שקוברים את ההרוג והוא תמוה מאד נגד תלמוד ערוך בירושלמי פ"ט דסוטה ה' וכמו שתמהו שם הק"ע והפ"מ ואולי מקורו מהך דהכא מדל"א נמי ומודדים מכלל דהמדידה הוא תיכף בכדי שיוכלו לקוברו ורק העריפה אחרו עד חוה"מ אלא דג"ז א"א דהרי המדידה הי' עם ב"ד הגדול שבירושלים כמבואר ריש סנהדרין והעריפה עם זקני ב"ד שבאותה עיר וא"כ אחר שכבר נזדקקו ב"ד הגדול לבא מירושלים למדוד למה יניחו ב"ד שבעיר העריפה עד חוה"מ ובע"כ דעריפה דנקט הכא הוא כעריפת עגלה דבריש סנהדרין דכל מעשה העגלה קאמר וא"כ תמוהים ביותר דברי רבינו בה' רוצח שזכרנו ועמש"ש בס"ד:
+
+Halakhah 12
+
+<b>מי </b>
+<b> שנצרך ללות. </b> דבר נפלא שהשמיט רבינו "פרוסבולין" הנזכר במשנה שם להדיא בכלל כל המותרים לכותבן בחוה"מ וכמו שהעתיק גם המ"מ ושום א' מנו"כ לא העיר בזה ובאמת הקשה לשאול כ"א הרב הג' מ' צבי יהודה ז"ל דמה דבר האבוד הוא שנתיר לכתוב בחוה"מ מה"ט והרי שביעית אינה משמטת אלא בסופה וכערכין כ"ח ב' ושביעית פ"י וא"כ הרבה ריוח והצלה לפנינו אף מחוה"מ פסח עד סוף השנה והוא דבר רחוק מאוד שלא ישיג ע"י מי למסור דבריו ושטרותיו ואף שצריך לילך למה"י ואולי לא ישיג שם עדים הרי די כשימסור בע"פ והם יכתבו ויחתמו ועי' היטב בחו"מ סי' ס"ז ואולי אפ"ל דלא מהני משום דחיישינן שמא ימותו העדים עד אחר עבור ימות החג ועי' שבועות ל"ז ב' כה"ג א"כ י"ל דלפ"מ דקיי"ל דלמיתה דתרי ל"ח וגם למיתה דזמן מועט ל"ח עי' יומא י"ג א' וסוכה כ"ג ב' א"כ ליתא להיתר זה לכתוב בחוה"מ ומשנתינו כר"י אתיא ועמש"ל פ"ד מסוכה הט"ז בס"ד ועדיין צריך תלמוד בזה לעה"פ:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>[בכ"מ </b> שהרי יכול לספר במועד צ"ל לספר קודם המועד אסור לספר במועד וכ"א שם במהרי"ק]:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>במ"מ. </b> ומה "שכ'" כאן צ"ל ומה "שלא כתב" כאן:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>אבל </b>
+<b> מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג. </b> הוא כדעת ר' יהודא בפסחים ב' ב' וצ"ע מ"ט פ' דלא כראב"י שמשנתו קב ונקי ועמ"ש הכ"מ ספ"ב מבה"כ בכה"ג ובספרי הכללים מש"כ בדעת רבינו:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cd48fbaaece1bb25f6021f669e99981e9d186f80
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,925 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Sabbath
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות שבת
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות שבת
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שביתה </b>
+<b> בשביעי ממלאכה מ"ע היא שנאמר וביוה"ש תשבות. </b> כ"כ ג"כ התוס' שבת ע' א' ד"ה אבל דזהו עשה דשבת וע"ש במהר"ם לובלין קל"ב ב'. שלא זכר דברי התוס' ויבינו. ומסתברא כן דלא גרע מיו"ט לפ"מ דקיי"ל שבתון עשה הוא ומ"ש הוא ז"ל מזכור ושמור ז"א דלקידוש היום קאי כמ"ש בברכות כ' ב'. וכפ' רבינו ספכ"ט. שו"מ בהקובץ מש"כ בזה. ונ"ל מה שהוסיף רבינו ממלאכה דבאמת גם מדיבור צריך לשבות כמש"ל פכ"ד ה"ד ובירושלמי פט"ו ה"ב דשבת דרש ר"א שבת ל"ד שבות כ"ד. מה הקב"ה שבת ממאמר א"ל אתה שבות ממאמר וזה דייק וגריס לכתוב שהשביתה ממלאכה הוא מ"ע מה"ת ומהדיבור היא ודו"ק:
+
+Halakhah 2
+
+<b>[במ"מ </b> ומהם בפ' תולין לוקין מ"מ מדרבנן. לא נמצא לפנינו ל' זה ואולי צ"ל חולין קמ"א ב'. ע"ש או דכוונתו למ"ש רב יוסף בשבת קל"ח א'. דחייב וא' אביי מדרבנן ויו"נ דכוונתו למש"ש קל"ח ב'. דא' שם אלא מעתה שרבב בגלימא ה"נ דחייב וס"ל דאינו רק מדרבנן דהא דסייאנא תניא שם רק אסור וכן העתיק באמת המ"מ פכ"ב הל"א ל' דמחייב ולא כהגרי"ב שהגיה בגמ' דאסור]:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אלא </b>
+<b> ע"י גדולי ישראל וחכמיהם. </b> עי' כ"מ. אך בירושלמי פט"ז ה"ח וביומא פ"ח ה"ה. מ' כפשטות ד' רבינו ע"ש ובש"ק:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>[בתו"ד </b> הכ"מ וא"כ מוטב לעשות הוצאה ע"י שינוי כו'. צ"ע דהא מוסיף באיסור הוצאה בהוצאת הכלי ואף שהוא כלאחר יד מ"מ שבות הוה ומ"ל שבות זה משבות דסחיטה והרי בדאוריי' אסור להרבות בשיעור ע"ל ה"ח בכ"מ וה"נ בשבותים ואולי זהו מב' מיני מלאכות. ודכוותה בדאורייתא חייב עכאו"א משא"כ במרבה בשיעור ה"ל כב' זיתי חלב בהעלם א'. וה"נ בשני שבותים ודו"ק]. ולי בנו ותלמידו נראה דתלי בפלוגתת הראשונים המובא בטושו"ע א"ח סי' שי"א אם הוצאת המת לכרמלית צריך ככר ותינוק. או טוב למעט בהוצאה מלעבור על שבות בטלטול. ושיטת רבינו ספכ"ו מ' דלמעט בהוצאה עדיף כמש"כ הרמב"ן ז"ל לדעתו בס' תה"א ומובא בטור שם וא"כ הוא קצת סתירה:
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>[ה"ל </b> לכ"מ להקדים דבריו בהלכה י"א במש"ש וחותכין את הטבור ע"ש]:
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>ואצ"ל </b>
+<b> במלחמת מצוה. </b> עי' כ"מ מד' הירושלמי ומדברי רבינו ל"מ כן דאפילו לכתחלה מותר. ובאמת צ"ע דכיון דאלקיי"ש מהי תיתי יותר להתחיל בשבת והרי פק"נ עצמה אינה רק דחוי אצל שבת כמש"ל:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>וכ"ז </b>
+<b> שמצטמק לו הוא יפה לו.</b> לו"מ מרבותינו ה"א דענין מצטמק ויפה לו הוא אף אם אינו יפה בטעם רק שהוא יפה לבריאות ג"כ מיקרי מצטמק ויפה לו שאסור מה"ט דשמא יחתה. ואדרבה יש לחוש יותר מהטוב לבריאות ואם הוא מתוק לחיך. כמש"ל פ"ד מדיעות דהוא המובחר וחילא דידי מהא דמיבעיא לן מכלל דביצים מצומקות יפה להן נינהו אין דאר"ח פ"א נתארחתי אני ואבא למק"א והביאו לנו ביצים מצומקות כעוזרדין וכו'. ולכאורה מאי ראי' היא והלא חיך אוכל יטעם. אבל להאמור נ"ל דהס' הוא אם הוא יפה לבריאות ולזה הביא מר' חנינא בר' חמא שהיה רופא כמ"ש ביומא מ"ט א. וידע שהוא טוב לבריאות ובירושלמי הגי' אני ואבא והוא ר' חנינא ואף שמסיים שם בירושלמי וטעמן יפה. יל"פ ג"כ יפה לבריאות ע' כה"ג לר"ח ב"ח עצמו בברכות מ' א'. וע"ש מ"ד ב'. נ"א א'. שבת קנ"א סע"ב. ובכ"מ בל' חז"ל יפה שהכוונה טוב לבריאות. ונ"ל דמ"ש בשבת ע"ז ב'. כוס יפה ומפרש כוס של ברכה הוא ג"כ מה"ט דכוס של ברכה מצטרף לטובה ולא לרעה פסחים ק"ט ב'. וע"ש בפסחים ק"ח ב'. ברשב"ם ד"ה אר"י [אך לרבינו שכל כוס של ברכה בכלל ול"ד בהמ"ז אאל"כ]:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>[במ"מ </b> ד"ה ואין או השליך בתוכו אבר חי. זהו ג"כ פשיטא דה"ה מבשל להאבר החי וכמש"ל ד"ה ודע וצע"ק]:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>[אלא </b>
+<b> זה חובה א' אנשים וא' נשים. </b> ע"ל פ"ג משב"ע ה"י] ור"ל דמשם מוכח כן דהוא חובה אף אם א"צ לאכילתו מהא דצריך להדליק ביוה"כ שחל בשבת. ול"נ די"ל ג"כ בק"ו מקידוש היום עי' מגילה כ"ז ב'. פ"א מכרה כיפה שבראשה והביאה לי יין לקה"י וא"כ ק"ו לנר דנר עדיף מקה"י. ועי' בפ"ז מחו"מ דמבואר בד' כוסות הדין כן מהמשנה והרי קידוש היום הוא מד' כוסות וק"ו לנר וכן ילה"ר מהא דאין מדליקין בעטרן מפני כה"ש שמא יניחנו ויצא. מ' דאף בלא סעודה הדין כן דהא קיי"ל דיכול להתפלל ש"ש בע"ש כמש"ל פ"ג מתפלה ה' אך מרש"י שם מ' דמשום סעודה הוא שצריך נר לשבת ע"ש ואולי ס"ל דאף שמתפלל מ"מ אסור לאכול עד הלילה. וע' או"ח סרס"ז ובמג"א שם וע"ל פכ"ט הי"א וכמש"ל ה"י דחובה לישב אצל הנר מ' אף שכבר אכל ומוכרח כן מדנר ביתו עדיף והרי יכול הוא לאכול מבעו"י או להשלים סעודת הלילה למחר. עי' תוס' פסחים ק"א א'. ד"ה ובקידושא ואולי יסבור רש"י ז"ל דאין הלכה כרשב"א בפסחים נ"ג סע"ב. ורבינו פ' כן ע"פ הירושלמי שם שמבואר ההלכה כוותי' ואה"נ לרש"י דאם אוכל מבעו"י הדלקתן הוא רשות וי"ל בזה רב ור"ה לשיטתייהו עי' היטב בגמ' כ"ה ב'. ובברכות כ"ז א' ב'. ופסחים ק"א א'. והדבר מובן להמעיין היטב:
+<b>וחייב </b>
+<b> לברך. </b> מש"כ הגהמ"י מד' ירושלמי פ' הרואה ועי' הקובץ. ואני לא מצאתי שם דבר לפנינו:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>[עי' </b> לח"מ ובימיו לא נדפס שטמ"ק לכתובות ואנחנו זכינו לאורו. ושם דף י"ג מביא דברי ר"ת דבאמת לא חזרו כלל חכמי ישראל ע"ש והובא בהגהות הגרע"א ז"ל בפסחים צ"ד ב'. ובזה א"ש ד' רש"י ספ"ב דפסחים ע"ש בהרא"ש]:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מפני </b>
+<b> שהוא מוקצה. </b> לפז"ק דלא פריך מידי בפסחים י"א א'. די"ל דהתם הוא איסור דאורייתא משא"כ הכא במוקצה דרבנן לא חששו כ"כ. ואולי י"ל דבאיסורי שבת דחמירי שאני. עמש"ל פ"ב ממילה ה"י בס"ד. וי"ל דפריך לריו"ח בערובין פ"ו ב'. אולם דברי רבינו הם ע"פ הירושלמי ע"ש פ"ב ה"ד שמבואר הטעם משום מוקצה. וע"ש בגה"ש:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>[חל </b>
+<b> מו"ש. </b> עי' לח"מ פ"א מחו"מ ה"ז ד"ה אבל]:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מה </b> שתמה הכ"מ ע"ד הרמ"ך דדברי רבינו מבוארים במשנה תמוה דבמשנה אינו מבואר כלל שאסור גם לישראל אחר רק תוס' כ"כ ואולי ר"ל דכמו כן יל"פ גם בדעת רבינו אלא דלהלן בהלכה כ"ג מבואר להדיא דאסור אף לאחר:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עי' </b> כ"מ ובט"ז סשכ"ה סק"ז הקשה זה מעצמו ותי' משום דשיל"מ ואולי ס"ל להרמ"ך כתוס' ערובין מ"ה ב'. דבערוב הקילו ועי' ביצה ל"ט א'. והארכתי במקומו בס"ד:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>[בכ"מ </b> ואפשר שטעמו כו' עי' כ"מ ספ"ד מבכורות מה שרמז לת' הרשב"א סש"א. ומש"כ א"נ החמירו בספיקו ע"ל פ"ג ה"י וכר"מ וצ"ע]:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b>
+<b> העוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר. </b> ע' מ"מ ועש"ה בגמ'. וע' ירושלמי פ"ז כ"ח א' א'. שם כל שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>המעמר </b>
+<b> אוכלים. </b> עי' מ"מ ובש"ק פ"ז כ"ט א' ד"ה כו' ועי' כ"מ מ"ש בשם הרמ"ך תמוה מאד ששתק לו דהא רבינו ז"ל לשיטתי' שפסק כריב"ב. ע"ל פ"א מערובין ה"ט ושם הוא לדעת ר"ש:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>וכן </b>
+<b> השוחק תבלין. </b> תלמוד ערוך הוא בירושלמי פ"ז כ"ט א':
+
+Halakhah 16
+
+<b>ואין </b>
+<b> גיבול באפר. </b> עי' השגת הראב"ד ונלה"ר לשי' רבינו ממש"ל פכ"ג הי"ד דאין מקדשין מי חטאת בשבת משום שבות ות"ל דה"ל מלאכה גמורה דהא קידוש מ"ח היא נתינת אפר ע"ג מים כמבואר בכ"מ וא"כ ה"ל מלאכה גמורה א"ו כדברי רבינו. אולם באמת לא הראינו נו"כ מקורו ובל"ס הוא באיזה ברייתא שאין אתנו ומיהו י"ל בנקל בכ"א:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ואם </b>
+<b> היתה יבשה חותכה אף בכלי ועובד עבודה. </b> מ' דמיירי רק בכהן העובד. ונראה שהוא עפ"ד הירושלמי דא' שם משום קלקול פייסות ע"ש בערובין ולא כדברי הש"ך שם ועי' גר"ש פסחים פ"ו ה"א:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>וכן </b>
+<b> הקולע. </b> ירושלמי ספ"י ר"ח בשם ריו"ח הקולע שלש נימין באדם חייב משום אורג. ועי' תוס' צ"ד ב'. ד"ה וכו':
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אבל </b>
+<b> אם תפר יותר מב' תפירות. </b> לא הראו נו"כ מקור לזה ועי' ח"ס חא"ח סי' א':
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>והיה </b>
+<b> הוא רודף כו'. </b> עי' מג"א סשט"ז סק"ד דבא"א אינו חייב ויל"ע דה"ל ב' שעשאוה. וצ"ל דאה"נ רבינו לשיטתי' בפ"א ה"ז כסמ"ש דלא כר"ש ולר"ש באמת פטור:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>המפרק </b>
+<b> דוכסוסטוס. </b> לכאורה ה"ל לחייב גם משום קורע ע"ל פ"ז הי"א. ואולי מה שהיא מתולדתו מחובר ל"ש משום קורע וצ"ע:
+<b>[או </b>
+<b> המרככו בידו.</b> ע"ל פכ"ג ה"י שכ' המרכך בשמן חייב וחידוש של"כ כן ד"ז]:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>המעביר </b>
+<b> דיו ע"ג סקרא. </b> עי' מ"מ ואפ"ל דר"י א"ל לר"ל וכי מפני שאנו מדמין נ"מ וע"ש ברש"י שכ' להביא חולין לעזרה ואזיל לשי' דס"ל חובע"ז דאורייתא. עי' נזיר כ"ט א'. ור"ל ס"ל דרבנן ע"ש וא"כ גם לרבינו לשי' דס"ל דאו' עי' בפ"ב משחיטה ע"כ פסק שלא להביא ועי' שבת ע"א א' מ"ד בין לקולא בין לחומר' ע"ש ברש"י ושם לר"ל קיימינן ויל"ע בכ"מ לענין ס' בהבאת קרבן. וע' ירוש' פי"ב ה"ד:
+
+Halakhah 17
+
+<b>הרושם </b>
+<b> כו' וצורות. </b> ירושלמי פ"א כ"ט ב'. ע"ש להדיא כן:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>לפיכך </b>
+<b> יצאו ב"א כדי שלא ימותו. </b> כ"כ רבינו להשמיענו שלא יטעו ח"ו שלא לצאת בכדי שיוכלו לכבות משום פ"נ שלהם וקרוב לזה עי' מנחות ס"ד א' ויומא פ"ד ב' וע"ל פ"ב הט"ז קיי"ל דלכתחלה ח"ו לעשות כן והעושה כן ה"ז מחלל שבת גמור בשאט נפש:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>לא </b> זכר רבינו דצריך ששים רבוא להיות רה"ר. עי' מ"מ וזה לי קרוב (לארבעה) [לארבעים] שנה הבאתי ראיה מהא דערובין ו' ב'. ד"א רבא שם על מחוזא אלמלי דלתותי' נעולות בלילה חייבין עליה משום רה"ר ומחוזא בבבל היא והרי אמרו בברכות נ"ט א'. אין אוכלסא בבבל ואין אוכלסא פחות מס"ר כמבואר בברכות נ"ח א'. ואיך משכ"ל רה"ר בבבל או דל"צ תנאי זה לרה"ר כשי' רבינו. והיא ראיה נפלאה תלי"ת. וכאאמו"ר הנז"ל הקשה להסוברים דבזה"ז ליכא רה"ר. איך נפרש גזירה דשמא יעבירנו לבטל מצות שופר ולולב דאורייתא משום גזירה דרבנן ושפת"י. ואחז"ר הראני כ"א הרה"ג זצ"ל שבס' גאון יעקב על ערובין שנדפס מחדש הביא ראייתו מערובין שם בשם מר"ן הגר"א ז"ל ועד בשחק שחדשתי זאת בילדותי בטרם נדפס הגאון יעקב ושמחתי על חלקי שהייתי בר מזלי' בזה:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אצטבא </b>
+<b> שבין העמודים. </b> עי' מ"מ ובש"ק פ"א ה"א ד"ה (סטטיות) [סמטיות]:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>השמיט </b> רבינו דאם הוא רובו אפילו פחות מב"ס אסור לטלטל בכולו דהמיעוט שלא נזרע בטל לגבי רובא וה"ל ככולו נזרע ונעשה יותר מב"ס כדאי' בגמ' וצ"ע. ועי' מג"א סשס"ח סקי"א:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>[במ"מ] </b> ופסקו בהלכות כר"נ. בגמ' מוכח דהלכה כר"נ מהא דכיפה דבסמוך ה"כ ע"ש:
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>והוא </b>
+<b> שלא נתכוון. </b> עי' ירושלמי רפי"ט ורפ"ו דפסחים במה שנחלקו ר"א ור"ס. ופריך שם ויביאוהו ע"י חולה כו' וצ"ל משום מצוה שאני ואולי אפי' לדעת שרי דל"ש לקנוס כשעושה משום מצוה. עי' גיטין נ"ג א'. וע"כ אפשר אפילו לכתחילה ומכ"ש במקום הקרבת קרבן וצע"ק:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>[אלא </b>
+<b> בב' לחיים או בפס ד' ומשהו. </b> צ"ל אלא בב' לחיים ומשהו או בפס ד' ע"ל ה"ז כנ"ל] [ומ"ש הכ"מ ה"ז וכ"כ הרשב"א. ע"ש בתשובה סי' תר"א שלא כ' כלל ד"ז. ונ"ל שצ"ל "והטעם" והכ"מ הביא רק דהרשב"א ס"ל כשי' רבינו ומש"כ והטעם הוא לפרש כוונת המאמר אין מבוי ניתר בלו"ק כו' דאם אין בתים וחצרות פתוחין לתוכו דינו כחצר. ולא נימא דבעי צוה"פ כמבוי מפולש וזה מ' שם ברשב"א ודו"ק]:
+
+Halakhah 9
+
+<b>[אם </b>
+<b> אין בפתחו ג"ט. </b> פי' שהוא מתקצר הרוחב וכלה לצד רוח רביעית לר"ה עד פחות מג' אצ"כ אבל בג' צריך לחי או קורה]:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ואפילו </b>
+<b> באיסורי הנייה ע"ז עצמה. </b> ירושלמי פ"ג ה' א'. וע"ש בש"ק [מ"ש המ"מ בסוף ההלכה בשם הרשב"א כתבו כבר רבינו עצמו בהכ"ב]:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>היתה </b>
+<b> א' למטה. </b> עי' ש"ק פ"א דערובין ה"ג:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מה </b> שחקר המל"מ. אם ח"ש אסור בשאר איסורי תורה. נ"ל דראייתו משבת ע"ד אינו מוכרחת לומר דשם הוא מדאורייתא עש"ה וע' פי' התוספתא עטור בכורים פ"ד דביצה שה"ר משם דאינו אלא משום שבות. אולם בהגהותי לא"ח סש"מ כ' בס"ד דט"ס הוא בתוספתא וא"ר כלל וכמש"כ בתשובה בס"ד להוכיח ממקומות רבות בדחז"ל דאף בכל אסו"ת ח"ש אסור מדאור' ואכמ"ל:
+
+Halakhah 2
+
+<b>וחלב </b>
+<b> טמאה כדי לכחול עין א'. </b> ירושלמי שם:
+<b>[כדי </b>
+<b> לסוך אצבע קטנה. </b> עי' רש"י ע"ז ב' ד"ה אבר]:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>המוציא </b>
+<b> אזוב. </b> ירושלמי פ"ח ה"ב וכבר העיר בזה הש"ק:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>עי' </b> מ"מ מש"כ לרש"י דרך אחרת. אולם רבינו כ"כ ע"פ הירושלמי כמש"ש הש"ק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..23042d08ab50cdedf8668ecb1b51f1931acc80af
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,928 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Sabbath
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות שבת
+merged
+https://www.sefaria.org/Benei_Binyamin_on_Mishneh_Torah,_Sabbath
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות שבת
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שביתה </b>
+<b> בשביעי ממלאכה מ"ע היא שנאמר וביוה"ש תשבות. </b> כ"כ ג"כ התוס' שבת ע' א' ד"ה אבל דזהו עשה דשבת וע"ש במהר"ם לובלין קל"ב ב'. שלא זכר דברי התוס' ויבינו. ומסתברא כן דלא גרע מיו"ט לפ"מ דקיי"ל שבתון עשה הוא ומ"ש הוא ז"ל מזכור ושמור ז"א דלקידוש היום קאי כמ"ש בברכות כ' ב'. וכפ' רבינו ספכ"ט. שו"מ בהקובץ מש"כ בזה. ונ"ל מה שהוסיף רבינו ממלאכה דבאמת גם מדיבור צריך לשבות כמש"ל פכ"ד ה"ד ובירושלמי פט"ו ה"ב דשבת דרש ר"א שבת ל"ד שבות כ"ד. מה הקב"ה שבת ממאמר א"ל אתה שבות ממאמר וזה דייק וגריס לכתוב שהשביתה ממלאכה הוא מ"ע מה"ת ומהדיבור היא ודו"ק:
+
+Halakhah 2
+
+<b>[במ"מ </b> ומהם בפ' תולין לוקין מ"מ מדרבנן. לא נמצא לפנינו ל' זה ואולי צ"ל חולין קמ"א ב'. ע"ש או דכוונתו למ"ש רב יוסף בשבת קל"ח א'. דחייב וא' אביי מדרבנן ויו"נ דכוונתו למש"ש קל"ח ב'. דא' שם אלא מעתה שרבב בגלימא ה"נ דחייב וס"ל דאינו רק מדרבנן דהא דסייאנא תניא שם רק אסור וכן העתיק באמת המ"מ פכ"ב הל"א ל' דמחייב ולא כהגרי"ב שהגיה בגמ' דאסור]:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אלא </b>
+<b> ע"י גדולי ישראל וחכמיהם. </b> עי' כ"מ. אך בירושלמי פט"ז ה"ח וביומא פ"ח ה"ה. מ' כפשטות ד' רבינו ע"ש ובש"ק:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>[בתו"ד </b> הכ"מ וא"כ מוטב לעשות הוצאה ע"י שינוי כו'. צ"ע דהא מוסיף באיסור הוצאה בהוצאת הכלי ואף שהוא כלאחר יד מ"מ שבות הוה ומ"ל שבות זה משבות דסחיטה והרי בדאוריי' אסור להרבות בשיעור ע"ל ה"ח בכ"מ וה"נ בשבותים ואולי זהו מב' מיני מלאכות. ודכוותה בדאורייתא חייב עכאו"א משא"כ במרבה בשיעור ה"ל כב' זיתי חלב בהעלם א'. וה"נ בשני שבותים ודו"ק]. ולי בנו ותלמידו נראה דתלי בפלוגתת הראשונים המובא בטושו"ע א"ח סי' שי"א אם הוצאת המת לכרמלית צריך ככר ותינוק. או טוב למעט בהוצאה מלעבור על שבות בטלטול. ושיטת רבינו ספכ"ו מ' דלמעט בהוצאה עדיף כמש"כ הרמב"ן ז"ל לדעתו בס' תה"א ומובא בטור שם וא"כ הוא קצת סתירה:
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>[ה"ל </b> לכ"מ להקדים דבריו בהלכה י"א במש"ש וחותכין את הטבור ע"ש]:
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>ואצ"ל </b>
+<b> במלחמת מצוה. </b> עי' כ"מ מד' הירושלמי ומדברי רבינו ל"מ כן דאפילו לכתחלה מותר. ובאמת צ"ע דכיון דאלקיי"ש מהי תיתי יותר להתחיל בשבת והרי פק"נ עצמה אינה רק דחוי אצל שבת כמש"ל:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>וכ"ז </b>
+<b> שמצטמק לו הוא יפה לו.</b> לו"מ מרבותינו ה"א דענין מצטמק ויפה לו הוא אף אם אינו יפה בטעם רק שהוא יפה לבריאות ג"כ מיקרי מצטמק ויפה לו שאסור מה"ט דשמא יחתה. ואדרבה יש לחוש יותר מהטוב לבריאות ואם הוא מתוק לחיך. כמש"ל פ"ד מדיעות דהוא המובחר וחילא דידי מהא דמיבעיא לן מכלל דביצים מצומקות יפה להן נינהו אין דאר"ח פ"א נתארחתי אני ואבא למק"א והביאו לנו ביצים מצומקות כעוזרדין וכו'. ולכאורה מאי ראי' היא והלא חיך אוכל יטעם. אבל להאמור נ"ל דהס' הוא אם הוא יפה לבריאות ולזה הביא מר' חנינא בר' חמא שהיה רופא כמ"ש ביומא מ"ט א. וידע שהוא טוב לבריאות ובירושלמי הגי' אני ואבא והוא ר' חנינא ואף שמסיים שם בירושלמי וטעמן יפה. יל"פ ג"כ יפה לבריאות ע' כה"ג לר"ח ב"ח עצמו בברכות מ' א'. וע"ש מ"ד ב'. נ"א א'. שבת קנ"א סע"ב. ובכ"מ בל' חז"ל יפה שהכוונה טוב לבריאות. ונ"ל דמ"ש בשבת ע"ז ב'. כוס יפה ומפרש כוס של ברכה הוא ג"כ מה"ט דכוס של ברכה מצטרף לטובה ולא לרעה פסחים ק"ט ב'. וע"ש בפסחים ק"ח ב'. ברשב"ם ד"ה אר"י [אך לרבינו שכל כוס של ברכה בכלל ול"ד בהמ"ז אאל"כ]:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>[במ"מ </b> ד"ה ואין או השליך בתוכו אבר חי. זהו ג"כ פשיטא דה"ה מבשל להאבר החי וכמש"ל ד"ה ודע וצע"ק]:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>[אלא </b>
+<b> זה חובה א' אנשים וא' נשים. </b> ע"ל פ"ג משב"ע ה"י] ור"ל דמשם מוכח כן דהוא חובה אף אם א"צ לאכילתו מהא דצריך להדליק ביוה"כ שחל בשבת. ול"נ די"ל ג"כ בק"ו מקידוש היום עי' מגילה כ"ז ב'. פ"א מכרה כיפה שבראשה והביאה לי יין לקה"י וא"כ ק"ו לנר דנר עדיף מקה"י. ועי' בפ"ז מחו"מ דמבואר בד' כוסות הדין כן מהמשנה והרי קידוש היום הוא מד' כוסות וק"ו לנר וכן ילה"ר מהא דאין מדליקין בעטרן מפני כה"ש שמא יניחנו ויצא. מ' דאף בלא סעודה הדין כן דהא קיי"ל דיכול להתפלל ש"ש בע"ש כמש"ל פ"ג מתפלה ה' אך מרש"י שם מ' דמשום סעודה הוא שצריך נר לשבת ע"ש ואולי ס"ל דאף שמתפלל מ"מ אסור לאכול עד הלילה. וע' או"ח סרס"ז ובמג"א שם וע"ל פכ"ט הי"א וכמש"ל ה"י דחובה לישב אצל הנר מ' אף שכבר אכל ומוכרח כן מדנר ביתו עדיף והרי יכול הוא לאכול מבעו"י או להשלים סעודת הלילה למחר. עי' תוס' פסחים ק"א א'. ד"ה ובקידושא ואולי יסבור רש"י ז"ל דאין הלכה כרשב"א בפסחים נ"ג סע"ב. ורבינו פ' כן ע"פ הירושלמי שם שמבואר ההלכה כוותי' ואה"נ לרש"י דאם אוכל מבעו"י הדלקתן הוא רשות וי"ל בזה רב ור"ה לשיטתייהו עי' היטב בגמ' כ"ה ב'. ובברכות כ"ז א' ב'. ופסחים ק"א א'. והדבר מובן להמעיין היטב:
+<b>וחייב </b>
+<b> לברך. </b> מש"כ הגהמ"י מד' ירושלמי פ' הרואה ועי' הקובץ. ואני לא מצאתי שם דבר לפנינו:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>[עי' </b> לח"מ ובימיו לא נדפס שטמ"ק לכתובות ואנחנו זכינו לאורו. ושם דף י"ג מביא דברי ר"ת דבאמת לא חזרו כלל חכמי ישראל ע"ש והובא בהגהות הגרע"א ז"ל בפסחים צ"ד ב'. ובזה א"ש ד' רש"י ספ"ב דפסחים ע"ש בהרא"ש]:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מפני </b>
+<b> שהוא מוקצה. </b> לפז"ק דלא פריך מידי בפסחים י"א א'. די"ל דהתם הוא איסור דאורייתא משא"כ הכא במוקצה דרבנן לא חששו כ"כ. ואולי י"ל דבאיסורי שבת דחמירי שאני. עמש"ל פ"ב ממילה ה"י בס"ד. וי"ל דפריך לריו"ח בערובין פ"ו ב'. אולם דברי רבינו הם ע"פ הירושלמי ע"ש פ"ב ה"ד שמבואר הטעם משום מוקצה. וע"ש בגה"ש:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>[חל </b>
+<b> מו"ש. </b> עי' לח"מ פ"א מחו"מ ה"ז ד"ה אבל]:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מה </b> שתמה הכ"מ ע"ד הרמ"ך דדברי רבינו מבוארים במשנה תמוה דבמשנה אינו מבואר כלל שאסור גם לישראל אחר רק תוס' כ"כ ואולי ר"ל דכמו כן יל"פ גם בדעת רבינו אלא דלהלן בהלכה כ"ג מבואר להדיא דאסור אף לאחר:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עי' </b> כ"מ ובט"ז סשכ"ה סק"ז הקשה זה מעצמו ותי' משום דשיל"מ ואולי ס"ל להרמ"ך כתוס' ערובין מ"ה ב'. דבערוב הקילו ועי' ביצה ל"ט א'. והארכתי במקומו בס"ד:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>[בכ"מ </b> ואפשר שטעמו כו' עי' כ"מ ספ"ד מבכורות מה שרמז לת' הרשב"א סש"א. ומש"כ א"נ החמירו בספיקו ע"ל פ"ג ה"י וכר"מ וצ"ע]:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b>
+<b> העוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר. </b> ע' מ"מ ועש"ה בגמ'. וע' ירושלמי פ"ז כ"ח א' א'. שם כל שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>המעמר </b>
+<b> אוכלים. </b> עי' מ"מ ובש"ק פ"ז כ"ט א' ד"ה כו' ועי' כ"מ מ"ש בשם הרמ"ך תמוה מאד ששתק לו דהא רבינו ז"ל לשיטתי' שפסק כריב"ב. ע"ל פ"א מערובין ה"ט ושם הוא לדעת ר"ש:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>וכן </b>
+<b> השוחק תבלין. </b> תלמוד ערוך הוא בירושלמי פ"ז כ"ט א':
+
+Halakhah 16
+
+<b>ואין </b>
+<b> גיבול באפר. </b> עי' השגת הראב"ד ונלה"ר לשי' רבינו ממש"ל פכ"ג הי"ד דאין מקדשין מי חטאת בשבת משום שבות ות"ל דה"ל מלאכה גמורה דהא קידוש מ"ח היא נתינת אפר ע"ג מים כמבואר בכ"מ וא"כ ה"ל מלאכה גמורה א"ו כדברי רבינו. אולם באמת לא הראינו נו"כ מקורו ובל"ס הוא באיזה ברייתא שאין אתנו ומיהו י"ל בנקל בכ"א:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ואם </b>
+<b> היתה יבשה חותכה אף בכלי ועובד עבודה. </b> מ' דמיירי רק בכהן העובד. ונראה שהוא עפ"ד הירושלמי דא' שם משום קלקול פייסות ע"ש בערובין ולא כדברי הש"ך שם ועי' גר"ש פסחים פ"ו ה"א:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>וכן </b>
+<b> הקולע. </b> ירושלמי ספ"י ר"ח בשם ריו"ח הקולע שלש נימין באדם חייב משום אורג. ועי' תוס' צ"ד ב'. ד"ה וכו':
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אבל </b>
+<b> אם תפר יותר מב' תפירות. </b> לא הראו נו"כ מקור לזה ועי' ח"ס חא"ח סי' א':
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>והיה </b>
+<b> הוא רודף כו'. </b> עי' מג"א סשט"ז סק"ד דבא"א אינו חייב ויל"ע דה"ל ב' שעשאוה. וצ"ל דאה"נ רבינו לשיטתי' בפ"א ה"ז כסמ"ש דלא כר"ש ולר"ש באמת פטור:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>המפרק </b>
+<b> דוכסוסטוס. </b> לכאורה ה"ל לחייב גם משום קורע ע"ל פ"ז הי"א. ואולי מה שהיא מתולדתו מחובר ל"ש משום קורע וצ"ע:
+<b>[או </b>
+<b> המרככו בידו.</b> ע"ל פכ"ג ה"י שכ' המרכך בשמן חייב וחידוש של"כ כן ד"ז]:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>המעביר </b>
+<b> דיו ע"ג סקרא. </b> עי' מ"מ ואפ"ל דר"י א"ל לר"ל וכי מפני שאנו מדמין נ"מ וע"ש ברש"י שכ' להביא חולין לעזרה ואזיל לשי' דס"ל חובע"ז דאורייתא. עי' נזיר כ"ט א'. ור"ל ס"ל דרבנן ע"ש וא"כ גם לרבינו לשי' דס"ל דאו' עי' בפ"ב משחיטה ע"כ פסק שלא להביא ועי' שבת ע"א א' מ"ד בין לקולא בין לחומר' ע"ש ברש"י ושם לר"ל קיימינן ויל"ע בכ"מ לענין ס' בהבאת קרבן. וע' ירוש' פי"ב ה"ד:
+
+Halakhah 17
+
+<b>הרושם </b>
+<b> כו' וצורות. </b> ירושלמי פ"א כ"ט ב'. ע"ש להדיא כן:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>לפיכך </b>
+<b> יצאו ב"א כדי שלא ימותו. </b> כ"כ רבינו להשמיענו שלא יטעו ח"ו שלא לצאת בכדי שיוכלו לכבות משום פ"נ שלהם וקרוב לזה עי' מנחות ס"ד א' ויומא פ"ד ב' וע"ל פ"ב הט"ז קיי"ל דלכתחלה ח"ו לעשות כן והעושה כן ה"ז מחלל שבת גמור בשאט נפש:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>לא </b> זכר רבינו דצריך ששים רבוא להיות רה"ר. עי' מ"מ וזה לי קרוב (לארבעה) [לארבעים] שנה הבאתי ראיה מהא דערובין ו' ב'. ד"א רבא שם על מחוזא אלמלי דלתותי' נעולות בלילה חייבין עליה משום רה"ר ומחוזא בבבל היא והרי אמרו בברכות נ"ט א'. אין אוכלסא בבבל ואין אוכלסא פחות מס"ר כמבואר בברכות נ"ח א'. ואיך משכ"ל רה"ר בבבל או דל"צ תנאי זה לרה"ר כשי' רבינו. והיא ראיה נפלאה תלי"ת. וכאאמו"ר הנז"ל הקשה להסוברים דבזה"ז ליכא רה"ר. איך נפרש גזירה דשמא יעבירנו לבטל מצות שופר ולולב דאורייתא משום גזירה דרבנן ושפת"י. ואחז"ר הראני כ"א הרה"ג זצ"ל שבס' גאון יעקב על ערובין שנדפס מחדש הביא ראייתו מערובין שם בשם מר"ן הגר"א ז"ל ועד בשחק שחדשתי זאת בילדותי בטרם נדפס הגאון יעקב ושמחתי על חלקי שהייתי בר מזלי' בזה:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אצטבא </b>
+<b> שבין העמודים. </b> עי' מ"מ ובש"ק פ"א ה"א ד"ה (סטטיות) [סמטיות]:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>השמיט </b> רבינו דאם הוא רובו אפילו פחות מב"ס אסור לטלטל בכולו דהמיעוט שלא נזרע בטל לגבי רובא וה"ל ככולו נזרע ונעשה יותר מב"ס כדאי' בגמ' וצ"ע. ועי' מג"א סשס"ח סקי"א:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>[במ"מ] </b> ופסקו בהלכות כר"נ. בגמ' מוכח דהלכה כר"נ מהא דכיפה דבסמוך ה"כ ע"ש:
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>והוא </b>
+<b> שלא נתכוון. </b> עי' ירושלמי רפי"ט ורפ"ו דפסחים במה שנחלקו ר"א ור"ס. ופריך שם ויביאוהו ע"י חולה כו' וצ"ל משום מצוה שאני ואולי אפי' לדעת שרי דל"ש לקנוס כשעושה משום מצוה. עי' גיטין נ"ג א'. וע"כ אפשר אפילו לכתחילה ומכ"ש במקום הקרבת קרבן וצע"ק:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>[אלא </b>
+<b> בב' לחיים או בפס ד' ומשהו. </b> צ"ל אלא בב' לחיים ומשהו או בפס ד' ע"ל ה"ז כנ"ל] [ומ"ש הכ"מ ה"ז וכ"כ הרשב"א. ע"ש בתשובה סי' תר"א שלא כ' כלל ד"ז. ונ"ל שצ"ל "והטעם" והכ"מ הביא רק דהרשב"א ס"ל כשי' רבינו ומש"כ והטעם הוא לפרש כוונת המאמר אין מבוי ניתר בלו"ק כו' דאם אין בתים וחצרות פתוחין לתוכו דינו כחצר. ולא נימא דבעי צוה"פ כמבוי מפולש וזה מ' שם ברשב"א ודו"ק]:
+
+Halakhah 9
+
+<b>[אם </b>
+<b> אין בפתחו ג"ט. </b> פי' שהוא מתקצר הרוחב וכלה לצד רוח רביעית לר"ה עד פחות מג' אצ"כ אבל בג' צריך לחי או קורה]:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ואפילו </b>
+<b> באיסורי הנייה ע"ז עצמה. </b> ירושלמי פ"ג ה' א'. וע"ש בש"ק [מ"ש המ"מ בסוף ההלכה בשם הרשב"א כתבו כבר רבינו עצמו בהכ"ב]:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>היתה </b>
+<b> א' למטה. </b> עי' ש"ק פ"א דערובין ה"ג:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מה </b> שחקר המל"מ. אם ח"ש אסור בשאר איסורי תורה. נ"ל דראייתו משבת ע"ד אינו מוכרחת לומר דשם הוא מדאורייתא עש"ה וע' פי' התוספתא עטור בכורים פ"ד דביצה שה"ר משם דאינו אלא משום שבות. אולם בהגהותי לא"ח סש"מ כ' בס"ד דט"ס הוא בתוספתא וא"ר כלל וכמש"כ בתשובה בס"ד להוכיח ממקומות רבות בדחז"ל דאף בכל אסו"ת ח"ש אסור מדאור' ואכמ"ל:
+
+Halakhah 2
+
+<b>וחלב </b>
+<b> טמאה כדי לכחול עין א'. </b> ירושלמי שם:
+<b>[כדי </b>
+<b> לסוך אצבע קטנה. </b> עי' רש"י ע"ז ב' ד"ה אבר]:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>המוציא </b>
+<b> אזוב. </b> ירושלמי פ"ח ה"ב וכבר העיר בזה הש"ק:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>עי' </b> מ"מ מש"כ לרש"י דרך אחרת. אולם רבינו כ"כ ע"פ הירושלמי כמש"ש הש"ק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dbb4057606359d91f83f0954c327922a6e75cacd
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,305 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות קידוש החודש
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות קידוש החודש
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כך </b>
+<b> אמרו חכמים הראה לו הקב"ה. </b> מנחות כ"ט א' ובמדרשים בכ"מ:
+
+Halakhah 2
+
+<b>ונאמר </b>
+<b> לחדשי השנה חדשים א"מ. </b> מגילה ה' א'. וע"ש ברש"י:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אלא </b>
+<b> לב"ד הדבר מסור. </b> ע"י לח"מ וע' ביצה ה' ב':
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b>
+<b> מחשבין. </b> ברכות ס"ג ב' סנהדרין י"א ב' וירושלמי פ"ו דנדרים ה"י דסנהדרין ה"ב: ואם עברו וקבעו לא עבד כלום. ע"ש בברכות ובירושלמי שו"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וכל </b>
+<b> הפסול לעדות מד"ס. </b> כמש"כ במשחק בקוביא:
+
+Halakhah 2
+
+<b>דין </b>
+<b> תורה שאין מדקדקין בעה"ח. </b> ירושלמי ר"ה פ"ג:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ואח"כ </b>
+<b> כו'. </b> עי' סנהדרין מ"א ע"ב. ובנידה ל"ח ע"א שופרא כו' פרש"י דהיו תוקעים בשופר להודיע מתי הוא ר"ח. וחידוש של"נ כאן ועי' גיטין ס' ב' פי' אחר בשיפורא:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>בין </b>
+<b> אנוסים. </b> עי' הגה"מ. ולכאורה ה"צ לפרש דהכוונה אנוסים כמ"ש בגמ' כ' א' מאיימין על העדים:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ואין </b>
+<b> עולין לסעודה זו פחות מעשרה. </b> ירושלמי מגילה פ"ד ה"ד. אין קה"ח פחות מעשרה:
+<b>וזו </b>
+<b> היא סעודת מצוה של עה"ח האמורה בכ"מ. </b> ירושלמי מגילה פ"א ה"ו. ופ"ח דסנהדרין ה"ב. ובבבלי שם ע"א ב':
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>ואם </b>
+<b> הוצרכו ב"ד. </b> עי' מה"פ על הירושלמי מגילה פ"א ה"ב:
+
+Halakhah 18
+
+<b>יראה </b>
+<b> לי. </b> עמש"כ בחיבורי תשובה מיראה על כל "יראה לי" שבדברי רבינו בחיבורו זה מש"ש בס"ד:
+
+Halakhah 19
+
+<b>הרי </b>
+<b> אלו מאיימין עד שלא תתקיים ההזמה ויתקדש החודש בזמנו. </b> מכלל הן א"ש לאו. שאם נתקיימה כבר ההזמה שוב אין מקדשין. וז"ש בפ"ב ה"ב דאין מדקדקין ב"ק בעה"ח וה"ז מקודש. מיירי כשכבר נתקדש החודש. וע"ש בלח"מ בסוף ה"א בפרקין שנתקשה בזה בחנם בממכ"ת:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ומ"מ </b>
+<b> מוסיפין שנאמר שמור כו'. </b> ירושלמי שקלים פ"א ה"ב ועי' תוס' סנהדרין י"ב א' וצע"ק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>מפני </b>
+<b> גליות ישראל שנעקרו ממקום. </b> לא זכר רבינו לעשות פסחיהם כמש"ש רש"י ז"ל ח' ב' במקומו ונראה עפמ"ש כאאמו"ר הגז"ל ליישב בזה מה שהשמיט רבינו הא דר"א בפסחים ח' ב' דמי שא"ל קרקע א"ע לרגל. וא"כ תקשה מברייתא זו ולזה הוסיף רש"י לעשות פסחיהם דנהי דפטורים מראיה מ"מ בפסח חייבים. אבל רבינו י"ל דס"ל כתוס' פסחים ג' ב' דמי שפטור מראיה פטור מפסח. א"כ שפיר השמיט הך דר' אמי שהיא נגד ברייתא זו עכ"ד פי צדיק יהגה חכמה. ואני בחיבורי הארכתי בס"ד בענין זה וקנה מקומו בה' חגיגה איה"ש:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כיצד </b>
+<b> יאמר ראש ב"ד הגדול לפו"פ מסנהדרין היו מזומנים כו'. </b> ק"ק לפ"ז מעובדא דשמואל הקטן ע"ש י"א א' דא"כ לא הי' שואל מי הוא שעלה שלא ברשות ע"ש וצ"ל שמתחילה הוא מצוה רק לשלשה. ועל השנים ויותר שמוסיפין זה אינו אלא בידיעת הנשיא בפרט וע"ש בירושלמי:
+
+Halakhah 10
+
+<b>וצריך </b>
+<b> שיהא [ראש] ב"ד הגדול מכלל ז'. </b> נראה טעם הדבר שלא יהא ב"ד שקול ובלא דעתו אינם כלום כמש"ל:
+<b>ובעה"ש </b>
+<b> מתחילין מן הצד כו'. </b> ירושלמי ר"ה פ"ב ה"ה וסנהד' פ"ה ה"ב:
+
+Halakhah 11
+
+<b>מלך </b>
+<b> מפני חיילותיו ומלחמותיו כו' או שלא לעבר. </b> הגר"י ברלין ז"ל תמה בהגהותיו מאיזה טעם ירצה המלך שלא לעבר ע"ש ברש"י סנהדרין י"ח ב' ואולם נ"ל דהדבר נכון מאוד כשנבין מה שרבינו נ"ל הוסיף לכתוב חיילותיו "ומלחמותיו" ולד' רש"י מה ענין מלחמות לזה. אבל הדבר מתבאר עפמש"כ בתורה כי יקח אשה חדשה כו' נקי יהי' לביתו שנה אחת ושימח את אשתו ולפ"ז ירצה שפיר המלך שלא לעבר השנה כשיצרך למלחמה לחלוץ אנשים לצבא והרי החתן שנה הראשונה לא יעבור עליו לכל דבר. א"כ יפסיד המלך חודש שלם בכל רבבות חיילותיו אם ימצאו ביניהם. מי אשר נשא אשה חדשה. לז"כ רבינו חיילותיו ומלחמותיו ר"ל לעבר מפני חיילותיו ושלא לעבר מפני מלחמותיו וז"ב. כאממו"ר הגז"ל בגליון וטהורים אמרי נועם. ולפי דרכינו למדנו דכוונה זו מתחשבת עם העיבור י"ג חודש. וידועים ביה ספיקת הפוס' בכ"מ בזה ומצוה זו נוהגת גם בזה"ז כמש"כ במק"א בס"ד. ראיה נפלא לזה ממ"ק ט' ב' ולא כאחרים שכ' דבזה"ז אינה כלל. אך זהו רק הנהוג בדיני ישראל ולא בדבר השייך לחוקי המדינה בזה הלכה רווחת בישראל דינא דמלכותא דינא ואסור לזוז זיז כ"ש ח"ו מה שהוא נגד חוקי הממשלה יר"ה כנודע:
+
+Halakhah 12
+
+<b>מש"כ </b> המפרש שהוקש קה"ח לעה"ש לא נמצא בשו"מ ד"ז וכמדומני דס' ש"ש על השאילתות כבר עמד בזה:
+
+Halakhah 13
+
+<b>יש </b>
+<b> לב"ד לחשוב ולקבוע. </b> מהא דר"ע שעיבר ג' שנים זא"ז עי' סנהדרין י"ב א' ועש"ה בירושלמי ופ"ו דנדרים:
+
+Halakhah 14
+
+<b>ואם </b>
+<b> עברוה ביום ל' כו'. </b> ע"ש בגמ' דאיכא מ"ד דאין מקדשין:
+
+Halakhah 15
+
+<b>עי' </b> השגת הראב"ד ובש"ק שקלים פ"א ה"ב ובנדרים פ"ט ה"ח ומש"כ בתשובה מיראה בס"ד:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>יו"ט </b>
+<b> של ר"ה. </b> בירושלמי בפ"ג מערובין א' דכבר היתה זאת תקנת הנביאים דר"ה ב' יו"ט הם וע' בנין אריאל ובצל"ח ברכות רפ"ד אם בכל ר"ח היתה התקנה כן. ובט"א על ר"ה נמצא סתירה בדברי עצמו עי' חי' רע"א א"ח ס"ס ק"ח:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מפי </b>
+<b> השמועה למדו ימים אתה כו'. </b> מגילה ה' א' וע"ש בפרש"י ובס' ט"א:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e0d07b39fcd174fbd06d3aa3692ef632099478cd
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,308 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות קידוש החודש
+merged
+https://www.sefaria.org/Benei_Binyamin_on_Mishneh_Torah,_Sanctification_of_the_New_Month
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות קידוש החודש
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כך </b>
+<b> אמרו חכמים הראה לו הקב"ה. </b> מנחות כ"ט א' ובמדרשים בכ"מ:
+
+Halakhah 2
+
+<b>ונאמר </b>
+<b> לחדשי השנה חדשים א"מ. </b> מגילה ה' א'. וע"ש ברש"י:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אלא </b>
+<b> לב"ד הדבר מסור. </b> ע"י לח"מ וע' ביצה ה' ב':
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b>
+<b> מחשבין. </b> ברכות ס"ג ב' סנהדרין י"א ב' וירושלמי פ"ו דנדרים ה"י דסנהדרין ה"ב: ואם עברו וקבעו לא עבד כלום. ע"ש בברכות ובירושלמי שו"ש:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וכל </b>
+<b> הפסול לעדות מד"ס. </b> כמש"כ במשחק בקוביא:
+
+Halakhah 2
+
+<b>דין </b>
+<b> תורה שאין מדקדקין בעה"ח. </b> ירושלמי ר"ה פ"ג:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ואח"כ </b>
+<b> כו'. </b> עי' סנהדרין מ"א ע"ב. ובנידה ל"ח ע"א שופרא כו' פרש"י דהיו תוקעים בשופר להודיע מתי הוא ר"ח. וחידוש של"נ כאן ועי' גיטין ס' ב' פי' אחר בשיפורא:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>בין </b>
+<b> אנוסים. </b> עי' הגה"מ. ולכאורה ה"צ לפרש דהכוונה אנוסים כמ"ש בגמ' כ' א' מאיימין על העדים:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ואין </b>
+<b> עולין לסעודה זו פחות מעשרה. </b> ירושלמי מגילה פ"ד ה"ד. אין קה"ח פחות מעשרה:
+<b>וזו </b>
+<b> היא סעודת מצוה של עה"ח האמורה בכ"מ. </b> ירושלמי מגילה פ"א ה"ו. ופ"ח דסנהדרין ה"ב. ובבבלי שם ע"א ב':
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>ואם </b>
+<b> הוצרכו ב"ד. </b> עי' מה"פ על הירושלמי מגילה פ"א ה"ב:
+
+Halakhah 18
+
+<b>יראה </b>
+<b> לי. </b> עמש"כ בחיבורי תשובה מיראה על כל "יראה לי" שבדברי רבינו בחיבורו זה מש"ש בס"ד:
+
+Halakhah 19
+
+<b>הרי </b>
+<b> אלו מאיימין עד שלא תתקיים ההזמה ויתקדש החודש בזמנו. </b> מכלל הן א"ש לאו. שאם נתקיימה כבר ההזמה שוב אין מקדשין. וז"ש בפ"ב ה"ב דאין מדקדקין ב"ק בעה"ח וה"ז מקודש. מיירי כשכבר נתקדש החודש. וע"ש בלח"מ בסוף ה"א בפרקין שנתקשה בזה בחנם בממכ"ת:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ומ"מ </b>
+<b> מוסיפין שנאמר שמור כו'. </b> ירושלמי שקלים פ"א ה"ב ועי' תוס' סנהדרין י"ב א' וצע"ק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>מפני </b>
+<b> גליות ישראל שנעקרו ממקום. </b> לא זכר רבינו לעשות פסחיהם כמש"ש רש"י ז"ל ח' ב' במקומו ונראה עפמ"ש כאאמו"ר הגז"ל ליישב בזה מה שהשמיט רבינו הא דר"א בפסחים ח' ב' דמי שא"ל קרקע א"ע לרגל. וא"כ תקשה מברייתא זו ולזה הוסיף רש"י לעשות פסחיהם דנהי דפטורים מראיה מ"מ בפסח חייבים. אבל רבינו י"ל דס"ל כתוס' פסחים ג' ב' דמי שפטור מראיה פטור מפסח. א"כ שפיר השמיט הך דר' אמי שהיא נגד ברייתא זו עכ"ד פי צדיק יהגה חכמה. ואני בחיבורי הארכתי בס"ד בענין זה וקנה מקומו בה' חגיגה איה"ש:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כיצד </b>
+<b> יאמר ראש ב"ד הגדול לפו"פ מסנהדרין היו מזומנים כו'. </b> ק"ק לפ"ז מעובדא דשמואל הקטן ע"ש י"א א' דא"כ לא הי' שואל מי הוא שעלה שלא ברשות ע"ש וצ"ל שמתחילה הוא מצוה רק לשלשה. ועל השנים ויותר שמוסיפין זה אינו אלא בידיעת הנשיא בפרט וע"ש בירושלמי:
+
+Halakhah 10
+
+<b>וצריך </b>
+<b> שיהא [ראש] ב"ד הגדול מכלל ז'. </b> נראה טעם הדבר שלא יהא ב"ד שקול ובלא דעתו אינם כלום כמש"ל:
+<b>ובעה"ש </b>
+<b> מתחילין מן הצד כו'. </b> ירושלמי ר"ה פ"ב ה"ה וסנהד' פ"ה ה"ב:
+
+Halakhah 11
+
+<b>מלך </b>
+<b> מפני חיילותיו ומלחמותיו כו' או שלא לעבר. </b> הגר"י ברלין ז"ל תמה בהגהותיו מאיזה טעם ירצה המלך שלא לעבר ע"ש ברש"י סנהדרין י"ח ב' ואולם נ"ל דהדבר נכון מאוד כשנבין מה שרבינו נ"ל הוסיף לכתוב חיילותיו "ומלחמותיו" ולד' רש"י מה ענין מלחמות לזה. אבל הדבר מתבאר עפמש"כ בתורה כי יקח אשה חדשה כו' נקי יהי' לביתו שנה אחת ושימח את אשתו ולפ"ז ירצה שפיר המלך שלא לעבר השנה כשיצרך למלחמה לחלוץ אנשים לצבא והרי החתן שנה הראשונה לא יעבור עליו לכל דבר. א"כ יפסיד המלך חודש שלם בכל רבבות חיילותיו אם ימצאו ביניהם. מי אשר נשא אשה חדשה. לז"כ רבינו חיילותיו ומלחמותיו ר"ל לעבר מפני חיילותיו ושלא לעבר מפני מלחמותיו וז"ב. כאממו"ר הגז"ל בגליון וטהורים אמרי נועם. ולפי דרכינו למדנו דכוונה זו מתחשבת עם העיבור י"ג חודש. וידועים ביה ספיקת הפוס' בכ"מ בזה ומצוה זו נוהגת גם בזה"ז כמש"כ במק"א בס"ד. ראיה נפלא לזה ממ"ק ט' ב' ולא כאחרים שכ' דבזה"ז אינה כלל. אך זהו רק הנהוג בדיני ישראל ולא בדבר השייך לחוקי המדינה בזה הלכה רווחת בישראל דינא דמלכותא דינא ואסור לזוז זיז כ"ש ח"ו מה שהוא נגד חוקי הממשלה יר"ה כנודע:
+
+Halakhah 12
+
+<b>מש"כ </b> המפרש שהוקש קה"ח לעה"ש לא נמצא בשו"מ ד"ז וכמדומני דס' ש"ש על השאילתות כבר עמד בזה:
+
+Halakhah 13
+
+<b>יש </b>
+<b> לב"ד לחשוב ולקבוע. </b> מהא דר"ע שעיבר ג' שנים זא"ז עי' סנהדרין י"ב א' ועש"ה בירושלמי ופ"ו דנדרים:
+
+Halakhah 14
+
+<b>ואם </b>
+<b> עברוה ביום ל' כו'. </b> ע"ש בגמ' דאיכא מ"ד דאין מקדשין:
+
+Halakhah 15
+
+<b>עי' </b> השגת הראב"ד ובש"ק שקלים פ"א ה"ב ובנדרים פ"ט ה"ח ומש"כ בתשובה מיראה בס"ד:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>יו"ט </b>
+<b> של ר"ה. </b> בירושלמי בפ"ג מערובין א' דכבר היתה זאת תקנת הנביאים דר"ה ב' יו"ט הם וע' בנין אריאל ובצל"ח ברכות רפ"ד אם בכל ר"ח היתה התקנה כן. ובט"א על ר"ה נמצא סתירה בדברי עצמו עי' חי' רע"א א"ח ס"ס ק"ח:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מפי </b>
+<b> השמועה למדו ימים אתה כו'. </b> מגילה ה' א' וע"ש בפרש"י ובס' ט"א:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ce9f1ebd8214ec2be10b4e0452a88ecda2897dcb
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,200 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ומחנכין </b>
+<b> הקטנים לקרות. </b> עי' מ"מ ולא נתבאר שם דצריך לחנכו רק דיכול להוציא ואולי ר"ל דמדמוציאו מכלל דאיכא חיובא דרבנן בזה ומוציא לאחרים החייבין מדרבנן משא"כ אם ליכא חיובא כלל ודאי לא מצי מפיק. אולם בירושלמי פ"ב ה"ד. מבואר דריב"ל הוה מכנס בניו וב"ב. מ' דצריך לחנכן. והל"ל גם לקטנות. וי"ל. ועי' מג"א סשמ"ג:
+<b>וגרים </b>
+<b> ועבדים משוחררים. </b> לא נזכר ח"ע וחב"ח וכבר תמה בזה מרן הגר"א ז"ל סי' תרפ"ז וצ"ע:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>בזמן </b>
+<b> שי"ל לישראל מלכות. </b> בזה א"ש דברי רש"י ב' א'. ד"ה בזה"ז א"ש דר"ע בזה"ז הוה. ואש"ק הרשב"א עליו וע"ש בט"א:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>וקורא </b>
+<b> אותה גדול עם הקטן ואפילו בציבור. </b> נ"ל דרבינו מפרש שזה הוא ש"א ר' יהודה אני קריתיה למעלה מר"ט (וכן רבי למעלה מר"י) לפ"מ דקיי"ל דבמגילה אפילו עשרה קוראים כאחת דהואיל וחביבה יהבי דעתייהו כמש"ל. ע"כ היה סבור שהוא היה העיקר ג"כ כמו הגדולים. אבל באמת אינו כן דעת השומעים היה על הגדולים הקוראים ולא עליהם. יותר נ"ל דמקור ד' רבינו מירושלמי פ"ב ה"ד. דבתר ד' ר"י וחכמים "אמרינן" מכאן ואילך נהגו "הרובים" לקרותה בבהכנ"ס ויפרש רבינו "הרובים" ר"ל ילדים וכמ"ש בבבלי חולין כ' א'. וקבלו "הרובים" את תשובתם והיינו ילדים. כדמתרגמינן רביא (ע' סוכה ה' ב'.) וז"ש שנהגו הרובים בבהכנ"ס. בצירוף אחרים גדולים. וי"ל מזה מוכח דמחנכין הקטנים. דאל"כ למה יניחום לבלבל השומעים וע' ירושלמי פ"ד ה"ד. עד שבאו הרובים ובטלום. א' שם מני הרובים תרגמיניא ואולי יל"פ גם הכא כן. וא"כ הוא להיפוך מדברי רבינו וי"ל עוד. והירושלמי הובא בתוס' ר"ה וחולין ובכ"מ:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>בהספד </b>
+<b> ותענית לכל אדם בכ"מ. </b> אולי מרבה אף לנשים. אך י"ל הכוונה לבני הכרכים ביום י"ד ולבני העיירות ביום ט"ו וכמש"ש ה' ב':
+
+Halakhah 14
+
+<b>אמרו </b>
+<b> חכמים כל העושה מלאכה. </b> פסחים נ' ב'. וכ"מ שיש בו נדנוד עבירה. כ"כ הגר"א ז"ל. וצע"ק דבת"צ הוא נדנוד עבירה משא"כ כאן. הרי לא קבלו עליהם. וי"ל קצת עם מש"ל פ"א מיו"ט ה"ה בס"ד:
+<b>אם </b>
+<b> חלקו מעות לאביונים ביום קריאתם יצאו. </b> מ' קצת דמנות לרעהו לא יצא. ועמש"כ בחיבורי סד"מ קונ' דברי הפורים בס"ד:
+<b>מ"ש </b> המ"מ. מפני לשון המשנה שאמר מותרין אבל לא חייבין. ע"ש בפה"מ לרבינו:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>כל </b>
+<b> סה"נ וסה"כ עתידים לבטל. </b> עי' ירושלמי פ"א ה"ה. והוא כדברי רשב"ל. ועי' שו"ת הרשב"א סצ"ג. ועי' בבלי נדרים כ"ב. א'. ודו"ק:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>עד </b>
+<b> שכתשו זתים. </b> עי' ר"ן פ"ב דשבת ובפר"ח ריש ה' חנוכה באורך:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b>
+<b> שחייב. </b> לא כ' רבינו שמחנכין לקטנים וכמש"כ במגילה בפ"א ה"א. וע"ל פ"ד ה"ט. ובכללא דכל שחייבין אינו כלל קטן. ע"ל פ"ז מסוכה הי"ט. ואולי דהתם הוא דאורייתא והכא דרבנן לגמרי. ורמז לזה עי' חגיגה ו' א' ועי' בא"ח סי' תרע"ז ובמג"א שם:
+
+Halakhah 5
+
+<b>כדרך </b>
+<b> שמברכין על המגילה. </b> מדוע לא זכר בכאן גם נר חנוכה דעסקינן בה כמש"ל פ"ד:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>סימן </b>
+<b> להם שנותיו של אהרן. </b> ירושלמי פט"ז דשבת ועי' מ"מ:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצותה </b>
+<b> שיהא כל בית ובית כו'. </b> עי' גליא מסכת אריכות בביאור דברי רבינו ז"ל. וקרוב לדבריו כוונתי ג"א בס"ד ועדיפא מיניה כמו שמשמע מל' רבינו בהך דאכסנאי חייב בנ"ח ועי"ש. וכבר נדפס בשמי ד"ז בס"ד:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1a4dc69f689196d0868d4ec8a7254dada7d20293
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,203 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה
+merged
+https://www.sefaria.org/Benei_Binyamin_on_Mishneh_Torah,_Scroll_of_Esther_and_Hanukkah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ומחנכין </b>
+<b> הקטנים לקרות. </b> עי' מ"מ ולא נתבאר שם דצריך לחנכו רק דיכול להוציא ואולי ר"ל דמדמוציאו מכלל דאיכא חיובא דרבנן בזה ומוציא לאחרים החייבין מדרבנן משא"כ אם ליכא חיובא כלל ודאי לא מצי מפיק. אולם בירושלמי פ"ב ה"ד. מבואר דריב"ל הוה מכנס בניו וב"ב. מ' דצריך לחנכן. והל"ל גם לקטנות. וי"ל. ועי' מג"א סשמ"ג:
+<b>וגרים </b>
+<b> ועבדים משוחררים. </b> לא נזכר ח"ע וחב"ח וכבר תמה בזה מרן הגר"א ז"ל סי' תרפ"ז וצ"ע:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>בזמן </b>
+<b> שי"ל לישראל מלכות. </b> בזה א"ש דברי רש"י ב' א'. ד"ה בזה"ז א"ש דר"ע בזה"ז הוה. ואש"ק הרשב"א עליו וע"ש בט"א:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>וקורא </b>
+<b> אותה גדול עם הקטן ואפילו בציבור. </b> נ"ל דרבינו מפרש שזה הוא ש"א ר' יהודה אני קריתיה למעלה מר"ט (וכן רבי למעלה מר"י) לפ"מ דקיי"ל דבמגילה אפילו עשרה קוראים כאחת דהואיל וחביבה יהבי דעתייהו כמש"ל. ע"כ היה סבור שהוא היה העיקר ג"כ כמו הגדולים. אבל באמת אינו כן דעת השומעים היה על הגדולים הקוראים ולא עליהם. יותר נ"ל דמקור ד' רבינו מירושלמי פ"ב ה"ד. דבתר ד' ר"י וחכמים "אמרינן" מכאן ואילך נהגו "הרובים" לקרותה בבהכנ"ס ויפרש רבינו "הרובים" ר"ל ילדים וכמ"ש בבבלי חולין כ' א'. וקבלו "הרובים" את תשובתם והיינו ילדים. כדמתרגמינן רביא (ע' סוכה ה' ב'.) וז"ש שנהגו הרובים בבהכנ"ס. בצירוף אחרים גדולים. וי"ל מזה מוכח דמחנכין הקטנים. דאל"כ למה יניחום לבלבל השומעים וע' ירושלמי פ"ד ה"ד. עד שבאו הרובים ובטלום. א' שם מני הרובים תרגמיניא ואולי יל"פ גם הכא כן. וא"כ הוא להיפוך מדברי רבינו וי"ל עוד. והירושלמי הובא בתוס' ר"ה וחולין ובכ"מ:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>בהספד </b>
+<b> ותענית לכל אדם בכ"מ. </b> אולי מרבה אף לנשים. אך י"ל הכוונה לבני הכרכים ביום י"ד ולבני העיירות ביום ט"ו וכמש"ש ה' ב':
+
+Halakhah 14
+
+<b>אמרו </b>
+<b> חכמים כל העושה מלאכה. </b> פסחים נ' ב'. וכ"מ שיש בו נדנוד עבירה. כ"כ הגר"א ז"ל. וצע"ק דבת"צ הוא נדנוד עבירה משא"כ כאן. הרי לא קבלו עליהם. וי"ל קצת עם מש"ל פ"א מיו"ט ה"ה בס"ד:
+<b>אם </b>
+<b> חלקו מעות לאביונים ביום קריאתם יצאו. </b> מ' קצת דמנות לרעהו לא יצא. ועמש"כ בחיבורי סד"מ קונ' דברי הפורים בס"ד:
+<b>מ"ש </b> המ"מ. מפני לשון המשנה שאמר מותרין אבל לא חייבין. ע"ש בפה"מ לרבינו:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>כל </b>
+<b> סה"נ וסה"כ עתידים לבטל. </b> עי' ירושלמי פ"א ה"ה. והוא כדברי רשב"ל. ועי' שו"ת הרשב"א סצ"ג. ועי' בבלי נדרים כ"ב. א'. ודו"ק:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>עד </b>
+<b> שכתשו זתים. </b> עי' ר"ן פ"ב דשבת ובפר"ח ריש ה' חנוכה באורך:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b>
+<b> שחייב. </b> לא כ' רבינו שמחנכין לקטנים וכמש"כ במגילה בפ"א ה"א. וע"ל פ"ד ה"ט. ובכללא דכל שחייבין אינו כלל קטן. ע"ל פ"ז מסוכה הי"ט. ואולי דהתם הוא דאורייתא והכא דרבנן לגמרי. ורמז לזה עי' חגיגה ו' א' ועי' בא"ח סי' תרע"ז ובמג"א שם:
+
+Halakhah 5
+
+<b>כדרך </b>
+<b> שמברכין על המגילה. </b> מדוע לא זכר בכאן גם נר חנוכה דעסקינן בה כמש"ל פ"ד:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>סימן </b>
+<b> להם שנותיו של אהרן. </b> ירושלמי פט"ז דשבת ועי' מ"מ:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצותה </b>
+<b> שיהא כל בית ובית כו'. </b> עי' גליא מסכת אריכות בביאור דברי רבינו ז"ל. וקרוב לדבריו כוונתי ג"א בס"ד ועדיפא מיניה כמו שמשמע מל' רבינו בהך דאכסנאי חייב בנ"ח ועי"ש. וכבר נדפס בשמי ד"ז בס"ד:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ddea4ee821ea6e9f2fc445264990f7c8cfba3e9c
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,124 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Sheqel Dues
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות שקלים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות שקלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אפילו </b>
+<b> עני המתפרנס מה"צ. </b> ב"ב ט' א' ועי' ירושלמי פ"א דפאה. וע"ל ה"ט וי"ל דלגבוה שאני ועי' ר"ה:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>בין </b>
+<b> בא"י בין בח"ל. </b> פשוט הדבר דחובת הגוף הוא וכדתנן ספ"ק דקדושין:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ולמה </b>
+<b> עושין. </b> כמש"ש במשנה תקלין חדתין ות"ע:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עי' </b> כ"מ מש"כ והלכה כמותו לגבי ר"מ עי' פ"י ממעילה הי"ג פ' רבינו דאין מועלים בשירים. ועי' בפי' התוס' בהשמטות לשקלים משש"ב:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ושעיר </b>
+<b> המשתלח ולשון של זהורית. </b> עי' מל"מ ותוס' ישנים יומא ס"ז:
+
+Halakhah 2
+
+<b>אבל </b>
+<b> פר העלם דבר. </b> הוריות ג' ב' מנחות נ"ב א' ותוספתא פ"ב:
+<b>פרוכות </b>
+<b> של היכל. </b> לא ידעתי מ"ט השמיט רבינו הא דנשים האורגות (ד') שאמר שם בכתובות בהדי הני שזכר רבינו והובאו בכמ"ש:
+<b>והמנורה </b>
+<b> וכ"ש. </b> מה שהשאיר הכ"מ בתימה מ"ט השמיט ד"ז דמקבה"ב אתו ע"ל ה"ח דמזבח עצמו משירי לשכה. וא"כ ל"ק כלל:
+<b>בגדי </b>
+<b> כהונה. </b> תוספתא ספ"ק דיומא ותו"כ פ' צו ואולם בתוספתא פ"ב דשקלים איתא דבאים משירי לשכה ועי' קדושין נ"ד א' הכא בכתנות כהונה שלא בלו. וע"ש בתוס' והתם לר"י קיימינן ולדידי' אין מועלים בשירים א"כ א"א ללמוד מדכ' בגדי קדושים דבאים משירי הלשכה כיון דל"ש בהו קדושה. וע"כ לדידי' מתהל"ש באו וכמש"ש בספרא וסתם ספרא ר' יהודא. וה"נ ס"ל לרבינו לשיטתי'. כמש"ל פ"ב ה"ו בס"ד. והך תוספתא אתיא כר"מ דמועלים בשירים. ועי' ירושלמי פ"ג דיומא ה"ו בגדי קודש כו' תפתר שבא כו' ודו"ק שו"ר בהגהת מבן הגר"א ז"ל בתוס' דשקלים שהגיה "מתרומת":
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>והלכות </b>
+<b> קמיצה. </b> בירושלמי פ"ד ה"ד א' נמי ה' זריקה ובקבלה וצע"ק שלא זכרו רבינו ואולי דקמיצה הוא מעבודות קלות. והיו צריכות ללמוד משא"כ הני וע"ל ה' שחיטה ק"ל קצת דהא בזר כשירה וצ"ל כד' הצל"ח ברכות ל"א א' דלא הי' הכהנים מניחים לשחוט ק"צ לזרים וע' תוס' קדושין ע"ה והצל"ח כיון לזהו. מיהו גם בל"ז א"ש:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>עמש"כ </b> הכ"מ אבל בגמ' דידן. ע"ש בש"ק מש"כ ע"ז:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f710d23594fd7b596972930494f7b1d6c7690d64
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,127 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Sheqel Dues
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות שקלים
+merged
+https://www.sefaria.org/Benei_Binyamin_on_Mishneh_Torah,_Sheqel_Dues
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות שקלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אפילו </b>
+<b> עני המתפרנס מה"צ. </b> ב"ב ט' א' ועי' ירושלמי פ"א דפאה. וע"ל ה"ט וי"ל דלגבוה שאני ועי' ר"ה:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>בין </b>
+<b> בא"י בין בח"ל. </b> פשוט הדבר דחובת הגוף הוא וכדתנן ספ"ק דקדושין:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ולמה </b>
+<b> עושין. </b> כמש"ש במשנה תקלין חדתין ות"ע:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עי' </b> כ"מ מש"כ והלכה כמותו לגבי ר"מ עי' פ"י ממעילה הי"ג פ' רבינו דאין מועלים בשירים. ועי' בפי' התוס' בהשמטות לשקלים משש"ב:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ושעיר </b>
+<b> המשתלח ולשון של זהורית. </b> עי' מל"מ ותוס' ישנים יומא ס"ז:
+
+Halakhah 2
+
+<b>אבל </b>
+<b> פר העלם דבר. </b> הוריות ג' ב' מנחות נ"ב א' ותוספתא פ"ב:
+<b>פרוכות </b>
+<b> של היכל. </b> לא ידעתי מ"ט השמיט רבינו הא דנשים האורגות (ד') שאמר שם בכתובות בהדי הני שזכר רבינו והובאו בכמ"ש:
+<b>והמנורה </b>
+<b> וכ"ש. </b> מה שהשאיר הכ"מ בתימה מ"ט השמיט ד"ז דמקבה"ב אתו ע"ל ה"ח דמזבח עצמו משירי לשכה. וא"כ ל"ק כלל:
+<b>בגדי </b>
+<b> כהונה. </b> תוספתא ספ"ק דיומא ותו"כ פ' צו ואולם בתוספתא פ"ב דשקלים איתא דבאים משירי לשכה ועי' קדושין נ"ד א' הכא בכתנות כהונה שלא בלו. וע"ש בתוס' והתם לר"י קיימינן ולדידי' אין מועלים בשירים א"כ א"א ללמוד מדכ' בגדי קדושים דבאים משירי הלשכה כיון דל"ש בהו קדושה. וע"כ לדידי' מתהל"ש באו וכמש"ש בספרא וסתם ספרא ר' יהודא. וה"נ ס"ל לרבינו לשיטתי'. כמש"ל פ"ב ה"ו בס"ד. והך תוספתא אתיא כר"מ דמועלים בשירים. ועי' ירושלמי פ"ג דיומא ה"ו בגדי קודש כו' תפתר שבא כו' ודו"ק שו"ר בהגהת מבן הגר"א ז"ל בתוס' דשקלים שהגיה "מתרומת":
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>והלכות </b>
+<b> קמיצה. </b> בירושלמי פ"ד ה"ד א' נמי ה' זריקה ובקבלה וצע"ק שלא זכרו רבינו ואולי דקמיצה הוא מעבודות קלות. והיו צריכות ללמוד משא"כ הני וע"ל ה' שחיטה ק"ל קצת דהא בזר כשירה וצ"ל כד' הצל"ח ברכות ל"א א' דלא הי' הכהנים מניחים לשחוט ק"צ לזרים וע' תוס' קדושין ע"ה והצל"ח כיון לזהו. מיהו גם בל"ז א"ש:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>עמש"כ </b> הכ"מ אבל בגמ' דידן. ע"ש בש"ק מש"כ ע"ז:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fd6b98c8f253a47126bfe226275f2db2856a8b6c
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,535 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ג) </b>
+<b> ליטול </b>
+<b> לולב במקדש כל ז' ימי החג. </b> חסר ליטול במדינה יום א' ובמקדש כל ז' ימות החג כצ"ל:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ולא </b>
+<b> יתן לתוכו מ"ר "לעולם". </b> מרבה אפי' לאחר זמן מצותו דאף שתשמישי מצוה נזרקין מ"מ תשמיש מגונה אסור:
+
+Halakhah 5
+
+<b>מש"כ </b> המ"מ ששיעור "זה" הוא טפח אולי צ"ל "האחיזה" שכ"ה בגמ' מ"ק כ"ב ב' חולין קכ"ג א' ומש"ש הכ"מ ששם נתבאר שהוא טפח שוחק לא נמצא שם לפנינו אבל הוא מוכח כן בערובין ד' ב' שבכל דאורייתא הוא לחומרא:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אבל </b>
+<b> נו"ע וקטנים פטורים. </b> ל"י למה ל"כ כאן דמחנכין אותם כמש"כ בק"ש ותפלה ובהמ"ז וכל המצות:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ומתעסק </b>
+<b> ל"י י"ח. </b> ועמ"מ וכ"מ דרבינו ס"ל מצאצ"כ ואולם י"ל דאה"נ דגם רבינו דס"ל דאמצ"כ מ"מ זהו אם אין עבירה בעשייתה אז יוצא בלא כוונה אבל כשלא יכוון איכא עבירה בעשייתה ודאי דלא יצא בלא כוונה וא"כ א"ש דבמצה כשאכל בלא כוונה אין חשש כלל שפיר יוצא י"ח משא"כ בתקיעת שופר כשתוקע להתעסק אסור משום שבות ע"כ בלא כוונה אסור וא"י י"ח ושז"כ רבינו פ"ג מתשובה ה"ה שהשי"ת דן למצרים לפי ששעבדו בישראל לפי שהם לא נצטוו ביחוד ע"ז והראב"ד השיגו דאדרבה הם מצוה עבדי וע' רמב"ן פ' לך ולהאמור א"ש דאם היו המצרים מכוונים לשם מצוה או עכ"פ אם לא עשו לשמ"צ אבל לא הי' כלל עבירה בשעבודם אז שפיר היו צריכים לקבל שכר ע"ז משא"כ במה שעשו היה דבר עבירה כמ"ש בסנהדרין נ"ח ב' א"כ צדקו ד' רבינו כאאמו"ר הגז"ל והאריך הרבה בדרושים ויש להוסיף דבלא עבירה כל מצוה סתמא לשמה קאי משא"כ כשיש עבירה בהעדר הכוונה ע"ז ל"ש סתמא לשמה והארכתי בחי' בס"ד ומש"כ הכ"מ בשם הר"ן עי' תוס' פסחים קט"ו ד"ה מתקיף ועי' בכ"מ פ"ב מק"ש ואש"ק הלח"מ ובחיבורי בה"פ הארכתי בענין מצ"כ אם מדאו' או דרבנן והעלתי דברים חדשים בס"ד:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>או </b>
+<b> מוציאו מרשות לרשות. </b> שלא כדברי התוס' שכ' בסוכה מ"ג א' דלהוצאה מרשות לרשות ל"ג דמנכרא מילתא ובאמת כדברי התוס' מבואר ביומא מ"ד ב' ואולי י"ל משום דהתם מיירי בכהנים דזריזין הם לא גזרו כ"כ משא"כ בשופר ולולב שלכל מסור בכל ענין גזרו וי"ל בזה קו' הט"א ושעה"מ דלב"ש דס"ל הוצאה ביו"ט אסור כמו בשבת א"כ גם ביו"ט נגזר שמא יעבירנו די"ל דב"ש ס"ל כדברי הבל"ע דביו"ט ליכא כלל איסור העברת ד"א ברה"ר דגמ' ג"ל ואין למדין ק"ו מהלכה (ע' הקובץ פ"א מ"ש בשמו) ומשום הוצאה מרה"י לרה"ר אין לגזור דמנכרא מילתא וב"ש לס"ל לחלק כדברינו ועי' בא"ר ומרן הגר"א ז"ל בפ"ב דידים דר"א לבד ס"ל דא"ד ק"ו מהלכה ולא ר' יהושע עש"ה [ובזה א"ש קו' התוס' ר"ה ט' א' ע"ד ר"ח שם ועי' ג"כ בא"י והארכתי במ"א בס"ד] וא"כ לדידן ודאי ל"ש לומר כד' הבל"ע אבל לב"ש דס"ל כר"א דא"ד ק"ו מהלכה שפיר י"ל כן:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אחר </b>
+<b> שקוראים בתורה ומחזירים הספר. </b> ז"א לפי מנהגינו ועי' פסחים ס"ד ב' קיבל את המלא:
+<b>וחוזר </b>
+<b> ומברך שהחיינו. </b> אולי כיון בלשון "חוזר" שצריך להמתין עד עניית אמן של כל הקהל וכדקיי"ל כו':
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>ואפי' </b>
+<b> מבעלי חיים. </b> עי' ל"מ פ"א מנזירות ה"ד ובשעה"מ מש"כ מענין חיישינן למיתה ועמש"ל פ"ב מתשובה ה"ז בס"ד וא"ש כמה דברים בזה וע' שבועות ל"ז ב' וקדושין ל' א' ומש"ל פ"ז מיו"ט הי"ב. ומה שפלפל השעה"מ בה' סוכה כמה זמן מרובה ראיתי מביאים ראיה ממ"ק כ"ג א' דא' שם וכמה ז"מ אר"פ שלשים יום ולע"ד אינו ראיה כלל עי' יבמות קי"א ב' עד ל' יום מוקמי אינש אנפשיה כו' וא"כ אין ראיה מזה למק"א דשם לענין שכנס אשתו מיירי:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אבל </b>
+<b> אם עבר וסיכך כו' בדבר שריחו רע כשירה. </b> עכ"מ בשם הר"נ ולכאורה מ' כן מהא דפ"ה מה' שבת ה"י ושם אף דיעבד אסור כמש"כ בת' הרשב"א והביאו הרמ"א ר"ס רס"ד ואולי דשאני עטרן דאינו פסול מצד עצמו רק שמא יניחו מותר דיעבד ואף הרשב"א יודה לזה ורק משום לתא דשמא יטה הוא שי"ל דאף בדיעבד א"י וילה"ר לזה דבדיעבד יצא דאלכ"ק וכי רב יהודא ואביי כיחידאה אמרו למילתייהו דהרי חכמים חולקים שם על רי"ש א"ו דגם שם בדיעבד ש"ד וא"כ י"ל דגם חכמים אינם מחולקים עמו שם רק דרישא אף בדיעבד וסיפא לכתחילה ומיהו גם בל"ז מ' דבדיעבד ש"ד מדא' אין מסככין ע"ש י"ב א':
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>בהשגת </b> הראב"ד ול"י למה לא כתב כצ"ל:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>העושה </b>
+<b> סוכתו ברה"ר. </b> עי' ירושלמי ספ"ו דב"ק ובתוספתא שם ובמה"פ שם ועי' רש"י ז' א' ד"ה וכן לשבת כ"א הרה"ג שליט"א [ז"ל] ועי' ירושלמי פ"ג דסוכה גמליאל זוגא עבד סוכה ברה"ר עבר רשב"ל א"ל מאן שרא לך ובחדושי הארכתי בס"ד בדינים חדשים בזה ועי' חידושי ח"ס שם ל"א א':
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>טומטם </b>
+<b> ואנדרוגינוס חייבין מספק וכן מי שח"ע וחב"ח. </b> אין לשון "וכן" מדוייק דחב"ח אינו משום ספק כמו טו"א וי"ל בדוחק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אסור </b>
+<b> לאכול חוץ לסוכה כל שבעה כביצה. </b> מ' דכל ז' שווים ואף בשויו"ט מותר כביצה ולא כהסוברים דבשויו"ט אף פחות מזה אסור חוץ לסוכה עי' שעה"מ ואולי י"ל דלילה הראשונה אינה בכלל על ה"ז רצה אינו אוכל כל ז' וא"כ י"ל דכזית הראשון לילה הא' אסור אף כזית חוץ לסוכה וצע"ק:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ואם </b>
+<b> הוצרך לסעוד. </b> מ"ז ב' כיון דאי מתרמי לי' סעודתא כו':
+
+Halakhah 12
+
+<b>ובלילי </b>
+<b> יו"ט הראשון מברך על הסוכה ואח"כ על הזמן. </b> קצת מ' מזה דבליל יו"ט שני זמן קודם וכבר העירותי מכמה שנים ראיה לזה מירושלמי פ"ח דברכות ה"א דבליל סוכות מברך יין קידוש נר הבדלה סוכה זמן והרי לא אד"ו ראש ולא משכ"ל רק בליל ב' ומצאתי שכבר קדמוני אך באמת א"ר כלל כמש"כ במקומו בס"ד:
+
+Halakhah 13
+
+<b>בכ"מ </b> נחסר הציון בשם הר"ן שלהי סוכה:
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>בין </b>
+<b> עצי דפנות. </b> הרא"ש חולק ע"ז ובפשוטו מ' כן מלשון עצי סוכה ולא "סכך" דאף הדפנות במשמע ובחידושי פלפלתי מזה בס"ד לענין סוכה מעצי אשירה עי' שעה"מ ונוב"ת חא"ח סקל"א והארכתי בחידושי בס"ד בחבורי סד"מ בקונ' נויי סוכה דבל"ז הרי ל"ה סוכה הראוי לשבעה ואכמ"ל:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ואם </b>
+<b> היה גדול כל שהוא כשר. </b> מהא דר"ע דהיה מביאו על כתיפו לבהמ"ד:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ואינו </b>
+<b> נוטל בלילה. </b> שבת קל"א ב' סוכה מ"ג א':
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>ובמקדש </b>
+<b> לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום. </b> עי' ח"ס ל"ח ע"א מה שמסתפק בזה מתי נטלו במקדש:
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>משחרב </b>
+<b> בהמ"ק התקינו. </b> לא ידעתי מדוע לא כ' ריב"ז שהוא היה המתקן כל התקנות האלו: וכמבואר להדיא במשנה שם. וכמש"כ להלן:
+<b>ותקנה </b>
+<b> זו עם כל התקנות. </b> ביצה ה' ב':
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>וכבר </b>
+<b> בארנו כו' שמא יעבירנו. </b> סמוך עמש"ל פ"ב ה"ו גם משום ההוצאה. ועי' ספ"א ממגילה:
+
+Halakhah 19
+
+<b>וכל </b>
+<b> הפטור משופר וסוכה פטור מלולב. </b> אין הכלל מדוייק כ"כ. דוק ותשכח:
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>מתפלל </b>
+<b> והוא בידו. </b> בגמ' קורא ק"ש ומתפלל. גם השמיט רבינו מש"ש קורא בתורה ונושא את כפיו מניחו ע"ג קרקע. וע"ש בירושלמי ספ"ג ובכפ"ת שם:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>במ"מ </b> ד"ה וראיתי. מן הירושלמי צ"ל הירושלמי. ודע דבשו"ת ח"צ סי"ט ונ"ל דמ"מ צריך ליטול יבש אף ביום א' אם א"ל אחר דמ"מ איכא ביה חיובא דרבנן דלא גרע יום א' מיום ב' וע' ק"נ פ"ג אות נ'. ובאמת יש לחקור בזה אם חל חיובא דרבנן במקום חיוב דאורייתא ומצאתי כאאמו"ר הגז"ל בחיבורו הנחמד על המשניות פ"ג דברכות מהד"ק. חקר במי שאינו יכול לברך בעצמו די"ל דמ"מ חייב הוא לשמוע אף מאשה ואף שאינה חייבת מדאו'. מ"מ יצא בזה י"ח דרבנן. אך י"ל דכה"ג לא חל חיוב דרבנן במקום דאורייתא אלא שאנוס הוא וא"א לקיים כדאורייתא. וילה"ר מקו' הגרע"א פ"ה דדמאי מ"י. תרומה יחזור ויתרום. שה"ק על הרא"ש ורע"ב. דת"ל דה"ל תרומה דרבנן ומ"מ יחזור ויתרום משום חיובא דאורייתא דבאינו נקוב חייב בתרומה מדאו'. ולהאמור א"ש. דבמקום חיובא דאו' לא תקנו רז"ל כלל חיוב דרבנן. דה"ל מלתא דל"ש דל"ג חז"ל. עכד"ק הנעימים. ועי' ט"ז וש"ך סי' פ"ז ס"ק ב' קרוב לזה וע' ירושלמי פ"ג דברכות ה"ד לענין טבילת בע"ק. ויל"ח דסייג שאני ודו"ק ובמק"א כ' בס"ד עוד דוגמאות לזה:
+
+Halakhah 2
+
+<b>שמא </b>
+<b> נכשירנו לטומאה. </b> עי' נוב"ת סקל"א. מ"ט פ' רבינו כהך מ"ד. ואפ"ל דמחלקותם תליא אם הכשר כטומאה עי' חולין קי"ח ב' דרב וריו"ח פליגי בזה ורבינו פ' שם כריו"ח ע"כ אף הכשר אסור ודו"ק:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ואין </b>
+<b> "ממעטין" אותם ביו"ט עבר "ולקטן מותר". </b> שינוי הלשון ישבתי בס"ד בדברים נעימים בחיבורי סד"מ ח"ז קונ' עמק סוכות:
+<b>או </b>
+<b> שלקטן א' א' לאכילה. </b> לא באר רבינו דא"ל הושענה אחריתי ועי' אחרונים. והנ"ל לכאורה שדחה סוגיא זו מקמי הך דביצה י"ז ב'. דמ' להפוך אך באמת אינם שוים כמש"ש בחי' בס"ד. ואפ"ל דלד' הרלב"ח דל"ש ביו"ט איסור מתקן כלל משום דמותר מכשירי או"נ א"כ לא פריך מידי. ולכן נראה דהקושיא רק בזמן המקדש דאף בשבת היו נוטלין הלולב. וא"כ בכה"ג ה"ל מתקן בשבת. דלא הותר בשבת איסור תיקון. וא"כ לדידן ל"ש כלל קו' זו. ועוד כתבתי שם בס"ד ישובים נכונים. מ"ש הכ"מ ורבינו השמיט אינו כן שזכרה בפ"ז ה"ה:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>וכל </b>
+<b> המונע עצמו כו' וכל המגיס דעתו כו'. </b> ע' ירושלמי פ"ה ה"ד. ומד"ר במדבר פ"ד ויומא ל"ח א':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9901ab5612d0776b778f9b8c802dffa5c4e71654
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Benei Binyamin/Sefer Zemanim/Benei Binyamin on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,538 @@
+Benei Binyamin on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב
+merged
+https://www.sefaria.org/Benei_Binyamin_on_Mishneh_Torah,_Shofar,_Sukkah_and_Lulav
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+בני בנימין על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ג) </b>
+<b> ליטול </b>
+<b> לולב במקדש כל ז' ימי החג. </b> חסר ליטול במדינה יום א' ובמקדש כל ז' ימות החג כצ"ל:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ולא </b>
+<b> יתן לתוכו מ"ר "לעולם". </b> מרבה אפי' לאחר זמן מצותו דאף שתשמישי מצוה נזרקין מ"מ תשמיש מגונה אסור:
+
+Halakhah 5
+
+<b>מש"כ </b> המ"מ ששיעור "זה" הוא טפח אולי צ"ל "האחיזה" שכ"ה בגמ' מ"ק כ"ב ב' חולין קכ"ג א' ומש"ש הכ"מ ששם נתבאר שהוא טפח שוחק לא נמצא שם לפנינו אבל הוא מוכח כן בערובין ד' ב' שבכל דאורייתא הוא לחומרא:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אבל </b>
+<b> נו"ע וקטנים פטורים. </b> ל"י למה ל"כ כאן דמחנכין אותם כמש"כ בק"ש ותפלה ובהמ"ז וכל המצות:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ומתעסק </b>
+<b> ל"י י"ח. </b> ועמ"מ וכ"מ דרבינו ס"ל מצאצ"כ ואולם י"ל דאה"נ דגם רבינו דס"ל דאמצ"כ מ"מ זהו אם אין עבירה בעשייתה אז יוצא בלא כוונה אבל כשלא יכוון איכא עבירה בעשייתה ודאי דלא יצא בלא כוונה וא"כ א"ש דבמצה כשאכל בלא כוונה אין חשש כלל שפיר יוצא י"ח משא"כ בתקיעת שופר כשתוקע להתעסק אסור משום שבות ע"כ בלא כוונה אסור וא"י י"ח ושז"כ רבינו פ"ג מתשובה ה"ה שהשי"ת דן למצרים לפי ששעבדו בישראל לפי שהם לא נצטוו ביחוד ע"ז והראב"ד השיגו דאדרבה הם מצוה עבדי וע' רמב"ן פ' לך ולהאמור א"ש דאם היו המצרים מכוונים לשם מצוה או עכ"פ אם לא עשו לשמ"צ אבל לא הי' כלל עבירה בשעבודם אז שפיר היו צריכים לקבל שכר ע"ז משא"כ במה שעשו היה דבר עבירה כמ"ש בסנהדרין נ"ח ב' א"כ צדקו ד' רבינו כאאמו"ר הגז"ל והאריך הרבה בדרושים ויש להוסיף דבלא עבירה כל מצוה סתמא לשמה קאי משא"כ כשיש עבירה בהעדר הכוונה ע"ז ל"ש סתמא לשמה והארכתי בחי' בס"ד ומש"כ הכ"מ בשם הר"ן עי' תוס' פסחים קט"ו ד"ה מתקיף ועי' בכ"מ פ"ב מק"ש ואש"ק הלח"מ ובחיבורי בה"פ הארכתי בענין מצ"כ אם מדאו' או דרבנן והעלתי דברים חדשים בס"ד:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>או </b>
+<b> מוציאו מרשות לרשות. </b> שלא כדברי התוס' שכ' בסוכה מ"ג א' דלהוצאה מרשות לרשות ל"ג דמנכרא מילתא ובאמת כדברי התוס' מבואר ביומא מ"ד ב' ואולי י"ל משום דהתם מיירי בכהנים דזריזין הם לא גזרו כ"כ משא"כ בשופר ולולב שלכל מסור בכל ענין גזרו וי"ל בזה קו' הט"א ושעה"מ דלב"ש דס"ל הוצאה ביו"ט אסור כמו בשבת א"כ גם ביו"ט נגזר שמא יעבירנו די"ל דב"ש ס"ל כדברי הבל"ע דביו"ט ליכא כלל איסור העברת ד"א ברה"ר דגמ' ג"ל ואין למדין ק"ו מהלכה (ע' הקובץ פ"א מ"ש בשמו) ומשום הוצאה מרה"י לרה"ר אין לגזור דמנכרא מילתא וב"ש לס"ל לחלק כדברינו ועי' בא"ר ומרן הגר"א ז"ל בפ"ב דידים דר"א לבד ס"ל דא"ד ק"ו מהלכה ולא ר' יהושע עש"ה [ובזה א"ש קו' התוס' ר"ה ט' א' ע"ד ר"ח שם ועי' ג"כ בא"י והארכתי במ"א בס"ד] וא"כ לדידן ודאי ל"ש לומר כד' הבל"ע אבל לב"ש דס"ל כר"א דא"ד ק"ו מהלכה שפיר י"ל כן:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אחר </b>
+<b> שקוראים בתורה ומחזירים הספר. </b> ז"א לפי מנהגינו ועי' פסחים ס"ד ב' קיבל את המלא:
+<b>וחוזר </b>
+<b> ומברך שהחיינו. </b> אולי כיון בלשון "חוזר" שצריך להמתין עד עניית אמן של כל הקהל וכדקיי"ל כו':
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>ואפי' </b>
+<b> מבעלי חיים. </b> עי' ל"מ פ"א מנזירות ה"ד ובשעה"מ מש"כ מענין חיישינן למיתה ועמש"ל פ"ב מתשובה ה"ז בס"ד וא"ש כמה דברים בזה וע' שבועות ל"ז ב' וקדושין ל' א' ומש"ל פ"ז מיו"ט הי"ב. ומה שפלפל השעה"מ בה' סוכה כמה זמן מרובה ראיתי מביאים ראיה ממ"ק כ"ג א' דא' שם וכמה ז"מ אר"פ שלשים יום ולע"ד אינו ראיה כלל עי' יבמות קי"א ב' עד ל' יום מוקמי אינש אנפשיה כו' וא"כ אין ראיה מזה למק"א דשם לענין שכנס אשתו מיירי:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אבל </b>
+<b> אם עבר וסיכך כו' בדבר שריחו רע כשירה. </b> עכ"מ בשם הר"נ ולכאורה מ' כן מהא דפ"ה מה' שבת ה"י ושם אף דיעבד אסור כמש"כ בת' הרשב"א והביאו הרמ"א ר"ס רס"ד ואולי דשאני עטרן דאינו פסול מצד עצמו רק שמא יניחו מותר דיעבד ואף הרשב"א יודה לזה ורק משום לתא דשמא יטה הוא שי"ל דאף בדיעבד א"י וילה"ר לזה דבדיעבד יצא דאלכ"ק וכי רב יהודא ואביי כיחידאה אמרו למילתייהו דהרי חכמים חולקים שם על רי"ש א"ו דגם שם בדיעבד ש"ד וא"כ י"ל דגם חכמים אינם מחולקים עמו שם רק דרישא אף בדיעבד וסיפא לכתחילה ומיהו גם בל"ז מ' דבדיעבד ש"ד מדא' אין מסככין ע"ש י"ב א':
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>בהשגת </b> הראב"ד ול"י למה לא כתב כצ"ל:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>העושה </b>
+<b> סוכתו ברה"ר. </b> עי' ירושלמי ספ"ו דב"ק ובתוספתא שם ובמה"פ שם ועי' רש"י ז' א' ד"ה וכן לשבת כ"א הרה"ג שליט"א [ז"ל] ועי' ירושלמי פ"ג דסוכה גמליאל זוגא עבד סוכה ברה"ר עבר רשב"ל א"ל מאן שרא לך ובחדושי הארכתי בס"ד בדינים חדשים בזה ועי' חידושי ח"ס שם ל"א א':
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>טומטם </b>
+<b> ואנדרוגינוס חייבין מספק וכן מי שח"ע וחב"ח. </b> אין לשון "וכן" מדוייק דחב"ח אינו משום ספק כמו טו"א וי"ל בדוחק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אסור </b>
+<b> לאכול חוץ לסוכה כל שבעה כביצה. </b> מ' דכל ז' שווים ואף בשויו"ט מותר כביצה ולא כהסוברים דבשויו"ט אף פחות מזה אסור חוץ לסוכה עי' שעה"מ ואולי י"ל דלילה הראשונה אינה בכלל על ה"ז רצה אינו אוכל כל ז' וא"כ י"ל דכזית הראשון לילה הא' אסור אף כזית חוץ לסוכה וצע"ק:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ואם </b>
+<b> הוצרך לסעוד. </b> מ"ז ב' כיון דאי מתרמי לי' סעודתא כו':
+
+Halakhah 12
+
+<b>ובלילי </b>
+<b> יו"ט הראשון מברך על הסוכה ואח"כ על הזמן. </b> קצת מ' מזה דבליל יו"ט שני זמן קודם וכבר העירותי מכמה שנים ראיה לזה מירושלמי פ"ח דברכות ה"א דבליל סוכות מברך יין קידוש נר הבדלה סוכה זמן והרי לא אד"ו ראש ולא משכ"ל רק בליל ב' ומצאתי שכבר קדמוני אך באמת א"ר כלל כמש"כ במקומו בס"ד:
+
+Halakhah 13
+
+<b>בכ"מ </b> נחסר הציון בשם הר"ן שלהי סוכה:
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>בין </b>
+<b> עצי דפנות. </b> הרא"ש חולק ע"ז ובפשוטו מ' כן מלשון עצי סוכה ולא "סכך" דאף הדפנות במשמע ובחידושי פלפלתי מזה בס"ד לענין סוכה מעצי אשירה עי' שעה"מ ונוב"ת חא"ח סקל"א והארכתי בחידושי בס"ד בחבורי סד"מ בקונ' נויי סוכה דבל"ז הרי ל"ה סוכה הראוי לשבעה ואכמ"ל:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ואם </b>
+<b> היה גדול כל שהוא כשר. </b> מהא דר"ע דהיה מביאו על כתיפו לבהמ"ד:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ואינו </b>
+<b> נוטל בלילה. </b> שבת קל"א ב' סוכה מ"ג א':
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>ובמקדש </b>
+<b> לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום. </b> עי' ח"ס ל"ח ע"א מה שמסתפק בזה מתי נטלו במקדש:
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>משחרב </b>
+<b> בהמ"ק התקינו. </b> לא ידעתי מדוע לא כ' ריב"ז שהוא היה המתקן כל התקנות האלו: וכמבואר להדיא במשנה שם. וכמש"כ להלן:
+<b>ותקנה </b>
+<b> זו עם כל התקנות. </b> ביצה ה' ב':
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>וכבר </b>
+<b> בארנו כו' שמא יעבירנו. </b> סמוך עמש"ל פ"ב ה"ו גם משום ההוצאה. ועי' ספ"א ממגילה:
+
+Halakhah 19
+
+<b>וכל </b>
+<b> הפטור משופר וסוכה פטור מלולב. </b> אין הכלל מדוייק כ"כ. דוק ותשכח:
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>מתפלל </b>
+<b> והוא בידו. </b> בגמ' קורא ק"ש ומתפלל. גם השמיט רבינו מש"ש קורא בתורה ונושא את כפיו מניחו ע"ג קרקע. וע"ש בירושלמי ספ"ג ובכפ"ת שם:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>במ"מ </b> ד"ה וראיתי. מן הירושלמי צ"ל הירושלמי. ודע דבשו"ת ח"צ סי"ט ונ"ל דמ"מ צריך ליטול יבש אף ביום א' אם א"ל אחר דמ"מ איכא ביה חיובא דרבנן דלא גרע יום א' מיום ב' וע' ק"נ פ"ג אות נ'. ובאמת יש לחקור בזה אם חל חיובא דרבנן במקום חיוב דאורייתא ומצאתי כאאמו"ר הגז"ל בחיבורו הנחמד על המשניות פ"ג דברכות מהד"ק. חקר במי שאינו יכול לברך בעצמו די"ל דמ"מ חייב הוא לשמוע אף מאשה ואף שאינה חייבת מדאו'. מ"מ יצא בזה י"ח דרבנן. אך י"ל דכה"ג לא חל חיוב דרבנן במקום דאורייתא אלא שאנוס הוא וא"א לקיים כדאורייתא. וילה"ר מקו' הגרע"א פ"ה דדמאי מ"י. תרומה יחזור ויתרום. שה"ק על הרא"ש ורע"ב. דת"ל דה"ל תרומה דרבנן ומ"מ יחזור ויתרום משום חיובא דאורייתא דבאינו נקוב חייב בתרומה מדאו'. ולהאמור א"ש. דבמקום חיובא דאו' לא תקנו רז"ל כלל חיוב דרבנן. דה"ל מלתא דל"ש דל"ג חז"ל. עכד"ק הנעימים. ועי' ט"ז וש"ך סי' פ"ז ס"ק ב' קרוב לזה וע' ירושלמי פ"ג דברכות ה"ד לענין טבילת בע"ק. ויל"ח דסייג שאני ודו"ק ובמק"א כ' בס"ד עוד דוגמאות לזה:
+
+Halakhah 2
+
+<b>שמא </b>
+<b> נכשירנו לטומאה. </b> עי' נוב"ת סקל"א. מ"ט פ' רבינו כהך מ"ד. ואפ"ל דמחלקותם תליא אם הכשר כטומאה עי' חולין קי"ח ב' דרב וריו"ח פליגי בזה ורבינו פ' שם כריו"ח ע"כ אף הכשר אסור ודו"ק:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ואין </b>
+<b> "ממעטין" אותם ביו"ט עבר "ולקטן מותר". </b> שינוי הלשון ישבתי בס"ד בדברים נעימים בחיבורי סד"מ ח"ז קונ' עמק סוכות:
+<b>או </b>
+<b> שלקטן א' א' לאכילה. </b> לא באר רבינו דא"ל הושענה אחריתי ועי' אחרונים. והנ"ל לכאורה שדחה סוגיא זו מקמי הך דביצה י"ז ב'. דמ' להפוך אך באמת אינם שוים כמש"ש בחי' בס"ד. ואפ"ל דלד' הרלב"ח דל"ש ביו"ט איסור מתקן כלל משום דמותר מכשירי או"נ א"כ לא פריך מידי. ולכן נראה דהקושיא רק בזמן המקדש דאף בשבת היו נוטלין הלולב. וא"כ בכה"ג ה"ל מתקן בשבת. דלא הותר בשבת איסור תיקון. וא"כ לדידן ל"ש כלל קו' זו. ועוד כתבתי שם בס"ד ישובים נכונים. מ"ש הכ"מ ורבינו השמיט אינו כן שזכרה בפ"ז ה"ה:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>וכל </b>
+<b> המונע עצמו כו' וכל המגיס דעתו כו'. </b> ע' ירושלמי פ"ה ה"ד. ומד"ר במדבר פ"ד ויומא ל"ח א':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e365fdcbc4c34861bab8719cb49be2a4b28532d3
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,332 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Blessings
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות ברכות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות ברכות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה כו </b> לברך אחר אכילת מזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך ואינו חייב לברך מן התורה אלא אם כן אכל כדי שביעה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת ומן הלחם דכתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו' וסמיך ליה ואכלת ושבעת וברכת ולחם הוא הנעשת מה' המינין וכן בחלה דכתיב ואכלתם מלחם הארץ דגמרינן לחם לחם מלחם עוני דדרשינן בפרק כל שעה שאינו יוצא משום מצה אלא מחמשה המינין הבאים לידי חימוץ והם חטין ושעורין וכוסמין שבולת שועל ושיפון ושאר המינין אינן באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון וכתיב לא תאכל עליו חמץ דהיינו מה' המינין.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וברכת </b> מזון בכל לשון דכתיב וברכת את ה' אלהיך בכל לשון שאתה מברך ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר הזכרת ה' וענין הברכה אפילו בלשון חול יצא. הזכרת ה' דכתיב וברכת את ה' ותו דכתיב לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך.<br><b> ומותר </b> לטמא לברך אותה דאין דברי תורה מקבלין טומאה דכתיב הלא כה דברי כאש וגו' ואסור לברך כשהוא ערום עד שיכסה ערותו דכתיב ולא יראה בך ערות דבר והאי נמי דבר של קדושה היא אבל אשה יושבת ומברכת דהרי אין ערותה נראית.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ואין </b> מברך ברכת מזון לאחרים אלא אם כן נהנה עמהם דכתיב ושבעת וברכת מי שהוא נהנה ושבע הוא שמברך ואם שמע ברכת מזון מן המברך ונתכוון לצאת יצא ידי חובתו אע"פ שלא ענה אמן שהרי הוא כאלו הוא עצמו ברך. וצריך שיהיה המברך חייב לברך מן התורה דאי לאו הכי לא יצא השומע דזה נהנה וזה מברך הוא כיון שאינו חייב המברך מדברי תורה אבל מדברי ר"י ז"ל נראה דכיון דמדאוריתא כל ישראל ערבים זה לזה דמפיק חד לחברי' אע"ג דלא אכל דבהר גריזים ובהר עיבל נעשו ערבים זה לזה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>המברך </b> ברכה שאינה צריך הרי זה נושא שם שמים לשוא דכתיב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ומתרגמי' למגנא ואע"פ כן מלמדין לתינוקות הברכות כתיקנן כיון שמכוין ללמדם.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>האוכל </b> דבר האסור דאוריתא בין בזדון בין בשוגג אינו מברך ברכת מזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מה שיש לך רשות לאכול ולשבוע תברך עליו:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>סדר </b> ברכת המזון כך היא. ברכת הזן ברכת הארץ בונה ירושלם דתניא וברכת זו ברכת הזן את ה' אלהיך זו ברכת זימון על הארץ זו ברכת הארץ הטובה זו בונה ירושלם וכן הוא אומר ההר הטוב הזה. והלבנון והפועלים מברכין ב' ברכות בלבד כדי שלא יבטלו ממלאכת בעל הבית ראשונה כתקנה. ושנייה ברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלם שהיא דומה לה וחותם בברכת הארץ.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכל </b> שלא אמר חמדה טובה ורחבה ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלם [לא יצא ידי חובתו] חמדה דכתיב ואתן לך ארץ חמדה טובה ורחבה דכתיב אל ארץ טובה ורחבה ברית שעל יד ברית נתנה לאברהם בפרשת מילה דכתיב ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו' ותורה שאף בזכות התורה והמצות ירשו את הארץ שנאמר למען תחיון ובאתם וירישתם את הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלם שעל ידו נתקדשה ירושלים. ואפשר דהוו מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא דכיון דהזכיר הארץ בברכת הארץ וירושלים בבונה ירושלים יצא מדאורייתא דהא נשים לא שייכי בברית ותורה ואפילו הכי איכא למאן דאמר דמחייבי מדאורייתא בברכת המזון.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>מי </b> שאכל ושכח ולא בירך אם נזכר קודם שיתעכל המזון שבמעיו חוזר ומברך דשבעת וברכת קרינא ביה כיון דאינו רעב מחמת אותה אכילה אבל אם נתעכל המזון אינו מברך דלא קרינא ביה ושבעת וברכת וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך אם לאו חוזר ומברך אם לא נתעכל המזון דברכת דודאי בעינא:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> שמברכין עליו בתחלה המוציא שהוא מדרבנן מברכין לאחריו ברכת מזון שהיא שלשה ברכות מדאורייתא אם אכל כדי שביעה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נשים </b> ועבדים איכא למאן דאמר דחייבין מדאורייתא דהוה ליה מצות עשה שלא הזמן גרמא. ואיכא למאן דאמר דכיון דלא נטלי חלק בארץ לא מחייבי דהכא כתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך ברכת זמון ילפינן מדכתיב את ה' אלהיך. ונראה דהיינו ברכת זמון בעשרה או יותר דמזכירין את ה' דהכי משמע קרא את ה' אלהיך אבל זמון דשלשה לא הוי אלא מדרבנן. טומטום ואנדרוגינוס אינן מזמנין לאנשים דאין ספק מוציא מידי ודאי. שתוי מברך ברכת המזון דכתיב ושבעת וברכת אפילו שיהיה מדומדם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>עשרה </b> שאכלו כאחת כדי שביעה אינם רשאין ליחלק דחל עליהם חובת זימון מדאוריתא דכתיב את ה' אלהיך והוי דבר שבקדושה וצריך עשרה דילפינן תוך תוך בכל דבר שבקדושה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות </b> נטילת ידים היא מדרבנן שנצטוינו מן התורה לשמוע מהם שנאמר על פי התורה אשר יורוך או משום דמצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך דכתיב וידיו לא שטף במים וגו'. ואסור לזלזל בנטילת ידים וצוויים הרבה צוו חכמים אפילו אין לו מים אלא כדי שתייה נוטל ידיו במקצתן ושותה מקצתן.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ברכת </b> מעין שלש נראה מבעל הלכות גדולות שהיא דאורייתא לכל שבעת המינים דאכלת ושבעת וברכת אאינהו נמי קאי אבל לפירוש הרב אפילו מעין שלשה דחמשה מינין נראה דלא הוי דאוריתא דלחם קאמר קרא תאכל בה לחם והני לאו לחם נינהו.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ברכות </b> הריח מדרבנן וסמכוה אכל הנשמה תהלל יה אי זה דבר שנשמה נהנית הוי אומר זה הריח וכן כל שאר ברכות שבח והודאה מדרבנן. וכל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד הרי זה משובח וכל ברכות המצות נמי מדרבנן. ולעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות וכן דוד הוא אומר בכל יום אברכך ויש בזו המצוה דברים הרבה מדרבנן אנו חייבים לקיימם מעל פי התורה אשר יורוך:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ברכות </b> הריח מדרבנן וסמכוה אכל הנשמה תהלל יה אי זה דבר שנשמה נהנית הוי אומר זה הריח וכן כל שאר ברכות שבח והודאה מדרבנן. וכל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד הרי זה משובח. וכל ברכות המצות נמי מדרבנן ולעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות וכן דוד הוא אומר בכל יום אברכך ויש בזו המצוה דברים הרבה מדרבנן אנו חייבים לקיימם מעל פי התורה אשר יורוך:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ברכות </b> הריח מדרבנן וסמכוה אכל הנשמה תהלל יה אי זה דבר שנשמה נהנית הוי אומר זה הריח וכן כל שאר ברכות שבח והודאה מדרבנן. וכל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד הרי זה משובח. וכל ברכות המצות נמי מדרבנן ולעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות וכן דוד הוא אומר בכל יום אברכך ויש בזו המצוה דברים הרבה מדרבנן אנו חייבים לקיימם מעל פי התורה אשר יורוך:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7fb946a695dd342b86f89a960cbba8e36b1a4d77
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,335 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Blessings
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות ברכות
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Blessings
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות ברכות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה כו </b> לברך אחר אכילת מזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך ואינו חייב לברך מן התורה אלא אם כן אכל כדי שביעה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת ומן הלחם דכתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו' וסמיך ליה ואכלת ושבעת וברכת ולחם הוא הנעשת מה' המינין וכן בחלה דכתיב ואכלתם מלחם הארץ דגמרינן לחם לחם מלחם עוני דדרשינן בפרק כל שעה שאינו יוצא משום מצה אלא מחמשה המינין הבאים לידי חימוץ והם חטין ושעורין וכוסמין שבולת שועל ושיפון ושאר המינין אינן באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון וכתיב לא תאכל עליו חמץ דהיינו מה' המינין.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וברכת </b> מזון בכל לשון דכתיב וברכת את ה' אלהיך בכל לשון שאתה מברך ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר הזכרת ה' וענין הברכה אפילו בלשון חול יצא. הזכרת ה' דכתיב וברכת את ה' ותו דכתיב לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי לא עברתי מלברכך ולא שכחתי מלהזכיר שמך.<br><b> ומותר </b> לטמא לברך אותה דאין דברי תורה מקבלין טומאה דכתיב הלא כה דברי כאש וגו' ואסור לברך כשהוא ערום עד שיכסה ערותו דכתיב ולא יראה בך ערות דבר והאי נמי דבר של קדושה היא אבל אשה יושבת ומברכת דהרי אין ערותה נראית.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ואין </b> מברך ברכת מזון לאחרים אלא אם כן נהנה עמהם דכתיב ושבעת וברכת מי שהוא נהנה ושבע הוא שמברך ואם שמע ברכת מזון מן המברך ונתכוון לצאת יצא ידי חובתו אע"פ שלא ענה אמן שהרי הוא כאלו הוא עצמו ברך. וצריך שיהיה המברך חייב לברך מן התורה דאי לאו הכי לא יצא השומע דזה נהנה וזה מברך הוא כיון שאינו חייב המברך מדברי תורה אבל מדברי ר"י ז"ל נראה דכיון דמדאוריתא כל ישראל ערבים זה לזה דמפיק חד לחברי' אע"ג דלא אכל דבהר גריזים ובהר עיבל נעשו ערבים זה לזה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>המברך </b> ברכה שאינה צריך הרי זה נושא שם שמים לשוא דכתיב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא ומתרגמי' למגנא ואע"פ כן מלמדין לתינוקות הברכות כתיקנן כיון שמכוין ללמדם.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>האוכל </b> דבר האסור דאוריתא בין בזדון בין בשוגג אינו מברך ברכת מזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מה שיש לך רשות לאכול ולשבוע תברך עליו:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>סדר </b> ברכת המזון כך היא. ברכת הזן ברכת הארץ בונה ירושלם דתניא וברכת זו ברכת הזן את ה' אלהיך זו ברכת זימון על הארץ זו ברכת הארץ הטובה זו בונה ירושלם וכן הוא אומר ההר הטוב הזה. והלבנון והפועלים מברכין ב' ברכות בלבד כדי שלא יבטלו ממלאכת בעל הבית ראשונה כתקנה. ושנייה ברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלם שהיא דומה לה וחותם בברכת הארץ.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכל </b> שלא אמר חמדה טובה ורחבה ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלם [לא יצא ידי חובתו] חמדה דכתיב ואתן לך ארץ חמדה טובה ורחבה דכתיב אל ארץ טובה ורחבה ברית שעל יד ברית נתנה לאברהם בפרשת מילה דכתיב ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו' ותורה שאף בזכות התורה והמצות ירשו את הארץ שנאמר למען תחיון ובאתם וירישתם את הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלם שעל ידו נתקדשה ירושלים. ואפשר דהוו מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא דכיון דהזכיר הארץ בברכת הארץ וירושלים בבונה ירושלים יצא מדאורייתא דהא נשים לא שייכי בברית ותורה ואפילו הכי איכא למאן דאמר דמחייבי מדאורייתא בברכת המזון.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>מי </b> שאכל ושכח ולא בירך אם נזכר קודם שיתעכל המזון שבמעיו חוזר ומברך דשבעת וברכת קרינא ביה כיון דאינו רעב מחמת אותה אכילה אבל אם נתעכל המזון אינו מברך דלא קרינא ביה ושבעת וברכת וכן אם נעלם ממנו ולא ידע אם בירך אם לאו חוזר ומברך אם לא נתעכל המזון דברכת דודאי בעינא:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> שמברכין עליו בתחלה המוציא שהוא מדרבנן מברכין לאחריו ברכת מזון שהיא שלשה ברכות מדאורייתא אם אכל כדי שביעה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נשים </b> ועבדים איכא למאן דאמר דחייבין מדאורייתא דהוה ליה מצות עשה שלא הזמן גרמא. ואיכא למאן דאמר דכיון דלא נטלי חלק בארץ לא מחייבי דהכא כתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך ברכת זמון ילפינן מדכתיב את ה' אלהיך. ונראה דהיינו ברכת זמון בעשרה או יותר דמזכירין את ה' דהכי משמע קרא את ה' אלהיך אבל זמון דשלשה לא הוי אלא מדרבנן. טומטום ואנדרוגינוס אינן מזמנין לאנשים דאין ספק מוציא מידי ודאי. שתוי מברך ברכת המזון דכתיב ושבעת וברכת אפילו שיהיה מדומדם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>עשרה </b> שאכלו כאחת כדי שביעה אינם רשאין ליחלק דחל עליהם חובת זימון מדאוריתא דכתיב את ה' אלהיך והוי דבר שבקדושה וצריך עשרה דילפינן תוך תוך בכל דבר שבקדושה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות </b> נטילת ידים היא מדרבנן שנצטוינו מן התורה לשמוע מהם שנאמר על פי התורה אשר יורוך או משום דמצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך דכתיב וידיו לא שטף במים וגו'. ואסור לזלזל בנטילת ידים וצוויים הרבה צוו חכמים אפילו אין לו מים אלא כדי שתייה נוטל ידיו במקצתן ושותה מקצתן.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ברכת </b> מעין שלש נראה מבעל הלכות גדולות שהיא דאורייתא לכל שבעת המינים דאכלת ושבעת וברכת אאינהו נמי קאי אבל לפירוש הרב אפילו מעין שלשה דחמשה מינין נראה דלא הוי דאוריתא דלחם קאמר קרא תאכל בה לחם והני לאו לחם נינהו.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ברכות </b> הריח מדרבנן וסמכוה אכל הנשמה תהלל יה אי זה דבר שנשמה נהנית הוי אומר זה הריח וכן כל שאר ברכות שבח והודאה מדרבנן. וכל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד הרי זה משובח וכל ברכות המצות נמי מדרבנן. ולעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות וכן דוד הוא אומר בכל יום אברכך ויש בזו המצוה דברים הרבה מדרבנן אנו חייבים לקיימם מעל פי התורה אשר יורוך:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ברכות </b> הריח מדרבנן וסמכוה אכל הנשמה תהלל יה אי זה דבר שנשמה נהנית הוי אומר זה הריח וכן כל שאר ברכות שבח והודאה מדרבנן. וכל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד הרי זה משובח. וכל ברכות המצות נמי מדרבנן ולעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות וכן דוד הוא אומר בכל יום אברכך ויש בזו המצוה דברים הרבה מדרבנן אנו חייבים לקיימם מעל פי התורה אשר יורוך:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ברכות </b> הריח מדרבנן וסמכוה אכל הנשמה תהלל יה אי זה דבר שנשמה נהנית הוי אומר זה הריח וכן כל שאר ברכות שבח והודאה מדרבנן. וכל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד הרי זה משובח. וכל ברכות המצות נמי מדרבנן ולעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות וכן דוד הוא אומר בכל יום אברכך ויש בזו המצוה דברים הרבה מדרבנן אנו חייבים לקיימם מעל פי התורה אשר יורוך:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f290e84c17a34c1241bb60d53c5a3342a076b387
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,136 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Circumcision
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מילה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה כז </b> למול את הזכרים דכתיב וביום השמיני ימול. ומצוה על האב למול את בנו שנאמר וביום השמיני ימול וכתיב וימל אברהם את יצחק בנו. ועל הרב למול את עבדיו שנאמר יליד בית ומקנת כסף. עבר האב או האדון ולא מל אותן ביטל מצות עשה ואינו חייב כרת אלא הערל עצמו דכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה. וב"ד מצווין למול הבן או העבד בזמנו ולא יניחו ערל לא בישראל ולא בעבדיהם שנאמר המול לכם כל זכר. אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא אם כן עבר ונמנע למולו שב"ד מלין אותו בעל כרחו ונראה טעמא משום דבאביו כתיב יום ח' ובב"ד לא כתיב אלא סתם המול לכם משמע דמילה בזמנה על האב ואם נמנע הוא מלין אותו ב"ד. ומנא לן מילה שלא בזמנה מדכתיב וביום וי"ו יתירה. נתעלמו ב"ד ולא מלו אותו כשיגדל חייב למול עצמו וכל יום שעובר עליו משיגדל ולא ימול הרי הוא מבטל מצות עשה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד דכתיב אשר לא ימול לעתיד בכל ימיו רמיא המצוה עליה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אחד </b> עבד שנולד ברשות ישראל ואחד עבד הנלקח מן הגוים חייב הרב למול אותן דכתיב המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך אלא שיליד בית משפחתו נמול לח' ומקנת כסף נימול ביום שנלקח אפילו היה יום לידה דתרי קראי כתיבי ביליד בית ומקנת כסף חד כתיב ביה ח' וחד לא כתיב ביה המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך ולא מפרש ביה ח' ימים וכתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף. ומסתברא דהאי דמפרש ביה לח' היינו היכא דדמי לישראל מעליא שנולד בביתו של ישראל משקנאו דדומיא דלכם בעינן דכתיב בההוא קרא ובן ח' ימים ימול לכם כל זכר והדר יליד בית למקנת כסף. הלכך לקח שפחה מעוברת וילדה הרי זה מקנת כסף דגוף שלם הוא במעי אמו וקנאו שנימול לח' דומיא דלכם הוא שנולד ברשותו של ישראל. לקח שפחה וולדה עמה שכבר ילדתו ואע"פ שלא עברו עליו ח' ימים ללידתו מלו מיד כדכתיב המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך דלאו דומיא דלכם הוא דלא נולד בביתו. לקח שפחה ונתעברה אצלו לא הוי עובר מקנת כסף אלא יליד בית שנימול לח' דדומיא דלכם הוא. ואם לקח שפחה לעובריה ואפילו מישראל דהויא טמאה לידה שכבר טבלה לאו דומיא דלכם הוא הואיל ואין לו חלק באמו ונימול לח'. נמצא מקנת כסף נימול לח' ויליד בית לח' ומאי דמסתברא דיליד בית לח' כשהיתה שפחתו קודם דהוי דומיא דלכם ומקנת כסף נימול ליומו כשקנה אותו דלא הוי דומיא דלכם. אין מקיימים עבדים שאינם מולים דכיון דמצינו שצוה הקב"ה לאברהם למול את עבדו אסור לקיימם דהא דכתיב וינפש את אמתך דמשתעי בערל דאי במהול הא כתיב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך אקימנא לר' עקיבא דבלוקח עבד בין השמשות ערב שבת דלא הספיק למולו הכתוב מדבר. ואם מתחלה לא רצה למול כשהיה רוצה לקנותו אומר לו אני אגלגל ממך י"ב חודש ואם לא תמול אחזור ואמכור אותך מותר דהוי גביה כשכיר בעלמא. ואם התנה עליו מתחילה והוא אצל רבו הגוי שלא ימול כלל מותר לקיימו ערל דמאי דמשמע מאברהם דאין מקבלין הוי כעבד סתם וקרא דינפש בן אמתך הוה מצי לאוקמי כחד מהני גווני והא דמותר לקיימו היכא דאתני היינו שקבל עליו שבעה מצות בני נח כגר תושב דאי לאו הכי נהרג כדמוכחיה מקראי על בן נח פרק ארבעה מיתות ונכתוב בסיעתא דשמיא בדיני יפת תואר. ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג דאתיא טוב טוב כתיב הכא כי טוב לו עמך בעבד עברי וכתיב בגר תושב עמך ישב וגומר דלא תסגיר עבד אל אדוניו בגר תושב משתעי כדמוקמי בגיטין פרק השולח וכתיב בתריה עמך ישב בקרבך מה עבד עברי אין נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג דכתיב עד שנת היובל יעבוד עמך אף גר תושב כן.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>גר </b> שנכנס לקהל ישראל חייב מילה תחילה כאבותינו שמלו תחלה בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל את התורה ולקבל פני שכינה. וכן קטן שנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית דחיישינן שמא ערלה כבושה היא והוו ספקא דאוריתא וכתיב וביום השמיני בתר וטמאה שבעת ימים. אנדרוגינוס והוא הילוד שיש לו זכרות כזכר ונקבות כנקבה צריך למול אותו בח' דלא מעטיה קרא מערלתו אלא שלא ידחה שבת אבל לענין שלא יהא נימול לח' לא ואע"ג דהא בהא תליא דאי נימול לח' דחי שבת ואי לא דחי שבת אינו נימול שאני הכא דלא מעטיה קרא אלא מדחיית שבת. וכן יוצא דופן נימול לח' אע"ג דאין אמו טמאה לידה וכתיב וביום השמיני בתר וטמאה שבעת ימים כיון דבדורות הראשונים מאברהם עד מתן תורה נהגה מצות מילה ולא נהגה טומאה והיינו לחומרא משום דמספקא לן כדלקמן. ומי שיש לו ב' ערלות מלין ב' בשמיני משום דהוי ספקא דאוריתא אי הוי בכלל ערלתו ונימול לח' או לא ומשום הכי אזלינן לחומרא.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> מלין אלא ביום אחר עלות השמש שיצא מספק לילה שנאמר ביום השמיני ימול ולא בלילה. מל משעלה עמוד השחר כשר דיממא הוא דכתיב ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה. ואפילו מילה שלא בזמנה שהיא מט' והלאה אין מלין אלא ביום דכתיב וביום וא"ו יתירה קדריש. וכל היום כשר למילה דכתיב וביום אלא שזריזין מקדימין למצות להקדים בבקר דכתיב וישכם אברהם בבקר.
+
+Halakhah 9
+
+<b>ומילה </b> בזמנה דוחה את השבת דכתיב ביום השמיני ואפילו בשבת מדלא כתיב שמיני ימול ביום ולא לילה משמונה ימים נפקא. ושלא בזמנה אינה דוחה לא שבת ולא י"ט דהא דילפינן דדחיה בזמנו הוא דילפינן דכתיב שמיני אבל שלא בזמנו לא ילפינן. ואפילו י"ט לא דחי מילה שלא בזמנה דאין עשה דמילה דוחה לא תעשה ועשה דיו"ט דכיון דגלי קרא בציצית דאתי עשה דציצית ודוחה לא תעשה דכלאים משמע דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ומילה בין בזמנה ובין שלא בזמנה דוחה את הצרעת שאם היתה צרעת בעור הערלה חותכה עם הערלה אף על פי שקציצת נגע צרעת לא תעשה דכתיב השמר בנגע הצרעת יבא עשה דמילה וידחה לא תעשה דצרעת ומוכחין לה בגמרא נמי מדכתיב ימול בשר ערלתו ובשר יתירה הוא דהוה ליה למימר ימול ערלתו אלא אתא לרבויי שאפילו היה שם בהרת ימול דבנגעים כתיב בשר דכתיב ובשר כי יהיה בו בעורו וה"ק ימול נגע בשר ערלתו.
+
+Halakhah 10
+
+<b>כשם </b> שמילת הבנים דוחה את השבת כך מילת העבדים שהן נימולין לח' דוחה את השבת אם חל ח' שלהן בשבת דכל שנימול בשמיני ילפי' מביום דדחי שבת חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה שאע"פ שנימול לח' אע"ג דאינה טמאה לידה דקודם מתן תורה דנהגה מילה לח' ולא נהגה טומאה אפי' הכי אינה דוחה שבת דדילמא לא חייב קרא מילה לח' אלא אטמאה לידה דכתיב וטמאה שבעת ימים והאי לאו טמאה לידה היא ואזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא.
+
+Halakhah 11
+
+<b>קטן </b> שנולד כשהוא מהול אין דוחה את השבת דאף ע"ג דחיישינן לערלה כבושה והוי בכלל בשר ערלתו מספקא לא דחי שבת. ומי שנולד בחדש הח' לעיבורו קודם שתגמר ברייתו הוא כנפל דאף על גב דהוי כמחתך בשר בעלמא כיון דהוי בן ח' אין מלין אותו דהרי הוא כאבן ואסור לטלטלו ולמול מדרבנן. ויוצא דופן דהוי ספקא דאוריתא אי קפדינן במילה ח' דליהוי אמו טמאה לידה או לא משום דקודם מתן תורה לא הוה טומאה והוה מילה בח'. ואנדרוגינוס אינו דוחה שבת דכתיב ערלתו דוחה שבת ולא אנדרוגינוס דוחה שבת. ומי שיש לו שתי ערלות נמי הוי ספקה דאוריתא אי הוו בכלל ערלתו או לאו ולהכי לא דחי שבת. ונדחין כולם לא' בשבת דאף על גב דעבר יום ח' בכל יום מצווה ועומד.
+
+Halakhah 12
+
+<b>מי </b> שנולד בין השמשות ספק ביום ספק בלילה מונין מן לילה ונימול לט' דלח' לא איפשר למימהלי דאכתי לא מטא זמניה ואם נולד ערב שבת בין השמשות אינו דוחה את השבת דמספק לא מחללינן שבת.
+
+Halakhah 13
+
+<b>מי </b> שנולד בחדש הח' אם היה שלם בשערו ובצפרניו הרי זה נולד שלם ובן ז' הוא אלא שנשתהה ומלין בשבת דקרינן וילדה זכר וביום הח' ימול ובן ח' ששהא ל' יום יצא מכלל נפל ומלין אותו. מי שנולד בחודש הז' לעיבורו אם נולד שלם הרי זה וולד של קיימא ומלין אותו בשבת ואפילו ספק בן שבעה ספק בן ח' מלין אותו דאי הוי בן שמונה לא הוי אלא מחתך בשר בעלמא הוציא העובר את ראשו חוץ למעי אמו בין השמשות אף על פי שלא יצא כולו אלא בליל שבת אין מלין אותו בשבת דאכתי הוי ספקא ולא מחללינן שבת וכל מי שאינו דוחה שבת אינו דוחה י"ט ראשון דאין עשה דמילה דוחה לא תעשה ועשה די"ט אלא היכא דגלי קרא דאפילו שבת דחיה.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>חולה </b> אין מלין אותו עד שיבריא דאתי לידי סכנה וכתיב וחי בהם ולא שימות בהם. וקטן שנמצא בח' שלו ירוק ביותר אין מלין אותו עד שיפול בו דם וכן אם היה אדום ביותר אין מלין אותו עד שיבלע דמו מפני שהם חולי ויסתכן.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>אשה </b> שמלה בנה אחד ומת מחמת מילה וכן שני אפילו מבעל שני הרי זה לא ימול הג' בזמנו שהרי הוחזקה שבניה חלשים למולם אלא ממתינים עד שיגדל ויתחזק דסכנת נפשות דוחה הכל ואיפשר למול אחר זמן כדלעיל ואי איפשר להחזיר נפש אחת מישראל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הכל </b> כשרים למול ואפילו ערל ועבד ואשה וקטן מלין במקום שאין שם איש אבל גוי לא ימול דכתיב המול ימול יליד וקרינן בי' המל ימול והני כיון דהוי במצות מילה כמהולין דמו ואתתא נמי בכלל ישראל היא. בכל מלין ואפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר שכורת דלא קפיד קרא אכלי אלא אמילה שהיא כריתת הערלה. כיצד מוהלין חותכין את כל העור החופה את העטרה עד שתתגלה כל העטרה דהיינו ערלתו ואחר כן פורעים את הקרום הרך שלמטה מן העור בצפורן ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה ומוצצין.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ציצין </b> המעכבין את המילה והן החופים רוב גובהה של עטרה חוזר עליהם בשבת אפילו פרש ידיו מהם שהרי הם כמילה עצמה וניתנה שבת לידחות עליהם אבל שאינם מעכבים אם פירש לא יחזור דלא ניתנה שבת לדחות עליהם אלא בשלא פירש ידיו מהם דהוו גמר המצוה. מל ולא פרע כאלו לא מל דכתיב שוב מל את בני ישראל שנית דהיינו פריעה ועד ימי יהושע הוה הלכתא למשה מסיני ואתא הוא ואסמכיה אקרא. אם מל כהלכה אע"פ שנראה כערל אינו צריך למול פעם שנית מן התורה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עושין </b> כל צרכי מילה בשבת מלין ופורעין ומוצצין וחוזר על ציצין המעכבין כדאמר אע"פ שפירש ומל שאינ' מעכבים כל זמן שלא פירש. ונותן אספלנית וגו' דכתיב זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות ואפילו בדבר שאינו לעיכובא בציצין שאינן מעכבין. אבל מכשירי מילה אין דוחין את השבת דהא דילפינן מביום הח' דמילה דוחה שבת היינו מילה עצמה דבשעת דיחוי שבת מקיים עשה דמילה אבל מכשיריה דאכתי לא מקיים עשה דמילה בהזמנת מכשיריה לא דחי שבת. ולהכי העמידו דבריהם במקום כרת דאפילו דבר שהוא משום שבות לא דחי מכשירי מילה דלא נתנה שבת לידחות אצל כל דבר שאיפשר לעשותו מאתמול כדאמר וזהו שהעמידו דבריהם במקום כרת אבל מדאוריתא עושין כל מכשירי מילה שאין בהם איסור שבת מדאוריתא.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מכשירי </b> מילה ואפילו בזמנה אין דוחין י"ט בדבר שיש בו דיחוי י"ט מדאוריתא. דלא אמרן דעשה דמילה דוחה לא תעשה ועשה דיו"ט אלא היכא דבשעה דדוחה י"ט מקיים עשה דמילה אבל מכשירי מילה דלא מקיים מצות מילה בשעת דחיית י"ט לא דחו כדאמרינן.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ברכות </b> מדרבנן. וגדולה המילה שלא נקרא אברהם אבינו שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והיה תמים ולמשה רבינו לא נתלה עליה אפילו שעה אחת אף על פי שהיו בדרך וכל מצות התורה נכרתו עליהן ג' בריתות ועל המילה נכרתו י"ג בריתות דוק ותשכח. ויש במצוה זו דברים מדרבנן סמוכים אלא תסור:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b34b5c11637926e96d3e6a4e79a9177c31c98407
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,139 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Circumcision
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Circumcision
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה כז </b> למול את הזכרים דכתיב וביום השמיני ימול. ומצוה על האב למול את בנו שנאמר וביום השמיני ימול וכתיב וימל אברהם את יצחק בנו. ועל הרב למול את עבדיו שנאמר יליד בית ומקנת כסף. עבר האב או האדון ולא מל אותן ביטל מצות עשה ואינו חייב כרת אלא הערל עצמו דכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה. וב"ד מצווין למול הבן או העבד בזמנו ולא יניחו ערל לא בישראל ולא בעבדיהם שנאמר המול לכם כל זכר. אין מלין בנו של אדם שלא מדעתו אלא אם כן עבר ונמנע למולו שב"ד מלין אותו בעל כרחו ונראה טעמא משום דבאביו כתיב יום ח' ובב"ד לא כתיב אלא סתם המול לכם משמע דמילה בזמנה על האב ואם נמנע הוא מלין אותו ב"ד. ומנא לן מילה שלא בזמנה מדכתיב וביום וי"ו יתירה. נתעלמו ב"ד ולא מלו אותו כשיגדל חייב למול עצמו וכל יום שעובר עליו משיגדל ולא ימול הרי הוא מבטל מצות עשה אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד דכתיב אשר לא ימול לעתיד בכל ימיו רמיא המצוה עליה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אחד </b> עבד שנולד ברשות ישראל ואחד עבד הנלקח מן הגוים חייב הרב למול אותן דכתיב המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך אלא שיליד בית משפחתו נמול לח' ומקנת כסף נימול ביום שנלקח אפילו היה יום לידה דתרי קראי כתיבי ביליד בית ומקנת כסף חד כתיב ביה ח' וחד לא כתיב ביה המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך ולא מפרש ביה ח' ימים וכתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף. ומסתברא דהאי דמפרש ביה לח' היינו היכא דדמי לישראל מעליא שנולד בביתו של ישראל משקנאו דדומיא דלכם בעינן דכתיב בההוא קרא ובן ח' ימים ימול לכם כל זכר והדר יליד בית למקנת כסף. הלכך לקח שפחה מעוברת וילדה הרי זה מקנת כסף דגוף שלם הוא במעי אמו וקנאו שנימול לח' דומיא דלכם הוא שנולד ברשותו של ישראל. לקח שפחה וולדה עמה שכבר ילדתו ואע"פ שלא עברו עליו ח' ימים ללידתו מלו מיד כדכתיב המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך דלאו דומיא דלכם הוא דלא נולד בביתו. לקח שפחה ונתעברה אצלו לא הוי עובר מקנת כסף אלא יליד בית שנימול לח' דדומיא דלכם הוא. ואם לקח שפחה לעובריה ואפילו מישראל דהויא טמאה לידה שכבר טבלה לאו דומיא דלכם הוא הואיל ואין לו חלק באמו ונימול לח'. נמצא מקנת כסף נימול לח' ויליד בית לח' ומאי דמסתברא דיליד בית לח' כשהיתה שפחתו קודם דהוי דומיא דלכם ומקנת כסף נימול ליומו כשקנה אותו דלא הוי דומיא דלכם. אין מקיימים עבדים שאינם מולים דכיון דמצינו שצוה הקב"ה לאברהם למול את עבדו אסור לקיימם דהא דכתיב וינפש את אמתך דמשתעי בערל דאי במהול הא כתיב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך אקימנא לר' עקיבא דבלוקח עבד בין השמשות ערב שבת דלא הספיק למולו הכתוב מדבר. ואם מתחלה לא רצה למול כשהיה רוצה לקנותו אומר לו אני אגלגל ממך י"ב חודש ואם לא תמול אחזור ואמכור אותך מותר דהוי גביה כשכיר בעלמא. ואם התנה עליו מתחילה והוא אצל רבו הגוי שלא ימול כלל מותר לקיימו ערל דמאי דמשמע מאברהם דאין מקבלין הוי כעבד סתם וקרא דינפש בן אמתך הוה מצי לאוקמי כחד מהני גווני והא דמותר לקיימו היכא דאתני היינו שקבל עליו שבעה מצות בני נח כגר תושב דאי לאו הכי נהרג כדמוכחיה מקראי על בן נח פרק ארבעה מיתות ונכתוב בסיעתא דשמיא בדיני יפת תואר. ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג דאתיא טוב טוב כתיב הכא כי טוב לו עמך בעבד עברי וכתיב בגר תושב עמך ישב וגומר דלא תסגיר עבד אל אדוניו בגר תושב משתעי כדמוקמי בגיטין פרק השולח וכתיב בתריה עמך ישב בקרבך מה עבד עברי אין נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג דכתיב עד שנת היובל יעבוד עמך אף גר תושב כן.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>גר </b> שנכנס לקהל ישראל חייב מילה תחילה כאבותינו שמלו תחלה בימי משה כשיצאו ממצרים ויצאו מכלל בני נח לקבל את התורה ולקבל פני שכינה. וכן קטן שנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית דחיישינן שמא ערלה כבושה היא והוו ספקא דאוריתא וכתיב וביום השמיני בתר וטמאה שבעת ימים. אנדרוגינוס והוא הילוד שיש לו זכרות כזכר ונקבות כנקבה צריך למול אותו בח' דלא מעטיה קרא מערלתו אלא שלא ידחה שבת אבל לענין שלא יהא נימול לח' לא ואע"ג דהא בהא תליא דאי נימול לח' דחי שבת ואי לא דחי שבת אינו נימול שאני הכא דלא מעטיה קרא אלא מדחיית שבת. וכן יוצא דופן נימול לח' אע"ג דאין אמו טמאה לידה וכתיב וביום השמיני בתר וטמאה שבעת ימים כיון דבדורות הראשונים מאברהם עד מתן תורה נהגה מצות מילה ולא נהגה טומאה והיינו לחומרא משום דמספקא לן כדלקמן. ומי שיש לו ב' ערלות מלין ב' בשמיני משום דהוי ספקא דאוריתא אי הוי בכלל ערלתו ונימול לח' או לא ומשום הכי אזלינן לחומרא.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> מלין אלא ביום אחר עלות השמש שיצא מספק לילה שנאמר ביום השמיני ימול ולא בלילה. מל משעלה עמוד השחר כשר דיממא הוא דכתיב ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה. ואפילו מילה שלא בזמנה שהיא מט' והלאה אין מלין אלא ביום דכתיב וביום וא"ו יתירה קדריש. וכל היום כשר למילה דכתיב וביום אלא שזריזין מקדימין למצות להקדים בבקר דכתיב וישכם אברהם בבקר.
+
+Halakhah 9
+
+<b>ומילה </b> בזמנה דוחה את השבת דכתיב ביום השמיני ואפילו בשבת מדלא כתיב שמיני ימול ביום ולא לילה משמונה ימים נפקא. ושלא בזמנה אינה דוחה לא שבת ולא י"ט דהא דילפינן דדחיה בזמנו הוא דילפינן דכתיב שמיני אבל שלא בזמנו לא ילפינן. ואפילו י"ט לא דחי מילה שלא בזמנה דאין עשה דמילה דוחה לא תעשה ועשה דיו"ט דכיון דגלי קרא בציצית דאתי עשה דציצית ודוחה לא תעשה דכלאים משמע דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ומילה בין בזמנה ובין שלא בזמנה דוחה את הצרעת שאם היתה צרעת בעור הערלה חותכה עם הערלה אף על פי שקציצת נגע צרעת לא תעשה דכתיב השמר בנגע הצרעת יבא עשה דמילה וידחה לא תעשה דצרעת ומוכחין לה בגמרא נמי מדכתיב ימול בשר ערלתו ובשר יתירה הוא דהוה ליה למימר ימול ערלתו אלא אתא לרבויי שאפילו היה שם בהרת ימול דבנגעים כתיב בשר דכתיב ובשר כי יהיה בו בעורו וה"ק ימול נגע בשר ערלתו.
+
+Halakhah 10
+
+<b>כשם </b> שמילת הבנים דוחה את השבת כך מילת העבדים שהן נימולין לח' דוחה את השבת אם חל ח' שלהן בשבת דכל שנימול בשמיני ילפי' מביום דדחי שבת חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה שאע"פ שנימול לח' אע"ג דאינה טמאה לידה דקודם מתן תורה דנהגה מילה לח' ולא נהגה טומאה אפי' הכי אינה דוחה שבת דדילמא לא חייב קרא מילה לח' אלא אטמאה לידה דכתיב וטמאה שבעת ימים והאי לאו טמאה לידה היא ואזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא.
+
+Halakhah 11
+
+<b>קטן </b> שנולד כשהוא מהול אין דוחה את השבת דאף ע"ג דחיישינן לערלה כבושה והוי בכלל בשר ערלתו מספקא לא דחי שבת. ומי שנולד בחדש הח' לעיבורו קודם שתגמר ברייתו הוא כנפל דאף על גב דהוי כמחתך בשר בעלמא כיון דהוי בן ח' אין מלין אותו דהרי הוא כאבן ואסור לטלטלו ולמול מדרבנן. ויוצא דופן דהוי ספקא דאוריתא אי קפדינן במילה ח' דליהוי אמו טמאה לידה או לא משום דקודם מתן תורה לא הוה טומאה והוה מילה בח'. ואנדרוגינוס אינו דוחה שבת דכתיב ערלתו דוחה שבת ולא אנדרוגינוס דוחה שבת. ומי שיש לו שתי ערלות נמי הוי ספקה דאוריתא אי הוו בכלל ערלתו או לאו ולהכי לא דחי שבת. ונדחין כולם לא' בשבת דאף על גב דעבר יום ח' בכל יום מצווה ועומד.
+
+Halakhah 12
+
+<b>מי </b> שנולד בין השמשות ספק ביום ספק בלילה מונין מן לילה ונימול לט' דלח' לא איפשר למימהלי דאכתי לא מטא זמניה ואם נולד ערב שבת בין השמשות אינו דוחה את השבת דמספק לא מחללינן שבת.
+
+Halakhah 13
+
+<b>מי </b> שנולד בחדש הח' אם היה שלם בשערו ובצפרניו הרי זה נולד שלם ובן ז' הוא אלא שנשתהה ומלין בשבת דקרינן וילדה זכר וביום הח' ימול ובן ח' ששהא ל' יום יצא מכלל נפל ומלין אותו. מי שנולד בחודש הז' לעיבורו אם נולד שלם הרי זה וולד של קיימא ומלין אותו בשבת ואפילו ספק בן שבעה ספק בן ח' מלין אותו דאי הוי בן שמונה לא הוי אלא מחתך בשר בעלמא הוציא העובר את ראשו חוץ למעי אמו בין השמשות אף על פי שלא יצא כולו אלא בליל שבת אין מלין אותו בשבת דאכתי הוי ספקא ולא מחללינן שבת וכל מי שאינו דוחה שבת אינו דוחה י"ט ראשון דאין עשה דמילה דוחה לא תעשה ועשה די"ט אלא היכא דגלי קרא דאפילו שבת דחיה.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>חולה </b> אין מלין אותו עד שיבריא דאתי לידי סכנה וכתיב וחי בהם ולא שימות בהם. וקטן שנמצא בח' שלו ירוק ביותר אין מלין אותו עד שיפול בו דם וכן אם היה אדום ביותר אין מלין אותו עד שיבלע דמו מפני שהם חולי ויסתכן.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>אשה </b> שמלה בנה אחד ומת מחמת מילה וכן שני אפילו מבעל שני הרי זה לא ימול הג' בזמנו שהרי הוחזקה שבניה חלשים למולם אלא ממתינים עד שיגדל ויתחזק דסכנת נפשות דוחה הכל ואיפשר למול אחר זמן כדלעיל ואי איפשר להחזיר נפש אחת מישראל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הכל </b> כשרים למול ואפילו ערל ועבד ואשה וקטן מלין במקום שאין שם איש אבל גוי לא ימול דכתיב המול ימול יליד וקרינן בי' המל ימול והני כיון דהוי במצות מילה כמהולין דמו ואתתא נמי בכלל ישראל היא. בכל מלין ואפילו בצור ובזכוכית ובכל דבר שכורת דלא קפיד קרא אכלי אלא אמילה שהיא כריתת הערלה. כיצד מוהלין חותכין את כל העור החופה את העטרה עד שתתגלה כל העטרה דהיינו ערלתו ואחר כן פורעים את הקרום הרך שלמטה מן העור בצפורן ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה ומוצצין.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ציצין </b> המעכבין את המילה והן החופים רוב גובהה של עטרה חוזר עליהם בשבת אפילו פרש ידיו מהם שהרי הם כמילה עצמה וניתנה שבת לידחות עליהם אבל שאינם מעכבים אם פירש לא יחזור דלא ניתנה שבת לדחות עליהם אלא בשלא פירש ידיו מהם דהוו גמר המצוה. מל ולא פרע כאלו לא מל דכתיב שוב מל את בני ישראל שנית דהיינו פריעה ועד ימי יהושע הוה הלכתא למשה מסיני ואתא הוא ואסמכיה אקרא. אם מל כהלכה אע"פ שנראה כערל אינו צריך למול פעם שנית מן התורה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עושין </b> כל צרכי מילה בשבת מלין ופורעין ומוצצין וחוזר על ציצין המעכבין כדאמר אע"פ שפירש ומל שאינ' מעכבים כל זמן שלא פירש. ונותן אספלנית וגו' דכתיב זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות ואפילו בדבר שאינו לעיכובא בציצין שאינן מעכבין. אבל מכשירי מילה אין דוחין את השבת דהא דילפינן מביום הח' דמילה דוחה שבת היינו מילה עצמה דבשעת דיחוי שבת מקיים עשה דמילה אבל מכשיריה דאכתי לא מקיים עשה דמילה בהזמנת מכשיריה לא דחי שבת. ולהכי העמידו דבריהם במקום כרת דאפילו דבר שהוא משום שבות לא דחי מכשירי מילה דלא נתנה שבת לידחות אצל כל דבר שאיפשר לעשותו מאתמול כדאמר וזהו שהעמידו דבריהם במקום כרת אבל מדאוריתא עושין כל מכשירי מילה שאין בהם איסור שבת מדאוריתא.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מכשירי </b> מילה ואפילו בזמנה אין דוחין י"ט בדבר שיש בו דיחוי י"ט מדאוריתא. דלא אמרן דעשה דמילה דוחה לא תעשה ועשה דיו"ט אלא היכא דבשעה דדוחה י"ט מקיים עשה דמילה אבל מכשירי מילה דלא מקיים מצות מילה בשעת דחיית י"ט לא דחו כדאמרינן.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ברכות </b> מדרבנן. וגדולה המילה שלא נקרא אברהם אבינו שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והיה תמים ולמשה רבינו לא נתלה עליה אפילו שעה אחת אף על פי שהיו בדרך וכל מצות התורה נכרתו עליהן ג' בריתות ועל המילה נכרתו י"ג בריתות דוק ותשכח. ויש במצוה זו דברים מדרבנן סמוכים אלא תסור:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..98859b4787e60d6d8841dd2ad4c3b0576f282491
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,168 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Fringes
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות ציצית
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות ציצית
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה כה </b> לעשות ציצית על כנפי הכסות דכתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם. וענף שעושים על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית מפני שדומה לציצית של ראש שנאמר ויקחני בציצית ראשי והוא הנקרא לבן מפני שאין אנו מצווין לצובעו. ואין לחוטי הענף מנין מן התורה דאע"ג דגדילים ד' כדלקמן היינו בגדיל אבל בענף דהיינו ציצית אין לחוטיו מנין מן התורה דפתיל וציצית דהוו ענף לא משתמעי יותר מחד ונפסק חוט מעיקרו דפסול היינו בעקרו הסמוך לטלית דליכא גדיל מד' חוטין אבל נפסק מסוף הגדיל לא מיפסיל מדאוריתא דכדי עניבה דבעינן כאיגרדמו סגי בעניבה גדיל כפירש ר"י בעל התוספות דבפתיל לא בעינן כדי עניבה. ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע והוא הנקרא תכלת דמדשש כיתנא דכתיב ועשה להם מכנסי בד שש משזר ותכלת ובד היינו פשתים כדאמר בבא לו כ"ג דבר העולה בין בד לבד תכלת עמרא וכורכין אותו על הענף ואין למנין הכריכות שכורך חוט זה שיעור מן התורה והכריכה בתכלת מדאוריתא דכתיב ועשו להם ציצית והדר כתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת דהיא כריכה. והתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת דכתיב וראיתם אותו כל חד לחודיה משמע ואע"פ שאין אחד מעכב חברו אינן אלא מצוה אחד דכתיב והיה לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחד. וארבע ציציות מעכבו' זו את זו שארבעתן מצוה אחת דהכי משמע קרא על ארבע כנפות כסותך והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שתיהם כאחד קיים מצוה אחת מדאוריתא דאע"ג דקפיד קרא אתכלת הא כתב וראיתם אותו לומר דאינו מעכב זה את זה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כיצד </b> עושין את הציצית מתחיל בזוית של טלית שהיא סוף הארוג ומרחיק ממנה לא יותר על ג' אצבעות למעלה דלאו כנף הוי ולא פחות מקשר גודל דעל הכנף בעינן דכתיב על כנפי ומכניס שם ארבעה חוטין דכתיב גדילים וגדיל שנים דאין גדיל פחות משנים כדמתרגם מעשה עבות עובד גדילו גדילים הרי ארבעה וכופלן באמצע נמצאו ח' דכתיב גדילים שהם ארבע ברישא והדר תעשה לך שהוא מכניסם בטלית וכופלם וכורכם. ויהיה אחד מן החוטין תכלת והשבעה לבנים דכתיב פתיל תכלת אחד ולא פתיל שנים ופתיל דכתב קרא הוא בתר דאנחינהו בטלית וכפלם לח' דהכי כתיב על ציצית הכנף פתיל ולהכי הוי פתיל אחד מח' ולא אחד מד'. ולוקח חוט אחד מן הלבן וכורך בו כריכה אחת על שאר החוטין בצד הבגד דכתיב הכנף פתיל ודרשי' ממין כנף תעשה פתיל והוא כריכה והדר מתכלת שאר החוליות דעיקר משמעות קרא דפתיל הוא בתכלת ומשום מעלין בקדש דהוי דאוריתא מועשו אותם ציפוי למזבח יעשה כריכה אחרונה בלבן דכיון דהקדימה קרא למין כנף ש"מ חשיב הוא הילכך אי מסיים בתכלת הוה ליה מוריד סוף הציצית מתחלתה ואין מורידין בקדש הוי מדאוריתא דכתיב ויקם משה את המשכן וגו' כדכתיב במצות תפילין. ואם כרך התכלת על רוב הציצית כשרה דמדאוריתא בעינן גדיל וענף אבל לית בהו שיעורה דכתיב גדילים וכתיב ציצית יכול יעשה כולה ענף ת"ל גדילים ואין גדיל אלא חוטין מחוברין דכתיב מעשה עבות ומתרגם עובד גדילו גדילים יכול יעשה כולה גדיל ת"ל ציצית הא כיצד צריך שיהא גדיל יוצא מן הכנף וציצית יוצא מן הגדיל. העושה לבן בלא תכלת לוקח אחד מח' החוטין וכורך אותו על שאר החוטין והוי נמי דאוריתא כיון דאין מעכבים זה את זה דכתיב וראיתם אותו וכל חד לחודיה משמע.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אחד </b> חוטי לבן ואחד חוטי תכלת אם רצה לעשות שזורין עושה דתכלת סתם הוא טווי ושזור דילפי' ממשכן ואמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור וסבירה ליה לרב ז"ל דלאו לעיכובה הוי. חוטי הציצית בין לבן בין תכלת צריכין טוויה לשם ציצית דכתיב גדילים תעשה לך לשם חובך. ואין עושין אותה מצמר הגזול דכתיב ועשו להם משלהם לאפוקי גזול ולא משל עיר הנדחת ולא משל קדשים דכיון דאסור ליהנות מהם לאו שלהם נינהו. המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית נראה דהוי מדרבנן כיון דאינה נאסרת להדיוט וטעמה משום מצוה הבאה בעבירה דהוי מדרבנן ואפילו עשה בה מעשה שאסרה להדיוט לא הוי צמרה פסול לציצית מדאוריתא דמצות לאו ליהנות נתנו כדרבא בלולב של ע"ז דאמר דיצא בדיעבד.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ציצית </b> שעשה אותה גוי פסול שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית בני ישראל ולא הגוי אבל אם עשה אותה ישראל בלא כוונה כשרה דבטוויה הוא דמפסיל אם לא עשאו לשם ציצית אבל בתלייה לא מיפסיל. וציצית שנעשה מן העשוי מקודם פסול כיצד הביא כנף שיש בה ציצית ותפרה על הבגד אפילו יש בה אמה על אמה פסול שנאמר ועשו להם ציצית ולא מן העשוי והרי זה דומה למי שנעשת מאליה ומותר להתיר ציצית מבגד זה לתלותה בבגד אחר דליכא ביזוי מצוה כיון שחפץ ללובשו ומן העשוי נמי ליכא דהא מתקנו עכשיו. תלה החוטין בין שני כנפים מזו לזו כהלכתן ואח"כ חתכן באמצע ונתפרדו זה מזה פסול שהרי בעת שקשרם היו פסולים לפי שהן מעורבות זו בזו ובשעה שפסקן נעשו שתי ציציות נמצא עושה מן העשוי וקרא קאמר תעשה לך ולא מן העשוי. הטיל ציצית על הציצית אם נתכוון לבטל את הראשונות מתיר הראשונה או חותכה וכשרה דלאו תעשה ולא מן העשוי הוא כיון שנתכוון לבטל את הראשונות מעיקרה אבל נתכוון להוסיף אע"פ שחתך אי זו מהן פסולה שהרי כשהוסיף פסל הכל וכשהתיר או חתך התוספת נמצא השאר נעשה מן העשוי שעשייתו ראשונה פסולה היתה וכן המטיל ציציות לבעלת ג' ואח"כ השלימה לד' והטיל לרביעית כולה פסולה דכתיב תעשה ולא מן העשוי.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>אין </b> כופלין הטלית לשנים ומטילין ציצית על ד' כנפים כשהיא כפולה דבכנף קאמר קרא ולא באמצעיתה והאי תרתי ציציות הוו באמצעיתה אלא אם כן תפרה כולה דאפילו מרוח אחד דהשתא הוי כנף גופיה כיון דתפר נתמעטה זוית של בגד שבין חוטי הציצית ובין סוף הארוג אפילו לא נשאר מן הארוג אלא כל שהוא כשר דמאי דקפדינן דלהוי ציצית על הכנף דהיינו חוץ לקשר גודל היינו בתחלת עשייתו כדכתיב ועשו להם ציצית על כנפי וכן אם נתמעטו חוטי הציציות אפילו לא נשתייר אלא כדי עניבה כשר ואם נפסק חוט מעיקרו דהיינו הסמוך לכנף פסול דלא הוו ד' חוטי ומדאוריתא בעינן ד' דכתיב גדילים וגו':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>התכלת </b> האמורה בכל מקום היא הצמר הצבוע דמדשש כתנא תכלת עמרא והיא מין צבע מדכלליה רחמנא בהדי שאר מיני צבעים ארגמן ותולעת שני וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית אע"פ שהוא כעין הרקיע דתכלת קאמר רחמנא. ורחל בת עז צמרה פסול לציצית דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים גדילים תעשה לך מה פשתים שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה אלא בעינן צמר כבש בן כבש מששת ימי בראשית.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>התכלת </b> של ציצית אם צבע בה מעט צמר לבודקה אם יפה היא אם לאו נפסלה היורה כולה דכתיב כליל תכלת כל לשם תכלת בעינן אבל צבע לשם תכלת ביורה אפילו מאה פעמים לשמו קרינא ביה כליל תכלת דלא מפיק קרא דכליל תכלת אלא טעמו דהרי יש צבע שאינו ראוי לתכלת כפי' ר"י בעל התוספות ז"ל ולפרש"י ז"ל צביעה לשמה נראה דהוי בכלל גדילים תעשה לך לשם חובך שיהא הצבע לשם ציצית וא"כ טעימה פסולה וצביעה לשמה וטעמה פסלה כולהו מדאוריתא מכליל תכלת דמה טעם טעמה פסולה משום דבעינן צביעה לשמה דהיינו כליל תכלת וטעמה פסלה דהרי יש צבע שאינו ראוי לתכלת והיינו הטעימה שהיא פסולה וקרא קאמר כליל תכלת. ואינה נלקחת אלא מן המומחה דכליל תכלת לשמה ודאי בעינן ואפילו לקחה מן המומחה אם נבדקה ונודעה שנצבעה כשאר המשחירין פסולה דתכלת בעינן והמומחים לעולם בחזקתם עד שיחשדו דחזקה מדאוריתא כדיליף לה בפ"ק דחולין מדכתיב ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית ודילמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעוריה מכגריס ותמצא שלא היה נגע בשעת הסגר ואם הסגירו הסגר דכמאן דליתיה דמי אלא לאו משום דאמרינן אוקי אחזקיה ולהכי אם לקח טלית מצוייצת מן השוק מישראל היא בחזקתה ומן הגוי התגר נמי כשרה דלא מרע נפשיה וזבין לה מישראל אבל מהדיוט גוי פסולה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>טלית </b> שהיא כולה אדומה או ירוקה עושה חוטי לבן שלה כעין צבעה דכתיב על ציצית הכנף דבעינן שיהא ממין הכנף ולר"י בעל התוספות נראה דהוי מדרבנן היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונין דפתיל תכלת קאמר רחמנא שהוא חוט אחד לבד כשאר ציציות:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כסות </b> שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה היא כסות שיש לה ד' כנפות או יותר על ד' דכתיב על ארבע כנפות ותהיה מדתה כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק ואינו צריך אחר לשומרו ולילך עמו דטלית כזה כסות מקרי כיון דגדול יצא בו דרך עראי אבל טלית של שאר מינין כגון בגדי משי וכיוצא בו אין חייבים אלא מדרבנן שכל הבגדים שנאמרו בתורה סתם אינם אלא צמר ופשתים בלבד דתנא דבי רבי ישמעאל הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם על כנפי בגדיהם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים בבגד צמר או בבגד פשתים אף כל צמר ופשתים על ד' כנפות כסותך בעלת ד' ולא בעלת ג' א"ת בעלת ד' ולא בעלת ה' ת"ל אשר תכסה בה אפילו בעלת ה' או יותר שיש בכלל חמש ארבע לפיכך אינו עושה ציצית אלא לד' כנפות שנאמר על ד' כנפות כסותך.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כסות </b> של בגד וכנפיה של עור חייבת דעל כנפי כסותך כתיב כסות הוא עיקר אבל כנפיה של בגד והיא של עור פטורה דלאו כסות היא. כסות של שני שותפים חייבות שנאמר על כנפי בגדיהם לא נאמר כסותך אלא למעט שאולה דלאו כסותך היא.
+
+Halakhah 5
+
+<b>כסות </b> של צמר עושין לבן שלה של צמר ושל פשתן עושין חוטי פשתן אבל לא חוטי צמר בטלית פשתן ולא חוטי פשתן בשל צמר בכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שתיהם בלבן צמר בצמר פשתים בפשתים מוטב ואם לאו כמו בתכלת דהוא עמרא בטלית פשתן יבא עשה דציצית וידחה לא תעשה דכלאים דלהכי סמכיה קרא דכתיב לא תלבש שעטנז אבל גדילים תעשה לך אפילו משעטנז והיינו ביום דחייב במצות ציצית אבל בלילה שאינה זמן חיוב ציצית שנאמר וראיתם אותו בשעת ראיה לא דנמצא עובר בלא תעשה בעת שאין שם מצות עשה וסומא חייב בציצית אף ע"פ שאינו רואה אחרים רואים אותו וקרא כתיב וראיתם אותו.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ומותר </b> להכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ. ואם נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקן לאשפה שאין בגופה קדושה דכסותך קרייא רחמנא. נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הציצית דהויא מצות עשה שהזמן גרמה דהרי לילה לאו זמן ציצית היא דכתיב וראיתם אותו ועבד גמר לה לה מאשה וקטנים לאו בני חיובה דמצות נינהו.
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b> מי שיתכסה בכסוי הראוי לציצית יטיל לה ציצית ויתכסה בה דציצית חובת גברא הוא דהכי משמע קרא ואם נתכסה בה בלא ציצית בטל מצות עשה וכשאינו לובשו פטור מלהטיל בו ציצית דלאו חובת מנא הוא אלא חובת גברא שיהא לו טלית להתכסות בו.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>לעולם </b> יהא אדם זהיר במצות ציצית שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות כולן שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ויש במצוה זו ציוויין ואזהרות מדרבנן סמוכים אלא תסור ואעשו משמרת למשמרתי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..022b62aff4e38c85f3028da33ebd43a81469a871
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,171 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Fringes
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות ציצית
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Fringes
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות ציצית
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה כה </b> לעשות ציצית על כנפי הכסות דכתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם. וענף שעושים על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית מפני שדומה לציצית של ראש שנאמר ויקחני בציצית ראשי והוא הנקרא לבן מפני שאין אנו מצווין לצובעו. ואין לחוטי הענף מנין מן התורה דאע"ג דגדילים ד' כדלקמן היינו בגדיל אבל בענף דהיינו ציצית אין לחוטיו מנין מן התורה דפתיל וציצית דהוו ענף לא משתמעי יותר מחד ונפסק חוט מעיקרו דפסול היינו בעקרו הסמוך לטלית דליכא גדיל מד' חוטין אבל נפסק מסוף הגדיל לא מיפסיל מדאוריתא דכדי עניבה דבעינן כאיגרדמו סגי בעניבה גדיל כפירש ר"י בעל התוספות דבפתיל לא בעינן כדי עניבה. ולוקחין חוט צמר שנצבע כעין הרקיע והוא הנקרא תכלת דמדשש כיתנא דכתיב ועשה להם מכנסי בד שש משזר ותכלת ובד היינו פשתים כדאמר בבא לו כ"ג דבר העולה בין בד לבד תכלת עמרא וכורכין אותו על הענף ואין למנין הכריכות שכורך חוט זה שיעור מן התורה והכריכה בתכלת מדאוריתא דכתיב ועשו להם ציצית והדר כתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת דהיא כריכה. והתכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת דכתיב וראיתם אותו כל חד לחודיה משמע ואע"פ שאין אחד מעכב חברו אינן אלא מצוה אחד דכתיב והיה לכם לציצית מלמד ששניהם מצוה אחד. וארבע ציציות מעכבו' זו את זו שארבעתן מצוה אחת דהכי משמע קרא על ארבע כנפות כסותך והלובש טלית שיש בה לבן או תכלת או שתיהם כאחד קיים מצוה אחת מדאוריתא דאע"ג דקפיד קרא אתכלת הא כתב וראיתם אותו לומר דאינו מעכב זה את זה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כיצד </b> עושין את הציצית מתחיל בזוית של טלית שהיא סוף הארוג ומרחיק ממנה לא יותר על ג' אצבעות למעלה דלאו כנף הוי ולא פחות מקשר גודל דעל הכנף בעינן דכתיב על כנפי ומכניס שם ארבעה חוטין דכתיב גדילים וגדיל שנים דאין גדיל פחות משנים כדמתרגם מעשה עבות עובד גדילו גדילים הרי ארבעה וכופלן באמצע נמצאו ח' דכתיב גדילים שהם ארבע ברישא והדר תעשה לך שהוא מכניסם בטלית וכופלם וכורכם. ויהיה אחד מן החוטין תכלת והשבעה לבנים דכתיב פתיל תכלת אחד ולא פתיל שנים ופתיל דכתב קרא הוא בתר דאנחינהו בטלית וכפלם לח' דהכי כתיב על ציצית הכנף פתיל ולהכי הוי פתיל אחד מח' ולא אחד מד'. ולוקח חוט אחד מן הלבן וכורך בו כריכה אחת על שאר החוטין בצד הבגד דכתיב הכנף פתיל ודרשי' ממין כנף תעשה פתיל והוא כריכה והדר מתכלת שאר החוליות דעיקר משמעות קרא דפתיל הוא בתכלת ומשום מעלין בקדש דהוי דאוריתא מועשו אותם ציפוי למזבח יעשה כריכה אחרונה בלבן דכיון דהקדימה קרא למין כנף ש"מ חשיב הוא הילכך אי מסיים בתכלת הוה ליה מוריד סוף הציצית מתחלתה ואין מורידין בקדש הוי מדאוריתא דכתיב ויקם משה את המשכן וגו' כדכתיב במצות תפילין. ואם כרך התכלת על רוב הציצית כשרה דמדאוריתא בעינן גדיל וענף אבל לית בהו שיעורה דכתיב גדילים וכתיב ציצית יכול יעשה כולה ענף ת"ל גדילים ואין גדיל אלא חוטין מחוברין דכתיב מעשה עבות ומתרגם עובד גדילו גדילים יכול יעשה כולה גדיל ת"ל ציצית הא כיצד צריך שיהא גדיל יוצא מן הכנף וציצית יוצא מן הגדיל. העושה לבן בלא תכלת לוקח אחד מח' החוטין וכורך אותו על שאר החוטין והוי נמי דאוריתא כיון דאין מעכבים זה את זה דכתיב וראיתם אותו וכל חד לחודיה משמע.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אחד </b> חוטי לבן ואחד חוטי תכלת אם רצה לעשות שזורין עושה דתכלת סתם הוא טווי ושזור דילפי' ממשכן ואמרה תורה תן תכלת ותן לבן מה תכלת טווי ושזור אף לבן טווי ושזור וסבירה ליה לרב ז"ל דלאו לעיכובה הוי. חוטי הציצית בין לבן בין תכלת צריכין טוויה לשם ציצית דכתיב גדילים תעשה לך לשם חובך. ואין עושין אותה מצמר הגזול דכתיב ועשו להם משלהם לאפוקי גזול ולא משל עיר הנדחת ולא משל קדשים דכיון דאסור ליהנות מהם לאו שלהם נינהו. המשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית נראה דהוי מדרבנן כיון דאינה נאסרת להדיוט וטעמה משום מצוה הבאה בעבירה דהוי מדרבנן ואפילו עשה בה מעשה שאסרה להדיוט לא הוי צמרה פסול לציצית מדאוריתא דמצות לאו ליהנות נתנו כדרבא בלולב של ע"ז דאמר דיצא בדיעבד.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ציצית </b> שעשה אותה גוי פסול שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית בני ישראל ולא הגוי אבל אם עשה אותה ישראל בלא כוונה כשרה דבטוויה הוא דמפסיל אם לא עשאו לשם ציצית אבל בתלייה לא מיפסיל. וציצית שנעשה מן העשוי מקודם פסול כיצד הביא כנף שיש בה ציצית ותפרה על הבגד אפילו יש בה אמה על אמה פסול שנאמר ועשו להם ציצית ולא מן העשוי והרי זה דומה למי שנעשת מאליה ומותר להתיר ציצית מבגד זה לתלותה בבגד אחר דליכא ביזוי מצוה כיון שחפץ ללובשו ומן העשוי נמי ליכא דהא מתקנו עכשיו. תלה החוטין בין שני כנפים מזו לזו כהלכתן ואח"כ חתכן באמצע ונתפרדו זה מזה פסול שהרי בעת שקשרם היו פסולים לפי שהן מעורבות זו בזו ובשעה שפסקן נעשו שתי ציציות נמצא עושה מן העשוי וקרא קאמר תעשה לך ולא מן העשוי. הטיל ציצית על הציצית אם נתכוון לבטל את הראשונות מתיר הראשונה או חותכה וכשרה דלאו תעשה ולא מן העשוי הוא כיון שנתכוון לבטל את הראשונות מעיקרה אבל נתכוון להוסיף אע"פ שחתך אי זו מהן פסולה שהרי כשהוסיף פסל הכל וכשהתיר או חתך התוספת נמצא השאר נעשה מן העשוי שעשייתו ראשונה פסולה היתה וכן המטיל ציציות לבעלת ג' ואח"כ השלימה לד' והטיל לרביעית כולה פסולה דכתיב תעשה ולא מן העשוי.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>אין </b> כופלין הטלית לשנים ומטילין ציצית על ד' כנפים כשהיא כפולה דבכנף קאמר קרא ולא באמצעיתה והאי תרתי ציציות הוו באמצעיתה אלא אם כן תפרה כולה דאפילו מרוח אחד דהשתא הוי כנף גופיה כיון דתפר נתמעטה זוית של בגד שבין חוטי הציצית ובין סוף הארוג אפילו לא נשאר מן הארוג אלא כל שהוא כשר דמאי דקפדינן דלהוי ציצית על הכנף דהיינו חוץ לקשר גודל היינו בתחלת עשייתו כדכתיב ועשו להם ציצית על כנפי וכן אם נתמעטו חוטי הציציות אפילו לא נשתייר אלא כדי עניבה כשר ואם נפסק חוט מעיקרו דהיינו הסמוך לכנף פסול דלא הוו ד' חוטי ומדאוריתא בעינן ד' דכתיב גדילים וגו':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>התכלת </b> האמורה בכל מקום היא הצמר הצבוע דמדשש כתנא תכלת עמרא והיא מין צבע מדכלליה רחמנא בהדי שאר מיני צבעים ארגמן ותולעת שני וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית אע"פ שהוא כעין הרקיע דתכלת קאמר רחמנא. ורחל בת עז צמרה פסול לציצית דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים גדילים תעשה לך מה פשתים שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה אלא בעינן צמר כבש בן כבש מששת ימי בראשית.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>התכלת </b> של ציצית אם צבע בה מעט צמר לבודקה אם יפה היא אם לאו נפסלה היורה כולה דכתיב כליל תכלת כל לשם תכלת בעינן אבל צבע לשם תכלת ביורה אפילו מאה פעמים לשמו קרינא ביה כליל תכלת דלא מפיק קרא דכליל תכלת אלא טעמו דהרי יש צבע שאינו ראוי לתכלת כפי' ר"י בעל התוספות ז"ל ולפרש"י ז"ל צביעה לשמה נראה דהוי בכלל גדילים תעשה לך לשם חובך שיהא הצבע לשם ציצית וא"כ טעימה פסולה וצביעה לשמה וטעמה פסלה כולהו מדאוריתא מכליל תכלת דמה טעם טעמה פסולה משום דבעינן צביעה לשמה דהיינו כליל תכלת וטעמה פסלה דהרי יש צבע שאינו ראוי לתכלת והיינו הטעימה שהיא פסולה וקרא קאמר כליל תכלת. ואינה נלקחת אלא מן המומחה דכליל תכלת לשמה ודאי בעינן ואפילו לקחה מן המומחה אם נבדקה ונודעה שנצבעה כשאר המשחירין פסולה דתכלת בעינן והמומחים לעולם בחזקתם עד שיחשדו דחזקה מדאוריתא כדיליף לה בפ"ק דחולין מדכתיב ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית ודילמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעוריה מכגריס ותמצא שלא היה נגע בשעת הסגר ואם הסגירו הסגר דכמאן דליתיה דמי אלא לאו משום דאמרינן אוקי אחזקיה ולהכי אם לקח טלית מצוייצת מן השוק מישראל היא בחזקתה ומן הגוי התגר נמי כשרה דלא מרע נפשיה וזבין לה מישראל אבל מהדיוט גוי פסולה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>טלית </b> שהיא כולה אדומה או ירוקה עושה חוטי לבן שלה כעין צבעה דכתיב על ציצית הכנף דבעינן שיהא ממין הכנף ולר"י בעל התוספות נראה דהוי מדרבנן היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונין דפתיל תכלת קאמר רחמנא שהוא חוט אחד לבד כשאר ציציות:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כסות </b> שחייב אדם לעשות בה ציצית מן התורה היא כסות שיש לה ד' כנפות או יותר על ד' דכתיב על ארבע כנפות ותהיה מדתה כדי שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק ואינו צריך אחר לשומרו ולילך עמו דטלית כזה כסות מקרי כיון דגדול יצא בו דרך עראי אבל טלית של שאר מינין כגון בגדי משי וכיוצא בו אין חייבים אלא מדרבנן שכל הבגדים שנאמרו בתורה סתם אינם אלא צמר ופשתים בלבד דתנא דבי רבי ישמעאל הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם על כנפי בגדיהם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים בבגד צמר או בבגד פשתים אף כל צמר ופשתים על ד' כנפות כסותך בעלת ד' ולא בעלת ג' א"ת בעלת ד' ולא בעלת ה' ת"ל אשר תכסה בה אפילו בעלת ה' או יותר שיש בכלל חמש ארבע לפיכך אינו עושה ציצית אלא לד' כנפות שנאמר על ד' כנפות כסותך.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כסות </b> של בגד וכנפיה של עור חייבת דעל כנפי כסותך כתיב כסות הוא עיקר אבל כנפיה של בגד והיא של עור פטורה דלאו כסות היא. כסות של שני שותפים חייבות שנאמר על כנפי בגדיהם לא נאמר כסותך אלא למעט שאולה דלאו כסותך היא.
+
+Halakhah 5
+
+<b>כסות </b> של צמר עושין לבן שלה של צמר ושל פשתן עושין חוטי פשתן אבל לא חוטי צמר בטלית פשתן ולא חוטי פשתן בשל צמר בכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שתיהם בלבן צמר בצמר פשתים בפשתים מוטב ואם לאו כמו בתכלת דהוא עמרא בטלית פשתן יבא עשה דציצית וידחה לא תעשה דכלאים דלהכי סמכיה קרא דכתיב לא תלבש שעטנז אבל גדילים תעשה לך אפילו משעטנז והיינו ביום דחייב במצות ציצית אבל בלילה שאינה זמן חיוב ציצית שנאמר וראיתם אותו בשעת ראיה לא דנמצא עובר בלא תעשה בעת שאין שם מצות עשה וסומא חייב בציצית אף ע"פ שאינו רואה אחרים רואים אותו וקרא כתיב וראיתם אותו.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ומותר </b> להכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ. ואם נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקן לאשפה שאין בגופה קדושה דכסותך קרייא רחמנא. נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הציצית דהויא מצות עשה שהזמן גרמה דהרי לילה לאו זמן ציצית היא דכתיב וראיתם אותו ועבד גמר לה לה מאשה וקטנים לאו בני חיובה דמצות נינהו.
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b> מי שיתכסה בכסוי הראוי לציצית יטיל לה ציצית ויתכסה בה דציצית חובת גברא הוא דהכי משמע קרא ואם נתכסה בה בלא ציצית בטל מצות עשה וכשאינו לובשו פטור מלהטיל בו ציצית דלאו חובת מנא הוא אלא חובת גברא שיהא לו טלית להתכסות בו.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>לעולם </b> יהא אדם זהיר במצות ציצית שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות כולן שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ויש במצוה זו ציוויין ואזהרות מדרבנן סמוכים אלא תסור ואעשו משמרת למשמרתי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7f2efe98711fe9f7ee6a8eb254318a95afa8ce4c
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,496 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה יח </b> להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים איזו עבודה שהיא בלב זו היא תפלה ואין (ע)[מ]נין התפלות מן התורה ואין חיוב התפלה הזאת מן התורה ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה והא דמשמע בפרק ג' פרקים דתפלת מנחה מדאוריתא אפשר דהיינו כשלא התפלל תפלת שחרית אי נמי לאנשי מעמד דאמרינן התם דהוי מדאוריתא ומה שכתב הרב ז"ל דמן התורה בכל יום חייב אפשר דסמיך אסופיה דקרא דכתיב וברך את לחמך ואת מימיך וגו' דהוא צורך כל יום הכי נמי תפלה בכל יום ואין חיוב תפלה הזאת מן התורה ר"ל נוסח תפלה הזאת שאנו מתפללים בכל יום אינה מן התורה וכיון דאין זמנה קבוע בזמן אחד ולא בזמן אחר אלא בכל יום הוא חייב מן התורה להתפלל הוי מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים ועבדים חייבים בה וחיוב מצוה זו כך היא שיהא אדם מתפלל ומתחנן בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה ואח"כ שואל צרכיו בבקשה ובתחנה דכתיב במשה ה' אלהים אתה החלות וגו' דהיינו שבחו של הקב"ה וכתיב בתריה אעברה נא ואראה וגו' ואחר כן נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו לא אתפרש לי מהיכא. והכל יתפללו נכח המקדש בכל מקום שיהיה וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא שהיה כל אחד מתפלל בכל יום בעת שירצה כפי יכולתו עד שעמדו עזרא ובית דינו ותקנו להם לישראל י"ח ברכות על הסדר שלש ראשונות שבח לה' כדילפינן ממשה ושלש אחרונות הודיה ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים לכל חפצי איש ואיש לפיכך נראה דתפלה זו היא מן התורה דאף על גב דאין נוסחתה מן התורה ממש כיון שהיא מסודרת בשבח לה' ובקשתו כפי הנלמד מדאוריתא הרי דינה מדאוריתא ועוד דאע"ג דמדאוריתא נפטר משהתפלל קצת בשבח קודם ואח"כ בשאלתו אם מאריך בזה בשמונה עשרה לא גרע והוי מדאוריתא אף על גב דאינו חייב מדאוריתא לומר כל הי"ח ברכות וכדאמרן בק"ש דאע"ג דבפסוק ראשון נפטר מדאוריתא אם קרא כל השלשה פרשיות קיים מצוה דאוריתא הכי נמי הכא:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שלשה </b> דברים מעכבים את התפלה כסוי הערוה וטהרת מקום תפלה וכוונת הלב מדאוריתא כיסוי ערותו דכתיב ולא יראה בך ערות דבר והיינו בכל דבר שבקדושה דתפלה בכלל היא כמו בק"ש טהרת מקום התפלה כיצד לא יתפלל במקום הטינופת ולא במרחץ ולא בבית הכסא ולא באשפה ולא במקום שאינו בחזקת טהרה עד שיבדקנו כללו של דבר כל מקום שאין קורין בו קרית שמע אין מתפללין בו וכשם שמרחיקין מצואה ועמוד מימי רגלים כפי מה שבארנו למעלה מדאוריתא כך מרחיקין לתפלה משום והיה מחניך קדוש דמשמע בכל מילי דקדושה וכן נמי כנגד ערוה במה שאסור בק"ש אסור נמי בתפלה משום ולא יראה בך ערות דבר כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה דכתיב ולעבדו בכל לבבכם ואי זו עבודה שהיא בלב זו תפלה והיינו כוונה והכוונה היא שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו עומד לפני השכינה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כריעה </b> על ברכים דכתיב מכריע על ברכיו קידה על אפים דכתיב ותקד בת שבע אפים ארצה השתחויה פישוט ידים ורגלים דכתיב להשתחות לך ארצה ואסור לעשות השתחויה על האבנים דכתיב ואבן משכית לא תתנו אלא במקדש דכתיב בארצכם ודרשו ז"ל בארצכם אי אתם עושים אבל במקדש אתם עושים השתחואה על אבנים מפוצלות כמו שנתבאר באזהרת אבן משכית:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>חייב </b> אדם לברך מאה ברכות וגו' מדרבנן ויש רמז בתורה ובנביאים ובכתובים בתורה מה ה' אלהיך שואל מעמך אל תקרי מה אלא מאה יש בפסוק צ"ט אותיות וכשנוסיף האלף יהיו מאה באותיות ובמשמעות התיבה וכן מה באותיות א"ת ב"ש הוא י"ץ שעולה מאה בנביאים נאם הגבר הוקם על בגמטר' מאה בכתובים כי כן יבורך גבר (הוא חסר) כי כן עולה מאה כלו' מאה יברך גבר בכל יום.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>עשרה </b> מישראל הם קרויים עדה שנאמר עד מתי לעדה וגו'. כל דבר שבקדושה לא יהא אלא בתוך עדה מישראל שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה מה להלן עשרה אף כאן עשרה וזהו מדאוריתא לענין מצות קידוש השם יתברך:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>לא </b> יאמר בתחנונים מי שריחם על קן ציפור ושלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינם רחמים שאלו היה רחמים לא היה מתיר לנו השחיטה כל עיקר ולא ירבה בכינויין של שם יותר על מה שאמר משה רבינו האל הגדול הגבור והנורא:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>בתי </b> כנסיות ובתי מדרשות נוהגין בהם כבוד ואין נוהגין בהם קלות ראש כגון שחוק והיתול וגו' דעשו אותם כתשמישי מצוה בזמן מצותן דאבוהון דכולהו דם ואפילו אחר חורבנן בקדושתן הן עומדים דכתיב והשמותי את מקדשכם אף ע"פ שהן שוממים בקדושתן הן עומדין ואפשר דקדושת בית הכנסת מדאוריתא דאף על פי דבבית המקדש משתעי קרא הא רבי מקדשכם בתי כנסיות ומדרשות ואם ב"ה של הקדש הוא יש לו קדושת דמים מדאוריתא ואם מוכרים אותו צריך להעלות בדמיו דמעלין בקדש דאוריתא הוא וכן אם גבו מעות הקדש לדבר של קדושה אין יכולים לשנות אלא מקדושה קלה לחמורה דמעלין בקדש ילפינן ליה בפרק שתי הלחם מדאוריתא:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ברכת </b> התורה לפניה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו ולהרמב"ם ז"ל שאינו מונה אותה מצוה בפני עצמה נראה דהיא בכלל מצות תלמוד תורה ולהכי לא באה במנין אבל היא מדאוריתא. ובקריאת תורה בצבור כשהיא מדאוריתא צריך הקורא לעמוד ובלא סמיכה דמה נתינת תורה בעמידה ובאימה כדכתיב וינועו ויעמדו כך קריאה באימה ועמידה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אסור </b> לקרוא על פה דברים שבכתב ודברים שבעל פה גם כן אי אתה רשאי לכותבה דכתיב כתוב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי למוסרם לישראל על פה דכתיב לך כתוב ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם דעל פי כתיב. ומכאן אתה למד שהתלמוד לא ניתן ליכתב אלא מפני שהתורה משתכחת וכתיב עת לעשות לה' וגו'.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>ובקריאת </b> התורה ברבים יקרא כהן קודם דכתיב וקדשתו וגו'. ותנא דבי רבי ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון לברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>פרשה </b> שנייה זכור את אשר עשה לך עמלק וקריאתה מדאוריתא דהיינו זכור בפה וכן כתב הסמ"ק ז"ל. ויש במצות התפלה דברים רבים מדרבנן ובכללם תיקוני משה רבינו ע"ה ועזרא ועל כלם אנו מצווים לקיימם ואסמכינהו אלאו דלא תסור ואעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה יט </b> שיברכו הכהנים את ישראל שנאמר כה תברכו את בני ישראל וברכת כהנים בנשיאות כפים ובכל יום דאמר ר' נתן הרי הוא אומר לעמוד לשרת לפני ה' הוא ובניו כל הימים מקיש בניו לו מה הוא בנשיאות כפים דכתיב וישא אהרן את ידו אל העם אף בניו בנשיאות כפים ואף על גב דבהאי קרא לאו ברכה כתיבה אלא שירות לעמוד לשרת הא איתקוש ברכה ושירות אחרינא דכתיב לשרתו ולברך בשמו וא"כ האי לעמוד לשרת דהכא היינו ברכה דאיתקש לשירות וכתיב ביה כל הימים שבכל יום הם חייבים לברך את ישראל. וחייבים לברך מן התורה בין במקדש בין בגבולין דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו' ודרשי' שהוא מקרא מסורס בכל המקום אשר אבא אליך וברכתיך דהיינו באהל מועד ושילה ובית עולמים שם אני מצוך להזכיר את שמי דהיינו שמי המיוחד לי שהוא שם המפורש ולא בגבולין אלא בכינוי משמע דאף בגבולין חייב לברך ובכינוי מדאצטריך רחמנא למימר דלא יזכירו שם המיוחד אלא במקדש דאי מצות ברכת כהנים לא הוה צריך אלא במקדש לא הוה צריך למימר בכל המקום לאפוקי גבולין כיון דאין מצות ברכת כהנים אלא במקדש הוה ליה למימר סתם תזכיר שמי שהוא שם המיוחד והיינו בבית הבחירה אלא איצטריך בכל המקום לכדאמר ובב"ר דרשי' אי במקדש מברכין ואין מברכין בגבולין ת"ל בכל המקום אשר אזכיר וגו' אף בגבולין.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכיצד </b> היא נשיאות כפים בגבולים כשיגיע שליח ציבור לעבודה נעקרין ממקומם ועולי' לדוכן דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה. ואם לא עלה בעבודה שוב אינו עולה דכתיב וירד מעשות וגו' אלמא בעוד העבודה בידו ברך ואחר כך וירד מעשות וגו' אלמא השתא הוא דגמר. ועומדים בדוכן פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם עד שישלים ש"צ הודאה ואז מחזירים פניהם כלפי העם בקריאה שקורא אותם כהנים. ופושטין אצבעותיהם דכתיב אמור להם שיקראם כהנים ומכלל דפניהם כלפי ההיכל דאלו פניהם מתחלה כלפי העם לא הוה צריך לקוראם כהנים דהיינו אמור להם דקאמר קרא. ומגביהים ידיהם כנגד כתפיהם דבהכי הוי נשיאות ידים דכל הזרוע מקרי יד דכתיב וקשרתם לאות על ידך דהיינו זרוע ולמטה מן הכתפים לא מקרי נשיאות ידים דהיינו מקום היד ממש אלא צריך להגביהם כנגד כתפותיהם. ומתחילים יברכך מדרבנן משום דהכהנים ברכו וצריך שמיד יתחילו במצות ברכת כהנים ולא תהא ההתחלה תלויה באחר שיקרו אותם עד שהם יתחילו ואחר כן יקרו אותם. ושליח ציבור מקרה אותן מלה במלה והן עונין שנאמר אמור להם עד שיאמר. כשמשלימין פסוק ראשון כל העם עונין אמן וכן בשני וכן בשלישי. ונראה דעניית אמן בברכה שהיא מדאוריתא כגון ברכת המזון וברכת התורה שהוא חיוב לענות אמן מדאוריתא מדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל דמשמע נמי בכל ברכה שאנו מגדילים ומברכים שמו הבו גודל והיינו בעניית אמן וכתיב נמי בירמיה אמן כן יעשה ה' יקים ה' את גו' דמשמע דיש בו אמנת דברים וראוי לענות אמן על דבר תפלה ותחנה שהוא לשון מאמן הדברים שיהא רצון שיהא אמת. ומכוונים הציבור פניהם כנגד פני הכהנים דכתיב אמור להם ומשמע כמי שאומר לחברו דהוא פנים כנגד פנים.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אם </b> היה הכהן המברך אחד מתחיל לברך מעצמו. דקריאת ש"צ כהנים מאמור להם נפקא דהיינו כשהם שנים או יותר אבל אחד לא ואף על גב דלהקרות להם נמי מאמור להם נפקא ואמרי' דאפילו לחד נמי צריך להקרות היינו משום דקריאת כהנים עיקר דרשא הוי מלהם דהיינו שיקראו אותם ולכך בעינן שנים אבל בהקראה עיקר דרשה הוי מאמור דמשמע עד שיאמר ואיפשר דקריאת כהנים אינה אלא מדרבנן ואסמכוה אאמור ולהכי אינו קורא אלא כשהם שנים אבל בסוטה משמע דהוי מדאוריתא דאמרינן לאחד אינו קורא שנאמר אמור להם לב' וכתב רש"י ז"ל אמור להם מקרא דלהם נפקא לן ששליח צבור מזהיר אותם לברך משמע דהוי מדאוריתא ועיקר דרשא מלהם כדפי'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כיצד </b> ברכת כהנים במקדש הכהנים עולים לדוכן כדי שיהיו כל העם לפניהם וכתיב נמי וישא אהרן וגו' וירד נראה דלברך צריך לעלות. ואחר שישלמו הכהנים תמיד של שחר היו עולים דכתיב וירד מעשות החטאת וגו' וכדאמר לעיל. ומגביהין ידיהם למעלה על גבי ראשיהם מפני שמברכין את העם בשם המפורש ושכינה למעלה מקשרי אצבעותיהם ומשום כבוד שכינה. חוץ מכהן גדול דכבוד שכינה הוא דלא יגביה למעלה מן הציץ שכתוב עליו השם. ומקרה אותן מלה במלה כמו בגבולין דמאמור להם נפקא. ואין העם עונין אחר כל פסוק אלא עושין אותה במקדש ברכה אחת דאין להפסיק בשם המפורש. ואחר שישלימו שלשה הפסוקים כל העם עונים ברוך ה' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. וקשיא לי טובא אהא דקאמר הרב ז"ל דכל העם הם דעונין ברוך וגו' דבבריתא גמרי הא מילתא מעזרא דכתיב קומו וברכו את ה' אלהיכם מן העולם ועד העולם ופרש"י דבבית המקדש בכל סיום ברכה במקום בא"י היו מסיימים ברוך ה' אלהים אלהי ישראל וגו' והעם עונים בשכמל"ו והכי נמי כתב הרב ז"ל עצמו בהלכות תעניות והכא כתב בהפך וצ"ע. ואומר השם ככתבו והוא השם הנהגה מיוד הא ואו הא דכתיב ושמו את שמי דהוא המיוחד לו יתברך ויתעלה דכתיב זה שמי וזה זכרי לא כשאני נכתב אני נקרא דכתיב לעלם להעלים ובמקדש בנשיאות כפים מותר דכתיב ושמו את שמי המיוחד.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אין </b> ברכת כהנים נאמרת בכל מקום אלא בלשון קודש שנאמר כה תברכו עד שיאמרו בלשון הזה. ובעמידה דכתיב לשרתו ולברך בשמו מה משרת בעמידה אף מברך בעמידה ומשרת גופיה מנלן דכתיב לעמוד לשרת ובנשיאות כפים דכתיב הוא ובניו מקיש בניו לו מה הוא בנשיאות כפים דכתיב וישא אהרן וגו' אף בניו בנשיאות כפים. ובקול רם דכתיב אמור להם כאדם שאומר לחברו שהוא בקול רם. וכך למדו מפי השמועה כה תברכו בעמידה כה תברכו בנשיאות כפים כה תברכו בלשון הקודש כה תברכו פנים כנגד פנים כה תברכו בקול רם כה תברכו בשם המפורש והוא שיהיה במקדש.
+
+Halakhah 12
+
+<b>אין </b> הכהנים רשאין להוסיף בכל מקום ברכה על שלשה הפסוקים האלו כגון ה' אלהיכם וגו' שנאמר לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי וגו' כשמחזירין פניהם לציבור לברכם וכשמחזירין פניהם מהציבור אחר שברכו לא יחזירו אלא דרך ימין בכל מקום דכל פונות שאתה פונה לא יהא אלא דרך ימין דכתיב במזבח של יחזקאל ומעלותיהו פנות קדים כל פנות שאתה פונה לא יהיה אלא דרך ימין דהוא דרום למזרח דהיא קדים דאם תאמר דרך שמאל דהוא צפון למזרח שהוא קדים לא סלקא דעתך דתני רמי בר יחזקאל ים שעשה שלמה עומד על שתים עשרה בקר ג' פונים צפונה וג' פונים ימה וג' פונים נגבה וג' פונים מזרחה כל פונות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין שהוא מצפון למערב לדרום למזרח. ומקרא דלעיל דכתיב קדם שמעינן למזרח ואיסתיים מתרוייהו דכל פונות שאדם פונה יהיו מדרך ימין למזרח.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>במקדש </b> מברכין ברכת כהנים פעם אחד ביום אחר תמיד של שחר כדדריש בירושלמי דמקרא זה מסורס הוא והלא לא היה צריך לומר אלא וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים ואחר כן וישא אהרן וגו' אלא מלמד שבירידתו למזבח היה נושא כפים במעלות האולם ובמדינה מברכין אותה אחר כל תפלת שחרית מוסף נעילה ודרשינן בירושלמי שחרית מכה תברכו מוסף מפסוק וישא אהרן את ידו וגו' בר"ח דאית מוסף ונעילה דכתיב ובפרישכם כפיכם וגו' גם כי תרבו תפלה וגו' דהיינו תפלת נעילה שהיה מרובה על של כל יום ונראה דברכת כהנים במוסף ובנעילה הוי מדרבנן וקראי אסמכתא ולהכי במקדש לא היו מברכין אלא בתמיד של שחר דיליף מנשיאות כפים דאהרן דלא הוה אלא בקרבן שחרית דכולם קרבו בשעה אחת החטאת והעולה והשלמים מלבד עולת הבקר ולא הפסיק ביניהן ונשיאות כפים משום תמיד של שחר הוה. בכל מקום משתדלין שיהיה המקרה ישראל שנאמר אמור להם מכלל שאין המקרה מהם ומהאי קרא דרשי' כמה גוני משום דכולהו ממשמעותא הוו וברכה דרשי דכתיב אמור להם שלא יהו מברכין באנגריא ובבהלה אלא בכוונת הלב כדי שתשלוט הברכה בהם ולכך נאמר אמור להם:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ששה </b> דברים מונעין נשיאת כפים וגו' כולהו מדרבנן. ועבירה ויין וטומאת ידים דאית בהו קראי הוו אסמכתא. והחלל לא ישא את כפיו לפי שאינו בכיהונו דכתיב הכהנים בני אהרן אף על פי שהם בני אהרן צריך שיהיה בכהונם. וחלל הרי הוא כזר וזר מוזהר בעשה מלברך ברכת כהנים דכתיב כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> מונעין כהן רשע מלברך דאין אומרים לו הוסף רשע והמנע מן המצות כיון שהוא חייב מדאוריתא. ואל תאמר מה תועיל ברכת הדיוט שאין קיבל הברכה תלוי בכהנים אלא בהקב"ה שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם הכהנים עושים מצותם והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל בחפצו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>עם </b> שאחרי הכהנים אינם בכלל הברכה דאמור להם כתיב כמי שמדבר לחבירו ואין מדבר לחבירו מאחוריו. ואם פניהם מול פני הכהנים אפילו חומה של ברזל אינה מפסקת והרי הם בכלל הברכה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>נשיאת </b> כפים בעשרה וכהנים מן המנין. דהוי דבר שבקדושה ואינה בפחות מעשרה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב הבדלו מתוך העדה דהיינו עדה שיש בו עשרה דאתיא עדה עדה דכתיב עד מתי לעדה הרעה מה להלן עשרה דיצאו יהושע וכלב אף כאן עשרה. ב"ה שכולם כהנים נושאים כלם את כפיהם ומברכין לאחיהם שבצפון ושבדרום דאף על גב דעם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה שאני הכא דאניסי דלא הוו בב"ה והנשים והטף עונים אחריה' אמן
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כהן </b> שלא עקר רגליו ועלה לדוכן ברצה שוב אינו עולה. דנשיאות כפים בעבודה כדאמר לעיל.
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b> כהן שאינו עולה לדוכן אע"פ שבטל מצות עשה אחד הרי זה כעובר על שלשה עשה שנאמר כה תברכו אמור להם ושמו את שמי וכל כהן שאינו מברך אינו מתברך שנאמר ואברכה מברכך ויש במצוה זה עשה ולא תעשה דרבנן סמוך אלאו דלא תסור ואסמכתא אקראי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d6768c9a911744df492f30748b21b2406ac81e6a
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,499 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Prayer_and_the_Priestly_Blessing
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה יח </b> להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים איזו עבודה שהיא בלב זו היא תפלה ואין (ע)[מ]נין התפלות מן התורה ואין חיוב התפלה הזאת מן התורה ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה והא דמשמע בפרק ג' פרקים דתפלת מנחה מדאוריתא אפשר דהיינו כשלא התפלל תפלת שחרית אי נמי לאנשי מעמד דאמרינן התם דהוי מדאוריתא ומה שכתב הרב ז"ל דמן התורה בכל יום חייב אפשר דסמיך אסופיה דקרא דכתיב וברך את לחמך ואת מימיך וגו' דהוא צורך כל יום הכי נמי תפלה בכל יום ואין חיוב תפלה הזאת מן התורה ר"ל נוסח תפלה הזאת שאנו מתפללים בכל יום אינה מן התורה וכיון דאין זמנה קבוע בזמן אחד ולא בזמן אחר אלא בכל יום הוא חייב מן התורה להתפלל הוי מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים ועבדים חייבים בה וחיוב מצוה זו כך היא שיהא אדם מתפלל ומתחנן בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה ואח"כ שואל צרכיו בבקשה ובתחנה דכתיב במשה ה' אלהים אתה החלות וגו' דהיינו שבחו של הקב"ה וכתיב בתריה אעברה נא ואראה וגו' ואחר כן נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו לא אתפרש לי מהיכא. והכל יתפללו נכח המקדש בכל מקום שיהיה וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא שהיה כל אחד מתפלל בכל יום בעת שירצה כפי יכולתו עד שעמדו עזרא ובית דינו ותקנו להם לישראל י"ח ברכות על הסדר שלש ראשונות שבח לה' כדילפינן ממשה ושלש אחרונות הודיה ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים לכל חפצי איש ואיש לפיכך נראה דתפלה זו היא מן התורה דאף על גב דאין נוסחתה מן התורה ממש כיון שהיא מסודרת בשבח לה' ובקשתו כפי הנלמד מדאוריתא הרי דינה מדאוריתא ועוד דאע"ג דמדאוריתא נפטר משהתפלל קצת בשבח קודם ואח"כ בשאלתו אם מאריך בזה בשמונה עשרה לא גרע והוי מדאוריתא אף על גב דאינו חייב מדאוריתא לומר כל הי"ח ברכות וכדאמרן בק"ש דאע"ג דבפסוק ראשון נפטר מדאוריתא אם קרא כל השלשה פרשיות קיים מצוה דאוריתא הכי נמי הכא:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שלשה </b> דברים מעכבים את התפלה כסוי הערוה וטהרת מקום תפלה וכוונת הלב מדאוריתא כיסוי ערותו דכתיב ולא יראה בך ערות דבר והיינו בכל דבר שבקדושה דתפלה בכלל היא כמו בק"ש טהרת מקום התפלה כיצד לא יתפלל במקום הטינופת ולא במרחץ ולא בבית הכסא ולא באשפה ולא במקום שאינו בחזקת טהרה עד שיבדקנו כללו של דבר כל מקום שאין קורין בו קרית שמע אין מתפללין בו וכשם שמרחיקין מצואה ועמוד מימי רגלים כפי מה שבארנו למעלה מדאוריתא כך מרחיקין לתפלה משום והיה מחניך קדוש דמשמע בכל מילי דקדושה וכן נמי כנגד ערוה במה שאסור בק"ש אסור נמי בתפלה משום ולא יראה בך ערות דבר כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה דכתיב ולעבדו בכל לבבכם ואי זו עבודה שהיא בלב זו תפלה והיינו כוונה והכוונה היא שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו עומד לפני השכינה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כריעה </b> על ברכים דכתיב מכריע על ברכיו קידה על אפים דכתיב ותקד בת שבע אפים ארצה השתחויה פישוט ידים ורגלים דכתיב להשתחות לך ארצה ואסור לעשות השתחויה על האבנים דכתיב ואבן משכית לא תתנו אלא במקדש דכתיב בארצכם ודרשו ז"ל בארצכם אי אתם עושים אבל במקדש אתם עושים השתחואה על אבנים מפוצלות כמו שנתבאר באזהרת אבן משכית:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>חייב </b> אדם לברך מאה ברכות וגו' מדרבנן ויש רמז בתורה ובנביאים ובכתובים בתורה מה ה' אלהיך שואל מעמך אל תקרי מה אלא מאה יש בפסוק צ"ט אותיות וכשנוסיף האלף יהיו מאה באותיות ובמשמעות התיבה וכן מה באותיות א"ת ב"ש הוא י"ץ שעולה מאה בנביאים נאם הגבר הוקם על בגמטר' מאה בכתובים כי כן יבורך גבר (הוא חסר) כי כן עולה מאה כלו' מאה יברך גבר בכל יום.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>עשרה </b> מישראל הם קרויים עדה שנאמר עד מתי לעדה וגו'. כל דבר שבקדושה לא יהא אלא בתוך עדה מישראל שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה מה להלן עשרה אף כאן עשרה וזהו מדאוריתא לענין מצות קידוש השם יתברך:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>לא </b> יאמר בתחנונים מי שריחם על קן ציפור ושלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינם רחמים שאלו היה רחמים לא היה מתיר לנו השחיטה כל עיקר ולא ירבה בכינויין של שם יותר על מה שאמר משה רבינו האל הגדול הגבור והנורא:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>בתי </b> כנסיות ובתי מדרשות נוהגין בהם כבוד ואין נוהגין בהם קלות ראש כגון שחוק והיתול וגו' דעשו אותם כתשמישי מצוה בזמן מצותן דאבוהון דכולהו דם ואפילו אחר חורבנן בקדושתן הן עומדים דכתיב והשמותי את מקדשכם אף ע"פ שהן שוממים בקדושתן הן עומדין ואפשר דקדושת בית הכנסת מדאוריתא דאף על פי דבבית המקדש משתעי קרא הא רבי מקדשכם בתי כנסיות ומדרשות ואם ב"ה של הקדש הוא יש לו קדושת דמים מדאוריתא ואם מוכרים אותו צריך להעלות בדמיו דמעלין בקדש דאוריתא הוא וכן אם גבו מעות הקדש לדבר של קדושה אין יכולים לשנות אלא מקדושה קלה לחמורה דמעלין בקדש ילפינן ליה בפרק שתי הלחם מדאוריתא:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ברכת </b> התורה לפניה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו ולהרמב"ם ז"ל שאינו מונה אותה מצוה בפני עצמה נראה דהיא בכלל מצות תלמוד תורה ולהכי לא באה במנין אבל היא מדאוריתא. ובקריאת תורה בצבור כשהיא מדאוריתא צריך הקורא לעמוד ובלא סמיכה דמה נתינת תורה בעמידה ובאימה כדכתיב וינועו ויעמדו כך קריאה באימה ועמידה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אסור </b> לקרוא על פה דברים שבכתב ודברים שבעל פה גם כן אי אתה רשאי לכותבה דכתיב כתוב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי למוסרם לישראל על פה דכתיב לך כתוב ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם דעל פי כתיב. ומכאן אתה למד שהתלמוד לא ניתן ליכתב אלא מפני שהתורה משתכחת וכתיב עת לעשות לה' וגו'.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>ובקריאת </b> התורה ברבים יקרא כהן קודם דכתיב וקדשתו וגו'. ותנא דבי רבי ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון לברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>פרשה </b> שנייה זכור את אשר עשה לך עמלק וקריאתה מדאוריתא דהיינו זכור בפה וכן כתב הסמ"ק ז"ל. ויש במצות התפלה דברים רבים מדרבנן ובכללם תיקוני משה רבינו ע"ה ועזרא ועל כלם אנו מצווים לקיימם ואסמכינהו אלאו דלא תסור ואעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה יט </b> שיברכו הכהנים את ישראל שנאמר כה תברכו את בני ישראל וברכת כהנים בנשיאות כפים ובכל יום דאמר ר' נתן הרי הוא אומר לעמוד לשרת לפני ה' הוא ובניו כל הימים מקיש בניו לו מה הוא בנשיאות כפים דכתיב וישא אהרן את ידו אל העם אף בניו בנשיאות כפים ואף על גב דבהאי קרא לאו ברכה כתיבה אלא שירות לעמוד לשרת הא איתקוש ברכה ושירות אחרינא דכתיב לשרתו ולברך בשמו וא"כ האי לעמוד לשרת דהכא היינו ברכה דאיתקש לשירות וכתיב ביה כל הימים שבכל יום הם חייבים לברך את ישראל. וחייבים לברך מן התורה בין במקדש בין בגבולין דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו' ודרשי' שהוא מקרא מסורס בכל המקום אשר אבא אליך וברכתיך דהיינו באהל מועד ושילה ובית עולמים שם אני מצוך להזכיר את שמי דהיינו שמי המיוחד לי שהוא שם המפורש ולא בגבולין אלא בכינוי משמע דאף בגבולין חייב לברך ובכינוי מדאצטריך רחמנא למימר דלא יזכירו שם המיוחד אלא במקדש דאי מצות ברכת כהנים לא הוה צריך אלא במקדש לא הוה צריך למימר בכל המקום לאפוקי גבולין כיון דאין מצות ברכת כהנים אלא במקדש הוה ליה למימר סתם תזכיר שמי שהוא שם המיוחד והיינו בבית הבחירה אלא איצטריך בכל המקום לכדאמר ובב"ר דרשי' אי במקדש מברכין ואין מברכין בגבולין ת"ל בכל המקום אשר אזכיר וגו' אף בגבולין.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכיצד </b> היא נשיאות כפים בגבולים כשיגיע שליח ציבור לעבודה נעקרין ממקומם ועולי' לדוכן דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה. ואם לא עלה בעבודה שוב אינו עולה דכתיב וירד מעשות וגו' אלמא בעוד העבודה בידו ברך ואחר כך וירד מעשות וגו' אלמא השתא הוא דגמר. ועומדים בדוכן פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם עד שישלים ש"צ הודאה ואז מחזירים פניהם כלפי העם בקריאה שקורא אותם כהנים. ופושטין אצבעותיהם דכתיב אמור להם שיקראם כהנים ומכלל דפניהם כלפי ההיכל דאלו פניהם מתחלה כלפי העם לא הוה צריך לקוראם כהנים דהיינו אמור להם דקאמר קרא. ומגביהים ידיהם כנגד כתפיהם דבהכי הוי נשיאות ידים דכל הזרוע מקרי יד דכתיב וקשרתם לאות על ידך דהיינו זרוע ולמטה מן הכתפים לא מקרי נשיאות ידים דהיינו מקום היד ממש אלא צריך להגביהם כנגד כתפותיהם. ומתחילים יברכך מדרבנן משום דהכהנים ברכו וצריך שמיד יתחילו במצות ברכת כהנים ולא תהא ההתחלה תלויה באחר שיקרו אותם עד שהם יתחילו ואחר כן יקרו אותם. ושליח ציבור מקרה אותן מלה במלה והן עונין שנאמר אמור להם עד שיאמר. כשמשלימין פסוק ראשון כל העם עונין אמן וכן בשני וכן בשלישי. ונראה דעניית אמן בברכה שהיא מדאוריתא כגון ברכת המזון וברכת התורה שהוא חיוב לענות אמן מדאוריתא מדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל דמשמע נמי בכל ברכה שאנו מגדילים ומברכים שמו הבו גודל והיינו בעניית אמן וכתיב נמי בירמיה אמן כן יעשה ה' יקים ה' את גו' דמשמע דיש בו אמנת דברים וראוי לענות אמן על דבר תפלה ותחנה שהוא לשון מאמן הדברים שיהא רצון שיהא אמת. ומכוונים הציבור פניהם כנגד פני הכהנים דכתיב אמור להם ומשמע כמי שאומר לחברו דהוא פנים כנגד פנים.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אם </b> היה הכהן המברך אחד מתחיל לברך מעצמו. דקריאת ש"צ כהנים מאמור להם נפקא דהיינו כשהם שנים או יותר אבל אחד לא ואף על גב דלהקרות להם נמי מאמור להם נפקא ואמרי' דאפילו לחד נמי צריך להקרות היינו משום דקריאת כהנים עיקר דרשא הוי מלהם דהיינו שיקראו אותם ולכך בעינן שנים אבל בהקראה עיקר דרשה הוי מאמור דמשמע עד שיאמר ואיפשר דקריאת כהנים אינה אלא מדרבנן ואסמכוה אאמור ולהכי אינו קורא אלא כשהם שנים אבל בסוטה משמע דהוי מדאוריתא דאמרינן לאחד אינו קורא שנאמר אמור להם לב' וכתב רש"י ז"ל אמור להם מקרא דלהם נפקא לן ששליח צבור מזהיר אותם לברך משמע דהוי מדאוריתא ועיקר דרשא מלהם כדפי'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כיצד </b> ברכת כהנים במקדש הכהנים עולים לדוכן כדי שיהיו כל העם לפניהם וכתיב נמי וישא אהרן וגו' וירד נראה דלברך צריך לעלות. ואחר שישלמו הכהנים תמיד של שחר היו עולים דכתיב וירד מעשות החטאת וגו' וכדאמר לעיל. ומגביהין ידיהם למעלה על גבי ראשיהם מפני שמברכין את העם בשם המפורש ושכינה למעלה מקשרי אצבעותיהם ומשום כבוד שכינה. חוץ מכהן גדול דכבוד שכינה הוא דלא יגביה למעלה מן הציץ שכתוב עליו השם. ומקרה אותן מלה במלה כמו בגבולין דמאמור להם נפקא. ואין העם עונין אחר כל פסוק אלא עושין אותה במקדש ברכה אחת דאין להפסיק בשם המפורש. ואחר שישלימו שלשה הפסוקים כל העם עונים ברוך ה' אלהים אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. וקשיא לי טובא אהא דקאמר הרב ז"ל דכל העם הם דעונין ברוך וגו' דבבריתא גמרי הא מילתא מעזרא דכתיב קומו וברכו את ה' אלהיכם מן העולם ועד העולם ופרש"י דבבית המקדש בכל סיום ברכה במקום בא"י היו מסיימים ברוך ה' אלהים אלהי ישראל וגו' והעם עונים בשכמל"ו והכי נמי כתב הרב ז"ל עצמו בהלכות תעניות והכא כתב בהפך וצ"ע. ואומר השם ככתבו והוא השם הנהגה מיוד הא ואו הא דכתיב ושמו את שמי דהוא המיוחד לו יתברך ויתעלה דכתיב זה שמי וזה זכרי לא כשאני נכתב אני נקרא דכתיב לעלם להעלים ובמקדש בנשיאות כפים מותר דכתיב ושמו את שמי המיוחד.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אין </b> ברכת כהנים נאמרת בכל מקום אלא בלשון קודש שנאמר כה תברכו עד שיאמרו בלשון הזה. ובעמידה דכתיב לשרתו ולברך בשמו מה משרת בעמידה אף מברך בעמידה ומשרת גופיה מנלן דכתיב לעמוד לשרת ובנשיאות כפים דכתיב הוא ובניו מקיש בניו לו מה הוא בנשיאות כפים דכתיב וישא אהרן וגו' אף בניו בנשיאות כפים. ובקול רם דכתיב אמור להם כאדם שאומר לחברו שהוא בקול רם. וכך למדו מפי השמועה כה תברכו בעמידה כה תברכו בנשיאות כפים כה תברכו בלשון הקודש כה תברכו פנים כנגד פנים כה תברכו בקול רם כה תברכו בשם המפורש והוא שיהיה במקדש.
+
+Halakhah 12
+
+<b>אין </b> הכהנים רשאין להוסיף בכל מקום ברכה על שלשה הפסוקים האלו כגון ה' אלהיכם וגו' שנאמר לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי וגו' כשמחזירין פניהם לציבור לברכם וכשמחזירין פניהם מהציבור אחר שברכו לא יחזירו אלא דרך ימין בכל מקום דכל פונות שאתה פונה לא יהא אלא דרך ימין דכתיב במזבח של יחזקאל ומעלותיהו פנות קדים כל פנות שאתה פונה לא יהיה אלא דרך ימין דהוא דרום למזרח דהיא קדים דאם תאמר דרך שמאל דהוא צפון למזרח שהוא קדים לא סלקא דעתך דתני רמי בר יחזקאל ים שעשה שלמה עומד על שתים עשרה בקר ג' פונים צפונה וג' פונים ימה וג' פונים נגבה וג' פונים מזרחה כל פונות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין שהוא מצפון למערב לדרום למזרח. ומקרא דלעיל דכתיב קדם שמעינן למזרח ואיסתיים מתרוייהו דכל פונות שאדם פונה יהיו מדרך ימין למזרח.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>במקדש </b> מברכין ברכת כהנים פעם אחד ביום אחר תמיד של שחר כדדריש בירושלמי דמקרא זה מסורס הוא והלא לא היה צריך לומר אלא וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים ואחר כן וישא אהרן וגו' אלא מלמד שבירידתו למזבח היה נושא כפים במעלות האולם ובמדינה מברכין אותה אחר כל תפלת שחרית מוסף נעילה ודרשינן בירושלמי שחרית מכה תברכו מוסף מפסוק וישא אהרן את ידו וגו' בר"ח דאית מוסף ונעילה דכתיב ובפרישכם כפיכם וגו' גם כי תרבו תפלה וגו' דהיינו תפלת נעילה שהיה מרובה על של כל יום ונראה דברכת כהנים במוסף ובנעילה הוי מדרבנן וקראי אסמכתא ולהכי במקדש לא היו מברכין אלא בתמיד של שחר דיליף מנשיאות כפים דאהרן דלא הוה אלא בקרבן שחרית דכולם קרבו בשעה אחת החטאת והעולה והשלמים מלבד עולת הבקר ולא הפסיק ביניהן ונשיאות כפים משום תמיד של שחר הוה. בכל מקום משתדלין שיהיה המקרה ישראל שנאמר אמור להם מכלל שאין המקרה מהם ומהאי קרא דרשי' כמה גוני משום דכולהו ממשמעותא הוו וברכה דרשי דכתיב אמור להם שלא יהו מברכין באנגריא ובבהלה אלא בכוונת הלב כדי שתשלוט הברכה בהם ולכך נאמר אמור להם:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ששה </b> דברים מונעין נשיאת כפים וגו' כולהו מדרבנן. ועבירה ויין וטומאת ידים דאית בהו קראי הוו אסמכתא. והחלל לא ישא את כפיו לפי שאינו בכיהונו דכתיב הכהנים בני אהרן אף על פי שהם בני אהרן צריך שיהיה בכהונם. וחלל הרי הוא כזר וזר מוזהר בעשה מלברך ברכת כהנים דכתיב כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> מונעין כהן רשע מלברך דאין אומרים לו הוסף רשע והמנע מן המצות כיון שהוא חייב מדאוריתא. ואל תאמר מה תועיל ברכת הדיוט שאין קיבל הברכה תלוי בכהנים אלא בהקב"ה שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם הכהנים עושים מצותם והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל בחפצו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>עם </b> שאחרי הכהנים אינם בכלל הברכה דאמור להם כתיב כמי שמדבר לחבירו ואין מדבר לחבירו מאחוריו. ואם פניהם מול פני הכהנים אפילו חומה של ברזל אינה מפסקת והרי הם בכלל הברכה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>נשיאת </b> כפים בעשרה וכהנים מן המנין. דהוי דבר שבקדושה ואינה בפחות מעשרה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב הבדלו מתוך העדה דהיינו עדה שיש בו עשרה דאתיא עדה עדה דכתיב עד מתי לעדה הרעה מה להלן עשרה דיצאו יהושע וכלב אף כאן עשרה. ב"ה שכולם כהנים נושאים כלם את כפיהם ומברכין לאחיהם שבצפון ושבדרום דאף על גב דעם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה שאני הכא דאניסי דלא הוו בב"ה והנשים והטף עונים אחריה' אמן
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כהן </b> שלא עקר רגליו ועלה לדוכן ברצה שוב אינו עולה. דנשיאות כפים בעבודה כדאמר לעיל.
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b> כהן שאינו עולה לדוכן אע"פ שבטל מצות עשה אחד הרי זה כעובר על שלשה עשה שנאמר כה תברכו אמור להם ושמו את שמי וכל כהן שאינו מברך אינו מתברך שנאמר ואברכה מברכך ויש במצוה זה עשה ולא תעשה דרבנן סמוך אלאו דלא תסור ואסמכתא אקראי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..85693405788f636f22de91efc8bb66ffa88c1ade
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,224 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Reading the Shema
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות קריאת שמע
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות קריאת שמע
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה יז </b> לקרות קריאת שמע פעמים בכל יום בערב ובבוקר שנאמר בשכבך ובקומך וזהו בשעה שבני אדם שוכבים והוא לילה ובשעה שבני אדם עומדים והוא יום. ומהו קורא שלשה פרשיות אלו שמע והיה אם שמוע דכתיב בהו בשכבך ובקומך וויאמר. ומקדימין שמע שיש בה יחוד ה' ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול ואחריה והיה אם שמוע שיש בה ציווי על זכירת שאר כל המצות ואח"כ פרשת ציצית שגם היא יש בה ציווי על זכירת כל המצות. ומדאוריתא כיון שקרא פסוק ראשון שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד יצא ידי חובתו והוא שכיון בו דכתיב שמע וכתיב הסכת ושמע ישראל מה להלן בכוונה דכתיב הסכת הכא נמי בכוונה ונראה דאפילו הכי בקריאת כל הג' פרשיות מקיים מצוה מדאוריתא אף על גב דבפסוק ראשון נפטר מידי דהוה אקריאת התורה דנפטר בקביעת איזו שעה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה ורבי יוחנן אמר אפילו לא קרא אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש וגו' ואפילו הכי אם לומד כל היום והלילה הוא מקיים מצות תלמוד תורה מדאוריתא הכי נמי הכא אף על גב דנפטר מידי חובת קרית שמע בפסוק ראשון כשקורא כל הג' פרשיות הוא מקיים מצוה דאוריתא ולהכי אמרינן בגמרא קרית שמע דאוריתא פוסק בין פרק לפרק הלל מיבעיא משמע דכל הג' פרקים הוו כדאוריתא כיון דמקיים מצוה דאוריתא בקריאתם דאי לאו הכי אלא דאינו מקיים בקריאתם כי אם מצות דרבנן היכי קאמר ק"ש דאוריתא פוסק הלא כבר קרא פסוק ראשון שהוא מדאוריתא והשאר מדרבנן אלא ודאי כדכתיבנא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אע"פ </b> שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ואם לא קרא פרשת ציצית אז אמת ויציב הוא מדאוריתא משום זכרון יציאת מצרים.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>זמן </b> קרית שמע בלילה מצותה משעת יציאת הכוכבים דהיינו לילה דכתיב גבי תרומה ובא השמש וטהר והיינו ביאת אורו לגמרי כדדרשינן בגמרא טהר יומא והיינו תחילת צאת הכוכבים ואף על פי שאין ראיה לדבר שהיום כלה בצאת הכוכבים זכר לדבר דכתיב ואנחנו עושים במלאכה וגו' מעלות השחר ועד צאת הכוכבים וכתיב והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה משמע דביום בלחוד הוא דעבד מלאכה וקאמר עד צאת הכוכבים וזמנה כל הלילה דכתיב בשכבך והיינו כל זמן שבני אדם שוכבים וכדי להרחיק מן העבירה אמרו חכמים עד חצות.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<span class="">קרית שמע ביום מצותה עם הנץ החמה דאע"ג דמשעלה עמוד השחר הוי יום כדכתיב מעלות השחר וגו' אפילו הכי דברים שמצותן ביום עיקר זמנם בהנץ החמה דקודם הנץ החמה אע"ג דעלה עמוד השחר נראה לילה כיון דאכתי מיחזו כוכבים ואפילו הכי אם קרא משעלה עמוד השחר מיד קרית שמע של שחרית יצא ואם איחר וקרא קרית שמע אחר שתעלה השמש יצא ידי חובתו שעונתו עד סוף ג' שעות ביום למי שעבר ואיחר משום דבקומך דרשינן כל זמן שבני אדם קמים ממטותיהם ומלכים דרכם לעמוד בג' שעות ונראה דאע"ג דבשכבך דרשי רבנן כל זמן שבני אדם שוכבים במטותיהם דהיינו כל הלילה היינו משום דלא מצו למידרש בשכבך כל זמן שהולכים לשכב כרבי אליעזר דאין זמן קבוע לזה שאין כלם שוכבים בשעה אחד דיש מאחרים עד חצות או יותר כדמשמע בגמרא אבל בזמן הקימה מן המטה כלם קמים בשעה אחד דהיינו עד הנץ החמה ולהכי דרשינן ובקומך זמן שעומדים ממטותיהם ולא בזמן שהם עומדים דהיינו כל היום דא"כ לימא קרא בלילה וביום ומדלא קאמר הכי נראה דזמן שכיבה וקימה מן המטה קאמר ומשום דבשכיבה לא אית בה זמן קבוע כדפי' דרשי' כל זמן ששוכבים במטותיהם דהיינו כל הלילה אבל בבקר דזמן קימה הוא קבוע לכולי עלמא שמתחילים לקום באור הבקר עד הנץ החמה דרשינן בקומך כל זמן שבני אדם קמים מן המטה דהיינו הנץ החמה דזהו עיקר זמן קריאתה ואם איחר עד ג' שעות יצא דאכתי הויא זמן קימה למלכים ומשום דהוו מיעוטה דמיעוטה הוי עיקר מצותה בהנץ החמה דהוי קימה לכל העולם והוא עובר אם מאחרה מהנץ החמה מה שאין כן בזמן השכיבה דאף על גב דמצותה מצאת הכוכבים לא הוי עובר מי שלא קראה מיד אלא עד שעבר חצות הלילה:</span>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הקורא </b> את שמע ולא כיון בפסוק ראשון לא יצא דכתיב שמע וכתיב הסכת ושמע כדלעיל. כל אדם קוראים כדרכם בין עומדים בין מהלכין בין שוכבים בין רוכבים על גבי בהמה דכתיב בשבתך בביתך ובלכתך בדרך בשכבך ובקומך דמשמע כל אדם קורין כדרכם בין בקימה בין בשכיבה בין בישיבה בין בהליכה. ישן מצערין אותו בפסוק ראשון דצריך כוונה כדאמר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>היה </b> עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן המקרא פוסק וקורא דזמנה דאוריתא דכתיב בשכבך ובקומך. היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק אלא יגמור עסקיהן ואח"כ יקרא אם נשאר עת לקרות דבלכתך בדרך כתיב דהיינו לכת דידך דהוי רשות אבל דמצוה שהיא עוברת כגון צרכי רבים לא יפסוק לקרות וממילא משמע דרשה דלעיל דקורים כדרכם שנאמר בלכתך וכו' לבית הלל. היה עוסק באכילה או שהיה במרחץ או שהיה עוסק בתספורת או מהפך בעורות או שהיה עוסק בדין גומר ואח"כ קורא דאע"ג דבעוסק בתורה פוסק מיד כשהגיע זמן קרית שמע היינו משום דמיד אחר קריאתה יכול לחזור לתלמוד תורה אבל הכא דצריך לגמור המלאכה או מה שהתחיל לעשות ואולי שלא ימצא גומרה ואח"כ קורא ואם בידוע שאינו גומר עד שיעבור זמן קרית שמע פוסק מיד משום דהוי זמנה מדאוריתא כדלעיל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ואם </b> לא השמיע לאזנו יצא דכתיב אשר אנכי מצוך היום על לבבך ואחר כוונת הלב הן הן הדברים אפילו שלא השמיעם לאזנו וצריך שידקדק באותיותיה דכתיב ולמדתם שיהא לימודך תם שיתן ריוח בין הדבקים ונראה דהוי אסמכתא בעלמא ואם לא דקדק יצא.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>קורא </b> אדם את שמע בכל לשון שהוא מבינה דאמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע. הקורא למפרע לא יצא דכתיב והיו הדברים וגו' ודרשי' בהויתן יהא. קרא פסוק ראשון והוא מתנמנם לא יצא דבעי כוונת הלב כדלעיל.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>ספק </b> קרא קרית שמע ספק לא קרא צריך לחזור ולקרות משום דהוי דאוריתא וספקא דאוריתא לחומרא.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>בקרית </b> שמע אפילו באמצע הפרק שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד דכתיב ודברת בם ודרשי' בם אתה שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ולא בתפלה ונראה דבפסוק אחד אינו פוסק אפילו מפני היראה והכבוד דהאי דרשא דדברת בם גו' דהויא אסמכתא בעלמא וכדאמר בין אלהיכם לאמת לא יפסיק (אפילו) כדין אמצע הפרק ולא גרע פסוק ראשון דהוי מדאוריתא מאלהיכם אמת:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> קורין בבית הכסא ולא בבית המרחץ וכל מקום שיש בו טנופת משום דכתיב והיה מחניך קדוש והיינו בזמן שעוסק בדברי תורה וק"ש היינו דברי תורה וכל מי שקורא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא כיון דהוא חיובא מדאוריתא ולא קרית שמע בלבד אלא כל ענין שהוא מדברי הקדש אסור לאומרו בבית המרחץ ובבית הכסא ואפילו אמרו בלשון חול דבמידי דקדושא בעינן מחניך קדוש ולא לאומרו בלבד אלא אפילו להרהר בלבו בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטינופת והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים אסור דכתיב והיה מחניך קדוש ולא כתיב ביה דבר אלא מקום חניתך תהא בקדושה משום דישראל מהרהרין תמיד בדברי תורה ואף על גב דהלכתא דהרהור לאו כדיבור אפילו הכי בעינן קדושה להרהור נמי כדאמר. שמות המיוחדין והן השמות שאינם נמחקים אסור להזכירם במקום הטינופת דבעינן מחניך קדוש ואם נזדמן לו להפריש מן דבר האסור בבית הכסא ובבית המרחץ ובכל מקום מטונף מפריש ואפילו בלשון קדש ובעניני קדש דנראה דאין אסור אלא דבור בת"ת במקום מטונף או הרהור כדאיתא אבל הפרשה מאיסור דלאו לימוד התורה הוא אלא מעשה יכול להפריש אפילו בלשון קדש כדאיתא ואע"ג דהלכתא כר' יהודה דאין דברי תורה מקבלין טומאה היינו בטומאת גופו דהוי בעל קרי והוי כטומאת בית הסתרים משום דאינה נראית אבל בטומאה הנראים בעינן מחניך קדוש.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>צואת </b> האדם וצואת כלבים וחזירים בזמן שיש בתוכן עורות וכל צואה שריחה רע כגון אלו אסור לקרות קרית שמע כנגדן משום דבעינן מחניך קדוש. וכן כנגד עמוד מי רגלים של אדם דכתיב גבי צואה והיה בשבתך חוץ ושבת וכסית וגו' משום דלא לשתעו בדברי תורה כנגדה קאמר קרא וכסית ואלו גבי מי רגלים כתיב ויצאת שמה חוץ ולא קאמר כסוי נראה דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד דאח"כ אפילו כנגדן לא הוה אסור מדאוריתא. קטן שאינו יכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת ג' בצים לגדול אין מרחיקין מצואתו ולא ממימי רגליו שצואת מינין הללו מסרחת ובעינן מחניך קדוש מצואת מינין אלו אבל קטן שאינו יכול לאכול כזית כדי אכילת פרס אין מרחיקין ממנו. היתה צואה יבשה כחרס שאם זורקה אינה נפרכת אסור לקרות כנגדה ואם היתה יבשה יותר עד שאם זורקה תתפרך הרי היא כחרס ומותר לקרות כנגדה דהא מחנה קדוש הוי דאלו לא תתפרך לא הוי מחנה קדוש דאינה כעפר כלישנא בתרא ולחומרא בדאוריתא. כמה ירחיק אדם מצואה ומעמוד מי רגלים ד' אמות דהוי מחנה קדש לעצמו ואם היה כנגד פניו מרחיק עצמו עד שלא יראה אותן דכל כמה דהוו נגד עיניו לאו מחנה קדוש קרינן ביה ואם היה מקום גבוה או נמוך אפילו תוך ד' אמות קורא דהרי חלק רשות לעצמו ומחנה קדוש קרינן ביה וכן אם כפה כלי על הצואה אע"פ שהיה עמו בבית מחנה קדוש קרינן ביה ואפילו אם היא אחר מחיצת זכוכית תוך ד' אמות והיא נראת מותר לקרות דהרי בכיסוי תלא רחמנא וכסית והוא מחנה קדוש כיון שיש מחיצה. היתה צואה בגומא עומד בסנדלו על הגומא דהרי היא מכוסה וקרינן ביה מחנה קדוש. היתה טיפת צואה כנגדו רוקק עליה רוק עבה כדי שתתכסה והרי היא מכוסה וקרא וכסית קאמר. גרף של רעי ועביט של מימי רגלים אסור לקרות כנגדן ואף על פי שאין בהם כלום דכיון שהם בלועים הרי הם כצואה ממש ובעינן מחנה קדוש וליכא ורבינו יונה ז"ל כתב דאפילו בעביט של מימי רגלים דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד אסור מן התורה משום דמאיסי טפי ובעינן מחנה קדוש. צואה עוברת כגון שהיתה שטה על פני המים אסור לקרות כנגדה ופי חזיר כצואה עוברת דמי ואסור עד שיעברו מד' אמות דבעינן מחנה קדוש כיון דהוא הוי קבוע במקום אחד ואם היה הוא מהלך וקורא והגיע למקום הטנופת לא יניח ידו על פיו ויקרא אלא יפסיק עד שיעבור ואם לא פסק עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה וגו' ונראה דהוא אסמכתא בעלמא דמדאוריתא אם הניח ידו על פיו לא היה צריך לפסוק והיינו טעמא משום דכיון דהוא אין לו מקום קבוע שהוא מהלך לא אמרינן שיהא מחנהו קדוש דאין לו מחנה מה שאין כן בצואה עוברת דבעינן מחנה קדוש וליכא. ספק צואה באשפה אסור לקרות עד שיבדוק דהוי ספקה דאוריתא.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>כשם </b> שהוא אסור לקרות כנגד צואה כך אסור כנגד הערוה עד שיחזיר פניו דכתיב ולא יראה בך ערות דבר דהיינו בשעת תפלה ותורה ואפילו ערות גוי דגלי קרא דאע"ג דבשר חמורים בשרם ערוה מיקרו דכתיב וערות אביהם לא ראו וערות קטן נמי אסור לקרות כנגדה ונראה דהיינו מדרבנן ואפילו מחיצה של זכוכית מפסקת בינו לבין הערוה אסור לקרות כנגדה דאכתי איכא ערות דבר עד שיחזיר פניו וכל גוף האשה ערוה שוק גלי קרא דהוא ערוה דכתיב גלי שוק עברי נהרות וכתיב גלה ערותך וגו' שער דכתיב שערך כעדר העזים ואם היה מגולה טפח מן גוף האשה שאין דרכה להיות מגולה לא יקרא כנגדה דאמר רב ששת למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ דהיינו אצעדה עם תכשיטין שבפנים שהוא כומז לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום תורפה. וכשם שאסור לקרות כנגד ערות אחרים כך הוא אסור לקרות כנגד ערות עצמו דקרא סתם קאמר ולא יראה בך ערות דבר בין ערות אחרים בין ערות עצמו ולפיכך לא יקרא ערום עד שיכסה ערותו דשאר הגוף אינו ערוה באיש. היתה חגורה של בגד או של עור או שק על מתניו עד מטה ושאר גופו ערום מותר לו לקרות ק"ש דהרי אין בו ערות דבר וכל מילי דאסירי משום מחניך קדוש ומשום ערות דבר לאו דוקא בפסוק אחד דהוי דאוריתא אלא אסור בכל הפרשיות דלא גרע מתלמוד תורה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נשים </b> ועבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע נשים דהוי מצות עשה שהזמן גרמא דגמרי ממצות תפילין דהוי מצות עשה שהזמן גרמא דכתיב מימים ימימה וגמר מת"ת דאקשיה רחמנא דכתי' וקשרתם לאות וגו' ולמדתם מה תלמוד תורה נשים פטורות דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם אף תפילין נשים פטורות ומינה גמרינן כל מצות עשה שהזמן גרמא דכוות' ועבדים דאיתקשו לנשים וגמרי מינייהו בגזירה שוה דלה לה מאשה דבשפחה חרופה כתיב לא ניתן לה ובאשה כתיב וכתב לה וקטנים דלאו בני חיובי מצוה נינהו. מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות מקריאת שמע דתנו רבנן בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מקריאת שמע עד מוצאי שבת לפי שאין דעתו פנויה אבל נושא בעולה אף על פי שהוא עוסק במצות כיון שאינו טרוד ודעתו היא פנויה חייב בקריאת שמע. מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור מקריאת שמע עד שיקברנו לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו והויא דומיא דחתן דפטור משום טרדה דמצוה ובירושלמי מפרש טעמא משום דכתיב למען תזכור וגו' כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים ואם היה משמר את המת אף על פי שאינו מתו פטור מקריאת שמע משום דעוסק במצוה או משום קרא דמייתי בירושלמי ואם היו שנים אחד משמר ואחד קורא וחוזר האחר ונשמט וקורא וכן חופר קבר למת מהני תרי טעמי פטור. היו עסוקין בהספד נשמטין אחד אחד וקורין וחוזרין להספד ואם אין המת לפניהם כולם קורין קריאת שמע והאבל יושב ודומם שאינו חייב לקרות עד שיקבור את מתו שהוא טרוד טרדה דמצוה. קברו את המת וחזרו האבלים לקבל תנחומין אם יכולים העם להתחיל ולגמור פסוק אחד קודם שיגיעו לשורה לנחם את האבלים יתחילו ואם לאו לא יתחילו אלא ינחמו האבלים ואח"כ יקראו משום דתנחומי אבלים דאוריתא דכתיב והודעת להם את הדרך וזו היא גמילת חסדים ונראה דאפילו הכי אם בשילכו לשורה לנחם לא ישאר זמן לקריאת שמע כשיפטרו מהאבלים חייבים לקרות ק"ש קודם שיעבור זמנה דתנחומי אבלים היא מצוה שאינה עוברת ואם עתה לא ינחמו האבל אחר קריאת שמע ינחמנו אבל במשמר את המת וקוברו דצריך להשתדל בקבורתו מיד היא מצוה עוברת ולהכי פטור מקריאת שמע אפילו שיעבור זמנה מכל וכל והכי דייק לישנא דהרמב"ם ז"ל דקאמר ינחמו ואח"כ יקראו מכלל דמיירי דאית זמן לנחם ולקרות דאי לאו הכי לא מדחיה ק"ש מקמה ואחר שנעשו שורות לנחם הפנימיים שהם רואים פני האבל פטורים שהם המנחמים והחיצונים קורים במקומם הואיל ואינם רואים פני האבלים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> הטמאים חייבים בקריאת שמע אף על פי שאיפשר להם לעלות מטומאתם בו ביום קורין ק"ש ובתורה דלא קפיד קרא אלא אטומאה הנראית דכתיב והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר אבל על שאר טומאה אמרינן אין דברי תורה מקבלין טומאה כדכתיב הלא כה דברי כאש נאם ה' ויש במצוה זו דברים אחרים מדרבנן סמוכים אלאו דלא תסור ומהם אקרא דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וקצת סמוכים אקרא:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..287df1b056ed33b22bac42fca7fcb4ba34be2d71
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Reading the Shema/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,227 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Reading the Shema
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות קריאת שמע
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Reading_the_Shema
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות קריאת שמע
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה יז </b> לקרות קריאת שמע פעמים בכל יום בערב ובבוקר שנאמר בשכבך ובקומך וזהו בשעה שבני אדם שוכבים והוא לילה ובשעה שבני אדם עומדים והוא יום. ומהו קורא שלשה פרשיות אלו שמע והיה אם שמוע דכתיב בהו בשכבך ובקומך וויאמר. ומקדימין שמע שיש בה יחוד ה' ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול ואחריה והיה אם שמוע שיש בה ציווי על זכירת שאר כל המצות ואח"כ פרשת ציצית שגם היא יש בה ציווי על זכירת כל המצות. ומדאוריתא כיון שקרא פסוק ראשון שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד יצא ידי חובתו והוא שכיון בו דכתיב שמע וכתיב הסכת ושמע ישראל מה להלן בכוונה דכתיב הסכת הכא נמי בכוונה ונראה דאפילו הכי בקריאת כל הג' פרשיות מקיים מצוה מדאוריתא אף על גב דבפסוק ראשון נפטר מידי דהוה אקריאת התורה דנפטר בקביעת איזו שעה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה ורבי יוחנן אמר אפילו לא קרא אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש וגו' ואפילו הכי אם לומד כל היום והלילה הוא מקיים מצות תלמוד תורה מדאוריתא הכי נמי הכא אף על גב דנפטר מידי חובת קרית שמע בפסוק ראשון כשקורא כל הג' פרשיות הוא מקיים מצוה דאוריתא ולהכי אמרינן בגמרא קרית שמע דאוריתא פוסק בין פרק לפרק הלל מיבעיא משמע דכל הג' פרקים הוו כדאוריתא כיון דמקיים מצוה דאוריתא בקריאתם דאי לאו הכי אלא דאינו מקיים בקריאתם כי אם מצות דרבנן היכי קאמר ק"ש דאוריתא פוסק הלא כבר קרא פסוק ראשון שהוא מדאוריתא והשאר מדרבנן אלא ודאי כדכתיבנא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אע"פ </b> שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ואם לא קרא פרשת ציצית אז אמת ויציב הוא מדאוריתא משום זכרון יציאת מצרים.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>זמן </b> קרית שמע בלילה מצותה משעת יציאת הכוכבים דהיינו לילה דכתיב גבי תרומה ובא השמש וטהר והיינו ביאת אורו לגמרי כדדרשינן בגמרא טהר יומא והיינו תחילת צאת הכוכבים ואף על פי שאין ראיה לדבר שהיום כלה בצאת הכוכבים זכר לדבר דכתיב ואנחנו עושים במלאכה וגו' מעלות השחר ועד צאת הכוכבים וכתיב והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה משמע דביום בלחוד הוא דעבד מלאכה וקאמר עד צאת הכוכבים וזמנה כל הלילה דכתיב בשכבך והיינו כל זמן שבני אדם שוכבים וכדי להרחיק מן העבירה אמרו חכמים עד חצות.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<span class="">קרית שמע ביום מצותה עם הנץ החמה דאע"ג דמשעלה עמוד השחר הוי יום כדכתיב מעלות השחר וגו' אפילו הכי דברים שמצותן ביום עיקר זמנם בהנץ החמה דקודם הנץ החמה אע"ג דעלה עמוד השחר נראה לילה כיון דאכתי מיחזו כוכבים ואפילו הכי אם קרא משעלה עמוד השחר מיד קרית שמע של שחרית יצא ואם איחר וקרא קרית שמע אחר שתעלה השמש יצא ידי חובתו שעונתו עד סוף ג' שעות ביום למי שעבר ואיחר משום דבקומך דרשינן כל זמן שבני אדם קמים ממטותיהם ומלכים דרכם לעמוד בג' שעות ונראה דאע"ג דבשכבך דרשי רבנן כל זמן שבני אדם שוכבים במטותיהם דהיינו כל הלילה היינו משום דלא מצו למידרש בשכבך כל זמן שהולכים לשכב כרבי אליעזר דאין זמן קבוע לזה שאין כלם שוכבים בשעה אחד דיש מאחרים עד חצות או יותר כדמשמע בגמרא אבל בזמן הקימה מן המטה כלם קמים בשעה אחד דהיינו עד הנץ החמה ולהכי דרשינן ובקומך זמן שעומדים ממטותיהם ולא בזמן שהם עומדים דהיינו כל היום דא"כ לימא קרא בלילה וביום ומדלא קאמר הכי נראה דזמן שכיבה וקימה מן המטה קאמר ומשום דבשכיבה לא אית בה זמן קבוע כדפי' דרשי' כל זמן ששוכבים במטותיהם דהיינו כל הלילה אבל בבקר דזמן קימה הוא קבוע לכולי עלמא שמתחילים לקום באור הבקר עד הנץ החמה דרשינן בקומך כל זמן שבני אדם קמים מן המטה דהיינו הנץ החמה דזהו עיקר זמן קריאתה ואם איחר עד ג' שעות יצא דאכתי הויא זמן קימה למלכים ומשום דהוו מיעוטה דמיעוטה הוי עיקר מצותה בהנץ החמה דהוי קימה לכל העולם והוא עובר אם מאחרה מהנץ החמה מה שאין כן בזמן השכיבה דאף על גב דמצותה מצאת הכוכבים לא הוי עובר מי שלא קראה מיד אלא עד שעבר חצות הלילה:</span>
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הקורא </b> את שמע ולא כיון בפסוק ראשון לא יצא דכתיב שמע וכתיב הסכת ושמע כדלעיל. כל אדם קוראים כדרכם בין עומדים בין מהלכין בין שוכבים בין רוכבים על גבי בהמה דכתיב בשבתך בביתך ובלכתך בדרך בשכבך ובקומך דמשמע כל אדם קורין כדרכם בין בקימה בין בשכיבה בין בישיבה בין בהליכה. ישן מצערין אותו בפסוק ראשון דצריך כוונה כדאמר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>היה </b> עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן המקרא פוסק וקורא דזמנה דאוריתא דכתיב בשכבך ובקומך. היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק אלא יגמור עסקיהן ואח"כ יקרא אם נשאר עת לקרות דבלכתך בדרך כתיב דהיינו לכת דידך דהוי רשות אבל דמצוה שהיא עוברת כגון צרכי רבים לא יפסוק לקרות וממילא משמע דרשה דלעיל דקורים כדרכם שנאמר בלכתך וכו' לבית הלל. היה עוסק באכילה או שהיה במרחץ או שהיה עוסק בתספורת או מהפך בעורות או שהיה עוסק בדין גומר ואח"כ קורא דאע"ג דבעוסק בתורה פוסק מיד כשהגיע זמן קרית שמע היינו משום דמיד אחר קריאתה יכול לחזור לתלמוד תורה אבל הכא דצריך לגמור המלאכה או מה שהתחיל לעשות ואולי שלא ימצא גומרה ואח"כ קורא ואם בידוע שאינו גומר עד שיעבור זמן קרית שמע פוסק מיד משום דהוי זמנה מדאוריתא כדלעיל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ואם </b> לא השמיע לאזנו יצא דכתיב אשר אנכי מצוך היום על לבבך ואחר כוונת הלב הן הן הדברים אפילו שלא השמיעם לאזנו וצריך שידקדק באותיותיה דכתיב ולמדתם שיהא לימודך תם שיתן ריוח בין הדבקים ונראה דהוי אסמכתא בעלמא ואם לא דקדק יצא.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>קורא </b> אדם את שמע בכל לשון שהוא מבינה דאמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע. הקורא למפרע לא יצא דכתיב והיו הדברים וגו' ודרשי' בהויתן יהא. קרא פסוק ראשון והוא מתנמנם לא יצא דבעי כוונת הלב כדלעיל.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>ספק </b> קרא קרית שמע ספק לא קרא צריך לחזור ולקרות משום דהוי דאוריתא וספקא דאוריתא לחומרא.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>בקרית </b> שמע אפילו באמצע הפרק שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד דכתיב ודברת בם ודרשי' בם אתה שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ולא בתפלה ונראה דבפסוק אחד אינו פוסק אפילו מפני היראה והכבוד דהאי דרשא דדברת בם גו' דהויא אסמכתא בעלמא וכדאמר בין אלהיכם לאמת לא יפסיק (אפילו) כדין אמצע הפרק ולא גרע פסוק ראשון דהוי מדאוריתא מאלהיכם אמת:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> קורין בבית הכסא ולא בבית המרחץ וכל מקום שיש בו טנופת משום דכתיב והיה מחניך קדוש והיינו בזמן שעוסק בדברי תורה וק"ש היינו דברי תורה וכל מי שקורא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא כיון דהוא חיובא מדאוריתא ולא קרית שמע בלבד אלא כל ענין שהוא מדברי הקדש אסור לאומרו בבית המרחץ ובבית הכסא ואפילו אמרו בלשון חול דבמידי דקדושא בעינן מחניך קדוש ולא לאומרו בלבד אלא אפילו להרהר בלבו בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטינופת והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים אסור דכתיב והיה מחניך קדוש ולא כתיב ביה דבר אלא מקום חניתך תהא בקדושה משום דישראל מהרהרין תמיד בדברי תורה ואף על גב דהלכתא דהרהור לאו כדיבור אפילו הכי בעינן קדושה להרהור נמי כדאמר. שמות המיוחדין והן השמות שאינם נמחקים אסור להזכירם במקום הטינופת דבעינן מחניך קדוש ואם נזדמן לו להפריש מן דבר האסור בבית הכסא ובבית המרחץ ובכל מקום מטונף מפריש ואפילו בלשון קדש ובעניני קדש דנראה דאין אסור אלא דבור בת"ת במקום מטונף או הרהור כדאיתא אבל הפרשה מאיסור דלאו לימוד התורה הוא אלא מעשה יכול להפריש אפילו בלשון קדש כדאיתא ואע"ג דהלכתא כר' יהודה דאין דברי תורה מקבלין טומאה היינו בטומאת גופו דהוי בעל קרי והוי כטומאת בית הסתרים משום דאינה נראית אבל בטומאה הנראים בעינן מחניך קדוש.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>צואת </b> האדם וצואת כלבים וחזירים בזמן שיש בתוכן עורות וכל צואה שריחה רע כגון אלו אסור לקרות קרית שמע כנגדן משום דבעינן מחניך קדוש. וכן כנגד עמוד מי רגלים של אדם דכתיב גבי צואה והיה בשבתך חוץ ושבת וכסית וגו' משום דלא לשתעו בדברי תורה כנגדה קאמר קרא וכסית ואלו גבי מי רגלים כתיב ויצאת שמה חוץ ולא קאמר כסוי נראה דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד דאח"כ אפילו כנגדן לא הוה אסור מדאוריתא. קטן שאינו יכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת ג' בצים לגדול אין מרחיקין מצואתו ולא ממימי רגליו שצואת מינין הללו מסרחת ובעינן מחניך קדוש מצואת מינין אלו אבל קטן שאינו יכול לאכול כזית כדי אכילת פרס אין מרחיקין ממנו. היתה צואה יבשה כחרס שאם זורקה אינה נפרכת אסור לקרות כנגדה ואם היתה יבשה יותר עד שאם זורקה תתפרך הרי היא כחרס ומותר לקרות כנגדה דהא מחנה קדוש הוי דאלו לא תתפרך לא הוי מחנה קדוש דאינה כעפר כלישנא בתרא ולחומרא בדאוריתא. כמה ירחיק אדם מצואה ומעמוד מי רגלים ד' אמות דהוי מחנה קדש לעצמו ואם היה כנגד פניו מרחיק עצמו עד שלא יראה אותן דכל כמה דהוו נגד עיניו לאו מחנה קדוש קרינן ביה ואם היה מקום גבוה או נמוך אפילו תוך ד' אמות קורא דהרי חלק רשות לעצמו ומחנה קדוש קרינן ביה וכן אם כפה כלי על הצואה אע"פ שהיה עמו בבית מחנה קדוש קרינן ביה ואפילו אם היא אחר מחיצת זכוכית תוך ד' אמות והיא נראת מותר לקרות דהרי בכיסוי תלא רחמנא וכסית והוא מחנה קדוש כיון שיש מחיצה. היתה צואה בגומא עומד בסנדלו על הגומא דהרי היא מכוסה וקרינן ביה מחנה קדוש. היתה טיפת צואה כנגדו רוקק עליה רוק עבה כדי שתתכסה והרי היא מכוסה וקרא וכסית קאמר. גרף של רעי ועביט של מימי רגלים אסור לקרות כנגדן ואף על פי שאין בהם כלום דכיון שהם בלועים הרי הם כצואה ממש ובעינן מחנה קדוש וליכא ורבינו יונה ז"ל כתב דאפילו בעביט של מימי רגלים דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד אסור מן התורה משום דמאיסי טפי ובעינן מחנה קדוש. צואה עוברת כגון שהיתה שטה על פני המים אסור לקרות כנגדה ופי חזיר כצואה עוברת דמי ואסור עד שיעברו מד' אמות דבעינן מחנה קדוש כיון דהוא הוי קבוע במקום אחד ואם היה הוא מהלך וקורא והגיע למקום הטנופת לא יניח ידו על פיו ויקרא אלא יפסיק עד שיעבור ואם לא פסק עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה וגו' ונראה דהוא אסמכתא בעלמא דמדאוריתא אם הניח ידו על פיו לא היה צריך לפסוק והיינו טעמא משום דכיון דהוא אין לו מקום קבוע שהוא מהלך לא אמרינן שיהא מחנהו קדוש דאין לו מחנה מה שאין כן בצואה עוברת דבעינן מחנה קדוש וליכא. ספק צואה באשפה אסור לקרות עד שיבדוק דהוי ספקה דאוריתא.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>כשם </b> שהוא אסור לקרות כנגד צואה כך אסור כנגד הערוה עד שיחזיר פניו דכתיב ולא יראה בך ערות דבר דהיינו בשעת תפלה ותורה ואפילו ערות גוי דגלי קרא דאע"ג דבשר חמורים בשרם ערוה מיקרו דכתיב וערות אביהם לא ראו וערות קטן נמי אסור לקרות כנגדה ונראה דהיינו מדרבנן ואפילו מחיצה של זכוכית מפסקת בינו לבין הערוה אסור לקרות כנגדה דאכתי איכא ערות דבר עד שיחזיר פניו וכל גוף האשה ערוה שוק גלי קרא דהוא ערוה דכתיב גלי שוק עברי נהרות וכתיב גלה ערותך וגו' שער דכתיב שערך כעדר העזים ואם היה מגולה טפח מן גוף האשה שאין דרכה להיות מגולה לא יקרא כנגדה דאמר רב ששת למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ דהיינו אצעדה עם תכשיטין שבפנים שהוא כומז לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום תורפה. וכשם שאסור לקרות כנגד ערות אחרים כך הוא אסור לקרות כנגד ערות עצמו דקרא סתם קאמר ולא יראה בך ערות דבר בין ערות אחרים בין ערות עצמו ולפיכך לא יקרא ערום עד שיכסה ערותו דשאר הגוף אינו ערוה באיש. היתה חגורה של בגד או של עור או שק על מתניו עד מטה ושאר גופו ערום מותר לו לקרות ק"ש דהרי אין בו ערות דבר וכל מילי דאסירי משום מחניך קדוש ומשום ערות דבר לאו דוקא בפסוק אחד דהוי דאוריתא אלא אסור בכל הפרשיות דלא גרע מתלמוד תורה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נשים </b> ועבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע נשים דהוי מצות עשה שהזמן גרמא דגמרי ממצות תפילין דהוי מצות עשה שהזמן גרמא דכתיב מימים ימימה וגמר מת"ת דאקשיה רחמנא דכתי' וקשרתם לאות וגו' ולמדתם מה תלמוד תורה נשים פטורות דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם אף תפילין נשים פטורות ומינה גמרינן כל מצות עשה שהזמן גרמא דכוות' ועבדים דאיתקשו לנשים וגמרי מינייהו בגזירה שוה דלה לה מאשה דבשפחה חרופה כתיב לא ניתן לה ובאשה כתיב וכתב לה וקטנים דלאו בני חיובי מצוה נינהו. מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות מקריאת שמע דתנו רבנן בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מקריאת שמע עד מוצאי שבת לפי שאין דעתו פנויה אבל נושא בעולה אף על פי שהוא עוסק במצות כיון שאינו טרוד ודעתו היא פנויה חייב בקריאת שמע. מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור מקריאת שמע עד שיקברנו לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו והויא דומיא דחתן דפטור משום טרדה דמצוה ובירושלמי מפרש טעמא משום דכתיב למען תזכור וגו' כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים ואם היה משמר את המת אף על פי שאינו מתו פטור מקריאת שמע משום דעוסק במצוה או משום קרא דמייתי בירושלמי ואם היו שנים אחד משמר ואחד קורא וחוזר האחר ונשמט וקורא וכן חופר קבר למת מהני תרי טעמי פטור. היו עסוקין בהספד נשמטין אחד אחד וקורין וחוזרין להספד ואם אין המת לפניהם כולם קורין קריאת שמע והאבל יושב ודומם שאינו חייב לקרות עד שיקבור את מתו שהוא טרוד טרדה דמצוה. קברו את המת וחזרו האבלים לקבל תנחומין אם יכולים העם להתחיל ולגמור פסוק אחד קודם שיגיעו לשורה לנחם את האבלים יתחילו ואם לאו לא יתחילו אלא ינחמו האבלים ואח"כ יקראו משום דתנחומי אבלים דאוריתא דכתיב והודעת להם את הדרך וזו היא גמילת חסדים ונראה דאפילו הכי אם בשילכו לשורה לנחם לא ישאר זמן לקריאת שמע כשיפטרו מהאבלים חייבים לקרות ק"ש קודם שיעבור זמנה דתנחומי אבלים היא מצוה שאינה עוברת ואם עתה לא ינחמו האבל אחר קריאת שמע ינחמנו אבל במשמר את המת וקוברו דצריך להשתדל בקבורתו מיד היא מצוה עוברת ולהכי פטור מקריאת שמע אפילו שיעבור זמנה מכל וכל והכי דייק לישנא דהרמב"ם ז"ל דקאמר ינחמו ואח"כ יקראו מכלל דמיירי דאית זמן לנחם ולקרות דאי לאו הכי לא מדחיה ק"ש מקמה ואחר שנעשו שורות לנחם הפנימיים שהם רואים פני האבל פטורים שהם המנחמים והחיצונים קורים במקומם הואיל ואינם רואים פני האבלים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> הטמאים חייבים בקריאת שמע אף על פי שאיפשר להם לעלות מטומאתם בו ביום קורין ק"ש ובתורה דלא קפיד קרא אלא אטומאה הנראית דכתיב והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר אבל על שאר טומאה אמרינן אין דברי תורה מקבלין טומאה כדכתיב הלא כה דברי כאש נאם ה' ויש במצוה זו דברים אחרים מדרבנן סמוכים אלאו דלא תסור ומהם אקרא דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וקצת סמוכים אקרא:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ce171dd0f5bb9e163a5859a4428349525858c0bf
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,536 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה כ </b> להיות תפילין על הראש שנאמר לטוטפות בין עיניך:<br><b> מצוה כא </b> לקשור אותם על היד שנאמר וקשרתם לאות על ידך. ומצותן בכל יום מדאצטרי' ימים ימימה למעוטי לילה ולך לאות לאפוקי שבתות וי"ט ומשמע דכל שאר יומי חייב. ותרגום טוטפות תפילין ותפילין הוא לשון פלילה שהם אות והוכחה ששכינה שרויה עלינו שנאמר וראו כל עמי הארץ אלו תפילין של ראש. והם ד' פרשיות קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע דבכולם כתיב מצות תפילין ומשמע שתכתוב פרשיות הללו ותקשרם בראש ובזרוע. ונכתבות בפני עצמן ומחפין אותן בעור ומניחין אותן על הראש וקושרין אותם על היד ואפי' אות אחד מעכבן דכתיב במזוזה וכתבתם כתיבה תמה ואפילו קוצו של אות אחד מד' פרשיות אלו מעכבות כולן מן התורה דכיון דלא נגמרה האות לא הויא כתיבה תמה וקאמר קרא וכתבתם והוקשו תפילין למזוזה וקשרתם וכתבתם בעינן קשורה בימין לשמאל וכן שני פרשיות שבמזוזה אפי' חסר קוצו של אות אחד מעכב מן התורה עד שיהו ב' נכתבות שלימות וכן ספר תורה שחיסר אפילו אות אחת פסול דכתיב לקוח את ספר התורה הזה ואי אפשר שיחסר אות אחד.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>עשרה </b> דברים יש בתפילין וכולן הלכה למשה מסיני וכולן מעכבין ואם שינה באחד מהם התפילין פסולין מן התורה דהלכה למשה מסיני תורה היא. שנים מהם בכתיבתן ושמנה בחופויין וקשירת רצועותיהן. השנים שבכתיבתן שכותבין אותם בדיו ושיהיו נכתבים על הקלף. ודיו לא מיעט מי עפצא וקנקנתים שהוא עומד ואינו נמחק אלא שאר מיני צבעונין כגון אדום וירוק שאם כתב בספרים ותפילין ומזוזות אפי' אות אחת בהן או בזהב פסולין ויש סמך להלכה למשה מסיני דבעינן דבר המתקיים מדכתיב גבי סוטה וכתב ומחה ודרשינן כתב הראוי להמחות נראה דלשון כתיבה סתם הנאמרה בתורה היא בדבר שעומד ואינו נמחק ותפילין הוקשו למזוזה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הלכה </b> למשה מסיני שיהיו כותבין ספר תורה על הגויל ובמקום השיער והתפילין על הקלף במקום בשר והמזוזה על דוכסוסטוס במקום שיער ואם כתב על הקלף שבמקום שיער או שכתב בגויל ובדוכסוסטוס במקום בשר פסול אעפ"י שכן הלכה למשה מסיני אם כתב ספר תורה על הקלף כשר ולא נאמר גויל אלא למעט דוכסוסטוס שאם כתב עליה ספר פסול וכן אם כתב המזוזה על הקלף כשר לא נאמר דוכסוסטוס אלא למצוה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין </b> כותבין ספרים תפילין מזוזות על גבי עור בהמה טמאה ועוף וחיה הטמאים דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ודרשו ז"ל מן המותר בפיך והיינו בהמה חיה ועוף טהורים ואפילו מנבלות וטרפות דהרי מותר לפיך במינן. ואין כותבין על גבי עור הדג הטהור מפני שאין הזוהמה פוסקת בעיבוד ולא איפשר למהוי תמה.
+
+Halakhah 11
+
+<b>גויל </b> של ס"ת וקלף של תפילין או של ספר תורה צריכין עיבוד לשמן ואם עיבדן שלא לשמן פסולין. לפיכך אם עיבדן הגוי פסולין אף על פי שאמר לו לעבד לשם הספר או התפילין פסולין. ומזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה. ועיבוד לשמה בין בתפילין בין בספר תורה מדרבנן מצוה מן המובחר כדאמר רבינו משה גאון ז"ל.
+
+Halakhah 12
+
+<b>הלכה </b> למשה מסיני שאין כותבין ספר תורה ולא מזוזה אלא בשרטוט אבל תפילין אין צריכים שרטוט.
+
+Halakhah 13
+
+<b>ס"ת </b> שנודע שכתבו מין ישרפו או תפילין ומזוזות. דחזקה דלשם ע"ז כתב האזכרו' ולהכי ישרפו כדין ע"ז. אבל כתבן גוי או ישראל מומר או מסור או עבד או אשה דפטורה ממצות עשה שהזמן גרמה או קטן הרי אלו פסולין ויגנזו שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שמוזהר על הכתיבה ושמאמין בה הוא שכותב. נמצאו ביד מין ואינו יודע מי כתבן יגנזו דשמא לא כתבן הוא. ואם נמצאו ביד גוי כשרין דאיכא למיתלי טפי שישראל כתבו דאין דרך גוי לכתוב ספר תורה.
+
+Halakhah 14
+
+<b>תפילין </b> ומזוזות שכתבן על גבי עור בהמה חיה ועוף הטמאים פסולים דכתיב תורת ה' בפיך מן המותר וגו' ועל גבי עורות שאינם מעובדים פסולי'. ובספר תורה דנקרא ספר בכמה מקומות ותפילין ומזוזות ילפי מיניה מזוזה מספר תורה כתיבה כתיבה ותפילין הוקשו למזוזה.
+
+Halakhah 15
+
+<b>הכותב </b> ספר תורה תפילין ומזוזה וכתב אזכרה אחת מהן שלא לשמה פסולין. נראה דבעינן אזכרות לשמן משום זה אלי ואנוהו כדמשמע בפ"ב דגיטין אבל מדאוריתא לא פסילי דלא ילפינן כתיבה כתיבה מגט הואיל וסתם ספר תורה לשמו הוא מה שאין כן באשה דסתם אשה לאו לגירושין קיימה. ואף פיסול דתליית שם נראה דאינו מדאוריתא אלא מצוה מן המובחר משום זה אלי ואנוהו במה דברים אמורים בספר תורה אבל במזוזה ותפילין אין תולין אפילו אות אחד אלא אם שכח אפילו אות אחת גונז. מה שכתב דבעינן שיהו כתובות כסדרן דאמרינן במכילתא כתבן שלא כסדרן יגנזו משום דבעינן סדר הכתוב בתורה ואין חילוק בין בפרשיות בין בתיבות בין באותיות ונראה דכתובה כסדרן הלכתא גמירי לה ואפילו למאן דקאמר הויות באמצע כדלקמן בכתיבא מודה דבעינן סדר שכתוב בתורה. ומותר לכתוב את השם על מקום הגרר ועל מקום המחק בכולן דאכתי איכא הידור זה אלי ואנוהו.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>אין </b> כותבין תפילין ומזוזות אלא בכתב אשורי דכתיב בהו והיו בהוייתן יהו. והתירו בספרים לכתוב אף ביוני דאמר קרא יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם יפיפותו של יפת דהו' לשון יון דלשונו יפה מכל בני יפת יהא באהלי שם וכבר נשתקע יוני מן העולם ונשתבש לפיכך אין כותבין היום שלשתן אלא אשורית דתו לא הוו יפיותו של שם. פיסול דיבוק אות באות כששתי האותיות נכרות נראה דהוי מדרבנן אבל אם אין האות נכרת מצד דבקותה או כל אות שכתב שאין תינוק לא חכם ולא טפש יכול לקרותה פסול מדאוריתא דלא הוי כתיבה תמה. לפיכך צריך ליזהר בצורת האותיות שלא תדמה זו לזו.
+
+Halakhah 20
+
+<b>עור </b> שהיה נקוב לא יכתוב על גבי הנקב דרחמנא אמר וכתבתם כתיבה תמה שלימה ולא מפסקת ואם הדיו עוברת עליו אינו נקב והוי כתיבה שלימה לפיכך מותר לכתוב על גבי עור העוף שנעבד דהוי כתיבה תמה אע"ג דאית ביה נקבי נקבי ובעינן דלהוי טהור כי היכי דלהוי מן המותר בפיך. ניקב ירך העור עד שנפסקה ולא נשתייר ממנה מלא אות קטנה פסולה דלא הוי כתיבה שלימה ואיפשר דלא הוי מדאורית' כיון דבשעת כתיבתה היתה כתיבה שלימה ותמה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כיצד </b> כותבין התפילין של ראש כותבין ד' פרשיות על ד' קלפין וגוללין כל אחד ואחד לבדו ומניחים אותם בד' בתים שהן מחוברין בעור אחד. דת"ר לטטפת לטטפת לטוטפת הרי כאן ד' דברי רבי ישמעאל מכאן שכותבין ד' פרשיות בד' בתים דדריש וא"ו ולמ"ד דולטוטפת לפי' ר"ת ז"ל רבי עקיבא אומר אינו צריך טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים דהוו ד' פרשיות בד' בתים דאילו לאשמועינן דליהוו פרשיות תפילין ד' להא לא צריך דפשיטא דכל פרשיות דכתיבה בהו מצות תפילין דהיינו הני ד' פרשיות הוא דהויא מצות תפילין ואם תמצא לומר דלהוו ד' פרשיות בד' בתים כל אחד בעורה להא ת"ר יכול יכתבם על ד' עורות ויניחם בד' בתים בד' עורות ת"ל ולזכרון בין עיניך זכרון אחד אמרתי לך ולא שנים וג' זכרונות הא כיצד כותבין על ד' עורות ומניחין בד' בתים בעור אחד. ואם כתבן בעור אחד והניחן בד' בתים יצא דהרי הן ד' פרשיות בד' בתים. ושל יד כותבים אותם הד' פרשיות בד' דפים של קלף אחד. דכתיב והיה לך לאות על ידך ותני' במכילת' כרך אחד של ד' טוטפות והיינו שיכתבם בד' דפים כמו בטוטפת של ראש ויתנם בכרך אחד דהוא אות אחד דלא מיעט מתפילין של ראש אלא שלא יהו בד' בתים. וגוללו כמין ספר תורה מסופו לתחלתו ומניחו בבית אחד. משום דאי גוללו מתחלתו לסופו הוי הפרשה האחרונה ראשונה והוי שלא כסדרן.
+
+Halakhah 2
+
+<b>וצריך </b> ליזהר בפרשיות שאם עשה סתומה פתוחה או פתוחה סתומה פסלן. ואפשר דהוי הלכה למשה מסיני דבמס' סופרים מייתי לה בתר דמפר' הנהו דהוו הלכתא למשה מסיני דמשמע דהא נמי היא וג' הפרשיות הראשונות פתיחות ופרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע סתומה וכי היכי דבעינן סדר הכתוב בתורה הכי נמי כמו שכתיבות בתורה פתיחה פתיחה וסתומה סתומה.
+
+Halakhah 3
+
+<b>וצריך </b> ליזהר במלא וחסר עד שיהו כתובות כמו שהן כתובות בתורה שאם כתב החסר מלא פסול עד שימחק ואם כתב המלא חסר פסול ואין לו תקנה דבעינן כסדרן.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>וצריך </b> ליזהר בתגין של אותיות שהן כמו זינין זקופות על האות ואמרו שהן הלכה למשה מסיני ואם לא עשאם לא פסול דלא גמרו הלכה אלא למצוה תפילין דאוריתא אינם צריכים בדיקה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שמונה </b> הלכות יש במעשה התפילין כולן הלכה למשה מסיני לפיכך כולן מעכבות ואם שנה באחד מהן פסול. ואלו הן שיהיו מרובעות וכן תפירתן בריבוע ואלכסונן בריבוע עד שיהיה להן ד' זויות שוות. ושיהיה בעור של ראש צורת שין מימין ומשמאל. ושיכרוך הפרשיות במטלית ושיכרוך אותן בשיער מעל המטלית ואח"כ מכניסן בבתיהם. ושיהיה תופרים אותם בגידים. ושעושים להם מעבורת מעור החיפוי שתכנס בה הרצועה עד שתהא עוברת והולכת בתוך תותר שלה. ושיהיו הרצועות שחורות. ושיהיה הקשר שלהן קשר ידוע בצורת דלת. והשין שיש לה שלשה ראשים מימין המניח תפילין ודמות שין שיש לה ד' ראשים משמאל המניח דהיינו כנגד פרשת קדש שהיא הראשונה וזו השין גם כן היא ראשונה שהיא כנגד שין שבלוחות והוי לימין הקב"ה כדכתיב מימינו אש דת למו דהוא שין שבלוחות ושין של ג' כנגד שין שבס"ת דהוי אחרונה כערך של לוחות והוי אצל פרשת והיה אם שמוע דהויה אחרונה ואם החליף לא פסל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כיצד </b> סידור הפרשיות בתפילין של ראש. מכניס פרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע בבית אחד שהוא מימין המניח ושמע סמוכה לה והיה כי יביאך סמוכה לשמע וקדש לי בבית ד' שהיא לשמאל המניח כדי שיהא הקורא שלפניו כנגד פני המניח. ואם החליף סדר זה פסולות. ותפילין של יד כותבו בד' דפים בעור אחד כמו סדר הכתוב בתורה ואם כתבם על ד' עורות והכניסם בבית אחד יצא דהרי הוי אות אחד. כשהוא גולל הפרשיות בין של ראש בין של יד גוללן מסופן לתחלתן עד שתמצא כשתפתח הפרשה תקרא כל פרשה ופרשה מתחילתה לסופה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>וכשמכניסן </b> בבתים כורכים אותם במטלית של עור ועל המטלית שיער ואח"כ מכניסים אותן בבתיהם. ושיער זה צריך להיות של בהמה או חי' טהורה ואפילו מנבלות וטריפות שלהן דהא הוו ממין המותר לפיך. התפירה נמי אינה אלא בגידין של בהמה או חיה טהורה. ויהא התפירה בריבוע. והלכה רווחת שיהו בכל צד ג' תפירות עד שיהיו הכל י"ב כנגד י"ב שבטי ישראל ואם עשאם עשרה או י"ד כשר. וצריך שיגיע חריץ של תפילין של ראש למקום התפר דבעינן ד' בתים נכרות דהא ילפינן להו מקרא ואם היה החריץ ניכר כדי שיהיו ד' ראשים נראין לכל אע"פ שאין החריץ מגיע למקום התפר כשרות ואם אינו ניכר פסולות. ומנהג להעביר גידי התפירה בכל חריץ וחריץ.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ומכניס </b> רצועות הראש בתיתר שלה ומקיף כמדת ראשו וקושר קשר מרובע כמין דלת ובשל יד קושר כמין יוד. הרצועות בין של ראש בין של יד פניהם החיצונים שחורים והיא הלכה למשה מסיני.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>העור </b> שמחפין התפילין ועושים ממנו הרצועות הוא עור של בהמה או חיה או עוף טהורים ואפילו נבלות וטריפות שלהם דבכל מידי דהוא צורך תפילין בעינן מהמותר לפיך. ואם עשה מעור הטמאים או שחפן זהב פסולין דלא הוו מן המותר לפיך.
+
+Halakhah 16
+
+<b>אין </b> עושין התפילין אלא ישראל שעשייתן ככתיבתן מפני השין שעושין בעור. דכתיב וקשרתם וכתבתם כדלעיל וה"ה כל הפסול לכותבם שלא יעשה אותם מהאי טעמא.
+
+Halakhah 17
+
+<b>תפילין </b> של ראש אין עושין אותם של יד ושל יד עושים אותה של ראש ומכניסין אותם בד' בתים לפי שאין מורידין מקדושה חמורה של תפילין של ראש שיש בהן רוב השם של שדי שין ודלת. ולמ"ד מעלין בקודש ואין מורידין ילפי לה בפ' ב' הלחם מדכתיב ויקם משה את המשכן וגו' ויקם את עמודיו דרישיה וספיה דקרא בלשון הקמה דאפילו בצחות הלשון לא הורד ש"מ דאין מורידין אי נמי דלא סייעוהו אחיו הכהנים ש"מ אין מורידין. ומעלין ילפינן ליה דאמר קרא את מחתות החטאים האלה ריקועי פחים צפוי למזבח כי הקריבום וגו' בתחלה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח ועוד דכתיב בהו וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו' ותניא ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש וכן הרצועות מהאי טעמא. וזהו כשלבשם אבל לא לבשם אדם מעולם אם רצה להחזירה ליד מותר דאכתי לא חלה עליה קדושה יתירתה. וכיצד עושה תולה עור עד שתעשה אחד כדי שיהא אות אחד.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>רצועה </b> שנפסקה אין קושרין אותה ואין תופרין אותה דכי היכי דאמר וכתבתם שיהא כתיבה תמה הכי נמי בקשירה בעינן קשירה תמה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>היכן </b> מניחין תפילין של ראש מניחין על הקדקד שהוא סוף השיער שכנגד הפנים והוא המקום שמוחו של תינוק רופף בו. דכתיב הכא בין עיניך וכתיב התם בין עיניכם מה להלן בגובה כל קדקד מקום שעושה קרחה בשיער אף כאן בגובה של ראש מקום שעושה קרחת שיער. וזהו מתחלת השער הסמוך למצח עד גובה הראש שהוא עד מקום שמוחו של תינוק רופף. וצריך לכוין אותם באמצע ולא מן הצדדין כדי שיהיו בין העינים דכתיב בין עיניכם. ויהיה הקשר בגובה העורף שהוא סוף הגלגולת דקשר של תפילין הלכה למשה מסיני וכתיב והסירותי את כפי וראית את אחורי ואמר רב [חנא] (אבה) בר בזנה אמר ר' שמעון חסידא מלמד שהראה לו הקב"ה קשר תפילין וכתיב אחורי דהיינו עורף. ושל יד קושר אותה על שמאלו. דכתיב ידכה וזו היא יד כהה בלא כח שהיא שמאל ועל הקיבורת שהוא הבשר התופח שבמרפק שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע שנמצא כשהוא מדבק מרפקו לצלעיו תהיה תפלה כנגד לבו ונמצא מקיים והיו הדברים האלה על לבבך וכתיב ושמתם את דברי אלה על לבבכם וקשרתם שתהא קשירה כנגד הלב. המניח תפלה של יד על פס ידו ושל ראש על מצחו הרי זו דרך מינות שמבזין מדרש חכמים שהוא מן התורה והולכין אחר המשמע כמשמען בין עיניך ועל ידך ממש ואינו אלא בין עיניך זה קדקד ועל ידך זה קיבורת כדלעיל שתהא שימה כנגד הלב. העושה תפלתו שבראשו עגולה כביצה או אגוז סכנה שלא תכנס בראשו ואין בה מצוה דמרובעות בעינן הלכה למשה מסיני. איטר מניח תפילין בימין שהוא שמאל שלו ולדידיה הוי יד כהה ואם היה שולט בשתי ידיו מניח אותם בשמאלו שהוא שמאל כל אדם דאע"ג דלדידיה לאו כהה הוא דהא שולט בשתי ידיו לגבי אחריני הוי יד כהה ומקום קשירת תפילין ומקום הנחתן מפי השמועה למדום ומצאו להם רמז בתורה כדלעיל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>תפלה </b> של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינה מעכבת של ראש דכל חד וחד מצוה באנפיה נפשה הוא (דכתיבה). וקושר של יד ואח"כ של ראש. דכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפת בין עיניך. וכשהוא חולץ חולץ של ראש ואח"כ של יד. דאמר קרא והיו לטוטפת בין עיניך בזמן שיהיו בין עיניך יהיו ב' דלשון והיו תרי משמע כל זמן שאותה של ראש מונחין דכתיב בהו והיו אותן של יד נמי מונחין אלמא דראש חליץ ברישא.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>זמן </b> הנחת תפילין ביום ולא בלילה. שנא' מימים ימימה חוקה זו היא מצות תפילין ואמר ימים לא לילות. ונראה דהוי אסמכתא בעלמא אליבא דר' עקיבא דחוקה זו בפסח היא וכן האי דקאמר לקמיה עובר בלאו הוי אסמכתא בעלמא ואיפשר דהוא ז"ל מפרש לילה זמן תפילין כשהיו מונחין כבר עליו מבע"י אבל להניחם אחר שקיעת החמה יהא אסור מדאוריתא וכך נראה מלשון הרב ז"ל. וכן שבתות וי"ט אינן זמן תפילין שנא' והיה לאות ושבתות וימים טובים הם עצמם אות דבשבת כתיב כי אות היא ביני וגו' וביום טוב נמי כתיב בפסח מצרים אות והוקשו כל מועדי ה' בפרשת אמור או משום דכתיב בשבת תרי זמני חד לגופיה וחד לי"ט אי נמי דכתיב אך את שבתותי וגו' אתי י"ט מריבויה דשבתות.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> הפטור מק"ש פטור מתפילין. והיינו נשים ועבדים דפטורין ממצות עשה שהזמן גרמה ומהאי ילפי' לכולהו מצות דהזמן גרמה דהיא אתקש לתלמוד תורה דכתיב וקשרתם אותם וגו' לטוטפת בין עיניכם וסמיך ליה ולמדתם אותם את בניכם ודרשי' ולא בנותיכם. כהנים בשעת העבודה והלוים בשעה שאומרים השיר על הדוכן וישראל בשעה שעומדין במקדש פטורין מן התפילה ומן התפילין דעוסק במצוה פטור מן המצוה כדילפי' בהלכות קריאת שמע.
+
+Halakhah 14
+
+<b>חייב </b> אדם למשמש בתפילין שלא יסיח דעתו מהם וכו' כתבו התוספות דהוי מדרבנן אסמכתא בעלמא.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>שכח </b> ונכנס לבית הכסא והוא לבוש תפילין מניח ידו עליהן וגו' נראה דמן התורה אסור להיות תפילין גלויין בפני צואה משום והיה מחניך קדוש דמשמע כל מידי דבר קדושה הוא ואע"ג דהפרשיות מכוסות הרי שי"ן של תפילין שהיא הלכה למשה מסיני ודל"ת ויו"ד נמי לפרש"י הוי שם שלם בגלוי ובעינן מחנה קדוש.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>כל </b> שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה דכתיב ד' פעמים בראש וכן ביד והרגיל בתפילין מאריך ימים שנאמר ה' עליהם יחיו. ויש במצות תפילין מצות ואזהרות ומנהגים מקובלים מדרבנן בתיקון עשייתן ובהנחתן מהם סמוכות אלאו דלא תסור ומהם ושמרתם את משמרתי ומהן מצאו אסמכתא מדברי תורה או מדברי קבלה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה כב </b> לקבוע מזוזה בפתחי הבתים דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. וכותבים שתי פרשיות שמע והיה אם שמוע דכתיב בהו מצות מזוזה בדף אחד. ונראה דדף אחד למצוה היא [מדרבנן] מדאמר תפילין שבלו אין עושין אותם מזוזה שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה משמע דאי לאו הכי הוי עבדינן להו מזוזות אע"ג דתפילי כתיבי כל פרשה בחד דפה באנפי נפשה ולהכי כתב ואם עשה שנים או שלשה דפים כשרה ובלבד שלא יעשנה נקובה או כזנב או עגול ואם עשה כאחד מאלו פסולה משום דכתיב וכתבתם ומשמע נמי כתיבה תמימה ומיושרת. כתבה שלא על הסדר כגון שהקדים פרשה לפרשה פסולה דכיון דוכתבתם קאי אשתי פרשיות משמע כמו שהן מסודרות בתורה. כתבם בשתי עורות אע"פ שתפרם פסולה ונראה מכח דההיא דתפילין שבלו דהאי פיסול לא להוי דאוריתא דמי לא עסקינן אפילו בתפילין של ראש דהוי כל פרשה בעורה וקאמר דמשום אין מורידין הוא דלא הא לאו הכי מצי למעבדינהו מזוזה מדאוריתא אלא דאיפשר דלא איירי הא אלא בתפילין של יד כשהם בקלף אחד דאי לאו הא טעמא דאין מורידין הוה מצי למעבדינהו מזוזה אבל תפילין של ראש שהן כל פרשה בעורה לא מצי למעבד מינייהו מזוזה דבעינן דלהוו בעור אחד כיון דוכתבתם קאי אתרוייהו נראה דקפיד קרא דלהוו כתובות שתיהן בעור אחד. אם עשה פרשה והיה אם שמוע פתוחה כשרה שאין סמוכה לו בתורה וצריך ליזהר בתגין ואם לא עשאן או שגרע או יתר לא פסלה ואם כתבה שלא בשרטוט פסולה דהלכה למשה מסיני דמזוזה צריכה שרטוט ואם לא דקדק במלא וחסר פסולה דאות אחד מעכבתן דכתיב וכתבתם כתיבה תמה ואם הוסיף נמי הוי פסולה דאתיא כתיבה כתיבה מספר דכתיב כתוב זאת זכרון בספר מה ספר בעי' דקדוק אף מזוזה בעי דקדוק. ומצוה לכתוב על הארץ בשטה אחרונה בין בראש השטה בין באמצע שטה בראש שטה דמרחיק שמים מעל הארץ ומשמע דכי היכי דמרחקי שמים מארץ כן יאריכו ימיכם ונראה דהוא אסמכתא בעלמא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>וגוללה </b> ומחבר אותה אל מזוזות הפתח במסמר או חופר ומכניס בה המזוזה דכתיב וכתבתם על מזוזות והיינו שיהיו קבועות וכן תרגם אונקלוס ותקבעינן ואם תלאה במקל פסולה דבשעריך בעינן. הניחה בדלת שקבעה בכותל אחורי הדלת לא עשה כלום דעל מזוזות כתיב עד שיניחנה בצורת הפתח כהלכתה. חתך קנה והכניס בו מזוזה ואחר כך חבר הקנה אל קנים אחרים והעמיד מן הכל מזוזות הפתח פסולה מפני שקדמה קביעת המזוזה לעשיית מזוזת הפתח וכתיב בציצית תעשה ודרשינן ולא מן העשוי וגמרי מיניה ונראה דהיא מדרבנן דבמאי יליף לא ג"ש איתא ולא היקשא איתא.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הכל </b> חייבין במזוזה ואפילו נשים ועבדים נשים דכתיב במזוזה למען ירבו ימיכם ונשים נמי בעו חיי ועבדים דגמר לה לה מאשה בכל מצות שהאשה חייבת דכתיב באשה וכתב לה ובשפחה או חופשה לא ניתן לה. השוכר בית בחוצה לארץ והדר בפונדקי בארץ ישראל פטור מן המזוזה שלשים יום דלאו דירה דידיה היא אבל השוכר בארץ ישראל חייב מיד דחשיב דירה דידיה וקאמר קרא תרי זמני ביתך חד לדרך ביאתך וחד שיהא שלו וא"כ שוכר הוי חייב מדרבנן:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בית </b> שאין בו ד' אמות על ד' אמות פטור מן המזוזה. דבית כתיב ואינה בפחות מד' על ד' ואם יש בה כדי לרבע ד' אמות על ד' אמות אע"ג דהוי בצורה אחרת חייבת. אכסדרא אפילו שיש לה פצימין פטורה דעל מזוזות קאמר רחמנא והאי לית לה מזוזות שהפצימין אינן אלא להעמיד התקרה. וכן התקרה שאין לה כותלים אלא עומדת על עמודים ואינם מזוזות פטורה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואם </b> יש לפתח מזוזה אחד כגון דקיימא בקרן זוית חייבת במזוזה דמזוזות חדא משמע עד שיפריט לך הכתוב שתים כמו בפסח מצרים דכתיב ועל שתי המזוזות כרבי עקיבא ודלא כרמב"ם ז"ל דבעי שתי מזוזות כחכמים. והיינו טעמא דאע"ג דאית לבית שתי מזוזות לא מנחינן מזוזה אלא אחדא דחדא משמע. בית שיש לו מזוזות וכפה עליהן אם יש במזוזות עשרה טפחים קודם שעגל פטורה מן המזוזה דסתם מזוזות הן עשרה טפחים גובה ועוד דאין לה משקוף כיון שהמזוזה אינה גבוהה עשרה דמשקוף על מזוזות עשרה בעינן דאין מזוזה בלא משקוף.
+
+Halakhah 5
+
+<b>בית </b> שאין לו תקרה פטור מן המזוזה דאין ראוי לבית דירה כיון שאינו מכוסה. ואם היה מקצתו שלפני הפתח שעור בית מקורה כתב הרב ז"ל דחייבת. ומעמידין דלתות ואח"כ קובעין את המזוזה דכתיב ובשעריך דמשמע דלת ומשמע שתניח המזוזה כשיש לה מזוזות ודלת קודם.
+
+Halakhah 6
+
+<b>הר </b> הבית הלשכות והעזרות ובתי כנסיות ובתי מדרשות שאין בהם בית דירה פטורים לפי שהם קדש דכתיב בית מה בית שהוא חול אף כל שהוא חול יצאו אלו שהן קדש. בית הכנסת של כפרין שהאורחין דרין בו חייב במזוזות שהרי הוא כבית דירה ושל כרכין נמי אם יש בו בית דירה תוך בית הכנסת חייב בו. השערים שבמקדש לא היו להם מזוזות דקדש נינהו ולא בית דירה חוץ משער ניקנור שלפנים ממנו לשכת פלהדרין שהיתה דירה לכהן גדול בשבעת ימי ההפרשה שהיא חייבת מדאוריתא וגזרו רבנן אשער ניקנור משום האי. בית התבן בית הבקר בית העצים בית אוצרות פטורין מן המזוזה שנאמר ביתך המיוחד לך פרט לאלו וכיוצא בהן לפיכך רפת הבקר שהנשים יושבות ומתקשטות בה חייבות במזוזה שהרי יש בה יחוד לדירת אדם. בית שער אכסדרה ומרפסת והגינה והדיר פטורין מן המזוזה שאינם עשוים לדירה ואם היו בתים החייבים למזוזה פתוחים לאלו חייבים שהם משמשים לבית דירה ומדאוריתא לפי' הרי"ף והרב ז"ל ומדרבנן לפי' ר"ת לפיכך אחד שערי חצרות ומבואות ואחד שערי מדינות ועיירות כולם חייבים במזוזה שהרי הבתים החייבים פתוחים להם ואפילו עשרה בתים זה פתוח לזה וזה פתוח לזה הואיל והפנימי חייב כולן חייבים ומפני זה אמרו שער הפתוח מגינה לחצר חייב במזוזה דכולהו שייכי בבית דכתיב ובשערך. בית הכסא ובית הטבילה ובית הבורסקי וכיוצא בהם פטורים מן המזוזה דכתיב בית מה בית שעשוי לכבוד אף כל שהוא עשוי לכבוד יצאו אלו שאינם עשוים לכבוד. סוכת החג בחג ובית שבספינה פטורים מן המזוזה לפי שאינם עשוים לדירת קבע ודומיא דבית דהיא דירת קבע הוא דמחייב רחמנא במזוזה. וב' סוכות של יוצרים החיצונה פטורה לפי שאינה קבועה וכן החנויות שבשווקים אינם קבועים לדירה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>בית </b> שיש לו פתחים הרבה אעפ"י שרגיל באחד מהם יותר חייב להניח מזוזה בכולן דכתיב ובשעריך ונראה דהיינו דאינו מבטל מכל וכל כניסה ויציאה דשאר פתחים דאי אינו נכנס כלל בהן אע"ג דתרי פתחי לא בטילי לגבי חד הוי פטור מדאוריתא והא דאמרינן הלך אחר הרגיל היינו בתרי פתחי לבד דחד לגבי חד בטיל. פתח קטן שבין בית לעליה חייב במזוזה. חדר שבבית אפילו חדר בחדר חייב לעשות מזוזה על חדר הפנימי והחיצון והבית שכולם עשוים לדירה וקבועים. פתח שבין בית המדרש או בין בית הכנסת וביתו אם רגיל לצאת ולבא באותו הפתח חייב במזוזה שהרי היא פתח בית דירה. פתח שבין שני בתים הולכים אחר הציר של דלת להניח המזוזה דרך ימין הנכנס מקום שהציר בו חשיב בית ודרך ימין כשנכנסין בו
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>(נתנה)[נותן]</b> המזוזה בתוך חלל הפתח דבשעריך קאמר רחמנא דהיינו מקום סגיר' השער. ובטפח הסמוך לחוץ מדרבנן כי היכי דליפגע במצוה מיד. ובתחלת שליש העליון של גובה השער דכתיב וקשרתם וכתבתם מה קשירת תפילין בגובה הראש מקום שמוחו של תינוק רופס אף כתיבה בגובה הפתח. וצריך לקובעה לימין הנכנס לבית דכתיב ביתך דרך ביאתך מן הימין דכי עקר איניש כרעיה דימינא עקר ברישא ולכך אם קבעה בשמאל פסולה. בית של שותפין חייב במזוזה דכתיב למען ירבו ימיכם כל החפץ בחיים חייב במשמע דביתך אצטריך לדרך ביאתך לבית מימין.
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא שיש לו מזכירים רבים והם המלאכים המצילים אותו מלחטוא שנאמר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם ויש במצוה זו עשיין בכלל לאו דלא תסור ומנהגים מקובלים בכתיבת המזוזה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה כג </b> לכתוב כל איש ואיש ספר תורה לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת כלומר תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות דתורה חתומה נתנה דכתיב לקוח את ספר התורה הזאת דהיינו תורה שלימה. ואע"פ שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם וגו' דמשמע מצוה אכל חד וחד לכתוב אם יודע ואם אינו יודע שיכתבו לו אחרים ואם הגיה אות אחד בספר תורה שלקח מן השוק מעלה עליו הכתוב כאלו כתבו דבהגהתו נעשה הספר תורה שלם וכשר:
+
+Halakhah 2
+
+<b>מצוה כד </b> על המלך לכתוב ספר תורה יתר על ספר תורה שהיה לו כשהיה הדיוט שנאמר והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו וגו' זה שהיה לו כשהיה הדיוט מניחו בבית גנזיו וזה שכתב או שנכתב לו אחר שהיה מלך יהיה עמו תמיד ואם יצא למלחמה ספר תורה עמו נכנס והוא עמו יושב בדין והוא עמו מיסב והוא כנגדו שנאמר את משנה התורה דמשמע שתי תורות אחד שיצא עמו ואחד בבית גנזיו ואהאי דיכתוב לו אחר שהוא מלך קאמר קרא והיתה עמו ואם לא היה לו ספר תורה לעצמו קודם שימלוך צריך שיכתוב לו אחר שמלך שתי ספרי תורות אחד שמניחו בבית גנזיו והאחד יהיה עמו תמיד דכתיב וכתב לו את משנה דהיינו שתי תורות ולא יסיר ספר תורה מעמו אלא בלילה או כשנכנס לבית המרחץ או לבית הכסא או לישן על מטתו שנאמר והיתה עמו וקרא בו מקום הראוי לקרות בו הוא דהוי עמו אבל מקום שאין ראוי לקרות בו כהני דוכתי משום דבעינן והיה מחניך קדוש לא הוי עמו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ספר </b> תורה שכתבו בלא שרטוט פסול דשרטוט ספר תורה ומזוז' הלכה למשה מסיני. מקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף נראה דלאו פסול מדאוריתא הוי אלא מצוה מן המובחר משום זה אלו ואנוהו ואף כל מה שנאמר למצוה מן המובחר הוה משום זה אלי ואנוהו ולית בהו פיסול ואפילו הדביק אות לאות נראה דלאו פסול מדאוריתא כל שלא נשתנה צורת האות ותינוק דלא חכים ולא טפש יכול לקרותה אבל אם כתב המלא חסר או החסר מלא או שכתב מלה קרי וכתב כקריאתה כגון שכתב ישכבנה במקום ישגלנה ובטחורים במקום ובעפולים וכיוצא בהם פסול דלאו ספר תורה שלם הוי וכל שחסר אפילו קוצו של יוד מעכב מן התורה דכתיב וכתבתם כתיבה תמה ואם כתב פרשה פתיחה סתימה או סתימה פתיחה או שכתב השירה כשאר הכתוב או שכתב פרשה אחת כשירה הרי זה פסול דצורת פרשיות פתוחות וסתימות ושירות דאוריתא היא משום דהכי כתיבי באוריתא כי האי צורה ובבריתא דהבונה מייתי להני בהדי לא יכתוב אלפין עיינין וגו' משמע דמקרא דוכתבתם שתהא כתיבה תמה ושלימה ומפיק ליה דאם משנה בצורות לא הוי כתיבה תמה ושלימה. מותר לכתוב התורה כל חומש וחומש בפני עצמו ואין בהן קדושת ספר תורה וכותבין מגילה לתינוקת להתלמד בה אם דעתו להשלים עליה חומש:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>הלכה </b> למשה מסיני שאין תופרין יריעות ספר תורה אלא בגידין בהמה או חיה טהורה ואפילו מנבלות וטריפות שלהן כדבר שתופרין בתפילין ואם תפר שלא בגידין או בגידי בהמה או חיה טמאה פסל עד שיתירה ויתפור כהלכה ואין תופרין כל היריעה מתחילתה לסופה אלא מניח מעט למעלה ומעט מלמטה כדי שלא תקרע דשיורי התפירה הלכה למשה מסיני:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נמצאת </b> למד שי"ו דברים הן דאוריתא שכל אחד מהן פוסל ספר תורה ואם נעשה בו אחד מהם הרי הוא כחומש ואין קורין בו ברבים. ואלו הן: ראשונה אם נכתב על עור בהמה טמאה. שנית על עור בהמה טהורה שאינו מעובד. ג' שנכתב שלא במקום כתיבה על הגויל במקום בשר ועל הקלף במקום שיער. ד' שנכתב על הדוכסוסטוס. ה' שנכתב שלא בשרטוט. ו' שלא נכתב בשחור העומד. ז' שנכתב בשאר לשונות. ח' שכתבו מין או כיוצא בו משאר פסולין. ט' שחסר אפילו אות אחת. י' שהוסיף אפילו אות אחת. י"א שנגעה אות באות באופן שאינה אות ניכרת. י"ב שנפסדה צורת האות עד שלא תקרא כל עיקר או תדמה לאות אחרת בין בעיקר הכתיבה בין בנקב בין בקרע בין בטשטוש. י"ג ששינה צורת הפרשיות. י"ד ששינה צורת השירות. ט"ו שכתב שאר הכתב כשירה. י"ו שתפר היריעות בלא גידי בהמה טהורה. אלו הי"ו דברים מדאוריתא ולעיכובה ושאר הדברים למצוה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ס"ת </b> כשר נוהגין בו כבוד גדול וקדושה יתרה דכתיב ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'. ספר תורה שבלה או שנפסל נגנז דלוחות ושברי לוחות מונחין בארון דכתיב אשר שברת ושמתם בארון שברים תשים בארון ונותנין אותן בכלי חרש וקוברין אותן דכתיב ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים וזו היא גניזתן. תיק שהוכן לספר תורה והונח בו וגו' תשמישי קדושה אית בהו קדושה מדאוריתא מידי דהוה אכל כלי בית המקדש דתשמישי קדושה נינהו וקדשי הכי נמי תשמיש דספר תורה ותפילין הוו תשמישי קדושה וקדשו ולהכי טעונין גניזה כשבלו או שנשברו אין זורקין כתבי הקדש דהוא מנהג ביזיון ומדאוריתא צריך לנהוג כבוד בתורה בכל מה שהוא כבוד לה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> הטמאים אפילו נדות וגוים מותר לאחוז ספר תורה ולקרות בו שאין דברי תורה מקבלין טומאה דכתיב הלא כה דברי כאש נאם ה' וגו' מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינם מקבלין טומאה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> הרואה ספר תורה כשהוא מהלך חייב לעמוד מפניו דמפני לומדיה עומדים דכתיב מפני שיבה תקום וגו' מפניה לא כל שכן ולא ישב כמלא עיניו כרבו מובהק וחייב ללוות ספר תורה דכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו דברים שבלוחות הברית הן הן שבכל ספר וספר. כל מי שיושב לפני ספר תורה ישב בכובד ראש באימה ופחד שהוא העד הנאמן לכל באי עולם שנאמר והיה שם בך לעד ויש במצוה זו דברים מדרבנן למצוה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..05bb19b2d29d737eab978a348370a5de4d9ba0c6
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Ahavah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,539 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Tefillin,_Mezuzah_and_the_Torah_Scroll
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה כ </b> להיות תפילין על הראש שנאמר לטוטפות בין עיניך:<br><b> מצוה כא </b> לקשור אותם על היד שנאמר וקשרתם לאות על ידך. ומצותן בכל יום מדאצטרי' ימים ימימה למעוטי לילה ולך לאות לאפוקי שבתות וי"ט ומשמע דכל שאר יומי חייב. ותרגום טוטפות תפילין ותפילין הוא לשון פלילה שהם אות והוכחה ששכינה שרויה עלינו שנאמר וראו כל עמי הארץ אלו תפילין של ראש. והם ד' פרשיות קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע דבכולם כתיב מצות תפילין ומשמע שתכתוב פרשיות הללו ותקשרם בראש ובזרוע. ונכתבות בפני עצמן ומחפין אותן בעור ומניחין אותן על הראש וקושרין אותם על היד ואפי' אות אחד מעכבן דכתיב במזוזה וכתבתם כתיבה תמה ואפילו קוצו של אות אחד מד' פרשיות אלו מעכבות כולן מן התורה דכיון דלא נגמרה האות לא הויא כתיבה תמה וקאמר קרא וכתבתם והוקשו תפילין למזוזה וקשרתם וכתבתם בעינן קשורה בימין לשמאל וכן שני פרשיות שבמזוזה אפי' חסר קוצו של אות אחד מעכב מן התורה עד שיהו ב' נכתבות שלימות וכן ספר תורה שחיסר אפילו אות אחת פסול דכתיב לקוח את ספר התורה הזה ואי אפשר שיחסר אות אחד.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>עשרה </b> דברים יש בתפילין וכולן הלכה למשה מסיני וכולן מעכבין ואם שינה באחד מהם התפילין פסולין מן התורה דהלכה למשה מסיני תורה היא. שנים מהם בכתיבתן ושמנה בחופויין וקשירת רצועותיהן. השנים שבכתיבתן שכותבין אותם בדיו ושיהיו נכתבים על הקלף. ודיו לא מיעט מי עפצא וקנקנתים שהוא עומד ואינו נמחק אלא שאר מיני צבעונין כגון אדום וירוק שאם כתב בספרים ותפילין ומזוזות אפי' אות אחת בהן או בזהב פסולין ויש סמך להלכה למשה מסיני דבעינן דבר המתקיים מדכתיב גבי סוטה וכתב ומחה ודרשינן כתב הראוי להמחות נראה דלשון כתיבה סתם הנאמרה בתורה היא בדבר שעומד ואינו נמחק ותפילין הוקשו למזוזה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הלכה </b> למשה מסיני שיהיו כותבין ספר תורה על הגויל ובמקום השיער והתפילין על הקלף במקום בשר והמזוזה על דוכסוסטוס במקום שיער ואם כתב על הקלף שבמקום שיער או שכתב בגויל ובדוכסוסטוס במקום בשר פסול אעפ"י שכן הלכה למשה מסיני אם כתב ספר תורה על הקלף כשר ולא נאמר גויל אלא למעט דוכסוסטוס שאם כתב עליה ספר פסול וכן אם כתב המזוזה על הקלף כשר לא נאמר דוכסוסטוס אלא למצוה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין </b> כותבין ספרים תפילין מזוזות על גבי עור בהמה טמאה ועוף וחיה הטמאים דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך ודרשו ז"ל מן המותר בפיך והיינו בהמה חיה ועוף טהורים ואפילו מנבלות וטרפות דהרי מותר לפיך במינן. ואין כותבין על גבי עור הדג הטהור מפני שאין הזוהמה פוסקת בעיבוד ולא איפשר למהוי תמה.
+
+Halakhah 11
+
+<b>גויל </b> של ס"ת וקלף של תפילין או של ספר תורה צריכין עיבוד לשמן ואם עיבדן שלא לשמן פסולין. לפיכך אם עיבדן הגוי פסולין אף על פי שאמר לו לעבד לשם הספר או התפילין פסולין. ומזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה. ועיבוד לשמה בין בתפילין בין בספר תורה מדרבנן מצוה מן המובחר כדאמר רבינו משה גאון ז"ל.
+
+Halakhah 12
+
+<b>הלכה </b> למשה מסיני שאין כותבין ספר תורה ולא מזוזה אלא בשרטוט אבל תפילין אין צריכים שרטוט.
+
+Halakhah 13
+
+<b>ס"ת </b> שנודע שכתבו מין ישרפו או תפילין ומזוזות. דחזקה דלשם ע"ז כתב האזכרו' ולהכי ישרפו כדין ע"ז. אבל כתבן גוי או ישראל מומר או מסור או עבד או אשה דפטורה ממצות עשה שהזמן גרמה או קטן הרי אלו פסולין ויגנזו שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שמוזהר על הכתיבה ושמאמין בה הוא שכותב. נמצאו ביד מין ואינו יודע מי כתבן יגנזו דשמא לא כתבן הוא. ואם נמצאו ביד גוי כשרין דאיכא למיתלי טפי שישראל כתבו דאין דרך גוי לכתוב ספר תורה.
+
+Halakhah 14
+
+<b>תפילין </b> ומזוזות שכתבן על גבי עור בהמה חיה ועוף הטמאים פסולים דכתיב תורת ה' בפיך מן המותר וגו' ועל גבי עורות שאינם מעובדים פסולי'. ובספר תורה דנקרא ספר בכמה מקומות ותפילין ומזוזות ילפי מיניה מזוזה מספר תורה כתיבה כתיבה ותפילין הוקשו למזוזה.
+
+Halakhah 15
+
+<b>הכותב </b> ספר תורה תפילין ומזוזה וכתב אזכרה אחת מהן שלא לשמה פסולין. נראה דבעינן אזכרות לשמן משום זה אלי ואנוהו כדמשמע בפ"ב דגיטין אבל מדאוריתא לא פסילי דלא ילפינן כתיבה כתיבה מגט הואיל וסתם ספר תורה לשמו הוא מה שאין כן באשה דסתם אשה לאו לגירושין קיימה. ואף פיסול דתליית שם נראה דאינו מדאוריתא אלא מצוה מן המובחר משום זה אלי ואנוהו במה דברים אמורים בספר תורה אבל במזוזה ותפילין אין תולין אפילו אות אחד אלא אם שכח אפילו אות אחת גונז. מה שכתב דבעינן שיהו כתובות כסדרן דאמרינן במכילתא כתבן שלא כסדרן יגנזו משום דבעינן סדר הכתוב בתורה ואין חילוק בין בפרשיות בין בתיבות בין באותיות ונראה דכתובה כסדרן הלכתא גמירי לה ואפילו למאן דקאמר הויות באמצע כדלקמן בכתיבא מודה דבעינן סדר שכתוב בתורה. ומותר לכתוב את השם על מקום הגרר ועל מקום המחק בכולן דאכתי איכא הידור זה אלי ואנוהו.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>אין </b> כותבין תפילין ומזוזות אלא בכתב אשורי דכתיב בהו והיו בהוייתן יהו. והתירו בספרים לכתוב אף ביוני דאמר קרא יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם יפיפותו של יפת דהו' לשון יון דלשונו יפה מכל בני יפת יהא באהלי שם וכבר נשתקע יוני מן העולם ונשתבש לפיכך אין כותבין היום שלשתן אלא אשורית דתו לא הוו יפיותו של שם. פיסול דיבוק אות באות כששתי האותיות נכרות נראה דהוי מדרבנן אבל אם אין האות נכרת מצד דבקותה או כל אות שכתב שאין תינוק לא חכם ולא טפש יכול לקרותה פסול מדאוריתא דלא הוי כתיבה תמה. לפיכך צריך ליזהר בצורת האותיות שלא תדמה זו לזו.
+
+Halakhah 20
+
+<b>עור </b> שהיה נקוב לא יכתוב על גבי הנקב דרחמנא אמר וכתבתם כתיבה תמה שלימה ולא מפסקת ואם הדיו עוברת עליו אינו נקב והוי כתיבה שלימה לפיכך מותר לכתוב על גבי עור העוף שנעבד דהוי כתיבה תמה אע"ג דאית ביה נקבי נקבי ובעינן דלהוי טהור כי היכי דלהוי מן המותר בפיך. ניקב ירך העור עד שנפסקה ולא נשתייר ממנה מלא אות קטנה פסולה דלא הוי כתיבה שלימה ואיפשר דלא הוי מדאורית' כיון דבשעת כתיבתה היתה כתיבה שלימה ותמה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כיצד </b> כותבין התפילין של ראש כותבין ד' פרשיות על ד' קלפין וגוללין כל אחד ואחד לבדו ומניחים אותם בד' בתים שהן מחוברין בעור אחד. דת"ר לטטפת לטטפת לטוטפת הרי כאן ד' דברי רבי ישמעאל מכאן שכותבין ד' פרשיות בד' בתים דדריש וא"ו ולמ"ד דולטוטפת לפי' ר"ת ז"ל רבי עקיבא אומר אינו צריך טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים דהוו ד' פרשיות בד' בתים דאילו לאשמועינן דליהוו פרשיות תפילין ד' להא לא צריך דפשיטא דכל פרשיות דכתיבה בהו מצות תפילין דהיינו הני ד' פרשיות הוא דהויא מצות תפילין ואם תמצא לומר דלהוו ד' פרשיות בד' בתים כל אחד בעורה להא ת"ר יכול יכתבם על ד' עורות ויניחם בד' בתים בד' עורות ת"ל ולזכרון בין עיניך זכרון אחד אמרתי לך ולא שנים וג' זכרונות הא כיצד כותבין על ד' עורות ומניחין בד' בתים בעור אחד. ואם כתבן בעור אחד והניחן בד' בתים יצא דהרי הן ד' פרשיות בד' בתים. ושל יד כותבים אותם הד' פרשיות בד' דפים של קלף אחד. דכתיב והיה לך לאות על ידך ותני' במכילת' כרך אחד של ד' טוטפות והיינו שיכתבם בד' דפים כמו בטוטפת של ראש ויתנם בכרך אחד דהוא אות אחד דלא מיעט מתפילין של ראש אלא שלא יהו בד' בתים. וגוללו כמין ספר תורה מסופו לתחלתו ומניחו בבית אחד. משום דאי גוללו מתחלתו לסופו הוי הפרשה האחרונה ראשונה והוי שלא כסדרן.
+
+Halakhah 2
+
+<b>וצריך </b> ליזהר בפרשיות שאם עשה סתומה פתוחה או פתוחה סתומה פסלן. ואפשר דהוי הלכה למשה מסיני דבמס' סופרים מייתי לה בתר דמפר' הנהו דהוו הלכתא למשה מסיני דמשמע דהא נמי היא וג' הפרשיות הראשונות פתיחות ופרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע סתומה וכי היכי דבעינן סדר הכתוב בתורה הכי נמי כמו שכתיבות בתורה פתיחה פתיחה וסתומה סתומה.
+
+Halakhah 3
+
+<b>וצריך </b> ליזהר במלא וחסר עד שיהו כתובות כמו שהן כתובות בתורה שאם כתב החסר מלא פסול עד שימחק ואם כתב המלא חסר פסול ואין לו תקנה דבעינן כסדרן.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>וצריך </b> ליזהר בתגין של אותיות שהן כמו זינין זקופות על האות ואמרו שהן הלכה למשה מסיני ואם לא עשאם לא פסול דלא גמרו הלכה אלא למצוה תפילין דאוריתא אינם צריכים בדיקה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שמונה </b> הלכות יש במעשה התפילין כולן הלכה למשה מסיני לפיכך כולן מעכבות ואם שנה באחד מהן פסול. ואלו הן שיהיו מרובעות וכן תפירתן בריבוע ואלכסונן בריבוע עד שיהיה להן ד' זויות שוות. ושיהיה בעור של ראש צורת שין מימין ומשמאל. ושיכרוך הפרשיות במטלית ושיכרוך אותן בשיער מעל המטלית ואח"כ מכניסן בבתיהם. ושיהיה תופרים אותם בגידים. ושעושים להם מעבורת מעור החיפוי שתכנס בה הרצועה עד שתהא עוברת והולכת בתוך תותר שלה. ושיהיו הרצועות שחורות. ושיהיה הקשר שלהן קשר ידוע בצורת דלת. והשין שיש לה שלשה ראשים מימין המניח תפילין ודמות שין שיש לה ד' ראשים משמאל המניח דהיינו כנגד פרשת קדש שהיא הראשונה וזו השין גם כן היא ראשונה שהיא כנגד שין שבלוחות והוי לימין הקב"ה כדכתיב מימינו אש דת למו דהוא שין שבלוחות ושין של ג' כנגד שין שבס"ת דהוי אחרונה כערך של לוחות והוי אצל פרשת והיה אם שמוע דהויה אחרונה ואם החליף לא פסל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כיצד </b> סידור הפרשיות בתפילין של ראש. מכניס פרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע בבית אחד שהוא מימין המניח ושמע סמוכה לה והיה כי יביאך סמוכה לשמע וקדש לי בבית ד' שהיא לשמאל המניח כדי שיהא הקורא שלפניו כנגד פני המניח. ואם החליף סדר זה פסולות. ותפילין של יד כותבו בד' דפים בעור אחד כמו סדר הכתוב בתורה ואם כתבם על ד' עורות והכניסם בבית אחד יצא דהרי הוי אות אחד. כשהוא גולל הפרשיות בין של ראש בין של יד גוללן מסופן לתחלתן עד שתמצא כשתפתח הפרשה תקרא כל פרשה ופרשה מתחילתה לסופה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>וכשמכניסן </b> בבתים כורכים אותם במטלית של עור ועל המטלית שיער ואח"כ מכניסים אותן בבתיהם. ושיער זה צריך להיות של בהמה או חי' טהורה ואפילו מנבלות וטריפות שלהן דהא הוו ממין המותר לפיך. התפירה נמי אינה אלא בגידין של בהמה או חיה טהורה. ויהא התפירה בריבוע. והלכה רווחת שיהו בכל צד ג' תפירות עד שיהיו הכל י"ב כנגד י"ב שבטי ישראל ואם עשאם עשרה או י"ד כשר. וצריך שיגיע חריץ של תפילין של ראש למקום התפר דבעינן ד' בתים נכרות דהא ילפינן להו מקרא ואם היה החריץ ניכר כדי שיהיו ד' ראשים נראין לכל אע"פ שאין החריץ מגיע למקום התפר כשרות ואם אינו ניכר פסולות. ומנהג להעביר גידי התפירה בכל חריץ וחריץ.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ומכניס </b> רצועות הראש בתיתר שלה ומקיף כמדת ראשו וקושר קשר מרובע כמין דלת ובשל יד קושר כמין יוד. הרצועות בין של ראש בין של יד פניהם החיצונים שחורים והיא הלכה למשה מסיני.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>העור </b> שמחפין התפילין ועושים ממנו הרצועות הוא עור של בהמה או חיה או עוף טהורים ואפילו נבלות וטריפות שלהם דבכל מידי דהוא צורך תפילין בעינן מהמותר לפיך. ואם עשה מעור הטמאים או שחפן זהב פסולין דלא הוו מן המותר לפיך.
+
+Halakhah 16
+
+<b>אין </b> עושין התפילין אלא ישראל שעשייתן ככתיבתן מפני השין שעושין בעור. דכתיב וקשרתם וכתבתם כדלעיל וה"ה כל הפסול לכותבם שלא יעשה אותם מהאי טעמא.
+
+Halakhah 17
+
+<b>תפילין </b> של ראש אין עושין אותם של יד ושל יד עושים אותה של ראש ומכניסין אותם בד' בתים לפי שאין מורידין מקדושה חמורה של תפילין של ראש שיש בהן רוב השם של שדי שין ודלת. ולמ"ד מעלין בקודש ואין מורידין ילפי לה בפ' ב' הלחם מדכתיב ויקם משה את המשכן וגו' ויקם את עמודיו דרישיה וספיה דקרא בלשון הקמה דאפילו בצחות הלשון לא הורד ש"מ דאין מורידין אי נמי דלא סייעוהו אחיו הכהנים ש"מ אין מורידין. ומעלין ילפינן ליה דאמר קרא את מחתות החטאים האלה ריקועי פחים צפוי למזבח כי הקריבום וגו' בתחלה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח ועוד דכתיב בהו וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו' ותניא ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש וכן הרצועות מהאי טעמא. וזהו כשלבשם אבל לא לבשם אדם מעולם אם רצה להחזירה ליד מותר דאכתי לא חלה עליה קדושה יתירתה. וכיצד עושה תולה עור עד שתעשה אחד כדי שיהא אות אחד.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>רצועה </b> שנפסקה אין קושרין אותה ואין תופרין אותה דכי היכי דאמר וכתבתם שיהא כתיבה תמה הכי נמי בקשירה בעינן קשירה תמה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>היכן </b> מניחין תפילין של ראש מניחין על הקדקד שהוא סוף השיער שכנגד הפנים והוא המקום שמוחו של תינוק רופף בו. דכתיב הכא בין עיניך וכתיב התם בין עיניכם מה להלן בגובה כל קדקד מקום שעושה קרחה בשיער אף כאן בגובה של ראש מקום שעושה קרחת שיער. וזהו מתחלת השער הסמוך למצח עד גובה הראש שהוא עד מקום שמוחו של תינוק רופף. וצריך לכוין אותם באמצע ולא מן הצדדין כדי שיהיו בין העינים דכתיב בין עיניכם. ויהיה הקשר בגובה העורף שהוא סוף הגלגולת דקשר של תפילין הלכה למשה מסיני וכתיב והסירותי את כפי וראית את אחורי ואמר רב [חנא] (אבה) בר בזנה אמר ר' שמעון חסידא מלמד שהראה לו הקב"ה קשר תפילין וכתיב אחורי דהיינו עורף. ושל יד קושר אותה על שמאלו. דכתיב ידכה וזו היא יד כהה בלא כח שהיא שמאל ועל הקיבורת שהוא הבשר התופח שבמרפק שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע שנמצא כשהוא מדבק מרפקו לצלעיו תהיה תפלה כנגד לבו ונמצא מקיים והיו הדברים האלה על לבבך וכתיב ושמתם את דברי אלה על לבבכם וקשרתם שתהא קשירה כנגד הלב. המניח תפלה של יד על פס ידו ושל ראש על מצחו הרי זו דרך מינות שמבזין מדרש חכמים שהוא מן התורה והולכין אחר המשמע כמשמען בין עיניך ועל ידך ממש ואינו אלא בין עיניך זה קדקד ועל ידך זה קיבורת כדלעיל שתהא שימה כנגד הלב. העושה תפלתו שבראשו עגולה כביצה או אגוז סכנה שלא תכנס בראשו ואין בה מצוה דמרובעות בעינן הלכה למשה מסיני. איטר מניח תפילין בימין שהוא שמאל שלו ולדידיה הוי יד כהה ואם היה שולט בשתי ידיו מניח אותם בשמאלו שהוא שמאל כל אדם דאע"ג דלדידיה לאו כהה הוא דהא שולט בשתי ידיו לגבי אחריני הוי יד כהה ומקום קשירת תפילין ומקום הנחתן מפי השמועה למדום ומצאו להם רמז בתורה כדלעיל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>תפלה </b> של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינה מעכבת של ראש דכל חד וחד מצוה באנפיה נפשה הוא (דכתיבה). וקושר של יד ואח"כ של ראש. דכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפת בין עיניך. וכשהוא חולץ חולץ של ראש ואח"כ של יד. דאמר קרא והיו לטוטפת בין עיניך בזמן שיהיו בין עיניך יהיו ב' דלשון והיו תרי משמע כל זמן שאותה של ראש מונחין דכתיב בהו והיו אותן של יד נמי מונחין אלמא דראש חליץ ברישא.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>זמן </b> הנחת תפילין ביום ולא בלילה. שנא' מימים ימימה חוקה זו היא מצות תפילין ואמר ימים לא לילות. ונראה דהוי אסמכתא בעלמא אליבא דר' עקיבא דחוקה זו בפסח היא וכן האי דקאמר לקמיה עובר בלאו הוי אסמכתא בעלמא ואיפשר דהוא ז"ל מפרש לילה זמן תפילין כשהיו מונחין כבר עליו מבע"י אבל להניחם אחר שקיעת החמה יהא אסור מדאוריתא וכך נראה מלשון הרב ז"ל. וכן שבתות וי"ט אינן זמן תפילין שנא' והיה לאות ושבתות וימים טובים הם עצמם אות דבשבת כתיב כי אות היא ביני וגו' וביום טוב נמי כתיב בפסח מצרים אות והוקשו כל מועדי ה' בפרשת אמור או משום דכתיב בשבת תרי זמני חד לגופיה וחד לי"ט אי נמי דכתיב אך את שבתותי וגו' אתי י"ט מריבויה דשבתות.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> הפטור מק"ש פטור מתפילין. והיינו נשים ועבדים דפטורין ממצות עשה שהזמן גרמה ומהאי ילפי' לכולהו מצות דהזמן גרמה דהיא אתקש לתלמוד תורה דכתיב וקשרתם אותם וגו' לטוטפת בין עיניכם וסמיך ליה ולמדתם אותם את בניכם ודרשי' ולא בנותיכם. כהנים בשעת העבודה והלוים בשעה שאומרים השיר על הדוכן וישראל בשעה שעומדין במקדש פטורין מן התפילה ומן התפילין דעוסק במצוה פטור מן המצוה כדילפי' בהלכות קריאת שמע.
+
+Halakhah 14
+
+<b>חייב </b> אדם למשמש בתפילין שלא יסיח דעתו מהם וכו' כתבו התוספות דהוי מדרבנן אסמכתא בעלמא.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>שכח </b> ונכנס לבית הכסא והוא לבוש תפילין מניח ידו עליהן וגו' נראה דמן התורה אסור להיות תפילין גלויין בפני צואה משום והיה מחניך קדוש דמשמע כל מידי דבר קדושה הוא ואע"ג דהפרשיות מכוסות הרי שי"ן של תפילין שהיא הלכה למשה מסיני ודל"ת ויו"ד נמי לפרש"י הוי שם שלם בגלוי ובעינן מחנה קדוש.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>כל </b> שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה דכתיב ד' פעמים בראש וכן ביד והרגיל בתפילין מאריך ימים שנאמר ה' עליהם יחיו. ויש במצות תפילין מצות ואזהרות ומנהגים מקובלים מדרבנן בתיקון עשייתן ובהנחתן מהם סמוכות אלאו דלא תסור ומהם ושמרתם את משמרתי ומהן מצאו אסמכתא מדברי תורה או מדברי קבלה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה כב </b> לקבוע מזוזה בפתחי הבתים דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. וכותבים שתי פרשיות שמע והיה אם שמוע דכתיב בהו מצות מזוזה בדף אחד. ונראה דדף אחד למצוה היא [מדרבנן] מדאמר תפילין שבלו אין עושין אותם מזוזה שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה משמע דאי לאו הכי הוי עבדינן להו מזוזות אע"ג דתפילי כתיבי כל פרשה בחד דפה באנפי נפשה ולהכי כתב ואם עשה שנים או שלשה דפים כשרה ובלבד שלא יעשנה נקובה או כזנב או עגול ואם עשה כאחד מאלו פסולה משום דכתיב וכתבתם ומשמע נמי כתיבה תמימה ומיושרת. כתבה שלא על הסדר כגון שהקדים פרשה לפרשה פסולה דכיון דוכתבתם קאי אשתי פרשיות משמע כמו שהן מסודרות בתורה. כתבם בשתי עורות אע"פ שתפרם פסולה ונראה מכח דההיא דתפילין שבלו דהאי פיסול לא להוי דאוריתא דמי לא עסקינן אפילו בתפילין של ראש דהוי כל פרשה בעורה וקאמר דמשום אין מורידין הוא דלא הא לאו הכי מצי למעבדינהו מזוזה מדאוריתא אלא דאיפשר דלא איירי הא אלא בתפילין של יד כשהם בקלף אחד דאי לאו הא טעמא דאין מורידין הוה מצי למעבדינהו מזוזה אבל תפילין של ראש שהן כל פרשה בעורה לא מצי למעבד מינייהו מזוזה דבעינן דלהוו בעור אחד כיון דוכתבתם קאי אתרוייהו נראה דקפיד קרא דלהוו כתובות שתיהן בעור אחד. אם עשה פרשה והיה אם שמוע פתוחה כשרה שאין סמוכה לו בתורה וצריך ליזהר בתגין ואם לא עשאן או שגרע או יתר לא פסלה ואם כתבה שלא בשרטוט פסולה דהלכה למשה מסיני דמזוזה צריכה שרטוט ואם לא דקדק במלא וחסר פסולה דאות אחד מעכבתן דכתיב וכתבתם כתיבה תמה ואם הוסיף נמי הוי פסולה דאתיא כתיבה כתיבה מספר דכתיב כתוב זאת זכרון בספר מה ספר בעי' דקדוק אף מזוזה בעי דקדוק. ומצוה לכתוב על הארץ בשטה אחרונה בין בראש השטה בין באמצע שטה בראש שטה דמרחיק שמים מעל הארץ ומשמע דכי היכי דמרחקי שמים מארץ כן יאריכו ימיכם ונראה דהוא אסמכתא בעלמא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>וגוללה </b> ומחבר אותה אל מזוזות הפתח במסמר או חופר ומכניס בה המזוזה דכתיב וכתבתם על מזוזות והיינו שיהיו קבועות וכן תרגם אונקלוס ותקבעינן ואם תלאה במקל פסולה דבשעריך בעינן. הניחה בדלת שקבעה בכותל אחורי הדלת לא עשה כלום דעל מזוזות כתיב עד שיניחנה בצורת הפתח כהלכתה. חתך קנה והכניס בו מזוזה ואחר כך חבר הקנה אל קנים אחרים והעמיד מן הכל מזוזות הפתח פסולה מפני שקדמה קביעת המזוזה לעשיית מזוזת הפתח וכתיב בציצית תעשה ודרשינן ולא מן העשוי וגמרי מיניה ונראה דהיא מדרבנן דבמאי יליף לא ג"ש איתא ולא היקשא איתא.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הכל </b> חייבין במזוזה ואפילו נשים ועבדים נשים דכתיב במזוזה למען ירבו ימיכם ונשים נמי בעו חיי ועבדים דגמר לה לה מאשה בכל מצות שהאשה חייבת דכתיב באשה וכתב לה ובשפחה או חופשה לא ניתן לה. השוכר בית בחוצה לארץ והדר בפונדקי בארץ ישראל פטור מן המזוזה שלשים יום דלאו דירה דידיה היא אבל השוכר בארץ ישראל חייב מיד דחשיב דירה דידיה וקאמר קרא תרי זמני ביתך חד לדרך ביאתך וחד שיהא שלו וא"כ שוכר הוי חייב מדרבנן:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בית </b> שאין בו ד' אמות על ד' אמות פטור מן המזוזה. דבית כתיב ואינה בפחות מד' על ד' ואם יש בה כדי לרבע ד' אמות על ד' אמות אע"ג דהוי בצורה אחרת חייבת. אכסדרא אפילו שיש לה פצימין פטורה דעל מזוזות קאמר רחמנא והאי לית לה מזוזות שהפצימין אינן אלא להעמיד התקרה. וכן התקרה שאין לה כותלים אלא עומדת על עמודים ואינם מזוזות פטורה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואם </b> יש לפתח מזוזה אחד כגון דקיימא בקרן זוית חייבת במזוזה דמזוזות חדא משמע עד שיפריט לך הכתוב שתים כמו בפסח מצרים דכתיב ועל שתי המזוזות כרבי עקיבא ודלא כרמב"ם ז"ל דבעי שתי מזוזות כחכמים. והיינו טעמא דאע"ג דאית לבית שתי מזוזות לא מנחינן מזוזה אלא אחדא דחדא משמע. בית שיש לו מזוזות וכפה עליהן אם יש במזוזות עשרה טפחים קודם שעגל פטורה מן המזוזה דסתם מזוזות הן עשרה טפחים גובה ועוד דאין לה משקוף כיון שהמזוזה אינה גבוהה עשרה דמשקוף על מזוזות עשרה בעינן דאין מזוזה בלא משקוף.
+
+Halakhah 5
+
+<b>בית </b> שאין לו תקרה פטור מן המזוזה דאין ראוי לבית דירה כיון שאינו מכוסה. ואם היה מקצתו שלפני הפתח שעור בית מקורה כתב הרב ז"ל דחייבת. ומעמידין דלתות ואח"כ קובעין את המזוזה דכתיב ובשעריך דמשמע דלת ומשמע שתניח המזוזה כשיש לה מזוזות ודלת קודם.
+
+Halakhah 6
+
+<b>הר </b> הבית הלשכות והעזרות ובתי כנסיות ובתי מדרשות שאין בהם בית דירה פטורים לפי שהם קדש דכתיב בית מה בית שהוא חול אף כל שהוא חול יצאו אלו שהן קדש. בית הכנסת של כפרין שהאורחין דרין בו חייב במזוזות שהרי הוא כבית דירה ושל כרכין נמי אם יש בו בית דירה תוך בית הכנסת חייב בו. השערים שבמקדש לא היו להם מזוזות דקדש נינהו ולא בית דירה חוץ משער ניקנור שלפנים ממנו לשכת פלהדרין שהיתה דירה לכהן גדול בשבעת ימי ההפרשה שהיא חייבת מדאוריתא וגזרו רבנן אשער ניקנור משום האי. בית התבן בית הבקר בית העצים בית אוצרות פטורין מן המזוזה שנאמר ביתך המיוחד לך פרט לאלו וכיוצא בהן לפיכך רפת הבקר שהנשים יושבות ומתקשטות בה חייבות במזוזה שהרי יש בה יחוד לדירת אדם. בית שער אכסדרה ומרפסת והגינה והדיר פטורין מן המזוזה שאינם עשוים לדירה ואם היו בתים החייבים למזוזה פתוחים לאלו חייבים שהם משמשים לבית דירה ומדאוריתא לפי' הרי"ף והרב ז"ל ומדרבנן לפי' ר"ת לפיכך אחד שערי חצרות ומבואות ואחד שערי מדינות ועיירות כולם חייבים במזוזה שהרי הבתים החייבים פתוחים להם ואפילו עשרה בתים זה פתוח לזה וזה פתוח לזה הואיל והפנימי חייב כולן חייבים ומפני זה אמרו שער הפתוח מגינה לחצר חייב במזוזה דכולהו שייכי בבית דכתיב ובשערך. בית הכסא ובית הטבילה ובית הבורסקי וכיוצא בהם פטורים מן המזוזה דכתיב בית מה בית שעשוי לכבוד אף כל שהוא עשוי לכבוד יצאו אלו שאינם עשוים לכבוד. סוכת החג בחג ובית שבספינה פטורים מן המזוזה לפי שאינם עשוים לדירת קבע ודומיא דבית דהיא דירת קבע הוא דמחייב רחמנא במזוזה. וב' סוכות של יוצרים החיצונה פטורה לפי שאינה קבועה וכן החנויות שבשווקים אינם קבועים לדירה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>בית </b> שיש לו פתחים הרבה אעפ"י שרגיל באחד מהם יותר חייב להניח מזוזה בכולן דכתיב ובשעריך ונראה דהיינו דאינו מבטל מכל וכל כניסה ויציאה דשאר פתחים דאי אינו נכנס כלל בהן אע"ג דתרי פתחי לא בטילי לגבי חד הוי פטור מדאוריתא והא דאמרינן הלך אחר הרגיל היינו בתרי פתחי לבד דחד לגבי חד בטיל. פתח קטן שבין בית לעליה חייב במזוזה. חדר שבבית אפילו חדר בחדר חייב לעשות מזוזה על חדר הפנימי והחיצון והבית שכולם עשוים לדירה וקבועים. פתח שבין בית המדרש או בין בית הכנסת וביתו אם רגיל לצאת ולבא באותו הפתח חייב במזוזה שהרי היא פתח בית דירה. פתח שבין שני בתים הולכים אחר הציר של דלת להניח המזוזה דרך ימין הנכנס מקום שהציר בו חשיב בית ודרך ימין כשנכנסין בו
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>(נתנה)[נותן]</b> המזוזה בתוך חלל הפתח דבשעריך קאמר רחמנא דהיינו מקום סגיר' השער. ובטפח הסמוך לחוץ מדרבנן כי היכי דליפגע במצוה מיד. ובתחלת שליש העליון של גובה השער דכתיב וקשרתם וכתבתם מה קשירת תפילין בגובה הראש מקום שמוחו של תינוק רופס אף כתיבה בגובה הפתח. וצריך לקובעה לימין הנכנס לבית דכתיב ביתך דרך ביאתך מן הימין דכי עקר איניש כרעיה דימינא עקר ברישא ולכך אם קבעה בשמאל פסולה. בית של שותפין חייב במזוזה דכתיב למען ירבו ימיכם כל החפץ בחיים חייב במשמע דביתך אצטריך לדרך ביאתך לבית מימין.
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא שיש לו מזכירים רבים והם המלאכים המצילים אותו מלחטוא שנאמר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם ויש במצוה זו עשיין בכלל לאו דלא תסור ומנהגים מקובלים בכתיבת המזוזה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה כג </b> לכתוב כל איש ואיש ספר תורה לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת כלומר תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות דתורה חתומה נתנה דכתיב לקוח את ספר התורה הזאת דהיינו תורה שלימה. ואע"פ שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם וגו' דמשמע מצוה אכל חד וחד לכתוב אם יודע ואם אינו יודע שיכתבו לו אחרים ואם הגיה אות אחד בספר תורה שלקח מן השוק מעלה עליו הכתוב כאלו כתבו דבהגהתו נעשה הספר תורה שלם וכשר:
+
+Halakhah 2
+
+<b>מצוה כד </b> על המלך לכתוב ספר תורה יתר על ספר תורה שהיה לו כשהיה הדיוט שנאמר והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו וגו' זה שהיה לו כשהיה הדיוט מניחו בבית גנזיו וזה שכתב או שנכתב לו אחר שהיה מלך יהיה עמו תמיד ואם יצא למלחמה ספר תורה עמו נכנס והוא עמו יושב בדין והוא עמו מיסב והוא כנגדו שנאמר את משנה התורה דמשמע שתי תורות אחד שיצא עמו ואחד בבית גנזיו ואהאי דיכתוב לו אחר שהוא מלך קאמר קרא והיתה עמו ואם לא היה לו ספר תורה לעצמו קודם שימלוך צריך שיכתוב לו אחר שמלך שתי ספרי תורות אחד שמניחו בבית גנזיו והאחד יהיה עמו תמיד דכתיב וכתב לו את משנה דהיינו שתי תורות ולא יסיר ספר תורה מעמו אלא בלילה או כשנכנס לבית המרחץ או לבית הכסא או לישן על מטתו שנאמר והיתה עמו וקרא בו מקום הראוי לקרות בו הוא דהוי עמו אבל מקום שאין ראוי לקרות בו כהני דוכתי משום דבעינן והיה מחניך קדוש לא הוי עמו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ספר </b> תורה שכתבו בלא שרטוט פסול דשרטוט ספר תורה ומזוז' הלכה למשה מסיני. מקצתו על הגויל ומקצתו על הקלף נראה דלאו פסול מדאוריתא הוי אלא מצוה מן המובחר משום זה אלו ואנוהו ואף כל מה שנאמר למצוה מן המובחר הוה משום זה אלי ואנוהו ולית בהו פיסול ואפילו הדביק אות לאות נראה דלאו פסול מדאוריתא כל שלא נשתנה צורת האות ותינוק דלא חכים ולא טפש יכול לקרותה אבל אם כתב המלא חסר או החסר מלא או שכתב מלה קרי וכתב כקריאתה כגון שכתב ישכבנה במקום ישגלנה ובטחורים במקום ובעפולים וכיוצא בהם פסול דלאו ספר תורה שלם הוי וכל שחסר אפילו קוצו של יוד מעכב מן התורה דכתיב וכתבתם כתיבה תמה ואם כתב פרשה פתיחה סתימה או סתימה פתיחה או שכתב השירה כשאר הכתוב או שכתב פרשה אחת כשירה הרי זה פסול דצורת פרשיות פתוחות וסתימות ושירות דאוריתא היא משום דהכי כתיבי באוריתא כי האי צורה ובבריתא דהבונה מייתי להני בהדי לא יכתוב אלפין עיינין וגו' משמע דמקרא דוכתבתם שתהא כתיבה תמה ושלימה ומפיק ליה דאם משנה בצורות לא הוי כתיבה תמה ושלימה. מותר לכתוב התורה כל חומש וחומש בפני עצמו ואין בהן קדושת ספר תורה וכותבין מגילה לתינוקת להתלמד בה אם דעתו להשלים עליה חומש:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>הלכה </b> למשה מסיני שאין תופרין יריעות ספר תורה אלא בגידין בהמה או חיה טהורה ואפילו מנבלות וטריפות שלהן כדבר שתופרין בתפילין ואם תפר שלא בגידין או בגידי בהמה או חיה טמאה פסל עד שיתירה ויתפור כהלכה ואין תופרין כל היריעה מתחילתה לסופה אלא מניח מעט למעלה ומעט מלמטה כדי שלא תקרע דשיורי התפירה הלכה למשה מסיני:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נמצאת </b> למד שי"ו דברים הן דאוריתא שכל אחד מהן פוסל ספר תורה ואם נעשה בו אחד מהם הרי הוא כחומש ואין קורין בו ברבים. ואלו הן: ראשונה אם נכתב על עור בהמה טמאה. שנית על עור בהמה טהורה שאינו מעובד. ג' שנכתב שלא במקום כתיבה על הגויל במקום בשר ועל הקלף במקום שיער. ד' שנכתב על הדוכסוסטוס. ה' שנכתב שלא בשרטוט. ו' שלא נכתב בשחור העומד. ז' שנכתב בשאר לשונות. ח' שכתבו מין או כיוצא בו משאר פסולין. ט' שחסר אפילו אות אחת. י' שהוסיף אפילו אות אחת. י"א שנגעה אות באות באופן שאינה אות ניכרת. י"ב שנפסדה צורת האות עד שלא תקרא כל עיקר או תדמה לאות אחרת בין בעיקר הכתיבה בין בנקב בין בקרע בין בטשטוש. י"ג ששינה צורת הפרשיות. י"ד ששינה צורת השירות. ט"ו שכתב שאר הכתב כשירה. י"ו שתפר היריעות בלא גידי בהמה טהורה. אלו הי"ו דברים מדאוריתא ולעיכובה ושאר הדברים למצוה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ס"ת </b> כשר נוהגין בו כבוד גדול וקדושה יתרה דכתיב ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'. ספר תורה שבלה או שנפסל נגנז דלוחות ושברי לוחות מונחין בארון דכתיב אשר שברת ושמתם בארון שברים תשים בארון ונותנין אותן בכלי חרש וקוברין אותן דכתיב ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים וזו היא גניזתן. תיק שהוכן לספר תורה והונח בו וגו' תשמישי קדושה אית בהו קדושה מדאוריתא מידי דהוה אכל כלי בית המקדש דתשמישי קדושה נינהו וקדשי הכי נמי תשמיש דספר תורה ותפילין הוו תשמישי קדושה וקדשו ולהכי טעונין גניזה כשבלו או שנשברו אין זורקין כתבי הקדש דהוא מנהג ביזיון ומדאוריתא צריך לנהוג כבוד בתורה בכל מה שהוא כבוד לה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> הטמאים אפילו נדות וגוים מותר לאחוז ספר תורה ולקרות בו שאין דברי תורה מקבלין טומאה דכתיב הלא כה דברי כאש נאם ה' וגו' מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינם מקבלין טומאה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> הרואה ספר תורה כשהוא מהלך חייב לעמוד מפניו דמפני לומדיה עומדים דכתיב מפני שיבה תקום וגו' מפניה לא כל שכן ולא ישב כמלא עיניו כרבו מובהק וחייב ללוות ספר תורה דכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו דברים שבלוחות הברית הן הן שבכל ספר וספר. כל מי שיושב לפני ספר תורה ישב בכובד ראש באימה ופחד שהוא העד הנאמן לכל באי עולם שנאמר והיה שם בך לעד ויש במצוה זו דברים מדרבנן למצוה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..792acf75ef1888390cb8d422f2018bc07f26232f
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,604 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רט </b> שלא יכנס כהן שכור למקדש דכתיב יין ושכר אל תשת אתה ובניך וגו'. ומנין לעשות המזבח כאהל מועד דכתיב אתה ובניך פי' בדבר שאתה ובניך חלוקים בו מכל ישראל ולהבדיל כדי שיבדיל בין עבודת קדושה לעבודת חול הא למדת שאם נכנס ועבד עבודתו פסולה וחייב מיתה דכתיב ולא תמתו והיא מיתה בידי שמים שאין מיתת בית דין בקדש ומקדש. והוא ששתה רביעית יין בן ארבעים יום בבת אחת דכתיב יין ושכר שהוא משכר אבל פחות מרביעית או הפסיק בו או מזגו או תוך מ' יום לא הוי יין המשכר ואינו מחלל עבודה. שתה יותר מרביעית אף על פי שהיה מזוג או שהפסיק בו חייב מפני שהוא משכר.
+
+Halakhah 2
+
+<b>היה </b> שכור משאר המשכרין אסור להכנס למקדש ואם נכנס ועבד לוקה ועבודתו כשרה דכתיב יין ושכר דהיינו יין המשכר כדאמר' הוא דאית ביה מיתה וחלול עבודה הא שאר משכרין לא ונראה דרבי אלעזר לא פליג אלא אתנא קמא דיליף שכר שכר מנזיר לא ארבי יהודה דלא יליף הילכך לרבי אלעזר נמי שאר המשכרין באזהרה מדאוריתא מדכתיב ושכר כדאמר'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכשם </b> שאסור לכהן ליכנס למקדש מפני השכרות כך אסור לכל אדם להורות כשהוא שתוי דכתי' ולהבדיל בין הקדש ובין החול וגו' בבואכם להבדיל בין הקדש והחול נמי אל תשת יין ושכר וקדש וחול היינו דמים וערכין חרמים והקדשות דאסירי שתויי יין לשים אותם לבעלים לפדותם דדלמא לא שימי להו שפיר בין הטמא ובין הטהור אלו טמאות וטהרות ולהורות זו הוראה של איסור והתר ששתויי יין אסורין בה את כל החוקים אלו מדרשות אשר דבר השם זו הלכה ביד משה זה תלמוד יכול אף המשנה תלמוד לומר ולהורות לאפוקי משנה דאין מורין הלכה מפי משנה ואם מורה בדבר מפורש בתורה שהצדוקין מודין בו כגון שהשרץ טמא והצפרדע טהור והחלב והדם אסורין מותר שהרי לכל גלוי ואין זו הוראה.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ומותר </b> לשכור ללמוד תורה ואפילו הלכות ומדרשות והוא שלא יורה דהא דדרשינן מקרא דאשר דבר ה' ביד משה דאפילו הלכות ומדרשות אסור לשכור ללמוד היינו כשמורה מתוכן.
+
+Halakhah 5
+
+<b>שתה </b> רביעית מזוג או אפילו בלא מזיגה וישן מעט או הלך דרך מיל מותר לעבוד דשינה כל שהיא ודרך מיל מפיגין את היין והרי אינו שכור אבל יותר מרביעית אפילו מזוג שינה מעט ודרך טורדתו ואכתי שכור הוא עד שישהה שלא ישאר בשכרותו שום דבר:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אזהרת רי </b> שלא יכנס כהן פרוע ראש למקדש דכתיב ראשיכם אל תפרעו וגו' ואם נכנס ועבד חייב מיתה בידי שמים והלכתא גמירי לה הכי ואסמכוה אקרא דיחזקאל דכתיב ופרע לא ישלחו וגו' ויין לא ישתו מה שתויי יין במיתה כדכתיב ולא תמותו אף פרועי ראש במיתה ולא תימא דקרא דראשיכם אל תפרעו היינו על המת משום אבלות אבל אי לאו הכי לא דהא נכפלה אזהרה זו בכהן גדול דכתיב את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ופשטיה דקרא שלא יפרע את ראשו ולא יקרע בגדיו על מתו ודרשינן ביה נמי שלא יעבוד פרוע ראש וקרוע בגדים והאי דרשה ילפינן לה לכהן הדיוט הואיל ואלעזר ואיתמר לא היו כהנים גדולים והוזהרו בזה כדכתיב ראשיכם אל תפרעו ואין פרועי ראש מחללין עבודה דמיתה לחודה הוא דגמירי ואסמכוה אקרא אבל חלול עבודה ליכא לא קרא ולא הלכתא דכי גמירי הלכתא למיתה לאחולי עבודה לא גמירי וכיון דאיתקשו לשתויי יין דוקא בשעת ביאה למקדש אף פרועי ראש דוקא בשעת ביאה למקדש והיינו לכהן הדיוט דכהן גדול לעולם אסור בפריעת ראש וקריעת בגדים דקרא כתב ביה בהדיא את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום משום דהוי תדיר במקדש. וגידול פרע שלשים יום כנזיר דכתיב ביה גדל פרע וסתם נזירות שלשים יום בגימ' דיהיה דהוי שלשים לפיכך כהן הדיוט העובד מגלח קודם השלמת שלשים יום:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>אזהרת ריא </b> שלא יכנס כהן פרוע בגדים למקדש דכתיב ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אם עבד והוא קרוע בגדים חייב מיתה בידי שמים דקרא דלא תמותו אבגדיכם לא תפרומו קאי א"נ דקרוע בגדים הוי כמחוסר בגדים דהוי במיתה ולאו דוקא משום אבלות כדאמר' דילפי' מכהן גדול העובד קרוע בגדים דחייב ובפריעת ראש דכתיב ביה את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום וגו'.
+
+Halakhah 15
+
+<b>וכל </b> כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים שתויי יין או שכור או פרוע ראש או קרוע בגדים כדרך שקורעין על המתים אף על פי שלא עבד עבודה לוקה הואיל וראוי לעבודה כדילפינן מדכתיב אתה ובניך וגו' וילפינן נמי דאינו נכנס ראוי לעבודה ובשעת עבודה ביום מדכתיב בשתויי יין בבואכם אל אהל מועד ונאמר להלן ברחוץ ידים בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו מה להלן עשה את המזבח כאהל מועד דכתיב ביה או בגשתם אל המזבח אף כאן עשה את המזבח כאהל מועד ומה להלן בשעת עבודה כדכתיב בגשתם אל המזבח לשרת וגו' אף כאן בשעת עבודה ואיתקש פרוע ראש לשתויי יין וקרוע בגדים לפרוע ראש כדאמר'.
+
+Halakhah 16
+
+<b>ודין </b> הנכנס ככה מן המזבח ודין היוצא משם אחד הוא דילפינן נמי מרחוץ ידים דכתיב ביה ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו פעם אחרת בלא הזכרת ביאה מה להלן עשה יציאה כביאה שאם נגע בפנים בדבר שצריך רחיצת ידים אחריו או שישן צריך הוא לקדש ידיו אף ביין אם שתה בפנים ועבד חייב מיתה ואם לא עבד לוקה וכן קרוע בגדים כדאמרן:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת ריב </b> שלא יכנס כהן בכל עת להיכל ואין כהן גדול נכנס לקדש הקדשים אלא מיום הכיפורים ליום הכיפורים דכתיב ואל יבא בכל עת זה יום הכיפורים מדלא קאמר בכל יום אלא בכל עת שמעת מינה בעתות היום הקפיד הכתוב שאף על פי שיש עת ביום שהוא רשאי לבוא לא כל עתות היום ראויים לו לבא וש"מ ביום הכיפורים מדבר שלא יכנס יותר מד' פעמים שצריך להכנס ואל הקדש להביא שאר ימות השנה דקרא יתירא הוא דהא כתיב אל פני הפרכת וגו' מבית לפרוכת להזהיר על כל הבית פי' בהיכל שלא יכנס שם ביאה ריקנית שלא לעבודה או להשתחויה בין כהן גדול בין כהן הדיוט לוקה ואינו חייב מיתה דכתיב אל פני הכפרת ולא ימות אל פני הכפרת במיתה ועל שאר הבית באזהרה:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אזהרת ריג </b> שלא יצא כהן מן המקדש בשעת העבודה בלבד דכתיב ומפתח אהל מועד לא תצאו וגו' יכול שלא בשעת עבודה תלמוד לומר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אימתי אינו יוצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת עבודה אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה מנין לכהנים של כל הדורות תלמוד לומר כי שמן משחת ומשחת יתירא קדריש דלשון משחת נופל על ריבוי בגדים ועל משיחה כדכתיב ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה וגו' והאי דאיתרבה מרובה בגדים מכי נזר היינו להתיר שאם אינו יוצא ועובד אינו מחלל וכאן לעונש שאם יצא והניח העבודה שחייב מיתה בין כהן גדול בין הדיוט כדכתיב פן תמותו וכן זה שנאמר בכהן גדול ומן המקדש לא יצא אינו אלא בשעת עבודה בלבד שלא יניח עבודתו ויצא. א"כ מפני מה נשנית אזהרה זו בכהן גדול שכהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת אף על פי שלא יצא מן המקדש אינו עובד ואם עבד והוא אונן של תורה חלל עבודתו דכתיב בכהן גדול ומן המקדש לא יצא ולא יחלל שאין הקדשים מתחללים בכך הא הדיוט שלא יצא ועבד חלל בין בקרבן צבור בין ביחיד דהא כהן גדול אישתריא ביה עבודה סתמא בין כך ובין כך אי נמי מקל וחומר דבעל מום שאוכל בקדשים ואם עובד עבודה חלל ואונן אסור בקדשים דכתיב לא אכלתי באוני וא"כ דין הוא שיחלל אבל כהן גדול עובד כשהוא אונן כדכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל כלומר ישב לעבוד עבודה שהיה עוסק בה ואינה מתחללת בכך.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ואף </b> על פי שעובד אונן אסור לאכול בקדשים דכתיב ואכלתי חטאת היום וגו' וכן אינו חולק לאכול בערב מדרבנן דאנינות אינה אלא ביום דכתיב ואחריתם כיום מר והכא נמי כתיב ואכלתי חטאת היום. אונן שעבד אינו לוקה דאין עונשין מן הדין ומותר ליגע בקדשים דדוקא עבודה הוא דילפינן אבל נגיעה לא.
+
+Halakhah 9
+
+<b>ואונן </b> הוא שמת לו מת מן הקרובים שחייב להתאבל עליהם ביום המיתה בלבד הוא אונן מדאוריתא כדאמר'. אבל ומנודה מדרבנן.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>טמא </b> שרץ משלח קרבנות דאין טמא אלא טומאת ערב וטביל וערל נמי משלח קרבנותיו דלא נאסר אלא בפסח דכתיב וכל ערל לא יאכל בו וכן טמא שרץ עד שלא טבל אין שוחטין עליו את הפסח דאפילו לגבי צבור לא הותרה אלא טומאת נפש כדכתיב טמא לנפש אבל טמא מת אין מקריבין עליו כלל קרבן עד שיטהר נראה דהוי מדרבנן דמדאוריתא לא בעינן חזי לביאת מקדש אלא בחגיגה דתלויה בביאה קפיד בה קרא אבל שאר קרבנות כעופות ובכור ומעשר דלא בעו סמיכה לא קפיד אביאה דהא מעשרות ותרומות כתיבי נמי בההוא קרא:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קיג </b> לשלח כל הטמאים מן המקדש דכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש מחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה שכולם משולחים ממנו שומע אני ששלשתן במקום אחד תלמוד לומר במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו שהוא חוץ למחנה ישראל שהוא ירושלם והיינו בדד ומה מצורע שטומאתו חמורה שמטמא בביאה שלוחו חמור כדא' אף זה שטומאתו חמורה מטמא מת שמטמא משכב ומושב מתחת האבן מה שאין כן בטמא מת שילוחו חמור ממחנה לויה וטמא מת ומת עצמו מותר במחנה לויה כדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו שהוא מחנה לויה ואין שלוחו אלא ממחנה שכינה וכדילפינן לעיל מצות ק"ה. מעזרת ישראל ולפנים הוי מחנה שכינה שנשתלחו כל הטמאים משם ואפילו מחוסר כפורים לא יכנס לשם דלא נגמרה טהרתו דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שעדין לא נגמרה טהרתה וכתיב נמי בביאת מקדש טמא יהיה עוד טומאתו בו ודרשינן טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כיפורים ואפילו א' מאצבעותיו לא יכניס דכתיב בכל קדש לא תגע וגו' מה נגיעה במקצת שמה נגיעה כדכתיב לא תגע אף ביאה במקצת שמה ביאה:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אזהרת ריד </b> שלא יכנס טמא המשולח מהר הבית להר הבית שהוא מחנה לויה ואם נכנס עבר בלא תעשה ולוקה דכתיב כי יהיה איש וגו' ויצא אל מחוץ למחנה זה מחנה שכינה שהוא מחנה סתם ולא יבא אל תוך המחנה זה מחנה לויה דאי לעבור עליו בשני לאוין לימא ויצא וגו' ולא יבא אל תוך ולשתוק המחנה למה לי שמע מינה ליתן לו מחנה אחרת. וכן מצורע שנכנס לירושלם לוקה דלאו דלא יטמאו את מחניהם אכולהו טמאים קאי ולא ניתק לעשה דבדד ישב לא אתא אלא ליתן לו מחנה שלישית שישב בדד שלא יהו טמאים אחרים יושבים עמו אבל נכנס לשאר ערים המוקפות חומה אף על פי שאינו רשאי אינו לוקה לפי שנאמר בדד ישב ואהני קאי משמעותא דעשה לשאר ערי ישראל דאם עבר ונכנס יחזור ויצא ואין בו עונש אחר. נכנס המצורע להר הבית לוקה שמונים דלא יטמאו את מחניהם כתיב דמשמע נמי דמוזהר אכולהו מחנות. מחוסר כפורים שנכנס למחנה שכינה אינו לוקה מדאורית' ואפילו הכי הוי איסורו מן התורה כדאמרינן לעיל וטהרה מכלל שעדין לא גמרה טהרתה:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אזהרת רטו </b> שלא יכנסו טמאים למקדש דכמו ששלוחם בעשה כך אם יכנסו בלא תעשה דכתיב ולא יטמאו את מחניהם זה מחנה שכינה שהושוו כולם לצאת ממנו ומנין שאינו עובר אלא אם כן נכנס אבל נגע בעזרה מאחוריו לא דכתיב ביולדת ואל המקדש לא תבא דוקא ביאה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>וכל </b> הטמא שנכנס למקדש במזיד ענוש כרת דכתיב ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו ואינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו דהזהיר וענש ע"י טומאה וחייב קרבן ע"י טומאה מה קרבן שחייב להלן ע"י טומאת מקדש וקדשיו אף עונש ואזהרה האמירה כאן ע"י טומאה בטומאת מקדש וקדשיו ואחרים אומרים עונו עונו לגזרה שוה מה עונו האמור גבי נותר כרת דכתיב ואוכליו עונו ישא וגו' ונכרתה וגו' אף עונו האמור כאן כרת ובשוגג מביא קרבן עולה ויורד כדכתיב או נפש אשר יגע בכל דבר טמא וגו' ואשם באכילת קדש או ביאת מקדש. ואין חייבים כרת או קרבן אלא מעזרת ישראל ולפנים דכתיב כי את מקדש ה' טמא ומשכן ומקדש חד הוא דאשכחן מקדש דאיקרי משכן דכתיב ונתתי משכני בתוככם כל הניתן בתוככם קרי משכן ואשכחן משכן דאיקרי מקדש דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו' ועל תוספת העזרה שנתקדשה קדוש גמור נמי חייב כדילפינן מככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו לדורות.
+
+Halakhah 13
+
+<b>ואי </b> זהו הטמא שחייב כרת על ביאת המקדש כל שנטמא בטומאות שהנזיר מגלח עליהם או במה שנטמא בהן או שאר אבות הטומאה של תורה כל טומאת ראשון ושני שטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש אפילו טבל עד שיעריב שמשו אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם אף על פי שטמא טומאת שבעה פטור על ביאת מקדש וכן הנוגע בשני שהרי הוא שלישי לראשון שנגע במת אף על פי שהוא טמא ראשון לענין תרומה ובשר קדשים הרי זה פטור על ביאת מקדש ודברים אלו הלכה מפי הקבלה דכל טומאת מת שהנזיר מגלח עליה הטמא שנכנס למקדש חייב וכל שאין הנזיר מגלח עליו לא אבל שאר אבות הטומאות כתיבי בתורה או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת וגו' או בנבלת שרץ טמא וגו' וכן כשנגע בכלים או באדם שנטמא באותן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן אף על פי שאין הנזיר מגלח אלא על טומאות מן המת עצמו הרי זה חייב משום טומאה במקדש דכי גמירי הלכתא דכל שהנזיר מגלח הטמא חייב וכל שאינו מגלח פטור היינו בטומאת המת עצמו שהם שתים עשרה טומאות ועצם כשעורה שמנה הרב ז"ל פרק שביעי מהלכות נזירות אבל נגיעה דאדם וכלים שנגעו במת לא הויא נגיעה כמת גופיה ולא גמירי הלכתא מנזיר אלא כמו שחייב על טומאת נבלה ושרץ דכתיבי בתורה הכי נמי חייב בהני דאף על גב דאינו מזה בהם שלישי ושביעי בנבלה ושרץ נמי חייב אטומאת מקדש וקדשיו אף על גב דלא מיטמאו אלא טומאת ערב וכדאמרינן.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>המכניס </b> שרץ וכיוצא בו במקדש או שהכניס אדם טמא למקדש הרי זה חייב כרת שהרי טמא מקדש ה' דכתיב מזכר עד נקבה תשלחו דקאי במקדש כדכתיב בסיפיה ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם ולא בעינן דומיא דזכר ונקבה דאית להו טהרה (במקדש) [במקוה] אלא שרץ נמי כיון דמטמאה אדם חייב אם הכניסה. זורק כלים טמאים שנגעו במת למקדש פטור מן הכרת וחייב מלקות דכתיב ואם לא יכבס וגו' מפי השמועה למדו על רחיצת גופו ענוש כרת כדכתיב ונשא עונו ועל כיבוס בגדים לוקה ארבעים ואינו לוקה אלא על בגדים שהוא אב הטומאה לא על בגדים שהם ראשון דאף על גב דכלים דומיא דאדם ומה אדם הוא חייב כרת על טומאת גופו בין שיהיה אב הטומאה בין ראשון כמו שאמרנו כן כלים היה לוקה עליהם אפי' הם ראשון אפילו הכי בכלים נראה לרב ז"ל שאינו חייב עליהם מלקות אלא כשהם אב הטומאה דכיון דגלי קרא קולא בכלים שאין חייבים עליהם כרת אם כן בטומאה עצמה קילי דאדם שהוא ראשון חייב כרת וכלים לא מחייב עלייהו מלקות אלא אם כן הן אב הטומאה כדאמרינן.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>וטמא </b> שהכניס ידו למקדש נראה דלדעת הרב ז"ל לא אסיר מדאוריתא דהא ביאה במקצת דילפינן מבכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא דהויא ביאה כדאמרינן לעיל לדעת הרב ז"ל לא קיימא הכי אלא דלא שמה ביאה ומשום הכי לא לקי.
+
+Halakhah 19
+
+<b>טמא </b> שנכנס למקדש דרך גגות פטור דכתיב ואל המקדש לא תבא דרך ביאה הוא שחייבה תורה ונראה דאם שהה שם דחייב כרת דלא גרע מנטמא שם דחייב כרת אם שהה.
+
+Halakhah 20
+
+<b>כל </b> מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו קרבן אם נמצא שם טומאה מוציאין אותה דאף על גב דלא הזהירה תורה אלא למי שמטמא המקדש כדכתיב ולא יטמאו את מחניהם וכתיב כי את מקדש ה' טמא אפילו הכי ממילא משמע דאם היתה שם טומאה שמוציאין אותה כדי שלא תהא טומאה במקדש ואפילו בשבת.
+
+Halakhah 21
+
+<b>אחד </b> טמא שנכנס למקדש טהור או טהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה חייבין כרת שזה ביאתו וטומאתו באין כאחד ואם נטמא אפילו במזיד ויצא מיד בקצרה פטור ואם שהה או יצא בארוכה או השתחוה ופניו להיכל חייב כרת ושיעורין הללו הלכה למשה מסיני הם למי שנטמא בתוך העזרה ויש כאן עשה דוישלחו מן המחנה וגו' שהרי נטמאו במחנה שכינה וצריכה לצאת ואם לא יצאו ושהו או דרך ארוכה או השתחוו חייבים שהרי הוא מטמא את המחנה אף על גב דטומאה שם וכתיב ולא יטמאו את מחניהם ושיעור שהיה הא אמרן שהיא הלכה למשה מסיני והיא כקריאת פסוק ויכרעו וגו' ויציאה דרך ארוכה אפילו פחות זמן מכדי קצרה חייב דדוקא גמירי ארוכה חייב דלא ניתנה לידחות אצלו שהיות כדי שיעור השתחויה הוי בעיא ולא איפשיטא הילכך הוי ספיקא דאוריתא ולחומרא:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת ריו </b> שלא לעבוד טמא דכתיב וינזרו מקדשי בני ישראל וינזרו ויבדלו מלעבוד ואם עבד חלל עבודתו וחייב מיתה בידי שמים אף על פי שלא שהה לשם דכתיב וינזרו וגו' ולא יחללו ויליף חלול חלול מתרומה דכתיב בה ומתו בו כי יחללוהו מה להלן במיתה אף כאן במיתה ולא יליף מנותר לכרת דחלול דרבים מחלול דרבים עדיף דחלול תרוייהו בלשון רבים יחללוהו יחללו וכל שחייבין עליו מיתה בידי שמים לוקין עליו כחייבי כריתות שאם התרו בהם ישנן בכלל מלקות ואין כאן משום שתי רשעיות שאתה עונשו מלקות עם הכרת או עם מיתה בידי שמים לפי שיכול לפטור עצמו מן הכרת או ממיתה בידי שמים על ידי תשובה ואף על גב דלא עביד תשובה ואכתי עונש כרת עליו לא פסיקא מילתא לכרת או למיתה בידי שמים הואיל והוא תלוי בתשובה אבל חייבי מיתות בית דין שאין בית דין של מטה מוחלין לו את המיתה אי אתה מחייבו שתי פורעניות מלקות ומיתה דמשום מיתה אחד אתה מחייבו כדכתיב כדי רשעתו ולא משום שתי רשעיות.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואף </b> על פי שאינו חייב בבית דין אלא מלקות אחיו הכהנים לא היו מביאים אותו לבית דין אלא מוציאין אותו לחוץ ופוצעין את מוחו דגברא בר קטלא קטלי דהא ילפינן לעיל דהוא במיתה.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ומשכחת </b> לה טמא עובד בלא שהיה שיתחייב כרת על הטומאה כגון שנטמא בעזרה ויצא בקצרה והפך בצנורא דחייב משום דעובד בטומאה ולא משום נכנס בטומאה דכל קרוב עבודה כעבודה היא שהרי מקרב עיכול האבר שהפך ויש כאן עבודה בלא שהיה כדאמרינן:
+
+Halakhah 4
+
+<b>אזהרת ריז </b> שלא יעבוד טמא שטבל ולא העריב שמשו דכתיב קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו וגו' ואם אינו ענין לטמא ששמש דנפקא לן מוינזרו תנהו ענין לטבול יום ששמש ויליף חלול חלול מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה ואף על פי שטבל אכתי טמא הוא כדכתיב ובא השמש וטהר מכלל דעד השתא לא טהר אבל מחוסר כפורים אף על גב שחלל עבודה כדכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל דעד השתא לא נגמרה טהרתה אפילו הכי פטור דלא ילפינן מיתה אלא לטמא ולטבול יום לא למחוסר כפורים.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כהן </b> שעבד ואחר כך נודע לו שהיה טמא בטומאה ידועה כל הקרבנות שהקריב פסולין שהרי עבודתו חולין כדאמרינן מולא יחללו ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה דטומאת התהום דהותרה גמירי לה הלכתא הכי בנזיר ופסח ובזבחים גמירי לה הכי לא שנא בעלים ולא שנא כהן המקריב וילפינן כהן המרצה בתמיד שהותרה לו טומאת התהום מגזרה שוה דמועדו מועדו מפסח ואפילו נודע לו שהוא טמא טומאת התהום קודם זריקת הדם וזרק הרצה שהציץ מרצה ואף על פי שהוא מזיד כדכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים
+
+Halakhah 7
+
+<b>וכן </b> מרצה על טומאת הדברים הקרבים על גבי המזבח כדכתיב עון הקדשים ולא על הנאכלין דכתיב ונרצה לו לכפר עליו בדם דכתיב בה כי הדם הוא בנפש יכפר אין לי אלא דם טהור דם טמא מנין תלמוד לומר ונשא אהרן את עון הקדשים וגו' והא בדם כתיב דכתיב לרצון והכא כתיב ונרצה מה הכא דם אף התם דם ואין לי אלא דם מנין לרבות שאר העולין תלמוד לומר לכל מתנות קדשיהם וגו' הרי שלא נתרבו לריצוי הציץ אלא דברים הקרבים ולא הנאכלין ואינו מרצה אפילו על דברים הקרבים אלא בטומאת התהום כדילפינן מפסח דהותרה ביחיד שהוא טמא טומאת התהום ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה אלא אם כן היתה טומאה הדחויה בצבור שהיו רוב הקהל או הכהנים או כלי שרת טמאים למת שהציץ מרצה דילפינן נמי מפסח הבא בטומאה דכתיב ביה במועדו ובתמיד כתיב ביה במועדו ובשאר קרבנות הצבור כתיב אלה תעשו לה' במועדיכם מנין לרבות עומר והקרב עמו שתי הלחם והקרב עמו תלמוד לומר בשלהי פרשת' דשור או כשב וגו' וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל הכתוב קבע מועד אחד לכלן דמועד משמע שלא יעבור זמנן אפי' בטומאה וצריכי כולהו קרא כדאיתא התם הילכך כל קרבן שאין קבוע לו זמן אינו דוחה את הטומאה ולא את השבת דאם לא יקרב היום יקרב למחר וכל שקבוע לו זמן בין קרבן ציבור בין קרבן יחיד כפסח דוחה את השבת דכתיב בתמיד שקבוע לו זמן עולת שבת בשבתו על עולת לבד מעולת התמיד אלמא עולת תמיד נמי דחי שבת כעולת המוספין ופסח גמיר בגזירה שוה דמועדו מועדו ואת הטומאה כדילפינן מפסח והיינו בטומאת מת לחודה כפסח דלא נדחה בה אלא טומאת מת כדכתיב ביה לנפש אדם. ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו כדכתיב והיה על מצחו תמיד לרצון להם וגו'.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b> הקרבנות צבור קבוע זמנם לפיכך דוחין את השבת ואת טומאת המת כדילפינן. ואינו נאכל אלא מקטירין דבר הראוי והראוי לאכילה נשרף משום טומאה דלא ילפינן ריצוי הציץ אלא לעולין ולא נאכלין כדאמר' חוץ מן הפסח שלא בא מתחלתו אלא לאכילה כדכתיב איש לפי אכלו וכי שרייה רחמנא אדעתא למישרייה באכילה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כיצד </b> דוחה את הטומאה כשהיו רוב הקהל טמאי מת או הכהנים או כלי שרת רוב הקהל דכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים וגו' יחידים ידחו לפסח שני אם היו טמאים ולא צבור שהם רוב הקהל כהנים או כלי שרת אף על גב דישראל טהורין נמי יעשו בטומאה כיון דלא איפשר בלאו הכי דלא תימא ידחו עד שיטהרו הכהנים או הכלים לפסח שני דאין צבור נידחין אפילו טמאין כל שכן טהורים ויתעסקו טמאים וטהורים כאחד ויכנסו כולן בעזרה שאין קרבן צבור חלוקה וכיון דרובן עבדי בטומאה אף היחיד עושה בטומאה אבל הטמאים בטומא' אחרת לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה וחייבין כרת על הביאה והכהנים מיתה על העבודה שלא נדחית בצבור אלא טומאת מת בלבד כדכתיב לנפש אדם ואם דחקו טמאי מת ונכנסו להיכל בפסח הבא בטומאה פטורין אף על פי שלא הותרו אלא בעזרה דכיון דאין אני קורא בהם אל מחוץ למחנה תשלחום שהרי נכנסים לעזרה שהוא מחנה שכינה פטורים.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>היו </b> מקצת בית אב טהורין ומקצתם טמאים אף על פי שרובן טמאי מת לא יקריב אלא טהורין היה כל בית אב טמאים יביאו בית אב אחר דמחזירין על הטהורים דלא הותרה הטומאה בצבור אלא דחויה היא ובקושי וכל מה דמצינו לאהדורי מהדרינן שיעשה בטהרה למצוה דאין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי איפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות דאי לאו הכי אלא שהותרה לא הוה צריך ציץ שהתורה התירה ונראה דאפילו היו רוב כהנים טהורים והקריבו הטמאים דאין חייבין מיתה משום טומאה כיון דרוב ישראל טמאים ונדחית טומאה בפניהם ולמצוה הוא דמהדרינן.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>ומנין </b> שטומאת מת דחויה בצבור דכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם כך למדו מפי השמועה שאנשים יחידים הוא שידחו לפסח שני אבל צבור שהיו טמאי מת הטומאה נדחית מפניהם וכן לכל קרבן שקבוע לו זמן כדילפינן מפסח דכתיב ביה מועדו ובכולהו נמי כתיב מועדי ה' כדאמר' והרי הדבר מפורש בכתובים כי רבת הקהל אשר לא התקדשו וגו' ומה שכתוב כי אכלו את הפסח בלא ככתוב לא על הטומאה נאמר אלא מפני עבור השנה ועבור ניסן בניסן וכתיב וישמע ה' אל חזקיהו וירפא את העם שנרצה קרבנם:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קיד </b> שיקדש הכהן העובד ידיו ורגליו ואח"כ יעבוד דכתיב ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם וכהן שעבד ולא קדש ידיו ורגליו שחרית חייב מיתה בידי שמים דכתיב בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ומנין </b> שעבודתו פסולה דכתיב חקת עולם לו ולזרעו לדורותיו וכתיב בבגדי כהונה חקת עולם ילפינן חקה חקה מה להלן מחלל עבודה כשהוא מחוסר בגדים דילפינן משתויי יין ששמש חלל אף שלא רחוץ ידים ורגלים אם עבד חלל.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ובפעם </b> אחד שמקדש בבקר עובד והולך כל היום כלו וכל הלילה דכתיב בגשתם אל המזבח ולא תימא על כל גישה וגישה דהא כתיב בבאם אל אהל מועד וגו' ואם כן בגשתם היינו בגישה דשחרית דהויא גישה אחריתי שהרי יש כאן מערכה חדשה והיינו דכתיב בבאם והוא שלא יצא מן המקדש ולא יישן ולא יטיל מים ולא יסיח דעתו ואם עשה אחת מהם צריך לחזור לקדש ונראה דלא הוו אלא מדרבנן דמדאוריתא לא מיחייב בקידוש אלא בגישה דשחרית והיינו בבאם דכתב רחמנא.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כהן </b> גדול שלא רחץ ידיו ורגליו בין בגדים לבגדים בין עבודה לעבודה ביום הכיפורים עבודתו כשרה דכתיב ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם דבר השוה בבניו שהוא קדוש שחרית מעכב בו.
+
+Halakhah 8
+
+<b>קדש </b> ידיו היום או בלילה צריך לקדש ביום לעבודת היום דהויא גישה אחריתי גישה דשחרית כדאמ' קדש לתרומת הדשן אינו צריך לחזור ולקדש שהרי בתחלת עבודה קדש והויא כגישה דשחרית.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מצוה </b> לקדש ממי הכיור כדכתיב ורחצו ממנו וגו' ואם קדש מאחד מכלי השרת הרי זה כשר דכתיב ירחצו מים יתירא לרבות כלי שרת דהא כתיב לעיל ורחצו וגו' בבאם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ולא ליכתוב ירחצו דהא אורחצו דרישיה דקרא קאי אבל כלי החול אינם מקדשים דלא מצית אמרית דירחצו מרבי אפילו כלי חול דאינו טעון משיחה כמו הכיור וירחצו מרבה כלי שרת שטעונין משיחה כמותו וכנו אף על פי שנמשח עמו אינו מקדש דכתיב כיור נחשת וכנו נחשת לנחשת הקשיתיו ולא לדבר אחר דמדאיצטריך למיכתב נחשת גבי כנו זימנא אחריתי שמע מיניה למאי דדמי לכיור פריש בהדיא ולמאי דלא פריש לא דמייה. קדש בכלי שרת בחוץ או בכלי חול בפנים ועבד עבודתו פסולה דכלי שרת דאיתרבו דומיא דידיה איתרבו והרי הוקבע לו מקום בעזרה כדכתיב ונתת אותו בין אהל מועד דכתיב ורחצו אהרן ובניו ממנו דמשמע ממנו ולא בתוכו שיכניס ידיו ורגליו בתוכו וכן כלי שרת דאיתרבו דומיא דידיה ואף על גב דהאי ממנו אמרינן דאתא למעוטי כלי חול אפילו הכי נראה דממילא משמע ממנו ולא בתוכו דלמעוטי כלי חול לחוד הוה מצי למיכתב בו כתב ממנו למעוטי נמי ולא בתוכו ואם קדש בתוכו ועבד לא חלל נראה דטעמא דהאי ממנו גופיה לא אתא אלא למעט כלי שרת ומדשני ממעטינן נמי תוכו ולהכי לא הוי האי מיעוטא אלא לכתחלה אבל בדיעבד לא דממנו למעוטי כלי חול אתא כדאמ'.
+
+Halakhah 11
+
+<b>הטביל </b> ידיו במי מקוה ואפילו במי מעין אין זה קדוש עד שיקדש בכלי כדילפינן כלי שרת ולא כלי חול כל שכן מה שאינו כלי כלל. וכל כלי הקדש מקדשי' בין שיש בהם רביעית בין שאין בהם רביעית דמדכתיב ירחצו הוא דמרבינן לכלי שרת ולא כתיב אהרן ובניו וגו' אלא בכיור גופיה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b> המימות כשרים לקדוש ידים ורגלים בין מים חיים בין מי מקוה דמים סתמא כתיב כל מימות במשמע וכל שנשתנו מראיהן לא הוו מים סתמא וכשהפרה שוחה ושותה ממנו משלים למי כיור וכן כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור דהתם נמי כתיב מים.
+
+Halakhah 13
+
+<b>וכמה </b> מים צריכין להיות בכיור אין פחות מכדי לקדש ממנו ארבעה כהנים דכתיב אהרן ובניו והיו אלעזר ואיתמר ופנחס הרי ארבעה ואף על גב דהאי קרא דרשינן מיניה לעיל דבר המעכב בבניו מעכב בו וכו' אפילו הכי ממילא משמע דאית ביה לקדש הוא ובניו הכהנים דקרא דורחצו משה אהרן ובניו וגו' לא מידריש הכי כיון דלא כהנו כלם בבת אחת ולדעת הרב ז"ל לא מייתי בגמרא קרא דמשה אלא דאהרן כדאמרינן.
+
+Halakhah 14
+
+<b>מי </b> כיור נפסלין בלינה נראה דפיסול מי כיור בלינה לא הוי אלא מדרבנן כלינת ידים דפשיטא דלא הוי אלא מדרבנן.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>כיצד </b> מצות קדוש מניח ידיו על רגליו ושוחה ומקדש דבעינן ידיו ורגליו כאחד ירחצו כדכתיב בקרא. וכל החוצץ בטבילה חוצץ בקידוש ידים ורגלים דבעינן קידוש ידים ורגלים כדכתיב בקרא בלא חציצה ואינו מקדש כשהוא יושב מפני שהוא כעבודה דכתיב ירחצו מים לשרת ושירות מעומד דכתיב לעמוד לשרת וגו'.
+
+Halakhah 17
+
+<b>וכל </b> העובד והוא יושב חלל ועבודתו פסולה ואינו לוקה שאזהרתו בכלל עשה היא דכתיב לעמוד לשרת כדאמרינן. וכשהוא אומר העומדים שנה הכתוב לעכב וכן כל העוסק בעבודה מעבודת המקדש צריך שיהיה עומד על הרצפה ואם היה דבר חוצץ פסל וכל כל דבר החוצץ בין ידו ובין הרגל פסל דכתיב בקבלת הדם ולקח הכהן שתהא לקיחה בעצמו של כהן ומה כלי שרת ילפינן שלא תהא חציצה בינו לכלים אף רצפה שקדשה דוד בשתי תודות ושיר לא יהא דבר חוצץ בינה לכהן כדתני' הואיל ורצפה מקודשת דכתיב קדש המלך את תוך החצר וכלי שרת מקדשין מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הכלי אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה.
+
+Halakhah 18
+
+<b>ואין </b> עבודה אלא בימין דכתיב ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות הטילו הכתוב לאצבע בין קבלה לזריקה ולקח היינו קבלה ונתן היינו זריקה דרשינן ליה לפניו ולאחריו באצבע ולקח מלמד שלא תהא קבלה אלא בימין באצבע ונתן מלמד שלא תהא נתינה אלא בימין דכל מקום שנאמר אצבע אינו אלא ימין דכתיב אצבעו הימנית וכל שינטל רגלו שעל הכלי ויכול לעמוד על רגלו שברצפה עבודתו כשרה ואם לאו פסולה משום חציצה מסייע בשמאל אין בו ממש כיון שקבל בימין.
+
+Halakhah 19
+
+<b>נתנדנדה </b> אבן מן העזרה ועמד עליה ועבד עבודתו כשרה דכי קדיש דוד בשתי תודות ושיר עד ארעית תהומא קדיש וכיון דעומד על הרצפה ממש דרך שירות בכך דכיון דדעתו לחברה כמאן דמחברא דמיא:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת ריח </b> שלא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים בעל מום ואפילו מום עובר דכתיב אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יקרב ואלו נאמר אל המזבח לבד הייתי אומר מפני שהיא כשרה לעבודה יהיה אסור לכך צריך פרכת ואלו נאמר פרכת הייתי אומר אל הפרכת שבפנים יהיה אסור אל המזבח שבחוץ לא יהא אסור לכך נאמר שניהם ואם עבר ונכנס לוקה שאין בו אלא אזהרה:<br><b> אזהרת ריט </b> שלא יעבוד כהן בעל מום דכתיב אשר יהיה בו מום לא יקרב מפי השמועה למדו שלא יקרב לעבודה אין לי אלא תמידין שנקראו לחם דכתיב את קרבני לחמי מנין לרבות שאר קרבנות תלמוד לומר לא יגש להקריב מלשון הקרבה נמי דכתיב בה והקריבו בני אהרן את הדם מנין לרבות אימורי חטאות ואשמות וקדשי קדשים וקדשים קלים תלמוד לומר לא יקריב מנין לרבות קומץ ולבונה וקטורת וכל המנחות תלמוד לומר לא יגש מנין לרבות יציקות ובלילות וכו' תלמוד לומר לא יגש להקריב ואינו חייב אלא על מה שהוא עבודה דכתיב לחם מה לחם מיוחד שהיא עבודה דהיינו הקטרת אימורין כדכתיב לחמי לאשי אף כל שהוא עבודה יצאו יציקות וגו' שאינם עבודה שאם לא יצק ולא בלל כשרה:
+
+Halakhah 2
+
+<b>אזהרת רכ </b> שלא יעבוד כהן בעל מום עובר דכתיב כל איש אשר בו מום לא יקרב מפי השמועה למדו שזו אזהרה לבעל מום עובר והכי משמע אשר בו מום השתא והוא עובר וחלול עבודה לבעל מום דכתיב ולא יחלל את מקדשי וחלול עבודה לבעל מום עובר דכתיב הנני נותן לו את בריתי שלום וי"ו דשלום קטוע' ללמד כשהוא שלם יעבוד ולא כשהוא חסר ולא איצטריך אלא לחלול עבודה. ואין בעלי מומין שעבדו במיתה אלא במלקות דלא ילפינן מיתה מתרומה דכתיב בה בו למעט בעל מום דאינו במיתה ומסתברא דבעל מום הוא דקא ממעט ולא טמא וטבול יום.
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> המומין כלן בין שהיו בו מתחלת ברייתו בין שהיו בו אחר שנולד בין עוברין בין אינם עוברין הרי זה פסול עד שיעבורו דכתיב אשר בו מום אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום היה בעל מום ממעי אמו מנין דשמא כיון דתחלת ברייתו כך הוא אין זה מום תלמוד לומר אשר יהיה בו מום שהיה בו מעולם מום קבוע כגון שבר רגל או שבר יד הכתובים בתורה מום עובר כגון גרב או ילפת הכתובין בתורה ולא המומין הכתובין בתורה בלבד הן שפסולין בכהנים אלא כל המומין הנראים בגוף דכתי' כל אשר בו מום דמשמע כל מום שהוא נראה בגופו והכתובין בתורה דוגמא הן.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל </b> מי שיש בו מום שפסל באדם ובבהמה ועבד בין בשוגג בין במזיד עבודתו פסולה ובמזיד לוקה כדילפינן לעיל חלול עבודה לכל המומין שהן פוסלין באדם ובבהמה דילפינן אהדדי בג"ש דגרב גרב ילפת ילפת כדלקמן וכל מי שיש בו מום מן המומין מיוחדים באדם ועבד אף על פי שהוא לוקה עבודתו כשרה איפשר משום דכתיב גבי ולא יחלל וגו' כי מום בו יתירא לומר דוקא על מי שהוא מום סתם אפילו בבהמה איכא חלול הא לאו הכי לא.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אין </b> פוסל באדם אלא מומין שבגלוי אבל שבחלל הגוף ואף על פי שנעשה טרפה עבודתו כשרה דכתיב שבר רגל או שבר יד מה אלו בגלוי אף כל בגלוי.
+
+Halakhah 8
+
+<b>הערל </b> הרי הוא כבן נכר דכתיב כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני וגו' בן נכר יכול בן נכר ממש גוי תלמוד לומר ערל לב אינו נפסל אלא בערלת לבו אלמא בכהן קאמר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אין לי אלא ערל לב ערל בשר והוא צדיק מנין תלמוד לומר וערל בשר וצריכי ומנא לן דמחלי עבודה דכתיב ערלי לב וערלי בשר במקדשי לחלל את ביתי ועד דאתא יחזקאל הלכתא גמירי לה ואתא הוא ואסמכיה אקרא לפיכך לוקה ואינו חייב מיתה דלא גמירי הלכתא אלא בלאו כדכתיב לא יבא אל מקדשי וגו'.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כהן </b> שעבד ונבדק ונמצא חלל עבודתו כשרה לשעבר ואינו עובד להבא ואם עבד לא חלל דכתיב ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה אפילו חללין שבו פועל ידיו תרצה [דמשמע כשעבד כבר].
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>בעלי </b> מומין חולקין בקדשים עם אנשי בית אב ואוכלים דכתיב גבי בעלי מומין לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל דמשמע בין קדשים קלים ובין קדשי קדשים:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> המומין הפוסלין באדם ובבהמה חמשים דאף על גב דיבלת וחרוץ לא כתיבי באוריתא באדם ודק ותבלול לא כתיבי בבהמה מילף ילפי מהדדי בגזרה שוה דגרב גרב ילפת ילפת ליתן את האמור של זה בזה גרב לג"ש וילפת לגלויי עלה דגרב דמופנה הוא ולא הוה צריך למיכתב בתרוייהו כולהו מומין אלא בחד מינייהו ואתי אחרינא וגמר מיניה בג"ש דגרב גרב אלא דתנא דבי רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה והכא איכא חדוש בפרשה דאדם גבן וחרום דלא שייכי בבהמה ואיכא חדוש בבהמה קלוט וחטין דלא שייכי באדם הילכך הני חמשים דשייכי באדם ובבהמה ילפי מהדדי בג"ש מה דלא כתיב ביה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>מומי </b> האוזן חמשה נפגם נסדק ניקב יבש כפול וכולהו ילפי להו מגזרה שוה דגרב גרב מבהמה דכתיב בה וכי יהיה בו מום כלל פסח או עור פרט כל מום רע חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינו חוזר אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר ולא תימא מה פרט בוטל ממלאכתו אף כל וכו' דכל מום רע כתיב רע רבויי הוא ולא דרשינן ליה כעין הפרט ממש ולא תימא כיון דריבוייא הוא אם כן אפילו מומין שבסתר נמי דמום רע בעינן ולא מיקרי מום רע אלא בגלוי שמנוולו ולא תימא מום עובר נמי דא"כ פסח ועור מאי אהני ליה דמשמע קבועין ולא עוברין.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>שלשה </b> בריסי העין נפגם נסדק ניקב והוו בכלל חרוץ האמור בתורה ויליף אדם בגזרה שוה דגרב כדאמר'.
+
+Halakhah 5
+
+<b>שמנה </b> בעין עור באחד או בשנים אינו רואה באחד או בשנים מחמת מים קבועים סנוירים קבועים עינב יתר מעורב והוא תבלול נקודה לבנה וזהו דק נקודה שחורה שוקעת בתוך השחור אף זה נקרא דק דכתיב במומי איש עור ועור משמע בין מעין אחד בין משנים ומריבוייא דאיש מרבינן מים קבועים וסנוירים קבועים עינב יתר מבולבל כולהו נפקי מתבלול והנקודות מדק דכתיב ויליף בהמה מאדם בג"ש דגרב.
+
+Halakhah 6
+
+<b>ג' </b> בחוטם נפגם ניקב נסדק.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ו' </b> בפה ניקב שפתו נפגם נסדק עודף נבלם נטל כל הני מומין שבחוטם ושבפה אתו בכלל ובפרט וכלל דלעיל דהוו מומין שבגלוי ואינו חוזר והוו נמי בכלל חרוץ האמור בתורה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>שנים </b> עשר באיברי הזרע נמעך הגיד נכתת (נתך) [ניתק] נכרת נמעכו הבצים או אחד מהם נכתתו נתקו נכרתו או אחד מהם ביצה אחת כיס אחד טומטום ואנדרוגינוס דכתיב ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו וגו' בבצים ובגיד הכתוב מדבר ביצה אחת וכיס אחד הוו מום דכל בהמה יש לה ב' ביצים בשני כיסים ואיפשר דאתו בכלל ופרט וכלל דהוו מומין שבגלוי ואינו חוזר דהא ביצה נראית מבחוץ היא וכיס נמי ניכר מבחוץ שורה עמוקה אי נמי דהוי כנתוק וכרות כיון דליתיה כלל ביצה אחד בכיס אחת וילפינן לאדם בג"ש ואנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא ואימעיט מדכתיב גבי בכור זכר למעוטי אנדרוגינוס דהוי בריה כדאמר' וילפינן לאדם נמי בגזרה שוה דהא כמום נמי הוי וטומטום לרבנן הוי משום ספיקא.
+
+Halakhah 9
+
+<b>ששה </b> בידים וברגלים פסח ושרוע כתיבי באדם וגבוהה מחברתה נמי הוי בכלל שרוע האמור בתורה נשבר עצם ידו עצם רגלו דכיון שניכר הוי מום דכתיב גבי מומין או שבור וילפינן בג"ש דגרב לאדם. רגליו מבולמות נראה דילפינן בכלל ופרט וכלל דכתיב גבי בהמה וילפינן לאדם בג"ש דגרב גרב כדאמר'.
+
+Halakhah 10
+
+<b>ארבעה </b> בכל הגוף גרב יבש והוא האמור בכל התורה או גרב או ילפת והאי גרב הוי יבש מבפנים ומבחוץ כחרס כיון דכתיב גבי ילפת דהוי לח מבחוץ ויבש מבפנים דאי לאו הכי לא הוי מומא ובקללות הוי גרב לח מבחוץ מדכתיב בגרב ובחרס משמע דגרב לאו חרס הוי דהוא יבש מבפנים ומבחוץ אבל הכא דסמכיה לגרב אצל ילפת הוי גרב כחרס וילפת מגרב דקללות שהיא חזזית מצרית לח מבחוץ ויבש מבפנים דאין לה רפואה כדכתיב אשר לא תוכל להרפא.
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> עצם שבגלוי שנחרץ בו חרץ הרי זה מום והוי בכלל חרוץ האמור בתורה דכתיב חרוץ גבי שבור מה שבור במקום עצם דבבשר לא מיקרי שבור אף חרוץ במקום עצם ודומיא דשבור דניכר הכא נמי חרוץ דניכר ואין הצלעות בכלל זה דאינם בגלוי. יבלת שיש בה עצם והיא האמורה בתורה ואיפשר דמשום דסמכיה קרא לחרוץ ושבור דלא הוו אלא עצם כדאמר' יבלת נמי לא הויא אלא אם כן יש בה עצם.
+
+Halakhah 12
+
+<b>שלשה </b> מומין אחרים זקן וחולה ומזוהם דכתיב מן הצאן מן הכבשים מן העזים פרט לזקן ולחולה ולמזוהם וצריכי וילפינן להו לאדם כדאמר' אבל טרפה ויוצא דופן פסולה בבהמה ולא באדם דטרפה אסורה באכילה ואינה קרבה לגבי המזבח ויוצא דופן דכתיב כי יולד פרט ליוצא דופן וכהן המקריב לא מיפסיל בהני דלאו מום בגוף דנילף בג"ש אימעיטו נמי דכתיב אשר בו מום כדלקמן:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> המומין המיוחדים באדם דלא שייכי בבהמה ולהכי לא ילפינן להו בגזרה שוה הם תשעים ועוד שוה בזרעו של אהרן באדם לחוד הוא כדילפינן מאיש אשר בו מום מזרע אהרן ששוה בזרע של אהרן. שמנה בראש שוקע עולה יוצא יוצא לאחוריו רחב קרח שיער מקיף מלפניו לבד שיער מקיף את כל הראש ובאמצע הוא קרח כל הנך פסילי בכהנים משום דאינו שוה לזרעו של אהרן וכתיב איש מזרע אהרן השוה לזרעו של אהרן יעבוד ושאינו שוה לזרעו של אהרן לא יעבוד וכן שנים שבצואר שוקע וארוך.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ארבעה </b> שבאוזן קטן נפוח מדולדל משונה פסילי משום דאינו שוה לזרעו של אהרן.
+
+Halakhah 4
+
+<b>חמשה </b> בגבינים אין לו שיער בגביניו הוא גבן האמור בתורה אין לו אלא גבן אחד או גביניו שוכבין או יתר או משונה הרי זה פסול דכתיב או גבן לרבות ואיכא בהו נמי משום דאינו שוה לזרעו של אהרן.
+
+Halakhah 5
+
+<b>ארבעה </b> בריס העין אין לו שיער כלל או מעובה משונה עפעפיו סגורות דאינו שוה לזרעו של אהרן.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אחד </b> עשר בעינים עיניו למעלה מפדחתו או למטה עגולות מזורות גדולות כעגל קטנות כאווז זולפות לחלוחית נמשכת מעיניו מקבץ ריסי עיניו כשרואה ראיה מעורבבת עינו אחת משונה מחברתה דכתיב או תבלול בעינו האי בעינו יתירא דה"ל למיכתב דק או תבלול ואנא ידענא דלא שייכי אלא בעין כתב בעינו לומר כל מה שבעינו מכאן אמרו שתי עיניו למעלה או למטה אחת למעלה ואחת למטה רואה את החדר ואת העליה כאחת וגדולות וקטנות ומזורות ומעמץ עיניו ולחלוחית וזולפות נראה דמבעיניו נמי נפקי ועינו אחת גדולה נראה דמשום דאינו שוה בזרעו של אהרן הוא דלא ילפינן מבעיניו אלא מה שהוא בשתי עיניו.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ששה </b> בחוטם שוקע והוא חרום האמור בתורה בולט נוטף עקום גדול קטן דאינו שוה בזרעו של אהרן.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>שלשה </b> בבטן עבה יוצא טיבורו דדיו שוכבין דאינו שוה לזרעו של אהרן.
+
+Halakhah 10
+
+<b>שלשה </b> בגב עקומה חטוטרת כחטוטרת דאינו שוה בזרעו של אהרן.
+
+Halakhah 11
+
+<b>ששה </b> בידים אצבע יתירה משום דאינו שוה בזרעו של אהרן ואם חתכה הרי הוא שוה ואם היה בה עצם אפילו חתכה פסול דהוי מחוסר אבר חסר אצבע או קלוטות ואם הפרישן עד הפרק כשר דהא אינו חסר אבר אצבעותיו מורכבות דכתיב או שבר יד לרבות קלוטות או מורכבות כדאמר' פיקה יוצאה מגודלו נראה דפסיל משום ריבוייא דאו שבר יד אי נמי דאינו שוה בזרעו של אהרן אטר יד ימינו פסול דכתיב וטבל אצבעו כל מקום שנאמר אצבע ובהונה אינו אלא ימין כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 12
+
+<b>ארבעה </b> באיברי הזרע כיס ארוך גיד ארוך נמוחו מבושיו או רוח במבושיו והיינו מרוח אשך האמורה בתורה שהרוח באשכיו כיס ארוך וגיד ארוך דאינו שוה בזרעו של אהרן ונימוחו ביציו לאו היינו מעוך דלעיל אלא דהם נמוחים ונמסים ומה שנשאר מהם הוא שלם ואינו מעוך ונראה דפסול משום דאינו שוה לזרעו של אהרן.
+
+Halakhah 13
+
+<b>ט"ו </b> בשוקים וברגלים שוקיו עקומות פיקה יוצא עקבו יוצא פרסותיו רחבות פיקה יוצאה מגודלו דכתיב או שבר רגל לאיתויי כל הני יתר אצבע או חסר מורכבות קלוטו' נראה דיליף משבר יד דכתיב ביה או יתירא למורכבות וקלוטות כדאמר' אי נמי דמאו שבר רגל גופיה מרבינן כל מומין דשייכי ברגל רגלו שוה או עקומה או חלולה מקיש בקרסוליו מקיש בארכבותיו אטר ברגל הני נמי מריבוייא דאו שבר רגל.
+
+Halakhah 14
+
+<b>ארבעה </b> בכל הגוף גופו גדול מאיבריו קטן מאיבריו ארוך ננס הני נמי משום דאינו שוה בזרעו של אהרן.
+
+Halakhah 15
+
+<b>שמנה </b> בעור כושי לבן אדום בוהק צרבת שומא בשיער שומא כאיסר דלדול העור והבשר כל הני נמי נראה דפסילי משום דאינם שוים בזרעו של אהרן ובתורת כהנים מפיק להו מדכתיב איש אשר בו מום איש ריבה כל הני אשר בו מום פרט לאותו ואת בנו ויוצא דופן וטרפה.
+
+Halakhah 16
+
+<b>ועוד </b> יש מיוחדין באדם ארבעה מומין חרש ושוטה דלאו בני דעת נינהו נכפה או רוח רעה מבעתתו וכל הני נמי אינם שוים בזרעו של אהרן.
+
+Halakhah 17
+
+<b>נמצאו </b> כל המומין הפוסלים בכהנים מאה וארבעים החמשים לוקה ומחלל עבודה כבהמה בעלת מום שאינה ראויה כלל לגבי מזבח והתשעים מיוחדים באדם דלא שייכי בבהמה ומשום דבעינן שוה בזרעו של אהרן ולהכי לא מחללי עבודה ויש ג' פסולים מפני מראית העין מדרבנן:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רכא </b> שלא יעבוד זר במקדש דכתי' וזר לא יקרב אליכם וחייב מיתה בידי שמים דכתיב והזר הקרב יומת מפי השמועה למדו שאין חיוב זה אלא לקרב לעבודה דאלו שלא לעבודה לא מצית אמרת דק"ו ומה בעל מום שלא ענש בו מיתה לא ענש אלא לעבודה זר שחייב בו מיתה אינו דין שלא יענש אלא לעבודה ואפילו בטהרה דאלו בטומאה אפילו נכנס שלא לעבוד חייב ומיתה זו היינו בידי שמים שלא מצינו מיתת ב"ד בקדש ובמקדש. וזר הוא כל שאינו מזרע אהרן הזכרים דכתיב בני אהרן ולא מי שאינו מבניו ולא בנות אהרן ופוסל עבודה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> חייבים מיתה אלא על עבודה תמה והם זריקה והקטרה וניסוך המים בחג וניסוך היין תמיד דכתיב ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת עבודת מתנה שאתה נותן על המזבח ולא עבודת סילוק שאתה מסלק מעל המזבח כגון תרומת הדשן ועבדתם עבודה תמה ולא עבודת שיש אחריה עבודה תמה שהיא גומרת ומתממת את הדבר ולא שיש אחריה עבודה כגון שחיטה וקבלה והולכה שיש אחריה עבודת זריקה אבל זריקה עבודה אחרונה שבדם היא וכן הקטרה בקומץ מנחה ובאיברים ופדרים וכן ניסוך היין בכל השנה וניסוך המים בחג לכל דבר המזבח מרבה שבע הזאות שבפנים שמזה בפנים על הפרכת מפר העלם דבר של צבור ופר משיח ושל י"ה ושבמצורע שמזה מלוג שמן בהיכל כדכתיב והזה מן השמן באצבעו דס"ד לאו דבר המזבח הוא להכי רבי לכולהו.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ובין </b> שזרק בפנים בין שזרק בחוץ דלא תימא אל מבית לפרכת ועבדתם אל מבית לפרכת הוא הויא עבודה תמה הא בחוץ אפילו עבודה שיש אחריה עבודה דכתיב ועבדתם הדר ערביה לענין עבודה תמה דוי"ו מוסיף על ענין ראשון.
+
+Halakhah 4
+
+<b>והקטרה </b> אפי' הפך באיברים וקרב שריפתן חייב מיתה דהוי הקטרה ושיעור הקטרה לחיוב בכזית דבבציר מהכי לאו עבודה היא אבל מקטיר קטרת ביום הכיפורים בקדש הקדשים אינו חייב מיתה עד שיקטיר מלא חפניו הכתוב בתורה דבלאו הכי לאו עבודה היא.
+
+Halakhah 5
+
+<b>ומסדר </b> שני גזרי עצים הוי כמקטיר וחייב דעבודה תמה היא שסדור מערכת עצים סתמה וגומרת היא בה אבל שאר עבודות אע"פ שנפסלו ולוקה אינו חייב מיתה שאין אחריה עבודה ולא כתיב והזר הקרב יומת אלא אעבודות שאין אחריה עבודה כדאמר' ומ"מ הוו בלאו ומלקות שאר עבודות דכתיב וזר לא יקרב אליכם לעבודה כדילפינן.
+
+Halakhah 6
+
+<b>שחיטת </b> הקדשים כשרה בזרים ואפילו בקדשי קדשים דכתיב ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן וגו' מקבלה ואילך מצות כהונה דמדכתיב כהן בקבלה ובשחיטה לא כתיב מכלל דושחט אבעלים קאי והקריבו הוי קבלה דהויא אחר שחיטה והדר כתיב והקטיר הכהן את הכל המזבחה דלא הוה צריך למיכתב כהן אלא למעוטי הפשט וניתוח דלא הויא בעיא כהונה את הכל המזבחה זו הולכת איברים לכבש הולכת איברים הוא דבעיא כהונה הא הולכת עצים [לא] בעיא כהונה. וכן הדלקת נרות כשרה בזרים דלאו עבודה מיקרייא.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>הרמת </b> הדשן צריכה כהן דכתיב ולבש הכהן מדו בד וגו' והרים את הדשן ואם הרים ישראל לוקה משום וזר לא יקרב אליכם ואינו חייב מיתה דהויא עבודת סילוק כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 9
+
+<b>סידר </b> זר את המערכה פורקין אותה וחוזר כהן וסודרה מפני שסדורה פסולה אע"ג דלא הויא עבודה תמה דאיכא בתרה שני גזרי עצים.
+
+Halakhah 10
+
+<b>הטמא </b> ובעל מום ושלא רחוץ ידים ורגלים אינם חייבים אלא על עבודות שהזר חייב עליהן מיתה דכיון דגלי קרא גבי זר דבעיא עבודה תמה לחייב מיתה ה"נ בטמא ושלא רחוץ ידים דמחייבי משום עבודה לא מיחייבי מיתה אלא אעבודה תמה ועל שאר עבודות באזהרה ובעל מום נמי לא לקי אלא על עבודות שהזר חייב מיתה או מלקות דמה שאינו חייב זר לא הויא עבודה.
+
+Halakhah 11
+
+<b>כהן </b> טבול יום ומחוסר כפורים שנטמא והוא מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ועבד חייב על כל אחת ואחת דאע"ג דאין איסור חל על איסור היכא דאיתא איסור מוסיף או כולל או בת אחת חייל כדילפינן בדוכתיה ואם היה זר אינו חייב אלא משום זרות דאיסורי אחריני לא חיילי עליה דלא שייכי אלא בכהן הראוי לעבודה. וכן בעל מום ששמש בטומאה שבאו לו בבת א' חייב על טומאה ובעל מום.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מי </b> שעבד ע"ז אפילו שוגג לא ישמש בכהונה דכתיב אשר ישרתו אותם לפני גלוליהם וגו' למכשול עון כלומר או שוגג או מזיד וכתיב בתריה לא יגשו אלי לכהן לי ונראה דלא פסיל מדאוריתא אלא היכא דעבד במזיד עבודה זרה דבשוגג הא גלי קרא וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה דמשמע אפילו נפש כהן בחטאה בשגגה יכול להקריב קרבנו ולכפר על עצמו דההיא פרשתא בע"ז מישתעי כדכתיב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות וגו' דהיינו ע"ז ששקולה כנגד כל המצות. וכהן ששמש בבית חוניו לא ישמש במקדש נראה דלא פסילי אלא מדרבנן.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>כל </b> הפסולין לעבודה חללו חוץ מפרוע ראש וקרוע בגדים דדוקא למיתה איתקשו לשתויי יין ולא לחלול עבודה כדאמר' לעיל ושוחט לע"ז נמי עבודתו כשרה כדאמר':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..71d7e8fda14c73181f40f171751de3c4213b4092
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,607 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Admission_into_the_Sanctuary
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רט </b> שלא יכנס כהן שכור למקדש דכתיב יין ושכר אל תשת אתה ובניך וגו'. ומנין לעשות המזבח כאהל מועד דכתיב אתה ובניך פי' בדבר שאתה ובניך חלוקים בו מכל ישראל ולהבדיל כדי שיבדיל בין עבודת קדושה לעבודת חול הא למדת שאם נכנס ועבד עבודתו פסולה וחייב מיתה דכתיב ולא תמתו והיא מיתה בידי שמים שאין מיתת בית דין בקדש ומקדש. והוא ששתה רביעית יין בן ארבעים יום בבת אחת דכתיב יין ושכר שהוא משכר אבל פחות מרביעית או הפסיק בו או מזגו או תוך מ' יום לא הוי יין המשכר ואינו מחלל עבודה. שתה יותר מרביעית אף על פי שהיה מזוג או שהפסיק בו חייב מפני שהוא משכר.
+
+Halakhah 2
+
+<b>היה </b> שכור משאר המשכרין אסור להכנס למקדש ואם נכנס ועבד לוקה ועבודתו כשרה דכתיב יין ושכר דהיינו יין המשכר כדאמר' הוא דאית ביה מיתה וחלול עבודה הא שאר משכרין לא ונראה דרבי אלעזר לא פליג אלא אתנא קמא דיליף שכר שכר מנזיר לא ארבי יהודה דלא יליף הילכך לרבי אלעזר נמי שאר המשכרין באזהרה מדאוריתא מדכתיב ושכר כדאמר'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכשם </b> שאסור לכהן ליכנס למקדש מפני השכרות כך אסור לכל אדם להורות כשהוא שתוי דכתי' ולהבדיל בין הקדש ובין החול וגו' בבואכם להבדיל בין הקדש והחול נמי אל תשת יין ושכר וקדש וחול היינו דמים וערכין חרמים והקדשות דאסירי שתויי יין לשים אותם לבעלים לפדותם דדלמא לא שימי להו שפיר בין הטמא ובין הטהור אלו טמאות וטהרות ולהורות זו הוראה של איסור והתר ששתויי יין אסורין בה את כל החוקים אלו מדרשות אשר דבר השם זו הלכה ביד משה זה תלמוד יכול אף המשנה תלמוד לומר ולהורות לאפוקי משנה דאין מורין הלכה מפי משנה ואם מורה בדבר מפורש בתורה שהצדוקין מודין בו כגון שהשרץ טמא והצפרדע טהור והחלב והדם אסורין מותר שהרי לכל גלוי ואין זו הוראה.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ומותר </b> לשכור ללמוד תורה ואפילו הלכות ומדרשות והוא שלא יורה דהא דדרשינן מקרא דאשר דבר ה' ביד משה דאפילו הלכות ומדרשות אסור לשכור ללמוד היינו כשמורה מתוכן.
+
+Halakhah 5
+
+<b>שתה </b> רביעית מזוג או אפילו בלא מזיגה וישן מעט או הלך דרך מיל מותר לעבוד דשינה כל שהיא ודרך מיל מפיגין את היין והרי אינו שכור אבל יותר מרביעית אפילו מזוג שינה מעט ודרך טורדתו ואכתי שכור הוא עד שישהה שלא ישאר בשכרותו שום דבר:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אזהרת רי </b> שלא יכנס כהן פרוע ראש למקדש דכתיב ראשיכם אל תפרעו וגו' ואם נכנס ועבד חייב מיתה בידי שמים והלכתא גמירי לה הכי ואסמכוה אקרא דיחזקאל דכתיב ופרע לא ישלחו וגו' ויין לא ישתו מה שתויי יין במיתה כדכתיב ולא תמותו אף פרועי ראש במיתה ולא תימא דקרא דראשיכם אל תפרעו היינו על המת משום אבלות אבל אי לאו הכי לא דהא נכפלה אזהרה זו בכהן גדול דכתיב את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ופשטיה דקרא שלא יפרע את ראשו ולא יקרע בגדיו על מתו ודרשינן ביה נמי שלא יעבוד פרוע ראש וקרוע בגדים והאי דרשה ילפינן לה לכהן הדיוט הואיל ואלעזר ואיתמר לא היו כהנים גדולים והוזהרו בזה כדכתיב ראשיכם אל תפרעו ואין פרועי ראש מחללין עבודה דמיתה לחודה הוא דגמירי ואסמכוה אקרא אבל חלול עבודה ליכא לא קרא ולא הלכתא דכי גמירי הלכתא למיתה לאחולי עבודה לא גמירי וכיון דאיתקשו לשתויי יין דוקא בשעת ביאה למקדש אף פרועי ראש דוקא בשעת ביאה למקדש והיינו לכהן הדיוט דכהן גדול לעולם אסור בפריעת ראש וקריעת בגדים דקרא כתב ביה בהדיא את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום משום דהוי תדיר במקדש. וגידול פרע שלשים יום כנזיר דכתיב ביה גדל פרע וסתם נזירות שלשים יום בגימ' דיהיה דהוי שלשים לפיכך כהן הדיוט העובד מגלח קודם השלמת שלשים יום:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>אזהרת ריא </b> שלא יכנס כהן פרוע בגדים למקדש דכתיב ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אם עבד והוא קרוע בגדים חייב מיתה בידי שמים דקרא דלא תמותו אבגדיכם לא תפרומו קאי א"נ דקרוע בגדים הוי כמחוסר בגדים דהוי במיתה ולאו דוקא משום אבלות כדאמר' דילפי' מכהן גדול העובד קרוע בגדים דחייב ובפריעת ראש דכתיב ביה את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום וגו'.
+
+Halakhah 15
+
+<b>וכל </b> כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים שתויי יין או שכור או פרוע ראש או קרוע בגדים כדרך שקורעין על המתים אף על פי שלא עבד עבודה לוקה הואיל וראוי לעבודה כדילפינן מדכתיב אתה ובניך וגו' וילפינן נמי דאינו נכנס ראוי לעבודה ובשעת עבודה ביום מדכתיב בשתויי יין בבואכם אל אהל מועד ונאמר להלן ברחוץ ידים בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו מה להלן עשה את המזבח כאהל מועד דכתיב ביה או בגשתם אל המזבח אף כאן עשה את המזבח כאהל מועד ומה להלן בשעת עבודה כדכתיב בגשתם אל המזבח לשרת וגו' אף כאן בשעת עבודה ואיתקש פרוע ראש לשתויי יין וקרוע בגדים לפרוע ראש כדאמר'.
+
+Halakhah 16
+
+<b>ודין </b> הנכנס ככה מן המזבח ודין היוצא משם אחד הוא דילפינן נמי מרחוץ ידים דכתיב ביה ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו פעם אחרת בלא הזכרת ביאה מה להלן עשה יציאה כביאה שאם נגע בפנים בדבר שצריך רחיצת ידים אחריו או שישן צריך הוא לקדש ידיו אף ביין אם שתה בפנים ועבד חייב מיתה ואם לא עבד לוקה וכן קרוע בגדים כדאמרן:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת ריב </b> שלא יכנס כהן בכל עת להיכל ואין כהן גדול נכנס לקדש הקדשים אלא מיום הכיפורים ליום הכיפורים דכתיב ואל יבא בכל עת זה יום הכיפורים מדלא קאמר בכל יום אלא בכל עת שמעת מינה בעתות היום הקפיד הכתוב שאף על פי שיש עת ביום שהוא רשאי לבוא לא כל עתות היום ראויים לו לבא וש"מ ביום הכיפורים מדבר שלא יכנס יותר מד' פעמים שצריך להכנס ואל הקדש להביא שאר ימות השנה דקרא יתירא הוא דהא כתיב אל פני הפרכת וגו' מבית לפרוכת להזהיר על כל הבית פי' בהיכל שלא יכנס שם ביאה ריקנית שלא לעבודה או להשתחויה בין כהן גדול בין כהן הדיוט לוקה ואינו חייב מיתה דכתיב אל פני הכפרת ולא ימות אל פני הכפרת במיתה ועל שאר הבית באזהרה:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אזהרת ריג </b> שלא יצא כהן מן המקדש בשעת העבודה בלבד דכתיב ומפתח אהל מועד לא תצאו וגו' יכול שלא בשעת עבודה תלמוד לומר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל אימתי אינו יוצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת עבודה אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה מנין לכהנים של כל הדורות תלמוד לומר כי שמן משחת ומשחת יתירא קדריש דלשון משחת נופל על ריבוי בגדים ועל משיחה כדכתיב ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה וגו' והאי דאיתרבה מרובה בגדים מכי נזר היינו להתיר שאם אינו יוצא ועובד אינו מחלל וכאן לעונש שאם יצא והניח העבודה שחייב מיתה בין כהן גדול בין הדיוט כדכתיב פן תמותו וכן זה שנאמר בכהן גדול ומן המקדש לא יצא אינו אלא בשעת עבודה בלבד שלא יניח עבודתו ויצא. א"כ מפני מה נשנית אזהרה זו בכהן גדול שכהן הדיוט שהיה במקדש בעבודתו ושמע שמת לו מת אף על פי שלא יצא מן המקדש אינו עובד ואם עבד והוא אונן של תורה חלל עבודתו דכתיב בכהן גדול ומן המקדש לא יצא ולא יחלל שאין הקדשים מתחללים בכך הא הדיוט שלא יצא ועבד חלל בין בקרבן צבור בין ביחיד דהא כהן גדול אישתריא ביה עבודה סתמא בין כך ובין כך אי נמי מקל וחומר דבעל מום שאוכל בקדשים ואם עובד עבודה חלל ואונן אסור בקדשים דכתיב לא אכלתי באוני וא"כ דין הוא שיחלל אבל כהן גדול עובד כשהוא אונן כדכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל כלומר ישב לעבוד עבודה שהיה עוסק בה ואינה מתחללת בכך.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ואף </b> על פי שעובד אונן אסור לאכול בקדשים דכתיב ואכלתי חטאת היום וגו' וכן אינו חולק לאכול בערב מדרבנן דאנינות אינה אלא ביום דכתיב ואחריתם כיום מר והכא נמי כתיב ואכלתי חטאת היום. אונן שעבד אינו לוקה דאין עונשין מן הדין ומותר ליגע בקדשים דדוקא עבודה הוא דילפינן אבל נגיעה לא.
+
+Halakhah 9
+
+<b>ואונן </b> הוא שמת לו מת מן הקרובים שחייב להתאבל עליהם ביום המיתה בלבד הוא אונן מדאוריתא כדאמר'. אבל ומנודה מדרבנן.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>טמא </b> שרץ משלח קרבנות דאין טמא אלא טומאת ערב וטביל וערל נמי משלח קרבנותיו דלא נאסר אלא בפסח דכתיב וכל ערל לא יאכל בו וכן טמא שרץ עד שלא טבל אין שוחטין עליו את הפסח דאפילו לגבי צבור לא הותרה אלא טומאת נפש כדכתיב טמא לנפש אבל טמא מת אין מקריבין עליו כלל קרבן עד שיטהר נראה דהוי מדרבנן דמדאוריתא לא בעינן חזי לביאת מקדש אלא בחגיגה דתלויה בביאה קפיד בה קרא אבל שאר קרבנות כעופות ובכור ומעשר דלא בעו סמיכה לא קפיד אביאה דהא מעשרות ותרומות כתיבי נמי בההוא קרא:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קיג </b> לשלח כל הטמאים מן המקדש דכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש מחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה שכולם משולחים ממנו שומע אני ששלשתן במקום אחד תלמוד לומר במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו שהוא חוץ למחנה ישראל שהוא ירושלם והיינו בדד ומה מצורע שטומאתו חמורה שמטמא בביאה שלוחו חמור כדא' אף זה שטומאתו חמורה מטמא מת שמטמא משכב ומושב מתחת האבן מה שאין כן בטמא מת שילוחו חמור ממחנה לויה וטמא מת ומת עצמו מותר במחנה לויה כדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו שהוא מחנה לויה ואין שלוחו אלא ממחנה שכינה וכדילפינן לעיל מצות ק"ה. מעזרת ישראל ולפנים הוי מחנה שכינה שנשתלחו כל הטמאים משם ואפילו מחוסר כפורים לא יכנס לשם דלא נגמרה טהרתו דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שעדין לא נגמרה טהרתה וכתיב נמי בביאת מקדש טמא יהיה עוד טומאתו בו ודרשינן טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כיפורים ואפילו א' מאצבעותיו לא יכניס דכתיב בכל קדש לא תגע וגו' מה נגיעה במקצת שמה נגיעה כדכתיב לא תגע אף ביאה במקצת שמה ביאה:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אזהרת ריד </b> שלא יכנס טמא המשולח מהר הבית להר הבית שהוא מחנה לויה ואם נכנס עבר בלא תעשה ולוקה דכתיב כי יהיה איש וגו' ויצא אל מחוץ למחנה זה מחנה שכינה שהוא מחנה סתם ולא יבא אל תוך המחנה זה מחנה לויה דאי לעבור עליו בשני לאוין לימא ויצא וגו' ולא יבא אל תוך ולשתוק המחנה למה לי שמע מינה ליתן לו מחנה אחרת. וכן מצורע שנכנס לירושלם לוקה דלאו דלא יטמאו את מחניהם אכולהו טמאים קאי ולא ניתק לעשה דבדד ישב לא אתא אלא ליתן לו מחנה שלישית שישב בדד שלא יהו טמאים אחרים יושבים עמו אבל נכנס לשאר ערים המוקפות חומה אף על פי שאינו רשאי אינו לוקה לפי שנאמר בדד ישב ואהני קאי משמעותא דעשה לשאר ערי ישראל דאם עבר ונכנס יחזור ויצא ואין בו עונש אחר. נכנס המצורע להר הבית לוקה שמונים דלא יטמאו את מחניהם כתיב דמשמע נמי דמוזהר אכולהו מחנות. מחוסר כפורים שנכנס למחנה שכינה אינו לוקה מדאורית' ואפילו הכי הוי איסורו מן התורה כדאמרינן לעיל וטהרה מכלל שעדין לא גמרה טהרתה:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אזהרת רטו </b> שלא יכנסו טמאים למקדש דכמו ששלוחם בעשה כך אם יכנסו בלא תעשה דכתיב ולא יטמאו את מחניהם זה מחנה שכינה שהושוו כולם לצאת ממנו ומנין שאינו עובר אלא אם כן נכנס אבל נגע בעזרה מאחוריו לא דכתיב ביולדת ואל המקדש לא תבא דוקא ביאה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>וכל </b> הטמא שנכנס למקדש במזיד ענוש כרת דכתיב ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו ואינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו דהזהיר וענש ע"י טומאה וחייב קרבן ע"י טומאה מה קרבן שחייב להלן ע"י טומאת מקדש וקדשיו אף עונש ואזהרה האמירה כאן ע"י טומאה בטומאת מקדש וקדשיו ואחרים אומרים עונו עונו לגזרה שוה מה עונו האמור גבי נותר כרת דכתיב ואוכליו עונו ישא וגו' ונכרתה וגו' אף עונו האמור כאן כרת ובשוגג מביא קרבן עולה ויורד כדכתיב או נפש אשר יגע בכל דבר טמא וגו' ואשם באכילת קדש או ביאת מקדש. ואין חייבים כרת או קרבן אלא מעזרת ישראל ולפנים דכתיב כי את מקדש ה' טמא ומשכן ומקדש חד הוא דאשכחן מקדש דאיקרי משכן דכתיב ונתתי משכני בתוככם כל הניתן בתוככם קרי משכן ואשכחן משכן דאיקרי מקדש דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו' ועל תוספת העזרה שנתקדשה קדוש גמור נמי חייב כדילפינן מככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו לדורות.
+
+Halakhah 13
+
+<b>ואי </b> זהו הטמא שחייב כרת על ביאת המקדש כל שנטמא בטומאות שהנזיר מגלח עליהם או במה שנטמא בהן או שאר אבות הטומאה של תורה כל טומאת ראשון ושני שטעון ביאת מים מן התורה חייב כרת על ביאת המקדש אפילו טבל עד שיעריב שמשו אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם אף על פי שטמא טומאת שבעה פטור על ביאת מקדש וכן הנוגע בשני שהרי הוא שלישי לראשון שנגע במת אף על פי שהוא טמא ראשון לענין תרומה ובשר קדשים הרי זה פטור על ביאת מקדש ודברים אלו הלכה מפי הקבלה דכל טומאת מת שהנזיר מגלח עליה הטמא שנכנס למקדש חייב וכל שאין הנזיר מגלח עליו לא אבל שאר אבות הטומאות כתיבי בתורה או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת וגו' או בנבלת שרץ טמא וגו' וכן כשנגע בכלים או באדם שנטמא באותן הטומאות שהנזיר מגלח עליהן אף על פי שאין הנזיר מגלח אלא על טומאות מן המת עצמו הרי זה חייב משום טומאה במקדש דכי גמירי הלכתא דכל שהנזיר מגלח הטמא חייב וכל שאינו מגלח פטור היינו בטומאת המת עצמו שהם שתים עשרה טומאות ועצם כשעורה שמנה הרב ז"ל פרק שביעי מהלכות נזירות אבל נגיעה דאדם וכלים שנגעו במת לא הויא נגיעה כמת גופיה ולא גמירי הלכתא מנזיר אלא כמו שחייב על טומאת נבלה ושרץ דכתיבי בתורה הכי נמי חייב בהני דאף על גב דאינו מזה בהם שלישי ושביעי בנבלה ושרץ נמי חייב אטומאת מקדש וקדשיו אף על גב דלא מיטמאו אלא טומאת ערב וכדאמרינן.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>המכניס </b> שרץ וכיוצא בו במקדש או שהכניס אדם טמא למקדש הרי זה חייב כרת שהרי טמא מקדש ה' דכתיב מזכר עד נקבה תשלחו דקאי במקדש כדכתיב בסיפיה ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם ולא בעינן דומיא דזכר ונקבה דאית להו טהרה (במקדש) [במקוה] אלא שרץ נמי כיון דמטמאה אדם חייב אם הכניסה. זורק כלים טמאים שנגעו במת למקדש פטור מן הכרת וחייב מלקות דכתיב ואם לא יכבס וגו' מפי השמועה למדו על רחיצת גופו ענוש כרת כדכתיב ונשא עונו ועל כיבוס בגדים לוקה ארבעים ואינו לוקה אלא על בגדים שהוא אב הטומאה לא על בגדים שהם ראשון דאף על גב דכלים דומיא דאדם ומה אדם הוא חייב כרת על טומאת גופו בין שיהיה אב הטומאה בין ראשון כמו שאמרנו כן כלים היה לוקה עליהם אפי' הם ראשון אפילו הכי בכלים נראה לרב ז"ל שאינו חייב עליהם מלקות אלא כשהם אב הטומאה דכיון דגלי קרא קולא בכלים שאין חייבים עליהם כרת אם כן בטומאה עצמה קילי דאדם שהוא ראשון חייב כרת וכלים לא מחייב עלייהו מלקות אלא אם כן הן אב הטומאה כדאמרינן.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>וטמא </b> שהכניס ידו למקדש נראה דלדעת הרב ז"ל לא אסיר מדאוריתא דהא ביאה במקצת דילפינן מבכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא דהויא ביאה כדאמרינן לעיל לדעת הרב ז"ל לא קיימא הכי אלא דלא שמה ביאה ומשום הכי לא לקי.
+
+Halakhah 19
+
+<b>טמא </b> שנכנס למקדש דרך גגות פטור דכתיב ואל המקדש לא תבא דרך ביאה הוא שחייבה תורה ונראה דאם שהה שם דחייב כרת דלא גרע מנטמא שם דחייב כרת אם שהה.
+
+Halakhah 20
+
+<b>כל </b> מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו קרבן אם נמצא שם טומאה מוציאין אותה דאף על גב דלא הזהירה תורה אלא למי שמטמא המקדש כדכתיב ולא יטמאו את מחניהם וכתיב כי את מקדש ה' טמא אפילו הכי ממילא משמע דאם היתה שם טומאה שמוציאין אותה כדי שלא תהא טומאה במקדש ואפילו בשבת.
+
+Halakhah 21
+
+<b>אחד </b> טמא שנכנס למקדש טהור או טהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה חייבין כרת שזה ביאתו וטומאתו באין כאחד ואם נטמא אפילו במזיד ויצא מיד בקצרה פטור ואם שהה או יצא בארוכה או השתחוה ופניו להיכל חייב כרת ושיעורין הללו הלכה למשה מסיני הם למי שנטמא בתוך העזרה ויש כאן עשה דוישלחו מן המחנה וגו' שהרי נטמאו במחנה שכינה וצריכה לצאת ואם לא יצאו ושהו או דרך ארוכה או השתחוו חייבים שהרי הוא מטמא את המחנה אף על גב דטומאה שם וכתיב ולא יטמאו את מחניהם ושיעור שהיה הא אמרן שהיא הלכה למשה מסיני והיא כקריאת פסוק ויכרעו וגו' ויציאה דרך ארוכה אפילו פחות זמן מכדי קצרה חייב דדוקא גמירי ארוכה חייב דלא ניתנה לידחות אצלו שהיות כדי שיעור השתחויה הוי בעיא ולא איפשיטא הילכך הוי ספיקא דאוריתא ולחומרא:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת ריו </b> שלא לעבוד טמא דכתיב וינזרו מקדשי בני ישראל וינזרו ויבדלו מלעבוד ואם עבד חלל עבודתו וחייב מיתה בידי שמים אף על פי שלא שהה לשם דכתיב וינזרו וגו' ולא יחללו ויליף חלול חלול מתרומה דכתיב בה ומתו בו כי יחללוהו מה להלן במיתה אף כאן במיתה ולא יליף מנותר לכרת דחלול דרבים מחלול דרבים עדיף דחלול תרוייהו בלשון רבים יחללוהו יחללו וכל שחייבין עליו מיתה בידי שמים לוקין עליו כחייבי כריתות שאם התרו בהם ישנן בכלל מלקות ואין כאן משום שתי רשעיות שאתה עונשו מלקות עם הכרת או עם מיתה בידי שמים לפי שיכול לפטור עצמו מן הכרת או ממיתה בידי שמים על ידי תשובה ואף על גב דלא עביד תשובה ואכתי עונש כרת עליו לא פסיקא מילתא לכרת או למיתה בידי שמים הואיל והוא תלוי בתשובה אבל חייבי מיתות בית דין שאין בית דין של מטה מוחלין לו את המיתה אי אתה מחייבו שתי פורעניות מלקות ומיתה דמשום מיתה אחד אתה מחייבו כדכתיב כדי רשעתו ולא משום שתי רשעיות.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואף </b> על פי שאינו חייב בבית דין אלא מלקות אחיו הכהנים לא היו מביאים אותו לבית דין אלא מוציאין אותו לחוץ ופוצעין את מוחו דגברא בר קטלא קטלי דהא ילפינן לעיל דהוא במיתה.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ומשכחת </b> לה טמא עובד בלא שהיה שיתחייב כרת על הטומאה כגון שנטמא בעזרה ויצא בקצרה והפך בצנורא דחייב משום דעובד בטומאה ולא משום נכנס בטומאה דכל קרוב עבודה כעבודה היא שהרי מקרב עיכול האבר שהפך ויש כאן עבודה בלא שהיה כדאמרינן:
+
+Halakhah 4
+
+<b>אזהרת ריז </b> שלא יעבוד טמא שטבל ולא העריב שמשו דכתיב קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו וגו' ואם אינו ענין לטמא ששמש דנפקא לן מוינזרו תנהו ענין לטבול יום ששמש ויליף חלול חלול מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה ואף על פי שטבל אכתי טמא הוא כדכתיב ובא השמש וטהר מכלל דעד השתא לא טהר אבל מחוסר כפורים אף על גב שחלל עבודה כדכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל דעד השתא לא נגמרה טהרתה אפילו הכי פטור דלא ילפינן מיתה אלא לטמא ולטבול יום לא למחוסר כפורים.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כהן </b> שעבד ואחר כך נודע לו שהיה טמא בטומאה ידועה כל הקרבנות שהקריב פסולין שהרי עבודתו חולין כדאמרינן מולא יחללו ואם היא טומאת התהום הציץ מרצה דטומאת התהום דהותרה גמירי לה הלכתא הכי בנזיר ופסח ובזבחים גמירי לה הכי לא שנא בעלים ולא שנא כהן המקריב וילפינן כהן המרצה בתמיד שהותרה לו טומאת התהום מגזרה שוה דמועדו מועדו מפסח ואפילו נודע לו שהוא טמא טומאת התהום קודם זריקת הדם וזרק הרצה שהציץ מרצה ואף על פי שהוא מזיד כדכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים
+
+Halakhah 7
+
+<b>וכן </b> מרצה על טומאת הדברים הקרבים על גבי המזבח כדכתיב עון הקדשים ולא על הנאכלין דכתיב ונרצה לו לכפר עליו בדם דכתיב בה כי הדם הוא בנפש יכפר אין לי אלא דם טהור דם טמא מנין תלמוד לומר ונשא אהרן את עון הקדשים וגו' והא בדם כתיב דכתיב לרצון והכא כתיב ונרצה מה הכא דם אף התם דם ואין לי אלא דם מנין לרבות שאר העולין תלמוד לומר לכל מתנות קדשיהם וגו' הרי שלא נתרבו לריצוי הציץ אלא דברים הקרבים ולא הנאכלין ואינו מרצה אפילו על דברים הקרבים אלא בטומאת התהום כדילפינן מפסח דהותרה ביחיד שהוא טמא טומאת התהום ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה אלא אם כן היתה טומאה הדחויה בצבור שהיו רוב הקהל או הכהנים או כלי שרת טמאים למת שהציץ מרצה דילפינן נמי מפסח הבא בטומאה דכתיב ביה במועדו ובתמיד כתיב ביה במועדו ובשאר קרבנות הצבור כתיב אלה תעשו לה' במועדיכם מנין לרבות עומר והקרב עמו שתי הלחם והקרב עמו תלמוד לומר בשלהי פרשת' דשור או כשב וגו' וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל הכתוב קבע מועד אחד לכלן דמועד משמע שלא יעבור זמנן אפי' בטומאה וצריכי כולהו קרא כדאיתא התם הילכך כל קרבן שאין קבוע לו זמן אינו דוחה את הטומאה ולא את השבת דאם לא יקרב היום יקרב למחר וכל שקבוע לו זמן בין קרבן ציבור בין קרבן יחיד כפסח דוחה את השבת דכתיב בתמיד שקבוע לו זמן עולת שבת בשבתו על עולת לבד מעולת התמיד אלמא עולת תמיד נמי דחי שבת כעולת המוספין ופסח גמיר בגזירה שוה דמועדו מועדו ואת הטומאה כדילפינן מפסח והיינו בטומאת מת לחודה כפסח דלא נדחה בה אלא טומאת מת כדכתיב ביה לנפש אדם. ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו כדכתיב והיה על מצחו תמיד לרצון להם וגו'.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b> הקרבנות צבור קבוע זמנם לפיכך דוחין את השבת ואת טומאת המת כדילפינן. ואינו נאכל אלא מקטירין דבר הראוי והראוי לאכילה נשרף משום טומאה דלא ילפינן ריצוי הציץ אלא לעולין ולא נאכלין כדאמר' חוץ מן הפסח שלא בא מתחלתו אלא לאכילה כדכתיב איש לפי אכלו וכי שרייה רחמנא אדעתא למישרייה באכילה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כיצד </b> דוחה את הטומאה כשהיו רוב הקהל טמאי מת או הכהנים או כלי שרת רוב הקהל דכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים וגו' יחידים ידחו לפסח שני אם היו טמאים ולא צבור שהם רוב הקהל כהנים או כלי שרת אף על גב דישראל טהורין נמי יעשו בטומאה כיון דלא איפשר בלאו הכי דלא תימא ידחו עד שיטהרו הכהנים או הכלים לפסח שני דאין צבור נידחין אפילו טמאין כל שכן טהורים ויתעסקו טמאים וטהורים כאחד ויכנסו כולן בעזרה שאין קרבן צבור חלוקה וכיון דרובן עבדי בטומאה אף היחיד עושה בטומאה אבל הטמאים בטומא' אחרת לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה וחייבין כרת על הביאה והכהנים מיתה על העבודה שלא נדחית בצבור אלא טומאת מת בלבד כדכתיב לנפש אדם ואם דחקו טמאי מת ונכנסו להיכל בפסח הבא בטומאה פטורין אף על פי שלא הותרו אלא בעזרה דכיון דאין אני קורא בהם אל מחוץ למחנה תשלחום שהרי נכנסים לעזרה שהוא מחנה שכינה פטורים.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>היו </b> מקצת בית אב טהורין ומקצתם טמאים אף על פי שרובן טמאי מת לא יקריב אלא טהורין היה כל בית אב טמאים יביאו בית אב אחר דמחזירין על הטהורים דלא הותרה הטומאה בצבור אלא דחויה היא ובקושי וכל מה דמצינו לאהדורי מהדרינן שיעשה בטהרה למצוה דאין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי איפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות דאי לאו הכי אלא שהותרה לא הוה צריך ציץ שהתורה התירה ונראה דאפילו היו רוב כהנים טהורים והקריבו הטמאים דאין חייבין מיתה משום טומאה כיון דרוב ישראל טמאים ונדחית טומאה בפניהם ולמצוה הוא דמהדרינן.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>ומנין </b> שטומאת מת דחויה בצבור דכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם כך למדו מפי השמועה שאנשים יחידים הוא שידחו לפסח שני אבל צבור שהיו טמאי מת הטומאה נדחית מפניהם וכן לכל קרבן שקבוע לו זמן כדילפינן מפסח דכתיב ביה מועדו ובכולהו נמי כתיב מועדי ה' כדאמר' והרי הדבר מפורש בכתובים כי רבת הקהל אשר לא התקדשו וגו' ומה שכתוב כי אכלו את הפסח בלא ככתוב לא על הטומאה נאמר אלא מפני עבור השנה ועבור ניסן בניסן וכתיב וישמע ה' אל חזקיהו וירפא את העם שנרצה קרבנם:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קיד </b> שיקדש הכהן העובד ידיו ורגליו ואח"כ יעבוד דכתיב ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם וכהן שעבד ולא קדש ידיו ורגליו שחרית חייב מיתה בידי שמים דכתיב בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ומנין </b> שעבודתו פסולה דכתיב חקת עולם לו ולזרעו לדורותיו וכתיב בבגדי כהונה חקת עולם ילפינן חקה חקה מה להלן מחלל עבודה כשהוא מחוסר בגדים דילפינן משתויי יין ששמש חלל אף שלא רחוץ ידים ורגלים אם עבד חלל.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ובפעם </b> אחד שמקדש בבקר עובד והולך כל היום כלו וכל הלילה דכתיב בגשתם אל המזבח ולא תימא על כל גישה וגישה דהא כתיב בבאם אל אהל מועד וגו' ואם כן בגשתם היינו בגישה דשחרית דהויא גישה אחריתי שהרי יש כאן מערכה חדשה והיינו דכתיב בבאם והוא שלא יצא מן המקדש ולא יישן ולא יטיל מים ולא יסיח דעתו ואם עשה אחת מהם צריך לחזור לקדש ונראה דלא הוו אלא מדרבנן דמדאוריתא לא מיחייב בקידוש אלא בגישה דשחרית והיינו בבאם דכתב רחמנא.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כהן </b> גדול שלא רחץ ידיו ורגליו בין בגדים לבגדים בין עבודה לעבודה ביום הכיפורים עבודתו כשרה דכתיב ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם דבר השוה בבניו שהוא קדוש שחרית מעכב בו.
+
+Halakhah 8
+
+<b>קדש </b> ידיו היום או בלילה צריך לקדש ביום לעבודת היום דהויא גישה אחריתי גישה דשחרית כדאמ' קדש לתרומת הדשן אינו צריך לחזור ולקדש שהרי בתחלת עבודה קדש והויא כגישה דשחרית.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מצוה </b> לקדש ממי הכיור כדכתיב ורחצו ממנו וגו' ואם קדש מאחד מכלי השרת הרי זה כשר דכתיב ירחצו מים יתירא לרבות כלי שרת דהא כתיב לעיל ורחצו וגו' בבאם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ולא ליכתוב ירחצו דהא אורחצו דרישיה דקרא קאי אבל כלי החול אינם מקדשים דלא מצית אמרית דירחצו מרבי אפילו כלי חול דאינו טעון משיחה כמו הכיור וירחצו מרבה כלי שרת שטעונין משיחה כמותו וכנו אף על פי שנמשח עמו אינו מקדש דכתיב כיור נחשת וכנו נחשת לנחשת הקשיתיו ולא לדבר אחר דמדאיצטריך למיכתב נחשת גבי כנו זימנא אחריתי שמע מיניה למאי דדמי לכיור פריש בהדיא ולמאי דלא פריש לא דמייה. קדש בכלי שרת בחוץ או בכלי חול בפנים ועבד עבודתו פסולה דכלי שרת דאיתרבו דומיא דידיה איתרבו והרי הוקבע לו מקום בעזרה כדכתיב ונתת אותו בין אהל מועד דכתיב ורחצו אהרן ובניו ממנו דמשמע ממנו ולא בתוכו שיכניס ידיו ורגליו בתוכו וכן כלי שרת דאיתרבו דומיא דידיה ואף על גב דהאי ממנו אמרינן דאתא למעוטי כלי חול אפילו הכי נראה דממילא משמע ממנו ולא בתוכו דלמעוטי כלי חול לחוד הוה מצי למיכתב בו כתב ממנו למעוטי נמי ולא בתוכו ואם קדש בתוכו ועבד לא חלל נראה דטעמא דהאי ממנו גופיה לא אתא אלא למעט כלי שרת ומדשני ממעטינן נמי תוכו ולהכי לא הוי האי מיעוטא אלא לכתחלה אבל בדיעבד לא דממנו למעוטי כלי חול אתא כדאמ'.
+
+Halakhah 11
+
+<b>הטביל </b> ידיו במי מקוה ואפילו במי מעין אין זה קדוש עד שיקדש בכלי כדילפינן כלי שרת ולא כלי חול כל שכן מה שאינו כלי כלל. וכל כלי הקדש מקדשי' בין שיש בהם רביעית בין שאין בהם רביעית דמדכתיב ירחצו הוא דמרבינן לכלי שרת ולא כתיב אהרן ובניו וגו' אלא בכיור גופיה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b> המימות כשרים לקדוש ידים ורגלים בין מים חיים בין מי מקוה דמים סתמא כתיב כל מימות במשמע וכל שנשתנו מראיהן לא הוו מים סתמא וכשהפרה שוחה ושותה ממנו משלים למי כיור וכן כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור דהתם נמי כתיב מים.
+
+Halakhah 13
+
+<b>וכמה </b> מים צריכין להיות בכיור אין פחות מכדי לקדש ממנו ארבעה כהנים דכתיב אהרן ובניו והיו אלעזר ואיתמר ופנחס הרי ארבעה ואף על גב דהאי קרא דרשינן מיניה לעיל דבר המעכב בבניו מעכב בו וכו' אפילו הכי ממילא משמע דאית ביה לקדש הוא ובניו הכהנים דקרא דורחצו משה אהרן ובניו וגו' לא מידריש הכי כיון דלא כהנו כלם בבת אחת ולדעת הרב ז"ל לא מייתי בגמרא קרא דמשה אלא דאהרן כדאמרינן.
+
+Halakhah 14
+
+<b>מי </b> כיור נפסלין בלינה נראה דפיסול מי כיור בלינה לא הוי אלא מדרבנן כלינת ידים דפשיטא דלא הוי אלא מדרבנן.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>כיצד </b> מצות קדוש מניח ידיו על רגליו ושוחה ומקדש דבעינן ידיו ורגליו כאחד ירחצו כדכתיב בקרא. וכל החוצץ בטבילה חוצץ בקידוש ידים ורגלים דבעינן קידוש ידים ורגלים כדכתיב בקרא בלא חציצה ואינו מקדש כשהוא יושב מפני שהוא כעבודה דכתיב ירחצו מים לשרת ושירות מעומד דכתיב לעמוד לשרת וגו'.
+
+Halakhah 17
+
+<b>וכל </b> העובד והוא יושב חלל ועבודתו פסולה ואינו לוקה שאזהרתו בכלל עשה היא דכתיב לעמוד לשרת כדאמרינן. וכשהוא אומר העומדים שנה הכתוב לעכב וכן כל העוסק בעבודה מעבודת המקדש צריך שיהיה עומד על הרצפה ואם היה דבר חוצץ פסל וכל כל דבר החוצץ בין ידו ובין הרגל פסל דכתיב בקבלת הדם ולקח הכהן שתהא לקיחה בעצמו של כהן ומה כלי שרת ילפינן שלא תהא חציצה בינו לכלים אף רצפה שקדשה דוד בשתי תודות ושיר לא יהא דבר חוצץ בינה לכהן כדתני' הואיל ורצפה מקודשת דכתיב קדש המלך את תוך החצר וכלי שרת מקדשין מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הכלי אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה.
+
+Halakhah 18
+
+<b>ואין </b> עבודה אלא בימין דכתיב ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות הטילו הכתוב לאצבע בין קבלה לזריקה ולקח היינו קבלה ונתן היינו זריקה דרשינן ליה לפניו ולאחריו באצבע ולקח מלמד שלא תהא קבלה אלא בימין באצבע ונתן מלמד שלא תהא נתינה אלא בימין דכל מקום שנאמר אצבע אינו אלא ימין דכתיב אצבעו הימנית וכל שינטל רגלו שעל הכלי ויכול לעמוד על רגלו שברצפה עבודתו כשרה ואם לאו פסולה משום חציצה מסייע בשמאל אין בו ממש כיון שקבל בימין.
+
+Halakhah 19
+
+<b>נתנדנדה </b> אבן מן העזרה ועמד עליה ועבד עבודתו כשרה דכי קדיש דוד בשתי תודות ושיר עד ארעית תהומא קדיש וכיון דעומד על הרצפה ממש דרך שירות בכך דכיון דדעתו לחברה כמאן דמחברא דמיא:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת ריח </b> שלא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים בעל מום ואפילו מום עובר דכתיב אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יקרב ואלו נאמר אל המזבח לבד הייתי אומר מפני שהיא כשרה לעבודה יהיה אסור לכך צריך פרכת ואלו נאמר פרכת הייתי אומר אל הפרכת שבפנים יהיה אסור אל המזבח שבחוץ לא יהא אסור לכך נאמר שניהם ואם עבר ונכנס לוקה שאין בו אלא אזהרה:<br><b> אזהרת ריט </b> שלא יעבוד כהן בעל מום דכתיב אשר יהיה בו מום לא יקרב מפי השמועה למדו שלא יקרב לעבודה אין לי אלא תמידין שנקראו לחם דכתיב את קרבני לחמי מנין לרבות שאר קרבנות תלמוד לומר לא יגש להקריב מלשון הקרבה נמי דכתיב בה והקריבו בני אהרן את הדם מנין לרבות אימורי חטאות ואשמות וקדשי קדשים וקדשים קלים תלמוד לומר לא יקריב מנין לרבות קומץ ולבונה וקטורת וכל המנחות תלמוד לומר לא יגש מנין לרבות יציקות ובלילות וכו' תלמוד לומר לא יגש להקריב ואינו חייב אלא על מה שהוא עבודה דכתיב לחם מה לחם מיוחד שהיא עבודה דהיינו הקטרת אימורין כדכתיב לחמי לאשי אף כל שהוא עבודה יצאו יציקות וגו' שאינם עבודה שאם לא יצק ולא בלל כשרה:
+
+Halakhah 2
+
+<b>אזהרת רכ </b> שלא יעבוד כהן בעל מום עובר דכתיב כל איש אשר בו מום לא יקרב מפי השמועה למדו שזו אזהרה לבעל מום עובר והכי משמע אשר בו מום השתא והוא עובר וחלול עבודה לבעל מום דכתיב ולא יחלל את מקדשי וחלול עבודה לבעל מום עובר דכתיב הנני נותן לו את בריתי שלום וי"ו דשלום קטוע' ללמד כשהוא שלם יעבוד ולא כשהוא חסר ולא איצטריך אלא לחלול עבודה. ואין בעלי מומין שעבדו במיתה אלא במלקות דלא ילפינן מיתה מתרומה דכתיב בה בו למעט בעל מום דאינו במיתה ומסתברא דבעל מום הוא דקא ממעט ולא טמא וטבול יום.
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> המומין כלן בין שהיו בו מתחלת ברייתו בין שהיו בו אחר שנולד בין עוברין בין אינם עוברין הרי זה פסול עד שיעבורו דכתיב אשר בו מום אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום היה בעל מום ממעי אמו מנין דשמא כיון דתחלת ברייתו כך הוא אין זה מום תלמוד לומר אשר יהיה בו מום שהיה בו מעולם מום קבוע כגון שבר רגל או שבר יד הכתובים בתורה מום עובר כגון גרב או ילפת הכתובין בתורה ולא המומין הכתובין בתורה בלבד הן שפסולין בכהנים אלא כל המומין הנראים בגוף דכתי' כל אשר בו מום דמשמע כל מום שהוא נראה בגופו והכתובין בתורה דוגמא הן.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל </b> מי שיש בו מום שפסל באדם ובבהמה ועבד בין בשוגג בין במזיד עבודתו פסולה ובמזיד לוקה כדילפינן לעיל חלול עבודה לכל המומין שהן פוסלין באדם ובבהמה דילפינן אהדדי בג"ש דגרב גרב ילפת ילפת כדלקמן וכל מי שיש בו מום מן המומין מיוחדים באדם ועבד אף על פי שהוא לוקה עבודתו כשרה איפשר משום דכתיב גבי ולא יחלל וגו' כי מום בו יתירא לומר דוקא על מי שהוא מום סתם אפילו בבהמה איכא חלול הא לאו הכי לא.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אין </b> פוסל באדם אלא מומין שבגלוי אבל שבחלל הגוף ואף על פי שנעשה טרפה עבודתו כשרה דכתיב שבר רגל או שבר יד מה אלו בגלוי אף כל בגלוי.
+
+Halakhah 8
+
+<b>הערל </b> הרי הוא כבן נכר דכתיב כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני וגו' בן נכר יכול בן נכר ממש גוי תלמוד לומר ערל לב אינו נפסל אלא בערלת לבו אלמא בכהן קאמר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אין לי אלא ערל לב ערל בשר והוא צדיק מנין תלמוד לומר וערל בשר וצריכי ומנא לן דמחלי עבודה דכתיב ערלי לב וערלי בשר במקדשי לחלל את ביתי ועד דאתא יחזקאל הלכתא גמירי לה ואתא הוא ואסמכיה אקרא לפיכך לוקה ואינו חייב מיתה דלא גמירי הלכתא אלא בלאו כדכתיב לא יבא אל מקדשי וגו'.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כהן </b> שעבד ונבדק ונמצא חלל עבודתו כשרה לשעבר ואינו עובד להבא ואם עבד לא חלל דכתיב ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה אפילו חללין שבו פועל ידיו תרצה [דמשמע כשעבד כבר].
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>בעלי </b> מומין חולקין בקדשים עם אנשי בית אב ואוכלים דכתיב גבי בעלי מומין לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל דמשמע בין קדשים קלים ובין קדשי קדשים:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> המומין הפוסלין באדם ובבהמה חמשים דאף על גב דיבלת וחרוץ לא כתיבי באוריתא באדם ודק ותבלול לא כתיבי בבהמה מילף ילפי מהדדי בגזרה שוה דגרב גרב ילפת ילפת ליתן את האמור של זה בזה גרב לג"ש וילפת לגלויי עלה דגרב דמופנה הוא ולא הוה צריך למיכתב בתרוייהו כולהו מומין אלא בחד מינייהו ואתי אחרינא וגמר מיניה בג"ש דגרב גרב אלא דתנא דבי רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה והכא איכא חדוש בפרשה דאדם גבן וחרום דלא שייכי בבהמה ואיכא חדוש בבהמה קלוט וחטין דלא שייכי באדם הילכך הני חמשים דשייכי באדם ובבהמה ילפי מהדדי בג"ש מה דלא כתיב ביה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>מומי </b> האוזן חמשה נפגם נסדק ניקב יבש כפול וכולהו ילפי להו מגזרה שוה דגרב גרב מבהמה דכתיב בה וכי יהיה בו מום כלל פסח או עור פרט כל מום רע חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינו חוזר אף כל מומין שבגלוי ואינו חוזר ולא תימא מה פרט בוטל ממלאכתו אף כל וכו' דכל מום רע כתיב רע רבויי הוא ולא דרשינן ליה כעין הפרט ממש ולא תימא כיון דריבוייא הוא אם כן אפילו מומין שבסתר נמי דמום רע בעינן ולא מיקרי מום רע אלא בגלוי שמנוולו ולא תימא מום עובר נמי דא"כ פסח ועור מאי אהני ליה דמשמע קבועין ולא עוברין.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>שלשה </b> בריסי העין נפגם נסדק ניקב והוו בכלל חרוץ האמור בתורה ויליף אדם בגזרה שוה דגרב כדאמר'.
+
+Halakhah 5
+
+<b>שמנה </b> בעין עור באחד או בשנים אינו רואה באחד או בשנים מחמת מים קבועים סנוירים קבועים עינב יתר מעורב והוא תבלול נקודה לבנה וזהו דק נקודה שחורה שוקעת בתוך השחור אף זה נקרא דק דכתיב במומי איש עור ועור משמע בין מעין אחד בין משנים ומריבוייא דאיש מרבינן מים קבועים וסנוירים קבועים עינב יתר מבולבל כולהו נפקי מתבלול והנקודות מדק דכתיב ויליף בהמה מאדם בג"ש דגרב.
+
+Halakhah 6
+
+<b>ג' </b> בחוטם נפגם ניקב נסדק.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ו' </b> בפה ניקב שפתו נפגם נסדק עודף נבלם נטל כל הני מומין שבחוטם ושבפה אתו בכלל ובפרט וכלל דלעיל דהוו מומין שבגלוי ואינו חוזר והוו נמי בכלל חרוץ האמור בתורה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>שנים </b> עשר באיברי הזרע נמעך הגיד נכתת (נתך) [ניתק] נכרת נמעכו הבצים או אחד מהם נכתתו נתקו נכרתו או אחד מהם ביצה אחת כיס אחד טומטום ואנדרוגינוס דכתיב ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו וגו' בבצים ובגיד הכתוב מדבר ביצה אחת וכיס אחד הוו מום דכל בהמה יש לה ב' ביצים בשני כיסים ואיפשר דאתו בכלל ופרט וכלל דהוו מומין שבגלוי ואינו חוזר דהא ביצה נראית מבחוץ היא וכיס נמי ניכר מבחוץ שורה עמוקה אי נמי דהוי כנתוק וכרות כיון דליתיה כלל ביצה אחד בכיס אחת וילפינן לאדם בג"ש ואנדרוגינוס בריה בפני עצמה היא ואימעיט מדכתיב גבי בכור זכר למעוטי אנדרוגינוס דהוי בריה כדאמר' וילפינן לאדם נמי בגזרה שוה דהא כמום נמי הוי וטומטום לרבנן הוי משום ספיקא.
+
+Halakhah 9
+
+<b>ששה </b> בידים וברגלים פסח ושרוע כתיבי באדם וגבוהה מחברתה נמי הוי בכלל שרוע האמור בתורה נשבר עצם ידו עצם רגלו דכיון שניכר הוי מום דכתיב גבי מומין או שבור וילפינן בג"ש דגרב לאדם. רגליו מבולמות נראה דילפינן בכלל ופרט וכלל דכתיב גבי בהמה וילפינן לאדם בג"ש דגרב גרב כדאמר'.
+
+Halakhah 10
+
+<b>ארבעה </b> בכל הגוף גרב יבש והוא האמור בכל התורה או גרב או ילפת והאי גרב הוי יבש מבפנים ומבחוץ כחרס כיון דכתיב גבי ילפת דהוי לח מבחוץ ויבש מבפנים דאי לאו הכי לא הוי מומא ובקללות הוי גרב לח מבחוץ מדכתיב בגרב ובחרס משמע דגרב לאו חרס הוי דהוא יבש מבפנים ומבחוץ אבל הכא דסמכיה לגרב אצל ילפת הוי גרב כחרס וילפת מגרב דקללות שהיא חזזית מצרית לח מבחוץ ויבש מבפנים דאין לה רפואה כדכתיב אשר לא תוכל להרפא.
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> עצם שבגלוי שנחרץ בו חרץ הרי זה מום והוי בכלל חרוץ האמור בתורה דכתיב חרוץ גבי שבור מה שבור במקום עצם דבבשר לא מיקרי שבור אף חרוץ במקום עצם ודומיא דשבור דניכר הכא נמי חרוץ דניכר ואין הצלעות בכלל זה דאינם בגלוי. יבלת שיש בה עצם והיא האמורה בתורה ואיפשר דמשום דסמכיה קרא לחרוץ ושבור דלא הוו אלא עצם כדאמר' יבלת נמי לא הויא אלא אם כן יש בה עצם.
+
+Halakhah 12
+
+<b>שלשה </b> מומין אחרים זקן וחולה ומזוהם דכתיב מן הצאן מן הכבשים מן העזים פרט לזקן ולחולה ולמזוהם וצריכי וילפינן להו לאדם כדאמר' אבל טרפה ויוצא דופן פסולה בבהמה ולא באדם דטרפה אסורה באכילה ואינה קרבה לגבי המזבח ויוצא דופן דכתיב כי יולד פרט ליוצא דופן וכהן המקריב לא מיפסיל בהני דלאו מום בגוף דנילף בג"ש אימעיטו נמי דכתיב אשר בו מום כדלקמן:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> המומין המיוחדים באדם דלא שייכי בבהמה ולהכי לא ילפינן להו בגזרה שוה הם תשעים ועוד שוה בזרעו של אהרן באדם לחוד הוא כדילפינן מאיש אשר בו מום מזרע אהרן ששוה בזרע של אהרן. שמנה בראש שוקע עולה יוצא יוצא לאחוריו רחב קרח שיער מקיף מלפניו לבד שיער מקיף את כל הראש ובאמצע הוא קרח כל הנך פסילי בכהנים משום דאינו שוה לזרעו של אהרן וכתיב איש מזרע אהרן השוה לזרעו של אהרן יעבוד ושאינו שוה לזרעו של אהרן לא יעבוד וכן שנים שבצואר שוקע וארוך.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ארבעה </b> שבאוזן קטן נפוח מדולדל משונה פסילי משום דאינו שוה לזרעו של אהרן.
+
+Halakhah 4
+
+<b>חמשה </b> בגבינים אין לו שיער בגביניו הוא גבן האמור בתורה אין לו אלא גבן אחד או גביניו שוכבין או יתר או משונה הרי זה פסול דכתיב או גבן לרבות ואיכא בהו נמי משום דאינו שוה לזרעו של אהרן.
+
+Halakhah 5
+
+<b>ארבעה </b> בריס העין אין לו שיער כלל או מעובה משונה עפעפיו סגורות דאינו שוה לזרעו של אהרן.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אחד </b> עשר בעינים עיניו למעלה מפדחתו או למטה עגולות מזורות גדולות כעגל קטנות כאווז זולפות לחלוחית נמשכת מעיניו מקבץ ריסי עיניו כשרואה ראיה מעורבבת עינו אחת משונה מחברתה דכתיב או תבלול בעינו האי בעינו יתירא דה"ל למיכתב דק או תבלול ואנא ידענא דלא שייכי אלא בעין כתב בעינו לומר כל מה שבעינו מכאן אמרו שתי עיניו למעלה או למטה אחת למעלה ואחת למטה רואה את החדר ואת העליה כאחת וגדולות וקטנות ומזורות ומעמץ עיניו ולחלוחית וזולפות נראה דמבעיניו נמי נפקי ועינו אחת גדולה נראה דמשום דאינו שוה בזרעו של אהרן הוא דלא ילפינן מבעיניו אלא מה שהוא בשתי עיניו.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ששה </b> בחוטם שוקע והוא חרום האמור בתורה בולט נוטף עקום גדול קטן דאינו שוה בזרעו של אהרן.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>שלשה </b> בבטן עבה יוצא טיבורו דדיו שוכבין דאינו שוה לזרעו של אהרן.
+
+Halakhah 10
+
+<b>שלשה </b> בגב עקומה חטוטרת כחטוטרת דאינו שוה בזרעו של אהרן.
+
+Halakhah 11
+
+<b>ששה </b> בידים אצבע יתירה משום דאינו שוה בזרעו של אהרן ואם חתכה הרי הוא שוה ואם היה בה עצם אפילו חתכה פסול דהוי מחוסר אבר חסר אצבע או קלוטות ואם הפרישן עד הפרק כשר דהא אינו חסר אבר אצבעותיו מורכבות דכתיב או שבר יד לרבות קלוטות או מורכבות כדאמר' פיקה יוצאה מגודלו נראה דפסיל משום ריבוייא דאו שבר יד אי נמי דאינו שוה בזרעו של אהרן אטר יד ימינו פסול דכתיב וטבל אצבעו כל מקום שנאמר אצבע ובהונה אינו אלא ימין כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 12
+
+<b>ארבעה </b> באיברי הזרע כיס ארוך גיד ארוך נמוחו מבושיו או רוח במבושיו והיינו מרוח אשך האמורה בתורה שהרוח באשכיו כיס ארוך וגיד ארוך דאינו שוה בזרעו של אהרן ונימוחו ביציו לאו היינו מעוך דלעיל אלא דהם נמוחים ונמסים ומה שנשאר מהם הוא שלם ואינו מעוך ונראה דפסול משום דאינו שוה לזרעו של אהרן.
+
+Halakhah 13
+
+<b>ט"ו </b> בשוקים וברגלים שוקיו עקומות פיקה יוצא עקבו יוצא פרסותיו רחבות פיקה יוצאה מגודלו דכתיב או שבר רגל לאיתויי כל הני יתר אצבע או חסר מורכבות קלוטו' נראה דיליף משבר יד דכתיב ביה או יתירא למורכבות וקלוטות כדאמר' אי נמי דמאו שבר רגל גופיה מרבינן כל מומין דשייכי ברגל רגלו שוה או עקומה או חלולה מקיש בקרסוליו מקיש בארכבותיו אטר ברגל הני נמי מריבוייא דאו שבר רגל.
+
+Halakhah 14
+
+<b>ארבעה </b> בכל הגוף גופו גדול מאיבריו קטן מאיבריו ארוך ננס הני נמי משום דאינו שוה בזרעו של אהרן.
+
+Halakhah 15
+
+<b>שמנה </b> בעור כושי לבן אדום בוהק צרבת שומא בשיער שומא כאיסר דלדול העור והבשר כל הני נמי נראה דפסילי משום דאינם שוים בזרעו של אהרן ובתורת כהנים מפיק להו מדכתיב איש אשר בו מום איש ריבה כל הני אשר בו מום פרט לאותו ואת בנו ויוצא דופן וטרפה.
+
+Halakhah 16
+
+<b>ועוד </b> יש מיוחדין באדם ארבעה מומין חרש ושוטה דלאו בני דעת נינהו נכפה או רוח רעה מבעתתו וכל הני נמי אינם שוים בזרעו של אהרן.
+
+Halakhah 17
+
+<b>נמצאו </b> כל המומין הפוסלים בכהנים מאה וארבעים החמשים לוקה ומחלל עבודה כבהמה בעלת מום שאינה ראויה כלל לגבי מזבח והתשעים מיוחדים באדם דלא שייכי בבהמה ומשום דבעינן שוה בזרעו של אהרן ולהכי לא מחללי עבודה ויש ג' פסולים מפני מראית העין מדרבנן:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רכא </b> שלא יעבוד זר במקדש דכתי' וזר לא יקרב אליכם וחייב מיתה בידי שמים דכתיב והזר הקרב יומת מפי השמועה למדו שאין חיוב זה אלא לקרב לעבודה דאלו שלא לעבודה לא מצית אמרת דק"ו ומה בעל מום שלא ענש בו מיתה לא ענש אלא לעבודה זר שחייב בו מיתה אינו דין שלא יענש אלא לעבודה ואפילו בטהרה דאלו בטומאה אפילו נכנס שלא לעבוד חייב ומיתה זו היינו בידי שמים שלא מצינו מיתת ב"ד בקדש ובמקדש. וזר הוא כל שאינו מזרע אהרן הזכרים דכתיב בני אהרן ולא מי שאינו מבניו ולא בנות אהרן ופוסל עבודה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> חייבים מיתה אלא על עבודה תמה והם זריקה והקטרה וניסוך המים בחג וניסוך היין תמיד דכתיב ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת עבודת מתנה שאתה נותן על המזבח ולא עבודת סילוק שאתה מסלק מעל המזבח כגון תרומת הדשן ועבדתם עבודה תמה ולא עבודת שיש אחריה עבודה תמה שהיא גומרת ומתממת את הדבר ולא שיש אחריה עבודה כגון שחיטה וקבלה והולכה שיש אחריה עבודת זריקה אבל זריקה עבודה אחרונה שבדם היא וכן הקטרה בקומץ מנחה ובאיברים ופדרים וכן ניסוך היין בכל השנה וניסוך המים בחג לכל דבר המזבח מרבה שבע הזאות שבפנים שמזה בפנים על הפרכת מפר העלם דבר של צבור ופר משיח ושל י"ה ושבמצורע שמזה מלוג שמן בהיכל כדכתיב והזה מן השמן באצבעו דס"ד לאו דבר המזבח הוא להכי רבי לכולהו.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ובין </b> שזרק בפנים בין שזרק בחוץ דלא תימא אל מבית לפרכת ועבדתם אל מבית לפרכת הוא הויא עבודה תמה הא בחוץ אפילו עבודה שיש אחריה עבודה דכתיב ועבדתם הדר ערביה לענין עבודה תמה דוי"ו מוסיף על ענין ראשון.
+
+Halakhah 4
+
+<b>והקטרה </b> אפי' הפך באיברים וקרב שריפתן חייב מיתה דהוי הקטרה ושיעור הקטרה לחיוב בכזית דבבציר מהכי לאו עבודה היא אבל מקטיר קטרת ביום הכיפורים בקדש הקדשים אינו חייב מיתה עד שיקטיר מלא חפניו הכתוב בתורה דבלאו הכי לאו עבודה היא.
+
+Halakhah 5
+
+<b>ומסדר </b> שני גזרי עצים הוי כמקטיר וחייב דעבודה תמה היא שסדור מערכת עצים סתמה וגומרת היא בה אבל שאר עבודות אע"פ שנפסלו ולוקה אינו חייב מיתה שאין אחריה עבודה ולא כתיב והזר הקרב יומת אלא אעבודות שאין אחריה עבודה כדאמר' ומ"מ הוו בלאו ומלקות שאר עבודות דכתיב וזר לא יקרב אליכם לעבודה כדילפינן.
+
+Halakhah 6
+
+<b>שחיטת </b> הקדשים כשרה בזרים ואפילו בקדשי קדשים דכתיב ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן וגו' מקבלה ואילך מצות כהונה דמדכתיב כהן בקבלה ובשחיטה לא כתיב מכלל דושחט אבעלים קאי והקריבו הוי קבלה דהויא אחר שחיטה והדר כתיב והקטיר הכהן את הכל המזבחה דלא הוה צריך למיכתב כהן אלא למעוטי הפשט וניתוח דלא הויא בעיא כהונה את הכל המזבחה זו הולכת איברים לכבש הולכת איברים הוא דבעיא כהונה הא הולכת עצים [לא] בעיא כהונה. וכן הדלקת נרות כשרה בזרים דלאו עבודה מיקרייא.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>הרמת </b> הדשן צריכה כהן דכתיב ולבש הכהן מדו בד וגו' והרים את הדשן ואם הרים ישראל לוקה משום וזר לא יקרב אליכם ואינו חייב מיתה דהויא עבודת סילוק כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 9
+
+<b>סידר </b> זר את המערכה פורקין אותה וחוזר כהן וסודרה מפני שסדורה פסולה אע"ג דלא הויא עבודה תמה דאיכא בתרה שני גזרי עצים.
+
+Halakhah 10
+
+<b>הטמא </b> ובעל מום ושלא רחוץ ידים ורגלים אינם חייבים אלא על עבודות שהזר חייב עליהן מיתה דכיון דגלי קרא גבי זר דבעיא עבודה תמה לחייב מיתה ה"נ בטמא ושלא רחוץ ידים דמחייבי משום עבודה לא מיחייבי מיתה אלא אעבודה תמה ועל שאר עבודות באזהרה ובעל מום נמי לא לקי אלא על עבודות שהזר חייב מיתה או מלקות דמה שאינו חייב זר לא הויא עבודה.
+
+Halakhah 11
+
+<b>כהן </b> טבול יום ומחוסר כפורים שנטמא והוא מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ועבד חייב על כל אחת ואחת דאע"ג דאין איסור חל על איסור היכא דאיתא איסור מוסיף או כולל או בת אחת חייל כדילפינן בדוכתיה ואם היה זר אינו חייב אלא משום זרות דאיסורי אחריני לא חיילי עליה דלא שייכי אלא בכהן הראוי לעבודה. וכן בעל מום ששמש בטומאה שבאו לו בבת א' חייב על טומאה ובעל מום.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מי </b> שעבד ע"ז אפילו שוגג לא ישמש בכהונה דכתיב אשר ישרתו אותם לפני גלוליהם וגו' למכשול עון כלומר או שוגג או מזיד וכתיב בתריה לא יגשו אלי לכהן לי ונראה דלא פסיל מדאוריתא אלא היכא דעבד במזיד עבודה זרה דבשוגג הא גלי קרא וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה דמשמע אפילו נפש כהן בחטאה בשגגה יכול להקריב קרבנו ולכפר על עצמו דההיא פרשתא בע"ז מישתעי כדכתיב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות וגו' דהיינו ע"ז ששקולה כנגד כל המצות. וכהן ששמש בבית חוניו לא ישמש במקדש נראה דלא פסילי אלא מדרבנן.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>כל </b> הפסולין לעבודה חללו חוץ מפרוע ראש וקרוע בגדים דדוקא למיתה איתקשו לשתויי יין ולא לחלול עבודה כדאמר' לעיל ושוחט לע"ז נמי עבודתו כשרה כדאמר':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..045ebbc1cd07402cab0f5f98d4c56b419ad0dcd6
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,644 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קכט </b> להקריב שני תמידין והם שני כבשים בכל יום אחד בבקר ואחד בין הערבים דכתיב שנים ליום עולה תמיד את הכבש אחד וגו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואימתי </b> זמן שחיטתן של בקר שוחטין אותו קודם שתעלה החמה משיאירו פני מזרח דשחיטה פסולה בלילה דכתיב ביום זבחכם וזריזין מקדימין למצות מצפרא כדכתיב וישכם אברהם בבקר ונמשך זמנו עד ארבע שעות ותמיד של בין הערבים מדאוריתא כל שש שעות אחרונות כשר דכתיב בין הערבים מעידנא דמתחיל שמשא למערב ומאחרין אותו מפני הקרבנות של יחידים או של צבור שאסור להקריבן קודם תמיד של שחר דכתיב וערך עליה העולה בתר ובער עליה הכהן דהוא סדור מערכה והאי העולה אתמיד של שחר קאי מדלא כתיב עולה אלא העולה ה"ק וערך עליה העולה החשובה האמורה תחלה לכל העולות והיינו עולת תמיד דכתיב ברישא בפ' הקרבנות דצו את אהרן. ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים דכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים וקאי אתמיד דסיפיה דקרא הוא וה"ק והקטיר על העולה הזאת כלומר אחריה חלבי השלמים ודרשינן עליה שלמים ולא על חברתה של בין הערבים שלמים ומשום דהוי אמרינן שלמים הוא דלא נקריב הא עולות נקריב אוקמי' קרא דשלמים לשון השלמה ודרשינן הכי עליה השלם כל הקרבנות כלם דהיינו על תמיד של (שחר) [בין הערבים] ופסח לבדו הוא שקרב אחר תמיד של בין הערבים דדין הוא שיאוחר הפסח שנאמר בו בערב ובין הערבים תזבח את הפסח בערב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים לתמיד שלא נאמר בו אלא את הכבש השני תעשה בין הערבים. וכן מחוסרי כפורים מקריבין כפרתן אחר תמיד של בין הערבים ביום י"ד כדי שיהיו טהורין לאכול פסחיהן לערב דאתי עשה דפסח דחמיר דאית ביה כרת ודחי עשה דהשלמה דלית ביה כרת דכיון דילפינן בעלמא דעשה דוחה את לא תעשה כ"ש דידחה עשה חמור את עשה הקל בכל ענין ואפילו היכא דלא מיקיים עשה חמור בעידנא דקא עבר אעשה הקל כי הכא דבעידנא דמעקר עשה דהשלמה לא מקיים עשה דאכילת פסח דאינה אלא בלילה וכדי שיהא להם פנאי לשחוט פסחיהם.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>שוחטין </b> התמיד בערב פסח שחל להיות בע"ש בתחלת זמנו שהוא בחצי שבע דנטו כבר צללי ערב וניכר שהוא בין הערבים דאף על גב דמדאוריתא כל שש שעות אחרונות כשר לא מיכווני לצמצם בחצי יום.
+
+Halakhah 6
+
+<b>ומקטירין </b> כל דבר הראוי להקטרה כל היום דעשה דהשלמה היינו כשנזרק דמן קודם תמיד של בין הערבים וכיון שנראה להקרבה קודם לכן על תמיד של שחר הוא מושלם ומקטירין איברי עולות ואימורי קרבנות כל הלילה דכתיב על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר וכתיב ולא ילין חלב חגי עד בקר עד בקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין ומעלן ומקטירן כל הלילה ואינו נפסל אלא אם כן מצאן עולת השחר כשהן למטה והיינו כשנזרק דמן קודם תמיד ולא הספיקו להקריבן דכיון שנראו להקרבה על תמיד של שחר הוא מושלם כדאמר אבל אי לאו הכי הא אמרן דאין דבר קרב אחר תמיד של בין הערבים משום עשה דהשלמה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>איברים </b> של תמיד דוחין את הטומאה ואין דוחין את השבת אלא בתחלתו של שבת נשחט וקרב בשבת וסופו אינו דוחה דתמיד של ערב שבת אין איבריו נקטרין משתחשך דכתיב במועדו ואפילו בטומאה במועדו ואפילו בשבת וסופו דטומאה כתחלתו מה תחלתו דזריקת דמו בר מדחי טומאה הוא אם אין כהן טהור אף סופו דהקטרת איברים דוחה טומאה אבל שבת דתחלתו לא דחי דתמיד של בין הערבים לאו בר מדחי שבת הוא בתחלתו דהא נשחט בין הערבים ודם נפסל בשקיעת החמה סופו נמי לא דחי ואם כן במועדו דדרשינן ואפילו בטומאה לא איצטריך אלא לסופו דתמיד של שבת כיון דתחלתו דוחה שבת אבל סופו דערב שבת לא כדאמר. חלבי שבת קרבין בלילי יו"ט שחל להיות במוצאי שבת אבל אין קרבין בליל יום הכפורים דכתיב עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת כגון איברי תמיד של בין הערבים שקרבין ביו"ט והוא מוצאי שבת דעולת שבת בשבתו משמע למדרשיה בלא ו"ו ומשמע דעולת שבת קרבה בשבת אחרת והיינו במוצאי שבת דהיינו י"ט יכול אף ביום הכפורים שחל להיות במוצאי שבת ת"ל בשבתו ו"ו מיעוטא הוא בשבתו ולא בשבת אחרת דהיינו י"ה וכ"ש עולת חול דאינה קרבה ואפילו ביו"ט דכיון דאמרינן עולת שבת בשבתו דהיינו של שבת ביו"ט מכלל דשל חול ביו"ט אינה קרבה. אבל י"ד שחל להיות בשבת מקטירין חלבי הפסחים בליל יו"ט מפני שהם כחלבי שבת דכתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח לבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין ויקטירנו בליל יו"ט ואע"פ שנותר מקרבן של חול דהוא י"ד שנזרק בו דם הפסח חול הוא והא אמרינן ולא עולת חול ביו"ט אלא קרא בי"ד שחל להיות בשבת עסקי' ושבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי' אנפשיה דמדקשו קראי אהדדי ע"כ קראי גופייהו מוקמי אנפשייהו הכי.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b> פוחתין מששה טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים שבמקדש ויהיו מוכנים קודם הקרבה בד' ימים דכתיב בתמיד תשמרו להקריב לי במועדו וכתיב התם והי' לכם למשמרת עד יום י"ד לחדש מה להלן טעון בקור ד' ימים קודם שחיטה אף כאן טעון בקור ד' ימים קודם שחיטה הילכך לא היו פוחתין מו' טלאים והיו נוטלין שנים ליום ונותנים ב' אחרים קודם הלילה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>כמעשה </b> תמיד של שחר כן מעשה תמיד של בין הערבים כדכתי' את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים דמשמע דתרוייהו שוו והכל כמעשה העולה כדכתיב עולת תמיד. ועקידתו ראשו לדרום ופניו למערב דכל כמה שיכולין לקרבו צד הראש אצל המזבח מקרבין אותו דכתיב ושחט אותו על ירך המזבח צפונה ופניו למערב דכתיב ושחט אותו לפני ה' והיינו בקרן מערבית צפונית ושל בין הערבים בקרן מזרחית צפונית דפניו למערב בעיא משום ושחט אותו לפני ה' כדאמרינן דשל שחר נמי פניו למערב היה ואף על גב דבעינן נגד השמש היינו במקום שרואה השמש דהיינו בקרן מערבית כדאמר אבל פניו לעולם למערב כדכתיב לפני ה' אלא שהשוחט שפניו למערב היה באלכסון כדי שלא יעכב אור השמש לבא ונגד השמש ילפינן ליה מדכתיב שנים ליום ודרשינן נגד היום דאי לחובת היום הא כתיב את הכבש אחד תעשה בבקר וגו' הא מה אני מקיים שנים ליום לנגד היום.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>טעו </b> או שגגו או אפילו הזידו ולא הקריבו תמיד של שחר יקריבו תמיד של בין הערבים ואם היה מזבח חדש שעדין לא נתחנך לא יקריבו עליו תחלה של בין הערבים שאין מחנכין מזבח העולה אלא בתמיד של שחר דכתיב את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים דרשינן ליה הכי אם את הכבש האחד תעשה בבקר הוכשר שני לקרב בין הערבים ואי לא לא והאי קרא בחנוך כתיב דכתיב לעיל מיניה בפרשת ואתה תצוה וזה אשר תעשה על המזבח אבל נתחנך מזבח אפילו ראשון בין הערבים דכתיב בפרשת פנחס ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר ובההוא קרא לא כתיב את הכבש האחד תעשה בבקר:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קל </b> להיות אש יוקדה על המזבח בכל יום דכתיב אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה אף על פי שהאש ירדה מן השמים דכתיב ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה וגו' מצוה להביא מן ההדיוט כדכתיב ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח.
+
+Halakhah 2
+
+<b>בבקר </b> עורכין עצים ועורכין בראש המזבח מערכה גדולה של אש דכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העולה והאי ובער עליה אמערכה גדולה קאי דסמיך ליה וכן מצוה לעלות בשני גזירים של עץ עם תמיד של שחר יתר על עצי המערכה דכתיב עצים שני עצים בתר ובער עליה שהיא מערכה ראשונה וכן מוסיפין שני גזירין עם תמיד של בין הערבים דכתיב וערכו עצים על האש ועצים תרי משמע ואם אינו ענין לתמיד של שחר דהא כתיב ביה ובער עליה וגו' וערך עליה תנהו ענין לתמיד של בין הערבים דאי תימא אידי ואידי בתמיד של שחר ואמר רחמנא עביד והדר עביד א"כ לימא קרא ובער ובער אי נמי וערך וערכו מאי ובער וערכו ש"מ לתמיד של בין הערבים אתא כדאמר ושני כהנים מעלין אותן כל אחד בעץ יחידי בידו כדכתיב בהו וערכו דהיינו שני כהנים אבל של שחר בכהן אחד דלא כתיב ביה לשון רבים אלא ובער וערך.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>שלשה </b> מערכות של אש עושין בראש המזבח בכל יום ראשונה מערכה גדולה שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות. שניה בצדה קטנה שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטרת בכל יום. שלישי אין עליה כלום אלא לקיים בה מצות האש דכתיב ביה אש תמיד תוקד וגו' וילפינן להו מדכתיב על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר זו מערכה גדולה דמוקדה לשון מדורת עצים ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שניה של קטרת והאש על המזבח תוקד בו זו מערכה שלישית של קיום האש ואיצטריך דובער עליה למערכה ראשונה שהוא לשון צווי ועל מוקדה איצטריך לומר דמערכה ראשונה היא הגדולה דמוקדה לשון מדורת עצים כדאמרינן:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אזהרת רמה </b> שלא לכבות אש מן המזבח דכתיב תוקד על המזבח לא תכבה ואם כבה אפילו גחלת אחת ואפילו הורידה מעל המזבח וכבה לוקה ולא תימא דליכא במזבח אלא האי דאפילו איכא לקי דריבוי דמצוה אסיר ואפילו במקצת דאף על גב דגחלת שפקעה מעל המזבח לא יחזיר יש חלוק בין הורידה לפקעה דכיון דהורידה וכבת חייב משום לא תכבה כדאמר' אבל אש מחתה ומנורה לאחר שחתה גחלים למחתה ולמנורה כיבן אפילו בראש המזבח פטור דהא אי נתיק למצותה לשום למחתה ותו לא קרינא בה אש דמזבח ואפילו היא עדין בראש המזבח כדאמר'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ומערכה </b> גדולה במזרח המזבח דרך ביאתו למזבח וחזיתה מזרחה אי משום שתהא הרוח מנשבת בו או משום אליתא עצים דקים שמשימין דרך שם שהאש סמוך לו ונדלקין הגדולי' ע"י הקטנים. ובורר עצי תאנה יפים למערכה שניה שיעשו הגחלים טובים לישאם למזבח הפנימי להקטיר קטרת ומסדרה מכנגד קרן מערבית דרומית משוכה מן הקרן כלפי צפון ד' אמות דבעיא נגד פתח ההיכל דגמרינן מגחלים של יום הכפורים דכתיב בהו ולקח מלא המחתה גחלי אש מלפני ה' ואי זהו מזבח שמקצתו לפני ה' ואין כולו לפני ה' זה מזבח החיצון וכתיב ביה לפני ה' ואין קרוב לפתח יותר מאותו הצד ובה כחמש סאין גחלים באומד כדי שיקח מהם במחתה לקטרת ובשבת מוסיפין מפני שמקטירין בשבת שני בזיכי לבונה של לחם הפנים דכל דבר הניטל מבפנים כגון ב' בזיכי לבונה כדי לתת על מזבח החיצון אינו נותן אלא באותה קרן שאין לו קרן סמוך ממנו דגמרינן משיירי דמים הפנימיים שניתנין על יסוד מערבית כדכתיב אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד מערכה של קיום האש לא קבע לה מקום אלא בכל מקום המזבח שירצה ומצוה במזבח עצמו דכתיב ואש המזבח תוקד בו מכאן להצתה שלא תהא אלא בראש המזבח כדכתיב בו:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מצות קלא </b> להרים הדשן בכל יום מעל המזבח דכתיב והרים את הדשן והיא עבודה מעבודות כהונה כדכתיב ולבש הכהן מדו בד וגו' והרים את הדשן ובגדי כהונה שתורם בהם את הדשן יהיו פחותין מן הכלים שמשמש בהם בשאר עבודות דכתיב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט מה בגדים שפושט הם בגדי קדש אף בגדים שלובש הם בגדי קדש ומה ת"ל אחרים פחותין מהם כגון שחקים או מפשתן שאינו מוצהב שהאפר מלכלכתן כשמוציאו חוץ למחנה וגנאי למלך שיהא משמש בהן על המזבח עבודת אכילה דבבגדים שבשל בהם קדרה לרבו לא ימזג בהן כוס לרבו.
+
+Halakhah 11
+
+<b>אימתי </b> תורמין את הדשן בכל יום משיעלה עמוד השחר וברגלים משליש אחרון ובי"ה מחצות דכל הלילה כשר להרמה ולהקטרה דכתיב כל הלילה עד הבקר ממשמע שנאמר כל הלילה איני יודע שהוא עד הבקר שעד הבקר קרוי לילה מה תלמוד לומר עד הבקר תן בקר לבקרו של לילה שהוא עלות השחר ונתן לך הכתוב בקר אחר לומר שאין צריך להקטיר מבקר ראשון ואילך וכיון שלא נתן זמן באותו בקר על כרחיך הוא חצות הלילה ש"מ דבשיירי איברים שנתקשו מחמת האש ונעשו כעצים יבשים תלוי בחצות ובנשרפין ונעשו דשן מעוכל דלית ביה מששא כל הלילה והרים אבל אי אית ביה מששא כל הלילה והקטיר הילכך הואיל וכל הלילה כשר להרמה קבעו חכמים זמנה הכל לפי צורך השעה כדאמר'.
+
+Halakhah 12
+
+<b>מי </b> שזכה לתרום טובל טבילה זו משום סרך טבילה מדרבנן לרבי יהודה ולובש בגדי הרמה ומקדש ידיו ורגליו דאין קרבין למזבח ולא לשום דבר מן העבודות אלא לאחר קדוש ידים ורגלים דכתי' בה בבואם אל אהל מועד וגו' ירחצו מים ונוטל את המחתה ועולה ומפנה הגחלים וחותה מן הגחלים שנתאכלו בלב האש ונעשו גחלים דקים דהוי דשן דכתיב והרים את הדשן אשר תאכל האש דהיינו אותן שנתאכלו כדאמר' ומחתה בעיא להרמת הדשן דהא לא אפשר לקמוץ גחלים רותחים בידו והא דילפינן הרמת דשן מהרמת קומץ דכתיב הכא והתם והרים היינו שלא יפחות באומד מלא הקומץ כהרמת קומץ דהתם ואם רצה להוסיף יוסיף אבל לא כקמצו ממש דלא אפשר כדאמרן ויורד וצובר הגחלים שחתה ע"ג הרצפה רחוק מן הכבש ג' טפחים דכתיב ושמו שלא יפזר אלא יהא צבור ואף על גב דכתיב אצל המזבח הא ילפינן בדוכתיה דכבש כמזבח לכל מילי והרי הוא אצל הכבש ועוד משום ששם הוא מקום שנותנים בו מראה ונוצה ודשון מזבח הפנימי ודשון המנורה.
+
+Halakhah 13
+
+<b>אחר </b> שתרם זה רצים אחיו הכהנים ומקדשין ידיהם ורגליהם מפני שצריכין לעלות למזבח וכתיב או בגשתם אל המזבח וגו' ומחזירין האיברים שלא נתאכלו בצדדי המזבח ובכבש דכבש כמזבח ואינם נפסלין בלינה דאין לינה במזבח ובכבש ולאחר שיסדרו את המערכות יחזירו את האיברים על המערכה אחר התמיד של שחר ומנין לאברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב שסודרן כדי שלא יפסלו בלינה ואחר מערכה גדולה יסדרם ויקטירם דכתיב אשר תאכל האש את העולה על המזבח כלומר דבר שהתחיל האש לאכול מבערב העלה אותו על המזבח שים אותו על העולה וגורפין את הדשן במגרפות כדכתיב ועשית סירותיו לדשנו ויעיו דהיינו מגרפות ע"ג התפוח שהוא נוי למזבח וכשהוא רב מורידין ממנה למטה.
+
+Halakhah 14
+
+<b>ומוציאין </b> אותה חוץ לעיר אל שפך הדשן כדכתיב והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה ואין בעלי מומין מוציאין אותו [דלא כרבי אליעזר (פ"ק) [פ"ב] דיומא (כג, ב) דמכשיר בעלי מומין להוצאת הדשן דדריש אחרים והוציא (ויקרא ו, ד) כלומר כהנים אחרים שהם מרוחקים כשרים להוצאה (רש"י שם) אלא כת"ק אחרים פחותים מהם ואם כן קאי והוציא אכהן תמי' דכתיב ברישיה דקרא ובתוספות (ד"ה יש) כתבו שם דבעל מום חשיב כמו זר והיינו טעמא דתנא קמא דפסל]. ומניחין אותה במקום שלא יתפזר דכתיב ושמו בנחת ושמו שלא יתפזר ושמו כולו וכיון דטעון גניזה כדכתיב כלו אסור בהנאה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קלב </b> להקטיר הקטרת על מזבח הזהב שבהיכל פעמיים בכל יום בבקר ובין הערבים דכתיב והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה וכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה לא הקטירו בבקר יקטיר בין הערבים אפילו היו מזידין דלא תלה הכתוב זה בזה ואין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטרת של בין הערבים דכתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ואי לאו דעבד הדלקה מאורתא ממאי בעי לתקן לצפרא אלמא חינוך מנורה בין הערבים וכיון דמנורה נתחנכה בערב קטרת נמי נתחנ' תחל' בערב דכת' ובהעלות אהרן את הנרו' בין הערבים יקטירנה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כמה </b> מקטירין ממנה בכל יום משקל מנה חציו בבקר וחציו בין הערבים דכיון דכוליה קטרת הוי שס"ה מנים כמנין ימות החמה בר משלשה די"ה כדילפינן בדוכתיה הוי מנה לכל יום וכי היכי דכתיב בשל שחר יקטירנה הכי נמי בשל בין הערבים כתיב יקטירנה א"כ חציו יקטיר בשחר וחציו בין הערבים כדאמר'. המזבח שנעקר מקטירין הקטרת במקומו [כדאמר רב ריש פרק קדשי קדשים בזבחים (נט, א) דאע"ג דמזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולים כדכתיב וזבחת עליו (שמות כ, כא) כשהוא שלם וכו' כדקאמר רב גופיה ואישתמיט ליה קרא כדקאמר התם, אפ"ה סבר דמזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו דדוקא מין זבח הוא דפסיל משום דבעינן מתן דמים על ד' או על ב' או מתנה אחת ובלבד שיתן כנגד היסוד, אבל גבי קטרת דליכא מתנה בשום קרן לא בעינן אלא מקומו של מזבח]. וקטרת שפקעה מעל גבי המזבח אפילו קרטון שבה אין מחזירין אותה דכתיב אשר תאכל האש את העולה על המזבח עיכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עיכולי קטרת דהוי על מזבח הפנימי. בעת הקטר' פורשין כל העם מבין ההיכל ומבין האולם ולמזבח עד שיצא זה שהקטיר וכן בשעה שיכנס בדם חטאות שבפנים פורשין דכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש יכול אפי' בעזרה לא יהא אדם בשעת הקטר' ת"ל באהל מועד אין לי אלא באהל מועד שבמדבר שילה ובית עולמים מנין ת"ל בקדש אין לי אלא בשעת הקטר' דכת' וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל אי זו היא כפרה ששוה לכל הוי אומר זו הקטרת דקטרת דמכפרת דכתיב ויתן את הקטרת ויכפר על העם ועל מה מכפרת על לשון הרע דההוא קרא דקרח על לשון הרע הוה דכתיב אתם המיתם את עם ה' יבא קטרת שהוא דבר שבחשאי דכל אדם לא יהיה באוהל מועד וכו' ויכפר על דבר שבחשאי דסתם לשון הרע בחשאי הוא מתן דמים מנין תלמוד לומר בבאו לכפר אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין ת"ל עד צאתו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>דשון </b> מזבח הפנימי הוא בכלי קדש כדשון מזבח החיצון ומניחו במקום דשון של מזבח החיצון אצל מזבח רחוק מן הכבש ג' טפחים מקום המוראה והנוצה דכתיב והסיר את מראתו בנוצתה וגו' אל מקום הדשן אם אינו ענין למכתב אל מקום הדשן לדישון מזבח החיצון דהא כתיב ביה דשן אחר דכתיב והרים את הדשן תנהו ענין אל מקום הדשן לדשון מזבח הפנימי והמנורה דאי תימא אידי ואידי למזבח החיצון ולקבוע לו מקום שתהא השלכת מוראת העוף אצל המזבח קדמה לימא קרא אצל המזבח קדמה וממילא ידענא דהיינו מקום הדשן דיליף אצל אצל מושמו אצל המזבח אלא מדאיצטריך למיכתב הדשן ש"מ בדשון מזבח הפנימי מיירי ודשון המנורה אתיא מרבויי דה"א דהדשן. ומי שזכה בקטרת לוקח כלי מלא קטרת מחזיק חצי מנה דבכלי בעינן שיתקדש קודם שיקטיר ובמחתה מביא גחלים ממערכה שניה כדילפינן לעיל מדכתיב ביה ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' דהיינו מערכה שנייה שהיא נגד פתח ההיכל:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מצות קלג </b> להדליק נרות המנורה בכל יום והוא דשון המנורה והטבת נרותיה בבוקר ובערב דכתיב יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה' וכתיב בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה משמע שהיה דשון והטבה בבקר והדלקה בין הערבים והדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה כקרבנות שקבוע להם זמן דכתיב בהו תמיד כעולת התמיד דכתיב בה תמיד ודחיא שבת וטומאה דכתיב בה במועדו תשמרו להקריב לי במועדו ומשמע לא יעבור זמנן ואפילו הן טמאים ואפילו הוא שבת ולא הוי למד מן הלמד אלא גילוי מילתא בעלמא הוא. וחצי לוג שמן הוא נותן לכל נר דכתיב יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר שיתן שמן במדה שיהא דולק מערב עד בקר ושיערו חכמים חצי לוג אפילו ללילי טבת הארוכות ואין מחנכין את המנורה אלא בהדלקת שבעת נרותיה בין הערבים דכתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות והטבת נרות היינו דשונן מן האפר ואי לאו דעבד הדלקה מאורתא הטבה בצפרא מהיכא אלמא דחנוך מנורה בין הערבים ודשון מנורה משליכו במקום הדשן אצל המזבח עם דשון מזבח הפנימי והחיצון כדמרבינן לעיל מהא דאל מקום הדשן. נר שמצאו שלא כבה מתקנו כדאמר' ושכבה מדשנו ומדליקו וזהו הטבתן.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>נר </b> מערבי שכבה אין מדליקין אותו אחר דשונו אלא ממזבח החיצון ושאר הנרות מדליק כל אחת מחברתה דכתיב אש תמיד תוקד על המזבח ודרשינן ליה אש שנאמר בו תמיד דהיינו מנורה דכתיב להעלות נר תמיד והיינו נר מערבי תוקד מעל המזבח החיצון והיינו בשלא היה הנס מתקיים והיה מוצאו שכבה כגון משמת שמעון הצדיק דמדליקו ממזב' העולה כדאמר' דלא סמיך תורה אניסא אבל כל זמן שהיו ישראל חביבין היה דולק כל היום והיינו העדות דכתיב בה דעדות הוא לבאי עולם דשכינה שורה בישראל דנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק הנרות בין הערבים ובה היה מסיים הטבת הנרו' שדלק כל היום ואינו מטיבו עד הערב. ואינו מדליק ע"י קינסא דאיכא משום בזויי מצוה ואבוהון דכולהו דם דכתיב ושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יכסה ברגל שלא יהיו מצות בזויות עליו אלא מושך הפתילה ומדליק ומחזירה.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>כל </b> הפתילות שאסור להדליק בהן בשבת אסור להדליק בהן במקדש במנורה דכתי' להעלות נר תמיד דמשמע שתהא שלהבת עולה מאליה ולא תהא צריכה תקון ותהא עולה על ידי התקון.
+
+Halakhah 16
+
+<b>לא </b> היה מטיב כל הנרות בפעם אחת אלא מטיב חמשה נרות ומפסיק בדם התמיד ואח"כ מטיב השתים ר"ל אמר כדי להרגיש את כל העזרה בתחלת עבודה ור' יוחנן אמר דכתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות חלקהו להטבת נרות לב' בקרים אלו יקדמו לדם התמיד ואלו יאחרו אלמא איכא עבודה בנתים וכל העבודות סדורות על פי המקראות וליכא עבודה המפסיק בה ביניהן אלא דם התמיד כדאמ' וכיון דאתחיל בנרות עביד רובא דהיינו חמש דכיון דכתיב בהטיבו את הנרות יקטירנה אין נרות פחותות משנים ולכך צריך לשייר ב' להדליקם ואח"כ יקטיר כדכתיב בהטיבו את הנרות והדר יקטירנה:
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>מצות קלד </b> שיקריב כהן גדול מנחה בכל יום והיא הנקראת מנחת חביתין מחצה בבקר עם תמיד של שחר ומחצה בין הערבים עם תמיד של בין הערבים כדכתיב מחציתה בבקר ומחציתה בערב כדכת' בתמיד בקר ובין הערבים ולישתן ואפייתן דוחה את השבת ואת הטומאה ככל קרבן שקבוע לו זמן כתמיד דדחי שבת וטומאה והכא נמי כתיב תמיד ולא הוי למד מן הלמד אלא גלוי מילתא בעלמא כדאמר' לעיל ועוד אם תאפה מבערב תפסל בלינה דמחבת כלי קדש היא וכתיב על מחבת וגו' טחינה והרקדה בחוץ ואינו דוחה את השבת דלישה ואפייה לחוד הוא דילפינן דדחיה שבת אבל לא טחינה והרקדה דאיפשר מאתמול דלא נתקדשה עדין בכלי.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>כהן </b> שהקריב מחצה בשחרית ומת או נטמא או נולד בו מום ומנו כהן אחר יביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה נמצאו שני חצאין קרבין ושני חצאין אובדין וכן אם אבד או נטמא החצי של בין הערבים דלא כתיב מחצית ומחצית אלא מחציתה ומחציתה דמשמע מחצה משלם הוא מקריב ולא שיביא חצי עשרון מביתו בבקר וחצי בין הערבים כשנטמא החצי של בין הערבים או שאבד וכתיב ומחציתה מרבוייא דוי"ו משמע אפילו כהן העומד בין הערבים אף על גב דאיכא חצי עשרון הראשון יביא עשרון שלם וחוצהו מחצה קרב ומחצה אבד ומחצה דראשון ודשני תעובר צורתן ונשרפין דהא מחזא חזו דאי בעי מקריב האי מחצ' ואי בעי מקרי' האי וכיון דהוו חזו להקרב' טעונין שרפה כדאמר'.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>מת </b> כ"ג בשחרית אחר שהקריב חצי עשרון ולא מנו אחר תחתיו מביאין היורשים עשרון שלם עבור כפרתו ושלימה היתה קרבה דכתיב והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה תחתיו אחד מבניו יעשה אותה משל יורשים קרבה עד יעמוד אחר יכול יקריבו יורשין לחצאין כמו שהיה אביהן עושה ת"ל אותה כולה ולא חציה. מת כהן גדול קודם שיקריבו בבקר ולא מנו כהן גדול מקריבין עשרון שלם בבקר ועשרון שלם בין הערבים כדמפקי' מדכתיב והכהן המשיח וגו' ודרשינן המשיח שמת אחד מבניו יעשה אותה שלימה כדילפינן ואין כופלים שמנה ולבונתה אלא ג' לוגין וקומץ לבונה לוג ומחצה וחצי קומץ בבקר וכן בין הערבים דסלת דגלי קרא דהוכפלה כדאמר' מדכתיב אותה גלי ושמן ולבונה דלא גלי לא גלי:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>תקנו </b> חכמים פייסות לכל העבודות משום דנפישי כהנים ואתי לאינצויי:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מצות קלה </b> להוסיף שני כבשים עולות בשבת דכתיב וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים ומקריבין תמיד של שחר ואחר כך המוספין כדכתיב על עולת התמיד הרי שלא הקריבו בשבת זו יכול יקטירו בשבת האחר שתים תלמוד לומר בשבתו מגיד שאם עבר יומו בטל קרבנו ומשמרה הנכנסת בשבת חולקת בלחם הפנים עם משמרה היוצאת דכיון דשתיהן עוברות היוצאת תמיד של שחר ומוסף והנכנסת תמידין של בין הערבים כפי מה שחלקו ביניהם וכדכתיב חלק כחלק יאכלו וגו' חולקות בלחם הפנים שהוא בין עבודת שחרית לבין הערבים. ואין אוכלין את הלחם עד שיקטירו שני בזיכי לבונה על האש והן מתירין את הלחם באכילה דכתיב והיתה ללחם לאזכרה והלבונה טעונה מלח כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח ואחר קרבן המוספין מקטירין הבזיכין דכתיב ביום השבת ולשון ביום משמע באור עצום היום ולא בבקרו ושני כהנים מקטירין שני הבזיכין.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>כהן </b> גדול לעולם נוטל מכל משמר חצי החלות שזכה בהן אותה המשמר דכתי' והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו ואינו נוטל פרס שאינו כבודו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קלו </b> לעשות לחם הפנים ולסדרו בכל יום שבת לפני ה' בהיכל דכתיב ביום השבת יערכנו הכהן והוא י"ב חלות כדכתיב בקרא שנים עשר חלות כל חלה שני עשרונים כדכתיב שני עשרונים יהיה החלה האחת ועורכין אותו שני סדרים שש חלות בכל סדר דכתיב שתים מערכות שש המערכת ובין כל ב' חלות שלשה קנים דכתיב מנקיותיו ואלו הקנים שמנקין את הלחם מעפוש שהרוח מנשבת בין החלות על ידי סכוך הקנים בין כל חלה וחלה וסומך כל מערכה בשתי קשות דכתיב וקשותיו והיינו סניפין שמקשין את הלחם ומחזיקין אותו שלא ישבר ונותנין בצד כל מערכה כלי שיש בו קומץ לבונה דכתיב ונתת על המערכת לבונה זכה ועל היינו סמוך כדכתיב ועליו מטה מנשה ומתרגמינן סמיכין עלוהי על כל מערכת לבונה דהיינו שני בזיכין ושולים היה להם כדי שיניחום כדכתיב ונתת וקומץ לבונה היה בכל אחד דכתיב הכא לאזכרה וכתיב גבי קומץ אזכרה מה להלן קומץ אף כאן קומץ.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>שני </b> הסדרים מעכבין זה את זה דכתיב בלחם הפנים חק עולם וכל היכא דכתיב חקה הוי לעכובא וכן הבזיכין מעכבין זה את זה והבזיכין והסדרים מעכבין זה את זה דחק עולם הוי עכובא אכולהו כדאמרן. ואין מחנכין את השלחן אלא בלחם הפנים בשבת כדכתיב ביום השבת יערכנו הכהן משבת לשבת מוציאין את הלחם שהוא על השלחן משבת שעברה ומסדרין לחם אחר דכיון דבשבת מסדרין כדכתיב ביום השבת יערכנו הכהן וכתיב לחם פנים לפני תמיד משמע דכשמסדרין אז מסלקין ולא קודם ומשום הכי צריכין ד' כהנים מהנכנסין לעבודה בשבת לשני סדרים ושני בזיכין וארבעה שיקדימו ליטול שני הסדרים ושני הבזיכין אלו מושכין ואלו מניחין עד שלא יגביהו המושכין מן השלחן אלו מניחין כדכתיב לפני תמיד. נתנו את הלחם על שלחן של זהב שבאולם דאין מורידין בקדש עד שיוקטרו הבזיכין דאין הלחם ניתר אלא בהקטרתם כדכתיב והיתה ללחם לאזכרה כדאמ' לעיל וביום הכפורים שחל להיות בשבת מתחלקות החלות לערב ולא למחר דלחם הפנים נפסל בלינה לאחר זמנו שנסתלק דכל המנחות משנתקדשו בכלי נפסלים בלינה דלחם הפנים הוי מנחה כדכתיב והיתה לאהרן ולבניו קאי אמנחה דכל דבר הבא מן התבואה מנחה הוא ומנחה נאמר בה קדש קדשים כחטאת ואשם הנאכלים ליום ולילה עד חצות והכא נמי כתיב ואכלוהו במקום קדוש כי קדש קדשים הוא מאשי ה' ואכלוהו מוסב על הלחם שהוא לשון זכר.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מעשה </b> לחם הפנים ארבעה ועשרים סאין דכיון דמחטים אתו ומתבואה ישנה נפיק עשרון מובחר מסאה והוו כ"ד עשרון לי"ב חלות כדכתיב שני עשרונים יהיה החלה האחת ומניפין אותו בי"א נפה הלכה למשה מסיני למצוה ולא לעכב ואף על גב דכתי' סלת נקחת נמי בחטים דכתיב ולקחת מכל מקום ובלבד שתהיה סלת בשעת אפיה מה שאין כן בשאר מנחות דכתיב הכא אותה אותה נקחת בחטים ולא שאר מנחות דחסה תורה על ממונן של ישראל לקנותו חטים שיביא לחם בזול בכל יום אבל שאר מנחות שאין באות תדיר לא הותרו לקנות כי אם סלת.
+
+Halakhah 7
+
+<b>לישתן </b> ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים בעזרה כשאר המנחות לא אתברירא טעמא בגמרא אמאי לישתן ועריכתן בחוץ ולשין אותן אחד אחד דכתיב שני עשרונים יהיה החלה האחת מלמד שנלושות אחת אחת ואופין אותם שתים שתים דכתיב ושמת אותם שימה ראשונה שאתה עושה מהם דהיינו בתנור תהא בלשון אותם דמשמע שהיה נותן שתים בב' דפוסין יחד בתנור.
+
+Halakhah 8
+
+<b>וג' </b> דפוסין של זהב וכל חלה מהן מרובעת שיהו לו פנים רבים כדכתיב לחם פנים אורך כל חלה עשרה טפחים ורחבה חמשה ורומה ז' אצבעות וכל השיעורין הלכה למשה מסיני והר' דוראן ז"ל תשובת ק"ל האריך בצורת לחם הפנים ובשתי הלחם ארכן לרוחב השלחן דכיון דהוו שתים מערכות וארכן כארך השלחן לא איפשר לאנחינהו אלא הכי.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין </b> אפיית לחם הפנים דוחה את השבת ולא את יום טוב דכיון דלישתן בחוץ איפשר למעבדינהו מאתמול דלא איפסל בלינה כל שלא נתקדש בכלי שרת וכן סדור הקנים ונטילתן אינו דוחה את השבת.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>סדר </b> הלחם בשבת כמצותו ולא את הבזיכין עד למחר ולשבת הבאה הקטיר הבזיכין נפסל הלחם דכיון שנסדר כדינו בשבת נפסל בלינה דלן בלא בזיכין ואינו קדוש לחייב עליו משום פגול ונותר וטמא וכן סדרן בשבת והקטיר הבזיכין לאחר השבת הבאה הלחם אינו קדוש ולא נפסל דכיון שנסדר שלא כמצותו אין שלחן מקדשו ואפילו הגיע זמנו אבל הקטיר הבזיכין בשבת קדש ונפסל הלחם דכיון שנקטרו בזיכין כמצותן בשבת נפסל הלחם אף על פי שלא נסדר כמצותו כיצד יעשה בלחם ובזיכין שסדרן שלא בזמנן יניחם שם על השלחן עד שיעבור יום השבת והם מסודרין ולשבת הבאה אחר כך יקטיר הבזיכין שאפילו נשאר הלחם עם הבזיכין על השלחן כמה שבתות אין בכך כלום דאין שלחן מקדשו עד השבת ולשבת האחרת כבר הקטיר הבזיכין כמצותן.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>סדרן </b> בשבת כמצותן והקטיר הבזיכין לאחר שבת זו או אחרת נפסל הלחם כיון שנסדרו כהלכתן ולא נקטרו הבזיכין כמצותן והוו כקדשים שנפסלו שחייבין עליהם משום פגול ונותר וטמא.
+
+Halakhah 15
+
+<b>נפרסה טו</b> חלה אחת עד שלא הסירו מעל השלחן פסול דכתיב קדש קדשים היא שאם נפרסה חלה אחת מהן כולן פסולות ואין מקטיר עליו את הבזיכין דהויא לה מנחה שחסרה קודם קמיצה וכתיב בה מן המנחה פרט לשחסרה קודם קמיצה ואם אחר שהסירו נפרס הלחם פסול דהוו שיירים שחסרו בין קמיצה להקטרה דמקטיר קומץ עלייהו ושיירים אסורין באכילה. הגיע זמן הלחם להסירו שהוא לאחר שש שעות הוי כמי שהסירו ואם נפרס הלחם מקטיר הבזיכין עליו אף על פי שלא פרק דכיון דבריר קומץ דידהו דקאי הבזיכין באפי נפשיה הילכך הגיע זמנה כמאן דקמצה דמיא. נטמאה אחד מן הסדרין בין לפני הקטרה בין לאחר הקטרה או אחד מן הבזיכין הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו דאף על גב דהוי קרבן צבור הוי חלוק כשבט אחד שנטמאה בארבעה עשר בניסן דנדחה לפסח שני וטהורין עושים הראשון:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>סדר </b> עבודות התמידות בכל יום כך הוא תרומת הדשן היא תחלת עבודה דיממא ועיקר מצותה בלילה כדילפינן לעיל ואחר כך מסדר מערכה גדולה ואחר כך שניה דכתיב היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר זו מערכה גדולה דמוקדה לשון מדורת עצים משמע ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שניה של קטרת ולימדך שתהא על המזבח החיצון ומשם יכניסו גחלים על הפנימי ומערכה גדולה עדיפא לאקדומי דאי לא משכח עצים למערכה שניה מי לא מעייל ממערכה גדולה נמצאת אף הגדולה ראויה לפנים ואחר כך שני גזרי עצים דכתיב בשני גזרי עצים עליה ובער עליה הכהן עצים דהיינו שני גזרי עצים ועליה קאי אמערכה גדולה דסמיך ליה ומשמע עליה ולא על חברתה דהיינו מערכה שניה מכלל דאיתא לחברתה כבר ותרי עליה כתיבי חד לגופיה וחד לכדאמר ואחר כך דשון מזבח הפנימי דאף על גב דהכא נמי כתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ואין קטרת אלא לאחר דשון אפילו הכי שני גזרי עצים קדמי דהוו על מערכה גדולה דאי לא משכח עצים למערכה שניה מי לא מעייל ממערכה גדולה ואחר כך הטבת חמש נרות דכי עייל להיכל במזבח פגע ברישא קודם שיגיע למנורה ואין מעבירין על המצות דהפוגע במצוה לא יעבור ממנה דכתיב ושמרתם את המצות קרי ביה את המצות כשבא מצוה לידך לא תמתין לה עד שתחמיץ ותישן ואחר כך דם התמיד לסדורא דאביי אליבא דאבא שאול אבל לרבנן דפליגי עליה דם התמיד קודם להטבת חמש נרות דכתיב בהטיבו את הנרות יקטירנה קאמר רחמנא בעידן הטבה תהא מקטיר קטרת ולא תימא בהטיבו את הנרות והדר יקטירנה ואי איפשר להקטיר עד לאחר זריקת דם התמיד דמכפר עדיף דעולה מכפרת על עשה ועל לאו שניתק לעשה כדילפינן בדוכתיה וכיון דקיימא לן דנרות בעו הפסקה דכתיב בבקר בבקר בהטיבו חלקהו לב' בקרים אי אמרת קטרת קודמת להטבת כל הנרות אין לך עוד עבודה להפסיקו שכולן הן סדורות על פי המקראות ואחר כך מעלים איברים למזבח דקטרת קדים לאיברים דיוקדם דבר שנאמר בו בבקר בבקר לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד בלבד דאף על גב דשדינן בקר דכתיב בשני גזרי עצים אתמיד והוו תרי אדם התמיד הוא דשדינן דאין כפרה אלא בדם ולא על האיברים ואחר כך מעלין סלת הנסכי' דהיינו מנחת העולה דמנין שלא יהא נותן דבר על מערכה גדולה קודם לאיברי התמיד דכתיב וערך עליה העולה משמע דאיברי התמיד הם בראשונה דאי לאורויי בעלמא אתא שיקטירו עליה עולות ושלמים ליכתוב וערך עליה אלא העולה אתא למדרש עולה ראשונה ואחר כך מקטיר החביתין ויוקדם מנחה דכתיב עולה ומנחה זבח ונסכים וגו' לימדך שתהא מנחת העולה אחר העולה מיד ולא יפסיקו חביתין בין עולה למנחת התמיד ואחר החביתין נסכים דחביתין אף הן שום מנחה והזקיקה הכתוב עם התמיד דכתיב בה ועשירית האיפה סלת למנחה תמיד אף היא תהא סמיכה לתמיד אחר מנחת נסכים כדכתיב עולה ומנחה וכתיב זבח ומנחה לימדך שלא יפסיק קרבן אחר בין זבח לנסכים ולא תימא אם כן ליקדום למנחה דהא בהאי קרא גופיה כתיב מנחה ברישא דכתיב עולה ומנחה זבח ונסכים וגו' ואחר כך מוספין דקודמין לבזיכין דכתיב בהו ביום השבת יערכנו ולשון ביום משמע באור עצום היום ולא בבקרו ואחר כך תמיד של בין הערבים דכתיב וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים ודרשינן ליה לשם השלמה לומר עליה על העולה של תמיד של שחר האמורה בראש המקרא וערך עליה העולה והקטיר והוסיף והשלים אחריה כל הקרבנות ולא על שבין הערבים לימד על תמיד של בין הערבים שהוא אחרון לכל הקרבנות. וקודם הקטרת היו קורין את שמע ומתפללין שכן נכון הדבר שיתפלל קודם שיקטיר שום הקטרה ויעל קרבנם לריח ניחוח ואחר שהעלו איברים לכבש מברכין ברכת כהנים על מעלות האולם ברכה א' כמו שנתבאר במקומו דכתיב וירד מעשות החטאת והעולה וגו' וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם וגו' ובשעת הניסוך אומרים הלוים השיר דאין אומרים שירה אלא על היין דכתיב ביה משמח אלהים ואנשים ומכין המשוררים במיני ניגון ותוקעין תשע תקיעות על פרקי השיר כדילפינן פרק ז' מהלכות כלי המקדש.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ואין </b> אומרים שירה אלא על עולת הצבור וזבחי שלמיהם האמורים בתורה אבל עולות נדבה שמקריבין מנותר תרומת הלשכה אין אומר' שירה עליהם וכן על הנסכים הבאים בפני עצמן אין אומרים שירה דכתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מקיש עולה לשלמים ושלמים לעולה לענין שידמה עולה האמורה כאן קדש קדשים דאין עולה קדשים קלים אף שלמים האמורים כאן שטעונין שיר בקדשי קדשים משתעי ואין לך שלמים קדשי קדשים אלא כבשי עצרת דשלמי צבור הם וכתיב בהו קדש יהיו לה' לכהן ומה שלמים האמורים כאן לגבי שיר קבוע להם זמן כדאמר' דהם כבשי עצרת אף עולה האמורה כאן שטעונה שיר היא שקבוע לה זמן לאפוקי נדבת צבור דאין קבוע לה זמן ונסכים הבאים בפני עצמו דאאכילה ושתיה דהוי קרבן ונסכים הוא דאמרינן שירה ולא אשתיה לחודה והשיר היה מזמור שהוא מעין מה שנברא בכל יום מימי בראשית ובשבתות שירת האזינו במוספין ובמוספי ר"ח ור"ה מענין דומה לו וכסדר שעושין בכל יום בבקר כך עושים בין הערבים חוץ מהרמת הדשן וסדור מערכות שלא היו כי אם בשחרית:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קלז </b> להקריב קרבן מוסף בר"ח דכתיב ובראשי חדשיכם תקריבו וגומר אחר תמיד של שחר כמוסף שבת דכתיב ביה על עולת התמיד וכמה הוא מוסף ראש חדש פרים שנים ואיל א' ושבעה כבשים הכל עולות כדכתיב תקריבו עולה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים ושעיר עזים אחד חטאת דכתיב ושעיר עזים א' לחטאת לה' וגו' העולות כמעשה העולות דעולה לה' כתיב בהו והחטאת כמעשה החטאת כדכתיב חטאת והיינו כסתם חטאת הנאכלת:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מצות קלח </b> להקריב קרבן מוסף בכל ימי הפסח כמוסף ראש חודש כדכתיב ובחמשה עשר יום לחדש הזה וגו' והקרבתם אשה עולה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד ושבעה כבשים וגו' ושעיר חטאת אחד וגו' וכתיב כאלה תעשו ליום שבעת ימים לחם אשה וגו' הכל עולות ושעיר חטאת אחד כדכתיב בהו עולה וחטאת אחד:<br><b> מצות קלט </b> להקריב ביום שני של פסח שהוא יום י"ו בניסן כבש לעולה עם עומר התנופה יתר על המוסף של כל יום דכתיב כי תבאו אל הארץ וגו' והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העומר וגו' ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו לעולה וגו' וכתיב בתריה ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה והיינו ממחרת יום טוב הראשון של פסח שהוא יום הבאת העומר והיא מנחה של צבור כדכתיב וקצרתם והבאתם וזמנו קבוע דכתיב בתר קרבן יום טוב הראשון של פסח וכתיב ביה נמי ממחרת השבת כדאמר' ולפיכך דוחה את השבת ואת הטומאה כשבת וקרבנות שקבוע להם זמן.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b> מביאין מנחה זו אלא מארץ ישראל דכתיב והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן דהיינו קציר ארץ ישראל כדכתיב ברישיה דקרא כי תבאו אל הארץ וגו' ומצוה להביא מן הקרוב איבעית אימא משום דכתיב כרמל רך ומל שתהא התבואה רכה ונמללת ביד ואי מייתי מרחוק נשיב לה זיקא ומתקשה בדרך והאי כרמל במנחת העומר כתיב ואין זה גורעין ומוסיפין באמצע תיבה דהוי כמו שמלה שלימה ואיבעית אימא משום דאין מעבירין על המצות דהוי דאוריתא כדא' לעיל והילכך נוטל אותה שמוצא ראשון לא הביא מן הקרוב מביא מכל מקום דליכא העברה. מצותו להקצר בלילה דכתיב מיום הביאכם את עומר התנופה תספרו וגו' יכול יקצור ויספור ויביא ביום תלמוד לומר שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות בזמן שאתה מתחיל למנות מבערב יכול יקצור ויביא ויספור מבערב תלמוד לומר מיום הביאכם הא כיצד קצירה וספירה בלילה כדכתיב שבע שבתות והבאה ביום כדכתיב מיום הביאכם ואף על גב דספירה כתיב בה מיום הביאכם אפילו הכי הויא בלילה כקצירה דכתיב שבע שבתות תמימות כדאמ' ומיום הביאכם כתיב ולא משעת הביאכם וכיון דחשכה מבערב יום הביאכם הוא וכיון דזמנו קבוע קוצרין אותו בין בחול בין בשבת בי"ו בניסן וכל הלילה כשר לספירת העומר דכל שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואם קצרוהו ביום כשר דעיקר ילפותא דתמימות לא הויא אלא אספירה דכתיב מיום הביאכם את עומר וגו' תספרו וכתיב שבע שבתות כדאמ'. מצותו לבא מן הקמה כדכתיב וקצרתם דהיינו מן הקמה וכתיב חרמש בקמה לא מצאו יביא מן העמרים דכתיב תקריב מ"מ. מצותו לבא מן הלח לא מצא יביא מן היבש דכתיב כרמל כר ומל וכתיב תקריב כדאמר'.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עומר </b> זה מן השעורים היה בא ודבר זה הלכה ממשה רבינו וילפינן לה נמי מאביב אביב דמצרים דבר אחר מה מצינו יחיד מביא חובתו מחטים ומשעורים צבור נמי מביאין חובתן מחטים ומשעורים ואי לאו מנחת העומר לא משכחת צבור מביאין חובתן משעורים. דבר אחר דאי עומר בא מן החטים אין שני הלחם בכורים וכתיב בהו וביום הבכורים דקרינהו רחמנא בכורים ומפני הטועי' שאומרים ממחרת השבת דהוי שבת בראשית היו עושים שינוי בקצירתו דמפי השמועה למדו שאינה שבת אלא יום טוב וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפין את העומר בששה עשר בניסן בין בחול בין בשבת והרי נאמר בתורה ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה וכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי ואם תאמר שאותו הפסח אירע בשבת כמו שדמו הטפשים הטועים איך תלה הכתוב התר אכילת חדש בדבר שאינו העיקר ולא הסבה אלא נקרה מקרה אלא מאחר שתלה הכתוב הדבר במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש ואין משגיחין על אי זה יום מן ימי השבוע הוא.
+
+Halakhah 12
+
+<b>קצרוהו </b> והביאוהו לעזרה כדכתיב והבאתם את עומר ראשית קצירכם דמשמע דמשעת קצירה יביאוהו לעזרה ושם חובטין וזורין ובוררין אותו ומהבהבין אותו באבוב מנוקב כדי שיהא האש שולט בכולו כדכתיב אביב קלוי באש גרש כרמל וטוחנין אותו כדכתיב גרש כרמל לשון שבירה וטחינה גסה ברחים של גרוסות כמו ויגרס ומוציאין ממנו עשרון מנופה בי"ג נפה הלכה למשה מסיני ואם נשאר נפדה וחייב בחלה דחיוב חלה היינו גלגול דעיסה ביד הדיוט לאחר שנפדה ופטור מן המעשרות דמירוח הוה כיד הקדש ולוקחין העשרון של סלת השעורים ובוללין אותו בלוג שמן בששה עשר בניסן כדכתיב ונתת עליה שמן ואין שמן פחות מלוג לעשרון כדילפינן פרק י"ב מהלכות מעשה הקרבנות ונותנין עליו קומץ לבונה כדכתיב ושמת עליה לבונה ואין לבונה פחות מקומץ כדילפינן נמי התם מדכתיב והרים ממנו בקומצו וגו' ומניפו במזרח כדכתיב לפני ה' דהוי אפילו במזרח דלא כתיב לפני ה' אלא למעוטי בחוץ מוליך ומביא מעלה ומוריד כדכתיב אשר הונף ואשר הורם ומגישו כנגד חודה של קרן מערבית דרומית כשאר המנחות דכתיב והבאת את המנחה וגו' והגישה לרבות מנחת העומר להגשה וכן הוא אומר והבאתם את עומר ראשית קצירכם דנקט לשון הבאה ולר' יהודה אתי במה הצד ממנחת חוטא וסוטה דשוו לקמיצה ולהגשה וקומץ ומקטיר דכתיב והקטיר הכהן את אזכרתה דהיינו קומץ והשאר נאכל לכהנים כשאר מנחות דמדנקמצת שייריה נאכלין ואימתי קומצין אותו אחר שמקריבין מוסף היום וכבש העולה קודם תמיד של בין הערבים בהדי כבשים דמוסף היום מקריבין כבש העולה ואחר כך העומר הכל קודם תמיד של בין הערבים דעליה השלם כל הקרבנות כולם.
+
+Halakhah 13
+
+<b>אסור </b> לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה קודם קצירת העומר דכתיב ראשית קצירכם שיהא תחלה לכל הנקצרים הראוייה להביא מהם העומר ובית השלחין שבעמקים הואיל ואין ראוי להביא ממנו דבעינן קצירכם של כלכם פרט לזה שממהר להתבשל קוצרין אותו מלפני העומר ואמרינן נמי כתוב אחד אומר וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר וגו' דמשמע דיכולין לקצור קודם לעומר וכתוב אחד אומר ראשית קצירכם הא כיצד ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר ממקום שאי אתה מביא כגון בית השלחין דרעו' הן ואין עומר בא מהן דבעינן מבחר נדריכם אתה יכול לקצור.
+
+Halakhah 14
+
+<b>תבואה </b> שהשרישה קודם לעומר העומר מתירה ואם לאו אסור אפילו לקוצרה עד עומר הבא דכתיב וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה משעת זריעה בשדה שיהא נקלט ונשרש בשדה ובשתי הלחם כתיב ואזריעה דעומר קאי.
+
+Halakhah 15
+
+<b>תבואה </b> שלא הביאה שליש מותר לקצור ממנה כדי להאכיל לבהמה דלאו קצירה איקרי וקוצרין מפני הנטיעות אי משום דלא יופסדו נטיעות טעמא הוי משום דאין ראוי לעומר משום דהוי שדה אילן וכל שאי אתה מביא אתה קוצר כדאמרינן ואי משום נטיעות דכלאים הוי טעמא כי הני בית האבל ובית המדרש דכתיב ראשית קצירכם ולקצירכם תהא זו ראשית ולא לקציר של מצוה.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>ואין </b> מביאין מנחות קודם הבאת העומר ואם הביא פסול דכיון דאסיר להדיוט פסיל לגבוה דבעי ממשקה ישראל מן המותר לישראל וקודם לשתי הלחם לא יביא דכתיב בהו מנחה חדשה שתהא חדשה לכל המנחות ואם הביא כשר כיון דהותר מכללו להדיוט. והמקריב מנחה מן החדש תחלה מברך שהחיינו מדרבנן.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>תבואה </b> שזרעה אחר שקרב העומר ועבר עליה הבאת שתי הלחם של שנה זו וקצירת עומר של שנה הבאה הוי ספק אי מתירין שלא כסדרן כיון דחלפו תרוייהו שתי הלחם ועומר אהאי תבואה או דילמא בעינן כסדרן עומר ובתריה שתי הלחם וכן מספקא לן אי חנטת העלין הוי כמו השרשה או לא לפיכך לא יביא ואם הביא הורצה והקוצר קודם קצירת העומר אינו לוקה דלא כתיב ביה לאו והקציר כשר:
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>מצות קמ </b> לספור כל איש שבעה שבועות מיום הקרבת העומר דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות ומצוה למנות הימים עם השבועות דכתיב תספרו חמשים יום מתחלת היום מונין דכתי' תמימות אימתי אתה מונה תמימות בזמן שאת' מונה מבערב הא כיצד קציר' וספירה בליל' והבאה ביום שכח ולא מנה בלילה מונה ביום דאכתי קרינא ביה תמימות כיון דהוי ביומיהו כיון דנקצר ביום כשר לדעת הרב ז"ל ספירה נמי דקצירה וספירה בזמן אחד כדכתי' מהחל חרמש בקמה אינך רשאי להחל חרמש אלא ביום הספירה ואין מונין אלא מעומד דכתיב בקמה בקומה ואם מנה מיושב יצא. מצוה זו על כל איש מישראל כדכתיב וספרתם לכם וגו' כל אחד ואחד בכל מקום ובכל זמן דלא תלה ספירה בהקרבת העומר ונשים פטורות בכל מצות עשה שהזמן גרמא וכיון דאינהו פטירי עבדים נמי דלא מיחייבי אלא במצוה שהאשה חייבת דגמרי לה לה מינה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קמא </b> להביא בחג השבועות שהוא יום החמשים מספירת העומר קרבן מוסף כמו בפסח ור"ח שני פרים ואיל אחד ושבעה כבשים כלם עולות ושעיר חטאת אחד כדכתיב וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' וגו' והקרבתם לריח ניחוח פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים שעיר עזים אחד לכפר עליכם מלבד עולת התמיד וגו':<br><b> מצות קמב </b> להביא שתי הלחם ביום זה עם הקרבנות הבאים על הלחם כדכתיב והקרבתם מנחה חדשה לה' וגו' והקרבתם על הלחם שבעה כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה לה' וגו' ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים ומדאשתני סדרן ש"מ אחריני נינהו ולא האמורין בחומש הפקודים במוספין ושני שעירי חטאות של יום זה נאכלין וכן שני כבשי שלמים דכתיב בחטאת צבור במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד ובזבחי שלמי צבור בעצרת כתיב ועשיתם שעיר עזים וגו' ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים מה שעיר עזים דחטאת נאכלת לזכרי כהונה אף ב' כבשים דזבחי שלמי צבור נאכלין לזכרי כהונה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>שתי </b> הלחם אינם באים אלא מן הארץ ומן החדש דכתי' ממושבותיכ' דהיינו ארץ ישראל תביאו לחם תנופה דהיינו מנחה חדשה לה' לא מצאו חדש יביאו מן העליה דכתיב תביא אפילו מן העליה דאי לדרשה דכל שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה לכתוב קרא תביא מאי תביאו שמע מינה תרתי והא דכתיב ראשית למצוה והא דכתיב מנחה חדשה שתהא חדשה לכל המנחות כלומר שיביאו שתי הלחם קודם שיביאו שום מנחה מן החדש אבל ב' הלחם גופייהו באות אפילו מן הישן.
+
+Halakhah 3
+
+<b>חטים </b> שירדו מן העבים עם המטר כששתו העבים באוקינוס בלעה ספינה מלאה חטים ואיבעיא לן אי ממושבותיכם דקאמר רחמ' לאפוקי ח"ל אבל דעבים שפיר דמי או דילמא ממושבותיכם דוקא ואפילו דעבים נמי לא לפיכך לא יביא ואם הביא כשר. וכיצד היו עושין מביאין משלשה סאין חדשות דכיון דמחטי אתיין אע"ג דהוי חדש אתי שני עשרונות משלשה סאין ומנופה בי"ב נפה והשאר נפדה כדאמר' לעיל ולחם הפנים שבא מן הישן די לו בי"א נפה עשרון מכל סאה אבל עומר שהוא משעורין חדשות אינו מובחר אלא משלש סאין העשרון ובי"ג נפה כדאמ' לעיל הלכה למשה מסיני. וכולן אם רבה במדת הסאין או מעט כשר כיון שהעשרון הוא כהלכתו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ולשין </b> אותן אחת אחת וכן אפייתן אחת אחת דכתיב בלחם הפנים שני עשרונים יהיה החלה האחת מלמד שנילושת אחת אחת מנין שאף שני הלחם כן תלמוד לומר יהיה ואפיית לחם הפנים שתים שתים דכתיב ושמת אותם ומדלא כתיב ושמתם אלא אותם אתא לאפוקי שתי הלחם שלא יאפו אותם שתים אלא אחת אחת. ולישתן ועריכתן בחוץ לא איתברירא טעמא ואפייתן בפנים ככל המנחות דמנחה איקרי. ואין אפייתן דוחה שבת ולא יום טוב דכתיב הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לגבוה וכהנים משלחן גבוה קא זכו והן חמץ כדכתיב חמץ תאפינה. ומביא שאור ממקום אחר ונותנו לתוך המדה וממלאה דכיון דכתיב חמץ תאפינה בעינן מחומץ יפה דאלו בודה שאור מתוכה אינה מתחמצת יפה מאליה והן ברבוע ארכן שבעה טפחים ורחבן ארבעה וגובהן ארבע אצבעות ואיפשר דהני שיעורין הוו הלכה למשה מסיני דלא רמיזי בקראי.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>שני </b> כבשים טעונים תנופה חיים דכתיב והניף הכהן אותם תנופה מלמד שטעונין תנופה חיים ואם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא דאותם דכתיב בהוא היינו למעוטי זבחי שלמי יחיד שאין טעונין תנופה חיים ולוקח חזה ושוק מהם ומניפן עם הלחם דגמרי' מזבחי שלמי יחיד בדון מינה ומינה מה זבחי שלמי יחיד טעונים תנופה שחוטין בחזה ושוק כדכתיב חזה התנופה אף זבחי שלמי צבור טעונין תנופה שחוטין ומינה מה שלמי יחיד בחזה ושוק אף שלמי צבור בחזה ושוק ואפי' תימא דאמרינן דון מינה ואוקי באתרה הא כתיב שלמיהם בשלמי יחיד מזבחי שלמיהם דמשמע לשון רבים והוה ליה למיכתב לשון יחיד דביחיד משתעי קרא ומדכתב לשון רבים לימד על חזה ושוק של שלמי צבור שיונפו ומניחן זה בצד זה בשעת התנופה דהא דכתיב על שני כבשים היינו בצדן כדכתיב וסכות את הארן על הפרכת שהיה אצל הארון הכא נמי על שני כבשים על בסמוך. תנופה במזרח ומוליך ומביא מעלה ומוריד כדילפי' לעיל ואם הניפן אחד אחד יצא כדכתיב שוק התרומה וחזה התנופה ואח"כ מקטיר. אימוריהם כשלמי יחיד ושאר הבשר נאכל לכהנים כדכתיב קדש יהיו לה' לכהן ואע"ג דכתיב קדש ולא כתיב קדשים כיון דכתיב לה' כמאן דכתיב קדש קדשים דמי. וכן שתי החלות נוטל כהן גדול אחת מהן והשניה מתחלקת לכהנים דכתיב לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו ונאכלות ליום ולילה עד חצות כבשים קדשי קדשים כיון דכבשי עצרת הוו קדשי קדשים כדאמר'.
+
+Halakhah 12
+
+<b>שחט </b> ב' כבשים על ארבע חלות ואמר יקדשו שנים מתוך ארבע מניפן והשאר פודין אותן בפנים ואפילו בחוץ וממילא הוא דהוו חולין בעזרה והוא לא הכניסן משנעשו חולין דאי פודן בחוץ איפסלו ביוצא ומתוך שאין אתה מכירן הרי כולן פסולות ואם לא התנה לא קדש הלחם דכתיב באיל נזיר ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות אלמא זביחת איל מיקדשא לסל ומיניה גמרינן לכבשי עצרת דזביחתן מקדש שתי הלחם וכי היכי דבאיל נזיר כתיב על סל המצות שהוא ידוע וניכר הכי נמי בשתי הלחם דעצרת בעינן מיהא שיתנה שתים מתוך ארבע.
+
+Halakhah 13
+
+<b>שחט </b> ארבע כבשים על ב' חלות זורק דם שנים מהם שלא לשמן דלא מקדשי לחם והדר מניף הנשארים עם הלחם שאם אי אתה אומר כן אלא שיזרקו דמן לשמן תחלה והדר שלא לשמן הנשארים קפסדת את האחרונים דאין לך דבר שנראה לשמן ונדחה מלשמן כגון הני דמשזרק ראשונים לשמן תו לא חזו אחרונים לשמן וכיון דנדחה מלשמן אין כשרין שלא לשמן כשאר כל הזבחים.
+
+Halakhah 14
+
+<b>שתי </b> החלות מעכבות זו את זו דהוייה כתיב בהו דכתיב סלת תהיינה ושני כבשים מעכבים זה את זה דכתיב בהו נמי הוייה קדש יהיו וגו' חסר אחד מהם יקח זוג לשני שחט אחד לשמו יקח לו זוג. שתי הלחם מעכבים את הכבשים והם אינם מעכבין את הלחם דגמר יהיו דכתיב קדש יהיו מתהיינה דלא ידעינן אהיי קאי הויה אי אלחם או אכבשים הילכך גמר מסולת תהיינה מה להלן הוייה דלחם אף כאן הוייה דלחם משמע דהוי לעכובא ולא כבשים דלא מעכבי לחם כדא' ואם הונפו עם הכבשים מעכבין זה את זה דכתיב והניף הכהן אותם וגו' קדש יהיו לה' לכהן דבר שסופו להיות קדש הילכך אבד הלחם יאבדו כבשים אבדו כבשים יאבד הלחם דכיון דהוזקקו זה לזה בתנופה ואבד אחד מהם יביא כבשים ולחם אחר.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>שתי </b> הלחם הבאות בפני עצמן כדאמרן דלא מעכבי להו כבשים כיצד עושין יונפו וראויין לאכילה מדאורייתא דכתיב ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים בכורים לה' הקישו הכתוב לבכורים מה בכורים בפני עצמן אף שתי הלחם יכולים לבא בפני עצמן ומה ביכורים לאכילה אף שתי הלחם לאכילה אפילו באות בפני עצמן מדאוריתא כדאמר' אלא דרבנן החמירו משום גזרה דאשתקד וכו'. הפר ושני אלים ושבעת כבשים ושעיר הבאים ביום זה בגלל הלחם אינן מעכבין את הלחם ולא הלחם מעכבן דכתיב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים וגו' והקרבתם על הלחם חובה דמשמע דאינן קרבין בלא לחם ולא לחם בלא כבשים והדר כתיב שבעת כבשים תמימים בני שנה וגו' דמשמע אף על פי שאין לחם אם כן מה תלמוד לומר על הלחם מלמד שנתחייבו בכבשים קודם שנתחייבו בלחם כל זמן שהיו במדבר שלא היה להם אלא מן.
+
+Halakhah 17
+
+<b>שתי </b> פרים של מוסף היום הבא בגלל הלחם אינם מעכבין זה את זה דכתיב ביחזקאל וביום החדש תקח פר בן בקר תמים וששה כבשים פר מה תלמוד לומר והרי נאמר בתורה פרים שנים לפי שנאמר פרים כדאמר' מנין שאם לא מצא שנים מביא אחד תלמוד לומר פר משמע דלא מעכבי בראש חודש והוא הדין כל היכא דאית פרים כי הכא בעצרת דלא מעכבי כדאמר'.
+
+Halakhah 18
+
+<b>איל </b> של מוסף ושני אילים הבאים בגלל לחם אינם מעכבים זה את זה דהא אילים כתיבי בתורת כהנים ואיל בחומש הפקודים ושני האילים מעכבין זה את זה דכתיב בהו ואילים שנים יהיו לעכובא ושבעה כבשים של מוסף. ושבעה שבאים בגלל לחם אינן מעכבין זה את זה כדאמר' דהני כתיבי בתורת כהנים והני בחומש הפקודים ונראה דכבשים דהכא ודהכא נמי לא מעכבי אהדדי דהא כתיב בהאי קרא דיחזקאל וששה כבשים בני שנה ובתורה כתיב בראש חודש שבעה מנין שאם לא מצא שבעה שיביא ששה ת"ל ששה ומנין שאם לא מצא שיביא אפילו אחד תלמוד לומר ולכבשים מאשר תשיג ידו ומאחר דכתיב הכי דאפילו אחד ששה כבשים למה לי דכמה דאיפשר לאהדורי מהדרינן משמע דכל כבשים לא מעכבי זה את זה ואם נשחטו כולן מעכבין זה את זה ככבשים וחלות דכבשים מקדשי לחם בשחיטה ומעכבי אהדדי כדילפינן מאיל נזיר דכתיב ביה יעשה זבח במה יעשה בזביחה.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>התמידין </b> אינן מעכבין את המוספין ולא המוספין את התמידין כדילפינן לכולהו כבשים דלא מעכבי אהדדי ולא מוספין מעכבין אהדדי כדאמרן ולא תמידין אהדדי כדילפינן מקרא דיחזקאל דכתיב בראש חודש ששה כבשים בני שנה ובתורה כתי' שבעה ואינם צריכין להקריב השאר למחר דכיון דעבר יומו בטל קרבנו כדכתיב שנים ליום לכל יום והא עבר וכתיב זאת עולת חדש בחדשו שאם עבר יומו בטל קרבנו ושוב אין לו תשלומין וגבי שבת כתיב נמי בשבתו. לא מצאו אלא שני כבשים אם יקריבו אותן למוסף היום אין להם תמידין למחר הוי ספק אי תמידין עדיפי שכן תדיר או דילמא מוספין עדיפי שכן מקודשים קודם תמידין דמוספין יקרבו היום ותמידין לא יקרבו היום עד למחר:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קמג </b> להביא באחד בתשרי קרבן מוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים הכל עולות ושעיר חטאת הנאכלת כדכתיב בפרשת פנחס ובחדש השביעי וגו' ועשיתם עולה וגו' פר בן בקר אחד איל אחד וז' כבשים וגו' ושעיר עזים אחד חטאת וגו' ושעיר חטאת נאכל דכתיב לכל מנחתם ולכל חטאתם וגו' בקדש הקדשים תאכלנו וגו' וזה מוסף היום יתר על מוסף ר"ח הקרב בכל ר"ח כדכתיב מלבד עולת החדש ומנחתה ועולת התמיד ומנחתה וגו' לפיכך אם חל בשבת יש ג' מוספין שבת ור"ח ור"ה דכיון דתמיד של כל יום קרב בשבת מלבד המוסף כדכתיב על עולת התמיד מוסף דשבת נמי קרב בר"ח שהוא שבתו בר"ה וכיון דילפינן נמי סדרא דמוספין בשבת ר"ח ור"ה ממילא משמע דאיתנהו כולהו בחדא ומוסף שבת תחלה ואחריו מוסף החדש ואחריו מוסף ר"ה שכל התדיר מחברו קודם את חברו דכתיב בקרבן פסח מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה ומלבד עולת הבקר העשויה כבר משמע אלמא תמידין קדמי למוספין וכתיב כאלה תעשו ליום שבעת ימים משמע כסדר שאמרתי לך כאלה שלמעלה שהתדיר קודם כך סדר המוספין שאם יש שני מוספין כגון שבת שבתוך הרגל יהא התדיר קודם לחברו ומשום דבאלה איצטריך לגופיה להטעין מוסף לכל יום משבעת הימים ביום ראשון להכי כתיב תעשו את אלה לומר שיהא כל העשיות שוות מה עשיית תמידין ומוספין תמידין קודמין אף מוספין תדיר מחברו קודם א"נ מדכתיב מלבד עולת הבקר ותשתוק אשר לעולת התמיד למה לי פשיטא דעולת הבקר עולת התמיד היא אלא תלה לך טעם הקדמתה בתדירות כדי שתלמוד לשאר תדירין שיקדימו דמשום היא גופא למה לי לפרושי טעמא וכל המקודש מחברו קודם לחברו דכתיב בחינוך הלוים ופר שני בן בקר תקח לחטאת מה ת"ל שני אם בא ללמד שהם שנים הא כתיב ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה וגו' ומה ת"ל ופר שני בן בקר שיכול שיהא חטאת קודמת לכל מעשה עולה כדכתיב את האחד חטאת ברישא תלמוד לומר פר שני בן בקר לחטאת הא כיצד דם חטאת קודמת לדם עולה מפני שמכפר והיינו קדושתו טפי מעולה ולהכי כתיב את האחד חטאת ברישא ואיברי עולה קודמין לאיברי חטאת מפני שהם כליל לאישים והיינו קדושתן טפי מחטאת ולהכי כתיב פר שני בן בקר תקח לחטאת דמשמע דעולה קדים והיינו לאיברים כדא'. היה לפניו תדיר ומקודש יקדים אי זה מהם שירצה דלא ילפינן דתדיר קודם אלא גבי שאינו מקודש הימנו ולא ילפינן מקודש דקדים אלא גבי שאינו תדיר הימנו הילכך שקולין הם. עבר או שכח ושחט שאינו תדיר או הפחות בקדושה תחלה מקריבו ואח"כ שוחט התדיר או המקודש דאם שחיט וזריק התדיר יקרוש דם שאינו תדיר הנשחט ראשונה ואם נשחטו כאחד ימרס בדם שאינו תדיר עד שיזרק דם התדיר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>דם </b> החטאת קודם לדם עולה דמרצה כדא' ואיברי עולה קודמין לאמורי חטאת דעולה כליל לאישים כדא' דם חטאת ואיברי עולה אי זה שירצה יקדים דשקולין הם זה מרצה וזה כליל לאישים וכן דם עולה ואימורי חטאת הם שקולין דדם עולה קאתי מהזבח שהוא כליל ואימורי חטאת קאתו מכח מכפר. וכן דם עולה ודם אשם אי זה שירצה יקדים דזה מכח כליל וזה מכח מכפר דדוקא דם חטאת הוא דילפינן קודם לדם עולה ולא דם אשם אע"ג דמכפר.
+
+Halakhah 6
+
+<b>חטאת </b> קודם לעולה כדילפינן ואפילו חטאת העוף קודמת לעולת בהמה דכתיב והקריב את אשר לחטאת ראשונה ולא הוה צריך דהא כתיב ואת השני יעשה עולה אלא זה בנה אב לכל החטאות שיקדמו לעולות ואפילו עולת בהמה וכן בשעת הפרשה מפריש החטאת תחלה ואח"כ העולה משום דעיקר חטאת הוא כדאמר' אלא דביולדת דעולת עוף תחת עולת בהמה באה דבהמה עיקר היתה. עולה דעוף קודמת לחטאת עוף להפרשה כדכתיב אחד לעולה ואחד לחטאת אבל להקרבה חטאת קודם כדילפינן לכל חטאות שקודמות לעולות.
+
+Halakhah 7
+
+<b>בקרבנות </b> החג אינו כן אלא קרבין על סדר הכתוב פרים אלים כבשים עולות והדר שעיר חטאת דכמשפט כתיב בהו דמשמע כסדר האמור בענין ושעיר כתיב אחרון כדאמר' וכן בשגגת צבור בע"ז שהם מביאים פר עולה ושעיר חטאת פר קודם דכתיב ביה כמשפט משמע כמשפט סדר המקרא כך סדר עבודותיו ופר כתיב ברישא ופר כהן משוח קודם לפר העלם דבר של צבור דהואיל ומשיח מכפר ועדה מתכפרת דין הוא שיקדים מכפר למתכפר וכן אומר וכפר בעדו ובעד ביתו והדר ובעד כל קהל ישראל וכן לשריפתו דכתיב בפר העדה ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון מה ת"ל הראשון שיהא קודם לפר העדה לכל מעשיו ופר העלם קודם לפר ע"ז דהאי חטאת והאי עולה וחטאת קודם כדילפינן לעיל ופר ע"ז קודם לשעיר שלה אע"פ שהפר עולה והשעיר חטאת שכך הוא סדר הכתוב בתורה וכתיב ביה כמשפט וכתיב נמי בשעיר לחטת חסר א' למימרא דעולה קדמה. שעיר ע"ז קודם לשעיר נשיא שהנשיא יחיד וצבור קודמין ושעיר נשיא קודם לשעירת יחיד דהאי מלך והאי הדיוט ושעירת יחיד קודמת לכבשה כגון שהיו שנים זה הביא כשבה וזה הביא שעירה אע"פ ששניהם חטאת דשעירה ראויה לבא בשגגת ע"ז כדכתיב עז בת שנתה לחטאת קבעי לה שעירה וכבשה אינה באה על שגגת ע"ז כדא' אלא על שאר כריתות דאע"ג דכתיב בהו שעירת עזים תמימה הדר כתיב ואם כבש וגו' נקבה תמימה יביאנה. אפילו חטאת העוף של יולדת קודמת לכשבה נראה משום דחטאת העוף של יולדת באה במקום בהמה וכשבה אינה באה במקום שעירה חטאת קודם לאשם שדם חטאת ניתן על ד' קרנות ועל היסוד ואשם ב' מתנות שהם ד' וכל החטאות קודמין לכל האשמות חוץ מאשם מצורע מפני שהוא בא להכשיר את המצורע לקדשים ולביאת מקדש הילכך חשיבות הוא לגביה דטהרה תלויה בו. אשם קודם לתודה ולאיל נזיר מפני שהוא קדשי קדשים והני קדשים קלים. תודה ואיל נזיר קודמים לשלמים שהן נאכלין ליום ולילה וטעונין לחם מה שאין כן בשלמים והתודה קודמת לאיל נזיר מפני שיש בה ד' מיני מנחה שלמים קודמין לבכור שהן טעונין שתים שהם ד' וסמיכה ותנופה ונסכים. הבכור קודם למעשר בהמה דקדושתו מרחם ואינו נאכל אלא לכהנים המעשר קודם לעופות מפני שהוא מין זבח בסכין ועוף במליקה וזבחים חשיבי שמצותן מרובה שכל מיני הקרבנות באים מהם ויש בו קדשי קדשים דמו ואימוריו דדוקא לעולת בהמה הוא דקדים חטאת העוף אבל לא לשאר קרבן בהמה דאפילו מעשר קדים לה כדאמר'. והעופות קודמין למנחות שהן מיני דמים חטאת העוף ומעשר ועולת בהמה הואיל ועולה קודמת למעשר וחטאת העוף קודמת לעולת בהמה מקדים חטאת העוף תחלה ואחר כך העולה ואחר כך המעשר מיני בהמה ממין קרבן אחד. פרים קודמין לאילים שכן נתרבו בנסכין ואילים לשעירים שנתרבו נמי בנסכין וכבשים נמי קודמים לשעירים שנתרבו באימורים דהיינו אליה דכבש דסלקא לגבוה. העומר קודם לכבש הבא עמו ושתי הלחם קודמין לשני כבשים דהבא בגלל יום דהיינו עומר ושתי הלחם קודמין לבא בגלל עומר ולחם מנחת האיש קודם למנחת האשה דהוא מקודש ממנה במצות. מנחת חטים קודמת למנחת שעורים דאיתא בכל מנחות מה שאין כן בשעורין דליתנהו אלא בעומר ומנחת סוטה. מנחת חוטא קודמת למנחת נדבה מפני שהיא באה על חטא ומכפרת מנחת נדבה ומנחת סוטה אי זה מהם שירצה יקדים דאף על גב דנדבה טעונה שמן ולבונה מנחת סוטה באה לברר עון ולהכי הוו שקולין. מנחות קודמים ליין דמנחה באה במקום קרבן כדלי דלות ויין קודם לשמן דיין הוי בפני עצמו לספלים ושמן הוי בלול במנחה. והשמן קודם ללבונה שנבלל עמה מה שאין כן בלבונה שהיא על מקצת המנחה ולבונה קודמת למלח כסדר הכתוב בתורה. ומלח קודם לעצים דמלח כתיב בתורה דאיקרו קרבן ועצים לא איקרו קרבן אלא בכתובים דכתיב ולקרבן העצים אימתי בזמן שבאו כולם כאחד אבל הבא ראשון קרב ראשון והאחרון אחרון דאין מעבירין על המצות וכדילפינן בהלכות דלעיל וכל הקודם בהקרבה קודם באכילה אכולהו דבני אכילה קאי כגון חטאת לאשם אשם לתודה תודה לשלמים שלמים לבכור בכור למעשר. שלמים של אמש קודמים לשבאו היום דזלזול להשהותן כל כך הואיל ובאו ראשונה שלמים של אמש וחטאת ואשם של יום חטאת ואשם קודמין דקדשי קדשים נינהו כדא' לעיל:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קמד </b> להקריב מוסף ביום הצום כמוסף ר"ה פר ואיל. ואיל זה נקרא איל העם מפני שיש אילו של כ"ג וז' כבשים כולן עולות כדכתיב בפ' פנחס והקרבתם עולה לה' וגו' ושעיר חטאת והוא נאכל לערב כסתם חטאות הנאכלות ועוד מקריבין הצבור שעיר חטאת והוא נשרף שבן זוגו שעיר המשתלח כדכתיב ואת שעיר החטאת וגו' ושרפו באש וגו':
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מצות קמה </b> להקריב מוסף ביום הראשון של חג והוא שלשה עשר פרים ושני אלים וי"ד כבשים כולן עולות כדכתיב בפנחס ובחמשה עשר יום לחדש הזה וגו' והקרבתם עולה לה' פרים בני בקר י"ג אילים שני כבשים בני שנה י"ד תמימים ושעיר חטאת נאכל כסתם חטאות דכתיב בהאי קרא ושעיר חטאת אחד וכן בכל יום משבעת ימי החג מקריבין שני אילים וי"ד כבשים ושעיר חטאת אבל פרים פוחתין אחד בכל יום עד יום השביעי פרים שבעה כדכתיב בהדיא קראי בכל יום:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>מצות קמו </b> להקריב מוסף בשמיני עצרת פר ואיל ושבעה כבשים כולן עולות כדכתיב ביום השמיני עצרת וגו' והקרבתם עולה אשה וגו' פר אחד איל אחד כבשים בני שנה ז' תמימים ושעיר חטאת אחד וזה מוסף בפני עצמו דאינו כמוספי ימי החג ולכך נמנה מצוה בפני עצמה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> שבעת ימי החג מנסכין את המים ע"ג המזבח ודבר זה הל"מ הוא ורמיזה במ"ם יו"ד מ"ם דיתירי בימי החג בשני בששי בשביעי ועם ניסוך היין של תמיד של שחר היה מנסך המים לבדן דתרוייהו ניסוך הן ואם ערה זה לתוך זה ונסך שניהם מכלי אחד יצא דשם ניסוך חד הוא וכיון דיין מזוג פסול דבעיא מידי דמשכר מים חשיבי בגווייהו ויצא מידי ניסוך מים ונראה דאף ידי ניסוך יין יצא אע"ג דיין מזוג פסול דהא דפסול היינו רביעית ההין מזוג דליכא רביעית יין כדכתיב ונסכו יין רביעית ההין אתה מנסך ולא את המזוג אבל הכא דאיכא רביעית יין יצא ידי ניסוך יין ומים כדא' ואם הקדים ניסוך מים לזבח ואפילו נסכן בלילה יצא דדוקא נסכים הבאים עם הזבח הוא דאתרבו מדכתיב ולנסכיכם ולשלמיכם אבל נסכים הבאים בפני עצמן דלא קדשי בשחיטת זבח נקרבין בלילה. ובקרן דרומית מערבית היה מנסך למעלה מחצי המזבח כניסוך היין. ומים מגולין פסולין דכתיב הקריבהו נא לפחתך וגו'.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ושירה </b> בכל יום ילפינן לה לעיל פ"ו.
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b> המשמרות שוות ברגלים דכי כתיב חלק כחלק יאכלו היינו בשאר ימות השנה אבל ברגלים כתיב וכי יבא הלוי [באחד] שעריך מכל ישראל בשעה שכל ישראל באין בשער אחד דהיינו ברגלים ולכך התקינו חכמים ז"ל סדר הקרבת המשמרות כדי שיהא יד כולן שוה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>ביו"ט </b> הראשון של חג שחל להיות בשבת היה שם מנחת של מוספין ושל תמידין ס"א עשרון ולכך לא היו מערבין אותן דכתיב וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה אמרה תורה הבא מנחה שיכולה ליבלל ושיערו חכמים דעד ס' עשרון יכולין וראויין ליבלל בבת אחת טפי לא ואע"ג דאין בילה מעכבת ראוי לבילה מיהא בעיא.
+
+Halakhah 15
+
+<b>ולעולם </b> אין מערבין נסכים של פרים ואילים וכבשים אלא כל מין בפני עצמו דילפינן מחלבים דאין מערבין זה בזה דכתיב והקטירו ללמד שלא יערב אלא כל אחד בפני עצמו בין בקרבנות צבור בין בקרבנות יחיד ואם נתערבו החלבים מקטירן כאחד דלאו לעיכובא איירי קרא. מנחות שנתערבו אחר בלילתן בשמן מותר לערב יין שלהם לכתחלה ואפילו לא נבללו מותר לערב יין מדאוריתא דליכא משום והקטירו אלא בחלבים ושמן וסלת כדאמרן:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7fa9ed7e3b5728012977e3c6e941f9b15c558872
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,647 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Daily_Offerings_and_Additional_Offerings
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קכט </b> להקריב שני תמידין והם שני כבשים בכל יום אחד בבקר ואחד בין הערבים דכתיב שנים ליום עולה תמיד את הכבש אחד וגו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואימתי </b> זמן שחיטתן של בקר שוחטין אותו קודם שתעלה החמה משיאירו פני מזרח דשחיטה פסולה בלילה דכתיב ביום זבחכם וזריזין מקדימין למצות מצפרא כדכתיב וישכם אברהם בבקר ונמשך זמנו עד ארבע שעות ותמיד של בין הערבים מדאוריתא כל שש שעות אחרונות כשר דכתיב בין הערבים מעידנא דמתחיל שמשא למערב ומאחרין אותו מפני הקרבנות של יחידים או של צבור שאסור להקריבן קודם תמיד של שחר דכתיב וערך עליה העולה בתר ובער עליה הכהן דהוא סדור מערכה והאי העולה אתמיד של שחר קאי מדלא כתיב עולה אלא העולה ה"ק וערך עליה העולה החשובה האמורה תחלה לכל העולות והיינו עולת תמיד דכתיב ברישא בפ' הקרבנות דצו את אהרן. ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים דכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים וקאי אתמיד דסיפיה דקרא הוא וה"ק והקטיר על העולה הזאת כלומר אחריה חלבי השלמים ודרשינן עליה שלמים ולא על חברתה של בין הערבים שלמים ומשום דהוי אמרינן שלמים הוא דלא נקריב הא עולות נקריב אוקמי' קרא דשלמים לשון השלמה ודרשינן הכי עליה השלם כל הקרבנות כלם דהיינו על תמיד של (שחר) [בין הערבים] ופסח לבדו הוא שקרב אחר תמיד של בין הערבים דדין הוא שיאוחר הפסח שנאמר בו בערב ובין הערבים תזבח את הפסח בערב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים לתמיד שלא נאמר בו אלא את הכבש השני תעשה בין הערבים. וכן מחוסרי כפורים מקריבין כפרתן אחר תמיד של בין הערבים ביום י"ד כדי שיהיו טהורין לאכול פסחיהן לערב דאתי עשה דפסח דחמיר דאית ביה כרת ודחי עשה דהשלמה דלית ביה כרת דכיון דילפינן בעלמא דעשה דוחה את לא תעשה כ"ש דידחה עשה חמור את עשה הקל בכל ענין ואפילו היכא דלא מיקיים עשה חמור בעידנא דקא עבר אעשה הקל כי הכא דבעידנא דמעקר עשה דהשלמה לא מקיים עשה דאכילת פסח דאינה אלא בלילה וכדי שיהא להם פנאי לשחוט פסחיהם.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>שוחטין </b> התמיד בערב פסח שחל להיות בע"ש בתחלת זמנו שהוא בחצי שבע דנטו כבר צללי ערב וניכר שהוא בין הערבים דאף על גב דמדאוריתא כל שש שעות אחרונות כשר לא מיכווני לצמצם בחצי יום.
+
+Halakhah 6
+
+<b>ומקטירין </b> כל דבר הראוי להקטרה כל היום דעשה דהשלמה היינו כשנזרק דמן קודם תמיד של בין הערבים וכיון שנראה להקרבה קודם לכן על תמיד של שחר הוא מושלם ומקטירין איברי עולות ואימורי קרבנות כל הלילה דכתיב על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר וכתיב ולא ילין חלב חגי עד בקר עד בקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין ומעלן ומקטירן כל הלילה ואינו נפסל אלא אם כן מצאן עולת השחר כשהן למטה והיינו כשנזרק דמן קודם תמיד ולא הספיקו להקריבן דכיון שנראו להקרבה על תמיד של שחר הוא מושלם כדאמר אבל אי לאו הכי הא אמרן דאין דבר קרב אחר תמיד של בין הערבים משום עשה דהשלמה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>איברים </b> של תמיד דוחין את הטומאה ואין דוחין את השבת אלא בתחלתו של שבת נשחט וקרב בשבת וסופו אינו דוחה דתמיד של ערב שבת אין איבריו נקטרין משתחשך דכתיב במועדו ואפילו בטומאה במועדו ואפילו בשבת וסופו דטומאה כתחלתו מה תחלתו דזריקת דמו בר מדחי טומאה הוא אם אין כהן טהור אף סופו דהקטרת איברים דוחה טומאה אבל שבת דתחלתו לא דחי דתמיד של בין הערבים לאו בר מדחי שבת הוא בתחלתו דהא נשחט בין הערבים ודם נפסל בשקיעת החמה סופו נמי לא דחי ואם כן במועדו דדרשינן ואפילו בטומאה לא איצטריך אלא לסופו דתמיד של שבת כיון דתחלתו דוחה שבת אבל סופו דערב שבת לא כדאמר. חלבי שבת קרבין בלילי יו"ט שחל להיות במוצאי שבת אבל אין קרבין בליל יום הכפורים דכתיב עולת שבת בשבתו לימד על חלבי שבת כגון איברי תמיד של בין הערבים שקרבין ביו"ט והוא מוצאי שבת דעולת שבת בשבתו משמע למדרשיה בלא ו"ו ומשמע דעולת שבת קרבה בשבת אחרת והיינו במוצאי שבת דהיינו י"ט יכול אף ביום הכפורים שחל להיות במוצאי שבת ת"ל בשבתו ו"ו מיעוטא הוא בשבתו ולא בשבת אחרת דהיינו י"ה וכ"ש עולת חול דאינה קרבה ואפילו ביו"ט דכיון דאמרינן עולת שבת בשבתו דהיינו של שבת ביו"ט מכלל דשל חול ביו"ט אינה קרבה. אבל י"ד שחל להיות בשבת מקטירין חלבי הפסחים בליל יו"ט מפני שהם כחלבי שבת דכתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח לבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין ויקטירנו בליל יו"ט ואע"פ שנותר מקרבן של חול דהוא י"ד שנזרק בו דם הפסח חול הוא והא אמרינן ולא עולת חול ביו"ט אלא קרא בי"ד שחל להיות בשבת עסקי' ושבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי' אנפשיה דמדקשו קראי אהדדי ע"כ קראי גופייהו מוקמי אנפשייהו הכי.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b> פוחתין מששה טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים שבמקדש ויהיו מוכנים קודם הקרבה בד' ימים דכתיב בתמיד תשמרו להקריב לי במועדו וכתיב התם והי' לכם למשמרת עד יום י"ד לחדש מה להלן טעון בקור ד' ימים קודם שחיטה אף כאן טעון בקור ד' ימים קודם שחיטה הילכך לא היו פוחתין מו' טלאים והיו נוטלין שנים ליום ונותנים ב' אחרים קודם הלילה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>כמעשה </b> תמיד של שחר כן מעשה תמיד של בין הערבים כדכתי' את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים דמשמע דתרוייהו שוו והכל כמעשה העולה כדכתיב עולת תמיד. ועקידתו ראשו לדרום ופניו למערב דכל כמה שיכולין לקרבו צד הראש אצל המזבח מקרבין אותו דכתיב ושחט אותו על ירך המזבח צפונה ופניו למערב דכתיב ושחט אותו לפני ה' והיינו בקרן מערבית צפונית ושל בין הערבים בקרן מזרחית צפונית דפניו למערב בעיא משום ושחט אותו לפני ה' כדאמרינן דשל שחר נמי פניו למערב היה ואף על גב דבעינן נגד השמש היינו במקום שרואה השמש דהיינו בקרן מערבית כדאמר אבל פניו לעולם למערב כדכתיב לפני ה' אלא שהשוחט שפניו למערב היה באלכסון כדי שלא יעכב אור השמש לבא ונגד השמש ילפינן ליה מדכתיב שנים ליום ודרשינן נגד היום דאי לחובת היום הא כתיב את הכבש אחד תעשה בבקר וגו' הא מה אני מקיים שנים ליום לנגד היום.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>טעו </b> או שגגו או אפילו הזידו ולא הקריבו תמיד של שחר יקריבו תמיד של בין הערבים ואם היה מזבח חדש שעדין לא נתחנך לא יקריבו עליו תחלה של בין הערבים שאין מחנכין מזבח העולה אלא בתמיד של שחר דכתיב את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים דרשינן ליה הכי אם את הכבש האחד תעשה בבקר הוכשר שני לקרב בין הערבים ואי לא לא והאי קרא בחנוך כתיב דכתיב לעיל מיניה בפרשת ואתה תצוה וזה אשר תעשה על המזבח אבל נתחנך מזבח אפילו ראשון בין הערבים דכתיב בפרשת פנחס ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר ובההוא קרא לא כתיב את הכבש האחד תעשה בבקר:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קל </b> להיות אש יוקדה על המזבח בכל יום דכתיב אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה אף על פי שהאש ירדה מן השמים דכתיב ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה וגו' מצוה להביא מן ההדיוט כדכתיב ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח.
+
+Halakhah 2
+
+<b>בבקר </b> עורכין עצים ועורכין בראש המזבח מערכה גדולה של אש דכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העולה והאי ובער עליה אמערכה גדולה קאי דסמיך ליה וכן מצוה לעלות בשני גזירים של עץ עם תמיד של שחר יתר על עצי המערכה דכתיב עצים שני עצים בתר ובער עליה שהיא מערכה ראשונה וכן מוסיפין שני גזירין עם תמיד של בין הערבים דכתיב וערכו עצים על האש ועצים תרי משמע ואם אינו ענין לתמיד של שחר דהא כתיב ביה ובער עליה וגו' וערך עליה תנהו ענין לתמיד של בין הערבים דאי תימא אידי ואידי בתמיד של שחר ואמר רחמנא עביד והדר עביד א"כ לימא קרא ובער ובער אי נמי וערך וערכו מאי ובער וערכו ש"מ לתמיד של בין הערבים אתא כדאמר ושני כהנים מעלין אותן כל אחד בעץ יחידי בידו כדכתיב בהו וערכו דהיינו שני כהנים אבל של שחר בכהן אחד דלא כתיב ביה לשון רבים אלא ובער וערך.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>שלשה </b> מערכות של אש עושין בראש המזבח בכל יום ראשונה מערכה גדולה שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות. שניה בצדה קטנה שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטרת בכל יום. שלישי אין עליה כלום אלא לקיים בה מצות האש דכתיב ביה אש תמיד תוקד וגו' וילפינן להו מדכתיב על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר זו מערכה גדולה דמוקדה לשון מדורת עצים ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שניה של קטרת והאש על המזבח תוקד בו זו מערכה שלישית של קיום האש ואיצטריך דובער עליה למערכה ראשונה שהוא לשון צווי ועל מוקדה איצטריך לומר דמערכה ראשונה היא הגדולה דמוקדה לשון מדורת עצים כדאמרינן:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אזהרת רמה </b> שלא לכבות אש מן המזבח דכתיב תוקד על המזבח לא תכבה ואם כבה אפילו גחלת אחת ואפילו הורידה מעל המזבח וכבה לוקה ולא תימא דליכא במזבח אלא האי דאפילו איכא לקי דריבוי דמצוה אסיר ואפילו במקצת דאף על גב דגחלת שפקעה מעל המזבח לא יחזיר יש חלוק בין הורידה לפקעה דכיון דהורידה וכבת חייב משום לא תכבה כדאמר' אבל אש מחתה ומנורה לאחר שחתה גחלים למחתה ולמנורה כיבן אפילו בראש המזבח פטור דהא אי נתיק למצותה לשום למחתה ותו לא קרינא בה אש דמזבח ואפילו היא עדין בראש המזבח כדאמר'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ומערכה </b> גדולה במזרח המזבח דרך ביאתו למזבח וחזיתה מזרחה אי משום שתהא הרוח מנשבת בו או משום אליתא עצים דקים שמשימין דרך שם שהאש סמוך לו ונדלקין הגדולי' ע"י הקטנים. ובורר עצי תאנה יפים למערכה שניה שיעשו הגחלים טובים לישאם למזבח הפנימי להקטיר קטרת ומסדרה מכנגד קרן מערבית דרומית משוכה מן הקרן כלפי צפון ד' אמות דבעיא נגד פתח ההיכל דגמרינן מגחלים של יום הכפורים דכתיב בהו ולקח מלא המחתה גחלי אש מלפני ה' ואי זהו מזבח שמקצתו לפני ה' ואין כולו לפני ה' זה מזבח החיצון וכתיב ביה לפני ה' ואין קרוב לפתח יותר מאותו הצד ובה כחמש סאין גחלים באומד כדי שיקח מהם במחתה לקטרת ובשבת מוסיפין מפני שמקטירין בשבת שני בזיכי לבונה של לחם הפנים דכל דבר הניטל מבפנים כגון ב' בזיכי לבונה כדי לתת על מזבח החיצון אינו נותן אלא באותה קרן שאין לו קרן סמוך ממנו דגמרינן משיירי דמים הפנימיים שניתנין על יסוד מערבית כדכתיב אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד מערכה של קיום האש לא קבע לה מקום אלא בכל מקום המזבח שירצה ומצוה במזבח עצמו דכתיב ואש המזבח תוקד בו מכאן להצתה שלא תהא אלא בראש המזבח כדכתיב בו:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מצות קלא </b> להרים הדשן בכל יום מעל המזבח דכתיב והרים את הדשן והיא עבודה מעבודות כהונה כדכתיב ולבש הכהן מדו בד וגו' והרים את הדשן ובגדי כהונה שתורם בהם את הדשן יהיו פחותין מן הכלים שמשמש בהם בשאר עבודות דכתיב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט מה בגדים שפושט הם בגדי קדש אף בגדים שלובש הם בגדי קדש ומה ת"ל אחרים פחותין מהם כגון שחקים או מפשתן שאינו מוצהב שהאפר מלכלכתן כשמוציאו חוץ למחנה וגנאי למלך שיהא משמש בהן על המזבח עבודת אכילה דבבגדים שבשל בהם קדרה לרבו לא ימזג בהן כוס לרבו.
+
+Halakhah 11
+
+<b>אימתי </b> תורמין את הדשן בכל יום משיעלה עמוד השחר וברגלים משליש אחרון ובי"ה מחצות דכל הלילה כשר להרמה ולהקטרה דכתיב כל הלילה עד הבקר ממשמע שנאמר כל הלילה איני יודע שהוא עד הבקר שעד הבקר קרוי לילה מה תלמוד לומר עד הבקר תן בקר לבקרו של לילה שהוא עלות השחר ונתן לך הכתוב בקר אחר לומר שאין צריך להקטיר מבקר ראשון ואילך וכיון שלא נתן זמן באותו בקר על כרחיך הוא חצות הלילה ש"מ דבשיירי איברים שנתקשו מחמת האש ונעשו כעצים יבשים תלוי בחצות ובנשרפין ונעשו דשן מעוכל דלית ביה מששא כל הלילה והרים אבל אי אית ביה מששא כל הלילה והקטיר הילכך הואיל וכל הלילה כשר להרמה קבעו חכמים זמנה הכל לפי צורך השעה כדאמר'.
+
+Halakhah 12
+
+<b>מי </b> שזכה לתרום טובל טבילה זו משום סרך טבילה מדרבנן לרבי יהודה ולובש בגדי הרמה ומקדש ידיו ורגליו דאין קרבין למזבח ולא לשום דבר מן העבודות אלא לאחר קדוש ידים ורגלים דכתי' בה בבואם אל אהל מועד וגו' ירחצו מים ונוטל את המחתה ועולה ומפנה הגחלים וחותה מן הגחלים שנתאכלו בלב האש ונעשו גחלים דקים דהוי דשן דכתיב והרים את הדשן אשר תאכל האש דהיינו אותן שנתאכלו כדאמר' ומחתה בעיא להרמת הדשן דהא לא אפשר לקמוץ גחלים רותחים בידו והא דילפינן הרמת דשן מהרמת קומץ דכתיב הכא והתם והרים היינו שלא יפחות באומד מלא הקומץ כהרמת קומץ דהתם ואם רצה להוסיף יוסיף אבל לא כקמצו ממש דלא אפשר כדאמרן ויורד וצובר הגחלים שחתה ע"ג הרצפה רחוק מן הכבש ג' טפחים דכתיב ושמו שלא יפזר אלא יהא צבור ואף על גב דכתיב אצל המזבח הא ילפינן בדוכתיה דכבש כמזבח לכל מילי והרי הוא אצל הכבש ועוד משום ששם הוא מקום שנותנים בו מראה ונוצה ודשון מזבח הפנימי ודשון המנורה.
+
+Halakhah 13
+
+<b>אחר </b> שתרם זה רצים אחיו הכהנים ומקדשין ידיהם ורגליהם מפני שצריכין לעלות למזבח וכתיב או בגשתם אל המזבח וגו' ומחזירין האיברים שלא נתאכלו בצדדי המזבח ובכבש דכבש כמזבח ואינם נפסלין בלינה דאין לינה במזבח ובכבש ולאחר שיסדרו את המערכות יחזירו את האיברים על המערכה אחר התמיד של שחר ומנין לאברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב שסודרן כדי שלא יפסלו בלינה ואחר מערכה גדולה יסדרם ויקטירם דכתיב אשר תאכל האש את העולה על המזבח כלומר דבר שהתחיל האש לאכול מבערב העלה אותו על המזבח שים אותו על העולה וגורפין את הדשן במגרפות כדכתיב ועשית סירותיו לדשנו ויעיו דהיינו מגרפות ע"ג התפוח שהוא נוי למזבח וכשהוא רב מורידין ממנה למטה.
+
+Halakhah 14
+
+<b>ומוציאין </b> אותה חוץ לעיר אל שפך הדשן כדכתיב והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה ואין בעלי מומין מוציאין אותו [דלא כרבי אליעזר (פ"ק) [פ"ב] דיומא (כג, ב) דמכשיר בעלי מומין להוצאת הדשן דדריש אחרים והוציא (ויקרא ו, ד) כלומר כהנים אחרים שהם מרוחקים כשרים להוצאה (רש"י שם) אלא כת"ק אחרים פחותים מהם ואם כן קאי והוציא אכהן תמי' דכתיב ברישיה דקרא ובתוספות (ד"ה יש) כתבו שם דבעל מום חשיב כמו זר והיינו טעמא דתנא קמא דפסל]. ומניחין אותה במקום שלא יתפזר דכתיב ושמו בנחת ושמו שלא יתפזר ושמו כולו וכיון דטעון גניזה כדכתיב כלו אסור בהנאה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קלב </b> להקטיר הקטרת על מזבח הזהב שבהיכל פעמיים בכל יום בבקר ובין הערבים דכתיב והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה וכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה לא הקטירו בבקר יקטיר בין הערבים אפילו היו מזידין דלא תלה הכתוב זה בזה ואין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטרת של בין הערבים דכתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ואי לאו דעבד הדלקה מאורתא ממאי בעי לתקן לצפרא אלמא חינוך מנורה בין הערבים וכיון דמנורה נתחנכה בערב קטרת נמי נתחנ' תחל' בערב דכת' ובהעלות אהרן את הנרו' בין הערבים יקטירנה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כמה </b> מקטירין ממנה בכל יום משקל מנה חציו בבקר וחציו בין הערבים דכיון דכוליה קטרת הוי שס"ה מנים כמנין ימות החמה בר משלשה די"ה כדילפינן בדוכתיה הוי מנה לכל יום וכי היכי דכתיב בשל שחר יקטירנה הכי נמי בשל בין הערבים כתיב יקטירנה א"כ חציו יקטיר בשחר וחציו בין הערבים כדאמר'. המזבח שנעקר מקטירין הקטרת במקומו [כדאמר רב ריש פרק קדשי קדשים בזבחים (נט, א) דאע"ג דמזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולים כדכתיב וזבחת עליו (שמות כ, כא) כשהוא שלם וכו' כדקאמר רב גופיה ואישתמיט ליה קרא כדקאמר התם, אפ"ה סבר דמזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו דדוקא מין זבח הוא דפסיל משום דבעינן מתן דמים על ד' או על ב' או מתנה אחת ובלבד שיתן כנגד היסוד, אבל גבי קטרת דליכא מתנה בשום קרן לא בעינן אלא מקומו של מזבח]. וקטרת שפקעה מעל גבי המזבח אפילו קרטון שבה אין מחזירין אותה דכתיב אשר תאכל האש את העולה על המזבח עיכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עיכולי קטרת דהוי על מזבח הפנימי. בעת הקטר' פורשין כל העם מבין ההיכל ומבין האולם ולמזבח עד שיצא זה שהקטיר וכן בשעה שיכנס בדם חטאות שבפנים פורשין דכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש יכול אפי' בעזרה לא יהא אדם בשעת הקטר' ת"ל באהל מועד אין לי אלא באהל מועד שבמדבר שילה ובית עולמים מנין ת"ל בקדש אין לי אלא בשעת הקטר' דכת' וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל אי זו היא כפרה ששוה לכל הוי אומר זו הקטרת דקטרת דמכפרת דכתיב ויתן את הקטרת ויכפר על העם ועל מה מכפרת על לשון הרע דההוא קרא דקרח על לשון הרע הוה דכתיב אתם המיתם את עם ה' יבא קטרת שהוא דבר שבחשאי דכל אדם לא יהיה באוהל מועד וכו' ויכפר על דבר שבחשאי דסתם לשון הרע בחשאי הוא מתן דמים מנין תלמוד לומר בבאו לכפר אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין ת"ל עד צאתו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>דשון </b> מזבח הפנימי הוא בכלי קדש כדשון מזבח החיצון ומניחו במקום דשון של מזבח החיצון אצל מזבח רחוק מן הכבש ג' טפחים מקום המוראה והנוצה דכתיב והסיר את מראתו בנוצתה וגו' אל מקום הדשן אם אינו ענין למכתב אל מקום הדשן לדישון מזבח החיצון דהא כתיב ביה דשן אחר דכתיב והרים את הדשן תנהו ענין אל מקום הדשן לדשון מזבח הפנימי והמנורה דאי תימא אידי ואידי למזבח החיצון ולקבוע לו מקום שתהא השלכת מוראת העוף אצל המזבח קדמה לימא קרא אצל המזבח קדמה וממילא ידענא דהיינו מקום הדשן דיליף אצל אצל מושמו אצל המזבח אלא מדאיצטריך למיכתב הדשן ש"מ בדשון מזבח הפנימי מיירי ודשון המנורה אתיא מרבויי דה"א דהדשן. ומי שזכה בקטרת לוקח כלי מלא קטרת מחזיק חצי מנה דבכלי בעינן שיתקדש קודם שיקטיר ובמחתה מביא גחלים ממערכה שניה כדילפינן לעיל מדכתיב ביה ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' דהיינו מערכה שנייה שהיא נגד פתח ההיכל:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מצות קלג </b> להדליק נרות המנורה בכל יום והוא דשון המנורה והטבת נרותיה בבוקר ובערב דכתיב יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר לפני ה' וכתיב בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה משמע שהיה דשון והטבה בבקר והדלקה בין הערבים והדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה כקרבנות שקבוע להם זמן דכתיב בהו תמיד כעולת התמיד דכתיב בה תמיד ודחיא שבת וטומאה דכתיב בה במועדו תשמרו להקריב לי במועדו ומשמע לא יעבור זמנן ואפילו הן טמאים ואפילו הוא שבת ולא הוי למד מן הלמד אלא גילוי מילתא בעלמא הוא. וחצי לוג שמן הוא נותן לכל נר דכתיב יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בקר שיתן שמן במדה שיהא דולק מערב עד בקר ושיערו חכמים חצי לוג אפילו ללילי טבת הארוכות ואין מחנכין את המנורה אלא בהדלקת שבעת נרותיה בין הערבים דכתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות והטבת נרות היינו דשונן מן האפר ואי לאו דעבד הדלקה מאורתא הטבה בצפרא מהיכא אלמא דחנוך מנורה בין הערבים ודשון מנורה משליכו במקום הדשן אצל המזבח עם דשון מזבח הפנימי והחיצון כדמרבינן לעיל מהא דאל מקום הדשן. נר שמצאו שלא כבה מתקנו כדאמר' ושכבה מדשנו ומדליקו וזהו הטבתן.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>נר </b> מערבי שכבה אין מדליקין אותו אחר דשונו אלא ממזבח החיצון ושאר הנרות מדליק כל אחת מחברתה דכתיב אש תמיד תוקד על המזבח ודרשינן ליה אש שנאמר בו תמיד דהיינו מנורה דכתיב להעלות נר תמיד והיינו נר מערבי תוקד מעל המזבח החיצון והיינו בשלא היה הנס מתקיים והיה מוצאו שכבה כגון משמת שמעון הצדיק דמדליקו ממזב' העולה כדאמר' דלא סמיך תורה אניסא אבל כל זמן שהיו ישראל חביבין היה דולק כל היום והיינו העדות דכתיב בה דעדות הוא לבאי עולם דשכינה שורה בישראל דנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק הנרות בין הערבים ובה היה מסיים הטבת הנרו' שדלק כל היום ואינו מטיבו עד הערב. ואינו מדליק ע"י קינסא דאיכא משום בזויי מצוה ואבוהון דכולהו דם דכתיב ושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יכסה ברגל שלא יהיו מצות בזויות עליו אלא מושך הפתילה ומדליק ומחזירה.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>כל </b> הפתילות שאסור להדליק בהן בשבת אסור להדליק בהן במקדש במנורה דכתי' להעלות נר תמיד דמשמע שתהא שלהבת עולה מאליה ולא תהא צריכה תקון ותהא עולה על ידי התקון.
+
+Halakhah 16
+
+<b>לא </b> היה מטיב כל הנרות בפעם אחת אלא מטיב חמשה נרות ומפסיק בדם התמיד ואח"כ מטיב השתים ר"ל אמר כדי להרגיש את כל העזרה בתחלת עבודה ור' יוחנן אמר דכתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות חלקהו להטבת נרות לב' בקרים אלו יקדמו לדם התמיד ואלו יאחרו אלמא איכא עבודה בנתים וכל העבודות סדורות על פי המקראות וליכא עבודה המפסיק בה ביניהן אלא דם התמיד כדאמ' וכיון דאתחיל בנרות עביד רובא דהיינו חמש דכיון דכתיב בהטיבו את הנרות יקטירנה אין נרות פחותות משנים ולכך צריך לשייר ב' להדליקם ואח"כ יקטיר כדכתיב בהטיבו את הנרות והדר יקטירנה:
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>מצות קלד </b> שיקריב כהן גדול מנחה בכל יום והיא הנקראת מנחת חביתין מחצה בבקר עם תמיד של שחר ומחצה בין הערבים עם תמיד של בין הערבים כדכתיב מחציתה בבקר ומחציתה בערב כדכת' בתמיד בקר ובין הערבים ולישתן ואפייתן דוחה את השבת ואת הטומאה ככל קרבן שקבוע לו זמן כתמיד דדחי שבת וטומאה והכא נמי כתיב תמיד ולא הוי למד מן הלמד אלא גלוי מילתא בעלמא כדאמר' לעיל ועוד אם תאפה מבערב תפסל בלינה דמחבת כלי קדש היא וכתיב על מחבת וגו' טחינה והרקדה בחוץ ואינו דוחה את השבת דלישה ואפייה לחוד הוא דילפינן דדחיה שבת אבל לא טחינה והרקדה דאיפשר מאתמול דלא נתקדשה עדין בכלי.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>כהן </b> שהקריב מחצה בשחרית ומת או נטמא או נולד בו מום ומנו כהן אחר יביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה נמצאו שני חצאין קרבין ושני חצאין אובדין וכן אם אבד או נטמא החצי של בין הערבים דלא כתיב מחצית ומחצית אלא מחציתה ומחציתה דמשמע מחצה משלם הוא מקריב ולא שיביא חצי עשרון מביתו בבקר וחצי בין הערבים כשנטמא החצי של בין הערבים או שאבד וכתיב ומחציתה מרבוייא דוי"ו משמע אפילו כהן העומד בין הערבים אף על גב דאיכא חצי עשרון הראשון יביא עשרון שלם וחוצהו מחצה קרב ומחצה אבד ומחצה דראשון ודשני תעובר צורתן ונשרפין דהא מחזא חזו דאי בעי מקריב האי מחצ' ואי בעי מקרי' האי וכיון דהוו חזו להקרב' טעונין שרפה כדאמר'.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>מת </b> כ"ג בשחרית אחר שהקריב חצי עשרון ולא מנו אחר תחתיו מביאין היורשים עשרון שלם עבור כפרתו ושלימה היתה קרבה דכתיב והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה תחתיו אחד מבניו יעשה אותה משל יורשים קרבה עד יעמוד אחר יכול יקריבו יורשין לחצאין כמו שהיה אביהן עושה ת"ל אותה כולה ולא חציה. מת כהן גדול קודם שיקריבו בבקר ולא מנו כהן גדול מקריבין עשרון שלם בבקר ועשרון שלם בין הערבים כדמפקי' מדכתיב והכהן המשיח וגו' ודרשינן המשיח שמת אחד מבניו יעשה אותה שלימה כדילפינן ואין כופלים שמנה ולבונתה אלא ג' לוגין וקומץ לבונה לוג ומחצה וחצי קומץ בבקר וכן בין הערבים דסלת דגלי קרא דהוכפלה כדאמר' מדכתיב אותה גלי ושמן ולבונה דלא גלי לא גלי:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>תקנו </b> חכמים פייסות לכל העבודות משום דנפישי כהנים ואתי לאינצויי:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מצות קלה </b> להוסיף שני כבשים עולות בשבת דכתיב וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים ומקריבין תמיד של שחר ואחר כך המוספין כדכתיב על עולת התמיד הרי שלא הקריבו בשבת זו יכול יקטירו בשבת האחר שתים תלמוד לומר בשבתו מגיד שאם עבר יומו בטל קרבנו ומשמרה הנכנסת בשבת חולקת בלחם הפנים עם משמרה היוצאת דכיון דשתיהן עוברות היוצאת תמיד של שחר ומוסף והנכנסת תמידין של בין הערבים כפי מה שחלקו ביניהם וכדכתיב חלק כחלק יאכלו וגו' חולקות בלחם הפנים שהוא בין עבודת שחרית לבין הערבים. ואין אוכלין את הלחם עד שיקטירו שני בזיכי לבונה על האש והן מתירין את הלחם באכילה דכתיב והיתה ללחם לאזכרה והלבונה טעונה מלח כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח ואחר קרבן המוספין מקטירין הבזיכין דכתיב ביום השבת ולשון ביום משמע באור עצום היום ולא בבקרו ושני כהנים מקטירין שני הבזיכין.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>כהן </b> גדול לעולם נוטל מכל משמר חצי החלות שזכה בהן אותה המשמר דכתי' והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו ואינו נוטל פרס שאינו כבודו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קלו </b> לעשות לחם הפנים ולסדרו בכל יום שבת לפני ה' בהיכל דכתיב ביום השבת יערכנו הכהן והוא י"ב חלות כדכתיב בקרא שנים עשר חלות כל חלה שני עשרונים כדכתיב שני עשרונים יהיה החלה האחת ועורכין אותו שני סדרים שש חלות בכל סדר דכתיב שתים מערכות שש המערכת ובין כל ב' חלות שלשה קנים דכתיב מנקיותיו ואלו הקנים שמנקין את הלחם מעפוש שהרוח מנשבת בין החלות על ידי סכוך הקנים בין כל חלה וחלה וסומך כל מערכה בשתי קשות דכתיב וקשותיו והיינו סניפין שמקשין את הלחם ומחזיקין אותו שלא ישבר ונותנין בצד כל מערכה כלי שיש בו קומץ לבונה דכתיב ונתת על המערכת לבונה זכה ועל היינו סמוך כדכתיב ועליו מטה מנשה ומתרגמינן סמיכין עלוהי על כל מערכת לבונה דהיינו שני בזיכין ושולים היה להם כדי שיניחום כדכתיב ונתת וקומץ לבונה היה בכל אחד דכתיב הכא לאזכרה וכתיב גבי קומץ אזכרה מה להלן קומץ אף כאן קומץ.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>שני </b> הסדרים מעכבין זה את זה דכתיב בלחם הפנים חק עולם וכל היכא דכתיב חקה הוי לעכובא וכן הבזיכין מעכבין זה את זה והבזיכין והסדרים מעכבין זה את זה דחק עולם הוי עכובא אכולהו כדאמרן. ואין מחנכין את השלחן אלא בלחם הפנים בשבת כדכתיב ביום השבת יערכנו הכהן משבת לשבת מוציאין את הלחם שהוא על השלחן משבת שעברה ומסדרין לחם אחר דכיון דבשבת מסדרין כדכתיב ביום השבת יערכנו הכהן וכתיב לחם פנים לפני תמיד משמע דכשמסדרין אז מסלקין ולא קודם ומשום הכי צריכין ד' כהנים מהנכנסין לעבודה בשבת לשני סדרים ושני בזיכין וארבעה שיקדימו ליטול שני הסדרים ושני הבזיכין אלו מושכין ואלו מניחין עד שלא יגביהו המושכין מן השלחן אלו מניחין כדכתיב לפני תמיד. נתנו את הלחם על שלחן של זהב שבאולם דאין מורידין בקדש עד שיוקטרו הבזיכין דאין הלחם ניתר אלא בהקטרתם כדכתיב והיתה ללחם לאזכרה כדאמ' לעיל וביום הכפורים שחל להיות בשבת מתחלקות החלות לערב ולא למחר דלחם הפנים נפסל בלינה לאחר זמנו שנסתלק דכל המנחות משנתקדשו בכלי נפסלים בלינה דלחם הפנים הוי מנחה כדכתיב והיתה לאהרן ולבניו קאי אמנחה דכל דבר הבא מן התבואה מנחה הוא ומנחה נאמר בה קדש קדשים כחטאת ואשם הנאכלים ליום ולילה עד חצות והכא נמי כתיב ואכלוהו במקום קדוש כי קדש קדשים הוא מאשי ה' ואכלוהו מוסב על הלחם שהוא לשון זכר.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מעשה </b> לחם הפנים ארבעה ועשרים סאין דכיון דמחטים אתו ומתבואה ישנה נפיק עשרון מובחר מסאה והוו כ"ד עשרון לי"ב חלות כדכתיב שני עשרונים יהיה החלה האחת ומניפין אותו בי"א נפה הלכה למשה מסיני למצוה ולא לעכב ואף על גב דכתי' סלת נקחת נמי בחטים דכתיב ולקחת מכל מקום ובלבד שתהיה סלת בשעת אפיה מה שאין כן בשאר מנחות דכתיב הכא אותה אותה נקחת בחטים ולא שאר מנחות דחסה תורה על ממונן של ישראל לקנותו חטים שיביא לחם בזול בכל יום אבל שאר מנחות שאין באות תדיר לא הותרו לקנות כי אם סלת.
+
+Halakhah 7
+
+<b>לישתן </b> ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים בעזרה כשאר המנחות לא אתברירא טעמא בגמרא אמאי לישתן ועריכתן בחוץ ולשין אותן אחד אחד דכתיב שני עשרונים יהיה החלה האחת מלמד שנלושות אחת אחת ואופין אותם שתים שתים דכתיב ושמת אותם שימה ראשונה שאתה עושה מהם דהיינו בתנור תהא בלשון אותם דמשמע שהיה נותן שתים בב' דפוסין יחד בתנור.
+
+Halakhah 8
+
+<b>וג' </b> דפוסין של זהב וכל חלה מהן מרובעת שיהו לו פנים רבים כדכתיב לחם פנים אורך כל חלה עשרה טפחים ורחבה חמשה ורומה ז' אצבעות וכל השיעורין הלכה למשה מסיני והר' דוראן ז"ל תשובת ק"ל האריך בצורת לחם הפנים ובשתי הלחם ארכן לרוחב השלחן דכיון דהוו שתים מערכות וארכן כארך השלחן לא איפשר לאנחינהו אלא הכי.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין </b> אפיית לחם הפנים דוחה את השבת ולא את יום טוב דכיון דלישתן בחוץ איפשר למעבדינהו מאתמול דלא איפסל בלינה כל שלא נתקדש בכלי שרת וכן סדור הקנים ונטילתן אינו דוחה את השבת.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>סדר </b> הלחם בשבת כמצותו ולא את הבזיכין עד למחר ולשבת הבאה הקטיר הבזיכין נפסל הלחם דכיון שנסדר כדינו בשבת נפסל בלינה דלן בלא בזיכין ואינו קדוש לחייב עליו משום פגול ונותר וטמא וכן סדרן בשבת והקטיר הבזיכין לאחר השבת הבאה הלחם אינו קדוש ולא נפסל דכיון שנסדר שלא כמצותו אין שלחן מקדשו ואפילו הגיע זמנו אבל הקטיר הבזיכין בשבת קדש ונפסל הלחם דכיון שנקטרו בזיכין כמצותן בשבת נפסל הלחם אף על פי שלא נסדר כמצותו כיצד יעשה בלחם ובזיכין שסדרן שלא בזמנן יניחם שם על השלחן עד שיעבור יום השבת והם מסודרין ולשבת הבאה אחר כך יקטיר הבזיכין שאפילו נשאר הלחם עם הבזיכין על השלחן כמה שבתות אין בכך כלום דאין שלחן מקדשו עד השבת ולשבת האחרת כבר הקטיר הבזיכין כמצותן.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>סדרן </b> בשבת כמצותן והקטיר הבזיכין לאחר שבת זו או אחרת נפסל הלחם כיון שנסדרו כהלכתן ולא נקטרו הבזיכין כמצותן והוו כקדשים שנפסלו שחייבין עליהם משום פגול ונותר וטמא.
+
+Halakhah 15
+
+<b>נפרסה טו</b> חלה אחת עד שלא הסירו מעל השלחן פסול דכתיב קדש קדשים היא שאם נפרסה חלה אחת מהן כולן פסולות ואין מקטיר עליו את הבזיכין דהויא לה מנחה שחסרה קודם קמיצה וכתיב בה מן המנחה פרט לשחסרה קודם קמיצה ואם אחר שהסירו נפרס הלחם פסול דהוו שיירים שחסרו בין קמיצה להקטרה דמקטיר קומץ עלייהו ושיירים אסורין באכילה. הגיע זמן הלחם להסירו שהוא לאחר שש שעות הוי כמי שהסירו ואם נפרס הלחם מקטיר הבזיכין עליו אף על פי שלא פרק דכיון דבריר קומץ דידהו דקאי הבזיכין באפי נפשיה הילכך הגיע זמנה כמאן דקמצה דמיא. נטמאה אחד מן הסדרין בין לפני הקטרה בין לאחר הקטרה או אחד מן הבזיכין הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו דאף על גב דהוי קרבן צבור הוי חלוק כשבט אחד שנטמאה בארבעה עשר בניסן דנדחה לפסח שני וטהורין עושים הראשון:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>סדר </b> עבודות התמידות בכל יום כך הוא תרומת הדשן היא תחלת עבודה דיממא ועיקר מצותה בלילה כדילפינן לעיל ואחר כך מסדר מערכה גדולה ואחר כך שניה דכתיב היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר זו מערכה גדולה דמוקדה לשון מדורת עצים משמע ואש המזבח תוקד בו זו מערכה שניה של קטרת ולימדך שתהא על המזבח החיצון ומשם יכניסו גחלים על הפנימי ומערכה גדולה עדיפא לאקדומי דאי לא משכח עצים למערכה שניה מי לא מעייל ממערכה גדולה נמצאת אף הגדולה ראויה לפנים ואחר כך שני גזרי עצים דכתיב בשני גזרי עצים עליה ובער עליה הכהן עצים דהיינו שני גזרי עצים ועליה קאי אמערכה גדולה דסמיך ליה ומשמע עליה ולא על חברתה דהיינו מערכה שניה מכלל דאיתא לחברתה כבר ותרי עליה כתיבי חד לגופיה וחד לכדאמר ואחר כך דשון מזבח הפנימי דאף על גב דהכא נמי כתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ואין קטרת אלא לאחר דשון אפילו הכי שני גזרי עצים קדמי דהוו על מערכה גדולה דאי לא משכח עצים למערכה שניה מי לא מעייל ממערכה גדולה ואחר כך הטבת חמש נרות דכי עייל להיכל במזבח פגע ברישא קודם שיגיע למנורה ואין מעבירין על המצות דהפוגע במצוה לא יעבור ממנה דכתיב ושמרתם את המצות קרי ביה את המצות כשבא מצוה לידך לא תמתין לה עד שתחמיץ ותישן ואחר כך דם התמיד לסדורא דאביי אליבא דאבא שאול אבל לרבנן דפליגי עליה דם התמיד קודם להטבת חמש נרות דכתיב בהטיבו את הנרות יקטירנה קאמר רחמנא בעידן הטבה תהא מקטיר קטרת ולא תימא בהטיבו את הנרות והדר יקטירנה ואי איפשר להקטיר עד לאחר זריקת דם התמיד דמכפר עדיף דעולה מכפרת על עשה ועל לאו שניתק לעשה כדילפינן בדוכתיה וכיון דקיימא לן דנרות בעו הפסקה דכתיב בבקר בבקר בהטיבו חלקהו לב' בקרים אי אמרת קטרת קודמת להטבת כל הנרות אין לך עוד עבודה להפסיקו שכולן הן סדורות על פי המקראות ואחר כך מעלים איברים למזבח דקטרת קדים לאיברים דיוקדם דבר שנאמר בו בבקר בבקר לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד בלבד דאף על גב דשדינן בקר דכתיב בשני גזרי עצים אתמיד והוו תרי אדם התמיד הוא דשדינן דאין כפרה אלא בדם ולא על האיברים ואחר כך מעלין סלת הנסכי' דהיינו מנחת העולה דמנין שלא יהא נותן דבר על מערכה גדולה קודם לאיברי התמיד דכתיב וערך עליה העולה משמע דאיברי התמיד הם בראשונה דאי לאורויי בעלמא אתא שיקטירו עליה עולות ושלמים ליכתוב וערך עליה אלא העולה אתא למדרש עולה ראשונה ואחר כך מקטיר החביתין ויוקדם מנחה דכתיב עולה ומנחה זבח ונסכים וגו' לימדך שתהא מנחת העולה אחר העולה מיד ולא יפסיקו חביתין בין עולה למנחת התמיד ואחר החביתין נסכים דחביתין אף הן שום מנחה והזקיקה הכתוב עם התמיד דכתיב בה ועשירית האיפה סלת למנחה תמיד אף היא תהא סמיכה לתמיד אחר מנחת נסכים כדכתיב עולה ומנחה וכתיב זבח ומנחה לימדך שלא יפסיק קרבן אחר בין זבח לנסכים ולא תימא אם כן ליקדום למנחה דהא בהאי קרא גופיה כתיב מנחה ברישא דכתיב עולה ומנחה זבח ונסכים וגו' ואחר כך מוספין דקודמין לבזיכין דכתיב בהו ביום השבת יערכנו ולשון ביום משמע באור עצום היום ולא בבקרו ואחר כך תמיד של בין הערבים דכתיב וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים ודרשינן ליה לשם השלמה לומר עליה על העולה של תמיד של שחר האמורה בראש המקרא וערך עליה העולה והקטיר והוסיף והשלים אחריה כל הקרבנות ולא על שבין הערבים לימד על תמיד של בין הערבים שהוא אחרון לכל הקרבנות. וקודם הקטרת היו קורין את שמע ומתפללין שכן נכון הדבר שיתפלל קודם שיקטיר שום הקטרה ויעל קרבנם לריח ניחוח ואחר שהעלו איברים לכבש מברכין ברכת כהנים על מעלות האולם ברכה א' כמו שנתבאר במקומו דכתיב וירד מעשות החטאת והעולה וגו' וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם וגו' ובשעת הניסוך אומרים הלוים השיר דאין אומרים שירה אלא על היין דכתיב ביה משמח אלהים ואנשים ומכין המשוררים במיני ניגון ותוקעין תשע תקיעות על פרקי השיר כדילפינן פרק ז' מהלכות כלי המקדש.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ואין </b> אומרים שירה אלא על עולת הצבור וזבחי שלמיהם האמורים בתורה אבל עולות נדבה שמקריבין מנותר תרומת הלשכה אין אומר' שירה עליהם וכן על הנסכים הבאים בפני עצמן אין אומרים שירה דכתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מקיש עולה לשלמים ושלמים לעולה לענין שידמה עולה האמורה כאן קדש קדשים דאין עולה קדשים קלים אף שלמים האמורים כאן שטעונין שיר בקדשי קדשים משתעי ואין לך שלמים קדשי קדשים אלא כבשי עצרת דשלמי צבור הם וכתיב בהו קדש יהיו לה' לכהן ומה שלמים האמורים כאן לגבי שיר קבוע להם זמן כדאמר' דהם כבשי עצרת אף עולה האמורה כאן שטעונה שיר היא שקבוע לה זמן לאפוקי נדבת צבור דאין קבוע לה זמן ונסכים הבאים בפני עצמו דאאכילה ושתיה דהוי קרבן ונסכים הוא דאמרינן שירה ולא אשתיה לחודה והשיר היה מזמור שהוא מעין מה שנברא בכל יום מימי בראשית ובשבתות שירת האזינו במוספין ובמוספי ר"ח ור"ה מענין דומה לו וכסדר שעושין בכל יום בבקר כך עושים בין הערבים חוץ מהרמת הדשן וסדור מערכות שלא היו כי אם בשחרית:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קלז </b> להקריב קרבן מוסף בר"ח דכתיב ובראשי חדשיכם תקריבו וגומר אחר תמיד של שחר כמוסף שבת דכתיב ביה על עולת התמיד וכמה הוא מוסף ראש חדש פרים שנים ואיל א' ושבעה כבשים הכל עולות כדכתיב תקריבו עולה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים ושעיר עזים אחד חטאת דכתיב ושעיר עזים א' לחטאת לה' וגו' העולות כמעשה העולות דעולה לה' כתיב בהו והחטאת כמעשה החטאת כדכתיב חטאת והיינו כסתם חטאת הנאכלת:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מצות קלח </b> להקריב קרבן מוסף בכל ימי הפסח כמוסף ראש חודש כדכתיב ובחמשה עשר יום לחדש הזה וגו' והקרבתם אשה עולה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד ושבעה כבשים וגו' ושעיר חטאת אחד וגו' וכתיב כאלה תעשו ליום שבעת ימים לחם אשה וגו' הכל עולות ושעיר חטאת אחד כדכתיב בהו עולה וחטאת אחד:<br><b> מצות קלט </b> להקריב ביום שני של פסח שהוא יום י"ו בניסן כבש לעולה עם עומר התנופה יתר על המוסף של כל יום דכתיב כי תבאו אל הארץ וגו' והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העומר וגו' ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו לעולה וגו' וכתיב בתריה ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה והיינו ממחרת יום טוב הראשון של פסח שהוא יום הבאת העומר והיא מנחה של צבור כדכתיב וקצרתם והבאתם וזמנו קבוע דכתיב בתר קרבן יום טוב הראשון של פסח וכתיב ביה נמי ממחרת השבת כדאמר' ולפיכך דוחה את השבת ואת הטומאה כשבת וקרבנות שקבוע להם זמן.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b> מביאין מנחה זו אלא מארץ ישראל דכתיב והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן דהיינו קציר ארץ ישראל כדכתיב ברישיה דקרא כי תבאו אל הארץ וגו' ומצוה להביא מן הקרוב איבעית אימא משום דכתיב כרמל רך ומל שתהא התבואה רכה ונמללת ביד ואי מייתי מרחוק נשיב לה זיקא ומתקשה בדרך והאי כרמל במנחת העומר כתיב ואין זה גורעין ומוסיפין באמצע תיבה דהוי כמו שמלה שלימה ואיבעית אימא משום דאין מעבירין על המצות דהוי דאוריתא כדא' לעיל והילכך נוטל אותה שמוצא ראשון לא הביא מן הקרוב מביא מכל מקום דליכא העברה. מצותו להקצר בלילה דכתיב מיום הביאכם את עומר התנופה תספרו וגו' יכול יקצור ויספור ויביא ביום תלמוד לומר שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות בזמן שאתה מתחיל למנות מבערב יכול יקצור ויביא ויספור מבערב תלמוד לומר מיום הביאכם הא כיצד קצירה וספירה בלילה כדכתיב שבע שבתות והבאה ביום כדכתיב מיום הביאכם ואף על גב דספירה כתיב בה מיום הביאכם אפילו הכי הויא בלילה כקצירה דכתיב שבע שבתות תמימות כדאמ' ומיום הביאכם כתיב ולא משעת הביאכם וכיון דחשכה מבערב יום הביאכם הוא וכיון דזמנו קבוע קוצרין אותו בין בחול בין בשבת בי"ו בניסן וכל הלילה כשר לספירת העומר דכל שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואם קצרוהו ביום כשר דעיקר ילפותא דתמימות לא הויא אלא אספירה דכתיב מיום הביאכם את עומר וגו' תספרו וכתיב שבע שבתות כדאמ'. מצותו לבא מן הקמה כדכתיב וקצרתם דהיינו מן הקמה וכתיב חרמש בקמה לא מצאו יביא מן העמרים דכתיב תקריב מ"מ. מצותו לבא מן הלח לא מצא יביא מן היבש דכתיב כרמל כר ומל וכתיב תקריב כדאמר'.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עומר </b> זה מן השעורים היה בא ודבר זה הלכה ממשה רבינו וילפינן לה נמי מאביב אביב דמצרים דבר אחר מה מצינו יחיד מביא חובתו מחטים ומשעורים צבור נמי מביאין חובתן מחטים ומשעורים ואי לאו מנחת העומר לא משכחת צבור מביאין חובתן משעורים. דבר אחר דאי עומר בא מן החטים אין שני הלחם בכורים וכתיב בהו וביום הבכורים דקרינהו רחמנא בכורים ומפני הטועי' שאומרים ממחרת השבת דהוי שבת בראשית היו עושים שינוי בקצירתו דמפי השמועה למדו שאינה שבת אלא יום טוב וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפין את העומר בששה עשר בניסן בין בחול בין בשבת והרי נאמר בתורה ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה וכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי ואם תאמר שאותו הפסח אירע בשבת כמו שדמו הטפשים הטועים איך תלה הכתוב התר אכילת חדש בדבר שאינו העיקר ולא הסבה אלא נקרה מקרה אלא מאחר שתלה הכתוב הדבר במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש ואין משגיחין על אי זה יום מן ימי השבוע הוא.
+
+Halakhah 12
+
+<b>קצרוהו </b> והביאוהו לעזרה כדכתיב והבאתם את עומר ראשית קצירכם דמשמע דמשעת קצירה יביאוהו לעזרה ושם חובטין וזורין ובוררין אותו ומהבהבין אותו באבוב מנוקב כדי שיהא האש שולט בכולו כדכתיב אביב קלוי באש גרש כרמל וטוחנין אותו כדכתיב גרש כרמל לשון שבירה וטחינה גסה ברחים של גרוסות כמו ויגרס ומוציאין ממנו עשרון מנופה בי"ג נפה הלכה למשה מסיני ואם נשאר נפדה וחייב בחלה דחיוב חלה היינו גלגול דעיסה ביד הדיוט לאחר שנפדה ופטור מן המעשרות דמירוח הוה כיד הקדש ולוקחין העשרון של סלת השעורים ובוללין אותו בלוג שמן בששה עשר בניסן כדכתיב ונתת עליה שמן ואין שמן פחות מלוג לעשרון כדילפינן פרק י"ב מהלכות מעשה הקרבנות ונותנין עליו קומץ לבונה כדכתיב ושמת עליה לבונה ואין לבונה פחות מקומץ כדילפינן נמי התם מדכתיב והרים ממנו בקומצו וגו' ומניפו במזרח כדכתיב לפני ה' דהוי אפילו במזרח דלא כתיב לפני ה' אלא למעוטי בחוץ מוליך ומביא מעלה ומוריד כדכתיב אשר הונף ואשר הורם ומגישו כנגד חודה של קרן מערבית דרומית כשאר המנחות דכתיב והבאת את המנחה וגו' והגישה לרבות מנחת העומר להגשה וכן הוא אומר והבאתם את עומר ראשית קצירכם דנקט לשון הבאה ולר' יהודה אתי במה הצד ממנחת חוטא וסוטה דשוו לקמיצה ולהגשה וקומץ ומקטיר דכתיב והקטיר הכהן את אזכרתה דהיינו קומץ והשאר נאכל לכהנים כשאר מנחות דמדנקמצת שייריה נאכלין ואימתי קומצין אותו אחר שמקריבין מוסף היום וכבש העולה קודם תמיד של בין הערבים בהדי כבשים דמוסף היום מקריבין כבש העולה ואחר כך העומר הכל קודם תמיד של בין הערבים דעליה השלם כל הקרבנות כולם.
+
+Halakhah 13
+
+<b>אסור </b> לקצור בארץ ישראל מין מחמשת מיני תבואה קודם קצירת העומר דכתיב ראשית קצירכם שיהא תחלה לכל הנקצרים הראוייה להביא מהם העומר ובית השלחין שבעמקים הואיל ואין ראוי להביא ממנו דבעינן קצירכם של כלכם פרט לזה שממהר להתבשל קוצרין אותו מלפני העומר ואמרינן נמי כתוב אחד אומר וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר וגו' דמשמע דיכולין לקצור קודם לעומר וכתוב אחד אומר ראשית קצירכם הא כיצד ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר ממקום שאי אתה מביא כגון בית השלחין דרעו' הן ואין עומר בא מהן דבעינן מבחר נדריכם אתה יכול לקצור.
+
+Halakhah 14
+
+<b>תבואה </b> שהשרישה קודם לעומר העומר מתירה ואם לאו אסור אפילו לקוצרה עד עומר הבא דכתיב וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה משעת זריעה בשדה שיהא נקלט ונשרש בשדה ובשתי הלחם כתיב ואזריעה דעומר קאי.
+
+Halakhah 15
+
+<b>תבואה </b> שלא הביאה שליש מותר לקצור ממנה כדי להאכיל לבהמה דלאו קצירה איקרי וקוצרין מפני הנטיעות אי משום דלא יופסדו נטיעות טעמא הוי משום דאין ראוי לעומר משום דהוי שדה אילן וכל שאי אתה מביא אתה קוצר כדאמרינן ואי משום נטיעות דכלאים הוי טעמא כי הני בית האבל ובית המדרש דכתיב ראשית קצירכם ולקצירכם תהא זו ראשית ולא לקציר של מצוה.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>ואין </b> מביאין מנחות קודם הבאת העומר ואם הביא פסול דכיון דאסיר להדיוט פסיל לגבוה דבעי ממשקה ישראל מן המותר לישראל וקודם לשתי הלחם לא יביא דכתיב בהו מנחה חדשה שתהא חדשה לכל המנחות ואם הביא כשר כיון דהותר מכללו להדיוט. והמקריב מנחה מן החדש תחלה מברך שהחיינו מדרבנן.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>תבואה </b> שזרעה אחר שקרב העומר ועבר עליה הבאת שתי הלחם של שנה זו וקצירת עומר של שנה הבאה הוי ספק אי מתירין שלא כסדרן כיון דחלפו תרוייהו שתי הלחם ועומר אהאי תבואה או דילמא בעינן כסדרן עומר ובתריה שתי הלחם וכן מספקא לן אי חנטת העלין הוי כמו השרשה או לא לפיכך לא יביא ואם הביא הורצה והקוצר קודם קצירת העומר אינו לוקה דלא כתיב ביה לאו והקציר כשר:
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>מצות קמ </b> לספור כל איש שבעה שבועות מיום הקרבת העומר דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות ומצוה למנות הימים עם השבועות דכתיב תספרו חמשים יום מתחלת היום מונין דכתי' תמימות אימתי אתה מונה תמימות בזמן שאת' מונה מבערב הא כיצד קציר' וספירה בליל' והבאה ביום שכח ולא מנה בלילה מונה ביום דאכתי קרינא ביה תמימות כיון דהוי ביומיהו כיון דנקצר ביום כשר לדעת הרב ז"ל ספירה נמי דקצירה וספירה בזמן אחד כדכתי' מהחל חרמש בקמה אינך רשאי להחל חרמש אלא ביום הספירה ואין מונין אלא מעומד דכתיב בקמה בקומה ואם מנה מיושב יצא. מצוה זו על כל איש מישראל כדכתיב וספרתם לכם וגו' כל אחד ואחד בכל מקום ובכל זמן דלא תלה ספירה בהקרבת העומר ונשים פטורות בכל מצות עשה שהזמן גרמא וכיון דאינהו פטירי עבדים נמי דלא מיחייבי אלא במצוה שהאשה חייבת דגמרי לה לה מינה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קמא </b> להביא בחג השבועות שהוא יום החמשים מספירת העומר קרבן מוסף כמו בפסח ור"ח שני פרים ואיל אחד ושבעה כבשים כלם עולות ושעיר חטאת אחד כדכתיב וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' וגו' והקרבתם לריח ניחוח פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה תמימים שעיר עזים אחד לכפר עליכם מלבד עולת התמיד וגו':<br><b> מצות קמב </b> להביא שתי הלחם ביום זה עם הקרבנות הבאים על הלחם כדכתיב והקרבתם מנחה חדשה לה' וגו' והקרבתם על הלחם שבעה כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה לה' וגו' ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים ומדאשתני סדרן ש"מ אחריני נינהו ולא האמורין בחומש הפקודים במוספין ושני שעירי חטאות של יום זה נאכלין וכן שני כבשי שלמים דכתיב בחטאת צבור במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד ובזבחי שלמי צבור בעצרת כתיב ועשיתם שעיר עזים וגו' ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים מה שעיר עזים דחטאת נאכלת לזכרי כהונה אף ב' כבשים דזבחי שלמי צבור נאכלין לזכרי כהונה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>שתי </b> הלחם אינם באים אלא מן הארץ ומן החדש דכתי' ממושבותיכ' דהיינו ארץ ישראל תביאו לחם תנופה דהיינו מנחה חדשה לה' לא מצאו חדש יביאו מן העליה דכתיב תביא אפילו מן העליה דאי לדרשה דכל שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה לכתוב קרא תביא מאי תביאו שמע מינה תרתי והא דכתיב ראשית למצוה והא דכתיב מנחה חדשה שתהא חדשה לכל המנחות כלומר שיביאו שתי הלחם קודם שיביאו שום מנחה מן החדש אבל ב' הלחם גופייהו באות אפילו מן הישן.
+
+Halakhah 3
+
+<b>חטים </b> שירדו מן העבים עם המטר כששתו העבים באוקינוס בלעה ספינה מלאה חטים ואיבעיא לן אי ממושבותיכם דקאמר רחמ' לאפוקי ח"ל אבל דעבים שפיר דמי או דילמא ממושבותיכם דוקא ואפילו דעבים נמי לא לפיכך לא יביא ואם הביא כשר. וכיצד היו עושין מביאין משלשה סאין חדשות דכיון דמחטי אתיין אע"ג דהוי חדש אתי שני עשרונות משלשה סאין ומנופה בי"ב נפה והשאר נפדה כדאמר' לעיל ולחם הפנים שבא מן הישן די לו בי"א נפה עשרון מכל סאה אבל עומר שהוא משעורין חדשות אינו מובחר אלא משלש סאין העשרון ובי"ג נפה כדאמ' לעיל הלכה למשה מסיני. וכולן אם רבה במדת הסאין או מעט כשר כיון שהעשרון הוא כהלכתו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ולשין </b> אותן אחת אחת וכן אפייתן אחת אחת דכתיב בלחם הפנים שני עשרונים יהיה החלה האחת מלמד שנילושת אחת אחת מנין שאף שני הלחם כן תלמוד לומר יהיה ואפיית לחם הפנים שתים שתים דכתיב ושמת אותם ומדלא כתיב ושמתם אלא אותם אתא לאפוקי שתי הלחם שלא יאפו אותם שתים אלא אחת אחת. ולישתן ועריכתן בחוץ לא איתברירא טעמא ואפייתן בפנים ככל המנחות דמנחה איקרי. ואין אפייתן דוחה שבת ולא יום טוב דכתיב הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לגבוה וכהנים משלחן גבוה קא זכו והן חמץ כדכתיב חמץ תאפינה. ומביא שאור ממקום אחר ונותנו לתוך המדה וממלאה דכיון דכתיב חמץ תאפינה בעינן מחומץ יפה דאלו בודה שאור מתוכה אינה מתחמצת יפה מאליה והן ברבוע ארכן שבעה טפחים ורחבן ארבעה וגובהן ארבע אצבעות ואיפשר דהני שיעורין הוו הלכה למשה מסיני דלא רמיזי בקראי.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>שני </b> כבשים טעונים תנופה חיים דכתיב והניף הכהן אותם תנופה מלמד שטעונין תנופה חיים ואם הניף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא דאותם דכתיב בהוא היינו למעוטי זבחי שלמי יחיד שאין טעונין תנופה חיים ולוקח חזה ושוק מהם ומניפן עם הלחם דגמרי' מזבחי שלמי יחיד בדון מינה ומינה מה זבחי שלמי יחיד טעונים תנופה שחוטין בחזה ושוק כדכתיב חזה התנופה אף זבחי שלמי צבור טעונין תנופה שחוטין ומינה מה שלמי יחיד בחזה ושוק אף שלמי צבור בחזה ושוק ואפי' תימא דאמרינן דון מינה ואוקי באתרה הא כתיב שלמיהם בשלמי יחיד מזבחי שלמיהם דמשמע לשון רבים והוה ליה למיכתב לשון יחיד דביחיד משתעי קרא ומדכתב לשון רבים לימד על חזה ושוק של שלמי צבור שיונפו ומניחן זה בצד זה בשעת התנופה דהא דכתיב על שני כבשים היינו בצדן כדכתיב וסכות את הארן על הפרכת שהיה אצל הארון הכא נמי על שני כבשים על בסמוך. תנופה במזרח ומוליך ומביא מעלה ומוריד כדילפי' לעיל ואם הניפן אחד אחד יצא כדכתיב שוק התרומה וחזה התנופה ואח"כ מקטיר. אימוריהם כשלמי יחיד ושאר הבשר נאכל לכהנים כדכתיב קדש יהיו לה' לכהן ואע"ג דכתיב קדש ולא כתיב קדשים כיון דכתיב לה' כמאן דכתיב קדש קדשים דמי. וכן שתי החלות נוטל כהן גדול אחת מהן והשניה מתחלקת לכהנים דכתיב לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו ונאכלות ליום ולילה עד חצות כבשים קדשי קדשים כיון דכבשי עצרת הוו קדשי קדשים כדאמר'.
+
+Halakhah 12
+
+<b>שחט </b> ב' כבשים על ארבע חלות ואמר יקדשו שנים מתוך ארבע מניפן והשאר פודין אותן בפנים ואפילו בחוץ וממילא הוא דהוו חולין בעזרה והוא לא הכניסן משנעשו חולין דאי פודן בחוץ איפסלו ביוצא ומתוך שאין אתה מכירן הרי כולן פסולות ואם לא התנה לא קדש הלחם דכתיב באיל נזיר ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות אלמא זביחת איל מיקדשא לסל ומיניה גמרינן לכבשי עצרת דזביחתן מקדש שתי הלחם וכי היכי דבאיל נזיר כתיב על סל המצות שהוא ידוע וניכר הכי נמי בשתי הלחם דעצרת בעינן מיהא שיתנה שתים מתוך ארבע.
+
+Halakhah 13
+
+<b>שחט </b> ארבע כבשים על ב' חלות זורק דם שנים מהם שלא לשמן דלא מקדשי לחם והדר מניף הנשארים עם הלחם שאם אי אתה אומר כן אלא שיזרקו דמן לשמן תחלה והדר שלא לשמן הנשארים קפסדת את האחרונים דאין לך דבר שנראה לשמן ונדחה מלשמן כגון הני דמשזרק ראשונים לשמן תו לא חזו אחרונים לשמן וכיון דנדחה מלשמן אין כשרין שלא לשמן כשאר כל הזבחים.
+
+Halakhah 14
+
+<b>שתי </b> החלות מעכבות זו את זו דהוייה כתיב בהו דכתיב סלת תהיינה ושני כבשים מעכבים זה את זה דכתיב בהו נמי הוייה קדש יהיו וגו' חסר אחד מהם יקח זוג לשני שחט אחד לשמו יקח לו זוג. שתי הלחם מעכבים את הכבשים והם אינם מעכבין את הלחם דגמר יהיו דכתיב קדש יהיו מתהיינה דלא ידעינן אהיי קאי הויה אי אלחם או אכבשים הילכך גמר מסולת תהיינה מה להלן הוייה דלחם אף כאן הוייה דלחם משמע דהוי לעכובא ולא כבשים דלא מעכבי לחם כדא' ואם הונפו עם הכבשים מעכבין זה את זה דכתיב והניף הכהן אותם וגו' קדש יהיו לה' לכהן דבר שסופו להיות קדש הילכך אבד הלחם יאבדו כבשים אבדו כבשים יאבד הלחם דכיון דהוזקקו זה לזה בתנופה ואבד אחד מהם יביא כבשים ולחם אחר.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>שתי </b> הלחם הבאות בפני עצמן כדאמרן דלא מעכבי להו כבשים כיצד עושין יונפו וראויין לאכילה מדאורייתא דכתיב ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים בכורים לה' הקישו הכתוב לבכורים מה בכורים בפני עצמן אף שתי הלחם יכולים לבא בפני עצמן ומה ביכורים לאכילה אף שתי הלחם לאכילה אפילו באות בפני עצמן מדאוריתא כדאמר' אלא דרבנן החמירו משום גזרה דאשתקד וכו'. הפר ושני אלים ושבעת כבשים ושעיר הבאים ביום זה בגלל הלחם אינן מעכבין את הלחם ולא הלחם מעכבן דכתיב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים וגו' והקרבתם על הלחם חובה דמשמע דאינן קרבין בלא לחם ולא לחם בלא כבשים והדר כתיב שבעת כבשים תמימים בני שנה וגו' דמשמע אף על פי שאין לחם אם כן מה תלמוד לומר על הלחם מלמד שנתחייבו בכבשים קודם שנתחייבו בלחם כל זמן שהיו במדבר שלא היה להם אלא מן.
+
+Halakhah 17
+
+<b>שתי </b> פרים של מוסף היום הבא בגלל הלחם אינם מעכבין זה את זה דכתיב ביחזקאל וביום החדש תקח פר בן בקר תמים וששה כבשים פר מה תלמוד לומר והרי נאמר בתורה פרים שנים לפי שנאמר פרים כדאמר' מנין שאם לא מצא שנים מביא אחד תלמוד לומר פר משמע דלא מעכבי בראש חודש והוא הדין כל היכא דאית פרים כי הכא בעצרת דלא מעכבי כדאמר'.
+
+Halakhah 18
+
+<b>איל </b> של מוסף ושני אילים הבאים בגלל לחם אינם מעכבים זה את זה דהא אילים כתיבי בתורת כהנים ואיל בחומש הפקודים ושני האילים מעכבין זה את זה דכתיב בהו ואילים שנים יהיו לעכובא ושבעה כבשים של מוסף. ושבעה שבאים בגלל לחם אינן מעכבין זה את זה כדאמר' דהני כתיבי בתורת כהנים והני בחומש הפקודים ונראה דכבשים דהכא ודהכא נמי לא מעכבי אהדדי דהא כתיב בהאי קרא דיחזקאל וששה כבשים בני שנה ובתורה כתיב בראש חודש שבעה מנין שאם לא מצא שבעה שיביא ששה ת"ל ששה ומנין שאם לא מצא שיביא אפילו אחד תלמוד לומר ולכבשים מאשר תשיג ידו ומאחר דכתיב הכי דאפילו אחד ששה כבשים למה לי דכמה דאיפשר לאהדורי מהדרינן משמע דכל כבשים לא מעכבי זה את זה ואם נשחטו כולן מעכבין זה את זה ככבשים וחלות דכבשים מקדשי לחם בשחיטה ומעכבי אהדדי כדילפינן מאיל נזיר דכתיב ביה יעשה זבח במה יעשה בזביחה.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>התמידין </b> אינן מעכבין את המוספין ולא המוספין את התמידין כדילפינן לכולהו כבשים דלא מעכבי אהדדי ולא מוספין מעכבין אהדדי כדאמרן ולא תמידין אהדדי כדילפינן מקרא דיחזקאל דכתיב בראש חודש ששה כבשים בני שנה ובתורה כתי' שבעה ואינם צריכין להקריב השאר למחר דכיון דעבר יומו בטל קרבנו כדכתיב שנים ליום לכל יום והא עבר וכתיב זאת עולת חדש בחדשו שאם עבר יומו בטל קרבנו ושוב אין לו תשלומין וגבי שבת כתיב נמי בשבתו. לא מצאו אלא שני כבשים אם יקריבו אותן למוסף היום אין להם תמידין למחר הוי ספק אי תמידין עדיפי שכן תדיר או דילמא מוספין עדיפי שכן מקודשים קודם תמידין דמוספין יקרבו היום ותמידין לא יקרבו היום עד למחר:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קמג </b> להביא באחד בתשרי קרבן מוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים הכל עולות ושעיר חטאת הנאכלת כדכתיב בפרשת פנחס ובחדש השביעי וגו' ועשיתם עולה וגו' פר בן בקר אחד איל אחד וז' כבשים וגו' ושעיר עזים אחד חטאת וגו' ושעיר חטאת נאכל דכתיב לכל מנחתם ולכל חטאתם וגו' בקדש הקדשים תאכלנו וגו' וזה מוסף היום יתר על מוסף ר"ח הקרב בכל ר"ח כדכתיב מלבד עולת החדש ומנחתה ועולת התמיד ומנחתה וגו' לפיכך אם חל בשבת יש ג' מוספין שבת ור"ח ור"ה דכיון דתמיד של כל יום קרב בשבת מלבד המוסף כדכתיב על עולת התמיד מוסף דשבת נמי קרב בר"ח שהוא שבתו בר"ה וכיון דילפינן נמי סדרא דמוספין בשבת ר"ח ור"ה ממילא משמע דאיתנהו כולהו בחדא ומוסף שבת תחלה ואחריו מוסף החדש ואחריו מוסף ר"ה שכל התדיר מחברו קודם את חברו דכתיב בקרבן פסח מלבד עולת הבקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה ומלבד עולת הבקר העשויה כבר משמע אלמא תמידין קדמי למוספין וכתיב כאלה תעשו ליום שבעת ימים משמע כסדר שאמרתי לך כאלה שלמעלה שהתדיר קודם כך סדר המוספין שאם יש שני מוספין כגון שבת שבתוך הרגל יהא התדיר קודם לחברו ומשום דבאלה איצטריך לגופיה להטעין מוסף לכל יום משבעת הימים ביום ראשון להכי כתיב תעשו את אלה לומר שיהא כל העשיות שוות מה עשיית תמידין ומוספין תמידין קודמין אף מוספין תדיר מחברו קודם א"נ מדכתיב מלבד עולת הבקר ותשתוק אשר לעולת התמיד למה לי פשיטא דעולת הבקר עולת התמיד היא אלא תלה לך טעם הקדמתה בתדירות כדי שתלמוד לשאר תדירין שיקדימו דמשום היא גופא למה לי לפרושי טעמא וכל המקודש מחברו קודם לחברו דכתיב בחינוך הלוים ופר שני בן בקר תקח לחטאת מה ת"ל שני אם בא ללמד שהם שנים הא כתיב ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה וגו' ומה ת"ל ופר שני בן בקר שיכול שיהא חטאת קודמת לכל מעשה עולה כדכתיב את האחד חטאת ברישא תלמוד לומר פר שני בן בקר לחטאת הא כיצד דם חטאת קודמת לדם עולה מפני שמכפר והיינו קדושתו טפי מעולה ולהכי כתיב את האחד חטאת ברישא ואיברי עולה קודמין לאיברי חטאת מפני שהם כליל לאישים והיינו קדושתן טפי מחטאת ולהכי כתיב פר שני בן בקר תקח לחטאת דמשמע דעולה קדים והיינו לאיברים כדא'. היה לפניו תדיר ומקודש יקדים אי זה מהם שירצה דלא ילפינן דתדיר קודם אלא גבי שאינו מקודש הימנו ולא ילפינן מקודש דקדים אלא גבי שאינו תדיר הימנו הילכך שקולין הם. עבר או שכח ושחט שאינו תדיר או הפחות בקדושה תחלה מקריבו ואח"כ שוחט התדיר או המקודש דאם שחיט וזריק התדיר יקרוש דם שאינו תדיר הנשחט ראשונה ואם נשחטו כאחד ימרס בדם שאינו תדיר עד שיזרק דם התדיר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>דם </b> החטאת קודם לדם עולה דמרצה כדא' ואיברי עולה קודמין לאמורי חטאת דעולה כליל לאישים כדא' דם חטאת ואיברי עולה אי זה שירצה יקדים דשקולין הם זה מרצה וזה כליל לאישים וכן דם עולה ואימורי חטאת הם שקולין דדם עולה קאתי מהזבח שהוא כליל ואימורי חטאת קאתו מכח מכפר. וכן דם עולה ודם אשם אי זה שירצה יקדים דזה מכח כליל וזה מכח מכפר דדוקא דם חטאת הוא דילפינן קודם לדם עולה ולא דם אשם אע"ג דמכפר.
+
+Halakhah 6
+
+<b>חטאת </b> קודם לעולה כדילפינן ואפילו חטאת העוף קודמת לעולת בהמה דכתיב והקריב את אשר לחטאת ראשונה ולא הוה צריך דהא כתיב ואת השני יעשה עולה אלא זה בנה אב לכל החטאות שיקדמו לעולות ואפילו עולת בהמה וכן בשעת הפרשה מפריש החטאת תחלה ואח"כ העולה משום דעיקר חטאת הוא כדאמר' אלא דביולדת דעולת עוף תחת עולת בהמה באה דבהמה עיקר היתה. עולה דעוף קודמת לחטאת עוף להפרשה כדכתיב אחד לעולה ואחד לחטאת אבל להקרבה חטאת קודם כדילפינן לכל חטאות שקודמות לעולות.
+
+Halakhah 7
+
+<b>בקרבנות </b> החג אינו כן אלא קרבין על סדר הכתוב פרים אלים כבשים עולות והדר שעיר חטאת דכמשפט כתיב בהו דמשמע כסדר האמור בענין ושעיר כתיב אחרון כדאמר' וכן בשגגת צבור בע"ז שהם מביאים פר עולה ושעיר חטאת פר קודם דכתיב ביה כמשפט משמע כמשפט סדר המקרא כך סדר עבודותיו ופר כתיב ברישא ופר כהן משוח קודם לפר העלם דבר של צבור דהואיל ומשיח מכפר ועדה מתכפרת דין הוא שיקדים מכפר למתכפר וכן אומר וכפר בעדו ובעד ביתו והדר ובעד כל קהל ישראל וכן לשריפתו דכתיב בפר העדה ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון מה ת"ל הראשון שיהא קודם לפר העדה לכל מעשיו ופר העלם קודם לפר ע"ז דהאי חטאת והאי עולה וחטאת קודם כדילפינן לעיל ופר ע"ז קודם לשעיר שלה אע"פ שהפר עולה והשעיר חטאת שכך הוא סדר הכתוב בתורה וכתיב ביה כמשפט וכתיב נמי בשעיר לחטת חסר א' למימרא דעולה קדמה. שעיר ע"ז קודם לשעיר נשיא שהנשיא יחיד וצבור קודמין ושעיר נשיא קודם לשעירת יחיד דהאי מלך והאי הדיוט ושעירת יחיד קודמת לכבשה כגון שהיו שנים זה הביא כשבה וזה הביא שעירה אע"פ ששניהם חטאת דשעירה ראויה לבא בשגגת ע"ז כדכתיב עז בת שנתה לחטאת קבעי לה שעירה וכבשה אינה באה על שגגת ע"ז כדא' אלא על שאר כריתות דאע"ג דכתיב בהו שעירת עזים תמימה הדר כתיב ואם כבש וגו' נקבה תמימה יביאנה. אפילו חטאת העוף של יולדת קודמת לכשבה נראה משום דחטאת העוף של יולדת באה במקום בהמה וכשבה אינה באה במקום שעירה חטאת קודם לאשם שדם חטאת ניתן על ד' קרנות ועל היסוד ואשם ב' מתנות שהם ד' וכל החטאות קודמין לכל האשמות חוץ מאשם מצורע מפני שהוא בא להכשיר את המצורע לקדשים ולביאת מקדש הילכך חשיבות הוא לגביה דטהרה תלויה בו. אשם קודם לתודה ולאיל נזיר מפני שהוא קדשי קדשים והני קדשים קלים. תודה ואיל נזיר קודמים לשלמים שהן נאכלין ליום ולילה וטעונין לחם מה שאין כן בשלמים והתודה קודמת לאיל נזיר מפני שיש בה ד' מיני מנחה שלמים קודמין לבכור שהן טעונין שתים שהם ד' וסמיכה ותנופה ונסכים. הבכור קודם למעשר בהמה דקדושתו מרחם ואינו נאכל אלא לכהנים המעשר קודם לעופות מפני שהוא מין זבח בסכין ועוף במליקה וזבחים חשיבי שמצותן מרובה שכל מיני הקרבנות באים מהם ויש בו קדשי קדשים דמו ואימוריו דדוקא לעולת בהמה הוא דקדים חטאת העוף אבל לא לשאר קרבן בהמה דאפילו מעשר קדים לה כדאמר'. והעופות קודמין למנחות שהן מיני דמים חטאת העוף ומעשר ועולת בהמה הואיל ועולה קודמת למעשר וחטאת העוף קודמת לעולת בהמה מקדים חטאת העוף תחלה ואחר כך העולה ואחר כך המעשר מיני בהמה ממין קרבן אחד. פרים קודמין לאילים שכן נתרבו בנסכין ואילים לשעירים שנתרבו נמי בנסכין וכבשים נמי קודמים לשעירים שנתרבו באימורים דהיינו אליה דכבש דסלקא לגבוה. העומר קודם לכבש הבא עמו ושתי הלחם קודמין לשני כבשים דהבא בגלל יום דהיינו עומר ושתי הלחם קודמין לבא בגלל עומר ולחם מנחת האיש קודם למנחת האשה דהוא מקודש ממנה במצות. מנחת חטים קודמת למנחת שעורים דאיתא בכל מנחות מה שאין כן בשעורין דליתנהו אלא בעומר ומנחת סוטה. מנחת חוטא קודמת למנחת נדבה מפני שהיא באה על חטא ומכפרת מנחת נדבה ומנחת סוטה אי זה מהם שירצה יקדים דאף על גב דנדבה טעונה שמן ולבונה מנחת סוטה באה לברר עון ולהכי הוו שקולין. מנחות קודמים ליין דמנחה באה במקום קרבן כדלי דלות ויין קודם לשמן דיין הוי בפני עצמו לספלים ושמן הוי בלול במנחה. והשמן קודם ללבונה שנבלל עמה מה שאין כן בלבונה שהיא על מקצת המנחה ולבונה קודמת למלח כסדר הכתוב בתורה. ומלח קודם לעצים דמלח כתיב בתורה דאיקרו קרבן ועצים לא איקרו קרבן אלא בכתובים דכתיב ולקרבן העצים אימתי בזמן שבאו כולם כאחד אבל הבא ראשון קרב ראשון והאחרון אחרון דאין מעבירין על המצות וכדילפינן בהלכות דלעיל וכל הקודם בהקרבה קודם באכילה אכולהו דבני אכילה קאי כגון חטאת לאשם אשם לתודה תודה לשלמים שלמים לבכור בכור למעשר. שלמים של אמש קודמים לשבאו היום דזלזול להשהותן כל כך הואיל ובאו ראשונה שלמים של אמש וחטאת ואשם של יום חטאת ואשם קודמין דקדשי קדשים נינהו כדא' לעיל:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קמד </b> להקריב מוסף ביום הצום כמוסף ר"ה פר ואיל. ואיל זה נקרא איל העם מפני שיש אילו של כ"ג וז' כבשים כולן עולות כדכתיב בפ' פנחס והקרבתם עולה לה' וגו' ושעיר חטאת והוא נאכל לערב כסתם חטאות הנאכלות ועוד מקריבין הצבור שעיר חטאת והוא נשרף שבן זוגו שעיר המשתלח כדכתיב ואת שעיר החטאת וגו' ושרפו באש וגו':
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מצות קמה </b> להקריב מוסף ביום הראשון של חג והוא שלשה עשר פרים ושני אלים וי"ד כבשים כולן עולות כדכתיב בפנחס ובחמשה עשר יום לחדש הזה וגו' והקרבתם עולה לה' פרים בני בקר י"ג אילים שני כבשים בני שנה י"ד תמימים ושעיר חטאת נאכל כסתם חטאות דכתיב בהאי קרא ושעיר חטאת אחד וכן בכל יום משבעת ימי החג מקריבין שני אילים וי"ד כבשים ושעיר חטאת אבל פרים פוחתין אחד בכל יום עד יום השביעי פרים שבעה כדכתיב בהדיא קראי בכל יום:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>מצות קמו </b> להקריב מוסף בשמיני עצרת פר ואיל ושבעה כבשים כולן עולות כדכתיב ביום השמיני עצרת וגו' והקרבתם עולה אשה וגו' פר אחד איל אחד כבשים בני שנה ז' תמימים ושעיר חטאת אחד וזה מוסף בפני עצמו דאינו כמוספי ימי החג ולכך נמנה מצוה בפני עצמה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> שבעת ימי החג מנסכין את המים ע"ג המזבח ודבר זה הל"מ הוא ורמיזה במ"ם יו"ד מ"ם דיתירי בימי החג בשני בששי בשביעי ועם ניסוך היין של תמיד של שחר היה מנסך המים לבדן דתרוייהו ניסוך הן ואם ערה זה לתוך זה ונסך שניהם מכלי אחד יצא דשם ניסוך חד הוא וכיון דיין מזוג פסול דבעיא מידי דמשכר מים חשיבי בגווייהו ויצא מידי ניסוך מים ונראה דאף ידי ניסוך יין יצא אע"ג דיין מזוג פסול דהא דפסול היינו רביעית ההין מזוג דליכא רביעית יין כדכתיב ונסכו יין רביעית ההין אתה מנסך ולא את המזוג אבל הכא דאיכא רביעית יין יצא ידי ניסוך יין ומים כדא' ואם הקדים ניסוך מים לזבח ואפילו נסכן בלילה יצא דדוקא נסכים הבאים עם הזבח הוא דאתרבו מדכתיב ולנסכיכם ולשלמיכם אבל נסכים הבאים בפני עצמן דלא קדשי בשחיטת זבח נקרבין בלילה. ובקרן דרומית מערבית היה מנסך למעלה מחצי המזבח כניסוך היין. ומים מגולין פסולין דכתיב הקריבהו נא לפחתך וגו'.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ושירה </b> בכל יום ילפינן לה לעיל פ"ו.
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b> המשמרות שוות ברגלים דכי כתיב חלק כחלק יאכלו היינו בשאר ימות השנה אבל ברגלים כתיב וכי יבא הלוי [באחד] שעריך מכל ישראל בשעה שכל ישראל באין בשער אחד דהיינו ברגלים ולכך התקינו חכמים ז"ל סדר הקרבת המשמרות כדי שיהא יד כולן שוה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>ביו"ט </b> הראשון של חג שחל להיות בשבת היה שם מנחת של מוספין ושל תמידין ס"א עשרון ולכך לא היו מערבין אותן דכתיב וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה אמרה תורה הבא מנחה שיכולה ליבלל ושיערו חכמים דעד ס' עשרון יכולין וראויין ליבלל בבת אחת טפי לא ואע"ג דאין בילה מעכבת ראוי לבילה מיהא בעיא.
+
+Halakhah 15
+
+<b>ולעולם </b> אין מערבין נסכים של פרים ואילים וכבשים אלא כל מין בפני עצמו דילפינן מחלבים דאין מערבין זה בזה דכתיב והקטירו ללמד שלא יערב אלא כל אחד בפני עצמו בין בקרבנות צבור בין בקרבנות יחיד ואם נתערבו החלבים מקטירן כאחד דלאו לעיכובא איירי קרא. מנחות שנתערבו אחר בלילתן בשמן מותר לערב יין שלהם לכתחלה ואפילו לא נבללו מותר לערב יין מדאוריתא דליכא משום והקטירו אלא בחלבים ושמן וסלת כדאמרן:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e061e01d142202583340781bcf04c6fa5dc686b3
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,1400 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הפסולים לעבודה מותרין לשחוט קדשים לכתחלה ואפילו קדשי קדשים דמכלל דכתיב אתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח יכול אף בשחיטה ת"ל ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בזר ואפילו טמא שוחט בקרומית של קנה אריכא שלא יטמא את הבשר אלא דמדרבנן אסיר שמא יגע בבשר ואפילו פר כ"ג של יום הכפורים. אף על פי שנאמר בו ושחט אהרן אם שחטו זר כשר דאף על גב דכתיב לחקת עולם לכפר עליכם וכל היכא דכתיב חוקה הוי עיכובא הא לא קאי חוקה אשחיטה דלאו עבודה היא אלא אעבודה קאי דבעיא כ"ג כדכתיב והקריב אהרן וגו' ואף פרה אדומה ששחטה זר כשרה דאף על גב דכתיב בה חקה הא כתיב ושחט אותה לפניו שיהא זר שוחט ואלעזר רואה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>השוחט </b> את הקדשים בלא כוונת שחיטה פסולין דכתיב ושחט את בן הבקר לפני ה' עד שתהא שחיטה לשם בקר ולא מתעסק ולעיכובא נמי כתיב לרצונכם תזבחו לדעתכם זבוחו. ולא ישחוט ב' ראשין בבת א' בקדשים דכתיב גבי פרה ושחט אותה ודרשינן ולא אותה וחבירתה ולא קאי עיכובא דחוקה אשחיטה כדא' וכתיב נמי לרצונכם תזבחהו כתיב בלא וי"ו משמע דזבח יהא יחידי. אבל שנים שוחטין בהמה אחת בקדשים כחולין דתזבחהו אזבח קאי ולא אזובח. קטן אינו שוחט קדשים דאין לו מחשבה והוי מתעסק והא ילפינן מבן הבקר עד שתהא שחיטה לשם בקר ולא מתעסק ואפילו מחשבה ניכרת מתוך מעשיו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>קדשי </b> קדשים שנשחטו בדרום או נתקבל דמן בדרום פסולין שחיטה דכתיב בהו צפון למצוה ולעיכובא כדילפינן פ"ה מה' מעשה הקרבנות וקבלה דכתיב בתר ושחט במקום העולה ולקח הכהן דהיינו קבלה ומשמע במקום שחיטת העולה ושנה בה הכתוב לעכובא כדאמר' התם. היה עומד בדרום וקבל בצפון פסולה דמה קבלה בצפון אף מקבל בצפון למצוה ולעיכובא כדאמ' התם וראשו ורובו בצפון כשר דבכל התורה כולה רובו ככולו. שחטה בצפון ונכנסה ויצאה לדרום כשרה ואפילו לא קבל דמה אלא אחר שחזרה דאין פסול יוצא בתוך המחיצות והא חזרה. וכן קדשים קלים שהיו בפנים והכניס ידו ושחט מבחוץ שחיטתו כשרה דכתיב בן הבקר לפני ה' ולא השוחט לפני ה'. קבל מבחוץ פסולה דנפקא לן מלעמוד לשרת לפני ה' לשרתו אלמא כל שירות לפני ה' הוא אפילו הכניס ראשו ורובו קבלתו פסולה עד שיהא כולו בפנים דאף על גב דבעלמא רובו ככולו הכא גבי עבודה כתיב בבואם אל אהל מועד עד שיבאו כולן וכיון דגלי בחדא גלי בכולהו עבודות דליהוי העובד כולו בפנים.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>פרכסה </b> הבהמה ויצאה לחוץ אחר קבלת דמה כשרה דכיון דאכתי לא נזרק דמה זריקת דם משוי להו לאימורים קדשי קדשים הילכך אפילו יצאו אימורין קודם זריקה וחזרו כשרין.
+
+Halakhah 14
+
+<b>היתה </b> רגל הבהמה בחוץ ושחטה פסולה דכתיב בזבחים והביאום לפני ה' עד שתבא כולה לפנים שחטה והוציאה רגלה בחוץ בקדשי קדשים נפסל האבר ביוצא ואם מקבל הדם פסול דאיכא דם מאבר הנפסל ביוצא הילכך צריך לחתוך הבשר עד שהוא מגיע לעצם ואחר כך מקבל הדם דעל ידי חתיכה הדם מעוכב מלעלות וליכנס לפנים וקדשים קלים לא נפסל ביוצא כדאמ'.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>תלאה </b> ושחטה פסולה [בקדשי קדשים] דבעינן על ירך המזבח דמשמע אצלו בארץ נתלה הוא ושחט כשרה בקדשים קלים [ובקדשי קדשים נמי] דכתיב ושחט על ירך שחיטה על ירך בנשחט כדכתיב אותו על ירך ולא שוחט על ירך בקדשי קדשים פסול. [דכתב הרב ז"ל צ"ע דלמסקנא דרבא התם פרק כל הזבחים תנינן (כו, א) קאמר בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים כשרות וכו'].
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>שחט </b> מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים או מיעוט בדרום וגמר בצפון פסולין דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דהכל קרוי שחיטה ובעיא ושחט לפני ה'.
+
+Halakhah 19
+
+<b>נתלה </b> וקבל הדם פסול דהויא עבודה ואין דרך שירות בכך תלה וקבל כשרה דשחיטה היא על ירך ולא קבלה על ירך ואויר המקום כמקום.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>נתן </b> מזרק לתוך מזרק וקבל כשר דמין במינו אינו חוצץ דדרך שירות הוא דכתיב כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש שני כלים ושירות א' והיינו מזרק לתוך מזרק דליכא חציצה כדאמר' סיב בתוך המזרק כשר דליכא חציצה דמחלחל אבל קמץ מתוך הסיב פסולה דאיכא חציצה דאינו מחלחל ובעיא דלא ליהוי חציצה כדכתיב וקמץ מלא קמצו וגו'.
+
+Halakhah 22
+
+<b>קבלה </b> והולכה וזריקה והולכת איברים לכבש בעו כולהו כהן הכשר לעבוד דמקבלה ואילך מצות כהונה וכדילפי' בכולהו לעיל בהלכות מעשה הקרבנות. הולכה שלא ברגל אינה הולכה לפיכך קבל ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח דכתיב והקריב הכהן את הכל זו הולכת איברים משמע דהולכה בעינן. קבל בימינו ונתן לשמאלו לא פסול כיון דקבל מימין אלא יחזיר לימינו דימין בעינן כדכתיב ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות הטילו הכתוב לאצבע בין קבלה לזריקה דרשהו לפניו ולאחריו לומר שלא יהיו אלא בימין דכל מקום שנאמר אצבע אינו אלא ימין כדכתיב אצבעו הימנית קבל בכלי קדש ונתן לכלי חול יחזיר לכלי קדש דכיון דקבל בכלי קדש ואח"כ זרק מכלי קדש כשר. נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר דכיון דנתקבל בכלי כשר לזרוק אבל נשפך מצואר הבהמה על הרצפה ואספו ונתנו לכלי נפסל הזבח דכתיב ולקח הכהן מדם הפר וגורעין ומוסיפין ודורשין גורעין מדם ומוסיפין אותה על הפר ודורשין הכי דם מהפר יקבל והכא לא נתקבל הדם מהפר נשפך מקצת דם מהצואר וקבל מה שנשאר כשר ובלבד שיהא דם הנפש לא דם התמצית ולא דם העור דכתיב מדם הפר ולא מדם העור ולא מדם התמצית.
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+<b>כל </b> הזבחים שקבל או הוליך או זרק הדם אחד מן הפסולין לעבודה נפסל הזבח דמקבלה ואילך מצות כהונה קבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר כיון שלא הלך הוי כקבל בכלי קדש ונתן לכלי חול דיחזיר לכלי קדש אבל הוליך הפסול בין בתחלה בין בסוף נפסל הזבח דהא עשה מקצת עבודה הפסול לה ואע"פ שיחזיר ויוליך הכשר אי איפשר לתקן מקצת העבודה שעשה הפסול וכבר נפסל הזבח. קבל הפסול אם נשאר דם הנפש יחזיר הכשר ויקבל ויוליך ויזרוק שאין הפסול לעבודה עושה הדם שיירים אלא הרי הוא כנשפך על הארץ דאמרינן לעיל דאם נשאר דם הנפש יחזור ויקבל ויזרוק חוץ מן הטמא דהואיל וראוי לעבודה בקרבן הבא בטומאה עושה הדם הנשאר שיירים ואינו ראוי לזריקה.
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+<b>בהמה </b> שחסר מאיבריה קודם קבלת הדם נפסלה דכתיב ולקח מדם הפר הפר שהיה כבר בשעת קבלת הדם יהיה שלם ואם קבל מן החסרה וזרק אפילו לא חסרה אלא כל שהוא פסול. אבל חסרה אחר קבלה קודם זריקה אפילו לא נשאר אלא כזית בשר או אימורין זורק עליו את הדם ואם לאו אינו זורק דכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם אם אין בשר אין דם וכזית מן האימורין נמי מהני דכאכילת אדם כך אכילת מזבח וכתיב והקטיר החלב לריח ניחוח חלב ואע"פ שאין דם דכתיב ברישיה דקרא וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' וגו' והקטיר החלב אלמא דמשום חלב זריק ליה לדם ויותרת וב' כליות מנ"ל דאם לא נשתייר אלא הן זורק הדם דכתיב לריח ניחוח כל שאתה מעלה לריח ניחוח וצריכי תרויהו כדאי' התם ומה שיעור אכילת אדם בכזית אף מזבח כן ובעולה חצי זית בשר וחצי זית אימורין מצטרפי דכולה כליל לאישים אבל לפחות מכזית לא הורצה כדאמר'. נפסל הבשר או שיצא קודם זריקה אם זרק הורצה דדם אע"פ שאין בשר כשהיא קיימת אלא שנפסלה [מרצה] דכתיב ודם זבחיך ישפך אבל כשאין בשר כלל הא כתיב ועשית עולותיך הבשר והדם. וקדשים קלים שנזרק דמן והבשר בחוץ הזבח כשר כיון שסוף הבשר לצאת דאכילתן בכל העיר ואפילו אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים לא נפסל הזבח דהא אמרינן דם אף על פי שאין בשר ואם החזירן מקטירין דכיון דחייבין עליהם משום פגול נותר וטמא משום דמהניא בהו זריקה לא איפסלו ביוצא.
+
+Halakhah 30
+
+
+
+Halakhah 31
+
+
+
+Halakhah 32
+
+
+
+Halakhah 33
+
+
+
+Halakhah 34
+
+<b>כל </b> הזבחים של יחיד בין שנטמא בשר והחלב קיים או איפכא זורק הדם ואפילו נטמאו שניהם הדם מרצה דציץ מרצה על הטומאה דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות קדשיהם וגו' לרצון להם לפני ה' דם טמא דמרצה נפקא לן מדכתיב הכא לרצון וכתיב גבי דם ונרצה לו וגו' מנין לרבות כל העולים ת"ל לכל מתנות קדשיהם והאי דמרצה ציץ אבשר היינו לאשווייה כי טהור למקבעה כפגול ולאפוקי מידי מעילה אבל להתיר בשר באכילה לא מהני ריצוי ציץ וכן אימורים ואיברי עולה שנטמאו והקטירן ציץ מרצה דכתיב לכל מתנות קדשיהם כדאמרן ובקרבנות הצבור הותרה טומאה כדכתיב במועדו ואפילו בטומאה ולהכי מרצה דם לכתחלה אפילו נטמא חלב ובשר.
+
+Halakhah 35
+
+<b>דם </b> קדשים שיצא חוץ לעזרה נפסל [הזבח] אף ע"פ שזרקו אח"כ לא נרצה דציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא דאינו לפני ה'. וכל דם הקדשים אינו (מטמא) [מקבל טומאה] כלל דכתיב בדם על הארץ תשפכנו כמים דם הנשפך כמים שהוא חולין שאין חשין לקבלן בכלי מכשיר לטומאה דאיתקש למים אבל דם קדשים דמתקבל בכלי וצריך מתנות למזבח אינו מכשיר דלא איתקש למים וכיון דאינו מכשיר אינו מקבל טומאה. ודם ששקעה עליו חמה ולא נזרק נפסל הזבח ואם זרקו לא הורצה דכתיב ביום הקריבו את זבחו יאכל שתהא הקרבה וזביחה ביום אחד וללמד זמן אכילת שלמים ביום זביחתו וממחרת לא איצטריך כוליה קרא דא"כ ליכתוב קרא ביום זבחכם יאכל הקריבו למה לי ש"מ ביום שאתה זובח אתה מקריב ביום שאי אתה זובח אי אתה מקריב וללמד דאי קריב דם האידנא נתאכל בשר האידנא ולמחר ואי קריב דם למחר נתאכל בשרא למחר וליומא אוחרא לא איצטריך נמי כוליה קרא דא"כ ניכתוב קרא ביום הקריב יאכל זבחו למה לי ש"מ ביום שאתה זובח אתה מקריב ביום שאי אתה זובח אי אתה מקריב:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הדמין הנתנין על מזבח החיצון אם נתן מתנה אחת בלבד כפר דכתיב ודם זבחיך ישפך על מזבח וגו' ישפך משמע שפיכה אחת והיא העיקר ושאר הארבע הן למצוה כדילפינן ארבעה מקרנות קרנות ואהני קרא ואהני מסורת אהני קרא דמשמע שש אהני מסורת דמשמע ארבע הילכך טפי חדא אמסורת ובצר חדא ממקרא והוו להו חמש נמצא ששנה בא' לעכב והשאר מצוה כדאמר' וכל הנתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא כדכתיב ישפך.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> הדמים הנתנין על מזבח הפנימי אם חסר אחת מהם לא כפר דכתיב בפר העלם ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת וגו' ומקרא שאינו צריך הוא שהרי נתפרשו כל עבודותיו חוץ מיותרת הכבד ושתי כליות שלומד מפר כהן משיח אלא בא לכפול באזהרה הזאות שלו והכי משמע כאשר עשה כאשר כתבתי לך כל עשיותיו ושנה עליהם לעכב שאם חסר אחד מהם לא כפר ואין לי אלא מתן שבע שמעכבות בכל מקום בפרה ובנגעים בפרה והזה אל נכח פני אהל מועד וגו' וכתיב חקה לעיכובא ובנגעים כתיב והזה מן השמן וכתיב זאת תהיה תורת וגו' וכל הוייה לעיכובא מתן ארבע שאין מעכבות במזבח החיצון כדאמרינן לעיל מנין שמעכבות בקרנות הפנימי תלמוד לומר כן יעשה חזר וכפל ואם אינו לענין שבע תנהו ענין למתן ארבע.
+
+Halakhah 4
+
+<b>חטאת </b> שנתן ממנו מתנה אחת ומתו הבעלים ישלימם אבל נתן אחד ביום לא יתן הג' בלילה ואם נתן אחד בפנים והשלימן בחוץ חייב משום מעלה בחוץ.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>נקטע </b> יד המזה קודם שיגיע דם לאויר המזבח לא עלתה לו הזייה דכתיב והזה ונתן הזאה דומיא דונתן דגבי הדדי כתיבי והזה מן הדם וגו' ונתן הכהן מן הדם וגו' אלמא ישנה להזאה עד שיגיע למזבח.
+
+Halakhah 8
+
+<b>שינה </b> מתן קרנות בחטאות שבפנים ושבחוץ נפסל בחטאת שבחוץ קרנות בעינן למעלה מחצי המזבח ושבפנים אם שנה מקומן נמי פסל דאף על גב דאמרן פרק ג' מהלכות מעשה הקרבנות דאם לא כיון בהזיות שבפנים כשרות היינו לא כיון למעלה ולמטה אבל מקום הזאה במזבח הזהב בעינן בקרנות אבל בשאר קדשים כשרים דלא בעו קרנות אלא זריקת דם מחצי המזבח ולמטה באי זה מקום שיהיה אבל חטאת בעי על הקרן למעלה דכתיב בה קרנות ואם נתן מן הקרן ולפנים אמה אחת אפילו בשאר קדשים פסל דבעינן סביב.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>דם </b> שמצותו ליתנו למעלה מחצי המזבח ונתנו למטה או איפכא או שבפנים נתן בחוץ או איפכא או דם הניתן בחוץ נתנו על הכבש שלא כנגד היסוד הרי הזבח פסול דאף על גב דשלא במקומו הוי כמקומו היינו לענין כפרה כדכתיב ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו בעלים דכל מקומות המזבח שוין לכפרה ולא לדבר אחר שתהא זריקה חשיבה להתיר בה בשר דזריקה הוא דשריא ליה דכתיב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל וכיון דליכא זריקה במקומה דלכפרה לחוד הוא דשוין כל מקומות המזבח כדאמר' לא הותר הבשר לאכילה כדאמר' ואף על גב דכבש כמזבח היינו לענין קידוש שאם עלו לא ירדו אבל לענין דם כתיב על קיר המזבח ולא קיר הכבש. בד"א שהיה זה הזורק כשר לעבודה דעליה קאי קרא דלכפרה נתתיו וגו' אבל היה פסול לא נפסל הבשר אם יש דם הנפש אלא יחזור ויקבל הכשר שאר הדם.
+
+Halakhah 11
+
+<b>דמי </b> קדשים שנתערבו בין דם בדם בין כוס בכוסות מתנה אחת במתנה אחת יתן הכל מתנה אחת מתן ארבע במתן ארבע יתן הכל מתן ארבע מתנה אחת במתן ארבע ינתן הכל מתנה אחת דאין עולין מבטלין זה את זה דכתיב בעולה והקריבו בני אהרן את הדם והקריבו בני אהרן וזרקו ה"ל למיכת' ולא ליכתוב דם דמה יש לו לקבל ולזרוק על ידי שחיטה אלא דם מה תלמוד לומר דם דם לומר דאם נתערב דם בדם עולה בתמורה או בחולין יקרבו ומרבה אני תודה ושלמים שבאים בנדר ונדבה כעולה ומרבה אני את האשם שטעון מתן ארבע כעולה בכור ומעשר ופסח מנין תלמוד לומר דם דם תרי זמני דאין עולין מבטלין זה את זה ואי כולהו מתנה אחת הא יהיב מתנה אחת ואי מתן ארבע הא אמרן לעיל דמתנה אחת לחודה הוא דמעכבת ולהכי לא יתן אלא מתנה אחת דאי יהיב מתן ארבע עבר על בל תוסיף נתערבו הניתנין למעלה בניתנין למטה ישפך הכל לאמה והזבחים פסולין ואם נתן למעל' ולמטה הרי זה כשר ונראה דמדרבנן הוא דלא יתן לכתחלה משום גזרה כדאיתא התם דמדאוריתא אין דם מבטל דם כדאמרינן. נתערבו הניתנין בפנים בניתנין בחוץ ונתן בפנים ובחוץ או בחוץ תחלה ואחר כך בפנים הכל כשר דאין דם מבטל דם כדאמרינן ומשום דיצא דם שבפנים או נכנס שבחוץ לא מיפסל דגלי קרא דכחטאת החיצונה לחוד הוא דאם נתערב דמה בדם חטאת הפנימית שאם נתן בפנים וחזר ונתן בחוץ פסולה ואפילו חטאת יחיד הנאכלת דכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' דלעיל מהאי קרא איתרבו כל הקדשים לענין מריקה ושטיפה וסמיך ליה וכל חטאת ואי שאר קדשים נמי מיפסלי בהבאת פנים למה לי למיכתב חטאת ליכתוב ואשר יובא מדמה אלא מדכתיב חטאת משמע חטאת דוקא קאמר ודמיא לתלמיד שמזג לרבו בין חמין בין צונן ואמר ליה אל תמזוג לי אלא חמין ומכל מרבינן חטאת יחיד ואם נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים כשר דכיון דנתן בחוץ קודם הא לא נכנס בפנים אלא דם שבפנים וביאת דם חטאת חוץ לפנים דפסולה היינו שהכניסה דרך היכל דכתיב יובא דרך ביאה לא הכניסו דרך היכל אינו נפסל כדאמרינן. פר העלם ושעיר ע"ז שמצות כפרתן בהיכל והכניס דמן לפני ולפנים נפסל דכתיב פנימה ומקום זה פנימה של מקומן הוא וכן פר ושעיר של יום הכיפורים שטעונין שבע הזאות בין הבדים והזה קצתן והוציאו להיכל להזות על הפרכת כמשפטו וחזר והכניסו לא יגמור ההזאות דכיון דנפק נפק ליה לגמרי והוה ליה שלא במקומו וכן אם גמר הזיות שלפנים והוציאן להיכל והזה מקצת הזיות על הפרכת והוציאן חוץ להיכל וחזר והכניסן אינו גומר הזיות שהתחיל שכיון שיצא הדם חוץ למקומו נפסל.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>חטאת </b> שקבל דמה בשתי כוסות ויצאה אחת לחוץ הפנימית כשרה דלא נפסלה אלא אותה שיצאה אבל נכנסה אחת מהם לפנים הנכנס פוסל את המשוייר דכתיב אשר יובא מדמה ודרשינן אפילו מקצת דמה מדלא כתיב את דמה משמע דאפילו מקצת דמה דנכנס לכפר בקדש נפסלה החטאת אבל לא כפר שלא הזה ממנה בפנים והוציאו והזה ממנו כשר מן התורה דהאי לכפר דכתיב הכא היינו כשכפר דכתיב הכא לכפר וכתיב התם לכפר ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם אל אהל מועד לכפר מה להלן בשכפר הכתוב מדבר דהא שריפה בתר כפרה היא אף כאן בשכפר ודנין בהמת חטאת חיצונה מבהמת חטאת פנימית ואין דנין בהמה מבבואו לכפר בקדש דאדם דאכתי לא כפר. הכניס החטאת עצמה להיכל כשרה דכתיב אשר יובא מדמה והן לא הובא את דמה דמשמע דמה ולא בשרה (בשר). חטאת העוף שפרכסה ונכנסה להיכל כשרה דמדמה כתיב ולא מבשרה הכניס דם בצוארה להיכל הוי ספק אי הוי צוארה ככלי כיון דלא הוזקקה לקבלת כלי וזהו כליה ומיפסיל או דילמא כצואר בהמה דמי ובהמה שהכניסה לפנים משנשחטה והוציאה וקבל דמה לא מיפסלה דמדמה אמר רחמנא ולא שהכניסה עם בשרה. נשפך דם חטאת העוף ואספו הוי ספק אי צואר דידיה הוי ככלי שרת כיון דלא אצרכיה רחמנא כלי והוי כנשפך הדם מן הכלי וכשר או דילמא מיפסל פסיל ביה רחמנא כלי שרת דלא כתיב ביה קבלה משום דבעי להזותו מן העוף עצמו למזבח וכ"ש דרצפה פוסלתו לפיכך תשרף ככל חטאת העוף שהוא ספק.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>חטאת </b> שקבל דמה בארבע כוסות ונתן מתנה א' מכל כוס לא הוי חד דיחוי לחברו ולכך שיירי ארבעתן נשפכין ליסוד דכתיב ואת כל דמה ישפך דהיינו דם כל הכוסות כשנתן מכל אחד מהם אבל לא נתן אלא מכוס אחד כל הארבע מתנות שיירי אותו הכוס נשפך ליסוד והג' כוסות נשפכין לאמה דכתיב ואת דמו ישפוך ולא כתיב כל דמו כיון שנעשו דיחוי לראשון אינן נשפכין אלא לאמה.
+
+Halakhah 22
+
+<b>דם </b> שנפל לתוך המים או לדם חולין והזה ממנו פסול דראשון ראשון שנפל בטל אבל נפל מים לתוך הדם שבמזרק אם יש בו מראה דם כשר דאף על גב דרובא מים כיון דהוי מראית הכל דם לא בטיל ואף על גב דבעלמא חזיתא לאו מילתא היא הכא שאני דאיכא חזותא וממשות דם המעורב בה כדאמרינן נפל לתוכו יין או דם חולין אומדין אם ראוי לבטל מראה הדם הרי אין הדם ניכר ובטיל ואם אינם ראויין לבטל אף על גב דיין או דם חולין הוי רובא מין במינו לא בטיל. דם קדשים שנתערב בדם פסולין ישפך הכל לאמה מדאוריתא אי הוי דם פסולין רובא וכן בדם התמצית כל הראוי לאישים שזרקו על גבי האישים אחר שנתקדש בכלי שרת כשרים בין שזרקן ביד בין בכלי בין בימין בין בשמאל דלא ילפינן להו כלי אלא בשעת קדושן אבל אחר כך כיון שנתנן על גבי האישים שנעשה מצותן מכל מקום כשרים. היין והמים שנסכן באי זה כלי מכלי שרת כשרין אבל נסכן בכלי חול או בידו פסולים דכלי קדש בעינן בניסוך כדילפינן.
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>איברים </b> או קומץ שסדר עצי מערכה למעלה מהם או סדרן בצדי העצים הוי ספק אי דרך הקטרה בכך או לא דעל העצים אמר רחמנא דוקא או דילמא כיון דכתיב קרא אחרינא אשר תאכל האש את העולה על המזבח תחת העצים משמע ואי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי וסלקא בתיקו ובצידי המערכה נמי איבעיא לן למאן דאמר על בסמוך מאי הכא נמי על בסמוך או דילמא על העצים דומיא דעל המזבח מה התם על ממש אף הכא נמי על ממש וסלקא נמי בתיקו הילכך אם עשה בדיעבד הורצה דאפילו פסולין אם עלו לא ירדו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>קדשי </b> קדשים ששחטן בראש המזבח כאלו שחטן בצפון דכתיב וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך מלמד שכל המזבח כשר לשחיטת העולה דקדושת צפון עליו מגזרת הכתוב וכולו ראוי לשלמים דכשרין אף בצפון מק"ו. עולה ששחטה בראש המזבח או ששחטה למטה והעלה אותה יפשיט וינתח במקומה ומוריד הקרבים ומדיחן ומעלן ומוריד העור לכהנים. וכן שאר זבחים והעור לבעלים הפשט וניתוח במקומה משום דכתיב כל הנוגע במזבח יקדש דאם עלה לא ירד ומה עולה שהיא ראויה לאישים אם עלתה לא תרד כדכתיב היא העולה על מוקדה על המזבח וגו' אף כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד ומוריד הקרבים דהיכי ניעביד נקריבינהו בפרתייהו הקריבהו נא לפחתך כתיב ועור העולה שהופשטה במזבח לכהנים דכתיב עור העולה אשר הפשיט לכהן וגו' דמשמע עור דבמקום הקרבה דהיינו מזבח.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>עולה </b> שעלתה חיה תרד דאכתי לא חזיא למזבח וכן קומץ שלא נתקדש לא חזי להקטרה ולא הוי ראוי לאישים וכל איסורי מזבח שעלו ירדו לפי שאינן ראויין מתחלתן. וכן שנשחטה בלילה או נשפך דמה או יצאת אם עלתה תרד דכתיב זאת תורת העולה היא העולה וגו' זאת מיעוטא היא מיעוטא ה"א דהעולה מיעוטא דמשמע העולה המיוחדת כשרה ולא פסולה והני מיעוטא למעוטי הני תלת אתו שאפילו עלו ירדו ולא תימא כל הנוגע במזבח לכל פיסולין אתא ומסתברא דהני ממעט שפסולין לפני זריקה. אבל קדשים שלנו או שלן הבשר או הדם או האימורין לן בדם כשר שהרי לן כשר באימורין לן באימורין כשר שהרי לן בבשר כשר כגון שלמים הנאכלין לשני ימים. וזבח שיצא חוץ לעזרה אם עלה נמי לא ירד משום דיוצא כשר בבמה וביוצא דאימורי עולה ואימורי קדשים אבל יוצא דדם פסיל מחד מהני תלת מיעוטי דלעיל ומסתברא למעוטי יוצא דדם ולא דאימורין וטמא נמי לא ירד דטומאה הותרה לעבודת צבור וחוץ לזמנו נמי משום דאשכחן ליה ריצוי אפילו בפנים שמרצה לפגולו ליענש כרת וחוץ למקומו דאיתקש לחוץ לזמנו ומחשבה שינוי נמי דכשר בכל הזבחים חוץ מפסח וחטאת וקבלו טמאים וזרקו את דמו נמי הואיל וראויין בעבודת קרבן הבא בטומאה ושנתן דמו חוץ למקומו דהיינו הניתנין למעלה שנתנן למטה או איפכא או הניתנין במזבח הפנימי שנתנן בחוץ או איפכא דכיון דאיכא דמתכשרי בהכי לא ירדו או קדשי קדשים שנשחטו או נתקבל דמן בדרום דראוי הוא גבי קדשים קלים דשחיטתן בכל מקום בעזרה אף על פי שכל אלו פסולין אם עלו לא ירדו.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>וכל </b> שפיסולו בקדש הקדש מקבלו דכתיב כל הנוגע במזבח יקדש כדאמ' וכשם שאם עלו לא ירדו כך אם ירדו לא יעלו שניה כיון שהם פסולין ולא ירדו מן האמצעי. ואם משלה בהן האור אף על פי שירדו יעלו דנעשו לחמו של מזבח. קומץ שנתפגל ומקצתו בארץ ומקצתו משלה בו האור יעלה כולו דאף על גב דאיפרת חשבי' ליה מחובר דאי משלה האור במקצת נקלט כולו בקדושה ואם ירד יעלהו וא"כ אפילו לא העלה מעיקרא נמי אלא חציה ומשלה בו האור נקלט זה שעל הקרקע ומעלהו.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>איברים </b> וחלבים וקמצים שלנו בראשו של מזבח כאלו לנו בעזרה דאם ירדו לאחר עמוד השחר לא יעלו דלינה מועלת והוו להו פסולין ואם לא ירדו מקטירין אותן לעולם. ואויר מזבח כמזבח דהא כי מחיק ליה מכבש למזבח מגבה ליה באויר מזבח והנחת גופו במזבח כהנחת קרבן גופיה דמי אבל אי קאי בארעא ותלנהו בקניא באויר מזבח סלקא בתיקו אי אויר מזבח כמזבח או לא. אימורי קדשים קלים שהעלן קודם זריקת דמים לא ירדו שהרי נעשו לחמו של מזבח. הפריש שני אשמות לאחריותן ושחט את שתיהן וקדם והעלה אימורין של אחד מהם קודם זריקה הרי אלו ירדו דאף על גב דאימורי קדשים קלים דהעלן קודם זריקת דמים אמרינן דלא ירדו היינו משום דכי הדר זריק הדם הויא זריקה אבל הכא דלא נזרק דם דהני אימורין זריקת דם דאידך לא מהניא להני אימורין ולהכי ירדו דהוי כמחוסר זמן.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הזבח </b> הפסול והנסכים הפסולין שעלו למזבח הזבח לא ירד כדאמר' והנסכים ירדו דכתיב היא העולה על מוקדה על המזבח מה עולה שהיא ראויה לאישים אם עלתה לא תרד אף כל שהוא ראוי לאישים לאפוקי נסכים דאינן ראויין לאישים דאם עלו ירדו וכן נסכים הבאים בפני עצמן כגון המתנדב יין בלא זבח שנפסלו ועלו ירדו דאינו ראוי לאישים כדא'.
+
+Halakhah 15
+
+<b>עוף </b> שמלקו זר ועלה לא ירד וקומץ מנחה שקמצו זר ועלה ירד דאף על גב דתרוייהו פסולין אפילו הכי מליקה בזר לא ירד דישנה למליקת זר בבמה ואף על גב דישנה נמי למנחה בבמה אין קדוש בכלי שרת במנחה בבמה הילכך לא ילפינן זר במקדש לענין קמיצה מזר בבמה דלא דמי הך קמיצה להך קמיצה דבמקדש הואיל וקדשה בכלי שרת איפסלה בזר כדאמר'. ואחד הזר ואחד שאר הפסולין במליקה כגון שמאל ולילה אם עלה לא ירד.
+
+Halakhah 16
+
+<b>ואלו </b> אם עלו ירדו שאינם ראוים לאישים ואע"ג דכשרים לא שייך בהו מזבח כלל בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים מותר העומר ושיירי מנחות ושתי הלחם ולחם הפנים כולהו ראויין לאכילה ולא למזבח והקטרת שעלתה על מזבח החיצון דהא לאו ראוי הוא. וצמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים ועצמות וגידים וקרנים וטלפים בזמן שאינם מחוברין ירדו דכתיב והקטיר הכל הכהן המזבחה לרבות עצמות וגידים יכול אפילו פרשו תלמוד לומר ועשית עולותיך הבשר והדם הא כיצד מחוברין יעלו פרשו אפילו הן בראש המזבח ירדו כדאמ' קומץ שמצה שמנו על העצם וירד העצם יחזירו דהוי ספק אי חבורי עולין כעולין דמו או לא.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>מזבח </b> פנימי מקדש פסולין בין ראויין לו בין שאינן ראויין לו ומזבח החיצון אינו מקדש אלא פסולין הראויין לו כדאמ' לעיל דקטרת דאינו ראוי למזבח החיצון אם עלה ירד אבל מזבח הפנימי שעלה לו קומץ מנחה שאינו ראוי לו בין כשר בין פסול לא ירד וטעמא דמזבח החיצון הוי רצפה בבנין אבנים שלא נמשח לפיכך אין קדושתו בזה חמורה כמזבח הפנימי שהוא כלי שרת ונמשח עם המשכן. כשם שהמזבח מקדש הראוי לו כדילפינן לעיל כך הכבש וכלי שרת מקדשין את הראוי להם דכתיב ומשחת את המזבח המזבח לרבות כבש כלי שרת מנין דכתיב ומשחת אותם והיו קדש קדשים כל הנוגע בהן יקדש וכשם שמזבח אינו מקדש אלא דבר הראוי לו כך כבש וכלי שרת מקדשים דבר הראוי להם ואף על פי שנפסל.
+
+Halakhah 19
+
+<b>אין </b> כלי הלח מקדשות את היבש ולא כלי היבש את הלח דלא נמשחו אלא למה שהן אם לח ואם יבש אבל מזרקות מקדשות הלח והיבש דכתיב שניהם מלאים סלת דאף על גב דכלי הלח נינהו מקדשין יבש דכי היכי דחזו ללח חזו לסלת שהוא יבש וכלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב דכיון דמקדשי דבר הראוי להם ואפילו נפסל להכי מקדשי ליקרב.
+
+Halakhah 20
+
+<b>כל </b> כלי השרת אין מקדשין אלא במקדש נראה כיון דבתחלתן כשרות הן מתקדשות כדכת' אש' ישרתו בם בקדש להכי אין מקדשים אלא במקד' ואין מקדשין אלא מדעת ואין מקדשין אלא מתוכן מתוך חללו של כלי דכלי יבש לא נתקדשו מבחוץ כדילפי' בפ' ראשון מהלכו' כלי המקדש ואין מקדשין אלא שלימים דאם נשברו שאינן עושין מעין מלאכתם שהיו עושין לאו כלי הוו ואין מקדשין אלא מלאים שיהא בו שיעור שלם הצריך אם יבש היא עשרון שלם למנחה ואם מנחת נסכים היא שנתנת בכלי יהא שם שני עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל אבל אם חסר השיעור אין הכלי מקדשן דאינו ראוי לכלי ואם דעתו למלאתם מקדשי דמעיקרא כשממלאם מעט ראשון ראשון קדש וכשאין דעתו למלאתם דלא מיקדשי היינו ליקרב אבל מקדשי ליפסל דאהני ליה כלי להכשירו ליפסל אם יצא חוץ לקלעים. כלי שרת מקדשין שלא בזמנן להפסל אבל לא ליקרב כגון שקמץ מנחה בלילה ונתן קומצה לכלי שרת הרי זו נשרפת דאף על גב דמצותה ביום אהני ליה קדוש לילה ליפסל בלינה.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>מזבח </b> שנפגם נפסלו כל הקדשים השחוטים שלא נזרק דמם שהרי אין מזבח לזרוק עליו דכתיב וזבחת עליו את עולותיך וגו' תזבח והוא עומד בתיקונו כדכתיב עליו ולא פגום אבל קדשים חיים שהיו שם לא נפסלו דאין בעלי חיין נדחין דמחוסר זמן הוי דיחוי וחוזר ונראה מיום שמיני והלאה וכן דיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי דמחוסר זמן דיחוי מעיקרו הוי כדא' ואין אוכלין קדשים והמזבח פגום דכתיב ואכלוה מצות אצל המזבח וכי אצל המזבח אכלוה והלא כל העזרה כשרה לכך דכתיב במנחה מצות תאכל במקום קדוש וגו' אשכחן שיירי מנחה קדשי קדשים מנין תלמוד לומר קדש קדשים ובגזרה שוה דקדש קדשים ילפינן מהדדי קדשים קלים מנין דכתיב בבכור ואת דמן תזרוק ואת חלבם תקטיר ובשרם יהיה לך איתקש בשרו לדמו ויליף מינה בשעה שאתה ראוי לזרוק את הדם אתה אוכל את הבשר ולא אחר שנהרס המזבח ואתי מעשר שני יליף מבכור דכתיב והבאתם שמה עולותיכם וגו' ומעשרותיכם ובכורות בקרכם וגו' שאינו נאכל עכשיו בירושלם בלא פדיון ושאר קדשים קלים הוו כבכור:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וולד </b> ותמורת חטאת ושמתו בעליה ושאבדה ונמצאת אחר שכפרו הבעלים הרי אלו ימותו וולד חטאת להכי מתה שהרי אינה ראויה לכפרה שלא הפרישה מתחלה לכך ותמורת חטאת שהרי באה בעבירה דלא ימיר כתיב ושמתו בעליה דאין כפרה למתים דמיתתן כיפרה עליהם ונמצאת אחר שכיפרו בעלים ואפי' היא תמימה הואיל וכבר כיפרו בעלים מתה נמצאת קודם שיזרוק דם השניה הוי ספק דכי אמרי רבנן אבודה בשעת הפרשה רועה ואפילו נתכפרו בעלים שוב באחרת הני מילי שנמצאת קודם שנתקבל דמה של חברתה בכוס אבל הכא סבירא להו כל העומד ליזרק כזרוק דמי ותמות כחטאת שכפרו בעליה או דילמא כל כמה דלא אזדריק דם כי אבדה בשעת הפרשה דמי ורעיא תיקו לפיכך תמות דהוי ספיקא דאוריתא וכיצד הן מתות נועל בפניהם עד שימותו ודברים אלו מפי מרע"ה נשמעו הלכה למשה מסיני וכתיב נמי ממפריסי הפרסה טמא להביא חטאות מתות דהוו מפריסי פרסה ואסירי ואיצטריך קרא ואיצטריך הלכתא דאי מקרא הוה אמינא לרעיה קמ"ל הלכתא למיתה ואי מהלכתא הוה אמינא היכא דעבר איקרי ואכל מהני חטאות איסורא איכא לאו ליכא קמשמע לן דאיכא לאו לא תאכלו ממפריסי הפרס' ואבעית אימא להכי איצטריך קרא לאקושי דבר הבא ממעלי הגרה דהיינו תמורת פסולי המוקדשין לאחר פדיונן דנפקא לן ממעלי הגרה לדבר הבא ממפריסי הפרסה דהיינו חטאות מה להלן במיתה אף כאן במיתה ואין כל דברים אמורין אלא בחטאת יחיד אבל חטאת צבור תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויפלו דמיה לנדבה דאין בחטאת צבור וולד שאין אתה מוצא קרבן צבור שהיתה באה נקבה ואין תמורה בצבור דכתיב לא יחליפנו וגו' דלשון יחיד הוא ולא צבור ושותפין ואין אתה יכול לומר חטאת שמתו בעליה בצבור שאין צבור מתים שאין דין חטאת שמתו בעליה בצבור וילפינן לה משעירי מוספי רגלים ור"ח דחטאות נינהו ואמר רחמנא אייתינהו מתרומת הלשכה משקלים הבאים באדר ואף על גב דאיכא למימר דילמא מתו מריהו דהני זוזי דקצת מאותן שהביאו מתו קודם הרגלים ונמצא שמקריבין חטאת שמתו בעליה שהרי יש להם חלק בהם ושכפרו בעלים לא שמענו אלא שלומד סתום מן המפורש מה מצינו בוולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ביחיד דברים אמורים ולא בצבור כדילפינן אף נתכפרו בעליה ביחיד ולא בצבור וכי תימא והיכי ילפינן איפשר משאי איפשר הא וולד חטאת ותמורת חטאת ושמתו בעליה אי איפשר בצבור וקא אמרת מה מצינו לא קשיא דכי נצטוו ישראל על ד' חטאות בחד מקום גמירי להו הל"מ שיהיו נוהגות יחד במקום אחד וכיון דליתנהו כולהו בצבור אלא ביחיד ש"מ ביחיד אמורה ולא בצבור דכי היכי דולד ותמורה ושמתו ליתנהו בצבור הכי נמי נתכפרו ועל כרחין ילמד סתום מן המפורש כדאמר'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>פר </b> ושעיר של (ר"ה) יוה"כ ושעירי ע"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ונמצאו לאחר כפרה ירעו עד שיפול בהם מום וגו' ומדאוריתא הוו קרבין נדבה לקיץ המזבח אלא משום גזרה דלפני כפרה דאי מכשרת חטאת צבור ליקרב עולה לאחר שנכפרו צבור באחרת אתי לאכשירי ליקרב נמי קודם כפרה שסתמו לשם חטאת עומד.
+
+Halakhah 3
+
+<b>המפריש </b> חטאתו ואבדה והפריש אחרת ונמצאת הראשונה משך אחת משתיהן ונתכפר בה האחרת תמות דכיון דהקריבה מדעתו דחה האחרת בידים דגלי אדעתיה דלא איכפת ליה מינה ואפילו משך האבודה ונתכפר בה והנשארת היא אותה שלא נאבדה מעולם מתה דהויא חטאת שכפרו בעליה אבל אם בא להמלך אומרים לו שיתכפר בזו שהפריש בראשונה דכיון דבא להמלך גלי אדעתיה דניחא ליה בתקנתייהו ואמרינן ליה לך התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה. היתה אחת תמימה ואחת בעלת מום תמימה תקרב ובעלת מום תפדה נשחטה בעלת מום קודם שיזרק דם התמימה הרי זו אסורה בהנאה כן הוא לשון הרב בספרים וקשיא לי דבסוף פר' וולד חטאת בתמורה מייתי תלמודא בריתא דרבנן ור' אלעזר ב"ר שמעון דתניא היו לפניו שתי חטאות אחת תמימה ואחת בעלת מום תמימה תקרב ובעלת מום תפדה נשחטה בעלת מום עד שלא נזרק דמה של תמימה מותרת משנזרק דמה של תמימה אסורה רבי אלעזר בר"ש אומר אפילו בשר בעלת מום בקדרה ונזרק דמה של תמימה יוצא לבית השריפה הא קמן בהדיא דלרבנן דרבי אלעזר בר"ש עד שלא נזרק דמה מותרת דלא הויא חטאת שכפרו בעליה אבל נזרק דמה אסורה דהויא חטאת שכפרו בעליה ואפילו רבי אלעזר לא פליג אלא בנזרק דמה בעודה בקדירה דחשיב לה השתא חטאת שכפרו בעליה אבל כל שלא נזרק דמה מותרת לכ"ע והרב ז"ל כתב איפכא וצ"ע.
+
+Halakhah 4
+
+<b>הפריש </b> חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואבדה והפריש אחרת ונמצאו הראשונות ושלשתן עומדות נתכפר בראשונה שניה מתה דהויא חטאת שכפרו בעליה אבל שלישית רועה דלא הויה חליפי ראשונה שנתכפר בה אלא חליפי שניה היה נתכפר באמצעית שתיהן מתות דראשונה ואחרונה חטאת שכפרו בעליה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>המפריש </b> ב' חטאות לאחריות מתכפר באי זו שירצה והשניה תרעה עד שיפול בה מום דאותה שנתכפר בה מחמת עצמה היא קדושה ולא מחמת האחרת דתימא דהוי חטאת שכפרו בעליה ויפלו דמיה לנדבה. הפריש חטאתו מעוברת וילדה הוו כשתי חטאות לאחריות דוולד חטאת דאמרן למיתה אזיל היינו כשהקדישה ואחר כך נתעברה אבל הקדישה מעוברת חשיב עובר לקבולי קדושה באנפי נפשיה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>המפריש </b> חטאתו ועברה שנתה דבת שנתה כתיב תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה אחרת וכן חטאתו שנפל בה מום יביא בדמיה אחרת דר"ש הוא דסבר דחמש חטאות הן המתו' סימן להם "ותמנע" <b> ו</b> ולד <b> ת</b> מורה <b> מ</b> תו <b> נ</b> תכפרה <b> ע</b> ברה שנתה אבל לרבנן עברה שנתה רועה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> חטאת שאבדה ונמצאת קודם כפרה אף על פי שנמצאת בעלת מום או שעברה שנתה אינה מתה אלא תרעה כיון שלא נתכפרו בעלים אבל נתכפרו בעלים ואחר כך נמצאת בעלת מום או שעברה שנתה הרי זו תמות דהויא בכלל חטאת שנתכפרו בעליה בזמן שהיא אבודה גנובה וגזולה וחזרה אחר כפרה רועה דאבודה הוא דגמירי הלכתא דמתה אם נמצאת לאחר כפרה אבל לא גנובה וגזולה. אבודת לילה לא שמה אבודה דהיכא דתחלת אבידתה ביום דהוא שעת כפרה הוא דגמירי דמתה אבל תחלת אבידת' בלילה דאינה שעת כפרה אפילו נשארה אבודה ביום בשעת כפרה אינה מתה אלא תרעה. אבדה ממנו ולא מן הרועה או איפכא אינה מתה דלא מקרייא מתה כיון דרועה או בעל מכיר בה. וכל הרועות רועות עד שיפול בהם מום ויפלו דמיהן לנדבה ממדרשו של יהוידע הכהן דכתיב אשם לה' ואי איפשר [לומר] אשם לה' שכבר נאמר כחטאת כאשם תורה אחת להם הא כיצד כל דבר הבא ממותר חטאת וממותר אשם כגון הנך דאזלי לרעייה דק"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה ילקח בהן עולות הבשר לה' והעור לכהנים נמצאו ב' כתובים מקויימים. אבודה ממנו ומן הרועה ואחד מצאה אפילו בסוף העולם הויא ספק אי מקרייא אבודה אי לא לפיכך תמות דהויא ספקא דאוריתא ולחומרא. נחבאת אחורי הדלת או בסתר המדרגה הויא אבודה כיון שאין אדם רואה אותה בשעת כפרה. היתה בשדה או באגם הוי ספק דדילמא אחורי הדלת הוא דהויא אבודה דליכא דחזי לה אבל אבראי דאיכא דחזי לה לא הויא אבודה או דילמא אחורי הדלת דאי מהדר אפיה חזי לה ואפ"ה הויא אבודה וכ"ש אבראי דאפילו מהדר אפיה לא חזי לה הילכך תמות דהוי ספיקא דאוריתא כדאמ'.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>השולח </b> חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא חיים ולא חיישינן שמא מתו בעליה ולמיתה אזלה והיינו בחטאת העוף דלא בעיא סמיכא או בחטאת נשים דלאו בנות סמיכה נינהו כדכת' ב"י ודרשינן ב"י סומכין ולא בנו' אבל אי הוי חטאת בהמה דאיש בעי סמיכה וכתיב ידו ודרשינן ולא יד בנו ידו ולא יד שלוחו אשם ודאי שמתו בעליו ושכפרו בעליו ירעה דהלכתא גמירי לה דכל שבחטאת מתה באשם תרעה ויפלו דמיו לנדבה ממדרשו של יהוידע כדילפינן לעיל. וכל אשם שניתק לרעייה אם הקריבו עולה כשר ומדאוריתא לכתחלה נמי יקרב עולה ואפ"ה בעינן ניתק לרעייה דמעקר שם מיניה דאי לא ניתק לרעייה לא הוי סתמא לעולה דכתיב אשם הוא ודרשינן בהויתו יהא עד שינתק שמו ממנו והיינו ברעייה כדאמר' ור"ת אומר דהא דאמרינן בכולהו תלמודא הלכתא גמירי לה דכל שבחטאת מתה באשם רועה דהוי מדרבנן שתקנוה חכמים משום גזרה דלפני כפרה וכי גמירי הלכתא הכי גמירי כל שבחטאת מתה באשם קרב עולה דרעייה דרבנן היא כדאמר' והוא בהויתו יהא פירש דקאי אהלכתא דקרב עולה באותה הוייה יהא מתחלה בלא עקירת שם.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>המפריש </b> נקבה לאשמו תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה אשם דכיון דליכא שם אשם עליו דהוי נקבה נחתא לה קדושה לדמי אשם ומגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף נמי להא מילתא דבעיא מום ותמכר ויביא בדמיה אשם כדאמר' ואם הקריב אשמו יפלו דמים לנדבה דהוי כמותר אשם דאמרינן לעיל ממדרש יהוידע דיפלו דמיהן לנדבה וכן וולד הנקבה שהפריש לאשם ירעה עד שיסתאב דאם יקרב אשם לא יהא כאמו שהרי נדחית האם מאשם ודמיה עולה ואין זה דין לחלק הוולד מדין אמו הילכך ימכר ויביא אשם ואם הקריב אשמו יפלו דמיו לנדבה כדאמר' ולא תימא דתיפוק לי דוולד אשם רועה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה מדגמרינן הלכתא דכל שבחטאת מתה והיינו ולד חטאת באשם רועה דלא היא דלא נגמרה באשם רועה אלא בהני דשייכי כהלכתו באשם כגון מתו בעליה או נתכפרו או תמורה דכל הני שייכי באשם כהלכתו אבל וולד אשם דלאו כהלכתו דאשם זכר הוא ולא שייך ביה וולד לא נגמרה ההלכה על זה.
+
+Halakhah 17
+
+<b>הפריש </b> נקבה לעולתו וילדה זכר ירעה ויביא בדמיו עולה דכיון דאמו לא קרבה איהו נמי לא קרב שבא מכחה. אבל הדיוט שהפריש זכר לחטאתו ונשיא שהפריש שעירה לחטאת וכהן משיח שהפריש פרה לחטאתו אין אלו מתקדשין אפילו קדושת דמים ולא תימא דתקדוש קדושת דמים כיון דאיכא שם שעיר בנשיא ונשיא שהפריש שעירה לשעירו תקדוש דהא יחיד מפריש שעירה דיחיד ונשיא תרי גופי נינהו דבהאי גופא דיחיד לא מצינו שעיר לחטאת ובהאי גופא דנשיא לא מצינו שעירה לחטאת אבל עולת נקבה דתפסה קדושת דמים בהאי גופא משכחת לה נקבה דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזיא ליה עולת העוף וכהן משיח שהפריש פרה לפרו נמי לא קדשה אע"ג דאיכא פרה חטאת דהיינו פרה אדומה דפרת חטאת קדשי בדק הבית היא דדין קדשי בדק הבית יש לה ולא קרבה למזבח לפיכך ימכרו לחולין שלא במום.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>המביא </b> אשם תלוי ונודע לו שלא חטא או שחטא ודאי דבעי להביא חטאת אם עד שלא נשחט נודע לו ירעה ויפלו דמיו לנדבה דכיון דלבו נוקפו שמתירא מספק החטא שחטא גמר ומקדיש ליה וכן אם הפרישו על פי עדים והוזמו יפלו דמיו לנדבה דכיון דלכפרה אתי לבו נוקפו וגמר ומקדיש כדאמר' ואם אחר שנשחט נודע לו שחטא או שלא חטא הדם ישפך והבשר ישרף דאף על גב דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה בעלמא האי בשריפה דהוי כזבח פסול דנשרף נודע לו אחר שנזרק הדם הבשר יאכל לכהנים ככל האשמות שהרי גמר כל הכפרה וה"ל אשם תלוי כשר שהרי על הספק בא מתחלה וכפר הספק והלך. אשם ודאי אינו כן אם עד שלא נשחט נודע לו שלא חטא הוי חולין ואין בו קדושה כלל דאיגלאי מילתא דהקדש בטעות הואי דכי אקדשיה אדעתא דחטא אקדשיה ואם משנשחט נודע לו הרי זה יקבר דכיון דאי ידע דלא חטא לא אקדשיה הוי הקדש טעות והוי חולין שנשחטו בעזרה דנקברין אבל אשם תלוי כיון דלבו נוקפו אקדשיה ולא הוי חולין שנשחטו בעזרה אלא כשאר קדשים שאירע בהן פסול דנשרפין כדאמר'. מי שנתחייב באשם תלוי והפריש שנים לאחריות מתכפר באחד והשני ירעה ויפלו דמיו לנדבה דמכדי חד הוא דאיבעי ליה לאפרושי מ"ט אפריש תרי דסבר אי מרכס חד מיכפרנא באידך וגלי אדעתיה דלבו נוקפו הוה וגמר ומקדיש ואין צריך לומר באשם ודאי שהוא כן מהאי טעמא.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>כל </b> האשמות שבתורה באים בני שתים דבכולהו כתיב בתורה איל דמשמע קשה בן שתי שנים כדכתיב ואת אילי הארץ חוץ מאשם מצורע ואשם נזיר דכתיב בהו כבש דהוי בן שנה ובאים בכסף שקלים דכתיב באשם מעילות איל תמים וגו' בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם שיהא שוה ב' סלעים דמיעוט רבים שנים ואתי אשם תלוי ואשם גזלות בג"ש דכתיב בהו בערכך וכתיב באשם מעילות בערכך כסף שקלים מה להלן בכסף שקלים אף הני בכסף שקלים ואשם שפחה חרופה גמר באיל באיל דכתיב באשם שפחה חרופה באיל האשם וכתיב באשם מעילות נמי באיל האשם ונסלח לו מה התם בא בכסף שקלים אף הכא בא בכסף שקלים אבל אשם נזיר ומצורע אין לדמיהן קצבה דמדאיל בן שתי שנים הוי בשני סלעים כבש בן שנה לאו בשתי סלעים הוא ובת"כ יליף אשם שפחה חרופה לכסף שקלים מג"ש דאשם אשם דכתיב אשם בשפחה חרופה וכתיב באשם תלוי אשם הוא אשם וגו' מה להלן בכסף שקלים כדילפינן אף הכא בכסף שקלים יכול אף נזיר ומצורע דכתיב בהו אשם לילף נמי בג"ש ת"ל הוא ולא אשם נזיר ומצורע והיינו טעמא דמיעט הני טפי משאר אשמות משום דבאין כבש בן שנה כדאמר'. הוזלו אילים ולא ימצא איל בשתי סלעים אין לו תקנה עד שיוקרו ויעמדו בב' סלעים דבעינן בכסף שקלים כדכתיב בקרא והיכא דנתנה תורה קצבה אין לו תקנה עד שיביא באותה קצבה ואף על גב דמימרא דר' יוחנן משום ר"ש בן [יוחאי] מפני מה לא נתנה תורה קצבה במחוסרי כפרה זב וזבה ויולדת ומצורע שמא יוזלו טלאים ואין להם תקנה לאכול בקדשים דכפרתן מעכבתן סלקא בקשיא דאתקיפו עלה אביי ורבא מחטאת חלב דלא נתן לה קצבה ולאו לאישתרויי באכילת קדשים אתא ומאשם נזיר דהוי לה קצבה ולבטלה הוא דאתי אפ"ה היכא דגלי קרא דבעיא קצבה באשמות כדילפינן הוי קפידא ואין לו תקנה דהכי פשיט ליה ר' יוחנן בעי' דר' אלעזר דבעי הוזלו טלאים בעולם מהו וסוגיא דתלמודא אתיא כר' יוחנן.
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>הפריש </b> אשמו והיה בשעת הפרשה שוה סלע ובשעת כפרה יפה שתים כשר בריתא שם פ' המביא אשם תלוי וכתב רש"י ה"ג בתוספתא בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שני סלעים יצא ע"כ וטעמא דאף ע"ג דמעיקרא אדחי האי אשם אפ"ה דחוי מעיקרו לא הוי דיחוי כיון דלא הוה חזי עד שנעשה בן שתים דאף על גב דפשטינן ממימרא דרבי אושעיא ש"מ דחוי מעיקרו הוי דחוי לא קאי הכי דהא בעלי חיים נדחין נמי פשטיה ולא קאי הכי משום דמחוסר זמן הוי דחוי מעיקרא ולא הוי דחוי ש"מ דאין בעלי חיין נדחין ודחוי מעיקרו לא הוי דחוי והלכתא כרב דפליג אדר' יוחנן בפ' שני שעירי ומתני' דיקא כותיה דרב וכדכתבי' פט"ו מה' מעשה הקרבנות ואע"פ שהשביח מאליו אדם מתכפר בשבח הקדש דהוי בעיא דר' אלעזר ופשיט לה ר' יוחנן מוולד תודה דלפני כפרה יקריב אותו במקום אמו לחובת נדרו וטעון לחם אלמא אדם מתכפר בוולד דהיינו שבח הקדש. היה בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת כפרה יפה סלע פסול תוספתא היא וטעמא דכתיב כסף שקלים בשקל הקדש לאשם דמשמע בשעת כפרה להוי כסף שקלים חזר ונעשה יפה שתים חוזר לכשרותו דאין בעלי חיין נדחין דהוי כבעל מום עובר שעבר מומו דילפינן מדכתיב כי משחתם בהם מום בם דמשמע דהיכא דמום בם הוא דלא ירצו אבל אם עבר מומם ירצו.
+
+Halakhah 25
+
+<b>הפריש </b> שני סלעים לאשם ולקח בהם ב' אילים לאשם אם היה יפה אחד מהם ב' סלעים יקרב לאשמו והשני ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה בריתא שם וטעמא דכיון דשוה ב' סלעים כשר והשני הוי כמותר אשם דאמרינן לעיל דיפלו דמיהן לנדבה.
+
+Halakhah 26
+
+<b>היה </b> חייב באשם בן שנה והביא בן שתים או בבן שתים והביא בן שנה פסול בריתא פ' התכלת ובתמורה פ' אלו קדשים תניא כשר ותירצו בתוס' דהכא מיירי נשחטו לשמו והתם בתמורה שלא לשמו ודומיא מצינו בזבחים פ' בתרא דשלא לשמו חייב בשחוטי חוץ דראוי לפנים הוא ולשמו פטור דלאו ראוי לפנים הוא וא"כ שחטו לשמו פסול דאשם בכסף שקלים בעיא באשם מעילות ותלוי וגזלות ושפחה חרופה ואשם בן שנה בעיא בנזיר ומצורע כדאמר'.
+
+Halakhah 27
+
+<b>שחטו </b> במחוסר זמן בבעלים כגון יולדת ומצורע הואיל ואינה ראויה לבא לפנים למצותה פסול כמחוסר זמן דגופא. ברייתא היא שם דתני לה לוי ותעובר צורתן סוף בריתא דפרק התכלת וטעמא לפי שאין שורפין קדשים עד שיפסלו בלינה משום בזיון קדשים אלא אם כן פסולו בגופו כפגול וטמא דישרף מיד. כל הפסול בחטאת פסול באשם חוץ משלא לשמו דכשר באשם כמו שיתבאר פרק קמא דזבחים. עולת יולדת עולת נזיר עולת מצורע ששחטן בני שנים עשר חדש ויום אחד או מחוסרי זמן בבעלים כשרים וטעונים נסכים ברייתא פרק התכלת וכשרין משום דגמר מעולת נדבה דאם נדר קטן והביא גדול הזבח כשר ומחוסר זמן בבעלים נמי בעולת חובה הוו כעולת נדבה דכל שאינו פוסל בעולת נדבה אינו פוסל בעולת חובה בין עלתה לבעלים או לא:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המפריש </b> מעות לחטאתו ומת ילכו לים המלח משנה שם פרק וולד חטאת דמעילה וטעמא משום דחטאת שמתו בעליה היא דתמות דהלכתא למשה מסיני היא וכן הפריש מעות ואבדו והקריב חטאת תחתיהן ונמצא אחר כפרה ילכו לים המלח. מתנית' פרק וולד דתמורה דכל היכא דאי הואי חטאת הואי מתה משום חטאת שכפרו בעלים מעות נמי אזלי לים המלח. הפריש מעות ואבדו והפריש אחרים ונמצאו הראשונים יביא מאלו ומאלו חטאת והשאר יפלו לנדבה. משנה שם כלשונו דכיון דמתרוייהו מייתי ליכא חטאת שכפרו בעלים והוי כשאר מותר חטאת דיפלו לנדבה. הפריש מעות ואבדו והפריש חטאת תחתיהן ונמצאו המעות והחטאת היא בעלת מום תמכר ויביא מאלו ומאלו. משנה שם דהוי כמעות ומעות כיון שהיתה בעלת מום דאלו היתה תמימה היה תקרב והמעות ילכו לים המלח הואיל וכפרו הבעלים באחרת. הפריש חטאתו ואבד' והפריש מעות ונמצאת והיא בעלת מום תמכר ויביא מאלו ומאלו [חטאת] והשאר יפלו לנדבה. משנה ג"כ כטעמא דאיתמר הפריש שני ציבורי מעות לאחריות מתכפר באחת מהם והשני יפול לנדבה מימרא דר' אמי שם ולא איצטריך אלא אפילו אליבא דרבי שמעון דלית ליה רועה לגמרי דמהו דתימא לית ליה לרבי שמעון נדבה גבי חטאת דכי היכי דלית ליה גבי בהמות לית ליה גבי מעות קמשמע לן ר' אמי דאית ליה נדבה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>המפריש </b> חטאתו או דמי חטאתו ונמצא שאינו חייב הרי אלו חולין ירושלמי פרק ב' דשקלים משום דהוי בטעות ולא נתקדשו הפריש שתים או דמי שתים ונמצא שאינו חייב אלא אחת יביא אחד והשאר יפלו לנדבה דכיון דכבר היה חייב אחת הוי השניה כמותר שיפול לנדבה. הלוקח מעות בידו או שהיה מלקט ואמר אלו אביא לחטאתי המותר חולין. גם זה שם בירושלמי וכיון דאומר אביא מהן המותר חולין דלא הקדיש אלא מה שהיה צריך לחטאתו וכל שכן בשאר הקרבנות שהמותר חולין.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>המפריש </b> מעות למנחת חוטא והביא מהן מנחתו או הפריש מנחת חוטא והותירה המותר יביא מנחת נדבה ומותר עשירית האיפה של כהן גדול ירקב פרק בתרא דמנחות מותר מנחת חוטא נדבה דהואיל ואיקרי חטאת אזיל מותרה לנדבת צבור ממדרש יהוידע אבל מותר מעות שאר מנחות לא אזלי לנדבת צבור אלא מוסיף משלו ומביא מנחה אחרת ומותר עשירית האיפה של כהן גדול ירקב דילפינן מדכתיב לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא אמר רבי יהודה היא קרויה חטאת ואין אחרת קרויה חטאת לימד על עשירית האיפה של כהן גדול שאינה קרויה חטאת וטעונה לבונה ומדלגבי לבונה לית לה דין חטאת לגבי מותר נמי לית לה דין חטאת אע"ג דאיקרי חטאת ביחזקאל כדאמר בפרק אלו מגלחין לאו דין חטאת אית לה דאימעיטא מהאי קרא ולהכי ירקב וכן מותר לחמי תודה ומותר לחמי נזיר ירקבו שם לחמי תודה ירקב דלאו חטאת איקרו ונדבת יחיד לא קרב בפני עצמו שלא מצינו לחם קרב בפני עצמו ועם תודה אחרת אי איפשר שאין תודה קרבה בלא לחמה והיינו טעמא דלחמי נזיר ומותר דמי נסכיו יעלו לנדבה גם זה בירושלמי דשקלים פרק ב' משום דמותר נסכים קדשי קדשים אינון יפלו לנדבה מותר שקלים חולין שהשקלים יש להם קצבה וכתיב העשיר לא ירבה ולפיכך מותר חולין. אבל מותר קיני זבים וזבות וקיני יולדות חטאות ואשמות מותריהן יפלו לנדבה ממדרש יהוידע דקינין נמי אית בהו חטאת והוי מותר חטאת מותר עולה לעולה כיון דאפרשיה לעולה לא נפקא מקדושתה מותר שלמים לשלמים ולא לעולה דאין משנין דבר שהוא לאכילה לדבר שאינו לאכילה מותר מנחה למנחה מהאי טעמא מותר פסח לשלמים ולא לעולה דמשנין לדבר שהוא לאכילה דכותה ועוד דמשנין קדשים קלים לקדשים קלים ולא לקדשי קדשים ופסח נמי בשאר ימות השנה שלמים הוי מותר נזירים לנזירים דלא נפיק מקדושתיה מותר נזיר לאותו נזיר ובמתניתין דפרק ב' דשקלים קתני מותר נזיר לנדבה ובפרק ו' נמי קתני בהדי שופרות ששה לנדבה ואחד מהם הוא למותר קרבנות נזיר וצריך עיון וכל הני מותרים בשקלים ומותר חטאת דהוי לנדבה היינו בחטאת קבועה אבל בקרבן עולה ויורד שהפריש מעות חטאת והעני מביא תחתיהן עוף ומחללן על העוף ויהנה מהן משנה שלהי כריתות ובגמ' תנו רבנן מחטאתו על חטאתו מה תלמוד לומר דבקרבן עולה ויורד כתיב גבי כשבה ושעירה מחטאתו דמשמע מקצת חטאתו כלומר אם העני יביא עוף ממקצת דמים הללו וגבי עוף כתיב מחטאתו דמשמע דאם העני יביא במקצת דמי עוף עשירית האיפה והשאר חולין. הפריש בהמה ונפל בה מום תמכר ויביא בדמיה עוף דבהמה בעלת מום תפדה אבל הפריש עוף ונפסל לא יביא בדמיו עשירית האיפה דאין לעוף פדיון שפדיון לא נאמר אלא בבהמה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> חייבי קינין שהפרישו מעות אפילו אמרו אלו דמי חטאתי ואלו דמי עולתי יכולין לערב המעות וליקח בהן חטאת או עולה שאין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת הבעלים או בעשיית כהן מימרא דרב חסדא פרק טרף בקלפי ונזיר פרק מי שאמר תנין דכתיב גביהו ולקח ביולדת וכתיב בזב ועשה הכהן את האחד חטאת וגו' וגלי לך רחמנא דלא ליהוו מפורשין אלא או בעשיית כהן או בלקיחת בעלים לפיכך אם הפריש מעות לקינין ומת כולן יפלו לנדב' שכולן ראוי' לבוא עול' דאי בעי קני מיניי' עולה כדאמר' דלא קדשי אלא או בלקיחה או בעשייה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מי </b> שהיה מחויב חטאת ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר אלו לחובתי רצה להביא בהן חטאת בהמה יביא מת והניח המעות ילכו לים המלח פרק מי שהיה נזיר תניא מי שהיה מחוייב חטאת ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר הרי אלו לחובתי רצה להביא בהן חטאת בהמה לא יביא עולת בהמה לא יביא מת והיו לו מעות סתומין ילכו לים המלח וכתבו בתוספות בפירוש ברייתא זאת מי שחייב חטאת שאכל חלב ואמר הרי עלי עולה דהיינו נדבה והרי הוא מחויב חטאת ועולה ולא הוו דבר אחד שחטאת בא על החלב והעולה בנדר והפריש מעות ואמר כשהפרישם אלו לחובתי ומשמע לכל מה שהיה חייב לפיכך אם רצה להביא בכולן חטאת בהמה לא יביא עולת בהמה לא יביא מפני שהן מעורבין ואין לו תקנה עד שיביא שתי בהמות ויאמר כל מה שיש במעות אלו לקדושת חטאת יחול על בהמה זו ע"כ ודברי הרב ז"ל תמוהין שכתב רצה להביא חטאת בהמה יביא ובברייתא גרסינן בהדיא לא יביא ואיפשר לפרש דברי הרב ז"ל להביא בהן כלומר במקצת המעות ויפרש הברייתא כפירוש בעלי התוספות ז"ל דלא יביא בכולן קאמר אבל במקצתן יביא חטאת ובמקצתן יביא עולה שיאמר כל מה שיש במעות אלו לקדושת חטאת יחול על בהמה זו וכל מה שיש בהן לקדושת עולה יחול על האחרת והשתא כיון דאיפשר להביא בהמת חטאת כי האי גוונא אם מת והניח המעות ילכו לים המלח דהוי כחטאת שמתו בעליה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הזבחים שנתערב בהן אחד מחטאות המתות או שור הנסקל אפילו אחד בריבוא כולן ימותו משנה בזבחים ריש פרקא דתערובות דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי אבל מדאוריתא חד בתרי בטיל כיון דלא ידיע דכתיב אחרי רבים להטות הילכך אם הקריב הורצה דאין בעלי חיים נדחין.
+
+Halakhah 2
+
+<b>נתערב </b> בהן אחד מאיסורי מזבח משנה שם נתערבו קדשים בחולין תמימים או שור הקדש בשוורים של חול קדשים בקדשים מין במינו או בשאינו מין כל הני עירובין שם במשנה ובגמרא וכולהו מדרבנן דמדאוריתא חד בתרי בטיל כדאמרינן ואם היה העירוב שוה בשוה דליכא רובא בקדשים ולא בחולין או ליכא רובא במין קדשים אלו ממין קדשים אלו אז הוי דינא כי הכא ואין מביאין קדשים לבית הפסול הוי נמי מדרבנן דמדאוריתא קדשים בקדשים בשוה שנתערבו מין בשאינו מינו כגון עולה בשלמים יקרבו כחמור שבהן וכן אשם שנתערב בשלמים שניהן יאכלו כחמור שבהן לזכרי כהונה ובעזרה וביום ולילה כדין אשם ובעל השלמים יצא ידי שלמים שהרי כל אחד מקריב לשם מי שהוא אלא משום שממעט זמן אכילת שלמים ומביא לידי נותר אמרי רבנן דירעו. וכן חטאת שנתערבה בשלמים ואם קדם והקריב חטאת אחרת כולן ימותו מדרבנן משום חטאת המעורבת דהוי חטאת שנתכפרו בעליה ואי הוה ערוב דחד בהמה דחטאת בחד דשלמים ימותו מן התורה דהוי חטאת שנתכפרו בעליה וליכא רובא דליבטיל וכן המעות שנתערבו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>תודה </b> שנתערבה בתמורתה שניהם יקרבו דמרבינן תמורות מואם על תודה ויניף הלחם עמהם דאין לחם לתמורת תוד' דכתי' על זבח התוד' ודרשי' תוד' טעונה לחם ולא וולדה ותמורתה וחליפתה טעונה לחם כדתניא פרק אלו קדשים בתמורה ואם נתערבה בשאר זבחים הויא כערובי דלעיל. אבל נתערבה באיל נזיר תרוייהו יקרבו ויניף הלחם עמהן דהוו קדשים קלים בכור בפסח ירעו מדרבנן וכן מעשר בפסח ובכור במעשר וקדשים אחרים בהן ירעו.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>אשם </b> שנתערב בשלמים ירעו כדאמרינן ומדאוריתא יקרבו ויאכל כחמור שבהן. כל חטאת נקבה וכל אשם זכר ואין מתערבין. והמתערבין אם הקריב הורצה דמדאוריתא חזי להקריב כדאמרינן בפרק התערובות.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>בהמה </b> שנמצאת מירושלם למגדל עדר וכמדתה לכל רוח אם נקבה בת שנתה היא תמות שמא חטא' היא בת שתי' יביאנה שלמי' ויביא לחם משום ספקא דתודה זכר בן שתי שנים אין לו תקנה שמא אשם הוא ואינו בא בנדבה זכר בן שנה יפול בו מום ומביא ומתנה על עולה ושלמים ואיהו גופו נאכל במומו דאפילו הוי בכור ומעשר נאכלין במומן ואם פסח היה הוי שלמים בשאר ימות השנה כדאמרינן לעיל ואשם נזיר ומצורע דהוו בני שנה לא שכיחי ומתניתין היא בשקלים ומייתי לה תלמודא פרק האיש מקדש וכיון דנמצאת בהמה זו במקום זה חיישינן שמא מירושלם יצאת ורוב בהמות היוצאים ממנה זבחים הם ואיכא לספוקי בכל זבחים שהיא ראויה להם כדאמרינן ונראה דהוי ספיקא דאורית' דלא חיישינן אבהמות דעלמא כיון דנמצאת קרובה לירושלם אזלינן בתר רובא דבהמות דירושלם ולא חיישי' לבהמות דעלמא כדאמרינן. נתערבו בקדשים אחר שנשחט יאכלו כחמור שבהן מדאוריתא אי ליכא רובא בחד מינייהו נתערבו בפסולי המוקדשין או בחולין שנשחטו בעזרה יצאו לבית השריפה מדאוריתא אי ליכא רובא.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>איברי </b> חטאת באיברי עולה תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה ולא תימא יעלה הכל ורואין את בשר החטאת כאלו הן עצים דאף על גב דכתיב בשאור ודבש ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח ודרשינן לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים הא כתיב אותם ברישא דקרא קרבן ראשית תקריבו אותם מיעוט אותם הוא דאי אתה מעלה אלא לשום עצים אבל מידי אחרינא לא. אבר של בעלי מומין שנתערב באיברי קדשים וליכא רובא בחד מינייהו יצאו לבית השריפה מדאוריתא אבל אי איכא רובא דקדשים אפילו לרבנן דרבי אליעזר הוו מרצים מן התורה דאזלינן בתר רובא וכתיב נמי מום בם לא ירצו מיעט רחמנא מום בם הוא דלא ירצו הא על ידי תערובת ירצו ואף על גב דדרשינן נמי מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו דרשינן בם בהם להני תרי דרשות ואפילו לרבנן דאף על גב דאמרינן בגמרא ורבנן בם בהם לא דרשי היינו רבנן דברייתא אבל רבנן דמתניתין אית להו האי דרשא כדכתבו התם התוספות פרק התערובות.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>חתיכות </b> קדשי קדשים שנתערבו בקדשים קלים יאכלו כחמור שבהם וחתיכה של חטאת טמאה בטהורה או פרוסה של לחם הפנים טמאה בטהורה אסירי ואי איכא חד בתרי בטיל מדאוריתא וכן חתיכה מאלו בחולין ומדרבנן אפילו במאה לא עלתה דאפילו רבנן דפליגי ארבי יהודה ברישא דחתיכה ופרוסה טמאה דתעלה הכא מודו הואיל ואיפשר למוכרן לכהן בהפסד מועט וכפירוש רש"י ז"ל בפרק הערלה על ברייתא זו:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הפסולין לעבודה שמלקו מליקתן פסולה דאף על גב דשחיטה כשרה בזר מליקה פסולה דכתיב והקריבו הכהן אל המזבח ומלק ואין זר קרב לגבי המזבח ואף על פי שאותו העוף פסול אינו כנבלת העוף לטומאת בית הבליעה דאהני מליקתה דאם עלתה לא תרד לפי שנפסלה בקדש כרבי יוחנן לגבי רב ריש פרק חטאת העוף בזבחים דילפינן מבמה שהזר כשר בה למלוק עופות לכתחלה דאין כיהון בבמה ומתניתין דקתני כל הפסולין לאיתויי זר ותניא נמי כותיה כדאיתא התם וכן אם מלק בלילה או ששחט חולין בפנים וקדשים בחוץ אינם כנבלה משנה שם שמאל ולילה וגו' אין מטמאין ובגמרא שמאל אית ליה הכשרה ביום הכפורים דכהן נוטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו ולילה דאשכחן לה הכשרא באיברים ופדרים שחיטת חולין בפנים דכתיב והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה ומיתוקמא האי קרא בנבלת עוף טהור והאי טריפה קרא יתירא הוא למדרש ביה הכי מה טרפה דשוה בפנים כבחוץ דכאן וכאן היא אסורה אף נבלה דכתיב הכא היא כטרפה דמטמאה בפנים ובחוץ יצא השוחט חולין בפנים וקדשים בין בפנים בין בחוץ הואיל ולא שוו בפנים כבחוץ אין מטמאים דחולין שחוטין בחוץ אין מטמאין ולא שוו בפנים כבחוץ וקדשים אע"ג דאידי ואידי בין חוץ בין פנים פסולים נינהו אפילו הכי כיון שהועילה שחיטת חוץ לחייבו כרת משום שחוטי חוץ כדמרבינן מדכתיב או אשר ישחט לרבות שחיטת עוף אלמא שחיטה שמה ולהכי ראוי שתועיל לה לטהרה מידי נבלה אשכחן חוץ פנים מנא לן הואיל ולא שוו בפנים כבחוץ דהא אוקימנא דבחוץ לא מטמא ואף על גב דבאכילה אסור בטומאה מיהא לא שוו ודנין דבר שלא בהכשרו מדבר שלא בהכשרו כדאמרינן התם פרק חטא' העוף.
+
+Halakhah 2
+
+<b>מלק </b> תורין שלא הגיע זמנן ובני יונ' שעבר זמנן ושיבש גפה ושנסמית עינה ושנקטעה רגל' הרי זו נבלה לכל דבר משנה שם וטעמא דתורין ובני יונה דאינן ראויין לקרבן הואיל ולא הגיע זמנן או שעבר זמנן והוו להו כמליקת חולין ויבש גפה ונסמית עינה ונקטעה רגלה משום מחוסר אבר דאף על גב דאין תמות וזכרות בעופות היינו בדוקין שבעין אבל מחוסר אבר ממעטינן ליה מדכתיב מן העוף ולא כל העוף למעוטי יבש גפה ונסמית עינה נמי הוי מחוסר אבר דנסמית היינו שנחטטה זה הכלל כל שפסולה בקדש כמלק בלילה (והא) דאמרינן לעיל אינה מטמאה בבית הבליעה לא היה פיסולה בקדש שכשבאת לקדש היתה כבר פסולה מטמאה בגדים בבית הבליעה ומשנה היא שם. לפיכך המולק ונמצאת טרפה או חולין בעזרה וקדשים בחוץ הוי נבלה שאין המליקה מטהרת אלא דבר שהוא כשר למזבח ונמצאת טרפה הוא משנה שם כרבי יהודה ורבי יוסי ולא כרבי מאיר דדריש קל וחומר מבהמה דשחיטתה מטהרתה מטומאתה דדיו לבא מן הדין להיות כנדון מה התם בשחיטה היא דמטהרת טריפתה מטומאתה ולא מליקה הכא נמי לא במליקה וקדשים בחוץ דאין דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו דהיינו מליקת קדשים בפנים וקדשים בחוץ נמי הוי דבר שלא בהכשרו ולא תימא נילף להו ממליקת שמאל ולילה דהוו שלא בהכשרו דכיון דאם עלה לא ירד הכשרו קרינא בהו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>הנרבע </b> המוקצה והנעבד והאתנן ומחיר וטומטום ואנדרוגינוס שנמלקו הוו נבלה לכל דבר ברייתא פרק המזבח מקדש וטעמא דאין קדושה חלה עליהן דאין פסולן בקדש וטומטום ואנדרוגינוס נמי אף על גב דאין תמות וזכרות בעופות קסבר האי תנא בריה בפני עצמה היא ואינו ספק זכר וספק נקבה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>חטאת </b> העוף נעשית למטה ואם עשאה הזיותיה למעלה כמעשה חטאת מליקה בסימן אחד והזאה ומיצוי או כעולה או לשם עולה או חטאת פסולה משנה פרק חטאת העוף עשאה למעלה כמעשה כולן פסולות דכיון דכתיב בה אל יסוד המזבח אם עשאה למעלה פסולה וכן עולת העוף שעשאה למטה אפילו סימן אחד פסולה בין שמלקה כעולה בין שעשאה כחטאת בין לשם חטאת או עולה משנה שם עשאן למטן כמעשה כלן פסולה דכיון דכתיב בעולת העוף ומלק והקטיר מה הקטרה בראש המזבח אף מליקה ולא תימא כיון דהקטרה אינה מעכבת ומליק' מעכבת לא גמרינן מינה דהכי ילפינן מה הקטרה אם שנה המקום הרי הוא כאלו לא הקטיר כך מליקה אם שנה מקומה דהוי למעלה כהקטרה הויא כאלו לא מלק ואם לא מלק פסול. חטאת העוף שמלקה למטה כמליקת עולה לשם חטאת או כמעשה חטאת לשם עולה או כמעשה עולה לשם עולה פסולה משנה שם ובגמ' דשני במאי בהזאה שלא הזה אלא מצה שהיא עבודת העולה ולהכי מיפסלא ולשם עולה נמי פסולה דכתיב בחטאת ושחט אותה לחטאת שתהא שחיטתה לשם חטאת. וכן עולת העוף שעשאה למעלה כמעשה חטאת שלא מצה אלא הזה או כמעשה חטאת ולשם חטאת פסולה כיון דשנה במיצוי שלא מצה דם הגוף כמעשה עולה לשם חטאת כשרה אלא שלא עלתה לבעלים לשם חובה כדתנן בריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח ומן החטאת דכתיב כאשר נדרת נדבה אם כמו שנדרת עשית יצאת ידי נדר ואם לאו נדבה יהא ויביא אחר לחובתו.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> אלו שנפסלו מפני שינוי מעשיהם או מקומן ושמן אינן כנבלת העוף לטומאה וכן אם נתפגלו או נעשו נותר דכולן הוו פיסולן בקדש דאמרן לעיל דכל שפסולו בקדש אינו מטמא בגדים בבית הבליעה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>חטאת </b> העוף הבאה על הספק נעשית כמצותה ואינה נאכלת אלא תשרף כדתנן שלהי תמורה ובנזיר פרק מי שאמר ילפינן דחטאת העוף באה על הספק ואינה נאכלת מדכתיב והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש נקבה לזכר מה זכר מביא קרבן על הודאי שאכל חלב בשוגג והוא הדין לוודאי זיבה אף נקבה מביאה קרבן על וודאי לידה חטאת העוף ומה זכר מביא אשם תלוי על ספק אף אשה מביאה קרבן על ספק לידה אבל עדין לא שמענו אם ממין בהמה או ממין העוף אלא ממה ששמענו שממין שמבי' זכר על הוודאי מביא על הספק אף נקבה ממין שמביאה על הוודאי מביאה על הספק והוא עוף אי מה זכר מביא קרבן על הספק ונאכל דאשם תלוי נאכל אף נקבה שמביאה חטאת העוף על הספק תהא נאכלת אמרת לא דאם אמרת בזכר דנאכל שכן אין בו אלא איסור אחד דדילמא שומן מאי דאכל וקמייתי חולין לעזרה תאמר בנקבה דדילמא רוח הפילה או דבר שלא נתחייב עליה קרבן וקא פגע בשני איסורין דקא משוי לה מליקה ואית בה איסור נבלה וחולין בעזרה ולהכי לא תאכל אלא תשרף כשאר קדשי פסולין. חטאת העוף הבאה על הספק כדאמר' ונודע שהיא חייבת בה ודאי עד שלא נמלקה תאכל דהא נעשית ודאי ואם אחר שנמלקה נודע לו גומר עשייתה ותשרף שלא יאמרו חטאת הבאה על הספק נאכלת כרבי יוחנן לגבי רב שלהי כריתות ותניא כוותיה ומדאוריתא נאכלת דהויא חטאת העוף ודאי ואם נודע אחר מליקה שאינה חייבת בה תקבר כדתנן שלהי כריתות דכיון דלא הויא קדש לא הויא כקדשים שנפסלו דנשרפין:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>חטאת </b> העוף שנתערבה בעולת העוף או איפכא אפילו אחד בריבוא ימותו כולן משנה ריש קינין דאם נתכפרו בעליה למיתה אזלא דבעוף נמי הויא הלכתא דחטאות המתות דשייכי בה כגון מתו בעליה ונתכפרו דאע"ג דגמירי כל שבחטאות מתה באשם רועה ובעוף ליכא אשם ולא רעיא לא גמרינן הלכתא אלא למאי דשייך בה והרי דמי חטאות נמי ילכו לים המלח משמע דלכל שם חטאת גמרינן הלכתא ואם נתערב חטאת בעולה מדאוריתא ימותו שניהם כיון דליכא רובא דליבטיל מדאוריתא אפילו היו מפורשות ואי הוו סתומות ונתערב חטאת מפורשת בה אין כשר אלא כמנין חטאות שבחובה סתומה וכן אם נתערבה עולה מפורשת בחובה סתומה אין כשר אלא כמנין עולות שבחובה סתומה ומדאוריתא חד בתרי בטיל כדאמ' אבל אם נתערבו ב' חטאות מפורשות בשני קינין סתומות שהם ארבע עופות שחציין חטאת וחציין עולה נראה דאפילו מדאוריתא לא בטילי כיון דעל כרחך איכא הכא שני עולות והן מעורבות עם שני חטאות מפורשות וליכא רובא דליבטיל וכן שנים עולות מפורשות שנתערב בשני קינין דעל כרחך איכא בהו שני חטאות והן מעורבין בשני עולות המפורשות ואין כשר מן התורה אלא כמנין עולות שבחובה שהם שתים או כמנין חטאות כשנתערבו עולות המפורשות כדאמר'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>חובה </b> סתומה שנתערבה בחובה סתומה אחרת בין מאדם אחד בין משני אנשים בין משם אחד בין משני שמות כקן זב עם קן יולדת כיון דע"כ אחד חטאת ואחד עולה בקן זה וכן בשני אין יכול להקריב אלא שני פרידין אחד עולה ואחד חטאת דאי עבד שני עולות שמא יעשה אותן מקן אחד של לידה או של זיבה והרי אחד מהן חטאת כדאמרן וליכא בהו ביטול אפילו מדאוריתא אבל נתערב קן אחת סתום בשני קינין סתומין בטיל חטאת שבקן זה בשני עולות שבשני קינין ועולה שבקן זה בשני חטאות שבשני קינין מדאוריתא ויעשה חציין למטה וחציין למעלה אלא דמדרבנן אינו יכול להקריב אלא קן אחד פרידה אחד חטאת ופרידה אחד עולה אבל שני עולות לא מצי עביד פן יקח הקן שנתערב שהוא מבורר אחת חטאת ואחת עולה וכן עשר קינין במאה המועט כשר כדתנן התם.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>שנים </b> שלקחו קניהם בעירוב אי זה שירצה הכהן יקריב חטאת או עולה דהוה ליה כחובה אחת גדולה סתומה דחציה חטאת וחציה עולה ותלוי בדעת הכהן אי זו שירצה יקריב עולה או חטאת דילפינן לעיל דאין הקנין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן כדילפינן מדכתיב ולקח ועשה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>היו </b> לפני הכהן חטאות ועולות מפורשות עשה הכל למעלה או למטה חציו כשר וחציו פסול חציו למעלה וחציו למטה ולא ידע אי חטאת למטה ועולה למעלה או איפכא הכל פסול דדילמא חטאת עשה למעלה ועולה למטה כדתנן פרק ג' דקינין.
+
+Halakhah 10
+
+<b>שלשה </b> צבורין אחד עולות ואחד חטאות ואחד סתום חציו חטאת וחציו עולה עשה הכל למעלה או למטה מחצה כשר ומחצה פסול דהא חציין עולות וכשרות למעלה וחציין חטאות וכשרות למטה. עשה חציין למעלה וחציין למטה אין כשר אלא הסתום דהוי חציו למעלה וחציו למטה אבל המפורשין [פסולין] דילמא עשה חטאת למעלה ועולה למטה והסתום מתחלק לשניהם:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>קן </b> סתומה שפרח ממנה גוזל לאויר או למיתות או שמת יקח זוג לשני. ריש פרק ב' דקינין משנה כלשון הרב ז"ל ופירשו דלרבותא נקט סתומה דלא מיבעיא מפורשת דכיון דנפרשו זה לחטאת וזה לעולה תו לא סמך זה לזה כלל אלא אפילו סתום שעדיין עומדין יחד להתפרש יקח זוג לשני. פרח לבין הקריבות פסול ופוסל אחר כנגדו דאי פרח לקן אחר הרי גוזל זה שהוא חטאת או עולה מעורב בעולה או חטאת שבקן שנתערב בו ואם כן אין יכול להקריב אפילו מדאוריתא אלא גוזל אחד מהם חטאת ואחד עולה דאי מקריב תרי חטאת או עולה דילמא הוו תרוייהו מקן זה שאחת מהן לבד הוא חטאת ואחד עולה ופוסל אחר כנגדו היינו מדרבנן כגוונא דמפרש הרב ז"ל ובחזירתו נמי הוי דרבנן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>קן </b> סתומה וקן מפורשת פרח מסתומה למפורשת יקח זוג לשני דכיון דהוא סתום הוי חטאת או עולה (או חטאת) חזר מן המפורשת לסתומה או שפרח אחת מן המפורשין לסתומה ואין ידוע אי זו חטאת ואי זו עולה ימותו כולן דאם עולה נתערבה הרי יש בה חטאת ואם חטאת נתערבה העולות פסולות ואם נתערב באחת או שנים בשנים פסילי מדאוריתא דלא בטלי. סתומה באמצע ופרחו לצדדין דלא הפסי' כלום ואותה שפרחה לחטאת הויא חטאת ולעולה עולה חזרו לאמצע הוו חטאת ועולה מעורבין והצדדין יקרבו כשהיו חזר מן האמצעית לצדדין הוו כולהו חטאת ועולה מעורבין זה בזה:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האשה </b> שנדרה קן לכשתלד דשניהם עולות וחובתה הוו אחת חטאת ואחת עולה טעה הכהן ועשה שתים למעלה ושתים למטה תביא עוד פרידה אחת ויקריבנה למעלה פ"ג דקינין משנה ואם היו שתי בני יונה ושתי תורים ועשה שתים למעלה ושתים למטה תביא תור ובן יונה ויעשם למעלה דאי ב' תורים הוו למטה בעיא תור למעלה לחובתה דא' חטאת וא' עולה ואי בני היונה הוו למטה בעינן בן יונה למעלה לחובתה כדאמר' דאין חובתה באה אחד תור ואחד בן יונה אלא תרוייהו תורים או בני יונה דכתיב א' לחטאת ואחד לעולה שממין חטאת תביא עולה כדאיתא בת"כ. פרשה נדרה וחובתה ועשאם הכהן ב' למעלה וב' למטה ולא ידע אי זה מהם עשה למעלה צריכה להביא עוד ג' פרידין דשמא אותם שפי' לנדר עשאם למטה ופסולין והחובה למעלה ואחד מהם פסול הילכך בעיא ג' שנים למעלה לנדרה ואחד למטה לתשלום חובתה דלמעלה לא צריך דהא חיישינן דשל נדר עשה למטה ושל חובה למעלה א"כ לא צריך למעלה דאפילו תימא דשנים של מעלה היו של נדר כדינו וב' של מטה היו של חובה אכתי לא צריך תו למעלה דהא מקריב השתא ב' למעלה ונימא דליהוי חד מינייהו לחובתה אי אמרינן דשנים הראשונים של מעלה של נדר הוו כדאמר' ומה שכתוב בספרי הרב ז"ל ויעשו שלשה למעלה נראה טעות סופר וכמו שאכתוב בסמוך דאינו אלא ב' למעלה כדפי' וכן כתב הוא ז"ל בפי' המשנה פ' בתרא דקינין ואם פירשה נדרה בשני מינין תביא ארבעה שנים ממין שפי' בו נדרה ויעשו לנדרה למעלה וב' מאי זה מין שתרצה לחובתה אחד למעלה ואחד למטה ולא סגי באחד למטה דדילמא מה שהקריב למעלה הוה תור וזה בן יונה או איפכא הילכך בעיא תרי לחובתה. קבעה נדרה בתורים ושכחה צריכה להביא עוד חמש פרידין שתי תורים ושני בני יונה למעלה לנדרה דשכחה מה קבעה ואחת למטה לתשלום חובתה ומה שכתוב בספרים בחמישי נמי ויעשה למעלה נראה נמי טעות סופר כדלעיל דכיון דחיישינן שמא של נדר נעשו למטה כיון דלא ידע אי זה עשה למטה ואי זה עשה למעלה א"כ של מטה פסולין וצריך לעשות אחד למטה להשלים חובתה דאחד למעלה לא צריך דכבר נעשה שתים למעלה וחיישינן דלא הוו דנדר אלא דחובה כדא' וכן כתב הוא ז"ל בפי' המשנה שם דהארבעה למעלה לנדרה ואחד למטה לתשלום חובתה והארבעה הראשונים הם ממין אחד אלא שאין אנו יודעים אם הם תורים או בני יונה ואיפשר לקיים גרסת הספרים ולומר שחזר הרב ז"ל ממה שכתב בפי' המשנה וס"ל כפי' רש"י ז"ל בקנין ובפ' חטאת העוף בזבחים דקבעה נדרה להביאה עם חובתה הוא דקאמרה דהוקבע עליה קרבן גדול ג' עולות וכיון שלא ידעה מה פירשה הוזקקה השתא להביא חמש עולות יחד אחד לחובתה וד' לנדרה דלא ידעה אי הוו תורין מה שקבעה או בני יונה ואף על גב דידעה מה שהביאה בתחלה שהיו תורין או שהיו בני יונה לא סגי השתא להשלים בקן אחד של מין אחר שהרי קבעתו להביא עם חובתה וכיון שנפסל אחד מן הראשונים שהיה בדין להקריב ג' עולה ולא הקריב אלא ב' עולה וב' חטאת אין אחד מהם עולות בעולה כלום דשלשה עולות הוקבעו עליה יחד הילכך צריכה שתביא חמש פרידין עולות ג' מאותו המין שהביאה ראשון ושנים ממין אחר ד' לספק פירושה וא' לקביעותא שקבעה להביא עולת חובתה עם נדרה דדמיא לנדרה דהוו כולהו עולות וחטאתה כבר קרבה ויצאה ידיה זהו תורף פרש"י ז"ל וכן משמע מלשון הרב ז"ל שכתב ויעשה למעלה שכבר עשה שתים למעלה שהם חטאת משמע דלמטה לא בעיא ולעיל איפשר לקיים גרסת הספרים כשפירשה נדרה ויעשו הג' למעלה כדפי' לעיל ורש"י ז"ל דפירש דיעשה הג' למעלה הוא סובר דשני קינין שהביאה בתחלה נקרב הראשון לחובתה הא' עולה למעלה והאחד חטאת למטה כדינן ונשאר הב' לנדרה ונפסל הימנו גוזל אחד שהקריבו למטה הילכך צריכה שתביא אחד מאותו המין להשלים הנפסל בנדרה וקן שלם ממין אחר משום דלא ידעה מה פירשה הרי שלפי' רש"י ז"ל שלשתן למעלה לתשלום נדרה והרב ז"ל כתב ואחד להשלים חובתה על כן נראה דצ"ל וא' למטה כדפי' ואם היו ב' מינין כשקבעה נדרה צריכה להביא ו' עופות ד' לנדרה משני מינין ושנים לחובתה ממין אחד האחד חטאת ואחד עולה וכן בנתנהו לכהן ושכחה ואין הכהן יודע היכן עשה תביא עופות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>קבעה </b> חובתה וקבעה נדרה ושכחה כמה קבעה ואיפשר שחובתה כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת שהוא קרבן יולדת עשירה לפי' תביא ו' פרידין כדלעיל ועוד כבש עם בן יונה או תור ס"ל לרב ז"ל דמתני' דשלהי קינין נתנתם לכהן ואינה יודעת מה נתנה וגו' קאי אקבעה נדרה ומיירי בשקבעה חובתה נמי וחטאת אחד דקתני ת"ק סבר דהוי תוספת על כבש לעולה כמו שפירש בפי' המשנה שם אבל רש"י ז"ל פי' דקאי אפלוגתא דבן עזאי ורבנן דפ"ב דחטאת הוא העיקר כדאיתא התם:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> המנחות שקמצן אחד מן הפסולין לעבודה פסולות משנה פ"ק דמנחות וטעמא דכתיב במנחה והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם וגו' ודרשינן הכהנים וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה. וכן אם לקט הלבונה פסל אף על פי שלא קמץ דלאחר הקטרת הקומץ היה מלקט הלבונה מעל הסולת ומקטירו וא"ר ירמיה פ' הקומץ זוטא דמשום הולכה נגעי בה שזה שליקטה ונתנה לכהן מיעט בהילוך הכהן והולכה אחד מן העבודות בזבחים דכתיב והקריבו בני אהרן ואע"ג דאמר מר זו קבלת הדם אפ"ה לשון הולכה הוא כדא' בסוף פ"ק דחגיגה דאפקה רחמנא לקבלה בלשון הולכה דכתיב והקריב הכהן את הכל המזבחה ואמר מר זו הולכת איברים לכבש דהקטרה בהדיא כתיבא והקטיר הכהן וגו' למימרא דהולכה לא תפקא מכלל קבלה לכל דבריה ואף על גב שאיפשר לבטלה שאם רצה שוחט בצד המזבח וזורק היכא דלא בטלה עבודה היא ומפגלא קרבן במחשבתה וצריכה כהן ובליקוט נמי צורך עבודה היא כדא' ואף על גב דמייתי סייעתא לר' ירמיה ולא סלקא אפ"ה מימרא דר' ירמיה הלכתא הוא דליכא מאן דפליג עליה. קמץ הכשר ונתן לפסול קמץ בימינו ונתן לשמאלו ואחר כך נתנו לכלי קמץ מכלי קדש ונתן לכלי חול פסל פרק הקומץ רבה מתני' ובריתא כחכמים דר"ש משום דבעיא בתר קמיצה קדוש כלי וכיון שנתנו לשמאל נעשה כדם שנשפך מצואר הבהמה ואספו שפסול דנפקא לן מדכתיב הפר דם הפר יקבלנו וקדוש קומץ בכלי במקום קבלת דם ושמאל בלא כלי הוי כרצפה דכי אכשר רחמנא באשם מצורע שמאל בקבלה לא הכשיר אלא בכלי ונתנו לכלי חול נמי הוי מהאי טעמא ונתן לפסול נמי לא עדיף משמאל כהן כדא' ושמאל דפסול בקמיצה ילפינן פ"ק דמנחות מדכתיב גבי מצורע וימלא כפו כף זה איני יודע מהו כשהוא אומר ויצק על כף הכהן השמאלית הרי כאן שמאלית הא כל מקום שנאמר כף אינו אלא ימין וכתיבי קראי יתירי שמאלית לאשמעינן דכאן הוא שמאלית אבל בעלמא כל כף הוא ימין דאי למילף מה כאן שמאלית אף בעלמא שמאלית בחדא יתירא הוה סגי. קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט לבונה פסל מתני' פ"ק [דמנחות] וטעמא דנמצא קומץ חסר מקום הצרור או המלח או הלבונה ואנן מלא קמצו בעיא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>קמץ </b> עד שהוא בחוץ ונכנס לפנים יחזור ויקמוץ בפנים תוספתא דמנחות פ"ה דמה שקמץ בחוץ הוי כמאן דליתיה. נתפזר הקומץ על גבי הרצפה יחזור ויאספנו שם בתוספתא ונראה דנתפזר אחר שקדשו בכלי שרת דהוי כדם שנשפך מן הכלי על הרצפה דכשר. היתה המנחה או קומצה שלא בכלי שרת או שהעלה שלא בכלי שרת או בללה בשמנה חוץ לעזרה פסולה כל שלא בכלי שרת שם בתוספתא משום דכלי שרת בעיא במנחה ובקומץ ובהקרבה כדכתיב זאת התורה לעולה ולמנחה וגו' מה עולה טעונה כלי אף מנחה טעונה כלי ובללה חוץ לעזרה פסולה כרבי יוחנן פרק קמא דמנחות דכיון דעשייתו בכלי היא נהי דכהונה לא בעיא כבלילה פנים מיהת בעיא כשחיטת קרבן דכהונה לא בעיא ובעיא פנים כדכתיב ושחט את בן הבקר לפני ה' דבעינן שיהא בן הבקר לפני ה'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> המנחות שיצק עליהן השמן זר או פסול או בלל או פתת או מלח כשרות דמקמיצה ואילך מצות כהונה כדכתיב הכהנים וקמץ לימד על יציקה ובלילה שכשרה בזר וה"ה פתיתה ומליחה דהוו קודם קמיצה הגישן או הניפן חוזר הכהן [ומגיש או מניף] דכהונה בעי משום דאין זר קרב לגבי המזבח אבל אם לא חזר כשרות דמקמיצה ואילך הויא מצות כהונה כדילפינן.
+
+Halakhah 8
+
+<b>מנחה </b> שנפל לתוכה שמן מנחה אחרת או שמן חולין כל שהוא נפסלה דלא משכחת מנחת חוטא דפסיל בה שמן כדכתיב לא ישים עליה שמן ואם שם פסל אלא כי האי גונא בשמן חבירתה או חולין דאי אפריש לה שמן כיון דלית לה שמן כלל חולין נינהו כדאיתא פ"ק דמנחות ולר' אלעזר דקאמר ריבה שמנה שהפריש לה ב' לוגין לא מיבעיא דדידה ודחברתה נמי דפסיל אלא אפילו דידה פסול היכא דרבי ומתניתין קשיתיה דקתני שמנה ולא קתני ריבה לה שמן וכדאיתא התם חסר שמנה שם פרק קמא מתניתין ריבה שמנה חסר שמנה חסר לבונתה פסולה דכתיב משמנה שאם חסר כל שהוא פסול חסר לבונתה כשרה והוא דאיכא תרי קורטי כר' יהודה לגבי ר"ש פ"ק דסבר קומץ בתחלה כדילפינן בג"ש דהרמה פ' הרי עלי עשרון וב' קורטין לבסוף דכתיב את כל הלבונה כל משמע אפילו קורט אחד דכל משמע כל שהוא כדכתיב אין לשפחתך כל בבית את לרבות קורט אחד הרי כאן שנים ומתניתין דקתני חסר לבונתה פסולה היינו בקורט אחד ריבה שמנה ולבונתה על ב' לוגין וב' קומצין לכל מנחה כשרה שני קומצין או ב' לוגין או יתר על זה פסולה והתם בגמ' הכי איתא ריבה שמנה היכי דמי א"ר אלעזר כגון שהפריש לה ב' לוגין ופריך סתמא דתלמודא ולוקמה כגון דעריב בה שמן דחולין ושמן דחברתה וכו' ומשמע דסתמא דתלמודא נמי סבר דאם ריבה שמנה בשני לוגין דפסולה אלא משום דקתני סתם ריבה שמנה דמשמע ריבה על שיעורה כל שהוא להכי פריך לוקמה כגון דעריב בה שמן דחולין וכו' דבכל שהיא פסיל ומשמע דדוקא ב' לוגין הוא דפסול דנראית כשתי הלחם כדפירש רש"י זכרונו לברכה התם אבל פחות מב' לוגין כשרה ובחיסר לבונתה נמי פריך בגמרא הא יתיר כשרה והא תניא יתיר פסולה אמר רמי בר חמא כגון שהפריש לה ב' קומצין ופרש"י זכרונו לברכה שהפריש לה שני קומצין פסולה דיותר מדאי ריבה ע"כ משמע לפי' רש"י דיותר יש לו להכשיר בפחות משני לוגין מבשני לוגין שריבה יותר מדאי וכן בקומצין ולפי זה צריך לישב דברי הרב זכרונו לברכה ולהגיה עד במקום על והיינו דקאמר ריבה שמנה ולבונתה עד שני לוגין וב' קומצין כשרה כלומר ולא עד בכלל שלא הגיע לב' קומצין ושני לוגין שלמים אבל ב' לוגין או שני קומצין או יותר פסולה כדאמר לפי' רש"י ז"ל.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מנחת </b> חוטא שנתן עליה שמן או על הקומץ שלה פסולה נתן עליה לבונה ילקטנו היתה שחוקה פסולה מספק פ' כל המנחות באות מצה משנה נתן עליה שמן פסולה לבונה ילקטנה ובגמ' ת"ר לא ישים עליה שמן ואם שם פסל יכול לא יתן עליה לבונה ואם נתן פסל ת"ל כי חטאת היא כחטאת כלומר אפילו נתן עליה לבונה מקרייא חטאת ומכפרת יכול אף בשמן כן ת"ל היא מיעט דוקא בלבונה כשרה ולא בשמן ומה ראית לפסול בשמן ולהכשיר בלבונה פוסל אני בשמן שאי אפשר ללקטו ומכשיר אני בלבונה שאפשר ללוקטה בעי רבה בר רב הונא מר' יוחנן נתן עליה לבונה שחוקה מהו משום דאפשר ללוקטה והא לא אפשר או דילמא משום דלא מיבלעה והא נמי לא מיבלעה ובעו תלמודא למיפשטה ודחו ליה ולהכי כתב הרב ז"ל פסולה מספק. נתן שמן על שייריה אחר שקמץ אינו לוקה ולא פסלה שהרי הקומץ כשר במשנה נתן שמן על שייריה אינו עובר בלא תעשה דעליה כתיב בגופה של מנחה קודם קמיצה. נתן משהו שמן על גבי כזית מן המנחה פסולה מספק שם איכא דאמרי בעיא דר' יוחנן התם מי בעינן שימה דשמן דומיא דנתינה דלבונה דלא מיחייב אלא בכזית לבונה או לא תיקו אבל על פחות מכזית לא פסלה דעליה כתיב דמשמע כזית ואינו פוסל הלבונה עד שיתן כזית דבלבונה כתיב נתינה ונתינה בכזית כדכתיב ונתן לכהן את הקדש ובההיא נתינה כתיבה אכילה וכל אכילה בכזית. ואפילו נתן (הכזית) [הלבונה] על כל שהוא מן המנחה פסלה דעליה דכתיב גבי לבונה הוי ריבוי אחר ריבוי דגבי שמן כתיב נמי עליה דהיינו כזית ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט דאפילו על כל שהוא כדאמר'. גבלה במים וקמץ כשרה דלא נאמרה חריבה אלא משמן.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>מנחה </b> שקמצה פעמים כשרה פ' הקומץ רבה משנה ואפילו פעמים רבות והוא בכזית דאין הקטרה פחותה מכזית כר' יהושע בן לוי לגבי ר' יוחנן דר' יהושע סבר דמתניתין דוקא פעמים ולא פעמי פעמים דסבר דאין קומץ פחות משני זתים ואין הקטרה פחותה מכזית כדילפינן בדוכתיה אבל אי הוי קומץ ד' זתים והקטירו בד' פעמים לר' יהושע נמי כשר. הקריב הקומץ בלא מלח פסולה דמלח מעכב במנחה כדילפינן מדכתיב ולא תשבית מלח וגו' מעל מנחתך. מנחה שחסרה קודם קמיצה ישלימנה מתוך ביתו פ"ק כר' יוחנן לגבי ר"ל דקמיצה קבעה לה דכל כמה דלא קמיץ לא מיקרייא מנחה ולא קרינא ביה מן המנחה פרט לכשחסרה אבל כשקמצה הוקבעה בקמיצה בקדושת כלי וקרינן ביה מן המנחה פרט לכשחסרה.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>התנדב </b> קומץ לבונה בפני עצמו אם חסר כל שהוא פסול שם מימרא דר' יצחק כר' יוסף משום ר' יוחנן מחלוקת בלבונה הבאה עם המנחה אבל באה בפני עצמה דברי הכל קומץ בתחלה וקומץ בסוף דלהכי איצטריך אשר על המנחה לומר דבהדי מנחה אין השני קורטין לבסוף כדילפינן לעיל אבל בפני עצמו לא. וכן שני בזיכי לבונה שעם הלחם אם חסר אחד מהם כל שהוא פסולין עד שיהו ב' קומצין מתחלה ועד סוף שם ג"כ מימרא דר' יוחנן דלבונה הבאה בבזיכין דברי הכל ב' קמצין בתחלה ובסוף מהו דתימא כיון דבהדו לחם אתיא כי אשר על המנחה דמיא ולימא נמי דהאי כל הלבונה אשר על המנחה קאי נמי אלבונה דבזיכין ולדרוש בה כל דהו כדלעיל קמ"ל.
+
+Halakhah 18
+
+<b>הפריש </b> ב' קומצין למנחה אחת ואבד אחד מהם קודם קמיצה לא הוקבעו עם המנחה כשרה לאחר קמיצה הוקבעו ופסולה דהוי כיתר על לבונתה דאמרינן דפסולה בב' חומשין והיא מימרא דרמי בר חמא שם וכן הפריש ד' קמצים לשני בזיכי לבונה של לחם הפנים יאבדו שנים קודם סילוק הלחם לא הוקבעו וכשרים לאחר סילוק הוקבעו ופסולין מפני הריבוי מימרא נמי דרמי בר חמא וצריכי כדאיתא התם. קומץ מנחה שנטמא והקטירו הציץ מרצה משנה פרק הקומץ רבה (הציץ מרצה) יצא והקריבו אין הציץ מרצה שהציץ מרצה על הטמ' ואין מרצה על היוצא ובגמר' ת"ר ונשא אהרן את עון הקדשים וכי איזה עון הוא נושא אם עון פגול או נותר הרי נאמר לא ירצה הא אינו נושא אלא עון טומאה הואיל ויש בה צד קל שהותרה מכללה בצבור דכתיב בתמיד במועדו אפילו בטומאה ולא תימא עון דיוצא שהותר בבמה דכתיב לרצון להם לפני ה' עון דלפני ה' אין עון דיוצא לא ולא תימא נמי עון דשמאל דהותר מכללו ביום הכפורים דתנן ואת הכף בשמאלו דכתיב עון הקדשים ודרשינן ולא עון המקדישים ולא תימא נמי עון בעלי מומין שהותר בעוף דכתיב התם לא ירצה בשור ושה שרוע וקלוט וכתיב כל אשר בו מום וגו' כי לא לרצון יהיה לכם. קמץ את המנחה ואחר כך נטמאו שיירים כולן או נשרפו או יצאו חוץ לעזרה או אבדו לא יקטיר הקומץ ואם הקטיר הורצה משנה שם כמדת ר' יהושע פסולה דאמ' אם אין דם אין בשר אין בשר אין דם ואמר רב הונא והוא שנטמאו כל שייריה דשיורה מילתא היא ונטמא וה"ה לאבוד ושרוף דאי איכא שיור דכשר ולהכי אם נשאר מעט מן השיירים יקטיר הקומץ.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>היתה </b> מחיצ' מלמטה בכלי שיש בו עשרון ומעורב מלמעלה לא יקמוץ ואם קמץ פסולה שם תניא והרים ממנו בקומצו מן המחובר שלא יביא עשרון דשני כלים ויקמוץ הא בכלי אחד דומיא דשני כלים קמיץ אמר אביי דילמא ב' כלים היכי דמי קפיזא בקבא ומפרש רבי' ז"ל דהוי מחיצה למטה בכלי אע"ג דעריבי תוך אויר הכלי לא כפי' רש"י ז"ל שפי' דאין עירוב הגודש עירוב וכלי אחד דומיא דשני כלים הוי כלי חלוק למעלה ומעורב מלמטה והויא עריבת תרנגולין דקאמר התם לפי' הרב ז"ל דכיון מלמטה הוי עירוב קומץ ממנו. חלק העשרון והניחו בכלי ואין חלקיו נוגעים זה בזה שם בני ר' חייא יתבי וקאמרי עשרון שחלקו והניחו בכיסא והוא כלי ששם בוללין מנחה ונגע טבול יום באחד מהם מהו וכו' הדר להו איהו רב כהנא לבני ר' חייא ובעא מינייהו מהו לקמוץ מזה על זה צירוף דאוריתא דכתיב כף אחת עשאו לכל מה שבכף אחת וקמיצה מעליתא היא או דילמא דרבנן הוא לחומרא דטומאה ולא לקולא דקמיצה ובעו למיפשטה מוהרים ממנו בקמצו מן המחובר וכו' ודחו לה ולא איפשיטא ולהכי הויא ספקא ולא יקמוץ ואם קמץ לא יקטיר ואם הקטיר הורצה דדילמא כלי מצרף מדאוריתא ולא שכלו השייריה דדילמא לא מצרף מדאוריתא.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>קמץ </b> ונתן הקומץ למעלה על השלחן אינו מקדשו ליקרב עד שיתקדש בכלי שרת הראוי לקמוץ שם בעי ר' אלעזר קומץ שסדרו וסודר עליהן המערכה מהו דרך הקטרה בכך או אין דרך הקטרה בכך תיקו ולהכי כתב הרב ז"ל קדשו השולחן ליפסל מספיקא. הדביק הקומץ לדופן הכלי או הפכו על ידו וקמץ לא יקטיר ואם הקטיר הורצה פ"ק דמנחות ופרק הוציאו לו בעי רב פפא דבקייה לקומץ בדופני דמנא מאי תוך כלי בעי והא איכא או דילמא הנחה בתוכו כתקנו בעי והא ליכא תיקו בעי מר בר רב אשי הפכיה למנא ודבקיה לקומץ בארעיתיה דמנא ופרש"י ז"ל כגון שהיה לכלי בית קבול מאחוריו כמו שיש בקערות אבל הרב ז"ל פי' בתוכו ממש ופיו למטה מהו הנחה בתוכו בעינן והאיכא או דילמא הנחה כתקנו בעינן והא ליכא תיקו ולהכי לא יקטיר ואם הקטיר הורצה.
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>עשרון </b> שחלקו ואבד אחד מחלקיו והביא אחר ונמצא הראשון ושלשתן מונחין בכלי ואין נוגעין נטמא זה שאבד מצטרף עם חלק הראשון ונפסלו וזה שהביא משלים עליו פר' הקומץ רבה בעיא דבני ר' חייא דאמרן לעיל עשרון שחלקו והניחו בכיסא ואין נוגעין זה בזה מהו כי תנן כלי מצרף מה שבתוכו ליקדש ה"מ היכא דנגעי אבל לא נגעי לא או דילמא ל"ש אמר להו רב כהנא מי תנן כלי מחבר מצרף תנן דמשמע דאין נוגעין וזה מצרפן. הושיט חצי עשרון אחר לבין חצאי עשרון אלו מהו צריך לכלי כלי מצרפו אין צריך לכלי כגון האי חצי עשרון שלישי דאין צריך לכלי דאין מצרף עם אלו למנחה אחת וטהורים הראשונים אם נגע טבול יום בזה ונראה דה"ה שאם נגע טמא באחד מן החצאין נטמאו שניה' והאי שאינו מצטרף עמהם למנח' לא נטמא והאי דנטמאו שניה' הוי מדרב' או משום ספקא דאורי' ולחומר' אי צירוף כלי הוי דאורי' או לא ואפי' הוי דאורי' מה שאין צריך לכלי אינו מצטרף דעשאו לכל מה שבכף אחת היינו בצריך לכלי ושם אמר רבא שלשתן מונחים בכיסא נטמא אבוד הוא וראשון מצטרפין בצירוף כלי לטומאה מופרש אין מצטרף נטמא המופרש מופרש וראשון מצטרפין שהרי הופרש להצטרף עם הראשון ואבוד אין מצטרף דלא הופרש להצטרף עם האבוד נטמא ראשון שניהם מצטרפין דהא נצטרף ראשון עם האבוד קודם ועם המופרש אח"כ. וכן לענין קמיצה קמץ אאבד מהם שייריו והמצטרף עמו נאכלין אלא שאם קמץ מן הראשון שניהם אין נאכלין דקומץ אינו מתיר אלא אותו שהופרש ממנו ואחד מן החצאין הללו ולא שניהם דהוו שיירים יתירים וכיון דלא ידע אי זהו אינו נאכל לא זה ולא זה וקומץ אדעתא דכהן תליא מילתא וכהן כי קמיץ אעשרון חד הוא דקמץ הילכך קרב קומץ ראשון שייריו נאכלין והשנים אין נאכלין דאין לעמוד על סופו אי זה מהן נצטרף עם הראשון כדעת הכהן להיות ניתר בקומץ.
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+<b>קומץ </b> מנחה שנתערב עם קומץ חברתה מקטירן כאחד וכן מנחת כהנים שכולה כליל בקומץ או נסכים או חביתי כהן גדול יקטיר הכל כאחד שהכל לאישים שם משנה סתמיה בקומץ עם קומץ וטעמא דאין קומץ מבטל את חברו ונסכים וחביתי כהן גדול כרבנן דרבי יהוד' במתני' דסברי דכיון דכולם נשרפין אין חוששין לזו שבלילתה עבה ולזו שבלילתה רכה והוי ליה ריבה או חסר שמנה דלא מיקרי ריבה שמנה וחסר שמנה אלא כשהיא בפני עצמה אבל השתא דנתערבו שדינן רוב שמן אבלילתה רכה ומיעוט אעבה כל חד לפום שיעוריה. שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו אם אינו יכול לקמוץ מזו בפני עצמה וכן מזו פסולות שם משנה וטעמא דדרשינן בתורת כהנים מסלתה ולא מסלת חברתה אבל נשאר כדי קומץ שלא נתערב יקמוץ מכל אחד בפני עצמה.
+
+Halakhah 29
+
+
+
+Halakhah 30
+
+<b>קומץ </b> שנתערב במנחה שלא נקמצה לא יקטיר אפילו כל המעורבות דאין מצות הקטרה אלא בקומץ ומקמץ נמי לא קמיץ שני קומצין דדילמא בכל קומץ יש מזה שנתערב וליכא קומץ שלם מחמת מנחה ואם הקטיר כל המעורבת זו שנקמצה עלתה לבעלים שהרי הקטיר קומצה בתוך המנחה וזו שלא נקמצה לא עלתה דאין מנחת נדבה ניתרת בלא קמיצה. נתערב קומצה בשייריה משנה שם קומצה בשיירי או בשיירי חברתה לא יקטיר את כולה משום דשייריה אסורים להקטיר דכתיב לא תקטירו ממנו אשה לה' כל שממנו לאישים לא תקטירו ואם הקטיר עלתה לבעלים שהרי הוקטר קומץ דאין שייריה מבטלין את הקומץ מגזרה שוה דר' זירא התם נאמר הקטרה בקומץ ונאמר הקטרה בשייריה לא תקטירו ממנו כל שממנו הרי הוא בבל תקטירו כדאמר' מה הקטרה האמורה בקומץ אין קומץ מבטל קומץ כדאמר' לעיל דעולין אין מבטלין זה את זה כדילפינן מדם פר ודם שעיר אף הקטרה האמורה בשיירים אין מבטלין את הקומץ:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שתי </b> הלחם ולחם הפנים ועומר התנופה שהוסיף במדתן או חסר כל שהוא פסולות תוספתא דמנחות פרק ח' דכיון דהתורה קבעה מדה לשתי הלחם שני עשרונים וללחם הפנים שני עשרונים לחלה ועומר שהוא עשירית האיפה לתנופה מעכב ואם הוסיף או חסר פסל בין שהוסיף בסלת בין שלא הוסיף בסלת אלא שיתר בחל' אחת וחסר כנגדה בחל' אחרת דעשרון בעינן לכל חד משתי הלחם ושני עשרונים לכל חד מלחם הפנים אבל ריבה מדת סאין או חסר מדת סאין כגון עומר שהיה משלשה סאין שהביאו משנים כשר כיון שהוציא עשרון שלם כדאיתא בתוספתא פרק ו'. חלות תודה ורקיקי נזיר שחסרו עד שלא נזרק דם הכבשים פסולין משנזרק הדם כשרים. וכן שתי הלחם בזריקת דם הכבשים ושני סדרים בהקטרת בזיכין. אבל נסכים שחסרו אפילו קרב הזבח יביא אחרים למלאתן בתוספת' פ"ו חלות תודה ורקיקי נזיר מעכבין זה את זה ומיעוטן מעכב את רובן וקודם זריקה הוא דמעכבי משום דהזבח נקרב עליהן דכתיב על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו משמע דבעינן שיהו החלות שלימות בשעת שחיטה וזריקה וכן שתי הלחם בזריקת דם הכבשים וב' סדרים בבזיכין דהוו כמנחה שחסרה קודם קמיצה דפסולה כדילפינן לעיל ונסכים בעינן להו שלמים בשעת ניסוך אפילו קרב הזבח כדכתיב ויין לנסך רביעית ההין דמשמע דבשעת ניסוך יהא רביעית ההין.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>נסכים </b> שקדשו בכלי שרת ונפסל הזבח בשחיטה לא קדשו הנסכים ליקרב נפסל אחר כך קדשו משנה פרק התודה ובגמרא אמר זעירי אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת זבח מאי טעמא אמר קרא זבח ונסכים שהזבח מקדש הנסכים ואם כן דשחיטת זבח מקדש להו ולא מתקדשי קודם אם נפסל הזבח בשחיטה לא קדשו הנסכים דשחיטה דפסול לא חשיבא שחיטה לקדושי נסכים אבל נפסל הזבח מקבלה ואילך קדשו נסכים ואם יש שם זבח אחר יקרבו כדתנן התם וטעמא כדאמר ר' ינאי דלב בית דין מתנה עליהם דאם לא הוצרכו יהו לזבח אחר ולב ב"ד מתנה מהני להו משום דאין הזבח מפגל הנסכים כרבנן כר"מ סוף פרק הקומץ זוטא דאמרו לו לרבי מאיר והלא אדם מביא זבחו היום ונסכיו למחר אפילו עד עשרה ימים כדכתיב מנחתם ונסכיהם ואמר מר ואפילו למחר אלמא לאו מזבח נינהו ולהכי אפילו הביאם עם הזבח איפשר לשנותו לזבח אחר ולא הוקבעו כלחמי תודה דהזבח מפגלן ובקרבן יחיד דלא שייך לב בית דין מתנה יפסל בלינה וכן בצבור שלא היה שם זבח אחר זבוח באותה שעה דכיון דהיה זבוח באותה שעה לא אמרו שנסכים שהפרישן לזבח זה שמותרין לזבח אחר אבל מדאוריתא הוה מהני לב בית דין לשנותם לזבח אחר ולאפוקינהו נמי לחולין אם לא הוצרכו אלא משום גזרה שלא יאמרו דבלא נפסל יוצאין נסכים מכלי שרת לחול. כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן יקרבו נסכיהם דכשרים הם אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וחטאת ופסח דפסולין שלא לשמן אין טעונין נסכים.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>וולד </b> תודה ותמורתה ומפריש אחרת תחת האבודה אם הביאן לאחר שכפר בתודה ראשונה אינן טעונין לחם מתנית' פרק התודה וולד תודה ותמורתה הפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה אינה טעונה לחם שנאמר והקריב על זבח התודה התודה טעונה לחם ולא וולדה ולא חלופה ולא תמורתה טעונין לחם ובגמרא תנו רבנן מהו אומר תודה יקריב דלא הוה צריך לומר אם על תודה יקריבנו דמצי למיכתב על זבח התודה אם על תודה יקריב מנין למפריש תודתו ואבדה וכו' מנין שאי זה שירצה יקריב ולחמה עמה תלמוד לומר התודה יקריב יכול שתהא שניה טעונה לחם תלמוד לומר יקריבנו אחד ולא שנים אחר שריבה הכתוב להקרבה מיעט שאין טעון לחם מנין לרבות וולדות ותמורות להקרבה תלמוד לומר אם על תודה יכול יהו טעונות לחם תלמוד לומר והקריב על זבח התודה תודה טעונה לחם ולא וולדה ולא חילופה ולא תמורתה טעונין לחם ואם עדין לא כפר בה טעונין לחם שם שלח רב חנינא משמיה דר' יוחנן לא שנא אלא לאחר כפרה אבל לפני כפרה אם הקריב וולד ותמורה וחליפין טעונין לחם הוי בה רב עמרם אהייא קאמר ר' יוחנן ל"ש אי לימא אחליפי תודות חובה כגון דאמר הרי עלי אי לפני כפרה תנינא בברייתא דטעונה לחם דקתני והרי שתיהן עומדות אי זה מהם שירצה יקריב ולחמה עמה ובתודת חובה מיירי דקתני והפריש אחרת תחתיה מכלל דתודת חובה היא ואי לאחר כפרה תנינא במתני' נמי דאין טעון לחם אלא אחליפי תודת נדבה בין לפני כפרה בין לאחר כפרה טעונות לחם דמרבה בתודות הוא דהואיל ולא היה מחוייב להפריש אחרת דלא היה חייב באחריותה והפרישה גלי אדעתיה שרצה להרבות בתודה של נדבה והילכך מביא לחמיהן אלא רבי יוחנן לא קאי אלא אוולד תודת נדבה אין טעון לחם בין לפני כפרה בין לאחר כפרה דמותר תודה הוא שכבר נתכפר באחר דדבר הבא מאליו חשיב מותר אלא אוולד תודת חובה דלפני כפרה טעון לחם לאחר כפרה אין טעון לחם וקא משמע לן ר' יוחנן דאדם מתכפר בשבח הקדש ואיתמר נמי הכי משמיה דרבי יוחנן כדאיתא התם ונפקא לן ממימרא דרבי יוחנן דבחובה שלשתן טעונות לפני כפרה ולאחר כפרה אין טעונות ובנדבה תרוייהו טעונות בין לפני כפרה בין לאחר כפרה וולד אינו טעון דהוי מותר תודה כדאמרי'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הפרישה </b> ונאבדה הפרישה ונאבדה ושלשתן עומדות נתכפר בראשונה שניה אין טעונה לחם לפי שהיא חליפי תודה ראשונה שלישית טעונה לחם דלא הויא חליפי ראשונה אלא כתודות דעלמא נתכפר בשלישית שניה אין טעונה לחם שהיא חליפה של שלישית ראשונה טעונה לחם לפי שאינה חליפין נתכפר באמצעית שתיהן אין טעונות לחם לפי שהיא חליפת הראשונה ולא שלישית טעונה לחם שאף על פי שאינה חליפת ראשונה הויא חליפה דחליפה והיינו אמצעית שנתכפר בה דכשנתכפר בראשונה לא חשבינן לשלישית חליפה דחליפת ראשונה ושם היא מימרא דרבא ואביי פליג עליה וידוע דהלכתא כרבא. הפריש מעות לתודתו ואבדו והפריש אחרים ונמצאו הראשונים יביא מאלו ומאלו תודה ולחמה והשאר יביא בהן תודה ואינה טעונ' לחם אלא נסכים דמה שנשאר הוי חליפי תודה וכן הפריש תודתו ואבדה והפריש מעות ונמצאת יביא במעות תודה בלא לחם דהוו חליפי תודה וכן הפריש מעות לתודתו ואבדו והפריש תודה תחתיהן ונמצאו יביא מן המעות תודה ולחמה והתודה האחרונה תקרב בלא לחם דהויא חליפי מעות תודה ראשונה כל זה שנוי בתוספתא דמנחות פרק ח' כלשון הרב ז"ל.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>האומר </b> הרי זו תודה והרי זו לחמה פ' התודה אמר רבי אבא זו תודה וזו לחמה אבד הלחם מביא לחם אחר דכיון דאמר זו בתודה נתחייב בלחמה וכל זמן שעיקר הזבח קיים חייב בלחם אבדה תודה אינו מביא תודה אחרת דלא אמר אלא זו ולחם הוא לגלל תודה כדכתיב והקריב על זבח התודה חלות ואין תודה גלל לחם משום הכי אבדה תודה אינו מביא אחרת אף על גב דלחמה קיים. הפריש מעות לתודתו וניתותרו מביא בהן לחם הפריש ללחם והותיר אינו מביא בהן תודה מימרא דרבא שם משום דרב כהנא דאמר מנין ללחמי תודה שנקראו תודה דכתיב והקריב על זבח התודה חלות מצות ולחם איקרי תודה כדאמרינן ותודה לא איקרי לחם.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>האומר </b> הרי זו תודה ונתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן השניה אין להם תקנה שם פ' התודה תני ר' חייא תודה שנתערבה וכו' חברתה אין לה תקנה היכי נעביד נקריב לחם בהדה דילמא תמורה היא ואמרינן לעיל תודה טעונה לחם ולא תמורתה לא נקריב לחם בהדה דילמא תודה היא ומייתי התם גווני טובא למימר דאית בה תקנה ואיפריכו כולהו ולהכי קיימא לן כר' חייא דאין לה תקנה ותרעה עד שיפול בה מום.
+
+Halakhah 14
+
+<b>תודה </b> שנפרסה חלה אחת כולן פסולות בפרק התכלת וכתב רש"י ז"ל לא ידענא מנא ליה דמיפסיל לכולהו משום דנפרסה אחד מהם ונראה בעיני דמלחם הפנים גמר שהוא מנחת תודה וכתיב בה כי קדש קדשים היא היא שאם נפרסה אחד מחלותיה פסולות ע"כ ונראה דלדעת הרב ז"ל אפילו נפרסה אחד מהם עד שלא נשחטה התודה יביא כל הלחם ולא סגי בחלה א' דלהכי כתיב היא לומר דאם נפרסה אחד קודם שחיטה דיחזור ויביא כל הלחם דאי לאחר שחיטה אפילו נטמא או יצא אחד מהם כל הלחם פסול ולהכי כתב הרב ז"ל סתם תודה שנפרסה אחד מחלותיה כולן פסולות וביצאת ונטמאת כתב דשאר החלות כשרות והיינו קודם שחיטה והאי דכתב נפרס לחמה או נטמא או יצא עד שלא נשחטה התודה מביא לחם אחר ושוחט היינו בנפרס או נטמא או יצא הכל דצריך להביא לחם אחר כמו שכתב נפרס לחמה ואפילו תימא פרס לחמה או נטמא או יצא אחד מן החלות כשמביא לחם אחר כל חד כדיניה כשנפרס חלה אחד מביא כל הלחם דנפרס לחם אחד נפסלו כל החלות כדילפינן וכשנטמא או יצא לחם אחד מביא לחם אחר וישלים ובזה נסתלקה השגת הראב"ד ז"ל דבנפרסה חלה אחת קודם זריקה לא יביא מתוך ביתו חלה אחת וישלים אלא יביא כל הלחם דנפרס חלה א' נפסלו כולן מדכתיב היא כדפי'. ואם אחר שנשחט נפרס או נטמא או יצא הדם יזרק והבשר יאכל והלחם כולו פסול ומשום דאיפסיל לחם לא איפסל תודה דשלמים קרייה רחמנא דכתיב תודת שלמיו לומר מה שלמים קרבי בלא לחם אף תודה קרבה בלא לחם דתודת שלמיו משמע דאף על פי שהיתה תודה בשעת לחמה חוזרת להיות שלמים. נזרק הדם ואחר כך נפרס או נטמא או יצא תורם מן השלם ומן הטהור ממה שבפנים וברייתא היא בפרק התכלת בתלת בבי נפרס ונטמא ויצא וגרסינן בנטמא נמי וידי נדרו לא יצא כדפי' התוספות התם.
+
+Halakhah 15
+
+<b>תודה </b> שנשחטה על שמונים חלות לא קדשו ארבעים מתוך שמונים ואם אמר יקדשו ארבעים מתוך שמונים מושך ארבעים מתוך שמונים שם פרק התודה חזקיה אמר קדשו ארבעים מתוך שמונים ורבי יוחנן אמר לא קדשו אמר רבי זירא הכל מודים היכא דאמר ליקדשו ארבעים מתוך שמונים דקדשו אל יקדשו ארבעים אלא אם כן יקדשו שמונים לא קדשו שהרי אין מביאין לתודה אלא ארבעים חלות כי פליגי בסתמא מר סבר לאחריות קא מיכוין דאי אבדו ארבעים ניפוק באחריני ומר סבר לקרבן גדול קא מיכוין ופסול בשחיטת הזבח מקדש הלחם כדכתיב על זבח תודת וגו' ואביי ורב פפא אוקימו פלוגתייהו בגוונא אחרינא ולא נקטינן אלא כרב זירא דבפרק האיש מקדש ופרק מי שהוציאוהו אייתי תלמודא מימרא דחזקיה ורבי יוחנן ואוקי פלוגתייהו כדקאמר ר' זירא אלא שנראה שהרב ז"ל פסק כרבי יוחנן דבסתמא לא קדשו ארבעים מתוך שמונים ואנן קיימא לן כחזקיה לגבי רבי יוחנן דרביה הוה וצריך עיון ומושך ארבעים מתוך שמונים ומרים תרומה.
+
+Halakhah 16
+
+<b>השוחט </b> את התודה והיה לחמה חוץ לחומת בית פאגי משנה שם השוחט את התודה בפנים ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם ובגמ' מאי חוץ לחומה רבי יוחנן אמר חוץ לחומת בית פאגי דהיינו חוץ לחומת הר הבית וריש לקיש אמר חוץ לחומת עזרה וטעמא דרבי יוחנן דהלכתא כותיה משום דאף על גב דכתיב על זבח התודה לא בעינן על בסמוך אלא אפילו היא חוץ לחומת העזרה כל שהיא תוך חומת הר הבית קדוש ותניא כותיה דרבי יוחנן כדאיתא התם אבל תוך חומת הר הבית מיהא בעינן כיון דמתקדשי בשחיטת הזבח. שחטה עד שלא קרמו פניה בתנור ואפילו אחת מהם לא קרם פניה לא קדש הלחם משנה שם ובגמרא מנא הני מילי דתנו רבנן על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח וגו' מלמד שאין הלחם קדוש אלא א"כ קרמו פניה בתנור דעל חלות לחם חמץ יקריב משמע דבשעת שהוא שחטו יהא כבר לחם שיהו פניו מתקרמין כבר בתנור. שחטה ונפסלה בשחיטתה במחשבת זמן או מקום קדש הלחם משנה שם חוץ לזמנה וחוץ למקומה קדש הלחם ובגמרא מתניתין מני רבי מאיר דתניא זה הכלל כל שפיסולו קודם שחיטה לא קדש הלחם פסולו אחר שחיטה קדש הלחם חוץ לזמנה וחוץ למקומה לאו היינו פיסול קודם שחיטה ולהכי קדש הלחם ליפסל אבל שחטה ונמצאת טרפה לא קדש הלחם דכיון דנמצאת טרפה בבדיקה הוי פיסול קודם שחיטה ונמצאת בעלת מום פליגי במתניתין רבי אליעזר וחכמים דרבנן סברי לא קדש הלחם ואוקמינן פלוגתייהו בגמרא בדוקין שבעין דאינו ניכר אבל בעלת מום אליבא דכ"ע הויא כנמצאת טרפה ואם כן לרבנן אפילו במומין שבעין לא קדש הלחם ושחטה שלא לשמה נמי לא קדש הלחם דכתיב זבח תודה מלמד שאם שחטן שלא לשמן לא קדש הלחם דזבח תודה משמע זבח לשם תודה שצריך לשוחטו לשמו והואיל ומפיק ליה מקדושתה לגמרי ששחטה לשם זבח אחר לא קדש דהוי כפיסולו קודם שחיטה וכן הדין באיל נזיר עם הלחם שלו ששחיטה מקדש ליה ללחם:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שלש </b> מחשבות פוסלות את הקרבנות שינוי השם ומקום וזמן שינוי השם הוא כגון עולה ששחטה לשם שלמים או לשם שניהם וזהו שינוי קדש או ששחטו שלא לשם בעליו וזהו שינוי בעלים ואגב שינוי מקום וזמן נקט פוסלות דבשינוי השם לא פסיל קרבן אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה כדתנן מתניתין קמייתא דזבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ואמרינן בגמ' מנא לן דבעינן זביחה לשלמים לכתחלה לשמה דכתיב ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים ודילמא היינו שמיהו זבח שלמים ולא נאמר זבח משום שחיטה מדכתיב המקריב את דם השלמים הזורק את דם השלמים ולא כתיב זבח שלמים והכא כתיב זבח שלמים שמע מינה שתהא זביחה לשם שלמים שינוי בעלים מנא לן אמר רבי פנחס בריה דרב אמי אמר קרא ובשר זבח תודת שלמיו מאי ובשר זבח תודת שלמיו שמע מינה שתהא זביחה לשם תודה ואם אינו ענין לשינוי קדש דהא ילפינן ליה תנהו ענין לשינוי בעלים ואף על גב דאיצטריך האי זבח לאיתויי חטאת ואשם דנאכלין ליום ולילה כתודה דכתיב בה ביום קרבנו וגו' הוה מצי למיכתב ובשר זבח תודת שלמו מאי ובשר זבח תודת שלמיו שמע מינה דבעינן לשם בעליו שנתכפרו בו ולא שיתכפרו בו אחר. שינוי מקום הוא ששחטו לשמו ע"מ לזרוק דמו או להקטיר דבר הראוי להקטיר חוץ לעזרה או לאכול דבר הראוי לאכול חוץ למקום אכילתו פרק כל הזבחים תנינן מתניתין לזרוק דמו בחוץ או מקצת להקטיר אימוריו בחוץ או מקצת לאכול בשרו בחוץ או מקצת וכו' פסול ואין בו כרת. שינוי זמן שחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו או להקטיר או לאכול חוץ לזמנו שם מתניתין לזרוק דמו למחר להקטיר אימוריו או לאכול מבשרו למחר פגול וחייבין עליו כרת ובגמרא מנא הני מילי וכו' דתני תנא כשהוא אומר ואם האכל יאכל ביום השלישי וגו' בפרשת קדושים מה תלמוד לומר הרי כבר נאמר בצו את אהרן ואם האכל יאכל מבשר זבח וגו' אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו ענין לחוץ למקומו דבאוכל ממש ביום השלישי ליכא לאוקומי דהא כתיב לא ירצה וכי אחר שהוכשר יחזור ויפסל אלא על כרחך במחשבה בשעת עבודה קאמר יכול יהו חייבים כרת על אכילתו תלמוד לומר גבי נותר ואוכליו עונו ישא למעוטי חוץ למקומו ולא מצית אמרת דבחוץ למקומו איירי קרא דכתיב הכא כי את קדש ה' חלל ואתיא קדש קדש כדאמרן התם ובפרק קמא דכריתות אמר ר' סימאי לעולם אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך שהרי נותר אחד מגופי תורה ולא לימדה הכתוב שחייב כרת אלא מגזרה שוה דלא ידעינן דהאי קרא דכתיב ואוכליו עונו ישא וגו' ונכרתה דבנותר מיירי אלא דאתיא מקדש דנותר דכתיב ושרפת את הנותר באש וגו' מה קדש דהתם בנותר קמיירי אף קדש דהכא בנותר אף על גב דכתיב בתר קרא דחוץ למקומו ומיעט רחמנא גבי נותר ואוכליו עונו ישא למעוטי חוץ למקומו מכרת דמדלא כתיב והאוכל אלא ואוכליו מיעט חוץ למקומו דלעיל מינה ולא מיעט חוץ לזמנו דבפרשת צו את אהרן בקרא אריכא ומאי חזית דקרא אריכא בחוץ לזמנו וקרא זוטא דקדשים בחוץ למקומו מסתברא דאריכא הוי חוץ לזמנו דכיון דלא פי' בקרא אריכא כרת בהדיא אלא בג"ש דעון עון מנותר יליף מסתבר' דדמי מדדמי ליה יליף דהא דמי חוץ לזמנו לנותר דתרוייהו נפסלין בזמן ונוהגין בבמ' ואי מוקמת לי' קרא אריכא לחוץ למקומו לא ילפת כרת מנות' דלא דמי ליה במידי אדרב' מסתבר' משום דדמי ליה חוץ לזמנו לנות' סמכיה ליה וקא ממעט ליה מאוכליו דלא תימא משום דדמי ליה נגמר מיניה אמר רבא כולהו מקרא אריכא אתיין זה לחיוב וזה לפטור כדיליף ליה רבא בריש האי שמעתא דאמר מנא הני מילי אמר שמואל תרי קראי כתיבי מאי היא אמר רבא ביום השלישי זה חוץ לזמנו דשלישי חוץ לזמן אכילת שלמים הוא פגול יהיה זהו חוץ למקומו דקרא יתירא הוא לרבות חוץ למקומו דחוץ למחיצה דמי לחוץ לזמן והנפש האוכלת ממנו אחד ולא שנים דממנו משמע דלא קאי עונה תשא אלא אחד מינייהו מדלא כתיב האוכלת ולשתוק ומסתברא דחוץ לזמנו עדיף לאוקומי כרת עליה דפתח ביה קרא אדרבה חוץ למקומו עדיף לאוקומי כרת עליה דסמיך ליה האי ממנו סמוך לפגול יהיה אלא אמר אביי וכו' ולרבא נראה דלא קשיא ליה הא דחוץ לזמנו עדיף טפי לאוקומי כרת עליה וחוץ למקומו דסמיך ליה מיעטיה מכרת כדאמר רבא בתר הכי וגרסינן אלא אמר רבא כולהו מקרא אריכא אתיין ולאביי דאוקי קרא זוטא לחוץ למקומו וקרא אריכא לחוץ לזמנו וחייב ביה כרת דאתיא עון עון כדאמר' לעיל דדמי ליה בז' וב'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ומפי </b> השמועה למדו שזה שנאמר ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו' אינו מדבר אלא במחשב בשעת הקרבה שיאכל ממנו בשלישי והוא הדין לכל קרבן שחשב עליו לאחר זמן הראוי לאכילת אותו קרבן או להקטיר למזבח דבר הראוי להקטרה דכתיב ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר שמחשבת שתיהן פוסלת דהא במחשב מוקמינן ליה לקרא ולא באוכל ביום השלישי א' אכילת אדם וא' אכילת מזבח דלא שנא חשב לאכול למחר לא שנא חשב להקטיר אימורין למחר הוי פגול וכתיב נמי מבשר זבח שלמיו להקיש כל זבחים לשלמים מה שלמי' יש להם מפגלים ומתפגלים שהדם הוא המפגל והבשר והאימורין הם המתפגלים אף כל שיש בו מפגל ומתפגל פגול נוהג בו יצאו מנחת כהנים וכהן משיח שהם מתירי' את עצמם ואין בהם שיירים להתפגל שאין פגול נוהג בהם ובמחשבה הוא דהוי פגול כדאמר' דאי נזרק דם כדיני' ונשאר אחר זמן אכילתו הוי נותר ואסור לאכלו והקרבן כבר הורצה וכפר דכתיב ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר כיון שהגיע דם למזבח כהלכתו נתכפרו בעלים ונרצה הקרבן.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>בארבע </b> עבודות הזבח נפסל באח' משלש מחשבות בשחיטה בקבלה בהולכה ובזריקה אבל אם חשב בשעת הפשט ונתוח או בשעת הולכת אימורים למזבח אין מחשבה זו מועלת כלום זביחה הא ילפי' לה לעיל דבעינן לשמה בשינוי קדש מדכתיב זבח שלמים קבלה מנא לן דכתיב המקריב את דם השלמים שתהא קבלה לשם שלמים זריקה מנא לן דכתיב הזורק את דם השלמים שתהא זריקה לשם שלמים אשכחן כולהו הולכה מנא לן כתיב והקריבו ותניא זו קבלת הדם ואפקה רחמנא בלשון הולכה למימרא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה וקבלה הא ילפינן לה דבעינן לשמה וכולהו צריכי כדאמר' התם ריש מכילתא דלא מצי ילפי חדא מחדא אשכחן ד' עבודות בשינוי קדש שינוי בעלים מנא לן זביחה הא ילפינן לה מבשר זבח תודת שלמיו באם אינו ענין לשינוי קדש תנהו ענין לשינוי בעלים כדילפינן לעיל זריקה לשם בעלים יליף לה התם רב אשי מדכתיב ונרצה לו לכפר עליו דמשמע ונרצה לו לכפר ולא לחברו אשכחן זביחה וזריקה קבלה מנין אמר רב אשי אתיא מאיל נזיר דכתיב ואת האיל יעשה זבח שלמים שתהא עשייתו לשם שלמים ואם אינו ענין לשינוי קדש דנפקא ליה מהתם כדילפי' לעיל תנהו ענין לשינוי בעלים ולא תימא יעשה כלל זבח פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט זביחה אין מידי אחרינא לא דאי כתב יעשה שלמים זבח כדקאמ' דמשמע כללא שיהא עשייתו שלמים השתא דכתיב יעשה זבח שלמים לא גמר הכלל את דבריו ולא נשלם וכל כלל שאינו מלא אין דנין אותו בכלל ופרט רבינא אמר לעולם דנין אותו בכלל ופרט ולהשם חזר וכלל והוי כלל ופרט וכלל מה הפרט מפורש עבודה ובעינן לשמה אף כל עבודה ובעי' לשמה אי מה הפרט מפורש עבודה וכו' ואסיקנא איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי שקולים הם ויבואו שניהם דהי מיניהו מפקת אי דרשת האי אנא דרישנא לאידך הילכך יבואו שניהם והולכה לא תפקא מכלל קבלה כדאמר' לעיל אשכחן איל נזיר שאר שלמים מנא לן אי לאיל נזיר ליכתוב יעשה זבח שלמיו מאי שלמים לרבות כל שלמים אשכחן שלמים בין בשינוי קדש בין בשינוי בעלים בכל ד' עבודות שאר קדשים מנא לן דאי תימא נילף משלמים מה לשלמים שכן טעונין סמיכה ונסכים ותנופה אלא אמר קרא זאת התורה לעולה למנח' ולחטאת וגו' ולזבח השלמים הקישן הכתוב לשלמים מה שלמים בין שינוי קדש בין שינוי בעלים בעינן לשמה בכולהו עבודות כדילפינן אף כל בעינן לשמה בכולהו עבודות ופגול דפוסל בד' עבודות ילפינן התם פרק קמא דזבחים יכול לא תהא מחשבה מועלת אלא בזריקה לבד כדכתיב המקריב אותו לא ירצה מנין לרבות שחיטה וקבלה ת"ל אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו' פגול הוא לא ירצה בדברים המביאים לידי אכילה הכתוב מדבר ושחיטה וקבלה מייתי לזבח לידי אכילה דאי לא ישחוט ויקבל לזורקו לא מתכשר הזבח לאכילה יכול שאני מרבה אף שפיכות שיירים והקטרת אימורין תלמוד לומר המקריב אותו לא ירצה זריקה בכלל דברים המביאים לידי אכילה היתה ולמה יצאת להקיש אליה ולומר לך מה זריקה מיוחדת שהיא עבודה ומעכבת כפרה אף כל עבודה ומעכבת כפרה יצאו שפיכות שיריים והקטרת אימורין דלא מעכבי כפרה וכיון דילפי חוץ לזמנו חוץ למקומו נמי דהא איתקוש להדדי בקרא אריכא כדאמרן לעיל ומשום דזריקה כתיבא בקרא המקריב אותו לא ירצה ואכילת אדם ומזבח נמי כתיב כדכתיב ואם האכל יאכל אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח משום הכי בעינן במחשבת שחיטה על מנת לזרוק או לאכול או להקטיר דכתיבי בקרא כדאמר' וזריקה והקטרה אכילת מזבח הוו. העוף נפסל בשתי עבודות במליקה ובמיצוי כדתנן פרק קדשי קדשי' אחד חטאת העוף ואחד עולת העוף שמלקן ושמצה את דמן וכו' חוץ למקומו פסול ואין בו כרת חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת ובלבד שיקרב המתיר וכו' והא מרבינן לעיל מזבח שלמיו כל שיש בו מפגל ומתפגל דהוי פגול מהיקשא דשלמים דכתיב זאת התורה וגו' ומליקה הויא בעוף במקום שחיטה בבהמה ומיצוי הוי במקום זריקה דאין בה לא קבלה ולא הולכה והמנחות הנקמצות נפסלות כרבי דקמיצה במקום שחיטה שמוציא דם שהוא חלק גבוה מן הבשר ה"נ קומץ ונתינת הקומץ בכלי במקום קבלה דמה לי ממילא מה לי שקיל ויהיב והולכ' קומץ למזבח והקטרת קומץ לבונה כזריקה וכדתנן פ"ק דמנחות פסול מחשבה בהני עבודות אבל מחשבה בדברים אחרים אינה מועלת כלום דבעינן עבודה מעכבת כפרה כדאמר' לעיל. המחשב מחשבה אחרת חוץ מאלו בד' עבודות אלו כגון שחשב בשעת שחיטה להניח הדם למחר או להוציאו לחוץ וכו' כולהו הני משנה סתמית פרק כל הפסולין בר מלהניח ולהוציא דרבי יהודה פוסל וחכמים מכשירים דאין מחשבה פוסלת אלא חוץ לזמנו ולמקומו דחוץ לזמנו כתיב בקרא שלישי כדאמר' וקרא יתירא מוקמינן ליה לחוץ למקומו דדמי לחוץ לזמנו ולא בפסולים אחרים דלא פסלה מחשבה אלא בהני דילפינן וחשב לשרוף חטאות הנשרפות בחוץ לזמנן או מקומן שם ושוין שאם חשב באכילה ובשריפתן לא עשה ולא כלום דאמחשבת אכילת מזבח קפיד רחמנא אבל שרפה לאו לשון אכילה הוא. וכן אם חשב בעבודות המנחות להניח לבונתה למחר או להוציאה כשרה בריש קומץ מייתי פלוגתא דרבי יהודה בלהניח אמתניתן דהקומץ את המנחה והיינו טעמא גופא דאמרן בזבח דלא אסרה תורה אלא מחשבת אכילת אדם ומזבח כדאמר'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הולכה </b> שלא ברגל אינה הולכה לפיכך אין מחשבה פוסלת בה פ"ק דזבחים איבעיא להו הולכה שלא ברגל שמה הולכה או לא ת"ש וכו' ולא איפשטא ובתר הכי איתמר אמר עולא א"ר יוחנן הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה וכיון דלא שמה הולכה אין מחשבה פוסלת בה והולכה ברגל הוא דקאמר קרא דהכי משמע לשון הקרבה שהוא הולכה ברגל ממקום השחיטה שהוא בצפון למזבח והמהלך במקום שאינו צריך הויא הולכה ומחשבה פוסלת בה כרבנן דרבי אליעזר דסברי דמחשבה פוסלת בהילוך בין צריך בין אינו צריך דכיון דמקבל פסיל ביה מחשבה כל זמן קבלתו אפילו אין צריך כולו לזריקה הכי נמי כל הילוך אפילו אין צריך פוסל בו מחשבה דתרוייהו קבלה והולכ' מחד קרא נפקי דכתיב והקריבו:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> מחשבה פוסלת אלא מחשבת עובד משנה סוף פרק ב"ש וטעמא דכתיב המקריב אותו לא יחשב משמע דבמקריב תליא מילתא ולא בבעלים.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> מחשבה מועלת אלא ממי שראוי לעבודה פ"ב דזבחים ופ"ק דמנחות מימרא דרבא ראוי לעבודה לאפוקי פסול ובדבר הראוי לעבודה לאפוקי מנחת שעורים דלא חייל על פגול ליענש כרת באכילתה כיון דאינה ראויה מנחת שעורים אלא לעבודה זו בלבד להתיר ולא משום קרבן אתיא ואי משום מנחת סוטה קמח הוי ושל עומר מגרש ולאו עבודה היא דלברר עון אתיא והא דפסלה בה מחשבה משום דחטאת קרייה רחמנא ובמקום הראוי לעבודה לאפוקי מזבח שנפגם דכתיב וזבחת עליו בזמן שהוא שלם דעליו כולו במשמע וטעמא דראוי לעבודה דכיון דבעיא מחשבת עובד כדא' אי הוי פסול לאו עובד הוא ודבר הראוי לעבודה דאיקרי קרבן ומקום הראוי דאי נפגם מזבח לא חזי לאקרובי אפילו בלאו מחשבת פגול כדכתיב עליו ואם חשב בשחיטה אחד מן הפסולין פסל שהשחיטה כשרה בפסולין כדתנן ריש פ' כל הפסולין לפיכך הן פוסלין במחשבה דהואיל וראויין לעבודה זו מחשבתן מחשבה אבל אם קבלו ויש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל דאע"ג דלא פסלה מחשבתו הזבח אפ"ה דם הוי פסול ובעיא שיחזור ויקבל דם הנפש. קרבנות הכשרין שלא לשמן וקבל הדם הפסול שלא לשמן הזבח פסול כאלו עשאוהו לשמו שהוא פסול מפני שהוא פסול לעבודה קמץ בחוץ במחשבת פיסול אין מחשבה זו כלום.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>דברים </b> הראויים להקטרה ואין ראויים לאכילה הדם שהוא נזרק והאימורין שהן נקטרין ובשר העולה שכולה כליל והקומץ והלבונה שהן נקטרין מן המנחות הנקמצות והראוייה לאכילה ולא להקטרת הבשר הנאכל אפילו אינו נאכל אלא לכהנים ושייריה מנחות הנקמצות ושתי הלחם ולחם הפנים שהם נאכלים כדאיתא בדוכתיה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ודברים </b> שאין ראויין לא לאכילה ולא להקטרה בשר חטאת הנשרפת שהיא נשרפת בבית הדשן והעור של בהמה דהא אפילו עולה בעיא הפשט כדכתיב והפשיט את העולה חוץ מעור האליה דחזי לאכילה דרכיך ולא הוי בכלל אליה להקטרה דכתיב חלבו האליה תמימה דמפרש בהדיא חלב ולא עור ומוראה לא חזי לאכילה דפרשה בעלמא היא ועצמות גידים קרנים טלפים ונוצה וצפורנים וחרטום וראשי אגפים וזנב אפילו מקומות הרכים הואיל ואינם חשובין נקראים דבר שאינו ראוי לאכילה וכן מרק ותבלין לא חשיבי מן הבשר ושליל ושליא לא חשיבי מידי בר אכילה דרובא דאינשי לא אכלי להו ובני תורין ובני יונה לא חשיבי מגופייהו והאלל אינו חשוב לפגל דבטיל לגבי העור.
+
+Halakhah 8
+
+<b>ומחשבין </b> לענין העומד לאיבוד ולשריפה במעילה פרק קדשי קדשים א"ר אסי לר' יוחנן למדוני חברי שבגולה מחשבין על האבוד ועל השרוף ואסיקנא אמר רבא אימא על העומד לאיבוד ועל העומד לישרף דכיון דבשעת זריקה כשחישב אכתי הוו קמן אע"ג דשוב נאבדו ונשרפו מהניא בהו מחשבת פגול שאם נמצאו האוכלן חייב כרת. המחשב באחד מארבע עבודות או בכולן לאכול מה שאין דרכו לאכול או להקטיר מה שאין דרכו להקטיר בין במחשבת זמן או מקום הזבח כשר כרבנן דר' אליעזר פ' כל הפסולין דסברי דאין מחשבין מאכילת אדם לאכילת מזבח ולא איפכא דכיון דכתיב ב' אכילות האכל יאכל חדא לאדם וחדא למזבח משמע דאין מחשבה מפגלת מזו לזו דאי מחשבין מזו לזו בחד אכילה הוה סגי והוה מייתי' תרוייהו דאכילת מזבח נמי מקרי' אכילה כדכתיב אשר תאכל האש את העולה וכן חשב לאכול או להקטיר מה שאין ראוי לא לאכול ולא להקטיר הזבח כשר דדוקא בדבר הראוי לאכילת אדם או לאכילת מזבח הוא דמהני' מחשבה כדילפינן מב' אכילות אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח אבל מה שאינו לא זה ולא זה לא מהניא ביה מחשבה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>חשב </b> שיאכל טמאים או פסולים מדבר הראוי לאכילה או שיקטירו מדבר הראוי להקטרה חוץ לזמן אכילה והקטרה פגול חוץ למקום פסול ס"פ כל הפסולין אמר רב חסדא אמר רבינא חישב שיאכלוהו טמאים למחר חייב ולא אמרינן מחשבה דאכילת פסול לא חזיא והוי כמחשב מחשבת פיסול דכיון דחישב על דבר הראוי לאכול או להקטיר מהניא מחשבה דהא אפילו חישב לאכילת כלבים למחר א"ר ינאי בסוף פ"ב דהוי פגול דכתיב ואת איזבל יאכלו הכלבים אלמא שמה אכילה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין </b> אכילה פחותה מכזית ולא הקטרה לפיכך חישב בהן בפחות מכזית הזבח כשר משנה פ' כל הפסולין וטעמא דכיון דאפקינהו רחמנא בלשון אכילה אין אכילה פחות מכזית דהלכתא גמירי לה הכי בכל האיסורין דליכא בהו חיוב בפחות מכזית חשב לאכול כחצי זית בחוץ ולהקטיר כחצי זית בחוץ וכן למחר כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין משנה שם ופ"ב דהכא ליכא שיעורא לפסול והכא ליכא שיעורא ואם הוציאו בלשון אכילה ואמר שיאכל כחצי זית ותאכל האש כחצי זית הרי מצטרפין דלשון אכילה אחד הוא שם ס"פ ב' על מימרא דר' ינאי דחישב שיאכלוהו כלבים מתקיף לה ר' אמי אלא מעתה חישב שתאכלנו אש למחר דכתיב תאכלהו אש לא נופח הכי נמי דפגול והתנן לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין אי דאפקה בלשון אכילה הכי נמי דפגול הכא במאי עסקינן דאפקה בלשון הקטרה דלשון אכילה לחוד ולשון הקטרה לחוד משמע דאי אפיק כולהו בלשון אכילה מצטרף חשב לאכול או להקטיר כחצי זית וחזר וחשב על חצי זית אחר כאותה מחשבה הרי אלו מצטרפין כדנימא בסמוך דאפילו בשתי עבודות מצטרפי ב' חצאין. לאכול כחצי זית ושתאכל חיה כחצי זית מצטרפין ששם אכילה אחד הוא כדאמר' גבי לאכול כחצי זית ושתאכל האש כחצי זית. חשב על כזית שיאכלו שנים הרי אלו מצטרפין ספ"ב בעי רב אשי חישב לאכול כזית בשני בני אדם מהו בתר מחשב אזלינן ואיכא שיעורא או בתר אוכלין אזלינן וליכא שיעורא אמר אביי ת"ש לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין הא לאוכל ולאוכל דומיא דלאוכל ולהקטיר שאין זית שלם לאוכל אחד מצטרף והיכי דמי בשני בני אדם. חשב לאכול כזית ביותר מכדי אכילת פרס שם בעיא דרבא לאכילת גבוה מדמינן ליה ופעמים שאינו ממהר לשרוף אף ביותר מכדי אכילת פרס או דילמא לאכילת הדיוט מדמינן לה דיותר מכדי אכילת פרס לא מצטרפי ת"ש לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית טעמא דלאכול ולהקטיר הא לאכול ולאכול מצטרף והא הקטרה ביותר מכדי אכילת פרס הוא ודחיא דילמא בהיסק גדול קאמר ודכוותה דוקא לאוכל ולאוכל מצטרף ונראה דלא סמכיה אהאי שינוייא אלא כפשטא דדיוקא דמתני' א"נ אע"ג דלא איפשיטא בעיין אזלינן לחומרא ומצטרפי. חשב בשעת זביחה לאכול כחצי זית ובשעת זריקה לאכול כחצי זית מצטרפין פ' הקומץ זוטא ת"ר חישב בשעת שחיטה וכו' מפני ששחיטה וזריקה מצטרפין א"ד הני דתרוייהו מתירין דשחיטה קדשה לדם ובא לקדש כבא להתיר וזריקה מתיר הבשר אבל קבלה והולכה לא ואיכא דאמרי כ"ש הני דמקרבי דד' עבודות מצטרפות דהא דתני לוי אין מצטרפות אוקמיה לה כר'. חשב להקטיר כחצי זית מן הקומץ ולהקטיר כחצי זית לבונה מצטרפי דלבונה וקומץ למנחה כאימורין לזבח דאם חשב על כזית לבונה חוץ לזמנו פגול כרבנן דר' יוסי ריש הקומץ זוטא דאע"ג דלבונה אינה ממנחה גופא כיון דאי קבע בחד מנא כחד דמי מחשבת זריקת דם בחוץ או למחר בין כל הדם בין מקצת שיעור הזיי' משנה פ"ב לזרוק דמו בחוץ או מקצת דמו בחוץ ומיהו שיעור זריקה בעיא כיון דמחשב לזרוק כמחשב לאכול דבעיא שיעור אכילה:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> מחשבת שינוי השם בין קדש בין בעלים כשר אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מפסח וחטאת דפסיל בשינוי השם כדתנן ריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין וכו' חוץ מן הפסח ומן החטאת. שלא עלו לחובה ילפינן מדכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת נדבה האי נדבה נדר הוא כדכתיב כאשר נדרת אלא אם כמו שנדרת עשית שעבד עבודותיה לשמה יעלה זה לנדרך ואם לאו יהא לנדבה כאלו התנדבת אחרת ולא לשם הראשונה חוץ מן הפסח ילפינן ליה מדכתיב שמור את חדש האביב ועשית פסח ודרשינן שיהו כל עשיותיו שהם ד' עבודות לשם פסח אשכחן שינוי קדש שינוי בעלים מנ"ל דכתיב ואמרתם זבח פסח שתהא זביחה לשם פסח ואם אינו ענין לשינוי קדש תנהו ענין לשינוי בעלים למצוה וכתיב הוא לעכב דמשמע פסח הוא בהוייתו יהא לשמו ושלא לשמו פסול בין בשינוי קדש בין בשינוי בעלים דהוא משמע אתרוייהו דכשהוא עשוי כמצותו משמע ואשכחן זביחה בשינוי בעלים שאר עבודות מנ"ל הואיל וגלי בחד גלי רב אשי אמר הואיל דגלי גלי לא אמרינן אלא מנ"ל דכתיב זאת התורה לעולה וגו' וסמיך ליה ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לרבות קרבנות שלא הוזכרו במקרא של מעלה והיינו פסח הקישו הכתוב לשלמים מה שלמים בין שינוי קדש בין שינוי בעלים למצוה אף כל בין שינוי קדש בין שינוי בעלים למצוה וכשלמים מה שלמים בין זביחה בין שאר עבודות לא חלקת בהן למצוה אף פסח לא תחלוק בו וא"כ לרב אשי ועשית פסח לעכב אתא בכל עשיותיו בשינוי קדש ואמרתם זבח פסח לעכב בזביחה בשינוי בעלים וכיון דגלי עיכובא בזביחה ילפינן שאר עבודות לעיכובא מהיקישא דמצוה כשלמים מה מצוה לא חלקת בה בכל עבודות אף עיכוב כדא' וחוץ מן החטאת ילפינן ליה מדכתיב ושחט אותה לחטאת שתהא לשם חטאת קבלה מנ"ל דכתיב ולקח הכהן מדם החטאת ולקח לשון קבלה הוא שתהא קבלה לשם חטאת זריקה דכתיב וכפר עליו הכהן מחטאתו אשר חטא שתהא כפרה לשם חטאת וכפר היינו בזריקה והולכה לא איצטריך קרא דבכלל קבלה הוא כדא' לעיל אשכחן שינוי קדש שינוי בעלים מנ"ל אמר קרא עליו וגו' ומסקנא אלא אמר קרא זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת וגו' הקישו הכתוב לשלמים מה שלמים בין שינוי קדש בין שינוי בעלים בעיא לשמן למצוה אף חטאת כן הילכך למצוה משלמים והנך קראי דאייתינן לעיל למצוה להוו לעכב וכשלמים מה שלמים לא חלקת בהן למצוה בכולהו עבודות בין שינוי קדש ובעלים אף חטאת לא תחלוק בה לעכב דכיון דכתיב בה עיכובא בזריקה מדכתיב וכפר עליו ולא על חברו אתיא להו כולהו עבודות בהך היקשא דשלמים ואשכחן חטאת חלב דכתיב בהו ושחט אותה לחטאת חטאת דע"ז דכתיב בשלח לך ולא כתיב בהאי ענינא ודשמיעת קול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו דלא כתיב בענינא דשגגה כרת אלא בענינא דעולה ויורד מנ"ל חטאת דע"ז אתיא מחטאת חלב דכרת כמותה והנך כולהו אתין במה הצד מחטאת חלב וחטאת נזיר ומצורע דכתיב בהו נמי קרא דבעיא לשמה ולעיכובא כדאיתא התם דכי פרכת מה לחטאת חלב שכן כרת חטאת נזיר ומצורע יוכיחו מה לאלו שכן יש עמהם דמים אחרים חטאת חלב יוכיח ומיניה וחד מהנך נמי לא אתיא כדאמר' התם פ"ק דזבחים קרבנות צבור. בד"א בשעקר שם הזבח בזדון אבל עקירת טעות אינה עקירה בפסחים פ' אלו דברים אוקמיה רישא דמתני' דפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב חטאת כעוקר דאי בטועה אין עקירה בטעות וטעמא דאי הוה ידע לא הוה עקר. ועולה וחטאת העוף הוו כדין בהמה דעופות נמי מביום צוותו נפקי ואתיין בהיקשא דזאת התורה וגו' דסמיך ליה לשלא לשמן למצוה דאיתקיש לשלמים ולעכב בחטאת העוף דרשינן בת"כ מדכתיב היא. וכן כל המנחות כשרות בשינוי השם אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות כדתנן ריש מנחות וילפינן להו למצוה מהיקישא דזאת התורה למנחה וגו' ולזבח השלמים ומה שלמים בד' עבודות אף מנחות בד' עבודות ושלא עלו לבעלים לשם חובה ילפינן נמי מכאשר נדרת נדבה כדאמר' לעיל חוץ ממנחת חוטא דכתיב בה כי חטאת היא מה חטאת פסול שלא לשמן אף היא פסולה שלא לשמה ובמנחת קנאות נמי כתיב כי מנחת קנאות היא שיהיו כל מעשיה לשמן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אסור </b> לחשב בקדשים מחשבה שאינה נכונה ואם חשב בעבודה אחד חייב להשלים שאר עבודות במחשבה נכונה כדאמר רבא ריש זבחים ומנחות. עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה אי בעית אימא סברא אי בעית אימא קרא אי בעית אימא סברא משום דשני בה חדא שני בה כל הני אי בעית אימא קרא מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת נדבה וגו' אלא אם כמו שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו נדבה יהא וכיון דרחמנא קרייה נדבה מישרי לשנויי בה הא אסור לחשב בקדשים דכתיב לא יחשב ובלשמו כתיב ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים כדאמר' לעיל ומנחה נמי הויא בכלל נדר ונדבה. חטאת ששחטה לשם חולין כשרה ולא עלתה לבעלים ס"פ ב"ש אמר רב יהודה אמר רב חטאת ששחטה לשם עולה פסולה לשם חולין כשרה מ"ט דרב א"ר אלעזר דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל קדשים מחללים קדשים כדנפקא לן דבמחשבת שלא לשמו מתחללין מושחט אותה לחטאת ואין חולין מחללין קדשים שחטה לשם חטאת אחר כגון שבאה על אכילת חלב ושחטה על דם פסולה פ"ק דזבחים בשמעתא דמבוג אמר רב חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם לשם חטאת ע"ז כשרה לשם חטאת נזיר וכו' בעי רבא וכו' רב אחא בריה דרב מתני כולהו לפיסולא דכתיב ושחט אותה לחטאת לשם אותה חטאת שחטה לשם אדם אחר שמחוייב חטאת ואפילו עולה ויורד פסולה שם א"ל אנן בשינוי בעלים מתנינן לה אמר רבא חטאת חלב ששחטה על מי שמחוייב חטאת דם וכו' פסולה בעי רבא שחטה על מי שמחוייב חטאת דטומאת מקדש וקדשיו מהו מי אמרינן כרת כמותה וה"ל מחוייב כמותו וקרינא ביה וכפר עליו ולא על חברו או דילמא אין קבוע כמותו שהוא בעולה ויורד תיקו וס"ל לרב ז"ל דכיון דרב אחא מתני לעיל כולהו לפיסולא בשינוי חטאת הכי נמי הכא מתנינן כולהו לפיסולא בשינוי בעלים לרב אשי דמתני לה הכי שחטה לשם מת כשרה ולא עלתה לבעלים שאין כפרה למתים הילכך לא קרינא ביה עליו ולא על חברו המחוייב חטאת כמותו שם בשמעתא דמבוג שחטה לשם מי שאינו מחוייב שום קרבן כלל פסולה שם ואמר רבא חטאת ששחטה על מי שאינו מחוייב כלום פסולה שאין לך אדם מישראל שאינו מחוייב עשה ואמר רבא חטאת מכפרת על מחוייב עשה מק"ו דחייבי כריתות שחטה לשמה לזרוק דמה שלא לשמה פסולה שם פלוגתא דר' יוחנן ור"ל ר"י אמר פסולה דמחשבין מעבודה לעבודה כלומר דמחשבה מועלת מעבודה לעבודה במחשבת שלא לשמו דילפינן ממחשבת פגול דמהניא ביה מחשבה מעבודה לעבודה כדתנן השוחט את הזבח על מנת לזרוק דמה למחר וכו' דעיקר מחשבתו המביאה לידי פגול זו היא שיחשב בעבודה זו לעשות עבודה אחרת להאכיל לאדם או למזבח חוץ לזמנו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>הפסח </b> ששחטו בשינוי השם ואפילו לשם חולין פסול דכתיב ואמרתם זבח פסח הוא לה' דקרא דלא יחללו את קדשי וגו' דדרשינן מיניה דאין חולין מחללין קדשים לא קאי אלא אחטאת אבל פסח כיון דכתיב זבח פסח דמשמע שיהא זביחתו לשם פסח לעיכובא כל ששינה שמו פסול כדאמ' בד"א ששחטו בזמנו ואפילו בשחרית בי"ד פ"ק דזבחים בן בתירא פוסל כאלו נשחט בין הערבים דכיון דמקצת היום ראוי פסול שלא לשמו כל היום אבל ביום י"ג שלא לשמו כשר דכתיב ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים דבר הבא מן הצאן דהיינו פסח ויהיה לזבח שלמים שלא לשם בעליו נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו ופסול פ' תמיד נשחט בעיא ומסקנא אלא אמר רבא פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו בשינוי בעלים נעשו כמי ששחטו בזמנו שלא לשם בעלים ופסול. פסח ששחטו שלא לשמו בי"ד קודם חצות פסול פ"ק דזבחים א"ר יוחנן פוסל היה בן בתירא פסח ששחטו בי"ד בשחרית בין לשמו בין שלא לשמו וטעמא דלשמו פסיל דלא מטא זמניה עד חצות עברה שנתו ושחטו בזמנו לשם פסח פרק קמא דזבחים ופרק תמיד נשחט תניא הפסח שעברה שנתו ושחטו בזמנו לשמו וכן השוחט אחרים לשם פסח בזמנו רבי אליעזר פוסל ור' יהושע מכשיר ופסקינן כר' יהושע פסח שעברה שנתו תו לא חזי לפסח וסתמיה שלמים דאיכא תלתא קראי חד לעברה זמנו שהוא זמן שחיטת פסח דכתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אלא מכאן למותר פסח שיהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר ומאי ניהו שלמים וחד לעברה זמנו ושנתו דכתיב אם כשב לרבות פסח שעברה שנתו לכל מצות שלמים וחד ללא עברה לא זמנו ולא שנתו מדכתיב ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים כדאמ' לעיל צריכי כולהו קראי כדאיתא התם פרק קמא דזבחים ושוחט אחרים לשם פסח בזמנו יליף ר' יהושע מדינא אם בשאר ימות השנה שאינו כשר לשמו אחרים כשרים לשמו בזמנו שהוא כשר לשמו אינו דין שיוכשרו אחרים לשמו ולא עלו לבעלים לשם חובה כדין כל הכשרים שלא לשמן. תודה ששחטה לשם שלמים עלתה לבעלים שם תניא ובשר זבח תודת שלמיו ביום הקריבו את זבחו וגו' אבא חנין אומר משום רבי אליעזר בא ללמד תודה ששחטה לשם שלמים כשרה שלמים שנשחטו לשם תודה לא עלתה לבעלים ומה הפרש בין זה לזה תודה קרויה שלמים דכתיב זבח תודת שלמיו ואין שלמים קרויים תודה והאי דכשרה היינו שעלתה לבעלים דאי לאו הכי לא בעינן קרא דהא קיי"ל דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>עולה </b> ששחטה על מי שאינו מחוייב קרבן לא עלתה לבעלים שהרי שחטה בשינוי בעלים ואף על פי שאינו מחוייב כלום בעיניו אין לך אדם מישראל שאינו מחוייב עשה שם אמר רבא חטאת ששחטה על מי שאינו מחוייב כלום פסולה שאין לך אדם בישראל שאינו מחוייב עשה וגרסת הרב ז"ל עולה במקום חטאת כגרסת התוספות שם וא"כ הרי שחטה בשינוי בעלים ולא עלתה לבעלים והיינו דקאמר רבא פסולה. עולה הבאה לאחר מיתה שעשאה בשינוי בעלים עלתה לבעלים שאין בעלים לאחר מיתה שם כרבא דפליג ארב פנחס ויורש לאו בעליה הוי הילכך לא הוי שינוי בעלים דשינוי בעלים היינו כשיש לו בעלי' והכא אין בעלים ולהכי עלתה כדאמרינן.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>כבשי </b> עצרת ששחטן לשם אילים לא עלו לצבור לשם חובה פרק התכלת תני רבה בר בר חנה קמי דרב אשי כבשי עצרת ששחטן לשם אילים כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה אמר ליה רב עלו ועלו אמר רב חסדא מסתברא מילתיה דרב בכסבור אילים ושחטן לשם כבשים שהרי כבשים הם ולשם כבשים נשחטו אבל כסבור אילים ושחטן לשום אילים לא דעקירה בטעות הויא עקירה ורבא אמר עקירה בטעות לא הויא עקירה ולהכי אפילו שחטן לשום אילים כשרים ועלו כדאמ' דאי ידע לא הוה עקר והאי דלא עלו כשידע שהם כבשים ושחטן לשום אילים.
+
+Halakhah 17
+
+<b>אשם </b> מצורע ששחטו שלא לשמו או שלא נתן מדמו על גבי בהונות פרק שתי מדות אמר רבי יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו טעון נסכים כמו אם שחטו לשמו שאם אי אתה אומר כן פסלתו מלקרב דלמצורע לא חזי שהרי נשחט שלא לשמו ולעולה לא חזי שהרי לא ניתק לרעייה ואין ראוי לנדבה שאין אשם בא בנדבה ונסכים אתו למזבח ואשם לכהנים וצריך אשם אחר להכשירו מתקיף לה רב מנשי' בר גדא אלא מעתה כבש הבא עם העומר ששחטו שלא לשמו תהא מנחתו כפולה שני עשרונים שאם אי אתה אומר כן פסלתו ותמיד של שחר ששחטו שלא לשמו יהא טעון שני גזרין בכהן אחד כדכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר ותמיד של בין הערבים יהא טעון שני גזרין בשני כהנים כדכתיב ובער וערכו שאם אי אתה אומר כן פסלתם אמר אביי אין הכי נמי וחדא מינייהו נקט רבא אמר לעולם אימא לך דהני לא צריכי הלכתייהו כדמעיקרא לא גזרין ולא מנחה כפולה דאפילו הכי לא מיפסלא למיקרב למזבח משום דעולה נינהו ואי לא חזי לעולת חובה חזי לעולת נדבה אלא הכא אי לא מוקמת ליה במילתיה דנסכים אשם נדבה מי איכא הילכך לא הותר ליקרב למזבח אלא על ידי נסכים תניא כותיה דר' יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו או שלא נתן מדמו על גבי בהונות הרי זו עולה לגבי המזבח וטעון נסכים וצריך אשם אחר להתירו.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>כבשי </b> עצרת ששחטן שלא לשמן פרק התכלת תניא כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או לפני עצרת או אחריו הדם יזרק שלא לשמן והבשר יאכל ואם היתה שבת לא יזרוק דכיון דאידחי מקרבן צבור בשלא לשמן תו לא דחי שבת ואם זרק הורצה להקטיר אימורין לערב אבל היום לא יקטירם ואי קשיא דאמאי אינו טעון לחם וזרוע כדמעיקרא אי שחטיה לשמו וכדאמר' באשם מצורע דטעון נסכים שאין אשם בא בנדבה הכא נמי לא מייתו צבור שלמי נדבה ליתא דלחם לא דמי לנסכים דנסכים חשיבי טפי כגוף הקרבן משום דקרבי למזבח אבל לחם לא חשיב כגוף הקרבן משום דאין בו למזבח וזרוע בשלה נמי אף על גב דגופיה דזבחא הוא אין לחוש בכך דשלמי נזיר גופייהו אפילו לא היה מקיים בהם מצות זרוע בשלה לא היה פסולין בכך הואיל ונעשו העבודות כמצותן. וכן שלמי נזיר שלא לשמן נאכלין ליום ולילה ואינם טעונין לחם שם תני לוי שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן דהיינו שלא לשמן כפיר' אחד של רש"י ז"ל כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה ונאכלין ליום ולילה כחומר של שלמי נזיר דדינו כדין תודה דאמר מר תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר ליום ולילה ואין טעונין לא לחם ולא זרוע כדאמר' לעיל וכן אשם נזיר ואשם מצורע שם תני לוי אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מחשבת </b> חוץ לזמנו דאמרן לעיל דהוי פגול היינו כשלא ערב מחשבה אחרת אבל ערב מחשבת מקום או שינוי השם בפסח וחטאת עם מחשבת הזמן הקרבן פסול ואינו פגול משנה פרק שני ובלבד שיקרב המתיר כמצותן דדם הוא המתיר דכתיב לא ירצה המקריב אותו משמע אזריקה לא תהא זריקה זו מרצה שמע מינה דעד שיזרק הדם מחשבת פגול תלויה ועומדת נזרק הדם הוקבע הפגול דכתיב ביה הרצאה כדכתיב גבי כשר מה הרצאה כשר עד שיקריבו כל מתיריו ולא קרי ליה הרצאה אלא בזריקה שהיה סוף ד' עבודות המתירות אף הרצאה פגול עד שיקרבו כל מתיריו שאינו קבוע עד שיזרק הדם שהיא סוף כל מתיריו וכיון דילפינן לעיל דבהרצאה כשר בכל חד מד' עבודות איפסיל להכי נמי בהרצאה פסול ומחשבה נכונה באחד מן העבודות או בסתם אינו עירוב מחשבה בפגול כהרצאת כשר וכן בעופות ובמנחות כדילפינן להו לעיל במחשבת פגול ואמר רבי ינאי התם מנין למחשבות שמוציאות מזו לזו מחשבת פיסול מוציא מידי פגול דכתיב לא יחשב לא יערב בו מחשבות אחרות. וכן חשב באחד מארבעה עבודות כזית בחוץ וכזית למחר או כזית משתיהן משנה שם לאכול כזית בחוץ כזית למחר וכו' וחכמים אומרים זה וזה פסול ואין בו כרת ודלא כרבי יהודה דסבר דאין מחשבות מוציאות מזו לזו אלא אם כן קדם פיסולו לפגולו וכזית משתיהן מצטרפין לפיסול ערב המחשבה בהקטרה פסול ואין בו כרת שם במשנה ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר אימורין כדילפינן מאם האכל יאכל בשתי אכילות מפגלות ובלבד דליחשיב עליהו להאכילו למחר לראוי להם אימורין למזבח בשר לאדם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> חצי זית עירוב מחשבה מוציא מידי מחשבת פגול דכזית דאין חצי זית מועיל במקום כזית ופחות מכזית בהרצאת כשר אינו פוסל במחשבה כדתנן פרק כל הפסולין לאכול דבר שדרכו לאכול חוץ פחות מכזית כשר. חשב על חצי זית חוץ למקומו בין שני חצאי זתים דחוץ לזמנו פגול סוף פרק ב' איתמר חצי זית חוץ לזמנו וכו' אמר רבא ויקץ כישן הפגול כיון שמצא חצי זית ראשון החצי זית אחרון שהוא מינו ניעור משנתו ורב אשי מתני הכי נמי כדאיתא התם. וכן חשב על חצי זית חוץ לזמנו ועל כזית חצי חוץ לזמנו וחצי חוץ למקומו הוי פגול שם תני בר קפרא פגול דאין חצי זית מועיל במקום כזית.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>חשב </b> על הדמים של מטה למעלה או איפכא וכיוצא במחשבות אלו שאין פוסלות וערב עמהם מחשבת הזמן הרי זה פגול ומחשבת המקום הרי זה פסול סוף פרק כל הפסולין ברייתא ליתן את הניתנין למעלה למטה ולמטה למעלה לאלתר כשר חזר וחשב חוץ למקומו חוץ לזמנו פגול וחייבין כרת.
+
+Halakhah 6
+
+<b>חשב </b> על הדם הניתן למעלה לתתו למחר למטה או איפכא שם סיפא דהאי ברייתא חשב על הדם הניתן למעלן למטה למחר או איפכא פסול חזר וחישב בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו פסול ואין בו כרת ופרק שני נמי אייתין האי מתניתין לאותובי מינה לשמואל דסבר שלא במקומו כמקומו דמי ואי הכי אמאי קתני פסול פגול הוי דהא חישב בשחיטה על מנת לזרוק דמו למחר ופריק מר זוטרא זריקה דשריא בשר באכילה כגון במקום מתן הדם אלא שחשב שלא בזמנו הוא דמייתא לידי פגול זריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתא לידי פגול דכתיב אם האכל יאכל מבשר זבח השלמים וגו' מי שפגולו גרם לו שלא יאכל הוא דקאי בעונה תשא יצא בשר הנזרק דמו שלא במקומו דהא גרם לו שלא יאכל שאין חייבין על פגולה כרת ונפקא לן מהכא דאי חשב שלא במקום למחר לא הויא מחשבה מפגלת ופרכינן אי הכי דלא הויא זריקה שלא במקום לענין מחשבה איפסולי נמי לא ליפסיל אמר רב נחמן בר יצחק מידי דהוה אמחשבת הינוח דהא חשיב מיהא להניחו למחר אליבא דרבי יהודה דתנן להניח מדמו למחר כשר ורבי יהודה פוסל זהו פירוש רש"י ז"ל שסובר דהאי מתניתין אתיא כרבי יהודה וכדאמר' סוף פרק כל הפסולין רבי יהודה לטעמיה דאמר שלא במקומו כמקומו דמי ופירוש רש"י דלטעמיה היינו האי דאוקמינן הכא מידי דהוה אמחשבת הינוח ואם כן ליתא האי מתניתין דלית הלכתא כר' יהודה אבל הרב ז"ל נראה שסובר דלא אוקמי' האי מתני' כרבי יהודה והאי דאמרינן מידי דהוה אמחשבת הינוח ה"פ דכמו דמחשבת הינוח לרבי יהודה פסול הכי נמי לדידן מחשבה שלא במקום למחר פסול דהאי למחר היינו מחשבה שלא בזמנו לא להניח למחר כדפירוש רש"י ז"ל התם אף על גב דשלא במקום לאלתר אם חשב אחר כך חוץ לזמנו פגול כדאמרן היינו משום דאין מחשבה פוסלת כדילפינן לעיל אלא חוץ לזמנו חוץ למקומו ושלא לשמו בפסח וחטאת דדוקא זרק שלא במקומו הוא דאמרינן לעיל פרק ב' דבשר הזבח פסול ונתכפרו בעלים אבל מחשבה לא פסלה הילכך חוץ לזמנו מפגל אבל חשב שלא במקום נתינת הדם למחר כיון דמחשבת שלא בזמנו דהיינו למחר לא חשבה אלא על שלא במקום נתינת הדם ואי הוה נותן הדם שלא במקום נתינתו היה הבשר פסול באכילה דאמרינן אם כן לא חייל פגול עליה דהא בלאו הכי היה פסול אי הוה נותן הדם שלא במקום ולא פגולו גרם לו כדילפינן לעיל דהא דאמרינן דמחשבות מוציאות זו מזו ולא הוי פגול היינו בשחשב מחשבה אחת בפני עצמה ומחשבת פגול ואפי' בעבודה אחת מארבעה עבודות דאמרינן כזית בחוץ וכזית למחר דלא הוי פגול היינו משום דמחשבת חוץ הויא אכזית אחת בפני עצמה אבל הכא דלא חשב על שלא במקום בפני עצמו אלא על שלא במקום למחר הרי היה פסול אי הוה זריק שלא במקום ואין מחשבה למחר חל לפגל והיינו דכתב הרב ז"ל אינו פגול אף על פי שחשב מחשבת הזמן הואיל ושנה מקום נתינת הדם במחשבתו כלומר במחשבת זמן שחשב למחר שנה מקום נתינת הדם וכן כתב אחר כך וכל זריקה שאינה מתרת הבשר באכילה אם חשב ליתנה חוץ לזמנה לא פגל דמשמע דמשום דהאי זריקה שלא במקום חשב ליתנה חוץ לזמנה הוא דלא פגל אבל כשחשב ליתן הדם שלא במקום נתינתו לאלתר ואחר כך חוץ לזמנו הוי פגול כדא' במחשבה ראשונה לא פסלה כדאמ' והיינו דקאמר הרב ז"ל לפיכך אם חזר וחשב מחשבת הזמן הרי זה פסול ואינו פגול היינו לאשמועינן דאף על גב דחזר אחר כך לחשוב מחשבת חוץ לזמנו לא פגל כיון דמכח מחשבה ראשונה שלא במקום למחר לא פגל ולדידיה היינו דאיצטריך למיתני בתריתא בתר דקתני למחר פסול דהיינו חוץ לזמנו קתני חזר וחישב בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו פסול מטעמא דאמרן. וחשב על הדם הניתן בפנים ליתנו בחוץ במזבח החיצון למחר או איפכא נלמד מדין למחר פסול השנוי בברייתא והראב"ד ז"ל סובר כפירוש רש"י ז"ל בהאי מתניתין דאתיא כרבי יהודה ולכך כתב א"א כמדומה לי שיש כאן שבוש אבל הר"ם ז"ל פי' הסוגיא כמו שפירש.
+
+Halakhah 7
+
+<b>חשב </b> מחשבת זמן בשעת קמיצה אבל לא בשעת ליקוט לבונה או איפכא אינה פגול עד שיפגל בכל המתיר פרק הקומץ זוטא משנה פגל בקומץ ולא בלבונה בלבונה ולא בקומץ רבי מאיר אומר פגול וחכמים אומרים אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר והקטרת אחד מהם חצי מתיר הוא דאיכא נמי הקטרת חברו דאין השיירים ניתרים אלא בקומץ ולבונה וכן במתן כלי ובהולכה ובהקטרה בעינן שניהם שם ובפרק ב"ש בד"א בקמיצה ובמתן כלי ובהילוך שאין שם אלא עבודת מתיר אחד שאין קמיצה ומתן כלי בלבונה הילכך בעינן שיפגל בשניהם והילוך נמי לא שייך בלבונה לרבי יוחנן כדאיתא התם אבל בא לו להקטרה נתן את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה או איפכא וכו' וחכמים אומרים אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר.
+
+Halakhah 8
+
+<b>חשב </b> בשעת הקטרת הקומץ שיקטיר הלבונה למחר אינה פגול שאין הקטרה מפגלת הקטרה שם חריפי דפומבדיתא אמרי הקטרה מפגלת הקטרה וכו' רב מנשיה משמיה דרב חסדא אמר אין הקטרה מפגלת הקטרה דכיון דשניהם מתירים הוו אין מתיר מפגל את המתיר ואיתמר נמי הכי משמיה דרב ותנינא נמי הכי כדאיתא התם וכן פגל בלבונה או בקומץ לבדו לאכול שיירים למחר לא הוו פגול דאין מפגלין בחצי מתיר לרבנן כדאמר לעיל אבל הקטיר קומץ לבדו וחשב שיקטיר לבונה למחר והקטיר לבונה לאכול שיירים למחר הרי זה פגול שהרי פשטה מחשבת זמן בכל המנחה שם אמר רב המנונא הא מילתא איבלע לי רבי חנינא ותקילא לי ככוליה תלמודאי הקטיר קומץ להקטיר לבונה לאכול שיירים למחר פגול מאי קמ"ל וכו' אמר רב אדא בר אהבה לעולם קסבר אין הקטרה מפגלת הקטרה ואין מפגלין בחצי מתיר ושאני הכא דפשטא לה מחשבה בכולה מנחה דאף על גב דלא מיפגל בחדא מינייהו השתא דחשיב בתרוייהו מי פגלא.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הקטיר </b> כדי שומשום מן הקומץ והלבונה במחשבת אכילת כדי שומשום מן השיריים למחר וכן עשה עד שהשלים הכל הרי זו פסולה ואינה פגול שם פלוגתא דרב חסדא ורב המנונא ורב ששת חד אמר פגול וחד אמר פסול וחד אמר כשר ומסקינן דמאן דאמר פגול דברי הכל אפילו לרבנן ורבי וכן מאן דאמר פסול ומאן דאמר כשר כדברי הכל כדאיתא התם אלא דנקטינן כמאן דאמר פסול דאינה לא פגול ולא כשר וטעמיה נמי מסתבר טפי דאין דרך אכילה בכך ואין דרך הקטרה בכך ולא פסל משום מחשבה אלא כיון דאין דרך בכך הויא לה כמנחה שלא הוקטרה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>מנחת </b> חוטא או מנחת קנאות שהיה עליה לבונה וחשב חוץ לזמנו פסולה ואין בה כרת הואיל והיה בה פיסול אחרינא של לבונה ואמרינן לעיל כהרצאת כשר כן הרצאת פסול ואם אחר שליקט הלבונה חשב עליה הרי זה פגול דחזרה להכשרה וחייל עליה פגול וברייתא הוא פרק כל המנחות באות מצה.
+
+Halakhah 11
+
+<b>שיריים </b> שחסרו בין קמיצה להקטרה והקטיר קומץ במחשבת הזמן הוי ספיקא סוף פרק קמא דמנחות איבעיא להו לדברי האומר שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהם וקיימא לן דאותן שיירים אסורין באכילה מהו דתיהני להו הקטרה למקבעינהו כפגול כבהקטרה מעליא הואיל וברשות מקטיר או דילמא כיון דאין שיירים נאכלין הוה ליה כמחשב לאכול דבר שאין דרכן לאכול דאמרינן לעיל דלא מהניא מחשבתו למקבעינהו כפגול ולא איפשיטא בעיין:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הדמים שניתנין על מזבח החיצון אפילו מתנות ארבע אם נתן מתנה אחת כפר דארבע קרנות שלשה למצוה ואחד לעכב כדילפינן לעיל פרק ב' הילכך אם נתן מתנה ראשונה במחשבה נכונה ומשניה ואילך שינה אפילו במחשבת הזמן הרי זה כפר והורצה הקרבן שכבר ניתר הקרבן ליקרב על ידי מתנה ראשונה ואין השניה מתרת את הבשר ואם פגל בראשונה הוי פגול אף על גב דנתן שניה חוץ למקומה דראשונה עיקר ומשנה היא פרק בית שמאי פלוגתא דבית שמאי ובית הלל בחטאת וטעמא דבמתנה אחת כפר אף על גב דשינה בשניה כדתניא בגמרא תנו רבנן מנין לניתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה אחת שכפר תלמוד לומר ודם זבחיך ישפך שפיכה אחת משמע דמדכתיב טובא סביב (האחת) דשנה לעכב בכולהו לכך איצטריך ישפך אפילו בחטאת לב"ה אבל כל הדמים הניתנין על מזבח הפנימי הואיל וכולן מעכבין זה את זה דקפיד קרא אמנינן כדאמרינן לעיל פרק ב' אם שנה מחשבה באחת מהם פסל ולא הוי פגול שם משנה כל הניתנין על מזבח הפנימי שאם חיסר אחת מכל המתנות כאלו לא כפר לפיכך נתן כולן כתקנן ואחת שלא כתקנה פסולה ואין בה כרת דהואיל וכולן מתירות אין זו מתרת בלא זו ואין זו מפגלת בלא זו ואם נתן כולן כתקנן בשתיקה ואחת שלא כתקנה כגון חוץ למקום או חוץ לזמן פסול שלא התיר כראשונות ואין בו כרת שאין האחרונה מפגלתו דאין מפגלין בחצי מתיר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>טבילת </b> אצבע בחטאות הפנימיות מפגלת אם חשב בשעת טבילה מחשבת זמן סוף פרק קמא דזבחים אמר רבי יהודה בריה דרבי חייא שמעתי טבילת אצבע מפגלת בחטאת פנימית דכתיב בהם וטבל אצבעו בדם ואמר ר' יהושע בן לוי בעליה זו שמעתי טבילת אצבע מפגלת אמרי כלום למדנו פגול אלא משלמים מה שלמים אין טבילת אצבע מפגלת דאין בהם טבילת אצבע דמן הכלי זורק על המזבח אף חטאת וכו' ואסיקנא אלא כך יש לך לומר מה שלמים דבר הפוסל בה כגון חוץ למקומו מוציאו מידי פגול ודבר המעכב בו מביאו לידי פגול כגון ארבע עבודות שבדם שמביאין לידי פגול הכא נמי בחטאת דבר הפוסל בה שלא לשמה מוציאה מידי פגול ודבר המעכב בחטאת פנימית מביאה לידי פגול כל הכתוב בעבודת דמה וטבילת אצבע בכלל דכיון דלא סגי דלא עביד טבילת אצבע דכתיב וטבל אצבעו וגו' עבודה חשובה היא והויא הולכה שמוליך הדם באצבעו לקרבו למזבח הילכך מפגל בה כבשעת הזייה.
+
+Halakhah 4
+
+<b>היה </b> עומד בעזרה וחשב מחשבת הזמן בדם הנעשה בפנים פרק בית שמאי תניא רבי אליעזר אומר משום רבי יוסי הגלילי פגל בדם הנעשה בחוץ פגל בדבר הנעשה בפנים לא פגל כיצד היה עומד בחוץ ואמר הריני שוחט להזות מדמן למחר לא פגל שחשב בחוץ מדבר הנעשה בפנים היה בפנים ואמר הריני מזה על מנת להקטיר אימורין למחר ולשפוך שיריים למחר לא פגל שחשב בפנים בדבר הנעשה בחוץ אבל היה עומד בחוץ ואמר הריני שוחט לשפוך שיריים למחר או להקטיר אימורין למחר פגל שחשב בחוץ בדבר הנעשה בחוץ אמר רבי יהושע בן לוי מאי קראה כאשר יורם משור זבח השלמים בפר כהן משיח כתיב בהפרשת אימוריו מה למדנו לו משלמים לענין אימוריו הרי מפורשין בו כולן חלב וכליות ויותרות אלא לא בא היקש זה אלא ללמד על הפגול שהוא למד בכל הקדשים משלמים שאין פגול נוהג בהם אלא כשלמים מה שור זבח השלמים אין פגולו אלא על מעשה עבודות חיצונות ומחשבות עבודות חיצונות שוחט או מקבל או מוליך או זורק על מנת לאכול בשר לשפוך שיריים או להקטיר איבריו חוץ לזמנו אף כאן עד שיחשוב בעבודת חוץ על אכילת חוץ מחשבה הוי אכילתו ומעשיו עבודה שהוא מחשב בה ואמר רב הלכה כרבי אלעזר שאמר משום ר' יוסי הלכתא למשיחא אלא דרוש וקבל שכר.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>התודה </b> מפגלת את הלחם והוא אינו מפגל את התודה כיצד השוחט את התודה וחשב לאכול מבשרה או לזרוק מדמה או להקטיר אימוריה לאחר הזבח עם הלחם פגול אבל חשב לאכול מן הלחם למחר הלחם לבדו פגול וזבח התודה אינה פגול. וכן הדין בשני כבשי עצרת עם שתי הלחם פגל בכבשים פגל בלחם פגל בלחם לא פגל בכבשים משנה פרק הקומץ זוטא ובגמרא מ"ט אלימא משום דרב כהנא דאמר מנין ללחמי תודה שנקראו תודה דכתיב והקריב על זבח התודה חלות דמשמע דתודה הם החלות אי הכי איפכא נמי הא לא קשיא לחם איקרי תודה ותודה לא איקרי לחם ומשום דהאי טעמא לא שייכא בכבשים ובשתי הלחם אמרינן אלא לאו היינו טעמא דלחם גלל תודה דתודה עיקר ולחם טפל דשחיט' תודה מקדשא ללחם כדאמרן פרק התודה יקריב קרבנו מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת זבח וכן לחם גלל כבשים דשחיטת כבשים מקדשים הלחם כדא' פרק התכלת וצריכי תרוייהו כדאיתא התם. חשב באחד מד' עבודות לאכול כזית מבשר הזבח והלחם למחר הלחם לבדו פגול והתודה או הכבשים אינו פגול שם בעיא בתודה ובכבשים ופשטי' אף בזו הלחם מפגל והתודה והכבשים אינן מפוגלין דמיצרף חצי זית דתודה וכבשים לחצי זית דלחם לפגל הלחם אבל לפגל תודה או כבשים לא מצטרפי דהשתא כולו מלחמה דלא בעי צירוף דהויא מחשבה חמורה לא מיפגל ממנה ומלחמה דבעי' לצרופי מיבעיא ונראה דנקטי' כלישנא קמא דמייתי סתמא דתלמודא דבעי רבי אלעזר בתודה וכל שכן בכבשים אבל ללישנא דאיכא דמתני לה אכבשים האי בעיא דוקא אכבשים איבעיא לן אבל תודה דלא הוזקקו זה לזה בתנופה לא פשיטא ליה דניפגול לחם.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>המקטיר </b> שני בזיכי לבונה וחשב שיאכל לחם הפנים למחר הרי הלחם פגול דבזיכין הוו מתירין דלחם שחט שני הכבשים לאכול אחד משתי החלות למחר וכן הקטיר שני הבזיכין לאכול אחד מן הסדרים למחר שני החלות ושני הסדרים פגול שם משנה מחלוקת רבי יוסי וחכמים אומרים זה וזה פגול וחייבין עליו כרת דשניהם ניתרים בכבשים או בסדרים והוו כגוף אחד והכל פגול. וכן חשב בא' מחלות התודה או חלות מנחת מאפה תנור כל החלות פגול שם בעיא דרבי יוחנן ותנא ליה רב תחליפא וכן אתה אומר בלחמי תודה וכן אתה אומר במנחת מאפה דכיון דזבח אחד מתירן כחד דמו אף על גב דהוו שני מינין בלחמי תודה ובמנחת מאפה. אבל נטמאת אחד משתי החלות או אחד מן הסדרים או אחד מחלות תודה בין לפני זריקה בין לאחר זריקה מה שנטמא אסור והטהור בטהרתו ויאכל שם במשנה מחלוקת רבי יהודה וחכמים לפני זריקה דרבי יהודה תלמוד ערוך בפיו דאין קרבן צבור חלוק וחכמים אומרים הטהור יאכל דהציץ מרצה על טומאת אכילת כהנים למיהוי זריקה שנזרקה עליהם זריקה מעליתא ומיהו כי מרצה למיהוי קרבן מעליא אבל טמא לא משתרי באכילה דעבר אלאו דהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וחלות תודה הוי נמי דינא וטעמא הכי.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>חשב </b> בעבודת אחד מן הכבשים לאכול כזית משתי הלחם למחר וכן בהקטרת אחת מן הבזיכין לאכול מלחם הפנים למחר הלחם פסול ואינו פגול עד שיחשב בכל המתיר דהוי שני כבשים ושני סדרים שם במשנה מחלוקת רבי מאיר ורבנן דסברי דאין מפגלין בחצי מתיר כדאמרן לעיל. שחט אחד וחשב לאכול כחצי זית מחלה זו למחר ושחט השני וחשב לאכול חצי זית מחלה שניה מצטרפי לפגל וכן בשתי סדרים שם שחיטה וזריקה מצטרפי וכל שכן שחיטה ושחיטה דרבי הוא דאמר זה וזה כשר כששחט כל אחד על חצי זית של חלה אחד.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>חשב </b> באחד משני הכבשים מחשבת הזמן והשני במחשבה נכונה זה שחשב בו זמן פגול והשני כשר שם במשנה הוא פגול וחברו כשר לאכול מחברו למחר שניהם כשרים דאין מחשבין מזה על זה.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>כבשי </b> עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה פרק קמא דפסחים ופרק התכלת תנו רבנן כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה כיצד שחטן לשמן וזרק דמן לשמן קדש הלחם ומותר באכילה שחטן שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא קדש הלחם שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש דברי רבי ר' אלעזר ברבי שמעון אומר לעולם אינו קדוש עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן מאי טעמא דרבי דכתיב באיל נזיר ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות אלמא זביחת איל מקדשה לסל ומיניה גמרי' לכבשי עצרת ויעשה זבח משמע ליה כמה יעשה בזביחה ומאי קדוש ואינו דקאמר רבי רבא אמר קדוש ואינו ניתר לכהנים ולא תפיס ביה פדיון שחטן שלא לשמן אף על פי שזרק דמן לשמן לא קדש הלחם דבשחיטה תלויה קדושתיהו כדילפינן וכיון דשחטן שלא לשמן ולא עלו לצבור לשם חובה לא קדש הלחם.
+
+Halakhah 19
+
+<b>שתי </b> הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה אם פגל בזריקה נתפגלו דזריקה מועלת ליוצא אף על פי שהוא בחוץ שם תני אבוה דר' ירמיה בר אבא שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וזרק דמן של כבשים חוץ לזמנן רבי עקיבא אומר יש בלחם משום פגול ואזיל לטעמיה דאמר זריקה מועלת ליוצא דלא דמי לפיסול אחר דבעינן שיקרב המתיר כמצותו דהכא פיסול מחמת דבר אחר הוא ואינו פיסול גופו דאויר ירושלם פוסלו שיצא מן העזרה.
+
+Halakhah 20
+
+<b>כבשי </b> עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם אם זרק דמן לשמן הרי אלו פסולין שם אמר רבי יוחנן הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה שהיו ביחד ואחר כך נאבד אחד מהם מעכבין זה את זה והנותר לפנינו יצא לבית השריפה דנדחה באבדת חברו ואי זהו זיקה שלהן שחיטה שמקדשת הלחם כדילפינן לעיל זרק דמן במחשבת זמן אחר שאבד הלחם הוי ספיקא אי הותרו באכילה או לא שם בעיא דרבי ירמיה ולא איפשיטא:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רמו </b> שלא לאכול פסולי המוקדשין בין שנפסל במחשבה בין שנפסל במעשה בין שאירע בו דבר שפסלו האוכל ממנו כזית לוקה דכתיב לא תאכל כל תועבה מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין וכן קדשים שהוטל בהם מום הוי בכלל כל תועבה עד שיולד להם מום אחר וכל שפיסולו מספק אין לוקין עליו דהויא התראת ספק והמחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים הוי בכלל לא יחשב שלא יפסיד קדשים במחשבה דדומה למטיל מום בקדשים ואין לוקה שאין במחשבה מעשה וגם אינו נמנה מצוה דעיקר קרא לכדרבא אמר ר' ינאי דלא יחשב בא ללמד שלא יערב בו מחשבות אחרות שאם עירב אינו פגול וא"כ אינו לאו:<br><b> אזהרת רמז </b> שלא לאכול מקרבן שנתפגל והאזהרה על זה כתב הרב ז"ל מלא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו ואין קרוי לאו שבכללות מה שמפורש במקרא וכל האוכל ממנו כזית במזיד חייב כרת דכתיב והנפש האוכלת ממנו עונה תשא ויליף עון עון מנותר כדאמרן לעיל בין למלקות בין לכרת ושנינו בפרק אלו הן הלוקין דנותר ופגול לוקין עליהם ואם אכל בשוגג מביא חטאת קבוע' כדילפינן בדוכתיה דכל שחייבים על זדונו כרת חייבים על שגגתו חטאת קבועה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אין </b> חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו בין לאדם בין למזבח אבל על מתיר עצמו אינו חייב כרת אלא לוקה כשאר פסולי המוקדשין שאין בהם פגול פרק בית שמאי משנה כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פגול העולה דמה מתיר בשרה למזבח ועורה לכהנים דכתיב וזרקו והדר וערכו וכתיב עור העולה אשר יקריבו אין לי אלא לאחר זריקה עולת העוף דמה מתיר את בשרה למזבח חטאת העוף דמה מתיר את בשרה לכהנים וילפינן בגמרא התר בשרה לכהנים מדכתיב גבי סדר מתנות שניתן לאהרן וזה יהיה לך וגו' לכל חטאתם לרבות חטאת העוף דסלקא דעתך אמינא נבלה היא להכי מרבינן ליה מכל פרים הנשרפים דמם מתיר אימוריהן להקריב ותנו רבנן יכול לא יהא חייב פגול אלא על השלמים וכיוצא בהם הנאכלין לשני ימים ולילה אחד נאכלין ליום ולילה מנין תלמוד לומר מבשר ריבוייא הוא דכתיב גבי פגול מבשר זבח השלמים ועלה קאי והנפש האוכלת ממנו עונה תשא ומבשר משמ' כל ששייריה נאכלין ומנין לרבות העופות והמנחות תלמוד לומר אשר הם מקדישים לי גבי טומאה דכתיב וינזרו מקדשי וגו' הוו כל קדשים בכלל ואתי נותר חלול חלול מטומאה מה טומאה הכל בכלל כדכתיב אשר הם מקדישים לי אף נותר הכל בכלל דכתיב בנותר כי את קדש ה' חלל וכתיב בטומאה וינזרו ולא יחללו והדר אתי פגול עון עון מנותר דהוי הכל בכלל אף פגול הכל בכלל ועולה ילפא מאימורי שלמים וכן כל אימורי קדשים הנאכלים ילפי מבשר שלמים שאין לו מתירין אלא לאדם וחייבין עליו ומאחר שסופינו לרבות כל דבר למה נאמרו שלמים מעתה לומר לך מה שלמים מיוחדים שיש להם מתירין בין לאדם בין למזבח שזריקת דם מתיר האימורין ליקרב והבשר ליאכל אף כל שיש לו מתירין או לאדם או למזבח חייבין עליו משום פגול מרבה אני חטאת העוף שיש לו מתירין לאדם ומרבה אני פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין שיש לו מתירין למזבח ומוציא אני את הקומץ ואת הלבונה דאין לה מתיר בעבודת המזבח ואת הקטרת ומנחת כהנים וכהן משיח ונסכים והדם דאין להם מתירין אלא הם מתירין לאחרים ושתי כבשי עצרת מתירין שתי הלחם ושני בזיכי לבונה מתירין לחם הפנים לכהנים כדילפינן בדוכתיה ובשר חטאות הנשרפות אין מתפגל דדוקא אימורי חטאות הנשרפות הוא דמרבינן דדמם מתירן אבל בשרם שנשרף בחוץ אין לו מתירין ומנחות הנשרפו' כדאמרן לעיל ולוג שמן של מצורע רבי מאיר אומר פגול ואמרו לו חכמים והלא אדם מביא אשמו עכשיו ולוג עד עשרה ימים הילכך אין לו מתירין:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אזהרת רמח </b> שלא יותיר קדשים לאחר זמנן דכתיב בתודה לא יניח ממנו עד בקר והוא הדין לשאר קדשים כולן דילפי מיניה ואינו לוקה שהרי נתקו הכתוב לעשה דכתיב והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף וכתיב ואם יותר מבשר המילואים ושרפת את הנותר באש שאין תלמוד לומר את הנותר באש אלא זה בנה אב לכל הנותר דטעון שריפה ואם כן הוו בכלל אזהרה דנותר דכתיב גבי תודה:
+
+Halakhah 10
+
+<b>אזהרת רמט </b> שלא לאכול נותר מדכתיב לא יאכל כי קדש הם להזהיר על כל שפיסולו בקדש שהוא בלא תעשה על אכילתו ואם אכל חייב כרת דכתיב ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה וגו' וכל שחייבין עליו כרת במזיד חייבין עליו קרבן חטאת קבועה בשוגג כדילפינן בדוכתיה. ומאימתי יתחייב כרת על אכילת הנותר מאחר שיעלה עמוד השחר ובקדשים קלים חייב עליה' בשקיעת חמה של יום שני תחלת יום שלישי פרק איזהו מקומן תנו רבנן יכול יהו נאכלין שלמים ליום שלישי ודין הוא זבחים נאכלין ליום אחד וזבחי שלמים לשני ימים מה זבחים הנאכלין ליום אחד ולילה אחריהן דכתיב בתודה לא יניח ממנו עד בקר כל הלילה נאכל אף זבחים הנאכלין לב' ימים ולילה אחריהן תלמוד לומר והנותר עד יום עד יום הוא נאכל ולא ליום שלישי דעד יום משמע בעוד שהוא יום תאכלנו.
+
+Halakhah 11
+
+<b>הפגול </b> והנותר מצטרפין זה עם זה מעילה פרק קדשי מזבח משנה הפגול והנותר אין מצטרפין מפני שהם שני שמות ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנא אלא לטומאת ידים דמדרבנן אבל לענין אכילה מצטרפין דאי איכא פחות מכזית פגול ונותר משלימו לכזית חייבין עליו משום פגול וכן אי הוי רוב דנותר ופגול משלימו חייב משום נותר ואמר לו רבו לרש"י ז"ל דאי הוי חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפין זה עם זה לחייב עליו משום פגול ומשום נותר וטעמא דמצטרפין לאכילה דתניא רבי אליעזר אומר לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול וכו' כי קדש הם משמע דשניהם מצטרפין לאכילה דמלא יאכל נפקא כל שבקדש פסול כגון נותר ופגול כדאמ' וכל הנותרים והפגולים מצטרפין שם משנה כל הפגולין מצטרפין זה עם זה וכל הנותרין מצטרפים זה עם זה דשם אחד הוו כל הפגולין וכן כל הנותרים.
+
+Halakhah 12
+
+<b>אסור </b> לטמא את הקדשים או לסבב להם טומאה שהרי פוסלן ואינו לוקה פרק אלו הן הלוקין פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בטמא שנגע את הקדש ר"ל אמר לקי מבכל קדש לא תגע ור' יוחנן אמר אינו לוקה דההוא אזהרה לתרומה הוא דאתא:<br><b> אזהרת רנ </b> שלא לאכול טהור קדשים שנטמאו ואם אכל כזית לוקה דכתיב גבי שלמים והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והוא הדין לשאר הקרבנות שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאה אחר שנתקדש' בכלי לוקה פרק כל שעה והבשר אשר יגע בכל טמא דרישא למה לי כיון דאינו ענין לגופו כדאמר' התם לימא ואשר יגע בכל טמא לא יאכל והבשר למה לי אי נמי וא"ו יתירא (אי נמי וא"ו יתירא) מיבעיא ליה ומשני לרבות עצים ולבונה לקבל טומאה ואף על גב דלאו אוכלא נינהו. אחד קדשים שנטמאו לפני כפרה או לאחר כפרה דכיון דציץ מרצה על הטמא מדכתיב לרצון להם חייב משום אוכל קדש טמא לאחר זריקה דתניא פרק קמא דמעילה ופרק בית שמאי יכול לא יהו חייבין משום טומאה אלא על דבר שיש לו מתירין וכו' יכול מיד משהוקדשו יהיה חייב עליו אם נטמא תלמוד לומר יקרב בהוכשר ליקרב הא כיצד יש לו מתירין משיקרבו מתיריו אין לו מתירין משיקדש בכלי וכיון דלענין טומאת הגוף אינו חייב אוכל קדשים בטומאת גופו אלא אחר זריקה כדילפינן הכי נמי בטומאת בשר אף ע"ג דנטמאת קודם אינו חייב משום אוכל קדש טמא אלא אחר זריקה כדאמר' בין שנטמא באב הטומאה או בוולד דאוריתא דבכלל טמא דכתיב בקרא הוו כל טומאות דאוריתא:
+
+Halakhah 13
+
+<span class="">שלא יאכל אדם שנטמא בקדשים ופליגי בפ' אלו הן הלוקין באזהרה ר"ל אמר מדכתיב בכל קדש לא תגע ור' יוחנן יליף טומאתו טומאתו ממטמא מקדש מה להלן הזהיר אף כאן הזהיר וכל אדם שנטמא טומאה שחייבין עליה כרת כביאת מקדש ואכל כזית מן הקדשים בין קדש טהור בין טמא במזיד חייב כרת דכתיב הנפש אשר תאכל מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה וכל שחייבין במזיד כרת חייב בשוגג קרבן חטאת קבועה ותניא בפ' ב"ש וטומאתו עליו בטומאת הגוף הכתוב מדבר או אינו אלא בטומאת בשר ועליו אבשר קאי נאמר כאן טומאתו ונאמר להלן במטמא מקדש טומאתו מה להלן טומאת הגוף דכתיב איש אשר יטמא ולא יתחטא וגו' אף כאן טומאת הגוף ור' ור' חייא ואחרים ילפי בגווני אחריני כדאיתא התם וכיון דממטמא מקדש ילפינן מה התם אין חייב על מטמא מקדש אלא בטומאות שהנזיר מגלח עליהן דגמירי הכי הלכתא למשה מסיני כדאיתא בדוכתיה הכי נמי הכא אין חייבין אלא על טומאה דכוותה וה"ה לשאר קדשי מזבח דשלמים הוו דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא ושלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו דכתיב בפרשת אמור אל הכהנים אשר יקדישו בני ישראל וגו' ולמה יצאו ללמד על הכלל כלו ולומר מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שאם אכלן בטומאת הגוף פטור וג' כריתות נאמרו באוכלי קדשים בטומאת הגוף אחד באמור אל הכהנים וב' בצו את אהרן ובריש פ"ק דשבועות א' לכלל ואחד לפרט כדאמר' ואחד לטומאה הכתובה בתורה סתם דהיינו בקרבן עולה ויורד ובין בקדש טהור ובין בקדש טמא פלוגתא דרבנן ורבי יוסי הגלילי פר' השוחט ומעלה דתנן הטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור חייב רבי יוסי הגלילי אומר טמא שאכל טמא פטור ובגמרא אמר רבא כל היכא דנטמא טומאת הגוף ואחר כך נטמא בשר כ"ע לא פליגי דחייב דמה לי שנטמא על ידו כשנגע בה לאוכלה מה לי שנטמא ע"י אחרים וטומאת הגוף דבכרת קודם כי פליגי בשנטמא בשר ואחר כך נטמא הגוף דסברי רבנן דאמרינן מגו דמתסר בשאר חתיכות טהורות משום טומאת הגוף נתסר נמי בהך דנטמאת קודם ונאסרה עליו משום טומאת בשר דאין חייבין עליו חטאת והוי איסור כולל. האוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שיביא כפרתו לוקה ואינו חייב כרת דכתיב וטומאתו עליו עד שתהיה כל טומאתו עליו ותניא פ"ג מינין טמא יהיה לרבות טבול יום שאינו צריך להביא כפרה ואינו נכנס למקדש עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפרה דאף על גב דהעריב שמשו אינו יכול ליכנס עד שיביא כפרתו וכיון דמטומאתו עליו דרשינן עד שתהיה כל טומאתו עליו הוא דחייב כרת אם כן הא דמרבי' טבול יום ומחוסר כיפורים היינו לענין מלקות והראב"ד ז"ל סובר דלענין כרת אתרבאי וטומאתו עליו דרשינן ליה לטומאת הגוף שטומאתו פורחת ממנו בטבילה כדדרשינן ליה פ' ב"ש.</span>
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אינו </b> חייב כרת על דבר שיש לו מתירין עד שיקרבו מתיריו משנה פ"ב דמעילה כל שיש לו מתירין אין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא עד שיקרבו מתיריו דהכי כתיב בפגול דשלמים לא ירצה ואמרינן כהרצאת כשר כך הרצאת פגול מה הרצאת כשר עד שיקרבו מתיריו אף הרצאת פגול עד שיקרבו מתיריו ויליף נותר וטמא מפגול כך כתב רש"י ז"ל שם ובפרק הקומץ רבה תניא ובת"כ יכול יהו חייבין משום טומאת הגוף בבשר טהור לפני זריקה ת"ל כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל זבח השלמים אשר לה' ונכרתה וגו' בשר הניתר לטהורים חייבין עליו משום טומאה ושאינו ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה וקודם זריקה עדין לא ניתר לטהורים אוציא אני את הלן ואת היוצא וכו' ת"ל אשר לה' ריבה יכול שאני מרבה את הפגולין וכו' ת"ל מזבח השלמים מיעט ואחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו לן ויוצא שהיתה להם שעת הכושר ומוציא אני את שלא היתה להן שעת הכושר להיות ניתר לטהורין כגון לפני זריקת דמים אין חייבין עליו משום טומאה וכל שאין לו מתירין כיון שקדש בכלי חייבין עליו משום טומאה דכתיב אשר יקדישו לרבות את כולן יכול מיד שהוקדשו יתחייבו עליהם משום טומאה ת"ל יקרב כדדרש רבי אליעזר פ' ב"ש וכי יש נוגע חייב אלא בהוכשר ליקרב הא כיצד יש לו מתירין משיקרבו כדילפינן נמי לעיל אין לו מתירין משיקדש בכלי שהוא מכשירו לאכילה האמורה בהן. וכן אם אכל מבשר חטאות הנשרפות פ"ב דמעילה משנה פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין מועלין וכו' הוזה דמן חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא דהא מרבינן מאשר יקדישו כל דבר.
+
+Halakhah 17
+
+<b>דברים </b> שאין להם מתירין חייבין משום טמא ומשום נותר משנה פ' ב"ש ובבריתא ילפינן טמא כדילפינן ונותר אתי חלול חלול מטומאה ופרכינן ולילף עון עון מפגול וכו' אלא מדתני לוי מנין שאף בפסול זמן הכתוב מדבר האי קרא דוינזרו ולא יחללו דכתיב גבי טומאה ת"ל וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו וגו' בשני חלולין הכתוב מדבר מדלא כתיב וינזרו ולא יחללו אחר פסול נותר דאשכחן ביה חלול כי את קדש ה' חלל ואתרוייהו קאי אשר הם מקדישים דמרבי' מיניה כל דבר כדאמר' לעיל. ומתירין עצמם חייבין עליהם משום טומאה דהא מרבי' כל דבר ומהבשר מרבי' נמי לבונה למלקות דאינה אוכל והויא מתיר חוץ מן הדם שהוא מתיר ואין חייבין עליו לעולם אלא משום דם מתני' שם חוץ מן הדם ובגמרא מה"מ אמר עולא אמר קרא לכם דבי רבי ישמעאל תנא לכפר ר' יוחנן אמר אמר קרא הוא ומסקי' חד קרא למעוטי ממעילה דמו בנפשו הוא בהוייתו יהא וחד למעוטי מנותר לכם שלכם יהא כשאר חולין ולא כקדשים וחד למעוטי טומאה לכפר לכפרה נתתיו בקדשים ולא לדבר אחר בקדשים אלא בחולין ולא יתחייבו עליו משום טומאה.
+
+Halakhah 18
+
+<b>טמא </b> שאכל אימורין חייב כרת וכן פסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמה חלתן שלהי פ' כל הפסולין מרגלא בפומיה דרב דימי בר חיננא בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמה ד' חלות אחד מכל מין שבה חייבין עליה משום טומאה אם אכלן בטומאת הגוף ואף על גב דקי"ל שאין ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה האי כיון דנזרק דם ניתר לטהורים קרינא ביה ואע"ג דאין פסח נאכל אלא צלי וחצות ותודה עד שיורמו ואמר רבא תדע דתניא אשר לה' לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה דאשר לה' יתירא הוא למדרש ביה דבר שהוא עולה לגבוה אלמא אע"ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה הכא נמי אע"ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה ולא הוא התם חזו לגבוה הכא לא חזו ואע"ג דאידחייא הוכחת רבא מימרא גופא לא אידחייא ורב דימי אפשר דסבר דכיון דמרבי' מאי דלא חזי להדיוט אע"ג דחזי לגבוה לא שנא ואע"ג דלעיל מוקמיה ליה להאי קרא לרבות לן ויוצא והכא מוקמי' ליה לרבות אימורי קדשים קלים תירצו בתוס' פ' הקומץ דשקולים הם ויבאו שניהם.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>הפגול </b> והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן חייב אע"פ שריבה מין על חברו דאין איסורין מבטלין זה את זה פ' התערובות אמר רב פפא הפגול וכו' שבללן ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חברו ויבטלהו ש"מ תלת ש"מ איסורין מבטלין זה את זה וכו' ופליגא דר' אלעזר דאמר כשם שאין מצות מבטלות זו את זו כך אין איסורין מבטלין זה את זה דאמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורך כזית פסח ומצה ומרור בבת א' ולא אתי טעם מרור ומבטל ליה לטעם מצה וכיון דמצות מבטלות זו את זו דכולהו הוו מין א' הכי נמי באיסורין ולהכי חייב.
+
+Halakhah 21
+
+<b>פגול </b> או נותר או טמא שהעלן לראש המזבח משמשלה בהם האור פקע איסורן פ' ב"ש מימרא דר' יוחנן פקע איסור מהן אמר רב חסדא מרי דידי מזבח מקוה טהרה הוא לטהר את הטומאה א"ר זירא שמשלה בהן האור מתיב ר' יצחק אחרים אומרים וטומאתו עליו מי שטומאה פורחת ממנו בטבילה והיינו טומאת הגוף ואם איתא הרי טומאה פורחת ממנו על ידי האור אמר רבא ע"י מקוה קאמר מידי מקוה כתיב אלא אמר רב פפא בבשר שלמים עסקינן דקרא בשלמים כתיב דאינו ראוי למזבח ואין מפריח מטומאתו רבינא אמר וטומאתו עליו מי שטומאתו פורחת ממנו כשהוא שלם כעין שקבלה עליו בעיניה דהיינו בטומאת הגוף יצא בשר שאין טומאה פורחת ממנו אלא כשהוא חסר משמע דכשהוא חסר מיהא שמשלה בה האור פקע מיניה איסור טומאה וה"ה לפגול ונותר. אימורין מצטרפין לבשר בכזית בין בעולה בין בשאר קדשים לחייב עליו משום פגול נותר וטמא מעילה פרק קדשי מזבח כל הפגולין מצטרפין זה עם זה וכל הנותרים מצטרפין זה עם זה ובעולה תניא בהדיא עולה ואימוריה מצטרפין לכזית לחייב עליהם משום פגול נותר וטמא וטעמא דשם פגול חד הוא וכן נותר זבח שהוא פגול או נותר ואכל מן העור מן המרק מן התבלין אלל מוראה גידים קרנים טלפים צפורנים חרטום נוצה ביצי עוף אינו חייב כרת על אחד מהם משנה פרק כל הפסולין ואין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא דלא חשיבי דבר הראוי לאכילה אבל שליל ושליא חייב כאוכל מבשר שאר הזבח שם אמר רבי אלעזר פגל בזבח נתפגל בשליל דשליל גופא דזבחא הוא דעובר ירך אמו הוא וכיון דאיכא אינשי דאכלי ליה חייב כרת ומיהו אין מחשבתו מפגלת הזבח דדבר שאין דרכו לאכול הוא דרובא דאינשי לא אכלי ליה ושליל עצמו לא נתפגל כדקתני מתני' לאכול שליל או שליא בחוץ לא פגל.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>קדשי גוים </b> אין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא פרק ב"ש משנה פלוגתא דר"ש ורבי יוסי ובברייתא נמי פליגי וסתמא דתלמודא מפרש טעמא דר"ש ולהכי נקטי' כותיה ומפרש דאתי פגול עון עון מנותר ואתי נותר חלול חלול מטומאה ובטומאה כתיב בני ישראל ולא גוים. לבונה וקטרת ועצים אין חייבין עליהם כרת משום פגול ונותר וטמא שם אמר רבא מסתברא כמ"ד כמחלוקת בטומאת הגוף כך מחלוקת בטומאת בשר מ"ט כיון דלא קרינא בהו בעצים ולבונה לר"ש וטומאתו עליו דטומאת הגוף לא קרינא בהו והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והאמר מר [והבשר] לרבות עצים ולבונה לפוסלה בעלמא ומעלה דרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא והכי אמרינן בפסחים דאין לוקין עליו כך כתב רש"י ז"ל וקשיא לי טובא חדא השגת הראב"ד ז"ל דלדעת ר"ש הוא מאי דאמר רבא ועוד שהרב ז"ל כתב לעיל דבלבונה לוקה ולכך נראה לי דנקט הרב ז"ל לישנא דרב טביומי כמחלוקת בטומאת בשר כך מחלוקת בטומאת הגוף ומ"ט כיון דקרינא ביה והבשר אשר יגע בכל טמא קרינא ביה וטומאתו עליו ונכרתה כלומר כיון דבטומאת בשר אמרי רבנן לוקה בעצים ולבונה בטומאת הגוף נמי אית להו דלוקה דהא גבי הדדי כתיבי והשתא הוי כרבנן ואינו חייב כרת בטומאת הגוף דהא ילפינן מטומאת בשר דליכא בה אלא מלקות ואפשר דרבא דקאמר מסתברא כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו אהא דרישא נמי הדר ותלמודא הוא דמפרש טעמא דכמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו דסיפא וקאמר כיון דלא קרינא ביה וטומאתו עליו וא"כ נקטי' כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו דרישא דאתיא כרבנן כדפ':
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קמז </b> לשרוף כל הקדשים שנטמאו דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף וגלי רחמנא גבי קדשים קלים דגבי שלמים כתיב וכ"ש קדשי קדשים דחמירו:<br><b> מצות קמח </b> לשרוף הנותר דכתיב והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף ובכלל הנותר הפגול וכל פסולי המוקדשין בפרק כיצד צולין מסקנא דגמ' אלא כל פסולי דקדש בשריפה ל"ש קדשים קלים ול"ש קדשי קדשים גמרא גמירי לה ובקדש באש ישרף מיבעי ליה ששריפתה בקדש והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף למה לי ההוא לגופיה איצטריך מדאמר כל פסולי דקדש כגון לן דמה ונשפך דמה ויצא דמה ונשחטה בלילה דבשריפה דליתנהו בחולין אבל נטמא דבחולין נמי מיפסיל אימא הואיל ואתעביד ביה עובדין דחול לא תבעי שריפה ותסגי ליה בקבור קמ"ל.
+
+Halakhah 2
+
+<b>קרבן </b> שנתפגל או נפסל ישרף במקדש מיד כדילפינן מבקדש באש תשרף שצריך לשורפן בעזרה וכל שפסולו מספק תעובר צורתו ואח"כ ישרף במקדש דעיבור צורה משוי ליה נותר ולכך ישרף.
+
+Halakhah 3
+
+<b>פרים </b> ושעירים הנשרפים יש בהן ספק אי לינה פוסלת בה פרק טבול יום בעי רבי ירמיה לינה מהו שתועיל בפרים ושעירים מי אמרינן כי מהניא לינה בבשר דבר אכילה אבל הני דלאו בני אכילה נינהו לא או דילמא לא שנא ולא איפשיטא בעי ר' אלעזר יציאה מהו שתועיל בהם אם יצאו מן העזרה לפני זריקת דמים מי אמרינן ה"מ בשר דאין סופו לצאת אבל הני דסופן לצאת לא או דילמא הכא נמי לא הגיע זמנו לצאת ולא איפשיטא בעי רבי אלעזר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין שיצא רובן במיעוט אבר שאחד מן האיברים משלים לרובא של בהמה ליציאתה הך רובא דאבר בתר מיעוטא שדינן ליה והא נפקא ליה או דילמא בתר רובא דבהמה שדינן פשיטא דבתר רובא דבהמה שדינן דלא שבקיה רובא דבהמה ואזלינן בתר מיעוטא דאיברים אלא שיצא חציו ברוב איברים מהו האי מיעוטא דאבר בתר רוב אבר שדינן ליה והוה ליה כמאן דנפק כוליה ואשתכח רוב בהמה מבחוץ והויא יציאה לטמא המתעסקין בה או דילמא בתר בהמה דמחבר בה היכא דאיתא שדינן לה וליכא רובא דבהמה אלא פלגא דכיון דאין האבר נתוק לא אזלינן ביה בתר רובא תיקו. וכן אם נשאום חמשה להוציאן שם רבה בר רב הונא מתני לה להך בעיא ברובא דמנינא דגברי במתעסקים בו חמשה בני אדם ונפקו תלתא ופשו להו תרי מאי בתר רוב מתעסקים אזלינן או בתר בהמה אזלינן תיקו ופרש"י ז"ל להכי בעיי לענין טומאת בגדים בחוץ כדפי' הראב"ד ז"ל ובתוספות אקשו עליה משלהי פר' כיצד צולין דמשמע דלענין טומאת המתעסקין בה בעינן הוצאה כשבת והאי כיון דאגודו בפנים לא מיטמאה בגדים ופירשו דמיבעיא ליה לענין לשורפו בפנים אם נפסל כפי' הרב ז"ל.
+
+Halakhah 4
+
+<b>בשר </b> הנמצא בעזרה איברים עולות דדי לה באיברים ואין חותכין אותה לחתיכות אבל חתיכות הוו חטאות ואם נמצאת בירושלם הכל שלמים דנאכלין בכל העיר משנה בשקלים פ' שביעי זה וזה תעובר צורתן ויצאו לבית השרפה דדילמא הוי נותר א"כ מה הועיל שתהא חזקתו עולה או חטאת או שלמים למי שעבר ואכל דכיון דאזלי' בתר חזקה מדאוריתא א"כ אכל מה שהוחזק שלמים או כהן שאכל מה שהוחזק חטאת אינו חייב כלום אבל מה שהוחזק עולה חייב דאזלינן בתר חזקה כדאמ' והראב"ד ז"ל כתב לספק מעילה. אין שורפין את הנותר אלא ביום פרק איזהו מקומן תניא יכול ישרף מיד לאור שלישי הואיל ועבר זמן אכילתו ודין הוא זבחים נאכלין ליום א' וזבחים נאכלין לב' ימים מה זבחים הנאכלין ליום אחד תכף לאכילה שריפה דכתיב גבי מילואים ואם יותר מבשר המילואים וגו' בצו את אהרן ולא כתיב אכילה אלא שריפה אף זבחים הנאכלים לב' ימים תכף לאכילה שריפה ת"ל ביום השלישי באש ישרף ולא כתיב עד יום השלישי לומר ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה וכן הפגול אינו נשרף אלא ביום דאע"ג דשריפתו הוי הלכתא הא הוקש לשריפת נותר בקרא דבקדש באש תשרף דשריפת כולהו בקדש. ואין שריפת טמא ונותר דוחה שבת ויו"ט פרק במה מדליקין אין מדליקין בשמן שרפה בי"ט ובגמרא מ"ט מפני שאין שורפין קדשים ביו"ט מנה"מ תנא דבי חזקיה ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר שאין ת"ל עד בקר זמנא אחריתי אלא והנותר ממנו באש תשרופו דהא כתיב עד בקר ברישא אלא בא הכתוב ליתן בקר שני לשריפתו והוא חולו של מועד והכי משמע והנותר ממנו לבקר ראשון המתירו עד בקר ב' ותשרפהו ובליל מוצאי יו"ט לא מצי למשרפי' דכתיב ביום כדאמ' לעיל אביי אמר אמר קרא עולת שבת בשבתו ולא עולת חול ביו"ט ובשבת כגון איברי תמיד של ע"ש וי"ט שלא הוקטרו מבעוד יום אין מעלין אותן משחשכה וכ"ש קדשים פסולין דלא שורפין ואיצטריך למילף דאין שורפין קדשים בשבת וי"ט דאי לא ממעט לה קרא אית לן למימר ליתי עשה דבאש תשרופו וידחה את לא תעשה כל מלאכה ואיכא תרי אוקמתי אחריני התם ופרק כיצד צולין. ומותר לשרוף נותר ופגול וטמא כאחד פ"ק דפסחים הפגול והנותר והטמא בש"א אין נשרפין כאחד ובה"א נשרפין כאחד דכיון דפגול ונותר אסירי מדאוריתא ועומדים לישרף לא קפדינן שיטמאו בשריפתן.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>בשר </b> קדשי קדשים שנטמאו בפנים שורפין אותו בפנים בחוץ שורפין אותו בחוץ בין טומאת אב בין בוולד הטומאה פרק בתרא דשקלים כר' עקיבא דפליג אב"ש וב"ה ורבי אליעזר ואמר מקום טומאתו שם שריפתו דכיון דכתיב טמא באש ישרף משמע במקום שאירע טומאתו שם תהא שריפתו דאינו מוציא כדילפינן במקדש באש תשרף אבל נטמא בחוץ לא עיילינן ליה לפנים אין נזהרין אלא מן הטהור שלא יטמ' אבל טמא אפילו שלישי לא נמנעו כהנים מימיהם מלשורפו עם אב הטומאה כיון שהכל טמא כדתנן פ"ק דפסחים הוסיף ר' עקיבא ואמר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו.
+
+Halakhah 7
+
+<b>נותר </b> של קדשים קלים שורפין אותו בעליו בבתיהם כיון שנותר בבתיהם לא עיילינן ליה לפנים כדאמ' ובמקום אכילתו שריפתו.
+
+Halakhah 8
+
+<b>מי </b> שיצא מירושלם ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר צופים שורפו במקומו ולא הטריחוהו לחזור ואם לאו חוזר ושורפו וכתבו בתוספות דמן התורה יכול לשרוף בשר קדשים קלים במקום שירצה דלא מרבינן פרק כל שעה אלא פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים אבל שאר קדשים הנאכלין לזרים לא מרבינן מדאוריתא מה לי עבר צופים מה לי לא עבר. וכל עצמות שאין בהם מוח אינן טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה פ' כיצד צולין כדאמ' ומדאוריתא אפילו עצמות פסח אין טעונין שריפה כיון דלית בהו מוח. קרבן שנפסל אחר שהופשט העור לכהנים או לבעליו בקדשים קלים קודם שהופשט העור כבשר וישרף משנה פ' טבול יום כל הקדשים שאירע בהם פיסול קודם להפשטן אין עורותיהם לכהנים אלא נשרפין עם עורן אמר רבי חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה וחכ"א אין לא ראינו ראיה אלא יצא לבית השרפה הואיל וקודם הפשט היה בו פיסול ובגמרא אתאן לרבי דאמר הדם מרצה על העור בפני עצמו ואתי אפילו כר' יהושע דאמר אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם דכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם וע"כ לא קאמר רבי יהושע אלא בבשר דליכא פסידא לכהנים והתורה אמרה הבשר והדם אבל לענין עור דאיכא פסידא דכהנים אפילו ר' יהושע מודה דלא מפסדינן להו שלא כדין ואם נשרף בשר או אבר קודם זריקה לכתחלה לא יזרוק וליכא פסידא דכהנים שהרי לא קרב הקרבן אבל אם עבר וזרק הדם הויא זריקה להתיר העור אע"פ שלא עלה לו הקרבן הקרבה הוי וקרינא ביה עור העולה אם הקריב מידי דהוה אדיעבד דנטמא בשר או נפסל או יצא רבי יהושע אומר לא יזרוק ואם זרק הורצה הניחא גבי מטמא דאיכא למימר דציץ מרצה אבל גבי יוצא לא מרצה הציץ וקתני אם זרק הורצה אלמא ק"ל היה לו לרבי יהושע בדרשא זו דאם אין בשר אין דם הלכתא דבדיעבד הורצה גבי אבוד ושרוף נמי אף על גב דודאי אבד נמי פסול כדאמרן פרק כיצד צולין לענין עור מיהא מודה. וכן זבח שהופשט ונמצא טרפה או נפסל במחשבת חוץ הואיל ולא נרצה הזבח ישרף העור בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אבל אם נעשה במחשבת שינוי השם אף על פי שלא עלה לבעלים הואיל ונרצה הרי העור לכהנים או לבעליו שם תנו רבנן עולת איש עולה שעלתה לאיש פרט לשנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה שלא יהו הכהנים זכאין בעורה יכול שאני מרבה שנשחטה שלא לשמה הואיל ולא עלתה לבעלים ואף על פי שהיא כשרה תלמוד לומר עור העולה מ"מ ונמצא טרפה שם והלכה כדברי חכמים בשרה בקבורה והעור בשריפה שריפה בבשר ליכא דאין שריפה בקדשים אלא כשהובאה לעזרה ונפסלה לאחר שחיטה והעור [בשרפה] לא ידענא טעמא כך כתב רש"י ז"ל וכתב עוד ואני אומר דרבנן לאו אדרבי עקיבא קיימי דאיירי בבכור בגבולין אלא אדרבי חנינא קיימי דאיירי בקדשי המקדש עד כאן וקשיא לי דהתם משמע דנמצאת טרפה בבני מעים דקודם הפשט היה בו דמרצה הואיל ולא הוכר פיסולו קודם הפשט לר' והרב כתב שהופשט ונמצא טרפה דלא נרצה והעור ישרף וצ"ע וזבח שהופשט קודם זריקה אינו פוסל אפשר דר"ל דאף על גב דאסור לשהות הדם כל כך אחר הפשט מיהא היכא דאתרמי דהפשיט קודם זריקה אינו פוסל.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אלו </b> הן הנשרפין בשר קדש שנטמא או נותר או נפסל כדילפינן לעיל ומשנה היא שלהי תמורה כל הקדשים שנשחטו במחשבת חוץ ישרפו וכן המנחה שנטמאת או נפסלה או נותרת משנה פרק נוטל בסוטה נטמאת מנחתה אם משקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותשרף והא מרבינן לעיל מכל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל כל קדשי מזבח וכן נותרה הוי בכלל דנותר דקרא וכן בפגול דהוי בכלל דבר שיש לו מתירין כדאמ' לעיל וכן אשם תלוי שנודע לו שלא חטא אחר שנזרק דמו מתני' דשלהי תמורה אשם תלוי ישרף רבי יהודה אומר יקבר והיינו דנודע לו דאי לאו הכי יאכל כשאר אשמות דאשם קרייה רחמנא לכפר על הספק ולהגין עד שיודע לו אם ודאי חטא ורש"י ז"ל כתב אם קודם זריקת דמו נודע לו שלא חטא וכן כתב הרב ז"ל עצמו בפירוש המשנה ונראה דבין כך ובין כך אינו נאכל וכן חטאת העוף הבאה על הספק תשרף שם במשנה פלוגתא נמי דרבי יהודה ותשרף דהויא לה כשאר קדשים פסולים דאינה נאכלת משום דנמלקה ושער נזיר טהור שם ואלו הן הנקברין וכו' שער נזיר ורמינהי האורג משער נזיר ופטר חמור בשק ידלק כאן בנזיר טמא כאן בנזיר טהור דשריפה כתיבא ביה דכתיב ונתן על האש אבל טמא לא כתיבא ביה שריפה והערלה וכלאי הכרם שם במשנה וכתיב בכלאי הכרם פן תקדש פן תוקד אש וערלה מכלאים גמרה דאתקש לה ומשקיהן יקברו את שאין דרכן לשרוף כיון דאי איפשר לשורפן.
+
+Halakhah 11
+
+<b>ואלו </b> הן הנקברין קדשים שמתו בין קדשי בדק הבית שם משנה ואם מתו יקברו ובגמרא אמר רבי יוחנן לרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה והאי אם מתו יקברו אכולהו קאי וכיון דאי אפשר לפדותן איסורי הנאה נינהו ולהכי יקברו וקדשים שהפילו נפל או שליא תקבר שאין שליא בלא וולד וכל הנך נקברין משום דאיסורי הנאה נינהו ושור הנסקל ועגלה ערופה וציפורי מצורע ושער נזיר טמא ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה שם במשנה האורג מלא הסיט משער נזיר ומפטר חמור בשק ידלק ורמינהי האורג וכו' פטר חמור אפטר חמור קשיא דתנן במתניתין יקבר אמר רב ששת כאן בשק כאן בשער דבשק אי אמרת יקבר אתי איניש ומתהני מיניה הואיל ואינו כלה עד לאחר זמן.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> הנקברין אפרן אסור דכיון דלא הטעין הכתוב לשורפן משיך איסורייהו וכל הנשרפין של הקדש אפרן מותר דכיון דצוה הכתוב לשורפם אחר ששרפן נעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו דכיון דנעשית מצותו הלך איסוריה והא דאפר אשרה אסור לעולם אף ע"פ שהזקיק הכתוב לשורפה היינו משום דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם חוץ מדשן מזבח החיצון והפנימי ודשון המנורה דאפרן אסור במשנה פרק וולד חטאת דמעילה ובגמרא מזבח החיצון דכתיב ביה ושמו לפיכך טעון גניזה שהיא נבלע במקומו שלא ימעל בו ומזבח הפנימי אמר קרא והסיר את מוראתה בנוצתה אל מקום הדשן אם אינו ענין לדשון דהא כתיב ביה דשן אחר דכתיב והרים את הדשן תנהו ענין לדשון מזבח הפנימי ומריבוייא דה"א אתי דישון המנורה. כל הנשרפין לא יקברו וכל הנקברים לא ישרפו שם במשנה שלהי תמורה ובגמרא מאי טעמא משום דנקברין אפרן אסור ונשרפין אפרן מותר כדאמרי'.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>היה </b> מקריב עמו בזבחים ואמרו נתפגלו עושה עמו בטהרות ואמר לו נטמאו נאמן כיון דבידו לפגל ולטמא וכהן גדול ביום הכיפורים יוכיח דכי אמר פגול מהימן ומנא ידעינן והא כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד אלא לאו משום דבידו נאמן ודילמא דחזיניה בפשפש קשיא אבל אמר לו ביום פלוני נתפגלו או נטמאו אם היה נאמן לו סומך על דבריו פרק הנחנקין ברייתא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן. ויש במצות הלכות אלו דברים מדרבנן סמוכים אקרא דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..55ffa162742901a0abd8efa10ea0978442c20e16
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,1403 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Sacrifices_Rendered_Unfit
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הפסולים לעבודה מותרין לשחוט קדשים לכתחלה ואפילו קדשי קדשים דמכלל דכתיב אתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח יכול אף בשחיטה ת"ל ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בזר ואפילו טמא שוחט בקרומית של קנה אריכא שלא יטמא את הבשר אלא דמדרבנן אסיר שמא יגע בבשר ואפילו פר כ"ג של יום הכפורים. אף על פי שנאמר בו ושחט אהרן אם שחטו זר כשר דאף על גב דכתיב לחקת עולם לכפר עליכם וכל היכא דכתיב חוקה הוי עיכובא הא לא קאי חוקה אשחיטה דלאו עבודה היא אלא אעבודה קאי דבעיא כ"ג כדכתיב והקריב אהרן וגו' ואף פרה אדומה ששחטה זר כשרה דאף על גב דכתיב בה חקה הא כתיב ושחט אותה לפניו שיהא זר שוחט ואלעזר רואה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>השוחט </b> את הקדשים בלא כוונת שחיטה פסולין דכתיב ושחט את בן הבקר לפני ה' עד שתהא שחיטה לשם בקר ולא מתעסק ולעיכובא נמי כתיב לרצונכם תזבחו לדעתכם זבוחו. ולא ישחוט ב' ראשין בבת א' בקדשים דכתיב גבי פרה ושחט אותה ודרשינן ולא אותה וחבירתה ולא קאי עיכובא דחוקה אשחיטה כדא' וכתיב נמי לרצונכם תזבחהו כתיב בלא וי"ו משמע דזבח יהא יחידי. אבל שנים שוחטין בהמה אחת בקדשים כחולין דתזבחהו אזבח קאי ולא אזובח. קטן אינו שוחט קדשים דאין לו מחשבה והוי מתעסק והא ילפינן מבן הבקר עד שתהא שחיטה לשם בקר ולא מתעסק ואפילו מחשבה ניכרת מתוך מעשיו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>קדשי </b> קדשים שנשחטו בדרום או נתקבל דמן בדרום פסולין שחיטה דכתיב בהו צפון למצוה ולעיכובא כדילפינן פ"ה מה' מעשה הקרבנות וקבלה דכתיב בתר ושחט במקום העולה ולקח הכהן דהיינו קבלה ומשמע במקום שחיטת העולה ושנה בה הכתוב לעכובא כדאמר' התם. היה עומד בדרום וקבל בצפון פסולה דמה קבלה בצפון אף מקבל בצפון למצוה ולעיכובא כדאמ' התם וראשו ורובו בצפון כשר דבכל התורה כולה רובו ככולו. שחטה בצפון ונכנסה ויצאה לדרום כשרה ואפילו לא קבל דמה אלא אחר שחזרה דאין פסול יוצא בתוך המחיצות והא חזרה. וכן קדשים קלים שהיו בפנים והכניס ידו ושחט מבחוץ שחיטתו כשרה דכתיב בן הבקר לפני ה' ולא השוחט לפני ה'. קבל מבחוץ פסולה דנפקא לן מלעמוד לשרת לפני ה' לשרתו אלמא כל שירות לפני ה' הוא אפילו הכניס ראשו ורובו קבלתו פסולה עד שיהא כולו בפנים דאף על גב דבעלמא רובו ככולו הכא גבי עבודה כתיב בבואם אל אהל מועד עד שיבאו כולן וכיון דגלי בחדא גלי בכולהו עבודות דליהוי העובד כולו בפנים.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>פרכסה </b> הבהמה ויצאה לחוץ אחר קבלת דמה כשרה דכיון דאכתי לא נזרק דמה זריקת דם משוי להו לאימורים קדשי קדשים הילכך אפילו יצאו אימורין קודם זריקה וחזרו כשרין.
+
+Halakhah 14
+
+<b>היתה </b> רגל הבהמה בחוץ ושחטה פסולה דכתיב בזבחים והביאום לפני ה' עד שתבא כולה לפנים שחטה והוציאה רגלה בחוץ בקדשי קדשים נפסל האבר ביוצא ואם מקבל הדם פסול דאיכא דם מאבר הנפסל ביוצא הילכך צריך לחתוך הבשר עד שהוא מגיע לעצם ואחר כך מקבל הדם דעל ידי חתיכה הדם מעוכב מלעלות וליכנס לפנים וקדשים קלים לא נפסל ביוצא כדאמ'.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>תלאה </b> ושחטה פסולה [בקדשי קדשים] דבעינן על ירך המזבח דמשמע אצלו בארץ נתלה הוא ושחט כשרה בקדשים קלים [ובקדשי קדשים נמי] דכתיב ושחט על ירך שחיטה על ירך בנשחט כדכתיב אותו על ירך ולא שוחט על ירך בקדשי קדשים פסול. [דכתב הרב ז"ל צ"ע דלמסקנא דרבא התם פרק כל הזבחים תנינן (כו, א) קאמר בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים כשרות וכו'].
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>שחט </b> מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים או מיעוט בדרום וגמר בצפון פסולין דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דהכל קרוי שחיטה ובעיא ושחט לפני ה'.
+
+Halakhah 19
+
+<b>נתלה </b> וקבל הדם פסול דהויא עבודה ואין דרך שירות בכך תלה וקבל כשרה דשחיטה היא על ירך ולא קבלה על ירך ואויר המקום כמקום.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>נתן </b> מזרק לתוך מזרק וקבל כשר דמין במינו אינו חוצץ דדרך שירות הוא דכתיב כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש שני כלים ושירות א' והיינו מזרק לתוך מזרק דליכא חציצה כדאמר' סיב בתוך המזרק כשר דליכא חציצה דמחלחל אבל קמץ מתוך הסיב פסולה דאיכא חציצה דאינו מחלחל ובעיא דלא ליהוי חציצה כדכתיב וקמץ מלא קמצו וגו'.
+
+Halakhah 22
+
+<b>קבלה </b> והולכה וזריקה והולכת איברים לכבש בעו כולהו כהן הכשר לעבוד דמקבלה ואילך מצות כהונה וכדילפי' בכולהו לעיל בהלכות מעשה הקרבנות. הולכה שלא ברגל אינה הולכה לפיכך קבל ועמד במקומו וזרקו למזבח נפסל הזבח דכתיב והקריב הכהן את הכל זו הולכת איברים משמע דהולכה בעינן. קבל בימינו ונתן לשמאלו לא פסול כיון דקבל מימין אלא יחזיר לימינו דימין בעינן כדכתיב ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות הטילו הכתוב לאצבע בין קבלה לזריקה דרשהו לפניו ולאחריו לומר שלא יהיו אלא בימין דכל מקום שנאמר אצבע אינו אלא ימין כדכתיב אצבעו הימנית קבל בכלי קדש ונתן לכלי חול יחזיר לכלי קדש דכיון דקבל בכלי קדש ואח"כ זרק מכלי קדש כשר. נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר דכיון דנתקבל בכלי כשר לזרוק אבל נשפך מצואר הבהמה על הרצפה ואספו ונתנו לכלי נפסל הזבח דכתיב ולקח הכהן מדם הפר וגורעין ומוסיפין ודורשין גורעין מדם ומוסיפין אותה על הפר ודורשין הכי דם מהפר יקבל והכא לא נתקבל הדם מהפר נשפך מקצת דם מהצואר וקבל מה שנשאר כשר ובלבד שיהא דם הנפש לא דם התמצית ולא דם העור דכתיב מדם הפר ולא מדם העור ולא מדם התמצית.
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+<b>כל </b> הזבחים שקבל או הוליך או זרק הדם אחד מן הפסולין לעבודה נפסל הזבח דמקבלה ואילך מצות כהונה קבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר כיון שלא הלך הוי כקבל בכלי קדש ונתן לכלי חול דיחזיר לכלי קדש אבל הוליך הפסול בין בתחלה בין בסוף נפסל הזבח דהא עשה מקצת עבודה הפסול לה ואע"פ שיחזיר ויוליך הכשר אי איפשר לתקן מקצת העבודה שעשה הפסול וכבר נפסל הזבח. קבל הפסול אם נשאר דם הנפש יחזיר הכשר ויקבל ויוליך ויזרוק שאין הפסול לעבודה עושה הדם שיירים אלא הרי הוא כנשפך על הארץ דאמרינן לעיל דאם נשאר דם הנפש יחזור ויקבל ויזרוק חוץ מן הטמא דהואיל וראוי לעבודה בקרבן הבא בטומאה עושה הדם הנשאר שיירים ואינו ראוי לזריקה.
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+<b>בהמה </b> שחסר מאיבריה קודם קבלת הדם נפסלה דכתיב ולקח מדם הפר הפר שהיה כבר בשעת קבלת הדם יהיה שלם ואם קבל מן החסרה וזרק אפילו לא חסרה אלא כל שהוא פסול. אבל חסרה אחר קבלה קודם זריקה אפילו לא נשאר אלא כזית בשר או אימורין זורק עליו את הדם ואם לאו אינו זורק דכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם אם אין בשר אין דם וכזית מן האימורין נמי מהני דכאכילת אדם כך אכילת מזבח וכתיב והקטיר החלב לריח ניחוח חלב ואע"פ שאין דם דכתיב ברישיה דקרא וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' וגו' והקטיר החלב אלמא דמשום חלב זריק ליה לדם ויותרת וב' כליות מנ"ל דאם לא נשתייר אלא הן זורק הדם דכתיב לריח ניחוח כל שאתה מעלה לריח ניחוח וצריכי תרויהו כדאי' התם ומה שיעור אכילת אדם בכזית אף מזבח כן ובעולה חצי זית בשר וחצי זית אימורין מצטרפי דכולה כליל לאישים אבל לפחות מכזית לא הורצה כדאמר'. נפסל הבשר או שיצא קודם זריקה אם זרק הורצה דדם אע"פ שאין בשר כשהיא קיימת אלא שנפסלה [מרצה] דכתיב ודם זבחיך ישפך אבל כשאין בשר כלל הא כתיב ועשית עולותיך הבשר והדם. וקדשים קלים שנזרק דמן והבשר בחוץ הזבח כשר כיון שסוף הבשר לצאת דאכילתן בכל העיר ואפילו אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים לא נפסל הזבח דהא אמרינן דם אף על פי שאין בשר ואם החזירן מקטירין דכיון דחייבין עליהם משום פגול נותר וטמא משום דמהניא בהו זריקה לא איפסלו ביוצא.
+
+Halakhah 30
+
+
+
+Halakhah 31
+
+
+
+Halakhah 32
+
+
+
+Halakhah 33
+
+
+
+Halakhah 34
+
+<b>כל </b> הזבחים של יחיד בין שנטמא בשר והחלב קיים או איפכא זורק הדם ואפילו נטמאו שניהם הדם מרצה דציץ מרצה על הטומאה דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות קדשיהם וגו' לרצון להם לפני ה' דם טמא דמרצה נפקא לן מדכתיב הכא לרצון וכתיב גבי דם ונרצה לו וגו' מנין לרבות כל העולים ת"ל לכל מתנות קדשיהם והאי דמרצה ציץ אבשר היינו לאשווייה כי טהור למקבעה כפגול ולאפוקי מידי מעילה אבל להתיר בשר באכילה לא מהני ריצוי ציץ וכן אימורים ואיברי עולה שנטמאו והקטירן ציץ מרצה דכתיב לכל מתנות קדשיהם כדאמרן ובקרבנות הצבור הותרה טומאה כדכתיב במועדו ואפילו בטומאה ולהכי מרצה דם לכתחלה אפילו נטמא חלב ובשר.
+
+Halakhah 35
+
+<b>דם </b> קדשים שיצא חוץ לעזרה נפסל [הזבח] אף ע"פ שזרקו אח"כ לא נרצה דציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא דאינו לפני ה'. וכל דם הקדשים אינו (מטמא) [מקבל טומאה] כלל דכתיב בדם על הארץ תשפכנו כמים דם הנשפך כמים שהוא חולין שאין חשין לקבלן בכלי מכשיר לטומאה דאיתקש למים אבל דם קדשים דמתקבל בכלי וצריך מתנות למזבח אינו מכשיר דלא איתקש למים וכיון דאינו מכשיר אינו מקבל טומאה. ודם ששקעה עליו חמה ולא נזרק נפסל הזבח ואם זרקו לא הורצה דכתיב ביום הקריבו את זבחו יאכל שתהא הקרבה וזביחה ביום אחד וללמד זמן אכילת שלמים ביום זביחתו וממחרת לא איצטריך כוליה קרא דא"כ ליכתוב קרא ביום זבחכם יאכל הקריבו למה לי ש"מ ביום שאתה זובח אתה מקריב ביום שאי אתה זובח אי אתה מקריב וללמד דאי קריב דם האידנא נתאכל בשר האידנא ולמחר ואי קריב דם למחר נתאכל בשרא למחר וליומא אוחרא לא איצטריך נמי כוליה קרא דא"כ ניכתוב קרא ביום הקריב יאכל זבחו למה לי ש"מ ביום שאתה זובח אתה מקריב ביום שאי אתה זובח אי אתה מקריב:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הדמין הנתנין על מזבח החיצון אם נתן מתנה אחת בלבד כפר דכתיב ודם זבחיך ישפך על מזבח וגו' ישפך משמע שפיכה אחת והיא העיקר ושאר הארבע הן למצוה כדילפינן ארבעה מקרנות קרנות ואהני קרא ואהני מסורת אהני קרא דמשמע שש אהני מסורת דמשמע ארבע הילכך טפי חדא אמסורת ובצר חדא ממקרא והוו להו חמש נמצא ששנה בא' לעכב והשאר מצוה כדאמר' וכל הנתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא כדכתיב ישפך.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> הדמים הנתנין על מזבח הפנימי אם חסר אחת מהם לא כפר דכתיב בפר העלם ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת וגו' ומקרא שאינו צריך הוא שהרי נתפרשו כל עבודותיו חוץ מיותרת הכבד ושתי כליות שלומד מפר כהן משיח אלא בא לכפול באזהרה הזאות שלו והכי משמע כאשר עשה כאשר כתבתי לך כל עשיותיו ושנה עליהם לעכב שאם חסר אחד מהם לא כפר ואין לי אלא מתן שבע שמעכבות בכל מקום בפרה ובנגעים בפרה והזה אל נכח פני אהל מועד וגו' וכתיב חקה לעיכובא ובנגעים כתיב והזה מן השמן וכתיב זאת תהיה תורת וגו' וכל הוייה לעיכובא מתן ארבע שאין מעכבות במזבח החיצון כדאמרינן לעיל מנין שמעכבות בקרנות הפנימי תלמוד לומר כן יעשה חזר וכפל ואם אינו לענין שבע תנהו ענין למתן ארבע.
+
+Halakhah 4
+
+<b>חטאת </b> שנתן ממנו מתנה אחת ומתו הבעלים ישלימם אבל נתן אחד ביום לא יתן הג' בלילה ואם נתן אחד בפנים והשלימן בחוץ חייב משום מעלה בחוץ.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>נקטע </b> יד המזה קודם שיגיע דם לאויר המזבח לא עלתה לו הזייה דכתיב והזה ונתן הזאה דומיא דונתן דגבי הדדי כתיבי והזה מן הדם וגו' ונתן הכהן מן הדם וגו' אלמא ישנה להזאה עד שיגיע למזבח.
+
+Halakhah 8
+
+<b>שינה </b> מתן קרנות בחטאות שבפנים ושבחוץ נפסל בחטאת שבחוץ קרנות בעינן למעלה מחצי המזבח ושבפנים אם שנה מקומן נמי פסל דאף על גב דאמרן פרק ג' מהלכות מעשה הקרבנות דאם לא כיון בהזיות שבפנים כשרות היינו לא כיון למעלה ולמטה אבל מקום הזאה במזבח הזהב בעינן בקרנות אבל בשאר קדשים כשרים דלא בעו קרנות אלא זריקת דם מחצי המזבח ולמטה באי זה מקום שיהיה אבל חטאת בעי על הקרן למעלה דכתיב בה קרנות ואם נתן מן הקרן ולפנים אמה אחת אפילו בשאר קדשים פסל דבעינן סביב.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>דם </b> שמצותו ליתנו למעלה מחצי המזבח ונתנו למטה או איפכא או שבפנים נתן בחוץ או איפכא או דם הניתן בחוץ נתנו על הכבש שלא כנגד היסוד הרי הזבח פסול דאף על גב דשלא במקומו הוי כמקומו היינו לענין כפרה כדכתיב ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו בעלים דכל מקומות המזבח שוין לכפרה ולא לדבר אחר שתהא זריקה חשיבה להתיר בה בשר דזריקה הוא דשריא ליה דכתיב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל וכיון דליכא זריקה במקומה דלכפרה לחוד הוא דשוין כל מקומות המזבח כדאמר' לא הותר הבשר לאכילה כדאמר' ואף על גב דכבש כמזבח היינו לענין קידוש שאם עלו לא ירדו אבל לענין דם כתיב על קיר המזבח ולא קיר הכבש. בד"א שהיה זה הזורק כשר לעבודה דעליה קאי קרא דלכפרה נתתיו וגו' אבל היה פסול לא נפסל הבשר אם יש דם הנפש אלא יחזור ויקבל הכשר שאר הדם.
+
+Halakhah 11
+
+<b>דמי </b> קדשים שנתערבו בין דם בדם בין כוס בכוסות מתנה אחת במתנה אחת יתן הכל מתנה אחת מתן ארבע במתן ארבע יתן הכל מתן ארבע מתנה אחת במתן ארבע ינתן הכל מתנה אחת דאין עולין מבטלין זה את זה דכתיב בעולה והקריבו בני אהרן את הדם והקריבו בני אהרן וזרקו ה"ל למיכת' ולא ליכתוב דם דמה יש לו לקבל ולזרוק על ידי שחיטה אלא דם מה תלמוד לומר דם דם לומר דאם נתערב דם בדם עולה בתמורה או בחולין יקרבו ומרבה אני תודה ושלמים שבאים בנדר ונדבה כעולה ומרבה אני את האשם שטעון מתן ארבע כעולה בכור ומעשר ופסח מנין תלמוד לומר דם דם תרי זמני דאין עולין מבטלין זה את זה ואי כולהו מתנה אחת הא יהיב מתנה אחת ואי מתן ארבע הא אמרן לעיל דמתנה אחת לחודה הוא דמעכבת ולהכי לא יתן אלא מתנה אחת דאי יהיב מתן ארבע עבר על בל תוסיף נתערבו הניתנין למעלה בניתנין למטה ישפך הכל לאמה והזבחים פסולין ואם נתן למעל' ולמטה הרי זה כשר ונראה דמדרבנן הוא דלא יתן לכתחלה משום גזרה כדאיתא התם דמדאוריתא אין דם מבטל דם כדאמרינן. נתערבו הניתנין בפנים בניתנין בחוץ ונתן בפנים ובחוץ או בחוץ תחלה ואחר כך בפנים הכל כשר דאין דם מבטל דם כדאמרינן ומשום דיצא דם שבפנים או נכנס שבחוץ לא מיפסל דגלי קרא דכחטאת החיצונה לחוד הוא דאם נתערב דמה בדם חטאת הפנימית שאם נתן בפנים וחזר ונתן בחוץ פסולה ואפילו חטאת יחיד הנאכלת דכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' דלעיל מהאי קרא איתרבו כל הקדשים לענין מריקה ושטיפה וסמיך ליה וכל חטאת ואי שאר קדשים נמי מיפסלי בהבאת פנים למה לי למיכתב חטאת ליכתוב ואשר יובא מדמה אלא מדכתיב חטאת משמע חטאת דוקא קאמר ודמיא לתלמיד שמזג לרבו בין חמין בין צונן ואמר ליה אל תמזוג לי אלא חמין ומכל מרבינן חטאת יחיד ואם נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים כשר דכיון דנתן בחוץ קודם הא לא נכנס בפנים אלא דם שבפנים וביאת דם חטאת חוץ לפנים דפסולה היינו שהכניסה דרך היכל דכתיב יובא דרך ביאה לא הכניסו דרך היכל אינו נפסל כדאמרינן. פר העלם ושעיר ע"ז שמצות כפרתן בהיכל והכניס דמן לפני ולפנים נפסל דכתיב פנימה ומקום זה פנימה של מקומן הוא וכן פר ושעיר של יום הכיפורים שטעונין שבע הזאות בין הבדים והזה קצתן והוציאו להיכל להזות על הפרכת כמשפטו וחזר והכניסו לא יגמור ההזאות דכיון דנפק נפק ליה לגמרי והוה ליה שלא במקומו וכן אם גמר הזיות שלפנים והוציאן להיכל והזה מקצת הזיות על הפרכת והוציאן חוץ להיכל וחזר והכניסן אינו גומר הזיות שהתחיל שכיון שיצא הדם חוץ למקומו נפסל.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>חטאת </b> שקבל דמה בשתי כוסות ויצאה אחת לחוץ הפנימית כשרה דלא נפסלה אלא אותה שיצאה אבל נכנסה אחת מהם לפנים הנכנס פוסל את המשוייר דכתיב אשר יובא מדמה ודרשינן אפילו מקצת דמה מדלא כתיב את דמה משמע דאפילו מקצת דמה דנכנס לכפר בקדש נפסלה החטאת אבל לא כפר שלא הזה ממנה בפנים והוציאו והזה ממנו כשר מן התורה דהאי לכפר דכתיב הכא היינו כשכפר דכתיב הכא לכפר וכתיב התם לכפר ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם אל אהל מועד לכפר מה להלן בשכפר הכתוב מדבר דהא שריפה בתר כפרה היא אף כאן בשכפר ודנין בהמת חטאת חיצונה מבהמת חטאת פנימית ואין דנין בהמה מבבואו לכפר בקדש דאדם דאכתי לא כפר. הכניס החטאת עצמה להיכל כשרה דכתיב אשר יובא מדמה והן לא הובא את דמה דמשמע דמה ולא בשרה (בשר). חטאת העוף שפרכסה ונכנסה להיכל כשרה דמדמה כתיב ולא מבשרה הכניס דם בצוארה להיכל הוי ספק אי הוי צוארה ככלי כיון דלא הוזקקה לקבלת כלי וזהו כליה ומיפסיל או דילמא כצואר בהמה דמי ובהמה שהכניסה לפנים משנשחטה והוציאה וקבל דמה לא מיפסלה דמדמה אמר רחמנא ולא שהכניסה עם בשרה. נשפך דם חטאת העוף ואספו הוי ספק אי צואר דידיה הוי ככלי שרת כיון דלא אצרכיה רחמנא כלי והוי כנשפך הדם מן הכלי וכשר או דילמא מיפסל פסיל ביה רחמנא כלי שרת דלא כתיב ביה קבלה משום דבעי להזותו מן העוף עצמו למזבח וכ"ש דרצפה פוסלתו לפיכך תשרף ככל חטאת העוף שהוא ספק.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>חטאת </b> שקבל דמה בארבע כוסות ונתן מתנה א' מכל כוס לא הוי חד דיחוי לחברו ולכך שיירי ארבעתן נשפכין ליסוד דכתיב ואת כל דמה ישפך דהיינו דם כל הכוסות כשנתן מכל אחד מהם אבל לא נתן אלא מכוס אחד כל הארבע מתנות שיירי אותו הכוס נשפך ליסוד והג' כוסות נשפכין לאמה דכתיב ואת דמו ישפוך ולא כתיב כל דמו כיון שנעשו דיחוי לראשון אינן נשפכין אלא לאמה.
+
+Halakhah 22
+
+<b>דם </b> שנפל לתוך המים או לדם חולין והזה ממנו פסול דראשון ראשון שנפל בטל אבל נפל מים לתוך הדם שבמזרק אם יש בו מראה דם כשר דאף על גב דרובא מים כיון דהוי מראית הכל דם לא בטיל ואף על גב דבעלמא חזיתא לאו מילתא היא הכא שאני דאיכא חזותא וממשות דם המעורב בה כדאמרינן נפל לתוכו יין או דם חולין אומדין אם ראוי לבטל מראה הדם הרי אין הדם ניכר ובטיל ואם אינם ראויין לבטל אף על גב דיין או דם חולין הוי רובא מין במינו לא בטיל. דם קדשים שנתערב בדם פסולין ישפך הכל לאמה מדאוריתא אי הוי דם פסולין רובא וכן בדם התמצית כל הראוי לאישים שזרקו על גבי האישים אחר שנתקדש בכלי שרת כשרים בין שזרקן ביד בין בכלי בין בימין בין בשמאל דלא ילפינן להו כלי אלא בשעת קדושן אבל אחר כך כיון שנתנן על גבי האישים שנעשה מצותן מכל מקום כשרים. היין והמים שנסכן באי זה כלי מכלי שרת כשרין אבל נסכן בכלי חול או בידו פסולים דכלי קדש בעינן בניסוך כדילפינן.
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>איברים </b> או קומץ שסדר עצי מערכה למעלה מהם או סדרן בצדי העצים הוי ספק אי דרך הקטרה בכך או לא דעל העצים אמר רחמנא דוקא או דילמא כיון דכתיב קרא אחרינא אשר תאכל האש את העולה על המזבח תחת העצים משמע ואי בעי עביד הכי ואי בעי עביד הכי וסלקא בתיקו ובצידי המערכה נמי איבעיא לן למאן דאמר על בסמוך מאי הכא נמי על בסמוך או דילמא על העצים דומיא דעל המזבח מה התם על ממש אף הכא נמי על ממש וסלקא נמי בתיקו הילכך אם עשה בדיעבד הורצה דאפילו פסולין אם עלו לא ירדו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>קדשי </b> קדשים ששחטן בראש המזבח כאלו שחטן בצפון דכתיב וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך מלמד שכל המזבח כשר לשחיטת העולה דקדושת צפון עליו מגזרת הכתוב וכולו ראוי לשלמים דכשרין אף בצפון מק"ו. עולה ששחטה בראש המזבח או ששחטה למטה והעלה אותה יפשיט וינתח במקומה ומוריד הקרבים ומדיחן ומעלן ומוריד העור לכהנים. וכן שאר זבחים והעור לבעלים הפשט וניתוח במקומה משום דכתיב כל הנוגע במזבח יקדש דאם עלה לא ירד ומה עולה שהיא ראויה לאישים אם עלתה לא תרד כדכתיב היא העולה על מוקדה על המזבח וגו' אף כל הראוי לאישים אם עלה לא ירד ומוריד הקרבים דהיכי ניעביד נקריבינהו בפרתייהו הקריבהו נא לפחתך כתיב ועור העולה שהופשטה במזבח לכהנים דכתיב עור העולה אשר הפשיט לכהן וגו' דמשמע עור דבמקום הקרבה דהיינו מזבח.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>עולה </b> שעלתה חיה תרד דאכתי לא חזיא למזבח וכן קומץ שלא נתקדש לא חזי להקטרה ולא הוי ראוי לאישים וכל איסורי מזבח שעלו ירדו לפי שאינן ראויין מתחלתן. וכן שנשחטה בלילה או נשפך דמה או יצאת אם עלתה תרד דכתיב זאת תורת העולה היא העולה וגו' זאת מיעוטא היא מיעוטא ה"א דהעולה מיעוטא דמשמע העולה המיוחדת כשרה ולא פסולה והני מיעוטא למעוטי הני תלת אתו שאפילו עלו ירדו ולא תימא כל הנוגע במזבח לכל פיסולין אתא ומסתברא דהני ממעט שפסולין לפני זריקה. אבל קדשים שלנו או שלן הבשר או הדם או האימורין לן בדם כשר שהרי לן כשר באימורין לן באימורין כשר שהרי לן בבשר כשר כגון שלמים הנאכלין לשני ימים. וזבח שיצא חוץ לעזרה אם עלה נמי לא ירד משום דיוצא כשר בבמה וביוצא דאימורי עולה ואימורי קדשים אבל יוצא דדם פסיל מחד מהני תלת מיעוטי דלעיל ומסתברא למעוטי יוצא דדם ולא דאימורין וטמא נמי לא ירד דטומאה הותרה לעבודת צבור וחוץ לזמנו נמי משום דאשכחן ליה ריצוי אפילו בפנים שמרצה לפגולו ליענש כרת וחוץ למקומו דאיתקש לחוץ לזמנו ומחשבה שינוי נמי דכשר בכל הזבחים חוץ מפסח וחטאת וקבלו טמאים וזרקו את דמו נמי הואיל וראויין בעבודת קרבן הבא בטומאה ושנתן דמו חוץ למקומו דהיינו הניתנין למעלה שנתנן למטה או איפכא או הניתנין במזבח הפנימי שנתנן בחוץ או איפכא דכיון דאיכא דמתכשרי בהכי לא ירדו או קדשי קדשים שנשחטו או נתקבל דמן בדרום דראוי הוא גבי קדשים קלים דשחיטתן בכל מקום בעזרה אף על פי שכל אלו פסולין אם עלו לא ירדו.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>וכל </b> שפיסולו בקדש הקדש מקבלו דכתיב כל הנוגע במזבח יקדש כדאמ' וכשם שאם עלו לא ירדו כך אם ירדו לא יעלו שניה כיון שהם פסולין ולא ירדו מן האמצעי. ואם משלה בהן האור אף על פי שירדו יעלו דנעשו לחמו של מזבח. קומץ שנתפגל ומקצתו בארץ ומקצתו משלה בו האור יעלה כולו דאף על גב דאיפרת חשבי' ליה מחובר דאי משלה האור במקצת נקלט כולו בקדושה ואם ירד יעלהו וא"כ אפילו לא העלה מעיקרא נמי אלא חציה ומשלה בו האור נקלט זה שעל הקרקע ומעלהו.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>איברים </b> וחלבים וקמצים שלנו בראשו של מזבח כאלו לנו בעזרה דאם ירדו לאחר עמוד השחר לא יעלו דלינה מועלת והוו להו פסולין ואם לא ירדו מקטירין אותן לעולם. ואויר מזבח כמזבח דהא כי מחיק ליה מכבש למזבח מגבה ליה באויר מזבח והנחת גופו במזבח כהנחת קרבן גופיה דמי אבל אי קאי בארעא ותלנהו בקניא באויר מזבח סלקא בתיקו אי אויר מזבח כמזבח או לא. אימורי קדשים קלים שהעלן קודם זריקת דמים לא ירדו שהרי נעשו לחמו של מזבח. הפריש שני אשמות לאחריותן ושחט את שתיהן וקדם והעלה אימורין של אחד מהם קודם זריקה הרי אלו ירדו דאף על גב דאימורי קדשים קלים דהעלן קודם זריקת דמים אמרינן דלא ירדו היינו משום דכי הדר זריק הדם הויא זריקה אבל הכא דלא נזרק דם דהני אימורין זריקת דם דאידך לא מהניא להני אימורין ולהכי ירדו דהוי כמחוסר זמן.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הזבח </b> הפסול והנסכים הפסולין שעלו למזבח הזבח לא ירד כדאמר' והנסכים ירדו דכתיב היא העולה על מוקדה על המזבח מה עולה שהיא ראויה לאישים אם עלתה לא תרד אף כל שהוא ראוי לאישים לאפוקי נסכים דאינן ראויין לאישים דאם עלו ירדו וכן נסכים הבאים בפני עצמן כגון המתנדב יין בלא זבח שנפסלו ועלו ירדו דאינו ראוי לאישים כדא'.
+
+Halakhah 15
+
+<b>עוף </b> שמלקו זר ועלה לא ירד וקומץ מנחה שקמצו זר ועלה ירד דאף על גב דתרוייהו פסולין אפילו הכי מליקה בזר לא ירד דישנה למליקת זר בבמה ואף על גב דישנה נמי למנחה בבמה אין קדוש בכלי שרת במנחה בבמה הילכך לא ילפינן זר במקדש לענין קמיצה מזר בבמה דלא דמי הך קמיצה להך קמיצה דבמקדש הואיל וקדשה בכלי שרת איפסלה בזר כדאמר'. ואחד הזר ואחד שאר הפסולין במליקה כגון שמאל ולילה אם עלה לא ירד.
+
+Halakhah 16
+
+<b>ואלו </b> אם עלו ירדו שאינם ראוים לאישים ואע"ג דכשרים לא שייך בהו מזבח כלל בשר קדשי קדשים ובשר קדשים קלים מותר העומר ושיירי מנחות ושתי הלחם ולחם הפנים כולהו ראויין לאכילה ולא למזבח והקטרת שעלתה על מזבח החיצון דהא לאו ראוי הוא. וצמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים ועצמות וגידים וקרנים וטלפים בזמן שאינם מחוברין ירדו דכתיב והקטיר הכל הכהן המזבחה לרבות עצמות וגידים יכול אפילו פרשו תלמוד לומר ועשית עולותיך הבשר והדם הא כיצד מחוברין יעלו פרשו אפילו הן בראש המזבח ירדו כדאמ' קומץ שמצה שמנו על העצם וירד העצם יחזירו דהוי ספק אי חבורי עולין כעולין דמו או לא.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>מזבח </b> פנימי מקדש פסולין בין ראויין לו בין שאינן ראויין לו ומזבח החיצון אינו מקדש אלא פסולין הראויין לו כדאמ' לעיל דקטרת דאינו ראוי למזבח החיצון אם עלה ירד אבל מזבח הפנימי שעלה לו קומץ מנחה שאינו ראוי לו בין כשר בין פסול לא ירד וטעמא דמזבח החיצון הוי רצפה בבנין אבנים שלא נמשח לפיכך אין קדושתו בזה חמורה כמזבח הפנימי שהוא כלי שרת ונמשח עם המשכן. כשם שהמזבח מקדש הראוי לו כדילפינן לעיל כך הכבש וכלי שרת מקדשין את הראוי להם דכתיב ומשחת את המזבח המזבח לרבות כבש כלי שרת מנין דכתיב ומשחת אותם והיו קדש קדשים כל הנוגע בהן יקדש וכשם שמזבח אינו מקדש אלא דבר הראוי לו כך כבש וכלי שרת מקדשים דבר הראוי להם ואף על פי שנפסל.
+
+Halakhah 19
+
+<b>אין </b> כלי הלח מקדשות את היבש ולא כלי היבש את הלח דלא נמשחו אלא למה שהן אם לח ואם יבש אבל מזרקות מקדשות הלח והיבש דכתיב שניהם מלאים סלת דאף על גב דכלי הלח נינהו מקדשין יבש דכי היכי דחזו ללח חזו לסלת שהוא יבש וכלי שרת מקדשין דם הפסול ליקרב דכיון דמקדשי דבר הראוי להם ואפילו נפסל להכי מקדשי ליקרב.
+
+Halakhah 20
+
+<b>כל </b> כלי השרת אין מקדשין אלא במקדש נראה כיון דבתחלתן כשרות הן מתקדשות כדכת' אש' ישרתו בם בקדש להכי אין מקדשים אלא במקד' ואין מקדשין אלא מדעת ואין מקדשין אלא מתוכן מתוך חללו של כלי דכלי יבש לא נתקדשו מבחוץ כדילפי' בפ' ראשון מהלכו' כלי המקדש ואין מקדשין אלא שלימים דאם נשברו שאינן עושין מעין מלאכתם שהיו עושין לאו כלי הוו ואין מקדשין אלא מלאים שיהא בו שיעור שלם הצריך אם יבש היא עשרון שלם למנחה ואם מנחת נסכים היא שנתנת בכלי יהא שם שני עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל אבל אם חסר השיעור אין הכלי מקדשן דאינו ראוי לכלי ואם דעתו למלאתם מקדשי דמעיקרא כשממלאם מעט ראשון ראשון קדש וכשאין דעתו למלאתם דלא מיקדשי היינו ליקרב אבל מקדשי ליפסל דאהני ליה כלי להכשירו ליפסל אם יצא חוץ לקלעים. כלי שרת מקדשין שלא בזמנן להפסל אבל לא ליקרב כגון שקמץ מנחה בלילה ונתן קומצה לכלי שרת הרי זו נשרפת דאף על גב דמצותה ביום אהני ליה קדוש לילה ליפסל בלינה.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>מזבח </b> שנפגם נפסלו כל הקדשים השחוטים שלא נזרק דמם שהרי אין מזבח לזרוק עליו דכתיב וזבחת עליו את עולותיך וגו' תזבח והוא עומד בתיקונו כדכתיב עליו ולא פגום אבל קדשים חיים שהיו שם לא נפסלו דאין בעלי חיין נדחין דמחוסר זמן הוי דיחוי וחוזר ונראה מיום שמיני והלאה וכן דיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי דמחוסר זמן דיחוי מעיקרו הוי כדא' ואין אוכלין קדשים והמזבח פגום דכתיב ואכלוה מצות אצל המזבח וכי אצל המזבח אכלוה והלא כל העזרה כשרה לכך דכתיב במנחה מצות תאכל במקום קדוש וגו' אשכחן שיירי מנחה קדשי קדשים מנין תלמוד לומר קדש קדשים ובגזרה שוה דקדש קדשים ילפינן מהדדי קדשים קלים מנין דכתיב בבכור ואת דמן תזרוק ואת חלבם תקטיר ובשרם יהיה לך איתקש בשרו לדמו ויליף מינה בשעה שאתה ראוי לזרוק את הדם אתה אוכל את הבשר ולא אחר שנהרס המזבח ואתי מעשר שני יליף מבכור דכתיב והבאתם שמה עולותיכם וגו' ומעשרותיכם ובכורות בקרכם וגו' שאינו נאכל עכשיו בירושלם בלא פדיון ושאר קדשים קלים הוו כבכור:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וולד </b> ותמורת חטאת ושמתו בעליה ושאבדה ונמצאת אחר שכפרו הבעלים הרי אלו ימותו וולד חטאת להכי מתה שהרי אינה ראויה לכפרה שלא הפרישה מתחלה לכך ותמורת חטאת שהרי באה בעבירה דלא ימיר כתיב ושמתו בעליה דאין כפרה למתים דמיתתן כיפרה עליהם ונמצאת אחר שכיפרו בעלים ואפי' היא תמימה הואיל וכבר כיפרו בעלים מתה נמצאת קודם שיזרוק דם השניה הוי ספק דכי אמרי רבנן אבודה בשעת הפרשה רועה ואפילו נתכפרו בעלים שוב באחרת הני מילי שנמצאת קודם שנתקבל דמה של חברתה בכוס אבל הכא סבירא להו כל העומד ליזרק כזרוק דמי ותמות כחטאת שכפרו בעליה או דילמא כל כמה דלא אזדריק דם כי אבדה בשעת הפרשה דמי ורעיא תיקו לפיכך תמות דהוי ספיקא דאוריתא וכיצד הן מתות נועל בפניהם עד שימותו ודברים אלו מפי מרע"ה נשמעו הלכה למשה מסיני וכתיב נמי ממפריסי הפרסה טמא להביא חטאות מתות דהוו מפריסי פרסה ואסירי ואיצטריך קרא ואיצטריך הלכתא דאי מקרא הוה אמינא לרעיה קמ"ל הלכתא למיתה ואי מהלכתא הוה אמינא היכא דעבר איקרי ואכל מהני חטאות איסורא איכא לאו ליכא קמשמע לן דאיכא לאו לא תאכלו ממפריסי הפרס' ואבעית אימא להכי איצטריך קרא לאקושי דבר הבא ממעלי הגרה דהיינו תמורת פסולי המוקדשין לאחר פדיונן דנפקא לן ממעלי הגרה לדבר הבא ממפריסי הפרסה דהיינו חטאות מה להלן במיתה אף כאן במיתה ואין כל דברים אמורין אלא בחטאת יחיד אבל חטאת צבור תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויפלו דמיה לנדבה דאין בחטאת צבור וולד שאין אתה מוצא קרבן צבור שהיתה באה נקבה ואין תמורה בצבור דכתיב לא יחליפנו וגו' דלשון יחיד הוא ולא צבור ושותפין ואין אתה יכול לומר חטאת שמתו בעליה בצבור שאין צבור מתים שאין דין חטאת שמתו בעליה בצבור וילפינן לה משעירי מוספי רגלים ור"ח דחטאות נינהו ואמר רחמנא אייתינהו מתרומת הלשכה משקלים הבאים באדר ואף על גב דאיכא למימר דילמא מתו מריהו דהני זוזי דקצת מאותן שהביאו מתו קודם הרגלים ונמצא שמקריבין חטאת שמתו בעליה שהרי יש להם חלק בהם ושכפרו בעלים לא שמענו אלא שלומד סתום מן המפורש מה מצינו בוולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ביחיד דברים אמורים ולא בצבור כדילפינן אף נתכפרו בעליה ביחיד ולא בצבור וכי תימא והיכי ילפינן איפשר משאי איפשר הא וולד חטאת ותמורת חטאת ושמתו בעליה אי איפשר בצבור וקא אמרת מה מצינו לא קשיא דכי נצטוו ישראל על ד' חטאות בחד מקום גמירי להו הל"מ שיהיו נוהגות יחד במקום אחד וכיון דליתנהו כולהו בצבור אלא ביחיד ש"מ ביחיד אמורה ולא בצבור דכי היכי דולד ותמורה ושמתו ליתנהו בצבור הכי נמי נתכפרו ועל כרחין ילמד סתום מן המפורש כדאמר'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>פר </b> ושעיר של (ר"ה) יוה"כ ושעירי ע"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ונמצאו לאחר כפרה ירעו עד שיפול בהם מום וגו' ומדאוריתא הוו קרבין נדבה לקיץ המזבח אלא משום גזרה דלפני כפרה דאי מכשרת חטאת צבור ליקרב עולה לאחר שנכפרו צבור באחרת אתי לאכשירי ליקרב נמי קודם כפרה שסתמו לשם חטאת עומד.
+
+Halakhah 3
+
+<b>המפריש </b> חטאתו ואבדה והפריש אחרת ונמצאת הראשונה משך אחת משתיהן ונתכפר בה האחרת תמות דכיון דהקריבה מדעתו דחה האחרת בידים דגלי אדעתיה דלא איכפת ליה מינה ואפילו משך האבודה ונתכפר בה והנשארת היא אותה שלא נאבדה מעולם מתה דהויא חטאת שכפרו בעליה אבל אם בא להמלך אומרים לו שיתכפר בזו שהפריש בראשונה דכיון דבא להמלך גלי אדעתיה דניחא ליה בתקנתייהו ואמרינן ליה לך התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה. היתה אחת תמימה ואחת בעלת מום תמימה תקרב ובעלת מום תפדה נשחטה בעלת מום קודם שיזרק דם התמימה הרי זו אסורה בהנאה כן הוא לשון הרב בספרים וקשיא לי דבסוף פר' וולד חטאת בתמורה מייתי תלמודא בריתא דרבנן ור' אלעזר ב"ר שמעון דתניא היו לפניו שתי חטאות אחת תמימה ואחת בעלת מום תמימה תקרב ובעלת מום תפדה נשחטה בעלת מום עד שלא נזרק דמה של תמימה מותרת משנזרק דמה של תמימה אסורה רבי אלעזר בר"ש אומר אפילו בשר בעלת מום בקדרה ונזרק דמה של תמימה יוצא לבית השריפה הא קמן בהדיא דלרבנן דרבי אלעזר בר"ש עד שלא נזרק דמה מותרת דלא הויא חטאת שכפרו בעליה אבל נזרק דמה אסורה דהויא חטאת שכפרו בעליה ואפילו רבי אלעזר לא פליג אלא בנזרק דמה בעודה בקדירה דחשיב לה השתא חטאת שכפרו בעליה אבל כל שלא נזרק דמה מותרת לכ"ע והרב ז"ל כתב איפכא וצ"ע.
+
+Halakhah 4
+
+<b>הפריש </b> חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ואבדה והפריש אחרת ונמצאו הראשונות ושלשתן עומדות נתכפר בראשונה שניה מתה דהויא חטאת שכפרו בעליה אבל שלישית רועה דלא הויה חליפי ראשונה שנתכפר בה אלא חליפי שניה היה נתכפר באמצעית שתיהן מתות דראשונה ואחרונה חטאת שכפרו בעליה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>המפריש </b> ב' חטאות לאחריות מתכפר באי זו שירצה והשניה תרעה עד שיפול בה מום דאותה שנתכפר בה מחמת עצמה היא קדושה ולא מחמת האחרת דתימא דהוי חטאת שכפרו בעליה ויפלו דמיה לנדבה. הפריש חטאתו מעוברת וילדה הוו כשתי חטאות לאחריות דוולד חטאת דאמרן למיתה אזיל היינו כשהקדישה ואחר כך נתעברה אבל הקדישה מעוברת חשיב עובר לקבולי קדושה באנפי נפשיה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>המפריש </b> חטאתו ועברה שנתה דבת שנתה כתיב תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה אחרת וכן חטאתו שנפל בה מום יביא בדמיה אחרת דר"ש הוא דסבר דחמש חטאות הן המתו' סימן להם "ותמנע" <b> ו</b> ולד <b> ת</b> מורה <b> מ</b> תו <b> נ</b> תכפרה <b> ע</b> ברה שנתה אבל לרבנן עברה שנתה רועה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> חטאת שאבדה ונמצאת קודם כפרה אף על פי שנמצאת בעלת מום או שעברה שנתה אינה מתה אלא תרעה כיון שלא נתכפרו בעלים אבל נתכפרו בעלים ואחר כך נמצאת בעלת מום או שעברה שנתה הרי זו תמות דהויא בכלל חטאת שנתכפרו בעליה בזמן שהיא אבודה גנובה וגזולה וחזרה אחר כפרה רועה דאבודה הוא דגמירי הלכתא דמתה אם נמצאת לאחר כפרה אבל לא גנובה וגזולה. אבודת לילה לא שמה אבודה דהיכא דתחלת אבידתה ביום דהוא שעת כפרה הוא דגמירי דמתה אבל תחלת אבידת' בלילה דאינה שעת כפרה אפילו נשארה אבודה ביום בשעת כפרה אינה מתה אלא תרעה. אבדה ממנו ולא מן הרועה או איפכא אינה מתה דלא מקרייא מתה כיון דרועה או בעל מכיר בה. וכל הרועות רועות עד שיפול בהם מום ויפלו דמיהן לנדבה ממדרשו של יהוידע הכהן דכתיב אשם לה' ואי איפשר [לומר] אשם לה' שכבר נאמר כחטאת כאשם תורה אחת להם הא כיצד כל דבר הבא ממותר חטאת וממותר אשם כגון הנך דאזלי לרעייה דק"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה ילקח בהן עולות הבשר לה' והעור לכהנים נמצאו ב' כתובים מקויימים. אבודה ממנו ומן הרועה ואחד מצאה אפילו בסוף העולם הויא ספק אי מקרייא אבודה אי לא לפיכך תמות דהויא ספקא דאוריתא ולחומרא. נחבאת אחורי הדלת או בסתר המדרגה הויא אבודה כיון שאין אדם רואה אותה בשעת כפרה. היתה בשדה או באגם הוי ספק דדילמא אחורי הדלת הוא דהויא אבודה דליכא דחזי לה אבל אבראי דאיכא דחזי לה לא הויא אבודה או דילמא אחורי הדלת דאי מהדר אפיה חזי לה ואפ"ה הויא אבודה וכ"ש אבראי דאפילו מהדר אפיה לא חזי לה הילכך תמות דהוי ספיקא דאוריתא כדאמ'.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>השולח </b> חטאתו ממדינת הים מקריבין אותה בחזקת שהוא חיים ולא חיישינן שמא מתו בעליה ולמיתה אזלה והיינו בחטאת העוף דלא בעיא סמיכא או בחטאת נשים דלאו בנות סמיכה נינהו כדכת' ב"י ודרשינן ב"י סומכין ולא בנו' אבל אי הוי חטאת בהמה דאיש בעי סמיכה וכתיב ידו ודרשינן ולא יד בנו ידו ולא יד שלוחו אשם ודאי שמתו בעליו ושכפרו בעליו ירעה דהלכתא גמירי לה דכל שבחטאת מתה באשם תרעה ויפלו דמיו לנדבה ממדרשו של יהוידע כדילפינן לעיל. וכל אשם שניתק לרעייה אם הקריבו עולה כשר ומדאוריתא לכתחלה נמי יקרב עולה ואפ"ה בעינן ניתק לרעייה דמעקר שם מיניה דאי לא ניתק לרעייה לא הוי סתמא לעולה דכתיב אשם הוא ודרשינן בהויתו יהא עד שינתק שמו ממנו והיינו ברעייה כדאמר' ור"ת אומר דהא דאמרינן בכולהו תלמודא הלכתא גמירי לה דכל שבחטאת מתה באשם רועה דהוי מדרבנן שתקנוה חכמים משום גזרה דלפני כפרה וכי גמירי הלכתא הכי גמירי כל שבחטאת מתה באשם קרב עולה דרעייה דרבנן היא כדאמר' והוא בהויתו יהא פירש דקאי אהלכתא דקרב עולה באותה הוייה יהא מתחלה בלא עקירת שם.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>המפריש </b> נקבה לאשמו תרעה עד שיפול בה מום ותמכר ויביא בדמיה אשם דכיון דליכא שם אשם עליו דהוי נקבה נחתא לה קדושה לדמי אשם ומגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה קדושת הגוף נמי להא מילתא דבעיא מום ותמכר ויביא בדמיה אשם כדאמר' ואם הקריב אשמו יפלו דמים לנדבה דהוי כמותר אשם דאמרינן לעיל ממדרש יהוידע דיפלו דמיהן לנדבה וכן וולד הנקבה שהפריש לאשם ירעה עד שיסתאב דאם יקרב אשם לא יהא כאמו שהרי נדחית האם מאשם ודמיה עולה ואין זה דין לחלק הוולד מדין אמו הילכך ימכר ויביא אשם ואם הקריב אשמו יפלו דמיו לנדבה כדאמר' ולא תימא דתיפוק לי דוולד אשם רועה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה מדגמרינן הלכתא דכל שבחטאת מתה והיינו ולד חטאת באשם רועה דלא היא דלא נגמרה באשם רועה אלא בהני דשייכי כהלכתו באשם כגון מתו בעליה או נתכפרו או תמורה דכל הני שייכי באשם כהלכתו אבל וולד אשם דלאו כהלכתו דאשם זכר הוא ולא שייך ביה וולד לא נגמרה ההלכה על זה.
+
+Halakhah 17
+
+<b>הפריש </b> נקבה לעולתו וילדה זכר ירעה ויביא בדמיו עולה דכיון דאמו לא קרבה איהו נמי לא קרב שבא מכחה. אבל הדיוט שהפריש זכר לחטאתו ונשיא שהפריש שעירה לחטאת וכהן משיח שהפריש פרה לחטאתו אין אלו מתקדשין אפילו קדושת דמים ולא תימא דתקדוש קדושת דמים כיון דאיכא שם שעיר בנשיא ונשיא שהפריש שעירה לשעירו תקדוש דהא יחיד מפריש שעירה דיחיד ונשיא תרי גופי נינהו דבהאי גופא דיחיד לא מצינו שעיר לחטאת ובהאי גופא דנשיא לא מצינו שעירה לחטאת אבל עולת נקבה דתפסה קדושת דמים בהאי גופא משכחת לה נקבה דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזיא ליה עולת העוף וכהן משיח שהפריש פרה לפרו נמי לא קדשה אע"ג דאיכא פרה חטאת דהיינו פרה אדומה דפרת חטאת קדשי בדק הבית היא דדין קדשי בדק הבית יש לה ולא קרבה למזבח לפיכך ימכרו לחולין שלא במום.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>המביא </b> אשם תלוי ונודע לו שלא חטא או שחטא ודאי דבעי להביא חטאת אם עד שלא נשחט נודע לו ירעה ויפלו דמיו לנדבה דכיון דלבו נוקפו שמתירא מספק החטא שחטא גמר ומקדיש ליה וכן אם הפרישו על פי עדים והוזמו יפלו דמיו לנדבה דכיון דלכפרה אתי לבו נוקפו וגמר ומקדיש כדאמר' ואם אחר שנשחט נודע לו שחטא או שלא חטא הדם ישפך והבשר ישרף דאף על גב דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה בעלמא האי בשריפה דהוי כזבח פסול דנשרף נודע לו אחר שנזרק הדם הבשר יאכל לכהנים ככל האשמות שהרי גמר כל הכפרה וה"ל אשם תלוי כשר שהרי על הספק בא מתחלה וכפר הספק והלך. אשם ודאי אינו כן אם עד שלא נשחט נודע לו שלא חטא הוי חולין ואין בו קדושה כלל דאיגלאי מילתא דהקדש בטעות הואי דכי אקדשיה אדעתא דחטא אקדשיה ואם משנשחט נודע לו הרי זה יקבר דכיון דאי ידע דלא חטא לא אקדשיה הוי הקדש טעות והוי חולין שנשחטו בעזרה דנקברין אבל אשם תלוי כיון דלבו נוקפו אקדשיה ולא הוי חולין שנשחטו בעזרה אלא כשאר קדשים שאירע בהן פסול דנשרפין כדאמר'. מי שנתחייב באשם תלוי והפריש שנים לאחריות מתכפר באחד והשני ירעה ויפלו דמיו לנדבה דמכדי חד הוא דאיבעי ליה לאפרושי מ"ט אפריש תרי דסבר אי מרכס חד מיכפרנא באידך וגלי אדעתיה דלבו נוקפו הוה וגמר ומקדיש ואין צריך לומר באשם ודאי שהוא כן מהאי טעמא.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>כל </b> האשמות שבתורה באים בני שתים דבכולהו כתיב בתורה איל דמשמע קשה בן שתי שנים כדכתיב ואת אילי הארץ חוץ מאשם מצורע ואשם נזיר דכתיב בהו כבש דהוי בן שנה ובאים בכסף שקלים דכתיב באשם מעילות איל תמים וגו' בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם שיהא שוה ב' סלעים דמיעוט רבים שנים ואתי אשם תלוי ואשם גזלות בג"ש דכתיב בהו בערכך וכתיב באשם מעילות בערכך כסף שקלים מה להלן בכסף שקלים אף הני בכסף שקלים ואשם שפחה חרופה גמר באיל באיל דכתיב באשם שפחה חרופה באיל האשם וכתיב באשם מעילות נמי באיל האשם ונסלח לו מה התם בא בכסף שקלים אף הכא בא בכסף שקלים אבל אשם נזיר ומצורע אין לדמיהן קצבה דמדאיל בן שתי שנים הוי בשני סלעים כבש בן שנה לאו בשתי סלעים הוא ובת"כ יליף אשם שפחה חרופה לכסף שקלים מג"ש דאשם אשם דכתיב אשם בשפחה חרופה וכתיב באשם תלוי אשם הוא אשם וגו' מה להלן בכסף שקלים כדילפינן אף הכא בכסף שקלים יכול אף נזיר ומצורע דכתיב בהו אשם לילף נמי בג"ש ת"ל הוא ולא אשם נזיר ומצורע והיינו טעמא דמיעט הני טפי משאר אשמות משום דבאין כבש בן שנה כדאמר'. הוזלו אילים ולא ימצא איל בשתי סלעים אין לו תקנה עד שיוקרו ויעמדו בב' סלעים דבעינן בכסף שקלים כדכתיב בקרא והיכא דנתנה תורה קצבה אין לו תקנה עד שיביא באותה קצבה ואף על גב דמימרא דר' יוחנן משום ר"ש בן [יוחאי] מפני מה לא נתנה תורה קצבה במחוסרי כפרה זב וזבה ויולדת ומצורע שמא יוזלו טלאים ואין להם תקנה לאכול בקדשים דכפרתן מעכבתן סלקא בקשיא דאתקיפו עלה אביי ורבא מחטאת חלב דלא נתן לה קצבה ולאו לאישתרויי באכילת קדשים אתא ומאשם נזיר דהוי לה קצבה ולבטלה הוא דאתי אפ"ה היכא דגלי קרא דבעיא קצבה באשמות כדילפינן הוי קפידא ואין לו תקנה דהכי פשיט ליה ר' יוחנן בעי' דר' אלעזר דבעי הוזלו טלאים בעולם מהו וסוגיא דתלמודא אתיא כר' יוחנן.
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>הפריש </b> אשמו והיה בשעת הפרשה שוה סלע ובשעת כפרה יפה שתים כשר בריתא שם פ' המביא אשם תלוי וכתב רש"י ה"ג בתוספתא בשעת הפרשה יפה סלע ובשעת כפרה יפה שני סלעים יצא ע"כ וטעמא דאף ע"ג דמעיקרא אדחי האי אשם אפ"ה דחוי מעיקרו לא הוי דיחוי כיון דלא הוה חזי עד שנעשה בן שתים דאף על גב דפשטינן ממימרא דרבי אושעיא ש"מ דחוי מעיקרו הוי דחוי לא קאי הכי דהא בעלי חיים נדחין נמי פשטיה ולא קאי הכי משום דמחוסר זמן הוי דחוי מעיקרא ולא הוי דחוי ש"מ דאין בעלי חיין נדחין ודחוי מעיקרו לא הוי דחוי והלכתא כרב דפליג אדר' יוחנן בפ' שני שעירי ומתני' דיקא כותיה דרב וכדכתבי' פט"ו מה' מעשה הקרבנות ואע"פ שהשביח מאליו אדם מתכפר בשבח הקדש דהוי בעיא דר' אלעזר ופשיט לה ר' יוחנן מוולד תודה דלפני כפרה יקריב אותו במקום אמו לחובת נדרו וטעון לחם אלמא אדם מתכפר בוולד דהיינו שבח הקדש. היה בשעת הפרשה יפה שתים ובשעת כפרה יפה סלע פסול תוספתא היא וטעמא דכתיב כסף שקלים בשקל הקדש לאשם דמשמע בשעת כפרה להוי כסף שקלים חזר ונעשה יפה שתים חוזר לכשרותו דאין בעלי חיין נדחין דהוי כבעל מום עובר שעבר מומו דילפינן מדכתיב כי משחתם בהם מום בם דמשמע דהיכא דמום בם הוא דלא ירצו אבל אם עבר מומם ירצו.
+
+Halakhah 25
+
+<b>הפריש </b> שני סלעים לאשם ולקח בהם ב' אילים לאשם אם היה יפה אחד מהם ב' סלעים יקרב לאשמו והשני ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה בריתא שם וטעמא דכיון דשוה ב' סלעים כשר והשני הוי כמותר אשם דאמרינן לעיל דיפלו דמיהן לנדבה.
+
+Halakhah 26
+
+<b>היה </b> חייב באשם בן שנה והביא בן שתים או בבן שתים והביא בן שנה פסול בריתא פ' התכלת ובתמורה פ' אלו קדשים תניא כשר ותירצו בתוס' דהכא מיירי נשחטו לשמו והתם בתמורה שלא לשמו ודומיא מצינו בזבחים פ' בתרא דשלא לשמו חייב בשחוטי חוץ דראוי לפנים הוא ולשמו פטור דלאו ראוי לפנים הוא וא"כ שחטו לשמו פסול דאשם בכסף שקלים בעיא באשם מעילות ותלוי וגזלות ושפחה חרופה ואשם בן שנה בעיא בנזיר ומצורע כדאמר'.
+
+Halakhah 27
+
+<b>שחטו </b> במחוסר זמן בבעלים כגון יולדת ומצורע הואיל ואינה ראויה לבא לפנים למצותה פסול כמחוסר זמן דגופא. ברייתא היא שם דתני לה לוי ותעובר צורתן סוף בריתא דפרק התכלת וטעמא לפי שאין שורפין קדשים עד שיפסלו בלינה משום בזיון קדשים אלא אם כן פסולו בגופו כפגול וטמא דישרף מיד. כל הפסול בחטאת פסול באשם חוץ משלא לשמו דכשר באשם כמו שיתבאר פרק קמא דזבחים. עולת יולדת עולת נזיר עולת מצורע ששחטן בני שנים עשר חדש ויום אחד או מחוסרי זמן בבעלים כשרים וטעונים נסכים ברייתא פרק התכלת וכשרין משום דגמר מעולת נדבה דאם נדר קטן והביא גדול הזבח כשר ומחוסר זמן בבעלים נמי בעולת חובה הוו כעולת נדבה דכל שאינו פוסל בעולת נדבה אינו פוסל בעולת חובה בין עלתה לבעלים או לא:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המפריש </b> מעות לחטאתו ומת ילכו לים המלח משנה שם פרק וולד חטאת דמעילה וטעמא משום דחטאת שמתו בעליה היא דתמות דהלכתא למשה מסיני היא וכן הפריש מעות ואבדו והקריב חטאת תחתיהן ונמצא אחר כפרה ילכו לים המלח. מתנית' פרק וולד דתמורה דכל היכא דאי הואי חטאת הואי מתה משום חטאת שכפרו בעלים מעות נמי אזלי לים המלח. הפריש מעות ואבדו והפריש אחרים ונמצאו הראשונים יביא מאלו ומאלו חטאת והשאר יפלו לנדבה. משנה שם כלשונו דכיון דמתרוייהו מייתי ליכא חטאת שכפרו בעלים והוי כשאר מותר חטאת דיפלו לנדבה. הפריש מעות ואבדו והפריש חטאת תחתיהן ונמצאו המעות והחטאת היא בעלת מום תמכר ויביא מאלו ומאלו. משנה שם דהוי כמעות ומעות כיון שהיתה בעלת מום דאלו היתה תמימה היה תקרב והמעות ילכו לים המלח הואיל וכפרו הבעלים באחרת. הפריש חטאתו ואבד' והפריש מעות ונמצאת והיא בעלת מום תמכר ויביא מאלו ומאלו [חטאת] והשאר יפלו לנדבה. משנה ג"כ כטעמא דאיתמר הפריש שני ציבורי מעות לאחריות מתכפר באחת מהם והשני יפול לנדבה מימרא דר' אמי שם ולא איצטריך אלא אפילו אליבא דרבי שמעון דלית ליה רועה לגמרי דמהו דתימא לית ליה לרבי שמעון נדבה גבי חטאת דכי היכי דלית ליה גבי בהמות לית ליה גבי מעות קמשמע לן ר' אמי דאית ליה נדבה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>המפריש </b> חטאתו או דמי חטאתו ונמצא שאינו חייב הרי אלו חולין ירושלמי פרק ב' דשקלים משום דהוי בטעות ולא נתקדשו הפריש שתים או דמי שתים ונמצא שאינו חייב אלא אחת יביא אחד והשאר יפלו לנדבה דכיון דכבר היה חייב אחת הוי השניה כמותר שיפול לנדבה. הלוקח מעות בידו או שהיה מלקט ואמר אלו אביא לחטאתי המותר חולין. גם זה שם בירושלמי וכיון דאומר אביא מהן המותר חולין דלא הקדיש אלא מה שהיה צריך לחטאתו וכל שכן בשאר הקרבנות שהמותר חולין.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>המפריש </b> מעות למנחת חוטא והביא מהן מנחתו או הפריש מנחת חוטא והותירה המותר יביא מנחת נדבה ומותר עשירית האיפה של כהן גדול ירקב פרק בתרא דמנחות מותר מנחת חוטא נדבה דהואיל ואיקרי חטאת אזיל מותרה לנדבת צבור ממדרש יהוידע אבל מותר מעות שאר מנחות לא אזלי לנדבת צבור אלא מוסיף משלו ומביא מנחה אחרת ומותר עשירית האיפה של כהן גדול ירקב דילפינן מדכתיב לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה כי חטאת היא אמר רבי יהודה היא קרויה חטאת ואין אחרת קרויה חטאת לימד על עשירית האיפה של כהן גדול שאינה קרויה חטאת וטעונה לבונה ומדלגבי לבונה לית לה דין חטאת לגבי מותר נמי לית לה דין חטאת אע"ג דאיקרי חטאת ביחזקאל כדאמר בפרק אלו מגלחין לאו דין חטאת אית לה דאימעיטא מהאי קרא ולהכי ירקב וכן מותר לחמי תודה ומותר לחמי נזיר ירקבו שם לחמי תודה ירקב דלאו חטאת איקרו ונדבת יחיד לא קרב בפני עצמו שלא מצינו לחם קרב בפני עצמו ועם תודה אחרת אי איפשר שאין תודה קרבה בלא לחמה והיינו טעמא דלחמי נזיר ומותר דמי נסכיו יעלו לנדבה גם זה בירושלמי דשקלים פרק ב' משום דמותר נסכים קדשי קדשים אינון יפלו לנדבה מותר שקלים חולין שהשקלים יש להם קצבה וכתיב העשיר לא ירבה ולפיכך מותר חולין. אבל מותר קיני זבים וזבות וקיני יולדות חטאות ואשמות מותריהן יפלו לנדבה ממדרש יהוידע דקינין נמי אית בהו חטאת והוי מותר חטאת מותר עולה לעולה כיון דאפרשיה לעולה לא נפקא מקדושתה מותר שלמים לשלמים ולא לעולה דאין משנין דבר שהוא לאכילה לדבר שאינו לאכילה מותר מנחה למנחה מהאי טעמא מותר פסח לשלמים ולא לעולה דמשנין לדבר שהוא לאכילה דכותה ועוד דמשנין קדשים קלים לקדשים קלים ולא לקדשי קדשים ופסח נמי בשאר ימות השנה שלמים הוי מותר נזירים לנזירים דלא נפיק מקדושתיה מותר נזיר לאותו נזיר ובמתניתין דפרק ב' דשקלים קתני מותר נזיר לנדבה ובפרק ו' נמי קתני בהדי שופרות ששה לנדבה ואחד מהם הוא למותר קרבנות נזיר וצריך עיון וכל הני מותרים בשקלים ומותר חטאת דהוי לנדבה היינו בחטאת קבועה אבל בקרבן עולה ויורד שהפריש מעות חטאת והעני מביא תחתיהן עוף ומחללן על העוף ויהנה מהן משנה שלהי כריתות ובגמ' תנו רבנן מחטאתו על חטאתו מה תלמוד לומר דבקרבן עולה ויורד כתיב גבי כשבה ושעירה מחטאתו דמשמע מקצת חטאתו כלומר אם העני יביא עוף ממקצת דמים הללו וגבי עוף כתיב מחטאתו דמשמע דאם העני יביא במקצת דמי עוף עשירית האיפה והשאר חולין. הפריש בהמה ונפל בה מום תמכר ויביא בדמיה עוף דבהמה בעלת מום תפדה אבל הפריש עוף ונפסל לא יביא בדמיו עשירית האיפה דאין לעוף פדיון שפדיון לא נאמר אלא בבהמה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> חייבי קינין שהפרישו מעות אפילו אמרו אלו דמי חטאתי ואלו דמי עולתי יכולין לערב המעות וליקח בהן חטאת או עולה שאין הקינין מתפרשות אלא בלקיחת הבעלים או בעשיית כהן מימרא דרב חסדא פרק טרף בקלפי ונזיר פרק מי שאמר תנין דכתיב גביהו ולקח ביולדת וכתיב בזב ועשה הכהן את האחד חטאת וגו' וגלי לך רחמנא דלא ליהוו מפורשין אלא או בעשיית כהן או בלקיחת בעלים לפיכך אם הפריש מעות לקינין ומת כולן יפלו לנדב' שכולן ראוי' לבוא עול' דאי בעי קני מיניי' עולה כדאמר' דלא קדשי אלא או בלקיחה או בעשייה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מי </b> שהיה מחויב חטאת ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר אלו לחובתי רצה להביא בהן חטאת בהמה יביא מת והניח המעות ילכו לים המלח פרק מי שהיה נזיר תניא מי שהיה מחוייב חטאת ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר הרי אלו לחובתי רצה להביא בהן חטאת בהמה לא יביא עולת בהמה לא יביא מת והיו לו מעות סתומין ילכו לים המלח וכתבו בתוספות בפירוש ברייתא זאת מי שחייב חטאת שאכל חלב ואמר הרי עלי עולה דהיינו נדבה והרי הוא מחויב חטאת ועולה ולא הוו דבר אחד שחטאת בא על החלב והעולה בנדר והפריש מעות ואמר כשהפרישם אלו לחובתי ומשמע לכל מה שהיה חייב לפיכך אם רצה להביא בכולן חטאת בהמה לא יביא עולת בהמה לא יביא מפני שהן מעורבין ואין לו תקנה עד שיביא שתי בהמות ויאמר כל מה שיש במעות אלו לקדושת חטאת יחול על בהמה זו ע"כ ודברי הרב ז"ל תמוהין שכתב רצה להביא חטאת בהמה יביא ובברייתא גרסינן בהדיא לא יביא ואיפשר לפרש דברי הרב ז"ל להביא בהן כלומר במקצת המעות ויפרש הברייתא כפירוש בעלי התוספות ז"ל דלא יביא בכולן קאמר אבל במקצתן יביא חטאת ובמקצתן יביא עולה שיאמר כל מה שיש במעות אלו לקדושת חטאת יחול על בהמה זו וכל מה שיש בהן לקדושת עולה יחול על האחרת והשתא כיון דאיפשר להביא בהמת חטאת כי האי גוונא אם מת והניח המעות ילכו לים המלח דהוי כחטאת שמתו בעליה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הזבחים שנתערב בהן אחד מחטאות המתות או שור הנסקל אפילו אחד בריבוא כולן ימותו משנה בזבחים ריש פרקא דתערובות דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי אבל מדאוריתא חד בתרי בטיל כיון דלא ידיע דכתיב אחרי רבים להטות הילכך אם הקריב הורצה דאין בעלי חיים נדחין.
+
+Halakhah 2
+
+<b>נתערב </b> בהן אחד מאיסורי מזבח משנה שם נתערבו קדשים בחולין תמימים או שור הקדש בשוורים של חול קדשים בקדשים מין במינו או בשאינו מין כל הני עירובין שם במשנה ובגמרא וכולהו מדרבנן דמדאוריתא חד בתרי בטיל כדאמרינן ואם היה העירוב שוה בשוה דליכא רובא בקדשים ולא בחולין או ליכא רובא במין קדשים אלו ממין קדשים אלו אז הוי דינא כי הכא ואין מביאין קדשים לבית הפסול הוי נמי מדרבנן דמדאוריתא קדשים בקדשים בשוה שנתערבו מין בשאינו מינו כגון עולה בשלמים יקרבו כחמור שבהן וכן אשם שנתערב בשלמים שניהן יאכלו כחמור שבהן לזכרי כהונה ובעזרה וביום ולילה כדין אשם ובעל השלמים יצא ידי שלמים שהרי כל אחד מקריב לשם מי שהוא אלא משום שממעט זמן אכילת שלמים ומביא לידי נותר אמרי רבנן דירעו. וכן חטאת שנתערבה בשלמים ואם קדם והקריב חטאת אחרת כולן ימותו מדרבנן משום חטאת המעורבת דהוי חטאת שנתכפרו בעליה ואי הוה ערוב דחד בהמה דחטאת בחד דשלמים ימותו מן התורה דהוי חטאת שנתכפרו בעליה וליכא רובא דליבטיל וכן המעות שנתערבו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>תודה </b> שנתערבה בתמורתה שניהם יקרבו דמרבינן תמורות מואם על תודה ויניף הלחם עמהם דאין לחם לתמורת תוד' דכתי' על זבח התוד' ודרשי' תוד' טעונה לחם ולא וולדה ותמורתה וחליפתה טעונה לחם כדתניא פרק אלו קדשים בתמורה ואם נתערבה בשאר זבחים הויא כערובי דלעיל. אבל נתערבה באיל נזיר תרוייהו יקרבו ויניף הלחם עמהן דהוו קדשים קלים בכור בפסח ירעו מדרבנן וכן מעשר בפסח ובכור במעשר וקדשים אחרים בהן ירעו.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>אשם </b> שנתערב בשלמים ירעו כדאמרינן ומדאוריתא יקרבו ויאכל כחמור שבהן. כל חטאת נקבה וכל אשם זכר ואין מתערבין. והמתערבין אם הקריב הורצה דמדאוריתא חזי להקריב כדאמרינן בפרק התערובות.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>בהמה </b> שנמצאת מירושלם למגדל עדר וכמדתה לכל רוח אם נקבה בת שנתה היא תמות שמא חטא' היא בת שתי' יביאנה שלמי' ויביא לחם משום ספקא דתודה זכר בן שתי שנים אין לו תקנה שמא אשם הוא ואינו בא בנדבה זכר בן שנה יפול בו מום ומביא ומתנה על עולה ושלמים ואיהו גופו נאכל במומו דאפילו הוי בכור ומעשר נאכלין במומן ואם פסח היה הוי שלמים בשאר ימות השנה כדאמרינן לעיל ואשם נזיר ומצורע דהוו בני שנה לא שכיחי ומתניתין היא בשקלים ומייתי לה תלמודא פרק האיש מקדש וכיון דנמצאת בהמה זו במקום זה חיישינן שמא מירושלם יצאת ורוב בהמות היוצאים ממנה זבחים הם ואיכא לספוקי בכל זבחים שהיא ראויה להם כדאמרינן ונראה דהוי ספיקא דאורית' דלא חיישינן אבהמות דעלמא כיון דנמצאת קרובה לירושלם אזלינן בתר רובא דבהמות דירושלם ולא חיישי' לבהמות דעלמא כדאמרינן. נתערבו בקדשים אחר שנשחט יאכלו כחמור שבהן מדאוריתא אי ליכא רובא בחד מינייהו נתערבו בפסולי המוקדשין או בחולין שנשחטו בעזרה יצאו לבית השריפה מדאוריתא אי ליכא רובא.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>איברי </b> חטאת באיברי עולה תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה ולא תימא יעלה הכל ורואין את בשר החטאת כאלו הן עצים דאף על גב דכתיב בשאור ודבש ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח ודרשינן לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים הא כתיב אותם ברישא דקרא קרבן ראשית תקריבו אותם מיעוט אותם הוא דאי אתה מעלה אלא לשום עצים אבל מידי אחרינא לא. אבר של בעלי מומין שנתערב באיברי קדשים וליכא רובא בחד מינייהו יצאו לבית השריפה מדאוריתא אבל אי איכא רובא דקדשים אפילו לרבנן דרבי אליעזר הוו מרצים מן התורה דאזלינן בתר רובא וכתיב נמי מום בם לא ירצו מיעט רחמנא מום בם הוא דלא ירצו הא על ידי תערובת ירצו ואף על גב דדרשינן נמי מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו דרשינן בם בהם להני תרי דרשות ואפילו לרבנן דאף על גב דאמרינן בגמרא ורבנן בם בהם לא דרשי היינו רבנן דברייתא אבל רבנן דמתניתין אית להו האי דרשא כדכתבו התם התוספות פרק התערובות.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>חתיכות </b> קדשי קדשים שנתערבו בקדשים קלים יאכלו כחמור שבהם וחתיכה של חטאת טמאה בטהורה או פרוסה של לחם הפנים טמאה בטהורה אסירי ואי איכא חד בתרי בטיל מדאוריתא וכן חתיכה מאלו בחולין ומדרבנן אפילו במאה לא עלתה דאפילו רבנן דפליגי ארבי יהודה ברישא דחתיכה ופרוסה טמאה דתעלה הכא מודו הואיל ואיפשר למוכרן לכהן בהפסד מועט וכפירוש רש"י ז"ל בפרק הערלה על ברייתא זו:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הפסולין לעבודה שמלקו מליקתן פסולה דאף על גב דשחיטה כשרה בזר מליקה פסולה דכתיב והקריבו הכהן אל המזבח ומלק ואין זר קרב לגבי המזבח ואף על פי שאותו העוף פסול אינו כנבלת העוף לטומאת בית הבליעה דאהני מליקתה דאם עלתה לא תרד לפי שנפסלה בקדש כרבי יוחנן לגבי רב ריש פרק חטאת העוף בזבחים דילפינן מבמה שהזר כשר בה למלוק עופות לכתחלה דאין כיהון בבמה ומתניתין דקתני כל הפסולין לאיתויי זר ותניא נמי כותיה כדאיתא התם וכן אם מלק בלילה או ששחט חולין בפנים וקדשים בחוץ אינם כנבלה משנה שם שמאל ולילה וגו' אין מטמאין ובגמרא שמאל אית ליה הכשרה ביום הכפורים דכהן נוטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו ולילה דאשכחן לה הכשרא באיברים ופדרים שחיטת חולין בפנים דכתיב והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה ומיתוקמא האי קרא בנבלת עוף טהור והאי טריפה קרא יתירא הוא למדרש ביה הכי מה טרפה דשוה בפנים כבחוץ דכאן וכאן היא אסורה אף נבלה דכתיב הכא היא כטרפה דמטמאה בפנים ובחוץ יצא השוחט חולין בפנים וקדשים בין בפנים בין בחוץ הואיל ולא שוו בפנים כבחוץ אין מטמאים דחולין שחוטין בחוץ אין מטמאין ולא שוו בפנים כבחוץ וקדשים אע"ג דאידי ואידי בין חוץ בין פנים פסולים נינהו אפילו הכי כיון שהועילה שחיטת חוץ לחייבו כרת משום שחוטי חוץ כדמרבינן מדכתיב או אשר ישחט לרבות שחיטת עוף אלמא שחיטה שמה ולהכי ראוי שתועיל לה לטהרה מידי נבלה אשכחן חוץ פנים מנא לן הואיל ולא שוו בפנים כבחוץ דהא אוקימנא דבחוץ לא מטמא ואף על גב דבאכילה אסור בטומאה מיהא לא שוו ודנין דבר שלא בהכשרו מדבר שלא בהכשרו כדאמרינן התם פרק חטא' העוף.
+
+Halakhah 2
+
+<b>מלק </b> תורין שלא הגיע זמנן ובני יונ' שעבר זמנן ושיבש גפה ושנסמית עינה ושנקטעה רגל' הרי זו נבלה לכל דבר משנה שם וטעמא דתורין ובני יונה דאינן ראויין לקרבן הואיל ולא הגיע זמנן או שעבר זמנן והוו להו כמליקת חולין ויבש גפה ונסמית עינה ונקטעה רגלה משום מחוסר אבר דאף על גב דאין תמות וזכרות בעופות היינו בדוקין שבעין אבל מחוסר אבר ממעטינן ליה מדכתיב מן העוף ולא כל העוף למעוטי יבש גפה ונסמית עינה נמי הוי מחוסר אבר דנסמית היינו שנחטטה זה הכלל כל שפסולה בקדש כמלק בלילה (והא) דאמרינן לעיל אינה מטמאה בבית הבליעה לא היה פיסולה בקדש שכשבאת לקדש היתה כבר פסולה מטמאה בגדים בבית הבליעה ומשנה היא שם. לפיכך המולק ונמצאת טרפה או חולין בעזרה וקדשים בחוץ הוי נבלה שאין המליקה מטהרת אלא דבר שהוא כשר למזבח ונמצאת טרפה הוא משנה שם כרבי יהודה ורבי יוסי ולא כרבי מאיר דדריש קל וחומר מבהמה דשחיטתה מטהרתה מטומאתה דדיו לבא מן הדין להיות כנדון מה התם בשחיטה היא דמטהרת טריפתה מטומאתה ולא מליקה הכא נמי לא במליקה וקדשים בחוץ דאין דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו דהיינו מליקת קדשים בפנים וקדשים בחוץ נמי הוי דבר שלא בהכשרו ולא תימא נילף להו ממליקת שמאל ולילה דהוו שלא בהכשרו דכיון דאם עלה לא ירד הכשרו קרינא בהו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>הנרבע </b> המוקצה והנעבד והאתנן ומחיר וטומטום ואנדרוגינוס שנמלקו הוו נבלה לכל דבר ברייתא פרק המזבח מקדש וטעמא דאין קדושה חלה עליהן דאין פסולן בקדש וטומטום ואנדרוגינוס נמי אף על גב דאין תמות וזכרות בעופות קסבר האי תנא בריה בפני עצמה היא ואינו ספק זכר וספק נקבה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>חטאת </b> העוף נעשית למטה ואם עשאה הזיותיה למעלה כמעשה חטאת מליקה בסימן אחד והזאה ומיצוי או כעולה או לשם עולה או חטאת פסולה משנה פרק חטאת העוף עשאה למעלה כמעשה כולן פסולות דכיון דכתיב בה אל יסוד המזבח אם עשאה למעלה פסולה וכן עולת העוף שעשאה למטה אפילו סימן אחד פסולה בין שמלקה כעולה בין שעשאה כחטאת בין לשם חטאת או עולה משנה שם עשאן למטן כמעשה כלן פסולה דכיון דכתיב בעולת העוף ומלק והקטיר מה הקטרה בראש המזבח אף מליקה ולא תימא כיון דהקטרה אינה מעכבת ומליק' מעכבת לא גמרינן מינה דהכי ילפינן מה הקטרה אם שנה המקום הרי הוא כאלו לא הקטיר כך מליקה אם שנה מקומה דהוי למעלה כהקטרה הויא כאלו לא מלק ואם לא מלק פסול. חטאת העוף שמלקה למטה כמליקת עולה לשם חטאת או כמעשה חטאת לשם עולה או כמעשה עולה לשם עולה פסולה משנה שם ובגמ' דשני במאי בהזאה שלא הזה אלא מצה שהיא עבודת העולה ולהכי מיפסלא ולשם עולה נמי פסולה דכתיב בחטאת ושחט אותה לחטאת שתהא שחיטתה לשם חטאת. וכן עולת העוף שעשאה למעלה כמעשה חטאת שלא מצה אלא הזה או כמעשה חטאת ולשם חטאת פסולה כיון דשנה במיצוי שלא מצה דם הגוף כמעשה עולה לשם חטאת כשרה אלא שלא עלתה לבעלים לשם חובה כדתנן בריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח ומן החטאת דכתיב כאשר נדרת נדבה אם כמו שנדרת עשית יצאת ידי נדר ואם לאו נדבה יהא ויביא אחר לחובתו.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> אלו שנפסלו מפני שינוי מעשיהם או מקומן ושמן אינן כנבלת העוף לטומאה וכן אם נתפגלו או נעשו נותר דכולן הוו פיסולן בקדש דאמרן לעיל דכל שפסולו בקדש אינו מטמא בגדים בבית הבליעה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>חטאת </b> העוף הבאה על הספק נעשית כמצותה ואינה נאכלת אלא תשרף כדתנן שלהי תמורה ובנזיר פרק מי שאמר ילפינן דחטאת העוף באה על הספק ואינה נאכלת מדכתיב והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש נקבה לזכר מה זכר מביא קרבן על הודאי שאכל חלב בשוגג והוא הדין לוודאי זיבה אף נקבה מביאה קרבן על וודאי לידה חטאת העוף ומה זכר מביא אשם תלוי על ספק אף אשה מביאה קרבן על ספק לידה אבל עדין לא שמענו אם ממין בהמה או ממין העוף אלא ממה ששמענו שממין שמבי' זכר על הוודאי מביא על הספק אף נקבה ממין שמביאה על הוודאי מביאה על הספק והוא עוף אי מה זכר מביא קרבן על הספק ונאכל דאשם תלוי נאכל אף נקבה שמביאה חטאת העוף על הספק תהא נאכלת אמרת לא דאם אמרת בזכר דנאכל שכן אין בו אלא איסור אחד דדילמא שומן מאי דאכל וקמייתי חולין לעזרה תאמר בנקבה דדילמא רוח הפילה או דבר שלא נתחייב עליה קרבן וקא פגע בשני איסורין דקא משוי לה מליקה ואית בה איסור נבלה וחולין בעזרה ולהכי לא תאכל אלא תשרף כשאר קדשי פסולין. חטאת העוף הבאה על הספק כדאמר' ונודע שהיא חייבת בה ודאי עד שלא נמלקה תאכל דהא נעשית ודאי ואם אחר שנמלקה נודע לו גומר עשייתה ותשרף שלא יאמרו חטאת הבאה על הספק נאכלת כרבי יוחנן לגבי רב שלהי כריתות ותניא כוותיה ומדאוריתא נאכלת דהויא חטאת העוף ודאי ואם נודע אחר מליקה שאינה חייבת בה תקבר כדתנן שלהי כריתות דכיון דלא הויא קדש לא הויא כקדשים שנפסלו דנשרפין:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>חטאת </b> העוף שנתערבה בעולת העוף או איפכא אפילו אחד בריבוא ימותו כולן משנה ריש קינין דאם נתכפרו בעליה למיתה אזלא דבעוף נמי הויא הלכתא דחטאות המתות דשייכי בה כגון מתו בעליה ונתכפרו דאע"ג דגמירי כל שבחטאות מתה באשם רועה ובעוף ליכא אשם ולא רעיא לא גמרינן הלכתא אלא למאי דשייך בה והרי דמי חטאות נמי ילכו לים המלח משמע דלכל שם חטאת גמרינן הלכתא ואם נתערב חטאת בעולה מדאוריתא ימותו שניהם כיון דליכא רובא דליבטיל מדאוריתא אפילו היו מפורשות ואי הוו סתומות ונתערב חטאת מפורשת בה אין כשר אלא כמנין חטאות שבחובה סתומה וכן אם נתערבה עולה מפורשת בחובה סתומה אין כשר אלא כמנין עולות שבחובה סתומה ומדאוריתא חד בתרי בטיל כדאמ' אבל אם נתערבו ב' חטאות מפורשות בשני קינין סתומות שהם ארבע עופות שחציין חטאת וחציין עולה נראה דאפילו מדאוריתא לא בטילי כיון דעל כרחך איכא הכא שני עולות והן מעורבות עם שני חטאות מפורשות וליכא רובא דליבטיל וכן שנים עולות מפורשות שנתערב בשני קינין דעל כרחך איכא בהו שני חטאות והן מעורבין בשני עולות המפורשות ואין כשר מן התורה אלא כמנין עולות שבחובה שהם שתים או כמנין חטאות כשנתערבו עולות המפורשות כדאמר'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>חובה </b> סתומה שנתערבה בחובה סתומה אחרת בין מאדם אחד בין משני אנשים בין משם אחד בין משני שמות כקן זב עם קן יולדת כיון דע"כ אחד חטאת ואחד עולה בקן זה וכן בשני אין יכול להקריב אלא שני פרידין אחד עולה ואחד חטאת דאי עבד שני עולות שמא יעשה אותן מקן אחד של לידה או של זיבה והרי אחד מהן חטאת כדאמרן וליכא בהו ביטול אפילו מדאוריתא אבל נתערב קן אחת סתום בשני קינין סתומין בטיל חטאת שבקן זה בשני עולות שבשני קינין ועולה שבקן זה בשני חטאות שבשני קינין מדאוריתא ויעשה חציין למטה וחציין למעלה אלא דמדרבנן אינו יכול להקריב אלא קן אחד פרידה אחד חטאת ופרידה אחד עולה אבל שני עולות לא מצי עביד פן יקח הקן שנתערב שהוא מבורר אחת חטאת ואחת עולה וכן עשר קינין במאה המועט כשר כדתנן התם.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>שנים </b> שלקחו קניהם בעירוב אי זה שירצה הכהן יקריב חטאת או עולה דהוה ליה כחובה אחת גדולה סתומה דחציה חטאת וחציה עולה ותלוי בדעת הכהן אי זו שירצה יקריב עולה או חטאת דילפינן לעיל דאין הקנין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן כדילפינן מדכתיב ולקח ועשה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>היו </b> לפני הכהן חטאות ועולות מפורשות עשה הכל למעלה או למטה חציו כשר וחציו פסול חציו למעלה וחציו למטה ולא ידע אי חטאת למטה ועולה למעלה או איפכא הכל פסול דדילמא חטאת עשה למעלה ועולה למטה כדתנן פרק ג' דקינין.
+
+Halakhah 10
+
+<b>שלשה </b> צבורין אחד עולות ואחד חטאות ואחד סתום חציו חטאת וחציו עולה עשה הכל למעלה או למטה מחצה כשר ומחצה פסול דהא חציין עולות וכשרות למעלה וחציין חטאות וכשרות למטה. עשה חציין למעלה וחציין למטה אין כשר אלא הסתום דהוי חציו למעלה וחציו למטה אבל המפורשין [פסולין] דילמא עשה חטאת למעלה ועולה למטה והסתום מתחלק לשניהם:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>קן </b> סתומה שפרח ממנה גוזל לאויר או למיתות או שמת יקח זוג לשני. ריש פרק ב' דקינין משנה כלשון הרב ז"ל ופירשו דלרבותא נקט סתומה דלא מיבעיא מפורשת דכיון דנפרשו זה לחטאת וזה לעולה תו לא סמך זה לזה כלל אלא אפילו סתום שעדיין עומדין יחד להתפרש יקח זוג לשני. פרח לבין הקריבות פסול ופוסל אחר כנגדו דאי פרח לקן אחר הרי גוזל זה שהוא חטאת או עולה מעורב בעולה או חטאת שבקן שנתערב בו ואם כן אין יכול להקריב אפילו מדאוריתא אלא גוזל אחד מהם חטאת ואחד עולה דאי מקריב תרי חטאת או עולה דילמא הוו תרוייהו מקן זה שאחת מהן לבד הוא חטאת ואחד עולה ופוסל אחר כנגדו היינו מדרבנן כגוונא דמפרש הרב ז"ל ובחזירתו נמי הוי דרבנן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>קן </b> סתומה וקן מפורשת פרח מסתומה למפורשת יקח זוג לשני דכיון דהוא סתום הוי חטאת או עולה (או חטאת) חזר מן המפורשת לסתומה או שפרח אחת מן המפורשין לסתומה ואין ידוע אי זו חטאת ואי זו עולה ימותו כולן דאם עולה נתערבה הרי יש בה חטאת ואם חטאת נתערבה העולות פסולות ואם נתערב באחת או שנים בשנים פסילי מדאוריתא דלא בטלי. סתומה באמצע ופרחו לצדדין דלא הפסי' כלום ואותה שפרחה לחטאת הויא חטאת ולעולה עולה חזרו לאמצע הוו חטאת ועולה מעורבין והצדדין יקרבו כשהיו חזר מן האמצעית לצדדין הוו כולהו חטאת ועולה מעורבין זה בזה:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האשה </b> שנדרה קן לכשתלד דשניהם עולות וחובתה הוו אחת חטאת ואחת עולה טעה הכהן ועשה שתים למעלה ושתים למטה תביא עוד פרידה אחת ויקריבנה למעלה פ"ג דקינין משנה ואם היו שתי בני יונה ושתי תורים ועשה שתים למעלה ושתים למטה תביא תור ובן יונה ויעשם למעלה דאי ב' תורים הוו למטה בעיא תור למעלה לחובתה דא' חטאת וא' עולה ואי בני היונה הוו למטה בעינן בן יונה למעלה לחובתה כדאמר' דאין חובתה באה אחד תור ואחד בן יונה אלא תרוייהו תורים או בני יונה דכתיב א' לחטאת ואחד לעולה שממין חטאת תביא עולה כדאיתא בת"כ. פרשה נדרה וחובתה ועשאם הכהן ב' למעלה וב' למטה ולא ידע אי זה מהם עשה למעלה צריכה להביא עוד ג' פרידין דשמא אותם שפי' לנדר עשאם למטה ופסולין והחובה למעלה ואחד מהם פסול הילכך בעיא ג' שנים למעלה לנדרה ואחד למטה לתשלום חובתה דלמעלה לא צריך דהא חיישינן דשל נדר עשה למטה ושל חובה למעלה א"כ לא צריך למעלה דאפילו תימא דשנים של מעלה היו של נדר כדינו וב' של מטה היו של חובה אכתי לא צריך תו למעלה דהא מקריב השתא ב' למעלה ונימא דליהוי חד מינייהו לחובתה אי אמרינן דשנים הראשונים של מעלה של נדר הוו כדאמר' ומה שכתוב בספרי הרב ז"ל ויעשו שלשה למעלה נראה טעות סופר וכמו שאכתוב בסמוך דאינו אלא ב' למעלה כדפי' וכן כתב הוא ז"ל בפי' המשנה פ' בתרא דקינין ואם פירשה נדרה בשני מינין תביא ארבעה שנים ממין שפי' בו נדרה ויעשו לנדרה למעלה וב' מאי זה מין שתרצה לחובתה אחד למעלה ואחד למטה ולא סגי באחד למטה דדילמא מה שהקריב למעלה הוה תור וזה בן יונה או איפכא הילכך בעיא תרי לחובתה. קבעה נדרה בתורים ושכחה צריכה להביא עוד חמש פרידין שתי תורים ושני בני יונה למעלה לנדרה דשכחה מה קבעה ואחת למטה לתשלום חובתה ומה שכתוב בספרים בחמישי נמי ויעשה למעלה נראה נמי טעות סופר כדלעיל דכיון דחיישינן שמא של נדר נעשו למטה כיון דלא ידע אי זה עשה למטה ואי זה עשה למעלה א"כ של מטה פסולין וצריך לעשות אחד למטה להשלים חובתה דאחד למעלה לא צריך דכבר נעשה שתים למעלה וחיישינן דלא הוו דנדר אלא דחובה כדא' וכן כתב הוא ז"ל בפי' המשנה שם דהארבעה למעלה לנדרה ואחד למטה לתשלום חובתה והארבעה הראשונים הם ממין אחד אלא שאין אנו יודעים אם הם תורים או בני יונה ואיפשר לקיים גרסת הספרים ולומר שחזר הרב ז"ל ממה שכתב בפי' המשנה וס"ל כפי' רש"י ז"ל בקנין ובפ' חטאת העוף בזבחים דקבעה נדרה להביאה עם חובתה הוא דקאמרה דהוקבע עליה קרבן גדול ג' עולות וכיון שלא ידעה מה פירשה הוזקקה השתא להביא חמש עולות יחד אחד לחובתה וד' לנדרה דלא ידעה אי הוו תורין מה שקבעה או בני יונה ואף על גב דידעה מה שהביאה בתחלה שהיו תורין או שהיו בני יונה לא סגי השתא להשלים בקן אחד של מין אחר שהרי קבעתו להביא עם חובתה וכיון שנפסל אחד מן הראשונים שהיה בדין להקריב ג' עולה ולא הקריב אלא ב' עולה וב' חטאת אין אחד מהם עולות בעולה כלום דשלשה עולות הוקבעו עליה יחד הילכך צריכה שתביא חמש פרידין עולות ג' מאותו המין שהביאה ראשון ושנים ממין אחר ד' לספק פירושה וא' לקביעותא שקבעה להביא עולת חובתה עם נדרה דדמיא לנדרה דהוו כולהו עולות וחטאתה כבר קרבה ויצאה ידיה זהו תורף פרש"י ז"ל וכן משמע מלשון הרב ז"ל שכתב ויעשה למעלה שכבר עשה שתים למעלה שהם חטאת משמע דלמטה לא בעיא ולעיל איפשר לקיים גרסת הספרים כשפירשה נדרה ויעשו הג' למעלה כדפי' לעיל ורש"י ז"ל דפירש דיעשה הג' למעלה הוא סובר דשני קינין שהביאה בתחלה נקרב הראשון לחובתה הא' עולה למעלה והאחד חטאת למטה כדינן ונשאר הב' לנדרה ונפסל הימנו גוזל אחד שהקריבו למטה הילכך צריכה שתביא אחד מאותו המין להשלים הנפסל בנדרה וקן שלם ממין אחר משום דלא ידעה מה פירשה הרי שלפי' רש"י ז"ל שלשתן למעלה לתשלום נדרה והרב ז"ל כתב ואחד להשלים חובתה על כן נראה דצ"ל וא' למטה כדפי' ואם היו ב' מינין כשקבעה נדרה צריכה להביא ו' עופות ד' לנדרה משני מינין ושנים לחובתה ממין אחד האחד חטאת ואחד עולה וכן בנתנהו לכהן ושכחה ואין הכהן יודע היכן עשה תביא עופות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>קבעה </b> חובתה וקבעה נדרה ושכחה כמה קבעה ואיפשר שחובתה כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת שהוא קרבן יולדת עשירה לפי' תביא ו' פרידין כדלעיל ועוד כבש עם בן יונה או תור ס"ל לרב ז"ל דמתני' דשלהי קינין נתנתם לכהן ואינה יודעת מה נתנה וגו' קאי אקבעה נדרה ומיירי בשקבעה חובתה נמי וחטאת אחד דקתני ת"ק סבר דהוי תוספת על כבש לעולה כמו שפירש בפי' המשנה שם אבל רש"י ז"ל פי' דקאי אפלוגתא דבן עזאי ורבנן דפ"ב דחטאת הוא העיקר כדאיתא התם:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> המנחות שקמצן אחד מן הפסולין לעבודה פסולות משנה פ"ק דמנחות וטעמא דכתיב במנחה והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם וגו' ודרשינן הכהנים וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה. וכן אם לקט הלבונה פסל אף על פי שלא קמץ דלאחר הקטרת הקומץ היה מלקט הלבונה מעל הסולת ומקטירו וא"ר ירמיה פ' הקומץ זוטא דמשום הולכה נגעי בה שזה שליקטה ונתנה לכהן מיעט בהילוך הכהן והולכה אחד מן העבודות בזבחים דכתיב והקריבו בני אהרן ואע"ג דאמר מר זו קבלת הדם אפ"ה לשון הולכה הוא כדא' בסוף פ"ק דחגיגה דאפקה רחמנא לקבלה בלשון הולכה דכתיב והקריב הכהן את הכל המזבחה ואמר מר זו הולכת איברים לכבש דהקטרה בהדיא כתיבא והקטיר הכהן וגו' למימרא דהולכה לא תפקא מכלל קבלה לכל דבריה ואף על גב שאיפשר לבטלה שאם רצה שוחט בצד המזבח וזורק היכא דלא בטלה עבודה היא ומפגלא קרבן במחשבתה וצריכה כהן ובליקוט נמי צורך עבודה היא כדא' ואף על גב דמייתי סייעתא לר' ירמיה ולא סלקא אפ"ה מימרא דר' ירמיה הלכתא הוא דליכא מאן דפליג עליה. קמץ הכשר ונתן לפסול קמץ בימינו ונתן לשמאלו ואחר כך נתנו לכלי קמץ מכלי קדש ונתן לכלי חול פסל פרק הקומץ רבה מתני' ובריתא כחכמים דר"ש משום דבעיא בתר קמיצה קדוש כלי וכיון שנתנו לשמאל נעשה כדם שנשפך מצואר הבהמה ואספו שפסול דנפקא לן מדכתיב הפר דם הפר יקבלנו וקדוש קומץ בכלי במקום קבלת דם ושמאל בלא כלי הוי כרצפה דכי אכשר רחמנא באשם מצורע שמאל בקבלה לא הכשיר אלא בכלי ונתנו לכלי חול נמי הוי מהאי טעמא ונתן לפסול נמי לא עדיף משמאל כהן כדא' ושמאל דפסול בקמיצה ילפינן פ"ק דמנחות מדכתיב גבי מצורע וימלא כפו כף זה איני יודע מהו כשהוא אומר ויצק על כף הכהן השמאלית הרי כאן שמאלית הא כל מקום שנאמר כף אינו אלא ימין וכתיבי קראי יתירי שמאלית לאשמעינן דכאן הוא שמאלית אבל בעלמא כל כף הוא ימין דאי למילף מה כאן שמאלית אף בעלמא שמאלית בחדא יתירא הוה סגי. קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט לבונה פסל מתני' פ"ק [דמנחות] וטעמא דנמצא קומץ חסר מקום הצרור או המלח או הלבונה ואנן מלא קמצו בעיא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>קמץ </b> עד שהוא בחוץ ונכנס לפנים יחזור ויקמוץ בפנים תוספתא דמנחות פ"ה דמה שקמץ בחוץ הוי כמאן דליתיה. נתפזר הקומץ על גבי הרצפה יחזור ויאספנו שם בתוספתא ונראה דנתפזר אחר שקדשו בכלי שרת דהוי כדם שנשפך מן הכלי על הרצפה דכשר. היתה המנחה או קומצה שלא בכלי שרת או שהעלה שלא בכלי שרת או בללה בשמנה חוץ לעזרה פסולה כל שלא בכלי שרת שם בתוספתא משום דכלי שרת בעיא במנחה ובקומץ ובהקרבה כדכתיב זאת התורה לעולה ולמנחה וגו' מה עולה טעונה כלי אף מנחה טעונה כלי ובללה חוץ לעזרה פסולה כרבי יוחנן פרק קמא דמנחות דכיון דעשייתו בכלי היא נהי דכהונה לא בעיא כבלילה פנים מיהת בעיא כשחיטת קרבן דכהונה לא בעיא ובעיא פנים כדכתיב ושחט את בן הבקר לפני ה' דבעינן שיהא בן הבקר לפני ה'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> המנחות שיצק עליהן השמן זר או פסול או בלל או פתת או מלח כשרות דמקמיצה ואילך מצות כהונה כדכתיב הכהנים וקמץ לימד על יציקה ובלילה שכשרה בזר וה"ה פתיתה ומליחה דהוו קודם קמיצה הגישן או הניפן חוזר הכהן [ומגיש או מניף] דכהונה בעי משום דאין זר קרב לגבי המזבח אבל אם לא חזר כשרות דמקמיצה ואילך הויא מצות כהונה כדילפינן.
+
+Halakhah 8
+
+<b>מנחה </b> שנפל לתוכה שמן מנחה אחרת או שמן חולין כל שהוא נפסלה דלא משכחת מנחת חוטא דפסיל בה שמן כדכתיב לא ישים עליה שמן ואם שם פסל אלא כי האי גונא בשמן חבירתה או חולין דאי אפריש לה שמן כיון דלית לה שמן כלל חולין נינהו כדאיתא פ"ק דמנחות ולר' אלעזר דקאמר ריבה שמנה שהפריש לה ב' לוגין לא מיבעיא דדידה ודחברתה נמי דפסיל אלא אפילו דידה פסול היכא דרבי ומתניתין קשיתיה דקתני שמנה ולא קתני ריבה לה שמן וכדאיתא התם חסר שמנה שם פרק קמא מתניתין ריבה שמנה חסר שמנה חסר לבונתה פסולה דכתיב משמנה שאם חסר כל שהוא פסול חסר לבונתה כשרה והוא דאיכא תרי קורטי כר' יהודה לגבי ר"ש פ"ק דסבר קומץ בתחלה כדילפינן בג"ש דהרמה פ' הרי עלי עשרון וב' קורטין לבסוף דכתיב את כל הלבונה כל משמע אפילו קורט אחד דכל משמע כל שהוא כדכתיב אין לשפחתך כל בבית את לרבות קורט אחד הרי כאן שנים ומתניתין דקתני חסר לבונתה פסולה היינו בקורט אחד ריבה שמנה ולבונתה על ב' לוגין וב' קומצין לכל מנחה כשרה שני קומצין או ב' לוגין או יתר על זה פסולה והתם בגמ' הכי איתא ריבה שמנה היכי דמי א"ר אלעזר כגון שהפריש לה ב' לוגין ופריך סתמא דתלמודא ולוקמה כגון דעריב בה שמן דחולין ושמן דחברתה וכו' ומשמע דסתמא דתלמודא נמי סבר דאם ריבה שמנה בשני לוגין דפסולה אלא משום דקתני סתם ריבה שמנה דמשמע ריבה על שיעורה כל שהוא להכי פריך לוקמה כגון דעריב בה שמן דחולין וכו' דבכל שהיא פסיל ומשמע דדוקא ב' לוגין הוא דפסול דנראית כשתי הלחם כדפירש רש"י זכרונו לברכה התם אבל פחות מב' לוגין כשרה ובחיסר לבונתה נמי פריך בגמרא הא יתיר כשרה והא תניא יתיר פסולה אמר רמי בר חמא כגון שהפריש לה ב' קומצין ופרש"י זכרונו לברכה שהפריש לה שני קומצין פסולה דיותר מדאי ריבה ע"כ משמע לפי' רש"י דיותר יש לו להכשיר בפחות משני לוגין מבשני לוגין שריבה יותר מדאי וכן בקומצין ולפי זה צריך לישב דברי הרב זכרונו לברכה ולהגיה עד במקום על והיינו דקאמר ריבה שמנה ולבונתה עד שני לוגין וב' קומצין כשרה כלומר ולא עד בכלל שלא הגיע לב' קומצין ושני לוגין שלמים אבל ב' לוגין או שני קומצין או יותר פסולה כדאמר לפי' רש"י ז"ל.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מנחת </b> חוטא שנתן עליה שמן או על הקומץ שלה פסולה נתן עליה לבונה ילקטנו היתה שחוקה פסולה מספק פ' כל המנחות באות מצה משנה נתן עליה שמן פסולה לבונה ילקטנה ובגמ' ת"ר לא ישים עליה שמן ואם שם פסל יכול לא יתן עליה לבונה ואם נתן פסל ת"ל כי חטאת היא כחטאת כלומר אפילו נתן עליה לבונה מקרייא חטאת ומכפרת יכול אף בשמן כן ת"ל היא מיעט דוקא בלבונה כשרה ולא בשמן ומה ראית לפסול בשמן ולהכשיר בלבונה פוסל אני בשמן שאי אפשר ללקטו ומכשיר אני בלבונה שאפשר ללוקטה בעי רבה בר רב הונא מר' יוחנן נתן עליה לבונה שחוקה מהו משום דאפשר ללוקטה והא לא אפשר או דילמא משום דלא מיבלעה והא נמי לא מיבלעה ובעו תלמודא למיפשטה ודחו ליה ולהכי כתב הרב ז"ל פסולה מספק. נתן שמן על שייריה אחר שקמץ אינו לוקה ולא פסלה שהרי הקומץ כשר במשנה נתן שמן על שייריה אינו עובר בלא תעשה דעליה כתיב בגופה של מנחה קודם קמיצה. נתן משהו שמן על גבי כזית מן המנחה פסולה מספק שם איכא דאמרי בעיא דר' יוחנן התם מי בעינן שימה דשמן דומיא דנתינה דלבונה דלא מיחייב אלא בכזית לבונה או לא תיקו אבל על פחות מכזית לא פסלה דעליה כתיב דמשמע כזית ואינו פוסל הלבונה עד שיתן כזית דבלבונה כתיב נתינה ונתינה בכזית כדכתיב ונתן לכהן את הקדש ובההיא נתינה כתיבה אכילה וכל אכילה בכזית. ואפילו נתן (הכזית) [הלבונה] על כל שהוא מן המנחה פסלה דעליה דכתיב גבי לבונה הוי ריבוי אחר ריבוי דגבי שמן כתיב נמי עליה דהיינו כזית ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט דאפילו על כל שהוא כדאמר'. גבלה במים וקמץ כשרה דלא נאמרה חריבה אלא משמן.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>מנחה </b> שקמצה פעמים כשרה פ' הקומץ רבה משנה ואפילו פעמים רבות והוא בכזית דאין הקטרה פחותה מכזית כר' יהושע בן לוי לגבי ר' יוחנן דר' יהושע סבר דמתניתין דוקא פעמים ולא פעמי פעמים דסבר דאין קומץ פחות משני זתים ואין הקטרה פחותה מכזית כדילפינן בדוכתיה אבל אי הוי קומץ ד' זתים והקטירו בד' פעמים לר' יהושע נמי כשר. הקריב הקומץ בלא מלח פסולה דמלח מעכב במנחה כדילפינן מדכתיב ולא תשבית מלח וגו' מעל מנחתך. מנחה שחסרה קודם קמיצה ישלימנה מתוך ביתו פ"ק כר' יוחנן לגבי ר"ל דקמיצה קבעה לה דכל כמה דלא קמיץ לא מיקרייא מנחה ולא קרינא ביה מן המנחה פרט לכשחסרה אבל כשקמצה הוקבעה בקמיצה בקדושת כלי וקרינן ביה מן המנחה פרט לכשחסרה.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>התנדב </b> קומץ לבונה בפני עצמו אם חסר כל שהוא פסול שם מימרא דר' יצחק כר' יוסף משום ר' יוחנן מחלוקת בלבונה הבאה עם המנחה אבל באה בפני עצמה דברי הכל קומץ בתחלה וקומץ בסוף דלהכי איצטריך אשר על המנחה לומר דבהדי מנחה אין השני קורטין לבסוף כדילפינן לעיל אבל בפני עצמו לא. וכן שני בזיכי לבונה שעם הלחם אם חסר אחד מהם כל שהוא פסולין עד שיהו ב' קומצין מתחלה ועד סוף שם ג"כ מימרא דר' יוחנן דלבונה הבאה בבזיכין דברי הכל ב' קמצין בתחלה ובסוף מהו דתימא כיון דבהדו לחם אתיא כי אשר על המנחה דמיא ולימא נמי דהאי כל הלבונה אשר על המנחה קאי נמי אלבונה דבזיכין ולדרוש בה כל דהו כדלעיל קמ"ל.
+
+Halakhah 18
+
+<b>הפריש </b> ב' קומצין למנחה אחת ואבד אחד מהם קודם קמיצה לא הוקבעו עם המנחה כשרה לאחר קמיצה הוקבעו ופסולה דהוי כיתר על לבונתה דאמרינן דפסולה בב' חומשין והיא מימרא דרמי בר חמא שם וכן הפריש ד' קמצים לשני בזיכי לבונה של לחם הפנים יאבדו שנים קודם סילוק הלחם לא הוקבעו וכשרים לאחר סילוק הוקבעו ופסולין מפני הריבוי מימרא נמי דרמי בר חמא וצריכי כדאיתא התם. קומץ מנחה שנטמא והקטירו הציץ מרצה משנה פרק הקומץ רבה (הציץ מרצה) יצא והקריבו אין הציץ מרצה שהציץ מרצה על הטמ' ואין מרצה על היוצא ובגמר' ת"ר ונשא אהרן את עון הקדשים וכי איזה עון הוא נושא אם עון פגול או נותר הרי נאמר לא ירצה הא אינו נושא אלא עון טומאה הואיל ויש בה צד קל שהותרה מכללה בצבור דכתיב בתמיד במועדו אפילו בטומאה ולא תימא עון דיוצא שהותר בבמה דכתיב לרצון להם לפני ה' עון דלפני ה' אין עון דיוצא לא ולא תימא נמי עון דשמאל דהותר מכללו ביום הכפורים דתנן ואת הכף בשמאלו דכתיב עון הקדשים ודרשינן ולא עון המקדישים ולא תימא נמי עון בעלי מומין שהותר בעוף דכתיב התם לא ירצה בשור ושה שרוע וקלוט וכתיב כל אשר בו מום וגו' כי לא לרצון יהיה לכם. קמץ את המנחה ואחר כך נטמאו שיירים כולן או נשרפו או יצאו חוץ לעזרה או אבדו לא יקטיר הקומץ ואם הקטיר הורצה משנה שם כמדת ר' יהושע פסולה דאמ' אם אין דם אין בשר אין בשר אין דם ואמר רב הונא והוא שנטמאו כל שייריה דשיורה מילתא היא ונטמא וה"ה לאבוד ושרוף דאי איכא שיור דכשר ולהכי אם נשאר מעט מן השיירים יקטיר הקומץ.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>היתה </b> מחיצ' מלמטה בכלי שיש בו עשרון ומעורב מלמעלה לא יקמוץ ואם קמץ פסולה שם תניא והרים ממנו בקומצו מן המחובר שלא יביא עשרון דשני כלים ויקמוץ הא בכלי אחד דומיא דשני כלים קמיץ אמר אביי דילמא ב' כלים היכי דמי קפיזא בקבא ומפרש רבי' ז"ל דהוי מחיצה למטה בכלי אע"ג דעריבי תוך אויר הכלי לא כפי' רש"י ז"ל שפי' דאין עירוב הגודש עירוב וכלי אחד דומיא דשני כלים הוי כלי חלוק למעלה ומעורב מלמטה והויא עריבת תרנגולין דקאמר התם לפי' הרב ז"ל דכיון מלמטה הוי עירוב קומץ ממנו. חלק העשרון והניחו בכלי ואין חלקיו נוגעים זה בזה שם בני ר' חייא יתבי וקאמרי עשרון שחלקו והניחו בכיסא והוא כלי ששם בוללין מנחה ונגע טבול יום באחד מהם מהו וכו' הדר להו איהו רב כהנא לבני ר' חייא ובעא מינייהו מהו לקמוץ מזה על זה צירוף דאוריתא דכתיב כף אחת עשאו לכל מה שבכף אחת וקמיצה מעליתא היא או דילמא דרבנן הוא לחומרא דטומאה ולא לקולא דקמיצה ובעו למיפשטה מוהרים ממנו בקמצו מן המחובר וכו' ודחו לה ולא איפשיטא ולהכי הויא ספקא ולא יקמוץ ואם קמץ לא יקטיר ואם הקטיר הורצה דדילמא כלי מצרף מדאוריתא ולא שכלו השייריה דדילמא לא מצרף מדאוריתא.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>קמץ </b> ונתן הקומץ למעלה על השלחן אינו מקדשו ליקרב עד שיתקדש בכלי שרת הראוי לקמוץ שם בעי ר' אלעזר קומץ שסדרו וסודר עליהן המערכה מהו דרך הקטרה בכך או אין דרך הקטרה בכך תיקו ולהכי כתב הרב ז"ל קדשו השולחן ליפסל מספיקא. הדביק הקומץ לדופן הכלי או הפכו על ידו וקמץ לא יקטיר ואם הקטיר הורצה פ"ק דמנחות ופרק הוציאו לו בעי רב פפא דבקייה לקומץ בדופני דמנא מאי תוך כלי בעי והא איכא או דילמא הנחה בתוכו כתקנו בעי והא ליכא תיקו בעי מר בר רב אשי הפכיה למנא ודבקיה לקומץ בארעיתיה דמנא ופרש"י ז"ל כגון שהיה לכלי בית קבול מאחוריו כמו שיש בקערות אבל הרב ז"ל פי' בתוכו ממש ופיו למטה מהו הנחה בתוכו בעינן והאיכא או דילמא הנחה כתקנו בעינן והא ליכא תיקו ולהכי לא יקטיר ואם הקטיר הורצה.
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>עשרון </b> שחלקו ואבד אחד מחלקיו והביא אחר ונמצא הראשון ושלשתן מונחין בכלי ואין נוגעין נטמא זה שאבד מצטרף עם חלק הראשון ונפסלו וזה שהביא משלים עליו פר' הקומץ רבה בעיא דבני ר' חייא דאמרן לעיל עשרון שחלקו והניחו בכיסא ואין נוגעין זה בזה מהו כי תנן כלי מצרף מה שבתוכו ליקדש ה"מ היכא דנגעי אבל לא נגעי לא או דילמא ל"ש אמר להו רב כהנא מי תנן כלי מחבר מצרף תנן דמשמע דאין נוגעין וזה מצרפן. הושיט חצי עשרון אחר לבין חצאי עשרון אלו מהו צריך לכלי כלי מצרפו אין צריך לכלי כגון האי חצי עשרון שלישי דאין צריך לכלי דאין מצרף עם אלו למנחה אחת וטהורים הראשונים אם נגע טבול יום בזה ונראה דה"ה שאם נגע טמא באחד מן החצאין נטמאו שניה' והאי שאינו מצטרף עמהם למנח' לא נטמא והאי דנטמאו שניה' הוי מדרב' או משום ספקא דאורי' ולחומר' אי צירוף כלי הוי דאורי' או לא ואפי' הוי דאורי' מה שאין צריך לכלי אינו מצטרף דעשאו לכל מה שבכף אחת היינו בצריך לכלי ושם אמר רבא שלשתן מונחים בכיסא נטמא אבוד הוא וראשון מצטרפין בצירוף כלי לטומאה מופרש אין מצטרף נטמא המופרש מופרש וראשון מצטרפין שהרי הופרש להצטרף עם הראשון ואבוד אין מצטרף דלא הופרש להצטרף עם האבוד נטמא ראשון שניהם מצטרפין דהא נצטרף ראשון עם האבוד קודם ועם המופרש אח"כ. וכן לענין קמיצה קמץ אאבד מהם שייריו והמצטרף עמו נאכלין אלא שאם קמץ מן הראשון שניהם אין נאכלין דקומץ אינו מתיר אלא אותו שהופרש ממנו ואחד מן החצאין הללו ולא שניהם דהוו שיירים יתירים וכיון דלא ידע אי זהו אינו נאכל לא זה ולא זה וקומץ אדעתא דכהן תליא מילתא וכהן כי קמיץ אעשרון חד הוא דקמץ הילכך קרב קומץ ראשון שייריו נאכלין והשנים אין נאכלין דאין לעמוד על סופו אי זה מהן נצטרף עם הראשון כדעת הכהן להיות ניתר בקומץ.
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+<b>קומץ </b> מנחה שנתערב עם קומץ חברתה מקטירן כאחד וכן מנחת כהנים שכולה כליל בקומץ או נסכים או חביתי כהן גדול יקטיר הכל כאחד שהכל לאישים שם משנה סתמיה בקומץ עם קומץ וטעמא דאין קומץ מבטל את חברו ונסכים וחביתי כהן גדול כרבנן דרבי יהוד' במתני' דסברי דכיון דכולם נשרפין אין חוששין לזו שבלילתה עבה ולזו שבלילתה רכה והוי ליה ריבה או חסר שמנה דלא מיקרי ריבה שמנה וחסר שמנה אלא כשהיא בפני עצמה אבל השתא דנתערבו שדינן רוב שמן אבלילתה רכה ומיעוט אעבה כל חד לפום שיעוריה. שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו אם אינו יכול לקמוץ מזו בפני עצמה וכן מזו פסולות שם משנה וטעמא דדרשינן בתורת כהנים מסלתה ולא מסלת חברתה אבל נשאר כדי קומץ שלא נתערב יקמוץ מכל אחד בפני עצמה.
+
+Halakhah 29
+
+
+
+Halakhah 30
+
+<b>קומץ </b> שנתערב במנחה שלא נקמצה לא יקטיר אפילו כל המעורבות דאין מצות הקטרה אלא בקומץ ומקמץ נמי לא קמיץ שני קומצין דדילמא בכל קומץ יש מזה שנתערב וליכא קומץ שלם מחמת מנחה ואם הקטיר כל המעורבת זו שנקמצה עלתה לבעלים שהרי הקטיר קומצה בתוך המנחה וזו שלא נקמצה לא עלתה דאין מנחת נדבה ניתרת בלא קמיצה. נתערב קומצה בשייריה משנה שם קומצה בשיירי או בשיירי חברתה לא יקטיר את כולה משום דשייריה אסורים להקטיר דכתיב לא תקטירו ממנו אשה לה' כל שממנו לאישים לא תקטירו ואם הקטיר עלתה לבעלים שהרי הוקטר קומץ דאין שייריה מבטלין את הקומץ מגזרה שוה דר' זירא התם נאמר הקטרה בקומץ ונאמר הקטרה בשייריה לא תקטירו ממנו כל שממנו הרי הוא בבל תקטירו כדאמר' מה הקטרה האמורה בקומץ אין קומץ מבטל קומץ כדאמר' לעיל דעולין אין מבטלין זה את זה כדילפינן מדם פר ודם שעיר אף הקטרה האמורה בשיירים אין מבטלין את הקומץ:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שתי </b> הלחם ולחם הפנים ועומר התנופה שהוסיף במדתן או חסר כל שהוא פסולות תוספתא דמנחות פרק ח' דכיון דהתורה קבעה מדה לשתי הלחם שני עשרונים וללחם הפנים שני עשרונים לחלה ועומר שהוא עשירית האיפה לתנופה מעכב ואם הוסיף או חסר פסל בין שהוסיף בסלת בין שלא הוסיף בסלת אלא שיתר בחל' אחת וחסר כנגדה בחל' אחרת דעשרון בעינן לכל חד משתי הלחם ושני עשרונים לכל חד מלחם הפנים אבל ריבה מדת סאין או חסר מדת סאין כגון עומר שהיה משלשה סאין שהביאו משנים כשר כיון שהוציא עשרון שלם כדאיתא בתוספתא פרק ו'. חלות תודה ורקיקי נזיר שחסרו עד שלא נזרק דם הכבשים פסולין משנזרק הדם כשרים. וכן שתי הלחם בזריקת דם הכבשים ושני סדרים בהקטרת בזיכין. אבל נסכים שחסרו אפילו קרב הזבח יביא אחרים למלאתן בתוספת' פ"ו חלות תודה ורקיקי נזיר מעכבין זה את זה ומיעוטן מעכב את רובן וקודם זריקה הוא דמעכבי משום דהזבח נקרב עליהן דכתיב על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו משמע דבעינן שיהו החלות שלימות בשעת שחיטה וזריקה וכן שתי הלחם בזריקת דם הכבשים וב' סדרים בבזיכין דהוו כמנחה שחסרה קודם קמיצה דפסולה כדילפינן לעיל ונסכים בעינן להו שלמים בשעת ניסוך אפילו קרב הזבח כדכתיב ויין לנסך רביעית ההין דמשמע דבשעת ניסוך יהא רביעית ההין.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>נסכים </b> שקדשו בכלי שרת ונפסל הזבח בשחיטה לא קדשו הנסכים ליקרב נפסל אחר כך קדשו משנה פרק התודה ובגמרא אמר זעירי אין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת זבח מאי טעמא אמר קרא זבח ונסכים שהזבח מקדש הנסכים ואם כן דשחיטת זבח מקדש להו ולא מתקדשי קודם אם נפסל הזבח בשחיטה לא קדשו הנסכים דשחיטה דפסול לא חשיבא שחיטה לקדושי נסכים אבל נפסל הזבח מקבלה ואילך קדשו נסכים ואם יש שם זבח אחר יקרבו כדתנן התם וטעמא כדאמר ר' ינאי דלב בית דין מתנה עליהם דאם לא הוצרכו יהו לזבח אחר ולב ב"ד מתנה מהני להו משום דאין הזבח מפגל הנסכים כרבנן כר"מ סוף פרק הקומץ זוטא דאמרו לו לרבי מאיר והלא אדם מביא זבחו היום ונסכיו למחר אפילו עד עשרה ימים כדכתיב מנחתם ונסכיהם ואמר מר ואפילו למחר אלמא לאו מזבח נינהו ולהכי אפילו הביאם עם הזבח איפשר לשנותו לזבח אחר ולא הוקבעו כלחמי תודה דהזבח מפגלן ובקרבן יחיד דלא שייך לב בית דין מתנה יפסל בלינה וכן בצבור שלא היה שם זבח אחר זבוח באותה שעה דכיון דהיה זבוח באותה שעה לא אמרו שנסכים שהפרישן לזבח זה שמותרין לזבח אחר אבל מדאוריתא הוה מהני לב בית דין לשנותם לזבח אחר ולאפוקינהו נמי לחולין אם לא הוצרכו אלא משום גזרה שלא יאמרו דבלא נפסל יוצאין נסכים מכלי שרת לחול. כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן יקרבו נסכיהם דכשרים הם אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה וחטאת ופסח דפסולין שלא לשמן אין טעונין נסכים.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>וולד </b> תודה ותמורתה ומפריש אחרת תחת האבודה אם הביאן לאחר שכפר בתודה ראשונה אינן טעונין לחם מתנית' פרק התודה וולד תודה ותמורתה הפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה אינה טעונה לחם שנאמר והקריב על זבח התודה התודה טעונה לחם ולא וולדה ולא חלופה ולא תמורתה טעונין לחם ובגמרא תנו רבנן מהו אומר תודה יקריב דלא הוה צריך לומר אם על תודה יקריבנו דמצי למיכתב על זבח התודה אם על תודה יקריב מנין למפריש תודתו ואבדה וכו' מנין שאי זה שירצה יקריב ולחמה עמה תלמוד לומר התודה יקריב יכול שתהא שניה טעונה לחם תלמוד לומר יקריבנו אחד ולא שנים אחר שריבה הכתוב להקרבה מיעט שאין טעון לחם מנין לרבות וולדות ותמורות להקרבה תלמוד לומר אם על תודה יכול יהו טעונות לחם תלמוד לומר והקריב על זבח התודה תודה טעונה לחם ולא וולדה ולא חילופה ולא תמורתה טעונין לחם ואם עדין לא כפר בה טעונין לחם שם שלח רב חנינא משמיה דר' יוחנן לא שנא אלא לאחר כפרה אבל לפני כפרה אם הקריב וולד ותמורה וחליפין טעונין לחם הוי בה רב עמרם אהייא קאמר ר' יוחנן ל"ש אי לימא אחליפי תודות חובה כגון דאמר הרי עלי אי לפני כפרה תנינא בברייתא דטעונה לחם דקתני והרי שתיהן עומדות אי זה מהם שירצה יקריב ולחמה עמה ובתודת חובה מיירי דקתני והפריש אחרת תחתיה מכלל דתודת חובה היא ואי לאחר כפרה תנינא במתני' נמי דאין טעון לחם אלא אחליפי תודת נדבה בין לפני כפרה בין לאחר כפרה טעונות לחם דמרבה בתודות הוא דהואיל ולא היה מחוייב להפריש אחרת דלא היה חייב באחריותה והפרישה גלי אדעתיה שרצה להרבות בתודה של נדבה והילכך מביא לחמיהן אלא רבי יוחנן לא קאי אלא אוולד תודת נדבה אין טעון לחם בין לפני כפרה בין לאחר כפרה דמותר תודה הוא שכבר נתכפר באחר דדבר הבא מאליו חשיב מותר אלא אוולד תודת חובה דלפני כפרה טעון לחם לאחר כפרה אין טעון לחם וקא משמע לן ר' יוחנן דאדם מתכפר בשבח הקדש ואיתמר נמי הכי משמיה דרבי יוחנן כדאיתא התם ונפקא לן ממימרא דרבי יוחנן דבחובה שלשתן טעונות לפני כפרה ולאחר כפרה אין טעונות ובנדבה תרוייהו טעונות בין לפני כפרה בין לאחר כפרה וולד אינו טעון דהוי מותר תודה כדאמרי'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הפרישה </b> ונאבדה הפרישה ונאבדה ושלשתן עומדות נתכפר בראשונה שניה אין טעונה לחם לפי שהיא חליפי תודה ראשונה שלישית טעונה לחם דלא הויא חליפי ראשונה אלא כתודות דעלמא נתכפר בשלישית שניה אין טעונה לחם שהיא חליפה של שלישית ראשונה טעונה לחם לפי שאינה חליפין נתכפר באמצעית שתיהן אין טעונות לחם לפי שהיא חליפת הראשונה ולא שלישית טעונה לחם שאף על פי שאינה חליפת ראשונה הויא חליפה דחליפה והיינו אמצעית שנתכפר בה דכשנתכפר בראשונה לא חשבינן לשלישית חליפה דחליפת ראשונה ושם היא מימרא דרבא ואביי פליג עליה וידוע דהלכתא כרבא. הפריש מעות לתודתו ואבדו והפריש אחרים ונמצאו הראשונים יביא מאלו ומאלו תודה ולחמה והשאר יביא בהן תודה ואינה טעונ' לחם אלא נסכים דמה שנשאר הוי חליפי תודה וכן הפריש תודתו ואבדה והפריש מעות ונמצאת יביא במעות תודה בלא לחם דהוו חליפי תודה וכן הפריש מעות לתודתו ואבדו והפריש תודה תחתיהן ונמצאו יביא מן המעות תודה ולחמה והתודה האחרונה תקרב בלא לחם דהויא חליפי מעות תודה ראשונה כל זה שנוי בתוספתא דמנחות פרק ח' כלשון הרב ז"ל.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>האומר </b> הרי זו תודה והרי זו לחמה פ' התודה אמר רבי אבא זו תודה וזו לחמה אבד הלחם מביא לחם אחר דכיון דאמר זו בתודה נתחייב בלחמה וכל זמן שעיקר הזבח קיים חייב בלחם אבדה תודה אינו מביא תודה אחרת דלא אמר אלא זו ולחם הוא לגלל תודה כדכתיב והקריב על זבח התודה חלות ואין תודה גלל לחם משום הכי אבדה תודה אינו מביא אחרת אף על גב דלחמה קיים. הפריש מעות לתודתו וניתותרו מביא בהן לחם הפריש ללחם והותיר אינו מביא בהן תודה מימרא דרבא שם משום דרב כהנא דאמר מנין ללחמי תודה שנקראו תודה דכתיב והקריב על זבח התודה חלות מצות ולחם איקרי תודה כדאמרינן ותודה לא איקרי לחם.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>האומר </b> הרי זו תודה ונתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן השניה אין להם תקנה שם פ' התודה תני ר' חייא תודה שנתערבה וכו' חברתה אין לה תקנה היכי נעביד נקריב לחם בהדה דילמא תמורה היא ואמרינן לעיל תודה טעונה לחם ולא תמורתה לא נקריב לחם בהדה דילמא תודה היא ומייתי התם גווני טובא למימר דאית בה תקנה ואיפריכו כולהו ולהכי קיימא לן כר' חייא דאין לה תקנה ותרעה עד שיפול בה מום.
+
+Halakhah 14
+
+<b>תודה </b> שנפרסה חלה אחת כולן פסולות בפרק התכלת וכתב רש"י ז"ל לא ידענא מנא ליה דמיפסיל לכולהו משום דנפרסה אחד מהם ונראה בעיני דמלחם הפנים גמר שהוא מנחת תודה וכתיב בה כי קדש קדשים היא היא שאם נפרסה אחד מחלותיה פסולות ע"כ ונראה דלדעת הרב ז"ל אפילו נפרסה אחד מהם עד שלא נשחטה התודה יביא כל הלחם ולא סגי בחלה א' דלהכי כתיב היא לומר דאם נפרסה אחד קודם שחיטה דיחזור ויביא כל הלחם דאי לאחר שחיטה אפילו נטמא או יצא אחד מהם כל הלחם פסול ולהכי כתב הרב ז"ל סתם תודה שנפרסה אחד מחלותיה כולן פסולות וביצאת ונטמאת כתב דשאר החלות כשרות והיינו קודם שחיטה והאי דכתב נפרס לחמה או נטמא או יצא עד שלא נשחטה התודה מביא לחם אחר ושוחט היינו בנפרס או נטמא או יצא הכל דצריך להביא לחם אחר כמו שכתב נפרס לחמה ואפילו תימא פרס לחמה או נטמא או יצא אחד מן החלות כשמביא לחם אחר כל חד כדיניה כשנפרס חלה אחד מביא כל הלחם דנפרס לחם אחד נפסלו כל החלות כדילפינן וכשנטמא או יצא לחם אחד מביא לחם אחר וישלים ובזה נסתלקה השגת הראב"ד ז"ל דבנפרסה חלה אחת קודם זריקה לא יביא מתוך ביתו חלה אחת וישלים אלא יביא כל הלחם דנפרס חלה א' נפסלו כולן מדכתיב היא כדפי'. ואם אחר שנשחט נפרס או נטמא או יצא הדם יזרק והבשר יאכל והלחם כולו פסול ומשום דאיפסיל לחם לא איפסל תודה דשלמים קרייה רחמנא דכתיב תודת שלמיו לומר מה שלמים קרבי בלא לחם אף תודה קרבה בלא לחם דתודת שלמיו משמע דאף על פי שהיתה תודה בשעת לחמה חוזרת להיות שלמים. נזרק הדם ואחר כך נפרס או נטמא או יצא תורם מן השלם ומן הטהור ממה שבפנים וברייתא היא בפרק התכלת בתלת בבי נפרס ונטמא ויצא וגרסינן בנטמא נמי וידי נדרו לא יצא כדפי' התוספות התם.
+
+Halakhah 15
+
+<b>תודה </b> שנשחטה על שמונים חלות לא קדשו ארבעים מתוך שמונים ואם אמר יקדשו ארבעים מתוך שמונים מושך ארבעים מתוך שמונים שם פרק התודה חזקיה אמר קדשו ארבעים מתוך שמונים ורבי יוחנן אמר לא קדשו אמר רבי זירא הכל מודים היכא דאמר ליקדשו ארבעים מתוך שמונים דקדשו אל יקדשו ארבעים אלא אם כן יקדשו שמונים לא קדשו שהרי אין מביאין לתודה אלא ארבעים חלות כי פליגי בסתמא מר סבר לאחריות קא מיכוין דאי אבדו ארבעים ניפוק באחריני ומר סבר לקרבן גדול קא מיכוין ופסול בשחיטת הזבח מקדש הלחם כדכתיב על זבח תודת וגו' ואביי ורב פפא אוקימו פלוגתייהו בגוונא אחרינא ולא נקטינן אלא כרב זירא דבפרק האיש מקדש ופרק מי שהוציאוהו אייתי תלמודא מימרא דחזקיה ורבי יוחנן ואוקי פלוגתייהו כדקאמר ר' זירא אלא שנראה שהרב ז"ל פסק כרבי יוחנן דבסתמא לא קדשו ארבעים מתוך שמונים ואנן קיימא לן כחזקיה לגבי רבי יוחנן דרביה הוה וצריך עיון ומושך ארבעים מתוך שמונים ומרים תרומה.
+
+Halakhah 16
+
+<b>השוחט </b> את התודה והיה לחמה חוץ לחומת בית פאגי משנה שם השוחט את התודה בפנים ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם ובגמ' מאי חוץ לחומה רבי יוחנן אמר חוץ לחומת בית פאגי דהיינו חוץ לחומת הר הבית וריש לקיש אמר חוץ לחומת עזרה וטעמא דרבי יוחנן דהלכתא כותיה משום דאף על גב דכתיב על זבח התודה לא בעינן על בסמוך אלא אפילו היא חוץ לחומת העזרה כל שהיא תוך חומת הר הבית קדוש ותניא כותיה דרבי יוחנן כדאיתא התם אבל תוך חומת הר הבית מיהא בעינן כיון דמתקדשי בשחיטת הזבח. שחטה עד שלא קרמו פניה בתנור ואפילו אחת מהם לא קרם פניה לא קדש הלחם משנה שם ובגמרא מנא הני מילי דתנו רבנן על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח וגו' מלמד שאין הלחם קדוש אלא א"כ קרמו פניה בתנור דעל חלות לחם חמץ יקריב משמע דבשעת שהוא שחטו יהא כבר לחם שיהו פניו מתקרמין כבר בתנור. שחטה ונפסלה בשחיטתה במחשבת זמן או מקום קדש הלחם משנה שם חוץ לזמנה וחוץ למקומה קדש הלחם ובגמרא מתניתין מני רבי מאיר דתניא זה הכלל כל שפיסולו קודם שחיטה לא קדש הלחם פסולו אחר שחיטה קדש הלחם חוץ לזמנה וחוץ למקומה לאו היינו פיסול קודם שחיטה ולהכי קדש הלחם ליפסל אבל שחטה ונמצאת טרפה לא קדש הלחם דכיון דנמצאת טרפה בבדיקה הוי פיסול קודם שחיטה ונמצאת בעלת מום פליגי במתניתין רבי אליעזר וחכמים דרבנן סברי לא קדש הלחם ואוקמינן פלוגתייהו בגמרא בדוקין שבעין דאינו ניכר אבל בעלת מום אליבא דכ"ע הויא כנמצאת טרפה ואם כן לרבנן אפילו במומין שבעין לא קדש הלחם ושחטה שלא לשמה נמי לא קדש הלחם דכתיב זבח תודה מלמד שאם שחטן שלא לשמן לא קדש הלחם דזבח תודה משמע זבח לשם תודה שצריך לשוחטו לשמו והואיל ומפיק ליה מקדושתה לגמרי ששחטה לשם זבח אחר לא קדש דהוי כפיסולו קודם שחיטה וכן הדין באיל נזיר עם הלחם שלו ששחיטה מקדש ליה ללחם:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שלש </b> מחשבות פוסלות את הקרבנות שינוי השם ומקום וזמן שינוי השם הוא כגון עולה ששחטה לשם שלמים או לשם שניהם וזהו שינוי קדש או ששחטו שלא לשם בעליו וזהו שינוי בעלים ואגב שינוי מקום וזמן נקט פוסלות דבשינוי השם לא פסיל קרבן אלא שלא עלה לבעלים לשם חובה כדתנן מתניתין קמייתא דזבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ואמרינן בגמ' מנא לן דבעינן זביחה לשלמים לכתחלה לשמה דכתיב ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים ודילמא היינו שמיהו זבח שלמים ולא נאמר זבח משום שחיטה מדכתיב המקריב את דם השלמים הזורק את דם השלמים ולא כתיב זבח שלמים והכא כתיב זבח שלמים שמע מינה שתהא זביחה לשם שלמים שינוי בעלים מנא לן אמר רבי פנחס בריה דרב אמי אמר קרא ובשר זבח תודת שלמיו מאי ובשר זבח תודת שלמיו שמע מינה שתהא זביחה לשם תודה ואם אינו ענין לשינוי קדש דהא ילפינן ליה תנהו ענין לשינוי בעלים ואף על גב דאיצטריך האי זבח לאיתויי חטאת ואשם דנאכלין ליום ולילה כתודה דכתיב בה ביום קרבנו וגו' הוה מצי למיכתב ובשר זבח תודת שלמו מאי ובשר זבח תודת שלמיו שמע מינה דבעינן לשם בעליו שנתכפרו בו ולא שיתכפרו בו אחר. שינוי מקום הוא ששחטו לשמו ע"מ לזרוק דמו או להקטיר דבר הראוי להקטיר חוץ לעזרה או לאכול דבר הראוי לאכול חוץ למקום אכילתו פרק כל הזבחים תנינן מתניתין לזרוק דמו בחוץ או מקצת להקטיר אימוריו בחוץ או מקצת לאכול בשרו בחוץ או מקצת וכו' פסול ואין בו כרת. שינוי זמן שחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו או להקטיר או לאכול חוץ לזמנו שם מתניתין לזרוק דמו למחר להקטיר אימוריו או לאכול מבשרו למחר פגול וחייבין עליו כרת ובגמרא מנא הני מילי וכו' דתני תנא כשהוא אומר ואם האכל יאכל ביום השלישי וגו' בפרשת קדושים מה תלמוד לומר הרי כבר נאמר בצו את אהרן ואם האכל יאכל מבשר זבח וגו' אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנהו ענין לחוץ למקומו דבאוכל ממש ביום השלישי ליכא לאוקומי דהא כתיב לא ירצה וכי אחר שהוכשר יחזור ויפסל אלא על כרחך במחשבה בשעת עבודה קאמר יכול יהו חייבים כרת על אכילתו תלמוד לומר גבי נותר ואוכליו עונו ישא למעוטי חוץ למקומו ולא מצית אמרת דבחוץ למקומו איירי קרא דכתיב הכא כי את קדש ה' חלל ואתיא קדש קדש כדאמרן התם ובפרק קמא דכריתות אמר ר' סימאי לעולם אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך שהרי נותר אחד מגופי תורה ולא לימדה הכתוב שחייב כרת אלא מגזרה שוה דלא ידעינן דהאי קרא דכתיב ואוכליו עונו ישא וגו' ונכרתה דבנותר מיירי אלא דאתיא מקדש דנותר דכתיב ושרפת את הנותר באש וגו' מה קדש דהתם בנותר קמיירי אף קדש דהכא בנותר אף על גב דכתיב בתר קרא דחוץ למקומו ומיעט רחמנא גבי נותר ואוכליו עונו ישא למעוטי חוץ למקומו מכרת דמדלא כתיב והאוכל אלא ואוכליו מיעט חוץ למקומו דלעיל מינה ולא מיעט חוץ לזמנו דבפרשת צו את אהרן בקרא אריכא ומאי חזית דקרא אריכא בחוץ לזמנו וקרא זוטא דקדשים בחוץ למקומו מסתברא דאריכא הוי חוץ לזמנו דכיון דלא פי' בקרא אריכא כרת בהדיא אלא בג"ש דעון עון מנותר יליף מסתבר' דדמי מדדמי ליה יליף דהא דמי חוץ לזמנו לנותר דתרוייהו נפסלין בזמן ונוהגין בבמ' ואי מוקמת לי' קרא אריכא לחוץ למקומו לא ילפת כרת מנות' דלא דמי ליה במידי אדרב' מסתבר' משום דדמי ליה חוץ לזמנו לנות' סמכיה ליה וקא ממעט ליה מאוכליו דלא תימא משום דדמי ליה נגמר מיניה אמר רבא כולהו מקרא אריכא אתיין זה לחיוב וזה לפטור כדיליף ליה רבא בריש האי שמעתא דאמר מנא הני מילי אמר שמואל תרי קראי כתיבי מאי היא אמר רבא ביום השלישי זה חוץ לזמנו דשלישי חוץ לזמן אכילת שלמים הוא פגול יהיה זהו חוץ למקומו דקרא יתירא הוא לרבות חוץ למקומו דחוץ למחיצה דמי לחוץ לזמן והנפש האוכלת ממנו אחד ולא שנים דממנו משמע דלא קאי עונה תשא אלא אחד מינייהו מדלא כתיב האוכלת ולשתוק ומסתברא דחוץ לזמנו עדיף לאוקומי כרת עליה דפתח ביה קרא אדרבה חוץ למקומו עדיף לאוקומי כרת עליה דסמיך ליה האי ממנו סמוך לפגול יהיה אלא אמר אביי וכו' ולרבא נראה דלא קשיא ליה הא דחוץ לזמנו עדיף טפי לאוקומי כרת עליה וחוץ למקומו דסמיך ליה מיעטיה מכרת כדאמר רבא בתר הכי וגרסינן אלא אמר רבא כולהו מקרא אריכא אתיין ולאביי דאוקי קרא זוטא לחוץ למקומו וקרא אריכא לחוץ לזמנו וחייב ביה כרת דאתיא עון עון כדאמר' לעיל דדמי ליה בז' וב'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ומפי </b> השמועה למדו שזה שנאמר ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו' אינו מדבר אלא במחשב בשעת הקרבה שיאכל ממנו בשלישי והוא הדין לכל קרבן שחשב עליו לאחר זמן הראוי לאכילת אותו קרבן או להקטיר למזבח דבר הראוי להקטרה דכתיב ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר שמחשבת שתיהן פוסלת דהא במחשב מוקמינן ליה לקרא ולא באוכל ביום השלישי א' אכילת אדם וא' אכילת מזבח דלא שנא חשב לאכול למחר לא שנא חשב להקטיר אימורין למחר הוי פגול וכתיב נמי מבשר זבח שלמיו להקיש כל זבחים לשלמים מה שלמי' יש להם מפגלים ומתפגלים שהדם הוא המפגל והבשר והאימורין הם המתפגלים אף כל שיש בו מפגל ומתפגל פגול נוהג בו יצאו מנחת כהנים וכהן משיח שהם מתירי' את עצמם ואין בהם שיירים להתפגל שאין פגול נוהג בהם ובמחשבה הוא דהוי פגול כדאמר' דאי נזרק דם כדיני' ונשאר אחר זמן אכילתו הוי נותר ואסור לאכלו והקרבן כבר הורצה וכפר דכתיב ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר כיון שהגיע דם למזבח כהלכתו נתכפרו בעלים ונרצה הקרבן.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>בארבע </b> עבודות הזבח נפסל באח' משלש מחשבות בשחיטה בקבלה בהולכה ובזריקה אבל אם חשב בשעת הפשט ונתוח או בשעת הולכת אימורים למזבח אין מחשבה זו מועלת כלום זביחה הא ילפי' לה לעיל דבעינן לשמה בשינוי קדש מדכתיב זבח שלמים קבלה מנא לן דכתיב המקריב את דם השלמים שתהא קבלה לשם שלמים זריקה מנא לן דכתיב הזורק את דם השלמים שתהא זריקה לשם שלמים אשכחן כולהו הולכה מנא לן כתיב והקריבו ותניא זו קבלת הדם ואפקה רחמנא בלשון הולכה למימרא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה וקבלה הא ילפינן לה דבעינן לשמה וכולהו צריכי כדאמר' התם ריש מכילתא דלא מצי ילפי חדא מחדא אשכחן ד' עבודות בשינוי קדש שינוי בעלים מנא לן זביחה הא ילפינן לה מבשר זבח תודת שלמיו באם אינו ענין לשינוי קדש תנהו ענין לשינוי בעלים כדילפינן לעיל זריקה לשם בעלים יליף לה התם רב אשי מדכתיב ונרצה לו לכפר עליו דמשמע ונרצה לו לכפר ולא לחברו אשכחן זביחה וזריקה קבלה מנין אמר רב אשי אתיא מאיל נזיר דכתיב ואת האיל יעשה זבח שלמים שתהא עשייתו לשם שלמים ואם אינו ענין לשינוי קדש דנפקא ליה מהתם כדילפי' לעיל תנהו ענין לשינוי בעלים ולא תימא יעשה כלל זבח פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט זביחה אין מידי אחרינא לא דאי כתב יעשה שלמים זבח כדקאמ' דמשמע כללא שיהא עשייתו שלמים השתא דכתיב יעשה זבח שלמים לא גמר הכלל את דבריו ולא נשלם וכל כלל שאינו מלא אין דנין אותו בכלל ופרט רבינא אמר לעולם דנין אותו בכלל ופרט ולהשם חזר וכלל והוי כלל ופרט וכלל מה הפרט מפורש עבודה ובעינן לשמה אף כל עבודה ובעי' לשמה אי מה הפרט מפורש עבודה וכו' ואסיקנא איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי שקולים הם ויבואו שניהם דהי מיניהו מפקת אי דרשת האי אנא דרישנא לאידך הילכך יבואו שניהם והולכה לא תפקא מכלל קבלה כדאמר' לעיל אשכחן איל נזיר שאר שלמים מנא לן אי לאיל נזיר ליכתוב יעשה זבח שלמיו מאי שלמים לרבות כל שלמים אשכחן שלמים בין בשינוי קדש בין בשינוי בעלים בכל ד' עבודות שאר קדשים מנא לן דאי תימא נילף משלמים מה לשלמים שכן טעונין סמיכה ונסכים ותנופה אלא אמר קרא זאת התורה לעולה למנח' ולחטאת וגו' ולזבח השלמים הקישן הכתוב לשלמים מה שלמים בין שינוי קדש בין שינוי בעלים בעינן לשמה בכולהו עבודות כדילפינן אף כל בעינן לשמה בכולהו עבודות ופגול דפוסל בד' עבודות ילפינן התם פרק קמא דזבחים יכול לא תהא מחשבה מועלת אלא בזריקה לבד כדכתיב המקריב אותו לא ירצה מנין לרבות שחיטה וקבלה ת"ל אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו וגו' פגול הוא לא ירצה בדברים המביאים לידי אכילה הכתוב מדבר ושחיטה וקבלה מייתי לזבח לידי אכילה דאי לא ישחוט ויקבל לזורקו לא מתכשר הזבח לאכילה יכול שאני מרבה אף שפיכות שיירים והקטרת אימורין תלמוד לומר המקריב אותו לא ירצה זריקה בכלל דברים המביאים לידי אכילה היתה ולמה יצאת להקיש אליה ולומר לך מה זריקה מיוחדת שהיא עבודה ומעכבת כפרה אף כל עבודה ומעכבת כפרה יצאו שפיכות שיריים והקטרת אימורין דלא מעכבי כפרה וכיון דילפי חוץ לזמנו חוץ למקומו נמי דהא איתקוש להדדי בקרא אריכא כדאמרן לעיל ומשום דזריקה כתיבא בקרא המקריב אותו לא ירצה ואכילת אדם ומזבח נמי כתיב כדכתיב ואם האכל יאכל אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח משום הכי בעינן במחשבת שחיטה על מנת לזרוק או לאכול או להקטיר דכתיבי בקרא כדאמר' וזריקה והקטרה אכילת מזבח הוו. העוף נפסל בשתי עבודות במליקה ובמיצוי כדתנן פרק קדשי קדשי' אחד חטאת העוף ואחד עולת העוף שמלקן ושמצה את דמן וכו' חוץ למקומו פסול ואין בו כרת חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת ובלבד שיקרב המתיר וכו' והא מרבינן לעיל מזבח שלמיו כל שיש בו מפגל ומתפגל דהוי פגול מהיקשא דשלמים דכתיב זאת התורה וגו' ומליקה הויא בעוף במקום שחיטה בבהמה ומיצוי הוי במקום זריקה דאין בה לא קבלה ולא הולכה והמנחות הנקמצות נפסלות כרבי דקמיצה במקום שחיטה שמוציא דם שהוא חלק גבוה מן הבשר ה"נ קומץ ונתינת הקומץ בכלי במקום קבלה דמה לי ממילא מה לי שקיל ויהיב והולכ' קומץ למזבח והקטרת קומץ לבונה כזריקה וכדתנן פ"ק דמנחות פסול מחשבה בהני עבודות אבל מחשבה בדברים אחרים אינה מועלת כלום דבעינן עבודה מעכבת כפרה כדאמר' לעיל. המחשב מחשבה אחרת חוץ מאלו בד' עבודות אלו כגון שחשב בשעת שחיטה להניח הדם למחר או להוציאו לחוץ וכו' כולהו הני משנה סתמית פרק כל הפסולין בר מלהניח ולהוציא דרבי יהודה פוסל וחכמים מכשירים דאין מחשבה פוסלת אלא חוץ לזמנו ולמקומו דחוץ לזמנו כתיב בקרא שלישי כדאמר' וקרא יתירא מוקמינן ליה לחוץ למקומו דדמי לחוץ לזמנו ולא בפסולים אחרים דלא פסלה מחשבה אלא בהני דילפינן וחשב לשרוף חטאות הנשרפות בחוץ לזמנן או מקומן שם ושוין שאם חשב באכילה ובשריפתן לא עשה ולא כלום דאמחשבת אכילת מזבח קפיד רחמנא אבל שרפה לאו לשון אכילה הוא. וכן אם חשב בעבודות המנחות להניח לבונתה למחר או להוציאה כשרה בריש קומץ מייתי פלוגתא דרבי יהודה בלהניח אמתניתן דהקומץ את המנחה והיינו טעמא גופא דאמרן בזבח דלא אסרה תורה אלא מחשבת אכילת אדם ומזבח כדאמר'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הולכה </b> שלא ברגל אינה הולכה לפיכך אין מחשבה פוסלת בה פ"ק דזבחים איבעיא להו הולכה שלא ברגל שמה הולכה או לא ת"ש וכו' ולא איפשטא ובתר הכי איתמר אמר עולא א"ר יוחנן הולכה שלא ברגל לא שמה הולכה וכיון דלא שמה הולכה אין מחשבה פוסלת בה והולכה ברגל הוא דקאמר קרא דהכי משמע לשון הקרבה שהוא הולכה ברגל ממקום השחיטה שהוא בצפון למזבח והמהלך במקום שאינו צריך הויא הולכה ומחשבה פוסלת בה כרבנן דרבי אליעזר דסברי דמחשבה פוסלת בהילוך בין צריך בין אינו צריך דכיון דמקבל פסיל ביה מחשבה כל זמן קבלתו אפילו אין צריך כולו לזריקה הכי נמי כל הילוך אפילו אין צריך פוסל בו מחשבה דתרוייהו קבלה והולכ' מחד קרא נפקי דכתיב והקריבו:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> מחשבה פוסלת אלא מחשבת עובד משנה סוף פרק ב"ש וטעמא דכתיב המקריב אותו לא יחשב משמע דבמקריב תליא מילתא ולא בבעלים.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> מחשבה מועלת אלא ממי שראוי לעבודה פ"ב דזבחים ופ"ק דמנחות מימרא דרבא ראוי לעבודה לאפוקי פסול ובדבר הראוי לעבודה לאפוקי מנחת שעורים דלא חייל על פגול ליענש כרת באכילתה כיון דאינה ראויה מנחת שעורים אלא לעבודה זו בלבד להתיר ולא משום קרבן אתיא ואי משום מנחת סוטה קמח הוי ושל עומר מגרש ולאו עבודה היא דלברר עון אתיא והא דפסלה בה מחשבה משום דחטאת קרייה רחמנא ובמקום הראוי לעבודה לאפוקי מזבח שנפגם דכתיב וזבחת עליו בזמן שהוא שלם דעליו כולו במשמע וטעמא דראוי לעבודה דכיון דבעיא מחשבת עובד כדא' אי הוי פסול לאו עובד הוא ודבר הראוי לעבודה דאיקרי קרבן ומקום הראוי דאי נפגם מזבח לא חזי לאקרובי אפילו בלאו מחשבת פגול כדכתיב עליו ואם חשב בשחיטה אחד מן הפסולין פסל שהשחיטה כשרה בפסולין כדתנן ריש פ' כל הפסולין לפיכך הן פוסלין במחשבה דהואיל וראויין לעבודה זו מחשבתן מחשבה אבל אם קבלו ויש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל דאע"ג דלא פסלה מחשבתו הזבח אפ"ה דם הוי פסול ובעיא שיחזור ויקבל דם הנפש. קרבנות הכשרין שלא לשמן וקבל הדם הפסול שלא לשמן הזבח פסול כאלו עשאוהו לשמו שהוא פסול מפני שהוא פסול לעבודה קמץ בחוץ במחשבת פיסול אין מחשבה זו כלום.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>דברים </b> הראויים להקטרה ואין ראויים לאכילה הדם שהוא נזרק והאימורין שהן נקטרין ובשר העולה שכולה כליל והקומץ והלבונה שהן נקטרין מן המנחות הנקמצות והראוייה לאכילה ולא להקטרת הבשר הנאכל אפילו אינו נאכל אלא לכהנים ושייריה מנחות הנקמצות ושתי הלחם ולחם הפנים שהם נאכלים כדאיתא בדוכתיה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ודברים </b> שאין ראויין לא לאכילה ולא להקטרה בשר חטאת הנשרפת שהיא נשרפת בבית הדשן והעור של בהמה דהא אפילו עולה בעיא הפשט כדכתיב והפשיט את העולה חוץ מעור האליה דחזי לאכילה דרכיך ולא הוי בכלל אליה להקטרה דכתיב חלבו האליה תמימה דמפרש בהדיא חלב ולא עור ומוראה לא חזי לאכילה דפרשה בעלמא היא ועצמות גידים קרנים טלפים ונוצה וצפורנים וחרטום וראשי אגפים וזנב אפילו מקומות הרכים הואיל ואינם חשובין נקראים דבר שאינו ראוי לאכילה וכן מרק ותבלין לא חשיבי מן הבשר ושליל ושליא לא חשיבי מידי בר אכילה דרובא דאינשי לא אכלי להו ובני תורין ובני יונה לא חשיבי מגופייהו והאלל אינו חשוב לפגל דבטיל לגבי העור.
+
+Halakhah 8
+
+<b>ומחשבין </b> לענין העומד לאיבוד ולשריפה במעילה פרק קדשי קדשים א"ר אסי לר' יוחנן למדוני חברי שבגולה מחשבין על האבוד ועל השרוף ואסיקנא אמר רבא אימא על העומד לאיבוד ועל העומד לישרף דכיון דבשעת זריקה כשחישב אכתי הוו קמן אע"ג דשוב נאבדו ונשרפו מהניא בהו מחשבת פגול שאם נמצאו האוכלן חייב כרת. המחשב באחד מארבע עבודות או בכולן לאכול מה שאין דרכו לאכול או להקטיר מה שאין דרכו להקטיר בין במחשבת זמן או מקום הזבח כשר כרבנן דר' אליעזר פ' כל הפסולין דסברי דאין מחשבין מאכילת אדם לאכילת מזבח ולא איפכא דכיון דכתיב ב' אכילות האכל יאכל חדא לאדם וחדא למזבח משמע דאין מחשבה מפגלת מזו לזו דאי מחשבין מזו לזו בחד אכילה הוה סגי והוה מייתי' תרוייהו דאכילת מזבח נמי מקרי' אכילה כדכתיב אשר תאכל האש את העולה וכן חשב לאכול או להקטיר מה שאין ראוי לא לאכול ולא להקטיר הזבח כשר דדוקא בדבר הראוי לאכילת אדם או לאכילת מזבח הוא דמהני' מחשבה כדילפינן מב' אכילות אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח אבל מה שאינו לא זה ולא זה לא מהניא ביה מחשבה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>חשב </b> שיאכל טמאים או פסולים מדבר הראוי לאכילה או שיקטירו מדבר הראוי להקטרה חוץ לזמן אכילה והקטרה פגול חוץ למקום פסול ס"פ כל הפסולין אמר רב חסדא אמר רבינא חישב שיאכלוהו טמאים למחר חייב ולא אמרינן מחשבה דאכילת פסול לא חזיא והוי כמחשב מחשבת פיסול דכיון דחישב על דבר הראוי לאכול או להקטיר מהניא מחשבה דהא אפילו חישב לאכילת כלבים למחר א"ר ינאי בסוף פ"ב דהוי פגול דכתיב ואת איזבל יאכלו הכלבים אלמא שמה אכילה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין </b> אכילה פחותה מכזית ולא הקטרה לפיכך חישב בהן בפחות מכזית הזבח כשר משנה פ' כל הפסולין וטעמא דכיון דאפקינהו רחמנא בלשון אכילה אין אכילה פחות מכזית דהלכתא גמירי לה הכי בכל האיסורין דליכא בהו חיוב בפחות מכזית חשב לאכול כחצי זית בחוץ ולהקטיר כחצי זית בחוץ וכן למחר כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין משנה שם ופ"ב דהכא ליכא שיעורא לפסול והכא ליכא שיעורא ואם הוציאו בלשון אכילה ואמר שיאכל כחצי זית ותאכל האש כחצי זית הרי מצטרפין דלשון אכילה אחד הוא שם ס"פ ב' על מימרא דר' ינאי דחישב שיאכלוהו כלבים מתקיף לה ר' אמי אלא מעתה חישב שתאכלנו אש למחר דכתיב תאכלהו אש לא נופח הכי נמי דפגול והתנן לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין אי דאפקה בלשון אכילה הכי נמי דפגול הכא במאי עסקינן דאפקה בלשון הקטרה דלשון אכילה לחוד ולשון הקטרה לחוד משמע דאי אפיק כולהו בלשון אכילה מצטרף חשב לאכול או להקטיר כחצי זית וחזר וחשב על חצי זית אחר כאותה מחשבה הרי אלו מצטרפין כדנימא בסמוך דאפילו בשתי עבודות מצטרפי ב' חצאין. לאכול כחצי זית ושתאכל חיה כחצי זית מצטרפין ששם אכילה אחד הוא כדאמר' גבי לאכול כחצי זית ושתאכל האש כחצי זית. חשב על כזית שיאכלו שנים הרי אלו מצטרפין ספ"ב בעי רב אשי חישב לאכול כזית בשני בני אדם מהו בתר מחשב אזלינן ואיכא שיעורא או בתר אוכלין אזלינן וליכא שיעורא אמר אביי ת"ש לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר שאין אכילה והקטרה מצטרפין הא לאוכל ולאוכל דומיא דלאוכל ולהקטיר שאין זית שלם לאוכל אחד מצטרף והיכי דמי בשני בני אדם. חשב לאכול כזית ביותר מכדי אכילת פרס שם בעיא דרבא לאכילת גבוה מדמינן ליה ופעמים שאינו ממהר לשרוף אף ביותר מכדי אכילת פרס או דילמא לאכילת הדיוט מדמינן לה דיותר מכדי אכילת פרס לא מצטרפי ת"ש לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית טעמא דלאכול ולהקטיר הא לאכול ולאכול מצטרף והא הקטרה ביותר מכדי אכילת פרס הוא ודחיא דילמא בהיסק גדול קאמר ודכוותה דוקא לאוכל ולאוכל מצטרף ונראה דלא סמכיה אהאי שינוייא אלא כפשטא דדיוקא דמתני' א"נ אע"ג דלא איפשיטא בעיין אזלינן לחומרא ומצטרפי. חשב בשעת זביחה לאכול כחצי זית ובשעת זריקה לאכול כחצי זית מצטרפין פ' הקומץ זוטא ת"ר חישב בשעת שחיטה וכו' מפני ששחיטה וזריקה מצטרפין א"ד הני דתרוייהו מתירין דשחיטה קדשה לדם ובא לקדש כבא להתיר וזריקה מתיר הבשר אבל קבלה והולכה לא ואיכא דאמרי כ"ש הני דמקרבי דד' עבודות מצטרפות דהא דתני לוי אין מצטרפות אוקמיה לה כר'. חשב להקטיר כחצי זית מן הקומץ ולהקטיר כחצי זית לבונה מצטרפי דלבונה וקומץ למנחה כאימורין לזבח דאם חשב על כזית לבונה חוץ לזמנו פגול כרבנן דר' יוסי ריש הקומץ זוטא דאע"ג דלבונה אינה ממנחה גופא כיון דאי קבע בחד מנא כחד דמי מחשבת זריקת דם בחוץ או למחר בין כל הדם בין מקצת שיעור הזיי' משנה פ"ב לזרוק דמו בחוץ או מקצת דמו בחוץ ומיהו שיעור זריקה בעיא כיון דמחשב לזרוק כמחשב לאכול דבעיא שיעור אכילה:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> מחשבת שינוי השם בין קדש בין בעלים כשר אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מפסח וחטאת דפסיל בשינוי השם כדתנן ריש זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין וכו' חוץ מן הפסח ומן החטאת. שלא עלו לחובה ילפינן מדכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת נדבה האי נדבה נדר הוא כדכתיב כאשר נדרת אלא אם כמו שנדרת עשית שעבד עבודותיה לשמה יעלה זה לנדרך ואם לאו יהא לנדבה כאלו התנדבת אחרת ולא לשם הראשונה חוץ מן הפסח ילפינן ליה מדכתיב שמור את חדש האביב ועשית פסח ודרשינן שיהו כל עשיותיו שהם ד' עבודות לשם פסח אשכחן שינוי קדש שינוי בעלים מנ"ל דכתיב ואמרתם זבח פסח שתהא זביחה לשם פסח ואם אינו ענין לשינוי קדש תנהו ענין לשינוי בעלים למצוה וכתיב הוא לעכב דמשמע פסח הוא בהוייתו יהא לשמו ושלא לשמו פסול בין בשינוי קדש בין בשינוי בעלים דהוא משמע אתרוייהו דכשהוא עשוי כמצותו משמע ואשכחן זביחה בשינוי בעלים שאר עבודות מנ"ל הואיל וגלי בחד גלי רב אשי אמר הואיל דגלי גלי לא אמרינן אלא מנ"ל דכתיב זאת התורה לעולה וגו' וסמיך ליה ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לרבות קרבנות שלא הוזכרו במקרא של מעלה והיינו פסח הקישו הכתוב לשלמים מה שלמים בין שינוי קדש בין שינוי בעלים למצוה אף כל בין שינוי קדש בין שינוי בעלים למצוה וכשלמים מה שלמים בין זביחה בין שאר עבודות לא חלקת בהן למצוה אף פסח לא תחלוק בו וא"כ לרב אשי ועשית פסח לעכב אתא בכל עשיותיו בשינוי קדש ואמרתם זבח פסח לעכב בזביחה בשינוי בעלים וכיון דגלי עיכובא בזביחה ילפינן שאר עבודות לעיכובא מהיקישא דמצוה כשלמים מה מצוה לא חלקת בה בכל עבודות אף עיכוב כדא' וחוץ מן החטאת ילפינן ליה מדכתיב ושחט אותה לחטאת שתהא לשם חטאת קבלה מנ"ל דכתיב ולקח הכהן מדם החטאת ולקח לשון קבלה הוא שתהא קבלה לשם חטאת זריקה דכתיב וכפר עליו הכהן מחטאתו אשר חטא שתהא כפרה לשם חטאת וכפר היינו בזריקה והולכה לא איצטריך קרא דבכלל קבלה הוא כדא' לעיל אשכחן שינוי קדש שינוי בעלים מנ"ל אמר קרא עליו וגו' ומסקנא אלא אמר קרא זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת וגו' הקישו הכתוב לשלמים מה שלמים בין שינוי קדש בין שינוי בעלים בעיא לשמן למצוה אף חטאת כן הילכך למצוה משלמים והנך קראי דאייתינן לעיל למצוה להוו לעכב וכשלמים מה שלמים לא חלקת בהן למצוה בכולהו עבודות בין שינוי קדש ובעלים אף חטאת לא תחלוק בה לעכב דכיון דכתיב בה עיכובא בזריקה מדכתיב וכפר עליו ולא על חברו אתיא להו כולהו עבודות בהך היקשא דשלמים ואשכחן חטאת חלב דכתיב בהו ושחט אותה לחטאת חטאת דע"ז דכתיב בשלח לך ולא כתיב בהאי ענינא ודשמיעת קול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו דלא כתיב בענינא דשגגה כרת אלא בענינא דעולה ויורד מנ"ל חטאת דע"ז אתיא מחטאת חלב דכרת כמותה והנך כולהו אתין במה הצד מחטאת חלב וחטאת נזיר ומצורע דכתיב בהו נמי קרא דבעיא לשמה ולעיכובא כדאיתא התם דכי פרכת מה לחטאת חלב שכן כרת חטאת נזיר ומצורע יוכיחו מה לאלו שכן יש עמהם דמים אחרים חטאת חלב יוכיח ומיניה וחד מהנך נמי לא אתיא כדאמר' התם פ"ק דזבחים קרבנות צבור. בד"א בשעקר שם הזבח בזדון אבל עקירת טעות אינה עקירה בפסחים פ' אלו דברים אוקמיה רישא דמתני' דפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב חטאת כעוקר דאי בטועה אין עקירה בטעות וטעמא דאי הוה ידע לא הוה עקר. ועולה וחטאת העוף הוו כדין בהמה דעופות נמי מביום צוותו נפקי ואתיין בהיקשא דזאת התורה וגו' דסמיך ליה לשלא לשמן למצוה דאיתקיש לשלמים ולעכב בחטאת העוף דרשינן בת"כ מדכתיב היא. וכן כל המנחות כשרות בשינוי השם אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות כדתנן ריש מנחות וילפינן להו למצוה מהיקישא דזאת התורה למנחה וגו' ולזבח השלמים ומה שלמים בד' עבודות אף מנחות בד' עבודות ושלא עלו לבעלים לשם חובה ילפינן נמי מכאשר נדרת נדבה כדאמר' לעיל חוץ ממנחת חוטא דכתיב בה כי חטאת היא מה חטאת פסול שלא לשמן אף היא פסולה שלא לשמה ובמנחת קנאות נמי כתיב כי מנחת קנאות היא שיהיו כל מעשיה לשמן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אסור </b> לחשב בקדשים מחשבה שאינה נכונה ואם חשב בעבודה אחד חייב להשלים שאר עבודות במחשבה נכונה כדאמר רבא ריש זבחים ומנחות. עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה אי בעית אימא סברא אי בעית אימא קרא אי בעית אימא סברא משום דשני בה חדא שני בה כל הני אי בעית אימא קרא מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת נדבה וגו' אלא אם כמו שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו נדבה יהא וכיון דרחמנא קרייה נדבה מישרי לשנויי בה הא אסור לחשב בקדשים דכתיב לא יחשב ובלשמו כתיב ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים כדאמר' לעיל ומנחה נמי הויא בכלל נדר ונדבה. חטאת ששחטה לשם חולין כשרה ולא עלתה לבעלים ס"פ ב"ש אמר רב יהודה אמר רב חטאת ששחטה לשם עולה פסולה לשם חולין כשרה מ"ט דרב א"ר אלעזר דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל קדשים מחללים קדשים כדנפקא לן דבמחשבת שלא לשמו מתחללין מושחט אותה לחטאת ואין חולין מחללין קדשים שחטה לשם חטאת אחר כגון שבאה על אכילת חלב ושחטה על דם פסולה פ"ק דזבחים בשמעתא דמבוג אמר רב חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם לשם חטאת ע"ז כשרה לשם חטאת נזיר וכו' בעי רבא וכו' רב אחא בריה דרב מתני כולהו לפיסולא דכתיב ושחט אותה לחטאת לשם אותה חטאת שחטה לשם אדם אחר שמחוייב חטאת ואפילו עולה ויורד פסולה שם א"ל אנן בשינוי בעלים מתנינן לה אמר רבא חטאת חלב ששחטה על מי שמחוייב חטאת דם וכו' פסולה בעי רבא שחטה על מי שמחוייב חטאת דטומאת מקדש וקדשיו מהו מי אמרינן כרת כמותה וה"ל מחוייב כמותו וקרינא ביה וכפר עליו ולא על חברו או דילמא אין קבוע כמותו שהוא בעולה ויורד תיקו וס"ל לרב ז"ל דכיון דרב אחא מתני לעיל כולהו לפיסולא בשינוי חטאת הכי נמי הכא מתנינן כולהו לפיסולא בשינוי בעלים לרב אשי דמתני לה הכי שחטה לשם מת כשרה ולא עלתה לבעלים שאין כפרה למתים הילכך לא קרינא ביה עליו ולא על חברו המחוייב חטאת כמותו שם בשמעתא דמבוג שחטה לשם מי שאינו מחוייב שום קרבן כלל פסולה שם ואמר רבא חטאת ששחטה על מי שאינו מחוייב כלום פסולה שאין לך אדם מישראל שאינו מחוייב עשה ואמר רבא חטאת מכפרת על מחוייב עשה מק"ו דחייבי כריתות שחטה לשמה לזרוק דמה שלא לשמה פסולה שם פלוגתא דר' יוחנן ור"ל ר"י אמר פסולה דמחשבין מעבודה לעבודה כלומר דמחשבה מועלת מעבודה לעבודה במחשבת שלא לשמו דילפינן ממחשבת פגול דמהניא ביה מחשבה מעבודה לעבודה כדתנן השוחט את הזבח על מנת לזרוק דמה למחר וכו' דעיקר מחשבתו המביאה לידי פגול זו היא שיחשב בעבודה זו לעשות עבודה אחרת להאכיל לאדם או למזבח חוץ לזמנו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>הפסח </b> ששחטו בשינוי השם ואפילו לשם חולין פסול דכתיב ואמרתם זבח פסח הוא לה' דקרא דלא יחללו את קדשי וגו' דדרשינן מיניה דאין חולין מחללין קדשים לא קאי אלא אחטאת אבל פסח כיון דכתיב זבח פסח דמשמע שיהא זביחתו לשם פסח לעיכובא כל ששינה שמו פסול כדאמ' בד"א ששחטו בזמנו ואפילו בשחרית בי"ד פ"ק דזבחים בן בתירא פוסל כאלו נשחט בין הערבים דכיון דמקצת היום ראוי פסול שלא לשמו כל היום אבל ביום י"ג שלא לשמו כשר דכתיב ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים דבר הבא מן הצאן דהיינו פסח ויהיה לזבח שלמים שלא לשם בעליו נעשה כמי שאין לו בעלים בזמנו ופסול פ' תמיד נשחט בעיא ומסקנא אלא אמר רבא פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמו בשינוי בעלים נעשו כמי ששחטו בזמנו שלא לשם בעלים ופסול. פסח ששחטו שלא לשמו בי"ד קודם חצות פסול פ"ק דזבחים א"ר יוחנן פוסל היה בן בתירא פסח ששחטו בי"ד בשחרית בין לשמו בין שלא לשמו וטעמא דלשמו פסיל דלא מטא זמניה עד חצות עברה שנתו ושחטו בזמנו לשם פסח פרק קמא דזבחים ופרק תמיד נשחט תניא הפסח שעברה שנתו ושחטו בזמנו לשמו וכן השוחט אחרים לשם פסח בזמנו רבי אליעזר פוסל ור' יהושע מכשיר ופסקינן כר' יהושע פסח שעברה שנתו תו לא חזי לפסח וסתמיה שלמים דאיכא תלתא קראי חד לעברה זמנו שהוא זמן שחיטת פסח דכתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אלא מכאן למותר פסח שיהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר ומאי ניהו שלמים וחד לעברה זמנו ושנתו דכתיב אם כשב לרבות פסח שעברה שנתו לכל מצות שלמים וחד ללא עברה לא זמנו ולא שנתו מדכתיב ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים כדאמ' לעיל צריכי כולהו קראי כדאיתא התם פרק קמא דזבחים ושוחט אחרים לשם פסח בזמנו יליף ר' יהושע מדינא אם בשאר ימות השנה שאינו כשר לשמו אחרים כשרים לשמו בזמנו שהוא כשר לשמו אינו דין שיוכשרו אחרים לשמו ולא עלו לבעלים לשם חובה כדין כל הכשרים שלא לשמן. תודה ששחטה לשם שלמים עלתה לבעלים שם תניא ובשר זבח תודת שלמיו ביום הקריבו את זבחו וגו' אבא חנין אומר משום רבי אליעזר בא ללמד תודה ששחטה לשם שלמים כשרה שלמים שנשחטו לשם תודה לא עלתה לבעלים ומה הפרש בין זה לזה תודה קרויה שלמים דכתיב זבח תודת שלמיו ואין שלמים קרויים תודה והאי דכשרה היינו שעלתה לבעלים דאי לאו הכי לא בעינן קרא דהא קיי"ל דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>עולה </b> ששחטה על מי שאינו מחוייב קרבן לא עלתה לבעלים שהרי שחטה בשינוי בעלים ואף על פי שאינו מחוייב כלום בעיניו אין לך אדם מישראל שאינו מחוייב עשה שם אמר רבא חטאת ששחטה על מי שאינו מחוייב כלום פסולה שאין לך אדם בישראל שאינו מחוייב עשה וגרסת הרב ז"ל עולה במקום חטאת כגרסת התוספות שם וא"כ הרי שחטה בשינוי בעלים ולא עלתה לבעלים והיינו דקאמר רבא פסולה. עולה הבאה לאחר מיתה שעשאה בשינוי בעלים עלתה לבעלים שאין בעלים לאחר מיתה שם כרבא דפליג ארב פנחס ויורש לאו בעליה הוי הילכך לא הוי שינוי בעלים דשינוי בעלים היינו כשיש לו בעלי' והכא אין בעלים ולהכי עלתה כדאמרינן.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>כבשי </b> עצרת ששחטן לשם אילים לא עלו לצבור לשם חובה פרק התכלת תני רבה בר בר חנה קמי דרב אשי כבשי עצרת ששחטן לשם אילים כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה אמר ליה רב עלו ועלו אמר רב חסדא מסתברא מילתיה דרב בכסבור אילים ושחטן לשם כבשים שהרי כבשים הם ולשם כבשים נשחטו אבל כסבור אילים ושחטן לשום אילים לא דעקירה בטעות הויא עקירה ורבא אמר עקירה בטעות לא הויא עקירה ולהכי אפילו שחטן לשום אילים כשרים ועלו כדאמ' דאי ידע לא הוה עקר והאי דלא עלו כשידע שהם כבשים ושחטן לשום אילים.
+
+Halakhah 17
+
+<b>אשם </b> מצורע ששחטו שלא לשמו או שלא נתן מדמו על גבי בהונות פרק שתי מדות אמר רבי יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו טעון נסכים כמו אם שחטו לשמו שאם אי אתה אומר כן פסלתו מלקרב דלמצורע לא חזי שהרי נשחט שלא לשמו ולעולה לא חזי שהרי לא ניתק לרעייה ואין ראוי לנדבה שאין אשם בא בנדבה ונסכים אתו למזבח ואשם לכהנים וצריך אשם אחר להכשירו מתקיף לה רב מנשי' בר גדא אלא מעתה כבש הבא עם העומר ששחטו שלא לשמו תהא מנחתו כפולה שני עשרונים שאם אי אתה אומר כן פסלתו ותמיד של שחר ששחטו שלא לשמו יהא טעון שני גזרין בכהן אחד כדכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר ותמיד של בין הערבים יהא טעון שני גזרין בשני כהנים כדכתיב ובער וערכו שאם אי אתה אומר כן פסלתם אמר אביי אין הכי נמי וחדא מינייהו נקט רבא אמר לעולם אימא לך דהני לא צריכי הלכתייהו כדמעיקרא לא גזרין ולא מנחה כפולה דאפילו הכי לא מיפסלא למיקרב למזבח משום דעולה נינהו ואי לא חזי לעולת חובה חזי לעולת נדבה אלא הכא אי לא מוקמת ליה במילתיה דנסכים אשם נדבה מי איכא הילכך לא הותר ליקרב למזבח אלא על ידי נסכים תניא כותיה דר' יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמו או שלא נתן מדמו על גבי בהונות הרי זו עולה לגבי המזבח וטעון נסכים וצריך אשם אחר להתירו.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>כבשי </b> עצרת ששחטן שלא לשמן פרק התכלת תניא כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או לפני עצרת או אחריו הדם יזרק שלא לשמן והבשר יאכל ואם היתה שבת לא יזרוק דכיון דאידחי מקרבן צבור בשלא לשמן תו לא דחי שבת ואם זרק הורצה להקטיר אימורין לערב אבל היום לא יקטירם ואי קשיא דאמאי אינו טעון לחם וזרוע כדמעיקרא אי שחטיה לשמו וכדאמר' באשם מצורע דטעון נסכים שאין אשם בא בנדבה הכא נמי לא מייתו צבור שלמי נדבה ליתא דלחם לא דמי לנסכים דנסכים חשיבי טפי כגוף הקרבן משום דקרבי למזבח אבל לחם לא חשיב כגוף הקרבן משום דאין בו למזבח וזרוע בשלה נמי אף על גב דגופיה דזבחא הוא אין לחוש בכך דשלמי נזיר גופייהו אפילו לא היה מקיים בהם מצות זרוע בשלה לא היה פסולין בכך הואיל ונעשו העבודות כמצותן. וכן שלמי נזיר שלא לשמן נאכלין ליום ולילה ואינם טעונין לחם שם תני לוי שלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן דהיינו שלא לשמן כפיר' אחד של רש"י ז"ל כשרים ולא עלו לבעלים לשם חובה ונאכלין ליום ולילה כחומר של שלמי נזיר דדינו כדין תודה דאמר מר תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר ליום ולילה ואין טעונין לא לחם ולא זרוע כדאמר' לעיל וכן אשם נזיר ואשם מצורע שם תני לוי אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מחשבת </b> חוץ לזמנו דאמרן לעיל דהוי פגול היינו כשלא ערב מחשבה אחרת אבל ערב מחשבת מקום או שינוי השם בפסח וחטאת עם מחשבת הזמן הקרבן פסול ואינו פגול משנה פרק שני ובלבד שיקרב המתיר כמצותן דדם הוא המתיר דכתיב לא ירצה המקריב אותו משמע אזריקה לא תהא זריקה זו מרצה שמע מינה דעד שיזרק הדם מחשבת פגול תלויה ועומדת נזרק הדם הוקבע הפגול דכתיב ביה הרצאה כדכתיב גבי כשר מה הרצאה כשר עד שיקריבו כל מתיריו ולא קרי ליה הרצאה אלא בזריקה שהיה סוף ד' עבודות המתירות אף הרצאה פגול עד שיקרבו כל מתיריו שאינו קבוע עד שיזרק הדם שהיא סוף כל מתיריו וכיון דילפינן לעיל דבהרצאה כשר בכל חד מד' עבודות איפסיל להכי נמי בהרצאה פסול ומחשבה נכונה באחד מן העבודות או בסתם אינו עירוב מחשבה בפגול כהרצאת כשר וכן בעופות ובמנחות כדילפינן להו לעיל במחשבת פגול ואמר רבי ינאי התם מנין למחשבות שמוציאות מזו לזו מחשבת פיסול מוציא מידי פגול דכתיב לא יחשב לא יערב בו מחשבות אחרות. וכן חשב באחד מארבעה עבודות כזית בחוץ וכזית למחר או כזית משתיהן משנה שם לאכול כזית בחוץ כזית למחר וכו' וחכמים אומרים זה וזה פסול ואין בו כרת ודלא כרבי יהודה דסבר דאין מחשבות מוציאות מזו לזו אלא אם כן קדם פיסולו לפגולו וכזית משתיהן מצטרפין לפיסול ערב המחשבה בהקטרה פסול ואין בו כרת שם במשנה ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר אימורין כדילפינן מאם האכל יאכל בשתי אכילות מפגלות ובלבד דליחשיב עליהו להאכילו למחר לראוי להם אימורין למזבח בשר לאדם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> חצי זית עירוב מחשבה מוציא מידי מחשבת פגול דכזית דאין חצי זית מועיל במקום כזית ופחות מכזית בהרצאת כשר אינו פוסל במחשבה כדתנן פרק כל הפסולין לאכול דבר שדרכו לאכול חוץ פחות מכזית כשר. חשב על חצי זית חוץ למקומו בין שני חצאי זתים דחוץ לזמנו פגול סוף פרק ב' איתמר חצי זית חוץ לזמנו וכו' אמר רבא ויקץ כישן הפגול כיון שמצא חצי זית ראשון החצי זית אחרון שהוא מינו ניעור משנתו ורב אשי מתני הכי נמי כדאיתא התם. וכן חשב על חצי זית חוץ לזמנו ועל כזית חצי חוץ לזמנו וחצי חוץ למקומו הוי פגול שם תני בר קפרא פגול דאין חצי זית מועיל במקום כזית.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>חשב </b> על הדמים של מטה למעלה או איפכא וכיוצא במחשבות אלו שאין פוסלות וערב עמהם מחשבת הזמן הרי זה פגול ומחשבת המקום הרי זה פסול סוף פרק כל הפסולין ברייתא ליתן את הניתנין למעלה למטה ולמטה למעלה לאלתר כשר חזר וחשב חוץ למקומו חוץ לזמנו פגול וחייבין כרת.
+
+Halakhah 6
+
+<b>חשב </b> על הדם הניתן למעלה לתתו למחר למטה או איפכא שם סיפא דהאי ברייתא חשב על הדם הניתן למעלן למטה למחר או איפכא פסול חזר וחישב בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו פסול ואין בו כרת ופרק שני נמי אייתין האי מתניתין לאותובי מינה לשמואל דסבר שלא במקומו כמקומו דמי ואי הכי אמאי קתני פסול פגול הוי דהא חישב בשחיטה על מנת לזרוק דמו למחר ופריק מר זוטרא זריקה דשריא בשר באכילה כגון במקום מתן הדם אלא שחשב שלא בזמנו הוא דמייתא לידי פגול זריקה דלא שריא בשר באכילה לא מייתא לידי פגול דכתיב אם האכל יאכל מבשר זבח השלמים וגו' מי שפגולו גרם לו שלא יאכל הוא דקאי בעונה תשא יצא בשר הנזרק דמו שלא במקומו דהא גרם לו שלא יאכל שאין חייבין על פגולה כרת ונפקא לן מהכא דאי חשב שלא במקום למחר לא הויא מחשבה מפגלת ופרכינן אי הכי דלא הויא זריקה שלא במקום לענין מחשבה איפסולי נמי לא ליפסיל אמר רב נחמן בר יצחק מידי דהוה אמחשבת הינוח דהא חשיב מיהא להניחו למחר אליבא דרבי יהודה דתנן להניח מדמו למחר כשר ורבי יהודה פוסל זהו פירוש רש"י ז"ל שסובר דהאי מתניתין אתיא כרבי יהודה וכדאמר' סוף פרק כל הפסולין רבי יהודה לטעמיה דאמר שלא במקומו כמקומו דמי ופירוש רש"י דלטעמיה היינו האי דאוקמינן הכא מידי דהוה אמחשבת הינוח ואם כן ליתא האי מתניתין דלית הלכתא כר' יהודה אבל הרב ז"ל נראה שסובר דלא אוקמי' האי מתני' כרבי יהודה והאי דאמרינן מידי דהוה אמחשבת הינוח ה"פ דכמו דמחשבת הינוח לרבי יהודה פסול הכי נמי לדידן מחשבה שלא במקום למחר פסול דהאי למחר היינו מחשבה שלא בזמנו לא להניח למחר כדפירוש רש"י ז"ל התם אף על גב דשלא במקום לאלתר אם חשב אחר כך חוץ לזמנו פגול כדאמרן היינו משום דאין מחשבה פוסלת כדילפינן לעיל אלא חוץ לזמנו חוץ למקומו ושלא לשמו בפסח וחטאת דדוקא זרק שלא במקומו הוא דאמרינן לעיל פרק ב' דבשר הזבח פסול ונתכפרו בעלים אבל מחשבה לא פסלה הילכך חוץ לזמנו מפגל אבל חשב שלא במקום נתינת הדם למחר כיון דמחשבת שלא בזמנו דהיינו למחר לא חשבה אלא על שלא במקום נתינת הדם ואי הוה נותן הדם שלא במקום נתינתו היה הבשר פסול באכילה דאמרינן אם כן לא חייל פגול עליה דהא בלאו הכי היה פסול אי הוה נותן הדם שלא במקום ולא פגולו גרם לו כדילפינן לעיל דהא דאמרינן דמחשבות מוציאות זו מזו ולא הוי פגול היינו בשחשב מחשבה אחת בפני עצמה ומחשבת פגול ואפי' בעבודה אחת מארבעה עבודות דאמרינן כזית בחוץ וכזית למחר דלא הוי פגול היינו משום דמחשבת חוץ הויא אכזית אחת בפני עצמה אבל הכא דלא חשב על שלא במקום בפני עצמו אלא על שלא במקום למחר הרי היה פסול אי הוה זריק שלא במקום ואין מחשבה למחר חל לפגל והיינו דכתב הרב ז"ל אינו פגול אף על פי שחשב מחשבת הזמן הואיל ושנה מקום נתינת הדם במחשבתו כלומר במחשבת זמן שחשב למחר שנה מקום נתינת הדם וכן כתב אחר כך וכל זריקה שאינה מתרת הבשר באכילה אם חשב ליתנה חוץ לזמנה לא פגל דמשמע דמשום דהאי זריקה שלא במקום חשב ליתנה חוץ לזמנה הוא דלא פגל אבל כשחשב ליתן הדם שלא במקום נתינתו לאלתר ואחר כך חוץ לזמנו הוי פגול כדא' במחשבה ראשונה לא פסלה כדאמ' והיינו דקאמר הרב ז"ל לפיכך אם חזר וחשב מחשבת הזמן הרי זה פסול ואינו פגול היינו לאשמועינן דאף על גב דחזר אחר כך לחשוב מחשבת חוץ לזמנו לא פגל כיון דמכח מחשבה ראשונה שלא במקום למחר לא פגל ולדידיה היינו דאיצטריך למיתני בתריתא בתר דקתני למחר פסול דהיינו חוץ לזמנו קתני חזר וחישב בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו פסול מטעמא דאמרן. וחשב על הדם הניתן בפנים ליתנו בחוץ במזבח החיצון למחר או איפכא נלמד מדין למחר פסול השנוי בברייתא והראב"ד ז"ל סובר כפירוש רש"י ז"ל בהאי מתניתין דאתיא כרבי יהודה ולכך כתב א"א כמדומה לי שיש כאן שבוש אבל הר"ם ז"ל פי' הסוגיא כמו שפירש.
+
+Halakhah 7
+
+<b>חשב </b> מחשבת זמן בשעת קמיצה אבל לא בשעת ליקוט לבונה או איפכא אינה פגול עד שיפגל בכל המתיר פרק הקומץ זוטא משנה פגל בקומץ ולא בלבונה בלבונה ולא בקומץ רבי מאיר אומר פגול וחכמים אומרים אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר והקטרת אחד מהם חצי מתיר הוא דאיכא נמי הקטרת חברו דאין השיירים ניתרים אלא בקומץ ולבונה וכן במתן כלי ובהולכה ובהקטרה בעינן שניהם שם ובפרק ב"ש בד"א בקמיצה ובמתן כלי ובהילוך שאין שם אלא עבודת מתיר אחד שאין קמיצה ומתן כלי בלבונה הילכך בעינן שיפגל בשניהם והילוך נמי לא שייך בלבונה לרבי יוחנן כדאיתא התם אבל בא לו להקטרה נתן את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה או איפכא וכו' וחכמים אומרים אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר.
+
+Halakhah 8
+
+<b>חשב </b> בשעת הקטרת הקומץ שיקטיר הלבונה למחר אינה פגול שאין הקטרה מפגלת הקטרה שם חריפי דפומבדיתא אמרי הקטרה מפגלת הקטרה וכו' רב מנשיה משמיה דרב חסדא אמר אין הקטרה מפגלת הקטרה דכיון דשניהם מתירים הוו אין מתיר מפגל את המתיר ואיתמר נמי הכי משמיה דרב ותנינא נמי הכי כדאיתא התם וכן פגל בלבונה או בקומץ לבדו לאכול שיירים למחר לא הוו פגול דאין מפגלין בחצי מתיר לרבנן כדאמר לעיל אבל הקטיר קומץ לבדו וחשב שיקטיר לבונה למחר והקטיר לבונה לאכול שיירים למחר הרי זה פגול שהרי פשטה מחשבת זמן בכל המנחה שם אמר רב המנונא הא מילתא איבלע לי רבי חנינא ותקילא לי ככוליה תלמודאי הקטיר קומץ להקטיר לבונה לאכול שיירים למחר פגול מאי קמ"ל וכו' אמר רב אדא בר אהבה לעולם קסבר אין הקטרה מפגלת הקטרה ואין מפגלין בחצי מתיר ושאני הכא דפשטא לה מחשבה בכולה מנחה דאף על גב דלא מיפגל בחדא מינייהו השתא דחשיב בתרוייהו מי פגלא.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הקטיר </b> כדי שומשום מן הקומץ והלבונה במחשבת אכילת כדי שומשום מן השיריים למחר וכן עשה עד שהשלים הכל הרי זו פסולה ואינה פגול שם פלוגתא דרב חסדא ורב המנונא ורב ששת חד אמר פגול וחד אמר פסול וחד אמר כשר ומסקינן דמאן דאמר פגול דברי הכל אפילו לרבנן ורבי וכן מאן דאמר פסול ומאן דאמר כשר כדברי הכל כדאיתא התם אלא דנקטינן כמאן דאמר פסול דאינה לא פגול ולא כשר וטעמיה נמי מסתבר טפי דאין דרך אכילה בכך ואין דרך הקטרה בכך ולא פסל משום מחשבה אלא כיון דאין דרך בכך הויא לה כמנחה שלא הוקטרה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>מנחת </b> חוטא או מנחת קנאות שהיה עליה לבונה וחשב חוץ לזמנו פסולה ואין בה כרת הואיל והיה בה פיסול אחרינא של לבונה ואמרינן לעיל כהרצאת כשר כן הרצאת פסול ואם אחר שליקט הלבונה חשב עליה הרי זה פגול דחזרה להכשרה וחייל עליה פגול וברייתא הוא פרק כל המנחות באות מצה.
+
+Halakhah 11
+
+<b>שיריים </b> שחסרו בין קמיצה להקטרה והקטיר קומץ במחשבת הזמן הוי ספיקא סוף פרק קמא דמנחות איבעיא להו לדברי האומר שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהם וקיימא לן דאותן שיירים אסורין באכילה מהו דתיהני להו הקטרה למקבעינהו כפגול כבהקטרה מעליא הואיל וברשות מקטיר או דילמא כיון דאין שיירים נאכלין הוה ליה כמחשב לאכול דבר שאין דרכן לאכול דאמרינן לעיל דלא מהניא מחשבתו למקבעינהו כפגול ולא איפשיטא בעיין:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הדמים שניתנין על מזבח החיצון אפילו מתנות ארבע אם נתן מתנה אחת כפר דארבע קרנות שלשה למצוה ואחד לעכב כדילפינן לעיל פרק ב' הילכך אם נתן מתנה ראשונה במחשבה נכונה ומשניה ואילך שינה אפילו במחשבת הזמן הרי זה כפר והורצה הקרבן שכבר ניתר הקרבן ליקרב על ידי מתנה ראשונה ואין השניה מתרת את הבשר ואם פגל בראשונה הוי פגול אף על גב דנתן שניה חוץ למקומה דראשונה עיקר ומשנה היא פרק בית שמאי פלוגתא דבית שמאי ובית הלל בחטאת וטעמא דבמתנה אחת כפר אף על גב דשינה בשניה כדתניא בגמרא תנו רבנן מנין לניתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה אחת שכפר תלמוד לומר ודם זבחיך ישפך שפיכה אחת משמע דמדכתיב טובא סביב (האחת) דשנה לעכב בכולהו לכך איצטריך ישפך אפילו בחטאת לב"ה אבל כל הדמים הניתנין על מזבח הפנימי הואיל וכולן מעכבין זה את זה דקפיד קרא אמנינן כדאמרינן לעיל פרק ב' אם שנה מחשבה באחת מהם פסל ולא הוי פגול שם משנה כל הניתנין על מזבח הפנימי שאם חיסר אחת מכל המתנות כאלו לא כפר לפיכך נתן כולן כתקנן ואחת שלא כתקנה פסולה ואין בה כרת דהואיל וכולן מתירות אין זו מתרת בלא זו ואין זו מפגלת בלא זו ואם נתן כולן כתקנן בשתיקה ואחת שלא כתקנה כגון חוץ למקום או חוץ לזמן פסול שלא התיר כראשונות ואין בו כרת שאין האחרונה מפגלתו דאין מפגלין בחצי מתיר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>טבילת </b> אצבע בחטאות הפנימיות מפגלת אם חשב בשעת טבילה מחשבת זמן סוף פרק קמא דזבחים אמר רבי יהודה בריה דרבי חייא שמעתי טבילת אצבע מפגלת בחטאת פנימית דכתיב בהם וטבל אצבעו בדם ואמר ר' יהושע בן לוי בעליה זו שמעתי טבילת אצבע מפגלת אמרי כלום למדנו פגול אלא משלמים מה שלמים אין טבילת אצבע מפגלת דאין בהם טבילת אצבע דמן הכלי זורק על המזבח אף חטאת וכו' ואסיקנא אלא כך יש לך לומר מה שלמים דבר הפוסל בה כגון חוץ למקומו מוציאו מידי פגול ודבר המעכב בו מביאו לידי פגול כגון ארבע עבודות שבדם שמביאין לידי פגול הכא נמי בחטאת דבר הפוסל בה שלא לשמה מוציאה מידי פגול ודבר המעכב בחטאת פנימית מביאה לידי פגול כל הכתוב בעבודת דמה וטבילת אצבע בכלל דכיון דלא סגי דלא עביד טבילת אצבע דכתיב וטבל אצבעו וגו' עבודה חשובה היא והויא הולכה שמוליך הדם באצבעו לקרבו למזבח הילכך מפגל בה כבשעת הזייה.
+
+Halakhah 4
+
+<b>היה </b> עומד בעזרה וחשב מחשבת הזמן בדם הנעשה בפנים פרק בית שמאי תניא רבי אליעזר אומר משום רבי יוסי הגלילי פגל בדם הנעשה בחוץ פגל בדבר הנעשה בפנים לא פגל כיצד היה עומד בחוץ ואמר הריני שוחט להזות מדמן למחר לא פגל שחשב בחוץ מדבר הנעשה בפנים היה בפנים ואמר הריני מזה על מנת להקטיר אימורין למחר ולשפוך שיריים למחר לא פגל שחשב בפנים בדבר הנעשה בחוץ אבל היה עומד בחוץ ואמר הריני שוחט לשפוך שיריים למחר או להקטיר אימורין למחר פגל שחשב בחוץ בדבר הנעשה בחוץ אמר רבי יהושע בן לוי מאי קראה כאשר יורם משור זבח השלמים בפר כהן משיח כתיב בהפרשת אימוריו מה למדנו לו משלמים לענין אימוריו הרי מפורשין בו כולן חלב וכליות ויותרות אלא לא בא היקש זה אלא ללמד על הפגול שהוא למד בכל הקדשים משלמים שאין פגול נוהג בהם אלא כשלמים מה שור זבח השלמים אין פגולו אלא על מעשה עבודות חיצונות ומחשבות עבודות חיצונות שוחט או מקבל או מוליך או זורק על מנת לאכול בשר לשפוך שיריים או להקטיר איבריו חוץ לזמנו אף כאן עד שיחשוב בעבודת חוץ על אכילת חוץ מחשבה הוי אכילתו ומעשיו עבודה שהוא מחשב בה ואמר רב הלכה כרבי אלעזר שאמר משום ר' יוסי הלכתא למשיחא אלא דרוש וקבל שכר.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>התודה </b> מפגלת את הלחם והוא אינו מפגל את התודה כיצד השוחט את התודה וחשב לאכול מבשרה או לזרוק מדמה או להקטיר אימוריה לאחר הזבח עם הלחם פגול אבל חשב לאכול מן הלחם למחר הלחם לבדו פגול וזבח התודה אינה פגול. וכן הדין בשני כבשי עצרת עם שתי הלחם פגל בכבשים פגל בלחם פגל בלחם לא פגל בכבשים משנה פרק הקומץ זוטא ובגמרא מ"ט אלימא משום דרב כהנא דאמר מנין ללחמי תודה שנקראו תודה דכתיב והקריב על זבח התודה חלות דמשמע דתודה הם החלות אי הכי איפכא נמי הא לא קשיא לחם איקרי תודה ותודה לא איקרי לחם ומשום דהאי טעמא לא שייכא בכבשים ובשתי הלחם אמרינן אלא לאו היינו טעמא דלחם גלל תודה דתודה עיקר ולחם טפל דשחיט' תודה מקדשא ללחם כדאמרן פרק התודה יקריב קרבנו מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת זבח וכן לחם גלל כבשים דשחיטת כבשים מקדשים הלחם כדא' פרק התכלת וצריכי תרוייהו כדאיתא התם. חשב באחד מד' עבודות לאכול כזית מבשר הזבח והלחם למחר הלחם לבדו פגול והתודה או הכבשים אינו פגול שם בעיא בתודה ובכבשים ופשטי' אף בזו הלחם מפגל והתודה והכבשים אינן מפוגלין דמיצרף חצי זית דתודה וכבשים לחצי זית דלחם לפגל הלחם אבל לפגל תודה או כבשים לא מצטרפי דהשתא כולו מלחמה דלא בעי צירוף דהויא מחשבה חמורה לא מיפגל ממנה ומלחמה דבעי' לצרופי מיבעיא ונראה דנקטי' כלישנא קמא דמייתי סתמא דתלמודא דבעי רבי אלעזר בתודה וכל שכן בכבשים אבל ללישנא דאיכא דמתני לה אכבשים האי בעיא דוקא אכבשים איבעיא לן אבל תודה דלא הוזקקו זה לזה בתנופה לא פשיטא ליה דניפגול לחם.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>המקטיר </b> שני בזיכי לבונה וחשב שיאכל לחם הפנים למחר הרי הלחם פגול דבזיכין הוו מתירין דלחם שחט שני הכבשים לאכול אחד משתי החלות למחר וכן הקטיר שני הבזיכין לאכול אחד מן הסדרים למחר שני החלות ושני הסדרים פגול שם משנה מחלוקת רבי יוסי וחכמים אומרים זה וזה פגול וחייבין עליו כרת דשניהם ניתרים בכבשים או בסדרים והוו כגוף אחד והכל פגול. וכן חשב בא' מחלות התודה או חלות מנחת מאפה תנור כל החלות פגול שם בעיא דרבי יוחנן ותנא ליה רב תחליפא וכן אתה אומר בלחמי תודה וכן אתה אומר במנחת מאפה דכיון דזבח אחד מתירן כחד דמו אף על גב דהוו שני מינין בלחמי תודה ובמנחת מאפה. אבל נטמאת אחד משתי החלות או אחד מן הסדרים או אחד מחלות תודה בין לפני זריקה בין לאחר זריקה מה שנטמא אסור והטהור בטהרתו ויאכל שם במשנה מחלוקת רבי יהודה וחכמים לפני זריקה דרבי יהודה תלמוד ערוך בפיו דאין קרבן צבור חלוק וחכמים אומרים הטהור יאכל דהציץ מרצה על טומאת אכילת כהנים למיהוי זריקה שנזרקה עליהם זריקה מעליתא ומיהו כי מרצה למיהוי קרבן מעליא אבל טמא לא משתרי באכילה דעבר אלאו דהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וחלות תודה הוי נמי דינא וטעמא הכי.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>חשב </b> בעבודת אחד מן הכבשים לאכול כזית משתי הלחם למחר וכן בהקטרת אחת מן הבזיכין לאכול מלחם הפנים למחר הלחם פסול ואינו פגול עד שיחשב בכל המתיר דהוי שני כבשים ושני סדרים שם במשנה מחלוקת רבי מאיר ורבנן דסברי דאין מפגלין בחצי מתיר כדאמרן לעיל. שחט אחד וחשב לאכול כחצי זית מחלה זו למחר ושחט השני וחשב לאכול חצי זית מחלה שניה מצטרפי לפגל וכן בשתי סדרים שם שחיטה וזריקה מצטרפי וכל שכן שחיטה ושחיטה דרבי הוא דאמר זה וזה כשר כששחט כל אחד על חצי זית של חלה אחד.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>חשב </b> באחד משני הכבשים מחשבת הזמן והשני במחשבה נכונה זה שחשב בו זמן פגול והשני כשר שם במשנה הוא פגול וחברו כשר לאכול מחברו למחר שניהם כשרים דאין מחשבין מזה על זה.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>כבשי </b> עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה פרק קמא דפסחים ופרק התכלת תנו רבנן כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה כיצד שחטן לשמן וזרק דמן לשמן קדש הלחם ומותר באכילה שחטן שלא לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא קדש הלחם שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן הלחם קדוש ואינו קדוש דברי רבי ר' אלעזר ברבי שמעון אומר לעולם אינו קדוש עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן מאי טעמא דרבי דכתיב באיל נזיר ואת האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות אלמא זביחת איל מקדשה לסל ומיניה גמרי' לכבשי עצרת ויעשה זבח משמע ליה כמה יעשה בזביחה ומאי קדוש ואינו דקאמר רבי רבא אמר קדוש ואינו ניתר לכהנים ולא תפיס ביה פדיון שחטן שלא לשמן אף על פי שזרק דמן לשמן לא קדש הלחם דבשחיטה תלויה קדושתיהו כדילפינן וכיון דשחטן שלא לשמן ולא עלו לצבור לשם חובה לא קדש הלחם.
+
+Halakhah 19
+
+<b>שתי </b> הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה אם פגל בזריקה נתפגלו דזריקה מועלת ליוצא אף על פי שהוא בחוץ שם תני אבוה דר' ירמיה בר אבא שתי הלחם שיצאו בין שחיטה לזריקה וזרק דמן של כבשים חוץ לזמנן רבי עקיבא אומר יש בלחם משום פגול ואזיל לטעמיה דאמר זריקה מועלת ליוצא דלא דמי לפיסול אחר דבעינן שיקרב המתיר כמצותו דהכא פיסול מחמת דבר אחר הוא ואינו פיסול גופו דאויר ירושלם פוסלו שיצא מן העזרה.
+
+Halakhah 20
+
+<b>כבשי </b> עצרת ששחטן לשמן ואבד הלחם אם זרק דמן לשמן הרי אלו פסולין שם אמר רבי יוחנן הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה שהיו ביחד ואחר כך נאבד אחד מהם מעכבין זה את זה והנותר לפנינו יצא לבית השריפה דנדחה באבדת חברו ואי זהו זיקה שלהן שחיטה שמקדשת הלחם כדילפינן לעיל זרק דמן במחשבת זמן אחר שאבד הלחם הוי ספיקא אי הותרו באכילה או לא שם בעיא דרבי ירמיה ולא איפשיטא:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רמו </b> שלא לאכול פסולי המוקדשין בין שנפסל במחשבה בין שנפסל במעשה בין שאירע בו דבר שפסלו האוכל ממנו כזית לוקה דכתיב לא תאכל כל תועבה מפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין וכן קדשים שהוטל בהם מום הוי בכלל כל תועבה עד שיולד להם מום אחר וכל שפיסולו מספק אין לוקין עליו דהויא התראת ספק והמחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים הוי בכלל לא יחשב שלא יפסיד קדשים במחשבה דדומה למטיל מום בקדשים ואין לוקה שאין במחשבה מעשה וגם אינו נמנה מצוה דעיקר קרא לכדרבא אמר ר' ינאי דלא יחשב בא ללמד שלא יערב בו מחשבות אחרות שאם עירב אינו פגול וא"כ אינו לאו:<br><b> אזהרת רמז </b> שלא לאכול מקרבן שנתפגל והאזהרה על זה כתב הרב ז"ל מלא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו ואין קרוי לאו שבכללות מה שמפורש במקרא וכל האוכל ממנו כזית במזיד חייב כרת דכתיב והנפש האוכלת ממנו עונה תשא ויליף עון עון מנותר כדאמרן לעיל בין למלקות בין לכרת ושנינו בפרק אלו הן הלוקין דנותר ופגול לוקין עליהם ואם אכל בשוגג מביא חטאת קבוע' כדילפינן בדוכתיה דכל שחייבים על זדונו כרת חייבים על שגגתו חטאת קבועה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אין </b> חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו בין לאדם בין למזבח אבל על מתיר עצמו אינו חייב כרת אלא לוקה כשאר פסולי המוקדשין שאין בהם פגול פרק בית שמאי משנה כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פגול העולה דמה מתיר בשרה למזבח ועורה לכהנים דכתיב וזרקו והדר וערכו וכתיב עור העולה אשר יקריבו אין לי אלא לאחר זריקה עולת העוף דמה מתיר את בשרה למזבח חטאת העוף דמה מתיר את בשרה לכהנים וילפינן בגמרא התר בשרה לכהנים מדכתיב גבי סדר מתנות שניתן לאהרן וזה יהיה לך וגו' לכל חטאתם לרבות חטאת העוף דסלקא דעתך אמינא נבלה היא להכי מרבינן ליה מכל פרים הנשרפים דמם מתיר אימוריהן להקריב ותנו רבנן יכול לא יהא חייב פגול אלא על השלמים וכיוצא בהם הנאכלין לשני ימים ולילה אחד נאכלין ליום ולילה מנין תלמוד לומר מבשר ריבוייא הוא דכתיב גבי פגול מבשר זבח השלמים ועלה קאי והנפש האוכלת ממנו עונה תשא ומבשר משמ' כל ששייריה נאכלין ומנין לרבות העופות והמנחות תלמוד לומר אשר הם מקדישים לי גבי טומאה דכתיב וינזרו מקדשי וגו' הוו כל קדשים בכלל ואתי נותר חלול חלול מטומאה מה טומאה הכל בכלל כדכתיב אשר הם מקדישים לי אף נותר הכל בכלל דכתיב בנותר כי את קדש ה' חלל וכתיב בטומאה וינזרו ולא יחללו והדר אתי פגול עון עון מנותר דהוי הכל בכלל אף פגול הכל בכלל ועולה ילפא מאימורי שלמים וכן כל אימורי קדשים הנאכלים ילפי מבשר שלמים שאין לו מתירין אלא לאדם וחייבין עליו ומאחר שסופינו לרבות כל דבר למה נאמרו שלמים מעתה לומר לך מה שלמים מיוחדים שיש להם מתירין בין לאדם בין למזבח שזריקת דם מתיר האימורין ליקרב והבשר ליאכל אף כל שיש לו מתירין או לאדם או למזבח חייבין עליו משום פגול מרבה אני חטאת העוף שיש לו מתירין לאדם ומרבה אני פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין שיש לו מתירין למזבח ומוציא אני את הקומץ ואת הלבונה דאין לה מתיר בעבודת המזבח ואת הקטרת ומנחת כהנים וכהן משיח ונסכים והדם דאין להם מתירין אלא הם מתירין לאחרים ושתי כבשי עצרת מתירין שתי הלחם ושני בזיכי לבונה מתירין לחם הפנים לכהנים כדילפינן בדוכתיה ובשר חטאות הנשרפות אין מתפגל דדוקא אימורי חטאות הנשרפות הוא דמרבינן דדמם מתירן אבל בשרם שנשרף בחוץ אין לו מתירין ומנחות הנשרפו' כדאמרן לעיל ולוג שמן של מצורע רבי מאיר אומר פגול ואמרו לו חכמים והלא אדם מביא אשמו עכשיו ולוג עד עשרה ימים הילכך אין לו מתירין:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אזהרת רמח </b> שלא יותיר קדשים לאחר זמנן דכתיב בתודה לא יניח ממנו עד בקר והוא הדין לשאר קדשים כולן דילפי מיניה ואינו לוקה שהרי נתקו הכתוב לעשה דכתיב והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף וכתיב ואם יותר מבשר המילואים ושרפת את הנותר באש שאין תלמוד לומר את הנותר באש אלא זה בנה אב לכל הנותר דטעון שריפה ואם כן הוו בכלל אזהרה דנותר דכתיב גבי תודה:
+
+Halakhah 10
+
+<b>אזהרת רמט </b> שלא לאכול נותר מדכתיב לא יאכל כי קדש הם להזהיר על כל שפיסולו בקדש שהוא בלא תעשה על אכילתו ואם אכל חייב כרת דכתיב ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה וגו' וכל שחייבין עליו כרת במזיד חייבין עליו קרבן חטאת קבועה בשוגג כדילפינן בדוכתיה. ומאימתי יתחייב כרת על אכילת הנותר מאחר שיעלה עמוד השחר ובקדשים קלים חייב עליה' בשקיעת חמה של יום שני תחלת יום שלישי פרק איזהו מקומן תנו רבנן יכול יהו נאכלין שלמים ליום שלישי ודין הוא זבחים נאכלין ליום אחד וזבחי שלמים לשני ימים מה זבחים הנאכלין ליום אחד ולילה אחריהן דכתיב בתודה לא יניח ממנו עד בקר כל הלילה נאכל אף זבחים הנאכלין לב' ימים ולילה אחריהן תלמוד לומר והנותר עד יום עד יום הוא נאכל ולא ליום שלישי דעד יום משמע בעוד שהוא יום תאכלנו.
+
+Halakhah 11
+
+<b>הפגול </b> והנותר מצטרפין זה עם זה מעילה פרק קדשי מזבח משנה הפגול והנותר אין מצטרפין מפני שהם שני שמות ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנא אלא לטומאת ידים דמדרבנן אבל לענין אכילה מצטרפין דאי איכא פחות מכזית פגול ונותר משלימו לכזית חייבין עליו משום פגול וכן אי הוי רוב דנותר ופגול משלימו חייב משום נותר ואמר לו רבו לרש"י ז"ל דאי הוי חצי זית מזה וחצי זית מזה מצטרפין זה עם זה לחייב עליו משום פגול ומשום נותר וטעמא דמצטרפין לאכילה דתניא רבי אליעזר אומר לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול וכו' כי קדש הם משמע דשניהם מצטרפין לאכילה דמלא יאכל נפקא כל שבקדש פסול כגון נותר ופגול כדאמ' וכל הנותרים והפגולים מצטרפין שם משנה כל הפגולין מצטרפין זה עם זה וכל הנותרין מצטרפים זה עם זה דשם אחד הוו כל הפגולין וכן כל הנותרים.
+
+Halakhah 12
+
+<b>אסור </b> לטמא את הקדשים או לסבב להם טומאה שהרי פוסלן ואינו לוקה פרק אלו הן הלוקין פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בטמא שנגע את הקדש ר"ל אמר לקי מבכל קדש לא תגע ור' יוחנן אמר אינו לוקה דההוא אזהרה לתרומה הוא דאתא:<br><b> אזהרת רנ </b> שלא לאכול טהור קדשים שנטמאו ואם אכל כזית לוקה דכתיב גבי שלמים והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והוא הדין לשאר הקרבנות שאם אכל כזית מלבונת המנחה שנטמאה אחר שנתקדש' בכלי לוקה פרק כל שעה והבשר אשר יגע בכל טמא דרישא למה לי כיון דאינו ענין לגופו כדאמר' התם לימא ואשר יגע בכל טמא לא יאכל והבשר למה לי אי נמי וא"ו יתירא (אי נמי וא"ו יתירא) מיבעיא ליה ומשני לרבות עצים ולבונה לקבל טומאה ואף על גב דלאו אוכלא נינהו. אחד קדשים שנטמאו לפני כפרה או לאחר כפרה דכיון דציץ מרצה על הטמא מדכתיב לרצון להם חייב משום אוכל קדש טמא לאחר זריקה דתניא פרק קמא דמעילה ופרק בית שמאי יכול לא יהו חייבין משום טומאה אלא על דבר שיש לו מתירין וכו' יכול מיד משהוקדשו יהיה חייב עליו אם נטמא תלמוד לומר יקרב בהוכשר ליקרב הא כיצד יש לו מתירין משיקרבו מתיריו אין לו מתירין משיקדש בכלי וכיון דלענין טומאת הגוף אינו חייב אוכל קדשים בטומאת גופו אלא אחר זריקה כדילפינן הכי נמי בטומאת בשר אף ע"ג דנטמאת קודם אינו חייב משום אוכל קדש טמא אלא אחר זריקה כדאמר' בין שנטמא באב הטומאה או בוולד דאוריתא דבכלל טמא דכתיב בקרא הוו כל טומאות דאוריתא:
+
+Halakhah 13
+
+<span class="">שלא יאכל אדם שנטמא בקדשים ופליגי בפ' אלו הן הלוקין באזהרה ר"ל אמר מדכתיב בכל קדש לא תגע ור' יוחנן יליף טומאתו טומאתו ממטמא מקדש מה להלן הזהיר אף כאן הזהיר וכל אדם שנטמא טומאה שחייבין עליה כרת כביאת מקדש ואכל כזית מן הקדשים בין קדש טהור בין טמא במזיד חייב כרת דכתיב הנפש אשר תאכל מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה וכל שחייבין במזיד כרת חייב בשוגג קרבן חטאת קבועה ותניא בפ' ב"ש וטומאתו עליו בטומאת הגוף הכתוב מדבר או אינו אלא בטומאת בשר ועליו אבשר קאי נאמר כאן טומאתו ונאמר להלן במטמא מקדש טומאתו מה להלן טומאת הגוף דכתיב איש אשר יטמא ולא יתחטא וגו' אף כאן טומאת הגוף ור' ור' חייא ואחרים ילפי בגווני אחריני כדאיתא התם וכיון דממטמא מקדש ילפינן מה התם אין חייב על מטמא מקדש אלא בטומאות שהנזיר מגלח עליהן דגמירי הכי הלכתא למשה מסיני כדאיתא בדוכתיה הכי נמי הכא אין חייבין אלא על טומאה דכוותה וה"ה לשאר קדשי מזבח דשלמים הוו דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא ושלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו דכתיב בפרשת אמור אל הכהנים אשר יקדישו בני ישראל וגו' ולמה יצאו ללמד על הכלל כלו ולומר מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית שאם אכלן בטומאת הגוף פטור וג' כריתות נאמרו באוכלי קדשים בטומאת הגוף אחד באמור אל הכהנים וב' בצו את אהרן ובריש פ"ק דשבועות א' לכלל ואחד לפרט כדאמר' ואחד לטומאה הכתובה בתורה סתם דהיינו בקרבן עולה ויורד ובין בקדש טהור ובין בקדש טמא פלוגתא דרבנן ורבי יוסי הגלילי פר' השוחט ומעלה דתנן הטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור חייב רבי יוסי הגלילי אומר טמא שאכל טמא פטור ובגמרא אמר רבא כל היכא דנטמא טומאת הגוף ואחר כך נטמא בשר כ"ע לא פליגי דחייב דמה לי שנטמא על ידו כשנגע בה לאוכלה מה לי שנטמא ע"י אחרים וטומאת הגוף דבכרת קודם כי פליגי בשנטמא בשר ואחר כך נטמא הגוף דסברי רבנן דאמרינן מגו דמתסר בשאר חתיכות טהורות משום טומאת הגוף נתסר נמי בהך דנטמאת קודם ונאסרה עליו משום טומאת בשר דאין חייבין עליו חטאת והוי איסור כולל. האוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו או קודם שיביא כפרתו לוקה ואינו חייב כרת דכתיב וטומאתו עליו עד שתהיה כל טומאתו עליו ותניא פ"ג מינין טמא יהיה לרבות טבול יום שאינו צריך להביא כפרה ואינו נכנס למקדש עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפרה דאף על גב דהעריב שמשו אינו יכול ליכנס עד שיביא כפרתו וכיון דמטומאתו עליו דרשינן עד שתהיה כל טומאתו עליו הוא דחייב כרת אם כן הא דמרבי' טבול יום ומחוסר כיפורים היינו לענין מלקות והראב"ד ז"ל סובר דלענין כרת אתרבאי וטומאתו עליו דרשינן ליה לטומאת הגוף שטומאתו פורחת ממנו בטבילה כדדרשינן ליה פ' ב"ש.</span>
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אינו </b> חייב כרת על דבר שיש לו מתירין עד שיקרבו מתיריו משנה פ"ב דמעילה כל שיש לו מתירין אין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא עד שיקרבו מתיריו דהכי כתיב בפגול דשלמים לא ירצה ואמרינן כהרצאת כשר כך הרצאת פגול מה הרצאת כשר עד שיקרבו מתיריו אף הרצאת פגול עד שיקרבו מתיריו ויליף נותר וטמא מפגול כך כתב רש"י ז"ל שם ובפרק הקומץ רבה תניא ובת"כ יכול יהו חייבין משום טומאת הגוף בבשר טהור לפני זריקה ת"ל כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל זבח השלמים אשר לה' ונכרתה וגו' בשר הניתר לטהורים חייבין עליו משום טומאה ושאינו ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה וקודם זריקה עדין לא ניתר לטהורים אוציא אני את הלן ואת היוצא וכו' ת"ל אשר לה' ריבה יכול שאני מרבה את הפגולין וכו' ת"ל מזבח השלמים מיעט ואחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו לן ויוצא שהיתה להם שעת הכושר ומוציא אני את שלא היתה להן שעת הכושר להיות ניתר לטהורין כגון לפני זריקת דמים אין חייבין עליו משום טומאה וכל שאין לו מתירין כיון שקדש בכלי חייבין עליו משום טומאה דכתיב אשר יקדישו לרבות את כולן יכול מיד שהוקדשו יתחייבו עליהם משום טומאה ת"ל יקרב כדדרש רבי אליעזר פ' ב"ש וכי יש נוגע חייב אלא בהוכשר ליקרב הא כיצד יש לו מתירין משיקרבו כדילפינן נמי לעיל אין לו מתירין משיקדש בכלי שהוא מכשירו לאכילה האמורה בהן. וכן אם אכל מבשר חטאות הנשרפות פ"ב דמעילה משנה פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין מועלין וכו' הוזה דמן חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא דהא מרבינן מאשר יקדישו כל דבר.
+
+Halakhah 17
+
+<b>דברים </b> שאין להם מתירין חייבין משום טמא ומשום נותר משנה פ' ב"ש ובבריתא ילפינן טמא כדילפינן ונותר אתי חלול חלול מטומאה ופרכינן ולילף עון עון מפגול וכו' אלא מדתני לוי מנין שאף בפסול זמן הכתוב מדבר האי קרא דוינזרו ולא יחללו דכתיב גבי טומאה ת"ל וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו וגו' בשני חלולין הכתוב מדבר מדלא כתיב וינזרו ולא יחללו אחר פסול נותר דאשכחן ביה חלול כי את קדש ה' חלל ואתרוייהו קאי אשר הם מקדישים דמרבי' מיניה כל דבר כדאמר' לעיל. ומתירין עצמם חייבין עליהם משום טומאה דהא מרבי' כל דבר ומהבשר מרבי' נמי לבונה למלקות דאינה אוכל והויא מתיר חוץ מן הדם שהוא מתיר ואין חייבין עליו לעולם אלא משום דם מתני' שם חוץ מן הדם ובגמרא מה"מ אמר עולא אמר קרא לכם דבי רבי ישמעאל תנא לכפר ר' יוחנן אמר אמר קרא הוא ומסקי' חד קרא למעוטי ממעילה דמו בנפשו הוא בהוייתו יהא וחד למעוטי מנותר לכם שלכם יהא כשאר חולין ולא כקדשים וחד למעוטי טומאה לכפר לכפרה נתתיו בקדשים ולא לדבר אחר בקדשים אלא בחולין ולא יתחייבו עליו משום טומאה.
+
+Halakhah 18
+
+<b>טמא </b> שאכל אימורין חייב כרת וכן פסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמה חלתן שלהי פ' כל הפסולין מרגלא בפומיה דרב דימי בר חיננא בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמה ד' חלות אחד מכל מין שבה חייבין עליה משום טומאה אם אכלן בטומאת הגוף ואף על גב דקי"ל שאין ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה האי כיון דנזרק דם ניתר לטהורים קרינא ביה ואע"ג דאין פסח נאכל אלא צלי וחצות ותודה עד שיורמו ואמר רבא תדע דתניא אשר לה' לרבות אימורי קדשים קלים לטומאה דאשר לה' יתירא הוא למדרש ביה דבר שהוא עולה לגבוה אלמא אע"ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה הכא נמי אע"ג דלאו בני אכילה נינהו חייבין עליהם משום טומאה ולא הוא התם חזו לגבוה הכא לא חזו ואע"ג דאידחייא הוכחת רבא מימרא גופא לא אידחייא ורב דימי אפשר דסבר דכיון דמרבי' מאי דלא חזי להדיוט אע"ג דחזי לגבוה לא שנא ואע"ג דלעיל מוקמיה ליה להאי קרא לרבות לן ויוצא והכא מוקמי' ליה לרבות אימורי קדשים קלים תירצו בתוס' פ' הקומץ דשקולים הם ויבאו שניהם.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>הפגול </b> והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן חייב אע"פ שריבה מין על חברו דאין איסורין מבטלין זה את זה פ' התערובות אמר רב פפא הפגול וכו' שבללן ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חברו ויבטלהו ש"מ תלת ש"מ איסורין מבטלין זה את זה וכו' ופליגא דר' אלעזר דאמר כשם שאין מצות מבטלות זו את זו כך אין איסורין מבטלין זה את זה דאמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורך כזית פסח ומצה ומרור בבת א' ולא אתי טעם מרור ומבטל ליה לטעם מצה וכיון דמצות מבטלות זו את זו דכולהו הוו מין א' הכי נמי באיסורין ולהכי חייב.
+
+Halakhah 21
+
+<b>פגול </b> או נותר או טמא שהעלן לראש המזבח משמשלה בהם האור פקע איסורן פ' ב"ש מימרא דר' יוחנן פקע איסור מהן אמר רב חסדא מרי דידי מזבח מקוה טהרה הוא לטהר את הטומאה א"ר זירא שמשלה בהן האור מתיב ר' יצחק אחרים אומרים וטומאתו עליו מי שטומאה פורחת ממנו בטבילה והיינו טומאת הגוף ואם איתא הרי טומאה פורחת ממנו על ידי האור אמר רבא ע"י מקוה קאמר מידי מקוה כתיב אלא אמר רב פפא בבשר שלמים עסקינן דקרא בשלמים כתיב דאינו ראוי למזבח ואין מפריח מטומאתו רבינא אמר וטומאתו עליו מי שטומאתו פורחת ממנו כשהוא שלם כעין שקבלה עליו בעיניה דהיינו בטומאת הגוף יצא בשר שאין טומאה פורחת ממנו אלא כשהוא חסר משמע דכשהוא חסר מיהא שמשלה בה האור פקע מיניה איסור טומאה וה"ה לפגול ונותר. אימורין מצטרפין לבשר בכזית בין בעולה בין בשאר קדשים לחייב עליו משום פגול נותר וטמא מעילה פרק קדשי מזבח כל הפגולין מצטרפין זה עם זה וכל הנותרים מצטרפין זה עם זה ובעולה תניא בהדיא עולה ואימוריה מצטרפין לכזית לחייב עליהם משום פגול נותר וטמא וטעמא דשם פגול חד הוא וכן נותר זבח שהוא פגול או נותר ואכל מן העור מן המרק מן התבלין אלל מוראה גידים קרנים טלפים צפורנים חרטום נוצה ביצי עוף אינו חייב כרת על אחד מהם משנה פרק כל הפסולין ואין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא דלא חשיבי דבר הראוי לאכילה אבל שליל ושליא חייב כאוכל מבשר שאר הזבח שם אמר רבי אלעזר פגל בזבח נתפגל בשליל דשליל גופא דזבחא הוא דעובר ירך אמו הוא וכיון דאיכא אינשי דאכלי ליה חייב כרת ומיהו אין מחשבתו מפגלת הזבח דדבר שאין דרכו לאכול הוא דרובא דאינשי לא אכלי ליה ושליל עצמו לא נתפגל כדקתני מתני' לאכול שליל או שליא בחוץ לא פגל.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>קדשי גוים </b> אין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא פרק ב"ש משנה פלוגתא דר"ש ורבי יוסי ובברייתא נמי פליגי וסתמא דתלמודא מפרש טעמא דר"ש ולהכי נקטי' כותיה ומפרש דאתי פגול עון עון מנותר ואתי נותר חלול חלול מטומאה ובטומאה כתיב בני ישראל ולא גוים. לבונה וקטרת ועצים אין חייבין עליהם כרת משום פגול ונותר וטמא שם אמר רבא מסתברא כמ"ד כמחלוקת בטומאת הגוף כך מחלוקת בטומאת בשר מ"ט כיון דלא קרינא בהו בעצים ולבונה לר"ש וטומאתו עליו דטומאת הגוף לא קרינא בהו והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והאמר מר [והבשר] לרבות עצים ולבונה לפוסלה בעלמא ומעלה דרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא והכי אמרינן בפסחים דאין לוקין עליו כך כתב רש"י ז"ל וקשיא לי טובא חדא השגת הראב"ד ז"ל דלדעת ר"ש הוא מאי דאמר רבא ועוד שהרב ז"ל כתב לעיל דבלבונה לוקה ולכך נראה לי דנקט הרב ז"ל לישנא דרב טביומי כמחלוקת בטומאת בשר כך מחלוקת בטומאת הגוף ומ"ט כיון דקרינא ביה והבשר אשר יגע בכל טמא קרינא ביה וטומאתו עליו ונכרתה כלומר כיון דבטומאת בשר אמרי רבנן לוקה בעצים ולבונה בטומאת הגוף נמי אית להו דלוקה דהא גבי הדדי כתיבי והשתא הוי כרבנן ואינו חייב כרת בטומאת הגוף דהא ילפינן מטומאת בשר דליכא בה אלא מלקות ואפשר דרבא דקאמר מסתברא כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו אהא דרישא נמי הדר ותלמודא הוא דמפרש טעמא דכמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו דסיפא וקאמר כיון דלא קרינא ביה וטומאתו עליו וא"כ נקטי' כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו דרישא דאתיא כרבנן כדפ':
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קמז </b> לשרוף כל הקדשים שנטמאו דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף וגלי רחמנא גבי קדשים קלים דגבי שלמים כתיב וכ"ש קדשי קדשים דחמירו:<br><b> מצות קמח </b> לשרוף הנותר דכתיב והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף ובכלל הנותר הפגול וכל פסולי המוקדשין בפרק כיצד צולין מסקנא דגמ' אלא כל פסולי דקדש בשריפה ל"ש קדשים קלים ול"ש קדשי קדשים גמרא גמירי לה ובקדש באש ישרף מיבעי ליה ששריפתה בקדש והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף למה לי ההוא לגופיה איצטריך מדאמר כל פסולי דקדש כגון לן דמה ונשפך דמה ויצא דמה ונשחטה בלילה דבשריפה דליתנהו בחולין אבל נטמא דבחולין נמי מיפסיל אימא הואיל ואתעביד ביה עובדין דחול לא תבעי שריפה ותסגי ליה בקבור קמ"ל.
+
+Halakhah 2
+
+<b>קרבן </b> שנתפגל או נפסל ישרף במקדש מיד כדילפינן מבקדש באש תשרף שצריך לשורפן בעזרה וכל שפסולו מספק תעובר צורתו ואח"כ ישרף במקדש דעיבור צורה משוי ליה נותר ולכך ישרף.
+
+Halakhah 3
+
+<b>פרים </b> ושעירים הנשרפים יש בהן ספק אי לינה פוסלת בה פרק טבול יום בעי רבי ירמיה לינה מהו שתועיל בפרים ושעירים מי אמרינן כי מהניא לינה בבשר דבר אכילה אבל הני דלאו בני אכילה נינהו לא או דילמא לא שנא ולא איפשיטא בעי ר' אלעזר יציאה מהו שתועיל בהם אם יצאו מן העזרה לפני זריקת דמים מי אמרינן ה"מ בשר דאין סופו לצאת אבל הני דסופן לצאת לא או דילמא הכא נמי לא הגיע זמנו לצאת ולא איפשיטא בעי רבי אלעזר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין שיצא רובן במיעוט אבר שאחד מן האיברים משלים לרובא של בהמה ליציאתה הך רובא דאבר בתר מיעוטא שדינן ליה והא נפקא ליה או דילמא בתר רובא דבהמה שדינן פשיטא דבתר רובא דבהמה שדינן דלא שבקיה רובא דבהמה ואזלינן בתר מיעוטא דאיברים אלא שיצא חציו ברוב איברים מהו האי מיעוטא דאבר בתר רוב אבר שדינן ליה והוה ליה כמאן דנפק כוליה ואשתכח רוב בהמה מבחוץ והויא יציאה לטמא המתעסקין בה או דילמא בתר בהמה דמחבר בה היכא דאיתא שדינן לה וליכא רובא דבהמה אלא פלגא דכיון דאין האבר נתוק לא אזלינן ביה בתר רובא תיקו. וכן אם נשאום חמשה להוציאן שם רבה בר רב הונא מתני לה להך בעיא ברובא דמנינא דגברי במתעסקים בו חמשה בני אדם ונפקו תלתא ופשו להו תרי מאי בתר רוב מתעסקים אזלינן או בתר בהמה אזלינן תיקו ופרש"י ז"ל להכי בעיי לענין טומאת בגדים בחוץ כדפי' הראב"ד ז"ל ובתוספות אקשו עליה משלהי פר' כיצד צולין דמשמע דלענין טומאת המתעסקין בה בעינן הוצאה כשבת והאי כיון דאגודו בפנים לא מיטמאה בגדים ופירשו דמיבעיא ליה לענין לשורפו בפנים אם נפסל כפי' הרב ז"ל.
+
+Halakhah 4
+
+<b>בשר </b> הנמצא בעזרה איברים עולות דדי לה באיברים ואין חותכין אותה לחתיכות אבל חתיכות הוו חטאות ואם נמצאת בירושלם הכל שלמים דנאכלין בכל העיר משנה בשקלים פ' שביעי זה וזה תעובר צורתן ויצאו לבית השרפה דדילמא הוי נותר א"כ מה הועיל שתהא חזקתו עולה או חטאת או שלמים למי שעבר ואכל דכיון דאזלי' בתר חזקה מדאוריתא א"כ אכל מה שהוחזק שלמים או כהן שאכל מה שהוחזק חטאת אינו חייב כלום אבל מה שהוחזק עולה חייב דאזלינן בתר חזקה כדאמ' והראב"ד ז"ל כתב לספק מעילה. אין שורפין את הנותר אלא ביום פרק איזהו מקומן תניא יכול ישרף מיד לאור שלישי הואיל ועבר זמן אכילתו ודין הוא זבחים נאכלין ליום א' וזבחים נאכלין לב' ימים מה זבחים הנאכלין ליום אחד תכף לאכילה שריפה דכתיב גבי מילואים ואם יותר מבשר המילואים וגו' בצו את אהרן ולא כתיב אכילה אלא שריפה אף זבחים הנאכלים לב' ימים תכף לאכילה שריפה ת"ל ביום השלישי באש ישרף ולא כתיב עד יום השלישי לומר ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה וכן הפגול אינו נשרף אלא ביום דאע"ג דשריפתו הוי הלכתא הא הוקש לשריפת נותר בקרא דבקדש באש תשרף דשריפת כולהו בקדש. ואין שריפת טמא ונותר דוחה שבת ויו"ט פרק במה מדליקין אין מדליקין בשמן שרפה בי"ט ובגמרא מ"ט מפני שאין שורפין קדשים ביו"ט מנה"מ תנא דבי חזקיה ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר שאין ת"ל עד בקר זמנא אחריתי אלא והנותר ממנו באש תשרופו דהא כתיב עד בקר ברישא אלא בא הכתוב ליתן בקר שני לשריפתו והוא חולו של מועד והכי משמע והנותר ממנו לבקר ראשון המתירו עד בקר ב' ותשרפהו ובליל מוצאי יו"ט לא מצי למשרפי' דכתיב ביום כדאמ' לעיל אביי אמר אמר קרא עולת שבת בשבתו ולא עולת חול ביו"ט ובשבת כגון איברי תמיד של ע"ש וי"ט שלא הוקטרו מבעוד יום אין מעלין אותן משחשכה וכ"ש קדשים פסולין דלא שורפין ואיצטריך למילף דאין שורפין קדשים בשבת וי"ט דאי לא ממעט לה קרא אית לן למימר ליתי עשה דבאש תשרופו וידחה את לא תעשה כל מלאכה ואיכא תרי אוקמתי אחריני התם ופרק כיצד צולין. ומותר לשרוף נותר ופגול וטמא כאחד פ"ק דפסחים הפגול והנותר והטמא בש"א אין נשרפין כאחד ובה"א נשרפין כאחד דכיון דפגול ונותר אסירי מדאוריתא ועומדים לישרף לא קפדינן שיטמאו בשריפתן.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>בשר </b> קדשי קדשים שנטמאו בפנים שורפין אותו בפנים בחוץ שורפין אותו בחוץ בין טומאת אב בין בוולד הטומאה פרק בתרא דשקלים כר' עקיבא דפליג אב"ש וב"ה ורבי אליעזר ואמר מקום טומאתו שם שריפתו דכיון דכתיב טמא באש ישרף משמע במקום שאירע טומאתו שם תהא שריפתו דאינו מוציא כדילפינן במקדש באש תשרף אבל נטמא בחוץ לא עיילינן ליה לפנים אין נזהרין אלא מן הטהור שלא יטמ' אבל טמא אפילו שלישי לא נמנעו כהנים מימיהם מלשורפו עם אב הטומאה כיון שהכל טמא כדתנן פ"ק דפסחים הוסיף ר' עקיבא ואמר מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק את השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא בטמא מת אף על פי שמוסיפין טומאה על טומאתו.
+
+Halakhah 7
+
+<b>נותר </b> של קדשים קלים שורפין אותו בעליו בבתיהם כיון שנותר בבתיהם לא עיילינן ליה לפנים כדאמ' ובמקום אכילתו שריפתו.
+
+Halakhah 8
+
+<b>מי </b> שיצא מירושלם ונזכר שיש בידו בשר קדש אם עבר צופים שורפו במקומו ולא הטריחוהו לחזור ואם לאו חוזר ושורפו וכתבו בתוספות דמן התורה יכול לשרוף בשר קדשים קלים במקום שירצה דלא מרבינן פרק כל שעה אלא פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים אבל שאר קדשים הנאכלין לזרים לא מרבינן מדאוריתא מה לי עבר צופים מה לי לא עבר. וכל עצמות שאין בהם מוח אינן טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה פ' כיצד צולין כדאמ' ומדאוריתא אפילו עצמות פסח אין טעונין שריפה כיון דלית בהו מוח. קרבן שנפסל אחר שהופשט העור לכהנים או לבעליו בקדשים קלים קודם שהופשט העור כבשר וישרף משנה פ' טבול יום כל הקדשים שאירע בהם פיסול קודם להפשטן אין עורותיהם לכהנים אלא נשרפין עם עורן אמר רבי חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה וחכ"א אין לא ראינו ראיה אלא יצא לבית השרפה הואיל וקודם הפשט היה בו פיסול ובגמרא אתאן לרבי דאמר הדם מרצה על העור בפני עצמו ואתי אפילו כר' יהושע דאמר אם אין דם אין בשר אם אין בשר אין דם דכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם וע"כ לא קאמר רבי יהושע אלא בבשר דליכא פסידא לכהנים והתורה אמרה הבשר והדם אבל לענין עור דאיכא פסידא דכהנים אפילו ר' יהושע מודה דלא מפסדינן להו שלא כדין ואם נשרף בשר או אבר קודם זריקה לכתחלה לא יזרוק וליכא פסידא דכהנים שהרי לא קרב הקרבן אבל אם עבר וזרק הדם הויא זריקה להתיר העור אע"פ שלא עלה לו הקרבן הקרבה הוי וקרינא ביה עור העולה אם הקריב מידי דהוה אדיעבד דנטמא בשר או נפסל או יצא רבי יהושע אומר לא יזרוק ואם זרק הורצה הניחא גבי מטמא דאיכא למימר דציץ מרצה אבל גבי יוצא לא מרצה הציץ וקתני אם זרק הורצה אלמא ק"ל היה לו לרבי יהושע בדרשא זו דאם אין בשר אין דם הלכתא דבדיעבד הורצה גבי אבוד ושרוף נמי אף על גב דודאי אבד נמי פסול כדאמרן פרק כיצד צולין לענין עור מיהא מודה. וכן זבח שהופשט ונמצא טרפה או נפסל במחשבת חוץ הואיל ולא נרצה הזבח ישרף העור בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אבל אם נעשה במחשבת שינוי השם אף על פי שלא עלה לבעלים הואיל ונרצה הרי העור לכהנים או לבעליו שם תנו רבנן עולת איש עולה שעלתה לאיש פרט לשנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה שלא יהו הכהנים זכאין בעורה יכול שאני מרבה שנשחטה שלא לשמה הואיל ולא עלתה לבעלים ואף על פי שהיא כשרה תלמוד לומר עור העולה מ"מ ונמצא טרפה שם והלכה כדברי חכמים בשרה בקבורה והעור בשריפה שריפה בבשר ליכא דאין שריפה בקדשים אלא כשהובאה לעזרה ונפסלה לאחר שחיטה והעור [בשרפה] לא ידענא טעמא כך כתב רש"י ז"ל וכתב עוד ואני אומר דרבנן לאו אדרבי עקיבא קיימי דאיירי בבכור בגבולין אלא אדרבי חנינא קיימי דאיירי בקדשי המקדש עד כאן וקשיא לי דהתם משמע דנמצאת טרפה בבני מעים דקודם הפשט היה בו דמרצה הואיל ולא הוכר פיסולו קודם הפשט לר' והרב כתב שהופשט ונמצא טרפה דלא נרצה והעור ישרף וצ"ע וזבח שהופשט קודם זריקה אינו פוסל אפשר דר"ל דאף על גב דאסור לשהות הדם כל כך אחר הפשט מיהא היכא דאתרמי דהפשיט קודם זריקה אינו פוסל.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אלו </b> הן הנשרפין בשר קדש שנטמא או נותר או נפסל כדילפינן לעיל ומשנה היא שלהי תמורה כל הקדשים שנשחטו במחשבת חוץ ישרפו וכן המנחה שנטמאת או נפסלה או נותרת משנה פרק נוטל בסוטה נטמאת מנחתה אם משקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותשרף והא מרבינן לעיל מכל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל כל קדשי מזבח וכן נותרה הוי בכלל דנותר דקרא וכן בפגול דהוי בכלל דבר שיש לו מתירין כדאמ' לעיל וכן אשם תלוי שנודע לו שלא חטא אחר שנזרק דמו מתני' דשלהי תמורה אשם תלוי ישרף רבי יהודה אומר יקבר והיינו דנודע לו דאי לאו הכי יאכל כשאר אשמות דאשם קרייה רחמנא לכפר על הספק ולהגין עד שיודע לו אם ודאי חטא ורש"י ז"ל כתב אם קודם זריקת דמו נודע לו שלא חטא וכן כתב הרב ז"ל עצמו בפירוש המשנה ונראה דבין כך ובין כך אינו נאכל וכן חטאת העוף הבאה על הספק תשרף שם במשנה פלוגתא נמי דרבי יהודה ותשרף דהויא לה כשאר קדשים פסולים דאינה נאכלת משום דנמלקה ושער נזיר טהור שם ואלו הן הנקברין וכו' שער נזיר ורמינהי האורג משער נזיר ופטר חמור בשק ידלק כאן בנזיר טמא כאן בנזיר טהור דשריפה כתיבא ביה דכתיב ונתן על האש אבל טמא לא כתיבא ביה שריפה והערלה וכלאי הכרם שם במשנה וכתיב בכלאי הכרם פן תקדש פן תוקד אש וערלה מכלאים גמרה דאתקש לה ומשקיהן יקברו את שאין דרכן לשרוף כיון דאי איפשר לשורפן.
+
+Halakhah 11
+
+<b>ואלו </b> הן הנקברין קדשים שמתו בין קדשי בדק הבית שם משנה ואם מתו יקברו ובגמרא אמר רבי יוחנן לרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה והאי אם מתו יקברו אכולהו קאי וכיון דאי אפשר לפדותן איסורי הנאה נינהו ולהכי יקברו וקדשים שהפילו נפל או שליא תקבר שאין שליא בלא וולד וכל הנך נקברין משום דאיסורי הנאה נינהו ושור הנסקל ועגלה ערופה וציפורי מצורע ושער נזיר טמא ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה שם במשנה האורג מלא הסיט משער נזיר ומפטר חמור בשק ידלק ורמינהי האורג וכו' פטר חמור אפטר חמור קשיא דתנן במתניתין יקבר אמר רב ששת כאן בשק כאן בשער דבשק אי אמרת יקבר אתי איניש ומתהני מיניה הואיל ואינו כלה עד לאחר זמן.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> הנקברין אפרן אסור דכיון דלא הטעין הכתוב לשורפן משיך איסורייהו וכל הנשרפין של הקדש אפרן מותר דכיון דצוה הכתוב לשורפם אחר ששרפן נעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו דכיון דנעשית מצותו הלך איסוריה והא דאפר אשרה אסור לעולם אף ע"פ שהזקיק הכתוב לשורפה היינו משום דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם חוץ מדשן מזבח החיצון והפנימי ודשון המנורה דאפרן אסור במשנה פרק וולד חטאת דמעילה ובגמרא מזבח החיצון דכתיב ביה ושמו לפיכך טעון גניזה שהיא נבלע במקומו שלא ימעל בו ומזבח הפנימי אמר קרא והסיר את מוראתה בנוצתה אל מקום הדשן אם אינו ענין לדשון דהא כתיב ביה דשן אחר דכתיב והרים את הדשן תנהו ענין לדשון מזבח הפנימי ומריבוייא דה"א אתי דישון המנורה. כל הנשרפין לא יקברו וכל הנקברים לא ישרפו שם במשנה שלהי תמורה ובגמרא מאי טעמא משום דנקברין אפרן אסור ונשרפין אפרן מותר כדאמרי'.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>היה </b> מקריב עמו בזבחים ואמרו נתפגלו עושה עמו בטהרות ואמר לו נטמאו נאמן כיון דבידו לפגל ולטמא וכהן גדול ביום הכיפורים יוכיח דכי אמר פגול מהימן ומנא ידעינן והא כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד אלא לאו משום דבידו נאמן ודילמא דחזיניה בפשפש קשיא אבל אמר לו ביום פלוני נתפגלו או נטמאו אם היה נאמן לו סומך על דבריו פרק הנחנקין ברייתא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן. ויש במצות הלכות אלו דברים מדרבנן סמוכים אקרא דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6ee0786ddb034da121c67cd8dcaa6ca0d337a8bd
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,1336 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הקרבנות של מיני נפש חיה באין מחמשת מינין בלבד מן הבקר ומן הכשבים ומן העזים ומן בני היונה ומן התורים כדכתיב כולהו בתורה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכל </b> הקרבנות בין של צבור בין של יחיד ד' מינין עולה וחטאת ואשם ושלמים דלא אשכחן בתורה קרבן אלא מאחד מד' מינין אלו דתודה מין שלמים היא.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ועוד </b> יש ג' מיני קרבן יחיד פסח ובכור ומעשר דאין טעונין אלא מתנה אחת.
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b> קרבנות הצבור עולה כעולת תמידין ומוספין וחטאת כשעירי ר"ח ושל מועדות ואין בקרבנות הצבור שלמים חוץ משני כבשי עצרת דכתיב בהו ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים והם קדשי קדשים דכתיב בהו קדש יהיו לה' לא כשלמי יחיד שהם קדשים קלים ואין הצבור מקריבין אשם לעולם דכולהו אשמות דכתיבי בתורה ליחיד נינהו ואין הצבור מקריבין עוף דכתיב ואם מן העוף עולה קרבנו היחיד מביא עוף ואין הצבור מביאין עוף.
+
+Halakhah 5
+
+<b>קרבנות </b> הצבור הם שתי תמידין של כל יום כדכתיב צו את בני ישראל וגו' את הכבש האחד תעשה בבקר וגו' ואת הכבש השני וגו' ומוספי שבתות כדכתיב וביום השבת וגו' עולת שבת בשבתו על עולת התמיד כעולת התמיד ומוספי ר"ח כדכתיב ובראשי חדשכם וגו' ומוספי המועדות דבכולהו כתיב והקרבתם ועשיתם ושעיר חטאת של יום הכיפורים כדכתיב ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים וגו' וכתיב ועשהו חטאת וכן אם שגגו ב"ד והורו בע"ז מביא כל שבט פר עולה ושעיר חטאת כדכתיב ועשו כל העדה פר בן בקר וגו' ושעיר עזים אחד לחטאת ואם שגגו והורו בשאר המצות מביאין פר לחטאת כדכתיב והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת.
+
+Halakhah 6
+
+<b>קרבנות </b> היחיד הם הבכור דכתיב ביה כל הבכור אשר יולד וגומר הזכר תקדיש וגומר לפני ה' אלהיך וגו' והמעשר דכתיב ביה וכל מעשר בקר וצאן וגו' יהיה קדש לה' ליקרב על המזבח דמו ואיבריו והבשר נאכל לבעלים והפסח כדכתיב וזבחת פסח צאן ובקר וגו' והחגיגה והיא זבחים של בהמה דכתיב לא ילין חלב חגי במידי דאית ליה חלב הקרב לגבוה קאמר כדכתיב וחגותם אותו חג לה' וכתיב בחגיגה שלפני הדיבור ויחוגו לי במדבר ונתקיים בשלמים שהקריבו נערי בני ישראל כדכתיב ויזבחו זבחי שלמים והראיה היא עולה דמה חגיגה האמורה להדיוט בראוי לו שלמים כדילפינן אף ראיה האמורה לגבוה בראוי לו דכתיב ולא יראו פני ריקם דמשמע לצורכי אני שואל וכן בדין שלא יהא שולחנך מלא ושלחן רבך ריקם וקרבן הגר והוא עולה דכתיב ככם כגר מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן אף גר לדורות כן עולה דאע"ג דכתיב ויעלו עולות ויזבחו שלמים הכתיב ככם כגר יהיה לכם לכם הקשיתיו במקצת ולא לכל קרבנותיכם והיינו עולה דכולה כליל לה' כדכתיב בהאי קרא אשה ריח ניחוח לה' אי זהו דבר שכולו לה' הוי אומר עולת העוף דעולת בהמה עורה לכהנים הילכך אי מייתי בני יונה או תורים שניהם עולה דליכא שלמים בעוף ואי מייתי ב' בהמות אחד עולה ואחד שלמים כהרצאת קרבן דישראל דכתיב ויעלו עולות ויזבחו שלמים דאף על גב דאמרינן לכם הקשיתיו במקצת סבירא לרב ז"ל דהיינו היכא דמייתי קרבן עוף והנודר או המתנדב עולה או שלמים או הבאים עם הלחם והם הנקראים תודה כדכתיב גבי שלמים אם על תודה יקריבנו וכן קרבנות הנזיר והן עולה וחטאת ושלמים כדכתיב והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו וגו' לעולה וכבשה וגו' לחטאת ואיל וגו' לשלמים וקרבנות מצורע חטאת ואשם ועולה כדכתיב שני כבשים וכבשה א' וגו' וקרבנות זבים ויולדות הם חטאת ועולה כדכתיב כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת וקרבן השוגג במצות ל"ת שיש בה כרת והוא חטאת כדכתיב נפש כי תחטא בשגגה בעשותה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה וגו' ושחט את החטאת ואשם תלוי כדכתיב ולא ידע ואשם והביא איל תמים וגו' ואשם ודאי במעילה כדכתיב נפש כי תמעול מעל וגו' והביא את אשמו לה' איל וגו' ואשם גזילות אשם שפחה חרופה וכן איל העולה ופר החטאת של כ"ג בי"ה כדכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה וכל אלו הקרבנות מפורשין בתורה ויתבארו בס"ד.
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> קרבנות היחיד חייב באחריותן ובאחריות נסכיהם חוץ מנדבה שאמר הרי זו אבל נדר או קרבן שהוא חובה עליו שקבוע להם זמן אפילו עבר זמנו חייב להקריבם דעולת יולדת וקרבנות מצורע אם עבר שמיני שלו יכול להקריבו לאחר זמן וכל קרבנות הצבור אינם חייבים באחריותן ולא באחריות נסכיהם ואם הקריב הזבח חייב באחריות נסכיהם דכתיב במוספי המועדים בפ' שור או כשב וגו' דבר יום ביומו מלבד וגו' מלמד שכל היום כשר למוספין ביומו מלמד שאם עבר היום ולא הביאן אינו חייב באחריותן יכול לא יהא חייב באחריות נסכיהם אע"פ שקרב הזבח ת"ל מנחתם ונסכיהם בלילה מנחתם ונסכיהם למחר דכתיב בפרשת פנחס מנחתם ונסכיהם לפרים וגו' בכולהו לומר לך מנחתם ונסכיהם של צבור קרבין אפילו בלילה ואפילו למחר אם קרבו קרבן בזמנו ולא נזדמנו להם מנחות ונסכים מקריבין אותם כשיזדמנו להם אפילו לאחר כמה ימים וכתיב נמי מלבד שבתות ה' דהכי כתיב זבח ונסכים דבר יום ביומו מלבד שבתות ה' ודרשינן סמוכים דבר יום ביומו הקרב נסכים מלבד אותן של שבתות דאם י"ט אחר שבת הוא הקרב נסכיו עם קרבנותיו והקרב נסכים ששכחת אתמול ולא הקרבת וצריכי דאי כתב ר"ח מלבד שבתות ה' הוה אמינא ביום אין אבל בלילה לא דהא דבר יום ביומו כתיב וסמיך ליה מלבד שבתות ה' כלומר נסכי השבת תקריב היום בי"ט אבל בלילה לא אמר קרא ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה כדאמר' ואי כתב רחמנא מנחתם ונסכיהם ולא כתב מלבד שבתות ה' ה"א בלילה אין ביממא דלמחר לא דבקדשים הלילה הולך אחר היום שעבר דכתיב ביום קרבנו יאכל לא תותירו ממנו עד בקר אלמא כל הלילה קרי יום קרבנו הילכך סד"א בלילה יקרבו הנסכים דהוי מיום שעבר אבל ביממא דלמחר לא קמ"ל מלבד שבתות ה' וגו' וקרבן יחיד שקבוע לו זמן הוי כקרבן צבור כחביתי כ"ג דכתיב מנחה תמיד כמנחה של תמידין שדוחה שבת וטומאה מפני שזמנו קבוע ואם עבר זמנם אין להם תשלומין.
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> עולת בהמה אינה באה אלא מן הזכרים בלבד דכתיב מן הבקר זכר תמים וגו' זכר ולא נקבה כשהוא אומר זכר למטה שאין ת"ל ולא טומטום ואנדרוגינוס והיא באה מן הכבשים ומן העזים ומן הבקר דכתיב מן הכבשים ומן העזים לעולה וכתיב אם עולה קרבנו מן הבקר בין גדולים בין קטנים דמיום השביעי והלאה ירצה לקרבן אשה ומן התורים ומן בני היונה דכתיב ואם מן העוף עולה קרבנו וגו' בין זכרים בין נקבות דכתיב תמים זכר בבקר תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף.
+
+Halakhah 9
+
+<b>החטאת </b> באה מחמשת המינין האלו בכהן משיח ובהעלם דבר של צבור כתיב פר ובנשיא שעיר עזים ובהדיוט שעירת עזים או כבשה ובקרבן עולה ויורד שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה מן הזכרים ומן הנקבות בנשיא כתיב זכר תמים ובהדיוט כתיב שעירה וכבשה מן הגדולים ומן הקטנים פר ושעיר עזים הוו גדולים שהם בני שתים וכבשה הוי מן הקטנים דהויא בת שנה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>האשם </b> אינו בא אלא מזכרי כבשים בלבד דכבש או איל כתיב ביה ולא כבשה איל מן הגדולים כבש מן הקטנים.
+
+Halakhah 11
+
+<b>השלמים </b> באים מן הכבשים ומן העזים ומן הבקר מן הזכרים ומן הנקבות מן הגדולים ומן הקטנים דכתיב ואם זבח שלמים וגו' אם מן הבקר אם זכר ואם נקבה ואם מן הצאן וגו' זכר או נקבה אם כשב מן הקטנים מן הבקר גדולים ואין העוף בא שלמים שהיה בדין שיבא שלמים ולהכי כתיב העוף עולה לומר עוף עולה ואין עוף זבחי שלמים. הקטנים הם מבני שמנה ימים עד שנה תמימה מיום ליום דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ושמיני עצמו מותר כדכתיב בבכור ביום השמיני תתנו לי וילפינן שמיני שמיני לג"ש ותמימה מיום ליום ונתעברה לו השנה כדכתיב כבש בן שנתו לו ולא למנין עולם וכבשה בת שנתה והגדולים בבקר עד ג' שנים שלימות מיום ליום דמבן שנה הוי שנה שלימה מיום ליום כדאמרינן בני ב' וג' נמי יותר על זה הוי זקן וקטנים לכתחלה מיום ל' והלאה דכתיב והלאה ירצה דמשמע הלאה מיום ח' דהיינו ל' ובכור כתיב ביה ביום השמיני תתנו לי דמשמע לכתחלה מיום שמיני.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>שעות </b> מונין לקדשים שאם נולד בניסן בי"ד בט' שעות ושחטו לשנה הבאה בי"ד בט' שעות אסור לזרוק דמו בעשירית שכבר עברה שנתו דכתיב תכוסו על השה דהיינו שחיטה וסמיך ליה שה תמים זכר בן שנה שיהא בן שנה בשעת שחיטה בקבלה בהולכה בזריקה מנין ת"ל יהיה בכל הויותיו יהיה בן שנה אבל אם נכנס בשנה שנייה בין שחיטה לזריקה פסול כדאמר ומינה לכולהו זבחי'.
+
+Halakhah 14
+
+<b>כל </b> מקום שנאמר כבש או כבשה או כבשים הוו בני שנה כדאמר איל או אלים הוו בני שנתים דאיל לשון קשה כמו את אילי הארץ אף כאן קשה בן שתי שנים משיכנס בשנה שנייה אחד ושלשים יום וקודם הוי פלגס דאינו כשר לא לכבש ולא לאיל דאכתי לא הוי קשה כאיל וכל מקום שנאמר עגל הוא בן שנה כדכתיב ועגל וכבש בני שנה פר בן שתים דכתיב פר בן בקר גבי פר כהן משיח יכול אפילו זקן ת"ל בן יכול אפילו קטן ת"ל פר הא כיצד בן שלש והיינו דכשר אף בן שלש אבל בן שתים פשיטא דכשר דכתיב ופר שני בן בקר תקח לחטאת מאי שני אם ללמד שהם שנים מקרא דבתריה נפקא דכתיב ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה אלא שני ללמד שהוא בן שתי שנים שעיר עזים בן שתים כל שנה שניה נקרא שעיר.
+
+Halakhah 15
+
+<b>כל </b> קרבנות הצבור זכרים דרובן עולות ועולה זכר הוא וחטאות של צבור מן העז ומן הבקר הן בשעיר עבודה זרה ופר העלם דבר של צבור ולא הוזכר כבש ואין עולה מן העז דכבשים כתיב בעולות צבור. כל חטאת יחיד נקבה כדכתיב שעיר' עזים וגו' וכתיב ואם כבש יביא קרבנו לחטאת נקבה תמימה יביאנה וקרבן עולה ויורד כתיב כשבה או שעירת עזים ותאכל לכהנים כדכתיב כל זכר בכהנים יאכלנה ואינה באה מן הבקר דשעירה וכשבה כתיב חוץ משלש חטאות יחיד שהם זכרים חטאת נשיא שהוא עז כדכתיב והביא את קרבנו שעיר עזים זכר וגו' ונאכלת כשאר חטאות וחטאת כהן משיח שהוא פר כדכתיב פר בן בקר תמים ונשרף כדכתיב ושרף אותו על עצים וגו' ופר כ"ג ביום הכיפורים כדכתיב פר החטאת אשר לו ונשרף כדכתיב ושרפו באש וגו'.
+
+Halakhah 16
+
+<b>כל </b> חטאות של צבור נאכלות דכתיב כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם וגו' בקדש הקדשים תאכלנו חוץ משעיר של י"ה שחברו משתלח לעזאזל כדכתיב ושרפו באש את עורותם וגו' וכן שעירי ע"ז אם הורו ב"ד בע"ז חייבין כל שבט להביא שעיר ונשרפין לפי שהן חטאות הצבור וילפינן מפר העלם דבר של צבור דנשרף וכתיב ביה חטאת הקהל הוא בנה אב לכל חטאת הקהל שישרפו ושעירי הרגלים שהם חטאת קהל יכול ישרפו ת"ל הוא דממעט אותם שאינם באים על עבירת מצוה ידועה ופר העלם נשרף כדכתיב ושרף אותו ופר הבא על כל המצות כתיב ביה נמי ושרף אותו על עצים באש.
+
+Halakhah 17
+
+<b>כל </b> הקרבנות האלו נקראים זבחים נראה דלא איקרו כל הקרבנות זבחים אלא בלשון חכמים כדתנן כל הזבחים ואיזהו מקומן של זבחים אבל בלשון תורה לא איקרו זבחים אלא השלמים. וכל העולות והחטאות והאשמות ושני כבשי שלמים של עצרת נקראים קדשי קדשים נמי בלשון משנה משום דכתיב בהו לה' ועולה דלא כתיב בה לה' קדשי קדשים היא נמי דכולהו לגבוה סלקא. אבל שלמי יחיד והבכור והמעשר והפסח נקראים קדשים קלים משום דשחיטתן בכל מקום ונאכלין בכל העיר.
+
+Halakhah 18
+
+<b>האיברים </b> ששורפין על גב המזבח מן הקרבנות הנאכלים נקראים אימורים וכן בשור או בעז החלב אשר על הקרב כדכתיב את החלב המכסה את הקרב ובכללו חלב שעל הקיבה כדכתיב את כל החלב לרבות ושתי הכליות וחלב שעליהן עם החלב אשר על הכסלים ויותרת הכבד דכתיב ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן אשר על הכסלים ואת היותרת על הכבד שיטול מן הכבד מעט עם היותרת דכתיב במקום אחר ואת היותרת מן הכבד ואם היה כבש מוסיף על אלו האליה דלכך נחלקו לשתי פרשיות דכתיב אם כשב הוא מקריב לפי שיש באימורי הכבש מה שאין באמורי העז שהכבש אליתו קרבה תמימה עם החוליות מן השדרה עד מקום הכליות דכתיב לעומת העצה למעלה מן הכליות היועצות וכל האימורין נשרפין על מזבח החיצון דכתיב והקטירו אותו בני אהרן המזבחה על העולה.
+
+Halakhah 19
+
+<b>היתה </b> הבהמה מעוברת אינו מעלה אלא חלב אמו בלבד והרי העובר כאחד מאיבריה דמה יתרת כבד וכליות האמורים באשם מוציא מכלל שליל כדילפינן מדכתיב באשם חלב ושתי הכליות דלא הוה צריך דאין שלמים שאין כל מינם טעון אליה הרי הם טעונין חלב ושתי הכליות אשם שכל מינו טעון אליה אינו דין שיטענו חלב ושתי כליות א"כ למה נאמר חלב ושתי כליות באשם לומר לך מה אשם מוציא מכלל שליל שאינך יכול לומר חלב שליל יקריב באשם שהרי אין אשם נקבה אף כל קרבנות אפילו באים נקבה חלב האמור בהם מוציא מכלל שליל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מנחת </b> נסכים והיא הסלת אינה טעונה לא תנופה דלא כתיב בה ולא הגשה דכתיב במנחת חוטא והקריבה דמשמע מיעוט אותה דמייירי בה ולא מנחת נסכים שאינה באה בגלל עצמה אלא בגלל הזבח ולא לבונה דכתיב ושמת עליה לבונה עליה לבונה ולא על מנחת נסכים לבונה אבל טעונה מלח כדילפינן לכולהו מדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח וכולה נשרפת על מזבח החיצון ויתנסך היין על המזבח ואין נותנין אותו על האש דכתי' ויין לנסך וגו' אשה ריח ניחוח ואינו מוסב אלא על המנחה ועל השמן אבל היין אינו אשה שאינו ניתן על האש אלא ניתן לספלים על המזבח ויוצק על היסוד והוא ירד לשיתין דכתיב הסך נסך שכר לה' לשון שביע' לשון שכרות שיהא נראה על גבי המזבח כשפוקקין את השיתין.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> טעון נסכים אלא עולת בהמה ושלמים בלבד בין היו קרבן יחיד או צבור דכתיב בפ' נסכים ועשיתם אשה לה' יכול כל העולה לאישים יהא טעון נסכים ואפילו מנחה הבאה בפני עצמה בלא זבח ת"ל עולה ולא מנחה הבאה בפני עצמה. שלמים מנין ת"ל או זבח תודה מנין ת"ל או ואף על גב דשלמים בהדיא כתיבי דכתיב לפלא נדר או שלמים וגו' היינו בבן בקר כדכתיב ברישיה דההוא קרא וכי תעשה בן בקר ואתא זבח לרבויי מן הצאן יכול שאני מרבה אף בכור ומעשר ופסח חטאת ואשם ת"ל לפלא נדר או לנדבה בא בנדר ונדבה טעון נסכים שאינו בא בנדר ונדבה כי הני אין טעון נסכים משמע להוציא את אלו שהם חובה אוציא את חובות הבאות מחמת הרגל ברגל ומאי ניהו עולת ראיה ושלמי חגיגה ת"ל או במועדיכם כל הבא במועדיכ' טעון נסכים משמע להביא את אלו עולת ראיה ושלמי חגיגה דעולת ראיה ללא יראו פני ריקם ושלמי חגיגה לשלמים ומוספין וחובת היום לא מצי להוציא דבהדיא כתיב בהוא נסכים אביא שעיר חטאת דהואיל ובאין במועד יהו טעונין נסכים ת"ל וכי תעשה בן בקר בן בקר בכלל היה דהא כתיב ברישיה דקרא לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן ולמה יצא להקיש אליו ולומר לך מה בקר מיוחד בא בנדר ונדבה אף כל הבא בנדר טעון נסכים לאפוקי שעירי חטאת דלא מצינו חטאת שיהא בא בנדר ונדבה וכבש יולדת ואילו של כ"ג הואיל והן עולות טעונין נסכים דכתיב לכבש לאיתויי כבש יולדת שטעון נסכים וכתיב לאיל לרבות אילו של אהרן אבל העוף והאשמות והחטאות אין מביאים עמהם נסכים דבהמה הבאה בנדר הוא דטעון נסכים כדאמר' וכתיב מן הבקר או מן הצאן ולא עולת העוף חוץ מחטאת ואשם של מצורע שנתפרשו בתורה דכתיב שני כבשים וכבשה אחת ושלשה עשרונים לנסכי שלשה כבשים הללו שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים ובמנחה הבא עם הזבח שקריבה עמו הכתוב מדבר דכתיב בההוא ענינא והעלה הכהן את העולה ואת המנחה הוי במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר ויין דלא כתיב בפי' בהאי ענינא הא כתיב בפרשת פנחס ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח מה ת"ל לעולה או לזבח דכבר היו כתובים בראש הפרשה אלא עולה זו עולת מצורע זבח זו חטאת או לזבח זו אשם מצורע דשלשתן טעונין נסכי יין.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כמה </b> הוא שיעור נסכים נסכי כבש או כבשה עשרון סלת בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין וכו' לכבש האחד וכן נסכי העז בין קטן בין גדול בין זכר בין נקבה דכתיב אם כבש יביא קרבנו לחטאת ולעיל מיניה כתיב והביא את קרבנו שעירת עזים כאן הקדים עז לכבש מלמד ששניה' שקולים והכא נמי כתיב בכבשים או בעזים ונסכי רחל אף על פי שהוא גדולה הם אלו אבל נסכי איל הם שני עשרונים סלת בלול בשלישית ההין שמן ויין לנסך שלישית ההין באיל הוא שריבה נסכים ולא ברחל דכתי' או לשה בכבשים לומר דדוקא בכבשים אנו מחלקים בן נסכי כבש לאיל אבל לא בין נסכי כשבה לרחלה ונסכי הפר או העגל בין זכרים בין נקבות שלשה עשרונים סלת בלול בחצי ההין שמן ויין לנסך חצי ההין דכתיב והקריב על בן הבקר מנחה סלת שלשה עשרונים בלול בשמן חצי ההין ויין תקריב לנסך חצי ההין ומדכתיב בן בקר משמע בין עגל בין בקר לא חלק בנסכים וכתיב ככה תעשה לשור האחד מלמד שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור.
+
+Halakhah 5
+
+<b>אלו </b> הן הנסכים בין לעולה בין לשלמים כשיעור הזה לכל אחד ואחד כדכתיב כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם. אין מוסיפין על השיעורין האלו ואין גורעין מהם ואם גרע או הוסיף כל שהו פסל דכתיב בנסכים ככה לומר דמיעוטו מעכב את רובו דאם חסר כל שהוא פסול אין לי אלא שלא ימעט שלא ירבה מנין ת"ל כמספר אשר תעשו חוץ מכבש העולה שמקריבין ביום הנפת העומר שבנסכים שלו שני עשרונים בלול ברביעית ההין שמן ורביעית ההין יין אף על פי שנכפלה סלתו דכתיב ומנחתו שני עשרונים לא נכפלה יינו דכתיב ונסכה יין רביעית ההין יכול לא יהא יינו כפול לפי שאינו נבלל עם מנחתו אבל יהא שמנו כפול שנבלל עם מנחתו ת"ל ונסכה כתיב ונסכה וקרינא ונסכו לומר נסכה דמנחה דהיינו שמן כנסכו דכבש דהיינו יין מה יין רביעית אף שמן רביעית.
+
+Halakhah 6
+
+<b>המצורע </b> מביא ג' כבשים חטאת ואשם ועולה עם שלשה עשרונים עשרון לכל אחד בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין כדילפינן לעיל והמקריב את הפלגס מביא נסכו איל ולא עולה לו זבחו דכתיב או לאיל לרבות את הפלגס לנסכים ואינו עולה לו דבריה בפני עצמה היא ואפ"ה קא מרבי ליה קרא לנסכים אבל אינו עולה לו לשם חובת נדרו וצריך להביא איל או כבש.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ההין </b> הוא שנים עשר לוג דכתיב שמן זית הין וכתיב שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם זה בגמטרי' תריסר הויין ואי קשיא לך אימא תריסר רביעית הא לא קשיא דלא אשכחן מדאוריתא מדה פחותה מלוג להכי אמרינן י"ב לוג ולוג הוא ששה ביצים העשרון הוא העומר והוא שיעור חלה דכתיב והעומר עשירית האיפה הוא האיפה שלשה סאין והם שמנה עשר קבין כל קב כ"ד ביצים דהוו תל"ב ביצים העישור מ"ג וחומש ביצה והוא עומר והוא עשרון.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> מודדין שלשה עשרונות לפר ושנים לאיל אלא במדת עשרון לא בכלי מחזיק שלשה או שנים אלא מודד שלש' פעמים בעשרון לפר ב' פעמים לאיל דלא היה שם אלא עשרון אחד דכתיב ועשרון אחד לכבש האחד אם כן מה תלמוד לומר עשרון עשרון לרבות חצי עשרון למנחת כהן גדול מחצה בבקר ומחצה בערב ומניקוד וי"ו שבאמצע עשרון של עשרון ראשון של יו"ט הראשון של חג ילפינן שלא ימדוד לא בשל שלשה לפר ולא בשל שנים לאיל דכל נקודה אתי למעוטי וכן השמן של נסכים מודדין במדתו שבמקדש ושמן של מנחות היחיד בלוג שבמקדש כמנין העשרונות מנין הלוגין דבמצורע עני כתיב עשרון בלול ולוג לימד על כל עשרון שטעון לוג.
+
+Halakhah 9
+
+<b>בירוצי </b> המדות של סלת חול ובירוצי היין והשמן קדש שהבירוצין נכנסו בכלי ונתקדשו בו ושוב נעקרו ממנו כשנפלו חוץ לפיכך הן קדש דנכנסו בכלי ונתקדשו בו אבל פירורין של יבש אינו נעקר מתוכו של כלי שלא נכנס בתוך הכלי ולא נתקדש בו לפיכך הוא חול וכלי הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ לפיכך בירוצין קדש מדעת המודד.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הסלת </b> עם השמן של נסכים אינם מעכבין את היין ואין היין מעכבם דכתיב ומנחתם ונסכיהם הבא מנחה ואחר כך נסכים דמנחת נסכים קרבה תחלה ואחר כך נסכים ולא הנסכים מעכבין את הזבח אלא אדם מביא קרבנו היום ונסכיו אחר עשרה ימים כשלא קדשו בכלי שרת דאם קדשו נפסלו בלינה דמדבאין עם הזבח מנחה ואחר כך נסכים בפני עצמן נמי מנחה ואחר כך נסכים.
+
+Halakhah 13
+
+<b>אין </b> מביאים נסכים אלא מן החולין דכתיב זאת התורה וגו' למנחה לחטאת מה חטאת אינה באה אלא מן החולין דכתיב והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל מעשר אף כל אינו בא אלא מן החולין.
+
+Halakhah 14
+
+<b>המילואים </b> שהיו ושיהיו במהרה בימינו אינן נוהגין לדורות אלא הוראת שעה אחד:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שנים </b> שרצו להביא שלמים או עולה בשותפות מביאין בין בנדר בין בנדבה דכתיב תקריבו את קרבנכם מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות ובשלמים כתיב ואיש כי יקריב זבח שלמים לה' ואיש לרבות את השותפין ואפי' עוף יביא בשותפות דכתיב ואם מן העוף עולה קרבנו לה' והקריב מאי והקריב בתר קרבנו דלעיל דאם עולה קרבנו ואם מן הצאן קרבנו לא כתיב בחד מינייהו והקריב מלמד שהיא באה נדבת שנים.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואחד </b> אנשים ונשים ועבדים מביאין כל הקרבנות הללו דהא לא ממעטינן אלא גוים בר מעולות דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה הא תמימים יקריבו וכ"ת הא תמימים ליכא לאו אבל איסורי מיהא איכא להכי כתיב איש איש לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל אשר יקריבו לה' לעולה אין לי אלא עולה בלבד פרט לכל שאר הקרבנות ועולת עוף הויא בכלל עולה דהא לא ממעטינן אלא שאר קרבנות ועולות דמייתי היינו הבאות בנדר ונדבה כדכתיב לכל נדריהם ולכל נדבותם הא לאו הכי אפילו היא עולה אין מקבלין. ואם הביא שלמים מקריבין אותן עולות סברא וקרא סברא דגוי לבו לשמים כונתו היא שיהו קרבנותיו כלו לשמים ולא שיאכלו וקרא דכתיב אשר יקריבו לה' לעולה כל דמקרבי עליה עולה נהוי שיהא דין עולה שאינה נאכלת ולא דין שלמים. נדר שלמים ונתנן לישראל או לכהן על מנת שיתכפר בהם כגון שהיה ישראל מחויב שלמים אוכלין אותן כשלמים דהא הוו שלמי ישראל.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ישראל </b> מומר לעבודה זרה או מחלל שבת בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל אפילו מה שמקבלין מן הגוי דכתיב אדם כי יקריב מכם ולא כולכם להוציא את המומר דמומר לעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה כדילפי' מכי תשגו ולא תעשו ומחלל שבת בפרהסיא במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית. היה מומר לעבירה אחת והורגל בה בין להכעיס בין לתיאבון אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה דכתיב אשר לא תעשינה בשגגה ואשם וסמיך ליה או הודע אליו חטאתו אשר וגו' והביא את אשמו דמשמע אשר לא תעשינה אם היה יודע שהוא אסור ושגגה היתה לו ואם היה יודע היה שב מידיעתו הוא שמביא קרבן על שגגתו אבל לא היה שב אם היה יודע בזה שהוא מומר לאותו דבר אינו מביא קרבן על שגגתו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>עולות </b> הגוים אין מביאין הגוים עמהם נסכים דכתיב כל האזרח יעשה ככה את אלה אזרח ולא (ל)גוי אבל נסכיהם קרבין משל צבור דכתי' ככה עיכובא שיהו כל עולות טעונות נסכים ואינן טעונות סמיכה שאין סמיכה אלא בישראל באנשים ולא בנשים דכתיב דבר אל בני ישראל דויקרא וכתיב בההוא ענינא וסמך את ידו בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות.
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> קרבנות היחיד סומך עליהם כשהם חיים דעיקר סמיכה בקרבן יחיד הוא דכתיב קרבנו בסמיכת בקר וקרבנו בסמיכת צאן ובעז כתיב וסמך ידו על ראשו וארישא קא מהדר ואם עז קרבנו תלתא קרבנו לומר קרבנו ולא הבכור קרבנו ולא מעשר קרבנו ולא פסח משום דהוו אתו משלמים בקל וחומר דאין קדושתן מרחם (בצבור) [כבכור] ואין מקדש לפניו ולאחריו כמעשר ואין בעמוד והבא כפסח וטעונין סמיכה ומשום דאיכא למיפרך מה לשלמים שכן טעונין נסכים ותנופה וחזה ושוק אמרינן דלא צריכי קרא למעוטינהו דכל קרבנות במשמע חוץ מאלו.
+
+Halakhah 7
+
+<b>העוף </b> אינו טעון סמיכה דכתיב וסמך ידו על ראש העולה פרט לעולת העוף וכן כל המעות שיפלו לתיבות שכולן יביאו עולות אין בעל המעות סומך על אותה עולה ואינו מביא עליה נסכים דכיון שנפלו לתיבות הרי הן קרבנות צבור ואין בהם סמיכה ולהכי לא מייתו איהו נסכים אלא משל צבור דהא עיכובא כתיב בהו ככה דאי לא מייתו בעלים אתי משל צבור ואם היה כהן בעליה עבודתה ועורה לאנשי משמר דהא מכח צבור קאתי כיון דנפלה לתיבות.
+
+Halakhah 8
+
+<b>הכל </b> סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן דלאו בני דיעה נינהו ונכרי דכתיב בני ישראל ולא גוים וסומא דילפינן סמיכה סמיכה מזקני העדה דפר העלם דבר של צבור דמה להלן סומא לא דאמרינן בסנהדרין דהיינו זקני העדה הסומכין ונשאו אתך ודרשינן אתך בדומין לך שלא היה בהם סומא ה"נ כל שאר הסמיכות אין סומא יכול לסמוך ועבד אשה ושליח ילפינן מדכתיב תלתא זמני ידו לומר ידו ולא יד עבדו ידו ולא יד שלוחו ידו ולא יד אשתו ואף על גב דכתיב בני ישראל למעוטי נשים אפילו הכי איצטריך דהוה אמינא תסמוך בקרבן בעלה דכידו דמיא קמשמע לן.
+
+Halakhah 9
+
+<b>חמשה </b> שהביאו קרבן אחד כולן סומכין בזה אחר זה דכתיב קרבנו לרבות כל בעלי קרבן שיסמכו ולא יסמכו בבת אחת דאיכא חציצה יורש סומך ומביא נסכים דכתי' בתמורה המר ימיר לרבות את היורש ויליף סוף הקדש סמיכה ונסכים מתחלת הקדש תמורה מה תחלת הקדש יורש מ[י]מר אף סוף הקדש יורש סומך ומביא נסכים.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין </b> סמיכה בקרבנות הצבור דעיקר סמיכה ביחיד כתובה חוץ משתי סמיכות העלם דבר של צבור ושעיר המשתלח דכתיב בהו בהדיא סמיכה ולא ילפינן מינייהו דהלכתא גמירי מסיני הכי דאין סמיכה בשאר קרבנות צבור ושלשה מן הסנהדרין סומכים על הפר דהוו בית דין וסמכו הרי כאן שנים ואין בית דין שקול מוסיפין עוד אחד.
+
+Halakhah 11
+
+<b>אין </b> סומכין אלא בעזרה דכתיב לפני ה' וסמיך ליה וסמך ומקרא נדרש לפניו דמשמע דסמיכה הויא לפני ה' ואם היה בעל הקרבן בחוץ והכניס ידיו בפנים וסמך סמיכתו כשרה דכתיב ושחט את בן הבקר לפני ה' ולא השוחט לפני ה' וכתיב וסמך ושחט מה שחיטה איפשר דמעייל ידיה ושחיט אף סמיכה כן. והוא שיסמוך בכל כחו דכיון דבעינן סמיכה בשתי ידיו משמע דבעינן כל כחו ואפילו טמא סמיכתו סמיכה כיון דאיפשר מבחוץ לא קפדינן אאיהו אי הוי טהור או טמא.
+
+Halakhah 12
+
+<b>ובמקום </b> שסומכין שוחטין דתכף לסמיכה שחיטה כדכתיב וסמך ושחט ואם לא עשה כך שחיטתו כשרה דסמיכה גופא לא מעכבא דאינה אלא שיורי מצוה כדכתיב וסמך ונרצה וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם דכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר אלא שהיא שיירי מצוה ומעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר.
+
+Halakhah 13
+
+<b>וצריך </b> לסמוך בשתי ידיו דכתיב וסמך אהרן את שתי ידיו כתיב ידו וכתב שתי זה בנה אב כל מקום שנאמר ידו בסמיכת בהמה הרי כאן שתים עד שיפרט לך הכתוב אחת. על ראש הבהמה דכתיב על ראש העולה לא על הצואר על ראש העולה לא על הצדדין ולא יהיה דבר חוצץ בין ידיו לבהמה דכתיב ידו על ראשו שלא יהא דבר חוצץ בין ידיו לראשו.
+
+Halakhah 14
+
+<b>כיצד </b> סומך אם היה קדש קדשים דשחיטתן בצפון הוא עומד במזרח ופניו למערב דבעינן הבהמה והסומך לפני ה' כלפי מערב ומניח שתי ידיו בין שני קרניו דהוי על ראשו ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם כדכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' והתודו את חטאתם וגו' משמע דוידוי דברים הוי אצל הקרבן ואין לבעל הקרבן מעשה בקרבן אלא סמיכה אם כן בשעת סמיכה יתודה ועל העולה עון עשה ולא תעשה שניתק לעשה דכתיב ונרצה לו על מה הוא מרצה אם על כריתות ומיתות בית דין ומלקיות הרי ענשן אמור הא מה אני מקיים ונרצה לו על עשה ולאו הניתק לעשה ושלמים לא בעו וידוי דלא כתיב בהו ונרצה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הקרבנות אין מקריבין אותם אלא ביום דכתיב ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם ביום ולא בלילה לפיכך אין שוחטין אלא ביום דאף על גב דשחיטה לאו עבודת כהונה היא דכשרה בישראל אפילו הכי עבודה היא דמחשבה פוסלת בה ובעינן לפני ה' וכתיב בה בשחיטה ביום זבחכם וגו' ואין זורקין אלא ביום השחיטה דכתיב ביום הקריבו את זבחו שתהא הקרבה וזביחה ביום אחד דאי לגופיה איצטריך ללמד זמן אכילת שלמים ביום זביחתו וממחרת נימא קרא ביום זבחכם יאכל וממחרת הקריבו למה לי שמע מינה ביום שאתה זובח אתה מקריב דהיינו זריקה וכיון ששקעה החמה נפסל דהא אינו יום השחיטה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b> שקרבו מתירין ביום והוא זריקת הדם מקטירין אימוריהן בלילה וכן איברי העולות כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר דכתיב לא ילין לבקר זבח וגו' וכתיב היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה ואף על פי כן חביבה מצוה בשעתה. ומשתדלין להקטיר הכל ביום כיון דדוחין את השבת בזמנן בשחיטה נדחה נמי אצל הקטרה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b> דבר שאינו קרב אלא ביום כקומץ ולבונה וקטורת ומנחות הנשרפות דהקרבת קרבן נינהו וכתיב ביום צוותו מותר להקריבן עם מבוא השמש כיון שהם מתאכלין כל הלילה דעד צאת הכוכבים יממא הוי כדגלי קרא דעזרא מעלות השחר ועד צאת הכוכבים וכתיב והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה ובזריקה לחוד הוא דאמרינן לעיל דשקעה חמה נפסל דכתיב ביום זבחכם וגו' דמשמע דבעינן יום השחיטה ואינן קרבין בלילה כלל אבל במאי דלא תלי באחרינא ומתעכלין כל הלילה אלא דבעי יום אפילו אחר ששקעה חמה הוי יום.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הנסכים </b> הבאה עם הזבח אין קרבין אלא ביום דכתיב ולנסכיכם ולשלמיכם מה שלמים ביום אף נסכים ביום ונסכים הבאים בפני עצמן מתקדשין [בלילה] וקרבין בלילה דכיון דלא קדשו בשחיטת זבח יכול להקריב בלילה דדוקא נסכים הבאים עם הזבח הוא דאיתרבו מדכתיב לנסכיכם ולשלמיכם ועלות השחר פוסלת בהם כאיברי העולות דכתיב כל הלילה עד הבקר וקודם צאת השמש הוי בקר ואיקרי יום דכתיב ויקרא אלהים לאור יום למאיר ובא קראו יום.
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> היום כשר לסמיכה לשחיטה דכתיב וסמך ושחט מה שחיטה ביום דכתיב בה ביום זבחכם אף סמיכה ביום והיינו לאפוקי לילה אבל ביום בכל שעה כשר למליקה לקמיצה ולהקטרה ולהזייה דכתיב ביום צוותו וכל הני הקרבה נינהו הקטרת קומץ הקרבה היא וקמיצה איתקש להקטרה דכתיב וקמץ והקטיר מליקת עוף והזייה כאחד אי נמי כתיב ביום צוותו להקריב וכולן צרכי הקרבה היא דלא איפשר בלא הן לתנופה דכתיב ביום הניפכם והגשה איתקש לתנופה דכתיב והניף והקריב ולקרבן המוספין דכתיב דבר יום ביומו וכל הלילה כשר להקטרת אימורין ואיברים כדילפינן מוקדה על המזבח כל הלילה ואף על פי כן זריזין מקדימין למצות.
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל הזבחים </b> אין שוחטין אותן לכתחלה אלא בסכין מכלי שרת דכתיב את המאכלת בעולה ומינה ילפינן לכולהו זבחים ואם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין כשר דקרא אינו צווי אלא למצוה ילפינן מיניה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>וכל </b> הזבחים שקבל דמן פחות מכדי הזייה לא קדש דמן כדכתיב והקריבו וזרקו דמשמע הקריבו שהוא קבלה שיעור הזייה וצריך להתכוין לקבל כל הדם כדכתיב ואת כל דם הפר ישפוך ואם אינו ענין לשירים דהא ליתיה לכולי דם שכבר נתן ממנו על [הקרנות] תנהו ענין לקבלה וצריך שיגביה סכין למעלה שלא ירד הדם מעליה דכתיב מדם הפר ולא מפר ודבר אחר והיינו סכין ודם סכין מקנחו בשפת מזרק כדקרינן למזרק כפורי זהב בס' עזרא ע"ש קינוח.
+
+Halakhah 9
+
+<b>אויר </b> כלי הרי הוא ככלי כשסופו לנוח וכשאין סופו לנוח בעי' אויר מזרק תוך דפניו דאי לאו הכי לא נתקדש אבל כשסופו לנוח מכנגד אוירו נתקדש דהא לא איפשר להניח וורידין לתוך כלי.
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b> הזבחים צריכין מחשבה לשם זבח ולשם בעלים בארבעה עבודות שחיטה קבלה הולכה זריקה דכתיב ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה דהיינו שחיטה לשם שלמים דמיום שחיטה הוא דקרוי זבח ולאו היינו שמייהו דשלמים זבח שלמים דהא כתיב הזורק את דם השלמים ולא כתיב זבח והכא כתיב זבח שמע מינה שתהא זביחה לשם שלמים קבלה ילפי לה מדכתיב המקריב את דם השלמים שתהא קבלה לשם שלמים דהקרבה היינו קבלה כדאמר' והקריבו זו קבלת הדם הולכה דכתיב והקריב את הכל זו הולכה דלשון הקרבה הוי הולכה ואפקה רחמנא לקבלה בלשון הולכה דהיינו הקרבה למימרא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה דבעינן לשם הזבח בהולכה ובקבלה זריקה ילפי' דכתיב הזורק את דם השלמים שתהא זריקה לשם שלמים ושם בעלים ילפינן מדכתיב ובשר זבח תודת שלמיו שתהא זביחה דהיינו שחיטה לשם תודה ואם אינו ענין לשינוי קדש דהא ילפינן ליה תנהו ענין לשינוי בעלים שצריך לשחטו לשם בעלים שיתכפרו בו ולא שיתכפרו בו אחר והאי דרשא הויא מזבח תודת דמתודת שלמיו דרשינן מלתא אחריתי ומזבח נמי דרשינן מלתא אחריתי אלא מדאקדמה וקאמר זבח תודת ולא קאמר תודת שלמיו זבח דרשינן להא מילתא זריקה דכתיב ונרצה לו לכפר דהיינו זריקה דכפרה תלויה בה לו ולא לחברו הולכה וקבלה ילפינן להו בהדי הני תרי מדכתיב באיל נזיר ואת האיל יעשה זבח שלמים שתהא עשייתו לשם שלמים ואם אינו ענין לשינוי קדש תנהו ענין לשינוי בעלים והוו כלל ופרט וכלל יעשה כלל זבח פרט לה' חזר וכלל ואף על גב דלא דמי כללא בתרא לכללא קמא רבי ישמעאל דריש כלל ופרט וכלל כי האי גוונא מה הפרט מפורש עבודה ובעינן לשם זובח אף כל עבודה ובעינן לשם זובח ואף על גב דאיכא למימר כעין הפרט כהאי גוונא ואיכא למימר בגוונא אחריתי דלא אתי הולכה אפי' הכי שקולים הם המדות שוות והולכה לא תפקה מכלל קבלה אשכחן איל נזיר שאר שלמים מנא לן הקישן הכתוב לשלמים מה שלמים בין שינוי קודשבין שינוי בעלים בעינן לשמה אף כל קדשים בין שינוי קדש בין שינוי בעלים בעינן לשמה אימא היכא דעבד שלא לשמה ליפסל אמר קרא מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת וגו' האי נדבה נדר הוא והיכי כתב נדבה אלא אם כמו שנדרת עשית הרי הוא נדר ויעלה לנדרך ואם לאו יהא לנדבה ולא לשם הראשונה ומשום דלא כתיב בהאי קרא עבודות בהדיא כתב רחמנא זאת התורה למילף משלמים דמפרשא בהו לשמן כדאמר' ואם לא חשב כלל בעולה ובשלמים אלא עבד סתם כשרים ועלו לבעלים לשם חובה דסתמן נמי כלשמן דמי דכל שלא שנה סתמא הוי לשמה דלהכי קאי.
+
+Halakhah 11
+
+<b>ושחיטת </b> העולה צריכה מחשבה ששה דברים זבח וזובח ולה' והקטרה לאישים ולריח זבח וזובח הא ילפינן להו והכא נמי כתיב עולה אשה וגו' לשם עולה לאפוקי לשם שלמים דלא אשה שתהא הקטרה לשם אשה ריח לשם ריח ניחוח לשם הנחת ריח ניחוח לה' לשם מי שאמר והיה העולם ואם שחט סתם כשר דלהכי קאי כדאמר' והשוחט חטאת ואשם לשם אותו החטא שבא עליו יחשוב כדמשמע פשטיה דקרא דכתיב על חטאתו אשר חטא ונסלח לו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שחיטת </b> הקדשים כשרה בזרים דמקבלה ואילך מצות כהונה דכתיב ושחט והדר והקריבו בני אהרן והקרבה היינו קבלה משמע דמקבלה ואילך הוא דהויא מצות כהונה וכל הזבחים קבול דמן בכלי שרת ביד כהן דכתיב בעולה בסיני וישם באגנות וחטאת יליף בלקיחה כתיב בחטאת ולקח הכהן וכתיב בעולת סיני ויקח משה חצי הדם מה קיחה דהתם בכלי אף קיחה דהכא בכלי וכתיב כחטאת האשם הוא מה חטאת טעון כלי אף אשם טעון כלי ושלמים נמי בסיני הוו ומקום שחיטת קרבנות וקבול דמן אינו שוה בכל דקדשי קדשים בצפון המזבח וקדשים קלים שחיטתן וקבול דמן בכל מקום בעזרה דכתיב בעולה ושחט אותו על ירך המזבח צפונה אשכחן בן צאן דגביה כתיב האי קרא בן בקר מנין אמר קרא ואם מן הצאן מוסיף על ענין הראשון וילמד עליון בן בקר מתחתון בן צאן ועז נמי כתיב בה מן הכבשים או מן העזים וחטאת אתיא מהיקשא דכתיב במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת אשכחן למצוה לעכב מנין כתיב קרא אחרינא ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה בשעיר נשיא והלא בכלל כל החטאות היה שטעונות צפון כעול' ולמה יצא לקבוע לו מקו' בצפון שאם לא שחטו בצפון פסל שאר חטאות לעיכובא מנ"ל דכתי' בכשבה במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת וכתיב נמי בשעירה והוי סגי בשעירה ותיליף מיניה כבשה וכי הדר כתביה בכבשה תנהו ענין לפנימיות ולשעירי הרגלים לעיכובא ועיכובא לעולה מנא לן דכתיב במקום העולה חזר ושנה לימד מקום שקבעתו לעולה לעולם הוא מקומה. קבלה בצפון מנא לן דכתיב בתר ושחט במקום העולה ולקח הכהן ומשמע ולקח נמי במקום העולה דלקח היינו קבלה כדילפינן לקיחה לקיחה מדכתיב ויקח משה חצי הדם וגו' דהיינו קבלה כדאמר'. מקבל עצמו שצריך לעמוד בצפון ולא יעמוד בדרום ויושיט ידו לצפון מנ"ל דכתיב ולקח הכהן ולקח לו יקח סרסהו למפרע ודרשהו את עצמו יקרב קבלה ומקבל לעיכובא מנ"ל דכמו ששנה על השחיטה לעיכובא בשעירה וכבשה לעכובא דכל חטאות כדאמר' הכי נמי שנה בשעירה ובכבשה ולקח הכהן דדרשינן ליה לו יקח ללמד קבלה ומקבל בצפון לעיכובא קבלה למצוה בעולה מנ"ל דכתיב ושחט אותו אותו בצפון ולא שוחט בצפון אבל מקבל הוא הדם בצפון ועיכובא נמי משמע מהעולה דחזר ושנה לקבוע לה מקום לעיכובא כדאמר ומקבל למצוה בעולה איפשר דילפינן ליה מהא דאמרינן אבל מקבל בצפון דמשמע נמי דמקבל עצמו הוי בצפון וכיון דאשכחנא למצוה ה"ה לעכב דמה קבלה למצוה ולעכב אף מקבל למצוה ולעכב דשם קבלה חד הוא וכשם שבחטאת ילפינן כולהו לעיכובא הכי נמי בעולה דהויא נמי קדשי קדשים כחטאת דאע"ג דלא כתיב בה קדש קדשים היא אפ"ה קדשי קדשים היא דהא כולה לגבוה סלקא ואין לך קדשי קדשים כזה. אשם דבעי צפון מנ"ל דכתיב במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו האשם קבלה מנ"ל דכתיב ואת דמו יזרוק במקום שחיטתו תהא נמי קיבול דמו מקבל עצמו מנ"ל דכתיב ואת דמו דמצי למיכתב ודמו יזרוק וכתב ואת דמו את לרבות את המקבל לעכב מנין דכתיב באשם מצורע ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה שנה הכתוב עליו לעכב ואע"ג דאיצטריך האי קרא לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש בבוהן יד ובוהן רגל יכול לא יהא טעון דמים ואימורים לגבי המזבח ת"ל כחטאת האשם מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורים אף אשם מצורע כן אפ"ה כיון דאהדריה לדבר החדש אהדריה נמי לעיכובא דצפון דאע"ג דשחיטה לא בעיא כהונה אפ"ה אהדריה לעיכובא דאי לאו הכי לימא קרא כי כחטאת הוא מאי כחטאת כאשם כשאר אשמות יהיה הילכך לענין צפון נמי אהדריה וכי כתב ביה שחיטה בצפון לעיכובא הוי ושאר אשמות נמי מינה ילפינן לעיכובא וקבלה ומקבל לעיכובא נראה דילפינן נמי מהאי קרא דכיון דילפינן שחיטה בצפון לעיכובא קבלה ומקבל נמי דילפינן למצוה מקרא גופה דילפינן שחיטה בצפון למצוה דכתיב במקום אשר ישחטו את העולה וגו' ואת דמו יזרוק הוי נמי לעיכובא כיון דמחד קרא ילפינן לכולהו למצוה שלמי צבור מנ"ל דבעי צפון דכתיב ועשיתם שעיר עזים לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח השלמים מה חטאת בצפון אף זבחי שלמי צבור דכתיבי בהדיא הוו שחיטתן בצפון ולמ"ד דבר הלמד כהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש ילפי' לה מדכתיב על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולה קדשי קדשים אף זבחי שלמי צבור קדשי קדשים דכתיב בהו לה' ומה עולה טעונה צפון אף זבחי שלמי צבור בצפון וקבלה ומקבל נמי כאחד מקשינן זבחי שלמי צבור לעולה לכל מאי דאית בה בצפון שחיטה וקבלה ומקבל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ומנין </b> ששוחטין קדשים קלין בכל העזרה דכתיב שלש פרשיות בשלמים בבן בקר וכבש ועז בקמייתא כתיב ושחטו פתח אהל מועד ובתרתי כתיב לפני אהל מועד חד לגופי' דניבעי פתח אהל מועד דאם אין שם פתח קודם שיפתחו הדלתות לא מצי שחיט וחד להכשיר צדדין כל רוחב העזרה דלא תימא כנגד הפתח דוקא להכי כתב לפני ולא כתב פתח וכל האויר בכלל לפני דלא כתב כנגד וחד לפסול צדי צדדין כגון לשכות דלא תימא מדפתח לאו דוקא לפני נמי לאו דוקא להכי הדר כתב לפני למימרא דדוקא הוא ולא לשכות וצפון לא איצטריך קרא דמק"ו קאתי ומדקדשי קדשים שלא הוכשרו בכל הרוחות הוכשרו בצפון כדילפינן לעיל קדשים קלים שהוכשרו בכל הרוחות כדילפינן אינו דין שיוכשרו בצפון ומה מצינו בשלמים שהם קדשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה הכי נמי בכל קדשים קלים. ואם שחטן בהיכל כשרים דכיון דבפתח ההיכל כשרים כ"ש בהיכל עצמו דלא יהא חמור טפל מן העיקר וכיון דטפל חזי להו כ"ש עיקר אבל שחטן בגגו של היכל פסולין שאין הגגות ראויין לשחיטה כלל דכל מאי דמרבי' הוי בקרקע.
+
+Halakhah 5
+
+<b>שלמים </b> ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולין כדילפינן מדכתיב פתח אהל מועד בזמן שפתוח אפילו היו דלתותיו מוגפות הוי כנעול כיון דלא הוי פתוח אבל פרכת אינה פוסלת וקרינא ביה בזמן שפתוח.
+
+Halakhah 6
+
+<b>העולה </b> והאשם והשלמים בין של יחיד בין של צבור זריקת דם שלשתם ע"ג המזבח שוה לעולם שזורק שתי זריקות ע"ג שתי זויות המזבח באלכסון דכתיב בעולה ובשלמים וזרקו את הדם על המזבח סביב שיהא הדם ניתן בד' רוחות או יכול יקיף כחוט ת"ל וזרקו ואי אפשר להקיף בזריקה וזריקה אחד לא מצית אמרת דהא כתיב סביב הא כיצד נותן ב' מתנות שהן ארבע ולא תימא כיון דכתיב סביב א"כ יהא טעון ד' מתנות על ד' קרנות דהא לא כתיב על קרנות המזבח כדכתיב בחטאת וכיון דכתיב סביב הוי ב' מתנות שהן ארבע על קרן מזרחית צפונית ועל קרן מערבית דרומית דקרן מזרחית דרומית לא היה לו יסוד לפי שלא היה בחלקו של טורף ועולה טעונה מתן דמה כנגד היסוד מק"ו דשיירי חטאת שאין מכפרין וטעונין יסוד כדכתיב אל יסוד מזבח העולה תחלת עולה שמכפרת אינו דין שטעונה יסוד ומחצי המזבח ולמטה יזרוק והוא חוט הסקרא שחגור באמצע המזבח דכתיב והיתה הרשת עד חצי המזבח מדקפיד חצי מזבח משמע דנתנה תורה מחיצה להבדיל בין דמים עליונים לדמים תחתונים ומתכוין שיהא הדם מקיף את הזויות כמין גם כדי שיהיו שתי מתנות כעין ארבע דכתיב סביב כדאמר וה"ה לאשם דכתיב ביה נמי ואת דמו יזרוק על המזבח סביב וכיון דלא כתיב בהו קרנות א"כ האי על המזבח סביב הוי מחוט הסקרא ולמטה שיירי הדם נשפכין על גג היסוד הדרומי ואע"ג דבעולה לא כתיב שפיכת שירים ילפינן לה מדכתיב אל יסוד מזבח העולה תן יסוד שהוא תורת שפיכה ליסוד למזבחה של עולה בקרן דרומית שמסיים בו.
+
+Halakhah 7
+
+<b>החטאות </b> הנאכלות דמן טעון ד' מתנות על ד' קרנות המזבח החיצון דכתיב בפר כהן משיח קרן קרנות מדמצי למיכתב קרן וכתב קרנות הויא שתים דאית ליה יש אם למקרא ולמטה הוא אומר בפר העלם דבר קרנות הרי כאן ד' מתנות על ד' קרנות המזבח החיצון והוא מזבח העולה כדכתיב בחטאת נשיא וחטאת יחיד הנאכלות ונתן על קרנות מזבח העולה ובפרי' הנשרפים של כהן משיח והעלם דבר הוו ד' קרנות של מזבח הזהב כדכתיב על קרנות מזבח הסמים לפני ה' כיצד הוא זורק בחטאות הנאכלות טובל אצבעו הימנית הסמוכה לגודל בדם שבמזרק כדכתיב ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו והאי אצבעו הוי ימנית כדכתיב במצורע אצבעו הימנית ומחטא ויורד כנגד חודה של קרן כדכתיב על קרנות ממש עד שיכלה כל הדם שבאצבעו כדכתיב ונתן דמשמע שיתן כל מה שלקח באצבעו כדכתיב ולקח ונתן וכן הוא עושה בכל קרן וקרן ואם נתן סמוך לקרן באמה אחת מכאן או מכאן כפר דכל אמה סמוך לקרן הוי כקרן דהא קרן מזבח הוי אמה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>וצריך </b> לטבול אצבעו על כל קרן וקרן דכתיב וטבל הכהן את אצבעו בדם והדר כתיב והזה מן הדם האי מן הדם משמע מן הדם האמור בענין טבילה שצריך לטבול אצבעו על כל הזייה למעוטי שיריים שבאצב' דלא הוי אותה הזאה מן הדם האמור בענין טבילה ראשונה דשיירי אצבע פסולים כדא' ואע"ג דהאי קרא בהזאת פני פרכת הקדש כתיבא הא כתיב נמי מן הדם בנתינה שבקרנות המזבח.
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b> קרבן שטעון הזייה באצבע אלא חטאת דכתיב ביה וטבל אצבעו בדם ובהזאה על הקרנות נמי כתיב בחטאת ולקח הכהן מדמה באצבעו וצריך שיהא בדם כדי טבילה כדכתיב בדם עד שיהא שיעור טבילה בדם ולא שיספג אצבעו מדם.
+
+Halakhah 10
+
+<b>ונותן </b> בקרן דרומית מזרחית תחלה שהוא דרך ימין שכל פונות שאתה פונה יהיו דרך ימין כדכתיב ומעלותיהו פנות קדים ועל יסוד קרן דרומית מערבית שהשלים בה המתנות הוא שופך שיירי הדם דכתיב ואת כל הדם ישפך אל יסוד מזבח העולה זה יסוד דרומי דפגע ביה ברישא כשיורד מן המזבח.
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> החטאות הנשרפות דמם נכנס לפנים להיכל ומזין ממנו שבע פעמים כדכתיב בכהן משיח והעלם דבר של צבור ושיירי הדם שופכן על יסוד מערבי של מזבח החיצון שהוא מזבח העולה שהוא פוגע בו תחלה בצאתו מן ההיכל מהזות לפני הפרכת ובקרנות מזבח קטרת הסמים שהוא הפנימי.
+
+Halakhah 12
+
+<b>והיכן </b> מזין מדמיהם וכמה [מזין] פר ושעיר של יום הכיפורים דם כל אחד מהן טעון שמנה הזיות על בין הבדים ושמנה על הפרכת כדכתיב והזה באצבעו על פני הכפרת הזאה אחת במשמע ולפני הכפרת יזה שבע פעמים הרי אחת למעלה על פני ושבע למטה לפני הכפרת בין הבדים כנגד עביה של כפרת וכתיב וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם כשם שהזה משניהם דבשעיר כתיב כאשר עשה לדם הפר א' למעלה ושבע למטה כך מזה על הפרכת מבחוץ משניהם אחת למעלה ושבע למטה ומערב דם הפר והשעיר ומזה משניהם על ארבע קרנות מזבח הזהב שבהיכל דכתיב ויצא אל המזבח אשר לפני ה' דהיינו מזבח הזהב שהיא בהיכל ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח בזמן שהן מעורבין יכול מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו ת"ל מדם חטאת הכפורים אחת היא דמי פר ושעיר של יום הכפורים שהם מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו ושבע הזיות על אמצעו של מזבח זה כדכתיב והזה עליו מן הדם באצבעו ז' פעמים ואם לא כיון בהזיות שבפנים למטה או למעלה כשרות.
+
+Halakhah 13
+
+<b>פרים </b> הנשרפין ושעירים הנשרפין זורק דם כל אחד מהן שבע הזיות על הפרכת המבדלת כדכתיב שבע פעמים לפני ה' את פני פרכת הקדש וארבע הזיות על ד' קרנות מזבח הזהב כדכתיב ונתן וגו' קרנות מזבח קטרת הסמים דהיינו מזבח הזהב.
+
+Halakhah 14
+
+<b>וכשנכנס </b> עומד בין המזבח למנורה והמזבח לפניו מתחיל מקרן מזרחית צפונית דכתיב ויצא אל המזבח אשר לפני ה' בהיכל ומה ת"ל ויצא לפי שהזה הזאות על הפרכת ועמד מן המזבח ולפנים והזה במתנות המזבח [הזקיקו] לצאת מן המזבח ולחוץ ויתחיל מקרן מזרחית צפונית שהוא הקרן שפוגע בו בראשונה כשיצא מן המזבח.
+
+Halakhah 15
+
+<b>פר </b> כהן משיח הבא על כל המצות כהן משיח עצמו מקבל דמו ומזה ממנו מבפנים כדכתיב ולקח הכהן המשיח מדם הפר וטבל והזה וגו' ואם קבל והזה כהן הדיוט כשר דכתיב הכהן המשיח אין לי אלא המשיח בשמן המשחה מרובה בגדים מנין תלמוד לומר כהן אם סופינו לרבות כהן אחר מה תלמוד לומר ולקח המשיח אלא מצוה שיקבל המשיח אבל קבל כהן אחר עבודתו כשרה.
+
+Halakhah 16
+
+<b>שעירי </b> ע"ז והם שעירים הנשרפין לא נתפרש בהן בתורה כיצד נותנין דמן ולהיכן הוא נותן אלא לפי שהן חטאת הקהל דינן כדין פר העלם שהוא חטאת הקהל לכל האמור בו למתן דמים ולשריפה ולטמא את השורף דכתיב בפר העלם ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת לפר זה פר כהן משיח החטאת אלו שעירי ע"ז להביאן בדין פר העלם לכל הלכותיו שלא נתפרשו הלכות שעיר ע"ז בפרשת שלח לך וילפינן להו מהכא.
+
+Halakhah 17
+
+<b>הבכור </b> והמעשר והפסח דם כל אחד מהם טעון מתנה אחד בשפיכה כנגד היסוד באי זה רוח שירצה משלש זויות המזבח דקרן מזרחית דרומית אין לה יסוד דכתיב בבכור ואת דמם תזרוק על המזבח דמו לא נאמר אלא דמם לימד על בכור ומעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואמורין לגבי מזבח וכנגד היסוד ילפינן מזריקה זריקה דעולה ועולה טעונה יסוד מק"ו דשיירי חטאת כדאמר' לעיל וכתיב נמי על יסוד מזבח העולה אי מה להלן שתי מתנות שהן ארבע אף כאן שתי מתנות שהן ארבע ולהכי כתיב סביב בעולה וסביב בחטאת דהוו ב' כתובין הבאים כא' ואין מלמדין ולמ"ד מלמדין הוי אשם שלשה ושלשה ודאי אין מלמדין.
+
+Halakhah 18
+
+<b>כל </b> הזבחים מקטירין אימוריהן ע"ג המזבח אחר שזורקין הדם תחלה דבכולהו כתיב זריקה ברישא והדר הקטרה כדכתיב בבכור ואת דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר וגו' וכל הזבחים מפשיטין אותם ואחר כך מוציאין את אימוריהן כדכתיב והפשיט את העולה והדר ונתח וערכו בני אהרן וגו' ואין מפשיטין אותם עד שיזרק הדם כדכתיב וזרקו והדר והפשיט חוץ מחטאות הנשרפות שאין מפשיטין אותן דכתיב ושרפו וגו' את עורם ואת בשרם נמצא זורק ואחר כך מפשיט וקורע ומוציא אימורין ומקטירן.
+
+Halakhah 19
+
+<b>כל </b> עורות קדשי הקדשים לכהנים בין בקרבנות הצבור בין בקרבנות היחיד דכתיב עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה וילפינן כולהו קדשי קדשים מעולה בקל וחומר דאם עולה שלא זכו בבשרה דכולה כליל זכו בעורה קדשי קדשים שזכו בבשרה אינו דין שיזכו בעורה ומזבח שזכה בבשר ולא בעור אינו מוכיח דאין למזבח עור בכל מקום אבל לכהנים מצינו שזכו בעור העולה וק"ו שיזכו בעורות קדשי קדשים אבל עורות קדשים קלים לבעלים דלא ילפינן מעולה אלא קדשי קדשים כמוה וכל עולה שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה דכתיב עולת איש עולה שזכה לאיש.
+
+Halakhah 20
+
+<b>כל </b> קדשי קדשים שאירע בהם פיסול קודם הפשטן אין עורותיהם לכהנים אלא נשרפין עם עורן אירע פיסול לאחר הפשטן עורן לכהנים דכבר זכו בעורן הואיל והופשט קודם הפיסול וכל העורות מחלקין אותן אנשי משמר ביניהם מע"ש לע"ש דכתיב במנחה נמי לכהן המקריב אותה לו תהיה יכול לו לבדו ת"ל לכל בני אהרן תהיה יכול לכולן תלמוד לומר לכהן המקריב הא כיצד לאנשי משמר.
+
+Halakhah 21
+
+<b>עורות </b> עולת הקדש אינם לכהנים דכתיב עולת איש פרט לעולת הקדש. אחד עולת איש או אשה או גוי או עבד עורותיהן לכהנים דעור העולה ריבה דהעולה קרא יתירה הוא דלא איצטריך למיכתב אלא העור לכהן אלא לרבות בא ולא נאמר איש אלא להוציא את ההקדש:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קיט </b> לעשות העולה כמשפטה דכתיב אדם כי יקריב מכם אם עולה קרבנו וגו' וכיצד מעשיה שוחט וזורק כדכתיב ושחט וזרקו ומפשיט ומנתח כדכתיב והפשיט ונתח ומקטיר כל הנתחים על גבי המזבח דכתיב והקטיר הכהן את הכל המזבחה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>צמר </b> ושער הראש דאינו בהפשטה שכבר הותז בשחיטה ועצמות וגידים וקרנים וטלפים כשהן מחוברין מקטירין את הכל וכשפרשו לא יעלו דכתיב את הכל לרבות אלו וכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם דמשמע בשר ודם לחוד הא כיצד מחוברין יעלו פרשו לא יעלו וכולן שפקעו מעל המזבח וכן גחלת דלית בהו אלא מצות העלאה בתחלה כדכתיב והקטיר את הכל. אבל איברים שפקעו ויש בהם ממש אפילו אחר חצות הלילה יחזיר דכתיב על מוקדה על המזבח כל הלילה דקאי אעולה דהיינו בשר ודם ואם אין בהם ממש אפילו קודם חצות לא יחזיר דכיון דאין בהם ממש הרי כמו שנשרפו ונעשה מצותן וגחלת הויא כמעוכלת ולית בה מששא נתחרך הבשר ויבש ופקעו קודם חצות יחזיר אחר חצות לא יחזיר דכתוב אחד אומר על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר דהיינו הקטרה וכתוב אחד אומר כל הלילה והרים את הדשן ממשמע שנאמר כל הלילה איני יודע שעד הבקר מה תלמוד לומר עד הבקר תן בקר לבקרו של לילה לענין הרמה והכי קאמר לפני הבקר והרים ולא נתן שיעור לדבר ועל כרחך הוא חצות הלילה שמעינן דביבשין תלוי בחצות.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כשמנתח </b> איברי העולה מוליכן לכבש ומולחן ומעלן דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח בהדי קרבן הוא דמקריב ליה למלח ומסיר גיד הנשה בראש המזבח ומשליכו על הדשן ואינו מקטירו משום דאסיר באכילה וכתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל ולמה מעלהו משום דגנאי הוא להביא ירך מפורעת למזבח משום הקרבהו נא לפחתך ולהכי משליכו לדשן וזורק כל האיברים על האש דכתיב הבשר והדם כשם שהדם בזריקה דכתיב וזרקו כך כל הבשר בזריקה ואחר הזריקה עורך אותן על המזבח כדכתיב וערך הכהן אותם ואיברים שצלאן ואחר כך העלן אין בהם משום ריח ניחוח דכתיב והקטיר וגו' ריח ניחוח לה' וכיון דצלאן תו לא סליק ריח.
+
+Halakhah 5
+
+<b>כיצד </b> מנתחין את העולה מפשיט וכשמגיע לחזה חותך את הראש ונותנו לכהן דלא הויא בכלל הפשטה שכבר הותז ולפי שאינה בכלל הפשטה הוצרך למנותו לעצמו דכתיב את הראש ואת הפדר ראשו ופדרו דכתב רחמנא למה לי ללמדך שמעלהו עם הראש שקודמין לכל האיברים דכתיב ראשו ואת פדרו והדר וערך הכהן אותם ופדר קמא דכתב רחמנא למה לי ללמדך שמעלהו עם הראש וחופה בו בית השחיטה וזהו דרך כבוד של מעלה והנתחים הם עשרה דכתיב ונתח חד לנתחיה שנים דמיעוט רבים שנים את הנתחים שנים הרי חמשה ובעולת צאן כתיב ונתח אותו לנתחיו הרי שלשה והדר כתיב וערך הכהן אותם דקאי אנתחים הרי כאן עשרה בחמשה כהנים בעשרה ידיהם דאף על גב דהולכת איברים לכבש עבודה היא ופסולה בשמאל כיון דלא מעכבא כפרה שריא בשמאל והקרב והכרעים בכהן אחר דלא הוי בכלל נתחים אלו דבתר דכתיב את הנתחים את הראש ואת הפדר וגו' כתיב והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר והולך ומדיחן במים דכתיב ירחץ במים לא ביין ולא במזג ולא בשאר משקין וכל המימות כשרים דלא מיעט אלא מה שאינו מים אי נמי דכתיב במים זמנא אחריתי בצאן להכשיר את כל המים ומדיחן אותה כל צרכה דירחץ משמע עד שתהא נקיה ולא היו מדיחין הכרס עם הקרבים שלא תטנפם והדקין שאין הרעי יוצא מהן אלא בדוחק מדיחין אותן שלשה פעמים ובכל הסדר הזה אין שום פסוק כי אם סברא לפי מה שנכון לעשות עושין שמנה בכבש אחד עשר באיל כ"ד בשור ואין מחלקין אבר גדול של שור לחלקים דכתיב ונתח אותה לנתחיה כדילפינן לעיל עשרה נתחים ולא נתחיה לנתחים וששה לכבש דבעינן לבד שנים של סלת ויין ילפינן מדכתיב וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים וגו' וערכו שנים בני אהרן שנים הכהנים שנים הרי כאן ששה חמשה בבשר ואחד בקרבים ואף על גב דהאי קרא בבן בקר כתיב דבעי כ"ד כדאמר' אפילו הכי הא כתיב בסיפיה דקרא על העצים אשר על המזבח דקרא יתירא הוא דהכתיב ונתנו אש וערכו עצים וערכו נתחים על העצים למה לי תו למהדר על העצים אשר על האש למדרש ביה דהני ששה כהנים הוצרכו לדבר שנאמר בו אש ועצים ומזבח ואי זה דבר שהזקקתי למערכה לסדר עצים ואש למזבח בשבילו הוי אומר זה טלה של תמיד של שחר דכתיב ביה והאש על המזבח תוקד בו דהך מוקד סידור מערכה היה דכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר וערך עליה העולה ואמר מר העולה עולה ראשונ' דשאר קרבנות לא הוזקקו לסידור מערכה ואם כן מה שכתב כאן בבן בקר על העצים אשר על האש משום סידור מערכה דטלה הוי ועולות היחיד אם רצו להוליך נתחיה בפחות או ביתר מוליכין דהאי קרא דילפי' מיניה ששה לא כתיב אלא בעולת צבור כדאמר'.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>עולת </b> העוף כיצד נעשית עולה לכבש ופונה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית ומוליך שם את ראשה ממול ערפה ומבדיל כדכתיב והקריבו אל המזבח וגו' ונעשית למעלה דלא כתיב בה יסוד אלא בחטאת העוף ולפי שקרן דרומית מזרחית קרובה לבית הדשן ששם משליך המוראה והנוצה כדכתיב והשליך אותה אצל המזבח אל מקום הדשן לפיכך מוליך שם את ראשה ממול ערפה מול הרואה את ערפה והוא אחורי הצואר ואף על פי שלא נאמר בעולה מול עורף למדנו מול עורף בה מחטאת דכתיב ממול ערפו וחותך שני סימנים דמדכתיב בחטאת ולא יבדיל למדנו שבעולה הוא מבדיל והא דילפינן מחטאת מול עורף ולא ילפינן הבדלה משום דבמול עורף איכא גזירה שוה דמליקה מליקה מה מליקה דחטאת כתיב בה ומלק את ראשו ממול ערפו אף כל מליקה אינה אלא ממול עורף והבדלה לא ילפי' דכתיב בעולת העוף ומלק והקטיר מה הקטרה הראש לעצמו והגוף לעצמו דכתיב לאחר הקטרה זו ושסע אותו בכנפיו והקטיר אותו הרי הקטרת הגוף אמורה הא מה אני מקיים הקטרה ראשונה בהקטרת הראש אלמא שני הקטרות הן והשוסע מבדיל ביניהן וכתיב נמי והקריבו דמשמע דחילקו מדין חטאת בהבדלה ואיצטריך והקריבו דאי לאו והקריבו הוה אמינא יעשה עולה כמשפט כמשפט חטאת העוף שלא יבדיל ומלק והקטיר הוה מוקמינן ליה מה הקטרה בראשו של מזבח וגו' להכי איצטריכו תרוייהו ואם לא הבדילו פסולה כדילפינן הבדלה לעיכובא וממצה דם הראש והגוף על קיר המזבח דכתיב ונמצה דמו על קיר המזבח בתר ומלק והקטיר ואי איפשר לומר שלאחר שהוא מקטיר הוא מוצה אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו דכתיב שסוע בין שתי הקטרות כדאמר' אף מליקה כן ופשוטו של מקרא מסורס ומלק והקטיר וקודם הקטרה נמצה דמו כבר ואם לא מיצה דם הראש כשרה כיון שמיצה דם הגוף דעיקר דמים בגוף הוא דשכיחי וסופגו במלח דכתיב וכל קרבן מנחתך במלח תמלח והסיר את המוראה ועור שעליה בידו עם הנוצה ועם בני המעים דנוצה לשון דבר מאוס הוא ומנוצה נמי ילפינן העור שעליו הוא הנוצה ומשליכן לבית הדשן כדכתיב והשליך אותה אל מקום הדשן.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>ושסע </b> אותו בכנפיו בידו בלא סכין ואינו צריך להבדיל דכתיב לא יבדיל ואם הבדיל כשר דלא יבדיל ר"ל אין צריך להבדיל וכל ששנה בה מאחר שמיצה דמה כשרה דמיצוי דם הגוף הוא דמעכב דכתיב עולה הוא לעיכובא.
+
+Halakhah 23
+
+<b>ומליקה </b> היא בצפורנו מול עורף דכתיב הכהן ומלק שלא תהא מליקה בכלי אלא בעצמו של כהן וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב שדרה דלא תהוי נבלה קודם מליקה דנבלת מליקה הוא דהתירה תורה לכהנים ולא נבלה קודם מליקה וצריך לחתוך שתי הסימנים בעולה והינו הבדלה דילפינן לעיל ומליקה בסכין ומן הצדדין אינה מליקה דכתיב ומלק בעצמו של כהן וכתיב מול ערפו דהיינו מאחורין הילכך הוי כנחר או חנק וכל העורף כשר למליקה דהיינו מול עורף שכנגד פנים כדכתיב ויפנו אלי עורף ולא פנים מכלל דעורף להדי פנים:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קכ </b> לעשות החטאות כמצותן האמורה בתורה וזאת תורת החטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת וגו' חטאת הנאכלת שוחט ונותן הדם כדאמרי' לעיל ומפשיט' דילפינן לעיל הפשט לכולהו זבחים מעולה ומולח האימורים וזורקין לאישים כדכתיב ואת כל חלב ואת שתי הכליות והקטירם הכהן וגו' ואם רצה להוליכן בכלי מוליך אבל אין טעון כלי ושאר בשרה נאכל לכהנים בעזרה כדכתיב הכהן המחטא אותה יאכלנה במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד.
+
+Halakhah 2
+
+<b>חטאות </b> הנשרפים אחר שחיטה וזריקה קורעם ומוציא האימורין ונותנם בכלי נראה דהא דבעינן כלי בחטאות הנשרפות טפי משאר זבחים משום דכתיב בהו לשון הרמה כדכתיב ירים ממנו את החלב משמע דהוי בכלי דומיא דהרמת דשן דכתיב בה והרים והוי בכלי ומולחן כדכתיב על כל קרבנך וגו' וזורקם על גבי האישים כדכתיב והקטירם הכהן וגו' ומוציא שאריתן חוץ לעיר ומנתחן שם כנתחי עולה בעורן דכתיב ואת עור הפר ואת כל בשרו וגומ'. והוציא את כל הפר מלמד שמוציאנו שלם יכול ישרפנו שלם ת"ל ראשו וכרעיו מה ראשו וכרעיו האמורי' בעול' ע"י ניתוח אף כאן ע"י נתוח אי מה להלן (ע"י ניתוח) [בהפשט] אף כאן (ע"י ניתוח) [בהפשט] ת"ל וקרבו ופרשו כלומ' כי היכי דחלק הכתוב קרבו דעולה מקרבו דפר דלעולה טעון רחיצה דכתיב והקרב ירחץ במים וקרבו דפר נשרף בהדי פרשו כדכתיב וקרבו ופרשו הכי נמי חלק בעולה דטעונה הפשט ופר אינו טעון הפשט. ושורפין אותם שם חוץ לעיר דכתיב והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה דהוי חוץ לג' מחנות דכתיב נמי בפר העדה אל מחוץ למחנה שאין ת"ל שהרי נאמר כאשר שרף את הפר הראשון ליתן לו מחנה שניה וכשהוא אומר מחוץ למחנה בדשן שאין צריך לאומרו לדשן אצל חוץ למחנה שהרי נאמר בסיפיה דקרא על שפך הדשן ישרף ליתן לו מחנה שלישית.
+
+Halakhah 3
+
+<b>שלשה </b> מקומות לשריפה א' בתוך העזר' ובו שורפין פסולי המוקדשים של קדשי קדשים שמחיצת אכילתן בעזרה ופיסולי אימורי של קדשים קלים דהואיל והקטרת הכשירן בעזרה אף שריפת פיסוליהם בעזרה דכתיב בקדש באש תשרף כל שבקדש מחיצתו באש תשרף שם ופרים ושעירים הנשרפין שאירע בהם פיסול אפילו אחר זריקה שנטמאו קודם שיצאו או יצאו קודם זמנן או לן הבשר או האימורין דכל הני פיסולן בקדש ונשרפין שם כדאמ' והמקום השני בהר הבית ושמו בירה ובו שורפין חטאות הנשרפות אם לא אירע הפיסול בעזרה אלא אחר שיצא חוץ כיון שנפסל חוץ נשרף חוץ המקום השלישי חוץ לירושלם בבית הדשן ושם שורפין חטאות הנשרפות כמצותן כדילפינן לעיל חוץ לג' מחנות ושריפת כל הנשרפין כשרין בזר ובלילה. וכל הנשרפין חוץ לעזרה כל העצים כשרים לשריפתן אפילו קש וגבבה דכתיב ושרף אותו על עצים באש שיכול נאמרה שריפה בפנים במזבח העולה ונאמר שריפה בחוץ מה שריפה שבפנים עצים כשרים למערכה אף שריפה שבחוץ כן תלמוד לומר עצים לרבות כל [עצים] דה"ל למיכתב ושרף אותו באש באש לא בסיד ולא ברמץ כן הוא בת"כ.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>חטאת </b> העוף כיצד נעשית מולק אותה בקרן דרומית מערבית דבמנחה כתיב הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח ואין פני ה' ופני מזבח אלא בקרן דרומית מערבית ונקרא המנחה חטאת כדכתיב במנחת חוטא כי חטאת הוא וכיון שמנחה נקראת חטאת והיא בקרן זה כדילפינן חטאת העוף נמי בקרן זה הויא כדכתיב כי חטאת היא ויורד בצפורנו דכתיב הכהן ומלק בעצמו של כהן ויחתוך רוב אחד מן הסימנים או שנים:<br><b> אזהרת רלב </b> שלא יבדיל בחטאת העוף דכתיב ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל דהיינו הבדלת הראש מן הגוף דמדילפינן מליקה דעוף ממליקה דחטאת ה"א דאינו מבדיל בעולה כחטאת תלמוד לומר ומלק והקטיר בעולה ושסוע ביניהם לומר דמבדיל בעולה הראש לעצמו והגוף לעצמו כדילפינן לעיל משמע דבחטאת דאינו מבדיל הוי הבדלת הראש מן הגוף ואם הבדיל פסל דכתיב בה חטאת היא שאם מלקה שלא לשמה פסולה והוא הדין דכל ששנה בה פסולה ולוקה דהוי לאו שיש בו מעשה. ומזה מדמו על קיר המזבח למטה מאמצעו דכתיב והזה מדם החטאת מגופו של חטאת שלא יזה בכלי ולא באצבע דלא כתיב ולקח מדם הא כיצד אוחז בראש קנה ובגוף ומזה מדמה על קיר המזבח ולא קיר כבש והיכל ואולם אלא קיר המזבח התחתון כדכתיב והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח קיר שהשיריים שלו מתמצין ליסוד והוא קיר התחתון דהוי כולו למטה מן הסובב ולא תימא יעשה הזאתה למעלה והדר ניעביד מיצוי למטה דלא כתיב ימצה דהוה משמע שמזהיר את הכהן שיחזור וימצה אחר הזאה אלא ימצה כתיב דמשמע נמי לענין הזאה דממילא יהיה דם מיצוי אצל היסוד. ומיצוי דם חטאת העוף מעכב דכתיב והנשאר בדם ימצה וגו' חטאת היא דההוא דנשאר אחר הזאה דהיינו מיצוי איקרי חטאת אלמא דשיריים דהיינו מיצוי מעכב ואין למזבח בה אלא דמה דלא כתיב במזבח אלא הזאה ומיצוי והשאר נאכל לזכרי כהונה כדכתיב כל זכר בכהנים כבשר חטאת בהמה דלהכי כתיב גבי סדר מתנות כהונה בפרשת קרח לכל חטאתם לרבות חטאת העוף סלקא דעתך אמינא נבלה היא לפי שנמלקה ולא יאכלוה קמ"ל.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ומליקתה </b> היא מעבודות קשות שבמקדש משום דילפינן מליקתה בעצמו של כהן דהיינו בידיו ואם שנה ואחז בכל מקום כשרה כיון שמלקה בידיו דהיינו בעצמו של כהן. וכל מקום של המזבח כשר למליקתה ומזבח מיהא נראה דבעי דכתיב והקריב את אשר לחטאת ראשונה ומלק כדכתיב גבי עולת העוף והקריבו אל המזבח ומלק דמשמע דבתר הקרבה אל המזבח ימלוק דהכא נמי כתיב הקרבה ולא קבע מקום במזבח אלא בהזאה למטה מאמצע המזבח כדילפינן מיסוד המזבח ואם הזה בכל מקום כשרה והוא שיתן למטה מעט מדם הנפש כדי שיתמצה ליסוד כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>שלשה </b> דברים היתה קרן דרומית מערבית משמשת למעלה ושלשה למטה חטאת העוף כדאמ' והגשות המנחות כדכתיב לפני ה' אל פני המזבח כדילפינן לעיל ומינה ילפי' לחטאת העוף דכתיב במנחה כי חטאת היא ושיירי הדם של עולות וחטאות הנאכלות ואשמות ושלמים ששופכין עליה כדכתיב בחטאת ואת כל הדם ישפוך אל יסוד המזבח זה יסוד דרומית כדילפי' לעיל ועולה כדכתיב אל יסוד מזבח העולה תן יסוד לעולה ובאשמות ושלמים כתיב סביב כעולה והשלשה שלמעלה ניסוך המים שמנסכין בחג וניסוך היין של נסכים ששם היו השיתין ואי איפשר לנסך כי אם שם ועולת העוף כשהיא רבה ואין קרן דרומית מזרחית מכילה נפנין לקרן דרומית מערבית מפני שקרובה לבית הדשן יותר משאר שתי קרנות לזרוק שם מוראה ונוצה כדכתיב והשליך אותה אל מקום הדשן.
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> העולין למזבח עולין דרך ימין כדילפינן ממעלותיה ופנות קדים חוץ מן העולה לאחד משלשה דברים אלו שנפנה לשמאל וכשגמר מלאכתו חוזר דרך עלייתו שאם נפנה על ימין צריך להקיף את כל המזבח עד שיגיע לקרן דרומית מערבית ושמא יתעשן המים והיין והמעושן פסול או שמא ימות העוף בעשן המזבח ואף על גב דדרך ימין מצוה ונראה דהויא דאוריתא פיסול עישון נמי הוי דאוריתא דהוי לעיכובא ובחזרתו דרך עלייתו על העקב נמי מקיים לה מצות דרך ימין וכשכ"ג מקיף דרך ימין כשמגיע לקרן זה נותנין לו המים או היין בידו ומנסך:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>חומר </b> בחטאת משאר קדשי קדשים שדמה שניתז מן הכלי שקבל בו הדם קודם הזייה על הבגד טעון כיבוס בעזרה דכתיב ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס במקום קדוש דהיינו בעזרה ואשר יזה משמע ראוי להזייה דהיינו שנתקבל בכלי ולא שנתז מן הצואר או מן הקרן ומן היסוד. אחד הבגד או העור הרך או השק טעונין כיבוס דכתיב בגד מה בגד הוא ראוי לקבל טומאה דאין לך בגד קטן ששמו בגד שאינו ראוי לקבל טומאה אף כל דבר הראוי לקבל טומאה. ועור הקשה הוה כעץ וגורר הדם מעליו דכיבוס כתיב בקרא והאי לאו בר כיבוס הוא. ואחת דם חטאת הנאכלת או הנשרפת והיא הפנימית דכתיב תורת החטאת תורה אחת לכל החטאות וכתיב בההוא ענינא תשחט החטאת בנשחטת הכתוב מדבר לאפוקי חטאת העוף שהיא נמלקת ולא תימא תורה רבי חטאת העוף דהא כתיב זאת למיעוטא ומסתברא דחטאת פנימית מרבינן מתורת ולא חטאת העוף דחטאת בהמה פנימית דמיא לחיצונה בשמנה דברים בהמה שחיטה קבלה כלי קרן אצבע חודה ואישים וחטאת העוף לא דמיא לה אלא בשני דברי' חוץ ואכילה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>חטאת </b> שנפסלה אין דמה טעון כיבוס בין היתה לה שעת הכושר בין לא דכתיב אשר יזה בראוי להזאה הכתוב מדבר.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b> טעון כיבוס אלא מקום הדם בלבד דכתיב אשר יזה עליה תכבס לא אמרתי לך תכבס אלא במקום דם בלבד כלי ראוי לקבל טומאה וראוי לכיבוס בעי כיבוס כשנתז דם חטאת עליו אבל עץ או מה שאינו ראוי לכיבוס גורר הדם מעליו ועור הדג שאינו ראוי לקבל טומאה כדנילף בדוכתיה בס"ד אינו טעון כיבוס דבעינן ראוי לכיבוס וראוי לקבל טומאה כדילפינן מבגד עור בהמה עד שלא הופשט אינו טעון כיבוס ומשהופשט טעון כיבוס דכתיב אשר עליה לרבות עור משהפשיטו יכול שאני מרבה עד שלא הופשט ת"ל בגד מה בגד ראוי לקבל טומא' אף כל ראוי לקבל טומאה ועור משהופשט ראוי לקבל טומאה אם חשב עליו לעבדה כמו שהוא אבל כל זמן שלא הופשט אינו ראוי לכלי.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>נתז </b> מן הצואר או מן הקרן או שנשפך הדם ואספו על הבגד אינו טעון כיבוס דכתיב ואשר יזה מדמה לא אמרתי אלא בדם שנתקבל בכלי שרת וראוי להזי' שיש בו כדי שיעור הזייה שיירי הדם שטעונין יסוד אם נתנם על הבגד אינו טעון כיבוס דכת' אשר יזה פרט לזה שכבר הוזה וכן בחטאות הנשרפות. שיירי הדם שבאצבע אחר שיצאת הזייה מתחת ידו דכתיב מן הדם יתירא מן הדם שהזכיר לענין טבילה שצריך לטבול אצבעו על כל טבילה הזייה למעוטי שיירים שבאצבע שפסולין להזייה וכיון דפסולין להזייה אינו טעון כיבוס כדאמר' דבעינן ראוי להזייה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>נתז </b> מן הבגד לבגד שני אין הבגד שני טעון כיבוס דכיון דאיזקוקי איזקוק לבגד ראשון כיבוס אדחי ולא קרינא ביה ראוי להזאה ולא בעי כיבוס האי אחרון. נתז על בגד טמא אינו טעון כיבוס דכיון דנטמא דם בנגיעתו לבגד הוי דם פסול כאלו נטמא קודם לכן ולא בעי כיבוס נתז דם החטאת על הבגד וניתז על דם החטאת דם חולין טעון כיבוס דהא דם חטאת נוגע בבגד ובלוע בו אבל דם חולין תחלה ועליו דם חטאת אינו טעון כיבוס דאינו נבלע בבגד דהא שבע ליה בדם חולין.
+
+Halakhah 10
+
+<b>כשמכבסין </b> מקום הדם מכבסין אותו יפה שלא ישאר בו רושם בשבעת הסממנין דכיון דכתיב תכבס לא הוי כיבוס בבציר מהכי.
+
+Halakhah 11
+
+<b>כלי </b> חרס שנתבשלה בו החטאת טעון שבירה בעזרה דכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר וכלי מתכות טעון מריקה ושטיפה במים בעזרה דכתיב ואם בכלי נחשת בשלה ומורק ושוטף ואף על פי שלא נאמר כאן במקום קדוש הרי דינו כדין הכיבוס מה כיבוס הבגד בקדש אף שבירת כלי חרס ומריקת כלי נחשת בקדש כיון דכתיבי בתר כיבוס ובחטאת הנאכלת דראוי לבישול כדכתיב אשר תבושל בו ואחד כלי שבשל בו או כלי שעירה לתוכו רותח דכתיב אשר תבושל בו אין לי אלא בישל בו עירה לתוכו רותח מנין תלמוד לומר בו ישבר מדסמיך ישבר אצל בו ולא אם בכלי חרש תבושל ישבר למידרש אם נבלע בו מ"מ ישבר.
+
+Halakhah 12
+
+<b>מריקה </b> בחמין ושטיפה בצונן מידי דהוה אגיעולי גוים דבעינן חמין דכתיב כל דבר אשר יבא באש והכא נמי כתיב ומורק ושוטף במים דאי כולהו בצונן לימא קרא ומורק מורק או שוטף שוטף מאי מורק ושוטף דשני בלישניה לומר לך מריקה בחמין ושטיפה בצונן. במים ולא ביין ולא במזג ולא בשאר משקין דכיון דכתיב במים מיעט כולהו ומריקה ושטיפה כמריקת הכוס ושטיפתו מבפנים ומבחוץ והשפוד והאסכלה מגעילן במים חמין ואחר כך מדיחן דאף על גב דתשמישן על ידי האש לא בעו ליבון דכיון דשוטף הוי במים מורק נמי הוי במים. במה דברים אמורים שבשל בהם כשנזרק דמה כהלכה אבל לא נזרק ובשלה או בשל חטאת הנשרפת אינו טעון מריקה ושטיפה דכתיב אשר תבושל והני לאו ראויות לבישול נינהו בשל במקצת הכלי כלו טעון מריקה ושטיפה דכתיב ואם בכלי נחשת בשלה ומורק וגו' ודרשינן בכלי ואפילו במקצת כלי מורק כלו.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>צלה </b> הבשר בתנור של חרס הוי ספק אי אבישול לחוד הוא דקפיד רחמנא בלא בילוע או דילמא אבישול ובילוע וכן כלי שנתבשל בו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה דכתיב חטאת אין לי אלא חטאת קדשי קדשים מנין דסמיך ליה כל זכר בכהנים וגו' קדש קדשים הוא יכול שאני מרבה את התרומה תלמוד לומר אותה כל זכר בכהנים יאכל אותה בתר מריקה ושטיפה מיעוטא הוא ומדאיצטריך קרא למעוטי תרומה מכלל דקדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה וכן השפוד והאסכלה מגעילן עקב אכילה מיד ומבשל ושונה מיד דכתיב ומורק ושוטף וגו' וכתיב כל זכר בכהנים יאכל אותה הא כיצד ממתין לה עד זמן אכילה והדר עביד לה מריקה ושטיפה.
+
+Halakhah 15
+
+<b>כלי </b> גללים ואבנים ואדמה אינן טעונין מריקה ושטיפה אפילו בחטאת אלא הדחה בלבד דכלי חרש ונחשת לחוד הוא דכתיב נאמר בחטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה אם פסולה תפסל אם כשרה תאכל כחמור שבה דכתיב יקדש והיינו בשנבלעה בו אבל נגיעה לחוד לא דכתיב כל אשר יגע יכול אפילו לא בלע תלמוד לומר בבשרה עד שיבלע בבשרה כגון המחתך שומן חטאת וסך ממנו בשר צלי של שלמים ונבלע בו יכול נגע במקצת חתיכה יהא כלו פסול תלמוד לומר יגע הנוגע פסול וחותך מקום שבלע. ואחד חטאת ואחד שאר כל קדשים דכתיב זאת התורה לעולה הוקשו כולן זה לזה ללמד זה מזה ולמדנו מחטאת דמה חטאת מתקדשת בבלוע כדילפינן אף כל מתקדש בבלוע נגע בבשרה ברקיק לא נתקדש אלא מקום הבלוע וחותכו כדילפינן מדכתיב יגע הנוגע פסול.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>כלי </b> שבשל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים עם קדשים קלים אם יש בהם בנותן טעם הרי הכל נאכל כחמור שבהם כדכתיב כל אשר יגע בבשרה יקדש ואם לא נתן טעם אינם כמותם אבל הכלי טעון מריקה ושטיפה משום קדשים קלים לסוף זמן אכילתם.
+
+Halakhah 19
+
+<b>בגד </b> שצריך כיבוס ויצא חוץ לעזרה מחזירו לעזרה ומכבסו שם דכתיב תכבס במקום קדוש נטמא חוץ לעזרה ואי איפשר להכניס טומאה לעזרה קורעו כדי שיטהר ומכניסו ומכבסו. ומעיל דכתיב ביה לא יקרע מכניסו בפחות משלשה דלא הוי שיעור בגד טמא ומכבס מעט מעט הדם ומטביל אותו אחר כך בחוץ.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>וכן </b> כלי חרס שבשל בו ויצא ונטמא נוקבו בכדי שיטהר ומכניסו ושוברו דכתיב תכבס במקום קדוש וסמיך ליה וכלי חרש ישבר דמשמע דליהוי שבירתו במקום קדוש ואם נקבו נקב גדול אינו שוברו בפנים דכתיב וכלי חרש תשבר כשהוא כלי תשבר וזה אינו כלי וכן כלי נחשת אם יצא מכניסו ומורקו ואם נטמא פוחתו וחוזר ומרדדו ומורקו ושוטפו בעזרה דכתיב ואם בכלי נחשת וגו' אין מורקין בפנים אלא כלים:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קכא </b> לעשות כל האשמות כמצותן האמורה בתורה כדכתיב וזאת תורת האשם וגו' במקום אשר ישחטו וגו' וכיצד יעשו האשמות שוחט וזורק כדילפינן לעיל וכתיב באשם ישחטו את האשם ואת דמו יזרוק ומפשיט ומוציא האימורין ומולחן וזורקן על גבי האישים הפשטה בעי כעולה דכתיב בה והפשיט דעור האשם נמי הוי לכהנים כעור העולה דכתיב ביה עור העולה אשר יקריב לכהן לו יהיה כדילפינן לעיל והוצאת האימורין דכתיב באשם ואת כל חלבו יקריב ממנו וגו' ומליחה על כל קרבנך תקריב מלח וזריקה על גבי האישים דכתיב והקטיר אותם הכהן המזבחה וגו' ואם רצה להוליכם בכלי מוליך אבל אין טעון כלי אלא חטאות הנשרפות כדילפינן לעיל ושאר בשרם נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת כדכתיב כל זכר בכהנים יאכלנו במקום קדוש וגו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אשם </b> מצורע יש בקבלת דמו שינוי להנתן על תנוך ובהונות כדכתיב בקרא ואף על פי כן שאר מעשיו וזריקת דמו ואכילתו כשאר כל אשמות דכתיב ביה כי כחטאת האשם הוא לכהן בכל עבודות התלויות בכהונה הושוה אשם זה לחטאת יכול יהא דמו ניתן למעלה כחטאת תלמוד לומר קדש קדשים הוא וכתיב גבי אשם וזאת תורת האשם קדש קדשים הוא תורה אחת לכל האשמות לרבות אשם מצורע וכתיב ואת דמו יזרוק על המזבח סביב דמשמע למטה דלא כתיב ביה על קרנות המזבח אלא על המזבח סביב דהוי מחצי המזבח ולמטה כדילפינן לעיל:
+
+Halakhah 3
+
+<b>מצות קכב </b> לעשות כל השלמים כמצותן כדכתיב ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר אם נקבה וגו' והם ארבעה מינין הא' שלמי צבור והם שני כבשי עצרת דכתיב בהו ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים שוחט וזורק הדם כדכתיב בשלמים ומפשיט כדכתיב בעולה והפשיט וגו' דחטאות הנשרפות לחוד הוא דגלי קרא דלא בעי הפשט כדכתיב ושרפו וגו' את עורם ואת בשרם וגו' ומוציא האימורין ומולחן כשאר השלמים ומקטירן והשאר נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת וכאשם מפני שהם קדשי קדשים כדכתיב בהו קדש יהיו לה' לכהן.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>שלמי </b> יחיד שלשה מינין [הא'] הבא בלא לחם כשלמי חגיגה ושמחה והוא נקרא שלמים סתם והבא על הלחם בנדר ונדבה והוא תודה כדכתיב אם על תודה יקרבנו וגו' והג' איל נזיר דכתיב ואיל אחד תמים לשלמים וסל מצות סלת וגו' ומעשר שלשתן שוחט וזורק כדכתיב ואם זבח שלמים וגו' ושחטו פתח אהל מועד וזרקו וגו'. ומפשיט ומוציא האימורין כדאמר' ומנתח הבשר להפריש החזה ושוק הימין ונותן האימורין עם החזה ושוק על יד הבעלים וכהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף כדכתיב ידיו תביאנה את אישי ה' את החלב וגו' ולא שיהא החזה מן האישים לכך כתיב את החזה להניף וכתיב במלואים שוק התרומה וחזה התנופה יביאו להניף תנופה וגו' משמע דשוק נמי הוי בתנופה וכהן דמניח ידו תחת יד בעלים ילפינן מדכתיב המקריב את זבח שלמיו וגו' דמשמע דכהן מניף וכתיב ידיו תביאנה דמשמע בעלים הא כיצד כהן מניח ידו תחת הבעלים ומניף לפני ה' במזרח כדכתיב להניף לפני ה' דהוי (אפילו) במזרח דאף על גב דבמנחה כתיב לפני ה' והוי במערב היינו במנחה דהויא קדש קדשים דכתיב בה קדש קדשים היא כחטאת וכן כל הטעון תנופה במזרח מניפין אותו (ביין) דכתיב בתנופה דהכא לפני ה' כדאמר'.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>וכיצד </b> הוא מניף מוליך ומביא דהוי תנופה שמניף ידו לכאן ולכאן ומעלה ומוריד דכתי' שוק התרומה שהיא לשון הרמה וכתיב במלואים אשר הונף ואשר הורם ובתודה מניף אחד מעשרה מן הלחם עם החזה ושוק והאימורין כדכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן לחם אחד מכל מין ומין וכתיב ביה לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה כדכתיב בחזה ושוק שהם לכהנים והם בהנפה (כהא) ונותן את החלבים על יד הבעלים וחזה ושוק למעלה כדכתיב שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים ושתי הכליות ויותרת הכבד למעלה מהם דחזה ושוק בעינן על החלבים ושתי הכליות ויותרת הכבד למעלה מהם דחזה ושוק בעינן על החלבים ממש אם כן שאר האימורין למעלה והלחם למעלה מהם כיון שאינו בכל השלמים הוא אחרון.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>היה </b> הקרבן איל נזיר מוציא האימורין וחזה ושוק כשלמים ומבשל שאר האיל בעזרת נשים מפני שצריך הכהן ליטול הזרוע אחר שנתבשלה כדכתיב הזרוע בשלה לאחר שנתבשלה עם אחד מעשרה מן הלחם הבא עמו כדכתיב וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק אחד דהוי משני מינין שהוזכר למעלה חלות ורקיקין עם החזה ושוק והאימורין כדכתיב על חזה התנופה ועל שוק התרומה לפי שהיו שלמי נזיר בכלל כל השלמים לחזה ושוק ויצאו לידון בדבר החדש להפרשת זרוע הוצרך להחזירן לכללן לידון אף בחזה ושוק ומניח הכל על יד הנזיר והכהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים כשאר תנופות ומניף כדכתיב והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' על חזה התנופה וגו' וכתיב לעיל מיניה ונתן על כפי הנזיר וגו'.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אי </b> זהו חזה של כל שלמים כל הרואה את הקרקע למעלה עד הצואר ולמטה עד הכרס עם שתי צלעות דהכי משמע לישנא דחזה שהוא רואה את הקרקע מן הצואר שהוא תחלת הגוף עד הכרס שהוא חלל הבהמה. והזרוע הוא מן הפרק עד כף של יד שהם שני איברים מעורים זה בזה דכל זה נקרא זרוע נמי לענין זרוע מתנות כהונה והזרוע היא של ימין דכתיב הזרוע המיומן שבזרוע דהיינו של ימין וכנגדה ברגל הוא השוק שהוא נקרא שוק לבני אדם וכן זרוע וחזה שאמרנו הם נקראים כן לבני אדם.
+
+Halakhah 11
+
+<b>ואחר </b> שמניפין מולח האימורין להקטירם על גב המזבח כדכתיב גבי שלמים והחזה ושוק נאכלין לכהנים כדכתיב כי את חזה התנופה וגו' נתתי וגו' ושאר השלמים נאכלין לבעלים כדכתיב ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל ואין הכהנים זוכין בחזה ושוק אלא לאחר הקטר' האימורין דכתיב והקטיר הכהן את החלב המזבחה והיה החזה לאהרן ולבניו ואת שוק הימין וגו' למדנו שאינם נאכלים בעוד האימורין למטה מן המזבח וכן הלחם שמניף בתודה ובאיל נזיר והזרוע בשלה נאכלין לכהנים דכתיב בהו קדש הוא לכהן ושאר הלחם עם שאר הבשר נאכל לבעלים כשלמי של תודה דלא נתחדש באיל נזיר אלא זרוע בשלה ולחם וחזה ושוק הם נקראים מורם מתודה וזרוע בשלה עמהם נקראים מורם מאיל נזיר כדאמר'.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>הלחם </b> המורם מן התודה הוי ספק תרומה לענין אי חייבין עליהם מיתה וחומש ומדמעת או לאו כיון דאיתקש לתרומת מעשר דכתיב הכא ממנו תרומת ה' וכתיב התם ממנו תרומה לה' כתרומת מעשר דמי או דילמא כי וחמשיתו מיעט רחמנא ולחם של תודת כהן נאכל כתודת ישראל דלא הוי כמנחה דכתיב בה וכל מנחת כהן כליל תהיה דאין לחם תודה קרוי מנחה.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>אחד </b> מן השותפין בשלמים מניף ע"י כולן מה שאין כן בסמיכה דתנופה אי אפשר דהיכי ליעביד לינפו כולהו בהדי הדדי קא הויא חציצה ידו חוצצת בין יד חברו לזבח ליניף חדא והדר ליניף חבריה תנופה אחד כתיב ולא תנופות אבל בסמיכה לא כתוב סמיכה בהדיא אלא וסמך סתם. ואין אשה מניפה דכתיב בתנופה דבר אל בני ישראל לאמר המקריב וגו' ודרשינן בני ישראל מניפין ואין הנשים מניפות יכול נחלוק בתנופה שלא יהא קרבנו טעון תנופה בסמיכה לא תחלוק דסמיכה בבעלים לחוד הוא ומיעטה הכתוב בנשים אבל תנופה בכהנים נמי היא כדאמר' לעיל ולא מיעטה הכתוב אלא לנשים ולא לכהנים ואין אשה מניפה אלא סוטה ונזירה כדילפינן לעיל. ותנופה קודמת להגשה בכל מקום דכתיב תנופה לפני ה' והדר והקטיר אהרן וגו'.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>הלחם </b> של תודה עשרים עשרון עשרה לעשרה חלות של חמץ ועשרה לשלשים חלות של מצה העשרה חלות מהן מאפה תנור ועשר רקיקין ועשר מורבכת דנאמר כאן לחם חמץ ונאמר בשתי הלחם לחם חמץ מה להלן עשרון לחלה דכתיב לחם תנופה שנים ושני עשרונים אף כאן עשרון לחלה ולא מצית למילף מלחם הפנים דהוי שתי עשרונים החלה האחד דכתיב הכא בשתי הלחם ממושבותיכם תביאו שאין ת"ל תביאו שהרי כבר נאמר והקרבתם מנחה חדשה ומצי למכתב ממושבותיכם לחם תנופה ומה ת"ל תביאו שכל מה שאתה מביא ממקום אחר כעין זה חמץ ועם הזבח יהיה כזה מה להלן עשרון לחלה אף כאן עשרון לחלה כדאמר' ולא תימא מה להלן שתי עשרונות בכל החלות ותו לא אף כאן נמי שתי עשרונות ותו לא דכתיב הכא תהיינה לריבוייא דיתירא הוא ואם אינו ענין לב' הלחם דהא כתיב ב' עשרונים תנהו ענין לחמץ שבתודה דליהוי עשרון לכל חד מעשרה חלות של חמץ ומנין שהם עשרה חלות דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' אחד שלא יטול פרוסה אלא אחד שלימה כדכתיב אחד וכתיב תרומה וכתיב נמי בתרומת מעשר תרומה מה תרומת מעשר אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה ולא מצית למילף מבכורים דאין להם שיעור דהכא כתיב ממנו תרומה לה' ובתרומת מעשר כתיב נמי והרמותם ממנו תרומה לה' וגו' למדנו על חלות לחם חמץ שהם עשרה חלות מעשרון לחלה והם עשרה עשרונות ומנין לחלות מצה שהם עשרה עשרונות דכתיב על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו בתר חלות של מצה לומר נגד חמץ הבא מצה ולמד הימנו ודבר אחר הוי הקש ודבר הלמד מהקש אין חוזר ומלמד כתיב תביאו גבי שתי הלחם דלא צריך וה"ל כמאן דכתיב בתודה דכל הבאות שאתה מביא יהיו כזה עשרון לחלה נמצאו עשרים עשרונות לכל לחמי תודה עשרה לחמץ ועשרה למצה וכתיב שלשה מיני מצה חלות ורקיקין ומורבכת נמצאו ג' עשרונים ושליש לכל עשרה של כל מין ומין ונמצאו לחמי תודה ארבעים עשרה חמץ ושלשים מצה כדילפינן. והכהן לוקח מן הכל ד' חלות אחד מכל מין דכתיב אחד מכל קרבן דמשמע לחם מכל מין של קרבן שלא יטול ממין אחד תרומה על חברו. ועשרה עשרון של חמץ מביא שאור כדי חימוצו ונותנו לתוך המדה וממלא את המדה ואין משגיחין אלא על מדתה עתה והרי הוא מודד עשרון שלמים אע"פ שסופה להיות חסרה או יתירה מפני השאור שפעמים עב ופעמים רך. המורבכת היא חלוטה ברותחים ואפויה מעט כדכתיב מורבכת דהיינו חלוטה והדר חלות דהיינו אפוי וקולט אותה בשמן על האלפס כדכתיב בתר הכי בלולות בשמן ושיעור שמן של שלשים חלות חצי לוג ושיעור זה הלכה למשה מסיני הוא דחציו לחלות וחציו לרבוכה ולאו מקרא אתי. החלות לותת השמן שלהן בשמינית של שמן ואח"כ לש ואופה דאע"ג דכתיב חלות בלולות אי אפשר לבוללן חלות אלא סלת דרביעית שמן לכמה חלות ורקיקין ולא ספקא להו דחלות יבשות הן לאחר אפייתן ובולעות שמן.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>ולחמי </b> תודה שאפאן ארבע חלות יצא דלא נאמר ארבעים אלא למצוה משום דכתיב חוקה לעכב בלחם הפנים ובחביתין משמע דבאחריני לא מעכב ומפריש החלה בבצק מכל קרבן דאין מפרישין פרוסה דכתיב אחת ולא פרס כדאמר.
+
+Halakhah 23
+
+<b>לחם </b> איל נזיר עשרים חלות שוות מששה עשרונות ושני שלישי עשרון דכתיב גבי תודה על זבח תודת שלמיו דלא הוה צריך שהרי כבר נאמר זאת תורת זבח השלמים אם על תודה וגו' אלא תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמיות והן ששה עשרונות וב' שלישית ורביעית שמן דחלות ורקיקים כתיבי בהדיא בנזיר כתודה מה התם הוו עשרה חלות לחלות ועשרה לרקיקין משלשה עשרונים ושליש לכל מין ורביעית שמן לשני המינין ה"נ כן יכול יוקשו לכל ג' מינין שבמצה ת"ל מצות בנזיר בחלות ורקיקין מצות חלות סלת בלולות בשמן ורקיקי מצות וגו' לומר דלההיא דנאמר בו מצות בתודה דהיינו חלות ורקיקים דכתיב חלות מצות ורקיקי מצות הוא דאיתקש אבל לרבוכה דלא כתיב בה מצות כתודה לא איתקש לחם נזיר לתודה ודבי ר' ישמעאל תנא מצות כלל דכתיב וסל מצות והדר כתיב חלות ורקיקים דהוי פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ואיצטריך רחמנא למיכתב כלל שלא נרבה דבר הדומה לפרט דהוה ילפינא רבוכה מלחמי תודה אי לאו כלל כדאמר' ורביעית שמן הל"מ והכהן לוקח חלה ורקיק כדכתיב וחלת מצה אחת ורקיק מצה אחד והרקיקין משוחין והחלות בלולות דכתיב חלות בלולות ורקיקין בלולין ולא מישתמיט קרא לכתוב חלות משוחות ורקיקין בלולין ש"מ דוקא הוא.
+
+Halakhah 24
+
+<b>ב' </b> מיני לחם של תודה וד' של נזיר מעכבין זה את זה דכתיב בנזיר כן יעשה על תורת נזרו עכובא הוא ותודה איתקש לנזיר כדכתיב על זבח תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 25
+
+<b>מעשה </b> בכור ומעשר ופסח שוים דהוו קדשים קלים זורק ומפשיט כדאמר' בכולהו קרבנות ומוציא אימורין ומולחן ומקטירם דכתיב בבכור את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר אשה וגו' ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וגו' דמו לא נאמר אלא דמם חלבו לא נאמר אלא חלבם לימד על מעשר ופסח ג"כ שטעונין מתן דמים ואימורין לגבי מזבח ושאר בשר המעשר נאכל לבעלים כמעשר שני דכתיב עשר תעשר וגו' ושאר בשר הפסח נאכל למנוייו כהלכותיו כדכתיב תכוסו על השה:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קכג </b> שיאכלו הכהנים בשר קדשי קדשים במקדש והם חטאת ואשם דכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם במלואים ללמד שהכהנים אוכלים הבשר של חטאות ואשמות שיש בהם כפרה ובעלים מתכפרים שאף באכילה תלויה כפרה וה"ה שאר הקדשים הנאכלין לכהנים שאכילתן מצוה דאיתקשו כולהו מתנות כהונה דכתיב כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם וגו' קדש קדשים לך ולבניך:
+
+Halakhah 2
+
+<b>מצות קכד </b> שיאכלו הכהנים שיירי מנחות דכתיב גבי מנחה והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואין </b> כלם נאכלין אלא לזכרי כהונה ובעזרה דכתיב לכל קרבנם וגו' בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו וכן שלמי צבור הוו כחטאת ואשם דהוקשו לחטאת כדכתיב ועשיתם שעיר עזים לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים ואם נאכלו בהיכל נאכלו דכתיב בקדש הקדשים והיכל במשמע.
+
+Halakhah 4
+
+<b>חזה </b> ושוק של שלמים נאכלים לכהנים זכרים ונקבות דכתיב וזה לך תרומת מתנה לכל תנופות בני ישראל דהיינו מורם מתודה ומאיל השלמים ומאיל נזיר לך נתתים ולבניך ולבנותיך וכן בכור נאמר בו ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכל הנאכל לכהנות (לבהמות) נאכל לעבדי הכהנים ולנשיהם כתרומה הנאכלת לכהנים ולכהנות ולנשי כהנים ועבדיהם כדכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו והני הוו קנין כספו וכולן נאכלין בכל העיר כדכתיב (בפ"ח) ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור לא נאמר במקום קדוש כמו שאמר לעיל מיניה בקדשי קדשים ואכלתם אותה במקום קדוש דהיינו בעזרה אלא במקום טהור שהוא כל מחנה ישראל שהוא טהור מליכנס שם מצורעים ושכנגדו לדורות ירושלם שאין מצורעים נכנסים שם וה"ה למעשר ופסח שהן קדשים קלים כשלמים וכתיב נמי בהו והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ובכורות בקרכם וגו' ובשתי מעשרות הכתוב מדבר א' מעשר בהמה ואחד מעשר דגן ומדלא קבע בהו מחיצה בכל העיר נאכלין והחלונות ועובי החומה כלפנים שהרי בלב ב"ד לקדשם בשיירי מנחה כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>השלמים </b> נאכלין ביום הזביחה וכל הלילה ויום המחרת עד שקיעת החמה דכתיב ביום הקריבו את זבחו יאכל וגו' ואם האכל יאכל ביום השלישי וגו' ולא תימא דנאכל בלילה של יום ג' דהא כתיב והנותר עד יום השלישי וגו' ודרשינן עד יום הוא נאכל בעוד שהוא יום ולא ליום ג' דהיינו לילה של יום ג' בין חלק בעלים בין חלק כהנים דכתיב בתודה ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל ויש כאן ריבויין הרבה לומר דהם נאכלין ליום ולילה כל מה שהוא חלק הכהנים ובשר הזבח דכתיב גבי שלמים כולל בין חלק כהנים בין חלק בעלים וה"ה לבכור ומעשר דכתיב ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וגו' הקישו הכתוב לבכור לחזה ושוק של שלמים מה שלמים נאכלים לב' ימים ולילה אחד אף בכור כן ולא מצית להקישו לחזה ושוק של תודה ליום ולילה מדהדר הכתוב בסיפיה דקרא לומר לך יהיה דלא איצטריך דהא כתיב ברישיה דקרא לך יהיה הוסיף לך הכתוב הויה אחרת בבכור לומר דהוי כשלמים לב' ימים ולילה ומעשר כתב רש"י ז"ל לא ידענא מהיכא ושוב הגיע דיליף העברה העברה מבכור דכתיב ביה והעברת כל פטר רחם וכתיב במעשר כל אשר יעבור ומשום דקשיא להו לתוספות דתפשוט מהכא דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש פי' דמעשר יליף משלמים מבנין אב מה שלמים קדשים קלים אף מעשר קדשים קלים דבכור נמי הוה אתי משלמים אי לאו משום דהוא מתנה לכהן וא"כ מעשר דלא הוי מתנה לכהן משלמים אתי.
+
+Halakhah 7
+
+<b>והתודה </b> אע"פ שהיא קדשים קלים אינה נאכלת אלא ביום הזביחה עם הלילה דכתיב ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר וכן איל נזיר והלחם הבא עמהם כיוצא בהן בין חלק הבעלים בין חלק הכהנים וה"ה חטאת ואשם ושיירי מנחות ושלמי צבור דכולהו איתרבו מדכתיב ביום קרבנו יאכל בזמן בשרה זמן לחמה ובשר זבח תודת שלמיו יש כאן ריבויין הרבה לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגה שיהו נאכלין ליום ולילה דכולהו קרבנות במשמע חוץ משלמים דכתיב בהו בהדיא ב' ימים ולילה ובכור ומעשר דילפי' מינייהו כדאמר'.
+
+Halakhah 8
+
+<b>וכל </b> הנאכלין ליום ולילה דין תורה יכולין ליאכל עד שיעלה עמוד השחר כדכתיב לא יניח ממנו עד בקר אלא שחכמים עשו סייג עד חצות.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> מיני הקרבנות אין אוכלין אותן אלא הטהורים בלבד כדכתיב כל טהור בביתך יאכל אותו המולין דכיון דערל פסול לעבודה מדברי יחזקאל דכתיב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני וגו' פסול נמי לאכילה כיון שאינו ראוי להקרבה כדכתיב המקריב את דם השלמים לו יהיה ושאני בעל מום דרחמנא רבייה בהדיא לאכילה ולחלוק וערל דלא רבייה קרא אינו אוכל ואין צריך לומר שאינו חולק ואפילו העריב שמשו ולא הביא כפרתו אינו אוכל בקדשים דמחוסר כפרה הוא מחוסר טהרה כדכתיב במחוסרת כפרה וטהרה מכלל שהיא טמאה קודם לכן למדנו למחוסר כיפורים שהיא כטמא לעבודה ולאכילת קדשים והטומטום הוא ספק ערל ואסור לאכול בקדשים אבל אנדרוגינוס יראה לרב ז"ל דאוכל בקדשים קלים.
+
+Halakhah 10
+
+<b>ומותר </b> לאכול הקדשים בכל מאכל אחר של חולין אפילו הכהנים אוכלים חלקם בכל מאכל כיון שאוכלין הכל בזמן אכילת הקדשים ומשנים באכילתם לאוכלם צלויים שלוקים ומבושלים דכתיב למשחה לך נתתים למשחה מתרגמינן לרבו והיינו לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים ולתת לתוכן אפילו תבלי תרומה מדאוריתא כיון שאוכל הקדשים בזמנן ועושה מהעצמות כל כלים שירצה דכיון דבשר מותר כ"ש עצמות ומשום דקשה דאיכא למימר דלא התיר הכתוב אלא בשר הראוי לאכילה פירשו דכתיב באשם לו יהיה יתירא לומר דעצמות נמי יהיו לו לכל מה שירצה ומינה ילפינן לכל קרבנות בהיקשא דזאת התורה לעולה וגו' מה אשם עצמותיו מותרים אף כל עצמותיו מותרים. היתה להם אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומות כדי שתהא נאכלת על השבע דרך גדולה ואכילה גסה לא הויא אכילה כדאמר' ביום כיפור.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מן </b> התורה נראה דיכולין לבשל הנאכל ליום ולילה עם הנאכל לב' ימים ולילה ויאכל הכל ביום ולילה והנאכל בעזרה עם הנאכל בכל העיר ויאכל הכל בעזרה מפני שבולע זה מזה וכ"ש השוין בזמן ובמקום שמתבשלין זה עם זה אפילו מדרבנן. חתיכה של קדשי קדשים או של פגול ונותר שנתבשלה עם חתיכות אחרות של חולין אסורות לזרים ומותרות לכהנים דאפילו פגול ונותר אין איסורן על הכהנים חמור הרבה ולכך מותר להם לאכול מה שבלוע מהם דטעם האיסור בטל בגוף המותר מדאוריתא ונראה דמן התורה הוה מותר לזר נמי אי איכא רוב בהתר לבטל טעם האיסור בשר קדשי קדשים או קלים כבשר תאוה נאכל הכל לטהורים דאף על גב דקדשי קדשים אסירי לזרים אפילו טהורים כיון דיש בהם כדי ביטול אי מדאוריתא אי מדרבנן שרו.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>נאמר </b> בעולת בהמה עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה ונאמר בחטאת הכהן המחטא אותה יאכלנה ונאמר באשם הכהן אשר יכפר בו לו יהיה ונאמר בשלמים הזורק את דם השלמים לו יהיה ונאמר במנחה הכהן המקריב אותה אין הכתוב מדבר בכל אלו אלא בראוי לעבודה שיש לו חלק לאכול דאי תימא דהמקריב או המחטא דוקא הוא שיאכל ולא אחר הרי משמרת כולה לא זרקו את הדם אלא אחד זרק על ידי כולן וכולן חולקים ואוכלים ואי תימא בראוי להקרבה ולחיטוי דאוכל ומי שאינו ראוי לחיטוי דאינו אוכל הרי קטן דאינו ראוי לחיטוי דכתיב איש מזרעך לדורותיכם ואוכל דכתיב איש כאחיו לאפוקי קטן ומדמעטיה קרא חלוקה משמע הא לענין אכילה הוא אוכל אלא מאי המקריב והמחטא בראוי להקריב ולחיטוי שחולק בקדשי' ואוכל ואף על גב דבעל מום אינו ראוי וחולק שאני בעל מום דרחמנא רבייה לחילוק כדכתיב כל זכר בכהנים יאכל לרבות בעל מום שחולק בקדשים ומי שלא היה ראוי בשעת קרבן כטמא אין לו חלק לערב אפילו נטהר כדכתיב המקריב את דם השלמים דבעינן ראוי בשעת קרבן. כל אנשי בית אב חולקים בכל הקדשים איש כאחיו בין זה שהקריב בין אחיו שעמו במקדש שלא הקריב כדכתיב לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו במנחת הסולת ומה שכתב במנחה האפויה לכהן המקרי' אותה היינו לכל הראוי שחולק כדאמרינן לעיל אלא שלא הוצרך לפרש בפירוש שתהיה לכלן אלא במנחת הסולת שמגיע לכל אחד מלא כפו או פחות שאינו ראוי ללוש ולא לאפות ולפיכך הייתי אומר שיחלקו מנחה כנגד מנחה ולא יחלקו מנחה זו לכל אנשי בית אב הוצרך הכתוב לומר לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו לומר שמתחלקת בפני עצמה ולא יחלקו מנחה כנגד מנחה כדאמרינן אפילו הוו תרוייהו מין אחד סולת או מחבת וכן בכל קדשי קדשים וקדשים קלים דכתיב וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו כלל כל מיני מנחה שהן קדשי קדשים כל קדשים קלים מנין שאין חולקים כגון שלמים כנגד תודה דכולהו קדשים קלים ת"ל איש כאחיו וסמיך ליה אם על תודה יקריבנו ומקרא נדרש לפניו לומר דאיתקשו לקדשי קדשים לענין חלוקם כדאמרינן דחולקים כל בית אב אפילו אותם שלא עבדו אבל לא לכל הכהנים דכתיב המקריב יכול לו לבדו ת"ל לכל בני אהרן יכול לכולן ת"ל לכהן המקריב הא כיצד בראויין להקריב שהן אנשי בית אב כדאמר'.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>אין </b> הקטן חולק אפילו בקדשים קלים אף על פי שמותר לאכול אפילו קדשי קדשים דמדמעטיה קרא מחלוקה בקדשי קדשים דכתיב איש כאחיו מכלל דאכיל אבל בעל מום אפילו נולד במום קבוע חולק ואוכל דכתיב לחם אלהיו מקדשי הקדשים ולא תימא קדשי קדשים דוקא דהותרו לזר שאכל משה מבשר המלואים אלא אפילו קדשים קלים שלא מצינו זר אוכל בהם חולק לכך כתיב ומן הקדשים יאכל דהיינו קדשים קלים מצינו שאוכל שחולק מנין ת"ל כל זכר בכהנים יאכל לרבות בעל מום כדאמר' לעיל וא"כ בעל מום מעקרו משום דהדר כתיב כל זכר בחטאת לרבות אפילו מום מעקרו והדר כתיב באשם כל זכר לרבות בעל מום עובר מהו דתימא כיון דאית ליה היתרא למחר לא אכיל עד דמיתקן כי טמא דלא אכיל עד דמיתקן קמ"ל ואם הוא טמא הא אמרן לעיל דאפילו תם אינו חולק לאכול לערב כהן גדול אוכל שלא בחלוקה אלא נוטל כל מה שרוצה כדכתיב יאכלו אהרן ובניו.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>כל </b> הראוי לאכילה בשעת הקרבן חולק לאכול וכל שאינו ראוי אף על פי שראוי לעבודה אינו חולק להניח חלקו לערב כטבול יום ומחוסר כפורים ואונן דאף על פי שהם כהנים ראויים לעבוד השתא מיהא לא חזו ולהכי אין חולקין לערב כל שאינו ראוי לאכול אינו ראוי לעבוד חוץ מכ"ג האונן שמקריב ואינו אוכל דכתיב ביה לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא אינו צריך לצאת מן המקדש ביום מיתת אביו ואמו שעבודתו אינה מחוללת הא הדיוט שלא יצא חלל וכל שאינו ראוי לעבוד אינו חולק כדאמרינן חוץ מבעל מום כדרבי ליה לעיל מקראי.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>כל </b> שאין לו חלק בבשר דאינו ראוי לאוכלה אין לו חלק בעורות כדכתיב והכהן המקריב את עולת איש עור העולה אשר הקריבה לכהן לו יהיה פרט לטבול יום ומחוסר כפורים ואונן שאין חולקין אפילו בעורות משום דאינם ראויים להקריב כדילפינן מדכתיב ובא השמש וטהר מכלל דעד השתא הוה כטמא ובמחוסר כפורים כתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל דעד השתא היא כטמאה ואונן מדכהן גדול ילפינן דאינו מחלל הדיוט מחלל כדאמ' ובעינן ראוי בשעת זריקת דמים כדכתיב המקריב את דם השלמים וגו' לו תהיה שוק הימין וגו' שיהא טהור משעת זריקה עד שעת שהוקטרו חלבים נטמא אחר זריקה וטבל והרי הוא טהור בשעת הקטר חלבים הוי ספק אי בעינן טהור בשעת זריקה ובשעת הקטר והאיכא או דילמא משעת זריקה עד שעת הקטר וליכא לפיכך אין מוציאין מידו אי תפש דהמוציא מחברו עליו הראיה דבעינן טהור משעת זריקה עד שעת הקטר.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>קרבן </b> צבור הבא בטומאה אין חולקין הטמאים עם הטהורים דדוקא הקרבתה בטומאה הוא דילפינן להני ה' דברים עומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ר"ח מפסח דכתיב ביה במועדו ובא בטומאה והני כתיב בהו אלה תעשו לה' במועדיכם וכתיב וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל אבל לא לאכילה דפסח הוא דניתר אפילו באכילה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה כדכתיב לפי אכלו:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רלג </b> שלא לאכול כזית מבשר העולה והאוכלה בין לפני זריקה בין לאחר זריקה לוקה דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך וגו' דהאי קרא יתירא הוא דהני כולהו כתיבי בקרא לעיל מיניה והבאתם שמה וגו' ליכתוב בתריה לא תוכל לאוכלם מיהדר מפרש בהו רחמנא למה לי אלא ליחודי לאוי לכל חד וחד ולאו שבכללות לא הוי כיון דאכילה קאי אכל חד וחד ונדריך אשר תדור זו עולה הבאה בנדר ואם למי שאוכלן חוץ לחומה בא הכתוב קל וחומר ממעשר אם לפני זריקה קל וחומר מתודה ושלמים אם לאחר זריקה והוא זר קל וחומר מבכור ואם חוץ לקלעים קל וחומר מחטאת ואשם דכתיב בהו בחצר אהל מועד הא לא בא הכתוב אלא לכהן האוכל בשר עולה אפילו אחר זריקת דמים אפילו בפנים שהוא לוקה ואזהרת עשה נמי איכא כדכתיב כליל היא ולא לאכילה. וחלבה ובשרה וסלתה ושמנה ויין של נסכיה כולן מצטרפין לכזית משום דעולה כליל מה שאין כן בשאר הזבחים דבשאר זבחים כתיב ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר אחד אכילת אדם וא' אכילת מזבח משום הכי אין מצטרפין אבל עולה דלית בה אכילת אדם אלא הכל הוא אכילת מזבח מצטרפי. וכן האוכל כזית מכל האימורין לפני זריקה או לאחר הזריקה כהן או ישראל לוקה שהאימורין כליל למזבח כעולה ונאמר במנחת כהנים כליל תהיה לא תאכל ולגופיה לא איצטריך דהא כתיב לעיל מיניה כליל תקטר וכל מנחת כהן וגו' אלא ליתן לא תעשה על אכילתו לכל מה שהוא בכליל ולוקה עליו בכזית:<br><b> אזהרת רלד </b> שלא לאכול כזית מבשר החטאות הפנימיות והן הנשרפות דכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל וגו' ולוקה:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אזהרת רלה </b> שלא לאכול בשר הקדשים אפילו קדשים קלים קודם זריקת דמים דכתיב בהאי דלא תוכל לאכול וגו' ונדבותיך וכולהו יתירא דהא כתיבי בקרא דלעיל כדאמ' ולמאי איצטריך לומר לא תוכל לאכול נדבותיך בשעריך קודם שזורקין דמן מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאכול תודה ושלמים קודם זריקת דמים דאי לחוץ לחומה קל וחומר ממעשר הוא אלא בפנים כדכתיב בשעריך ומשום דלא נזרק דמן כדאמרינן והוא הדין לשאר קדשים בין קלים בין חמורים דכיון דזריקה מעכבת בהו אסירי קודם זריקה מהאי לאו כדא' וששה דברים שבתודה שהם חמשה דאמרן בעולה ולחם שבה מצטרפי לכזית לפגול ונותר וטמא וסלת דאיכא בתודה ילפינן לה מאו זבח:
+
+Halakhah 5
+
+<b>אזהרת רלו </b> שלא לאכול כהן כזית מבשר חטאות ואשמות והם קדשים חוץ לעזרה דבהאי קרא יתירא דלא תוכל וגו' בקרך וצאנך מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאכול מבשר חטאות ואשמות חוץ לעזרה דאי חוץ לחומה קל וחומר ממעשר ואי לפני זריקה קל וחומר מתודה ושלמים ואי לאחר זריקה ולזר קל וחומר מבכור הא לא בא הכתוב אלא לכהן האוכלן אפילו אחר זריקה חוץ לקלעים דהיינו חוץ לעזרה והוא הדין לאוכל קדשים קלים חוץ לירושלם שהוא לוקה דחומת ירושלם לקלים כחומת העזרה לחמורים דאינו יכול לאכול קדשים קלים חוץ לחומת ירושלם כדילפינן לעיל ואחד חטאות ואשמות או שיירי מנחות דכולהו אכילתן בתוך העזרה. ואם יצאו קדשי קדשים חוץ לחומת העזרה או קדשים קלים חוץ מחומת ירושלם נפסלו ונאסרו לעולם אף על פי שחזרו למקומן דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נעשה כטרפה דהאי בשדה יתירא הוא לומר דכיון שהוא כשדה שאין לו מחיצות נאסר כדאמר' ולוקה דהוי בכלל האי לאו דאיסור טרפה. נכנס בשר קדשים קלים להיכל הרי זה כשר דהא ילפינן לעיל דאפילו נאכל בהיכל יצאו כדכתיב בקדש הקדשים תאכלנו דהיכל במשמע כל שכן אם נכנסו וחזרו והוציאום ואכלום בעזרה:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אזהרת רלז </b> שלא יאכל זר מקדשי הקדשים בעזרה אחר זריקת דמים ואם אכל לוקה דכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם דהיינו אהרן ובניו וזר לא יאכל כי קדש הם דמשמע דבמקום שהכהן אוכל דהיינו בעזרה ובזמן שאוכל דהיינו אחר זריקת דמים אם אכלו שם הזר לוקה ובמלואים כתיב כי האי קרא ואפילו הכי לימד לדורות לכל הקרבנות כיון דכתיב כי קדש הם משמע דכל שהו קדש לכהנים אסירי לזר ואם אכל הזר מחוץ לעזרה לוקה משום אוכל בחוץ ככהן לא משום זר שאכל קדש כיון שאינם ראויים לכהנים שם וכן אם אכלן בעזרה קודם זריקה לוקה משום אוכל קודם זריקה דבין כהנים בין בעלים בשלמים מוזהרים בכך כדאמר' לעיל וכיון דאין קדשי קדשים אלו ראויים לכהן השתא דלא נזרק דמן אין בהם משום זרות אלא משום אוכל קודם זריקה כדאמ'. וזר שאכל כזית מחטאת העוף לוקה משום האי לאו דזר שאכל את הקדש ומשום אוכל נבלה דכל מליקה נבלה היא ולא הותרה אלא לכהנים בחטאת העוף לא לזרים וחיילי איסור נבלה אאיסור זרות תרויהו בהדי הדדי דבשעה שנמלקה אכתי לא חייל עלה איסור נבלה עד אחר הזריקה דנפקא מאיסור מעילה דלא חייל עליה דחמיר מיניה וכשנזרק דמה חיילי תרוייהו בהדי הדדי איסור נבלה ואיסור זרות כדאמ':
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המנחות </b> הם מין הקרבנות כדכתיב בהו לשון הקרבה והבאות בפני עצמן הן מנחת צבור ויחיד מנחות של צבור הם שלשה כדבסמוך ושל יחיד תשעה וכן סלת חטין כדכתי' סלת חטין תעשה אותם חוץ ממנחת סוטה ביחיד ועומר התנופה בצבור שהם מן השעורים מנחת סוטה דכתיב בה קמח שעורים ועומר דמה מצינו יחיד שמביא חובתו מן החטין ומן השעורים כן צבור מביאין חובתן מן החטין שתי הלחם ולחם הפנים דכתיב בהו סלת וכתיב סלת חטים מה סלת דהתם חטים אף סלת דהכא חטים וחובתן מן השעורים בבכורים כיחיד דמייתי מחטים ומשעורים כדאמ' דבר אחר אם אתה אומר עומר בא מן החטים אין שתי הלחם בכורים וכתיב בכורים לה' וכתיב מנחה חדשה ואי מנחת העומר באה מן החטין הרי קרבה מנחת העומר אלא כיון שאינה באה אלא מן השעורים הרי שתי הלחם שבאה מן החטים היא מנחה חדשה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>שלש </b> מנחות לצבור עומר התנופה והוא קרב למזבח כדנילף בדוכתיה ושתי הלחם של עצרת והם מנחה ואינם קרבים למזבח והם חמץ ועליהם נאמר קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו והג' היא לחם הפנים וכלו נאכל לכהנים כדנילף בס"ד.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ותשע </b> מנחות היחיד כולן קרבין למזבח מנחת חוטא אם לא תשיג ידו לבני יונה עשירית האיפה ומנחת סוטה מנחת כהן המתחנך לעבוד מנחת חביתין והיא של כ"ג בכל יום מנחת הסלת הבאה בנדר ונדבה מנחת המחבת מנחת המרחשת מנחת מאפה תנור ומנחת רקיקין והן באות בנדר ונדבה דכתיבי גבי עולות בפרשת ויקרא שהן באות בנדר ונדבה וכלן אין כל אחד מהם פחותה מעשרון דכתיב עשרון סלת מנחה ודרשינן מיניה עשרון לכל מנחה דמנחה הוי יתירא לדרשא ומיעוטו מעכב את רובו דכתיב מסלתה שאם חסר כל שהוא פסולה דמסלתה ריבוייא הוא וחמש מנחות הבאות נדבה יביא כל מה שירצה אפילו אלף עשרון דלא קפיד קרא דכתי' עשרון סלת מנחה אלא שלא יפחות אבל אם רוצה להביא יותר יביא דכיון דבא בנדר ונדבה ידור ויתנדב מה שירצה והארבעה מנחות האחרות הם עשרון לא פחות ולא יתר דכתיב בהו עשרון או עשירית האיפה והוי גזרת הכתוב דאסור לשנותו לא בפחות ולא ביתר.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> המנחות לגבי המזבח טעונות הגשה במערב כנגד חודה של קרן דרומית מערבית דכתיב והגישה אל המזבח וגו' אין לי טעון הגשה אלא קומץ מנחה מנין תלמוד לומר מנחה דבההוא קרא כתיב והבאת את המנחה וקאי אכולהו מנחות דכתיבי ברישא וכתיב נמי ברישיה דקרא אשר יעשה מאלה משמע כל המנחות הכתובות שם מנחת חוטא דלא כתיב הכא מנין תלמוד לומר את המנחה דלא הוה אתי במה הצד ואתי מריבויי' דאת והאי הגשה הוי בקרן דרומית מערבית כדאמר' דכתיב בה במנחה לפני ה' אל פני המזבח דהיינו דרום שבו הכבש שהוא פני המזבח ובעינן מערבית דאית בה יסוד דמנחה רחמנא קרייה חטאת וחטאת טעונה יסוד כדכתיב אל יסוד וגו' ואינן טעונות תנופה דלא כתיב בהאי קרא אלא הגשה ולא תנופה ומנחת העומר ומנחת סוטה טעונות תנופה והגשה תנופה כתיב בהדיא והגשה נמי כתיבא במנחת קנאות דכתיב והניף את המנחה והקריב אותה אל המזבח זו היא הגשה לקרן דרומית כשאר מנחות ומנחת העומר לא צריכא קרא דאתי במה הצד לרבי יהודה ממנחת חוטא ומנחת סוטה ששוו לקמיצה שוו להגשה אף אני אביא מנחת העומר ששוה לקמיצה תשוה נמי להן להגשה דכי פרכת מה להצד השוה שהן מצויין ומנחת העומר אינה באה אלא משנה לשנה אדרבה מנחת העומר מצויה טפי דהיא באה בכל שנה והנך זמנין דלא משכחת להו כלל.
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> המנחות הקרבות לגבי המזבח טעונות שמן ולבונה לוג לכל עשרון וקומץ לבונה לכל מנחה בין שתהיה מעשרון או מששים עשרונים שמן כתיב בכולהו מנחות חוץ מחוטא וסוטה ולבונה כתיב במנחת סלת ולא כתיבא בכל שאר מנחות אלא דילפינן מינה דכתיב בה נפש ומשמע דכל מנחת יחיד טעונה לבונה כזו דכתיב בה נפש דהויא קרבן יחיד כדאמר' וכתיב נמי וזאת תורת המנחה תורה אחד לכלן להטעינן שמן ולבונה אין לי אלא האמורות בענין הקמיצה מנחת כהן שהוא כליל מנין תלמוד לומר תורת ושיעור לוג לכל עשרון דבמצורע עני כתיב עשרון סלת אחד בלול בשמן למנחה ולוג שמן לימד שיהיה כל עשרון סלת טעון לוג שמן דהא דכתיב למנחה לאו למימרא דאפילו מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוג אלא למתנדב מנחה שלא יפחות מדבר הטעון לוג דהיינו עשרון וקומץ לבונה לכל מנחה בין מעשרון או מששים מדכתיב והרים ממנו בקומצו מסלת המנחה וגו' ואת כל הלבונה מקיש לבונה להרמה דמנחה מה הרמה דמנחה קומץ אף לבונה קומץ משמע דלכל מנחה בין גדולה בין קטנה ליכא אלא קומץ לבונה כהרמה דמנחה דהוי קומץ בין גדולה בין קטנה ולהכי המתנדב לבונה סתמא הוי קומץ:<br><b> אזהרת רלח </b> שלא ישים שמן במנחת חוטא דכתיב במנחת חוטא לא ישים עליה שמן:<br><b> אזהרת רלט </b> שלא יתן עליה לבונה דכתיב ולא יתן עליה לבונה. נתן והקריב לוקה על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה דהא לכל חד מיחד לאו בפני עצמו נתן כלי שיש בו שמן או לבונה על גבה אינו עובר ולא פסל דכתיב עליה בגופה של מנחה הכתוב מדבר עד שיערב את השמן או הלבונה במנחה נתן עליה שמן פסלה לבונה ילקטנה דכתיב בלבונה כי חטאת היא דחטאת קרייה רחמנא ומכפרת אפילו כי נתן עליה לבונה כיון שלקטה יכול אף בשמן כן תלמוד לומר היא מיעוטא ומה ראית לפסול בשמן ולהכשיר בלבונה פוסל אני בשמן שאי איפשר ללקטו ומכשיר אני בלבונה שאיפשר ללקטה נתן שמן על שייריה אינו עובר בלא תעשה דעליה כתיב דמשמע כשהיא שלימה מנחת חנוך והחביתין מוסיף לכל א' מהן שמן דכתיב בה על מחבת בשמן תעשה מורבכת כמו שיתבאר.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> המנחות הקרבות למזבח נקמצות ומקטיר הקומץ כלו על גבי המזבח והשאר נאכל לכהנים בחמש מנחות כתיב בהדיא והקטיר המזבחה וגו' והנותרות מן המנחה לאהרן ולבניו ודלא כתיב בהו כגון מנחת גוים ומנחת חוטא כתיב וזאת תורת המנחה דמשמע תורה אחת לכל המנחות הנקמצות דנאכלין השיירים לכהנים כדכתיב בתריה והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו והא דילפינן לעיל מיניה וזאת תורת המנחה למנחת כהנים היינו לשמן ולבונה דלא תלו בקמיצה אבל אכילת שיירים לכהנים דתלי בקמיצה כדכתיב והנותרת וגו' לא ילפינן קמיצה למנחת כהנים כיון דאין שייריה נאכלין כדכתיב בהו כליל ומנחה הבאה שעורין נמי מדנקמצת דכתיב במנחת העומר אזכרתה ובמנחת סוטה וקמץ ממנה וגו' אזכרתה שייריה לכהנים דהא ילפינן מזאת תורת המנחה תורה אחת לכל המנחות שהן נקמצות ואף על גב דמשמע דאמנחת חטין קאי שהן מאכל אדם ושייריהן לכהנים אבל שעורים שהוא מאכל בהמה לא הוי בכלל האי קרא אפי' הכי מדנקמצת שייריה לכהנים כשאר מנחות הנקמצת דילפינן להו דשייריהן נאכלין מזאת תורת המנחה כדאמ':<br><b> אזהרת רמ </b> שלא תאכל מנחת כהן דכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל ומנחת זכרי כהונה לא ילפינן לה קמיצה כדאמר' אלא מקטירין כלה כדכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה וכתיב בה נמי כליל תקטר אינה נקמצת אלא כלה כליל בין מנחת חובה בין נדבה דכתיב וכל מנחה וגו'.
+
+Halakhah 10
+
+<b>הכהנת </b> מנחתה נקמצת כמנחת ישראל ושייריה נאכלין דכתיב מנחת כהן לא תאכל אבל מנחת כהנת נאכלת ספק כהן מנחתו נקמצת כמנחת ישראל והקומץ קרב לעצמו ואין שייריה נאכלין כמנחת כהנים אלא מתפזרין על בית הדשן למטה מקום שנותנים שם תרומת הדשן והנוצה משום דלא מצי לאקרוביה דשמא זר הוא ושיירים גמורים הם וכל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו וכל הנשואות לכהנים אפילו ישראלית אין שיירי המנחה נאכלת לכהנים מפני חלק הבעל דהוי מנחת כהן ואינה כולה לאישים מפני חלק אשה דמנחת כהן כליל ולא מנחת כהנת או אשת כהן אלא הקומץ קרב לעצמו והשיירים מתפזרין כדאמ' והא דלא שדינן כולה מנחה בתר דידה כיון דהיא מתכפרת בה ומכפר עושה תמורה היינו כשכל הזבח הוא למתכפר אבל הכא שיש לבעל חלק במנחה לא שדינן הכל בתר דידה ולהכי אין שייריה נאכלין כדאמר'. הקמיצה בכל מקום בעזרה ואם קמץ בהיכל כשרה דאין מנחה טעונה צפון דכתי' וקמץ משם מלא קמצו ממקום שרגלי הבעלים עומדים להכשיר כל מקום דריסת רגלי ישראל דכשר לקמיצה וכל שכן עזרת כהנים והיכל דלא תימא כיון דכתיב והגישה אל המזבח והרים ממנו בקומצו מה הגשה בקרן מערבית דרומית אף קמיצה בקרן מערבית דרומית קא משמע לן קרא להכשיר כל העזרה כדאמרינן ובהיכל נמי שכן מצינו סילוק בזיכין שהן אזכרה למנחת לחם הפנים כדכתיב והיתה ללחם לאזכרה ומתירין את הלחם וסילוקן מעל שולחן הפנים שבהיכל הוי במקום קמיצה דמנחות הנקמצות. מקדשין מנחה בכלי שעל גבי קרקע וקומצין ממנו דבעינן קידוש מנחה לקמיצה בכלי שרת כעולה בהיקשא דזאת התורה לעולה וגו' ובעיא כלי לשחיטה כדכתיב ויקח את המאכלת וקמיצה במנחה הוי כנגד שחיטה בקרבן ומעל גבי הקרקע שכן מצינו בסילוק בזיכין מעל גבי השולחן שעל גבי קרקע דהוו בקומץ ואין מקדישין הקומץ בכלי שעל גבי קרקע דקדוש קומץ כנגד קבלה דהוי בכלי בידו ומאימתי יותרו השיירים באכילה משיצית האור ברוב הקומץ דכתיב הנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן אין כבשן מעלה הקיטור עד שתצית האור ברובו ובקומץ נמי כתיב והקטיר הילכך בעי' קיטור.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>כל </b> המנחות הקרבות לגבי המזבח מצה דכתיב כי כל שאור וגו' וכן שיירי המנחות אף על גב שמותר לאוכלן אפילו בדבש דלא אסרה תורה דבש אלא להקטרה אפילו הכי אסור לאוכלן חמץ דכתיב לא תאפה חמץ חלקם אפילו חלקם לא יחמיצו:<br><b> אזהרת רמא </b> שלא יאכלו הכהנים שיירי המנחות חמץ דכתיב לא תאפה חמץ אפילו חלקם כדאמ' ולוקה והמחמץ אחר מחמץ חייב דכתיב לא תאפה חמץ ולא תעשה חמץ ולוקין על כל עשייה ועשייה שבה כגון לישה ועריכה וקטיפה ואפייה דכתיב לא תאפה חמץ אפיה בכלל לא תעשה חמץ היתה ולמה יצאת ללמד על הכלל כולו דהוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה כדכתיב לא תאפה חמץ אף אני אביא כל מעשה יחידי שבה לאיתויי קיטוף שמחליק פניה במים לאחר עריכה שחייב עליה נמי בפני עצמה עשה חמץ מתחלה ועד סוף חייב על כל מעשה מהן כדילפינן לכל חד ומחמץ אחר מחמץ דחייב הכי נמי חד שעשה חמץ מתחלה ועד סוף לוקה על כל חד.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>הניח </b> שאור על גבי העיסה ונתחמצה מאליה לוקה שהנחת השאור הוא המעשה כמעשה שבה כמניח בשר על גבי גחלים ונצלה מאליו דחייב אם הפך הכא חייב אף על גב דלא הפך כיון דלא צריך דבבשר נמי לא בעי הפך משום מעשה אלא משום דאינו נצלה בלא היפוך.
+
+Halakhah 17
+
+<b>תבל </b> השיריים בקצח או בשומשמין או בכל מיני תבלין כשרה מצה היא אלא שהיא מתובלת.
+
+Halakhah 18
+
+<b>המחמץ </b> מנחה פסולה פטור דכתיב אשר תקריבו לה' משמע שהיא ראויה לשם כשרה ולא פסולה חמצה ויצאת לחוץ וחזר וחמצה אחר שנפסלה ביציאתה הוי ספק אי מהני לה פסול יוצא (ולא מהני) או דילמא לא מהני בה פסול יוצא דלאו קדושה גמורה היא ואין בה אלא פיסול חימוץ וחייב משום מחמץ אחר מחמץ ולהכי לא לקי חמצה בראשו של מזבח לא לקי דהוי ספקא דאשר תקריבו אמר רחמנא והא אקרבה דאשר תקריבו משמע כל זמן שמחוסרת הקרבה עברי עליה או דילמא מחוסר הקטרה כמחוסר מעשה דמי.
+
+Halakhah 19
+
+<b>המחמץ </b> לחם הפנים לוקה דכתיב כל המנחה לרבות לחם הפנים אבל מנחת נסכים אין בה מלקות שאם גבלה הרי נפסלה קודם חימוץ ולא לקי ואי בשמן של נסכים מי פירות אין מחמיצין.
+
+Halakhah 20
+
+<b>לתיתה </b> איסורא מדרבנן. לישה והרקדה איפשר בחוץ אבל לישה עריכה ואפייה בפנים כיון דחייב בהו משום חימוץ בעינן דלהוו ראוי להקרבה וכל מעשיהם הם כשרים בזר עד שיבאו לבית הקמיצה דכתיב ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה לימד על מלאכות הנעשות קודם שכשרות בזר. ומחבת ומרחשת מכלי שרת היו בעזרה דכיון דבעי' אפיה בפנים אם כן כלי שרת היו מחבת ומרחשת דכתיב בקרא ומקדשי' כדילפי' לעיל דכלי שרת מקדשין בהלכות כלי המקדש ותנור של מקדש של מתכת היה:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קכה </b> לעשות כל מנחה כמצותה האמורה בתורה כדכתיב ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סולת יהיה קרבנו וגו' ואם מנחה על המחבת ואם מנחת מרחשת והשלים הענין בזאת תורת המנחה הקרב וגו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכיצד </b> עשיית חביתי כהן גדול מביא עשרון שלם וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש שאף על פי שהיא קרבה חציין אינה מתקדשת לחציין כדכתיב עשירית האיפה וכתיב מחציתה בבקר ומחציתה בערב דמשמע דעשירית שלם מביא וחוצהו לחציין ומביא עמה שלשה לוגין דכתיב על מחבת בשמן להוסיף לה שמן דאי לקבוע לה שמן כשאר מנחות לא צריך דכיון דכתיב על מחבת ממילא ידענא דצריכה שמן כמנחת מחבת ואם כן בשמן להוסיף לה שמן איצטריך ועדיין איני יודע כמה הריני דן ריבה כאן שמן וריבה במנחת כבשים שמן ג' לוג לעשרון דבמנחת נדבה ליכא אלא לוג מה מנחת תמידין של כבשים ג' לוגין כדאמר' אף ריבוי שמן של מנחת חביתין ג' לוגין לעשרון ודנין מנחה הבאה עשרון דכתיב עשירית האיפה ממנחה הבאה עשרון כדכתיב עשרון לכבש ואין דנין מנחה הבאה עשרון ממנחה הבאה שנים ושלשה עשרוני' לפר ואיל ובולל השמן בסלת וחולטה ברותחין כדכתיב מורבכת דהיינו חלוטה ברותחין ולש מכל חצי עשרון שש חלות נמצאו י"ב לכל העשרון דילפינן מלחם הפנים בגזרה שוה דחוקה חוקה דכתיב בלחם הפנים מאת בני ישראל חק עולם וכתיב בחביתין חק עולם לה' מה להלן י"ב חלות כדכתיב בהדיא בקרא אף כאן י"ב. ואחת אחת היו נעשות כלחם הפנים דכתיב ביה שני עשרונים יהיה החלה האחת דמשמע דכל חדא היתה נעשית בפני עצמה משני עשרונים ומחלק השמן רביעית לכל חלה ג' לוגין י"ב רביעיות לי"ב חלות ואופה החלה מעט ואחר כך קולה אותה על המחבת בשאר רביעית השמן שלה דבעינן אפוי ובעינן על מחבת כדכתיב על מחבת וכתיב תופיני ודרשינן תופיני תאפנה נאה בשעת אפייתה בתנור תהא נאה ואם מטגנה תחלה הרי היא שחורה מן השמן ומן המחבת ואינו מבשלה הרבה כדכתיב תופיני דמשמע נמי אפוי ונא שהוא בין בשל ונא דכיון דצריך לטגנה אחר כך במחבת אינו אופה אותה הרבה. ואח"כ חולק כל חלה וחלה לשנים באומד כדי להקריב החצי בבקר והחצי בערב וכתב הראב"ד ז"ל שאין לו סמך ולא שורש בשום מקום שיחלקו כל חלה וחלה ואיפשר לומר לישב דברי הרב ז"ל שסמך על מה שדרשו מחציתה בבקר ומחציתה בערב מחציתה משלם הוא מקריב שיביא עשרון שלם וחוצהו כדאמ' לעיל וכיון דכתיב מחציתה תרי זימני דרשינן מחציתה משלם מהעשרון כדאמר' ומחציתה משלם שאחר שאופה שש חלות מכל חצי עשרון חולק את כולם כיון דהדר כתיב מחציתה ודרשי' מחציתה משלם כדא' ולוקח החצאים וכופל כל אחת מהם לשנים ופותת דכתיב מנחת פתים מלמד שטעונה פתיתה אבל לא לארבעה דבמנחת ישראל כתיב פתות אותה פתים ולהכי נחלקת לשנים ושנים לארבעה אבל מנחת חביתין כופל כדי לקיים מצות פתיתה ומקריב החצאים עם חצי קומץ לבונה בבקר והחצי הנשאר עם חצי קומץ לבונה בערב כדילפינן לעיל קומץ לכל מנחה והאי מנחת חביתין חדא היא כיון שאינו מביאה לחצאין כדא' ואם היתה מנחת חינוך אינו חוצה אלא מקריבה כולה כאחת עם קומץ הלבונה ושתיהם כליל לאישים כדכתי' כל מנחת כהן כליל וגו'.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>מנחת </b> הסלת כיצד היתה נעשית מביא עשרון סלת דאין מנחה פחותה [מעשרון] סלת כדילפינן לעיל או כמה עשרונות דמצי מייתי כדילפינן לעיל ושמן הראוי לה לוג לכל עשרון ומודד בעשרון של מקדש כדילפי' מדכתיב עשרון עשרון שהיה במקדש עשרון למדוד כל המנחות וחצי עשרון לסלוק עשרון של חביתי כהן גדול ונותן שמן בכלי ואחר כך נותן עליו את הסלת ובוללה בו דכתיב במנחת מחבת סלת בלולה בשמן ללמד על כל המנחות שכולן טעונות שמן בעודן סלת ומשום דכתיב בשמן בידוע משמנה בשמן שהוא כבר מונח בכלי וכתיב נמי במנחת מרחשת סלת בשמן תעשה דמשמע שתהא הסלת נתונה בשמן מלמד שטעונה נתינת שמן בכלי קודם ואחר כך הסלת ע"ג ומחבת יליף בגזרה שוה דקרבנך קרבנך והוא הדין לשאר מנחות ואחר כך נותנה לכלי שרת וצק לתוכה שמן כדכתיב ויצקת עליה שמן במחבת ויליף מרחשת בגזרה שוה דקרבנך קרבנך מה להלן במחבת יציקה ובלילה סלת בלולה וגו' ויצקת עליה שמן וגו' אף כאן יציקה ובלילה דהוי שלשה מתנות מתן שמן בכלי ובליל' ויציקה והוא הדין לשאר מנחות דילמד סתום מן המפורש דהא דצריך למרחשת ג"ש היינו משום דבמחבת כתיב יציקה אחרונה ולא ראשונה דבמרחשת כתיב ראשונה והיא מתן שמן בכלי תחלה הוה אמינא שזו דינה בכך וזו דינה בכך אבל אחר שמלמדנו בג"ש ליתן את האמור של זה בזה הוא הדין בכל המנחות חוץ ממאפה תנור דמיעטי רחמנא מיציקה ולוג שמן של כל עשרון מתחלק לשלשה מתנות אלו דכיון דילפינן דלוג לעשרון ובעינן ג' מתנות כדילפינן אם כן הלוג הוא שמתחלק.
+
+Halakhah 6
+
+<b>מנחת </b> המחבת והמרחשת כיצד נותן השמן בכלי ואח"כ הסלת ושמן עליו ובולל כדאמרינן ואחר כך לשה בפושרין ואופה אותה במחבת או במרחשת כמו שנדר כדכתיב על מחבת וכתיב ואם מנחת מרחשת דמשמע דבתר ב' מתנות של שמן אופה אותה בכלים אלו דבתר אפייה לא בעי שמן אלא מה שיוצק לתוכה כדכתיב ויצקת עליה שמן וילפינן לה נמי למרחשת כדאמרינן מקרבנך קרבנך לג"ש ופותת אותה פתים כדכתיב פתות אותה פתים וכתיב מנחה לרבות כל המנחות לפתיתה ויוצק שאר השמן כדאמר'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מרחשת </b> יש לה שפה ומעש' רכין ורוחשי' דמרחשת לשון רמש דמתרגמין רחשין וכתי' וכל נעשה במרחשת משמע בתוכה אלמא יש לה תוך ומחבת שפה שאינה עמוקה דכתיב על מחבת משמע עליה ולא בתוכה דאין לה תוך ולהכי מעשה המנחה הנעשה בתוכה קשה כדי שלא יצא מכאן ומכאן.
+
+Halakhah 8
+
+<b>מנחת </b> מאפה תנור כיצד אם חלות היא בולל הסלת בשמן דאף על גב דכתיב חלת מצות בלולות הכי נמי כתיב בחלות תודה ומשום דאי אפשר למושחן חלות שהן יבשות ולא ספקא להו רביעית שמן לחלות ורקיקין אמרינן דבוללין סלת הכא נמי דכתיב סלת חלות בלולות אמרי' דבולל הסלת ולא החלות כלחמי תודה כדאמר' ולש בפושרין דזריזים הם לשמור שלא יחמיץ ואופה ופותה כדכתיב גבי פתיתה מנחה היא לרבות כל המנחות לפתיתה ואפילו מנחת מאפה ונותן עליה לבונתה כדילפינן לעיל ממנחת סלת דכתיב בה נפש וכתיב בה לבונה לכולהו מנחות יחיד דטעונות קומץ לבונה ואין בה יציקת שמן דכתיב גבי יציקה תרי מיעוטי עליה והיא למעוטי מנחת מאפה דאין בה יציקה ואי זהו דבר שצריך ב' מיעוטין הוי אומר זו מנחת מאפה שיש בה ב' מינין חלות ורקיקין הילכך קא ממעטין להו מהנך תרי מיעוטי מנחת מאפה תנור כשהיא רקיקין לש הסלת בפושרין כדאמ'. ומושח הרקיקין בשמן כדכתיב ורקיקי מצות משוחים בשמן דלא מישתמיט קרא לומר חלות משוחים ורקיקין בלולין ואחר אפייה הוא שמושח אותן דכיון דנאפות בתנור הוי כיבש ואחר אפייה הוא דמושחן כדאמרינן. ומושחן בלוג שמן של כל עשרון וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג דלוג לכל עשרון הוא דילפינן כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b> ד' מנחות אלו האפויות מחבת ומרחשת וחלות ורקיקין אופין כל עשרון עשר חלות דגמרינן מלחמי תודה שהן עשר עשר כדילפינן לעיל מה להלן דהדיוט והן עשר אף כאן עשר ולא ילפינן ממנחת חביתין שהוא כ"ג ואם ריבה בחלות או חסר כשר דבתודה גופה דילפינן מינה לא נאמר מ' חלות אלא למצוה דלא כתיב בה חוקה כדאמרינן לעיל (גבה) וכיצד פותתין אותה כופל החלה לשנים והשנים לארבע ומבדיל דכתיב פתות יכול לשנים ת"ל פתים יכול יעשנה פרורין ת"ל אותה אותה לפתיתים ולא פתיתה לפתיתין דהיינו אחד לשנים ושנים לד' ומבדיל כיון דצריך לקמוץ לה ואם היתה מנחה של זכרי כהונה אינו מבדיל לפי שאינה נקמצת וכולן פתיתין כזתים דהוי פתיתה ולא הוי פרורין ואם הגדיל הפתיתין או הקטין כשרים.
+
+Halakhah 11
+
+<b>לא </b> בלל לא פתת לא הגיש לא משח את הרקיקין כשרה אבל יציקה מעכבת שהרי נאמרה במנחת הסלת ונשנית במנחת מחבת אבל בלילה אף על פי ששנה הכתוב בנשיאים י"ב פעמים הואיל ולא כתב בשום מקום ובללת בשמן בלשון צווי כמו שכתוב ויצקת אינה מעכבת אלא הוו כל הני למצוה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>מנחת </b> הסלת בעיא קדוש בכלי שרת לשתתקדש קדושת הגוף שאין לה פדיון ונפסלת בטבול יום ובלינה ומנחות הנאפות אופה אותן במקדש כדכתיב (זה) במקום אשר יבשלו שם את החטאת וגו' יאפו את המנחה וגו' ופותת ונותנן לכלי שרת דבעיא קמיצה מכלי שרת ונותן עליה שמנה ולבונתה לצד אחד דכתיב ונתן עליה לבונה על מקצתה מניח קומץ של לבונה דאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט והכהן מגישה לקרן דרומית מערבית של מזבח כנגד חודה כדילפינן לעיל מדכתיב אל פני המזבח ומסלק את כל לבונתה לצד אחד כי היכי דלא תקמוץ בהדי מנחה דקמיצה אינה מן הסלת ומן השמן ולא מן הלבונה דכתיב על כל לבונתה דמשמע לבד הלבונה יהא הקומץ מלא הא אם עלה בקומץ צרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה פסל וקומץ ממקום שנתרבה שמנה דכתיב מסלתה ומשמנה דמשמע ממקום ריבוי השמן ונותן הקומץ לכלי שרת ומקדשו מידי דהוה אדם דאף על גב דקדישתיה סכין בצואר בהמה הדר מקדש בכלי שרת הכא נמי ל"ש וקומץ שחלקו בשני כלים אינו קדוש דכיון דבעינן קומץ שלם בעינן בכלי אחד דאי בשני כלים לא הוי שלם ולא קדישו וחוזר ומלקט את כל לבונתה ונותנה על הקומץ שבכלי דכתיב ואת כל הלבונה כדילפינן לעיל דלא יפחות מקומץ ומעלהו על המזבח ומולחו כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח ונותנו על גב האישים מן הכלי דכתיב לבונתה והקטיר אף הלבונה בהקטרה וכתיב נמי גבי הקטרה ואת כל הלבונה אשר על המנחה ללמד דמקטר קומץ ולבונה כי הדדי מנחת כהנים אינו קומץ אלא נותן מלח דכתיב על כל קרבנך וגו' ומשליך ע"ג האישים דכתיב כליל תקטר שלא תהא נקמצה אלא כולה כליל. קמץ בראשי אצבעותיו או מן הצדדין לא יקטיר דכתיב מלא קומצו יכול מבורץ ת"ל בקמצו יכול בראשי אצבעותיו ת"ל מלא קמצו הא כיצד חופה ג' אצבעותיו על פס ידו וקומץ ומשום הכי אם קמץ בראשי אצבעותיו או מן הצדדין והקטיר הורצה משום דהוי ספק אבל אם הוסיף בקומץ שהרחיק ראשי אצבעותיו וקמץ הרי זה פסול דכתיב בקומצו אין לך כשר אלא מה שבתוך הקומץ.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>אין </b> קומץ פחות מכשני זתים דאין הקטרה פחותה מכזית וילפינן מכל שאור דאם הקטיר חצי קומץ הוא בבל תקטיר משמע דאין קומץ פחות משני זתים כדא' ומקצת הקומץ מעכב את כולו דכתיב מלא קמצו תרי זמני חד במנחת נדבה וקמץ משם מלא קמצו וחד במנחת חוטא וקמץ הכהן ממנה מלא קמצו חד למצוה וחד לעכב. והקומץ והלבונה מעכבין זה את זה דכתיב מלא קמצו וגו' על כל לבונתה וכתיב ואת כל הלבונה אשר על המנחה שנה הכתוב לעכב ומקצת השמן מעכב את כלו דאין פחות מלוג לעשרון כדאמר וכתיב נמי מסלתה ומשמנה והדר כתיב מגרשה ומשמנה שנה הכתוב לעכב זה את זה דאלו לחסר סלת מעשרון או שמן מלוג לא בעינן שנה הכתוב דהא ילפינן עשרון שלם לוג שלם כדאמרן:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מתנדב </b> אדם או נודר עולה או שלמים או מה' מיני מנחות הבאים בנדר ונדבה דכתיב אדם כי יקריב מכם קרבן וגו' בקרבנות נדבה דבר הענין וכתיב בתריה מיני עולות כדכתיב אם עולה קרבנו וגו' ומיני מנחות כדכתיב ונפש כי תקריב קרבן מנחה וגו' ומיני שלמים כדכתיב ואם זבח שלמים קרבנו וגו' וה"ה נדר וכתיב נמי גבי לא תאחר כאשר נדרת וגו' ובעניינא דקרבנות משתעי קרא כדכתיב ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם וגו' ומתנדב או נודר מנחה ממנחת נסכים לבדה מאיזה מין משלשה מיני מנחות נסכים כבש או איל או פר דכתיב גבי נסכים כל האזרח ככה יעשה את אלה וקרא יתירא הוא דהא לעיל כתיבי כל דיני נסכים מלמד שמתנדבים נסכים בלא קרבן ומתנדב או נודר יין בפני עצמו או לבונה בפני עצמה או שמן בפני עצמו דאזרח אכולהו קאי כל חד באנפי נפשיה מצי למידר דלא קפיד אלא שלא יפחות כדכתיב ככה אבל אם לא נדר אלא יין אינו פוחת כיון שהביא יין הראוי לכבש ולבונה נמי באה בנדר ונדבה דהא כתיבא גבי קרבן מנחות ועצים למערכה נמי באים בנדר ונדבה דכתיב ונפש כי תקריב קרבן מלמד שמתנדבין עצים דאיקרו נמי קרבן כדכתיב ולקרבן העצים.
+
+Halakhah 2
+
+<b>שנים </b> מתנדבים או נודרים קרבן אחד או עולה או שלמים אפילו פרידה אחת מביאין בשותפות אבל מנחה אינה באה בשותפות דכתיב לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' הכל באים בשותפות כדמשמע קרא לא סילק הכתוב אלא מנחה דכתיב בה נפש כי תקריב וגו' סלת יהיה קרבנו ודרשינן נפש ולא צבור קרבנו ולא שותפין ורישא דקרא אייתי בכל מקום. הניח מנחה לשני בניו ומת הרי אלו מביאין אותה דאין בו משום שותפות דלא קניא להו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>האומר </b> הרי עלי הרי זה נדר הרי זו נדבה והנדר חייב באחריותו עד שיקריבנו והנדבה אינו חייב באחריותה דכתיב בקרא נדר כאשר נדרת וכתיב נדבה ומשמעותיה דקרא דבנדר הוי חייב טפי מבנדבה דכתיב כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה ודרשינן אם כאשר נדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהא נדבה וחייב באחריות ילפינן מדכתיב גבי עולה ונרצה לו לכפר עליו ודרשינן את שעליו חייב באחריותו ואת שאינו עליו אינו חייב באחריותו והכי מדריש קרא ונרצה לו נדרו לשיתכפר בו אבל מקמי כפרה לא נרצה ובאי זו קרבן אמרתי לך באותו שעליו והיינו עליו דקרא ומאי משמע דעליו קבלת אחריות הוי דכיון דאמר עלי כמאן דטעון אכתפיה דמי.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>דמי </b> שור או בית זה עלי קרבן ומת השור ונפל הבית חייב לשלם דעלי אאחריות קאי והאי דקאמר זה ה"ק שור זה יהא קדוש עד שאמכרנו ואביא דמיו. אמר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה אינו חייב דאף על גב דאמר עלי כיון דבתוך כדי דיבור פירש שלא יתחייב אינו חייב דהא בדידיה תלה רחמנא אם מתחייב באחריות או לא.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הרי </b> עלי עולה יקריבנה במקדש דכיון דאמר הרי עלי עולה איחייב בה כדאמר' ואם הקריבה בבית חוניו לא יצא כדאמר שאקריבנה בבית זה והקריבה במקדש יצא דכיון דאמר הרי עלי עולה איחייב בה ואם הקריבה בבית זה יצא דהוי כמ"ד הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה ויצא ידי נדרו אלא שחייב כרת משום שחוטי חוץ וכן נזיר שנדר לגלח בבית זה לא חל עליו נזירות אם גלח שם דלצעורי' נפשיה קמכוין והא נצטער ואינה נזירות כדאמרן.
+
+Halakhah 8
+
+<b>חטאת </b> ואשם אינם באים אלא על חטא ולא בנדר ונדבה ולהכי אם נדר או התנדב מהם לא אמר כלום דקרא דמוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת וגו' לא קאי אלא אקרבנות הבאים בנדר ונדבה כגון עולה או שלמים אבל חטאות ואשמות אינם באים אלא על חטא כדכתיב נפש כי תחטא והביא וגו' ואם היה מחויב חטאת ואמר הרי זו לחטאתי דבריו קיימים דכיון דהיה מחויב לאו נדר ונדבה הוי וכן אשם.
+
+Halakhah 9
+
+<b>האומר </b> קרבן מצורע זה או יולדת זו עלי אם היו עניים מביא הנודר קרבן עני ואם היו עשירים מביא קרבן עשירים דלאו בנודר תליא השג יד בקרבנות דכתיב ואם דל הוא ואי נודר דל והוא עשיר לאו דל הוא ועליה דידיה חס רחמנא דאי דל הוא מייתי קרבן עני אבל לא אנודר דכתיב הוא למעוטי נודר דהא דאיתרבי נודר מואין ידו משגת דחס רחמנא עליה היינו כי הוי איהו עני ומצורע עני אבל מצורע עשיר והנודר עני לא איתרבי דכתיב הוא מיעוטא לומר כשהוא עני ומביא קרבן עני דחס רחמנא עליה הכי נמי חס על הנודר אבל כשהוא עשיר דלא בעי דליחוס רחמנא עליה לא חס נמי אנודר והיינו מיעוטא לאפוקי נודר כשהוא עני ומצורע עשיר דמביא קרבן עשיר כדאמר.
+
+Halakhah 10
+
+<b>האומר </b> חטאתו ואשמו ועולתו ושלמיו של פלוני עלי אם רצה אותו פלוני מניחו להקריבן על ידו ומתכפר לו ובעולה ובשלמים נתרצה בשעת הפרשה אף על פי שאינו רוצה עתה מתכפר לו בהן דאף על גב דלא ניחא ליה לאיניש להתכפר במילתא דלאו דידיה הא הוי מדעתיה בשעת הפרשה אבל בשעת כפרה אינו צריך דמשום סמיכה אינו צריך לדעתו כיון דאינם באים לכפר על חטא אבל חטאת ואשם שהם באים על חטאת וצריכין להתודות ולסמוך בעינן דעתו ורצונו מתחלה ועד סוף.
+
+Halakhah 11
+
+<b>האומר </b> הרי עלי כנדרי רשעים שנדריהן נזיר וקרבן ושבועה חייב בכולן כיון דפי' נדרי רשעים שהם נזיר וקרבן ושבועה דאגב ריתחייהו נדרי בהני ואפילו לא פי' אלא שאמר כנדרי רשעים הריני עלי והימנו חייב בכולן דהריני הוי נזירות דמאן דנזר הכי קאמר הריני נזיר וכגון שהיה נזיר עובר לפניו והא דאמר עלי משמע דאמר הרי עלי קרבן והימנו שלא אוכל משמע שבועה דכיון דאמר בתחלה כנדרי רשעים משתמעי כל הני כדאמר כנדרי כשרים לא נתחייב בכלום דאין דרכן של כשרים לנדור כדכתיב טוב אשר לא תדור וגו' הרי עלי כנדבות כשרים הרי זה נדר בנזיר וקרבן דכשרים עבידי דמתנדבין בנזירות וקרבן אבל בשבועה אין נשבעין כלל וכל כינויי קרבן כקרבן דכיון דקרו לקרבן קונח הוי כאומר קרבן.
+
+Halakhah 12
+
+<b>אין </b> הנודר ולא המתנדב חייב עד שיהו פיו ולבו שוים דכתיב מוצא שפתיך וכתיב לבטא בשפתים וכתיב כל נדיב לב משמע דבעינן גומר בלבו ומוציא בשפתיו מה שגומר בלבו הילכך אם נתכוון לומר עולה ואמר שלמים או איפכא לא אמר כלום אבל נתכוון לומר עולה ואמר קרבן דבריו קיימין דעולה נמי קרבן הויא והוו פיו ולבו שוים וכן כל כיוצא בזה ודוקא כששפתיו מכחישין את לבו הוא דלא אזלינן בתר גמר לבו אבל אין שפתיו מכחישין את לבו שלא הוציא בשפתיו אלא שגמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה הרי זה חייב להביא דכתיב כל נדיב לב יביאה בנדיבות לב שגמר בלבו חייב להביא וכן כיוצא בו מנדרי קדשים ונדבותן דגבי תרומת המשכן וגבי קדשים הוא דכתיב נדיבות לב:
+
+Halakhah 13
+
+<b>מצות קכו </b> להביא נדרים ונדבות וערכים ודמים ומעשרות ומתנות עניים ברגל שפגע בו ראשון דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה דמשמע כשתבא שמה דהיינו רגל ראשון שפגע בך תביא כדכתיב והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם זבחים של חובה ואת מעשרותיכם מעשר בהמה ומעשר שני לאכול לפנים מן החומה ואת תרומת ידכם אלו הבכורים דכתיב בהו ולקח הכהן הטנא מידך ונדריכם ונדבותיכם הוי כל חוב שעליו לשם ובכורות בקרכם וצאנכם לתתם לכהנים ויקריבום שם הגיע הרגל ולא הביא הרי זה בטל מצות עשה זו דברגל ראשון קאמר רחמנא כדאמר':<br><b> אזהרת רמב </b> שלא יאחר נדרו ונדבתו ושאר דברים שהוא חייב בהן דכתיב לא תאחר לשלמו וגו' עברו עליו ג' רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב או לא נתן הערכין והחרמין והדמים הרי זה עבר בל"ת דכתיב כי תדור נדר אין לי אלא נדר נדבה מנין נאמר כאן נדר ונאמר להלן אם נדר או נדבה מה להלן נדבה עמו אף כאן נדבה עמו לה' אלהיך אלו הדמין והערכין והקדשות וחרמין שכולן לה' ואין לכהנים בהם כלום והן קדשי בדק הבית ובכולהו כתיב לה' בערכין כתיב בערכך נפשות לה' ובחרמין כתיב קדש קדשים הוא לה' ובהקדשות כתיב איש כי יקדיש את ביתו קדש לה' וגו' לא תאחר לשלמו הוא ולא חלופיו דאם עברו ב' רגלים על בהמה שהקדיש ולא הביאה ונפל בה מום ופדאה על גב אחרת אינו עובר בלא תעשה על זו עד שיעבור עליה שלשה רגלים דלא תימא הואיל ומכח קמא קאתי מצטרף רגל אחד לב' רגלים דקמייתא קמ"ל דבעיא לזו ג' רגלים וה"ק קרא אם על האחד עבר זמן האיחור חייב ולא שיצטרפו הוא וחלופיו לג' רגלים והיינו דדרשינן הוא ולא חלופיו כלומר דלא מצטרפי הוא וחלופיו לג' רגלים כדאמר' כי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות שהם נדרשים ממך שהרי חובה הם מוטלים עליך ועולות ושלמים כגון עולות ראיה ושלמים חגיגה שהם חובה דאלו נדר ונדבה ברישיה דקרא כתיבי וה"ה נמי לבכור ומעשר ופסח שהן חובה ה' אלהיך אלו צדקות ומעשרות דהא קרא יתירא הוא דה"ל למיכתב כי דרש ידרשנו וכבר ה' כתובים למעלה במקרא נדרוש ביה צדקות ומעשרות שכתוב בהם שם זה ולך תהיה צדקה לפני ה' ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר וגו' מעמך זה לקט שכחה ופאה שהם חלקו של עני דכתיב ביה את העני עמך. אינו עובר בבל תאחר עד שיעברו עליה רגלי השנה כולה כסדרן דכתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו' בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות למה לי למהדר למכתבינהו הא כתבונהו למעלה שמור את חדש האביב וכתיב שבעה שבועות וכתיב חג הסוכות ש"מ לבל תאחר דהכי קאמר היו נראין לפניו לשלם נדריכם ולא תבואו ריקם ואין לוקין על לאו זה שאין בו מעשה וכתיב אם לא תשמור לעשות משמע דבעינן מעשה למלקות כדכתיב והפלא ה' אלהיך את מכותך וגו'. ואחד האיש ואחד האשה עובר בבל תאחר כיון דמיחייבא למיסק משום שמחה דאין שמחה אלא בבשר שלמים כדכתיב וזבחת שלמים ואכלת וגו' אבל היורש אינו עובר בבל תאחר דכתיב מעמך וקרי ביה עמך ומעמך ודרוש ביה תרתי דעמך משמע ליה חלקו של עני כדאמרינן לעיל ומ"ם יתירא למעוטי יורש.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>כל </b> הקרבנות שעברו עליהן שלשה רגלים לא נפסלו אלא מקריבן וכשרים דכתיב גבי פגול לא ירצה המקריב אותו לא יחשב אותו מה ת"ל לפי שנאמר לא תאחר לשלמו שומע אני אף מאחר נדרו בלא ירצה ת"ל אותו אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה ובכל יום ויום אחר השלש רגלים הוא עובר בבל תאחר דכיון דבכל יומא מצי מייתי ליה דהא כשר הוא כדאמר עבר בכל יום דלא מייתי ליה וב"ד מצווין לעשותו מיד עד שיקריב קרבנותיו ברגל שפגע בו תחלה דכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית על כרחך מכאן אזהרה לב"ד לכוף והיינו באמר ולא אפריש ואפריש ולא אקריב ילפינן מדכתיב יקריב אותו לרצונו יקריב אותו יתירא הוא דהא כתיב ברישא יקריבנו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וצריכי תרוייהו כדאיתא בגמרא.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>כל </b> חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותם אף על פי שאינו מתכפר לו עד שירצה כדכתיב לרצונו ונראה דאף על גב דכופין מדאוריתא כדאמר לא ממשכנין אלא מדרבנן משום דלא חשיב לה כפרה ואתי לאשהויי וכן חטאת נזיר אתי לשהויי כיון דאין מעכבתו מלשתות יין:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האומר </b> וולדה של זו עולה והיא שלמים דבריו קיימי' שהרי קדושת הוולד קדמה היא שלמים וולדה עולה אם לכך נתכוון תחלה דבריו קיימים הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחד שאין הפה יכול לדבר ב' דברים כאחד ואף בגמר דבריו אדם נתפס הואיל ומתחלה כשאמר שלמים לא נתכוון לוולדה ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו חזר בו ואמר וולדה עולה אפילו תוך כדי דיבור וולדה שלמים שאין חזרה בהקדש ואפילו תוך כדי דיבור כיון דסגי בגמר לבו ולא הוציא בשפתיו כדכת' כל נדיב [לב] כדאמר' והוי כד' דברים שאין בהם חזרה מגדף וע"ז ומקדש ומגרש.
+
+Halakhah 2
+
+<b>האומר </b> ידה או רגלה של זו עולה יכול תהא כולה עולה ת"ל כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש ממנו לה' ולא כולו לה' יכול תצא לחולין תלמוד לומר יהיה קדש ההוא אבר וכיון דההוא אבר הוי קדוש תו לא מצי למשחט ההיא בהמה לשם חולין אלא תמכר לצרכי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר שהרי הקדישו ואינו יכול למוכרו והוא שיהא זה המחוייב עולה שקנה אותה נדר עולה בדמים קצובים כמו שקנה זה בלא רגלה דאי נדר עולה סתם אינו יכול להביא זאת דליתא כולה לדידיה. האומר לבה או ראשה של זו עולה הואיל ודבר שהנשמה תלייה בו הוא כולה עולה דהא פשטה קדושה בכולה הואיל והוא דבר שהנשמה תלויה בו הקדיש ולא קרינא בה ממנו אלא כלו הקדיש אבר מן העוף הוי ספק אם נתקדש כלו דבהמה אמר רחמנא דקדיש ממנו ולא כולו או דילמא קרבן אמר רחמנא דבהאי קרא דממנו כתיב בהמה וקרבן והאי נמי קרבן הוא.
+
+Halakhah 3
+
+<b>האומר </b> בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים תרעה ותמכר ויביא בחצי דמיה עולה ובחציה שלמים דאף על גב דבדבר שהנשמה תלויה בו אמרן דקדשה כולה והכא הא קאמר חציה עולה וה"ל כולה עולה כיון שמתחלה נתכוון לומר נמי חציה שלמים נתערבו בה שתי קדושות ולכך תמכר אחר שתסתאב כדאמ'. היה מחוייב חטאת ואמר חציה חטאת וחציה עולה או שלמים או איפכא הרי זו תמות דכיון שנתערבו בה שתי קדושות כדאמ' הרי אינה קרבה והויא כחטאות המתות.
+
+Halakhah 4
+
+<b>בהמת </b> השותפין שהקדיש אחד מהם חציה שלו וקנה החצי האחר והקדישו הרי זה קדושה וקרבה אף על גב דתחלתה דחויה היתה כשהקדיש חציה ולא היתה ראויה ליקרב אין הדיחוי מעיקרו דיחוי דבעלי חיים אינם נדחים והא חזיא השתא כולה להקרבה ונראה דסבירא ליה לרב ז"ל דמימרא דר' יוחנן דפ' כיצד מערימין דקאמר קדושה ואינה קריבה דבעלי חיים נדחי' ודיחוי מעיקרו הוי דיחוי ליתא דהא ר' אושעיא נמי ס"ל הכי בשלהי כריתות במטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו ואח"כ העני ואותיבו ליה מר"ש דס"ל דאין בעלי חיים נדחין ומשמע ליה לרב ז"ל דנקטי' הכי דאין בעלי חיים נדחין כר"ש וילפינן לה ממחוסר זמן דאע"ג דנדחה חוזר ונראה מיום השמיני והלאה והוי נמי דחוי מעקרו ומשמע דלא הוי דיחוי כדאמ' בפ' ב' שעירי פליגי נמי רב ור' יוחנן אי בעלי חיין נדחין או לא ורב סבר דאין בעלי חיים נדחין ויליף ממחוסר זמן היכא דלא איתחזי כלל אבל היכא דנראה ונדחה לא מצינו למילף ממחוסר זמן וילפינן לה מבעל מום עובר דכתיב ביה כי משחתם בהם מום בם ודרשינן מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו ואף על גב דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן הכא הלכתא כרב דמתניתן דייקא כותיה ועוד דר' יוחנן סלקא בקשיא כדאיתא התם.
+
+Halakhah 5
+
+<b>האומר </b> דמי בהמה זו עולה או הרי זו לעולה אם היתה ראויה ליקרב עולה נתקדשה קדושת הגוף והיא עצמה תקרב עולה דאפי' אמר דמי בהמה זו עולה כיון שהיא ראויה היא קודמת וחלה עלה קדוש' דמים דמגו דנחתא ליה קדוש' דמים נחתא ליה קדושת הגוף כיון דאיהו גופיה חזי להקרב' כדאמ' ואם אינה ראויה תמכר ויביא בדמיה עולה כמו שנדר.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אמר </b> על בהמה שאסורה לקרבן הרי זו עולה לא אמר כלום דאין קדושה חלה עליהם אבל אמר הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולה דהוי כמ"ד דמיהן לעולה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>האומר </b> דמי פרה זו לעולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים או איפכא דבריו קיימין וכל שלשים יום מביא כמו שנדר ואם הקריבה לאחר שלשים מביא כמו שנדר שלמים או עולה דכיון דהוי קדושת דמים פקעה בכדי אפילו מעולה חמורה לשלמים שהם קדושה קלה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>היתה </b> לו בהמה מעוברת ואמר אם תלד זכר הרי הוא עולה ואם נקבה הרי היא שלמים הזכר שתלד יקרב עולה והנקבה זבחי שלמים ב' זכרים וב' נקבות הא' יקרב למה שהוא אם זכר עולה ואם נקבה שלמים והשני ימכר לצרכי עולות או לצרכי שלמים דעל שניהם חלה קדושת עולה או שלמים דהא קאמר אם זכר אם נקבה ומיהו איהו לא נדר אלא חד הילכך יקריב הא' לנדרו והשני ימכר לצורך עולה או שלמים ודמיו חולין דקדושה חלה בעובר במעי אמו אפילו בבכור להפקיעו מקדושתו דכתיב אשר יבוכר לה' לא יקדיש איש אותו משיבוכר אי אתה מקדיש אבל אתה מקדיש בבטן. ילדה טומטום ואנדרוגינוס אינם קדושי' דהא אינם ראויים לקרבן והמקדיש עובר במעי בעלת מום וכיוצא בה הרי זה קדוש דאע"ג דאמיה לא קדשה לגופה וולד מיהא קדיש לגופיה דבהא אמרינן דעובר לאו ירך אמו הוא:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הנודר </b> גדול והביא קטן לא יצא דהא לא הביא כמו שנדר קטן והביא גדול ממנו יצא דיש בכלל מרובה מועט. נדר עולה מן הכבשים או אילים והביא פלגס הרי זה ספק אי בריה הוי ולא יצא ידי נדרו דכבש או איל נדר והאי לאו כבש ואיל הוי או דילמא יצא דהוי ספק אי הוי כבש או איל ומה נפשך יצא דהא כבש או איל נדר ותמיהא לי דהך בעיא לא הויא אלא אליבא דבר פדא דסבר דמתניתן דקתני המקריב את הפלגס מביא עמו נסכי איל מייתו ומתנה קאמר ומספקא לן אליביה אי מתנה בכבש ואיל ולא בבריה או דילמא בבריה נמי מתנה והכי נמי אם נדר מן הכבשים או מן האילים מספקא לן אליביה אם יצא ידי נדרו דמספקיה בכבש ואיל ולא בבריה או דילמא בבריה נמי מספקי' ולא יצא וא"כ כיון דבעיין הויא אליבא דבר פדא היכי מייתי לה הרב ז"ל דהא איתותב בר פדא מקרא דאו לאיל דמרבה פלגס כר' יוחנן ולא אתא קרא לרבויי ספקא ולעיל פ"ב כתב הרב ז"ל לישנא דמתניתן והמקריב את הפלגס מביא עמו נסכי איל ואינו עולה לו מזבחו משמע דפסק כר' יוחנן דמרבינן ליה נסכי איל מדכתיב או לרבות את הפלגס דאלו לבר פדא מייתי נסכי איל ומתנה עליו אי איל הוא ליהוי כוליה נסכים דידיה ואי כבש הוא ליהוי עשרון סלת ורביעית יין נסכים דידיה ואינך לנדבה ומספקא לן אי מתני נמי בבריה דאינו ראוי לנסכים דליהוו כולהו נסכים נדבה וה"ל לרב ז"ל לפרושי לעיל דמביא עמו נסכי איל מביא ומתנה קאמר כבר פדא ומדלא פירש נראה דלא בעי תנאי דבריה הוי כר' יוחנן וא"כ היכי מייתי בעיא דבעי ר' זירא אליבא דבר פדא כדאמר' דלר' יוחנן פשיטא דלא יצא דבריה הוי וצ"ע ואיפשר לומר לפום ריהטא דכיון דמתני' קתני בהדיא המקריב את הפלגס מביא עמו נסכי איל משמע ליה לרב ז"ל דלא בעי תנאי כר' יוחנן ולא כבר פדא דכיון דבפלגס גופיה לא בעי תנאי דהא לאו כבש או איל נדר אלא פלגס ומצי לאקרובי ליה דאע"ג דליהוי בריה לא איכפ' לן בנסכיו אי מתנה כיון דבגופיה לא מתנה כדאמר' ואין עולה לו מזבחו אי נדר איל לחודיה או כבש לחודי' אבל כשנדר איל או כבש ומייתי פלגס כיון שבא לצאת ידי נדרו מספקי' בגופיה אי ספק הוי ויצא ידי נדרו או בריה הוי ולא יצא משום דהך בעיא בעי לה ר' זירא בהדי בעיא דתחלת הציהוב שבתורין ובני יונה דהוו ספק ובהדי בעיא דהאומר הרי עלי לחמי תודה מן החמץ ומן המצה והביא שאור ומסקנא דבעיא דאמר הרי עלי עשר חלות לתודתו של פלוני וסלקא בתיקו וכיון דהני בעיי הוו אליבא דהלכתא משמע דהך בעיא נמי דפלגס הויא אליבא דהלכתא כיון דבעי לה בהדייהו ורמיא ספקא אגופיה דפלגס כיון שנדר כבש או איל אבל כשנדר פלגס והביאו לא מספקינן בגופיה משום נסכיו כיון דפשטא דמתניתן משמע דמייתי בלא תנאי כדאמר' ואכתי צל"ע. הנודר עולת עוף מן התורים או מן בני היונה והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה הרי זה ספק אי תחלת הציהוב הוי גדול או קטן או בריה ולהכי הוי ספק נמי אי יצא ידי נדרו או לא דאי ספק הוו יצא ידי נדרו משום תורים אי גדולים הוו או משום בני יונה אי קטנים הוו ואי בריה הוו לא נפיק ידי נדרו דהא תורים או בני יונה נדר והא דכתב הרב ז"ל בה' איסורי מזבח דתחלת הציהוב פסול היינו דפסולי' משום ספקא כדהכא נדר שחור והביא לבן או איפכא או זכר והביא נקבה או איפכא לא יצא עד שיביא כמו שקבע נדרו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הנודר </b> סתם עולה מן הבקר יביא שור ולא עגל דכיון דמשמע נמי שור לא מצי מיפטר נפשיה בעגל אמר הרי עלי עולה אם דרך אנשי המקום לקרות עולה סתם אפילו לעולת העוף מביא תור או בן יונה ואם דרך שאין קורים עולה סתם אלא לעולת בקר יביא שור דאף על גב דבבקר נמי איכא עגל לא מצי מייתי אלא שור שהוא גדול שבמין שנדר כדאמ' לעיל אבל אי עולה נמי קרו לעולת העוף מצי מייתי תור או בן יונה כיון דהוי מין אחר וקרו נמי לעולת העוף עולה סתם כדאמר'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>מי </b> שנדר שור או איל או כבש או עגל וכיוצא בהם אינו חייב להביא היפה ושמן אלא יביא הבינוני ואפילו הביא הכחוש יצא ידי נדרו כיון שהביא ממין שנדר.
+
+Halakhah 5
+
+<b>האומר </b> הרי עלי שור שוה מנה יביא שוה מנה באותו מקום שנדר חוץ מנסכיו שהרי כך קבעו במנה הביא שנים במנה ואפילו כל אחד במנה חסר דינר לא יצא ידי נדרו שהרי קבע נדרו שור אחד במנה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אמר </b> שור זה עולה ונפל בו מום יביא בדמיו שנים דלא הוי כגדול והביא קטן דכיון דאמר זה אקריב עולה ונסתאב אזל ליה נדריה דתו לא מצי למקרביה ואפילו הביא בדמיו איל אחד יצא דאף על גב דלכתחלה לא יביא אפי' הכי אם הביא כשר דכיון דאמר זה ונסתאב חלף ליה נדריה. אמר שני שוורים אלו עולה ונפל בהם מום אם רצה יביא בדמיהן אחד איל זה עולה ונפל בו מום אם רצה יביא בדמיו כבש וכן איפכא דכיון דנפסל חלף ליה נדריה כדאמר'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>אמר </b> הרי עלי עולה והפריש שור ונגנב פוטר עצמו בשה דכיון דהוה מצי למפטר נפשיה מעיקרא בכבש אף על גב דהפריש שור כיון שנגנב הדר לדיניה דמצי מפטר בכבש דסתם עולה משמע נמי כבש. אמר שור זה ודמיו עלי עולה הוקבע אם יסתאב לעולת שור אחד דאי מייתי עולות לא יצא כיון דאמר דמיו לעולה אחד.
+
+Halakhah 8
+
+<b>האומר </b> אחד מכבשי הקדש אחד משוורי הקדש והיו לו שנים הגדול שבהן הקדש דמקדיש בעין יפה מקדיש כיון דאמרינן דאם פירש ושכח דגדול הקדש דמסתמא דמוטב שבהן הקדיש דכתיב מבחר נדריכם ואם היו לו שלשה חוששין אף לבינוני עד שיפול בו מום כיון דהוי עין יפה לגבי קטן ותחול הקדושה על הגדול לבדו ואם אמר שור שבשוורי הקדש הגדול שבהן הקדש ואין חוששין לבינוני דתורא בתוראי שור החשוב בשוורי קאמר. פירש ושכח או שאמר לו אביו ולא ידע הרי זה מקדיש הגדול דכתיב מבחר נדריכם כדאמר' ואי לאו הכי אינו יוצא ידי נדרו כיון דידע דפירש ומסתמא מבחר נדר כדאמר' וכן עולה מן הבקר וקבע ולא ידע מה קבע יביא שור דמסתמא שור קבע ולא עגל וכן בכבשים יביא איל ובעזים יביא שעיר דקטן והביא גדול שבמינו יצא שכח באי זה מין הבהמה קבע יביא שור ואיל ושעור כל מיני בהמה גדולים דקטנים הוו בכלל כדאמר' ואם נסתפק אם קבע בבהמה ובעוף יביא גם כן תור ובן יונה שהם ב' מינין.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>נדר </b> תודה או שלמים וקבל נדרו בבקר ושכח במי או בכבשים ושכח או בעזים ושכח יביא פר ופרה או איל ורחל או שעיר ושעירה דתודה ושלמים איכא לספוקי בזכרים ונקבות דאתו מינייהו שכח באי זה מין יביא כולן. האומר הרי עלי עולת עוף מביא תור או בן יונה פירש ושכח מביא שניהם.
+
+Halakhah 11
+
+<b>האומר </b> הרי עלי למזבח יביא קומץ לבונה דהוי כולו למזבח כמות שהוא מה שאין כן בכל הקרבנות דאין כולן למזבח ומנחת נסכים דכולה למזבח לא פסיקא ליה כיון דאיכא מנחת נדבה דאכלי מינה כהנים פירש נדרו ושכח יביא מכל דבר שקרב כולו למזבח עולות בהמה ועוף ומנחת נסכים ולבונה ויין בפני עצמו.
+
+Halakhah 12
+
+<b>אמר </b> הרי עלי עולה בסלע למזבח יביא כבש שאין לך דבר שקרב בסלע למזבח אלא כבש דמדאמר רחמנא איל אשם בכסף שקלים בן שתי שנים מכלל דכבש בן שנה בסלע פירש מה שיביא בסלע ושכח מדנחת לפרושי איכא לספוקי נמי באחריני הילכך יביא מכל דבר הקרב למזבח שוה סלע מכל אחד ובלבד שיוכל לקנות דבר שלם מסלע.
+
+Halakhah 13
+
+<b>האומר </b> הרי עלי לבונה לא יפחות מקומץ כדילפינן מדהקיש לבונה להרמה דכתיב והרים ממנו וגו' ואת כל הלבונה מה הרמה דמנחה קומץ אף לבונה קומץ עצים לא יפחות משני גזרין דכתיב נפש כי תקריב קרבן ועצים איקרו קרבן כדכתיב ולקרבן העצים ומיעוט רבים שנים עביין כמחוקות וארכן אמה דאי לאו הכי לא מיקרו עצים עץ מביא אחד ארכו אמה ואם רצה להביא דמי העצים יביא.
+
+Halakhah 14
+
+<b>מי </b> שנדרו או התנדבו שמן קומץ ממנו קומץ ונותן עליו מלח וזורק על גבי האישים דכתיב כי תקריב קרבן מנחה דמצי למיכתב כי תקריב וכתב קרבן יתיר' לדרשא ללמד שמתנדבין שמן וכי מנחה מה מנחה נקמצת ושייריה נאכלין אף שמן כן וכיון דהוי קרבן טעון מלח ויין הבא בפני עצמו נותן עליו מלח ומנסכו כולו על גב השיתין ככל הנסכים דכתיב בנסכים אזרח ללמד שמתנדבין יין ואינו מתחלק לכהנים דהא כתיב כל האזרח יעשה ככה בנסכים הבאים עם הזבח דכולו לשיתין והלבונה הבאה בפני עצמה נותן עליה מלח וכולה לאישים דכולה קרבן כדאמר' לעיל וטעונה מלח ככל הקרבנות.
+
+Halakhah 15
+
+<b>כל </b> המחויב בקרבן שנדר לא יביאנו אלא מן החולין דכתיב וזבחת פסח צאן ובקר ופסח אינו בא אלא מן הכבשים ומן העזים אם כן מה תלמוד לומר צאן ובקר להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר דהיינו תודה ושלמים הבאים חובה שאמר הרי עלי לפסח מה פסח דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין דפסח מצרים עדין לא היה להם שום תבואת מעשר שני שאין נוהג אלא משנכנסו לארץ ומה פסח מצרים לא בא אלא מן החולין אף פסח דורות אינו בא אלא מן החולין דכתיב ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה שיהו כל עבודות החדש הזה כזה של מצרים וכיון דכל פסח מן החולין אף כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ועופות ומנחות ולחמי תודה אינן באות אלא מן החולין לא מצי למילף מהכא דלא ילפינן אלא דבר שבחובה הבא מן הבקר ומן הצאן ולכך ילפינן לכולהו מחטאת דקרא דהיקשא דכולהו קרבנות דכתיב זאת התורה לעולה וגו' מה חטאת אינה באה אלא מן החולין אף כל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין וחטאת גופה דאינה באה אלא מן החולין ילפינן מדכתיב והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל מעשר. אמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר שהרי נתחייב בקרבן תודה ואינה באה אלא עם הלחם וכשנתחייב בתודה נתחייב בלחמה ולא מצי מפטר נפשיה במעשר ואם פירש התודה ממעשר שני יביא כמו שנדר היא ממעשר ולחמה מן החולין דהואיל ועקר למצותה לבא מן החולין לא גמר לחם מזבח אלא לחם מן החולין והיא ממעשר ואם הביא הכל מן החולין יצא דעיקר מצותה כן הוא וכן פירש הכל מן המעשר יביא ולא יביא לחמה מחיטי מעשר שני אלא ממעות מעשר שני דומיא דשלמים דתודה נמי קרויה שלמים כדכתיב ובשר זבח תודת שלמיו מה שלמים אינם באים ממעשר שני עצמו אלא ממעות מעשר שני אף לחם כן והנסכים אין באים לעולם אלא מן החולין דכי שרא רחמנא שלמים ממעשר הני מילי אינהו גופייהו דהוו בני אכילה אבל נסכים דכליל הם לא יביא מן המעשר דכתיב ביה ואכלת שם וגו' וכתיב נמי בהו והקריב המקריב קרבנו עד שיהו משלו ולא יהא בהן צד לגבוה כלל:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הנודר </b> מנחה מאפה תנור לא יביא מאפה כופח ולא מאפה רעפים ויורות הערביים דכתיב קרבן מנחה מאפה תנור למעוטי כל הני.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אמר </b> הרי עלי להביא במרחשת והביא במחבת או איפכא מה שהביא הביא וידי חובתו לא יצא דאימא לא לשם נדרו הביאה אלא נדבה אחרת היא אבל היה עשרון סלת מונח לפניו ואמר זו להביא במחבת והביא במרחשת או איפכא הרי זו פסולה דכיון דקבעה לכלי שהזכיר בה אין יכול לשנותה וכן כל כיוצא בו אמר הרי עלי שני עשרונות להביא בכלי אחד והביאן בשני כלים או איפכא מה שהביא הביא דאימא נדבה אחרת היא וידי חובתו לא יצא כיון שלא הביא כמו שנדר דכתיב כאשר נדרת לה' אלהיך. אמר אלו להביא בכלי אחד והביא בב' או איפכא פסולין כיון שקבע בהו כלי אחד והביא בב' הפריש שני קומצין והוא לא נדר אלא א' ועוד דמנחה חסרה היא בכל כלי וכלי והיכא דנדר בב' כלים והביא בכלי אחד הויא מנחה יתירא ומיעט בקומץ שלא קמץ אלא אחד והוא נדר לשם שתי קמיצות לא קבע בהם כלי בשעת הנדר אלא בשעת הפרשה הפרישן בשני כלים וחזר והביאן בכלי אחד הרי אלו כשרים דכתיב כאשר נדרת כמו שאמרת בשעת נדר קיים דבריך ולא כאשר הפרשת דבשעת הפרשה לא קבעה אמר הרי עלי שני עשרונות להביא בכלי אחת והביאן בשני כלים אמרו לו בכלי אחד נדרת הקריבם בשני כלים פסולים דהוה ליה למימר אנא לשם נדר אחרינא מייתינא ליה הקריבם בכלי אחד כשר דהוי כמו שנדר. אמר הרי עלי להביא בב' כלים והביא בכלי אחד אמרו לו בשני כלים נדרת והקריבן בשני כלים כשרים בכלי אחד הוי כשתי מנחות שנתערבו דאם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות ואם לאו פסולות והא דאמרינן לעיל אלו בשני כלים והביאן בא' פסולין היינו כגון דאין יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אמר </b> הרי עלי מנחה יביא אחד מחמשת מיני מנחות ולא מנחת נסכים דמסתמא דעתו אמנחות המפורשות ורגילות לבא בפני עצמן ולא בגלל זבח אמר הרי עלי מנחות יביא ב' מיני מנחות מחמשתן אמר מין מנחות יביא ב' מנחות ממין אחד מיני מנחות יביא ב' מנחות מב' מינים וכן מיני מנחה יביא ב' מינין דכולהו מנחות נמי מנחה מקריין דכתיב וזאת תורת המנחה דקאי אכולהו מנחות קבע נדרו במין אחד מהם ושכח יביא חמשתן לקיים נדרו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> היחיד מביא מנחה בכלי אחד יותר מששים עשרון ואם נדר יותר מביא ששים בכלי אחד והשאר בכלי שני דכתיב וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה אמרה תורה הבא מנחה שיכולה ליבלל ואף על פי שאין הבילה מעכבת כדאמר' לעיל לא בלל כשר אמרו חכמים כל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו דאפילו לא בלל כשר וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו דכתיב בלולה כדאמר'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>אמר </b> הרי עלי קכ"א יביא ק"כ בשני כלים בשוה ואחד בכלי שלישי אמר עשרון יביא עשרון אחד עשרונות יביא שתים דמיעוט עשרונות שתים. פירש ושכח כמה פירש יביא ס' עשרון בכלי אחד דאי בציר מהכי נדר השאר יהא נדבה והוי כנדר קטן והביא גדול ובטפי ליכא לספוקי דאין מנחה יחידית יתירא על ששים עשרון שכח כמה עשרון פירש ובאי זה מין קבעו מביא ששים עשרון מכל מין מחמשתן כיון דאינו יודע אי זו מהם פירש והוי נמי כנדר קטן והביא גדול.
+
+Halakhah 8
+
+<b>קבע </b> נדרו ושכח כמה עשרונות נדר ובכמה כלים נדר הרי זה מביא מאחד ועד ששים בששים כלים עשרון בכלי אחד וב' עשרונות בשני וג' בשלישי עד שיהא האחרון ששים בכלי אחד ואם שכח באי זה מין קבע מחמשת מיני מנחה מביא על סדר זה מכל מין ס' כלים נמצא מביא מכל מין [אלף ושמונה מאות ושלשים] (אתת"ל) עשרון אפילו לרבנן דרבי דכיון דלא ידע כמה עשרונות ובכמה כלים ובאי זה מין מנחה בעינן כל הני לצאת ידי נדרו.
+
+Halakhah 9
+
+<b>האומר </b> הרי עלי מנחת שעורים או מנחת חצי עשרון או מנחה בלא שמן ולבונה הרי זה פטור שלא התנדב דבר שכמוהו מקריבין דאין מתנדבין שעורים ולא חצי עשרון כדילפינן לעיל דאין מנחה פחותה מעשרון ובלא שמן ולבונה וכיון דאמר מנחת שעורים לא נתחייב במנחה כלל ואפילו היה אומר אלו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המקריבין נראה לדעת הרב ז"ל דלא היה חייב כיון דאמר מנחת שעורים בסמיכות אבל אמר הרי עלי מנחה מן השעורים או אפילו מן העדשים דליכא דטעי אם אמר לא נדרתי אלא על דעת שמותר להקריב כזה ואם לא כך לא הייתי נודר הרי זה פטור אף על גב דאמר הרי עלי מנחה כיון שפירש דבר שאין מתנדבין ואם אמר אלו הייתי יודע שאין מתנדבין כך הייתי נודר כדרך שמקריבין הרי זה חייב כדרך המקריבין כיון דאמר הרי עלי מנחה ואח"כ פירש.
+
+Halakhah 10
+
+<b>וכן </b> אם נדר עשרון ומחצה מביא שנים כיון דאמר אלו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המתנדבין ולא מצי פטר נפשיה באחד דמתנדבין כיוצא בו דעל החצי הוא שאמר אלו הייתי יודע ומשום הכי מביא ב' כדאמ' ואם לא הזכיר שם מנחה כשאמר הרי עלי קמח או חצי עשרון הרי זה פטור כמי שלא נדר מעולם דאף על גב דאמרינן דאפילו הזכיר שם מנחה אלא שהזכירה דבוק לשעורים דפטור אפילו הכי אשמועינן הכא דבלא הזכיר כלל נמי פטור דלא תימא כיון שאמר הרי עלי נתחייב במנחה כיון שפי' אחר כך קמח או חצי עשרון שהם ממין הדברים שמקריבין מהם אלא שהם אינם ראויים להקרבה והוה ס"ד דעדיף מהיכא דמזכיר מנחה דבוק לשעורים קמ"ל הרב ז"ל דלא עדיף דהא לדעת הראב"ד ז"ל נראה דבהאי נמי מהני בדיקה אי אמר אלו הייתי יודע הייתי מתנדב כדרך המתנדבין ואף על גב דלא הזכיר מנחה כלל כיון דאמר הרי עלי וכן אמר הרי עלי תודה בלא נסכים פטור ואם אמר אלו הייתי יודע וגו' חייב.
+
+Halakhah 11
+
+<b>האומר </b> הרי עלי לחמי תודה יביא תודה ולחמה דאדם יודע דאין לחם בלא תודה ובכולהו איחייב אלא שהזכיר סוף הקרבן אמר הרי עלי לחם לפטור תודתו של פלוני יביא לחם תודה עם תודתו של חברו דאף על גב דאין לחם בלא תודה כיון דחברו מייתי תודה והוא נדר הלחם לא מייתי הוא תודה כיון שפי' לחם לתודתו של פלוני כדאמר'.
+
+Halakhah 12
+
+<b>מתנדב </b> אדם או נודר יין בפני עצמו כדאמר' לעיל אבל אין מתנדבין לוג ולא שני לוגין ולא חמשה דאין בנסכים לא לוג ולא שנים וכמו דאמרן לעיל דבר שאין כדרך המקריבין אינו נדר הכי נמי הכא כיון דלא מצינו מנחת נסכים של לוג ולא שנים והיינו בנדבה כמו שיש לפניו לוג או שנים ואמר הרי אלו לנסכים כיון דלא מצינו נסכים בהאי שיעורא לא מידי קאמר אבל אמר הרי עלי לוג או שנים יביא שלשה דחזו לכבש וארבע חזו לאיל וששה לפר ושבעה לכבש ואיל ושמנה לשני אילים ותשעה לפר ולכבש אי נמי לשלשה כבשים עשרה לפר ולאיל י"א ב' אילים וכבש וכן לעולם ובחמשה אף על גב שהיו לפניו ואמר הרי אלו לנסכים ישלים לששה כיון דקבען לקרבן דארבעה ראויים לאיל אבל אחד או שנים פטור שאינם ראויים כלל לא הן ולא מקצתן והיינו בנדבה כדאמר' ולדעת הרב ז"ל נראה דאפי' בנדר פטור ואיפשר לומר לדעת הרב ז"ל דבחצי עשרון הוא שנתחייב בעשרון משום דמקצת עשרון קרב בחביתי כהן גדול חצי בבקר וחציו בערב ומשום דמביאו שלם וחוצהו אם נדר חצי יביא אחד שלם כדאמר' אבל לוג אחד או ב' שאין ראויין כלל לא הן ולא מקצתן פטור אפילו אמר הרי עלי לדעת הרב ז"ל כדאמר'. ואין מתנדבין ונודרין פחות מלוג אחד שמן שאין מנחה פחותה מלוג שמן לעשרון כדילפינן לעיל ואם אמר חצי לוג שמן דרך נדבה פטור ואם דרך נדר לדעת הרב ז"ל נמי פטור כדאמ'.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>נדר </b> סתם יין לא יפחות משלש לוגין שהם נסכי כבש דכתיב אזרח ללמד שמתנדבין יין ובציר משלש לוגין לא חזי ומנין שאם רצה להוסיף יוסיף ת"ל יהיה משמע יהיה לכם עוד נסכים יכול יפחות תלמוד לומר ככה. נדר שמן לא יפחות מלוג שהוא לעשרון סלת דאין נסך פחות מכבש ולא מנחה פחות מעשרון דכתיב קרבן מנחה מלמד שמתנדבין שמן במנחה ודון מינה ומינה מה מנחה מתנדבין אף שמן מתנדבין ומה מנחה בלוג אף שמן בלוג כדאמר'. פירש ושכח כמה לוג נדר מן היין ומן השמן יביא קרבן מנחה לוג וקרבן מנחה יין שהוא נסכי קרבן המרובה שבכל ימות השנה והוא יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת דמסתמא לא נדר נסכים יותר ממה שמקריבין ביום מרובה:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קכז </b> להקריב כל הקרבנות בבית הבחירה דכתיב והיה המקום אשר יבחר ה' וגו' שמה תביאו עולותיכם וגו' וכתיב בתריה ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך לרבות כל קרבנות מנחות ונסכים דטעונים מקדש:<br><b> מצות קכח </b> להביא קדשים חוצה לארץ לבית הבחירה דכתיב רק קדשיך אשר וגו' תשא ובאת וגו' מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בקדשי חוצה לארץ שהוא מטפל בהם עד שיביאם לבית הבחירה כדכתיב תשא ובאת דאי קרא לקדשי ארץ ישראל אתא הרי נאמר ושם תעשה הא אינו מדבר אלא בקדשי חוצה לארץ ודרשינן רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו הוולדות בכולן אני קורא תשא ובאת יכול יכניסם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון כדי שימותו דהא קיים ליה תשא ובאת תלמוד לומר ועשית עולותיך וגו' כדרך שאתה עושה בעולותיך דהאי קרא סמיך לרק קדשיך:
+
+Halakhah 2
+
+<b>אזהרת רמג </b> שלא להקריב קרבן חוץ לעזרה דכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום וכל מקום שנאמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ואם הקריב ענוש כרת דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו ונכרת ובשוגג מביא חטאת קבועה כמו בכל חייבי כריתות:
+
+Halakhah 3
+
+<b>אזהרת רמד </b> שלא לשחוט קדשים חוץ לעזרה אף על פי שלא העלם ואם היה מזיד חייב כרת דכתיב אשר ישחט שור או עז וגו' ונכרת ואם שחט בשוגג חייב חטאת קרבן קבוע כדאמ' ואזהרתיה דכתיב שם תעלה עולותיך ושם תעשה אתיא שם שם דאיתקוש שאר עשיות להעלאה מה העלאה לא ענש אלא אם כן הזהיר כדא' אף עשייה שהשחיטה בכללה לא ענש אלא אם כן הזהיר.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>השוחט </b> קדשים והעלם בחוץ חייב שתים אחת על עלייה ואחת על השחיטה שהן שני גופי עבירה דתרוייהו כתיבן אשר ישחט ואשר יעלה וכתיב נמי ואליהם תאמר לערב פרשיות וי"ו מוסיף על ענין ראשון ומערב פרשיות לומר שאף שחוטי חוץ שהעלום בחוץ חייב שחט בפנים והעלה בחוץ חייב על העלייה מדפלגינהו רחמנא לשחיטה והעלאה משמע דאכל חד לחודיה חייב וכן שחט בחוץ והעלה בפנים חייב על השחיטה דבחוץ.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אינו </b> חייב אלא על שחיטת קדשים הראויים ליקרב לגבי מזבח ולא על איסורי מזבח כגון רובע ונרבע ומוקצה וכו' או מחטאות [המתות] (המינות) דכתי' לפני משכן ה' כל שאינו ראוי לבא לפני משכן ה' אין חייבין עליו.
+
+Halakhah 7
+
+<b>שחט </b> בחוץ מחוסר זמן בגופו כגון בהמה תוך שבעת ימי הלידה ותורין שלא הגיע זמנן ואותו שנשחט בנו היום או מחוסר זמן בבעלים כגון ארבעה מחוסרי כפרה ששחטו חטאתן ואשם מצורע בתוך ימי הספירה שעדיין לא נראו לכפרה פטורין שאין מתקבלין בפנים לא לחובה ולא לנדבה אבל אם שחטו עולותיהם בחוץ חייבים שהם מתקבלים בפנים נדבה לשמן דעולה דורון היא וחטאת ואשם הם עיקר הכפרה וכן נזיר בתוך ימי נזירות בחטאת פטור ובעולה ושלמים חייב דחטאת היא המעכבתו והיא עיקר הנזירות.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אשם </b> תלוי וחטאת עוף הבא על הספק שהקריבן בחוץ פטור שהרי לא נקבע האיסור דשמא חולין הוא אשם מצורע ששחטו בחוץ שלא לשמו חייב הואיל וראוי בפנים דכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים חוץ מן הפסח ומן החטאת וכל קרבן שהוא פטור על שחיטתו בחוץ כך הוא פטור על העלאתו דשחיטה והעלאה איתקשו כדאמרן לעיל.
+
+Halakhah 11
+
+<b>שני </b> שעירי יום הכיפורים ששחטן בחוץ אם עד שלא התודה עליהם חייב כרת על שניהם הואיל וראויים לבא לפני ה' לוידוי אף על פי שהגריל עליהם בעי ליכנס להתודות עליו ואם אחר שהתודה פטור על המשתלח דהא אינו ראוי לבא לפני השם דכתיב בשחוטי חוץ קרבן שומע אני אפילו קדשי בדק הבית שנקראו קרבן דכתיב ונקרב את קרבן ה' תלמוד לומר ואל פתח אהל מועד לא הביאו יצאו קדשי בדק הבית שאינם ראויים לבא יכול שאני מוצא אף שעיר המשתלח תלמוד לומר לה' לרבות שעיר המשתלח כשהוא ראוי ליכנס לפני ה' לוידוי כדאמר' אבל אחר וידוי לא.
+
+Halakhah 12
+
+<b>השוחט </b> שלמים בחוץ קודם שיפתחו דלתות ההיכל פטור דכיון דפסולין דכתיב ושחטו פתח אהל מועד ודרשינן בזמן שהדלתות פתוחין ולא בזמן שהן נעולין אין ראויין לבא לפני משכן ה' שהרי הן מחוסרי מעשה פתיחת דלתות כדאמר' והשוחט את הפסח בחוץ חייב בזמנו דהא ראוי בפנים ואפילו בשאר ימות השנה בין לשמו ובין שלא לשמו דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא דכתי' ואם מן הצאן קרבנו לזבח ודרשינן דבר הבא מן הצאן דהיינו פסח הרי הוא לזבח שלמים והיינו שלא בזמנו דבזמנו ילפי' בדוכתיה דפסול שלא לשמו ולשמו דאמרן דחייב שלא בזמנו היינו אחר שעבר הפסח דלא בעי עקירה שם פסח מיניה דסתמיה שלמים הוי כדילפי' ואפילו פירש לשם פסח הוי כשוחט שלמים לשם פסח דכשר.
+
+Halakhah 13
+
+<b>בהמת </b> חולין שעוברה קדשי מזבח אסור לשוחטה בחוץ משום עובר ואינו לוקה דהא אפילו בנולד אלא שמחוסר זמן אמרינן לעיל דפטור והכא אשמועינן דאפילו לא נולד אסור. גנב והקדיש ואחר כך שחט בחוץ אחר יאוש דקנה חייב אבל לפני יאוש אינה קדושה דלא קני.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>היתה </b> הבהמה כולה בחוץ וצוארה בפנים או איפכא ושחטה חייב דכתיב אשר ישחט שור או וגו' במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה צוארה בחוץ חייב דאמאי קפיד רחמנא אשחיטה וגו' הויא שחיטה בחוץ וגופה בחוץ וצוארה בפנים נמי חייב דכתי' אשר ישחט וגו' במחנה דלא תימא כיון דצוארה בפנים הא הויא בפתח אהל מועד להכי כתב במחנה לומר דאפילו ראשה במחנה חייב עד שיהא כולה כדכתיב ואל פתח וגו' דמשמע כולו אבל השוחט בגגו של היכל פטור דלא קרינא ביה ואל פתח וגו' לא הביאו שהרי הביאו.
+
+Halakhah 16
+
+<b>שנים </b> שאחזו בסכין ושחטו פטורים דהדר כתיב בשחיטה דם יחשב לאיש ההוא למידרש ההוא אחד ולא שנים אי נמי מאשר ישחט או אשר ישחט אחד ולא שנים. ואחד ששחט בחוץ אף על פי שלא נתכוון לשחוט לשם קדשי ה' חייב דכתיב דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ודרשינן אף על פי שזה הדם במחשבתו כדם הנשפך לא כקרבן הרי זה חייב.
+
+Halakhah 17
+
+<b>השוחט </b> בחוץ בלילה חייב הואיל והשחיטה בלילה כשרה בחוץ דבשחיטת חוץ לא שנא לילה מיום דהא ראוי הוא לבא אל פתח אהל מועד למחר וכן חייב על העלאתה בלילה דכתיב ואליהם תאמר כדאמר' לעיל דעל כל מה שחייב בשחיטה בחוץ חייב נמי בהעלאה אבל שחט בפנים בלילה והעלה בחוץ פטור שלא העלה אלא דבר פסול שאין שחיטה במקדש כשרה בלילה דכתיב ביום זבחכם וכיון דלא חזי בפנים פטור על העלאתה בפנים כדאמר' וכן קבל בכלי חול בפנים וזרק בחוץ פטור דכיון דבעינן כלי קדש לא חזי לפנים.
+
+Halakhah 18
+
+<b>וכן </b> מולק עוף בחוץ פטור דנבלה היא שאין מליקה אלא בפנים לפיכך פטור על מליקתו ועל העלאתו נמי פטור כיון דפטור על מליקתו דכל שחייב בשחיטת חוץ חייב בהעלאה כדאמר' מלק בפנים והעלה בחוץ חייב על העלאה כששחט בהמה בפנים והעלה בחוץ שחטו בפנים והעלה בחוץ פטור שלא העלה דבר הראוי ליקרב דאע"ג דכל הנעלין בחוץ נפסלין ביציאתן וחייבין על העלאתן התם רחמנא רבייה כדאמר' לעיל אבל לענין שאר פיסולין מתקבל בפנים בעינן. שחט את העוף בחוץ והעלהו בחוץ חייב שתים דכתיב אשר ישחט אין לי אלא שוחט בהמה כדכתיב אשר ישחט שור שחט עוף מנין תלמוד לומר או אשר ישחט יכול אף המולק בחוץ יהא חייב תלמוד לומר זה הדבר אשר צוה וגו' וסמיך ליה אשר ישחט דבר זה של שחיטה ולא מליקה דשחיטה בחוץ כשרה כמליקה בפנים:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> המעלה בחוץ חייב עד שיעלה לראש המזבח שיעשה בחוץ אבל על הסלע ועל האבן פטור דאין קרוי קרבן אלא על מזבח ואפילו בחוץ כדכתיב ויבן נח מזבח לה' אלמא אפילו במת יחיד שהוא בחוץ אינה העלאה בלא מזבח ואינו חייב אלא עד שיעלה לשם דבשחיטה הוא דמרבי' אפילו בלא כוונה מדכתיב דם שפך אבל בהעלאה כתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו לעשות אותו לה' מכלל דבעושה לשם הכתוב מדבר ובשחיטת חוץ כתיב דם שפך כדאמר'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אינו </b> חייב אלא על העלאה דבר הראוי לאישים ולמזבח כגון העולה דכתיב אשר יעלה עולה או זבח אין לי אלא עולה מנין לרבות אימורי חטאת ואימורי אשם ואימורי קדשי קדשים דהיינו כבשי עצרת ואימורי קדשים קלים תלמוד לומר זבח וכולהו זבח נינהו ומנין לרבות את הדם ת"ל או זבח דמאו מרבינן אפילו העלה הדם בחוץ דחייב מנין לרבות הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח והמנסך ג' לוגין מים ושלשה לוגין יין בחג ת"ל ואל פתח אהל מועד לא יביאנו כל הבא לאהל מועד חייבים עליו בחוץ אין לי אלא קדשים כשרים קדשים פסולים מנין כגון הלן והיוצא והטמא ושנשחט במחשבה חוץ לזמנו או חוץ למקומו ושקבלו פסולים וזרקו את דמו והניתנים למטה שנתנם למעלה והניתנים למעלה שנתנם למטה והניתנים בפנים שנתנה בחוץ או להפך ופסח וחטאת ששחטן שלא לשמן דהני לא מיתרבו מלא יביאנו דהא אינם ראויים לבא לכתחלה ת"ל לא יביאנו לעשות כל המתקבל בפתח אהל מועד חייב עליו בחוץ דלעשות משמע הראויין לעשות אפילו אינו ראוי לבא מחוץ לפנים וה"נ אם עלו לא ירדו אבל זרק שיירי הדם בחוץ אפילו שיירי הדמים הפנימיים פטור שזריקת שיירי הדם לא מעכבא דתימא דלהוי עבודה אלא שיירי מצוה היא ולא מעכבי ולאו עבודה היא ואין חיוב אלא במה שהיא עבודה. וכן המנסך מים או יין פחות מג' לוגין בחוץ פטור בין בחג בין בשאר ימות השנה הואיל וחסר השיעור הרי אינם ראויים להתקבל בפנים דכתיב לעשות אותו על השלם חייב ולא על החסר וכן המעלה מבשר חטאת ואשם ושלמים בין של יחיד בין של צבור משיירי מנחות משתי הלחם ומלחם הפנים בחוץ פטור דכל הני ראויים לאכילה ולא לאישים וכתיב עולה מה עולה שראויה להעלאה אף כל שראוי להעלאה יצאו אלו שאין ראויים להעלאה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>המעלה </b> את הבהמה כולה בחוץ חייב מפני האימורין דאף על גב דבשר אין ראוי להקטרה וחוצץ מאימורין למערכה וכתיב על העצים אשר על האש דמשמע בלא חציצה אפ"ה בשר לגבי אימורין הוי מין במינו ואינו חוצץ כדילפינן בהלכות סוכה וה"ל כאלו הקטיר אימורים בפני עצמן אבל המעלה מנחה שלא נקמצה פטור שאין הקומץ ברור ומובדל כאימורין שהם ברורים ומובדלים כבשר הילכך לא חזיא האי מנחה לפנים. ואם קמצה וחזר קומצה לתוכה והקריב כולה בחוץ חייב ולא נימא כיון דנתערב קומצה ואינו ניכר ליבטיל ברובא וה"ל כמאן דליתיה ולא ניחייב עליה דנאמרה הקטרת בקומץ דכתיב וקמץ והקטיר ונאמרה הקטרת בשיריים לא תקטירו ממנו אשה לה' כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו דהיינו שיריים מה הקטרת קומץ אין קומץ מבטל חברו ואפילו רבה בקומץ כדאמר ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה אף הקטרת שיירים דנאמר ביה הקטרה כדאמר אין שיירים מבטלין קומץ.
+
+Halakhah 6
+
+<b>היוצק </b> והבולל והפותת והמולח והמניף והמגיש והמסדר את השלחן והמטיב את הנרות והקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור דכתיב אשר יעלה עולה שהיא גמר עבודה שאין אחריה עבודה אף כל שהוא כמוה חייבין עליו לאפוקי הני דלאו גמר עבודה נינהו.
+
+Halakhah 7
+
+<b>פרה </b> אדומה ששרפה או שחטה חוץ ממקום שריפתה וכן שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ אחר שהתודה עליו פטור ולא אמרינן שוחט קדשים בחוץ שלא במקום מצוה דרחמנא פטריה מואל פתח אהל מועד דמשמע הראוי לבא שחובה עליו להביאו שם דמדקפי' קרא לעונשו על שלא הביאו ש"מ בעומד להביאו שם משתעי קרא ופרה ושעיר אחר וידויו לאו עומדים להביאם בפנים הוו אבל קדשים פסולים שהיה פסולן בקדש כלן ויוצא וטמא ושנפסל במחשבת העובד שכולן נשרפין אם העלה מהן בחוץ חייב דכתיב לעשות אותו לה' משמע הראויים לעשות אפילו אינם ראויים לבא מחוץ לפנים כיון שהיה פסולן בקדש דאם עלו לא ירדו חייב עליהם בחוץ כדאמר.
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> דבר שחייבין על העלאתו בחוץ כיון שהעלה ממנו כזית בחוץ חייב בין שהעלה בפנים תחלה ושייר כזית והעלהו בחוץ בין שהניח הכל בפנים ולקח ממנו כזית והעלה בחוץ דהא הוה ראוי בפנים אבל אם חסר כל שהו בפנים כקומץ ולבונה ואימורין ועולה ומנחה הנשרפין ונסכים שחסרו מקצתן בפנים והקריב שאריתן בחוץ פטור דכתיב לעשות אותו על השלם הוא חייב כדמשמע ולא אותו על החסר הוציאו שלם וחסר בחוץ והעלהו הרי זה ספק מי אמרינן כיון דנפק איפסיל מה לי חסר מה לי יתר או דילמא יוצא דאיתיה בעיניה הוא דחייב דליתיה בעיניה לא לפי' לא לקי כיון דהוי ספיקא.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>העלה </b> אבר שאין בו כזית ועצם משלימו חייב מפני שהוא מחובר וחבורי עולין כעולין דמו היה מלח משלימו לכזית הוי ספק מי אמרינן עצם דמינא דבשר הוא משלים מלח דלאו מינא דבשר' הוא לא או דילמא אפילו מלח כיון דצריך לקרבן הוא ואיפריש מצוה לחזור ולמולחו כדכתיב ולא תשבית מלח ברית וגו' משלים ולפיכך אינו לוקה כיון דהוי ספיקא כדאמר ועולה ואימוריה מצטרפין לכזית דכולה כליל.
+
+Halakhah 11
+
+<b>העלה </b> וחזר והעלה חייב על כל אבר ואבר דאותו אכל אבר ואבר כתיב זרק והעלה חייב שתים שהרי חלק הכתוב בין מעלה לעושה דכתיב אשר יעלה עולה וכתי' לעשות אותו ולגרסת הראב"ד ז"ל אינו חייב אלא אחת דכתיב שם תעשה כלל כל העשיות העלה אבר חסר פטור דהא דכתיב לעשות אותו על השלם הוא חייב אאבר קאי.
+
+Halakhah 12
+
+<b>שנים </b> שאחזו באבר והעלוהו בחוץ חייבים דכתיב איש איש אשר יעלה עולה אפילו איש איש שיעלו חייבין.
+
+Halakhah 13
+
+<b>הזורק </b> מקצת מתנות בחוץ חייב דלא בעינן כוליה מתיר ובפנים אם נשפך הדם אחר שנתן מתנה אחד מהניא הך מתנה דיהבא ומביא פר אחר ומתחיל ליתן ממקום שפסק. המקבל דם חטאת בכוס אחד נתן ממנו בחוץ וחזר ונתן ממנו בפנים חייב על נותן בחוץ שהרי כולו ראוי ליקרב בפנים אבל נתן ממנו בפנים וחזר ונתן בחוץ פטור משום דהוו שיירים דנתינה שבפנים אבל בב' כוסות אפילו אחד בפנים ואחד בחוץ חייב דלא הוי שיירים לחבריה.
+
+Halakhah 14
+
+<b>הקומץ </b> והלבונה של מנחה שהקריב אחד מהן בחוץ או הקריב אחד מהם בפנים והשני בחוץ חייב דקומץ ולבונה של מנחת נדבה שניהם מתירים את שייריה לאכילה וכן בזיכי לבונה של לחם הפנים שהקריב אחד מהם בחוץ או אחד בפנים והשני בחוץ חייב דשני בזיכי לבונה מתירין את לחם הפנים דכתיב והיתה ללחם לאזכרה נאמר כאן אזכרה ונאמר להלן אזכרה מה להלן קומץ מתיר את השיירים אף לבונה מתרת את הלחם.
+
+Halakhah 15
+
+<b>מי </b> ששחט קדשים בזמן הזה והעלה חוץ לעזרה חייב מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים דמותר להקריב אף על פי שאין בית דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבא והויא לה ירושלם בית הבחירה ושעת איסור הבמות היא.
+
+Halakhah 16
+
+<b>השוחט </b> קדשי גוים בחוץ חייב כיון שנודרים נדרים ונדבות כישראל דכתיב איש איש מבית ישראל לרבות את הגוים שהם כישראל להביא קרבנות וכן מעלן בחוץ דכתיב אשר ישחט או אשר יעלה והגוים מותרים להקריב עולות לשם בכל מקום דכתיב בשחוטי חוץ דבר אל בני ישראל בני ישראל מצווין על שחוטי חוץ ואין הגוים מצווין על שחוטי חוץ והוא שיקריבן בבמה שיבנו דאינה העלאה בלא בנין כדכתיב ויבן נח מזבח וגו'. ואסור לסייען ולעשות שליחותן שהרי נאסר עלינו להקריב בחוץ דקדושת ירושלם אין אחריה התר כדאמר ומותר להורות להם וללמדם היאך יקריבו לאל ב"ה ויש בהלכות אלו מקצת גדרים מדרבנן סמוכים אעשה דושמרתם את משמרתי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8253f5a39d20d4731aa927c66a2483968afbbea2
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,1339 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Sacrificial_Procedure
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הקרבנות של מיני נפש חיה באין מחמשת מינין בלבד מן הבקר ומן הכשבים ומן העזים ומן בני היונה ומן התורים כדכתיב כולהו בתורה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכל </b> הקרבנות בין של צבור בין של יחיד ד' מינין עולה וחטאת ואשם ושלמים דלא אשכחן בתורה קרבן אלא מאחד מד' מינין אלו דתודה מין שלמים היא.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ועוד </b> יש ג' מיני קרבן יחיד פסח ובכור ומעשר דאין טעונין אלא מתנה אחת.
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b> קרבנות הצבור עולה כעולת תמידין ומוספין וחטאת כשעירי ר"ח ושל מועדות ואין בקרבנות הצבור שלמים חוץ משני כבשי עצרת דכתיב בהו ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים והם קדשי קדשים דכתיב בהו קדש יהיו לה' לא כשלמי יחיד שהם קדשים קלים ואין הצבור מקריבין אשם לעולם דכולהו אשמות דכתיבי בתורה ליחיד נינהו ואין הצבור מקריבין עוף דכתיב ואם מן העוף עולה קרבנו היחיד מביא עוף ואין הצבור מביאין עוף.
+
+Halakhah 5
+
+<b>קרבנות </b> הצבור הם שתי תמידין של כל יום כדכתיב צו את בני ישראל וגו' את הכבש האחד תעשה בבקר וגו' ואת הכבש השני וגו' ומוספי שבתות כדכתיב וביום השבת וגו' עולת שבת בשבתו על עולת התמיד כעולת התמיד ומוספי ר"ח כדכתיב ובראשי חדשכם וגו' ומוספי המועדות דבכולהו כתיב והקרבתם ועשיתם ושעיר חטאת של יום הכיפורים כדכתיב ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים וגו' וכתיב ועשהו חטאת וכן אם שגגו ב"ד והורו בע"ז מביא כל שבט פר עולה ושעיר חטאת כדכתיב ועשו כל העדה פר בן בקר וגו' ושעיר עזים אחד לחטאת ואם שגגו והורו בשאר המצות מביאין פר לחטאת כדכתיב והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת.
+
+Halakhah 6
+
+<b>קרבנות </b> היחיד הם הבכור דכתיב ביה כל הבכור אשר יולד וגומר הזכר תקדיש וגומר לפני ה' אלהיך וגו' והמעשר דכתיב ביה וכל מעשר בקר וצאן וגו' יהיה קדש לה' ליקרב על המזבח דמו ואיבריו והבשר נאכל לבעלים והפסח כדכתיב וזבחת פסח צאן ובקר וגו' והחגיגה והיא זבחים של בהמה דכתיב לא ילין חלב חגי במידי דאית ליה חלב הקרב לגבוה קאמר כדכתיב וחגותם אותו חג לה' וכתיב בחגיגה שלפני הדיבור ויחוגו לי במדבר ונתקיים בשלמים שהקריבו נערי בני ישראל כדכתיב ויזבחו זבחי שלמים והראיה היא עולה דמה חגיגה האמורה להדיוט בראוי לו שלמים כדילפינן אף ראיה האמורה לגבוה בראוי לו דכתיב ולא יראו פני ריקם דמשמע לצורכי אני שואל וכן בדין שלא יהא שולחנך מלא ושלחן רבך ריקם וקרבן הגר והוא עולה דכתיב ככם כגר מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן אף גר לדורות כן עולה דאע"ג דכתיב ויעלו עולות ויזבחו שלמים הכתיב ככם כגר יהיה לכם לכם הקשיתיו במקצת ולא לכל קרבנותיכם והיינו עולה דכולה כליל לה' כדכתיב בהאי קרא אשה ריח ניחוח לה' אי זהו דבר שכולו לה' הוי אומר עולת העוף דעולת בהמה עורה לכהנים הילכך אי מייתי בני יונה או תורים שניהם עולה דליכא שלמים בעוף ואי מייתי ב' בהמות אחד עולה ואחד שלמים כהרצאת קרבן דישראל דכתיב ויעלו עולות ויזבחו שלמים דאף על גב דאמרינן לכם הקשיתיו במקצת סבירא לרב ז"ל דהיינו היכא דמייתי קרבן עוף והנודר או המתנדב עולה או שלמים או הבאים עם הלחם והם הנקראים תודה כדכתיב גבי שלמים אם על תודה יקריבנו וכן קרבנות הנזיר והן עולה וחטאת ושלמים כדכתיב והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו וגו' לעולה וכבשה וגו' לחטאת ואיל וגו' לשלמים וקרבנות מצורע חטאת ואשם ועולה כדכתיב שני כבשים וכבשה א' וגו' וקרבנות זבים ויולדות הם חטאת ועולה כדכתיב כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת וקרבן השוגג במצות ל"ת שיש בה כרת והוא חטאת כדכתיב נפש כי תחטא בשגגה בעשותה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה וגו' ושחט את החטאת ואשם תלוי כדכתיב ולא ידע ואשם והביא איל תמים וגו' ואשם ודאי במעילה כדכתיב נפש כי תמעול מעל וגו' והביא את אשמו לה' איל וגו' ואשם גזילות אשם שפחה חרופה וכן איל העולה ופר החטאת של כ"ג בי"ה כדכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה וכל אלו הקרבנות מפורשין בתורה ויתבארו בס"ד.
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> קרבנות היחיד חייב באחריותן ובאחריות נסכיהם חוץ מנדבה שאמר הרי זו אבל נדר או קרבן שהוא חובה עליו שקבוע להם זמן אפילו עבר זמנו חייב להקריבם דעולת יולדת וקרבנות מצורע אם עבר שמיני שלו יכול להקריבו לאחר זמן וכל קרבנות הצבור אינם חייבים באחריותן ולא באחריות נסכיהם ואם הקריב הזבח חייב באחריות נסכיהם דכתיב במוספי המועדים בפ' שור או כשב וגו' דבר יום ביומו מלבד וגו' מלמד שכל היום כשר למוספין ביומו מלמד שאם עבר היום ולא הביאן אינו חייב באחריותן יכול לא יהא חייב באחריות נסכיהם אע"פ שקרב הזבח ת"ל מנחתם ונסכיהם בלילה מנחתם ונסכיהם למחר דכתיב בפרשת פנחס מנחתם ונסכיהם לפרים וגו' בכולהו לומר לך מנחתם ונסכיהם של צבור קרבין אפילו בלילה ואפילו למחר אם קרבו קרבן בזמנו ולא נזדמנו להם מנחות ונסכים מקריבין אותם כשיזדמנו להם אפילו לאחר כמה ימים וכתיב נמי מלבד שבתות ה' דהכי כתיב זבח ונסכים דבר יום ביומו מלבד שבתות ה' ודרשינן סמוכים דבר יום ביומו הקרב נסכים מלבד אותן של שבתות דאם י"ט אחר שבת הוא הקרב נסכיו עם קרבנותיו והקרב נסכים ששכחת אתמול ולא הקרבת וצריכי דאי כתב ר"ח מלבד שבתות ה' הוה אמינא ביום אין אבל בלילה לא דהא דבר יום ביומו כתיב וסמיך ליה מלבד שבתות ה' כלומר נסכי השבת תקריב היום בי"ט אבל בלילה לא אמר קרא ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה כדאמר' ואי כתב רחמנא מנחתם ונסכיהם ולא כתב מלבד שבתות ה' ה"א בלילה אין ביממא דלמחר לא דבקדשים הלילה הולך אחר היום שעבר דכתיב ביום קרבנו יאכל לא תותירו ממנו עד בקר אלמא כל הלילה קרי יום קרבנו הילכך סד"א בלילה יקרבו הנסכים דהוי מיום שעבר אבל ביממא דלמחר לא קמ"ל מלבד שבתות ה' וגו' וקרבן יחיד שקבוע לו זמן הוי כקרבן צבור כחביתי כ"ג דכתיב מנחה תמיד כמנחה של תמידין שדוחה שבת וטומאה מפני שזמנו קבוע ואם עבר זמנם אין להם תשלומין.
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> עולת בהמה אינה באה אלא מן הזכרים בלבד דכתיב מן הבקר זכר תמים וגו' זכר ולא נקבה כשהוא אומר זכר למטה שאין ת"ל ולא טומטום ואנדרוגינוס והיא באה מן הכבשים ומן העזים ומן הבקר דכתיב מן הכבשים ומן העזים לעולה וכתיב אם עולה קרבנו מן הבקר בין גדולים בין קטנים דמיום השביעי והלאה ירצה לקרבן אשה ומן התורים ומן בני היונה דכתיב ואם מן העוף עולה קרבנו וגו' בין זכרים בין נקבות דכתיב תמים זכר בבקר תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף.
+
+Halakhah 9
+
+<b>החטאת </b> באה מחמשת המינין האלו בכהן משיח ובהעלם דבר של צבור כתיב פר ובנשיא שעיר עזים ובהדיוט שעירת עזים או כבשה ובקרבן עולה ויורד שתי תורים או שני בני יונה אחד לחטאת ואחד לעולה מן הזכרים ומן הנקבות בנשיא כתיב זכר תמים ובהדיוט כתיב שעירה וכבשה מן הגדולים ומן הקטנים פר ושעיר עזים הוו גדולים שהם בני שתים וכבשה הוי מן הקטנים דהויא בת שנה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>האשם </b> אינו בא אלא מזכרי כבשים בלבד דכבש או איל כתיב ביה ולא כבשה איל מן הגדולים כבש מן הקטנים.
+
+Halakhah 11
+
+<b>השלמים </b> באים מן הכבשים ומן העזים ומן הבקר מן הזכרים ומן הנקבות מן הגדולים ומן הקטנים דכתיב ואם זבח שלמים וגו' אם מן הבקר אם זכר ואם נקבה ואם מן הצאן וגו' זכר או נקבה אם כשב מן הקטנים מן הבקר גדולים ואין העוף בא שלמים שהיה בדין שיבא שלמים ולהכי כתיב העוף עולה לומר עוף עולה ואין עוף זבחי שלמים. הקטנים הם מבני שמנה ימים עד שנה תמימה מיום ליום דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ושמיני עצמו מותר כדכתיב בבכור ביום השמיני תתנו לי וילפינן שמיני שמיני לג"ש ותמימה מיום ליום ונתעברה לו השנה כדכתיב כבש בן שנתו לו ולא למנין עולם וכבשה בת שנתה והגדולים בבקר עד ג' שנים שלימות מיום ליום דמבן שנה הוי שנה שלימה מיום ליום כדאמרינן בני ב' וג' נמי יותר על זה הוי זקן וקטנים לכתחלה מיום ל' והלאה דכתיב והלאה ירצה דמשמע הלאה מיום ח' דהיינו ל' ובכור כתיב ביה ביום השמיני תתנו לי דמשמע לכתחלה מיום שמיני.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>שעות </b> מונין לקדשים שאם נולד בניסן בי"ד בט' שעות ושחטו לשנה הבאה בי"ד בט' שעות אסור לזרוק דמו בעשירית שכבר עברה שנתו דכתיב תכוסו על השה דהיינו שחיטה וסמיך ליה שה תמים זכר בן שנה שיהא בן שנה בשעת שחיטה בקבלה בהולכה בזריקה מנין ת"ל יהיה בכל הויותיו יהיה בן שנה אבל אם נכנס בשנה שנייה בין שחיטה לזריקה פסול כדאמר ומינה לכולהו זבחי'.
+
+Halakhah 14
+
+<b>כל </b> מקום שנאמר כבש או כבשה או כבשים הוו בני שנה כדאמר איל או אלים הוו בני שנתים דאיל לשון קשה כמו את אילי הארץ אף כאן קשה בן שתי שנים משיכנס בשנה שנייה אחד ושלשים יום וקודם הוי פלגס דאינו כשר לא לכבש ולא לאיל דאכתי לא הוי קשה כאיל וכל מקום שנאמר עגל הוא בן שנה כדכתיב ועגל וכבש בני שנה פר בן שתים דכתיב פר בן בקר גבי פר כהן משיח יכול אפילו זקן ת"ל בן יכול אפילו קטן ת"ל פר הא כיצד בן שלש והיינו דכשר אף בן שלש אבל בן שתים פשיטא דכשר דכתיב ופר שני בן בקר תקח לחטאת מאי שני אם ללמד שהם שנים מקרא דבתריה נפקא דכתיב ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה אלא שני ללמד שהוא בן שתי שנים שעיר עזים בן שתים כל שנה שניה נקרא שעיר.
+
+Halakhah 15
+
+<b>כל </b> קרבנות הצבור זכרים דרובן עולות ועולה זכר הוא וחטאות של צבור מן העז ומן הבקר הן בשעיר עבודה זרה ופר העלם דבר של צבור ולא הוזכר כבש ואין עולה מן העז דכבשים כתיב בעולות צבור. כל חטאת יחיד נקבה כדכתיב שעיר' עזים וגו' וכתיב ואם כבש יביא קרבנו לחטאת נקבה תמימה יביאנה וקרבן עולה ויורד כתיב כשבה או שעירת עזים ותאכל לכהנים כדכתיב כל זכר בכהנים יאכלנה ואינה באה מן הבקר דשעירה וכשבה כתיב חוץ משלש חטאות יחיד שהם זכרים חטאת נשיא שהוא עז כדכתיב והביא את קרבנו שעיר עזים זכר וגו' ונאכלת כשאר חטאות וחטאת כהן משיח שהוא פר כדכתיב פר בן בקר תמים ונשרף כדכתיב ושרף אותו על עצים וגו' ופר כ"ג ביום הכיפורים כדכתיב פר החטאת אשר לו ונשרף כדכתיב ושרפו באש וגו'.
+
+Halakhah 16
+
+<b>כל </b> חטאות של צבור נאכלות דכתיב כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם וגו' בקדש הקדשים תאכלנו חוץ משעיר של י"ה שחברו משתלח לעזאזל כדכתיב ושרפו באש את עורותם וגו' וכן שעירי ע"ז אם הורו ב"ד בע"ז חייבין כל שבט להביא שעיר ונשרפין לפי שהן חטאות הצבור וילפינן מפר העלם דבר של צבור דנשרף וכתיב ביה חטאת הקהל הוא בנה אב לכל חטאת הקהל שישרפו ושעירי הרגלים שהם חטאת קהל יכול ישרפו ת"ל הוא דממעט אותם שאינם באים על עבירת מצוה ידועה ופר העלם נשרף כדכתיב ושרף אותו ופר הבא על כל המצות כתיב ביה נמי ושרף אותו על עצים באש.
+
+Halakhah 17
+
+<b>כל </b> הקרבנות האלו נקראים זבחים נראה דלא איקרו כל הקרבנות זבחים אלא בלשון חכמים כדתנן כל הזבחים ואיזהו מקומן של זבחים אבל בלשון תורה לא איקרו זבחים אלא השלמים. וכל העולות והחטאות והאשמות ושני כבשי שלמים של עצרת נקראים קדשי קדשים נמי בלשון משנה משום דכתיב בהו לה' ועולה דלא כתיב בה לה' קדשי קדשים היא נמי דכולהו לגבוה סלקא. אבל שלמי יחיד והבכור והמעשר והפסח נקראים קדשים קלים משום דשחיטתן בכל מקום ונאכלין בכל העיר.
+
+Halakhah 18
+
+<b>האיברים </b> ששורפין על גב המזבח מן הקרבנות הנאכלים נקראים אימורים וכן בשור או בעז החלב אשר על הקרב כדכתיב את החלב המכסה את הקרב ובכללו חלב שעל הקיבה כדכתיב את כל החלב לרבות ושתי הכליות וחלב שעליהן עם החלב אשר על הכסלים ויותרת הכבד דכתיב ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן אשר על הכסלים ואת היותרת על הכבד שיטול מן הכבד מעט עם היותרת דכתיב במקום אחר ואת היותרת מן הכבד ואם היה כבש מוסיף על אלו האליה דלכך נחלקו לשתי פרשיות דכתיב אם כשב הוא מקריב לפי שיש באימורי הכבש מה שאין באמורי העז שהכבש אליתו קרבה תמימה עם החוליות מן השדרה עד מקום הכליות דכתיב לעומת העצה למעלה מן הכליות היועצות וכל האימורין נשרפין על מזבח החיצון דכתיב והקטירו אותו בני אהרן המזבחה על העולה.
+
+Halakhah 19
+
+<b>היתה </b> הבהמה מעוברת אינו מעלה אלא חלב אמו בלבד והרי העובר כאחד מאיבריה דמה יתרת כבד וכליות האמורים באשם מוציא מכלל שליל כדילפינן מדכתיב באשם חלב ושתי הכליות דלא הוה צריך דאין שלמים שאין כל מינם טעון אליה הרי הם טעונין חלב ושתי הכליות אשם שכל מינו טעון אליה אינו דין שיטענו חלב ושתי כליות א"כ למה נאמר חלב ושתי כליות באשם לומר לך מה אשם מוציא מכלל שליל שאינך יכול לומר חלב שליל יקריב באשם שהרי אין אשם נקבה אף כל קרבנות אפילו באים נקבה חלב האמור בהם מוציא מכלל שליל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מנחת </b> נסכים והיא הסלת אינה טעונה לא תנופה דלא כתיב בה ולא הגשה דכתיב במנחת חוטא והקריבה דמשמע מיעוט אותה דמייירי בה ולא מנחת נסכים שאינה באה בגלל עצמה אלא בגלל הזבח ולא לבונה דכתיב ושמת עליה לבונה עליה לבונה ולא על מנחת נסכים לבונה אבל טעונה מלח כדילפינן לכולהו מדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח וכולה נשרפת על מזבח החיצון ויתנסך היין על המזבח ואין נותנין אותו על האש דכתי' ויין לנסך וגו' אשה ריח ניחוח ואינו מוסב אלא על המנחה ועל השמן אבל היין אינו אשה שאינו ניתן על האש אלא ניתן לספלים על המזבח ויוצק על היסוד והוא ירד לשיתין דכתיב הסך נסך שכר לה' לשון שביע' לשון שכרות שיהא נראה על גבי המזבח כשפוקקין את השיתין.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> טעון נסכים אלא עולת בהמה ושלמים בלבד בין היו קרבן יחיד או צבור דכתיב בפ' נסכים ועשיתם אשה לה' יכול כל העולה לאישים יהא טעון נסכים ואפילו מנחה הבאה בפני עצמה בלא זבח ת"ל עולה ולא מנחה הבאה בפני עצמה. שלמים מנין ת"ל או זבח תודה מנין ת"ל או ואף על גב דשלמים בהדיא כתיבי דכתיב לפלא נדר או שלמים וגו' היינו בבן בקר כדכתיב ברישיה דההוא קרא וכי תעשה בן בקר ואתא זבח לרבויי מן הצאן יכול שאני מרבה אף בכור ומעשר ופסח חטאת ואשם ת"ל לפלא נדר או לנדבה בא בנדר ונדבה טעון נסכים שאינו בא בנדר ונדבה כי הני אין טעון נסכים משמע להוציא את אלו שהם חובה אוציא את חובות הבאות מחמת הרגל ברגל ומאי ניהו עולת ראיה ושלמי חגיגה ת"ל או במועדיכם כל הבא במועדיכ' טעון נסכים משמע להביא את אלו עולת ראיה ושלמי חגיגה דעולת ראיה ללא יראו פני ריקם ושלמי חגיגה לשלמים ומוספין וחובת היום לא מצי להוציא דבהדיא כתיב בהוא נסכים אביא שעיר חטאת דהואיל ובאין במועד יהו טעונין נסכים ת"ל וכי תעשה בן בקר בן בקר בכלל היה דהא כתיב ברישיה דקרא לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן ולמה יצא להקיש אליו ולומר לך מה בקר מיוחד בא בנדר ונדבה אף כל הבא בנדר טעון נסכים לאפוקי שעירי חטאת דלא מצינו חטאת שיהא בא בנדר ונדבה וכבש יולדת ואילו של כ"ג הואיל והן עולות טעונין נסכים דכתיב לכבש לאיתויי כבש יולדת שטעון נסכים וכתיב לאיל לרבות אילו של אהרן אבל העוף והאשמות והחטאות אין מביאים עמהם נסכים דבהמה הבאה בנדר הוא דטעון נסכים כדאמר' וכתיב מן הבקר או מן הצאן ולא עולת העוף חוץ מחטאת ואשם של מצורע שנתפרשו בתורה דכתיב שני כבשים וכבשה אחת ושלשה עשרונים לנסכי שלשה כבשים הללו שחטאתו ואשמו של מצורע טעונין נסכים ובמנחה הבא עם הזבח שקריבה עמו הכתוב מדבר דכתיב בההוא ענינא והעלה הכהן את העולה ואת המנחה הוי במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר ויין דלא כתיב בפי' בהאי ענינא הא כתיב בפרשת פנחס ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח מה ת"ל לעולה או לזבח דכבר היו כתובים בראש הפרשה אלא עולה זו עולת מצורע זבח זו חטאת או לזבח זו אשם מצורע דשלשתן טעונין נסכי יין.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כמה </b> הוא שיעור נסכים נסכי כבש או כבשה עשרון סלת בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין וכו' לכבש האחד וכן נסכי העז בין קטן בין גדול בין זכר בין נקבה דכתיב אם כבש יביא קרבנו לחטאת ולעיל מיניה כתיב והביא את קרבנו שעירת עזים כאן הקדים עז לכבש מלמד ששניה' שקולים והכא נמי כתיב בכבשים או בעזים ונסכי רחל אף על פי שהוא גדולה הם אלו אבל נסכי איל הם שני עשרונים סלת בלול בשלישית ההין שמן ויין לנסך שלישית ההין באיל הוא שריבה נסכים ולא ברחל דכתי' או לשה בכבשים לומר דדוקא בכבשים אנו מחלקים בן נסכי כבש לאיל אבל לא בין נסכי כשבה לרחלה ונסכי הפר או העגל בין זכרים בין נקבות שלשה עשרונים סלת בלול בחצי ההין שמן ויין לנסך חצי ההין דכתיב והקריב על בן הבקר מנחה סלת שלשה עשרונים בלול בשמן חצי ההין ויין תקריב לנסך חצי ההין ומדכתיב בן בקר משמע בין עגל בין בקר לא חלק בנסכים וכתיב ככה תעשה לשור האחד מלמד שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור.
+
+Halakhah 5
+
+<b>אלו </b> הן הנסכים בין לעולה בין לשלמים כשיעור הזה לכל אחד ואחד כדכתיב כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם. אין מוסיפין על השיעורין האלו ואין גורעין מהם ואם גרע או הוסיף כל שהו פסל דכתיב בנסכים ככה לומר דמיעוטו מעכב את רובו דאם חסר כל שהוא פסול אין לי אלא שלא ימעט שלא ירבה מנין ת"ל כמספר אשר תעשו חוץ מכבש העולה שמקריבין ביום הנפת העומר שבנסכים שלו שני עשרונים בלול ברביעית ההין שמן ורביעית ההין יין אף על פי שנכפלה סלתו דכתיב ומנחתו שני עשרונים לא נכפלה יינו דכתיב ונסכה יין רביעית ההין יכול לא יהא יינו כפול לפי שאינו נבלל עם מנחתו אבל יהא שמנו כפול שנבלל עם מנחתו ת"ל ונסכה כתיב ונסכה וקרינא ונסכו לומר נסכה דמנחה דהיינו שמן כנסכו דכבש דהיינו יין מה יין רביעית אף שמן רביעית.
+
+Halakhah 6
+
+<b>המצורע </b> מביא ג' כבשים חטאת ואשם ועולה עם שלשה עשרונים עשרון לכל אחד בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין כדילפינן לעיל והמקריב את הפלגס מביא נסכו איל ולא עולה לו זבחו דכתיב או לאיל לרבות את הפלגס לנסכים ואינו עולה לו דבריה בפני עצמה היא ואפ"ה קא מרבי ליה קרא לנסכים אבל אינו עולה לו לשם חובת נדרו וצריך להביא איל או כבש.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ההין </b> הוא שנים עשר לוג דכתיב שמן זית הין וכתיב שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם זה בגמטרי' תריסר הויין ואי קשיא לך אימא תריסר רביעית הא לא קשיא דלא אשכחן מדאוריתא מדה פחותה מלוג להכי אמרינן י"ב לוג ולוג הוא ששה ביצים העשרון הוא העומר והוא שיעור חלה דכתיב והעומר עשירית האיפה הוא האיפה שלשה סאין והם שמנה עשר קבין כל קב כ"ד ביצים דהוו תל"ב ביצים העישור מ"ג וחומש ביצה והוא עומר והוא עשרון.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> מודדין שלשה עשרונות לפר ושנים לאיל אלא במדת עשרון לא בכלי מחזיק שלשה או שנים אלא מודד שלש' פעמים בעשרון לפר ב' פעמים לאיל דלא היה שם אלא עשרון אחד דכתיב ועשרון אחד לכבש האחד אם כן מה תלמוד לומר עשרון עשרון לרבות חצי עשרון למנחת כהן גדול מחצה בבקר ומחצה בערב ומניקוד וי"ו שבאמצע עשרון של עשרון ראשון של יו"ט הראשון של חג ילפינן שלא ימדוד לא בשל שלשה לפר ולא בשל שנים לאיל דכל נקודה אתי למעוטי וכן השמן של נסכים מודדין במדתו שבמקדש ושמן של מנחות היחיד בלוג שבמקדש כמנין העשרונות מנין הלוגין דבמצורע עני כתיב עשרון בלול ולוג לימד על כל עשרון שטעון לוג.
+
+Halakhah 9
+
+<b>בירוצי </b> המדות של סלת חול ובירוצי היין והשמן קדש שהבירוצין נכנסו בכלי ונתקדשו בו ושוב נעקרו ממנו כשנפלו חוץ לפיכך הן קדש דנכנסו בכלי ונתקדשו בו אבל פירורין של יבש אינו נעקר מתוכו של כלי שלא נכנס בתוך הכלי ולא נתקדש בו לפיכך הוא חול וכלי הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ לפיכך בירוצין קדש מדעת המודד.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הסלת </b> עם השמן של נסכים אינם מעכבין את היין ואין היין מעכבם דכתיב ומנחתם ונסכיהם הבא מנחה ואחר כך נסכים דמנחת נסכים קרבה תחלה ואחר כך נסכים ולא הנסכים מעכבין את הזבח אלא אדם מביא קרבנו היום ונסכיו אחר עשרה ימים כשלא קדשו בכלי שרת דאם קדשו נפסלו בלינה דמדבאין עם הזבח מנחה ואחר כך נסכים בפני עצמן נמי מנחה ואחר כך נסכים.
+
+Halakhah 13
+
+<b>אין </b> מביאים נסכים אלא מן החולין דכתיב זאת התורה וגו' למנחה לחטאת מה חטאת אינה באה אלא מן החולין דכתיב והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל מעשר אף כל אינו בא אלא מן החולין.
+
+Halakhah 14
+
+<b>המילואים </b> שהיו ושיהיו במהרה בימינו אינן נוהגין לדורות אלא הוראת שעה אחד:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שנים </b> שרצו להביא שלמים או עולה בשותפות מביאין בין בנדר בין בנדבה דכתיב תקריבו את קרבנכם מלמד ששנים מתנדבים עולה בשותפות ובשלמים כתיב ואיש כי יקריב זבח שלמים לה' ואיש לרבות את השותפין ואפי' עוף יביא בשותפות דכתיב ואם מן העוף עולה קרבנו לה' והקריב מאי והקריב בתר קרבנו דלעיל דאם עולה קרבנו ואם מן הצאן קרבנו לא כתיב בחד מינייהו והקריב מלמד שהיא באה נדבת שנים.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואחד </b> אנשים ונשים ועבדים מביאין כל הקרבנות הללו דהא לא ממעטינן אלא גוים בר מעולות דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה הא תמימים יקריבו וכ"ת הא תמימים ליכא לאו אבל איסורי מיהא איכא להכי כתיב איש איש לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל אשר יקריבו לה' לעולה אין לי אלא עולה בלבד פרט לכל שאר הקרבנות ועולת עוף הויא בכלל עולה דהא לא ממעטינן אלא שאר קרבנות ועולות דמייתי היינו הבאות בנדר ונדבה כדכתיב לכל נדריהם ולכל נדבותם הא לאו הכי אפילו היא עולה אין מקבלין. ואם הביא שלמים מקריבין אותן עולות סברא וקרא סברא דגוי לבו לשמים כונתו היא שיהו קרבנותיו כלו לשמים ולא שיאכלו וקרא דכתיב אשר יקריבו לה' לעולה כל דמקרבי עליה עולה נהוי שיהא דין עולה שאינה נאכלת ולא דין שלמים. נדר שלמים ונתנן לישראל או לכהן על מנת שיתכפר בהם כגון שהיה ישראל מחויב שלמים אוכלין אותן כשלמים דהא הוו שלמי ישראל.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ישראל </b> מומר לעבודה זרה או מחלל שבת בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל אפילו מה שמקבלין מן הגוי דכתיב אדם כי יקריב מכם ולא כולכם להוציא את המומר דמומר לעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה כדילפי' מכי תשגו ולא תעשו ומחלל שבת בפרהסיא במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית. היה מומר לעבירה אחת והורגל בה בין להכעיס בין לתיאבון אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה דכתיב אשר לא תעשינה בשגגה ואשם וסמיך ליה או הודע אליו חטאתו אשר וגו' והביא את אשמו דמשמע אשר לא תעשינה אם היה יודע שהוא אסור ושגגה היתה לו ואם היה יודע היה שב מידיעתו הוא שמביא קרבן על שגגתו אבל לא היה שב אם היה יודע בזה שהוא מומר לאותו דבר אינו מביא קרבן על שגגתו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>עולות </b> הגוים אין מביאין הגוים עמהם נסכים דכתיב כל האזרח יעשה ככה את אלה אזרח ולא (ל)גוי אבל נסכיהם קרבין משל צבור דכתי' ככה עיכובא שיהו כל עולות טעונות נסכים ואינן טעונות סמיכה שאין סמיכה אלא בישראל באנשים ולא בנשים דכתיב דבר אל בני ישראל דויקרא וכתיב בההוא ענינא וסמך את ידו בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות.
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> קרבנות היחיד סומך עליהם כשהם חיים דעיקר סמיכה בקרבן יחיד הוא דכתיב קרבנו בסמיכת בקר וקרבנו בסמיכת צאן ובעז כתיב וסמך ידו על ראשו וארישא קא מהדר ואם עז קרבנו תלתא קרבנו לומר קרבנו ולא הבכור קרבנו ולא מעשר קרבנו ולא פסח משום דהוו אתו משלמים בקל וחומר דאין קדושתן מרחם (בצבור) [כבכור] ואין מקדש לפניו ולאחריו כמעשר ואין בעמוד והבא כפסח וטעונין סמיכה ומשום דאיכא למיפרך מה לשלמים שכן טעונין נסכים ותנופה וחזה ושוק אמרינן דלא צריכי קרא למעוטינהו דכל קרבנות במשמע חוץ מאלו.
+
+Halakhah 7
+
+<b>העוף </b> אינו טעון סמיכה דכתיב וסמך ידו על ראש העולה פרט לעולת העוף וכן כל המעות שיפלו לתיבות שכולן יביאו עולות אין בעל המעות סומך על אותה עולה ואינו מביא עליה נסכים דכיון שנפלו לתיבות הרי הן קרבנות צבור ואין בהם סמיכה ולהכי לא מייתו איהו נסכים אלא משל צבור דהא עיכובא כתיב בהו ככה דאי לא מייתו בעלים אתי משל צבור ואם היה כהן בעליה עבודתה ועורה לאנשי משמר דהא מכח צבור קאתי כיון דנפלה לתיבות.
+
+Halakhah 8
+
+<b>הכל </b> סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן דלאו בני דיעה נינהו ונכרי דכתיב בני ישראל ולא גוים וסומא דילפינן סמיכה סמיכה מזקני העדה דפר העלם דבר של צבור דמה להלן סומא לא דאמרינן בסנהדרין דהיינו זקני העדה הסומכין ונשאו אתך ודרשינן אתך בדומין לך שלא היה בהם סומא ה"נ כל שאר הסמיכות אין סומא יכול לסמוך ועבד אשה ושליח ילפינן מדכתיב תלתא זמני ידו לומר ידו ולא יד עבדו ידו ולא יד שלוחו ידו ולא יד אשתו ואף על גב דכתיב בני ישראל למעוטי נשים אפילו הכי איצטריך דהוה אמינא תסמוך בקרבן בעלה דכידו דמיא קמשמע לן.
+
+Halakhah 9
+
+<b>חמשה </b> שהביאו קרבן אחד כולן סומכין בזה אחר זה דכתיב קרבנו לרבות כל בעלי קרבן שיסמכו ולא יסמכו בבת אחת דאיכא חציצה יורש סומך ומביא נסכים דכתי' בתמורה המר ימיר לרבות את היורש ויליף סוף הקדש סמיכה ונסכים מתחלת הקדש תמורה מה תחלת הקדש יורש מ[י]מר אף סוף הקדש יורש סומך ומביא נסכים.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין </b> סמיכה בקרבנות הצבור דעיקר סמיכה ביחיד כתובה חוץ משתי סמיכות העלם דבר של צבור ושעיר המשתלח דכתיב בהו בהדיא סמיכה ולא ילפינן מינייהו דהלכתא גמירי מסיני הכי דאין סמיכה בשאר קרבנות צבור ושלשה מן הסנהדרין סומכים על הפר דהוו בית דין וסמכו הרי כאן שנים ואין בית דין שקול מוסיפין עוד אחד.
+
+Halakhah 11
+
+<b>אין </b> סומכין אלא בעזרה דכתיב לפני ה' וסמיך ליה וסמך ומקרא נדרש לפניו דמשמע דסמיכה הויא לפני ה' ואם היה בעל הקרבן בחוץ והכניס ידיו בפנים וסמך סמיכתו כשרה דכתיב ושחט את בן הבקר לפני ה' ולא השוחט לפני ה' וכתיב וסמך ושחט מה שחיטה איפשר דמעייל ידיה ושחיט אף סמיכה כן. והוא שיסמוך בכל כחו דכיון דבעינן סמיכה בשתי ידיו משמע דבעינן כל כחו ואפילו טמא סמיכתו סמיכה כיון דאיפשר מבחוץ לא קפדינן אאיהו אי הוי טהור או טמא.
+
+Halakhah 12
+
+<b>ובמקום </b> שסומכין שוחטין דתכף לסמיכה שחיטה כדכתיב וסמך ושחט ואם לא עשה כך שחיטתו כשרה דסמיכה גופא לא מעכבא דאינה אלא שיורי מצוה כדכתיב וסמך ונרצה וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם דכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר אלא שהיא שיירי מצוה ומעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר.
+
+Halakhah 13
+
+<b>וצריך </b> לסמוך בשתי ידיו דכתיב וסמך אהרן את שתי ידיו כתיב ידו וכתב שתי זה בנה אב כל מקום שנאמר ידו בסמיכת בהמה הרי כאן שתים עד שיפרט לך הכתוב אחת. על ראש הבהמה דכתיב על ראש העולה לא על הצואר על ראש העולה לא על הצדדין ולא יהיה דבר חוצץ בין ידיו לבהמה דכתיב ידו על ראשו שלא יהא דבר חוצץ בין ידיו לראשו.
+
+Halakhah 14
+
+<b>כיצד </b> סומך אם היה קדש קדשים דשחיטתן בצפון הוא עומד במזרח ופניו למערב דבעינן הבהמה והסומך לפני ה' כלפי מערב ומניח שתי ידיו בין שני קרניו דהוי על ראשו ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם כדכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' והתודו את חטאתם וגו' משמע דוידוי דברים הוי אצל הקרבן ואין לבעל הקרבן מעשה בקרבן אלא סמיכה אם כן בשעת סמיכה יתודה ועל העולה עון עשה ולא תעשה שניתק לעשה דכתיב ונרצה לו על מה הוא מרצה אם על כריתות ומיתות בית דין ומלקיות הרי ענשן אמור הא מה אני מקיים ונרצה לו על עשה ולאו הניתק לעשה ושלמים לא בעו וידוי דלא כתיב בהו ונרצה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הקרבנות אין מקריבין אותם אלא ביום דכתיב ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם ביום ולא בלילה לפיכך אין שוחטין אלא ביום דאף על גב דשחיטה לאו עבודת כהונה היא דכשרה בישראל אפילו הכי עבודה היא דמחשבה פוסלת בה ובעינן לפני ה' וכתיב בה בשחיטה ביום זבחכם וגו' ואין זורקין אלא ביום השחיטה דכתיב ביום הקריבו את זבחו שתהא הקרבה וזביחה ביום אחד דאי לגופיה איצטריך ללמד זמן אכילת שלמים ביום זביחתו וממחרת נימא קרא ביום זבחכם יאכל וממחרת הקריבו למה לי שמע מינה ביום שאתה זובח אתה מקריב דהיינו זריקה וכיון ששקעה החמה נפסל דהא אינו יום השחיטה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b> שקרבו מתירין ביום והוא זריקת הדם מקטירין אימוריהן בלילה וכן איברי העולות כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר דכתיב לא ילין לבקר זבח וגו' וכתיב היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה ואף על פי כן חביבה מצוה בשעתה. ומשתדלין להקטיר הכל ביום כיון דדוחין את השבת בזמנן בשחיטה נדחה נמי אצל הקטרה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b> דבר שאינו קרב אלא ביום כקומץ ולבונה וקטורת ומנחות הנשרפות דהקרבת קרבן נינהו וכתיב ביום צוותו מותר להקריבן עם מבוא השמש כיון שהם מתאכלין כל הלילה דעד צאת הכוכבים יממא הוי כדגלי קרא דעזרא מעלות השחר ועד צאת הכוכבים וכתיב והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה ובזריקה לחוד הוא דאמרינן לעיל דשקעה חמה נפסל דכתיב ביום זבחכם וגו' דמשמע דבעינן יום השחיטה ואינן קרבין בלילה כלל אבל במאי דלא תלי באחרינא ומתעכלין כל הלילה אלא דבעי יום אפילו אחר ששקעה חמה הוי יום.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הנסכים </b> הבאה עם הזבח אין קרבין אלא ביום דכתיב ולנסכיכם ולשלמיכם מה שלמים ביום אף נסכים ביום ונסכים הבאים בפני עצמן מתקדשין [בלילה] וקרבין בלילה דכיון דלא קדשו בשחיטת זבח יכול להקריב בלילה דדוקא נסכים הבאים עם הזבח הוא דאיתרבו מדכתיב לנסכיכם ולשלמיכם ועלות השחר פוסלת בהם כאיברי העולות דכתיב כל הלילה עד הבקר וקודם צאת השמש הוי בקר ואיקרי יום דכתיב ויקרא אלהים לאור יום למאיר ובא קראו יום.
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> היום כשר לסמיכה לשחיטה דכתיב וסמך ושחט מה שחיטה ביום דכתיב בה ביום זבחכם אף סמיכה ביום והיינו לאפוקי לילה אבל ביום בכל שעה כשר למליקה לקמיצה ולהקטרה ולהזייה דכתיב ביום צוותו וכל הני הקרבה נינהו הקטרת קומץ הקרבה היא וקמיצה איתקש להקטרה דכתיב וקמץ והקטיר מליקת עוף והזייה כאחד אי נמי כתיב ביום צוותו להקריב וכולן צרכי הקרבה היא דלא איפשר בלא הן לתנופה דכתיב ביום הניפכם והגשה איתקש לתנופה דכתיב והניף והקריב ולקרבן המוספין דכתיב דבר יום ביומו וכל הלילה כשר להקטרת אימורין ואיברים כדילפינן מוקדה על המזבח כל הלילה ואף על פי כן זריזין מקדימין למצות.
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל הזבחים </b> אין שוחטין אותן לכתחלה אלא בסכין מכלי שרת דכתיב את המאכלת בעולה ומינה ילפינן לכולהו זבחים ואם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין כשר דקרא אינו צווי אלא למצוה ילפינן מיניה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>וכל </b> הזבחים שקבל דמן פחות מכדי הזייה לא קדש דמן כדכתיב והקריבו וזרקו דמשמע הקריבו שהוא קבלה שיעור הזייה וצריך להתכוין לקבל כל הדם כדכתיב ואת כל דם הפר ישפוך ואם אינו ענין לשירים דהא ליתיה לכולי דם שכבר נתן ממנו על [הקרנות] תנהו ענין לקבלה וצריך שיגביה סכין למעלה שלא ירד הדם מעליה דכתיב מדם הפר ולא מפר ודבר אחר והיינו סכין ודם סכין מקנחו בשפת מזרק כדקרינן למזרק כפורי זהב בס' עזרא ע"ש קינוח.
+
+Halakhah 9
+
+<b>אויר </b> כלי הרי הוא ככלי כשסופו לנוח וכשאין סופו לנוח בעי' אויר מזרק תוך דפניו דאי לאו הכי לא נתקדש אבל כשסופו לנוח מכנגד אוירו נתקדש דהא לא איפשר להניח וורידין לתוך כלי.
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b> הזבחים צריכין מחשבה לשם זבח ולשם בעלים בארבעה עבודות שחיטה קבלה הולכה זריקה דכתיב ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה דהיינו שחיטה לשם שלמים דמיום שחיטה הוא דקרוי זבח ולאו היינו שמייהו דשלמים זבח שלמים דהא כתיב הזורק את דם השלמים ולא כתיב זבח והכא כתיב זבח שמע מינה שתהא זביחה לשם שלמים קבלה ילפי לה מדכתיב המקריב את דם השלמים שתהא קבלה לשם שלמים דהקרבה היינו קבלה כדאמר' והקריבו זו קבלת הדם הולכה דכתיב והקריב את הכל זו הולכה דלשון הקרבה הוי הולכה ואפקה רחמנא לקבלה בלשון הולכה דהיינו הקרבה למימרא דהולכה לא תפקה מכלל קבלה דבעינן לשם הזבח בהולכה ובקבלה זריקה ילפי' דכתיב הזורק את דם השלמים שתהא זריקה לשם שלמים ושם בעלים ילפינן מדכתיב ובשר זבח תודת שלמיו שתהא זביחה דהיינו שחיטה לשם תודה ואם אינו ענין לשינוי קדש דהא ילפינן ליה תנהו ענין לשינוי בעלים שצריך לשחטו לשם בעלים שיתכפרו בו ולא שיתכפרו בו אחר והאי דרשא הויא מזבח תודת דמתודת שלמיו דרשינן מלתא אחריתי ומזבח נמי דרשינן מלתא אחריתי אלא מדאקדמה וקאמר זבח תודת ולא קאמר תודת שלמיו זבח דרשינן להא מילתא זריקה דכתיב ונרצה לו לכפר דהיינו זריקה דכפרה תלויה בה לו ולא לחברו הולכה וקבלה ילפינן להו בהדי הני תרי מדכתיב באיל נזיר ואת האיל יעשה זבח שלמים שתהא עשייתו לשם שלמים ואם אינו ענין לשינוי קדש תנהו ענין לשינוי בעלים והוו כלל ופרט וכלל יעשה כלל זבח פרט לה' חזר וכלל ואף על גב דלא דמי כללא בתרא לכללא קמא רבי ישמעאל דריש כלל ופרט וכלל כי האי גוונא מה הפרט מפורש עבודה ובעינן לשם זובח אף כל עבודה ובעינן לשם זובח ואף על גב דאיכא למימר כעין הפרט כהאי גוונא ואיכא למימר בגוונא אחריתי דלא אתי הולכה אפי' הכי שקולים הם המדות שוות והולכה לא תפקה מכלל קבלה אשכחן איל נזיר שאר שלמים מנא לן הקישן הכתוב לשלמים מה שלמים בין שינוי קודשבין שינוי בעלים בעינן לשמה אף כל קדשים בין שינוי קדש בין שינוי בעלים בעינן לשמה אימא היכא דעבד שלא לשמה ליפסל אמר קרא מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת וגו' האי נדבה נדר הוא והיכי כתב נדבה אלא אם כמו שנדרת עשית הרי הוא נדר ויעלה לנדרך ואם לאו יהא לנדבה ולא לשם הראשונה ומשום דלא כתיב בהאי קרא עבודות בהדיא כתב רחמנא זאת התורה למילף משלמים דמפרשא בהו לשמן כדאמר' ואם לא חשב כלל בעולה ובשלמים אלא עבד סתם כשרים ועלו לבעלים לשם חובה דסתמן נמי כלשמן דמי דכל שלא שנה סתמא הוי לשמה דלהכי קאי.
+
+Halakhah 11
+
+<b>ושחיטת </b> העולה צריכה מחשבה ששה דברים זבח וזובח ולה' והקטרה לאישים ולריח זבח וזובח הא ילפינן להו והכא נמי כתיב עולה אשה וגו' לשם עולה לאפוקי לשם שלמים דלא אשה שתהא הקטרה לשם אשה ריח לשם ריח ניחוח לשם הנחת ריח ניחוח לה' לשם מי שאמר והיה העולם ואם שחט סתם כשר דלהכי קאי כדאמר' והשוחט חטאת ואשם לשם אותו החטא שבא עליו יחשוב כדמשמע פשטיה דקרא דכתיב על חטאתו אשר חטא ונסלח לו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שחיטת </b> הקדשים כשרה בזרים דמקבלה ואילך מצות כהונה דכתיב ושחט והדר והקריבו בני אהרן והקרבה היינו קבלה משמע דמקבלה ואילך הוא דהויא מצות כהונה וכל הזבחים קבול דמן בכלי שרת ביד כהן דכתיב בעולה בסיני וישם באגנות וחטאת יליף בלקיחה כתיב בחטאת ולקח הכהן וכתיב בעולת סיני ויקח משה חצי הדם מה קיחה דהתם בכלי אף קיחה דהכא בכלי וכתיב כחטאת האשם הוא מה חטאת טעון כלי אף אשם טעון כלי ושלמים נמי בסיני הוו ומקום שחיטת קרבנות וקבול דמן אינו שוה בכל דקדשי קדשים בצפון המזבח וקדשים קלים שחיטתן וקבול דמן בכל מקום בעזרה דכתיב בעולה ושחט אותו על ירך המזבח צפונה אשכחן בן צאן דגביה כתיב האי קרא בן בקר מנין אמר קרא ואם מן הצאן מוסיף על ענין הראשון וילמד עליון בן בקר מתחתון בן צאן ועז נמי כתיב בה מן הכבשים או מן העזים וחטאת אתיא מהיקשא דכתיב במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת אשכחן למצוה לעכב מנין כתיב קרא אחרינא ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה בשעיר נשיא והלא בכלל כל החטאות היה שטעונות צפון כעול' ולמה יצא לקבוע לו מקו' בצפון שאם לא שחטו בצפון פסל שאר חטאות לעיכובא מנ"ל דכתי' בכשבה במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת וכתיב נמי בשעירה והוי סגי בשעירה ותיליף מיניה כבשה וכי הדר כתביה בכבשה תנהו ענין לפנימיות ולשעירי הרגלים לעיכובא ועיכובא לעולה מנא לן דכתיב במקום העולה חזר ושנה לימד מקום שקבעתו לעולה לעולם הוא מקומה. קבלה בצפון מנא לן דכתיב בתר ושחט במקום העולה ולקח הכהן ומשמע ולקח נמי במקום העולה דלקח היינו קבלה כדילפינן לקיחה לקיחה מדכתיב ויקח משה חצי הדם וגו' דהיינו קבלה כדאמר'. מקבל עצמו שצריך לעמוד בצפון ולא יעמוד בדרום ויושיט ידו לצפון מנ"ל דכתיב ולקח הכהן ולקח לו יקח סרסהו למפרע ודרשהו את עצמו יקרב קבלה ומקבל לעיכובא מנ"ל דכמו ששנה על השחיטה לעיכובא בשעירה וכבשה לעכובא דכל חטאות כדאמר' הכי נמי שנה בשעירה ובכבשה ולקח הכהן דדרשינן ליה לו יקח ללמד קבלה ומקבל בצפון לעיכובא קבלה למצוה בעולה מנ"ל דכתיב ושחט אותו אותו בצפון ולא שוחט בצפון אבל מקבל הוא הדם בצפון ועיכובא נמי משמע מהעולה דחזר ושנה לקבוע לה מקום לעיכובא כדאמר ומקבל למצוה בעולה איפשר דילפינן ליה מהא דאמרינן אבל מקבל בצפון דמשמע נמי דמקבל עצמו הוי בצפון וכיון דאשכחנא למצוה ה"ה לעכב דמה קבלה למצוה ולעכב אף מקבל למצוה ולעכב דשם קבלה חד הוא וכשם שבחטאת ילפינן כולהו לעיכובא הכי נמי בעולה דהויא נמי קדשי קדשים כחטאת דאע"ג דלא כתיב בה קדש קדשים היא אפ"ה קדשי קדשים היא דהא כולה לגבוה סלקא ואין לך קדשי קדשים כזה. אשם דבעי צפון מנ"ל דכתיב במקום אשר ישחטו את העולה ישחטו האשם קבלה מנ"ל דכתיב ואת דמו יזרוק במקום שחיטתו תהא נמי קיבול דמו מקבל עצמו מנ"ל דכתיב ואת דמו דמצי למיכתב ודמו יזרוק וכתב ואת דמו את לרבות את המקבל לעכב מנין דכתיב באשם מצורע ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה שנה הכתוב עליו לעכב ואע"ג דאיצטריך האי קרא לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש בבוהן יד ובוהן רגל יכול לא יהא טעון דמים ואימורים לגבי המזבח ת"ל כחטאת האשם מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורים אף אשם מצורע כן אפ"ה כיון דאהדריה לדבר החדש אהדריה נמי לעיכובא דצפון דאע"ג דשחיטה לא בעיא כהונה אפ"ה אהדריה לעיכובא דאי לאו הכי לימא קרא כי כחטאת הוא מאי כחטאת כאשם כשאר אשמות יהיה הילכך לענין צפון נמי אהדריה וכי כתב ביה שחיטה בצפון לעיכובא הוי ושאר אשמות נמי מינה ילפינן לעיכובא וקבלה ומקבל לעיכובא נראה דילפינן נמי מהאי קרא דכיון דילפינן שחיטה בצפון לעיכובא קבלה ומקבל נמי דילפינן למצוה מקרא גופה דילפינן שחיטה בצפון למצוה דכתיב במקום אשר ישחטו את העולה וגו' ואת דמו יזרוק הוי נמי לעיכובא כיון דמחד קרא ילפינן לכולהו למצוה שלמי צבור מנ"ל דבעי צפון דכתיב ועשיתם שעיר עזים לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח השלמים מה חטאת בצפון אף זבחי שלמי צבור דכתיבי בהדיא הוו שחיטתן בצפון ולמ"ד דבר הלמד כהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש ילפי' לה מדכתיב על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולה קדשי קדשים אף זבחי שלמי צבור קדשי קדשים דכתיב בהו לה' ומה עולה טעונה צפון אף זבחי שלמי צבור בצפון וקבלה ומקבל נמי כאחד מקשינן זבחי שלמי צבור לעולה לכל מאי דאית בה בצפון שחיטה וקבלה ומקבל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ומנין </b> ששוחטין קדשים קלין בכל העזרה דכתיב שלש פרשיות בשלמים בבן בקר וכבש ועז בקמייתא כתיב ושחטו פתח אהל מועד ובתרתי כתיב לפני אהל מועד חד לגופי' דניבעי פתח אהל מועד דאם אין שם פתח קודם שיפתחו הדלתות לא מצי שחיט וחד להכשיר צדדין כל רוחב העזרה דלא תימא כנגד הפתח דוקא להכי כתב לפני ולא כתב פתח וכל האויר בכלל לפני דלא כתב כנגד וחד לפסול צדי צדדין כגון לשכות דלא תימא מדפתח לאו דוקא לפני נמי לאו דוקא להכי הדר כתב לפני למימרא דדוקא הוא ולא לשכות וצפון לא איצטריך קרא דמק"ו קאתי ומדקדשי קדשים שלא הוכשרו בכל הרוחות הוכשרו בצפון כדילפינן לעיל קדשים קלים שהוכשרו בכל הרוחות כדילפינן אינו דין שיוכשרו בצפון ומה מצינו בשלמים שהם קדשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה הכי נמי בכל קדשים קלים. ואם שחטן בהיכל כשרים דכיון דבפתח ההיכל כשרים כ"ש בהיכל עצמו דלא יהא חמור טפל מן העיקר וכיון דטפל חזי להו כ"ש עיקר אבל שחטן בגגו של היכל פסולין שאין הגגות ראויין לשחיטה כלל דכל מאי דמרבי' הוי בקרקע.
+
+Halakhah 5
+
+<b>שלמים </b> ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולין כדילפינן מדכתיב פתח אהל מועד בזמן שפתוח אפילו היו דלתותיו מוגפות הוי כנעול כיון דלא הוי פתוח אבל פרכת אינה פוסלת וקרינא ביה בזמן שפתוח.
+
+Halakhah 6
+
+<b>העולה </b> והאשם והשלמים בין של יחיד בין של צבור זריקת דם שלשתם ע"ג המזבח שוה לעולם שזורק שתי זריקות ע"ג שתי זויות המזבח באלכסון דכתיב בעולה ובשלמים וזרקו את הדם על המזבח סביב שיהא הדם ניתן בד' רוחות או יכול יקיף כחוט ת"ל וזרקו ואי אפשר להקיף בזריקה וזריקה אחד לא מצית אמרת דהא כתיב סביב הא כיצד נותן ב' מתנות שהן ארבע ולא תימא כיון דכתיב סביב א"כ יהא טעון ד' מתנות על ד' קרנות דהא לא כתיב על קרנות המזבח כדכתיב בחטאת וכיון דכתיב סביב הוי ב' מתנות שהן ארבע על קרן מזרחית צפונית ועל קרן מערבית דרומית דקרן מזרחית דרומית לא היה לו יסוד לפי שלא היה בחלקו של טורף ועולה טעונה מתן דמה כנגד היסוד מק"ו דשיירי חטאת שאין מכפרין וטעונין יסוד כדכתיב אל יסוד מזבח העולה תחלת עולה שמכפרת אינו דין שטעונה יסוד ומחצי המזבח ולמטה יזרוק והוא חוט הסקרא שחגור באמצע המזבח דכתיב והיתה הרשת עד חצי המזבח מדקפיד חצי מזבח משמע דנתנה תורה מחיצה להבדיל בין דמים עליונים לדמים תחתונים ומתכוין שיהא הדם מקיף את הזויות כמין גם כדי שיהיו שתי מתנות כעין ארבע דכתיב סביב כדאמר וה"ה לאשם דכתיב ביה נמי ואת דמו יזרוק על המזבח סביב וכיון דלא כתיב בהו קרנות א"כ האי על המזבח סביב הוי מחוט הסקרא ולמטה שיירי הדם נשפכין על גג היסוד הדרומי ואע"ג דבעולה לא כתיב שפיכת שירים ילפינן לה מדכתיב אל יסוד מזבח העולה תן יסוד שהוא תורת שפיכה ליסוד למזבחה של עולה בקרן דרומית שמסיים בו.
+
+Halakhah 7
+
+<b>החטאות </b> הנאכלות דמן טעון ד' מתנות על ד' קרנות המזבח החיצון דכתיב בפר כהן משיח קרן קרנות מדמצי למיכתב קרן וכתב קרנות הויא שתים דאית ליה יש אם למקרא ולמטה הוא אומר בפר העלם דבר קרנות הרי כאן ד' מתנות על ד' קרנות המזבח החיצון והוא מזבח העולה כדכתיב בחטאת נשיא וחטאת יחיד הנאכלות ונתן על קרנות מזבח העולה ובפרי' הנשרפים של כהן משיח והעלם דבר הוו ד' קרנות של מזבח הזהב כדכתיב על קרנות מזבח הסמים לפני ה' כיצד הוא זורק בחטאות הנאכלות טובל אצבעו הימנית הסמוכה לגודל בדם שבמזרק כדכתיב ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו והאי אצבעו הוי ימנית כדכתיב במצורע אצבעו הימנית ומחטא ויורד כנגד חודה של קרן כדכתיב על קרנות ממש עד שיכלה כל הדם שבאצבעו כדכתיב ונתן דמשמע שיתן כל מה שלקח באצבעו כדכתיב ולקח ונתן וכן הוא עושה בכל קרן וקרן ואם נתן סמוך לקרן באמה אחת מכאן או מכאן כפר דכל אמה סמוך לקרן הוי כקרן דהא קרן מזבח הוי אמה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>וצריך </b> לטבול אצבעו על כל קרן וקרן דכתיב וטבל הכהן את אצבעו בדם והדר כתיב והזה מן הדם האי מן הדם משמע מן הדם האמור בענין טבילה שצריך לטבול אצבעו על כל הזייה למעוטי שיריים שבאצב' דלא הוי אותה הזאה מן הדם האמור בענין טבילה ראשונה דשיירי אצבע פסולים כדא' ואע"ג דהאי קרא בהזאת פני פרכת הקדש כתיבא הא כתיב נמי מן הדם בנתינה שבקרנות המזבח.
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b> קרבן שטעון הזייה באצבע אלא חטאת דכתיב ביה וטבל אצבעו בדם ובהזאה על הקרנות נמי כתיב בחטאת ולקח הכהן מדמה באצבעו וצריך שיהא בדם כדי טבילה כדכתיב בדם עד שיהא שיעור טבילה בדם ולא שיספג אצבעו מדם.
+
+Halakhah 10
+
+<b>ונותן </b> בקרן דרומית מזרחית תחלה שהוא דרך ימין שכל פונות שאתה פונה יהיו דרך ימין כדכתיב ומעלותיהו פנות קדים ועל יסוד קרן דרומית מערבית שהשלים בה המתנות הוא שופך שיירי הדם דכתיב ואת כל הדם ישפך אל יסוד מזבח העולה זה יסוד דרומי דפגע ביה ברישא כשיורד מן המזבח.
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> החטאות הנשרפות דמם נכנס לפנים להיכל ומזין ממנו שבע פעמים כדכתיב בכהן משיח והעלם דבר של צבור ושיירי הדם שופכן על יסוד מערבי של מזבח החיצון שהוא מזבח העולה שהוא פוגע בו תחלה בצאתו מן ההיכל מהזות לפני הפרכת ובקרנות מזבח קטרת הסמים שהוא הפנימי.
+
+Halakhah 12
+
+<b>והיכן </b> מזין מדמיהם וכמה [מזין] פר ושעיר של יום הכיפורים דם כל אחד מהן טעון שמנה הזיות על בין הבדים ושמנה על הפרכת כדכתיב והזה באצבעו על פני הכפרת הזאה אחת במשמע ולפני הכפרת יזה שבע פעמים הרי אחת למעלה על פני ושבע למטה לפני הכפרת בין הבדים כנגד עביה של כפרת וכתיב וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם כשם שהזה משניהם דבשעיר כתיב כאשר עשה לדם הפר א' למעלה ושבע למטה כך מזה על הפרכת מבחוץ משניהם אחת למעלה ושבע למטה ומערב דם הפר והשעיר ומזה משניהם על ארבע קרנות מזבח הזהב שבהיכל דכתיב ויצא אל המזבח אשר לפני ה' דהיינו מזבח הזהב שהיא בהיכל ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח בזמן שהן מעורבין יכול מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו ת"ל מדם חטאת הכפורים אחת היא דמי פר ושעיר של יום הכפורים שהם מכפרין על טומאת מקדש וקדשיו ושבע הזיות על אמצעו של מזבח זה כדכתיב והזה עליו מן הדם באצבעו ז' פעמים ואם לא כיון בהזיות שבפנים למטה או למעלה כשרות.
+
+Halakhah 13
+
+<b>פרים </b> הנשרפין ושעירים הנשרפין זורק דם כל אחד מהן שבע הזיות על הפרכת המבדלת כדכתיב שבע פעמים לפני ה' את פני פרכת הקדש וארבע הזיות על ד' קרנות מזבח הזהב כדכתיב ונתן וגו' קרנות מזבח קטרת הסמים דהיינו מזבח הזהב.
+
+Halakhah 14
+
+<b>וכשנכנס </b> עומד בין המזבח למנורה והמזבח לפניו מתחיל מקרן מזרחית צפונית דכתיב ויצא אל המזבח אשר לפני ה' בהיכל ומה ת"ל ויצא לפי שהזה הזאות על הפרכת ועמד מן המזבח ולפנים והזה במתנות המזבח [הזקיקו] לצאת מן המזבח ולחוץ ויתחיל מקרן מזרחית צפונית שהוא הקרן שפוגע בו בראשונה כשיצא מן המזבח.
+
+Halakhah 15
+
+<b>פר </b> כהן משיח הבא על כל המצות כהן משיח עצמו מקבל דמו ומזה ממנו מבפנים כדכתיב ולקח הכהן המשיח מדם הפר וטבל והזה וגו' ואם קבל והזה כהן הדיוט כשר דכתיב הכהן המשיח אין לי אלא המשיח בשמן המשחה מרובה בגדים מנין תלמוד לומר כהן אם סופינו לרבות כהן אחר מה תלמוד לומר ולקח המשיח אלא מצוה שיקבל המשיח אבל קבל כהן אחר עבודתו כשרה.
+
+Halakhah 16
+
+<b>שעירי </b> ע"ז והם שעירים הנשרפין לא נתפרש בהן בתורה כיצד נותנין דמן ולהיכן הוא נותן אלא לפי שהן חטאת הקהל דינן כדין פר העלם שהוא חטאת הקהל לכל האמור בו למתן דמים ולשריפה ולטמא את השורף דכתיב בפר העלם ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת לפר זה פר כהן משיח החטאת אלו שעירי ע"ז להביאן בדין פר העלם לכל הלכותיו שלא נתפרשו הלכות שעיר ע"ז בפרשת שלח לך וילפינן להו מהכא.
+
+Halakhah 17
+
+<b>הבכור </b> והמעשר והפסח דם כל אחד מהם טעון מתנה אחד בשפיכה כנגד היסוד באי זה רוח שירצה משלש זויות המזבח דקרן מזרחית דרומית אין לה יסוד דכתיב בבכור ואת דמם תזרוק על המזבח דמו לא נאמר אלא דמם לימד על בכור ומעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואמורין לגבי מזבח וכנגד היסוד ילפינן מזריקה זריקה דעולה ועולה טעונה יסוד מק"ו דשיירי חטאת כדאמר' לעיל וכתיב נמי על יסוד מזבח העולה אי מה להלן שתי מתנות שהן ארבע אף כאן שתי מתנות שהן ארבע ולהכי כתיב סביב בעולה וסביב בחטאת דהוו ב' כתובין הבאים כא' ואין מלמדין ולמ"ד מלמדין הוי אשם שלשה ושלשה ודאי אין מלמדין.
+
+Halakhah 18
+
+<b>כל </b> הזבחים מקטירין אימוריהן ע"ג המזבח אחר שזורקין הדם תחלה דבכולהו כתיב זריקה ברישא והדר הקטרה כדכתיב בבכור ואת דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר וגו' וכל הזבחים מפשיטין אותם ואחר כך מוציאין את אימוריהן כדכתיב והפשיט את העולה והדר ונתח וערכו בני אהרן וגו' ואין מפשיטין אותם עד שיזרק הדם כדכתיב וזרקו והדר והפשיט חוץ מחטאות הנשרפות שאין מפשיטין אותן דכתיב ושרפו וגו' את עורם ואת בשרם נמצא זורק ואחר כך מפשיט וקורע ומוציא אימורין ומקטירן.
+
+Halakhah 19
+
+<b>כל </b> עורות קדשי הקדשים לכהנים בין בקרבנות הצבור בין בקרבנות היחיד דכתיב עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה וילפינן כולהו קדשי קדשים מעולה בקל וחומר דאם עולה שלא זכו בבשרה דכולה כליל זכו בעורה קדשי קדשים שזכו בבשרה אינו דין שיזכו בעורה ומזבח שזכה בבשר ולא בעור אינו מוכיח דאין למזבח עור בכל מקום אבל לכהנים מצינו שזכו בעור העולה וק"ו שיזכו בעורות קדשי קדשים אבל עורות קדשים קלים לבעלים דלא ילפינן מעולה אלא קדשי קדשים כמוה וכל עולה שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה דכתיב עולת איש עולה שזכה לאיש.
+
+Halakhah 20
+
+<b>כל </b> קדשי קדשים שאירע בהם פיסול קודם הפשטן אין עורותיהם לכהנים אלא נשרפין עם עורן אירע פיסול לאחר הפשטן עורן לכהנים דכבר זכו בעורן הואיל והופשט קודם הפיסול וכל העורות מחלקין אותן אנשי משמר ביניהם מע"ש לע"ש דכתיב במנחה נמי לכהן המקריב אותה לו תהיה יכול לו לבדו ת"ל לכל בני אהרן תהיה יכול לכולן תלמוד לומר לכהן המקריב הא כיצד לאנשי משמר.
+
+Halakhah 21
+
+<b>עורות </b> עולת הקדש אינם לכהנים דכתיב עולת איש פרט לעולת הקדש. אחד עולת איש או אשה או גוי או עבד עורותיהן לכהנים דעור העולה ריבה דהעולה קרא יתירה הוא דלא איצטריך למיכתב אלא העור לכהן אלא לרבות בא ולא נאמר איש אלא להוציא את ההקדש:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קיט </b> לעשות העולה כמשפטה דכתיב אדם כי יקריב מכם אם עולה קרבנו וגו' וכיצד מעשיה שוחט וזורק כדכתיב ושחט וזרקו ומפשיט ומנתח כדכתיב והפשיט ונתח ומקטיר כל הנתחים על גבי המזבח דכתיב והקטיר הכהן את הכל המזבחה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>צמר </b> ושער הראש דאינו בהפשטה שכבר הותז בשחיטה ועצמות וגידים וקרנים וטלפים כשהן מחוברין מקטירין את הכל וכשפרשו לא יעלו דכתיב את הכל לרבות אלו וכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם דמשמע בשר ודם לחוד הא כיצד מחוברין יעלו פרשו לא יעלו וכולן שפקעו מעל המזבח וכן גחלת דלית בהו אלא מצות העלאה בתחלה כדכתיב והקטיר את הכל. אבל איברים שפקעו ויש בהם ממש אפילו אחר חצות הלילה יחזיר דכתיב על מוקדה על המזבח כל הלילה דקאי אעולה דהיינו בשר ודם ואם אין בהם ממש אפילו קודם חצות לא יחזיר דכיון דאין בהם ממש הרי כמו שנשרפו ונעשה מצותן וגחלת הויא כמעוכלת ולית בה מששא נתחרך הבשר ויבש ופקעו קודם חצות יחזיר אחר חצות לא יחזיר דכתוב אחד אומר על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר דהיינו הקטרה וכתוב אחד אומר כל הלילה והרים את הדשן ממשמע שנאמר כל הלילה איני יודע שעד הבקר מה תלמוד לומר עד הבקר תן בקר לבקרו של לילה לענין הרמה והכי קאמר לפני הבקר והרים ולא נתן שיעור לדבר ועל כרחך הוא חצות הלילה שמעינן דביבשין תלוי בחצות.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כשמנתח </b> איברי העולה מוליכן לכבש ומולחן ומעלן דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח בהדי קרבן הוא דמקריב ליה למלח ומסיר גיד הנשה בראש המזבח ומשליכו על הדשן ואינו מקטירו משום דאסיר באכילה וכתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל ולמה מעלהו משום דגנאי הוא להביא ירך מפורעת למזבח משום הקרבהו נא לפחתך ולהכי משליכו לדשן וזורק כל האיברים על האש דכתיב הבשר והדם כשם שהדם בזריקה דכתיב וזרקו כך כל הבשר בזריקה ואחר הזריקה עורך אותן על המזבח כדכתיב וערך הכהן אותם ואיברים שצלאן ואחר כך העלן אין בהם משום ריח ניחוח דכתיב והקטיר וגו' ריח ניחוח לה' וכיון דצלאן תו לא סליק ריח.
+
+Halakhah 5
+
+<b>כיצד </b> מנתחין את העולה מפשיט וכשמגיע לחזה חותך את הראש ונותנו לכהן דלא הויא בכלל הפשטה שכבר הותז ולפי שאינה בכלל הפשטה הוצרך למנותו לעצמו דכתיב את הראש ואת הפדר ראשו ופדרו דכתב רחמנא למה לי ללמדך שמעלהו עם הראש שקודמין לכל האיברים דכתיב ראשו ואת פדרו והדר וערך הכהן אותם ופדר קמא דכתב רחמנא למה לי ללמדך שמעלהו עם הראש וחופה בו בית השחיטה וזהו דרך כבוד של מעלה והנתחים הם עשרה דכתיב ונתח חד לנתחיה שנים דמיעוט רבים שנים את הנתחים שנים הרי חמשה ובעולת צאן כתיב ונתח אותו לנתחיו הרי שלשה והדר כתיב וערך הכהן אותם דקאי אנתחים הרי כאן עשרה בחמשה כהנים בעשרה ידיהם דאף על גב דהולכת איברים לכבש עבודה היא ופסולה בשמאל כיון דלא מעכבא כפרה שריא בשמאל והקרב והכרעים בכהן אחר דלא הוי בכלל נתחים אלו דבתר דכתיב את הנתחים את הראש ואת הפדר וגו' כתיב והקרב והכרעים ירחץ במים והקטיר והולך ומדיחן במים דכתיב ירחץ במים לא ביין ולא במזג ולא בשאר משקין וכל המימות כשרים דלא מיעט אלא מה שאינו מים אי נמי דכתיב במים זמנא אחריתי בצאן להכשיר את כל המים ומדיחן אותה כל צרכה דירחץ משמע עד שתהא נקיה ולא היו מדיחין הכרס עם הקרבים שלא תטנפם והדקין שאין הרעי יוצא מהן אלא בדוחק מדיחין אותן שלשה פעמים ובכל הסדר הזה אין שום פסוק כי אם סברא לפי מה שנכון לעשות עושין שמנה בכבש אחד עשר באיל כ"ד בשור ואין מחלקין אבר גדול של שור לחלקים דכתיב ונתח אותה לנתחיה כדילפינן לעיל עשרה נתחים ולא נתחיה לנתחים וששה לכבש דבעינן לבד שנים של סלת ויין ילפינן מדכתיב וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים וגו' וערכו שנים בני אהרן שנים הכהנים שנים הרי כאן ששה חמשה בבשר ואחד בקרבים ואף על גב דהאי קרא בבן בקר כתיב דבעי כ"ד כדאמר' אפילו הכי הא כתיב בסיפיה דקרא על העצים אשר על המזבח דקרא יתירא הוא דהכתיב ונתנו אש וערכו עצים וערכו נתחים על העצים למה לי תו למהדר על העצים אשר על האש למדרש ביה דהני ששה כהנים הוצרכו לדבר שנאמר בו אש ועצים ומזבח ואי זה דבר שהזקקתי למערכה לסדר עצים ואש למזבח בשבילו הוי אומר זה טלה של תמיד של שחר דכתיב ביה והאש על המזבח תוקד בו דהך מוקד סידור מערכה היה דכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר וערך עליה העולה ואמר מר העולה עולה ראשונ' דשאר קרבנות לא הוזקקו לסידור מערכה ואם כן מה שכתב כאן בבן בקר על העצים אשר על האש משום סידור מערכה דטלה הוי ועולות היחיד אם רצו להוליך נתחיה בפחות או ביתר מוליכין דהאי קרא דילפי' מיניה ששה לא כתיב אלא בעולת צבור כדאמר'.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>עולת </b> העוף כיצד נעשית עולה לכבש ופונה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית ומוליך שם את ראשה ממול ערפה ומבדיל כדכתיב והקריבו אל המזבח וגו' ונעשית למעלה דלא כתיב בה יסוד אלא בחטאת העוף ולפי שקרן דרומית מזרחית קרובה לבית הדשן ששם משליך המוראה והנוצה כדכתיב והשליך אותה אצל המזבח אל מקום הדשן לפיכך מוליך שם את ראשה ממול ערפה מול הרואה את ערפה והוא אחורי הצואר ואף על פי שלא נאמר בעולה מול עורף למדנו מול עורף בה מחטאת דכתיב ממול ערפו וחותך שני סימנים דמדכתיב בחטאת ולא יבדיל למדנו שבעולה הוא מבדיל והא דילפינן מחטאת מול עורף ולא ילפינן הבדלה משום דבמול עורף איכא גזירה שוה דמליקה מליקה מה מליקה דחטאת כתיב בה ומלק את ראשו ממול ערפו אף כל מליקה אינה אלא ממול עורף והבדלה לא ילפי' דכתיב בעולת העוף ומלק והקטיר מה הקטרה הראש לעצמו והגוף לעצמו דכתיב לאחר הקטרה זו ושסע אותו בכנפיו והקטיר אותו הרי הקטרת הגוף אמורה הא מה אני מקיים הקטרה ראשונה בהקטרת הראש אלמא שני הקטרות הן והשוסע מבדיל ביניהן וכתיב נמי והקריבו דמשמע דחילקו מדין חטאת בהבדלה ואיצטריך והקריבו דאי לאו והקריבו הוה אמינא יעשה עולה כמשפט כמשפט חטאת העוף שלא יבדיל ומלק והקטיר הוה מוקמינן ליה מה הקטרה בראשו של מזבח וגו' להכי איצטריכו תרוייהו ואם לא הבדילו פסולה כדילפינן הבדלה לעיכובא וממצה דם הראש והגוף על קיר המזבח דכתיב ונמצה דמו על קיר המזבח בתר ומלק והקטיר ואי איפשר לומר שלאחר שהוא מקטיר הוא מוצה אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו דכתיב שסוע בין שתי הקטרות כדאמר' אף מליקה כן ופשוטו של מקרא מסורס ומלק והקטיר וקודם הקטרה נמצה דמו כבר ואם לא מיצה דם הראש כשרה כיון שמיצה דם הגוף דעיקר דמים בגוף הוא דשכיחי וסופגו במלח דכתיב וכל קרבן מנחתך במלח תמלח והסיר את המוראה ועור שעליה בידו עם הנוצה ועם בני המעים דנוצה לשון דבר מאוס הוא ומנוצה נמי ילפינן העור שעליו הוא הנוצה ומשליכן לבית הדשן כדכתיב והשליך אותה אל מקום הדשן.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>ושסע </b> אותו בכנפיו בידו בלא סכין ואינו צריך להבדיל דכתיב לא יבדיל ואם הבדיל כשר דלא יבדיל ר"ל אין צריך להבדיל וכל ששנה בה מאחר שמיצה דמה כשרה דמיצוי דם הגוף הוא דמעכב דכתיב עולה הוא לעיכובא.
+
+Halakhah 23
+
+<b>ומליקה </b> היא בצפורנו מול עורף דכתיב הכהן ומלק שלא תהא מליקה בכלי אלא בעצמו של כהן וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב שדרה דלא תהוי נבלה קודם מליקה דנבלת מליקה הוא דהתירה תורה לכהנים ולא נבלה קודם מליקה וצריך לחתוך שתי הסימנים בעולה והינו הבדלה דילפינן לעיל ומליקה בסכין ומן הצדדין אינה מליקה דכתיב ומלק בעצמו של כהן וכתיב מול ערפו דהיינו מאחורין הילכך הוי כנחר או חנק וכל העורף כשר למליקה דהיינו מול עורף שכנגד פנים כדכתיב ויפנו אלי עורף ולא פנים מכלל דעורף להדי פנים:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קכ </b> לעשות החטאות כמצותן האמורה בתורה וזאת תורת החטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת וגו' חטאת הנאכלת שוחט ונותן הדם כדאמרי' לעיל ומפשיט' דילפינן לעיל הפשט לכולהו זבחים מעולה ומולח האימורים וזורקין לאישים כדכתיב ואת כל חלב ואת שתי הכליות והקטירם הכהן וגו' ואם רצה להוליכן בכלי מוליך אבל אין טעון כלי ושאר בשרה נאכל לכהנים בעזרה כדכתיב הכהן המחטא אותה יאכלנה במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד.
+
+Halakhah 2
+
+<b>חטאות </b> הנשרפים אחר שחיטה וזריקה קורעם ומוציא האימורין ונותנם בכלי נראה דהא דבעינן כלי בחטאות הנשרפות טפי משאר זבחים משום דכתיב בהו לשון הרמה כדכתיב ירים ממנו את החלב משמע דהוי בכלי דומיא דהרמת דשן דכתיב בה והרים והוי בכלי ומולחן כדכתיב על כל קרבנך וגו' וזורקם על גבי האישים כדכתיב והקטירם הכהן וגו' ומוציא שאריתן חוץ לעיר ומנתחן שם כנתחי עולה בעורן דכתיב ואת עור הפר ואת כל בשרו וגומ'. והוציא את כל הפר מלמד שמוציאנו שלם יכול ישרפנו שלם ת"ל ראשו וכרעיו מה ראשו וכרעיו האמורי' בעול' ע"י ניתוח אף כאן ע"י נתוח אי מה להלן (ע"י ניתוח) [בהפשט] אף כאן (ע"י ניתוח) [בהפשט] ת"ל וקרבו ופרשו כלומ' כי היכי דחלק הכתוב קרבו דעולה מקרבו דפר דלעולה טעון רחיצה דכתיב והקרב ירחץ במים וקרבו דפר נשרף בהדי פרשו כדכתיב וקרבו ופרשו הכי נמי חלק בעולה דטעונה הפשט ופר אינו טעון הפשט. ושורפין אותם שם חוץ לעיר דכתיב והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה דהוי חוץ לג' מחנות דכתיב נמי בפר העדה אל מחוץ למחנה שאין ת"ל שהרי נאמר כאשר שרף את הפר הראשון ליתן לו מחנה שניה וכשהוא אומר מחוץ למחנה בדשן שאין צריך לאומרו לדשן אצל חוץ למחנה שהרי נאמר בסיפיה דקרא על שפך הדשן ישרף ליתן לו מחנה שלישית.
+
+Halakhah 3
+
+<b>שלשה </b> מקומות לשריפה א' בתוך העזר' ובו שורפין פסולי המוקדשים של קדשי קדשים שמחיצת אכילתן בעזרה ופיסולי אימורי של קדשים קלים דהואיל והקטרת הכשירן בעזרה אף שריפת פיסוליהם בעזרה דכתיב בקדש באש תשרף כל שבקדש מחיצתו באש תשרף שם ופרים ושעירים הנשרפין שאירע בהם פיסול אפילו אחר זריקה שנטמאו קודם שיצאו או יצאו קודם זמנן או לן הבשר או האימורין דכל הני פיסולן בקדש ונשרפין שם כדאמ' והמקום השני בהר הבית ושמו בירה ובו שורפין חטאות הנשרפות אם לא אירע הפיסול בעזרה אלא אחר שיצא חוץ כיון שנפסל חוץ נשרף חוץ המקום השלישי חוץ לירושלם בבית הדשן ושם שורפין חטאות הנשרפות כמצותן כדילפינן לעיל חוץ לג' מחנות ושריפת כל הנשרפין כשרין בזר ובלילה. וכל הנשרפין חוץ לעזרה כל העצים כשרים לשריפתן אפילו קש וגבבה דכתיב ושרף אותו על עצים באש שיכול נאמרה שריפה בפנים במזבח העולה ונאמר שריפה בחוץ מה שריפה שבפנים עצים כשרים למערכה אף שריפה שבחוץ כן תלמוד לומר עצים לרבות כל [עצים] דה"ל למיכתב ושרף אותו באש באש לא בסיד ולא ברמץ כן הוא בת"כ.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>חטאת </b> העוף כיצד נעשית מולק אותה בקרן דרומית מערבית דבמנחה כתיב הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח ואין פני ה' ופני מזבח אלא בקרן דרומית מערבית ונקרא המנחה חטאת כדכתיב במנחת חוטא כי חטאת הוא וכיון שמנחה נקראת חטאת והיא בקרן זה כדילפינן חטאת העוף נמי בקרן זה הויא כדכתיב כי חטאת היא ויורד בצפורנו דכתיב הכהן ומלק בעצמו של כהן ויחתוך רוב אחד מן הסימנים או שנים:<br><b> אזהרת רלב </b> שלא יבדיל בחטאת העוף דכתיב ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל דהיינו הבדלת הראש מן הגוף דמדילפינן מליקה דעוף ממליקה דחטאת ה"א דאינו מבדיל בעולה כחטאת תלמוד לומר ומלק והקטיר בעולה ושסוע ביניהם לומר דמבדיל בעולה הראש לעצמו והגוף לעצמו כדילפינן לעיל משמע דבחטאת דאינו מבדיל הוי הבדלת הראש מן הגוף ואם הבדיל פסל דכתיב בה חטאת היא שאם מלקה שלא לשמה פסולה והוא הדין דכל ששנה בה פסולה ולוקה דהוי לאו שיש בו מעשה. ומזה מדמו על קיר המזבח למטה מאמצעו דכתיב והזה מדם החטאת מגופו של חטאת שלא יזה בכלי ולא באצבע דלא כתיב ולקח מדם הא כיצד אוחז בראש קנה ובגוף ומזה מדמה על קיר המזבח ולא קיר כבש והיכל ואולם אלא קיר המזבח התחתון כדכתיב והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח קיר שהשיריים שלו מתמצין ליסוד והוא קיר התחתון דהוי כולו למטה מן הסובב ולא תימא יעשה הזאתה למעלה והדר ניעביד מיצוי למטה דלא כתיב ימצה דהוה משמע שמזהיר את הכהן שיחזור וימצה אחר הזאה אלא ימצה כתיב דמשמע נמי לענין הזאה דממילא יהיה דם מיצוי אצל היסוד. ומיצוי דם חטאת העוף מעכב דכתיב והנשאר בדם ימצה וגו' חטאת היא דההוא דנשאר אחר הזאה דהיינו מיצוי איקרי חטאת אלמא דשיריים דהיינו מיצוי מעכב ואין למזבח בה אלא דמה דלא כתיב במזבח אלא הזאה ומיצוי והשאר נאכל לזכרי כהונה כדכתיב כל זכר בכהנים כבשר חטאת בהמה דלהכי כתיב גבי סדר מתנות כהונה בפרשת קרח לכל חטאתם לרבות חטאת העוף סלקא דעתך אמינא נבלה היא לפי שנמלקה ולא יאכלוה קמ"ל.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ומליקתה </b> היא מעבודות קשות שבמקדש משום דילפינן מליקתה בעצמו של כהן דהיינו בידיו ואם שנה ואחז בכל מקום כשרה כיון שמלקה בידיו דהיינו בעצמו של כהן. וכל מקום של המזבח כשר למליקתה ומזבח מיהא נראה דבעי דכתיב והקריב את אשר לחטאת ראשונה ומלק כדכתיב גבי עולת העוף והקריבו אל המזבח ומלק דמשמע דבתר הקרבה אל המזבח ימלוק דהכא נמי כתיב הקרבה ולא קבע מקום במזבח אלא בהזאה למטה מאמצע המזבח כדילפינן מיסוד המזבח ואם הזה בכל מקום כשרה והוא שיתן למטה מעט מדם הנפש כדי שיתמצה ליסוד כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>שלשה </b> דברים היתה קרן דרומית מערבית משמשת למעלה ושלשה למטה חטאת העוף כדאמ' והגשות המנחות כדכתיב לפני ה' אל פני המזבח כדילפינן לעיל ומינה ילפי' לחטאת העוף דכתיב במנחה כי חטאת היא ושיירי הדם של עולות וחטאות הנאכלות ואשמות ושלמים ששופכין עליה כדכתיב בחטאת ואת כל הדם ישפוך אל יסוד המזבח זה יסוד דרומית כדילפי' לעיל ועולה כדכתיב אל יסוד מזבח העולה תן יסוד לעולה ובאשמות ושלמים כתיב סביב כעולה והשלשה שלמעלה ניסוך המים שמנסכין בחג וניסוך היין של נסכים ששם היו השיתין ואי איפשר לנסך כי אם שם ועולת העוף כשהיא רבה ואין קרן דרומית מזרחית מכילה נפנין לקרן דרומית מערבית מפני שקרובה לבית הדשן יותר משאר שתי קרנות לזרוק שם מוראה ונוצה כדכתיב והשליך אותה אל מקום הדשן.
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> העולין למזבח עולין דרך ימין כדילפינן ממעלותיה ופנות קדים חוץ מן העולה לאחד משלשה דברים אלו שנפנה לשמאל וכשגמר מלאכתו חוזר דרך עלייתו שאם נפנה על ימין צריך להקיף את כל המזבח עד שיגיע לקרן דרומית מערבית ושמא יתעשן המים והיין והמעושן פסול או שמא ימות העוף בעשן המזבח ואף על גב דדרך ימין מצוה ונראה דהויא דאוריתא פיסול עישון נמי הוי דאוריתא דהוי לעיכובא ובחזרתו דרך עלייתו על העקב נמי מקיים לה מצות דרך ימין וכשכ"ג מקיף דרך ימין כשמגיע לקרן זה נותנין לו המים או היין בידו ומנסך:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>חומר </b> בחטאת משאר קדשי קדשים שדמה שניתז מן הכלי שקבל בו הדם קודם הזייה על הבגד טעון כיבוס בעזרה דכתיב ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס במקום קדוש דהיינו בעזרה ואשר יזה משמע ראוי להזייה דהיינו שנתקבל בכלי ולא שנתז מן הצואר או מן הקרן ומן היסוד. אחד הבגד או העור הרך או השק טעונין כיבוס דכתיב בגד מה בגד הוא ראוי לקבל טומאה דאין לך בגד קטן ששמו בגד שאינו ראוי לקבל טומאה אף כל דבר הראוי לקבל טומאה. ועור הקשה הוה כעץ וגורר הדם מעליו דכיבוס כתיב בקרא והאי לאו בר כיבוס הוא. ואחת דם חטאת הנאכלת או הנשרפת והיא הפנימית דכתיב תורת החטאת תורה אחת לכל החטאות וכתיב בההוא ענינא תשחט החטאת בנשחטת הכתוב מדבר לאפוקי חטאת העוף שהיא נמלקת ולא תימא תורה רבי חטאת העוף דהא כתיב זאת למיעוטא ומסתברא דחטאת פנימית מרבינן מתורת ולא חטאת העוף דחטאת בהמה פנימית דמיא לחיצונה בשמנה דברים בהמה שחיטה קבלה כלי קרן אצבע חודה ואישים וחטאת העוף לא דמיא לה אלא בשני דברי' חוץ ואכילה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>חטאת </b> שנפסלה אין דמה טעון כיבוס בין היתה לה שעת הכושר בין לא דכתיב אשר יזה בראוי להזאה הכתוב מדבר.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b> טעון כיבוס אלא מקום הדם בלבד דכתיב אשר יזה עליה תכבס לא אמרתי לך תכבס אלא במקום דם בלבד כלי ראוי לקבל טומאה וראוי לכיבוס בעי כיבוס כשנתז דם חטאת עליו אבל עץ או מה שאינו ראוי לכיבוס גורר הדם מעליו ועור הדג שאינו ראוי לקבל טומאה כדנילף בדוכתיה בס"ד אינו טעון כיבוס דבעינן ראוי לכיבוס וראוי לקבל טומאה כדילפינן מבגד עור בהמה עד שלא הופשט אינו טעון כיבוס ומשהופשט טעון כיבוס דכתיב אשר עליה לרבות עור משהפשיטו יכול שאני מרבה עד שלא הופשט ת"ל בגד מה בגד ראוי לקבל טומא' אף כל ראוי לקבל טומאה ועור משהופשט ראוי לקבל טומאה אם חשב עליו לעבדה כמו שהוא אבל כל זמן שלא הופשט אינו ראוי לכלי.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>נתז </b> מן הצואר או מן הקרן או שנשפך הדם ואספו על הבגד אינו טעון כיבוס דכתיב ואשר יזה מדמה לא אמרתי אלא בדם שנתקבל בכלי שרת וראוי להזי' שיש בו כדי שיעור הזייה שיירי הדם שטעונין יסוד אם נתנם על הבגד אינו טעון כיבוס דכת' אשר יזה פרט לזה שכבר הוזה וכן בחטאות הנשרפות. שיירי הדם שבאצבע אחר שיצאת הזייה מתחת ידו דכתיב מן הדם יתירא מן הדם שהזכיר לענין טבילה שצריך לטבול אצבעו על כל טבילה הזייה למעוטי שיירים שבאצבע שפסולין להזייה וכיון דפסולין להזייה אינו טעון כיבוס כדאמר' דבעינן ראוי להזייה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>נתז </b> מן הבגד לבגד שני אין הבגד שני טעון כיבוס דכיון דאיזקוקי איזקוק לבגד ראשון כיבוס אדחי ולא קרינא ביה ראוי להזאה ולא בעי כיבוס האי אחרון. נתז על בגד טמא אינו טעון כיבוס דכיון דנטמא דם בנגיעתו לבגד הוי דם פסול כאלו נטמא קודם לכן ולא בעי כיבוס נתז דם החטאת על הבגד וניתז על דם החטאת דם חולין טעון כיבוס דהא דם חטאת נוגע בבגד ובלוע בו אבל דם חולין תחלה ועליו דם חטאת אינו טעון כיבוס דאינו נבלע בבגד דהא שבע ליה בדם חולין.
+
+Halakhah 10
+
+<b>כשמכבסין </b> מקום הדם מכבסין אותו יפה שלא ישאר בו רושם בשבעת הסממנין דכיון דכתיב תכבס לא הוי כיבוס בבציר מהכי.
+
+Halakhah 11
+
+<b>כלי </b> חרס שנתבשלה בו החטאת טעון שבירה בעזרה דכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר וכלי מתכות טעון מריקה ושטיפה במים בעזרה דכתיב ואם בכלי נחשת בשלה ומורק ושוטף ואף על פי שלא נאמר כאן במקום קדוש הרי דינו כדין הכיבוס מה כיבוס הבגד בקדש אף שבירת כלי חרס ומריקת כלי נחשת בקדש כיון דכתיבי בתר כיבוס ובחטאת הנאכלת דראוי לבישול כדכתיב אשר תבושל בו ואחד כלי שבשל בו או כלי שעירה לתוכו רותח דכתיב אשר תבושל בו אין לי אלא בישל בו עירה לתוכו רותח מנין תלמוד לומר בו ישבר מדסמיך ישבר אצל בו ולא אם בכלי חרש תבושל ישבר למידרש אם נבלע בו מ"מ ישבר.
+
+Halakhah 12
+
+<b>מריקה </b> בחמין ושטיפה בצונן מידי דהוה אגיעולי גוים דבעינן חמין דכתיב כל דבר אשר יבא באש והכא נמי כתיב ומורק ושוטף במים דאי כולהו בצונן לימא קרא ומורק מורק או שוטף שוטף מאי מורק ושוטף דשני בלישניה לומר לך מריקה בחמין ושטיפה בצונן. במים ולא ביין ולא במזג ולא בשאר משקין דכיון דכתיב במים מיעט כולהו ומריקה ושטיפה כמריקת הכוס ושטיפתו מבפנים ומבחוץ והשפוד והאסכלה מגעילן במים חמין ואחר כך מדיחן דאף על גב דתשמישן על ידי האש לא בעו ליבון דכיון דשוטף הוי במים מורק נמי הוי במים. במה דברים אמורים שבשל בהם כשנזרק דמה כהלכה אבל לא נזרק ובשלה או בשל חטאת הנשרפת אינו טעון מריקה ושטיפה דכתיב אשר תבושל והני לאו ראויות לבישול נינהו בשל במקצת הכלי כלו טעון מריקה ושטיפה דכתיב ואם בכלי נחשת בשלה ומורק וגו' ודרשינן בכלי ואפילו במקצת כלי מורק כלו.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>צלה </b> הבשר בתנור של חרס הוי ספק אי אבישול לחוד הוא דקפיד רחמנא בלא בילוע או דילמא אבישול ובילוע וכן כלי שנתבשל בו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה דכתיב חטאת אין לי אלא חטאת קדשי קדשים מנין דסמיך ליה כל זכר בכהנים וגו' קדש קדשים הוא יכול שאני מרבה את התרומה תלמוד לומר אותה כל זכר בכהנים יאכל אותה בתר מריקה ושטיפה מיעוטא הוא ומדאיצטריך קרא למעוטי תרומה מכלל דקדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה וכן השפוד והאסכלה מגעילן עקב אכילה מיד ומבשל ושונה מיד דכתיב ומורק ושוטף וגו' וכתיב כל זכר בכהנים יאכל אותה הא כיצד ממתין לה עד זמן אכילה והדר עביד לה מריקה ושטיפה.
+
+Halakhah 15
+
+<b>כלי </b> גללים ואבנים ואדמה אינן טעונין מריקה ושטיפה אפילו בחטאת אלא הדחה בלבד דכלי חרש ונחשת לחוד הוא דכתיב נאמר בחטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה אם פסולה תפסל אם כשרה תאכל כחמור שבה דכתיב יקדש והיינו בשנבלעה בו אבל נגיעה לחוד לא דכתיב כל אשר יגע יכול אפילו לא בלע תלמוד לומר בבשרה עד שיבלע בבשרה כגון המחתך שומן חטאת וסך ממנו בשר צלי של שלמים ונבלע בו יכול נגע במקצת חתיכה יהא כלו פסול תלמוד לומר יגע הנוגע פסול וחותך מקום שבלע. ואחד חטאת ואחד שאר כל קדשים דכתיב זאת התורה לעולה הוקשו כולן זה לזה ללמד זה מזה ולמדנו מחטאת דמה חטאת מתקדשת בבלוע כדילפינן אף כל מתקדש בבלוע נגע בבשרה ברקיק לא נתקדש אלא מקום הבלוע וחותכו כדילפינן מדכתיב יגע הנוגע פסול.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>כלי </b> שבשל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים עם קדשים קלים אם יש בהם בנותן טעם הרי הכל נאכל כחמור שבהם כדכתיב כל אשר יגע בבשרה יקדש ואם לא נתן טעם אינם כמותם אבל הכלי טעון מריקה ושטיפה משום קדשים קלים לסוף זמן אכילתם.
+
+Halakhah 19
+
+<b>בגד </b> שצריך כיבוס ויצא חוץ לעזרה מחזירו לעזרה ומכבסו שם דכתיב תכבס במקום קדוש נטמא חוץ לעזרה ואי איפשר להכניס טומאה לעזרה קורעו כדי שיטהר ומכניסו ומכבסו. ומעיל דכתיב ביה לא יקרע מכניסו בפחות משלשה דלא הוי שיעור בגד טמא ומכבס מעט מעט הדם ומטביל אותו אחר כך בחוץ.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>וכן </b> כלי חרס שבשל בו ויצא ונטמא נוקבו בכדי שיטהר ומכניסו ושוברו דכתיב תכבס במקום קדוש וסמיך ליה וכלי חרש ישבר דמשמע דליהוי שבירתו במקום קדוש ואם נקבו נקב גדול אינו שוברו בפנים דכתיב וכלי חרש תשבר כשהוא כלי תשבר וזה אינו כלי וכן כלי נחשת אם יצא מכניסו ומורקו ואם נטמא פוחתו וחוזר ומרדדו ומורקו ושוטפו בעזרה דכתיב ואם בכלי נחשת וגו' אין מורקין בפנים אלא כלים:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קכא </b> לעשות כל האשמות כמצותן האמורה בתורה כדכתיב וזאת תורת האשם וגו' במקום אשר ישחטו וגו' וכיצד יעשו האשמות שוחט וזורק כדילפינן לעיל וכתיב באשם ישחטו את האשם ואת דמו יזרוק ומפשיט ומוציא האימורין ומולחן וזורקן על גבי האישים הפשטה בעי כעולה דכתיב בה והפשיט דעור האשם נמי הוי לכהנים כעור העולה דכתיב ביה עור העולה אשר יקריב לכהן לו יהיה כדילפינן לעיל והוצאת האימורין דכתיב באשם ואת כל חלבו יקריב ממנו וגו' ומליחה על כל קרבנך תקריב מלח וזריקה על גבי האישים דכתיב והקטיר אותם הכהן המזבחה וגו' ואם רצה להוליכם בכלי מוליך אבל אין טעון כלי אלא חטאות הנשרפות כדילפינן לעיל ושאר בשרם נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת כדכתיב כל זכר בכהנים יאכלנו במקום קדוש וגו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אשם </b> מצורע יש בקבלת דמו שינוי להנתן על תנוך ובהונות כדכתיב בקרא ואף על פי כן שאר מעשיו וזריקת דמו ואכילתו כשאר כל אשמות דכתיב ביה כי כחטאת האשם הוא לכהן בכל עבודות התלויות בכהונה הושוה אשם זה לחטאת יכול יהא דמו ניתן למעלה כחטאת תלמוד לומר קדש קדשים הוא וכתיב גבי אשם וזאת תורת האשם קדש קדשים הוא תורה אחת לכל האשמות לרבות אשם מצורע וכתיב ואת דמו יזרוק על המזבח סביב דמשמע למטה דלא כתיב ביה על קרנות המזבח אלא על המזבח סביב דהוי מחצי המזבח ולמטה כדילפינן לעיל:
+
+Halakhah 3
+
+<b>מצות קכב </b> לעשות כל השלמים כמצותן כדכתיב ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר הוא מקריב אם זכר אם נקבה וגו' והם ארבעה מינין הא' שלמי צבור והם שני כבשי עצרת דכתיב בהו ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים שוחט וזורק הדם כדכתיב בשלמים ומפשיט כדכתיב בעולה והפשיט וגו' דחטאות הנשרפות לחוד הוא דגלי קרא דלא בעי הפשט כדכתיב ושרפו וגו' את עורם ואת בשרם וגו' ומוציא האימורין ומולחן כשאר השלמים ומקטירן והשאר נאכל לזכרי כהונה בעזרה כחטאת וכאשם מפני שהם קדשי קדשים כדכתיב בהו קדש יהיו לה' לכהן.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>שלמי </b> יחיד שלשה מינין [הא'] הבא בלא לחם כשלמי חגיגה ושמחה והוא נקרא שלמים סתם והבא על הלחם בנדר ונדבה והוא תודה כדכתיב אם על תודה יקרבנו וגו' והג' איל נזיר דכתיב ואיל אחד תמים לשלמים וסל מצות סלת וגו' ומעשר שלשתן שוחט וזורק כדכתיב ואם זבח שלמים וגו' ושחטו פתח אהל מועד וזרקו וגו'. ומפשיט ומוציא האימורין כדאמר' ומנתח הבשר להפריש החזה ושוק הימין ונותן האימורין עם החזה ושוק על יד הבעלים וכהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף כדכתיב ידיו תביאנה את אישי ה' את החלב וגו' ולא שיהא החזה מן האישים לכך כתיב את החזה להניף וכתיב במלואים שוק התרומה וחזה התנופה יביאו להניף תנופה וגו' משמע דשוק נמי הוי בתנופה וכהן דמניח ידו תחת יד בעלים ילפינן מדכתיב המקריב את זבח שלמיו וגו' דמשמע דכהן מניף וכתיב ידיו תביאנה דמשמע בעלים הא כיצד כהן מניח ידו תחת הבעלים ומניף לפני ה' במזרח כדכתיב להניף לפני ה' דהוי (אפילו) במזרח דאף על גב דבמנחה כתיב לפני ה' והוי במערב היינו במנחה דהויא קדש קדשים דכתיב בה קדש קדשים היא כחטאת וכן כל הטעון תנופה במזרח מניפין אותו (ביין) דכתיב בתנופה דהכא לפני ה' כדאמר'.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>וכיצד </b> הוא מניף מוליך ומביא דהוי תנופה שמניף ידו לכאן ולכאן ומעלה ומוריד דכתי' שוק התרומה שהיא לשון הרמה וכתיב במלואים אשר הונף ואשר הורם ובתודה מניף אחד מעשרה מן הלחם עם החזה ושוק והאימורין כדכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן לחם אחד מכל מין ומין וכתיב ביה לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה כדכתיב בחזה ושוק שהם לכהנים והם בהנפה (כהא) ונותן את החלבים על יד הבעלים וחזה ושוק למעלה כדכתיב שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים ושתי הכליות ויותרת הכבד למעלה מהם דחזה ושוק בעינן על החלבים ושתי הכליות ויותרת הכבד למעלה מהם דחזה ושוק בעינן על החלבים ממש אם כן שאר האימורין למעלה והלחם למעלה מהם כיון שאינו בכל השלמים הוא אחרון.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>היה </b> הקרבן איל נזיר מוציא האימורין וחזה ושוק כשלמים ומבשל שאר האיל בעזרת נשים מפני שצריך הכהן ליטול הזרוע אחר שנתבשלה כדכתיב הזרוע בשלה לאחר שנתבשלה עם אחד מעשרה מן הלחם הבא עמו כדכתיב וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק אחד דהוי משני מינין שהוזכר למעלה חלות ורקיקין עם החזה ושוק והאימורין כדכתיב על חזה התנופה ועל שוק התרומה לפי שהיו שלמי נזיר בכלל כל השלמים לחזה ושוק ויצאו לידון בדבר החדש להפרשת זרוע הוצרך להחזירן לכללן לידון אף בחזה ושוק ומניח הכל על יד הנזיר והכהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים כשאר תנופות ומניף כדכתיב והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' על חזה התנופה וגו' וכתיב לעיל מיניה ונתן על כפי הנזיר וגו'.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אי </b> זהו חזה של כל שלמים כל הרואה את הקרקע למעלה עד הצואר ולמטה עד הכרס עם שתי צלעות דהכי משמע לישנא דחזה שהוא רואה את הקרקע מן הצואר שהוא תחלת הגוף עד הכרס שהוא חלל הבהמה. והזרוע הוא מן הפרק עד כף של יד שהם שני איברים מעורים זה בזה דכל זה נקרא זרוע נמי לענין זרוע מתנות כהונה והזרוע היא של ימין דכתיב הזרוע המיומן שבזרוע דהיינו של ימין וכנגדה ברגל הוא השוק שהוא נקרא שוק לבני אדם וכן זרוע וחזה שאמרנו הם נקראים כן לבני אדם.
+
+Halakhah 11
+
+<b>ואחר </b> שמניפין מולח האימורין להקטירם על גב המזבח כדכתיב גבי שלמים והחזה ושוק נאכלין לכהנים כדכתיב כי את חזה התנופה וגו' נתתי וגו' ושאר השלמים נאכלין לבעלים כדכתיב ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל ואין הכהנים זוכין בחזה ושוק אלא לאחר הקטר' האימורין דכתיב והקטיר הכהן את החלב המזבחה והיה החזה לאהרן ולבניו ואת שוק הימין וגו' למדנו שאינם נאכלים בעוד האימורין למטה מן המזבח וכן הלחם שמניף בתודה ובאיל נזיר והזרוע בשלה נאכלין לכהנים דכתיב בהו קדש הוא לכהן ושאר הלחם עם שאר הבשר נאכל לבעלים כשלמי של תודה דלא נתחדש באיל נזיר אלא זרוע בשלה ולחם וחזה ושוק הם נקראים מורם מתודה וזרוע בשלה עמהם נקראים מורם מאיל נזיר כדאמר'.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>הלחם </b> המורם מן התודה הוי ספק תרומה לענין אי חייבין עליהם מיתה וחומש ומדמעת או לאו כיון דאיתקש לתרומת מעשר דכתיב הכא ממנו תרומת ה' וכתיב התם ממנו תרומה לה' כתרומת מעשר דמי או דילמא כי וחמשיתו מיעט רחמנא ולחם של תודת כהן נאכל כתודת ישראל דלא הוי כמנחה דכתיב בה וכל מנחת כהן כליל תהיה דאין לחם תודה קרוי מנחה.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>אחד </b> מן השותפין בשלמים מניף ע"י כולן מה שאין כן בסמיכה דתנופה אי אפשר דהיכי ליעביד לינפו כולהו בהדי הדדי קא הויא חציצה ידו חוצצת בין יד חברו לזבח ליניף חדא והדר ליניף חבריה תנופה אחד כתיב ולא תנופות אבל בסמיכה לא כתוב סמיכה בהדיא אלא וסמך סתם. ואין אשה מניפה דכתיב בתנופה דבר אל בני ישראל לאמר המקריב וגו' ודרשינן בני ישראל מניפין ואין הנשים מניפות יכול נחלוק בתנופה שלא יהא קרבנו טעון תנופה בסמיכה לא תחלוק דסמיכה בבעלים לחוד הוא ומיעטה הכתוב בנשים אבל תנופה בכהנים נמי היא כדאמר' לעיל ולא מיעטה הכתוב אלא לנשים ולא לכהנים ואין אשה מניפה אלא סוטה ונזירה כדילפינן לעיל. ותנופה קודמת להגשה בכל מקום דכתיב תנופה לפני ה' והדר והקטיר אהרן וגו'.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>הלחם </b> של תודה עשרים עשרון עשרה לעשרה חלות של חמץ ועשרה לשלשים חלות של מצה העשרה חלות מהן מאפה תנור ועשר רקיקין ועשר מורבכת דנאמר כאן לחם חמץ ונאמר בשתי הלחם לחם חמץ מה להלן עשרון לחלה דכתיב לחם תנופה שנים ושני עשרונים אף כאן עשרון לחלה ולא מצית למילף מלחם הפנים דהוי שתי עשרונים החלה האחד דכתיב הכא בשתי הלחם ממושבותיכם תביאו שאין ת"ל תביאו שהרי כבר נאמר והקרבתם מנחה חדשה ומצי למכתב ממושבותיכם לחם תנופה ומה ת"ל תביאו שכל מה שאתה מביא ממקום אחר כעין זה חמץ ועם הזבח יהיה כזה מה להלן עשרון לחלה אף כאן עשרון לחלה כדאמר' ולא תימא מה להלן שתי עשרונות בכל החלות ותו לא אף כאן נמי שתי עשרונות ותו לא דכתיב הכא תהיינה לריבוייא דיתירא הוא ואם אינו ענין לב' הלחם דהא כתיב ב' עשרונים תנהו ענין לחמץ שבתודה דליהוי עשרון לכל חד מעשרה חלות של חמץ ומנין שהם עשרה חלות דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' אחד שלא יטול פרוסה אלא אחד שלימה כדכתיב אחד וכתיב תרומה וכתיב נמי בתרומת מעשר תרומה מה תרומת מעשר אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה ולא מצית למילף מבכורים דאין להם שיעור דהכא כתיב ממנו תרומה לה' ובתרומת מעשר כתיב נמי והרמותם ממנו תרומה לה' וגו' למדנו על חלות לחם חמץ שהם עשרה חלות מעשרון לחלה והם עשרה עשרונות ומנין לחלות מצה שהם עשרה עשרונות דכתיב על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו בתר חלות של מצה לומר נגד חמץ הבא מצה ולמד הימנו ודבר אחר הוי הקש ודבר הלמד מהקש אין חוזר ומלמד כתיב תביאו גבי שתי הלחם דלא צריך וה"ל כמאן דכתיב בתודה דכל הבאות שאתה מביא יהיו כזה עשרון לחלה נמצאו עשרים עשרונות לכל לחמי תודה עשרה לחמץ ועשרה למצה וכתיב שלשה מיני מצה חלות ורקיקין ומורבכת נמצאו ג' עשרונים ושליש לכל עשרה של כל מין ומין ונמצאו לחמי תודה ארבעים עשרה חמץ ושלשים מצה כדילפינן. והכהן לוקח מן הכל ד' חלות אחד מכל מין דכתיב אחד מכל קרבן דמשמע לחם מכל מין של קרבן שלא יטול ממין אחד תרומה על חברו. ועשרה עשרון של חמץ מביא שאור כדי חימוצו ונותנו לתוך המדה וממלא את המדה ואין משגיחין אלא על מדתה עתה והרי הוא מודד עשרון שלמים אע"פ שסופה להיות חסרה או יתירה מפני השאור שפעמים עב ופעמים רך. המורבכת היא חלוטה ברותחים ואפויה מעט כדכתיב מורבכת דהיינו חלוטה והדר חלות דהיינו אפוי וקולט אותה בשמן על האלפס כדכתיב בתר הכי בלולות בשמן ושיעור שמן של שלשים חלות חצי לוג ושיעור זה הלכה למשה מסיני הוא דחציו לחלות וחציו לרבוכה ולאו מקרא אתי. החלות לותת השמן שלהן בשמינית של שמן ואח"כ לש ואופה דאע"ג דכתיב חלות בלולות אי אפשר לבוללן חלות אלא סלת דרביעית שמן לכמה חלות ורקיקין ולא ספקא להו דחלות יבשות הן לאחר אפייתן ובולעות שמן.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>ולחמי </b> תודה שאפאן ארבע חלות יצא דלא נאמר ארבעים אלא למצוה משום דכתיב חוקה לעכב בלחם הפנים ובחביתין משמע דבאחריני לא מעכב ומפריש החלה בבצק מכל קרבן דאין מפרישין פרוסה דכתיב אחת ולא פרס כדאמר.
+
+Halakhah 23
+
+<b>לחם </b> איל נזיר עשרים חלות שוות מששה עשרונות ושני שלישי עשרון דכתיב גבי תודה על זבח תודת שלמיו דלא הוה צריך שהרי כבר נאמר זאת תורת זבח השלמים אם על תודה וגו' אלא תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמיות והן ששה עשרונות וב' שלישית ורביעית שמן דחלות ורקיקים כתיבי בהדיא בנזיר כתודה מה התם הוו עשרה חלות לחלות ועשרה לרקיקין משלשה עשרונים ושליש לכל מין ורביעית שמן לשני המינין ה"נ כן יכול יוקשו לכל ג' מינין שבמצה ת"ל מצות בנזיר בחלות ורקיקין מצות חלות סלת בלולות בשמן ורקיקי מצות וגו' לומר דלההיא דנאמר בו מצות בתודה דהיינו חלות ורקיקים דכתיב חלות מצות ורקיקי מצות הוא דאיתקש אבל לרבוכה דלא כתיב בה מצות כתודה לא איתקש לחם נזיר לתודה ודבי ר' ישמעאל תנא מצות כלל דכתיב וסל מצות והדר כתיב חלות ורקיקים דהוי פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ואיצטריך רחמנא למיכתב כלל שלא נרבה דבר הדומה לפרט דהוה ילפינא רבוכה מלחמי תודה אי לאו כלל כדאמר' ורביעית שמן הל"מ והכהן לוקח חלה ורקיק כדכתיב וחלת מצה אחת ורקיק מצה אחד והרקיקין משוחין והחלות בלולות דכתיב חלות בלולות ורקיקין בלולין ולא מישתמיט קרא לכתוב חלות משוחות ורקיקין בלולין ש"מ דוקא הוא.
+
+Halakhah 24
+
+<b>ב' </b> מיני לחם של תודה וד' של נזיר מעכבין זה את זה דכתיב בנזיר כן יעשה על תורת נזרו עכובא הוא ותודה איתקש לנזיר כדכתיב על זבח תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 25
+
+<b>מעשה </b> בכור ומעשר ופסח שוים דהוו קדשים קלים זורק ומפשיט כדאמר' בכולהו קרבנות ומוציא אימורין ומולחן ומקטירם דכתיב בבכור את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר אשה וגו' ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וגו' דמו לא נאמר אלא דמם חלבו לא נאמר אלא חלבם לימד על מעשר ופסח ג"כ שטעונין מתן דמים ואימורין לגבי מזבח ושאר בשר המעשר נאכל לבעלים כמעשר שני דכתיב עשר תעשר וגו' ושאר בשר הפסח נאכל למנוייו כהלכותיו כדכתיב תכוסו על השה:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קכג </b> שיאכלו הכהנים בשר קדשי קדשים במקדש והם חטאת ואשם דכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם במלואים ללמד שהכהנים אוכלים הבשר של חטאות ואשמות שיש בהם כפרה ובעלים מתכפרים שאף באכילה תלויה כפרה וה"ה שאר הקדשים הנאכלין לכהנים שאכילתן מצוה דאיתקשו כולהו מתנות כהונה דכתיב כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם וגו' קדש קדשים לך ולבניך:
+
+Halakhah 2
+
+<b>מצות קכד </b> שיאכלו הכהנים שיירי מנחות דכתיב גבי מנחה והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואין </b> כלם נאכלין אלא לזכרי כהונה ובעזרה דכתיב לכל קרבנם וגו' בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו וכן שלמי צבור הוו כחטאת ואשם דהוקשו לחטאת כדכתיב ועשיתם שעיר עזים לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים ואם נאכלו בהיכל נאכלו דכתיב בקדש הקדשים והיכל במשמע.
+
+Halakhah 4
+
+<b>חזה </b> ושוק של שלמים נאכלים לכהנים זכרים ונקבות דכתיב וזה לך תרומת מתנה לכל תנופות בני ישראל דהיינו מורם מתודה ומאיל השלמים ומאיל נזיר לך נתתים ולבניך ולבנותיך וכן בכור נאמר בו ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכל הנאכל לכהנות (לבהמות) נאכל לעבדי הכהנים ולנשיהם כתרומה הנאכלת לכהנים ולכהנות ולנשי כהנים ועבדיהם כדכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו והני הוו קנין כספו וכולן נאכלין בכל העיר כדכתיב (בפ"ח) ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור לא נאמר במקום קדוש כמו שאמר לעיל מיניה בקדשי קדשים ואכלתם אותה במקום קדוש דהיינו בעזרה אלא במקום טהור שהוא כל מחנה ישראל שהוא טהור מליכנס שם מצורעים ושכנגדו לדורות ירושלם שאין מצורעים נכנסים שם וה"ה למעשר ופסח שהן קדשים קלים כשלמים וכתיב נמי בהו והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ובכורות בקרכם וגו' ובשתי מעשרות הכתוב מדבר א' מעשר בהמה ואחד מעשר דגן ומדלא קבע בהו מחיצה בכל העיר נאכלין והחלונות ועובי החומה כלפנים שהרי בלב ב"ד לקדשם בשיירי מנחה כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>השלמים </b> נאכלין ביום הזביחה וכל הלילה ויום המחרת עד שקיעת החמה דכתיב ביום הקריבו את זבחו יאכל וגו' ואם האכל יאכל ביום השלישי וגו' ולא תימא דנאכל בלילה של יום ג' דהא כתיב והנותר עד יום השלישי וגו' ודרשינן עד יום הוא נאכל בעוד שהוא יום ולא ליום ג' דהיינו לילה של יום ג' בין חלק בעלים בין חלק כהנים דכתיב בתודה ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל ויש כאן ריבויין הרבה לומר דהם נאכלין ליום ולילה כל מה שהוא חלק הכהנים ובשר הזבח דכתיב גבי שלמים כולל בין חלק כהנים בין חלק בעלים וה"ה לבכור ומעשר דכתיב ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וגו' הקישו הכתוב לבכור לחזה ושוק של שלמים מה שלמים נאכלים לב' ימים ולילה אחד אף בכור כן ולא מצית להקישו לחזה ושוק של תודה ליום ולילה מדהדר הכתוב בסיפיה דקרא לומר לך יהיה דלא איצטריך דהא כתיב ברישיה דקרא לך יהיה הוסיף לך הכתוב הויה אחרת בבכור לומר דהוי כשלמים לב' ימים ולילה ומעשר כתב רש"י ז"ל לא ידענא מהיכא ושוב הגיע דיליף העברה העברה מבכור דכתיב ביה והעברת כל פטר רחם וכתיב במעשר כל אשר יעבור ומשום דקשיא להו לתוספות דתפשוט מהכא דדבר הלמד בג"ש חוזר ומלמד בהיקש פי' דמעשר יליף משלמים מבנין אב מה שלמים קדשים קלים אף מעשר קדשים קלים דבכור נמי הוה אתי משלמים אי לאו משום דהוא מתנה לכהן וא"כ מעשר דלא הוי מתנה לכהן משלמים אתי.
+
+Halakhah 7
+
+<b>והתודה </b> אע"פ שהיא קדשים קלים אינה נאכלת אלא ביום הזביחה עם הלילה דכתיב ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר וכן איל נזיר והלחם הבא עמהם כיוצא בהן בין חלק הבעלים בין חלק הכהנים וה"ה חטאת ואשם ושיירי מנחות ושלמי צבור דכולהו איתרבו מדכתיב ביום קרבנו יאכל בזמן בשרה זמן לחמה ובשר זבח תודת שלמיו יש כאן ריבויין הרבה לרבות חטאת ואשם ואיל נזיר וחגיגה שיהו נאכלין ליום ולילה דכולהו קרבנות במשמע חוץ משלמים דכתיב בהו בהדיא ב' ימים ולילה ובכור ומעשר דילפי' מינייהו כדאמר'.
+
+Halakhah 8
+
+<b>וכל </b> הנאכלין ליום ולילה דין תורה יכולין ליאכל עד שיעלה עמוד השחר כדכתיב לא יניח ממנו עד בקר אלא שחכמים עשו סייג עד חצות.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> מיני הקרבנות אין אוכלין אותן אלא הטהורים בלבד כדכתיב כל טהור בביתך יאכל אותו המולין דכיון דערל פסול לעבודה מדברי יחזקאל דכתיב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני וגו' פסול נמי לאכילה כיון שאינו ראוי להקרבה כדכתיב המקריב את דם השלמים לו יהיה ושאני בעל מום דרחמנא רבייה בהדיא לאכילה ולחלוק וערל דלא רבייה קרא אינו אוכל ואין צריך לומר שאינו חולק ואפילו העריב שמשו ולא הביא כפרתו אינו אוכל בקדשים דמחוסר כפרה הוא מחוסר טהרה כדכתיב במחוסרת כפרה וטהרה מכלל שהיא טמאה קודם לכן למדנו למחוסר כיפורים שהיא כטמא לעבודה ולאכילת קדשים והטומטום הוא ספק ערל ואסור לאכול בקדשים אבל אנדרוגינוס יראה לרב ז"ל דאוכל בקדשים קלים.
+
+Halakhah 10
+
+<b>ומותר </b> לאכול הקדשים בכל מאכל אחר של חולין אפילו הכהנים אוכלים חלקם בכל מאכל כיון שאוכלין הכל בזמן אכילת הקדשים ומשנים באכילתם לאוכלם צלויים שלוקים ומבושלים דכתיב למשחה לך נתתים למשחה מתרגמינן לרבו והיינו לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים ולתת לתוכן אפילו תבלי תרומה מדאוריתא כיון שאוכל הקדשים בזמנן ועושה מהעצמות כל כלים שירצה דכיון דבשר מותר כ"ש עצמות ומשום דקשה דאיכא למימר דלא התיר הכתוב אלא בשר הראוי לאכילה פירשו דכתיב באשם לו יהיה יתירא לומר דעצמות נמי יהיו לו לכל מה שירצה ומינה ילפינן לכל קרבנות בהיקשא דזאת התורה לעולה וגו' מה אשם עצמותיו מותרים אף כל עצמותיו מותרים. היתה להם אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומות כדי שתהא נאכלת על השבע דרך גדולה ואכילה גסה לא הויא אכילה כדאמר' ביום כיפור.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מן </b> התורה נראה דיכולין לבשל הנאכל ליום ולילה עם הנאכל לב' ימים ולילה ויאכל הכל ביום ולילה והנאכל בעזרה עם הנאכל בכל העיר ויאכל הכל בעזרה מפני שבולע זה מזה וכ"ש השוין בזמן ובמקום שמתבשלין זה עם זה אפילו מדרבנן. חתיכה של קדשי קדשים או של פגול ונותר שנתבשלה עם חתיכות אחרות של חולין אסורות לזרים ומותרות לכהנים דאפילו פגול ונותר אין איסורן על הכהנים חמור הרבה ולכך מותר להם לאכול מה שבלוע מהם דטעם האיסור בטל בגוף המותר מדאוריתא ונראה דמן התורה הוה מותר לזר נמי אי איכא רוב בהתר לבטל טעם האיסור בשר קדשי קדשים או קלים כבשר תאוה נאכל הכל לטהורים דאף על גב דקדשי קדשים אסירי לזרים אפילו טהורים כיון דיש בהם כדי ביטול אי מדאוריתא אי מדרבנן שרו.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>נאמר </b> בעולת בהמה עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה ונאמר בחטאת הכהן המחטא אותה יאכלנה ונאמר באשם הכהן אשר יכפר בו לו יהיה ונאמר בשלמים הזורק את דם השלמים לו יהיה ונאמר במנחה הכהן המקריב אותה אין הכתוב מדבר בכל אלו אלא בראוי לעבודה שיש לו חלק לאכול דאי תימא דהמקריב או המחטא דוקא הוא שיאכל ולא אחר הרי משמרת כולה לא זרקו את הדם אלא אחד זרק על ידי כולן וכולן חולקים ואוכלים ואי תימא בראוי להקרבה ולחיטוי דאוכל ומי שאינו ראוי לחיטוי דאינו אוכל הרי קטן דאינו ראוי לחיטוי דכתיב איש מזרעך לדורותיכם ואוכל דכתיב איש כאחיו לאפוקי קטן ומדמעטיה קרא חלוקה משמע הא לענין אכילה הוא אוכל אלא מאי המקריב והמחטא בראוי להקריב ולחיטוי שחולק בקדשי' ואוכל ואף על גב דבעל מום אינו ראוי וחולק שאני בעל מום דרחמנא רבייה לחילוק כדכתיב כל זכר בכהנים יאכל לרבות בעל מום שחולק בקדשים ומי שלא היה ראוי בשעת קרבן כטמא אין לו חלק לערב אפילו נטהר כדכתיב המקריב את דם השלמים דבעינן ראוי בשעת קרבן. כל אנשי בית אב חולקים בכל הקדשים איש כאחיו בין זה שהקריב בין אחיו שעמו במקדש שלא הקריב כדכתיב לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו במנחת הסולת ומה שכתב במנחה האפויה לכהן המקרי' אותה היינו לכל הראוי שחולק כדאמרינן לעיל אלא שלא הוצרך לפרש בפירוש שתהיה לכלן אלא במנחת הסולת שמגיע לכל אחד מלא כפו או פחות שאינו ראוי ללוש ולא לאפות ולפיכך הייתי אומר שיחלקו מנחה כנגד מנחה ולא יחלקו מנחה זו לכל אנשי בית אב הוצרך הכתוב לומר לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו לומר שמתחלקת בפני עצמה ולא יחלקו מנחה כנגד מנחה כדאמרינן אפילו הוו תרוייהו מין אחד סולת או מחבת וכן בכל קדשי קדשים וקדשים קלים דכתיב וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו כלל כל מיני מנחה שהן קדשי קדשים כל קדשים קלים מנין שאין חולקים כגון שלמים כנגד תודה דכולהו קדשים קלים ת"ל איש כאחיו וסמיך ליה אם על תודה יקריבנו ומקרא נדרש לפניו לומר דאיתקשו לקדשי קדשים לענין חלוקם כדאמרינן דחולקים כל בית אב אפילו אותם שלא עבדו אבל לא לכל הכהנים דכתיב המקריב יכול לו לבדו ת"ל לכל בני אהרן יכול לכולן ת"ל לכהן המקריב הא כיצד בראויין להקריב שהן אנשי בית אב כדאמר'.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>אין </b> הקטן חולק אפילו בקדשים קלים אף על פי שמותר לאכול אפילו קדשי קדשים דמדמעטיה קרא מחלוקה בקדשי קדשים דכתיב איש כאחיו מכלל דאכיל אבל בעל מום אפילו נולד במום קבוע חולק ואוכל דכתיב לחם אלהיו מקדשי הקדשים ולא תימא קדשי קדשים דוקא דהותרו לזר שאכל משה מבשר המלואים אלא אפילו קדשים קלים שלא מצינו זר אוכל בהם חולק לכך כתיב ומן הקדשים יאכל דהיינו קדשים קלים מצינו שאוכל שחולק מנין ת"ל כל זכר בכהנים יאכל לרבות בעל מום כדאמר' לעיל וא"כ בעל מום מעקרו משום דהדר כתיב כל זכר בחטאת לרבות אפילו מום מעקרו והדר כתיב באשם כל זכר לרבות בעל מום עובר מהו דתימא כיון דאית ליה היתרא למחר לא אכיל עד דמיתקן כי טמא דלא אכיל עד דמיתקן קמ"ל ואם הוא טמא הא אמרן לעיל דאפילו תם אינו חולק לאכול לערב כהן גדול אוכל שלא בחלוקה אלא נוטל כל מה שרוצה כדכתיב יאכלו אהרן ובניו.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>כל </b> הראוי לאכילה בשעת הקרבן חולק לאכול וכל שאינו ראוי אף על פי שראוי לעבודה אינו חולק להניח חלקו לערב כטבול יום ומחוסר כפורים ואונן דאף על פי שהם כהנים ראויים לעבוד השתא מיהא לא חזו ולהכי אין חולקין לערב כל שאינו ראוי לאכול אינו ראוי לעבוד חוץ מכ"ג האונן שמקריב ואינו אוכל דכתיב ביה לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא אינו צריך לצאת מן המקדש ביום מיתת אביו ואמו שעבודתו אינה מחוללת הא הדיוט שלא יצא חלל וכל שאינו ראוי לעבוד אינו חולק כדאמרינן חוץ מבעל מום כדרבי ליה לעיל מקראי.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>כל </b> שאין לו חלק בבשר דאינו ראוי לאוכלה אין לו חלק בעורות כדכתיב והכהן המקריב את עולת איש עור העולה אשר הקריבה לכהן לו יהיה פרט לטבול יום ומחוסר כפורים ואונן שאין חולקין אפילו בעורות משום דאינם ראויים להקריב כדילפינן מדכתיב ובא השמש וטהר מכלל דעד השתא הוה כטמא ובמחוסר כפורים כתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל דעד השתא היא כטמאה ואונן מדכהן גדול ילפינן דאינו מחלל הדיוט מחלל כדאמ' ובעינן ראוי בשעת זריקת דמים כדכתיב המקריב את דם השלמים וגו' לו תהיה שוק הימין וגו' שיהא טהור משעת זריקה עד שעת שהוקטרו חלבים נטמא אחר זריקה וטבל והרי הוא טהור בשעת הקטר חלבים הוי ספק אי בעינן טהור בשעת זריקה ובשעת הקטר והאיכא או דילמא משעת זריקה עד שעת הקטר וליכא לפיכך אין מוציאין מידו אי תפש דהמוציא מחברו עליו הראיה דבעינן טהור משעת זריקה עד שעת הקטר.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>קרבן </b> צבור הבא בטומאה אין חולקין הטמאים עם הטהורים דדוקא הקרבתה בטומאה הוא דילפינן להני ה' דברים עומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ר"ח מפסח דכתיב ביה במועדו ובא בטומאה והני כתיב בהו אלה תעשו לה' במועדיכם וכתיב וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל אבל לא לאכילה דפסח הוא דניתר אפילו באכילה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה כדכתיב לפי אכלו:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רלג </b> שלא לאכול כזית מבשר העולה והאוכלה בין לפני זריקה בין לאחר זריקה לוקה דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך וגו' דהאי קרא יתירא הוא דהני כולהו כתיבי בקרא לעיל מיניה והבאתם שמה וגו' ליכתוב בתריה לא תוכל לאוכלם מיהדר מפרש בהו רחמנא למה לי אלא ליחודי לאוי לכל חד וחד ולאו שבכללות לא הוי כיון דאכילה קאי אכל חד וחד ונדריך אשר תדור זו עולה הבאה בנדר ואם למי שאוכלן חוץ לחומה בא הכתוב קל וחומר ממעשר אם לפני זריקה קל וחומר מתודה ושלמים אם לאחר זריקה והוא זר קל וחומר מבכור ואם חוץ לקלעים קל וחומר מחטאת ואשם דכתיב בהו בחצר אהל מועד הא לא בא הכתוב אלא לכהן האוכל בשר עולה אפילו אחר זריקת דמים אפילו בפנים שהוא לוקה ואזהרת עשה נמי איכא כדכתיב כליל היא ולא לאכילה. וחלבה ובשרה וסלתה ושמנה ויין של נסכיה כולן מצטרפין לכזית משום דעולה כליל מה שאין כן בשאר הזבחים דבשאר זבחים כתיב ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר אחד אכילת אדם וא' אכילת מזבח משום הכי אין מצטרפין אבל עולה דלית בה אכילת אדם אלא הכל הוא אכילת מזבח מצטרפי. וכן האוכל כזית מכל האימורין לפני זריקה או לאחר הזריקה כהן או ישראל לוקה שהאימורין כליל למזבח כעולה ונאמר במנחת כהנים כליל תהיה לא תאכל ולגופיה לא איצטריך דהא כתיב לעיל מיניה כליל תקטר וכל מנחת כהן וגו' אלא ליתן לא תעשה על אכילתו לכל מה שהוא בכליל ולוקה עליו בכזית:<br><b> אזהרת רלד </b> שלא לאכול כזית מבשר החטאות הפנימיות והן הנשרפות דכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל וגו' ולוקה:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אזהרת רלה </b> שלא לאכול בשר הקדשים אפילו קדשים קלים קודם זריקת דמים דכתיב בהאי דלא תוכל לאכול וגו' ונדבותיך וכולהו יתירא דהא כתיבי בקרא דלעיל כדאמ' ולמאי איצטריך לומר לא תוכל לאכול נדבותיך בשעריך קודם שזורקין דמן מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאכול תודה ושלמים קודם זריקת דמים דאי לחוץ לחומה קל וחומר ממעשר הוא אלא בפנים כדכתיב בשעריך ומשום דלא נזרק דמן כדאמרינן והוא הדין לשאר קדשים בין קלים בין חמורים דכיון דזריקה מעכבת בהו אסירי קודם זריקה מהאי לאו כדא' וששה דברים שבתודה שהם חמשה דאמרן בעולה ולחם שבה מצטרפי לכזית לפגול ונותר וטמא וסלת דאיכא בתודה ילפינן לה מאו זבח:
+
+Halakhah 5
+
+<b>אזהרת רלו </b> שלא לאכול כהן כזית מבשר חטאות ואשמות והם קדשים חוץ לעזרה דבהאי קרא יתירא דלא תוכל וגו' בקרך וצאנך מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאכול מבשר חטאות ואשמות חוץ לעזרה דאי חוץ לחומה קל וחומר ממעשר ואי לפני זריקה קל וחומר מתודה ושלמים ואי לאחר זריקה ולזר קל וחומר מבכור הא לא בא הכתוב אלא לכהן האוכלן אפילו אחר זריקה חוץ לקלעים דהיינו חוץ לעזרה והוא הדין לאוכל קדשים קלים חוץ לירושלם שהוא לוקה דחומת ירושלם לקלים כחומת העזרה לחמורים דאינו יכול לאכול קדשים קלים חוץ לחומת ירושלם כדילפינן לעיל ואחד חטאות ואשמות או שיירי מנחות דכולהו אכילתן בתוך העזרה. ואם יצאו קדשי קדשים חוץ לחומת העזרה או קדשים קלים חוץ מחומת ירושלם נפסלו ונאסרו לעולם אף על פי שחזרו למקומן דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נעשה כטרפה דהאי בשדה יתירא הוא לומר דכיון שהוא כשדה שאין לו מחיצות נאסר כדאמר' ולוקה דהוי בכלל האי לאו דאיסור טרפה. נכנס בשר קדשים קלים להיכל הרי זה כשר דהא ילפינן לעיל דאפילו נאכל בהיכל יצאו כדכתיב בקדש הקדשים תאכלנו דהיכל במשמע כל שכן אם נכנסו וחזרו והוציאום ואכלום בעזרה:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אזהרת רלז </b> שלא יאכל זר מקדשי הקדשים בעזרה אחר זריקת דמים ואם אכל לוקה דכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם דהיינו אהרן ובניו וזר לא יאכל כי קדש הם דמשמע דבמקום שהכהן אוכל דהיינו בעזרה ובזמן שאוכל דהיינו אחר זריקת דמים אם אכלו שם הזר לוקה ובמלואים כתיב כי האי קרא ואפילו הכי לימד לדורות לכל הקרבנות כיון דכתיב כי קדש הם משמע דכל שהו קדש לכהנים אסירי לזר ואם אכל הזר מחוץ לעזרה לוקה משום אוכל בחוץ ככהן לא משום זר שאכל קדש כיון שאינם ראויים לכהנים שם וכן אם אכלן בעזרה קודם זריקה לוקה משום אוכל קודם זריקה דבין כהנים בין בעלים בשלמים מוזהרים בכך כדאמר' לעיל וכיון דאין קדשי קדשים אלו ראויים לכהן השתא דלא נזרק דמן אין בהם משום זרות אלא משום אוכל קודם זריקה כדאמ'. וזר שאכל כזית מחטאת העוף לוקה משום האי לאו דזר שאכל את הקדש ומשום אוכל נבלה דכל מליקה נבלה היא ולא הותרה אלא לכהנים בחטאת העוף לא לזרים וחיילי איסור נבלה אאיסור זרות תרויהו בהדי הדדי דבשעה שנמלקה אכתי לא חייל עלה איסור נבלה עד אחר הזריקה דנפקא מאיסור מעילה דלא חייל עליה דחמיר מיניה וכשנזרק דמה חיילי תרוייהו בהדי הדדי איסור נבלה ואיסור זרות כדאמ':
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המנחות </b> הם מין הקרבנות כדכתיב בהו לשון הקרבה והבאות בפני עצמן הן מנחת צבור ויחיד מנחות של צבור הם שלשה כדבסמוך ושל יחיד תשעה וכן סלת חטין כדכתי' סלת חטין תעשה אותם חוץ ממנחת סוטה ביחיד ועומר התנופה בצבור שהם מן השעורים מנחת סוטה דכתיב בה קמח שעורים ועומר דמה מצינו יחיד שמביא חובתו מן החטין ומן השעורים כן צבור מביאין חובתן מן החטין שתי הלחם ולחם הפנים דכתיב בהו סלת וכתיב סלת חטים מה סלת דהתם חטים אף סלת דהכא חטים וחובתן מן השעורים בבכורים כיחיד דמייתי מחטים ומשעורים כדאמ' דבר אחר אם אתה אומר עומר בא מן החטים אין שתי הלחם בכורים וכתיב בכורים לה' וכתיב מנחה חדשה ואי מנחת העומר באה מן החטין הרי קרבה מנחת העומר אלא כיון שאינה באה אלא מן השעורים הרי שתי הלחם שבאה מן החטים היא מנחה חדשה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>שלש </b> מנחות לצבור עומר התנופה והוא קרב למזבח כדנילף בדוכתיה ושתי הלחם של עצרת והם מנחה ואינם קרבים למזבח והם חמץ ועליהם נאמר קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו והג' היא לחם הפנים וכלו נאכל לכהנים כדנילף בס"ד.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ותשע </b> מנחות היחיד כולן קרבין למזבח מנחת חוטא אם לא תשיג ידו לבני יונה עשירית האיפה ומנחת סוטה מנחת כהן המתחנך לעבוד מנחת חביתין והיא של כ"ג בכל יום מנחת הסלת הבאה בנדר ונדבה מנחת המחבת מנחת המרחשת מנחת מאפה תנור ומנחת רקיקין והן באות בנדר ונדבה דכתיבי גבי עולות בפרשת ויקרא שהן באות בנדר ונדבה וכלן אין כל אחד מהם פחותה מעשרון דכתיב עשרון סלת מנחה ודרשינן מיניה עשרון לכל מנחה דמנחה הוי יתירא לדרשא ומיעוטו מעכב את רובו דכתיב מסלתה שאם חסר כל שהוא פסולה דמסלתה ריבוייא הוא וחמש מנחות הבאות נדבה יביא כל מה שירצה אפילו אלף עשרון דלא קפיד קרא דכתי' עשרון סלת מנחה אלא שלא יפחות אבל אם רוצה להביא יותר יביא דכיון דבא בנדר ונדבה ידור ויתנדב מה שירצה והארבעה מנחות האחרות הם עשרון לא פחות ולא יתר דכתיב בהו עשרון או עשירית האיפה והוי גזרת הכתוב דאסור לשנותו לא בפחות ולא ביתר.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> המנחות לגבי המזבח טעונות הגשה במערב כנגד חודה של קרן דרומית מערבית דכתיב והגישה אל המזבח וגו' אין לי טעון הגשה אלא קומץ מנחה מנין תלמוד לומר מנחה דבההוא קרא כתיב והבאת את המנחה וקאי אכולהו מנחות דכתיבי ברישא וכתיב נמי ברישיה דקרא אשר יעשה מאלה משמע כל המנחות הכתובות שם מנחת חוטא דלא כתיב הכא מנין תלמוד לומר את המנחה דלא הוה אתי במה הצד ואתי מריבויי' דאת והאי הגשה הוי בקרן דרומית מערבית כדאמר' דכתיב בה במנחה לפני ה' אל פני המזבח דהיינו דרום שבו הכבש שהוא פני המזבח ובעינן מערבית דאית בה יסוד דמנחה רחמנא קרייה חטאת וחטאת טעונה יסוד כדכתיב אל יסוד וגו' ואינן טעונות תנופה דלא כתיב בהאי קרא אלא הגשה ולא תנופה ומנחת העומר ומנחת סוטה טעונות תנופה והגשה תנופה כתיב בהדיא והגשה נמי כתיבא במנחת קנאות דכתיב והניף את המנחה והקריב אותה אל המזבח זו היא הגשה לקרן דרומית כשאר מנחות ומנחת העומר לא צריכא קרא דאתי במה הצד לרבי יהודה ממנחת חוטא ומנחת סוטה ששוו לקמיצה שוו להגשה אף אני אביא מנחת העומר ששוה לקמיצה תשוה נמי להן להגשה דכי פרכת מה להצד השוה שהן מצויין ומנחת העומר אינה באה אלא משנה לשנה אדרבה מנחת העומר מצויה טפי דהיא באה בכל שנה והנך זמנין דלא משכחת להו כלל.
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> המנחות הקרבות לגבי המזבח טעונות שמן ולבונה לוג לכל עשרון וקומץ לבונה לכל מנחה בין שתהיה מעשרון או מששים עשרונים שמן כתיב בכולהו מנחות חוץ מחוטא וסוטה ולבונה כתיב במנחת סלת ולא כתיבא בכל שאר מנחות אלא דילפינן מינה דכתיב בה נפש ומשמע דכל מנחת יחיד טעונה לבונה כזו דכתיב בה נפש דהויא קרבן יחיד כדאמר' וכתיב נמי וזאת תורת המנחה תורה אחד לכלן להטעינן שמן ולבונה אין לי אלא האמורות בענין הקמיצה מנחת כהן שהוא כליל מנין תלמוד לומר תורת ושיעור לוג לכל עשרון דבמצורע עני כתיב עשרון סלת אחד בלול בשמן למנחה ולוג שמן לימד שיהיה כל עשרון סלת טעון לוג שמן דהא דכתיב למנחה לאו למימרא דאפילו מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוג אלא למתנדב מנחה שלא יפחות מדבר הטעון לוג דהיינו עשרון וקומץ לבונה לכל מנחה בין מעשרון או מששים מדכתיב והרים ממנו בקומצו מסלת המנחה וגו' ואת כל הלבונה מקיש לבונה להרמה דמנחה מה הרמה דמנחה קומץ אף לבונה קומץ משמע דלכל מנחה בין גדולה בין קטנה ליכא אלא קומץ לבונה כהרמה דמנחה דהוי קומץ בין גדולה בין קטנה ולהכי המתנדב לבונה סתמא הוי קומץ:<br><b> אזהרת רלח </b> שלא ישים שמן במנחת חוטא דכתיב במנחת חוטא לא ישים עליה שמן:<br><b> אזהרת רלט </b> שלא יתן עליה לבונה דכתיב ולא יתן עליה לבונה. נתן והקריב לוקה על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה דהא לכל חד מיחד לאו בפני עצמו נתן כלי שיש בו שמן או לבונה על גבה אינו עובר ולא פסל דכתיב עליה בגופה של מנחה הכתוב מדבר עד שיערב את השמן או הלבונה במנחה נתן עליה שמן פסלה לבונה ילקטנה דכתיב בלבונה כי חטאת היא דחטאת קרייה רחמנא ומכפרת אפילו כי נתן עליה לבונה כיון שלקטה יכול אף בשמן כן תלמוד לומר היא מיעוטא ומה ראית לפסול בשמן ולהכשיר בלבונה פוסל אני בשמן שאי איפשר ללקטו ומכשיר אני בלבונה שאיפשר ללקטה נתן שמן על שייריה אינו עובר בלא תעשה דעליה כתיב דמשמע כשהיא שלימה מנחת חנוך והחביתין מוסיף לכל א' מהן שמן דכתיב בה על מחבת בשמן תעשה מורבכת כמו שיתבאר.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> המנחות הקרבות למזבח נקמצות ומקטיר הקומץ כלו על גבי המזבח והשאר נאכל לכהנים בחמש מנחות כתיב בהדיא והקטיר המזבחה וגו' והנותרות מן המנחה לאהרן ולבניו ודלא כתיב בהו כגון מנחת גוים ומנחת חוטא כתיב וזאת תורת המנחה דמשמע תורה אחת לכל המנחות הנקמצות דנאכלין השיירים לכהנים כדכתיב בתריה והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו והא דילפינן לעיל מיניה וזאת תורת המנחה למנחת כהנים היינו לשמן ולבונה דלא תלו בקמיצה אבל אכילת שיירים לכהנים דתלי בקמיצה כדכתיב והנותרת וגו' לא ילפינן קמיצה למנחת כהנים כיון דאין שייריה נאכלין כדכתיב בהו כליל ומנחה הבאה שעורין נמי מדנקמצת דכתיב במנחת העומר אזכרתה ובמנחת סוטה וקמץ ממנה וגו' אזכרתה שייריה לכהנים דהא ילפינן מזאת תורת המנחה תורה אחת לכל המנחות שהן נקמצות ואף על גב דמשמע דאמנחת חטין קאי שהן מאכל אדם ושייריהן לכהנים אבל שעורים שהוא מאכל בהמה לא הוי בכלל האי קרא אפי' הכי מדנקמצת שייריה לכהנים כשאר מנחות הנקמצת דילפינן להו דשייריהן נאכלין מזאת תורת המנחה כדאמ':<br><b> אזהרת רמ </b> שלא תאכל מנחת כהן דכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל ומנחת זכרי כהונה לא ילפינן לה קמיצה כדאמר' אלא מקטירין כלה כדכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה וכתיב בה נמי כליל תקטר אינה נקמצת אלא כלה כליל בין מנחת חובה בין נדבה דכתיב וכל מנחה וגו'.
+
+Halakhah 10
+
+<b>הכהנת </b> מנחתה נקמצת כמנחת ישראל ושייריה נאכלין דכתיב מנחת כהן לא תאכל אבל מנחת כהנת נאכלת ספק כהן מנחתו נקמצת כמנחת ישראל והקומץ קרב לעצמו ואין שייריה נאכלין כמנחת כהנים אלא מתפזרין על בית הדשן למטה מקום שנותנים שם תרומת הדשן והנוצה משום דלא מצי לאקרוביה דשמא זר הוא ושיירים גמורים הם וכל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו וכל הנשואות לכהנים אפילו ישראלית אין שיירי המנחה נאכלת לכהנים מפני חלק הבעל דהוי מנחת כהן ואינה כולה לאישים מפני חלק אשה דמנחת כהן כליל ולא מנחת כהנת או אשת כהן אלא הקומץ קרב לעצמו והשיירים מתפזרין כדאמ' והא דלא שדינן כולה מנחה בתר דידה כיון דהיא מתכפרת בה ומכפר עושה תמורה היינו כשכל הזבח הוא למתכפר אבל הכא שיש לבעל חלק במנחה לא שדינן הכל בתר דידה ולהכי אין שייריה נאכלין כדאמר'. הקמיצה בכל מקום בעזרה ואם קמץ בהיכל כשרה דאין מנחה טעונה צפון דכתי' וקמץ משם מלא קמצו ממקום שרגלי הבעלים עומדים להכשיר כל מקום דריסת רגלי ישראל דכשר לקמיצה וכל שכן עזרת כהנים והיכל דלא תימא כיון דכתיב והגישה אל המזבח והרים ממנו בקומצו מה הגשה בקרן מערבית דרומית אף קמיצה בקרן מערבית דרומית קא משמע לן קרא להכשיר כל העזרה כדאמרינן ובהיכל נמי שכן מצינו סילוק בזיכין שהן אזכרה למנחת לחם הפנים כדכתיב והיתה ללחם לאזכרה ומתירין את הלחם וסילוקן מעל שולחן הפנים שבהיכל הוי במקום קמיצה דמנחות הנקמצות. מקדשין מנחה בכלי שעל גבי קרקע וקומצין ממנו דבעינן קידוש מנחה לקמיצה בכלי שרת כעולה בהיקשא דזאת התורה לעולה וגו' ובעיא כלי לשחיטה כדכתיב ויקח את המאכלת וקמיצה במנחה הוי כנגד שחיטה בקרבן ומעל גבי הקרקע שכן מצינו בסילוק בזיכין מעל גבי השולחן שעל גבי קרקע דהוו בקומץ ואין מקדישין הקומץ בכלי שעל גבי קרקע דקדוש קומץ כנגד קבלה דהוי בכלי בידו ומאימתי יותרו השיירים באכילה משיצית האור ברוב הקומץ דכתיב הנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן אין כבשן מעלה הקיטור עד שתצית האור ברובו ובקומץ נמי כתיב והקטיר הילכך בעי' קיטור.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>כל </b> המנחות הקרבות לגבי המזבח מצה דכתיב כי כל שאור וגו' וכן שיירי המנחות אף על גב שמותר לאוכלן אפילו בדבש דלא אסרה תורה דבש אלא להקטרה אפילו הכי אסור לאוכלן חמץ דכתיב לא תאפה חמץ חלקם אפילו חלקם לא יחמיצו:<br><b> אזהרת רמא </b> שלא יאכלו הכהנים שיירי המנחות חמץ דכתיב לא תאפה חמץ אפילו חלקם כדאמ' ולוקה והמחמץ אחר מחמץ חייב דכתיב לא תאפה חמץ ולא תעשה חמץ ולוקין על כל עשייה ועשייה שבה כגון לישה ועריכה וקטיפה ואפייה דכתיב לא תאפה חמץ אפיה בכלל לא תעשה חמץ היתה ולמה יצאת ללמד על הכלל כולו דהוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה כדכתיב לא תאפה חמץ אף אני אביא כל מעשה יחידי שבה לאיתויי קיטוף שמחליק פניה במים לאחר עריכה שחייב עליה נמי בפני עצמה עשה חמץ מתחלה ועד סוף חייב על כל מעשה מהן כדילפינן לכל חד ומחמץ אחר מחמץ דחייב הכי נמי חד שעשה חמץ מתחלה ועד סוף לוקה על כל חד.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>הניח </b> שאור על גבי העיסה ונתחמצה מאליה לוקה שהנחת השאור הוא המעשה כמעשה שבה כמניח בשר על גבי גחלים ונצלה מאליו דחייב אם הפך הכא חייב אף על גב דלא הפך כיון דלא צריך דבבשר נמי לא בעי הפך משום מעשה אלא משום דאינו נצלה בלא היפוך.
+
+Halakhah 17
+
+<b>תבל </b> השיריים בקצח או בשומשמין או בכל מיני תבלין כשרה מצה היא אלא שהיא מתובלת.
+
+Halakhah 18
+
+<b>המחמץ </b> מנחה פסולה פטור דכתיב אשר תקריבו לה' משמע שהיא ראויה לשם כשרה ולא פסולה חמצה ויצאת לחוץ וחזר וחמצה אחר שנפסלה ביציאתה הוי ספק אי מהני לה פסול יוצא (ולא מהני) או דילמא לא מהני בה פסול יוצא דלאו קדושה גמורה היא ואין בה אלא פיסול חימוץ וחייב משום מחמץ אחר מחמץ ולהכי לא לקי חמצה בראשו של מזבח לא לקי דהוי ספקא דאשר תקריבו אמר רחמנא והא אקרבה דאשר תקריבו משמע כל זמן שמחוסרת הקרבה עברי עליה או דילמא מחוסר הקטרה כמחוסר מעשה דמי.
+
+Halakhah 19
+
+<b>המחמץ </b> לחם הפנים לוקה דכתיב כל המנחה לרבות לחם הפנים אבל מנחת נסכים אין בה מלקות שאם גבלה הרי נפסלה קודם חימוץ ולא לקי ואי בשמן של נסכים מי פירות אין מחמיצין.
+
+Halakhah 20
+
+<b>לתיתה </b> איסורא מדרבנן. לישה והרקדה איפשר בחוץ אבל לישה עריכה ואפייה בפנים כיון דחייב בהו משום חימוץ בעינן דלהוו ראוי להקרבה וכל מעשיהם הם כשרים בזר עד שיבאו לבית הקמיצה דכתיב ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה לימד על מלאכות הנעשות קודם שכשרות בזר. ומחבת ומרחשת מכלי שרת היו בעזרה דכיון דבעי' אפיה בפנים אם כן כלי שרת היו מחבת ומרחשת דכתיב בקרא ומקדשי' כדילפי' לעיל דכלי שרת מקדשין בהלכות כלי המקדש ותנור של מקדש של מתכת היה:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קכה </b> לעשות כל מנחה כמצותה האמורה בתורה כדכתיב ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סולת יהיה קרבנו וגו' ואם מנחה על המחבת ואם מנחת מרחשת והשלים הענין בזאת תורת המנחה הקרב וגו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכיצד </b> עשיית חביתי כהן גדול מביא עשרון שלם וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש שאף על פי שהיא קרבה חציין אינה מתקדשת לחציין כדכתיב עשירית האיפה וכתיב מחציתה בבקר ומחציתה בערב דמשמע דעשירית שלם מביא וחוצהו לחציין ומביא עמה שלשה לוגין דכתיב על מחבת בשמן להוסיף לה שמן דאי לקבוע לה שמן כשאר מנחות לא צריך דכיון דכתיב על מחבת ממילא ידענא דצריכה שמן כמנחת מחבת ואם כן בשמן להוסיף לה שמן איצטריך ועדיין איני יודע כמה הריני דן ריבה כאן שמן וריבה במנחת כבשים שמן ג' לוג לעשרון דבמנחת נדבה ליכא אלא לוג מה מנחת תמידין של כבשים ג' לוגין כדאמר' אף ריבוי שמן של מנחת חביתין ג' לוגין לעשרון ודנין מנחה הבאה עשרון דכתיב עשירית האיפה ממנחה הבאה עשרון כדכתיב עשרון לכבש ואין דנין מנחה הבאה עשרון ממנחה הבאה שנים ושלשה עשרוני' לפר ואיל ובולל השמן בסלת וחולטה ברותחין כדכתיב מורבכת דהיינו חלוטה ברותחין ולש מכל חצי עשרון שש חלות נמצאו י"ב לכל העשרון דילפינן מלחם הפנים בגזרה שוה דחוקה חוקה דכתיב בלחם הפנים מאת בני ישראל חק עולם וכתיב בחביתין חק עולם לה' מה להלן י"ב חלות כדכתיב בהדיא בקרא אף כאן י"ב. ואחת אחת היו נעשות כלחם הפנים דכתיב ביה שני עשרונים יהיה החלה האחת דמשמע דכל חדא היתה נעשית בפני עצמה משני עשרונים ומחלק השמן רביעית לכל חלה ג' לוגין י"ב רביעיות לי"ב חלות ואופה החלה מעט ואחר כך קולה אותה על המחבת בשאר רביעית השמן שלה דבעינן אפוי ובעינן על מחבת כדכתיב על מחבת וכתיב תופיני ודרשינן תופיני תאפנה נאה בשעת אפייתה בתנור תהא נאה ואם מטגנה תחלה הרי היא שחורה מן השמן ומן המחבת ואינו מבשלה הרבה כדכתיב תופיני דמשמע נמי אפוי ונא שהוא בין בשל ונא דכיון דצריך לטגנה אחר כך במחבת אינו אופה אותה הרבה. ואח"כ חולק כל חלה וחלה לשנים באומד כדי להקריב החצי בבקר והחצי בערב וכתב הראב"ד ז"ל שאין לו סמך ולא שורש בשום מקום שיחלקו כל חלה וחלה ואיפשר לומר לישב דברי הרב ז"ל שסמך על מה שדרשו מחציתה בבקר ומחציתה בערב מחציתה משלם הוא מקריב שיביא עשרון שלם וחוצהו כדאמ' לעיל וכיון דכתיב מחציתה תרי זימני דרשינן מחציתה משלם מהעשרון כדאמר' ומחציתה משלם שאחר שאופה שש חלות מכל חצי עשרון חולק את כולם כיון דהדר כתיב מחציתה ודרשי' מחציתה משלם כדא' ולוקח החצאים וכופל כל אחת מהם לשנים ופותת דכתיב מנחת פתים מלמד שטעונה פתיתה אבל לא לארבעה דבמנחת ישראל כתיב פתות אותה פתים ולהכי נחלקת לשנים ושנים לארבעה אבל מנחת חביתין כופל כדי לקיים מצות פתיתה ומקריב החצאים עם חצי קומץ לבונה בבקר והחצי הנשאר עם חצי קומץ לבונה בערב כדילפינן לעיל קומץ לכל מנחה והאי מנחת חביתין חדא היא כיון שאינו מביאה לחצאין כדא' ואם היתה מנחת חינוך אינו חוצה אלא מקריבה כולה כאחת עם קומץ הלבונה ושתיהם כליל לאישים כדכתי' כל מנחת כהן כליל וגו'.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>מנחת </b> הסלת כיצד היתה נעשית מביא עשרון סלת דאין מנחה פחותה [מעשרון] סלת כדילפינן לעיל או כמה עשרונות דמצי מייתי כדילפינן לעיל ושמן הראוי לה לוג לכל עשרון ומודד בעשרון של מקדש כדילפי' מדכתיב עשרון עשרון שהיה במקדש עשרון למדוד כל המנחות וחצי עשרון לסלוק עשרון של חביתי כהן גדול ונותן שמן בכלי ואחר כך נותן עליו את הסלת ובוללה בו דכתיב במנחת מחבת סלת בלולה בשמן ללמד על כל המנחות שכולן טעונות שמן בעודן סלת ומשום דכתיב בשמן בידוע משמנה בשמן שהוא כבר מונח בכלי וכתיב נמי במנחת מרחשת סלת בשמן תעשה דמשמע שתהא הסלת נתונה בשמן מלמד שטעונה נתינת שמן בכלי קודם ואחר כך הסלת ע"ג ומחבת יליף בגזרה שוה דקרבנך קרבנך והוא הדין לשאר מנחות ואחר כך נותנה לכלי שרת וצק לתוכה שמן כדכתיב ויצקת עליה שמן במחבת ויליף מרחשת בגזרה שוה דקרבנך קרבנך מה להלן במחבת יציקה ובלילה סלת בלולה וגו' ויצקת עליה שמן וגו' אף כאן יציקה ובלילה דהוי שלשה מתנות מתן שמן בכלי ובליל' ויציקה והוא הדין לשאר מנחות דילמד סתום מן המפורש דהא דצריך למרחשת ג"ש היינו משום דבמחבת כתיב יציקה אחרונה ולא ראשונה דבמרחשת כתיב ראשונה והיא מתן שמן בכלי תחלה הוה אמינא שזו דינה בכך וזו דינה בכך אבל אחר שמלמדנו בג"ש ליתן את האמור של זה בזה הוא הדין בכל המנחות חוץ ממאפה תנור דמיעטי רחמנא מיציקה ולוג שמן של כל עשרון מתחלק לשלשה מתנות אלו דכיון דילפינן דלוג לעשרון ובעינן ג' מתנות כדילפינן אם כן הלוג הוא שמתחלק.
+
+Halakhah 6
+
+<b>מנחת </b> המחבת והמרחשת כיצד נותן השמן בכלי ואח"כ הסלת ושמן עליו ובולל כדאמרינן ואחר כך לשה בפושרין ואופה אותה במחבת או במרחשת כמו שנדר כדכתיב על מחבת וכתיב ואם מנחת מרחשת דמשמע דבתר ב' מתנות של שמן אופה אותה בכלים אלו דבתר אפייה לא בעי שמן אלא מה שיוצק לתוכה כדכתיב ויצקת עליה שמן וילפינן לה נמי למרחשת כדאמרינן מקרבנך קרבנך לג"ש ופותת אותה פתים כדכתיב פתות אותה פתים וכתיב מנחה לרבות כל המנחות לפתיתה ויוצק שאר השמן כדאמר'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מרחשת </b> יש לה שפה ומעש' רכין ורוחשי' דמרחשת לשון רמש דמתרגמין רחשין וכתי' וכל נעשה במרחשת משמע בתוכה אלמא יש לה תוך ומחבת שפה שאינה עמוקה דכתיב על מחבת משמע עליה ולא בתוכה דאין לה תוך ולהכי מעשה המנחה הנעשה בתוכה קשה כדי שלא יצא מכאן ומכאן.
+
+Halakhah 8
+
+<b>מנחת </b> מאפה תנור כיצד אם חלות היא בולל הסלת בשמן דאף על גב דכתיב חלת מצות בלולות הכי נמי כתיב בחלות תודה ומשום דאי אפשר למושחן חלות שהן יבשות ולא ספקא להו רביעית שמן לחלות ורקיקין אמרינן דבוללין סלת הכא נמי דכתיב סלת חלות בלולות אמרי' דבולל הסלת ולא החלות כלחמי תודה כדאמר' ולש בפושרין דזריזים הם לשמור שלא יחמיץ ואופה ופותה כדכתיב גבי פתיתה מנחה היא לרבות כל המנחות לפתיתה ואפילו מנחת מאפה ונותן עליה לבונתה כדילפינן לעיל ממנחת סלת דכתיב בה נפש וכתיב בה לבונה לכולהו מנחות יחיד דטעונות קומץ לבונה ואין בה יציקת שמן דכתיב גבי יציקה תרי מיעוטי עליה והיא למעוטי מנחת מאפה דאין בה יציקה ואי זהו דבר שצריך ב' מיעוטין הוי אומר זו מנחת מאפה שיש בה ב' מינין חלות ורקיקין הילכך קא ממעטין להו מהנך תרי מיעוטי מנחת מאפה תנור כשהיא רקיקין לש הסלת בפושרין כדאמ'. ומושח הרקיקין בשמן כדכתיב ורקיקי מצות משוחים בשמן דלא מישתמיט קרא לומר חלות משוחים ורקיקין בלולין ואחר אפייה הוא שמושח אותן דכיון דנאפות בתנור הוי כיבש ואחר אפייה הוא דמושחן כדאמרינן. ומושחן בלוג שמן של כל עשרון וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן שבלוג דלוג לכל עשרון הוא דילפינן כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b> ד' מנחות אלו האפויות מחבת ומרחשת וחלות ורקיקין אופין כל עשרון עשר חלות דגמרינן מלחמי תודה שהן עשר עשר כדילפינן לעיל מה להלן דהדיוט והן עשר אף כאן עשר ולא ילפינן ממנחת חביתין שהוא כ"ג ואם ריבה בחלות או חסר כשר דבתודה גופה דילפינן מינה לא נאמר מ' חלות אלא למצוה דלא כתיב בה חוקה כדאמרינן לעיל (גבה) וכיצד פותתין אותה כופל החלה לשנים והשנים לארבע ומבדיל דכתיב פתות יכול לשנים ת"ל פתים יכול יעשנה פרורין ת"ל אותה אותה לפתיתים ולא פתיתה לפתיתין דהיינו אחד לשנים ושנים לד' ומבדיל כיון דצריך לקמוץ לה ואם היתה מנחה של זכרי כהונה אינו מבדיל לפי שאינה נקמצת וכולן פתיתין כזתים דהוי פתיתה ולא הוי פרורין ואם הגדיל הפתיתין או הקטין כשרים.
+
+Halakhah 11
+
+<b>לא </b> בלל לא פתת לא הגיש לא משח את הרקיקין כשרה אבל יציקה מעכבת שהרי נאמרה במנחת הסלת ונשנית במנחת מחבת אבל בלילה אף על פי ששנה הכתוב בנשיאים י"ב פעמים הואיל ולא כתב בשום מקום ובללת בשמן בלשון צווי כמו שכתוב ויצקת אינה מעכבת אלא הוו כל הני למצוה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>מנחת </b> הסלת בעיא קדוש בכלי שרת לשתתקדש קדושת הגוף שאין לה פדיון ונפסלת בטבול יום ובלינה ומנחות הנאפות אופה אותן במקדש כדכתיב (זה) במקום אשר יבשלו שם את החטאת וגו' יאפו את המנחה וגו' ופותת ונותנן לכלי שרת דבעיא קמיצה מכלי שרת ונותן עליה שמנה ולבונתה לצד אחד דכתיב ונתן עליה לבונה על מקצתה מניח קומץ של לבונה דאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט והכהן מגישה לקרן דרומית מערבית של מזבח כנגד חודה כדילפינן לעיל מדכתיב אל פני המזבח ומסלק את כל לבונתה לצד אחד כי היכי דלא תקמוץ בהדי מנחה דקמיצה אינה מן הסלת ומן השמן ולא מן הלבונה דכתיב על כל לבונתה דמשמע לבד הלבונה יהא הקומץ מלא הא אם עלה בקומץ צרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה פסל וקומץ ממקום שנתרבה שמנה דכתיב מסלתה ומשמנה דמשמע ממקום ריבוי השמן ונותן הקומץ לכלי שרת ומקדשו מידי דהוה אדם דאף על גב דקדישתיה סכין בצואר בהמה הדר מקדש בכלי שרת הכא נמי ל"ש וקומץ שחלקו בשני כלים אינו קדוש דכיון דבעינן קומץ שלם בעינן בכלי אחד דאי בשני כלים לא הוי שלם ולא קדישו וחוזר ומלקט את כל לבונתה ונותנה על הקומץ שבכלי דכתיב ואת כל הלבונה כדילפינן לעיל דלא יפחות מקומץ ומעלהו על המזבח ומולחו כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח ונותנו על גב האישים מן הכלי דכתיב לבונתה והקטיר אף הלבונה בהקטרה וכתיב נמי גבי הקטרה ואת כל הלבונה אשר על המנחה ללמד דמקטר קומץ ולבונה כי הדדי מנחת כהנים אינו קומץ אלא נותן מלח דכתיב על כל קרבנך וגו' ומשליך ע"ג האישים דכתיב כליל תקטר שלא תהא נקמצה אלא כולה כליל. קמץ בראשי אצבעותיו או מן הצדדין לא יקטיר דכתיב מלא קומצו יכול מבורץ ת"ל בקמצו יכול בראשי אצבעותיו ת"ל מלא קמצו הא כיצד חופה ג' אצבעותיו על פס ידו וקומץ ומשום הכי אם קמץ בראשי אצבעותיו או מן הצדדין והקטיר הורצה משום דהוי ספק אבל אם הוסיף בקומץ שהרחיק ראשי אצבעותיו וקמץ הרי זה פסול דכתיב בקומצו אין לך כשר אלא מה שבתוך הקומץ.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>אין </b> קומץ פחות מכשני זתים דאין הקטרה פחותה מכזית וילפינן מכל שאור דאם הקטיר חצי קומץ הוא בבל תקטיר משמע דאין קומץ פחות משני זתים כדא' ומקצת הקומץ מעכב את כולו דכתיב מלא קמצו תרי זמני חד במנחת נדבה וקמץ משם מלא קמצו וחד במנחת חוטא וקמץ הכהן ממנה מלא קמצו חד למצוה וחד לעכב. והקומץ והלבונה מעכבין זה את זה דכתיב מלא קמצו וגו' על כל לבונתה וכתיב ואת כל הלבונה אשר על המנחה שנה הכתוב לעכב ומקצת השמן מעכב את כלו דאין פחות מלוג לעשרון כדאמר וכתיב נמי מסלתה ומשמנה והדר כתיב מגרשה ומשמנה שנה הכתוב לעכב זה את זה דאלו לחסר סלת מעשרון או שמן מלוג לא בעינן שנה הכתוב דהא ילפינן עשרון שלם לוג שלם כדאמרן:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מתנדב </b> אדם או נודר עולה או שלמים או מה' מיני מנחות הבאים בנדר ונדבה דכתיב אדם כי יקריב מכם קרבן וגו' בקרבנות נדבה דבר הענין וכתיב בתריה מיני עולות כדכתיב אם עולה קרבנו וגו' ומיני מנחות כדכתיב ונפש כי תקריב קרבן מנחה וגו' ומיני שלמים כדכתיב ואם זבח שלמים קרבנו וגו' וה"ה נדר וכתיב נמי גבי לא תאחר כאשר נדרת וגו' ובעניינא דקרבנות משתעי קרא כדכתיב ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם וגו' ומתנדב או נודר מנחה ממנחת נסכים לבדה מאיזה מין משלשה מיני מנחות נסכים כבש או איל או פר דכתיב גבי נסכים כל האזרח ככה יעשה את אלה וקרא יתירא הוא דהא לעיל כתיבי כל דיני נסכים מלמד שמתנדבים נסכים בלא קרבן ומתנדב או נודר יין בפני עצמו או לבונה בפני עצמה או שמן בפני עצמו דאזרח אכולהו קאי כל חד באנפי נפשיה מצי למידר דלא קפיד אלא שלא יפחות כדכתיב ככה אבל אם לא נדר אלא יין אינו פוחת כיון שהביא יין הראוי לכבש ולבונה נמי באה בנדר ונדבה דהא כתיבא גבי קרבן מנחות ועצים למערכה נמי באים בנדר ונדבה דכתיב ונפש כי תקריב קרבן מלמד שמתנדבין עצים דאיקרו נמי קרבן כדכתיב ולקרבן העצים.
+
+Halakhah 2
+
+<b>שנים </b> מתנדבים או נודרים קרבן אחד או עולה או שלמים אפילו פרידה אחת מביאין בשותפות אבל מנחה אינה באה בשותפות דכתיב לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' הכל באים בשותפות כדמשמע קרא לא סילק הכתוב אלא מנחה דכתיב בה נפש כי תקריב וגו' סלת יהיה קרבנו ודרשינן נפש ולא צבור קרבנו ולא שותפין ורישא דקרא אייתי בכל מקום. הניח מנחה לשני בניו ומת הרי אלו מביאין אותה דאין בו משום שותפות דלא קניא להו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>האומר </b> הרי עלי הרי זה נדר הרי זו נדבה והנדר חייב באחריותו עד שיקריבנו והנדבה אינו חייב באחריותה דכתיב בקרא נדר כאשר נדרת וכתיב נדבה ומשמעותיה דקרא דבנדר הוי חייב טפי מבנדבה דכתיב כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה ודרשינן אם כאשר נדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהא נדבה וחייב באחריות ילפינן מדכתיב גבי עולה ונרצה לו לכפר עליו ודרשינן את שעליו חייב באחריותו ואת שאינו עליו אינו חייב באחריותו והכי מדריש קרא ונרצה לו נדרו לשיתכפר בו אבל מקמי כפרה לא נרצה ובאי זו קרבן אמרתי לך באותו שעליו והיינו עליו דקרא ומאי משמע דעליו קבלת אחריות הוי דכיון דאמר עלי כמאן דטעון אכתפיה דמי.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>דמי </b> שור או בית זה עלי קרבן ומת השור ונפל הבית חייב לשלם דעלי אאחריות קאי והאי דקאמר זה ה"ק שור זה יהא קדוש עד שאמכרנו ואביא דמיו. אמר הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה אינו חייב דאף על גב דאמר עלי כיון דבתוך כדי דיבור פירש שלא יתחייב אינו חייב דהא בדידיה תלה רחמנא אם מתחייב באחריות או לא.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הרי </b> עלי עולה יקריבנה במקדש דכיון דאמר הרי עלי עולה איחייב בה כדאמר' ואם הקריבה בבית חוניו לא יצא כדאמר שאקריבנה בבית זה והקריבה במקדש יצא דכיון דאמר הרי עלי עולה איחייב בה ואם הקריבה בבית זה יצא דהוי כמ"ד הרי עלי עולה ע"מ שלא אתחייב באחריותה ויצא ידי נדרו אלא שחייב כרת משום שחוטי חוץ וכן נזיר שנדר לגלח בבית זה לא חל עליו נזירות אם גלח שם דלצעורי' נפשיה קמכוין והא נצטער ואינה נזירות כדאמרן.
+
+Halakhah 8
+
+<b>חטאת </b> ואשם אינם באים אלא על חטא ולא בנדר ונדבה ולהכי אם נדר או התנדב מהם לא אמר כלום דקרא דמוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת וגו' לא קאי אלא אקרבנות הבאים בנדר ונדבה כגון עולה או שלמים אבל חטאות ואשמות אינם באים אלא על חטא כדכתיב נפש כי תחטא והביא וגו' ואם היה מחויב חטאת ואמר הרי זו לחטאתי דבריו קיימים דכיון דהיה מחויב לאו נדר ונדבה הוי וכן אשם.
+
+Halakhah 9
+
+<b>האומר </b> קרבן מצורע זה או יולדת זו עלי אם היו עניים מביא הנודר קרבן עני ואם היו עשירים מביא קרבן עשירים דלאו בנודר תליא השג יד בקרבנות דכתיב ואם דל הוא ואי נודר דל והוא עשיר לאו דל הוא ועליה דידיה חס רחמנא דאי דל הוא מייתי קרבן עני אבל לא אנודר דכתיב הוא למעוטי נודר דהא דאיתרבי נודר מואין ידו משגת דחס רחמנא עליה היינו כי הוי איהו עני ומצורע עני אבל מצורע עשיר והנודר עני לא איתרבי דכתיב הוא מיעוטא לומר כשהוא עני ומביא קרבן עני דחס רחמנא עליה הכי נמי חס על הנודר אבל כשהוא עשיר דלא בעי דליחוס רחמנא עליה לא חס נמי אנודר והיינו מיעוטא לאפוקי נודר כשהוא עני ומצורע עשיר דמביא קרבן עשיר כדאמר.
+
+Halakhah 10
+
+<b>האומר </b> חטאתו ואשמו ועולתו ושלמיו של פלוני עלי אם רצה אותו פלוני מניחו להקריבן על ידו ומתכפר לו ובעולה ובשלמים נתרצה בשעת הפרשה אף על פי שאינו רוצה עתה מתכפר לו בהן דאף על גב דלא ניחא ליה לאיניש להתכפר במילתא דלאו דידיה הא הוי מדעתיה בשעת הפרשה אבל בשעת כפרה אינו צריך דמשום סמיכה אינו צריך לדעתו כיון דאינם באים לכפר על חטא אבל חטאת ואשם שהם באים על חטאת וצריכין להתודות ולסמוך בעינן דעתו ורצונו מתחלה ועד סוף.
+
+Halakhah 11
+
+<b>האומר </b> הרי עלי כנדרי רשעים שנדריהן נזיר וקרבן ושבועה חייב בכולן כיון דפי' נדרי רשעים שהם נזיר וקרבן ושבועה דאגב ריתחייהו נדרי בהני ואפילו לא פי' אלא שאמר כנדרי רשעים הריני עלי והימנו חייב בכולן דהריני הוי נזירות דמאן דנזר הכי קאמר הריני נזיר וכגון שהיה נזיר עובר לפניו והא דאמר עלי משמע דאמר הרי עלי קרבן והימנו שלא אוכל משמע שבועה דכיון דאמר בתחלה כנדרי רשעים משתמעי כל הני כדאמר כנדרי כשרים לא נתחייב בכלום דאין דרכן של כשרים לנדור כדכתיב טוב אשר לא תדור וגו' הרי עלי כנדבות כשרים הרי זה נדר בנזיר וקרבן דכשרים עבידי דמתנדבין בנזירות וקרבן אבל בשבועה אין נשבעין כלל וכל כינויי קרבן כקרבן דכיון דקרו לקרבן קונח הוי כאומר קרבן.
+
+Halakhah 12
+
+<b>אין </b> הנודר ולא המתנדב חייב עד שיהו פיו ולבו שוים דכתיב מוצא שפתיך וכתיב לבטא בשפתים וכתיב כל נדיב לב משמע דבעינן גומר בלבו ומוציא בשפתיו מה שגומר בלבו הילכך אם נתכוון לומר עולה ואמר שלמים או איפכא לא אמר כלום אבל נתכוון לומר עולה ואמר קרבן דבריו קיימין דעולה נמי קרבן הויא והוו פיו ולבו שוים וכן כל כיוצא בזה ודוקא כששפתיו מכחישין את לבו הוא דלא אזלינן בתר גמר לבו אבל אין שפתיו מכחישין את לבו שלא הוציא בשפתיו אלא שגמר בלבו שזו עולה או שיביא עולה הרי זה חייב להביא דכתיב כל נדיב לב יביאה בנדיבות לב שגמר בלבו חייב להביא וכן כיוצא בו מנדרי קדשים ונדבותן דגבי תרומת המשכן וגבי קדשים הוא דכתיב נדיבות לב:
+
+Halakhah 13
+
+<b>מצות קכו </b> להביא נדרים ונדבות וערכים ודמים ומעשרות ומתנות עניים ברגל שפגע בו ראשון דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה דמשמע כשתבא שמה דהיינו רגל ראשון שפגע בך תביא כדכתיב והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם זבחים של חובה ואת מעשרותיכם מעשר בהמה ומעשר שני לאכול לפנים מן החומה ואת תרומת ידכם אלו הבכורים דכתיב בהו ולקח הכהן הטנא מידך ונדריכם ונדבותיכם הוי כל חוב שעליו לשם ובכורות בקרכם וצאנכם לתתם לכהנים ויקריבום שם הגיע הרגל ולא הביא הרי זה בטל מצות עשה זו דברגל ראשון קאמר רחמנא כדאמר':<br><b> אזהרת רמב </b> שלא יאחר נדרו ונדבתו ושאר דברים שהוא חייב בהן דכתיב לא תאחר לשלמו וגו' עברו עליו ג' רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב או לא נתן הערכין והחרמין והדמים הרי זה עבר בל"ת דכתיב כי תדור נדר אין לי אלא נדר נדבה מנין נאמר כאן נדר ונאמר להלן אם נדר או נדבה מה להלן נדבה עמו אף כאן נדבה עמו לה' אלהיך אלו הדמין והערכין והקדשות וחרמין שכולן לה' ואין לכהנים בהם כלום והן קדשי בדק הבית ובכולהו כתיב לה' בערכין כתיב בערכך נפשות לה' ובחרמין כתיב קדש קדשים הוא לה' ובהקדשות כתיב איש כי יקדיש את ביתו קדש לה' וגו' לא תאחר לשלמו הוא ולא חלופיו דאם עברו ב' רגלים על בהמה שהקדיש ולא הביאה ונפל בה מום ופדאה על גב אחרת אינו עובר בלא תעשה על זו עד שיעבור עליה שלשה רגלים דלא תימא הואיל ומכח קמא קאתי מצטרף רגל אחד לב' רגלים דקמייתא קמ"ל דבעיא לזו ג' רגלים וה"ק קרא אם על האחד עבר זמן האיחור חייב ולא שיצטרפו הוא וחלופיו לג' רגלים והיינו דדרשינן הוא ולא חלופיו כלומר דלא מצטרפי הוא וחלופיו לג' רגלים כדאמר' כי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות שהם נדרשים ממך שהרי חובה הם מוטלים עליך ועולות ושלמים כגון עולות ראיה ושלמים חגיגה שהם חובה דאלו נדר ונדבה ברישיה דקרא כתיבי וה"ה נמי לבכור ומעשר ופסח שהן חובה ה' אלהיך אלו צדקות ומעשרות דהא קרא יתירא הוא דה"ל למיכתב כי דרש ידרשנו וכבר ה' כתובים למעלה במקרא נדרוש ביה צדקות ומעשרות שכתוב בהם שם זה ולך תהיה צדקה לפני ה' ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר וגו' מעמך זה לקט שכחה ופאה שהם חלקו של עני דכתיב ביה את העני עמך. אינו עובר בבל תאחר עד שיעברו עליה רגלי השנה כולה כסדרן דכתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו' בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות למה לי למהדר למכתבינהו הא כתבונהו למעלה שמור את חדש האביב וכתיב שבעה שבועות וכתיב חג הסוכות ש"מ לבל תאחר דהכי קאמר היו נראין לפניו לשלם נדריכם ולא תבואו ריקם ואין לוקין על לאו זה שאין בו מעשה וכתיב אם לא תשמור לעשות משמע דבעינן מעשה למלקות כדכתיב והפלא ה' אלהיך את מכותך וגו'. ואחד האיש ואחד האשה עובר בבל תאחר כיון דמיחייבא למיסק משום שמחה דאין שמחה אלא בבשר שלמים כדכתיב וזבחת שלמים ואכלת וגו' אבל היורש אינו עובר בבל תאחר דכתיב מעמך וקרי ביה עמך ומעמך ודרוש ביה תרתי דעמך משמע ליה חלקו של עני כדאמרינן לעיל ומ"ם יתירא למעוטי יורש.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>כל </b> הקרבנות שעברו עליהן שלשה רגלים לא נפסלו אלא מקריבן וכשרים דכתיב גבי פגול לא ירצה המקריב אותו לא יחשב אותו מה ת"ל לפי שנאמר לא תאחר לשלמו שומע אני אף מאחר נדרו בלא ירצה ת"ל אותו אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה ובכל יום ויום אחר השלש רגלים הוא עובר בבל תאחר דכיון דבכל יומא מצי מייתי ליה דהא כשר הוא כדאמר עבר בכל יום דלא מייתי ליה וב"ד מצווין לעשותו מיד עד שיקריב קרבנותיו ברגל שפגע בו תחלה דכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית על כרחך מכאן אזהרה לב"ד לכוף והיינו באמר ולא אפריש ואפריש ולא אקריב ילפינן מדכתיב יקריב אותו לרצונו יקריב אותו יתירא הוא דהא כתיב ברישא יקריבנו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וצריכי תרוייהו כדאיתא בגמרא.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>כל </b> חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותם אף על פי שאינו מתכפר לו עד שירצה כדכתיב לרצונו ונראה דאף על גב דכופין מדאוריתא כדאמר לא ממשכנין אלא מדרבנן משום דלא חשיב לה כפרה ואתי לאשהויי וכן חטאת נזיר אתי לשהויי כיון דאין מעכבתו מלשתות יין:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האומר </b> וולדה של זו עולה והיא שלמים דבריו קיימי' שהרי קדושת הוולד קדמה היא שלמים וולדה עולה אם לכך נתכוון תחלה דבריו קיימים הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחד שאין הפה יכול לדבר ב' דברים כאחד ואף בגמר דבריו אדם נתפס הואיל ומתחלה כשאמר שלמים לא נתכוון לוולדה ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו חזר בו ואמר וולדה עולה אפילו תוך כדי דיבור וולדה שלמים שאין חזרה בהקדש ואפילו תוך כדי דיבור כיון דסגי בגמר לבו ולא הוציא בשפתיו כדכת' כל נדיב [לב] כדאמר' והוי כד' דברים שאין בהם חזרה מגדף וע"ז ומקדש ומגרש.
+
+Halakhah 2
+
+<b>האומר </b> ידה או רגלה של זו עולה יכול תהא כולה עולה ת"ל כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש ממנו לה' ולא כולו לה' יכול תצא לחולין תלמוד לומר יהיה קדש ההוא אבר וכיון דההוא אבר הוי קדוש תו לא מצי למשחט ההיא בהמה לשם חולין אלא תמכר לצרכי עולות ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר שהרי הקדישו ואינו יכול למוכרו והוא שיהא זה המחוייב עולה שקנה אותה נדר עולה בדמים קצובים כמו שקנה זה בלא רגלה דאי נדר עולה סתם אינו יכול להביא זאת דליתא כולה לדידיה. האומר לבה או ראשה של זו עולה הואיל ודבר שהנשמה תלייה בו הוא כולה עולה דהא פשטה קדושה בכולה הואיל והוא דבר שהנשמה תלויה בו הקדיש ולא קרינא בה ממנו אלא כלו הקדיש אבר מן העוף הוי ספק אם נתקדש כלו דבהמה אמר רחמנא דקדיש ממנו ולא כולו או דילמא קרבן אמר רחמנא דבהאי קרא דממנו כתיב בהמה וקרבן והאי נמי קרבן הוא.
+
+Halakhah 3
+
+<b>האומר </b> בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים תרעה ותמכר ויביא בחצי דמיה עולה ובחציה שלמים דאף על גב דבדבר שהנשמה תלויה בו אמרן דקדשה כולה והכא הא קאמר חציה עולה וה"ל כולה עולה כיון שמתחלה נתכוון לומר נמי חציה שלמים נתערבו בה שתי קדושות ולכך תמכר אחר שתסתאב כדאמ'. היה מחוייב חטאת ואמר חציה חטאת וחציה עולה או שלמים או איפכא הרי זו תמות דכיון שנתערבו בה שתי קדושות כדאמ' הרי אינה קרבה והויא כחטאות המתות.
+
+Halakhah 4
+
+<b>בהמת </b> השותפין שהקדיש אחד מהם חציה שלו וקנה החצי האחר והקדישו הרי זה קדושה וקרבה אף על גב דתחלתה דחויה היתה כשהקדיש חציה ולא היתה ראויה ליקרב אין הדיחוי מעיקרו דיחוי דבעלי חיים אינם נדחים והא חזיא השתא כולה להקרבה ונראה דסבירא ליה לרב ז"ל דמימרא דר' יוחנן דפ' כיצד מערימין דקאמר קדושה ואינה קריבה דבעלי חיים נדחי' ודיחוי מעיקרו הוי דיחוי ליתא דהא ר' אושעיא נמי ס"ל הכי בשלהי כריתות במטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו ואח"כ העני ואותיבו ליה מר"ש דס"ל דאין בעלי חיים נדחין ומשמע ליה לרב ז"ל דנקטי' הכי דאין בעלי חיים נדחין כר"ש וילפינן לה ממחוסר זמן דאע"ג דנדחה חוזר ונראה מיום השמיני והלאה והוי נמי דחוי מעקרו ומשמע דלא הוי דיחוי כדאמ' בפ' ב' שעירי פליגי נמי רב ור' יוחנן אי בעלי חיין נדחין או לא ורב סבר דאין בעלי חיים נדחין ויליף ממחוסר זמן היכא דלא איתחזי כלל אבל היכא דנראה ונדחה לא מצינו למילף ממחוסר זמן וילפינן לה מבעל מום עובר דכתיב ביה כי משחתם בהם מום בם ודרשינן מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו ואף על גב דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן הכא הלכתא כרב דמתניתן דייקא כותיה ועוד דר' יוחנן סלקא בקשיא כדאיתא התם.
+
+Halakhah 5
+
+<b>האומר </b> דמי בהמה זו עולה או הרי זו לעולה אם היתה ראויה ליקרב עולה נתקדשה קדושת הגוף והיא עצמה תקרב עולה דאפי' אמר דמי בהמה זו עולה כיון שהיא ראויה היא קודמת וחלה עלה קדוש' דמים דמגו דנחתא ליה קדוש' דמים נחתא ליה קדושת הגוף כיון דאיהו גופיה חזי להקרב' כדאמ' ואם אינה ראויה תמכר ויביא בדמיה עולה כמו שנדר.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אמר </b> על בהמה שאסורה לקרבן הרי זו עולה לא אמר כלום דאין קדושה חלה עליהם אבל אמר הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולה דהוי כמ"ד דמיהן לעולה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>האומר </b> דמי פרה זו לעולה כל שלשים יום ולאחר שלשים יום שלמים או איפכא דבריו קיימין וכל שלשים יום מביא כמו שנדר ואם הקריבה לאחר שלשים מביא כמו שנדר שלמים או עולה דכיון דהוי קדושת דמים פקעה בכדי אפילו מעולה חמורה לשלמים שהם קדושה קלה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>היתה </b> לו בהמה מעוברת ואמר אם תלד זכר הרי הוא עולה ואם נקבה הרי היא שלמים הזכר שתלד יקרב עולה והנקבה זבחי שלמים ב' זכרים וב' נקבות הא' יקרב למה שהוא אם זכר עולה ואם נקבה שלמים והשני ימכר לצרכי עולות או לצרכי שלמים דעל שניהם חלה קדושת עולה או שלמים דהא קאמר אם זכר אם נקבה ומיהו איהו לא נדר אלא חד הילכך יקריב הא' לנדרו והשני ימכר לצורך עולה או שלמים ודמיו חולין דקדושה חלה בעובר במעי אמו אפילו בבכור להפקיעו מקדושתו דכתיב אשר יבוכר לה' לא יקדיש איש אותו משיבוכר אי אתה מקדיש אבל אתה מקדיש בבטן. ילדה טומטום ואנדרוגינוס אינם קדושי' דהא אינם ראויים לקרבן והמקדיש עובר במעי בעלת מום וכיוצא בה הרי זה קדוש דאע"ג דאמיה לא קדשה לגופה וולד מיהא קדיש לגופיה דבהא אמרינן דעובר לאו ירך אמו הוא:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הנודר </b> גדול והביא קטן לא יצא דהא לא הביא כמו שנדר קטן והביא גדול ממנו יצא דיש בכלל מרובה מועט. נדר עולה מן הכבשים או אילים והביא פלגס הרי זה ספק אי בריה הוי ולא יצא ידי נדרו דכבש או איל נדר והאי לאו כבש ואיל הוי או דילמא יצא דהוי ספק אי הוי כבש או איל ומה נפשך יצא דהא כבש או איל נדר ותמיהא לי דהך בעיא לא הויא אלא אליבא דבר פדא דסבר דמתניתן דקתני המקריב את הפלגס מביא עמו נסכי איל מייתו ומתנה קאמר ומספקא לן אליביה אי מתנה בכבש ואיל ולא בבריה או דילמא בבריה נמי מתנה והכי נמי אם נדר מן הכבשים או מן האילים מספקא לן אליביה אם יצא ידי נדרו דמספקיה בכבש ואיל ולא בבריה או דילמא בבריה נמי מספקי' ולא יצא וא"כ כיון דבעיין הויא אליבא דבר פדא היכי מייתי לה הרב ז"ל דהא איתותב בר פדא מקרא דאו לאיל דמרבה פלגס כר' יוחנן ולא אתא קרא לרבויי ספקא ולעיל פ"ב כתב הרב ז"ל לישנא דמתניתן והמקריב את הפלגס מביא עמו נסכי איל ואינו עולה לו מזבחו משמע דפסק כר' יוחנן דמרבינן ליה נסכי איל מדכתיב או לרבות את הפלגס דאלו לבר פדא מייתי נסכי איל ומתנה עליו אי איל הוא ליהוי כוליה נסכים דידיה ואי כבש הוא ליהוי עשרון סלת ורביעית יין נסכים דידיה ואינך לנדבה ומספקא לן אי מתני נמי בבריה דאינו ראוי לנסכים דליהוו כולהו נסכים נדבה וה"ל לרב ז"ל לפרושי לעיל דמביא עמו נסכי איל מביא ומתנה קאמר כבר פדא ומדלא פירש נראה דלא בעי תנאי דבריה הוי כר' יוחנן וא"כ היכי מייתי בעיא דבעי ר' זירא אליבא דבר פדא כדאמר' דלר' יוחנן פשיטא דלא יצא דבריה הוי וצ"ע ואיפשר לומר לפום ריהטא דכיון דמתני' קתני בהדיא המקריב את הפלגס מביא עמו נסכי איל משמע ליה לרב ז"ל דלא בעי תנאי כר' יוחנן ולא כבר פדא דכיון דבפלגס גופיה לא בעי תנאי דהא לאו כבש או איל נדר אלא פלגס ומצי לאקרובי ליה דאע"ג דליהוי בריה לא איכפ' לן בנסכיו אי מתנה כיון דבגופיה לא מתנה כדאמר' ואין עולה לו מזבחו אי נדר איל לחודיה או כבש לחודי' אבל כשנדר איל או כבש ומייתי פלגס כיון שבא לצאת ידי נדרו מספקי' בגופיה אי ספק הוי ויצא ידי נדרו או בריה הוי ולא יצא משום דהך בעיא בעי לה ר' זירא בהדי בעיא דתחלת הציהוב שבתורין ובני יונה דהוו ספק ובהדי בעיא דהאומר הרי עלי לחמי תודה מן החמץ ומן המצה והביא שאור ומסקנא דבעיא דאמר הרי עלי עשר חלות לתודתו של פלוני וסלקא בתיקו וכיון דהני בעיי הוו אליבא דהלכתא משמע דהך בעיא נמי דפלגס הויא אליבא דהלכתא כיון דבעי לה בהדייהו ורמיא ספקא אגופיה דפלגס כיון שנדר כבש או איל אבל כשנדר פלגס והביאו לא מספקינן בגופיה משום נסכיו כיון דפשטא דמתניתן משמע דמייתי בלא תנאי כדאמר' ואכתי צל"ע. הנודר עולת עוף מן התורים או מן בני היונה והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה הרי זה ספק אי תחלת הציהוב הוי גדול או קטן או בריה ולהכי הוי ספק נמי אי יצא ידי נדרו או לא דאי ספק הוו יצא ידי נדרו משום תורים אי גדולים הוו או משום בני יונה אי קטנים הוו ואי בריה הוו לא נפיק ידי נדרו דהא תורים או בני יונה נדר והא דכתב הרב ז"ל בה' איסורי מזבח דתחלת הציהוב פסול היינו דפסולי' משום ספקא כדהכא נדר שחור והביא לבן או איפכא או זכר והביא נקבה או איפכא לא יצא עד שיביא כמו שקבע נדרו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הנודר </b> סתם עולה מן הבקר יביא שור ולא עגל דכיון דמשמע נמי שור לא מצי מיפטר נפשיה בעגל אמר הרי עלי עולה אם דרך אנשי המקום לקרות עולה סתם אפילו לעולת העוף מביא תור או בן יונה ואם דרך שאין קורים עולה סתם אלא לעולת בקר יביא שור דאף על גב דבבקר נמי איכא עגל לא מצי מייתי אלא שור שהוא גדול שבמין שנדר כדאמ' לעיל אבל אי עולה נמי קרו לעולת העוף מצי מייתי תור או בן יונה כיון דהוי מין אחר וקרו נמי לעולת העוף עולה סתם כדאמר'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>מי </b> שנדר שור או איל או כבש או עגל וכיוצא בהם אינו חייב להביא היפה ושמן אלא יביא הבינוני ואפילו הביא הכחוש יצא ידי נדרו כיון שהביא ממין שנדר.
+
+Halakhah 5
+
+<b>האומר </b> הרי עלי שור שוה מנה יביא שוה מנה באותו מקום שנדר חוץ מנסכיו שהרי כך קבעו במנה הביא שנים במנה ואפילו כל אחד במנה חסר דינר לא יצא ידי נדרו שהרי קבע נדרו שור אחד במנה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אמר </b> שור זה עולה ונפל בו מום יביא בדמיו שנים דלא הוי כגדול והביא קטן דכיון דאמר זה אקריב עולה ונסתאב אזל ליה נדריה דתו לא מצי למקרביה ואפילו הביא בדמיו איל אחד יצא דאף על גב דלכתחלה לא יביא אפי' הכי אם הביא כשר דכיון דאמר זה ונסתאב חלף ליה נדריה. אמר שני שוורים אלו עולה ונפל בהם מום אם רצה יביא בדמיהן אחד איל זה עולה ונפל בו מום אם רצה יביא בדמיו כבש וכן איפכא דכיון דנפסל חלף ליה נדריה כדאמר'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>אמר </b> הרי עלי עולה והפריש שור ונגנב פוטר עצמו בשה דכיון דהוה מצי למפטר נפשיה מעיקרא בכבש אף על גב דהפריש שור כיון שנגנב הדר לדיניה דמצי מפטר בכבש דסתם עולה משמע נמי כבש. אמר שור זה ודמיו עלי עולה הוקבע אם יסתאב לעולת שור אחד דאי מייתי עולות לא יצא כיון דאמר דמיו לעולה אחד.
+
+Halakhah 8
+
+<b>האומר </b> אחד מכבשי הקדש אחד משוורי הקדש והיו לו שנים הגדול שבהן הקדש דמקדיש בעין יפה מקדיש כיון דאמרינן דאם פירש ושכח דגדול הקדש דמסתמא דמוטב שבהן הקדיש דכתיב מבחר נדריכם ואם היו לו שלשה חוששין אף לבינוני עד שיפול בו מום כיון דהוי עין יפה לגבי קטן ותחול הקדושה על הגדול לבדו ואם אמר שור שבשוורי הקדש הגדול שבהן הקדש ואין חוששין לבינוני דתורא בתוראי שור החשוב בשוורי קאמר. פירש ושכח או שאמר לו אביו ולא ידע הרי זה מקדיש הגדול דכתיב מבחר נדריכם כדאמר' ואי לאו הכי אינו יוצא ידי נדרו כיון דידע דפירש ומסתמא מבחר נדר כדאמר' וכן עולה מן הבקר וקבע ולא ידע מה קבע יביא שור דמסתמא שור קבע ולא עגל וכן בכבשים יביא איל ובעזים יביא שעיר דקטן והביא גדול שבמינו יצא שכח באי זה מין הבהמה קבע יביא שור ואיל ושעור כל מיני בהמה גדולים דקטנים הוו בכלל כדאמר' ואם נסתפק אם קבע בבהמה ובעוף יביא גם כן תור ובן יונה שהם ב' מינין.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>נדר </b> תודה או שלמים וקבל נדרו בבקר ושכח במי או בכבשים ושכח או בעזים ושכח יביא פר ופרה או איל ורחל או שעיר ושעירה דתודה ושלמים איכא לספוקי בזכרים ונקבות דאתו מינייהו שכח באי זה מין יביא כולן. האומר הרי עלי עולת עוף מביא תור או בן יונה פירש ושכח מביא שניהם.
+
+Halakhah 11
+
+<b>האומר </b> הרי עלי למזבח יביא קומץ לבונה דהוי כולו למזבח כמות שהוא מה שאין כן בכל הקרבנות דאין כולן למזבח ומנחת נסכים דכולה למזבח לא פסיקא ליה כיון דאיכא מנחת נדבה דאכלי מינה כהנים פירש נדרו ושכח יביא מכל דבר שקרב כולו למזבח עולות בהמה ועוף ומנחת נסכים ולבונה ויין בפני עצמו.
+
+Halakhah 12
+
+<b>אמר </b> הרי עלי עולה בסלע למזבח יביא כבש שאין לך דבר שקרב בסלע למזבח אלא כבש דמדאמר רחמנא איל אשם בכסף שקלים בן שתי שנים מכלל דכבש בן שנה בסלע פירש מה שיביא בסלע ושכח מדנחת לפרושי איכא לספוקי נמי באחריני הילכך יביא מכל דבר הקרב למזבח שוה סלע מכל אחד ובלבד שיוכל לקנות דבר שלם מסלע.
+
+Halakhah 13
+
+<b>האומר </b> הרי עלי לבונה לא יפחות מקומץ כדילפינן מדהקיש לבונה להרמה דכתיב והרים ממנו וגו' ואת כל הלבונה מה הרמה דמנחה קומץ אף לבונה קומץ עצים לא יפחות משני גזרין דכתיב נפש כי תקריב קרבן ועצים איקרו קרבן כדכתיב ולקרבן העצים ומיעוט רבים שנים עביין כמחוקות וארכן אמה דאי לאו הכי לא מיקרו עצים עץ מביא אחד ארכו אמה ואם רצה להביא דמי העצים יביא.
+
+Halakhah 14
+
+<b>מי </b> שנדרו או התנדבו שמן קומץ ממנו קומץ ונותן עליו מלח וזורק על גבי האישים דכתיב כי תקריב קרבן מנחה דמצי למיכתב כי תקריב וכתב קרבן יתיר' לדרשא ללמד שמתנדבין שמן וכי מנחה מה מנחה נקמצת ושייריה נאכלין אף שמן כן וכיון דהוי קרבן טעון מלח ויין הבא בפני עצמו נותן עליו מלח ומנסכו כולו על גב השיתין ככל הנסכים דכתיב בנסכים אזרח ללמד שמתנדבין יין ואינו מתחלק לכהנים דהא כתיב כל האזרח יעשה ככה בנסכים הבאים עם הזבח דכולו לשיתין והלבונה הבאה בפני עצמה נותן עליה מלח וכולה לאישים דכולה קרבן כדאמר' לעיל וטעונה מלח ככל הקרבנות.
+
+Halakhah 15
+
+<b>כל </b> המחויב בקרבן שנדר לא יביאנו אלא מן החולין דכתיב וזבחת פסח צאן ובקר ופסח אינו בא אלא מן הכבשים ומן העזים אם כן מה תלמוד לומר צאן ובקר להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר דהיינו תודה ושלמים הבאים חובה שאמר הרי עלי לפסח מה פסח דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין דפסח מצרים עדין לא היה להם שום תבואת מעשר שני שאין נוהג אלא משנכנסו לארץ ומה פסח מצרים לא בא אלא מן החולין אף פסח דורות אינו בא אלא מן החולין דכתיב ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה שיהו כל עבודות החדש הזה כזה של מצרים וכיון דכל פסח מן החולין אף כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ועופות ומנחות ולחמי תודה אינן באות אלא מן החולין לא מצי למילף מהכא דלא ילפינן אלא דבר שבחובה הבא מן הבקר ומן הצאן ולכך ילפינן לכולהו מחטאת דקרא דהיקשא דכולהו קרבנות דכתיב זאת התורה לעולה וגו' מה חטאת אינה באה אלא מן החולין אף כל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין וחטאת גופה דאינה באה אלא מן החולין ילפינן מדכתיב והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל מעשר. אמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר שהרי נתחייב בקרבן תודה ואינה באה אלא עם הלחם וכשנתחייב בתודה נתחייב בלחמה ולא מצי מפטר נפשיה במעשר ואם פירש התודה ממעשר שני יביא כמו שנדר היא ממעשר ולחמה מן החולין דהואיל ועקר למצותה לבא מן החולין לא גמר לחם מזבח אלא לחם מן החולין והיא ממעשר ואם הביא הכל מן החולין יצא דעיקר מצותה כן הוא וכן פירש הכל מן המעשר יביא ולא יביא לחמה מחיטי מעשר שני אלא ממעות מעשר שני דומיא דשלמים דתודה נמי קרויה שלמים כדכתיב ובשר זבח תודת שלמיו מה שלמים אינם באים ממעשר שני עצמו אלא ממעות מעשר שני אף לחם כן והנסכים אין באים לעולם אלא מן החולין דכי שרא רחמנא שלמים ממעשר הני מילי אינהו גופייהו דהוו בני אכילה אבל נסכים דכליל הם לא יביא מן המעשר דכתיב ביה ואכלת שם וגו' וכתיב נמי בהו והקריב המקריב קרבנו עד שיהו משלו ולא יהא בהן צד לגבוה כלל:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הנודר </b> מנחה מאפה תנור לא יביא מאפה כופח ולא מאפה רעפים ויורות הערביים דכתיב קרבן מנחה מאפה תנור למעוטי כל הני.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אמר </b> הרי עלי להביא במרחשת והביא במחבת או איפכא מה שהביא הביא וידי חובתו לא יצא דאימא לא לשם נדרו הביאה אלא נדבה אחרת היא אבל היה עשרון סלת מונח לפניו ואמר זו להביא במחבת והביא במרחשת או איפכא הרי זו פסולה דכיון דקבעה לכלי שהזכיר בה אין יכול לשנותה וכן כל כיוצא בו אמר הרי עלי שני עשרונות להביא בכלי אחד והביאן בשני כלים או איפכא מה שהביא הביא דאימא נדבה אחרת היא וידי חובתו לא יצא כיון שלא הביא כמו שנדר דכתיב כאשר נדרת לה' אלהיך. אמר אלו להביא בכלי אחד והביא בב' או איפכא פסולין כיון שקבע בהו כלי אחד והביא בב' הפריש שני קומצין והוא לא נדר אלא א' ועוד דמנחה חסרה היא בכל כלי וכלי והיכא דנדר בב' כלים והביא בכלי אחד הויא מנחה יתירא ומיעט בקומץ שלא קמץ אלא אחד והוא נדר לשם שתי קמיצות לא קבע בהם כלי בשעת הנדר אלא בשעת הפרשה הפרישן בשני כלים וחזר והביאן בכלי אחד הרי אלו כשרים דכתיב כאשר נדרת כמו שאמרת בשעת נדר קיים דבריך ולא כאשר הפרשת דבשעת הפרשה לא קבעה אמר הרי עלי שני עשרונות להביא בכלי אחת והביאן בשני כלים אמרו לו בכלי אחד נדרת הקריבם בשני כלים פסולים דהוה ליה למימר אנא לשם נדר אחרינא מייתינא ליה הקריבם בכלי אחד כשר דהוי כמו שנדר. אמר הרי עלי להביא בב' כלים והביא בכלי אחד אמרו לו בשני כלים נדרת והקריבן בשני כלים כשרים בכלי אחד הוי כשתי מנחות שנתערבו דאם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות ואם לאו פסולות והא דאמרינן לעיל אלו בשני כלים והביאן בא' פסולין היינו כגון דאין יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אמר </b> הרי עלי מנחה יביא אחד מחמשת מיני מנחות ולא מנחת נסכים דמסתמא דעתו אמנחות המפורשות ורגילות לבא בפני עצמן ולא בגלל זבח אמר הרי עלי מנחות יביא ב' מיני מנחות מחמשתן אמר מין מנחות יביא ב' מנחות ממין אחד מיני מנחות יביא ב' מנחות מב' מינים וכן מיני מנחה יביא ב' מינין דכולהו מנחות נמי מנחה מקריין דכתיב וזאת תורת המנחה דקאי אכולהו מנחות קבע נדרו במין אחד מהם ושכח יביא חמשתן לקיים נדרו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> היחיד מביא מנחה בכלי אחד יותר מששים עשרון ואם נדר יותר מביא ששים בכלי אחד והשאר בכלי שני דכתיב וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה אמרה תורה הבא מנחה שיכולה ליבלל ואף על פי שאין הבילה מעכבת כדאמר' לעיל לא בלל כשר אמרו חכמים כל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו דאפילו לא בלל כשר וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו דכתיב בלולה כדאמר'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>אמר </b> הרי עלי קכ"א יביא ק"כ בשני כלים בשוה ואחד בכלי שלישי אמר עשרון יביא עשרון אחד עשרונות יביא שתים דמיעוט עשרונות שתים. פירש ושכח כמה פירש יביא ס' עשרון בכלי אחד דאי בציר מהכי נדר השאר יהא נדבה והוי כנדר קטן והביא גדול ובטפי ליכא לספוקי דאין מנחה יחידית יתירא על ששים עשרון שכח כמה עשרון פירש ובאי זה מין קבעו מביא ששים עשרון מכל מין מחמשתן כיון דאינו יודע אי זו מהם פירש והוי נמי כנדר קטן והביא גדול.
+
+Halakhah 8
+
+<b>קבע </b> נדרו ושכח כמה עשרונות נדר ובכמה כלים נדר הרי זה מביא מאחד ועד ששים בששים כלים עשרון בכלי אחד וב' עשרונות בשני וג' בשלישי עד שיהא האחרון ששים בכלי אחד ואם שכח באי זה מין קבע מחמשת מיני מנחה מביא על סדר זה מכל מין ס' כלים נמצא מביא מכל מין [אלף ושמונה מאות ושלשים] (אתת"ל) עשרון אפילו לרבנן דרבי דכיון דלא ידע כמה עשרונות ובכמה כלים ובאי זה מין מנחה בעינן כל הני לצאת ידי נדרו.
+
+Halakhah 9
+
+<b>האומר </b> הרי עלי מנחת שעורים או מנחת חצי עשרון או מנחה בלא שמן ולבונה הרי זה פטור שלא התנדב דבר שכמוהו מקריבין דאין מתנדבין שעורים ולא חצי עשרון כדילפינן לעיל דאין מנחה פחותה מעשרון ובלא שמן ולבונה וכיון דאמר מנחת שעורים לא נתחייב במנחה כלל ואפילו היה אומר אלו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המקריבין נראה לדעת הרב ז"ל דלא היה חייב כיון דאמר מנחת שעורים בסמיכות אבל אמר הרי עלי מנחה מן השעורים או אפילו מן העדשים דליכא דטעי אם אמר לא נדרתי אלא על דעת שמותר להקריב כזה ואם לא כך לא הייתי נודר הרי זה פטור אף על גב דאמר הרי עלי מנחה כיון שפירש דבר שאין מתנדבין ואם אמר אלו הייתי יודע שאין מתנדבין כך הייתי נודר כדרך שמקריבין הרי זה חייב כדרך המקריבין כיון דאמר הרי עלי מנחה ואח"כ פירש.
+
+Halakhah 10
+
+<b>וכן </b> אם נדר עשרון ומחצה מביא שנים כיון דאמר אלו הייתי יודע הייתי נודר כדרך המתנדבין ולא מצי פטר נפשיה באחד דמתנדבין כיוצא בו דעל החצי הוא שאמר אלו הייתי יודע ומשום הכי מביא ב' כדאמ' ואם לא הזכיר שם מנחה כשאמר הרי עלי קמח או חצי עשרון הרי זה פטור כמי שלא נדר מעולם דאף על גב דאמרינן דאפילו הזכיר שם מנחה אלא שהזכירה דבוק לשעורים דפטור אפילו הכי אשמועינן הכא דבלא הזכיר כלל נמי פטור דלא תימא כיון שאמר הרי עלי נתחייב במנחה כיון שפי' אחר כך קמח או חצי עשרון שהם ממין הדברים שמקריבין מהם אלא שהם אינם ראויים להקרבה והוה ס"ד דעדיף מהיכא דמזכיר מנחה דבוק לשעורים קמ"ל הרב ז"ל דלא עדיף דהא לדעת הראב"ד ז"ל נראה דבהאי נמי מהני בדיקה אי אמר אלו הייתי יודע הייתי מתנדב כדרך המתנדבין ואף על גב דלא הזכיר מנחה כלל כיון דאמר הרי עלי וכן אמר הרי עלי תודה בלא נסכים פטור ואם אמר אלו הייתי יודע וגו' חייב.
+
+Halakhah 11
+
+<b>האומר </b> הרי עלי לחמי תודה יביא תודה ולחמה דאדם יודע דאין לחם בלא תודה ובכולהו איחייב אלא שהזכיר סוף הקרבן אמר הרי עלי לחם לפטור תודתו של פלוני יביא לחם תודה עם תודתו של חברו דאף על גב דאין לחם בלא תודה כיון דחברו מייתי תודה והוא נדר הלחם לא מייתי הוא תודה כיון שפי' לחם לתודתו של פלוני כדאמר'.
+
+Halakhah 12
+
+<b>מתנדב </b> אדם או נודר יין בפני עצמו כדאמר' לעיל אבל אין מתנדבין לוג ולא שני לוגין ולא חמשה דאין בנסכים לא לוג ולא שנים וכמו דאמרן לעיל דבר שאין כדרך המקריבין אינו נדר הכי נמי הכא כיון דלא מצינו מנחת נסכים של לוג ולא שנים והיינו בנדבה כמו שיש לפניו לוג או שנים ואמר הרי אלו לנסכים כיון דלא מצינו נסכים בהאי שיעורא לא מידי קאמר אבל אמר הרי עלי לוג או שנים יביא שלשה דחזו לכבש וארבע חזו לאיל וששה לפר ושבעה לכבש ואיל ושמנה לשני אילים ותשעה לפר ולכבש אי נמי לשלשה כבשים עשרה לפר ולאיל י"א ב' אילים וכבש וכן לעולם ובחמשה אף על גב שהיו לפניו ואמר הרי אלו לנסכים ישלים לששה כיון דקבען לקרבן דארבעה ראויים לאיל אבל אחד או שנים פטור שאינם ראויים כלל לא הן ולא מקצתן והיינו בנדבה כדאמר' ולדעת הרב ז"ל נראה דאפי' בנדר פטור ואיפשר לומר לדעת הרב ז"ל דבחצי עשרון הוא שנתחייב בעשרון משום דמקצת עשרון קרב בחביתי כהן גדול חצי בבקר וחציו בערב ומשום דמביאו שלם וחוצהו אם נדר חצי יביא אחד שלם כדאמר' אבל לוג אחד או ב' שאין ראויין כלל לא הן ולא מקצתן פטור אפילו אמר הרי עלי לדעת הרב ז"ל כדאמר'. ואין מתנדבין ונודרין פחות מלוג אחד שמן שאין מנחה פחותה מלוג שמן לעשרון כדילפינן לעיל ואם אמר חצי לוג שמן דרך נדבה פטור ואם דרך נדר לדעת הרב ז"ל נמי פטור כדאמ'.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>נדר </b> סתם יין לא יפחות משלש לוגין שהם נסכי כבש דכתיב אזרח ללמד שמתנדבין יין ובציר משלש לוגין לא חזי ומנין שאם רצה להוסיף יוסיף ת"ל יהיה משמע יהיה לכם עוד נסכים יכול יפחות תלמוד לומר ככה. נדר שמן לא יפחות מלוג שהוא לעשרון סלת דאין נסך פחות מכבש ולא מנחה פחות מעשרון דכתיב קרבן מנחה מלמד שמתנדבין שמן במנחה ודון מינה ומינה מה מנחה מתנדבין אף שמן מתנדבין ומה מנחה בלוג אף שמן בלוג כדאמר'. פירש ושכח כמה לוג נדר מן היין ומן השמן יביא קרבן מנחה לוג וקרבן מנחה יין שהוא נסכי קרבן המרובה שבכל ימות השנה והוא יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת דמסתמא לא נדר נסכים יותר ממה שמקריבין ביום מרובה:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קכז </b> להקריב כל הקרבנות בבית הבחירה דכתיב והיה המקום אשר יבחר ה' וגו' שמה תביאו עולותיכם וגו' וכתיב בתריה ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך לרבות כל קרבנות מנחות ונסכים דטעונים מקדש:<br><b> מצות קכח </b> להביא קדשים חוצה לארץ לבית הבחירה דכתיב רק קדשיך אשר וגו' תשא ובאת וגו' מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בקדשי חוצה לארץ שהוא מטפל בהם עד שיביאם לבית הבחירה כדכתיב תשא ובאת דאי קרא לקדשי ארץ ישראל אתא הרי נאמר ושם תעשה הא אינו מדבר אלא בקדשי חוצה לארץ ודרשינן רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו הוולדות בכולן אני קורא תשא ובאת יכול יכניסם לבית הבחירה וימנע מהם מים ומזון כדי שימותו דהא קיים ליה תשא ובאת תלמוד לומר ועשית עולותיך וגו' כדרך שאתה עושה בעולותיך דהאי קרא סמיך לרק קדשיך:
+
+Halakhah 2
+
+<b>אזהרת רמג </b> שלא להקריב קרבן חוץ לעזרה דכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום וכל מקום שנאמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ואם הקריב ענוש כרת דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו ונכרת ובשוגג מביא חטאת קבועה כמו בכל חייבי כריתות:
+
+Halakhah 3
+
+<b>אזהרת רמד </b> שלא לשחוט קדשים חוץ לעזרה אף על פי שלא העלם ואם היה מזיד חייב כרת דכתיב אשר ישחט שור או עז וגו' ונכרת ואם שחט בשוגג חייב חטאת קרבן קבוע כדאמ' ואזהרתיה דכתיב שם תעלה עולותיך ושם תעשה אתיא שם שם דאיתקוש שאר עשיות להעלאה מה העלאה לא ענש אלא אם כן הזהיר כדא' אף עשייה שהשחיטה בכללה לא ענש אלא אם כן הזהיר.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>השוחט </b> קדשים והעלם בחוץ חייב שתים אחת על עלייה ואחת על השחיטה שהן שני גופי עבירה דתרוייהו כתיבן אשר ישחט ואשר יעלה וכתיב נמי ואליהם תאמר לערב פרשיות וי"ו מוסיף על ענין ראשון ומערב פרשיות לומר שאף שחוטי חוץ שהעלום בחוץ חייב שחט בפנים והעלה בחוץ חייב על העלייה מדפלגינהו רחמנא לשחיטה והעלאה משמע דאכל חד לחודיה חייב וכן שחט בחוץ והעלה בפנים חייב על השחיטה דבחוץ.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אינו </b> חייב אלא על שחיטת קדשים הראויים ליקרב לגבי מזבח ולא על איסורי מזבח כגון רובע ונרבע ומוקצה וכו' או מחטאות [המתות] (המינות) דכתי' לפני משכן ה' כל שאינו ראוי לבא לפני משכן ה' אין חייבין עליו.
+
+Halakhah 7
+
+<b>שחט </b> בחוץ מחוסר זמן בגופו כגון בהמה תוך שבעת ימי הלידה ותורין שלא הגיע זמנן ואותו שנשחט בנו היום או מחוסר זמן בבעלים כגון ארבעה מחוסרי כפרה ששחטו חטאתן ואשם מצורע בתוך ימי הספירה שעדיין לא נראו לכפרה פטורין שאין מתקבלין בפנים לא לחובה ולא לנדבה אבל אם שחטו עולותיהם בחוץ חייבים שהם מתקבלים בפנים נדבה לשמן דעולה דורון היא וחטאת ואשם הם עיקר הכפרה וכן נזיר בתוך ימי נזירות בחטאת פטור ובעולה ושלמים חייב דחטאת היא המעכבתו והיא עיקר הנזירות.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אשם </b> תלוי וחטאת עוף הבא על הספק שהקריבן בחוץ פטור שהרי לא נקבע האיסור דשמא חולין הוא אשם מצורע ששחטו בחוץ שלא לשמו חייב הואיל וראוי בפנים דכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים חוץ מן הפסח ומן החטאת וכל קרבן שהוא פטור על שחיטתו בחוץ כך הוא פטור על העלאתו דשחיטה והעלאה איתקשו כדאמרן לעיל.
+
+Halakhah 11
+
+<b>שני </b> שעירי יום הכיפורים ששחטן בחוץ אם עד שלא התודה עליהם חייב כרת על שניהם הואיל וראויים לבא לפני ה' לוידוי אף על פי שהגריל עליהם בעי ליכנס להתודות עליו ואם אחר שהתודה פטור על המשתלח דהא אינו ראוי לבא לפני השם דכתיב בשחוטי חוץ קרבן שומע אני אפילו קדשי בדק הבית שנקראו קרבן דכתיב ונקרב את קרבן ה' תלמוד לומר ואל פתח אהל מועד לא הביאו יצאו קדשי בדק הבית שאינם ראויים לבא יכול שאני מוצא אף שעיר המשתלח תלמוד לומר לה' לרבות שעיר המשתלח כשהוא ראוי ליכנס לפני ה' לוידוי כדאמר' אבל אחר וידוי לא.
+
+Halakhah 12
+
+<b>השוחט </b> שלמים בחוץ קודם שיפתחו דלתות ההיכל פטור דכיון דפסולין דכתיב ושחטו פתח אהל מועד ודרשינן בזמן שהדלתות פתוחין ולא בזמן שהן נעולין אין ראויין לבא לפני משכן ה' שהרי הן מחוסרי מעשה פתיחת דלתות כדאמר' והשוחט את הפסח בחוץ חייב בזמנו דהא ראוי בפנים ואפילו בשאר ימות השנה בין לשמו ובין שלא לשמו דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא דכתי' ואם מן הצאן קרבנו לזבח ודרשינן דבר הבא מן הצאן דהיינו פסח הרי הוא לזבח שלמים והיינו שלא בזמנו דבזמנו ילפי' בדוכתיה דפסול שלא לשמו ולשמו דאמרן דחייב שלא בזמנו היינו אחר שעבר הפסח דלא בעי עקירה שם פסח מיניה דסתמיה שלמים הוי כדילפי' ואפילו פירש לשם פסח הוי כשוחט שלמים לשם פסח דכשר.
+
+Halakhah 13
+
+<b>בהמת </b> חולין שעוברה קדשי מזבח אסור לשוחטה בחוץ משום עובר ואינו לוקה דהא אפילו בנולד אלא שמחוסר זמן אמרינן לעיל דפטור והכא אשמועינן דאפילו לא נולד אסור. גנב והקדיש ואחר כך שחט בחוץ אחר יאוש דקנה חייב אבל לפני יאוש אינה קדושה דלא קני.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>היתה </b> הבהמה כולה בחוץ וצוארה בפנים או איפכא ושחטה חייב דכתיב אשר ישחט שור או וגו' במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה צוארה בחוץ חייב דאמאי קפיד רחמנא אשחיטה וגו' הויא שחיטה בחוץ וגופה בחוץ וצוארה בפנים נמי חייב דכתי' אשר ישחט וגו' במחנה דלא תימא כיון דצוארה בפנים הא הויא בפתח אהל מועד להכי כתב במחנה לומר דאפילו ראשה במחנה חייב עד שיהא כולה כדכתיב ואל פתח וגו' דמשמע כולו אבל השוחט בגגו של היכל פטור דלא קרינא ביה ואל פתח וגו' לא הביאו שהרי הביאו.
+
+Halakhah 16
+
+<b>שנים </b> שאחזו בסכין ושחטו פטורים דהדר כתיב בשחיטה דם יחשב לאיש ההוא למידרש ההוא אחד ולא שנים אי נמי מאשר ישחט או אשר ישחט אחד ולא שנים. ואחד ששחט בחוץ אף על פי שלא נתכוון לשחוט לשם קדשי ה' חייב דכתיב דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ודרשינן אף על פי שזה הדם במחשבתו כדם הנשפך לא כקרבן הרי זה חייב.
+
+Halakhah 17
+
+<b>השוחט </b> בחוץ בלילה חייב הואיל והשחיטה בלילה כשרה בחוץ דבשחיטת חוץ לא שנא לילה מיום דהא ראוי הוא לבא אל פתח אהל מועד למחר וכן חייב על העלאתה בלילה דכתיב ואליהם תאמר כדאמר' לעיל דעל כל מה שחייב בשחיטה בחוץ חייב נמי בהעלאה אבל שחט בפנים בלילה והעלה בחוץ פטור שלא העלה אלא דבר פסול שאין שחיטה במקדש כשרה בלילה דכתיב ביום זבחכם וכיון דלא חזי בפנים פטור על העלאתה בפנים כדאמר' וכן קבל בכלי חול בפנים וזרק בחוץ פטור דכיון דבעינן כלי קדש לא חזי לפנים.
+
+Halakhah 18
+
+<b>וכן </b> מולק עוף בחוץ פטור דנבלה היא שאין מליקה אלא בפנים לפיכך פטור על מליקתו ועל העלאתו נמי פטור כיון דפטור על מליקתו דכל שחייב בשחיטת חוץ חייב בהעלאה כדאמר' מלק בפנים והעלה בחוץ חייב על העלאה כששחט בהמה בפנים והעלה בחוץ שחטו בפנים והעלה בחוץ פטור שלא העלה דבר הראוי ליקרב דאע"ג דכל הנעלין בחוץ נפסלין ביציאתן וחייבין על העלאתן התם רחמנא רבייה כדאמר' לעיל אבל לענין שאר פיסולין מתקבל בפנים בעינן. שחט את העוף בחוץ והעלהו בחוץ חייב שתים דכתיב אשר ישחט אין לי אלא שוחט בהמה כדכתיב אשר ישחט שור שחט עוף מנין תלמוד לומר או אשר ישחט יכול אף המולק בחוץ יהא חייב תלמוד לומר זה הדבר אשר צוה וגו' וסמיך ליה אשר ישחט דבר זה של שחיטה ולא מליקה דשחיטה בחוץ כשרה כמליקה בפנים:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> המעלה בחוץ חייב עד שיעלה לראש המזבח שיעשה בחוץ אבל על הסלע ועל האבן פטור דאין קרוי קרבן אלא על מזבח ואפילו בחוץ כדכתיב ויבן נח מזבח לה' אלמא אפילו במת יחיד שהוא בחוץ אינה העלאה בלא מזבח ואינו חייב אלא עד שיעלה לשם דבשחיטה הוא דמרבי' אפילו בלא כוונה מדכתיב דם שפך אבל בהעלאה כתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו לעשות אותו לה' מכלל דבעושה לשם הכתוב מדבר ובשחיטת חוץ כתיב דם שפך כדאמר'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אינו </b> חייב אלא על העלאה דבר הראוי לאישים ולמזבח כגון העולה דכתיב אשר יעלה עולה או זבח אין לי אלא עולה מנין לרבות אימורי חטאת ואימורי אשם ואימורי קדשי קדשים דהיינו כבשי עצרת ואימורי קדשים קלים תלמוד לומר זבח וכולהו זבח נינהו ומנין לרבות את הדם ת"ל או זבח דמאו מרבינן אפילו העלה הדם בחוץ דחייב מנין לרבות הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח והמנסך ג' לוגין מים ושלשה לוגין יין בחג ת"ל ואל פתח אהל מועד לא יביאנו כל הבא לאהל מועד חייבים עליו בחוץ אין לי אלא קדשים כשרים קדשים פסולים מנין כגון הלן והיוצא והטמא ושנשחט במחשבה חוץ לזמנו או חוץ למקומו ושקבלו פסולים וזרקו את דמו והניתנים למטה שנתנם למעלה והניתנים למעלה שנתנם למטה והניתנים בפנים שנתנה בחוץ או להפך ופסח וחטאת ששחטן שלא לשמן דהני לא מיתרבו מלא יביאנו דהא אינם ראויים לבא לכתחלה ת"ל לא יביאנו לעשות כל המתקבל בפתח אהל מועד חייב עליו בחוץ דלעשות משמע הראויין לעשות אפילו אינו ראוי לבא מחוץ לפנים וה"נ אם עלו לא ירדו אבל זרק שיירי הדם בחוץ אפילו שיירי הדמים הפנימיים פטור שזריקת שיירי הדם לא מעכבא דתימא דלהוי עבודה אלא שיירי מצוה היא ולא מעכבי ולאו עבודה היא ואין חיוב אלא במה שהיא עבודה. וכן המנסך מים או יין פחות מג' לוגין בחוץ פטור בין בחג בין בשאר ימות השנה הואיל וחסר השיעור הרי אינם ראויים להתקבל בפנים דכתיב לעשות אותו על השלם חייב ולא על החסר וכן המעלה מבשר חטאת ואשם ושלמים בין של יחיד בין של צבור משיירי מנחות משתי הלחם ומלחם הפנים בחוץ פטור דכל הני ראויים לאכילה ולא לאישים וכתיב עולה מה עולה שראויה להעלאה אף כל שראוי להעלאה יצאו אלו שאין ראויים להעלאה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>המעלה </b> את הבהמה כולה בחוץ חייב מפני האימורין דאף על גב דבשר אין ראוי להקטרה וחוצץ מאימורין למערכה וכתיב על העצים אשר על האש דמשמע בלא חציצה אפ"ה בשר לגבי אימורין הוי מין במינו ואינו חוצץ כדילפינן בהלכות סוכה וה"ל כאלו הקטיר אימורים בפני עצמן אבל המעלה מנחה שלא נקמצה פטור שאין הקומץ ברור ומובדל כאימורין שהם ברורים ומובדלים כבשר הילכך לא חזיא האי מנחה לפנים. ואם קמצה וחזר קומצה לתוכה והקריב כולה בחוץ חייב ולא נימא כיון דנתערב קומצה ואינו ניכר ליבטיל ברובא וה"ל כמאן דליתיה ולא ניחייב עליה דנאמרה הקטרת בקומץ דכתיב וקמץ והקטיר ונאמרה הקטרת בשיריים לא תקטירו ממנו אשה לה' כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו דהיינו שיריים מה הקטרת קומץ אין קומץ מבטל חברו ואפילו רבה בקומץ כדאמר ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה אף הקטרת שיירים דנאמר ביה הקטרה כדאמר אין שיירים מבטלין קומץ.
+
+Halakhah 6
+
+<b>היוצק </b> והבולל והפותת והמולח והמניף והמגיש והמסדר את השלחן והמטיב את הנרות והקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור דכתיב אשר יעלה עולה שהיא גמר עבודה שאין אחריה עבודה אף כל שהוא כמוה חייבין עליו לאפוקי הני דלאו גמר עבודה נינהו.
+
+Halakhah 7
+
+<b>פרה </b> אדומה ששרפה או שחטה חוץ ממקום שריפתה וכן שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ אחר שהתודה עליו פטור ולא אמרינן שוחט קדשים בחוץ שלא במקום מצוה דרחמנא פטריה מואל פתח אהל מועד דמשמע הראוי לבא שחובה עליו להביאו שם דמדקפי' קרא לעונשו על שלא הביאו ש"מ בעומד להביאו שם משתעי קרא ופרה ושעיר אחר וידויו לאו עומדים להביאם בפנים הוו אבל קדשים פסולים שהיה פסולן בקדש כלן ויוצא וטמא ושנפסל במחשבת העובד שכולן נשרפין אם העלה מהן בחוץ חייב דכתיב לעשות אותו לה' משמע הראויים לעשות אפילו אינם ראויים לבא מחוץ לפנים כיון שהיה פסולן בקדש דאם עלו לא ירדו חייב עליהם בחוץ כדאמר.
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> דבר שחייבין על העלאתו בחוץ כיון שהעלה ממנו כזית בחוץ חייב בין שהעלה בפנים תחלה ושייר כזית והעלהו בחוץ בין שהניח הכל בפנים ולקח ממנו כזית והעלה בחוץ דהא הוה ראוי בפנים אבל אם חסר כל שהו בפנים כקומץ ולבונה ואימורין ועולה ומנחה הנשרפין ונסכים שחסרו מקצתן בפנים והקריב שאריתן בחוץ פטור דכתיב לעשות אותו על השלם הוא חייב כדמשמע ולא אותו על החסר הוציאו שלם וחסר בחוץ והעלהו הרי זה ספק מי אמרינן כיון דנפק איפסיל מה לי חסר מה לי יתר או דילמא יוצא דאיתיה בעיניה הוא דחייב דליתיה בעיניה לא לפי' לא לקי כיון דהוי ספיקא.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>העלה </b> אבר שאין בו כזית ועצם משלימו חייב מפני שהוא מחובר וחבורי עולין כעולין דמו היה מלח משלימו לכזית הוי ספק מי אמרינן עצם דמינא דבשר הוא משלים מלח דלאו מינא דבשר' הוא לא או דילמא אפילו מלח כיון דצריך לקרבן הוא ואיפריש מצוה לחזור ולמולחו כדכתיב ולא תשבית מלח ברית וגו' משלים ולפיכך אינו לוקה כיון דהוי ספיקא כדאמר ועולה ואימוריה מצטרפין לכזית דכולה כליל.
+
+Halakhah 11
+
+<b>העלה </b> וחזר והעלה חייב על כל אבר ואבר דאותו אכל אבר ואבר כתיב זרק והעלה חייב שתים שהרי חלק הכתוב בין מעלה לעושה דכתיב אשר יעלה עולה וכתי' לעשות אותו ולגרסת הראב"ד ז"ל אינו חייב אלא אחת דכתיב שם תעשה כלל כל העשיות העלה אבר חסר פטור דהא דכתיב לעשות אותו על השלם הוא חייב אאבר קאי.
+
+Halakhah 12
+
+<b>שנים </b> שאחזו באבר והעלוהו בחוץ חייבים דכתיב איש איש אשר יעלה עולה אפילו איש איש שיעלו חייבין.
+
+Halakhah 13
+
+<b>הזורק </b> מקצת מתנות בחוץ חייב דלא בעינן כוליה מתיר ובפנים אם נשפך הדם אחר שנתן מתנה אחד מהניא הך מתנה דיהבא ומביא פר אחר ומתחיל ליתן ממקום שפסק. המקבל דם חטאת בכוס אחד נתן ממנו בחוץ וחזר ונתן ממנו בפנים חייב על נותן בחוץ שהרי כולו ראוי ליקרב בפנים אבל נתן ממנו בפנים וחזר ונתן בחוץ פטור משום דהוו שיירים דנתינה שבפנים אבל בב' כוסות אפילו אחד בפנים ואחד בחוץ חייב דלא הוי שיירים לחבריה.
+
+Halakhah 14
+
+<b>הקומץ </b> והלבונה של מנחה שהקריב אחד מהן בחוץ או הקריב אחד מהם בפנים והשני בחוץ חייב דקומץ ולבונה של מנחת נדבה שניהם מתירים את שייריה לאכילה וכן בזיכי לבונה של לחם הפנים שהקריב אחד מהם בחוץ או אחד בפנים והשני בחוץ חייב דשני בזיכי לבונה מתירין את לחם הפנים דכתיב והיתה ללחם לאזכרה נאמר כאן אזכרה ונאמר להלן אזכרה מה להלן קומץ מתיר את השיירים אף לבונה מתרת את הלחם.
+
+Halakhah 15
+
+<b>מי </b> ששחט קדשים בזמן הזה והעלה חוץ לעזרה חייב מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים דמותר להקריב אף על פי שאין בית דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבא והויא לה ירושלם בית הבחירה ושעת איסור הבמות היא.
+
+Halakhah 16
+
+<b>השוחט </b> קדשי גוים בחוץ חייב כיון שנודרים נדרים ונדבות כישראל דכתיב איש איש מבית ישראל לרבות את הגוים שהם כישראל להביא קרבנות וכן מעלן בחוץ דכתיב אשר ישחט או אשר יעלה והגוים מותרים להקריב עולות לשם בכל מקום דכתיב בשחוטי חוץ דבר אל בני ישראל בני ישראל מצווין על שחוטי חוץ ואין הגוים מצווין על שחוטי חוץ והוא שיקריבן בבמה שיבנו דאינה העלאה בלא בנין כדכתיב ויבן נח מזבח וגו'. ואסור לסייען ולעשות שליחותן שהרי נאסר עלינו להקריב בחוץ דקדושת ירושלם אין אחריה התר כדאמר ומותר להורות להם וללמדם היאך יקריבו לאל ב"ה ויש בהלכות אלו מקצת גדרים מדרבנן סמוכים אעשה דושמרתם את משמרתי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..962cc40a949a19b005a532dd5db9a4763b05d1c4
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,212 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קמט </b> לעשות כל מעשה יום הכפורים על הסדר כמו שכתוב בפרשת אחרי מות הקרבנות והוידויין ושילוח השעיר ושאר העבודות ובשחר מקריבין התמיד ובין הערבים כסדר כל יום כדכתיב בפרשת פנחס מלבד חטאת הכיפורים ועולת התמיד וגו' ומקריבין מוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים כלם עולות כדכתיב שם והקרבתם עולה לה' וגו' פר בן בקר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה וגו' שעיר עזים אחד חטאת ונעשה בחוץ ונאכל לערב כסתם חטאת דנעשה בחוץ ונאכל ליום ולילה אלא דהוא יום צום ונאכל לערב ועוד מקריבין על מוסף זה פר בן בקר לחטאת ואיל לעולה ושניהם משל כהן גדול כדכתיב בזאת יבא אהרן וגו' בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה והפר נשרף כדכתיב בסוף הפרשה ואת פר החטאת וגו' ושרפו באש וגו' ועוד איל הבא משל צבור האמור בפרשת אחרי מות כדכתיב ומאת עדת בנ"י יקח וגו' ואיל אחד לעולה והוא האמור במוסף בתורת כהנים רבי אומר הוא האמור בחומש הפקודים ובפרק בא לו מייתי לה ואמרינן מאי טעמא דרבי דכתיב אחד הכא והתם וקרא דחומש הפקודים נמי משמע דכתיב מלבד חטאת הכיפורים דהיינו חברו של עזאזל ועולת התמיד משמע דליכא עולה אחריתי לצבור אלא הני דכתיבי בחומש הפקודים ועולת תמיד ועוד מביאין משל צבור שני שעירי עזים אחד קרב חטאת כדכתיב ועשהו חטאת והוא נשרף כדכתיב בסוף הפרשה ואת שעיר החטאת אשר הובא וגו' ושרפו באש וגו' והשני שעיר המשתלח כדכתיב על שני השעירים גורלות וגו' וגורל אחד לעזאזל.
+
+Halakhah 2
+
+<b>עבודות </b> כל ט"ו בהמות אלו ביום זה אינו אלא בכ"ג דכתיב וכפר הכהן אשר ימשח אותו כפרה זו של יום הכיפורים אינה כשרה אלא בכהן גדול לפי שנאמר כל הפרשה באהרן הוצרך לומר בכהן גדול הבא אחריו שיהא כמותו ואין לי אלא משוח בשמן המשחה מרובה בגדים מנין תלמוד לומר ואשר ימלא וגו' והם כל הכהנים גדולים שעמדו מיאשיהו ואילך שבימיו נגנזה צלוחית של שמן המשחה וקרבן מוסף הכתוב בחומש הפקודים נמי בכ"ג דתנן כל עבודות יו"ה אינן כשרות אלא בו וילפינן לה מדכתיב [וכפר וגו'] אחד משוח או מרובה בגדים כדאמ' דאין ביניהם אלא פר הבא על כל המצות כדתנן פרק בתרא דהוריות ואם היתה שבת אף מוסף שבת אין מקריב אותו אלא כהן גדול וכן שאר עבודות כגון קטרת והטבת הנרות של כל יום דאיל אחד הוא כאן ובפנחס כדאמר' וכולם מוספין נמי נכללו באחרי מות כדנילף בפרק ב' הכל בכהן גדול נשוי דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו זו אשתו.
+
+Halakhah 3
+
+<b>שבעת </b> ימים קודם ליום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכתו שבמקדש משנה פרק קמא דיומא ובגמרא יליף ליה רבי יוחנן ממלואים דפירש שבעה ושמש יום אחד ור"ל יליף מסיני כדאיתא התם ואסמכתא הוא דהוי בין לרבי יוחנן בין לריש לקיש ומה שכתב דבר זה קבלה ממשה רבינו ע"ה נראה דאינו הלכה למשה מסיני דבגמרא משמע דהוי דרבנן לתרוייהו וקרא אסמכתא בעלמא כדא'. ומתקינין לו כהן גדול אחר לשאם יארע לו פיסול שיעבוד תחתיו כדתנן במתניתין קמא. ואינו צריך חנוך אלא עבודתו מחנכתו שם פשיטא אירע בו פיסול קודם תמיד של שחר מחנכין אותו בתמיד של שחר בשמונה בגדים ויהא מחונך לכהונה גדולה קודם שיגיע עבודת יום הכיפורים אלא אירע בו פיסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו רב פפא אמר עבודתו מחנכתו עבודת יום הכיפורים עצמה שאינה כשרה אלא בכהן גדול מחנכתו לכהונה גדולה מי לא תניא כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן כדכתיב וימשחם ויקדש אותם מכאן ואילך עבודתן מחנכתן לחדשים הנעשים כדכתיב אותם במשיחה ולא אחרים במשיחה הכא נמי ל"ש עבודתו מחנכתו כדאמר' ומתחיל מעבודה שפסק בה הראשון כיון דאמרן דעבודתו מחנכתו. עבר י"ה הראשון חוזר לעבודתו דאי אפשר לכהן גדול שלא יארע לו פיסול ואפילו הכי כהן גדול (הוא) השני כל מצות כהונה עליו דברי רבי מאיר ורבי יוסי אומר אינו ראוי לא לכהן גדול משום איבה ולא לכהן הדיוט משום דמעלין בקדש ואין מורידין ואמר רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי ומודה רבי יוסי שאם עבד עבודתו כשרה כיון דאינו אלא משום איבה או משום מעלין בקדש וכו' ומודה רבי יוסי שאם מת שחוזר לעבודתו פשיטא מהו דתימא הויא ליה צרות מחיים דמצפה מתי ימות וישמש תחתיו קמשמע לן דלא חיישינן להכי.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ומזין </b> עליו ומרגילין אותו בעבודות ומלמדין אותו מפי השמועה למדו חכמים שאין נותנין הקטרת אלא בקדש הקדשים לפני הארון כדכתיב ונתן את הקטרת על האש לפני ה' כשצץ המינות בצדוקים היו משביעים אותם כדאיתא התם:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> מעשה התמידין והמוספין של יום זה כהן גדול עושה אותם לבוש בגדי זהב כדכתיב ולבש את בגדיו דהיינו בגדי זהב והדר ועשה את עולתו ואת עולת העם דהיינו איל של מוספי' שהוזכר כאן ובפנחס ועבודות המיוחדות ליום זה דהיינו פרו ושני השעירים וקטרת לפני לפנים בבגדי לבן דכתיב בראש הפרשה כתונת בד קדש ילבש וגו' ובתר כל הני עבודות כתיב ופשט את בגדי הבד וגו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b> עת שישנה הבגדים טעון טבילה דכתיב ופשט את בגדי הבד ורחץ את בשרו וגו' ולבש את בגדיו שמנה בגדים המיוחדים לו כל ימות השנה הא למדת שכל המשנה מעבודת פנים לעבודת חוץ טעון טבילה והוא הדין מחוץ לפנים דחמש טבילות ועשרה קדושין טובל ומקדש כהן גדול בו ביום משנה פרק הממונה ואמר רב חסדא חמש טבילות ועשרה קדושין גמירי הלכה למשה מסיני דעושה כהן גדול בו ביום ואי לאו הלכתא הוה אמינא אינו משנה מעבודה לעבודה אלא ג' פעמים דהוו להו שלש טבילות ותו לא ואי לאו קרא הוה אמינא חמש טבילות יטבול אפילו בזה אחר זה כולם ביחד להכי איצטריך קרא ור' מפיק להו להני חמש טבילות ועשרה קדושין מדכתיב בראש הפרשה כתונת בד קדש ילבש ומכנסי בד וגו' ורחץ במים את בשרו ולבשם הרי כשהוא משנה מעבודת תמיד להתחיל בעבודת היום שהיא פנימית כדכתיב בתריה ולקח את שני השעירים וגו' וכוליה ענינא אשכחן מבגדי זהב לבגדי לבן מבגדי לבן לבגדי זהב מנין תלמוד לומר בגדי קדש הם ורחץ במים וגו' תלה הכתוב טעם הטבילה בשביל שהם בגדי קדש ללמדך שכל חליפות בגדי קדש ביום זה טעונין טבילה ובגדי זהב בגדי קדש הם וכיון דילפינן טבילה לכל עבודה אם כן הוו חמש טבילות דחמש עבודות הן תמיד של שחר בבגדי זהב דאין דבר קודם לתמיד של שחר ומקריבו כהן גדול בבגדיו של כל השנה דהיינו בגדי זהב עבודת היום בבגדי לבן דכתיב כתנת בד קדש ילבש וגו' והקריב את פר החטאת אשר לו ולקח את שני השעירים וגו' אילו ואיל העם בבגדי זהב כדכתיב ולבש את בגדיו דהיינו בגדי זהב כדאמרינן ויצא את עולתו ואת עולת העם דהיינו איל לעולה הכתוב בו ואיל לעולה הכתוב בעם דהיינו איל דמוספין דפנחס כדאמר' כף ומחתה בבגדי לבן דתנו רבנן ובא אהרן אל אהל מועד למה הוא בא (אינו בא) אל ההיכל הרי גמר כל עבודותיו אינו בא אלא להוציא כף ומחתה שהניח בין הבדים כדכתיב ונתן את הקטרת על האש וגו' שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר כסדרן בפרשה כך סדר עבודתן חוץ ממקרא זה שכתב הוצאת כף ומחתה עם עבודות הפנימיות ולא הפסיק בעבודת אילו ואיל העם בנתיים והיה לו לכתוב ויצא ועשה את עולתו וגו' ואחר כך ובא אהרן להוציא כף ומחתה ואחר כך ופשט את בגדי הבד ורחץ וגו' ולבש בגדיו של כל השנה ועשה מוספין ותמיד של בין הערבים ומאי טעמא צריך להפסיק באילו ואיל העם בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה דגמירי הלכה למשה מסיני חמש טבילות בו ביום ואי כסדרן של עבודות כתיב מקרא זה לא משכחת להו אלא שלש אחד לתמיד של שחר ואחד בינו ובין עבודת היום כלה עם הוצאת כף ומחתה ואחת בין הוצאת כף ומחתה לאילו ואיל העם ועמהם המוספין ותמיד של בין הערבים לפיכך צריך להפסיק אילו ואיל העם בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה והוצאתן תפסיק בין אילו ואיל העם לתמיד של בין הערבים הרי חמש עבודות תמיד של שחר בבגדי זהב עבודת היום בבגדי לבן אילו ואיל העם בבגדי זהב הוצאת כף ומחתה בבגדי לבן מוספין ותמידין של בין הערבים בבגדי זהב וקרא דובא אהרן הכי משמע דהוי שלא כסדר דאי כסדר למה נאמר ובא אהרן והא התם קאי אלא שמע מינה משום דאפסקה בעבודת חוץ להכי כתב ובא ואפילו הכי איצטריך להלכתא דאי לאו הלכתא הוה אמינא גזרת הכתוב היא שאחר שיגמור עבודת פנים ויצא יחזור להוציא כף ומחתה ומשום דגמירי חמש טבילות אמרינן דהוי שלא על הסדר דהפסיק באילו ואיל העם כדאמרן ולא מצינן לאוקומי האי ובא לעבודה אחרת דבכולהו עבודות כתיב ובא והביא אבל הוצאת כף ומחתה לא כתיב להכי איכא למימר דבהוצאת כף ומחתה איירי ומנין שכל טבילה צריכא ב' קדושין דכתיב ופשט ורחץ ולבש ואם אינו ענין לטבילה דנפקא לן מבגדי קדש הם כדא' תנהו ענין לקידוש וילפינן מיניה תרי קדושי דשדינן ורחץ אופשט אולבש כאלו כתיב ורחץ תרי זמני ואמר רב אחא בר יעקב הכל מודים בקידוש שלאחר טבילה שלובש ואחר כך מקדש דאמר קרא או בגשתם מי שאינו מחוסר אלא גישה יצא זה שמחוסר לבישה וגישה דקידוש שני הוי אחר לבישה אפילו לרבי כדאמר דרשי ליה לקרא הכי כרבנן דרבי מאיר דכיון דורחץ קאי אפשיטה ואלבישה הקיש קדוש פשיטה ללבישה מה לבישה כשהוא לבוש מקדש כדילפינן מבגשתם אל המזבח אף פשיטה כשהוא לבוש מקדש ואם כן ופשט ורחץ ולבש לא בעי למימר דפשט והדר רחץ ורחץ והדר לבש אלא דאיכא רחיצה אפשיטה ואלבישה וכשהוא לבוש כדאמ' ותניא בתוספת' ופשט בגדי הבד אשר לבש כלום אדם פושט אלא מה שלובש אלא מקיש פשיטה שתטען קידוש כמו הלבישה כשהוא לבוש ואמרינן התם דלרבנן לא עביד קדוש קמא אטבילה קמייתא כיון שעדיין לבוש בגדי חול לא הוצרך לקדש על הפשיטה ואם כן תשעה קדושין הוו אלא כי פשיט בגדי קדש ולביש בגדי חול עביד ליה התם כשבא לפשוט בגדי קדש. בתמיד של שחר מקריב הפר ושבעה כבשים של מוסף היום דבפ' בא לו פליגי במשנ' רבי אליעזר ורבי עקיבא בשבעה כבשים ונקטינן כרבי עקיבא דתוספתא דתניא התם דפר העולה נמי לרבי עקיבא היה קרב עם שבעת כבשים כתמיד של שחר דכת' במוספי כל הרגלים מלבד עולת הבקר אלמא מוספין עם עולת הבקר נעשים בסמוך לה וילמוד יום הכיפורים מהם ואחר כך בטבילה שניה עבודת היום כולה הוידוים וההגרלה וזריקת דמים בפנים והקטרת ושילוח שעיר עזאזל ואימורי פר ושעיר ושריפתן כסדר האמור בפרשה כדנילף פ"ד בס"ד ואחר כך בטבילה שלישית שעיר הנעשה בחוץ ואף על פי שהוא מן המוסף אינו יכול להקדימו לעבודת היום לפי שנאמר בו ושעיר חטאת א' מלבד חטאת הכפורים למדנו ששעירה פנימי קדמו ואילו ואיל העם ואימורי פר ושעיר הנשרפין כדכתיב את עולתו ואת עולת העם וגו' ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה דהיינו אימורי פר ושעיר ומקריב תמיד של בין הערבים וטבילה רביעית להוצאת כף ומחתה ובטבילה חמישית מקטיר קטרת של בין הערבים כדתנן התם פרק בא לו בתר הוצאת כף ומחתה נכנס להקטיר וכו' ורש"י כתב תמיד של בין הערבים נמי בטבילה חמישית ומוספין דאמרינן לעיל בתמיד של בין הערבים היינו שעיר החטאת של מוסף היום ואיל העם דפר ושבעה כבשים עם תמיד של שחר היו קרבין כדילפינן לעיל טעמא דכולהו.
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> הטבילות במקום קדוש במשנה פרק אמר להם הממונה וכולם בקדש על בית הפרוה דכתיב ורחץ את בשרו במים במקום קדוש וקידוש כתיב ביה ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח וגו' וילפינן מיניה לכל טבילות מחלפות היום דליהוו במקום קדוש דלהכי אפקיה רחמנא לקידוש בלשון טבילה למימר טבילה כקדוש מה קידוש במקום קדוש אף טבילה במקום קדוש דמקרא דהכא דכתיב במקום קדוש לא הוה ילפינן לכולהו טבילות וטבילה ראשונה היא בחול דלא הוי מדאוריתא והא דאמר רב חסדא גמירי הלכה למשה מסיני חמש טבילות ועשרה קידושין. [פשטא אתיא כבן זומא פ' הממונה (יומא ל, א) דסביר ליה דאפילו טבילה ראשונה הויא דאורייתא מק"ו ולרבי יהודה דסבר דהויא טבילה אחת דרבנן נקט הל"מ משום ד' טבילות דהוי דאורייתא לכו"ע ואגבן אמר דחמשה הל"מ משום דכולהו הוו כחדא בי"ה ואפי' במה שהוא מדרבנן אשכחן ביה הל"מ בכמה דוכתי והכי נמי תניא (שם לב, א) אמר רבי יהודה מנין לה' טבילות וכו' אע"ג דאיהו גופיה קאמר לעיל דטבילה ראשונה מדרבנן.] כל כהן שלא טבל או לא קדש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה ועבד עבודתו כשרה ברייתא פרק ב' דזבחים דאף על גב דכתיב בהו חוקה והיתה להם לחוקת עולם בחדש השביעי וגו' ומשמע דמעכבי הא כתיב ולבשם שינה הכתוב בלבישה לעכב דכתיב ילבש ולבשם לבישה מעכבת ואין דבר אחר מעכב ופסוק זה דחוקה אשאר דברים הכתובים בפרשה כתיב אי הכי קדוש דצפרא נמי לא תעכב אמר חזקיה אמר קרא והיתה להם חוקת עולם לו ולזרעו לדורותם דבר המעכב בזרעו מעכב ביום הכפורי' דחוקה לדורות כתיב וזרעו אחריו להקישא אתא.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>זה </b> שנאמר בתורה וכפר בעדו ובעד ביתו ושחט את פר החטאת וגו' מפי השמועה למדו שזה וידוי דברים פרק הממונה תנו רבנן וכפר בכפרת דברים הכתוב מדבר והם דברי וידוי או אינו אלא כפרת דמים הרי אני דן נאמרה כאן כפרה ונאמר להלן בשעיר המשתלח כפרה יעמד חי לפני ה' לכפר עליו מה כפרה האמורה בשעיר דברים דכתיב וסמך וגו' והתודה עליו וגו' אף כפרה האמורה בפר דברים וכי תימא נילף משעיר הנעשה בפנים שכפרתו בדמים דכתיב וכפר על הקדש מטומאות וגו' וההוא בתר מתן דמים היא כתובה ועוד שאין בו וידוי לא איפשר למימר הכי שהרי אומר והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו וגו' ואחר כך ושחט את פר החטאת אשר לו ע"כ וכפר ועדיין לא נשחט אלמא כפרה זו דברים הוא דהיינו וידוי נמצאת למד שהוא מתודה ביום זה שלשה וידויין אחד ע"י עצמו כדכתיב וכפר בעדו וידוי שני על ידי עצמו עם שאר הכהני' ושניהם על פר החטאת אשר לו כדכתיב ברישא וכפר בעדו ובעד ביתו דהיינו בני ביתו ואחר כך כתיב וכפר בעדו ובעד ביתו והוא וידוי שני עליו ועל אחיו הכהנים שהם קרויין גם כן ביתו כדכתיב בית אהרן ברכו את ה' מכאן שהכהנים מתכפרים בו וכל כפרתן אינה אלא על טומאת מקדש וקדשיו כמו שנאמר וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל מה שהפר מכפר על הכהנים מכפר שעיר שהוא לשם על ישראל. וידוי ג' על ידי ישראל על שעיר המשתלח כדכתיב וכפר את מקדש הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר ובפרק הוציאו לו פליג רבי יהודה ארבי שמעון וקאמר הכהנים כמשמען עם הקהל אלו ישראל יכפר אלו הלוים הושוו כולם לכפרה אחד שכולן מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות דבטומאת מקדש וקדשיו אי איפשר להשוותן שהפר מכפר על הכהנים והשעיר הנעשה בפנים על ישראל כדא' ובאי זו כפרה הושוו מלמד שכולם מתכפרים בוידוי של שעיר המשתלח בשאר עבירות דבהאי יכפר בתרא הושוו כהנים לוים וישראלים. ומזכיר את השם בכל וידוי מהם שלשה פעמים ואומר אנא השם וכו' פרק הממונה ומנין שבאנא נאמר כאן כפרה ונאמר כפרה בחורב דכתי' אולי אכפרה מה להלן באנא דכתי' אנא חטא העם הזה אף כאן באנא ומנין שבשם נא' כאן כפרה ונא' בעגלה ערופה כפרה כפר לעמך ישראל מה להלן בשם דכתי' אשר פדית ה' אף כאן בשם ושלשה פעמים איפשר דילפינן להו תרתי דכתיבי בכפר אשר פדית ה' בעיני ה' וחדא דלפני ה' תטהרו וכן בכל וידוי ואומר חטאתי עויתי פשעתי כרבנן דפליגי ארבי מאיר בברייתא וכן בדוד ושלמה ודניאל כתיב חטאנו העוינו והרשענו ומה שאמר משה עון ופשע וחטאה היינו נושא עון ופשע כחטאה דהויא שוגג ואמר רב הלכה כדברי חכמים. וכשנותן את הגורל על שעיר החטאת אומר לה' חטאת דכתיב הגורל לה' ועשהו חטאת שיאמר לה' חטאת כרבנן דרבי ישמעאל בתורת כהנים נמצא מזכיר את השם י' פעמים כנגד י"פ דכתיב ה' בפרשה עד לפני ה' תטהרו פרק טרף תנו רבנן עשרה פעמים מזכיר כהן גדול את ה' בו ביום וכו' ובכולן הוא מזכיר ככתבו שהוא השם המפורש כדילפינן מדכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו' דבאהל מועד ושילה ובית עולמים דכתיב בהו אבא אליך הוא מצוה להזכיר את שמו דהיינו המיוחד לו ודרשי' לקרא מסורס בכל המקום אשר אבא אליך וברכתיך תזכיר את שמי.
+
+Halakhah 7
+
+<b>כשהיו </b> שומעים את שם המפורש היו כורעים ואומרים ברוך שם וכו' דכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו אמר משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל. כל היום כשר לוידוי יום הכפורי' ולוידוי פרים הנשרפים משנה במגילה פרק הקורא למפרע ויליף טעמא בגמרא מדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם אלמא כפרה דהיינו וידוי ביום וידוי פרים יליף כפרה כפרה מיום הכיפורים כתיב הכא וכפר עליו הכהן בפר העלם דבר ופר כהן משיח וכתיב ביום הכיפורים יעמד חי לפני ה' לכפר מה להלן כפרת דברים וביום כדילפינן אף כאן כפרת דברים וביום:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שני </b> הגורלות אחד כתוב בה לה' ואחד כתוב בה לעזאזל והן כשרין מכל דבר ושניהם שוים פרק הממונה תנו רבנן גורלות גורלות של כל דבר יכול יתן שנים על זה ושנים על זה והכי קאמר קרא ונתן על כל אחד משניהם גורלות דמשמע שנים תלמוד לומר גורל אחד גורל אחד אין כאן לכל אחד אלא גורל אחד אין כתיב שם אלא על אחד מהם ועזאזל על אחד מהם יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה ושל שם ושל עזאזל על זה לקיים על כל אחד מהם ונתן גורלות שנים ואי זה שירצה יעשה לשם תלמוד לומר אחד ממשמע שנאמר גורל יודע אני שהוא אחד וכי כתיב אחד לדרשא כתיב אם כן מה ת"ל גורלות שיהיו שוין שלא יעשה אחד של כסף ואחד של זהב אחד גדול ואחד קטן וגורלות דמרבינן כל דבר לא איצטריך אלא לגורל של שם שמצינו בציץ שהשם כתוב עליו והוא של זהב יכול אף זה כן תלמוד לומר גורל גורל ריבה ריבה של זית ריבה של אגוז ריבה וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>היכן </b> מגריל במזרח העזרה בצפון המזבח שם במשנה וטעמא שיהיו בתוך חלל העזרה כדכתיב והעמיד אותם לפני ה' ואף על גב דלא שחיט ליה הכא מכל מקום כל מעשיו טעונים צפון.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ההנחה </b> מצוה ואינה מעכבת וההגרלה מעכבא פרק טרף אמר רבי ינאי עליית גורל מתוך קלפי מעכבא עבודה שאין השעירים מתפרשים זה לשם וזה לעזאזל אלא על פי הגורל לפיכך צריך לראות אי זו עלה בימין ויהא שעיר של ימין נקבע בו ואיזה עלה בשמאל ויהא שעיר של עזאזל נקבע בו דכתיב אשר עלה עליו הגורל דהיינו ימין בימין ושמאל בשמאל דהכי משמע עליו וכתיב ברישא גורל אחד לה' דהיינו של ימין דסליק ברישא כבזמן שמעון הצדיק והנחה אינה מעכבת שאפילו לא הניחו הגורל על השעיר אינה מעכבא שהרי הוקבע של ימין בגורל שעלה בימין ושל שמאל בגורל שמאל ורבי יוחנן אמר אף עליה אינה מעכבת וסליק בתיובתא בשלהי שמעתין ורבי ינאי אף על גב דאית ליה דרבי יהודה דפליג ארבי נחמיא ואמר דלא כתיבא חוקה אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים והגרלה מבחוץ היא ולא מעכבא שאני הכא דתנא בה קרא דאף על גב דחקה לאו עלה קיימא לעכב מעכבא שהרי שנה בה הכתוב לעכב ומקרא יתירא נפקא לה עיכובא דכתיב אשר עלה אשר עלה תרי זמני ומשום דלא תנייה בה קרא בלשון ציוי איצטריך קרא דועשהו חטאת לומר דגורל עושה אותו חטאת ואין השם עושה אותו חטאת אם קרא לו שם בלא גורל אלמא הגרלה מעכבא ואי לא תני ביה קרא לא הוה דרשינן ועשהו אלא למעוטי דלא מהני הגרלה בעלמא כי ההוא דיגאלנו לזה ולא לאחר כדכתבו התוספות התם לפיכך הנחה כשרה בזר ועליית הגורלות מן הקלפי פסולה בזר כיון דמעכבא כדילפינן.
+
+Halakhah 4
+
+<b>וקושר </b> לשון של זהורית משקל שני סלעים פרק טרף אמר רבי יוחנן שלשה לשונות שמעתי של פרה ושעיר המשתלח ומצורע אחת משקל עשרה זוז ואחת משקל שני סלעים ואחת משקל שקל ואין לי לפרש כי אתא רבין פירשה משמיה דרבי יונתן של שעיר המשתלח דבעיא חלוקה משקל שני סלעים ואתה חוצהו חציו בסלע וחציו בין שתי קרניו לראות אם הלבין כדכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו והיינו מדרבנן בעלמא לסימנא. ושוחט את פר החטאת אשר לו ואת השעיר שעלה עליו הגורל לשם כדכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו וכתיב ושחט את שעיר החטאת אשר לעם. ומכניס דמן להיכל ומזה מדם שניהם ארבעים ושלשה הזיות מדם הפר שמנה הזיות בקדש הקדשים בין שני בדי הארון קרוב לכפרת בטפח אחת למעלה ושבע למטה ואחר כך מדם השעיר גם כן שמנה אחת למעלה ושבע למטה וחוזר ומזה בהיכל על הפרכת מדם הפר שמנה אחת למעלה ושבע למטה וחוזר ומזה כן מדם השעיר שמנה אחת למעלה ושבע למטה ואחר כך מערב ב' הדמים פר ושעיר ומזה משניהם ארבע הזיות על ארבע קרנות מזבח הזהב שבהיכל ושבע על אמצעו של מזבח זה פ' הוציאו לו משנה ובגמרא מנה"מ דאינו מזה על הכפרת אותן שתים אחת של מעלה בפר ואחת של מעלה בשעיר על גג הכפרת ממש א"ר זירא אמר קרא בשעיר והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת לא יאמר למטה בשעיר דהיינו ולפני הכפרת דסוף סוף גמר ממטה דפר שהרי לא פורש בו כמה הזאות וילפינן ליה לקמן ממטה דפר דכתיב ביה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים וכיון דסוף סוף יליף מיניה לישתוק קרא מיניה וליגמר לכולה מילתא דמטה דשעיר ממטה דפר דאיתקיש להדדי דכתיב ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר דבשלמא למעלה דידיה איצטריך דמפורש בו אחת דכתיב והזה אותו על הכפרת ואותו חדא משמע ובמעלה דפר לא פורש אחד וא"כ מטה דשעיר למה נאמר לאקושי ליה למעלה דשעיר ולומר על הכפרת כלפני הכפרת מה לפני דלאו נוגע ממש בכפרת דלפני על הארץ משמע אף על גב דלאו ממש נוגע בכפרת אלא לענין שיהא מצדד ידו למטה ולמעלה דפר אף על גב דלא הוה צריך דסוף סוף גמר ממעלה דשעיר שפי' בו אחת אפ"ה איצטריך לכדתניא דבי ר' אליעזר בן יעקב כל מקום שנאמר פני אינו אלא קדים כדכתיב על פני הכפרת קדמה. ואחת למעלה ושבע למטה ילפינן לה הכי התם ת"ר והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת למדנו כמה למעלה בשעיר אחד דאותו חדא משמע כדאמר' למטה בשעיר איני יודע כמה הרי אני דן נאמרו דמים למטה בפר ונאמרו דמים למטה בשעיר מה למטה דפר שבע כדכתיב ולפני הכפרת יזה שבע פעמים אף למטה בשעיר שבע ודנין מטה ממטה וכתיב נמי ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר שאין ת"ל כאשר עשה שהרי אף כאן בשעיר פורש והזה על ולפני ומה ת"ל כאשר עשה שיהו כל עשיותיו שוות כשם שלמטה בפר שבע כך למטה בשעיר שבע למדנו למטה בפר ובשעיר שבע למעלה בפר איני יודע כמה הריני דן נאמרו דמים למעלה בשעיר ונאמרו דמים למעלה בפר מה למעלה בשעיר אחת כדכתיב אותו אף למעלה בפר אחת ודנין מעלה ממעלה וכתיב נמי ועשה את דמו כאשר עשה שאין ת"ל כאשר עשה אלא לשיהיו כל עשיותיו שוות כשם שלמטה בפר שבע כך למטה בשעיר שבע כדאמר' וכשם שלמעלה בשעיר אחת כך למעלה בפר אחת הזאות דהיכל שמנה דפר ושמנה דשעיר ילפינן לה התם הכי ת"ר וכן יעשה לאהל מועד מה ת"ל כשם שמזה לפני לפנים כך מזה בהיכל מה לפני לפנים אחת למעלה ושבע למטה משניהם כדילפינן כך בהיכל שמנה אחת למעלה ושבע למטה בפר ובשעיר דבתר תרוייהו כתיב האי קרא ואע"ג דאין למדין בקדשים היקש מן ההיקש והכא פר ושעיר ילפי מהדדי כדאמר' והיכי ילפינן מינייהו להזאות שבהיכל אפ"ה מקומות הוא דגמרי מהדדי ואין זה היקש הלמד מן ההיקש שהרי בהקש ראשון בהמות למדו זו מזו כאשר עשה לדם הפר ובהיקש השני לא הוקש שום דבר לאחת מן הבהמות ללמוד הימנה מה שלמדה בהיקש מחבירתה אלא המקומות הוקשו זה לזה וכן יעשה לאהל מועד כאשר כפר על הקדש והקדש לא למד כלום מתחלה בהקש אלא הפר הוקש לשעיר והשעיר לפר במתנות הקדש ואבע"א חוץ מפנים בחד זמנא גמר מה שכתוב בו בפי' ומה שלמד בהיקש דכיון דהוצרך ללמוד ממנו את המפורש בו למד הכל בבת אחת הזאות דמזבח הזהב ילפינן להו נמי התם דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וכו' מדם הפר ומדם השעיר שיהו מעורבין כר' יאשיה דאמר אף על גב דלא כתיב יחדיו כמאן דכתיב יחדיו דמי וכתיב נמי וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה ולא שתים דפר ושעיר אלא הכל בבת אחת ועל קרנות המזבח סביב היינו ד' הזיות על ד' קרנות והזה עליו מן הדם שבע הזאות על גגו כדכתיב עליו. והזאות של לפני לפנים והיכל היה מונה אחת אחת ואחת אחת ושתים וכו' מ"ט ר' אלעזר אמר שלא יטעה בהזאות ורבי יוחנן אמר אמר קרא ולפני הכפרת יזה שאין ת"ל יזה ומה ת"ל יזה לימד על הזאה ראשונה שצריכה מנין עם כל אחת ואחת דמשמע שיהא מונה הזאה ראשונה עם כל הזאה והזאה של ז' פעמים דכתיב יזה שבע פעמים וכתיב חקה לעיכובא ואיכא בינייהו דלא מנה ולא טעה. ולא היה מתכוין להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף דבביאת פנים כתיב אל פני הכפרת אשר על הארן מדכתיב אל פני ולא על פני משמע שאינו מתכוין לא למעלה וכו' דעל פני משמע למעלה אל פני לא משמע לא למעלה ולא למטה ובגמרא תנא כשהוא מזה אינו מזה על הכפרת על גגה אלא כנגד עביה ולא היו דמים נוגעי' בה וכשהוא מזה אחד למעלה מצדד גב ידו למטה ומזה כלפי מעלה וכשהוא מזה השבע למטה מצדד ידו למעלה ומזה למול פניו אחד גבוה ואחד בנמוך הימנה וכולן נופלות לארץ כל אלו המ"ג הזיות טובל אצבעו בדם טבילה על כל הזיה לא שיזה ב' הזיות מטבילה א' ושיירי הדם שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון משנה פרק הוציאו לו ובגמרא דאמר קרא גבי פר כהן משיח ואת כל דם הפר ישפוך ותניא בת"כ הפר לרבות פר יום הכיפורים שיהו שייריו נשפכין ליסוד אשר פתח אהל מועד זה יסוד מערבי.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ואחר </b> כך משלח את השעיר ביד איש המוכן להוליכו כדכתיב וכלה מכפר וגו' וסמך ושלח ביד איש עתי וגו' איש עתי המוכן לכך מבעוד יום. והכל כשרים להוליכו אלא שעשו הכהנים קבע להוליכו משנה שם ובגמרא ת"ר איש להכשיר את הזר דמהו דתימא כפרה כתיבא ביה קמ"ל. עתי שיהא מזומן לכך מאתמול עתי ואפילו בשבת דמשמע בעתו ובמועדו ישלחנו ולא יעבור ואפילו בשבת ובטומאה וקמ"ל דאם חלה השעיר מרכיבו על כתפו ואם נטמא המשלח נכנס טמא לעזרה ומשלחו שהכהן מוסרו לו שם ואם כשל כחו בדרך וצריך לאכול אוכל דכיון דכתיב ושלח ביד איש עתי המדברה אם כשל כחו ולא יוכל לשלחו מעכב כפרתן של ישראל הילכך דחי עינוי יום הכיפורים ומעולם לא הוצרך אדם לכך כדאיתא התם. וכשהגיע לשם דוחפו לאחוריו ונעשה איברים פרק שני שעירים ת"ר עזאזל שיהא עז וקשה אל לשון קשה יכול בישוב ת"ל במדבר ומנין שבצוק והוא הר זקוף תלמוד לומר גזרה חתוכה. ובא ויושב לו תחת סוכה האחרונה דשילוחו הוא דהותר ולא חזרתו. וחוזר כ"ג אצל הפר והשעיר העומדים לישרף ומוציא את אימוריהם להקטירם על גבי המזבח שם במשנה וכתיב את חלב החטאת יקטיר המזבחה דהיינו אימורי פר ושעיר יקטיר המזבחה על מזבח החיצון דאלו בפנימי כתיב לא תעלו עליו קטרת זרה. ומחתך שאר בשרן חתיכות גדולות מעורות זו בזו כמין קליעה ואינו (מפרש) [מפרק] אותן שם לא היה מנתחן ניתוח בשר עולה שהוא מופשט מן העור קודם ניתוח כדכתיב והפשיט ונתח אלא עור ע"ג בשר ואינו מפשיטן מה"מ דתניא רבי אומר נאמר כאן עור ובשר ופרש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם ונאמר בפר כהן משיח עור ובשר ופרש ואת עור הפר ואת כל בשרו על ראשו ועל כרעיו וקרבו ופרשו מה להלן על ידי ניתוח ולא על ידי הפשט אף כאן על ידי ניתוח ולא על ידי הפשט והתם מנא לן דתניא וקרבו ופרשו והוציא מלמד שמוציאו שלם יכול ישרפנו שלם נאמר כאן ראשו וכרעיו ונאמר להלן בעולה ראשו וכרעיו בהקטרתה והקרב והכרעים מה להלן על ידי ניתוח אף כאן על ידי ניתוח אי מה להלן על ידי הפשט אף כאן על ידי הפשט תלמוד לומר וקרבו ופרשו הקיש עור ובשר דכתיב ואת עור הפר ואת כל בשרו להוצאת קרבו ופרשו דאכולהו כתיב והוציא את כל הפר וגו' מה פרשו בקרבו אף בשרו בעורו כתיב והוציא והדר ושרף מה הוצאתו בשרו בעורו אף שריפתו כן.
+
+Halakhah 8
+
+<b>כיון </b> שהגיע שעיר למדבר יצא כ"ג לעזרת נשים לקרוא בתורה ובזמן קריאתו שורפין הפר והשעיר דאין רשאי להתחיל בעבודה אחרת עד שיגיע שעיר למדבר דכתיב ושלח את השעיר למדבר ואח"כ ואת חלב החטאת וגו' ואת פר החטאת וגו' ושרפו באש וגו' וקריאה זו אינה עבודה לפי' אם רצה לקרות בבגדי חול קורא וילפינן לה להאי קריאה ממילואים דאמרינן בפרק קמא מנין שאף מקרא פרשה מעכב ת"ל ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' אפילו דיבור מעכב והכא נמי קורא בענינא דיומא ואפשר דמדרבנן בעלמא הוי אסמכתא. ומברך לפניה ולאחריה לפניה מן התורה כדילפינן בדוכתיה ומוסיף לאחריה שבע ברכות כדאיתא ריש פרק בא לו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>סדר </b> כל המעשים שביום זה בחצות הלילה תורמין את הדשן כדאמר' במצות קל"א ומסדרין המערכה ומדשנין כבכל יום טובל ולובש בגדי זהב ומקדש כדילפינן לעיל דכל עבודות תמידין ומוספין שבי"ה בבגדי זהב ושוחט רוב שנים וגומר אחר שחיטה על ידו שאין קבלת הדם כשרה אלא בכ"ג וצריך למהר ולקבל ולזרוק כדתנן פרק הממונה נכנס להקטיר קטרת ולהטיב את הנרות ולהקטיר איברי התמיד והחביתין והנסכים בכל יום כדילפינן במצות קל"ו ומקריב הפר ושבעה כבשים של מוסף היום הכל עם תמיד של שחר כדילפינן לעיל מדכתיב מלבד עולת הבקר וגו' ומקדש ופושט וטובל ולובש בגדי לבן ומקדש כדילפינן נמי לעיל. ובא לו אצל פרו שהיה עומד בין האולם ולמזבח ולאוקומי בין כותל מזבח צפוני לכותל עזרה צפוני הוה סגי דהא איכא ירך המזבח צפונה אלא משום חולשא דכ"ג כדאיתא התם. ראשו לדרום ופניו למערב משנה התם פרק הממונה ואמר רב בעוקם את ראשו ומשום דשמא ירביץ גללים לא מוקמי' ליה להדיא אחוריו למזבח כדאיתא התם והכהן עומד במזרח ופניו למערב במשנה נמי איתא ובעינן פניו למערב בפני הפר דהוא עומד בצדו וסומך על ראשו בין קרניו דראשו עקום כדאמר' וסומך ומתודה אנא ה' חטאתי וכו' במשנה עצמה ובשעת סמיכה וידוי כדילפינן ס"פ שלישי דמעשה הקרבנות. אח"כ מגריל על ב' השעירים דבתר דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו דהיינו וידוי ראשון כתיב ולקח אהרן שני השעירים וגו' על שני השעירים גורלות וקושר לשון זהורית בראש המשתלח ומעמידו כנגד בית שילוחו ולנשחט כנגד בית שחיטתו כדתנן פרק טרף וכתיב והשעיר אשר עלה עליו וגו' לשלח אותו לעזאזל וגו' ובא לו אצל פרו שנייה וסומך ומתודה אנא השם וכו' כדתנן התם וכתיב והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו וגו' דהיינו וידוי שני בתר קרא דלשלח אותו. אח"כ שוחטו ומקבל דמו כדתנן התם דסמיך לכפר בעדו ובעד ביתו ושחט את פר החטאת אשר לו ונוטל את המחתה וחותה בה אש מן הסמוך למערב כדכתיב מלפני ה' דהיינו מצד שלפני הפתח והוא צד מערב ובתר שחיטה כתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש וגו' וכלי מלא קטרת דקה מן הדקה וחופן ממנה מלא חפניו כדכתיב ומלא חפניו קטרת סמים דקה והא דבעינן כף דלא אפשר בלאו הכי כדאיתא ריש פרק הוציאו לו דהיכי נעביד נעייל מחתה והדר מלא חפניו קטרת הבאה אחד אמר רחמנא בגחלים ובקטרת ולא שני הבאות דכתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח ומלא חפניו והביא וגו' נשקליה לקטרת בחפניו ומחתה עלה וליעול כי מטי התם היכי ליעביד נשקליה בשיניה וניחתיה למחתה השתא לפני מלך בש"ו אין עושין כן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה עאכ"ו הילכך לא אפשר וכיון דלא אפשר עבדינן כדאשכחן בנשיאים כף אחת מלאה קטרת לא מחוקות ולא גדושות אלא טפיפות לשון דבר צף בגובה מעט שם בריתא ומלא חפניו נראה דהכי משמע הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו משנה התם ריש פרק הוציאו לו וחפניו נמי הכי משמע. נוטל המחתה בימינו והכף בשמאלו דאף על גב דהוה בעיא כף בימין דכולהו עבודות בימין ולא בשמאל כיון דלא אפשר מחתה בשמאל דאין יכול לסובלה והבאה אחד בעינן ולא שתי הבאות נוטל הכף בשמאל כדאמר' דהיכא דיכול בימין פסול בשמאל. הגיע לארון מניח המחתה בין ב' הבדים ומערהו לתוך חפניו דכתיב ונתן את הקטרת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטרת את הכפרת אשר על העדות דמשמע דמיד כשנותן הקטרת מכסה את הכפרת והיינו מבין ב' בדי הארון ובבית שני שלא היה ארון היה מניחה על אבן השתיה והתם פרק הוציאו לו ילפינן שמה שמה דורות דורות משמרת משמרת דהארון נגנז כדאיתא התם צובר הקטרת כדתנן התם וממתין עד שימלא הבית כלו עשן ויוצא דכתיב וכסה ענן הקטרת את הכפורת והדר יוצא ולקח מדם הפר וכו' וכיון דכתיב וכסה ענן הקטרת את הכפרת משמע דנתמלא הבית כלו עשן דאי לאו הכי אינו מכסה ענן הקטרת את הכפרת דעשן עולה למעלה. ויוצא מהלך אחורנית דאף על גב דכתיב אח"כ ויצא אל המזבח וכו' יציאה דרך אחוריו נקראת יציאה כתלמיד הנפטר מרבו וכתיב בשלמה ויבא שלמה הבמה אשר בגבעון לירושלם וכי מה ענין גבעון אצל ירושלם אלא מקיש יציאתו מגבעון לירושלם לביאתו מירושלם לגבעון מה ביאתו מירושלם לגבעון פניו כלפי במה בדרך ביאתו אף יציאתו מגבעון לירושלם פניו כלפי במה בדרך יציאתו והכי משמע קרא ויבא שלמה הבמה אשר בגבעון דרך הליכתו וכן לירושלם בשובו מגבעון היתה כביאה ראשונה. ומתפלל שם בהיכל תפלה קצרה כדתנן התם.
+
+Halakhah 2
+
+<b>בשעת </b> הקטרת הקטרת בקדש הקדשים כל העם פורשין מן ההיכל בלבד ואין פורשין מבין האולם ולמזבח אלא בשעת הקטרה בהיכל בכל יום ובשעת מתן דמים פרק טרף נתנו למי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי שבהיכל נטל מחתה וכו' ופרכי' בגמרא והכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד ומוקמי' ליה בשעת הקטרה והיכי אמרת ממרס בו על הרובד הרביעי שבהיכל אמר רב יהודה תני של היכל כשיוצא מן ההיכל לעזרה מונה את הרובדין והוי האי רביעי להיכל ת"ר וכל אדם לא יהיה באהל מועד יכול אפילו בעזרה לא יהא אדם עומד כשכהן מקריב קטרת לפני לפנים ת"ל באהל מועד אין לי אלא באהל מועד שבמדבר שילה ובית עולמים מנין ת"ל בקדש אין לי אלא בשעת הקטרה דכיון דכתיב בהאי קרא וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל משמע דבהקטרה משתעי דאי זו היא כפרה ששוה לו ולביתו ולאחיו הכהנים ולכל קהל ישראל הוי אומר זו קטרת דאלו מתן דמים אין שוה בכולם שהפר מכפר עליו ועל הכהנים והשעיר על ישראל וקטרת מכפרת כדכתיב ויתן את הקטרת ויכפר על העם ותנא דבי ר' ישמעאל על מה קטרת מכפרת על לשון הרע כי ההיא דקרח דכתיב בהו אתם המיתם את עם ה' וסתם לשון הרע בחשאי הוא יבא דבר שבחשאי דהיינו קטרת שאין אדם עומד בהיכל בשעת קטרת ויכפר על לשון הרע שהוא מעשה חשאי כדאמרינן בשעת מתן דמים מנין ת"ל בבאו לכפר וכתיב במתן דמים פר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז כפרה ואתיא כפרה כפרה מי"ה כדאמר' ופר כהן משיח דלא כתיב ביה כפרה איתקש לפר יום הכיפורים דכתיב ועשה לפר זה פר יום הכיפורים כאשר עשה לפר זה פר כהן משיח ופרישה דבין האולם למזבח בקטרת דהיכל מדרבנן דקרא לא קאמר אלא באהל מועד ופרישה מהיכל מיהא בעי דכל קטרת מכפר על מעשה חשאי כדאמרינן. ואחר כך נוטל דם הפר ומזה ממנו שם שמנה הזיות דבתר דכתיב וכסה ענן הקטרת וגו' כתיב ולקח מדם הפר והזה וגו' שיצא והניחו על כן הזהב כדתנן פרק הוציאו לו ואחר כך שוחט את השעיר ומזה ממנו שמנה הזיות כדתנן התם דקרא כתיב ושחט את שעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו וגו' והזה אותו וגו' בתר הזאה דפר ואחר כך נוטל דם הפר מעל הכן ומזה על הפרכת ומניחו ונוטל דם השעיר ומזה ממנו ג"כ על הפרכת כדתנן נמי התם דכתיב בתר הכי וכפר על הקדש וגו' וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם וגו'. כשם שהזה משניהם בפנים אח' למעלה ושבע למטה כך מזה על הפרכת מבחוץ משניה' אחת למעלה ושבע למטה ואח"כ מערה דם הפר לדם השעיר ומחזיר הכל למזרק של פר כדתנן התם עירה דם הפר לתוך דם השעיר ונתן את המלא בריקן כדכתיב במתנות המזבח ולקח מדם הפר ומדם השעיר מדם שניהם יחדיו כר' יאשיה דאמר דאע"ג דלא כתיב יחדיו כמאן דכתיב דמי כדאמר' לעיל ואי לא הוו יחדיו ה"ל למיכתב הזאה דפר קודם ואח"כ הזאה דשעיר כדכתיב בהזאות שבפנים ועומד בפנים ממזבח הזהב בין המזבח והמנורה כדכתיב ויצא אל המזבח אשר לפני ה' דהיינו מזבח הזהב דאלו מזבח החיצון לאו לפני ה' הוא ומה ת"ל ויצא לפי שהזה ההזאות על הפרכת עמד מן המזבח ולפנים. ומתחיל להזות מן הדמים על קרנות מזבח הזהב כדכתיב ונתן על קרנות המזבח סביב מקרן מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית דרומית מזרחי' משנה שם מקום שהוא מתחיל בחטאת על מזבח החיצון משם היה גומר על מזבח הפנימי ובגמרא בריתא פלוגתא דרבי עקיבא ור' יוסי הגלילי ודכ"ע מיהא בההו' קרן דפגע ברישא לא עביד מ"ט דכתיב ויצא אל המזבח אשר לפני ה' עד דנפיק מכוליה מזבח וכשגמר מתנות פנים לרבי יוסי הגלילי יצא דרך הצפון ופגע תחלה בצפונית מערבית במזבח ושם לא נתן עד שיצא מכוליה מזבח ובא לו למזרחית צפונית ונותן שם וחוזר לצפונית מערבית דרך ימין כדילפינן מים שלמה וסבר ר' יוסי הגלילי דאתי כת"ק דמתניתן דהקפה ברגל בעינן [כתיב] סביב במזבח הפנימי וכתיב סביב במזבח החיצון מה סביב דמזבח החיצון ברגל אף סביב דפנימי ברגל דלא כרבי אלעזר דמתניתין. ועל כולן הוא נותן מלמטה למעלה חוץ מן האחרונה שהיתה לפניו ולא היה יכול לצדד ראשי אצבעותיו למטה אלא למעלה שאם מושכת מלמטה למעלה הדם זב לתוך בית יד כתנתו אבל שלשת הקרנות שאין סמוכות לו יכול ליתן מלמטה למעלה. ומזה מדם התערובת על טהרו של מזבח שבע פעמים כדכתיב והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמי' ומזה בצד הדרום מקום ששלמו מתנות קרנותיו דכתיב וטהרו וקדשו במקום שקדשו בקרנותיו שם טהרו בהזאו' דהיינו דרומית מזרחית מקום שגמר המתנות ושופך שיירי הדם על יסוד מערבי כדילפינן לעיל. אח"כ בא אצל שעיר המשתלח וסומך שתי ידיו עליו ומתודה כדכתיב וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה וגו' ומשלח השעיר למדבר כדכתיב ושלח ביד איש עתי וגו'. ומוציא אימורי פר ושעיר ונותנן בכלי והשאר משלח לבית השריפה משנה פרק ב' שעירי כדכתיב ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה וגו' וכתיב יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו באש וגו'. ויוצא לעזרה וקורא שם כדאמ' לעיל ומקדש ופושט בגדי לבן וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ומקריב שעיר של מוסף היום ומקריב האילים כדכתיב ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם ומקריב האימורים כדכתיב ואת חלב החטאת וגומ' דמקודם הוציאן ונתנן בכלי להקטירן שלא היה יכול להקטירן שעדין היה לבוש בבגדי לבן והקטרתן היא בבגדי זהב מבחוץ ומקריב תמיד של בין הערבים כדילפינן לעיל. ומקדש ופושט וטובל ולובש בגדי לבן ומקדש ונכנס להוציא כף ומחתה כדכתיב ובא אהרן וגו' דמשום דאפסקה בעבודת חוץ כתיב ובא כדאמרינן לעיל ומקדש ופושט בגדי לבן וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ומקטיר קטרת של בין הערבים ומטיב את הנרות כדתנן התם פ' בא לו ומקדש ופושט ולובש בגדי עצמו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> עבודות שעובד בבגדי לבן בפנים מן ההיכל צריך לעשותן על הסדר שנתבאר ואם הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום משנה פרק הוציאו לו כל מעשה יום הכיפורים האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום ובגמרא בריתא אמר ר' יהודה אימתי בדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים אבל דברים הנעשים בבגדי לבן מבחוץ כגון הגרלה וידוי שפיכות שירים וכל מתנות הפרכת ומזבח הזהב אם הקדים להם דבר מאוחר אין מעכבין עליו לפוסלו ורבי נחמיא פליג עליה ואמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו והיתה זאת לכם לחקת עולם אחת בשנה אלמא כי כתיב חקה לעכובא אאחת בשנה כתיב ר' יהודה סבר מקום שמתכפרים בו פעם אחת בשנה בו כתיבא חקה אבל אהיכל ואעזרות אפילו דברים הנעשים בבגדי לבן שאין כפרתן אלא בכ"ג אחת בשנה לא כתיבא חקה ורבי נחמיא סבר דברים המתכפרים בהם אחת בשנה בין אמקום בין אבגדים ומקשינן אטו לרבי יהודה מקום כתיב אלא היינו טעמיה דרבי יהודה דכתי' זאת וכתיב אחת חד למעוטי בגדי לבן מבחוץ דזאת משמע חקה על זאת כתיבה ולא על אחרת וחד למעוטי בגדי זהב.
+
+Halakhah 2
+
+<b>קטרת </b> שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה כלום אעפ"י שהחפינה בעזרה צורך פנים בעבודת פנים היא שם מימרא דרבי חנינא אפילו תימא רבי יהודה צורך פנים כפנים דמי. וכן שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה כלום אף על פי שהשחיטה בעזרה הרי דמו נכנס לפנים שם מימרא דעולא דלא ממעט זאת אלא עבודת חוץ כדאמר' אבל צורך פנים לא. איל ושעיר המוספין שעשאן קודם עבודת היום לא עשה כלום דאיל העם כתיב בהדי עבודת היום כדכתיב את עולתו ואת עולת העם ובשעיר כתיב מלבד חטאת הכיפורים דמשמ' דשעיר הפנימי קדמו כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>הקדים </b> דם השעיר לדם הפר בקדש הקדשים קודם שיגמור עבודתו יזה מדם הפר כמצותו ואחר כך יביא שעיר אחר ויזה מדמו ויפסל הראשון שם פ' הוציאו לו מימרא דעולא ואקשינן ליה ממתניתין דתנן הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר אחר דם הפר דס"ד דבמתנות שבפנים קאמר ותרגמה עולא דבמתנות שבהיכל קאמר אבל שחיטת השעיר במקומה היתה לאחר מתן דם הפר בפנים דאי לאו הכי לא עשה ולא כלום כדאמ' עולא דכתיב בשעיר כאשר עשה לדם הפר משמע דפר קדמו אבל הזאות שבהיכל כתיבי אהדדי דפר ושעיר כדכתיב וכן יעשה לאהל מועד כשם שהז' משניהם בפנים כך יזה משניה' בחוץ כדאמר' לעיל. הקדים דם השעיר לדם הפר במתנות ההיכל יחזור ויזה אחר דם הפר כדתנן בהאי מתניתן דאייתינן מטעמא דאמרן.
+
+Halakhah 5
+
+<b>נשפך </b> הדם עד שלא גמר מתנות שבפנים או מתנות שבחוץ או שעל מזבח הזהב יביא דם אחר ויתחיל מתנות שבפנים או שבחוץ או של מזבח הזהב שם משנה נשפך הדם יביא דם אחר ויחזור בתחלה מבפנים וכן בהיכל אם נתן מקצת מתנות ונשפך הדם יביא פר אחר ויתחיל המתנות ואין צריך להתחיל ממתנות שבפנים וכן במזבח הזהב שכולן כפרה בפני עצמה היא לפיכך כפרה שנגמרה נגמרה ובגמרא תנו רבנן וכלה מכפר את הקדש זה לפני לפנים אלו הזאות של בין הבדים ואת אהל מועד זה היכל הזאות שעל הכפרת ואת המזבח במשמעו מלמד שכולן כפרה כפרה בפני עצמן מכאן אמרו גמר מתנות שבפנים ונשפך הדם אין צריך לחזור ולעשות את זאת שגמר שהרי כפרה בפני עצמה היה וכן בהיכל ובמזבח כרבנן ולא כרבי אלעזר ור"ש דאמרו אינו מתחיל אלא ממקום שפסק ואמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו מדם חטאת הכפורים אחת בשנה חטאת אחת אמרתי לך להתכפר הכפרה בה ולא שתי חטאות לעשות כפרה אחת משתי בהמות ורבי אלעזר ורבי שמעון סברי חיטוי אחת ולא שתי חיטויין לשנות ההזאה שני פעמים. גמר מתנות המזבח ואחר כך נשפך הדם אינו צריך להביא דם אחר ששפיכת שיירים לא מעכבא שם בברייתא גמר מתנות שבמזבח ונשפך הדם דברי הכל לא מעכבי דם הפר שנשפך קודם גמר המתנות שמביא פר אחר כדאמר' צריך לחפן קטרת פעם שניה קודם שחיטת הפר ויקטיר ואחר כך יביא הדם ויזה שם מימרא דרבי חנינא ואקשי' ליה ממתני' דנשפך הדם יביא דם אחר יחזור ויזה ואם איתא יחזור ויחפון נמי מיבעי ליה ומשנינן בקטרת לא קא מירי ומיהו צריך להקטי' קטרת אחרת אחר שחיטת פר זה וחפינה הויא צורך פנים וכפנים דמי אפילו לרבי יהודה כדאמרן לעיל.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ואין </b> מטמא [בגדים] ואין נשרף בבית הדשן אלא הפר הזה האחרון שבו נגמרה הכפרה מתניתין וכולם מטמאים בגדים ונשרפים אבית הדשן דברי רבי אליעזר ורבי שמעון וחכמים אומרים אין מטמא ואין נשרף בבית הדשן אלא באחרון הואיל וגמר כפרה דאחר גמר כל הכפרות כתיב את פר החטאת ואת שעיר החטאת וגו' ושרפו אותם וגו' והשורף אותם יכבס בגדיו וגו'.
+
+Halakhah 10
+
+<b>נתערב </b> לו דם הפר בדם השעיר קודם גמר ההזאות שם נתערבו לו דמים בדמים אמר רבא נותן אחת למעלה ושבע למטה עולה לו לכאן ולכאן אמרוה קמיה דרב ירמיה אמר בבלאי טפשאי משום דדיירי בארעא חשוכא אמרי שמעתא דמחשכן הא קא יהיב למעלה דשעיר מקמיה מטה דפר שנותן אחת למעלה לשם פר ולשם שעיר והתורה אמרה וכלה מכפר את הקדש כלה דם הפר כמו שאמור בענין ואחר כך כלה דם השעיר דאי מדכתיב דם הפר ברישא וכתיב חקה לעיכובא הוה אמינא דלא ילפי' מחקה אלא היכא דשינה הסדר של מעשה שלם אבל כהאי גוונא דלא הוי אלא אחד ממתנות דשעיר מקמיה שבע דפר לא להכי מייתי דהתורה אמרה וכלה דם הפר ברישא לגמרי והדר שעיר אלא אמר רבי ירמיה נותן אחת למעלה ושבע למטה לשם פר וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר כדכתיב וכלה מכפר כדאמ'. נתערבו במתנה אחרונה נותן שבע למטה לשם פר שם נתערבו במתנות אחרונות אחר שנתן אחת למעלה מן הפר סבר רב פפא וכו' אלא אמר רבא נותן שבע למטה לשם פר וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר דאי שבע למטה לשם פר ושעיר הא קא יהיב מטה דשעיר מקמי מעלה דשעיר והתורה אמרה תן למעלה ואחר כך למטה. נתחלפו כוסות דם פר ושעיר שם נתערבו לו כוסות שאינו מכיר אי זה כוס של פר ואי זו של שעיר נותן וחוזר ונותן ג' פעמים בכל עבודה ועבודה נותן אחת למעלה ושבע למטה מן הא' וחוזר ונותן מן השני וחוזר ונותן מן הראשון דמה נפשך אם ראשון של פר היה ושני משעיר יצא בראשון ובשני ואי ראשון של שעיר היה והרי הוא כמי שאינו כדתניא פר מעכב את השעיר יצא בשני ובשלישי שהרי קדם פר לשעיר וכן בהיכל. קבל דם הפר בשני כוסות וכן דם השעיר ונתערבו אחת מכאן ואחת מכאן שם מקצת דמים נתערבו לו ומקצת לא נתערבו פשיטא דכי יהיב מתנות מוודאן יהיב מיהו הך מיבעיא לי הנך שנתערבו שיירים הוו כאלו לא נתערבו וליסוד מזבח החיצון אזלי או דילמא דחויין הוו הואיל ולא ניתנו מהם מתנות הראשונו' ולאמה שבעזרה המביאה את כל לכלוך העזרה לנחל קדרון אזלי אמר רב פפא אפילו למאן דאמר כוס עושה חברו שירים הני מילי היכא דבעי למיהב מצי יהיב אבל האי דאי בעי למיהב לא מצי יהיב לא כדתניא וכו'.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>פר </b> יום הכיפורים אף על פי שכהן גדול קונה אותו משלו כדכתיב פר החטאת אשר לו שם פרק הוציאו לו אשר לו משלו הוא מביא ולא משל צבור יכול לא יביא משל צבור שאין מתכפרין בו אבל יביא משל אחיו הכהנים שהם מתכפרים בו תלמוד לומר אשר לו יכול לא יביא ואם הביא כשר תלמוד לומר שוב אשר לו שנה הכתוב עליו לעכב ואי לאו דקנו בגויה היכי מכפר להו אלא שאני בי גזא דאהרן דרחמנא אפקריה גבי אחיו הכהנים לפיכך אם מת כהן גדול קודם שישחט הפר העומד תחתיו אינו מביא פר אחר אלא שוחט של ראשון ואינו חטאת שמתו בעליו שאין חטאת הרבים מתה שם עלה דבעיין דשחט ומת מהו שיכנס אחר בדמו פריך תלמודא תיפוק לי דאין אחר נכנס בשחיטתו דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא אמרי חטאת צבור היא ולא למיתה אזלא ומסקי' לא תימא חטאת צבור כדי שלא יאמרו התלמידים שאם הורו בית דין של כהנים לעבור על אחת מן המצות ועשו כהנים על פיהם שיהו מביאים פר העלם דבר של צבור כאחד מכל השבטים דקי"ל שבט אחד איקרי קהל דכהנים ודאי לא איקרו קהל שלא נטלו נחלה אלא אימא חטאת של שותפין הוי ולא למיתה אזלא דחמש חטאות המתות בחד מקום אגמרינהו רחמנ' למשה מה תמורת חטאת מתה ליתא בשותפות שאין קרבן השותפות עושה תמורה דכתיב ואם המר ימיר לשון יחיד אף כולן אינן מתות בצבור ולא בשותפין אפי' המצויות בהם כדמפרש בהוריות. שחט את הפר ומת קודם שיכפר בדמו הכהן האחר נכנס בדם ומכפר בו בעיא דאמרן איבעיא להו שחט ומת מהו שיכנס אחר בדמו מי אמרינן בפר ואפילו בדמו של פר או דילמא בפר ולא בדמו של פר רבי חנינא ורבי יצחק אמרי בדם ואפילו בדמו של פר ור"ל ור' אמי פליגי עליהו ואמר רב אשי מסתברא כמאן דאמר דם איקרי פר דכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר אטו בקרניה מעייל ליה אלא בדמו וקרי ליה פר.
+
+Halakhah 14
+
+<b>שני </b> שעירי יום הכיפורים מצותן שיהו שוין במראה ובקומה ובדמים ולקיחתן כא' ואף על פי שאינן שוים כשרים משנה ריש פרק שני שעירי ובגמרא תנו רבנן יקח שני שעירי עזים מיעוט שעירי שנים מה תלמוד לומר שני שיהיו שניהם שוין ומנין שאף על פי שאין שניהם שוין כשרים תלמוד לומר שעיר שעיר ריבה טעמא דרבי רחמנא הא לאו הכי הוה אמינא פסולין עיכובא מנא לן סלקא דעתך אמינא שני שני שני כתיב והשתא דרבי רחמנא שעיר שעיר שני שני שני למה לי חד למראה וחד לקומה וחד לדמים ולמצוה ולא לעכב ולקיחתן כאחד נראה דילפי' מפשטיה דקרא דכתיב ולקח את שני השעירים דמשמע שתהא לקיחת שניהם כאחת ואף על פי שאינן שוים כשרים היינו דאמרן דלמצוה ולא לעכב דשעיר שעיר ריבה שיהיה שעיר מכל מקום לקח אחד היום ואחד למחר כשרים שם במשנה דאף על גב דילפינן לקיחה כאחד מפשטיה דקרא לא מעכב דלכולי עלמא לא כתיבא עיכובא אלא על דברים שהם מן העבודה אבל לא על הלקיחה שהיא מתמול שלשום. מת אחד מהם אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לשני ואם משהגריל יביא שנים ויגריל בתחלה ויאמר אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואם של עזאזל מת יאמר זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו והשני מן השנים שהגריל בסוף ירעה וימכר ויפלו דמיו לנדבה שאין חטאת צבור מתה שם במשנה קרוב ללשון רבינו וטעמא דלא הגריל יקח זוג לשני דלא בעינן לקיחתן כאחד אלא למצוה ולא לעכב ואם משהגריל יביא שנים ויגריל דהגרלה מעכבת וקבעה כדאמרן לעיל ולהכי לא יקח מזוג שני אלא מה שעלה עליו גורל המת ושני שבזוג ראשון יקרב ושני שבזוג שני ירעה כרב לגבי רבי יוחנן דסבר דאין בעלי חיים נידחין כדיליף מבעל מום עובר ומתני' נמי דייקא כותיה דתנן אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואידך כדקאי קאי בקדושתיה ולא אמרינן ידחה ורבי יוחנן סליקא בקשיא כדאיתא התם וטעמא דרעייה ולא נפיק לחולין משום דהיה ראוי ליפול עליו גורל המת ולהתקיים תחתיו אבל למיתה לא אזיל כרבי יהודה אף על גב דנקראו חטאת כדכתיב שני שעירי עזים לחטאת משום דאין חטאת צבור מתה כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>פר </b> ושעיר של יום הכיפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם וקרבו ונמצאו הראשונים ירעו וימכרו לנדבה שם ופרק קמא דשבועות ברייתא כרבי אלעזר ורבי שמעון דפליגי ארבי יהודה וסברי דאין חטאת צבור מתה כדילפינן משעיר ר"ה דאתי מתרומת לשכה וכן אם נמצאו הראשונים ירעו השניים ויפלו לנדבה ונראה דאפילו רבי יהודה מודה בהא דברייתא לא איירי אלא בראשונים שירעו כדפירש רש"י התם אבל נמצאו הראשונים וקרבו לא חל שם חטאת כל כך על השניים לשימותו לרבי יהודה אלא ירעו כדאמרן.
+
+Halakhah 17
+
+<b>המום </b> פוסל בשעיר המשתלח ואפילו הוא עובר דכתיב בבעלי מומין ואשה לא תתנו מהם וגו' לרבות שעיר המשתלח כדתניא התם מחוסר זמן פסול דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' לרבות שעיר המשתלח ואף על גב דאין גורל קובע אלא בראוי לשם איצטריך קרא כדמוכח רבינא כגון שהומם משהגריל עליו וחללו על אחר וזה אין צריך להגריל שהרי מכח הראשון בא ורבא אמר כגון שהיה לו למי שמכרן לצבור חולה בתוך ביתו שמותר לחלל עליו יום הכיפורים ושחט אמו של שעיר ועשה הוא מחוסר זמן משום אותו ואת בנו לאחר שהגריל עליו ופרכי' וכי האי גונא מי אסיר להוליכו לשוק משום אותו ואת בנו והא לאו שחיטה היא אמרי במערבא דחייתו לצוק היא שחיטתו דנעשית מצותו. היה טרפה פסול דכתיב יעמד חי דמשמע חי ולא טרפה. חלה השעיר מרכיבו על כתפו ואפילו בשבת דכתיב עתי ואפילו בשבת להוליכו על כתפו כדאמר' לעיל פרק ג' חלה המשלח משלחו ביד אחר שם חלה מרכיבו חלה המשלח משלחו ביד אחר. נטמא נכנס למקדש ונוטלו ויוצא דכתיב עתי ואפילו בטומאה יהיה שילוחו על ידו דחפו ולא מת ירד אחריו וימיתנו שם וחכמים אומרים דחפו ולא מת ירד אחריו וימיתנו ובת"כ לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו שילוחו למיתה דלהכי משלחי ליה כי היכי דלימות יכול שילוחו לחיים תלמוד לומר יעמד חי לפני ה' לכפר עליו הא כיצד עמידתו לפני ה' חי [ומיתתו] בצוק עד אימתי הוא זקוק לו להיות חי עד שיכפר דכתיב וכלה מכפר דהיינו מתן דמים דשעיר הנעשה בפנים. ואיברי שעיר זה מותרין בהנייה שם פרק ב' שעירי איבעיא להו אותן איברים מהו בהנאה רב ושמואל חד אמר מותרין וחד אמר אסורין מאן דאמר מותרים דכתיב במדבר ושלח את השעיר במדבר וקרא יתירא הוא למדרש שיהא הפקר כמדבר.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>נפחתה </b> תקרה של היכל לא היה מזה דכתיב באהל מועד כשהוא שלם. מזבח שלא נתחנך בקטרת לא יזה עליו דכתיב מזבח קטרת הסמים גבי פר כהן משיח והביא בתורת כהנים מזבח קטרת שיתחנך בקטרת ולא שיתחנך בדם ונראה דילפינן ליה הכא מפר כהן משיח.
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>חסר </b> מן הקטרת אחד מן סממניה או מעלה עשן חייב מיתה עליה שנאמר ולא ימות כי בענן אראה וגומר וכן חייב מיתה על ביאתו בלא מצוה לפיכך אם שגג בביאה והזיד בקטרת או שנכנס בקטרת שלימה עם החסרה חייב מיתה פרק הוציאו לו מה תלמוד לומר כי בענן אראה על הכפרת מלמד שנתן בה מעלה עשן הא לא נתן בה מעלה עשן או שחסר אחת מסמניה חייב מיתה דכתיב הקטרת שלימה ולא חסרה וכתיב ולא ימות ופרכי' ותיפוק לי' דקא מעייל ביאה ריקנית וכתיב ואל יבא בכל עת ולא ימות אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון ששגג בביאה ריקנית והזיד בהקטרה שידע שיש מיתה במקטיר קטרת חסרה ואין עונש על ביאה ריקנית שאין מיתה על השוגג. רב אשי אמר אפילו תימא הזיד בזו ובזו כגון דעייל שתי הקטרות בביאה אחת אחד שלמה ואחד חסרה אביאה לא מחייב דהא עייל ליה שלימה אהקטרה מחייב דקא מקטר קטורת חסרה. הקטיר מן הקטרת של קדש הקדשים כזית בהיכל חייב מיתה. חפינת הקטרת עבודה ומחשבה פוסלת בה פרק הוציאו לו בעי רב פפא חישב בחפינת קטרת על מנת להקטירה למחר מהו מי אמרינן יליף מלא מלא ממנחה מה התם מהניא מחשבה בקמיצתה דנפקא לן במנחות מזאת התורה וגו' ולשלמים מה שלמים מפגלים ומתפגלי' וכו' הכא נמי מהניא מחשבה בחפינתה או לא תא שמע הקומץ והקטרת וכו' אם נגע טבול יום במקצתן פסל את כולן ומדפסיל טבול יום אלמא קדשה כלי קדושת הגוף הילכך פסלה נמי לינה ומדפסלא לינה פסלא נמי מחשבה משמע דילפינן מלא מלא וכן חתיית גחלים לקטרת נפסלת במחשבה שמכשירי קרבן כקרבן שם חישב בחתיית גחלים מהו מכשירי מצוה כמצוה דמו או לא תיקו ותימא הוא דסלקא בתיקו והרב ז"ל נקטה בפשיטות דמכשירי קטרת חפינה וחתייה כקטרת ואיפשר דהאי דקאמר נפסלת במחשבה הוי משום דאזלי' לחומר' כבעיא דלא איפשיטא. חפן בראשי אצבעותיו או מן הצדדין או ממטה למעלה או חפן בידו זו ובידו זו וקרב זו לזו שם אמר רב פפא פשיטא לי מלא חפניו כדחפני אינשי חודה של פס היד למטה בעי רב פפא חפן בראשי אצבעותיו מלמטה למעלה מן הצד חפן בזו ובזו וקרבן מהו תיקו. נתפזרה קטרת על הארץ ואספו שם בעי רב פפא נתפזרה קטרת ממלא חפניו מהו ידו כצואר בהמה דמי ופסולה או דילמא ככלי שרת דמיא ולא פסלה תיקו חפן חברו ונתן לתוך חפניו שם נמי בעיא דרב פפא מלא חפניו בעיא והא איכא או דילמא לקח והביא בעיא והא ליכא דולקח נמי אומלא חפניו נמי קאי תיקו. חפן ומת שם בעיא דרבי יהושע בן לוי מהו שיכנס אחר בחפינתו ואין צריך לחזור ולחפן מאי הוי עלה אמר רב פפא אי חופן חוזר וחופן חברו נכנס בחפינתו דה' מקיימא ליה חפינה אי אין חוזר וחופן תיבעי לך אמר ליה רב הונא אדרבא אי חופן חוזר וחופן לא יכנס אחר בחפינתו אי איפשר שלא יחסר חברו ושלא יותיר שאין חפניו של ראשון שוים לחפניו של שני ואי אין חופן וחוזר וחופן תיבעי לך דאיבעי להו חופן חוזר וחופן או לא ופשטו' דחופן וחוזר וחופן והשתא בעיא דחפן ומת מהו שיכנס אחר בחפינתו הויא פלוגתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דכיון דפשטיה דחופן חוזר וחופן לרב פפא נכנס אחר בחפינתו ולרב הונא לא יכנס אחר בחפינתו כדא' ונראה דכהאי סברא דהני אמוראי בעי לה רבי יהושע בן לוי ולא איפשיטא ליה ולהכי כללה הרב ז"ל בהדי הנך ספקי דלא יקטיר ואם הקטיר הורצה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7a339a595c1d4f8efd56a9f9e9dd069467203d91
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,215 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Service_on_the_Day_of_Atonement
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קמט </b> לעשות כל מעשה יום הכפורים על הסדר כמו שכתוב בפרשת אחרי מות הקרבנות והוידויין ושילוח השעיר ושאר העבודות ובשחר מקריבין התמיד ובין הערבים כסדר כל יום כדכתיב בפרשת פנחס מלבד חטאת הכיפורים ועולת התמיד וגו' ומקריבין מוסף היום פר ואיל ושבעה כבשים כלם עולות כדכתיב שם והקרבתם עולה לה' וגו' פר בן בקר אחד איל אחד כבשים בני שנה שבעה וגו' שעיר עזים אחד חטאת ונעשה בחוץ ונאכל לערב כסתם חטאת דנעשה בחוץ ונאכל ליום ולילה אלא דהוא יום צום ונאכל לערב ועוד מקריבין על מוסף זה פר בן בקר לחטאת ואיל לעולה ושניהם משל כהן גדול כדכתיב בזאת יבא אהרן וגו' בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה והפר נשרף כדכתיב בסוף הפרשה ואת פר החטאת וגו' ושרפו באש וגו' ועוד איל הבא משל צבור האמור בפרשת אחרי מות כדכתיב ומאת עדת בנ"י יקח וגו' ואיל אחד לעולה והוא האמור במוסף בתורת כהנים רבי אומר הוא האמור בחומש הפקודים ובפרק בא לו מייתי לה ואמרינן מאי טעמא דרבי דכתיב אחד הכא והתם וקרא דחומש הפקודים נמי משמע דכתיב מלבד חטאת הכיפורים דהיינו חברו של עזאזל ועולת התמיד משמע דליכא עולה אחריתי לצבור אלא הני דכתיבי בחומש הפקודים ועולת תמיד ועוד מביאין משל צבור שני שעירי עזים אחד קרב חטאת כדכתיב ועשהו חטאת והוא נשרף כדכתיב בסוף הפרשה ואת שעיר החטאת אשר הובא וגו' ושרפו באש וגו' והשני שעיר המשתלח כדכתיב על שני השעירים גורלות וגו' וגורל אחד לעזאזל.
+
+Halakhah 2
+
+<b>עבודות </b> כל ט"ו בהמות אלו ביום זה אינו אלא בכ"ג דכתיב וכפר הכהן אשר ימשח אותו כפרה זו של יום הכיפורים אינה כשרה אלא בכהן גדול לפי שנאמר כל הפרשה באהרן הוצרך לומר בכהן גדול הבא אחריו שיהא כמותו ואין לי אלא משוח בשמן המשחה מרובה בגדים מנין תלמוד לומר ואשר ימלא וגו' והם כל הכהנים גדולים שעמדו מיאשיהו ואילך שבימיו נגנזה צלוחית של שמן המשחה וקרבן מוסף הכתוב בחומש הפקודים נמי בכ"ג דתנן כל עבודות יו"ה אינן כשרות אלא בו וילפינן לה מדכתיב [וכפר וגו'] אחד משוח או מרובה בגדים כדאמ' דאין ביניהם אלא פר הבא על כל המצות כדתנן פרק בתרא דהוריות ואם היתה שבת אף מוסף שבת אין מקריב אותו אלא כהן גדול וכן שאר עבודות כגון קטרת והטבת הנרות של כל יום דאיל אחד הוא כאן ובפנחס כדאמר' וכולם מוספין נמי נכללו באחרי מות כדנילף בפרק ב' הכל בכהן גדול נשוי דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו זו אשתו.
+
+Halakhah 3
+
+<b>שבעת </b> ימים קודם ליום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכתו שבמקדש משנה פרק קמא דיומא ובגמרא יליף ליה רבי יוחנן ממלואים דפירש שבעה ושמש יום אחד ור"ל יליף מסיני כדאיתא התם ואסמכתא הוא דהוי בין לרבי יוחנן בין לריש לקיש ומה שכתב דבר זה קבלה ממשה רבינו ע"ה נראה דאינו הלכה למשה מסיני דבגמרא משמע דהוי דרבנן לתרוייהו וקרא אסמכתא בעלמא כדא'. ומתקינין לו כהן גדול אחר לשאם יארע לו פיסול שיעבוד תחתיו כדתנן במתניתין קמא. ואינו צריך חנוך אלא עבודתו מחנכתו שם פשיטא אירע בו פיסול קודם תמיד של שחר מחנכין אותו בתמיד של שחר בשמונה בגדים ויהא מחונך לכהונה גדולה קודם שיגיע עבודת יום הכיפורים אלא אירע בו פיסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו רב פפא אמר עבודתו מחנכתו עבודת יום הכיפורים עצמה שאינה כשרה אלא בכהן גדול מחנכתו לכהונה גדולה מי לא תניא כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן כדכתיב וימשחם ויקדש אותם מכאן ואילך עבודתן מחנכתן לחדשים הנעשים כדכתיב אותם במשיחה ולא אחרים במשיחה הכא נמי ל"ש עבודתו מחנכתו כדאמר' ומתחיל מעבודה שפסק בה הראשון כיון דאמרן דעבודתו מחנכתו. עבר י"ה הראשון חוזר לעבודתו דאי אפשר לכהן גדול שלא יארע לו פיסול ואפילו הכי כהן גדול (הוא) השני כל מצות כהונה עליו דברי רבי מאיר ורבי יוסי אומר אינו ראוי לא לכהן גדול משום איבה ולא לכהן הדיוט משום דמעלין בקדש ואין מורידין ואמר רבי יוחנן הלכה כרבי יוסי ומודה רבי יוסי שאם עבד עבודתו כשרה כיון דאינו אלא משום איבה או משום מעלין בקדש וכו' ומודה רבי יוסי שאם מת שחוזר לעבודתו פשיטא מהו דתימא הויא ליה צרות מחיים דמצפה מתי ימות וישמש תחתיו קמשמע לן דלא חיישינן להכי.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ומזין </b> עליו ומרגילין אותו בעבודות ומלמדין אותו מפי השמועה למדו חכמים שאין נותנין הקטרת אלא בקדש הקדשים לפני הארון כדכתיב ונתן את הקטרת על האש לפני ה' כשצץ המינות בצדוקים היו משביעים אותם כדאיתא התם:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> מעשה התמידין והמוספין של יום זה כהן גדול עושה אותם לבוש בגדי זהב כדכתיב ולבש את בגדיו דהיינו בגדי זהב והדר ועשה את עולתו ואת עולת העם דהיינו איל של מוספי' שהוזכר כאן ובפנחס ועבודות המיוחדות ליום זה דהיינו פרו ושני השעירים וקטרת לפני לפנים בבגדי לבן דכתיב בראש הפרשה כתונת בד קדש ילבש וגו' ובתר כל הני עבודות כתיב ופשט את בגדי הבד וגו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b> עת שישנה הבגדים טעון טבילה דכתיב ופשט את בגדי הבד ורחץ את בשרו וגו' ולבש את בגדיו שמנה בגדים המיוחדים לו כל ימות השנה הא למדת שכל המשנה מעבודת פנים לעבודת חוץ טעון טבילה והוא הדין מחוץ לפנים דחמש טבילות ועשרה קדושין טובל ומקדש כהן גדול בו ביום משנה פרק הממונה ואמר רב חסדא חמש טבילות ועשרה קדושין גמירי הלכה למשה מסיני דעושה כהן גדול בו ביום ואי לאו הלכתא הוה אמינא אינו משנה מעבודה לעבודה אלא ג' פעמים דהוו להו שלש טבילות ותו לא ואי לאו קרא הוה אמינא חמש טבילות יטבול אפילו בזה אחר זה כולם ביחד להכי איצטריך קרא ור' מפיק להו להני חמש טבילות ועשרה קדושין מדכתיב בראש הפרשה כתונת בד קדש ילבש ומכנסי בד וגו' ורחץ במים את בשרו ולבשם הרי כשהוא משנה מעבודת תמיד להתחיל בעבודת היום שהיא פנימית כדכתיב בתריה ולקח את שני השעירים וגו' וכוליה ענינא אשכחן מבגדי זהב לבגדי לבן מבגדי לבן לבגדי זהב מנין תלמוד לומר בגדי קדש הם ורחץ במים וגו' תלה הכתוב טעם הטבילה בשביל שהם בגדי קדש ללמדך שכל חליפות בגדי קדש ביום זה טעונין טבילה ובגדי זהב בגדי קדש הם וכיון דילפינן טבילה לכל עבודה אם כן הוו חמש טבילות דחמש עבודות הן תמיד של שחר בבגדי זהב דאין דבר קודם לתמיד של שחר ומקריבו כהן גדול בבגדיו של כל השנה דהיינו בגדי זהב עבודת היום בבגדי לבן דכתיב כתנת בד קדש ילבש וגו' והקריב את פר החטאת אשר לו ולקח את שני השעירים וגו' אילו ואיל העם בבגדי זהב כדכתיב ולבש את בגדיו דהיינו בגדי זהב כדאמרינן ויצא את עולתו ואת עולת העם דהיינו איל לעולה הכתוב בו ואיל לעולה הכתוב בעם דהיינו איל דמוספין דפנחס כדאמר' כף ומחתה בבגדי לבן דתנו רבנן ובא אהרן אל אהל מועד למה הוא בא (אינו בא) אל ההיכל הרי גמר כל עבודותיו אינו בא אלא להוציא כף ומחתה שהניח בין הבדים כדכתיב ונתן את הקטרת על האש וגו' שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר כסדרן בפרשה כך סדר עבודתן חוץ ממקרא זה שכתב הוצאת כף ומחתה עם עבודות הפנימיות ולא הפסיק בעבודת אילו ואיל העם בנתיים והיה לו לכתוב ויצא ועשה את עולתו וגו' ואחר כך ובא אהרן להוציא כף ומחתה ואחר כך ופשט את בגדי הבד ורחץ וגו' ולבש בגדיו של כל השנה ועשה מוספין ותמיד של בין הערבים ומאי טעמא צריך להפסיק באילו ואיל העם בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה דגמירי הלכה למשה מסיני חמש טבילות בו ביום ואי כסדרן של עבודות כתיב מקרא זה לא משכחת להו אלא שלש אחד לתמיד של שחר ואחד בינו ובין עבודת היום כלה עם הוצאת כף ומחתה ואחת בין הוצאת כף ומחתה לאילו ואיל העם ועמהם המוספין ותמיד של בין הערבים לפיכך צריך להפסיק אילו ואיל העם בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה והוצאתן תפסיק בין אילו ואיל העם לתמיד של בין הערבים הרי חמש עבודות תמיד של שחר בבגדי זהב עבודת היום בבגדי לבן אילו ואיל העם בבגדי זהב הוצאת כף ומחתה בבגדי לבן מוספין ותמידין של בין הערבים בבגדי זהב וקרא דובא אהרן הכי משמע דהוי שלא כסדר דאי כסדר למה נאמר ובא אהרן והא התם קאי אלא שמע מינה משום דאפסקה בעבודת חוץ להכי כתב ובא ואפילו הכי איצטריך להלכתא דאי לאו הלכתא הוה אמינא גזרת הכתוב היא שאחר שיגמור עבודת פנים ויצא יחזור להוציא כף ומחתה ומשום דגמירי חמש טבילות אמרינן דהוי שלא על הסדר דהפסיק באילו ואיל העם כדאמרן ולא מצינן לאוקומי האי ובא לעבודה אחרת דבכולהו עבודות כתיב ובא והביא אבל הוצאת כף ומחתה לא כתיב להכי איכא למימר דבהוצאת כף ומחתה איירי ומנין שכל טבילה צריכא ב' קדושין דכתיב ופשט ורחץ ולבש ואם אינו ענין לטבילה דנפקא לן מבגדי קדש הם כדא' תנהו ענין לקידוש וילפינן מיניה תרי קדושי דשדינן ורחץ אופשט אולבש כאלו כתיב ורחץ תרי זמני ואמר רב אחא בר יעקב הכל מודים בקידוש שלאחר טבילה שלובש ואחר כך מקדש דאמר קרא או בגשתם מי שאינו מחוסר אלא גישה יצא זה שמחוסר לבישה וגישה דקידוש שני הוי אחר לבישה אפילו לרבי כדאמר דרשי ליה לקרא הכי כרבנן דרבי מאיר דכיון דורחץ קאי אפשיטה ואלבישה הקיש קדוש פשיטה ללבישה מה לבישה כשהוא לבוש מקדש כדילפינן מבגשתם אל המזבח אף פשיטה כשהוא לבוש מקדש ואם כן ופשט ורחץ ולבש לא בעי למימר דפשט והדר רחץ ורחץ והדר לבש אלא דאיכא רחיצה אפשיטה ואלבישה וכשהוא לבוש כדאמ' ותניא בתוספת' ופשט בגדי הבד אשר לבש כלום אדם פושט אלא מה שלובש אלא מקיש פשיטה שתטען קידוש כמו הלבישה כשהוא לבוש ואמרינן התם דלרבנן לא עביד קדוש קמא אטבילה קמייתא כיון שעדיין לבוש בגדי חול לא הוצרך לקדש על הפשיטה ואם כן תשעה קדושין הוו אלא כי פשיט בגדי קדש ולביש בגדי חול עביד ליה התם כשבא לפשוט בגדי קדש. בתמיד של שחר מקריב הפר ושבעה כבשים של מוסף היום דבפ' בא לו פליגי במשנ' רבי אליעזר ורבי עקיבא בשבעה כבשים ונקטינן כרבי עקיבא דתוספתא דתניא התם דפר העולה נמי לרבי עקיבא היה קרב עם שבעת כבשים כתמיד של שחר דכת' במוספי כל הרגלים מלבד עולת הבקר אלמא מוספין עם עולת הבקר נעשים בסמוך לה וילמוד יום הכיפורים מהם ואחר כך בטבילה שניה עבודת היום כולה הוידוים וההגרלה וזריקת דמים בפנים והקטרת ושילוח שעיר עזאזל ואימורי פר ושעיר ושריפתן כסדר האמור בפרשה כדנילף פ"ד בס"ד ואחר כך בטבילה שלישית שעיר הנעשה בחוץ ואף על פי שהוא מן המוסף אינו יכול להקדימו לעבודת היום לפי שנאמר בו ושעיר חטאת א' מלבד חטאת הכפורים למדנו ששעירה פנימי קדמו ואילו ואיל העם ואימורי פר ושעיר הנשרפין כדכתיב את עולתו ואת עולת העם וגו' ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה דהיינו אימורי פר ושעיר ומקריב תמיד של בין הערבים וטבילה רביעית להוצאת כף ומחתה ובטבילה חמישית מקטיר קטרת של בין הערבים כדתנן התם פרק בא לו בתר הוצאת כף ומחתה נכנס להקטיר וכו' ורש"י כתב תמיד של בין הערבים נמי בטבילה חמישית ומוספין דאמרינן לעיל בתמיד של בין הערבים היינו שעיר החטאת של מוסף היום ואיל העם דפר ושבעה כבשים עם תמיד של שחר היו קרבין כדילפינן לעיל טעמא דכולהו.
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> הטבילות במקום קדוש במשנה פרק אמר להם הממונה וכולם בקדש על בית הפרוה דכתיב ורחץ את בשרו במים במקום קדוש וקידוש כתיב ביה ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח וגו' וילפינן מיניה לכל טבילות מחלפות היום דליהוו במקום קדוש דלהכי אפקיה רחמנא לקידוש בלשון טבילה למימר טבילה כקדוש מה קידוש במקום קדוש אף טבילה במקום קדוש דמקרא דהכא דכתיב במקום קדוש לא הוה ילפינן לכולהו טבילות וטבילה ראשונה היא בחול דלא הוי מדאוריתא והא דאמר רב חסדא גמירי הלכה למשה מסיני חמש טבילות ועשרה קידושין. [פשטא אתיא כבן זומא פ' הממונה (יומא ל, א) דסביר ליה דאפילו טבילה ראשונה הויא דאורייתא מק"ו ולרבי יהודה דסבר דהויא טבילה אחת דרבנן נקט הל"מ משום ד' טבילות דהוי דאורייתא לכו"ע ואגבן אמר דחמשה הל"מ משום דכולהו הוו כחדא בי"ה ואפי' במה שהוא מדרבנן אשכחן ביה הל"מ בכמה דוכתי והכי נמי תניא (שם לב, א) אמר רבי יהודה מנין לה' טבילות וכו' אע"ג דאיהו גופיה קאמר לעיל דטבילה ראשונה מדרבנן.] כל כהן שלא טבל או לא קדש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה ועבד עבודתו כשרה ברייתא פרק ב' דזבחים דאף על גב דכתיב בהו חוקה והיתה להם לחוקת עולם בחדש השביעי וגו' ומשמע דמעכבי הא כתיב ולבשם שינה הכתוב בלבישה לעכב דכתיב ילבש ולבשם לבישה מעכבת ואין דבר אחר מעכב ופסוק זה דחוקה אשאר דברים הכתובים בפרשה כתיב אי הכי קדוש דצפרא נמי לא תעכב אמר חזקיה אמר קרא והיתה להם חוקת עולם לו ולזרעו לדורותם דבר המעכב בזרעו מעכב ביום הכפורי' דחוקה לדורות כתיב וזרעו אחריו להקישא אתא.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>זה </b> שנאמר בתורה וכפר בעדו ובעד ביתו ושחט את פר החטאת וגו' מפי השמועה למדו שזה וידוי דברים פרק הממונה תנו רבנן וכפר בכפרת דברים הכתוב מדבר והם דברי וידוי או אינו אלא כפרת דמים הרי אני דן נאמרה כאן כפרה ונאמר להלן בשעיר המשתלח כפרה יעמד חי לפני ה' לכפר עליו מה כפרה האמורה בשעיר דברים דכתיב וסמך וגו' והתודה עליו וגו' אף כפרה האמורה בפר דברים וכי תימא נילף משעיר הנעשה בפנים שכפרתו בדמים דכתיב וכפר על הקדש מטומאות וגו' וההוא בתר מתן דמים היא כתובה ועוד שאין בו וידוי לא איפשר למימר הכי שהרי אומר והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו וגו' ואחר כך ושחט את פר החטאת אשר לו ע"כ וכפר ועדיין לא נשחט אלמא כפרה זו דברים הוא דהיינו וידוי נמצאת למד שהוא מתודה ביום זה שלשה וידויין אחד ע"י עצמו כדכתיב וכפר בעדו וידוי שני על ידי עצמו עם שאר הכהני' ושניהם על פר החטאת אשר לו כדכתיב ברישא וכפר בעדו ובעד ביתו דהיינו בני ביתו ואחר כך כתיב וכפר בעדו ובעד ביתו והוא וידוי שני עליו ועל אחיו הכהנים שהם קרויין גם כן ביתו כדכתיב בית אהרן ברכו את ה' מכאן שהכהנים מתכפרים בו וכל כפרתן אינה אלא על טומאת מקדש וקדשיו כמו שנאמר וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל מה שהפר מכפר על הכהנים מכפר שעיר שהוא לשם על ישראל. וידוי ג' על ידי ישראל על שעיר המשתלח כדכתיב וכפר את מקדש הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר ובפרק הוציאו לו פליג רבי יהודה ארבי שמעון וקאמר הכהנים כמשמען עם הקהל אלו ישראל יכפר אלו הלוים הושוו כולם לכפרה אחד שכולן מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות דבטומאת מקדש וקדשיו אי איפשר להשוותן שהפר מכפר על הכהנים והשעיר הנעשה בפנים על ישראל כדא' ובאי זו כפרה הושוו מלמד שכולם מתכפרים בוידוי של שעיר המשתלח בשאר עבירות דבהאי יכפר בתרא הושוו כהנים לוים וישראלים. ומזכיר את השם בכל וידוי מהם שלשה פעמים ואומר אנא השם וכו' פרק הממונה ומנין שבאנא נאמר כאן כפרה ונאמר כפרה בחורב דכתי' אולי אכפרה מה להלן באנא דכתי' אנא חטא העם הזה אף כאן באנא ומנין שבשם נא' כאן כפרה ונא' בעגלה ערופה כפרה כפר לעמך ישראל מה להלן בשם דכתי' אשר פדית ה' אף כאן בשם ושלשה פעמים איפשר דילפינן להו תרתי דכתיבי בכפר אשר פדית ה' בעיני ה' וחדא דלפני ה' תטהרו וכן בכל וידוי ואומר חטאתי עויתי פשעתי כרבנן דפליגי ארבי מאיר בברייתא וכן בדוד ושלמה ודניאל כתיב חטאנו העוינו והרשענו ומה שאמר משה עון ופשע וחטאה היינו נושא עון ופשע כחטאה דהויא שוגג ואמר רב הלכה כדברי חכמים. וכשנותן את הגורל על שעיר החטאת אומר לה' חטאת דכתיב הגורל לה' ועשהו חטאת שיאמר לה' חטאת כרבנן דרבי ישמעאל בתורת כהנים נמצא מזכיר את השם י' פעמים כנגד י"פ דכתיב ה' בפרשה עד לפני ה' תטהרו פרק טרף תנו רבנן עשרה פעמים מזכיר כהן גדול את ה' בו ביום וכו' ובכולן הוא מזכיר ככתבו שהוא השם המפורש כדילפינן מדכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו' דבאהל מועד ושילה ובית עולמים דכתיב בהו אבא אליך הוא מצוה להזכיר את שמו דהיינו המיוחד לו ודרשי' לקרא מסורס בכל המקום אשר אבא אליך וברכתיך תזכיר את שמי.
+
+Halakhah 7
+
+<b>כשהיו </b> שומעים את שם המפורש היו כורעים ואומרים ברוך שם וכו' דכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו אמר משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל. כל היום כשר לוידוי יום הכפורי' ולוידוי פרים הנשרפים משנה במגילה פרק הקורא למפרע ויליף טעמא בגמרא מדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם אלמא כפרה דהיינו וידוי ביום וידוי פרים יליף כפרה כפרה מיום הכיפורים כתיב הכא וכפר עליו הכהן בפר העלם דבר ופר כהן משיח וכתיב ביום הכיפורים יעמד חי לפני ה' לכפר מה להלן כפרת דברים וביום כדילפינן אף כאן כפרת דברים וביום:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שני </b> הגורלות אחד כתוב בה לה' ואחד כתוב בה לעזאזל והן כשרין מכל דבר ושניהם שוים פרק הממונה תנו רבנן גורלות גורלות של כל דבר יכול יתן שנים על זה ושנים על זה והכי קאמר קרא ונתן על כל אחד משניהם גורלות דמשמע שנים תלמוד לומר גורל אחד גורל אחד אין כאן לכל אחד אלא גורל אחד אין כתיב שם אלא על אחד מהם ועזאזל על אחד מהם יכול יתן של שם ושל עזאזל על זה ושל שם ושל עזאזל על זה לקיים על כל אחד מהם ונתן גורלות שנים ואי זה שירצה יעשה לשם תלמוד לומר אחד ממשמע שנאמר גורל יודע אני שהוא אחד וכי כתיב אחד לדרשא כתיב אם כן מה ת"ל גורלות שיהיו שוין שלא יעשה אחד של כסף ואחד של זהב אחד גדול ואחד קטן וגורלות דמרבינן כל דבר לא איצטריך אלא לגורל של שם שמצינו בציץ שהשם כתוב עליו והוא של זהב יכול אף זה כן תלמוד לומר גורל גורל ריבה ריבה של זית ריבה של אגוז ריבה וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>היכן </b> מגריל במזרח העזרה בצפון המזבח שם במשנה וטעמא שיהיו בתוך חלל העזרה כדכתיב והעמיד אותם לפני ה' ואף על גב דלא שחיט ליה הכא מכל מקום כל מעשיו טעונים צפון.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ההנחה </b> מצוה ואינה מעכבת וההגרלה מעכבא פרק טרף אמר רבי ינאי עליית גורל מתוך קלפי מעכבא עבודה שאין השעירים מתפרשים זה לשם וזה לעזאזל אלא על פי הגורל לפיכך צריך לראות אי זו עלה בימין ויהא שעיר של ימין נקבע בו ואיזה עלה בשמאל ויהא שעיר של עזאזל נקבע בו דכתיב אשר עלה עליו הגורל דהיינו ימין בימין ושמאל בשמאל דהכי משמע עליו וכתיב ברישא גורל אחד לה' דהיינו של ימין דסליק ברישא כבזמן שמעון הצדיק והנחה אינה מעכבת שאפילו לא הניחו הגורל על השעיר אינה מעכבא שהרי הוקבע של ימין בגורל שעלה בימין ושל שמאל בגורל שמאל ורבי יוחנן אמר אף עליה אינה מעכבת וסליק בתיובתא בשלהי שמעתין ורבי ינאי אף על גב דאית ליה דרבי יהודה דפליג ארבי נחמיא ואמר דלא כתיבא חוקה אלא בדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים והגרלה מבחוץ היא ולא מעכבא שאני הכא דתנא בה קרא דאף על גב דחקה לאו עלה קיימא לעכב מעכבא שהרי שנה בה הכתוב לעכב ומקרא יתירא נפקא לה עיכובא דכתיב אשר עלה אשר עלה תרי זמני ומשום דלא תנייה בה קרא בלשון ציוי איצטריך קרא דועשהו חטאת לומר דגורל עושה אותו חטאת ואין השם עושה אותו חטאת אם קרא לו שם בלא גורל אלמא הגרלה מעכבא ואי לא תני ביה קרא לא הוה דרשינן ועשהו אלא למעוטי דלא מהני הגרלה בעלמא כי ההוא דיגאלנו לזה ולא לאחר כדכתבו התוספות התם לפיכך הנחה כשרה בזר ועליית הגורלות מן הקלפי פסולה בזר כיון דמעכבא כדילפינן.
+
+Halakhah 4
+
+<b>וקושר </b> לשון של זהורית משקל שני סלעים פרק טרף אמר רבי יוחנן שלשה לשונות שמעתי של פרה ושעיר המשתלח ומצורע אחת משקל עשרה זוז ואחת משקל שני סלעים ואחת משקל שקל ואין לי לפרש כי אתא רבין פירשה משמיה דרבי יונתן של שעיר המשתלח דבעיא חלוקה משקל שני סלעים ואתה חוצהו חציו בסלע וחציו בין שתי קרניו לראות אם הלבין כדכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו והיינו מדרבנן בעלמא לסימנא. ושוחט את פר החטאת אשר לו ואת השעיר שעלה עליו הגורל לשם כדכתיב ושחט את פר החטאת אשר לו וכתיב ושחט את שעיר החטאת אשר לעם. ומכניס דמן להיכל ומזה מדם שניהם ארבעים ושלשה הזיות מדם הפר שמנה הזיות בקדש הקדשים בין שני בדי הארון קרוב לכפרת בטפח אחת למעלה ושבע למטה ואחר כך מדם השעיר גם כן שמנה אחת למעלה ושבע למטה וחוזר ומזה בהיכל על הפרכת מדם הפר שמנה אחת למעלה ושבע למטה וחוזר ומזה כן מדם השעיר שמנה אחת למעלה ושבע למטה ואחר כך מערב ב' הדמים פר ושעיר ומזה משניהם ארבע הזיות על ארבע קרנות מזבח הזהב שבהיכל ושבע על אמצעו של מזבח זה פ' הוציאו לו משנה ובגמרא מנה"מ דאינו מזה על הכפרת אותן שתים אחת של מעלה בפר ואחת של מעלה בשעיר על גג הכפרת ממש א"ר זירא אמר קרא בשעיר והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת לא יאמר למטה בשעיר דהיינו ולפני הכפרת דסוף סוף גמר ממטה דפר שהרי לא פורש בו כמה הזאות וילפינן ליה לקמן ממטה דפר דכתיב ביה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים וכיון דסוף סוף יליף מיניה לישתוק קרא מיניה וליגמר לכולה מילתא דמטה דשעיר ממטה דפר דאיתקיש להדדי דכתיב ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר דבשלמא למעלה דידיה איצטריך דמפורש בו אחת דכתיב והזה אותו על הכפרת ואותו חדא משמע ובמעלה דפר לא פורש אחד וא"כ מטה דשעיר למה נאמר לאקושי ליה למעלה דשעיר ולומר על הכפרת כלפני הכפרת מה לפני דלאו נוגע ממש בכפרת דלפני על הארץ משמע אף על גב דלאו ממש נוגע בכפרת אלא לענין שיהא מצדד ידו למטה ולמעלה דפר אף על גב דלא הוה צריך דסוף סוף גמר ממעלה דשעיר שפי' בו אחת אפ"ה איצטריך לכדתניא דבי ר' אליעזר בן יעקב כל מקום שנאמר פני אינו אלא קדים כדכתיב על פני הכפרת קדמה. ואחת למעלה ושבע למטה ילפינן לה הכי התם ת"ר והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת למדנו כמה למעלה בשעיר אחד דאותו חדא משמע כדאמר' למטה בשעיר איני יודע כמה הרי אני דן נאמרו דמים למטה בפר ונאמרו דמים למטה בשעיר מה למטה דפר שבע כדכתיב ולפני הכפרת יזה שבע פעמים אף למטה בשעיר שבע ודנין מטה ממטה וכתיב נמי ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר שאין ת"ל כאשר עשה שהרי אף כאן בשעיר פורש והזה על ולפני ומה ת"ל כאשר עשה שיהו כל עשיותיו שוות כשם שלמטה בפר שבע כך למטה בשעיר שבע למדנו למטה בפר ובשעיר שבע למעלה בפר איני יודע כמה הריני דן נאמרו דמים למעלה בשעיר ונאמרו דמים למעלה בפר מה למעלה בשעיר אחת כדכתיב אותו אף למעלה בפר אחת ודנין מעלה ממעלה וכתיב נמי ועשה את דמו כאשר עשה שאין ת"ל כאשר עשה אלא לשיהיו כל עשיותיו שוות כשם שלמטה בפר שבע כך למטה בשעיר שבע כדאמר' וכשם שלמעלה בשעיר אחת כך למעלה בפר אחת הזאות דהיכל שמנה דפר ושמנה דשעיר ילפינן לה התם הכי ת"ר וכן יעשה לאהל מועד מה ת"ל כשם שמזה לפני לפנים כך מזה בהיכל מה לפני לפנים אחת למעלה ושבע למטה משניהם כדילפינן כך בהיכל שמנה אחת למעלה ושבע למטה בפר ובשעיר דבתר תרוייהו כתיב האי קרא ואע"ג דאין למדין בקדשים היקש מן ההיקש והכא פר ושעיר ילפי מהדדי כדאמר' והיכי ילפינן מינייהו להזאות שבהיכל אפ"ה מקומות הוא דגמרי מהדדי ואין זה היקש הלמד מן ההיקש שהרי בהקש ראשון בהמות למדו זו מזו כאשר עשה לדם הפר ובהיקש השני לא הוקש שום דבר לאחת מן הבהמות ללמוד הימנה מה שלמדה בהיקש מחבירתה אלא המקומות הוקשו זה לזה וכן יעשה לאהל מועד כאשר כפר על הקדש והקדש לא למד כלום מתחלה בהקש אלא הפר הוקש לשעיר והשעיר לפר במתנות הקדש ואבע"א חוץ מפנים בחד זמנא גמר מה שכתוב בו בפי' ומה שלמד בהיקש דכיון דהוצרך ללמוד ממנו את המפורש בו למד הכל בבת אחת הזאות דמזבח הזהב ילפינן להו נמי התם דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח סביב והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וכו' מדם הפר ומדם השעיר שיהו מעורבין כר' יאשיה דאמר אף על גב דלא כתיב יחדיו כמאן דכתיב יחדיו דמי וכתיב נמי וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה ולא שתים דפר ושעיר אלא הכל בבת אחת ועל קרנות המזבח סביב היינו ד' הזיות על ד' קרנות והזה עליו מן הדם שבע הזאות על גגו כדכתיב עליו. והזאות של לפני לפנים והיכל היה מונה אחת אחת ואחת אחת ושתים וכו' מ"ט ר' אלעזר אמר שלא יטעה בהזאות ורבי יוחנן אמר אמר קרא ולפני הכפרת יזה שאין ת"ל יזה ומה ת"ל יזה לימד על הזאה ראשונה שצריכה מנין עם כל אחת ואחת דמשמע שיהא מונה הזאה ראשונה עם כל הזאה והזאה של ז' פעמים דכתיב יזה שבע פעמים וכתיב חקה לעיכובא ואיכא בינייהו דלא מנה ולא טעה. ולא היה מתכוין להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף דבביאת פנים כתיב אל פני הכפרת אשר על הארן מדכתיב אל פני ולא על פני משמע שאינו מתכוין לא למעלה וכו' דעל פני משמע למעלה אל פני לא משמע לא למעלה ולא למטה ובגמרא תנא כשהוא מזה אינו מזה על הכפרת על גגה אלא כנגד עביה ולא היו דמים נוגעי' בה וכשהוא מזה אחד למעלה מצדד גב ידו למטה ומזה כלפי מעלה וכשהוא מזה השבע למטה מצדד ידו למעלה ומזה למול פניו אחד גבוה ואחד בנמוך הימנה וכולן נופלות לארץ כל אלו המ"ג הזיות טובל אצבעו בדם טבילה על כל הזיה לא שיזה ב' הזיות מטבילה א' ושיירי הדם שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון משנה פרק הוציאו לו ובגמרא דאמר קרא גבי פר כהן משיח ואת כל דם הפר ישפוך ותניא בת"כ הפר לרבות פר יום הכיפורים שיהו שייריו נשפכין ליסוד אשר פתח אהל מועד זה יסוד מערבי.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ואחר </b> כך משלח את השעיר ביד איש המוכן להוליכו כדכתיב וכלה מכפר וגו' וסמך ושלח ביד איש עתי וגו' איש עתי המוכן לכך מבעוד יום. והכל כשרים להוליכו אלא שעשו הכהנים קבע להוליכו משנה שם ובגמרא ת"ר איש להכשיר את הזר דמהו דתימא כפרה כתיבא ביה קמ"ל. עתי שיהא מזומן לכך מאתמול עתי ואפילו בשבת דמשמע בעתו ובמועדו ישלחנו ולא יעבור ואפילו בשבת ובטומאה וקמ"ל דאם חלה השעיר מרכיבו על כתפו ואם נטמא המשלח נכנס טמא לעזרה ומשלחו שהכהן מוסרו לו שם ואם כשל כחו בדרך וצריך לאכול אוכל דכיון דכתיב ושלח ביד איש עתי המדברה אם כשל כחו ולא יוכל לשלחו מעכב כפרתן של ישראל הילכך דחי עינוי יום הכיפורים ומעולם לא הוצרך אדם לכך כדאיתא התם. וכשהגיע לשם דוחפו לאחוריו ונעשה איברים פרק שני שעירים ת"ר עזאזל שיהא עז וקשה אל לשון קשה יכול בישוב ת"ל במדבר ומנין שבצוק והוא הר זקוף תלמוד לומר גזרה חתוכה. ובא ויושב לו תחת סוכה האחרונה דשילוחו הוא דהותר ולא חזרתו. וחוזר כ"ג אצל הפר והשעיר העומדים לישרף ומוציא את אימוריהם להקטירם על גבי המזבח שם במשנה וכתיב את חלב החטאת יקטיר המזבחה דהיינו אימורי פר ושעיר יקטיר המזבחה על מזבח החיצון דאלו בפנימי כתיב לא תעלו עליו קטרת זרה. ומחתך שאר בשרן חתיכות גדולות מעורות זו בזו כמין קליעה ואינו (מפרש) [מפרק] אותן שם לא היה מנתחן ניתוח בשר עולה שהוא מופשט מן העור קודם ניתוח כדכתיב והפשיט ונתח אלא עור ע"ג בשר ואינו מפשיטן מה"מ דתניא רבי אומר נאמר כאן עור ובשר ופרש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם ונאמר בפר כהן משיח עור ובשר ופרש ואת עור הפר ואת כל בשרו על ראשו ועל כרעיו וקרבו ופרשו מה להלן על ידי ניתוח ולא על ידי הפשט אף כאן על ידי ניתוח ולא על ידי הפשט והתם מנא לן דתניא וקרבו ופרשו והוציא מלמד שמוציאו שלם יכול ישרפנו שלם נאמר כאן ראשו וכרעיו ונאמר להלן בעולה ראשו וכרעיו בהקטרתה והקרב והכרעים מה להלן על ידי ניתוח אף כאן על ידי ניתוח אי מה להלן על ידי הפשט אף כאן על ידי הפשט תלמוד לומר וקרבו ופרשו הקיש עור ובשר דכתיב ואת עור הפר ואת כל בשרו להוצאת קרבו ופרשו דאכולהו כתיב והוציא את כל הפר וגו' מה פרשו בקרבו אף בשרו בעורו כתיב והוציא והדר ושרף מה הוצאתו בשרו בעורו אף שריפתו כן.
+
+Halakhah 8
+
+<b>כיון </b> שהגיע שעיר למדבר יצא כ"ג לעזרת נשים לקרוא בתורה ובזמן קריאתו שורפין הפר והשעיר דאין רשאי להתחיל בעבודה אחרת עד שיגיע שעיר למדבר דכתיב ושלח את השעיר למדבר ואח"כ ואת חלב החטאת וגו' ואת פר החטאת וגו' ושרפו באש וגו' וקריאה זו אינה עבודה לפי' אם רצה לקרות בבגדי חול קורא וילפינן לה להאי קריאה ממילואים דאמרינן בפרק קמא מנין שאף מקרא פרשה מעכב ת"ל ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' אפילו דיבור מעכב והכא נמי קורא בענינא דיומא ואפשר דמדרבנן בעלמא הוי אסמכתא. ומברך לפניה ולאחריה לפניה מן התורה כדילפינן בדוכתיה ומוסיף לאחריה שבע ברכות כדאיתא ריש פרק בא לו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>סדר </b> כל המעשים שביום זה בחצות הלילה תורמין את הדשן כדאמר' במצות קל"א ומסדרין המערכה ומדשנין כבכל יום טובל ולובש בגדי זהב ומקדש כדילפינן לעיל דכל עבודות תמידין ומוספין שבי"ה בבגדי זהב ושוחט רוב שנים וגומר אחר שחיטה על ידו שאין קבלת הדם כשרה אלא בכ"ג וצריך למהר ולקבל ולזרוק כדתנן פרק הממונה נכנס להקטיר קטרת ולהטיב את הנרות ולהקטיר איברי התמיד והחביתין והנסכים בכל יום כדילפינן במצות קל"ו ומקריב הפר ושבעה כבשים של מוסף היום הכל עם תמיד של שחר כדילפינן לעיל מדכתיב מלבד עולת הבקר וגו' ומקדש ופושט וטובל ולובש בגדי לבן ומקדש כדילפינן נמי לעיל. ובא לו אצל פרו שהיה עומד בין האולם ולמזבח ולאוקומי בין כותל מזבח צפוני לכותל עזרה צפוני הוה סגי דהא איכא ירך המזבח צפונה אלא משום חולשא דכ"ג כדאיתא התם. ראשו לדרום ופניו למערב משנה התם פרק הממונה ואמר רב בעוקם את ראשו ומשום דשמא ירביץ גללים לא מוקמי' ליה להדיא אחוריו למזבח כדאיתא התם והכהן עומד במזרח ופניו למערב במשנה נמי איתא ובעינן פניו למערב בפני הפר דהוא עומד בצדו וסומך על ראשו בין קרניו דראשו עקום כדאמר' וסומך ומתודה אנא ה' חטאתי וכו' במשנה עצמה ובשעת סמיכה וידוי כדילפינן ס"פ שלישי דמעשה הקרבנות. אח"כ מגריל על ב' השעירים דבתר דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו דהיינו וידוי ראשון כתיב ולקח אהרן שני השעירים וגו' על שני השעירים גורלות וקושר לשון זהורית בראש המשתלח ומעמידו כנגד בית שילוחו ולנשחט כנגד בית שחיטתו כדתנן פרק טרף וכתיב והשעיר אשר עלה עליו וגו' לשלח אותו לעזאזל וגו' ובא לו אצל פרו שנייה וסומך ומתודה אנא השם וכו' כדתנן התם וכתיב והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו וגו' דהיינו וידוי שני בתר קרא דלשלח אותו. אח"כ שוחטו ומקבל דמו כדתנן התם דסמיך לכפר בעדו ובעד ביתו ושחט את פר החטאת אשר לו ונוטל את המחתה וחותה בה אש מן הסמוך למערב כדכתיב מלפני ה' דהיינו מצד שלפני הפתח והוא צד מערב ובתר שחיטה כתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש וגו' וכלי מלא קטרת דקה מן הדקה וחופן ממנה מלא חפניו כדכתיב ומלא חפניו קטרת סמים דקה והא דבעינן כף דלא אפשר בלאו הכי כדאיתא ריש פרק הוציאו לו דהיכי נעביד נעייל מחתה והדר מלא חפניו קטרת הבאה אחד אמר רחמנא בגחלים ובקטרת ולא שני הבאות דכתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח ומלא חפניו והביא וגו' נשקליה לקטרת בחפניו ומחתה עלה וליעול כי מטי התם היכי ליעביד נשקליה בשיניה וניחתיה למחתה השתא לפני מלך בש"ו אין עושין כן לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה עאכ"ו הילכך לא אפשר וכיון דלא אפשר עבדינן כדאשכחן בנשיאים כף אחת מלאה קטרת לא מחוקות ולא גדושות אלא טפיפות לשון דבר צף בגובה מעט שם בריתא ומלא חפניו נראה דהכי משמע הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו משנה התם ריש פרק הוציאו לו וחפניו נמי הכי משמע. נוטל המחתה בימינו והכף בשמאלו דאף על גב דהוה בעיא כף בימין דכולהו עבודות בימין ולא בשמאל כיון דלא אפשר מחתה בשמאל דאין יכול לסובלה והבאה אחד בעינן ולא שתי הבאות נוטל הכף בשמאל כדאמר' דהיכא דיכול בימין פסול בשמאל. הגיע לארון מניח המחתה בין ב' הבדים ומערהו לתוך חפניו דכתיב ונתן את הקטרת על האש לפני ה' וכסה ענן הקטרת את הכפרת אשר על העדות דמשמע דמיד כשנותן הקטרת מכסה את הכפרת והיינו מבין ב' בדי הארון ובבית שני שלא היה ארון היה מניחה על אבן השתיה והתם פרק הוציאו לו ילפינן שמה שמה דורות דורות משמרת משמרת דהארון נגנז כדאיתא התם צובר הקטרת כדתנן התם וממתין עד שימלא הבית כלו עשן ויוצא דכתיב וכסה ענן הקטרת את הכפורת והדר יוצא ולקח מדם הפר וכו' וכיון דכתיב וכסה ענן הקטרת את הכפרת משמע דנתמלא הבית כלו עשן דאי לאו הכי אינו מכסה ענן הקטרת את הכפרת דעשן עולה למעלה. ויוצא מהלך אחורנית דאף על גב דכתיב אח"כ ויצא אל המזבח וכו' יציאה דרך אחוריו נקראת יציאה כתלמיד הנפטר מרבו וכתיב בשלמה ויבא שלמה הבמה אשר בגבעון לירושלם וכי מה ענין גבעון אצל ירושלם אלא מקיש יציאתו מגבעון לירושלם לביאתו מירושלם לגבעון מה ביאתו מירושלם לגבעון פניו כלפי במה בדרך ביאתו אף יציאתו מגבעון לירושלם פניו כלפי במה בדרך יציאתו והכי משמע קרא ויבא שלמה הבמה אשר בגבעון דרך הליכתו וכן לירושלם בשובו מגבעון היתה כביאה ראשונה. ומתפלל שם בהיכל תפלה קצרה כדתנן התם.
+
+Halakhah 2
+
+<b>בשעת </b> הקטרת הקטרת בקדש הקדשים כל העם פורשין מן ההיכל בלבד ואין פורשין מבין האולם ולמזבח אלא בשעת הקטרה בהיכל בכל יום ובשעת מתן דמים פרק טרף נתנו למי שהוא ממרס בו על הרובד הרביעי שבהיכל נטל מחתה וכו' ופרכי' בגמרא והכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד ומוקמי' ליה בשעת הקטרה והיכי אמרת ממרס בו על הרובד הרביעי שבהיכל אמר רב יהודה תני של היכל כשיוצא מן ההיכל לעזרה מונה את הרובדין והוי האי רביעי להיכל ת"ר וכל אדם לא יהיה באהל מועד יכול אפילו בעזרה לא יהא אדם עומד כשכהן מקריב קטרת לפני לפנים ת"ל באהל מועד אין לי אלא באהל מועד שבמדבר שילה ובית עולמים מנין ת"ל בקדש אין לי אלא בשעת הקטרה דכיון דכתיב בהאי קרא וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל משמע דבהקטרה משתעי דאי זו היא כפרה ששוה לו ולביתו ולאחיו הכהנים ולכל קהל ישראל הוי אומר זו קטרת דאלו מתן דמים אין שוה בכולם שהפר מכפר עליו ועל הכהנים והשעיר על ישראל וקטרת מכפרת כדכתיב ויתן את הקטרת ויכפר על העם ותנא דבי ר' ישמעאל על מה קטרת מכפרת על לשון הרע כי ההיא דקרח דכתיב בהו אתם המיתם את עם ה' וסתם לשון הרע בחשאי הוא יבא דבר שבחשאי דהיינו קטרת שאין אדם עומד בהיכל בשעת קטרת ויכפר על לשון הרע שהוא מעשה חשאי כדאמרינן בשעת מתן דמים מנין ת"ל בבאו לכפר וכתיב במתן דמים פר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז כפרה ואתיא כפרה כפרה מי"ה כדאמר' ופר כהן משיח דלא כתיב ביה כפרה איתקש לפר יום הכיפורים דכתיב ועשה לפר זה פר יום הכיפורים כאשר עשה לפר זה פר כהן משיח ופרישה דבין האולם למזבח בקטרת דהיכל מדרבנן דקרא לא קאמר אלא באהל מועד ופרישה מהיכל מיהא בעי דכל קטרת מכפר על מעשה חשאי כדאמרינן. ואחר כך נוטל דם הפר ומזה ממנו שם שמנה הזיות דבתר דכתיב וכסה ענן הקטרת וגו' כתיב ולקח מדם הפר והזה וגו' שיצא והניחו על כן הזהב כדתנן פרק הוציאו לו ואחר כך שוחט את השעיר ומזה ממנו שמנה הזיות כדתנן התם דקרא כתיב ושחט את שעיר החטאת אשר לעם והביא את דמו וגו' והזה אותו וגו' בתר הזאה דפר ואחר כך נוטל דם הפר מעל הכן ומזה על הפרכת ומניחו ונוטל דם השעיר ומזה ממנו ג"כ על הפרכת כדתנן נמי התם דכתיב בתר הכי וכפר על הקדש וגו' וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם וגו'. כשם שהזה משניהם בפנים אח' למעלה ושבע למטה כך מזה על הפרכת מבחוץ משניה' אחת למעלה ושבע למטה ואח"כ מערה דם הפר לדם השעיר ומחזיר הכל למזרק של פר כדתנן התם עירה דם הפר לתוך דם השעיר ונתן את המלא בריקן כדכתיב במתנות המזבח ולקח מדם הפר ומדם השעיר מדם שניהם יחדיו כר' יאשיה דאמר דאע"ג דלא כתיב יחדיו כמאן דכתיב דמי כדאמר' לעיל ואי לא הוו יחדיו ה"ל למיכתב הזאה דפר קודם ואח"כ הזאה דשעיר כדכתיב בהזאות שבפנים ועומד בפנים ממזבח הזהב בין המזבח והמנורה כדכתיב ויצא אל המזבח אשר לפני ה' דהיינו מזבח הזהב דאלו מזבח החיצון לאו לפני ה' הוא ומה ת"ל ויצא לפי שהזה ההזאות על הפרכת עמד מן המזבח ולפנים. ומתחיל להזות מן הדמים על קרנות מזבח הזהב כדכתיב ונתן על קרנות המזבח סביב מקרן מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית דרומית מזרחי' משנה שם מקום שהוא מתחיל בחטאת על מזבח החיצון משם היה גומר על מזבח הפנימי ובגמרא בריתא פלוגתא דרבי עקיבא ור' יוסי הגלילי ודכ"ע מיהא בההו' קרן דפגע ברישא לא עביד מ"ט דכתיב ויצא אל המזבח אשר לפני ה' עד דנפיק מכוליה מזבח וכשגמר מתנות פנים לרבי יוסי הגלילי יצא דרך הצפון ופגע תחלה בצפונית מערבית במזבח ושם לא נתן עד שיצא מכוליה מזבח ובא לו למזרחית צפונית ונותן שם וחוזר לצפונית מערבית דרך ימין כדילפינן מים שלמה וסבר ר' יוסי הגלילי דאתי כת"ק דמתניתן דהקפה ברגל בעינן [כתיב] סביב במזבח הפנימי וכתיב סביב במזבח החיצון מה סביב דמזבח החיצון ברגל אף סביב דפנימי ברגל דלא כרבי אלעזר דמתניתין. ועל כולן הוא נותן מלמטה למעלה חוץ מן האחרונה שהיתה לפניו ולא היה יכול לצדד ראשי אצבעותיו למטה אלא למעלה שאם מושכת מלמטה למעלה הדם זב לתוך בית יד כתנתו אבל שלשת הקרנות שאין סמוכות לו יכול ליתן מלמטה למעלה. ומזה מדם התערובת על טהרו של מזבח שבע פעמים כדכתיב והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמי' ומזה בצד הדרום מקום ששלמו מתנות קרנותיו דכתיב וטהרו וקדשו במקום שקדשו בקרנותיו שם טהרו בהזאו' דהיינו דרומית מזרחית מקום שגמר המתנות ושופך שיירי הדם על יסוד מערבי כדילפינן לעיל. אח"כ בא אצל שעיר המשתלח וסומך שתי ידיו עליו ומתודה כדכתיב וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה וגו' ומשלח השעיר למדבר כדכתיב ושלח ביד איש עתי וגו'. ומוציא אימורי פר ושעיר ונותנן בכלי והשאר משלח לבית השריפה משנה פרק ב' שעירי כדכתיב ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה וגו' וכתיב יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו באש וגו'. ויוצא לעזרה וקורא שם כדאמ' לעיל ומקדש ופושט בגדי לבן וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ומקריב שעיר של מוסף היום ומקריב האילים כדכתיב ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם ומקריב האימורים כדכתיב ואת חלב החטאת וגומ' דמקודם הוציאן ונתנן בכלי להקטירן שלא היה יכול להקטירן שעדין היה לבוש בבגדי לבן והקטרתן היא בבגדי זהב מבחוץ ומקריב תמיד של בין הערבים כדילפינן לעיל. ומקדש ופושט וטובל ולובש בגדי לבן ומקדש ונכנס להוציא כף ומחתה כדכתיב ובא אהרן וגו' דמשום דאפסקה בעבודת חוץ כתיב ובא כדאמרינן לעיל ומקדש ופושט בגדי לבן וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ומקטיר קטרת של בין הערבים ומטיב את הנרות כדתנן התם פ' בא לו ומקדש ופושט ולובש בגדי עצמו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> עבודות שעובד בבגדי לבן בפנים מן ההיכל צריך לעשותן על הסדר שנתבאר ואם הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום משנה פרק הוציאו לו כל מעשה יום הכיפורים האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום ובגמרא בריתא אמר ר' יהודה אימתי בדברים הנעשים בבגדי לבן מבפנים אבל דברים הנעשים בבגדי לבן מבחוץ כגון הגרלה וידוי שפיכות שירים וכל מתנות הפרכת ומזבח הזהב אם הקדים להם דבר מאוחר אין מעכבין עליו לפוסלו ורבי נחמיא פליג עליה ואמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו והיתה זאת לכם לחקת עולם אחת בשנה אלמא כי כתיב חקה לעכובא אאחת בשנה כתיב ר' יהודה סבר מקום שמתכפרים בו פעם אחת בשנה בו כתיבא חקה אבל אהיכל ואעזרות אפילו דברים הנעשים בבגדי לבן שאין כפרתן אלא בכ"ג אחת בשנה לא כתיבא חקה ורבי נחמיא סבר דברים המתכפרים בהם אחת בשנה בין אמקום בין אבגדים ומקשינן אטו לרבי יהודה מקום כתיב אלא היינו טעמיה דרבי יהודה דכתי' זאת וכתיב אחת חד למעוטי בגדי לבן מבחוץ דזאת משמע חקה על זאת כתיבה ולא על אחרת וחד למעוטי בגדי זהב.
+
+Halakhah 2
+
+<b>קטרת </b> שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה כלום אעפ"י שהחפינה בעזרה צורך פנים בעבודת פנים היא שם מימרא דרבי חנינא אפילו תימא רבי יהודה צורך פנים כפנים דמי. וכן שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה כלום אף על פי שהשחיטה בעזרה הרי דמו נכנס לפנים שם מימרא דעולא דלא ממעט זאת אלא עבודת חוץ כדאמר' אבל צורך פנים לא. איל ושעיר המוספין שעשאן קודם עבודת היום לא עשה כלום דאיל העם כתיב בהדי עבודת היום כדכתיב את עולתו ואת עולת העם ובשעיר כתיב מלבד חטאת הכיפורים דמשמ' דשעיר הפנימי קדמו כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>הקדים </b> דם השעיר לדם הפר בקדש הקדשים קודם שיגמור עבודתו יזה מדם הפר כמצותו ואחר כך יביא שעיר אחר ויזה מדמו ויפסל הראשון שם פ' הוציאו לו מימרא דעולא ואקשינן ליה ממתניתין דתנן הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר אחר דם הפר דס"ד דבמתנות שבפנים קאמר ותרגמה עולא דבמתנות שבהיכל קאמר אבל שחיטת השעיר במקומה היתה לאחר מתן דם הפר בפנים דאי לאו הכי לא עשה ולא כלום כדאמ' עולא דכתיב בשעיר כאשר עשה לדם הפר משמע דפר קדמו אבל הזאות שבהיכל כתיבי אהדדי דפר ושעיר כדכתיב וכן יעשה לאהל מועד כשם שהז' משניהם בפנים כך יזה משניה' בחוץ כדאמר' לעיל. הקדים דם השעיר לדם הפר במתנות ההיכל יחזור ויזה אחר דם הפר כדתנן בהאי מתניתן דאייתינן מטעמא דאמרן.
+
+Halakhah 5
+
+<b>נשפך </b> הדם עד שלא גמר מתנות שבפנים או מתנות שבחוץ או שעל מזבח הזהב יביא דם אחר ויתחיל מתנות שבפנים או שבחוץ או של מזבח הזהב שם משנה נשפך הדם יביא דם אחר ויחזור בתחלה מבפנים וכן בהיכל אם נתן מקצת מתנות ונשפך הדם יביא פר אחר ויתחיל המתנות ואין צריך להתחיל ממתנות שבפנים וכן במזבח הזהב שכולן כפרה בפני עצמה היא לפיכך כפרה שנגמרה נגמרה ובגמרא תנו רבנן וכלה מכפר את הקדש זה לפני לפנים אלו הזאות של בין הבדים ואת אהל מועד זה היכל הזאות שעל הכפרת ואת המזבח במשמעו מלמד שכולן כפרה כפרה בפני עצמן מכאן אמרו גמר מתנות שבפנים ונשפך הדם אין צריך לחזור ולעשות את זאת שגמר שהרי כפרה בפני עצמה היה וכן בהיכל ובמזבח כרבנן ולא כרבי אלעזר ור"ש דאמרו אינו מתחיל אלא ממקום שפסק ואמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו מדם חטאת הכפורים אחת בשנה חטאת אחת אמרתי לך להתכפר הכפרה בה ולא שתי חטאות לעשות כפרה אחת משתי בהמות ורבי אלעזר ורבי שמעון סברי חיטוי אחת ולא שתי חיטויין לשנות ההזאה שני פעמים. גמר מתנות המזבח ואחר כך נשפך הדם אינו צריך להביא דם אחר ששפיכת שיירים לא מעכבא שם בברייתא גמר מתנות שבמזבח ונשפך הדם דברי הכל לא מעכבי דם הפר שנשפך קודם גמר המתנות שמביא פר אחר כדאמר' צריך לחפן קטרת פעם שניה קודם שחיטת הפר ויקטיר ואחר כך יביא הדם ויזה שם מימרא דרבי חנינא ואקשי' ליה ממתני' דנשפך הדם יביא דם אחר יחזור ויזה ואם איתא יחזור ויחפון נמי מיבעי ליה ומשנינן בקטרת לא קא מירי ומיהו צריך להקטי' קטרת אחרת אחר שחיטת פר זה וחפינה הויא צורך פנים וכפנים דמי אפילו לרבי יהודה כדאמרן לעיל.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ואין </b> מטמא [בגדים] ואין נשרף בבית הדשן אלא הפר הזה האחרון שבו נגמרה הכפרה מתניתין וכולם מטמאים בגדים ונשרפים אבית הדשן דברי רבי אליעזר ורבי שמעון וחכמים אומרים אין מטמא ואין נשרף בבית הדשן אלא באחרון הואיל וגמר כפרה דאחר גמר כל הכפרות כתיב את פר החטאת ואת שעיר החטאת וגו' ושרפו אותם וגו' והשורף אותם יכבס בגדיו וגו'.
+
+Halakhah 10
+
+<b>נתערב </b> לו דם הפר בדם השעיר קודם גמר ההזאות שם נתערבו לו דמים בדמים אמר רבא נותן אחת למעלה ושבע למטה עולה לו לכאן ולכאן אמרוה קמיה דרב ירמיה אמר בבלאי טפשאי משום דדיירי בארעא חשוכא אמרי שמעתא דמחשכן הא קא יהיב למעלה דשעיר מקמיה מטה דפר שנותן אחת למעלה לשם פר ולשם שעיר והתורה אמרה וכלה מכפר את הקדש כלה דם הפר כמו שאמור בענין ואחר כך כלה דם השעיר דאי מדכתיב דם הפר ברישא וכתיב חקה לעיכובא הוה אמינא דלא ילפי' מחקה אלא היכא דשינה הסדר של מעשה שלם אבל כהאי גוונא דלא הוי אלא אחד ממתנות דשעיר מקמיה שבע דפר לא להכי מייתי דהתורה אמרה וכלה דם הפר ברישא לגמרי והדר שעיר אלא אמר רבי ירמיה נותן אחת למעלה ושבע למטה לשם פר וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר כדכתיב וכלה מכפר כדאמ'. נתערבו במתנה אחרונה נותן שבע למטה לשם פר שם נתערבו במתנות אחרונות אחר שנתן אחת למעלה מן הפר סבר רב פפא וכו' אלא אמר רבא נותן שבע למטה לשם פר וחוזר ונותן אחת למעלה ושבע למטה לשם שעיר דאי שבע למטה לשם פר ושעיר הא קא יהיב מטה דשעיר מקמי מעלה דשעיר והתורה אמרה תן למעלה ואחר כך למטה. נתחלפו כוסות דם פר ושעיר שם נתערבו לו כוסות שאינו מכיר אי זה כוס של פר ואי זו של שעיר נותן וחוזר ונותן ג' פעמים בכל עבודה ועבודה נותן אחת למעלה ושבע למטה מן הא' וחוזר ונותן מן השני וחוזר ונותן מן הראשון דמה נפשך אם ראשון של פר היה ושני משעיר יצא בראשון ובשני ואי ראשון של שעיר היה והרי הוא כמי שאינו כדתניא פר מעכב את השעיר יצא בשני ובשלישי שהרי קדם פר לשעיר וכן בהיכל. קבל דם הפר בשני כוסות וכן דם השעיר ונתערבו אחת מכאן ואחת מכאן שם מקצת דמים נתערבו לו ומקצת לא נתערבו פשיטא דכי יהיב מתנות מוודאן יהיב מיהו הך מיבעיא לי הנך שנתערבו שיירים הוו כאלו לא נתערבו וליסוד מזבח החיצון אזלי או דילמא דחויין הוו הואיל ולא ניתנו מהם מתנות הראשונו' ולאמה שבעזרה המביאה את כל לכלוך העזרה לנחל קדרון אזלי אמר רב פפא אפילו למאן דאמר כוס עושה חברו שירים הני מילי היכא דבעי למיהב מצי יהיב אבל האי דאי בעי למיהב לא מצי יהיב לא כדתניא וכו'.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>פר </b> יום הכיפורים אף על פי שכהן גדול קונה אותו משלו כדכתיב פר החטאת אשר לו שם פרק הוציאו לו אשר לו משלו הוא מביא ולא משל צבור יכול לא יביא משל צבור שאין מתכפרין בו אבל יביא משל אחיו הכהנים שהם מתכפרים בו תלמוד לומר אשר לו יכול לא יביא ואם הביא כשר תלמוד לומר שוב אשר לו שנה הכתוב עליו לעכב ואי לאו דקנו בגויה היכי מכפר להו אלא שאני בי גזא דאהרן דרחמנא אפקריה גבי אחיו הכהנים לפיכך אם מת כהן גדול קודם שישחט הפר העומד תחתיו אינו מביא פר אחר אלא שוחט של ראשון ואינו חטאת שמתו בעליו שאין חטאת הרבים מתה שם עלה דבעיין דשחט ומת מהו שיכנס אחר בדמו פריך תלמודא תיפוק לי דאין אחר נכנס בשחיטתו דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא אמרי חטאת צבור היא ולא למיתה אזלא ומסקי' לא תימא חטאת צבור כדי שלא יאמרו התלמידים שאם הורו בית דין של כהנים לעבור על אחת מן המצות ועשו כהנים על פיהם שיהו מביאים פר העלם דבר של צבור כאחד מכל השבטים דקי"ל שבט אחד איקרי קהל דכהנים ודאי לא איקרו קהל שלא נטלו נחלה אלא אימא חטאת של שותפין הוי ולא למיתה אזלא דחמש חטאות המתות בחד מקום אגמרינהו רחמנ' למשה מה תמורת חטאת מתה ליתא בשותפות שאין קרבן השותפות עושה תמורה דכתיב ואם המר ימיר לשון יחיד אף כולן אינן מתות בצבור ולא בשותפין אפי' המצויות בהם כדמפרש בהוריות. שחט את הפר ומת קודם שיכפר בדמו הכהן האחר נכנס בדם ומכפר בו בעיא דאמרן איבעיא להו שחט ומת מהו שיכנס אחר בדמו מי אמרינן בפר ואפילו בדמו של פר או דילמא בפר ולא בדמו של פר רבי חנינא ורבי יצחק אמרי בדם ואפילו בדמו של פר ור"ל ור' אמי פליגי עליהו ואמר רב אשי מסתברא כמאן דאמר דם איקרי פר דכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר אטו בקרניה מעייל ליה אלא בדמו וקרי ליה פר.
+
+Halakhah 14
+
+<b>שני </b> שעירי יום הכיפורים מצותן שיהו שוין במראה ובקומה ובדמים ולקיחתן כא' ואף על פי שאינן שוים כשרים משנה ריש פרק שני שעירי ובגמרא תנו רבנן יקח שני שעירי עזים מיעוט שעירי שנים מה תלמוד לומר שני שיהיו שניהם שוין ומנין שאף על פי שאין שניהם שוין כשרים תלמוד לומר שעיר שעיר ריבה טעמא דרבי רחמנא הא לאו הכי הוה אמינא פסולין עיכובא מנא לן סלקא דעתך אמינא שני שני שני כתיב והשתא דרבי רחמנא שעיר שעיר שני שני שני למה לי חד למראה וחד לקומה וחד לדמים ולמצוה ולא לעכב ולקיחתן כאחד נראה דילפי' מפשטיה דקרא דכתיב ולקח את שני השעירים דמשמע שתהא לקיחת שניהם כאחת ואף על פי שאינן שוים כשרים היינו דאמרן דלמצוה ולא לעכב דשעיר שעיר ריבה שיהיה שעיר מכל מקום לקח אחד היום ואחד למחר כשרים שם במשנה דאף על גב דילפינן לקיחה כאחד מפשטיה דקרא לא מעכב דלכולי עלמא לא כתיבא עיכובא אלא על דברים שהם מן העבודה אבל לא על הלקיחה שהיא מתמול שלשום. מת אחד מהם אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לשני ואם משהגריל יביא שנים ויגריל בתחלה ויאמר אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואם של עזאזל מת יאמר זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו והשני מן השנים שהגריל בסוף ירעה וימכר ויפלו דמיו לנדבה שאין חטאת צבור מתה שם במשנה קרוב ללשון רבינו וטעמא דלא הגריל יקח זוג לשני דלא בעינן לקיחתן כאחד אלא למצוה ולא לעכב ואם משהגריל יביא שנים ויגריל דהגרלה מעכבת וקבעה כדאמרן לעיל ולהכי לא יקח מזוג שני אלא מה שעלה עליו גורל המת ושני שבזוג ראשון יקרב ושני שבזוג שני ירעה כרב לגבי רבי יוחנן דסבר דאין בעלי חיים נידחין כדיליף מבעל מום עובר ומתני' נמי דייקא כותיה דתנן אם של שם מת זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו ואידך כדקאי קאי בקדושתיה ולא אמרינן ידחה ורבי יוחנן סליקא בקשיא כדאיתא התם וטעמא דרעייה ולא נפיק לחולין משום דהיה ראוי ליפול עליו גורל המת ולהתקיים תחתיו אבל למיתה לא אזיל כרבי יהודה אף על גב דנקראו חטאת כדכתיב שני שעירי עזים לחטאת משום דאין חטאת צבור מתה כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>פר </b> ושעיר של יום הכיפורים שאבדו והפריש אחרים תחתיהם וקרבו ונמצאו הראשונים ירעו וימכרו לנדבה שם ופרק קמא דשבועות ברייתא כרבי אלעזר ורבי שמעון דפליגי ארבי יהודה וסברי דאין חטאת צבור מתה כדילפינן משעיר ר"ה דאתי מתרומת לשכה וכן אם נמצאו הראשונים ירעו השניים ויפלו לנדבה ונראה דאפילו רבי יהודה מודה בהא דברייתא לא איירי אלא בראשונים שירעו כדפירש רש"י התם אבל נמצאו הראשונים וקרבו לא חל שם חטאת כל כך על השניים לשימותו לרבי יהודה אלא ירעו כדאמרן.
+
+Halakhah 17
+
+<b>המום </b> פוסל בשעיר המשתלח ואפילו הוא עובר דכתיב בבעלי מומין ואשה לא תתנו מהם וגו' לרבות שעיר המשתלח כדתניא התם מחוסר זמן פסול דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה' לרבות שעיר המשתלח ואף על גב דאין גורל קובע אלא בראוי לשם איצטריך קרא כדמוכח רבינא כגון שהומם משהגריל עליו וחללו על אחר וזה אין צריך להגריל שהרי מכח הראשון בא ורבא אמר כגון שהיה לו למי שמכרן לצבור חולה בתוך ביתו שמותר לחלל עליו יום הכיפורים ושחט אמו של שעיר ועשה הוא מחוסר זמן משום אותו ואת בנו לאחר שהגריל עליו ופרכי' וכי האי גונא מי אסיר להוליכו לשוק משום אותו ואת בנו והא לאו שחיטה היא אמרי במערבא דחייתו לצוק היא שחיטתו דנעשית מצותו. היה טרפה פסול דכתיב יעמד חי דמשמע חי ולא טרפה. חלה השעיר מרכיבו על כתפו ואפילו בשבת דכתיב עתי ואפילו בשבת להוליכו על כתפו כדאמר' לעיל פרק ג' חלה המשלח משלחו ביד אחר שם חלה מרכיבו חלה המשלח משלחו ביד אחר. נטמא נכנס למקדש ונוטלו ויוצא דכתיב עתי ואפילו בטומאה יהיה שילוחו על ידו דחפו ולא מת ירד אחריו וימיתנו שם וחכמים אומרים דחפו ולא מת ירד אחריו וימיתנו ובת"כ לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו שילוחו למיתה דלהכי משלחי ליה כי היכי דלימות יכול שילוחו לחיים תלמוד לומר יעמד חי לפני ה' לכפר עליו הא כיצד עמידתו לפני ה' חי [ומיתתו] בצוק עד אימתי הוא זקוק לו להיות חי עד שיכפר דכתיב וכלה מכפר דהיינו מתן דמים דשעיר הנעשה בפנים. ואיברי שעיר זה מותרין בהנייה שם פרק ב' שעירי איבעיא להו אותן איברים מהו בהנאה רב ושמואל חד אמר מותרין וחד אמר אסורין מאן דאמר מותרים דכתיב במדבר ושלח את השעיר במדבר וקרא יתירא הוא למדרש שיהא הפקר כמדבר.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>נפחתה </b> תקרה של היכל לא היה מזה דכתיב באהל מועד כשהוא שלם. מזבח שלא נתחנך בקטרת לא יזה עליו דכתיב מזבח קטרת הסמים גבי פר כהן משיח והביא בתורת כהנים מזבח קטרת שיתחנך בקטרת ולא שיתחנך בדם ונראה דילפינן ליה הכא מפר כהן משיח.
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>חסר </b> מן הקטרת אחד מן סממניה או מעלה עשן חייב מיתה עליה שנאמר ולא ימות כי בענן אראה וגומר וכן חייב מיתה על ביאתו בלא מצוה לפיכך אם שגג בביאה והזיד בקטרת או שנכנס בקטרת שלימה עם החסרה חייב מיתה פרק הוציאו לו מה תלמוד לומר כי בענן אראה על הכפרת מלמד שנתן בה מעלה עשן הא לא נתן בה מעלה עשן או שחסר אחת מסמניה חייב מיתה דכתיב הקטרת שלימה ולא חסרה וכתיב ולא ימות ופרכי' ותיפוק לי' דקא מעייל ביאה ריקנית וכתיב ואל יבא בכל עת ולא ימות אמר רב ששת הכא במאי עסקינן כגון ששגג בביאה ריקנית והזיד בהקטרה שידע שיש מיתה במקטיר קטרת חסרה ואין עונש על ביאה ריקנית שאין מיתה על השוגג. רב אשי אמר אפילו תימא הזיד בזו ובזו כגון דעייל שתי הקטרות בביאה אחת אחד שלמה ואחד חסרה אביאה לא מחייב דהא עייל ליה שלימה אהקטרה מחייב דקא מקטר קטורת חסרה. הקטיר מן הקטרת של קדש הקדשים כזית בהיכל חייב מיתה. חפינת הקטרת עבודה ומחשבה פוסלת בה פרק הוציאו לו בעי רב פפא חישב בחפינת קטרת על מנת להקטירה למחר מהו מי אמרינן יליף מלא מלא ממנחה מה התם מהניא מחשבה בקמיצתה דנפקא לן במנחות מזאת התורה וגו' ולשלמים מה שלמים מפגלים ומתפגלי' וכו' הכא נמי מהניא מחשבה בחפינתה או לא תא שמע הקומץ והקטרת וכו' אם נגע טבול יום במקצתן פסל את כולן ומדפסיל טבול יום אלמא קדשה כלי קדושת הגוף הילכך פסלה נמי לינה ומדפסלא לינה פסלא נמי מחשבה משמע דילפינן מלא מלא וכן חתיית גחלים לקטרת נפסלת במחשבה שמכשירי קרבן כקרבן שם חישב בחתיית גחלים מהו מכשירי מצוה כמצוה דמו או לא תיקו ותימא הוא דסלקא בתיקו והרב ז"ל נקטה בפשיטות דמכשירי קטרת חפינה וחתייה כקטרת ואיפשר דהאי דקאמר נפסלת במחשבה הוי משום דאזלי' לחומר' כבעיא דלא איפשיטא. חפן בראשי אצבעותיו או מן הצדדין או ממטה למעלה או חפן בידו זו ובידו זו וקרב זו לזו שם אמר רב פפא פשיטא לי מלא חפניו כדחפני אינשי חודה של פס היד למטה בעי רב פפא חפן בראשי אצבעותיו מלמטה למעלה מן הצד חפן בזו ובזו וקרבן מהו תיקו. נתפזרה קטרת על הארץ ואספו שם בעי רב פפא נתפזרה קטרת ממלא חפניו מהו ידו כצואר בהמה דמי ופסולה או דילמא ככלי שרת דמיא ולא פסלה תיקו חפן חברו ונתן לתוך חפניו שם נמי בעיא דרב פפא מלא חפניו בעיא והא איכא או דילמא לקח והביא בעיא והא ליכא דולקח נמי אומלא חפניו נמי קאי תיקו. חפן ומת שם בעיא דרבי יהושע בן לוי מהו שיכנס אחר בחפינתו ואין צריך לחזור ולחפן מאי הוי עלה אמר רב פפא אי חופן חוזר וחופן חברו נכנס בחפינתו דה' מקיימא ליה חפינה אי אין חוזר וחופן תיבעי לך אמר ליה רב הונא אדרבא אי חופן חוזר וחופן לא יכנס אחר בחפינתו אי איפשר שלא יחסר חברו ושלא יותיר שאין חפניו של ראשון שוים לחפניו של שני ואי אין חופן וחוזר וחופן תיבעי לך דאיבעי להו חופן חוזר וחופן או לא ופשטו' דחופן וחוזר וחופן והשתא בעיא דחפן ומת מהו שיכנס אחר בחפינתו הויא פלוגתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דכיון דפשטיה דחופן חוזר וחופן לרב פפא נכנס אחר בחפינתו ולרב הונא לא יכנס אחר בחפינתו כדא' ונראה דכהאי סברא דהני אמוראי בעי לה רבי יהושע בן לוי ולא איפשיטא ליה ולהכי כללה הרב ז"ל בהדי הנך ספקי דלא יקטיר ואם הקטיר הורצה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a4e8d095a92d52a6de45fa43104acf600fcba00a
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,472 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, The Chosen Temple
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות בית הבחירה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות בית הבחירה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קד </b> לבנות בית המקדש לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין (עליו) [אליו] שלש פעמים בשנה דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכיון שצוה בתורה להקריב בו הקרבנות ולראות בו לפני ה' משמע דלהכי צוה בבנינו ומשכן שעשה משה היה לפי שעה דכתיב כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה משמע שבית עולמים שהוא נחלה הוא בכלל מצות ועשו לי מקדש.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכיון </b> שנבנה בית המקדש בירושלם נאסרו כל המקומות כולן לבנות בית לה' ולהקריב בהם קרבן ואין בית לדורי הדורות אלא בירושלם דכתיב כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה ומשתעי קרא בהתר במות וקאמר עד מתי אני אומר לכם איש כל הישר בעיניו כי לא באתם עד עתה וגו' אבל לא משבאתם אל המנוחה שהיא שילה שנחו מלכבוש ואל הנחלה שהיא ירושלם ומדחלקן הכתוב לכתוב שניהן משמע שיש התר במות בין שילה לירושלם דאי לא הו"ל למיכתב מנוחה לחוד ומדכתיב נחלה ש"מ דהכי קאמר להו ואחר קדושת המנוחה תחזרו להתר הראשון עד בואכם אל הנחלה משמע דמבית עולמים שהיא נחלה נאסרו הבמות ולא הותרו אחר כך שהיא נחלה שאין לה הפסק דקדושה לשעתה ולעתיד לבא כדכתיב זאת מנוחתי עדי עד.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>והדברים </b> שהן עיקר הבית הם הקדש וקדש הקדשים ולפני הקדש מקום הנקרא אולם ושלשתן נקראים היכל אלא שאין קדושתם שוה דקדושת היכל ואולם לאו קדושה חדא היא אלא אולם ובין האולם ולמזבח חדא קדושה היא דהא במשכן לא היה אולם ואף על גב דכל מדות הבית נמסר לדוד על פי נביאים כדכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכת התבנית עלי השכיל אותי לימד אפילו הכי לענין קדושת הבית ליכא שינוי בין משכן למקדש דכמו דבמשכן ליכא אלא ג' קדושות קדש הקדשים וקדש וחצר אהל מועד כן במקדש הן שלש קדושות (לפנים) לפנים והיכל ועזרה והכל נקרא מקדש כמו במשכן שהכל נקרא גם כן משכן.
+
+Halakhah 6
+
+<b>ועושין </b> במקדש כלים מזבח לעולה ולשאר קרבנות וכבש שעולים בו למזבח דכתיב מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך וגו' ואם מזבח אבנים תעשה לי וגו' בבית עולמי' ומדכתיב ולא תעלה במעלות שלא יעשה מעלות בכבש שלו אלא חלק למדנו שהיה לו כבש ומקומו לפני האולם משוך לדרום וכיור וכנו בין האולם ולמזבח משוך לדרום דכתיב על ירך המזבח צפונה שיהא צפון העזרה פנוי מכלים ואפילו מן המזבח מדהוה ליה למיכתב צפון וכתב צפונה לדרשא אתא כדאמר' משמע דמזבח משוך לדרום ובכיור כתיב ונתת את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח ובעינן מזבח לפני פתח אהל מועד כדכתיב ואת מזבח העולה לפני פתח אהל מועד בלא דבר מפסיק בינה לפתח אהל מועד ולהכי היה כיור משוך קימעא מזויות המזבח ולדרום נמצא שאינו כנגד המזבח כלל אלא בין אהל מועד ולמזבח ומזבח לקטרת ומנורה ושלחן בקדש לפני קדש הקדשים מנורה בדרום ושלחן בצפון ושניהם בהיכל בצד שבפנים מחוץ לפרכת דכתיב ושמת את השולחן מחוץ לפרכת ואת המנורה נכח השלחן על צלע המשכן תימנה והשלחן תתן על צלע צפון וכיון דכתיב מחוץ לפרכת משמע אצלו בצד קדש הקדשים ומשום דכתיב ואת המנורה נכח השולחן בעינן דחזו אהדדי שלחן ומנורה ולהכי הוה מזבח משוך כלפי חוץ קימעא.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>בנין </b> היכל ועזרה הוי אפילו בלבנים אם לא מצאו אבנים דלא הוזכרו אבנים אלא במזבח וכשבונין אותו באבנים אין מסתתין אותם אלא בחוץ דכתיב במזבח לא תבנה אתהם גזית ודרשינן בו אי אתה בונה גזית אבל אתה בונה גזית בהיכל ובקדש הקדשים משמע דמיעט בהיכל דומיא דמזבח דאבני מזבח שנגעו בהם ברזל אפילו בחוץ פסולות מה שאין כן באבני היכל והיינו דכתיב לא נשמע בבית בהבנותו.
+
+Halakhah 9
+
+<b>ואין </b> בונין בו עץ כלל דכתיב לא תטע לך אשרה ודרשינן ליה לא תטע לך אשרה לא תטע לך כל עץ אצל מזבח וגו' דהיינו מעזרת ישראל ולפנים.
+
+Halakhah 10
+
+<b>ומרצפין </b> את כל העזרה באבנים יקרות והן מתקדשות בקדושת עזרה דמתקדשת בשירי מנחה בירושלם מה ירושלם דבר הנאכל בה דהיינו לחמי תודה מקדשה כדכתיב ואעמידה שתי תודות אף עזרה דבר הנאכל בה ואם יצאה ממנה נפסלה דהיינו שיירי מנחה הוא דמתקדשת בה ונראה דקדושת ירושלם בשתי תודות עד דאתא נחמיה גמרא גמירי לה ולהכי גמרינן מינה לקדושת עזרה בשיירי מנחה ולכך אם נעקרה אבן אחד אסור לכהן לעמוד עליה בשעת עבודה עד שתקבע בארץ דאבני הרצפה ומקומן הוא דנתקדשו בשיירי מנחה. ומצוה מן המובחר לרומם את בית ה' וליפותו כפי כח הצבור כדכתיב לרומם את בית אלהינו.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ואין </b> בונין אותו בלילה דכתיב במשכן וביום הקים את המשכן ביום מקימים ולא בלילה. והכל חייבין לבנות (ולחמד) [ולסעד] בעצמם ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר דכתיב ביה ויבאו האנשים על הנשים. אין מבטלין תינוקות של בית רבן (לבדק) [לבנין] הבית [דאנשים ונשים כתיב (שמות לה, כב) ולא טף]. ואין בנין בית המקדש דוחה יום טוב דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה וכל שכן שבת דאינו דוחה אלא משום דשכיח טובא הוה אמינא דלידחי להכי איצטריך קרא דאך את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' כלכם חייבים בכבודי אתם והמקדש חייבים בכבודי שהזהרתי על השבת ויום טוב נמי שבתות מיקרו.
+
+Halakhah 13
+
+<b>ואין </b> עושין מזבח אלא בנין אבנים דכתיב אבנים שלמות תבנה את מזבח וגו' וזה שנאמר ואם מזבח אדמה תעשה לי שיהא מחובר באדמה שלא יהא חלול על גבי כפין או מחילות וזה שנאמר ואם מזבח אבנים אינו רשות אלא חובה כמו ואם תקריב מנחת בכורים.
+
+Halakhah 14
+
+<b>כל </b> אבן שנפגמה כחגירת צפורן פסולה לכבש ולמזבח דכתיב אבנים שלימות תבנה את מזבח וגו' ובפגימה כל שהיא כחגירת צפורן לא הויא אבן שלימה וכן אבני ההיכל והעזרות שלימות היו ואם נפגמו פסולין ואין להם פדיון אלא נגנזין [דכיון דנתקדשו במקומם נתקדשו קדושת הגוף ואין להם פדיון דבעינן העמדה והערכה וליכא]:<br><b> אזהרת קצח </b> שלא לבנות המזבח גזית שהיא אבן שנגע בה ברזל דכתיב לא תבנה אתהן גזית אין גזית אלא גזוזות שהונף עליהם ברזל ובין במזבח בין בכבש המזבח פסולות אף על פי שאינן פגומות דכתיב כי חרבך הנפת עליה ותחלליה וכבש ילפינן דהוי כמזבח לענין אותם שעלו ולא ירדו דכתיב המזבח לרבות את הכבש. והבונה אבן פגום עובר בעשה דכתיב אבנים שלימות תבנה. אבן שנפגמה אחר כך או שנגע בה ברזל אותה האבן פסולה והשאר כשרות דכתיב לא תבנה אתהן גזית הן פסולות ולא המזבח כלו פסול:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>אזהרת קצט </b> שלא לעלות במדרגות למזבח דכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי מכאן שיעשו כבש למזבח והעולה במעלות לוקה וכן נותץ אבן אחת מן המזבח או מן ההיכל או מבין האולם ולמזבח כל שהוא לפנים מן המזבח לוקה דכתיב ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן לה' אלהיכם וגו'.
+
+Halakhah 18
+
+<b>המנורה </b> וכליה ושלחן וכליו ומזבח הקטרת אין עושין אותם אלא מן המתכת דאף על גב דכתיב ככר זהב טהור יעשה אותה ואת כל הכלים האלה לאו לעיכובא כתיב אלא למצוה והא דכתיב זהב לומר דאם באה זהב באה ככר אינה באה זהב שהביאה משאר מיני מתכות אינה צריכה לבוא ככר אלא או פחות או יתר אלמא משאר מיני מתכות שמעינן דכשרה דאוקמי' ריבוייא דתיעשה לרבות שאר מיני מתכות דמשמע תעשה מ"מ ואפילו השפודין וכל הכלים אם יש כח בצבור עושין אותם של זהב דכתיב כל כליה.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>אין </b> עושין כל הכלים מתחלתן אלא לשם הקודש דכתיב את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו משמע דעשיית כל הכלים דומיא דמשכן דעשייתו לקודש מתחלתו כדמשמע ועשו לי מקדש שמתחלת עשייתו יהיה לשם הקודש ואם נעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה דתחלתן לקדש בעינן כדאמר'. וכלי גבוה עד שלא נשתמש בו גבוה רשאי להשתמש בהם הדיוט ומשנשתמש גבוה אסורין להדיוט דכלי שרת עבודתן מחנכתן כדילפינן מדכתיב אשר ישרתו בהם בקדש תלאן הכתוב בשירות מדכפל קרא בלישניה כלי השרת אשר ישרתו בם משמע שנעשו כלים על ידי שירות. אבנים וקורות שחצבתן מתחלה לבית הכנסת אין בונין אותם בהר הבית ואי קדושת בית הכנסת לא הויא דאוריתא משום דבית הכנסת הוי לתפלה בקבע מיחזי קדושתיה חמירא מקדושת הר הבית אלא שנראה דרשה גמורה הא דרשינן והשמותי את מקדשכם לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המזבח </b> מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו שבנה אותו שלמה שהוא מקום העקידה ושבנה נח ושהקריבו עליו אדם ובניו ומשם נברא דכתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה אדם מכפרתו נברא דכתיב הכא מן האדמה וכתיב התם מזבח אדמה תעשה לי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מדות </b> המזבח מכוונות ביותר דקפיד קרא אמדת ארכו ורחבו וקומתו וצורתו ידועה איש מאיש עד משה רבינו דבתורה לא נתפרשה ואין להוסיף על מה שבנו ועל מה שעתיד להבנות ולא לגרוע ממנו.
+
+Halakhah 4
+
+<b>שלשה </b> נביאים עלו עמהם מן הגולה אחד העיד להם על מקום המזבח שיהא בנוי במקום שנברא ממנו אדם הראשון ואחד העיד על מדותיו שיש לו מקום להוסיף עד ששים אמה דכתיב ויאמר דוד זה בית אלהים וזה מזבח לעולה בישראל כי בית מה בית ששים אמה ארכו כדכתיב והבית וגו' ששים אמה ארכו אף מזבח עד ששים אמה ראוי לו ומקודש המקום אם ירצו והם הוסיפו עליו כפי הצורך ל"ב על ל"ב ולא הוצרכו לששים והכי גמירי לה איש מפי איש עד משה כדאמרי' עד דאתא דוד ואסמכיה אקרא ונביא שלישי העיד להם שמקריבים על המזבח הזה כל הקרבנות אף על פי שאין שם בית דקדושת הבית קדשה לשעתה ולעתיד לבא דקדושת ירושלם ומקדש מפי השכינה ושכינה אינה בטלה משם דכתיב והשמותי את מקדשכם אף על פי ששוממין בקדושתן הם עומדים.
+
+Halakhah 5
+
+<b>המזבחות </b> שנעשו ושעתיד לעשות כולן עשר אמות וזה שכתוב בתורה ושלש אמות קומתו מקום המערכה בלבד דנאמר כאן רבוע ונאמר להלן רבוע במזבח הזהב אמה ארכו ואמה רחבו רבוע ואמתים קומתו מה להלן גובהו פי שנים בארכו אף כאן גובהו פי שנים בארכו דכתיב חמש אמות אורך וגו' הרי עשר אמות גובה ולא תימא איפשר כהן עומד על גבי המזבח ועבודה בידו וכל העם רואים אותו מבחוץ דאין גובה היקף הקלעים של חצר אלא חמש אמות כדכתיב וקומה חמש אמות דכתיב ואת קלעי החצר ואת מסך שער החצר אשר על המשכן ועל המזבח מה משכן עשר אמות גובה הוא שצריך שיהיו הקלעים של חצר סביביו דהכי הוה גובה המשכן דכתיב עשר אמות אורך הקרש אף מזבח צריך הקף לבד עשר אמות דקלעים חמש עשרה אמות היו גבוהין שלא יראה כהן ועבודה בידו ומה תלמוד לומר וקומה חמש אמות למעלה מן המזבח היה גובהן חמש אמות ושלש אמות קומתו דכתי' במזבח היינו משפת סובב ולמעלה עד מקום הקרנות ולמטה הימנו ששה אמות וגובה הקרן אמה הרי עשרה כדאמר' ומזבח שעשו בני הגולה וכן העתיד ליבנות מדת ארכן ורחבן ל"ב על ל"ב דעד ששים היו יכולין להוסיף כדילפי' לעיל אלא דלא הוצרכו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>עשר </b> אמות של גובה המזבח באמה בת ששה חוץ מאמת יסוד ואמת קרן דהוו באמת בת חמש דעלה חמשה טפחים וכנס חמשה זהו יסוד עלה חמשה אמות שהם שלשה טפחים וכנס חמשה טפחים זהו סובב דכתיב ונתת אותה תחת כרכוב המזבח מלמטה כרכוב הוא הסובב שמקיף את כל המזבח וגובה מקום המערכה מן הסובב שלש אמות שהם י"ח טפחים נמצא רוחב מקום המערכה כ"ד אמות וד' טפחים על כ"ד וד' טפחים אחר שחסרנו אמה סביב ממקום הקרנות ואמה סביב ממקום רגלי הכהנים וצורת ותבנית זה הוא שהיא ידוע איש מאיש עד משה רבינו והיא הצורה והתבנית שנתפרשה בבנין העתיד דכתיב ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטופח וחיק האמה ואמה רוחב וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד וזה גב המזבח מדות המזבח מזבח העולה באמות אמה אמה וטפח מדת המזבח יהיה באותן אמה שהאמה בינונית תחזיק מהן אמה וטפח הרי שעלה אמה בת חמשה טפחים שהוא יסוד כדכתיב וחיק האמה כלומר באלו האמות אני אומר שיהו בנות חמש האמה דהיינו יסוד דעלה אמה כדאמר' וחיק על שם שהוא חיקוייו ותיקונו של מזבח מלמטה ואמה רוחב כניסה דיסוד ודסובב בת חמש וגבולה אל שפתה סביב גובהו דקרן באמה בת חמש וכל שאר מדות המזבח באמה בת שש ורש"י ז"ל פירש פרק שתי הלחם ובריש ערובין דאמה רוחב לא קאי אלא אכניסה דסובב לא אכניסה דיסוד דהוא בת שש ולדבריו יתישב גרסא ל"ש הכי ול"ש הכי מה שאינה מתישבת לדברי הרב ז"ל דקאמר דכניסה דיסוד נמי באמה בת חמש ורבוע כל קרן אמה על אמה דומיא דמזבח הזהב דהוה רבוע אמה על אמה וחלול דכתיב ומלאו במזרק בזויות המזבח אלמא קיבול יש במזרקים בזויות המזבח.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>וחוט </b> של סקרא היה חגור באמצע המזבח להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים דמים העליונים חטאת בהמה דמים התחתונים חטאת העוף ומנא לן דבעינן הבדל בין אלו לאלו דכתיב והיתה הרשת עד חצי המזבח. הרשת כעין ציור מצודה בקליעה ושל נחשת הויא בתחתיו של מזבח עשוי [כמו] נפה וגבוה עד חציו של מזבח כדכתיב עד חצי המזבח ומדקפיד קרא אחציה משמע דנתנה מחצה בין דמים העליונים לדמים התחתונים.
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b> הקרנות היה להן כנגדן מלמטה יסוד חוץ מקרן דרומית מזרחית שלא היה לה יסוד לפי שלא היתה בחלקו של טורף דכתיב ביה בנימין זאב יטרף שנתנבא עליו יעקב בבקר יאכל עד באחסנתיה יתבני מקדשא וקרן דרומית מזרחית לא היתה בחלקו אלא רצועה מחלקו של יהודה שהיתה נכנסת בחלק בנימן וכך התנו שהאויר של בנימן וקרקע של יהודה ולמעלה משלשה לאו קרקע הוא ובקרן מערבית דרומית היו השיתין שהדמים יורדים בהם ומתערבים באותה הקרן באמה ואית דסברי דשיתין מששת ימי בראשית נבראו דכתיב בראשית אל תיקרי בראשית אלא ברא שית.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>וכבש </b> היה בנוי לדרומו של מזבח דמדכתיב ולא תעלה במעלות משמע אלא כבש חלק ולדרומו דכתיב ושחט אותו על ירך המזבח צפונה שיהא ירך בצפון ופניו של מזבח שהיא מצד הכבש לדרום כאדם השוכב ארצה ורגליו לצפון נמצא ראשו ופניו שהם צד המזבח של כבש והכבש לדרום דשיער הכתוב באדם רבוע ומושכב ארצה כדכתיב רבוע ואף על גב דאיבעי ליה רבוע שיהא מרובע ולא עגול אפ"ה מדה"ל למיכתב מרובע וכתב רבוע משמע הכי ומשמע הכי הילכך תרוייהו יליף מינה ותנא מייתי לה מדכתיב ביחזקאל במזבח ומעלותיה פונות קדים כל פונות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח דפנות קדים כתיב בקרא ואין לך רוח ראויה לכך אלא דרום דבעינן דרך ימין כדילפינן מים שלמה דכתי' פונים (פונים). ואורך הכבש ל"ב ורחבה י"ו שעולים בו במשא איברים כבדים והוא חלק צריך שיהא משופע ביותר ונוח לעלות לכך האריכוהו ל"ב לתשעה אמות גובה ואויר היה מפסיק בין הכבש למזבח כדי ליתן האיברים למזבח בזריקה דכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם הקיש בשר לדם מה דם בזריקה כדכתיב וזרקו אף בשר בזריקה אלמא אויר יש ומחמת האויר הויא זריקה שעומד בכבש וזורק אל עבר האויר למערכה דאי תימא זריקה הינו משום דלמערכה דלוקה הוא זורק דאין יכול לסדר סביב על ראשי העצים אלא הימנו והלאה במקום שדולקת הא לא איפשר בלאו הכי ולהא לא איצטריך קרא אלא לאשמועינן דיש אויר בין כבש למזבח אי נמי לא מצית אמרת עומד בצד המערכה וזורק דהפסק אויר בעינן בזריקה כי דם מה דם אויר מפסיק בינו למזבח דכשזורק מרחיק עצמו לזרוק אף בשר מפסיק אויר בזריקתו בינו למזבח. וגובה הכבש תשעה אמות פחות שתות עד כנגד המערכה ולא תימא הרי עולה במעלות על המזבח שתות אמה דהא אמרן לעיל דאמה גובה יסוד הויא אמה בת חמש הרי חסר שתות שלא היתה גבוהה מקום המערכה אלא תשעה אמות פחות שתות דאמה אחת בת חמשה כדאמר'. ושני כבשים יוצאים פונים ליסוד ולסובב ומובדלים מן המזבח כמלוא נימא אי משום דכתיב במזבח סביב שיהא הקף למזבח כל דהו ואי הוו מחוברין שוב אין הקף ואפילו בחוט אין אדם יכול לסובבו אי משום דכתיב רבוע ואי מחוברין לא הוה בנינו של מזבח מרובע ואיצטריך למיכת' סביב ואיצטרי' למיכת' רבוע ואע"ג דאפקינהו לתרוייהו להך דרשא שלא יהא בנין אחר מחובר בו דאי כתב רחמנא סביב הוה אמינא דעגיל מעגל ולא יהו לו זויות להכי כתב רחמנא רבוע ואי כתב רחמנא רבוע הוה אמינא ארכו יתר על רחבו וזויות יהו לו כתב רחמנא סביב שיהו כל סביביו שוין ואף על גב דכתיב במזבח חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב הרי שסביבותיו שוין איפשר דהוי אמינא דהיינו למעלה אבל למטה לא קפיד להכי איצטריך סביב לומר שיהו כל סביביו שוין ואפילו מלמטה דאי תימא לעיכובא קשיא דלעכב מהמזבח נפקא (ורכובה) [ורבובה] ושתי שלחנות היו במערבו של כבש.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אין </b> עושין המזבח חלל אלא אטום כדילפינן לעיל שלא יבננו על גבי כפין וגו' ונותן על גבי הבנין גוף של עץ בקרן דרומית מזרחית כמדת היסוד שהיה בחלק יהודה כדאמר' לעיל וכדי שלא ישאר הבנין פגום היה משים הגוף של עץ דכשהיה מסירו היה נשאר מקום חבורו חלק בלי שום פגימה.
+
+Halakhah 17
+
+<b>כל </b> מזבח שאין לו קרנות ויסוד וכבש וריבוע הרי הוא פסול שארבעתן מעכבין דכל מקום שנאמר המזבח לעכב דהמזבח משמע כשהוא כן הוא דמיקרי מזבח ואי לא לא ובקרנות כתיב קרנות המזבח וביסוד כתיב אל יסוד המזבח ובכבש כתיב אל פני המזבח והוא הכבש שאין פניו של מזבח שעולים לו דרך שם כי היכי דחשיב צד מזרחית פני אהל מועד מחמת שהפתח שם ובריבוע כתיב רבוע יהיה המזבח אבל מדת ארכו ומדת רחבו וקומתו אינם מעכבים דלא כתיב בהו המזבח והא דכתיב עלי השכיל ומיירי אף גבי מזבח דמה בית ששים אף מזבח ששים היינו שיהא קדוש עד ששים אם ירצו להרחיבו אבל לא שיהא חובה לעשות כן כדאמר' לעיל ובלבד שלא יפחות ממזבח מדבר אמה על אמה ברום שלש אמות.
+
+Halakhah 18
+
+<b>מזבח </b> שנפגם מבנינו טפח פסול פחות מטפח כשר דכל שהו פחות מטפח חשיב מרובע אבל אי נפגם מבנינו טפח לא חשיב מזבח מרובע והוא שלא יהא נשאר אבן פגומה דכתיב אבנים שלמות:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המנורה </b> מפורשת צורתה בתורה שנים ועשרים גביעים דכתיב שלשה גביעים משוקדים וגו' כן לששת הקנים היוצאים מן המנורה הרי י"ח ובמנורה ארבעה גביעים הרי כ"ב והפרחים תשעה דכתיב כפתור ופרח כן לששת הקנים היוצאים מן המנורה הרי שש ובמנורה שתים דכתיב משוקדים כפתוריה ופרחיה מיעוט רבים שנים דתפשת מעט תפשת ועוד פרח שלישי סמוך לירכה דכתיב עד ירכה עד פרחה הרי תשעה והכפתורים אחד עשר דכתי' כפתור ופרח כן לששת הקנים הרי ששה ובמנורה שנים דכתיב כפתוריה מיעוט רבים שנים ועוד שלשה כפתורים אחרים שהיו במנורה שמהן יוצאים הששה קנים מצדיה כדכתיב וכפתור תחת שני הקנים ממנה מתוך הכפתור היו נמשכים הקנים משני צידיה אילך ואילך וכפתור וכפתור הרי י"א ושלש רגלים היו לה דירכה היא הרגל של מטה העשוי כמין תיבה וג' הרגלים יוצאים ממנה ולמטה וכל הגביעים וכפתורים ופרחים היו משוקדים מצויירים כשקדים בעשייתן דכתיב ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה והוא אחד מן המקומות שאין להם הכרע שאין ידוע אם הגביעים משוקדים אם כפתוריה ופרחיה משוקדים ולהכי עבדינן לכולהו משוקדים וגביעי' וכפתורים ופרחים דששה קני מנורה קשיא דמשמע דאגביעים לחוד קאי משוקדים דכתיב שלשה גביעים משוקדי' והדר כתי' בקנה האחד [כפתו'] ופרח ונראה כפי' התוספות פרק הוציאו לו דהאי דאין לו הכרע היינו משום דאיכא אתנחתא בגביעים ובמנורה ארבעה גביעים ומשמע משוקדים כפתוריה ופרחיה ובקרא דשלשה גביעים מוכח דמשוקדים לא קאי אלא אגביעים דכתיב שלשה גביעים משוקדים ולהכי אין לו הכרע והשתא איפשר לומר דכיון דמהאי טעמא הוא דאין לו הכרע אם כן עבדינן לכולהו דקני מנורה נמי משוקדים כיון דאין הכרע אמשוקדים דמנורה אי הוו משוקדים כולהו אי לא דאי תימא דמשוקדים דמנורה לא קאי אלא אכפתוריה ופרחיה בשלשה גביעים נמי קרא דמשוקדים בקנה הא' כפתור ופרח איהו דחיק ואוקי אנפשיה דקאי משוקדים אסופיה דקרא דכפתור ופרח דמ"ש מנורה גופא מקני מנורה דעבדינן משוקדים לכפתורים ופרחים דידה ולא דקני' וכי היכי דהוו גביעים כפתורים ופרחים במנורה גופא הכא נמי הוו בקנים דידה ולהכי אי כולהו גביעים כפתורים ופרחים דמנורה בעו משוקדים משום דאין הכרע אהיכא קאי הכא נמי כולהו דקנים בעו משוקדים דמ"ש הני מהני דקרא דידהו נמי לא קאי משוקדים בהדיא בגביעים לחוד כדפי'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכולם </b> מעכבים זה את זה אפילו חסר אחד מן השנים וארבעים דהויה כתיב בהו גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו משמע לעכב והיינו כשבאה זהב אבל אם עשאוה משאר מיני מתכות לא מעכבי דכתיב זהב טהור וגו' גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיה ודרשינן הכי באה זהב באה גביעים כפתורים ופרחים אינה באה זהב אינה באה גביעים וגו' ושאר מיני מתכות מרבינן להו בכלל ופרט דכתיב ועשית מנורה כלל דמשמע מכל דבר זהב טהור פרט תעשה המנורה חזר וכלל ואי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש של מתכת אף כל של מתכת וכן של זהב בעינן ככר עם נרותיה ומקשה ושאר מיני מתכות אין מקפידין על משקלה דכתיב ככר זהב טהור יעשה אותה באה זהב באה ככר אינה באה זהב אינה באה ככר ואם היתה חלולה כשרה דלא קפיד קרא אלא אמקשה. ואין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות זהב שבור דמקשה מקשה כתיב תרי זימני בויקחו לי תרומה לעכב דמקשה משמע חתיכה אחת כדמתרגמינן נגיד משוך שנמשך הכל מחתיכה אחת בין עשאה זהב בין שאר מיני מתכות.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>המלקחים </b> והמחתות וכלי השמן אינם מכלל הככר דכתיב אותה למעט מלקחים ומחתות וכתיב את כל הכלים לרבות נרותיה שהם מגופה שהרי נאמר במנורה זהב טהור ולא היה צריך לאומרו במלקחים ומחתות אלא מפני שלא היו מכלל הככר והרי שלא נאמר נרותיה זהב טהור מפני שהם מכלל הככר שהם קבועים במנורה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>שבעת </b> קני מנורה מעכבין זה את זה דהויה כתיב בהו דמשמע לעכב דכתיב ירכה וקנה וגו' יהיו וכתיב כפתוריהם וקנותם ממנה יהיו ושבעה נרותיה נמי מעכבין בין היתה של זהב בין של שאר מיני מתכות איפשר משום דכתיב נרותיה תרי זימני בחד קרא משמע לעכב. וכל הנרות קבועים בקנים דכיון דהוו באות מן הככר כדילפינן הוו מקשה מחוברים לה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>וששה </b> הנרות פניהם לנר האמצעי שעל קנה המנורה והנר האמצעי כנגד קדש הקדשים והוא נקרא נר מערבי דכתיב אל מול פני המנורה שהיא הנר האמצעי יאירו שבעת הנרות הששה נרות היו פונים אל מול האמצעי הפתילות שבהם והאמצעי עצמו לא היה נוטה אל אחד מהצדדין ומאיר אל מול עצמו הוא וכתיב ביה יערוך אותו אהרן לפני ה' שהיה כנגד קדש הקדשים שהשלשה צפוניים פונים לדרום והדרומיים לצפון ואין שום אחת מהם פונה לצד ההיכל שהוא לפני השם אלא הנר האמצעי בלבד ונמצא שעליו כתוב יערוך אותו לפני ה' וגו'.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>גובה </b> של מנורה י"ח טפחים שלשה טפחים ירכה ופרחה שמנה טפחים חלק בין חמשה מקומות טפח שבו גביע כפתור ופרח ג' טפחים מכפתר כפתר כפתר לששת הקנים היוצאים ממנה ושלשה טפחים לשלשה גביעים תשלום הארבעה כפתר ופרח הרי שמנה עשר.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>השלחן </b> היה ארכו שנים עשר טפח ורחבו ששה טפחים כדכתיב אמתים ארכו אמה רחבו אמה סתם שהיא בינונית בת ששה טפחים והיה מונח ארכו לארך הבית ורחבו לרוחב הבית וכן שאר כל הכלים חוץ מן הארון שהיה ארכו לרוחב הבית והיו הבדים דוחקים את הפרכת ובולטים ונראים כשני דדי אשה כדכתיב בין שדי ילין ומנא לן דבדיו לפותיא דארון הוו יתבי ולא לארכו דאי הוו לארכו לא הוו בין בד לבד אלא שתי אמות ומחצה כרחבו של ארון ותרי גברא באמתא ופלגא לא מסתגי להו ומנ"ל דבארבעה הוו דרו ליה דכתיב ונסעו הקהתים תרי נושאי המקדש נמי תרי והקימו הלויים את המשכן כשהיו רוצים לחנות עד בוא אלו נושאי הארון וכן נרות המנורה היו בין צפון לדרום ולא היה לפניהם שהוא נגד קדשי הקדשים אלא נר האמצעי כדאמר' מדכתיב יערוך אותו אהרן וגו' לפני ה' דקאי אנר האמצעי וכיון דגלי קרא בארון ומנורה שיהו מונחים בין צפון לדרום משמע דשאר כלים היו מונחין כדרכן ארכן ורחבן לאורך ורוחב הבית דארון ומנורה הוו כשני כתובין הבאים כאחד ואין מלמדי' דלא קיימא כמ"ד מנורה מזרח ומערב ולא כמ"ד שלחן צפון ודרום.
+
+Halakhah 13
+
+<b>הסניפין </b> שסומכין בהם שתי המערכות מכאן ומכאן הם קשותיו שמקשה את הלחם ומחזקו שלא ישבר. מנקיותיו אלו הקנים שמנקין הלחם מעיפוש אשר יוסך בהם זהב טהור שמסככין בהם את הלחם על הלחם מסככין אותם בין חלה לחברתה והבזיכין הם כפותיו והדפוסין שעושין בהם הלחם הם קערותיו ומנין אלו הכלים לא פחות משנים כשני בזיכין דכתיב כפותיו מיעוט רבים שנים ולא יותר מעשרים ושמנה קנים כפי מה שהיו צריכין ללחם.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>ושתי </b> שלחנות היו באולם ושל זהב נותנים לחם הפנים ביציאתו דמעלין בקדש ולא מורידין דהוי דאוריתא כדילפינן ממחתות החטאים דעשו אותם רקועי פחים ציפוי בתחלה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח.
+
+Halakhah 17
+
+<b>מזבח </b> הקטרת היה אמה על אמה כדכתי' אמה ארכו ואמה רחבו רבוע ואמתים קומתו והוא נתון בהיכל מכוון בין צפון לדרום משוך בין השלחן והמנורה לחוץ דכתיב ביה ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות שמא תאמר משוך מכנגד הארון לצפון או לדרום תלמוד לומר לפני הכפרת מכוון כנגד ארון מבחוץ ומשוך קימעא כי היכי דליחזו שלחן ומנורה אהדדי דכתיב בהו ואת המנורה נכח השלחן ושלשתן היו מונחין משליש כל ההיכל ולפנים שהוא חצי ההיכל לצד קדש הקדשים מדכתיב מחוץ לפרכת לפני הפרכת משמע הצד שהוא לפניו וחוצה לו מיד.
+
+Halakhah 18
+
+<b>הכיור </b> כמין דוד גדולה והוא מכלי הקדש כדכתיב ועשית כיור נחשת וגו' ומקדשים [ממנה] וכל דבר שיתקדש בכלי קדש אם לן נפסל דכלי קדש מקדשין דכתיב כל אשר יגע בהם יקדש ונפסל בלינה כמזבח כדילפינן בדוכתא לקמן ולכך עשו מוכני שהוא חול כדי שלא יפסלו המים כדאמ':
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אבן </b> היתה בקדש הקדשים במערבו דכתיב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים ועליה היה הארון מונח ולפניו צנצנת המן דכתיב קח צנצנת אחת מלא העומר מן והנח אותו לפני ה' דהיינו לפני הארון כדכתיב ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת ומטה אהרן דכתיב השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת ונגנזו עם הארון ושמן המשחה ואורים ותומים נמי לא חזרו בבית שני.
+
+Halakhah 2
+
+<b>בבית </b> ראשון היה כותל מפסיק בין הקדש ובין קדש הקדשים דכתיב והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים דבבית המקדש היה כותל בנין במקום פרכת ובבית שני נסתפקו אם היה עובי הכתל הזה ממדת הקדש או ממדת קדש הקדשים ולכך עשו שתי פרכת לקלוט ביניהם אויר המחיצה.
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> ההיכל שהוא קדש הקדשים והקדש והאולם הם מאה אמה על [מאה] אמה ברום מאה אמה אורך קדש הקדשים עשרים על עשרים אמה ואורך הקרש שהוא ההיכל ארבעים אמה על עשרים דכתיב וכן תעשו לדורות כתבנית משכן של מדבר דרחבו עשר אמות דרוחב שמנה קרשים של צד מערב י"ב אמות אמה וחצי האמה רוחב הקרש האחד דלשתי אמות של עובי קרשי צפון ודרום נשארו עשר והאורך עשרים קרש שהם שלשים אמה כדכתיב בקרא הרי שהיה המשכן רחבו שליש ארכו וקדש הקדשים בפני עצמו היה מרובע עשר על עשר והקרש עשרים על עשר רוחב וכן בבית עולמים קדש הקדשים עשרים על עשרים מרובע וההיכל ארבעים על עשרים שהאורך כפל הרוחב שפירוש וכן תעשו לדורות אינו כתבנית ממש אלא שיהיו מתיחסים ארך ורוחב של בית עולמים לאורך ורוחב של משכן כדפרישי' ובגובה לא היה מתיחס בית עולמים למשכן שלא היה גבוה אלא עשר אמות נראה דהכי גמירי לה דלא קאי וכן תעשו לדורות אלא אאורך ורוחב לא אגובה דגובה קרשי המשכן לא הוו איפשר להיות יותר מעשר אמות גובה אבל בבנין בית עולמים כל כמה דהוה גבוה טפי מעלי כיון דהוה איפשר וכל שאר הבנין של בית עולמים עד תשלום מאה על מאה. האולם ויציעים ותאים אף על גב דבמשכן לא הוו דוגמתן אפי' הכי על פי נביאים נמסר דוגמתן לדוד כל מלאכת התבנית ארך ורחב ורום כדכתיב ויתן דוד לשלמה בנו את כל תבנית האולם ואת גנזיו ועליותיו וחדריו הפנימי ואת הכפרת וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל אותי לימד וקדושת כל שהיה סביב ההיכל שהוא ארך ששים על עשרים נראה דהוי כקדושת עזרה דהא מכלל ארך ורוחב העזרה הוו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הר </b> הבית והוא הר המוריה היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה כדכתיב ביחזקאל מדד רוח הקדים חמש מאות קנים בקנה המדה סביב וכן צפון ודרום ומערב וכתיב לארבע רוחות מדדו חומה לי סביב סביב אורך חמש מאות ורוחב חמש מאות להבדיל בין הקדש לחול הרי שהיה מוקף הכל והיה קדש לגבי ירושלם שאין זבין וזבות נדות [ויולדות] נכנסות לשם שכל הר הבית מקודש כדכתיב בהר ה' יראה דמשמע דכל ההר הוא מקודש לה' כמחנה שכינה ולויה ונראה דקדושת הר הבית שוי לה אברהם אבינו שקראה הר וקדושת העזרה יצחק אבינו שקראה שדה דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה והעזרה היא כשדה שאינה מכוסה וקדושת הבית עצמו יעקב אבינו שקראו בית דכתיב אין זה כי אם בית אלהים וכל הר הבית הזה כפין על גבי כפין בנוי מתחתיו מפני אהל הטומאה ולפנים מן החיל העזרה שהיתה קפ"ז על קל"ה רחוקה מדרום הר הבית יתר מכל הרוחות וקרובה מן המערב ולא הוצרכו אלא לשיעור זה במקום זה ולכך לא קדשו יותר בשיירי מנחה וכל מה שבתוך ארך ורחב זה הוי מחנה שכינה וכל בנייני ההיכל כולו מאה אמה על מאה אמה הוי תוך אורך ורוחב העזרה שהיא קפ"ז על קל"ה כדאמרינן:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המקדש </b> כלו לא היה במישור ולא רצו לישר אותו להנמיך הגבוה ולהגביה השפל משום דאיקרי הר ה' משמע דבעודו הר הוא דקדיש ומפני זה עשו כותל שע"ג שער המזרחי של הר הבית נמוך כדי שיהא העומד בהר המשחה רואה פתח ההיכל כשמזה מדם הפרה נוכח ההיכל דכתיב והזה אל נוכח פני אהל מועד וגו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הגגות </b> והעליות לא נתקדשו בין גגי ירושלם בקדושתה לקדשים קלים בין גגי העזרה לקדשי קדשים. היו בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קודש לענין אכילת קדשי קדשים דהתורה רבתה חצרות הרבה אצל אכילה אחת דכתיב בחצר אהל מועד יאכלוה דכיון דכתיב במקום קדוש אמאי הדר כתב בחצר אהל מועד יאכלוה דהיינו חצר אהל מועד היינו במקום קדוש אלא לרבות חצרות הרבה כדאמ' אבל לא לשחוט שם קדשים קלים דהא בעינן לפני אהל מועד למעוטי צדי צדדים והנכנס לשם בטומאה פטור דדוקא לאכילה הוא דאיתרבו כדאמ' דלטומאה ליכא חיובא אלא באורך קפ"ז על רוחב קל"ה. המחילות הפתוחות לעזרה קדש החלונות ועובי החומות בין לאכילת קדשי קדשים בין לטומאה דאף על פי שהלכו מבפנים בשיירי מנחה ובשיר של פגעים בקדושת עזרה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין </b> מוסיפין על העיר או על העזרות אם רצו למשוך העזרה או חומת ירושלם עד מקום שירצו אלא על פי מלך ועל פי נביא ואורים ותומים וסנהדרין של ע"א דכתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו קרא יתירא למדרש לדורות ובימי משה שהוא מלך ונביא ואחיו כהן גדול ואורים ותומים ושבעים זקנים דוכן תעשו משמע דאתא לרבויי כל הנך לדורות. ובתוספת העיר עושין בית דין שתי תודות ולוקחים לחם חמץ שבהם והולכין בית דין אחר שתי התודות שהולכות זו אחר זו ועומדין בכלי השיר על כל פנה ופנה ועל כל אבן ואבן דכתיב בספר עזרא דקאמר נחמיה כשנבנית חומת ירושלם ובא לקדש את העיר ואעמידה שתי תודות גדולות אצל החומה מבחוץ ותהלוכות לימין מעל החומה להקיף את העיר בתהלוכות שהלכו דרך ימין כשפניהם לחלל העיר הלכו תמיד לצד ימינם עד שהקיפו את כולה ומדקאמר גדולות משמע דהיינו גדולות שבתודה ואשמועינן דשל חמץ היו שהן גדולות שבלחמי תודה דכתיב על חלות לחם חמץ יקריב וגו' כנגד מצה הבא חמץ שיהא סלת במין החמץ כנגד שלשה מינין שבמצה ובמצה שלשה מינין כדכתיב על זבח התודה חלות מצות וגו' הרי מין אחד ורקיקי מצות הרי שני מינין סלת מורבכת חלות הרי שלשה מינין ובכל מין עשר חלות כדילפינן התם אלמא חלות החמץ גדולות כשלש של מצה והליכת בית דין אחריהם דכתיב וילך אחריהם הושעיא וחצי שרי יהודה ואוכלין שם לחם אחד ועל פי נביא אוכלין את זו ושורפין זו דחגי זכריה ומלאכי היו שם ועל פיהם ברוח הקדש עשו ואין טעם בדבר ונראה דעד השתא גמרא גמירי לה הכי עד דאתא נחמיה. ואם הוסיפו על ירושלם מקדשין אותה בשיירי מנחה בירושלם מה ירושלם דבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל אף בדבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל דהיינו שיירי מנחה ובחמץ כתודה לא איפשר אלא במצה ואוכלין אותן בסוף המקום שקדשו בירושלם דהכי גמירי לה כדאמ'.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>כל </b> מקום שלא נתקדש בכל אלו כסדר הזה אין קידוש גמור ואי משום קדושת עזרא שהיתה בלי מלך ואורים ותומים לא היתה אלא זכר בעלמא דקדושה ראשונה שקדשה שלמה לעזרה וירושלם קדשה לשעתה ולעתיד לבא דקדושתן מפני השכינה ושכינה אינה בטלה כדכתיב והשמותי את מקדשכם אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדים אבל קדושת הארץ לתרומה ומעשרות ושביעית מפני שהוא כיבוש רבים והרי נתבטל ועזרא בחזקה הוא שקדש כל המקומות שהחזיקו בהם עולי בבל:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קה </b> ליראה מן המקדש דכתיב ומקדשי תיראו ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו וכתיב והיה מחניך קדוש קדשהו מכאן אמרו לא יכנס אדם להר הבית במקלו וכו' וכתיב של נעליך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא משמע דבמקום קדוש אסור להכנס במנעל וכן בכל כיוצא בו וכל הדברים שאמר שלא יעשנו במקדש הם ליראה מן המקדש ונראה דישיבה בעזרה נמי הוי בכלל יראת מקדש אלא שהותרה למלכי בית דוד כדכתיב ויבא המלך דוד וישב לפני ה'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ובזמן </b> זה גם כן חייב אדם במוראו דהא קדשה לעתיד כדאמר' וכתיב הכא את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שמירת שבת לעולם אף יראת מקדש לעולם שאף על פי שחרב בקדושתו עומד ומה שאסור חוץ למקדש נראה דהוי דרבנן דאי מדאוריתא אפילו בזמן הזה אסיר דיראת מקדש לעולם כדילפינן ואיסור עשיית בית תבנית היכל וגו' איפשר דהוי נמי מדרבנן כל שלא איכוון לקדש.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>שלש </b> מחנות היו במחנה ישראל שהוא ארבע מחנות של דגלים ומחנה לויה דכתיב סביב למשכן יחנו ומחנה שכינה והוא מפתח חצר אהל מועד ולפנים וכנגדן לדורות מפתח ירושלם עד הר הבית מחנה ישראל מפתח הר הבית עד שער ניקנור מחנה לויה ומן השער ולפנים מחנה שכינה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b> ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות שמביאין ממנה העומר ושתי הלחם והבכורים מה שאין מביאין כן משאר ארצות דכתיב בעומר וקצרתם את קצירה ולא קציר חוצה לארץ והבאתם את עומר וכתיב בשתי הלחם ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וכתיב בבכורים ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך.
+
+Halakhah 13
+
+<b>עיירות </b> המוקפות חומה מקודשות משאר הארץ שמשלחין מתוכה מצורעין ואיפשר דילפינן לה מדכתיב והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר ודרשינן אתהן חוץ לעיר ולא אדם מצורע חוץ לעיר אלא חוץ לעיר המוקפת חומה משמע דמוקפת חומה קדשה לכך מדכתי' עיר סתם דלא הויא מוקפת חומה וכתיב אותם למעוטי ולהכי הוא דחשיב מחנה ישראל כיון דמוקפות חומה מימות יהושע הוו קדשי להא מילתא אבל לא לענין אכילת קדשים ונראה דכיון דמדאוריתא הוו מחנה ישראל עיירות המוקפות חומה אפי' לענין קדשים קלים הנאכלי' בכל מחנה ישראל נמי אי לאו משום דאיכא הפסק בין ירושלם לעיירות המוקפות חומה ונפסלין ביוצא אבל אי הוו סמוכות זו לזו הוו נאכלין כמחנה דמדבר דלא הוה הפסק מחנות והיו נאכלין בכל מחנה ישראל.
+
+Halakhah 14
+
+<b>ירושלם </b> מקודשת משאר עיירות המוקפות חומה דאוכלים בה קדשים קלים ובמוקפת חומה לא דאי איפשר להוציאם כדאמרינן ומעשר שני דכתיב והבאתם שמה וגו' וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' דמשמע דאפילו בעיירות המוקפות חומה דחשיבי מחנה ישראל לשילוח מצורעים אין יכולין לאכול שם מעשר שני ואין הבית נחלט בה דלא נתחלקה לשבטים ומאן קא מקנה ליה ואינה מטמאה בנגעים דכתיב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם ארץ אחוזתכם מיטמאה בנגעים ולא ירושלם מיטמאה בנגעים ואינה נעשית עיר הנדחת ולא מביאה עגלה ערופה דכתיב עירך וירושלם לא נתחלקה לשבטים וכתיב בעגלה ערופה כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה (וירושלם לא נתחלקה לשבטים) ונראה דמהכא הוא דילפינן בעלמא דירושלם לא נתחלקה לשבטים לדידן דקיימא לן הכי דכיון דכתיב עירך וכתיב אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה משמע דאתא למעט מה שאינו עיר מיוחד לך ואינה ירושה מיוחדת לך אלא לכל ישראל והיינו ירושלם.
+
+Halakhah 15
+
+<b>הר </b> הבית מקודש הימנה דהוה מחנה לויה שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסות לשם דכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש וכתיב במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו שאין טמא אחר משולח שם זבים וטמאי מתים למדנו ששלוחו של מצורע קשה מכלן יכול יהו זבין משתלחין חוץ למחנה אחת תלמוד לומר מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה מדלא כתיב מחנם משמע מחנה לכל אחד ואחד דתרתי מחנות כתיבי וישלחו מן המחנה מחוץ למחנה תשלחו ליתן מחנה שלישית למצורע ומדכתיב בדד ישב כדאמרינן משמע דמצורע חמור מכלן ומדכתיב מחניהם משמע תן מחנה לכל אחד מצורע וזב וטמא מת דכולן חמורין זה מזה בטומאותיהן מצורע ואחר כך זב ואחר כך טמא מת דאי כולהו שוין לענין שילוח לכתוב שלוח בקל ואנא ידענא כ"ש דחמור ומדכתבינהו כולהו משמע שילוח של זה לא כשילוחו של זה ומדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו דהוא מחנה לויה משמע דטמא מת עצמו אינו משולח אלא ממחנה שכינה אם כן זב דחמיר טפי משולח חוץ למחנה לויה ומדזב הוא במחנה ישראל משמע דמצורע משולח ממנו כדי שיהיה בדד כדאמר'.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>עזרת </b> ישראל מקודשת ממנה דהוה מחנה שכינה ואין מחוסר כיפורים נכנס לשם כדילפינן מדכתיב וטהרה מכלל דלא נגמרה טהרתה וטמא שנכנס לשם חייב כרת דמשכן ומקדש כתיב מעלת עזרת כהנים נראה דהויא מדרבנן דאי מדאוריתא הא איפשר לזר לשחוט בעזרת ישראל ולא היה צריך ליכנס בעזרת כהנים.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>בין </b> האולם ולמזבח מקודש מעזרה שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם דכתיב כל אשר בו מום לא יקרב וכתיב ראשיכם אל תפרעו לאהרן ולבניו שהיו במקדש.
+
+Halakhah 21
+
+<b>ההיכל </b> מקודש ממנו שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידים ורגלים דכתיב בבואם אל אהל מועד ירחצו מים או בגשתם אל המזבח לשרת למזבח לשרת בעינן רחיצה אבל להיכל אפילו בלא שירות בעינן רחיצה אם נכנס להשתחויה ואפילו ברחיצה מיחייב אכתי אם נכנס ביאה ריקנית.
+
+Halakhah 22
+
+<b>בית </b> קדש הקדשים מקודש ממנו שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכיפורים ד' פעמים כדילפינן בדוכתא.
+
+Halakhah 23
+
+<b>מקום </b> שהיה בעליה מכוון על קדש הקדשים אין נכנסין לשם אלא פעם אחד בשבוע דאף על גב דעליות לא נתקדשו כדאמ' לעיל עליות היכל נתקדשו כדכתיב ועליותיו וחדריו וכתיב הכל מיד ה' עלי השכיל וקדושתה היא שלא יכנסו שם ללא לצורך דהא קדושת היכל נמי היא שלא יכנסו ללא לצורך. כשנכנסין להיכל להוציא את הטומאה ולתקן את ההיכל מצוה בתמימים אין תמימים יכנסו בעלי מומין דכתיב אך אל הפרכת לא יבא בבעלי מומין אך חלק דאכין ורכין מיעוטין דשרי לעיולי למלאכת ריקועין שמחפין בהם בית קדש הקדשים מתוכו וכן בשאר כיון דלא איפשר בלאו הכי דליכא אחריני נכנסין כדגלי קרא בבעל מום בעל מום וטמא יכנס טמא שהטומאה דחויה בצבור דכתיב מועדו ואפילו בטומאה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קו </b> לשמר את המקדש דכתיב ושמרו את משמרת אהל מועד ושמירה זו אינה מפחד אויבים אלא כבוד לו ושמירה זו מצותה כל הלילה כדרך השומרים והשומרים הם הכהנים הלוים דכתיב ואתה ובניך אתך כלומר אתם תהיו שומרים לו וכתיב והחונים לפני אהל מועד וגו' משה אהרן ובניו משה לוי אהרן ובניו כהנים:<br><b> אזהרת ר </b> שלא להשבית שמירתו דכתיב ושמרתם את משמרת הקדש ולשון שמירה אזהרה היא דהשמר פן ואל אינו אלא לא תעשה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מצות </b> שמירתו שיהיו הכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ. הכהנים שומרים בשלשה מקומות דכתיב אהרן ובניו שומרי משמרת המקדש אהרן בחד מקום ובניו בשני מקומות דכתיב שומרים משמרת למשמרת הרבה שמירות ואי בחד מקום הוו כולהו אם כן לא הוי אלא שמירה אחת ובבית הניצוץ ובבית המוקד ובבית אבטינס היו שומרים שעליות לא נתקדשו בקדושת עזרה ובית המוקד חציה בחול ושם היו יושבין והיו במקום גבוה שהכהנים שומרים מלמעלה דכתיב וילוו עליך וישרתוך בעבודתך הכתוב מדבר דהיינו שמירה שהם שומרים כמו כן בא הכתוב ולימד שילוו עליך שיהיו טפלין לך בשמירתן שאינם שומרים בגובה כמותך אלא למטה אצל השערים דלכך קרי להו בקרא שוערים ושמירת לוים נמי ילפינן מדכתיב והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה והדר אהרן ובניו שומרי משמרת הקדש דהא קרא לא חשיב משה בהדי כהנים דמדכתיב והחונים בראש הפסוק שמע מינה הכי מידריש החונים לפני המשכן קדמה משה והדר אהרן דאם היה משה עמהם לא היה לו לכתוב והחונים אלא לפני המשכן קדמה משה אהרן ובניו ושיהיו הלוים שומרים בכ"א מקומות ילפי' מדכתי' בדברי הימים למזרחה ליום ששה לצפונה ליום ארבעה לנגבה ליום ארבעה לאסופי שנים שנים לפרבר למערב ארבעה למסלה שנים ותלתא מינייהו כהנים וכ"א לויים דבכ"ד מקומות נקראו כהנים לויים.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>וסמוך </b> לעליית עמוד השחר בודקין את כל העזרה שזה מכלל השמירה ואומרים שלם הכל שלם והעמידו עושה חביתין להחם חמין לרבוכה של מנחת כהן גדול הנעשית במחבת דכתיב מורבכת תביאנה מלמד שנעשיה ברותחין כל צרכה. ויש בענייני הלכות אלו דברים מדרבנן משום סייג לתורה סמוכים אלא תסור ואקרא דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5fd1581e261daa516fd33f975b5e8b0ff36f9752
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,475 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, The Chosen Temple
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות בית הבחירה
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_The_Chosen_Temple
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות בית הבחירה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קד </b> לבנות בית המקדש לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין (עליו) [אליו] שלש פעמים בשנה דכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכיון שצוה בתורה להקריב בו הקרבנות ולראות בו לפני ה' משמע דלהכי צוה בבנינו ומשכן שעשה משה היה לפי שעה דכתיב כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה משמע שבית עולמים שהוא נחלה הוא בכלל מצות ועשו לי מקדש.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכיון </b> שנבנה בית המקדש בירושלם נאסרו כל המקומות כולן לבנות בית לה' ולהקריב בהם קרבן ואין בית לדורי הדורות אלא בירושלם דכתיב כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה ומשתעי קרא בהתר במות וקאמר עד מתי אני אומר לכם איש כל הישר בעיניו כי לא באתם עד עתה וגו' אבל לא משבאתם אל המנוחה שהיא שילה שנחו מלכבוש ואל הנחלה שהיא ירושלם ומדחלקן הכתוב לכתוב שניהן משמע שיש התר במות בין שילה לירושלם דאי לא הו"ל למיכתב מנוחה לחוד ומדכתיב נחלה ש"מ דהכי קאמר להו ואחר קדושת המנוחה תחזרו להתר הראשון עד בואכם אל הנחלה משמע דמבית עולמים שהיא נחלה נאסרו הבמות ולא הותרו אחר כך שהיא נחלה שאין לה הפסק דקדושה לשעתה ולעתיד לבא כדכתיב זאת מנוחתי עדי עד.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>והדברים </b> שהן עיקר הבית הם הקדש וקדש הקדשים ולפני הקדש מקום הנקרא אולם ושלשתן נקראים היכל אלא שאין קדושתם שוה דקדושת היכל ואולם לאו קדושה חדא היא אלא אולם ובין האולם ולמזבח חדא קדושה היא דהא במשכן לא היה אולם ואף על גב דכל מדות הבית נמסר לדוד על פי נביאים כדכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכת התבנית עלי השכיל אותי לימד אפילו הכי לענין קדושת הבית ליכא שינוי בין משכן למקדש דכמו דבמשכן ליכא אלא ג' קדושות קדש הקדשים וקדש וחצר אהל מועד כן במקדש הן שלש קדושות (לפנים) לפנים והיכל ועזרה והכל נקרא מקדש כמו במשכן שהכל נקרא גם כן משכן.
+
+Halakhah 6
+
+<b>ועושין </b> במקדש כלים מזבח לעולה ולשאר קרבנות וכבש שעולים בו למזבח דכתיב מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך וגו' ואם מזבח אבנים תעשה לי וגו' בבית עולמי' ומדכתיב ולא תעלה במעלות שלא יעשה מעלות בכבש שלו אלא חלק למדנו שהיה לו כבש ומקומו לפני האולם משוך לדרום וכיור וכנו בין האולם ולמזבח משוך לדרום דכתיב על ירך המזבח צפונה שיהא צפון העזרה פנוי מכלים ואפילו מן המזבח מדהוה ליה למיכתב צפון וכתב צפונה לדרשא אתא כדאמר' משמע דמזבח משוך לדרום ובכיור כתיב ונתת את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח ובעינן מזבח לפני פתח אהל מועד כדכתיב ואת מזבח העולה לפני פתח אהל מועד בלא דבר מפסיק בינה לפתח אהל מועד ולהכי היה כיור משוך קימעא מזויות המזבח ולדרום נמצא שאינו כנגד המזבח כלל אלא בין אהל מועד ולמזבח ומזבח לקטרת ומנורה ושלחן בקדש לפני קדש הקדשים מנורה בדרום ושלחן בצפון ושניהם בהיכל בצד שבפנים מחוץ לפרכת דכתיב ושמת את השולחן מחוץ לפרכת ואת המנורה נכח השלחן על צלע המשכן תימנה והשלחן תתן על צלע צפון וכיון דכתיב מחוץ לפרכת משמע אצלו בצד קדש הקדשים ומשום דכתיב ואת המנורה נכח השולחן בעינן דחזו אהדדי שלחן ומנורה ולהכי הוה מזבח משוך כלפי חוץ קימעא.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>בנין </b> היכל ועזרה הוי אפילו בלבנים אם לא מצאו אבנים דלא הוזכרו אבנים אלא במזבח וכשבונין אותו באבנים אין מסתתין אותם אלא בחוץ דכתיב במזבח לא תבנה אתהם גזית ודרשינן בו אי אתה בונה גזית אבל אתה בונה גזית בהיכל ובקדש הקדשים משמע דמיעט בהיכל דומיא דמזבח דאבני מזבח שנגעו בהם ברזל אפילו בחוץ פסולות מה שאין כן באבני היכל והיינו דכתיב לא נשמע בבית בהבנותו.
+
+Halakhah 9
+
+<b>ואין </b> בונין בו עץ כלל דכתיב לא תטע לך אשרה ודרשינן ליה לא תטע לך אשרה לא תטע לך כל עץ אצל מזבח וגו' דהיינו מעזרת ישראל ולפנים.
+
+Halakhah 10
+
+<b>ומרצפין </b> את כל העזרה באבנים יקרות והן מתקדשות בקדושת עזרה דמתקדשת בשירי מנחה בירושלם מה ירושלם דבר הנאכל בה דהיינו לחמי תודה מקדשה כדכתיב ואעמידה שתי תודות אף עזרה דבר הנאכל בה ואם יצאה ממנה נפסלה דהיינו שיירי מנחה הוא דמתקדשת בה ונראה דקדושת ירושלם בשתי תודות עד דאתא נחמיה גמרא גמירי לה ולהכי גמרינן מינה לקדושת עזרה בשיירי מנחה ולכך אם נעקרה אבן אחד אסור לכהן לעמוד עליה בשעת עבודה עד שתקבע בארץ דאבני הרצפה ומקומן הוא דנתקדשו בשיירי מנחה. ומצוה מן המובחר לרומם את בית ה' וליפותו כפי כח הצבור כדכתיב לרומם את בית אלהינו.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ואין </b> בונין אותו בלילה דכתיב במשכן וביום הקים את המשכן ביום מקימים ולא בלילה. והכל חייבין לבנות (ולחמד) [ולסעד] בעצמם ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר דכתיב ביה ויבאו האנשים על הנשים. אין מבטלין תינוקות של בית רבן (לבדק) [לבנין] הבית [דאנשים ונשים כתיב (שמות לה, כב) ולא טף]. ואין בנין בית המקדש דוחה יום טוב דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה וכל שכן שבת דאינו דוחה אלא משום דשכיח טובא הוה אמינא דלידחי להכי איצטריך קרא דאך את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' כלכם חייבים בכבודי אתם והמקדש חייבים בכבודי שהזהרתי על השבת ויום טוב נמי שבתות מיקרו.
+
+Halakhah 13
+
+<b>ואין </b> עושין מזבח אלא בנין אבנים דכתיב אבנים שלמות תבנה את מזבח וגו' וזה שנאמר ואם מזבח אדמה תעשה לי שיהא מחובר באדמה שלא יהא חלול על גבי כפין או מחילות וזה שנאמר ואם מזבח אבנים אינו רשות אלא חובה כמו ואם תקריב מנחת בכורים.
+
+Halakhah 14
+
+<b>כל </b> אבן שנפגמה כחגירת צפורן פסולה לכבש ולמזבח דכתיב אבנים שלימות תבנה את מזבח וגו' ובפגימה כל שהיא כחגירת צפורן לא הויא אבן שלימה וכן אבני ההיכל והעזרות שלימות היו ואם נפגמו פסולין ואין להם פדיון אלא נגנזין [דכיון דנתקדשו במקומם נתקדשו קדושת הגוף ואין להם פדיון דבעינן העמדה והערכה וליכא]:<br><b> אזהרת קצח </b> שלא לבנות המזבח גזית שהיא אבן שנגע בה ברזל דכתיב לא תבנה אתהן גזית אין גזית אלא גזוזות שהונף עליהם ברזל ובין במזבח בין בכבש המזבח פסולות אף על פי שאינן פגומות דכתיב כי חרבך הנפת עליה ותחלליה וכבש ילפינן דהוי כמזבח לענין אותם שעלו ולא ירדו דכתיב המזבח לרבות את הכבש. והבונה אבן פגום עובר בעשה דכתיב אבנים שלימות תבנה. אבן שנפגמה אחר כך או שנגע בה ברזל אותה האבן פסולה והשאר כשרות דכתיב לא תבנה אתהן גזית הן פסולות ולא המזבח כלו פסול:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>אזהרת קצט </b> שלא לעלות במדרגות למזבח דכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי מכאן שיעשו כבש למזבח והעולה במעלות לוקה וכן נותץ אבן אחת מן המזבח או מן ההיכל או מבין האולם ולמזבח כל שהוא לפנים מן המזבח לוקה דכתיב ונתצתם את מזבחותם וגו' לא תעשון כן לה' אלהיכם וגו'.
+
+Halakhah 18
+
+<b>המנורה </b> וכליה ושלחן וכליו ומזבח הקטרת אין עושין אותם אלא מן המתכת דאף על גב דכתיב ככר זהב טהור יעשה אותה ואת כל הכלים האלה לאו לעיכובא כתיב אלא למצוה והא דכתיב זהב לומר דאם באה זהב באה ככר אינה באה זהב שהביאה משאר מיני מתכות אינה צריכה לבוא ככר אלא או פחות או יתר אלמא משאר מיני מתכות שמעינן דכשרה דאוקמי' ריבוייא דתיעשה לרבות שאר מיני מתכות דמשמע תעשה מ"מ ואפילו השפודין וכל הכלים אם יש כח בצבור עושין אותם של זהב דכתיב כל כליה.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>אין </b> עושין כל הכלים מתחלתן אלא לשם הקודש דכתיב את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו משמע דעשיית כל הכלים דומיא דמשכן דעשייתו לקודש מתחלתו כדמשמע ועשו לי מקדש שמתחלת עשייתו יהיה לשם הקודש ואם נעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה דתחלתן לקדש בעינן כדאמר'. וכלי גבוה עד שלא נשתמש בו גבוה רשאי להשתמש בהם הדיוט ומשנשתמש גבוה אסורין להדיוט דכלי שרת עבודתן מחנכתן כדילפינן מדכתיב אשר ישרתו בהם בקדש תלאן הכתוב בשירות מדכפל קרא בלישניה כלי השרת אשר ישרתו בם משמע שנעשו כלים על ידי שירות. אבנים וקורות שחצבתן מתחלה לבית הכנסת אין בונין אותם בהר הבית ואי קדושת בית הכנסת לא הויא דאוריתא משום דבית הכנסת הוי לתפלה בקבע מיחזי קדושתיה חמירא מקדושת הר הבית אלא שנראה דרשה גמורה הא דרשינן והשמותי את מקדשכם לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המזבח </b> מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו שבנה אותו שלמה שהוא מקום העקידה ושבנה נח ושהקריבו עליו אדם ובניו ומשם נברא דכתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה אדם מכפרתו נברא דכתיב הכא מן האדמה וכתיב התם מזבח אדמה תעשה לי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מדות </b> המזבח מכוונות ביותר דקפיד קרא אמדת ארכו ורחבו וקומתו וצורתו ידועה איש מאיש עד משה רבינו דבתורה לא נתפרשה ואין להוסיף על מה שבנו ועל מה שעתיד להבנות ולא לגרוע ממנו.
+
+Halakhah 4
+
+<b>שלשה </b> נביאים עלו עמהם מן הגולה אחד העיד להם על מקום המזבח שיהא בנוי במקום שנברא ממנו אדם הראשון ואחד העיד על מדותיו שיש לו מקום להוסיף עד ששים אמה דכתיב ויאמר דוד זה בית אלהים וזה מזבח לעולה בישראל כי בית מה בית ששים אמה ארכו כדכתיב והבית וגו' ששים אמה ארכו אף מזבח עד ששים אמה ראוי לו ומקודש המקום אם ירצו והם הוסיפו עליו כפי הצורך ל"ב על ל"ב ולא הוצרכו לששים והכי גמירי לה איש מפי איש עד משה כדאמרי' עד דאתא דוד ואסמכיה אקרא ונביא שלישי העיד להם שמקריבים על המזבח הזה כל הקרבנות אף על פי שאין שם בית דקדושת הבית קדשה לשעתה ולעתיד לבא דקדושת ירושלם ומקדש מפי השכינה ושכינה אינה בטלה משם דכתיב והשמותי את מקדשכם אף על פי ששוממין בקדושתן הם עומדים.
+
+Halakhah 5
+
+<b>המזבחות </b> שנעשו ושעתיד לעשות כולן עשר אמות וזה שכתוב בתורה ושלש אמות קומתו מקום המערכה בלבד דנאמר כאן רבוע ונאמר להלן רבוע במזבח הזהב אמה ארכו ואמה רחבו רבוע ואמתים קומתו מה להלן גובהו פי שנים בארכו אף כאן גובהו פי שנים בארכו דכתיב חמש אמות אורך וגו' הרי עשר אמות גובה ולא תימא איפשר כהן עומד על גבי המזבח ועבודה בידו וכל העם רואים אותו מבחוץ דאין גובה היקף הקלעים של חצר אלא חמש אמות כדכתיב וקומה חמש אמות דכתיב ואת קלעי החצר ואת מסך שער החצר אשר על המשכן ועל המזבח מה משכן עשר אמות גובה הוא שצריך שיהיו הקלעים של חצר סביביו דהכי הוה גובה המשכן דכתיב עשר אמות אורך הקרש אף מזבח צריך הקף לבד עשר אמות דקלעים חמש עשרה אמות היו גבוהין שלא יראה כהן ועבודה בידו ומה תלמוד לומר וקומה חמש אמות למעלה מן המזבח היה גובהן חמש אמות ושלש אמות קומתו דכתי' במזבח היינו משפת סובב ולמעלה עד מקום הקרנות ולמטה הימנו ששה אמות וגובה הקרן אמה הרי עשרה כדאמר' ומזבח שעשו בני הגולה וכן העתיד ליבנות מדת ארכן ורחבן ל"ב על ל"ב דעד ששים היו יכולין להוסיף כדילפי' לעיל אלא דלא הוצרכו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>עשר </b> אמות של גובה המזבח באמה בת ששה חוץ מאמת יסוד ואמת קרן דהוו באמת בת חמש דעלה חמשה טפחים וכנס חמשה זהו יסוד עלה חמשה אמות שהם שלשה טפחים וכנס חמשה טפחים זהו סובב דכתיב ונתת אותה תחת כרכוב המזבח מלמטה כרכוב הוא הסובב שמקיף את כל המזבח וגובה מקום המערכה מן הסובב שלש אמות שהם י"ח טפחים נמצא רוחב מקום המערכה כ"ד אמות וד' טפחים על כ"ד וד' טפחים אחר שחסרנו אמה סביב ממקום הקרנות ואמה סביב ממקום רגלי הכהנים וצורת ותבנית זה הוא שהיא ידוע איש מאיש עד משה רבינו והיא הצורה והתבנית שנתפרשה בבנין העתיד דכתיב ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטופח וחיק האמה ואמה רוחב וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד וזה גב המזבח מדות המזבח מזבח העולה באמות אמה אמה וטפח מדת המזבח יהיה באותן אמה שהאמה בינונית תחזיק מהן אמה וטפח הרי שעלה אמה בת חמשה טפחים שהוא יסוד כדכתיב וחיק האמה כלומר באלו האמות אני אומר שיהו בנות חמש האמה דהיינו יסוד דעלה אמה כדאמר' וחיק על שם שהוא חיקוייו ותיקונו של מזבח מלמטה ואמה רוחב כניסה דיסוד ודסובב בת חמש וגבולה אל שפתה סביב גובהו דקרן באמה בת חמש וכל שאר מדות המזבח באמה בת שש ורש"י ז"ל פירש פרק שתי הלחם ובריש ערובין דאמה רוחב לא קאי אלא אכניסה דסובב לא אכניסה דיסוד דהוא בת שש ולדבריו יתישב גרסא ל"ש הכי ול"ש הכי מה שאינה מתישבת לדברי הרב ז"ל דקאמר דכניסה דיסוד נמי באמה בת חמש ורבוע כל קרן אמה על אמה דומיא דמזבח הזהב דהוה רבוע אמה על אמה וחלול דכתיב ומלאו במזרק בזויות המזבח אלמא קיבול יש במזרקים בזויות המזבח.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>וחוט </b> של סקרא היה חגור באמצע המזבח להבדיל בין דמים העליונים לדמים התחתונים דמים העליונים חטאת בהמה דמים התחתונים חטאת העוף ומנא לן דבעינן הבדל בין אלו לאלו דכתיב והיתה הרשת עד חצי המזבח. הרשת כעין ציור מצודה בקליעה ושל נחשת הויא בתחתיו של מזבח עשוי [כמו] נפה וגבוה עד חציו של מזבח כדכתיב עד חצי המזבח ומדקפיד קרא אחציה משמע דנתנה מחצה בין דמים העליונים לדמים התחתונים.
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b> הקרנות היה להן כנגדן מלמטה יסוד חוץ מקרן דרומית מזרחית שלא היה לה יסוד לפי שלא היתה בחלקו של טורף דכתיב ביה בנימין זאב יטרף שנתנבא עליו יעקב בבקר יאכל עד באחסנתיה יתבני מקדשא וקרן דרומית מזרחית לא היתה בחלקו אלא רצועה מחלקו של יהודה שהיתה נכנסת בחלק בנימן וכך התנו שהאויר של בנימן וקרקע של יהודה ולמעלה משלשה לאו קרקע הוא ובקרן מערבית דרומית היו השיתין שהדמים יורדים בהם ומתערבים באותה הקרן באמה ואית דסברי דשיתין מששת ימי בראשית נבראו דכתיב בראשית אל תיקרי בראשית אלא ברא שית.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>וכבש </b> היה בנוי לדרומו של מזבח דמדכתיב ולא תעלה במעלות משמע אלא כבש חלק ולדרומו דכתיב ושחט אותו על ירך המזבח צפונה שיהא ירך בצפון ופניו של מזבח שהיא מצד הכבש לדרום כאדם השוכב ארצה ורגליו לצפון נמצא ראשו ופניו שהם צד המזבח של כבש והכבש לדרום דשיער הכתוב באדם רבוע ומושכב ארצה כדכתיב רבוע ואף על גב דאיבעי ליה רבוע שיהא מרובע ולא עגול אפ"ה מדה"ל למיכתב מרובע וכתב רבוע משמע הכי ומשמע הכי הילכך תרוייהו יליף מינה ותנא מייתי לה מדכתיב ביחזקאל במזבח ומעלותיה פונות קדים כל פונות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין למזרח דפנות קדים כתיב בקרא ואין לך רוח ראויה לכך אלא דרום דבעינן דרך ימין כדילפינן מים שלמה דכתי' פונים (פונים). ואורך הכבש ל"ב ורחבה י"ו שעולים בו במשא איברים כבדים והוא חלק צריך שיהא משופע ביותר ונוח לעלות לכך האריכוהו ל"ב לתשעה אמות גובה ואויר היה מפסיק בין הכבש למזבח כדי ליתן האיברים למזבח בזריקה דכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם הקיש בשר לדם מה דם בזריקה כדכתיב וזרקו אף בשר בזריקה אלמא אויר יש ומחמת האויר הויא זריקה שעומד בכבש וזורק אל עבר האויר למערכה דאי תימא זריקה הינו משום דלמערכה דלוקה הוא זורק דאין יכול לסדר סביב על ראשי העצים אלא הימנו והלאה במקום שדולקת הא לא איפשר בלאו הכי ולהא לא איצטריך קרא אלא לאשמועינן דיש אויר בין כבש למזבח אי נמי לא מצית אמרת עומד בצד המערכה וזורק דהפסק אויר בעינן בזריקה כי דם מה דם אויר מפסיק בינו למזבח דכשזורק מרחיק עצמו לזרוק אף בשר מפסיק אויר בזריקתו בינו למזבח. וגובה הכבש תשעה אמות פחות שתות עד כנגד המערכה ולא תימא הרי עולה במעלות על המזבח שתות אמה דהא אמרן לעיל דאמה גובה יסוד הויא אמה בת חמש הרי חסר שתות שלא היתה גבוהה מקום המערכה אלא תשעה אמות פחות שתות דאמה אחת בת חמשה כדאמר'. ושני כבשים יוצאים פונים ליסוד ולסובב ומובדלים מן המזבח כמלוא נימא אי משום דכתיב במזבח סביב שיהא הקף למזבח כל דהו ואי הוו מחוברין שוב אין הקף ואפילו בחוט אין אדם יכול לסובבו אי משום דכתיב רבוע ואי מחוברין לא הוה בנינו של מזבח מרובע ואיצטריך למיכת' סביב ואיצטרי' למיכת' רבוע ואע"ג דאפקינהו לתרוייהו להך דרשא שלא יהא בנין אחר מחובר בו דאי כתב רחמנא סביב הוה אמינא דעגיל מעגל ולא יהו לו זויות להכי כתב רחמנא רבוע ואי כתב רחמנא רבוע הוה אמינא ארכו יתר על רחבו וזויות יהו לו כתב רחמנא סביב שיהו כל סביביו שוין ואף על גב דכתיב במזבח חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב הרי שסביבותיו שוין איפשר דהוי אמינא דהיינו למעלה אבל למטה לא קפיד להכי איצטריך סביב לומר שיהו כל סביביו שוין ואפילו מלמטה דאי תימא לעיכובא קשיא דלעכב מהמזבח נפקא (ורכובה) [ורבובה] ושתי שלחנות היו במערבו של כבש.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אין </b> עושין המזבח חלל אלא אטום כדילפינן לעיל שלא יבננו על גבי כפין וגו' ונותן על גבי הבנין גוף של עץ בקרן דרומית מזרחית כמדת היסוד שהיה בחלק יהודה כדאמר' לעיל וכדי שלא ישאר הבנין פגום היה משים הגוף של עץ דכשהיה מסירו היה נשאר מקום חבורו חלק בלי שום פגימה.
+
+Halakhah 17
+
+<b>כל </b> מזבח שאין לו קרנות ויסוד וכבש וריבוע הרי הוא פסול שארבעתן מעכבין דכל מקום שנאמר המזבח לעכב דהמזבח משמע כשהוא כן הוא דמיקרי מזבח ואי לא לא ובקרנות כתיב קרנות המזבח וביסוד כתיב אל יסוד המזבח ובכבש כתיב אל פני המזבח והוא הכבש שאין פניו של מזבח שעולים לו דרך שם כי היכי דחשיב צד מזרחית פני אהל מועד מחמת שהפתח שם ובריבוע כתיב רבוע יהיה המזבח אבל מדת ארכו ומדת רחבו וקומתו אינם מעכבים דלא כתיב בהו המזבח והא דכתיב עלי השכיל ומיירי אף גבי מזבח דמה בית ששים אף מזבח ששים היינו שיהא קדוש עד ששים אם ירצו להרחיבו אבל לא שיהא חובה לעשות כן כדאמר' לעיל ובלבד שלא יפחות ממזבח מדבר אמה על אמה ברום שלש אמות.
+
+Halakhah 18
+
+<b>מזבח </b> שנפגם מבנינו טפח פסול פחות מטפח כשר דכל שהו פחות מטפח חשיב מרובע אבל אי נפגם מבנינו טפח לא חשיב מזבח מרובע והוא שלא יהא נשאר אבן פגומה דכתיב אבנים שלמות:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המנורה </b> מפורשת צורתה בתורה שנים ועשרים גביעים דכתיב שלשה גביעים משוקדים וגו' כן לששת הקנים היוצאים מן המנורה הרי י"ח ובמנורה ארבעה גביעים הרי כ"ב והפרחים תשעה דכתיב כפתור ופרח כן לששת הקנים היוצאים מן המנורה הרי שש ובמנורה שתים דכתיב משוקדים כפתוריה ופרחיה מיעוט רבים שנים דתפשת מעט תפשת ועוד פרח שלישי סמוך לירכה דכתיב עד ירכה עד פרחה הרי תשעה והכפתורים אחד עשר דכתי' כפתור ופרח כן לששת הקנים הרי ששה ובמנורה שנים דכתיב כפתוריה מיעוט רבים שנים ועוד שלשה כפתורים אחרים שהיו במנורה שמהן יוצאים הששה קנים מצדיה כדכתיב וכפתור תחת שני הקנים ממנה מתוך הכפתור היו נמשכים הקנים משני צידיה אילך ואילך וכפתור וכפתור הרי י"א ושלש רגלים היו לה דירכה היא הרגל של מטה העשוי כמין תיבה וג' הרגלים יוצאים ממנה ולמטה וכל הגביעים וכפתורים ופרחים היו משוקדים מצויירים כשקדים בעשייתן דכתיב ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה והוא אחד מן המקומות שאין להם הכרע שאין ידוע אם הגביעים משוקדים אם כפתוריה ופרחיה משוקדים ולהכי עבדינן לכולהו משוקדים וגביעי' וכפתורים ופרחים דששה קני מנורה קשיא דמשמע דאגביעים לחוד קאי משוקדים דכתיב שלשה גביעים משוקדי' והדר כתי' בקנה האחד [כפתו'] ופרח ונראה כפי' התוספות פרק הוציאו לו דהאי דאין לו הכרע היינו משום דאיכא אתנחתא בגביעים ובמנורה ארבעה גביעים ומשמע משוקדים כפתוריה ופרחיה ובקרא דשלשה גביעים מוכח דמשוקדים לא קאי אלא אגביעים דכתיב שלשה גביעים משוקדים ולהכי אין לו הכרע והשתא איפשר לומר דכיון דמהאי טעמא הוא דאין לו הכרע אם כן עבדינן לכולהו דקני מנורה נמי משוקדים כיון דאין הכרע אמשוקדים דמנורה אי הוו משוקדים כולהו אי לא דאי תימא דמשוקדים דמנורה לא קאי אלא אכפתוריה ופרחיה בשלשה גביעים נמי קרא דמשוקדים בקנה הא' כפתור ופרח איהו דחיק ואוקי אנפשיה דקאי משוקדים אסופיה דקרא דכפתור ופרח דמ"ש מנורה גופא מקני מנורה דעבדינן משוקדים לכפתורים ופרחים דידה ולא דקני' וכי היכי דהוו גביעים כפתורים ופרחים במנורה גופא הכא נמי הוו בקנים דידה ולהכי אי כולהו גביעים כפתורים ופרחים דמנורה בעו משוקדים משום דאין הכרע אהיכא קאי הכא נמי כולהו דקנים בעו משוקדים דמ"ש הני מהני דקרא דידהו נמי לא קאי משוקדים בהדיא בגביעים לחוד כדפי'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכולם </b> מעכבים זה את זה אפילו חסר אחד מן השנים וארבעים דהויה כתיב בהו גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו משמע לעכב והיינו כשבאה זהב אבל אם עשאוה משאר מיני מתכות לא מעכבי דכתיב זהב טהור וגו' גביעיה כפתוריה ופרחיה ממנה יהיה ודרשינן הכי באה זהב באה גביעים כפתורים ופרחים אינה באה זהב אינה באה גביעים וגו' ושאר מיני מתכות מרבינן להו בכלל ופרט דכתיב ועשית מנורה כלל דמשמע מכל דבר זהב טהור פרט תעשה המנורה חזר וכלל ואי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש של מתכת אף כל של מתכת וכן של זהב בעינן ככר עם נרותיה ומקשה ושאר מיני מתכות אין מקפידין על משקלה דכתיב ככר זהב טהור יעשה אותה באה זהב באה ככר אינה באה זהב אינה באה ככר ואם היתה חלולה כשרה דלא קפיד קרא אלא אמקשה. ואין עושין אותה לעולם מן הגרוטאות זהב שבור דמקשה מקשה כתיב תרי זימני בויקחו לי תרומה לעכב דמקשה משמע חתיכה אחת כדמתרגמינן נגיד משוך שנמשך הכל מחתיכה אחת בין עשאה זהב בין שאר מיני מתכות.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>המלקחים </b> והמחתות וכלי השמן אינם מכלל הככר דכתיב אותה למעט מלקחים ומחתות וכתיב את כל הכלים לרבות נרותיה שהם מגופה שהרי נאמר במנורה זהב טהור ולא היה צריך לאומרו במלקחים ומחתות אלא מפני שלא היו מכלל הככר והרי שלא נאמר נרותיה זהב טהור מפני שהם מכלל הככר שהם קבועים במנורה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>שבעת </b> קני מנורה מעכבין זה את זה דהויה כתיב בהו דמשמע לעכב דכתיב ירכה וקנה וגו' יהיו וכתיב כפתוריהם וקנותם ממנה יהיו ושבעה נרותיה נמי מעכבין בין היתה של זהב בין של שאר מיני מתכות איפשר משום דכתיב נרותיה תרי זימני בחד קרא משמע לעכב. וכל הנרות קבועים בקנים דכיון דהוו באות מן הככר כדילפינן הוו מקשה מחוברים לה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>וששה </b> הנרות פניהם לנר האמצעי שעל קנה המנורה והנר האמצעי כנגד קדש הקדשים והוא נקרא נר מערבי דכתיב אל מול פני המנורה שהיא הנר האמצעי יאירו שבעת הנרות הששה נרות היו פונים אל מול האמצעי הפתילות שבהם והאמצעי עצמו לא היה נוטה אל אחד מהצדדין ומאיר אל מול עצמו הוא וכתיב ביה יערוך אותו אהרן לפני ה' שהיה כנגד קדש הקדשים שהשלשה צפוניים פונים לדרום והדרומיים לצפון ואין שום אחת מהם פונה לצד ההיכל שהוא לפני השם אלא הנר האמצעי בלבד ונמצא שעליו כתוב יערוך אותו לפני ה' וגו'.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>גובה </b> של מנורה י"ח טפחים שלשה טפחים ירכה ופרחה שמנה טפחים חלק בין חמשה מקומות טפח שבו גביע כפתור ופרח ג' טפחים מכפתר כפתר כפתר לששת הקנים היוצאים ממנה ושלשה טפחים לשלשה גביעים תשלום הארבעה כפתר ופרח הרי שמנה עשר.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>השלחן </b> היה ארכו שנים עשר טפח ורחבו ששה טפחים כדכתיב אמתים ארכו אמה רחבו אמה סתם שהיא בינונית בת ששה טפחים והיה מונח ארכו לארך הבית ורחבו לרוחב הבית וכן שאר כל הכלים חוץ מן הארון שהיה ארכו לרוחב הבית והיו הבדים דוחקים את הפרכת ובולטים ונראים כשני דדי אשה כדכתיב בין שדי ילין ומנא לן דבדיו לפותיא דארון הוו יתבי ולא לארכו דאי הוו לארכו לא הוו בין בד לבד אלא שתי אמות ומחצה כרחבו של ארון ותרי גברא באמתא ופלגא לא מסתגי להו ומנ"ל דבארבעה הוו דרו ליה דכתיב ונסעו הקהתים תרי נושאי המקדש נמי תרי והקימו הלויים את המשכן כשהיו רוצים לחנות עד בוא אלו נושאי הארון וכן נרות המנורה היו בין צפון לדרום ולא היה לפניהם שהוא נגד קדשי הקדשים אלא נר האמצעי כדאמר' מדכתיב יערוך אותו אהרן וגו' לפני ה' דקאי אנר האמצעי וכיון דגלי קרא בארון ומנורה שיהו מונחים בין צפון לדרום משמע דשאר כלים היו מונחין כדרכן ארכן ורחבן לאורך ורוחב הבית דארון ומנורה הוו כשני כתובין הבאים כאחד ואין מלמדי' דלא קיימא כמ"ד מנורה מזרח ומערב ולא כמ"ד שלחן צפון ודרום.
+
+Halakhah 13
+
+<b>הסניפין </b> שסומכין בהם שתי המערכות מכאן ומכאן הם קשותיו שמקשה את הלחם ומחזקו שלא ישבר. מנקיותיו אלו הקנים שמנקין הלחם מעיפוש אשר יוסך בהם זהב טהור שמסככין בהם את הלחם על הלחם מסככין אותם בין חלה לחברתה והבזיכין הם כפותיו והדפוסין שעושין בהם הלחם הם קערותיו ומנין אלו הכלים לא פחות משנים כשני בזיכין דכתיב כפותיו מיעוט רבים שנים ולא יותר מעשרים ושמנה קנים כפי מה שהיו צריכין ללחם.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>ושתי </b> שלחנות היו באולם ושל זהב נותנים לחם הפנים ביציאתו דמעלין בקדש ולא מורידין דהוי דאוריתא כדילפינן ממחתות החטאים דעשו אותם רקועי פחים ציפוי בתחלה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח.
+
+Halakhah 17
+
+<b>מזבח </b> הקטרת היה אמה על אמה כדכתי' אמה ארכו ואמה רחבו רבוע ואמתים קומתו והוא נתון בהיכל מכוון בין צפון לדרום משוך בין השלחן והמנורה לחוץ דכתיב ביה ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות שמא תאמר משוך מכנגד הארון לצפון או לדרום תלמוד לומר לפני הכפרת מכוון כנגד ארון מבחוץ ומשוך קימעא כי היכי דליחזו שלחן ומנורה אהדדי דכתיב בהו ואת המנורה נכח השלחן ושלשתן היו מונחין משליש כל ההיכל ולפנים שהוא חצי ההיכל לצד קדש הקדשים מדכתיב מחוץ לפרכת לפני הפרכת משמע הצד שהוא לפניו וחוצה לו מיד.
+
+Halakhah 18
+
+<b>הכיור </b> כמין דוד גדולה והוא מכלי הקדש כדכתיב ועשית כיור נחשת וגו' ומקדשים [ממנה] וכל דבר שיתקדש בכלי קדש אם לן נפסל דכלי קדש מקדשין דכתיב כל אשר יגע בהם יקדש ונפסל בלינה כמזבח כדילפינן בדוכתא לקמן ולכך עשו מוכני שהוא חול כדי שלא יפסלו המים כדאמ':
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אבן </b> היתה בקדש הקדשים במערבו דכתיב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים ועליה היה הארון מונח ולפניו צנצנת המן דכתיב קח צנצנת אחת מלא העומר מן והנח אותו לפני ה' דהיינו לפני הארון כדכתיב ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת ומטה אהרן דכתיב השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת ונגנזו עם הארון ושמן המשחה ואורים ותומים נמי לא חזרו בבית שני.
+
+Halakhah 2
+
+<b>בבית </b> ראשון היה כותל מפסיק בין הקדש ובין קדש הקדשים דכתיב והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים דבבית המקדש היה כותל בנין במקום פרכת ובבית שני נסתפקו אם היה עובי הכתל הזה ממדת הקדש או ממדת קדש הקדשים ולכך עשו שתי פרכת לקלוט ביניהם אויר המחיצה.
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> ההיכל שהוא קדש הקדשים והקדש והאולם הם מאה אמה על [מאה] אמה ברום מאה אמה אורך קדש הקדשים עשרים על עשרים אמה ואורך הקרש שהוא ההיכל ארבעים אמה על עשרים דכתיב וכן תעשו לדורות כתבנית משכן של מדבר דרחבו עשר אמות דרוחב שמנה קרשים של צד מערב י"ב אמות אמה וחצי האמה רוחב הקרש האחד דלשתי אמות של עובי קרשי צפון ודרום נשארו עשר והאורך עשרים קרש שהם שלשים אמה כדכתיב בקרא הרי שהיה המשכן רחבו שליש ארכו וקדש הקדשים בפני עצמו היה מרובע עשר על עשר והקרש עשרים על עשר רוחב וכן בבית עולמים קדש הקדשים עשרים על עשרים מרובע וההיכל ארבעים על עשרים שהאורך כפל הרוחב שפירוש וכן תעשו לדורות אינו כתבנית ממש אלא שיהיו מתיחסים ארך ורוחב של בית עולמים לאורך ורוחב של משכן כדפרישי' ובגובה לא היה מתיחס בית עולמים למשכן שלא היה גבוה אלא עשר אמות נראה דהכי גמירי לה דלא קאי וכן תעשו לדורות אלא אאורך ורוחב לא אגובה דגובה קרשי המשכן לא הוו איפשר להיות יותר מעשר אמות גובה אבל בבנין בית עולמים כל כמה דהוה גבוה טפי מעלי כיון דהוה איפשר וכל שאר הבנין של בית עולמים עד תשלום מאה על מאה. האולם ויציעים ותאים אף על גב דבמשכן לא הוו דוגמתן אפי' הכי על פי נביאים נמסר דוגמתן לדוד כל מלאכת התבנית ארך ורחב ורום כדכתיב ויתן דוד לשלמה בנו את כל תבנית האולם ואת גנזיו ועליותיו וחדריו הפנימי ואת הכפרת וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל אותי לימד וקדושת כל שהיה סביב ההיכל שהוא ארך ששים על עשרים נראה דהוי כקדושת עזרה דהא מכלל ארך ורוחב העזרה הוו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הר </b> הבית והוא הר המוריה היה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה כדכתיב ביחזקאל מדד רוח הקדים חמש מאות קנים בקנה המדה סביב וכן צפון ודרום ומערב וכתיב לארבע רוחות מדדו חומה לי סביב סביב אורך חמש מאות ורוחב חמש מאות להבדיל בין הקדש לחול הרי שהיה מוקף הכל והיה קדש לגבי ירושלם שאין זבין וזבות נדות [ויולדות] נכנסות לשם שכל הר הבית מקודש כדכתיב בהר ה' יראה דמשמע דכל ההר הוא מקודש לה' כמחנה שכינה ולויה ונראה דקדושת הר הבית שוי לה אברהם אבינו שקראה הר וקדושת העזרה יצחק אבינו שקראה שדה דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה והעזרה היא כשדה שאינה מכוסה וקדושת הבית עצמו יעקב אבינו שקראו בית דכתיב אין זה כי אם בית אלהים וכל הר הבית הזה כפין על גבי כפין בנוי מתחתיו מפני אהל הטומאה ולפנים מן החיל העזרה שהיתה קפ"ז על קל"ה רחוקה מדרום הר הבית יתר מכל הרוחות וקרובה מן המערב ולא הוצרכו אלא לשיעור זה במקום זה ולכך לא קדשו יותר בשיירי מנחה וכל מה שבתוך ארך ורחב זה הוי מחנה שכינה וכל בנייני ההיכל כולו מאה אמה על מאה אמה הוי תוך אורך ורוחב העזרה שהיא קפ"ז על קל"ה כדאמרינן:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המקדש </b> כלו לא היה במישור ולא רצו לישר אותו להנמיך הגבוה ולהגביה השפל משום דאיקרי הר ה' משמע דבעודו הר הוא דקדיש ומפני זה עשו כותל שע"ג שער המזרחי של הר הבית נמוך כדי שיהא העומד בהר המשחה רואה פתח ההיכל כשמזה מדם הפרה נוכח ההיכל דכתיב והזה אל נוכח פני אהל מועד וגו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הגגות </b> והעליות לא נתקדשו בין גגי ירושלם בקדושתה לקדשים קלים בין גגי העזרה לקדשי קדשים. היו בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קודש לענין אכילת קדשי קדשים דהתורה רבתה חצרות הרבה אצל אכילה אחת דכתיב בחצר אהל מועד יאכלוה דכיון דכתיב במקום קדוש אמאי הדר כתב בחצר אהל מועד יאכלוה דהיינו חצר אהל מועד היינו במקום קדוש אלא לרבות חצרות הרבה כדאמ' אבל לא לשחוט שם קדשים קלים דהא בעינן לפני אהל מועד למעוטי צדי צדדים והנכנס לשם בטומאה פטור דדוקא לאכילה הוא דאיתרבו כדאמ' דלטומאה ליכא חיובא אלא באורך קפ"ז על רוחב קל"ה. המחילות הפתוחות לעזרה קדש החלונות ועובי החומות בין לאכילת קדשי קדשים בין לטומאה דאף על פי שהלכו מבפנים בשיירי מנחה ובשיר של פגעים בקדושת עזרה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין </b> מוסיפין על העיר או על העזרות אם רצו למשוך העזרה או חומת ירושלם עד מקום שירצו אלא על פי מלך ועל פי נביא ואורים ותומים וסנהדרין של ע"א דכתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו קרא יתירא למדרש לדורות ובימי משה שהוא מלך ונביא ואחיו כהן גדול ואורים ותומים ושבעים זקנים דוכן תעשו משמע דאתא לרבויי כל הנך לדורות. ובתוספת העיר עושין בית דין שתי תודות ולוקחים לחם חמץ שבהם והולכין בית דין אחר שתי התודות שהולכות זו אחר זו ועומדין בכלי השיר על כל פנה ופנה ועל כל אבן ואבן דכתיב בספר עזרא דקאמר נחמיה כשנבנית חומת ירושלם ובא לקדש את העיר ואעמידה שתי תודות גדולות אצל החומה מבחוץ ותהלוכות לימין מעל החומה להקיף את העיר בתהלוכות שהלכו דרך ימין כשפניהם לחלל העיר הלכו תמיד לצד ימינם עד שהקיפו את כולה ומדקאמר גדולות משמע דהיינו גדולות שבתודה ואשמועינן דשל חמץ היו שהן גדולות שבלחמי תודה דכתיב על חלות לחם חמץ יקריב וגו' כנגד מצה הבא חמץ שיהא סלת במין החמץ כנגד שלשה מינין שבמצה ובמצה שלשה מינין כדכתיב על זבח התודה חלות מצות וגו' הרי מין אחד ורקיקי מצות הרי שני מינין סלת מורבכת חלות הרי שלשה מינין ובכל מין עשר חלות כדילפינן התם אלמא חלות החמץ גדולות כשלש של מצה והליכת בית דין אחריהם דכתיב וילך אחריהם הושעיא וחצי שרי יהודה ואוכלין שם לחם אחד ועל פי נביא אוכלין את זו ושורפין זו דחגי זכריה ומלאכי היו שם ועל פיהם ברוח הקדש עשו ואין טעם בדבר ונראה דעד השתא גמרא גמירי לה הכי עד דאתא נחמיה. ואם הוסיפו על ירושלם מקדשין אותה בשיירי מנחה בירושלם מה ירושלם דבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל אף בדבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל דהיינו שיירי מנחה ובחמץ כתודה לא איפשר אלא במצה ואוכלין אותן בסוף המקום שקדשו בירושלם דהכי גמירי לה כדאמ'.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>כל </b> מקום שלא נתקדש בכל אלו כסדר הזה אין קידוש גמור ואי משום קדושת עזרא שהיתה בלי מלך ואורים ותומים לא היתה אלא זכר בעלמא דקדושה ראשונה שקדשה שלמה לעזרה וירושלם קדשה לשעתה ולעתיד לבא דקדושתן מפני השכינה ושכינה אינה בטלה כדכתיב והשמותי את מקדשכם אף על פי ששוממין בקדושתן הן עומדים אבל קדושת הארץ לתרומה ומעשרות ושביעית מפני שהוא כיבוש רבים והרי נתבטל ועזרא בחזקה הוא שקדש כל המקומות שהחזיקו בהם עולי בבל:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קה </b> ליראה מן המקדש דכתיב ומקדשי תיראו ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו וכתיב והיה מחניך קדוש קדשהו מכאן אמרו לא יכנס אדם להר הבית במקלו וכו' וכתיב של נעליך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא משמע דבמקום קדוש אסור להכנס במנעל וכן בכל כיוצא בו וכל הדברים שאמר שלא יעשנו במקדש הם ליראה מן המקדש ונראה דישיבה בעזרה נמי הוי בכלל יראת מקדש אלא שהותרה למלכי בית דוד כדכתיב ויבא המלך דוד וישב לפני ה'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ובזמן </b> זה גם כן חייב אדם במוראו דהא קדשה לעתיד כדאמר' וכתיב הכא את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שמירת שבת לעולם אף יראת מקדש לעולם שאף על פי שחרב בקדושתו עומד ומה שאסור חוץ למקדש נראה דהוי דרבנן דאי מדאוריתא אפילו בזמן הזה אסיר דיראת מקדש לעולם כדילפינן ואיסור עשיית בית תבנית היכל וגו' איפשר דהוי נמי מדרבנן כל שלא איכוון לקדש.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>שלש </b> מחנות היו במחנה ישראל שהוא ארבע מחנות של דגלים ומחנה לויה דכתיב סביב למשכן יחנו ומחנה שכינה והוא מפתח חצר אהל מועד ולפנים וכנגדן לדורות מפתח ירושלם עד הר הבית מחנה ישראל מפתח הר הבית עד שער ניקנור מחנה לויה ומן השער ולפנים מחנה שכינה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b> ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות שמביאין ממנה העומר ושתי הלחם והבכורים מה שאין מביאין כן משאר ארצות דכתיב בעומר וקצרתם את קצירה ולא קציר חוצה לארץ והבאתם את עומר וכתיב בשתי הלחם ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וכתיב בבכורים ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך.
+
+Halakhah 13
+
+<b>עיירות </b> המוקפות חומה מקודשות משאר הארץ שמשלחין מתוכה מצורעין ואיפשר דילפינן לה מדכתיב והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר ודרשינן אתהן חוץ לעיר ולא אדם מצורע חוץ לעיר אלא חוץ לעיר המוקפת חומה משמע דמוקפת חומה קדשה לכך מדכתי' עיר סתם דלא הויא מוקפת חומה וכתיב אותם למעוטי ולהכי הוא דחשיב מחנה ישראל כיון דמוקפות חומה מימות יהושע הוו קדשי להא מילתא אבל לא לענין אכילת קדשים ונראה דכיון דמדאוריתא הוו מחנה ישראל עיירות המוקפות חומה אפי' לענין קדשים קלים הנאכלי' בכל מחנה ישראל נמי אי לאו משום דאיכא הפסק בין ירושלם לעיירות המוקפות חומה ונפסלין ביוצא אבל אי הוו סמוכות זו לזו הוו נאכלין כמחנה דמדבר דלא הוה הפסק מחנות והיו נאכלין בכל מחנה ישראל.
+
+Halakhah 14
+
+<b>ירושלם </b> מקודשת משאר עיירות המוקפות חומה דאוכלים בה קדשים קלים ובמוקפת חומה לא דאי איפשר להוציאם כדאמרינן ומעשר שני דכתיב והבאתם שמה וגו' וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' דמשמע דאפילו בעיירות המוקפות חומה דחשיבי מחנה ישראל לשילוח מצורעים אין יכולין לאכול שם מעשר שני ואין הבית נחלט בה דלא נתחלקה לשבטים ומאן קא מקנה ליה ואינה מטמאה בנגעים דכתיב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם ארץ אחוזתכם מיטמאה בנגעים ולא ירושלם מיטמאה בנגעים ואינה נעשית עיר הנדחת ולא מביאה עגלה ערופה דכתיב עירך וירושלם לא נתחלקה לשבטים וכתיב בעגלה ערופה כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה (וירושלם לא נתחלקה לשבטים) ונראה דמהכא הוא דילפינן בעלמא דירושלם לא נתחלקה לשבטים לדידן דקיימא לן הכי דכיון דכתיב עירך וכתיב אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה משמע דאתא למעט מה שאינו עיר מיוחד לך ואינה ירושה מיוחדת לך אלא לכל ישראל והיינו ירושלם.
+
+Halakhah 15
+
+<b>הר </b> הבית מקודש הימנה דהוה מחנה לויה שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסות לשם דכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש וכתיב במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו שאין טמא אחר משולח שם זבים וטמאי מתים למדנו ששלוחו של מצורע קשה מכלן יכול יהו זבין משתלחין חוץ למחנה אחת תלמוד לומר מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה מדלא כתיב מחנם משמע מחנה לכל אחד ואחד דתרתי מחנות כתיבי וישלחו מן המחנה מחוץ למחנה תשלחו ליתן מחנה שלישית למצורע ומדכתיב בדד ישב כדאמרינן משמע דמצורע חמור מכלן ומדכתיב מחניהם משמע תן מחנה לכל אחד מצורע וזב וטמא מת דכולן חמורין זה מזה בטומאותיהן מצורע ואחר כך זב ואחר כך טמא מת דאי כולהו שוין לענין שילוח לכתוב שלוח בקל ואנא ידענא כ"ש דחמור ומדכתבינהו כולהו משמע שילוח של זה לא כשילוחו של זה ומדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו דהוא מחנה לויה משמע דטמא מת עצמו אינו משולח אלא ממחנה שכינה אם כן זב דחמיר טפי משולח חוץ למחנה לויה ומדזב הוא במחנה ישראל משמע דמצורע משולח ממנו כדי שיהיה בדד כדאמר'.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>עזרת </b> ישראל מקודשת ממנה דהוה מחנה שכינה ואין מחוסר כיפורים נכנס לשם כדילפינן מדכתיב וטהרה מכלל דלא נגמרה טהרתה וטמא שנכנס לשם חייב כרת דמשכן ומקדש כתיב מעלת עזרת כהנים נראה דהויא מדרבנן דאי מדאוריתא הא איפשר לזר לשחוט בעזרת ישראל ולא היה צריך ליכנס בעזרת כהנים.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>בין </b> האולם ולמזבח מקודש מעזרה שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם דכתיב כל אשר בו מום לא יקרב וכתיב ראשיכם אל תפרעו לאהרן ולבניו שהיו במקדש.
+
+Halakhah 21
+
+<b>ההיכל </b> מקודש ממנו שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידים ורגלים דכתיב בבואם אל אהל מועד ירחצו מים או בגשתם אל המזבח לשרת למזבח לשרת בעינן רחיצה אבל להיכל אפילו בלא שירות בעינן רחיצה אם נכנס להשתחויה ואפילו ברחיצה מיחייב אכתי אם נכנס ביאה ריקנית.
+
+Halakhah 22
+
+<b>בית </b> קדש הקדשים מקודש ממנו שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכיפורים ד' פעמים כדילפינן בדוכתא.
+
+Halakhah 23
+
+<b>מקום </b> שהיה בעליה מכוון על קדש הקדשים אין נכנסין לשם אלא פעם אחד בשבוע דאף על גב דעליות לא נתקדשו כדאמ' לעיל עליות היכל נתקדשו כדכתיב ועליותיו וחדריו וכתיב הכל מיד ה' עלי השכיל וקדושתה היא שלא יכנסו שם ללא לצורך דהא קדושת היכל נמי היא שלא יכנסו ללא לצורך. כשנכנסין להיכל להוציא את הטומאה ולתקן את ההיכל מצוה בתמימים אין תמימים יכנסו בעלי מומין דכתיב אך אל הפרכת לא יבא בבעלי מומין אך חלק דאכין ורכין מיעוטין דשרי לעיולי למלאכת ריקועין שמחפין בהם בית קדש הקדשים מתוכו וכן בשאר כיון דלא איפשר בלאו הכי דליכא אחריני נכנסין כדגלי קרא בבעל מום בעל מום וטמא יכנס טמא שהטומאה דחויה בצבור דכתיב מועדו ואפילו בטומאה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קו </b> לשמר את המקדש דכתיב ושמרו את משמרת אהל מועד ושמירה זו אינה מפחד אויבים אלא כבוד לו ושמירה זו מצותה כל הלילה כדרך השומרים והשומרים הם הכהנים הלוים דכתיב ואתה ובניך אתך כלומר אתם תהיו שומרים לו וכתיב והחונים לפני אהל מועד וגו' משה אהרן ובניו משה לוי אהרן ובניו כהנים:<br><b> אזהרת ר </b> שלא להשבית שמירתו דכתיב ושמרתם את משמרת הקדש ולשון שמירה אזהרה היא דהשמר פן ואל אינו אלא לא תעשה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מצות </b> שמירתו שיהיו הכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ. הכהנים שומרים בשלשה מקומות דכתיב אהרן ובניו שומרי משמרת המקדש אהרן בחד מקום ובניו בשני מקומות דכתיב שומרים משמרת למשמרת הרבה שמירות ואי בחד מקום הוו כולהו אם כן לא הוי אלא שמירה אחת ובבית הניצוץ ובבית המוקד ובבית אבטינס היו שומרים שעליות לא נתקדשו בקדושת עזרה ובית המוקד חציה בחול ושם היו יושבין והיו במקום גבוה שהכהנים שומרים מלמעלה דכתיב וילוו עליך וישרתוך בעבודתך הכתוב מדבר דהיינו שמירה שהם שומרים כמו כן בא הכתוב ולימד שילוו עליך שיהיו טפלין לך בשמירתן שאינם שומרים בגובה כמותך אלא למטה אצל השערים דלכך קרי להו בקרא שוערים ושמירת לוים נמי ילפינן מדכתיב והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה והדר אהרן ובניו שומרי משמרת הקדש דהא קרא לא חשיב משה בהדי כהנים דמדכתיב והחונים בראש הפסוק שמע מינה הכי מידריש החונים לפני המשכן קדמה משה והדר אהרן דאם היה משה עמהם לא היה לו לכתוב והחונים אלא לפני המשכן קדמה משה אהרן ובניו ושיהיו הלוים שומרים בכ"א מקומות ילפי' מדכתי' בדברי הימים למזרחה ליום ששה לצפונה ליום ארבעה לנגבה ליום ארבעה לאסופי שנים שנים לפרבר למערב ארבעה למסלה שנים ותלתא מינייהו כהנים וכ"א לויים דבכ"ד מקומות נקראו כהנים לויים.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>וסמוך </b> לעליית עמוד השחר בודקין את כל העזרה שזה מכלל השמירה ואומרים שלם הכל שלם והעמידו עושה חביתין להחם חמין לרבוכה של מנחת כהן גדול הנעשית במחבת דכתיב מורבכת תביאנה מלמד שנעשיה ברותחין כל צרכה. ויש בענייני הלכות אלו דברים מדרבנן משום סייג לתורה סמוכים אלא תסור ואקרא דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6119fe0dcb5fd7697d03cf72edc2f907d5b8dd30
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,408 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קטו </b> שיהיו כל הקרבנות תמימים ומובחרים דכתיב תמים יהיה לרצון זו מצות עשה:
+
+Halakhah 2
+
+<b>אזהרת רכב </b> שלא להקדיש בעלת מום למזבח דכתיב כל אשר בו מום לא תקריבו מפי השמועה למדו שזו אזהרה למקדיש בעלי מומין למזבח דאי לבל תשחטו הרי נאמר למטה לא תקריבו גבי עורת או שבור וגו' ואפילו הקדישו לדמי נסכין דכל לגבי מזבח פסול כדכתיב לא תקריבו.
+
+Halakhah 3
+
+<b>המתכוין </b> לומר שלמים ואמר עולה או עולה ואמר שלמים אינו לוקה אם היה בעל מום דבעיא פיו ולבו שוים דהקדש טעות לאו הקדש הוא. מי [שדימה] להקדיש בעל מום למזבח והקדיש הרי זו הקדש לדעת הרב ז"ל דפיו ולבו שוין ואינו לוקה משום דהוי כשוגג:
+
+Halakhah 4
+
+<b>אזהרת רכג </b> שלא לשחוט בעל מום לקרבן דכתיב בבעלי מומין לא תקריבו אלה לה' מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט דאם בל תקדישו הרי כבר אמור למעלה א"כ מה ת"ל לא תקריבו לא תשחטו:<br><b> אזהרת רכד </b> שלא לזרוק דם בעלי מומין למזבח דכתיב לא תקריבו אלה לה' מפי השמועה למדו דהאי ריבוייא לאזהרת זריקת דם אתא:<br><b> אזהרת רכה </b> שלא להקטיר אימורין של בעלי מומין על גבי מזבח דכתיב ואשה לא תתנו מהם על המזבח נמצאת למד שאם עבר והקדיש בעל מום למזבח ושחטו וזרק דמו והקטיר אימוריו לוקה ד' מלקיות דכל חד הוי לאו באנפי נפשיה:
+
+Halakhah 5
+
+<b>אזהרת רכו </b> שלא יקריב בעל מום עובר דכתיב לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום מפי השמועה למדו שזו אזהרה לבעל מום עובר שאם הקריבה לוקה דכתיב כל דבר רע לרבות מום עובר:
+
+Halakhah 6
+
+<b>אזהרת רכז </b> שלא להקריב בעל מום מיד הגוי דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה והיינו בקרבן יחיד דמרבי' גוי כישראל דכתיב איש איש לרבות הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל ולא יקבלוהו ממנו אלא תמים:
+
+Halakhah 7
+
+<b>אזהרת רכח </b> שלא להטיל מום בקדשים דכתיב בקרבן כל מום לא יהיה בו מפי השמועה למדו שזו אזהרה שלא יתן בו מום דכל מום לא יהיה בו קרינא ביה לא יהיה בו שלא יטיל בו מום וכתיב ברישיה דקרא ואיש כי יקריב זבח שלמים וגו' אין לי שלא יטיל מום אלא בשלמים מנין לרבות העולה ת"ל נדר מנין לרבות התודה ת"ל נדבה מנין לרבות יולדת ונזיר מצורע ת"ל לפלא מנין לרבות התמורות והולדות ת"ל בבקר ומנין לרבות הבכור והמעשר והפסח ת"ל בצאן מנין לרבות חטאת ואשם ת"ל או בצאן. ואינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים שהרי היה ראוי ליקרב ופסלו אבל בזמן הזה אף על פי שעבר על ל"ת אינו לוקה דכיון דאינו עומד לקרבן לאו מידי פסל ביה ללקות.
+
+Halakhah 8
+
+<b>הטיל </b> מום בבעלת מום אינו לוקה דדרשינן כולי קרא תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו דמשמע תמים הראוי לרצון אמרתי לך דכל מום לא תטיל בו אבל בעל מום לא.
+
+Halakhah 9
+
+<b>אחד </b> המטיל מום בקדשים או בתמורתן כדילפינן מריבויי דקרא ותמורת בכור ומעשר או תשיעי של טעות עשירי אינו לוקה בהטלת מום דלא חזו להקרבה דכתיב הם בבכור ומעשר לומר דהם קרבין ואין תמורתם קרבים וכתיב העשירי להוציא את התשיעי.
+
+Halakhah 10
+
+<b>המקדיש </b> בעלת מום למזבח אע"פ שלוקה הרי זו נתקדשה דכתיב בבעל מום ולנדר לא ירצה ריצוי הוא דאיני מרצה הא מקדש קדישי וכיון שנתקדשה תפדה ותצא לחולין ויביא בדמיה קרבן:<br><b> מצות קיו </b> לפדות פסולי המוקדשין ויצאו לחולין דכתיב רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר מפי השמועה למדו שפסוק זה מדבר בפסולי המוקדשין שיפדו דאי בבשר תאוה להתירה בלא הקטרת אימורין הרי כבר כתוב במקום אחר כי ירחיב ה' אלהיך וגו' ואמרת אכלה בשר אלא בבעלי מומין שיפדו כדאמר' וביארנו בהלכות ערכין דקרא דאם כל בהמה אשר לא יקריבו ממנה וגו' שמדבר בבעלי מומין שנפדו.
+
+Halakhah 11
+
+<b>ובעלת </b> מום קבוע שילדה אפילו תמים יפדה ויצא לחולין נראה דוולד קדוש מן התורה כיון דבעלת מום עצמה מיתפיס בה קדושה כדילפינן מלא ירצה וולדה נמי כמוה דהא מרבינן וולד בעלי מומין מדכתיב אם זכר וגו' ואף ע"ג דהתם הוה בעל מום בתר דאקדשיה ולהכי וולד קרב דאמו נמי היתה ראויה ליקרב כשהקדישה קודם שנפל בה מום אפ"ה לענין קדושה בעלת מום מעיקרא נמי הא אית בה קדושה מדאוריתא כדילפינן ולהכי וולדה נמי אית בה קדושה מדאוריתא כדאמר' אלא דאינו נקרב כיון שאמו שבא הוא מכחה לא היתה ראויה ליקרב שקדם מומה להקדשה ולא יהא טפל חמור מן העיקר ואם ילדה אחר פדיון הוולד חולין דכיון דנפדית וולדה נמי נפדה דהוי ירך אמו ואם מתה קודם שתפדה נפדת מתה דלא בעי' העמדה והערכה כדכתיב והעמיד והעריך אלא בקדם הקדשן את מומם אבל קדם מום קבוע להקדשן לא בעי' העמדה והערכה דכתיב אותה למעוטי בעל מום מעיקרו דלא הוי בכלל העמדה כדאמ' אבל מקדיש בעלת מום עובר או תמימה ונולד בה מום קבוע צריכה העמדה והערכה דכתיב אשר לא יקרב ממנה קרבן וגו' שאינה קריבה כל עיקר יצתה זו שאינ' קריבה היום וקריבה למחר שיעבור מומה וקאמר רחמנ' עביד לה העמדה והערכה וכל זמן שהוא מפרכסת תפדה דהוי העמדה והערכה כיון דאינה מטמאה טומאת נבלה כדילפינן בדוכתא ואם ילדה יקרב וולדה דכתיב אם זכר גבי שלמים וקרא יתירא הוא דנשתיק קרא מיניה ומדלא קבע ליה זכר כדקבע בעולה ממילא דנקבה נמי חזיא זכר ונקבה תו למה לי אלא לרבות וולד ותמורה אין לי אלא תמימים וולד ותמורה של בעלי מומין מנין אם אם לרבות וולד ותמורה של בעלי מומין ילדה אחר שנפדית אסור מדרבנן דמדאוריתא עובר ירך אמו הוא ופקעה קדושתן בפדיון אמן. קדשים שהנאתן להקדש נוהגין בהם ביזיון להוסיף בדמיהם ושהנאתן לבעלים כבכור ומעשר אין נוהגים בהם בזיון וכתבו בתוספות דאף על גב דמפרש הטעם משום דהנאתו לבעלים על כרחין מדאוריתא הוא דדרשינן גבי עיר הנדחת בהמתך מי שנאכל בתורת בהמתך יצאו בכור ומעשר שאין נאכלין בתורת בהמתך דאין נמכרין באיטליז וכו' ושמא משום קרא דנפקא דאין נוהגין ביזיון בדבר שאין הנאתו להקדש עד כאן:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> המומין הפסולין באדם ובבהמה חמשים כדילפינן להו לעיל בתרוייהו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ויש </b> מומין אחרים מיוחדין בבהמה ואינם ראויים להיות באדם ולהכי לא ילפינן להו דשלשה ועשרים הם עינו עגול כאדם עינו א' כשל עגל וא' כשל אווז דהוו מום שבגלוי יבלת בעינו ויש בה שיער דאף על גב דאין מומין בלבן היכא דאית בה שיער מגונה הוא והוי מומא בכלל יבלת דכתיבא בבהמה ניקב עור שבין חוטמה במקום הנראה פיה דומה לשל חזיר פרום חטייה החיצונות שנקבו או שנגממו אף על פי שנשאר מקצתן או שנפגמו אם נעקרו חטיה הפנימיות נטלו קרניה וזכרותן עמהם נפגם עור הגיד נפגמה הערוה של נקבה נפגם הזנב מן העצם היה ראש הזנב מפוצל לשנים בשני עצמים כל הני הוי מומא ונראה דהוו כולהו בכלל חרוץ הכתוב בבהמה זנב קצר רך ומדולדל נראה דהני נמי הוו בכלל חרוץ דכיון דתרבית עגלים אינו כן הוי כמי שנחרץ נשבר עצם מן הזנב הוי בכלל שבור דכתי' שבר יד ושבר רגל מה אלו אינם חוזרים ובגלוי אף כל שנשבר שהוא בגלוי ואינו חוזר לאפוקי נשבר עצם הצלע שאינו בגלוי בעל חמש רגלים או אין לה אלא שלשה רגלים איפשר דהוו בכלל שרוע הכתוב בתורה ובעל שלש דהוי חסר ומום שבגלוי וילפינן בכלל ופרט וכלל כל מומין שבגלוי פרסת רגלו או ידו עגולה כשל חמור דפרסות בהמה טהורה אינן עגולות ידו או רגלו קלוטות כשל חמור וזהו קלוט האמור בתורה נגמם זכרות וטלפיה נראה דהוי בכלל חרוץ הרי אלו כ"ב ובין חוליא לחוליא כמלא אצבע כשר הא יותר פסול הרי כ"ג.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> מום מע"ג מומין המנויין בבהמה פוסלין אותה מן הקרבן דכתי' ולנדר לא ירצה. ואם נפל אחד מהם בתמימה שהיא קדש תפדה ותצא לחולין כדכתיב תזבח ואכלת בשר דמיירי בפסולי המוקדשין שיפדה חוץ מזקן וחולה ומזוהם דאף על גב דאינם כשרים לקרבן כדילפינן לעיל אינם נפדים עד שיפול בהם מום קבוע.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>יש </b> ד' חולים בבהמה שאינה מקריבין אותה לפי שאינה מן המובחר וכתיב מבחר נדריך וגו' יבלת בלובן עיניו בלא שיער נגממו קרניו אע"פ שנשאר מזכרותן נפגמו חטיו הפנימיות (נגממו) אין הבהמה נפדית על אלו ואם הקריבה הורצה דמבחר נדריך דכתיב למצוה הוא ולא לפסול.
+
+Halakhah 9
+
+<b>וכן </b> בהמת קדשים שנעבדה בה עבירה שיש בה חיוב מיתה דאלו חרש בשור וחמור לא נפסל דכתיב אלה מאלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהם עבירה או שהמיתה את האדם בעד אחד או על פי הבעלים דאינה נסקלת הבהמה דמודה בקנס פטור [אינה קריבה] דכתי' מן הבהמה להוציא רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה שהוקצה והופרש לצורך עבודה זרה ומן הצאן להוציא את הנוגח וצריכי כולהו ולא נפדין דאין בהמה נפדית אלא על מום הניכר בה נראה משום דכתיב ואם כל בהמה טמאה וגו' דמיירי בבעלי מומין שיפדו וקרי לה טמאה שניכר מומה כטמאה שניכרת בסימניה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>נולד </b> בבהמה טרפות האוסרה באכילה אסורה לגבי מזבח כדכתיב הירצך או הישא פניך דכיון דאינו ראוי להדיוט אינו ראוי לגבוה וכתיב נמי אם עולה קרבנו מן הבקר וגו' מן הבקר מה תלמוד לומר אלא להוציא את הטרפה ואין פודין אותה דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כדאמר' לעיל מדכתיב ואכלת ולא לכלביך וכן אם נמצא אחד מן האיברים הפנימיי' חסר אף על פי שאינה טרפה אסורה למזבח דכתיב תמימים יהיו לכם מלמד שאין מקריבין חסר ואם היה יתר כל יתר כנטול דמי ופסולה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> מומין ולא נקבות פסול בעוף דכתיב תמים זכר בבקר בכשבים בעזים מלמד דתם וזכר בבהמה כדכתיב כולה בהמה בקר כשב ועז ואין תם וזכר בעוף יכול שיבש גפה ושנסמית עינה וכן כל חסרת אבר תלמוד לומר ואם מן העוף ולא כל העוף וכן טרפה נפסל לקרבן משום הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך.
+
+Halakhah 2
+
+<b>תורים </b> קטנים פסולים ובני יונה גדולים פסולים דכתיב מן התורים דמשמע גדולים או מן בני היונה דמשמע קטנים ולא לישתמיט קרא למיכתב בשום דוכתא מן בני התורים או מן היונה. תחלת הציהוב בזה ובזה פסול דיצאו מכלל קטנים ונפסלו מבני יונה ולכלל גדולים לא באו שיוכשרו בתורים וכתיב מן התורים ולא כל התורים מן בני היונה ולא כל בני היונה פרט לתחלת הציהוב שבזה ושבזה כדאמר' והאי לא הוי אלא אסמכתא בעלמא דפיסולייהו משום ספקא דמסקנא דתלמודא הוי דאיצטריך קרא למעוטי נרבע ונעבד אי נמי דתחלת ציהוב ממילא אימעוט מבתורים דומיא דבני יונה מה בני [יונה] תחלתם דוקא קטנים אף תורים תחלתם דוקא גדולים למעוטי תחלת הציהוב.
+
+Halakhah 3
+
+<b>הטומטום </b> והאנדרוגינוס הן ספק זכר ספק נקבה והרי הם כמין אחר ובקרבנות נאמר זכר תמים ונקבה תמימה עד שיהא זכר ודאי ונקבה ודאית לפיכך העוף שהוא טומטום ואנדרוגינוס פסול למזבח דאף על גב דאין זכרות בעוף אפילו הכי בעינן או זכר ודאי או נקבה ודאית.
+
+Halakhah 4
+
+<b>וכן </b> הכלאים ויוצא דופן ומחוסר זמן פסולין אף על פי שאין בהם מום דכתיב שור או כשב או עז עד שיהא כל מין ומין בפני עצמו לא שיהא מעורב כבש ועז כי יולד פרט ליוצא דופן והיה שבעת ימים פרט למחוסר זמן תחת אמו פרט ליתום שנולד אחר שנשחטה אמו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הנדמה </b> כגון רחל שילדה מין עז פסול לגבי מזבח כבעל מום דכתיב או עז פרט לנדמה וכתיב נמי גבי קרבן חובה בראש חדש ושעיר עזים א' המיוחד ובא מששת ימי בראשית ממשפחות עזים וצריכי תרי קראי כדאיתא התם.
+
+Halakhah 6
+
+<b>וכן </b> הרובע והנרבע והמוקצה לע"ז והנעבד אף על פי שמותרים באכילה פסולין לגבי מזבח כדילפינן לעיל בבהמה ובעוף נמי פסילי מדכתיב מן התורים ולא כל התורים ומן בני היונה ולא כל בני היונה למעוטי נרבע ונעבד דס"ד אמינא הואיל וכתיב כי משחתם בהם מום בם ואין השחתה אלא דבר ערוה ועבודה זרה כדכתיב כי השחית כל בשר וכתיב פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל וגו' דמשמע דכל שהמום פוסל בו דהיינו בהמה דבר ערוה וע"ז פוסלין בה כדכתיב משחתם בהם מום בם ועוף דלא פסיל ביה מומא אימא דבר ערוה ועבודה זרה נמי לא ליפסיל ביה קמ"ל מן התורים כדאמר' ונראה דמוקצה נמי הוי בכלל האי דרשה דהא הוקצה לע"ז וכן בהמה ועוף שהרגו את האדם הוו כרובע ונרבע ופסולין לגבי המזבח דלא גרעי מנוגח דכתיב ומן הצאן [לרבות] את הנוגח ואינו לוקה עליהם מן התורה דלא נתפרשה אזהרתן בתורה אלא דנמעטו מקראי כדאמ' אבל אתנן זונה ומחיר כלב לוקה עליהם דנתפרשה אזהרתן בתורה כדכתיב לא תביא אתנן זונה וגו' ומשום דנאמרו בלאו אחת אינו לוקה על שניהם אלא אחת:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מצות קיז </b> להקריב מיום השמיני והלאה דקודם זמן זה נקרא מחוסר זמן ואין מקריבין אותו דכתיב והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה וגו' וכל שבעת ימים נקרא מחוסר זמן כדכתיב שבעת ימים תחת אמו ואם עבר והקריבו אינו לוקה דהוי לאו הבא מכלל עשה ולא נרצה הקרבן כדכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה הא קודם לא נרצה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>תורים </b> שלא הגיע זמנם הוי כמחוסר זמן בבהמה ובני יונה שעבר זמנם הוו כבעל מום אלא שאינו לוקה אף ע"פ שהקרבן פסול ולא נרצה דכיון דתורים הוו כמחוסר זמן ואינו לוקה דהוי לאו הבא מכלל עשה בני יונה דאיתקשו לתורים לא לקי עלייהו אי עבר זמנן א"נ דלא נתפרשה אזהרתן אלא ממיעוטא כדאמ' לעיל.
+
+Halakhah 10
+
+<b>המקדיש </b> טומטום ואנדרוגינוס וטרפה וכלאים ויוצא דופן למזבח הרי זה כמקדיש עצים ואבנים דהוו כחולין לכל דבר וימכרו ויביא בדמיהן כל קרבן שירצה ואינם כבעל מום אלא כבהמה טמאה מה בהמה טמאה דליכא במינה קרב דטומטום ואנדרוגינוס בריות משונות הם והוי כאלו לא קרב במינו וכך יוצא דופן תהי בה אינשי והוי כאלו לא קרב במינו וכן כלאים משונה הוא והוי כאלו לא קרב במינו מאי אמרת טרפה דאיכא במינה קרב שאר בהמות תמימות ולא דמי לטמאה אלא לבעל מום לא היא דאי לא דמיא לטמאה להא מילתא דיש במינה קרב דמיא לה במילתא אחריתי דאסירי באכילה כמותה לאפוקי בעלת מום דלא דמיא לה דמותרת באכילה ולהכי כל הני לא נחתא להו קדושת הגוף אבל המקדיש רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ואתנן ומחיר הוו כמקדיש בעל מום עובר וירעו עד שיפול בהם מום קבוע ויפדו עליו דכיון דיש במינן קרב הוו כבעל מום משום דאין מומם ניכר לא יפדו עד שיפול בהם מום קבוע כמקדיש בעל מום עובר וכן מחוסר זמן הוי כמקדיש בעל מום עובר מטעמא דאמרן. נמצאו כל האסורין למזבח ט"ו עם יתום.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b> האסורין לגבי מזבח אסורין בכל שהן אפילו נתערב אחד בריבוא נפסד הכל ונפסל למזבח והיינו מדרבנן דמדאוריתא בטלי ברובא כדכתיב אחרי רבים להטות וליכא חומרא במוקדשין טפי מחולין אלא מדרבנן דהא באיברי בעלי מומין שנתערבו באיברי תמימין אם עלו לא ירדו אפילו לרבנן דפליגי אדרבי אליעזר דאית להו דרשא דמום בם לא ירצו הא על ידי תערובת ירצו אלא דלכתחלה אסירי מדרבנן כדאמ'. וכולן וולדותיהן מותרי' לגבי מזבח חוץ מוולד נרבעת ונעבדת ומוקצת ושהמית את האדם דהיא וולדה נרבעו ונגחו ונעבדת ומוקצת דניחא ליה בניפחיה דדעתו להשתחוות ולהקצות לכל הנפח אבל אי אחר כך נתעברו לא פסילי וכן אפרוח שנולד מביצת יונה טרפה מותר לגבי המזבח דהא גופא אחרינא הוא וגוף זה לא היה במעי הטרפה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>המשתחוה </b> לקמה חטיה מותרין למנחות דאין דעתו להשתחוות אלא למה שהוא רואה לא לסלת ועוד דנשתנו ונדמו לוולדות של איסורי מזבח דלא נאסרו אלא הם ולא וולדותיהם כאתנן דגלי ביה קרא הם ולא וולדותיהם. וכן בהמה שפטמה בכרשיני עבודה זרה מותרת למזבח שהרי נשתנו ודרשינן נמי גבי אתנן זונה הם ולא שנוייהן.
+
+Halakhah 15
+
+<b>לוקחין </b> קרבנות מן הגוים ואין חוששין לאיסורי מזבח דאזלינן בתר רובא וכתיב נמי מעמלקי הביאום וגו' למען זבוח לה' אלהיך:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אחד </b> הבהמה ואחד העוף שנרבע או המית את האדם או הוקצה או נעבד הכל פסול לגבי מזבח כדילפינן רובע ונרבע ומוקצה ונעבד בבהמה ובעוף נמי נרבע ונעבד מדכתיב מן התורים ואם המיתו את האדם הוו כרובע ונרבע דחייבים מיתה ופסילי הכא נמי דחייבין מיתה פסילי ואם היו שם שני עדים הרי הבהמה או העוף נסקלין דכתיב ואת הבהמה תהרוגו וכתיב השור יסקל וגו' היה שם עד א' והבעלים שותקים או על פי הבעלים בלי עד זו היא המותרת להדיוט ואסורה לגבי מזבח דכיון דאשכחן מיעוטא בהני לאוסרם למזבח כדאמרינן לא איצטריך אלא לכהאי גוונא דלהדיוט [לא] אסירי דאלו איכא עדים ונסקל לא הוה צריך מיעוטא דפשיטא דנסקלין ואפילו להדיוט אסירי כדאמרינן היה שם עד אחד והבעלים מכחישים הרי זה מותר אף למזבח דעד אחד אינו קם לממון. ואי אסורה על פיו למזבח הרי קם לממון.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>שור </b> האיצטדין הרי הוא כשר למזבח דהוי כאנוס וכתיב והמית איש וגו' דמשמע מרצונו וכתיב כי יגח ולא שיגח הוא אחרים. אין הבהמ' נפסלת משום רובע ונרבע אלא ברביעה בן תשע שנים דבבציר מהכי לאו רביעה היא וכן האשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אין הבהמה נפסלת על ידה דלאו ביאה היא כדילפינן בדוכתא וגוי ועבד נמי פוסלים הבהמה ברביעה [כיון שנעשה בה מעשה כמו שנאסרת ברביעה בין שתהיה שלו ובין שתהיה של חבירו משום דעבד בה מעשה, ועוד דגוי נמי מוזהר על הבהמה כדכתיב והיו לבשר אחד (בראשית ב, כד) ולהכי פוסל אותה].
+
+Halakhah 4
+
+<b>מאימתי </b> תפסל הבהמה [או עוף] משום מוקצה משיעשו בה הכומרים מעשה דאין הקדש לעבודה זרה אלא בגזיזה או עבודה לשם עבודה זרה איקרי מוקצה לעבודה זרה ואיסור מוקצה לגבוה ילפינן ליה נמי מדכתיב תשמרו להקריב לי במועדו לי ולא מה שהוקצה לאדון אחר.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הרובע </b> והנרבע בין בהמה שלו בין של חברו דכיון דעבד בה מעשה אסרה ובין באונס בין ברצון דאין קישוי אלא לדעת וכן מצינו הבהמה הנרבעת היא נסקלת ואף על פי שהיא אנוסה ובין בזדון בין בשגגה דאף על גב דבשוגג אדם אינו במיתה וכתיב מות יומת ואת הבהמה תהרוגו דמשמע כשימות האיש הבהמה תהרוגו אפילו הכי כיון שבאת תקלה לאדם על ידה ואפילו בשוגג היא נסקלת ובין לפני הקדשה בין לאחר הקדשה אסורה למזבח דכתיב זאת התורה לעולה וגו' זאת מיעוטא שאם עלו רובע ונרבע נמי ירדו ולא איצטריכו תרי קראי אלא חד לחולין שנרבעה ואקדשה וחד לנרבעה כשהיא הקדש אבל מוקצה בעינן שלו וקודם שיקדיש דאם הקדיש הרי אינה שלו ואינו יכול להקצותה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו והוא אינו מעשה דהכומרים הם שעושים מעשה להקצותה כדאמ'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>הנעבד </b> בין שעבד שלו בין של חברו בין באונס בין ברצון בין בזדון בין בשגגה בין לפני הקדש בין אחר כך אסורה דאף על גב דבאונס פטור ממיתה אפ"ה איכא עשה דבכל נפשך שחייב למסור עצמו אפילו בכל אונסא ומשום הכי נאסרה דהא עבדה באיסור כדאמרינן וכל ציפוי נעבד אסורין בהנאה דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם וגו' וכתיב נמי ואבדתם את שמם כל העשוי לשמה אבל מוקצה מה שעליו מותר דלא אסרה תורה אלא הוא.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ואבני </b> ההר שהשתחוה לו פסולין למזבח דקל וחומר ומה אתנן שמותר בתלוש להדיוט אסור במחובר לגבוה ואפילו למכשירי קרבן דכתיב בית ה' אלהיך דמשמע אפילו לבנין הבית וכתיב אתנן זונה סתמא לא שנא תלוש ולא שנא מחובר נעבד שאסור בתלוש להדיוט אינו דין שאסור במחובר לגבוה ולא תימא ק"ו לקולא דקולא וחומרא לחומרא דיינינן וכן מי מעין שהשתחוה לה פסולין למזבח דדילמא לקילוח המעיין והלוכו השתחוה והרי כל המעיין נעבד ויש נעבד במחובר אצל גבוה כדילפינן מקל וחומר דאתנן.
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> שיש בו שם לעבודה זרה לא יעשה למלאכת הקדש אף על פי שמותר בהנאה נראה דלא אסירי כל הני אלא מדרבנן דמדאוריתא כיון דנשתנו שרו דדיו לבא מן הדין להיות כנדון דבאתנן איכא שינוי [שרי] כדדרשינן הם ולא שנוייהם:<br><b> אזהרת רכט </b> שלא להקריב אתנן זונה ומחיר דכתי' לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב וגו' והמקריב אחד מהם או שניהם כאחד לוקה אחת מפני שנאמרו בלאו אחד. ואי זהו אתנן האומר לזונה הא לך דבר זה בשכרך אחת זונה שפחה או גויה או ישראלית שהיא ערוה עליו או ממחוייבי לאוין דכתיב הכא לא תביא אתנן זונה וגו' כי תועבת וגו' וכתיב התם גבי עריות כי כל אשר יעשה מכל התועבות וגו' מה להלן עריות שאין קידושין תופסין בה הכא נמי עריות שאין קדושין תופסין בה ושפחה וגויה נמי דאין קדושין תופסין בהם כדילפי' בדוכתייהו ומחוייבי לאוין נמי אף על גב דתפסי בהו קדושין [הוי אתנן דהא גבי כהן דאסור בזונה כדכתיב (ויקרא כא, ז) אשה זונה וכו' הויא זונה נמי מחייבי לאוין כדילפינן התם פי"ח מהלכות איסורי ביאה, והכא נמי כתיב זונה] אבל פנויה אפילו היה כהן אתננה מותר דלא מקרייא זונה לגבי כהן אלא זונה דעריות וכן אשתו נדה אתננה מותר דלא הויא זונה דהא מותרת לאחר זמן.
+
+Halakhah 9
+
+<b>נשא </b> אחד מחייבי לאוין [כל שיתן לה מחמת בעילה הרי זה אסור דאתנן זונה כתיב (דברים כג, יט) אתנן מחמת זנות] והזכור אתננו אסור דכתיב הכא תועבה וכתיב התם מכל התועבות האלה וגו' גבי עריות וזכר נמי דאיכתיב בהדייהו. נתנה האשה אתנן לבועל מותר משום אתנן אף על פי שאין ראיה לדבר דלשתרי להקרבה זכר לדבר ואתנן לא נתן לך ותהי להפך מדכתי' להפך משמע דאין קרוי אתנן אלא מן האיש לאשה לא בהפך.
+
+Halakhah 10
+
+<b>האומר </b> לחברו הא לך דבר זה ותלין שפחתך אצל עבדי העברי ואין לו אשה ובנים דאסיר בשפחה הרי זה אתנן וכן הבעלי לפלוני הישראלי הרי זה אתנן דכל מה שהוא שכר בעילתה הוי אתנן בין נתנו הבועל או אחר דאתנן זונה איקרי.
+
+Halakhah 11
+
+<b>פסק </b> לתת לה טלה ונתן לה מאה כולן אתנן ואסורין למזבח דכולהו מכח אתנן קאתו וכולהו אתנן נינהו ולא מתנה. נתן לה אתננה ולא בא עליה לא הוי אתנן עד שיבא עליה ואם קדמה והקריבתו כשר כשאמר לה אי מיצטריך ליך ניקני לך מעכשיו דהוי ברשותה להקדישו ואי לא איצטריך ליך לא מיקני לך עד שעת ביאה ולהכי איצטריך לאשמועינן דמותר אם קדמה והקריבתו דלא תימא אתנן הוה קדמה והקדישתו קודם שיבא עליה ואחר כך בא עליה הרי זה ספק אם הוא אתנן הואיל ובא עליה קודם שתקריבנו או אינו אתנן שהרי הקדישתו קודם דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>בא </b> עליה ולא נתן לה ולאחר זמן נתן לה הרי זה אתנן [בד"א] בזונה גויה דאינה צריכה משיכה ואמר בטלה זה או בישראלית שהי' הטלה בחצרה ואמר הרי היא שלך אם לא אתן לך מעות ביום פלוני אבל אמר לה טלה סתם ובא עליה בין זונה בין ישראלית ולאחר זמן שלח לה טלה הרי זה מותר משום אתנן דהא דמשדר לה בתר הכי מתנה בעלמא הוא דאין אתנן אלא המיוחד בשעת ביאה כדכתיב אתנן זונה שהוא אתנן בשעת ביאת זנות.
+
+Halakhah 14
+
+<b>אין </b> אסור משום אתנן ומחיר אלא גופן שהוא דבר הראוי ליקרב על גבי המזבח אבל נתן לה מה שאינו ראוי ולקחה בו קרבן הרי זה כשר דכתיב לא תביא אתנן זונה וגו' אתנן גופיה הוא דאסיר ולא חילופיה ואפילו אתנן גופיה אם נשתנה כחטים שעשאם סולת כשר כיון שנשתנו דכתיב גם שניהם ולא שינוייהם ונראה דעיקר דרשא דהם היא הם ולא וולדותיהם דחטים ועשאם סולת כיון דחטים גופייהו לא חזו להקרבה פנים חדשות באו לכאן אבל טלה ונעשה איל אף על גב דנשתנה כיון דמעיקרא חזי להקרבה והשתא נמי חזי להקרבה לא הוי שינוי ואסור. נתן לה בהמת מוקדשין לא נאסרה למזבח ואפי' מנה אותם על פסחו לא נפסל שכבר זכה בהן גבוה משעה שהקדישן דכתיב לכל נדר להוציא את הנדור כבר והאי לא איצטריך אלא לפסחו דכתיב ואם ימעט הבית מהיות משה החייהו משה שימנה אחרים עמו על פסחו ויתנו לו מעות דהא אית ליה זכיה בגויה אבל מוקדשין אחרים דלית ליה זכיה בגוייהו לא איצטריך קרא דפשיטא דלאו ממוניה הוא ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכן כל דבר שאינו שלו לא פסלו אלא אם כן נתיאשו הבעלים דקנייה בייאוש ובעופות אף על פי שהן מוקדשין אתנן חל עליהם דהכי גמירי לה משום דעוף בא בנדר ונדבה.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אי </b> זהו מחיר כלב זה האומר לחברו הא לך טלה זה תחת כלב זה דמחיר כלב היינו חליפי כלב כדכתיב תמכור עמך בלא הון ולא רבית במחיריהם אלמא מחיר היינו דמים וכן אם החליף כלב בכמה בהמות ועופות כולן אסורות לגבי מזבח דהא כלהו הוו מחיר הכלב.
+
+Halakhah 17
+
+<b>שני </b> שותפין שחלקו זה לקח עשרה טלאים וזה תשעה וכלב נראה דמדאוריתא כולהו טלאים מותרים דטלה שכנגד הכלב נתערב ובטיל מדאוריתא ואפי' דמי כל אחד פחותין מדמי הכלב איפשר נמי דלא אסירי חד מינייהו מדאוריתא דאף על גב דנשרי טיפונא דכלב אכולהו אפ"ה רובא דכולהו הוי היתר ובטיל מדאוריתא.
+
+Halakhah 18
+
+<b>נשתנה </b> המחיר כגון חטין ונעשו סלת מותר כדילפינן לעיל מדכתיב הם ולא שינוייהם. אתנן כלב ומחיר זונה מותרין דכתיב גבי שניהם שנים ולא ארבעה אתנן בזונה ומחיר בכלב ואתנן זונה ומחיר כלב מותרין לבדק הבית שהרי נשתנו ושינוייהן מותרין כדילפינן אבל גופן של אתנן לא יעשה ריקועים לבית דכתיב לכל נדר להביא את הריקועים:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רל </b> שלא להקטיר שאור ודבש לגבי המזבח דכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו וגו' ואיסורין בכל שהן דכתיב כי כל שאור וגו' אין לי אלא מרובה ממועט מנין תלמוד לומר כל שאור וכל דבש וגו' ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן כדכתיב ברישיה דקרא כל המנחה אשר תקריבו וגו' לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש דמשמע לשם קרבן ואחד המקטיר עצמן או תערובת שלהן [לוקה] דכתיב כי כל לרבות עירובו ובדבש נמי כתיב וכל דבש כל לכל שהו וכל לעירובו וי"ו דוכל דבש מוסף לענין ראשון ולוקה על כל א' מהם בפני עצמו דלא תקטירו ממנו אכל חד קאי ואם הקטיר שניהם כאחת אינו לוקה אלא אחת לפי ששניהם נאמרו בלאו אחד ואינו נמנה אלא לאו אחד.
+
+Halakhah 2
+
+<b>נפל </b> מהם כל שהו בקטרת נפסלה כדילפינן מדכתיב כל שאור וגו' דאתי לרבות ממועט ואם הקטיר ממנה בהיכל לוקה כיון דהקטיר כזית קטרת שהיה בו כל שהו משאור או דבש דאין הקטרת קטרת פחותה מכזית דלגבי פגול איתקש אכילת מזבח לאכילת אדם כדדרשינן מאם האכל יאכל.
+
+Halakhah 3
+
+<b>העלה </b> שאור או דבש בפני עצמן למזבח לשם עצים פטור דכתיב קרבן ראשית תקריבו אותם לה' אשאור ודבש הכתוב בראש המקרא העליון קאי וקאמר יש לך להביא מהם בכורים מן הדבש ושתי הלחם מן השאור ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח ודרשינן לריח ניחוח הוא דאינם עולים שאור ודבש אבל עולים לשם עצים אפילו הקטיר דבר שאינו ראוי להקטרה כבשר חטאת ואשם וקדשים קלים וכו' בדבש או בשאור הואיל והוא מן הקרבן לוקה אף על פי שאין כל אלו ראויים להקטרה הן קרויין קרבן וחייב עליהם דכתיב קרבן ראשית תקריבו אותם לה' משמע דשאור ודבש נמי קרויין קרבן.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכן </b> כל דברים אלו שאינם ראויים להקטרה אסור להקטירם על גבי המזבח דכתיב לא תקטירו ממנו והאי ממנו יתירא הוא ודרשינן ביה לא תקטירו כל שממנו לאישים שקרב מהם כבר לאישים האימורין וכן הקומץ וכן הבזיכים קיימי שיירים בבל תקטירו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>המקטיר </b> איברי בהמה טמאה על המזבח לוקה ואף על פי שאיסור הקרבתה מכלל עשה שהרי נאמר מן הטהורה אכול כדכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו וגו' ומן הטהורה תקריב כדכתיב מן הבהמה מן הבקר וגו' הא טמאה לא תאכל ולא תקריב אפילו הכי כשם שלוקה על אכילת הטמאה כדכתיב אך את זה לא תאכלו וגו' כך לוקה על הקרבתה דכיון דגלי אאכילת אדם דלקי הכי נמי אאכילת מזבח אבל מקריב אברי חיה טהורה עובר בעשה דכתיב מן הבהמה מן הבקר מן הצאן תקריבו את קרבנכם הא מן החיה לא תקריבו ולאו הבא מכלל עשה הוא עשה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הגוזל </b> או הגונב והקריבו הקרבן פסול דכתיב קרבנו ולא הגזול וכיון דלא נתיאשו הבעלים לאו קרבנו הוא והקב"ה שונאו דכתיב שונא גזל בעולה ואם נתיאשו הבעלים הקרבן כשר ושפיר קרינא ביה קרבנו. הגונב עולת חבירו והקריבה סתם נתכפרו בה בעלים הראשונים ואפילו לאחר יאוש דקרבן אינה נגזלת דכל היכא דאיתיה ביה גזא דרחמא איתיה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b> מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר ולא מן המדומע ואין צריך לומר מערלה וכלאי הכרם דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ודרשא גמורה הוא דמהאי קרא נמי ילפינן דטרפה אסורה לגבוה והני אסירי והוי מצוה הבאה בעבירה שהקב"ה שונאה ואם הביא לא נתקדשו להיותן ראויין לקרבן ונתקדשו ליפסל.
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b> המנחות אין מביאין אותן מן החדש קודם שתי הלחם דכתיב בכורים לה' בשתי הלחם ואם הביא כשר כיון דהותר להדיוט:
+
+Halakhah 11
+
+<b>מצות קיח </b> למלוח כל הקרבנות קודם שיעלו למזבח דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מיין הנסכים והדם והעצים דכתיב וכל קרבן כלל מנחתך פרט על כל קרבנך חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מנחה שאחרים באים חובה לה שצריך לה עצים אף כל אחרים באים לה חובה יצאו עצים ודם דאין אחרים באים חובה להם דאין טעונין מלח אימא קרבן מנחתך דבר המתיר אף כל דבר המתיר אביא את הדם שמתיר את הקרבן תלמוד לומר מעל מנחתך ולא מעל דמך יכול תהא כל המנחה כולה טעונה מלח תלמוד לומר קרבן מנחתך הוא הקומץ בלבד שטעון מלח אין לי אלא קומץ מנין לרבות לבונה תלמוד לומר על כל קרבנך תקריב מלח. ומצוה למלוח כמולח בשר לצלי שמהפך את האבר ומולח דכתיב במלח יכול תבינהו יתן בו טעם כביצה שיתן בו מלח הרבה תלמוד לומר תמלח שבא לרבות יכול במי מלח ת"ל במלח שבא למעט ולא תשבית מלח הבא מלח שאינה שובתת והיא מלח סדומית ומנין שאם לא מצא מלח סדומית שמביא איסתרוקנית תלמוד לומר תקריב תקריב מכל שהו בין סדומית בין אסתרוקנית תקריב אפילו בשבת תקריב אפילו בטומאה ואם מלח כל שהו אפילו בגרגיר מלח אחד כשר דהא כתיב תמלח לרבות שהוא כשר אפילו לא נתן מלח הרבה:
+
+Halakhah 12
+
+<b>אזהרת רלא </b> שלא להשבית מלח מעל הקרבנות ואם הקריב בלא מלח כלל לוקה דכתיב ולא תשבית מלח ברית אלהיך ואף על פי שלוקה הקרבן כשר והורצה דכל מקום שהחזיר הכתוב בצו את אהרן מה שאמור כבר בפרשת ויקרא אינו אלא לעכב והכא במלח לא שנה בה הכתוב חוץ מן המנחה שהמלח מעכב בקמיצה.
+
+Halakhah 13
+
+<b>המלח </b> שמולחין בו הקרבנות משל צבור היא כמו העצים דאמרה תורה הבא מלח והבא עצים דכתיב על העצים אשר על האש אשר על המזבח מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור אף מלח משל צבור דדנים דבר הנוהג בכל הזבחים מדבר הנוהג בכל הזבחים או כלך לדרך אחר ולא יוכיחו עצים שאינם באים עמה בכלי אחד תלמוד לומר בלחם הפנים ברית מלח עולם הוא מה להלן משל צבור כדכתיב מאת בני ישראל אף כאן משל צבור ולהכי לא יביא היחיד מלח עם קרבנו ובשלשה מקומות היו נותנים אותה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כשם </b> שמצוה להיות כל קרבן תמים ונבחר כדילפינן לעיל כך נסכים יהיו תמימים ונבחרים דכתיב תמימים יהיו לכם ונסכיהם שיהיו הנסכים תמימים שלא יביא נסכים שריחם וטעמם רע. וכן עצי המערכה לא יהיו אלא נבחרים ועץ לח מותלע פסול למזבח דאינו יכול ליגרר ממנו מה שהתליע בלח כמו דיבש ומותלע אינו ראוי להבער וכתיב ובער עליה הכהן עצים וגו' עצים שהם ראויים להבער ויבש גורר את מקום המותלע ועצי סתירה פסולים לעולם איפשר דילפי' מדכתיב ובער וגו' עצים דנראה עצים שהם עשויים להבערה מתחלתם הילכך בעינן חדשים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>המקדיש </b> נסכים או עצים פסולים הוי ספק אי לקי משום מקדיש בעל מום או דילמא אין בעל מום אלא בבהמה הילכך לא לקי.
+
+Halakhah 4
+
+<b>נסכים </b> ולבונה ועופות ועצים וכלי שרת שנפסלו או שנטמאו אין פודין אותם דכתיב והעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה נערך ואלו אינם בכלל העמדה דכתיב והעמיד את הבהמה בהמה נפדית ולא אלו וקודם שיתקדשו בכלי פודין אותן דלא קדשי אלא קדושת דמים ולא קדושת הגוף כיון דלא נתקדשו בכלי וטהורין אף על פי שלא קדשו בכלי אין פודין אותן דאי פריק להו לחולין תו לא משכחי גזברין מידי אחרינא לצורך העבודה חוץ ממנחת חוטא דכתיב בה מחטאתו דמשמע מקצת חטאתו שאם העני יביא מקצת דמים תורים והשאר הם חולין וכתיב נמי על חטאתו דמשמע יוסיף דאם היה עני והפריש עשירית האיפה והעשיר יפדנה ויוסיף עליה מעות ויביא כבשה או שעירה לפיכך פודין אותם אע"פ שהיא טהורה כיון שלא נתקדשה בכלי שרת. וכל הנסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפני עצמה ושורפן במזבח כיון דאין נפדין.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> החג שנטמאו אפילו הקדישן ואחר כך נטמאו אם השיקן טהרו מדאוריתא דזו היא זריעתן שעברו עליהם מי המקוה ונעשו חבור ובטלו ומעלה הוא דעשו בקדשים מדרבנן שלא להשיקן כשהקדישן ואחר כך נטמאו.
+
+Halakhah 7
+
+<b>זתים </b> וענבים שנטמאו דורכן פחות מכביצה דאוכל טמא פחות מכביצה לא מטמא אחרים כדילפינן בדוכתיה ויינן כשר לנסכים דמשקין מופקדין הם בתוך הזג ואינן חבור לו אלא כמי שנותנן בכלי וכשנטמא הזג לא נטמא משקה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> זריעה מועלת לטהר בקדשים מדרבנן דמדאוריתא מהני עצים ולבונה מתטמאין כאוכל לענין קרבן ופסולין לגבי מזבח דכתיב והבשר כל טהור יאכל בשר וי"ו יתירה לרבות עצים ולבונה של קדש לטומאה וקאי אדלעיל והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והבשר.
+
+Halakhah 9
+
+<b>יין </b> מתוק ומעושן ומבושל עד שנשתנה טעמו פסול לגבי מזבח דבעינן תמימים ונבחרים כדכתי' תמימים יהיו לכם ונסכיהם והני לאו תמימים הוו ויין שנתגלה פסול לגבי מזבח דלא חזי להדיוט וכתיב הקרבהו נא לפחתך. הדלה גפן על גבי תאנה יינה פסול לנסכים מפני שנשתנה ריחו וכתיב זבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה דהא נדמה פסול לקרבן אף נסכים שלא נשתנה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>סלת </b> שהתליעה רובה או רוב החטים שנעשה מהם פסולה דבעינן תמימים וליכא וכל סלת שנשאר בה קמח פסולה דכל שעולה אבק כשמכניס ידו לתוכה לאו סלת תמימה הויא וכתיב תמימים יהיו וגו'.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>חטין </b> שלקטן מגללי בהמה וזרען הוי ספק אי אזדא מאיסותייהו והני אחריני נינהו או דילמא משום כחישותא דכיון שנתעכלו שוב אין מגדלין חטים מלאים ובריאים כדמעיקרא.
+
+Halakhah 14
+
+<b>השמנים </b> הפסולין שמן של גרגרים שנשרו במים או של זתים כבושין או שלוקין או שמן של שמרים או שריחו רע דכתיב תמימים יהיו לכם וגו' והני לאו תמימים הוו.
+
+Halakhah 15
+
+<b>כל </b> המנחות והנסכים כשרים אפילו מחוצה לארץ ומן הישן ובלבד מן המובחר חוץ מן העומר ושתי הלחם שאין באים אלא מן החדש ומארץ ישראל דכתיב כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם וגו' והבאתם את עומר ראשית קצירכם וכתיב בשתי הלחם ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וכתיב והקרבתם מנחה חדש' וגו' וכת' וחג הקציר בכורי מעשיך וגו':
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>לא </b> כל דבר שאינו פוסל מביא אותו לכתחלה אלא כל שיביא לקרבן יביא מן המובחר וכן כל שיביא למנחות ונסכים יביא מן המובחר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>תשעה </b> מינין בשמן מפני שינוי מעשיו משלשה לקיטות שבזתים הראשון שבכל לקיטה כשר למנורה והשאר למנחות דלמנורה בעינן כתית דכתיב שמן זית זך כתית למאור זך כתית למאור ולא זך כתית למנחות ולא הוי כתית אלא ראשון שבכל זית ולמנחות כולן שריין דכתיב ועשרון סולת בלול בשמן כתית אם כן מה תלמוד לומר למאור אלא מפני שחסה תורה על ממונן של ישראל דאלו היה צריך לחזר במנחות אחר זך וכתית כמו למנורה היו מפסידין שהיו לוקחין אותו ביוקר.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>וכל </b> דבר שהוא לשם האל הטוב שיהא מן הנאה הקדיש דבר יקדיש מן היפה וכן הוא אומר כל חלב לה':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..aaccaf598ad6b65a9f189e81034111c88bbd7a47
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,411 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Things_Forbidden_on_the_Altar
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קטו </b> שיהיו כל הקרבנות תמימים ומובחרים דכתיב תמים יהיה לרצון זו מצות עשה:
+
+Halakhah 2
+
+<b>אזהרת רכב </b> שלא להקדיש בעלת מום למזבח דכתיב כל אשר בו מום לא תקריבו מפי השמועה למדו שזו אזהרה למקדיש בעלי מומין למזבח דאי לבל תשחטו הרי נאמר למטה לא תקריבו גבי עורת או שבור וגו' ואפילו הקדישו לדמי נסכין דכל לגבי מזבח פסול כדכתיב לא תקריבו.
+
+Halakhah 3
+
+<b>המתכוין </b> לומר שלמים ואמר עולה או עולה ואמר שלמים אינו לוקה אם היה בעל מום דבעיא פיו ולבו שוים דהקדש טעות לאו הקדש הוא. מי [שדימה] להקדיש בעל מום למזבח והקדיש הרי זו הקדש לדעת הרב ז"ל דפיו ולבו שוין ואינו לוקה משום דהוי כשוגג:
+
+Halakhah 4
+
+<b>אזהרת רכג </b> שלא לשחוט בעל מום לקרבן דכתיב בבעלי מומין לא תקריבו אלה לה' מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט דאם בל תקדישו הרי כבר אמור למעלה א"כ מה ת"ל לא תקריבו לא תשחטו:<br><b> אזהרת רכד </b> שלא לזרוק דם בעלי מומין למזבח דכתיב לא תקריבו אלה לה' מפי השמועה למדו דהאי ריבוייא לאזהרת זריקת דם אתא:<br><b> אזהרת רכה </b> שלא להקטיר אימורין של בעלי מומין על גבי מזבח דכתיב ואשה לא תתנו מהם על המזבח נמצאת למד שאם עבר והקדיש בעל מום למזבח ושחטו וזרק דמו והקטיר אימוריו לוקה ד' מלקיות דכל חד הוי לאו באנפי נפשיה:
+
+Halakhah 5
+
+<b>אזהרת רכו </b> שלא יקריב בעל מום עובר דכתיב לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום מפי השמועה למדו שזו אזהרה לבעל מום עובר שאם הקריבה לוקה דכתיב כל דבר רע לרבות מום עובר:
+
+Halakhah 6
+
+<b>אזהרת רכז </b> שלא להקריב בעל מום מיד הגוי דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה והיינו בקרבן יחיד דמרבי' גוי כישראל דכתיב איש איש לרבות הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל ולא יקבלוהו ממנו אלא תמים:
+
+Halakhah 7
+
+<b>אזהרת רכח </b> שלא להטיל מום בקדשים דכתיב בקרבן כל מום לא יהיה בו מפי השמועה למדו שזו אזהרה שלא יתן בו מום דכל מום לא יהיה בו קרינא ביה לא יהיה בו שלא יטיל בו מום וכתיב ברישיה דקרא ואיש כי יקריב זבח שלמים וגו' אין לי שלא יטיל מום אלא בשלמים מנין לרבות העולה ת"ל נדר מנין לרבות התודה ת"ל נדבה מנין לרבות יולדת ונזיר מצורע ת"ל לפלא מנין לרבות התמורות והולדות ת"ל בבקר ומנין לרבות הבכור והמעשר והפסח ת"ל בצאן מנין לרבות חטאת ואשם ת"ל או בצאן. ואינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים שהרי היה ראוי ליקרב ופסלו אבל בזמן הזה אף על פי שעבר על ל"ת אינו לוקה דכיון דאינו עומד לקרבן לאו מידי פסל ביה ללקות.
+
+Halakhah 8
+
+<b>הטיל </b> מום בבעלת מום אינו לוקה דדרשינן כולי קרא תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו דמשמע תמים הראוי לרצון אמרתי לך דכל מום לא תטיל בו אבל בעל מום לא.
+
+Halakhah 9
+
+<b>אחד </b> המטיל מום בקדשים או בתמורתן כדילפינן מריבויי דקרא ותמורת בכור ומעשר או תשיעי של טעות עשירי אינו לוקה בהטלת מום דלא חזו להקרבה דכתיב הם בבכור ומעשר לומר דהם קרבין ואין תמורתם קרבים וכתיב העשירי להוציא את התשיעי.
+
+Halakhah 10
+
+<b>המקדיש </b> בעלת מום למזבח אע"פ שלוקה הרי זו נתקדשה דכתיב בבעל מום ולנדר לא ירצה ריצוי הוא דאיני מרצה הא מקדש קדישי וכיון שנתקדשה תפדה ותצא לחולין ויביא בדמיה קרבן:<br><b> מצות קיו </b> לפדות פסולי המוקדשין ויצאו לחולין דכתיב רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר מפי השמועה למדו שפסוק זה מדבר בפסולי המוקדשין שיפדו דאי בבשר תאוה להתירה בלא הקטרת אימורין הרי כבר כתוב במקום אחר כי ירחיב ה' אלהיך וגו' ואמרת אכלה בשר אלא בבעלי מומין שיפדו כדאמר' וביארנו בהלכות ערכין דקרא דאם כל בהמה אשר לא יקריבו ממנה וגו' שמדבר בבעלי מומין שנפדו.
+
+Halakhah 11
+
+<b>ובעלת </b> מום קבוע שילדה אפילו תמים יפדה ויצא לחולין נראה דוולד קדוש מן התורה כיון דבעלת מום עצמה מיתפיס בה קדושה כדילפינן מלא ירצה וולדה נמי כמוה דהא מרבינן וולד בעלי מומין מדכתיב אם זכר וגו' ואף ע"ג דהתם הוה בעל מום בתר דאקדשיה ולהכי וולד קרב דאמו נמי היתה ראויה ליקרב כשהקדישה קודם שנפל בה מום אפ"ה לענין קדושה בעלת מום מעיקרא נמי הא אית בה קדושה מדאוריתא כדילפינן ולהכי וולדה נמי אית בה קדושה מדאוריתא כדאמר' אלא דאינו נקרב כיון שאמו שבא הוא מכחה לא היתה ראויה ליקרב שקדם מומה להקדשה ולא יהא טפל חמור מן העיקר ואם ילדה אחר פדיון הוולד חולין דכיון דנפדית וולדה נמי נפדה דהוי ירך אמו ואם מתה קודם שתפדה נפדת מתה דלא בעי' העמדה והערכה כדכתיב והעמיד והעריך אלא בקדם הקדשן את מומם אבל קדם מום קבוע להקדשן לא בעי' העמדה והערכה דכתיב אותה למעוטי בעל מום מעיקרו דלא הוי בכלל העמדה כדאמ' אבל מקדיש בעלת מום עובר או תמימה ונולד בה מום קבוע צריכה העמדה והערכה דכתיב אשר לא יקרב ממנה קרבן וגו' שאינה קריבה כל עיקר יצתה זו שאינ' קריבה היום וקריבה למחר שיעבור מומה וקאמר רחמנ' עביד לה העמדה והערכה וכל זמן שהוא מפרכסת תפדה דהוי העמדה והערכה כיון דאינה מטמאה טומאת נבלה כדילפינן בדוכתא ואם ילדה יקרב וולדה דכתיב אם זכר גבי שלמים וקרא יתירא הוא דנשתיק קרא מיניה ומדלא קבע ליה זכר כדקבע בעולה ממילא דנקבה נמי חזיא זכר ונקבה תו למה לי אלא לרבות וולד ותמורה אין לי אלא תמימים וולד ותמורה של בעלי מומין מנין אם אם לרבות וולד ותמורה של בעלי מומין ילדה אחר שנפדית אסור מדרבנן דמדאוריתא עובר ירך אמו הוא ופקעה קדושתן בפדיון אמן. קדשים שהנאתן להקדש נוהגין בהם ביזיון להוסיף בדמיהם ושהנאתן לבעלים כבכור ומעשר אין נוהגים בהם בזיון וכתבו בתוספות דאף על גב דמפרש הטעם משום דהנאתו לבעלים על כרחין מדאוריתא הוא דדרשינן גבי עיר הנדחת בהמתך מי שנאכל בתורת בהמתך יצאו בכור ומעשר שאין נאכלין בתורת בהמתך דאין נמכרין באיטליז וכו' ושמא משום קרא דנפקא דאין נוהגין ביזיון בדבר שאין הנאתו להקדש עד כאן:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> המומין הפסולין באדם ובבהמה חמשים כדילפינן להו לעיל בתרוייהו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ויש </b> מומין אחרים מיוחדין בבהמה ואינם ראויים להיות באדם ולהכי לא ילפינן להו דשלשה ועשרים הם עינו עגול כאדם עינו א' כשל עגל וא' כשל אווז דהוו מום שבגלוי יבלת בעינו ויש בה שיער דאף על גב דאין מומין בלבן היכא דאית בה שיער מגונה הוא והוי מומא בכלל יבלת דכתיבא בבהמה ניקב עור שבין חוטמה במקום הנראה פיה דומה לשל חזיר פרום חטייה החיצונות שנקבו או שנגממו אף על פי שנשאר מקצתן או שנפגמו אם נעקרו חטיה הפנימיות נטלו קרניה וזכרותן עמהם נפגם עור הגיד נפגמה הערוה של נקבה נפגם הזנב מן העצם היה ראש הזנב מפוצל לשנים בשני עצמים כל הני הוי מומא ונראה דהוו כולהו בכלל חרוץ הכתוב בבהמה זנב קצר רך ומדולדל נראה דהני נמי הוו בכלל חרוץ דכיון דתרבית עגלים אינו כן הוי כמי שנחרץ נשבר עצם מן הזנב הוי בכלל שבור דכתי' שבר יד ושבר רגל מה אלו אינם חוזרים ובגלוי אף כל שנשבר שהוא בגלוי ואינו חוזר לאפוקי נשבר עצם הצלע שאינו בגלוי בעל חמש רגלים או אין לה אלא שלשה רגלים איפשר דהוו בכלל שרוע הכתוב בתורה ובעל שלש דהוי חסר ומום שבגלוי וילפינן בכלל ופרט וכלל כל מומין שבגלוי פרסת רגלו או ידו עגולה כשל חמור דפרסות בהמה טהורה אינן עגולות ידו או רגלו קלוטות כשל חמור וזהו קלוט האמור בתורה נגמם זכרות וטלפיה נראה דהוי בכלל חרוץ הרי אלו כ"ב ובין חוליא לחוליא כמלא אצבע כשר הא יותר פסול הרי כ"ג.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> מום מע"ג מומין המנויין בבהמה פוסלין אותה מן הקרבן דכתי' ולנדר לא ירצה. ואם נפל אחד מהם בתמימה שהיא קדש תפדה ותצא לחולין כדכתיב תזבח ואכלת בשר דמיירי בפסולי המוקדשין שיפדה חוץ מזקן וחולה ומזוהם דאף על גב דאינם כשרים לקרבן כדילפינן לעיל אינם נפדים עד שיפול בהם מום קבוע.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>יש </b> ד' חולים בבהמה שאינה מקריבין אותה לפי שאינה מן המובחר וכתיב מבחר נדריך וגו' יבלת בלובן עיניו בלא שיער נגממו קרניו אע"פ שנשאר מזכרותן נפגמו חטיו הפנימיות (נגממו) אין הבהמה נפדית על אלו ואם הקריבה הורצה דמבחר נדריך דכתיב למצוה הוא ולא לפסול.
+
+Halakhah 9
+
+<b>וכן </b> בהמת קדשים שנעבדה בה עבירה שיש בה חיוב מיתה דאלו חרש בשור וחמור לא נפסל דכתיב אלה מאלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהם עבירה או שהמיתה את האדם בעד אחד או על פי הבעלים דאינה נסקלת הבהמה דמודה בקנס פטור [אינה קריבה] דכתי' מן הבהמה להוציא רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה שהוקצה והופרש לצורך עבודה זרה ומן הצאן להוציא את הנוגח וצריכי כולהו ולא נפדין דאין בהמה נפדית אלא על מום הניכר בה נראה משום דכתיב ואם כל בהמה טמאה וגו' דמיירי בבעלי מומין שיפדו וקרי לה טמאה שניכר מומה כטמאה שניכרת בסימניה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>נולד </b> בבהמה טרפות האוסרה באכילה אסורה לגבי מזבח כדכתיב הירצך או הישא פניך דכיון דאינו ראוי להדיוט אינו ראוי לגבוה וכתיב נמי אם עולה קרבנו מן הבקר וגו' מן הבקר מה תלמוד לומר אלא להוציא את הטרפה ואין פודין אותה דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כדאמר' לעיל מדכתיב ואכלת ולא לכלביך וכן אם נמצא אחד מן האיברים הפנימיי' חסר אף על פי שאינה טרפה אסורה למזבח דכתיב תמימים יהיו לכם מלמד שאין מקריבין חסר ואם היה יתר כל יתר כנטול דמי ופסולה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> מומין ולא נקבות פסול בעוף דכתיב תמים זכר בבקר בכשבים בעזים מלמד דתם וזכר בבהמה כדכתיב כולה בהמה בקר כשב ועז ואין תם וזכר בעוף יכול שיבש גפה ושנסמית עינה וכן כל חסרת אבר תלמוד לומר ואם מן העוף ולא כל העוף וכן טרפה נפסל לקרבן משום הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך.
+
+Halakhah 2
+
+<b>תורים </b> קטנים פסולים ובני יונה גדולים פסולים דכתיב מן התורים דמשמע גדולים או מן בני היונה דמשמע קטנים ולא לישתמיט קרא למיכתב בשום דוכתא מן בני התורים או מן היונה. תחלת הציהוב בזה ובזה פסול דיצאו מכלל קטנים ונפסלו מבני יונה ולכלל גדולים לא באו שיוכשרו בתורים וכתיב מן התורים ולא כל התורים מן בני היונה ולא כל בני היונה פרט לתחלת הציהוב שבזה ושבזה כדאמר' והאי לא הוי אלא אסמכתא בעלמא דפיסולייהו משום ספקא דמסקנא דתלמודא הוי דאיצטריך קרא למעוטי נרבע ונעבד אי נמי דתחלת ציהוב ממילא אימעוט מבתורים דומיא דבני יונה מה בני [יונה] תחלתם דוקא קטנים אף תורים תחלתם דוקא גדולים למעוטי תחלת הציהוב.
+
+Halakhah 3
+
+<b>הטומטום </b> והאנדרוגינוס הן ספק זכר ספק נקבה והרי הם כמין אחר ובקרבנות נאמר זכר תמים ונקבה תמימה עד שיהא זכר ודאי ונקבה ודאית לפיכך העוף שהוא טומטום ואנדרוגינוס פסול למזבח דאף על גב דאין זכרות בעוף אפילו הכי בעינן או זכר ודאי או נקבה ודאית.
+
+Halakhah 4
+
+<b>וכן </b> הכלאים ויוצא דופן ומחוסר זמן פסולין אף על פי שאין בהם מום דכתיב שור או כשב או עז עד שיהא כל מין ומין בפני עצמו לא שיהא מעורב כבש ועז כי יולד פרט ליוצא דופן והיה שבעת ימים פרט למחוסר זמן תחת אמו פרט ליתום שנולד אחר שנשחטה אמו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הנדמה </b> כגון רחל שילדה מין עז פסול לגבי מזבח כבעל מום דכתיב או עז פרט לנדמה וכתיב נמי גבי קרבן חובה בראש חדש ושעיר עזים א' המיוחד ובא מששת ימי בראשית ממשפחות עזים וצריכי תרי קראי כדאיתא התם.
+
+Halakhah 6
+
+<b>וכן </b> הרובע והנרבע והמוקצה לע"ז והנעבד אף על פי שמותרים באכילה פסולין לגבי מזבח כדילפינן לעיל בבהמה ובעוף נמי פסילי מדכתיב מן התורים ולא כל התורים ומן בני היונה ולא כל בני היונה למעוטי נרבע ונעבד דס"ד אמינא הואיל וכתיב כי משחתם בהם מום בם ואין השחתה אלא דבר ערוה ועבודה זרה כדכתיב כי השחית כל בשר וכתיב פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל וגו' דמשמע דכל שהמום פוסל בו דהיינו בהמה דבר ערוה וע"ז פוסלין בה כדכתיב משחתם בהם מום בם ועוף דלא פסיל ביה מומא אימא דבר ערוה ועבודה זרה נמי לא ליפסיל ביה קמ"ל מן התורים כדאמר' ונראה דמוקצה נמי הוי בכלל האי דרשה דהא הוקצה לע"ז וכן בהמה ועוף שהרגו את האדם הוו כרובע ונרבע ופסולין לגבי המזבח דלא גרעי מנוגח דכתיב ומן הצאן [לרבות] את הנוגח ואינו לוקה עליהם מן התורה דלא נתפרשה אזהרתן בתורה אלא דנמעטו מקראי כדאמ' אבל אתנן זונה ומחיר כלב לוקה עליהם דנתפרשה אזהרתן בתורה כדכתיב לא תביא אתנן זונה וגו' ומשום דנאמרו בלאו אחת אינו לוקה על שניהם אלא אחת:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מצות קיז </b> להקריב מיום השמיני והלאה דקודם זמן זה נקרא מחוסר זמן ואין מקריבין אותו דכתיב והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה וגו' וכל שבעת ימים נקרא מחוסר זמן כדכתיב שבעת ימים תחת אמו ואם עבר והקריבו אינו לוקה דהוי לאו הבא מכלל עשה ולא נרצה הקרבן כדכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה הא קודם לא נרצה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>תורים </b> שלא הגיע זמנם הוי כמחוסר זמן בבהמה ובני יונה שעבר זמנם הוו כבעל מום אלא שאינו לוקה אף ע"פ שהקרבן פסול ולא נרצה דכיון דתורים הוו כמחוסר זמן ואינו לוקה דהוי לאו הבא מכלל עשה בני יונה דאיתקשו לתורים לא לקי עלייהו אי עבר זמנן א"נ דלא נתפרשה אזהרתן אלא ממיעוטא כדאמ' לעיל.
+
+Halakhah 10
+
+<b>המקדיש </b> טומטום ואנדרוגינוס וטרפה וכלאים ויוצא דופן למזבח הרי זה כמקדיש עצים ואבנים דהוו כחולין לכל דבר וימכרו ויביא בדמיהן כל קרבן שירצה ואינם כבעל מום אלא כבהמה טמאה מה בהמה טמאה דליכא במינה קרב דטומטום ואנדרוגינוס בריות משונות הם והוי כאלו לא קרב במינו וכך יוצא דופן תהי בה אינשי והוי כאלו לא קרב במינו וכן כלאים משונה הוא והוי כאלו לא קרב במינו מאי אמרת טרפה דאיכא במינה קרב שאר בהמות תמימות ולא דמי לטמאה אלא לבעל מום לא היא דאי לא דמיא לטמאה להא מילתא דיש במינה קרב דמיא לה במילתא אחריתי דאסירי באכילה כמותה לאפוקי בעלת מום דלא דמיא לה דמותרת באכילה ולהכי כל הני לא נחתא להו קדושת הגוף אבל המקדיש רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ואתנן ומחיר הוו כמקדיש בעל מום עובר וירעו עד שיפול בהם מום קבוע ויפדו עליו דכיון דיש במינן קרב הוו כבעל מום משום דאין מומם ניכר לא יפדו עד שיפול בהם מום קבוע כמקדיש בעל מום עובר וכן מחוסר זמן הוי כמקדיש בעל מום עובר מטעמא דאמרן. נמצאו כל האסורין למזבח ט"ו עם יתום.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b> האסורין לגבי מזבח אסורין בכל שהן אפילו נתערב אחד בריבוא נפסד הכל ונפסל למזבח והיינו מדרבנן דמדאוריתא בטלי ברובא כדכתיב אחרי רבים להטות וליכא חומרא במוקדשין טפי מחולין אלא מדרבנן דהא באיברי בעלי מומין שנתערבו באיברי תמימין אם עלו לא ירדו אפילו לרבנן דפליגי אדרבי אליעזר דאית להו דרשא דמום בם לא ירצו הא על ידי תערובת ירצו אלא דלכתחלה אסירי מדרבנן כדאמ'. וכולן וולדותיהן מותרי' לגבי מזבח חוץ מוולד נרבעת ונעבדת ומוקצת ושהמית את האדם דהיא וולדה נרבעו ונגחו ונעבדת ומוקצת דניחא ליה בניפחיה דדעתו להשתחוות ולהקצות לכל הנפח אבל אי אחר כך נתעברו לא פסילי וכן אפרוח שנולד מביצת יונה טרפה מותר לגבי המזבח דהא גופא אחרינא הוא וגוף זה לא היה במעי הטרפה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>המשתחוה </b> לקמה חטיה מותרין למנחות דאין דעתו להשתחוות אלא למה שהוא רואה לא לסלת ועוד דנשתנו ונדמו לוולדות של איסורי מזבח דלא נאסרו אלא הם ולא וולדותיהם כאתנן דגלי ביה קרא הם ולא וולדותיהם. וכן בהמה שפטמה בכרשיני עבודה זרה מותרת למזבח שהרי נשתנו ודרשינן נמי גבי אתנן זונה הם ולא שנוייהן.
+
+Halakhah 15
+
+<b>לוקחין </b> קרבנות מן הגוים ואין חוששין לאיסורי מזבח דאזלינן בתר רובא וכתיב נמי מעמלקי הביאום וגו' למען זבוח לה' אלהיך:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אחד </b> הבהמה ואחד העוף שנרבע או המית את האדם או הוקצה או נעבד הכל פסול לגבי מזבח כדילפינן רובע ונרבע ומוקצה ונעבד בבהמה ובעוף נמי נרבע ונעבד מדכתיב מן התורים ואם המיתו את האדם הוו כרובע ונרבע דחייבים מיתה ופסילי הכא נמי דחייבין מיתה פסילי ואם היו שם שני עדים הרי הבהמה או העוף נסקלין דכתיב ואת הבהמה תהרוגו וכתיב השור יסקל וגו' היה שם עד א' והבעלים שותקים או על פי הבעלים בלי עד זו היא המותרת להדיוט ואסורה לגבי מזבח דכיון דאשכחן מיעוטא בהני לאוסרם למזבח כדאמרינן לא איצטריך אלא לכהאי גוונא דלהדיוט [לא] אסירי דאלו איכא עדים ונסקל לא הוה צריך מיעוטא דפשיטא דנסקלין ואפילו להדיוט אסירי כדאמרינן היה שם עד אחד והבעלים מכחישים הרי זה מותר אף למזבח דעד אחד אינו קם לממון. ואי אסורה על פיו למזבח הרי קם לממון.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>שור </b> האיצטדין הרי הוא כשר למזבח דהוי כאנוס וכתיב והמית איש וגו' דמשמע מרצונו וכתיב כי יגח ולא שיגח הוא אחרים. אין הבהמ' נפסלת משום רובע ונרבע אלא ברביעה בן תשע שנים דבבציר מהכי לאו רביעה היא וכן האשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אין הבהמה נפסלת על ידה דלאו ביאה היא כדילפינן בדוכתא וגוי ועבד נמי פוסלים הבהמה ברביעה [כיון שנעשה בה מעשה כמו שנאסרת ברביעה בין שתהיה שלו ובין שתהיה של חבירו משום דעבד בה מעשה, ועוד דגוי נמי מוזהר על הבהמה כדכתיב והיו לבשר אחד (בראשית ב, כד) ולהכי פוסל אותה].
+
+Halakhah 4
+
+<b>מאימתי </b> תפסל הבהמה [או עוף] משום מוקצה משיעשו בה הכומרים מעשה דאין הקדש לעבודה זרה אלא בגזיזה או עבודה לשם עבודה זרה איקרי מוקצה לעבודה זרה ואיסור מוקצה לגבוה ילפינן ליה נמי מדכתיב תשמרו להקריב לי במועדו לי ולא מה שהוקצה לאדון אחר.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הרובע </b> והנרבע בין בהמה שלו בין של חברו דכיון דעבד בה מעשה אסרה ובין באונס בין ברצון דאין קישוי אלא לדעת וכן מצינו הבהמה הנרבעת היא נסקלת ואף על פי שהיא אנוסה ובין בזדון בין בשגגה דאף על גב דבשוגג אדם אינו במיתה וכתיב מות יומת ואת הבהמה תהרוגו דמשמע כשימות האיש הבהמה תהרוגו אפילו הכי כיון שבאת תקלה לאדם על ידה ואפילו בשוגג היא נסקלת ובין לפני הקדשה בין לאחר הקדשה אסורה למזבח דכתיב זאת התורה לעולה וגו' זאת מיעוטא שאם עלו רובע ונרבע נמי ירדו ולא איצטריכו תרי קראי אלא חד לחולין שנרבעה ואקדשה וחד לנרבעה כשהיא הקדש אבל מוקצה בעינן שלו וקודם שיקדיש דאם הקדיש הרי אינה שלו ואינו יכול להקצותה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו והוא אינו מעשה דהכומרים הם שעושים מעשה להקצותה כדאמ'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>הנעבד </b> בין שעבד שלו בין של חברו בין באונס בין ברצון בין בזדון בין בשגגה בין לפני הקדש בין אחר כך אסורה דאף על גב דבאונס פטור ממיתה אפ"ה איכא עשה דבכל נפשך שחייב למסור עצמו אפילו בכל אונסא ומשום הכי נאסרה דהא עבדה באיסור כדאמרינן וכל ציפוי נעבד אסורין בהנאה דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם וגו' וכתיב נמי ואבדתם את שמם כל העשוי לשמה אבל מוקצה מה שעליו מותר דלא אסרה תורה אלא הוא.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ואבני </b> ההר שהשתחוה לו פסולין למזבח דקל וחומר ומה אתנן שמותר בתלוש להדיוט אסור במחובר לגבוה ואפילו למכשירי קרבן דכתיב בית ה' אלהיך דמשמע אפילו לבנין הבית וכתיב אתנן זונה סתמא לא שנא תלוש ולא שנא מחובר נעבד שאסור בתלוש להדיוט אינו דין שאסור במחובר לגבוה ולא תימא ק"ו לקולא דקולא וחומרא לחומרא דיינינן וכן מי מעין שהשתחוה לה פסולין למזבח דדילמא לקילוח המעיין והלוכו השתחוה והרי כל המעיין נעבד ויש נעבד במחובר אצל גבוה כדילפינן מקל וחומר דאתנן.
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> שיש בו שם לעבודה זרה לא יעשה למלאכת הקדש אף על פי שמותר בהנאה נראה דלא אסירי כל הני אלא מדרבנן דמדאוריתא כיון דנשתנו שרו דדיו לבא מן הדין להיות כנדון דבאתנן איכא שינוי [שרי] כדדרשינן הם ולא שנוייהם:<br><b> אזהרת רכט </b> שלא להקריב אתנן זונה ומחיר דכתי' לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב וגו' והמקריב אחד מהם או שניהם כאחד לוקה אחת מפני שנאמרו בלאו אחד. ואי זהו אתנן האומר לזונה הא לך דבר זה בשכרך אחת זונה שפחה או גויה או ישראלית שהיא ערוה עליו או ממחוייבי לאוין דכתיב הכא לא תביא אתנן זונה וגו' כי תועבת וגו' וכתיב התם גבי עריות כי כל אשר יעשה מכל התועבות וגו' מה להלן עריות שאין קידושין תופסין בה הכא נמי עריות שאין קדושין תופסין בה ושפחה וגויה נמי דאין קדושין תופסין בהם כדילפי' בדוכתייהו ומחוייבי לאוין נמי אף על גב דתפסי בהו קדושין [הוי אתנן דהא גבי כהן דאסור בזונה כדכתיב (ויקרא כא, ז) אשה זונה וכו' הויא זונה נמי מחייבי לאוין כדילפינן התם פי"ח מהלכות איסורי ביאה, והכא נמי כתיב זונה] אבל פנויה אפילו היה כהן אתננה מותר דלא מקרייא זונה לגבי כהן אלא זונה דעריות וכן אשתו נדה אתננה מותר דלא הויא זונה דהא מותרת לאחר זמן.
+
+Halakhah 9
+
+<b>נשא </b> אחד מחייבי לאוין [כל שיתן לה מחמת בעילה הרי זה אסור דאתנן זונה כתיב (דברים כג, יט) אתנן מחמת זנות] והזכור אתננו אסור דכתיב הכא תועבה וכתיב התם מכל התועבות האלה וגו' גבי עריות וזכר נמי דאיכתיב בהדייהו. נתנה האשה אתנן לבועל מותר משום אתנן אף על פי שאין ראיה לדבר דלשתרי להקרבה זכר לדבר ואתנן לא נתן לך ותהי להפך מדכתי' להפך משמע דאין קרוי אתנן אלא מן האיש לאשה לא בהפך.
+
+Halakhah 10
+
+<b>האומר </b> לחברו הא לך דבר זה ותלין שפחתך אצל עבדי העברי ואין לו אשה ובנים דאסיר בשפחה הרי זה אתנן וכן הבעלי לפלוני הישראלי הרי זה אתנן דכל מה שהוא שכר בעילתה הוי אתנן בין נתנו הבועל או אחר דאתנן זונה איקרי.
+
+Halakhah 11
+
+<b>פסק </b> לתת לה טלה ונתן לה מאה כולן אתנן ואסורין למזבח דכולהו מכח אתנן קאתו וכולהו אתנן נינהו ולא מתנה. נתן לה אתננה ולא בא עליה לא הוי אתנן עד שיבא עליה ואם קדמה והקריבתו כשר כשאמר לה אי מיצטריך ליך ניקני לך מעכשיו דהוי ברשותה להקדישו ואי לא איצטריך ליך לא מיקני לך עד שעת ביאה ולהכי איצטריך לאשמועינן דמותר אם קדמה והקריבתו דלא תימא אתנן הוה קדמה והקדישתו קודם שיבא עליה ואחר כך בא עליה הרי זה ספק אם הוא אתנן הואיל ובא עליה קודם שתקריבנו או אינו אתנן שהרי הקדישתו קודם דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>בא </b> עליה ולא נתן לה ולאחר זמן נתן לה הרי זה אתנן [בד"א] בזונה גויה דאינה צריכה משיכה ואמר בטלה זה או בישראלית שהי' הטלה בחצרה ואמר הרי היא שלך אם לא אתן לך מעות ביום פלוני אבל אמר לה טלה סתם ובא עליה בין זונה בין ישראלית ולאחר זמן שלח לה טלה הרי זה מותר משום אתנן דהא דמשדר לה בתר הכי מתנה בעלמא הוא דאין אתנן אלא המיוחד בשעת ביאה כדכתיב אתנן זונה שהוא אתנן בשעת ביאת זנות.
+
+Halakhah 14
+
+<b>אין </b> אסור משום אתנן ומחיר אלא גופן שהוא דבר הראוי ליקרב על גבי המזבח אבל נתן לה מה שאינו ראוי ולקחה בו קרבן הרי זה כשר דכתיב לא תביא אתנן זונה וגו' אתנן גופיה הוא דאסיר ולא חילופיה ואפילו אתנן גופיה אם נשתנה כחטים שעשאם סולת כשר כיון שנשתנו דכתיב גם שניהם ולא שינוייהם ונראה דעיקר דרשא דהם היא הם ולא וולדותיהם דחטים ועשאם סולת כיון דחטים גופייהו לא חזו להקרבה פנים חדשות באו לכאן אבל טלה ונעשה איל אף על גב דנשתנה כיון דמעיקרא חזי להקרבה והשתא נמי חזי להקרבה לא הוי שינוי ואסור. נתן לה בהמת מוקדשין לא נאסרה למזבח ואפי' מנה אותם על פסחו לא נפסל שכבר זכה בהן גבוה משעה שהקדישן דכתיב לכל נדר להוציא את הנדור כבר והאי לא איצטריך אלא לפסחו דכתיב ואם ימעט הבית מהיות משה החייהו משה שימנה אחרים עמו על פסחו ויתנו לו מעות דהא אית ליה זכיה בגויה אבל מוקדשין אחרים דלית ליה זכיה בגוייהו לא איצטריך קרא דפשיטא דלאו ממוניה הוא ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכן כל דבר שאינו שלו לא פסלו אלא אם כן נתיאשו הבעלים דקנייה בייאוש ובעופות אף על פי שהן מוקדשין אתנן חל עליהם דהכי גמירי לה משום דעוף בא בנדר ונדבה.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אי </b> זהו מחיר כלב זה האומר לחברו הא לך טלה זה תחת כלב זה דמחיר כלב היינו חליפי כלב כדכתיב תמכור עמך בלא הון ולא רבית במחיריהם אלמא מחיר היינו דמים וכן אם החליף כלב בכמה בהמות ועופות כולן אסורות לגבי מזבח דהא כלהו הוו מחיר הכלב.
+
+Halakhah 17
+
+<b>שני </b> שותפין שחלקו זה לקח עשרה טלאים וזה תשעה וכלב נראה דמדאוריתא כולהו טלאים מותרים דטלה שכנגד הכלב נתערב ובטיל מדאוריתא ואפי' דמי כל אחד פחותין מדמי הכלב איפשר נמי דלא אסירי חד מינייהו מדאוריתא דאף על גב דנשרי טיפונא דכלב אכולהו אפ"ה רובא דכולהו הוי היתר ובטיל מדאוריתא.
+
+Halakhah 18
+
+<b>נשתנה </b> המחיר כגון חטין ונעשו סלת מותר כדילפינן לעיל מדכתיב הם ולא שינוייהם. אתנן כלב ומחיר זונה מותרין דכתיב גבי שניהם שנים ולא ארבעה אתנן בזונה ומחיר בכלב ואתנן זונה ומחיר כלב מותרין לבדק הבית שהרי נשתנו ושינוייהן מותרין כדילפינן אבל גופן של אתנן לא יעשה ריקועים לבית דכתיב לכל נדר להביא את הריקועים:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רל </b> שלא להקטיר שאור ודבש לגבי המזבח דכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו וגו' ואיסורין בכל שהן דכתיב כי כל שאור וגו' אין לי אלא מרובה ממועט מנין תלמוד לומר כל שאור וכל דבש וגו' ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן כדכתיב ברישיה דקרא כל המנחה אשר תקריבו וגו' לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש דמשמע לשם קרבן ואחד המקטיר עצמן או תערובת שלהן [לוקה] דכתיב כי כל לרבות עירובו ובדבש נמי כתיב וכל דבש כל לכל שהו וכל לעירובו וי"ו דוכל דבש מוסף לענין ראשון ולוקה על כל א' מהם בפני עצמו דלא תקטירו ממנו אכל חד קאי ואם הקטיר שניהם כאחת אינו לוקה אלא אחת לפי ששניהם נאמרו בלאו אחד ואינו נמנה אלא לאו אחד.
+
+Halakhah 2
+
+<b>נפל </b> מהם כל שהו בקטרת נפסלה כדילפינן מדכתיב כל שאור וגו' דאתי לרבות ממועט ואם הקטיר ממנה בהיכל לוקה כיון דהקטיר כזית קטרת שהיה בו כל שהו משאור או דבש דאין הקטרת קטרת פחותה מכזית דלגבי פגול איתקש אכילת מזבח לאכילת אדם כדדרשינן מאם האכל יאכל.
+
+Halakhah 3
+
+<b>העלה </b> שאור או דבש בפני עצמן למזבח לשם עצים פטור דכתיב קרבן ראשית תקריבו אותם לה' אשאור ודבש הכתוב בראש המקרא העליון קאי וקאמר יש לך להביא מהם בכורים מן הדבש ושתי הלחם מן השאור ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח ודרשינן לריח ניחוח הוא דאינם עולים שאור ודבש אבל עולים לשם עצים אפילו הקטיר דבר שאינו ראוי להקטרה כבשר חטאת ואשם וקדשים קלים וכו' בדבש או בשאור הואיל והוא מן הקרבן לוקה אף על פי שאין כל אלו ראויים להקטרה הן קרויין קרבן וחייב עליהם דכתיב קרבן ראשית תקריבו אותם לה' משמע דשאור ודבש נמי קרויין קרבן.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכן </b> כל דברים אלו שאינם ראויים להקטרה אסור להקטירם על גבי המזבח דכתיב לא תקטירו ממנו והאי ממנו יתירא הוא ודרשינן ביה לא תקטירו כל שממנו לאישים שקרב מהם כבר לאישים האימורין וכן הקומץ וכן הבזיכים קיימי שיירים בבל תקטירו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>המקטיר </b> איברי בהמה טמאה על המזבח לוקה ואף על פי שאיסור הקרבתה מכלל עשה שהרי נאמר מן הטהורה אכול כדכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו וגו' ומן הטהורה תקריב כדכתיב מן הבהמה מן הבקר וגו' הא טמאה לא תאכל ולא תקריב אפילו הכי כשם שלוקה על אכילת הטמאה כדכתיב אך את זה לא תאכלו וגו' כך לוקה על הקרבתה דכיון דגלי אאכילת אדם דלקי הכי נמי אאכילת מזבח אבל מקריב אברי חיה טהורה עובר בעשה דכתיב מן הבהמה מן הבקר מן הצאן תקריבו את קרבנכם הא מן החיה לא תקריבו ולאו הבא מכלל עשה הוא עשה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הגוזל </b> או הגונב והקריבו הקרבן פסול דכתיב קרבנו ולא הגזול וכיון דלא נתיאשו הבעלים לאו קרבנו הוא והקב"ה שונאו דכתיב שונא גזל בעולה ואם נתיאשו הבעלים הקרבן כשר ושפיר קרינא ביה קרבנו. הגונב עולת חבירו והקריבה סתם נתכפרו בה בעלים הראשונים ואפילו לאחר יאוש דקרבן אינה נגזלת דכל היכא דאיתיה ביה גזא דרחמא איתיה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b> מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר ולא מן המדומע ואין צריך לומר מערלה וכלאי הכרם דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ודרשא גמורה הוא דמהאי קרא נמי ילפינן דטרפה אסורה לגבוה והני אסירי והוי מצוה הבאה בעבירה שהקב"ה שונאה ואם הביא לא נתקדשו להיותן ראויין לקרבן ונתקדשו ליפסל.
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b> המנחות אין מביאין אותן מן החדש קודם שתי הלחם דכתיב בכורים לה' בשתי הלחם ואם הביא כשר כיון דהותר להדיוט:
+
+Halakhah 11
+
+<b>מצות קיח </b> למלוח כל הקרבנות קודם שיעלו למזבח דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מיין הנסכים והדם והעצים דכתיב וכל קרבן כלל מנחתך פרט על כל קרבנך חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מנחה שאחרים באים חובה לה שצריך לה עצים אף כל אחרים באים לה חובה יצאו עצים ודם דאין אחרים באים חובה להם דאין טעונין מלח אימא קרבן מנחתך דבר המתיר אף כל דבר המתיר אביא את הדם שמתיר את הקרבן תלמוד לומר מעל מנחתך ולא מעל דמך יכול תהא כל המנחה כולה טעונה מלח תלמוד לומר קרבן מנחתך הוא הקומץ בלבד שטעון מלח אין לי אלא קומץ מנין לרבות לבונה תלמוד לומר על כל קרבנך תקריב מלח. ומצוה למלוח כמולח בשר לצלי שמהפך את האבר ומולח דכתיב במלח יכול תבינהו יתן בו טעם כביצה שיתן בו מלח הרבה תלמוד לומר תמלח שבא לרבות יכול במי מלח ת"ל במלח שבא למעט ולא תשבית מלח הבא מלח שאינה שובתת והיא מלח סדומית ומנין שאם לא מצא מלח סדומית שמביא איסתרוקנית תלמוד לומר תקריב תקריב מכל שהו בין סדומית בין אסתרוקנית תקריב אפילו בשבת תקריב אפילו בטומאה ואם מלח כל שהו אפילו בגרגיר מלח אחד כשר דהא כתיב תמלח לרבות שהוא כשר אפילו לא נתן מלח הרבה:
+
+Halakhah 12
+
+<b>אזהרת רלא </b> שלא להשבית מלח מעל הקרבנות ואם הקריב בלא מלח כלל לוקה דכתיב ולא תשבית מלח ברית אלהיך ואף על פי שלוקה הקרבן כשר והורצה דכל מקום שהחזיר הכתוב בצו את אהרן מה שאמור כבר בפרשת ויקרא אינו אלא לעכב והכא במלח לא שנה בה הכתוב חוץ מן המנחה שהמלח מעכב בקמיצה.
+
+Halakhah 13
+
+<b>המלח </b> שמולחין בו הקרבנות משל צבור היא כמו העצים דאמרה תורה הבא מלח והבא עצים דכתיב על העצים אשר על האש אשר על המזבח מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור אף מלח משל צבור דדנים דבר הנוהג בכל הזבחים מדבר הנוהג בכל הזבחים או כלך לדרך אחר ולא יוכיחו עצים שאינם באים עמה בכלי אחד תלמוד לומר בלחם הפנים ברית מלח עולם הוא מה להלן משל צבור כדכתיב מאת בני ישראל אף כאן משל צבור ולהכי לא יביא היחיד מלח עם קרבנו ובשלשה מקומות היו נותנים אותה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כשם </b> שמצוה להיות כל קרבן תמים ונבחר כדילפינן לעיל כך נסכים יהיו תמימים ונבחרים דכתיב תמימים יהיו לכם ונסכיהם שיהיו הנסכים תמימים שלא יביא נסכים שריחם וטעמם רע. וכן עצי המערכה לא יהיו אלא נבחרים ועץ לח מותלע פסול למזבח דאינו יכול ליגרר ממנו מה שהתליע בלח כמו דיבש ומותלע אינו ראוי להבער וכתיב ובער עליה הכהן עצים וגו' עצים שהם ראויים להבער ויבש גורר את מקום המותלע ועצי סתירה פסולים לעולם איפשר דילפי' מדכתיב ובער וגו' עצים דנראה עצים שהם עשויים להבערה מתחלתם הילכך בעינן חדשים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>המקדיש </b> נסכים או עצים פסולים הוי ספק אי לקי משום מקדיש בעל מום או דילמא אין בעל מום אלא בבהמה הילכך לא לקי.
+
+Halakhah 4
+
+<b>נסכים </b> ולבונה ועופות ועצים וכלי שרת שנפסלו או שנטמאו אין פודין אותם דכתיב והעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה נערך ואלו אינם בכלל העמדה דכתיב והעמיד את הבהמה בהמה נפדית ולא אלו וקודם שיתקדשו בכלי פודין אותן דלא קדשי אלא קדושת דמים ולא קדושת הגוף כיון דלא נתקדשו בכלי וטהורין אף על פי שלא קדשו בכלי אין פודין אותן דאי פריק להו לחולין תו לא משכחי גזברין מידי אחרינא לצורך העבודה חוץ ממנחת חוטא דכתיב בה מחטאתו דמשמע מקצת חטאתו שאם העני יביא מקצת דמים תורים והשאר הם חולין וכתיב נמי על חטאתו דמשמע יוסיף דאם היה עני והפריש עשירית האיפה והעשיר יפדנה ויוסיף עליה מעות ויביא כבשה או שעירה לפיכך פודין אותם אע"פ שהיא טהורה כיון שלא נתקדשה בכלי שרת. וכל הנסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפני עצמה ושורפן במזבח כיון דאין נפדין.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> החג שנטמאו אפילו הקדישן ואחר כך נטמאו אם השיקן טהרו מדאוריתא דזו היא זריעתן שעברו עליהם מי המקוה ונעשו חבור ובטלו ומעלה הוא דעשו בקדשים מדרבנן שלא להשיקן כשהקדישן ואחר כך נטמאו.
+
+Halakhah 7
+
+<b>זתים </b> וענבים שנטמאו דורכן פחות מכביצה דאוכל טמא פחות מכביצה לא מטמא אחרים כדילפינן בדוכתיה ויינן כשר לנסכים דמשקין מופקדין הם בתוך הזג ואינן חבור לו אלא כמי שנותנן בכלי וכשנטמא הזג לא נטמא משקה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> זריעה מועלת לטהר בקדשים מדרבנן דמדאוריתא מהני עצים ולבונה מתטמאין כאוכל לענין קרבן ופסולין לגבי מזבח דכתיב והבשר כל טהור יאכל בשר וי"ו יתירה לרבות עצים ולבונה של קדש לטומאה וקאי אדלעיל והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והבשר.
+
+Halakhah 9
+
+<b>יין </b> מתוק ומעושן ומבושל עד שנשתנה טעמו פסול לגבי מזבח דבעינן תמימים ונבחרים כדכתי' תמימים יהיו לכם ונסכיהם והני לאו תמימים הוו ויין שנתגלה פסול לגבי מזבח דלא חזי להדיוט וכתיב הקרבהו נא לפחתך. הדלה גפן על גבי תאנה יינה פסול לנסכים מפני שנשתנה ריחו וכתיב זבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה דהא נדמה פסול לקרבן אף נסכים שלא נשתנה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>סלת </b> שהתליעה רובה או רוב החטים שנעשה מהם פסולה דבעינן תמימים וליכא וכל סלת שנשאר בה קמח פסולה דכל שעולה אבק כשמכניס ידו לתוכה לאו סלת תמימה הויא וכתיב תמימים יהיו וגו'.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>חטין </b> שלקטן מגללי בהמה וזרען הוי ספק אי אזדא מאיסותייהו והני אחריני נינהו או דילמא משום כחישותא דכיון שנתעכלו שוב אין מגדלין חטים מלאים ובריאים כדמעיקרא.
+
+Halakhah 14
+
+<b>השמנים </b> הפסולין שמן של גרגרים שנשרו במים או של זתים כבושין או שלוקין או שמן של שמרים או שריחו רע דכתיב תמימים יהיו לכם וגו' והני לאו תמימים הוו.
+
+Halakhah 15
+
+<b>כל </b> המנחות והנסכים כשרים אפילו מחוצה לארץ ומן הישן ובלבד מן המובחר חוץ מן העומר ושתי הלחם שאין באים אלא מן החדש ומארץ ישראל דכתיב כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם וגו' והבאתם את עומר ראשית קצירכם וכתיב בשתי הלחם ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וכתיב והקרבתם מנחה חדש' וגו' וכת' וחג הקציר בכורי מעשיך וגו':
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>לא </b> כל דבר שאינו פוסל מביא אותו לכתחלה אלא כל שיביא לקרבן יביא מן המובחר וכן כל שיביא למנחות ונסכים יביא מן המובחר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>תשעה </b> מינין בשמן מפני שינוי מעשיו משלשה לקיטות שבזתים הראשון שבכל לקיטה כשר למנורה והשאר למנחות דלמנורה בעינן כתית דכתיב שמן זית זך כתית למאור זך כתית למאור ולא זך כתית למנחות ולא הוי כתית אלא ראשון שבכל זית ולמנחות כולן שריין דכתיב ועשרון סולת בלול בשמן כתית אם כן מה תלמוד לומר למאור אלא מפני שחסה תורה על ממונן של ישראל דאלו היה צריך לחזר במנחות אחר זך וכתית כמו למנורה היו מפסידין שהיו לוקחין אותו ביוקר.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>וכל </b> דבר שהוא לשם האל הטוב שיהא מן הנאה הקדיש דבר יקדיש מן היפה וכן הוא אומר כל חלב לה':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..21e19053b530087026201d6d957dc431a3eab769
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,436 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Trespass
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מעילה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מעילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קנ </b> לשלם המועל אשר חטא בתוספת חומש וקרבן דכתיב נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו איל וגו' ואת חמישתו יוסיף עליו וגו' ואסור להדיוט ליהנות מקדשי השם בין מקדשי מזבח בין מקדשי בדק הבית והנהנה מהם בשוה פרוטה מעל מעילה פ' קדשי מזבח אמר רבי ינאי מחוורתא כלומר דבר ברור הוא דאין חייבין מעילה אלא על קדשי בדק הבית ועולה בלבד דכתיב מקדשי ה' קדשים המיוחדים לה' יש בהם מעילה אבל קדשי מזבח אית בהו לכהנים ואית בהו לבעלים תנן קדשי מזבח וכו' אלא לעולם קדשי מזבח נמי אית בהו מעילה מדאוריתא והכי קאמר דבי ר' ינאי מהאי קרא קדשי בדק הבית שמעינן קדשי מזבח לא שמעינן ומקרא אחרינא הוא דנפקא לן דקדשי מזבח אית בהו מעילה לפני זריקה דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה דבכל קדש מיירי ותניא אין לי אלא שהקדיש דברים הראויין למזבח למזבח לבדק הבית לבדק הבית הקדיש דברים הראויים למזבח לבדק הבית לבדק הבית למזבח או הקדיש דברים שאינו ראויים לא לזה ולא לזה מנין כגון ציר דגים וחגבים תלמוד לומר מקדשי ה' ריבה ואימורי קדשים קלים לאחר זריקה מרבינן להו למעילה מדכתיב כל חלב לה' ואמרי' דהוי אסמכתא ושוה פרוטה ילפינן מדאיצטריך ואת אשר חטא מן הקדש ישלם לרבות פחות משוה פרוטה להשבון דאתין וגמין ריבויין הם משמע דבשוה פרוט' מועל. דברים שהותרו באכילה מן הקרבנות כבשר חטאת ואשם אחר זריקת דמן ושתי הלחם אחר זריקת דם הכבשים אין בהם מעילה סוף פרק קמא דמעילה יש מעשה דמים בקדשי קדשים להקל ולהחמיר וכו' כיצד קדשי קדשים לפני זריקת דמים מועלין באימוריהן ובבשר לאחר זריקת דמים מועלין באימורין ואין מועלין בבשר דכבר יש בו שעת היתר לכהנים והיינו להקל דשוב אין בו מעילה ואפילו נפסלו ונאסרו באכילה הואיל והיתה להם שעת היתר אין חייבין עליהם מעילה שם משנה כלל אמר ר' יהושע כל שהיה לה שעת היתר לכהנים אין מועלין בה וכו' אי זו היא שהיה לה שעת היתר לכהנים שלנה ושנטמאה ושיצאת דלא קרינא ביה מקדשי ה' הואיל וכבר היתה ראויה לכהנים. כל המועל בזדון לוקה [בפ'] דם שחיטה תניא הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה ואזהרה מלא תוכל לאכול בשעריך וגו' ונדריך מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל בשר עול' הואיל וכלו לשם והוא הדין לכל קדש שהוא לה' לבדו ואם נהנה בשוה פרוטה כדילפינן לעיל לוקה ככל שאר לאוין דאי' בהו מעשה ומשלם מה שפגם מן הקדש בראשו דלא כתיב חומש ואשם אלא אשוגג כדכת' כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מעל בשגגה משלם מה שנהנה ותוספת חומש ומביא איל בשני סלעים ומקריבו אשם ומתכפר לו וזהו הנקרא אשם מעילות דכתיב וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו איל תמים בערכך כסף שקלים שיהיה שוה שתי סלעים ושילום הקרן עם החומש והבאת הקרבן הוי מצות עשה כדאמרן דכתיב והביא את אשמו וגו' ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וחמישיתו יוסיף עליו וגו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>תשלום </b> הקרן והבאת האשם מעכבין הכפרה ואין החומש מעכב הכפרה סוף פרק הגוזל עצים תנו רבנן מנין שאם הביא מעילתו קרן דהקדש שמעל בו ולא הביא אשמו אשמו ולא הביא מעילתו שלא יצא תלמוד לומר באיל האשם ונסלח משמע אין סליחה אלא בשניהם איל כמשמעו אשם קרן דילפינן מהדיוט מה אשם דכתיב גבי גזל הגר הוי קרן דכתיב האשם המושב לה' האשם זה קרן או אינו אלא אשם זה איל כשהוא אומר מלבד איל הכיפורים הוי אומר אשם דרישא קרן הוי הכא נמי אשם קרן הוי משמע דאיל וקרן לחוד הוא דמעכבי ולא חומש.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הביא </b> מעילתו עד שלא הביא אשמו לא יצא שם במשנה הביא אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא ובגמרא מנא הני מילי וכו' אמר ליה אנא מאשר יכפר בו נפקא ליה ועדיין לא כפר דכתיב בלשון עתיד ומשמע דכשהשיב לכהן את האשם דהיינו קרן הכסף עדיין לא כפר ובהדיוט כתיב ובהקדש תניא התם מנין שאם הביא אשמו עד שלא הביא מעילתו שהוא קרן דהקדש שמעל בו שלא יצא תלמוד לומר באיל האשם האשם כבר דהיינו קרן כדילפינן לעיל וכיון דאשכחן שהשוה הכתוב הדיוט והקדש בהך מילתא דהביא אשמו עד שלא הביא מעילתו כדילפינן מקרא בתרוייהו ילפי' הך מהך לענין שאר דברים כדא' לעיל נסתפק לו אם מעל אם לא מעל פטור מן התשלומין ומן הקרבן פרק דם שחיטה מחלוקת רבי עקיבא וחכמים דחכמים פוטרים מאשם תלוי על ספק מעילות ובגמרא ילפי לה דגמרי מצות מצות דבחטאת כתיב מצות ובאשם תלוי כתיב מצות מה חטאת אינו חייב אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל ספיקו אשם תלוי אף כל שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת חייב על ספקו אשם תלוי לאפוקי אשם מעילות דהוי באזהרה לחכמים ואע"ג דכתיב ואם נפש [אחת] (אדם) באשם תלוי ולעיל מיניה באשם מעילות ומיירי בויקרא וילמוד זה מזה כיון דגמרינן מצות מצות כדאמרן אתיא גזרה שוה ואפקה מהקישא לרבנן כדאיתא התם וכיון דפטור מן הקרבן פטור מן התשלומין דהא מודה רבי עקיבא דמחייב אשם תלוי על ספק מעילות דאינו מביא את מעילתו דהיינו הממון עד שיודע ויביא אשם ודאי כדתנן התם דממון אינו מביאו אלא על אשם ודאי כדילפינן לעיל דתרוייהו מעכבי החומש הרי הוא כתחלת הקדש פרק הזהב אמר רבא חומש כתחלת הקדש דמי שהרי מאיליו ניתוסף ולא נתפס תחת הראשון דליהוי הקדש שני ולא יוסיפו עליו חומש אלא אם נהנה בו מוסיף חומש על חומש דגבי הקדשות איבעיא לן מאי מוסיף חומש על חומש או לא גבי תרומה כתיב ויסף דמשמע שני תוספות אי טעמא משום משמעותא הוא והכא נמי כתיב ויסף וחייב להוסיף או דילמא טעמא דתרומה לאו משום משמעותא אלא משום דקיימא לן גורעין ומוסיפין ודורשין וא"ו דויסף אחמישותו אתקרי חמישיותיו בשני ווין אבל גבי הקדש דלא כתיב אלא חמישית לא ואסיקנא מאי הוה עלה אמר רב טביומי משמיה דאביי אמר קרא ויסף חמישית כסף ערכך עליו מקיש חומשו לכסף ערכו מה כסף ערכו מוסיף חומש אף כסף חומשו נמי מוסיף חומש. והחומש אחד מארבע מן הקרן עד שיהא הוא וחומשו חמשה שם איבעיא להו חומשא מלגיו על שוה עשרים מוסיף ארבע' שהן חומשו של קרן או חומשא מלבר על ארבעת רבעים מוסיף החמשו מן החוץ דהוו להו לעשרים זוז חמשה זוזי אמר רבינא תא שמע הבעלים אומרים וכו' שמע מינה חומשא מלבר מדקתני חומש דעשרים סלעים חמשה הרי חומש מן החוץ שמע מיניה כתנאי ויסף חמישיתו עליו שיהא הוא וחומשו חמשה דעליו הכי משמע דברי רבי יאשיה ורבי יונתן אמר חמישיתו חומשו של קרן ומסקנא כרבי יאשיה ונראה דמהכא ילפינן לכולהו חומשין.
+
+Halakhah 6
+
+<b>יש </b> דברים שאין חייבין עליהם מעילה מן התורה אלא אסור ליהנות בהם מדרבנן ומשלם קרן ואינו מוסיף חומש ואינו מביא אשם פרק קמא דמעילה על בעיין דאם עלו למזבח הני ששנה בהם ששחטן בדרום מהו שירדו רבא אמר ירדו תנן קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהם מאי מועלין בהם מדרבנן מאי איכא בין אוריתא לדרבנן דאוריתא משלמין חומש דרבנן אינו משלם חומש דחומש מפני איל אשם מייתי ליה ובדרבנן ליכא קרבן דהוי כמביא חולין לעזרה הילכך לא מייתי נמי חומש:
+
+Halakhah 7
+
+<b>אזהרת רנב </b> שלא לעבוד בבכור שור דכתיב לא תעבוד בבכור שורך:<br><b> אזהרת רנג </b> שלא לגוז דכתיב ולא תגוז בכור צאנך וכל קדשי מזבח בין קלים בין קדשי קדשים אסורין בגיזה ועבודה דתניא בספרי אין לי אלא בכור שאר קדשים מנין ת"ל בקרך וצאנך תקדיש אם כן למה נאמר בכור לומר לך מה בכור מיוחד שהוא קדשים של מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו בהמות קדשי בדק הבית שאין מועלין בהם מן התורה. והגוזז בשור או עובד בצאן לוקה מן התורה פר' ראשית הגז אין לי אלא שור בעבודה וצאן בגיזה מנין ליתן האמור של זה בזה ושל זה בזה ת"ל לא תעבוד ולא תגוז הוקשו זה לזה ודינם שוה ורש"י פי' ולא תגוז הוי"ו מוסיף על ענין ראשון ולמדו שניהם זה מזה תולש אינו כגוזז כר' יוסי בן המשולם פ"ג דבכורות דסבר תולש לאו היינו גוזז וכתיב לא תגוז ויראה לרב ז"ל דאינו לוקה עד שיגזוז כדי רוחב הסיט כפול שלא יהא זה חמור משבת ואינו חייב הגוזז בשבת אלא כשיעור זה. ספק קדשים כספק בכור וכיוצא בה אסורין בגיזה ועבודה דהוי ספיקא דאוריתא ואינו לוקה דהוי התראת ספק פרק קמא דמציעא מתניתין מייתי' שם דספק בכורה המוציא מחברו עליו הראיה ותני עלה אסורין בגיזה ועבודה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>בהמת </b> הקדש שנפל בה מום ונפדית אינה מותרת בגיזה ועבודה והרי הוא באיסורה עד שתשחט מתניתין פרק הזרוע והלחיים ואינם יוצאין לחולין ליגזז וליעבד דאין בהם אלא התר זביחה ואכילה בלבד אבל גיזה ועבודה לא כדאמ' ס"פ כל האסורין על מתניתין דכל הקדשים שנעשו טרפה וכו' מנה"מ דת"ר תזבח ולא גיזה אין לך בו התר אכילה אלא משעת זביחה לאפוקי חלב וגיזה דהנאה דמחיים היא נשחטה אחר פדיונה הותרה באכילה כדכתיב תזבח ואכלת כדאמ' בד"א בשקדם הקדשן את מומן שהקדישם תמימים ונסתאבו או קדם מום עובר להקדשן דמום עובר כמאן דליתיה דמי אבל מקדיש בעל מום למזבח אינו אסור בגיזה ועבודה אלא מדבריהם דתנן פרק ראשית הגז אבל לא במוקדשין ובגמרא מ"ט אמר קרא צאנך ולא של הקדש הא לאו בני גיזה נינהו דכתיב ולא תגוז אי בקדשי מזבח ה"נ הכא במאי עסקינן בקדשי בדק הבית והאמר ר' אלעזר קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ומשני מדרבנן דמדאוריתא בני גיזה נינהו דבכור צאנך כתיב דהוי קדשי מזבח נפדת הרי זה כחולין לכל דבר כדתנן פרק הזרוע והלחיים. כל שקדם מום קבוע להקדש ונפדו חייבים בבכור' ובמתנות ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד דכל שקדם מום קבוע להקדשן הוי כמקדי' עצים ואבנים לדמיהן ולהכי אם נפדו הרי הם כחולין גמורים חוץ מן הבכור והמעשר דאף על גב שקדם מומן חלה עליהם קדושה גמורה לכל דבריהם אלא שאינן כשרים ליקרב דבכור ברחם תלה רחמנא ל"ש תם ול"ש בעל מום קדיש תם קרב ובעל מום נאכל לכהנים כדאמ' בבכורות ובשרם תרי משמע לימד על בכור בעל מום שמתנה לכהן ומעשר בהמה כתיב ביה העשירי יהיה קדש לא יבקר בין טוב לרע טוב היינו תם רע היינו בעל מום ולהכי אינם יוצאים לחולין ליגזז וליעבד לעול'. ואסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין.
+
+Halakhah 10
+
+<b>מותר </b> לתלוש השער לכתחלה מן המוקדשין כדי להראות המום למומחין ואותו השער שתלש מן הבהמה או מן הבכור ומעשר אסור בהנאה דתנן פ"ג דבכורות תולש את השער לראות מקום המום דתולש לאו היינו גוזז כר' יוסי בן המשולם דמתניתין ובכור גיזה הוא דאסור ביה דכתיב לא תגוז ובגמרא איבעיא להו לכתחלה או דיעבד ת"ש תולשו וכו' ש"מ לכתחלה ש"מ ותנן נמי התם שער בכור בעל מום שנשר עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרים דאי שרית צמר הנושרת מחיים אתי לשהויי לבכור כיון דלא אתי לכפרה ואתי ביה לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו אבל צמר הנושר מן החטאת והאשם מותר בהנאה לאחר שחיטתן מפני מומן דהואיל ולכפרה הם באים לא משהה להו. ואם נתלש מן העולה הרי זה ספק שם בעי ר' ינאי התולש צמר מעולה תמימה מהו תולש מי איכא מאן דשרי אלא נתלש מעולה תמימה מהו דחטאת ואשם לא תיבעי לך דכיון דלכפרה אתו לא משהי להו כי תיבעי לך דעולה מאי כיון דעיקר לאו לכפרה אתי דאינה מביאה על חטא משהי לה או דילמא כיון דעולה נמי מכפרא על עשה כדילפינן ביומא לא משהי לה וכל שיתלש מן הקדשים אחר שנפל בהם מום מותר בהנאה חוץ מן הבכור דלית בהו טעמא דשמא ישהה כיון שהיה כבר בעל מום אבל בכור אף מה שנתלש ממנו אחר שנפל בו מום אסור בהנאה כדתנן שער בכור בעל מום וכו' וחכמים אוסרים וטעמא דילמא משהי ליה כדאמ' והוא חייב לאוכלו אף בעל מום שנה בשנה. השוחט בכור או שאר מוקדשין תולש את השער ומניחה במקומו שם משנה ר' יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ וכו' ובלבד שלא יזיזנו ממקומו שלא יאמרו עבד בקדשים.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>קדשי </b> בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה שם מימרא דרבי אלעזר קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה ומוקים לה תלמודא מדרבנן כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 13
+
+<b>המקדיש </b> עובר למזבח אמו אסורה בעבודה מדרבנן שמכחשת את הולד ומותרת בגיזה פרק קמא דתמורה. האומר מה שבמעיה של זו עולה מותרת בגיזה ואסורה בעבודה משום כיחוש עובר שבה ומסקינן כי קתני אסורה בעבודה מדרבנן משום דמכחשא אבל גיזה דלא מכחשא לא גזרו בה רבנן. הקדיש אבר אחד מן הבהמה בין לבדק הבית בין למזבח שם בעי רבא הקדיש חד אבר מהו בגיזה ועבודה ולא איפשיטא ורש"י גריס מהו בגיזה ופי' בעבודה לא תיבעי לך דאסור דהא מכחיש לה והדר בעי הקדיש עורה מהו בעבודה דבגיזה לא תיבעי לך דלא מכחיש ליה לעור:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>קדשים </b> קלים אין מועלין בהם עד שיזרק הדם. מועלין באימורין פרק קמא דמעילה משנה יש מעשה דמים דהיינו זריקה בקדשי קדשים להקל ולהחמיר ובקדשים קלים כולם להחמיר כיצד וכו' קדשים קלים לפני זריקת דמים אין מועלין באימורין ולא בבשר לאחר זריקה מועלין באימורין והיינו להחמיר דקודם זריקה לא הוה בהו מעילה כלל ואין מועלין בבשר ואפילו העלה האימורין למזבח קודם זריקה אין מועלין בהם עד שיזרק הדם דבזריקה תליא מילתא דאף על גב דאם עלו אימורין קודם זריקה אמר עולא התם דלא ירדו דנעשו לחמו של מזבח דקלטן מזבח אפילו הכי אין מועלין בהם עד זריקה דבפרק המזבח מקדש בעי רבי יוחנן אימורי קדשים קלים שהעלן קודם זריקה יש בהם מעילה או לא אמר ליה ר' אמי ותיבעי לך ירידה א"ל ירידה לא קא מיבעיא לי דנעשו לחמו של מזבח ופשיט הכי לא ירדו דנעשו לחמו של מזבח ומי' מעילה לית בהן דלא הובררו לחלק גבוה וללישנא קמא בעי אם ירדו או לא ואמר ליה רבי אמי ותיבעי לך לענין מעילה אמר ליה לענין מעילה לא קא מיבעיא לי דזריקה הוא דקבעה לה במעילה כי קא מיבעיא לי ירידה ופשיט לא ירדו ואין בהם מעילה. הוציא אימורין בחוץ קודם זריקה ואח"כ זרק מועלין בהם דזריקה מועלת ליוצא שם ואין מועלין בבשר מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא ואמאי הא ממונא דבעלים נינהו אמר רבי חנינא ליוצא שיצא הבשר לחוץ ושוב נזרק הדם ורבי עקיבא היא דאמר זריקה מועלת ליוצא וכי אמר זריקה מועלת ליוצא היינו דמהניא ליה שאינו נשרף לאלתר עד שתעובר צורתו אבל לא מהניא זריקה להתירו באכילה והיינו דקתני אין מועלין בבשר מעילה הוא דליכא אבל איסורא איכא משמע דזריקה מועלת ליוצא בין להקל להוציא בשר מידי מעילה כדאמרינן בין להחמיר לחייב משום מעילה לאימורין שיצאו ושוב נזרק דמן כדאמרינן.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b> קדשי קדשים מועלין בהם משהוקדשו עד שיזרק הדם שם במשנה כיצד קדשי קדשים לפני זריקת דמים מועלין באימוריהם ובבשר לאחר זריקת דמים מועלין באימורין ואין מועלין בבשר דכבר יש בו שעת התר לכהנים והיינו מעשה דמים בקדשי קדשים להקל ולהחמיר להקל דשוב אין בו מעילה ולהחמיר על זה ועל זה חייב משום פגול וכו' כדתנן התם. כיצד העולה אחד עולת העוף ואחד עולת בהמה והקומץ והלבונה ומנחת כהנים והחביתין ומנחת נסכים מועלין בהם משהוקדשו עד שיצאו אחר שריפתן על המזבח לבית הדשן פ"ב דמעילה תנן עולת העוף מועלין בה משהוקדשה וכו' העולה מועלין בה משהוקדשה נשחטה וכו' אבל מועלין בבשר עד שיצא לבית הדשן דכיון דכולה כליל ואין בה התר לכהנים לעולם מועלים בה עד שתשרף כולה ותיטל מאפרה תרומת הדשן דכתיב והרים את הדשן ושוב כיון שנעשית מצותו אין מועלין בו הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים מועלין בהם משהוקדשו דכל הני דמתני' כליל נינהו קומץ ולבונה וקטרת ומנחת כהנים כתיב בה וכל מנחת כהן כליל תהיה וגו' ומנחת כהן משיח היינו חביתי כ"ג ומועלין בכולן משהוקדשו קדושת פה בעלמא והרב ז"ל השמיט מהני דתנן במתניתין קטרת דהוי כקומץ ולבונה ומנחת כהן משיח קרי לה חביתין. וכן פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין שם במשנה פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מועלין בהם משהוקדשו וכו' ומועלין בהם בבית הדשן עד שיותך הבשר דהיינו עד שיתעכל הבשר שנעשה אפר דהיינו מצותן. וכן פרה אדומה מועלין בה משהוקדשה פ"ד דפרה תנן ולעולם מועלין בה בין לפני שריפתה בין לאחר שריפתה עד שתעשה אפר דאמר קרא חטאת היא מלמד שמועלין בה כשאר חטאות ומשתעשה אפר לא ישאר בה מעילה דדרשינן בשלהי התכלת חטאת מלמד שמועלין בה כשאר חטאות היא בה מועלין באפרה אין מועלין והא דבעינן קרא למעילת פרה ולא נפקא לן מדהוי קדשי בדק הבית דמועלין בהם לכ"ע היינו משום מועל אחר מועל דאינו אלא בבהמה וכלי שרת בלבד.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>חטאת </b> בהמה ואשם וזבחי שלמי צבור מועלין בכולן משהוקדשו שם פ"ב דמעילה משנה כלשון רבינו ואין מועלין בבשר דכיון דנזרק הדם הותר הבשר לכהנים דקדשי קדשים נינהו אבל מועלין באימוריהן עד שיתעכלו במזבח ויצא האפר לבית הדשן דנעשה מצותו וכן חטאת העוף שם פרקא חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה בפה אפילו אם נהנה ממנה מחיים כגון שמכרה דהוציאה לחולין הוזה דמה אין מועלין בה דכבר יש בה התר לכהנים ואסור ליהנות במוראה ונוצה שלהי תמורה עולת העוף שנתמצה דמה מוראתה ונוצתה יצאו מידי מעילה מאי לאו יצאו מידי מעילה ומותרין כיון דנתמצה דמה לא יצאו מידי מעילה ואסורין ונראה דה"ה לחטאת העוף.
+
+Halakhah 7
+
+<b>המנחות </b> מועלין בהם משהוקדשו שם במשנה המנחות וכו' קרב הקומץ חייבין עליו וכו' ואין מועלין בשיריים אבל מועלין בקומץ עד שישרף כולו ויצא לבית הדשן כדין אימורי קדשים לפי שהקומץ כליל הוא ואם נפסלו השירים או חסרו ואח"כ הקטיר הקומץ הואיל והקטרה זו אינה מתרת השירים הוי ספק אם יצאו מידי מעילה או לא.
+
+Halakhah 8
+
+<b>לחם </b> הפנים מועלין בו משהוקדש שם במשנה לחם הפנים מועלין בו משהוקדש קרבו הבזיכין אין בו מעילה שהרי יש בו שעת התר לכהנים וכן ב' הלחם שם ב' הלחם מועלין בהם משהוקדשו בפה דהא הוו קדש נזרק דמן של כבשים אין בהם מעילה דיש בהם שעת התר לכהנים וכבר נעשה מצותן.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הנסכים </b> מועלין בהם משהוקדשו פ"ג דמעילה הנסכים מועלין בהם בתחלתן ירדו לשיתין אין מועלים בהם דנעשית מצותן כבר מים שמנסכין בחג הסוכות שם במשנה מים שבכד הזהב אין נהנין ואין מועלין דלא נתקדשו לניסוך המים למעילה עד שינתנו בצלוחית של זהב דהיינו כלי מקודש לכך נתנן בצלוחית מועלין בה דהוי מכלל הנסכים דהוו קדש וכתיב כי יאכל קדש ושתיה בכלל אכילה כדילפינן בדוכתיה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>לוג </b> שמן של מצורע מועלין בו משהוקדש בכלי עד שיזרק דם האשם נזרק אין מועלין עד שיתנו מתנותיו נתנו מתנותיו הותרו השירים כבשר חטאת ואשם אחר זריקת הדם דהותר לכהנים.
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> דמי שחיטת הקדשים אין מועלין בה שם פ"ג רש"א דם קלי כתחלתו ואין מועלין בו וחמור בסופו יצא לנחל קדרון מועלין בו שהיה נמכר לגננים ודמיו הקדש והיינו מדרבנן דמדאוריתא כל דבר שנעשית מצותו אין מועלין בו ומה לאחר כפרה אין בה מעילה כדאמר' אף לפני כפרה אין בו מעילה וכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר הוא בהוייתו יהא דבי ר' ישמעאל תנא ואני נתתיו לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה עולא אמר ואני נתתיו לכם שלכם יהא. המקיז דם לבהמה קדשים אסור בהנאה ומועלין בו שם אמר רב הונא אמר רב המקיז דם לבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בו דלא מתקיימא הבהמה בלא דם דדם הוא הנפש וגופה של בהמה הוא שהרי נברא עמה והא דדרשינן לכפר נתתיו ולא למעילה היינו בדם שחיטה אבל דם בהמה חיה דלא חזי לכפרה לא הילכך מועלין בה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>העצמות </b> והגידים והקרנים והטלפים שפירשו מקדשי קדשים לפני זריקת דמים מועלין בהם פרק המזבח מקדש עצמות קדשים הנאכלין כגון חטאת ואשם לפני זריקת דמים מועלין בהם דכיון שפירשו ואינהו לאו בני הקטרה נינהו לא אהני להו זריקה ובאיסוריהו קיימי לאחר זריקה אין מועלין בהם דאהני להו זריקה כיון דאם עלו בזמן שהם מחוברים לא ירדו דכתיב והקטיר הכהן את הכל כדתנן התם עצמות העולה שפירשו לפני זריקה אין מועלין בהם לאחר זריקה שם כבריתא ושל עולה מועלים בהם לעולם ומשני אימא ושל עולה פירשו לפני זריקה מועלין בהם עד זריקה והזריקה מתרת אותם פירשו לאחר זריקה מועלין בהם לעולם כיון דחמירה דכולה כליל. עצמות העולה שפקעו מעל המזבח קודם חצות שם במשנה איברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות יחזיר ומועלין בהם דאכתי בני מזבח נינהו לאחר חצות לא יחזיר ואין מועלין בהם דהוו לה כמעוכלים דכתוב אחד אומר כל הלילה והקטיר וכתוב אחד אומר כל הלילה והרים הא כיצד חלקהו חציו להקטרה וחציו להרמה והתם אותיבו ואסיקו בגוונא אחריתי הילכך מעילה נמי תליא בחצות.
+
+Halakhah 13
+
+<b>גחלת </b> שפקעה מעל גבי מזבח שם במשנה וכן גחלת שפקעה לא יחזיר ובפ"ב דמעילה מייתי לה לענין מעילה דכיון דלא יחזיר הא נעשה מצותו ואין מועלין בו ומן הארץ הוא דלא יחזיר דאין צריך להחזיר אבל פקעה מן המזבח מצד זה לצד זה יחזיר ולכך אין נהנין מדרבנן. גחלת של קדשי בדק הבית מועלין בה והשלהבת לא נהנין ולא מועלין פ' משילין גחלת של הקדש מועלין בה הנהנה ממנה מביא אשם והשלהבת לא נהנין לכתחלה מדרבנן משום דהקדש לא בדילי מיניה כע"ז גזרו בה רבנן אבל אין מועלין מדאוריתא דלית בה ממשא.
+
+Halakhah 14
+
+<b>דשן </b> מזבח החיצון בין קודם הרמה בין אחר הרמה מועלין בה פ"ג דמעילה בשלמא דישון מזבח החיצון מועלין בו דכתיב ושמו אצל המזבח לפי' טעון גניזה כדי שלא ימעלו בו. דשן מזבח הפנימי והמנורה אין נהנין ואין מועלין שם משנה כלשונו וטעמא דהכא לא כתיב ושמו כדישון מזבח החיצון.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>כל </b> בהמת קדשי קדשים שהיא בעלת מום ואפי' קדם להקדשה ואפילו מחוסרת זמן מועלין בה משהוקדשה פ"ב דבכורות כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה וכו' בגמרא טעמא דנפדו הא לא נפדו פטורים קסבר קדושת דמים מדחה ובבריתא תני נמי ומועלין בהם לפני פדיונן דכיון דהקדישן לימכר ולהביא בדמיהן קרבן למזבח מועלין בה דלא גרע מאם הקדישו לבדה הביא ואפילו מחוסר זמן דמה בכור קדוש לפני זמנו שהרי קדוש מרחם אף מחוסר זמן נמי שאינו בן שמנה קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו כדאמר' פ"ג דמעילה הילכך מועלין בו אבל תורין ובני יונה שלא הגיע זמנן או שעבר זמנן והן קדשי מזבח הנהנה מהם לא מעל שם פ"ג דמעילה במשנה ובגמרא מ"ש ממחוסר זמן דבהמה דאמרינן דמועלין אמרי מחוסר זמן מידי דהוה אבעל מום דבר פדיון הוא דמגו דחשיבא דאית בה קדושה כשהיא בעלת מום אית בה קדושה נמי כשהוא מחוסר זמן אבל עופות דליכא למימר בהו האי מגו הואיל ואין המום פוסל בעופות דאין תמות וזכרות בעופות ואין לעופות פדיון הכי נמי לית בהו קדושה במחוסר זמן דעוף והרי הם כקדשים שמתו דאמר עולא אמר ר' יוחנן שיצאו מידי מעילה דבר תורה דלאו קדשי השם נינהו דלא חזו לגבוה וקדושת דמים נמי לית בהו דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואין נהנין בכולם מדרבנן:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>קדשי </b> מזבח שמתו יצאו מידי מעילה מימרא דרבי יוחנן פרק ג' דמעילה כדאמרן לעיל וכן אם נפסלו בדברים שיפסלו בהם הקרבנות קודם שיגיע הדם למזבח כגון ששחטן בדרום ריש מעילה קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהם דאף על גב דדינן לישחט בצפון לא יצאו מקדושתן לגבי מעילה והנהנה מהן שוה פרוטה מעל. שחטן בדרום וקבל דמן בצפון בצפון וקבל דמן בדרום דלא תימא קבל בצפון הא הוי עיקר עבודה בצפון דמקבלה ואילך מצות כהונה אלא אפילו שחטן בצפון וקבל דמן בדרום אף על גב דמקבלה דהיינו עיקר עבודה הוה בדרום שלא כדינן אפילו הכי מועלין בה וכן אם שחט ביום וזרק בלילה אף על גב דלילה לאו זמן הקרבה הויא מועלין בה וכל שכן אם שחט בלילה וזרק ביום דמועלין בה דהא עיקר עבודה דזריקה ביום הויא וזו ואצ"ל זו קתני או ששחטן בצפון ביום וחשב עליהם לאוכלן חוץ לזמנן דהיינו פגול ויש בו כרת או חוץ למקומן דהיינו פגול ואין בו כרת אפילו הכי מועלין בהם ותרוייהו פגול דחוץ לזמנו וחוץ למקומו מחד קרא נפקי מאם האכל יאכל מבשר זבח השלמים דאיתקש חוץ למקומו לחוץ לזמנו כדילפינן בדוכתיה כלל אמר רבי יהושע כל שהיה לה שעת התר לכהנים ושוב נפסלה מהם שלן הבשר לאחר זריקה או שנטמא או שיצאת חוץ לקלעים לאחר זריקה דאף על גב דהשתא אין ראויה לכהנים הואיל והיתה לה שעת הכושר לאחר שנפסלה אין מועלין בה דלא קרינא בה מקדשי ה' הואיל וכבר היתה ראויה לכהנים אבל כל שלא היתה לה שעת התר לכהנים כהני דאמרן ושקבלו פסולין וזרקו את דמו מועלין בה ובגמר' שחטן בדרום פשיטא דמועל בהם משום דשחטן בדרום אפקינהו מידי מעילה איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר עולא אמר רבי יוחנן קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה הכא נמי קדשי קדשים לגבי דרום כמאן דחנקינון דמי קא משמע לן קדשים שמתו לא חזו כלל אבל דרום נהי דאינו ראוי לקדשי קדשים אבל ראוי הוא לקדשים קלים דשחיטתן בכל מקום בעזרה ומסקינן דקבלו פסולין וזרקו את דמו היינו קבלו פסולין וזרקו פסולין דוקא ואין עושין שירים שאם חזרו כשירים וקבלו שאר דם הנפש וזרקוהו אין מועלין בבשר דבעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן פסול מהו שיעשה שירים ואמר ליה אין לך דבר שאין מרצה בצבור ועושה שירים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו אבל טמא דאיתיה בצבור דמרצה בצבור דטומאה דחויה היא בצבור משוי שירים פסולין שאר פסולין כגון בעלי מומין לא משוי שירים. אין בקדשים קלים מעילה לעולם כדאמרן לעיל חוץ מאימוריהן אחר זריקה המועלת אבל נתפגלו אף על פי שנזרק הדם אין מועלין בהם פרק קמא דמעילה אמר רב גידל אמר רב זריקת פגול ששחט במחשבת פגול ואחר כך זרק סתם אין הזריקה מוציאתו מידי מעילה בקדשי קדשים ואינו מביא לידי מעילה האימורין של קדשים קלים דלא חשיבא זריקה כלל לענין מעילה דזריקה דמתיר בשר קבעה מעילה באימורין וכן אם יצא הדם אף על פי שהחזירו וזרקו אין מועלין באימורין שם אמר רב פפא לא אמר רבי עקיבא זריקה מועלת ליוצא אלא שיצא בשר דהא נעשית הזריקה עצמה בהכשרה אלא שנעשית על דבר שאין ראוי וקרינן ביה קדשי ה' לענין מעילה דהכי נמי עלה לא ירד אבל יצא דם דלא נעשית זריקה בהכשרה אין זריקה מועלת ליוצא ותניא נמי הכי כדמייתי התם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b> חטאות המתות כגון וולד חטאת ותמורתה וכיוצא בהם אסור ליהנות בהם ואם נהנה לא מעל מעילה פרק וולד חטאת ותמורת חטאת אם משנתכפרו הבעלים לא נהנין מדרבנן ואינו משלם אלא קרן ולא מועלים מדאוריתא דכיון דלאיבוד אזלי לא שייכי בהו מעילה ולא קרינא בהו קדשי ה' ואם עד שלא כפרו הבעלים תרעה עד שתסתאב אותה שעברה שנתה דלא אזלא לאיבוד וקדושה קדושת דמים.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>המפריש </b> חטאתו ואבדה והפריש אחרת ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות ושחט שתיהם בבת אחת וזרק דם אחת מהם אין מועלין לא בבשרה ולא בבשר חברתה אף על פי שאינו ראוי באכילה הואיל ואם רצה מזה זורק ואם רצה מזה זורק כיון שנשחטו בבת אחת אבל שחט זו אחר זו אין דמה מועיל לבשר חברתה שלא היתה לה שעה הראויה להתיר בשרה פרק קמא דמעילה והרי המפריש חטאתו וכו' והרי שתיהן עומדות שחטן ודמן מונח בכוסות ונזרק דם של אחד מהם אי אתה מודה שכשם שדמה פוטר את בשרם מן המעילה [כך] (אף) יפטור את בשר חברתה כיון דאם רצה מזה זורק רצה מזה זורק שנשחטו בבת אחת אבל נשחטו זו אחר זו לא כרבי יוחנן דאמר דלאו תשובה גנובה השיבו ר' עקיבא לאותו תלמיד ואמר קצצתי רגלוהי דינקא דהיינו ריש לקיש שהיה בחור ממנו ואמר תשובה גנובה השיבו רבי עקיבא וכו' כדאיתא התם.
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> חטאת עוף או עולת עוף שנפסלה בשינוי עשייתה דחטאת מליקתה בסימן א' והזאה ומיצוי ועולת העוף בעי הבדלה בשתי סימנים או שנפסלה בשינוי מקום עשייתה דחטאת עשייתה למטה דכתיב בה אל יסוד המזבח ועולת העוף עשייתה למעלה דלא כתיב בה יסוד מועלין בה חוץ מעולת העוף שנמלק למטה כמעשה חטאת לשם חטאת זבחים ריש פ' חטאת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת וכו' ובתר דקתני כולהו גווני דשינוי קתני וכולן אין מטמאין בבית הבליעה ואין מועלין בהם חוץ מחטאת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת דכשרה היא ויש לה שעת התר לכהנים ושוב אין בה מעילה אפילו לזר גמור אבל עולת עוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת פליגי בה במתני' דרבי אליעזר אומר מועלין בה דעולה היא ומי הוציאה ממעילתו שעת התר לכהנים אין לה ורבי יהושע אומר אין מועלין בה דכיון דשינה שמה ומעשיה ומקומה לשם חטאת נעשית חטאת שאין בה מעילה כדאמר רב אדא בר אהבה בגמרא אומר היה ר' יהושע עולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת כיון שמלק בה סימן אחד כדין חטאת העוף חל עליה שם חטאת העוף דהוי גמר עבודתה קודם שיחול עליה שם פיסול כדמפרש רב אשי דבשלמא עולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת כיון דהא הכשרה בסימן אחד עבודתה ממהר להשלים קודם שיחול עליה שם עולה פסולה וזו הכשרה בשני סימנים ולפיכך סימן ראשון אינו פסול בה משום עשיית מטה ועולת העוף למטה ליתא ויש כאן שינוי מעשה עולה והכר מעשה חטאת מכיון שמלק בה סימן אחד ועדיין לא חל עליה שם פיסול עולה חל עליה שם חטאת כשרה הילכך נמשכת ויוצאה משם עולה ונעשית חטאת אלא חטאת שעשאה למעלה כמעשה עולה בשני סימנים ולשם עולה כיון דאמר מר מלקה בכל מקום במזבח כשרה משום מליקת מעלה אין כאן שינוי להפקיע ממנה שם חטאת ואין כאן שינוי השם וכיון דחטאת גמר עבודתו בסימן אחד מקודם שיגמרו מעשה עולה חל עליה שם חטאת שנמלקה כולה בשלא לשמה ונפסלה משום שלא לשמה וכד מלק הדר אידך סימן להביאה לכלל מעשה עולה היכי ממשכא והויא עולה הילכך עולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת אין מועלין בה דנמשכת ונעשית חטאת העוף מה שאין כן בחטאת העוף שעשאה למעלה כמעשה עולה לשם עולה דאינה נמשכת כדפיר'.
+
+Halakhah 8
+
+<b>מנחה </b> שנתפגלה או שנעשית במחשבת המקום וכן לחם הפנים ושתי הלחם מועלין בהם שהרי לא היה להם שעת התר לכהנים ותנן זה הכלל כל שלא היה לה שעת התר לכהנים שנשחטה חוץ לזמנה או חוץ למקומה מועלין בה ומנחה ושתי הלחם ולחם הפנים נמי כיון דנתפגלו אין להם התר לכהנים ולהכי מועלין בהם. וכן קומץ שיצא לחוץ או לן וחזר והקטירו מועלין בשירים שהרי לא היה שעת התר לכהנים והקטרה לא אפקינהו מידי מעילה כדם קדשים קלים שיצא וחזר והכניסו וזרקו דלא מהני האי זריקה לאימורין שמעלו בהם כדאמ' רב פפא דלא א"ר עקיבא זריקה מועלת ליוצא אלא שיצא בשר אבל יצא דם לא הכא נמי הקטרה הוה מועילה ליוצא אם יצאו שירים אבל יצא קומץ לא ואם נטמא הקומץ והקטירו אין מועלין בשירים שהציץ מרצה על הטומאה ואינו מרצה לא על הלן ולא על היוצא כדתנן פרק הקומץ רבה נטמא הקומץ והקטירו הציץ מרצה והמנחה כשרה ושירים נאכלים יצא והקטירו אין הציץ מרצה שהציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא דטומאה הותרה מכללה בצבור לפני ה' דכתיב במועדו ואפילו בטומאה כדילפינן התם יצאו השירים או נטמאו ואחר כך הקטיר הקומץ אף על פי שהם אסורים באכילה אין מועלין בהם דהקטר' מועילה ליוצא כדאמ' והרי קרב הקומץ כמצותו.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הנהנה </b> מקדשי קדשים לפני זריקת דמים דמועלין בהם כדאמר' לעיל ומאימורי קדשים קלים לאחר זריקה דמועלין בהם או שנהנה מן העולה או מן הקומץ והלבונה ומנחת כהנים והחביתין יפול מה שנהנה לנדבה מעל בקרבנות הצבור יפול מה שנהנה ללשכה פרק ב' דמעילה איתמר הנהנה מבשר קדשי קדשים לפני זריקת דמים שאז הם קדשי ה' ואכתי לא הותרו לכהנים ומאימורי קדשים קלים אחר זריקה שאז הם קדשי ה' שהוברר חלק גבוה רב אמר מה שנהנה יפלו לנדבה לעולה קיץ למזבח ועורות לכהנים ולוי אמר יביא דבר שכולו למזבח ומאי ניהו קטרת ותניא כותיהו ופסק הרב ז"ל כרב. הנהנה מבשר קדשי קדשים שנטמא קודם זריקה ומאימורי קדשים קלים אחר שהעלן ע"ג המזבח אפילו קודם שנעשו אפר אלא שמשלה בהם האור פטור ממעילה שם מימרא דרבא הכל מודים וכו' וטעמא דפטור שהרי נעשית מצותו דאף על גב דנהנה מאפר תפוח מועלין בו לרבי יוחנן היינו משום דבעי בגדי כהונה בהוצאת הדשן ולכך חשיב שפיר לא נעשית מצותו ולא סגי נמי בלאו הוצאת דשן אבל אימורי קדשים קלים אף על גב דודאי הפוכי בהו בצינורא עבודה היא הא סגי בלאו הכי שאם רוצה מניחם ומתאכלים מאיליהן ועולה דמועלין בה עד שתצא לבית הדשן היינו טעמא דכולה כליל ואין בה שום אכילה לאדם ולהכי לא כלתה מצותה עד שתצא לבית הדשן אבל קדשי קדשים הנאכלין לאדם כשנעשית בטהרה מיקרו שפיר נעשית מצותו מכי זרק אף על גב דטעון שריפה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>קדשי </b> מזבח חלבן וביצהן אסור ליהנות מהם והנהנה לא מעל פרק ג' דמעילה משנה וטעמא דלא היה דעתו להקדיש דבר שאין ראוי למזבח כחלב ובצים ולכך אין מועלין בהם מן התורה ומשום דמדרבנן אין נהנין וולד קדשים לא יינק מאמו ומתנדב אדם חלב בהמת חולין לולדות קדשים שינקו ממנה כדי שלא ימותו שם במשנה וולד המעושרת שנולד קודם שנכנסה אמו לדיר להתעשר לא יינק ממנה לפי שהיא קדושה דכתיב העשירי יהיה קדש ובנה חולין ונמצא נהנה מחלב המוקדשין ואחרים מתנדבין כן שמתנין קודם לכן על מנת כן אני מכניס נקבה זו להתעשר שאם תקדש יהא חלבה חולין שתהא ולדה מניקה בהתר ומהני תנאה הואיל ויכול לעכב שלא תכנס נקבה זו לדיר להתעשר עד לאחר זמן ולהכי קרי להו אחרים שאינם מחמירים עליהם כראוי וכן נמי בולד מוקדשים לא היו מקדישים חלב האם כן פירוש רש"י ז"ל והרב ז"ל פירוש כמו שפירוש התוספות שם ואחרים מתנדבים כן חלב בהמת חולין וולד המוקדשין שאינו יכול ליינק אמו שהיא קדש והיא חולין כדאמר' והתם משמע דאף על גב דאין מועל בחלב הויא איסורא מדאוריתא דילפינן לוולד מעושרת דלא ינק מאמו העברה העברה מבכור וחלב המוקדשין ילפינן אמו אמו מבכור מה בכור שהוא זכר מועלין בכולו אף מוקדשין נמי ולאו דוקא מועלין דהא אמרינן חלב המוקדשין אין מועלין בה אלא ר"ל שנאסר החלב להניק ממנה דכיון דאינו ראוי לבא למזבח אין מועלין בה דלא הוו קדשי ה' ומקרא דואכלת בשר ולא חלב משמע נמי איסור חלב ופירוש התם בתוס' חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה וגוונא אחרינא כדאיתא התם.
+
+Halakhah 13
+
+<b>הקדיש </b> בהמה ועוף למזבח קדושת דמים שאמר דמי בהמה זו לנסכים ודמי בן יונה לשלמים הרי הן כקדשי בדק הבית ומועלין בחלבן ובביצהן שם במשנה בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית הקדיש תרנגולת מועלין בה ובבצתה וכו' ובגמרא אלא גבי קדשי מזבח כי אקדשה קדושת דמים לית בה מעילה אמאי אמר רב פפא חסורי מחסרא והכי קתני בד"א בשהקדיש קדושת הגוף לגבי מזבח אבל הקדישו קדושת דמים לגבי מזבח נעשה כמי שהקדישו לבדק הבית דדעתו להקדיש הכל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המפריש </b> מעות לחטאתו לעולתו ולאשמו ולבני תורין מועלין בהם משהופרשו הפריש לשלמים אין מועלין בהם תוספתא דמעילה פרק קמא המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שהן ראויין להביא מדמי כולן שלמים דליכא בהו מעילה אלא באימורין לאחר זריקת דמים בד"א בזמן שהיו סתומין אבל אם היו מפורשין מועלין בדמי חטאות ובדמי עולה ואין מועלין בדמי שלמים.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הקדיש </b> אבר אחד לדמיו למזבח פרק קמא דתמורה בעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות קדושת הגוף לכל הבהמה ותקרב עולה מי אמרינן לר' יוסי מדאקדיש חד אבר לדמיו פשטה קדושה לכולה בהמה לדמיה ומגו דנחתא לה קדושת דמים לכולה בהמה נחתא לה נמי קדושת הגוף הואיל והיא גופה חזיא לעולה למה למוכרה ולהביא בדמיה עולה הילכך בעל כרחיה קדשי קדושת הגוף ומדאקדשיה לחד אבר אקדשה לכולה או דילמא חד מגו אמרינן תרי מגו לא אמרינן ותיפשוט ליה מדידי' דהאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף התם דאקדשיה לכוליה הכא חד אבר מאי תיקו לפי' תקבר ולא יפדה ואם נפדה אין מועלין בפדיונו דהוי ספק אי הויא קדושת דמים ותפיס פדיוניה אי הוי קדושת הגוף ולא תפיס.
+
+Halakhah 3
+
+<b>המפריש </b> מעות לנזירותו אסור ליהנות בהם פרק ג' דמעילה משנה המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שהן ראויין לבא כולם שלמים דכל מנה ומנה מצינן למימר זה הפריש לשלמים וקדשים קלים נינהו ולית בהו מעילה קודם זריקה כדאמרן לעיל ומאי טעמא אזלינן לקולא נימא דאיכא מעילה בכולהו משום עולה ולחומרא כיון דהוי דאוריתא אלא משום דדמי שלמים דאיכא בגוויהו ליכא בהו מעילה הוה מייתי חולין לעזרה איהו החייב קרבן מעילה הילכך לקולא אזלינן. מת והיו לו מעות סתומין יפלו לנדבה לעולה קיץ למזבח כדמפרש בנזיר דהלכה היא מעות מפורשים דמי חטאת ילכו לים המלח דהוו חטאת שמתו בעליה ולא נהנין ולא מועלין משום דלאיבוד אזלי כדאמ' לעיל דמי עולה יביא עולה דדורון בעלמא היא דלאו לכפרה אתיא וכדאמ' האשה שמתה יביאו יורשין עולתה ולהכי מועלין בה. אמר אלו לחטאתי והשאר לנזירותי אם נהנה בכל השאר מעל נהנה במקצתו לא מעל וכן אם אמר אלו לעולתי והשאר לנזירותי נהנה בכולן מעל אבל לא במקצתן בתוספת' פרק קמא דמעילה ומועלין בכולן ואין מועלין במקצתן קאי אתרוייהו אאלו לעולתי והשאר לנזירותי ואאלו לחטאתי והשאר לנזירותי וטעמא דכיון דאיכא דמי שלמים בהדייהו אין מועלין במקצתן ואף על גב דאמרינן לעיל במעות סתומין דאפילו בכולן אין מועלין דראויין כולם להביא שלמים שאני הכא שהתחיל לפרש שאמר אלו לחטאתי או אלו לעולתי דמשמע דבשאר איכא עולה ושלמים או חטאת ושלמים הילכך מועלין בכולן ולא במקצתן כדפי'. הפריש מעות ואמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי ואלו לשלמי ונתערבו מועלין בכולן ובמקצתן כיון דאיכא חטאת ועולה מפורשים בהדיהו וכיצד יעשה יקח שלשה בהמות ומחלל דמי חטאת בכל מקום שהוא על האחת וכן השאר כדתניא בתוספתא פרק קמא דמעילה.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אחד </b> ממחוייבי קנים שהפריש מעות ואמר אלו לחובתי מועלין בכולן ובמקצתן ברייתא שם בתוס' כלשונו מת יפלו לנדבה ומועלין בהם המפריש חטאת על אכילת חלב והביאה על אכילת דם הרי זה לא כפר לפיכך לא מעל הפריש מעות לחטאת חלב וקנה בהם חטאת לדם בשוגג כפר לפיכך מעל במזיד לא כפר לפיכך לא מעל בשלהי כריתות תנן לא יביאנו מחטא על חטא וכו' שנאמר קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו ובגמרא מנא הני מילי דתנו רבנן וכו' אם הפריש בהמה על החלב והביאה על הדם על הדם והביאה על החלב לא מעל ולא כפר אם הפריש מעות על החלב והביאן על הדם על הדם והביאן על החלב מעל וכפר מאי לא מעל ולא כפר הכי קאמר כיון דלא מצי מעיל דאינו יכול להוציאה לחולין ולא לשנותה דבקדושתה קיימא דהקדש שאינו בעל מום לא יצא לעולם לחולין וכיון דהכי הוא לא כפר אבל מעות כיון דאי משני מעל דשייכי בהו מעילה ונפקי לחולין ומייתי קרבן מעילה כפר ואפילו הכי בתחלה לא ליתיה דכתיב קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>המפריש </b> שתי סלעים לאשם ולקח בהם שני (סלעי') [אילים] לחולין פרק בתרא דכריתות משנה המפריש שני סלעים זהו דין אשם דכתיב בערכך כסף שקלים ואחר לקח בהם שני אילים מעל במעות ויצאו לחולין ויש עליו לשלם אשם של עשרה זוז לקרן וחומש של אשם ואשם בשני סלעים לאשם מעילות לפיכך אם היה אחת מאותם שקנה יפה עשרה זוז ואחד יפה שני סלעים יקריבם לקח אחד לאשם ואחד לחולין לא מעל אלא בסלע ולכן אם היה אשם יפה שני סלעים יקרב לשמו שהרי לשמו נלקח ממעות שהפריש לו והשני שהוא חולין יקרב למעילתו ויביא עמה סלע וחומשה קרן וחומש מביתו ויפלו לנדבה שהרי ממותר אשם בא ומה ששבח אשם בשתי סלעים שבח הקדש הוא וכן מה ששבח של אשם מעילות ולעיל שאינו מביא מביתו כלל שהוציא כל השני סלעים לחולין ושבח דידיה הוא וכיון דשוה אחד שני סלעים ואחד עשרה זוזים אינו צריך להביא מביתו כלל אלא האשם שהפריש עליו המעות קודם.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הנהנה </b> מדמי חטאתו עד שלא קרבה חטאתו פרק חטאת העוף דמעילה הנהנה מדמי חטאת ומדמי אשם אם בא לשלם קודם שקרבה חטאתו יוסיף הדמים שהוא חייב מקרן וחומש על חטאתו שיש לו ליקרב דהיינו על מעות דפיישי ויביאנה שמנה ויביא אשם מעילות וכן בדמי אשם שקרבנות המזבח מעילתן למזבח ובדק הבית לבדק הבית דכיון דמשלם מה שנהנה למה שנהנה הוא דמשלם ליה וחומש נמי הוו כקרן ואם קרב כבר חטאתו פי' שנודע לו קודם קריבת חטאתו כדפי' אך לא בא לשלם המעילה עד שנקרב חטאת ילכו לים המלח הנך מעות דקרן וחומש שהיה צריך להוסיף על דמי חטאת דכיון שכבר קרבה חטאתו ה"ל כחטאת שכפרו בעליה דלמיתה אזלא והמעות ילכו לים המלח דהינו במקום מיתה דחטאת שנתכפרו בעליה הויא מחמש חטאות המתות הל"מ עד שלא קרבה אשמו יפלו המעות דקרן וחומש לנדבת צבור דקי"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ובחטאת נמי קאמר רבה התם דאם נודע לו לאחר כפרה יפלו לנדבה מ"ט דאין מפרישין בתחלה לאיבוד כלומר שילכו לים המלח הילכך יפלו לנדבה ולא קרבה חטאתו דאמרינן לעיל היינו שבא לשלם קודם שקרבה חטאתו כדפי' ולא שנודע לו שמעל קודם שקרבה חטאתו ולא בא לשלם עתה דא"כ הא אמרן לאחר כפרה יפלו לנדבה דאין מפרישין בתחלה לאיבוד.
+
+Halakhah 8
+
+<b>המוכר </b> עולתו ושלמיו לא עשה כלום דכיון דחל עליהם שם עולה ושלמים אין אדם מוכר מה שאינו שלו ואפי' שהוא חייב באחריותן אינו חייב להוציאן לחולין ויחזרו הדמים ללוקח מן התורה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>יש </b> מעילה בנדרים פרק אין בין המודר בעא מיניה רבא מרב נחמן יש מעילה בקונמות מי הוי כהקדש מעליא היכא דאמר קונם ככר זה עלי ומעל או לא א"ל תניתוה מקום שנוטלין שכר על האבדה תפול הנאה להקדש למימרא דהוי כהקדש מה הקדש יש בו מעילה אף קונמות יש בהן מעילה כתנאי קונם ככר זו הקדש וה"ה שלא אמר אלא בלשון קונם לחוד בין הוא בין חברו מעל שהרי הקדישה סתם אכ"ע לפיכך הואיל ויש בה מעילה יש בה פדיון ויוצאה לחולין כשאר הקדש ככר זו עלי הקדש ואכלה כיון דאמר עלי עליה דידיה אסרה ושויא הקדש והוא מעל אם אכלה אבל חברו לא מעל דלא אסרה ולא הקדישה אלא על עצמו וגבי חברו הוי כחולין לפיכך אין לה פדיון שהוא עצמו אין יכול לפדותה לעולם שהרי אמר עלי וכיון [דאחר] (דאמר) אין מועל בה לא אלים כהקדש למתפס פדיוניה וחכ"א בין כך ובין כך לא מעל לפי שאין מעילה בקונמות וקי"ל כר"מ דרב נחמן פשיט ליה לרבא ממתניתין שיש מעילה בקונמות ובשבועות מפכי' נמי ר"מ לרבנן. אמר על ככר של הפקר ככר זו הקדש שם מימרא דרבא ולהכי נקט לה בככר של הפקר שהיתה עומדת תוך ד' אמותיו שקונות לו בכל מקום ומשום הכי כי אמר ככר זו הקדש חייל ומקדיש זה לא זכה בככר זו מעולם דאף על גב דד' אמות קונות לו אפילו כי לא אמר אקנה הכא שאני משום דכיון דאמר ככר זו קדש גלי דעתי' דלהקדש ניחא לי' דליקני לדידי' לא ניחא לי' דליקני וגלויי דעתא כי האי מהני וה"ל כמגביה מציאה לחברו דקנה חברו ולא הוא הכא נמי הקדש קנה ואיהו מעולם לא קנה ומ"ה נטלה לאוכלה מעל לפי כולה שכיון שלא זכה מעולם לא נעשה כגזבר עליה ולפיכך כשנטלה הוציאה מרשות הקדש ומעל אבל נטלה להורישה לבניו לא מעל אלא לפי טובת הנאה שבה דכיון דלא הגביה אלא להורישה לבניו ולא שיקנו אותה עכשיו לא נפקא לחולין אבל מכל מקום מעל לפי טובת הנאה שבה לפי שמעכשיו יחזיקו לו בניו טובת הנאה כיון שמחזר להורישם ובניו מועלים לכשיוציאו.
+
+Halakhah 10
+
+<b>האומר </b> לחברו ככרי עליך הקדש שם בעיא דרב חייא בר אבין ככרי עליך וחזר ונתנו לו במתנה מהו ככרי אמר לו כי איתיה ברשותיה דהכי משמע ככרי כל זמן שהוא שלי או דילמא עליך אמר ליה עילויה שויתיה הקדש ואף על פי שנתנו לו במתנה אסור ופשיט ליה רבא דאף על גב דיהבא ליה במתנה אסור ומאי דקאמר ככרי עליך לאפוקי איגנבה מיניה מיגנב או אזמניה עליה כדאיתא התם כל הדברים הנאסרים מנדר כזה מצטרפין שאם נהנה מכולם בשוה פרוטה מעל דשם נדר וקונם חד הוא.
+
+Halakhah 11
+
+<b>האומר </b> הנטיעות האלו קרבן אם אינם נקצצות היום משנה פ"ד נדרים נטיעות אלו קרבן אם אינה נקצצות שראה רוח סערה מנשבת וכל האילנות בספק ליתלש וכן נפלה דליקה בעיר וטליתו בספק ואמר יהיה קרבן אם לא תשרף יש להם פדיון לימכר ולהביא בדמיהן קרבן דלא אסרן עליו כקרבן כיון שלא אמר עלי ומוקי לה בגמרא כגון שעבר היום ולא נקצצו ולא נשרף אבל אמר נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו וטלית זו קרבן עד שתשרף אין להם פדיון כל זמן שלא נקצצו ואין יוצאין לחולין אלא קדוש קדושת הגוף לעולם דכיון דאמר עד שיקצצו משמע דלעולם יהיו קרבן עד שיקצצו וכיון שנקצצו אין צריכין פדיון אלא נהנין בהם מיד דלא הקדישן אלא כל זמן שלא נקצצו וכיון שנקצצו שוב אין פודין דהני נטיעות דקדשן לפדיה קדושי קדושת דמים וקדושת דמים פקעה בכדי מאחר שנקצצו ולא נקצצו נמי אם פדאן אחר יוצאין לחולין שם הכי א"ר יוחנן פדאום אחרים אין חוזרות וקדושות לפי שמיד שפדאום אחרים נסתלק רשות בעלים הראשונים מהם וכיון דההיא שעתא אי איפשר להקדש לחזור ולחול עליהם בתר שעתא נמי לא חייל:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אחד </b> המקדיש לבדק הבית דבר הראוי לבדק הבית או דבר שאינו ראוי אלא למזבח או המקדיש למזבח דבר הראוי לה או דבר שאין ראוי אלא לבדק הבית או המקדיש לזה או לזה דבר שאין ראוי לא לזה ולא לזה כגון תרנגולים וחומץ וציר או קרקע פרק וולד חטאת משנה כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית לבדק הבית ולא למזבח לא לזה ולא לזה וכו' מועלין בה דדבר שאינו ראוי אקדשיה לדמיו ואפילו בקדשי מזבח כיון דידע דאינו ראוי למזבח לא קדשיה קדושת הגוף אלא קדושת דמים למזבח.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b> קדשי בדק הבית עם דברים שמועלין בהם מקדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה פ"ד דמעילה משנה קדשי מזבח וקדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה למעילה דכולם שם חד דהקדש הם.
+
+Halakhah 3
+
+<b>אכל </b> והאכיל את חברו או נהנה ומהנה את חברו פ' הנהנה משנה אכילתו ואכילת חברו מצטרפין זה עם זה אפילו לזמן מרובה ותניא בת"כ ומייתי לה פרק הנהנה אכל היום ואכל למחר ואפילו לזמן מרובה בהעלם א' מנין ת"ל תמעול מעל מכל מקום אכילתו ואכילת חברו הנייתו והניית חברו ואפילו מכאן עד ג' שנים מנין ת"ל תמעול מעל ריבה מכל מקום ואכילת חברו והניית חברו היינו שהוא מקנהו מצטרף לחייב הוא מעילה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b> מעילה אלא בתלוש מן הקרקע אבל נהנה מקרקע עצמה או במחובר לה לא מעל שם פר' הנהנה ת"ר נפש וכו' יכול במחובר לקרקע תלמוד לומר וחטאה נאמר חטא בתרומה ונאמר חטא במעילה מה חטא האמור בתרומה בתלוש מן הקרקע דאינה נוהגת אלא בתלוש דכתיב ראשית דגנך היינו דאידגן אף חטא האמור במעילה הוא בתלוש מן הקרקע ואם נטל מאבקה ונהנה ופגם בה מעל דהא הוי תלוש וכן דש בשדה הקדש שנהנה מאבקה ופגם וחרש להעלות אבק לעשב שנתן בה פרק וולד חטאת חרש קלעילין שהוא מין קטניות בשדה הקד' מעל אמר רבינא ש"מ אבקה מעל לה וה"ל תלוש. הדר במערת הקדש או בצל אילן או שובך של הקדש אף על פי שנהנה לא מעל וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל דאין מועלין בקרקע כדילפינן.
+
+Halakhah 6
+
+<b>גידולי </b> הקדש מועלין בהם כיצד שדה שהקדישה והוציאה פירות וכן אילן משנה פ' וולד חטאת כר' יוסי דפליג את"ק וקאמר דמועלין בהם ובגדוליהם מפני שהם גידולי הקדש ונרא' דנקטי' כר' יוסי משום דסתם לן תנא כותיה בתמורה פרק יש בקדשי דתנן התם הקדש בדק הבית חל על הכל ומועלין בגידוליהם והיינו כשתלשן דבמחובר אין מועלין כדילפינן חטא מתרומה אבל כשתלשן מועלין דומיא דתרומ' דאינה נוהגת אלא בתלוש מן הקרקע ובגמרא נמי גבי קן שבראש האילן אוקי ר' יוחנן דאייתי מעלמא כמ"ד מועלין בגדולין כדאיתא התם פרק וולד אבל הקדיש בור ריקן ונתמלא אח"כ אשפה ונתמלאת זבל שובך ונתמלא יונין הואיל ואינם גידולי הקדש אין מועלין בהם שם במשנה סתמא דר' יוסי לא פליג אלא אשדה ואילן אבל בבור ואשפה ושובך דלאו גידוליהן נינהו לא פליג וכן הזבל והפרש שבחצר הקדש שם במעילה בריתא הזבל והפרש שבחצר אין נהנין ולא מועלין והרב פי' בחצר הקדש ל"ש אי אתי פרש מקדשים אי לא אבל המפרשים ז"ל פירשו הפרש והזבל שבחצר שיצאו מן הקדשים וטעמא דאין מועלין דפרש מעלמא אתי לה לבהמה מחמת מאכל של חולין ואזיל מגופא ואתי אחרינא כשתחזור ותאכל ולהכי לאו כגופא דמי ולאו היינו כדם קדשים כדאיתא התם אלא דמדרבנן אין נהנין ויפלו דמיהן ללשכה כדאמר ר' אלעזר התם כל מקום שאמרו חכמים קדוש ואינו קדוש יפלו דמיו ללשכה. מעין היוצא מתוך שדה הקדש אין מועלין במים היוצאים בתוך השדה שם במשנה וטעמא משום דמתוך שדה של חולין הוא נובע אלא שיוצא ומושך בתוך שדה הקדש ומשום הכי מדרבנן אין נהנין אלא אם כן יצאו חוץ לשדה כדתנן התם. ערבה הגדילה בשדה הקדש שם במשנה ערבה אין נהנין ואין מועלין ופי' המפרשים ז"ל ערבה שהיו סודרים ומקיפין המזבח שלא קדשה והרב ז"ל פי' על הגדילה בשדה הקדש ואף על גב דמועלין בגידולי הקדש כדאמר' לעיל אפ"ה אין מועלין בה הואיל ואינה נמכרת ואינה ראויה לשום דבר כמו שפי' בפי' המשנה. אילן של הדיוט הסמוך לשדה הקדש שם במשנה שרשי אילן הדיוט באין בשל הקדש ושל הקדש באין בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין דאילן של הדיוט בשלו קאי ושל הקדש נמי הואיל ועיקרו קאי בשל הדיוט אין מועלין ובפ' לא יחפור אקשיא רישא לסיפא דמרישא משמע דאזלינן בתר אילן ומסיפא משמע דלא אזלינן בתר אילן דאי אזלינן בתריה אמאי אין מועלין וקאמר רבינא ל"ק כאן בתוך שש עשרה אמה דבתר אילן אזלינן דיניקתן מן האילן אבל חוץ משש עשרה אמה יניקתן מן הקרקע ולהכי מועלין בהם הואיל ועומדים בקרקע הקדש רחוק י"ו אמה מאילן הדיוט וסיפא מיירי חוץ משש עשרה אמה ולהכי אין מועלין בהם דאינם יונקים מאילן הקדש אלא מקרקע של הדיוט שעומדים בה אבל לא נתפשטו אלא תוך י"ו אמה לאילן הקדש אפילו עומדים בקרקע הדיוט מועלין בהם דיונקים מאילן הקדש. קן שבראש האילן של הקדש שם במשנה לא נהנין ולא מועלין ואוקי ר' יוחנן בגמרא דאייתי עוף עצים מעלמא ועשה קן ולהכי אין מועלין ומשום דהוו על אילן הקדש אין נהנין מדרבנן וא"ל ר' יעקב לר' ירמיה אפרוחים כאן וכאן מותרים בין בקן של הקדש בין בקן שבאשירה שאינה צריכים לאילן ופורחין למקום שרוצים בצים כאן וכאן אסור ואמר רב אשי אם אפרוחים צריכין לאמם שלא גדלה נוצתן ואינם פורחין כביצים דמו ואסירי. הקדיש את היער שם במשנה המקדיש את החורש מועלין בכולו דכל מה שהיה בו הקדיש.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>גזברים </b> ששפו עצי הקדש מועלים בעצים עצמם הנהנה מהם ולא בשפוי ולא בנבייה שם במשנה וטעמא דגזברים לא קנו והקדישו אלא דבר הצריך לבנין ולא השיפוי ונבייה. המקדיש עבדו אין מועלין בשערו דהוי מחובר לו ומשביח. הזורע פירות הקדש פודה אותן בשעת זרען והגדולין חולין ואין מועלין בהם פ"ט דתרומות גידולי הקדש ומעשר שני חולין ופודה אותן בזמן זרען אפילו בדבר שאין זרעו כלה דאין להקדש אלא מקומו ושעתו ואפילו לא פדה הגידולין חולין ולהכי חייב בחלה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>שמרים </b> של הקדש עד שלישי אסור להנות בו מדרבנן מרביעי ואילך מותר בקדשי בדק הבית ולא בקדשי מזבח דקדשי קדוש' הגוף ואסורים שמרים בו משום מעט יין שנתערב בו ומדאוריתא כולהו חשיבי מים בעלמא פ' המוכר פירות מייתי לה להא בריתא דמתניתין פ"ט דתרומות כרבנן דר"מ דאמרי רביעי מותר ורמינהו של הקדש לעולם אסור ל"ק כאן בקדושת הגוף כאן בקדושת דמים.
+
+Halakhah 13
+
+<b>המקדיש </b> תרנגולת למזבח מועלין בה ובביצתה חמורה מועלין בה ובחלבה מעילה פרק וולד חטאת משנה בקדשי בדק הבית הקדיש תרנגולת מועלין בה וכו' ובגמרא אסיק רב פפא הקדיש קדושת דמים לגבי מזבח נעשה כמי שהקדישו לבדק הבית ולהכי מועלין בהם הקדיש תורים לבדק הבית מועלין בהם ובבצתם דאם הקדישן קדושת הגוף לגבי מזבח ליקרב לא היה דעתו להקדיש דבר שאין ראוי למזבח כביצים ולא היה מועיל בהם.
+
+Halakhah 14
+
+<b>כתנות </b> כהונה שבלו מועלים בהם כשאר קדשים בריתא ומייתי לה פרק האיש מקדש ובלו דוקא משום דכיון דאין ראוין לעבודה הרי הן כשאר הקדש ולא ניתנו ליהנות בהם אבל חדשים הואיל וניתנו ליהנות בהם אין מועלין בהם שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיהו כהנים זריזים כמלאכים להפשיטן בגמר עבודה ולא ישהום עליהם אחר עבודה כהרף עין.
+
+Halakhah 15
+
+<b>קדשי </b> גוים אם לבדק הבית הקדישום מועלים בהם ואם קדשי מזבח הם אין בהם מעילה מן התורה בריתא ריש תמורה קדשי גוים לא נהנין ולא מועלין וכו' בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית מודה ר"ש שמועלין בהם ובזבחים ס"פ ב"ש מפרש טעמא בגמרא מעילה חטא חטא מתרומה כתיב במעילה וחטאה בשגגה וכתיב בתרומה ולא ישאו עליו חטא וכתיב בתרומה בני ישראל ולא בני גוים וכי גמרינן חטא חטא מתרומה למעוטי גוים קדשי מזבח הוא דגמרינן דקדיש גופייהו כתרומה שאינו נפדה אבל קדושת דמים לא.
+
+Halakhah 16
+
+<b>קול </b> ומראה וריח של הקדש לא נהנין ולא מועלין פרק קמא דכריתות מימרא דרבי יהושע ב"ל משום בר קפרא קול הכנורות ונבלים של כלי שרת ומראה הנהנה ממראית יפיו של היכל וריח הקטרת ובבריתא תניא והמריח בה פטור מכרת אלא שמעל ומשני ריח דקאמר דאין בו מעילה לאחר שעלתה תמרתו שנעשה מצותו וכי קאמר מעל קודם לכן כשתעלה תמרתה בכך היא הנאתה בשעת הקטרה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הנהנה </b> בשוה פרוטה בדבר תלוש שאינו נפגם ככלי זהב של הקדש מעל נהנה בדבר הנפגם לא מעל עד שיפגום ויהנה בשוה פרוטה כאחת מעילה פרק הנהנה וחכ"א כל דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום דרבי עקיבא קאמר כיון שנהנה מעל והם אמרו כיון דהוי דבר שדרכו ליפגם לא מעל עד שיפגום ושאין בו פגם כיון שנהנה מעל כיצד נהנה בקטלא של הקדש שהוא ענק שבצוארה ובגמרא תנא מודה ר' עקיבא לחכמים בדבר שיש בו פגם דלא מעל עד שיפגום ובמאי פליגי בלבושא מציעאה שאינו נפגם עד זמן מרובה דמלבוש החיצון פוגם לאלתר והסמוך לבשרו נמי מתחכך לבשר ובמלמלא שכיון שמשמרו הרבה אין בו פגם עד זמן מרובה וסברי חכמים הואיל ויש בו פגם מכל מקום לא מעל עד שיפגום ובגמרא תניא נאמר חטא בתרומה ונאמר חטא במעילה מה חטא האמור בתרומה פוגם ונהנה ומי שפגם נהנה דהוא עצמו שפגם התרומה הוא עצמו נהנה ממנה אף חטא האמור בתרומה כן ולא תיליף מעילה דהכא מוימעלו דע"ז דאיכא שינוי וליכא ע"ז או הנאה בלא פגם כמעילה דסוטה דנהנה בלא פגימה היא דבעולה איתא והרי היא פגומה ועומדת אלא מתרומה כדאמר' ובדבר שפוגם בו נהנה ולא בדבר אחר ופגימתו והנאתו כאחת בשעה אחת כתרומה דהנאתו וביעורו שוה. נהנה כבחצי פרוטה ופגם כבחצי פרוטה או שנהנה בשוה פרוטה ופגם שוה פרוטה בדבר אחר לא מעל עד שיפגום במה שנהנה או יהנה במה שפגם באותה הנייה שם במשנה נהנה כבחצי פרוטה וכו' לא מעל עד שיהנה ויפגם בשוה פרוטה בדבר אחד דכתרומה בעי' דפגימתו והנאתו כאחת והנהנה ומהנה חברו מצטרף אפילו לזמן מרובה כדילפינן מתמעול מעל מכל מקום.
+
+Halakhah 2
+
+<b>קדשי </b> קדשים התמימים שתלש מצמרן כיון שנהנה בפרוטה מעל אע"פ שלא פגם שם במשנה אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב ע"ג בהמה תלש מן החטאת וכו' ופרש"י ז"ל דהני לאו לדמי קיימי ולא בני איפגומי נינהו שאפילו רכב ע"ג בהמה והכחישה או תלש מצמרה עדין ראויה היא לקרבן ולא פסלה בכך למזבח דבין שמנה ובין כחושה ראויה היא למזבח ואין בה תורת פגימה הילכך אכתי בקדושתה קיימא ויש בו מועל אחר מועל ובגמרא מני מתניתין רבי נחמיא הוא דתניא אין מועל אחר מועל אלא בהמה ר' נחמיא אומר בהמה וכלי שרת מ"ט דת"ק סבר בענינא דבהמה כתיב מעילה דכתיב וכפר עליו הכהן באיל האשם והאי באיל האשם יתירא הוא שכבר נאמר תחלה איל אשם ונימא וכפר עליו הכהן ותו לא באיל האשם למה לי לומר שכפר עליו במה שמעל באיל האשם שנהנה ממנו ולא פגם דמשמע אפילו מעל בו כמה פעמים קרוי אשם שיש בו מעילה כל שעה ומדכתיב בהמה גבי מעילה ולא שאר מילי מכלל דאין מועל אחר מועל אלא בבהמה ורבי נחמיא דמוסיף כלי שרת למעילה מייתי להו מק"ו אם אחרים מביאים כלים לקדושתן הוא עצמו לא כ"ש כלומר כיון דכלי שרת חמירי כל כך שמביאים אחרים לקדושה ויש בהם מעילה דקי"ל דכלי שרת מקדשין כל דבר הוא עצמו כלי שרת כגון כוס של זהב לא כ"ש שיהא קדוש כל כך שיהא בו מועל אחר מועל ואם נפל בקדשים מום הואיל ולמכירה עומדין והגיזה פוגמת דמיהן לא מעל עד שיהנה ויפגם בפרוטה דומיא דתרומה דילפינן מינה תלש אחר שמתו כיון שנהנה מעל מדרבנן כדאמרינן ספ"ב שם תלש ובא חברו ותלש כולן מעלו רבי אומר כל דבר שאין לו פדיון דהיינו בהמה וכלי שרת יש בו מועל אחר מועל ובגמרא היינו ת"ק אמר רב פפא קדשי מזבח תמימים ונעשין בעלי מומין איכא בינייהו.
+
+Halakhah 3
+
+<b>המועל </b> בקדשי בדק הבית כיון שמעל בשגגה נתחלל הקדש והנהנה אחריו פטור מעל בזדון הואיל ואינו חייב בקרבן מעילה לא נתחלל הקדש אלא הרי הוא בהוייתו ואם בא אחר ונהנה בו בשגגה חייב קרבן מעילה דכתיב כי תמעול מעל וחטאה בשגגה דאינו חייב קרבן אלא כשמעל בשגגה אבל אם נתחלל הקדש או לא פליגי במתניתין בקדושין פ' האיש מקדש ר"מ ורבי יהודה ואמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כרבי יהודה בהקדש דבשוגג מתחלל ולא במזיד הואיל וסתם לן תנא כותיה במתני' דשילח ביד פקח ונזכר עד שלא הגיע ליד חנוני חנוני מעל לכשיוציא ואוקמי' בגמרא בשנזכרו שניהם בעל הבית והשליח ואיפטרו ממעילה דאינה נוהגת אלא בשגגה כדכתיב וחטאה בשגגה אבל חנוני מעל לכשיוציא דהואיל ואינו יודע דשל הקדש היא הויא שגגה גביה ונתחלל קדש גביה דאי לא נתחלל קרבן במאי מחייב והיינו כשהקנהו לאחר כדתנן גבי חנוני דמעל לכשיוציא ונתחלל הקדש אבל אם נהנה ופגם ולא הקנה לאחר לא נתחלל מה שנשאר מן הקדש אלא יש בו מועל אחר מועל בבהמה וכלי תשמיש בלבד וחייב קרבן מעילה דמה שנהנה ממנו ונפגם נתחלל כבר אבל הנשאר מן הכלי בקדושתו עומד הואיל ולא הוציאו מרשותו ולכן יש בו מועל אחר מועל כבקע בקרדום ושתה בכוס של זהב ורכב על החמור דכולן מעלו אלא א"כ נתנו לחברו דהוא מעל וחברו לא מעל והא דילפינן לעיל דבהמה שהיא קדשי קדשים למזבח וכלי שרת הוא דאית בהו מועל אחר מועל מידי אחרינא לא היינו בנהנה ולא פגם אבל נהנה ופגם כי הכא בקדשי בדק הבית נמי אית בהו מועל אחר מועל כי האי גונא דמה שפגם כל אחד הוציא לחולין והנשאר עומד בקדושתו ויש בו מועל אחר מועל אלא אם כן נתנו לאחר כדאמ' שהרי חללו כולו והוציאו לחולין ובהמת קדשי קדשים אפילו נתנה לחברו וחברו לחברו כולם מעלו כיון שנהנו ממנה דאינה יוצאה לחולין דקדשה קדושת הגוף וכן כל הקדוש קדושת הגוף דכיון דרבי קרא מדכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה לרבות קדשי מזבח דקדשי קדושת הגוף משמע דבהני אע"פ שלא נתחלל חייב קרבן מעילה וכדילפינן מאיל האשם דאע"ג דנהנה ממנו ומעל קרי ליה אשם כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>בהמת </b> קדשי קדשים שנפל בה מום הואיל והיא עומדת לפדיון הויא כקדשי בדק הבית שם תלש ובא חברו ותלש כולן מעלו ר' אומר כל דבר שאין בו פדיון יש בו מועל אחר מועל ובגמרא היינו ת"ק אמר רב פפא קדשי מזבח תמימים ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן איכא בינייהו דחכמים סברי יפדו דלא בעינן העמדה והערכה וכיון דאית בהו פדיה אין בהם מועל אחר מועל.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הנוטל </b> אבן או קורה של הקדש ונתנה לחברו שניהם מעלו פ' הנהנה משנה נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל נתנה לחברו הוא מעל שהוציאה לחולין וחברו לא מעל ובגמרא מ"ש הוא דכי נטלה לא מעל ומ"ש חברו דכי נתנה לו מעל ואמר שמואל בגזבר המסורות לו עסקינן דברשותו הן אע"ג דנטלה ברשות הקדש היא אבל כי נתנה לחברו הרי שינהו מרשות הקדש לחול ומעל כיון דשנה אותה וחתכה או בנאה בבנין ודר תחתיה והרב ז"ל מפ' בגזבר המסורות עסקינן שזה שנטלה נתנה לגזבר שהיו בידו והוא מעל שפגם בהקדש שחסר האבן ההיא מן ההקדש ונהנה בנתינתה בטובת הנאה והגזבר לא מעל שברשותו היתה קודם והיינו דתנן וחברו לא מעל אבל נתנה לחברו שאינו גזבר שניהם מעלו ומשום דאין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי שרת בלבד כדאמר' לעיל הוצרך הרב ז"ל לומר שאין דברים אלו אמורים שימעלו שניהם אלא במועל בזדון שלא נתחלל הקדש. הנוטל פרוטה של הקדש על דעת שהוא שלו לא מעל עד שיוציאנה בחפציו או שיתן אותה במתנה שם נטל פרוטה של הקדש לא מעל נתנה לחברו הוא מעל שנהנה בנתינה וחברו לא מעל דאין מועל אחר מועל במוקדשין כדא'. נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל עד שיבנה אותה בתוך ביתו דתלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש או עד שידור תחתיה שוה פרוטה אם נתנה על פי ארובה ולא. חברה בבנין נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן מעל שנהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה שם במשנה נתנה לבלן וכו' וכן לשאר בעלי אומניות בריתא בהזהב קנה בה חפץ ולא משך מן הגוי מעל מישראל לא מעל בהזהב מייתי מתני' דנתנה לבלן ואמר רב דוקא בלן דלא מיחסרא משיכה שאין כאן מה למשוך דשכירות גמורה הוא אבל מידי אחריתי דמיחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך והתניא נתנה לספר מעל והא בעי לממשך תספורת הב"ע בספר גוי דלאו בר משיכה הוא דגוי לא שייך ביה דין משיכה דמיד עמיתך כתיב תניא נמי הכי נתנה לספר או לכל בעל אומניות לא מעל עד דמשך קשיין אהדדי אלא לאו כאן בגוי כאן בישראל.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>המוציא </b> מעות הקדש בצרכיו על דעת שהן חולין אע"פ שלא הוציאן בדברי חול מעל כחטאת ואשם ופסח שקנאה מן ההקדש פ"ק דתוספתא דמעילה פלוגתא דר"ש ורבנן המביא חטאת ואשם מן ההקדש כיון שלקח מעל דברי ר"ש וחכ"א לא מעל עד שיזרק הדם מכאן אמרו אין מביאין מנחות ונסכים ולחם תודה וכו' ואם הביא לא מעל דכיון דאין כאן זריקת דם לא נהנה עדין אבל בחטאת ואשם דאיכא זריקת דם נהנה שנתכפר ובפ' הנהנה תניא אימא מה חטא האמור בתרומה שיצא מן הקדש לחול מן הקדש לקדש כגון הביא חטאתו ואשמו מן ההקדש מנין ת"ל תמעול מעל מכל מקום ריבה אבל קודם שנתכפר אינו מועל דאכתי דבר קדש הוא מה שלקח במעות הקדש. נתן שקלו ממעות הקדש כשיתרום התרומה ויקנו בהמה אחד ויזרק דמה מועל שהרי יש לו חלק בה שם בתוספתא ופ' מצרפין השוקל שקלו מן ההקדש וכו'. המפריש שקלו שם בתוספתא המפריש שקלו והוציאו מעל וכיון דהוא קדש בין הוא בין חברו מעל נתנו לחברו לשוקלו על ידו ושקלו ע"י עצמו אם נתרמה תרומה מעל משנה בשקלים פ' מצרפין שכיון שתורמין על העתיד לגבות הוי כאלו הגיע השקל ללשכה ולכך אם לא נתרמה לא מעל ואין מועלין בשיירי הלשכה בירושלמי דפ' מצרפין וכי יש מעילה בשירים:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> ששגג בהקדש ונתנו לשליח להוציאו בתורת חולין אם עשה שליחותו מעל המשלח ואם עשה מדעת עצמו מעל השליח משנה ריש פרק בתרא דמעילה דילפינן חטא מתרומה מה חטא האמור בתרומה כי תרם מדעתו של בעל הבית הוא דהויא תרומה ואי לא לא אף שליח שעשה שליחותו של בעל הבית מעל ואי לא שליח מעל כיצד אמר תן בשר לאורחים ונתן להם כבד או איפכא ובגמרא אפילו תימא רבי עקיבא דכל מילי דמימלך שליח עילויה חדא מילתא הוא מי לא בעי לאימלוכיה וכיון דנתן להם מדעתו ולא נמלך מעל. הבא לי מן החלון והביא מן המגדל שם במשנה הביא מן החלון כמו שאמר לו אף על פי שאמר לא היה בלבי שיביא אלא מן הדלוסקמא בעל הבית מעל שהרי עשה שליחותו. ודברים שבלב אינם דברים שם במשנה. היה השליח חרש שוטה וקטן אם עשה שליחותו מעל שם במשנה ובגמרא פרכינן והא לאו בני שליחותא נינהו ואמר רבי אלעזר כמעטן של זתים ורבי יוחנן [אמר] כקוף שהוליך את העירוב וה"נ אף על גב דלאו בני שליחותא נינהו הואיל ואתעבידא שליחותיה וניחא ליה בגויה מעל ואף על גב דגבי תרומ' דילפינן מינה מעילה בעינן בן דעת כיון דשליח דמעילה בהוצאה ושינוי רשות מיחייב והכא איכא שינוי רשות בהני ליכא קפידא בבר דעת ומ"מ איצטריך למילף שליחות מתרומה דלא תימא אין שליח לדבר עבירה. אמר לשלוחו תן לאורחים חתיכת בשר והוא אמר להם טלו שתים בעל הבית מעל דמוסיף הוי ולא עקר שליחותיה והשליח לא מעל בהאי תוספות אלא אם כן פירש טלו מדעתי לקחו הם שלשה כולן מעלו שם במשנה אמר לו תן להם חתיכה והוא אמר טלו שתים והם נטלו שלש כולן מעלו ובגמרא שמע מינה מוסיף על שליחותו הוי שליח דמדקתני כולם מעלו דמשמע בעל הבית נמי משמע דלא עקר שליחותיה ואנן איבעיא לן ותיפשוט מהכא בעלמא מאן דאמר לשלוחיה זבין לי ליתכא דארעא ואזל הוא וזבין כורא מי אמרינן וכו' אמר רב ששת דאמר שליח טול אחד מדעתי ואחד מדעת בעל הבית והם לקחו השלשה מדעתם מהו דתימא עקר שליחותיה דבעל הבית קא משמע לן דכיון דאמר אחד מדעתו היינו שליחותיה. והיינו בקדשי ב"ה דבעולה וכיוצא בה לא מעל אלא האוכל כדתניא בתוספתא פ"ב וטעמא פירוש הרב ז"ל דכיון שהוא חייב באיסור אחר שאוכל בשר עולה אין חייב הנותן לו החתיכה דאין שליח לדבר עבירה בכל התורה כולה אלא במעילה בלבד כדילפינן חטא חטא מתרומה ובשליחות יד נמי מדתניא על כל דבר פשע וגו' והוו להו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין והכא שנתערב במעילה איסור אחד כדאמר' אינו חייב אלא האוכל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>נתן </b> פרוטה הקדש לשלוחו ואמר ליה הבא לי בחציה נרות ובחציה פתילות או בכולה נרות או בכולה פתילות ושינה מדעתו כחצי פרוטה שניהם פטורים שם במשנה שניהם לא מעלו שאין מעילה בחצי פרוטה אבל אמר לו הבא נרות או פתילות ממקום פלוני השליח מעל שהרי שינה שליחותו בפרוטה שלימה. נתן לו שני פרוטות ואמר הבא לי אתרוג והביא לו אתרוג בפרוטה ורמון בפרוטה השליח מעל ובעל הבית פטור שהרי לא עשאו שליח אלא לקנות לו אתרוג ששוה שני פרוטות שם במשנה פלוגתא דרבי יהודה ותנא קמא דתנא קמא סבר שניהם מעלו הכא ובדינר שנתן לו בעל הבית שיביא לו חלוק והביא לו בחצי דינר חלוק ובחצי טלית ומתניתין איירי בשהביא אתרוג בפרוטה ושוה שני פרוטות וחלוק בחצי דינר דהואיל ושוה נעשה שליחותו נמי של בעל הבית ולהכי שניהם מעלו אבל אם לא היה שוה אלא במה שלקחו לא נעשה שליחות בעל הבית שהוא אומר גדול הייתי רוצה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>השולח </b> פרוטה ביד שלוחו לקנות לו בה חפץ ונזכר בעל הבית שהיא הקדש קודם שתגיע ליד החנוני השליח מעל שהוא שגג ובעל הבית כבר נזכר ואין המזיד חייב בקרבן דחטאה בשגגה כתיב שם נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח השליח מעל נזכרו שניהם שניהם פטורים דהוו להו מזידין וחנוני שהוא שוגג מעל כשיוצא הודיעו לחנוני שפרוטה שנתנו לו הקדש שלשתן פטורין ולהציל החנוני מן החטא יחלל בפרוטה של חולין כדתנן התם וכן פרוטת של הקדש שנתערבה בכיס של חולין מחללה ואם הוציא ולא חלל לא מעל עד שיוציא את כל הכיס כחכמים דרבי עקיבא דאמרי עד שיוציא את כל הכיס דמעילה בפרוטה אחרונה היא ממה נפשך או היא מן הראשונות או האחרונה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אמר </b> כיס מכיסי הקדש ושור משוורי הקדש מועלין בכולם ובמקצתם ומחלל ההקדש בכל מקום שהוא על הגדול שבהם ויהנה בקטן תוספתא דמעילה פרק קמא.
+
+Halakhah 8
+
+<b>המועל </b> בפחות משוה פרוטה אינו חייב חומש ולא קרבן דלהשבון הוא דמרבי' פחות משוה פרוט' ולא לחומש וקרבן ואינו לוקה במזיד דליכא אזהרה אלא בפרוטה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>המפקיד </b> מעות אצל בעל הבית סוף מעילה משנה אצל בעל הבית בין כך ובין כך לא ישתמש בהם לפיכך אם הוציאן בעל הבית מעל דשלא מדעת המפקיד נשתמש בהם אפילו היו מותרים אצל שולחני אם היו מותרים שניהם פטורים שם במשנה אצל שולחני אם צרורים לא ישתמש בהם לפיכך אם הוציא מעל דלהכי הפקידן צרורים שלא ישתמש בהם ואם מותרים ישתמש בהם שלדעת כן הפקידן אצלו מותרים שיתעסק בהם ויחליפם לפיכך אם הוציא לא מעל השולחני אלא המפקיד כך כתב רש"י ז"ל וכן היא שנויה בתוספתא ומייתי לה פרק המפקיד אצל שולחני אם צרורים לא ישתמש בהם לפיכך אם הוציא לא מעל הגזבר שהרי לא ברשות הוציאן ואינו שלוחו ואם מותרים ישתמש בהם דהוה ליה כנותן רשות והוי שלוחו לפיכך אם הוציא שולחני מעל גזבר שהוא המפקיד ואיידי דתנא רישא הוציא תנא נמי סיפא הוציא אבל הוא הדין דאפי' לא הוציא דהוה ליה כנותן רשות משעה שנתנם לו מותרים והרב ז"ל כתב שניהם פטורים איפשר דנ"ל דפליגא אמתניתין דמעילה דלא איירי מתניתין במעילה דמפקיד דהיינו גזבר אלא במעילת שולחני דמשמע דגזבר כיון שלא אמר בפירוש השתמש בהן פטור והחנוני כשולחני כרבי יהודה דפליג במתניתין אר' מאיר דאמר כבעל הבית.
+
+Halakhah 11
+
+<b>האשה </b> שהכניסה מעות של הקדש בכלל מעותיה או שנפלו לה נכסים מאביה משנשאת ועמהם מעות של הקדש ואינם ידועים לכשיוציא הבעל המעות בחפציו ימעול פרק השואל בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו מי מעל וכו' אלא אמר רבא בעל מעל לכשיוציא דבעודם צרורים ומונחים לא קנאם בעל אלא לכשיצאו לחולין מידי דהוה אמוציא מעות הקדש לחולין:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הפועלים </b> שעושין בהקדש אף ע"פ שפסקו להם מזונות לא יאכלו מגרוגרות של הקדש אלא נותנין להם דמי מזונות ואם אכלו מעלו מעילה פרק וולד חטאת מתניתין הפועלים לא יאכלו מגרוגרות הקדש ואף על גב דכתיב כי תבא בכרם רעך ואכלת וגו' ובפועל הכתוב מדבר כרם רעך אמר רחמנא ולא כרם הקדש. הדש כרשיני הקדש הרי זה חוסם את הפרה שם במשנה וכן פרה מכרשיני הקדש ובגמרא מאי טעמא אמר רב אחדבוי לא תחסום שור בדישו דישו שלך ולא דישו של הקדש כלומר כי דש בשלך לא תחסום אבל כי דש בשל הקדש אתה חוסם דעניינא כולה בחולין קמיירי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> מחללין את ההקדש על המלאכה ליתן לאומן שכרו מבהמת הקדש או טלית הקדש אלא מחללין אותן על המעות ואחר כך נותנין פרק קמא דמעילה בתוספת' כלשון רבינו ובפרק בתרא דתמורה תנן ואין נותנין מהם לאומנים בשכרן מה שאין בקדשי בדק הבית ובגמרא הא קדשי בדק הבית נותנין מנא הני מילי אמר רבי אבהו דאמר קרא ועשו לי משלי ומשמע ליה לרב ז"ל דדוקא מקדשי בדק הבית אחר חילול כדתניא בתוספתא אבל בתוספות פי' דמשום הכי איצטריך קרא דועשו לי משלי דמאותן עצמן שהוקדשו נותנים לאומנים בשכרן ואפילו לדעת הרב ז"ל לא הוי אלא מדרבנן.
+
+Halakhah 4
+
+<b>כשבונים </b> במקדש אין לוקחין עצים ואבנים מן ההקדש אלא בונין הכל מן החול ואחר כך מחללין מעות ההקדש על הבנין שם במעילה פרק וולד מימרא דשמואל בונין בחול ואחר כך מקדישים אמר רב פפא היינו טעמא דלא ניתנה תורה למלאכי השרת דאי אפשר דלא יתבי בטול דבנין מפני החמה ונמצא מועל דדילמא בעי למיזגא וזגא עלייהו ואישתכח דקא מעל בקודשא ולהכי יהיו חול ואחר כך מחללין המעות על הבנין וכי תנן הגזברים שלקחו עצים מועלין בהם מיירי בעצים דיומיה שדעתו לבנותן בו ביום שלקחן דהשתא ליכא למיחש דילמ' אתי למזגא עלייהו הואיל ובני להו לאלתר אבל כי לא בני לאלתר בונין בחול כדאמ' מדרבנן דילמא אתי ליהנות כדאמ'.
+
+Halakhah 5
+
+<b>כשפוסקין </b> עם האומנים לבנות במקדש פוסקין באמה בת עשרים וכשמחזירים מושחין באמה בת עשרים וארבע כלים פרק י"ו תנן האומנים נוטלין בקטנה ומחזירים בגדולה כדי שלא יביאו לבית המעילה והיינו מדרבנן.
+
+Halakhah 6
+
+<b>תנאי </b> בית דין שיהיו הכהנים נאותין במלח ובעצים באכילת קרבנות פרק ז' דשקלים תנן אמר רב שבעה דברים התקינו בית דין וכו' ועל המלח ועל העצים שיהו הכהנים נאותין בהם ומייתי לה פרק הקומץ רבה ואמר שמואל לא שנא אלא לקרבנם אבל לאכילה לא ומסקינן מאי לקרבנם לאכילת קרבנם ומאי לאכילה לאכילה דחול דאף על גב דאמר מר יאכלו אהרן ובניו ובסיפיה דקרא כתיב יאכלוה ודרשינן הכי יאכלו עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מעוטה ויאכלוה דסיפא שלא יאכלו עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מרובה ואימא הואיל והני חולין צורך אכילת קדשים הם ליתיב להו מלח קמשמע לן.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מלח </b> שעל גבי האבר מועלין בו שעל גבי הכבש ושעל ראש המזבח [אין מועלין בו] שם בריתא וא"ר מתנה מאי קראה דשעל גבי האבר מועלין דכתיב והשליכו עליהם הכהנים מלח והעלו אותם עולה לה' אלמא דאבר עם מלחו שניהם קרויים עולה ואיפשר דגמרא גמירי לה דמועלין עד דאסמכינהו אקרא כדאמר' בכמה דוכתין אבל שעל הכבש שנופל שם כשמולחים את הקומץ ושעל גבי המזבח אין מועלין דשוב אינו ראוי.
+
+Halakhah 8
+
+<b>הקרבנות </b> מכלל החוקים ואמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד והקדימה תורה ציווי על החקים כדכתיב ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7f17201f2962a98e7fbef637f1efba69d4bcc7ac
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,439 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Trespass
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מעילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Trespass
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מעילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קנ </b> לשלם המועל אשר חטא בתוספת חומש וקרבן דכתיב נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו איל וגו' ואת חמישתו יוסיף עליו וגו' ואסור להדיוט ליהנות מקדשי השם בין מקדשי מזבח בין מקדשי בדק הבית והנהנה מהם בשוה פרוטה מעל מעילה פ' קדשי מזבח אמר רבי ינאי מחוורתא כלומר דבר ברור הוא דאין חייבין מעילה אלא על קדשי בדק הבית ועולה בלבד דכתיב מקדשי ה' קדשים המיוחדים לה' יש בהם מעילה אבל קדשי מזבח אית בהו לכהנים ואית בהו לבעלים תנן קדשי מזבח וכו' אלא לעולם קדשי מזבח נמי אית בהו מעילה מדאוריתא והכי קאמר דבי ר' ינאי מהאי קרא קדשי בדק הבית שמעינן קדשי מזבח לא שמעינן ומקרא אחרינא הוא דנפקא לן דקדשי מזבח אית בהו מעילה לפני זריקה דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה דבכל קדש מיירי ותניא אין לי אלא שהקדיש דברים הראויין למזבח למזבח לבדק הבית לבדק הבית הקדיש דברים הראויים למזבח לבדק הבית לבדק הבית למזבח או הקדיש דברים שאינו ראויים לא לזה ולא לזה מנין כגון ציר דגים וחגבים תלמוד לומר מקדשי ה' ריבה ואימורי קדשים קלים לאחר זריקה מרבינן להו למעילה מדכתיב כל חלב לה' ואמרי' דהוי אסמכתא ושוה פרוטה ילפינן מדאיצטריך ואת אשר חטא מן הקדש ישלם לרבות פחות משוה פרוטה להשבון דאתין וגמין ריבויין הם משמע דבשוה פרוט' מועל. דברים שהותרו באכילה מן הקרבנות כבשר חטאת ואשם אחר זריקת דמן ושתי הלחם אחר זריקת דם הכבשים אין בהם מעילה סוף פרק קמא דמעילה יש מעשה דמים בקדשי קדשים להקל ולהחמיר וכו' כיצד קדשי קדשים לפני זריקת דמים מועלין באימוריהן ובבשר לאחר זריקת דמים מועלין באימורין ואין מועלין בבשר דכבר יש בו שעת היתר לכהנים והיינו להקל דשוב אין בו מעילה ואפילו נפסלו ונאסרו באכילה הואיל והיתה להם שעת היתר אין חייבין עליהם מעילה שם משנה כלל אמר ר' יהושע כל שהיה לה שעת היתר לכהנים אין מועלין בה וכו' אי זו היא שהיה לה שעת היתר לכהנים שלנה ושנטמאה ושיצאת דלא קרינא ביה מקדשי ה' הואיל וכבר היתה ראויה לכהנים. כל המועל בזדון לוקה [בפ'] דם שחיטה תניא הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה ואזהרה מלא תוכל לאכול בשעריך וגו' ונדריך מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל בשר עול' הואיל וכלו לשם והוא הדין לכל קדש שהוא לה' לבדו ואם נהנה בשוה פרוטה כדילפינן לעיל לוקה ככל שאר לאוין דאי' בהו מעשה ומשלם מה שפגם מן הקדש בראשו דלא כתיב חומש ואשם אלא אשוגג כדכת' כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מעל בשגגה משלם מה שנהנה ותוספת חומש ומביא איל בשני סלעים ומקריבו אשם ומתכפר לו וזהו הנקרא אשם מעילות דכתיב וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו איל תמים בערכך כסף שקלים שיהיה שוה שתי סלעים ושילום הקרן עם החומש והבאת הקרבן הוי מצות עשה כדאמרן דכתיב והביא את אשמו וגו' ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וחמישיתו יוסיף עליו וגו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>תשלום </b> הקרן והבאת האשם מעכבין הכפרה ואין החומש מעכב הכפרה סוף פרק הגוזל עצים תנו רבנן מנין שאם הביא מעילתו קרן דהקדש שמעל בו ולא הביא אשמו אשמו ולא הביא מעילתו שלא יצא תלמוד לומר באיל האשם ונסלח משמע אין סליחה אלא בשניהם איל כמשמעו אשם קרן דילפינן מהדיוט מה אשם דכתיב גבי גזל הגר הוי קרן דכתיב האשם המושב לה' האשם זה קרן או אינו אלא אשם זה איל כשהוא אומר מלבד איל הכיפורים הוי אומר אשם דרישא קרן הוי הכא נמי אשם קרן הוי משמע דאיל וקרן לחוד הוא דמעכבי ולא חומש.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הביא </b> מעילתו עד שלא הביא אשמו לא יצא שם במשנה הביא אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא ובגמרא מנא הני מילי וכו' אמר ליה אנא מאשר יכפר בו נפקא ליה ועדיין לא כפר דכתיב בלשון עתיד ומשמע דכשהשיב לכהן את האשם דהיינו קרן הכסף עדיין לא כפר ובהדיוט כתיב ובהקדש תניא התם מנין שאם הביא אשמו עד שלא הביא מעילתו שהוא קרן דהקדש שמעל בו שלא יצא תלמוד לומר באיל האשם האשם כבר דהיינו קרן כדילפינן לעיל וכיון דאשכחן שהשוה הכתוב הדיוט והקדש בהך מילתא דהביא אשמו עד שלא הביא מעילתו כדילפינן מקרא בתרוייהו ילפי' הך מהך לענין שאר דברים כדא' לעיל נסתפק לו אם מעל אם לא מעל פטור מן התשלומין ומן הקרבן פרק דם שחיטה מחלוקת רבי עקיבא וחכמים דחכמים פוטרים מאשם תלוי על ספק מעילות ובגמרא ילפי לה דגמרי מצות מצות דבחטאת כתיב מצות ובאשם תלוי כתיב מצות מה חטאת אינו חייב אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל ספיקו אשם תלוי אף כל שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת חייב על ספקו אשם תלוי לאפוקי אשם מעילות דהוי באזהרה לחכמים ואע"ג דכתיב ואם נפש [אחת] (אדם) באשם תלוי ולעיל מיניה באשם מעילות ומיירי בויקרא וילמוד זה מזה כיון דגמרינן מצות מצות כדאמרן אתיא גזרה שוה ואפקה מהקישא לרבנן כדאיתא התם וכיון דפטור מן הקרבן פטור מן התשלומין דהא מודה רבי עקיבא דמחייב אשם תלוי על ספק מעילות דאינו מביא את מעילתו דהיינו הממון עד שיודע ויביא אשם ודאי כדתנן התם דממון אינו מביאו אלא על אשם ודאי כדילפינן לעיל דתרוייהו מעכבי החומש הרי הוא כתחלת הקדש פרק הזהב אמר רבא חומש כתחלת הקדש דמי שהרי מאיליו ניתוסף ולא נתפס תחת הראשון דליהוי הקדש שני ולא יוסיפו עליו חומש אלא אם נהנה בו מוסיף חומש על חומש דגבי הקדשות איבעיא לן מאי מוסיף חומש על חומש או לא גבי תרומה כתיב ויסף דמשמע שני תוספות אי טעמא משום משמעותא הוא והכא נמי כתיב ויסף וחייב להוסיף או דילמא טעמא דתרומה לאו משום משמעותא אלא משום דקיימא לן גורעין ומוסיפין ודורשין וא"ו דויסף אחמישותו אתקרי חמישיותיו בשני ווין אבל גבי הקדש דלא כתיב אלא חמישית לא ואסיקנא מאי הוה עלה אמר רב טביומי משמיה דאביי אמר קרא ויסף חמישית כסף ערכך עליו מקיש חומשו לכסף ערכו מה כסף ערכו מוסיף חומש אף כסף חומשו נמי מוסיף חומש. והחומש אחד מארבע מן הקרן עד שיהא הוא וחומשו חמשה שם איבעיא להו חומשא מלגיו על שוה עשרים מוסיף ארבע' שהן חומשו של קרן או חומשא מלבר על ארבעת רבעים מוסיף החמשו מן החוץ דהוו להו לעשרים זוז חמשה זוזי אמר רבינא תא שמע הבעלים אומרים וכו' שמע מינה חומשא מלבר מדקתני חומש דעשרים סלעים חמשה הרי חומש מן החוץ שמע מיניה כתנאי ויסף חמישיתו עליו שיהא הוא וחומשו חמשה דעליו הכי משמע דברי רבי יאשיה ורבי יונתן אמר חמישיתו חומשו של קרן ומסקנא כרבי יאשיה ונראה דמהכא ילפינן לכולהו חומשין.
+
+Halakhah 6
+
+<b>יש </b> דברים שאין חייבין עליהם מעילה מן התורה אלא אסור ליהנות בהם מדרבנן ומשלם קרן ואינו מוסיף חומש ואינו מביא אשם פרק קמא דמעילה על בעיין דאם עלו למזבח הני ששנה בהם ששחטן בדרום מהו שירדו רבא אמר ירדו תנן קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהם מאי מועלין בהם מדרבנן מאי איכא בין אוריתא לדרבנן דאוריתא משלמין חומש דרבנן אינו משלם חומש דחומש מפני איל אשם מייתי ליה ובדרבנן ליכא קרבן דהוי כמביא חולין לעזרה הילכך לא מייתי נמי חומש:
+
+Halakhah 7
+
+<b>אזהרת רנב </b> שלא לעבוד בבכור שור דכתיב לא תעבוד בבכור שורך:<br><b> אזהרת רנג </b> שלא לגוז דכתיב ולא תגוז בכור צאנך וכל קדשי מזבח בין קלים בין קדשי קדשים אסורין בגיזה ועבודה דתניא בספרי אין לי אלא בכור שאר קדשים מנין ת"ל בקרך וצאנך תקדיש אם כן למה נאמר בכור לומר לך מה בכור מיוחד שהוא קדשים של מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו בהמות קדשי בדק הבית שאין מועלין בהם מן התורה. והגוזז בשור או עובד בצאן לוקה מן התורה פר' ראשית הגז אין לי אלא שור בעבודה וצאן בגיזה מנין ליתן האמור של זה בזה ושל זה בזה ת"ל לא תעבוד ולא תגוז הוקשו זה לזה ודינם שוה ורש"י פי' ולא תגוז הוי"ו מוסיף על ענין ראשון ולמדו שניהם זה מזה תולש אינו כגוזז כר' יוסי בן המשולם פ"ג דבכורות דסבר תולש לאו היינו גוזז וכתיב לא תגוז ויראה לרב ז"ל דאינו לוקה עד שיגזוז כדי רוחב הסיט כפול שלא יהא זה חמור משבת ואינו חייב הגוזז בשבת אלא כשיעור זה. ספק קדשים כספק בכור וכיוצא בה אסורין בגיזה ועבודה דהוי ספיקא דאוריתא ואינו לוקה דהוי התראת ספק פרק קמא דמציעא מתניתין מייתי' שם דספק בכורה המוציא מחברו עליו הראיה ותני עלה אסורין בגיזה ועבודה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>בהמת </b> הקדש שנפל בה מום ונפדית אינה מותרת בגיזה ועבודה והרי הוא באיסורה עד שתשחט מתניתין פרק הזרוע והלחיים ואינם יוצאין לחולין ליגזז וליעבד דאין בהם אלא התר זביחה ואכילה בלבד אבל גיזה ועבודה לא כדאמ' ס"פ כל האסורין על מתניתין דכל הקדשים שנעשו טרפה וכו' מנה"מ דת"ר תזבח ולא גיזה אין לך בו התר אכילה אלא משעת זביחה לאפוקי חלב וגיזה דהנאה דמחיים היא נשחטה אחר פדיונה הותרה באכילה כדכתיב תזבח ואכלת כדאמ' בד"א בשקדם הקדשן את מומן שהקדישם תמימים ונסתאבו או קדם מום עובר להקדשן דמום עובר כמאן דליתיה דמי אבל מקדיש בעל מום למזבח אינו אסור בגיזה ועבודה אלא מדבריהם דתנן פרק ראשית הגז אבל לא במוקדשין ובגמרא מ"ט אמר קרא צאנך ולא של הקדש הא לאו בני גיזה נינהו דכתיב ולא תגוז אי בקדשי מזבח ה"נ הכא במאי עסקינן בקדשי בדק הבית והאמר ר' אלעזר קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ומשני מדרבנן דמדאוריתא בני גיזה נינהו דבכור צאנך כתיב דהוי קדשי מזבח נפדת הרי זה כחולין לכל דבר כדתנן פרק הזרוע והלחיים. כל שקדם מום קבוע להקדש ונפדו חייבים בבכור' ובמתנות ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד דכל שקדם מום קבוע להקדשן הוי כמקדי' עצים ואבנים לדמיהן ולהכי אם נפדו הרי הם כחולין גמורים חוץ מן הבכור והמעשר דאף על גב שקדם מומן חלה עליהם קדושה גמורה לכל דבריהם אלא שאינן כשרים ליקרב דבכור ברחם תלה רחמנא ל"ש תם ול"ש בעל מום קדיש תם קרב ובעל מום נאכל לכהנים כדאמ' בבכורות ובשרם תרי משמע לימד על בכור בעל מום שמתנה לכהן ומעשר בהמה כתיב ביה העשירי יהיה קדש לא יבקר בין טוב לרע טוב היינו תם רע היינו בעל מום ולהכי אינם יוצאים לחולין ליגזז וליעבד לעול'. ואסור להרביע בבכור או בפסולי המוקדשין.
+
+Halakhah 10
+
+<b>מותר </b> לתלוש השער לכתחלה מן המוקדשין כדי להראות המום למומחין ואותו השער שתלש מן הבהמה או מן הבכור ומעשר אסור בהנאה דתנן פ"ג דבכורות תולש את השער לראות מקום המום דתולש לאו היינו גוזז כר' יוסי בן המשולם דמתניתין ובכור גיזה הוא דאסור ביה דכתיב לא תגוז ובגמרא איבעיא להו לכתחלה או דיעבד ת"ש תולשו וכו' ש"מ לכתחלה ש"מ ותנן נמי התם שער בכור בעל מום שנשר עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרים דאי שרית צמר הנושרת מחיים אתי לשהויי לבכור כיון דלא אתי לכפרה ואתי ביה לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו אבל צמר הנושר מן החטאת והאשם מותר בהנאה לאחר שחיטתן מפני מומן דהואיל ולכפרה הם באים לא משהה להו. ואם נתלש מן העולה הרי זה ספק שם בעי ר' ינאי התולש צמר מעולה תמימה מהו תולש מי איכא מאן דשרי אלא נתלש מעולה תמימה מהו דחטאת ואשם לא תיבעי לך דכיון דלכפרה אתו לא משהי להו כי תיבעי לך דעולה מאי כיון דעיקר לאו לכפרה אתי דאינה מביאה על חטא משהי לה או דילמא כיון דעולה נמי מכפרא על עשה כדילפינן ביומא לא משהי לה וכל שיתלש מן הקדשים אחר שנפל בהם מום מותר בהנאה חוץ מן הבכור דלית בהו טעמא דשמא ישהה כיון שהיה כבר בעל מום אבל בכור אף מה שנתלש ממנו אחר שנפל בו מום אסור בהנאה כדתנן שער בכור בעל מום וכו' וחכמים אוסרים וטעמא דילמא משהי ליה כדאמ' והוא חייב לאוכלו אף בעל מום שנה בשנה. השוחט בכור או שאר מוקדשין תולש את השער ומניחה במקומו שם משנה ר' יוסי בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ וכו' ובלבד שלא יזיזנו ממקומו שלא יאמרו עבד בקדשים.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>קדשי </b> בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה שם מימרא דרבי אלעזר קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה ומוקים לה תלמודא מדרבנן כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 13
+
+<b>המקדיש </b> עובר למזבח אמו אסורה בעבודה מדרבנן שמכחשת את הולד ומותרת בגיזה פרק קמא דתמורה. האומר מה שבמעיה של זו עולה מותרת בגיזה ואסורה בעבודה משום כיחוש עובר שבה ומסקינן כי קתני אסורה בעבודה מדרבנן משום דמכחשא אבל גיזה דלא מכחשא לא גזרו בה רבנן. הקדיש אבר אחד מן הבהמה בין לבדק הבית בין למזבח שם בעי רבא הקדיש חד אבר מהו בגיזה ועבודה ולא איפשיטא ורש"י גריס מהו בגיזה ופי' בעבודה לא תיבעי לך דאסור דהא מכחיש לה והדר בעי הקדיש עורה מהו בעבודה דבגיזה לא תיבעי לך דלא מכחיש ליה לעור:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>קדשים </b> קלים אין מועלין בהם עד שיזרק הדם. מועלין באימורין פרק קמא דמעילה משנה יש מעשה דמים דהיינו זריקה בקדשי קדשים להקל ולהחמיר ובקדשים קלים כולם להחמיר כיצד וכו' קדשים קלים לפני זריקת דמים אין מועלין באימורין ולא בבשר לאחר זריקה מועלין באימורין והיינו להחמיר דקודם זריקה לא הוה בהו מעילה כלל ואין מועלין בבשר ואפילו העלה האימורין למזבח קודם זריקה אין מועלין בהם עד שיזרק הדם דבזריקה תליא מילתא דאף על גב דאם עלו אימורין קודם זריקה אמר עולא התם דלא ירדו דנעשו לחמו של מזבח דקלטן מזבח אפילו הכי אין מועלין בהם עד זריקה דבפרק המזבח מקדש בעי רבי יוחנן אימורי קדשים קלים שהעלן קודם זריקה יש בהם מעילה או לא אמר ליה ר' אמי ותיבעי לך ירידה א"ל ירידה לא קא מיבעיא לי דנעשו לחמו של מזבח ופשיט הכי לא ירדו דנעשו לחמו של מזבח ומי' מעילה לית בהן דלא הובררו לחלק גבוה וללישנא קמא בעי אם ירדו או לא ואמר ליה רבי אמי ותיבעי לך לענין מעילה אמר ליה לענין מעילה לא קא מיבעיא לי דזריקה הוא דקבעה לה במעילה כי קא מיבעיא לי ירידה ופשיט לא ירדו ואין בהם מעילה. הוציא אימורין בחוץ קודם זריקה ואח"כ זרק מועלין בהם דזריקה מועלת ליוצא שם ואין מועלין בבשר מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא ואמאי הא ממונא דבעלים נינהו אמר רבי חנינא ליוצא שיצא הבשר לחוץ ושוב נזרק הדם ורבי עקיבא היא דאמר זריקה מועלת ליוצא וכי אמר זריקה מועלת ליוצא היינו דמהניא ליה שאינו נשרף לאלתר עד שתעובר צורתו אבל לא מהניא זריקה להתירו באכילה והיינו דקתני אין מועלין בבשר מעילה הוא דליכא אבל איסורא איכא משמע דזריקה מועלת ליוצא בין להקל להוציא בשר מידי מעילה כדאמרינן בין להחמיר לחייב משום מעילה לאימורין שיצאו ושוב נזרק דמן כדאמרינן.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b> קדשי קדשים מועלין בהם משהוקדשו עד שיזרק הדם שם במשנה כיצד קדשי קדשים לפני זריקת דמים מועלין באימוריהם ובבשר לאחר זריקת דמים מועלין באימורין ואין מועלין בבשר דכבר יש בו שעת התר לכהנים והיינו מעשה דמים בקדשי קדשים להקל ולהחמיר להקל דשוב אין בו מעילה ולהחמיר על זה ועל זה חייב משום פגול וכו' כדתנן התם. כיצד העולה אחד עולת העוף ואחד עולת בהמה והקומץ והלבונה ומנחת כהנים והחביתין ומנחת נסכים מועלין בהם משהוקדשו עד שיצאו אחר שריפתן על המזבח לבית הדשן פ"ב דמעילה תנן עולת העוף מועלין בה משהוקדשה וכו' העולה מועלין בה משהוקדשה נשחטה וכו' אבל מועלין בבשר עד שיצא לבית הדשן דכיון דכולה כליל ואין בה התר לכהנים לעולם מועלים בה עד שתשרף כולה ותיטל מאפרה תרומת הדשן דכתיב והרים את הדשן ושוב כיון שנעשית מצותו אין מועלין בו הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים מועלין בהם משהוקדשו דכל הני דמתני' כליל נינהו קומץ ולבונה וקטרת ומנחת כהנים כתיב בה וכל מנחת כהן כליל תהיה וגו' ומנחת כהן משיח היינו חביתי כ"ג ומועלין בכולן משהוקדשו קדושת פה בעלמא והרב ז"ל השמיט מהני דתנן במתניתין קטרת דהוי כקומץ ולבונה ומנחת כהן משיח קרי לה חביתין. וכן פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין שם במשנה פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מועלין בהם משהוקדשו וכו' ומועלין בהם בבית הדשן עד שיותך הבשר דהיינו עד שיתעכל הבשר שנעשה אפר דהיינו מצותן. וכן פרה אדומה מועלין בה משהוקדשה פ"ד דפרה תנן ולעולם מועלין בה בין לפני שריפתה בין לאחר שריפתה עד שתעשה אפר דאמר קרא חטאת היא מלמד שמועלין בה כשאר חטאות ומשתעשה אפר לא ישאר בה מעילה דדרשינן בשלהי התכלת חטאת מלמד שמועלין בה כשאר חטאות היא בה מועלין באפרה אין מועלין והא דבעינן קרא למעילת פרה ולא נפקא לן מדהוי קדשי בדק הבית דמועלין בהם לכ"ע היינו משום מועל אחר מועל דאינו אלא בבהמה וכלי שרת בלבד.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>חטאת </b> בהמה ואשם וזבחי שלמי צבור מועלין בכולן משהוקדשו שם פ"ב דמעילה משנה כלשון רבינו ואין מועלין בבשר דכיון דנזרק הדם הותר הבשר לכהנים דקדשי קדשים נינהו אבל מועלין באימוריהן עד שיתעכלו במזבח ויצא האפר לבית הדשן דנעשה מצותו וכן חטאת העוף שם פרקא חטאת העוף מועלין בה משהוקדשה בפה אפילו אם נהנה ממנה מחיים כגון שמכרה דהוציאה לחולין הוזה דמה אין מועלין בה דכבר יש בה התר לכהנים ואסור ליהנות במוראה ונוצה שלהי תמורה עולת העוף שנתמצה דמה מוראתה ונוצתה יצאו מידי מעילה מאי לאו יצאו מידי מעילה ומותרין כיון דנתמצה דמה לא יצאו מידי מעילה ואסורין ונראה דה"ה לחטאת העוף.
+
+Halakhah 7
+
+<b>המנחות </b> מועלין בהם משהוקדשו שם במשנה המנחות וכו' קרב הקומץ חייבין עליו וכו' ואין מועלין בשיריים אבל מועלין בקומץ עד שישרף כולו ויצא לבית הדשן כדין אימורי קדשים לפי שהקומץ כליל הוא ואם נפסלו השירים או חסרו ואח"כ הקטיר הקומץ הואיל והקטרה זו אינה מתרת השירים הוי ספק אם יצאו מידי מעילה או לא.
+
+Halakhah 8
+
+<b>לחם </b> הפנים מועלין בו משהוקדש שם במשנה לחם הפנים מועלין בו משהוקדש קרבו הבזיכין אין בו מעילה שהרי יש בו שעת התר לכהנים וכן ב' הלחם שם ב' הלחם מועלין בהם משהוקדשו בפה דהא הוו קדש נזרק דמן של כבשים אין בהם מעילה דיש בהם שעת התר לכהנים וכבר נעשה מצותן.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הנסכים </b> מועלין בהם משהוקדשו פ"ג דמעילה הנסכים מועלין בהם בתחלתן ירדו לשיתין אין מועלים בהם דנעשית מצותן כבר מים שמנסכין בחג הסוכות שם במשנה מים שבכד הזהב אין נהנין ואין מועלין דלא נתקדשו לניסוך המים למעילה עד שינתנו בצלוחית של זהב דהיינו כלי מקודש לכך נתנן בצלוחית מועלין בה דהוי מכלל הנסכים דהוו קדש וכתיב כי יאכל קדש ושתיה בכלל אכילה כדילפינן בדוכתיה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>לוג </b> שמן של מצורע מועלין בו משהוקדש בכלי עד שיזרק דם האשם נזרק אין מועלין עד שיתנו מתנותיו נתנו מתנותיו הותרו השירים כבשר חטאת ואשם אחר זריקת הדם דהותר לכהנים.
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> דמי שחיטת הקדשים אין מועלין בה שם פ"ג רש"א דם קלי כתחלתו ואין מועלין בו וחמור בסופו יצא לנחל קדרון מועלין בו שהיה נמכר לגננים ודמיו הקדש והיינו מדרבנן דמדאוריתא כל דבר שנעשית מצותו אין מועלין בו ומה לאחר כפרה אין בה מעילה כדאמר' אף לפני כפרה אין בו מעילה וכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר הוא בהוייתו יהא דבי ר' ישמעאל תנא ואני נתתיו לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה עולא אמר ואני נתתיו לכם שלכם יהא. המקיז דם לבהמה קדשים אסור בהנאה ומועלין בו שם אמר רב הונא אמר רב המקיז דם לבהמת קדשים אסור בהנאה ומועלין בו דלא מתקיימא הבהמה בלא דם דדם הוא הנפש וגופה של בהמה הוא שהרי נברא עמה והא דדרשינן לכפר נתתיו ולא למעילה היינו בדם שחיטה אבל דם בהמה חיה דלא חזי לכפרה לא הילכך מועלין בה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>העצמות </b> והגידים והקרנים והטלפים שפירשו מקדשי קדשים לפני זריקת דמים מועלין בהם פרק המזבח מקדש עצמות קדשים הנאכלין כגון חטאת ואשם לפני זריקת דמים מועלין בהם דכיון שפירשו ואינהו לאו בני הקטרה נינהו לא אהני להו זריקה ובאיסוריהו קיימי לאחר זריקה אין מועלין בהם דאהני להו זריקה כיון דאם עלו בזמן שהם מחוברים לא ירדו דכתיב והקטיר הכהן את הכל כדתנן התם עצמות העולה שפירשו לפני זריקה אין מועלין בהם לאחר זריקה שם כבריתא ושל עולה מועלים בהם לעולם ומשני אימא ושל עולה פירשו לפני זריקה מועלין בהם עד זריקה והזריקה מתרת אותם פירשו לאחר זריקה מועלין בהם לעולם כיון דחמירה דכולה כליל. עצמות העולה שפקעו מעל המזבח קודם חצות שם במשנה איברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות יחזיר ומועלין בהם דאכתי בני מזבח נינהו לאחר חצות לא יחזיר ואין מועלין בהם דהוו לה כמעוכלים דכתוב אחד אומר כל הלילה והקטיר וכתוב אחד אומר כל הלילה והרים הא כיצד חלקהו חציו להקטרה וחציו להרמה והתם אותיבו ואסיקו בגוונא אחריתי הילכך מעילה נמי תליא בחצות.
+
+Halakhah 13
+
+<b>גחלת </b> שפקעה מעל גבי מזבח שם במשנה וכן גחלת שפקעה לא יחזיר ובפ"ב דמעילה מייתי לה לענין מעילה דכיון דלא יחזיר הא נעשה מצותו ואין מועלין בו ומן הארץ הוא דלא יחזיר דאין צריך להחזיר אבל פקעה מן המזבח מצד זה לצד זה יחזיר ולכך אין נהנין מדרבנן. גחלת של קדשי בדק הבית מועלין בה והשלהבת לא נהנין ולא מועלין פ' משילין גחלת של הקדש מועלין בה הנהנה ממנה מביא אשם והשלהבת לא נהנין לכתחלה מדרבנן משום דהקדש לא בדילי מיניה כע"ז גזרו בה רבנן אבל אין מועלין מדאוריתא דלית בה ממשא.
+
+Halakhah 14
+
+<b>דשן </b> מזבח החיצון בין קודם הרמה בין אחר הרמה מועלין בה פ"ג דמעילה בשלמא דישון מזבח החיצון מועלין בו דכתיב ושמו אצל המזבח לפי' טעון גניזה כדי שלא ימעלו בו. דשן מזבח הפנימי והמנורה אין נהנין ואין מועלין שם משנה כלשונו וטעמא דהכא לא כתיב ושמו כדישון מזבח החיצון.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>כל </b> בהמת קדשי קדשים שהיא בעלת מום ואפי' קדם להקדשה ואפילו מחוסרת זמן מועלין בה משהוקדשה פ"ב דבכורות כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה וכו' בגמרא טעמא דנפדו הא לא נפדו פטורים קסבר קדושת דמים מדחה ובבריתא תני נמי ומועלין בהם לפני פדיונן דכיון דהקדישן לימכר ולהביא בדמיהן קרבן למזבח מועלין בה דלא גרע מאם הקדישו לבדה הביא ואפילו מחוסר זמן דמה בכור קדוש לפני זמנו שהרי קדוש מרחם אף מחוסר זמן נמי שאינו בן שמנה קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו כדאמר' פ"ג דמעילה הילכך מועלין בו אבל תורין ובני יונה שלא הגיע זמנן או שעבר זמנן והן קדשי מזבח הנהנה מהם לא מעל שם פ"ג דמעילה במשנה ובגמרא מ"ש ממחוסר זמן דבהמה דאמרינן דמועלין אמרי מחוסר זמן מידי דהוה אבעל מום דבר פדיון הוא דמגו דחשיבא דאית בה קדושה כשהיא בעלת מום אית בה קדושה נמי כשהוא מחוסר זמן אבל עופות דליכא למימר בהו האי מגו הואיל ואין המום פוסל בעופות דאין תמות וזכרות בעופות ואין לעופות פדיון הכי נמי לית בהו קדושה במחוסר זמן דעוף והרי הם כקדשים שמתו דאמר עולא אמר ר' יוחנן שיצאו מידי מעילה דבר תורה דלאו קדשי השם נינהו דלא חזו לגבוה וקדושת דמים נמי לית בהו דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואין נהנין בכולם מדרבנן:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>קדשי </b> מזבח שמתו יצאו מידי מעילה מימרא דרבי יוחנן פרק ג' דמעילה כדאמרן לעיל וכן אם נפסלו בדברים שיפסלו בהם הקרבנות קודם שיגיע הדם למזבח כגון ששחטן בדרום ריש מעילה קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהם דאף על גב דדינן לישחט בצפון לא יצאו מקדושתן לגבי מעילה והנהנה מהן שוה פרוטה מעל. שחטן בדרום וקבל דמן בצפון בצפון וקבל דמן בדרום דלא תימא קבל בצפון הא הוי עיקר עבודה בצפון דמקבלה ואילך מצות כהונה אלא אפילו שחטן בצפון וקבל דמן בדרום אף על גב דמקבלה דהיינו עיקר עבודה הוה בדרום שלא כדינן אפילו הכי מועלין בה וכן אם שחט ביום וזרק בלילה אף על גב דלילה לאו זמן הקרבה הויא מועלין בה וכל שכן אם שחט בלילה וזרק ביום דמועלין בה דהא עיקר עבודה דזריקה ביום הויא וזו ואצ"ל זו קתני או ששחטן בצפון ביום וחשב עליהם לאוכלן חוץ לזמנן דהיינו פגול ויש בו כרת או חוץ למקומן דהיינו פגול ואין בו כרת אפילו הכי מועלין בהם ותרוייהו פגול דחוץ לזמנו וחוץ למקומו מחד קרא נפקי מאם האכל יאכל מבשר זבח השלמים דאיתקש חוץ למקומו לחוץ לזמנו כדילפינן בדוכתיה כלל אמר רבי יהושע כל שהיה לה שעת התר לכהנים ושוב נפסלה מהם שלן הבשר לאחר זריקה או שנטמא או שיצאת חוץ לקלעים לאחר זריקה דאף על גב דהשתא אין ראויה לכהנים הואיל והיתה לה שעת הכושר לאחר שנפסלה אין מועלין בה דלא קרינא בה מקדשי ה' הואיל וכבר היתה ראויה לכהנים אבל כל שלא היתה לה שעת התר לכהנים כהני דאמרן ושקבלו פסולין וזרקו את דמו מועלין בה ובגמר' שחטן בדרום פשיטא דמועל בהם משום דשחטן בדרום אפקינהו מידי מעילה איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר עולא אמר רבי יוחנן קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה הכא נמי קדשי קדשים לגבי דרום כמאן דחנקינון דמי קא משמע לן קדשים שמתו לא חזו כלל אבל דרום נהי דאינו ראוי לקדשי קדשים אבל ראוי הוא לקדשים קלים דשחיטתן בכל מקום בעזרה ומסקינן דקבלו פסולין וזרקו את דמו היינו קבלו פסולין וזרקו פסולין דוקא ואין עושין שירים שאם חזרו כשירים וקבלו שאר דם הנפש וזרקוהו אין מועלין בבשר דבעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן פסול מהו שיעשה שירים ואמר ליה אין לך דבר שאין מרצה בצבור ועושה שירים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו אבל טמא דאיתיה בצבור דמרצה בצבור דטומאה דחויה היא בצבור משוי שירים פסולין שאר פסולין כגון בעלי מומין לא משוי שירים. אין בקדשים קלים מעילה לעולם כדאמרן לעיל חוץ מאימוריהן אחר זריקה המועלת אבל נתפגלו אף על פי שנזרק הדם אין מועלין בהם פרק קמא דמעילה אמר רב גידל אמר רב זריקת פגול ששחט במחשבת פגול ואחר כך זרק סתם אין הזריקה מוציאתו מידי מעילה בקדשי קדשים ואינו מביא לידי מעילה האימורין של קדשים קלים דלא חשיבא זריקה כלל לענין מעילה דזריקה דמתיר בשר קבעה מעילה באימורין וכן אם יצא הדם אף על פי שהחזירו וזרקו אין מועלין באימורין שם אמר רב פפא לא אמר רבי עקיבא זריקה מועלת ליוצא אלא שיצא בשר דהא נעשית הזריקה עצמה בהכשרה אלא שנעשית על דבר שאין ראוי וקרינן ביה קדשי ה' לענין מעילה דהכי נמי עלה לא ירד אבל יצא דם דלא נעשית זריקה בהכשרה אין זריקה מועלת ליוצא ותניא נמי הכי כדמייתי התם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b> חטאות המתות כגון וולד חטאת ותמורתה וכיוצא בהם אסור ליהנות בהם ואם נהנה לא מעל מעילה פרק וולד חטאת ותמורת חטאת אם משנתכפרו הבעלים לא נהנין מדרבנן ואינו משלם אלא קרן ולא מועלים מדאוריתא דכיון דלאיבוד אזלי לא שייכי בהו מעילה ולא קרינא בהו קדשי ה' ואם עד שלא כפרו הבעלים תרעה עד שתסתאב אותה שעברה שנתה דלא אזלא לאיבוד וקדושה קדושת דמים.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>המפריש </b> חטאתו ואבדה והפריש אחרת ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות ושחט שתיהם בבת אחת וזרק דם אחת מהם אין מועלין לא בבשרה ולא בבשר חברתה אף על פי שאינו ראוי באכילה הואיל ואם רצה מזה זורק ואם רצה מזה זורק כיון שנשחטו בבת אחת אבל שחט זו אחר זו אין דמה מועיל לבשר חברתה שלא היתה לה שעה הראויה להתיר בשרה פרק קמא דמעילה והרי המפריש חטאתו וכו' והרי שתיהן עומדות שחטן ודמן מונח בכוסות ונזרק דם של אחד מהם אי אתה מודה שכשם שדמה פוטר את בשרם מן המעילה [כך] (אף) יפטור את בשר חברתה כיון דאם רצה מזה זורק רצה מזה זורק שנשחטו בבת אחת אבל נשחטו זו אחר זו לא כרבי יוחנן דאמר דלאו תשובה גנובה השיבו ר' עקיבא לאותו תלמיד ואמר קצצתי רגלוהי דינקא דהיינו ריש לקיש שהיה בחור ממנו ואמר תשובה גנובה השיבו רבי עקיבא וכו' כדאיתא התם.
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> חטאת עוף או עולת עוף שנפסלה בשינוי עשייתה דחטאת מליקתה בסימן א' והזאה ומיצוי ועולת העוף בעי הבדלה בשתי סימנים או שנפסלה בשינוי מקום עשייתה דחטאת עשייתה למטה דכתיב בה אל יסוד המזבח ועולת העוף עשייתה למעלה דלא כתיב בה יסוד מועלין בה חוץ מעולת העוף שנמלק למטה כמעשה חטאת לשם חטאת זבחים ריש פ' חטאת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת וכו' ובתר דקתני כולהו גווני דשינוי קתני וכולן אין מטמאין בבית הבליעה ואין מועלין בהם חוץ מחטאת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת דכשרה היא ויש לה שעת התר לכהנים ושוב אין בה מעילה אפילו לזר גמור אבל עולת עוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת פליגי בה במתני' דרבי אליעזר אומר מועלין בה דעולה היא ומי הוציאה ממעילתו שעת התר לכהנים אין לה ורבי יהושע אומר אין מועלין בה דכיון דשינה שמה ומעשיה ומקומה לשם חטאת נעשית חטאת שאין בה מעילה כדאמר רב אדא בר אהבה בגמרא אומר היה ר' יהושע עולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת כיון שמלק בה סימן אחד כדין חטאת העוף חל עליה שם חטאת העוף דהוי גמר עבודתה קודם שיחול עליה שם פיסול כדמפרש רב אשי דבשלמא עולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת כיון דהא הכשרה בסימן אחד עבודתה ממהר להשלים קודם שיחול עליה שם עולה פסולה וזו הכשרה בשני סימנים ולפיכך סימן ראשון אינו פסול בה משום עשיית מטה ועולת העוף למטה ליתא ויש כאן שינוי מעשה עולה והכר מעשה חטאת מכיון שמלק בה סימן אחד ועדיין לא חל עליה שם פיסול עולה חל עליה שם חטאת כשרה הילכך נמשכת ויוצאה משם עולה ונעשית חטאת אלא חטאת שעשאה למעלה כמעשה עולה בשני סימנים ולשם עולה כיון דאמר מר מלקה בכל מקום במזבח כשרה משום מליקת מעלה אין כאן שינוי להפקיע ממנה שם חטאת ואין כאן שינוי השם וכיון דחטאת גמר עבודתו בסימן אחד מקודם שיגמרו מעשה עולה חל עליה שם חטאת שנמלקה כולה בשלא לשמה ונפסלה משום שלא לשמה וכד מלק הדר אידך סימן להביאה לכלל מעשה עולה היכי ממשכא והויא עולה הילכך עולת העוף שעשאה למטה כמעשה חטאת לשם חטאת אין מועלין בה דנמשכת ונעשית חטאת העוף מה שאין כן בחטאת העוף שעשאה למעלה כמעשה עולה לשם עולה דאינה נמשכת כדפיר'.
+
+Halakhah 8
+
+<b>מנחה </b> שנתפגלה או שנעשית במחשבת המקום וכן לחם הפנים ושתי הלחם מועלין בהם שהרי לא היה להם שעת התר לכהנים ותנן זה הכלל כל שלא היה לה שעת התר לכהנים שנשחטה חוץ לזמנה או חוץ למקומה מועלין בה ומנחה ושתי הלחם ולחם הפנים נמי כיון דנתפגלו אין להם התר לכהנים ולהכי מועלין בהם. וכן קומץ שיצא לחוץ או לן וחזר והקטירו מועלין בשירים שהרי לא היה שעת התר לכהנים והקטרה לא אפקינהו מידי מעילה כדם קדשים קלים שיצא וחזר והכניסו וזרקו דלא מהני האי זריקה לאימורין שמעלו בהם כדאמ' רב פפא דלא א"ר עקיבא זריקה מועלת ליוצא אלא שיצא בשר אבל יצא דם לא הכא נמי הקטרה הוה מועילה ליוצא אם יצאו שירים אבל יצא קומץ לא ואם נטמא הקומץ והקטירו אין מועלין בשירים שהציץ מרצה על הטומאה ואינו מרצה לא על הלן ולא על היוצא כדתנן פרק הקומץ רבה נטמא הקומץ והקטירו הציץ מרצה והמנחה כשרה ושירים נאכלים יצא והקטירו אין הציץ מרצה שהציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא דטומאה הותרה מכללה בצבור לפני ה' דכתיב במועדו ואפילו בטומאה כדילפינן התם יצאו השירים או נטמאו ואחר כך הקטיר הקומץ אף על פי שהם אסורים באכילה אין מועלין בהם דהקטר' מועילה ליוצא כדאמ' והרי קרב הקומץ כמצותו.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הנהנה </b> מקדשי קדשים לפני זריקת דמים דמועלין בהם כדאמר' לעיל ומאימורי קדשים קלים לאחר זריקה דמועלין בהם או שנהנה מן העולה או מן הקומץ והלבונה ומנחת כהנים והחביתין יפול מה שנהנה לנדבה מעל בקרבנות הצבור יפול מה שנהנה ללשכה פרק ב' דמעילה איתמר הנהנה מבשר קדשי קדשים לפני זריקת דמים שאז הם קדשי ה' ואכתי לא הותרו לכהנים ומאימורי קדשים קלים אחר זריקה שאז הם קדשי ה' שהוברר חלק גבוה רב אמר מה שנהנה יפלו לנדבה לעולה קיץ למזבח ועורות לכהנים ולוי אמר יביא דבר שכולו למזבח ומאי ניהו קטרת ותניא כותיהו ופסק הרב ז"ל כרב. הנהנה מבשר קדשי קדשים שנטמא קודם זריקה ומאימורי קדשים קלים אחר שהעלן ע"ג המזבח אפילו קודם שנעשו אפר אלא שמשלה בהם האור פטור ממעילה שם מימרא דרבא הכל מודים וכו' וטעמא דפטור שהרי נעשית מצותו דאף על גב דנהנה מאפר תפוח מועלין בו לרבי יוחנן היינו משום דבעי בגדי כהונה בהוצאת הדשן ולכך חשיב שפיר לא נעשית מצותו ולא סגי נמי בלאו הוצאת דשן אבל אימורי קדשים קלים אף על גב דודאי הפוכי בהו בצינורא עבודה היא הא סגי בלאו הכי שאם רוצה מניחם ומתאכלים מאיליהן ועולה דמועלין בה עד שתצא לבית הדשן היינו טעמא דכולה כליל ואין בה שום אכילה לאדם ולהכי לא כלתה מצותה עד שתצא לבית הדשן אבל קדשי קדשים הנאכלין לאדם כשנעשית בטהרה מיקרו שפיר נעשית מצותו מכי זרק אף על גב דטעון שריפה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>קדשי </b> מזבח חלבן וביצהן אסור ליהנות מהם והנהנה לא מעל פרק ג' דמעילה משנה וטעמא דלא היה דעתו להקדיש דבר שאין ראוי למזבח כחלב ובצים ולכך אין מועלין בהם מן התורה ומשום דמדרבנן אין נהנין וולד קדשים לא יינק מאמו ומתנדב אדם חלב בהמת חולין לולדות קדשים שינקו ממנה כדי שלא ימותו שם במשנה וולד המעושרת שנולד קודם שנכנסה אמו לדיר להתעשר לא יינק ממנה לפי שהיא קדושה דכתיב העשירי יהיה קדש ובנה חולין ונמצא נהנה מחלב המוקדשין ואחרים מתנדבין כן שמתנין קודם לכן על מנת כן אני מכניס נקבה זו להתעשר שאם תקדש יהא חלבה חולין שתהא ולדה מניקה בהתר ומהני תנאה הואיל ויכול לעכב שלא תכנס נקבה זו לדיר להתעשר עד לאחר זמן ולהכי קרי להו אחרים שאינם מחמירים עליהם כראוי וכן נמי בולד מוקדשים לא היו מקדישים חלב האם כן פירוש רש"י ז"ל והרב ז"ל פירוש כמו שפירוש התוספות שם ואחרים מתנדבים כן חלב בהמת חולין וולד המוקדשין שאינו יכול ליינק אמו שהיא קדש והיא חולין כדאמר' והתם משמע דאף על גב דאין מועל בחלב הויא איסורא מדאוריתא דילפינן לוולד מעושרת דלא ינק מאמו העברה העברה מבכור וחלב המוקדשין ילפינן אמו אמו מבכור מה בכור שהוא זכר מועלין בכולו אף מוקדשין נמי ולאו דוקא מועלין דהא אמרינן חלב המוקדשין אין מועלין בה אלא ר"ל שנאסר החלב להניק ממנה דכיון דאינו ראוי לבא למזבח אין מועלין בה דלא הוו קדשי ה' ומקרא דואכלת בשר ולא חלב משמע נמי איסור חלב ופירוש התם בתוס' חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה וגוונא אחרינא כדאיתא התם.
+
+Halakhah 13
+
+<b>הקדיש </b> בהמה ועוף למזבח קדושת דמים שאמר דמי בהמה זו לנסכים ודמי בן יונה לשלמים הרי הן כקדשי בדק הבית ומועלין בחלבן ובביצהן שם במשנה בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית הקדיש תרנגולת מועלין בה ובבצתה וכו' ובגמרא אלא גבי קדשי מזבח כי אקדשה קדושת דמים לית בה מעילה אמאי אמר רב פפא חסורי מחסרא והכי קתני בד"א בשהקדיש קדושת הגוף לגבי מזבח אבל הקדישו קדושת דמים לגבי מזבח נעשה כמי שהקדישו לבדק הבית דדעתו להקדיש הכל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המפריש </b> מעות לחטאתו לעולתו ולאשמו ולבני תורין מועלין בהם משהופרשו הפריש לשלמים אין מועלין בהם תוספתא דמעילה פרק קמא המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שהן ראויין להביא מדמי כולן שלמים דליכא בהו מעילה אלא באימורין לאחר זריקת דמים בד"א בזמן שהיו סתומין אבל אם היו מפורשין מועלין בדמי חטאות ובדמי עולה ואין מועלין בדמי שלמים.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הקדיש </b> אבר אחד לדמיו למזבח פרק קמא דתמורה בעי רבא הקדיש אבר לדמיו מהו דתיחות קדושת הגוף לכל הבהמה ותקרב עולה מי אמרינן לר' יוסי מדאקדיש חד אבר לדמיו פשטה קדושה לכולה בהמה לדמיה ומגו דנחתא לה קדושת דמים לכולה בהמה נחתא לה נמי קדושת הגוף הואיל והיא גופה חזיא לעולה למה למוכרה ולהביא בדמיה עולה הילכך בעל כרחיה קדשי קדושת הגוף ומדאקדשיה לחד אבר אקדשה לכולה או דילמא חד מגו אמרינן תרי מגו לא אמרינן ותיפשוט ליה מדידי' דהאמר רבא הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף התם דאקדשיה לכוליה הכא חד אבר מאי תיקו לפי' תקבר ולא יפדה ואם נפדה אין מועלין בפדיונו דהוי ספק אי הויא קדושת דמים ותפיס פדיוניה אי הוי קדושת הגוף ולא תפיס.
+
+Halakhah 3
+
+<b>המפריש </b> מעות לנזירותו אסור ליהנות בהם פרק ג' דמעילה משנה המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שהן ראויין לבא כולם שלמים דכל מנה ומנה מצינן למימר זה הפריש לשלמים וקדשים קלים נינהו ולית בהו מעילה קודם זריקה כדאמרן לעיל ומאי טעמא אזלינן לקולא נימא דאיכא מעילה בכולהו משום עולה ולחומרא כיון דהוי דאוריתא אלא משום דדמי שלמים דאיכא בגוויהו ליכא בהו מעילה הוה מייתי חולין לעזרה איהו החייב קרבן מעילה הילכך לקולא אזלינן. מת והיו לו מעות סתומין יפלו לנדבה לעולה קיץ למזבח כדמפרש בנזיר דהלכה היא מעות מפורשים דמי חטאת ילכו לים המלח דהוו חטאת שמתו בעליה ולא נהנין ולא מועלין משום דלאיבוד אזלי כדאמ' לעיל דמי עולה יביא עולה דדורון בעלמא היא דלאו לכפרה אתיא וכדאמ' האשה שמתה יביאו יורשין עולתה ולהכי מועלין בה. אמר אלו לחטאתי והשאר לנזירותי אם נהנה בכל השאר מעל נהנה במקצתו לא מעל וכן אם אמר אלו לעולתי והשאר לנזירותי נהנה בכולן מעל אבל לא במקצתן בתוספת' פרק קמא דמעילה ומועלין בכולן ואין מועלין במקצתן קאי אתרוייהו אאלו לעולתי והשאר לנזירותי ואאלו לחטאתי והשאר לנזירותי וטעמא דכיון דאיכא דמי שלמים בהדייהו אין מועלין במקצתן ואף על גב דאמרינן לעיל במעות סתומין דאפילו בכולן אין מועלין דראויין כולם להביא שלמים שאני הכא שהתחיל לפרש שאמר אלו לחטאתי או אלו לעולתי דמשמע דבשאר איכא עולה ושלמים או חטאת ושלמים הילכך מועלין בכולן ולא במקצתן כדפי'. הפריש מעות ואמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי ואלו לשלמי ונתערבו מועלין בכולן ובמקצתן כיון דאיכא חטאת ועולה מפורשים בהדיהו וכיצד יעשה יקח שלשה בהמות ומחלל דמי חטאת בכל מקום שהוא על האחת וכן השאר כדתניא בתוספתא פרק קמא דמעילה.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אחד </b> ממחוייבי קנים שהפריש מעות ואמר אלו לחובתי מועלין בכולן ובמקצתן ברייתא שם בתוס' כלשונו מת יפלו לנדבה ומועלין בהם המפריש חטאת על אכילת חלב והביאה על אכילת דם הרי זה לא כפר לפיכך לא מעל הפריש מעות לחטאת חלב וקנה בהם חטאת לדם בשוגג כפר לפיכך מעל במזיד לא כפר לפיכך לא מעל בשלהי כריתות תנן לא יביאנו מחטא על חטא וכו' שנאמר קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו ובגמרא מנא הני מילי דתנו רבנן וכו' אם הפריש בהמה על החלב והביאה על הדם על הדם והביאה על החלב לא מעל ולא כפר אם הפריש מעות על החלב והביאן על הדם על הדם והביאן על החלב מעל וכפר מאי לא מעל ולא כפר הכי קאמר כיון דלא מצי מעיל דאינו יכול להוציאה לחולין ולא לשנותה דבקדושתה קיימא דהקדש שאינו בעל מום לא יצא לעולם לחולין וכיון דהכי הוא לא כפר אבל מעות כיון דאי משני מעל דשייכי בהו מעילה ונפקי לחולין ומייתי קרבן מעילה כפר ואפילו הכי בתחלה לא ליתיה דכתיב קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>המפריש </b> שתי סלעים לאשם ולקח בהם שני (סלעי') [אילים] לחולין פרק בתרא דכריתות משנה המפריש שני סלעים זהו דין אשם דכתיב בערכך כסף שקלים ואחר לקח בהם שני אילים מעל במעות ויצאו לחולין ויש עליו לשלם אשם של עשרה זוז לקרן וחומש של אשם ואשם בשני סלעים לאשם מעילות לפיכך אם היה אחת מאותם שקנה יפה עשרה זוז ואחד יפה שני סלעים יקריבם לקח אחד לאשם ואחד לחולין לא מעל אלא בסלע ולכן אם היה אשם יפה שני סלעים יקרב לשמו שהרי לשמו נלקח ממעות שהפריש לו והשני שהוא חולין יקרב למעילתו ויביא עמה סלע וחומשה קרן וחומש מביתו ויפלו לנדבה שהרי ממותר אשם בא ומה ששבח אשם בשתי סלעים שבח הקדש הוא וכן מה ששבח של אשם מעילות ולעיל שאינו מביא מביתו כלל שהוציא כל השני סלעים לחולין ושבח דידיה הוא וכיון דשוה אחד שני סלעים ואחד עשרה זוזים אינו צריך להביא מביתו כלל אלא האשם שהפריש עליו המעות קודם.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הנהנה </b> מדמי חטאתו עד שלא קרבה חטאתו פרק חטאת העוף דמעילה הנהנה מדמי חטאת ומדמי אשם אם בא לשלם קודם שקרבה חטאתו יוסיף הדמים שהוא חייב מקרן וחומש על חטאתו שיש לו ליקרב דהיינו על מעות דפיישי ויביאנה שמנה ויביא אשם מעילות וכן בדמי אשם שקרבנות המזבח מעילתן למזבח ובדק הבית לבדק הבית דכיון דמשלם מה שנהנה למה שנהנה הוא דמשלם ליה וחומש נמי הוו כקרן ואם קרב כבר חטאתו פי' שנודע לו קודם קריבת חטאתו כדפי' אך לא בא לשלם המעילה עד שנקרב חטאת ילכו לים המלח הנך מעות דקרן וחומש שהיה צריך להוסיף על דמי חטאת דכיון שכבר קרבה חטאתו ה"ל כחטאת שכפרו בעליה דלמיתה אזלא והמעות ילכו לים המלח דהינו במקום מיתה דחטאת שנתכפרו בעליה הויא מחמש חטאות המתות הל"מ עד שלא קרבה אשמו יפלו המעות דקרן וחומש לנדבת צבור דקי"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ובחטאת נמי קאמר רבה התם דאם נודע לו לאחר כפרה יפלו לנדבה מ"ט דאין מפרישין בתחלה לאיבוד כלומר שילכו לים המלח הילכך יפלו לנדבה ולא קרבה חטאתו דאמרינן לעיל היינו שבא לשלם קודם שקרבה חטאתו כדפי' ולא שנודע לו שמעל קודם שקרבה חטאתו ולא בא לשלם עתה דא"כ הא אמרן לאחר כפרה יפלו לנדבה דאין מפרישין בתחלה לאיבוד.
+
+Halakhah 8
+
+<b>המוכר </b> עולתו ושלמיו לא עשה כלום דכיון דחל עליהם שם עולה ושלמים אין אדם מוכר מה שאינו שלו ואפי' שהוא חייב באחריותן אינו חייב להוציאן לחולין ויחזרו הדמים ללוקח מן התורה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>יש </b> מעילה בנדרים פרק אין בין המודר בעא מיניה רבא מרב נחמן יש מעילה בקונמות מי הוי כהקדש מעליא היכא דאמר קונם ככר זה עלי ומעל או לא א"ל תניתוה מקום שנוטלין שכר על האבדה תפול הנאה להקדש למימרא דהוי כהקדש מה הקדש יש בו מעילה אף קונמות יש בהן מעילה כתנאי קונם ככר זו הקדש וה"ה שלא אמר אלא בלשון קונם לחוד בין הוא בין חברו מעל שהרי הקדישה סתם אכ"ע לפיכך הואיל ויש בה מעילה יש בה פדיון ויוצאה לחולין כשאר הקדש ככר זו עלי הקדש ואכלה כיון דאמר עלי עליה דידיה אסרה ושויא הקדש והוא מעל אם אכלה אבל חברו לא מעל דלא אסרה ולא הקדישה אלא על עצמו וגבי חברו הוי כחולין לפיכך אין לה פדיון שהוא עצמו אין יכול לפדותה לעולם שהרי אמר עלי וכיון [דאחר] (דאמר) אין מועל בה לא אלים כהקדש למתפס פדיוניה וחכ"א בין כך ובין כך לא מעל לפי שאין מעילה בקונמות וקי"ל כר"מ דרב נחמן פשיט ליה לרבא ממתניתין שיש מעילה בקונמות ובשבועות מפכי' נמי ר"מ לרבנן. אמר על ככר של הפקר ככר זו הקדש שם מימרא דרבא ולהכי נקט לה בככר של הפקר שהיתה עומדת תוך ד' אמותיו שקונות לו בכל מקום ומשום הכי כי אמר ככר זו הקדש חייל ומקדיש זה לא זכה בככר זו מעולם דאף על גב דד' אמות קונות לו אפילו כי לא אמר אקנה הכא שאני משום דכיון דאמר ככר זו קדש גלי דעתי' דלהקדש ניחא לי' דליקני לדידי' לא ניחא לי' דליקני וגלויי דעתא כי האי מהני וה"ל כמגביה מציאה לחברו דקנה חברו ולא הוא הכא נמי הקדש קנה ואיהו מעולם לא קנה ומ"ה נטלה לאוכלה מעל לפי כולה שכיון שלא זכה מעולם לא נעשה כגזבר עליה ולפיכך כשנטלה הוציאה מרשות הקדש ומעל אבל נטלה להורישה לבניו לא מעל אלא לפי טובת הנאה שבה דכיון דלא הגביה אלא להורישה לבניו ולא שיקנו אותה עכשיו לא נפקא לחולין אבל מכל מקום מעל לפי טובת הנאה שבה לפי שמעכשיו יחזיקו לו בניו טובת הנאה כיון שמחזר להורישם ובניו מועלים לכשיוציאו.
+
+Halakhah 10
+
+<b>האומר </b> לחברו ככרי עליך הקדש שם בעיא דרב חייא בר אבין ככרי עליך וחזר ונתנו לו במתנה מהו ככרי אמר לו כי איתיה ברשותיה דהכי משמע ככרי כל זמן שהוא שלי או דילמא עליך אמר ליה עילויה שויתיה הקדש ואף על פי שנתנו לו במתנה אסור ופשיט ליה רבא דאף על גב דיהבא ליה במתנה אסור ומאי דקאמר ככרי עליך לאפוקי איגנבה מיניה מיגנב או אזמניה עליה כדאיתא התם כל הדברים הנאסרים מנדר כזה מצטרפין שאם נהנה מכולם בשוה פרוטה מעל דשם נדר וקונם חד הוא.
+
+Halakhah 11
+
+<b>האומר </b> הנטיעות האלו קרבן אם אינם נקצצות היום משנה פ"ד נדרים נטיעות אלו קרבן אם אינה נקצצות שראה רוח סערה מנשבת וכל האילנות בספק ליתלש וכן נפלה דליקה בעיר וטליתו בספק ואמר יהיה קרבן אם לא תשרף יש להם פדיון לימכר ולהביא בדמיהן קרבן דלא אסרן עליו כקרבן כיון שלא אמר עלי ומוקי לה בגמרא כגון שעבר היום ולא נקצצו ולא נשרף אבל אמר נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו וטלית זו קרבן עד שתשרף אין להם פדיון כל זמן שלא נקצצו ואין יוצאין לחולין אלא קדוש קדושת הגוף לעולם דכיון דאמר עד שיקצצו משמע דלעולם יהיו קרבן עד שיקצצו וכיון שנקצצו אין צריכין פדיון אלא נהנין בהם מיד דלא הקדישן אלא כל זמן שלא נקצצו וכיון שנקצצו שוב אין פודין דהני נטיעות דקדשן לפדיה קדושי קדושת דמים וקדושת דמים פקעה בכדי מאחר שנקצצו ולא נקצצו נמי אם פדאן אחר יוצאין לחולין שם הכי א"ר יוחנן פדאום אחרים אין חוזרות וקדושות לפי שמיד שפדאום אחרים נסתלק רשות בעלים הראשונים מהם וכיון דההיא שעתא אי איפשר להקדש לחזור ולחול עליהם בתר שעתא נמי לא חייל:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אחד </b> המקדיש לבדק הבית דבר הראוי לבדק הבית או דבר שאינו ראוי אלא למזבח או המקדיש למזבח דבר הראוי לה או דבר שאין ראוי אלא לבדק הבית או המקדיש לזה או לזה דבר שאין ראוי לא לזה ולא לזה כגון תרנגולים וחומץ וציר או קרקע פרק וולד חטאת משנה כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית לבדק הבית ולא למזבח לא לזה ולא לזה וכו' מועלין בה דדבר שאינו ראוי אקדשיה לדמיו ואפילו בקדשי מזבח כיון דידע דאינו ראוי למזבח לא קדשיה קדושת הגוף אלא קדושת דמים למזבח.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b> קדשי בדק הבית עם דברים שמועלין בהם מקדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה פ"ד דמעילה משנה קדשי מזבח וקדשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה למעילה דכולם שם חד דהקדש הם.
+
+Halakhah 3
+
+<b>אכל </b> והאכיל את חברו או נהנה ומהנה את חברו פ' הנהנה משנה אכילתו ואכילת חברו מצטרפין זה עם זה אפילו לזמן מרובה ותניא בת"כ ומייתי לה פרק הנהנה אכל היום ואכל למחר ואפילו לזמן מרובה בהעלם א' מנין ת"ל תמעול מעל מכל מקום אכילתו ואכילת חברו הנייתו והניית חברו ואפילו מכאן עד ג' שנים מנין ת"ל תמעול מעל ריבה מכל מקום ואכילת חברו והניית חברו היינו שהוא מקנהו מצטרף לחייב הוא מעילה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b> מעילה אלא בתלוש מן הקרקע אבל נהנה מקרקע עצמה או במחובר לה לא מעל שם פר' הנהנה ת"ר נפש וכו' יכול במחובר לקרקע תלמוד לומר וחטאה נאמר חטא בתרומה ונאמר חטא במעילה מה חטא האמור בתרומה בתלוש מן הקרקע דאינה נוהגת אלא בתלוש דכתיב ראשית דגנך היינו דאידגן אף חטא האמור במעילה הוא בתלוש מן הקרקע ואם נטל מאבקה ונהנה ופגם בה מעל דהא הוי תלוש וכן דש בשדה הקדש שנהנה מאבקה ופגם וחרש להעלות אבק לעשב שנתן בה פרק וולד חטאת חרש קלעילין שהוא מין קטניות בשדה הקד' מעל אמר רבינא ש"מ אבקה מעל לה וה"ל תלוש. הדר במערת הקדש או בצל אילן או שובך של הקדש אף על פי שנהנה לא מעל וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל דאין מועלין בקרקע כדילפינן.
+
+Halakhah 6
+
+<b>גידולי </b> הקדש מועלין בהם כיצד שדה שהקדישה והוציאה פירות וכן אילן משנה פ' וולד חטאת כר' יוסי דפליג את"ק וקאמר דמועלין בהם ובגדוליהם מפני שהם גידולי הקדש ונרא' דנקטי' כר' יוסי משום דסתם לן תנא כותיה בתמורה פרק יש בקדשי דתנן התם הקדש בדק הבית חל על הכל ומועלין בגידוליהם והיינו כשתלשן דבמחובר אין מועלין כדילפינן חטא מתרומה אבל כשתלשן מועלין דומיא דתרומ' דאינה נוהגת אלא בתלוש מן הקרקע ובגמרא נמי גבי קן שבראש האילן אוקי ר' יוחנן דאייתי מעלמא כמ"ד מועלין בגדולין כדאיתא התם פרק וולד אבל הקדיש בור ריקן ונתמלא אח"כ אשפה ונתמלאת זבל שובך ונתמלא יונין הואיל ואינם גידולי הקדש אין מועלין בהם שם במשנה סתמא דר' יוסי לא פליג אלא אשדה ואילן אבל בבור ואשפה ושובך דלאו גידוליהן נינהו לא פליג וכן הזבל והפרש שבחצר הקדש שם במעילה בריתא הזבל והפרש שבחצר אין נהנין ולא מועלין והרב פי' בחצר הקדש ל"ש אי אתי פרש מקדשים אי לא אבל המפרשים ז"ל פירשו הפרש והזבל שבחצר שיצאו מן הקדשים וטעמא דאין מועלין דפרש מעלמא אתי לה לבהמה מחמת מאכל של חולין ואזיל מגופא ואתי אחרינא כשתחזור ותאכל ולהכי לאו כגופא דמי ולאו היינו כדם קדשים כדאיתא התם אלא דמדרבנן אין נהנין ויפלו דמיהן ללשכה כדאמר ר' אלעזר התם כל מקום שאמרו חכמים קדוש ואינו קדוש יפלו דמיו ללשכה. מעין היוצא מתוך שדה הקדש אין מועלין במים היוצאים בתוך השדה שם במשנה וטעמא משום דמתוך שדה של חולין הוא נובע אלא שיוצא ומושך בתוך שדה הקדש ומשום הכי מדרבנן אין נהנין אלא אם כן יצאו חוץ לשדה כדתנן התם. ערבה הגדילה בשדה הקדש שם במשנה ערבה אין נהנין ואין מועלין ופי' המפרשים ז"ל ערבה שהיו סודרים ומקיפין המזבח שלא קדשה והרב ז"ל פי' על הגדילה בשדה הקדש ואף על גב דמועלין בגידולי הקדש כדאמר' לעיל אפ"ה אין מועלין בה הואיל ואינה נמכרת ואינה ראויה לשום דבר כמו שפי' בפי' המשנה. אילן של הדיוט הסמוך לשדה הקדש שם במשנה שרשי אילן הדיוט באין בשל הקדש ושל הקדש באין בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין דאילן של הדיוט בשלו קאי ושל הקדש נמי הואיל ועיקרו קאי בשל הדיוט אין מועלין ובפ' לא יחפור אקשיא רישא לסיפא דמרישא משמע דאזלינן בתר אילן ומסיפא משמע דלא אזלינן בתר אילן דאי אזלינן בתריה אמאי אין מועלין וקאמר רבינא ל"ק כאן בתוך שש עשרה אמה דבתר אילן אזלינן דיניקתן מן האילן אבל חוץ משש עשרה אמה יניקתן מן הקרקע ולהכי מועלין בהם הואיל ועומדים בקרקע הקדש רחוק י"ו אמה מאילן הדיוט וסיפא מיירי חוץ משש עשרה אמה ולהכי אין מועלין בהם דאינם יונקים מאילן הקדש אלא מקרקע של הדיוט שעומדים בה אבל לא נתפשטו אלא תוך י"ו אמה לאילן הקדש אפילו עומדים בקרקע הדיוט מועלין בהם דיונקים מאילן הקדש. קן שבראש האילן של הקדש שם במשנה לא נהנין ולא מועלין ואוקי ר' יוחנן בגמרא דאייתי עוף עצים מעלמא ועשה קן ולהכי אין מועלין ומשום דהוו על אילן הקדש אין נהנין מדרבנן וא"ל ר' יעקב לר' ירמיה אפרוחים כאן וכאן מותרים בין בקן של הקדש בין בקן שבאשירה שאינה צריכים לאילן ופורחין למקום שרוצים בצים כאן וכאן אסור ואמר רב אשי אם אפרוחים צריכין לאמם שלא גדלה נוצתן ואינם פורחין כביצים דמו ואסירי. הקדיש את היער שם במשנה המקדיש את החורש מועלין בכולו דכל מה שהיה בו הקדיש.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>גזברים </b> ששפו עצי הקדש מועלים בעצים עצמם הנהנה מהם ולא בשפוי ולא בנבייה שם במשנה וטעמא דגזברים לא קנו והקדישו אלא דבר הצריך לבנין ולא השיפוי ונבייה. המקדיש עבדו אין מועלין בשערו דהוי מחובר לו ומשביח. הזורע פירות הקדש פודה אותן בשעת זרען והגדולין חולין ואין מועלין בהם פ"ט דתרומות גידולי הקדש ומעשר שני חולין ופודה אותן בזמן זרען אפילו בדבר שאין זרעו כלה דאין להקדש אלא מקומו ושעתו ואפילו לא פדה הגידולין חולין ולהכי חייב בחלה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>שמרים </b> של הקדש עד שלישי אסור להנות בו מדרבנן מרביעי ואילך מותר בקדשי בדק הבית ולא בקדשי מזבח דקדשי קדוש' הגוף ואסורים שמרים בו משום מעט יין שנתערב בו ומדאוריתא כולהו חשיבי מים בעלמא פ' המוכר פירות מייתי לה להא בריתא דמתניתין פ"ט דתרומות כרבנן דר"מ דאמרי רביעי מותר ורמינהו של הקדש לעולם אסור ל"ק כאן בקדושת הגוף כאן בקדושת דמים.
+
+Halakhah 13
+
+<b>המקדיש </b> תרנגולת למזבח מועלין בה ובביצתה חמורה מועלין בה ובחלבה מעילה פרק וולד חטאת משנה בקדשי בדק הבית הקדיש תרנגולת מועלין בה וכו' ובגמרא אסיק רב פפא הקדיש קדושת דמים לגבי מזבח נעשה כמי שהקדישו לבדק הבית ולהכי מועלין בהם הקדיש תורים לבדק הבית מועלין בהם ובבצתם דאם הקדישן קדושת הגוף לגבי מזבח ליקרב לא היה דעתו להקדיש דבר שאין ראוי למזבח כביצים ולא היה מועיל בהם.
+
+Halakhah 14
+
+<b>כתנות </b> כהונה שבלו מועלים בהם כשאר קדשים בריתא ומייתי לה פרק האיש מקדש ובלו דוקא משום דכיון דאין ראוין לעבודה הרי הן כשאר הקדש ולא ניתנו ליהנות בהם אבל חדשים הואיל וניתנו ליהנות בהם אין מועלין בהם שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיהו כהנים זריזים כמלאכים להפשיטן בגמר עבודה ולא ישהום עליהם אחר עבודה כהרף עין.
+
+Halakhah 15
+
+<b>קדשי </b> גוים אם לבדק הבית הקדישום מועלים בהם ואם קדשי מזבח הם אין בהם מעילה מן התורה בריתא ריש תמורה קדשי גוים לא נהנין ולא מועלין וכו' בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית מודה ר"ש שמועלין בהם ובזבחים ס"פ ב"ש מפרש טעמא בגמרא מעילה חטא חטא מתרומה כתיב במעילה וחטאה בשגגה וכתיב בתרומה ולא ישאו עליו חטא וכתיב בתרומה בני ישראל ולא בני גוים וכי גמרינן חטא חטא מתרומה למעוטי גוים קדשי מזבח הוא דגמרינן דקדיש גופייהו כתרומה שאינו נפדה אבל קדושת דמים לא.
+
+Halakhah 16
+
+<b>קול </b> ומראה וריח של הקדש לא נהנין ולא מועלין פרק קמא דכריתות מימרא דרבי יהושע ב"ל משום בר קפרא קול הכנורות ונבלים של כלי שרת ומראה הנהנה ממראית יפיו של היכל וריח הקטרת ובבריתא תניא והמריח בה פטור מכרת אלא שמעל ומשני ריח דקאמר דאין בו מעילה לאחר שעלתה תמרתו שנעשה מצותו וכי קאמר מעל קודם לכן כשתעלה תמרתה בכך היא הנאתה בשעת הקטרה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הנהנה </b> בשוה פרוטה בדבר תלוש שאינו נפגם ככלי זהב של הקדש מעל נהנה בדבר הנפגם לא מעל עד שיפגום ויהנה בשוה פרוטה כאחת מעילה פרק הנהנה וחכ"א כל דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום דרבי עקיבא קאמר כיון שנהנה מעל והם אמרו כיון דהוי דבר שדרכו ליפגם לא מעל עד שיפגום ושאין בו פגם כיון שנהנה מעל כיצד נהנה בקטלא של הקדש שהוא ענק שבצוארה ובגמרא תנא מודה ר' עקיבא לחכמים בדבר שיש בו פגם דלא מעל עד שיפגום ובמאי פליגי בלבושא מציעאה שאינו נפגם עד זמן מרובה דמלבוש החיצון פוגם לאלתר והסמוך לבשרו נמי מתחכך לבשר ובמלמלא שכיון שמשמרו הרבה אין בו פגם עד זמן מרובה וסברי חכמים הואיל ויש בו פגם מכל מקום לא מעל עד שיפגום ובגמרא תניא נאמר חטא בתרומה ונאמר חטא במעילה מה חטא האמור בתרומה פוגם ונהנה ומי שפגם נהנה דהוא עצמו שפגם התרומה הוא עצמו נהנה ממנה אף חטא האמור בתרומה כן ולא תיליף מעילה דהכא מוימעלו דע"ז דאיכא שינוי וליכא ע"ז או הנאה בלא פגם כמעילה דסוטה דנהנה בלא פגימה היא דבעולה איתא והרי היא פגומה ועומדת אלא מתרומה כדאמר' ובדבר שפוגם בו נהנה ולא בדבר אחר ופגימתו והנאתו כאחת בשעה אחת כתרומה דהנאתו וביעורו שוה. נהנה כבחצי פרוטה ופגם כבחצי פרוטה או שנהנה בשוה פרוטה ופגם שוה פרוטה בדבר אחר לא מעל עד שיפגום במה שנהנה או יהנה במה שפגם באותה הנייה שם במשנה נהנה כבחצי פרוטה וכו' לא מעל עד שיהנה ויפגם בשוה פרוטה בדבר אחד דכתרומה בעי' דפגימתו והנאתו כאחת והנהנה ומהנה חברו מצטרף אפילו לזמן מרובה כדילפינן מתמעול מעל מכל מקום.
+
+Halakhah 2
+
+<b>קדשי </b> קדשים התמימים שתלש מצמרן כיון שנהנה בפרוטה מעל אע"פ שלא פגם שם במשנה אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד כיצד רכב ע"ג בהמה תלש מן החטאת וכו' ופרש"י ז"ל דהני לאו לדמי קיימי ולא בני איפגומי נינהו שאפילו רכב ע"ג בהמה והכחישה או תלש מצמרה עדין ראויה היא לקרבן ולא פסלה בכך למזבח דבין שמנה ובין כחושה ראויה היא למזבח ואין בה תורת פגימה הילכך אכתי בקדושתה קיימא ויש בו מועל אחר מועל ובגמרא מני מתניתין רבי נחמיא הוא דתניא אין מועל אחר מועל אלא בהמה ר' נחמיא אומר בהמה וכלי שרת מ"ט דת"ק סבר בענינא דבהמה כתיב מעילה דכתיב וכפר עליו הכהן באיל האשם והאי באיל האשם יתירא הוא שכבר נאמר תחלה איל אשם ונימא וכפר עליו הכהן ותו לא באיל האשם למה לי לומר שכפר עליו במה שמעל באיל האשם שנהנה ממנו ולא פגם דמשמע אפילו מעל בו כמה פעמים קרוי אשם שיש בו מעילה כל שעה ומדכתיב בהמה גבי מעילה ולא שאר מילי מכלל דאין מועל אחר מועל אלא בבהמה ורבי נחמיא דמוסיף כלי שרת למעילה מייתי להו מק"ו אם אחרים מביאים כלים לקדושתן הוא עצמו לא כ"ש כלומר כיון דכלי שרת חמירי כל כך שמביאים אחרים לקדושה ויש בהם מעילה דקי"ל דכלי שרת מקדשין כל דבר הוא עצמו כלי שרת כגון כוס של זהב לא כ"ש שיהא קדוש כל כך שיהא בו מועל אחר מועל ואם נפל בקדשים מום הואיל ולמכירה עומדין והגיזה פוגמת דמיהן לא מעל עד שיהנה ויפגם בפרוטה דומיא דתרומה דילפינן מינה תלש אחר שמתו כיון שנהנה מעל מדרבנן כדאמרינן ספ"ב שם תלש ובא חברו ותלש כולן מעלו רבי אומר כל דבר שאין לו פדיון דהיינו בהמה וכלי שרת יש בו מועל אחר מועל ובגמרא היינו ת"ק אמר רב פפא קדשי מזבח תמימים ונעשין בעלי מומין איכא בינייהו.
+
+Halakhah 3
+
+<b>המועל </b> בקדשי בדק הבית כיון שמעל בשגגה נתחלל הקדש והנהנה אחריו פטור מעל בזדון הואיל ואינו חייב בקרבן מעילה לא נתחלל הקדש אלא הרי הוא בהוייתו ואם בא אחר ונהנה בו בשגגה חייב קרבן מעילה דכתיב כי תמעול מעל וחטאה בשגגה דאינו חייב קרבן אלא כשמעל בשגגה אבל אם נתחלל הקדש או לא פליגי במתניתין בקדושין פ' האיש מקדש ר"מ ורבי יהודה ואמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כרבי יהודה בהקדש דבשוגג מתחלל ולא במזיד הואיל וסתם לן תנא כותיה במתני' דשילח ביד פקח ונזכר עד שלא הגיע ליד חנוני חנוני מעל לכשיוציא ואוקמי' בגמרא בשנזכרו שניהם בעל הבית והשליח ואיפטרו ממעילה דאינה נוהגת אלא בשגגה כדכתיב וחטאה בשגגה אבל חנוני מעל לכשיוציא דהואיל ואינו יודע דשל הקדש היא הויא שגגה גביה ונתחלל קדש גביה דאי לא נתחלל קרבן במאי מחייב והיינו כשהקנהו לאחר כדתנן גבי חנוני דמעל לכשיוציא ונתחלל הקדש אבל אם נהנה ופגם ולא הקנה לאחר לא נתחלל מה שנשאר מן הקדש אלא יש בו מועל אחר מועל בבהמה וכלי תשמיש בלבד וחייב קרבן מעילה דמה שנהנה ממנו ונפגם נתחלל כבר אבל הנשאר מן הכלי בקדושתו עומד הואיל ולא הוציאו מרשותו ולכן יש בו מועל אחר מועל כבקע בקרדום ושתה בכוס של זהב ורכב על החמור דכולן מעלו אלא א"כ נתנו לחברו דהוא מעל וחברו לא מעל והא דילפינן לעיל דבהמה שהיא קדשי קדשים למזבח וכלי שרת הוא דאית בהו מועל אחר מועל מידי אחרינא לא היינו בנהנה ולא פגם אבל נהנה ופגם כי הכא בקדשי בדק הבית נמי אית בהו מועל אחר מועל כי האי גונא דמה שפגם כל אחד הוציא לחולין והנשאר עומד בקדושתו ויש בו מועל אחר מועל אלא אם כן נתנו לאחר כדאמ' שהרי חללו כולו והוציאו לחולין ובהמת קדשי קדשים אפילו נתנה לחברו וחברו לחברו כולם מעלו כיון שנהנו ממנה דאינה יוצאה לחולין דקדשה קדושת הגוף וכן כל הקדוש קדושת הגוף דכיון דרבי קרא מדכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה לרבות קדשי מזבח דקדשי קדושת הגוף משמע דבהני אע"פ שלא נתחלל חייב קרבן מעילה וכדילפינן מאיל האשם דאע"ג דנהנה ממנו ומעל קרי ליה אשם כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>בהמת </b> קדשי קדשים שנפל בה מום הואיל והיא עומדת לפדיון הויא כקדשי בדק הבית שם תלש ובא חברו ותלש כולן מעלו ר' אומר כל דבר שאין בו פדיון יש בו מועל אחר מועל ובגמרא היינו ת"ק אמר רב פפא קדשי מזבח תמימים ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן איכא בינייהו דחכמים סברי יפדו דלא בעינן העמדה והערכה וכיון דאית בהו פדיה אין בהם מועל אחר מועל.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הנוטל </b> אבן או קורה של הקדש ונתנה לחברו שניהם מעלו פ' הנהנה משנה נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל נתנה לחברו הוא מעל שהוציאה לחולין וחברו לא מעל ובגמרא מ"ש הוא דכי נטלה לא מעל ומ"ש חברו דכי נתנה לו מעל ואמר שמואל בגזבר המסורות לו עסקינן דברשותו הן אע"ג דנטלה ברשות הקדש היא אבל כי נתנה לחברו הרי שינהו מרשות הקדש לחול ומעל כיון דשנה אותה וחתכה או בנאה בבנין ודר תחתיה והרב ז"ל מפ' בגזבר המסורות עסקינן שזה שנטלה נתנה לגזבר שהיו בידו והוא מעל שפגם בהקדש שחסר האבן ההיא מן ההקדש ונהנה בנתינתה בטובת הנאה והגזבר לא מעל שברשותו היתה קודם והיינו דתנן וחברו לא מעל אבל נתנה לחברו שאינו גזבר שניהם מעלו ומשום דאין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בבהמה וכלי שרת בלבד כדאמר' לעיל הוצרך הרב ז"ל לומר שאין דברים אלו אמורים שימעלו שניהם אלא במועל בזדון שלא נתחלל הקדש. הנוטל פרוטה של הקדש על דעת שהוא שלו לא מעל עד שיוציאנה בחפציו או שיתן אותה במתנה שם נטל פרוטה של הקדש לא מעל נתנה לחברו הוא מעל שנהנה בנתינה וחברו לא מעל דאין מועל אחר מועל במוקדשין כדא'. נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל עד שיבנה אותה בתוך ביתו דתלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש או עד שידור תחתיה שוה פרוטה אם נתנה על פי ארובה ולא. חברה בבנין נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן מעל שנהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה שם במשנה נתנה לבלן וכו' וכן לשאר בעלי אומניות בריתא בהזהב קנה בה חפץ ולא משך מן הגוי מעל מישראל לא מעל בהזהב מייתי מתני' דנתנה לבלן ואמר רב דוקא בלן דלא מיחסרא משיכה שאין כאן מה למשוך דשכירות גמורה הוא אבל מידי אחריתי דמיחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך והתניא נתנה לספר מעל והא בעי לממשך תספורת הב"ע בספר גוי דלאו בר משיכה הוא דגוי לא שייך ביה דין משיכה דמיד עמיתך כתיב תניא נמי הכי נתנה לספר או לכל בעל אומניות לא מעל עד דמשך קשיין אהדדי אלא לאו כאן בגוי כאן בישראל.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>המוציא </b> מעות הקדש בצרכיו על דעת שהן חולין אע"פ שלא הוציאן בדברי חול מעל כחטאת ואשם ופסח שקנאה מן ההקדש פ"ק דתוספתא דמעילה פלוגתא דר"ש ורבנן המביא חטאת ואשם מן ההקדש כיון שלקח מעל דברי ר"ש וחכ"א לא מעל עד שיזרק הדם מכאן אמרו אין מביאין מנחות ונסכים ולחם תודה וכו' ואם הביא לא מעל דכיון דאין כאן זריקת דם לא נהנה עדין אבל בחטאת ואשם דאיכא זריקת דם נהנה שנתכפר ובפ' הנהנה תניא אימא מה חטא האמור בתרומה שיצא מן הקדש לחול מן הקדש לקדש כגון הביא חטאתו ואשמו מן ההקדש מנין ת"ל תמעול מעל מכל מקום ריבה אבל קודם שנתכפר אינו מועל דאכתי דבר קדש הוא מה שלקח במעות הקדש. נתן שקלו ממעות הקדש כשיתרום התרומה ויקנו בהמה אחד ויזרק דמה מועל שהרי יש לו חלק בה שם בתוספתא ופ' מצרפין השוקל שקלו מן ההקדש וכו'. המפריש שקלו שם בתוספתא המפריש שקלו והוציאו מעל וכיון דהוא קדש בין הוא בין חברו מעל נתנו לחברו לשוקלו על ידו ושקלו ע"י עצמו אם נתרמה תרומה מעל משנה בשקלים פ' מצרפין שכיון שתורמין על העתיד לגבות הוי כאלו הגיע השקל ללשכה ולכך אם לא נתרמה לא מעל ואין מועלין בשיירי הלשכה בירושלמי דפ' מצרפין וכי יש מעילה בשירים:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> ששגג בהקדש ונתנו לשליח להוציאו בתורת חולין אם עשה שליחותו מעל המשלח ואם עשה מדעת עצמו מעל השליח משנה ריש פרק בתרא דמעילה דילפינן חטא מתרומה מה חטא האמור בתרומה כי תרם מדעתו של בעל הבית הוא דהויא תרומה ואי לא לא אף שליח שעשה שליחותו של בעל הבית מעל ואי לא שליח מעל כיצד אמר תן בשר לאורחים ונתן להם כבד או איפכא ובגמרא אפילו תימא רבי עקיבא דכל מילי דמימלך שליח עילויה חדא מילתא הוא מי לא בעי לאימלוכיה וכיון דנתן להם מדעתו ולא נמלך מעל. הבא לי מן החלון והביא מן המגדל שם במשנה הביא מן החלון כמו שאמר לו אף על פי שאמר לא היה בלבי שיביא אלא מן הדלוסקמא בעל הבית מעל שהרי עשה שליחותו. ודברים שבלב אינם דברים שם במשנה. היה השליח חרש שוטה וקטן אם עשה שליחותו מעל שם במשנה ובגמרא פרכינן והא לאו בני שליחותא נינהו ואמר רבי אלעזר כמעטן של זתים ורבי יוחנן [אמר] כקוף שהוליך את העירוב וה"נ אף על גב דלאו בני שליחותא נינהו הואיל ואתעבידא שליחותיה וניחא ליה בגויה מעל ואף על גב דגבי תרומ' דילפינן מינה מעילה בעינן בן דעת כיון דשליח דמעילה בהוצאה ושינוי רשות מיחייב והכא איכא שינוי רשות בהני ליכא קפידא בבר דעת ומ"מ איצטריך למילף שליחות מתרומה דלא תימא אין שליח לדבר עבירה. אמר לשלוחו תן לאורחים חתיכת בשר והוא אמר להם טלו שתים בעל הבית מעל דמוסיף הוי ולא עקר שליחותיה והשליח לא מעל בהאי תוספות אלא אם כן פירש טלו מדעתי לקחו הם שלשה כולן מעלו שם במשנה אמר לו תן להם חתיכה והוא אמר טלו שתים והם נטלו שלש כולן מעלו ובגמרא שמע מינה מוסיף על שליחותו הוי שליח דמדקתני כולם מעלו דמשמע בעל הבית נמי משמע דלא עקר שליחותיה ואנן איבעיא לן ותיפשוט מהכא בעלמא מאן דאמר לשלוחיה זבין לי ליתכא דארעא ואזל הוא וזבין כורא מי אמרינן וכו' אמר רב ששת דאמר שליח טול אחד מדעתי ואחד מדעת בעל הבית והם לקחו השלשה מדעתם מהו דתימא עקר שליחותיה דבעל הבית קא משמע לן דכיון דאמר אחד מדעתו היינו שליחותיה. והיינו בקדשי ב"ה דבעולה וכיוצא בה לא מעל אלא האוכל כדתניא בתוספתא פ"ב וטעמא פירוש הרב ז"ל דכיון שהוא חייב באיסור אחר שאוכל בשר עולה אין חייב הנותן לו החתיכה דאין שליח לדבר עבירה בכל התורה כולה אלא במעילה בלבד כדילפינן חטא חטא מתרומה ובשליחות יד נמי מדתניא על כל דבר פשע וגו' והוו להו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין והכא שנתערב במעילה איסור אחד כדאמר' אינו חייב אלא האוכל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>נתן </b> פרוטה הקדש לשלוחו ואמר ליה הבא לי בחציה נרות ובחציה פתילות או בכולה נרות או בכולה פתילות ושינה מדעתו כחצי פרוטה שניהם פטורים שם במשנה שניהם לא מעלו שאין מעילה בחצי פרוטה אבל אמר לו הבא נרות או פתילות ממקום פלוני השליח מעל שהרי שינה שליחותו בפרוטה שלימה. נתן לו שני פרוטות ואמר הבא לי אתרוג והביא לו אתרוג בפרוטה ורמון בפרוטה השליח מעל ובעל הבית פטור שהרי לא עשאו שליח אלא לקנות לו אתרוג ששוה שני פרוטות שם במשנה פלוגתא דרבי יהודה ותנא קמא דתנא קמא סבר שניהם מעלו הכא ובדינר שנתן לו בעל הבית שיביא לו חלוק והביא לו בחצי דינר חלוק ובחצי טלית ומתניתין איירי בשהביא אתרוג בפרוטה ושוה שני פרוטות וחלוק בחצי דינר דהואיל ושוה נעשה שליחותו נמי של בעל הבית ולהכי שניהם מעלו אבל אם לא היה שוה אלא במה שלקחו לא נעשה שליחות בעל הבית שהוא אומר גדול הייתי רוצה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>השולח </b> פרוטה ביד שלוחו לקנות לו בה חפץ ונזכר בעל הבית שהיא הקדש קודם שתגיע ליד החנוני השליח מעל שהוא שגג ובעל הבית כבר נזכר ואין המזיד חייב בקרבן דחטאה בשגגה כתיב שם נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח השליח מעל נזכרו שניהם שניהם פטורים דהוו להו מזידין וחנוני שהוא שוגג מעל כשיוצא הודיעו לחנוני שפרוטה שנתנו לו הקדש שלשתן פטורין ולהציל החנוני מן החטא יחלל בפרוטה של חולין כדתנן התם וכן פרוטת של הקדש שנתערבה בכיס של חולין מחללה ואם הוציא ולא חלל לא מעל עד שיוציא את כל הכיס כחכמים דרבי עקיבא דאמרי עד שיוציא את כל הכיס דמעילה בפרוטה אחרונה היא ממה נפשך או היא מן הראשונות או האחרונה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אמר </b> כיס מכיסי הקדש ושור משוורי הקדש מועלין בכולם ובמקצתם ומחלל ההקדש בכל מקום שהוא על הגדול שבהם ויהנה בקטן תוספתא דמעילה פרק קמא.
+
+Halakhah 8
+
+<b>המועל </b> בפחות משוה פרוטה אינו חייב חומש ולא קרבן דלהשבון הוא דמרבי' פחות משוה פרוט' ולא לחומש וקרבן ואינו לוקה במזיד דליכא אזהרה אלא בפרוטה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>המפקיד </b> מעות אצל בעל הבית סוף מעילה משנה אצל בעל הבית בין כך ובין כך לא ישתמש בהם לפיכך אם הוציאן בעל הבית מעל דשלא מדעת המפקיד נשתמש בהם אפילו היו מותרים אצל שולחני אם היו מותרים שניהם פטורים שם במשנה אצל שולחני אם צרורים לא ישתמש בהם לפיכך אם הוציא מעל דלהכי הפקידן צרורים שלא ישתמש בהם ואם מותרים ישתמש בהם שלדעת כן הפקידן אצלו מותרים שיתעסק בהם ויחליפם לפיכך אם הוציא לא מעל השולחני אלא המפקיד כך כתב רש"י ז"ל וכן היא שנויה בתוספתא ומייתי לה פרק המפקיד אצל שולחני אם צרורים לא ישתמש בהם לפיכך אם הוציא לא מעל הגזבר שהרי לא ברשות הוציאן ואינו שלוחו ואם מותרים ישתמש בהם דהוה ליה כנותן רשות והוי שלוחו לפיכך אם הוציא שולחני מעל גזבר שהוא המפקיד ואיידי דתנא רישא הוציא תנא נמי סיפא הוציא אבל הוא הדין דאפי' לא הוציא דהוה ליה כנותן רשות משעה שנתנם לו מותרים והרב ז"ל כתב שניהם פטורים איפשר דנ"ל דפליגא אמתניתין דמעילה דלא איירי מתניתין במעילה דמפקיד דהיינו גזבר אלא במעילת שולחני דמשמע דגזבר כיון שלא אמר בפירוש השתמש בהן פטור והחנוני כשולחני כרבי יהודה דפליג במתניתין אר' מאיר דאמר כבעל הבית.
+
+Halakhah 11
+
+<b>האשה </b> שהכניסה מעות של הקדש בכלל מעותיה או שנפלו לה נכסים מאביה משנשאת ועמהם מעות של הקדש ואינם ידועים לכשיוציא הבעל המעות בחפציו ימעול פרק השואל בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו מי מעל וכו' אלא אמר רבא בעל מעל לכשיוציא דבעודם צרורים ומונחים לא קנאם בעל אלא לכשיצאו לחולין מידי דהוה אמוציא מעות הקדש לחולין:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הפועלים </b> שעושין בהקדש אף ע"פ שפסקו להם מזונות לא יאכלו מגרוגרות של הקדש אלא נותנין להם דמי מזונות ואם אכלו מעלו מעילה פרק וולד חטאת מתניתין הפועלים לא יאכלו מגרוגרות הקדש ואף על גב דכתיב כי תבא בכרם רעך ואכלת וגו' ובפועל הכתוב מדבר כרם רעך אמר רחמנא ולא כרם הקדש. הדש כרשיני הקדש הרי זה חוסם את הפרה שם במשנה וכן פרה מכרשיני הקדש ובגמרא מאי טעמא אמר רב אחדבוי לא תחסום שור בדישו דישו שלך ולא דישו של הקדש כלומר כי דש בשלך לא תחסום אבל כי דש בשל הקדש אתה חוסם דעניינא כולה בחולין קמיירי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> מחללין את ההקדש על המלאכה ליתן לאומן שכרו מבהמת הקדש או טלית הקדש אלא מחללין אותן על המעות ואחר כך נותנין פרק קמא דמעילה בתוספת' כלשון רבינו ובפרק בתרא דתמורה תנן ואין נותנין מהם לאומנים בשכרן מה שאין בקדשי בדק הבית ובגמרא הא קדשי בדק הבית נותנין מנא הני מילי אמר רבי אבהו דאמר קרא ועשו לי משלי ומשמע ליה לרב ז"ל דדוקא מקדשי בדק הבית אחר חילול כדתניא בתוספתא אבל בתוספות פי' דמשום הכי איצטריך קרא דועשו לי משלי דמאותן עצמן שהוקדשו נותנים לאומנים בשכרן ואפילו לדעת הרב ז"ל לא הוי אלא מדרבנן.
+
+Halakhah 4
+
+<b>כשבונים </b> במקדש אין לוקחין עצים ואבנים מן ההקדש אלא בונין הכל מן החול ואחר כך מחללין מעות ההקדש על הבנין שם במעילה פרק וולד מימרא דשמואל בונין בחול ואחר כך מקדישים אמר רב פפא היינו טעמא דלא ניתנה תורה למלאכי השרת דאי אפשר דלא יתבי בטול דבנין מפני החמה ונמצא מועל דדילמא בעי למיזגא וזגא עלייהו ואישתכח דקא מעל בקודשא ולהכי יהיו חול ואחר כך מחללין המעות על הבנין וכי תנן הגזברים שלקחו עצים מועלין בהם מיירי בעצים דיומיה שדעתו לבנותן בו ביום שלקחן דהשתא ליכא למיחש דילמ' אתי למזגא עלייהו הואיל ובני להו לאלתר אבל כי לא בני לאלתר בונין בחול כדאמ' מדרבנן דילמא אתי ליהנות כדאמ'.
+
+Halakhah 5
+
+<b>כשפוסקין </b> עם האומנים לבנות במקדש פוסקין באמה בת עשרים וכשמחזירים מושחין באמה בת עשרים וארבע כלים פרק י"ו תנן האומנים נוטלין בקטנה ומחזירים בגדולה כדי שלא יביאו לבית המעילה והיינו מדרבנן.
+
+Halakhah 6
+
+<b>תנאי </b> בית דין שיהיו הכהנים נאותין במלח ובעצים באכילת קרבנות פרק ז' דשקלים תנן אמר רב שבעה דברים התקינו בית דין וכו' ועל המלח ועל העצים שיהו הכהנים נאותין בהם ומייתי לה פרק הקומץ רבה ואמר שמואל לא שנא אלא לקרבנם אבל לאכילה לא ומסקינן מאי לקרבנם לאכילת קרבנם ומאי לאכילה לאכילה דחול דאף על גב דאמר מר יאכלו אהרן ובניו ובסיפיה דקרא כתיב יאכלוה ודרשינן הכי יאכלו עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מעוטה ויאכלוה דסיפא שלא יאכלו עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מרובה ואימא הואיל והני חולין צורך אכילת קדשים הם ליתיב להו מלח קמשמע לן.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מלח </b> שעל גבי האבר מועלין בו שעל גבי הכבש ושעל ראש המזבח [אין מועלין בו] שם בריתא וא"ר מתנה מאי קראה דשעל גבי האבר מועלין דכתיב והשליכו עליהם הכהנים מלח והעלו אותם עולה לה' אלמא דאבר עם מלחו שניהם קרויים עולה ואיפשר דגמרא גמירי לה דמועלין עד דאסמכינהו אקרא כדאמר' בכמה דוכתין אבל שעל הכבש שנופל שם כשמולחים את הקומץ ושעל גבי המזבח אין מועלין דשוב אינו ראוי.
+
+Halakhah 8
+
+<b>הקרבנות </b> מכלל החוקים ואמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד והקדימה תורה ציווי על החקים כדכתיב ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bde3c91ce524708084f4150661bcc84d5e6495d9
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,536 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קז </b> לעשות שמן המשחה שיהיה מוכן לדברים שצריכים משיחה בו דכתיב ועשית אותו שמן משחת קדש.
+
+Halakhah 2
+
+<b>וככה </b> עשהו משה רבינו במדבר לקח מן המור והקנמון והקדה מכל אחד משלשתן חמש מאות שקל בשקל הקדש בשמים ראש מר דרור חמש מאות וקנמון בושם דכתיב מחציתו חמשים ומאתים ולהכי נקט מחציתו שלא יהו שוקלין אותו הכל ביחד לחצאין וגזירת הכתוב הוא לרבות בו שתי הכרעות וקדה חמש מאות ומקנה הבשם חמשים ומאתים דמחציתו דקרא לא קאי אלא אקנמון בושם ומדמייתי לקנמון בושם בתרי זימני שמע מיניה הכרע אית ביה ולא היה שוקל אהכרעות לבד אלא מניחן כמות שהן והקב"ה יודע מה משקלן ומאי בד בבד דמשמע שלא היה בהם הכרע שלא יניח משקל במשקל וישקול שישקול כל בושם ובושם כנגד הברזל ולא ישקול במנין דמר דרור ויחזור וישקול קדה כנגד מר דרור. וכולהו שקלים בשקל הקדש ושוחק כל אחד ואחד לבדו דכיון שחלקם הכתוב במשקלם משמע שלא יערבם עד שישרה אותם במים זכים שלא יבלעו השמן כשיציפו אותו עליהם וכשהציף אותו עליהם קלט את הריח וקפחו שקנח השמן מעל העיקרין ונתנו בצלוחית וכשהציף אותו היה השמן י"ב לוגין כדכתיב שמן זית הין ובשל הכל על האש עד שאבדו המים כדכתיב רוקח מרקחת ונשאר השמן והניחו בכלי לדורות כדכתיב יהיה זה לי לדורותיכם אלמא כולהו שנים עשר לוגין קיימי לעתיד לבא:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אזהרת רא </b> שלא לעשות כמוהו כמעשה זה וכמשקל זה ואם עשהו חייב כרת דכתיב ובמתכונתו לא תעשו כמוהו וכתיב איש אשר ירקח כמוהו וגו' ונכרת מעמיו בשוגג מביא חטאת קבועה דכולהו כריתות ילפי' מעבודה זרה דכתי' בה וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות וגו' דבעבודה זרה מישתעי דשקולה כנגד כל המצות ומה היא אית בה כרת וחייבין עליה חטאת אף כל שחייבין עליה כרת חייבין עליה חטאת. והוא שיעשה אותו להמשח בו אבל אם עשהו להתלמד או ליתנו לאחרים פטור דכתיב אשר ירקח כמוהו והרי רקח אבל ללמד או למוסרו בצבור פטור דכתיב במתכונתו ויליף מבמתכונתו דקטרת דכתיב ביה לא תעשו לכם לכם הוא דאסור לא לצבור וללמד לא הוי כמוהו כיון דאינו למשיחה ופטור נמי:
+
+Halakhah 5
+
+<b>אזהרת רב </b> שלא לסוך ממנו והסך ממנו כזית חייב כרת דכתיב על בשר אדם לא ייסך וכתיב ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו ובשוגג חייב חטאת קבועה כדילפינן ואין חייבין אלא על סיכת שמן שעשה משה דכתיב ממנו מאותו של משה שנאמר בו שמן משחת קדש יהיה זה לי ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה. אחד הסך עצמו ואחד הסך לאחרים דכתיב ואשר יתן ממנו דמשמע למי שיתן. הסך כלים ובהמה וגוים או שסך מתים פטור דכתיב על בשר אדם לא ייסך אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם אלא כבהמה דכתיב בשר חמורים בשרם ומת נמי לא מיקרי אדם.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אין </b> מושחין ממנו לדורות אלא כהן גדול ומשוח מלחמה ומלכי בית דוד דכתיב שמן משחת קדש יהיה זה לי למשוח בו משיח קדשי אשר אבחר בו לדורותיכם ולא יותן על זר שאיננו לי ולכן ימשחו ממנו המלכים והכהנים הגדולים בפירוש כתיב בתורה ואת אהרן ואת בניו תמשח וקדשת אותם וכו' אפילו כהן בן כהן מושחין אותו דכתיב והכהן המשיח תחתיו מבניו נימא קרא והכהן שתחתיו מבניו מאי המשיח הא קמשמע לן דאפילו מבניו ההוא דמשח הוי כהן גדול ואי לא משח לא הוי כהן גדול ובבית שני שלא היה שמן המשחה היה כהן גדול מתרבה בלבישת בגדים בלבד דכתיב בהו לקדשו לכהנו לי.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כיצד </b> מושחין את הכהן צק את השמן על ראשו כדכתיב ויצק משמן המשחה על ראש אהרן וסך ממנו על גבי עיניו כמין כי' יונית דכתיב בתריה וימשח אותו לקדשו והמלכים של בית דוד מושחין אותן כמין נזר דמשיחה לחוד הוא דאיתרבי בהו ממשחת קדש יהיה זה לי כדאמ' ולא בעי יציקה וכמין נזר רמז למלכות לא ימשח במקומות אחרות ולא ירבה בשמן.
+
+Halakhah 10
+
+<b>הנותן </b> משמן המשחה על גבי מלך או כהן גדול שכבר נמשחו פטור דכתיב ואשר יתן ממנו על זר ואין אלו זרים אצלו אבל סך ממנו אפילו לאלו חייב דכתיב על בשר אדם לא ייסך כל אדם במשמע דלא כתיב זר. (זר) וכהן גדול שנטל שמן המשחה מראשו וסך במעיו חייב כרת כדאמר דכתיב אדם והוא שיסוך ממנו בכזית דהוי שיעור לכל איסורי תורה בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני דכתיב הכא נתינה וכתיב התם נתינה ונתן לכהן את הקדש מה נתינה דהתם כזית דכתיב ביה אכילה ואיש כי יאכל קדש וכל אכילה כזית אף נתינה דהכא הויא כזית.
+
+Halakhah 11
+
+<b>אין </b> מושחין מלך בן מלך שהמלכות ירושה למלך לעולם כדכתיב הוא ובניו בקרב ישראל ואם היתה שם מחלוקת מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת כמו שמשחו את שלמה וכיון דמשיחה לצורך הוא ליכא חיובא ומה שמשח אלישע ליהוא בשמן אפרסמון היה לא בשמן המשחה והוא מסורת ביד החכמים דדוקא למלכי בית דוד דכתיב משחת קדש יהיה זה לי לאותם שהם שלי שהם מלכי בית דוד.
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b> כלי המקדש שעשה משה לא נתקדשו אלא במשיחתן בשמן המשחה דכתיב וימשחם ויקדש אותם במשיחה הוא שקדשם ודבר זה אינו נוהג לדורות אלא הכלים שעשו אחר כך כיון שנשתמשו בהם במקדש במלאכתם נתקדשו דכתיב אשר ישרתו בם בקדש בשירות הם מתקדשים.
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> כלי שרת של כסף ושל זהב היו כדכתיב בקרא ומותר לעשותן מכל שאר מיני מתכות כדילפינן לעיל פרק א' מהלכות בית הבחירה וכלן מתקדשין במלאכתם כדילפינן מאשר ישרתו בם. ואם נשברו מתיך אותן ועושין אותן כלי אחר דאין קדושתן מסתלקת מהן לעולם כיון שנתקדשו בקדושת הגוף. תיקון הכלי [לא היה בכלי מקדש] דאין עניות במקום עשירות ואיפשר דהוי דאוריתא.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>שתי </b> מדות של יבש ושבע של לח היו במקדש ובמלאכות של מקדש נתקדשו כדילפינן מאשר ישרתו בם וכולם קדש וכלי שרת אלא שמדות הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ ומדות היבש לא נמשחו אלא מבפנים דכתיב וימשחם ויקדש אותם ואכלי מזבח קאי דלחים הם ואותם מיעוטא למדת יבש בחוץ לפיכך בירוצי [מדות] הלח קדש ובירוצי מדות היבש חול דלא נתקדשו מבחוץ כדאמר':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הקטרת </b> נעשת בכל שנה להקטיר ממנו פעמים ביום דכתיב ואתה קח לך בשמים וגו' ונתפרשו בתורה ארבעה סמניה והן נטף ושחלת וחלבנה ולבונה ושאר סמניה הלכה למשה מסיני וכתיב נמי סמים דמשמע שנים והדר כתיב סמים בתר חמשה סמים נטף ושחלת וחלבנה הרי עשרה ולבונה דכתיבא בתר הכי אחד עשר ארבעה הכתובה בתורה מכל אחד מהם שבעים מנה הרי מאתים ושמנים מר וקציעה ושבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר מנה כל אחד הקושט שנים עשר קלופה שלשה קנמון תשעה הרי שס"ח מנין וכל הארבעה שמפורשים בתורה הם שוה בשוה דכתיב בד בבד יהיה דמשקלו של זה כמשקלו של זה ושאר הסממנים דאיתרבו מדכתיב סמים סמים לא שוו בשיעורייהו אלא ארבעה מהם ואיפשר דכיון דפשטיה דסמים בתרא נמי לא הוה אלא תרין כקמא הוו להו הני ארבע כאלו כתיבי בהדיא בתורה וקאי עלייהו נמי קרא דבד בבד והנהו תלתא אחריני דאיתרבו מדכתיב סמים בתר חמשה סמים נטף ושחלת וחלבנה והדר סמים דכוותייהו חמשה לא הוו כאלו כתיבי בהדיא בקרא הילכך לא קאי עלייהו קרא דבד בבד ולא שוו בשיעורייהו אלא כל חד כפי מה שצריך לקטרת דסברא היא דהני דכתיבי בהדיא להכי כתבינהו רחמנא לומר שהם עיקר הקטרת ומהם ירבו ליתן בקטרת יותר משאר הסממנים והני דאתו מריבוייא דסמים סמים דפשטיה דקרא לא הוו אלא ארבעה גריעי כולהו מחד מהני שהם מפורשים בקרא דכולהו לא הוו אלא ס"ד מנה והני תלתא דאתו מדכתיב סמים בתר חמשה גריעי טפי אלא דאכתי מנ"ל דשבעים שבעים מנה הוו הני דכתיבי בהדיא ולא שמנים או ששים ואיפשר לומר דבד בבד בגמטרי' ארבעה עשר ורוצה לומר שבעה בשבעה יהיה והאי יהיה רבי ומוקים להני שבעה שיהו עשרות הרי שבעים לכל חד ולהנהו ארבעה דלא כתיבי בהדיא לא מרבינן להו אלא ששה דהיינו בד בבד שהבי"ת שהיא שימושיה לא מוקמי' לה גו מנינא אלא להנהו דכתיבי בהדיא ואם כן הוו ששה אתא קרא דיהיה ורבי להו עשרה אחריני והוו ששה עשר כל חד דלא מרבי מכל חד עשרה אלא להנהו דכתיבי בהדיא בקרא כדאמר' וכל זה לא הוי אלא כעין אסמכתא דקושטא דמילתא הני סמנין ושיעורא הלכתא גמירי להו בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני. ומעלה עשן פ' הוציאו לו דכתיב כי בענן אראה בענן של עשן הקטרת ומעלה עשן גורם לעשן לעלות זקוף כמקל ומנין שנותן בה מעלה עשן דכתיב וכסה ענן הקטרת וחד למצוה וחד לעכב אי נמי חד לעונש וחד לאזהרה כדאי' התם. ושוחקים הכל הדק כדכתיב ושחקת ממנה הדק ומקטיר ממנה מנה בכל יום והשלשה מנים הנשארים שוחק אותם ערב יום הכיפורים דקה מן הדקה עד שמוציא ממנה מלא חפניו להקטיר ממנה ביום הכיפורי' דכתיב התם ומלא חפניו קטרת סמים דקה מה תלמוד לומד דקה והלא כל הקטרת דקה כדכתיב ושחקת ממנה הדק אלא שתהא דקה מן הדקה שמחזירה למכתשת כדאמרינן והשאר הוא מותר הקטרת כדאמר' בדוכתא יין קפריסין ובורית כרשינא ומלח סדומית וכפת הירדן לא הוו דאורייתא ולא הוו אלא מכשירי הקטרת וכל מעשיה בקדש דכתיב קדש תהיה לך לה' כל מעשיה לא יהו אלא בקדש ומשל קדש דאי לאו הכי פסולה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>נתן </b> לתוכה כל שהו דבש פסלה דכתי' כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו'. חסר אחת מסמניה חייב מיתה שהרי נעשית קטרת זרה וכתיב לא תעלו עליו קטרת זרה וכי עיילי לפני ולפנים נמי ביום הכיפורים חייב מיתה שהרי היא באה ריקנית כיון שהקטרת הוא שלא כהלכתו ותניא בתורת כהנים גבי פר כהן משיח קטרת הסמים שיהו סממניה לתוכה דיתערבו כולהו סמנין בהדי הדדי והדר מקטיר ליה ולא דאייתינהו לגבי מזבח כל חד וחד באנפיה נפשיה ומקטר ליה פטמה מעט מעט במתכונתה כשרה דכתיב והקטרת אשר תעשה במתכונתה כל שתעשה במתכונתה היא כשרה ואיפשר דעבדא פרס בשחרית ופרס בין הערבים:
+
+Halakhah 9
+
+<b>אזהרת רג </b> שלא לעשות כמתכונת הקטרת מאחד עשר סמנים וכמשקלם להריח בה דכתיב ובמתכונתה לא תעשו לכם איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו ואף על פי שלא הריח חייב כרת כדכתיב אשר יעשה כמוה להריח כיון שעשאה להריח אף על פי שלא הריח כדאמר' חייב כרת אם עשאו במזיד ובשוגג מביא קרבן חטאת קבועה דילפינן כולהו כריתות מעבודה זרה כדאמר' בכמה דוכתי אף על פי שלא עשה המשקל כולו אלא חציו או שלישו הואיל ועשה לפי משקלות אלו חייב כרת דהא אמרן דכשרה אפילו עשה פרס שחרית ופרס בין הערבים דכתיב אשר תעשה כל שתעשה כדאמר'. עשה להתלמד בה או למוסרה לצבור פטור דלהריח בה כתיב לא חייבה תורה אלא לעושה כמתכונתה להריח ואם הריח מאותה של צבור הוי כדין הנהנה מן ההקדש:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אזהרת רד </b> שלא להקטיר על מזבח הזהב חוץ מן הקטרת שמקטירין עליו בכל יום דכתיב לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה ומנחה וגו' ואם הקטיר עליו קטרת שאינו כזה או קטרת שהתנדב אותה יחיד או רבים דלא נעשית משל הקדש דבעינן דליהוי משל הקדש כדילפינן לעיל או הקריב עליו קרבן או הסיך נסך לוקה על כל אחד מאלו כדכתיב לא תעלו עליו וגו':
+
+Halakhah 12
+
+<b>מצות קח </b> לשאת הארון על הכתף ולא על דבר אחר דכתיב כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו ולפי ששכח דוד ונשאו על העגלה פרץ ה' פרץ בעוזה:
+
+Halakhah 13
+
+<b>אזהרת רה </b> שלא יסורו הבדים ממנו והמסיר אחד מהבדים מן הטבעות לוקה דכתי' בטבעו' הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו ונושאים אותו פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ ופניהם לפנים ואיפשר דילפינן מדכתיב כי עבודת הקודש עליהם דמשמע שידעו כל שעה שעבודת הקודש עליהם והיינו כשפניהם לפנים כדאמר:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קט </b> שיהיו הלוים מוכנים ופנויים לעבודת המקדש דכתיב ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד וכל זרע לוי מובדל לעבודת בית המקדש דכתיב בעת ההיא הבדיל ה' את שבט לוי וכיון שהובדלו מתחלה לכך הרי הם מחוייבים בין רצו בין לא רצו והלוי שקיבל עליו כל מצות לויה חוץ מאחד אין מקבלין אותו דגבי כהן כתיב המקריב את דם השלמים וגו' לו תהיה שוק הימין למנה משמע כל שיהא נוהג כל דין בני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה הא מי שאינו מודה בכלן אין לו חלק בכהונה וה"נ גבי לויים.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ועבודה </b> שלהן היא לשמור ולהיות שוער ולשורר על הקרבן בכל יום שומרים ושערים כדילפינן לעיל ומשוררים דכתיב ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלויים איזהו שירות שהוא בשם השם שמזכירין בו שם שמים הוי אומר שירה ומתי אומר שירה על כל עולות הציבור חובה ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין דכתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם עולותיכם דכולהו ישראל קאמר רחמנא ועל זבחי שלמיכם מה עולה קודש קדשים דאין עולה קדשים קלים אף שלמים האמורים כאן שטעונין שיר בשלמים קדש קדשים מישתעי ואין לך שלמים קדשי קדשים אלא כבשי עצרת דשלמי צבור הן וכתיב בהו קדש יהיו לה' לכהן ומה שלמים האמורי' כאן לגבי שיר קבוע להם זמן דהא אוקימנא בכבשי עצרת אף עולה האמורה כאן שקבוע לה זמן לאפוקי נדבת צבור שאין קבוע לה זמן דמקיש עולה לשלמים ושלמים לעולה לענין שיר דאף על גב דהאי קרא בחצוצרות לחוד הוא דמישתעי אפ"ה איתקיש שירה לחצוצרות כדכתיב ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד משמע דבשעת תקיעת חצוצרות היו משוררין בפה ולכך נראה דשירה לא הויא מדאוריתא אלא בזמן חצוצרות שהוא במועדים ובר"ח דעולותיכם דומיא דשלמי עצרת שהוא מועד והנסכים הבאים בפני עצמן אינם טעונין שירה דבאכילה ושתיה דמזבח הוא דאיכא שירה דהוי קרבן ונסכים של עצרת אבל שתיה לחודה לא.
+
+Halakhah 3
+
+<b>לוי </b> האונן מותר לעבוד ולשורר [דמום הפוסל בכהנים אינו פוסל בלויים מדכתיב זאת אשר ללוים (במדבר ח, כד) שנים פוסלין בלויים ולא מומין וכיון דמומין אינם פוסלים בהם כל שכן אנינות דנדחה בכהן גדול] ועיקר עבודת השירה היא בפה דכתיב בדברי הימים ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים וכלים לא כתיב דחצוצרות לא כלי שיר נינהו שהן לתקיעות התמידין והמוספין בימי המועדות כולן. ובר"ח היו הכהנים תוקעים בחצוצרות גם כן בקרבן מוסף והלוים אומרים שירה דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות וגו' ושירה בפה דלויים נמי אינה אלא בשעת תקיעת חצוצרות כדאמר'. החצוצרות היתה נעשת מן העשת דכתיב שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אותם דהיינו מן העשת מעשה הקשת הקורנס ואם עשה אותה מן הגרוטאות שהוא זהב שבור כשרה דכתיב גבי מנורה מקשה היא ודרשינן היא מקשה ולא חצוצרות מקשה וא"נ מקשה דכתיב בחצוצרות היינו למצוה ואם עשאה משאר מיני מתכת פסולה דכתיב כסף והויה ב' חצוצרות כסף וגו' והיה לך וגו' משמע לעיכובא וחליל נמי הוה דחי שבת אף על גב דלא הוי מדאוריתא דליכא כלי שיר מדאוריתא אלא חצוצרות ואפ"ה בשעת קרבן הוה דחי שבת החליל כדאמר' דליכא אלא שבות בעלמא.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אין </b> בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו עד שילמדוהו חמש שנים תחלה דכתיב זאת אשר ללוים מבן כ"ה שנה וכתיב אחד אומר מבן שלשים שנה הא כיצד ה' לתלמוד שילמד העבודה חמש שנים ובן שלשים עובד. ואינו נכנס לעבודה עד שיגדיל ויהיה איש דכתיב איש איש על עבודתו ועל משאו ונראה דלא איצטריך האי קרא לגבי לויים דהא כתיב בן כ"ה ובן ל' אלא משום סריס שלא נראו בו כל סימני סריס דהוי קטן עד רוב שנותיו דהיינו ל"ה שנים זה שכתוב ומבן חמשים שנה אינו מצוה לדורות דאין לוי נפסל בשנים ולא במומין דכתיב זאת אשר ללוים ודרשינן ואין אחרת ללוים דאין המומין פוסלים בהם ככהנים ושנים נמי לדורות לא דכתיב לעבוד עבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שעבודה בכתף דהיינו נשיאות המשכן ובקלקול הקול מחמת זקנה הוא נפסל לומר שירה דכתיב ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים כאחד אפילו זקנים במשמ' להשמיע קול אחד שצריכין לבשם את קולם שיהא נרא' כקול אחד ואם נתקלקל קולו אינו כקול אחד עם האחרים:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אזהרת רו </b> שלא יעסקו הלוים בעבודת הכהנים וכן בהפך כדכתיב איש איש על עבודתו ועל משאו דמשמע כל אחד בעבודתו שאינו רשאי לעבוד עבודת הכהן ולא הכהן עבודתו ולא לוי עבודת לוי אחר במלאכה שאינה מלאכתו כשנתחלקו למשמרות אלא איש איש על עבודתו ועל משאו וכתיב בלויים אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו לא יקרבו לעבודה אבל ליגע מותרים והכהנים בעבודת לויים אזהרה שלהן היא מדכתיב גם הם גם אתם ולא קאי ריבויא אלא אאזהרה לא אמיתה אבל לויים במלאכת חברו הוי במיתה דכתיב והחונים לפני המשכן קדמה וגו' וכתיב והזר הקרב יומת מאי זר אלימא זר ממש הא כתיב חדא זימנא אלא לאו זר מאותה עבודה הוי במיתה בידי שמים:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קי </b> לקדש הכהנים מתוך הלויים לקרבן ולכל דבר שבקדושה דכתיב וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב וכתיב ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים וצריך כל אדם לנהוג בהם כבוד הרבה ולהקדימם לכל דבר שבקדושה דכתיב וקדשתו דמשמע לכל דבר שבקדושה ומתחלקים הכהנים למשמרות לעבודת המקדש משמר יוצא ומשמר נכנס דכתיב לבד ממכריו על האבות:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מצות קיא </b> שיהיו כל המשמרות שוות ברגלים וכל כהן שיבא עובד וחולק דכתיב וכי יבא הלוי מאחד שעריך ובא בכל אות נפשו וגו' ושרת וגו' ובכ"ד מקומות נקראו כהנים לויים יכול אף בשאר ימות השנה כן ת"ל באחד שעריך ודריש ליה הכי כמו באחד שעריך כשכל ישראל נכנסין בשער אחד כלומר בעיר אחד וכיון דזוכה בעבודה זוכה באכילה דכתיב לכהן המקריב אותה לו תהיה בד"א בקרבנות הרגלים דכיון דאיתרבי לעבודה מבאחד שעריך דהיינו ברגלים איתרבי לאכילה כדכתיב המקריב אותה כדאמר ובחלוק לחם הפנים דכתיב בתריה דההוא קרא דאוקמי' ברגלים חלק כחלק יאכלו ואי בקרבנות מהתם נפקא דעובד ואוכל כדאמר אלא לחם הפנים איצטריך לרבוי שאין שום עבודה להם שכבר נעשית עבודתו משבת שעברה ובחלוק שתי הלחם של עצרת נמי שהרי הם באים בגלל עצרת אבל חובות הבאים שלא מחמת הרגל ברגל אין מקריבין אותם אלא משמר שזמנו קבוע דכתיב לבד ממכריו על האבות חוץ ממה שמכרו אבות זה לזה שהתנו ביניהם שיהו משמשים כל אחד שבוע ונדרים ונדבות ותמידים דאיתנהו בשאר ימות השנה והן למשמר המשמש ליתנהו בכלל הרגל שלא יהי' שוין בהם אלא למשמר שבאותו שבוע יהי' כבשאר ימות השנה הילכך על כרחך לא איתרבו מחלק כחלק יאכלו אלא ממשמעותיה דקרא דבר שאין בו אלא אכילה והיינו לחם הפנים דאכילה אית ביה אבל עבודה לית ביה השתא ועבודת לחם הפנים דהשתא סידורו והקטרת הבזיכין למשמר הקבוע דלאכילה רבייה רחמנא לכל המשמרות מחלק כחלק יאכלו לא לעבודה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>וכן </b> כהן שהיה לו קרבן מקריבו בכל יום שירצה אף במשמר שאינו שלו דכתיב ובא בכל אות נפשו ושרת בין נדר בין חטאת ואשם חובת כולהו איתרבו מבכל אות נפשו דהוא מקריב ומכפר ע"י עצמו והעור של קרבנו לעצמו דכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו ואם רצה לתת קרבנו לכל כהן שירצה נותן ועור הקרבן ועבודתו לאותו הכהן בלבד ולא לכל בני משמרתו דהא מתנה הוא דיהיב ליה כיון שהוא עצמו היה יכול להקריב אבל היה זה הכהן הבא בעל מום נותן קרבנו לאנשי משמר והעור שלהם כיון דהם הקריבוהו והוא לא היה ראוי להקריבו. היה זקן או חולה שהיה יכול לעבוד ע"י הדחק מצי משוי שליח לכל כהן שירצה אבל עור ועבודה לכל אנשי משמר דכיון דאכילה ע"י הדחק אכילה גסה היא לאו כלום היא ולהכי עור ועבודה לאנשי משמר ואם אינו יכול לעבוד כלל הרי הקרבן לכל אנשי משמר דכיון שאינו יכול לעבוד לא מצי משוי שליח.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>היה </b> טמא בקרבנות הצבור וכל הכהנים טמאים נותנו לאכילה לבעלי מומין שבאותו משמר דקי"ל איש חולק ואפילו בעל מום ועורו לאנשי משמר הטמאים דאינהו מקרבי ליה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>היה </b> הקרבן של כ"ג והיה אונן נותנו לכל כהן שירצה ועורו ועבודתו לאנשי משמר דכיון שכ"ג אונן ראוי לעבודה כדכתיב לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא וגו' הרי זה עושה שליח לקרבנו אבל עור ועבודה לאנשי משמר דהא הוא אינו חולק ואינו אוכל ולהכי לא מצי יהיב לזר אלא לכל אנשי משמר כדאמר'.
+
+Halakhah 11
+
+<b>והמשמרה </b> מתחלקת לבני אבות. וממנים כ"ג ראש לכל הכהנים ומושחין אותו בשמן המשחה ואם אין שמן מרבין אותו בבגדי כהונה בלבד דכתיב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים כשם שמתרבה בשמן המשחה כך מתרבה בבגדים.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>ריבוי </b> בגדים שבעת ימים דכתיב שבעת ימים יום אחר יום ילבשם הכהן תחתיו מבניו וכן משיחה בשמן שבעה ימים זה אחר זה דאיתקש לריבוי בגדים דכתיב אשר יוצק על ראשו וגו' ללבוש את הבגדים וגו' ואם עבד קודם משיחה או לבישת בגדים כל שבעה עבודתו כשרה הואיל ונמשח או נתרבה בבגדים פעם אחד נעשה כ"ג לכל דבר דלכתחלה הוא דבעינן שבעה דכתיב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ואפילו שעה אחד ללבוש את הבגדים ואפילו שעה א'.
+
+Halakhah 14
+
+<b>ואין </b> בין כהן משיח למרובה בגדים אלא פר שמביא כהן משיח אם שגג בא' מן המצות שחייבין עליהן חטאת דכתיב אם הכהן המשיח יחטא דוקא משיח ולא מרובה בבגדים ולשאר הדברים שוים הם דעל כולן הוא אומר את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא. אין מעמידין כ"ג אלא בב"ד של ע"א דכתיב כל הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול דינו של בעל שררה כגון נשיא וכ"ג ומשה במקום ע"א קאי ואין מושחין אותו אלא ביום דכתיב ביום המשח אותו וכן אם נתרבה בבגדים כתיב שבעת ימים ילבשם וגו' ואין ממנין שני כהנים כא' דכתיב ביום המשח אותו דמשמע דוקא אותו מושחין ולא שנים. וממנין סגן לכ"ג וסגן לסגן.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>כהן </b> המשיח קודם למרובה בגדים דכתיב אשר יוצק על ראשו והדר אשר ימלא את ידו ללבוש את הבגדים ומרובה בגדים העומד לשרת קודם אפילו למשיח שעבר מחמת קרי שהרי אינו משרת ועובר מחמת קרי קודם לעובר מחמת מום ועובר מחמת מום קודם למשיח מלחמה ונראה דהני מעלות מסגן ואילך מדרבנן וכ"ג אע"ג דמדאוריתא כולהו כ"ג איקרו פר הבא על כל המצות איכא בין משוח למרובה בגדים והקרבת אונן איכא בין משיח למשיח מלחמה ומילי אחריני ופר יום הכיפורים ועשירית האיפה איכא בין כ"ג שעבר לכ"ג העובד.
+
+Halakhah 20
+
+<b>כשימות </b> המלך או כ"ג בנו הממלא מקומו קודם לשררה דכתיב הוא ובניו בקרב ישראל מלמד שהמלכות ירושה וה"ה לכל שררה שבקרב ישראל שהזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו כשממלא מקומו דכתיב ואשר ימלא את ידו דמשמע ממלא מקומו.
+
+Halakhah 21
+
+<b>משוח </b> מלחמה אין בנו מתמנה תחתיו דכתיב שבעת ימים וגו' תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד מי שעיקר משיחתו לאהל מועד לכפר בקדש עליו הכתוב אומר תחתיו מבניו שבנו יהא תחתיו יצא משוח מלחמה שאין עיקר משיחתו אלא למלחמה וכשכהן משוח מלחמה משמש במקדש משמש בארבעה כלים כשאר כהנים נראה דלא הוי אלא מדרבנן משום איבה דכהן גדול משוח דמדאוריתא מחזא חזי. מעלין לשררה גדולה ולא מורידין כדילפינן בעלמא למעלין בקדש ממחתות החטאים דמתחלה תשמישי מזבח והדר עשאום מגופו של מזבח כדכתיב וירקעום צפוי למזבח ואם סרח מורידין דהא חלל קדושתו.
+
+Halakhah 22
+
+<b>וכ"ג </b> שעבר עבירה שחייב עליה מלקות מלקין אותו בב"ד של ע"א וחוזר לגדולתו דכיון דדרשינן את הדבר הגדול דבר של גדול משמע שכל דבריו של גדול דנים ונשאר גדול דאי לאו הכי לא הוה צריך דהא לא הוי גדול:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כ"ג </b> צריך שיהיה גדול מאחיו בכל הדברים דכתיב הגדול סתם משמע דכולהו גדולות איתנהו ביה ואם אין לו ממון אחיו הכהנים מעשירין אותו יותר מעשיר שבכולן דכתיב גדול מאחיו דמשמע שהוא גדול מכל אחיו שאין גדול כמוהו ומשמע שגדולתו בא לו מהם כדכתיב גדול משל אחיו. ואם נתרבה מ"מ נתרבה [כדכתיב אשר יוצק על ראשו (ויקרא כא, י) מ"מ משמע דליכא בהו עיכובא] וכתיב הכהן הגדול מאחיו דמשמע נמי שנוהגין בו אחיו גדולה יתירה ואינו קורע על מתו כדכתיב ובגדיו לא יפרום ואינו מרבה פרע כדכתיב את ראשו לא יפרע ויהו' דר בירושלם כדי שיהא לעולם במקדש כדכתיב ומן המקדש לא יצא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כ"ג </b> דן ודנין אותו ומעידין עליו ואין דנין אותו נפשות אלא בב"ד הגדול דכתיב את הדבר הגדול דבריו של גדול כדאמר'. ואינו חייב להעיד דאינו כבוד וגדולה לו וכתיב והכהן הגדול אלא א"כ יודע עדות למלך ישראל שמעיד לו בפני ב"ד של ע"א דכבוד הוא לו להעיד לפני המלך ואפשר דאינו מעיד מדרבנן הוא כיון שמעיד למלך והא דאינו מעיד מדרבנן היינו היכא דיודע אחר העדות אבל אם אינו נשלמת העדות אלא עמו נראה דמעיד אפילו להדיוט דעדות מצוה מדאוריתא היא. אסור באלמנה דכתיב אלמנה וגרושה וגו' ומצווה על הבתולה כדכתיב והוא אשה בבתוליה יקח ואינו נושא שתי נשים ואם נשא אין יכול לעבוד ביום צום עד שיגרש הא' דכתיב בכהן העובד וכפר בעדו ובעד ביתו וחולץ וחולצין לאשתו ומייבמין אשתו ואם גרשה מותר לאחר לנושאה דליכא כבוד בכל הני.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ונוהגין </b> בו כבוד ג"כ בכניסתו ויציאתו מההיכל מהשתחוות. ובכל יום שירצה להקטיר קטרת [מקטי'] ונוטל חלק בראש בכל מה שירצה להקריב דבלחם הפנים כתיב והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו ובשאר הקרבנות דלית להו קצבה מה שירצה להקריב יקריב דכתיב אהרן והדר בניו ובקדשי הגבול הרי הוא כשאר הכהנים.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>כשיגדיל </b> הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה דאיש כתוב בכהנים. אין הכהן עובד תחלה וכן כ"ג לכהונה גדולה אינו עובד תחלה עד שיביא עשירית האיפה משלו ועובד בידו דכתיב זה קרבן אהרן ובניו ביום המשח אותו עשירית האיפה אהרן מביא לעצמו ובניו דהיינו הדיוטים לעצמו כל אחד ואם עבדו קודם עבודתם כשרה דלא תלה הכתוב עבודה אחריתי בעשירית האיפה. כהן שלא עבד עדין מימיו שמינוהו מביא עשירית האיפה ככהן הדיוט ואח"כ עשירית האיפה שניה לחינוך כ"ג ואח"כ עשירית האיפה שלישית שהיא חביתי כ"ג דהא ילפינן עשירית האיפה לחינוך כ"ג מדכתיב זה קרבן אהרן וגו' ומשום הדיוט דכתיב ובניו וחביתי כהן גדול נמי דכתיבי בהאי ענינא:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אי </b> אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו דכתיב בפסח שהוא קרבן של כל יחיד מישראל שם תזבח את הפסח אין לי אלא הוא שלוחו מנין ת"ל ובשלת ואכלת וא"כ מה ת"ל שם לומר שאסור לעשות מלאכה דאינו בדין שתהא עסוק במלאכה בזמן שקרבנך קרב וקרבנות הצבור הם קרבנות של כל ישראל ואי אפשר שיהיו כל ישראל עומדים בעזרה בשעת קרבן ועוד דלא כתיב אלא שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון וגו' ובקרבן פסח נמי ילפינן לשלוחו כדאמר' ולא תימא דליהוו אסורין במלאכה כל ישראל כדילפינן בפסח דכתיב שם דאע"ג דאיסור מלאכה ליחיד שקרב קרבנו הוי מדאוריתא ולא אסמכתא אפ"ה בקרבן כל ישראל לא אסירא מלאכה דאם כל ישראל יהיו יושבין ובטלים הא כתיב ואספת דגנך מי אוסף להם את הדגן הילכך אפשר דמדאוריתא בעיא שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבן ולכך תקנו וסדרו הנביאים הראשונים כ"ד מעמדות אבל איסור מלאכה אפילו לאנשי מעמד אינה אלא מדרבנן וכן תעניתם ותפלתם אינו אלא תיקון נביאים:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>תקיעה </b> בחצוצרות על הקרבנות מדאוריתא היא במועדות ור"ח כדכתיב ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות ונראה דמדאוריתא סגי בשלשה דכתיב ותקעתם וכל תקיעה תרועה לאחריה כדכתיב ותקעתם תרועה וכל תרועה תקיעה לאחריה כדכתיב תרועה יתקעו ואם חל ר"ח או י"ט או ר"ה בשבת אין תוקעין לכל מוסף בפני עצמו אלא תקיעה לכל המוספין דכתיב ובראשי חדשיכם הוקשו כל החדשים כולם זה לזה לענין תקיעה שתקיעותיהם שוות אע"ג דחל בשבת וביו"ט א"נ משום דכתיב חדשכם חסר וכתיב ובראשי חדשכם אי זה חדש שיש לו שני ראשים זה ר"ה שיש בו ר"ח ור"ה וקרייה רחמנא חדשכם חסר לענין תקיעות והא דכתיב ובני אהרן יתקעו בחצוצרות שאין ת"ל יתקעו אלא ובני אהרן בחצוצרות לאו לשיתקעו לכל המוספין הוא דאתא אלא לומר שמאריכין במשך התקיעות כשיש שני מוספין ואומרים שיר אחר שקרבו נסכי שניהם א"נ לומר שמרבה בתוקעים שמוסיפים בחצוצרות ותוקעים יחד כשיש שני מוספין וכולהו חד מיחשבי:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קיב </b> ללבוש בגדי כהונה לעבודה דכתיב ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך וגו' ואלה הבגדים אשר יעשו וגו' וכתיב ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטים ומגבעות וגו' ועשית להם מכנסי בד וגו'. בגדי כהן הדיוט הם אלו הארבעה וארבעתם של פשתן לבנים דבכולהו כתיב שש וכתיב בד ודרשינן דבר העולה מן הקרקע בד בבד דאין לו בדים וענפים כעצים א"נ גמרא גמירי לה מדאתא יחזקאל ואסמכיה אקרא דכתיב פארי פשתן יהיו על ראשם וגו' וחוטן כפול ששה דכתיב ויעשו את הכתנות שש ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש ואת מכנסי הבד שש משזר ובד הוא שש הרי חמשה הוה סגי בחד שש וליכתביה לבסוף אלא חד לגופיה דכתנא ניהוו וחד שיהו חוטן כפול ששה וחד שיהו שזורין כל הששה וחד לשאר בגדים דלא נאמר בהם שש וחד לעכב והאבנט לבדו רקום בצמר דהוי כלאים דכתיב ביה ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם ותכלת עמרא היא.
+
+Halakhah 2
+
+<b>בגדי </b> כ"ג הם שמנה כלים הארבע של כל כהן ומעיל ואפוד וחשן וציץ כדכתיב בקרא ואבנטו של כ"ג מעשה רוקם הוא ואינו דומה במעשיו לאבנטו של כהן הדיוט דאבנטו של כהן הדיוט כתיב ביה תכלת והאי לא כתיב ביה אלא מעשה רוקם ומצנפת האמורה באהרן היא המגבעת של בניו אלא שכ"ג צונף בה כמי שצונף על השבר דלהכי קרייה מצנפת ובניו צונפין אותה ככובע ולפיכך נקראת מגבעת.
+
+Halakhah 3
+
+<b>בגדי </b> לבן הם ד' כלים משמש בהם כ"ג ביום הכיפורים כתנת ומכנסים ואבנט ומצנפת דכתיב כתונת בד קדש ילבש ומכנסי בד ילבש על בשרו ובאבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף בגדי קדש הם וגו' והני ארבעה בד דכתיבי בהאי קרא חד לגופיה וחד בד לשון לבד שאין לובש עמהם בגדי זהב כמו שהוא עושה כל ימות השנה ובד שלישי לומר יותר טוב מבד של שאר ימות השנה והד' לומר שטוב משל ערבית א"נ בד שלישי ורביעי מידרשי הכי בד המובחר שבבד וארבעתן לבנים דבר כברייתו שהוא פשתן לחודיה בעינן ואי צבוע לאו היינו בד לחודיה וחוטן כפול ששה כדילפינן לעיל דהתם נמי כתיב בד ומן הפשתן לבדו הם דאין האבנט רקום בצמר כאבנטו של כהן הדיוט דכתיב ביה תכלת. וב' כתנות היו לו לכ"ג ביום הכיפורים א' לובשה בעבודת שחרית של יום הכיפורים ואחד בעבודת בין הערבים שהיא הוצאת הכף והמחתה ושל שחר עדיפא כדדרשינן בלבישת בגדי שחרית בד מובחר שבבד ולא מובחר שבבד של כל שאר ימות השנה לחוד אלא אפילו משל בין הערבים נמי דכתיב ביחזקאל ולבשו בגדים אחרים וגו' דאיכא לאוקומי ביום הכיפורים דכתיב לעיל מיניה והיה בבואם וגו' ולא יעלה עליהם צמר הא ודאי ביום הכיפורים כתיב דבשאר ימות השנה איכא תכלת מעיל וחשן ואפוד וכתיב בתריה ובצאתם אל החצר החיצונה יפשטו את בגדיהם וגו' ולבשו בגדים אחרים דהיינו כשיחזור ויכנס שם בין הערבים והם פחותים מאותם של שחר כדכתיב אחרים משום דעבודה ראשונה חשובה ומכפרת וזו אינה אלא לפנות את המקום שאין כבוד שיהיו מונחים שם הכף והמחתה לפיכך שנה הכתוב בבגדים לפחות ומשום דמשה לא רמזו בתורה והלכתא גמירי לה אתא יחזקאל ואסמכיה אקרא ושתיהם בשלשים מנה של שחר של י"ח מנה ושל בין הערבים של י"ב דבבציר מהכי לאו בגדי חשיבות הוו ליום הכיפורים ומשל הקדש ואם רצה להוסיף משלו מקדיש התוספת דקרא כתיב בגדי קדש הם דמשמע שיהו של הקדש.
+
+Halakhah 4
+
+<b>בגדי </b> כהונה מצותן שיהו חדשים נאים ומשולשלים דכתיב לכבוד ולתפארת וכתיב בד דמשמע בשעה שהיו בבדי פשתנו ולא לעיכובא אלא למצוה. היו מטושטשין בטיט ומקורעין ואפילו הם חדשים פסולים דלאו בגד הראוי הוא דבעינן לכבוד ולתפארת א"נ מדין מחוסר בגדים שאינו לבוש בהם במקום הקרע. היו ארוכין יתר על מדתו או קצרים ואפילו סלקן באבנט עבודתו פסולה דבעינן מדו בד לא פחות ולא יתר וכל סילוק שע"י אבנט ה"ל כחותך ומשום הכי אם היו כמדתו וסלקן ע"י אבנט עבודתו פסולה ואם היו ארוכין וסלקן כמדתו עבודתו כשרה דה"ל כחותך ונוטל היתר שבהם ומכשירו. כל בגד מבגדי כהונה שנעשו צואים אין מלבנין אותם דלכבוד ולתפארת מעיקרא בלי הפסק בעינן אלא מניחן לפתילות דהוו נמי צורך הקדש ובגדי כ"ג שבלו גונזין אותן אפשר דילפינן מבגדי לבן שנגנזין במקום שיפשוט אותה כדכתיב והניחם שם מלמד שטעונים גניזה ואינו עובד בהם פעם שניה לעולם והכא כשבלו לחודה הוא דילפינן מינייהו הואיל וכולהו בגדי כ"ג הם.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> בגדי כהנים אינם באים אלא משל צבור ויחיד שהתנדב בגד כהונה מוסרו לצבור וכן כלי שרת ועצי מערכה ואף כל הקרבנות צבור שהתנדב יחיד ומסרן לצבור כשרים דכיון דמסרום הא הוו כשל הקדש. בגדי כהנים הדיוטים היו עושים מהם מחלצות רבות בגדי כהונה לכל המשמרות.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>בגדי </b> כהונה מותר ליהנות בהם ביום עבודתו אפילו שלא בשעת עבודה חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז ולא הותר אלא בשעת עבודה. ונראה דלא אסיר מדאוריתא דלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיוכלו ליזהר להסירן מיד אחר עבודה והואיל והותרו בשעת עבודה הותרו כל זמן שהם במקדש מדאוריתא. אין הכהנים לובשים לעבודה אלא צמר ופשתים בלבד דכל מקום שנאמר שש או בד הוא הפשתים והבוץ כדילפינן לעיל ותכלת האמורה בכל מקום הוא צמר צבוע כעצם השמים פתוך מן הכוחל דתכלת עמרא הוא ארגמן הוא צמר צבוע אדום נראה דכך היתה קבלה ביד הרב ז"ל תולעת שני הוא הצמר הצבוע כתולעת והכל צמר כדכתיב בתר כולהו ושש ועזים משמע דעד השתא לא איירי אלא בצמר.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>כל </b> מקום שנאמר בתורה שש או שש משזר כמו בבגדי כהונה חוטן כפול ששה כדילפינן מדכתיב חד שש יתירא לשיהא חוטין כפול ששה ומקום שנאמר בד אם היה חוט לבדו כשר דהכי משמע בד חוט אחד לבד ומצוה מן המובחר שיהיה כפול ששה דהא כתיב בד אצל שש כדכתיב מכנסי בד שש משזר ומקום שנאמר בו משזר בלבד כדכתיב ויעשו את שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן תולעת שני משזר צריך שיהא חוטן כפול שמנה דילפינן משזר משזר מאבנט ויש בו ארבעה מינין תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר וכל אחד כפול ששה וכששוזרן יחד הוו להו כ"ד אף כאן כ"ד וכאן ג' מינין הם תכלת וארגמן ותולעת שני דהוו להו כל חד וחד שמנה ודנין בגד ודבר שלא נאמר בו זהב מבגד ודבר שלא נאמר בו זהב לאפוקי חשן ואפוד ופרכת.
+
+Halakhah 15
+
+<b>כל </b> מקום שנאמר בתורה מעשה רוקם הוא שתהיה הצורה הנעשית באריג נראית מצד א' בפני האריג בלבד מפני שהיא מעשה מחט ומעשה חושב הוא הצורה נראית משני צדדין מפנים ומאחור לפי שהיא מעשה אורג.
+
+Halakhah 16
+
+<b>הכתנות </b> היו מעשה משבצות שהוא בתים בתים באריגתן כדרך שעושין האורגין כדכתיב מעשה אורג וכתיב ושבצת את הכתנות שש ובית יד שלה נארג דכתיב את בגדי השרד לשרת ודרשינן ביה בגדים שגורדין אותם מכליהם כברייתן דכשהיו חותכין אותם מתוך כלי אריגתן היו נשארים חלולים כברייתן כדרך לבישתן ולא כשאר יריעה שצריך שוב לחותכה למדת הלבוש ולתופרה במחט ומה שמשיירין ומשרדין ממנו מקצת שאינו ארוג עמהם דהוא לשון שרד אינו אותו שיור אלא לבית יד דהיתה נארגת בפני עצמה ומחברה במחט. אורך הכתנת עד למעלה מן העקב נראה דהיינו אחר חגירת אבנט דאי לאו הכי הא בעינן מדו בד כמדתו שוה לארץ ודאמרן לעיל סלקן באבנט עבודתו פסולה היינו שסלקן יותר למעלה מן העקב ואורך בית יד עד פס ידו דהיינו נמי מדו ולא יתר שיוכל לעבוד עבודה בידו ורוחבו כרוחב היד דהיינו מדו.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>המכנסיים </b> הם ממתנים ועד יריכים כדכתיב ממתנים ועד ירכים יהיו ומוקפין כמין כיס דהשוה הכתוב מדותיו ממתנים ועד ירכים.
+
+Halakhah 19
+
+<b>המצנפת </b> ארכה י"ו אמה ואבנט רוחבו ג' אצבעות וארכו ל"ב אמה ובגדי כהונה כולן מעשה אורג כדכתיב מעשה אורג:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כיצד </b> מעשה הציץ עושה טס של זהב רחב ב' אצבעות מקיף מאזן לאזן דכתיב והיה על מצח אהרן וסתם מצח רחב ב' אצבעות וכתבו בתוספות דאין זה אלא מדרבנן דמדאוריתא אין שיעור לציץ ואפשר דמה שאמר דציץ אין לו שיעור היינו שיעור קצוב אלא כל חד לפי מצחו דהא והיה על מצח אהרן כתיב ומינה ילפינן נמי שיקיף מאוזן לאוזן דהיינו מצח. וכותב עליו קדש לה' כדכתיב ופתחת עליו פתוחי חותם קדש לה' ובשתי שיטות נראה דהוי מדרבנן שלא להקדים שאר אותיות לה' והאותיות בולטות בפניו שחופרן מאחוריו דכתיב ופתחת עליו שיהו האותיות עליו והיינו כשהן בולטות והוא נקוב בשתי קצותיו ופתיל תכלת למטה ממנו כדכתיב ושמת אותו על פתיל תכלת דמשמע דהפתיל הוא למטה נכנס מנקב לנקב כדי שיהא נקשר בפתיל כנגד העורף.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>המעיל </b> כולו תכלת כדכתיב ביה כליל תכלת שאין מין אחר מעורב בו וחוטיו כפולים שנים עשר דכתיב ביה כליל תכלת וכליל הוא גדיל ואין גדיל פחות משנים ויליף תכלת תכלת מפרכת מה להלן ששה כל מין דכתיב בהו שש והם ד' מינים אף כאן ששה כל אחד מהגדיל דהיינו י"ב ופיו ארוג בתחלת אריגתו דכתיב שפה יהיה לפיו מעשה אורג כפי תחרא ואין לו בית יד אלא נחלק לב' כנפים דכיון דכתיב פעמון ורמון פעמון ורמון על שולי המעיל משמע דב' שולים הם דלהכי איצטריך למימר פעמון ורמון לכל חד מהשוליים כדרך כל המעילים כיון דסתם ביה קרא נראה דצורתו כשאר מעילים:<br><b> אזהרת רז </b> שלא לקרוע פי המעיל והקורעו לוקה דכתיב לא יקרע וה"ה לכל בגדי כהונה שהקורען דרך השחתה לוקה דגלי קרא גבי מעיל וה"ה לכל שאר בגדי כהונה כדאמר ונראה דלא איצטריך קרא לקריעת בגדי כהונה אלא אפילו צריך לקריעתן דאי לאו בגדי כהונה אמרינן דבל תשחית דגופיה עדיף אבל בבגדי כהונה לקי לעולם כדאמר'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ומביא </b> תכלת וארגמן ותולעת שני כל מין משלשתן שזור שמנה דילפינן משזר משזר מאבנט מה להלן כ"ד אף כאן כ"ד כדאמר' לעיל ועושה אותם כמין רמונים שלא פתחו פיהם כדכתיב ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב ושלא פתחו פיהם דכתיב רמונים כברייתן דלאחר גמר בישולם הם מתפתחים מאיליהם כקליפי אגוזים החיצונות ותולה אותם כדכתיב ועשית על שוליו רמוני וגו' ומביא ע"ב זוגין ובהם ע"ב ענבולין הכל זהב ותולה ל"ו בשולי כנף זה ול"ו בזה עד שיהיו שוליו משני צדדיו פעמון זהב ורמון פעמון זהב ורמון וזהו ופעמוני זהב בתוכם סביב ביניהם סביב בין ב' רמונים פעמון אחד דבוק ותלוי בשולי המעיל ומנין הרמונים והפעמונים לא איתפרש מהיכא ואפשר דהלכתא גמירי לה הכי ורמיזה בקרא דכתיב ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני דמשמע שיעשה רמונים כמנין חוטי תכלת וארגמן ותולעת שני דהוו כ"ד כדילפינן לעיל והם ג' צבעים הרי הם ע"ב רמונים וכתיב פעמון ורמון דמשמע דפעמונים כי הדדי נינהו ורמון שבראש שולי כנף זה מצטרף לפעמון שבראש שולי כנף זה כי היכי דליהוו פעמונים בין הרמונים.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הזהב </b> שבתוך אריגת האפוד והחשן כן הוא לוקח חוט אחד זהב טהור עם ששה חוטין של כל מין תכלת וארגמן ותולעת שני ושש דכיון דכתיב בהו שש חוטן כפול ששה כדילפינן לעיל ואחד של זהב מעורב בכל ששה שבכל מין הרי כ"ח דכתיב וירקעו את פחי הזהב לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן ובתוך תולעת השני ובתוך השש דמשמע בתוך כל מין חוט א' זהב ובאפוד ובחשן בתרוייהו כתיב זהב ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר.
+
+Halakhah 6
+
+<b>וחשן </b> ארכו אמה ורחבו זרת וכופלו דהוי זרת על זרת מרובע כדכתיב רבוע יהיה כפול זרת ארכו וזרת רחבו וקובע בו ארבעה טורי אבן הכתובים בתורה כדכתיב ומלאת בו מלאת אבן ד' טורי אבן כל אבן מהם מרובע ומשוקע דכיון דהחשן היה מרובע והיו בו ד' טורים אבן הטורים היו שוים זה לזה דאקשינהו רחמנא ד' טורים משמע דכל ארבעה אבנים שבטור זה שוות לארבעה אבנים שבטור זה דאי לאו הכי הטורים אינם שוים וכיון דהטורים שוים באורכן הכי נמי רוחב כל הארבעה טורים הוי כאורך כל טור בחשן דהוי מרובע הרי שהאבנים הם מרובעות כל א' וטוריהם ג"כ מרובעים ומשוקע כבית של זהב שמקיפו מלמטה ומארבע רוחותיו כדכתיב ומלאת בו מלואת אבן שהאבנים ממלאות גומות המשבצות המתוקנות להם וכתיב משובצים זהב יהיו הטורים במלואתם מוקפים משבצות זהב כעומק שיעור שיתמלא עובי האבן זהו לשון מלאותם כשיעור שיתמלא עובי האבן יהיה המשבצת לא פחות ולא יתר. ומפתח על האבנים שמות השבטים כתולדותם כדכתיב איש על שמו דמשמע כסדר שנקראו שמותם שהוא סדר תולדותם כך סדר האבנים אודם לראובן פטדה לשמעון ברקת ליהודה וכן כולן וכן הוא פירש רש"י ז"ל בפי' החומש וכותב למעלה אברהם יצחק ויעקב ולמטה שבטי יה כדי שיהיו כל האותיות מצויות שם ונראה דלא הוי כתיבת שמות האבות ושבטי יה אלא מדרבנן דאף על גב דבעינן דליהוו כל האותיות כדי שישיב לנשאל כדכתיב ושאל לו במשפט האורים לפני ה' אפילו הכי היו יכולין לכתוב צד"י וטי"ת החסרות והרי היו כל האותיות מצויות שם. ועושה על ד' זויות של חשן ארבעה טבעות זהב ונותן בשתי טבעות של מעלה שהחשן נתלית בהם שתי עבותות הזהב והם הנקראים שרשת דכתיב ועשית על החשן שרשות גבלות וגו' ועשית על החשן שתי טבעות זהב וגו' על שני קצות החשן ונתת את שתי עבותות הזהב על שתי הטבעות וגו' ואת שתי קצות וגו' ונותן בשני טבעות של מטה שני פתילי תכלת כדכתיב ועשית שתי טבעות זהב על שפתו אשר מעבר האפוד ביתה וכתיב וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת וגו'.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>האפוד </b> רוחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף דמדכתיב שתי כתפות חוברות יהיה לו וגו' משמע שהוא רחב מכתף לכתף וארכו מכנגד אצילי הידים מאחוריו עד הרגלים ויש לו כמו שתי ידות יוצאות ממנו באריג לכאן ולכאן שחוגרין אותו בהם והם הנקראים חשב האפוד כדכתיב וחשב אפודתו וגו' ממנו יהיה עמו יהיה ארוג והכל ארוג זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש על כ"ח חוטין כדילפינן בחשן והכא כתיב כמעשהו כאריגת האפוד מה' המינין כך אריגת החשב ותופר עליו שתי כתפות כדי שיהיו על כתפות הכהן דכתיב שתי כתפות חוברות יהיו לו אל שני קצותיו וחבר ומדכתיב וחבר משמע שלא יארגם עמו אלא אורגם לבד ואח"כ מחברם בתפירה וקובע על כל כתף וכתף אבן שוהם דכתיב ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד וגו' מרובע מושקע בבית של זהב כדכתיב מסבות משבצות זהב מוקפות כמשבצות שעוש' גומא של זהב למדת האבן וסובבת אותה סביב והאי מרובע נראה דאינו מרובע אורכו כרחבו אלא מרובע על ד' זויות לאפוקי משולש או עגול דכיון שהיו השמות כתובין זה למטה מזה נראה שהיה ארכו יותר מרחבו דהא כל האבנים היו מפותחות מן השמות כדכתיב ופתחת עליהם שמות בני ישראל דמשמע דכל רחבן וארכן היו מפותחות ומפתח על האבנים שמות השבטים ששה על אבן זו וששה על אבן זו כדכתיב ששה משמותם וגו' ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם וכותבין שם יוסף יהוסף כדכתיב עדות ביהוסף שמו שהוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה מפני שקדש שמו בסתר דכתיב ותשב באיתן קשתו וגו' משם רועה אבן ישראל משם זכה להיות חקוק שמו עם שמות השבטים באבני ישראל והואיל ומשם זכה להוספת השם ולהיות חקוק באבן נחקק שם שמו בה"א שהוסיפו עליו כדאמר' נמצאו כ"ה אותיות באבן זו וכ"ה אותיות באבן זו. וכך היו כותבין<br>ראובן שמעון<br>לוי יהודה<br>יששכר זבולין<br>נפתלי דן<br>גד אשר<br>יהוסף בנימן<br><b> ונראה </b> לדעת הרב ז"ל שפירוש כתולדותם כסדר לידת אמותיהן לאה שילדה בראשונה כל בניה זה אחר זה וכן בלהה זלפה ורחל ואין סדורן בכל אבן אלא בשתי האבנים ראובן באבן זו ושמעון אחריו באבן אחרת ולוי תחת ראובן ויהודה תחת שמעון וכן כולם ומדכתיב ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם משמע דסדר תולדותם אינה אלא מאבן זו לאבן זו לא שסדורים כסדר תולדותם באבן זו לבד ובאבן זו לבד דהא לא כתיב כתולדותם אלא בתר אבן השנית דמשמע כשיהיו על האבן השנית אז יהיו כתולדותם שהוא קריאתם מאבן זו לזו כדפי' וגרסת הרב ז"ל בגמרא נראה שהיתה שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם ור"ל שעם השניה הששה שהם כתולדותם לא בראשונה לחוד כדפי' ול"ג מפני שיהודה מוקדם ואם לא על דרך זה אין לדבריו ישוב בגמרא. והאבן שכתב בה ראובן על כתפו הימנית ושכתוב בה שמעון על כתפו השמאלית דמדכתיב על האבן האחת ועל האבן השנית משמע האחת המיוחדת שהיא הימנית והשמאלית היא שנית לה. ועושה בכל כתף שתי טבעו' אחת מלמעלה בראש הכתף ואחת מלמטה לכתף למעל' מן החשב כדכתיב ועשית שתי טבעות זהב וגו' ממעל לחשב האפוד וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד וגו' ושתי טבעות של מעלה אחת בכל כתף שהזכיר הרב ז"ל לא הוזכרו בתורה אלא שתים באפוד והד' בחשן והמשבצות הן שהם על כתפות האפוד כדכתיב על שתי המשבצות ונתת על כתפות האפוד אל מול פניו ובמשבצות הוא נותן קצות העבותות כדכתיב ואת שתי קצות שתי העבותות תתן על שתי המשבצות ונותן פתיל תכלת בשתי טבעות שבשולי החשן ובטבעות האפוד של מעלה מחשב האפוד כדי שידבקו זה בזה ולא יזח החשן מעל האפוד:<br><b> אזהרת רח </b> שלא יזח החשן מעל האפוד וכל המזיחו ומפרקו דרך קלקול לוקה דכתיב ולא יזח החשן מעל האפוד. נמצא כשלובש האפוד עם החשן יהיה החשן על לבו כדכתיב את חשן המשפט על לבו והאפוד מאחוריו דשתי כתפיו לחוד הוא דנקפלות לפניו וחשב האפוד קשור על לבו תחת החשן ושתי כתפות האפוד על שתי כתפיו כדכתיב על שתי כתפיו ושתי עבותות זהב יורדות עד טבעות החשן כדפי' ושני חוטי תכלת מרוכסין מתחת אצילי ידיו מטבעות החשן לטבעות האפוד כדאמר' דאף על גב דבקרא לא כתיב אלא פתיל תכלת על כרחך לא היו פחות משנים שהרי בשני קצות החשן היו ב' טבעות ואם כן ר"ל בפתיל תכלת בכל טבעת:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>סדר </b> לבישת הבגדים המכנסים תחלה דכתיב ומכנסי בד ילבש על בשרו משמע שלובשם בעודו ערום שאין עליו אלא בשרו ואח"כ לובש הכתנת ואח"כ חוגר האבנט שכיון שהתחיל בלבושי הגוף משלימם ואחר כך לובש המגבעות שהוא כיסוי לראש וחגורת האבנט היא כנגד אצילי ידיו שהיה כעין חגירה וכתיב לא יחגרו ביזע במקום שמזיעין.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כהן </b> גדול אחר שחוגר באבנט לובש המעיל דאם היה צונף המצנפת בתחלה לא היה יכול ללבוש המעיל שהיה נקרע פי המעיל וכיון שלובש המעיל קודם לובש ג"כ האפד והחושן וחוגרם בחשב האפוד על המעיל מתחת לחשן ולפיכך נקרא מעיל האפד שחוגרו באפד ואחר כך צונף במצנפת וקושר הציץ בפתיל תכלת כנגד העורף למעלה מן המצנפת ושערו היה נראה מלפניו בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין שהמצנפת למעלה בגובה הראש ואינה עמוקה ליכנס כל הראש עד המצח.
+
+Halakhah 4
+
+<b>מצות </b> עשה של בגדים אלו היא שיהיו הכהנים עובדים בהם דכתיב ועשית בגדי קדש וגו' ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות וכ"ג או הדיוט ששמשו בפחות מבגדיהם ח' או ד' נקראים מחוסרי בגדים ועבודתם פסולה דכתיב וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונת עולם הלבישה הזאת לכהונה אלמא כהונתן תלויה בבגדיהם ואי לא הוו להו זרים וחייבים מיתה דכתיב בזר והזר הקרב יומת והאי לא איצטריך אלא למחוסר אחת משלשה בגדים כתנות ואבנט ומגבעת דמחוסר מכנסים בהדיא כתיב ביה מיתה דכתיב ועשה להם מכנסי בד וגו' והיו על אהרן ועל בניו וגו' ולא ישאו עון ומתו הא למדת שאם משמש מחוסר מכנסים הוי במיתה ובשאר בגדים ילפינן להו מג"ש מחוקה חוקה דכתיב בשתויי יין חוקת עולם וכתיב בבגדי כהונה לחוקת עולם מה שתויי יין אם עבד חלל אף מחוסר בגדים אם עבד חלל והיינו בעבודה שהזר חייב עליה מיתה כדכתיב בההוא קרא בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו בעבודה שיש בה חיוב מיתה שהם ארבע עבודות זריקה והקטר וניסוך המים והיין אבל עבודת סילוק או עבודה שיש אחריה עבודה דממעטינן להו מעבודת מתנה שאין זר חייב עליהן מיתה לא והשתא להכי איצטריך קרא דוהיתה להם כהונה לחק עולם לשויינהו זרים כשאין בגדיהם עליהם ולא חלק הכא בין עבודה שיש בה מיתה לעבודה שאין בה מיתה דכולהו עבודות מאלו מחלי מחוסרי בגדים והדר ילפינן שתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים בג"ש דחוקה חוקה דכי היכי דמחוסר בגדים כל עבודותיו פסולות אף שתויי יין ושלא רחוץ כן.
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכשם </b> שמחוסר בגדים חייב מיתה בארבע העבודות ופוסל עבודה בשאר עבודות כך היתר בגדים כגון שלבש שתי כתנות או כהן הדיוט שלבש בגדי כ"ג ועבד זה חייב מיתה וחלל העבודה דכתיב וערכו בני אהרן הכהנים וגו' הכהנים בכהונם דהכהנים אבני קאי דהוו הדיוטות בכהונם בראויים להם שנתלית כהונתם בם מכאן לכהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד עבודתו פסולה כמחוסר בגדים דכיון דדרשי' הכהנים בכהונם במה שנתלית כהונתם דהיינו בגדים דכתיב בהו והיתה להם כהונה לחק עולם משמע דכי היכי דמחוסר אית בהו מיתה וחלול כדאמ' הכי נמי במיותר אית ביה חלול ומיתה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>נאמר </b> בבגדי כהונה על בשרו ולבשם מלמד שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו לבגדים שלובש דאע"ג דהאי על בשרו ולבשם לאו להכי אתא אלא לדרשא אחרינא דלבישה מעכבת ולא קדוש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה אפ"ה ממשמעותי' דקרא ילפינן שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו לבגדים שלובש מדסמיך בשרו ללבישה וקרא דמכנסי בד יהיו על בשרו אוקמינן ליה שלא יהא דבר קודם למכנסים כדאמ' לעיל וא"כ אפילו נימא או כנה חוצצת בין בשר לבגד ועבודתו פסולה כדאמ' ושלא במקום בגדים אינו חוצץ עד שיהא בו ג' אצבעות על ג' אצבעות כדכתיב על בשרו ולבשם במקום לבישה לא יהא חציצה אפילו כל שהוא כדאמרינן אבל שלא במקום בגדים אי הוי בגד חשוב פוסל משום דהוי מיתר בגדים ואי לא בטיל דלא חשוב ייתור בגדים בפחות מג' אי לא הוי חשוב כצלצול כדאמר'.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>עשו </b> אורים ותומים בבית שני כדי להשלים שמנה בגדים ולא היו נשאלין בהם מפני שלא היתה שם רוח הקדש שכל כהן שאין שכינה שורה עליו אין נשאלין בו דכתיב ויעל אביתר שנסתלק מן הכהונה מפני שלא נענה באורים ותומים.
+
+Halakhah 11
+
+<b>וכיצד </b> שואלין עומד הכהן פניו לפני הארון דכתיב ושאל לו במשפט האורים לפני ה' דהיינו לפני הארון והשואל עומד מאחוריו דלפני אלעזר הכהן יעמוד משמע שהוא יעמוד באופן שהכהן יהיה לפניו ואינו שואל בקול רם ולא מהרהר בלבו דכתיב ושאל לו משמע לו לבדו שאינו שומע אלא הוא וסמיך ליה על פיו יצאו קרי ביה הכי ושאל לו השואל על פיו שהוא מוציא דברים בפיו ולא מהרהר ומיד רוח הקדש לובשו ומביט בחושן באותיות שבולטות בו דלהכי נקרא אורים ומשיב כדכתיב מיד על פיו יצאו וגו'.
+
+Halakhah 12
+
+<b>ואין </b> שואלין על ב' דברים כאחד ואם שאל אין משיבין לו אלא על הראשונה כדילפינן מדוד ואין נשאלין אלא למלך או לב"ד או למי שצורך הציבור בו דכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד וגו' הוא וכל בני ישראל אתו הוא זה מלך דהא ביהושע מישתעי קרא אתו זה משוח מלחמה מי שכל בני ישראל אתו לצאת למלחמה אחריו וכל העדה אלו סנהדרין.
+
+Halakhah 13
+
+<b>אפד </b> בד היה חגור כל מי שהיה ראוי שתשרה עליו שכינה כדאשכחן בשמואל שהיה חגור אפוד בד. ויש במצות אלו הלכות מדרבנן סמוכים אלאו דלא תסור גדר וסיג לתורה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4046b1bd807daa2f894a8ce9ab9bfdc9ba3afa36
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Avodah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,539 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Vessels_of_the_Sanctuary_and_Those_who_Serve_Therein
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קז </b> לעשות שמן המשחה שיהיה מוכן לדברים שצריכים משיחה בו דכתיב ועשית אותו שמן משחת קדש.
+
+Halakhah 2
+
+<b>וככה </b> עשהו משה רבינו במדבר לקח מן המור והקנמון והקדה מכל אחד משלשתן חמש מאות שקל בשקל הקדש בשמים ראש מר דרור חמש מאות וקנמון בושם דכתיב מחציתו חמשים ומאתים ולהכי נקט מחציתו שלא יהו שוקלין אותו הכל ביחד לחצאין וגזירת הכתוב הוא לרבות בו שתי הכרעות וקדה חמש מאות ומקנה הבשם חמשים ומאתים דמחציתו דקרא לא קאי אלא אקנמון בושם ומדמייתי לקנמון בושם בתרי זימני שמע מיניה הכרע אית ביה ולא היה שוקל אהכרעות לבד אלא מניחן כמות שהן והקב"ה יודע מה משקלן ומאי בד בבד דמשמע שלא היה בהם הכרע שלא יניח משקל במשקל וישקול שישקול כל בושם ובושם כנגד הברזל ולא ישקול במנין דמר דרור ויחזור וישקול קדה כנגד מר דרור. וכולהו שקלים בשקל הקדש ושוחק כל אחד ואחד לבדו דכיון שחלקם הכתוב במשקלם משמע שלא יערבם עד שישרה אותם במים זכים שלא יבלעו השמן כשיציפו אותו עליהם וכשהציף אותו עליהם קלט את הריח וקפחו שקנח השמן מעל העיקרין ונתנו בצלוחית וכשהציף אותו היה השמן י"ב לוגין כדכתיב שמן זית הין ובשל הכל על האש עד שאבדו המים כדכתיב רוקח מרקחת ונשאר השמן והניחו בכלי לדורות כדכתיב יהיה זה לי לדורותיכם אלמא כולהו שנים עשר לוגין קיימי לעתיד לבא:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אזהרת רא </b> שלא לעשות כמוהו כמעשה זה וכמשקל זה ואם עשהו חייב כרת דכתיב ובמתכונתו לא תעשו כמוהו וכתיב איש אשר ירקח כמוהו וגו' ונכרת מעמיו בשוגג מביא חטאת קבועה דכולהו כריתות ילפי' מעבודה זרה דכתי' בה וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות וגו' דבעבודה זרה מישתעי דשקולה כנגד כל המצות ומה היא אית בה כרת וחייבין עליה חטאת אף כל שחייבין עליה כרת חייבין עליה חטאת. והוא שיעשה אותו להמשח בו אבל אם עשהו להתלמד או ליתנו לאחרים פטור דכתיב אשר ירקח כמוהו והרי רקח אבל ללמד או למוסרו בצבור פטור דכתיב במתכונתו ויליף מבמתכונתו דקטרת דכתיב ביה לא תעשו לכם לכם הוא דאסור לא לצבור וללמד לא הוי כמוהו כיון דאינו למשיחה ופטור נמי:
+
+Halakhah 5
+
+<b>אזהרת רב </b> שלא לסוך ממנו והסך ממנו כזית חייב כרת דכתיב על בשר אדם לא ייסך וכתיב ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו ובשוגג חייב חטאת קבועה כדילפינן ואין חייבין אלא על סיכת שמן שעשה משה דכתיב ממנו מאותו של משה שנאמר בו שמן משחת קדש יהיה זה לי ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה. אחד הסך עצמו ואחד הסך לאחרים דכתיב ואשר יתן ממנו דמשמע למי שיתן. הסך כלים ובהמה וגוים או שסך מתים פטור דכתיב על בשר אדם לא ייסך אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם אלא כבהמה דכתיב בשר חמורים בשרם ומת נמי לא מיקרי אדם.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אין </b> מושחין ממנו לדורות אלא כהן גדול ומשוח מלחמה ומלכי בית דוד דכתיב שמן משחת קדש יהיה זה לי למשוח בו משיח קדשי אשר אבחר בו לדורותיכם ולא יותן על זר שאיננו לי ולכן ימשחו ממנו המלכים והכהנים הגדולים בפירוש כתיב בתורה ואת אהרן ואת בניו תמשח וקדשת אותם וכו' אפילו כהן בן כהן מושחין אותו דכתיב והכהן המשיח תחתיו מבניו נימא קרא והכהן שתחתיו מבניו מאי המשיח הא קמשמע לן דאפילו מבניו ההוא דמשח הוי כהן גדול ואי לא משח לא הוי כהן גדול ובבית שני שלא היה שמן המשחה היה כהן גדול מתרבה בלבישת בגדים בלבד דכתיב בהו לקדשו לכהנו לי.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כיצד </b> מושחין את הכהן צק את השמן על ראשו כדכתיב ויצק משמן המשחה על ראש אהרן וסך ממנו על גבי עיניו כמין כי' יונית דכתיב בתריה וימשח אותו לקדשו והמלכים של בית דוד מושחין אותן כמין נזר דמשיחה לחוד הוא דאיתרבי בהו ממשחת קדש יהיה זה לי כדאמ' ולא בעי יציקה וכמין נזר רמז למלכות לא ימשח במקומות אחרות ולא ירבה בשמן.
+
+Halakhah 10
+
+<b>הנותן </b> משמן המשחה על גבי מלך או כהן גדול שכבר נמשחו פטור דכתיב ואשר יתן ממנו על זר ואין אלו זרים אצלו אבל סך ממנו אפילו לאלו חייב דכתיב על בשר אדם לא ייסך כל אדם במשמע דלא כתיב זר. (זר) וכהן גדול שנטל שמן המשחה מראשו וסך במעיו חייב כרת כדאמר דכתיב אדם והוא שיסוך ממנו בכזית דהוי שיעור לכל איסורי תורה בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני דכתיב הכא נתינה וכתיב התם נתינה ונתן לכהן את הקדש מה נתינה דהתם כזית דכתיב ביה אכילה ואיש כי יאכל קדש וכל אכילה כזית אף נתינה דהכא הויא כזית.
+
+Halakhah 11
+
+<b>אין </b> מושחין מלך בן מלך שהמלכות ירושה למלך לעולם כדכתיב הוא ובניו בקרב ישראל ואם היתה שם מחלוקת מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת כמו שמשחו את שלמה וכיון דמשיחה לצורך הוא ליכא חיובא ומה שמשח אלישע ליהוא בשמן אפרסמון היה לא בשמן המשחה והוא מסורת ביד החכמים דדוקא למלכי בית דוד דכתיב משחת קדש יהיה זה לי לאותם שהם שלי שהם מלכי בית דוד.
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b> כלי המקדש שעשה משה לא נתקדשו אלא במשיחתן בשמן המשחה דכתיב וימשחם ויקדש אותם במשיחה הוא שקדשם ודבר זה אינו נוהג לדורות אלא הכלים שעשו אחר כך כיון שנשתמשו בהם במקדש במלאכתם נתקדשו דכתיב אשר ישרתו בם בקדש בשירות הם מתקדשים.
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> כלי שרת של כסף ושל זהב היו כדכתיב בקרא ומותר לעשותן מכל שאר מיני מתכות כדילפינן לעיל פרק א' מהלכות בית הבחירה וכלן מתקדשין במלאכתם כדילפינן מאשר ישרתו בם. ואם נשברו מתיך אותן ועושין אותן כלי אחר דאין קדושתן מסתלקת מהן לעולם כיון שנתקדשו בקדושת הגוף. תיקון הכלי [לא היה בכלי מקדש] דאין עניות במקום עשירות ואיפשר דהוי דאוריתא.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>שתי </b> מדות של יבש ושבע של לח היו במקדש ובמלאכות של מקדש נתקדשו כדילפינן מאשר ישרתו בם וכולם קדש וכלי שרת אלא שמדות הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ ומדות היבש לא נמשחו אלא מבפנים דכתיב וימשחם ויקדש אותם ואכלי מזבח קאי דלחים הם ואותם מיעוטא למדת יבש בחוץ לפיכך בירוצי [מדות] הלח קדש ובירוצי מדות היבש חול דלא נתקדשו מבחוץ כדאמר':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הקטרת </b> נעשת בכל שנה להקטיר ממנו פעמים ביום דכתיב ואתה קח לך בשמים וגו' ונתפרשו בתורה ארבעה סמניה והן נטף ושחלת וחלבנה ולבונה ושאר סמניה הלכה למשה מסיני וכתיב נמי סמים דמשמע שנים והדר כתיב סמים בתר חמשה סמים נטף ושחלת וחלבנה הרי עשרה ולבונה דכתיבא בתר הכי אחד עשר ארבעה הכתובה בתורה מכל אחד מהם שבעים מנה הרי מאתים ושמנים מר וקציעה ושבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר מנה כל אחד הקושט שנים עשר קלופה שלשה קנמון תשעה הרי שס"ח מנין וכל הארבעה שמפורשים בתורה הם שוה בשוה דכתיב בד בבד יהיה דמשקלו של זה כמשקלו של זה ושאר הסממנים דאיתרבו מדכתיב סמים סמים לא שוו בשיעורייהו אלא ארבעה מהם ואיפשר דכיון דפשטיה דסמים בתרא נמי לא הוה אלא תרין כקמא הוו להו הני ארבע כאלו כתיבי בהדיא בתורה וקאי עלייהו נמי קרא דבד בבד והנהו תלתא אחריני דאיתרבו מדכתיב סמים בתר חמשה סמים נטף ושחלת וחלבנה והדר סמים דכוותייהו חמשה לא הוו כאלו כתיבי בהדיא בקרא הילכך לא קאי עלייהו קרא דבד בבד ולא שוו בשיעורייהו אלא כל חד כפי מה שצריך לקטרת דסברא היא דהני דכתיבי בהדיא להכי כתבינהו רחמנא לומר שהם עיקר הקטרת ומהם ירבו ליתן בקטרת יותר משאר הסממנים והני דאתו מריבוייא דסמים סמים דפשטיה דקרא לא הוו אלא ארבעה גריעי כולהו מחד מהני שהם מפורשים בקרא דכולהו לא הוו אלא ס"ד מנה והני תלתא דאתו מדכתיב סמים בתר חמשה גריעי טפי אלא דאכתי מנ"ל דשבעים שבעים מנה הוו הני דכתיבי בהדיא ולא שמנים או ששים ואיפשר לומר דבד בבד בגמטרי' ארבעה עשר ורוצה לומר שבעה בשבעה יהיה והאי יהיה רבי ומוקים להני שבעה שיהו עשרות הרי שבעים לכל חד ולהנהו ארבעה דלא כתיבי בהדיא לא מרבינן להו אלא ששה דהיינו בד בבד שהבי"ת שהיא שימושיה לא מוקמי' לה גו מנינא אלא להנהו דכתיבי בהדיא ואם כן הוו ששה אתא קרא דיהיה ורבי להו עשרה אחריני והוו ששה עשר כל חד דלא מרבי מכל חד עשרה אלא להנהו דכתיבי בהדיא בקרא כדאמר' וכל זה לא הוי אלא כעין אסמכתא דקושטא דמילתא הני סמנין ושיעורא הלכתא גמירי להו בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני. ומעלה עשן פ' הוציאו לו דכתיב כי בענן אראה בענן של עשן הקטרת ומעלה עשן גורם לעשן לעלות זקוף כמקל ומנין שנותן בה מעלה עשן דכתיב וכסה ענן הקטרת וחד למצוה וחד לעכב אי נמי חד לעונש וחד לאזהרה כדאי' התם. ושוחקים הכל הדק כדכתיב ושחקת ממנה הדק ומקטיר ממנה מנה בכל יום והשלשה מנים הנשארים שוחק אותם ערב יום הכיפורים דקה מן הדקה עד שמוציא ממנה מלא חפניו להקטיר ממנה ביום הכיפורי' דכתיב התם ומלא חפניו קטרת סמים דקה מה תלמוד לומד דקה והלא כל הקטרת דקה כדכתיב ושחקת ממנה הדק אלא שתהא דקה מן הדקה שמחזירה למכתשת כדאמרינן והשאר הוא מותר הקטרת כדאמר' בדוכתא יין קפריסין ובורית כרשינא ומלח סדומית וכפת הירדן לא הוו דאורייתא ולא הוו אלא מכשירי הקטרת וכל מעשיה בקדש דכתיב קדש תהיה לך לה' כל מעשיה לא יהו אלא בקדש ומשל קדש דאי לאו הכי פסולה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>נתן </b> לתוכה כל שהו דבש פסלה דכתי' כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו'. חסר אחת מסמניה חייב מיתה שהרי נעשית קטרת זרה וכתיב לא תעלו עליו קטרת זרה וכי עיילי לפני ולפנים נמי ביום הכיפורים חייב מיתה שהרי היא באה ריקנית כיון שהקטרת הוא שלא כהלכתו ותניא בתורת כהנים גבי פר כהן משיח קטרת הסמים שיהו סממניה לתוכה דיתערבו כולהו סמנין בהדי הדדי והדר מקטיר ליה ולא דאייתינהו לגבי מזבח כל חד וחד באנפיה נפשיה ומקטר ליה פטמה מעט מעט במתכונתה כשרה דכתיב והקטרת אשר תעשה במתכונתה כל שתעשה במתכונתה היא כשרה ואיפשר דעבדא פרס בשחרית ופרס בין הערבים:
+
+Halakhah 9
+
+<b>אזהרת רג </b> שלא לעשות כמתכונת הקטרת מאחד עשר סמנים וכמשקלם להריח בה דכתיב ובמתכונתה לא תעשו לכם איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו ואף על פי שלא הריח חייב כרת כדכתיב אשר יעשה כמוה להריח כיון שעשאה להריח אף על פי שלא הריח כדאמר' חייב כרת אם עשאו במזיד ובשוגג מביא קרבן חטאת קבועה דילפינן כולהו כריתות מעבודה זרה כדאמר' בכמה דוכתי אף על פי שלא עשה המשקל כולו אלא חציו או שלישו הואיל ועשה לפי משקלות אלו חייב כרת דהא אמרן דכשרה אפילו עשה פרס שחרית ופרס בין הערבים דכתיב אשר תעשה כל שתעשה כדאמר'. עשה להתלמד בה או למוסרה לצבור פטור דלהריח בה כתיב לא חייבה תורה אלא לעושה כמתכונתה להריח ואם הריח מאותה של צבור הוי כדין הנהנה מן ההקדש:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אזהרת רד </b> שלא להקטיר על מזבח הזהב חוץ מן הקטרת שמקטירין עליו בכל יום דכתיב לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה ומנחה וגו' ואם הקטיר עליו קטרת שאינו כזה או קטרת שהתנדב אותה יחיד או רבים דלא נעשית משל הקדש דבעינן דליהוי משל הקדש כדילפינן לעיל או הקריב עליו קרבן או הסיך נסך לוקה על כל אחד מאלו כדכתיב לא תעלו עליו וגו':
+
+Halakhah 12
+
+<b>מצות קח </b> לשאת הארון על הכתף ולא על דבר אחר דכתיב כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו ולפי ששכח דוד ונשאו על העגלה פרץ ה' פרץ בעוזה:
+
+Halakhah 13
+
+<b>אזהרת רה </b> שלא יסורו הבדים ממנו והמסיר אחד מהבדים מן הטבעות לוקה דכתי' בטבעו' הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו ונושאים אותו פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ ופניהם לפנים ואיפשר דילפינן מדכתיב כי עבודת הקודש עליהם דמשמע שידעו כל שעה שעבודת הקודש עליהם והיינו כשפניהם לפנים כדאמר:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קט </b> שיהיו הלוים מוכנים ופנויים לעבודת המקדש דכתיב ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד וכל זרע לוי מובדל לעבודת בית המקדש דכתיב בעת ההיא הבדיל ה' את שבט לוי וכיון שהובדלו מתחלה לכך הרי הם מחוייבים בין רצו בין לא רצו והלוי שקיבל עליו כל מצות לויה חוץ מאחד אין מקבלין אותו דגבי כהן כתיב המקריב את דם השלמים וגו' לו תהיה שוק הימין למנה משמע כל שיהא נוהג כל דין בני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה הא מי שאינו מודה בכלן אין לו חלק בכהונה וה"נ גבי לויים.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ועבודה </b> שלהן היא לשמור ולהיות שוער ולשורר על הקרבן בכל יום שומרים ושערים כדילפינן לעיל ומשוררים דכתיב ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלויים איזהו שירות שהוא בשם השם שמזכירין בו שם שמים הוי אומר שירה ומתי אומר שירה על כל עולות הציבור חובה ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין דכתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם עולותיכם דכולהו ישראל קאמר רחמנא ועל זבחי שלמיכם מה עולה קודש קדשים דאין עולה קדשים קלים אף שלמים האמורים כאן שטעונין שיר בשלמים קדש קדשים מישתעי ואין לך שלמים קדשי קדשים אלא כבשי עצרת דשלמי צבור הן וכתיב בהו קדש יהיו לה' לכהן ומה שלמים האמורי' כאן לגבי שיר קבוע להם זמן דהא אוקימנא בכבשי עצרת אף עולה האמורה כאן שקבוע לה זמן לאפוקי נדבת צבור שאין קבוע לה זמן דמקיש עולה לשלמים ושלמים לעולה לענין שיר דאף על גב דהאי קרא בחצוצרות לחוד הוא דמישתעי אפ"ה איתקיש שירה לחצוצרות כדכתיב ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד משמע דבשעת תקיעת חצוצרות היו משוררין בפה ולכך נראה דשירה לא הויא מדאוריתא אלא בזמן חצוצרות שהוא במועדים ובר"ח דעולותיכם דומיא דשלמי עצרת שהוא מועד והנסכים הבאים בפני עצמן אינם טעונין שירה דבאכילה ושתיה דמזבח הוא דאיכא שירה דהוי קרבן ונסכים של עצרת אבל שתיה לחודה לא.
+
+Halakhah 3
+
+<b>לוי </b> האונן מותר לעבוד ולשורר [דמום הפוסל בכהנים אינו פוסל בלויים מדכתיב זאת אשר ללוים (במדבר ח, כד) שנים פוסלין בלויים ולא מומין וכיון דמומין אינם פוסלים בהם כל שכן אנינות דנדחה בכהן גדול] ועיקר עבודת השירה היא בפה דכתיב בדברי הימים ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים וכלים לא כתיב דחצוצרות לא כלי שיר נינהו שהן לתקיעות התמידין והמוספין בימי המועדות כולן. ובר"ח היו הכהנים תוקעים בחצוצרות גם כן בקרבן מוסף והלוים אומרים שירה דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות וגו' ושירה בפה דלויים נמי אינה אלא בשעת תקיעת חצוצרות כדאמר'. החצוצרות היתה נעשת מן העשת דכתיב שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אותם דהיינו מן העשת מעשה הקשת הקורנס ואם עשה אותה מן הגרוטאות שהוא זהב שבור כשרה דכתיב גבי מנורה מקשה היא ודרשינן היא מקשה ולא חצוצרות מקשה וא"נ מקשה דכתיב בחצוצרות היינו למצוה ואם עשאה משאר מיני מתכת פסולה דכתיב כסף והויה ב' חצוצרות כסף וגו' והיה לך וגו' משמע לעיכובא וחליל נמי הוה דחי שבת אף על גב דלא הוי מדאוריתא דליכא כלי שיר מדאוריתא אלא חצוצרות ואפ"ה בשעת קרבן הוה דחי שבת החליל כדאמר' דליכא אלא שבות בעלמא.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אין </b> בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו עד שילמדוהו חמש שנים תחלה דכתיב זאת אשר ללוים מבן כ"ה שנה וכתיב אחד אומר מבן שלשים שנה הא כיצד ה' לתלמוד שילמד העבודה חמש שנים ובן שלשים עובד. ואינו נכנס לעבודה עד שיגדיל ויהיה איש דכתיב איש איש על עבודתו ועל משאו ונראה דלא איצטריך האי קרא לגבי לויים דהא כתיב בן כ"ה ובן ל' אלא משום סריס שלא נראו בו כל סימני סריס דהוי קטן עד רוב שנותיו דהיינו ל"ה שנים זה שכתוב ומבן חמשים שנה אינו מצוה לדורות דאין לוי נפסל בשנים ולא במומין דכתיב זאת אשר ללוים ודרשינן ואין אחרת ללוים דאין המומין פוסלים בהם ככהנים ושנים נמי לדורות לא דכתיב לעבוד עבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שעבודה בכתף דהיינו נשיאות המשכן ובקלקול הקול מחמת זקנה הוא נפסל לומר שירה דכתיב ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים כאחד אפילו זקנים במשמ' להשמיע קול אחד שצריכין לבשם את קולם שיהא נרא' כקול אחד ואם נתקלקל קולו אינו כקול אחד עם האחרים:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אזהרת רו </b> שלא יעסקו הלוים בעבודת הכהנים וכן בהפך כדכתיב איש איש על עבודתו ועל משאו דמשמע כל אחד בעבודתו שאינו רשאי לעבוד עבודת הכהן ולא הכהן עבודתו ולא לוי עבודת לוי אחר במלאכה שאינה מלאכתו כשנתחלקו למשמרות אלא איש איש על עבודתו ועל משאו וכתיב בלויים אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו לא יקרבו לעבודה אבל ליגע מותרים והכהנים בעבודת לויים אזהרה שלהן היא מדכתיב גם הם גם אתם ולא קאי ריבויא אלא אאזהרה לא אמיתה אבל לויים במלאכת חברו הוי במיתה דכתיב והחונים לפני המשכן קדמה וגו' וכתיב והזר הקרב יומת מאי זר אלימא זר ממש הא כתיב חדא זימנא אלא לאו זר מאותה עבודה הוי במיתה בידי שמים:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קי </b> לקדש הכהנים מתוך הלויים לקרבן ולכל דבר שבקדושה דכתיב וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב וכתיב ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים וצריך כל אדם לנהוג בהם כבוד הרבה ולהקדימם לכל דבר שבקדושה דכתיב וקדשתו דמשמע לכל דבר שבקדושה ומתחלקים הכהנים למשמרות לעבודת המקדש משמר יוצא ומשמר נכנס דכתיב לבד ממכריו על האבות:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מצות קיא </b> שיהיו כל המשמרות שוות ברגלים וכל כהן שיבא עובד וחולק דכתיב וכי יבא הלוי מאחד שעריך ובא בכל אות נפשו וגו' ושרת וגו' ובכ"ד מקומות נקראו כהנים לויים יכול אף בשאר ימות השנה כן ת"ל באחד שעריך ודריש ליה הכי כמו באחד שעריך כשכל ישראל נכנסין בשער אחד כלומר בעיר אחד וכיון דזוכה בעבודה זוכה באכילה דכתיב לכהן המקריב אותה לו תהיה בד"א בקרבנות הרגלים דכיון דאיתרבי לעבודה מבאחד שעריך דהיינו ברגלים איתרבי לאכילה כדכתיב המקריב אותה כדאמר ובחלוק לחם הפנים דכתיב בתריה דההוא קרא דאוקמי' ברגלים חלק כחלק יאכלו ואי בקרבנות מהתם נפקא דעובד ואוכל כדאמר אלא לחם הפנים איצטריך לרבוי שאין שום עבודה להם שכבר נעשית עבודתו משבת שעברה ובחלוק שתי הלחם של עצרת נמי שהרי הם באים בגלל עצרת אבל חובות הבאים שלא מחמת הרגל ברגל אין מקריבין אותם אלא משמר שזמנו קבוע דכתיב לבד ממכריו על האבות חוץ ממה שמכרו אבות זה לזה שהתנו ביניהם שיהו משמשים כל אחד שבוע ונדרים ונדבות ותמידים דאיתנהו בשאר ימות השנה והן למשמר המשמש ליתנהו בכלל הרגל שלא יהי' שוין בהם אלא למשמר שבאותו שבוע יהי' כבשאר ימות השנה הילכך על כרחך לא איתרבו מחלק כחלק יאכלו אלא ממשמעותיה דקרא דבר שאין בו אלא אכילה והיינו לחם הפנים דאכילה אית ביה אבל עבודה לית ביה השתא ועבודת לחם הפנים דהשתא סידורו והקטרת הבזיכין למשמר הקבוע דלאכילה רבייה רחמנא לכל המשמרות מחלק כחלק יאכלו לא לעבודה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>וכן </b> כהן שהיה לו קרבן מקריבו בכל יום שירצה אף במשמר שאינו שלו דכתיב ובא בכל אות נפשו ושרת בין נדר בין חטאת ואשם חובת כולהו איתרבו מבכל אות נפשו דהוא מקריב ומכפר ע"י עצמו והעור של קרבנו לעצמו דכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו ואם רצה לתת קרבנו לכל כהן שירצה נותן ועור הקרבן ועבודתו לאותו הכהן בלבד ולא לכל בני משמרתו דהא מתנה הוא דיהיב ליה כיון שהוא עצמו היה יכול להקריב אבל היה זה הכהן הבא בעל מום נותן קרבנו לאנשי משמר והעור שלהם כיון דהם הקריבוהו והוא לא היה ראוי להקריבו. היה זקן או חולה שהיה יכול לעבוד ע"י הדחק מצי משוי שליח לכל כהן שירצה אבל עור ועבודה לכל אנשי משמר דכיון דאכילה ע"י הדחק אכילה גסה היא לאו כלום היא ולהכי עור ועבודה לאנשי משמר ואם אינו יכול לעבוד כלל הרי הקרבן לכל אנשי משמר דכיון שאינו יכול לעבוד לא מצי משוי שליח.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>היה </b> טמא בקרבנות הצבור וכל הכהנים טמאים נותנו לאכילה לבעלי מומין שבאותו משמר דקי"ל איש חולק ואפילו בעל מום ועורו לאנשי משמר הטמאים דאינהו מקרבי ליה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>היה </b> הקרבן של כ"ג והיה אונן נותנו לכל כהן שירצה ועורו ועבודתו לאנשי משמר דכיון שכ"ג אונן ראוי לעבודה כדכתיב לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא וגו' הרי זה עושה שליח לקרבנו אבל עור ועבודה לאנשי משמר דהא הוא אינו חולק ואינו אוכל ולהכי לא מצי יהיב לזר אלא לכל אנשי משמר כדאמר'.
+
+Halakhah 11
+
+<b>והמשמרה </b> מתחלקת לבני אבות. וממנים כ"ג ראש לכל הכהנים ומושחין אותו בשמן המשחה ואם אין שמן מרבין אותו בבגדי כהונה בלבד דכתיב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים כשם שמתרבה בשמן המשחה כך מתרבה בבגדים.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>ריבוי </b> בגדים שבעת ימים דכתיב שבעת ימים יום אחר יום ילבשם הכהן תחתיו מבניו וכן משיחה בשמן שבעה ימים זה אחר זה דאיתקש לריבוי בגדים דכתיב אשר יוצק על ראשו וגו' ללבוש את הבגדים וגו' ואם עבד קודם משיחה או לבישת בגדים כל שבעה עבודתו כשרה הואיל ונמשח או נתרבה בבגדים פעם אחד נעשה כ"ג לכל דבר דלכתחלה הוא דבעינן שבעה דכתיב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ואפילו שעה אחד ללבוש את הבגדים ואפילו שעה א'.
+
+Halakhah 14
+
+<b>ואין </b> בין כהן משיח למרובה בגדים אלא פר שמביא כהן משיח אם שגג בא' מן המצות שחייבין עליהן חטאת דכתיב אם הכהן המשיח יחטא דוקא משיח ולא מרובה בבגדים ולשאר הדברים שוים הם דעל כולן הוא אומר את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא. אין מעמידין כ"ג אלא בב"ד של ע"א דכתיב כל הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול דינו של בעל שררה כגון נשיא וכ"ג ומשה במקום ע"א קאי ואין מושחין אותו אלא ביום דכתיב ביום המשח אותו וכן אם נתרבה בבגדים כתיב שבעת ימים ילבשם וגו' ואין ממנין שני כהנים כא' דכתיב ביום המשח אותו דמשמע דוקא אותו מושחין ולא שנים. וממנין סגן לכ"ג וסגן לסגן.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>כהן </b> המשיח קודם למרובה בגדים דכתיב אשר יוצק על ראשו והדר אשר ימלא את ידו ללבוש את הבגדים ומרובה בגדים העומד לשרת קודם אפילו למשיח שעבר מחמת קרי שהרי אינו משרת ועובר מחמת קרי קודם לעובר מחמת מום ועובר מחמת מום קודם למשיח מלחמה ונראה דהני מעלות מסגן ואילך מדרבנן וכ"ג אע"ג דמדאוריתא כולהו כ"ג איקרו פר הבא על כל המצות איכא בין משוח למרובה בגדים והקרבת אונן איכא בין משיח למשיח מלחמה ומילי אחריני ופר יום הכיפורים ועשירית האיפה איכא בין כ"ג שעבר לכ"ג העובד.
+
+Halakhah 20
+
+<b>כשימות </b> המלך או כ"ג בנו הממלא מקומו קודם לשררה דכתיב הוא ובניו בקרב ישראל מלמד שהמלכות ירושה וה"ה לכל שררה שבקרב ישראל שהזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו כשממלא מקומו דכתיב ואשר ימלא את ידו דמשמע ממלא מקומו.
+
+Halakhah 21
+
+<b>משוח </b> מלחמה אין בנו מתמנה תחתיו דכתיב שבעת ימים וגו' תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד מי שעיקר משיחתו לאהל מועד לכפר בקדש עליו הכתוב אומר תחתיו מבניו שבנו יהא תחתיו יצא משוח מלחמה שאין עיקר משיחתו אלא למלחמה וכשכהן משוח מלחמה משמש במקדש משמש בארבעה כלים כשאר כהנים נראה דלא הוי אלא מדרבנן משום איבה דכהן גדול משוח דמדאוריתא מחזא חזי. מעלין לשררה גדולה ולא מורידין כדילפינן בעלמא למעלין בקדש ממחתות החטאים דמתחלה תשמישי מזבח והדר עשאום מגופו של מזבח כדכתיב וירקעום צפוי למזבח ואם סרח מורידין דהא חלל קדושתו.
+
+Halakhah 22
+
+<b>וכ"ג </b> שעבר עבירה שחייב עליה מלקות מלקין אותו בב"ד של ע"א וחוזר לגדולתו דכיון דדרשינן את הדבר הגדול דבר של גדול משמע שכל דבריו של גדול דנים ונשאר גדול דאי לאו הכי לא הוה צריך דהא לא הוי גדול:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כ"ג </b> צריך שיהיה גדול מאחיו בכל הדברים דכתיב הגדול סתם משמע דכולהו גדולות איתנהו ביה ואם אין לו ממון אחיו הכהנים מעשירין אותו יותר מעשיר שבכולן דכתיב גדול מאחיו דמשמע שהוא גדול מכל אחיו שאין גדול כמוהו ומשמע שגדולתו בא לו מהם כדכתיב גדול משל אחיו. ואם נתרבה מ"מ נתרבה [כדכתיב אשר יוצק על ראשו (ויקרא כא, י) מ"מ משמע דליכא בהו עיכובא] וכתיב הכהן הגדול מאחיו דמשמע נמי שנוהגין בו אחיו גדולה יתירה ואינו קורע על מתו כדכתיב ובגדיו לא יפרום ואינו מרבה פרע כדכתיב את ראשו לא יפרע ויהו' דר בירושלם כדי שיהא לעולם במקדש כדכתיב ומן המקדש לא יצא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כ"ג </b> דן ודנין אותו ומעידין עליו ואין דנין אותו נפשות אלא בב"ד הגדול דכתיב את הדבר הגדול דבריו של גדול כדאמר'. ואינו חייב להעיד דאינו כבוד וגדולה לו וכתיב והכהן הגדול אלא א"כ יודע עדות למלך ישראל שמעיד לו בפני ב"ד של ע"א דכבוד הוא לו להעיד לפני המלך ואפשר דאינו מעיד מדרבנן הוא כיון שמעיד למלך והא דאינו מעיד מדרבנן היינו היכא דיודע אחר העדות אבל אם אינו נשלמת העדות אלא עמו נראה דמעיד אפילו להדיוט דעדות מצוה מדאוריתא היא. אסור באלמנה דכתיב אלמנה וגרושה וגו' ומצווה על הבתולה כדכתיב והוא אשה בבתוליה יקח ואינו נושא שתי נשים ואם נשא אין יכול לעבוד ביום צום עד שיגרש הא' דכתיב בכהן העובד וכפר בעדו ובעד ביתו וחולץ וחולצין לאשתו ומייבמין אשתו ואם גרשה מותר לאחר לנושאה דליכא כבוד בכל הני.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ונוהגין </b> בו כבוד ג"כ בכניסתו ויציאתו מההיכל מהשתחוות. ובכל יום שירצה להקטיר קטרת [מקטי'] ונוטל חלק בראש בכל מה שירצה להקריב דבלחם הפנים כתיב והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו ובשאר הקרבנות דלית להו קצבה מה שירצה להקריב יקריב דכתיב אהרן והדר בניו ובקדשי הגבול הרי הוא כשאר הכהנים.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>כשיגדיל </b> הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה דאיש כתוב בכהנים. אין הכהן עובד תחלה וכן כ"ג לכהונה גדולה אינו עובד תחלה עד שיביא עשירית האיפה משלו ועובד בידו דכתיב זה קרבן אהרן ובניו ביום המשח אותו עשירית האיפה אהרן מביא לעצמו ובניו דהיינו הדיוטים לעצמו כל אחד ואם עבדו קודם עבודתם כשרה דלא תלה הכתוב עבודה אחריתי בעשירית האיפה. כהן שלא עבד עדין מימיו שמינוהו מביא עשירית האיפה ככהן הדיוט ואח"כ עשירית האיפה שניה לחינוך כ"ג ואח"כ עשירית האיפה שלישית שהיא חביתי כ"ג דהא ילפינן עשירית האיפה לחינוך כ"ג מדכתיב זה קרבן אהרן וגו' ומשום הדיוט דכתיב ובניו וחביתי כהן גדול נמי דכתיבי בהאי ענינא:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אי </b> אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו דכתיב בפסח שהוא קרבן של כל יחיד מישראל שם תזבח את הפסח אין לי אלא הוא שלוחו מנין ת"ל ובשלת ואכלת וא"כ מה ת"ל שם לומר שאסור לעשות מלאכה דאינו בדין שתהא עסוק במלאכה בזמן שקרבנך קרב וקרבנות הצבור הם קרבנות של כל ישראל ואי אפשר שיהיו כל ישראל עומדים בעזרה בשעת קרבן ועוד דלא כתיב אלא שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון וגו' ובקרבן פסח נמי ילפינן לשלוחו כדאמר' ולא תימא דליהוו אסורין במלאכה כל ישראל כדילפינן בפסח דכתיב שם דאע"ג דאיסור מלאכה ליחיד שקרב קרבנו הוי מדאוריתא ולא אסמכתא אפ"ה בקרבן כל ישראל לא אסירא מלאכה דאם כל ישראל יהיו יושבין ובטלים הא כתיב ואספת דגנך מי אוסף להם את הדגן הילכך אפשר דמדאוריתא בעיא שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבן ולכך תקנו וסדרו הנביאים הראשונים כ"ד מעמדות אבל איסור מלאכה אפילו לאנשי מעמד אינה אלא מדרבנן וכן תעניתם ותפלתם אינו אלא תיקון נביאים:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>תקיעה </b> בחצוצרות על הקרבנות מדאוריתא היא במועדות ור"ח כדכתיב ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות ונראה דמדאוריתא סגי בשלשה דכתיב ותקעתם וכל תקיעה תרועה לאחריה כדכתיב ותקעתם תרועה וכל תרועה תקיעה לאחריה כדכתיב תרועה יתקעו ואם חל ר"ח או י"ט או ר"ה בשבת אין תוקעין לכל מוסף בפני עצמו אלא תקיעה לכל המוספין דכתיב ובראשי חדשיכם הוקשו כל החדשים כולם זה לזה לענין תקיעה שתקיעותיהם שוות אע"ג דחל בשבת וביו"ט א"נ משום דכתיב חדשכם חסר וכתיב ובראשי חדשכם אי זה חדש שיש לו שני ראשים זה ר"ה שיש בו ר"ח ור"ה וקרייה רחמנא חדשכם חסר לענין תקיעות והא דכתיב ובני אהרן יתקעו בחצוצרות שאין ת"ל יתקעו אלא ובני אהרן בחצוצרות לאו לשיתקעו לכל המוספין הוא דאתא אלא לומר שמאריכין במשך התקיעות כשיש שני מוספין ואומרים שיר אחר שקרבו נסכי שניהם א"נ לומר שמרבה בתוקעים שמוסיפים בחצוצרות ותוקעים יחד כשיש שני מוספין וכולהו חד מיחשבי:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קיב </b> ללבוש בגדי כהונה לעבודה דכתיב ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך וגו' ואלה הבגדים אשר יעשו וגו' וכתיב ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטים ומגבעות וגו' ועשית להם מכנסי בד וגו'. בגדי כהן הדיוט הם אלו הארבעה וארבעתם של פשתן לבנים דבכולהו כתיב שש וכתיב בד ודרשינן דבר העולה מן הקרקע בד בבד דאין לו בדים וענפים כעצים א"נ גמרא גמירי לה מדאתא יחזקאל ואסמכיה אקרא דכתיב פארי פשתן יהיו על ראשם וגו' וחוטן כפול ששה דכתיב ויעשו את הכתנות שש ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש ואת מכנסי הבד שש משזר ובד הוא שש הרי חמשה הוה סגי בחד שש וליכתביה לבסוף אלא חד לגופיה דכתנא ניהוו וחד שיהו חוטן כפול ששה וחד שיהו שזורין כל הששה וחד לשאר בגדים דלא נאמר בהם שש וחד לעכב והאבנט לבדו רקום בצמר דהוי כלאים דכתיב ביה ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם ותכלת עמרא היא.
+
+Halakhah 2
+
+<b>בגדי </b> כ"ג הם שמנה כלים הארבע של כל כהן ומעיל ואפוד וחשן וציץ כדכתיב בקרא ואבנטו של כ"ג מעשה רוקם הוא ואינו דומה במעשיו לאבנטו של כהן הדיוט דאבנטו של כהן הדיוט כתיב ביה תכלת והאי לא כתיב ביה אלא מעשה רוקם ומצנפת האמורה באהרן היא המגבעת של בניו אלא שכ"ג צונף בה כמי שצונף על השבר דלהכי קרייה מצנפת ובניו צונפין אותה ככובע ולפיכך נקראת מגבעת.
+
+Halakhah 3
+
+<b>בגדי </b> לבן הם ד' כלים משמש בהם כ"ג ביום הכיפורים כתנת ומכנסים ואבנט ומצנפת דכתיב כתונת בד קדש ילבש ומכנסי בד ילבש על בשרו ובאבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף בגדי קדש הם וגו' והני ארבעה בד דכתיבי בהאי קרא חד לגופיה וחד בד לשון לבד שאין לובש עמהם בגדי זהב כמו שהוא עושה כל ימות השנה ובד שלישי לומר יותר טוב מבד של שאר ימות השנה והד' לומר שטוב משל ערבית א"נ בד שלישי ורביעי מידרשי הכי בד המובחר שבבד וארבעתן לבנים דבר כברייתו שהוא פשתן לחודיה בעינן ואי צבוע לאו היינו בד לחודיה וחוטן כפול ששה כדילפינן לעיל דהתם נמי כתיב בד ומן הפשתן לבדו הם דאין האבנט רקום בצמר כאבנטו של כהן הדיוט דכתיב ביה תכלת. וב' כתנות היו לו לכ"ג ביום הכיפורים א' לובשה בעבודת שחרית של יום הכיפורים ואחד בעבודת בין הערבים שהיא הוצאת הכף והמחתה ושל שחר עדיפא כדדרשינן בלבישת בגדי שחרית בד מובחר שבבד ולא מובחר שבבד של כל שאר ימות השנה לחוד אלא אפילו משל בין הערבים נמי דכתיב ביחזקאל ולבשו בגדים אחרים וגו' דאיכא לאוקומי ביום הכיפורים דכתיב לעיל מיניה והיה בבואם וגו' ולא יעלה עליהם צמר הא ודאי ביום הכיפורים כתיב דבשאר ימות השנה איכא תכלת מעיל וחשן ואפוד וכתיב בתריה ובצאתם אל החצר החיצונה יפשטו את בגדיהם וגו' ולבשו בגדים אחרים דהיינו כשיחזור ויכנס שם בין הערבים והם פחותים מאותם של שחר כדכתיב אחרים משום דעבודה ראשונה חשובה ומכפרת וזו אינה אלא לפנות את המקום שאין כבוד שיהיו מונחים שם הכף והמחתה לפיכך שנה הכתוב בבגדים לפחות ומשום דמשה לא רמזו בתורה והלכתא גמירי לה אתא יחזקאל ואסמכיה אקרא ושתיהם בשלשים מנה של שחר של י"ח מנה ושל בין הערבים של י"ב דבבציר מהכי לאו בגדי חשיבות הוו ליום הכיפורים ומשל הקדש ואם רצה להוסיף משלו מקדיש התוספת דקרא כתיב בגדי קדש הם דמשמע שיהו של הקדש.
+
+Halakhah 4
+
+<b>בגדי </b> כהונה מצותן שיהו חדשים נאים ומשולשלים דכתיב לכבוד ולתפארת וכתיב בד דמשמע בשעה שהיו בבדי פשתנו ולא לעיכובא אלא למצוה. היו מטושטשין בטיט ומקורעין ואפילו הם חדשים פסולים דלאו בגד הראוי הוא דבעינן לכבוד ולתפארת א"נ מדין מחוסר בגדים שאינו לבוש בהם במקום הקרע. היו ארוכין יתר על מדתו או קצרים ואפילו סלקן באבנט עבודתו פסולה דבעינן מדו בד לא פחות ולא יתר וכל סילוק שע"י אבנט ה"ל כחותך ומשום הכי אם היו כמדתו וסלקן ע"י אבנט עבודתו פסולה ואם היו ארוכין וסלקן כמדתו עבודתו כשרה דה"ל כחותך ונוטל היתר שבהם ומכשירו. כל בגד מבגדי כהונה שנעשו צואים אין מלבנין אותם דלכבוד ולתפארת מעיקרא בלי הפסק בעינן אלא מניחן לפתילות דהוו נמי צורך הקדש ובגדי כ"ג שבלו גונזין אותן אפשר דילפינן מבגדי לבן שנגנזין במקום שיפשוט אותה כדכתיב והניחם שם מלמד שטעונים גניזה ואינו עובד בהם פעם שניה לעולם והכא כשבלו לחודה הוא דילפינן מינייהו הואיל וכולהו בגדי כ"ג הם.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> בגדי כהנים אינם באים אלא משל צבור ויחיד שהתנדב בגד כהונה מוסרו לצבור וכן כלי שרת ועצי מערכה ואף כל הקרבנות צבור שהתנדב יחיד ומסרן לצבור כשרים דכיון דמסרום הא הוו כשל הקדש. בגדי כהנים הדיוטים היו עושים מהם מחלצות רבות בגדי כהונה לכל המשמרות.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>בגדי </b> כהונה מותר ליהנות בהם ביום עבודתו אפילו שלא בשעת עבודה חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז ולא הותר אלא בשעת עבודה. ונראה דלא אסיר מדאוריתא דלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיוכלו ליזהר להסירן מיד אחר עבודה והואיל והותרו בשעת עבודה הותרו כל זמן שהם במקדש מדאוריתא. אין הכהנים לובשים לעבודה אלא צמר ופשתים בלבד דכל מקום שנאמר שש או בד הוא הפשתים והבוץ כדילפינן לעיל ותכלת האמורה בכל מקום הוא צמר צבוע כעצם השמים פתוך מן הכוחל דתכלת עמרא הוא ארגמן הוא צמר צבוע אדום נראה דכך היתה קבלה ביד הרב ז"ל תולעת שני הוא הצמר הצבוע כתולעת והכל צמר כדכתיב בתר כולהו ושש ועזים משמע דעד השתא לא איירי אלא בצמר.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>כל </b> מקום שנאמר בתורה שש או שש משזר כמו בבגדי כהונה חוטן כפול ששה כדילפינן מדכתיב חד שש יתירא לשיהא חוטין כפול ששה ומקום שנאמר בד אם היה חוט לבדו כשר דהכי משמע בד חוט אחד לבד ומצוה מן המובחר שיהיה כפול ששה דהא כתיב בד אצל שש כדכתיב מכנסי בד שש משזר ומקום שנאמר בו משזר בלבד כדכתיב ויעשו את שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן תולעת שני משזר צריך שיהא חוטן כפול שמנה דילפינן משזר משזר מאבנט ויש בו ארבעה מינין תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר וכל אחד כפול ששה וכששוזרן יחד הוו להו כ"ד אף כאן כ"ד וכאן ג' מינין הם תכלת וארגמן ותולעת שני דהוו להו כל חד וחד שמנה ודנין בגד ודבר שלא נאמר בו זהב מבגד ודבר שלא נאמר בו זהב לאפוקי חשן ואפוד ופרכת.
+
+Halakhah 15
+
+<b>כל </b> מקום שנאמר בתורה מעשה רוקם הוא שתהיה הצורה הנעשית באריג נראית מצד א' בפני האריג בלבד מפני שהיא מעשה מחט ומעשה חושב הוא הצורה נראית משני צדדין מפנים ומאחור לפי שהיא מעשה אורג.
+
+Halakhah 16
+
+<b>הכתנות </b> היו מעשה משבצות שהוא בתים בתים באריגתן כדרך שעושין האורגין כדכתיב מעשה אורג וכתיב ושבצת את הכתנות שש ובית יד שלה נארג דכתיב את בגדי השרד לשרת ודרשינן ביה בגדים שגורדין אותם מכליהם כברייתן דכשהיו חותכין אותם מתוך כלי אריגתן היו נשארים חלולים כברייתן כדרך לבישתן ולא כשאר יריעה שצריך שוב לחותכה למדת הלבוש ולתופרה במחט ומה שמשיירין ומשרדין ממנו מקצת שאינו ארוג עמהם דהוא לשון שרד אינו אותו שיור אלא לבית יד דהיתה נארגת בפני עצמה ומחברה במחט. אורך הכתנת עד למעלה מן העקב נראה דהיינו אחר חגירת אבנט דאי לאו הכי הא בעינן מדו בד כמדתו שוה לארץ ודאמרן לעיל סלקן באבנט עבודתו פסולה היינו שסלקן יותר למעלה מן העקב ואורך בית יד עד פס ידו דהיינו נמי מדו ולא יתר שיוכל לעבוד עבודה בידו ורוחבו כרוחב היד דהיינו מדו.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>המכנסיים </b> הם ממתנים ועד יריכים כדכתיב ממתנים ועד ירכים יהיו ומוקפין כמין כיס דהשוה הכתוב מדותיו ממתנים ועד ירכים.
+
+Halakhah 19
+
+<b>המצנפת </b> ארכה י"ו אמה ואבנט רוחבו ג' אצבעות וארכו ל"ב אמה ובגדי כהונה כולן מעשה אורג כדכתיב מעשה אורג:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כיצד </b> מעשה הציץ עושה טס של זהב רחב ב' אצבעות מקיף מאזן לאזן דכתיב והיה על מצח אהרן וסתם מצח רחב ב' אצבעות וכתבו בתוספות דאין זה אלא מדרבנן דמדאוריתא אין שיעור לציץ ואפשר דמה שאמר דציץ אין לו שיעור היינו שיעור קצוב אלא כל חד לפי מצחו דהא והיה על מצח אהרן כתיב ומינה ילפינן נמי שיקיף מאוזן לאוזן דהיינו מצח. וכותב עליו קדש לה' כדכתיב ופתחת עליו פתוחי חותם קדש לה' ובשתי שיטות נראה דהוי מדרבנן שלא להקדים שאר אותיות לה' והאותיות בולטות בפניו שחופרן מאחוריו דכתיב ופתחת עליו שיהו האותיות עליו והיינו כשהן בולטות והוא נקוב בשתי קצותיו ופתיל תכלת למטה ממנו כדכתיב ושמת אותו על פתיל תכלת דמשמע דהפתיל הוא למטה נכנס מנקב לנקב כדי שיהא נקשר בפתיל כנגד העורף.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>המעיל </b> כולו תכלת כדכתיב ביה כליל תכלת שאין מין אחר מעורב בו וחוטיו כפולים שנים עשר דכתיב ביה כליל תכלת וכליל הוא גדיל ואין גדיל פחות משנים ויליף תכלת תכלת מפרכת מה להלן ששה כל מין דכתיב בהו שש והם ד' מינים אף כאן ששה כל אחד מהגדיל דהיינו י"ב ופיו ארוג בתחלת אריגתו דכתיב שפה יהיה לפיו מעשה אורג כפי תחרא ואין לו בית יד אלא נחלק לב' כנפים דכיון דכתיב פעמון ורמון פעמון ורמון על שולי המעיל משמע דב' שולים הם דלהכי איצטריך למימר פעמון ורמון לכל חד מהשוליים כדרך כל המעילים כיון דסתם ביה קרא נראה דצורתו כשאר מעילים:<br><b> אזהרת רז </b> שלא לקרוע פי המעיל והקורעו לוקה דכתיב לא יקרע וה"ה לכל בגדי כהונה שהקורען דרך השחתה לוקה דגלי קרא גבי מעיל וה"ה לכל שאר בגדי כהונה כדאמר ונראה דלא איצטריך קרא לקריעת בגדי כהונה אלא אפילו צריך לקריעתן דאי לאו בגדי כהונה אמרינן דבל תשחית דגופיה עדיף אבל בבגדי כהונה לקי לעולם כדאמר'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ומביא </b> תכלת וארגמן ותולעת שני כל מין משלשתן שזור שמנה דילפינן משזר משזר מאבנט מה להלן כ"ד אף כאן כ"ד כדאמר' לעיל ועושה אותם כמין רמונים שלא פתחו פיהם כדכתיב ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב ושלא פתחו פיהם דכתיב רמונים כברייתן דלאחר גמר בישולם הם מתפתחים מאיליהם כקליפי אגוזים החיצונות ותולה אותם כדכתיב ועשית על שוליו רמוני וגו' ומביא ע"ב זוגין ובהם ע"ב ענבולין הכל זהב ותולה ל"ו בשולי כנף זה ול"ו בזה עד שיהיו שוליו משני צדדיו פעמון זהב ורמון פעמון זהב ורמון וזהו ופעמוני זהב בתוכם סביב ביניהם סביב בין ב' רמונים פעמון אחד דבוק ותלוי בשולי המעיל ומנין הרמונים והפעמונים לא איתפרש מהיכא ואפשר דהלכתא גמירי לה הכי ורמיזה בקרא דכתיב ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני דמשמע שיעשה רמונים כמנין חוטי תכלת וארגמן ותולעת שני דהוו כ"ד כדילפינן לעיל והם ג' צבעים הרי הם ע"ב רמונים וכתיב פעמון ורמון דמשמע דפעמונים כי הדדי נינהו ורמון שבראש שולי כנף זה מצטרף לפעמון שבראש שולי כנף זה כי היכי דליהוו פעמונים בין הרמונים.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הזהב </b> שבתוך אריגת האפוד והחשן כן הוא לוקח חוט אחד זהב טהור עם ששה חוטין של כל מין תכלת וארגמן ותולעת שני ושש דכיון דכתיב בהו שש חוטן כפול ששה כדילפינן לעיל ואחד של זהב מעורב בכל ששה שבכל מין הרי כ"ח דכתיב וירקעו את פחי הזהב לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן ובתוך תולעת השני ובתוך השש דמשמע בתוך כל מין חוט א' זהב ובאפוד ובחשן בתרוייהו כתיב זהב ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר.
+
+Halakhah 6
+
+<b>וחשן </b> ארכו אמה ורחבו זרת וכופלו דהוי זרת על זרת מרובע כדכתיב רבוע יהיה כפול זרת ארכו וזרת רחבו וקובע בו ארבעה טורי אבן הכתובים בתורה כדכתיב ומלאת בו מלאת אבן ד' טורי אבן כל אבן מהם מרובע ומשוקע דכיון דהחשן היה מרובע והיו בו ד' טורים אבן הטורים היו שוים זה לזה דאקשינהו רחמנא ד' טורים משמע דכל ארבעה אבנים שבטור זה שוות לארבעה אבנים שבטור זה דאי לאו הכי הטורים אינם שוים וכיון דהטורים שוים באורכן הכי נמי רוחב כל הארבעה טורים הוי כאורך כל טור בחשן דהוי מרובע הרי שהאבנים הם מרובעות כל א' וטוריהם ג"כ מרובעים ומשוקע כבית של זהב שמקיפו מלמטה ומארבע רוחותיו כדכתיב ומלאת בו מלואת אבן שהאבנים ממלאות גומות המשבצות המתוקנות להם וכתיב משובצים זהב יהיו הטורים במלואתם מוקפים משבצות זהב כעומק שיעור שיתמלא עובי האבן זהו לשון מלאותם כשיעור שיתמלא עובי האבן יהיה המשבצת לא פחות ולא יתר. ומפתח על האבנים שמות השבטים כתולדותם כדכתיב איש על שמו דמשמע כסדר שנקראו שמותם שהוא סדר תולדותם כך סדר האבנים אודם לראובן פטדה לשמעון ברקת ליהודה וכן כולן וכן הוא פירש רש"י ז"ל בפי' החומש וכותב למעלה אברהם יצחק ויעקב ולמטה שבטי יה כדי שיהיו כל האותיות מצויות שם ונראה דלא הוי כתיבת שמות האבות ושבטי יה אלא מדרבנן דאף על גב דבעינן דליהוו כל האותיות כדי שישיב לנשאל כדכתיב ושאל לו במשפט האורים לפני ה' אפילו הכי היו יכולין לכתוב צד"י וטי"ת החסרות והרי היו כל האותיות מצויות שם. ועושה על ד' זויות של חשן ארבעה טבעות זהב ונותן בשתי טבעות של מעלה שהחשן נתלית בהם שתי עבותות הזהב והם הנקראים שרשת דכתיב ועשית על החשן שרשות גבלות וגו' ועשית על החשן שתי טבעות זהב וגו' על שני קצות החשן ונתת את שתי עבותות הזהב על שתי הטבעות וגו' ואת שתי קצות וגו' ונותן בשני טבעות של מטה שני פתילי תכלת כדכתיב ועשית שתי טבעות זהב על שפתו אשר מעבר האפוד ביתה וכתיב וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת וגו'.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>האפוד </b> רוחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף דמדכתיב שתי כתפות חוברות יהיה לו וגו' משמע שהוא רחב מכתף לכתף וארכו מכנגד אצילי הידים מאחוריו עד הרגלים ויש לו כמו שתי ידות יוצאות ממנו באריג לכאן ולכאן שחוגרין אותו בהם והם הנקראים חשב האפוד כדכתיב וחשב אפודתו וגו' ממנו יהיה עמו יהיה ארוג והכל ארוג זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש על כ"ח חוטין כדילפינן בחשן והכא כתיב כמעשהו כאריגת האפוד מה' המינין כך אריגת החשב ותופר עליו שתי כתפות כדי שיהיו על כתפות הכהן דכתיב שתי כתפות חוברות יהיו לו אל שני קצותיו וחבר ומדכתיב וחבר משמע שלא יארגם עמו אלא אורגם לבד ואח"כ מחברם בתפירה וקובע על כל כתף וכתף אבן שוהם דכתיב ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד וגו' מרובע מושקע בבית של זהב כדכתיב מסבות משבצות זהב מוקפות כמשבצות שעוש' גומא של זהב למדת האבן וסובבת אותה סביב והאי מרובע נראה דאינו מרובע אורכו כרחבו אלא מרובע על ד' זויות לאפוקי משולש או עגול דכיון שהיו השמות כתובין זה למטה מזה נראה שהיה ארכו יותר מרחבו דהא כל האבנים היו מפותחות מן השמות כדכתיב ופתחת עליהם שמות בני ישראל דמשמע דכל רחבן וארכן היו מפותחות ומפתח על האבנים שמות השבטים ששה על אבן זו וששה על אבן זו כדכתיב ששה משמותם וגו' ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם וכותבין שם יוסף יהוסף כדכתיב עדות ביהוסף שמו שהוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה מפני שקדש שמו בסתר דכתיב ותשב באיתן קשתו וגו' משם רועה אבן ישראל משם זכה להיות חקוק שמו עם שמות השבטים באבני ישראל והואיל ומשם זכה להוספת השם ולהיות חקוק באבן נחקק שם שמו בה"א שהוסיפו עליו כדאמר' נמצאו כ"ה אותיות באבן זו וכ"ה אותיות באבן זו. וכך היו כותבין<br>ראובן שמעון<br>לוי יהודה<br>יששכר זבולין<br>נפתלי דן<br>גד אשר<br>יהוסף בנימן<br><b> ונראה </b> לדעת הרב ז"ל שפירוש כתולדותם כסדר לידת אמותיהן לאה שילדה בראשונה כל בניה זה אחר זה וכן בלהה זלפה ורחל ואין סדורן בכל אבן אלא בשתי האבנים ראובן באבן זו ושמעון אחריו באבן אחרת ולוי תחת ראובן ויהודה תחת שמעון וכן כולם ומדכתיב ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם משמע דסדר תולדותם אינה אלא מאבן זו לאבן זו לא שסדורים כסדר תולדותם באבן זו לבד ובאבן זו לבד דהא לא כתיב כתולדותם אלא בתר אבן השנית דמשמע כשיהיו על האבן השנית אז יהיו כתולדותם שהוא קריאתם מאבן זו לזו כדפי' וגרסת הרב ז"ל בגמרא נראה שהיתה שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם ור"ל שעם השניה הששה שהם כתולדותם לא בראשונה לחוד כדפי' ול"ג מפני שיהודה מוקדם ואם לא על דרך זה אין לדבריו ישוב בגמרא. והאבן שכתב בה ראובן על כתפו הימנית ושכתוב בה שמעון על כתפו השמאלית דמדכתיב על האבן האחת ועל האבן השנית משמע האחת המיוחדת שהיא הימנית והשמאלית היא שנית לה. ועושה בכל כתף שתי טבעו' אחת מלמעלה בראש הכתף ואחת מלמטה לכתף למעל' מן החשב כדכתיב ועשית שתי טבעות זהב וגו' ממעל לחשב האפוד וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד וגו' ושתי טבעות של מעלה אחת בכל כתף שהזכיר הרב ז"ל לא הוזכרו בתורה אלא שתים באפוד והד' בחשן והמשבצות הן שהם על כתפות האפוד כדכתיב על שתי המשבצות ונתת על כתפות האפוד אל מול פניו ובמשבצות הוא נותן קצות העבותות כדכתיב ואת שתי קצות שתי העבותות תתן על שתי המשבצות ונותן פתיל תכלת בשתי טבעות שבשולי החשן ובטבעות האפוד של מעלה מחשב האפוד כדי שידבקו זה בזה ולא יזח החשן מעל האפוד:<br><b> אזהרת רח </b> שלא יזח החשן מעל האפוד וכל המזיחו ומפרקו דרך קלקול לוקה דכתיב ולא יזח החשן מעל האפוד. נמצא כשלובש האפוד עם החשן יהיה החשן על לבו כדכתיב את חשן המשפט על לבו והאפוד מאחוריו דשתי כתפיו לחוד הוא דנקפלות לפניו וחשב האפוד קשור על לבו תחת החשן ושתי כתפות האפוד על שתי כתפיו כדכתיב על שתי כתפיו ושתי עבותות זהב יורדות עד טבעות החשן כדפי' ושני חוטי תכלת מרוכסין מתחת אצילי ידיו מטבעות החשן לטבעות האפוד כדאמר' דאף על גב דבקרא לא כתיב אלא פתיל תכלת על כרחך לא היו פחות משנים שהרי בשני קצות החשן היו ב' טבעות ואם כן ר"ל בפתיל תכלת בכל טבעת:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>סדר </b> לבישת הבגדים המכנסים תחלה דכתיב ומכנסי בד ילבש על בשרו משמע שלובשם בעודו ערום שאין עליו אלא בשרו ואח"כ לובש הכתנת ואח"כ חוגר האבנט שכיון שהתחיל בלבושי הגוף משלימם ואחר כך לובש המגבעות שהוא כיסוי לראש וחגורת האבנט היא כנגד אצילי ידיו שהיה כעין חגירה וכתיב לא יחגרו ביזע במקום שמזיעין.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כהן </b> גדול אחר שחוגר באבנט לובש המעיל דאם היה צונף המצנפת בתחלה לא היה יכול ללבוש המעיל שהיה נקרע פי המעיל וכיון שלובש המעיל קודם לובש ג"כ האפד והחושן וחוגרם בחשב האפוד על המעיל מתחת לחשן ולפיכך נקרא מעיל האפד שחוגרו באפד ואחר כך צונף במצנפת וקושר הציץ בפתיל תכלת כנגד העורף למעלה מן המצנפת ושערו היה נראה מלפניו בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפילין שהמצנפת למעלה בגובה הראש ואינה עמוקה ליכנס כל הראש עד המצח.
+
+Halakhah 4
+
+<b>מצות </b> עשה של בגדים אלו היא שיהיו הכהנים עובדים בהם דכתיב ועשית בגדי קדש וגו' ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות וכ"ג או הדיוט ששמשו בפחות מבגדיהם ח' או ד' נקראים מחוסרי בגדים ועבודתם פסולה דכתיב וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונת עולם הלבישה הזאת לכהונה אלמא כהונתן תלויה בבגדיהם ואי לא הוו להו זרים וחייבים מיתה דכתיב בזר והזר הקרב יומת והאי לא איצטריך אלא למחוסר אחת משלשה בגדים כתנות ואבנט ומגבעת דמחוסר מכנסים בהדיא כתיב ביה מיתה דכתיב ועשה להם מכנסי בד וגו' והיו על אהרן ועל בניו וגו' ולא ישאו עון ומתו הא למדת שאם משמש מחוסר מכנסים הוי במיתה ובשאר בגדים ילפינן להו מג"ש מחוקה חוקה דכתיב בשתויי יין חוקת עולם וכתיב בבגדי כהונה לחוקת עולם מה שתויי יין אם עבד חלל אף מחוסר בגדים אם עבד חלל והיינו בעבודה שהזר חייב עליה מיתה כדכתיב בההוא קרא בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו בעבודה שיש בה חיוב מיתה שהם ארבע עבודות זריקה והקטר וניסוך המים והיין אבל עבודת סילוק או עבודה שיש אחריה עבודה דממעטינן להו מעבודת מתנה שאין זר חייב עליהן מיתה לא והשתא להכי איצטריך קרא דוהיתה להם כהונה לחק עולם לשויינהו זרים כשאין בגדיהם עליהם ולא חלק הכא בין עבודה שיש בה מיתה לעבודה שאין בה מיתה דכולהו עבודות מאלו מחלי מחוסרי בגדים והדר ילפינן שתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים בג"ש דחוקה חוקה דכי היכי דמחוסר בגדים כל עבודותיו פסולות אף שתויי יין ושלא רחוץ כן.
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכשם </b> שמחוסר בגדים חייב מיתה בארבע העבודות ופוסל עבודה בשאר עבודות כך היתר בגדים כגון שלבש שתי כתנות או כהן הדיוט שלבש בגדי כ"ג ועבד זה חייב מיתה וחלל העבודה דכתיב וערכו בני אהרן הכהנים וגו' הכהנים בכהונם דהכהנים אבני קאי דהוו הדיוטות בכהונם בראויים להם שנתלית כהונתם בם מכאן לכהן הדיוט שלבש בגדי כהן גדול ועבד עבודתו פסולה כמחוסר בגדים דכיון דדרשי' הכהנים בכהונם במה שנתלית כהונתם דהיינו בגדים דכתיב בהו והיתה להם כהונה לחק עולם משמע דכי היכי דמחוסר אית בהו מיתה וחלול כדאמ' הכי נמי במיותר אית ביה חלול ומיתה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>נאמר </b> בבגדי כהונה על בשרו ולבשם מלמד שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו לבגדים שלובש דאע"ג דהאי על בשרו ולבשם לאו להכי אתא אלא לדרשא אחרינא דלבישה מעכבת ולא קדוש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה אפ"ה ממשמעותי' דקרא ילפינן שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו לבגדים שלובש מדסמיך בשרו ללבישה וקרא דמכנסי בד יהיו על בשרו אוקמינן ליה שלא יהא דבר קודם למכנסים כדאמ' לעיל וא"כ אפילו נימא או כנה חוצצת בין בשר לבגד ועבודתו פסולה כדאמ' ושלא במקום בגדים אינו חוצץ עד שיהא בו ג' אצבעות על ג' אצבעות כדכתיב על בשרו ולבשם במקום לבישה לא יהא חציצה אפילו כל שהוא כדאמרינן אבל שלא במקום בגדים אי הוי בגד חשוב פוסל משום דהוי מיתר בגדים ואי לא בטיל דלא חשוב ייתור בגדים בפחות מג' אי לא הוי חשוב כצלצול כדאמר'.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>עשו </b> אורים ותומים בבית שני כדי להשלים שמנה בגדים ולא היו נשאלין בהם מפני שלא היתה שם רוח הקדש שכל כהן שאין שכינה שורה עליו אין נשאלין בו דכתיב ויעל אביתר שנסתלק מן הכהונה מפני שלא נענה באורים ותומים.
+
+Halakhah 11
+
+<b>וכיצד </b> שואלין עומד הכהן פניו לפני הארון דכתיב ושאל לו במשפט האורים לפני ה' דהיינו לפני הארון והשואל עומד מאחוריו דלפני אלעזר הכהן יעמוד משמע שהוא יעמוד באופן שהכהן יהיה לפניו ואינו שואל בקול רם ולא מהרהר בלבו דכתיב ושאל לו משמע לו לבדו שאינו שומע אלא הוא וסמיך ליה על פיו יצאו קרי ביה הכי ושאל לו השואל על פיו שהוא מוציא דברים בפיו ולא מהרהר ומיד רוח הקדש לובשו ומביט בחושן באותיות שבולטות בו דלהכי נקרא אורים ומשיב כדכתיב מיד על פיו יצאו וגו'.
+
+Halakhah 12
+
+<b>ואין </b> שואלין על ב' דברים כאחד ואם שאל אין משיבין לו אלא על הראשונה כדילפינן מדוד ואין נשאלין אלא למלך או לב"ד או למי שצורך הציבור בו דכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד וגו' הוא וכל בני ישראל אתו הוא זה מלך דהא ביהושע מישתעי קרא אתו זה משוח מלחמה מי שכל בני ישראל אתו לצאת למלחמה אחריו וכל העדה אלו סנהדרין.
+
+Halakhah 13
+
+<b>אפד </b> בד היה חגור כל מי שהיה ראוי שתשרה עליו שכינה כדאשכחן בשמואל שהיה חגור אפוד בד. ויש במצות אלו הלכות מדרבנן סמוכים אלאו דלא תסור גדר וסיג לתורה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Haflaah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Haflaah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0e581782522fdcdce4bb8a5e05c75a806ffc802e
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Haflaah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,681 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה סט </b> לדון בערכי אדם כאשר מפורש בתורה דכתיב איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' והערכים הם נדר מכלל נדרי הקדש כדכתיב נמי הערכך ביום ההוא קדש לה' לפיכך חייבים עליהם משום לא יחל דברו דקאי אנדר ושבועה ומשום לא תאחר לשלמו דכתיב כי תדור נדר וגו' והכי נמי נדר בערכך כתיב ומשום ככל היוצא מפיו יעשה האמור בנדרים ושבועות. ומצות עשה זו לדון בערכי' כפי מה שמפורש בתורה חלוק הערכים כפי שניו בין שהעריך עצמו בין שהעריך אחר נותן הערך לפי שני הנערך דדבר הקצוב בתורה לא פחות ולא יותר דערכין כנערך אם הוא זקן או לא נותן כפי ערכו הקצוב בתורה דהא ערכו של אותו פלוני קבל עליו ומדכתיב ואם מבן חמש שנים משמע שיכול אדם להעריך אחר דהא קטן לאו בר נדר הוא ואחר מעריכו וקאמר קרא דחייב עליו חמשה שקלים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>בן </b> שלשים יום או פחות אין לו ערך שלא נאמר בפרשה אלא מבן חדש ומעלה והוי כאומר ערך כלי זה עלי דאינו חייב כלום דלא איתמר ערך בכלים. היה מבן ל"א עד חמש שנים גמורות ערכו אם זכר חמשת שקלים ואם נקבה שלשה שקלים כדכתיב בהדיא ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים וגו' הזכר חמשת שקלים ולנקבה שלשת וכו' ומשנכנס בשנת שש יום א' עד שישלים שנת עשרים ערך הזכר עשרים שקלים והנקבה עשרה כדכתיב ואם מבן חמש ועד בן עשרים והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרה שקלים ומשיכנס בשנת אחד ועשרים יום א' עד שישלים שנת ששים הזכר חמשים שקלים והנקבה שלשים שקלים כדכתיב מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה חמשים שקל ואם נקבה שלשים שקל ומשיכנס בשנת אחד וששים ויום אחד עד יום מותו הזכר חמשה עשר והנקבה עשרה.
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b> השנים האלו מעת לעת מיום הליד' דילפינן להו מבן חדש כי היכי דאינו נערך בן חדש אלא א"כ יש לו חדש שלם דלא שייך למימר דאזלינן בתר חדש העולם ה"נ לכל השאר בן חמש ובן עשרים ובן ששים והא דבעינן יום אחד על כל השנים דילפינן מבן ששים שנה ומעלה דמשמע ששלמה שנת ששים ואז הוא נדון כזקן אבל בשנת ששים לא וילפינן שנה שנה יתירי כתיבי דמצי למכתב ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים ואנא ידענא דעשרים נמי בשנים משתעי שנה למה לי וכן שנה דכתיב ועד בן ששים שנה יתירא דהא כתיב ברישיה דקרא ואם מבן עשרים שנה מה שנה האמורה מבן ששים שנה הויא ששלמה שנת ששים כדכתיב ומעלה הכי נמי בהנך שאר שנים חמש ועשרים דשנים נמי דכתיב בקרא דמבן חדש ועד בן חמש שנים לא צריך דהא כתיב קמיה ואם מבן חמש שנים ובן חדש דליכא שנה ובעינן חדש שלם נראה דילפינן דכי היכי דשנים האמורים בעשרים ובששים לא התחילו דין עשרים וששים אלא מיום שלאחר השנים שעברו הכי נמי שנים האמורים בחמש שנים לא התחיל אלא מיום שלאחר הזמן שעבר דהיינו בן א' ושלשים יום. וכל השקלים בשקל הקדש והוא משקל שלש מאות ועשרים שעורה מכסף טהור כמו שביארנו בה' שקלים מצות מ"ג וכתיב גבי ערכין וכל ערכך יהיה בשקל הקדש עשרים גרה יהיה השקל וכדילפינן התם.
+
+Halakhah 5
+
+<b>ולא </b> קצבה התורה ערך אלא לזכר או לנקבה וודאים לפיכך טומטום ואנדרוגינוס שהעריכום אינם חייבים כלום דכתיב ערכך הזכר והנקב' זכר ודאי ונקבה ודאית ה"א דהזכר ואם דואם נקבה קדריש דאתו למעוטי טומטום ואנדרוגינוס דזכר ונקבה גופייהו איצטריכו למיכתב בין ערך איש לערך אשה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>הגוי </b> נערך אבל לא מעריך לא את עצמו ולא את ישראל דכתיב דבר אל בני ישראל הם מעריכין ולא הגוים מעריכין יכול לא יהו נערכין ת"ל איש כי יפליא איש משמע כל דהו וטעמא מאי אוקמי מיעוטא אמעריך וריבויא אנערך משום דריבה הכתוב בנערכין יותר מבמעריכין בחרש שוטה וקטן דנערכין כדילפינן לקמן והואיל והם נערכים קצת הם שוים ואף על פי כן אין מעריכין הכי נמי אית לן למימר בגוי וכן המעריך את החרש ואת השוטה חייב דאף על גב דלאו בני דיעה נינהו קטן נמי לאו בר דעת הוא ונערך כדאמר הכי נמי הני. העבד נערך ועורך כשאר ישראל דמבני ישראל לא ממעטינן אלא גוים אבל עבדים דשייכי במצות לא ואע"ג דגבי מצות יש להם דין אשה לפי ערך זכר הם נערכים דהא בזכר ונקבה תלה רחמנא והני עבדים אי זכרים נינהו כערך זכר ואי נקבות כערך נקבה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>הערך </b> אינו לפי השווי אלא לפי השנים ואפילו היה מוכה שחין דאינו בדמים דאין שוה כלום נערך דהא נפשות כתיב בערכך נפשות כל דהו נפש לאיתויי מנוול ומוכה שחין ואף על גב דדרשינן מדכתיב נפשות למעריך על דבר שהנשמה תלויה בו ולאחר שהעריך מאה ולאשה שהעריכה דהא בקרא לא כתיב אלא איש כי יפליא בערכך דמשמע דהאיש הוא שמעריך ולא האשה ואם כן צריך ריבוייא למימר דאשה נמי מעריכה אפילו הכי כי איצטריך קרא למנוול ומוכה שחין דאינם בדמים והני דרשות שקולות הם ואי הוה כתיב נמי נפש לחוד הוו אתו כולהו בין דבר שהנשמה תלויה בו בין א' שהעריך מאה בין אשה שהעריכה דמשמע נפש אשה ומשמע נפשות הרבה כענין שנאמר ונפש אדם מן הנשים ששה עשר אלף ואף על גב דמחד נפש לא מצינו למידרש ג' דרשות הני אתו כולהו דשקולות הן והי מינייהו מפקת הילכך כולהו אתו מיניה ונפשות איצטריך למנוול ומוכה שחין כדאמרי'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>ודמי' </b> אינם כערכים אלא כעבד הנמכר בשוק מה שהוא שוה דינר או אלף ודמים לא צריכי קרא דאלו אמר דמי דקלא עלי מי לא יהיב הכי נמי בדמי עלי או דמי פלוני עלי דהא נדר הוא שנדר ודמי ראשי או כבדי נמי נדון בכבודו ונותן דמי כולו כערכין ואיצטריך קרא דוהיה ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס דסד"א נדר בערכך כתיב כל שישנו בערכין נדון בכבודו אפילו כשאמר דמי עלי וכל שאינו בערכין כי אמר דמי עלי אינו נדון בכבודו דנפשות דדרשינן מיניה כדאמרינן לדבר שהנפש תלוי בו דהיינו דנדון בכבודו גבי ערך כתיב להכי איצטרי' והי' ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינ' כדאמרי'. והערכים והדמים כולן סתמן לבדק הבית דכתיב גבי שדה מקנה ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' סתם הקדשות לבדק הבית.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>גוי </b> שאמר דמי או דמי פלוני עלי נותן כפי נדרו ואינו נופל ללשכה נראה דהוי מדרבנן בימי עזרא ששלחו להם לא לכם ולנו וגו' דהא מועלין בקדשי גוים של בדק הבית דהא דילפינן חטא חטא מתרומה לומר דאין מועלין בקדשי גוים היינו קדשי מזבח דומיא דתרומה דקדושת הגוף אבל קדושת דמים לא גמרינן מיניה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>הגוסס </b> אין לו ערך ודמים אלא הרי הוא כמת דאין לו דמים ולאו בר העמדה והערכה הוא וכתיב והעמידו והעריכו וכן היוצא ליהרג בדיני ישראל אין לו ערך ודמים דכתיב כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה והאי יחרם לשון חייבי מיתות הוא כמו זובח לאלהים יחרם ומיעטיה קרא מפדיון והאי חרם דרישיה דקרא לשון הקדש הוא וקאמר קרא דאין לו פדיון אלא הרי הוא כמת והוא שהעריך אחרים או נדר דמיהם או הזיק חייב לשלם וגובין מנכסיו דודאי נדרו והקדשו והעריכו אחרים קיים דהא בר דעה הוא ובהזק נמי חייב דבר דעה הוא.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>כהנים </b> ולויים מעריכין ונערכין כשאר ישראל דאע"ג דאיכא למ"ד דאינו בתורת שקלים דכתיב כל העובר על הפקודים אפילו הכי בכלל בני ישראל נינהו. וקטן שהגיע לעונת נדרים חייב בערכים ובדמים דהא נדריו נדרים כדאמ' לעיל בה' נדרים.
+
+Halakhah 16
+
+<b>הערכי' </b> הקצובים בתורה הם לפי שני הנערך דהא ואם מבן חמש שנים ואם מבן חדש כתיב לא שיהא הנודר קטן שאין בדברי קטן כלום אלא גדול שאמר ערך קטן זה שהוא בן חמש שנים עלי נותן ערכו עשרים שקלים לזכר שהוא לפי שני הנערך וכן כל כיוצא בזה. ובעינן בערכין ודמים פיו ולבו שוים וישנן בשאלה כשאר נדרים דבכלל נדרים נינהו ולא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו קאי נמי אאיש כי ידור נדר וגו'.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>האומר </b> ערך אלו עלי נותן ערך כולם כפי שני הנערכין דנפש משמע נפשות הרבה כדכתיב ונפש אדם וגו' כדאמר לעיל ואם היה עני נותן ע"י כולן ערך עני דהא נדון בהשג יד כדכתיב ואם מך הוא מערכך וגו' אשר תשיג יד הנודר וגו' בנודר תלה רחמנא דהיינו מעריך ואם היה עשיר נותן על ידי כולן ערך עשיר.
+
+Halakhah 19
+
+<b>מי </b> שהעריך עצמו כמה פעמים זו אחר זו או בבת אחת נותן כמנין שנדר דכמו דאמר ערך פלוני ופלוני עלי אפילו הם ק' חייב כדילפינן מנפשות הכי נמי העריך את עצמו או אחר כמה פעמים חייב על כולן.
+
+Halakhah 20
+
+<b>האומר </b> הרי עלי ערך ולא פירוש ערך מי נותן פחות שבערכין שהוא שלשת שקלים דאי תימא חמשים תפסת מרובה לא תפסת דיש להקשות תפוס את המיעט דתפס' מיעט תפסת דאי מקשה לך תפוס את המרובה אינו חולק על דבריך אלא מוסיף דבכלל מרובה איכא מועט.
+
+Halakhah 21
+
+<b>האומר </b> ערכי עלי ומת קודם שיעמוד בדין אין היורשים חייבים ליתן דכתיב והעמידו לפני הכהן והעריך אותו עמד בדין ומת יתנו היורשים דהא לא מחסר ולא כלום דערך קצוב הוא אבל דמי עלי אף על פי שעמד בדין כיון שלא אמדוהו אין היורשים נותנין דהא מחסר אומדנא ואם קצבו דמים ואחר מת יתנו היורשים דהא לא חסר מידי ערך קצוב מן התורה ודמים אינם קצובים ערך פלוני עלי ומתו שניהם אחר עמידה בדין חייבים היורש' לשלם כדאמרינן מת הנערך קודם שיעמודו בדין אע"פ שהמעריך קיים פטור דנערך צריך עמידה בדין דהא כתיב והעמידו והעריך וגו'. אמר דמי פלוני עלי ומת אחר עמידה בדין קודם שיקצצו דמיו פטור שאין דמים למתים:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האומר </b> ערך ידי או רגלי דבר שאין הנשמה תלויה בו לא אמר כלום דאין ערך לזה דכתיב בערכך ערך כולו הוא נותן ולא ערך איבריו אבל באבר שהנשמה תלויה בו חייב ערך כולו דכתיב בערכך נפשות כדילפינן לעיל. אמר חצי ערכי עלי נותן חצי ערכו דהכי נדר אבל ערך חציי נותן ערך כולו דהנשמה תלויה בחציו. ובאומר דמי ידי או רגלי עלי שמין כמה הוא שוה באותו אבר וכמה שוה בלתו ונותן להקדש דדמים אינם קצובים אלא על כל הגוף הם כמה הוא שוה בכל איבריו אבל אמר דמי ראשי או חציי נותן דמי כולו דהוי דבר שהנשמה תלויה בו דהוקשו נדרים לערכים דכתיב נדר בערכך נפשות מה ערך בדבר שהנשמה תלויה בו אף נדרים דהיינו דמים בדבר שהנשמה תלויה בו חייב בדמי כולו אבל אמר חצי דמי עלי נותן חצי דמיו לבד.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>משקלי </b> עלי נותן משקלו ממה שפירש דהא הוי נדר ומשקל אבר אחד רואין כמה הוא ראוי לשקול והיד עד האציל והרגל עד הארכובה דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם כדאמרינן בנדרים.
+
+Halakhah 6
+
+<b>קומתי </b> עלי נותן שרביט שאינו נכפף מלא קומתו ממין שפירש מלא קומתו נותן אפילו שנכפף ממין שפירש דקומתו משמע בקומתו שלא יכפף ומלא משמע דלא נתכוון אלא למדת גובה קומתו ולא לעוביי. לא פירש מאי זה מין אם הוא עשיר ונתכוון למתנה מרובה נותן משקל מה שנדר זהב ואם לאו נותן מדברי' שדרכן להשקל באותו מקום אפילו פירות וכן קומתו אפילו של עץ הכל לפי ממונו ודעתו. עמדי ישיבתי מקום ישיבתי רחבי עביי הקפי עלי כל אלו ספק ומביא עד שיאמר לא כך כונתי ואם מת לא יתנו היורשים אלא פחות שבמשמעות הלשונות.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הרי </b> עלי מטבע כסף לא יפחות מדינר כסף מטבע נחשת לא יפחות ממעה כסף ברזל לא יפחות מאמה על אמה דהכי הוי משמעותן. כסף או זהב יביא לשון מהם משקלה עד שיאמר לא כך נתכונתי וכן אם שכח כמה פירש. וכל אלו הם חייבי דמים דדמים נדרו והדמים והערכים לבדק הבית דכתיב קודש לה' סתם הקדשות לבדק הבית.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מוציאין </b> מקדשי בדק הבית דבר הראוי לקדשי מזבח ואין מוציאין לקדשי בדק הבית מקדשי מזבח דכתיב לכפר על נפשותיכם ולא לקדשי בדק הבית:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> ערך אלא בזמן הערך לא בזמן ההעמדה דכתיב כערכך יקום דמשמע ערכי' בשעת ערך שאם העריך עצמו פחות מבן עשרים ונעשה יתר על עשרים אינו נותן אלא ערך פחות מבן עשרים.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b> הערכים הקצובים הם לעשיר אבל לעני אפי' בסלע אחד נפטר דכתיב ואם מך הוא מערכך על פי אשר תשיג יד הנודר ומנין שהוא נותן סלע אחד אם אין לו דכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחות מסלע שאפילו עני שבענים לא יתן פחות ממנו ומיהו היכא דאית ליה טפי יהיב דכתיב על פי אשר תשיג יד הנודר. ואין בערכין יותר מחמשים דכתיב חמשים ואם לא נמצא בידו אפילו סלע אין לוקחין ממנו פחות כדילפינן. ואם השיגה ידו והעשיר נותן ערך עשיר דעני המעריך עצמו והעשיר קודם נתינה נותן ערך עשיר כדילפינן מדכתיב אשר תשיג יד הנודר והרי ידו משגת. ועשיר שהעני נמי משלם ערך עשיר דכתיב על פי אשר תשיג יד הנודר והרי היתה ידו משגת בעת שנדר אבל עני תחלה וסוף אף על פי שבאמצע היה עשיר אינו נותן אלא ערך עני דבשעת העריכו או בשעת עמדו בדין בעינן דליהוי עשיר כדילפינן מקרא.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עני </b> שאמר מה שאמר זה עלי עשיר שהעריך חייב בערך עשיר שהוא ערך שלם לא כעני שהעריך עשיר שאינו חייב אלא בערך עני כפי אשר תשיג ידו דכיון שאמר מה שאמר זה עלי נתחייב בכל מה שחייב העשיר והרי הוא כדמים. ומה בין זה לזה כיון שאין בידו לשלם שהרי הוא עני דמי שהעריך עשיר והוא עני נותן כפי השגת ידו ואחר כך העשיר אינו חייב לשלם יותר וזה שאמר מה שאמר זה עלי ישאר שאר הערך עליו עד שיעשיר וישלים. וכן המפרש ערכי עלי חמשים סלעים דכיון דפירש כמה סלעים הרי הוא כאלו נדר כל כך דמים וישלים לכשיעשיר וכן בדמי עלי וכיוצא בו הרי הוא כמי שאמר מנה עלי הקדש שהוא חייב ליתן מנה גמור דכתיב גבי ערכים יעריכנו הכהן דמשמע לו ולא לאחר דגבי ערכין נדון בהשג יד כאשר יעריכנו הכהן ולא גבי נדרים. אמר ערך סתם דאמרן לעיל דאינו חייב אלא ג' סלעים פחות שבערכין נדון בהשג יד דכתיב בערכך לומר דערך סתום ערך נקרא ודינו כשאר ערכין ונדון בהשג יד.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אמר </b> ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן תשע לשנייה וסלע לראשונה יצא ידי שתיהן דכי יהיב לראשונה כל מה דאית ליה יהיב דלא נשאר לו אלא סלע ולשנייה ליכא למימר אמאי לא יהיב כולהו עשרה דהא אפילו מאי דיהיב לאו דידיה הוא דהא משעבד לראשונה אבל נתן תשע לראשונה ואחד לשנייה יצא ידי שנייה דהא אין ידו משגת יותר וידי ראשונה לא יצא דהא לא נתן כל מה שידו משגת דהא נשאר לו סלע ולכשיעשיר ישלים. אמר שני ערכי עלי בבת אחת הוי ספק כיון דכי הדדי תפסן יהיב חמשה להא וחמשה להא והא נתן כפי השג יד או דילמא כולהו חזיין להאי וכולהו חזיין להאי ועדין אחד מן הערכין עליו עד שיתן כפי השג יד.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>הפריש </b> ערכו או דמיו ונגנבו או אבדו אע"ג דלא אמר עלי כגון שאמר הריני בערכי הריני בערך פלוני חייב באחריותו עד שיגיע ליד הגזבר דכתיב בפודה שדה מקנה מן ההקדש ונתן את הערכך ביום ההוא דהוה ליה למיכתב ונתן אותו או ונתנו דהא כתיב ברישיה דקרא את מכסת הערכך מה ת"ל הערכך ש"מ אערכין קא מהדר לומר אין ערכין קדושים עד שעת נתינה דהאי את הערכך קאי אערכין כדאמר' דאלו בפדיון הקדש כתיב לעיל מיניה והיה בלא שום נתינה.
+
+Halakhah 14
+
+<b>חייבי </b> ערכין ודמים ממשכנין אותם דכיון דמסדרין לו כדבסמוך דילפינן מדכתיב ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך משמע דגזבר בא למשכנו ונוטל מה שבידו. ואינם חייבים להחזיר המשכון ביום ובלילה דבהדיוט הוא דכתיב השבת העבוט ולא בהקדש דכתיב ולך תהיה צדקה יצא הקדש שאין צריך צדקה. ומוכרין כל הנמצא להם ונפרעים מהם ואין מוכרין כסות אשתו ובניו דאין דעתו עליהם דנעשה כמי שהקנה להן כסותן מעיקרא וכן מה שעשה לשמן ובהקדש נמי לא הקדיש את אלו. ונותנין לו דברים הצריך לו מנכסיו כדמפרש ולא לאשתו ולבניו דכתיב הוא ומשמע הוא יש לו הויה וחיות מדמי ערך ולא אשתו ובניו וטעמא דאמר קרא אם מך מערכך הוה דרשינן החייהו דהכי משמע הוא יהיה קיים מערכך. ואין להקדש אלא מקומו ושעתו כמו שהוא דכתיב ונתן את הערכך ביום ההוא לרבות כל דבר של הקדש שאין ממתינין לו ואין מוליכין אותו למקום אחר דאין להקדש אלא מקומו ושעתו למרגלית לעבד ופרה דביום ההוא כתיב כדאמרינן וקדש לה' משמע כל דבר שהוא קדש לה' כגון סתם הקדשות שהם לבדק הבית כלן יהו ניתנים ביום ההוא מיד שלא ישהא אותן דאתו לאשהויינהו כדי להשביח ואתו לידי פסידא ומהאי טעמא נמי אין משתכרין מן ההקדש וקרקעות מכריזין עליהם ששים יום ואחר כך מוכרין אותם:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה ע </b> לדון בערכי שדות דכתיב ואם משדה אחוזתו יקדיש ואם לא משדה אחוזתו בשדה אחוזה והיה ערכך לפי זרעו ובשד' מקנה וחשב לו הכהן את מכסת הערכך. והמקדיש שדה אחוזתו מודדין אותה וערכה הוא הקצוב בתורה זרע חומר שעורים בחמשים שקלים לכל שני יובל ואין שנת היובל מן המנין דכתיב משנת ולא שנת היובל בכלל ואחד שדה טובה או רעה כך מעריכין אותה דלא קפיד קרא אלא אבית זרע שראוי לזרוע חומר שעורים בזריעה בינונית בין בשדה טובה או רעה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>השקל </b> הוא הסלע וגרה הוא המעה דעשרים גרה מתרגמינן עשרים מעין והוסיפו על השקל שתות שהוא הסלע נמצא הסלע עשרין וארבעה מעין ומגיע לכל שנה סלע וחצי מעה דכתיב גבי ערכין עשרים גרה יהיה השקל ודרשינן מנין שאם רצה להוסיף עליו מוסיף ת"ל יהיה דמשמע עוד הויה אחרת בתוספת מיקרי שקל.
+
+Halakhah 4
+
+<b>החומר </b> הוא הכור דחמר מתרגמינן כור שהוא שלשים סאה וכתיב ביחזקאל מעשר הבת מן הכור עשרת הבתים חומר משמע דכור וחומר כי הדדי נינהו וכתיב האיפה והבת תבן אחת וכו' מעשר החמר הבת ועשירית החמר האיפה הרי איפה אחד מעשרה בכור שהיא שלש סאין נמצא החמר שהוא כור שלשים סאה בית סאה היה חמשים על חמשים נמצא בית כור שהוא שלשים סאה ע"ה אלף אמה באורך על רוחב אמה רע"ד על רע"ד בקירוב הקירוב הוא ס"ח אמות יותר.
+
+Halakhah 5
+
+<b>דרך </b> החשבון בערכי שדות אם הקדיש שדה אחוזתו ונשאר ליובל שמנה שנים כל הרוצה לפדותה מיד הקד' נותן לכל זרע חומר שעורים שמונה סלעים ושמונה פונדיונים סלע ופונדיון לשנה כדאמרינן כדכתיב ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן וגו' ונגרע מערכך והיינו גירוע שאינו נותן חמשים שקל שלמים ואם הבעלים פודים אותה מוסיפין חומש שהם עשר סלעים ועשר פונדיונים כדכתיב ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמשית כסף ערכך עליו וגו' נמצא שהוסיף רביע הקרן כדכתיב וחמישיתו יוסף עליו שיהא הוא וחומשו חמשה וכן אם פדתה אשתו או אחד מיורשיו מוסיפין חומש דכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו יגאל לרבות את האשה את לרבות את היורש ואינו נותן שנה בשנה אלא נותן הכל כאחד דכתיב וחשב לו הכהן את הכסף עד שיהא הכסף כולו כאחת. נשאר בינו ובין היובל שנה אינו יכול ליתן סלע ופונדיון דכתיב וחשב לו הכהן על פי השנים הנותרות דמשמע דאינה נפדית בגרעון כסף אלא קודם ליובל בשתי שנים או יותר. נשאר בינו ובין היובל שנה וחדשים אם רצה הגזבר לחשוב החדשים שנה ויתן ב' סלעים וב' פונדיוני' יתן לפי שאין מחשבין חדשים להקדש דכתיב וחשב לו הכהן על פי השנים הנותרות שנים אתה מחשב להקדש ואי אתה מחשב חדשים ליתן כנגדם אלא שנים בלבד ומנין שאם לא נשאר אלא שנה וחדשים כדאמרינן דאם רצה כהן לחשוב חדשים שנה כדי שיהיו שתי שנים שמותר דכתיב וחשב לו הכהן מ"מ.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b> ראוי לאדם להקדיש שדהו בפחות משתי שנים דכתיב על פי השנים הנותרות ואין שנים פחות משתים ואם הקדישה אינה נפדית בגרעון כסף אלא אם רצה יתן חמשים שקל ואם לא רצה יוצאה לכהנים ביובל כמו שיתבאר.
+
+Halakhah 10
+
+<b>הקדיש </b> שדהו בשנת היובל עצמו אינה מקודשת וכהן ולוי שהקדישו בשנת היובל קדושה דכשם שגואלין לעולם כדכתיב גאולת עולם תהיה ללוים כך מקדישין לעולם ואפילו בשנת יובל עצמה כדאמרינן. המקדיש שדהו אחר היובל אינה נפדית עד שיגמר שנה שאחרי היובל אלא א"כ יתן חמשים שקל דאין מחשבין חדשים כדאמרינן.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כשמודדין </b> אין מודדין אלא הראוי לזריעה כדכתיב זרע שעורים דמשמע דבעינן ראוי לזריעה דמה שאינו ראוי לזריעה אינו נמדד עמו דאף על גב דכתיב חומר שעורי' לתך ותרקב נמי קדשי דכתיב שדה דהוה ליה למיכתב ואם מאחוזתו יקדיש איש לה' מה ת"ל שדה לומר שדה מכל מקום.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>היו </b> בה אילנות הקדישם דכל המקדיש בעין יפה הוא מקדיש אילנות לבד וקרקע לבד ולא שיפדה אילנות אגב קרקע אלא פודה אותן בשויין והקרקע בערכו הקצוב. שדה (יו)[ט]רשין פודה אותה בשוויה דערך הקצוב היינו בראוי לזרע כדכתיב זרע שעורים והאי לאו בת זריעה הוא וכן האילנות בשוויין. ג' אילנות תוך בית סאה ולא פירש הרי הקרקע והאילנות הוקדשו דקרקע שביניהם צריך להם אבל ג' אילנות ביותר מבית סאה אין קרקע שביניהם צריך להם ובפחות נמי לא הקדיש קרקע דאין זה סדר נטיעת אילנות ולא הקדיש אלא אילנות וכן זה אחר זה שאין קנין קרקע אלא לג' אילנות. הקדיש אילנות ואחר כך קרקע פודה אילנות בשויין והקרקע כפי מדתה.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>הקדיש </b> שדה ולא נפדית והגיע היובל הכהנים נותנים את דמיה ותהיה אחוזה להם דכתיב ואם לא יגאל את השדה המקדישו ואם מכר את השדה גזבר לאיש אחר וגו' והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' [לא] שישוב להקדש בדק הבית אלא כשדה החרם הניתן לכהנים דכתיב כל חרם בישראל לך יהיה אף זה תתחלק לכהנים. ונתינת דמים גמרינן קדש קדש ממקדיש בית דכתיב כי יקדיש את ביתו קדש וכתיב נמי הכא קדש לה' מה בית לא תצא לעולם מיד הקדש בלא דמים כדכתיב והעריכו הכהן וגו' אף שדה אחוזה לא תצא מיד הקדש בלא דמים הילכך כי פריק לה אחר הרי דמים לבדק הבית הקדש וכי מטי יובל נפקא בחנם לכהנים שכבר נפדית מיד הקדש וכתיב ואם מכר גזבר את השדה לאיש אחר וגו' והיה בצאתו מיד הלוקחו מן הגזבר כדרך שאר שדות שיוצאות מיד לוקחיהן ביובל קדש לה' וגו' כשדה החרם לכהנים וגו' ולא ילפי' גזירה שוה דקדש קדש אלא היכא דלא נפדית לאחר דלא תצא מיד הקדש בחנם אבל כשנפדית מיד הקדש נפקא בחנם כדאמ' והיינו כשלא גאלה בעל מיד הקונה אלא שיצאה ביובל להקדש כדכתיב בצאתו ביובל אבל אם גאלה מיד הקונה חוזר לו לעולם. וכן אם גאלה הוא או בנו מן ההקדש חוזרת לאביו ביובל ולא להקדש דכתיב ואם מכר את השדה לאיש אחר ולא לבן שאם גאלה בנו אינה יוצאה לכהנים אלא לאביו או אינו אלא לאחר ולא לאח כשהוא אומר איש הרי אח אמור שיהא כאחר ותצא לכהנים הא מה אני מקיים אחר ולא לבן שבן קם תחת אביו ליעידה דאמה העבריה שאין צריך לקדשה בכסף אחר אלא באותו כסף שנתן בה אביו כשקנאה היא מקודשת לו ולעבד עברי דעובד את הבן כדאמ' התם הכא נמי מוקמינן בן במקום אב לשדה אחוזה דכי היכי דאין יוצאה מיד אביו לכהנים אם גאלו בנו נמי אין יוצאה להתחלק לכהנים ביובל כדאמ' מה שאין כן באח דאין קם ליעידה ולעבד עברי דאף על גב דקם ליבום אין יבום אלא במקום שאין בן הא יש בן אין יבום ואם כן בן עדיף מאח ולהכי אוקמי' ריבויא דאיש לאח ומיעוטא דאחר לבן כדאמ' ובת נמי כיון דלענין נחלה במקום בן כי אחר דמיא לא הויא כבן להא מילתא ואם היה המקדיש כהן או לוי גואל לעולם אפילו לאחר היובל דכתיב גאולת עולם תהיה ללוים.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>אשה </b> שהקדישה שדה אחוזתה וגאלה בעלה הוי ספק אי חוזר לאשה שכן בעלה יורשה כבן שיורש את אביו או דילמא דוקא בן שנוטל בראוי כבמוחזק כדאמרינן בדוכתיה הוא דהוי כאביו אבל לא בעל ולהכי המוציא מחברו עליו הראיה בין האשה בין הכהנים.
+
+Halakhah 23
+
+<b>כהן </b> שגאל שדה אחוזה שהקדיש ישראל לא יאמר הואיל ויוצאה לכהנים הרי היא תחת ידי ותהא שלי דאם בשל אחרים אני זוכה אלו גאלה ישראל היתה יוצאה מידו ואני זוכה בה עם שאר אחי בשל עצמי לא כל שכן שלא תצא כלל מתחת ידי תלמוד לומר לכהן תהיה אחוזתו ואיכא למידרש הכי אחוזתו של כהן שירש מאביו תהא שלו אבל זו אינה שלו הא כיצד יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים שבמשמר שפגע בו היובל דכתיב בשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו וגמר לכהן לכהן מגזל הגר דכתיב האשם המושב לה' לכהן ודרשינן לה' לכהן קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר או אינו אלא לכל כהן שירצה כשהוא אומר מלבד איל הכיפורים אשר יכופר בו עליו הרי בכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר דהכי קאמר קרא שלכהן המכפר בו באיל הכיפורים יהא קרן וחומש אם כן רישיה דקרא נמי לכהן שבאותו משמר כדאמרינן וגמרינן לכהן לכהן כדאמ' וביובל שהיה ר"ה שלו בשבת דמשמר יוצא ומשמר נכנס תנתן למשמר היוצא שברשותו התחיל היובל אמש.
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>הקדיש </b> אילנות אינם יוצאים ביובל לכהנים דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל וגו' לכהן וגו' ואין זה שדה אבל טרשים יוצאים לכהנים דכתיב והיה השדה והרי אלו שדה.
+
+Halakhah 26
+
+<b>שדה </b> מקנה שהקדישה וגאלה אחר או שהיא עדין ביד הקדש אינה יוצאה לכהנים ביובל אלא למי שמכרה למקדיש שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וקרקע זו לא היתה שלו אלא עד היובל ואם פודה אותה אפילו המקדיש אינו מוסיף חומש אלא בשוויה ופדיונה לבדק הבית כשאר ערכין ודמים ותהיה לבעלים הראשונים דכתיב ואם את שדה מקנתו אשר וגו' יקדיש לה' בשנת היובל וגו' לאשר לו אחוזת הארץ מירושת אבות שמכרה למקדיש וחומש לא כתיב אלא בשדה אחוזה לא בשדה המקנה.
+
+Halakhah 27
+
+<b>הכרזת </b> קרקע ששים יום נראה דהוי מדרבנן דהא דאמרינן דאין להקדש אלא מקומו ושעתו כדילפינן מביום ההוא נראה דלא הוי אלא במטלטלין כדדייק קרא דכתיב ונתן ביום ההוא במידי דבר נתינה מיד ליד כמטלטלין הוא דבעינן ביום ההוא.
+
+Halakhah 28
+
+<b>
+הלוקח </b> שדה ממורישו והקדישה אפילו בחיי מורישו ואחר כך מת מורישו הרי זו כשדה אחוזה דכתיב ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יקדיש שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצאת זו שהיא ראויה להיות שדה אחוזה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה </b> על מקדיש שדה אחוזה שיגאלנה הוא דכתיב בערכי בהמה ואם לא יגאל על ידי הבעלים ונמכר בערכך לאחרים אלמא מצות גאולה קודמת למצות מכירה וכשבטלו היובלות דאינה נוהגת שדה אחוזה שתצא לכהנים דלא לחמשים שקל לחומר שעורים אלא בשוויה וסופה להפדות לעולם כופין את האדון לפתוח בה תחלה מפני החומש דדוקא לענין חמשים שקל בחומר שעורים ולענין יציאה לכהנים הוא דתלה רחמנא בזמן יובל כדכתיב חומר שעורים בחמשים וגו' אם משנת היובל וגו' כערכך יקום ואם אחר היובל וגו' ונגרע מערכך וגו' וכתיב והיה השדה בצאתו וגו' ביובל וגו' לכהן אבל לענין חומש לא תלה רחמנא בזמן יובל אלא נוהג בכל זמן כדאמרינן. וכיון דבעינן חומש מדאוריתא אינו פוחת בפחות מארבע פרוטות כדי החומש פרוטה דבבציר מהכי לאו ממון הוא וליכא חומש.
+
+Halakhah 2
+
+<b>רצה </b> האדון למכור שדות אחרות או ללות כדי לפדות שדה זו שהקדיש וכן אם רצה לגאול חציה הרשות בידו זה חומר כשמכר להדיוט מכשהקדיש דבהדיוט שיפה כחו שאם הגיע יובל ולא נגאלה חוזרת לבעלים הורע כחו שאינו מוכר ולוה וגואל לחצאין אבל מקדיש שהורע כחו שיוצאה לכהנים ביובל אם לא גאלה יפה כחו שלוה וגואל לחצאין דכתיב אם גאל יגאל המקדיש מלמד שלוה מאחר וגואל ואם ירצה יגאל לחצאין:
+
+Halakhah 3
+
+<b>מצוה עא </b> לדון בערכי בתים דכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה' והעריכו הכהן בין טוב ובין רע וגו' והיא הדין בבהמה טמאה ממש כדכתיב ואם כל בהמה טמאה וגו' בין טוב ובין רע וגו' וכן שאר מטלטליו דכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קדש יכול בבית דירה הכתוב מדבר כשהוא אומר ואם המקדיש יגאל את ביתו הרי בית דירה אמור הא מה אני מקיים ואיש כי יקדיש את ביתו קדש מלמד שמקדיש אדם כל נכסיו שבביתו קדש לה' מלמד שסתם הקדשות לבדק הבית ואם פדה אותן המקדיש או אשתו או יורשיו מוסיף חומש דכתיב ואם גאל יגאלנה ויסף חמישיתו על ערכך יגאלנה לרבות את האשה גאל יגאלנה לרבות את היורש ומה מצינו בגאולת שדה הבעלים מוסיפים חומש ולא כל אדם אף כאן בעלים ולא כל אדם אלא דאתא קרא לרבויי אשה ויורש ודין כפיה לפתוח ראשון נראה דהויא דרבנן דהא בזמן היובל מצוה הוא דאיכא ולא כפיה. והדמים לבדק הבית דסתם הקדשות לבדק הבית כדדרשינן מדכתיב קדש לה'. בין שהיה הבית בבתי ערי חומה בין בבתי ערי החצרים הרי זה נגאל לעולם דכולהו בית איקרו. גאלו אחר מיד ההקדש אם היה בית ערי חומה וקם ביד הגואל שנים עשר חדש נחלט דכתיב במוכר בית מערי חומה ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וגו' לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל ודרשינן לקונה אותו ואפילו מיד הקדש נחלטה לו ואינה יוצאה לבעלים ביובל אבל לא גאלה אחר הקדש אינו מחליטה דאמר קרא לדורותיו יצא הקדש שאין לו דורות דליכא פריה ורביה קמי שמיא. ואם היה בית החצרים והגיע היובל והיא ביד הגואל חוזר לבעליו ביובל דכתיב בבתי ערי החצרים על שדה הארץ יחשב הקישן לשדה אחוזה מה שדה אחוזה יוצא ביובל ובגרעון כסף אף בית חצרים וביובל יצא למאי איצטריך הלא הוקשו לשדה אחוזה אלא איצטריך למקדיש בית בבתי ערי החצרים וגאלו אחר מיד הקדש ופגע בו יובל דחוזר לבעליו ביובל כדכתיב וביובל יצא:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>מצוה עב </b> לדון בערכי בהמה דכתיב והעמיד את הבהמה והעריך הכהן אותה. המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית אף על פי שעבר על עשה מה שעשה עשוי דכתיב ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו וגו' לבעל מום לדמי קדשי בדק הבית דלמזבח לא איפשר לאקרוביה דהא בעל מום הוא וכתיב ואשה לא תתנו מהם ודרשינן נדבה תעשה אותו אותו אתה עושה נדבה לבדק הבית ואי אתה עושה תמימים נדבה לבדק הבית ולאו הבא מכלל עשה הרי הוא עשה ומה שעשה עשוי ילפינן מדכתיב בהאי קרא ולנדר לא ירצה אלו קדשי מזבח בעלי מומין דמשמע רצויי לא מרצו הא מיקדש קדשי ואיתקוש תמימים לבדק הבית דמפקינן להו מדכתיב אותו אותו לבעלי מומין למזבח דהא מחד קרא נפקא לאיסורא דלא יקדיש תמימים לבדק הבית ובעלי מומין למזבח הילכך אתקוש נמי לענין מה שעשה עשוי דכמו דבעלי מומין למזבח מה שעשה עשוי כדדרשי מולנדר לא ירצה הא מקדש קדשי הכא נמי במתפיס תמימין לבדק הבית אף על פי שעבר על עשה מה שעשה עשוי דאיתקוש כדאמרינן ולהכי חלה עליה קדושה ונפדית כשהיא תמימה ומעריך אותה הכהן והדמים יפלו לבדק הבית דכיון דקדושתן הויא קדושת דמים לבדק הבית לא איכפת לן אי הויא תם או בעל מום דתמימים נמי מיפרקי כדאמרינן. ופודן על מנת להקריב לפני המזבח למי שהיא ראויה דכל שראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם דאף על גב דסתם הקדשות לבדק הבית היינו לדמים אבל אי הוי מידי דחזי למזבח אין יוצא ממנה בין שהקדישה הוא לבדה בסתם בין שהקדישה עם שאר נכסים סתם דהוו לבדק הבית דכתיב ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש כלומר כל הראוי לקרב על גבי המזבח מקדשי בדק הבית יקרב.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>היו </b> בנכסים שהקדיש יינות שמנים וסלתות ועופות הראויים לקרב על גבי מזבח ימכרו לצרכי אותו המין דכל שראוי למזבח אין יוצא לעולם ויקריבו אותם והדמים ילקח בהם זכרים ויקרבו עולות דכתיב לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה כל מה שהם נודרים ומתנדבים מדברים אשר יקריבו לה' אפילו יינות שמנים וסלתות יהיה לעולה יכול יקריב בדמיהן עולת העוף או אם הקדיש עוף יקריבהו עולה תלמוד לומר בבקר בכשבים ובעזים הא אינו מקריב בכל מה שהתנדב אלא עולת בהמה בלבד ואין נפדין לבדק הבית דכתיב והעמיד את הבהמה לפני הכהן וגו' והעריך אותה כל שישנו בכלל העמדה והערכה יש לה פדיון אם נפל בה מום דכתיב והעמיד כל שאינו בכלל העמדה והערכה אין לה פדיון כשנפסלו הואיל והיו קודם כשרין למזבח.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>היו </b> בנכסים שהקדיש קטרת או אחד מסמניו הרי זה ינתן לאומנים בשכרן דהקדש מתחלל על המלאכה דכתיב ועשו לי מקדש שתהיה המלאכה נעשית מן ההקדש וכתיב לי משלי.
+
+Halakhah 11
+
+<b>המקדיש </b> בהמה תמימה למזבח ונפל בה מום הרי זו נערכת ונפדית דכתיב ואם בהמה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר או אינו אלא בבהמה טמאה כשהוא אומר אם בהמה טמאה ופדה בערכך הרי בהמה טמאה אמור הא מה אני מקיים אם בהמה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' בבעלי מומין שיפדו יכול יפדו על מום עובר תלמוד לומר אשר לא יקריבו ממנה קרבן כל עיקר יצתה זו שאינה קריבה היום אלא למחר ואמר רחמנא עביד לה העמדה והערכה דכתיב בתריה והעמיד וגו' והעריך והא ודאי קדשי מזבח הוא מדבעינן מום קבוע דאי בדק הבית תמימים נמי מיפרקי דלא איכפת לן בין תם לבעל מום ולא תימא דמיירי בבעל מום מעיקרו דכתיב והעמיד הכהן אותה למעוטי בעל מום מעיקרו וכשהוממה אחר כך ונפדית יביא בדמיה קרבן אחר כמותה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b> המקדיש בהמה בחייה בין קדשי מזבח שנפל בהם מום בין קדשי בדק הבית ואפילו תמימה למזבח ולדמיה הרי זו צריכה העמדה בבית דין דכתיב והעמיד את הבהמה דקאי ארישא דקרא דאוקימנא בקדשי מזבח ואסיפא דמשתעי בקדשי בדק הבית ואם מתה הבהמה קודם שתפדה אין פודין אותה אחר שמתה אלא תקבר דאפילו תימא פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הני מילי כשנעשו טרפה דאיכא העמדה והערכה אבל מתו לא דבעינן העמדה והערכה אבל הקדיש שחוטה או נבלה לבדק הבית הרי זו תפדה כשאר מטלטלין דילפינן לעיל מדכתיב את ביתו וכו' דמקדישן ומעריכן לפדותן. שחט בה שנים או רוב שנים ועדין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה ונערכת והרי היא בכלל העמדה והערכה עד שתמות דכמו דלענין טומאת נבלות אמרינן דאינה מטמאה עד שתמות או עד שיתיז ראשה דהא וכי ימות מן הבהמה כתיב הכי נמי הכא במיתה תליה מילתא דכל שהיא מפרכסת שפיר הויא בהעמדה והערכה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הקדיש </b> בהמה תמימה לדמיה למזבח הרי זו נתקדשה גופה ותקרב מגו דנחתא ליה קדושת דמים להביא בדמיו עולה נחתא ליה קדושת הגוף והואיל והיא גופה חזיא לעולה היא עצמה תקרב משום מגו כדאמרינן דמגו הוי דאוריתא. אבל הקדיש אחד מאיבריה לדמיו לא תקרב ולא תפדה דמספקא לן אי אמרינן תרין מגו אי לא ואי היה אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה וליכא אלא חד מגו.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>היתה </b> בהמת בעלת מום לא נתקדש אלא דמי אותו אבר בלבד והוא וההקדש שותפין בה דכיון דלא קדשה אלא לדמים דהא בעלת מום היא לא פשטה קדושת דמים בכולה אפילו הוי אבר שהנשמה תלויה בו דדוקא גבי דמים דערכין הוא דאמרינן דנדון בכבודו משום דכתיב נפשות אבל בדמים דמזבח לא כיון שהיא בעלת מום ולא חזיא אלא לדמים כדאמרינן דאם אינה בעלת מום הואיל וחזיא למזבח פשטה קדושה בכולה כיון שהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו וליכא אלא חד מגו כדאמרינן וכן כל אבר שהקדיש למזבח רואין כמה שוה ויביא בדמיו קרבן כיון שאינו ראוי למזבח כדאמרינן אבל אם הקדיש לבדק הבית אבר שהנשמה תלויה בו חייב בדמי כולו דנפשות דכתיב גבי ערכין קדשי בדק הבית נינהו כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>האומר </b> ערכי עלי למזבח מביא בערכו כפי שניו קרבן דהוי כאלו נדר אותו דמים לקרבן ואם אין ידו משגת לערך שלם מספקא לן אם נדון בהשג יד דהא ערך הוי ובערכין נדון בהשג יד או דילמא לא אשכחן לגבי מזבח דמיפריק אלא בשיוויו וכן מקדיש שדה אחוזתו למזבח נפדית ויביא בדמים עולות ומספקא לן אי הוי בית זרע חומר שעורים בחמשים כסף או דילמא לא אשכחן לגבי מזבח דמיפריק אלא בשיוויו:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות עג </b> לדון בדין מחרים נכסיו דכתיב אך כל חרם אשר יחרם וגו' כל המקדיש או מחרים לבדק הבית או לשמים הרי אלו יפלו לבדק הבית דאפילו חרמים כיון שפירש לבדק הבית או לשמים הוו לבדק הבית דחרם סתם לחוד הוא דילפינן מדכתיב כשדה החרם לכהן וגו' דהוו לכהנים אבל אי מפריש לבדק הבית או לשמים הוו הקדש לבדק הבית דכתיב קדש קדשים הוא לה' אבל חרם סתם הוי לכהנים כדילפינן וכתיב נמי כל חרם בישראל לך יהיה דמשמע דכל חרם סתם אפילו אינה שדה הוי לכהן דלך יהיה לאהרן קאמר וכל זרעו בכלל.
+
+Halakhah 2
+
+<b>מחרים </b> אדם מכל מין דבר שיש לו ולא כל המין דכתיב מכל אשר לו דהיינו מטלטלין ולא כל אשר לו מאדם דהיינו עבדיו הכנעניים ולא כל אדם מבהמה ולא כל בהמה משדה אחוזה ולא כל שדה אחוזה יכול לא יחרים ואם החרים לא יהא מוחרם תלמוד לומר כל חרם וגו' בין לכהנים בין לבדק הבית דכולהו בכלל חרם הוו כדאמרינן. וכל מי שהחרים או הקדיש כל נכסיו לוקחין ממנו אפילו תפלין שבראשו שהכל הקדש או חרם כיון שהם בכלל נכסיו דבערכין שהוא דבר קצוב הוא דקאמר קרא החייהו מערכך אבל הקדיש או החרים כל נכסיו לא. חרמי שמים נפדין בשוייהן ויפלו הדמים לבדק הבית והנכסים לחולין וחרמי כהנים אין להם פדיון לעולם אלא ניתנים לכהנים כתרומה:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אזהרת קנט </b> שלא למכור שדה שהחרימו בעליו ואפילו לגזבר דכתיב לא ימכר ועל חרמים הנתנים לכהנים הוא דכתיב לא ימכר ולא יגאל לא ימכר לאחר ולא יגאל לבעלים דאי בחרמי בדק הבית פשיטא דנפדין הם כדי לעשות מהם צרכי בדק הבית:<br><b> אזהרת קס </b> שלא לפדות חרמי כהנים דכתיב לא יגאל לבעלים מה יעשה לו כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו יכול אף על פי שפירש לה' תלמוד לומר קדש קדשים הוא לה' ואחד שהחרים קרקע או מטלטלין ניתנים לכהן שבאותו משמר בשעה שהחרים דכתיב בשדה אחוזה כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו כדילפינן לעיל פרק ד' ואיתקוש מטלטלין דחרם לקרקע דחרם דכתיב מכל אשר לו ומשדה אחוזתו מה קרקע ניתן לכהן שבאותו משמר וכדילפינן אף מטלטלין דחרם ניתנין לכהן שבאותו משמר. חרמי כהנים כל זמן שהם בבית הבעלים הרי הן הקדש לכל דבר דכתיב כל חרם קדש קדשים הוא לה' נתנו לכהן הרי הן כחולין דכתיב כל חרם בישראל לך יהיה הרי הוא כשאר ממונו של כהן.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כהן </b> שהיתה לו שדה שהחרים ישראל והגיעה לחלקו או שזכה בה אחר היובל כשלא פדאה המקדיש אלא אחר דיוצאה לכהנים ביובל כדגמרינן לעיל והחרימה הרי היא מוחרמת ויוצאה לאחיו הכהנים דכתי' במקדיש שדה אחוזתו כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו מה בא שדה חרם ללמד על שדה היוצאה לכהנים ביובל אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש שדה חרמו לשדה אחוזה של ישראל מה שדה אחוזה של ישראל אם גאלה כהן מיד הקדש יוצאה מתחת ידו ביובל ומתחלקת לאחיו הכהנים אף שדה חרמו יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מכר </b> הכהן שדה שהחרים ישראל והגיעה לחלקו והקדישה לוקח אפילו היה מי שהחרימה הרי זו כשדה מקנה וחוזרת לכהן שמכרה ביובל דלגבי כהן הויא שדה שהגיעה לו לחלקו שהחרימה ישראל כשדה אחוזה כדכתיב כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו ויוצאה ביובל. קרקע או מטלטלין של כהנים ולוים אינם מחרימים אותם דחרם הוי מוחלט מן הבעלים שאינו חוזר לעולם ובקרקעות הלוים כתיב כי אחוזת עולם הוא להם שאינם נפקעים מהם לעולם ומטלטלים הוקשו לקרקעות דכתיב מכל אשר לו ומשדה אחוזתו.
+
+Halakhah 8
+
+<b>המקדיש </b> קדשי מזבח לבדק הבית הקדש חל עליהם ותפדה הבהמה והדמים לבדק הבית והבהמה עצמה תקרב כמו שהיתה דאף על גב דכבר היתה קדושה חל עליה קדושת דמים והוי כמי שאמר הרי עלי מנה לבדק הבית דחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל קדשי מזבח אינו חל על קדשי בדק הבית דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו דכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו וכו'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>האומר </b> שור זה הקדש לאחר שלשים יום ושחטו תוך שלשים מותר בהנאה הקדישו למזבח הרי זה הקדש למזבח דאכתי לא חל עליו קדושת בדק הבית אבל אמר מעכשיו אסור בהנאה אם שחטו תוך שלשים ואם הקדישו למזבח אינו מקודש דאין קדשי מזבח חל על קדשי בדק הבית שאינו ברשותו כדאמרינן.
+
+Halakhah 10
+
+<b>המקדיש </b> עולה לבדק הבית אין בה אלא עיכוב גזברים בלבד שאינה קריבה עד שיבאו גזברים לעמוד על גבה דאין קרבנו של אדם קרב אלא אם כן עומד על גביו ולהא מילתא הוו גזברים בעלים לא שתפדה אלא מדרבנן לפיכך אם עבר ושחטה כשרה.
+
+Halakhah 11
+
+<b>מחרים </b> אדם כל קדשים ככל חרמים דכתיב כל חרם קדש קדשים הוא לה' דמשמע כל חרם בין חרמי כהנים בין חרמי בדק הבית חל על כל קדושה בין קדשים קלים בין קדשי קדשים ואם היו קדשים שחייב באחריותן נותן את דמיהן בין לבדק הבית בין לכהנים דאף על גב דחרמי כהנים אין להם פדיון הכא רבי קרא כל לאיתויי חרמי כהנים ויקרבו אותן הקדשים למה שהן ואם היו נדבה והחרימן נותן את טובתה. ישראל שהחרים בכור בהמה לשמים ואין צריך לומר כהן אחר שבא לידו הרי הוא מוחרם כדילפינן מדכתיב כל חרם קדש קדשים הוא וגו' ופודין אותו בטובתו והדמים לבדק הבית. ומחרים מעשר הוי כשלמי נדבה. מקדיש שקלו הוי קדש ובכורים אינם קדש אלא אם כן הקדישם כהן אחר שבאו לידו.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>המחרים </b> חצי עבדו ושפחתו הוא והכהנים שותפין בו אבל הקדיש או החרים לשמים כלו קדש דכתיב נפשות בערכין דהוו לבדק הבית לאבר שהנשמה תלויה בו כדאמרינן לעיל וגוף העבדים או שפחות שהקדיש קדש ואסור להנות בהם עד שיפדו והא דאין הגזברין רשאים לשחררן נראה דהוו מדרבנן משום דנראה כמזלזל בנכסי הקדש אבל מדאוריתא כיון שגופן קדוש יכול לשחררן הגזבר. המקדיש ידי עבדו כל היתר על פרנסתו הוי קדש וכיצד הוא מתפרנס [לוה כו']. המקדיש את עצמו לא הקדיש אלא דמיו וחייב בדמי עצמו דלא נתקדש גופו כעבד לאסור הנאתו.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>אין </b> אדם מקדיש דבר שאינו שלו כבנו ובתו ועבדו ושפחתו העברי' או שדה מקנתו ואם הקדיש או החרים אינם מוחרמים דכתיב ובהמה יתירא דאי משום שלא יחרים כל מה שיש לו הא כתיב מאדם ומה תלמוד לומר בהמה לומר לך מה בהמה יש לו רשות למוכרה לעולם אף כל שיש לו רשות למוכרו לעולם יצאת אפילו בתו קטנה ושדה מקנתו שאין לו רשות למוכרם לעולם.
+
+Halakhah 22
+
+<b>אין </b> אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו שכפר בו מי שהוא אצלו וקרקע אפילו כפר בה אם יכול להוציאה בדיינים יכול להקדישה דקרקע אינה נגזלת והוי ברשותו. גזל את חברו ולא נתיאשו בעלים זה אינו יכול להקדיש לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כדאמרינן. מי שהיה מוכר דבר שדמיו קצובין ובא לוקח ונטל והלך לו אין המוכר יכול להקדיש דאינה ברשותו ואם אין דמיו קצובין והקדישה מקודשת דברשותו היא ואע"ג דאמרן דבמטלטלין שאינם ברשותו אפילו היה יכול להוציאו בדיינים אם הקדישו אינה מקודשת היינו כשהיה גזולה בידו אבל כי הכא דאינה דרך גזלה לא.
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>אין </b> אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דהא אינה ברשותו ובעי דליהוי ברשותו כדאמרינן וכן כל שאינו עדין ברשותו אינו קדוש. אמר לאשתו יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והן משועבדין לו הרי כל מעשה ידיה קדש כמי שאומר אילן זה קדש ונראה דאף על גב דמעשה ידיה לו תקנת חכמים היא אפילו הכי הוי קדש דאוריתא דהא מוחלת היא במעשה ידיה בתקנת חכמים והוי כמי שהקנה ידיו למעשיהן.
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+<b>המקדיש </b> דבר שהיא עתה ברשותו לכשיחזור ויקחנה ממי שמוכרה לו עתה הויא מקודשת כיון שהיא ברשותו עתה וכן מה שבידו לפדותו והקדש מפקיע השכירות ואם דר בה השוכר מעל כיון שלאחר זמן השכירות תחזור לו בחנם יכול להקדישה.
+
+Halakhah 30
+
+
+
+Halakhah 31
+
+<b>אמר </b> הרי עלי להקדיש על דבר שלא בא לעולם הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו ואם לא הקדיש עובר משום בל תאחר ובל יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר נדרים כמו שמצינו ביעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך וכתיב אשר נדרתי לי שם נדר.
+
+Halakhah 32
+
+
+
+Halakhah 33
+
+
+
+Halakhah 34
+
+<b>הקדש </b> טעות אינו הקדש כדילפינן בה' נדרים התפיס בה אחרת ואמר הרי זו כזו השנייה קדש דהא אף על גב דסבר בטעות דראשונה קדש אפילו הכי השתא מיהא הא מקדש להא אחריתי מדעתו שלא בטעות ואי הוה ידע דראשונה אינה קדש היה מתפיס זו על בהמה שהיתה קדש ודאי או היה מקדישה היא עצמה בלא התפסה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ההקדשות </b> אין פודין אותם לא בקרקעות ולא בעבדים שהרי הוקשו לקרקעות ולא בשטרות שאין גופן ממון דכתיב ונתן את הכסף ודרשינן לקרא בכלל ופרט וכלל ויסף חמישית כלל כסף פרט והיה לו חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר מטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאין מטלטלין ועבדים שהוקשו לקרקעות כדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם יצאו שטרות שאין גופן ממון וכל מטלטלין אפילו סובין הוו בכלל כסף דהוו כעין הפרט כדאמרינן.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b> הפודה קדשיו מוסיף חומש כדכתיב ואם המקדיש וגו' ודרשי' האשה והיורש מיתורא דקרא כדאמרינן לעיל ואף החומש לא יהא אלא ממטלטלין דאמר קרא בכוליה חומשים עליו וחמישיתו יוסף עליו לרבות חומשו כמותו דבדבר שמשלם קרן משלם חומש והחומש שהוסיף הרי הוא כהקדש עצמו.
+
+Halakhah 3
+
+<b>הפודה </b> קדשיו אין החומש מעכב אלא כיון שנתן הקרן יצא הקדש לחולין דארבעה בארבעה פריק ומאיליו מוסיף חומש ואינו בכלל הפדיון שארבעה הזוזים פדו הקדש שהוא כנגדם ומדרבנן מעכב.
+
+Halakhah 4
+
+<b>פדה </b> מקדיש עצמו קדשי מזבח שנפל בהם מום מוסיף חומש דהא בבהמה טמאה דאמרינן דאיירי בנפל בה מום כתיב נמי ויסף חמשיתו עליו והמקדיש שפדאה הוא שמוסיף חומש לא המתכפר אם הפריש קרבן לכפרת חברו והומם דכתיב גבי ביתו ואם המקדיש יגאל את ביתו ודרשינן המקדיש ולא המתכפר הקדש ראשון הוא שמוסיף חומש ולא פדה את השנייה שחלל עליה ולא פודה את התמורה דכתיב המקדיש ולא המתפיס.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>חלל </b> אשם שנפל בו מום על בהמה אחרת ונתכפר באחר זה שחלל על האשם הרי הוא ספק אם מוסיף עליו חומש כשהומם הואיל והוא קרבן עולה דאשם שכיפרו בעליו באחר סתמיה לשם עולת נדבת צבור קאי ממדרש יהוידע הכהן כדאמרינן בדוכתא בס"ד והרי גוף אחר וקדושה אחרת או דילמא אינו מוסיף כיון שבא מכח קדושה ראשונה שכבר הוסיף עליה חומש.
+
+Halakhah 7
+
+<b>קדשי </b> בדק הבית אין עושין תמורה שלא דנה תורה בתמורות אלא בקדשי מזבח כדכתיב ואם כל בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן וכתיב בתריה לא יחליפנו וגו' וקדשי בדק הבית לא נקראו קרבן ואף על גב דכתיב ונקרב את קרבן השם קרבן השם איקרי קרבן לה' לא איקרי דההוא הוי משמע קרבן סתמא אבל אם חלל עליו בהמה אחרת היינו פדיון דאיכא בקדשי בדק הבית.
+
+Halakhah 8
+
+<b>ואין </b> פודין כל הקדשים אלא בשווייהן דהבעלים מוסיף חומש שאר כל אדם פודין בשיווי ולא פחות ואם עבר וחלל על פחות הרי זה פדוי ויצא לחולין דאין אונאה להקדש דכתיב אל תונו איש את אחיו ולא הקדש ומדרבנן חייב להשלים דמים ומדאוריתא נמי לכתחילה לא יחלל אלא בשיווי דערכך שיוויו משמע.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הפודה </b> מיד הקדש ולא הספיק ליתן הדמים עד שעמד מה שהיה שוה מנה במאתים נותן מאתים דכתיב ונתן את הכסף וקם לו בנתינת הכסף הוא שלו אבל קודם שנתן אכתי לא הוי פדוי וכשנתן הכסף אף על פי שלא משך הוי פדוי דבנתינת כסף תליא מילתא כדאמרינן.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>ההקדש </b> מפקיע השעבוד נראה דהוו מדרבנן דמדאוריתא גובה אפילו מן ההקדש דכיון דשעבודא דאוריתא כדכתיב והאיש אשר אתה נשה בו לא חייל הקדש דהוי כמקדיש דבר שאינו שלו דלא חל שם הקדש עליו כיון שאין לו נכסים אחרים לגבות מהם ונראה דמדאוריתא נאמן נמי לומר אחר שהקדיש מנה לפלוני חוב עלי או כלי זה של פלוני דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>מי </b> שיצא עליו קול שהפקיר או הקדיש או החרים נכסיו אין חוששין לאסור נכסיו עליו דנכסים בחזקת מריה קיימי כל זמן שאין ראיה ברורה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> פודין את ההקדשות אלא בשלשה דאף על גב דאין אונאה להקדש הא כתיב ערכך דמשמע דלכתחלה מיהא בעינן דלא יפדו אלא בשוויין ולכך בעינן ג' לשומן וכן כשגובין מטלטלין מחייבי ערכין וכשמעריכין בהמה וכיוצא בה שמין בג' אבל קרקעות צריך עשרה ואחד מהם כהן דעשרה כהנים כתיבי בפרשה בשומא שלשה בפרשת ערכין ושלשה בפדיון בהמה וארבעה בקרקעות חד לגופיה דבעינן דליהוי כהן הנך הוי מיעוט אחר מיעוט דכולהו ממעטי ישראל דמשמע כהן ולא ישראל ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דאפילו תשעה ישראל ואחד כהן. ונראה דכיון דאין אונאה להקדש אף על גב דלכתחלה בעינן ערך בשווי דלא בעינן הני שלשה ועשרה אלא מדרבנן דמדאוריתא בכל דהוא סגי וקראי אסמכתא בעלמא דהא אסיקו להו בקושיא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>סדר </b> פדיון הקדשות נראה דהוי מדרבנן דמדאוריתא אין נגמר המקח אפילו בהקדש בדברים דבהקדש אמרינן ונתן הכסף וקם לו דבנתינת הכסף תליא מילתא ואין פודין את ההקדשות אכסר"ה דכתיב והעריכו הכהן בין טוב ובין רע.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין בזמן הזה שאין לנו מקדש בחטאינו לחזק את בדקו ואם עשה הקדש בהמה תמות ופירות ירקבו וכלי מתכות ישליכה לים המלח כדי שלא יבאו בהם לידי תקלה ואסורין בהנאה מן התורה ומותר לפדותן לכתחלה בפרוטה דאף על גב דלכתחלה בעינן שווי מדאוריתא היינו בזמן המקדש דאיכא רווחא דבדק הבית אבל השתא לא. ואין שדה חרמין נוהג אלא בזמן היובל דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל כשדה החרם וקרקע בחוצה לארץ הוא כמטלטלין ונתנין לכהן דסתם חרמין לכהנים כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>אף </b> על פי שהקדשות וערכין מצוה אם לא נדר בהם אין בכך כלום הרי התורה העידה ואמר וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. ומי שמקדיש או מחרים כל נכסיו אין חסידות אלא שטות שמאבד כל ממונו ויצטרך לבריות אלא כל המפזר לא יפזר יותר מחומש כדכתיב ביעקב עשר אעשרנו דהיינו שתי מעשרות שהם חומש ולא רצה לנדור יותר אפילו במה שלא בא לידו ואפילו בקרבנות שנתחייב בהם חסה תורה על הממון ואמרה שיביא כפי מסת ידו קל וחומר לנדרים שלא נתחייב לנדור בהם וכתיב איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך. ויש במצות הלכות אלו דברים מדרבנן סמוכים אלאו דלא תסור וחייבים אנו להזהר בהם מן התורה שצונו שלא לסור ממה שנצטוינו מהם ימין ושמאל כדכתיב לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Haflaah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Haflaah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..53d6cafb9b6dc8c1525f135821dafab2a58d3ac4
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Haflaah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,684 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Appraisals_and_Devoted_Property
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה סט </b> לדון בערכי אדם כאשר מפורש בתורה דכתיב איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' והערכים הם נדר מכלל נדרי הקדש כדכתיב נמי הערכך ביום ההוא קדש לה' לפיכך חייבים עליהם משום לא יחל דברו דקאי אנדר ושבועה ומשום לא תאחר לשלמו דכתיב כי תדור נדר וגו' והכי נמי נדר בערכך כתיב ומשום ככל היוצא מפיו יעשה האמור בנדרים ושבועות. ומצות עשה זו לדון בערכי' כפי מה שמפורש בתורה חלוק הערכים כפי שניו בין שהעריך עצמו בין שהעריך אחר נותן הערך לפי שני הנערך דדבר הקצוב בתורה לא פחות ולא יותר דערכין כנערך אם הוא זקן או לא נותן כפי ערכו הקצוב בתורה דהא ערכו של אותו פלוני קבל עליו ומדכתיב ואם מבן חמש שנים משמע שיכול אדם להעריך אחר דהא קטן לאו בר נדר הוא ואחר מעריכו וקאמר קרא דחייב עליו חמשה שקלים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>בן </b> שלשים יום או פחות אין לו ערך שלא נאמר בפרשה אלא מבן חדש ומעלה והוי כאומר ערך כלי זה עלי דאינו חייב כלום דלא איתמר ערך בכלים. היה מבן ל"א עד חמש שנים גמורות ערכו אם זכר חמשת שקלים ואם נקבה שלשה שקלים כדכתיב בהדיא ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים וגו' הזכר חמשת שקלים ולנקבה שלשת וכו' ומשנכנס בשנת שש יום א' עד שישלים שנת עשרים ערך הזכר עשרים שקלים והנקבה עשרה כדכתיב ואם מבן חמש ועד בן עשרים והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרה שקלים ומשיכנס בשנת אחד ועשרים יום א' עד שישלים שנת ששים הזכר חמשים שקלים והנקבה שלשים שקלים כדכתיב מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה חמשים שקל ואם נקבה שלשים שקל ומשיכנס בשנת אחד וששים ויום אחד עד יום מותו הזכר חמשה עשר והנקבה עשרה.
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b> השנים האלו מעת לעת מיום הליד' דילפינן להו מבן חדש כי היכי דאינו נערך בן חדש אלא א"כ יש לו חדש שלם דלא שייך למימר דאזלינן בתר חדש העולם ה"נ לכל השאר בן חמש ובן עשרים ובן ששים והא דבעינן יום אחד על כל השנים דילפינן מבן ששים שנה ומעלה דמשמע ששלמה שנת ששים ואז הוא נדון כזקן אבל בשנת ששים לא וילפינן שנה שנה יתירי כתיבי דמצי למכתב ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים ואנא ידענא דעשרים נמי בשנים משתעי שנה למה לי וכן שנה דכתיב ועד בן ששים שנה יתירא דהא כתיב ברישיה דקרא ואם מבן עשרים שנה מה שנה האמורה מבן ששים שנה הויא ששלמה שנת ששים כדכתיב ומעלה הכי נמי בהנך שאר שנים חמש ועשרים דשנים נמי דכתיב בקרא דמבן חדש ועד בן חמש שנים לא צריך דהא כתיב קמיה ואם מבן חמש שנים ובן חדש דליכא שנה ובעינן חדש שלם נראה דילפינן דכי היכי דשנים האמורים בעשרים ובששים לא התחילו דין עשרים וששים אלא מיום שלאחר השנים שעברו הכי נמי שנים האמורים בחמש שנים לא התחיל אלא מיום שלאחר הזמן שעבר דהיינו בן א' ושלשים יום. וכל השקלים בשקל הקדש והוא משקל שלש מאות ועשרים שעורה מכסף טהור כמו שביארנו בה' שקלים מצות מ"ג וכתיב גבי ערכין וכל ערכך יהיה בשקל הקדש עשרים גרה יהיה השקל וכדילפינן התם.
+
+Halakhah 5
+
+<b>ולא </b> קצבה התורה ערך אלא לזכר או לנקבה וודאים לפיכך טומטום ואנדרוגינוס שהעריכום אינם חייבים כלום דכתיב ערכך הזכר והנקב' זכר ודאי ונקבה ודאית ה"א דהזכר ואם דואם נקבה קדריש דאתו למעוטי טומטום ואנדרוגינוס דזכר ונקבה גופייהו איצטריכו למיכתב בין ערך איש לערך אשה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>הגוי </b> נערך אבל לא מעריך לא את עצמו ולא את ישראל דכתיב דבר אל בני ישראל הם מעריכין ולא הגוים מעריכין יכול לא יהו נערכין ת"ל איש כי יפליא איש משמע כל דהו וטעמא מאי אוקמי מיעוטא אמעריך וריבויא אנערך משום דריבה הכתוב בנערכין יותר מבמעריכין בחרש שוטה וקטן דנערכין כדילפינן לקמן והואיל והם נערכים קצת הם שוים ואף על פי כן אין מעריכין הכי נמי אית לן למימר בגוי וכן המעריך את החרש ואת השוטה חייב דאף על גב דלאו בני דיעה נינהו קטן נמי לאו בר דעת הוא ונערך כדאמר הכי נמי הני. העבד נערך ועורך כשאר ישראל דמבני ישראל לא ממעטינן אלא גוים אבל עבדים דשייכי במצות לא ואע"ג דגבי מצות יש להם דין אשה לפי ערך זכר הם נערכים דהא בזכר ונקבה תלה רחמנא והני עבדים אי זכרים נינהו כערך זכר ואי נקבות כערך נקבה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>הערך </b> אינו לפי השווי אלא לפי השנים ואפילו היה מוכה שחין דאינו בדמים דאין שוה כלום נערך דהא נפשות כתיב בערכך נפשות כל דהו נפש לאיתויי מנוול ומוכה שחין ואף על גב דדרשינן מדכתיב נפשות למעריך על דבר שהנשמה תלויה בו ולאחר שהעריך מאה ולאשה שהעריכה דהא בקרא לא כתיב אלא איש כי יפליא בערכך דמשמע דהאיש הוא שמעריך ולא האשה ואם כן צריך ריבוייא למימר דאשה נמי מעריכה אפילו הכי כי איצטריך קרא למנוול ומוכה שחין דאינם בדמים והני דרשות שקולות הם ואי הוה כתיב נמי נפש לחוד הוו אתו כולהו בין דבר שהנשמה תלויה בו בין א' שהעריך מאה בין אשה שהעריכה דמשמע נפש אשה ומשמע נפשות הרבה כענין שנאמר ונפש אדם מן הנשים ששה עשר אלף ואף על גב דמחד נפש לא מצינו למידרש ג' דרשות הני אתו כולהו דשקולות הן והי מינייהו מפקת הילכך כולהו אתו מיניה ונפשות איצטריך למנוול ומוכה שחין כדאמרי'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>ודמי' </b> אינם כערכים אלא כעבד הנמכר בשוק מה שהוא שוה דינר או אלף ודמים לא צריכי קרא דאלו אמר דמי דקלא עלי מי לא יהיב הכי נמי בדמי עלי או דמי פלוני עלי דהא נדר הוא שנדר ודמי ראשי או כבדי נמי נדון בכבודו ונותן דמי כולו כערכין ואיצטריך קרא דוהיה ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס דסד"א נדר בערכך כתיב כל שישנו בערכין נדון בכבודו אפילו כשאמר דמי עלי וכל שאינו בערכין כי אמר דמי עלי אינו נדון בכבודו דנפשות דדרשינן מיניה כדאמרינן לדבר שהנפש תלוי בו דהיינו דנדון בכבודו גבי ערך כתיב להכי איצטרי' והי' ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינ' כדאמרי'. והערכים והדמים כולן סתמן לבדק הבית דכתיב גבי שדה מקנה ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' סתם הקדשות לבדק הבית.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>גוי </b> שאמר דמי או דמי פלוני עלי נותן כפי נדרו ואינו נופל ללשכה נראה דהוי מדרבנן בימי עזרא ששלחו להם לא לכם ולנו וגו' דהא מועלין בקדשי גוים של בדק הבית דהא דילפינן חטא חטא מתרומה לומר דאין מועלין בקדשי גוים היינו קדשי מזבח דומיא דתרומה דקדושת הגוף אבל קדושת דמים לא גמרינן מיניה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>הגוסס </b> אין לו ערך ודמים אלא הרי הוא כמת דאין לו דמים ולאו בר העמדה והערכה הוא וכתיב והעמידו והעריכו וכן היוצא ליהרג בדיני ישראל אין לו ערך ודמים דכתיב כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה והאי יחרם לשון חייבי מיתות הוא כמו זובח לאלהים יחרם ומיעטיה קרא מפדיון והאי חרם דרישיה דקרא לשון הקדש הוא וקאמר קרא דאין לו פדיון אלא הרי הוא כמת והוא שהעריך אחרים או נדר דמיהם או הזיק חייב לשלם וגובין מנכסיו דודאי נדרו והקדשו והעריכו אחרים קיים דהא בר דעה הוא ובהזק נמי חייב דבר דעה הוא.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>כהנים </b> ולויים מעריכין ונערכין כשאר ישראל דאע"ג דאיכא למ"ד דאינו בתורת שקלים דכתיב כל העובר על הפקודים אפילו הכי בכלל בני ישראל נינהו. וקטן שהגיע לעונת נדרים חייב בערכים ובדמים דהא נדריו נדרים כדאמ' לעיל בה' נדרים.
+
+Halakhah 16
+
+<b>הערכי' </b> הקצובים בתורה הם לפי שני הנערך דהא ואם מבן חמש שנים ואם מבן חדש כתיב לא שיהא הנודר קטן שאין בדברי קטן כלום אלא גדול שאמר ערך קטן זה שהוא בן חמש שנים עלי נותן ערכו עשרים שקלים לזכר שהוא לפי שני הנערך וכן כל כיוצא בזה. ובעינן בערכין ודמים פיו ולבו שוים וישנן בשאלה כשאר נדרים דבכלל נדרים נינהו ולא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו קאי נמי אאיש כי ידור נדר וגו'.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>האומר </b> ערך אלו עלי נותן ערך כולם כפי שני הנערכין דנפש משמע נפשות הרבה כדכתיב ונפש אדם וגו' כדאמר לעיל ואם היה עני נותן ע"י כולן ערך עני דהא נדון בהשג יד כדכתיב ואם מך הוא מערכך וגו' אשר תשיג יד הנודר וגו' בנודר תלה רחמנא דהיינו מעריך ואם היה עשיר נותן על ידי כולן ערך עשיר.
+
+Halakhah 19
+
+<b>מי </b> שהעריך עצמו כמה פעמים זו אחר זו או בבת אחת נותן כמנין שנדר דכמו דאמר ערך פלוני ופלוני עלי אפילו הם ק' חייב כדילפינן מנפשות הכי נמי העריך את עצמו או אחר כמה פעמים חייב על כולן.
+
+Halakhah 20
+
+<b>האומר </b> הרי עלי ערך ולא פירוש ערך מי נותן פחות שבערכין שהוא שלשת שקלים דאי תימא חמשים תפסת מרובה לא תפסת דיש להקשות תפוס את המיעט דתפס' מיעט תפסת דאי מקשה לך תפוס את המרובה אינו חולק על דבריך אלא מוסיף דבכלל מרובה איכא מועט.
+
+Halakhah 21
+
+<b>האומר </b> ערכי עלי ומת קודם שיעמוד בדין אין היורשים חייבים ליתן דכתיב והעמידו לפני הכהן והעריך אותו עמד בדין ומת יתנו היורשים דהא לא מחסר ולא כלום דערך קצוב הוא אבל דמי עלי אף על פי שעמד בדין כיון שלא אמדוהו אין היורשים נותנין דהא מחסר אומדנא ואם קצבו דמים ואחר מת יתנו היורשים דהא לא חסר מידי ערך קצוב מן התורה ודמים אינם קצובים ערך פלוני עלי ומתו שניהם אחר עמידה בדין חייבים היורש' לשלם כדאמרינן מת הנערך קודם שיעמודו בדין אע"פ שהמעריך קיים פטור דנערך צריך עמידה בדין דהא כתיב והעמידו והעריך וגו'. אמר דמי פלוני עלי ומת אחר עמידה בדין קודם שיקצצו דמיו פטור שאין דמים למתים:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האומר </b> ערך ידי או רגלי דבר שאין הנשמה תלויה בו לא אמר כלום דאין ערך לזה דכתיב בערכך ערך כולו הוא נותן ולא ערך איבריו אבל באבר שהנשמה תלויה בו חייב ערך כולו דכתיב בערכך נפשות כדילפינן לעיל. אמר חצי ערכי עלי נותן חצי ערכו דהכי נדר אבל ערך חציי נותן ערך כולו דהנשמה תלויה בחציו. ובאומר דמי ידי או רגלי עלי שמין כמה הוא שוה באותו אבר וכמה שוה בלתו ונותן להקדש דדמים אינם קצובים אלא על כל הגוף הם כמה הוא שוה בכל איבריו אבל אמר דמי ראשי או חציי נותן דמי כולו דהוי דבר שהנשמה תלויה בו דהוקשו נדרים לערכים דכתיב נדר בערכך נפשות מה ערך בדבר שהנשמה תלויה בו אף נדרים דהיינו דמים בדבר שהנשמה תלויה בו חייב בדמי כולו אבל אמר חצי דמי עלי נותן חצי דמיו לבד.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>משקלי </b> עלי נותן משקלו ממה שפירש דהא הוי נדר ומשקל אבר אחד רואין כמה הוא ראוי לשקול והיד עד האציל והרגל עד הארכובה דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם כדאמרינן בנדרים.
+
+Halakhah 6
+
+<b>קומתי </b> עלי נותן שרביט שאינו נכפף מלא קומתו ממין שפירש מלא קומתו נותן אפילו שנכפף ממין שפירש דקומתו משמע בקומתו שלא יכפף ומלא משמע דלא נתכוון אלא למדת גובה קומתו ולא לעוביי. לא פירש מאי זה מין אם הוא עשיר ונתכוון למתנה מרובה נותן משקל מה שנדר זהב ואם לאו נותן מדברי' שדרכן להשקל באותו מקום אפילו פירות וכן קומתו אפילו של עץ הכל לפי ממונו ודעתו. עמדי ישיבתי מקום ישיבתי רחבי עביי הקפי עלי כל אלו ספק ומביא עד שיאמר לא כך כונתי ואם מת לא יתנו היורשים אלא פחות שבמשמעות הלשונות.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הרי </b> עלי מטבע כסף לא יפחות מדינר כסף מטבע נחשת לא יפחות ממעה כסף ברזל לא יפחות מאמה על אמה דהכי הוי משמעותן. כסף או זהב יביא לשון מהם משקלה עד שיאמר לא כך נתכונתי וכן אם שכח כמה פירש. וכל אלו הם חייבי דמים דדמים נדרו והדמים והערכים לבדק הבית דכתיב קודש לה' סתם הקדשות לבדק הבית.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מוציאין </b> מקדשי בדק הבית דבר הראוי לקדשי מזבח ואין מוציאין לקדשי בדק הבית מקדשי מזבח דכתיב לכפר על נפשותיכם ולא לקדשי בדק הבית:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> ערך אלא בזמן הערך לא בזמן ההעמדה דכתיב כערכך יקום דמשמע ערכי' בשעת ערך שאם העריך עצמו פחות מבן עשרים ונעשה יתר על עשרים אינו נותן אלא ערך פחות מבן עשרים.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b> הערכים הקצובים הם לעשיר אבל לעני אפי' בסלע אחד נפטר דכתיב ואם מך הוא מערכך על פי אשר תשיג יד הנודר ומנין שהוא נותן סלע אחד אם אין לו דכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחות מסלע שאפילו עני שבענים לא יתן פחות ממנו ומיהו היכא דאית ליה טפי יהיב דכתיב על פי אשר תשיג יד הנודר. ואין בערכין יותר מחמשים דכתיב חמשים ואם לא נמצא בידו אפילו סלע אין לוקחין ממנו פחות כדילפינן. ואם השיגה ידו והעשיר נותן ערך עשיר דעני המעריך עצמו והעשיר קודם נתינה נותן ערך עשיר כדילפינן מדכתיב אשר תשיג יד הנודר והרי ידו משגת. ועשיר שהעני נמי משלם ערך עשיר דכתיב על פי אשר תשיג יד הנודר והרי היתה ידו משגת בעת שנדר אבל עני תחלה וסוף אף על פי שבאמצע היה עשיר אינו נותן אלא ערך עני דבשעת העריכו או בשעת עמדו בדין בעינן דליהוי עשיר כדילפינן מקרא.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עני </b> שאמר מה שאמר זה עלי עשיר שהעריך חייב בערך עשיר שהוא ערך שלם לא כעני שהעריך עשיר שאינו חייב אלא בערך עני כפי אשר תשיג ידו דכיון שאמר מה שאמר זה עלי נתחייב בכל מה שחייב העשיר והרי הוא כדמים. ומה בין זה לזה כיון שאין בידו לשלם שהרי הוא עני דמי שהעריך עשיר והוא עני נותן כפי השגת ידו ואחר כך העשיר אינו חייב לשלם יותר וזה שאמר מה שאמר זה עלי ישאר שאר הערך עליו עד שיעשיר וישלים. וכן המפרש ערכי עלי חמשים סלעים דכיון דפירש כמה סלעים הרי הוא כאלו נדר כל כך דמים וישלים לכשיעשיר וכן בדמי עלי וכיוצא בו הרי הוא כמי שאמר מנה עלי הקדש שהוא חייב ליתן מנה גמור דכתיב גבי ערכים יעריכנו הכהן דמשמע לו ולא לאחר דגבי ערכין נדון בהשג יד כאשר יעריכנו הכהן ולא גבי נדרים. אמר ערך סתם דאמרן לעיל דאינו חייב אלא ג' סלעים פחות שבערכין נדון בהשג יד דכתיב בערכך לומר דערך סתום ערך נקרא ודינו כשאר ערכין ונדון בהשג יד.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אמר </b> ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן תשע לשנייה וסלע לראשונה יצא ידי שתיהן דכי יהיב לראשונה כל מה דאית ליה יהיב דלא נשאר לו אלא סלע ולשנייה ליכא למימר אמאי לא יהיב כולהו עשרה דהא אפילו מאי דיהיב לאו דידיה הוא דהא משעבד לראשונה אבל נתן תשע לראשונה ואחד לשנייה יצא ידי שנייה דהא אין ידו משגת יותר וידי ראשונה לא יצא דהא לא נתן כל מה שידו משגת דהא נשאר לו סלע ולכשיעשיר ישלים. אמר שני ערכי עלי בבת אחת הוי ספק כיון דכי הדדי תפסן יהיב חמשה להא וחמשה להא והא נתן כפי השג יד או דילמא כולהו חזיין להאי וכולהו חזיין להאי ועדין אחד מן הערכין עליו עד שיתן כפי השג יד.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>הפריש </b> ערכו או דמיו ונגנבו או אבדו אע"ג דלא אמר עלי כגון שאמר הריני בערכי הריני בערך פלוני חייב באחריותו עד שיגיע ליד הגזבר דכתיב בפודה שדה מקנה מן ההקדש ונתן את הערכך ביום ההוא דהוה ליה למיכתב ונתן אותו או ונתנו דהא כתיב ברישיה דקרא את מכסת הערכך מה ת"ל הערכך ש"מ אערכין קא מהדר לומר אין ערכין קדושים עד שעת נתינה דהאי את הערכך קאי אערכין כדאמר' דאלו בפדיון הקדש כתיב לעיל מיניה והיה בלא שום נתינה.
+
+Halakhah 14
+
+<b>חייבי </b> ערכין ודמים ממשכנין אותם דכיון דמסדרין לו כדבסמוך דילפינן מדכתיב ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך משמע דגזבר בא למשכנו ונוטל מה שבידו. ואינם חייבים להחזיר המשכון ביום ובלילה דבהדיוט הוא דכתיב השבת העבוט ולא בהקדש דכתיב ולך תהיה צדקה יצא הקדש שאין צריך צדקה. ומוכרין כל הנמצא להם ונפרעים מהם ואין מוכרין כסות אשתו ובניו דאין דעתו עליהם דנעשה כמי שהקנה להן כסותן מעיקרא וכן מה שעשה לשמן ובהקדש נמי לא הקדיש את אלו. ונותנין לו דברים הצריך לו מנכסיו כדמפרש ולא לאשתו ולבניו דכתיב הוא ומשמע הוא יש לו הויה וחיות מדמי ערך ולא אשתו ובניו וטעמא דאמר קרא אם מך מערכך הוה דרשינן החייהו דהכי משמע הוא יהיה קיים מערכך. ואין להקדש אלא מקומו ושעתו כמו שהוא דכתיב ונתן את הערכך ביום ההוא לרבות כל דבר של הקדש שאין ממתינין לו ואין מוליכין אותו למקום אחר דאין להקדש אלא מקומו ושעתו למרגלית לעבד ופרה דביום ההוא כתיב כדאמרינן וקדש לה' משמע כל דבר שהוא קדש לה' כגון סתם הקדשות שהם לבדק הבית כלן יהו ניתנים ביום ההוא מיד שלא ישהא אותן דאתו לאשהויינהו כדי להשביח ואתו לידי פסידא ומהאי טעמא נמי אין משתכרין מן ההקדש וקרקעות מכריזין עליהם ששים יום ואחר כך מוכרין אותם:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה ע </b> לדון בערכי שדות דכתיב ואם משדה אחוזתו יקדיש ואם לא משדה אחוזתו בשדה אחוזה והיה ערכך לפי זרעו ובשד' מקנה וחשב לו הכהן את מכסת הערכך. והמקדיש שדה אחוזתו מודדין אותה וערכה הוא הקצוב בתורה זרע חומר שעורים בחמשים שקלים לכל שני יובל ואין שנת היובל מן המנין דכתיב משנת ולא שנת היובל בכלל ואחד שדה טובה או רעה כך מעריכין אותה דלא קפיד קרא אלא אבית זרע שראוי לזרוע חומר שעורים בזריעה בינונית בין בשדה טובה או רעה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>השקל </b> הוא הסלע וגרה הוא המעה דעשרים גרה מתרגמינן עשרים מעין והוסיפו על השקל שתות שהוא הסלע נמצא הסלע עשרין וארבעה מעין ומגיע לכל שנה סלע וחצי מעה דכתיב גבי ערכין עשרים גרה יהיה השקל ודרשינן מנין שאם רצה להוסיף עליו מוסיף ת"ל יהיה דמשמע עוד הויה אחרת בתוספת מיקרי שקל.
+
+Halakhah 4
+
+<b>החומר </b> הוא הכור דחמר מתרגמינן כור שהוא שלשים סאה וכתיב ביחזקאל מעשר הבת מן הכור עשרת הבתים חומר משמע דכור וחומר כי הדדי נינהו וכתיב האיפה והבת תבן אחת וכו' מעשר החמר הבת ועשירית החמר האיפה הרי איפה אחד מעשרה בכור שהיא שלש סאין נמצא החמר שהוא כור שלשים סאה בית סאה היה חמשים על חמשים נמצא בית כור שהוא שלשים סאה ע"ה אלף אמה באורך על רוחב אמה רע"ד על רע"ד בקירוב הקירוב הוא ס"ח אמות יותר.
+
+Halakhah 5
+
+<b>דרך </b> החשבון בערכי שדות אם הקדיש שדה אחוזתו ונשאר ליובל שמנה שנים כל הרוצה לפדותה מיד הקד' נותן לכל זרע חומר שעורים שמונה סלעים ושמונה פונדיונים סלע ופונדיון לשנה כדאמרינן כדכתיב ואם אחר היובל יקדיש שדהו וחשב לו הכהן וגו' ונגרע מערכך והיינו גירוע שאינו נותן חמשים שקל שלמים ואם הבעלים פודים אותה מוסיפין חומש שהם עשר סלעים ועשר פונדיונים כדכתיב ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו ויסף חמשית כסף ערכך עליו וגו' נמצא שהוסיף רביע הקרן כדכתיב וחמישיתו יוסף עליו שיהא הוא וחומשו חמשה וכן אם פדתה אשתו או אחד מיורשיו מוסיפין חומש דכתיב ואם המקדיש יגאל את ביתו יגאל לרבות את האשה את לרבות את היורש ואינו נותן שנה בשנה אלא נותן הכל כאחד דכתיב וחשב לו הכהן את הכסף עד שיהא הכסף כולו כאחת. נשאר בינו ובין היובל שנה אינו יכול ליתן סלע ופונדיון דכתיב וחשב לו הכהן על פי השנים הנותרות דמשמע דאינה נפדית בגרעון כסף אלא קודם ליובל בשתי שנים או יותר. נשאר בינו ובין היובל שנה וחדשים אם רצה הגזבר לחשוב החדשים שנה ויתן ב' סלעים וב' פונדיוני' יתן לפי שאין מחשבין חדשים להקדש דכתיב וחשב לו הכהן על פי השנים הנותרות שנים אתה מחשב להקדש ואי אתה מחשב חדשים ליתן כנגדם אלא שנים בלבד ומנין שאם לא נשאר אלא שנה וחדשים כדאמרינן דאם רצה כהן לחשוב חדשים שנה כדי שיהיו שתי שנים שמותר דכתיב וחשב לו הכהן מ"מ.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b> ראוי לאדם להקדיש שדהו בפחות משתי שנים דכתיב על פי השנים הנותרות ואין שנים פחות משתים ואם הקדישה אינה נפדית בגרעון כסף אלא אם רצה יתן חמשים שקל ואם לא רצה יוצאה לכהנים ביובל כמו שיתבאר.
+
+Halakhah 10
+
+<b>הקדיש </b> שדהו בשנת היובל עצמו אינה מקודשת וכהן ולוי שהקדישו בשנת היובל קדושה דכשם שגואלין לעולם כדכתיב גאולת עולם תהיה ללוים כך מקדישין לעולם ואפילו בשנת יובל עצמה כדאמרינן. המקדיש שדהו אחר היובל אינה נפדית עד שיגמר שנה שאחרי היובל אלא א"כ יתן חמשים שקל דאין מחשבין חדשים כדאמרינן.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כשמודדין </b> אין מודדין אלא הראוי לזריעה כדכתיב זרע שעורים דמשמע דבעינן ראוי לזריעה דמה שאינו ראוי לזריעה אינו נמדד עמו דאף על גב דכתיב חומר שעורי' לתך ותרקב נמי קדשי דכתיב שדה דהוה ליה למיכתב ואם מאחוזתו יקדיש איש לה' מה ת"ל שדה לומר שדה מכל מקום.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>היו </b> בה אילנות הקדישם דכל המקדיש בעין יפה הוא מקדיש אילנות לבד וקרקע לבד ולא שיפדה אילנות אגב קרקע אלא פודה אותן בשויין והקרקע בערכו הקצוב. שדה (יו)[ט]רשין פודה אותה בשוויה דערך הקצוב היינו בראוי לזרע כדכתיב זרע שעורים והאי לאו בת זריעה הוא וכן האילנות בשוויין. ג' אילנות תוך בית סאה ולא פירש הרי הקרקע והאילנות הוקדשו דקרקע שביניהם צריך להם אבל ג' אילנות ביותר מבית סאה אין קרקע שביניהם צריך להם ובפחות נמי לא הקדיש קרקע דאין זה סדר נטיעת אילנות ולא הקדיש אלא אילנות וכן זה אחר זה שאין קנין קרקע אלא לג' אילנות. הקדיש אילנות ואחר כך קרקע פודה אילנות בשויין והקרקע כפי מדתה.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>הקדיש </b> שדה ולא נפדית והגיע היובל הכהנים נותנים את דמיה ותהיה אחוזה להם דכתיב ואם לא יגאל את השדה המקדישו ואם מכר את השדה גזבר לאיש אחר וגו' והיה השדה בצאתו ביובל קדש לה' [לא] שישוב להקדש בדק הבית אלא כשדה החרם הניתן לכהנים דכתיב כל חרם בישראל לך יהיה אף זה תתחלק לכהנים. ונתינת דמים גמרינן קדש קדש ממקדיש בית דכתיב כי יקדיש את ביתו קדש וכתיב נמי הכא קדש לה' מה בית לא תצא לעולם מיד הקדש בלא דמים כדכתיב והעריכו הכהן וגו' אף שדה אחוזה לא תצא מיד הקדש בלא דמים הילכך כי פריק לה אחר הרי דמים לבדק הבית הקדש וכי מטי יובל נפקא בחנם לכהנים שכבר נפדית מיד הקדש וכתיב ואם מכר גזבר את השדה לאיש אחר וגו' והיה בצאתו מיד הלוקחו מן הגזבר כדרך שאר שדות שיוצאות מיד לוקחיהן ביובל קדש לה' וגו' כשדה החרם לכהנים וגו' ולא ילפי' גזירה שוה דקדש קדש אלא היכא דלא נפדית לאחר דלא תצא מיד הקדש בחנם אבל כשנפדית מיד הקדש נפקא בחנם כדאמ' והיינו כשלא גאלה בעל מיד הקונה אלא שיצאה ביובל להקדש כדכתיב בצאתו ביובל אבל אם גאלה מיד הקונה חוזר לו לעולם. וכן אם גאלה הוא או בנו מן ההקדש חוזרת לאביו ביובל ולא להקדש דכתיב ואם מכר את השדה לאיש אחר ולא לבן שאם גאלה בנו אינה יוצאה לכהנים אלא לאביו או אינו אלא לאחר ולא לאח כשהוא אומר איש הרי אח אמור שיהא כאחר ותצא לכהנים הא מה אני מקיים אחר ולא לבן שבן קם תחת אביו ליעידה דאמה העבריה שאין צריך לקדשה בכסף אחר אלא באותו כסף שנתן בה אביו כשקנאה היא מקודשת לו ולעבד עברי דעובד את הבן כדאמ' התם הכא נמי מוקמינן בן במקום אב לשדה אחוזה דכי היכי דאין יוצאה מיד אביו לכהנים אם גאלו בנו נמי אין יוצאה להתחלק לכהנים ביובל כדאמ' מה שאין כן באח דאין קם ליעידה ולעבד עברי דאף על גב דקם ליבום אין יבום אלא במקום שאין בן הא יש בן אין יבום ואם כן בן עדיף מאח ולהכי אוקמי' ריבויא דאיש לאח ומיעוטא דאחר לבן כדאמ' ובת נמי כיון דלענין נחלה במקום בן כי אחר דמיא לא הויא כבן להא מילתא ואם היה המקדיש כהן או לוי גואל לעולם אפילו לאחר היובל דכתיב גאולת עולם תהיה ללוים.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>אשה </b> שהקדישה שדה אחוזתה וגאלה בעלה הוי ספק אי חוזר לאשה שכן בעלה יורשה כבן שיורש את אביו או דילמא דוקא בן שנוטל בראוי כבמוחזק כדאמרינן בדוכתיה הוא דהוי כאביו אבל לא בעל ולהכי המוציא מחברו עליו הראיה בין האשה בין הכהנים.
+
+Halakhah 23
+
+<b>כהן </b> שגאל שדה אחוזה שהקדיש ישראל לא יאמר הואיל ויוצאה לכהנים הרי היא תחת ידי ותהא שלי דאם בשל אחרים אני זוכה אלו גאלה ישראל היתה יוצאה מידו ואני זוכה בה עם שאר אחי בשל עצמי לא כל שכן שלא תצא כלל מתחת ידי תלמוד לומר לכהן תהיה אחוזתו ואיכא למידרש הכי אחוזתו של כהן שירש מאביו תהא שלו אבל זו אינה שלו הא כיצד יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים שבמשמר שפגע בו היובל דכתיב בשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו וגמר לכהן לכהן מגזל הגר דכתיב האשם המושב לה' לכהן ודרשינן לה' לכהן קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר או אינו אלא לכל כהן שירצה כשהוא אומר מלבד איל הכיפורים אשר יכופר בו עליו הרי בכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר דהכי קאמר קרא שלכהן המכפר בו באיל הכיפורים יהא קרן וחומש אם כן רישיה דקרא נמי לכהן שבאותו משמר כדאמרינן וגמרינן לכהן לכהן כדאמ' וביובל שהיה ר"ה שלו בשבת דמשמר יוצא ומשמר נכנס תנתן למשמר היוצא שברשותו התחיל היובל אמש.
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>הקדיש </b> אילנות אינם יוצאים ביובל לכהנים דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל וגו' לכהן וגו' ואין זה שדה אבל טרשים יוצאים לכהנים דכתיב והיה השדה והרי אלו שדה.
+
+Halakhah 26
+
+<b>שדה </b> מקנה שהקדישה וגאלה אחר או שהיא עדין ביד הקדש אינה יוצאה לכהנים ביובל אלא למי שמכרה למקדיש שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וקרקע זו לא היתה שלו אלא עד היובל ואם פודה אותה אפילו המקדיש אינו מוסיף חומש אלא בשוויה ופדיונה לבדק הבית כשאר ערכין ודמים ותהיה לבעלים הראשונים דכתיב ואם את שדה מקנתו אשר וגו' יקדיש לה' בשנת היובל וגו' לאשר לו אחוזת הארץ מירושת אבות שמכרה למקדיש וחומש לא כתיב אלא בשדה אחוזה לא בשדה המקנה.
+
+Halakhah 27
+
+<b>הכרזת </b> קרקע ששים יום נראה דהוי מדרבנן דהא דאמרינן דאין להקדש אלא מקומו ושעתו כדילפינן מביום ההוא נראה דלא הוי אלא במטלטלין כדדייק קרא דכתיב ונתן ביום ההוא במידי דבר נתינה מיד ליד כמטלטלין הוא דבעינן ביום ההוא.
+
+Halakhah 28
+
+<b>
+הלוקח </b> שדה ממורישו והקדישה אפילו בחיי מורישו ואחר כך מת מורישו הרי זו כשדה אחוזה דכתיב ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יקדיש שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה יצאת זו שהיא ראויה להיות שדה אחוזה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה </b> על מקדיש שדה אחוזה שיגאלנה הוא דכתיב בערכי בהמה ואם לא יגאל על ידי הבעלים ונמכר בערכך לאחרים אלמא מצות גאולה קודמת למצות מכירה וכשבטלו היובלות דאינה נוהגת שדה אחוזה שתצא לכהנים דלא לחמשים שקל לחומר שעורים אלא בשוויה וסופה להפדות לעולם כופין את האדון לפתוח בה תחלה מפני החומש דדוקא לענין חמשים שקל בחומר שעורים ולענין יציאה לכהנים הוא דתלה רחמנא בזמן יובל כדכתיב חומר שעורים בחמשים וגו' אם משנת היובל וגו' כערכך יקום ואם אחר היובל וגו' ונגרע מערכך וגו' וכתיב והיה השדה בצאתו וגו' ביובל וגו' לכהן אבל לענין חומש לא תלה רחמנא בזמן יובל אלא נוהג בכל זמן כדאמרינן. וכיון דבעינן חומש מדאוריתא אינו פוחת בפחות מארבע פרוטות כדי החומש פרוטה דבבציר מהכי לאו ממון הוא וליכא חומש.
+
+Halakhah 2
+
+<b>רצה </b> האדון למכור שדות אחרות או ללות כדי לפדות שדה זו שהקדיש וכן אם רצה לגאול חציה הרשות בידו זה חומר כשמכר להדיוט מכשהקדיש דבהדיוט שיפה כחו שאם הגיע יובל ולא נגאלה חוזרת לבעלים הורע כחו שאינו מוכר ולוה וגואל לחצאין אבל מקדיש שהורע כחו שיוצאה לכהנים ביובל אם לא גאלה יפה כחו שלוה וגואל לחצאין דכתיב אם גאל יגאל המקדיש מלמד שלוה מאחר וגואל ואם ירצה יגאל לחצאין:
+
+Halakhah 3
+
+<b>מצוה עא </b> לדון בערכי בתים דכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה' והעריכו הכהן בין טוב ובין רע וגו' והיא הדין בבהמה טמאה ממש כדכתיב ואם כל בהמה טמאה וגו' בין טוב ובין רע וגו' וכן שאר מטלטליו דכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קדש יכול בבית דירה הכתוב מדבר כשהוא אומר ואם המקדיש יגאל את ביתו הרי בית דירה אמור הא מה אני מקיים ואיש כי יקדיש את ביתו קדש מלמד שמקדיש אדם כל נכסיו שבביתו קדש לה' מלמד שסתם הקדשות לבדק הבית ואם פדה אותן המקדיש או אשתו או יורשיו מוסיף חומש דכתיב ואם גאל יגאלנה ויסף חמישיתו על ערכך יגאלנה לרבות את האשה גאל יגאלנה לרבות את היורש ומה מצינו בגאולת שדה הבעלים מוסיפים חומש ולא כל אדם אף כאן בעלים ולא כל אדם אלא דאתא קרא לרבויי אשה ויורש ודין כפיה לפתוח ראשון נראה דהויא דרבנן דהא בזמן היובל מצוה הוא דאיכא ולא כפיה. והדמים לבדק הבית דסתם הקדשות לבדק הבית כדדרשינן מדכתיב קדש לה'. בין שהיה הבית בבתי ערי חומה בין בבתי ערי החצרים הרי זה נגאל לעולם דכולהו בית איקרו. גאלו אחר מיד ההקדש אם היה בית ערי חומה וקם ביד הגואל שנים עשר חדש נחלט דכתיב במוכר בית מערי חומה ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וגו' לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל ודרשינן לקונה אותו ואפילו מיד הקדש נחלטה לו ואינה יוצאה לבעלים ביובל אבל לא גאלה אחר הקדש אינו מחליטה דאמר קרא לדורותיו יצא הקדש שאין לו דורות דליכא פריה ורביה קמי שמיא. ואם היה בית החצרים והגיע היובל והיא ביד הגואל חוזר לבעליו ביובל דכתיב בבתי ערי החצרים על שדה הארץ יחשב הקישן לשדה אחוזה מה שדה אחוזה יוצא ביובל ובגרעון כסף אף בית חצרים וביובל יצא למאי איצטריך הלא הוקשו לשדה אחוזה אלא איצטריך למקדיש בית בבתי ערי החצרים וגאלו אחר מיד הקדש ופגע בו יובל דחוזר לבעליו ביובל כדכתיב וביובל יצא:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>מצוה עב </b> לדון בערכי בהמה דכתיב והעמיד את הבהמה והעריך הכהן אותה. המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדק הבית אף על פי שעבר על עשה מה שעשה עשוי דכתיב ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו וגו' לבעל מום לדמי קדשי בדק הבית דלמזבח לא איפשר לאקרוביה דהא בעל מום הוא וכתיב ואשה לא תתנו מהם ודרשינן נדבה תעשה אותו אותו אתה עושה נדבה לבדק הבית ואי אתה עושה תמימים נדבה לבדק הבית ולאו הבא מכלל עשה הרי הוא עשה ומה שעשה עשוי ילפינן מדכתיב בהאי קרא ולנדר לא ירצה אלו קדשי מזבח בעלי מומין דמשמע רצויי לא מרצו הא מיקדש קדשי ואיתקוש תמימים לבדק הבית דמפקינן להו מדכתיב אותו אותו לבעלי מומין למזבח דהא מחד קרא נפקא לאיסורא דלא יקדיש תמימים לבדק הבית ובעלי מומין למזבח הילכך אתקוש נמי לענין מה שעשה עשוי דכמו דבעלי מומין למזבח מה שעשה עשוי כדדרשי מולנדר לא ירצה הא מקדש קדשי הכא נמי במתפיס תמימין לבדק הבית אף על פי שעבר על עשה מה שעשה עשוי דאיתקוש כדאמרינן ולהכי חלה עליה קדושה ונפדית כשהיא תמימה ומעריך אותה הכהן והדמים יפלו לבדק הבית דכיון דקדושתן הויא קדושת דמים לבדק הבית לא איכפת לן אי הויא תם או בעל מום דתמימים נמי מיפרקי כדאמרינן. ופודן על מנת להקריב לפני המזבח למי שהיא ראויה דכל שראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם דאף על גב דסתם הקדשות לבדק הבית היינו לדמים אבל אי הוי מידי דחזי למזבח אין יוצא ממנה בין שהקדישה הוא לבדה בסתם בין שהקדישה עם שאר נכסים סתם דהוו לבדק הבית דכתיב ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש כלומר כל הראוי לקרב על גבי המזבח מקדשי בדק הבית יקרב.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>היו </b> בנכסים שהקדיש יינות שמנים וסלתות ועופות הראויים לקרב על גבי מזבח ימכרו לצרכי אותו המין דכל שראוי למזבח אין יוצא לעולם ויקריבו אותם והדמים ילקח בהם זכרים ויקרבו עולות דכתיב לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה כל מה שהם נודרים ומתנדבים מדברים אשר יקריבו לה' אפילו יינות שמנים וסלתות יהיה לעולה יכול יקריב בדמיהן עולת העוף או אם הקדיש עוף יקריבהו עולה תלמוד לומר בבקר בכשבים ובעזים הא אינו מקריב בכל מה שהתנדב אלא עולת בהמה בלבד ואין נפדין לבדק הבית דכתיב והעמיד את הבהמה לפני הכהן וגו' והעריך אותה כל שישנו בכלל העמדה והערכה יש לה פדיון אם נפל בה מום דכתיב והעמיד כל שאינו בכלל העמדה והערכה אין לה פדיון כשנפסלו הואיל והיו קודם כשרין למזבח.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>היו </b> בנכסים שהקדיש קטרת או אחד מסמניו הרי זה ינתן לאומנים בשכרן דהקדש מתחלל על המלאכה דכתיב ועשו לי מקדש שתהיה המלאכה נעשית מן ההקדש וכתיב לי משלי.
+
+Halakhah 11
+
+<b>המקדיש </b> בהמה תמימה למזבח ונפל בה מום הרי זו נערכת ונפדית דכתיב ואם בהמה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' בבעלי מומין שיפדו הכתוב מדבר או אינו אלא בבהמה טמאה כשהוא אומר אם בהמה טמאה ופדה בערכך הרי בהמה טמאה אמור הא מה אני מקיים אם בהמה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' בבעלי מומין שיפדו יכול יפדו על מום עובר תלמוד לומר אשר לא יקריבו ממנה קרבן כל עיקר יצתה זו שאינה קריבה היום אלא למחר ואמר רחמנא עביד לה העמדה והערכה דכתיב בתריה והעמיד וגו' והעריך והא ודאי קדשי מזבח הוא מדבעינן מום קבוע דאי בדק הבית תמימים נמי מיפרקי דלא איכפת לן בין תם לבעל מום ולא תימא דמיירי בבעל מום מעיקרו דכתיב והעמיד הכהן אותה למעוטי בעל מום מעיקרו וכשהוממה אחר כך ונפדית יביא בדמיה קרבן אחר כמותה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b> המקדיש בהמה בחייה בין קדשי מזבח שנפל בהם מום בין קדשי בדק הבית ואפילו תמימה למזבח ולדמיה הרי זו צריכה העמדה בבית דין דכתיב והעמיד את הבהמה דקאי ארישא דקרא דאוקימנא בקדשי מזבח ואסיפא דמשתעי בקדשי בדק הבית ואם מתה הבהמה קודם שתפדה אין פודין אותה אחר שמתה אלא תקבר דאפילו תימא פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הני מילי כשנעשו טרפה דאיכא העמדה והערכה אבל מתו לא דבעינן העמדה והערכה אבל הקדיש שחוטה או נבלה לבדק הבית הרי זו תפדה כשאר מטלטלין דילפינן לעיל מדכתיב את ביתו וכו' דמקדישן ומעריכן לפדותן. שחט בה שנים או רוב שנים ועדין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה ונערכת והרי היא בכלל העמדה והערכה עד שתמות דכמו דלענין טומאת נבלות אמרינן דאינה מטמאה עד שתמות או עד שיתיז ראשה דהא וכי ימות מן הבהמה כתיב הכי נמי הכא במיתה תליה מילתא דכל שהיא מפרכסת שפיר הויא בהעמדה והערכה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הקדיש </b> בהמה תמימה לדמיה למזבח הרי זו נתקדשה גופה ותקרב מגו דנחתא ליה קדושת דמים להביא בדמיו עולה נחתא ליה קדושת הגוף והואיל והיא גופה חזיא לעולה היא עצמה תקרב משום מגו כדאמרינן דמגו הוי דאוריתא. אבל הקדיש אחד מאיבריה לדמיו לא תקרב ולא תפדה דמספקא לן אי אמרינן תרין מגו אי לא ואי היה אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה וליכא אלא חד מגו.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>היתה </b> בהמת בעלת מום לא נתקדש אלא דמי אותו אבר בלבד והוא וההקדש שותפין בה דכיון דלא קדשה אלא לדמים דהא בעלת מום היא לא פשטה קדושת דמים בכולה אפילו הוי אבר שהנשמה תלויה בו דדוקא גבי דמים דערכין הוא דאמרינן דנדון בכבודו משום דכתיב נפשות אבל בדמים דמזבח לא כיון שהיא בעלת מום ולא חזיא אלא לדמים כדאמרינן דאם אינה בעלת מום הואיל וחזיא למזבח פשטה קדושה בכולה כיון שהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו וליכא אלא חד מגו כדאמרינן וכן כל אבר שהקדיש למזבח רואין כמה שוה ויביא בדמיו קרבן כיון שאינו ראוי למזבח כדאמרינן אבל אם הקדיש לבדק הבית אבר שהנשמה תלויה בו חייב בדמי כולו דנפשות דכתיב גבי ערכין קדשי בדק הבית נינהו כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>האומר </b> ערכי עלי למזבח מביא בערכו כפי שניו קרבן דהוי כאלו נדר אותו דמים לקרבן ואם אין ידו משגת לערך שלם מספקא לן אם נדון בהשג יד דהא ערך הוי ובערכין נדון בהשג יד או דילמא לא אשכחן לגבי מזבח דמיפריק אלא בשיוויו וכן מקדיש שדה אחוזתו למזבח נפדית ויביא בדמים עולות ומספקא לן אי הוי בית זרע חומר שעורים בחמשים כסף או דילמא לא אשכחן לגבי מזבח דמיפריק אלא בשיוויו:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות עג </b> לדון בדין מחרים נכסיו דכתיב אך כל חרם אשר יחרם וגו' כל המקדיש או מחרים לבדק הבית או לשמים הרי אלו יפלו לבדק הבית דאפילו חרמים כיון שפירש לבדק הבית או לשמים הוו לבדק הבית דחרם סתם לחוד הוא דילפינן מדכתיב כשדה החרם לכהן וגו' דהוו לכהנים אבל אי מפריש לבדק הבית או לשמים הוו הקדש לבדק הבית דכתיב קדש קדשים הוא לה' אבל חרם סתם הוי לכהנים כדילפינן וכתיב נמי כל חרם בישראל לך יהיה דמשמע דכל חרם סתם אפילו אינה שדה הוי לכהן דלך יהיה לאהרן קאמר וכל זרעו בכלל.
+
+Halakhah 2
+
+<b>מחרים </b> אדם מכל מין דבר שיש לו ולא כל המין דכתיב מכל אשר לו דהיינו מטלטלין ולא כל אשר לו מאדם דהיינו עבדיו הכנעניים ולא כל אדם מבהמה ולא כל בהמה משדה אחוזה ולא כל שדה אחוזה יכול לא יחרים ואם החרים לא יהא מוחרם תלמוד לומר כל חרם וגו' בין לכהנים בין לבדק הבית דכולהו בכלל חרם הוו כדאמרינן. וכל מי שהחרים או הקדיש כל נכסיו לוקחין ממנו אפילו תפלין שבראשו שהכל הקדש או חרם כיון שהם בכלל נכסיו דבערכין שהוא דבר קצוב הוא דקאמר קרא החייהו מערכך אבל הקדיש או החרים כל נכסיו לא. חרמי שמים נפדין בשוייהן ויפלו הדמים לבדק הבית והנכסים לחולין וחרמי כהנים אין להם פדיון לעולם אלא ניתנים לכהנים כתרומה:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אזהרת קנט </b> שלא למכור שדה שהחרימו בעליו ואפילו לגזבר דכתיב לא ימכר ועל חרמים הנתנים לכהנים הוא דכתיב לא ימכר ולא יגאל לא ימכר לאחר ולא יגאל לבעלים דאי בחרמי בדק הבית פשיטא דנפדין הם כדי לעשות מהם צרכי בדק הבית:<br><b> אזהרת קס </b> שלא לפדות חרמי כהנים דכתיב לא יגאל לבעלים מה יעשה לו כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו יכול אף על פי שפירש לה' תלמוד לומר קדש קדשים הוא לה' ואחד שהחרים קרקע או מטלטלין ניתנים לכהן שבאותו משמר בשעה שהחרים דכתיב בשדה אחוזה כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו כדילפינן לעיל פרק ד' ואיתקוש מטלטלין דחרם לקרקע דחרם דכתיב מכל אשר לו ומשדה אחוזתו מה קרקע ניתן לכהן שבאותו משמר וכדילפינן אף מטלטלין דחרם ניתנין לכהן שבאותו משמר. חרמי כהנים כל זמן שהם בבית הבעלים הרי הן הקדש לכל דבר דכתיב כל חרם קדש קדשים הוא לה' נתנו לכהן הרי הן כחולין דכתיב כל חרם בישראל לך יהיה הרי הוא כשאר ממונו של כהן.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כהן </b> שהיתה לו שדה שהחרים ישראל והגיעה לחלקו או שזכה בה אחר היובל כשלא פדאה המקדיש אלא אחר דיוצאה לכהנים ביובל כדגמרינן לעיל והחרימה הרי היא מוחרמת ויוצאה לאחיו הכהנים דכתי' במקדיש שדה אחוזתו כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו מה בא שדה חרם ללמד על שדה היוצאה לכהנים ביובל אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש שדה חרמו לשדה אחוזה של ישראל מה שדה אחוזה של ישראל אם גאלה כהן מיד הקדש יוצאה מתחת ידו ביובל ומתחלקת לאחיו הכהנים אף שדה חרמו יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מכר </b> הכהן שדה שהחרים ישראל והגיעה לחלקו והקדישה לוקח אפילו היה מי שהחרימה הרי זו כשדה מקנה וחוזרת לכהן שמכרה ביובל דלגבי כהן הויא שדה שהגיעה לו לחלקו שהחרימה ישראל כשדה אחוזה כדכתיב כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו ויוצאה ביובל. קרקע או מטלטלין של כהנים ולוים אינם מחרימים אותם דחרם הוי מוחלט מן הבעלים שאינו חוזר לעולם ובקרקעות הלוים כתיב כי אחוזת עולם הוא להם שאינם נפקעים מהם לעולם ומטלטלים הוקשו לקרקעות דכתיב מכל אשר לו ומשדה אחוזתו.
+
+Halakhah 8
+
+<b>המקדיש </b> קדשי מזבח לבדק הבית הקדש חל עליהם ותפדה הבהמה והדמים לבדק הבית והבהמה עצמה תקרב כמו שהיתה דאף על גב דכבר היתה קדושה חל עליה קדושת דמים והוי כמי שאמר הרי עלי מנה לבדק הבית דחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל קדשי מזבח אינו חל על קדשי בדק הבית דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו דכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו וכו'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>האומר </b> שור זה הקדש לאחר שלשים יום ושחטו תוך שלשים מותר בהנאה הקדישו למזבח הרי זה הקדש למזבח דאכתי לא חל עליו קדושת בדק הבית אבל אמר מעכשיו אסור בהנאה אם שחטו תוך שלשים ואם הקדישו למזבח אינו מקודש דאין קדשי מזבח חל על קדשי בדק הבית שאינו ברשותו כדאמרינן.
+
+Halakhah 10
+
+<b>המקדיש </b> עולה לבדק הבית אין בה אלא עיכוב גזברים בלבד שאינה קריבה עד שיבאו גזברים לעמוד על גבה דאין קרבנו של אדם קרב אלא אם כן עומד על גביו ולהא מילתא הוו גזברים בעלים לא שתפדה אלא מדרבנן לפיכך אם עבר ושחטה כשרה.
+
+Halakhah 11
+
+<b>מחרים </b> אדם כל קדשים ככל חרמים דכתיב כל חרם קדש קדשים הוא לה' דמשמע כל חרם בין חרמי כהנים בין חרמי בדק הבית חל על כל קדושה בין קדשים קלים בין קדשי קדשים ואם היו קדשים שחייב באחריותן נותן את דמיהן בין לבדק הבית בין לכהנים דאף על גב דחרמי כהנים אין להם פדיון הכא רבי קרא כל לאיתויי חרמי כהנים ויקרבו אותן הקדשים למה שהן ואם היו נדבה והחרימן נותן את טובתה. ישראל שהחרים בכור בהמה לשמים ואין צריך לומר כהן אחר שבא לידו הרי הוא מוחרם כדילפינן מדכתיב כל חרם קדש קדשים הוא וגו' ופודין אותו בטובתו והדמים לבדק הבית. ומחרים מעשר הוי כשלמי נדבה. מקדיש שקלו הוי קדש ובכורים אינם קדש אלא אם כן הקדישם כהן אחר שבאו לידו.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>המחרים </b> חצי עבדו ושפחתו הוא והכהנים שותפין בו אבל הקדיש או החרים לשמים כלו קדש דכתיב נפשות בערכין דהוו לבדק הבית לאבר שהנשמה תלויה בו כדאמרינן לעיל וגוף העבדים או שפחות שהקדיש קדש ואסור להנות בהם עד שיפדו והא דאין הגזברין רשאים לשחררן נראה דהוו מדרבנן משום דנראה כמזלזל בנכסי הקדש אבל מדאוריתא כיון שגופן קדוש יכול לשחררן הגזבר. המקדיש ידי עבדו כל היתר על פרנסתו הוי קדש וכיצד הוא מתפרנס [לוה כו']. המקדיש את עצמו לא הקדיש אלא דמיו וחייב בדמי עצמו דלא נתקדש גופו כעבד לאסור הנאתו.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>אין </b> אדם מקדיש דבר שאינו שלו כבנו ובתו ועבדו ושפחתו העברי' או שדה מקנתו ואם הקדיש או החרים אינם מוחרמים דכתיב ובהמה יתירא דאי משום שלא יחרים כל מה שיש לו הא כתיב מאדם ומה תלמוד לומר בהמה לומר לך מה בהמה יש לו רשות למוכרה לעולם אף כל שיש לו רשות למוכרו לעולם יצאת אפילו בתו קטנה ושדה מקנתו שאין לו רשות למוכרם לעולם.
+
+Halakhah 22
+
+<b>אין </b> אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו שכפר בו מי שהוא אצלו וקרקע אפילו כפר בה אם יכול להוציאה בדיינים יכול להקדישה דקרקע אינה נגזלת והוי ברשותו. גזל את חברו ולא נתיאשו בעלים זה אינו יכול להקדיש לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כדאמרינן. מי שהיה מוכר דבר שדמיו קצובין ובא לוקח ונטל והלך לו אין המוכר יכול להקדיש דאינה ברשותו ואם אין דמיו קצובין והקדישה מקודשת דברשותו היא ואע"ג דאמרן דבמטלטלין שאינם ברשותו אפילו היה יכול להוציאו בדיינים אם הקדישו אינה מקודשת היינו כשהיה גזולה בידו אבל כי הכא דאינה דרך גזלה לא.
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>אין </b> אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דהא אינה ברשותו ובעי דליהוי ברשותו כדאמרינן וכן כל שאינו עדין ברשותו אינו קדוש. אמר לאשתו יקדשו ידיך לעושיהן הואיל והן משועבדין לו הרי כל מעשה ידיה קדש כמי שאומר אילן זה קדש ונראה דאף על גב דמעשה ידיה לו תקנת חכמים היא אפילו הכי הוי קדש דאוריתא דהא מוחלת היא במעשה ידיה בתקנת חכמים והוי כמי שהקנה ידיו למעשיהן.
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+<b>המקדיש </b> דבר שהיא עתה ברשותו לכשיחזור ויקחנה ממי שמוכרה לו עתה הויא מקודשת כיון שהיא ברשותו עתה וכן מה שבידו לפדותו והקדש מפקיע השכירות ואם דר בה השוכר מעל כיון שלאחר זמן השכירות תחזור לו בחנם יכול להקדישה.
+
+Halakhah 30
+
+
+
+Halakhah 31
+
+<b>אמר </b> הרי עלי להקדיש על דבר שלא בא לעולם הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו ואם לא הקדיש עובר משום בל תאחר ובל יחל דברו ומשום ככל היוצא מפיו יעשה כשאר נדרים כמו שמצינו ביעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך וכתיב אשר נדרתי לי שם נדר.
+
+Halakhah 32
+
+
+
+Halakhah 33
+
+
+
+Halakhah 34
+
+<b>הקדש </b> טעות אינו הקדש כדילפינן בה' נדרים התפיס בה אחרת ואמר הרי זו כזו השנייה קדש דהא אף על גב דסבר בטעות דראשונה קדש אפילו הכי השתא מיהא הא מקדש להא אחריתי מדעתו שלא בטעות ואי הוה ידע דראשונה אינה קדש היה מתפיס זו על בהמה שהיתה קדש ודאי או היה מקדישה היא עצמה בלא התפסה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ההקדשות </b> אין פודין אותם לא בקרקעות ולא בעבדים שהרי הוקשו לקרקעות ולא בשטרות שאין גופן ממון דכתיב ונתן את הכסף ודרשינן לקרא בכלל ופרט וכלל ויסף חמישית כלל כסף פרט והיה לו חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר מטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאין מטלטלין ועבדים שהוקשו לקרקעות כדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם יצאו שטרות שאין גופן ממון וכל מטלטלין אפילו סובין הוו בכלל כסף דהוו כעין הפרט כדאמרינן.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b> הפודה קדשיו מוסיף חומש כדכתיב ואם המקדיש וגו' ודרשי' האשה והיורש מיתורא דקרא כדאמרינן לעיל ואף החומש לא יהא אלא ממטלטלין דאמר קרא בכוליה חומשים עליו וחמישיתו יוסף עליו לרבות חומשו כמותו דבדבר שמשלם קרן משלם חומש והחומש שהוסיף הרי הוא כהקדש עצמו.
+
+Halakhah 3
+
+<b>הפודה </b> קדשיו אין החומש מעכב אלא כיון שנתן הקרן יצא הקדש לחולין דארבעה בארבעה פריק ומאיליו מוסיף חומש ואינו בכלל הפדיון שארבעה הזוזים פדו הקדש שהוא כנגדם ומדרבנן מעכב.
+
+Halakhah 4
+
+<b>פדה </b> מקדיש עצמו קדשי מזבח שנפל בהם מום מוסיף חומש דהא בבהמה טמאה דאמרינן דאיירי בנפל בה מום כתיב נמי ויסף חמשיתו עליו והמקדיש שפדאה הוא שמוסיף חומש לא המתכפר אם הפריש קרבן לכפרת חברו והומם דכתיב גבי ביתו ואם המקדיש יגאל את ביתו ודרשינן המקדיש ולא המתכפר הקדש ראשון הוא שמוסיף חומש ולא פדה את השנייה שחלל עליה ולא פודה את התמורה דכתיב המקדיש ולא המתפיס.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>חלל </b> אשם שנפל בו מום על בהמה אחרת ונתכפר באחר זה שחלל על האשם הרי הוא ספק אם מוסיף עליו חומש כשהומם הואיל והוא קרבן עולה דאשם שכיפרו בעליו באחר סתמיה לשם עולת נדבת צבור קאי ממדרש יהוידע הכהן כדאמרינן בדוכתא בס"ד והרי גוף אחר וקדושה אחרת או דילמא אינו מוסיף כיון שבא מכח קדושה ראשונה שכבר הוסיף עליה חומש.
+
+Halakhah 7
+
+<b>קדשי </b> בדק הבית אין עושין תמורה שלא דנה תורה בתמורות אלא בקדשי מזבח כדכתיב ואם כל בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן וכתיב בתריה לא יחליפנו וגו' וקדשי בדק הבית לא נקראו קרבן ואף על גב דכתיב ונקרב את קרבן השם קרבן השם איקרי קרבן לה' לא איקרי דההוא הוי משמע קרבן סתמא אבל אם חלל עליו בהמה אחרת היינו פדיון דאיכא בקדשי בדק הבית.
+
+Halakhah 8
+
+<b>ואין </b> פודין כל הקדשים אלא בשווייהן דהבעלים מוסיף חומש שאר כל אדם פודין בשיווי ולא פחות ואם עבר וחלל על פחות הרי זה פדוי ויצא לחולין דאין אונאה להקדש דכתיב אל תונו איש את אחיו ולא הקדש ומדרבנן חייב להשלים דמים ומדאוריתא נמי לכתחילה לא יחלל אלא בשיווי דערכך שיוויו משמע.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הפודה </b> מיד הקדש ולא הספיק ליתן הדמים עד שעמד מה שהיה שוה מנה במאתים נותן מאתים דכתיב ונתן את הכסף וקם לו בנתינת הכסף הוא שלו אבל קודם שנתן אכתי לא הוי פדוי וכשנתן הכסף אף על פי שלא משך הוי פדוי דבנתינת כסף תליא מילתא כדאמרינן.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>ההקדש </b> מפקיע השעבוד נראה דהוו מדרבנן דמדאוריתא גובה אפילו מן ההקדש דכיון דשעבודא דאוריתא כדכתיב והאיש אשר אתה נשה בו לא חייל הקדש דהוי כמקדיש דבר שאינו שלו דלא חל שם הקדש עליו כיון שאין לו נכסים אחרים לגבות מהם ונראה דמדאוריתא נאמן נמי לומר אחר שהקדיש מנה לפלוני חוב עלי או כלי זה של פלוני דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>מי </b> שיצא עליו קול שהפקיר או הקדיש או החרים נכסיו אין חוששין לאסור נכסיו עליו דנכסים בחזקת מריה קיימי כל זמן שאין ראיה ברורה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> פודין את ההקדשות אלא בשלשה דאף על גב דאין אונאה להקדש הא כתיב ערכך דמשמע דלכתחלה מיהא בעינן דלא יפדו אלא בשוויין ולכך בעינן ג' לשומן וכן כשגובין מטלטלין מחייבי ערכין וכשמעריכין בהמה וכיוצא בה שמין בג' אבל קרקעות צריך עשרה ואחד מהם כהן דעשרה כהנים כתיבי בפרשה בשומא שלשה בפרשת ערכין ושלשה בפדיון בהמה וארבעה בקרקעות חד לגופיה דבעינן דליהוי כהן הנך הוי מיעוט אחר מיעוט דכולהו ממעטי ישראל דמשמע כהן ולא ישראל ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דאפילו תשעה ישראל ואחד כהן. ונראה דכיון דאין אונאה להקדש אף על גב דלכתחלה בעינן ערך בשווי דלא בעינן הני שלשה ועשרה אלא מדרבנן דמדאוריתא בכל דהוא סגי וקראי אסמכתא בעלמא דהא אסיקו להו בקושיא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>סדר </b> פדיון הקדשות נראה דהוי מדרבנן דמדאוריתא אין נגמר המקח אפילו בהקדש בדברים דבהקדש אמרינן ונתן הכסף וקם לו דבנתינת הכסף תליא מילתא ואין פודין את ההקדשות אכסר"ה דכתיב והעריכו הכהן בין טוב ובין רע.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין בזמן הזה שאין לנו מקדש בחטאינו לחזק את בדקו ואם עשה הקדש בהמה תמות ופירות ירקבו וכלי מתכות ישליכה לים המלח כדי שלא יבאו בהם לידי תקלה ואסורין בהנאה מן התורה ומותר לפדותן לכתחלה בפרוטה דאף על גב דלכתחלה בעינן שווי מדאוריתא היינו בזמן המקדש דאיכא רווחא דבדק הבית אבל השתא לא. ואין שדה חרמין נוהג אלא בזמן היובל דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל כשדה החרם וקרקע בחוצה לארץ הוא כמטלטלין ונתנין לכהן דסתם חרמין לכהנים כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>אף </b> על פי שהקדשות וערכין מצוה אם לא נדר בהם אין בכך כלום הרי התורה העידה ואמר וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. ומי שמקדיש או מחרים כל נכסיו אין חסידות אלא שטות שמאבד כל ממונו ויצטרך לבריות אלא כל המפזר לא יפזר יותר מחומש כדכתיב ביעקב עשר אעשרנו דהיינו שתי מעשרות שהם חומש ולא רצה לנדור יותר אפילו במה שלא בא לידו ואפילו בקרבנות שנתחייב בהם חסה תורה על הממון ואמרה שיביא כפי מסת ידו קל וחומר לנדרים שלא נתחייב לנדור בהם וכתיב איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך. ויש במצות הלכות אלו דברים מדרבנן סמוכים אלאו דלא תסור וחייבים אנו להזהר בהם מן התורה שצונו שלא לסור ממה שנצטוינו מהם ימין ושמאל כדכתיב לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Haflaah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Haflaah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b0a52bb522aacdc2d66b8b803e574e8b3a92354d
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Haflaah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,760 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Nazariteship
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות נזירות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות נזירות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה סז </b> שיגדל הנזיר שער ראשו דכתיב גדל פרע שער ראשו ואם גלח עובר בלא תעשה דכתיב תער לא יעבור על ראשו. וכן אסור להטמא למתים או לאכול דברים שאסרן הכתוב מגפן היין כל ימי נזרו עבר וגלח או נטמא או אכל מגפן היין הרי זה לוקה שתים אחד משום לא יחל דברו שכולל כל הנדרים יחד דנזיר בכלל נדרי איסר איתיה כדכתיב כי ידור נדר נזיר וגו' ואחד משום דבר שעבר עליו מדברים שאסורים איסור מיוחד לנזיר. קיים נזרו כהלכתו הרי זה עושה ג' מצות עשה הא' ככל היוצא מפיו יעשה. הב' גדל פרע שער ראשו והרי גדל. הג' תגלחתו עם הבאת קרבנותיו דכתיב וגלח הנזיר פתח אהל מועד.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>האומר </b> לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר ואיחר נזירותו עובר בבל תאחר ואין לוקה עליו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>מי </b> שגמר בלבו והוציא בשפתיו דברים שענינם שיהיה נזיר אע"פ שהן עניינים רחוקות אע"פ שאין במשמע הלשון נזירות הרי הוא נזיר דכיון שגמר בלבו להזיר מחשבת הלב מגליא אכל הני לישני דלהזיר קאמר והוו פיו ולבו שוים והוי כמי שפירש דלא נתנה נזירות אלא להפלאה כדכתיב איש כי יפליא לנדור ומתרגמינן ארי יפריש. ושילוח פרע נמי משמע ריבוי פרע כדמתרגם רב יוסף שולח מים כד משקין ליה מיא לפירא ורבי. אמר הרי עלי צפרים הוי כמי שלא הוציא בשפתיו כלום דלית בהאי לישנא שום משמעות נזירות ואע"ג שגמר בלבו הא לא פירש מידי ובעיא שיפרש.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> כינויי נזירות ילפינן לה מדכתיב נזיר להזיר דמצי למכתב כי יפליא לנדור נדר נזיר ומלהזיר דרשינן לעשות כל כינויי נזירות דבכל כינוי לשון דמזיר הויא נזיר וידות נמי מהכא נפקי.
+
+Halakhah 9
+
+<b>האומר </b> הריני נזיר ופי' מדבר א' האסור על הנזיר אע"פ שלא היה בלבו להזיר אלא מדבר זה הרי זה נזיר גמור דכתיב מיין ושכר יזיר דמשמע דאפילו לא נזר אלא מיין לחודיה הוי נזיר מכולם. אבל האומר הריני נזיר ופירש מדבר פלוני שאינו אסור על הנזיר אסור במה שפירש שהרי אסר עצמו בו ואינו נזיר כיון דלא פי' אלא דבר דלא שייך ביה שום נזירות. אמר על כוס יין שמזגו לו הריני נזיר ממנו הרי זה נזיר גמור דהוי כמי שפי' הריני נזיר מן היין דאמרן דהוי נזיר ואם היה מר נפש או שכור אין אסור אלא באותו הכוס בלבד שלא נתכוון אלא לאותו הכוס הגיע לשכרותו של לוט אינו בן חיוב לשום עבירה [(ואין בדבריו כלום) משום דלאו בר דעה הוא כדכתיב גבי לוט ולא ידע בשכבה וגו' (בראשית יט, לג)] ואין בדבריו כלום.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>הריני </b> נזיר ע"מ שאהיה שותה יין או גילוח או טומאה הרי זה נזיר ואסור בכולם מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה שהנזיר אסור בשלשתן וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל דהא תנאי בני גד ובני ראובן לא היה תנאי על שום דבר איסור שכתוב בתורה ולהכי הוה קיים הא כל מי שמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ומעשה קיים.
+
+Halakhah 14
+
+<b>נדר </b> בנזיר ואמר לא הייתי יודע שהנזיר אסור בכל שלשת מינין הרי זה נזיר דהא ילפינן דאפילו לא נדר אלא באחת מהם אסור בכולם אבל ידע שנזיר אסור בכולם אלא שחשב שהוא היה מותר באחת מהם שהוא היה צריך לה אינו נזיר דהוי בכלל נדרי שגגות דלא הוו פיו ולבו שוים.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אמר </b> על אבר שאם ינטל מן החי ימות הרי הוא נזיר הרי זה נזיר דהוי כאלו אמר הרי הוא נזיר כיון שהנשמה תלויה באותו אבר.
+
+Halakhah 17
+
+<b>אמר </b> הריני נזיר כשיהיה לי בן אין נזיר בשום וולד שיהא לו אלא בבן אבל אמר כשיהיה לי וולד כל וולד משמע אפילו טומטום ואנדרוגינוס דאינהו נמי וולד מיהא איקרו הפילה אשתו לא הוי נזיר דדילמא לא הוה בר קיימא ולאו וולד איקרי וספק נזירות להקל. חזרה ונתעברה וילדה הרי זה נזיר דהשתא מיהא וולד הוא דאית ליה וחייל עליה נזירות:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דין </b> ארבעה נדרים בנזיר כנדרים דפטור וכדילפי' בשבועה ונשאלין לנזירות כשאר נדרים דאיתקוש נזירות לנדר כדכתיב נדר נזיר להזיר לומר מה נדרים עובר בבל יחל אבל אחרים מוחלים לו אף נזירות כן. נדר בנזיר וכבר אבדו או נגנבו בהמות שנזר על דעת שיביאם במלאת ימי נזרו אינו נזיר דהוי נדר בטעות שאם היה יודע שאבדו לא היה נודר בנזיר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>המתפיס </b> בנזירות הרי זה נזיר כדילפי' בנדר מכי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור והא איתקש נזירות לנדר ולכך כל הני גווני דהתפס' דמייתי הרב ז"ל הוי נזיר.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>הריני </b> נזיר כשיהיה לי בן וחברו אמר ואני הרי חברו נזיר מיד לפי' הרב ז"ל דלא הדר ואני אלא אנזירות לחודיה. אבל אמר לחברו כשיהיה לך בן ואמר ואני אין זה נזיר שלא נתכוון זה אלא לומר שהיה אוהב שיהיה לו בן כמו זה שהרי הוא בוש ממנו. ואם אמר כשיהיה לפלוני ואמר ואני הוי ספק אי נתכוון לנזירות הואיל ושלא בפני אותו פלוני אמר או לומר שאני אוהב אותו כמותך וספק נזירות להקל דלא ניתנה נזירות אלא להפלאה כלומר שאין נזירות חל אלא עד שיפרש אותה בלא שום תנאי כדכתיב כי יפליא דמשמע שיפרש ולא שיקבל אותה על הספק. ואם קבל נזירות על דבר שאינו ברור והוברר אחר כן הרי הוא נזירות מפורשת אבל לא הוברר הוי ספק נזירות ולקולא כדאמר.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>טומטום </b> או אנדרוגינוס או אנשים מהם פקחים ומהם סומים שאמר א' הריני נזיר שהוא כך וא' אמר הריני נזיר שאינו כך הרי כולם נזירים שיש לישב דברי כולם והוי נזירות מפורשת.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>קטן </b> שהגיע לעונת נדרים ונדר בנזיר הרי זה נזיר כדילפינן לעיל דמופלא הסמוך לאיש נדרו נדר ומביא קרבנותיו ואע"פ שעדין לא הביא שתי שערות דהא הוי נדרו נדר מדאוריתא כדאמרי'. האיש מדיר בנו קטן בנזיר וזה הלכה מפי הקבלה בנזיר דוקא וחייב לנהוג בו האב כל דיני נזירות ומביא קרבן טומאה וקרבן טהרה כשאר הקרובים. לא רצה הבן או קרוביו הרי זה אינו נזיר ומדירו עד שיהא איש הוא ולא אמו ונראה דכל זה בכלל ההלכה מפי הקבלה הל"מ.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>הגוים </b> אין להם נזירות דכתיב דבר אל בני ישראל וגו' דאף ע"ג דבשאר נדרים דינם כישראל כדכתיב איש איש לרבות גוים שנודרים נדבות כישראל ונזירות נמי נדר הוא שאני הכא דכתיב בני ישראל למעט גוים שאם קבלו נזירות אינו כלום ומותרים לשתות ביין ואין מביאים קרבנות נזירים עליהם ואע"ג דבדוכתא אחריתי דכתיב בני ישראל הוו גוים בכלל הכא שאני דכתיב לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו טומאה יצא זה שאין לו טומאה שאם נגע במת אינו טמא דכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל יצא זה שאין לו קהל וטומאה נמי בלא כרת לית בהו דכתיב והזה הטהור על הטמא כל שיש לו טהרה בהזאה וטבילה יש לו טומאה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה ולא תימא טהרה הוא דלית ליה שאם מקבל טומאה אפילו שהוזה לא נטהר מטומאתו דכתיב יטמא ולא יתחטא איתקש טומאה לטהרה דתרוייהו קא מישתעו בחד גברא והכי משמע כל מי שאין לו טהרה אין לו טומאה וגוי הואיל ואי אפשר לו בטהרה אין לו טומאה.
+
+Halakhah 17
+
+<b>נשים </b> יש להם נזירות דכתיב איש או אשה ואב ובעל מפירין כדילפינן לעיל. עבדים יש להם נזירות דכתיב ואמרת אליהם איש לרבות את העבדים שיש להם נזירות ואע"ג דהוקשו לאשה אי לאו ריבוייא דהאי קרא לא הוה אמינא דעבדים מיחייבי בנזירות דכתיב לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו קמ"ל גבי נזיר ואמרת אליהם וגו' לרבות את העבדים דיש להם נזירות כל זמן שאין הרב מוחה דיש לרב לכוף אותו לשתות ולהטמא למתים דלאו כל כמיניה לאפקועי נפשיה משעבודיה דרב ושאר נדרים דעינוי נפש או דמעכבי מלאכה דכתיב להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא נשבע להרע לאחרים שאין הרשות בידו הכא נמי כיון דקא מכחיש כי לא אכיל ושתי ואיכא הפסד לרבו לא חיילי עליה נדר ושבועה דהוקשו להדדי אבל נזירות לא הוקש להא דהא מרבינן עבדים בנזירות וערך נמי אין צריך לכופו דאין נפשו קנויה לו ולא חייל עליה נדר כלל ואם אין שם עינוי ולא דבר שמעכב מלאכה אינו יכול לכפותו דהא לא ממעטי דלא חייל עלייהו נדר ושבועה אלא במידי דאיכא הרעה והפסד לרבו לחוד. ואם אמר לעבד מופר לך יצא לחירות ומשלים אחר כן נזירותו ואיפשר דלפי' הרב ז"ל לישנא דהפרה הויא כלישנא דשחרור דמפר שעבודיה מעליו אבל כפיה אדרבא הוי שעבוד ולהכי כופה ואינו מפר כדאמ'. עבד שנדר בנזירות וברח או שהלך מרבו לא ישתה דאין מקפיד אם יצטער ויתכחש כשאינו אצלו אבל כי היכי דנהוי ליה צער ונהדר לגביה שעל ידי כן ישוב אצלו לשתות ביין. נזר והשלים בנזירותו וגלח ולא ידע רבו ואחר כך יצא לחירות הרי זה יצא ידי נדרו אף על פי שאם היה יודע הרב היה כופה אותו לשתות כי היכי דלא ליכחיש אבל לא גלח ויצא לחירות לא יצא ידי נדרו דהא אלו ידע הרב הוה כפי ליה ואם כן לא עלו לו כיון דלא גלח דאם גלח הא יצא ידי נזירות דגילוח אחר שחיטת קרבנות הויא נטמא ואחר כך יצא לחירות מונה משעה שנטמא.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>נזירות </b> נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית לפי שהיא חובת הגוף לפיכך מי שנזר בזמן הזה הרי הוא נזיר עולם שאין יכול להביא קרבנות דמעכבי. ונוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ מדאוריתא ועולין לו ימים אלו מדאוריתא דטומא' ארץ העמים הויא מדרבנן ואם עבר ושתה או גלח או נגע במת לוקה מן התורה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>סתם </b> נזירות שלשים יום ואפילו פירש זמן פחות משלשים דאין נזירות פחות משלשים יום כדאמ' דכתיב קדוש יהיה יהיה בגמטריא תלתין הוו וכתיב נמי גדל פרע ואין גידול פרע פחות משלשים יום וכתיב נמי עד מלאת הימים ימים שהם צריכין למלאות הם שלשים דאיכא בחדש מלא וחסר ועד ועד בכלל. פירש זמן יותר משלשים יום הרי זה נזיר (ב)[כ]זמן שפירש דסתם נזירות הוא דילפינן דאין פחות מל' יום ואפילו פירש פחות הוו שלשים אבל פי' יותר הוי נזיר כמנין שפי' דשלשים דוקא למטה ולא למעלה ואמר שעה א' נמי הוי כמי שפי' יום א' והוי נזיר שלשים. ואם אמר הריני נזיר ל' יום ושעה א' הוי כמי שפירש שלשים ואחד יום ולא הוי נזיר אלא כמנין הימים שפי'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>הריני </b> נזיר מכאן ועד מקום פלוני אפילו רחוק מאה יום אין נזיר אלא שלשים דלא נתכוון אלא דאריכ' עליה האי נזירות כמכאן ועד אותו מקום רחוק. ואם החזיק בדרך והיה פחות מל' הוי נזיר שלשים כדאמ' ואם יותר הוי נזיר כמנין הימים דכיון דהחזיק בדרך משמע דמאי דקאמר מכאן ועד מקום פלוני אדעתא דליהוי נזיר כל זמן שיהיה בדרך קאמר וליכא למימר אריכא ליה מילתא דהא החזיק בדרך.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אמר </b> הריני נזיר ב' נזירות או שלש הוי כל נזירות שלשים יום כדאמ' ובסוף כל שלשים מגלח ומביא קרבנותיו ואפילו אמר עד מאה אלף נזירות. הריני נזיר כמנין ימות החמה או ימות הלבנה הוי נזיר שס"ה נזירות או שנ"ד כל א' מל' יום דכיון דאמר כמנין משמע נזירות ולא נזירות ארוך וכל הנדרים הולכים אחר לשון בני אדם כדאמ' בנדרים והוי שנת החמה שס"ה יום ושנת הלבנה שנ"ד ברוב השנים ושנה סתם שנת הלבנה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אחת </b> ומחצה או נזיר ויום אחד או שעה א' הרי זה נזיר שני נזירות דדוקא ל"א יום הוא דהוי נזיר כמנין הימים אבל הא הוי כאלו אמר הריני מחצה יום א' או שעה א' דאמרן דהוי נזיר שלשים יום דאין נזירות פחות משלשים כדילפינן. הריני נזיר וא' ועוד ושוב הוי ד' נזירות שלשים יום ויום אחד הוי כמי שאמר ל"א יום דהוי נזיר בזמן שפירש.
+
+Halakhah 9
+
+<b>שני </b> כיתי עדים החלוקים על זמן שנדר הוי נזיר במנין הפחות דבכלל מאתים מנה. נשאל לחכם על נזירות ראשון שנהג כבר אפילו הביא כפרתו וגלח עלתה לו ראשונה בשנייה שנדר כבר שאין שנייה חלה עד לאחר הראשונה כדאמר' לעיל וכיון שהתירה הרי היא כמי שאינה מעיקרא.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>הריני </b> נזיר לעולם או כל ימי חיי הוי נזיר עולם. אלף שנים הוי לזמן קצוב ואסור לגלח כדכתיב כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים וגו' ונזיר עולם אם הכביד שערו מקל בתער משנים עשר חדש לשנים עשר חדש ומביא שלשה בהמות כשיגלח דכתיב ויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו ויליף ימים ימים מבתי ערי חומה דכתיב בהו ימים תהיה גאולתו מה להלן שנים עשר חדש כדפי' ביה קרא עד מלאת לו שנה תמימה אף כאן שנים עשר חדש ואבשלום דכתיב ביה האי קרא נזיר עולם היה דכתיב ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון והתם נדר משמע ליה נזירות ועוד אחרי שלא היה מגלח אלא מימים לימים משמע שהכביד עליו שערו מכלל דנזירות נדר ודבר זה שנזיר מגלח ומביא קרבנו שלשה בהמות הלכה היא מפי הקבלה ולטומאה הוי כנזיר לזמן קצוב דלא אתאי הלכתא אלא לגילוח וקרבן כדאמ'.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>שמשון </b> לא היה נזיר גמור שהרי לא נדר בנזיר וקרא דכי נזיר אלהי' יהיה הנער מן הבטן לא אביו קאמ' לה ומפיו נמי לא יצא אלא מלאך הוא דקאמר ליה והיה אסור ביין ובתגלחת ומותר להטמא למתים ודבר זה הלכה מפי הקבלה. לפיכך מי שאמ' הריני נזיר כשמשון הוי כמוהו ואם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו שמשון אינו נזיר דהא לאו בנזירות נדר נזירות שמשון לית ביה שאלה דע"י מלאך קבל נזירותו עליו ואין לו שאלה דציווי של מעלה הוא. האומר הריני נזיר כשמשון בן מנוח כבעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלשתים את עיניו הוי נזיר שמשון שאף על פי שאיפשר שנעשו מעשים אלו לאיש אחר לזה הוא שנתכוון. שמואל הרמתי נזיר עולם היה דכתיב ומורה לא יעלה על ראשו וכתיב נמי בשמשון ומורה לא יעלה על ראשו מה מורה דהתם נזיר כדכתיב כי נזר אלהי' יהיה הנער מן הבטן אף מורה האמורה בשמואל נזיר עולם נראה דילפינן מדכתיב ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה וגו', דמשמע דכל ימי חייו לא יעלה עליו מורה דהיינו נזירות כדילפי' לפי' האומר הריני כשמואל הרמתי כבן חנה כבן אלקנה כמי ששסף את אגג בגלגל וכיוצא באלו הרי הוא נזיר עולם ולא אמרינן שמא לאחר נתכוון.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>הריני </b> נזיר מלא הבית מלא הקופה ואמר לא היה בדעתי אלא לנזירות גדולה הרי זה נזיר שלשים יום בלבד דהא דאמר מלא הבית משמע כאלו אמר אריכא לי מילתא כמלא הבית ואם [אמר] סתם נדרתי רואין את הקופה כאלו מלאה חרדל ויהא נזיר כל ימיו דאמרי' נזירות כמנין גרעיני חרדל קבל עליו ואין להם הפסקה כל ימיו והוי כשאר נזירי עולם. הריני נזיר כשער ראשי או כעפר הארץ או כחול הים הרי זה כמי שאמר נזירות עלי כמנין שער ראשי או כמנין עפר הארץ או החול דכל הני מובדלין זה מזה ונזירות מובדלת הוא שנדר ולפי' יגלח כל שלשים ויתחיל למנות נזירות שנייה שלשים יום ויגלח וכן עד שימות ובכל תגלחת אינו שותה יין ולא יטמא למתים שהרי מיד חלה עליו נזירות שנייה ואחר כך ג' עד שימות ואם שתה או נטמא לוקה.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>קבל </b> ג' נזירות זו אחר זו על ככר אחד אם יאכלנה ואכלה מונה שלשה נזיריות זו אחר זו מל' יום ומגלח בסוף כל ל' ומביא קרבנו כדינו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האומר </b> הריני נזיר דהויא סתם נזירות שלשים יום הרי זה מגלח תגלחת טהרה ל"א יום דהיינו לאחר מלאת ימי נדרו ואם גלח ביום שלשים יצא דמקצת היום ככולו והרי עשה מקצת היום בנזירות. ואם אמר הריני נזיר שלשים יום אינו מגלח אלא יום ל"א דכיון דאמר שלשים יתירא הוי כמי שאמר שלמים וליכא למימר בהו מקצת היום ככולו ולכך אם גלח יום שלשים לא יצא ויום שלשים עולה לו אף למנין נזירות שנייה דמקצת היום ככולו בסוף נזירות כדאמר' ובתחלת נזירות מידי דהוה אאדם דמקבל נזירות בחצי היום.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הריני </b> נזיר ונזיר כשיהא לי בן נזירות דנפשיה קביל ברישא ולהכי אם נולד לו בן תוך ימי נזירותו משלימו ומגלח ומביא קרבנותיו ואחר כך מונה את של בנו ויגלח ויביא קרבנותיו. אמר הריני נזיר כשיהיה לי בן והריני נזיר כך וכך יום התחיל מונה את שלו ואחר כך נולד לו בן פוסקו ומונה את של בנו דכיון דקבלו עליו קודם הוא זקוק למנותו מיד כשיולד ואחר כך ישלים נזירותו והוו כנזירות אחת ואם נטמא בתוך נזירות בנו סתר הכל כיון דאינו מגלח בנתים נטמא אחר נזירות בנו כשהיה משלים נזירותו אינו סותר אלא עד נזירות בנו דהא גלח לנזירות בנו ואם נשאר מנזירותו פחות מל' יום מונה שלשים אחר נזירות בנו שאין בין תגלחת לתגלחת פחות מל' יום דבבציר מהכי לא הוי גידול שער לגילוח.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הריני </b> נזיר לאחר עשרים יום והריני נזיר מעתה מאה יום פוסק אחר עשרים ומונה שלשים ומגלח וחוזר להשלים מאה ימים על העשרים שנדר בסוף ומגלח ומביא קרבנותיו ואם מה שנדר בסוף היה סתם נזירות דשלשים יום אינו פוסק דאין בין תגלחת לתגלחת פחות מל' יום כדאמר'. ואם מה שנדר בסוף היה נזיר עולם לא חל נזירות א' דהא לא שביק ליה רווחא וכן הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום וחזר ואמר הריני נזיר מעתה אינו מגלח לנזירות אחרון שהרי הוא נזיר שמשון אחר עשרים.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הריני </b> נזיר לעולם אסור באיסורי נזיר לעולם שמא ימות למחר ואינו לוקה דהויא התראת ספק ואם שתה יין או גלח יום א' או נטמא וחי עד יום שלישי איגלאי מילתא דלא עבד איסורא. הריני נזיר ביום שבן דוד בא אם בחול נדר הרי זה אסור לעולם שמא באותו יום יבא ואם בשבת או ביום טוב נדר מותר באותו יום דספק הוא אם יבא בהם וספק נזירות להקל כדילפינן ומכאן ואילך חלה עליו נזירות ואין מפקיע שבת הבאה שהיא ספק לנזירות שחלה כבר עליו דהא דילפי' דספק נזירות להקל היינו תחלת נזירות דלא יחול עליו מספק אבל כיון דחל עליו נזירות לא מפקעא מספק. ונראה דאם שתה יין בכל יום ולא בא עדין בן דוד איגלאי מילתא למפרע דלאו איסורא עבד אבל אסור לשתותו לכתחלה מדאוריתא וכן שאר איסורי נזיר.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>גלוח </b> מעכבת איסורי נזיר אף על פי ששלמו ימי נזירותו. נזיר ששלמו ימי נזירותו ולא גלח תגלחת טהרה אסור לגלח ולשתות יין ולטמא למתים קודם שיביא קרבנותיו כמו כשהיה בתוך ימי מלאת ולוקה עליהם דכתיב בטומאה כל ימי הזירו לה' לרבות ימים שלאחר מלאת שצריך להביא קרבנותיו כימים שלפני מלאת וכתיב נמי בגילוח כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור וגו' ובשתיית יין כל ימי נדר נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין וגו' אלמא דגמרינן ימי ימי לרבות ימים שלאחר [מלאת] דלוקה.
+
+Halakhah 13
+
+<b>מי </b> שנהג התר בנדרו מונה משעה שנדר מדאוריתא ומדברי סופרים נוהג איסור כימים שנהג בהם התר.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>האשה </b> שנדרה בנזיר ואחר זריקת דמים שמע בעלה אף על פי שלא גלחה עדין אינו יכול להפר דכיון דאיזדריק עלה א' מן הדמים לאלתר אשתראי בחמרא ולית לה ניוול ואינו יכול לומר אי איפשי באשה מנוולת ואם קודם זריקה הרי זה יפר דאכתי לא אשתראי בחמרא ובתגלחת טומא' אף על פי שקרבו כל הקרבנות יפר דעדין צריכא למנות נזירות אחרת ואי איפשי לו באשה מנוולת שאינה שותה יין דהוי עינוי נפש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קנא </b> שלא ישתה הנזיר יין ולא תערובת יין ואפילו חומץ דכתיב וכל משרת ענבים לא ישתה. וחומץ דכתיב וחומץ שכר לא ישתה. והיוצא מן הגפן בין פרי בין פסולת אבל שכר של תמרים וכיוצא בו מותר לנזיר ושכר הוא תערובת יין:<br><b> אזהרת קנב </b> שהזהיר הנזיר מלאכול ענבים לחים וגו' ואם אכל מהם כזית לוקה:<br><b> אזהרת קנג </b> שהזהיר הנזיר שלא לאכול צמוקים דכתיב ויבשים לא יאכל ואם אכל מהם כזית לוקה:<br><b> אזהרת קנד </b> שהזהיר הנזיר מלאכול חרצנים דכתיב מחרצנים ועד זג לא יאכל ואם אכל מהם כזית לוקה:<br><b> אזהרת קנה </b> שהזהיר הנזיר מלאכול קליפת הענבים דכתיב ועד זג ואם אכל מהם כזית לוקה. נזיר שאכל מאלו או מבוסר כזית לוקה וכן שתה רביעית יין או אכל כזית מיין הקרוש שהוא הפרי או שתה רביעית חומץ שהוא פסולת הפרי הרי זה לוקה אבל עלין ולולבין ומי גפנים וסמדר מותרין לנזיר דמן העץ הן נחשבים דדרשינן פרט כלל ופרט. [כלל ופרט וכלל] אי איכא פרטא דדמי ליה אפילו בחד צד מרבינן ופרט וכלל ופרט אי איכא פרטא דדמי משני צדדין מרבינן בחד צד לא מרבינן והדין נותן דבשני כללות מרבינן יותר מכלל א'. ופרט וכלל ופרט דהכא היינו דכתיב מיין ושכר יזיר וגו' פרט מכל אשר יעשה מגפן היין כלל מחרצנים ועד זג חזר ופרט פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט משני צדדים מה הפרט מפורש פרי שהם ענבים ויין ופסולת פרי שהוא חומץ כדכתיב חומץ יין וחומץ שכר אף כל פרי ופסולת פרי. אף כל דפרי מאי היא ענבים דקים הגדלים בין שאר גרעינים גדולים וכל שכן בוסר דבא לכלל ענבים גדולים. אף כל דפסולת פרי מאי היא לאיתויי ענבים שהתליעו ולמעוטי עלין ולולבי' ומי גפני' וסמדר שאינם כעין הפרט לא פרי ולא פסולת. ועד זג דכתיב בקרא הוי יתיר' לאיתויי דבין הביני' אותו דבר הקרוש שבין הזג והחרצן שממנו נעשים השמרים. ושיעור רביעית הל"מ ליין וחומץ וכזית בכלל שיעורין הל"מ כדאמ' בכמה דוכתיה ויין קרוש חשיב אוכל והוי בכזית.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> איסורי הגפן מצטרפין לכזית ולרביעית דכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין וגו' לא יאכל וגו' ואפילו מאן דלא דריש כל מכל דריש. דבר ההתר אין מצטרף לדבר האסור בנזיר לרביעית או כזית דאיסורי נזיר בלחוד הוא דילפי' דמצטרפי' זה עם זה לשיעור מדכתיב מכל אשר יעשה וגו' אבל לא התר לאיסור והיינו לענין מלקות דלא לקי עד שיהא כזית בכדי אכילת פרס דעל זה נאמר בתורה וכל משרת ענבים כמו אם שרה פתו ביין דיש טעמו וממשו אבל ליכא ממשו אלא טעמו דליכא כזית בכדי אכילת פרס לא לקי ואיסורא דאוריתא מיהא נראה דאית ביה כשאר איסורין דילפי בעלמא מדכתיב ושקץ יהיו לכם לאסור את ערוביהן ולדעת הרב ז"ל נראה דהוי אסמכתא בעלמא.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>נזיר </b> שאכל כזית מכל א' ענבים וצמוקים וחרצנים וזגים ורביעית יין וחומץ חייב חמש מלקיות שכל אחד מהם בלאו מיוחד הוא כדאמר' ולוקה מלקות שישי משום לא יחל דברו השוה בכל הנדרים דנזיר נמי נדר איקרי כדכתיב נדר נזיר וכדאמר' לעיל וכן על א' מהם לוקה ב' משום לא יחל דברו וכדאמר' וה"ה לנזיר שגלח או נטמא דלוקה בא' על איסור המיוחד בו וא' על לא יחל השוה בכל הנדרים.
+
+Halakhah 9
+
+<b>שתה </b> רביעית יין ורביעית חומץ אינו לוקה אלא א' שמשמעות המקרא לא ישתה יין ושכר ואפילו החמיצו ולאו א' הוא וענבים לחים ויבשים דלקי אכל חד אף על גב דלא כתיב לאו בכל חד היינו משום דכתיב לחים ויבשים דהוי קרא יתירא דאי כתב ענבים הוו לחים ויבשים במשמע אלא לחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו בהתראה אח' כיון שהם שני שמות.
+
+Halakhah 10
+
+<b>שתה </b> יין כל היום כולו אף על פי שחייב לשמים על כל רביעית אינו לוקה אלא אחת משום יין וא' משום לא יחל ואם התרו בו על כל רביעית חייב על כל אחת ואחת דהתראות מחלקות כיון דאיכא שיעור אכל התראה:
+
+Halakhah 11
+
+<b>אזהרת קנו </b> שלא יגלח שערו כל ימי נזרו דכתיב תער לא יעבור על ראשו. ואם גלח שערה אחת מעיקרה בכל דבר לוקה שערה א' הלכה היא שלא מצינו בה טעם. ובכל דבר שגלח חייב דכתיב תער לא יעבור על ראשו אין לי אלא תער מנין לרבות שאר המעבירים תלש מירט ספסף תלמוד לומר לא יעבור על ראשו לרבות כל המעבירין ובלבד שיהא כעין תער מעיקרה ומשורשה לגמרי. אחד המגלח ואחד המתגלח דכתיב תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעביר ליה אחר. לא גלח מעיקרו אלא שהניח בו כדי לכוף אינו לוקה שאין זה כעין תער אבל אסור מדאוריתא דכתיב קדוש יהיה גדל פרע שמצוה לגדל שער ועובר בעשה אי מגלח ממנו כלל גם כי אינו קוצץ לגמרי מעיקרה. השיר את השער בסם אינו לוקה אבל בטל מצות עשה דכתיב גדל פרע והוא לא גדל. נזיר שגלח והתרו בו על כל א' וא' לוקה על כל אחת ואחת. נזיר חופף ומפספס ואינו חושש אם נפל שער דדבר שאין מתכוין מותר אבל במסרק ובאדמה שמשרת השער אסור דסתם מסרק מתכוין להסיר שער הוא ואדמה המשרת נמי מתכוין להשיר הוא ואסיר מדאוריתא:
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>אזהרת קנז </b> שלא להטמא למת דכתיב לאביו ולאמו לא יטמא וכשנטמא בין בטומאה שמגלח עליה בין שאינו מגלח עליה לוקה. נטמא פעמים הרבה אין בית דין של מטה מלקין אותו אלא אחת ואם התרו בו על כל אח' ואח' שפירש וחזר ונגע או נשא והאהיל חייב על כל אחת ואחת ובלאו הכי לא דהא מחולל ועומד הוא וקרא קאמר ולא יחלל:
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>אזהרת קנח </b> שלא יכנס באהל המת דכתיב ועל כל נפשות מת לא יבא להזהיר על הטומאה ועל הביאה כשנכנס לבית ושהה שם עד שמת המת או שנכנס בתיבה ובא חברו ופרע לו מעזיבה מדעתו לוקה שתים משום טומאה ומשום ביאה דהא שניהם באים כאחד ובלא"ה לא משכחת דלקי אביאה דהא מחולל ועומד הוא דהא לא איפשר דלא עייל פורתא דגופא ברישא ומטמא ליה בטרם יכנס כולו וטומאתו קודמת לביאתו כדאמר'. נכנס בשגגה ונודע לו והתרו בו ועמד ושהה שם כדי השתחויה הרי זה לוקה ושיעור שהייה גמירי לה הכי כטמא שנכנס למקדש והוי בכלל שיעורין הל"מ.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>המטמא </b> את הנזיר עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ואם היה הנזיר שוגג אין אחד מהם לוקה ולמה לא ילקה מטמא את הנזיר כמגלחו דכתיב וטמא את ראש נזרו וכתיב כי טמא נזרו מיעוטא שלא עשה מטמא כמיטמא דאינו לוקה עד שיטמא עצמו ומדעתו לא כשמטמא אותו אחר.
+
+Halakhah 21
+
+<b>נזיר </b> עצמו שטימא עצמו לוקה אף משום לא תאחר לשלמו דנדר הוי והרי עשה מעשה שנטמא ואיחר נזירות כדכתיב והימים הראשונים יפלו וכן נזיר בבית הקברות למדנו שנזיר שטימא עצמו לוקה ד' משום לא יטמא ומשום לא יחל השוה בכל הנדרים ומשום לא תאחר כדאמר' ומשום לא יבא אם היתה ביאה וטומאה כאחת כדאמרינן:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נזיר </b> ששתה יין ואכל מן היוצא מן הגפן אינו סותר מימי נזירותו אפילו יום א' דכתיב והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו טומאה סותרת ואין היין סותר ותגלחת רוב ראשו אפילו באונס סותר שלשים יום דאין גידול שער לגילוח טהרה אלא שלשים יום ורוב ראשו דבעי' הכא ולא סגי בשערה אחת הלכה היא דלסתור בעי' רוב ראשו ומונה שלשים יום עד שיהא לו פרע ואחר כך מתחיל למנות ממקום שפסק בין בנזירות מועט בין בנזירות מרובה דכיון דאם גלח בסוף ימי נזירות בעינן שלשים יום לגדל שער משום גילוח טהרה כי גלח נמי תוך זמן נזירותו דאיכא שלשים יום או יותר לתשלום הנזירות אע"ג דהוי גידול שער לא עלו דבעינן גידול שער מיום נזירות כל משך ימי נזירותו ואם גלח יסתור שלשים יום כדי גידול שער כדאמר' וכל דקדוקי נזירות עליו אלא שאין עולין לו מן המנין:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מצוה סח </b> שיגלח הנזיר על כל הקרבנות כשישלים נזירותו או כשיטמא דכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו וכתיב וגלח הנזיר פתח אהל מועד. נזיר שנטמא בין בזדון בין בשגגה ואפילו באונס סתר הכל כדכתיב והימים הראשונים יפלו וכתיב וכי ימות מת עליו בפתע פתאום פתע זה שוגג וכן הוא אומר ואם בפתע בלא איבה הדפו פתאום זה אונס כדכתיב ויאמר ה' פתאום אל משה דבעל כרחם יצאו שלשתם על פי הדיבור ופתאום נמי משמע מזיד כדכתיב ופתאים עברו ונענשו דהיינו מזיד דאין עונש אלא על המזיד ומשמע נמי שוגג דכתיב פתי יאמין לכל דבר ואצטריך פתע לשוגג משום דאי כתב פתאום בלחוד הוה אמינא אף על גב דפתאום דעלמא משמע תלת מזיד ואונס ושוגג כדאמר' פתאום דנזיר מדמייתי קרבן עליה ש"מ דשוגג הוא מידי דהוה אכל התורה דרוב הקרבנות על השגגה באין להכי כתוב פתע דהוי שוגג לגלויי עליה פתאום דאונס ומזיד הוא ואפ"ה חייב רחמנא קרבן עלייהו. ומגלח תגלחת טומאה ומביא קרבנות טומאה ומתחיל למנות כדכתיב והימים הראשונים יפלו דהיינו כל הימים הקודמים עד יום הבאת חטאתו שמשם מתחיל למנות ואפילו נטמא ביום מלאת בסוף היום סותר הכל דהא טמא נזירותו וכתיב והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו.
+
+Halakhah 4
+
+<b>נטמא </b> יום הבאת קרבנות שהוא אחר יום מלאת סתר שלשים בלבד והאי סתירה בשלשים כתבו בתוספו' דהויא דרבנן בעלמא גזירה אטו נטמא ביום שלשים בסתם נזירות אבל מדאוריתא הוי כנזרק עליו אחד מן הדמים דאינו סותר כלום ואפילו שלא גלח עדין מפני שכבר שלמו ימי נזירות. נטמא ביום שנדר או בשני אינו סותר אלא משלים עליהם אחר שיביא קרבן טומאה דכתיב והימים הראשונים יפלו עד שיהיו שם ימים ראשונים ולא תימא דנפק חד ועיילי תרין דכתיב נמי יפלו דמשמע ימים שלמים לפיכך אם נטמא משלשים והלאה סותר כל הקודמין.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>נזירות </b> חלה על טמא מת ואם נטמא פעם אחרת או גלח או שתה יין לוקה דאף על גב דהוא טמא כיון דחל עליו נזירות בגילוח ויין כדילפינן לעיל מדכתיב מיין ושכר יזיר אפילו לא נזר אלא מיין הוי נזיר אם כן חל עליו נמי לכל האסור לנזיר ואם שהה בטומאתו כמה ימים אין עולין לו עד שיזה ומונין לו מיום שביעי דכיון דטבל והוי טהור מתחיל למנות בו ביום לפי שאינו מביא קרבנות ונזיר טהור שנטמא אינו מתחיל למנות אלא מיום שמיני שמביא קרבנותיו וכן נזר בבית הקברות חל עליו כדאמר. ולוקה על שהייתו דלא הוי כלאו שאין בו מעשה דהא לאו שיש בו מעשה הוא כיון שאינו יוצא משם כשנדר בנזיר ואם הפרו בו שלא יזיר שם אינו מגלח שערו כשיצא משם דאין בו תגלחת טומאה ואפילו נטמא שם בטומאות שהנזיר מגלח עליהם שהם שתים עשרה ואין בית הקברות מכללם אינו מגלח ואינו מביא קרבן דנזיר טהור שנטמא הוא דטעון גילוח וקרבן כדכתיב וטמא ראש נזרו שהתחיל למנות ימי נזירות בטהרה ואח"כ נטמא כדכתיב והימים הראשוני' יפלו אבל נזר בטומאה ובקבר אינו טעון גילוח ולא קרבן טומאה כדאמ'. נכנס לשם בשדה תיבה ומגדל ופרעו עליו המעזיבה ונטמא אינו לוקה מדאוריתא דספק בנזירות להקל כדאמר' לעיל. יצא מבית הקברות ושהה ימים וחזר ונכנס אין אותן הימים עולין לו לפי שלא נכנס אחר טהרה אלא הטומאה מחוברת בו וכאלו לא יצא דאין עולין לו ימי טומאה לימי נזירות כטהור שנטמא דאין עולין לו ימי טומאה לימי נזירות כדכתיב והימים הראשונים יפלו דהוו כל הקודמין בין ימי נזירות טהרה בין ימי טומאה יצא והזה ושנה וטבל וטהר ומנה ימים מנזירותו וחזר לבית הקברות אותן הימים שמנה עולין לו דאין בית הקברות סותר ימים הקודמים ואפילו נכנס ביום שמיני שלו הרי השביעי שלו שטובל בו עולה לו מן המנין של נזירות דהואיל ואינו בר קרבן כדאמר' מתחיל למנות מבו ביום ואם נטמא שם בא' מן הטומאות שהנזיר מגלח עליהם מביא קרבן וסותר ומגלח דכיון דטהר יום א' ועלה ממנין ימי נזירות הוי כנזיר טהור שנטמא דסותר ומביא קרבן ומגלח כדאמר' והא דאמרינן דסותר היינו כשנטמא אחר שעלו לו שני ימים מהנזירות דבלאו הכי אפילו נזיר טהור מעיקרו שנטמא תוך שני ימים אינו סותר כדילפי' לעיל מדכתיב והימים הראשונים יפלו עד שיהו שם ימים ראשונים.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>תגלחת </b> טומאה כיצד היה מזה עליו בשלישי ובשביעי כדכתיב ביום טהרתו וכתיב בטמא מת והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וטובל אחר הזייה כדכתיב בטמא מת וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וגו' ומגלח בו ביום כדכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו יכול אפילו לא הזה ת"ל ביום טהרתו ומביא קרבנותיו ביום השמיני והם שתי תורים או שני בני יונה אחד לעול' ואחד לחטאת וכבש בן שנתו לאשם כדכתי' וביום השמיני יביא שתי תורים או שני בני יונה וגו' והביא כבש בן שנתו לאשם וגו' וסותר ימי' הקודמי' כדכת' והימים הראשוני' יפלו ומתחיל למנות נזירותו כדכתיב וקדש את ראשו ביום ההוא לחזור ולהתחיל מנין נזירותו והזיר לה' את ימי נזרו יחזור וימנה בתחלה והימים הראשונים יפלו ואם גלח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום דנזיר טהרתו תלויה בימיו בשביעי שלו דכיון שהוזה וטבל הוי טהור כדכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו דמשמע שכבר הוא טהור ועומד כשהוא מגלח ואפילו אינו מגלח בו ביום ומשיביא חטאתו הוא שמתחיל למנות דחטאתו הוא דמעכבא ולא אשמו דאף על גב שכל אשמות שבתורה מעכבי הכא שאני דכתיב והזיר לה' את ימי נזרו והביא אשמו לה' לפיכך הקדים הכתוב והזיר להבאת אשמו לומר לך אף על פי שלא הביא אשם נזיר ועולה דלא מעכבא לא בעיא מיעוטא דהא לא אתיא אלא משום דורון בעלמא. הרי שהזה ולא טבל כשיטבול יעריב שמשו ויביא קרבנותיו למחר דאינו מביא קרבנות אלא במערב שמש דטהרתו תלויה בימיו כדכתיב ביום טהרתו דהוא יום שביעי וביום הח' יביא קרבנות ואם איחר קרבנותיו אינו מעכב אותו למנות אלא חטאתו בלבד כדאמר.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>פתח </b> מקדש ושריפת שער תחת הדוד לא כתיבי בתגלחת טומאה אלא מגלח בכל מקום ושערו אסור בהנאה וטעון קבורה דהא לא כתיבא שריפה אלא בנזיר טהור ואפילו הכי אסור בהנאה ואפרו נמי אסור דמשיך איסוריה כיון דלא נשרף ואיסור הנאת שער ילפינן מדכתיב בשער נזיר קדוש יהיה חסר וי"ו הוא קדש כתיב למידרש ביה דגידולו יהיה קדש וזה אחד מי"ג חסרים במסורת ומהא דאמרינן דאם השליכן תחת דוד האשם יצא דכתיב בנזיר טהור אשר תחת זבח השלמים זבח לרבות חטאת בנזיר טהור ואשם בנזיר טמא דאם השליך תחת זבח שלו דהיינו אשם יצא משמע דאסור ליהנות ממנו ודין קבורה איפשר דהוי מדברי קבלה.
+
+Halakhah 15
+
+<b>נזיר </b> שנטמא טומאות הרבה קודם הבאת חטאתו הבא בשביל טומאה אינו מביא אלא קרבן א' אבל אם כבר הביא חטאתו ואחר כך נטמא אף על פי שלא הביא עדין אשמו ועולתו חייב בקרבנות אחרות דאין מעכב אותו למנות אלא חטאתו.
+
+Halakhah 16
+
+<b>נזיר </b> שגלח תגלחת טהרה ואחר כך נודע לו שטמא היה בטומאה ידועה סתר הכל ומביא קרבן טומאה ומגלח ומונה ימי נזירות ומביא קרבנות טהרה ואם בטומאת התהום נטמא אינו סותר והלכתא גמירי לה לטומאת התהום בנזיר ועושה פסח דאינה מטמאה ואם עד שלא נזרק א' מן הדמים של קרבנות טהרה נודע שהוא טמא אפילו בטומאת התהום סתר הכל דכי גמרי הלכתא בטומאת התהום דלא סתרה דוקא בשנודע לו אחר זריקת אחד מן הדמים אבל נודע לו קודם סותר דבזריקת דם תליא מילתא דסתירה דכיון שנזרק עליו אף על פי שלא גלח לא סתרה טומאת התהום דבזריקה הותר הנזיר ביין וטומאה דכתיב ואחר ישתה הנזיר יין וכתיב אחר התגלחו את נזרו מה התם אחר מעשה יחידי עביד תנופה אף כאן אחר מעשה יחידי ישתה יין.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>טומאת </b> התהום דגמרי הלכתא שאין אדם בעולם מכירה ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד אבל הרוג לא דהא ידע ביה מי שהרגו. המת שהוא גלוי אינו טומאת התהום מושקע בקרקע המער' הויא טומאת התהום. טמון בתבן או בצרורות טומאת התהום דהא איפשר שלא הכיר בו אדם מעולם שהרי תבן יכול להתגלגל עליו על ידי רוחות וצרורות עשויין להתגלגל ממקום למקום אבל במים ובאפלה ובנקיקי הסלעים אינו טומאת התהום דיכולין להסתכל בהם באור ונקיקי הסלעים נמי הואיל והן חלולין יכול אדם להסתכל בהם על ידי הדחק והוו גווני דטומאת התהום הלכתא גמירי להו דכל שאיפשר שלא הכיר בו אדם הוי טומאת התהום. נזכר שנטמא במת וירד לטבול והביא קרבנות טומאה ומנה נזירות וגלח בטהרה ונודע לו שמת היה מושקע במערה אף על פי שהיא טומאת התהום סותר מפני שהוחזק לטומאת מת ודאי שטבלו עליו ואינו יוצא מחזקתו דחזקה דאוריתא כדילפינן בכמה דוכתי לא היה טמא מת אלא שירד להקר חזקת טהור טהור עד שידע שנגע בטומאה נמצא המת על פני המים חזקתו שנגע ולא הויא טומאת תהום:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>יש </b> טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח ולא סותר אע"פ שנטמא טומאת שבעה דלא כתיב ביה וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות עליו מת עד שיטמא בטומאות שהם מעצמו של מת יביא קרבנות טומאה ויגלח ויסתור. ואלו טומאות שהן מעצמו של מת נפל שלא נתקשרו איבריו בגידין וכזית בשר מן המת וכזית נצל עצמות רוב מנין עצמות רוב בנין וחצי קב עצמות וכלם ממת א' ועל השדרה ועל גלגולת המת ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליהם בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי הבאים ממת אחד ולא משני מתים כגון הזרוע או השוק שיש בו שתי עצמות והא' בה ממת א' והאחר ממת שני וקרויין אבר א' ועל חצי לוג דם ממת א' ועל מלא חפניו רקב המת שנקבר שלם בארון של שיש טחן את המת או שהרקיב בעודו חי ספק טמא ורובו עצמות מהשדרה או מהגלגולת באהלו ספק טמא כל אלו השתים עשרה טומאות שמנינו נילף טומאתן בדוכתיה בס"ד ושיעוריהן כלם לטומאה ולטומאת נזיר הל"מ בכלל שיעורין הל"מ וכלן מטמאים במגע ובמשא ובאהל חוץ מרקב שאינו מטמא באהל ועל עצם כשעורה שנגע או נשא מגלח הנזיר אבל על שאר טומאות אע"פ שטמא טומאת שבעה ומזה אינו מגלח ואינו מביא קרבן ולא סותר וימי הטומאה אין עולין לו מימי נזירותו דהני טומאות לא הוו מעצמו של מת וכי כתיב קרא דמביא קרבן ומגלח היינו בטומאות הבאים מעצמו של מת כדכתיב וכי ימות עליו ולא כתיב וכי יטמא לנפש כדאמר' ואע"ג דלא סתרי הני טומאות אינן עולין לימי נזירות דימי נזירות כולהו בטהרה בעיא כדכתיב קדוש יהיה. ואם נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת אינו מזה בנזיר ועולין לו לימי נזירות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>נזיר </b> שנצטרע והוחלט ימי חלוטו וספרו אין עולין לו לימי נזירותו וימי הסגר אין עולין לו דאין לי שאינן עולין לו מן המנין אלא ימי טומאה דכתיב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא ואח"כ והזיר לה' כל ימי נזרו והימים הראשונים יפלו ומעכשיו התחיל להזהיר לה' ימי נזרו לאחר שהביא כפרתו ימי חלוטו מנין שאין עולין לו אמרת ק"ו ומה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת טהרה שאינו מגלח ומביא קרבן טומאה כדאמ' לעיל אלא מגלח לסוף שלשים יום בשביל נזירות ואע"פ כן אין ימי בית הקברות עולין לימי נזירותו כדאמ' אלא כשיוצא יתחיל למנות ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת טהרה שכן צריך לגלח בשביל צרעתו אינו דין שלא יעלו לו מן המנין ימי ספרו מנין שלא יעלו לו לימי נזירות דין הוא מה ימי חלוטו טעון תגלחת כדמפרש ביה קרא אף ימי ספרו לאחר שנתרפא חוזר ומגלח ואז הוא נטהר לגמרי ומה ימי חלוטו אין עולין לו כדילפינן מק"ו אף ימי ספרו הואיל ותרוייהו טעונין תגלחת כדאמר אבל ימי הסגרו שאין טעונין תגלחת עולין לו וכן ימי זיבת איש ואשה עולין למנין ימי נזירות אע"פ שהן טמאים ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא ואין צריך לומר שאר טומאות שעולין לו ואין סותר כלום. נטמא במת בתוך ימי צרעתו סותר שהרי בנזירותו הוא עומד דלכי מתרפא משלים על מה שכבר מנה קודם שנצטרע ואע"פ שהוא טמא.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>הנזיר </b> מותר בטומאת מת מצוה ובתגלחת מצוה ואסור ביין המצוה כיין הרשות. טומאת מת מצוה דכתיב לאביו ולאמו לא יטמא מכדי כתיב על כל נפשות מת לאביו למה לי אלא להכי הוא דאתא דלאביו הוא דלא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. תגלחת מצוה דמצורע דכתיב וגלח את כל שערו ראשו מה ת"ל בכלל שערו הוא אלא לפי שנא' גבי נזיר תער לא יעבור על ראשו יכול אף נזיר מצורע כן ת"ל ראשו להתיר למצורע נזיר לגלח דמקרא מלא דבר הכתוב ל"ש הוא נזיר ול"ש אינו נזיר. איסור יין מצוה כיין הרשות שאם נשבע שאשתה ואח"כ נדר בנזיר אסור דכתיב מיין ושכר יזיר יתירא דאי משום דדרשינן דאפילו לא נזר אלא מיין לחודיה הוי נזיר מכולן כדאמר' לעיל לימא קרא מיין מאי ושכר ש"מ תרתי לאסור יין מצוה כיין רשות וכדאמר'. מת מצוה הוא שפגע במת שאין שם מי שיקברנו הרי זה מטמא לו ודברים אלו הם גם כן דברי קבלה והאי דהותר בטומאה היינו שאינו עובר אבל לענין סתירה והבאת קרבן היינו כנטמא בלא מצוה דלא פקע מיניה טומאתו לנזירותו בלאו הכי כתגלחת מצוה דמצורע נמי דבעי להשלים שלשים יום נזירות כי היכי דליהוי גידול שער ואף על גב דלא גלח אלא תגלחת מצוה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כהן </b> ונזיר נזיר מטמא ולא כהן דהוי קדושתו קדושת עולם נזיר עולם ונזיר לזמן קצוב נזיר לעולם עדיף דקדושתו חמורה שניהם לזמן קצוב מי שכלה זמן נזירותו קודם הוא מטמא.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>תגלחת </b> מצורע כשנרפא מצות עשה דכתיב וגלח את כל שערו ונזיר שגלח בימי נזרו עובר בלא תעשה ועשה דכתיב תער לא יעבור על ראשו וכתיב גדל פרע שער ראשו ובכל מקום אין עשה דוחה אלא ל"ת גרידא ככלאים בציצית ולמה דוחה עשה של תגלחת נגע לנזירות דאית ביה עשה ולא תעשה מפני שכבר נטמא בצרעת ואינן עולין לו ימי חלוטו כדאמר והרי אינו קדוש בהם ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא לאו דתער לא יעבור על ראשו ולפיכך יבא עשה של תגלחת מצורע ודוחה אותו והא דאמרן לעיל דראשו דמצורע אתא להתיר למצורע נזיר לגלח אתי לרבי אליעזר ולרבנן נמי איצטריך משום דאיכא נמי לאו דהקפה ומנ"ל דלידחי עשה דגילוח מצורע לתרי לאוי ועשה להכי אתא ראשו דמקרא מלא דבר הכתוב ראשו ל"ש הוא נזיר ול"ש אינו נזיר וכדאמרינן:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>תגלחת </b> הטהרה כיצד כשיגמור הנזיר ימי נזירותו מביא שלש בהמות כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים כדכתיב בקרא בהדיא והביא את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים אחד לעולה וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים. הביא שלשתן ולא פי' הראויה לחטאת כגון כבשה נקבה בת שנתה יקרב חטאת הראויה לעולה כבש זכר בן שנתו יקרב עולה (עולה) והראויה לשלמי' איל בן שתי שנים [יקרב שלמי'] ומביא עם איל השלמים ששה עשרונות ושני שלישי עשרון סלת אופה מהם עשרים חלות עשר חלות מצה ועשרה רקיקי מצות ומושח העשרים ברביעית שמן והוא הלכה למשה מסיני. ומנין החלות ושיעור סלתן ילפי' מלחם תודה דכתיב ביה על זבח תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמיות שהן ששה עשרון ושני שלישי עשרון כשני תודות של מצה שבתודה שלא היה בנזיר אלא ב' מינים חלות ורקיקים שלשה עשרון ושליש לכל מין שליש לכל חלה כדנילף התם בלחמי תודה בס"ד והואיל והוקשו שלמי נזיר למצות של תודה יכול יוקשו לכל ג' מינין שבמצה ת"ל בנזיר מצות דבר שנא' בו מצות בתודה דהיינו חלות ורקיקין דכתיב בהו מצות בלחמי תודה דכתיב חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן להני איתקוש מצות האמורות בנזיר בחלות ורקיקין אבל לרבוכה דתודה דלא כתב בה מצות בקרא לא הוקש לחם נזיר. דבי ר' ישמעאל תנא כתיב הכא בנזיר מצות דהוי כלל חלות ורקיקין פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט חלות ורקיקין אין מידי אחרינא לא ואיצטריך כלל שלא נרבה דבר הדומה לפרט דהא רבוכה דהויא נמי מצה. ומביא העשרים בכלי אחד דכתיב וסל מצות אין לי אלא בסל מנין לרבות שאר כל הכלים ת"ל סל וסל על סל המצות.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ושוחט </b> החטאת תחלה ואח"כ העולה ואחר כך השלמים ואחר כך מגלח שהחטאת קודמת בכל מקום כדכתיב והקריב את אשר לחטאת ראשונה דקי"ל דאפילו חטאת העוף קודמת אף לעולת בהמה והואיל ובשאר מקומות מצינו שהיא קודמת אף כאן בנזיר תהא קודמת. ובתר קרבנות כתיב וגלח הנזיר ואפ"ה אם גלח אחר ששחט החטאת או העולה יצא דאיתקשו לאיל נזיר כדכתיב והקריב את קרבנו וגו' ואיל אחד תמים לשלמים מה איל נזיר אם הביאו יחיד בלא חטאת ועולה יצא דכתיב ואחר ישתה הנזיר יין ואמר מר אחר מעשה יחיד והיינו שלמים שעיקר תגלחתו של נזיר תלויה בשלמיו שהרי הזקיקו לו לשלח שערו תחת הדוד כדכתיב על האש אשר תחת זבח השלמים ותנא וגלח הנזיר פתח אהל מועד בשלמים הכתוב מדבר כלומר גילוחו של נזיר על ידי דבר שנאמר בו ושחט פתח אהל מועד דהיינו שלמים או אינו אלא כמשמעו שיגלח פתח אהל מועד ממש אם אמרת כן דרך ביזיון הוא ואי אתה רשאי. ומבשל השלמים או שולקן כדכתיב את הזרוע בשלה מן האיל ולוקח מן הרוטב של זבח השלמים ונותן על השער ומשליכו לאש תחת הדוד של שלמים דכתיב ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ומדכתיב זבח ילפינן מזבחו יהא תחתיו דהיינו הרוטב ומדהוה מצי למיכתב רוטב וכתב זבח דרשינן לרבות שאם השליכו תחת החטאת יצא ותחת דוד האשם בנזיר טמא כדאמר לעיל ולא תימא כוליה קרא לחטאת ואשם אתא דא"כ לימא שלמים הכא מאי זבח שלמים ש"מ תרתי. ומגלח בעזרת הנשים בלשכת הנזירים ואם גלח במדינה יצא דהא אמרן דפתח אהל מועד לאו להכי אתא ובין כך ובין כך משלח שערו תחת הדוד כדאמר. ואינו מגלח עד שיהא פתח העזרה פתוח דכתיב וגלח הנזיר פתח אהל מועד בזמן שהוא פתוח דלאו בפתח אהל מועד ממש דא"כ היה דרך ביזיון במקדש. ואח"כ נוטל הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחד מן הסל ורקיק אחד ונותנן על כפי הנזיר או הנזירה ומניפן כדכתיב ולקח הכהן הזרוע בשלה וגו' ונתן על כפי הנזיר וגו' והניף אותם הכהן וגו' ואחר הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים דכתיב בתריה ואחר ישתה הנזיר יין.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>נזיר </b> ממורט או שאין לו כפים מקריב קרבנותיו וישתה ויטמא דגילוח ותנופה למצוה לא לעכב. שתיית יין משיזרק עליו אחד מן הדמים הותר ואע"פ שלא גלח ולא נתן על כפיו דכתיב ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשה יחידי דכתיב התם אחר התגלחו את נזרו ג"ש מה התם אחר מעשה יחידי דלאחר גילוח עביד התנופה כדכתיב ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו אף כאן אחר מעשה יחידי אחר קרבן ואף על פי שעדין לא גלח דתגלחת לא מעכבא כדאמר.
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואף </b> על פי שאינה מעכבה מצוה עליו לגלח אפילו אחר זמן מרובה דכתיב וגלח וגו' ואם גלח בלא תער או שייר שתי שערות לא קיים מצות גילוח בין נזיר טהור או טמא דכתיב תער לא יעבור על ראשו ומרבינן כל דבר המעביר דחייב עליו כדכתיב לא יעבור כדאמר לעיל וא"כ מה ת"ל תער לפי שלא למדנו לתגלחת האחרונה של טהרה לאחר תשלום ימי נזירות שיהא בתער לפי שלא כתב אלא וגלח את שער ראש נזרו לכך כתב לך תער כאן שאינו צריך לומר לך שאותה תגלחת לא יהא אלא בתער ובגילוח טהרה טומאה נמי לא כתיב אלא וגלח ראשו ביום טהרתו ושיור שני שערות דלא עשה כלום וללקות בא' ולכתוב ברוב ראשו כדאמר לעיל כולן הן הלכה בנזיר שלא מצינו בהם טעם. צמח ראשו וחזר וגלחו עם אותן שני שערות או שגלח א' ונשרה א' הרי זה קיים מצות גילוח דהא גלחן ונשרה א' אף על פי שאין כאן שער מצות גילוח אין כאן דלא קיים מצות גילוח כיון דנשרה אחד מהם קודם.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>גלח </b> על השלמים ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו וכן על חטאת שלא לשמה והביא עולה ושלמים ונקרבו (לו) עלו לו וכן גלח על עולה או שלמים שלא לשמן והביא שאר הקרבנות לשמן תגלחתו פסולה דגילוח בעינן מיהא אחר מעשה יחידי כדאמר לעיל וכיון דהוה פסול זה שגלח עליו ליכא אפילו מעשה יחידי אבל גלח על שלשתן ונמצא אחד מהן כשר תגלחתו כשרה שהרי על זבח כשר נמי גלח ויביא שאר הזבחים כהלכתן וכשתגלחתו פסולה סותר שלשים כדאמר לעיל דבעינן גידול שער שלשים יום.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>שלמי </b> נזיר ששחטן שלא כמצותן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה כשלמי נדבה דכתיב בהו כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה נדר הוא וקרי ליה נדבה אלא אם כמו שנדרת עשית לשמה יהא נדר ואם לאו יהא נדבה ויביא אחרת לנדרו. ונאכלין ליום אחד ולילה כחומר שלמי נזיר דכתיב בתודה על זבח תודת שלמיו ודרשינן שלמיו לרבות שלמי נזיר ליום ולילה כתודה דכתיב בה ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר ואין טעון לחם ולא מתנות ולא זרוע הואיל ואין הנזיר ניתר בהם. שלש בהמות אלו והלחם שלהם הכל מן החולין כשאר נדרי הקדש דילפינן דאין באים אלא מן החולין מדכתיב בפרו של אהרן והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל צבור ולא משל מעשר דתרי אשר לו כתובים בפרשה ומיתורא דרשינן דלא הוה צריך למיכתב את פר החטאת אשר לו אלא את פר החטאת ותו לא דפרו של אהרן ידעינן שפיר דאינו בא אלא מן החולין כיון דנשרף מידי דהוה אעולות דאינן באות אלא מן החולין דאינה באה ממעשר דמעשר טעון אכילה כדכתיב ואכלת וגו' ועולה אינה נאכלת אלא כתב החטאת אשר לו ללמד על כל חטאת שאינה באה אלא מן החולין ושאר זבחים הוקשו לחטאת בקרא דזאת התורה לעולה ולחטאת וגו' לומר מה חטאת לא באה אלא מן החולין כדילפינן אף כל אינו בא אלא מן החולין ואפילו אמר ע"מ שאגלח ממעות מעשר שני אינו מביא אלא מן החולין.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>האיש </b> שנדר בנזיר יש לו להביא קרבנות אביו שמת והיה נזיר והפריש מעות לקרבנותיו יביאם בשביל עצמו בין שהזיר אחרי מות אביו בין שהיו שניהם נזירים ומגלח עליהם ואין האשה נזירה מגלחת על קרבנות שהפריש אביה לקרבנותיו ודבר זה הלכה מפי הקבלה הוא שהבן מגלח ולא בת כדאמר והבת אינה מגלחת אפילו במקום שאין בן ואם לא אמר יפלו המעות לנדבה כיון שהפרישם לקרבנות היו בנים רבים יש לכל אחד לגלח על חלקו והבכור נוטל פי ב' כי היכי דשקיל בכל הנכסים דירושלמי היא ולפום דשקיל מגלח ובין בנזיר זמן בין בנזיר עולם בין הוא בין אביו מגלח על קרבנותיו כדאמר דבכל נזירות גמירי דמגלח על קרבנות אביו. הפריש לקרבנות טומאה ומת וכן אם הפריש לקרבנות טהרה והבן רוצה לגלח תגלחת טומאה לא יביא קרבנות אביו משום דהוי ספק אי גמירי דמביא קרבנות אביו כי האי גוונא או לא אלא אידי ואידי בעינן נזירות טהרה ואם הביא זבחיו לא עלו לו דאין ספק מוציא מידי ודאי.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>הרי </b> עלי לגלח נזיר חייב בקרבנות על יד אי זה נזיר שירצה חצי קרבנות נזיר לגלח או חצי נזיר מביא חצי לאי זה נזיר שירצה והוא משלים עליהם אבל אומר קרבנות חצי נזיר מביא קרבנות הנזיר שלם דאין לנו נזירות לחצאין דאם נדר יום אחד בנזיר הוי נזיר שלשים יום.
+
+Halakhah 19
+
+<b>התפיס </b> עצמו במי שנדר בנזיר וגילוח נזיר לא התפיס עצמו אלא בנזירות מדקאמר ואני ולא קאמר ועלי ואם אמר ואני ועלי חייב כמוהו ומביא כל אחד מהם קרבנות חברו ואם לאו חייבים לגלח נזירות אחרים וכן בגילוח חצי נזיר כל אחד מהם משלים קרבנותיו טעמא דכל הני משום דהכי נדר וחיוב להשלים נדרו. הריני נזיר על מאה עולות ועל מאה שלמים ישלם את כולם דכתיב כפי נדרו אשר ידור כן יעשה ואם אמר חמש נזירות על קרבן אחד צריך שלשה בהמות לכל נזירות דכתיב זאת תורת הנזיר אשר ידור:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מותר </b> נזירים לנזירים. הפריש מעות סתומים שלא פי' אלו לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים הרי אלו יפלו לנדבה ויקחו בהם עולות ואף ע"פ שדמי חטאת מעורבין בהם הל"מ היא בנזיר כך דהואיל וסתומין הם אף על פי שמעורבין יפלו לנדבה. ואם דמי עולה ושלמים לבד מעורבין יחד לא נאמר בהם יפלו לנדבה אלא יביא לחצאין עולה ושלמים. מעות מפורשין והותירו המותר למה שנתפרש ומותר החטאת יוליכו לים המלח ומותר השלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום ולילה כחומר שלמי נזיר דילפינן מתודה כדאמר לעיל ואין טעונין לחם דאין כאן כפי נזיר. ואם מת אם היו סתומים יפלו לנדבה דהלכתא גמירי לה הכי כדאמרינן מפורשין למה שנתפרשו אלא שדמי חטאת יוליכו לים המלח והלכתא היא דחמש חטאות מתות וחד מינייהו שמתו בעליה ואם אמר אלו לחובותי הוו כמפורשין.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>בהמה </b> בעלת מום ולשון של כסף או זהב או כלי הוו כמעות סתומים אפי' פי' לעולתי וחטאתי ולשלמי אלו לחטאתי והשאר לנזירותי דמי חטאת לים המלח כיון שמת והשאר חציו עולה וחציו שלמים כדאמר. וכן באשה שהפר לה בעלה. אמר אלו לעולתי והשאר לנזירותי דמי עולה יביאו עולה והשאר יפלו לנדבה דהוו כסתומין דגמירי הלכתא דיפלו לנדבה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>הפריש </b> קרבנות בטעות יצאו וירעו בעדר דהקדש טעות אינו הקדש כמו שיתבאר. אשה שהפר לה בעלה נזירותה שנדרה והפרישה קרבנות אם היו שלו יצאו לעדר דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כדילפינן בדוכתיה בס"ד ואם שלה החטאת תמות והשאר כדאמר ואם הפרישה מעות שלה הוי כדין סתומים ומפורשין כדאמר לעיל הפר לה בעלה נזירותה אחר שנטמאת מביאה קרבן טומאה דהא צריכה כפרה דבעל מיגז גאיז. הפריש קרבנו על נזירת בנו ומחה בנו או קרוביו החטאת תמות והשאר כדאמר לעיל והפריש מעות סתומים ומפורשין כדאמר לעיל.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>הפריש </b> קרבנות לנזירות שנזר לכשיהא לו בן והפילה אשתו הוו ספק ואסורין בגיזה ועבודה דהוי ספיקא דאוריתא דכל קדשים אסיר בגיזה ועבודה כדילפינן בדוכתי.
+
+Halakhah 14
+
+<b>שני </b> נזירים שאין ידוע מי מהם הוא שנטמא מביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה במלאת ימי נזירותם על תנאי מי שהוא טמא ומי שהוא טהור וסופרים ימי נזירות אחרת ומביאין קרבן טהרה על תנאי מי שנטמא נמצא שלא הפסידו בקרבנותיהם כלום. מת אחד מהם מביא חטאת העוף ועולת בהמה על תנאי דעולה ואשם טומאה לא מעכבי כדאמר לעיל וסופר ימי נזירות אחרת ומביא קרבן טהרה על תנאי העולה דאין חוששין אם הביא קרבנותיו לחצאין ואין אחד מהם מגלח תגלחת טומאה על הספק מפני הקפת הראש דהקפת כל הראש שמה הקפה כדילפינן בדוכתיה ואם היו נשים או קטנים מגלחים דאינם בהקפה כדאמר נמי התם וספק טומאה דאמרן כגון שאמר אחד ראיתי מבחוץ אחד מכם שנטמא ברשות היחיד ואיני יודע מי הוא דכל ספק טומאה ברשות היחיד טמא כסוטה דליכא אלא תרי בועל ונבעלת וכתיב ונסתרה והיא נטמאה ומיירי כששתקו הם או נסתפקו דעד אחד נאמן כל זמן שאין מכחישין אותו דהא הודע אליו חטאתו כתיב או הודע אליו מכל מקום אבל אמר אחד מהם לא נטמאתי אפילו ב' עדים מעידים עליו אינו מביא שמה שאמר לא נטמאתי אינו מכחישם שר"ל שנשאל על נזירותו ואדם נאמן על ידי עצמו וכן בעדות נזירות ואם נהג נזירות ע"פ עד אחד ושתה יין ונטמא לוקה כיון שנהג הנזירות כבר קבלו עליו מדעתו.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>ספק </b> טומאה ברשות הרבים טהור כיון שאפשר שלא נטמא אבל אי אפשר אפילו ברשות הרבים טמא:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> תגלחת אחת עולה לנזירות ולצרעת שאם השלים בטהרה ימי נזירות וקודם הבאת קרבנותיו נצטרע ובא לו לגלח תגלחת צרעתו ביום שנשלמו ימי צרעתו וכבר נשלמו ימי נזירותו קודם אין תגלחת זו עולה לו לכאן ולכאן שתגלחת נזיר הוא להעביר שער מכל וכל שאין צריך עוד לגדל שער לשום מצוה אבל תגלחת א' של מצורע היא לגדל שער ולגלחו שנית לפני יום הבאת קרבנות והואיל וחלוקות זו מזו לא יפטרו זו את זו ותגלחת ב' של מצורע שגם היא להעביר כתגלחת נזיר אינה עולה ג"כ לתגלחת נזירות שתגלחת מצורע לפני זריקת דמים קודם הבאת קרבנות כדכתיב וביום השביעי יגלח וגו' וביום השמיני יביא וגו' ותגלחת נזיר לאחר זריקת דמים כדכתיב וגלח הנזיר פתח אהל מועד וגו' ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים וכיון שאין יכול להביא קרבנות נזיר ולגלח עד שיטהר מצרעתו אין תגלחות אלו עולות אלא לצרעתו קודם ויגלח לנזירותו אחר גידול שער. וכן אין תגלחת זו עולה לטומאת נזיר אם נטמא במת דנזיר טמא מגלח לאחר ביאת מים ומצורע לפני ביאת מים כדכתיב וביום השביעי יגלח את כל בשרו והדר כתיב ורחץ את בשרו במים וטהר הרי מצורע לפני ביאת מים וכתיב בנזיר טמא וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השמיני יגלחנו וביום טהרתו משמע לאחר טהרתו הרי נזיר טמא גלוחו לאחר ביאת מים ולהכי אין עולה תגלחת אחת לשניהם ותגלחת ראשונה של מצורע נמי אינה עולה לטומאתו אף על פי ששתיהן לגדל שער משום האי טעמא שמגלח לפני ביאת מים ונזיר טמא לאחר ביאת מים כדאמר ותגלחת טומאה וטהרה דנזיר פשיטא שאין גילוח אחד עולה לשתיהן וכן ב' תגלחות דמצורע דבהדיא כתיב בתורה וא"כ עלה בידינו שנזיר מצורע וטמא בודאי צריך ד' תגלחות אחת לימי צרעתו ואחת לימי ספרו שלישית לטומאתו רביעית לתגלחת טהרת נזיר ואין תגלחת צרעת וטומאה דוחין את הנזירות אלא בצרעת וטומאה ודאי לא בספק משום הקפת הראש שלא במקום מצוה אלא בקטן או אשה דאינם בהקפת הראש לפיכך אם נזר שנה אחד והיה בכל השנה הזאת ספק מצורע ונולד לו ספק טומאה בסופו הרי זה אינו שותה ביין עד ד' שנים ומגלח ד' תגלחות אחד בסוף כל שנה כדאמר ראשונה לספק ימי צרעתו שנייה לספק ימי ספרו של מצורע שלישית לספק טומאתו רביעית תגלחת טהרה. וכן אם נדר י' שנים והי' בכולן ספק מצורע ובסופן ספק טמא אינו שותה ביין עד מ' שנה כדאמר ואוכל בקדשים אחר תגלחת ב' דהא נפק מספקא דאוריתא ושערו בכל תגלחת ספק אסור בהנאה מספק ששער נזיר שנצטרע בודאי מותר בהנאה כשער זקנו ושער גופו דמגלח במצורע ולא בנזיר והכא משום דהוי ספק אסור שער ראשו בכל תגלחת דהויא ספקא דאוריתא. ומשפטי הבאת קרבנות ספק מצורע וטמא בנזירות הוא אם היה עני או אם כתב נכסיו לאחרים מביא חטאת העוף ועולת בהמה בג' תגלחות ראשונות וברביעית קרבן נזיר חטאת ראשונה ושלישית לספק טומאה כדמפרש ושניה לספק צרעתו ובראשונה מביא ציפורים ובשלישית קרבן טומאה ועל שלש בהמות עולה שמביא בג' תגלחות הוא מתנה עליהם ואשם ועולה אינם מעכבים כדאמר לעיל. וחטאת העוף הבאה על הספק אינה נאכלת דכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש נקבה לזכר מה זכר מביא קרבן בהמה על ודאי אם אכל חלב בשוגג וה"ה לודאי זיבה אף נקבה מביאה על ודאי לידה חטאת העוף מה זכר מביא אשם תלוי על הספק אף נקבה מביאה קרבן על הספק לידה ממין שמביא על הודאי דהיינו עוף כזכר שמביא על הספק ממין שמביא על הודאי ומשום דבחטאת העוף איכא איסור נבלה נוסף על חולין בעזרה אמרינן דאינה נאכלת אע"ג דאשם תלוי נאכל ואפשר דהאי דאינה נאכלת היינו חומרא דרבנן דכיון דדרשא גמורה היא כאשם תלוי הויא דנאכלת דמליקת העוף כשחיטת חולין.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>נזיר </b> שנצטרע ודאי ונטמא בספק אחר שיטהר מצרעתו ויגלח תגלחת חלוטו ותגלחת ימי ספרו שהוא יום ז' לתגלחת חלוטו כדכתיב בקרא והביא קרבן צרעתו אוכל בקדשים ויגלח תגלחת טומאה ומתחיל למנות נזירות כולו שהרי נפלו הימים הראשונים בספק ומביא קרבן טהרה ושותה ביין נמצא נזירותו שבעה וששים יום בסתם נזירות שהוא שלשים יום. נטמא ודאי והיה מצורע בספק וטהר מספק אין תגלחת ספק נגעו דוחה נזירות אלא אחר שימנה נזירות שלימה מגלח תגלחת ראשונה ושניה של מצורע ואוכל בקדשים ומגלח תגלחת טומאה ומונה נזירות כולה נמצא נזירותו בסתם נזירות ע"ד יום. וכן אם היה טמא ומצורע בודאי לאחר שיטהר מגלח ומזה ומגלח ומביא קרבן ואוכל בקדשים וסופר שבעה ומגלח וסופר נזירות שלימה ומביא קרבן טהרה נמצא שכלה זמן נזירותו לסוף מ"ד יום ואין שבעה ימי טומאה עולין בשבעה ימי ספירה דהללו ימי טומאה והללו ימי ספירה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>האומר </b> הריני נזיר אם אעשה כך או אם לא אעשה וכיוצא בזה הוי נזירות רשעים אבל הנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח נזר אלהיו על ראשו קדוש הוא ושקלו הכתוב כנביא דכתיב ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים. ויש בהלכות אלו דברים מדרבנן סמוכים אלאו דלא תסור וגדרים סמוכים אעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Haflaah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Haflaah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..92549f8f4a9547a0a180e1cf3798cd57e9a20cb3
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Haflaah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,763 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Nazariteship
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות נזירות
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Nazariteship
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות נזירות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה סז </b> שיגדל הנזיר שער ראשו דכתיב גדל פרע שער ראשו ואם גלח עובר בלא תעשה דכתיב תער לא יעבור על ראשו. וכן אסור להטמא למתים או לאכול דברים שאסרן הכתוב מגפן היין כל ימי נזרו עבר וגלח או נטמא או אכל מגפן היין הרי זה לוקה שתים אחד משום לא יחל דברו שכולל כל הנדרים יחד דנזיר בכלל נדרי איסר איתיה כדכתיב כי ידור נדר נזיר וגו' ואחד משום דבר שעבר עליו מדברים שאסורים איסור מיוחד לנזיר. קיים נזרו כהלכתו הרי זה עושה ג' מצות עשה הא' ככל היוצא מפיו יעשה. הב' גדל פרע שער ראשו והרי גדל. הג' תגלחתו עם הבאת קרבנותיו דכתיב וגלח הנזיר פתח אהל מועד.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>האומר </b> לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר ואיחר נזירותו עובר בבל תאחר ואין לוקה עליו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>מי </b> שגמר בלבו והוציא בשפתיו דברים שענינם שיהיה נזיר אע"פ שהן עניינים רחוקות אע"פ שאין במשמע הלשון נזירות הרי הוא נזיר דכיון שגמר בלבו להזיר מחשבת הלב מגליא אכל הני לישני דלהזיר קאמר והוו פיו ולבו שוים והוי כמי שפירש דלא נתנה נזירות אלא להפלאה כדכתיב איש כי יפליא לנדור ומתרגמינן ארי יפריש. ושילוח פרע נמי משמע ריבוי פרע כדמתרגם רב יוסף שולח מים כד משקין ליה מיא לפירא ורבי. אמר הרי עלי צפרים הוי כמי שלא הוציא בשפתיו כלום דלית בהאי לישנא שום משמעות נזירות ואע"ג שגמר בלבו הא לא פירש מידי ובעיא שיפרש.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> כינויי נזירות ילפינן לה מדכתיב נזיר להזיר דמצי למכתב כי יפליא לנדור נדר נזיר ומלהזיר דרשינן לעשות כל כינויי נזירות דבכל כינוי לשון דמזיר הויא נזיר וידות נמי מהכא נפקי.
+
+Halakhah 9
+
+<b>האומר </b> הריני נזיר ופי' מדבר א' האסור על הנזיר אע"פ שלא היה בלבו להזיר אלא מדבר זה הרי זה נזיר גמור דכתיב מיין ושכר יזיר דמשמע דאפילו לא נזר אלא מיין לחודיה הוי נזיר מכולם. אבל האומר הריני נזיר ופירש מדבר פלוני שאינו אסור על הנזיר אסור במה שפירש שהרי אסר עצמו בו ואינו נזיר כיון דלא פי' אלא דבר דלא שייך ביה שום נזירות. אמר על כוס יין שמזגו לו הריני נזיר ממנו הרי זה נזיר גמור דהוי כמי שפי' הריני נזיר מן היין דאמרן דהוי נזיר ואם היה מר נפש או שכור אין אסור אלא באותו הכוס בלבד שלא נתכוון אלא לאותו הכוס הגיע לשכרותו של לוט אינו בן חיוב לשום עבירה [(ואין בדבריו כלום) משום דלאו בר דעה הוא כדכתיב גבי לוט ולא ידע בשכבה וגו' (בראשית יט, לג)] ואין בדבריו כלום.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>הריני </b> נזיר ע"מ שאהיה שותה יין או גילוח או טומאה הרי זה נזיר ואסור בכולם מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה שהנזיר אסור בשלשתן וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל דהא תנאי בני גד ובני ראובן לא היה תנאי על שום דבר איסור שכתוב בתורה ולהכי הוה קיים הא כל מי שמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ומעשה קיים.
+
+Halakhah 14
+
+<b>נדר </b> בנזיר ואמר לא הייתי יודע שהנזיר אסור בכל שלשת מינין הרי זה נזיר דהא ילפינן דאפילו לא נדר אלא באחת מהם אסור בכולם אבל ידע שנזיר אסור בכולם אלא שחשב שהוא היה מותר באחת מהם שהוא היה צריך לה אינו נזיר דהוי בכלל נדרי שגגות דלא הוו פיו ולבו שוים.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אמר </b> על אבר שאם ינטל מן החי ימות הרי הוא נזיר הרי זה נזיר דהוי כאלו אמר הרי הוא נזיר כיון שהנשמה תלויה באותו אבר.
+
+Halakhah 17
+
+<b>אמר </b> הריני נזיר כשיהיה לי בן אין נזיר בשום וולד שיהא לו אלא בבן אבל אמר כשיהיה לי וולד כל וולד משמע אפילו טומטום ואנדרוגינוס דאינהו נמי וולד מיהא איקרו הפילה אשתו לא הוי נזיר דדילמא לא הוה בר קיימא ולאו וולד איקרי וספק נזירות להקל. חזרה ונתעברה וילדה הרי זה נזיר דהשתא מיהא וולד הוא דאית ליה וחייל עליה נזירות:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דין </b> ארבעה נדרים בנזיר כנדרים דפטור וכדילפי' בשבועה ונשאלין לנזירות כשאר נדרים דאיתקוש נזירות לנדר כדכתיב נדר נזיר להזיר לומר מה נדרים עובר בבל יחל אבל אחרים מוחלים לו אף נזירות כן. נדר בנזיר וכבר אבדו או נגנבו בהמות שנזר על דעת שיביאם במלאת ימי נזרו אינו נזיר דהוי נדר בטעות שאם היה יודע שאבדו לא היה נודר בנזיר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>המתפיס </b> בנזירות הרי זה נזיר כדילפי' בנדר מכי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור והא איתקש נזירות לנדר ולכך כל הני גווני דהתפס' דמייתי הרב ז"ל הוי נזיר.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>הריני </b> נזיר כשיהיה לי בן וחברו אמר ואני הרי חברו נזיר מיד לפי' הרב ז"ל דלא הדר ואני אלא אנזירות לחודיה. אבל אמר לחברו כשיהיה לך בן ואמר ואני אין זה נזיר שלא נתכוון זה אלא לומר שהיה אוהב שיהיה לו בן כמו זה שהרי הוא בוש ממנו. ואם אמר כשיהיה לפלוני ואמר ואני הוי ספק אי נתכוון לנזירות הואיל ושלא בפני אותו פלוני אמר או לומר שאני אוהב אותו כמותך וספק נזירות להקל דלא ניתנה נזירות אלא להפלאה כלומר שאין נזירות חל אלא עד שיפרש אותה בלא שום תנאי כדכתיב כי יפליא דמשמע שיפרש ולא שיקבל אותה על הספק. ואם קבל נזירות על דבר שאינו ברור והוברר אחר כן הרי הוא נזירות מפורשת אבל לא הוברר הוי ספק נזירות ולקולא כדאמר.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>טומטום </b> או אנדרוגינוס או אנשים מהם פקחים ומהם סומים שאמר א' הריני נזיר שהוא כך וא' אמר הריני נזיר שאינו כך הרי כולם נזירים שיש לישב דברי כולם והוי נזירות מפורשת.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>קטן </b> שהגיע לעונת נדרים ונדר בנזיר הרי זה נזיר כדילפינן לעיל דמופלא הסמוך לאיש נדרו נדר ומביא קרבנותיו ואע"פ שעדין לא הביא שתי שערות דהא הוי נדרו נדר מדאוריתא כדאמרי'. האיש מדיר בנו קטן בנזיר וזה הלכה מפי הקבלה בנזיר דוקא וחייב לנהוג בו האב כל דיני נזירות ומביא קרבן טומאה וקרבן טהרה כשאר הקרובים. לא רצה הבן או קרוביו הרי זה אינו נזיר ומדירו עד שיהא איש הוא ולא אמו ונראה דכל זה בכלל ההלכה מפי הקבלה הל"מ.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>הגוים </b> אין להם נזירות דכתיב דבר אל בני ישראל וגו' דאף ע"ג דבשאר נדרים דינם כישראל כדכתיב איש איש לרבות גוים שנודרים נדבות כישראל ונזירות נמי נדר הוא שאני הכא דכתיב בני ישראל למעט גוים שאם קבלו נזירות אינו כלום ומותרים לשתות ביין ואין מביאים קרבנות נזירים עליהם ואע"ג דבדוכתא אחריתי דכתיב בני ישראל הוו גוים בכלל הכא שאני דכתיב לאביו ולאמו לא יטמא במי שיש לו טומאה יצא זה שאין לו טומאה שאם נגע במת אינו טמא דכתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל יצא זה שאין לו קהל וטומאה נמי בלא כרת לית בהו דכתיב והזה הטהור על הטמא כל שיש לו טהרה בהזאה וטבילה יש לו טומאה וכל שאין לו טהרה אין לו טומאה ולא תימא טהרה הוא דלית ליה שאם מקבל טומאה אפילו שהוזה לא נטהר מטומאתו דכתיב יטמא ולא יתחטא איתקש טומאה לטהרה דתרוייהו קא מישתעו בחד גברא והכי משמע כל מי שאין לו טהרה אין לו טומאה וגוי הואיל ואי אפשר לו בטהרה אין לו טומאה.
+
+Halakhah 17
+
+<b>נשים </b> יש להם נזירות דכתיב איש או אשה ואב ובעל מפירין כדילפינן לעיל. עבדים יש להם נזירות דכתיב ואמרת אליהם איש לרבות את העבדים שיש להם נזירות ואע"ג דהוקשו לאשה אי לאו ריבוייא דהאי קרא לא הוה אמינא דעבדים מיחייבי בנזירות דכתיב לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנויה לו יצא עבד שאין נפשו קנויה לו קמ"ל גבי נזיר ואמרת אליהם וגו' לרבות את העבדים דיש להם נזירות כל זמן שאין הרב מוחה דיש לרב לכוף אותו לשתות ולהטמא למתים דלאו כל כמיניה לאפקועי נפשיה משעבודיה דרב ושאר נדרים דעינוי נפש או דמעכבי מלאכה דכתיב להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא נשבע להרע לאחרים שאין הרשות בידו הכא נמי כיון דקא מכחיש כי לא אכיל ושתי ואיכא הפסד לרבו לא חיילי עליה נדר ושבועה דהוקשו להדדי אבל נזירות לא הוקש להא דהא מרבינן עבדים בנזירות וערך נמי אין צריך לכופו דאין נפשו קנויה לו ולא חייל עליה נדר כלל ואם אין שם עינוי ולא דבר שמעכב מלאכה אינו יכול לכפותו דהא לא ממעטי דלא חייל עלייהו נדר ושבועה אלא במידי דאיכא הרעה והפסד לרבו לחוד. ואם אמר לעבד מופר לך יצא לחירות ומשלים אחר כן נזירותו ואיפשר דלפי' הרב ז"ל לישנא דהפרה הויא כלישנא דשחרור דמפר שעבודיה מעליו אבל כפיה אדרבא הוי שעבוד ולהכי כופה ואינו מפר כדאמ'. עבד שנדר בנזירות וברח או שהלך מרבו לא ישתה דאין מקפיד אם יצטער ויתכחש כשאינו אצלו אבל כי היכי דנהוי ליה צער ונהדר לגביה שעל ידי כן ישוב אצלו לשתות ביין. נזר והשלים בנזירותו וגלח ולא ידע רבו ואחר כך יצא לחירות הרי זה יצא ידי נדרו אף על פי שאם היה יודע הרב היה כופה אותו לשתות כי היכי דלא ליכחיש אבל לא גלח ויצא לחירות לא יצא ידי נדרו דהא אלו ידע הרב הוה כפי ליה ואם כן לא עלו לו כיון דלא גלח דאם גלח הא יצא ידי נזירות דגילוח אחר שחיטת קרבנות הויא נטמא ואחר כך יצא לחירות מונה משעה שנטמא.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>נזירות </b> נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית לפי שהיא חובת הגוף לפיכך מי שנזר בזמן הזה הרי הוא נזיר עולם שאין יכול להביא קרבנות דמעכבי. ונוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ מדאוריתא ועולין לו ימים אלו מדאוריתא דטומא' ארץ העמים הויא מדרבנן ואם עבר ושתה או גלח או נגע במת לוקה מן התורה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>סתם </b> נזירות שלשים יום ואפילו פירש זמן פחות משלשים דאין נזירות פחות משלשים יום כדאמ' דכתיב קדוש יהיה יהיה בגמטריא תלתין הוו וכתיב נמי גדל פרע ואין גידול פרע פחות משלשים יום וכתיב נמי עד מלאת הימים ימים שהם צריכין למלאות הם שלשים דאיכא בחדש מלא וחסר ועד ועד בכלל. פירש זמן יותר משלשים יום הרי זה נזיר (ב)[כ]זמן שפירש דסתם נזירות הוא דילפינן דאין פחות מל' יום ואפילו פירש פחות הוו שלשים אבל פי' יותר הוי נזיר כמנין שפי' דשלשים דוקא למטה ולא למעלה ואמר שעה א' נמי הוי כמי שפי' יום א' והוי נזיר שלשים. ואם אמר הריני נזיר ל' יום ושעה א' הוי כמי שפירש שלשים ואחד יום ולא הוי נזיר אלא כמנין הימים שפי'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>הריני </b> נזיר מכאן ועד מקום פלוני אפילו רחוק מאה יום אין נזיר אלא שלשים דלא נתכוון אלא דאריכ' עליה האי נזירות כמכאן ועד אותו מקום רחוק. ואם החזיק בדרך והיה פחות מל' הוי נזיר שלשים כדאמ' ואם יותר הוי נזיר כמנין הימים דכיון דהחזיק בדרך משמע דמאי דקאמר מכאן ועד מקום פלוני אדעתא דליהוי נזיר כל זמן שיהיה בדרך קאמר וליכא למימר אריכא ליה מילתא דהא החזיק בדרך.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אמר </b> הריני נזיר ב' נזירות או שלש הוי כל נזירות שלשים יום כדאמ' ובסוף כל שלשים מגלח ומביא קרבנותיו ואפילו אמר עד מאה אלף נזירות. הריני נזיר כמנין ימות החמה או ימות הלבנה הוי נזיר שס"ה נזירות או שנ"ד כל א' מל' יום דכיון דאמר כמנין משמע נזירות ולא נזירות ארוך וכל הנדרים הולכים אחר לשון בני אדם כדאמ' בנדרים והוי שנת החמה שס"ה יום ושנת הלבנה שנ"ד ברוב השנים ושנה סתם שנת הלבנה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אחת </b> ומחצה או נזיר ויום אחד או שעה א' הרי זה נזיר שני נזירות דדוקא ל"א יום הוא דהוי נזיר כמנין הימים אבל הא הוי כאלו אמר הריני מחצה יום א' או שעה א' דאמרן דהוי נזיר שלשים יום דאין נזירות פחות משלשים כדילפינן. הריני נזיר וא' ועוד ושוב הוי ד' נזירות שלשים יום ויום אחד הוי כמי שאמר ל"א יום דהוי נזיר בזמן שפירש.
+
+Halakhah 9
+
+<b>שני </b> כיתי עדים החלוקים על זמן שנדר הוי נזיר במנין הפחות דבכלל מאתים מנה. נשאל לחכם על נזירות ראשון שנהג כבר אפילו הביא כפרתו וגלח עלתה לו ראשונה בשנייה שנדר כבר שאין שנייה חלה עד לאחר הראשונה כדאמר' לעיל וכיון שהתירה הרי היא כמי שאינה מעיקרא.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>הריני </b> נזיר לעולם או כל ימי חיי הוי נזיר עולם. אלף שנים הוי לזמן קצוב ואסור לגלח כדכתיב כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים וגו' ונזיר עולם אם הכביד שערו מקל בתער משנים עשר חדש לשנים עשר חדש ומביא שלשה בהמות כשיגלח דכתיב ויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו ויליף ימים ימים מבתי ערי חומה דכתיב בהו ימים תהיה גאולתו מה להלן שנים עשר חדש כדפי' ביה קרא עד מלאת לו שנה תמימה אף כאן שנים עשר חדש ואבשלום דכתיב ביה האי קרא נזיר עולם היה דכתיב ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון והתם נדר משמע ליה נזירות ועוד אחרי שלא היה מגלח אלא מימים לימים משמע שהכביד עליו שערו מכלל דנזירות נדר ודבר זה שנזיר מגלח ומביא קרבנו שלשה בהמות הלכה היא מפי הקבלה ולטומאה הוי כנזיר לזמן קצוב דלא אתאי הלכתא אלא לגילוח וקרבן כדאמ'.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>שמשון </b> לא היה נזיר גמור שהרי לא נדר בנזיר וקרא דכי נזיר אלהי' יהיה הנער מן הבטן לא אביו קאמ' לה ומפיו נמי לא יצא אלא מלאך הוא דקאמר ליה והיה אסור ביין ובתגלחת ומותר להטמא למתים ודבר זה הלכה מפי הקבלה. לפיכך מי שאמ' הריני נזיר כשמשון הוי כמוהו ואם אמר לא נתכוונתי אלא לאיש אחר ששמו שמשון אינו נזיר דהא לאו בנזירות נדר נזירות שמשון לית ביה שאלה דע"י מלאך קבל נזירותו עליו ואין לו שאלה דציווי של מעלה הוא. האומר הריני נזיר כשמשון בן מנוח כבעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלשתים את עיניו הוי נזיר שמשון שאף על פי שאיפשר שנעשו מעשים אלו לאיש אחר לזה הוא שנתכוון. שמואל הרמתי נזיר עולם היה דכתיב ומורה לא יעלה על ראשו וכתיב נמי בשמשון ומורה לא יעלה על ראשו מה מורה דהתם נזיר כדכתיב כי נזר אלהי' יהיה הנער מן הבטן אף מורה האמורה בשמואל נזיר עולם נראה דילפינן מדכתיב ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה וגו', דמשמע דכל ימי חייו לא יעלה עליו מורה דהיינו נזירות כדילפי' לפי' האומר הריני כשמואל הרמתי כבן חנה כבן אלקנה כמי ששסף את אגג בגלגל וכיוצא באלו הרי הוא נזיר עולם ולא אמרינן שמא לאחר נתכוון.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>הריני </b> נזיר מלא הבית מלא הקופה ואמר לא היה בדעתי אלא לנזירות גדולה הרי זה נזיר שלשים יום בלבד דהא דאמר מלא הבית משמע כאלו אמר אריכא לי מילתא כמלא הבית ואם [אמר] סתם נדרתי רואין את הקופה כאלו מלאה חרדל ויהא נזיר כל ימיו דאמרי' נזירות כמנין גרעיני חרדל קבל עליו ואין להם הפסקה כל ימיו והוי כשאר נזירי עולם. הריני נזיר כשער ראשי או כעפר הארץ או כחול הים הרי זה כמי שאמר נזירות עלי כמנין שער ראשי או כמנין עפר הארץ או החול דכל הני מובדלין זה מזה ונזירות מובדלת הוא שנדר ולפי' יגלח כל שלשים ויתחיל למנות נזירות שנייה שלשים יום ויגלח וכן עד שימות ובכל תגלחת אינו שותה יין ולא יטמא למתים שהרי מיד חלה עליו נזירות שנייה ואחר כך ג' עד שימות ואם שתה או נטמא לוקה.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>קבל </b> ג' נזירות זו אחר זו על ככר אחד אם יאכלנה ואכלה מונה שלשה נזיריות זו אחר זו מל' יום ומגלח בסוף כל ל' ומביא קרבנו כדינו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האומר </b> הריני נזיר דהויא סתם נזירות שלשים יום הרי זה מגלח תגלחת טהרה ל"א יום דהיינו לאחר מלאת ימי נדרו ואם גלח ביום שלשים יצא דמקצת היום ככולו והרי עשה מקצת היום בנזירות. ואם אמר הריני נזיר שלשים יום אינו מגלח אלא יום ל"א דכיון דאמר שלשים יתירא הוי כמי שאמר שלמים וליכא למימר בהו מקצת היום ככולו ולכך אם גלח יום שלשים לא יצא ויום שלשים עולה לו אף למנין נזירות שנייה דמקצת היום ככולו בסוף נזירות כדאמר' ובתחלת נזירות מידי דהוה אאדם דמקבל נזירות בחצי היום.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הריני </b> נזיר ונזיר כשיהא לי בן נזירות דנפשיה קביל ברישא ולהכי אם נולד לו בן תוך ימי נזירותו משלימו ומגלח ומביא קרבנותיו ואחר כך מונה את של בנו ויגלח ויביא קרבנותיו. אמר הריני נזיר כשיהיה לי בן והריני נזיר כך וכך יום התחיל מונה את שלו ואחר כך נולד לו בן פוסקו ומונה את של בנו דכיון דקבלו עליו קודם הוא זקוק למנותו מיד כשיולד ואחר כך ישלים נזירותו והוו כנזירות אחת ואם נטמא בתוך נזירות בנו סתר הכל כיון דאינו מגלח בנתים נטמא אחר נזירות בנו כשהיה משלים נזירותו אינו סותר אלא עד נזירות בנו דהא גלח לנזירות בנו ואם נשאר מנזירותו פחות מל' יום מונה שלשים אחר נזירות בנו שאין בין תגלחת לתגלחת פחות מל' יום דבבציר מהכי לא הוי גידול שער לגילוח.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הריני </b> נזיר לאחר עשרים יום והריני נזיר מעתה מאה יום פוסק אחר עשרים ומונה שלשים ומגלח וחוזר להשלים מאה ימים על העשרים שנדר בסוף ומגלח ומביא קרבנותיו ואם מה שנדר בסוף היה סתם נזירות דשלשים יום אינו פוסק דאין בין תגלחת לתגלחת פחות מל' יום כדאמר'. ואם מה שנדר בסוף היה נזיר עולם לא חל נזירות א' דהא לא שביק ליה רווחא וכן הריני נזיר שמשון לאחר עשרים יום וחזר ואמר הריני נזיר מעתה אינו מגלח לנזירות אחרון שהרי הוא נזיר שמשון אחר עשרים.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הריני </b> נזיר לעולם אסור באיסורי נזיר לעולם שמא ימות למחר ואינו לוקה דהויא התראת ספק ואם שתה יין או גלח יום א' או נטמא וחי עד יום שלישי איגלאי מילתא דלא עבד איסורא. הריני נזיר ביום שבן דוד בא אם בחול נדר הרי זה אסור לעולם שמא באותו יום יבא ואם בשבת או ביום טוב נדר מותר באותו יום דספק הוא אם יבא בהם וספק נזירות להקל כדילפינן ומכאן ואילך חלה עליו נזירות ואין מפקיע שבת הבאה שהיא ספק לנזירות שחלה כבר עליו דהא דילפי' דספק נזירות להקל היינו תחלת נזירות דלא יחול עליו מספק אבל כיון דחל עליו נזירות לא מפקעא מספק. ונראה דאם שתה יין בכל יום ולא בא עדין בן דוד איגלאי מילתא למפרע דלאו איסורא עבד אבל אסור לשתותו לכתחלה מדאוריתא וכן שאר איסורי נזיר.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>גלוח </b> מעכבת איסורי נזיר אף על פי ששלמו ימי נזירותו. נזיר ששלמו ימי נזירותו ולא גלח תגלחת טהרה אסור לגלח ולשתות יין ולטמא למתים קודם שיביא קרבנותיו כמו כשהיה בתוך ימי מלאת ולוקה עליהם דכתיב בטומאה כל ימי הזירו לה' לרבות ימים שלאחר מלאת שצריך להביא קרבנותיו כימים שלפני מלאת וכתיב נמי בגילוח כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור וגו' ובשתיית יין כל ימי נדר נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין וגו' אלמא דגמרינן ימי ימי לרבות ימים שלאחר [מלאת] דלוקה.
+
+Halakhah 13
+
+<b>מי </b> שנהג התר בנדרו מונה משעה שנדר מדאוריתא ומדברי סופרים נוהג איסור כימים שנהג בהם התר.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>האשה </b> שנדרה בנזיר ואחר זריקת דמים שמע בעלה אף על פי שלא גלחה עדין אינו יכול להפר דכיון דאיזדריק עלה א' מן הדמים לאלתר אשתראי בחמרא ולית לה ניוול ואינו יכול לומר אי איפשי באשה מנוולת ואם קודם זריקה הרי זה יפר דאכתי לא אשתראי בחמרא ובתגלחת טומא' אף על פי שקרבו כל הקרבנות יפר דעדין צריכא למנות נזירות אחרת ואי איפשי לו באשה מנוולת שאינה שותה יין דהוי עינוי נפש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קנא </b> שלא ישתה הנזיר יין ולא תערובת יין ואפילו חומץ דכתיב וכל משרת ענבים לא ישתה. וחומץ דכתיב וחומץ שכר לא ישתה. והיוצא מן הגפן בין פרי בין פסולת אבל שכר של תמרים וכיוצא בו מותר לנזיר ושכר הוא תערובת יין:<br><b> אזהרת קנב </b> שהזהיר הנזיר מלאכול ענבים לחים וגו' ואם אכל מהם כזית לוקה:<br><b> אזהרת קנג </b> שהזהיר הנזיר שלא לאכול צמוקים דכתיב ויבשים לא יאכל ואם אכל מהם כזית לוקה:<br><b> אזהרת קנד </b> שהזהיר הנזיר מלאכול חרצנים דכתיב מחרצנים ועד זג לא יאכל ואם אכל מהם כזית לוקה:<br><b> אזהרת קנה </b> שהזהיר הנזיר מלאכול קליפת הענבים דכתיב ועד זג ואם אכל מהם כזית לוקה. נזיר שאכל מאלו או מבוסר כזית לוקה וכן שתה רביעית יין או אכל כזית מיין הקרוש שהוא הפרי או שתה רביעית חומץ שהוא פסולת הפרי הרי זה לוקה אבל עלין ולולבין ומי גפנים וסמדר מותרין לנזיר דמן העץ הן נחשבים דדרשינן פרט כלל ופרט. [כלל ופרט וכלל] אי איכא פרטא דדמי ליה אפילו בחד צד מרבינן ופרט וכלל ופרט אי איכא פרטא דדמי משני צדדין מרבינן בחד צד לא מרבינן והדין נותן דבשני כללות מרבינן יותר מכלל א'. ופרט וכלל ופרט דהכא היינו דכתיב מיין ושכר יזיר וגו' פרט מכל אשר יעשה מגפן היין כלל מחרצנים ועד זג חזר ופרט פרט וכלל ופרט אי אתה דן אלא כעין הפרט משני צדדים מה הפרט מפורש פרי שהם ענבים ויין ופסולת פרי שהוא חומץ כדכתיב חומץ יין וחומץ שכר אף כל פרי ופסולת פרי. אף כל דפרי מאי היא ענבים דקים הגדלים בין שאר גרעינים גדולים וכל שכן בוסר דבא לכלל ענבים גדולים. אף כל דפסולת פרי מאי היא לאיתויי ענבים שהתליעו ולמעוטי עלין ולולבי' ומי גפני' וסמדר שאינם כעין הפרט לא פרי ולא פסולת. ועד זג דכתיב בקרא הוי יתיר' לאיתויי דבין הביני' אותו דבר הקרוש שבין הזג והחרצן שממנו נעשים השמרים. ושיעור רביעית הל"מ ליין וחומץ וכזית בכלל שיעורין הל"מ כדאמ' בכמה דוכתיה ויין קרוש חשיב אוכל והוי בכזית.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> איסורי הגפן מצטרפין לכזית ולרביעית דכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין וגו' לא יאכל וגו' ואפילו מאן דלא דריש כל מכל דריש. דבר ההתר אין מצטרף לדבר האסור בנזיר לרביעית או כזית דאיסורי נזיר בלחוד הוא דילפי' דמצטרפי' זה עם זה לשיעור מדכתיב מכל אשר יעשה וגו' אבל לא התר לאיסור והיינו לענין מלקות דלא לקי עד שיהא כזית בכדי אכילת פרס דעל זה נאמר בתורה וכל משרת ענבים כמו אם שרה פתו ביין דיש טעמו וממשו אבל ליכא ממשו אלא טעמו דליכא כזית בכדי אכילת פרס לא לקי ואיסורא דאוריתא מיהא נראה דאית ביה כשאר איסורין דילפי בעלמא מדכתיב ושקץ יהיו לכם לאסור את ערוביהן ולדעת הרב ז"ל נראה דהוי אסמכתא בעלמא.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>נזיר </b> שאכל כזית מכל א' ענבים וצמוקים וחרצנים וזגים ורביעית יין וחומץ חייב חמש מלקיות שכל אחד מהם בלאו מיוחד הוא כדאמר' ולוקה מלקות שישי משום לא יחל דברו השוה בכל הנדרים דנזיר נמי נדר איקרי כדכתיב נדר נזיר וכדאמר' לעיל וכן על א' מהם לוקה ב' משום לא יחל דברו וכדאמר' וה"ה לנזיר שגלח או נטמא דלוקה בא' על איסור המיוחד בו וא' על לא יחל השוה בכל הנדרים.
+
+Halakhah 9
+
+<b>שתה </b> רביעית יין ורביעית חומץ אינו לוקה אלא א' שמשמעות המקרא לא ישתה יין ושכר ואפילו החמיצו ולאו א' הוא וענבים לחים ויבשים דלקי אכל חד אף על גב דלא כתיב לאו בכל חד היינו משום דכתיב לחים ויבשים דהוי קרא יתירא דאי כתב ענבים הוו לחים ויבשים במשמע אלא לחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו בהתראה אח' כיון שהם שני שמות.
+
+Halakhah 10
+
+<b>שתה </b> יין כל היום כולו אף על פי שחייב לשמים על כל רביעית אינו לוקה אלא אחת משום יין וא' משום לא יחל ואם התרו בו על כל רביעית חייב על כל אחת ואחת דהתראות מחלקות כיון דאיכא שיעור אכל התראה:
+
+Halakhah 11
+
+<b>אזהרת קנו </b> שלא יגלח שערו כל ימי נזרו דכתיב תער לא יעבור על ראשו. ואם גלח שערה אחת מעיקרה בכל דבר לוקה שערה א' הלכה היא שלא מצינו בה טעם. ובכל דבר שגלח חייב דכתיב תער לא יעבור על ראשו אין לי אלא תער מנין לרבות שאר המעבירים תלש מירט ספסף תלמוד לומר לא יעבור על ראשו לרבות כל המעבירין ובלבד שיהא כעין תער מעיקרה ומשורשה לגמרי. אחד המגלח ואחד המתגלח דכתיב תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעביר ליה אחר. לא גלח מעיקרו אלא שהניח בו כדי לכוף אינו לוקה שאין זה כעין תער אבל אסור מדאוריתא דכתיב קדוש יהיה גדל פרע שמצוה לגדל שער ועובר בעשה אי מגלח ממנו כלל גם כי אינו קוצץ לגמרי מעיקרה. השיר את השער בסם אינו לוקה אבל בטל מצות עשה דכתיב גדל פרע והוא לא גדל. נזיר שגלח והתרו בו על כל א' וא' לוקה על כל אחת ואחת. נזיר חופף ומפספס ואינו חושש אם נפל שער דדבר שאין מתכוין מותר אבל במסרק ובאדמה שמשרת השער אסור דסתם מסרק מתכוין להסיר שער הוא ואדמה המשרת נמי מתכוין להשיר הוא ואסיר מדאוריתא:
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>אזהרת קנז </b> שלא להטמא למת דכתיב לאביו ולאמו לא יטמא וכשנטמא בין בטומאה שמגלח עליה בין שאינו מגלח עליה לוקה. נטמא פעמים הרבה אין בית דין של מטה מלקין אותו אלא אחת ואם התרו בו על כל אח' ואח' שפירש וחזר ונגע או נשא והאהיל חייב על כל אחת ואחת ובלאו הכי לא דהא מחולל ועומד הוא וקרא קאמר ולא יחלל:
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>אזהרת קנח </b> שלא יכנס באהל המת דכתיב ועל כל נפשות מת לא יבא להזהיר על הטומאה ועל הביאה כשנכנס לבית ושהה שם עד שמת המת או שנכנס בתיבה ובא חברו ופרע לו מעזיבה מדעתו לוקה שתים משום טומאה ומשום ביאה דהא שניהם באים כאחד ובלא"ה לא משכחת דלקי אביאה דהא מחולל ועומד הוא דהא לא איפשר דלא עייל פורתא דגופא ברישא ומטמא ליה בטרם יכנס כולו וטומאתו קודמת לביאתו כדאמר'. נכנס בשגגה ונודע לו והתרו בו ועמד ושהה שם כדי השתחויה הרי זה לוקה ושיעור שהייה גמירי לה הכי כטמא שנכנס למקדש והוי בכלל שיעורין הל"מ.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>המטמא </b> את הנזיר עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ואם היה הנזיר שוגג אין אחד מהם לוקה ולמה לא ילקה מטמא את הנזיר כמגלחו דכתיב וטמא את ראש נזרו וכתיב כי טמא נזרו מיעוטא שלא עשה מטמא כמיטמא דאינו לוקה עד שיטמא עצמו ומדעתו לא כשמטמא אותו אחר.
+
+Halakhah 21
+
+<b>נזיר </b> עצמו שטימא עצמו לוקה אף משום לא תאחר לשלמו דנדר הוי והרי עשה מעשה שנטמא ואיחר נזירות כדכתיב והימים הראשונים יפלו וכן נזיר בבית הקברות למדנו שנזיר שטימא עצמו לוקה ד' משום לא יטמא ומשום לא יחל השוה בכל הנדרים ומשום לא תאחר כדאמר' ומשום לא יבא אם היתה ביאה וטומאה כאחת כדאמרינן:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נזיר </b> ששתה יין ואכל מן היוצא מן הגפן אינו סותר מימי נזירותו אפילו יום א' דכתיב והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו טומאה סותרת ואין היין סותר ותגלחת רוב ראשו אפילו באונס סותר שלשים יום דאין גידול שער לגילוח טהרה אלא שלשים יום ורוב ראשו דבעי' הכא ולא סגי בשערה אחת הלכה היא דלסתור בעי' רוב ראשו ומונה שלשים יום עד שיהא לו פרע ואחר כך מתחיל למנות ממקום שפסק בין בנזירות מועט בין בנזירות מרובה דכיון דאם גלח בסוף ימי נזירות בעינן שלשים יום לגדל שער משום גילוח טהרה כי גלח נמי תוך זמן נזירותו דאיכא שלשים יום או יותר לתשלום הנזירות אע"ג דהוי גידול שער לא עלו דבעינן גידול שער מיום נזירות כל משך ימי נזירותו ואם גלח יסתור שלשים יום כדי גידול שער כדאמר' וכל דקדוקי נזירות עליו אלא שאין עולין לו מן המנין:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מצוה סח </b> שיגלח הנזיר על כל הקרבנות כשישלים נזירותו או כשיטמא דכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו וכתיב וגלח הנזיר פתח אהל מועד. נזיר שנטמא בין בזדון בין בשגגה ואפילו באונס סתר הכל כדכתיב והימים הראשונים יפלו וכתיב וכי ימות מת עליו בפתע פתאום פתע זה שוגג וכן הוא אומר ואם בפתע בלא איבה הדפו פתאום זה אונס כדכתיב ויאמר ה' פתאום אל משה דבעל כרחם יצאו שלשתם על פי הדיבור ופתאום נמי משמע מזיד כדכתיב ופתאים עברו ונענשו דהיינו מזיד דאין עונש אלא על המזיד ומשמע נמי שוגג דכתיב פתי יאמין לכל דבר ואצטריך פתע לשוגג משום דאי כתב פתאום בלחוד הוה אמינא אף על גב דפתאום דעלמא משמע תלת מזיד ואונס ושוגג כדאמר' פתאום דנזיר מדמייתי קרבן עליה ש"מ דשוגג הוא מידי דהוה אכל התורה דרוב הקרבנות על השגגה באין להכי כתוב פתע דהוי שוגג לגלויי עליה פתאום דאונס ומזיד הוא ואפ"ה חייב רחמנא קרבן עלייהו. ומגלח תגלחת טומאה ומביא קרבנות טומאה ומתחיל למנות כדכתיב והימים הראשונים יפלו דהיינו כל הימים הקודמים עד יום הבאת חטאתו שמשם מתחיל למנות ואפילו נטמא ביום מלאת בסוף היום סותר הכל דהא טמא נזירותו וכתיב והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו.
+
+Halakhah 4
+
+<b>נטמא </b> יום הבאת קרבנות שהוא אחר יום מלאת סתר שלשים בלבד והאי סתירה בשלשים כתבו בתוספו' דהויא דרבנן בעלמא גזירה אטו נטמא ביום שלשים בסתם נזירות אבל מדאוריתא הוי כנזרק עליו אחד מן הדמים דאינו סותר כלום ואפילו שלא גלח עדין מפני שכבר שלמו ימי נזירות. נטמא ביום שנדר או בשני אינו סותר אלא משלים עליהם אחר שיביא קרבן טומאה דכתיב והימים הראשונים יפלו עד שיהיו שם ימים ראשונים ולא תימא דנפק חד ועיילי תרין דכתיב נמי יפלו דמשמע ימים שלמים לפיכך אם נטמא משלשים והלאה סותר כל הקודמין.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>נזירות </b> חלה על טמא מת ואם נטמא פעם אחרת או גלח או שתה יין לוקה דאף על גב דהוא טמא כיון דחל עליו נזירות בגילוח ויין כדילפינן לעיל מדכתיב מיין ושכר יזיר אפילו לא נזר אלא מיין הוי נזיר אם כן חל עליו נמי לכל האסור לנזיר ואם שהה בטומאתו כמה ימים אין עולין לו עד שיזה ומונין לו מיום שביעי דכיון דטבל והוי טהור מתחיל למנות בו ביום לפי שאינו מביא קרבנות ונזיר טהור שנטמא אינו מתחיל למנות אלא מיום שמיני שמביא קרבנותיו וכן נזר בבית הקברות חל עליו כדאמר. ולוקה על שהייתו דלא הוי כלאו שאין בו מעשה דהא לאו שיש בו מעשה הוא כיון שאינו יוצא משם כשנדר בנזיר ואם הפרו בו שלא יזיר שם אינו מגלח שערו כשיצא משם דאין בו תגלחת טומאה ואפילו נטמא שם בטומאות שהנזיר מגלח עליהם שהם שתים עשרה ואין בית הקברות מכללם אינו מגלח ואינו מביא קרבן דנזיר טהור שנטמא הוא דטעון גילוח וקרבן כדכתיב וטמא ראש נזרו שהתחיל למנות ימי נזירות בטהרה ואח"כ נטמא כדכתיב והימים הראשוני' יפלו אבל נזר בטומאה ובקבר אינו טעון גילוח ולא קרבן טומאה כדאמ'. נכנס לשם בשדה תיבה ומגדל ופרעו עליו המעזיבה ונטמא אינו לוקה מדאוריתא דספק בנזירות להקל כדאמר' לעיל. יצא מבית הקברות ושהה ימים וחזר ונכנס אין אותן הימים עולין לו לפי שלא נכנס אחר טהרה אלא הטומאה מחוברת בו וכאלו לא יצא דאין עולין לו ימי טומאה לימי נזירות כטהור שנטמא דאין עולין לו ימי טומאה לימי נזירות כדכתיב והימים הראשונים יפלו דהוו כל הקודמין בין ימי נזירות טהרה בין ימי טומאה יצא והזה ושנה וטבל וטהר ומנה ימים מנזירותו וחזר לבית הקברות אותן הימים שמנה עולין לו דאין בית הקברות סותר ימים הקודמים ואפילו נכנס ביום שמיני שלו הרי השביעי שלו שטובל בו עולה לו מן המנין של נזירות דהואיל ואינו בר קרבן כדאמר' מתחיל למנות מבו ביום ואם נטמא שם בא' מן הטומאות שהנזיר מגלח עליהם מביא קרבן וסותר ומגלח דכיון דטהר יום א' ועלה ממנין ימי נזירות הוי כנזיר טהור שנטמא דסותר ומביא קרבן ומגלח כדאמר' והא דאמרינן דסותר היינו כשנטמא אחר שעלו לו שני ימים מהנזירות דבלאו הכי אפילו נזיר טהור מעיקרו שנטמא תוך שני ימים אינו סותר כדילפי' לעיל מדכתיב והימים הראשונים יפלו עד שיהו שם ימים ראשונים.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>תגלחת </b> טומאה כיצד היה מזה עליו בשלישי ובשביעי כדכתיב ביום טהרתו וכתיב בטמא מת והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וטובל אחר הזייה כדכתיב בטמא מת וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים וגו' ומגלח בו ביום כדכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו יכול אפילו לא הזה ת"ל ביום טהרתו ומביא קרבנותיו ביום השמיני והם שתי תורים או שני בני יונה אחד לעול' ואחד לחטאת וכבש בן שנתו לאשם כדכתי' וביום השמיני יביא שתי תורים או שני בני יונה וגו' והביא כבש בן שנתו לאשם וגו' וסותר ימי' הקודמי' כדכת' והימים הראשוני' יפלו ומתחיל למנות נזירותו כדכתיב וקדש את ראשו ביום ההוא לחזור ולהתחיל מנין נזירותו והזיר לה' את ימי נזרו יחזור וימנה בתחלה והימים הראשונים יפלו ואם גלח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום דנזיר טהרתו תלויה בימיו בשביעי שלו דכיון שהוזה וטבל הוי טהור כדכתיב וגלח ראשו ביום טהרתו דמשמע שכבר הוא טהור ועומד כשהוא מגלח ואפילו אינו מגלח בו ביום ומשיביא חטאתו הוא שמתחיל למנות דחטאתו הוא דמעכבא ולא אשמו דאף על גב שכל אשמות שבתורה מעכבי הכא שאני דכתיב והזיר לה' את ימי נזרו והביא אשמו לה' לפיכך הקדים הכתוב והזיר להבאת אשמו לומר לך אף על פי שלא הביא אשם נזיר ועולה דלא מעכבא לא בעיא מיעוטא דהא לא אתיא אלא משום דורון בעלמא. הרי שהזה ולא טבל כשיטבול יעריב שמשו ויביא קרבנותיו למחר דאינו מביא קרבנות אלא במערב שמש דטהרתו תלויה בימיו כדכתיב ביום טהרתו דהוא יום שביעי וביום הח' יביא קרבנות ואם איחר קרבנותיו אינו מעכב אותו למנות אלא חטאתו בלבד כדאמר.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>פתח </b> מקדש ושריפת שער תחת הדוד לא כתיבי בתגלחת טומאה אלא מגלח בכל מקום ושערו אסור בהנאה וטעון קבורה דהא לא כתיבא שריפה אלא בנזיר טהור ואפילו הכי אסור בהנאה ואפרו נמי אסור דמשיך איסוריה כיון דלא נשרף ואיסור הנאת שער ילפינן מדכתיב בשער נזיר קדוש יהיה חסר וי"ו הוא קדש כתיב למידרש ביה דגידולו יהיה קדש וזה אחד מי"ג חסרים במסורת ומהא דאמרינן דאם השליכן תחת דוד האשם יצא דכתיב בנזיר טהור אשר תחת זבח השלמים זבח לרבות חטאת בנזיר טהור ואשם בנזיר טמא דאם השליך תחת זבח שלו דהיינו אשם יצא משמע דאסור ליהנות ממנו ודין קבורה איפשר דהוי מדברי קבלה.
+
+Halakhah 15
+
+<b>נזיר </b> שנטמא טומאות הרבה קודם הבאת חטאתו הבא בשביל טומאה אינו מביא אלא קרבן א' אבל אם כבר הביא חטאתו ואחר כך נטמא אף על פי שלא הביא עדין אשמו ועולתו חייב בקרבנות אחרות דאין מעכב אותו למנות אלא חטאתו.
+
+Halakhah 16
+
+<b>נזיר </b> שגלח תגלחת טהרה ואחר כך נודע לו שטמא היה בטומאה ידועה סתר הכל ומביא קרבן טומאה ומגלח ומונה ימי נזירות ומביא קרבנות טהרה ואם בטומאת התהום נטמא אינו סותר והלכתא גמירי לה לטומאת התהום בנזיר ועושה פסח דאינה מטמאה ואם עד שלא נזרק א' מן הדמים של קרבנות טהרה נודע שהוא טמא אפילו בטומאת התהום סתר הכל דכי גמרי הלכתא בטומאת התהום דלא סתרה דוקא בשנודע לו אחר זריקת אחד מן הדמים אבל נודע לו קודם סותר דבזריקת דם תליא מילתא דסתירה דכיון שנזרק עליו אף על פי שלא גלח לא סתרה טומאת התהום דבזריקה הותר הנזיר ביין וטומאה דכתיב ואחר ישתה הנזיר יין וכתיב אחר התגלחו את נזרו מה התם אחר מעשה יחידי עביד תנופה אף כאן אחר מעשה יחידי ישתה יין.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>טומאת </b> התהום דגמרי הלכתא שאין אדם בעולם מכירה ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד אבל הרוג לא דהא ידע ביה מי שהרגו. המת שהוא גלוי אינו טומאת התהום מושקע בקרקע המער' הויא טומאת התהום. טמון בתבן או בצרורות טומאת התהום דהא איפשר שלא הכיר בו אדם מעולם שהרי תבן יכול להתגלגל עליו על ידי רוחות וצרורות עשויין להתגלגל ממקום למקום אבל במים ובאפלה ובנקיקי הסלעים אינו טומאת התהום דיכולין להסתכל בהם באור ונקיקי הסלעים נמי הואיל והן חלולין יכול אדם להסתכל בהם על ידי הדחק והוו גווני דטומאת התהום הלכתא גמירי להו דכל שאיפשר שלא הכיר בו אדם הוי טומאת התהום. נזכר שנטמא במת וירד לטבול והביא קרבנות טומאה ומנה נזירות וגלח בטהרה ונודע לו שמת היה מושקע במערה אף על פי שהיא טומאת התהום סותר מפני שהוחזק לטומאת מת ודאי שטבלו עליו ואינו יוצא מחזקתו דחזקה דאוריתא כדילפינן בכמה דוכתי לא היה טמא מת אלא שירד להקר חזקת טהור טהור עד שידע שנגע בטומאה נמצא המת על פני המים חזקתו שנגע ולא הויא טומאת תהום:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>יש </b> טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח ולא סותר אע"פ שנטמא טומאת שבעה דלא כתיב ביה וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות עליו מת עד שיטמא בטומאות שהם מעצמו של מת יביא קרבנות טומאה ויגלח ויסתור. ואלו טומאות שהן מעצמו של מת נפל שלא נתקשרו איבריו בגידין וכזית בשר מן המת וכזית נצל עצמות רוב מנין עצמות רוב בנין וחצי קב עצמות וכלם ממת א' ועל השדרה ועל גלגולת המת ועל אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליהם בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי הבאים ממת אחד ולא משני מתים כגון הזרוע או השוק שיש בו שתי עצמות והא' בה ממת א' והאחר ממת שני וקרויין אבר א' ועל חצי לוג דם ממת א' ועל מלא חפניו רקב המת שנקבר שלם בארון של שיש טחן את המת או שהרקיב בעודו חי ספק טמא ורובו עצמות מהשדרה או מהגלגולת באהלו ספק טמא כל אלו השתים עשרה טומאות שמנינו נילף טומאתן בדוכתיה בס"ד ושיעוריהן כלם לטומאה ולטומאת נזיר הל"מ בכלל שיעורין הל"מ וכלן מטמאים במגע ובמשא ובאהל חוץ מרקב שאינו מטמא באהל ועל עצם כשעורה שנגע או נשא מגלח הנזיר אבל על שאר טומאות אע"פ שטמא טומאת שבעה ומזה אינו מגלח ואינו מביא קרבן ולא סותר וימי הטומאה אין עולין לו מימי נזירותו דהני טומאות לא הוו מעצמו של מת וכי כתיב קרא דמביא קרבן ומגלח היינו בטומאות הבאים מעצמו של מת כדכתיב וכי ימות עליו ולא כתיב וכי יטמא לנפש כדאמר' ואע"ג דלא סתרי הני טומאות אינן עולין לימי נזירות דימי נזירות כולהו בטהרה בעיא כדכתיב קדוש יהיה. ואם נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת אינו מזה בנזיר ועולין לו לימי נזירות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>נזיר </b> שנצטרע והוחלט ימי חלוטו וספרו אין עולין לו לימי נזירותו וימי הסגר אין עולין לו דאין לי שאינן עולין לו מן המנין אלא ימי טומאה דכתיב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא ואח"כ והזיר לה' כל ימי נזרו והימים הראשונים יפלו ומעכשיו התחיל להזהיר לה' ימי נזרו לאחר שהביא כפרתו ימי חלוטו מנין שאין עולין לו אמרת ק"ו ומה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת טהרה שאינו מגלח ומביא קרבן טומאה כדאמ' לעיל אלא מגלח לסוף שלשים יום בשביל נזירות ואע"פ כן אין ימי בית הקברות עולין לימי נזירותו כדאמ' אלא כשיוצא יתחיל למנות ימי חלוטו שאין שערו ראוי לתגלחת טהרה שכן צריך לגלח בשביל צרעתו אינו דין שלא יעלו לו מן המנין ימי ספרו מנין שלא יעלו לו לימי נזירות דין הוא מה ימי חלוטו טעון תגלחת כדמפרש ביה קרא אף ימי ספרו לאחר שנתרפא חוזר ומגלח ואז הוא נטהר לגמרי ומה ימי חלוטו אין עולין לו כדילפינן מק"ו אף ימי ספרו הואיל ותרוייהו טעונין תגלחת כדאמר אבל ימי הסגרו שאין טעונין תגלחת עולין לו וכן ימי זיבת איש ואשה עולין למנין ימי נזירות אע"פ שהן טמאים ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא ואין צריך לומר שאר טומאות שעולין לו ואין סותר כלום. נטמא במת בתוך ימי צרעתו סותר שהרי בנזירותו הוא עומד דלכי מתרפא משלים על מה שכבר מנה קודם שנצטרע ואע"פ שהוא טמא.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>הנזיר </b> מותר בטומאת מת מצוה ובתגלחת מצוה ואסור ביין המצוה כיין הרשות. טומאת מת מצוה דכתיב לאביו ולאמו לא יטמא מכדי כתיב על כל נפשות מת לאביו למה לי אלא להכי הוא דאתא דלאביו הוא דלא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. תגלחת מצוה דמצורע דכתיב וגלח את כל שערו ראשו מה ת"ל בכלל שערו הוא אלא לפי שנא' גבי נזיר תער לא יעבור על ראשו יכול אף נזיר מצורע כן ת"ל ראשו להתיר למצורע נזיר לגלח דמקרא מלא דבר הכתוב ל"ש הוא נזיר ול"ש אינו נזיר. איסור יין מצוה כיין הרשות שאם נשבע שאשתה ואח"כ נדר בנזיר אסור דכתיב מיין ושכר יזיר יתירא דאי משום דדרשינן דאפילו לא נזר אלא מיין לחודיה הוי נזיר מכולן כדאמר' לעיל לימא קרא מיין מאי ושכר ש"מ תרתי לאסור יין מצוה כיין רשות וכדאמר'. מת מצוה הוא שפגע במת שאין שם מי שיקברנו הרי זה מטמא לו ודברים אלו הם גם כן דברי קבלה והאי דהותר בטומאה היינו שאינו עובר אבל לענין סתירה והבאת קרבן היינו כנטמא בלא מצוה דלא פקע מיניה טומאתו לנזירותו בלאו הכי כתגלחת מצוה דמצורע נמי דבעי להשלים שלשים יום נזירות כי היכי דליהוי גידול שער ואף על גב דלא גלח אלא תגלחת מצוה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כהן </b> ונזיר נזיר מטמא ולא כהן דהוי קדושתו קדושת עולם נזיר עולם ונזיר לזמן קצוב נזיר לעולם עדיף דקדושתו חמורה שניהם לזמן קצוב מי שכלה זמן נזירותו קודם הוא מטמא.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>תגלחת </b> מצורע כשנרפא מצות עשה דכתיב וגלח את כל שערו ונזיר שגלח בימי נזרו עובר בלא תעשה ועשה דכתיב תער לא יעבור על ראשו וכתיב גדל פרע שער ראשו ובכל מקום אין עשה דוחה אלא ל"ת גרידא ככלאים בציצית ולמה דוחה עשה של תגלחת נגע לנזירות דאית ביה עשה ולא תעשה מפני שכבר נטמא בצרעת ואינן עולין לו ימי חלוטו כדאמר והרי אינו קדוש בהם ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא לאו דתער לא יעבור על ראשו ולפיכך יבא עשה של תגלחת מצורע ודוחה אותו והא דאמרן לעיל דראשו דמצורע אתא להתיר למצורע נזיר לגלח אתי לרבי אליעזר ולרבנן נמי איצטריך משום דאיכא נמי לאו דהקפה ומנ"ל דלידחי עשה דגילוח מצורע לתרי לאוי ועשה להכי אתא ראשו דמקרא מלא דבר הכתוב ראשו ל"ש הוא נזיר ול"ש אינו נזיר וכדאמרינן:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>תגלחת </b> הטהרה כיצד כשיגמור הנזיר ימי נזירותו מביא שלש בהמות כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים כדכתיב בקרא בהדיא והביא את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים אחד לעולה וכבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים. הביא שלשתן ולא פי' הראויה לחטאת כגון כבשה נקבה בת שנתה יקרב חטאת הראויה לעולה כבש זכר בן שנתו יקרב עולה (עולה) והראויה לשלמי' איל בן שתי שנים [יקרב שלמי'] ומביא עם איל השלמים ששה עשרונות ושני שלישי עשרון סלת אופה מהם עשרים חלות עשר חלות מצה ועשרה רקיקי מצות ומושח העשרים ברביעית שמן והוא הלכה למשה מסיני. ומנין החלות ושיעור סלתן ילפי' מלחם תודה דכתיב ביה על זבח תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמיות שהן ששה עשרון ושני שלישי עשרון כשני תודות של מצה שבתודה שלא היה בנזיר אלא ב' מינים חלות ורקיקים שלשה עשרון ושליש לכל מין שליש לכל חלה כדנילף התם בלחמי תודה בס"ד והואיל והוקשו שלמי נזיר למצות של תודה יכול יוקשו לכל ג' מינין שבמצה ת"ל בנזיר מצות דבר שנא' בו מצות בתודה דהיינו חלות ורקיקין דכתיב בהו מצות בלחמי תודה דכתיב חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן להני איתקוש מצות האמורות בנזיר בחלות ורקיקין אבל לרבוכה דתודה דלא כתב בה מצות בקרא לא הוקש לחם נזיר. דבי ר' ישמעאל תנא כתיב הכא בנזיר מצות דהוי כלל חלות ורקיקין פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט חלות ורקיקין אין מידי אחרינא לא ואיצטריך כלל שלא נרבה דבר הדומה לפרט דהא רבוכה דהויא נמי מצה. ומביא העשרים בכלי אחד דכתיב וסל מצות אין לי אלא בסל מנין לרבות שאר כל הכלים ת"ל סל וסל על סל המצות.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ושוחט </b> החטאת תחלה ואח"כ העולה ואחר כך השלמים ואחר כך מגלח שהחטאת קודמת בכל מקום כדכתיב והקריב את אשר לחטאת ראשונה דקי"ל דאפילו חטאת העוף קודמת אף לעולת בהמה והואיל ובשאר מקומות מצינו שהיא קודמת אף כאן בנזיר תהא קודמת. ובתר קרבנות כתיב וגלח הנזיר ואפ"ה אם גלח אחר ששחט החטאת או העולה יצא דאיתקשו לאיל נזיר כדכתיב והקריב את קרבנו וגו' ואיל אחד תמים לשלמים מה איל נזיר אם הביאו יחיד בלא חטאת ועולה יצא דכתיב ואחר ישתה הנזיר יין ואמר מר אחר מעשה יחיד והיינו שלמים שעיקר תגלחתו של נזיר תלויה בשלמיו שהרי הזקיקו לו לשלח שערו תחת הדוד כדכתיב על האש אשר תחת זבח השלמים ותנא וגלח הנזיר פתח אהל מועד בשלמים הכתוב מדבר כלומר גילוחו של נזיר על ידי דבר שנאמר בו ושחט פתח אהל מועד דהיינו שלמים או אינו אלא כמשמעו שיגלח פתח אהל מועד ממש אם אמרת כן דרך ביזיון הוא ואי אתה רשאי. ומבשל השלמים או שולקן כדכתיב את הזרוע בשלה מן האיל ולוקח מן הרוטב של זבח השלמים ונותן על השער ומשליכו לאש תחת הדוד של שלמים דכתיב ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ומדכתיב זבח ילפינן מזבחו יהא תחתיו דהיינו הרוטב ומדהוה מצי למיכתב רוטב וכתב זבח דרשינן לרבות שאם השליכו תחת החטאת יצא ותחת דוד האשם בנזיר טמא כדאמר לעיל ולא תימא כוליה קרא לחטאת ואשם אתא דא"כ לימא שלמים הכא מאי זבח שלמים ש"מ תרתי. ומגלח בעזרת הנשים בלשכת הנזירים ואם גלח במדינה יצא דהא אמרן דפתח אהל מועד לאו להכי אתא ובין כך ובין כך משלח שערו תחת הדוד כדאמר. ואינו מגלח עד שיהא פתח העזרה פתוח דכתיב וגלח הנזיר פתח אהל מועד בזמן שהוא פתוח דלאו בפתח אהל מועד ממש דא"כ היה דרך ביזיון במקדש. ואח"כ נוטל הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחד מן הסל ורקיק אחד ונותנן על כפי הנזיר או הנזירה ומניפן כדכתיב ולקח הכהן הזרוע בשלה וגו' ונתן על כפי הנזיר וגו' והניף אותם הכהן וגו' ואחר הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים דכתיב בתריה ואחר ישתה הנזיר יין.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>נזיר </b> ממורט או שאין לו כפים מקריב קרבנותיו וישתה ויטמא דגילוח ותנופה למצוה לא לעכב. שתיית יין משיזרק עליו אחד מן הדמים הותר ואע"פ שלא גלח ולא נתן על כפיו דכתיב ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשה יחידי דכתיב התם אחר התגלחו את נזרו ג"ש מה התם אחר מעשה יחידי דלאחר גילוח עביד התנופה כדכתיב ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו אף כאן אחר מעשה יחידי אחר קרבן ואף על פי שעדין לא גלח דתגלחת לא מעכבא כדאמר.
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואף </b> על פי שאינה מעכבה מצוה עליו לגלח אפילו אחר זמן מרובה דכתיב וגלח וגו' ואם גלח בלא תער או שייר שתי שערות לא קיים מצות גילוח בין נזיר טהור או טמא דכתיב תער לא יעבור על ראשו ומרבינן כל דבר המעביר דחייב עליו כדכתיב לא יעבור כדאמר לעיל וא"כ מה ת"ל תער לפי שלא למדנו לתגלחת האחרונה של טהרה לאחר תשלום ימי נזירות שיהא בתער לפי שלא כתב אלא וגלח את שער ראש נזרו לכך כתב לך תער כאן שאינו צריך לומר לך שאותה תגלחת לא יהא אלא בתער ובגילוח טהרה טומאה נמי לא כתיב אלא וגלח ראשו ביום טהרתו ושיור שני שערות דלא עשה כלום וללקות בא' ולכתוב ברוב ראשו כדאמר לעיל כולן הן הלכה בנזיר שלא מצינו בהם טעם. צמח ראשו וחזר וגלחו עם אותן שני שערות או שגלח א' ונשרה א' הרי זה קיים מצות גילוח דהא גלחן ונשרה א' אף על פי שאין כאן שער מצות גילוח אין כאן דלא קיים מצות גילוח כיון דנשרה אחד מהם קודם.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>גלח </b> על השלמים ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו וכן על חטאת שלא לשמה והביא עולה ושלמים ונקרבו (לו) עלו לו וכן גלח על עולה או שלמים שלא לשמן והביא שאר הקרבנות לשמן תגלחתו פסולה דגילוח בעינן מיהא אחר מעשה יחידי כדאמר לעיל וכיון דהוה פסול זה שגלח עליו ליכא אפילו מעשה יחידי אבל גלח על שלשתן ונמצא אחד מהן כשר תגלחתו כשרה שהרי על זבח כשר נמי גלח ויביא שאר הזבחים כהלכתן וכשתגלחתו פסולה סותר שלשים כדאמר לעיל דבעינן גידול שער שלשים יום.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>שלמי </b> נזיר ששחטן שלא כמצותן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה כשלמי נדבה דכתיב בהו כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה נדר הוא וקרי ליה נדבה אלא אם כמו שנדרת עשית לשמה יהא נדר ואם לאו יהא נדבה ויביא אחרת לנדרו. ונאכלין ליום אחד ולילה כחומר שלמי נזיר דכתיב בתודה על זבח תודת שלמיו ודרשינן שלמיו לרבות שלמי נזיר ליום ולילה כתודה דכתיב בה ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר ואין טעון לחם ולא מתנות ולא זרוע הואיל ואין הנזיר ניתר בהם. שלש בהמות אלו והלחם שלהם הכל מן החולין כשאר נדרי הקדש דילפינן דאין באים אלא מן החולין מדכתיב בפרו של אהרן והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל צבור ולא משל מעשר דתרי אשר לו כתובים בפרשה ומיתורא דרשינן דלא הוה צריך למיכתב את פר החטאת אשר לו אלא את פר החטאת ותו לא דפרו של אהרן ידעינן שפיר דאינו בא אלא מן החולין כיון דנשרף מידי דהוה אעולות דאינן באות אלא מן החולין דאינה באה ממעשר דמעשר טעון אכילה כדכתיב ואכלת וגו' ועולה אינה נאכלת אלא כתב החטאת אשר לו ללמד על כל חטאת שאינה באה אלא מן החולין ושאר זבחים הוקשו לחטאת בקרא דזאת התורה לעולה ולחטאת וגו' לומר מה חטאת לא באה אלא מן החולין כדילפינן אף כל אינו בא אלא מן החולין ואפילו אמר ע"מ שאגלח ממעות מעשר שני אינו מביא אלא מן החולין.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>האיש </b> שנדר בנזיר יש לו להביא קרבנות אביו שמת והיה נזיר והפריש מעות לקרבנותיו יביאם בשביל עצמו בין שהזיר אחרי מות אביו בין שהיו שניהם נזירים ומגלח עליהם ואין האשה נזירה מגלחת על קרבנות שהפריש אביה לקרבנותיו ודבר זה הלכה מפי הקבלה הוא שהבן מגלח ולא בת כדאמר והבת אינה מגלחת אפילו במקום שאין בן ואם לא אמר יפלו המעות לנדבה כיון שהפרישם לקרבנות היו בנים רבים יש לכל אחד לגלח על חלקו והבכור נוטל פי ב' כי היכי דשקיל בכל הנכסים דירושלמי היא ולפום דשקיל מגלח ובין בנזיר זמן בין בנזיר עולם בין הוא בין אביו מגלח על קרבנותיו כדאמר דבכל נזירות גמירי דמגלח על קרבנות אביו. הפריש לקרבנות טומאה ומת וכן אם הפריש לקרבנות טהרה והבן רוצה לגלח תגלחת טומאה לא יביא קרבנות אביו משום דהוי ספק אי גמירי דמביא קרבנות אביו כי האי גוונא או לא אלא אידי ואידי בעינן נזירות טהרה ואם הביא זבחיו לא עלו לו דאין ספק מוציא מידי ודאי.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>הרי </b> עלי לגלח נזיר חייב בקרבנות על יד אי זה נזיר שירצה חצי קרבנות נזיר לגלח או חצי נזיר מביא חצי לאי זה נזיר שירצה והוא משלים עליהם אבל אומר קרבנות חצי נזיר מביא קרבנות הנזיר שלם דאין לנו נזירות לחצאין דאם נדר יום אחד בנזיר הוי נזיר שלשים יום.
+
+Halakhah 19
+
+<b>התפיס </b> עצמו במי שנדר בנזיר וגילוח נזיר לא התפיס עצמו אלא בנזירות מדקאמר ואני ולא קאמר ועלי ואם אמר ואני ועלי חייב כמוהו ומביא כל אחד מהם קרבנות חברו ואם לאו חייבים לגלח נזירות אחרים וכן בגילוח חצי נזיר כל אחד מהם משלים קרבנותיו טעמא דכל הני משום דהכי נדר וחיוב להשלים נדרו. הריני נזיר על מאה עולות ועל מאה שלמים ישלם את כולם דכתיב כפי נדרו אשר ידור כן יעשה ואם אמר חמש נזירות על קרבן אחד צריך שלשה בהמות לכל נזירות דכתיב זאת תורת הנזיר אשר ידור:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מותר </b> נזירים לנזירים. הפריש מעות סתומים שלא פי' אלו לחטאת ואלו לעולה ואלו לשלמים הרי אלו יפלו לנדבה ויקחו בהם עולות ואף ע"פ שדמי חטאת מעורבין בהם הל"מ היא בנזיר כך דהואיל וסתומין הם אף על פי שמעורבין יפלו לנדבה. ואם דמי עולה ושלמים לבד מעורבין יחד לא נאמר בהם יפלו לנדבה אלא יביא לחצאין עולה ושלמים. מעות מפורשין והותירו המותר למה שנתפרש ומותר החטאת יוליכו לים המלח ומותר השלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום ולילה כחומר שלמי נזיר דילפינן מתודה כדאמר לעיל ואין טעונין לחם דאין כאן כפי נזיר. ואם מת אם היו סתומים יפלו לנדבה דהלכתא גמירי לה הכי כדאמרינן מפורשין למה שנתפרשו אלא שדמי חטאת יוליכו לים המלח והלכתא היא דחמש חטאות מתות וחד מינייהו שמתו בעליה ואם אמר אלו לחובותי הוו כמפורשין.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>בהמה </b> בעלת מום ולשון של כסף או זהב או כלי הוו כמעות סתומים אפי' פי' לעולתי וחטאתי ולשלמי אלו לחטאתי והשאר לנזירותי דמי חטאת לים המלח כיון שמת והשאר חציו עולה וחציו שלמים כדאמר. וכן באשה שהפר לה בעלה. אמר אלו לעולתי והשאר לנזירותי דמי עולה יביאו עולה והשאר יפלו לנדבה דהוו כסתומין דגמירי הלכתא דיפלו לנדבה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>הפריש </b> קרבנות בטעות יצאו וירעו בעדר דהקדש טעות אינו הקדש כמו שיתבאר. אשה שהפר לה בעלה נזירותה שנדרה והפרישה קרבנות אם היו שלו יצאו לעדר דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כדילפינן בדוכתיה בס"ד ואם שלה החטאת תמות והשאר כדאמר ואם הפרישה מעות שלה הוי כדין סתומים ומפורשין כדאמר לעיל הפר לה בעלה נזירותה אחר שנטמאת מביאה קרבן טומאה דהא צריכה כפרה דבעל מיגז גאיז. הפריש קרבנו על נזירת בנו ומחה בנו או קרוביו החטאת תמות והשאר כדאמר לעיל והפריש מעות סתומים ומפורשין כדאמר לעיל.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>הפריש </b> קרבנות לנזירות שנזר לכשיהא לו בן והפילה אשתו הוו ספק ואסורין בגיזה ועבודה דהוי ספיקא דאוריתא דכל קדשים אסיר בגיזה ועבודה כדילפינן בדוכתי.
+
+Halakhah 14
+
+<b>שני </b> נזירים שאין ידוע מי מהם הוא שנטמא מביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה במלאת ימי נזירותם על תנאי מי שהוא טמא ומי שהוא טהור וסופרים ימי נזירות אחרת ומביאין קרבן טהרה על תנאי מי שנטמא נמצא שלא הפסידו בקרבנותיהם כלום. מת אחד מהם מביא חטאת העוף ועולת בהמה על תנאי דעולה ואשם טומאה לא מעכבי כדאמר לעיל וסופר ימי נזירות אחרת ומביא קרבן טהרה על תנאי העולה דאין חוששין אם הביא קרבנותיו לחצאין ואין אחד מהם מגלח תגלחת טומאה על הספק מפני הקפת הראש דהקפת כל הראש שמה הקפה כדילפינן בדוכתיה ואם היו נשים או קטנים מגלחים דאינם בהקפה כדאמר נמי התם וספק טומאה דאמרן כגון שאמר אחד ראיתי מבחוץ אחד מכם שנטמא ברשות היחיד ואיני יודע מי הוא דכל ספק טומאה ברשות היחיד טמא כסוטה דליכא אלא תרי בועל ונבעלת וכתיב ונסתרה והיא נטמאה ומיירי כששתקו הם או נסתפקו דעד אחד נאמן כל זמן שאין מכחישין אותו דהא הודע אליו חטאתו כתיב או הודע אליו מכל מקום אבל אמר אחד מהם לא נטמאתי אפילו ב' עדים מעידים עליו אינו מביא שמה שאמר לא נטמאתי אינו מכחישם שר"ל שנשאל על נזירותו ואדם נאמן על ידי עצמו וכן בעדות נזירות ואם נהג נזירות ע"פ עד אחד ושתה יין ונטמא לוקה כיון שנהג הנזירות כבר קבלו עליו מדעתו.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>ספק </b> טומאה ברשות הרבים טהור כיון שאפשר שלא נטמא אבל אי אפשר אפילו ברשות הרבים טמא:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> תגלחת אחת עולה לנזירות ולצרעת שאם השלים בטהרה ימי נזירות וקודם הבאת קרבנותיו נצטרע ובא לו לגלח תגלחת צרעתו ביום שנשלמו ימי צרעתו וכבר נשלמו ימי נזירותו קודם אין תגלחת זו עולה לו לכאן ולכאן שתגלחת נזיר הוא להעביר שער מכל וכל שאין צריך עוד לגדל שער לשום מצוה אבל תגלחת א' של מצורע היא לגדל שער ולגלחו שנית לפני יום הבאת קרבנות והואיל וחלוקות זו מזו לא יפטרו זו את זו ותגלחת ב' של מצורע שגם היא להעביר כתגלחת נזיר אינה עולה ג"כ לתגלחת נזירות שתגלחת מצורע לפני זריקת דמים קודם הבאת קרבנות כדכתיב וביום השביעי יגלח וגו' וביום השמיני יביא וגו' ותגלחת נזיר לאחר זריקת דמים כדכתיב וגלח הנזיר פתח אהל מועד וגו' ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים וכיון שאין יכול להביא קרבנות נזיר ולגלח עד שיטהר מצרעתו אין תגלחות אלו עולות אלא לצרעתו קודם ויגלח לנזירותו אחר גידול שער. וכן אין תגלחת זו עולה לטומאת נזיר אם נטמא במת דנזיר טמא מגלח לאחר ביאת מים ומצורע לפני ביאת מים כדכתיב וביום השביעי יגלח את כל בשרו והדר כתיב ורחץ את בשרו במים וטהר הרי מצורע לפני ביאת מים וכתיב בנזיר טמא וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השמיני יגלחנו וביום טהרתו משמע לאחר טהרתו הרי נזיר טמא גלוחו לאחר ביאת מים ולהכי אין עולה תגלחת אחת לשניהם ותגלחת ראשונה של מצורע נמי אינה עולה לטומאתו אף על פי ששתיהן לגדל שער משום האי טעמא שמגלח לפני ביאת מים ונזיר טמא לאחר ביאת מים כדאמר ותגלחת טומאה וטהרה דנזיר פשיטא שאין גילוח אחד עולה לשתיהן וכן ב' תגלחות דמצורע דבהדיא כתיב בתורה וא"כ עלה בידינו שנזיר מצורע וטמא בודאי צריך ד' תגלחות אחת לימי צרעתו ואחת לימי ספרו שלישית לטומאתו רביעית לתגלחת טהרת נזיר ואין תגלחת צרעת וטומאה דוחין את הנזירות אלא בצרעת וטומאה ודאי לא בספק משום הקפת הראש שלא במקום מצוה אלא בקטן או אשה דאינם בהקפת הראש לפיכך אם נזר שנה אחד והיה בכל השנה הזאת ספק מצורע ונולד לו ספק טומאה בסופו הרי זה אינו שותה ביין עד ד' שנים ומגלח ד' תגלחות אחד בסוף כל שנה כדאמר ראשונה לספק ימי צרעתו שנייה לספק ימי ספרו של מצורע שלישית לספק טומאתו רביעית תגלחת טהרה. וכן אם נדר י' שנים והי' בכולן ספק מצורע ובסופן ספק טמא אינו שותה ביין עד מ' שנה כדאמר ואוכל בקדשים אחר תגלחת ב' דהא נפק מספקא דאוריתא ושערו בכל תגלחת ספק אסור בהנאה מספק ששער נזיר שנצטרע בודאי מותר בהנאה כשער זקנו ושער גופו דמגלח במצורע ולא בנזיר והכא משום דהוי ספק אסור שער ראשו בכל תגלחת דהויא ספקא דאוריתא. ומשפטי הבאת קרבנות ספק מצורע וטמא בנזירות הוא אם היה עני או אם כתב נכסיו לאחרים מביא חטאת העוף ועולת בהמה בג' תגלחות ראשונות וברביעית קרבן נזיר חטאת ראשונה ושלישית לספק טומאה כדמפרש ושניה לספק צרעתו ובראשונה מביא ציפורים ובשלישית קרבן טומאה ועל שלש בהמות עולה שמביא בג' תגלחות הוא מתנה עליהם ואשם ועולה אינם מעכבים כדאמר לעיל. וחטאת העוף הבאה על הספק אינה נאכלת דכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש נקבה לזכר מה זכר מביא קרבן בהמה על ודאי אם אכל חלב בשוגג וה"ה לודאי זיבה אף נקבה מביאה על ודאי לידה חטאת העוף מה זכר מביא אשם תלוי על הספק אף נקבה מביאה קרבן על הספק לידה ממין שמביא על הודאי דהיינו עוף כזכר שמביא על הספק ממין שמביא על הודאי ומשום דבחטאת העוף איכא איסור נבלה נוסף על חולין בעזרה אמרינן דאינה נאכלת אע"ג דאשם תלוי נאכל ואפשר דהאי דאינה נאכלת היינו חומרא דרבנן דכיון דדרשא גמורה היא כאשם תלוי הויא דנאכלת דמליקת העוף כשחיטת חולין.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>נזיר </b> שנצטרע ודאי ונטמא בספק אחר שיטהר מצרעתו ויגלח תגלחת חלוטו ותגלחת ימי ספרו שהוא יום ז' לתגלחת חלוטו כדכתיב בקרא והביא קרבן צרעתו אוכל בקדשים ויגלח תגלחת טומאה ומתחיל למנות נזירות כולו שהרי נפלו הימים הראשונים בספק ומביא קרבן טהרה ושותה ביין נמצא נזירותו שבעה וששים יום בסתם נזירות שהוא שלשים יום. נטמא ודאי והיה מצורע בספק וטהר מספק אין תגלחת ספק נגעו דוחה נזירות אלא אחר שימנה נזירות שלימה מגלח תגלחת ראשונה ושניה של מצורע ואוכל בקדשים ומגלח תגלחת טומאה ומונה נזירות כולה נמצא נזירותו בסתם נזירות ע"ד יום. וכן אם היה טמא ומצורע בודאי לאחר שיטהר מגלח ומזה ומגלח ומביא קרבן ואוכל בקדשים וסופר שבעה ומגלח וסופר נזירות שלימה ומביא קרבן טהרה נמצא שכלה זמן נזירותו לסוף מ"ד יום ואין שבעה ימי טומאה עולין בשבעה ימי ספירה דהללו ימי טומאה והללו ימי ספירה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>האומר </b> הריני נזיר אם אעשה כך או אם לא אעשה וכיוצא בזה הוי נזירות רשעים אבל הנודר לה' דרך קדושה הרי זה נאה ומשובח נזר אלהיו על ראשו קדוש הוא ושקלו הכתוב כנביא דכתיב ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים. ויש בהלכות אלו דברים מדרבנן סמוכים אלאו דלא תסור וגדרים סמוכים אעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Haflaah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Haflaah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6422ff222056993529e263384718bf9cb54df77d
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Haflaah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,844 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Oaths
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שבועות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שבועות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קמו </b> שלא לישבע בשמו לשקר דכתיב ולא תשבעו בשמי לשקר. ולמדנו מכאן אזהרה לשבועת ביטוי האמורה בתורה או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב כלומר אוכל ולא אוכל או אזרוק ולא אזרוק דאף ע"ג דלא הוי ביה הטבה והרעה איתרבי מדכתיב או נפש כי תשבע לבטא בשפתים מכל מקום בין שיש בו הטבה והרעה או לא ומריבוי לכל אשר יבטא איתרבי לשעבר דומיא דלהבא. נשבע על אחת מאלו ושקר בין להבא בין לשעבר הרי זו שבועת שקר ועל כיוצא בזה נאמר ולא תשבעו בשמי לשקר ואם נשבע לשקר במזיד לוקה אפילו לא עשה מעשה דכתיב בשבועת שוא לשוא לשוא ב' פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר דלוקה כשבועת שוא דכתיב לא ינקה ה' כדבסמוך. בשוגג מביא קרבן עולה ויורד דכתיב ונעלם ממנו והוא ידע ואשם והיה כי יאשם והביא את אשמו וגו' ואם לא תגיע ידו די שה ומפני זה נקרא עולה ויורד כי לא יעמוד במין א' אלא הכל לפי השגת יד החוטא שחייב להביא קרבן:<br><b> אזהרת קמז </b> שלא לישא שמו לשוא דכתיב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא דהיינו בחנם כדמתרגמינן למגנא וכולהו ד' חילוקן הוו בכלל שבועת שוא שעניינה הוא שלא ישבע על דבר הידוע בלי ספק מה שהוא שאינו כך או שהוא כך או על דבר שאי אפשר לעשותו שהרי אין שבועתו מועילה דבר והיא אחנם ואם היה מזיד לוקה דכתיב כי לא ינקה ה' השם דהוא ב"ד של מעלה הוא דאין מנקה אותו אבל ב"ד של מטה מלקין ומנקין אותו ואם היה שוגג פטור מכלום דלית קרבן אלא בשבועת שקר:<br><b> אזהרת קמח </b> שלא לכפור בממון חבירו ואם כפר ממנו כשתבעו הרי זה עובר בלא תעשה דכתיב לא תכחשו זו אזהרה לכפירת ממון ואין לוקין על לאו זה דהא ניתק לעשה דהשבון:<br><b> אזהרת קמט </b> שלא לישבע על כפירת ממון ואם נשבע על שקר בממון שכפר בו עובר בלאו זה דכתיב לא תשקרו כלומר לא תשבעו לשקר בממון שיש לחבירך בידך וזו היא שבועת הפקדון כדכתיב בעמיתו וכתיב נמי גבי פקדון וכחש בעמיתו ואם שקר בה משלם את הקרן שכפר בו עם תוספת חומש ומקריב אשם ודאי בין מזיד בין שוגג דכתיב וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד וגו' והיה כי יחטא ואשם וגו' ולא נאמר בו ונעלם ממנו לחייב שוגג כמזיד והוא שידע בו בשעת שבועה כדכתיב וכחש בעמיתו מורה שהוא יודע בפקדון בשעת השבועה אבל שגג ושכח שיש לו אצלו ממון וכפר ונשבע ואחר כך ידע הרי זה אנוס ופטור מכלום וכן אם לא ידע שאסור לישבע לשקר על כפירת ממון הרי זה אנוס ופטור דכתיב אשר יעשה האדם לחטוא דמשמע לחטוא ולהשבע לשקר לכפירת ממון א"כ היאך היא שבועת שגגת הפקדון כגון שנעלם ממנו אם חייבין עליה קרבן אם לאו וידע שהי' אסורה ושיש לו אצלו ממון זו היא שגגתה וזדונה שחייבים עליה קרבן דהא ידע דעשה חטא כדכתיב אשר יעשה האדם לחטוא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>שבועת </b> העדות אזהרתה בכלל ולא תשבעו בשמי לשקר וחייבים על שבועה זו קרבן עולה ויורד בין שוגגין בין מזידים דכתיב נפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד ולא נאמר בה ונעלם לחייב על הזדון כשגגה שנעלם שחייבים עליה קרבן וידע ששבועה זו אסורה ושהיא שקר וזדונה שידע שחייבין עליה קרבן אבל לא ידעו שאסור או שכחו העדות ואחר השבועה נודע להם שנשבעו לשקר פטורין אף מן הקרבן דאנוסין נינהו ולא חייבם הכתוב אלא כשידע העדות כדכתיב והוא עד וגו':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אחד </b> הנשבע א' מד' מיני שבועות אלו שהם שבועת שקר ושבועת שוא ושבועת הפקדון ושבועת העדות מפי עצמו או מפי אחרים וענה אמן או מה שענינו אמן הרי זה כנשבע לכל דבר כדאשכחן גבי סוטה דמשביע לה כהן והיא עונה אמן כדכתיב ואמרה האשה אמן ואי לאו דדמיא כמוציאה שבועה מפיה אמאי מבדקת אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואחד </b> בשם המיוחד ואחד בכל כינויים כגון במי ששמו רחום וכיוצא בו הרי זו שבועה גמורה דכתיב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא יכול אין חייבים אלא על שם מיוחד בלבד מנין לרבות כל הכינויין ת"ל ולא תשבעו בשמי לשקר כל שם שיש לי וחללת את שם אלהיך אני ה' מלמד ששבועת שוא חילול. וכן אלה וארור הרי הן שבועה בשם או בכינוי דאין אלה אלא בשבועה כדכתיב והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה ואלה בלא שבועה ושבועה בלא אלה נפקא לן מדכתיב ושמעה קול אלה מדהוה ליה למיכתב ושמעה אלה ושמעת מינה דהיא שבועה כל שיש בה אלה וכתב קול יתיר' למדרשיה לחייבה באחת משתי הקולות וגלי קרא הכא וה"ה בשאר שבועות דילפינן מינה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>לא </b> הזכיר שם ולא כינוי לא הוי שבועה למלקות דשם כתיב בקרא ובסוטה נמי באלה כתיב יתן השם אבל אסור בדבר שנשבע עליו דהא לישנא דארור דאמרינן דהוי כשבועה ומפקי' לה מדכתיב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש וגו' וכתיב ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם משמע דארור בו שבועה והתם לא שם ולא כינוי אדכר ואם בארור אמרינן הכי מפני לשון שבועה כ"ש בשבועה עצמה שלא הזכיר בה שם דאסיר מיהא אף על גב דלא לקי ונראה דאע"ג דילפינן מדברי קבלה אסיר מדאוריתא והלכתא גמירי לה ואסמכי אקרא כדאמרינן בכמה דוכתי דהא כד אדכר שם בלשון ארור דאמרינן דלקי מהכא ילפינן דארור הוי לישנא דשבועה ולקי הכי נמי ילפי' דאף על גב דלא אדכר שם אסיר מיהא מדאורית' כדאמרינן ואיפשר לומר דלאו ילפותא הוא אלא גילוי מילתא בעלמא דארור איקרי שבועה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>וידות </b> שבועה הוו כשבועה דאיתקוש לנדר כדכתיב כי ידור נדר או השבע שבועה וגו' ונדר יליף מדהקישו לנזיר דכתיב נדר נזיר להזיר וגו' ובנזיר דרשינן ידות מדכתיב להזיר. ולא שבועה בלבד אלא כל כינוי שבועה כיון שאמר לשון שמשמעו וענינו שבוע' הרי זה חייב כמי שהוציא לשון שבוע' דכינוי שבועה כשבועה דכת' או השבע וגו' ככל היוצא מפיו יעשה ולא היה צריך אלא לומר דכינוי נדר כנדר ונראה דאיצטריך האי קרא לומר דבטל מקצתו בטל כולו וכינויין לא צריכי קרא. וכן האומר לאו לאו או הן הן ב' פעמים דרך שבועה והזכיר שם או כינוי הרי זה כנשבע מאחר שהחזיר דבריו וילפינן לה מדכתיב ולא יכרת עוד כל בשר ממי המבול ולא יהיה עוד המים למבול וכתיב אשר נשבעתי מעבור מי נח ולא אשכחן שבועה אלא הני תרי זמני לאו ומדלאו תרי זימני הויא שבועה סברא היא דהן הן תרי זימני הויא שבועה ובלא שם או כינוי נמי אסור כיון שמכוין לשבועה אלא שאינו לוקה כדאמ' לעיל. וכן ימין שבועה ושמאל שבועה דכתיב נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו מדבימינו הוי ימין שמאל הוי זרוע וקרי לה שבועה וכן מבטא הוי שבועה דכתיב לבטא בשפתים. וכן איסר לה' בלשון שבועה שאעשה או שלא אעשה הוי כשבועה דאיסר זה הטילו הכתוב בין נדר לשבועה דכתי' ואם בית אישה נדרה הרי נדר או אסרה איסר הרי איסר על נפשה בשבועה הרי שבוע' ואיסור אם הוציאו בלשון נדר שאמר איסר ככר זו עלי הוי נדר ופטור מקרבן ואם בלשון שבועה הוי כשבועה וחייב בקרבן עולה ויורד.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מתפיס </b> בשבועה בין התפסה דגברא אגברא בין התפסה דחפצה אחפצה פטור ממלקות וקרבן דלא איתרבאי התפסה אלא בנדרים כדכתיב כי ידור נדר וגו' ואף על פי כן אסור לו לאכול אותה הפת שהתפיסה בשבועה נראה דלרב ז"ל הוי איסורא דאוריתא אף על גב דפטור מקרבן משום דכתי' או השבע שבועה עד שישבע בדבר המושבע והיינו מתפיס וריב' אותו לבל יחל אבל לא לקרבן כדאמרינן.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>גמר </b> בלבו על דבר פלוני שיהא אסור עליו בשבועה אינו אסור עד שיוציא בשפתיו דכתיב לבטא בשפתים ואף על פי שהוציא בשפתיו אם לא גמר בלבו להוציא בשפתיו דבר זה הרי זה מותר דלאו מבטא שפתים מיקרי כיון שלא הוציא אלא בטעות ובעינן פיו ולבו שוים כדאמר דמבטא נראה דמשמע שהוא בוטה מה שהוא נסתר בלבו ומוציאו בפה לפיכך אם אמר כשהותרו אותו על מה שנשבע שלא היו פיו ולבו שוים במה שנשבע אינו לוקה אלא א"כ נודע שהוא משקר בין בנדרים או שבועות עצמו בין הפרת בנדרי אשתו.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>גמר </b> בלבו להוציא בשפתיו פת חטים והוציא פת סתם אסור בפת חטין דכתיב לכל אשר יבטא האדם ודרשינן ליה לכל אשר יבטא האדם דאזלינן בתר דברים שבלב כשאין הפה מכחיש דפת חטים פת סתם שמה והרי פיו ולבו שוים.
+
+Halakhah 15
+
+<b>מי </b> שנשבע על דעת אחרים אינו יכול לומר כך וכך היה בדעתי שהרי לא נשבע אלא על דעת אחרים והרי לבם של אלו ופיו שוים והוי כפיו ולבו שוים דכתיב ולא אתכם לבדכם אנכי כרת וגו' לא כשאתם במחשבה לבדכם אנכי כורת וכולה אלא על דעתי משמע דהיכא דנשבע על דעת אחרים לא מצי למימר כך וכך היה בדעתי.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>מי </b> שחזר ממה שנשבע תוך כדי דיבור הרי זה מותר ונעקרה שבועתו דכיון דבעי' פיו ולבו שוים כיון שמיד חזר בו נראה דלא גמר בלבו ואלא דומה לטועה ואית דאמרי דתקנתא דרבנן היא ואינה חזרה עד שיוציאנה בפיו כמו בשבועה שאינה שבועה עד שיבטא אותה בשפתים כדכתיב לבטא בשפתים.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> שבועה באונס פטור עליה בין תחלתו באונס בין שנשבע ונאנס שלא הניחוהו לקיים דכתיב האדם בשבועה שיהא אדם בשעת שבועה שתהא דעתו עליו בשעת שבועה פרט לאונס דאנסיה לביה דאנוס רחמנה פטריה. ומשביעו אנס צריך להיות כוונת בעת השבועה לדבר הפוטרו שהרי אין פיו ולבו שוים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכן </b> שבועה של הבאי ושל שגגות פטור עליהם שבועת הבאי שלא גמר בלבו שהגוזמא ושגגות נמי דלביה אנסיה דסבור שבאמת נשבע ולהבא נמי סבור שלא ישכח והיכי משכחת לה שוגג לשעבר אי דידע בשעת שבועה דנשבע לשקר מזיד הוא וקרא כתיב ונעלם ואי לא ידע אנוס הוה אלא שידע שנשבע לשקר ואסור אבל לא ידע שחייבין עליה קרבן דשגגת קרבן שמה שגגה דחדוש הוא מה דמחייב קרבן אלאו בלא כרת והכי נמי אע"ג דבעלמא לא הויא שגגה שגגת קרבן הכא הויא שגגה כדאמר. ושגגה להבא היינו העלם השבועה היאך היתה וזכירת החפץ שנשבע עליו אבל העלם החפץ שנשבע עליו אנוס הוא דכתיב בשבועה ונעלם ממנו כשנעלמה ממנו שבועה על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>נעלם </b> ממנו שבועה היך היתה ונעלם חפץ שנשבע עליו פטור דהרי זה כאנוס הואיל ונעלם ממנו חפץ. אכל ככר שנשבע עליו מפני הצער ודימה שמותר לאוכלו הרי זה פטור מקרבן דבעינן שב מידיעתו כדכתי' אשר לא תעשינה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו והכא אינו שב מידיעתו דאפילו דידע דאסורה היא היה אוכלה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> חייב קרבן באכילה במה שנשבע שלא לאכול דבר פלוני בפחות מכזית אלא הוי כחצי שיעור דשאר איסורין דאסור מדאוריתא מדכתיב כל חלב לרבות חצי שיעור משום דחזי לאיצטרופי ולהשלים לכזית ובשבועה נמי הא חזי לאיצטרופי להשלים לכזית ולכך איסו' מדאורית' כדאמ' ואית דאמרי דאפילו איסורא נמי ליכא ואם פירש שלא לאכול דבר זה אפילו היא פחות מחרדל חייב דאף על גב דלא הויא אכילה פחות מכזית איהו אחשבה עליה דאסרה עליה בשבועה. נשבע שלא יטעום ואכל כל שהו חייב דכל שהוא נמי טעימה הוי והא אחשבי' לאוסרו עליו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>נשבע </b> שלא לאכול ושתה חייב דשתיה בכלל אכילה היא דכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר גו' ואכלת שם יין חמרא הוא וכתיב ואכלת ובנדרים ושבועות דאזלינן בתר לשון בני אדם הכי נמי קרי אינשי לשתיה אכילה דאמר ליה אינש לחבריה תא ונטעם מידי ועיילי ואכלי ושתו לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת דהוי כמי שאוכל כמה שיעורין בהעלם אחת דלא מיחייב אלא אחת ואין אכילה בכלל שתיה ושיעור שתיה כשאר איסורין דרביעית דהוי הלכתא.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>שבועה </b> שלא אוכל דבר פלוני ופלוני או משקה פלוני ופלוני ואכלן או שתאן אינו חייב אלא אחת דהא כלל הכל בשבועה אחת דשבועה אחת נשבע אכולהו וכולן מצטרפין לכזית כיון דהם נכללים בשבועה אחת. נשבע שלא אוכל ושלא אשתה היום ואכל ושתה חייב שתים דגלי אדעתיה דמעיקרא אאכילה גרידתא איכוין וה"ל כמי שנשבע על שני דברים חלוקים דהוו להו ב' שבועות. וכן אמר שלא אוכל פת חטים ופת שעורים ואכלן חייב דלא אמר פת ופת אלא לחלק ולחייב וכן בכל מה שגלה דעתו שחייב עצמו לשבועה על כל מין ומין דכתיב לאחת בשבועה לחייב על כל אחת ואחת והואיל והן חלוקין בשבועה לקרבן הרי הם כחלב ודם דאין מצטרפין זה עם זה לשיעור כזית.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>שבועה </b> שלא אוכל ככר זה בכזית חייב דאכל אכילה שיש בה נשבע אבל אמר שלא אוכלנה כיון דהזכיר כינויה של ככר כולה משמע ולא מקצתה. ואין שבועה חלה על שבועה דהא בלאו האי שבועה קאי בשבועתה קמייתא וקרא הכי משמע להרע או להיטיב במה שהוא ברשותו אי נמי דלא משכחת ביה הן ולאו וקרא כתיב להרע או להיטיב דמשמע אוכל או לא אוכל ואם נשבע מעיקרא הא לא הוי מילתא דרשות. ואם אסר על עצמו יותר בשבועה שנייה מן הראשונה ועבר על מה שנשבע בראשונה חייב שתיים דהא שנייה בדבר הרשות הוה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>נשבע </b> שלא יאכל דבר פלוני וחזר ונשבע עליו וכללו עם דבר שלא נשבע עליו קודם מגו דחיילא שבועה אמה שלא נשבע חיילה נמי אמה שנשבע מעיקרא דבאיסור הבא מעצמו נמי אמרינן איסור כולל כדאמרינן בעלמא בשאר איסורין איסור כולל. נשבע שלא יאכל מנין ידוע מדבר פלוני וחזר ונשבע על מנין יותר ממנין הראשון ואכל במנין האחרון אינו חייב אלא אחת דאין שבועה חלה על שבועה כדאמרינן ובכלל שבועה ראשונה הויא שבועה שנייה אבל איפכא חייב שתים אם אכל במנין הראשון.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>אין </b> מביאין קרבן על חצי שיעור אף על גב דהוה נשלם לשיעור אחר כיון דהפריש כבר קרבן על שיעור האחת תו לא מצטרף חצי שיעור בהדי שיעור וה"ל חצי שיעור ואין מביאין עליו קרבן כדאמרינן.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>שבועה </b> שלא אוכל ככר זו גדולה אם אוכל ככר זו קטנה לפירוש גרסת הרב ז"ל לא חיילא שבועה אלא במזיד דאחרונה דאיסורא בין אכל ראשונה דתנאה בשוגג בין במזיד דאי אכל אחרונה דאיסורא בשוגג דחשוב דעדין לא נאסרה לא קרינא ביה האדם בשבועה. וכן אם תלאן זו בזו בעי' מזיד דהאחרונה.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>נשבע </b> לאכול ולא אכל בשוגג מביא קרבן דלא בעינן מעשה אלא לענין מלקות בלאו כדגמרינן מלאו דחסימה אבל לקרבן לא ובמזיד כיון דליכא מעשה לא לקי אף על גב דעבר על השבועה ונשבע שאכל לשעבר ולא אכל אף על גב דליכא מעש' לקי על שבועתו דהא משעתא דנשבע לשקר נשבע מה שאינו כן בנשבע לעשות ולא עשה דאינה שבועת שקר משעת שבועתו אלא אחר שלא עשה ועבר הזמן ובפירש רבתה תורה לשוא לשוא לרבויי שבועת שקר כיון שאינו ענין לגופה והיכי דומיא דשבועת שוא דלהכי אפקה בלשון שוא לומר מה שבועת שוא לשעבר דנשבע לשנות את הידוע עבר את שבועתו משעה שיצאת מפיו אף שבועת שקר לשעבר עבר את שבועתו משעה שיצאת שבועה מפיו מה שאין כן בלהבא דאינה שבועת שקר משעה שנשבע כדאמ'.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>לא </b> אוכל לך אינו אוכל לך שאוכל לך על שהיו מסרהבין בו לאכול לא שבועה לא אוכל לך כלן אסורין דהוי נשבע שלא יאכל אצלו ואם אמרן כולן ועבר ואכל לא מיחייב אלא חדא דאין שבוע' חל על שבועה כדאמרינן:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שנשבע על פלוני שעשה דבר פלוני והוא לא עשה או שלא עשה ועשה הרי זה חייב בשבועת ביטוי אף על גב דליתיה בלהבא יעשה פלוני או לא יעשה שהרי אין פלוני ברשותו לעשות או שלא לעשות אפ"ה כיון דאיתיה בהן ולאו חייב מדכתיב [נפש כי תשבע לבטא בשפתים] ומשום שבועת שוא נמי לא לקי דהויא לה התראת ספק דאפשר שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו. ואם נשבע על אחרים במה שהוא ברשותו כמו שלא יכנס פלוני בביתו ונכנס שלא מדעתו הוי אנוס ופטור כדגמרינן לעיל מדכתיב האדם בשבועה שיהא לבו עליו פרט לאנוס ואותו פלוני הנכנס חייב.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>שבועה </b> שלא אוכל ואכל דברים שאינם ראויים לאכילה וכן משקים שאינן ראויים פטור שלא נתכון שלא לאכול אלא דברים שדרכן לאכול וכן אם אכל דבר האסור באכילה מן התורה פטור משום שבועת ביטוי דלא נתכון אלא לדבר הראוי. שבועה שאוכל ואכל דברים שאינם ראויים או אסורים פטור משבועת ביטוי דלגבי דידיה דנשבע לאכול ואכל דברים אלו אכילה חשיבא ליה אבל בשנשבע שלא יאכל ואכל דברים אלו אמרינן דמקרה הוא ולא קריה לה אכילה ואם אמר שבועה שלא אכלתי ואכל דברים אלו חייב שכבר אכלן וגלה על עצמו שאינו קץ בהם.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>שבועה </b> שלא אוכל כל שהו מדבר האסור ואכל פחות מכשיעור חייב דכיון דליכא אפילו איסור עשה אלא איסור בעלמא לא חשיב מושבע מהר סיני. וכן שבועה שאוכל פחות מכשיעור מדבר אסור חייב בשבועת ביטוי מטעמא דאמרן שבועה שלא אוכל עפר הא אחשביה לאכילה ולהכי חייב אי אכל כזית אבל פחות מכזית מספקא לן אי חייב נמי בכל שהו כיון דלאו אורחיה הוא באכילה. וכן נשבע שלא לאכול חרצן ואכל פחות מכשיעור הוי ספק היה הנשבע נזיר אין דעתו בשבועתו אלא בכזית דחשיבא אכילה גביה דמושבע עליו שהרי אין שבועה חלה על שבועה ואם פי' חרצן אחד חייב. כלל בשבועתו דבר האסור עם דבר המותר מגו דחיילא שבועה אהיתר חיילא נמי אאיסור ואם אכלו חייב משום שבועת ביטוי דאף על גב דבעיא הן ולאו הכא נמי איכא הן. אם נשבע סתם לאכול דאם אכל איסור פטור משבועתו דהא אחשיבה לאכילה כדאמר לעיל אבל נשבע שלא יאכל נבלה בלא כולל ליכא חיוב שום שבועה כלל דאין איסור חל על איסור.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>נשבע </b> שיאכל נבלה לוקה משום שבועה שוא בין אכל בין לא אכל דהא אי אפשר לעשותו דהתורה אסרתו עליו וכתיב לאסור איסר על נפשו דמשמע לאסור את המותר ולא להתיר את האסור משמע דאין שבועת ביטוי חלה להחל את האסור. וכן נשבע שלא יאכל ככר שנשבע עליה לאוכלה הויא שנייה שבועת שוא שהרי מצוה עליו לאוכלה ולוקה מכל מקום ואם לא אכלה חייב משום שבועת ביטוי שהיא שבועה ראשונה שנשבע לאוכלה וכן איפכא שניה שבועת שוא ואם אכלה חייב משום שבועת ביטוי נמי וכן כל שנשבע לבטל איזו מצוה לוקה משום שבועת שוא ולא משום ביטוי דאין שבועת ביטוי חלה אלא על דבר הרשות אם רצה עושה ואם לא רצה אינו עושה דכתיב להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא נשבע לבטל את המצוה ולא בטל שהוא פטור יכול נשבע לקיים ולא קיים יהא חייב ת"ל להרע או להטיב מה הרעה רשות אף הטבה רשות יצא נשבע לקיים את המצוה ולא קיים שהוא פטור דמדאיצטריך או לרבות הטבת אחרים ש"מ הטבה והרעה דרשות נינהו דאי ס"ד בדבר מצוה כתיב השתא הרעה דאחרים אף על גב דהוי ביטול מצוה אמרת דאיתרבאי הטבת אחרים דקיום מצוה היא מיבעיא אי נמי דרשינן מיעוט וריבוי ומיעוט דכתיב נפש כי תשבע ריבה להרע או להטיב מיעט לכל אשר יבטא האדם ריבה מאי ריבה ריבה כל מילי ומאי מיעט מיעט ביטול מצוה דדבר שאי אפשר הוא וקיום מצוה אימעיט מדליתיה בלאו והן והיינו דמיפטר מקרבן מי שנשבע לבטל מצוה דהאי קרא בקרבן מיירי אבל למיפטריה מלאו נפקא לן מדכתיב לא יחל דברו דרשות הוא דלא יחל אבל מחל הוא חפצי שמים שאם עבר על אחד מן המצות אין שבועה חלה עליו ומיחל מעצמו אותה שבועה ויכול לחלל דברו. נשבע להרע לאחרים פטור דכתיב להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אוציא נשבע להרוג לאחרים שאין הרשות בידו שהוא מצווה שלא לעשות מנין לרבות הטבת אחרים ת"ל או כדאמרינן.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>נשבע </b> להרע לעצמו אף על פי שאינו רשאי מן התורה הרי זה חלה עליו שבועת ביטוי דכל דאינו מפורש מן התורה לא מיקרי מושבע ועומד לענין שלא תחול שבועה עליו.
+
+Halakhah 18
+
+<b>נשבע </b> וכלל עת רשות עם עת מצוה מגו דחיילא שבועה ארשות חיילא נמי אמצוה ויבטל המצוה בשב ואל תעשה. נשבע שעשה מצוה או שלא עשה לשעבר חייב משום שבועת ביטוי אע"ג דבלהבא ליתא. נשבע על דבר שאי אפשר לעשותו דהוי שבועת שוא מלקין אותו מיד ועושה דבר שנשבע שלא לעשות בכל עת שירצה דמשעת שנשבע הויא לה שבועת שוא. נשבע שראה גמל פורח באויר אף על גב דקאמר דצפורת רבה חזא ואסיק שמה גמלא בטלה דעתו אצל כל אדם ולקי משום שבועת שוא.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>אין </b> לוקה משום שבועת שוא עד שישבע על דבר שידוע לשלשה בני אדם דעלמא דאינו כך כדאמרינן בעלמא ימים שנים רבים שלשה משמע דלא מיקרו רבים סתמא בבציר משלשה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שנשבע שבועת ביטוי ונחם עליה מתירין לו והרי הוא כאלו לא נשבע דשבועת שוא ופקדון ועדות הוא דלית להו התר דמשעת שבועה עבר אבל שבועת ביטוי להבא דהוה אפשר לקיים שבועתו מצי שאיל עלה אע"פ שכבר עבר אם נחם עליה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואין </b> לדבר זה עקר כלל בתורה שבכתב אלא כך למדו מפי הקבלה שזה הכתוב לא יחל דברו שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש אע"פ שנחם עליה כענין שנאמר וחללת אבל נחם וחזר בו אחרים מתירים לו ומיהו נחם בעינן דבלאו הכי לא מצו שרו ליה דבעינן מחילת דברו מעיקרו כדדייק קרא דברו דמשמע משעת דברו. ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו דהוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו כדדרשינן מלא יחל דברו. אסור להתיר אלא מדעת הרב יראה דהוי דרבנן.
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> עושה שליח נראה דהוי דרבנן דמדאוריתא מצי מתיר חכם שלא בפני נודר כיון שידע שנתחרט דהתרת חכם הויא כהפרת בעל וכתיב אישה הפרם וה' יסלח לה אם הפר לה בעל לא הויא צריכה סליחה אלא במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה והיתה מטמאה וגו' משמע דבלא ידיעתה מצי מיפר לה בעל ולא מצינו חלוק בין הפרת בעל להתרת חכם אלא בלשון.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כיצד </b> מתירין יבא הנשבע לחכם או לג' הדיוטות אם אין שם מומחה חכם דמתיר לחודיה מדכתיב אל ראשי המטות וגו' וכתיב לא יחל דברו אבל ראשי המטות מוחלין לו וג' הדיוטות דכתיב הכא זה הדבר וכתיב התם בשחוטי חוץ זה הדבר מה בשחוטי חוץ אהרן ובניו וכל ישראל כדכתיב דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל דכולהו מיחייבי משום שחוטי חוץ אף בפרשת נדרים שלשה הדיוטות כשרים בהם דאהרן חד ובניו חד וכל ישראל הרי תלתא ומדכתיב בהו כל ישראל ש"מ להכשיר שלשה הדיוטות ומינה דראשי המטות לא בעינא שלשה כהדיוטות אלא חד והא דכתיב ראשי לשון רבים מומחין דעלמא קאמר ומדכתיב ראשי בעניינא דנדרים משמע דיחיד מומחה קדים לשלשה הדיוטות ואי ליכא יחיד מומחה ילפינן זה הדבר משחוטי חוץ להכשיר שלשה הדיוטות וכדאמרינן. ואומר הנודר אני נשבעתי על כך ונחמתי דאם לא נחם לא מצי שרו ליה דכתיב לא יחל דברו ודרשינן אבל אחרים מוחלין דברו והיינו שמוחלין מעת דברו דהויא חרטה מעיקרא ולהכי אמרי מותר לך או מחול לך וכיוצא בו דכיון דדרשינן אבל אחרים מוחלים לו משמע שעושים אותו חולין ובחולין מותר שייך למימר בהו אבל אמר מופר לך וכיוצא בו לא אמר כלום שאין מיפר אלא הבעל או האב כדכתיב בהו לשון הפרה אבל החכם אינו אומר אלא לשון התרה דאחרים מוחלין לו התרה משמע מעיקרא כדאמר מה שאין כן בהפרה דמשמע מכאן ולהבא ובלא טעם ולא מצי למילף זה מזה דכתיב זה הדבר אשר צוה ה' לאמר דברים ככתבם דאי אפשר לשנות בדבר.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> ההתר זה דין דהא כשר בהדיוטות ולכן קרובים דפסלי לדין כשרים הכא וכן כל מידי דצריך לדין לא צריך בהתר דלאו דינא הוא כדאמרינן.
+
+Halakhah 7
+
+<b>בכל </b> מיני שבועה נראה דיש התר מן התורה אם נחם והתירו לו דקרא דלא יחל אבל אחרים מוחלים לו אהשבע שבועה קאי דמשמע סתם כל מין שבועה וכתב הרשב"א ז"ל הנשבע על דעת רבים אפשר שאין זה אסור מדאוריתא כל שלא פרט הרבים כדעת ר"ת ז"ל ע"כ וכל שנחם בין מעצמו בין מצד אחרים ואפילו נחם מפני הנולד מתירין לו שהרי נחם.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מי </b> שנחם על דבר ונשבע שלא יתיר דבר זה יש לו שאלה על האחרונה ואח"כ על הראשונה.
+
+Halakhah 14
+
+<b>אין </b> מתירין נדר ושבועה שעדין לא חלו דכתיב לא יחל דברו דמשמע כל זמן שאין שם מעשה (בנוי) אלא דיבור בעלמא שעדין לא חל הנדר לא יחל החכם והאי דדרשינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו בזמן שחל הנדר קאמר ואית דמפרשי לא יחל דברו וסמיך ליה ככל היוצא מפיו יעשה אחר שחל הנדר ובא לידי עשיה אז אמרינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים וכו'.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>נשבע </b> על דבר א' ג' פעמים אע"ג דאין שבועה חלה על שבועה אם נשאל על הראשונה חלה השנייה דכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו הוי כמי שלא נדר וחלה השנייה למפרע דכיון דילפינן מלהרע או להיטיב דאין שבועה חלה על דבר אסור מן התורה משמע היינו בדבר האסור לעולם ככולהו איסורי לאוין אבל מידי דפקע איסורים כי האי בשאלה הדר חייל נדר דהא משכח רווחא וקרא נמי דלהרע או להטיב דהוי להבא משמע דכל מידי דנשבע עליה להבא אף ע"ג דלא חלה השבועה מהשתא חלה להבא משהגיע העת שנשבע עליה והכא נמי אפילו בזמן שלא היתה יכולה לחול כי הכא אי שבקו לה רווחא כגון שאלה חלה שבועה שנייה למפרע כדאמר.
+
+Halakhah 18
+
+<b>מי </b> שנשבע להבא ושקר בשבועתו מהניא ליה שאלה למפטריה מקרבן ומלקות ואפילו כפתוהו על העמוד ונשאל והתירו לו פטור ממלקות:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הכופר ממון ונשבע או שהשביעו התובע וכפר חייב בשבועת הפקדון כדכתיב וכחש בעמיתו בפקדון וגו' ונשבע על שקר וגו' והביא את אשמו וגו' ואע"פ שלא ענה אמן חייב שכפירתו אחר שהשביעו התובע כעניית אמן הוא. ומושבע מפי אחרים בפקדון ילפינן לה משבועת העדות בג"ש דתחטא תחטא מה שבועת העדות מושבע מפי אחרים כדכתיב ושמעה קול אלה וגו' שבועת הפקדון מושבע מפי אחרים חייב ואע"ג דהתם בעינן שנשבע מפי אחרים בב"ד כדכתיב אם לא יגיד במקום שאלו היה מגיד היה מועיל אמרינן דון מינה ואוקי באתרא דון מינה כדילפינן בג"ש ואוקי באתרא כלומר לאחר שהבאתו למושבע מפי אחרים לכלל שבועת הפקדון העמידהו כמשפט הכתוב בו מה מפי עצמו דכתיב ונשבע על שקר דמשמע מפי עצמו הוי בין בב"ד בין שלא בב"ד כדכתיב וכחש בעמיתו כל דהו אפילו שלא בב"ד אף מפי אחרים שהבאת לו ממקום אחר הוי בין בב"ד בין שלא בב"ד ומה מפי אחרים דעדות אף על פי שלא ענה אמן חייב דהא ושמעה קול אלה כתיב ואם לא יגיד וגו' דמשמע דכיון שאינו מגיד אלא שאומר איני יודע לך עדות חייב ה"נ מפי אחרים דפקדון דילפינן מעדות אע"פ שלא ענה אמן דכפירתו אחר שבועת התובע הויא כעניית אמן וכדאמרינן.
+
+Halakhah 2
+
+<b>תבעו </b> בקנס וכפר ונשבע פטור דכיון דאי אודי לא מחייב לשלומי כדילפינן בדוכתא כי כפר נמי לאו ממונא כפר וקרא כתיב והיה כי יחטא וגו' והשיב את הגזלה והאי לאו בת השבה היא דכיון דאי הודה פטור כדאמרינן וחייב משום שבועת ביטוי שהרי נשבע על שקר. וכן תבעו קרקע או עבד או שטר אף על פי שאם הודה משלם מה שכפר פטור משבועת הפקדון אם נשבע דכתיב בפקדון או בתשומת יד וגו' וכחש בעמיתו כלל בפקדון או בתשומת יד או בגזל פרט או מכל אשר ישבע עליו חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה פרט מפורש דבר מטלטל וגופו ממון אף כל דבר מטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאין מטלטל יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות דכתיב והתנחלתם אותם לרשת אחוזה כאחוזה יצאו שטרות שאף ע"פ שמטלטלים אין גופן ממון וחייב בשבועת ביטוי דהא נשבע על שקר.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אחד </b> נשבע אחר שתבעו או נשבע מעצמו אף ע"פ שלא תבעו חייב דכתיב וכחש בעמיתו כל דהו משמע. ואם נשבע לשלוחו חייב דשלוחו של אדם כמותו כדילפינן בעלמא דבשבועת העדות הוא דבעינן שיכפור לו ולא לשלוחו מדכתיב אם לוא יגיד מלא משמע שצריך שיכפור לו כדלקמן אבל הכא דאף בנשבע מעצמו אע"פ שלא תבעו חייב על יד שלוחו נמי חייב.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ואינו </b> חייב עד שישביענו בלשון שהוא מכיר דלא בעיא דוקא לשון קדש דומיא דשבועת הר גריזים דכתיב בשבועת העדות ושמעה קול אלה מדלא כתיב והשביעוה באלה משמע בכל לשון שהיא שומעת ושבועת הפקדון אתיא בג"ש דתחטא תחטא משבועת העדות.
+
+Halakhah 8
+
+<b>שבועת </b> הפקדון במזיד והתראה אינו לוקה שהכתוב הוציאו מכלל חייבי מלקות וחייבו באשם בין [בזדון] בין בשגגה דכתיב וכחש בעמיתו וגו' כדילפינן לעיל פ"א.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כפר </b> ד' או ה' פעמים כפירה אחת על כל שבועה ושבועה בין בב"ד בין שלא בב"ד חייב קרבן על כל שבועה ושבועה דאם הודה אחר שכפר היה חייב לשלם אפילו כפר בב"ד ונמצא פוטר עצמו בכל כפירה מן התשלומין. כלל בשבועה אינו חייב אלא אחת פרט בין בדברים בין באנשים חייב על כל אחד ואחד ופרוטה א' מכמה דברים שתבעוהו מצטרפין וחייב. חזר וטען שאבד ונשבע אחר שנשבע והודה ואח"כ חזר והודה משלם חומש א' על כל שבועה ושבועה דכתיב וחמישיתיו יוסף עליו התורה רבתה חמשיות הרבה על קרן א'.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>פחות </b> מפרוטה אינו ממון ופטור משבועת הפקדון וחייב בשבועת ביטוי:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> שאינו פוטר עצמו מן התשלומין אלא בכפירתו וכפר ונשבע חייב דהא הוי ממון וקרינא ביה אלו הודה אח"כ והשיב את הגזלה וגו' אבל פטר עצמו בכפירה ואי הוא נמי מודה הוה פטור הוה קנס ופטור.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואם </b> תבעו בדבר שיש בו ממון וקנס וכפר חייב כיון דאם הודה היה חייב בממון אע"פ שהיה פטור מקנס דעיקר התביעה היתה על הממון דלא שביק איניש מידי דכי מודה ביה לא מיפטר בממון ותבע מידי דכי מודה ביה מיפטר בקנס.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>והפוטר </b> עצמו בכפירתו ממקצת כגון שטענו גנבה לי והוא אומר שומר הייתי חייב שהרי פטר עצמו במה שפטורים ד' שומרים ואם אמר הרי הוא לפניך ונשבע שלא גנבו אלא היה שומר עליו פטור וחייב בשבועת ביטוי בכולם שהרי נשבע לשקר כדאמרינן.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כפירת </b> ממון חייב וכפירת דברים אינו חייב דכתיב וכחש וגו' ולא כפירת דברים וכופר בשטר שיש בו שעבוד קרקעות הוי כקרקע דאמרן לעיל דמיפטר משבועת הפקדון וחייב בביטוי.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>היתה </b> מלוה בעדים וכפר ונשבע חייב בשבועת הפקדון שהרי פטר עצמו מלשלם עתה:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> העדים חייבים בשבועת העדות אלא ע"פ עשרה דברים ואלו הם: שיתבעם התובע דילפינן לה מדכתיב אם לוא יגיד מלא למידרש אם לו לא יגיד ונשא עונו ואם לאחר לא יגיד פטור משמע שהוא תובעם. ב' שתהיה עדות ממון דכתיב והיה כי יאשם לאחת מאלה וגו' יש מאלה שהוא חייב בתביעתו ויש מאלה שהוא פטור הא כיצד תבעו ממון חייב תבעו דבר אחר פטור. ג' שיהיה ממון המטלטל דהא דדרשינן יש מאלה וכו' שהוא פטור אממון קאי דהיינו קרקעות ועבדים ושטרות דנאמרו כאן גבי שבועת העדות או (אין) או ראה או ידע ונאמר בשבועת הפקדון או (אין) או בתשומת יד או בגזל או עשק וגו' מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון המטלטל וגופו ממון וכו' כדדרשינן לעיל אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון המטלטל. ד' שיתחייב הנתבע לשלם בעדותן לבד אם העידו בין יכפור הנתבע או לא. יצא קנס שאינו מתחייב בעדותן אלא א"כ כפר אבל אם קדם והודה פטור אפילו באו עדים אחר כן. וכן אם העידו עליו בדבר שיכול לחזור בו הנתבע כגון שאמר לתת לו ולא נתן דכתיב הכא תחטא וכתיב התם בשבועת הפקדון תחטא ג"ש מה להלן בתביעת ממון ויש לו שיש ממון עליו כדכתיב והשיב את הגזלה וגו' אף כאן בתביעת ממון ויש לו ואינו יכול להפטר בהודאה יצא קנס שיכול להפטר בהודאה כדאמר ומה שיכול להפטר בחזר' כדאמר'. ה' ושיכפרו אחר שתבען התובע לא שכפרו ונשבעו קודם שתבעם ואח"כ תבעם כדכתיב אם לו לא יגיד וגו' דמשמע שהוא תובעם קודם כדכתיב לו ואח"כ הם אינם מגידים אלא כופרים. ו' ושיכפרו בב"ד דכתיב אם לוא יגיד וכו' לא אמרתי לך אלא במקום שאלו מגיד זה מתחייב זה ממון דכיון דאהגדה קפיד קרא על כרחיך במקום הראוי להגדה קאמר דהיינו בב"ד. ז' שתהיה שם שבועה בשם אי בכינוי כדילפינן לעיל ריש פ"ב. ח' שתקדם ידיעת העדות לשבועה דכתיב ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע מי שקדמה עדות לשבועה ולא שקדמה שבועה לעדות דמדכתיב והוא עד משמע שהוא עד באותה שעה ולא שיהיה אח"כ. ט' שייחד עדיו בעת השבועה או התביעה שאם לא ייחד אלא השביע דרך כלל לכל מי שידע לו עדות פטורין דכתיב והוא עד והרי לא ייחד עדיו ואם אמר משביע אני לכל העומדים כאן הרי ייחד עדיו וקרינא ביה והוא עד. י' שתהיה השבועה בלשון שהם מכירין בה מדכתיב ושמעה קול אלה ולא כתיב והשביעוה באלה משמע בכל לשון שהיה שומעת כדאמרינן לעיל פ"ז. ומדחייבי' על כל כפירה וכפירה כדלקמן מדכתיב לאחת לחייב על כל אחת ואחת משמע דלא בעיא שבועה בב"ד דאי בב"ד אין חייבים אלא אחת הואיל ואינם יכולים לחזור ולהודות. וכשהשביעם התובע בב"ד אע"פ שלא ענו אמן חייבין אם כפרו דשמעה קול אלה כתיב אם לא יגיד וכו' דמשמע דכיון שאינו מגיד אלא שאומר איני יודע לך עדות חייב והיינו בב"ד כדכתיב אם לא יגיד במקום הראוי להגיד כדאמרי'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>כל </b> שאמרנו פטור משבועת עדות חייב בשבועת ביטוי שהרי נשבע על שקר ומחויב בשבועת העדות אע"פ שנשבע על שקר אינו חייב בשבועת ביטוי שהרי הכתוב הוציא שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי לחייב המזיד בה כשוגג בקרבן דהא לא כתיב ונעלם לחייב על הזדון כשגגה אבל לא במלקות שנאמר בההוא ענינא והיה כי יאשם לאחת מאלה ודריש אלה דמשמע מקצת אלה אתה מחייבו ולא על כל אלה והיינו במין אחד ממיני שבועות אתה מחייב הנשבע ואי אתה מחייבו בשני מינין.
+
+Halakhah 15
+
+<b>תבעם </b> במין א' ותביעות חלוקות או תביעה אחת כולה פקדון ומינין חלוקים או תבעו אותם רבים להעיד להם ואמרו שבועה שאין אנו יודעים דרך כלל אינם חייבים אלא אחת ואם פרטו התביעות או המינין או האנשים חייבים על כל אחת ואחת דכתיב לאחת בשבועה לחייב על כל אחת ואחת.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>שבועת </b> ביטוי אינה אלא בדבר שיש בו לאו והן כדילפינן מלהרע או להטיב ולכך אם נשבע שיודע לו עדות אינה שבועת ביטוי. ואם נשבע על העבר שהעיד לו או שלא העיד ושקר הויא שבועת ביטוי:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> שאינן ראויים להעיד מדאוריתא אם כפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות דהא לא היו מחייבים בעדותם ממון וילפינן לעיל דכל שלא היה מחייב בעדותו ממון פטור משבועת הפקדון. ופסול לעדות מדרבנן דאע"פ דמדאוריתא כשר ומחייב בעדותו ממון פטור דכיון דסוף אי מסהיד לא מקבלים ליה לא קרינא ביה והוא עד.
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכל </b> עדות שלא יתחייב באמירתו ממון או שאינו עדות ממון פטורים משבועת העדות כדאמרינן ואפילו היה חייב ממון אלא שפטור משום שהוא חייב במיתת ב"ד פטור משבועת העדות שהרי אינו משלם ממון כדאמרינן. ועד א' נמי כיון שאינו מחייב ממון כדכתיב לא יקום עד א' וגו' לכל עון ולכל חטאת אבל קם הוא לשבועה פטור משבועת העדות.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואם </b> היו פוטרים מממון בעדותם וכפרו חייבים בשבועת העדות שהרי כפרו בעדות ממון. ועד א' נמי כשהוא מחייב ממון אם כפר חייב בשבועת העדות דהא הוה מחייב בעדותו ממון בהני גווני דסוטה ושכנגדו חשוד על השבועה כדאיתא בדוכתי.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כפרו </b> שניהם בב"ד זה תוך כדי דיבור של זה חייבים וכל א' מביא חטאתו על שבועתו דכיון שהעיד זה תוך כדי דיבור של זה חשיב כאלו העידו שניהם בבת א' ויכול גם הראשון לחזור ולהודות תוך כדי דיבור של עדות ב' כמו השני ואין לשני יותר שהות לחזור מלראשון אלא שניהם שוים. כפר הראשון ואחר כדי דיבור כפר השני הראשון חייב שהרי אלו הודה השני היתה עדותו של ראשון מחייבת ממון והשני פטור משבועת העדות שאלו הודה השני לא היתה עדותו מחייבת ממון כיון שכבר כפר הראשון. הודה הא' וכפר הא' בין בתחלה בין בסוף הכופר חייב דאלו הודה היה מחייב ממון וכן אם כפרו כא' והודה א' מהם תוך כדי דיבור חייב הכופר.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>וכל </b> כת עדים שכפרו ויש כת אחרת פטורה שלא הפסידוהו ממון ואם כפרה השניה חייבת דהא אין לו עדים אלא אלו ונמצא שהפסידוהו בכפירתן ואם לא היתה ראוי' להעיד כת שניה בזמן שכפרה ראשונה אע"פ שיהו ראוין מהרה אף הראשונה חייבת.
+
+Halakhah 16
+
+<b>יש </b> כפירה אחר כפירה לחייב על כל שבועה ושבועה שהשביעם קודם שבאו לב"ד וענו אמן אם באו אחר כך בב"ד ועמדו בכפירתן. ואם הודו בב"ד פטורין ואם לא ענו אמן פטורין עד שיכפרו בב"ד. (ואי) [ו]אינם חייבים אלא על שכפרו בב"ד וכל שבועות שנשבעו אחר שכפרו בב"ד פטורין משבועת העדות שהן כפירת עדות שאינה מחייבת ממון שאם חזרו והודו אין עדותן מועלת דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות סד </b> לישבע מי שנתחייב שבועה בב"ד בשם דכתיב ובשמו תשבע והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו. ואסור להשבע בדבר אחר עם שמו דכתיב בלתי לה' לבדו ונעקר מן העולם דכתיב יחרם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ומותר </b> להשבע על המצוה לעשותה כדי לזרז עצמו אע"ג דמושבע עלה מהר סיני דכתיב נשבעתי ואקימה לשמור וגו' ונראה דעד השתא הוי גמרא ואתא דוד אסמכיה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ג' </b> מיני שבועות חייבים בהם מן התורה טענת מטלטלין והודאה במקצתן וכפירה במקצתן שלימדוה מאשר יאמר כי הוא זה דהינו הודאה מקצת מטלטלין כדכתיב כסף או כלים וכתיב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו דהיינו שבועה. ומי שכפר בכל המטלטלין שטענו ועד אחד מעיד עליו ומכחישו חייב שבועה כדכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת אבל קם הוא לשבועה והיינו בכופר בכל המטלטלין דאלו במקצת מטלטלין בלאו עד אחד חייב שבועה כדילפינן. וב' שבועות אלו ע"י טענת ודאי וכפירה כדכתיב אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית לדון עם זה ולהשבע לו שלא שלח ידו בשלו ולא הפקיד אצלו אלא זה כדכתיב כי הוא זה דמשמע דמפקיד טוען ודאי ועד א' נמי כיון דאייתי ליה בעל דין בטענת ודאי הוא דמייתי ליה. ושומר שטען על דבר שהפקידו שאבד וכיוצא בו הרי זה נשבע בטענת ספק שהמפקיד אינו יודע אם אמת טוען או לאו והשומר נשבע דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ושאר שבועות הדיינים הם מדברי סופרים.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ובעי </b> נקיטת חפץ מדאוריתא כדכתיב שים נא ידך תחת ירכי דהינו מצות מילה דהויא כס"ת לגבייהו שלא נצטוו יותר ונשבע בשם או בכינוי בשבועה או באלה מפיו או מפי הדיינים וענה אמן כמו שנתבאר ובכל לשון שמכיר כדילפינן בשבועת עדות.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>ומאיימים </b> על הנשבע בטענת ודאי וכפירה דכאן נאמר לא ינקה ובשאר עבירות ונקה וכאן נפרעים ממנו וממשפחתו ולא בשאר עברות וכאן נפרעין מיד ובשאר עברות תולין אם יש לו זכות וענין איום זה כדי שיחזור החוטא למוטב ונראה דהוי דרבנן דאם לא איימו עליו נראה דאינו חוזר ונשבע ואם נשבע יש עונש שבועת שקר או שוא על שניהם כדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שחלה השבועה על שניהם ואומרים לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעת ב"ד כדילפינן מדכתיב ולא אתכם וגו' כלומ' לא כשאתכם במחשבת לבבכם.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>כל </b> הנשבע שבועת הדיינים או הסת בשקר חייב משום שבועת הפקדון ונתחייב לשלם מה שנשבע עליו בתוספת חומש כיון שנשבע בשם או בכינוי:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> מתכפר עון השבועה כלו במלקות או קרבן דכתיב לא ינקה השם אין לזה ניקיון מדין שמים עד שיתפרע ממנו על חלול השם דכתיב וחללת את שם אלהיך אני ה' נאמן ליפרע.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>נטל </b> תורה בידו ונשבע בה הרי זה כמי שנשבע במה שכתוב בה דדעתו אאזכרות שבה והוי כנשבע בשם.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עבד </b> שנשבע לא חלה עליו שבועה כיון דאין גופו קנוי לו ונאמר בשבועות לאסור איסר על נפשו מי שנפשו ברשותו יצא עבד שהוא ברשות אחרים ונמצא שנשבע על נכסי אחר.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>לא </b> שבועת שוא בלבד אסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואף ע"פ שלא נשבע שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא ובכלל יראתו שלא להזכירו לבטלה ואם טעה והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה כענין שכתוב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו.
+
+Halakhah 12
+
+<b>וטובה </b> גדולה היא לאדם שלא ישבע כלל ואם עבר ונשבע יצטער ויעמוד בשבועתו דכתיב נשבע להרע דהינו שמצטער ולא ימיר וכתיב בתריה עושה אלה לא ימוט לעולם ויש בהלכות אלו גדרים מדברי סופרים וחייבים אנו להזהר בהם מדכתיב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וכתיב לא תסור מכל הדברים אשר יגידו לך ימין ושמאל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Haflaah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Haflaah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d2a2035ba38a96e7de91cc12f3467de510badff5
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Haflaah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,847 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Oaths
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שבועות
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Oaths
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שבועות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קמו </b> שלא לישבע בשמו לשקר דכתיב ולא תשבעו בשמי לשקר. ולמדנו מכאן אזהרה לשבועת ביטוי האמורה בתורה או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להטיב כלומר אוכל ולא אוכל או אזרוק ולא אזרוק דאף ע"ג דלא הוי ביה הטבה והרעה איתרבי מדכתיב או נפש כי תשבע לבטא בשפתים מכל מקום בין שיש בו הטבה והרעה או לא ומריבוי לכל אשר יבטא איתרבי לשעבר דומיא דלהבא. נשבע על אחת מאלו ושקר בין להבא בין לשעבר הרי זו שבועת שקר ועל כיוצא בזה נאמר ולא תשבעו בשמי לשקר ואם נשבע לשקר במזיד לוקה אפילו לא עשה מעשה דכתיב בשבועת שוא לשוא לשוא ב' פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר דלוקה כשבועת שוא דכתיב לא ינקה ה' כדבסמוך. בשוגג מביא קרבן עולה ויורד דכתיב ונעלם ממנו והוא ידע ואשם והיה כי יאשם והביא את אשמו וגו' ואם לא תגיע ידו די שה ומפני זה נקרא עולה ויורד כי לא יעמוד במין א' אלא הכל לפי השגת יד החוטא שחייב להביא קרבן:<br><b> אזהרת קמז </b> שלא לישא שמו לשוא דכתיב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא דהיינו בחנם כדמתרגמינן למגנא וכולהו ד' חילוקן הוו בכלל שבועת שוא שעניינה הוא שלא ישבע על דבר הידוע בלי ספק מה שהוא שאינו כך או שהוא כך או על דבר שאי אפשר לעשותו שהרי אין שבועתו מועילה דבר והיא אחנם ואם היה מזיד לוקה דכתיב כי לא ינקה ה' השם דהוא ב"ד של מעלה הוא דאין מנקה אותו אבל ב"ד של מטה מלקין ומנקין אותו ואם היה שוגג פטור מכלום דלית קרבן אלא בשבועת שקר:<br><b> אזהרת קמח </b> שלא לכפור בממון חבירו ואם כפר ממנו כשתבעו הרי זה עובר בלא תעשה דכתיב לא תכחשו זו אזהרה לכפירת ממון ואין לוקין על לאו זה דהא ניתק לעשה דהשבון:<br><b> אזהרת קמט </b> שלא לישבע על כפירת ממון ואם נשבע על שקר בממון שכפר בו עובר בלאו זה דכתיב לא תשקרו כלומר לא תשבעו לשקר בממון שיש לחבירך בידך וזו היא שבועת הפקדון כדכתיב בעמיתו וכתיב נמי גבי פקדון וכחש בעמיתו ואם שקר בה משלם את הקרן שכפר בו עם תוספת חומש ומקריב אשם ודאי בין מזיד בין שוגג דכתיב וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד וגו' והיה כי יחטא ואשם וגו' ולא נאמר בו ונעלם ממנו לחייב שוגג כמזיד והוא שידע בו בשעת שבועה כדכתיב וכחש בעמיתו מורה שהוא יודע בפקדון בשעת השבועה אבל שגג ושכח שיש לו אצלו ממון וכפר ונשבע ואחר כך ידע הרי זה אנוס ופטור מכלום וכן אם לא ידע שאסור לישבע לשקר על כפירת ממון הרי זה אנוס ופטור דכתיב אשר יעשה האדם לחטוא דמשמע לחטוא ולהשבע לשקר לכפירת ממון א"כ היאך היא שבועת שגגת הפקדון כגון שנעלם ממנו אם חייבין עליה קרבן אם לאו וידע שהי' אסורה ושיש לו אצלו ממון זו היא שגגתה וזדונה שחייבים עליה קרבן דהא ידע דעשה חטא כדכתיב אשר יעשה האדם לחטוא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>שבועת </b> העדות אזהרתה בכלל ולא תשבעו בשמי לשקר וחייבים על שבועה זו קרבן עולה ויורד בין שוגגין בין מזידים דכתיב נפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד ולא נאמר בה ונעלם לחייב על הזדון כשגגה שנעלם שחייבים עליה קרבן וידע ששבועה זו אסורה ושהיא שקר וזדונה שידע שחייבין עליה קרבן אבל לא ידעו שאסור או שכחו העדות ואחר השבועה נודע להם שנשבעו לשקר פטורין אף מן הקרבן דאנוסין נינהו ולא חייבם הכתוב אלא כשידע העדות כדכתיב והוא עד וגו':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אחד </b> הנשבע א' מד' מיני שבועות אלו שהם שבועת שקר ושבועת שוא ושבועת הפקדון ושבועת העדות מפי עצמו או מפי אחרים וענה אמן או מה שענינו אמן הרי זה כנשבע לכל דבר כדאשכחן גבי סוטה דמשביע לה כהן והיא עונה אמן כדכתיב ואמרה האשה אמן ואי לאו דדמיא כמוציאה שבועה מפיה אמאי מבדקת אפילו מושבע מפי אחרים אין כאן.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואחד </b> בשם המיוחד ואחד בכל כינויים כגון במי ששמו רחום וכיוצא בו הרי זו שבועה גמורה דכתיב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא יכול אין חייבים אלא על שם מיוחד בלבד מנין לרבות כל הכינויין ת"ל ולא תשבעו בשמי לשקר כל שם שיש לי וחללת את שם אלהיך אני ה' מלמד ששבועת שוא חילול. וכן אלה וארור הרי הן שבועה בשם או בכינוי דאין אלה אלא בשבועה כדכתיב והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה ואלה בלא שבועה ושבועה בלא אלה נפקא לן מדכתיב ושמעה קול אלה מדהוה ליה למיכתב ושמעה אלה ושמעת מינה דהיא שבועה כל שיש בה אלה וכתב קול יתיר' למדרשיה לחייבה באחת משתי הקולות וגלי קרא הכא וה"ה בשאר שבועות דילפינן מינה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>לא </b> הזכיר שם ולא כינוי לא הוי שבועה למלקות דשם כתיב בקרא ובסוטה נמי באלה כתיב יתן השם אבל אסור בדבר שנשבע עליו דהא לישנא דארור דאמרינן דהוי כשבועה ומפקי' לה מדכתיב ויואל שאול את העם לאמר ארור האיש וגו' וכתיב ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם משמע דארור בו שבועה והתם לא שם ולא כינוי אדכר ואם בארור אמרינן הכי מפני לשון שבועה כ"ש בשבועה עצמה שלא הזכיר בה שם דאסיר מיהא אף על גב דלא לקי ונראה דאע"ג דילפינן מדברי קבלה אסיר מדאוריתא והלכתא גמירי לה ואסמכי אקרא כדאמרינן בכמה דוכתי דהא כד אדכר שם בלשון ארור דאמרינן דלקי מהכא ילפינן דארור הוי לישנא דשבועה ולקי הכי נמי ילפי' דאף על גב דלא אדכר שם אסיר מיהא מדאורית' כדאמרינן ואיפשר לומר דלאו ילפותא הוא אלא גילוי מילתא בעלמא דארור איקרי שבועה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>וידות </b> שבועה הוו כשבועה דאיתקוש לנדר כדכתיב כי ידור נדר או השבע שבועה וגו' ונדר יליף מדהקישו לנזיר דכתיב נדר נזיר להזיר וגו' ובנזיר דרשינן ידות מדכתיב להזיר. ולא שבועה בלבד אלא כל כינוי שבועה כיון שאמר לשון שמשמעו וענינו שבוע' הרי זה חייב כמי שהוציא לשון שבוע' דכינוי שבועה כשבועה דכת' או השבע וגו' ככל היוצא מפיו יעשה ולא היה צריך אלא לומר דכינוי נדר כנדר ונראה דאיצטריך האי קרא לומר דבטל מקצתו בטל כולו וכינויין לא צריכי קרא. וכן האומר לאו לאו או הן הן ב' פעמים דרך שבועה והזכיר שם או כינוי הרי זה כנשבע מאחר שהחזיר דבריו וילפינן לה מדכתיב ולא יכרת עוד כל בשר ממי המבול ולא יהיה עוד המים למבול וכתיב אשר נשבעתי מעבור מי נח ולא אשכחן שבועה אלא הני תרי זמני לאו ומדלאו תרי זימני הויא שבועה סברא היא דהן הן תרי זימני הויא שבועה ובלא שם או כינוי נמי אסור כיון שמכוין לשבועה אלא שאינו לוקה כדאמ' לעיל. וכן ימין שבועה ושמאל שבועה דכתיב נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו מדבימינו הוי ימין שמאל הוי זרוע וקרי לה שבועה וכן מבטא הוי שבועה דכתיב לבטא בשפתים. וכן איסר לה' בלשון שבועה שאעשה או שלא אעשה הוי כשבועה דאיסר זה הטילו הכתוב בין נדר לשבועה דכתי' ואם בית אישה נדרה הרי נדר או אסרה איסר הרי איסר על נפשה בשבועה הרי שבוע' ואיסור אם הוציאו בלשון נדר שאמר איסר ככר זו עלי הוי נדר ופטור מקרבן ואם בלשון שבועה הוי כשבועה וחייב בקרבן עולה ויורד.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מתפיס </b> בשבועה בין התפסה דגברא אגברא בין התפסה דחפצה אחפצה פטור ממלקות וקרבן דלא איתרבאי התפסה אלא בנדרים כדכתיב כי ידור נדר וגו' ואף על פי כן אסור לו לאכול אותה הפת שהתפיסה בשבועה נראה דלרב ז"ל הוי איסורא דאוריתא אף על גב דפטור מקרבן משום דכתי' או השבע שבועה עד שישבע בדבר המושבע והיינו מתפיס וריב' אותו לבל יחל אבל לא לקרבן כדאמרינן.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>גמר </b> בלבו על דבר פלוני שיהא אסור עליו בשבועה אינו אסור עד שיוציא בשפתיו דכתיב לבטא בשפתים ואף על פי שהוציא בשפתיו אם לא גמר בלבו להוציא בשפתיו דבר זה הרי זה מותר דלאו מבטא שפתים מיקרי כיון שלא הוציא אלא בטעות ובעינן פיו ולבו שוים כדאמר דמבטא נראה דמשמע שהוא בוטה מה שהוא נסתר בלבו ומוציאו בפה לפיכך אם אמר כשהותרו אותו על מה שנשבע שלא היו פיו ולבו שוים במה שנשבע אינו לוקה אלא א"כ נודע שהוא משקר בין בנדרים או שבועות עצמו בין הפרת בנדרי אשתו.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>גמר </b> בלבו להוציא בשפתיו פת חטים והוציא פת סתם אסור בפת חטין דכתיב לכל אשר יבטא האדם ודרשינן ליה לכל אשר יבטא האדם דאזלינן בתר דברים שבלב כשאין הפה מכחיש דפת חטים פת סתם שמה והרי פיו ולבו שוים.
+
+Halakhah 15
+
+<b>מי </b> שנשבע על דעת אחרים אינו יכול לומר כך וכך היה בדעתי שהרי לא נשבע אלא על דעת אחרים והרי לבם של אלו ופיו שוים והוי כפיו ולבו שוים דכתיב ולא אתכם לבדכם אנכי כרת וגו' לא כשאתם במחשבה לבדכם אנכי כורת וכולה אלא על דעתי משמע דהיכא דנשבע על דעת אחרים לא מצי למימר כך וכך היה בדעתי.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>מי </b> שחזר ממה שנשבע תוך כדי דיבור הרי זה מותר ונעקרה שבועתו דכיון דבעי' פיו ולבו שוים כיון שמיד חזר בו נראה דלא גמר בלבו ואלא דומה לטועה ואית דאמרי דתקנתא דרבנן היא ואינה חזרה עד שיוציאנה בפיו כמו בשבועה שאינה שבועה עד שיבטא אותה בשפתים כדכתיב לבטא בשפתים.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> שבועה באונס פטור עליה בין תחלתו באונס בין שנשבע ונאנס שלא הניחוהו לקיים דכתיב האדם בשבועה שיהא אדם בשעת שבועה שתהא דעתו עליו בשעת שבועה פרט לאונס דאנסיה לביה דאנוס רחמנה פטריה. ומשביעו אנס צריך להיות כוונת בעת השבועה לדבר הפוטרו שהרי אין פיו ולבו שוים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכן </b> שבועה של הבאי ושל שגגות פטור עליהם שבועת הבאי שלא גמר בלבו שהגוזמא ושגגות נמי דלביה אנסיה דסבור שבאמת נשבע ולהבא נמי סבור שלא ישכח והיכי משכחת לה שוגג לשעבר אי דידע בשעת שבועה דנשבע לשקר מזיד הוא וקרא כתיב ונעלם ואי לא ידע אנוס הוה אלא שידע שנשבע לשקר ואסור אבל לא ידע שחייבין עליה קרבן דשגגת קרבן שמה שגגה דחדוש הוא מה דמחייב קרבן אלאו בלא כרת והכי נמי אע"ג דבעלמא לא הויא שגגה שגגת קרבן הכא הויא שגגה כדאמר. ושגגה להבא היינו העלם השבועה היאך היתה וזכירת החפץ שנשבע עליו אבל העלם החפץ שנשבע עליו אנוס הוא דכתיב בשבועה ונעלם ממנו כשנעלמה ממנו שבועה על העלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>נעלם </b> ממנו שבועה היך היתה ונעלם חפץ שנשבע עליו פטור דהרי זה כאנוס הואיל ונעלם ממנו חפץ. אכל ככר שנשבע עליו מפני הצער ודימה שמותר לאוכלו הרי זה פטור מקרבן דבעינן שב מידיעתו כדכתי' אשר לא תעשינה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו והכא אינו שב מידיעתו דאפילו דידע דאסורה היא היה אוכלה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> חייב קרבן באכילה במה שנשבע שלא לאכול דבר פלוני בפחות מכזית אלא הוי כחצי שיעור דשאר איסורין דאסור מדאוריתא מדכתיב כל חלב לרבות חצי שיעור משום דחזי לאיצטרופי ולהשלים לכזית ובשבועה נמי הא חזי לאיצטרופי להשלים לכזית ולכך איסו' מדאורית' כדאמ' ואית דאמרי דאפילו איסורא נמי ליכא ואם פירש שלא לאכול דבר זה אפילו היא פחות מחרדל חייב דאף על גב דלא הויא אכילה פחות מכזית איהו אחשבה עליה דאסרה עליה בשבועה. נשבע שלא יטעום ואכל כל שהו חייב דכל שהוא נמי טעימה הוי והא אחשבי' לאוסרו עליו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>נשבע </b> שלא לאכול ושתה חייב דשתיה בכלל אכילה היא דכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר גו' ואכלת שם יין חמרא הוא וכתיב ואכלת ובנדרים ושבועות דאזלינן בתר לשון בני אדם הכי נמי קרי אינשי לשתיה אכילה דאמר ליה אינש לחבריה תא ונטעם מידי ועיילי ואכלי ושתו לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת דהוי כמי שאוכל כמה שיעורין בהעלם אחת דלא מיחייב אלא אחת ואין אכילה בכלל שתיה ושיעור שתיה כשאר איסורין דרביעית דהוי הלכתא.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>שבועה </b> שלא אוכל דבר פלוני ופלוני או משקה פלוני ופלוני ואכלן או שתאן אינו חייב אלא אחת דהא כלל הכל בשבועה אחת דשבועה אחת נשבע אכולהו וכולן מצטרפין לכזית כיון דהם נכללים בשבועה אחת. נשבע שלא אוכל ושלא אשתה היום ואכל ושתה חייב שתים דגלי אדעתיה דמעיקרא אאכילה גרידתא איכוין וה"ל כמי שנשבע על שני דברים חלוקים דהוו להו ב' שבועות. וכן אמר שלא אוכל פת חטים ופת שעורים ואכלן חייב דלא אמר פת ופת אלא לחלק ולחייב וכן בכל מה שגלה דעתו שחייב עצמו לשבועה על כל מין ומין דכתיב לאחת בשבועה לחייב על כל אחת ואחת והואיל והן חלוקין בשבועה לקרבן הרי הם כחלב ודם דאין מצטרפין זה עם זה לשיעור כזית.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>שבועה </b> שלא אוכל ככר זה בכזית חייב דאכל אכילה שיש בה נשבע אבל אמר שלא אוכלנה כיון דהזכיר כינויה של ככר כולה משמע ולא מקצתה. ואין שבועה חלה על שבועה דהא בלאו האי שבועה קאי בשבועתה קמייתא וקרא הכי משמע להרע או להיטיב במה שהוא ברשותו אי נמי דלא משכחת ביה הן ולאו וקרא כתיב להרע או להיטיב דמשמע אוכל או לא אוכל ואם נשבע מעיקרא הא לא הוי מילתא דרשות. ואם אסר על עצמו יותר בשבועה שנייה מן הראשונה ועבר על מה שנשבע בראשונה חייב שתיים דהא שנייה בדבר הרשות הוה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>נשבע </b> שלא יאכל דבר פלוני וחזר ונשבע עליו וכללו עם דבר שלא נשבע עליו קודם מגו דחיילא שבועה אמה שלא נשבע חיילה נמי אמה שנשבע מעיקרא דבאיסור הבא מעצמו נמי אמרינן איסור כולל כדאמרינן בעלמא בשאר איסורין איסור כולל. נשבע שלא יאכל מנין ידוע מדבר פלוני וחזר ונשבע על מנין יותר ממנין הראשון ואכל במנין האחרון אינו חייב אלא אחת דאין שבועה חלה על שבועה כדאמרינן ובכלל שבועה ראשונה הויא שבועה שנייה אבל איפכא חייב שתים אם אכל במנין הראשון.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>אין </b> מביאין קרבן על חצי שיעור אף על גב דהוה נשלם לשיעור אחר כיון דהפריש כבר קרבן על שיעור האחת תו לא מצטרף חצי שיעור בהדי שיעור וה"ל חצי שיעור ואין מביאין עליו קרבן כדאמרינן.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>שבועה </b> שלא אוכל ככר זו גדולה אם אוכל ככר זו קטנה לפירוש גרסת הרב ז"ל לא חיילא שבועה אלא במזיד דאחרונה דאיסורא בין אכל ראשונה דתנאה בשוגג בין במזיד דאי אכל אחרונה דאיסורא בשוגג דחשוב דעדין לא נאסרה לא קרינא ביה האדם בשבועה. וכן אם תלאן זו בזו בעי' מזיד דהאחרונה.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>נשבע </b> לאכול ולא אכל בשוגג מביא קרבן דלא בעינן מעשה אלא לענין מלקות בלאו כדגמרינן מלאו דחסימה אבל לקרבן לא ובמזיד כיון דליכא מעשה לא לקי אף על גב דעבר על השבועה ונשבע שאכל לשעבר ולא אכל אף על גב דליכא מעש' לקי על שבועתו דהא משעתא דנשבע לשקר נשבע מה שאינו כן בנשבע לעשות ולא עשה דאינה שבועת שקר משעת שבועתו אלא אחר שלא עשה ועבר הזמן ובפירש רבתה תורה לשוא לשוא לרבויי שבועת שקר כיון שאינו ענין לגופה והיכי דומיא דשבועת שוא דלהכי אפקה בלשון שוא לומר מה שבועת שוא לשעבר דנשבע לשנות את הידוע עבר את שבועתו משעה שיצאת מפיו אף שבועת שקר לשעבר עבר את שבועתו משעה שיצאת שבועה מפיו מה שאין כן בלהבא דאינה שבועת שקר משעה שנשבע כדאמ'.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>לא </b> אוכל לך אינו אוכל לך שאוכל לך על שהיו מסרהבין בו לאכול לא שבועה לא אוכל לך כלן אסורין דהוי נשבע שלא יאכל אצלו ואם אמרן כולן ועבר ואכל לא מיחייב אלא חדא דאין שבוע' חל על שבועה כדאמרינן:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שנשבע על פלוני שעשה דבר פלוני והוא לא עשה או שלא עשה ועשה הרי זה חייב בשבועת ביטוי אף על גב דליתיה בלהבא יעשה פלוני או לא יעשה שהרי אין פלוני ברשותו לעשות או שלא לעשות אפ"ה כיון דאיתיה בהן ולאו חייב מדכתיב [נפש כי תשבע לבטא בשפתים] ומשום שבועת שוא נמי לא לקי דהויא לה התראת ספק דאפשר שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו. ואם נשבע על אחרים במה שהוא ברשותו כמו שלא יכנס פלוני בביתו ונכנס שלא מדעתו הוי אנוס ופטור כדגמרינן לעיל מדכתיב האדם בשבועה שיהא לבו עליו פרט לאנוס ואותו פלוני הנכנס חייב.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>שבועה </b> שלא אוכל ואכל דברים שאינם ראויים לאכילה וכן משקים שאינן ראויים פטור שלא נתכון שלא לאכול אלא דברים שדרכן לאכול וכן אם אכל דבר האסור באכילה מן התורה פטור משום שבועת ביטוי דלא נתכון אלא לדבר הראוי. שבועה שאוכל ואכל דברים שאינם ראויים או אסורים פטור משבועת ביטוי דלגבי דידיה דנשבע לאכול ואכל דברים אלו אכילה חשיבא ליה אבל בשנשבע שלא יאכל ואכל דברים אלו אמרינן דמקרה הוא ולא קריה לה אכילה ואם אמר שבועה שלא אכלתי ואכל דברים אלו חייב שכבר אכלן וגלה על עצמו שאינו קץ בהם.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>שבועה </b> שלא אוכל כל שהו מדבר האסור ואכל פחות מכשיעור חייב דכיון דליכא אפילו איסור עשה אלא איסור בעלמא לא חשיב מושבע מהר סיני. וכן שבועה שאוכל פחות מכשיעור מדבר אסור חייב בשבועת ביטוי מטעמא דאמרן שבועה שלא אוכל עפר הא אחשביה לאכילה ולהכי חייב אי אכל כזית אבל פחות מכזית מספקא לן אי חייב נמי בכל שהו כיון דלאו אורחיה הוא באכילה. וכן נשבע שלא לאכול חרצן ואכל פחות מכשיעור הוי ספק היה הנשבע נזיר אין דעתו בשבועתו אלא בכזית דחשיבא אכילה גביה דמושבע עליו שהרי אין שבועה חלה על שבועה ואם פי' חרצן אחד חייב. כלל בשבועתו דבר האסור עם דבר המותר מגו דחיילא שבועה אהיתר חיילא נמי אאיסור ואם אכלו חייב משום שבועת ביטוי דאף על גב דבעיא הן ולאו הכא נמי איכא הן. אם נשבע סתם לאכול דאם אכל איסור פטור משבועתו דהא אחשיבה לאכילה כדאמר לעיל אבל נשבע שלא יאכל נבלה בלא כולל ליכא חיוב שום שבועה כלל דאין איסור חל על איסור.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>נשבע </b> שיאכל נבלה לוקה משום שבועה שוא בין אכל בין לא אכל דהא אי אפשר לעשותו דהתורה אסרתו עליו וכתיב לאסור איסר על נפשו דמשמע לאסור את המותר ולא להתיר את האסור משמע דאין שבועת ביטוי חלה להחל את האסור. וכן נשבע שלא יאכל ככר שנשבע עליה לאוכלה הויא שנייה שבועת שוא שהרי מצוה עליו לאוכלה ולוקה מכל מקום ואם לא אכלה חייב משום שבועת ביטוי שהיא שבועה ראשונה שנשבע לאוכלה וכן איפכא שניה שבועת שוא ואם אכלה חייב משום שבועת ביטוי נמי וכן כל שנשבע לבטל איזו מצוה לוקה משום שבועת שוא ולא משום ביטוי דאין שבועת ביטוי חלה אלא על דבר הרשות אם רצה עושה ואם לא רצה אינו עושה דכתיב להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא נשבע לבטל את המצוה ולא בטל שהוא פטור יכול נשבע לקיים ולא קיים יהא חייב ת"ל להרע או להטיב מה הרעה רשות אף הטבה רשות יצא נשבע לקיים את המצוה ולא קיים שהוא פטור דמדאיצטריך או לרבות הטבת אחרים ש"מ הטבה והרעה דרשות נינהו דאי ס"ד בדבר מצוה כתיב השתא הרעה דאחרים אף על גב דהוי ביטול מצוה אמרת דאיתרבאי הטבת אחרים דקיום מצוה היא מיבעיא אי נמי דרשינן מיעוט וריבוי ומיעוט דכתיב נפש כי תשבע ריבה להרע או להטיב מיעט לכל אשר יבטא האדם ריבה מאי ריבה ריבה כל מילי ומאי מיעט מיעט ביטול מצוה דדבר שאי אפשר הוא וקיום מצוה אימעיט מדליתיה בלאו והן והיינו דמיפטר מקרבן מי שנשבע לבטל מצוה דהאי קרא בקרבן מיירי אבל למיפטריה מלאו נפקא לן מדכתיב לא יחל דברו דרשות הוא דלא יחל אבל מחל הוא חפצי שמים שאם עבר על אחד מן המצות אין שבועה חלה עליו ומיחל מעצמו אותה שבועה ויכול לחלל דברו. נשבע להרע לאחרים פטור דכתיב להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אוציא נשבע להרוג לאחרים שאין הרשות בידו שהוא מצווה שלא לעשות מנין לרבות הטבת אחרים ת"ל או כדאמרינן.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>נשבע </b> להרע לעצמו אף על פי שאינו רשאי מן התורה הרי זה חלה עליו שבועת ביטוי דכל דאינו מפורש מן התורה לא מיקרי מושבע ועומד לענין שלא תחול שבועה עליו.
+
+Halakhah 18
+
+<b>נשבע </b> וכלל עת רשות עם עת מצוה מגו דחיילא שבועה ארשות חיילא נמי אמצוה ויבטל המצוה בשב ואל תעשה. נשבע שעשה מצוה או שלא עשה לשעבר חייב משום שבועת ביטוי אע"ג דבלהבא ליתא. נשבע על דבר שאי אפשר לעשותו דהוי שבועת שוא מלקין אותו מיד ועושה דבר שנשבע שלא לעשות בכל עת שירצה דמשעת שנשבע הויא לה שבועת שוא. נשבע שראה גמל פורח באויר אף על גב דקאמר דצפורת רבה חזא ואסיק שמה גמלא בטלה דעתו אצל כל אדם ולקי משום שבועת שוא.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>אין </b> לוקה משום שבועת שוא עד שישבע על דבר שידוע לשלשה בני אדם דעלמא דאינו כך כדאמרינן בעלמא ימים שנים רבים שלשה משמע דלא מיקרו רבים סתמא בבציר משלשה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שנשבע שבועת ביטוי ונחם עליה מתירין לו והרי הוא כאלו לא נשבע דשבועת שוא ופקדון ועדות הוא דלית להו התר דמשעת שבועה עבר אבל שבועת ביטוי להבא דהוה אפשר לקיים שבועתו מצי שאיל עלה אע"פ שכבר עבר אם נחם עליה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואין </b> לדבר זה עקר כלל בתורה שבכתב אלא כך למדו מפי הקבלה שזה הכתוב לא יחל דברו שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש אע"פ שנחם עליה כענין שנאמר וחללת אבל נחם וחזר בו אחרים מתירים לו ומיהו נחם בעינן דבלאו הכי לא מצו שרו ליה דבעינן מחילת דברו מעיקרו כדדייק קרא דברו דמשמע משעת דברו. ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו דהוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו כדדרשינן מלא יחל דברו. אסור להתיר אלא מדעת הרב יראה דהוי דרבנן.
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> עושה שליח נראה דהוי דרבנן דמדאוריתא מצי מתיר חכם שלא בפני נודר כיון שידע שנתחרט דהתרת חכם הויא כהפרת בעל וכתיב אישה הפרם וה' יסלח לה אם הפר לה בעל לא הויא צריכה סליחה אלא במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה והיתה מטמאה וגו' משמע דבלא ידיעתה מצי מיפר לה בעל ולא מצינו חלוק בין הפרת בעל להתרת חכם אלא בלשון.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כיצד </b> מתירין יבא הנשבע לחכם או לג' הדיוטות אם אין שם מומחה חכם דמתיר לחודיה מדכתיב אל ראשי המטות וגו' וכתיב לא יחל דברו אבל ראשי המטות מוחלין לו וג' הדיוטות דכתיב הכא זה הדבר וכתיב התם בשחוטי חוץ זה הדבר מה בשחוטי חוץ אהרן ובניו וכל ישראל כדכתיב דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל דכולהו מיחייבי משום שחוטי חוץ אף בפרשת נדרים שלשה הדיוטות כשרים בהם דאהרן חד ובניו חד וכל ישראל הרי תלתא ומדכתיב בהו כל ישראל ש"מ להכשיר שלשה הדיוטות ומינה דראשי המטות לא בעינא שלשה כהדיוטות אלא חד והא דכתיב ראשי לשון רבים מומחין דעלמא קאמר ומדכתיב ראשי בעניינא דנדרים משמע דיחיד מומחה קדים לשלשה הדיוטות ואי ליכא יחיד מומחה ילפינן זה הדבר משחוטי חוץ להכשיר שלשה הדיוטות וכדאמרינן. ואומר הנודר אני נשבעתי על כך ונחמתי דאם לא נחם לא מצי שרו ליה דכתיב לא יחל דברו ודרשינן אבל אחרים מוחלין דברו והיינו שמוחלין מעת דברו דהויא חרטה מעיקרא ולהכי אמרי מותר לך או מחול לך וכיוצא בו דכיון דדרשינן אבל אחרים מוחלים לו משמע שעושים אותו חולין ובחולין מותר שייך למימר בהו אבל אמר מופר לך וכיוצא בו לא אמר כלום שאין מיפר אלא הבעל או האב כדכתיב בהו לשון הפרה אבל החכם אינו אומר אלא לשון התרה דאחרים מוחלין לו התרה משמע מעיקרא כדאמר מה שאין כן בהפרה דמשמע מכאן ולהבא ובלא טעם ולא מצי למילף זה מזה דכתיב זה הדבר אשר צוה ה' לאמר דברים ככתבם דאי אפשר לשנות בדבר.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> ההתר זה דין דהא כשר בהדיוטות ולכן קרובים דפסלי לדין כשרים הכא וכן כל מידי דצריך לדין לא צריך בהתר דלאו דינא הוא כדאמרינן.
+
+Halakhah 7
+
+<b>בכל </b> מיני שבועה נראה דיש התר מן התורה אם נחם והתירו לו דקרא דלא יחל אבל אחרים מוחלים לו אהשבע שבועה קאי דמשמע סתם כל מין שבועה וכתב הרשב"א ז"ל הנשבע על דעת רבים אפשר שאין זה אסור מדאוריתא כל שלא פרט הרבים כדעת ר"ת ז"ל ע"כ וכל שנחם בין מעצמו בין מצד אחרים ואפילו נחם מפני הנולד מתירין לו שהרי נחם.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מי </b> שנחם על דבר ונשבע שלא יתיר דבר זה יש לו שאלה על האחרונה ואח"כ על הראשונה.
+
+Halakhah 14
+
+<b>אין </b> מתירין נדר ושבועה שעדין לא חלו דכתיב לא יחל דברו דמשמע כל זמן שאין שם מעשה (בנוי) אלא דיבור בעלמא שעדין לא חל הנדר לא יחל החכם והאי דדרשינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו בזמן שחל הנדר קאמר ואית דמפרשי לא יחל דברו וסמיך ליה ככל היוצא מפיו יעשה אחר שחל הנדר ובא לידי עשיה אז אמרינן הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים וכו'.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>נשבע </b> על דבר א' ג' פעמים אע"ג דאין שבועה חלה על שבועה אם נשאל על הראשונה חלה השנייה דכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו הוי כמי שלא נדר וחלה השנייה למפרע דכיון דילפינן מלהרע או להיטיב דאין שבועה חלה על דבר אסור מן התורה משמע היינו בדבר האסור לעולם ככולהו איסורי לאוין אבל מידי דפקע איסורים כי האי בשאלה הדר חייל נדר דהא משכח רווחא וקרא נמי דלהרע או להטיב דהוי להבא משמע דכל מידי דנשבע עליה להבא אף ע"ג דלא חלה השבועה מהשתא חלה להבא משהגיע העת שנשבע עליה והכא נמי אפילו בזמן שלא היתה יכולה לחול כי הכא אי שבקו לה רווחא כגון שאלה חלה שבועה שנייה למפרע כדאמר.
+
+Halakhah 18
+
+<b>מי </b> שנשבע להבא ושקר בשבועתו מהניא ליה שאלה למפטריה מקרבן ומלקות ואפילו כפתוהו על העמוד ונשאל והתירו לו פטור ממלקות:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הכופר ממון ונשבע או שהשביעו התובע וכפר חייב בשבועת הפקדון כדכתיב וכחש בעמיתו בפקדון וגו' ונשבע על שקר וגו' והביא את אשמו וגו' ואע"פ שלא ענה אמן חייב שכפירתו אחר שהשביעו התובע כעניית אמן הוא. ומושבע מפי אחרים בפקדון ילפינן לה משבועת העדות בג"ש דתחטא תחטא מה שבועת העדות מושבע מפי אחרים כדכתיב ושמעה קול אלה וגו' שבועת הפקדון מושבע מפי אחרים חייב ואע"ג דהתם בעינן שנשבע מפי אחרים בב"ד כדכתיב אם לא יגיד במקום שאלו היה מגיד היה מועיל אמרינן דון מינה ואוקי באתרא דון מינה כדילפינן בג"ש ואוקי באתרא כלומר לאחר שהבאתו למושבע מפי אחרים לכלל שבועת הפקדון העמידהו כמשפט הכתוב בו מה מפי עצמו דכתיב ונשבע על שקר דמשמע מפי עצמו הוי בין בב"ד בין שלא בב"ד כדכתיב וכחש בעמיתו כל דהו אפילו שלא בב"ד אף מפי אחרים שהבאת לו ממקום אחר הוי בין בב"ד בין שלא בב"ד ומה מפי אחרים דעדות אף על פי שלא ענה אמן חייב דהא ושמעה קול אלה כתיב ואם לא יגיד וגו' דמשמע דכיון שאינו מגיד אלא שאומר איני יודע לך עדות חייב ה"נ מפי אחרים דפקדון דילפינן מעדות אע"פ שלא ענה אמן דכפירתו אחר שבועת התובע הויא כעניית אמן וכדאמרינן.
+
+Halakhah 2
+
+<b>תבעו </b> בקנס וכפר ונשבע פטור דכיון דאי אודי לא מחייב לשלומי כדילפינן בדוכתא כי כפר נמי לאו ממונא כפר וקרא כתיב והיה כי יחטא וגו' והשיב את הגזלה והאי לאו בת השבה היא דכיון דאי הודה פטור כדאמרינן וחייב משום שבועת ביטוי שהרי נשבע על שקר. וכן תבעו קרקע או עבד או שטר אף על פי שאם הודה משלם מה שכפר פטור משבועת הפקדון אם נשבע דכתיב בפקדון או בתשומת יד וגו' וכחש בעמיתו כלל בפקדון או בתשומת יד או בגזל פרט או מכל אשר ישבע עליו חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה פרט מפורש דבר מטלטל וגופו ממון אף כל דבר מטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאין מטלטל יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות דכתיב והתנחלתם אותם לרשת אחוזה כאחוזה יצאו שטרות שאף ע"פ שמטלטלים אין גופן ממון וחייב בשבועת ביטוי דהא נשבע על שקר.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אחד </b> נשבע אחר שתבעו או נשבע מעצמו אף ע"פ שלא תבעו חייב דכתיב וכחש בעמיתו כל דהו משמע. ואם נשבע לשלוחו חייב דשלוחו של אדם כמותו כדילפינן בעלמא דבשבועת העדות הוא דבעינן שיכפור לו ולא לשלוחו מדכתיב אם לוא יגיד מלא משמע שצריך שיכפור לו כדלקמן אבל הכא דאף בנשבע מעצמו אע"פ שלא תבעו חייב על יד שלוחו נמי חייב.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ואינו </b> חייב עד שישביענו בלשון שהוא מכיר דלא בעיא דוקא לשון קדש דומיא דשבועת הר גריזים דכתיב בשבועת העדות ושמעה קול אלה מדלא כתיב והשביעוה באלה משמע בכל לשון שהיא שומעת ושבועת הפקדון אתיא בג"ש דתחטא תחטא משבועת העדות.
+
+Halakhah 8
+
+<b>שבועת </b> הפקדון במזיד והתראה אינו לוקה שהכתוב הוציאו מכלל חייבי מלקות וחייבו באשם בין [בזדון] בין בשגגה דכתיב וכחש בעמיתו וגו' כדילפינן לעיל פ"א.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כפר </b> ד' או ה' פעמים כפירה אחת על כל שבועה ושבועה בין בב"ד בין שלא בב"ד חייב קרבן על כל שבועה ושבועה דאם הודה אחר שכפר היה חייב לשלם אפילו כפר בב"ד ונמצא פוטר עצמו בכל כפירה מן התשלומין. כלל בשבועה אינו חייב אלא אחת פרט בין בדברים בין באנשים חייב על כל אחד ואחד ופרוטה א' מכמה דברים שתבעוהו מצטרפין וחייב. חזר וטען שאבד ונשבע אחר שנשבע והודה ואח"כ חזר והודה משלם חומש א' על כל שבועה ושבועה דכתיב וחמישיתיו יוסף עליו התורה רבתה חמשיות הרבה על קרן א'.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>פחות </b> מפרוטה אינו ממון ופטור משבועת הפקדון וחייב בשבועת ביטוי:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> שאינו פוטר עצמו מן התשלומין אלא בכפירתו וכפר ונשבע חייב דהא הוי ממון וקרינא ביה אלו הודה אח"כ והשיב את הגזלה וגו' אבל פטר עצמו בכפירה ואי הוא נמי מודה הוה פטור הוה קנס ופטור.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואם </b> תבעו בדבר שיש בו ממון וקנס וכפר חייב כיון דאם הודה היה חייב בממון אע"פ שהיה פטור מקנס דעיקר התביעה היתה על הממון דלא שביק איניש מידי דכי מודה ביה לא מיפטר בממון ותבע מידי דכי מודה ביה מיפטר בקנס.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>והפוטר </b> עצמו בכפירתו ממקצת כגון שטענו גנבה לי והוא אומר שומר הייתי חייב שהרי פטר עצמו במה שפטורים ד' שומרים ואם אמר הרי הוא לפניך ונשבע שלא גנבו אלא היה שומר עליו פטור וחייב בשבועת ביטוי בכולם שהרי נשבע לשקר כדאמרינן.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כפירת </b> ממון חייב וכפירת דברים אינו חייב דכתיב וכחש וגו' ולא כפירת דברים וכופר בשטר שיש בו שעבוד קרקעות הוי כקרקע דאמרן לעיל דמיפטר משבועת הפקדון וחייב בביטוי.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>היתה </b> מלוה בעדים וכפר ונשבע חייב בשבועת הפקדון שהרי פטר עצמו מלשלם עתה:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> העדים חייבים בשבועת העדות אלא ע"פ עשרה דברים ואלו הם: שיתבעם התובע דילפינן לה מדכתיב אם לוא יגיד מלא למידרש אם לו לא יגיד ונשא עונו ואם לאחר לא יגיד פטור משמע שהוא תובעם. ב' שתהיה עדות ממון דכתיב והיה כי יאשם לאחת מאלה וגו' יש מאלה שהוא חייב בתביעתו ויש מאלה שהוא פטור הא כיצד תבעו ממון חייב תבעו דבר אחר פטור. ג' שיהיה ממון המטלטל דהא דדרשינן יש מאלה וכו' שהוא פטור אממון קאי דהיינו קרקעות ועבדים ושטרות דנאמרו כאן גבי שבועת העדות או (אין) או ראה או ידע ונאמר בשבועת הפקדון או (אין) או בתשומת יד או בגזל או עשק וגו' מה להלן אינו מדבר אלא בתביעת ממון המטלטל וגופו ממון וכו' כדדרשינן לעיל אף כאן אינו מדבר אלא בתביעת ממון המטלטל. ד' שיתחייב הנתבע לשלם בעדותן לבד אם העידו בין יכפור הנתבע או לא. יצא קנס שאינו מתחייב בעדותן אלא א"כ כפר אבל אם קדם והודה פטור אפילו באו עדים אחר כן. וכן אם העידו עליו בדבר שיכול לחזור בו הנתבע כגון שאמר לתת לו ולא נתן דכתיב הכא תחטא וכתיב התם בשבועת הפקדון תחטא ג"ש מה להלן בתביעת ממון ויש לו שיש ממון עליו כדכתיב והשיב את הגזלה וגו' אף כאן בתביעת ממון ויש לו ואינו יכול להפטר בהודאה יצא קנס שיכול להפטר בהודאה כדאמר ומה שיכול להפטר בחזר' כדאמר'. ה' ושיכפרו אחר שתבען התובע לא שכפרו ונשבעו קודם שתבעם ואח"כ תבעם כדכתיב אם לו לא יגיד וגו' דמשמע שהוא תובעם קודם כדכתיב לו ואח"כ הם אינם מגידים אלא כופרים. ו' ושיכפרו בב"ד דכתיב אם לוא יגיד וכו' לא אמרתי לך אלא במקום שאלו מגיד זה מתחייב זה ממון דכיון דאהגדה קפיד קרא על כרחיך במקום הראוי להגדה קאמר דהיינו בב"ד. ז' שתהיה שם שבועה בשם אי בכינוי כדילפינן לעיל ריש פ"ב. ח' שתקדם ידיעת העדות לשבועה דכתיב ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע מי שקדמה עדות לשבועה ולא שקדמה שבועה לעדות דמדכתיב והוא עד משמע שהוא עד באותה שעה ולא שיהיה אח"כ. ט' שייחד עדיו בעת השבועה או התביעה שאם לא ייחד אלא השביע דרך כלל לכל מי שידע לו עדות פטורין דכתיב והוא עד והרי לא ייחד עדיו ואם אמר משביע אני לכל העומדים כאן הרי ייחד עדיו וקרינא ביה והוא עד. י' שתהיה השבועה בלשון שהם מכירין בה מדכתיב ושמעה קול אלה ולא כתיב והשביעוה באלה משמע בכל לשון שהיה שומעת כדאמרינן לעיל פ"ז. ומדחייבי' על כל כפירה וכפירה כדלקמן מדכתיב לאחת לחייב על כל אחת ואחת משמע דלא בעיא שבועה בב"ד דאי בב"ד אין חייבים אלא אחת הואיל ואינם יכולים לחזור ולהודות. וכשהשביעם התובע בב"ד אע"פ שלא ענו אמן חייבין אם כפרו דשמעה קול אלה כתיב אם לא יגיד וכו' דמשמע דכיון שאינו מגיד אלא שאומר איני יודע לך עדות חייב והיינו בב"ד כדכתיב אם לא יגיד במקום הראוי להגיד כדאמרי'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>כל </b> שאמרנו פטור משבועת עדות חייב בשבועת ביטוי שהרי נשבע על שקר ומחויב בשבועת העדות אע"פ שנשבע על שקר אינו חייב בשבועת ביטוי שהרי הכתוב הוציא שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי לחייב המזיד בה כשוגג בקרבן דהא לא כתיב ונעלם לחייב על הזדון כשגגה אבל לא במלקות שנאמר בההוא ענינא והיה כי יאשם לאחת מאלה ודריש אלה דמשמע מקצת אלה אתה מחייבו ולא על כל אלה והיינו במין אחד ממיני שבועות אתה מחייב הנשבע ואי אתה מחייבו בשני מינין.
+
+Halakhah 15
+
+<b>תבעם </b> במין א' ותביעות חלוקות או תביעה אחת כולה פקדון ומינין חלוקים או תבעו אותם רבים להעיד להם ואמרו שבועה שאין אנו יודעים דרך כלל אינם חייבים אלא אחת ואם פרטו התביעות או המינין או האנשים חייבים על כל אחת ואחת דכתיב לאחת בשבועה לחייב על כל אחת ואחת.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>שבועת </b> ביטוי אינה אלא בדבר שיש בו לאו והן כדילפינן מלהרע או להטיב ולכך אם נשבע שיודע לו עדות אינה שבועת ביטוי. ואם נשבע על העבר שהעיד לו או שלא העיד ושקר הויא שבועת ביטוי:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> שאינן ראויים להעיד מדאוריתא אם כפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות דהא לא היו מחייבים בעדותם ממון וילפינן לעיל דכל שלא היה מחייב בעדותו ממון פטור משבועת הפקדון. ופסול לעדות מדרבנן דאע"פ דמדאוריתא כשר ומחייב בעדותו ממון פטור דכיון דסוף אי מסהיד לא מקבלים ליה לא קרינא ביה והוא עד.
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכל </b> עדות שלא יתחייב באמירתו ממון או שאינו עדות ממון פטורים משבועת העדות כדאמרינן ואפילו היה חייב ממון אלא שפטור משום שהוא חייב במיתת ב"ד פטור משבועת העדות שהרי אינו משלם ממון כדאמרינן. ועד א' נמי כיון שאינו מחייב ממון כדכתיב לא יקום עד א' וגו' לכל עון ולכל חטאת אבל קם הוא לשבועה פטור משבועת העדות.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואם </b> היו פוטרים מממון בעדותם וכפרו חייבים בשבועת העדות שהרי כפרו בעדות ממון. ועד א' נמי כשהוא מחייב ממון אם כפר חייב בשבועת העדות דהא הוה מחייב בעדותו ממון בהני גווני דסוטה ושכנגדו חשוד על השבועה כדאיתא בדוכתי.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כפרו </b> שניהם בב"ד זה תוך כדי דיבור של זה חייבים וכל א' מביא חטאתו על שבועתו דכיון שהעיד זה תוך כדי דיבור של זה חשיב כאלו העידו שניהם בבת א' ויכול גם הראשון לחזור ולהודות תוך כדי דיבור של עדות ב' כמו השני ואין לשני יותר שהות לחזור מלראשון אלא שניהם שוים. כפר הראשון ואחר כדי דיבור כפר השני הראשון חייב שהרי אלו הודה השני היתה עדותו של ראשון מחייבת ממון והשני פטור משבועת העדות שאלו הודה השני לא היתה עדותו מחייבת ממון כיון שכבר כפר הראשון. הודה הא' וכפר הא' בין בתחלה בין בסוף הכופר חייב דאלו הודה היה מחייב ממון וכן אם כפרו כא' והודה א' מהם תוך כדי דיבור חייב הכופר.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>וכל </b> כת עדים שכפרו ויש כת אחרת פטורה שלא הפסידוהו ממון ואם כפרה השניה חייבת דהא אין לו עדים אלא אלו ונמצא שהפסידוהו בכפירתן ואם לא היתה ראוי' להעיד כת שניה בזמן שכפרה ראשונה אע"פ שיהו ראוין מהרה אף הראשונה חייבת.
+
+Halakhah 16
+
+<b>יש </b> כפירה אחר כפירה לחייב על כל שבועה ושבועה שהשביעם קודם שבאו לב"ד וענו אמן אם באו אחר כך בב"ד ועמדו בכפירתן. ואם הודו בב"ד פטורין ואם לא ענו אמן פטורין עד שיכפרו בב"ד. (ואי) [ו]אינם חייבים אלא על שכפרו בב"ד וכל שבועות שנשבעו אחר שכפרו בב"ד פטורין משבועת העדות שהן כפירת עדות שאינה מחייבת ממון שאם חזרו והודו אין עדותן מועלת דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות סד </b> לישבע מי שנתחייב שבועה בב"ד בשם דכתיב ובשמו תשבע והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו. ואסור להשבע בדבר אחר עם שמו דכתיב בלתי לה' לבדו ונעקר מן העולם דכתיב יחרם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ומותר </b> להשבע על המצוה לעשותה כדי לזרז עצמו אע"ג דמושבע עלה מהר סיני דכתיב נשבעתי ואקימה לשמור וגו' ונראה דעד השתא הוי גמרא ואתא דוד אסמכיה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ג' </b> מיני שבועות חייבים בהם מן התורה טענת מטלטלין והודאה במקצתן וכפירה במקצתן שלימדוה מאשר יאמר כי הוא זה דהינו הודאה מקצת מטלטלין כדכתיב כסף או כלים וכתיב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו דהיינו שבועה. ומי שכפר בכל המטלטלין שטענו ועד אחד מעיד עליו ומכחישו חייב שבועה כדכתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת אבל קם הוא לשבועה והיינו בכופר בכל המטלטלין דאלו במקצת מטלטלין בלאו עד אחד חייב שבועה כדילפינן. וב' שבועות אלו ע"י טענת ודאי וכפירה כדכתיב אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית לדון עם זה ולהשבע לו שלא שלח ידו בשלו ולא הפקיד אצלו אלא זה כדכתיב כי הוא זה דמשמע דמפקיד טוען ודאי ועד א' נמי כיון דאייתי ליה בעל דין בטענת ודאי הוא דמייתי ליה. ושומר שטען על דבר שהפקידו שאבד וכיוצא בו הרי זה נשבע בטענת ספק שהמפקיד אינו יודע אם אמת טוען או לאו והשומר נשבע דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ושאר שבועות הדיינים הם מדברי סופרים.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ובעי </b> נקיטת חפץ מדאוריתא כדכתיב שים נא ידך תחת ירכי דהינו מצות מילה דהויא כס"ת לגבייהו שלא נצטוו יותר ונשבע בשם או בכינוי בשבועה או באלה מפיו או מפי הדיינים וענה אמן כמו שנתבאר ובכל לשון שמכיר כדילפינן בשבועת עדות.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>ומאיימים </b> על הנשבע בטענת ודאי וכפירה דכאן נאמר לא ינקה ובשאר עבירות ונקה וכאן נפרעים ממנו וממשפחתו ולא בשאר עברות וכאן נפרעין מיד ובשאר עברות תולין אם יש לו זכות וענין איום זה כדי שיחזור החוטא למוטב ונראה דהוי דרבנן דאם לא איימו עליו נראה דאינו חוזר ונשבע ואם נשבע יש עונש שבועת שקר או שוא על שניהם כדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שחלה השבועה על שניהם ואומרים לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעת ב"ד כדילפינן מדכתיב ולא אתכם וגו' כלומ' לא כשאתכם במחשבת לבבכם.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>כל </b> הנשבע שבועת הדיינים או הסת בשקר חייב משום שבועת הפקדון ונתחייב לשלם מה שנשבע עליו בתוספת חומש כיון שנשבע בשם או בכינוי:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> מתכפר עון השבועה כלו במלקות או קרבן דכתיב לא ינקה השם אין לזה ניקיון מדין שמים עד שיתפרע ממנו על חלול השם דכתיב וחללת את שם אלהיך אני ה' נאמן ליפרע.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>נטל </b> תורה בידו ונשבע בה הרי זה כמי שנשבע במה שכתוב בה דדעתו אאזכרות שבה והוי כנשבע בשם.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עבד </b> שנשבע לא חלה עליו שבועה כיון דאין גופו קנוי לו ונאמר בשבועות לאסור איסר על נפשו מי שנפשו ברשותו יצא עבד שהוא ברשות אחרים ונמצא שנשבע על נכסי אחר.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>לא </b> שבועת שוא בלבד אסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואף ע"פ שלא נשבע שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא ובכלל יראתו שלא להזכירו לבטלה ואם טעה והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה כענין שכתוב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו.
+
+Halakhah 12
+
+<b>וטובה </b> גדולה היא לאדם שלא ישבע כלל ואם עבר ונשבע יצטער ויעמוד בשבועתו דכתיב נשבע להרע דהינו שמצטער ולא ימיר וכתיב בתריה עושה אלה לא ימוט לעולם ויש בהלכות אלו גדרים מדברי סופרים וחייבים אנו להזהר בהם מדכתיב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וכתיב לא תסור מכל הדברים אשר יגידו לך ימין ושמאל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Haflaah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Haflaah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b28a21147d3e14b59a322e374ed8531fc8dca954
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Haflaah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,976 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Vows
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות נדרים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות נדרים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות סה </b> לשמור מוצא שפתיו ויעשה כמו שנדר או כמו שנשבע דכתיב מוצא שפתיך תשמור וגו' וכתיב ככל היוצא מפיו יעשה לפי' אם אסר על עצמו דברים המותרים בכל לשון שיאסור את עצמו אפילו בלא שבועה נאסר בהם ובכלל זה העשה כל נדרי הקדש שחייב לקיים מוצא שפתיו כאשר יתבאר בענין קרבנות בס"ד:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אזהרת קנ </b> שלא לעבור על דברים שאדם אוסר עצמו בהם דכתיב לא יחל דברו ואם אכל מהם כל שהו לוקה מן התורה ואין לנדרים שיעור דהוי כמפרש כל שהו כיון דלא מדכר שום אכילה ואם אסר על עצמו באכילה לא לקי עד דאיכא כזית דסתם אכילה דתורה בכזית ואם נדר מב' מינין מצטרפין לכזית.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>המתפיס </b> בדבר הנדור כמו קרבן הרי זה אסור עליו וזהו עיקר נדר האמורה בתורה שמתפיס דבר א' בדבר שנאסר על ידי איסור תורה כקרבן דכתיב כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור ולאסור איסר הוי לאסור דבר המותר לו כגון שאמר דבר פלוני אסור עלי. ואם מתפיס דבר המותר בדבר האסור שאין יכול לעשותו אסור בנדר כגון איסורי תורה הרי אלו מותרים ואין כאן נדר דהיכי לימא ככר זה עלי כבשר חזיר והא לא אפשר דבשר חזיר אסריה רחמנא והא לא אסריה ומדאתא קרא דכי ידור נדר לשידור בדבר הנדור משמע נמי דאתא למעוטי דבר האסור.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וחטאת </b> ואשם נמי מיקרו דבר הנדור כיון שאם נדר בנזיר חייב קרבן חטאת ואם נטמא חייב אשם וכתיב לה' לרבות כל דבר שמתפיסו לה' שאומר הרי זו לחטאתי ולאשמי אבל בכור לא מתפיס ליה דממעי אמו קדוש. כנותר כפגול כבשר טמא של קדשים אסורין שהרי עשאן כבשר קרבן דאתי בנדר ומעשר בהמה נמי הואיל וקדושתו ע"י אדם. ובכור לא הוי דבר הנדור דכתיב לא יקדיש איש אותו. וחרמי שמים הוו דבר הנדור לבדק הבית ותרומת הלשכה ותמידים ודירים עצים אישים מזבח או אחד ממשמשיו היכל ירושלם הרי אלו אסורין אע"פ שלא הזכיר קרבן שענינם כאומר הרי הן עלי קרבן.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>בשר </b> שלמים לאחר זריקת דמים אף על פי דמותר לזרים אם התפיס בה אסור שלא התפיס אלא בעיקרו שהיה אסור ואם היה בשר בכור לפני זריקת דמים הרי זה אסור דאף על גב דמתפיס בבכור אמרינן דמותר אפ"ה כבשר בכור לפני זריקת דמים אסור ונראה דהוי טעמא דכיון דהשתא הוי בשר בזריקת דמים לחוד שרי למיכל לכהנים ולא חשיב לה דבר האסור.
+
+Halakhah 16
+
+<b>כל </b> כינויי קרבן וחרם הוו כקרבן וחרם ולא צריכי קרא לרבויי כינויים דבכל לשון דאדם נודר מיחייב דכיון דקרו לקרבן קונח וכן השאר הא הוי נדר וכן הקדיש בכינויין הוי הקדש. וכינויי כינויין בין בנדרי איסר בין בהקדש מותרין דאף על גב דאיכא משתעי הכי דקרו לקרבן קונח כדאמר אפ"ה לא הוו עקר לשון אלא דמינייהו משתבשי בהו ולהכי כינויין גופייהו לחוד הוא דמשמע לשון נדר ולא כינויי כינויין.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>כל </b> לשון שמשמעותו שאסר עליו דבר בין בחיוב בין בשלילה הרי זה אסור דמכלל לאו אתה שומע הן והנשבע בקרבן אינו כלום.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>מודר </b> אני ממך מופרש מרוחק מנודה משומת אין משמעו אכילה אלא דברים אחרים ואם אמר מודרני שלא אוכל לך אסור ואם אכל כזית מנכסיו לוקה משום לא יחל דברו דהוו ידות מדאוריתא דכתיב נזיר להזיר לעשות ידות נזירות כנזירות ובנדרים מנ"ל דכתיב נדר נזיר מקיש נדר לנזיר לעשות ידות נדר כנדר. ובמנודה שלא אוכל לך לא לקי לסברת הרב ז"ל דהוי ספיקא דאוריתא נדינא ממך אסור להנות ונראה דאמר שאני אוכל לך ואם אכל לוקה. וכן נדרי רשעים ונדבות כשרים נדרי רשעים כיון שפי' נזיר וקרבן ושבועה חייב בכולן דאגב ריתחייהו נדרי בכולן א"נ לא פי' אלא שאמר כנדרי רשעים הריני עלי והימנו שלא אוכל חייב בכולן דהריני הוי לישנא דנזירות ועלי הוי קרבן והימנו שלא אוכל משמע שבועה כיון דאמר בתחלה כנדרי רשעים והוו ידות כהני גווני דמייתי הרב ז"ל והא ילפינן להו לידות לנזירות ולנדר ולשבועה לעיל.
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+<b>נדר </b> במה שכתוב בתורה או נטלה בידו ונדר בה הוי כמי שנדר במה שכתוב בה והרי כתוב בה איסר ונדר א"נ הזכרות שבה נדורין הן שע"י הכתיבה והכנה לשם קדושה הם קדושות.
+
+Halakhah 29
+
+<b>אשנה </b> פרק זה אף על גב דהוי כמושבע ועומד דכתיב ושננתם כיון דאי בעי פטר נפשיה מההיא שבועה בק"ש חל עליו נדר לענין בל יחל דאוריתא.
+
+Halakhah 30
+
+<b>אין </b> נודרים בדבר האסור כדאמר לעיל אבל הריני מודר ממך והנאת תשמישך אסור עלי אסורה כמו שיתבאר:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אחד </b> הנודר מפי עצמו או שהדירו אחר וענה אמן או מה שהוא קבלת דברים דכתיב ארור אשר לא יקים וכו' ואמר כל העם אמן משמע דבעניית אמן הוי קבלת דברים וחייב לקיים תנאו ואינו נאסר עד שיוציא בשפתיו כדילפינן בשבועה מלבטא בשפתים ושיהו פיו ולבו שוים דאי לאו הכי לאו מבטא שפתים מיקרי דמבטא משמע שבוטא מה שיש בלבו כדאמרינן לענין שבועות ונדרים ושבועות הוקשו וילפי מהדדי. הנודר על דעת אחרים או חוזר בו תכף כדי דיבור הוו כדין שבועה כדילפינן לה לשבועה סוף פ"ב דה' שבועות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>יש </b> לו לאדם להקדים תנאי לנדרו וכשידור הוי בטל בגווני דמייתי הרב ז"ל וכן לשבועות וטעמא דמבטל ליה תנאי לנדר אף על גב דהוו פיו ולבו שוים בנדר משום דכיון ששכח תנאו בשעת נדרו ה"ל נדר טעות ולא חייל כלל וקרא נמי דלא יחל הכי משמע הוא אינו מחל דברו דהיינו נדרו אחר שנדרו אבל מחל הוא נדרו קודם שידור אותו כיון דלא חל עדין.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>סתם </b> נדרים להחמיר דהוי ספיקא דאוריתא ולחומרא ופירושן יש בו להקל ולהחמיר. ואין הולכין בנדרים אלא אחר לשון בני אדם באותו מקום ובאותו זמן דלהכי איכוין ובהכי הוו פיו ולבו שוים וכל לשון שמשמעו לכל העם איסור והוא אומר לא נתכוונתי אלא לכך ולכך מותר מדאוריתא כיון דלישנא דחרם וקרבן ועצמי ואשתי איקרו נמי מכמורת ומנחה ועצם ואשתו ראשונה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>ההפקר </b> שמפקיר לכל הרי הוא כמו נדר שאינו יכול לחזור בו ודורשו בירוש' מתשמטנה ונטשתה מה ת"ל ונטשתה יש לך נטישה אחרת שהיא כזו לעניים ולעשירים ואי זה הוא זו הפקר וכל הקודם בהם זכה כשמטה ואפילו הפקיר בינו לבין עצמו הוי הפקר מן התורה כשמטה שאין הקרקע יוצא מתחת ידו וא"כ אפי' בינו לבין עצמו והפקר פטור מן המעשרות כדילפינן מדכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה וגו' כמו שיתבאר במקומו בס"ד. ואם התפיס ממון אחר במה שהפקיר ואמר גם זה או זה כמו זה הוי הב' ג"כ הפקר דה"ל כאלו פירוש שהפקירו. הפקר לזמן נראה דהוי הפקר גמור מדאוריתא כשמטה דהויא לזמן ומשום דלא שכיח קאמרי רבנן דיכול לחזור עד שיזכו בה.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>ההפקר </b> אינו נקנה אלא כדרך שקונין הלוקחין ואף על גב דהוי הפקר דלית ליה בעלים לא סגי ליה בבציר מהכי דאדרבה כיון דליכא דעת אחרת מקנה בעי קנין גמורה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ארבעה </b> דברים יש בין נדרים לשבועות ביטוי. שאין שבועה חלה על שבועה ובנדרים נדר חל על נדר. ושבועות ביטוי אינה חלה אלא על דבר רשות ונדרים חלים על דבר רשות כדבר מצוה. וכן קבלו מפי השמועה והכתובים מראים כן דכתיב בשבועות להרע או להיטיב בדבר הרשות דשייך ביה הן ולאו לאפוקי דבר שנשבע עליו ודבר מצוה דלא שייך בהו הן ולאו ובנדרים כתיב ככל היוצא מפיו יעשה ולא חלק בין דבר מצוה או דבר שנזכר עליו לדבר הרשות האוסר דבר בנדר אותו הדבר הוא שנאסר ואותו הדבר אינו מושבע מהר סיני אבל נשבע לבטל את המצוה אוסר את עצמו וכבר עצמו מושבע מהר סיני. ואין שבועה חלה על שבועה כדמשמע קרא וכדאמרינן וילפינן לה דמיפטר נמי מלאו דשבועה מדכתיב לא יחל דברו וממילא משמע דדברו הוא דאינו מיחל אבל מיחל הוא חפצי שמים דמושבע ועומד הוא לקיימה ואין שבועה חלה עליו ויכול לחלל דברו ואף על גב דבשבועה נמי כתיב או השבע שבועה לה' דהשם סמוך אאו השבע דמשמע נמי לה' השבע שבועה לא יחל דברו לא היא דכיון דכל לשון שבוע' הוא אוס' עצמו מלעשות הדבר לאו כל כמיני' להפקיע עצמו מחיוב המצו' כיון שמחויב לעשותה הילכך לא דרשינן לה' על השבע שבועה אלא על כי ידור נדר דנדר אוסר החפץ עליו הילכך אינו נראה כנודר לבטל המצוה שהרי לא קבל על עצמו אלא אסר החפץ כדאמרינן. המתפיס בשבועה פטור ובנדרים חייב. שבועת ביטוי חלה על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש ונדר אינו חל אלא על דבר שיש בו ממש. התפסה בנדר ילפינן מדכתיב כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור דהיינו התפסה בדבר שנדר ושבועת ביטוי דחלה על דבר שאין בו ממש משום דמיתסר גברא הוא שלא יעשה כן והוא יש בו ממש מה שאין כן בנדרים דמיתסר חפצא הוא הילכך אי לית ביה מששא לא אסר מידי ואם אמר יאסר פי לדבורו הוי הנדר חל דפיו דבר שיש בו ממש הוא וכן אמר הרי עלי קרבן אם אדבר עם פלוני ועבר חייב בקרבן שהרי נתחייב בו בנדר:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נדרי </b> אונסין ושגגות והבאי וזירוזים מותרים. אונסין אע"ג דלא להוי אונס גמור מותר דלאו אדעתא דהכי נדר ואין פיו ולבו שוים. ונדרי שגגות דילפינן משבועות דבעינן שיהא האדם בשבועה בשעה שהשבועה חלה עליו. ונדרי הבאי שלא גמר בלבו אלא גוזמא. ונדרי זירוזין דלא היה בלבם לשם נדר דבעי' פיו ולבו שוים ואע"ג דדברים שבלב אינם דברים היכא דמוכח מלתא כי הני נדרי אזלינן בהו בתר דברים שבלב.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ולא </b> ידור אדם באלו הד' נדרים ע"מ לבטלן דכתיב לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין אע"פ שאינם נדר ונראה דהוי איסור דרבנן ואסמכתא.
+
+Halakhah 5
+
+<b>יש </b> התר לנדר כמו לשבועה דקרא דלא יחל אבל אחרים מוחלין לו אנדר דרישיה דקרא נמי קאי. והתר נדרים כהתר שבועות כדילפינן פ"ו מה' שבועות ואין מתירין הנדר עד שיחול כדילפינן נמי לעיל. לכל יש שאלה חוץ מן התמורה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>האב </b> והבעל מפירין נדרי איסר ונדרי הקדש הדומין לנדרי איסר.
+
+Halakhah 9
+
+<b>התפסה </b> בין דגברא בין דחפצא נשאל הראשון הותר האחרון שהרי לא תלה נדרו אלא בקודם לו וכיון שהותר מעיקרו נמצא שלא נדר בדבר הנדור אלא בדבר המותר ולא הוי נדר וכן התפסת חפץ אבל איפכא אם נשאל על האחרון לא הותר הראשון שהרי דבלאו אחרון קאי בנדר על הראשון וכן כל מה שתלה זה בזה דקאמר בוי"ו לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן הותר אחרון לא הותרו הראשונים.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>נדר </b> שהותר מקצתו מותר כולו ילפינן לה מדכתיב כל היוצא מפיו יעשה דמשמע דוקא כשכולו קיים אבל הותר מקצתו הותר כולו. נדר בג' דברים או שאינו יודע באי זה מהם נדר פתח אחד לכולן הנאת ישראל או בני עירי עלי ונשאל לחכם שבעירו הרי נדרו מותר.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הנדר </b> חל על תנאי בין נתקיים התנאי ואח"כ היה זמן הנדר בין היה זמן הנדר קודם על תנאי שיהיה אח"כ כיון שנתקיים התנאי חל הנדר למפרע ולוקה אם כבר עבר עליו דאף ע"ג דבאותה שעה אכתי לא נתקיים התנאי ולא עשה מעשה איסור כיון דאח"כ נתקיים התנאי חל למפרע וכבר עבר כדאמרינן וכתיב לא יחל דברו מ"מ והרי נתחלל דבורו.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>הנודר </b> לצום נראה דלא אסיר אלא מדרבנן אלא א"כ אסר עליו כל מין מאכל ליום אחד ואם התחיל לצום יום אחד ושכח ואכל אבד תעניתו וחייב לצום יום אחר דיום אחד שלם קאמר ואם אמר יום זה ושכח ואכל משלים תעניתו דהא בכל היום אסר עליו כל מאכל ואע"פ ששכח ואכל לא הותר לו שאר היום משום הא:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ראובן </b> שאסר הנייתו על שמעון נאסר שמעון בהניית ראובן ונראה דאיסורא הויא מדאוריתא דהא נהנה בדבר האסור לו. ואית דסברי דמילקי נמי לקי דאע"ג דכתיב לא יחל דברו לא יוחל קאמר דלא יוחל הדבר ולא יתבטל ואם על עצמו אסרו עובר בבל יחל ואם על אחר אם נהנה ממנו עובר בבל יחל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואין </b> אדם אוסר חברו בדבר שאינו שלו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כדמשמע באיסור ע"ז דכתיב פסילי אלהיהם דמשמע שפסלו' בעליהם.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ככרי </b> זו אסורה עליך אע"פ שנתנה לו במתנה אסורה עליו דהא שויתיה עילויה לאותו ככר כהקדש ומכחו קאתי אבל נתנה לו אחר או מת הוא ונפלה לו בירושה דלאו מכחו קאתי אלא מאחר הרי זו מותרת אלא א"כ א"ל ככר סתם דאז אפילו מת או מכר אסורה דאוסר אדם דבר שלו על חברו ואפילו יצא מרשותו באיסורו עומד דהא אסריה על חברו לעולם ואיכא משום לא יוחלו דבריו.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ובבנו </b> אינו אסור עד שיפרש בין בחיי בין במותי ואם אינו מפרש ה"ל כאלו אמר נכסי דמשמע בזמן שהם שלי ואם מת יירשנו דאף על גב דאי יהביה ניהליה במתנה אסירי כדאמרינן דאם אמר ככרי אסורה עליך ונתנה לו אסורה נר' דשאני הכא דירושה ממילא קאתי ולא חשבינן כאלו הוא נתנ' וכשפירש בין בחיי בין במותי דאסורין לו יכל להקנותן לו כדי שיקנה אותן לבנו ואם נתנן זה הבן לאחיו ולבניו או שפרעם בחובו מותר דנכסי דידיה נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהם ולאו דוקא שיתנם ממש דהא איכא טובת הנאה אלא שאומר נכסי אבא הם אלא שאסרם עלי טלו לעצמכם ועשו מהם מה שתרצו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מי </b> שנאסר במין מאכל ידוע בין בנדר בין בשבועה ונתערב בדבר התר עירוב האוסר בדבר המותר מותר דלא אסר אלא אותו מין מאכל ממש לא עירובו. אבל אמר מאכל זה אסור עלי הוי כשאר איסורי תורה בעירובו כמו שנפרש בהלכות מאכלות אסורות.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>חילוף </b> וגידול פירות האסורין לא הוו אלא דרבנן ומשקין של דבר האסור עליו הוו ספיקא דאוריתא כיון דאם אמר פירות אלו קרבן עלי היו המשקין היוצאין מהם אסורין מן התורה ודאי:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המודר </b> מחבירו הנאת מאכל אין מותר אלא בדריסת הרגל וכלים שאין עושים בהם אוכל נפש במקום שמשאילים אותם בחנם דהא ליכא הנאת אכילה כלל אבל שאל הכלים להראות בהם בפני אחרים כדי שיהנה מהם או בקש לעבור דרך ארצו ללכת למקום שיהנה בו הוי ספיקא דאוריתא אי הויא הנאה אי לאו ושאר כל דברים המביאים לידי הנאת אכילה אסורים עליו ודאי דהא בכל הנאות איכא הנאת אכילה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>והמודר </b> הנאה מחבירו אסור בכל דהא מתהני. ומניעת התביעה שפורע בעדו לאו הנאה היא דשוקל שקלו מצוה בעלמא הוא דקעביד ופורע חובו לא הגיע לידו כלום ולא יזון בהמתו שכל שמוסיף בבשרה היא הנאה שהגיע לידו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כהנים </b> שלוחי שמים הם ומקריבים קרבן למי שהדירו ממנו דאי אמרת שלוחי בעל הקרבן נינהו מי איכא מידי דהוא לא מצי עביד ושלוחיה מצי עביד הא אמרן שלוחו של אדם כמותו מאי דאיהו מצי עביד הוא דשלוחיה מצי עביד ואמרי' נמי גם אתם לרבות שלוחכם וכו' דמשמע דשליח ושולח כי הדדי נינהו ואי שולח לא מצי עביד כ"ש שליח כדאמרינן. ולא ישיא בתו נערה למי שהודר מהנאתו דכיון שהיא ברשותו הא מהנהו דהוי כמוסר שפחה לשמשו ואיפשר דאפילו למי שהודר ממנו הנאת מאכל לחוד נמי אסיר. ואינו נעשה שליח לתרום תרומות מי שהדיר ממנו הנאה דהא הנאה הוא לו.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ומלמדו </b> תורה שבעל פה דמצות לאו ליהנות ניתנו לישראל אלא לעול על צואריהם ולא מצי למיסב מיניה שכר לימוד דכתיב ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני וגו' מה אני בחנם אף אתם בחנם וא"כ לא מהני ליה מידי כיון דלית אגרא ותורה שבכת' נמי אי נהיגי דלא יהבי אגרא מותר דלאו מידי קא מהני ליה ומותר ללמד את בנו אפילו מקרא. ומותר לבקרו ולרפאתו בידו דמצוה הויא ומצות לאו ליהנות ניתנו כדאמר.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ואומר </b> לו רפואה לבהמתו ואינו רוחץ עמו באמבטי קטנה ואינו ישן עמו במטה בימות הגשמים דהא מהנהו ואינו לוקח גחלתו ומותר בשלהבת שלו דהא אפילו שלהבת דע"ז מותר דאין בה ממש ולאו מאומה היא וכל שיש לו בו תפיסת יד אסור ליהנות ממנו ואם לא הניח לעצמו כלום הרי זה מותר אפילו הוא שלו דכיון ששכרו לאו ברשותיה קאי ולא היה בדעתו לאוסרו.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>ופירות </b> שדהו בשביעית איסורין עליו דאדם אוסר דבר שברשותו לאחר שיצא מרשותו כדאמרינן לעיל ואם בשביעית נדר דלאו ברשותה הוו מותר ואם אמר הנאת נכסי עליך אפילו קודם שביעית מותר דלא אסרם אלא בזמן שהם שלו והרי יצא שדה מרשותו ובמודר הנאת מאכל אפילו לפני שביעית יורד אלא א"כ נדר בשביעית דאוכל נמי וכדאמרינן.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>ולא </b> ישאל ולא ילוה ולא יקנה ממנו בפחות שהרי אסר עליו הנאת כל נכסיו. המדיר את בנו מפני שאין עוסק בתורה אין כונתו אלא הנאה גדולה.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>מי </b> שנשבע או נדר בקונם שלא ידבר עם חברו מותר לכתוב לו ולדבר לאחר והוא שומע דדיבור לחוד הוא דקא אסר עליה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שנים </b> המודרים הנאה זה מזה מותרים להחזיר אבדה זה לזה מפני שהיא מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו והנאה דקאתי לידי גרמה בעלמא היא ובמקום שנוטלין שכר יפול שכר להקדש כדי שלא יהנו זה מזה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ומותרים </b> בדברים שהם שותפות לכל ישראל דהפקר הם לכל ישראל ואסורים הם בדברים שהם בשותפות לכל אנשי העיר והוו להו כשותפין. וכיצד יעשו יסתלקו מחלקם ונמצא שמשתמשי' ברשות אחרים ואינם נהנים זה מזה ומשום דשותפות של אותה העיר הוו כחצר שאין בה דין חלוקה דשרו תרוייהו ליכנס בה. נראה לומר דהאי סילוק לא בעינן ליה אלא מדרבנן בעלמא כיון דאיפשר בהאי תקנתא פורתא מתקנינן דמדאוריתא שרו כיון דהוו כחצר שאין בה דין חלוקה וכדאמרינן ואתיא כר' אליעזר בן יעקב דהלכתא כותיה דכל שאין בה דין חלוקה שרו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>היו </b> שניהם שותפים בחצר שיש בה דין חלוקה אסורין ליכנס לה עד שיחלוקו דכיון דחצר זאת לחלוקה עומדת אי איפשר לומר שמתחלה קנאוה כולה כל אחד לתשמישו דשמא הא' יכוף את חברו הילכך אסורים דהא כל אחד אסר חלקו ואינה ניכרת עדין אבל כשחלקו אף על גב דקי"ל דבדאוריתא אין ברירה אפ"ה אנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יוכל א' מהם לאוסרה על חברו בענין שתהי' נאסר על חברו לאחר חלוקה דאי הכי אסר עליה נכסי דידיה ואינו בדין דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כדאמ' לעיל ואם אין בה דין חלוקה מותרים דכיון שאי איפשר לאחד מן השותפין לעכב את חבירו מלהשתמש בו לעולם ולא לכופו לחלוק מתחלה ע"מ כן קנאוה שתהא גופה קנויה לגמרי לכל אחד לתשמישו בשעת תשמישו וכשמשתמש אמרינן הוברר הדבר למפרע שמתחלה היתה קנויה לו לשעה זו דנהי דבעלמא אין ברירה בכי הא יש ברירה לפי שעיקר הקנייה נתבררה משעה ראשונה ושניהם אסורים להשתמש במידי דקפדי ביה שותפין דאי לא קפיד עליה הא מהני ליה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מי </b> שאסר הניית אומה עליו לא יקח בהם בפחות ולא ישאל ולא ילוה מהם מדאוריתא דהא מתהני אסר ג"כ הנייתו עליהם. לא ימכור בפחות ולא ישאל ולא ילוה להם התיר נדרו מי שהיתה הנייתו אסורה עליו נדרו מותר כדאמרינן לעיל פ"ד.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אסר </b> הנאת הבריות עליו מותר בלקט שכחה ופאה דהוו הפקר דכתיב בהו תעזוב אותם ולא כתיב נתינה אבל לא שבתוך הבית וכן מעשר עני דכתיב ביה והנחת בשעריך במתחלק בגרנות. אסר הנייתו על הכהנים ולויים באים ונוטלים ע"כ מתנת כהונתם דלאו דידיה קא שקלי אלא דילהון ואם אמר כהנים אלו אסורים ויתן לאחרים. וכן במתנות עניים מן העניים.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>אסר </b> הנאתו על פלוני ואמר בפני אחרים דברים שנראה מהם שאם יתנו לו הם שהוא יפרע להם מותר לפרוע להם מה שנתנו כיון שאם היה רוצה שלא לפרוע לא היה חייב דהא לא אמר לו שיתן וכן יכול להפקיר בפניו לכל מי שיחפוץ ליקח והוא בא ונוטל דהא הוי הפקר ולאו דיליה הוא אבל מתנה שהוכיח סופה על תחלתה שלא נתנה אלא על תנאי שיאכל זה אסור דכל מתנה שאינה כל כך ברשות המקבל שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה והרי אין מקבל זה יכול להקדישה דלאו ברשותי' קאי כיון דגלי דעתיה נותן שלא נתנה אלא על תנאי שיאכל אותו פלוני וכתיב איש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל מה שמקדיש בעינן דליהוי ברשותו. אמר לאחד קני על מנת להקנות לפלוני קנה אף על פי שלא נתן לזה כלל אלא כדי שיקנה לפלוני קני דהא בעלמא סודרא דיהיב קונה למקנה אינו מזכהו בו לשום דבר אלא שיהא לו בו קנין בכדי שיקנה לו בו קרקע שלו ואפ"ה חשבי' ליה קנין שעל ידו קנה לוקח את השדה אלמא קנין כי הא קני ואם לא הקנה זה לאחר לא קנה ראשון דהא לא לדידיה אקני ולא השני דהא לא הקנה לו זה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>מי </b> שנותן לבתו שחתנו נאסר בהנאתו בעינן דלימא לה ע"מ שאין לבעליך רשות בה ובעינן נמי שיפרש שנתן לה לכך ולכך או לכל מה שתרצה היא דאין קנייה חל אלא באותה שעה שתרצה לעשות בהן אי זה דבר ובלאו הכי אסור דהא חתנו אסור בהנאתו:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שנדר ונשבע ופירש בשעת נדרו דבר שנדר או נשבע בגללו הרי זה כמי שתלה נדרו או שבועתו באותו דבר בפי' ואם לא נתקיים אותו דבר שנשבע בגללו הרי זה מותר בהני גווני דמייתי ואם הסבה שנדר בגללה לא היתה מצויה הוי בכלל נדרי טעות ומותר כדילפינן לעיל. ואפילו לא פירש הסבה שנדר בגללה אלא שהדבר מוכיח שלא לכך נתכוון הוי נמי בכלל נדר טעות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ואם </b> נולד לו דבר שלא היה בלבו הרי זה אסור עד שיתיר דדוקא בדבר מצוי כעניות דשכיח הוא דמותר כדילפינן מדכתיב כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך לפי שנדר משה ליתרו שלא לשוב מצרימה בשביל אותן האנשים המבקשים את נפשו דכתיב ויואל משה לשבת את האיש ואין אלה אלא שבועה כדכתיב ויבא אותו באלה ופתח לו המקום בכך לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים ומותר לך כדין שבשביל אותן שנדרת כבר ירדו מנכסיהם וחשיבי מתים דא"א לומר מתים ממש דכל מקום שנאמר נצים נצבים אין אלא דתן ואבירם אלמא לא מתו ומצורעים או סומים או בלא בנים דחשיבי מתים לא הוו דאז הוו תוך המחנה וכתיב נמי העיני האנשים ההם תנקר וגו' וכתיב נמי הם ובניהם וגו' אלא ע"כ עניים היו ולא היו יכולין להזיקו שאין דבריהם נשמעים ועניות לאו נולד הוא דשכיח כדאמ' משמע דוקא כי האי גונא דשכיח הוא דמותר הא לאו הכי אסור.
+
+Halakhah 6
+
+<b>נדר </b> שהותר מקצתו הותר כלו כדילפינן מדכתיב ככל היוצא מפיו יעשה וגו' ואם לא התיר מקצת אלא שהיה מטיל תנאי לא הותר הכל.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> הנודר או נשבע רואין הדברים שבגללן נדר או נשבע ולומדין מהם לאי זו מהם נתכוון והולכין אחר הענין ולא אחר כל משמעות הדיבור שלא נתכוון אלא למקצת משמעו' הדיבור כדמפרש ואזיל הרב ז"ל.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>האומר </b> לחברו לביתך איני נכנס ושדך איני לוקח בין בנדר בין בשבועה ומת או מכרן לאחר הרי זה מותר שלא נתכוון אלא כל זמן שהם ברשותו דהא ביתך ושדך קאמר דמשמע כל זמן שהיא ברשותך אבל בית ושדה זו אסור לעולם דהא אסרם עליה בסתם וכן בפרה שנדר שלא לחרוש בה מפני שלא השאילה לו פלוני אינו אסור לחרוש בה על יד כל אדם אלא אם אין דרכו לחרוש בידו דלהכי איכוון.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מי </b> שנשבע או נדר על דבר א' אינו מחוייב עד שימצא דבר ההגון לו דלא איכוון אלא בדבר ההגון לו.
+
+Halakhah 14
+
+<b>הנודר </b> או נשבע לתועלת חברו ואמר לו חברו הגיע אלי כבוד שנדרת בשבילי או שנדר או נשבע לתועלת עצמו ואחר כן אמר הריני כאלו התקבלתי והגיע לידי מותר בלא שאלת חכם דלא כן נתכוין אלא לכבדו לחברו וגם כשהוא לתועלת עצמו הרי עשה עצמו כאלו נתקבל. וכל הני דאזלינן בתר כוונה הוי משום דבעינן פיו ולבו שוים דהיינו כוונתו כדאמרינן לעיל ומפרשינן דיבורו כפי כוונתו:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בנדרים </b> הלך אחר לשון בני אדם באותו מקום ובאותו לשון ובאותו זמן שנדר או נשבע בו דלא נתכוון אלא לכך.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>היו </b> מקצת העיר קורין לו כך ומקצת אין קורין לו כך הוי ספק נדרים להחמיר דספקא דאוריתא לחומר' מדאורית' כדילפינן בכמה דוכתי ואם עבר אינו לוקה דאין לוקין על הספק דליכא ביה התראה כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>וכל </b> שהשליח נמלך עליו הרי הוא מאותו המין דאם לא היה מאותו המין לא היה נמלך עליו. ובכל מקום הנודר מן הבשר אסור בבשר עופות ובקרבי' ומותר בחגבים דלא מימליך שליח עליהו ואם נראים הדברים שלא נתכוון אלא לבשר בהמה מותר בבשר דגים אפי' מימליך עליהו.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הנודר </b> מן המבושל או ממעשה קדרה או מן הדגים או מן החלב אין אסור בכל אלא במה שמשמע אבל אסר עצמו מכל היורד לקדרה אסור בכל המתבשלים בקדרה דהכי משמע ומן הגבינה נמי משמע בין מלוחה בין טפילה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הנודר </b> מן החטים או חטה חטים או חטה או חטים או מן הדגן או מן התבואה או מן הירק או בפרישין או מן הכרוב או מן מי השלקות או מן הרוטב או מן התבלין או מן הגריסין או מפירות הארץ או מגדולי קרקע או מפירות השנה או שאמר כל גדולי שנה עלי או שנדר מפירות הקיץ אין אסור בכל אלא במשמע דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם כדאמ' וכל שיש לו שום לווי אינו בכלל מה שאין לו שם לווי.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>הנודר </b> שנדר מן הכסות מן הבית מן העלייה מן הדרגש מן המטה אין אסור אלא במה שנכלל בו. שלא יכנס לבית אסור מן האגף ולפנים ולא מן האגף ולחוץ דכתיב במנוגע מן הבית יתירה לרבות יציאה אחרת מכל מה שתחת המשקוף הא לאו הכי לא הוי בכלל בית. מן העיר מותר בתחומה ואסור ליכנס בעבורה דעיבורא דמתא כמתא דמיא דכתיב ויהי בהיות יהושע ביריחו מאי ביריחו אלימא ביריחו ממש והכתיב ויריחו סוגרת ומסוגרת אלא ש"מ בעיבורא הוה קאי וקרי ליה יריחו. אין נקרא בן עיר לנודר הנאה מבני העיר אלא אחר י"ב חדש נדר מיושבי העיר עד ל' יום.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>נדר </b> ממים הנמשכים ממעין פלוני אסור בכל היונק ונמשך ממנו דנודר ממי פרת אסור בכל מימות שבעולם שכלם נמשכות ממנו דכתיב הוא פרת דמעיקרא דכתיב ביה ונהר יוצא מעדן אבל אמר נהר או מעין פלוני אין אסור אלא מה שנקרא על שמו.
+
+Halakhah 19
+
+<b>אין </b> יושבי יבשה בכלל יורדי ים אבל יורדי ים בכלל יושבי יבשה דסופן לירד ליבשה. נדר מרואי חמה אסור בסומין שלא נתכוון אלא למי שהחמה רואה אותו. נדר משחורי הראש אין מותר אלא בנשים וקטנים ואם דרכן לקרוח כן לכל אסור דאזלינן בתר לשון בני אדם.
+
+Halakhah 20
+
+<b>כותיים </b> הוו בכלל שובתי שבת דכמו כן משמרים שבת ואינם בכלל עולי ירושלם דמצווה ועושה קאמר. ישראל אינם בכלל בני נח דכיון דנתקדש אברהם איתקרו ישראל על שמיה דאברהם ולא על שמיה דנח. זרע אברהם אינו אלא ישראל ולא ישמעאל ועשו דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ולא בישמעאל ביצחק ולא כל יצחק יצא עשו. נדר מן הערלים אין ערלה אלא לשם גוים דכתיב כי כל הגוים ערלים וגו' ואין כונתו אלא למי שאינו מצווה על הערלה. גרים הוו בכלל ישראל ולא ישראל בכלל גרים דהלך אחר לשון בני אדם. כהנים לוים בכלל ישראל ולא איפכא כהנים אינם בכלל לוים ולא לוים בכלל כהנים ואע"ג דבתורה בכמה מקומות נקראו הכהנים לוים הכא אזלינן בתר לשון בני אדם. בני בניו אינם בכלל בניו בין בנדר ובין בשבועה דבנדר הלך אחר לשון בני אדם:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הנודר </b> או נשבע שאיני טועם היום אינו אלא עד שתחשך. יום א' אסור מעל"ע. יום סתם הוי ספק דאוריתא ואינו לוקה משחשכה. שבת זו אסור עד יום שבת והוא בכלל. שבת א' שבעת ימים מעת לעת. שבת סתם הוי ספק כדאמרן. חדש זה אסור עד יום ר"ח. חדש אחד אסור שלשים יום גמורים מעת לעת. חדש סתם הוי ספק כדאמ'. שנה זו אין אסור אלא עד ר"ה דדרך בני אדם לקרוא תשרי ר"ה ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. שנה א' אסור שנה תמימה מיום ליום ואם נתעברה אסור גם בעיבור דמכלל השנה הוו לכל מנין השנים. שנה סתם הוי ספק כדאמ'. שבוע זו אסור [עד] תשלום שנת שמטה. שבוע א' אסור שבע שנים גמורות דשבוע שנים לא הוי בציר משבע שנים. יובל זה אסור עד תשלום שנת יובל דכתיב יובל היא שנת החמשים שנה חמשים אתה מונה לתשלום יובל שעבר ואי אתה מונה אותה להיותה ראשונה ליובל הבא שתהא נקראת תחלת שנת השמטה. שאיני שותה יין עד ר"ח אדר עד סוף אדר לא משמע אלא כדמפרש.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> שזמנו קבוע ונדר עדיו אין אסור אלא עד שיגיע ואם נדר עד שיהיה אסור עד שיצא דהכי משמע וכל שאין זמן קבוע כגון קציר ובציר בין עדיו בין עד זמן שיהיה אינו אסור אלא עד שיגיע וכדמפ' ובמקום שנדר בו עליו הוא סומך.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מי </b> שהדיר אשתו עד הפסח אם תלך לבית אביה עד סוכות שלאחר הפסח והלכה לפני הפסח ומהני לה לוקה וכן שאין את נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח והלכה לפני הפסח והוא מהני לה לוקה ואסורה עד החג ומותרת לילך משהגיע הפסח:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עונת </b> נדרים לקטן ולקטנה דילפי' מדכתיב איש כי יפליא לנדור מופלא הסמוך לאיש היינו קטן בן י"ג שנה ויום אחד וקטנה בת י"ב ויום אחד אלא שלא הביאו ב' שערות אף על פי שאמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו אפילו הכי הקדישן הקדש ונדריהם נדר ואינם לוקים אם חללו או החליפו שבועתם עד שיביאו ב' שערות דכל שלא הביא ב' שערות אפילו הגיע לכלל שנים לאו גדול הוא אלא דאיתרבי לנדרים ובפי' המשנה כתב הרב ז"ל דעונת נדרים דאוריתא שנה שלפני גדלו' כרש"י ז"ל וצ"ע. גדול שנהנה ממה שהקדישו לוקה דהא נדריהם מן התורה אף על גב דאינהו גופייהו לא לקו היינו משום דלא איתרבו אלא לנדר לא לעונש דכיון דלא הביא שערות לאו בר עונשין הוא:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מצות סו </b> לדון בהפרת נדרים או שבועות כדכתיב אלה החוקים אשר צוה ה' אל משה בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה. והבת הנערה אביה מיפר נדריה ביום שמעו כדכתיב כל נדריה ואסריה אשר אסרה וגו' כי הניא אביה אותה. בגרה אינו מפר לה דכתיב בנעוריה בית אביה שהוא בזמן נערות שהוא ששה חדשים עד זמן הבגרות והרי היא כאלמנה וגרושה שנאמר בהם כל אשר אסרה על נפשה יקום. והבעל מיפר נדרי אשתו משתכנס לחופה כדכתיב ואם בית אשה נדרה וגו' והוא מיפר לעולם עד שיגרשנה וכיון שגרשה לאו ברשותו הויא ואפילו בנדרים שנדרה תחתיו לא מצי מיפר אחר שגרשה דהשתא לאו בעלה הוא. ספק מגורשת שהפר לה לא תעבור על נדרה דהוי ספיקה דאוריתא לחומרא גט על תנאי או לאחר זמן וכן מי ששמעה שמת בעלה ונשאת או מי שנשא מחייבי לאוין או עשה נראה דכל הני מצו להפר מדאוריתא דהא אישה קרינא בהו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>נערה </b> מאורסה אין מפר נדריה אלא האב עם הבעל כא' דכתיב ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה ולעיל מהאי קרא כתיב כי הניא אביה אותה וכתיב ואם היו תהיה לאיש וא"ו מוסיף על ענין ראשון וכי היכי דאב מבטל נדרי בתו בזמן שהיא ברשותו ה"נ מבטל עם הבעל כל זמן שהיא ארוסה דעדין היא ברשותו מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדרי' דכתיב בתריה ואם ביום שמוע אישה יניא אותה וגו' לומר שבעלה עם אביה מפירין ולא תימא דהאי קרא בנשואה איירי דכתיב היו תהיה לאיש הוייה דקידושין כדכתיב ויצאה והיתה מקיש הוייה ליציאה וכיון דבאירוסין לא יצאת מרשות אב כדאמרינן דין הוא דלא ליפר ארוס לחודיה דאי לאו הכי אלא ארוס לחודיה מפר קרא דנשואה למה לי השתא באירוסין מיפר לחודיה בנישואין מיבעיא. ואם הפר האחד לבדו אינו מופר אב לחודיה לא מצי מיפר דאם כן ואסרה אסר דאתא לאשמועינן בזמן שיהא ברשותו שהיא נערה למה לי השתא במקום ארוס מיפר לחודיה שלא במקום ארוס מיבעיא דמיפר לחודיה אלא ודאי להכי אתא לומר דהאב מיפר עם הארוס וארוס לחודיה נמי לא מצי מיפר דאם כן לא איצטריך לן קרא למימר דבעל מיפר נדרי אשתו דאם בעודה ארוסה מיפר לחודיה כשנשאה שאין לאב רשות בה מיבעיא דמפר בעל לחודיה אלא ודאי אין אחד מהם מיפר לחודיה. ודבי רבי ישמעאל תנא בין איש לאשתו בין אב לבתו מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה דמשמע ליה דבנערה המאורסה איירי מדכתיב בההוא קרא בנעוריה בית אביה ומדסמך אב לבתו בהדי איש משמע דאב ובעל מפירין נדריה ולא זה בלא זה. היפר הבעל לבדו ועברה על נדרה קודם שיפר האב אינה לוקה ונראה דכ"ש אם הפר אב ולא בעל דאינו לוקה דהא יפה כח האב שאם מת בעל נתרוקנה רשות לאב ואף על גב דאין מפירין זה בלא זה כדילפינן אפי' הכי אחד מהם לא לקי ונראה דטעמא משום דכיון דהפרת תרוייהו מעכבה כשהפר חד קליש ליה כוליה נדרה לענין מלקות וקם ליה באיסורא דאוריתא כחצי שיעור דהוי דאורייתא.
+
+Halakhah 10
+
+<b>מת </b> הארוס חזרה לרשות אביה כשהיה קודם שתתארס דאמר קרא ואם היו תהיה לאיש בשני הויות הכתוב מדבר מקיש קודם הויה שנייה כלומר שמת ארוס ראשון וראויה להתקדש לאחר לקודם הויה ראשונה שלא נתארסה מעולם והיא יושבת נערה בבית אביה מה קודם הויה ראשונה אב מיפר לחודיה אף קודם הויה שניה אב מיפר לחודיה ולנדרי' שנראו לארוס הוא דאתא קרא דאם היו תהיה דאי לא נראו לארוס לא איצטריך דהא כתיב קרא בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה דזכאי בהפרת נדריה. מת האב אחר שנתארסה ונדרה אחר מותו אין הבעל מפר שאין הבעל מיפר נדרי אשתו לחודיה עד שתכנס לחופה דאין הארוס מיפר אלא בשותפות דכל זמן שהיא נערה שלא בגרה לא תצא מרשות אביה כדכתיב בנעוריה בית אביה ואפי' היא ארוסה במשמע הילכך כי מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל.
+
+Halakhah 11
+
+<b>נערה </b> ארוסה שנדרה ושמע אביה ולא שמע ארוסה ונתגרשה בו ביום ונתארסה לאחר בו ביום אפילו לק' אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה דכתיב ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה נדרים שהיו עליה כבר ונראו לארוס ראשון דעליה קרא יתירה הוא דהוה מצי למיכתב ונדריה או מבטא שפתיה וגו' אלא עליה מופנה משום נדרים שנראו לארוס ראשון והאי נראו לארוס ראשון דאמרן נראה דהיינו ששמע והיפר וגירש או מת כדבסמוך אבל שמע וגירש אי גירושין כהקמה דמו לא מצי ארוס אחרון מפר עם אב נדרים שקיים ארוס ראשון ולהכי נקט הרב ז"ל ולא שמע ארוסה דאי שמע וגירש לא מצי ארוס אחרון מיפר מה שקיים ארוס א' כדאמרן ויכול להפר ארוס אחרון כשלא שמע ראשון או שמע והפר מפני שלא יצאת לרשות עצמה שעה אחת שעדיין היא ברשות אביה שהרי היא נערה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>אבל </b> הנשואה שלא הפר לה וגרשה והחזירה בו ביום אינו יכול להפר דהואיל ויצאת ברשות עצמה בנתים נתקיימו נדריה דאין הבעל מפר בקודמין כדכתיב ואם בית אשה נדרה נדרים שנדרה בביתו לומר שאין הבעל מפר בקודמין אלא במה שנדרה תחתיו והיא עומדת תחתיו בלא הפסק שעה א'.
+
+Halakhah 13
+
+<b>נערה </b> המאורסה שנדרה ולא שמעו אביה ולא בעלה ונתגרשה ונתארסה לאחרים אפילו לאחר כמה ימים כשישמע האב והבעל האחרון מפירין נדרים שנדרה בפני ארוס ראשון הואיל ולא שמע אותם הארוס הראשון כדאמרינן לעיל דאי לא שמע ולא הפר מספקא לן בגירושי' אי כהקמה דמו ולא מצו ארוס אחרון להפר בהדי אב מה שקיים ארוס ראשון וכן מת הארוס קודם ששמע או ששמע והפר ומת אביה וארוס אחרון מפירין נדריה כדילפינן מדכתיב עליה יתירא לומר כל נדרים שעליה ואפילו נראו לארוס ראשון כדאמרינן וכל שלא קיים הארוס ראשון ומת בו ביום נתרוקנה רשות לאב כדילפינן לעיל מדכתיב ואם היו תהיה וגו' אבל קיים ומת או שמע ושתק ומת ביום שלאחריו אין האב יכול להפר כיון שקיים ארוס דהא נתרוקנה רשות לאב כשלא קיים אבל קיים לה ע"י גירושין מספקא לן אי הוו כשתיקה או כהקמה והויא ספיקא דאורית' ולחומר' דכיון דידע ארוס דלבתר גירושין לא מצי מיפר ולא הפר קודם גירושין כמאן דאוקמיה לנדרא דמי כי היכי דאמרינן דמכי לא הפר ביום שמיעה כמאן דאוקמיה לנדרא דמי.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>אין </b> הארוס מפר אלא בשותפות אב דהיינו בחייו דאי מת אב אף על גב דהפר אב קודם מיתה לא מצי ארוס להפר אחר כך דכיון דלא נגמרה הפרה בחיי האב נתבטלה גם הפרה בחיי האב והיה צריך להפר הכל וכן מוכח הא דאמרן נתרוקנה רשות לאב דמשמע דיורש רשות הבעל וצריך להפר כל הנדר אלמ' נתבטלה הפרת הארוס כיון שלא נגמרה כל ההפרה בימיו הכא נמי נתבטלה הפרת האב כיון שלא נגמרה בימיו ולא נתרוקנה נמי לארוס כדאמ'. והיכא דהיפר חד וחבריה לא שמע ומת הארוס לא נתרוקנה רשות לאב דקליש ליה נדרא ולא ירית ליה אב אלא אם נתארסה ארסה בו ביום אב וארוס אחרון מפירין.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>נדרה </b> והפר לה אביה לבדו אין הבעל מפר אחר שנשאת דאין הבעל מפר בקודמין כדילפינן מדכתיב ואם בית אישה נדרה. הפרת אב ובעל בלא שמיעה מהני דשמיעה דכתי' בהו לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט דקרא דכתיב ושמע אישה פרט לאשת חרש דאינו ראוי לשמוע אבל ראוי לשמוע מפר דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כדילפינן מכל מנחה בלולה בשמן וחרבה הבא מנחה שיכולה ליבלל. וכל שנמסרה ביד הבעל או שלוחיו אין האב מפר שהרי יצאה מרשותו ולא בעל שאין בעל מפר בקודמין כדילפי'.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>שומרת </b> יבם אינו מפר לה יבם עד שיבא עליה דהויא כאשתו דכשם דלענין סקילה אינה דין כנערה המאורסה כך בנדרים אינה גמורה לאשה להפר (סקילה אי' כנערה המאורסה) ואם היתה נערה המאורסה אין מפר עם האב כדאמרינן דלא אלים זיקת יבום כנערה מאורסה דמשום דחייבי' עליה סקילה אית ליה לבעל זכות בגוה להפר בהדי בעל ואב מפר לחודיה דכיון דיבם לא זכי בהפרת נדרים כדאמר' ה"ל כמאן דליתיה וקם ליה אב להפר באפי נפשיה.
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>יתומה </b> בחיי האב אין אביה מפר נדריה אפילו היא נערה דהא כיון שיצאה מרשותו לגמרי כשהשיאה דאינו מפר אפי' בהדי בעל שוב אין לו בה רשות דבנעוריה וכשהיא בבית אביה הוא דזכי ליה רחמנא והכא נמי כתיב ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה דמשמע אפילו היא נערה והיינו מן הנישואין דמן האירוסין הא ילפי' דהויא ברשות אב. ונערה שלא שמעו נדריה עד שבגרה או עד שנעשית יתומה בחיי האב נדריה קיימים כגון שנשאת ונתגרשה ונתקדשה או שבגרה אחר כך הרי זה לא יפר הנדר הראשון שנדרה והיא נערה שהיה מן הדין שיפר הוא ואביה לפי שהוא בעל אחרון אלא שעתה היא יתומה בחיי האב ואין הארוס יכול להפר אלא בשותפות כיון שלא נכנסה לרשותו ומה שאמרנו שאביה ובעלה מפירין הנדר שנדרה בפני בעלה ראשון היינו כשהיא נערה ברשות אביה בשעת ההפרה:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הנדרים והשבועות האב מפר ביום שמעו דכתיב באב כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום ולא חלק בנדרים אבל בעל אינו מפר אלא מה שיש בו עינוי נפש כדכתיב ביה בבעל כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש וכתיב נמי בין איש לאשתו לדברים שבינו לבינה. ונדרי עינוי נפש סתמא קאמר קרא דמפר ולא מפליג בין לעצמו בין לאחרים ולנדרים שבינו לבינה כיון דקפיד קרא דליהוי דברים שבינו לבינה משמע דלעצמו דהוי בינו לבינה כדכתיב בין איש לאשתו וגם כשגרשה הוי שפיר בין איש לאשתו שמותר להחזירה ויהיה בינו לבינה הוא דמפר ולא לאחרים דהא לא הוי בינו לבינה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ועינוי </b> דמפר אפילו עינוי קטן או לפי שעה דעינוי נפש דכתיב בקרא סתמא כל שהו נמי משמע. ונדרה מרחיצה אפילו יום הוי עינוי דאע"ג דלגבי יום הכיפורים רחיצה לא הוי בכלל עינוי דקרא דלא משמע קרא אלא מילתא דידיע עינויא השתא דהיינו אכילה דבאותו יום מנכר עינויא מה שאין כן בעינוי דרחיצה מ"מ הכא דכתב כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש מילתא דאתיא ביה לידיה עינוי אע"ג דלא מינכר השתא דקרא הכי משמע דכיון שנדרה מביאתה לענות נפש מפר בעל. נדרה משתי ככרות בא' יש לה עינוי שהיה פת נקיה ובא' אין לה עינוי שהיה פת קיבר מפר לזו שיש בה עינוי נפש ואינו מפר לזו שאינו לא עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>נדרה </b> שלא לאכול ממין פירות של מדינה זו או שלא להנות לבריות או לאומה א' מפר משום דברים שבינו לבינה דהיינו לעצמו ולא לאחרים כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>האשה </b> שאמרה לבעלה הנאת תשמישי אסורה עליך אינו צריך להפר דלאו כל כמינה לאסור נפשה עליו דהא משועבדת היא לו להנאתו וכן הוא שאמר הנאת תשמישי אסורה עליך לא אמר כלום דהא משועבד הוא לה כדכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע אבל הנאת תשמישך אסורה עלי צריך להפר שאם לא הפר אסור לשמשה שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו דאסרה על עצמה הנאה דאתי לה מתשמיש.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>נדרה </b> שלא יהנו בה קרוביו או שלא תעשה שמוש שאינה משועבדת לו אין יכול להפר שהרי אין בזה משום עינוי נפש ולא משום דברים שבינו לבינה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>ומפירין </b> נדרים שלא חלו עדין ולא נאסרה בהם דהפרה שייכא במחשבה בלבד כדכתיב מפר מחשבות ערומים דמשמע מפר אפילו מחשבה בעלמא אע"פ שלא חל הנדר עדין.
+
+Halakhah 13
+
+<b>אב </b> ובעל חרשים אינם מפירים כדילפינן מדכתיב ושמע וכו' דבעינן הראוי לשמוע. השוטה אינו מפר כיון דלאו בר דעת הוא וקטן אין לו אישות לפי' אינו מפר דאישה קאמר קרא. והאיש מפר נדרי שתי נשיו או שתי בנותיו כא' דאע"ג דכתיב באב ובבעל אותה דמשמע אותה דוקא היינו לענין שידע מי מהן נדרה אבל לענין אותה לבדה לאו דוקא.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>הפרת </b> נדרים כל היום דכתיב ביום שמעו דמשמע יום השמיעה בלבד ומשום דהוה אמינא ביממא אין בליליא לא כתיב מיום אל יום דמשמע מסוף שלפני שמיעה שהוא תחלת יום שמיעה עד סוף יום של שמיעה דהיינו נדרה בתחלת הלילה שמפר כל הלילה והיום עד סופו. לא שמע ביום נדרה מפר ביום שמעו כל היום דביום שמעו כתיב ולא ביום נדרה בלבד. ובנערה המאורסה בעיא דאב ובעל יפרו ביום אחד דאי לא שמעו ביום אחד אינו מופר דכתיב באב ובעל ביום שמעו דמשמע יום חד דשמיעה לתרוייהו ומדכתיב בתריה ואם בית אישה נדרה וגו' ושמע אישה והחריש לה וגו' מכלל דאישה האמור למעלה ארוס.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>שתק </b> אב או בעל כדי לצערה הואיל ולא הפר ביום שמעו נדריה קיימים דתלתא קראי כתיבי החרש יחריש תרי כי החריש לה הא תלתא חד לשותק ע"מ לקיים וחד בשותק סתם וחד בשותק ע"מ למנקט שתיקה סתם ולמינקט לא מצי מפר אלא ביום שמיעה ושותק ע"מ לקיים לאלתר שוב אינו יכול להפר ואפילו ביום שמיעה ומיהא שמעינן דקיים בלבו קיים כיון דשתיקה ע"מ לקיים שוב אינו יכול להפר כדאמר. נדרה והפרו לה והיא לא ידעה ועברה על נדרה פטורה ומפני שנתכוונה לאיסור צריכה כפרה כדכתיב וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה. עברה קודם שיפרו לה אף על פי שהפרו לה אחר כך בו ביום הרי זו חייבת על דבר שעברה בו אם מלקות מלקות אם טומאת נזירה קרבן. שמע ולא ידע שיש לו רשות להפר או שלא ידע שנדר זה צריך כפרה ולאחר זמן ידע הרי זה יפר כל יום ידיעתו ביום שמיעה דלא קרינא ביה ביום שמעו אלא השתא ביום שנודע לו שיכול להפר לה.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>הפר </b> על דעת שהיא בתו והיא אשתו או איפכא או שהפר על דעת שאסרה עצמה בענבים ולא היה אלא בתאנים או איפכא צריך לחזור ולהפר כשידע דכתיב כי הניא אביה אותה אותה הוא דבעיא שיהא מפר לשם אותה הנודרת וכתיב והפר את נדרה דמשמע דיפר את נדרה מה הוא ויש לו להפר כל יום הידיעה דהוי ביום השמיעה כדאמר:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מפר </b> אדם או מקיים בכל לשון אע"פ שאינה מכרת האשה באותו לשון.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואין </b> האב והבעל מתירים כמו החכם אלא עוקר הנדר מתחלתו ומפירו דהפרה כתיב בהדיא בקרא באב ובעל וכתיב בהתרת חכם זה הדבר אשר צוה ה' לומר דברים ככתבם דאין בעל מתיר. אבל קשה לשון הרב ז"ל שכתב שהאב והבעל עוקרי' הנדר מעיקרו ומפירין אותו וכן למעלה כתב וכיוצא בדברים שענינם עקירת הנדר מעיקרו בין בפניה. ובנזיר פ' מי שאמר איפשיטא בהדיא בעיין דבעל מעקר עקר אי מיגז גייז ת"ש וכו' ש"מ בעל מיגז גייז והרב כתב באותה משנה ראשונה וז"ל לפי שהבעל אינו עוקר מן הנדר אלא מה שתלוי באשה והוא מה שאמרו בזאת הכוונה בעל מיגז גייז לא מעקר עקר ע"כ. וכמה דינין תלויי' בזה וכתבם הרב ז"ל כמו מלקות שחייבת אם עברה על נדרה אפילו הפר לה בעלה אח"כ וכמו נדרה בנזיר ואמרה חברתה ואני והפר לה בעלה שהאשה מותפסת בנדר וא"כ איך כתב הרב שהאב והבעל עוקרים הנדר מעקרו. ואני אומר כי יש חילוק בין התרת חכם להפרת הבעל כי התרת חכם אינו מסלק מכל וכל הנדר אלא עדין יש לו קצת עון על נדרו ואפילו אחר שהתיר לו חכם וכאומרם ז"ל התר נדרים פורח באויר כי אין להם אלא סמך מועט בתורה הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו ולזה אם הנדר היה חל לא היה כח בחכם להתיר שאין כח בידו להתיר אלא לעקור כאלו לא נדר אבל הבעל והאב התורה נתנה להם רשות להפר הנדרים בפי' אישה יקימנה ואישה יפרנו ובאב ואם הפר יפר וגו' ולכן יש להם כח להפר הנדר בעודו נדר לעתיד דומיא דהקמה שהוא לעתיד אבל החכם שלא נתנה לו התורה רשות בפי' אין לו רשות אלא לעקור הנדר ובזה יהא מותר שאם חל קצת אינו יכול להפר מכאן ולהבא כמו שכתבתי. וא"כ אפשר לפ' ענין זה על לשון הרב ז"ל שכותב שעוקר הנדר מעיקרו כלומר שעיקר הנדר הוא מפר מכל וכל ולא נשאר עליו שום עונש וזהו הפרה מתחלת הנדר שהוא מופר מכל וכל מכאן ולהבא ועוקרו מכאן ולהבא ומתחילת הפרת הנדר הוא נעקר לגמרי מה שאין כן בחכם ודוחק וצ"ע.
+
+Halakhah 3
+
+<b>לשון </b> הקיום הוא משמעו שרצה בנדר זה דהקמה הפך הפרה כדכתיב אישה יקימנה ואישה יפרנו ומדהפרה הוי ביטול הנדר מעיקרו הקמה הוי קיומו ורצונו בו.
+
+Halakhah 4
+
+<b>בטל </b> הנדר בלבו ונתן לה לאכול דבר שנדרה ממנו הרי הנדר בטל מאליו אבל הפרה צריך להוציא בשפתיו דכיון דאם שתק ביום שמעו הוי הנדר קיים משמע דלהפרו בעי דיבור שיוציא מידי שתיקה וקיום וכשביטל בלבו דהוי ביטול כיון שנתן לה לאכול דבר שנדרה ממנו הרי מוציא מידי שתיקה וקיום כהפרה בדיבור כן נראה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>נדרים </b> שלא נדרה עדין אינו יכול להקם ולא להפר. דנהי דאשכחן דנדרים שחלו כבר דמצי לקיומי מאן לימא לן הכי באותם שלא חלו דלא אלימי וכיון שלא באו לכלל הקם לא באו נמי לכלל הפר דאף ע"ג דאיכא ק"ו ע"כ הקישן הכתוב דכתיב אישה יקימנה ואישה יפרנו את שבא לכלל הקם שחל בא לכלל הפר את שלא בא לכלל הקם שלא חל וא"א לקיימו כדאמר לא בא לכלל הפר שאינו יכול להפר כדאמר. אין אדם עושה שליח לא להקמה ולא להפרה דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו וכיון דכתב רחמנא אישה תרי זמני משמע דוקא אישה ולא השליח.
+
+Halakhah 10
+
+<b>לא </b> אמרינן בהפרת נדר שהופר מקצתו הופר כולו כדאמרינן בהתרה אלא קיים מקצתו יכול להפר מקצתו אחר ומה שקיים קיים ומה שהפר הופר דאף על גב דיקימנו הוה משמע יקם ממנו דמשמע דנדר שהוקם מקצתו הוקם כולו כיון דכתיב יפרנו (מקשי') מגלה על יקימנו כי היכי דיפרנו ליכא למידרש מיני' הפרה במקצת יקימנו ליכא למידרש הפרה במקצת דאורחיה דקרא למכתב הכי.
+
+Halakhah 11
+
+<b>מי </b> שהתפיס עצמו בנדר אשתו אינו יכול להפר דכיון דאמ' ואני קים לה נדרה שגלה דעתו שרצה בנדר זה וכיון דילפינן דקיים בלבו קיים כל שמשמעו שקיים לא גרע מקיים בלבו ואם היא התפיסה עצמה בנדרו מפר שלה ושלו קיים דלא תלה כלל נדרו בנדרה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>האב </b> והבעל מפירין נזירות הבת והאשה דכתיב נדר נזיר להזיר מה נדרים מפירים אף (שזה) נזירות הם מפירים. הריני נזיר ואת ואמרה אמן אינו יכול להפר דמשמע דקאמר לה הריני נזיר אם תהא את נזירה וכיון דאמרה אמן שניהם אסורים. אמר לה הריני נזיר ומה תאמרי את ואמרה אמן הרי זה יפר ואם הפר שלו בטל כמו תלה נזרו בנזרה ומתני' דקתני מפר שלה ושלו קיים נראה דה"פ אמרה לו הריני נזירה ואתה ואמר אמן משום דהוי קיום כי אמר אמן.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>מי </b> שהתפיס עצמו בנדר אשה ושמע בעלה או אביה והפר לה שלה מופר וזה שהתפיס עצמו חייב לפי שהבעל בשהפר אינו עוקר מן הנדר אלא מה שתלוי באשה בלבד.
+
+Halakhah 16
+
+<b>האשה </b> שאין עליה רשות אב ובעל ואסרה עצמה בדבר אחד לאחר ל' יום ונשאת תוך שלשים אף על פי שבשעת שחל הנדר היא ברשות הבעל אינו יכול להפר שבשעת הנדר לא היתה ברשותו ובתר שעת אמירה אזלינן כדכתיב ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה דמשעה שאסרה על נפשה אע"פ שלא הגיע הזמן יקום עליה ואי בשלא נשאת לא איצטריך דפשיטא דמאן מפר לה אלא ודאי נשאת איצטריך למימר דכיון שנדרה בעודה אלמנה אף על פי שאמרה שיחול הנדר לאחר ל' יום כי נשאת אפילו תוך זמן אינו מפר משום דבתר אמירה אזלינן שנדרה קודם שנשאת ואפילו היתה מאורסת לו בשעת הנדר שאין הבעל מפר בקודמים כדילפינן לעיל. וכן אם נדרה ברשות בעלה לאחר שלשים והפר לה ונתגרשה או נתאלמנה תוך שלשים הרי זו מותרת דבתר שעת אמירה אזלינן בין לקולא בין לחומרא כדאמר. אסרה עצמה בדבר לכשתנשא אין הבעל יכול להפר דהא בשעת אמירה אין רשות בעלה עליה ואם אמרה לכשאתגרש יכול להפר שהרי בשעת אמירה רשות בעלה עליה.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>קיים </b> בלבו אינו יכול לחזור ולהפר כיון דילפינן דקיום בלב הוי קיום כי היכי דאם קיים בפי' לא מצי להפר אחר כך דכתיב אישה יקימנו וגו' דמשמע מיד שקיימו מקוים ה"נ כשקיים בלבו ל"ש אלא א"כ חזר תוך כדי דיבור שלא יהא כח דברים שבלבו גדול מכח המוציא בשפתיו דלאו בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיוכל לחזור בו תוך כדי דיבור ואם הפר בלבו כיון דאמרינן דאינו מופר יכול לחזור ולקיים.
+
+Halakhah 20
+
+<b>קיים </b> נדרה וניחם נשאל לחכם ומתיר לו הקמתו וחוזר ומפר לה בו ביום אבל הפר לה וניחם אינו נשאל לחכם כדי שיחזור ויקיים וטעמא דקיום נדר כנדר דאחרים מוחלין לו אבל הפרה אינה כנדר להשאל עליה ואף על גב דאיתקש הפרה להקמה להא מילתא דשאלה לא איתקוש וקיום דבעל או דאב בנערה מאורסה אינו נשאל עליו דלאו שאלה מעליא היא כיון דבעיא קיום דתרוייהו.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>אמר </b> לה קיים ליכי קיים ליך ונשאל על הקמה ראשונה הרי השנייה חלה עליו דכיון דקיום הוי כנדר וכשבועה נשאל על הראשונה חייב על השנייה משום דשנייה מתלא תליא וקיימא ולכי משכח רווחא חיילא ה"ה קים ליך קים ליך השני חל לכי מיתשיל על הראשון. אין הקמה מועילה אחר ההפרה דאי הפרה חיילא הקמה לא חיילא דהקמה דקרא קאי אנדר שנדרה לא אהפרה. קים ומופר ליך בבת אחת הרי זה קיים נראה לפי' הרב ז"ל דכיון דלא מצו חיילי תרוייהו האי דאפיק בלישניה ברישא הוא דחייל. קיימו לאותו יום הוי קיום לעולם דיקימנו משמע מיד שקיימו מקוים ותו לא מצי מיפר כדאמר לעיל מופר ליך למחר אינו מופר שהרי קיימו היום ולמחר אינו יכול להפר דביום שמעו כתיב קיים ליך שעה א' אם עבר היום ולא הפר הרי הוא קיים דהוי שתיקה דהרי לא קיים אלא לשעה ועדין היה לו שהות כל היום להפר ולא הפר ואם הפר אחר השעה הוי ספק מי אמרינן כיון דקיימו שעה מקויים לעולם או דילמא כיון דכוליה יומא בר הקמה ובר הפרה הוא כל היום ברשותו לקיים ולהפר והוי ספיקא דאוריתא ולחומרא ולפי' אסורה בנדרה ואם עברה אינה לוקה דהויא לה התראת ספק.
+
+Halakhah 23
+
+<b>מי </b> שנדר נדרים לכונן דעתו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח ובנדרים אלו אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות ואעפ"כ מי שפורש מדברים שראוי לפרוש מהם בלא נדר הרי זה משובח יותר אמרו חכמים הנודר כאלו בנה במה ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן ולא ישאל עליהם אלא מדוחק שנאמר נדרי לה' אשלם. ויש במצות הלכות אלו דברים מדברי סופרים סמוכים אקרא דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Haflaah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Haflaah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ca3924f353701e5d6676777736e40e2e02550ee5
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Haflaah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,979 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Vows
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות נדרים
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Vows
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות נדרים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות סה </b> לשמור מוצא שפתיו ויעשה כמו שנדר או כמו שנשבע דכתיב מוצא שפתיך תשמור וגו' וכתיב ככל היוצא מפיו יעשה לפי' אם אסר על עצמו דברים המותרים בכל לשון שיאסור את עצמו אפילו בלא שבועה נאסר בהם ובכלל זה העשה כל נדרי הקדש שחייב לקיים מוצא שפתיו כאשר יתבאר בענין קרבנות בס"ד:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אזהרת קנ </b> שלא לעבור על דברים שאדם אוסר עצמו בהם דכתיב לא יחל דברו ואם אכל מהם כל שהו לוקה מן התורה ואין לנדרים שיעור דהוי כמפרש כל שהו כיון דלא מדכר שום אכילה ואם אסר על עצמו באכילה לא לקי עד דאיכא כזית דסתם אכילה דתורה בכזית ואם נדר מב' מינין מצטרפין לכזית.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>המתפיס </b> בדבר הנדור כמו קרבן הרי זה אסור עליו וזהו עיקר נדר האמורה בתורה שמתפיס דבר א' בדבר שנאסר על ידי איסור תורה כקרבן דכתיב כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור ולאסור איסר הוי לאסור דבר המותר לו כגון שאמר דבר פלוני אסור עלי. ואם מתפיס דבר המותר בדבר האסור שאין יכול לעשותו אסור בנדר כגון איסורי תורה הרי אלו מותרים ואין כאן נדר דהיכי לימא ככר זה עלי כבשר חזיר והא לא אפשר דבשר חזיר אסריה רחמנא והא לא אסריה ומדאתא קרא דכי ידור נדר לשידור בדבר הנדור משמע נמי דאתא למעוטי דבר האסור.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וחטאת </b> ואשם נמי מיקרו דבר הנדור כיון שאם נדר בנזיר חייב קרבן חטאת ואם נטמא חייב אשם וכתיב לה' לרבות כל דבר שמתפיסו לה' שאומר הרי זו לחטאתי ולאשמי אבל בכור לא מתפיס ליה דממעי אמו קדוש. כנותר כפגול כבשר טמא של קדשים אסורין שהרי עשאן כבשר קרבן דאתי בנדר ומעשר בהמה נמי הואיל וקדושתו ע"י אדם. ובכור לא הוי דבר הנדור דכתיב לא יקדיש איש אותו. וחרמי שמים הוו דבר הנדור לבדק הבית ותרומת הלשכה ותמידים ודירים עצים אישים מזבח או אחד ממשמשיו היכל ירושלם הרי אלו אסורין אע"פ שלא הזכיר קרבן שענינם כאומר הרי הן עלי קרבן.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>בשר </b> שלמים לאחר זריקת דמים אף על פי דמותר לזרים אם התפיס בה אסור שלא התפיס אלא בעיקרו שהיה אסור ואם היה בשר בכור לפני זריקת דמים הרי זה אסור דאף על גב דמתפיס בבכור אמרינן דמותר אפ"ה כבשר בכור לפני זריקת דמים אסור ונראה דהוי טעמא דכיון דהשתא הוי בשר בזריקת דמים לחוד שרי למיכל לכהנים ולא חשיב לה דבר האסור.
+
+Halakhah 16
+
+<b>כל </b> כינויי קרבן וחרם הוו כקרבן וחרם ולא צריכי קרא לרבויי כינויים דבכל לשון דאדם נודר מיחייב דכיון דקרו לקרבן קונח וכן השאר הא הוי נדר וכן הקדיש בכינויין הוי הקדש. וכינויי כינויין בין בנדרי איסר בין בהקדש מותרין דאף על גב דאיכא משתעי הכי דקרו לקרבן קונח כדאמר אפ"ה לא הוו עקר לשון אלא דמינייהו משתבשי בהו ולהכי כינויין גופייהו לחוד הוא דמשמע לשון נדר ולא כינויי כינויין.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>כל </b> לשון שמשמעותו שאסר עליו דבר בין בחיוב בין בשלילה הרי זה אסור דמכלל לאו אתה שומע הן והנשבע בקרבן אינו כלום.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>מודר </b> אני ממך מופרש מרוחק מנודה משומת אין משמעו אכילה אלא דברים אחרים ואם אמר מודרני שלא אוכל לך אסור ואם אכל כזית מנכסיו לוקה משום לא יחל דברו דהוו ידות מדאוריתא דכתיב נזיר להזיר לעשות ידות נזירות כנזירות ובנדרים מנ"ל דכתיב נדר נזיר מקיש נדר לנזיר לעשות ידות נדר כנדר. ובמנודה שלא אוכל לך לא לקי לסברת הרב ז"ל דהוי ספיקא דאוריתא נדינא ממך אסור להנות ונראה דאמר שאני אוכל לך ואם אכל לוקה. וכן נדרי רשעים ונדבות כשרים נדרי רשעים כיון שפי' נזיר וקרבן ושבועה חייב בכולן דאגב ריתחייהו נדרי בכולן א"נ לא פי' אלא שאמר כנדרי רשעים הריני עלי והימנו שלא אוכל חייב בכולן דהריני הוי לישנא דנזירות ועלי הוי קרבן והימנו שלא אוכל משמע שבועה כיון דאמר בתחלה כנדרי רשעים והוו ידות כהני גווני דמייתי הרב ז"ל והא ילפינן להו לידות לנזירות ולנדר ולשבועה לעיל.
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+<b>נדר </b> במה שכתוב בתורה או נטלה בידו ונדר בה הוי כמי שנדר במה שכתוב בה והרי כתוב בה איסר ונדר א"נ הזכרות שבה נדורין הן שע"י הכתיבה והכנה לשם קדושה הם קדושות.
+
+Halakhah 29
+
+<b>אשנה </b> פרק זה אף על גב דהוי כמושבע ועומד דכתיב ושננתם כיון דאי בעי פטר נפשיה מההיא שבועה בק"ש חל עליו נדר לענין בל יחל דאוריתא.
+
+Halakhah 30
+
+<b>אין </b> נודרים בדבר האסור כדאמר לעיל אבל הריני מודר ממך והנאת תשמישך אסור עלי אסורה כמו שיתבאר:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אחד </b> הנודר מפי עצמו או שהדירו אחר וענה אמן או מה שהוא קבלת דברים דכתיב ארור אשר לא יקים וכו' ואמר כל העם אמן משמע דבעניית אמן הוי קבלת דברים וחייב לקיים תנאו ואינו נאסר עד שיוציא בשפתיו כדילפינן בשבועה מלבטא בשפתים ושיהו פיו ולבו שוים דאי לאו הכי לאו מבטא שפתים מיקרי דמבטא משמע שבוטא מה שיש בלבו כדאמרינן לענין שבועות ונדרים ושבועות הוקשו וילפי מהדדי. הנודר על דעת אחרים או חוזר בו תכף כדי דיבור הוו כדין שבועה כדילפינן לה לשבועה סוף פ"ב דה' שבועות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>יש </b> לו לאדם להקדים תנאי לנדרו וכשידור הוי בטל בגווני דמייתי הרב ז"ל וכן לשבועות וטעמא דמבטל ליה תנאי לנדר אף על גב דהוו פיו ולבו שוים בנדר משום דכיון ששכח תנאו בשעת נדרו ה"ל נדר טעות ולא חייל כלל וקרא נמי דלא יחל הכי משמע הוא אינו מחל דברו דהיינו נדרו אחר שנדרו אבל מחל הוא נדרו קודם שידור אותו כיון דלא חל עדין.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>סתם </b> נדרים להחמיר דהוי ספיקא דאוריתא ולחומרא ופירושן יש בו להקל ולהחמיר. ואין הולכין בנדרים אלא אחר לשון בני אדם באותו מקום ובאותו זמן דלהכי איכוין ובהכי הוו פיו ולבו שוים וכל לשון שמשמעו לכל העם איסור והוא אומר לא נתכוונתי אלא לכך ולכך מותר מדאוריתא כיון דלישנא דחרם וקרבן ועצמי ואשתי איקרו נמי מכמורת ומנחה ועצם ואשתו ראשונה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>ההפקר </b> שמפקיר לכל הרי הוא כמו נדר שאינו יכול לחזור בו ודורשו בירוש' מתשמטנה ונטשתה מה ת"ל ונטשתה יש לך נטישה אחרת שהיא כזו לעניים ולעשירים ואי זה הוא זו הפקר וכל הקודם בהם זכה כשמטה ואפילו הפקיר בינו לבין עצמו הוי הפקר מן התורה כשמטה שאין הקרקע יוצא מתחת ידו וא"כ אפי' בינו לבין עצמו והפקר פטור מן המעשרות כדילפינן מדכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה וגו' כמו שיתבאר במקומו בס"ד. ואם התפיס ממון אחר במה שהפקיר ואמר גם זה או זה כמו זה הוי הב' ג"כ הפקר דה"ל כאלו פירוש שהפקירו. הפקר לזמן נראה דהוי הפקר גמור מדאוריתא כשמטה דהויא לזמן ומשום דלא שכיח קאמרי רבנן דיכול לחזור עד שיזכו בה.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>ההפקר </b> אינו נקנה אלא כדרך שקונין הלוקחין ואף על גב דהוי הפקר דלית ליה בעלים לא סגי ליה בבציר מהכי דאדרבה כיון דליכא דעת אחרת מקנה בעי קנין גמורה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ארבעה </b> דברים יש בין נדרים לשבועות ביטוי. שאין שבועה חלה על שבועה ובנדרים נדר חל על נדר. ושבועות ביטוי אינה חלה אלא על דבר רשות ונדרים חלים על דבר רשות כדבר מצוה. וכן קבלו מפי השמועה והכתובים מראים כן דכתיב בשבועות להרע או להיטיב בדבר הרשות דשייך ביה הן ולאו לאפוקי דבר שנשבע עליו ודבר מצוה דלא שייך בהו הן ולאו ובנדרים כתיב ככל היוצא מפיו יעשה ולא חלק בין דבר מצוה או דבר שנזכר עליו לדבר הרשות האוסר דבר בנדר אותו הדבר הוא שנאסר ואותו הדבר אינו מושבע מהר סיני אבל נשבע לבטל את המצוה אוסר את עצמו וכבר עצמו מושבע מהר סיני. ואין שבועה חלה על שבועה כדמשמע קרא וכדאמרינן וילפינן לה דמיפטר נמי מלאו דשבועה מדכתיב לא יחל דברו וממילא משמע דדברו הוא דאינו מיחל אבל מיחל הוא חפצי שמים דמושבע ועומד הוא לקיימה ואין שבועה חלה עליו ויכול לחלל דברו ואף על גב דבשבועה נמי כתיב או השבע שבועה לה' דהשם סמוך אאו השבע דמשמע נמי לה' השבע שבועה לא יחל דברו לא היא דכיון דכל לשון שבוע' הוא אוס' עצמו מלעשות הדבר לאו כל כמיני' להפקיע עצמו מחיוב המצו' כיון שמחויב לעשותה הילכך לא דרשינן לה' על השבע שבועה אלא על כי ידור נדר דנדר אוסר החפץ עליו הילכך אינו נראה כנודר לבטל המצוה שהרי לא קבל על עצמו אלא אסר החפץ כדאמרינן. המתפיס בשבועה פטור ובנדרים חייב. שבועת ביטוי חלה על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש ונדר אינו חל אלא על דבר שיש בו ממש. התפסה בנדר ילפינן מדכתיב כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור דהיינו התפסה בדבר שנדר ושבועת ביטוי דחלה על דבר שאין בו ממש משום דמיתסר גברא הוא שלא יעשה כן והוא יש בו ממש מה שאין כן בנדרים דמיתסר חפצא הוא הילכך אי לית ביה מששא לא אסר מידי ואם אמר יאסר פי לדבורו הוי הנדר חל דפיו דבר שיש בו ממש הוא וכן אמר הרי עלי קרבן אם אדבר עם פלוני ועבר חייב בקרבן שהרי נתחייב בו בנדר:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נדרי </b> אונסין ושגגות והבאי וזירוזים מותרים. אונסין אע"ג דלא להוי אונס גמור מותר דלאו אדעתא דהכי נדר ואין פיו ולבו שוים. ונדרי שגגות דילפינן משבועות דבעינן שיהא האדם בשבועה בשעה שהשבועה חלה עליו. ונדרי הבאי שלא גמר בלבו אלא גוזמא. ונדרי זירוזין דלא היה בלבם לשם נדר דבעי' פיו ולבו שוים ואע"ג דדברים שבלב אינם דברים היכא דמוכח מלתא כי הני נדרי אזלינן בהו בתר דברים שבלב.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ולא </b> ידור אדם באלו הד' נדרים ע"מ לבטלן דכתיב לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין אע"פ שאינם נדר ונראה דהוי איסור דרבנן ואסמכתא.
+
+Halakhah 5
+
+<b>יש </b> התר לנדר כמו לשבועה דקרא דלא יחל אבל אחרים מוחלין לו אנדר דרישיה דקרא נמי קאי. והתר נדרים כהתר שבועות כדילפינן פ"ו מה' שבועות ואין מתירין הנדר עד שיחול כדילפינן נמי לעיל. לכל יש שאלה חוץ מן התמורה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>האב </b> והבעל מפירין נדרי איסר ונדרי הקדש הדומין לנדרי איסר.
+
+Halakhah 9
+
+<b>התפסה </b> בין דגברא בין דחפצא נשאל הראשון הותר האחרון שהרי לא תלה נדרו אלא בקודם לו וכיון שהותר מעיקרו נמצא שלא נדר בדבר הנדור אלא בדבר המותר ולא הוי נדר וכן התפסת חפץ אבל איפכא אם נשאל על האחרון לא הותר הראשון שהרי דבלאו אחרון קאי בנדר על הראשון וכן כל מה שתלה זה בזה דקאמר בוי"ו לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן הותר אחרון לא הותרו הראשונים.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>נדר </b> שהותר מקצתו מותר כולו ילפינן לה מדכתיב כל היוצא מפיו יעשה דמשמע דוקא כשכולו קיים אבל הותר מקצתו הותר כולו. נדר בג' דברים או שאינו יודע באי זה מהם נדר פתח אחד לכולן הנאת ישראל או בני עירי עלי ונשאל לחכם שבעירו הרי נדרו מותר.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הנדר </b> חל על תנאי בין נתקיים התנאי ואח"כ היה זמן הנדר בין היה זמן הנדר קודם על תנאי שיהיה אח"כ כיון שנתקיים התנאי חל הנדר למפרע ולוקה אם כבר עבר עליו דאף ע"ג דבאותה שעה אכתי לא נתקיים התנאי ולא עשה מעשה איסור כיון דאח"כ נתקיים התנאי חל למפרע וכבר עבר כדאמרינן וכתיב לא יחל דברו מ"מ והרי נתחלל דבורו.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>הנודר </b> לצום נראה דלא אסיר אלא מדרבנן אלא א"כ אסר עליו כל מין מאכל ליום אחד ואם התחיל לצום יום אחד ושכח ואכל אבד תעניתו וחייב לצום יום אחר דיום אחד שלם קאמר ואם אמר יום זה ושכח ואכל משלים תעניתו דהא בכל היום אסר עליו כל מאכל ואע"פ ששכח ואכל לא הותר לו שאר היום משום הא:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ראובן </b> שאסר הנייתו על שמעון נאסר שמעון בהניית ראובן ונראה דאיסורא הויא מדאוריתא דהא נהנה בדבר האסור לו. ואית דסברי דמילקי נמי לקי דאע"ג דכתיב לא יחל דברו לא יוחל קאמר דלא יוחל הדבר ולא יתבטל ואם על עצמו אסרו עובר בבל יחל ואם על אחר אם נהנה ממנו עובר בבל יחל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואין </b> אדם אוסר חברו בדבר שאינו שלו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כדמשמע באיסור ע"ז דכתיב פסילי אלהיהם דמשמע שפסלו' בעליהם.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ככרי </b> זו אסורה עליך אע"פ שנתנה לו במתנה אסורה עליו דהא שויתיה עילויה לאותו ככר כהקדש ומכחו קאתי אבל נתנה לו אחר או מת הוא ונפלה לו בירושה דלאו מכחו קאתי אלא מאחר הרי זו מותרת אלא א"כ א"ל ככר סתם דאז אפילו מת או מכר אסורה דאוסר אדם דבר שלו על חברו ואפילו יצא מרשותו באיסורו עומד דהא אסריה על חברו לעולם ואיכא משום לא יוחלו דבריו.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ובבנו </b> אינו אסור עד שיפרש בין בחיי בין במותי ואם אינו מפרש ה"ל כאלו אמר נכסי דמשמע בזמן שהם שלי ואם מת יירשנו דאף על גב דאי יהביה ניהליה במתנה אסירי כדאמרינן דאם אמר ככרי אסורה עליך ונתנה לו אסורה נר' דשאני הכא דירושה ממילא קאתי ולא חשבינן כאלו הוא נתנ' וכשפירש בין בחיי בין במותי דאסורין לו יכל להקנותן לו כדי שיקנה אותן לבנו ואם נתנן זה הבן לאחיו ולבניו או שפרעם בחובו מותר דנכסי דידיה נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהם ולאו דוקא שיתנם ממש דהא איכא טובת הנאה אלא שאומר נכסי אבא הם אלא שאסרם עלי טלו לעצמכם ועשו מהם מה שתרצו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מי </b> שנאסר במין מאכל ידוע בין בנדר בין בשבועה ונתערב בדבר התר עירוב האוסר בדבר המותר מותר דלא אסר אלא אותו מין מאכל ממש לא עירובו. אבל אמר מאכל זה אסור עלי הוי כשאר איסורי תורה בעירובו כמו שנפרש בהלכות מאכלות אסורות.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>חילוף </b> וגידול פירות האסורין לא הוו אלא דרבנן ומשקין של דבר האסור עליו הוו ספיקא דאוריתא כיון דאם אמר פירות אלו קרבן עלי היו המשקין היוצאין מהם אסורין מן התורה ודאי:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המודר </b> מחבירו הנאת מאכל אין מותר אלא בדריסת הרגל וכלים שאין עושים בהם אוכל נפש במקום שמשאילים אותם בחנם דהא ליכא הנאת אכילה כלל אבל שאל הכלים להראות בהם בפני אחרים כדי שיהנה מהם או בקש לעבור דרך ארצו ללכת למקום שיהנה בו הוי ספיקא דאוריתא אי הויא הנאה אי לאו ושאר כל דברים המביאים לידי הנאת אכילה אסורים עליו ודאי דהא בכל הנאות איכא הנאת אכילה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>והמודר </b> הנאה מחבירו אסור בכל דהא מתהני. ומניעת התביעה שפורע בעדו לאו הנאה היא דשוקל שקלו מצוה בעלמא הוא דקעביד ופורע חובו לא הגיע לידו כלום ולא יזון בהמתו שכל שמוסיף בבשרה היא הנאה שהגיע לידו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כהנים </b> שלוחי שמים הם ומקריבים קרבן למי שהדירו ממנו דאי אמרת שלוחי בעל הקרבן נינהו מי איכא מידי דהוא לא מצי עביד ושלוחיה מצי עביד הא אמרן שלוחו של אדם כמותו מאי דאיהו מצי עביד הוא דשלוחיה מצי עביד ואמרי' נמי גם אתם לרבות שלוחכם וכו' דמשמע דשליח ושולח כי הדדי נינהו ואי שולח לא מצי עביד כ"ש שליח כדאמרינן. ולא ישיא בתו נערה למי שהודר מהנאתו דכיון שהיא ברשותו הא מהנהו דהוי כמוסר שפחה לשמשו ואיפשר דאפילו למי שהודר ממנו הנאת מאכל לחוד נמי אסיר. ואינו נעשה שליח לתרום תרומות מי שהדיר ממנו הנאה דהא הנאה הוא לו.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ומלמדו </b> תורה שבעל פה דמצות לאו ליהנות ניתנו לישראל אלא לעול על צואריהם ולא מצי למיסב מיניה שכר לימוד דכתיב ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני וגו' מה אני בחנם אף אתם בחנם וא"כ לא מהני ליה מידי כיון דלית אגרא ותורה שבכת' נמי אי נהיגי דלא יהבי אגרא מותר דלאו מידי קא מהני ליה ומותר ללמד את בנו אפילו מקרא. ומותר לבקרו ולרפאתו בידו דמצוה הויא ומצות לאו ליהנות ניתנו כדאמר.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ואומר </b> לו רפואה לבהמתו ואינו רוחץ עמו באמבטי קטנה ואינו ישן עמו במטה בימות הגשמים דהא מהנהו ואינו לוקח גחלתו ומותר בשלהבת שלו דהא אפילו שלהבת דע"ז מותר דאין בה ממש ולאו מאומה היא וכל שיש לו בו תפיסת יד אסור ליהנות ממנו ואם לא הניח לעצמו כלום הרי זה מותר אפילו הוא שלו דכיון ששכרו לאו ברשותיה קאי ולא היה בדעתו לאוסרו.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>ופירות </b> שדהו בשביעית איסורין עליו דאדם אוסר דבר שברשותו לאחר שיצא מרשותו כדאמרינן לעיל ואם בשביעית נדר דלאו ברשותה הוו מותר ואם אמר הנאת נכסי עליך אפילו קודם שביעית מותר דלא אסרם אלא בזמן שהם שלו והרי יצא שדה מרשותו ובמודר הנאת מאכל אפילו לפני שביעית יורד אלא א"כ נדר בשביעית דאוכל נמי וכדאמרינן.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>ולא </b> ישאל ולא ילוה ולא יקנה ממנו בפחות שהרי אסר עליו הנאת כל נכסיו. המדיר את בנו מפני שאין עוסק בתורה אין כונתו אלא הנאה גדולה.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>מי </b> שנשבע או נדר בקונם שלא ידבר עם חברו מותר לכתוב לו ולדבר לאחר והוא שומע דדיבור לחוד הוא דקא אסר עליה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שנים </b> המודרים הנאה זה מזה מותרים להחזיר אבדה זה לזה מפני שהיא מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו והנאה דקאתי לידי גרמה בעלמא היא ובמקום שנוטלין שכר יפול שכר להקדש כדי שלא יהנו זה מזה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ומותרים </b> בדברים שהם שותפות לכל ישראל דהפקר הם לכל ישראל ואסורים הם בדברים שהם בשותפות לכל אנשי העיר והוו להו כשותפין. וכיצד יעשו יסתלקו מחלקם ונמצא שמשתמשי' ברשות אחרים ואינם נהנים זה מזה ומשום דשותפות של אותה העיר הוו כחצר שאין בה דין חלוקה דשרו תרוייהו ליכנס בה. נראה לומר דהאי סילוק לא בעינן ליה אלא מדרבנן בעלמא כיון דאיפשר בהאי תקנתא פורתא מתקנינן דמדאוריתא שרו כיון דהוו כחצר שאין בה דין חלוקה וכדאמרינן ואתיא כר' אליעזר בן יעקב דהלכתא כותיה דכל שאין בה דין חלוקה שרו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>היו </b> שניהם שותפים בחצר שיש בה דין חלוקה אסורין ליכנס לה עד שיחלוקו דכיון דחצר זאת לחלוקה עומדת אי איפשר לומר שמתחלה קנאוה כולה כל אחד לתשמישו דשמא הא' יכוף את חברו הילכך אסורים דהא כל אחד אסר חלקו ואינה ניכרת עדין אבל כשחלקו אף על גב דקי"ל דבדאוריתא אין ברירה אפ"ה אנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יוכל א' מהם לאוסרה על חברו בענין שתהי' נאסר על חברו לאחר חלוקה דאי הכי אסר עליה נכסי דידיה ואינו בדין דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כדאמ' לעיל ואם אין בה דין חלוקה מותרים דכיון שאי איפשר לאחד מן השותפין לעכב את חבירו מלהשתמש בו לעולם ולא לכופו לחלוק מתחלה ע"מ כן קנאוה שתהא גופה קנויה לגמרי לכל אחד לתשמישו בשעת תשמישו וכשמשתמש אמרינן הוברר הדבר למפרע שמתחלה היתה קנויה לו לשעה זו דנהי דבעלמא אין ברירה בכי הא יש ברירה לפי שעיקר הקנייה נתבררה משעה ראשונה ושניהם אסורים להשתמש במידי דקפדי ביה שותפין דאי לא קפיד עליה הא מהני ליה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מי </b> שאסר הניית אומה עליו לא יקח בהם בפחות ולא ישאל ולא ילוה מהם מדאוריתא דהא מתהני אסר ג"כ הנייתו עליהם. לא ימכור בפחות ולא ישאל ולא ילוה להם התיר נדרו מי שהיתה הנייתו אסורה עליו נדרו מותר כדאמרינן לעיל פ"ד.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אסר </b> הנאת הבריות עליו מותר בלקט שכחה ופאה דהוו הפקר דכתיב בהו תעזוב אותם ולא כתיב נתינה אבל לא שבתוך הבית וכן מעשר עני דכתיב ביה והנחת בשעריך במתחלק בגרנות. אסר הנייתו על הכהנים ולויים באים ונוטלים ע"כ מתנת כהונתם דלאו דידיה קא שקלי אלא דילהון ואם אמר כהנים אלו אסורים ויתן לאחרים. וכן במתנות עניים מן העניים.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>אסר </b> הנאתו על פלוני ואמר בפני אחרים דברים שנראה מהם שאם יתנו לו הם שהוא יפרע להם מותר לפרוע להם מה שנתנו כיון שאם היה רוצה שלא לפרוע לא היה חייב דהא לא אמר לו שיתן וכן יכול להפקיר בפניו לכל מי שיחפוץ ליקח והוא בא ונוטל דהא הוי הפקר ולאו דיליה הוא אבל מתנה שהוכיח סופה על תחלתה שלא נתנה אלא על תנאי שיאכל זה אסור דכל מתנה שאינה כל כך ברשות המקבל שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה והרי אין מקבל זה יכול להקדישה דלאו ברשותי' קאי כיון דגלי דעתיה נותן שלא נתנה אלא על תנאי שיאכל אותו פלוני וכתיב איש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל מה שמקדיש בעינן דליהוי ברשותו. אמר לאחד קני על מנת להקנות לפלוני קנה אף על פי שלא נתן לזה כלל אלא כדי שיקנה לפלוני קני דהא בעלמא סודרא דיהיב קונה למקנה אינו מזכהו בו לשום דבר אלא שיהא לו בו קנין בכדי שיקנה לו בו קרקע שלו ואפ"ה חשבי' ליה קנין שעל ידו קנה לוקח את השדה אלמא קנין כי הא קני ואם לא הקנה זה לאחר לא קנה ראשון דהא לא לדידיה אקני ולא השני דהא לא הקנה לו זה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>מי </b> שנותן לבתו שחתנו נאסר בהנאתו בעינן דלימא לה ע"מ שאין לבעליך רשות בה ובעינן נמי שיפרש שנתן לה לכך ולכך או לכל מה שתרצה היא דאין קנייה חל אלא באותה שעה שתרצה לעשות בהן אי זה דבר ובלאו הכי אסור דהא חתנו אסור בהנאתו:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שנדר ונשבע ופירש בשעת נדרו דבר שנדר או נשבע בגללו הרי זה כמי שתלה נדרו או שבועתו באותו דבר בפי' ואם לא נתקיים אותו דבר שנשבע בגללו הרי זה מותר בהני גווני דמייתי ואם הסבה שנדר בגללה לא היתה מצויה הוי בכלל נדרי טעות ומותר כדילפינן לעיל. ואפילו לא פירש הסבה שנדר בגללה אלא שהדבר מוכיח שלא לכך נתכוון הוי נמי בכלל נדר טעות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ואם </b> נולד לו דבר שלא היה בלבו הרי זה אסור עד שיתיר דדוקא בדבר מצוי כעניות דשכיח הוא דמותר כדילפינן מדכתיב כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך לפי שנדר משה ליתרו שלא לשוב מצרימה בשביל אותן האנשים המבקשים את נפשו דכתיב ויואל משה לשבת את האיש ואין אלה אלא שבועה כדכתיב ויבא אותו באלה ופתח לו המקום בכך לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים ומותר לך כדין שבשביל אותן שנדרת כבר ירדו מנכסיהם וחשיבי מתים דא"א לומר מתים ממש דכל מקום שנאמר נצים נצבים אין אלא דתן ואבירם אלמא לא מתו ומצורעים או סומים או בלא בנים דחשיבי מתים לא הוו דאז הוו תוך המחנה וכתיב נמי העיני האנשים ההם תנקר וגו' וכתיב נמי הם ובניהם וגו' אלא ע"כ עניים היו ולא היו יכולין להזיקו שאין דבריהם נשמעים ועניות לאו נולד הוא דשכיח כדאמ' משמע דוקא כי האי גונא דשכיח הוא דמותר הא לאו הכי אסור.
+
+Halakhah 6
+
+<b>נדר </b> שהותר מקצתו הותר כלו כדילפינן מדכתיב ככל היוצא מפיו יעשה וגו' ואם לא התיר מקצת אלא שהיה מטיל תנאי לא הותר הכל.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> הנודר או נשבע רואין הדברים שבגללן נדר או נשבע ולומדין מהם לאי זו מהם נתכוון והולכין אחר הענין ולא אחר כל משמעות הדיבור שלא נתכוון אלא למקצת משמעו' הדיבור כדמפרש ואזיל הרב ז"ל.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>האומר </b> לחברו לביתך איני נכנס ושדך איני לוקח בין בנדר בין בשבועה ומת או מכרן לאחר הרי זה מותר שלא נתכוון אלא כל זמן שהם ברשותו דהא ביתך ושדך קאמר דמשמע כל זמן שהיא ברשותך אבל בית ושדה זו אסור לעולם דהא אסרם עליה בסתם וכן בפרה שנדר שלא לחרוש בה מפני שלא השאילה לו פלוני אינו אסור לחרוש בה על יד כל אדם אלא אם אין דרכו לחרוש בידו דלהכי איכוון.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מי </b> שנשבע או נדר על דבר א' אינו מחוייב עד שימצא דבר ההגון לו דלא איכוון אלא בדבר ההגון לו.
+
+Halakhah 14
+
+<b>הנודר </b> או נשבע לתועלת חברו ואמר לו חברו הגיע אלי כבוד שנדרת בשבילי או שנדר או נשבע לתועלת עצמו ואחר כן אמר הריני כאלו התקבלתי והגיע לידי מותר בלא שאלת חכם דלא כן נתכוין אלא לכבדו לחברו וגם כשהוא לתועלת עצמו הרי עשה עצמו כאלו נתקבל. וכל הני דאזלינן בתר כוונה הוי משום דבעינן פיו ולבו שוים דהיינו כוונתו כדאמרינן לעיל ומפרשינן דיבורו כפי כוונתו:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בנדרים </b> הלך אחר לשון בני אדם באותו מקום ובאותו לשון ובאותו זמן שנדר או נשבע בו דלא נתכוון אלא לכך.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>היו </b> מקצת העיר קורין לו כך ומקצת אין קורין לו כך הוי ספק נדרים להחמיר דספקא דאוריתא לחומר' מדאורית' כדילפינן בכמה דוכתי ואם עבר אינו לוקה דאין לוקין על הספק דליכא ביה התראה כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>וכל </b> שהשליח נמלך עליו הרי הוא מאותו המין דאם לא היה מאותו המין לא היה נמלך עליו. ובכל מקום הנודר מן הבשר אסור בבשר עופות ובקרבי' ומותר בחגבים דלא מימליך שליח עליהו ואם נראים הדברים שלא נתכוון אלא לבשר בהמה מותר בבשר דגים אפי' מימליך עליהו.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הנודר </b> מן המבושל או ממעשה קדרה או מן הדגים או מן החלב אין אסור בכל אלא במה שמשמע אבל אסר עצמו מכל היורד לקדרה אסור בכל המתבשלים בקדרה דהכי משמע ומן הגבינה נמי משמע בין מלוחה בין טפילה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הנודר </b> מן החטים או חטה חטים או חטה או חטים או מן הדגן או מן התבואה או מן הירק או בפרישין או מן הכרוב או מן מי השלקות או מן הרוטב או מן התבלין או מן הגריסין או מפירות הארץ או מגדולי קרקע או מפירות השנה או שאמר כל גדולי שנה עלי או שנדר מפירות הקיץ אין אסור בכל אלא במשמע דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם כדאמ' וכל שיש לו שום לווי אינו בכלל מה שאין לו שם לווי.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>הנודר </b> שנדר מן הכסות מן הבית מן העלייה מן הדרגש מן המטה אין אסור אלא במה שנכלל בו. שלא יכנס לבית אסור מן האגף ולפנים ולא מן האגף ולחוץ דכתיב במנוגע מן הבית יתירה לרבות יציאה אחרת מכל מה שתחת המשקוף הא לאו הכי לא הוי בכלל בית. מן העיר מותר בתחומה ואסור ליכנס בעבורה דעיבורא דמתא כמתא דמיא דכתיב ויהי בהיות יהושע ביריחו מאי ביריחו אלימא ביריחו ממש והכתיב ויריחו סוגרת ומסוגרת אלא ש"מ בעיבורא הוה קאי וקרי ליה יריחו. אין נקרא בן עיר לנודר הנאה מבני העיר אלא אחר י"ב חדש נדר מיושבי העיר עד ל' יום.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>נדר </b> ממים הנמשכים ממעין פלוני אסור בכל היונק ונמשך ממנו דנודר ממי פרת אסור בכל מימות שבעולם שכלם נמשכות ממנו דכתיב הוא פרת דמעיקרא דכתיב ביה ונהר יוצא מעדן אבל אמר נהר או מעין פלוני אין אסור אלא מה שנקרא על שמו.
+
+Halakhah 19
+
+<b>אין </b> יושבי יבשה בכלל יורדי ים אבל יורדי ים בכלל יושבי יבשה דסופן לירד ליבשה. נדר מרואי חמה אסור בסומין שלא נתכוון אלא למי שהחמה רואה אותו. נדר משחורי הראש אין מותר אלא בנשים וקטנים ואם דרכן לקרוח כן לכל אסור דאזלינן בתר לשון בני אדם.
+
+Halakhah 20
+
+<b>כותיים </b> הוו בכלל שובתי שבת דכמו כן משמרים שבת ואינם בכלל עולי ירושלם דמצווה ועושה קאמר. ישראל אינם בכלל בני נח דכיון דנתקדש אברהם איתקרו ישראל על שמיה דאברהם ולא על שמיה דנח. זרע אברהם אינו אלא ישראל ולא ישמעאל ועשו דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ולא בישמעאל ביצחק ולא כל יצחק יצא עשו. נדר מן הערלים אין ערלה אלא לשם גוים דכתיב כי כל הגוים ערלים וגו' ואין כונתו אלא למי שאינו מצווה על הערלה. גרים הוו בכלל ישראל ולא ישראל בכלל גרים דהלך אחר לשון בני אדם. כהנים לוים בכלל ישראל ולא איפכא כהנים אינם בכלל לוים ולא לוים בכלל כהנים ואע"ג דבתורה בכמה מקומות נקראו הכהנים לוים הכא אזלינן בתר לשון בני אדם. בני בניו אינם בכלל בניו בין בנדר ובין בשבועה דבנדר הלך אחר לשון בני אדם:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הנודר </b> או נשבע שאיני טועם היום אינו אלא עד שתחשך. יום א' אסור מעל"ע. יום סתם הוי ספק דאוריתא ואינו לוקה משחשכה. שבת זו אסור עד יום שבת והוא בכלל. שבת א' שבעת ימים מעת לעת. שבת סתם הוי ספק כדאמרן. חדש זה אסור עד יום ר"ח. חדש אחד אסור שלשים יום גמורים מעת לעת. חדש סתם הוי ספק כדאמ'. שנה זו אין אסור אלא עד ר"ה דדרך בני אדם לקרוא תשרי ר"ה ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. שנה א' אסור שנה תמימה מיום ליום ואם נתעברה אסור גם בעיבור דמכלל השנה הוו לכל מנין השנים. שנה סתם הוי ספק כדאמ'. שבוע זו אסור [עד] תשלום שנת שמטה. שבוע א' אסור שבע שנים גמורות דשבוע שנים לא הוי בציר משבע שנים. יובל זה אסור עד תשלום שנת יובל דכתיב יובל היא שנת החמשים שנה חמשים אתה מונה לתשלום יובל שעבר ואי אתה מונה אותה להיותה ראשונה ליובל הבא שתהא נקראת תחלת שנת השמטה. שאיני שותה יין עד ר"ח אדר עד סוף אדר לא משמע אלא כדמפרש.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> שזמנו קבוע ונדר עדיו אין אסור אלא עד שיגיע ואם נדר עד שיהיה אסור עד שיצא דהכי משמע וכל שאין זמן קבוע כגון קציר ובציר בין עדיו בין עד זמן שיהיה אינו אסור אלא עד שיגיע וכדמפ' ובמקום שנדר בו עליו הוא סומך.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מי </b> שהדיר אשתו עד הפסח אם תלך לבית אביה עד סוכות שלאחר הפסח והלכה לפני הפסח ומהני לה לוקה וכן שאין את נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח והלכה לפני הפסח והוא מהני לה לוקה ואסורה עד החג ומותרת לילך משהגיע הפסח:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עונת </b> נדרים לקטן ולקטנה דילפי' מדכתיב איש כי יפליא לנדור מופלא הסמוך לאיש היינו קטן בן י"ג שנה ויום אחד וקטנה בת י"ב ויום אחד אלא שלא הביאו ב' שערות אף על פי שאמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו אפילו הכי הקדישן הקדש ונדריהם נדר ואינם לוקים אם חללו או החליפו שבועתם עד שיביאו ב' שערות דכל שלא הביא ב' שערות אפילו הגיע לכלל שנים לאו גדול הוא אלא דאיתרבי לנדרים ובפי' המשנה כתב הרב ז"ל דעונת נדרים דאוריתא שנה שלפני גדלו' כרש"י ז"ל וצ"ע. גדול שנהנה ממה שהקדישו לוקה דהא נדריהם מן התורה אף על גב דאינהו גופייהו לא לקו היינו משום דלא איתרבו אלא לנדר לא לעונש דכיון דלא הביא שערות לאו בר עונשין הוא:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מצות סו </b> לדון בהפרת נדרים או שבועות כדכתיב אלה החוקים אשר צוה ה' אל משה בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה. והבת הנערה אביה מיפר נדריה ביום שמעו כדכתיב כל נדריה ואסריה אשר אסרה וגו' כי הניא אביה אותה. בגרה אינו מפר לה דכתיב בנעוריה בית אביה שהוא בזמן נערות שהוא ששה חדשים עד זמן הבגרות והרי היא כאלמנה וגרושה שנאמר בהם כל אשר אסרה על נפשה יקום. והבעל מיפר נדרי אשתו משתכנס לחופה כדכתיב ואם בית אשה נדרה וגו' והוא מיפר לעולם עד שיגרשנה וכיון שגרשה לאו ברשותו הויא ואפילו בנדרים שנדרה תחתיו לא מצי מיפר אחר שגרשה דהשתא לאו בעלה הוא. ספק מגורשת שהפר לה לא תעבור על נדרה דהוי ספיקה דאוריתא לחומרא גט על תנאי או לאחר זמן וכן מי ששמעה שמת בעלה ונשאת או מי שנשא מחייבי לאוין או עשה נראה דכל הני מצו להפר מדאוריתא דהא אישה קרינא בהו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>נערה </b> מאורסה אין מפר נדריה אלא האב עם הבעל כא' דכתיב ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה ולעיל מהאי קרא כתיב כי הניא אביה אותה וכתיב ואם היו תהיה לאיש וא"ו מוסיף על ענין ראשון וכי היכי דאב מבטל נדרי בתו בזמן שהיא ברשותו ה"נ מבטל עם הבעל כל זמן שהיא ארוסה דעדין היא ברשותו מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדרי' דכתיב בתריה ואם ביום שמוע אישה יניא אותה וגו' לומר שבעלה עם אביה מפירין ולא תימא דהאי קרא בנשואה איירי דכתיב היו תהיה לאיש הוייה דקידושין כדכתיב ויצאה והיתה מקיש הוייה ליציאה וכיון דבאירוסין לא יצאת מרשות אב כדאמרינן דין הוא דלא ליפר ארוס לחודיה דאי לאו הכי אלא ארוס לחודיה מפר קרא דנשואה למה לי השתא באירוסין מיפר לחודיה בנישואין מיבעיא. ואם הפר האחד לבדו אינו מופר אב לחודיה לא מצי מיפר דאם כן ואסרה אסר דאתא לאשמועינן בזמן שיהא ברשותו שהיא נערה למה לי השתא במקום ארוס מיפר לחודיה שלא במקום ארוס מיבעיא דמיפר לחודיה אלא ודאי להכי אתא לומר דהאב מיפר עם הארוס וארוס לחודיה נמי לא מצי מיפר דאם כן לא איצטריך לן קרא למימר דבעל מיפר נדרי אשתו דאם בעודה ארוסה מיפר לחודיה כשנשאה שאין לאב רשות בה מיבעיא דמפר בעל לחודיה אלא ודאי אין אחד מהם מיפר לחודיה. ודבי רבי ישמעאל תנא בין איש לאשתו בין אב לבתו מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה דמשמע ליה דבנערה המאורסה איירי מדכתיב בההוא קרא בנעוריה בית אביה ומדסמך אב לבתו בהדי איש משמע דאב ובעל מפירין נדריה ולא זה בלא זה. היפר הבעל לבדו ועברה על נדרה קודם שיפר האב אינה לוקה ונראה דכ"ש אם הפר אב ולא בעל דאינו לוקה דהא יפה כח האב שאם מת בעל נתרוקנה רשות לאב ואף על גב דאין מפירין זה בלא זה כדילפינן אפי' הכי אחד מהם לא לקי ונראה דטעמא משום דכיון דהפרת תרוייהו מעכבה כשהפר חד קליש ליה כוליה נדרה לענין מלקות וקם ליה באיסורא דאוריתא כחצי שיעור דהוי דאורייתא.
+
+Halakhah 10
+
+<b>מת </b> הארוס חזרה לרשות אביה כשהיה קודם שתתארס דאמר קרא ואם היו תהיה לאיש בשני הויות הכתוב מדבר מקיש קודם הויה שנייה כלומר שמת ארוס ראשון וראויה להתקדש לאחר לקודם הויה ראשונה שלא נתארסה מעולם והיא יושבת נערה בבית אביה מה קודם הויה ראשונה אב מיפר לחודיה אף קודם הויה שניה אב מיפר לחודיה ולנדרי' שנראו לארוס הוא דאתא קרא דאם היו תהיה דאי לא נראו לארוס לא איצטריך דהא כתיב קרא בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה דזכאי בהפרת נדריה. מת האב אחר שנתארסה ונדרה אחר מותו אין הבעל מפר שאין הבעל מיפר נדרי אשתו לחודיה עד שתכנס לחופה דאין הארוס מיפר אלא בשותפות דכל זמן שהיא נערה שלא בגרה לא תצא מרשות אביה כדכתיב בנעוריה בית אביה ואפי' היא ארוסה במשמע הילכך כי מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל.
+
+Halakhah 11
+
+<b>נערה </b> ארוסה שנדרה ושמע אביה ולא שמע ארוסה ונתגרשה בו ביום ונתארסה לאחר בו ביום אפילו לק' אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה דכתיב ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה נדרים שהיו עליה כבר ונראו לארוס ראשון דעליה קרא יתירה הוא דהוה מצי למיכתב ונדריה או מבטא שפתיה וגו' אלא עליה מופנה משום נדרים שנראו לארוס ראשון והאי נראו לארוס ראשון דאמרן נראה דהיינו ששמע והיפר וגירש או מת כדבסמוך אבל שמע וגירש אי גירושין כהקמה דמו לא מצי ארוס אחרון מפר עם אב נדרים שקיים ארוס ראשון ולהכי נקט הרב ז"ל ולא שמע ארוסה דאי שמע וגירש לא מצי ארוס אחרון מיפר מה שקיים ארוס א' כדאמרן ויכול להפר ארוס אחרון כשלא שמע ראשון או שמע והפר מפני שלא יצאת לרשות עצמה שעה אחת שעדיין היא ברשות אביה שהרי היא נערה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>אבל </b> הנשואה שלא הפר לה וגרשה והחזירה בו ביום אינו יכול להפר דהואיל ויצאת ברשות עצמה בנתים נתקיימו נדריה דאין הבעל מפר בקודמין כדכתיב ואם בית אשה נדרה נדרים שנדרה בביתו לומר שאין הבעל מפר בקודמין אלא במה שנדרה תחתיו והיא עומדת תחתיו בלא הפסק שעה א'.
+
+Halakhah 13
+
+<b>נערה </b> המאורסה שנדרה ולא שמעו אביה ולא בעלה ונתגרשה ונתארסה לאחרים אפילו לאחר כמה ימים כשישמע האב והבעל האחרון מפירין נדרים שנדרה בפני ארוס ראשון הואיל ולא שמע אותם הארוס הראשון כדאמרינן לעיל דאי לא שמע ולא הפר מספקא לן בגירושי' אי כהקמה דמו ולא מצו ארוס אחרון להפר בהדי אב מה שקיים ארוס ראשון וכן מת הארוס קודם ששמע או ששמע והפר ומת אביה וארוס אחרון מפירין נדריה כדילפינן מדכתיב עליה יתירא לומר כל נדרים שעליה ואפילו נראו לארוס ראשון כדאמרינן וכל שלא קיים הארוס ראשון ומת בו ביום נתרוקנה רשות לאב כדילפינן לעיל מדכתיב ואם היו תהיה וגו' אבל קיים ומת או שמע ושתק ומת ביום שלאחריו אין האב יכול להפר כיון שקיים ארוס דהא נתרוקנה רשות לאב כשלא קיים אבל קיים לה ע"י גירושין מספקא לן אי הוו כשתיקה או כהקמה והויא ספיקא דאורית' ולחומר' דכיון דידע ארוס דלבתר גירושין לא מצי מיפר ולא הפר קודם גירושין כמאן דאוקמיה לנדרא דמי כי היכי דאמרינן דמכי לא הפר ביום שמיעה כמאן דאוקמיה לנדרא דמי.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>אין </b> הארוס מפר אלא בשותפות אב דהיינו בחייו דאי מת אב אף על גב דהפר אב קודם מיתה לא מצי ארוס להפר אחר כך דכיון דלא נגמרה הפרה בחיי האב נתבטלה גם הפרה בחיי האב והיה צריך להפר הכל וכן מוכח הא דאמרן נתרוקנה רשות לאב דמשמע דיורש רשות הבעל וצריך להפר כל הנדר אלמ' נתבטלה הפרת הארוס כיון שלא נגמרה כל ההפרה בימיו הכא נמי נתבטלה הפרת האב כיון שלא נגמרה בימיו ולא נתרוקנה נמי לארוס כדאמ'. והיכא דהיפר חד וחבריה לא שמע ומת הארוס לא נתרוקנה רשות לאב דקליש ליה נדרא ולא ירית ליה אב אלא אם נתארסה ארסה בו ביום אב וארוס אחרון מפירין.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>נדרה </b> והפר לה אביה לבדו אין הבעל מפר אחר שנשאת דאין הבעל מפר בקודמין כדילפינן מדכתיב ואם בית אישה נדרה. הפרת אב ובעל בלא שמיעה מהני דשמיעה דכתי' בהו לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט דקרא דכתיב ושמע אישה פרט לאשת חרש דאינו ראוי לשמוע אבל ראוי לשמוע מפר דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כדילפינן מכל מנחה בלולה בשמן וחרבה הבא מנחה שיכולה ליבלל. וכל שנמסרה ביד הבעל או שלוחיו אין האב מפר שהרי יצאה מרשותו ולא בעל שאין בעל מפר בקודמין כדילפי'.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>שומרת </b> יבם אינו מפר לה יבם עד שיבא עליה דהויא כאשתו דכשם דלענין סקילה אינה דין כנערה המאורסה כך בנדרים אינה גמורה לאשה להפר (סקילה אי' כנערה המאורסה) ואם היתה נערה המאורסה אין מפר עם האב כדאמרינן דלא אלים זיקת יבום כנערה מאורסה דמשום דחייבי' עליה סקילה אית ליה לבעל זכות בגוה להפר בהדי בעל ואב מפר לחודיה דכיון דיבם לא זכי בהפרת נדרים כדאמר' ה"ל כמאן דליתיה וקם ליה אב להפר באפי נפשיה.
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>יתומה </b> בחיי האב אין אביה מפר נדריה אפילו היא נערה דהא כיון שיצאה מרשותו לגמרי כשהשיאה דאינו מפר אפי' בהדי בעל שוב אין לו בה רשות דבנעוריה וכשהיא בבית אביה הוא דזכי ליה רחמנא והכא נמי כתיב ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה דמשמע אפילו היא נערה והיינו מן הנישואין דמן האירוסין הא ילפי' דהויא ברשות אב. ונערה שלא שמעו נדריה עד שבגרה או עד שנעשית יתומה בחיי האב נדריה קיימים כגון שנשאת ונתגרשה ונתקדשה או שבגרה אחר כך הרי זה לא יפר הנדר הראשון שנדרה והיא נערה שהיה מן הדין שיפר הוא ואביה לפי שהוא בעל אחרון אלא שעתה היא יתומה בחיי האב ואין הארוס יכול להפר אלא בשותפות כיון שלא נכנסה לרשותו ומה שאמרנו שאביה ובעלה מפירין הנדר שנדרה בפני בעלה ראשון היינו כשהיא נערה ברשות אביה בשעת ההפרה:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הנדרים והשבועות האב מפר ביום שמעו דכתיב באב כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום ולא חלק בנדרים אבל בעל אינו מפר אלא מה שיש בו עינוי נפש כדכתיב ביה בבעל כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש וכתיב נמי בין איש לאשתו לדברים שבינו לבינה. ונדרי עינוי נפש סתמא קאמר קרא דמפר ולא מפליג בין לעצמו בין לאחרים ולנדרים שבינו לבינה כיון דקפיד קרא דליהוי דברים שבינו לבינה משמע דלעצמו דהוי בינו לבינה כדכתיב בין איש לאשתו וגם כשגרשה הוי שפיר בין איש לאשתו שמותר להחזירה ויהיה בינו לבינה הוא דמפר ולא לאחרים דהא לא הוי בינו לבינה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ועינוי </b> דמפר אפילו עינוי קטן או לפי שעה דעינוי נפש דכתיב בקרא סתמא כל שהו נמי משמע. ונדרה מרחיצה אפילו יום הוי עינוי דאע"ג דלגבי יום הכיפורים רחיצה לא הוי בכלל עינוי דקרא דלא משמע קרא אלא מילתא דידיע עינויא השתא דהיינו אכילה דבאותו יום מנכר עינויא מה שאין כן בעינוי דרחיצה מ"מ הכא דכתב כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש מילתא דאתיא ביה לידיה עינוי אע"ג דלא מינכר השתא דקרא הכי משמע דכיון שנדרה מביאתה לענות נפש מפר בעל. נדרה משתי ככרות בא' יש לה עינוי שהיה פת נקיה ובא' אין לה עינוי שהיה פת קיבר מפר לזו שיש בה עינוי נפש ואינו מפר לזו שאינו לא עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>נדרה </b> שלא לאכול ממין פירות של מדינה זו או שלא להנות לבריות או לאומה א' מפר משום דברים שבינו לבינה דהיינו לעצמו ולא לאחרים כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>האשה </b> שאמרה לבעלה הנאת תשמישי אסורה עליך אינו צריך להפר דלאו כל כמינה לאסור נפשה עליו דהא משועבדת היא לו להנאתו וכן הוא שאמר הנאת תשמישי אסורה עליך לא אמר כלום דהא משועבד הוא לה כדכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע אבל הנאת תשמישך אסורה עלי צריך להפר שאם לא הפר אסור לשמשה שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו דאסרה על עצמה הנאה דאתי לה מתשמיש.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>נדרה </b> שלא יהנו בה קרוביו או שלא תעשה שמוש שאינה משועבדת לו אין יכול להפר שהרי אין בזה משום עינוי נפש ולא משום דברים שבינו לבינה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>ומפירין </b> נדרים שלא חלו עדין ולא נאסרה בהם דהפרה שייכא במחשבה בלבד כדכתיב מפר מחשבות ערומים דמשמע מפר אפילו מחשבה בעלמא אע"פ שלא חל הנדר עדין.
+
+Halakhah 13
+
+<b>אב </b> ובעל חרשים אינם מפירים כדילפינן מדכתיב ושמע וכו' דבעינן הראוי לשמוע. השוטה אינו מפר כיון דלאו בר דעת הוא וקטן אין לו אישות לפי' אינו מפר דאישה קאמר קרא. והאיש מפר נדרי שתי נשיו או שתי בנותיו כא' דאע"ג דכתיב באב ובבעל אותה דמשמע אותה דוקא היינו לענין שידע מי מהן נדרה אבל לענין אותה לבדה לאו דוקא.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>הפרת </b> נדרים כל היום דכתיב ביום שמעו דמשמע יום השמיעה בלבד ומשום דהוה אמינא ביממא אין בליליא לא כתיב מיום אל יום דמשמע מסוף שלפני שמיעה שהוא תחלת יום שמיעה עד סוף יום של שמיעה דהיינו נדרה בתחלת הלילה שמפר כל הלילה והיום עד סופו. לא שמע ביום נדרה מפר ביום שמעו כל היום דביום שמעו כתיב ולא ביום נדרה בלבד. ובנערה המאורסה בעיא דאב ובעל יפרו ביום אחד דאי לא שמעו ביום אחד אינו מופר דכתיב באב ובעל ביום שמעו דמשמע יום חד דשמיעה לתרוייהו ומדכתיב בתריה ואם בית אישה נדרה וגו' ושמע אישה והחריש לה וגו' מכלל דאישה האמור למעלה ארוס.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>שתק </b> אב או בעל כדי לצערה הואיל ולא הפר ביום שמעו נדריה קיימים דתלתא קראי כתיבי החרש יחריש תרי כי החריש לה הא תלתא חד לשותק ע"מ לקיים וחד בשותק סתם וחד בשותק ע"מ למנקט שתיקה סתם ולמינקט לא מצי מפר אלא ביום שמיעה ושותק ע"מ לקיים לאלתר שוב אינו יכול להפר ואפילו ביום שמיעה ומיהא שמעינן דקיים בלבו קיים כיון דשתיקה ע"מ לקיים שוב אינו יכול להפר כדאמר. נדרה והפרו לה והיא לא ידעה ועברה על נדרה פטורה ומפני שנתכוונה לאיסור צריכה כפרה כדכתיב וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה. עברה קודם שיפרו לה אף על פי שהפרו לה אחר כך בו ביום הרי זו חייבת על דבר שעברה בו אם מלקות מלקות אם טומאת נזירה קרבן. שמע ולא ידע שיש לו רשות להפר או שלא ידע שנדר זה צריך כפרה ולאחר זמן ידע הרי זה יפר כל יום ידיעתו ביום שמיעה דלא קרינא ביה ביום שמעו אלא השתא ביום שנודע לו שיכול להפר לה.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>הפר </b> על דעת שהיא בתו והיא אשתו או איפכא או שהפר על דעת שאסרה עצמה בענבים ולא היה אלא בתאנים או איפכא צריך לחזור ולהפר כשידע דכתיב כי הניא אביה אותה אותה הוא דבעיא שיהא מפר לשם אותה הנודרת וכתיב והפר את נדרה דמשמע דיפר את נדרה מה הוא ויש לו להפר כל יום הידיעה דהוי ביום השמיעה כדאמר:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מפר </b> אדם או מקיים בכל לשון אע"פ שאינה מכרת האשה באותו לשון.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואין </b> האב והבעל מתירים כמו החכם אלא עוקר הנדר מתחלתו ומפירו דהפרה כתיב בהדיא בקרא באב ובעל וכתיב בהתרת חכם זה הדבר אשר צוה ה' לומר דברים ככתבם דאין בעל מתיר. אבל קשה לשון הרב ז"ל שכתב שהאב והבעל עוקרי' הנדר מעיקרו ומפירין אותו וכן למעלה כתב וכיוצא בדברים שענינם עקירת הנדר מעיקרו בין בפניה. ובנזיר פ' מי שאמר איפשיטא בהדיא בעיין דבעל מעקר עקר אי מיגז גייז ת"ש וכו' ש"מ בעל מיגז גייז והרב כתב באותה משנה ראשונה וז"ל לפי שהבעל אינו עוקר מן הנדר אלא מה שתלוי באשה והוא מה שאמרו בזאת הכוונה בעל מיגז גייז לא מעקר עקר ע"כ. וכמה דינין תלויי' בזה וכתבם הרב ז"ל כמו מלקות שחייבת אם עברה על נדרה אפילו הפר לה בעלה אח"כ וכמו נדרה בנזיר ואמרה חברתה ואני והפר לה בעלה שהאשה מותפסת בנדר וא"כ איך כתב הרב שהאב והבעל עוקרים הנדר מעקרו. ואני אומר כי יש חילוק בין התרת חכם להפרת הבעל כי התרת חכם אינו מסלק מכל וכל הנדר אלא עדין יש לו קצת עון על נדרו ואפילו אחר שהתיר לו חכם וכאומרם ז"ל התר נדרים פורח באויר כי אין להם אלא סמך מועט בתורה הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו ולזה אם הנדר היה חל לא היה כח בחכם להתיר שאין כח בידו להתיר אלא לעקור כאלו לא נדר אבל הבעל והאב התורה נתנה להם רשות להפר הנדרים בפי' אישה יקימנה ואישה יפרנו ובאב ואם הפר יפר וגו' ולכן יש להם כח להפר הנדר בעודו נדר לעתיד דומיא דהקמה שהוא לעתיד אבל החכם שלא נתנה לו התורה רשות בפי' אין לו רשות אלא לעקור הנדר ובזה יהא מותר שאם חל קצת אינו יכול להפר מכאן ולהבא כמו שכתבתי. וא"כ אפשר לפ' ענין זה על לשון הרב ז"ל שכותב שעוקר הנדר מעיקרו כלומר שעיקר הנדר הוא מפר מכל וכל ולא נשאר עליו שום עונש וזהו הפרה מתחלת הנדר שהוא מופר מכל וכל מכאן ולהבא ועוקרו מכאן ולהבא ומתחילת הפרת הנדר הוא נעקר לגמרי מה שאין כן בחכם ודוחק וצ"ע.
+
+Halakhah 3
+
+<b>לשון </b> הקיום הוא משמעו שרצה בנדר זה דהקמה הפך הפרה כדכתיב אישה יקימנה ואישה יפרנו ומדהפרה הוי ביטול הנדר מעיקרו הקמה הוי קיומו ורצונו בו.
+
+Halakhah 4
+
+<b>בטל </b> הנדר בלבו ונתן לה לאכול דבר שנדרה ממנו הרי הנדר בטל מאליו אבל הפרה צריך להוציא בשפתיו דכיון דאם שתק ביום שמעו הוי הנדר קיים משמע דלהפרו בעי דיבור שיוציא מידי שתיקה וקיום וכשביטל בלבו דהוי ביטול כיון שנתן לה לאכול דבר שנדרה ממנו הרי מוציא מידי שתיקה וקיום כהפרה בדיבור כן נראה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>נדרים </b> שלא נדרה עדין אינו יכול להקם ולא להפר. דנהי דאשכחן דנדרים שחלו כבר דמצי לקיומי מאן לימא לן הכי באותם שלא חלו דלא אלימי וכיון שלא באו לכלל הקם לא באו נמי לכלל הפר דאף ע"ג דאיכא ק"ו ע"כ הקישן הכתוב דכתיב אישה יקימנה ואישה יפרנו את שבא לכלל הקם שחל בא לכלל הפר את שלא בא לכלל הקם שלא חל וא"א לקיימו כדאמר לא בא לכלל הפר שאינו יכול להפר כדאמר. אין אדם עושה שליח לא להקמה ולא להפרה דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו וכיון דכתב רחמנא אישה תרי זמני משמע דוקא אישה ולא השליח.
+
+Halakhah 10
+
+<b>לא </b> אמרינן בהפרת נדר שהופר מקצתו הופר כולו כדאמרינן בהתרה אלא קיים מקצתו יכול להפר מקצתו אחר ומה שקיים קיים ומה שהפר הופר דאף על גב דיקימנו הוה משמע יקם ממנו דמשמע דנדר שהוקם מקצתו הוקם כולו כיון דכתיב יפרנו (מקשי') מגלה על יקימנו כי היכי דיפרנו ליכא למידרש מיני' הפרה במקצת יקימנו ליכא למידרש הפרה במקצת דאורחיה דקרא למכתב הכי.
+
+Halakhah 11
+
+<b>מי </b> שהתפיס עצמו בנדר אשתו אינו יכול להפר דכיון דאמ' ואני קים לה נדרה שגלה דעתו שרצה בנדר זה וכיון דילפינן דקיים בלבו קיים כל שמשמעו שקיים לא גרע מקיים בלבו ואם היא התפיסה עצמה בנדרו מפר שלה ושלו קיים דלא תלה כלל נדרו בנדרה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>האב </b> והבעל מפירין נזירות הבת והאשה דכתיב נדר נזיר להזיר מה נדרים מפירים אף (שזה) נזירות הם מפירים. הריני נזיר ואת ואמרה אמן אינו יכול להפר דמשמע דקאמר לה הריני נזיר אם תהא את נזירה וכיון דאמרה אמן שניהם אסורים. אמר לה הריני נזיר ומה תאמרי את ואמרה אמן הרי זה יפר ואם הפר שלו בטל כמו תלה נזרו בנזרה ומתני' דקתני מפר שלה ושלו קיים נראה דה"פ אמרה לו הריני נזירה ואתה ואמר אמן משום דהוי קיום כי אמר אמן.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>מי </b> שהתפיס עצמו בנדר אשה ושמע בעלה או אביה והפר לה שלה מופר וזה שהתפיס עצמו חייב לפי שהבעל בשהפר אינו עוקר מן הנדר אלא מה שתלוי באשה בלבד.
+
+Halakhah 16
+
+<b>האשה </b> שאין עליה רשות אב ובעל ואסרה עצמה בדבר אחד לאחר ל' יום ונשאת תוך שלשים אף על פי שבשעת שחל הנדר היא ברשות הבעל אינו יכול להפר שבשעת הנדר לא היתה ברשותו ובתר שעת אמירה אזלינן כדכתיב ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה דמשעה שאסרה על נפשה אע"פ שלא הגיע הזמן יקום עליה ואי בשלא נשאת לא איצטריך דפשיטא דמאן מפר לה אלא ודאי נשאת איצטריך למימר דכיון שנדרה בעודה אלמנה אף על פי שאמרה שיחול הנדר לאחר ל' יום כי נשאת אפילו תוך זמן אינו מפר משום דבתר אמירה אזלינן שנדרה קודם שנשאת ואפילו היתה מאורסת לו בשעת הנדר שאין הבעל מפר בקודמים כדילפינן לעיל. וכן אם נדרה ברשות בעלה לאחר שלשים והפר לה ונתגרשה או נתאלמנה תוך שלשים הרי זו מותרת דבתר שעת אמירה אזלינן בין לקולא בין לחומרא כדאמר. אסרה עצמה בדבר לכשתנשא אין הבעל יכול להפר דהא בשעת אמירה אין רשות בעלה עליה ואם אמרה לכשאתגרש יכול להפר שהרי בשעת אמירה רשות בעלה עליה.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>קיים </b> בלבו אינו יכול לחזור ולהפר כיון דילפינן דקיום בלב הוי קיום כי היכי דאם קיים בפי' לא מצי להפר אחר כך דכתיב אישה יקימנו וגו' דמשמע מיד שקיימו מקוים ה"נ כשקיים בלבו ל"ש אלא א"כ חזר תוך כדי דיבור שלא יהא כח דברים שבלבו גדול מכח המוציא בשפתיו דלאו בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיוכל לחזור בו תוך כדי דיבור ואם הפר בלבו כיון דאמרינן דאינו מופר יכול לחזור ולקיים.
+
+Halakhah 20
+
+<b>קיים </b> נדרה וניחם נשאל לחכם ומתיר לו הקמתו וחוזר ומפר לה בו ביום אבל הפר לה וניחם אינו נשאל לחכם כדי שיחזור ויקיים וטעמא דקיום נדר כנדר דאחרים מוחלין לו אבל הפרה אינה כנדר להשאל עליה ואף על גב דאיתקש הפרה להקמה להא מילתא דשאלה לא איתקוש וקיום דבעל או דאב בנערה מאורסה אינו נשאל עליו דלאו שאלה מעליא היא כיון דבעיא קיום דתרוייהו.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>אמר </b> לה קיים ליכי קיים ליך ונשאל על הקמה ראשונה הרי השנייה חלה עליו דכיון דקיום הוי כנדר וכשבועה נשאל על הראשונה חייב על השנייה משום דשנייה מתלא תליא וקיימא ולכי משכח רווחא חיילא ה"ה קים ליך קים ליך השני חל לכי מיתשיל על הראשון. אין הקמה מועילה אחר ההפרה דאי הפרה חיילא הקמה לא חיילא דהקמה דקרא קאי אנדר שנדרה לא אהפרה. קים ומופר ליך בבת אחת הרי זה קיים נראה לפי' הרב ז"ל דכיון דלא מצו חיילי תרוייהו האי דאפיק בלישניה ברישא הוא דחייל. קיימו לאותו יום הוי קיום לעולם דיקימנו משמע מיד שקיימו מקוים ותו לא מצי מיפר כדאמר לעיל מופר ליך למחר אינו מופר שהרי קיימו היום ולמחר אינו יכול להפר דביום שמעו כתיב קיים ליך שעה א' אם עבר היום ולא הפר הרי הוא קיים דהוי שתיקה דהרי לא קיים אלא לשעה ועדין היה לו שהות כל היום להפר ולא הפר ואם הפר אחר השעה הוי ספק מי אמרינן כיון דקיימו שעה מקויים לעולם או דילמא כיון דכוליה יומא בר הקמה ובר הפרה הוא כל היום ברשותו לקיים ולהפר והוי ספיקא דאוריתא ולחומרא ולפי' אסורה בנדרה ואם עברה אינה לוקה דהויא לה התראת ספק.
+
+Halakhah 23
+
+<b>מי </b> שנדר נדרים לכונן דעתו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח ובנדרים אלו אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות ואעפ"כ מי שפורש מדברים שראוי לפרוש מהם בלא נדר הרי זה משובח יותר אמרו חכמים הנודר כאלו בנה במה ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן ולא ישאל עליהם אלא מדוחק שנאמר נדרי לה' אשלם. ויש במצות הלכות אלו דברים מדברי סופרים סמוכים אקרא דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kedushah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kedushah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4ece64e469a02b351c39247f425b45dbe8d66760
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kedushah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,1180 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Forbidden Foods
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה נז </b> לבדוק בסימני בהמה וחיה להבדיל בין טמאה לטהורה כדכתיב והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ונאמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל וענין ההבדלה הוא כדי שנדע סימני הטהורה ולא נבא לאכילת הטמאה ובפירוש אמרו בבהמה אותה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה וזהו לאו הבא מכלל עשה שהיא עשה שלא בא הכתוב לצוות שנאכל בהמה טהורה אלא שאנו רשאין לאכול טהורה ולא טמאה והוא כאלו בא מצות עשה על מניעת האסורות כענין הציווי במניעת המלאכה בימים המקודשים וכשנבדיל בין הטמאה לטהורה ונפרוש מאכילת הטמאה נקיים מצות עשה מוסיף על שנזהרנו מעבור על ל"ת שבה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>סימני </b> בהמה וחיה נתפרשו בתורה שהם מפרסת פרסה ומעלת גרה עד שיהיו שניהם וגמל ושפן וארנבת שאינם מפריסים פרסה וחזיר שאינו מעלה גרה וכ"ש שאר בהמות שאין מפריסות פרסה ואינם מעלות גרה טמאים כדכתיב אותה תאכלו אותה שיש בה שני סמנים אלו הוא מותר לאכילה ולא כל שאין לה ב' סימנים אלו והרי הוא לאו הבא מכלל עשה כדאמרינן.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>בהמה </b> טהורה שילדה כמין בהמה טמאה כסוס וחמור מותר באכילה דכתיב בגמל טמא הוא וסתם גמלים נולדים מן הגמלה וכתב הוא דמשמע שהוא טמא ואין אחר שהוא גמל טמא וכגון שנולד מן הפרה ואם לא ילדה לפניו אלא שבא ומצאו כרוך אחריה אע"פ שיונק ממנה הרי זה ספק מדאוריתא דילמא כיון דילדה אוהבת היא אע"פ שאינו מינה ושמא בן חזירה הוא ואסור או דילמא אינה אוהבת אלא מינה והאי בנה הוא ואף על גב דבכרוך אחריה איכא חזקה דבנה הוא אפ"ה מספקי' ליה מדאוריתא דאיתרע לה האי חזקה דאינו מצוי שתלד בהמה טהורה ולד בדמות בהמה טמאה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>בהמה </b> טמאה שילדה כמין בהמה טהורה בסימניה אסור באכילה דכתי' אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו' יש לך מי שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכלו ואי זה זה טהור שנולד מן הטמא שהוא טמא ונראה דבכרוך לחוד אסיר דבהמה טמאה לא מרחמת וולד דלאו ממינה ומדמרחמא ליה נראה דמינה הוא והיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור לפיכך דג טמא שנמצא במעי דג טהור אסור ודג טהור שנמצא במעי דג טמא מותר דאזלינן בתר רובה דרוב דגים במינם משריצים וזה שהשריץ מין אחר הרי הוא כמי שבלעו לפנינו ואינו גידולו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>בהמה </b> טהורה שילדה או שנמצא בה בריה א' שיש לה ב' גבין או ב' שדראות אסורה באכילה וזו היא השסועה שנאסרה בתורה דכתיב את זה לא תאכלו וכו' השסועה כלומר בריה שנולדה שסועה לשתי בהמות וכי אגמריה רחמנא למשה כשיצאת ממעי בהמה דהא בריה בעלמא בפני עצמה ליתה וכן בהמה שנמצא בה דמות עוף טהור אסור באכילה דאע"ג דנמצא בה דמות בהמה טמאה טהור הא איכא פרסות דאף על גב דאין פרסותיו סדוקות וכתיב פרסה בבהמה תאכלו אבל הכא ליכא פרסה דעוף אין לו פרסה ולא הותר מן הנמצא בבהמה אלא מה שיש לו פרסה כדכתיב כל מפרסת פרסה בבהמה תאכלו כדאמר.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה אלא עשרה מינים המנויין בתורה שלשה מיני בהמה הם שור שה ועז ושבעה מיני חיה איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר כדכתיב בהדיא כולהו בקרא שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי וגו' וילפינן דשור שה ועז הוו בהמה דלא אכשר רחמנא חיה לקרבן כדכתיב מן הבהמה וגלי קרא בהני תלתא דכשרים לקרבן משמע דאינהו מין בהמה ומדאלו הוו מין בהמה שארא הוו מין חיה דלא הוכשרו לקרבן ואלו העשרה טהורים הם ומיניהם דלא הוה צריך קרא לפרש שמות אלו העשרה אי אין בעולם מי שמפריס פרסה ומעלה גרה אלא אלו העשרה ופירש שמותם לומר דכל שהוא ממינם ונקרא על שמם נמי מותר וכלם מעלים גרה ומפריסי פרסה כדכתיב שור שה כשבים וגו' וכל בהמה מפרסת פרסה וכו' ולא הוה צריך קרא למיכתב גמל ושפן וארנבת דאין להם אלא סימן אחד אלא לאשמועינן דאם מכיר אלו הארבעה יכול לאכול כל בהמה שאינו מכיר בה אלא סימן א' כגון פיה חתוך או פרסותיה דכל שיש בה סימן א' יש בה סימן ב' אלא אלו הארבעה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>וצריכין </b> אנו להבדיל בין בהמה טהורה לחיה טהורה שחלבה מותר דלא אסרה תורה אלא שור וכשב ועז כדכתיב קרא בהדיא ודמה טעון כיסוי דכתיב ציד חיה או עוף וגו' ובהמה טהורה חלבה בכרת דכתיב כי כל אוכל חלב ונכרתה ואין דמה טעון כיסוי דציד חיה או עוף כתיב ולא בהמה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>וסימני </b> חיה הם מפי השמועה כל שהיא מעשרת המינים ויש לה קרנים מפוצלות או כרוכות סדוקות הדורות.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>שור </b> הבור מין בהמה הוא שהרי הוא נקרא ע"ש שור והקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת מן חיה הוא דקרו ליה טביא דבי עלאי וכל שיסתפק במין בהמה או חיה חלבו אסור מדאוריתא ודמו טעון כיסוי דספקא דאוריתא לחומרא וכוי הוי ספק:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>מצוה נח </b> לבדוק בסימני העוף להבדיל בין טמא לטהור דכתיב כל צפור טהורה תאכלו ולא טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה. סימני עוף טהור לא נתפרשו בתורה אלא מנה מינין טמאים בלבד והשאר מותרים והמינים הטמאים כ"ד. א' נשר. ב' פרס. ג' עזניה. ד' דאה והיא ראה האמורה במשנה תורה דמשנה תורה לאוסופי קאתי ולא אשכחן מידי דאסיף בעופות אלא כתב ראה דלא כתיב בויקרא אלא דאה וכדי שלא יבא אדם להכשירה במקום שקורין אותה ראה ויאמר דאה אסר התורה ולא ראה הילכך חזר וכתב ראה והיא היא דאי ס"ד תרי נינהו למה גרעה לראה הכא אלא ש"מ לפרושי. ה' איה והיא דיה האמורה במשנה תורה דכיון דלאוסופי קאתי מאי שנא הכא דכתיב למינה אאיה ומ"ש הכא דכתיב במשנה תורה למינה אדיה וגרעה למינה דאיה אלא ש"מ איה ודיה אחת היא ולא נכתבה אלא שתהא קורא אותה דיה והוא קורא איה ויאמר לא זו אסרה תורה אלא איה לפי' פרט לך הכתוב בכל שמותיה. ו' מין האיה שכתוב בה למינה מכלל שהוא ב' מינין. ז' עורב. ח' זרזיר שהוא מין עורב שכן כתוב בתורה את כל עורב למינו להביא את הזרזיר. ט' יענה. י' תחמס. י"א שחף. י"ב נץ. י"ג ושרנקה שהוא מין נץ שכן כתוב בו למינהו. י"ד כוס. ט"ו שלך ט"ז ינשוף י"ז תנשמת י"ח קאת י"ט רחם כ' חסידה כ"א האנפה כ"ב מינה שכתוב למינה. כ"ג הדוכיפת. כ"ד העטלף.
+
+Halakhah 15
+
+<b>כל </b> מי שהוא בקי בעופות אלו ובשמותיהם הרי זה אוכל כל עוף שאינו מהם ואין צריך בדיקה דעופות טהורים מרובים על הטמאים לפי' מנה הכתוב הטמאים והשאר הם טהורים. ועוף טהור נאכל במסורת אם זכור הוא באדם כשר שאכלו שהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור או שמסר לו רבו צייד שבקי בהם ומוחזק בענין צידה ובקיאות עופות שזה עוף טהור דעד א' נאמן באיסורין מדאוריתא כדילפינן לעיל בה' איסורי ביאה.
+
+Halakhah 16
+
+<b>ואע"פ </b> שלא נתפרשו בתורה סימניהם ילפינן מדכתיב רחמנא נשר דכל שאינו דומה לנשר שיש לו ד' סימני טומאה אלא יש לו סימן א' של טהרה טהור חוץ מהעופות הכתובים בפרשה שהרי יש מהם עשרים שיש להם ג' סימני טהרה ואף על פי כן הם טמאים ולעורב שנים ולפרס ולעזניה א' וטמאים אבל כל שאר עופות שבעולם כיון שאינם דומים לנשר בד' סימני טומאה טהורים ומנשר ילפינן הכי דליכא למימר אדרבה לילף מהנהו אחריני שאע"פ שיש לו סימן א' של טהרה או אפילו שנים או אפילו שלשה יהו טמאים דא"כ נשר שיש לו ד' סימני טומאה למה לי למכתביה אלא ודאי להכי כתב רחמנא נשר לאשמועינן שכל שאינו דומה לו אלא יש לו אפילו סימן א' של טהרה בלבד טהור ולפי שמן הכלל הזה היינו מטהרים כל כ"ג עופות טמאים שהפחות שבהן יש לו סימן אחד של טהרה הוצרך לכתבן לומר שעשרים עופות אע"פ שיש להם ג' סימני טהרה ועורב אע"פ שיש לו שנים ופרס העזניה אע"פ שיש להם אחד אחד טמאים אבל כל שאר עופות אף ע"פ שיש להם סימן א' של טהרה טהורים ותורים דכתב רחמנא למה לי הואיל ולאו מינייהו ילפינן דאית להו ד' סימני טהרה דאי לגופייהו לא איצטריכו דהא אפילו בסימן א' טהור אלא לא כתביה אלא לקרבן שהם לבדם כשרים לקרבן ולא עוף אחר. וסימני טהרה הן אותם שהתורין והנשר חלוקות בהם שיש להם אצבע יתירא וזפק וקרקבן נקלף ואינו דורס ואוכל דקבלה היתה בימות נח שהקריב מכל עוף טהור ובדק את כולם ומסר לדורות שאין עוף טהור דורס וכל שהוא דורס בידוע שהוא טמא מאלו הכ"ד מינים לרש"י ז"ל וכל השוכן עם הטמאים ונדמה להם הרי זה טמא כזרזיר דלא לחנם הלך אצל עורב:
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>מצוה נט </b> לבדוק בסימני חגבים להבדיל בין טמא לטהור דכתיב נמי בחגבים את אלה מהם תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה. ומיני חגבים שהתירה תורה ח' והם א' חגב ב' מינו והיא הרזבנית ג' חרגול ד' מינו והוא ערצובי' ה' ארבה ו' מינו והוא צפורת כרמים ז' סלעם ח' מינו והיא יוחנא ירושלמי.
+
+Halakhah 22
+
+<b>מי </b> שהוא בקי בהם ובשמותיהם אוכל והצייד נאמן עליהם כעוף ומי שאינו בקי בודק בסימנים והם ג' כל שיש לו ד' רגלים וד' כנפים שחופות רוב אורך ורוב הקף וב' כרעים ד' רגלים וב' כרעים דכתי' כל הולך על ד' אשר לו כרעים ממעל לרגליו וד' כנפים שחופות את רובו ילפי' לה במה הצד דיש בזה מה שאין בזה הצד השוה שבהם שיש להם ד' רגלים וד' כנפים חופות את רובו וקרסולים אף כל שיש לו ד' רגלים וכו' יכול יש בו כל הסימנים הללו ואין שמו חגב יהא מותר ת"ל חגב דלא איצטריך דהא איתרבו כל השוין להו בד' סימנים ששמו חגב וכל האמורים למעלה שמם חגבים ואף על פי שראשן ארוך ויש להם זנב הם מין טהור דלהכי איצטריך חגב דכל שיש לו הד' סימנים ונקרא חגב אף על פי שיש לו מה שאין בנזכרים בכתוב מותר דאי לאו להיכא דיש לו ראש ארוך או זנב לא הוה איצטריך חגב.
+
+Halakhah 23
+
+<b>מי </b> שאין לו עכשיו כנפי' או כרעים או שאין לו כנפים חופה את רובו ועתיד לגדל אותם אחר זמן הרי מותר מעתה דכתיב אשר לא כרעים ממעל לרגליו כתב באל"ף וקרי בוא"ו וגלי רחמנא בקרסולים וה"ה לכנפים:
+
+Halakhah 24
+
+<b>מצוה ס </b> לבדוק בסימני דגים להבדיל בין טמא לטהור כתיב את זה תאכלו מכל אשר במים וזולתו לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה. והענין הוא היותנו מצווים לדון באלו הסימנים ולומר שזה מותר לאכלו וזה אינו מותר כמ"ש והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וגו' והבדלתם אמנם תהיה בסימן ובדגים ב' סימנים סנפיר וקשקשת כדכתיב סנפיר וקשקשת במים סנפיר הוא שפורח וקשקשת היא הדבוקה בכל גופם וכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר בקשקשת הוה סגי וכתב סנפיר משום יגדיל תורה ויאדיר הרבה לנו טעמים לידע מהו קשקשת וקים להו הכי מאדם הראשון דכתיב וכל אשר יקרא לו האדם נפש וגו' יש לרבות אפילו דגים ואת"ל שלא קרא להם שמות דלבהמות ולעופות לחוד הוא דמשמע במקרא שקרא שמות י"ל דהכי קים להו הלכה למשה מסיני דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן אפשר דנפקא לן מדכתיב אשר אין לו עיין עליו כדאמרינן בכל דוכתא או שיש לו קשקשת וכשעולה מן הים משיר הרי זה מותר דכתיב סנפיר וקשקשת במים מה ת"ל במים אין לי אלא המעלה סימני שלו ליבשה השירו בים מנין ת"ל סנפיר וקשקשת במים כיון דבמים ה"ל סנפיר וקשקשת מותר. ואפילו אין בו אלא סנפיר א' וקשקשת א' הרי זה מותר דכתיב סנפיר וקשקשת דמשמע אפילו חדא:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קכ </b> שלא לאכול מבשר בהמה וחיה טמאה דכתיב אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו' וזה נאמר על מי שיש לו סימן א' וכ"ש שאר בהמה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל שאיסור אכילתה בלא תעשה וכיון שכבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה אותה תאכלו ולא בהמה טמאה לא הוי ק"ו אלא גילוי מילתא בעלמא. לפי' כל האוכל מבשר בהמה וחיה הטמאה כזית לוקה מן התורה ככל לאוין שיש בו מעשה דומיא דלאו דחסימה דכתיב גבי מלקות בין שאכל מבשרם בין שאכל מחלבם לא חלק הכתוב בטמאים בין בשרם לחלבם דכתיב כל אוכל חלב מן הבהמה וגו' ונכרתה וגו' הא למדת שאין כרת אלא בחלב בהמה שמקריבין ממינה קרבן ה'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>האדם </b> אף על פי שנאמר בו מין חיה שנאמר ויהי האדם לנפש חיה אינו מכלל מיני חיה בעלת פרסה דהא מהלך בשתים ולא איירי קרא אלא במהלכי על ארבע ומפני שנקרא חיה כדכתיב ויהי אדם לנפש חיה הוצרך הכתוב למעטו מדין חיה טמאה דכתיב את זה לא תאכלו זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתי' בל"ת על אכילתו ומלאו לחודיה הוא דמפטריה רחמנא אבל בעשה ישנו דכתיב זאת החיה אשר תאכלו ממנה ז' מיני חיה טהורים הא כל שהוא חוץ מהם אע"פ שהוא מהלכי שתים לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה:
+
+Halakhah 4
+
+<b>אזהרת קכא </b> שלא לאכול מבשר עוף טמא והאוכל כזית ממנה לוקה מן התורה דכתיב ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו וגו' ועובר על עשה שבה דכתיב כל צפור טהורה תאכלו ולא טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה:<br><b> אזהרת קכב </b> שלא לאכול דגים טמאים דכתיב ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו והאוכל כזית לוקה ועובר על עשה תאכלו מכל אשר במים מכל אשר יש לו סנפיר וקשקשת וגו' הא אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה:
+
+Halakhah 5
+
+<b>אזהרת קכג </b> שלא לאכול שרץ העוף והאוכל כזית לוקה וחגב לא הוצרך הכתוב ליחד לו לאו בפני עצמו שבכלל שרץ העוף הוא דכתיב כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו וגו' והם כגון זבובים וצרעין ויתושים וחגבים דחגבים נמי איקרו שרץ העוף כדכתיב אך את זה לא תאכלו מכל שרץ העוף וגו' אשר לא כרעים וגו' ונקראו שרץ מפני שהם נמוכים ורוחשים על הארץ:
+
+Halakhah 6
+
+<b>אזהרת קכד </b> שלא לאכול משרץ הארץ והאוכל כזית לוקה דכתיב כל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל וגו' כל הולך על גחון זה נחש כל לרבות את השלשול ואת הדומה לשלשול והיא תולעת ארוכה כנחש והם הנמצאים באשפה על ארבע זה עקרב כל הולך לרבות את החיפושית שהיא אישקארבו ואת הדומה לו מרבה רגלים זה נדל שקורין מאה רגלים עד כל לרבות את הדומה לו ואת הדומה לדומה. ושמונה שרצים האמורים בתורה והם החלד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת הם משרץ הארץ דכתיב וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החלד וגו' והאוכל מבשרם כעדשה לוקה דכתיב והבדלתם בין הבהמה וגו' ובין העוף וגו' ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש וגו' פתח הכתו' באכיל' דלא תשקצו את נפשותיכם היינו באכיל' דכי אכול להו משקץ נפשיה וסיים בטומאה אשר הבדלתי אתכם לטמא דהיינו לטמא אחרים בנגיעה לומר לך מה טומאת שרץ בכעדשה הלכה למשה מסיני דהוי בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני ודרשינן נמי מהם בהם וחומט תחלת ברייתו בכעדשה אף אכילה לוקה עליהם בכעדשה והיינו במיתתן דומיא דטומאה דהויא אחר מיתה אבל חותך אבר א' מהם מן החי אינו לוקה עליו אם אכלו אלא בכזית בשר דלא הוי כעדשה אלא במיתתן דומיא דטומאה כדפ' וכולן מצטרפין זה עם זה לכעדשה ולכזית דכתיב הטמאים ה"א יתירה מלמד שמצטרף אפילו שרץ ושרץ כלומר כחצי שיעורה מזה וכחצי שיעור מזה מצטרפין וחצי שיעור מחלד חצי שיעור מעכבר מצטרפין והוי בין לשיעור כעדשה בין לשיעור כזית דבשרצי' איכא תרוייהו בחייהם ובמותם כזית וכעדשה ואבר שלם מן השרץ אחר שמת אינו לוקה עד שיהא בו כעדשה דאף על גב דכל שהוא אבר שלם מטמא בפחות מכעדשה לענין אכילה בעינן מכעדשה דלא השוה הכתוב אכילה וטומא' אלא לכעדשה שהוא שיעור מובדל לטומאת ח' שרצים משאר הטומאות וכדכתיב אשר הבדלתי אתכם לטמא דמיירי בשיעור טומאה מובדלת כעדשה אבל טומאת האיברים אינה חלוקה בשרצים משאר טומאות שכל הטומאות איבריהם מטמאים כן בכל שהן.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>דם </b> שמנה שרצים ובשרם מצטרף לכעדשה כתיב וזה לכם הטמא אין ת"ל וזה דהא כתיב אלה הטמאים לכם אלא בא ולימד על דם השרץ והשרץ שמצטרפין זה עם זה מדסמך וזה לכם הטמא וכיון דבטומאה מצטרפים באכילה נמי מצטרפין דהא איתקוש אכילה וטומאה והוא שיהיה הדם מחובר לבשר דבצירוף הוא דהוי דם כבשר השרץ כדאמ' לא כשהדם בפני עצמה דאז בעינן כזית דהא לא מטמא' בכעדשה כשהיא בפני עצמה דבהם כתיב כל הנוגע בהם במותם עד שיגיע במקצתן שהוא בכולן והיינו בכעדשה ומשמע דבעינן מבשר השרץ לתשלום כעדשה דכעדשה מן הדם בפני עצמה לא מטמאה כדפרי' ולא קרינא בה בהם ודם הנחש מצטרף לבשרו לכזית ולוקה עליו דכתיב כל חלב וכל דם לא תאכלו מה חלב מיוחד שחלבו חלוק מבשרו שיש על הדם איסור כרת משום דם מה שאין כן בבשר הטמאים שאינו בכרת ואינם מצטרפים הילכך דם נחש ובשרו מצטרפים שאין חלוק דמו מבשרו. אין אזהרת דם אלא בבהמה חיה ועוף כדנילף לקמן בס"ד ואין מוזהרין על דמו אלא משום שרץ טמא כדאמר וזה לכם הטמא לימד על דם השרץ ובשרו שמצטרפים לטומאה ואם התרו את אלו משום אוכל דם פטור דהא לאו משום דם הוא אלא משום טומאה כדאמרינן כל השיעורין ומחלקותיהם הלכה למשה מסיני כדאמר בכמה דוכתין:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>אזהרת קכה </b> שלא לאכול משרץ המים דכתיב אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם הרי שכלל בלאו זה שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים מדקאמר סתמא בכל השרץ השורץ ולא לקחנו מזה הכתוב אלא איסור שרץ המים בלבד שלא בא בו איסור מיוחד כשרץ העוף והארץ ולוקה האוכל מהם כזית. איזהו שרץ המים אלו הבריות הקטנות כמו התולעים ועלוקה שבמים וחיות הים כללו של דבר כל שאינו בצורת דגים לא טמא ולא טהור כגון כלב המים והדלפון וצפרדע וכיוצא בהם:
+
+Halakhah 13
+
+<b>אזהרת קכו </b> שלא לאכול רמש הארץ כגון אלו המינין הנבראים באשפות ובגופי הנבלות כגון רמה ותולעה וכיוצא בהם שאינם נבראים מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהם והאוכל כזית מהם לוקה דכתיב ולא תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ רומש על הארץ ואף על פי שאין פרין ורבין דהכי משמע נמי לישנא דרומש שהוא הרומש ומתהוה מן העיפוש כי השורץ אינו נקרא אלא שיש לו כח המולד בדומה והוא פריה ורביה מזכר ונקבה:
+
+Halakhah 14
+
+<b>אזהרת קכז </b> שלא לאכול תולעת הפירות כשיצא לאויר והם הנבראים בפירות ובמאכלות אם פרשו ויצאו לארץ אף על פי שחזרו לתוך האוכל מי שאכל מהם כזית לוקה דכתיב לכל השרץ השורץ על הארץ להביא את שפרשו לארץ אף על פי שחזרו שהרי שרצו בארץ אבל אם לא פרשו מותר לאכול הפרי והתולעת שבתוכו דלא אסרה אלא כששרץ על הארץ כדאמרינן. ואם התליע בפרי במחובר אותה התולעת אסורה כאלו פרשה לארץ שהרי על הארץ נבראת ולוקין עליה ואם ספק אסור דהוי ספקא דאוריתא לחומרא. פירשו לאויר ולא נגעו לארץ או שפרשו מקצתן לארץ או שפירשו אחר שמתו שנמצא תולעת על הגרעינה מבפנים או שיצאו מתוך האוכל לתוך אוכל אחר כל אלו אסורין מספק אי מיקרי שורץ על הארץ אי לא ואין לוקין עליהם דהא הויא התראת ספק.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>תולעת </b> הנמצאת במעי הדגים ובמוח שבראשי הבהמות והנמצאת בבשר אסורה כשהבהמה ישנה או הדג נכנסין בחוטמם וכתיב ואת נבלתם תשקצו להביא דרנין שבבהמה ונמצאת בבשר אסור שבשר בהמה אינה מותרת אלא בשחיטה וכל דבר חי שיצא ממנה אפילו לאחר שחיטה אסור כיון שאי איפשר להם בשחיטה אבל דג מלוח שהתליע מותר שהן כפירות שהתליע אחר שנתלשו מן הארץ שמותר לאוכלן דכיון דאין צריכים שחיטה כל הגדל ממנו בהתר הוא גדל כמו תולעת הפירות. וכן המים שבכלים שהשריצו מותר לשתותן עם המים דכתיב וכל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו וכל אשר אין לו וגו' שקץ הם כלומר במים בימים ובנחלים הוא שאתה אוכל את שיש לו ואי אתה אוכל את שאין לו אבל בכלים בין שיש לו בין שאין לו אכול דאין סברא שיהא בכלים חמורים מימים ונחלים דלהוו אסורין נמי דיש לו סנפיר וקשקשת הואיל דבאין לו סנפיר וקשקשת קילי טפי מימים ונחלים דליכא בהו אלא עשה ובימים ונחלים ואין לו איכא לאו וכיון דהכי הוה דרשינן ליה להתירא ולא איסורא.
+
+Halakhah 18
+
+<b>שרץ </b> המים הנברא בבורות שיחין ומערות הואיל ואינם מים נובעים והרי הן עצורין במים שבכלים מותרים דכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו וגו' מה ת"ל והא מאותם תאכלו דכתיב בסיפיה דקרא בימים ובנחלים אותם תאכלו נפקא לן היתירא בשיש לו ואיסורא בשאין לו ותאכלו קמא למאי אתיא לכתוב מכל אשר במים כל אשר לו וגו' אותם תאכלו שיכול הואיל והתיר שרץ המים בלא סימני טהרה בשני מקראות אחד סתום ואחד מפורש המפורש ההוא קרא דיש לו סנפיר וקשקשת דאתי להתיר כלים בלא סימני טהרה כדדרשינן לעיל ימים ונחלים הוא דאותם תאכלו ולא אחרים הא בכלים אפילו אין לו תאכלו וסתום כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים לא תאכלו הא בכלים תאכלו אפילו אין לו והאי קרא לא הוי מפורש להתר כולי האי משום דאזהרת לא תאכלו לא סמיכא להאי פרטא אלא לכלל דכל נפש החיה אשר במים וגו' דכתיב בה ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו ומשמע טפי בהאי קרא דבכל מימות שבעולם אפילו בכלים אזהר אלא דילמוד סתום דהוי האי קרא מן המפורש דהוא קרא דיש לו סנפיר וגו' תאכלו הא בכלים אף על גב דאין לו תאכלו והכא הוי מפורש להתר כלים כיון דסמיך לא תאכלו אפרטא ואם כן בורות שיחין ומערות הוו אסירי להכי איצטריך קרא דאת זה תאכלו כי היכי דנדרוש כלל ופרט וכלל להתירם דבסתום נמי איכא שני כללות סמוכים זה לזה אחר הפרט דכתיב בימים ובנחלים וכתיב בתריה תרי במים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים וכל מקום שאתה מוצא שני כללות סמוכים זה לזה הטל פרט ותנהו ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל במים כלל בימים ובנחלים פרט במים חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מים נובעים אף כל מים נובעים רבי חריצין ונעיצים נובעים לאיסורה ומיעט בורות שיחין ומערות להתרא ולא מצית למימר מה הפרט מפורש מים גדלים ע"ג קרקע אף כל מים גדלים על גבי קרקע ורבי אפילו שיחין ומערות דא"כ לא תאכלו קמא מאי אהני ליה דלכלים לא צריך דלא מיתסרי כיון דלא דמו לפרט במידי ועוד דהא הותרו כלים מקרא גופיה דכתיב אין לו סנפיר וקשקשת במים אותם תאכלו הא בכלי אפי' אין לו תאכלו והאי כלל ופרט וכלל דאמרינן דרשינן ליה הכי משום דילמוד סתום מן המפורש בהתר בורות שיחין ומערות נמי כמו בהתר כלים דאי לאו מפורש הוה אסרינן בורות שיחין ומערות בסתום משום דלא סמיך לא תאכלו אפרטא ומשמע טפי לאסור כל מימות והשתא דבמפורש דרשינן כלל ופרט וכלל מתרי במים דכתיבי גבי הדדי מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים והטל הפרט ביניהם לדונם בכלל ופרט וכלל למעט בורות שיחין ומערות להתרא דלאיסורא אי אפשר דא"כ לא תאכלו מאי אהני ליה דרשינן נמי הכי בסתום אע"ג דלא תאכלו לא סמיך אפרטא כדאמר וא"כ האי לא תאכלו לכלים לא הוה צריך דהא לא דמו לפרט במידי ועוד דהותרו מקרא דעשה גופיה דכתיב אותם תאכלו דיש לו הא בכלים תאכלו אע"פ שאין לו כדכתבינן אלא להכי הוא דאתא כי היכי דנדרוש כעין הפרט למעט בורות שיחין ומערות להתרא ולא לאיסורא דלהכי אהני לא תאכלו כדאמרינן בין במפורש בין בסתום והיינו לת"ק דרבי ישמעאל אבל לדברי ר' ישמעאל דפליג את"ק בחריצין המושכין ואינם נובעים לפירוש הרב ז"ל ילפינן לה בגוונא אחריתי הכי ריבה ומיעט וריבה דבמים במים שני פעמים הואיל ושני הכללות סומכים כשתטיל פרט שאחריהם ביניהם מדה בתורה היא שלא תדונם בכלל ובפרט אלא בריבוי ומיעוט וריבוי וריבה הכל אפילו חריצין ונעיצין שאינם נובעים לאיסורא ומיעט בורות שיחין ומערות להתרא דחריצין ונעיצין אינם עצורין ככלים ובורות שיחין ומערות עצורין שאין להם מוצא ומובא אלא עצורים ככלים ולא מצית למימר דריבה אפילו בורות וגו' לאיסורא ומיעט כלים דכלים לא איצטריכו להו קרא כדאמרינן לעיל וא"כ תאכלו יתירא מאי אהני ליה אלא אהני למידרש כי האי גונא להתיר בורות וכדאמרינן לעיל ונראה דגרסינן תני דבי רבי ישמעאל דאי גרסינן דבי ר' ישמעאל תנא כמו שכתוב בספרים לא הוה הלכתא כותיה דהכי קים לן תנא דבי ר' ישמעאל הוי הלכה ודבי ר' ישמעאל תנא לא הוי הלכה. ואם פירש השרץ ממקום בריתו אף על פי שחזר לתוך המים אסור משום שרץ השורץ על הארץ דכיון דרחשה והלכה חוץ הוי שרץ הארץ. המסנן את היין ואת החומץ או את השכר ואכל היבחושין או יתושין ותולעות (שאינו) לוקה משום שרץ המים בתולעות או משום שרץ העוף נמי באחרים ואפילו חזרו לכלי אחר שסננן שהרי פרשו ממקום ברייתן וכתוב כל השרץ השורץ על הארץ לרבות יבחושין שסננן כדאמרינן.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>האוכל </b> בריה טמאה שלימה בפני עצמה אפילו היא פחותה מן החרדל לוקה מן התורה דכל בריה ובריה טמאה אסרה תורה ל"ש גדולה ול"ש קטנה דאין לה שיעור דאי קטנה דאין לה שיעור לא לקי עליה היכי אזהר בלאו סתמא כל בריה טמאה הא איכא טובא דלית בהו שיעורא אלא ודאי כדאמרינן בין אכלה חיה או מתה ואפילו סרחה כל שיכולין לאכלה לוקה הואיל ואכלה כולה שלימה כדאמרינן.
+
+Halakhah 22
+
+<b>נמלה </b> שחסרה ואפילו אחד מרגליה אינו לוקה עליה אלא בכזית דהא אינה שלימה ושיעור נמלה שלימה גמירין הלכתא דהאוכלה חייב ואלו חסרה פטור לפיכך על זבוב או יתוש שלם בין חי בין מת לוקה משום שרץ העוף דבטמאים ליכא אבר מן החי אלא כל שאוכל מהם לוקה כדאמרי'.
+
+Halakhah 23
+
+<b>הרי </b> שהיתה הבריה משרץ העוף ומשרץ המים ומשרץ הארץ כגון שהיו לה כנפים והיא מהלכת על הארץ כשאר שרצים והיתה רבה במים ואכל' לוקה משום שרץ העוף ומשום שרץ המים ומשום שרץ הארץ ואם היתה יתר על זה מן המינים שנבראו בפירות לוקה עליה ארבעה ואם היתה מן המינים שפרים ורבים לוקה חמשה ואם היתה מכלל עוף טמא יתר על היותר משרץ העוף לוקה עליה שש מלקיות משום שרץ העוף ומשום עוף טמא ומשום שרץ הארץ ומשום שרץ המים ומשום רומש על הארץ ומשום תולעת הפירות כדכתיב לעיל קראי דהני לאוין בין אכלה כולה או כזית ממנה כדאמר לעיל לפיכך נמלה הפורחת הגדלה במים לוקה ה' מלקיות ובשעת בריאתה בבת א' הוא דחיילי כל הני איסורי.
+
+Halakhah 24
+
+<b>ריסק </b> נמלות והביא א' שלימה וצרפה לאלו ונעשו הכל כזית לוקה שש מלקיות חמש משום הנמלה וא' משום כזית מנבלת הטמאים:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> מאכל היוצא ממין מן המינין האסורים שלוקין על אכילתן הרי אותו המאכל אסור מן התורה כגון חלב בהמה וחיה הטמאים וביצי עוף ודג הטמאים דכתיב ואת בת היענה וכי בת יש לה ליענה והלא אינה אלא מטלת ביצים ולא שייך בה בת ועוד דאין בתה חלוק ממנה דליכתיב בתה אלא זו ביצת' וה"ה לכל האיסור כיענה ולכל הדברים הדומים לביצה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>חלב </b> האדם מותר באכילה מן התורה אף על פי שבשרו אסור בעשה דכל האסור בלאו דומיא דיענה הוא דמרבינן ומבת היענה דאסור כל מה שיוצא ממנו אבל אדם דלא אסיר אלא בעשה לא.
+
+Halakhah 3
+
+<b>דבש </b> דבורים ודבש צירעה מותר מפני שאינו תמצית גופן אלא כונסין אותן מן העשבים בתוך פיהם ומקיאים אותו בכוורת ולא אסר רחמנא אלא מאי דהוי מגופן.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואין </b> לוקין על ביצה וחלב היוצא מן הטמא מן התורה דמריבוי דבת הוא דילפינן לה ועיקר קרא לאסור יענה גופה הוא דאתא ומדכתיב מבשרם לא תאכלו משמע דעל הבשר בלחוד הוא דלקי לא על ביצה וחלב והוו כאוכל חצי שיעור שאסור מן התורה אלא א"כ הם בצים הנמצאים במעי דגים או תלוים באשכול שהאוכל אותם לוקה משום דהוו כבשר עצמה לענין טומאה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ביצת </b> עוף טמא שהתחיל האפרוח להתרקם בה ואכלו לוקה משום שרץ העוף דכתיב כל שרץ העוף טמא הוא וגו' דכיון שמינו עוף והביצה מעוף טמא לאלתר שרקם ה"ל כשרץ העוף אבל ביצת עוף טהור שרקם פטור מן התורה דאין מינו טמא וכ"ש אפרוח אפילו לא נתפתחו עיניו דמותר אף מדברי סופרים. חלב או ביצת טרפה אסורין מדאוריתא דהא גלי קרא לכל האסור בלאו דומיא דיענה דביצתה ודומה לה אסורה דגדלה באיסור כביצת יענה מה שאין כן בנתנבלה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ואפרוח </b> ביצת טרפה מותר שאין מינו טמא ואיסור טרפות שבה פקעה מינה כד אסרחה והוה עפרא בעלמא הילכך מותר זה שיצא ממנה אח"כ וביצי עוף ספק טרפה הוו ספקא דאוריתא ולחומרא ואם חזרה וטענה ערימה שנייה הותרו הראשונים דטרפה אינה יולדת.
+
+Halakhah 12
+
+<b>חלב </b> טמא אינו נקפא ולכך גבינות הגוי מותרת מן התורה וחלב שחלבו גוי בעדר שיש בו בהמה טמאה כבהמה טהורה נראה דאסורה מדאוריתא דהוי ספיקא דאוריתא.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>ביצה </b> ששני ראשיה כדין או חדין או חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים בידוע שהוא מעוף טמא ואם אינה כך איפשר שהיא מעוף טמא או מעוף טהור דאיכא דעורבא דדמי לדיונה לפיכך אין לוקחים ביצים מן הגוים אלא א"כ יש לו בהם טביעות עין שהם ביצי עוף פלוני טהור ולביצי טריפה לא חיישינן דאזלינן בתר רובה. ומישראל לוקחין סתם מדאוריתא דעד אחד נאמן באיסורין כדילפינן מוספרה לה ודוכתי אחריני וכן ביצי דגים וציר דגים טמאים לא הוי בכלל היוצא מן הטמא מדאוריתא דזיעה בעלמא הוא:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קכח </b> שלא לאכול נבלה והיא בהמה או חיה או עוף שמת ואם אכל כזית מא' מהם לוקה דכתיב לא תאכלו כל נבלה וכל שלא נשחטה כראוי הרי זו מתה דכיון דלא נשחטה כראוי לא מקרייא שחוטה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> אסור משום נבלה אלא מינים טהורים דאין איסור נבלה חל על איסור טמאה כדילפינן לעיל בה' איסורי ביאה דאין איסור חל על איסור והכא נמי כתיב בנבלת עוף נבלה וטרפה לא יאכל וגו' דאין לה טומאת משא ומגע אלא טומאת אכילה בבית הבליעה יכול אף נבלת עוף טמא במשמע ת"ל נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה הוא יצא זה שאין איסורו משום נבלה אלא משום עוף טמא וכיון דמלישנא דאכיל' מוכח דלאו בעוף טמא מיירי משמע דאין באכילת טמא איסור נבלה דאין איסור חל על איסור טמא כדאמרינן ואינו לוקה על אוכל בשר טמא אפילו מת או בשר מן החי אלא משום אוכל בשר טמאה.
+
+Halakhah 3
+
+<b>האוכל </b> עוף טהור חי כל שהוא לוקה משום נבלה הואיל שאכלו כולו דכיון דבטמא בריה אסרה תורה בין גדולה בין קטנה הכי נמי בטהורה דהתירה תורה ואסרה כשהיא נבלה בין גדולה ובין קטנה אית בה איסור נבלה ולא משכחת לה בעוף טהור שאין בו כזית אלא כשאוכלו שלם ובחייו דאם אכלו אחר שמת כשיהיה בכולו כזית חייב משום נבלה ולא הויא בריה להתחייב בכל שהוא שכל שדבר אחר גרם ליאסר לה כי הכא דנתנבלה לא מקריא בריה להתחייב עליה בכל שהוא.
+
+Halakhah 4
+
+<b>האוכל </b> כזית מבשר נפל בהמה טהורה לוקה משום אוכל נבלה דהא הויא בשר מתה וכל שלא שהה עד יום ח' בבהמה הרי זה ספק נפל דכתיב שבעת ימים יהיה עם אמו וגו' ואם נודע שכלו לו חדשיו מותר מיד. השליא אינה בשר והאוכלה פטור מן התורה:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אזהרת קכט </b> שלא לאכול טרפה והיא בשר בהמה או חיה ועוף טהורים שנטרפו ואם אכל כזית מא' מהם לוקה דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וגו'. טרפה האמורה בתורה היא שטרפה חית היער נשברה ונטת למות ועדין לא מתה אף על פי שקדם ושחטה קודם שתמות הרי זו אסורה משום טרפה הואיל ואי איפשר שתחיה ממכה זו הבאה עליה וכשם שלא תחלוק במתה בין מתה מחמת עצמה בין נפלה ומתה בין חנקה או דרסתה חיה ומתה היא נבילה כך לא תחלוק בנוטה למות בין טרפתה חיה בין נפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה בין זרק לה חץ ונקב לבה או הריאה שלה בין בא לה חולי מחמת עצמה ונקב לבה או הריאה שלה וכיוצא בהם הואיל ונוטה למות מ"מ הרי היא טרפה בין היה גורם בידי אדם בין בידי שמים דכתיב נבלה וטרפה הקישן הכתוב מה נבלה לא חילק בין בבית בין בשדה או מתה מחמת עצמה אף טרפה כן ומה ת"ל ובשר בשדה טרפה דבר הכתוב בהוה שאם לא תאמר כן לא תיאסר אלא אותה שנטרפה בשדה אבל נטרפה בחצר לא תאסר הא למדת שאין הכתוב מדבר אלא בהווה וענין הכתוב שנוטה למות מחמת מכותיה ואי איפשר לה לחיות מחמת מכה זו אסורה דכתיב לכלב תשליכון אותו עד שיעשה אותה בשר הראוי לכלב דהיינו שאי איפשר לה לחיות כדאמרינן מכאן למדו חכמים כלל כל שאין כמוה חיה טרפה דהא לא נאסרה טרפה אלא משום דסופה למות מחמת טרפותה וילפינן לה נמי מדכתיב זאת החיה אשר תאכלו זאת החיה קרי ביה זאת חיה אחרת אינה חיה והיינו טרפה ובה' שחיטה יתבארו אי זה חולי עושה אותה טרפה הל"מ ואי זה חולי אין עושה טרפה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וכן </b> החותך בשר מן החי מן הטהורים לוקה באכילתה משום טרפה שהרי בשר זה מבהמה שלא נשחטה ולא מתה מה לי טרפה אותה חיה מה לי חתכה בסכין מה לי כולה מה לי מקצתה הרי הוא אומר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כיון שנעשית הבהמה בשר בשדה הרי היא טרפה דמדכתיב בשדה משמע שפירש ממקומו.
+
+Halakhah 11
+
+<b>בהמה </b> חולה מותרת מן התורה שלא אסרה תורה אלא במין טרפת חית היער שעשה בה מכה הממיתה אותה בוודאי.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>השוחט </b> בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים דאפילו עוף דכתיב ביה ושפך את דמו לא ילפינן לה שחיטה אלא מדאיתקש' לחיה דכתיב ציד חיה או עוף וחיה כתיב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך כמו שיתפרש במקומו בס"ד והכא לא אדכר דם כלל וכן שוחט בריה ולא פרכסה מותרת ומסוכנת שלא פרכסה כלל הרי זו נבלה ולוקין עליה דקים להו לרבנן דניטלה נשמתה קודם גמר שחיטתה ואם שחטה בלילה ולא ידע אם פרכסה הרי זו ספק נבלה ואסורה ככל ספק דאוריתא דאזלינן לחומרא מדאוריתא כדילפינן לה בדוכתא.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>כל </b> איסורין שבתורה אין מצטרפין זה עם זה חוץ מאיסורי נזיר דאם צרף כזית מענבים לחים ויבשים זגים וחרצנים ואכלם לוקה משום דכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים וגו' אבל חלב דם ובשר טמא ונבל' וכיוצא בשאר איסורין שצרף מן הכל כזית ואכלו אינו לוקה דאין איסור אחד חל על איסור אחר להשלים ולצרף שיעור חיובו אלא דינו הוא כאוכל חצי שיעור דאסור מן התורה ואין לוקין עליו כדילפינן מכל אוכל חלב וגו' וכל שאיסורו בלאו א' כגון איסור נבלה או איסור טומאה אף על פי שצרף כזית מבהמות וחיות חלוקות מצטרפין הטהורות לאיסור נבלה והטמאות לאיס' טומאה דהא אינו איסור אחר שנצטרף להשלים שיעור כזית אלא שאיסורן בלאו א' הוא ונבלה וטרפה מצטרפין זה עם זה להשלים שיעור כזית אע"ג דהוו ב' לאוין משום דטרפה תחלת נבלה היא.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>האוכל </b> מן האסורין מן העור מן העצמות מן הגידים מן הקרנים ומן הטלפים ומן הצפרנים של עוף מקום שמבצבץ מהם דם כשיחתכו ומן השליא פטור מן התורה דכתיב בבהמה טמאה מבשרם לא תאכלו ודרשינן על בשרם הוא באזהרה ולא על עור ועצמות וגו' ובדגים טמאים נמי כתיב מבשרם לא תאכלו לומר דאינו מוזהר על הסנפירין ועצמות שכלם אינם ראוים לאכילה ואינם מצטרפים לבשר להשלים כזית. קיבת האסורין מותרת דפרש בעלמא היא ועור הקיבה הוי כשאר בני מעים דהוו בכלל בשר ואסירי ועור הבא כנגד פניו של חמור הוי נמי כפרש בעלמא.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>ויש </b> שעורותיהם אסורין כבשרם עור האדם ועור חזיר הישוב וחטוטרת של גמל שלא טענו עליו משא מעולם ולא הגיע למשא ועור בית הבוש' ושתחת האליה ועור השליל והאנקה והכח והלטאה והחומט כל אלו העורות כשהן רכות הרי הם כבשר לכל דבר דכתיב בח' שרצים אלה הטמאים לכם ה' יתירה לרבות עור הרכים שיהו כבשר יכול אפילו כולן ת"ל אלה רכים ולא קשים כדאמרינן:
+
+Halakhah 22
+
+<b>אזהרת קל </b> שלא ליהנות משור הנסקל דכתיב ולא יאכל את בשרו והרי נבלה הוא ואיך אפשר לאוכלו אלא לא בא הכתוב אלא להודיעך שכיון שגמרו דינו לסקילה נאסר ואם קדם ושחטו שחיטה כשרה אסור בהנאה ואם אכל מבשרו כזית לוקה וכן כשיסקל לא ימכר ולא יתנו לכלבים ולא לגוים דכתיב ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי כאדם האומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום ופרש אינו בכלל האיסור דבשרו כתיב אבל פרשו מותר. נודע שהוא פטור מסקילה אחר שנגמר דינו כגון שהוזמו עדיו יצא וירעה בעדר דלא נאסר בגמר דין כיון שהוזמו ואם נודע אחר שנסקל הרי זה מותר בהנאה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קלא </b> שלא לאכול אבר מן החי דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר. ולמדו מפי השמועה שבא לאסור אבר שנחתך מן החי ועל אבר מן החי הוא אומר לנח אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואבר חי מיקרי נפש שאם יחתכנו אינו עושה חליפין שלא ישוב עוד כנפש הנטולה שאינה חוזרת והכי משמע לא תאכל הנפש בעודו עם הבשר בעוד החיות עם הבשר. ואיסור אבר מן החי נוהג בטהורים ולא בטמאים דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודה כל שבשרו מותר אתה מצווה על איבריו וכל שאין בשרו מותר אי אתה מצווה על איבריו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אחד </b> אבר שיש בו בשר גידים ועצמות ואחד אבר שאין בו עצם אלא שהאבר שאין בו עצם בין חתך כולו בין מקצתו אסור משום אבר מן החי והאבר שיש בו עצם אינו חייב משום אבר מן החי עד שיפרוש כברייתו בשר וגידים ועצמות אבל פירש הבשר בלבד חייב משום טרפה לא משום אבר מן החי דכיון דנפיק לן מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר בעינן דבר שלם דומיא דנפש שיהא בו בשר גידים ועצמות ובשאין באבר עצם הוי נמי דומיא דנפש כיון שהוא אבר שאינו חוזר ואינו עושה חליפין.
+
+Halakhah 3
+
+<b>האוכל </b> מאבר מן החי כזית לוקה דאכילה כתיב ביה ואין אכילתה פחותה מכזית ולא תימא כיון דכתיב ובשר בשדה טרפה וגו' לבשר מן החי אייתר ליה לא תאכל הנפש עם הבשר לאבר מן החי ואע"ג דלית ביה שיעור כיון שהוא אבר אלא ודאי שיעור בעיא דאכילה כתיב ביה כדאמרינן וא"כ פחות מכזית פטור אע"ג דהוי כברייתו וכזית חייב אף ע"ג דאין בו בשר אלא כל שהו כיון דהוי כברייתו בשר גידים ועצמות. ואם הפריד הבשר מן הגידים ועצמות אחר שתלשו מן החי אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו ואין העצמות והגידים מצטרפים לכזית מאחר ששנה ברייתו דבאכילה כתיב הנפש עם הבשר שהוא כברייתו כדאמרינן. חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט אם יש במה שאכל כזית בשר חייב ואם לאו פטור דצירוף גידים ועצמות חידוש הוא כאבר מן החי ובעלמא לא מיצטרפי ואין לך בו אלא חידושו כשאכלו בבת אחד דסתם אכילה הכי משמע ולא לחצאין ונראה דבהאי כזית בשר דאמרי' דלקי היינו משום בשר מן החי דמשום אבר מן החי לית ביה כיון שלא אכלו כברייתו בגידים ועצמות. לקח כזית מן האבר כברייתו ואכלו אע"פ שנחלק בפיו קודם שיבלענו חייב דהא דרך אכילה הוא.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>תלש </b> אבר מן החי ונטרפה הבהמה בנטילתו ואכלו חייב שתים דאיסור טרפה ואיסור אבר מן החי באין כאחת וכי האי גוונא חייל כדאמרינן באזהרת קט"ו ובלאו באין כא' נמי הוה חייל איסור אבר אטרפה משום דהוי מוסיף דאסיר לבני נח אלא משום דטרפה איסוריה חשיב דחייל אחלב כדכתיב וחלב נבלה וחלב טרפה וגו' בעינן באין כאחד. וכן התולש חלב מן החי ואכלו לוקה משום אבר מן החי ומשום חלב משום דחלב הותר מכללו בחיה ואבר מן החי הוי איסור מוסיף לבני נח תלש חלב מן הטרפה ואכלו לוקה שלש דכיון דאתי אבר מן החי דהוי איסור מוסיף וחייל השתא אחלב דהותר מכללו חייל נמי אטרפה אע"ג דנטרפה כן נראה לישב לפי' הרב ז"ל ללישנא דאי בעית אימא דכ"ע בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת.
+
+Halakhah 6
+
+<b>בשר </b> או אבר המדולדל בחי ואינו יכול לחזור ולחיות כיון שלא פירש אלא אחר שחיטה אינו אסור מן התורה דאין שחיטה עושה ניפול ומועלת לו אבל מיתה עושה ניפול ולוקה משום אבר מן החי דכתיב בשרצים וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא ע"י נפילה הויא נפילה מהם איברים המדולדלים בהם ובמותם מיעוטא הוא דלגופיה לא איצטריך דהא במתים משתעי דבנבלתם כתיב ונכתוב וכי יפול למימרא דעושים ניפול ולא בעי במותם אלא על כרחך למעוטי שחיטה דאין עושה ניפול ואם אינו ענין לשרצים דלאו בני שחיטה נינהו דשחיטתם נמי מיתה היא תנהו ענין לבהמה דמיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול כדאמר.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>חתך </b> מן הטחול ומן הכליות ואח"כ שחט הבהמה הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי אף ע"פ שהן בתוך מעיה אבל חתך מן העובר שבמעיה ולא הוציאו ואח"כ שחטה הרי חתיכת העובר או איברו מותר הואיל ולא יצא דכתיב כל מפרסת פרסה בבהמה תאכלו כלומר כל אשר תמצא בבהמה תאכלו וכתיב אותה כההיא שלימה אכול כל הנמצא בתוכה אבל כשהיה חסרה שהנמצא בתוכה מגופה הוא שנאסר ממנה לא תאכל הנמצא. עובר שהוציא ידו או רגלו נאסר אותו אבר לעולם ואפילו החזירו למעי אמו ואח"כ נשחטה הרי אותו האבר אסור משום טרפה שנאמר ובשר בשדה טרפה כלומר חוץ למחיצתו דהיינו אויר שרחם זה ה"ל מחיצה להתירו בשחיטה וכיון שיצא הרי הוא כטרפה מה טרפה אין לה התר כשנטרפה אף אבר שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו תקנה לעולם ואפילו חזר ונכנס ואין לידה לאיברים דנשרי מיעוט שבפנים אחר רוב שבחוץ ואם חתך האבר קודם שנכנס מקום החתך נמי כולו אסור דדרשינן פרסה דכתיב בקרא דכל בהמה מפרסת פרסה הכי פרסה החזיר אכול מקום חתך שלה לא החזיר פרסה לא תיכול אפילו מקום חתך שלה. ואבר עובר שיצא וחתכו לוקין עליו משום אבר מן החי אפילו מת העובר קודם שחיטה דאבר מן החי קרינא ביה כיון דאינו ניתר אלא בשחיטת אמו ובשחיטתה מיהא ניתר ואם נחתך אחר שחיטת אמו אפילו הוא מת אינו לוקה משום אבר מן החי אלא איסורו משום טרפה ואם מתה הבהמה ואח"כ חתכו לוקה משום אבר מן החי דהא אינו ניתר אלא בשחיטת עצמו. חלב עובר נקבה שהוציא אבר ונאסר אסור לשתותו מספק שהרי יש בו אבר א' אסור ומספקא לן חלב דעלמא דאתי מכח בהמה שכולה חיה לאו כאבר מן החי דמי וחלב זה הבא מכח אבר אחד חי נמי לא גרע מינה ושרי או דילמא גרע דהתם חיות העומד ליתקן ע"י שחיטה אבל חיותו של אבר זה אין לו תקנה עולמית וספקא דאוריתא לחומרא ואסור חלב של אבר זה מספקא כדאמר ואפילו הכי נראה דאיסור חלב עובר זה לא הוי אלא מדרבנן דמדאוריתא ברובה בטיל ואפילו היה חלב אסור מן התורה בודאי אלא דאפשר לומר דלא אמרי' בטיל ברובא אלא היכא דנתערב איסור בהתר גמור אבל היכא דמעורב מעיקרא כי הכא דלא ה"ל שם התר לא אמרי' בטיל ברובה וצ"ע.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>השוחט </b> בהמה מעוברת ומצא בה שליל בין חי בין מת ואפילו עובר חי בן תשעה מותר בשחיטת אמו מן התורה דכתיב מעלת גרה בבהמה לרבות את הוולד דרשינן בהמה דרישא דקרא אבהמה דסופא ודרשינן הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו שהכל ניתר בשחיטתה ושליא דמותרת באכילה נמי ילפינן מדכתיב וכל בהמה וגו' תאכלו כל לרבות שליא יצאת מקצתה ואינה קשורה בוולד אסורה דשמא יצא הוולד שלה והרי הוא כילוד ושליא בתרי' אזלא ולא התירה שחיטה ואפילו נמצא ולד אחר בבטן בלא שליא ואם היתה שליא קשורה בולד מה שיצא ממנה אסור כאבר שיצא מן העובר.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>קרע </b> או שחט בהמה טרפה ומצא בה בן תשעה חי ניתר בשחיטת עצמו דהיתרה הוא דרבי קרא מכל בהמה תאכלו שאם רצה אוכלו בשחיטת אמו אבל אם צריך לשחיטה כגון זה שוחטו ומותר שהוא ניתר בשנים מד' סימנים או בוושט וקנה שלו או בשל אמו ואם מצא בה עובר שלא גמרו לו חדשיו אפילו הוא חי הרי זה אסור שהוא כאבר מאמו ואין ניתר אלא בשחיטתה דאע"ג דבן ט' נמי ניתר בשחיטת אמו הא ניתר נמי בשחיטת עצמו דארבעה אית ליה כדאמרינן. כל עובר שהוציא ראשו והחזירו ואח"כ שחט את אמו הרי הוא כילוד וצריך שחיטת עצמו ויציאת הראש דהוי כילוד נראה דילפינן מאדם מכל אשר נשמת רוח חיים באפיו כדפי' בה' נדה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קלב </b> שלא לאכול דם שנאמר וכל דם לא תאכלו. והאוכל כזית מדם בהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים במזיד חייב כרת בשוגג חייב חטאת קבועה דכתיב לעוף ולבהמה וחיה בכלל בהמה דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו וגו' איל וצבי ויחמור וגו'. ובין טמאים ובין טהורים ילפינן מכלל ופרט וכלל דכתיב כל דם לא תאכלו כלל לעוף ולבהמה פרט נפש אשר תאכל כל דם חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש שיש במינם בטהורים טומאה קלה וחמורה ואיסור קודם שחיטה והתר לאחר שחיטה והן מין בשר אף אני אביא כל שיש במינם טומאה וכו' לאפוקי דם דגים וחגבים ושרצים דאין במינם הני צדדין דאין חייבים עליהם משום דם אלא משום שהוא תמצית גופם כחלב בהמה טמאה דהוי דומיא דביצת עוף טמא דאסיר מדכתיב בת היענה כדאמר לעיל ודם שרצים מצטרף לבשרם כדאמרינן לעיל מדכתיב וזה לכם הטמא וגו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> חייבים כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמימות ועל דם הכנוס בתוך הלב דה"ל דם בעין ועל קילוח דם הקזה דהוו דם שנפש יוצאה בו אבל דם השותת בתחלה הקזה ובסופה אין חייבים עליו דאין כרת אלא בדם הנפש דכתיב כי נפש כל בשר דמו הוא כל אוכליו יכרת.
+
+Halakhah 4
+
+<b>דם </b> התמצית ודם האיברים אין חייבים עליהם כרת אבל לוקין בכזית דכתיב וכל דם לא תאכלו ובחיוב כרת הוא אומר כי נפש כל בשר בדם הוא אינו חייב כרת אלא על דם שהנפש יוצאת בו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>השליל </b> הנמצא במעי הבהמה הרי דמו כדם האיברים של ילוד דכיון דאינו טעון שחיטה אין דמו קרוי דם הנפש והרי הוא כאחד מאיברי אמו אלא דדם הכנוס בתוך לבו חייבים עליו כרת דהוי דם הנפש.
+
+Halakhah 6
+
+<b>מליחת </b> בשר ואיברים להוציאן מידי דמן לבשלן הויא מן התורה דבלאו מליחה הדם פורש בבישול וחוזר ונבלע בבשר ואסיר מן התורה בלאו דהוי דם האיברים שפירש דאלו לא פי' מותר מן התורה ואע"ג דדם שבשלו אינו עובר עליו כדם קדשים דמשבשלו לא חזי למילתיה איסורא דאוריתא מיהא איכא מידי דהוה אחצי שיעור דאסיר מדאוריתא. וכבד וטחול דמם אסור מן התורה ונכשרים במליחה ודם שפירש ממקום למקום כבשר שנשברה מפרקת הבהמה קודם שתצא נפשה מספקא לן אי ה"ל כדם שפירש ואסור או דילמא כי האי גונא לא מיקרי פירש כיון שלא יצא לחוץ והוי ספיקא דאוריתא ואסיר אפילו חי עד שימלח.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וצריך </b> הדחה קודם מליחה כדי שיתרכך הבשר ויצא דמו ע"י מליחה שאם יהא נקרש על פניו לא יהא כח במלח להוציא דמו ואחר מליחה כדי להדיח לחלוחית הדם שעל פני הבשר הבא שם מפליטתו דהוי דם שפירש. ובעיא מליחה בכלי מנוקב ובמלח הגס שיוציא הדם ולצלי ובשר חי לא בעי מליחה מדאוריתא.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>אומצא </b> דאסמיק הוא וחלייה אסיר שהדם מתערב בחומץ ובשר גופיה נמי אסיר שאנו רואים הדם כאלו הוא בעין דאינו כשאר בשר שדמו הוא מובלע בתוכו אומצא דאסמיק וביעי מוזירקי אינם יוצאים מידי דמן לבישול עד שיחתכן וימלחם.
+
+Halakhah 14
+
+<b>תיקון </b> צלית ראש הבהמה הוי דאוריתא למאי דאמרינן לעיל דדם שבשלו אסיר מדאוריתא כחצי שיעור וכן בכל דם מבושל או צלוי או מלוח דהוי כרותח אסיר וכדאמר. ואוסר הנבלע ממנו בין ע"י מליחה כדגים שנמלחו עם בשר עוף בין ע"י בישול וצלייה ושליקה כמולייאתה. וכן כלי חרס שנבלע מדם על ידי מליחה דאין יוצא מידי דופנו לעולם כדכתיב וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קלג </b> שלא לאכול חלב בהמה טהורה דכתיב כל חלב שור וגו' לא תאכלו. והאוכל כזית במזיד חייב כרת כדכתיב ביה ונכרתה הנפש וגו' ובשוגג מביא קרבן חטאת קבועה ואינו חייב אלא על חלב ג' מיני בהמה כדכתיב בהדיא שור וכשב ועז בין חלב שחוטה בין חלב נבלה וטרפה מדכתיב בקרבן וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו וגו' אבל שאר בהמה וחיה חלבה כבשרה דחלב שור וכשב ועז הוא דאסר רחמנא וכן כל נפל חלבו כבשרו דחדשים גרמי ואינו חייב אלא משום נבלה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>וחלב </b> נבלה וטרפה חייב דהוי איסור מוסיף דנוסף איסור בבשר ולפי' חייב שתים וכתיב נמי וחלב נבלה וגו' כדאמרינן.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ושליל </b> בן ט' חי הנמצא בבהמה או שתלש מחלבו ממעי אמו חלבו אסור וחייבין עליו כרת דחדשים גרמי דלענין שחיטה בלחוד הוא דמרבינן כל בבהמה תאכלו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>שלשה </b> חלבים הם לענין קרבן חלב שעל הקרב המונח עליו כשמלה פרוסה כדכתיב את החלב המכסה את הקרב ושעל שתי הכליות כדכתיב ואת שתי הכליות ואת החלב אשר וגו' ושעל הכסלים והוא שבעיקרי היריכות מבפנים כדכתיב אשר על הכסלים וגו' ובחולין חייבים עליהם כרת כדכתיב כי כל אוכל חלב מן הבהמה וגו' ונכרתה וגו' לומר לך חלב שכמוהו כשר ליקרב אמרתי לך שחייבים עליו כרת ואליה אף על גב דמקריא חלב לענין קרבן כדכתיב חלב והאליה לחולין לא נאסרה דאמר קרא כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו דבר שנקרא חלב בשלשתן לא תאכלו ואליה לא איקרי חלב אלא בכשב וחלבו האליה ר"ל טובו אבל בג' אלו נזכר בהם חלב המכסה ועל הכסלים וגו'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>חלב </b> שעל המסס ושעל בית הכוסות הוא מחלב שעל הקרב ודבוק לו והוי בכלל חלב המכסה את הקרב וחייבים עליו כרת וכן חלב שבעיקרי יריכות מבפנים חייבים עליו כרת שהוא מחלב שעל הכסלים. חלב שעל הקיבה עקום כמו קשת אסור דכתיב ואת כל החלב אשר על הקרב להביא חלב שע"ג קיבה והיינו דאקשתא דדמי לתותב קרום ונקלף שאינו מחובר אלא באמצע הקשת אבל דאייתרא מותר דלא דמי כלל לתותב. חוטין וקרומות שבחלב שהם בטחול ובכסלים ובכליות אין איסורן מן התורה שהרי חלב אמר רחמנא ולא חוטין וקרומית אלא קרום. דד הטחול שחייבים עליו דהוי בכלל חלב שעל הקרב וכן חוטין וקרומות שבדם חוטין שבלב וביד ובעוקץ ובלחי התחתון וקרומות שבמוח ושעל הביצים אין איסורן מן התורה דדם אסרה תורה ולא חוטין וקרומות וא"ת שהם אסורים מן התורה בכלל כל חלב וכל דם אין לוקין עליהם ויהיו כחצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואין לוקין עליו.
+
+Halakhah 7
+
+<b>חלב </b> שהבשר חופה אותו מותר שעל הכסלים ושעל הכליות הוא דאסרה תורה ולא שבתוך הכסלים והכליות וחלבים שבשאר איברים מותרים שאינם אלא שומן:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קלד </b> שלא לאכול גיד הנשה דכתיב על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה ובסיני נצטוו על כך אלא שנכתבה במקומה להודיע מאי זה טעם נאסר. ונוהג בבהמה וחיה כדכתיב את גיד הנשה אשר על כף הירך כל מי שיש לו כף סביבות העצם של קולית גבוה ועגול מה שאין כן בעוף שהבשר שעל הקולית ברוחב הוא ואינו דומה לכף ובטמאים אינו נוהג דלית ביה כולל ולא מוסיף ולא בת אחת דגיד עצמו של טמאה לא אסיר משום טומאה דאין בגידים בנותן טעם וכתיב נמי על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה מי שגידו אסור ובשרו מותר אסר רחמנא יצאו אלו שבשרם אסור. וגיד נבלה וטרפה ומוקדשין אסור דמשום דנתנבלה או נטרפה או אקדישה לא פקע איסורא דגיד הנשה דהוה לה מעיקרא מינה ונוהג בשליל בן ט' חי דלענין שחיטה בלחוד הוא דמרבינן כל בבהמה תאכלו אפילו בלא שחיטה. ונוהג בירך של ימין ובירך של שמאל דכתיב כי נגע בכף ירך ובתרוייהו הוא דנגע דמאחוריה אתא ונשייה בתרוייהו דהכהו בשתיהן עד שנשו ממקומם ועלו. ואין איסור מן התורה אלא שעל כף הירך בלבד והוא עגול בשר הנתון על עצם הקולית דכתיב אשר על כף הירך ושאר הגיד שלמעלה מן הכף ושלמטה. וחלב שעל הגיד והגיד העליון אינם אסורים מן התורה דלא אסרה תורה אלא גיד שעל הכף ודבוק לעצם כדאמר.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ושיעור </b> אכילה בכזית ככל איסורי אכילה ולוקה ואם אכל כל הגיד שעל הכף אע"פ שאין בו כזית לוקה משום דבריה הוא כאוכל נמלה כל שהוא חייב דכי אמר רחמנא לא תאכל גיד ולא תאכל עוף טמא כאלו פי' בין גדול בין קטן דכולהו מיקרו גיד ועוף ובלבד שיהיו טמאים. אבל כזית מגיד של ימין וכזית מגיד של שמאל או שאכל שני גידין כולן אע"פ שאין בהם כזית לוקה שמנים דכל חד וחד אסור באנפי נפשיה הוא.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>עוף </b> שיש לו כף ובהמה דלית לה כף עגיל מספקי' אי בתר דידיה אזלינן ואסור בעוף דעגיל ולא בבהמה דלא עגיל או דילמא בתר מיניה אזלינן והוי איפכא והוי ספיקא דאוריתא ולחומרא. ובגיד הנשה של טמאים פטור כדאמר לעיל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>האוכל </b> גיד הנשה של נבלה או של טרפה או של עולה חייב ג"כ משום נבלה או טרפה או עולה דמתוך שנכלל באותו האיסור שאר גופה שהיה מותר כלל גם הגיד ונוסף עליו זה האיסור האחר ואיסור חל על איסור כשהוא כולל או מוסיף או בת אחת כדילפינן ה' איסורי ביאה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ומן </b> התורה בכל מקום וזמן לוקחין מכל אדם דעד א' נאמן באיסורין כדילפינן בדוכתי' ואם נמצא שהיתה בשר נבלה או טרפה מחזיר הדמים לבעלים דהוי מקח טעות מן התורה ולא חיישינן לחילוף אלא בגוים.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> קבוע ולקח בשר ממקום הקביעות כמחצה על מחצה דמי כדילפינן מוארב לו וקם עליו אזהרת קי"ז וכל דפריש ולקח ממקום שפירש אזלינן בתר רובא בין לאיסורא בין להיתרא דכתיב אחרי רבים להטות דאע"ג דסנהדרין קבועים הם בלשכת הגזית כיון דיודעים ורואים מי הם המזכין ומי הם המחייבין דין הוא שילך אחריהם אבל הכא דלקח ולא ידע אם לקח מחנות שחוטה או נבלה לא אמרינן זיל בתר רובא אלא היכא דפירש ולקח ממקום שפירש. ובשר שנמצא ביד גוי הוי כמי שפי' ומותר מן התורה אם רוב מוכרין ישראל.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>גיד </b> הנשה מותר בהנאה דאפילו תמצא לומר דאין בגידים בנותן טעם אפשר דהוו בכלל נבלה לענין שהתירה הכתוב בהנאה כדכתיב לגר אשר בשעריך וגו' כיון דהוו בכלל נבלה לענין אכילה דלקי משום נבלה נמי כדאמרינן לעיל וא"כ לא שנא גיד דנבלה או דכשרה מותר בהנאה ועוד דהוי הלכתא כדבסמוך.
+
+Halakhah 15
+
+<b>כל </b> מקום שנאמר בתורה לא תאכל לא תאכלו אפילו איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה דכתיב לגר אשר בשעריך וגו' ובחלב דכתיב יעשה לכל מלאכה או שיפרט בתורה שבעל פה שהוא מותר בהנאה כמו שקצים ורמשים וכל דבר טמא ודם ואבר מן החי וגיד הנשה שכל אלו מותרים בהנאה מפי הקבלה אע"פ שאסורין באכילה. וכל האסור בהנאה אם נהנה אינו לוקה דכל דבר הראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא באכילה ולא לקי אלא באכילה ושאר הנאות אסירי מן התורה כחצי שיעור:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קלה </b> שלא לבשל בשר בחלב דכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו וכל בשר בהמה במשמע דכתיב וישלח יהודה את גדי העזים כאן פירש לך הכתוב שגדי זה מעזים היה הא כל מקום שנאמר גדי סתם אפילו שאר בהמה במשמע מדאיצטריך לפרושי כדאמר. ואסור בהנאה דג"פ כתיב לא תבשל גדי א' לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול אבל אינו לוקה על איסור הנאה דאין ראוי למנותה מצוה בפני עצמה מפני שהיא והאכילה ענין א' כי האכילה מין ממיני ההנאה היא. וקוברין אותו ואפרו אסור הקבורה מדברי קבלה וכיון דלא הטעין הכתוב לשורפו משיך איסורייהו לעולם ולהכי אפרו אסור דאלו היה טעון שריפה הרי נעשה מצותו כיון שנשרף והוה אפרו מותר ומי שיבשל משניהם כא' ואפילו חצי זית מזה וחצי זית מזה לוקה דכשם שלוקה על אכילתו בכזית דעירוב שניהם אסרה תורה בשיעור אכילה דהיינו כזית כך לוקה על בישול בכזית משניהם:<br><b> אזהרת קלו </b> שלא לאכול בשר וחלב שנתבשלו ביחד והוא אמרו פעם שנייה לא תבשל גדי בחלב אמו ר"ל איסור אכילה והאוכל כזית משניהם אע"פ שהוא לא בשלו לוקה דכתיב לא תבשל דהיינו אכילה כדאמרינן ולא שתק הכתוב מלאסור האכילה בפי' אלא מפני שאסר הבישול כלומר אפילו בישולו אסור ואין צריך לומר אכילתו כמו ששתק מהבת משאסר בת הבת.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> אסור מן התורה אלא (אסור) בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה דכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו וגדי הוא כולל ולד השור ולד השה ג"כ עד שיפרוט הכתוב גדי עזים כדילפינן לעיל וגדי בחלב פרה ורחל דאינה אמו מנין ת"ל בחלב אמו דמאחר שכתוב בא' מהם בחלב אמו היה יכול לכתוב בב' האחרים באמו והייתי יודע שר"ל בחלב אמו ומשמעות הכתוב נמי הכי הוא דכתיב בקרא גופיה לא תאכלו כל נבלה וסמיך ליה לא תבשל גדי משמע כל שנוהג בו איסור נבלה יש בו איסור בשר בחלב דהיינו בשר שור כשב ועז וחיה ועוף טהורים הא אימעיטו היא עצמה בחלבה מנין ת"ל פעם שלישית בחלב אמו כדאמרינן ולא נאמר גדי בחלב אם אלא שדבר הכתוב בהווה. אבל אם א' משניהם הוא טמא אין חייבים על אכילתו משום בשר בחלב דכתיב גדי ולא בשר בהמה טמאה שבישל אפילו בחלב טהורה וכתיב בחלב אמו קמא דמשמע דלא נאסר חלב אלא ממין שנאסר בשר וגדי הא איתרבאי ביה כל בהמה טהורה ולא טמאה הילכך חלב כגדי דהא אמו כתיב וקא ממעט חלב טמאה אפילו הבשר טהור ומותר בבישול והנאה כדאמרינן.
+
+Halakhah 4
+
+<b>וכן </b> בשר חיה ועוף בין בחלב חיה בין בחלב בהמה אינו אסור באכילה מן התורה כ"ש בישול והנאה דכתיב גדי פרט לעוף שאינו בהמה גדי פרט לחיה שאינה בהמה דאף על גב דחיה בכלל בהמה אתא קרא ומיעטה וכ"ש דגים וחגבים דמותרים בחלב דלאו בהמה נינהו.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>המעושן </b> והמבושל בחמי טבריה וכיוצא בהן פטור ממלקות דמספקא לן אי הוי בישול אי לאו והויא ספיקא דאוריתא ולחומרא. המבשל במי חלב מותר מן התורה דלאו חלב מיקרי ובחלב מתה ובחלב זכר נמי לא אסיר מן התורה דכתיב בחלב אמו ולא בחלב זכר בחלב אמו ולא בחלב שחוטה ואע"ג דדרשינן לתלתיהו מן התורה לעיל התם דרשינן מבחלב דתרי מינייהו מייתרי דהוה מצי למיכתב באמו ואנא ידענא דבחלב אמו קאמר כיון דבחד מינייהו הוה כתיבא בחלב אמו והכא דרשינן גופא דקרא דאף על גב דלא הוה כתוב אלא באמו הוה ידענא דבחלב אמו קאמר וא"כ דרשי' שפיר בחלב אמו ולא בחלב זכר ושחוטה דאף על גב דלא הוה כתיב בחלב הוה משמע דבחלב קאמר כדאמר. ודם שבשלו בחלב נמי לא אסיר מן התורה דדם לאו בשר הוא אבל המבשל בשר מתה או חלב וכיוצא בהם בחלב לוקה על בישולו דהא הוי גדי בחלב אמו ואם לאו משום בשר בחלב לא הוה אסיר בישולו ואינו לוקה על אכילתו דהא בלאו הכי אסיר משום נבלה וחלב ואין איסור בשר בחלב חל עליהם דאין איסור חל על איסור כשאינו כולל או מוסיף או בת אחת. שליל בחלב חייב כבישול ואכילה דבכלל גדי הוי אבל שליא עור גידים ועצמות ועיקרי קרנים וטלפים הרכים בחלב פטור דלאו בשר הויין דכתיב גבי טמאים מבשרם לא תאכלו על בשרם באזהרה ולא על עצמות גידים וקרנים וטלפים משמע דלא הוו בשר.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>בשר </b> וחלב שנתבשלו ביחד ונתנו טעם זה לזה הבשר אסורה ולוקה עליה מן התורה דהא נתערב גוף החלב בבשר ויהב בה טעמא ולא בטיל אפילו באלף מדאוריתא ומצטרף מיעוט החלב להשלים שיעור כזית בשר דעירוב שניהם אסרה תורה ובשאר איסורין לא לקי בגופה וטעמא עד דאיכא כזית בכדי אכילת פרס אבל איסורא מדאוריתא מיהא איכא דכתיב ושקץ יהיו לכם לאסור את ערוביהם אם יש בנותן טעם והרב ז"ל נראה דסבירא ליה דהוי אסמכתא בעלמא והחלב אסורה מן התורה ואינו לוקה עליה דהא לית בה אלא טעם בשר ולא ממשות ואיסורא מדאוריתא מיהא נראה דאית בה אפילו לדעת רש"י ז"ל דקאמר דבעלמא טעם כעיקר לאו דאוריתא דהתם היינו טעמא דכיון דלית בה ממשות איסור בטיל מדאוריתא אפילו מין בשאינו מינו אע"ג דאית ביה טעמא אבל הכא כיון דאית ביה טעמא ודרך עירוב שניהם אסרה תורה אסיר מדאוריתא ולר"ת דסבר דבעלמא טעם כעיקר מן התורה הכא דהוי מין בשאינו מינו ועירוב שניהם אסרה תורה מלקא נמי לקי וטעמו ולא ממשו דמייתי תלמודא עלה דמתני' דטפת חלב שנפלה על החתיכה וכו' דמשמע דאפילו בבשר שיש בה טעם חלב הויא טעמו ולא ממשו לא היא דבבשר ממשות חלב נמי אית בה ולא בעי למילף איסור טעמו ולא ממשו דאוריתא אלא משום חלב גופה דמשמע נמי ממתני' דאסירא אף על גב דלית בה אלא טעמו של בשר ולא ממשו כדכתבי' וביטול בשר בחלב ואף על גב דבשר וחלב דרך עירוב אסרה תורה ככלאים דהאי לחודיה והאי לחודיה שרי ודרך עירוב אסרה תורה ולהכי לא בטיל כלל והכי נמי הוה לן למימר הכא דלא ליבטיל כלל כיון דדרך עירוב אסרה תורה לא היא דשאני הכא דדרך בישול אסרה תורה פירוש דאיכא נתינת טעם.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>קדרה </b> שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם אסיר דטעם כעיקר כדאמרינן בגיעולי גוים בכלי מדין דכתיב כל דבר אשר יבוא באש וכו' כדילפינן פרק י"ז.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>העמיד </b> גבינה בעור קבה לא אסיר מדאוריתא דדרך בישול אסרה תורה כדכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו אבל העמיד בעור קיבת נבלה וטרפה או טמאה ויש בגבינה טעם בשר אסורה מדאוריתא למ"ד טעם כעיקר דאוריתא.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>עוף </b> בחלב לא אסיר מדאוריתא כדאמרינן לעיל גדי פרט לעוף:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קלז </b> שלא לאכול לחם מתבואה חדשה שיקרב העומר בששה עשר בניסן דכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו. וכל האוכל כזית מאחד מחמשת מיני תבואה חדשה קודם לוקה מן התורה משום דהוי דומיא דלאו דחסימה דסמיך לוהיה אם בן הכות הרשע. וה' מיני תבואה דאסירי בחדש ילפינן מדכתיב הכא לחם וקלי וכתיב נמי במצה לחם עוני מה לחם דמצה חמשה מינין ולא אורז ודוחן כדילפינן בדוכתי אף חדש נמי חמשת מינין ותו לא. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בין בארץ בין בחוצה לארץ דכתיב בכל מושבותיכם ומושב כל מקום שאתם יושבים משמע בין בפני הבית בין שלא בפני הבית אלא שבזמן שיש מקדש משיקרב העומר הותר החדש בירושלם דכתיב עד יום הביאכם דמשמע דבהבאת עומר תליא מילתא ומקומו' הרחוקים אין מותרים לאכול עד חצות דדילמא לא קרבו עדין העומר והויא ספקא דאוריתא ומחצות ואילך לית ספק דאין ב"ד מתעצלים בו עד אחר חצות ובזמן שאין בית המקדש קיים כל היום כולו אסור מן התורה דכתיב עד עצם היום הזה דמשמע עד עצומו של יום ועד ועד בכלל א"כ כל היום אסור וקרא דעד יום הביאכם מוקמינן ליה בזמן הבית כי היכי דלא תקשי אקרא דעצם היום הזה:<br><b> אזהרת קלח </b> שלא לאכול קלי מתבואה חדשה קודם ט"ז בניסן כדכתיב וקלי וכרמל ומה לחם חמשת המינים ולא קטנית כדילפינן אף קלי וכרמל מה' המינין וכל האוכל כזית מכל א' וא' לחם וקלי וכרמל לוקה שלש מלקיות ומפי השמועה למדו ששלשתן בלאוין חלוקין זה מזה:<br><b> אזהרת קלט </b> שלא לאכול כרמל מתבואה חדשה קודם ט"ז בניסן כדכתיב וכרמל לא תאכלו ומה לחם מה' מינים אף כרמל מה' המינים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b> תבואה שהשרישה קודם הקרבת העומר מותרת באכילה אחר שקרב העומר וכל שלא השרישה עד שקרב העומר אסורה עד שנה הבאה דכתיב בשתי הלחם וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה ואזריעה דעומר קאי דכל תבואה דשרו עומר להדיוט שרו שתי הלחם למקדש ומשמע אשר תזרע משעת זריעה ולא תימא אף על גב דלא השריש דכתיב בשדה דמשמע עד שיהא נקלט ונשרש בשדה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>חטין </b> שבקרקע בשעת הקרבת העומר מיבעיא לן אי מצי למנקט ומיכל מיניהו כמאן דשדיא בכדה דמי והא שרנהו עומר שעבר או דילמא בטלינהו אגב ארעא כיון שזרעם וכי לקיט להו בגידולין כמו כן שבולת שהביא' שליש ועקרה ושתלה והוסיפה מספקא לן אי אסורא עד עומר הבא מפני התוספת או דילמא לא שהרי השרישה קודם לעומר:
+
+Halakhah 6
+
+<b>אזהרת קמ </b> שלא לאכול כלאי הכרם והוא תבואה או ירק שנזרעו עם הגפן דאע"ג דלענין זריעת כלאים אינו לוקה עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד לענין איסור אכילת כלאים אפילו מין א' עם הגפן אסיר כדאיתא התם בה' כלאים אפילו על יד אחר ורצה לקיימו כדכתיב תזרע מכל מקום ודרשי' נמי אין לי אלא זורע מקיים מנין ת"ל כרם ולא כלאים הרי שניהם אסורין התבואה או הירק והגפן באכילה והנאה דכתיב פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע וגו' כלומר פן תתרחק ותאסור שניהם וכל מקום שנאמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ודרשינן פן תקדש פן תוקד אש ר"ל שישרוף אותם ולא יהנה בהם והאוכל כזית מכלאי הכרם בין מן הירק בין מן הענבים לוקה מן התורה ושניהם מצטרפים דתקדש אתרויהו קאי בין כל חד באפי נפשיה בין בהדי הדדי. במה דברים אמורים בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ לא דכתיב כרמך דמשמע בארץ ישראל ובהלכות כלאים בס"ד יתבאר הכל:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אזהרת קמא </b> שלא לאכול ערלה והוא פרי שעושה אילן ג' שנים משנזרע דכתיב ג' שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ואסורים ג"כ בהנאה דכל מקום שנאמר לא יאכל לא יאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה והאוכל כזית מהם לוקה מן התורה בד"א בארץ ישראל כדכתיב כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו' משמע דבארץ ישראל בלחוד אסר רחמנא אבל בחוצה לארץ איסור הערלה הלכה למשה מסיני ולא לקי עליה אלא כחצי שיעור איסורין דאוריתא דאסיר ולא לקי וספקא מותר דכך היא הלכה וודאי ערלה בחוצ' לארץ אסיר וספקא מותר.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ספק </b> ערלה וכלאי הכרם בארץ ישראל אסורין מדאוריתא דהויא ספיקא דאוריתא ולחומרא כדילפינן באיסורי ביאה ומדאיצטריך הלכה למשה מסיני לערלה וודאי בחוצה לארץ אסורה וספיקא מותרת משמע נמי דבערלה בארץ ישראל ספיקא נמי אסירא וספיקא דאוריתא בעלמא נמי אסירא מדגלי הכא הלכה דמותרת.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>שיתוף </b> גוי בנטיעה ואכל גר שני ערלה וישראל ג' שנים כנגדו לא אסיר מדאוריתא אף בלא התנה תחלה דאין ערלה תופסת דמיה.
+
+Halakhah 15
+
+<b>ואין </b> דין רבעי בחוצה לארץ דערלה לחוד הוא דגמירי הלכה למשה מסיני לא רבעי אבל בארץ ישראל נוהג בכל זמן דלא הוכתב דין רבעי אלא בארץ ואפילו שלא בפני הבית כדאמרי'. ואסור לאכול פירות רבעי בארץ ישראל חוץ לירושלים עד שיפדו דכתיב קדש הלולים דהוי לשון חלולים ואתא לאורויי אחליה והדר אכליה הוציאנו לחולין על ידי פדיון אם את באת לאוכלו חוץ לירושלים ודין הפדיון יתבאר במקומו בס"ד:
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>אזהרת קמב </b> שלא לאכול טבל שהוא כל אוכל שחייב להפריש ממנו תרומה ומעשרות קודם שיפריש שם דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה' כלומר לא ינהגו בהם מנהג חולין ועדין קדשי' שעתידים להתרם ולא הורמו והאוכל ממנו קודם הפרשת ב' תרומות כזית חייב מיתה בידי שמים כדכתיב ולא יחללו וגו' והשיאו אותם עון אשמה וגו' ויליף חלול שהוא בלשון רבים ולא יחללו מחילול דתרומה שאכלה בטומאה דהוי חלול בלשון רבים דכתיב כי יחללוהו מה להלן במיתה כדכתיב ומתו בו כי יחללוהו אף כאן במיתה. אבל ניטלו תרומות ולא מעשרות אפילו מעשר עני לוקה דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' וכתיב התם ואכלו בשעריך מה להלן מעשר עני כדכתיב לגר ליתום ולאלמנה ובעניינה דשנה השלישית אף בשעריך האמור כאן יש ללמוד ממנו מעשר עני והכי קאמר לא תוכל לאכול בעוד שהמעשר שכתוב ביה בשעריך בתוכו.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>הטבל </b> והחדש וההקדש וספיחי שביעית והכלאים והערלה משקים היוצאים מפירותיהם אסורין כמותם מן התורה דילפינן מחלב וחמץ ונבלה דכתיב בהו נפש לרבות את השותה דנפש דמשמע כל דבר המיישב דעתו של אדם ואפילו שותה כמו אם יש את נפשכם שהוא לשון תאוה וקורת רוח שהנפש נהנה ממנו ומה אלו איסור הבא מאיליו ומשקיהן כמותן כך טבל וחדש ושביעית וכלאים דהוו איסור הבא מאיליו משקה הבא מהן כמותם והיינו לאיסורא אבל לא למלקות והקדש ילפינן ליה מתרומה ונבלה דתרומה איתקש' לבכורים דכתיב ותרומת ידך אלו ביכורים ובהם כתיב פרי מראשית כל פרי האדמה ומשמע פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה הביא ענבים ודרכן מנין ת"ל תביא אשר תביא מארצך דה"ל למיכתב אשר מארצך וכיון דאיתקש להו תרומה אמרי' דמשקה היוצא מהם נאסרים אפילו קרא עליהם שם תרומה קודם שדרכם דתירוש ויצהר דכתיבי בתרומה היינו שלא קרא עליהם שם אלא אחר שדרכן ואחר כן כי פרכת מה לנבלה שכן איסור הבא מאליו תרומה תוכיח שאינו בא מאליו אלא ע"י הפרשתו וכי פרכת מה לתרומה שכן במיתה נבלה תוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שאסורין הן ומשקין היוצאים מהם כמותם אף אני אביא את זה שאסור שיהא משקה שלו כמותו וערלה ילפי לה הכי דכיון דתרומה תירוש ויצהר לחוד הוא דכתיבי בה ולא שאר משקים הנך משקים דנהגו בהו תרומה הוא דילפינן מביכורים דאם קרא עליהם שם תרומה קודם שדרכם נאסר המשקה היוצא מהם אבל שאר משקים דלא כתיבא בהו תרומה במשקים אפילו היה כתיבה בפירות עצמם לא וכיון דבתרומה לא מיתסרי הדר גמר לביכורי' מינה דכי רבי רחמנא בהו תביא זתים וענבים שדרכן אחר כן הוא דרבי ולא שאר שבעת מינין דאמרינן דון מינה מבכורים ואוקי באתרא בתרומה דתירוש ויצהר ולא בכל שאר שבעת מינים והדר גמר ביכורים מינה כדאמר בהיקשא דאיקרו תרומה ואתיא ערלה וגמרי מביכורים מג"ש דפרי פרי מה פרי של ביכורים משקה היוצא מהן כמותן אף פרי של ערלה משקה היוצא מהן כמותן והיינו ביין ושמן כבכורים אבל שאר משקין של פירות ערלה לא לקי עלייהו וכן על יין דכלאי הכרם הוא דלקי לחוד.
+
+Halakhah 23
+
+<b>ויש </b> בקדשים איסורים אחרים במאכלות וכולן של תורה הן וכל א' מהם יתבאר במקומו בסיעתא דשמיא.
+
+Halakhah 24
+
+<b>ושיעור </b> כל אכילה מהן בכזית בין למלקות בין לכרת דהלכתא היא וסמכי לה אזית שמן ארץ שרוב שיעוריה כזיתים:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קמג </b> שלא לשתות יין נסך דכתיב פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו בכלל איסור זבח שלא לשתות מיין שנתנסך לע"ז שזהו עיקר שמחתם בזבח ע"ז שהכתו' השוה אותם בעונש דכתיב אשר חלב זבחמו יאכלו ישתו יין נסיכם ומאחר שאיסורו משום ע"ז הוא אסור בשתיה בכל שהוא כזבח שקרב לה שאיסורו משום ע"ז ואין לו שיעור דכתיב בע"ז ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ולוקין עליו מדכתיב פן תכרות דכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה וא"כ הוא לשון מניעה. ואסור בהנאה משום ולא תביא תועבה אל ביתך שענינו שלא ליהנו' מע"ז ומשמשיה ותקרובת שלה ויין שנתנסך לה וכתיב נמי ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה דילפינן שם שם מעגלה ערופה דכתיב בה וערפו שם וגו' וכתיב ותמת שם מרים מה שם דעגלה ערופה אסור בהנאה כדכתיב וערפו שם שם תהא קבורתה דאסירה בהנאה וכפרה נמי כתי' בה כקדשים דאסרי בהנאה אף שם דכתיב במת אסור בהנאה וזבח איתקש למת ואסור בהנאה והיין בכלל זבח הוא דכל תקרובת שלה נאסר. ואפילו מים ומלח ואפילו יין מבושל וכל יין שאינו ראוי לקרב ע"ג המזבח אם נסכו אותו לע"ז נאסר דהא כל תקרובת ע"ז אסיר ואפילו מים ומלח והא דאמרינן דיין מבושל וכל שאינו ראוי לקרב מותר היינו בסתם יינם דלא גזרו עליו כיון שאינו ראוי לנסך ע"ג המזבח אבל אי ידעינן בפי' שנתנסך לע"ז אסיר כדאמר אע"ג דאינו ראוי לדידן לנסכו ע"ג המזבח. וכלי שהיה בו יין שנתנסך לע"ז צריך הכשר מדאוריתא ודיני שאר הפרקים מדברי סופרים:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> איסורי מאכלות של תורה שיעורן בכזי' בינוני ככל העונשין והיא הלכה למשה מסיני בכלל שיעורים וכל המחוייב כרת או מיתה בידי שמים על מאכל לוקה כרת ילפינן מדכתיב ונכרתו הנפשות לעיני בני עמם וכתיב במלקות לעיניך גמר לעיני מלעיניך דכיון שלקה ועשה תשוב' ב"ד של מעלה מוחלין לו וה"ה לחייבי מיתות בידי שמים מהאי טעמא אבל לא חייבי מיתות ב"ד שאפילו יעשה תשובה אין ב"ד שלמטה מוחלין לו המיתה ואם ילקה יש כאן שתי רשעיות מלקות ומיתה ומשום רשעה א' אתה מחייבו ואי אתה מיחייבו משום שתי רשעיות כדכתיב כדי רשעתו. והאוכל פחות מכשיעור אינו לוקה אבל אסור מן התורה כדאמרינן לעיל מכל אוכל חלב דאתא לחצי שיעור.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כזית </b> שאמרו חוץ משל בין השינים אבל של בין החניכים מצטרף למה שבלע שהרי נהנה גרונו מכזית דהא סמוך לבית הבליעה הוא ומדובק בחכו ונהנה בו כדכתיב וחיך אוכל יטעם לו אבל מה שבין השינים לא נהנה בו לא גרונו ולא מעיו ואפילו אכל כחצי זית והקיאו ואחר כן חזר ואכל אותו חייב שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור והרי נהנה שטעם שני חצאי זתים.
+
+Halakhah 4
+
+<b>כזית </b> איסור שנתמעט בחמה פטור ממלקות חזר ונתפח בגשמים חייבים עליו דהואיל וכבר הוה ביה האי שיעור' מיחייב מדאוריתא ולא אמרינן דנדחה אבל לא הוה בו שיעור תחלה ונתפח אסור ואין לוקין עליו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל </b> איסורין שבתורה אין מצטרפין זה עם זה לכזית חוץ מבשר נבלה עם בשר טרפה כדאמר לעיל פ"ד ואיסורי נזיר שיתבארו במקומות בס"ד. חמשה מיני תבואה וקמחין ובצקות שלהם מצטרפין לכזית לחמץ ולחדש ולאיסורי מעשר שני ותרומות כיון דכולהו אסירי משום חמץ וחדש ואיסור מעשר שני ותרומות וכן לטבל מצטרף. כל החייב בתרומה ומעשרות מפני שהוא שם א' של טבל וכל שאיסורן שוה משם א' מצטרפין כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ואינו </b> אלא חיוב א' על כל אכילה אפילו יותר מכזית דשיעורין דהוו הלכה למשה מסיני היינו למטה כלומר שבבציר משיעורא לא מיחייב אבל למעלה לא אי לאו דהתרו לו אבל כזית דהתראות מחלקות אף בלא הפסקת אכילה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>וכל </b> שאכל כזית בכדי אכילת ג' ביצים מצטרף אפילו שהה בנתים וביותר מזה אין מצטרף אפילו בלא שהה ששיעור אכילת פרס הוי הלכתא בכלל שיעורין הל"מ וכן לשתיה בכדי רביעית.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b> האיסורין אינו חייב עליהם אלא כשאוכל אותם דרך הנאתן דכיון דכתיב בהו לשון אכילה הוי דרך הנאה חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם שלא נכתב בהם לשון אכילה אלא לשון בישול והקדש לאסור אותם ואפילו שלא כדרך הנאה כגון שאכלו חם או מר וכיוצא בזה וכל שנהנה אפילו במתעסק חייב שהרי נהנה באכילה ובה תלה רחמנא חיובא.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>האוכל </b> מאכל אסור מפני הרעב חייב אלא אם כן היה תועה במדבר ואין לו מה יאכל אלא הוא דמותר מפני סכנת נפשות דכתיב וחי ודרשינן ולא שימות בהם וכן עוברה שהריחה מאכל אסור מאכילין אותה ששניהם בסכנה האשה והעובר. וכן כל מי שמסוכן מאכילין אותו דברים אסורים ונראה דהא דאמרינן מאכילין הקל קל תחלה לא הוי אלא מדרבנן דמדאוריתא אין לך דבר חמור שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז ג"ע ש"ד כדילפינן להו בדוכתייהו הא שאר איסורין כולהו אין עומדין בפני פקוח נפש.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>איסור </b> כולל ומוסיף ובת אחת חיילי אאיסור אחר ולא שאר איסורין כדילפינן לעיל באיסורי ביאה:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דבר </b> אסור שנתערב במותר מין בשאינו מינו אם יש כזית בכדי אכילת פרס לוקה באכילת ג' ביצים ואי ליכא אלא טעמא וממשא אסור מדאוריתא דכתיב ושקץ יהיו לכם לאסור את ערוביהן דכיון דאיכא טעמא וממש לא בטיל מדאוריתא ומין במינו כיון דאינו ניכר טעמא דאיסורא בטיל מדאוריתא ברובא דכתיב אחרי רבים להטות ואפילו חתיכת נבלה בשתי חתיכות של שחוטה בטל מן התורה ברובא ושיעור ששים ומאה ומאתים מדרבנן ואסמכתא בקרא ובתוספות פרק הזהב דף נ"ג משמע דנותן טעם בלח בפחות מששים הוו דאוריתא ואיסור ביטול איסורי תורה לכתחלה איפשר דהוי מדאוריתא כיון דמחמרי ביה מזיד לאסור דבר המבוטל על המבטל משום קנסא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+<b>ונותן </b> טעם לפגם מותר מן התורה דכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך וגו' ראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה כיון שהסריחה אלמא מדאיפגם בטל איסורא:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>אסור </b> לצבוע בגד בקליפי ערלה שהשומר אסור משום ערלה כפרי עצמו דכתי' את פריו את הטפל לפריו ואפילו צביעא דלא הוי אלא חזותא בעלמא אסירא מדאוריתא דכתיב וערלתם ערלתו ערלים לא יאכל לרבות את הכל. וכן פת או תבשיל לאפות או לבשל בקליפי ערלה או כלאי הכרם אסור שהרי הוא נהנה מן האסור ודין שריפה בכלאי הכרם מדכתיב פן תקדש המלאה וגו' פן תוקד אש וערלה מכלאים גמרה. ואם כלה האיסור ונהנה ממנו אח"כ מותר וכשנעשו גחלים הוי כלוי האיסור אף על פי שהן בוערות דלא אסרה תורה אלא שלא ליהנות מן האיסור ממש לא אחר שכלה דכיון שנעשית מצותו הלך איסורו ונראה דצביעה ואפייה ובישול לחוד הוא דאסירי מדאוריתא בערלה וכלאי הכרם דהא אסירי ליהנות מהם ואפילו במשהו מדאוריתא אבל כשעבר ונהנה שצבע ואפה ובשל ונתערבה ההנאה בדבר של היתר הרי הוא בטיל מדאוריתא ברובה דלא עדיפא הנאה מאכילה דמותרת מדאוריתא כשנתבטלה ברובה ולא תימא דחזותא והיכיר' באיסורי הנאה חשיבא כנותן טעם וממשות באכילה דאסיר מדאוריתא דהכא הוי כמין במינו דבטיל מדאוריתא ברובא אפילו הוה נותן טעם בשאינו מינו ומדרבנן הוא דאמרינן דחזותא מלתא היא ורואין הצבע כאלו ממשו של איסור מעורב בבגד והנאת האיסור ניכרת בפת ותבשיל ואפילו אין הנאת האיסור א' ממאתים ממה שנתערב בו עד שיעלו בא' ומאתים בעירב אחרים אבל מדאוריתא בביטול ברובא אפילו איכא חזותא והיכרא סגי כדאמר דבכל גוונא הוא דאמר קרא אחרי רבים להטות דגמרינן מינה דאזלינן בתר רובא:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>קדרה </b> של חרס שנתבשל בה דבר של איסור לא יבשל בה התר באותו יום דהא אסר רחמנא גיעולי גוים בכלי מדין עד דמכשר לכלי ואם בשל היתר ממין איסור הבלוע בה ולא ידע ודאי אי הוי התירא רובא ואיסור הבלוע מיעוטא או לאו אסור מדאוריתא ואם בשל בה התר של מין אחר אסור אם נותן טעם דמין בשאינו מינו ילפינן לעיל דבנותן טעם אסור מדאוריתא ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דאם אינה בת יומא הא נפגמה ולא אסיר מדאוריתא דטעם פגום ילפינן לעיל מנבלה דמותר ואין לקדרת חרס התר כשהיה בת יומא שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופנו לעולם כדכתיב וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הלוקח </b> כלי תשמיש סעודה מן הגוים מכלי מתכות דברים שלא נשתמש בהם בחמין מטבילין במי מקוה והם טהורים ושנשתמש בהם בחמין מגעילן ומטבילם ושנשתמש ע"י האור מלבנן ומטבילם וטבילה ילפינן להו מדכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר דטהר קרא יתירא הוא להוסיף טהרה אחרת דהיינו טבילה בתר הכשר דכתיב תעבירו באש. והכשירן מעין תשמישן ילפינן מדכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש כל שנשתמשו בו בני מדין על ידי האור תעבירו באש כעין שנשתמשו בו ובלע האיסור יפלטו וכל דבר אשר לא יבא באש כלומ' שאין עיקר תשמישו ע"י האש לבדו אלא ע"י חמין תעבירו במים כלומר מגעילין במים רותחים.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>וכלי </b> מתכות של סעודה הנלקחין מן הגוים הוא דנתחייבו בטבילה אבל כלי שאינו של מתכת או אינו לסעודה או אינו לקוח לא דכלי מדין של מתכת היו כדכתיב אך את הזהב ואת הכסף וכו' וכלי סעודה נמי היו כדכתיב כל דבר אשר יבא באש וגו' ואין דרך להשתמש ע"י האור אלא כלים של צרכי סעודה ובהנהו כתיב וטהר דהינו טבילה ולקוחים נמי דהוו חלוטים לישראל ככלי מדין שהיו חלוטים להם ונראה דאפילו אי אמרינן דטבילת כלים דאוריתא כלי זכוכית וחרס השועין באבר לא הוו אלא מדרבנן ולסברת הרב ז"ל כל טבילת כלים הויא דרבנן ורמז לה בקרא.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+<b>קטן </b> אסור להאכילו מאכל אסור בידים לדעת הרב ז"ל נראה דהוי מדרבנן ובשם הרבי ישעיה מטראני מצאתי שכתב בפי' בת"כ שאם האכיל לקטנים לוקה כאלו אכלו הוא דכתיב בשרצים לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל וה"ר אברהם כתב דלא נשנית בריתא זו אלא למאכיל עוף טמא לחבריה בחזקת עוף טהור דלוקה אי איכא עדים והתראה אבל לקטנים לא הוי אלא איסורא בעלמא כדברי הרב ז"ל. ויש דברים אחרים אסורים מדרבנן בלאוים ועשיין שבהלכות אלו וחייבין אנחנו להזהר בהם מדכתיב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וכתיב לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל והנזהר בדבריהם מביא קדושה וטהרה לנפשו וממרק נפשו לשם הקדוש ברוך הוא דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש וגו':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kedushah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kedushah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6e764a05a677739b1e28e8ab91ecbc52b37fa3bc
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kedushah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,1183 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Forbidden Foods
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Foods
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה נז </b> לבדוק בסימני בהמה וחיה להבדיל בין טמאה לטהורה כדכתיב והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ונאמר להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל וענין ההבדלה הוא כדי שנדע סימני הטהורה ולא נבא לאכילת הטמאה ובפירוש אמרו בבהמה אותה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה וזהו לאו הבא מכלל עשה שהיא עשה שלא בא הכתוב לצוות שנאכל בהמה טהורה אלא שאנו רשאין לאכול טהורה ולא טמאה והוא כאלו בא מצות עשה על מניעת האסורות כענין הציווי במניעת המלאכה בימים המקודשים וכשנבדיל בין הטמאה לטהורה ונפרוש מאכילת הטמאה נקיים מצות עשה מוסיף על שנזהרנו מעבור על ל"ת שבה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>סימני </b> בהמה וחיה נתפרשו בתורה שהם מפרסת פרסה ומעלת גרה עד שיהיו שניהם וגמל ושפן וארנבת שאינם מפריסים פרסה וחזיר שאינו מעלה גרה וכ"ש שאר בהמות שאין מפריסות פרסה ואינם מעלות גרה טמאים כדכתיב אותה תאכלו אותה שיש בה שני סמנים אלו הוא מותר לאכילה ולא כל שאין לה ב' סימנים אלו והרי הוא לאו הבא מכלל עשה כדאמרינן.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>בהמה </b> טהורה שילדה כמין בהמה טמאה כסוס וחמור מותר באכילה דכתיב בגמל טמא הוא וסתם גמלים נולדים מן הגמלה וכתב הוא דמשמע שהוא טמא ואין אחר שהוא גמל טמא וכגון שנולד מן הפרה ואם לא ילדה לפניו אלא שבא ומצאו כרוך אחריה אע"פ שיונק ממנה הרי זה ספק מדאוריתא דילמא כיון דילדה אוהבת היא אע"פ שאינו מינה ושמא בן חזירה הוא ואסור או דילמא אינה אוהבת אלא מינה והאי בנה הוא ואף על גב דבכרוך אחריה איכא חזקה דבנה הוא אפ"ה מספקי' ליה מדאוריתא דאיתרע לה האי חזקה דאינו מצוי שתלד בהמה טהורה ולד בדמות בהמה טמאה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>בהמה </b> טמאה שילדה כמין בהמה טהורה בסימניה אסור באכילה דכתי' אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו' יש לך מי שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכלו ואי זה זה טהור שנולד מן הטמא שהוא טמא ונראה דבכרוך לחוד אסיר דבהמה טמאה לא מרחמת וולד דלאו ממינה ומדמרחמא ליה נראה דמינה הוא והיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור לפיכך דג טמא שנמצא במעי דג טהור אסור ודג טהור שנמצא במעי דג טמא מותר דאזלינן בתר רובה דרוב דגים במינם משריצים וזה שהשריץ מין אחר הרי הוא כמי שבלעו לפנינו ואינו גידולו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>בהמה </b> טהורה שילדה או שנמצא בה בריה א' שיש לה ב' גבין או ב' שדראות אסורה באכילה וזו היא השסועה שנאסרה בתורה דכתיב את זה לא תאכלו וכו' השסועה כלומר בריה שנולדה שסועה לשתי בהמות וכי אגמריה רחמנא למשה כשיצאת ממעי בהמה דהא בריה בעלמא בפני עצמה ליתה וכן בהמה שנמצא בה דמות עוף טהור אסור באכילה דאע"ג דנמצא בה דמות בהמה טמאה טהור הא איכא פרסות דאף על גב דאין פרסותיו סדוקות וכתיב פרסה בבהמה תאכלו אבל הכא ליכא פרסה דעוף אין לו פרסה ולא הותר מן הנמצא בבהמה אלא מה שיש לו פרסה כדכתיב כל מפרסת פרסה בבהמה תאכלו כדאמר.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה אלא עשרה מינים המנויין בתורה שלשה מיני בהמה הם שור שה ועז ושבעה מיני חיה איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר כדכתיב בהדיא כולהו בקרא שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי וגו' וילפינן דשור שה ועז הוו בהמה דלא אכשר רחמנא חיה לקרבן כדכתיב מן הבהמה וגלי קרא בהני תלתא דכשרים לקרבן משמע דאינהו מין בהמה ומדאלו הוו מין בהמה שארא הוו מין חיה דלא הוכשרו לקרבן ואלו העשרה טהורים הם ומיניהם דלא הוה צריך קרא לפרש שמות אלו העשרה אי אין בעולם מי שמפריס פרסה ומעלה גרה אלא אלו העשרה ופירש שמותם לומר דכל שהוא ממינם ונקרא על שמם נמי מותר וכלם מעלים גרה ומפריסי פרסה כדכתיב שור שה כשבים וגו' וכל בהמה מפרסת פרסה וכו' ולא הוה צריך קרא למיכתב גמל ושפן וארנבת דאין להם אלא סימן אחד אלא לאשמועינן דאם מכיר אלו הארבעה יכול לאכול כל בהמה שאינו מכיר בה אלא סימן א' כגון פיה חתוך או פרסותיה דכל שיש בה סימן א' יש בה סימן ב' אלא אלו הארבעה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>וצריכין </b> אנו להבדיל בין בהמה טהורה לחיה טהורה שחלבה מותר דלא אסרה תורה אלא שור וכשב ועז כדכתיב קרא בהדיא ודמה טעון כיסוי דכתיב ציד חיה או עוף וגו' ובהמה טהורה חלבה בכרת דכתיב כי כל אוכל חלב ונכרתה ואין דמה טעון כיסוי דציד חיה או עוף כתיב ולא בהמה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>וסימני </b> חיה הם מפי השמועה כל שהיא מעשרת המינים ויש לה קרנים מפוצלות או כרוכות סדוקות הדורות.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>שור </b> הבור מין בהמה הוא שהרי הוא נקרא ע"ש שור והקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת מן חיה הוא דקרו ליה טביא דבי עלאי וכל שיסתפק במין בהמה או חיה חלבו אסור מדאוריתא ודמו טעון כיסוי דספקא דאוריתא לחומרא וכוי הוי ספק:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>מצוה נח </b> לבדוק בסימני העוף להבדיל בין טמא לטהור דכתיב כל צפור טהורה תאכלו ולא טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה. סימני עוף טהור לא נתפרשו בתורה אלא מנה מינין טמאים בלבד והשאר מותרים והמינים הטמאים כ"ד. א' נשר. ב' פרס. ג' עזניה. ד' דאה והיא ראה האמורה במשנה תורה דמשנה תורה לאוסופי קאתי ולא אשכחן מידי דאסיף בעופות אלא כתב ראה דלא כתיב בויקרא אלא דאה וכדי שלא יבא אדם להכשירה במקום שקורין אותה ראה ויאמר דאה אסר התורה ולא ראה הילכך חזר וכתב ראה והיא היא דאי ס"ד תרי נינהו למה גרעה לראה הכא אלא ש"מ לפרושי. ה' איה והיא דיה האמורה במשנה תורה דכיון דלאוסופי קאתי מאי שנא הכא דכתיב למינה אאיה ומ"ש הכא דכתיב במשנה תורה למינה אדיה וגרעה למינה דאיה אלא ש"מ איה ודיה אחת היא ולא נכתבה אלא שתהא קורא אותה דיה והוא קורא איה ויאמר לא זו אסרה תורה אלא איה לפי' פרט לך הכתוב בכל שמותיה. ו' מין האיה שכתוב בה למינה מכלל שהוא ב' מינין. ז' עורב. ח' זרזיר שהוא מין עורב שכן כתוב בתורה את כל עורב למינו להביא את הזרזיר. ט' יענה. י' תחמס. י"א שחף. י"ב נץ. י"ג ושרנקה שהוא מין נץ שכן כתוב בו למינהו. י"ד כוס. ט"ו שלך ט"ז ינשוף י"ז תנשמת י"ח קאת י"ט רחם כ' חסידה כ"א האנפה כ"ב מינה שכתוב למינה. כ"ג הדוכיפת. כ"ד העטלף.
+
+Halakhah 15
+
+<b>כל </b> מי שהוא בקי בעופות אלו ובשמותיהם הרי זה אוכל כל עוף שאינו מהם ואין צריך בדיקה דעופות טהורים מרובים על הטמאים לפי' מנה הכתוב הטמאים והשאר הם טהורים. ועוף טהור נאכל במסורת אם זכור הוא באדם כשר שאכלו שהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור או שמסר לו רבו צייד שבקי בהם ומוחזק בענין צידה ובקיאות עופות שזה עוף טהור דעד א' נאמן באיסורין מדאוריתא כדילפינן לעיל בה' איסורי ביאה.
+
+Halakhah 16
+
+<b>ואע"פ </b> שלא נתפרשו בתורה סימניהם ילפינן מדכתיב רחמנא נשר דכל שאינו דומה לנשר שיש לו ד' סימני טומאה אלא יש לו סימן א' של טהרה טהור חוץ מהעופות הכתובים בפרשה שהרי יש מהם עשרים שיש להם ג' סימני טהרה ואף על פי כן הם טמאים ולעורב שנים ולפרס ולעזניה א' וטמאים אבל כל שאר עופות שבעולם כיון שאינם דומים לנשר בד' סימני טומאה טהורים ומנשר ילפינן הכי דליכא למימר אדרבה לילף מהנהו אחריני שאע"פ שיש לו סימן א' של טהרה או אפילו שנים או אפילו שלשה יהו טמאים דא"כ נשר שיש לו ד' סימני טומאה למה לי למכתביה אלא ודאי להכי כתב רחמנא נשר לאשמועינן שכל שאינו דומה לו אלא יש לו אפילו סימן א' של טהרה בלבד טהור ולפי שמן הכלל הזה היינו מטהרים כל כ"ג עופות טמאים שהפחות שבהן יש לו סימן אחד של טהרה הוצרך לכתבן לומר שעשרים עופות אע"פ שיש להם ג' סימני טהרה ועורב אע"פ שיש לו שנים ופרס העזניה אע"פ שיש להם אחד אחד טמאים אבל כל שאר עופות אף ע"פ שיש להם סימן א' של טהרה טהורים ותורים דכתב רחמנא למה לי הואיל ולאו מינייהו ילפינן דאית להו ד' סימני טהרה דאי לגופייהו לא איצטריכו דהא אפילו בסימן א' טהור אלא לא כתביה אלא לקרבן שהם לבדם כשרים לקרבן ולא עוף אחר. וסימני טהרה הן אותם שהתורין והנשר חלוקות בהם שיש להם אצבע יתירא וזפק וקרקבן נקלף ואינו דורס ואוכל דקבלה היתה בימות נח שהקריב מכל עוף טהור ובדק את כולם ומסר לדורות שאין עוף טהור דורס וכל שהוא דורס בידוע שהוא טמא מאלו הכ"ד מינים לרש"י ז"ל וכל השוכן עם הטמאים ונדמה להם הרי זה טמא כזרזיר דלא לחנם הלך אצל עורב:
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>מצוה נט </b> לבדוק בסימני חגבים להבדיל בין טמא לטהור דכתיב נמי בחגבים את אלה מהם תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה. ומיני חגבים שהתירה תורה ח' והם א' חגב ב' מינו והיא הרזבנית ג' חרגול ד' מינו והוא ערצובי' ה' ארבה ו' מינו והוא צפורת כרמים ז' סלעם ח' מינו והיא יוחנא ירושלמי.
+
+Halakhah 22
+
+<b>מי </b> שהוא בקי בהם ובשמותיהם אוכל והצייד נאמן עליהם כעוף ומי שאינו בקי בודק בסימנים והם ג' כל שיש לו ד' רגלים וד' כנפים שחופות רוב אורך ורוב הקף וב' כרעים ד' רגלים וב' כרעים דכתי' כל הולך על ד' אשר לו כרעים ממעל לרגליו וד' כנפים שחופות את רובו ילפי' לה במה הצד דיש בזה מה שאין בזה הצד השוה שבהם שיש להם ד' רגלים וד' כנפים חופות את רובו וקרסולים אף כל שיש לו ד' רגלים וכו' יכול יש בו כל הסימנים הללו ואין שמו חגב יהא מותר ת"ל חגב דלא איצטריך דהא איתרבו כל השוין להו בד' סימנים ששמו חגב וכל האמורים למעלה שמם חגבים ואף על פי שראשן ארוך ויש להם זנב הם מין טהור דלהכי איצטריך חגב דכל שיש לו הד' סימנים ונקרא חגב אף על פי שיש לו מה שאין בנזכרים בכתוב מותר דאי לאו להיכא דיש לו ראש ארוך או זנב לא הוה איצטריך חגב.
+
+Halakhah 23
+
+<b>מי </b> שאין לו עכשיו כנפי' או כרעים או שאין לו כנפים חופה את רובו ועתיד לגדל אותם אחר זמן הרי מותר מעתה דכתיב אשר לא כרעים ממעל לרגליו כתב באל"ף וקרי בוא"ו וגלי רחמנא בקרסולים וה"ה לכנפים:
+
+Halakhah 24
+
+<b>מצוה ס </b> לבדוק בסימני דגים להבדיל בין טמא לטהור כתיב את זה תאכלו מכל אשר במים וזולתו לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה. והענין הוא היותנו מצווים לדון באלו הסימנים ולומר שזה מותר לאכלו וזה אינו מותר כמ"ש והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה וגו' והבדלתם אמנם תהיה בסימן ובדגים ב' סימנים סנפיר וקשקשת כדכתיב סנפיר וקשקשת במים סנפיר הוא שפורח וקשקשת היא הדבוקה בכל גופם וכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר בקשקשת הוה סגי וכתב סנפיר משום יגדיל תורה ויאדיר הרבה לנו טעמים לידע מהו קשקשת וקים להו הכי מאדם הראשון דכתיב וכל אשר יקרא לו האדם נפש וגו' יש לרבות אפילו דגים ואת"ל שלא קרא להם שמות דלבהמות ולעופות לחוד הוא דמשמע במקרא שקרא שמות י"ל דהכי קים להו הלכה למשה מסיני דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן אפשר דנפקא לן מדכתיב אשר אין לו עיין עליו כדאמרינן בכל דוכתא או שיש לו קשקשת וכשעולה מן הים משיר הרי זה מותר דכתיב סנפיר וקשקשת במים מה ת"ל במים אין לי אלא המעלה סימני שלו ליבשה השירו בים מנין ת"ל סנפיר וקשקשת במים כיון דבמים ה"ל סנפיר וקשקשת מותר. ואפילו אין בו אלא סנפיר א' וקשקשת א' הרי זה מותר דכתיב סנפיר וקשקשת דמשמע אפילו חדא:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קכ </b> שלא לאכול מבשר בהמה וחיה טמאה דכתיב אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו' וזה נאמר על מי שיש לו סימן א' וכ"ש שאר בהמה וחיה טמאה שאין בה סימן כלל שאיסור אכילתה בלא תעשה וכיון שכבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה אותה תאכלו ולא בהמה טמאה לא הוי ק"ו אלא גילוי מילתא בעלמא. לפי' כל האוכל מבשר בהמה וחיה הטמאה כזית לוקה מן התורה ככל לאוין שיש בו מעשה דומיא דלאו דחסימה דכתיב גבי מלקות בין שאכל מבשרם בין שאכל מחלבם לא חלק הכתוב בטמאים בין בשרם לחלבם דכתיב כל אוכל חלב מן הבהמה וגו' ונכרתה וגו' הא למדת שאין כרת אלא בחלב בהמה שמקריבין ממינה קרבן ה'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>האדם </b> אף על פי שנאמר בו מין חיה שנאמר ויהי האדם לנפש חיה אינו מכלל מיני חיה בעלת פרסה דהא מהלך בשתים ולא איירי קרא אלא במהלכי על ארבע ומפני שנקרא חיה כדכתיב ויהי אדם לנפש חיה הוצרך הכתוב למעטו מדין חיה טמאה דכתיב את זה לא תאכלו זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתי' בל"ת על אכילתו ומלאו לחודיה הוא דמפטריה רחמנא אבל בעשה ישנו דכתיב זאת החיה אשר תאכלו ממנה ז' מיני חיה טהורים הא כל שהוא חוץ מהם אע"פ שהוא מהלכי שתים לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה:
+
+Halakhah 4
+
+<b>אזהרת קכא </b> שלא לאכול מבשר עוף טמא והאוכל כזית ממנה לוקה מן התורה דכתיב ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו וגו' ועובר על עשה שבה דכתיב כל צפור טהורה תאכלו ולא טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה:<br><b> אזהרת קכב </b> שלא לאכול דגים טמאים דכתיב ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו והאוכל כזית לוקה ועובר על עשה תאכלו מכל אשר במים מכל אשר יש לו סנפיר וקשקשת וגו' הא אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה:
+
+Halakhah 5
+
+<b>אזהרת קכג </b> שלא לאכול שרץ העוף והאוכל כזית לוקה וחגב לא הוצרך הכתוב ליחד לו לאו בפני עצמו שבכלל שרץ העוף הוא דכתיב כל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו וגו' והם כגון זבובים וצרעין ויתושים וחגבים דחגבים נמי איקרו שרץ העוף כדכתיב אך את זה לא תאכלו מכל שרץ העוף וגו' אשר לא כרעים וגו' ונקראו שרץ מפני שהם נמוכים ורוחשים על הארץ:
+
+Halakhah 6
+
+<b>אזהרת קכד </b> שלא לאכול משרץ הארץ והאוכל כזית לוקה דכתיב כל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל וגו' כל הולך על גחון זה נחש כל לרבות את השלשול ואת הדומה לשלשול והיא תולעת ארוכה כנחש והם הנמצאים באשפה על ארבע זה עקרב כל הולך לרבות את החיפושית שהיא אישקארבו ואת הדומה לו מרבה רגלים זה נדל שקורין מאה רגלים עד כל לרבות את הדומה לו ואת הדומה לדומה. ושמונה שרצים האמורים בתורה והם החלד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת הם משרץ הארץ דכתיב וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החלד וגו' והאוכל מבשרם כעדשה לוקה דכתיב והבדלתם בין הבהמה וגו' ובין העוף וגו' ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש וגו' פתח הכתו' באכיל' דלא תשקצו את נפשותיכם היינו באכיל' דכי אכול להו משקץ נפשיה וסיים בטומאה אשר הבדלתי אתכם לטמא דהיינו לטמא אחרים בנגיעה לומר לך מה טומאת שרץ בכעדשה הלכה למשה מסיני דהוי בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני ודרשינן נמי מהם בהם וחומט תחלת ברייתו בכעדשה אף אכילה לוקה עליהם בכעדשה והיינו במיתתן דומיא דטומאה דהויא אחר מיתה אבל חותך אבר א' מהם מן החי אינו לוקה עליו אם אכלו אלא בכזית בשר דלא הוי כעדשה אלא במיתתן דומיא דטומאה כדפ' וכולן מצטרפין זה עם זה לכעדשה ולכזית דכתיב הטמאים ה"א יתירה מלמד שמצטרף אפילו שרץ ושרץ כלומר כחצי שיעורה מזה וכחצי שיעור מזה מצטרפין וחצי שיעור מחלד חצי שיעור מעכבר מצטרפין והוי בין לשיעור כעדשה בין לשיעור כזית דבשרצי' איכא תרוייהו בחייהם ובמותם כזית וכעדשה ואבר שלם מן השרץ אחר שמת אינו לוקה עד שיהא בו כעדשה דאף על גב דכל שהוא אבר שלם מטמא בפחות מכעדשה לענין אכילה בעינן מכעדשה דלא השוה הכתוב אכילה וטומא' אלא לכעדשה שהוא שיעור מובדל לטומאת ח' שרצים משאר הטומאות וכדכתיב אשר הבדלתי אתכם לטמא דמיירי בשיעור טומאה מובדלת כעדשה אבל טומאת האיברים אינה חלוקה בשרצים משאר טומאות שכל הטומאות איבריהם מטמאים כן בכל שהן.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>דם </b> שמנה שרצים ובשרם מצטרף לכעדשה כתיב וזה לכם הטמא אין ת"ל וזה דהא כתיב אלה הטמאים לכם אלא בא ולימד על דם השרץ והשרץ שמצטרפין זה עם זה מדסמך וזה לכם הטמא וכיון דבטומאה מצטרפים באכילה נמי מצטרפין דהא איתקוש אכילה וטומאה והוא שיהיה הדם מחובר לבשר דבצירוף הוא דהוי דם כבשר השרץ כדאמ' לא כשהדם בפני עצמה דאז בעינן כזית דהא לא מטמא' בכעדשה כשהיא בפני עצמה דבהם כתיב כל הנוגע בהם במותם עד שיגיע במקצתן שהוא בכולן והיינו בכעדשה ומשמע דבעינן מבשר השרץ לתשלום כעדשה דכעדשה מן הדם בפני עצמה לא מטמאה כדפרי' ולא קרינא בה בהם ודם הנחש מצטרף לבשרו לכזית ולוקה עליו דכתיב כל חלב וכל דם לא תאכלו מה חלב מיוחד שחלבו חלוק מבשרו שיש על הדם איסור כרת משום דם מה שאין כן בבשר הטמאים שאינו בכרת ואינם מצטרפים הילכך דם נחש ובשרו מצטרפים שאין חלוק דמו מבשרו. אין אזהרת דם אלא בבהמה חיה ועוף כדנילף לקמן בס"ד ואין מוזהרין על דמו אלא משום שרץ טמא כדאמר וזה לכם הטמא לימד על דם השרץ ובשרו שמצטרפים לטומאה ואם התרו את אלו משום אוכל דם פטור דהא לאו משום דם הוא אלא משום טומאה כדאמרינן כל השיעורין ומחלקותיהם הלכה למשה מסיני כדאמר בכמה דוכתין:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>אזהרת קכה </b> שלא לאכול משרץ המים דכתיב אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם הרי שכלל בלאו זה שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים מדקאמר סתמא בכל השרץ השורץ ולא לקחנו מזה הכתוב אלא איסור שרץ המים בלבד שלא בא בו איסור מיוחד כשרץ העוף והארץ ולוקה האוכל מהם כזית. איזהו שרץ המים אלו הבריות הקטנות כמו התולעים ועלוקה שבמים וחיות הים כללו של דבר כל שאינו בצורת דגים לא טמא ולא טהור כגון כלב המים והדלפון וצפרדע וכיוצא בהם:
+
+Halakhah 13
+
+<b>אזהרת קכו </b> שלא לאכול רמש הארץ כגון אלו המינין הנבראים באשפות ובגופי הנבלות כגון רמה ותולעה וכיוצא בהם שאינם נבראים מזכר ונקבה אלא מן הגללים שהסריחו וכיוצא בהם והאוכל כזית מהם לוקה דכתיב ולא תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ רומש על הארץ ואף על פי שאין פרין ורבין דהכי משמע נמי לישנא דרומש שהוא הרומש ומתהוה מן העיפוש כי השורץ אינו נקרא אלא שיש לו כח המולד בדומה והוא פריה ורביה מזכר ונקבה:
+
+Halakhah 14
+
+<b>אזהרת קכז </b> שלא לאכול תולעת הפירות כשיצא לאויר והם הנבראים בפירות ובמאכלות אם פרשו ויצאו לארץ אף על פי שחזרו לתוך האוכל מי שאכל מהם כזית לוקה דכתיב לכל השרץ השורץ על הארץ להביא את שפרשו לארץ אף על פי שחזרו שהרי שרצו בארץ אבל אם לא פרשו מותר לאכול הפרי והתולעת שבתוכו דלא אסרה אלא כששרץ על הארץ כדאמרינן. ואם התליע בפרי במחובר אותה התולעת אסורה כאלו פרשה לארץ שהרי על הארץ נבראת ולוקין עליה ואם ספק אסור דהוי ספקא דאוריתא לחומרא. פירשו לאויר ולא נגעו לארץ או שפרשו מקצתן לארץ או שפירשו אחר שמתו שנמצא תולעת על הגרעינה מבפנים או שיצאו מתוך האוכל לתוך אוכל אחר כל אלו אסורין מספק אי מיקרי שורץ על הארץ אי לא ואין לוקין עליהם דהא הויא התראת ספק.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>תולעת </b> הנמצאת במעי הדגים ובמוח שבראשי הבהמות והנמצאת בבשר אסורה כשהבהמה ישנה או הדג נכנסין בחוטמם וכתיב ואת נבלתם תשקצו להביא דרנין שבבהמה ונמצאת בבשר אסור שבשר בהמה אינה מותרת אלא בשחיטה וכל דבר חי שיצא ממנה אפילו לאחר שחיטה אסור כיון שאי איפשר להם בשחיטה אבל דג מלוח שהתליע מותר שהן כפירות שהתליע אחר שנתלשו מן הארץ שמותר לאוכלן דכיון דאין צריכים שחיטה כל הגדל ממנו בהתר הוא גדל כמו תולעת הפירות. וכן המים שבכלים שהשריצו מותר לשתותן עם המים דכתיב וכל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו וכל אשר אין לו וגו' שקץ הם כלומר במים בימים ובנחלים הוא שאתה אוכל את שיש לו ואי אתה אוכל את שאין לו אבל בכלים בין שיש לו בין שאין לו אכול דאין סברא שיהא בכלים חמורים מימים ונחלים דלהוו אסורין נמי דיש לו סנפיר וקשקשת הואיל דבאין לו סנפיר וקשקשת קילי טפי מימים ונחלים דליכא בהו אלא עשה ובימים ונחלים ואין לו איכא לאו וכיון דהכי הוה דרשינן ליה להתירא ולא איסורא.
+
+Halakhah 18
+
+<b>שרץ </b> המים הנברא בבורות שיחין ומערות הואיל ואינם מים נובעים והרי הן עצורין במים שבכלים מותרים דכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו וגו' מה ת"ל והא מאותם תאכלו דכתיב בסיפיה דקרא בימים ובנחלים אותם תאכלו נפקא לן היתירא בשיש לו ואיסורא בשאין לו ותאכלו קמא למאי אתיא לכתוב מכל אשר במים כל אשר לו וגו' אותם תאכלו שיכול הואיל והתיר שרץ המים בלא סימני טהרה בשני מקראות אחד סתום ואחד מפורש המפורש ההוא קרא דיש לו סנפיר וקשקשת דאתי להתיר כלים בלא סימני טהרה כדדרשינן לעיל ימים ונחלים הוא דאותם תאכלו ולא אחרים הא בכלים אפילו אין לו תאכלו וסתום כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים לא תאכלו הא בכלים תאכלו אפילו אין לו והאי קרא לא הוי מפורש להתר כולי האי משום דאזהרת לא תאכלו לא סמיכא להאי פרטא אלא לכלל דכל נפש החיה אשר במים וגו' דכתיב בה ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו ומשמע טפי בהאי קרא דבכל מימות שבעולם אפילו בכלים אזהר אלא דילמוד סתום דהוי האי קרא מן המפורש דהוא קרא דיש לו סנפיר וגו' תאכלו הא בכלים אף על גב דאין לו תאכלו והכא הוי מפורש להתר כלים כיון דסמיך לא תאכלו אפרטא ואם כן בורות שיחין ומערות הוו אסירי להכי איצטריך קרא דאת זה תאכלו כי היכי דנדרוש כלל ופרט וכלל להתירם דבסתום נמי איכא שני כללות סמוכים זה לזה אחר הפרט דכתיב בימים ובנחלים וכתיב בתריה תרי במים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים וכל מקום שאתה מוצא שני כללות סמוכים זה לזה הטל פרט ותנהו ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל במים כלל בימים ובנחלים פרט במים חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מים נובעים אף כל מים נובעים רבי חריצין ונעיצים נובעים לאיסורה ומיעט בורות שיחין ומערות להתרא ולא מצית למימר מה הפרט מפורש מים גדלים ע"ג קרקע אף כל מים גדלים על גבי קרקע ורבי אפילו שיחין ומערות דא"כ לא תאכלו קמא מאי אהני ליה דלכלים לא צריך דלא מיתסרי כיון דלא דמו לפרט במידי ועוד דהא הותרו כלים מקרא גופיה דכתיב אין לו סנפיר וקשקשת במים אותם תאכלו הא בכלי אפי' אין לו תאכלו והאי כלל ופרט וכלל דאמרינן דרשינן ליה הכי משום דילמוד סתום מן המפורש בהתר בורות שיחין ומערות נמי כמו בהתר כלים דאי לאו מפורש הוה אסרינן בורות שיחין ומערות בסתום משום דלא סמיך לא תאכלו אפרטא ומשמע טפי לאסור כל מימות והשתא דבמפורש דרשינן כלל ופרט וכלל מתרי במים דכתיבי גבי הדדי מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים והטל הפרט ביניהם לדונם בכלל ופרט וכלל למעט בורות שיחין ומערות להתרא דלאיסורא אי אפשר דא"כ לא תאכלו מאי אהני ליה דרשינן נמי הכי בסתום אע"ג דלא תאכלו לא סמיך אפרטא כדאמר וא"כ האי לא תאכלו לכלים לא הוה צריך דהא לא דמו לפרט במידי ועוד דהותרו מקרא דעשה גופיה דכתיב אותם תאכלו דיש לו הא בכלים תאכלו אע"פ שאין לו כדכתבינן אלא להכי הוא דאתא כי היכי דנדרוש כעין הפרט למעט בורות שיחין ומערות להתרא ולא לאיסורא דלהכי אהני לא תאכלו כדאמרינן בין במפורש בין בסתום והיינו לת"ק דרבי ישמעאל אבל לדברי ר' ישמעאל דפליג את"ק בחריצין המושכין ואינם נובעים לפירוש הרב ז"ל ילפינן לה בגוונא אחריתי הכי ריבה ומיעט וריבה דבמים במים שני פעמים הואיל ושני הכללות סומכים כשתטיל פרט שאחריהם ביניהם מדה בתורה היא שלא תדונם בכלל ובפרט אלא בריבוי ומיעוט וריבוי וריבה הכל אפילו חריצין ונעיצין שאינם נובעים לאיסורא ומיעט בורות שיחין ומערות להתרא דחריצין ונעיצין אינם עצורין ככלים ובורות שיחין ומערות עצורין שאין להם מוצא ומובא אלא עצורים ככלים ולא מצית למימר דריבה אפילו בורות וגו' לאיסורא ומיעט כלים דכלים לא איצטריכו להו קרא כדאמרינן לעיל וא"כ תאכלו יתירא מאי אהני ליה אלא אהני למידרש כי האי גונא להתיר בורות וכדאמרינן לעיל ונראה דגרסינן תני דבי רבי ישמעאל דאי גרסינן דבי ר' ישמעאל תנא כמו שכתוב בספרים לא הוה הלכתא כותיה דהכי קים לן תנא דבי ר' ישמעאל הוי הלכה ודבי ר' ישמעאל תנא לא הוי הלכה. ואם פירש השרץ ממקום בריתו אף על פי שחזר לתוך המים אסור משום שרץ השורץ על הארץ דכיון דרחשה והלכה חוץ הוי שרץ הארץ. המסנן את היין ואת החומץ או את השכר ואכל היבחושין או יתושין ותולעות (שאינו) לוקה משום שרץ המים בתולעות או משום שרץ העוף נמי באחרים ואפילו חזרו לכלי אחר שסננן שהרי פרשו ממקום ברייתן וכתוב כל השרץ השורץ על הארץ לרבות יבחושין שסננן כדאמרינן.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>האוכל </b> בריה טמאה שלימה בפני עצמה אפילו היא פחותה מן החרדל לוקה מן התורה דכל בריה ובריה טמאה אסרה תורה ל"ש גדולה ול"ש קטנה דאין לה שיעור דאי קטנה דאין לה שיעור לא לקי עליה היכי אזהר בלאו סתמא כל בריה טמאה הא איכא טובא דלית בהו שיעורא אלא ודאי כדאמרינן בין אכלה חיה או מתה ואפילו סרחה כל שיכולין לאכלה לוקה הואיל ואכלה כולה שלימה כדאמרינן.
+
+Halakhah 22
+
+<b>נמלה </b> שחסרה ואפילו אחד מרגליה אינו לוקה עליה אלא בכזית דהא אינה שלימה ושיעור נמלה שלימה גמירין הלכתא דהאוכלה חייב ואלו חסרה פטור לפיכך על זבוב או יתוש שלם בין חי בין מת לוקה משום שרץ העוף דבטמאים ליכא אבר מן החי אלא כל שאוכל מהם לוקה כדאמרי'.
+
+Halakhah 23
+
+<b>הרי </b> שהיתה הבריה משרץ העוף ומשרץ המים ומשרץ הארץ כגון שהיו לה כנפים והיא מהלכת על הארץ כשאר שרצים והיתה רבה במים ואכל' לוקה משום שרץ העוף ומשום שרץ המים ומשום שרץ הארץ ואם היתה יתר על זה מן המינים שנבראו בפירות לוקה עליה ארבעה ואם היתה מן המינים שפרים ורבים לוקה חמשה ואם היתה מכלל עוף טמא יתר על היותר משרץ העוף לוקה עליה שש מלקיות משום שרץ העוף ומשום עוף טמא ומשום שרץ הארץ ומשום שרץ המים ומשום רומש על הארץ ומשום תולעת הפירות כדכתיב לעיל קראי דהני לאוין בין אכלה כולה או כזית ממנה כדאמר לעיל לפיכך נמלה הפורחת הגדלה במים לוקה ה' מלקיות ובשעת בריאתה בבת א' הוא דחיילי כל הני איסורי.
+
+Halakhah 24
+
+<b>ריסק </b> נמלות והביא א' שלימה וצרפה לאלו ונעשו הכל כזית לוקה שש מלקיות חמש משום הנמלה וא' משום כזית מנבלת הטמאים:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> מאכל היוצא ממין מן המינין האסורים שלוקין על אכילתן הרי אותו המאכל אסור מן התורה כגון חלב בהמה וחיה הטמאים וביצי עוף ודג הטמאים דכתיב ואת בת היענה וכי בת יש לה ליענה והלא אינה אלא מטלת ביצים ולא שייך בה בת ועוד דאין בתה חלוק ממנה דליכתיב בתה אלא זו ביצת' וה"ה לכל האיסור כיענה ולכל הדברים הדומים לביצה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>חלב </b> האדם מותר באכילה מן התורה אף על פי שבשרו אסור בעשה דכל האסור בלאו דומיא דיענה הוא דמרבינן ומבת היענה דאסור כל מה שיוצא ממנו אבל אדם דלא אסיר אלא בעשה לא.
+
+Halakhah 3
+
+<b>דבש </b> דבורים ודבש צירעה מותר מפני שאינו תמצית גופן אלא כונסין אותן מן העשבים בתוך פיהם ומקיאים אותו בכוורת ולא אסר רחמנא אלא מאי דהוי מגופן.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואין </b> לוקין על ביצה וחלב היוצא מן הטמא מן התורה דמריבוי דבת הוא דילפינן לה ועיקר קרא לאסור יענה גופה הוא דאתא ומדכתיב מבשרם לא תאכלו משמע דעל הבשר בלחוד הוא דלקי לא על ביצה וחלב והוו כאוכל חצי שיעור שאסור מן התורה אלא א"כ הם בצים הנמצאים במעי דגים או תלוים באשכול שהאוכל אותם לוקה משום דהוו כבשר עצמה לענין טומאה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ביצת </b> עוף טמא שהתחיל האפרוח להתרקם בה ואכלו לוקה משום שרץ העוף דכתיב כל שרץ העוף טמא הוא וגו' דכיון שמינו עוף והביצה מעוף טמא לאלתר שרקם ה"ל כשרץ העוף אבל ביצת עוף טהור שרקם פטור מן התורה דאין מינו טמא וכ"ש אפרוח אפילו לא נתפתחו עיניו דמותר אף מדברי סופרים. חלב או ביצת טרפה אסורין מדאוריתא דהא גלי קרא לכל האסור בלאו דומיא דיענה דביצתה ודומה לה אסורה דגדלה באיסור כביצת יענה מה שאין כן בנתנבלה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ואפרוח </b> ביצת טרפה מותר שאין מינו טמא ואיסור טרפות שבה פקעה מינה כד אסרחה והוה עפרא בעלמא הילכך מותר זה שיצא ממנה אח"כ וביצי עוף ספק טרפה הוו ספקא דאוריתא ולחומרא ואם חזרה וטענה ערימה שנייה הותרו הראשונים דטרפה אינה יולדת.
+
+Halakhah 12
+
+<b>חלב </b> טמא אינו נקפא ולכך גבינות הגוי מותרת מן התורה וחלב שחלבו גוי בעדר שיש בו בהמה טמאה כבהמה טהורה נראה דאסורה מדאוריתא דהוי ספיקא דאוריתא.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>ביצה </b> ששני ראשיה כדין או חדין או חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים בידוע שהוא מעוף טמא ואם אינה כך איפשר שהיא מעוף טמא או מעוף טהור דאיכא דעורבא דדמי לדיונה לפיכך אין לוקחים ביצים מן הגוים אלא א"כ יש לו בהם טביעות עין שהם ביצי עוף פלוני טהור ולביצי טריפה לא חיישינן דאזלינן בתר רובה. ומישראל לוקחין סתם מדאוריתא דעד אחד נאמן באיסורין כדילפינן מוספרה לה ודוכתי אחריני וכן ביצי דגים וציר דגים טמאים לא הוי בכלל היוצא מן הטמא מדאוריתא דזיעה בעלמא הוא:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קכח </b> שלא לאכול נבלה והיא בהמה או חיה או עוף שמת ואם אכל כזית מא' מהם לוקה דכתיב לא תאכלו כל נבלה וכל שלא נשחטה כראוי הרי זו מתה דכיון דלא נשחטה כראוי לא מקרייא שחוטה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> אסור משום נבלה אלא מינים טהורים דאין איסור נבלה חל על איסור טמאה כדילפינן לעיל בה' איסורי ביאה דאין איסור חל על איסור והכא נמי כתיב בנבלת עוף נבלה וטרפה לא יאכל וגו' דאין לה טומאת משא ומגע אלא טומאת אכילה בבית הבליעה יכול אף נבלת עוף טמא במשמע ת"ל נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה הוא יצא זה שאין איסורו משום נבלה אלא משום עוף טמא וכיון דמלישנא דאכיל' מוכח דלאו בעוף טמא מיירי משמע דאין באכילת טמא איסור נבלה דאין איסור חל על איסור טמא כדאמרינן ואינו לוקה על אוכל בשר טמא אפילו מת או בשר מן החי אלא משום אוכל בשר טמאה.
+
+Halakhah 3
+
+<b>האוכל </b> עוף טהור חי כל שהוא לוקה משום נבלה הואיל שאכלו כולו דכיון דבטמא בריה אסרה תורה בין גדולה בין קטנה הכי נמי בטהורה דהתירה תורה ואסרה כשהיא נבלה בין גדולה ובין קטנה אית בה איסור נבלה ולא משכחת לה בעוף טהור שאין בו כזית אלא כשאוכלו שלם ובחייו דאם אכלו אחר שמת כשיהיה בכולו כזית חייב משום נבלה ולא הויא בריה להתחייב בכל שהוא שכל שדבר אחר גרם ליאסר לה כי הכא דנתנבלה לא מקריא בריה להתחייב עליה בכל שהוא.
+
+Halakhah 4
+
+<b>האוכל </b> כזית מבשר נפל בהמה טהורה לוקה משום אוכל נבלה דהא הויא בשר מתה וכל שלא שהה עד יום ח' בבהמה הרי זה ספק נפל דכתיב שבעת ימים יהיה עם אמו וגו' ואם נודע שכלו לו חדשיו מותר מיד. השליא אינה בשר והאוכלה פטור מן התורה:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אזהרת קכט </b> שלא לאכול טרפה והיא בשר בהמה או חיה ועוף טהורים שנטרפו ואם אכל כזית מא' מהם לוקה דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו וגו'. טרפה האמורה בתורה היא שטרפה חית היער נשברה ונטת למות ועדין לא מתה אף על פי שקדם ושחטה קודם שתמות הרי זו אסורה משום טרפה הואיל ואי איפשר שתחיה ממכה זו הבאה עליה וכשם שלא תחלוק במתה בין מתה מחמת עצמה בין נפלה ומתה בין חנקה או דרסתה חיה ומתה היא נבילה כך לא תחלוק בנוטה למות בין טרפתה חיה בין נפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה בין זרק לה חץ ונקב לבה או הריאה שלה בין בא לה חולי מחמת עצמה ונקב לבה או הריאה שלה וכיוצא בהם הואיל ונוטה למות מ"מ הרי היא טרפה בין היה גורם בידי אדם בין בידי שמים דכתיב נבלה וטרפה הקישן הכתוב מה נבלה לא חילק בין בבית בין בשדה או מתה מחמת עצמה אף טרפה כן ומה ת"ל ובשר בשדה טרפה דבר הכתוב בהוה שאם לא תאמר כן לא תיאסר אלא אותה שנטרפה בשדה אבל נטרפה בחצר לא תאסר הא למדת שאין הכתוב מדבר אלא בהווה וענין הכתוב שנוטה למות מחמת מכותיה ואי איפשר לה לחיות מחמת מכה זו אסורה דכתיב לכלב תשליכון אותו עד שיעשה אותה בשר הראוי לכלב דהיינו שאי איפשר לה לחיות כדאמרינן מכאן למדו חכמים כלל כל שאין כמוה חיה טרפה דהא לא נאסרה טרפה אלא משום דסופה למות מחמת טרפותה וילפינן לה נמי מדכתיב זאת החיה אשר תאכלו זאת החיה קרי ביה זאת חיה אחרת אינה חיה והיינו טרפה ובה' שחיטה יתבארו אי זה חולי עושה אותה טרפה הל"מ ואי זה חולי אין עושה טרפה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וכן </b> החותך בשר מן החי מן הטהורים לוקה באכילתה משום טרפה שהרי בשר זה מבהמה שלא נשחטה ולא מתה מה לי טרפה אותה חיה מה לי חתכה בסכין מה לי כולה מה לי מקצתה הרי הוא אומר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כיון שנעשית הבהמה בשר בשדה הרי היא טרפה דמדכתיב בשדה משמע שפירש ממקומו.
+
+Halakhah 11
+
+<b>בהמה </b> חולה מותרת מן התורה שלא אסרה תורה אלא במין טרפת חית היער שעשה בה מכה הממיתה אותה בוודאי.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>השוחט </b> בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם כשרים דאפילו עוף דכתיב ביה ושפך את דמו לא ילפינן לה שחיטה אלא מדאיתקש' לחיה דכתיב ציד חיה או עוף וחיה כתיב אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך כמו שיתפרש במקומו בס"ד והכא לא אדכר דם כלל וכן שוחט בריה ולא פרכסה מותרת ומסוכנת שלא פרכסה כלל הרי זו נבלה ולוקין עליה דקים להו לרבנן דניטלה נשמתה קודם גמר שחיטתה ואם שחטה בלילה ולא ידע אם פרכסה הרי זו ספק נבלה ואסורה ככל ספק דאוריתא דאזלינן לחומרא מדאוריתא כדילפינן לה בדוכתא.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>כל </b> איסורין שבתורה אין מצטרפין זה עם זה חוץ מאיסורי נזיר דאם צרף כזית מענבים לחים ויבשים זגים וחרצנים ואכלם לוקה משום דכתיב מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים וגו' אבל חלב דם ובשר טמא ונבל' וכיוצא בשאר איסורין שצרף מן הכל כזית ואכלו אינו לוקה דאין איסור אחד חל על איסור אחר להשלים ולצרף שיעור חיובו אלא דינו הוא כאוכל חצי שיעור דאסור מן התורה ואין לוקין עליו כדילפינן מכל אוכל חלב וגו' וכל שאיסורו בלאו א' כגון איסור נבלה או איסור טומאה אף על פי שצרף כזית מבהמות וחיות חלוקות מצטרפין הטהורות לאיסור נבלה והטמאות לאיס' טומאה דהא אינו איסור אחר שנצטרף להשלים שיעור כזית אלא שאיסורן בלאו א' הוא ונבלה וטרפה מצטרפין זה עם זה להשלים שיעור כזית אע"ג דהוו ב' לאוין משום דטרפה תחלת נבלה היא.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>האוכל </b> מן האסורין מן העור מן העצמות מן הגידים מן הקרנים ומן הטלפים ומן הצפרנים של עוף מקום שמבצבץ מהם דם כשיחתכו ומן השליא פטור מן התורה דכתיב בבהמה טמאה מבשרם לא תאכלו ודרשינן על בשרם הוא באזהרה ולא על עור ועצמות וגו' ובדגים טמאים נמי כתיב מבשרם לא תאכלו לומר דאינו מוזהר על הסנפירין ועצמות שכלם אינם ראוים לאכילה ואינם מצטרפים לבשר להשלים כזית. קיבת האסורין מותרת דפרש בעלמא היא ועור הקיבה הוי כשאר בני מעים דהוו בכלל בשר ואסירי ועור הבא כנגד פניו של חמור הוי נמי כפרש בעלמא.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>ויש </b> שעורותיהם אסורין כבשרם עור האדם ועור חזיר הישוב וחטוטרת של גמל שלא טענו עליו משא מעולם ולא הגיע למשא ועור בית הבוש' ושתחת האליה ועור השליל והאנקה והכח והלטאה והחומט כל אלו העורות כשהן רכות הרי הם כבשר לכל דבר דכתיב בח' שרצים אלה הטמאים לכם ה' יתירה לרבות עור הרכים שיהו כבשר יכול אפילו כולן ת"ל אלה רכים ולא קשים כדאמרינן:
+
+Halakhah 22
+
+<b>אזהרת קל </b> שלא ליהנות משור הנסקל דכתיב ולא יאכל את בשרו והרי נבלה הוא ואיך אפשר לאוכלו אלא לא בא הכתוב אלא להודיעך שכיון שגמרו דינו לסקילה נאסר ואם קדם ושחטו שחיטה כשרה אסור בהנאה ואם אכל מבשרו כזית לוקה וכן כשיסקל לא ימכר ולא יתנו לכלבים ולא לגוים דכתיב ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי כאדם האומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום ופרש אינו בכלל האיסור דבשרו כתיב אבל פרשו מותר. נודע שהוא פטור מסקילה אחר שנגמר דינו כגון שהוזמו עדיו יצא וירעה בעדר דלא נאסר בגמר דין כיון שהוזמו ואם נודע אחר שנסקל הרי זה מותר בהנאה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קלא </b> שלא לאכול אבר מן החי דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר. ולמדו מפי השמועה שבא לאסור אבר שנחתך מן החי ועל אבר מן החי הוא אומר לנח אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואבר חי מיקרי נפש שאם יחתכנו אינו עושה חליפין שלא ישוב עוד כנפש הנטולה שאינה חוזרת והכי משמע לא תאכל הנפש בעודו עם הבשר בעוד החיות עם הבשר. ואיסור אבר מן החי נוהג בטהורים ולא בטמאים דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודה כל שבשרו מותר אתה מצווה על איבריו וכל שאין בשרו מותר אי אתה מצווה על איבריו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אחד </b> אבר שיש בו בשר גידים ועצמות ואחד אבר שאין בו עצם אלא שהאבר שאין בו עצם בין חתך כולו בין מקצתו אסור משום אבר מן החי והאבר שיש בו עצם אינו חייב משום אבר מן החי עד שיפרוש כברייתו בשר וגידים ועצמות אבל פירש הבשר בלבד חייב משום טרפה לא משום אבר מן החי דכיון דנפיק לן מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר בעינן דבר שלם דומיא דנפש שיהא בו בשר גידים ועצמות ובשאין באבר עצם הוי נמי דומיא דנפש כיון שהוא אבר שאינו חוזר ואינו עושה חליפין.
+
+Halakhah 3
+
+<b>האוכל </b> מאבר מן החי כזית לוקה דאכילה כתיב ביה ואין אכילתה פחותה מכזית ולא תימא כיון דכתיב ובשר בשדה טרפה וגו' לבשר מן החי אייתר ליה לא תאכל הנפש עם הבשר לאבר מן החי ואע"ג דלית ביה שיעור כיון שהוא אבר אלא ודאי שיעור בעיא דאכילה כתיב ביה כדאמרינן וא"כ פחות מכזית פטור אע"ג דהוי כברייתו וכזית חייב אף ע"ג דאין בו בשר אלא כל שהו כיון דהוי כברייתו בשר גידים ועצמות. ואם הפריד הבשר מן הגידים ועצמות אחר שתלשו מן החי אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו ואין העצמות והגידים מצטרפים לכזית מאחר ששנה ברייתו דבאכילה כתיב הנפש עם הבשר שהוא כברייתו כדאמרינן. חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט אם יש במה שאכל כזית בשר חייב ואם לאו פטור דצירוף גידים ועצמות חידוש הוא כאבר מן החי ובעלמא לא מיצטרפי ואין לך בו אלא חידושו כשאכלו בבת אחד דסתם אכילה הכי משמע ולא לחצאין ונראה דבהאי כזית בשר דאמרי' דלקי היינו משום בשר מן החי דמשום אבר מן החי לית ביה כיון שלא אכלו כברייתו בגידים ועצמות. לקח כזית מן האבר כברייתו ואכלו אע"פ שנחלק בפיו קודם שיבלענו חייב דהא דרך אכילה הוא.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>תלש </b> אבר מן החי ונטרפה הבהמה בנטילתו ואכלו חייב שתים דאיסור טרפה ואיסור אבר מן החי באין כאחת וכי האי גוונא חייל כדאמרינן באזהרת קט"ו ובלאו באין כא' נמי הוה חייל איסור אבר אטרפה משום דהוי מוסיף דאסיר לבני נח אלא משום דטרפה איסוריה חשיב דחייל אחלב כדכתיב וחלב נבלה וחלב טרפה וגו' בעינן באין כאחד. וכן התולש חלב מן החי ואכלו לוקה משום אבר מן החי ומשום חלב משום דחלב הותר מכללו בחיה ואבר מן החי הוי איסור מוסיף לבני נח תלש חלב מן הטרפה ואכלו לוקה שלש דכיון דאתי אבר מן החי דהוי איסור מוסיף וחייל השתא אחלב דהותר מכללו חייל נמי אטרפה אע"ג דנטרפה כן נראה לישב לפי' הרב ז"ל ללישנא דאי בעית אימא דכ"ע בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת.
+
+Halakhah 6
+
+<b>בשר </b> או אבר המדולדל בחי ואינו יכול לחזור ולחיות כיון שלא פירש אלא אחר שחיטה אינו אסור מן התורה דאין שחיטה עושה ניפול ומועלת לו אבל מיתה עושה ניפול ולוקה משום אבר מן החי דכתיב בשרצים וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא ע"י נפילה הויא נפילה מהם איברים המדולדלים בהם ובמותם מיעוטא הוא דלגופיה לא איצטריך דהא במתים משתעי דבנבלתם כתיב ונכתוב וכי יפול למימרא דעושים ניפול ולא בעי במותם אלא על כרחך למעוטי שחיטה דאין עושה ניפול ואם אינו ענין לשרצים דלאו בני שחיטה נינהו דשחיטתם נמי מיתה היא תנהו ענין לבהמה דמיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול כדאמר.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>חתך </b> מן הטחול ומן הכליות ואח"כ שחט הבהמה הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי אף ע"פ שהן בתוך מעיה אבל חתך מן העובר שבמעיה ולא הוציאו ואח"כ שחטה הרי חתיכת העובר או איברו מותר הואיל ולא יצא דכתיב כל מפרסת פרסה בבהמה תאכלו כלומר כל אשר תמצא בבהמה תאכלו וכתיב אותה כההיא שלימה אכול כל הנמצא בתוכה אבל כשהיה חסרה שהנמצא בתוכה מגופה הוא שנאסר ממנה לא תאכל הנמצא. עובר שהוציא ידו או רגלו נאסר אותו אבר לעולם ואפילו החזירו למעי אמו ואח"כ נשחטה הרי אותו האבר אסור משום טרפה שנאמר ובשר בשדה טרפה כלומר חוץ למחיצתו דהיינו אויר שרחם זה ה"ל מחיצה להתירו בשחיטה וכיון שיצא הרי הוא כטרפה מה טרפה אין לה התר כשנטרפה אף אבר שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו תקנה לעולם ואפילו חזר ונכנס ואין לידה לאיברים דנשרי מיעוט שבפנים אחר רוב שבחוץ ואם חתך האבר קודם שנכנס מקום החתך נמי כולו אסור דדרשינן פרסה דכתיב בקרא דכל בהמה מפרסת פרסה הכי פרסה החזיר אכול מקום חתך שלה לא החזיר פרסה לא תיכול אפילו מקום חתך שלה. ואבר עובר שיצא וחתכו לוקין עליו משום אבר מן החי אפילו מת העובר קודם שחיטה דאבר מן החי קרינא ביה כיון דאינו ניתר אלא בשחיטת אמו ובשחיטתה מיהא ניתר ואם נחתך אחר שחיטת אמו אפילו הוא מת אינו לוקה משום אבר מן החי אלא איסורו משום טרפה ואם מתה הבהמה ואח"כ חתכו לוקה משום אבר מן החי דהא אינו ניתר אלא בשחיטת עצמו. חלב עובר נקבה שהוציא אבר ונאסר אסור לשתותו מספק שהרי יש בו אבר א' אסור ומספקא לן חלב דעלמא דאתי מכח בהמה שכולה חיה לאו כאבר מן החי דמי וחלב זה הבא מכח אבר אחד חי נמי לא גרע מינה ושרי או דילמא גרע דהתם חיות העומד ליתקן ע"י שחיטה אבל חיותו של אבר זה אין לו תקנה עולמית וספקא דאוריתא לחומרא ואסור חלב של אבר זה מספקא כדאמר ואפילו הכי נראה דאיסור חלב עובר זה לא הוי אלא מדרבנן דמדאוריתא ברובה בטיל ואפילו היה חלב אסור מן התורה בודאי אלא דאפשר לומר דלא אמרי' בטיל ברובא אלא היכא דנתערב איסור בהתר גמור אבל היכא דמעורב מעיקרא כי הכא דלא ה"ל שם התר לא אמרי' בטיל ברובה וצ"ע.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>השוחט </b> בהמה מעוברת ומצא בה שליל בין חי בין מת ואפילו עובר חי בן תשעה מותר בשחיטת אמו מן התורה דכתיב מעלת גרה בבהמה לרבות את הוולד דרשינן בהמה דרישא דקרא אבהמה דסופא ודרשינן הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו שהכל ניתר בשחיטתה ושליא דמותרת באכילה נמי ילפינן מדכתיב וכל בהמה וגו' תאכלו כל לרבות שליא יצאת מקצתה ואינה קשורה בוולד אסורה דשמא יצא הוולד שלה והרי הוא כילוד ושליא בתרי' אזלא ולא התירה שחיטה ואפילו נמצא ולד אחר בבטן בלא שליא ואם היתה שליא קשורה בולד מה שיצא ממנה אסור כאבר שיצא מן העובר.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>קרע </b> או שחט בהמה טרפה ומצא בה בן תשעה חי ניתר בשחיטת עצמו דהיתרה הוא דרבי קרא מכל בהמה תאכלו שאם רצה אוכלו בשחיטת אמו אבל אם צריך לשחיטה כגון זה שוחטו ומותר שהוא ניתר בשנים מד' סימנים או בוושט וקנה שלו או בשל אמו ואם מצא בה עובר שלא גמרו לו חדשיו אפילו הוא חי הרי זה אסור שהוא כאבר מאמו ואין ניתר אלא בשחיטתה דאע"ג דבן ט' נמי ניתר בשחיטת אמו הא ניתר נמי בשחיטת עצמו דארבעה אית ליה כדאמרינן. כל עובר שהוציא ראשו והחזירו ואח"כ שחט את אמו הרי הוא כילוד וצריך שחיטת עצמו ויציאת הראש דהוי כילוד נראה דילפינן מאדם מכל אשר נשמת רוח חיים באפיו כדפי' בה' נדה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קלב </b> שלא לאכול דם שנאמר וכל דם לא תאכלו. והאוכל כזית מדם בהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים במזיד חייב כרת בשוגג חייב חטאת קבועה דכתיב לעוף ולבהמה וחיה בכלל בהמה דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו וגו' איל וצבי ויחמור וגו'. ובין טמאים ובין טהורים ילפינן מכלל ופרט וכלל דכתיב כל דם לא תאכלו כלל לעוף ולבהמה פרט נפש אשר תאכל כל דם חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש שיש במינם בטהורים טומאה קלה וחמורה ואיסור קודם שחיטה והתר לאחר שחיטה והן מין בשר אף אני אביא כל שיש במינם טומאה וכו' לאפוקי דם דגים וחגבים ושרצים דאין במינם הני צדדין דאין חייבים עליהם משום דם אלא משום שהוא תמצית גופם כחלב בהמה טמאה דהוי דומיא דביצת עוף טמא דאסיר מדכתיב בת היענה כדאמר לעיל ודם שרצים מצטרף לבשרם כדאמרינן לעיל מדכתיב וזה לכם הטמא וגו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> חייבים כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה ונחירה או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמימות ועל דם הכנוס בתוך הלב דה"ל דם בעין ועל קילוח דם הקזה דהוו דם שנפש יוצאה בו אבל דם השותת בתחלה הקזה ובסופה אין חייבים עליו דאין כרת אלא בדם הנפש דכתיב כי נפש כל בשר דמו הוא כל אוכליו יכרת.
+
+Halakhah 4
+
+<b>דם </b> התמצית ודם האיברים אין חייבים עליהם כרת אבל לוקין בכזית דכתיב וכל דם לא תאכלו ובחיוב כרת הוא אומר כי נפש כל בשר בדם הוא אינו חייב כרת אלא על דם שהנפש יוצאת בו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>השליל </b> הנמצא במעי הבהמה הרי דמו כדם האיברים של ילוד דכיון דאינו טעון שחיטה אין דמו קרוי דם הנפש והרי הוא כאחד מאיברי אמו אלא דדם הכנוס בתוך לבו חייבים עליו כרת דהוי דם הנפש.
+
+Halakhah 6
+
+<b>מליחת </b> בשר ואיברים להוציאן מידי דמן לבשלן הויא מן התורה דבלאו מליחה הדם פורש בבישול וחוזר ונבלע בבשר ואסיר מן התורה בלאו דהוי דם האיברים שפירש דאלו לא פי' מותר מן התורה ואע"ג דדם שבשלו אינו עובר עליו כדם קדשים דמשבשלו לא חזי למילתיה איסורא דאוריתא מיהא איכא מידי דהוה אחצי שיעור דאסיר מדאוריתא. וכבד וטחול דמם אסור מן התורה ונכשרים במליחה ודם שפירש ממקום למקום כבשר שנשברה מפרקת הבהמה קודם שתצא נפשה מספקא לן אי ה"ל כדם שפירש ואסור או דילמא כי האי גונא לא מיקרי פירש כיון שלא יצא לחוץ והוי ספיקא דאוריתא ואסיר אפילו חי עד שימלח.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וצריך </b> הדחה קודם מליחה כדי שיתרכך הבשר ויצא דמו ע"י מליחה שאם יהא נקרש על פניו לא יהא כח במלח להוציא דמו ואחר מליחה כדי להדיח לחלוחית הדם שעל פני הבשר הבא שם מפליטתו דהוי דם שפירש. ובעיא מליחה בכלי מנוקב ובמלח הגס שיוציא הדם ולצלי ובשר חי לא בעי מליחה מדאוריתא.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>אומצא </b> דאסמיק הוא וחלייה אסיר שהדם מתערב בחומץ ובשר גופיה נמי אסיר שאנו רואים הדם כאלו הוא בעין דאינו כשאר בשר שדמו הוא מובלע בתוכו אומצא דאסמיק וביעי מוזירקי אינם יוצאים מידי דמן לבישול עד שיחתכן וימלחם.
+
+Halakhah 14
+
+<b>תיקון </b> צלית ראש הבהמה הוי דאוריתא למאי דאמרינן לעיל דדם שבשלו אסיר מדאוריתא כחצי שיעור וכן בכל דם מבושל או צלוי או מלוח דהוי כרותח אסיר וכדאמר. ואוסר הנבלע ממנו בין ע"י מליחה כדגים שנמלחו עם בשר עוף בין ע"י בישול וצלייה ושליקה כמולייאתה. וכן כלי חרס שנבלע מדם על ידי מליחה דאין יוצא מידי דופנו לעולם כדכתיב וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קלג </b> שלא לאכול חלב בהמה טהורה דכתיב כל חלב שור וגו' לא תאכלו. והאוכל כזית במזיד חייב כרת כדכתיב ביה ונכרתה הנפש וגו' ובשוגג מביא קרבן חטאת קבועה ואינו חייב אלא על חלב ג' מיני בהמה כדכתיב בהדיא שור וכשב ועז בין חלב שחוטה בין חלב נבלה וטרפה מדכתיב בקרבן וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו וגו' אבל שאר בהמה וחיה חלבה כבשרה דחלב שור וכשב ועז הוא דאסר רחמנא וכן כל נפל חלבו כבשרו דחדשים גרמי ואינו חייב אלא משום נבלה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>וחלב </b> נבלה וטרפה חייב דהוי איסור מוסיף דנוסף איסור בבשר ולפי' חייב שתים וכתיב נמי וחלב נבלה וגו' כדאמרינן.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ושליל </b> בן ט' חי הנמצא בבהמה או שתלש מחלבו ממעי אמו חלבו אסור וחייבין עליו כרת דחדשים גרמי דלענין שחיטה בלחוד הוא דמרבינן כל בבהמה תאכלו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>שלשה </b> חלבים הם לענין קרבן חלב שעל הקרב המונח עליו כשמלה פרוסה כדכתיב את החלב המכסה את הקרב ושעל שתי הכליות כדכתיב ואת שתי הכליות ואת החלב אשר וגו' ושעל הכסלים והוא שבעיקרי היריכות מבפנים כדכתיב אשר על הכסלים וגו' ובחולין חייבים עליהם כרת כדכתיב כי כל אוכל חלב מן הבהמה וגו' ונכרתה וגו' לומר לך חלב שכמוהו כשר ליקרב אמרתי לך שחייבים עליו כרת ואליה אף על גב דמקריא חלב לענין קרבן כדכתיב חלב והאליה לחולין לא נאסרה דאמר קרא כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו דבר שנקרא חלב בשלשתן לא תאכלו ואליה לא איקרי חלב אלא בכשב וחלבו האליה ר"ל טובו אבל בג' אלו נזכר בהם חלב המכסה ועל הכסלים וגו'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>חלב </b> שעל המסס ושעל בית הכוסות הוא מחלב שעל הקרב ודבוק לו והוי בכלל חלב המכסה את הקרב וחייבים עליו כרת וכן חלב שבעיקרי יריכות מבפנים חייבים עליו כרת שהוא מחלב שעל הכסלים. חלב שעל הקיבה עקום כמו קשת אסור דכתיב ואת כל החלב אשר על הקרב להביא חלב שע"ג קיבה והיינו דאקשתא דדמי לתותב קרום ונקלף שאינו מחובר אלא באמצע הקשת אבל דאייתרא מותר דלא דמי כלל לתותב. חוטין וקרומות שבחלב שהם בטחול ובכסלים ובכליות אין איסורן מן התורה שהרי חלב אמר רחמנא ולא חוטין וקרומית אלא קרום. דד הטחול שחייבים עליו דהוי בכלל חלב שעל הקרב וכן חוטין וקרומות שבדם חוטין שבלב וביד ובעוקץ ובלחי התחתון וקרומות שבמוח ושעל הביצים אין איסורן מן התורה דדם אסרה תורה ולא חוטין וקרומות וא"ת שהם אסורים מן התורה בכלל כל חלב וכל דם אין לוקין עליהם ויהיו כחצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואין לוקין עליו.
+
+Halakhah 7
+
+<b>חלב </b> שהבשר חופה אותו מותר שעל הכסלים ושעל הכליות הוא דאסרה תורה ולא שבתוך הכסלים והכליות וחלבים שבשאר איברים מותרים שאינם אלא שומן:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קלד </b> שלא לאכול גיד הנשה דכתיב על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה ובסיני נצטוו על כך אלא שנכתבה במקומה להודיע מאי זה טעם נאסר. ונוהג בבהמה וחיה כדכתיב את גיד הנשה אשר על כף הירך כל מי שיש לו כף סביבות העצם של קולית גבוה ועגול מה שאין כן בעוף שהבשר שעל הקולית ברוחב הוא ואינו דומה לכף ובטמאים אינו נוהג דלית ביה כולל ולא מוסיף ולא בת אחת דגיד עצמו של טמאה לא אסיר משום טומאה דאין בגידים בנותן טעם וכתיב נמי על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה מי שגידו אסור ובשרו מותר אסר רחמנא יצאו אלו שבשרם אסור. וגיד נבלה וטרפה ומוקדשין אסור דמשום דנתנבלה או נטרפה או אקדישה לא פקע איסורא דגיד הנשה דהוה לה מעיקרא מינה ונוהג בשליל בן ט' חי דלענין שחיטה בלחוד הוא דמרבינן כל בבהמה תאכלו אפילו בלא שחיטה. ונוהג בירך של ימין ובירך של שמאל דכתיב כי נגע בכף ירך ובתרוייהו הוא דנגע דמאחוריה אתא ונשייה בתרוייהו דהכהו בשתיהן עד שנשו ממקומם ועלו. ואין איסור מן התורה אלא שעל כף הירך בלבד והוא עגול בשר הנתון על עצם הקולית דכתיב אשר על כף הירך ושאר הגיד שלמעלה מן הכף ושלמטה. וחלב שעל הגיד והגיד העליון אינם אסורים מן התורה דלא אסרה תורה אלא גיד שעל הכף ודבוק לעצם כדאמר.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ושיעור </b> אכילה בכזית ככל איסורי אכילה ולוקה ואם אכל כל הגיד שעל הכף אע"פ שאין בו כזית לוקה משום דבריה הוא כאוכל נמלה כל שהוא חייב דכי אמר רחמנא לא תאכל גיד ולא תאכל עוף טמא כאלו פי' בין גדול בין קטן דכולהו מיקרו גיד ועוף ובלבד שיהיו טמאים. אבל כזית מגיד של ימין וכזית מגיד של שמאל או שאכל שני גידין כולן אע"פ שאין בהם כזית לוקה שמנים דכל חד וחד אסור באנפי נפשיה הוא.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>עוף </b> שיש לו כף ובהמה דלית לה כף עגיל מספקי' אי בתר דידיה אזלינן ואסור בעוף דעגיל ולא בבהמה דלא עגיל או דילמא בתר מיניה אזלינן והוי איפכא והוי ספיקא דאוריתא ולחומרא. ובגיד הנשה של טמאים פטור כדאמר לעיל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>האוכל </b> גיד הנשה של נבלה או של טרפה או של עולה חייב ג"כ משום נבלה או טרפה או עולה דמתוך שנכלל באותו האיסור שאר גופה שהיה מותר כלל גם הגיד ונוסף עליו זה האיסור האחר ואיסור חל על איסור כשהוא כולל או מוסיף או בת אחת כדילפינן ה' איסורי ביאה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ומן </b> התורה בכל מקום וזמן לוקחין מכל אדם דעד א' נאמן באיסורין כדילפינן בדוכתי' ואם נמצא שהיתה בשר נבלה או טרפה מחזיר הדמים לבעלים דהוי מקח טעות מן התורה ולא חיישינן לחילוף אלא בגוים.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> קבוע ולקח בשר ממקום הקביעות כמחצה על מחצה דמי כדילפינן מוארב לו וקם עליו אזהרת קי"ז וכל דפריש ולקח ממקום שפירש אזלינן בתר רובא בין לאיסורא בין להיתרא דכתיב אחרי רבים להטות דאע"ג דסנהדרין קבועים הם בלשכת הגזית כיון דיודעים ורואים מי הם המזכין ומי הם המחייבין דין הוא שילך אחריהם אבל הכא דלקח ולא ידע אם לקח מחנות שחוטה או נבלה לא אמרינן זיל בתר רובא אלא היכא דפירש ולקח ממקום שפירש. ובשר שנמצא ביד גוי הוי כמי שפי' ומותר מן התורה אם רוב מוכרין ישראל.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>גיד </b> הנשה מותר בהנאה דאפילו תמצא לומר דאין בגידים בנותן טעם אפשר דהוו בכלל נבלה לענין שהתירה הכתוב בהנאה כדכתיב לגר אשר בשעריך וגו' כיון דהוו בכלל נבלה לענין אכילה דלקי משום נבלה נמי כדאמרינן לעיל וא"כ לא שנא גיד דנבלה או דכשרה מותר בהנאה ועוד דהוי הלכתא כדבסמוך.
+
+Halakhah 15
+
+<b>כל </b> מקום שנאמר בתורה לא תאכל לא תאכלו אפילו איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה דכתיב לגר אשר בשעריך וגו' ובחלב דכתיב יעשה לכל מלאכה או שיפרט בתורה שבעל פה שהוא מותר בהנאה כמו שקצים ורמשים וכל דבר טמא ודם ואבר מן החי וגיד הנשה שכל אלו מותרים בהנאה מפי הקבלה אע"פ שאסורין באכילה. וכל האסור בהנאה אם נהנה אינו לוקה דכל דבר הראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא באכילה ולא לקי אלא באכילה ושאר הנאות אסירי מן התורה כחצי שיעור:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קלה </b> שלא לבשל בשר בחלב דכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו וכל בשר בהמה במשמע דכתיב וישלח יהודה את גדי העזים כאן פירש לך הכתוב שגדי זה מעזים היה הא כל מקום שנאמר גדי סתם אפילו שאר בהמה במשמע מדאיצטריך לפרושי כדאמר. ואסור בהנאה דג"פ כתיב לא תבשל גדי א' לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול אבל אינו לוקה על איסור הנאה דאין ראוי למנותה מצוה בפני עצמה מפני שהיא והאכילה ענין א' כי האכילה מין ממיני ההנאה היא. וקוברין אותו ואפרו אסור הקבורה מדברי קבלה וכיון דלא הטעין הכתוב לשורפו משיך איסורייהו לעולם ולהכי אפרו אסור דאלו היה טעון שריפה הרי נעשה מצותו כיון שנשרף והוה אפרו מותר ומי שיבשל משניהם כא' ואפילו חצי זית מזה וחצי זית מזה לוקה דכשם שלוקה על אכילתו בכזית דעירוב שניהם אסרה תורה בשיעור אכילה דהיינו כזית כך לוקה על בישול בכזית משניהם:<br><b> אזהרת קלו </b> שלא לאכול בשר וחלב שנתבשלו ביחד והוא אמרו פעם שנייה לא תבשל גדי בחלב אמו ר"ל איסור אכילה והאוכל כזית משניהם אע"פ שהוא לא בשלו לוקה דכתיב לא תבשל דהיינו אכילה כדאמרינן ולא שתק הכתוב מלאסור האכילה בפי' אלא מפני שאסר הבישול כלומר אפילו בישולו אסור ואין צריך לומר אכילתו כמו ששתק מהבת משאסר בת הבת.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> אסור מן התורה אלא (אסור) בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה דכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו וגדי הוא כולל ולד השור ולד השה ג"כ עד שיפרוט הכתוב גדי עזים כדילפינן לעיל וגדי בחלב פרה ורחל דאינה אמו מנין ת"ל בחלב אמו דמאחר שכתוב בא' מהם בחלב אמו היה יכול לכתוב בב' האחרים באמו והייתי יודע שר"ל בחלב אמו ומשמעות הכתוב נמי הכי הוא דכתיב בקרא גופיה לא תאכלו כל נבלה וסמיך ליה לא תבשל גדי משמע כל שנוהג בו איסור נבלה יש בו איסור בשר בחלב דהיינו בשר שור כשב ועז וחיה ועוף טהורים הא אימעיטו היא עצמה בחלבה מנין ת"ל פעם שלישית בחלב אמו כדאמרינן ולא נאמר גדי בחלב אם אלא שדבר הכתוב בהווה. אבל אם א' משניהם הוא טמא אין חייבים על אכילתו משום בשר בחלב דכתיב גדי ולא בשר בהמה טמאה שבישל אפילו בחלב טהורה וכתיב בחלב אמו קמא דמשמע דלא נאסר חלב אלא ממין שנאסר בשר וגדי הא איתרבאי ביה כל בהמה טהורה ולא טמאה הילכך חלב כגדי דהא אמו כתיב וקא ממעט חלב טמאה אפילו הבשר טהור ומותר בבישול והנאה כדאמרינן.
+
+Halakhah 4
+
+<b>וכן </b> בשר חיה ועוף בין בחלב חיה בין בחלב בהמה אינו אסור באכילה מן התורה כ"ש בישול והנאה דכתיב גדי פרט לעוף שאינו בהמה גדי פרט לחיה שאינה בהמה דאף על גב דחיה בכלל בהמה אתא קרא ומיעטה וכ"ש דגים וחגבים דמותרים בחלב דלאו בהמה נינהו.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>המעושן </b> והמבושל בחמי טבריה וכיוצא בהן פטור ממלקות דמספקא לן אי הוי בישול אי לאו והויא ספיקא דאוריתא ולחומרא. המבשל במי חלב מותר מן התורה דלאו חלב מיקרי ובחלב מתה ובחלב זכר נמי לא אסיר מן התורה דכתיב בחלב אמו ולא בחלב זכר בחלב אמו ולא בחלב שחוטה ואע"ג דדרשינן לתלתיהו מן התורה לעיל התם דרשינן מבחלב דתרי מינייהו מייתרי דהוה מצי למיכתב באמו ואנא ידענא דבחלב אמו קאמר כיון דבחד מינייהו הוה כתיבא בחלב אמו והכא דרשינן גופא דקרא דאף על גב דלא הוה כתוב אלא באמו הוה ידענא דבחלב אמו קאמר וא"כ דרשי' שפיר בחלב אמו ולא בחלב זכר ושחוטה דאף על גב דלא הוה כתיב בחלב הוה משמע דבחלב קאמר כדאמר. ודם שבשלו בחלב נמי לא אסיר מן התורה דדם לאו בשר הוא אבל המבשל בשר מתה או חלב וכיוצא בהם בחלב לוקה על בישולו דהא הוי גדי בחלב אמו ואם לאו משום בשר בחלב לא הוה אסיר בישולו ואינו לוקה על אכילתו דהא בלאו הכי אסיר משום נבלה וחלב ואין איסור בשר בחלב חל עליהם דאין איסור חל על איסור כשאינו כולל או מוסיף או בת אחת. שליל בחלב חייב כבישול ואכילה דבכלל גדי הוי אבל שליא עור גידים ועצמות ועיקרי קרנים וטלפים הרכים בחלב פטור דלאו בשר הויין דכתיב גבי טמאים מבשרם לא תאכלו על בשרם באזהרה ולא על עצמות גידים וקרנים וטלפים משמע דלא הוו בשר.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>בשר </b> וחלב שנתבשלו ביחד ונתנו טעם זה לזה הבשר אסורה ולוקה עליה מן התורה דהא נתערב גוף החלב בבשר ויהב בה טעמא ולא בטיל אפילו באלף מדאוריתא ומצטרף מיעוט החלב להשלים שיעור כזית בשר דעירוב שניהם אסרה תורה ובשאר איסורין לא לקי בגופה וטעמא עד דאיכא כזית בכדי אכילת פרס אבל איסורא מדאוריתא מיהא איכא דכתיב ושקץ יהיו לכם לאסור את ערוביהם אם יש בנותן טעם והרב ז"ל נראה דסבירא ליה דהוי אסמכתא בעלמא והחלב אסורה מן התורה ואינו לוקה עליה דהא לית בה אלא טעם בשר ולא ממשות ואיסורא מדאוריתא מיהא נראה דאית בה אפילו לדעת רש"י ז"ל דקאמר דבעלמא טעם כעיקר לאו דאוריתא דהתם היינו טעמא דכיון דלית בה ממשות איסור בטיל מדאוריתא אפילו מין בשאינו מינו אע"ג דאית ביה טעמא אבל הכא כיון דאית ביה טעמא ודרך עירוב שניהם אסרה תורה אסיר מדאוריתא ולר"ת דסבר דבעלמא טעם כעיקר מן התורה הכא דהוי מין בשאינו מינו ועירוב שניהם אסרה תורה מלקא נמי לקי וטעמו ולא ממשו דמייתי תלמודא עלה דמתני' דטפת חלב שנפלה על החתיכה וכו' דמשמע דאפילו בבשר שיש בה טעם חלב הויא טעמו ולא ממשו לא היא דבבשר ממשות חלב נמי אית בה ולא בעי למילף איסור טעמו ולא ממשו דאוריתא אלא משום חלב גופה דמשמע נמי ממתני' דאסירא אף על גב דלית בה אלא טעמו של בשר ולא ממשו כדכתבי' וביטול בשר בחלב ואף על גב דבשר וחלב דרך עירוב אסרה תורה ככלאים דהאי לחודיה והאי לחודיה שרי ודרך עירוב אסרה תורה ולהכי לא בטיל כלל והכי נמי הוה לן למימר הכא דלא ליבטיל כלל כיון דדרך עירוב אסרה תורה לא היא דשאני הכא דדרך בישול אסרה תורה פירוש דאיכא נתינת טעם.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>קדרה </b> שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם אסיר דטעם כעיקר כדאמרינן בגיעולי גוים בכלי מדין דכתיב כל דבר אשר יבוא באש וכו' כדילפינן פרק י"ז.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>העמיד </b> גבינה בעור קבה לא אסיר מדאוריתא דדרך בישול אסרה תורה כדכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו אבל העמיד בעור קיבת נבלה וטרפה או טמאה ויש בגבינה טעם בשר אסורה מדאוריתא למ"ד טעם כעיקר דאוריתא.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>עוף </b> בחלב לא אסיר מדאוריתא כדאמרינן לעיל גדי פרט לעוף:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קלז </b> שלא לאכול לחם מתבואה חדשה שיקרב העומר בששה עשר בניסן דכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו. וכל האוכל כזית מאחד מחמשת מיני תבואה חדשה קודם לוקה מן התורה משום דהוי דומיא דלאו דחסימה דסמיך לוהיה אם בן הכות הרשע. וה' מיני תבואה דאסירי בחדש ילפינן מדכתיב הכא לחם וקלי וכתיב נמי במצה לחם עוני מה לחם דמצה חמשה מינין ולא אורז ודוחן כדילפינן בדוכתי אף חדש נמי חמשת מינין ותו לא. ונוהג בכל מקום ובכל זמן בין בארץ בין בחוצה לארץ דכתיב בכל מושבותיכם ומושב כל מקום שאתם יושבים משמע בין בפני הבית בין שלא בפני הבית אלא שבזמן שיש מקדש משיקרב העומר הותר החדש בירושלם דכתיב עד יום הביאכם דמשמע דבהבאת עומר תליא מילתא ומקומו' הרחוקים אין מותרים לאכול עד חצות דדילמא לא קרבו עדין העומר והויא ספקא דאוריתא ומחצות ואילך לית ספק דאין ב"ד מתעצלים בו עד אחר חצות ובזמן שאין בית המקדש קיים כל היום כולו אסור מן התורה דכתיב עד עצם היום הזה דמשמע עד עצומו של יום ועד ועד בכלל א"כ כל היום אסור וקרא דעד יום הביאכם מוקמינן ליה בזמן הבית כי היכי דלא תקשי אקרא דעצם היום הזה:<br><b> אזהרת קלח </b> שלא לאכול קלי מתבואה חדשה קודם ט"ז בניסן כדכתיב וקלי וכרמל ומה לחם חמשת המינים ולא קטנית כדילפינן אף קלי וכרמל מה' המינין וכל האוכל כזית מכל א' וא' לחם וקלי וכרמל לוקה שלש מלקיות ומפי השמועה למדו ששלשתן בלאוין חלוקין זה מזה:<br><b> אזהרת קלט </b> שלא לאכול כרמל מתבואה חדשה קודם ט"ז בניסן כדכתיב וכרמל לא תאכלו ומה לחם מה' מינים אף כרמל מה' המינים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b> תבואה שהשרישה קודם הקרבת העומר מותרת באכילה אחר שקרב העומר וכל שלא השרישה עד שקרב העומר אסורה עד שנה הבאה דכתיב בשתי הלחם וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה ואזריעה דעומר קאי דכל תבואה דשרו עומר להדיוט שרו שתי הלחם למקדש ומשמע אשר תזרע משעת זריעה ולא תימא אף על גב דלא השריש דכתיב בשדה דמשמע עד שיהא נקלט ונשרש בשדה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>חטין </b> שבקרקע בשעת הקרבת העומר מיבעיא לן אי מצי למנקט ומיכל מיניהו כמאן דשדיא בכדה דמי והא שרנהו עומר שעבר או דילמא בטלינהו אגב ארעא כיון שזרעם וכי לקיט להו בגידולין כמו כן שבולת שהביא' שליש ועקרה ושתלה והוסיפה מספקא לן אי אסורא עד עומר הבא מפני התוספת או דילמא לא שהרי השרישה קודם לעומר:
+
+Halakhah 6
+
+<b>אזהרת קמ </b> שלא לאכול כלאי הכרם והוא תבואה או ירק שנזרעו עם הגפן דאע"ג דלענין זריעת כלאים אינו לוקה עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד לענין איסור אכילת כלאים אפילו מין א' עם הגפן אסיר כדאיתא התם בה' כלאים אפילו על יד אחר ורצה לקיימו כדכתיב תזרע מכל מקום ודרשי' נמי אין לי אלא זורע מקיים מנין ת"ל כרם ולא כלאים הרי שניהם אסורין התבואה או הירק והגפן באכילה והנאה דכתיב פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע וגו' כלומר פן תתרחק ותאסור שניהם וכל מקום שנאמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ודרשינן פן תקדש פן תוקד אש ר"ל שישרוף אותם ולא יהנה בהם והאוכל כזית מכלאי הכרם בין מן הירק בין מן הענבים לוקה מן התורה ושניהם מצטרפים דתקדש אתרויהו קאי בין כל חד באפי נפשיה בין בהדי הדדי. במה דברים אמורים בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ לא דכתיב כרמך דמשמע בארץ ישראל ובהלכות כלאים בס"ד יתבאר הכל:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אזהרת קמא </b> שלא לאכול ערלה והוא פרי שעושה אילן ג' שנים משנזרע דכתיב ג' שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ואסורים ג"כ בהנאה דכל מקום שנאמר לא יאכל לא יאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה והאוכל כזית מהם לוקה מן התורה בד"א בארץ ישראל כדכתיב כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו' משמע דבארץ ישראל בלחוד אסר רחמנא אבל בחוצה לארץ איסור הערלה הלכה למשה מסיני ולא לקי עליה אלא כחצי שיעור איסורין דאוריתא דאסיר ולא לקי וספקא מותר דכך היא הלכה וודאי ערלה בחוצ' לארץ אסיר וספקא מותר.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ספק </b> ערלה וכלאי הכרם בארץ ישראל אסורין מדאוריתא דהויא ספיקא דאוריתא ולחומרא כדילפינן באיסורי ביאה ומדאיצטריך הלכה למשה מסיני לערלה וודאי בחוצה לארץ אסורה וספיקא מותרת משמע נמי דבערלה בארץ ישראל ספיקא נמי אסירא וספיקא דאוריתא בעלמא נמי אסירא מדגלי הכא הלכה דמותרת.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>שיתוף </b> גוי בנטיעה ואכל גר שני ערלה וישראל ג' שנים כנגדו לא אסיר מדאוריתא אף בלא התנה תחלה דאין ערלה תופסת דמיה.
+
+Halakhah 15
+
+<b>ואין </b> דין רבעי בחוצה לארץ דערלה לחוד הוא דגמירי הלכה למשה מסיני לא רבעי אבל בארץ ישראל נוהג בכל זמן דלא הוכתב דין רבעי אלא בארץ ואפילו שלא בפני הבית כדאמרי'. ואסור לאכול פירות רבעי בארץ ישראל חוץ לירושלים עד שיפדו דכתיב קדש הלולים דהוי לשון חלולים ואתא לאורויי אחליה והדר אכליה הוציאנו לחולין על ידי פדיון אם את באת לאוכלו חוץ לירושלים ודין הפדיון יתבאר במקומו בס"ד:
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>אזהרת קמב </b> שלא לאכול טבל שהוא כל אוכל שחייב להפריש ממנו תרומה ומעשרות קודם שיפריש שם דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה' כלומר לא ינהגו בהם מנהג חולין ועדין קדשי' שעתידים להתרם ולא הורמו והאוכל ממנו קודם הפרשת ב' תרומות כזית חייב מיתה בידי שמים כדכתיב ולא יחללו וגו' והשיאו אותם עון אשמה וגו' ויליף חלול שהוא בלשון רבים ולא יחללו מחילול דתרומה שאכלה בטומאה דהוי חלול בלשון רבים דכתיב כי יחללוהו מה להלן במיתה כדכתיב ומתו בו כי יחללוהו אף כאן במיתה. אבל ניטלו תרומות ולא מעשרות אפילו מעשר עני לוקה דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' וכתיב התם ואכלו בשעריך מה להלן מעשר עני כדכתיב לגר ליתום ולאלמנה ובעניינה דשנה השלישית אף בשעריך האמור כאן יש ללמוד ממנו מעשר עני והכי קאמר לא תוכל לאכול בעוד שהמעשר שכתוב ביה בשעריך בתוכו.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>הטבל </b> והחדש וההקדש וספיחי שביעית והכלאים והערלה משקים היוצאים מפירותיהם אסורין כמותם מן התורה דילפינן מחלב וחמץ ונבלה דכתיב בהו נפש לרבות את השותה דנפש דמשמע כל דבר המיישב דעתו של אדם ואפילו שותה כמו אם יש את נפשכם שהוא לשון תאוה וקורת רוח שהנפש נהנה ממנו ומה אלו איסור הבא מאיליו ומשקיהן כמותן כך טבל וחדש ושביעית וכלאים דהוו איסור הבא מאיליו משקה הבא מהן כמותם והיינו לאיסורא אבל לא למלקות והקדש ילפינן ליה מתרומה ונבלה דתרומה איתקש' לבכורים דכתיב ותרומת ידך אלו ביכורים ובהם כתיב פרי מראשית כל פרי האדמה ומשמע פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה הביא ענבים ודרכן מנין ת"ל תביא אשר תביא מארצך דה"ל למיכתב אשר מארצך וכיון דאיתקש להו תרומה אמרי' דמשקה היוצא מהם נאסרים אפילו קרא עליהם שם תרומה קודם שדרכם דתירוש ויצהר דכתיבי בתרומה היינו שלא קרא עליהם שם אלא אחר שדרכן ואחר כן כי פרכת מה לנבלה שכן איסור הבא מאליו תרומה תוכיח שאינו בא מאליו אלא ע"י הפרשתו וכי פרכת מה לתרומה שכן במיתה נבלה תוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שאסורין הן ומשקין היוצאים מהם כמותם אף אני אביא את זה שאסור שיהא משקה שלו כמותו וערלה ילפי לה הכי דכיון דתרומה תירוש ויצהר לחוד הוא דכתיבי בה ולא שאר משקים הנך משקים דנהגו בהו תרומה הוא דילפינן מביכורים דאם קרא עליהם שם תרומה קודם שדרכם נאסר המשקה היוצא מהם אבל שאר משקים דלא כתיבא בהו תרומה במשקים אפילו היה כתיבה בפירות עצמם לא וכיון דבתרומה לא מיתסרי הדר גמר לביכורי' מינה דכי רבי רחמנא בהו תביא זתים וענבים שדרכן אחר כן הוא דרבי ולא שאר שבעת מינין דאמרינן דון מינה מבכורים ואוקי באתרא בתרומה דתירוש ויצהר ולא בכל שאר שבעת מינים והדר גמר ביכורים מינה כדאמר בהיקשא דאיקרו תרומה ואתיא ערלה וגמרי מביכורים מג"ש דפרי פרי מה פרי של ביכורים משקה היוצא מהן כמותן אף פרי של ערלה משקה היוצא מהן כמותן והיינו ביין ושמן כבכורים אבל שאר משקין של פירות ערלה לא לקי עלייהו וכן על יין דכלאי הכרם הוא דלקי לחוד.
+
+Halakhah 23
+
+<b>ויש </b> בקדשים איסורים אחרים במאכלות וכולן של תורה הן וכל א' מהם יתבאר במקומו בסיעתא דשמיא.
+
+Halakhah 24
+
+<b>ושיעור </b> כל אכילה מהן בכזית בין למלקות בין לכרת דהלכתא היא וסמכי לה אזית שמן ארץ שרוב שיעוריה כזיתים:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קמג </b> שלא לשתות יין נסך דכתיב פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו בכלל איסור זבח שלא לשתות מיין שנתנסך לע"ז שזהו עיקר שמחתם בזבח ע"ז שהכתו' השוה אותם בעונש דכתיב אשר חלב זבחמו יאכלו ישתו יין נסיכם ומאחר שאיסורו משום ע"ז הוא אסור בשתיה בכל שהוא כזבח שקרב לה שאיסורו משום ע"ז ואין לו שיעור דכתיב בע"ז ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ולוקין עליו מדכתיב פן תכרות דכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה וא"כ הוא לשון מניעה. ואסור בהנאה משום ולא תביא תועבה אל ביתך שענינו שלא ליהנו' מע"ז ומשמשיה ותקרובת שלה ויין שנתנסך לה וכתיב נמי ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה דילפינן שם שם מעגלה ערופה דכתיב בה וערפו שם וגו' וכתיב ותמת שם מרים מה שם דעגלה ערופה אסור בהנאה כדכתיב וערפו שם שם תהא קבורתה דאסירה בהנאה וכפרה נמי כתי' בה כקדשים דאסרי בהנאה אף שם דכתיב במת אסור בהנאה וזבח איתקש למת ואסור בהנאה והיין בכלל זבח הוא דכל תקרובת שלה נאסר. ואפילו מים ומלח ואפילו יין מבושל וכל יין שאינו ראוי לקרב ע"ג המזבח אם נסכו אותו לע"ז נאסר דהא כל תקרובת ע"ז אסיר ואפילו מים ומלח והא דאמרינן דיין מבושל וכל שאינו ראוי לקרב מותר היינו בסתם יינם דלא גזרו עליו כיון שאינו ראוי לנסך ע"ג המזבח אבל אי ידעינן בפי' שנתנסך לע"ז אסיר כדאמר אע"ג דאינו ראוי לדידן לנסכו ע"ג המזבח. וכלי שהיה בו יין שנתנסך לע"ז צריך הכשר מדאוריתא ודיני שאר הפרקים מדברי סופרים:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> איסורי מאכלות של תורה שיעורן בכזי' בינוני ככל העונשין והיא הלכה למשה מסיני בכלל שיעורים וכל המחוייב כרת או מיתה בידי שמים על מאכל לוקה כרת ילפינן מדכתיב ונכרתו הנפשות לעיני בני עמם וכתיב במלקות לעיניך גמר לעיני מלעיניך דכיון שלקה ועשה תשוב' ב"ד של מעלה מוחלין לו וה"ה לחייבי מיתות בידי שמים מהאי טעמא אבל לא חייבי מיתות ב"ד שאפילו יעשה תשובה אין ב"ד שלמטה מוחלין לו המיתה ואם ילקה יש כאן שתי רשעיות מלקות ומיתה ומשום רשעה א' אתה מחייבו ואי אתה מיחייבו משום שתי רשעיות כדכתיב כדי רשעתו. והאוכל פחות מכשיעור אינו לוקה אבל אסור מן התורה כדאמרינן לעיל מכל אוכל חלב דאתא לחצי שיעור.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כזית </b> שאמרו חוץ משל בין השינים אבל של בין החניכים מצטרף למה שבלע שהרי נהנה גרונו מכזית דהא סמוך לבית הבליעה הוא ומדובק בחכו ונהנה בו כדכתיב וחיך אוכל יטעם לו אבל מה שבין השינים לא נהנה בו לא גרונו ולא מעיו ואפילו אכל כחצי זית והקיאו ואחר כן חזר ואכל אותו חייב שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור והרי נהנה שטעם שני חצאי זתים.
+
+Halakhah 4
+
+<b>כזית </b> איסור שנתמעט בחמה פטור ממלקות חזר ונתפח בגשמים חייבים עליו דהואיל וכבר הוה ביה האי שיעור' מיחייב מדאוריתא ולא אמרינן דנדחה אבל לא הוה בו שיעור תחלה ונתפח אסור ואין לוקין עליו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל </b> איסורין שבתורה אין מצטרפין זה עם זה לכזית חוץ מבשר נבלה עם בשר טרפה כדאמר לעיל פ"ד ואיסורי נזיר שיתבארו במקומות בס"ד. חמשה מיני תבואה וקמחין ובצקות שלהם מצטרפין לכזית לחמץ ולחדש ולאיסורי מעשר שני ותרומות כיון דכולהו אסירי משום חמץ וחדש ואיסור מעשר שני ותרומות וכן לטבל מצטרף. כל החייב בתרומה ומעשרות מפני שהוא שם א' של טבל וכל שאיסורן שוה משם א' מצטרפין כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ואינו </b> אלא חיוב א' על כל אכילה אפילו יותר מכזית דשיעורין דהוו הלכה למשה מסיני היינו למטה כלומר שבבציר משיעורא לא מיחייב אבל למעלה לא אי לאו דהתרו לו אבל כזית דהתראות מחלקות אף בלא הפסקת אכילה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>וכל </b> שאכל כזית בכדי אכילת ג' ביצים מצטרף אפילו שהה בנתים וביותר מזה אין מצטרף אפילו בלא שהה ששיעור אכילת פרס הוי הלכתא בכלל שיעורין הל"מ וכן לשתיה בכדי רביעית.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b> האיסורין אינו חייב עליהם אלא כשאוכל אותם דרך הנאתן דכיון דכתיב בהו לשון אכילה הוי דרך הנאה חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם שלא נכתב בהם לשון אכילה אלא לשון בישול והקדש לאסור אותם ואפילו שלא כדרך הנאה כגון שאכלו חם או מר וכיוצא בזה וכל שנהנה אפילו במתעסק חייב שהרי נהנה באכילה ובה תלה רחמנא חיובא.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>האוכל </b> מאכל אסור מפני הרעב חייב אלא אם כן היה תועה במדבר ואין לו מה יאכל אלא הוא דמותר מפני סכנת נפשות דכתיב וחי ודרשינן ולא שימות בהם וכן עוברה שהריחה מאכל אסור מאכילין אותה ששניהם בסכנה האשה והעובר. וכן כל מי שמסוכן מאכילין אותו דברים אסורים ונראה דהא דאמרינן מאכילין הקל קל תחלה לא הוי אלא מדרבנן דמדאוריתא אין לך דבר חמור שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז ג"ע ש"ד כדילפינן להו בדוכתייהו הא שאר איסורין כולהו אין עומדין בפני פקוח נפש.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>איסור </b> כולל ומוסיף ובת אחת חיילי אאיסור אחר ולא שאר איסורין כדילפינן לעיל באיסורי ביאה:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דבר </b> אסור שנתערב במותר מין בשאינו מינו אם יש כזית בכדי אכילת פרס לוקה באכילת ג' ביצים ואי ליכא אלא טעמא וממשא אסור מדאוריתא דכתיב ושקץ יהיו לכם לאסור את ערוביהן דכיון דאיכא טעמא וממש לא בטיל מדאוריתא ומין במינו כיון דאינו ניכר טעמא דאיסורא בטיל מדאוריתא ברובא דכתיב אחרי רבים להטות ואפילו חתיכת נבלה בשתי חתיכות של שחוטה בטל מן התורה ברובא ושיעור ששים ומאה ומאתים מדרבנן ואסמכתא בקרא ובתוספות פרק הזהב דף נ"ג משמע דנותן טעם בלח בפחות מששים הוו דאוריתא ואיסור ביטול איסורי תורה לכתחלה איפשר דהוי מדאוריתא כיון דמחמרי ביה מזיד לאסור דבר המבוטל על המבטל משום קנסא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+<b>ונותן </b> טעם לפגם מותר מן התורה דכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך וגו' ראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה כיון שהסריחה אלמא מדאיפגם בטל איסורא:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>אסור </b> לצבוע בגד בקליפי ערלה שהשומר אסור משום ערלה כפרי עצמו דכתי' את פריו את הטפל לפריו ואפילו צביעא דלא הוי אלא חזותא בעלמא אסירא מדאוריתא דכתיב וערלתם ערלתו ערלים לא יאכל לרבות את הכל. וכן פת או תבשיל לאפות או לבשל בקליפי ערלה או כלאי הכרם אסור שהרי הוא נהנה מן האסור ודין שריפה בכלאי הכרם מדכתיב פן תקדש המלאה וגו' פן תוקד אש וערלה מכלאים גמרה. ואם כלה האיסור ונהנה ממנו אח"כ מותר וכשנעשו גחלים הוי כלוי האיסור אף על פי שהן בוערות דלא אסרה תורה אלא שלא ליהנות מן האיסור ממש לא אחר שכלה דכיון שנעשית מצותו הלך איסורו ונראה דצביעה ואפייה ובישול לחוד הוא דאסירי מדאוריתא בערלה וכלאי הכרם דהא אסירי ליהנות מהם ואפילו במשהו מדאוריתא אבל כשעבר ונהנה שצבע ואפה ובשל ונתערבה ההנאה בדבר של היתר הרי הוא בטיל מדאוריתא ברובה דלא עדיפא הנאה מאכילה דמותרת מדאוריתא כשנתבטלה ברובה ולא תימא דחזותא והיכיר' באיסורי הנאה חשיבא כנותן טעם וממשות באכילה דאסיר מדאוריתא דהכא הוי כמין במינו דבטיל מדאוריתא ברובא אפילו הוה נותן טעם בשאינו מינו ומדרבנן הוא דאמרינן דחזותא מלתא היא ורואין הצבע כאלו ממשו של איסור מעורב בבגד והנאת האיסור ניכרת בפת ותבשיל ואפילו אין הנאת האיסור א' ממאתים ממה שנתערב בו עד שיעלו בא' ומאתים בעירב אחרים אבל מדאוריתא בביטול ברובא אפילו איכא חזותא והיכרא סגי כדאמר דבכל גוונא הוא דאמר קרא אחרי רבים להטות דגמרינן מינה דאזלינן בתר רובא:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>קדרה </b> של חרס שנתבשל בה דבר של איסור לא יבשל בה התר באותו יום דהא אסר רחמנא גיעולי גוים בכלי מדין עד דמכשר לכלי ואם בשל היתר ממין איסור הבלוע בה ולא ידע ודאי אי הוי התירא רובא ואיסור הבלוע מיעוטא או לאו אסור מדאוריתא ואם בשל בה התר של מין אחר אסור אם נותן טעם דמין בשאינו מינו ילפינן לעיל דבנותן טעם אסור מדאוריתא ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דאם אינה בת יומא הא נפגמה ולא אסיר מדאוריתא דטעם פגום ילפינן לעיל מנבלה דמותר ואין לקדרת חרס התר כשהיה בת יומא שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופנו לעולם כדכתיב וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הלוקח </b> כלי תשמיש סעודה מן הגוים מכלי מתכות דברים שלא נשתמש בהם בחמין מטבילין במי מקוה והם טהורים ושנשתמש בהם בחמין מגעילן ומטבילם ושנשתמש ע"י האור מלבנן ומטבילם וטבילה ילפינן להו מדכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר דטהר קרא יתירא הוא להוסיף טהרה אחרת דהיינו טבילה בתר הכשר דכתיב תעבירו באש. והכשירן מעין תשמישן ילפינן מדכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש כל שנשתמשו בו בני מדין על ידי האור תעבירו באש כעין שנשתמשו בו ובלע האיסור יפלטו וכל דבר אשר לא יבא באש כלומ' שאין עיקר תשמישו ע"י האש לבדו אלא ע"י חמין תעבירו במים כלומר מגעילין במים רותחים.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>וכלי </b> מתכות של סעודה הנלקחין מן הגוים הוא דנתחייבו בטבילה אבל כלי שאינו של מתכת או אינו לסעודה או אינו לקוח לא דכלי מדין של מתכת היו כדכתיב אך את הזהב ואת הכסף וכו' וכלי סעודה נמי היו כדכתיב כל דבר אשר יבא באש וגו' ואין דרך להשתמש ע"י האור אלא כלים של צרכי סעודה ובהנהו כתיב וטהר דהינו טבילה ולקוחים נמי דהוו חלוטים לישראל ככלי מדין שהיו חלוטים להם ונראה דאפילו אי אמרינן דטבילת כלים דאוריתא כלי זכוכית וחרס השועין באבר לא הוו אלא מדרבנן ולסברת הרב ז"ל כל טבילת כלים הויא דרבנן ורמז לה בקרא.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+<b>קטן </b> אסור להאכילו מאכל אסור בידים לדעת הרב ז"ל נראה דהוי מדרבנן ובשם הרבי ישעיה מטראני מצאתי שכתב בפי' בת"כ שאם האכיל לקטנים לוקה כאלו אכלו הוא דכתיב בשרצים לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל וה"ר אברהם כתב דלא נשנית בריתא זו אלא למאכיל עוף טמא לחבריה בחזקת עוף טהור דלוקה אי איכא עדים והתראה אבל לקטנים לא הוי אלא איסורא בעלמא כדברי הרב ז"ל. ויש דברים אחרים אסורים מדרבנן בלאוים ועשיין שבהלכות אלו וחייבין אנחנו להזהר בהם מדכתיב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וכתיב לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל והנזהר בדבריהם מביא קדושה וטהרה לנפשו וממרק נפשו לשם הקדוש ברוך הוא דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש וגו':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kedushah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kedushah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9072d3accce30f1a6171513be3dac55d859468dd
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kedushah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,1608 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הבא </b> על אחת מכל העריות האמורות במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו' ושניהם במשמע האיש והאשה ואם היו שוגגין חייבין חטאת קבועה דכתי' נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' וגו' ואין חטאת בא אלא על דבר שזדונו כרת דיליף מע"ז דחטאת קבועה כתיב בפרשה שאינו בא בדלות. ואין ממיתין ולא מלקין עד שיתרו דכתיב וראה את ערותה עד שיראוהו טעמו של דבר ואם אינו ענין לכרת דהא גליא קמי שמיא אי שוגג הוי אי מזיד הוי תנהו ענין למלקות ור' חזקיה תנא וכי יזיד איש על רעהו להרגו ואם הזיד לא נאמר אלא וכי יזיד משמע תמיד הוא בזדונו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>והעריות </b> שיש בהם מיתת ב"ד מהם בסקילה והם אלו אמו ואשת אביו וכלתו וזכור ובהמה ואשה המביאה בהמה עליה דבכולהו כתיב בפרשת קדושים דמיהם בם ילפינן מאוב וידעוני דכתיב בהם באבן ירגמו אותם דמיהם בם דהוי סקילה דהני נמי דכתיב בהו דמיהם בם הוו בסקילה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>והעריות </b> שהן בשריפה הבא על בת אשתו בחיי אשתו על בת בתה ועל בת בנה ועל אם אשתו ועל אם אמה ועל אם אביה והבא על בתו ועל בת בתו ועל בת בנו דכתיב כי יקח איש את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן וגו' אתהן שתיהם משמע וה"ק אם אשתו קיימת תשרף חמותו ואם לאו אין כאן עונש שריפה אלא אסור ארור שוכב עם חותנתו ומנין לעשות אם חמותו ואם חמיו כחמותו נאמר כאן בחמותו זמה את אשה ואת אמה זמה היא ונאמר באשה ובתה וכו' שארה הנה זמה היא מה להלן חייב הכתוב על בת בתה ועל בת בנה כבתה אף כאן נעשה אם חמותו ואם חמיו כחמותו לשרפה ומה להלן באזהרה דכתיב ערות אשה ובתה וגו' אף כאן חמותו ואם חמותו ואם חמיו באזהרה ושריפה באשה ובתה ובת בתה ובת בנה מהאי גזירה שוה דזמה זמה נמי נפקא ומה חמותו בחיי אשתו דכתיב אתהן אף בת אשתו בחיי אשתו דיליף לה מהאי ג"ש ובתו ובת בתו ובת בנו לשריפה נפקא לן מהנה הנה זמה זמה כתיב הכא כי ערותך הנה וכתיב באשה ובתה שארה הנה מה להלן זמה עמו כדכתיב שארה הנה זמה היא אף כאן זמה עמו ובתר דמייתינן זמה בשאר דידיה ילפי' בה שרפה בזמה זמה נאמר כאן בשאר דידיה זמה דאייתינן ליה בג"ש דהנה הנה ונאמר בחמותו זמה ומה להלן בשרפה אף כאן בשרפה ואזהרה בבתו דלא כתיבא בהדיא מהאי ג"ש דהנה הנה זמה זמה הוא דנפקא והיינו בתו מאנוסתו דלאו בכלל אשה ובתה הויא.
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואין </b> ערוה בחנק אלא אשת איש בלבד דכתיב מות יומת הנואף והנואפת. ומיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק דמה מיתה האמורה בידי שמים דכתיב וימת גם אותו אין בה רושם חבורה וסימן אף מיתה האמורה בידי אדם סתם אין בה רושם וחבורה והיינו חנק דשריפה לא מצי' אמרת דמדקאמר רחמנא בת כהן שזנתה בשרפה מכלל דבת ישראל לאו בשרפה הילכך מות יומת הנואף על כרחיך חנק הוא ובת כהן בשרפה ובועלה בחנק דכתיב ובת כהן כי תחל וגו' באש תשרף ומדכתיב היא מחללת באש תשרף דרשינן היא תשרף ולא בועלה. ונערה מאורסה שניהם בסקילה שנאמר כי תהיה נערה בתולה וגו' וסקלתם אותם באבני' וכל מקום שנאמ' מות יומתו דמיהם בם הרי הם בסקיל' דיליף מאוב וידעוני דכתיב באבן ירגמו אותם דמיהם בם.
+
+Halakhah 7
+
+<b>שאר </b> העריות כולן בכרת דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו' וקאי אכלהו עריות דכתיבי בפרשת אחרי מות. וכל חייבי כריתות לוקין אם היו בעדים והתראה דכתיב גבי כרת לעיני ונכרתו לעיני בני עמם וכתיב גבי מלקות ונקלה אחיך לעיניך גמר לעיני מלעיניך למלקות ומלמד שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כרתן. וחייבי לאוין במזיד לוקין דומיא דלאו דחסימה שהוא כתוב אצל פרשת מלקות ובשוגג פטורין ושניות מדברי סופרים.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אנוס </b> פטור מכלום דכתיב ולנער' לא תעשה דבר וגו' מכאן שפטרה מן המיתה מנין אף מן הקרבן שנאמר אין לנערה חטא אף מן המכות מנין ת"ל חטא מות מלמד שכל אונסין שבתורה פטורים. ובועל שנתקשה לערוה אין לו אונס דאין קישוי אלא לדעת ואשה שתחלת ביאתה לבד באונס פטורה דיצר אלבשה וגם זה אונס שבתחלת בעילה שהיא באונס הלבישה הבועל יצר וכופה אותה לרצות.
+
+Halakhah 10
+
+<b>והכנסת </b> עטרה נקרא העראה דכתיב את מקורה הערה והוקשו כל עריות לנדה להעראה מן התורה והעראה בחייבי לאוין ילפינן מדגלי רחמנא גבי שפחה חרופה שכבת זרע משמע דבשאר חייבי לאוין בהעראה לחודה מחייב וכיון שהערה חייבין שניהם דעל הכנסת העטרה הוא החיוב בין כדרכה בין שלא כדרכה כדכתיב משכבי אשה הוקשו משכבות להדדי.
+
+Halakhah 11
+
+<b>המשמש </b> באבר מת פטור מדכתיב עשה בנדה ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהא עליו ולא יפרוש משמע דמשום דהוי בקישוי הוא דלא יפרוש שיציאתו הנאה לו כביאתו עד שימות האבר דאז פטור מכל עונש אבל פוסל הוא מן התרומה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>המתעסק </b> בעריות חייב שהרי נהנה דבמלאכת שבת לחודה הוא דבעינן מלאכת מחשבת כבמשכן. ערוה והיא מתה פטור דכתיב באשת איש שכבת זרע ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע פרט למשמש מתה דסד"א לאחר מיתה נמי שארו מיקרי דכתיב כי אם לשארו וגו' וליחייב עליה באשת איש קמ"ל. והבא על הטריפה או על בהמה טרפ' והיא מפרכסת ואפילו שוחט בה ב' סימנים חייב עד שימות או יתיז ראשה [דלא ממעטינן לעיל אלא מתה ממש].
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> שהיתה בת ג' שנים ויום אחד ומעלה גדול הבא עליה אם היא אסורה חייב מלקות או כרת או מיתה דהלכה למשה מסיני דביאת בת ג' שנים ויום אחד ביאה לחייב בועלה אם הוא גדול והיא פטורה דאינה בת עונשין וכן ביאת בן ט' שנים ויום א' ומעלה הויא ביאה לחייב האשה אם גדולה היא והוא פטור מכלום דאינו בר עונשין ואם היתה היא פחותה מג' שני' ויום א' או הוא פחות מבן ט' ויום א' שניהם פטורים דלא הויא ביאה.
+
+Halakhah 14
+
+<b>העראה </b> בזכור הויא כגמר ביאה דכתיב בנדה את מקורה הערה וילפינן שאר עריות מנדה דכתי' כי כל אשר יעשה מכל התועבות ונכרתו הוקשו כל העריות זו לזו מה נדה בהעראה אף שאר כל עריות בהעראה ומשכבי אשה כתיב ביה בזכר דכל דמחייב באשה נמי מחייב ביה ואם היו שניהם גדולים נסקלים שנאמר ואת זכר לא תשכב קרי ביה נמי לא תשכיב אזהרה לבועל ולנבעל וסקילה דכתיב ואיש אשר ישכב את זכר דמיהם בם ונאמר באוב וידעוני דמיהם בם מה להלן בסקילה כדכתיב באבן ירגמו אותם אף כאן בסקיל' וביאת בן ט' שנים ויום א' בגדול או ביאת גדול עליו הגדול נסקל והוא פטור דלא הוי בר עונשין אבל פחות מבן ט' שנים ויום א' ביאתו או ביאת אחר בו אינה ביאה דהלכ' היא דאין ביאה פחות מבן ט' ויום א' ושניהם פטורים. והבא על אנדרוגינוס דרך זכרותו חייב ודרך נקבותו פטור דאע"ג דמשכבי אשה כתיב תרי משכבות הרי את זכר כתיב לומר דבמקום זכרותו והטומטום ספק הוא מדקפיד קרא אזכר ודאי לענין חגיגה דכתיב זכורך תרי זימני והאנדרוגינוס מותר לישא אשה דהא זכר הוי.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>הבא </b> על הבהמה או הביאה עליו שניהם נסקלין דכתיב ובכל בהמה לא תתן שכבתך קרי ביה נמי לא תתן שכיבתך דמשמע בין שרבעה בין שהביאה עליו וסקילה ילפינן מדכתיב ואת הבהמה תהרוגו וכתיב במסית כי הרוג תהרגנו כמו שמיסת נסקל כדכתיב וסקלתו באבנים וכו' כמו כן בהמה וכמיתת הבהמה כך מיתת השוכב דאיתקשו להדדי. ואחד בהמה ואחד חיה ועוף הכל בסקילה ואיפשר דילפינן חיה ועוף מריבוייא דובכל בהמה כדילפינן חיה ועוף משבת מדכתיב וכל בהמתך דהוי ריבוייא ולא חילק הכתוב בין גדולה בין קטנה דבהמה איקרי ואפילו ביום לידתה. הבא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב דכיון דבהמה לאו אורחא היא לבא עליה אדם ביאת תרי משכבי שוין וכיון שהערה בה או שהערת בו חייב דכתיב באחות אביו ואחות אמו כי את שארו הערה ואם אינו ענין לגופיה דהא אתיא העראה בהו מדאיתקשו כל העריות להעראה דכתיב גבי נדה תנהו ענין להעראה דבהמה. קטן בן ט' שנים ויום אחד שבא על הבהמה או הביאה עליו היא נסקלת על ידו דהא ביאתו ביאה כדאמרינן לעיל והוא פטור דאינו בר עונשין פחות מבן ט' ויום א' אין סוקלין את הבהמה דאין ביאתו ביאה וכן קטנה בת ג' שנים ויום א' שהביאה הבהמה עליה הבהמה נסקלת דביאתה ביאה ואם היתה גדולה שניהם נסקלים ומבת ג' שנים ולמטה אין הבהמה נסקלת על ידה דאין ביאתה ביאה מהלכתא כדאמרן. וכן שוכב או נשכבת לבהמה בשגגה אין הבהמה נסקלת אף על פי שהם גדולים דהוי ספק אי תקלה של מכשול עון וקלון שגנה עצמו בדבר מגונה בעינן והכא קלון איכא תקלה ליכא דכסבור מותר או דילמא אקלון דאיש הוא דחייבה רחמנא סקילה ואף ע"פ שאין תקלה אבל העריות שהיא א' גדול וא' קטן הקטן פטור והגדול חייב ער וישן ישן פטור מזיד ושוגג מזיד חייב שוגג פטור ומביא קרבן אנוס וברצון אנוס פטור דכתיב בנערה המאורשה ולנערה לא תעשה דבר דהויא אנוסה ואפילו הכי קטלינן ליה (אונס) ונראה דמינה ילפינן לשארה דאף על גב דחד מינייהו לא מיחייב אי משום קטן אי משום שוגג אפילו הכי הגדול או הבועל ברצון חייבים.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>משיראו </b> המנאפים דבוקים זה בזה כדרך כל הבועלים נהרגים בראיה ואין צריך לעדים שיראו כמכחול בשפופרת דלא הזקיקתן תורה להסתכל כל כך ולישנא דקרא דכתיב בעריות שכיבה וגילוי ערוה הכי משמע כדרך המנאפים אי נמי דסמכינן חזקה מדאוריתא וחזקה צורה זו היא שהערה.
+
+Halakhah 20
+
+<b>סומכין </b> על החזקות אע"פ שאין ראיה ברורה שהם קרובים אלא על פי החזקה שזו אחות הבועל או אמו או בתו וכדילפינן לעיל חזקה מדאוריתא מבית המנוגע ועוד ראיה דאפילו במיתת ב"ד סמכינן אחזקה שדנה תורה במכה ומקלל אביו שיומת ומנין לנו ראיה ברורה שזה אביו אלא בחזקה כך שאר קרובים בחזקה. אשה שהוחזקה נדה בשכנותיה שראוה היום מלובשת בגדי נדותה בעלה לוקה עליה דהויא שפיר חזקה. עד א' שהעיד על אשת כהן שנטמאת אחר שקנא לה ונסתרה ובא עליה בעלה אח"כ לוקה עליה משום זונה דכל שנבעלה בעילה האסורה נעשית זונה דאין לשון זונה אלא שזנתה ויצתה מתחת בעלה לאחרים כמו כי זנית מעלי לשון מורדת ויוצאת מזה לזה ואע"פ שעיקר העדות בעד א' כבר הוחזקה בזונה וסומכין על החזקות.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>אע"פ </b> שהאב נאמן לומר על בתו קדשתי' לפלוני ותנשא לו אינה נסקלת על פיו עד שיהיו עדים שנתארסה בפניהם דהא דילפינן דהאב נאמן מאת בתי נתתי וגו' נתינה הוא דילפינן ובנתינה לחוד הוא דמהימניה קרא לא לעונשין דקרא דוסקלוה דכתיב בתריה מיירי היכא דאיכא עדים וכן אין האשה נהרגת על פיה עד שיהיו שם עדים או תוחזק דלשויי נפשה חתיכה דאיסורא נאמנת לא לענין דיני נפשות:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אשת </b> אביו ואשת בנו אשת אחיו ואשת אחי אביו הן ערוה עליו לעולם בין מן האירוסין בין מן הנישואין. דכיון דקדשה אשתו היא דכתיב כי יקח איש אשה משעת לקיחה נקראת אשתו והך קיחה קידושין היא דגמרי' קיחה קיחה משדה עפרון. ובין שנתגרשו בין שלא נתגרשו. אשת אחיו שגרשה דכתיב נדה היא מה נדה אע"פ שיש לה התרה לאחר מכאן בשעת איסורא בכרת אף אשת אח אע"פ שיש לה התר לאחר מכאן בחיי בעלה אם גירשה בכרת בין בחיי בעליהן בין אחר מיתת בעליהן דכתיב באשת אב גבי עונש ערות אביו גלה מות יומתו וכו' יתירא לאיתויי אשת אביו לאחר מיתה ואזהרה ילפינן דכתיב גבי אזהרה ערות אשת אביך וגו' ערות אביך היא כלומר בהוייתה תהא לעולם. אזהרה לאשת אב לאחר מיתה ועונש לאחר מיתה באשת בנו ילפי' מג"ש דדמיהם בם דכתיב באשת אב ובאשת בן מה באשת אב ענש לאחר מיתה כמחיים אף באשת בן ענש לאחר מיתה כמחיים. ואזהרה ילפינן מדכתיב אשת בנך היא בתר דכתיב כלתך ומשמע היא האמורה ברישא דקרא והאי דהדר כתבה לחייב עליה אף לאחר מיתה. ואשת אחיו ואשת אחי אביו לאחר מיתה נראה דילפינן מדכתיב באשת אח מן האם ערות אחיך היא היא בהווייתה תהא אחר מיתת אחיו דאינה מתיבמת וכ"ש לאשת אחיו מן האב כשיש לה בנים. ובאשת אחי אביו כתיב דודתך היא ובעונש נמי כתיב ערות אחיו גלה ערות דודו גלה דנראה דאתי לעונש דלאחר מיתה חוץ מאשת אחיו שלא הניח בן דכתיב ביה יבמה יבא עליה וגו'. ואם בא על א' מהם בחיי בעלה חייב שתים משום שאר בשר ומשום אשת איש שבאין כאחת דבשעת קידושין נעשה אשת אב או בן ואשת איש וכל חד שם באנפי נפשיה הוא.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ובין </b> בחיי אביו בין לאחר מיתתו חייב על אמו משום אשת אב ומשום אמו דאשת אביו משמע בין שהיא אמו בין שאינה אמו חייב עליה משום אשת אב ואמו בהדיא כתיב אזהרתה ערות אביך וערות אמך וגו' ועונש לאמו דכתיב אמך היא עשאה הכתוב לאמו שאינה אשת אביו כאלו היא אשת אביו דאמך היא משמע בהוייתה תהא כל צדדין שוין בה בין שהיא אשת אב בין שאינה אשת אב. אשת אחיו בין מאביו בין מאמו בין מנישואין בין מזנות ערוה עליו דכתיב באשת אח ערות אחיך היא לרבות אחיו מן האם וכתיב היא בהוייתה תהא דאע"ג דלענין יבום ילפינן אחוה מבני יעקב דהוו מן האם איכא למימר אחיו מן מצות ואחיו מן האם בשוה להכי איצטריך היא בהוייתה דאיסורא תהא ובין מנישואין בין מזנות דלא קפיד קרא אלא אאחוה ולא אנישואין ואשת אחי אביו מן האב ולא מן האם מדאוריתא דכתיב הכא ערות דודו גלה וכתיב התם או דודו או בן דודו מה להלן מן האב ולא מן האם דאחי אביו מן האב הוא דהוי קרו' לענין גאולה ומצות גאולה מוטלת עליו יותר מקרובי האם אף כאן מן האב ולא מן האם. ואחותו בין מאחיו בין מאמו בין מנישואין בין מזנות דכתיב בת אביך או בת אמך וכתיב מולדת בית או מולדת חוץ דהיינו בזנות ואחותו מאשת אביו חייב עליה אף משם זה דכתיב ערות בת אשת אביך אבל אחותו מן אביו שאינה אשתו אינו חייב אלא משום אחות בלבד.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אחות </b> אמו בין מאביה בין מאמה בין מנישואין בין מזנות ערוה עליו משום אחות אם וכן אחות אב בכל גוונא ערוה עליו משום אחות אב דכתיב בפרשת קדושים וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה וגו' דלא הוה צריך להזהיר שכבר הזהיר בפרשת אחרי מות ולא ה"ל לאשמועינן אלא עונש עונם ישאו לחוד כדעבד באשת אח ובאחותו אלא להכי אתא קרא יתירא לרבות אחות אב ואם מן האם וצריכי כדאיתא בדוכתא. ואחות אב ואם מזנות לא איצטריך קרא דבאחוה תליא מילתא ולא באישות ובאחותו דנפקא לן לעיל ממולדת חוץ נראה דהיינו טעמא משום דכתיב בקרא אחרינא ערות בת אשת אביך דהוי אחותו דמשמע דלהוי אחותו מאישות להכי בעינן מולדת חוץ לומר דאף באחותו מזנות חייב והאי בת אשת אביך לחייבו בשני לאוין כדאמר לעיל.
+
+Halakhah 6
+
+<b>בתו </b> מזנות ערוה עליו משום בתו ובת בתו ובת בנו דהן ערוה עליו ואפילו מאנוסתו דרמינן קראי אהדדי כתיב ערות בת בנך או בת בתך וגו' לא תגלה הא בת בנה ובת בתה שלא ילדה ממך גלי וכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה משמע בין שילדתו לך בין מאיש אחר הא כיצד אם אנוסתך או מפותה לך היא אי אתה מוזהר על בתה אלא אם כן היא ממך ואם אשתך היא אתה מוזהר אף על בת שילדה מאיש אחר ובתו דלא כתיבא אתיא מג"ש דהנה הנה כתיב הכא בבת בנו ובת בתו ערות' הנה וכתיב התם בשאר אשתו הנה שארה הנה מה להלן בתה כבת בתה כדכתיב אשה ובתה וגו' אף כאן בתו כבת בתו דכתיבא בהדיא והיינו אפילו מאנוסתו דאלו מנשואתו חייב שתים משום בתו ומשום ערות אשה ובתה דמשתעי באישות מדכתיב בה לישנא דליקוחין דהוו קידושין דכתיב לא תקח ובעונש נמי כתיב אשר יקח את אשה או את אמה וכו'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>אם </b> אשתו ואמה ואם אביה ובתה ובת בתה ובת בנה כל א' משש קרובות אשתו אלו ערוה עליו אם בא על א' מהם בחייה אשתו שניהם נשרפים כדילפינן לעיל פ"א מהלכות אלו ולאחר מיתת אשתו אין בהם מיתת ב"ד שנאמר באש ישרפו אותו ואתהן בזמן ששתיהן קיימות אשתו וזו שבא עליה כדאמרינן לעיל ובזמן שאין שתיהן קיימות אין שם שריפה אלא כרת לרב ז"ל דאתהן שתיהן משמע וה"ק אם אשתו קיימת תשרף חמותו ואם לאו אין כאן עונש שריפה אבל מכרת דהוה בה מחיי אשתו נמי במזיד בלא עדים והתראה לא מיעטה קרא. ואחות אשתו ערוה עליו עד שתמות אשתו דכתיב ואשה אל אחותה וגו' עליה בחייה בין מאמה בין מאביה בין מנישואין בין מזנות דאחותה מיקרי בכל גוונא ולא נאסרה אשתו עליו בביאת א' משבע נשים אלו דהא בהיתר נשא עליו. הבועל אשה דרך זנות לא נאסרו א' קרובות אלו מדאוריתא דדרך ליקוחי ראשונה אסרה תורת שניה דכתיב באשה ובתה באזהרה ובעונש לישנא דליקוחין א"נ כדאמרן לעיל מערות בת בנך או בת בתך וגו' דמשמע הא בת בנה או בת בתה גלי והיינו באנוסתו ומפותתו דאמר לעיל וכן האנוסה מותרת לקרובי האונס שלא נאמר אלא אשת ואין כאן אישות ומותר לישא קרובת אשת אביו או בנו ואשה ובת אחותה או בת אחיה כאחת דלא משכחת איסורא דקורבה אלא לבעל גופיה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הבא </b> על אשת קטן ואפילו יבם בן ט' ויום אחד שבא על יבמתו הבא אחר כך עליה פטור דאע"ג דמדאוריתא זקוקה לו אינה חשובה כאשתו דכתיב אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן. חרש אין לו נישואין מן התורה ולא שוטה אשת טומטום ואנדרוגינוס היא מקודשת בספק ואין מלקין ולא ממיתין על הספקות דאוודאי הוא דחייב רחמנא וכן על מקודשת או מגורשת בספק אין עונשין הבא עליה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>קטנה </b> שנתקדשה לגדול על יד אביה הבא עליה חייב חנק דהא אשת איש היא דיש לו רשות לקדשה כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה והיא פטורה דאינה בת עונשין.
+
+Halakhah 3
+
+<b>בת </b> כהן שזנתה כשהיא אשת איש הרי היא בשרפה דכתיב ובת כהן כי תחל לזנות וגו' באש תשרף יכול אפילו פנויה לזנות כתיב ואין לי אלא שניסת לכהן דהשתא בזנות הוא דנתחללה כדכתיב ובת איש כהן כי תחל וכו' ניסת ללוי וישראל דכתיב בהו ושבה אל בית אביה מכלל דעד השתא כי איתא גבי בעל לא אכלה דמיתחלה וניסת לחייבי לאווין דקא מיתחלה וקיימא מעיקרא דכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעל' לפסול לה פסלה עולמית מתרומה מנין ת"ל איש כהן איש יתירא למה לי אלא למידרש דאב הוא דבעי' דליהוי איש כהן אבל בעל לא בעינן איש כהן דאבת כהן קפיד קרא שתהא בת כהן ולא אשת כהן. ובועלה בחנק שלא הוציא הכתוב לשריפה אלא היא לבדה דכתיב היא באש תשרף ולא בועלה וזוממיה וכן בת ישראל אשת כהן בחנק דבת כהן קאמר רחמנא.
+
+Halakhah 4
+
+<b>הבא </b> על נערה מאורסה שניהם בסקילה כדכתיב וסקלתם אותם וגו' ואינם חייבים עד שתהיה נערה בתולה מאורסה כדכתיב בהדיא בקרא היא בבית אביה כדכתיב במוציא שם רע לזנות בית אביה. בוגרת או שנכנסה לחופה ולא נבעלה ואפילו מסרה אביה לשלוחי הבעל וזנתה בדרך הרי זו בחנק כנשואה ולא בסקילה כארוסה דכתיב וכי תהיה נערה וגו' נערה לאפוקי בוגרת בתולה לאפוקי בעולה מבעלה מאורסה לאפוקי שנכנסה לחופה ולא נבעלה דאי תימא נבעלה היינו בתולה ולא בעולה ומסרוה לשלוחי הבעל דכת' לזנות בית אבי' פרט לשמסר לשלוחי הבעל דלאו בית אביה הוי. והבא על קטנה מאורסה בבית אביה הוא בסקילה דנערה דכתיב בקרא אל מיעוט אלא בוגרת ולישנא דעד שתהיה דנקט הרב ז"ל דמשמע קטנה אינו חייב סקילה וכדאוקימנא מתניתן דקתני אינו חייב עד שתהיה נערה אליבא דרבי מאיר דפוטר מסקיל' הבא על הקטנה ולא לרבנן דמחייבי והלכתא כותייהו היינו משום דמתני' לא איירי אלא ביה כדתנן אינו חייב אלא וכו' והרב ז"ל נקט לישנא בתרוייהו דכתב ואינם חייבים סקילה עד שתהיה וכו' דכשהיא קטנה אינם חייבים שניהם סקילה אלא הוא בלחוד דהיא אינה בת עונשין וא"כ שפיר דייק לישניה ולא נידוק מינה דאינו חייב סקילה בקטנה אלא דהיא פטורה כדאמר. ונערה מאורשה בת כהן שזנתה בסקילה דנשואה בת כהן יצתה מכלל נשואה בת ישראל מחנק לשרפה אבל ארוסה דגבי בת ישראל בסקילה לא יצתה בבת כהן מכלל ארוסה בת ישראל דלא אפקיה רחמנא לבת כהן מכלל בת ישראל אלא להחמיר עליה משום דמחללת בית אביה וא"כ בנשואה איכא חומרא מחנק לשריפה אבל בארוסה אי אמרת דאפקה מסקילה דבת ישראל לשריפה היינו קולא דסקילה חמורה שכן נתנה למגדף ועובד ע"ז דחמירי טפי שפושטים ידם בעיקר.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>באו </b> עליה עשרה כשהית' בתולה ברשות אבי' זה אחר זה הראשון בסקיל' וכולן בחנק כיון דלא הויא בתולה לגבייהו דהא נבעלה לראשון כדרכה ואם באו עליה שלא כדרכה אכתי קרינא בה בתולה וכולן בסקילה דאיתקשו משכבות אהדדי.
+
+Halakhah 7
+
+<b>גיורת </b> או משוחררת אף על פי שנתגיירה ונשתחררה פחות מבת ג' שנים דהויא בחזקת בתולה הרי זו בחנק אם זנתה ככל אשת איש דכי כתיבא סקילה בנערה מאורסה בת ישראל כתיבא דכתיב כי עשתה נבלה בישראל.
+
+Halakhah 8
+
+<b>דין </b> חדש יש במוציא שם רע דאפילו זנתה אחר שנכנסה לחופה ולא נבעלה מבעלה סוקלין אותה על פתח בית אביה דכל שלא נמצאו לה בתולים בבעיל' הבועל קאמר רחמנא וסקלוה וגו' כדכתיב ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים וגו' משמע דבכל ענין שלא נמצאו לה בתולים ואפילו תחתיו היא בסקילה ולא שני לן בית חמיה מבית אביה ובית אביה דכתיב במוציא שם רע לנערה מאורסה בלא הוצאת שם רע אתא כדאמרי' לעיל. ושאר נערות מאורסות שזנו מאחר שיצאו מבית האב הן בחנק ונערה מאורסה שזנתה בבית אביה אף על פי שלא העידו עליה עדים אלא בבית חמיה הרי זו נסקלת על פתח בית אביה דכתיב והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה ובבאו עדים בבית חמיה כתיב האי קרא במוציא שם רע דכתיב ביה ואקרב עליה וגו' אלמא כשניסת מיירי אלא דבמוציא שם רע אפילו באו עדים בבית חמיה שזנתה בבית חמיה ובנערה מאורסה דוקא כשזנתה בבית אביה כדאמרינן נסקלת על פתח בית אביה ואם העידו עליה כשחזרה בבית אביה שזנתה בבית חמיה בלי מסירת האב הרי זו נסקלת על פתח שערי העיר דכתיב כי תהיה נערה מאורשה וגו' והוצאתם את שניהם אל שער העיר וגו'. באו עדים אחר שבגרה או אחר שבעלה בעלה אע"פ שהעידו שזנתה בבית אביה כשהיתה נערה הרי נסקלת בבית הסקילה ונראה דבוגר' ילפינן מדכתיב במוציא שם רע והוציאו את הנערה וגו' דמשמע נערה ולא בוגרת בזמן הוצאה לסקילה ובנערה מאורשה נמי כתיב את הנערה על דבר אשר לא צעקה וגו' דמשמע דבשעת הוצאה בעינן דליהוי נערה ולא בוגרת הא אי הויא בוגרת אין מוציאים אותה לא לבית אביה ולא לשער העיר אלא נסקלת בבית הסקילה וכיון דמפקינן בוגרת לבית הסקילה הכי נמי לבעולה דתרוייהו אי הוו מזנו השתא הוו בחנק.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>היתה </b> הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה נסקלת על פתח שער העיר דכתיב וסקלוה כל אנשי עירה וגו' ומתה והאי ומתה קרא יתירה לרבות לידתה בקדושה דלא תימא דמרבה הורתה נמי בקדושה דהאי ישראל מעליתא היא ולא תימא נמי הורתה ולידתה שלא בקדושה דא"כ בישראל דכתיב כי עשתה נבלה בישראל מאי אהני ליה ולמיתת סקילה נתרבתה לא לדבר אחר. עיר שרובה גוים סוקלין את הנערה המאורשה על פתח ב"ד דלא קרינא שעריך בעיר שרובה גוים ואם אין לה אב או אין לו בית נסקלת בבית הסקילה דלא נאמר פתח בית אב אלא למצוה מדמרבינן הורתה שלא בקדושה מדכתיב ומתה דהיינו אין לה אב משמע דפתח בית אביה לאו עיכובא הוא.
+
+Halakhah 12
+
+<b>ביאות </b> הרבה בערוה חייב כרת או מיתת ב"ד בהתראה על כל אחד ואחד ונחשבות לו כעבירות הרבה כיון דכל חדא הויא ביאה באנפיה נפשה ואיכא התראה לכל חד וכן על ביאה אחד שחייבים עליה משמות הרבה מביאה קרבן בשוגג על כל א' ונחשבות לו עבירות הרבה במזיד ולוקה על כל אחת ואחת דכרת באחותו דכתיב ואיש כי יקח אחותו וגו' ונכרתו לא הוה צריך דבכלל כל חייבי כריתות דפרשת אחרי מות כתיב ונכרתו הנפשות העושו' וגו' אלא אתא לחייבו על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו ומשכחת לה ברשיעה בר רשיעה הבא על אמו והוליד בנות וחזר ובא על אחת מהן והוליד בן ובא הבן על אחות אמו שהיא אחותו ואחות אביו ובמלקיות ילפינן.
+
+Halakhah 13
+
+<b>שפחה </b> חרופה האמורה בתורה היא שחציה שפחה וחציה בת חורין דכתי' בה והפדה לא נפדתה דמשמע פדוי' ואינה פדויה דהיינו חציה שפחה וחציה בת חורין ומקודשת לעבד עברי דתפסו בה קידושין דמחייב עלה רחמנא וודאי מקודשת לישראל היא וכתיב לא יומתו כי לא חופשה הא אם נשתחררה כולה חייבים עליה מיתת ב"ד שהרי נעשית אשת איש גמורה. ביאת שפחה זו משונה שלוקה היא דכתיב ביקורת תהיה בביקור תהיה דהוי לישנא דמלקות שאם אינה יכולה לקבל ארבעים אומדי' אותה בביקור ובמחשבה מכות הראויות להשתלש דלמלקות ניתן ולא למיתה והוא אינו לוקה דכתיב ביקורת תהיה היא ולא הוא. והביא את אשמו דהוא מבי' קרבן אחד שוגג ואחד מזיד מביא אשם דכתיב ונסלח לו מחטאתו אשר חטא הדר כתב תו תרי זמני לעשות מזיד כשוגג והבא עליה ביאות הרבה בזדון בין בשגגה מביא עליה אשם א' דכתיב וכפר עליו הכהן וגו' על חטאתו אשר חטא מדמצי למיכתב על חטאתו ולישתוק וכתב אשר חטא לאתויי חטאות הרבה והיא חייבת מלקות על כל ביאה שלא נתמעט אלא הוא לפוטרו בקרבן א' מדכתיב מחטאתו אשר חטא אבל היא כשאר חייבי לאוין. המערה בשפחה חרופה פטור עד שיגמור ביאתו דכתיב בה שכבת זרע ואינו חייב אלא על הגדולה הבעולה המזידה וברצונה דקטנה אינה בת עונשין ובעולה בעי דכתיב נחרפת דהוי לישנא דשנויי שנשתנית מברייתא דריפות דבר שנשתנה על ידי כתישה וכאן נמי על ידי אבר שמשמש מזידה דקרא דענשה מלקות במזיד הוא דלא אשכחן ליה בשוגג וברצונה דאנוס רחמנא פטריה כדכתיב אין לנערה חטא וגו' וישנה נמי לאו אדעתא. ושלא כדרכה פטור דכתיב שכבת זרע וכל שהיא פטורה ממלקות הוא פטור מקרבן דכתיב ואיש כי ישכב את אשה וגו' או חופשה לא ניתן לה מכדי עד האידנא באיש קמשתעי קרא ליכתוב והביא את אשמו ולבסוף בקורת תהיה אמאי כתב איפכא לומר אם בקורת תהיה היא והביא הוא את אשמו ואם לאו לא יביא. בן ט' שנים ויום א' שביאתו ביאה הבא על שפחה חרופה הוא מביא קרבן כיון שהיא לוקה דכל שהיא לוקה מביא הוא קרבן כדילפי' מדכתיב בקורת תהיה והביא את אשמו ולא קאמר והביא האיש ומשמע אם בקורת תהיה והביא הוא את אשמו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הנדה </b> הרי היא כשאר העריות המערה בה בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב כרת דאיתקשו משכבות להדדי דכתיב משכבי אשה ואפילו היתה קטנה בת ג' שנים ויום א' דביאתה ביאה כשאר עריות שהבת מטמאה בנדה ואפילו ביום לידתה דכתיב בנדה ואשה כי תהיה זבה וגו' אין לי אלא אשה בת יום אחד לנדה מנין תלמוד לומר ואשה ובת עשרה ימים מטמאה כזבה ובת עשרה ימים שהם ז' ימי נדה וג' לשתהיה זבה גדולה כדכתיב ימים רבים בלא עת נדתה ימים שנים רבים ג' היא מטמאה בזיבה כדכתיב ואשה כי תהיה זבה אין לי אלא אשה בת עשרה ימים מנין ת"ל ואשה כי תזוב וגו' ודבר זה ג"כ מפי השמועה למדו שאין הפרש בין גדולה לקטנה לטומאת נדות וזיבות.
+
+Halakhah 2
+
+<b>וא' </b> הבא על הנדה כל שבעת הימים אפילו לא ראתה אלא יום ראשון וא' הבא על יולדת זכר כל שבעה או על יולדת נקבה כל י"ד או על הזבה כל ימי זובה וספירתה בין שפחה בין משוחררת הכל בכרת דכתיב בנדה שבעת ימים תהיה בנדתה ובזבה נאמר כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה וביולדת זכר נאמר כימי נדת דותה וביולדת נקבה וטמאה שבועים כנדתה וכתיב ואשה כי תזוב זוב לרבות גיורת שפחה ומשוחררת שהן מיטמאו' בזיבה א"נ דכתיב דבר אל בני ישראל אין לי אלא בני ישראל גיורת שפחה ומשוחררת מנין ת"ל אשה כי תזריע וגו'. וכל שלא טבלו במי מקוה אפילו אחר כמה שנים חייב כרת שבמים וטבילה תלה הכתוב שנאמר ורחצו במים זה בנין אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול וכתיב נמי בנדה תהיה ודרשינן תהיה בנדתה עד שתבא במים.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>הגוים </b> אין חייבים עליהם משום נדה ולא משום זבה ולא משום יולדת דכתיב בזיבה דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וגו' איש איש כי יהיה זב מבשרו בני ישראל מטמאים בזיבה ואין גוים מטמאים בזיבה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל </b> דם שתראה היולדת בתוך ל"ג יום לזכר וס"ו לנקבה נקרא דם טוהר וטובלת אחר שבעה לזכר וי"ד לנקבה ומשמשת מטתה דמעין א' הוא והתורה טמאתו והתורה טהרתו ואפילו הדם שותת דכתיב ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה ובנקבה נמי כתיב וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה דמשמע אף על פי שרואה טהורה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> חייבי טבילות טבילתן ביום דכתיב בהזאה והזה הטהור על הטמא ביום השביעי ואיתקש טבילה להזאה דכתיב בסופיה ורחץ במים וגו' וה"ה לזב וזבה חוץ מנדה ויולדת שהרי אומר בנדה שבעת ימים תהיה בנדתה השבעה כולן בנדתה וטובלת בלילה וכן יולדת זכר דכתיב וטמאה שבעת ימים ויולדת נקבה בליל ט"ו יום ללידת נקבה דכתיב וטמאה שבועים כנדתה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> הנשים שיש להם וסת בחזקת טהרה לבעליהן כל שלא הגיע זמן וסתה דחזקה הויא מדאוריתא עד שתאמר לו טמאה אני או עד שתוחזק נדה בשכנותיה דלבשה בגדי נדותה והויא חזקה. הלך בעלה למדינה אחרת והניחה טהורה כשיבא אינו צריך לשאול אפילו מצאה ישנה יכול לבא עליה מן התורה ואפילו בעונת וסתה דהויא בחזקת טהורה דווסתות מדרבנן ואם הניחה נדה אסור עד שתאמר טהורה אני דאוקימנא לה אחזקתה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>האשה </b> שאמרה לבעלה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת דסברא היא היא אסרה גופה בדיבורה והיא התירה גופה דהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
+
+Halakhah 11
+
+<b>היה </b> משמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי לא יפרוש מיד והוא בקישוייו שהנאה לו ביציאתו כביאתו דכתיב ותהי נדתה עליו ודרשינן אפילו בשעת נדותה תהא עליו ואם פירש והוא בקישוייו חייב כרת כנדה אלא כשימות האבר יפרוש ממנה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>מי </b> שראתה דם בשעת תשמיש ג' פעמים עם בעלה אסורה לבעל זה לעולם דהוחזקה להיות רואה בשעת תשמיש עם בעל זה וחזקה כזו בתלתא זימני הויא מדאוריתא כדאשכחן בשור המועד דבתלתא זימני מחזקי' ליה במועד כדכתיב שור מועד הוא מתמול שלשום ולא ישמרנו בעליו תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא ולא ישמרנו בעליו אתאן לנגיחה רביעית שאם לא ישמרנו משלם מן העליה ואם שמשה סמוך לוסתה או היתה בה מכה תולה בוסת או במכה ואין כאן חזקה ואם דם מכתה משונה אינה תולה והרי יש לה חזקה דרואה דם בשעת תשמיש עם בעל זה ונאמנת אשה לומר שיש לה מכה וממנה הדם יוצא דהתורה האמינתה דכתיב וספרה לה לעצמה. ואע"פ שהוחזקה לראות דם בשעת תשמיש עם בעל זה מותרת להנשא לשני דאין כל האצבעות שוות הוחזקה בג' פעמים גם בשני תתגרש ותנשא לשלישי ואם הוחזקה בג' פעמים ג"כ לג' אסורה להנשא עד שתבריא מחולי זה שהרי הוחזקה לראות בשעת תשמיש לכל דבג' הויא חזקה כדילפינן:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אשה </b> מתטמאה באונס בין לנדה בין לזיבות לנדה דכתיב ואשה כי תהיה זבה מ"מ והאי קרא בנדה משתעי מדכתיב בפרשה שניה ימים רבים בלא עת נדתה משמע דפרשה ראשונה הויא בעת נידתה ובזיבה נמי כתיב כי תזוב דמה דמשמע זוב מכל מקום ואפילו באונס ואפילו ראתה טיפת דם כחרדל הרי היא כמי שזב דם הרבה ממנה דדם קאמר רחמנא בין מרובה בין מועט ומדאיצטריך כימי נדת דותה ללידה יבשתא למאן דקאמר אפשר לפתיחת הקבר בלא דם משמע דבנדה בכל שהוא דם הויא נדה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b> הנשים מתטמאות בבית החיצון ואע"פ שלא יצא לחוץ אלא נעקר מן הרחם דכתיב דם יהיה זובה בבשרה משמע בתוך בשרה והיינו למטה מבין השינים. דם הבא מן החדר שהוא המקור כולו טמא חוץ מדם טוהר דמעין א' הוי והתורה טמאת והתורה טהרתו בימי טוהר. ודם העליה שהוא למעלה מן החדר כולו טהור דכתיב מקור דמיה דוקא דמי מקור דהיינו חדר א"נ מקור דמי' כתיב דמיה מקום שמצויים דמים הרבה ובעליה ליכא אלא מין אח'. דם הנמצא בפרוזדור שהוא צואר הרחם כולו נמצא מן הלול שהוא כמו נקב פתוח מן העליה לגג הפרוזדור ולפנים לצד החדר הרי זה טמא שחזקתו מן החדר דאי מן העליה הוי מן הלול ולחוץ איבעי ליה לאישתכוחי דהא כי יורד מן הלול בפרוזדור כלפי חוץ יורד ויוצא דרך יציאה ואינו חוזר לצד אחוריה דהיינו מקור וחייבין עליו על ביאת מקדש דודאי טמאה ושורפים עליו תרומה וקדשים כדין טמא שנגע בקדש ואין אומרין שמא מן העליה ירד ומה שנמצא לפנים הוא ששכבה פרקדנית וחזרה הדם לצד אחוריה שהיא לפנים כלפי המקור שרוב הדמים הנמצאים כאן מן החדר הם. נמצא הדם בפרוזדור חוץ לנקב הרי טומאתו בספק שמא מן החדר בא או מן העליה שתת דרך הלול דאע"ג דאיכא לאחזוקי טפי בדם עליה דאי מחדר לא הוה אזיל בפרוזדור עד מן הלול ולחוץ דהוה נפיק דרך פתח פרוזדור אפ"ה מטמאינן לה בספק דילמא שחקה ונפלה על פניה ונשתרבב הדם בכל הפרוזדור ובא לצד פניה ואין שורפין עליו תרומה וקדשים ואין חייבים על ביאת מקדש.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>לא </b> כל משקה הבא מן החדר מטמא אלא הדם בלבד שנאמר דם יהיה זובה לפיכך כל שאין מראיו מראה דם טהור דילפינן דאיכא דם טהור מדכתיב בין דם לדם בין דם טמא לדם טהור.
+
+Halakhah 7
+
+<b>וחמשה </b> דמים טמאים באשה האדום בעמוד ראשון של הקזת בן אדם השחור כדיו יבש כעלה האמצעי של קנה האמצעי של קרן כרכום כמימי אדמה מבקעת וכיוצא בה שהיה אדומה אם היה הדם כמראה א' מהם או עמוק טמא היה דיהא ממנו הרי זה טהור וכיין המזוג ממש שהוא יין השרוי של ארץ ישראל חדש מזוג בשני חלקי מים ואם היה עמוק או דיהא ממנו טהור סתם דם הוא אדום כדכתיב ויראו מואב את המים אדומים כדם ולא תימא אדום שבאדומים הוא דהוי דם ותו לא דכתיב דמיה דמיה והיא גלתה את מקור דמיה וטהרה דמיה הרי ארבע מיני אדמומית טמאה ושחור בכלל אדום הוא אלא שלקה. נאמנת אשה לומר כמראה זה ראיתי ואבדתיו והחכם מטמא לה או מטהר דאשה נאמנת לעצמה כדכתיב וספרה לה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>המפלת </b> חתיכה אע"פ שהיא אדומה אם יש עמה דם טמאה משום נדה ואם לאו טהורה דלאו לידה היא דאי לידה הויא בלא דם נמי טמאה דכתיב כימי נדת דותה תטמא ואפילו נקרעה ונמצאה דם בתוכה טהורה שאין זה דם נדה דכתיב דם יהיה זובה בבשרה בבשרה משמע שיצא דרך כותלי בית הרחם בלי הפסק ולא בשפיר ולא בחתיכה. הפילה חתיכה קרועה ודם אגור בתוכה כיון דאיכא ביקועים מבחוץ והדם שם טמאה דבבשרה קרינא ביה כיון דנוגע הדם ברחם דרך הביקועין הפילה כמין קליפה כשערה כעפר כיבחושין אם היה מראיהן אדום תטיל למי' פושרין אם נימוחו טמאה משום נדה דדם הוא אלא שקפא. הרואה דם יבש טמאה דדמה ואפילו יבש משמע דהא דכתיב כי יזוב זוב משמע לה אורחא דמילתא נקט ואם שהו מעת לעת ונימוחו הרי זה ספק שמא דכיון דלא נימוח תוך לילה או יום מספקא לן אי הוי דם נדה או דם מכה וספקא דאוריתא לחומרא. הפילה כמין דגים חגבים שקצים ורמשים אם אין עמהם דם טהורה דהני לאו לידה נינהו אלא אי איכא דם טמאה משום דם נדה.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>הכניסה </b> שפופרת בפרוזדור וראתה דם בתוכה טהורה שנאמר דם יהיה זובה בבשרה עד שתראה בבשרה דרך כותלי בית הרחם דהא דילפינן מבבשרה לדם שנעקר מן הרחם אע"פ שלא יצא לחוץ היינו משום דנימא קרא בבשר מאי בבשרה ש"מ תרתי. האשה שהשתינה מים ויצא דם עם מימי רגלים טהורה שאין מי רגלים מן החדר ודם זה דם מכה הוא בחלחולת או בכוליא.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>דם </b> בתולים טהור הוא דלא טמאה תורה אלא דם הבא מן המקור וזהו דם חבורה ובתולה שראתה דם אחר שחיתה המכה הרי זה דם נדה דהא חיתה מכת בתוליה. הבועל בתולה ולא יצא ממנה דם וחזר ובעלה ויצא ממנה דם ואפילו קטנה הרי זה דם נדה שאלו היתה דם בתולים היה בא בתחלה. הבועל פחות מבת שלש ויצא ממנה דם הרי זה דם בתולים דדם בתולים מיזל אזלי ואתו בתוך ג' שנים ויום א':
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דם </b> הנדה והזבה ודם הקושי והיולדת ודם טוהר של יולדת כולו דם א' הוא ומן המקור הוא בא דלא חלקה תורה בין נדה לזבה אלא בימים וביולדת נמי כתיב וטהרה ממקור דמיה דכולהו דם ממקור הוו והתורה טמאתו והתורה טהרתו. כל ימי האשה מיום ראייתה תספור לעולם שבעה נקיים מתחלת יום ראייתה והם הנקראים ימי נדתה ואחריהן י"א יום והם הנקראים ימי זיבתה ואחריהן שבעה ואחריהן י"א וכן לעולם והלכה למשה מסיני הוא שאין בין זמן נדה לזמן נדה אלא אחד עשר יום.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b> דם שתראה בימי נדתה בין ראתה כל שבעה בין לא ראתה אלא יום ראשון בלבד הרי זו נדה כל שבעת הימים וכל דם שתראה בימי זיבתה הרי זה דם זיבה אם ראתה יום א' או ב' ימים נקראת זבה קטנה ושומרת יום כנגד יום ואם ראתה שלשה ימים זה אחר זה הרי זו זבה גדולה וסופרת שבעה נקיים ולר"ע דלא גמר הך הלכתא הלכה למשה מסיני יליף לה מקראי דתניא יכול הרואה ג' ימים בתחלת ימי נדה רצופים תהא זבה לספירת ז' ימים נקיים ולקרבן דכתיב ימים רבים וקא מצריך לה ספירה וקרבן ומה אני מקיים אשה כי תהיה זבה האמור בפ' ראשונה שלא הצריכה ז' נקיים וקרבן ברואה יום אחד אבל ראתה ג' תהא זבה תלמוד לומר בפרשה שנייה בלא עת נדתה איני אומר לך אלא ברואה ג' אחר ימי נדתה סמוך לנדתה ראתה שמיני תשיעי עשירי וי"א אין לי אלא יום ראשון מנין לרבות מופלג שנים שלשה עד עשרה שכולם יש להם דין אחד אמרת מה מצינו ברביעי שראוי לספירת נקיים אם ראתה אב"ג ופסקה וראוי לזיבה לצרף עם בג"ד אם לא ראתה כא' דהא אתרבי מופלג יום א' מקרא דאו כי תזוב דהיינו בג"ד ואף אני מרבה כל אלו עד עשרה ועשרה בכלל שהן ראויים לספירה שאם ראתה ג' ראשונים משכי שבעה נקיים עד עשרה שיהו נמי ראויים לזיבה באי זה מהם שתראה רצופים ומנין לרבות י"א שיצטרפו עם הראשונים לזיבה לג' רצופים ואע"ג שאינו ראוי לספירת נקיים של זיבת ג' ראשונים ת"ל בלא עת נדתה ואפילו מופלג לימים הרבה יכול כיון דכתיב בלא עת נדתה שאני מרבה אף י"ב שאם ראתה י' י"א י"ב תהא זבה גמורה ולא תהא תחלת נדה כראיית י"ב אלא מצטרף לזיבה ליום י"א אמרת לאו מרבה אני י"א שהוא ראוי לספירת זיבה או כי תזוב דזיבה רביעי מתרבה מאו כי תזוב ולאותה זיבה משכי ימי ספירה עד י"א ומוציא אני שנים עשר שאין ראוי לספירת ריבוי דאו כי תזוב שאינו מימי זיבה אלא תחלת נדה הוא הרי לך י"א יום שבין נדה לנדה מקראי. וזבה גדולה סופרת שבעה נקיים רצופים דכתיב ואם טהרה מזובה כשתפסוק מזיבה וספרה לה שבעה ימים יכול בין סמוכים בין מפוזרין דאע"ג דראתה בנתים מצית משלמי שבעה נקיים ת"ל ואחר תטהר אחד אחד לכולן כלומר שלא יהא לנקיים שלה אלא אחד אחד בלבד ואלו ראתה בנתים ומשלמה בתר הכי שבעה נקיים הוו להו תרי אחד הילכך ילפינן דאי ראתה בנתים סותר מנינא ואח"כ מונת שבעה רצופים כדי שלא תהיה להן שתאחר אחד אחד אין לי שתהא זבה גדולה אלא הרואה ג' מנין לרואה שנים שתהא זבה קטנה ת"ל ימי זוב טומאתה ומנין אפילו יום א' ת"ל כל ימי ומנין דאי ראתה ב' ימים או יום א' שתהא שומרת יום א' בלבד ואח"כ תטהר ת"ל טמאה היא דכיון דכתב כימי נדתה תהיה משמע דהויא טמאה כנדה ומה ת"ל טמאה היא למעוטי שאינה משמרת אלא יום א' בלבד יכול כשם שסופרת אחד לאחד תשמור שנים ת"ל כל ימי זוב טמאתה כמשכב נדתה יהיה לה להכי כתב יהיה לה דמשמע מיעוטא דאין לה אלא יום א' ורואה ג' ימים רצופים כימי זיבה ונקראת זבה סתם ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים מיעוט רבים שנים רבים מרובים על השנים הרי ג'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> בין זבה גדולה לזבה קטנה אלא ספירת שבעה והבאת קרבן שזבה גדולה סופרת שבעה ימים נקיים וזבה קטנה אינה סופרת אלא יום א' בלבד כמו שנתבאר וזבה גדולה מביאה קרבן כשתטהר דכתיב וביום השמיני תקח לה וזבה קטנה אינה מביאה קרבן דכי כתיב וביום השמיני וכו' היינו שמיני לאחר ספירת שבעה נקיים דזבה גדולה אבל לענין טומא' ואיסור ביאה שתיהן שוות דכתיב טמאה היא מלמד שמטמאה את בועלה כנדה שמפורש בה אשר ישכב איש אותה ומנין שהיא עושה משכב ומושב ת"ל כמשכב נדתה ואין לי עושה משכב ומושב בימים שאחר הנדה אלא הרואה ג' ימים שני ימים מנין ת"ל כל משכב וגו' כל ימי זובה יום א' מנין ת"ל כל ימי.
+
+Halakhah 9
+
+<b>זבה </b> קטנה ששומרת יום כנגד יום טובלת ביום ששומרת אחר הנץ החמה כיון דהאי אחד לא' משום ספירה היא מדוגמת ספירת ז' נקיים דזבה גדולה דביממא היא דטבלה ביום השביעי דכתיב וספרה לה שבעת ימים ומשעת הנץ החמה של יום שביעי טובלת דמקצת היום ככולו דאע"ג דבנדה נמי כתיב שבעת ימים כי הכא ובעינן התם דלהוו שלמים ואינה טובלת אלא בליל שמיני היינו משום דכתיב תהיה בנדתה דמשמע תהא בנדתה כל שבעה אבל הכא דלא כתיב אלא וספרה לה (אלא) שבעת ימים ולא כתיב תהיה מקצת יום שביעי ככולו וטובלת ומותרת לבעלה לערב.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>וזבה </b> קטנה שטבלה בליל של יום השימור וזבה גדולה בליל של יום שביעי כאלו לא טבלה והיא כנדה שטבלה תוך שבעה דספירה ביממא היא כדכתיב וספרה לה שבעת ימים והבא עליהן אחר טבילת הנץ החמה באותו יום פטור מכרת כיון שטבלה בזמן הראוי לטבילתה אלא שאם ראתה דם ביום זה אחר שטבלה נמצאת זבה למפרע וכל שנגע בה טמא למפרע ובועלה והיא חייבים בקרבן דסתרה ספירה בראייתה דכל שבעת ימים בעינן דלהוו נקיים כדכתיב שבעת ימים ואחר תטהר והכי נמי בשומרת יום בעינן דלהו כולו בטהרה דיום אחד דילפינן לזבה קטנה הוי דומיא דשבעה לזבה גדולה וזבה גדולה שראתה ביום שביעי סתרה הכל וחוזרת למצות ז' נקיים מאחר היום הטמא דהא ילפינן לעיל דבעינן להו רצופים דאחד אחד הוא דבעינן לשבעה ימים נקיים לא שני אחד וכדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>פלטה </b> שכבת זרע בתוך ימי הספירה קי"ל דפולטת זרע תוך ג' ימים טמאה דאכתי לא מסרחה שכבת זרע וראויה לקלוט ולהיות ולד נוצר הימנה וקרינא ביה שכבת זרע הראוי להזריע מדהקפיד הכתוב על טומאת קרי במתן תורה דכתיב היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה והאי משום פליטת זרע האשה הוי כדאמר דאלו משום אנשים שלא יטמאו בשכבת זרע לא בעיא ג' ימים דלא הוי אלא טומאת ערב ואע"ג דישמשו מטתם יום א' קודם מתן תורה היו טובלים לערב והיו טהורים כדכתיב ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע וכו' ורחץ במים וטמא עד הערב אלא הקפידה תורה שלא ישמשו מטותיהם כדי שלא תפלטו נשותיהם שכבת זרע תוך ג' וכשהיא סרוחה אחר ג' מיעטיה רחמנא דכתיב וכל בגד וכל כלי עור אשר יהיה עליו שכבת זרע פרט לשכבת זרע שהיא סרוחה דאינה ראויה להזריע והכא דפלטה שכבת זרע כגון ששמשה בזוב ופסקה והתחילה למנות ופלטה שכבת זרע סותרת יום א' דאע"ג דאחר תטהר קאמר רחמנא אחד אחד לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם היינו טומאת זיבה שלא תהא מפסקת ביניהם אבל קרי לא הוי הפסקה וחוזרת למנינה כזב שראה קרי שסותרה יום א' וחוזר למנינו דהא דכתיב ביה שבעה ימים לטהרתו דמשמע טהרה א' שלא תהא הפסקה ביניהם היינו הפסקה טומאת זיבה אבל קרי לא הוי הפסקה ואינו סותר אלא יום א' דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה מקיש זב לבעל קרי מה זבה סותרת כדכתיב לטהרתו אף בעל קרי סותר אימר זיבה סותרת הכל אף קרי סותר הכל ת"ל לטמאה בה אין לך סתירה אלא בטומאה דאמור בה ומה טומאה דאמור בה יום א' אף סתירתה יום א'. יום י"ב מימי זובתה אינו מצטרף לעשרה וי"א להיותה זבה גדולה דשנים עשר אינו ראוי לספירת או כי תזוב וכדאמר לעיל אלא הויא תחלת נדה.
+
+Halakhah 17
+
+<b>ראתה </b> דם באחד עשר מימי זיבתה וטבלה לערב שהיא ליל י"ב ושמשה מטתה אינם חייבים כרת דהא דאמרן דשומרת יום כנגד יום אם טבלה בליל יום השימור כאלו לא טבלה היינו ראתה קודם יום אחד עשר אבל רואה ביום י"א לא בעיא שימור יום מדאוריתא משום דאינו מצטרף לזיבה ואינה שומרת יום כנגד יום אלא יום הראוי לזיבה.
+
+Halakhah 18
+
+<b>טבלה </b> ביום י"ב אחר הנץ החמה ובעלה אפילו ראתה דם אחר שבא עליה אין בכך כלום שזה דם נדה הוא ואינו מצטרף ליום שלפניו. ראתה בסוף יום שביעי בין השמשות עם שני ימים שלאחריו או בסוף יום י"א עם שני ימים שלפניו הויא ספק זבה גדולה.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>נדה </b> שבדקה עצמה בתוך ימי נדתה ומצאה שפסק הדם ואפילו ביום ב' לנדתה ולא בדקה עוד עד לאחר ימים רבים ומצאה טומאה כל אותן הימים שלא בדקה טהרה דהואיל ותחלתן בטהרה מחזקינן לכולהו בטהרה דחזקה דאוריתא וכדאמרי' בכמה דוכתי. בדקה עצמה ומצאה טמאה ואפי' בשביעי ובין השמשות לא בדקה לפרוש מטומאת נדה אלא המתינה ימים ואחר כך בדקה ומצאה טהור הרי זו ספק זבה דכיון דלא הפרישה בטהרה לא שחרית ולא ערבית איכא לספוקי ברואה ח' וט' וי' ואם מצאה טמאה הרי זו זבה וודאית שכיון שבתחלה מצאה טמא ולבסוף טמא הרי זו בחזקת שלא פסק ויום ראשון של נדה אף ע"פ שמצאה בו טהור הרי זה כמי שמצא טמא שהוחזק מעין פתוח ודמים חוזרים לה אע"פ שפסקה.
+
+Halakhah 21
+
+<b>זבה </b> שבדקה עצמה בראשון מימי הספירה ומצאה טהור ולא בדקה עד יום שביעי ומצאה טהור הרי זו בחזקת טהרה וכן ביום השמיני שמצאה טהור הרי זו בחזקת טהרה וכן בזב.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>כל </b> אשה שהיא ספק נדה ספק זבה צריכה לשבת ז' ימים נקיים כזבה דהויא ספקא דאוריתא ומביאת קרבן זבה ואינו נאכל שמא אין כאן זיבה כמו שיתבאר במקומו בס"ד:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דם </b> קושי שבימי נדתה הרי הוא דם נדה ושבימי זיבה טהורה דכתיב דמה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד וכתיב וטמאה שבועים כנדתה ולא כזיבתה מכלל דזיבתה טהור היכא משכחת לה זיבה טהורה אלא זו דם קושי מימי זיבה ואע"ג דכתיב שבועים כנדתה אצטריך דמה דאי לאו דמה הוה אמינא כנדתה לא כזיבתה ואפילו בשופי שהפסיק שופי בין קושי ללידה נימא טהורה הואיל ודם בקושי בא להכי כתיב דמה ואין קשוי לנפלים דקישוי דנפל בשופי דולד דלא הוי מחמת ולד כדאמרינן. דם קושי י"ד יום קודם שתלד טהור ט"ו יום הוי דם זיבה דכתיב וטמאה שבועים כנדתה ולא כזיבתה מכלל דזיבתה טהורה וכמה שבועים דמהכא גמרינן לעיל קושי בימי זיבה. ואם פסק לה הצער אחר שלשה ימים ועמדה בנחת כ"ד שעות אפילו לא פסק הדם וחזר הצער אחר כ"ד שעות הרי זו זבה שאינו מחמת הולד ואם ילדה אחר כך הרי זו יולדת בזוב דלא טהר רחמנא יולדת בזוב אלא דם דאתי מחמ' ולד אבל היכא ששפתה מן הצער כ"ד שעות דם שראתה אינה מחמת וולד קושי הסמוך ללידה אין זו יולדת בזוב דדם קושי הוי מחמת וולד וכתיב דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ושופי יום שלישי הסמוך ללידה הרי יולדת בזוב דכיון דלא קשתה לא הוי מחמת וולד ושופי של יום הלידה גופה לא הוי שופי דבעינן שופי כל יום ג' המביאה לידי זיבה והכא כיון דילדה באותו יום אין לך קושי גדול מזה ואין זו יולדת בזוב שהרי יום הלידה סמוך ליום הקושי שלפניו וכשראתה א' בקושי ושנים בשופי וילדה בשני של שופי דלא הוי יום הלידה סמוך ליום קושי נמי לא הויא יולדת בזוב דבעינן שופי כל יום ג' המביאה לידי זיבה כדאמרינן. הפילה בג' ואין ידוע מה הפילה אם הוא נפל או רוח בעלמא הרי זו ספק זבה וספק יולדת דאם היה ולד גמור הרי כאן לידה ולא זיבה ואפילו ראת דם עם לידתה להשלים ג' ראייות דרחמ' טהריה כדילפינן מדמה ואם לא היה ולד וראת דם עם לידתה הרי כאן זיבה גמורה דהשתא לאו קושי סמוך ללידה הוא דאין כאן לידה ואם לא היה ולד ולא ראתה דם אין כאן לא לידה ולא זיבה דשני ימים ראת לבד.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>יולדות </b> בזוב הויא זבה וסופרות ז' נקיים כדכתיב וספרה לה ומביא קרבן זבה כיון דהויא זבה וקרבן יולדת כיון דילדה ולידה אינה סותרת מנין שבע' אם התחילה למנו' וילדה וימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת ז' נקיים דכתיב ואם טהרה מזובה מזובה ולא מלידתה כיון שטהרה מזובה סופרת מיד ואינה צריכה להמתין עד שיעברו ימי לידתה אלמא ילדה בימי ספירה אינה סותר' ועולה ואם שלמו ימי הספירה בתוך י"ד של נקבה אסור' לבעלה מדין ימי לידה עד ליל חמשה עשר כדכתיב וטמאה שבועים וגו' וימי נדתה נמי שאינה רואה בהן עולין לה לספירת שבעה דזבה גדולה לדעת הרב ז"ל מהאי קרא גופיה דכתיב ואם טהרה מזובה כיון שטהרה מזובה אף על פי שהיא טמאה טומאה אחרת הרי זו סופרת בהן כדלקמן.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>יולדת </b> בזוב שלא פסק דמה אין לה דם טוהר דממעין דמי' טמאים אתי והתורה לא טהרתו עד שתספור ז' נקיים כדכתיב דותה תטמא דהוי קרא יתירא דה"ל למכתב וטמאה שבעה ימים כימי נדה ולשתוק ואתא לרבות יולדות בזוב שצריכה שתשב ז' ימים נקיים ואם ספרה שבעת ימים ולא טבלה וראתה אינה צריכה לשבת על אותו דם אלא טובלת ומותרת שכל ימי טוהר אינם ראויים לא לנדה ולא לזבה דרחמנא טהרינהו אבל עצמו של דם טמא ומטמא כדין דם הנדה עד שתטבול דביומי תלה רחמנא וכיון דלא טבלה הוי דמה טמא כטומאת לידה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>היולדות </b> נקבה ואחר לידה נתעברה ובא לה דם קושי בתוך פ' הרי הוא דם טוהר שכל דמים שתראה תוך ימי טוהר טהור עד שתפיל וכשתפיל תהיה טמאה לידה אם זכר טומאת זכר אם נקבה נקבה דכתיב תשב על דמי טהרה לרבות מקש' בתוך פ' של נקבה שכל דמיה שהיא רואה טהורים עד שיצא הולד יצא הולד טמאה לידה ומונה ימי טומאה וימי מלאת מולד שני אפילו היו תאומים ונולד זה אחר זה כמה ימים מונה לשני דכיון דמרבינן מקרא דתשב. מקשה תוך פ' כל שרואה תוך פ' טהור בין אחד בין שנים זה אחר זה ומונה משני כיון שדמיה ג"כ משני טהורים כדאמרינן.
+
+Halakhah 10
+
+<b>זבה </b> שפסק דמה והתחילה למנות ובא לה דם קושי תוך ז' ימים נקיים אינו סותר ועולין לה למנין לפי שדם זה טהור הוא דבימי זובה טהריה רחמנא לגמרי בעודה שותת וכן ימי לידה אינם סותרים ועולין כשאינה רואה בהם כדאמרינן לעיל מדכתיב ואם טהרה מזובה כיון שטהרה מזובה אף על פי שהיא טמאה טומא' אחרת כגון טומאה לידה ונדה ומצורעת הרי זו סופרת בהן אם לא ראתה ואם ראתה אין עולין לה ואין סותרין אלא משלמת על מנינה כשתפסוק הדם דאף על גב דאמר ואחר תטהר אחד אחד לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם היינו טומאת זיבה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ואיפשר </b> שתראה האשה דם מן המקור יום אחר יום מאה וי"ד יום ב' ימי זיבות וימי נדות וב' ימי זיבות וימי קושי וימי לידה וימי מלאת ונדות וב' ימי זיבות ולא תהיה זבה גדולה שכל דם שתראה אחר מלאת הוא תחלת נדתה שכל שיש הפסק חוזרת לפתח נדותה דהכי גמירי הלכתא דשבעת ימי נדה קודם י"א ימי זיבה לפיכך הרואה דם בין השמשות של סוף יום מלאת הרי זו ספק נדה שמא בליל' ראה שהוא תחלת ימי נדתה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>מן </b> העיקרין שנזכרו יתבאר לך דין אשה שהוחזקה כל ימיה יום תראה ויום לא תראה או כמה ימים תראה וכמה ימים לא תראה שוה בשוה שמיום אחד עד שלשה לא תשמש אלא יום אחד וחמשה לילות ביום אחד רואה ויום אחד אינה רואה וארבעה לילות ברואה ב' ימים וב' ימים אינה רואה ומשלשה עד שבעה משמשת בתחלה מיום א' עד חמשה ימים ושוב אינה משמשת לעולם שהוחזקה זבה גדולה ואינה יכולה לספור ז' ימים נקיים ומשבעה עד עשרה עד מאה עד אלף ועוד שיכולה למנות ז' נקיים משמשה בכל ימיה ולפי רוב הימים תרבה שימושה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ווסתות </b> דרבנן ואסמכנהו רבנן אקרא דכתי' והזרתם את בני ישראל מטומאתם אזהרה לבני ישראל שיפרשו מבנות ישראל סמוך לוסתן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>כל </b> אשה שטעת ולא ידעה דם שראה אם בימי נדתה אם בימי זיבתה אם ראתה א' או ב' יושבת תשלום שבעה שמא בימי נדתה עומדת ואם ראתה ג' סופרת ז' נקיים שמא בימי זיבתה עומדת וכל הטועה אינה מונה משיפסוק הדם פחות משבעה ולא יתר על שבעה עשר ויבאו ימי נדתה כיצד ראת יום אחד ופסק הדם מונה שבעה עשר ששה לתשלום נדתה וי"א ימי זיבתה ויבאו ימי נדתה ואם ראתה י"ג או יתר מונה שבעה משיפסוק הדם ויבאו ימי נדתה הרי לא פחות משבעה ולא יתר על י"א ואיפשר דהלכתא גמירי לה הכי והרי זה בכלל מה שאמרו י"א יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני ודרכי תיקונה מבוארים:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> האשה מתטמאה מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויוצא מבשרה כמו שביארנו כדכתיב בבשרה ותהיה טמאה מעת שתראה ולהבא בלבד דלא הזכיר בה הכתוב טומאה אלא אחר ראיה ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור הרי זו בחזקת שבא בהרגשה מן החדר וכמו שביארנו. וכתמים שנמצאו על בשרה או על בגדי' מדברי סופרי' כיון שלא הרגישה בבשר' דכת' בבשרה ולא כתם דהא דמטמאה לפנים כמבחוץ דילפינן לעיל מבבשרה היינו מבבשר מאי בבשרה שמעת מינה עד שתרגיש בבשרה ובכתמים שלא הרגישה טהורה מן התורה ואינו נראה דעת הרב בעל מגדל עוז שכתב כי הרב ז"ל סובר שכתם שבבשרה מן התורה שהרי בפירוש כתב הרב ז"ל שכתם שעל בשרה או על בגדיה שהוא מדברי סופרים:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> יולדת טמאה כנדה אף על פי שלא ראתה דם כדילפינן לעיל מבימי נדת דותה ללידה יבשתא. ואחד היולדת חי או מת ואפילו נפל אם זכר יושבת לזכר ואם נקבה לנקבה והוא שתגמור צורתו וגמר הצורה גמירי דהוי בארבעים יום ומדקאמר קרא וילדה זכר וגומר ואם נקבה וגומר משמע משעת דאיכא הכר בין זכר לנקבה דהיינו בן ארבעים דנגמרה צורתם אז אמו טמאה לידה פחות מכן דאכתי לא נגמרה צורתן ואין הכר בין זכר לנקבה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> אמו טמאה לידה ואפילו ביום ארבעים שלא נגמרה צורתו עד שיכלו כל מ' יום ואם הפילה יום מ"א מאחר התשמיש הויא ספק יולדת ותשב לזכר ולנקבה ולנדה דדילמא ליכא וולד כיון שאינו ניכר צורת אדם במה שהפילה. ואם היתה צורת אדם דקה דהיינו שפיר מרוקם יצאה מספק נדה דהא הוי ולד אלא שאינו יודע אם זכר אם נקבה ולהכי תשב לשניהם וימי טוהר נמי יהבינן לה מדאוריתא אף על גב דלא השעיר בראשו. הפילה חתיכה לבנה אם נקרעה ונמצאה בה עצם הוי ולד וטומאה לידה הפילה שפיר מלא מים או מלא דבר אחר הואיל ואינו מרוקם שאין לו כלל צורה אינה חוששת לוולד.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>יוצא </b> דופן שנפתחו מעיה על ידי סם ונתרפאת אמו טמאה לידה ואין לו ימי טומאה וטהרה דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד ממקום שמזרעת. ודם קושי שבא לה דרך הרחם הוי דם נדה או זיבות דכי טיהר רחמנא דם קושי ה"מ בלידה מעליתא אבל דרך דופן לאו לידה היא ודם היוצא דרך הדופן טמא דמקור מקומו טמא ומטמאה במגע משום דנגעה במקור. ואם לא יצא דם דרך הרחם האשה טהורה אף על פי שדם עצמו שיצא מן הדופן טמא שאין האשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה דכתיב ואיש כי ישכב את אשה וגו' וגלה את ערותה את מקורה הערה מלמד שאין אשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>יצא </b> רובו אבר אבר טמאה לידה דרובו ככולו דאזלינן בתר רובא יצא ראשו כולו כא' הרי זה כרובו דמשיצא ראשו הרי הוא כילוד דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וגו' הלך אחר אפים דהיינו ראשו לענין לידה דחשיב מכל אשר בחרבה ואף על גב דאיתותב שמואל היינו במאי דקאמר דאין הראש פוטר בנפלים אבל איפשר דלידת ראש לכל דראוי לחיית מהכא נפקא דחשיב ילוד ולא סגי ברוב פדחת אלא כשלם שאם לא נחתך ויצא כדרכו משתצא רוב פדחתו דכתיב בנחלה יכיר לחוד ולא כתיב פנים דהוי הכרת פדחת.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> שפניו פני אדם מצח וגבינים ועינים ולסתות וגבות הזקן אמו טמאה לידה אף על פי שבשאר דומה לבהמה או חיה או עוף דבתר צורת פנים אזלינן. ומפלת דמות נחש אמו טמאה לידה דגלגל עינו עגול דומה לשל אדם ואע"ג דאמרינן דבעינן צורת פנים כולה כשל אדם אפשר דהוי טעמא דבשאר בהמה חיה ועוף דלא דמו במידי לאדם כל שנשתנה בקצת לאו מידי הוא דבעיא צורת פנים כולה ולאו דומה לאדם הוא דבהאי דדמי הוי ביה שינוייא ולאו כלום הוא אבל נחש דגלגל עינו אדום דומה לאדם אע"ג דלא הויא כל צורת פנים דומה לאדם לאו שינוי הוה ביה והא דומה לאדם בהא ולהכי אמו טמאה לידה. וקדיה וקיפופה אף על גב דאית להו לסתות זקופות כשל אדם נראה דעינים דנחש דמו טפי לשל אדם מלסתות קדיה וקיפופה. המפלת דמות אדם שיש לו כנפים אמו טמאה לידה דוולד הוא אלא שיש לו כנפים יתר על כל צורת ולד נברא בעין או ירך א' מן הצד הוי כחצי אדם ואמו טמאה לידה ואע"ג דאמרינן דבעיא כל צורת פנים היינו כשישנן כל האיברים בעיא שיהיו כולם דומיא לשל אדם אבל כי הכא דדמי במאי דאית ביה סגי ואם היו באמצע אמו טהורה שזו בריה אחרת. (ואין לוולד)
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> שנברא אטום ואינו ולד שלם אינו ולד ואין אמו טמאת לידה אבל יד או רגל חתוכה הרי חזקתו מולד שלם ומצטרפין לרוב איבריו דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו' וביום השמיני ימול וגו' משמע מי שהוא ראוי לחיות ח' ימים אמו טמאה לידה ומי שאינו ראוי לחיות שמנה לברית לא (אם כן) יצאו מי שמפלת בריית גוף או ראש שאינו חתוך ומי שיש לו שני גבין ושני שדראות שאינם ראויים לברית שמנה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>ואין </b> סנדל בלא ולד אחר ואין שליא פחותה מטפח ולא בלא ולד ותשב לזכר ולנקבה וכי איצטריך לסנדל דתשב לזכר ולנקבה היינו כגון שהולד השני הוא זכר דיהבינן לה חומרא טומאה דנקבה בשביל הסנדל וימי טוהר דזכר לחומרא ולשליא תשב לזכר ולנקבה דכיון דאין לשליא בלא ולד ולא ידעינן אי זכר אי נקבה תשב לשניהם. הפילה שליא אין אומרים זו שלית הנפל אלא חוששין שמא נימוח שפיר של שליא זו ותשב לזכר ולנקבה שאין תולין את השליא אלא בולד של קיימא ואפילו אחר כ"ג יום תולין אותו בולד ואין תולין את השליא בולד הבא אחריה שאין דרכה של שליא לצאת לפני הולד אלא חוששין לולד אחר דחזקה היא דאין דרך שליא לצאת לפני הולד. יצתה מקצת השליא ביום ראשון ומקצתה ביום שני מונין לה מראשון ואין לה ימי טהרה אלא משני לחומרא. המפלת דמות בהמה וחיה ועוף ושליא קשורה בו אין חוששין לולד ואם אינה קשורה בו מטילין עליה חומר שני וולדות וכל שחוששין לשליא אין נותנין להן ימי טוהר. הפילה דבר שאינו ולד או שפיר תוך מ' יום שלא נגמרה צורתו אם יצא עמו דם הרי זו דם נדה או זבה ואם יצא יבש בלא דם כדברי האומר אפשר לפתיחת הקבר בלא דם הרי זו טהורה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>מי </b> שילדה זכר ונקבה תאומים תשב לנקבה דבכלל ימי טוהר של נקבה הוו של זכר. ילדה טומטום או אנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה ימי טוהר לזכר וימי טומאה לנקבה דמספקי' בהו בזכר ונקבה ילדה תאומים א' זכר וא' טומטום או אנדרוגינוס לא נימא מדהאי זכר האי נמי זכר כיון דכתיב אשה כי תזריע וגו' אשה מזרעת תחלה יולדת זכר אלא אימא שניהם הזריעו בבת א' זה זכר וזה נקבה הא' נקבה והב' טומטום או אנדרוגינוס תשב לנקבה בלבד. הפילה ולא ידעה מה הפילה תשב לזכר ולנקבה אין ידוע אם וולד היה תשב לזכר ולנקבה ולנדה דכשתראה תהא נדה דאין לה ימי טוהר דשמא לאו וולד הוא ופי' תשב לזכר ולנקבה ולנדה כמו שפירש הרב ז"ל:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כי </b> יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין וגו' בין דם נדה לדם זיבה דומיא דבין נגע לנגע דכולהו נגעים טמאים ומשום דקרא איירי בפלוגתא דזקן ממרא וסנהדרין שבדורו דכתיב והאיש אשר יעשה בזדון וגו' אמרי' דבין דם לדם משמע נמי בין דם טהור לדם טמא ודם טהור היינו כל שאינו מחמשת מראות דמים ודם טוהר של יולדת דמעין אחד הוא והתורה טמאתו והתורה טהרתו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אין </b> האשה עולה מטומאתה אלא בטבילה ובלא חציצה כדילפינן לעיל פ"ד ואין טבילה עולה אלא אחר ספירת הימים כדכתיב וספרה לה ואחר תטהר בזבה.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>ואיסור </b> נגיעה וקריבה באשתו נדה אפילו בלא בעילה מדאוריתא דכתיב ולאשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערוה אין לי אלא שלא יגלה מנין שלא יקרב ת"ל לא תקרב. ויש בלאוין אלו דברים מדרבנן גדר וסייג לתורה כדכתיב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קז </b> שלא להתחתן בגוים דכתיב לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך. וא' ישראל שבעל גויה דרך אישות או ישראלית לגוי לוקין מן התורה כדילפינן למלקות לכולהו לאוין פ"א מהלכות י"ט. ואחד שבעה אומות וא' כל האומות באיסור זה דאע"ג דקרא בה' עממין מיירי הא כתיב כי יסיר את בנך לרבות כל המסירים ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות כדכתיב לא תתחתן בם. וכהן הבא על הגויה חייב עליה משום זונה כיון דאין קידושין תופסין בה וילפינן מזונה ישראלית במה מצינו מה זונה ישראלית בלאו אף זונה גויה בלאו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b> הבועל גויה בפרהסיא לעיני עשרה מישראל או יתר אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין ודבר זה הלכה למשה מסיני וראיה לדבר מעשה פנחס בזמרי. ואין הקנאי רשאי לפגוע בהם אלא בשעת מעשה כזמרי שנאמר ואל האשה אל קבתה אבל פירש אין הורגין אותו ואם הרגו נהרג עליו כיון דהוה פטור שלא בשעת מעשה כדאמר. ואין מורין לו שלא נאמרה אלא למקנא עצמו ואינו נמלך ולא עוד אלא שאם נשמט הבועל והרג לקנאי כדי להציל עצמו מידו אין הבועל נהרג עליו שהרי רודף הוא. ונראה דדוקא נשמט והרגו לקנאי פטור דכיון דנשמט ופי' לא היה הוא חייב שלא נאמרה הלכה אלא בשעת מעשה אבל אם בשעת מעשה בלא פרישה הרגו לקנאי נהרג דהא חייב היה כיון שהיה עושה מעשה. (ובת) גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז אינו בכלל דין זה. לא פגעו בו קנאין ולא הלקוהו ב"ד עונשו מפורש מדברי קבלה שהוא בכרת דכתיב כי חלל יהודה וגו' ובעל בת אל נכר יכרת וגו'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>והבן </b> הבא לו מן הגויה אינו בנו אלא בנה דכתיב כי יסיר את בנך מאחרי ולא כתיב כי תסיר את בנך דבנה לאו בנך מיקרי.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>גוי </b> הבא על ישראלית אשת איש נהרג עליה דכתיב בבני נח הנך מת על האשה והיא בעולת בעל וכתיב בעריות איש איש אל כל שאר בשרו מה ת"ל איש איש לרבות את הגוים שמוזהרים על העריות כישראל והיינו בעריות דידן דבעריות דידהו באשת איש הוי בסיף דכל מיתת בני נח אינה אלא סיף ואפנויה אינו חייב אבל ישראל הבא על גויה בזדון הרי זו נהרגת מפני שבאת לישראל תקלה על ידה כבהמה דכתיב הן הנה היו לבני ישראל וגו' וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עבד </b> ושפחה נראה דביאתן אסורה בישראל מן התורה אפילו לפי' הרב שאינם בכלל לא יהיה קדש וכו' מדהתיר הכתוב מסירת שפחה כנענית לעבד עברי משמע דאי לאו עבד עברי אסורה לו דהוו עם הדומה לחמור והכאת מרדות הוא שכתב שהוא מדברי סופרים אבל האיסור הוא מן התורה כדאמר דהכי משמע לישנא דנקט הרב ז"ל מפני שאין בו מלקות מן התורה משמע דעונש הוא שאין בו מן התורה הא איסור גופיה הוי מן התורה. והבן מן השפחה הוא עבד כדכתיב האשה וילדיה משמע דולדה כמוה ולא נאמרה הלכה אלא בבועל ארמי' לא בשפחה דכיון שטבלה לשם עבדות אינה גויה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>נתערב </b> וולד ישראלית בולד שפחה כל א' מהם ספק עבד וכופין בעל השפחה ומשחרר את שניהם כיון דאינם יכולין לישא בת חורין ולא שפחה משום ספיקא ורמי עלייהו מצות פריה ורביה משום הכי כפינן לרב ואם בן האדון הוא לכשיגדלו ישחררו זה את זה בלי כפיה דכל חד ניחא ליה דלא ליהוי ספק עבד. היו שתיהן בנות הרי הן ספק שפחות והבא על כל אחד מהם הוולד ספק עבד. וכן נתערב ולדה בולד גויה מטבילין שנים לשם גרות וכל אחת מהן ספק גיורת.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>כל </b> הגוים כשיתגיירו ויקבלו עליהם כל המצות שבתורה והעבדים כשישתחררו הרי הם כישראל לכל דבר דכתיב הקהל חקה אחת לכם ולגר וגו' ומותרים ליכנס בקהל ה' מיד כיון דהוו בכלל קהל ה' והכניסה בכלל קהל ה' היא גר לישא ישראלית וגיורת שתנשא לישראל:<br><b> אזהרת קח </b> שלא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'. והרי הן כישראל לכל דבר כשיתגיירו אלא לענין ביאה בקהל דכתיב לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' והלכה למשה מסיני שהעמוני זכר ומואבי זכר הוא שאסור לעולם לישא ישראלית אפילו בן בנו עד סוף העולם אבל עמונית ומואבית הותרת מיד כשאר האומות דכתיב על דבר אשר לא קדמו אתכם וגו' אשר שכר עליך וגו' איש דרכו לקד' ולשכור ואשה אין דרכה לא לקדם ולא לשכור ולהכי לא נאסרה:
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>אזהרת קט </b> שלא להרחיק אדומי מלישא בת ישראל אלא עד ג' דורות דכתיב לא תתעב אדומי וגו':<br><b> אזהרת קי </b> שלא להרחיק מצרי מלבא בקהל לישא בת ישראל אלא עד שלשה דורות שנאמר לא תתעב מצרי כי גר היית וגו' בנים אשר יולדו להם דור ג' וגו' מצרי ואדומי אחד זכר ואחד נקבה דור א' ודור שני לגיורות אסורין לבא בישראל ודור ג' מותר דכתיב דור ג' ולא דור ראשון ושני ואף על גב דכתיב בנים בקרא דמשמע ולא בנות כיון דתלאן הכתוב בלידה דכתיב אשר יולדו כל הנולדים להם ואפילו נקבה במשמע.
+
+Halakhah 20
+
+<b>מצרית </b> מעוברת שנתגיירה בנה שני דכתיב אשר יולדו וכתיב להם דמשמע מהם מנה ראשון ושני והוה אמינא מצרית מעוברת שנתגיירה חד דרא כתב רחמנא אשר יולדו דמשמע דכל לידה דמגירות ואילך חד דרא היא דמגירות הוא דמנינן דור ג' דכתיב דורות וכתיב בנים אם נאמר בנים ולא נאמר דורות הייתי אומר גר שנתגייר מצרי ונולדו לו שלשה בנים בן אחד ושני יאסרו והג' מותר לכך נאמר דורות לאשמועינן דכל בניו אסורין ובני בניו מותרים ואם נאמר דור שלישי ולא נאמר בנים הייתי אומר לאותם ישראלים העומדים בהר סיני הוא אומר דור ג' שלכם יבא לכם בקהל כלומר בכם ובבניכם אסורין מצרי ואדומי אבל בבני בנים מותרים ומשם והלאה מותרים מצריים ואפילו גר ראשון לכך נאמר בנים דבבנים דידהו הוא דמנינן שלשה דורות משעת גירותן. מצרי שני שנשא מצרית ראשונה או ראשון שנשא שנייה הולד שני שנאמר בנים אשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה ואי אפשר ללידה בלא אב ואם אלמא בעיא שיהא שלשה לאב ואם וכל שאינו שלשה לשניהם אינו מותר וממשמעות יולדו ילפינן איסור נקבות ושיהיה שלשה לשניהם.
+
+Halakhah 21
+
+<b>עמוני </b> במצרית או מצרי בעמונית הולד הולך אחר הזכר. דתניא מנין לאחד מן האומות שאינו משבעה אומות ואינו בכלל לא תחיה כל נשמה שבא על כנענית והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד ואי אתה מצוה להמיתו דשדינן ליה בתר אבוה שנאמר וגם מבני התושבים הגרים וגו' שבאו מאומות אחרים ונעשו אבותם תושבים במקומכם יכול אפילו א' מן הכנענים שבא על א' מן האומות והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד ת"ל אשר הוליד בארצכם מן הנולדים בארצכם שאמו מארצכם וילדתו שם ולא מן הגרים בארצכם שנולד במקום אחר שאמו משאר אומות ואח"כ בא לגור אצל אביו בארצכם דרך אשה להיות במקומה ודרך איש ליגלות הילכך הנולדים בארץ ודאי אמו מז' אומות אבל הנולדים במקום אחר ודאי אמו משאר אומות ומסתברא כי מיעטינהו קרא מעבד היכא דאביו כנעני דהולד הולך אחר הזכר כדאמר. נתגיירו הלך אחר הפחות דכיון דילפי' דבגיותן הלך אחר הזכר בין שיהא פגום שבשניהם או לאו משמע הא אם נתגיירו אזלינן בתר הפגום שבשניהם והכא נמי כתב להם דמשמע הלך אחר פיסולין.
+
+Halakhah 22
+
+<b>מי </b> שיתגייר משבעת עממים אינם אסורים מן התורה לבא בקהל דקרא דלא תתחתן בם בגיותן משמע לפי' הרב ז"ל.
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>ד' </b> אומות האסורין לבא בקהל נתערבו בכל האומות שבעולם שהם מותרים לבא בקהל שהרי הותרו הכל שכל הפורש מהם להתגייר חזקתו שפי' מן הרוב דאזלינן בתר רובא מדאוריתא דכתי' אחרי רבים להטות:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בג' </b> דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן. מילה היתה במצרים דכתיב וכל ערל לא יאכל בו בפסח וכתיב וכל העם היוצאים משמע דבשעת יציאתם מל אותם משה רבינו שכולם בטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי ועל זה נאמר ובריתך ינצורו. וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה דכתיב וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם והרי אני דן ומה במקום שאינם טעונים כיבוס בגדים כבעל קרי טעונים טבילה כאן שהוא טעון כיבוס בגדים אינו דין שיטענו טבילה וכתיב ויקח משה חצי הדם ויזרוק על העם ואין הזאה בלא טבילה דהכי גמירי לה. וקרבן דכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו' על ידי כל ישראל הקריבום. וכן לדורות כשירצה הגוי ליכנס בברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן דכתיב ככם כגר מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן אף הגר לדורות כן ואם נקבה היא טבילה וקרבן דציווי טבילה דילפי' מכיבוס בגדים הוי לכלם אנשים ונשים ומהזאה דילפינן נמי טבילה מינה משמע דנשים היו בכלל אותה הזאה וגמירי דאין הזאה בלא טבילה וקרבנות שהקריבו נערי בני ישראל על ידי כל ישראל הקריבום אנשים ונשים. ומהו קרבן הגר עולת בהמה או שתי תורים או שני בני יונה ושניהם עולה דאע"ג דכתיב ויעלו עולות ויזבחו שלמים וגו' הא כתיב ככם כגר יהיה לכם לכם הקשתיו במקצת ולא לכל קרבנותיכם ומיהו עולה מסתבר דמבשרא דכולה כליל. ובזמן הזה שאין קרבן צריך מילה וטבילה דכתיב וכי יגור אתכם גר וגו' לדורותיכם אע"ג דליכא מקדש וכשיבנה בית המקדש יביא קרבן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>גר </b> שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול דתרוייהו בעיא כדאשכחן בישראל דלא הוכשרו לקבל התורה אלא אח"כ וצריך לטבול בפני ג' דמשפט כתוב ביה משפט אחד יהיה לכם ולגר ואין משפט פחות מג'. אין מטבילין אותו בלילה דמשפט כתוב ביה בגר כדאמרן ומשפט לא הוי אלא ביום שנאמר ביום הנחילו את בניו וכתיב בנחלה חקת משפט והרב ז"ל סבירא ליה דכגמר דין דמי ובדיעבד הוי גר.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מעוברת </b> שנתגיירה וטבלה אין בנה צריך טבילה דדבר תורה שהוא הלכה למשה מסיני רובו המקפיד עליו חוצץ והכא לא קפיד בהאי חציצה ואע"ג דכולו מכוסה היינו רביתיה דוולד ולאו חציצה היא ואע"ג דמילה קודם לטבילה דקודם נימולו ישראל ואח"כ טבלו שאני הכא דאכתי לא חזי למילה. טבל בינו לבין עצמו ונתגייר בינו לבין עצמו אינו גר דמשפט כתיב ביה כדאמר וכתיב ושפטתם צדק וגו' ובין גרו. בא ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי והטבילוני אינו נאמן דכתיב וכי יגור אתך גר אתך במוחזק לך בין בארץ בין בחוצה לארץ דכתיב קרא אחרינא גר ותושב וחי עמך עמך כל שעמך ואפילו בחוצה לארץ נמי צריך ראיה דהאי דכתיב וכי יגור וגו' בארץ דמשמע בארץ הוא דבעינן ראיה ולא בחוצה לארץ ההוא מיבעי ליה דאפילו בארץ מקבלים גרים דסד"א משום טיבותא דא"י קמגייר והשתא נמי דליכא טובא דפסק חלב ודבש ואיכא שכחה ופיאה מעשר עני קמ"ל דאפילו בארץ מקבלין.
+
+Halakhah 8
+
+<b>נתגיירתי </b> ביני לבין עצמי נאמן לפסול את עצמו ואינו נאמן לפסול את הבנים דאע"ג דכתיב יכירנו לאחרים שאם אין בית דין מכירין נאמן עליו אביו לומר זה בני ליטול עליו פי שנים הכא לדבריו גוי הוא ואין עדות לגוי ועל עצמו נאמן משום דשוי נפשיה חתיכה דאיסורא וחוזר וטובל בב"ד כיון דאפשר לחזור ולטבול אבל מילה לא אפשר ואין דנין אפשר משאי אפשר.
+
+Halakhah 9
+
+<b>מי </b> שהוחזק גוי מקודם וראינוהו נוהג בדרכי ישראל תמיד אין משיאין אותו עד שיביא עדים או עד שיטבילוהו בפנינו אבל מי שבא ואמר שהוא גוי ונתגייר בב"ד נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כשם </b> שמלים ומטבילים את הגרים כך מלים ומטבילים את העבדים הנלקחים מן הגוים לשם עבדות דכתיב המול ימול יליד ביתך וגו' ושייך במצות דכתיב למען ינוח עבדך ואמתך ועוד דגמר לה לה מאשה וא"כ בעי נמי טבילה דמשעת טבילה שייך במצות כגיורת ושפחה דלא אתי להו חיוב מצות אלא בטבילה. הלוקח עבד מן הגוי וקדם העבד וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין דגוי לא קנאו לגופו של זה מתחלה דכתיב מהם תקנו וגו' אתם תקנו מהם ולא הם קונין מכם ומעשה ידיו הוא דקני ומאי דקני הוא דמקני ליה לישראל וכיון דקדים וטבל לשם בן חורין אפקעיה לשיעבודיה מיניה דשחרור מפקיע מידי שעבוד והוא שיאמר בעת טבילה הרינו טובל בפניכם לשם גירות ואם בפני רבו אינו צריך לפרש לפיכך צריך רבו לתקפו במים לתת עליו עול מלאכה במים כדי שתהא נראית טבילת עבדות שאפי' יאמר הוא לשם בן חורין לא יהא ממשות בדבריו והרי הוא תחת שעבודו ומודיעו שלשם עבדות מטבילו. ואינו טובל אלא בפני ג' וביום כגר שמקצת גירות הוא זה ובמקוה הכשר לטבילת נדה שם מטבילים גרים ועבדים וכל שחוצץ בנדה חוצץ בהם דחציצה גמירי לה לכולהו חייבי טבילות.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>גר </b> שמל וטבל בפני ג' אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר יצא מכלל הגוים ואפילו חזר ועבד ע"ז הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין דאע"פ שחטא ישראל הוא ומחזירין לו אבדתו דאחיו הוא אם אינו מומר אלא לתאבון דמאחר שטבל נעשה כישראל:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אי </b> זהו גר תושב שמותר להושיבו בינינו בארץ ישראל זה גוי שקבל עליו שלא יעבוד ע"ז ושאר מצות שנצטוו בני נח ולא מל ולא טבל הרי זה מקבלים אותו דכתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו וגו' דמשתעי בגר תושב וכתיב בתריה עמך ישב בקרבך וגו' ואלו עובד ע"ז כתיב ביה לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי וגו'. ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג דגמר טוב טוב מעבד עברי דאינו נוהג אלא בזמן היובל כדכתיב עד שנת היובל יעבוד עמך.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>עבד </b> הנלקח מן הגוים ולא רצה למול ולקבל עליו מצות העבדים אסור לקיימו כמו שמצינו שנצטוה אברהם אבינו ע"ה למול את עבדיו ולא היה יכול לקיימם בלא מילה והיכא דאתני לא הוי בכלל זה ומותר לקיימו בעבודתו כשהוא גר תושב בזמן היובל.
+
+Halakhah 10
+
+<b>הגוים </b> אין אסורין עליהם משום ערוה אלא אמו ואשת אביו ואחותו מאמו ואשת איש וזכור ובהמה. דנאמר לאדם הראשון על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו אביו אשת אביו דאלו אביו ממש הכתיב ודבק ולא בזכור ולאחר מיתת אביו דאלו בחייו היינו באשתו ולא באשת חברו ואת אמו היינו אמו ממש מאנוסתו דאלו אשת אביו ילפינן לה מאביו. אחותו מאמו דלא נאמר איסור אחוה בבני נח אלא מן האם דכת' וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי אלמא בת האב שרי' להו ובת האם לא שרי'. ואשת איש דכת' באשתו ולא באשת חבירו. וזכור ודבק ולא בזכור דמתוך שאין הנשכב נהנה אינו נדבק. בהמה דכתיב והיו לבשר אחד מי שנעשה בשר אחד שזרע יוצא מהם שנעשה בשר האם והאב בו אחד יצאו בהמה וחיה שאין נולדים מן האדם. וכל שאר עריות מותרות להם דלא ילפינן שאר עריות מהנך דכתי' בקרא דמדפרט כל הני ש"מ דוקא כתבינהו.
+
+Halakhah 11
+
+<b>גר </b> שנתגייר ועבד שנשתחרר הרי הוא כקטן שנולד וכל שאר בשר שהיו לו כשהיה גוי או כשהוא עבד אינן שאר בשר ואם נתגייר הוא והם אינו חייב על אחת מהם משום ערוה כלל ודין תורה מותר לגוי שישא אמו או אחותו מאמו שנתגיירו אלא שחכמים אסרום דכל גר שנתגייר כקטן שנולד עכשיו בלא אב ואם וקרובים דמי ואין עליו קורבה מקודם לכן ולענין ירושה גר נמי מצינו דכקטן שנולד דמי ואינו בנו ליורשו מן התורה ואפילו אביו גר נמי מדכתיב ואם אין לאיש גואל להשיב האשם וכו' וכי יש לך אדם מישראל שאין לו גואלים ואח או בן או שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו למעלה עד יעקב אלא זה הגר שמת ואין לו יורשים ל"ש אית ליה קרובים או לא דליכא קורבה כלל לגר דכקטן שנולד דמי ולא ירתי ליה מדאוריתא ואמרינן נמי דאיש אתה צריך לחזר אחריו ולשאול אם יש לו בנים בגרות אם לאו אבל קטן שאינו איש בידוע הוא שאין לו בנים ויתנהו לכהנים ומהכא נפקא לן דקטן לאו בר אולידי הוא.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>שני </b> אחים תאומים אע"ג דודאי בני אב אחד נינהו דטפה א' היתה ונחלקה לשתים אין להם קורבת אב אם היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה דזרע גוי כזרע בהמה אבל חייבים כרת משום אשת אח מן האם שהרי היא כישראלית שילדה בנים.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>העבד </b> מותר לישא אמו ושאר עריות מן התורה אפילו כשישתחרר כמו הגר.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>נותן </b> אדם שפחתו לעבדו או לעבד חברו ומוסר שפחה א' לב' עבדים לכתחלה ושפחה מיוחדת או שאינה מיוחדת אחד היא דאין אישות אלא לישראל או לגוים על גוים כדכתיב ודבק באשתו אבל לא לעבדים על העבדים ולא עבדים על ישראל דהרי הם כבהמות כדכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קיא </b> שלא יבא ממזר בקהל שנאמר לא יבא ממזר וגו' גם דור עשירי וגו'. אי זהו ממזר האמור בתורה זה הבא בערוה מן העריות שהן בכרת דכתיב לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו דכנף אביו בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר דהויא ליה אשת אחי אביו ובכרת הדר כתבא במשנה תורה משום למסמך לה לא יבא ממזר לאשמועינן דיש ממזר מחייבי כריתות ושאר כל העריות ילפינן מינה בהקשא ואף על גב דמפסיק קרא דלא יבא פצוע דכא בנתים כיון דלאו בני בנים נינהו ולא שייך מינייהו ממזר לא חשוב הפסק חוץ מן הנדה דאף על גב דקאי בכרת אין הולד ממזר משום דתפסי בה קידושין מה שאין כן בשאר עריות. ובין באונס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד הולד ממזר כיון שהוא מן הערוה דלא חלקה תורה אלא כל שהוא מחייבי כרת הוא ממזר ולא מפלגינן בין אונס או רצון או שוגג או מזיד אלא בעונש. ואחד זכרים ואחד נקבות דממזר מום זר משמע ואפילו נקבות. ולעולם דכתיב גם דור עשירי וכתיב בעמון ומואב עשירי לא יבא וגו' עד עולם ודון מיניה ואוקי באתרא דון מינה מה להלן עד עולם אף ממזר עד עולם ואוקי באתרא כדמעיקרא עשרה דורות דממזר אחד זכרים ואחד נקבות דכתיב ממזר מום זר הכי נמי עד עולם דמייתינן בג"ש אחד זכרים ואחד נקבות.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אחד </b> ממזר שנשא ישראלית או ישראל שנשא ממזרת כיון שבעלו אחר הקידושין לוקין. קדש ולא בעל אינו לוקה בעל ולא קדש אינו לוקה משום ממזרת. שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא בקידושין ובעילה דבאיסורי כהונה כתיב לא יקח דמשמע קידושין שקונין אותה וכתיב לא יחלל מה טעם לא יקח משום לא יחלל ושאר חייבי לאוין נמי אינם לוקים עד שיבעלו אחר הקידושין כמחזיר גרושתו דכתיב לא יוכל בעלה הראשון וכו' בדרך ליקוחין אסרה תורה לא פרט לאו על הביאה אלא אחר ליקוחין דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה וגו' חוץ מאלמנה לכהן גדול שאם בעל לוקה אף על פי שלא קדש דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו והרי חלל בביאה. המחזיר גרושתו משנשאת הולד כשר שהרי אינה ערוה ולכהונה נמי כשרים דכתיב תועבה היא מיעוטה הוא היא תועבה ואין בניה תועבין.
+
+Halakhah 3
+
+<b>גוי </b> ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר דביאת גוי התר היא מדאורייתא בצנעה וילפינן מאשת אב דכתיב ממזרות גבה לא יקח איש וגו' וסמיך ליה לא יבא ממזר מה אשת אב דלדידה לא תפסי בה קידושין לאחריני תפסי בה קידושין לאפוקי גוי ועבד דלא תפסי בהו קידושין כלל ואפילו באשת איש כדאמר שאין עושה ממזר אלא מי שיש לו קידושין על אחרים ובין באונס בין ברצון כדאמרינן. וגוי ועבד הבאין על הממזרת הולד ממזר דאינו מתיחס אחר אביו דעבד אין לו ייחס דכתיב עם החמור עם הדומה לחמור וגוי נמי אע"ג דאית ליה חייס לא שדינן ליה לולד בתריה אלא בתרה דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך ומתיחס אחר האם כדכתי' כי יסיר את בנך דקאי אבתך לא תתן לבנו. וממזר הבא על הגויה הוולד גוי נתגייר הרי הוא כשר דכתיב ביפת תאר לאחר שתשהא כדי גזירת הכתוב והיתה לך דריש בה הויה אבל מעיקרא קודם התר לא קרינן בה והיתה משמע דלא תפסי בה קידושין וכתיב כי תהיין לאיש וגו' וילדו לו כל היכא דקרינא ביה כי תהיין קרינא ביה וילדו לו שמתיחס הבן אחר אביו וכל היכא דלא קרינא ביה כי תהיינה דלא תפסי בה קידושין לא קרינא ביה וילדו לו אלא אחריה הוא מתיחס. וכן בא על השפחה וולדה עבד דלא קרינא בה כי תהיין כדכתיב עם החמור עם הדומה לחמור שחררו הולד כשר.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>מי </b> שחציו עבד וחציו בן חורין שבא על אשת איש אותו הבן אין לו תקנה שצד ממזרות ועבדות מעורבין בו דצד חירות של אביו משתמש באשת איש ואיכא צד ממזרות ואף על גב דאי כולו עבד הולד כשר כדאמר לעיל אפילו באשת איש הכא ממזר מצד חירות דהוי כשאר ישראל הבא על אשת איש דהולד ממזר ומצד עבדות שבו הולד כשר דגוי ועבד הבא על בת ישראל אפילו אשת איש הולד כשר ומשום הכי אין לולד תקנה לעולם לישא שפחה ובניו כמותו לעולם.
+
+Halakhah 6
+
+<b>גוי </b> הבא על השפחה שטבלה ועבד שטבל הבא על הגויה הולד הולך אחר האם בין בשפחה בין בנכרית מכי תהיין לאיש וילדו לו וגו' אבל גוי הבא על שפחה גויה או עבד גוי שבא על גויה בת חורין הוולד הולך אחר הזכר דבאומות הלך אחר הזכר כדאמרינן לעיל מקרא דכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם וגו' ואין קפידא בשפחות ועבדות בעודן בגיותן.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ממזר </b> מותר לישא גיורת וכן הממזרת לגר דקהל חמשה פעמים כתיב גבי פסולי יוחסין וצריכי וקהל גרים לא איקרו קהל דלא אייתר לן קהל לגרים והבנים משניהם ממזרים והולד הולך אחר הפגום דכתיב לא יבא לו לו הלך אחר פיסולו דור אחריו הוא מושך והכי משמע דגר עשירי לא יבא אפילו אין בו צד ממזרות אלא מאותו וישראל שנשא ממזרת או ממזר שנשא ישראלית שהולד ממזר מהכא נפקא דכתיב לו הלך אחר פיסולו.
+
+Halakhah 8
+
+<b>גיורת </b> שנשאת לגר והולידו בן אפילו הורתו ולידתו בקדושה הרי זה ובן בנו מותרים בממזרות לעולם מן התורה דקהל גרים לא איקרי קהל כדאמרינן וכן עבדים משוחררים מותרים לעולם מן התורה וכל שיש צד אחד מישראל אסור בממזרת דאם היא ישראלית לא גרע מגוי הבא על בת ישראל דהולד כשר ואסור בממזרת ואם הוא ישראל והיא גיורת הולד הולך אחר הזכר דכל שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר כדילפינן ממשפחותם לבית אבותם.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>האב </b> שהוחזק שזה בנו ואמר בני זה ממזר הוא נאמן. ואם יש לבן בנים אינו נאמן שלא האמינה אותו תורה אלא על בנו שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר יכירנו לאחרים. וכשם שנאמן לומר בני זה בכור כך נאמן לומר בני זה ממזר או בן גרושה. ואם יש לבן בנים אינו נאמן כדכתיב הבכור בן השנואה יכיר וגו' לבן גופיה הוא דנאמן אבל כשיש לו בנים לא מהימן אפילו אביו וכן נאמן על העובר לומר זה אינו בני. וארוסה שנתעברה והכחישה הארוס ואמר שמעולם לא בא עליה הרי הולד ממזר.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>דין </b> תורה שספק ממזר מותר לבא בקהל דה' קהלי כתיבי ואייתר חד מינייהו לשתוקי בישראל דאיקרי קהל ולהכי דרשינן לא יבא ממזר וודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>אסופי </b> שיש בו ספק אם הוא גוי או ישראל אם קדש אשה צריכה גט מספק דספקא דאוריתא לחומרא מדאיצטריך קרא למישרי ספק ממזר משמע דבעלמא היכא דלא גלי קרא כל ספק איסור אסור מן התורה ואדם שהרגו אינו נהרג עליו דדילמא אינו ישראל ואם היה רוב העיר ישראל או גוים אזלינן בתר רובא מדאוריתא להאכילו נבלות אם רוב גוים או להחזיר לו אבדה אם רוב ישראל דאחיך הוי ואפילו במיעוט ישראל נראה דמפקחין עליו את הגל דלענין פקוח נפש לא הלכו אחר הרוב דכתיב וחי בהם וגו' דמשמע שלא יוכל לבא בשום ענין לידי מיתה ובמחצה על מחצה לענין ספק ממון המוציא מחברו עליו הראיה דכתיב מי בעל דברים יגש אלי' וגו' בעל דברים היינו התובע יגיש ראייתו לפני ב"ד.
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+<b>אסופי </b> שהוא ספק גוי או ספק עבד אם נשא אשה הוא אשת איש בספק ואין הורגין הבא עליה מספק אבל אינם אסורים מן התורה שתוקי ואסופי מלישא אשה משום חשש ערוה דמדכתיב אל תחלל את בתך להזנתה וגו' ואמרו ז"ל אם יעשה דבר זה נמצא אח נושא אחותו או אב נושא בתו משמע שאין מונעין אותם מלישא אשה אף על פי שאיפשר שהיא ערוה עליו דאזלינן בתר רובא מדאוריתא ורובא דעלמא לא הוו ערוה להו ואסופי דאשתו הוי ספק אשת איש היינו כשיש להסתפק בגוי או בעבד אבל כשאין להסתפק בגוי או בעבד אשתו הויא אשת איש ודאי ומותר מן התורה לישא אותה דמשום ממזר לא חיישינן דממזר ודאי אסר רחמנא ולא ממזר ספק ושתוקי בכל גוני מותר מן התורה לישא ישראלית כיון שאמו ישראלית דאפי' נבעלה לגוי הא אמרינן דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר כדאמרינן לעיל ולא חיישינן שנבעלה לממזר או קרוב דרוב כשרים אצלה ואזלינן בתר רובה ואפילו אזלה איהו לגבייהו דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי הוי ספק ממזר ומותר מן התורה כדאמר וכל קבוע דאמרינן דהוי כמחצה על מחצה וילפינן לה מדכתיב וארב לו וקם עליו וגו' כדלקמן אזהרת קי"ז.
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+
+
+Halakhah 30
+
+<b>כל </b> שלא הוחזק אסופי נאמנים עליו אביו ואמו דחזקה דלא משקרו לומר על שאינו בנם שהוא בנם ואפילו הוחזק אי איכא טעמא למה לא אמרו קודם כמו בשני רעב נאמנים. וכן בכל מי שהוא כשר הוי משום חזקה דאם לא היה כשר לא היה נמצא כך ואשתו אשת איש גמורה והורגין הבא עליה כיון דלא מספקינן ליה בגוי ועבד.
+
+Halakhah 31
+
+
+
+Halakhah 32
+
+<b>נאמנת </b> חיה לומר זה הבן כהן הוא או לוי או נתין או ממזר מפני שלא הוחזק ועל הרוב אי איפשר בענין אחר ואזלינן בתר רובה מדאוריתא ואם ערער עליה אפילו א' אינה נאמנת דאיתרע לה עדותה והבן בחזקת כשר כל כמה דלא איסתפק עליה פיסול דלדיבורא לא חיישינן כיון דהוכחשה ואין לו ייחוס:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קיב </b> שלא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה' שנאמר לא יבא פצוע דכא וגו' ואם נשאו בת ישראל ובעלו לוקין כדאמרינן לעיל דלא לקי לפי' הרב ז"ל על בעילה בלא קידושין ומותרין לישא גיורת ומשוחררת ואפילו היה כהן דלאו קהל איקרו כדאמרינן לעיל ואע"ג דאיתסרא לכהן משום זונה מדאוריתא האי לאו בקדושתיה קאי אבל אסור פצוע דכא בממזרת דלא ילפינן ממזרת שהוא לאו השוה בכל מגיורת לכהן דלא מפרש לאויה בהדיא בקרא ואין איסורו שוה בכל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אי </b> זהו פצוע דכא כל שנפצעו הבצים שלו וכרות שפכה שנכרת הגיד שלו שלכך סמוכים ללא יבא ממזר ללמד מה להלן פיסולו על ידי מקום ביאה אף פצוע דכה וכרות שפכה פיסולן על ידי מקום ביאה וכן ג' איברים הגיד והביצים והשבילים שבהם מתבשל הזרע כל שנפצע או שנכרת או נדך אחד מג' איברים אלו פסול וכל שהו פסול בג' איברים אלו הוי משום דמעכבי תולדתו והוו בכלל פצוע דכא וכרות שפכה. ניקבה העטר' וחזרה ונסתמה הרי הוא חוזר להכשירו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>וכל </b> פיסול הנאמר בענין זה כשלא היו בידי שמים אלא בידי אדם שכרתו אדם או כלב או הכהו קוץ דקרינן פצוע ולא הפצוע דהוה משמע הפצוע מעיקרו כגון ממעי אמו ומדכתיב לא יבא פצוע דכא וכתיב לא יבא ממזר ילפינן נמי דמה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אזהרת קיג </b> שלא לסרס זכר אפילו בהמה וחיה ועוף אחד טמאים ואחד טהורים דכתיב ומעוך וכתות וסמיך ליה ובארצכם לא תעשו ואין לי אלא בהמה חיה ועוף מנין ת"ל בארצכם כל מה שבארצכם בין טמאים בין טהורים אין לי אלא בארץ בחוצה לארץ מנין ת"ל בארצכם לא תעשו ענין הכתוב שלא יעשה זאת בישראל בכל הארצות בין בגופן בין בגוף אחרים דאדם מרבינן מדכתיב בארצכם ולא כתיב בארץ או בארצך וכיון דכתיב לא תעשו תלה הענין בעשיה באי זה גוף שיהיה או באי זה מקום שיהיה שכך למדו מפי השמועה וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום דדמיה אלאו דחסימה דסמיך או הפילו השופט והכהו ואפילו מסרס אחר מסרס לוקה אע"פ שלא סרס אלא מסורס דכתיב ומעוך וכתות ונתוק וכרות אם על כרות חייב על נתוק לא כ"ש אלא להביא נותק או כורת זה אחר זה שהוא חייב. ואין סירוס בנקבה מן התורה דמדכתיב כי משחתם בהם מום בם לאיסור הקרבה כדכתיב לא תקריבו אלה וכו' משמע דלית בהו איסור סירוס.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>המשקה </b> עקרים לאדם או לשאר מינים כדי לסרסם הרי זה אסור שהרי מסתרס ונראה דאיסורו מן התורה משום דמפקד אפריה ורביה דכל היכא דלא נגע באיברים ממש לא מיחייב משום ובארצכם לא תעשו דהתם אמעוך וכתות קאי דהוי סירוס איברים ומשום הכי לא לקי ואשה דלא מפקדא אפריה ורביה מותרת לשתות כוס עקרין. בטל ממנו איברי תשמיש אינו לוקה עד שיסרס בידו דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כדילפינן מלאו דחסימה דאית ביה מעשה ואסור לומר לגוי לסרס בהמה דבן נח מצווה על הסירוס ועובר משום ולפני עור לא תתן מכשול:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קיד </b> שלא ישא כ"ג אלמנה שנאמר אלמנה וגרושה וגו' את אלה לא יקח ואחד כ"ג משוח או מרובה בגדים ואחד כהן העובד או שמינוהו ועבר וכן משוח מלחמה כולן מצווים על הבתולה ואסורין באלמנה דכתיב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק וכו' הכהן הגדול מאחיו זה כ"ג שנמשח אשר יוצק על ראשו שמן המשחה זה משוח מלחמה ומלא את ידיו ללבוש את הבגדים זה מרובה בגדים על כולם הוא אומר אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וכתיב נמי את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ומדכתיב בכ"ג דמקריב אונן כי נזר שמן משחת אלהיו עליו וכו' עליו ולא על חברו למעוטי משוח מלחמה דאין מקריב אונן משמע דשאר כ"ג בין עובד בין מנוהו ועבר מקריבין אוננים מפני שהן בכלל כהונה וכ"ש לענין אזהרה על הבתולה ואיסור אלמנה דאסירא אפילו לכהן שעובד דהא אפילו למשוח מלחמה דאין מקריב אונן אסירא אלמנה ומוזהר על הבתולה כדילפינן מדכתיב והוא. ואינו לוקה כ"ג אם קדש אלמנה ולא בעל דכת' לא יקח ולא יחלל מה טעם לא יקח משום לא יחלל אלא א"כ בעל אח"כ שלוקה שתים משום לא יקח שהרי בעל ומשום לא יחלל שהרי שני לאוים הם:<br><b> אזהרת קטו </b> שלא יבעול כ"ג אלמנה אפילו בלא נישואין ולוקה על בעילתה דכתיב לא יחלל כיון שבעלה חללה ופסלה לכהונה ואפילו כ"ג לא לקי תרי אלא אאלמנה שמחללה עכשיו ואמרינן לא יחלל ב' חלולין א' לו וא' לה שמוזהר שלא לחלל כשרים לא אשה ולא זרעו אבל אאינך שכבר מחוללת לא לקי משום לא יחלל. קדש אלמנה ובעלה חייב שתים משום לא יקח ולא יחלל כדאמרינן לעיל דבלקיחה לחודה לא לקי דמה טעם לא יקח משום לא יחלל. וכל שהוא לוקה היא לוקה שאין הפרש בין איש לאשה לעונשין דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה זולתי בשפחה חרופה כמו שנתבאר פ"ג.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> ספק אלמנה או גרושה וחללה זונה אם כנס מוציא בגט דהוי ספקא דאוריתא ולחומרא וכדילפינן לעיל מספק ממזר דאיצטריך קרא למשרייה וכדילפינן נמי מדוכתי אחרינא לעיל אזהרת ל"ט.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> איסור חל על איסור דסברא היא דלא איצטריך קרא למיסר אלא מה שלא היה אסור בלאו הכי אבל אי הוה אסור לא הוה הדר קרא ואסור ליה אבל אי אתו ב' איסורין בבת אחת חיילי תרוייהו דהא לא הוה איסור בלאו הכי ותרי איסורי בהדדי קאתו כדאמרינן ואיסור מוסיף נמי כיון דאיצטריך איסור ב' להוסיף דברים אחרים על אותו איסור חייל נמי איסור ב' על מאי דהוה אסור ליה מקודם ואיסור כולל נמי כיון דאיצטריך איסור ב' לכלול דברים אחרים עם איסור זה חייל נמי איסור ב' על מאי דהוה אסיר מקודם (דכתיב) בכהן הדיוט דכתיב ואשה גרושה מאישה לא יקחו ללמדך שאם היתה גרושה וחללה זונה שלוקה על כל אחד ואחד וכתיב בכ"ג גרושה יתירא דמכהן הדיוט אתא ולמה נאמרה לומר כשם שחלוקה גרושה מאלמנה וחללה בכהן הדיוט כן גרושה חלוקה מאלמנה בכ"ג וחייב על כל אחד ואחד דאיסור חל על איסור כה"ג דהוי מוסיף. ואית דמפרשי הא מלתא על לאו שבכללות ואשכחן נמי ילפותא מקראי אחר על הא מילתא דמדכתיב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה משמע מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה מטמאה בגדים אבית הבליעה יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמא ואין איסור חל על איסור איסור נבלה הוה חייל על עוף טמא והוא מטמאה בגדים אבית הבליעה אלא נראה דאין איסור חל על איסור א"נ מדכתיב באוכל תרומה בטומאת הגוף ומתו בו כי יחללוהו פרט לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שהרי היא מחוללת ועומדת והיכי משכחת טמא שאכל תרומה שיהא במיתה דהא מכי נגע בה טמאה משכחת לה שנטמא הגוף ואח"כ נטמאת תרומה וקרא דפטר במחוללת היינו כשנטמאת תחלה דלא חייל איסור מיתה דטומאת הגוף אאיסור תרומה טמאה שמחוללת ועומדת כדאמרינן ואיצטריך קרא לאשמועינן דילפינן מהכא בעלמא דאין איסור חל על איסור ואפילו הוי איסור חמור על איסור קל כמו הכא טומאת הגוף שהוא במיתה על טומאה תרומה שאינה במיתה דלא חייל וכיון דאיצטריך קרא לאשמועינן דאין איסור חל על איסור כשאינו בבת אחד ואינו מוסיף ולא כולל משמע הא אי אית באיסור שני חד מהני תלת גווני חייל אאיסור קמא. לפיכך אשה אחר שהיתה אלמנה ונעשית גרושה ונעשית חללה ונעשית זונה ובא עליה כ"ג אח"כ חייב עליה ד' מלקיות משום איסור מוסיף אבל אם נשתנה מסדר זה אינו לוקה אלא אחת דלית בה איסור מוסיף ואפילו איסור מוסיף אי הוי קיל טפי מאיסור קמא לא חייל עליה כאחותו. אלמנה שבא עליה כ"ג שאינו לוקה משום איסור כהונה אלא משום אחותו דכל שהוא ביקח והוא אשה בבתוליה יקח הוא בלא יקח דסמיך ליה אלמנה וגרושה לא יקח וכל שאינו ביקח כשהיא בתולה כאחותו דאסירא ליה משום אחותו אינו בלא יקח אלמנה ואע"ג דהאי איסורא מוסיף הוא גבי אחותו שהרי מעיקרא היה האיסור משום אחותו וכשנתאלמנה ניתוסף בה איסור אלמנה דאסירה לכל כ"ג בין מרובה בגדים בין משוח מלחמה בין כ"ג משוח אפ"ה כיון דהוי איסור קל על איסור חמור לא חייל אלא היכא דכי הדדי נינהו חמור על קל לא קל על חמור כדאמרי'.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אלמנה </b> או גרושה מאנשים הרבה אין לוקים עליה אלא אחד על כל ביאה דהא שם א' הוא אפילו מכמה אנשים אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנישואין אסורה דאע"ג דאלמנה דכתיב בתמר לא הויא אלא מן הנישואין הכא ילפינן מגרושה מה גרושה אף מן האירוסין אף אלמנה וגרושה פשיטא לן דסתמא היא דלית לך למילף כדילפת מג"ש דאלמנה דתמר.
+
+Halakhah 12
+
+<b>כ"ג </b> שמת אחיו אם מן הנישואין לא ייבם דלא אתי עשה דיבמה יבא עליה ודחי לא תעשה ועשה דאלמנה לא יקח בתולה יקח ולא בעולה אבל חליצה מיהא בעיא דאין יבמה אסורה על היבם פטורה מן החליצה ומן היבום אלא א"כ היא ערוה עליו כדכתיב ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין לו בה ליקוחין שאין קידושין תופסין לו בה אבל חייבי לאוין דתפסי בה קידושין בעיא חליצה כדאמרי' ואם מן האירוסין נפלה לפניו והיא בתולה אתי עשה דיבמה יבא עליה ודחי לא תעשה דאלמנה דעשה דוחה ל"ת ככלאים בציצית דשרא רחמנא ואין עשה אלא בביאה ראשונה ויוציאנה בגט. נפלה לו יבמה והוא כהן הדיוט ונתמנה להיות כ"ג לא ייבם אבל אירס את האלמנה ונתמנה לכ"ג ייבם אחר שנתמנה דכתיב בתולה מעמיו יקח אשה האי אשה לא איצטריך אלא לדרשה דהיכא דאירסה קודם אע"פ שאינה בתולה יקחנה וקיחה נמי הכתובה בכתוב קידושין היא והא קדשה קודם אבל שומרת יבם לא דאשה אמר רחמנא ולא יבמה מקודשת בספק שמת ארוסה הויא ספק אלמנה ואסורה מה"ת דספקא דאוריתא לחומרא כדילפינן לעיל:
+
+Halakhah 13
+
+<b>מצוה נו </b> שישא כ"ג בתולה בנערותה ומשתבגור תאסר עליו דכתיב והוא אשה בבתוליה יקח אשה ולא קטנה בבתוליה ולא בוגרת דמשמע דבעיא כל בתולים מדלא כתיב בתולה הא כיצד יצתה מכלל קטנות ולכלל בגרות לא באת זו נערה. ואינו נושא ב' נשים כאחת דכתיב אשה אחד ולא שתים.
+
+Halakhah 14
+
+<b>כ"ג </b> לא ישא מוכת עץ מבבתוליה עד שיהו כל בתוליה קיימין והאי אין לה בתולים כלל. נבעלה שלא כדרכה הרי זו כנבעלת כדרכה דהא משכבי אשה כתיב. נבעלה לבהמה הרי זו מותרת דאין זנות לבהמה דכתיב אתנן זונה ומחיר כלב הא אתנן כלב שאמר הילך טלה זה והבעלי לכלבי ומחיר זונה בטלה מותרים למזבח ומדשרי אתנן כלב אלמא לאו זנות הוא ולא תיסק אדעתין לאסור משום דאיתקוש אתנן למחיר דהא כתיב גם שניהם שנים ולא ארבע והא דנבעלה לבהמה דאמרן דכשרה לכהונה היינו שלא כדרכה דכדרכה אף ע"פ דילפינן דאין זנות לבהמה לא גרעה ממוכת עץ כדרכה אבל מוכת עץ שלא כדרכה אינו פוסלה דאין לך אשה שאינה נעשית מוכת עץ שלא כדרכה על ידי צרור שמקנחת בו בבית הכסא.
+
+Halakhah 15
+
+<b>כ"ג </b> שנשא בעולה אינו לוקה דלא אסירא עליה בלאו אלא בעשה דבתולה יקח ולא בעולה אבל מוציא בגט דהא אסירא עליה מדאוריתא בעשה כדאמרינן אבל נשא בוגרת או מוכת עץ אע"ג דאימעיטו מבבתוליה אפ"ה יקיים דסופה ליבעל לו ולאבד בתוליה ומקודם נמי לא הות בעולת איש. אירס בעולה ונתמנה להיות כ"ג יכנוס כדילפינן לעיל אפילו באירס אלמנה מדכתיב יקח אשה. אנס או פתה אשה ונתמנה להיות כ"ג לא ישא דכתיב בתולה יקח בשעת ליקוחין תהיה בתולה ועשה דלו תהיה לאשה באשה הראויה לו הוא דקאמר והאי אינה ראויה לו כדאמר.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>אירס </b> קטנה ובגרה קודם נישואין לא יכנוס דאע"ג דאירס אלמנה ונתמנה להיות כ"ג יכנוס דמשמע דקיחה דאירוסין היא הכא אשתנית גופה בין אירוסין לנישואין מה שאין כן באלמנה ואע"פ דאמרינן לעיל אשה ולא קטנה ואמרי' הכא דקיחה דאירוסין היא אם קדש קטנה ונעשית נערה פשיטא דיכנוס ולא אזלינן בתר אירוסין כיון דאתיא לכלל התר השתא דהויא נערה:
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>אזהרת קטז </b> שלא ישא כהן גרושה דכתיב ואשה גרושה מאישה לא יקחו א' גרושה מן האירוסין או מן הנשואין כדאמר לעיל דסתמא הוי. יצא קול על אשת כהן שגרשה בעלה והרי היא יושבת תחתיו אין ספק דקול מוציא מידי ודאי כיון שהיא בחזקת אשתו ואם מת ונשאת לכהן אחר תצא דהויא ליה קלא דמקמי נישואין וחיישינן לה ואם יצא עליה קול שנתקדשה ונתגרשה מאותן הקידושין קול אסרה וקול התירה וחיישינן לה למגורש כיון דהויא קלא דמקמי נישואין כדאמר.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>יצא </b> קול על בתולה שהיא בעולה אין חוששין לה ותנשא לכ"ג. יצא עליה [קול] שהיא שפחה או שהיא מזנה אין חוששין לה אפילו שהוציאה בעלה מפני שעברה על דת יהודית או בעידי דבר מכוער ומת קודם שיתן לה גט הרי זו מותרת לכהן שאין אוסרין אשה מאלו אלא בעדות ברורה או בהודאת פיו דאם לא כן לא הנחת בת לאברהם אבינו דלעולם אויבים מוציאים קול חנם ברמז מועט. כהן שאמר לאשתו הא גיטיך ותהא מגורשת ממני ואי אתה מותרת לכל אדם זהו ריח הגט שפוסל לכהונה אע"פ שאינו גט כדכתיב ואשה גרושה מאישה לא יקחו אפילו לא נתגרשה אלא מבעלה פסלה מן הכהונה והרב ז"ל סבירא ליה פ' עשירי מה' גרושין דקרא לא הוי אלא אסמכתא בעלמא דמן התורה לא נפסלה דאין כאן גט כלל. וכל כהן שנשא גרושה או חללה או זונה ובעל לוקה שאין בכל חייבי לאוין מי שלוקה בבעילה בלא קידושין אלא כ"ג באלמנה דכתיב לא יחלל כדאמרינן לעיל אבל בכהן הדיוט כתיב לא יקחו וגו' עד שיקח ויבעול:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קיז </b> שלא ישא כהן זונה דכתיב אשה זונה וחללה לא יקחו. ומפי השמועה למדו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל שהרי אינה בת קידושין ואפילו היא גיורת שנתגיירה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד הויא בכלל זונה דקרא לוקה עליה משום זונה לפי שבאת מן הגוים השטופים בזמה או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה בכל או שנבעלה לחלל אף על פי שמותרת להנשא לו כל שאין קידושין תופסין בה דהויא זונה בביאה בחייבי כריתות ילפינן לה מדכתיב באתנן זונה תועבת ה' וכתיב בהו בעריות כי כל אשר יעשה מכל התועבות מה להלן עריות שאין קידושין תופסין בהם הכא נמי עריות שאין קידושין תופסין בהם הויא זונה דילפינן ג"ש דתועבה כדאמרינן. ונדה אף על פי שהיא בכרת לא נעשה זונה שהרי אינה אסורה להנשא לו דהויה כתיב בה ותהי נדתה עליו וכיון דאין עושין חלל מנדה כדכתיב את אלה לא יקח מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה משמע דאין עושה אותה זונה דאי איתא דעושה אותה זונה הרי הולד חלל ממנה כיון שנולדה מפסולי כהונה כדאמרינן לקמן. וגויה דלקי עליה כהן משום זונה ילפינן מזונה ישראלית במה מצינו כדאמר לעיל אזהרת ק"ז ושאר חייבי לאוין ועשה דהויא זונה דמשוי לה זונה בבעילה ילפינן לה מדכתיב גבי תרומה ובת כהן כי תהיה לאיש זר וגו' כיון שנבעלה לפסול לה פסלה מן התרומה אשכחן כהנת לויה וישראלית מנ"ל מבת ובת דכוליה בת קרא יתרא הוא דהא כתיב לעיל מיניה וכהן כי יקנה נפש וגו' ויליד ביתו וגו' ומצי למכתב אבתריה וכי תהיה לאיש זר אשכחן לתרומה לכהונה מנ"ל שלא תנשא עוד לכהן משבא עליה פסול ק"ו מגרושה ומה גרושה שמותרת לאכול בתרומה אסורה לכהונה אלו שאסורות לאכול בתרומה כדילפינן אינו דין שפסולות לכהונה ואף על גב דאין מזהירין מן הדין לאוקמי בלאו גמור האי גילוי מילתא בעלמא הוא ולאו מילף מיניה ילפינן לאו לכהונה מתרומה דממילא כיון דאי פסלה לכהונה מתרומה היינו קדושת כהונה ולא מצית למימר נבעלה לפסול לה היינו חייבי כריתות אבל חייבי לאוין כיון דתפסי בהו קידושין לא פסלי דכי תהיה אמר רחמנ' הנך דאית בהו הויה מדאפקיה להך ביאה בלשון הויה ש"מ בבני קידושין משתעי קרא ואפילו הכי פסלי וחייבי כריתות אף על גב דלא נפקי מהאי קרא הא ילפינן לה לעיל וגוי ועבד אף על גב דלית בהו הויה פסלי מדכתיב ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה מי שיש לה אלמנות וגירושין אני קורא ושבה אל בית אביה וגו' יצאו גוי ועבד שאין להם אלמנות וגירושין דלא שייך בהו קידושין וגירושין כדילפינן להו בדוכתיה אשכחן כהנת לוייה וישראלית דפסלי לה גוי ועבד מנ"ל דכתיב בת ובת דכוליה ובת קרא יתירא הוא דהא כתיב בקרא לעיל מיניה ובת כהן ומצי למיכתיב אבתריה וכי תהיה אלמנה וגרושה וגו' וכיון דילפינן לפיסול תרומה כ"ש לכהונה כדילפינן לעיל בק"ו מגרושה וחללה אע"ג דמותר אפילו בכהנת פסול דכתיב בכ"ג ולא יחלל זרעו מקיש זרעו לו מה הוא פוסל האלמנה בביאתו מן התרומה כדיליף לקמן אף זרעו נמי פוסל וכיון דלתרומה פוסל לכהונה נמי פוסל מק"ו דגרושה. והנרבעת לבהמה אף על פי שהיא בסקילה לא נעשית זונה שהרי לא נבעלה לאדם ואין זנות לבהמה כדילפינן מדכתיב אתנן זונה ומחיר כלב הא אתנן כלב שאמר לזונה הילך טלה זה והבעלי לכלבי ומחיר זנה שהחליף זונה בטלה מותרים ומדשרי אתנן כלב אלמא לאו זנות הוא. והבא על הפנויה נמי לא עשאה זונה אפילו היתה קדשה שהיא במלקות דהא לא נבעלה לפסול לה שאינה אסורה להנשא לו וגיורת ומשוחררת נמי אפילו פחותה מג' שנים ויום אחד הויא זונה ופסולה לכהן דהוי בכלל זונה דקרא כיון דבאת מן הגוים השטופים בזמה וילפינן נמי מקרא דיחזקאל כי אם בתולות מזרע בית ישראל דמשמע דמזרע בית ישראל בעינן ואי לא הוה גמיר לה יחזקאל דמדאוריתא אסירן לא הוה אסר להו. והאילונית מותרת לכהן ואע"פ שאינה יולדת אינה זונה דהא אינה פסולה לו הא למדת שאין היותה זונה תולה בבעילה של איסור שהרי נדה וקדשה ונבעלה לבהמה בעילת איסור הן ולא נעשית זונה ונשאת לחלל נבעלה בהתר ועושה אותה זונה ואין הדבר תלוי אלא בפגימה ומפי השמועה למדו שאינה פגומה אלא מאדם האסור לה או מחלל כדילפינן לעיל מקראי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> הנבעלת למי שעושה אותה זונה בין באונס בין ברצון דכתיב גבי ישראל והיא לא נתפשה והיא מיעוטא היא אשת ישראל דיש חילוק בין נתפשה ללא נתפשה אבל אשת כהן אין בה חילוק בין אונס לרצון והויא זונה ומינה ילפינן לכל שנבעלה לפסול לה אפילו באונס נעשית זונה ובשגגה נמי הא נבעלה לפסול לה ואפילו שלא כדרכה דאיתקוש משכבות להדדי דכתיב משכבי אשה ומשהערה בה נפסלה דהעראה ילפינן לכל העריות מנדה דכתיב בה את מקורה הערה והוקשו כל העריות לנדה דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבו' וגו' מה נדה בהערא' אף כולן בהערא' כיון שהוקשו לה והעראה דחייבי לאוין דחשיבא כביאה ילפינן לה מדכתיב גבי שפחה חרופה שכבת זרע מכלל דשאר חייבי לאוין בהעראה מיחייב דחייבי עשה כגון מצרי ואדומי עד דור שלישי דאסירא העראה דידהו בבת ישראל ילפינן ג"ש ביאה ביאה כתיב בהו לא יבא וכתיב בממזר דחייבי לאוין לא יבא מה התם העראה דידהו כביאה אף הכא העראה דידהו כביאה והוא שתהיה בת ג' שנים ויום אחד והבועל בן ט' ויום א' דבפחות מכאן גמירי דלא הויא ביאה וכדאמרינן לעיל בה' אישות.
+
+Halakhah 7
+
+<b>אשת </b> כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה דכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה וגו' אחרי אשר הוטמאה הכל בכלל שאם נבעלו אסורות לבעליהן פרט לך הכתוב באשת ישראל שנאנסה שהיא מותרת כדכתיב והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת אבל אשת כהן באיסורה עומדת שהרי היא זונה כדאמרי'.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אשת </b> ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה אסורה לכהונה כשתתאלמן דהא נבעלה לפסול לה כדאמר. אין האשה נאסרת על בעלה ואפילו כהן אלא בב' עדים דילפינן דבר מממון דאין דבר שבערוה פחות משנים ואם היא נאמנת לו או עד א' נאמן לו אמר שזנתה חייב להוציאה כדי לצאת ידי ספק דהוי מדאוריתא וכשאינו מאמינה דאמרן דמותרת לו אפילו הוא כהן אם מת הוא אסורה לכהן אחר דשויא נפשה חתיכה דאיסור' שהרי הודת שהיא זונה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ספקא </b> דאוריתא לחומרא וספק ספקא אפילו דאוריתא לקולא דחד ספק לחוד הוא דילפינן לעיל דאסור מדאוריתא. כל שקנא לה בעלה נסתרה אסורה לו שהיא ספק זונה דאוריתא דכיון דקנא לה ונסתרה רגלים לדבר שזנתה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>פנויה </b> שנבעלה אם רוב המקום שנבעלה פסולים לה אזלינן בתר רובא ואם הרוב כשרים הרי היא מותרת לכהן מן התורה וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי דכתיב וארב לו וקם עליו פרט לזורק אבן לתוך חבורת גוים וישראל ואי רובא גוים נינהו לא הוה צריך קרא למפטריה דפשיטא דרובא גוים נינהו ואי נמי פלגא ופלגא נמי לא איצטריך קרא דמהיכא תיתי דנקטליה הא ספק נפשות להקל דהא והצילו העדה כתיב אלא דאיכא תשעה ישראל וגוי אחד ביניהם דה"ל גוי קבוע ואשמועינן האי קרא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואי אמרה היא לכשר נבעלתי אף על גב דהוו קבוע לא תצא. אינה יודעת או אינה מכרת בין כשר לפסול תצא אלא א"כ היה הרוב המצויים אצלה כשרים דחזקה להם נבעלה.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>האב </b> שאמר קדשתי את בתי וגרשתיה והרי היא קטנה נאמן דרחמנא הימניה לאב כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה על הכל שאין אנו יודעים למי וכי אמר הזה התירה לזה והיינו כשהיא קטנה או נערה אבל בבוגרת לא משתעי קרא דנערה כתיב הילכך לא מהימן משגדלה החזיקה בגרושה ומותרת לכהן:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קיח </b> שלא יקח כהן חללה דכתיב וחללה לא יקחו. ואיזו היא חללה זו שנולדה מאיסור כהונה אלמנה לכ"ג זונה וגרוש' לכהן הדיוט דסתם חלל היינו וולד פסול לכהונה מדכתיב ולא יחלל זרעו דמשמע שלא היה לו שעת הכושר וכהן הדיוט נמי יליף ג"ש זונה זונה מכ"ג מה כ"ג הולד והיא חללה אף כהן הדיוט. וכן אחת מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה לכהן נתחללה אבל הכהן עצמו לא נתחלל דכתיב לא יחלל זרעו לא יחולל זה שהיה כשר ונתחלל דהיינו אלמנה וזונה וגרושה דהיה להם שעת הכושר ונתחללו השתא ללקות עליה משום חללה דכל איסור דכהונה עושה אותה חללה בביאתו דעיקר חלול האמור כאן משמע ביאה עצמה שהיתה כשרה ונתחללה אבל זרעו מעיקרו הוא נפסל ואין זה לשון חילול והוא לא נתחלל דכתיב זרעו זרעו הוא דמחלל ולא עצמו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ובין </b> שנבעלה באונס בין בשגגה דאונס אסור באשת כהן כדילפינן לעיל ומינה ילפינן לחללה דהויא איסורי כהונה דבאונס נמי משוי לה חללה בין כדרכה בין שלא כדרכה משהערה בה נתחללה דילפינן קיחה דלאוי כהונה דכתיב לא יקחו מקיחה דעריות דכתיב ואיש כי יקח את אחותו וגו' מה קיחה דעריות בין כדרכה בין שלא כדרכה דכתיב משכבי אשה והעראה נמי דכתיב גבי נדה את מקורה הערה אף לאוי כהונה דכתיב בהו קיחה והוא שיהיה כהן בן ט' והיא בת ג' כדאמרינן לעיל ואם הוליד ממנה בן בין זה שחללה בין כהן אחר הולד חלל דכתיב זרעו ומן האירוסין לא נתחללה דאינה מתחללת אלא בביאה כדאמרינן לעיל ואם נשאת הרי היא בחזקת בעולה ונתחללה ונראה דאם ידוע שלא נבעלה אפילו נשאת לא הויא חללה מן התורה דבביאה תליא מילתא דחילול כדאמרי'.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כ"ג </b> שנשא בוגרת או מוכת עץ לא חללה כיון דיקיים כדאמרינן לעיל. וכן אם בעל בעולה בלא נישואין לא חללה דאף על גב דיש חלל מנושא את הבעולה היינו בנישואין שעבר על עשה דהוא אשה בבתוליה יקח ולא בעולה יקח אבל בלא קיחה אינו עובר על עשה דאין חלל אלא מאיסורי כהונה. וכהן הדיוט אע"ג דאינו לוקה עד שיקדש ויבעול כדאמרינן לעיל אפ"ה עושה אותה חללה והולד חלל בביאת זנות בלא קידושין דיליף ג"ש דזונה זונה מה להלן בכ"ג זרעו חולין ועושה אותה חללה אף בכהן הדיוט כן וכ"ג באלמנה בבעילה לחוד לקי כדאמרינן לעיל ולא אתיא האי ג"ש אלא להיות זרעו חולין והיא חללה כדאמרינן אבל למלקי כהן הדיוט על לאו דלא כתיב ביה לא אשכחן דאפילו כ"ג דכתיב לא יחלל לא לקי תרי אלא אאלמנה כשקדשה ובעלה כדאמרינן לעיל אבל אאינך לא ואפ"ה עושה חלל מגרושה וזונה בלא קידושין אע"ג דלא לקי כדאמרינן דהא בגרושה זונה וחללה שוין כ"ג וכהן הדיוט והא ילפינן לכהן הדיוט דעושה חלל מג"ש כדאמ'.
+
+Halakhah 5
+
+<b>כהן </b> הבא על ערוה מן העריות חוץ מנדה או על אחד מחייבי לאוין השוין בכל עושה אותה זונה כמו שנתבאר. חזר ובא עליה בין הוא בין כהן אחר נעשית חללה וזרעו ממנה חללים לפי שהיא מאיסורי כהונה כיון שהיתה כבר זונה ונראה דאפילו אחר שנתחללה לא לקי עליה אלא משום זונה לא משום חללה דאין איסור חללה חל על איסור זונה כדאמרינן לעיל ולענין מה הוא דהויא חללה לענין הולד ממנה דהוי חלל כיון שנולד מאיסורי כהונה דלא אשכחן דלקי על חללה אלא כשהיתה אלמנה לכ"ג גרושה להדיוט נתחללה אם בעלה ולקי עליה אחר כך משום חללה מתוך שנוסף עליה איסור אכילה בתרומה כדאמרינן לעיל איתוסף נמי איסור כהונה אבל זינתה באיסור ונבעלה אחר כך אף על גב דנתחללה לא לקי עליה משום חללה כדאמרינן אלא הולד הוא דהוי חלל דחללה דכתיבה גבי כ"ג לא איצטריכא דהרי אסורה להדיוט ומהדיוט נאסרה עליו ולמה נאמרה דהא קרא יתירא הוא אלא לומר שתלמוד מסדר האמור חללה אחר אלמנה וגרושה שאין איסורין נוהג אלא בכהנים ולא כתבה אחר זונה שמצי' שם זנות פוסל בישראל אם זנתה אשתו ברצון לומר לך שאין נקראת חללה אלא מביאת פסול כהונה לבדה ולא מביאת פיסול הנוהג אף בישראל משמע דלא הויא חללה ללקות עליה אלא מאלמנה לכ"ג וגרושה לכהן הדיוט אבל מזונה אע"ג דנתחללה וולדה חלל לא לקי עליה משום חללה כדאמרינן דאין איסור חללה חייל אאיסור זונה כדאמרינן כן נראה אלא דקשיא לי לישנא דתלמודא על כהן הבא על אחותו דאם חזר ובא עליה עשאה חללה והרב ז"ל נמי קאמר בפי' היא חללה וולדה חלל וצריך עיון דהא בבריתא קתני זנתה נתחללה ונתגרשה ונתאלמנה אינו חייב אלא אחת. הבא על הנדה וולד כשר ואינו חלל דכתיב גבי פסולי כהונה את אלה לא יקח ודרשינן מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה. אשה שנתעברה ונעשית חלל וילדה אח"כ הולד כשר דאין יצירתו בעבירה וחלל יצירתו בעבירה דאסירא ליה בזמן יצירתו.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ספק </b> אלמנה ספק גרושה ספק חללה ספק זונה הולד ספק חלל מן התורה ונותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל אבל חלל תורה ודאי הרי הוא כשר ונושא גרושה ומטמא למתים דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן לא הוה צריך למיכתב הכהנים דכיון דבני אהרן נינהו פשיטא דהוו כהנים אלא לומר אף על פי שהם בני אהרן אינם כהנים עד שיהו בכיהונם דהכהני' מיעט חללים לענין טומאה ולענין פיסולי כהונה ילפינן מינה כבסמוך.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אף </b> על פי שכהן זכר אסור לישא זונה וחללה הכהנת מותרת להנשא לחלל ולגר ולמשוחרר דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו וכתיב גבי טומאה לא יטמא בעל בעמיו מה להלן זכרים ולא נקבות דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אף כאן זכרים ולא נקבות.
+
+Halakhah 12
+
+<b>גרים </b> ומשוחררים שנשאו זה מזה והולידו בת מותרת לכהונה מדאוריתא הואיל והורתה ולידתה בקדושה וכתיב ביחזקאל בתולות מזרע בית ישראל דמשמע משנזרעו בישראל שתהא הורתה בקדושה וכ"ש אם יש צד ישראל דהבת מותרת אפילו לכתחלה ואפילו עמוני או מצרי שני שנשאו בת ישראל בנותיהם כשרות דכתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה מדמצי למכתב בתולת עמיו יקח וכתב מעמיו אפילו מקצת עמיו ועם אחר להביא בתולה הבאה משני עממים דהיינו מישראלים וגר ואותו גר הוי מעם שיש בו ב' עממים דהיינו עמוני דנקבותיהם מותרות וגר מצרי יליף מעמוני שנשא בת ישראל מה לעמוני שכן עמוניות מותרות מיד תאמר במצרי שני שהחמיר בהם הכתוב לעשות בהם נקבות כזכרים עד ג' דורות מצרי שני שנשא מצרית יוכיח שבתו כשרה שהרי שלישית היא ואף על פי שיש בהם צד חמור כדקאמרת אפ"ה שרינן אף אני אביא את זאת הואיל והיא שלישית כשרה לכהונה מה למצרי שני שנשא מצרית שניה שכן אין ביאתו בעבירה עמוני שנשא בת ישראל יוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהם שאינה ברוב קהל וכשרה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>חלל </b> שנשא כשרה זרעו ממנה חללי' וכן בן בנו עד סוף העולם ואם היתה בת אסורה היא שהרי היא חללה אבל ישראל שנשאה הולד כשר דכתיב ולא יחלל זרעו דמשמע כל זרעו פסולים בין זכר בין נקבה ומקיש זרעו לו דהאב והזרע מוזכרים בתיבה זו דזרעו לומר מה הוא בתו פסולה אף בנו בתו פסולה אבל בתו אע"ג דבכלל זרעו הויא דוקא היא פסול אבל וולדה מישראל כשר כדאמרינן ולא מקשי זרעו דהיינו בתו לו דאהני לה ג"ש דעמיו דטומאה מה להלן זכרים ולא נקבות אף הכא זכרים ולא נקבות והכא חלל גופא לא מצינן לאוקמי ג"ש דהא מקיש זרעו לו מה הוא פוסל את בתו דכתיב זרעו דבכלל הויא בתו אף בנו פוסל בתו ומשום הכי מוקמינן לה לג"ש לוולד חללה מישראל.
+
+Halakhah 15
+
+<b>כהנים </b> לוים וישראלים מותרים לבא זה בזה כדאשכחן בתורה ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב וגו' לו לאשה והולד הולך אחר הזכר כדכתיב ותלד לו את נדב ואת אביהוא וכו' דהיו כהנים וכת' נמי למשפחות' לבית אבותם בית אביו הוא משפחתו ואין בית אמו משפחתו. לוים וישראלים חללים וגרים ועבדים משוחררי' מותרים זה בזה דלא נאסרו אלא כהנים כדאמרינן לעיל והגר או המשוחרר שנשא לויה או ישראלית או חללה הוולד ישראלי דמשמע נמי קרא דמזרע בית ישראל ואפילו מקצת זרע אפילו זרע כחוש כגון גר שנשא בת ישראל קרינן לולד מזרע בית ישראל וישראלי או לוי או חלל שנשאו גיורת או משוחררת הולד הולך אחר הזכר כדאמרינן.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>כל </b> משפחות בחזקת כשרות מן התורה ואפילו משפחה שנתערב בה ספק חלל מותר לכהן לישא מאותה משפחה מן התורה שהן ב' ספקות ולא אסירא מדאורית' אבל נתערב בה ודאי חלל או ממזר כל אשה מהם אסורה לכהן עד שיבדוק דהויא ספק חללה שנתחללה מחלל או מהממזר שהוא פסול לה ועושה אותה זונה כדאמרינן לעיל וא"כ כל אשה מהן הויא ספק חללה או ספק זונה ואסורה מדאוריתא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כדאמרינן לעיל ואם פרשה חדא למקום אחר נראה דאמרינן כל דפריש מרובה פריש מדאוריתא ונראה דבשנתערב בה ממזר וודאי מותר לישא מהן כל אלמנה מדאוריתא אפילו ממקום קביעותא אע"ג דהויא ספק זונה דכיון דספק ממזר לא אסור מן התורה ספק זונה מממזר נמי לא דכל ספק דאתי מממזר לא אסור מדאוריתא:
+
+Chapter 20
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מן </b> התורה כל שהוא מוחזק בבני אהרן הכהנים הוא כהן לכל הדברים דהא סוקלין ושורפין על החזקות דחזקה מדאוריתא כדילפינן מבית המנוגע ואוכל תרומה וחלה של תורה ומשמש על גבי המזבח בזמן בית המקדש כיון דהוחזק שהוא מזרע אהרן כדאמר מהניא ליה חזקתיה לכל הדברים אף על גב דאכתי לא שמש ובהאי חזקה היו ב"ד הגדול מניחין אותו לעבוד ונראה דאפילו בזמן הזה כל מי שהוחזקה משפחתו בכהונה ולא קרא עליו ערעור הוי כהן לכל הדברים דמהניא ליה חזקתו מן התורה ומדרבנן הוא דצריך בדיקה עד כהן ששימש על גב המזבח אף על גב דאית ליה חזקה דמדאוריתא בחזקה לחודה סגי כדאמרינן והנהו כהני דבימי עזרא דלא אהניא להו חזקתן אלא לתרומה דרבנן ולא לתרומה דאוריתא היינו משום דריע חזקתייהו שהיו מיחסים אותם אחר בני ברזילי שהיה ישראל אבל כל דאית להו חזקת משפחת כהונה ולא ריע חזקתייהו נראה דאפילו בזמן הזה מדאוריתא מהניא להו חזקתייהו אפילו למידי דהוי דאוריתא דהא סמכינן עלייהו בפדיון בכור דהוי דאוריתא ככל זמן אלא דבתרומה וחלה של תורה דאית בהו חיוב מיתה לזר חשו רבנן טפי לאצרוכי בדיקה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מי </b> שהוא מוחזק בן פלוני כהן אף על פי שלא אמר אביו בני הוא הוי כהן מדאוריתא ואם אינו מוחזק אע"פ שאמר אביו בני הוא אינו נאמן להיות כהן על פיו עד שיעידו עליו עדים שהוא כהן דבחזקה או בעדות הוי כהן מדאוריתא ונראה דכהן שאינו מוחזק אין מעלין אותו מדאוריתא משטרות לכהונה דשמא אמנה שבשטר לחוד הוא דקא מסהדי והוו ספק דאוריתא ולחומרא. ועד א' שאמר על מי שלא הוחזק לכהונה שראה אותו נושא כפיו או אוכל תרומה או חולק על הגורן או קורא בתורה ראשון ואחריו לוי נראה דאין מחזיקין אותו לכהונה על פיו מן התורה אף על גב דהוי עדות הבא מכח חזקה עד דאיכא שני עדים כדאמרינן ולא האמינו אותו חכמים אלא בתרומה דרבנן או במידי דליכא ביה מיתה. מי שיאמר כהן אני אף על פי שאין מחזיקין אותו בשום דבר על פיו הרי הוא אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>מי </b> שהוחזק אביו כהן אין חוששין לקול היוצא עליו מבן גרושה מדאוריתא דעדות ברור בעינן ואם העידו שנים שהוא חלל וב' שהוא כשר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה וכשר. ספק כהן או ישראל נותנים עליו חומרי ישראל וחומרי כהנים דכיון דילפינן לספקא דאוריתא לחומרא זיל הכא לחומרא והכא לחומרא ואינו לוקה על גרושה דהויא התראת ספק וספק אם הוא בן פלוני כהן או בן פלוני כהן נותנין עליו חומר שניהם דלכל אחד אזלינן לחומרא ונימא אביו הוא ולוקה על גרושה שאין כאן ספק התר:
+
+Chapter 21
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קיט </b> שלא לקרב לא' מן העריות בדרך איברים או חיבוק או נישוק דרך תאוה שהוא נהנה בקירוב בשר ואם עשה כן לוקה דכתיב לא תעשו מכל חקות התועבות האל וגו' וכתיב לא תקרבו לגלות ערוה בקריבה המביאה לידי גילוי ערוה הכתוב מדבר יכול יהא ענוש כרת על הקריבה ת"ל ונכרתו הנפשות העושות העושות הוא דנענשין כרת ואין נענשין כרת על הקריבה אבל לאו יש בה דכתיב בנדה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערוה אין לי אלא שלא יגלה מנין שלא יקרב ת"ל לא תקרב אין לי אלא נדה בלא תקרב ובלא תגלה מנין לשאר עריות ת"ל לא תקרבו לגלות ערוה. וחיבוק ונישוק שאינו דרך תאוה ואינו מביא לידי גילוי ערוה כאב לבתו ואם לבנה מותר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>נשים </b> המסוללות זו בזו אסור וממעשה מצרים הוא שהוזהרנו עליו דכתיב כמעשה ארץ מצרים אשה היתה נושאה אשה ואין מלקין על זה שאין לו לאו מיוחד ומכל מקום נראה דאיסורא הוי מדאוריתא כיון דהוי בכלל מעשה מצרים וכתיב כמעשה ארץ מצרים לא תעשו אלא דלענין מלקות הא דלא לקי משום דלא מיחד ליה לאו בפני עצמו להא מילתא וכן משמע לשון הרב ז"ל.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> מה שאסרה תורה בעריות התירה באשתו ובין כדרכה ובין שלא כדרכה כדכתיב משכבי אשה דמשמע דשתי משכבות יש לה לאשה ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה דכתיב כי לא לו יהיה הזרע ושחת ארצה וירע בעיני ה' וגו' ואיפשר דהוי דאוריתא דאף על גב דקריבת איברים בחייבי לאוין פטור מדאוריתא היינו משום קריבה אבל משום שכבת זרע לבטלה אפשר דאסור מדאוריתא כדאמרינן:
+
+Chapter 22
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אסור </b> להתיחד עם ערוה מן העריות שדבר זה גורם לגלות ערוה ואיסור זה הוא מפי הקבלה ורמזוה על המקרא דכתיב כי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא להכי נקט קרא בן אמך לומר שהבן מצוי אצל האם ומתיחד עמה ועמה הוא דמתיחד אבל אסור להתיחד עם כל עריות שבתורה ויחוד דעריות הוא דאסרה תורה אבל יחוד בחייבי לאוין נראה דלא אסיר מדאוריתא דבעריות דהוו דומיא דאם הוא דגלי קרא דאסור מדאוריתא וכשגזרו דוד ובית דינו על יחוד פנויה אפילו איחוד דפנויה הוא דגזרו וכ"ש יחוד דחייבי לאוין דגזרו עליהם. אבל מותר לאדם להתיחד עם אשתו נדה דלא נאסר יחוד אלא משום דגורם לגלות ערוה והכא דפת בסלו הוא מותר. ויש בכל איסורי ביאה איסורים מד"ס וחייבים אנו ליזהר בהם מן התורה דכתיב ושמרתם את משמרתי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>ואין </b> דבר בכל התורה קשה לרוב העם לפרוש ממנה כי אם מן העריות ואיסורי ביאה דכתיב בוכה למשפחותיו מלמד שהיו ישראל מצטערים בשעה שאמר להם משה לפרוש מן העריות לפי' ראוי לו לאדם לכוף את יצרו בדבר זה ולהגדיל עצמו בקדושה יתירא ובמחשבה טהורה כדי להנצל מהם ויזהר מן היחוד שהוא הגורם הגדול ויפנה אדם עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kedushah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kedushah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7eb062c47405be1abd551672ca810353ad2acb33
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kedushah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,1611 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Intercourse
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הבא </b> על אחת מכל העריות האמורות במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו' ושניהם במשמע האיש והאשה ואם היו שוגגין חייבין חטאת קבועה דכתי' נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' וגו' ואין חטאת בא אלא על דבר שזדונו כרת דיליף מע"ז דחטאת קבועה כתיב בפרשה שאינו בא בדלות. ואין ממיתין ולא מלקין עד שיתרו דכתיב וראה את ערותה עד שיראוהו טעמו של דבר ואם אינו ענין לכרת דהא גליא קמי שמיא אי שוגג הוי אי מזיד הוי תנהו ענין למלקות ור' חזקיה תנא וכי יזיד איש על רעהו להרגו ואם הזיד לא נאמר אלא וכי יזיד משמע תמיד הוא בזדונו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>והעריות </b> שיש בהם מיתת ב"ד מהם בסקילה והם אלו אמו ואשת אביו וכלתו וזכור ובהמה ואשה המביאה בהמה עליה דבכולהו כתיב בפרשת קדושים דמיהם בם ילפינן מאוב וידעוני דכתיב בהם באבן ירגמו אותם דמיהם בם דהוי סקילה דהני נמי דכתיב בהו דמיהם בם הוו בסקילה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>והעריות </b> שהן בשריפה הבא על בת אשתו בחיי אשתו על בת בתה ועל בת בנה ועל אם אשתו ועל אם אמה ועל אם אביה והבא על בתו ועל בת בתו ועל בת בנו דכתיב כי יקח איש את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן וגו' אתהן שתיהם משמע וה"ק אם אשתו קיימת תשרף חמותו ואם לאו אין כאן עונש שריפה אלא אסור ארור שוכב עם חותנתו ומנין לעשות אם חמותו ואם חמיו כחמותו נאמר כאן בחמותו זמה את אשה ואת אמה זמה היא ונאמר באשה ובתה וכו' שארה הנה זמה היא מה להלן חייב הכתוב על בת בתה ועל בת בנה כבתה אף כאן נעשה אם חמותו ואם חמיו כחמותו לשרפה ומה להלן באזהרה דכתיב ערות אשה ובתה וגו' אף כאן חמותו ואם חמותו ואם חמיו באזהרה ושריפה באשה ובתה ובת בתה ובת בנה מהאי גזירה שוה דזמה זמה נמי נפקא ומה חמותו בחיי אשתו דכתיב אתהן אף בת אשתו בחיי אשתו דיליף לה מהאי ג"ש ובתו ובת בתו ובת בנו לשריפה נפקא לן מהנה הנה זמה זמה כתיב הכא כי ערותך הנה וכתיב באשה ובתה שארה הנה מה להלן זמה עמו כדכתיב שארה הנה זמה היא אף כאן זמה עמו ובתר דמייתינן זמה בשאר דידיה ילפי' בה שרפה בזמה זמה נאמר כאן בשאר דידיה זמה דאייתינן ליה בג"ש דהנה הנה ונאמר בחמותו זמה ומה להלן בשרפה אף כאן בשרפה ואזהרה בבתו דלא כתיבא בהדיא מהאי ג"ש דהנה הנה זמה זמה הוא דנפקא והיינו בתו מאנוסתו דלאו בכלל אשה ובתה הויא.
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואין </b> ערוה בחנק אלא אשת איש בלבד דכתיב מות יומת הנואף והנואפת. ומיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק דמה מיתה האמורה בידי שמים דכתיב וימת גם אותו אין בה רושם חבורה וסימן אף מיתה האמורה בידי אדם סתם אין בה רושם וחבורה והיינו חנק דשריפה לא מצי' אמרת דמדקאמר רחמנא בת כהן שזנתה בשרפה מכלל דבת ישראל לאו בשרפה הילכך מות יומת הנואף על כרחיך חנק הוא ובת כהן בשרפה ובועלה בחנק דכתיב ובת כהן כי תחל וגו' באש תשרף ומדכתיב היא מחללת באש תשרף דרשינן היא תשרף ולא בועלה. ונערה מאורסה שניהם בסקילה שנאמר כי תהיה נערה בתולה וגו' וסקלתם אותם באבני' וכל מקום שנאמ' מות יומתו דמיהם בם הרי הם בסקיל' דיליף מאוב וידעוני דכתיב באבן ירגמו אותם דמיהם בם.
+
+Halakhah 7
+
+<b>שאר </b> העריות כולן בכרת דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו' וקאי אכלהו עריות דכתיבי בפרשת אחרי מות. וכל חייבי כריתות לוקין אם היו בעדים והתראה דכתיב גבי כרת לעיני ונכרתו לעיני בני עמם וכתיב גבי מלקות ונקלה אחיך לעיניך גמר לעיני מלעיניך למלקות ומלמד שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כרתן. וחייבי לאוין במזיד לוקין דומיא דלאו דחסימה שהוא כתוב אצל פרשת מלקות ובשוגג פטורין ושניות מדברי סופרים.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אנוס </b> פטור מכלום דכתיב ולנער' לא תעשה דבר וגו' מכאן שפטרה מן המיתה מנין אף מן הקרבן שנאמר אין לנערה חטא אף מן המכות מנין ת"ל חטא מות מלמד שכל אונסין שבתורה פטורים. ובועל שנתקשה לערוה אין לו אונס דאין קישוי אלא לדעת ואשה שתחלת ביאתה לבד באונס פטורה דיצר אלבשה וגם זה אונס שבתחלת בעילה שהיא באונס הלבישה הבועל יצר וכופה אותה לרצות.
+
+Halakhah 10
+
+<b>והכנסת </b> עטרה נקרא העראה דכתיב את מקורה הערה והוקשו כל עריות לנדה להעראה מן התורה והעראה בחייבי לאוין ילפינן מדגלי רחמנא גבי שפחה חרופה שכבת זרע משמע דבשאר חייבי לאוין בהעראה לחודה מחייב וכיון שהערה חייבין שניהם דעל הכנסת העטרה הוא החיוב בין כדרכה בין שלא כדרכה כדכתיב משכבי אשה הוקשו משכבות להדדי.
+
+Halakhah 11
+
+<b>המשמש </b> באבר מת פטור מדכתיב עשה בנדה ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהא עליו ולא יפרוש משמע דמשום דהוי בקישוי הוא דלא יפרוש שיציאתו הנאה לו כביאתו עד שימות האבר דאז פטור מכל עונש אבל פוסל הוא מן התרומה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>המתעסק </b> בעריות חייב שהרי נהנה דבמלאכת שבת לחודה הוא דבעינן מלאכת מחשבת כבמשכן. ערוה והיא מתה פטור דכתיב באשת איש שכבת זרע ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע פרט למשמש מתה דסד"א לאחר מיתה נמי שארו מיקרי דכתיב כי אם לשארו וגו' וליחייב עליה באשת איש קמ"ל. והבא על הטריפה או על בהמה טרפ' והיא מפרכסת ואפילו שוחט בה ב' סימנים חייב עד שימות או יתיז ראשה [דלא ממעטינן לעיל אלא מתה ממש].
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> שהיתה בת ג' שנים ויום אחד ומעלה גדול הבא עליה אם היא אסורה חייב מלקות או כרת או מיתה דהלכה למשה מסיני דביאת בת ג' שנים ויום אחד ביאה לחייב בועלה אם הוא גדול והיא פטורה דאינה בת עונשין וכן ביאת בן ט' שנים ויום א' ומעלה הויא ביאה לחייב האשה אם גדולה היא והוא פטור מכלום דאינו בר עונשין ואם היתה היא פחותה מג' שני' ויום א' או הוא פחות מבן ט' ויום א' שניהם פטורים דלא הויא ביאה.
+
+Halakhah 14
+
+<b>העראה </b> בזכור הויא כגמר ביאה דכתיב בנדה את מקורה הערה וילפינן שאר עריות מנדה דכתי' כי כל אשר יעשה מכל התועבות ונכרתו הוקשו כל העריות זו לזו מה נדה בהעראה אף שאר כל עריות בהעראה ומשכבי אשה כתיב ביה בזכר דכל דמחייב באשה נמי מחייב ביה ואם היו שניהם גדולים נסקלים שנאמר ואת זכר לא תשכב קרי ביה נמי לא תשכיב אזהרה לבועל ולנבעל וסקילה דכתיב ואיש אשר ישכב את זכר דמיהם בם ונאמר באוב וידעוני דמיהם בם מה להלן בסקילה כדכתיב באבן ירגמו אותם אף כאן בסקיל' וביאת בן ט' שנים ויום א' בגדול או ביאת גדול עליו הגדול נסקל והוא פטור דלא הוי בר עונשין אבל פחות מבן ט' שנים ויום א' ביאתו או ביאת אחר בו אינה ביאה דהלכ' היא דאין ביאה פחות מבן ט' ויום א' ושניהם פטורים. והבא על אנדרוגינוס דרך זכרותו חייב ודרך נקבותו פטור דאע"ג דמשכבי אשה כתיב תרי משכבות הרי את זכר כתיב לומר דבמקום זכרותו והטומטום ספק הוא מדקפיד קרא אזכר ודאי לענין חגיגה דכתיב זכורך תרי זימני והאנדרוגינוס מותר לישא אשה דהא זכר הוי.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>הבא </b> על הבהמה או הביאה עליו שניהם נסקלין דכתיב ובכל בהמה לא תתן שכבתך קרי ביה נמי לא תתן שכיבתך דמשמע בין שרבעה בין שהביאה עליו וסקילה ילפינן מדכתיב ואת הבהמה תהרוגו וכתיב במסית כי הרוג תהרגנו כמו שמיסת נסקל כדכתיב וסקלתו באבנים וכו' כמו כן בהמה וכמיתת הבהמה כך מיתת השוכב דאיתקשו להדדי. ואחד בהמה ואחד חיה ועוף הכל בסקילה ואיפשר דילפינן חיה ועוף מריבוייא דובכל בהמה כדילפינן חיה ועוף משבת מדכתיב וכל בהמתך דהוי ריבוייא ולא חילק הכתוב בין גדולה בין קטנה דבהמה איקרי ואפילו ביום לידתה. הבא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב דכיון דבהמה לאו אורחא היא לבא עליה אדם ביאת תרי משכבי שוין וכיון שהערה בה או שהערת בו חייב דכתיב באחות אביו ואחות אמו כי את שארו הערה ואם אינו ענין לגופיה דהא אתיא העראה בהו מדאיתקשו כל העריות להעראה דכתיב גבי נדה תנהו ענין להעראה דבהמה. קטן בן ט' שנים ויום אחד שבא על הבהמה או הביאה עליו היא נסקלת על ידו דהא ביאתו ביאה כדאמרינן לעיל והוא פטור דאינו בר עונשין פחות מבן ט' ויום א' אין סוקלין את הבהמה דאין ביאתו ביאה וכן קטנה בת ג' שנים ויום א' שהביאה הבהמה עליה הבהמה נסקלת דביאתה ביאה ואם היתה גדולה שניהם נסקלים ומבת ג' שנים ולמטה אין הבהמה נסקלת על ידה דאין ביאתה ביאה מהלכתא כדאמרן. וכן שוכב או נשכבת לבהמה בשגגה אין הבהמה נסקלת אף על פי שהם גדולים דהוי ספק אי תקלה של מכשול עון וקלון שגנה עצמו בדבר מגונה בעינן והכא קלון איכא תקלה ליכא דכסבור מותר או דילמא אקלון דאיש הוא דחייבה רחמנא סקילה ואף ע"פ שאין תקלה אבל העריות שהיא א' גדול וא' קטן הקטן פטור והגדול חייב ער וישן ישן פטור מזיד ושוגג מזיד חייב שוגג פטור ומביא קרבן אנוס וברצון אנוס פטור דכתיב בנערה המאורשה ולנערה לא תעשה דבר דהויא אנוסה ואפילו הכי קטלינן ליה (אונס) ונראה דמינה ילפינן לשארה דאף על גב דחד מינייהו לא מיחייב אי משום קטן אי משום שוגג אפילו הכי הגדול או הבועל ברצון חייבים.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>משיראו </b> המנאפים דבוקים זה בזה כדרך כל הבועלים נהרגים בראיה ואין צריך לעדים שיראו כמכחול בשפופרת דלא הזקיקתן תורה להסתכל כל כך ולישנא דקרא דכתיב בעריות שכיבה וגילוי ערוה הכי משמע כדרך המנאפים אי נמי דסמכינן חזקה מדאוריתא וחזקה צורה זו היא שהערה.
+
+Halakhah 20
+
+<b>סומכין </b> על החזקות אע"פ שאין ראיה ברורה שהם קרובים אלא על פי החזקה שזו אחות הבועל או אמו או בתו וכדילפינן לעיל חזקה מדאוריתא מבית המנוגע ועוד ראיה דאפילו במיתת ב"ד סמכינן אחזקה שדנה תורה במכה ומקלל אביו שיומת ומנין לנו ראיה ברורה שזה אביו אלא בחזקה כך שאר קרובים בחזקה. אשה שהוחזקה נדה בשכנותיה שראוה היום מלובשת בגדי נדותה בעלה לוקה עליה דהויא שפיר חזקה. עד א' שהעיד על אשת כהן שנטמאת אחר שקנא לה ונסתרה ובא עליה בעלה אח"כ לוקה עליה משום זונה דכל שנבעלה בעילה האסורה נעשית זונה דאין לשון זונה אלא שזנתה ויצתה מתחת בעלה לאחרים כמו כי זנית מעלי לשון מורדת ויוצאת מזה לזה ואע"פ שעיקר העדות בעד א' כבר הוחזקה בזונה וסומכין על החזקות.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>אע"פ </b> שהאב נאמן לומר על בתו קדשתי' לפלוני ותנשא לו אינה נסקלת על פיו עד שיהיו עדים שנתארסה בפניהם דהא דילפינן דהאב נאמן מאת בתי נתתי וגו' נתינה הוא דילפינן ובנתינה לחוד הוא דמהימניה קרא לא לעונשין דקרא דוסקלוה דכתיב בתריה מיירי היכא דאיכא עדים וכן אין האשה נהרגת על פיה עד שיהיו שם עדים או תוחזק דלשויי נפשה חתיכה דאיסורא נאמנת לא לענין דיני נפשות:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אשת </b> אביו ואשת בנו אשת אחיו ואשת אחי אביו הן ערוה עליו לעולם בין מן האירוסין בין מן הנישואין. דכיון דקדשה אשתו היא דכתיב כי יקח איש אשה משעת לקיחה נקראת אשתו והך קיחה קידושין היא דגמרי' קיחה קיחה משדה עפרון. ובין שנתגרשו בין שלא נתגרשו. אשת אחיו שגרשה דכתיב נדה היא מה נדה אע"פ שיש לה התרה לאחר מכאן בשעת איסורא בכרת אף אשת אח אע"פ שיש לה התר לאחר מכאן בחיי בעלה אם גירשה בכרת בין בחיי בעליהן בין אחר מיתת בעליהן דכתיב באשת אב גבי עונש ערות אביו גלה מות יומתו וכו' יתירא לאיתויי אשת אביו לאחר מיתה ואזהרה ילפינן דכתיב גבי אזהרה ערות אשת אביך וגו' ערות אביך היא כלומר בהוייתה תהא לעולם. אזהרה לאשת אב לאחר מיתה ועונש לאחר מיתה באשת בנו ילפי' מג"ש דדמיהם בם דכתיב באשת אב ובאשת בן מה באשת אב ענש לאחר מיתה כמחיים אף באשת בן ענש לאחר מיתה כמחיים. ואזהרה ילפינן מדכתיב אשת בנך היא בתר דכתיב כלתך ומשמע היא האמורה ברישא דקרא והאי דהדר כתבה לחייב עליה אף לאחר מיתה. ואשת אחיו ואשת אחי אביו לאחר מיתה נראה דילפינן מדכתיב באשת אח מן האם ערות אחיך היא היא בהווייתה תהא אחר מיתת אחיו דאינה מתיבמת וכ"ש לאשת אחיו מן האב כשיש לה בנים. ובאשת אחי אביו כתיב דודתך היא ובעונש נמי כתיב ערות אחיו גלה ערות דודו גלה דנראה דאתי לעונש דלאחר מיתה חוץ מאשת אחיו שלא הניח בן דכתיב ביה יבמה יבא עליה וגו'. ואם בא על א' מהם בחיי בעלה חייב שתים משום שאר בשר ומשום אשת איש שבאין כאחת דבשעת קידושין נעשה אשת אב או בן ואשת איש וכל חד שם באנפי נפשיה הוא.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ובין </b> בחיי אביו בין לאחר מיתתו חייב על אמו משום אשת אב ומשום אמו דאשת אביו משמע בין שהיא אמו בין שאינה אמו חייב עליה משום אשת אב ואמו בהדיא כתיב אזהרתה ערות אביך וערות אמך וגו' ועונש לאמו דכתיב אמך היא עשאה הכתוב לאמו שאינה אשת אביו כאלו היא אשת אביו דאמך היא משמע בהוייתה תהא כל צדדין שוין בה בין שהיא אשת אב בין שאינה אשת אב. אשת אחיו בין מאביו בין מאמו בין מנישואין בין מזנות ערוה עליו דכתיב באשת אח ערות אחיך היא לרבות אחיו מן האם וכתיב היא בהוייתה תהא דאע"ג דלענין יבום ילפינן אחוה מבני יעקב דהוו מן האם איכא למימר אחיו מן מצות ואחיו מן האם בשוה להכי איצטריך היא בהוייתה דאיסורא תהא ובין מנישואין בין מזנות דלא קפיד קרא אלא אאחוה ולא אנישואין ואשת אחי אביו מן האב ולא מן האם מדאוריתא דכתיב הכא ערות דודו גלה וכתיב התם או דודו או בן דודו מה להלן מן האב ולא מן האם דאחי אביו מן האב הוא דהוי קרו' לענין גאולה ומצות גאולה מוטלת עליו יותר מקרובי האם אף כאן מן האב ולא מן האם. ואחותו בין מאחיו בין מאמו בין מנישואין בין מזנות דכתיב בת אביך או בת אמך וכתיב מולדת בית או מולדת חוץ דהיינו בזנות ואחותו מאשת אביו חייב עליה אף משם זה דכתיב ערות בת אשת אביך אבל אחותו מן אביו שאינה אשתו אינו חייב אלא משום אחות בלבד.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אחות </b> אמו בין מאביה בין מאמה בין מנישואין בין מזנות ערוה עליו משום אחות אם וכן אחות אב בכל גוונא ערוה עליו משום אחות אב דכתיב בפרשת קדושים וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה וגו' דלא הוה צריך להזהיר שכבר הזהיר בפרשת אחרי מות ולא ה"ל לאשמועינן אלא עונש עונם ישאו לחוד כדעבד באשת אח ובאחותו אלא להכי אתא קרא יתירא לרבות אחות אב ואם מן האם וצריכי כדאיתא בדוכתא. ואחות אב ואם מזנות לא איצטריך קרא דבאחוה תליא מילתא ולא באישות ובאחותו דנפקא לן לעיל ממולדת חוץ נראה דהיינו טעמא משום דכתיב בקרא אחרינא ערות בת אשת אביך דהוי אחותו דמשמע דלהוי אחותו מאישות להכי בעינן מולדת חוץ לומר דאף באחותו מזנות חייב והאי בת אשת אביך לחייבו בשני לאוין כדאמר לעיל.
+
+Halakhah 6
+
+<b>בתו </b> מזנות ערוה עליו משום בתו ובת בתו ובת בנו דהן ערוה עליו ואפילו מאנוסתו דרמינן קראי אהדדי כתיב ערות בת בנך או בת בתך וגו' לא תגלה הא בת בנה ובת בתה שלא ילדה ממך גלי וכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה משמע בין שילדתו לך בין מאיש אחר הא כיצד אם אנוסתך או מפותה לך היא אי אתה מוזהר על בתה אלא אם כן היא ממך ואם אשתך היא אתה מוזהר אף על בת שילדה מאיש אחר ובתו דלא כתיבא אתיא מג"ש דהנה הנה כתיב הכא בבת בנו ובת בתו ערות' הנה וכתיב התם בשאר אשתו הנה שארה הנה מה להלן בתה כבת בתה כדכתיב אשה ובתה וגו' אף כאן בתו כבת בתו דכתיבא בהדיא והיינו אפילו מאנוסתו דאלו מנשואתו חייב שתים משום בתו ומשום ערות אשה ובתה דמשתעי באישות מדכתיב בה לישנא דליקוחין דהוו קידושין דכתיב לא תקח ובעונש נמי כתיב אשר יקח את אשה או את אמה וכו'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>אם </b> אשתו ואמה ואם אביה ובתה ובת בתה ובת בנה כל א' משש קרובות אשתו אלו ערוה עליו אם בא על א' מהם בחייה אשתו שניהם נשרפים כדילפינן לעיל פ"א מהלכות אלו ולאחר מיתת אשתו אין בהם מיתת ב"ד שנאמר באש ישרפו אותו ואתהן בזמן ששתיהן קיימות אשתו וזו שבא עליה כדאמרינן לעיל ובזמן שאין שתיהן קיימות אין שם שריפה אלא כרת לרב ז"ל דאתהן שתיהן משמע וה"ק אם אשתו קיימת תשרף חמותו ואם לאו אין כאן עונש שריפה אבל מכרת דהוה בה מחיי אשתו נמי במזיד בלא עדים והתראה לא מיעטה קרא. ואחות אשתו ערוה עליו עד שתמות אשתו דכתיב ואשה אל אחותה וגו' עליה בחייה בין מאמה בין מאביה בין מנישואין בין מזנות דאחותה מיקרי בכל גוונא ולא נאסרה אשתו עליו בביאת א' משבע נשים אלו דהא בהיתר נשא עליו. הבועל אשה דרך זנות לא נאסרו א' קרובות אלו מדאוריתא דדרך ליקוחי ראשונה אסרה תורת שניה דכתיב באשה ובתה באזהרה ובעונש לישנא דליקוחין א"נ כדאמרן לעיל מערות בת בנך או בת בתך וגו' דמשמע הא בת בנה או בת בתה גלי והיינו באנוסתו ומפותתו דאמר לעיל וכן האנוסה מותרת לקרובי האונס שלא נאמר אלא אשת ואין כאן אישות ומותר לישא קרובת אשת אביו או בנו ואשה ובת אחותה או בת אחיה כאחת דלא משכחת איסורא דקורבה אלא לבעל גופיה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הבא </b> על אשת קטן ואפילו יבם בן ט' ויום אחד שבא על יבמתו הבא אחר כך עליה פטור דאע"ג דמדאוריתא זקוקה לו אינה חשובה כאשתו דכתיב אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן. חרש אין לו נישואין מן התורה ולא שוטה אשת טומטום ואנדרוגינוס היא מקודשת בספק ואין מלקין ולא ממיתין על הספקות דאוודאי הוא דחייב רחמנא וכן על מקודשת או מגורשת בספק אין עונשין הבא עליה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>קטנה </b> שנתקדשה לגדול על יד אביה הבא עליה חייב חנק דהא אשת איש היא דיש לו רשות לקדשה כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה והיא פטורה דאינה בת עונשין.
+
+Halakhah 3
+
+<b>בת </b> כהן שזנתה כשהיא אשת איש הרי היא בשרפה דכתיב ובת כהן כי תחל לזנות וגו' באש תשרף יכול אפילו פנויה לזנות כתיב ואין לי אלא שניסת לכהן דהשתא בזנות הוא דנתחללה כדכתיב ובת איש כהן כי תחל וכו' ניסת ללוי וישראל דכתיב בהו ושבה אל בית אביה מכלל דעד השתא כי איתא גבי בעל לא אכלה דמיתחלה וניסת לחייבי לאווין דקא מיתחלה וקיימא מעיקרא דכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעל' לפסול לה פסלה עולמית מתרומה מנין ת"ל איש כהן איש יתירא למה לי אלא למידרש דאב הוא דבעי' דליהוי איש כהן אבל בעל לא בעינן איש כהן דאבת כהן קפיד קרא שתהא בת כהן ולא אשת כהן. ובועלה בחנק שלא הוציא הכתוב לשריפה אלא היא לבדה דכתיב היא באש תשרף ולא בועלה וזוממיה וכן בת ישראל אשת כהן בחנק דבת כהן קאמר רחמנא.
+
+Halakhah 4
+
+<b>הבא </b> על נערה מאורסה שניהם בסקילה כדכתיב וסקלתם אותם וגו' ואינם חייבים עד שתהיה נערה בתולה מאורסה כדכתיב בהדיא בקרא היא בבית אביה כדכתיב במוציא שם רע לזנות בית אביה. בוגרת או שנכנסה לחופה ולא נבעלה ואפילו מסרה אביה לשלוחי הבעל וזנתה בדרך הרי זו בחנק כנשואה ולא בסקילה כארוסה דכתיב וכי תהיה נערה וגו' נערה לאפוקי בוגרת בתולה לאפוקי בעולה מבעלה מאורסה לאפוקי שנכנסה לחופה ולא נבעלה דאי תימא נבעלה היינו בתולה ולא בעולה ומסרוה לשלוחי הבעל דכת' לזנות בית אבי' פרט לשמסר לשלוחי הבעל דלאו בית אביה הוי. והבא על קטנה מאורסה בבית אביה הוא בסקילה דנערה דכתיב בקרא אל מיעוט אלא בוגרת ולישנא דעד שתהיה דנקט הרב ז"ל דמשמע קטנה אינו חייב סקילה וכדאוקימנא מתניתן דקתני אינו חייב עד שתהיה נערה אליבא דרבי מאיר דפוטר מסקיל' הבא על הקטנה ולא לרבנן דמחייבי והלכתא כותייהו היינו משום דמתני' לא איירי אלא ביה כדתנן אינו חייב אלא וכו' והרב ז"ל נקט לישנא בתרוייהו דכתב ואינם חייבים סקילה עד שתהיה וכו' דכשהיא קטנה אינם חייבים שניהם סקילה אלא הוא בלחוד דהיא אינה בת עונשין וא"כ שפיר דייק לישניה ולא נידוק מינה דאינו חייב סקילה בקטנה אלא דהיא פטורה כדאמר. ונערה מאורשה בת כהן שזנתה בסקילה דנשואה בת כהן יצתה מכלל נשואה בת ישראל מחנק לשרפה אבל ארוסה דגבי בת ישראל בסקילה לא יצתה בבת כהן מכלל ארוסה בת ישראל דלא אפקיה רחמנא לבת כהן מכלל בת ישראל אלא להחמיר עליה משום דמחללת בית אביה וא"כ בנשואה איכא חומרא מחנק לשריפה אבל בארוסה אי אמרת דאפקה מסקילה דבת ישראל לשריפה היינו קולא דסקילה חמורה שכן נתנה למגדף ועובד ע"ז דחמירי טפי שפושטים ידם בעיקר.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>באו </b> עליה עשרה כשהית' בתולה ברשות אבי' זה אחר זה הראשון בסקיל' וכולן בחנק כיון דלא הויא בתולה לגבייהו דהא נבעלה לראשון כדרכה ואם באו עליה שלא כדרכה אכתי קרינא בה בתולה וכולן בסקילה דאיתקשו משכבות אהדדי.
+
+Halakhah 7
+
+<b>גיורת </b> או משוחררת אף על פי שנתגיירה ונשתחררה פחות מבת ג' שנים דהויא בחזקת בתולה הרי זו בחנק אם זנתה ככל אשת איש דכי כתיבא סקילה בנערה מאורסה בת ישראל כתיבא דכתיב כי עשתה נבלה בישראל.
+
+Halakhah 8
+
+<b>דין </b> חדש יש במוציא שם רע דאפילו זנתה אחר שנכנסה לחופה ולא נבעלה מבעלה סוקלין אותה על פתח בית אביה דכל שלא נמצאו לה בתולים בבעיל' הבועל קאמר רחמנא וסקלוה וגו' כדכתיב ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים וגו' משמע דבכל ענין שלא נמצאו לה בתולים ואפילו תחתיו היא בסקילה ולא שני לן בית חמיה מבית אביה ובית אביה דכתיב במוציא שם רע לנערה מאורסה בלא הוצאת שם רע אתא כדאמרי' לעיל. ושאר נערות מאורסות שזנו מאחר שיצאו מבית האב הן בחנק ונערה מאורסה שזנתה בבית אביה אף על פי שלא העידו עליה עדים אלא בבית חמיה הרי זו נסקלת על פתח בית אביה דכתיב והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה ובבאו עדים בבית חמיה כתיב האי קרא במוציא שם רע דכתיב ביה ואקרב עליה וגו' אלמא כשניסת מיירי אלא דבמוציא שם רע אפילו באו עדים בבית חמיה שזנתה בבית חמיה ובנערה מאורסה דוקא כשזנתה בבית אביה כדאמרינן נסקלת על פתח בית אביה ואם העידו עליה כשחזרה בבית אביה שזנתה בבית חמיה בלי מסירת האב הרי זו נסקלת על פתח שערי העיר דכתיב כי תהיה נערה מאורשה וגו' והוצאתם את שניהם אל שער העיר וגו'. באו עדים אחר שבגרה או אחר שבעלה בעלה אע"פ שהעידו שזנתה בבית אביה כשהיתה נערה הרי נסקלת בבית הסקילה ונראה דבוגר' ילפינן מדכתיב במוציא שם רע והוציאו את הנערה וגו' דמשמע נערה ולא בוגרת בזמן הוצאה לסקילה ובנערה מאורשה נמי כתיב את הנערה על דבר אשר לא צעקה וגו' דמשמע דבשעת הוצאה בעינן דליהוי נערה ולא בוגרת הא אי הויא בוגרת אין מוציאים אותה לא לבית אביה ולא לשער העיר אלא נסקלת בבית הסקילה וכיון דמפקינן בוגרת לבית הסקילה הכי נמי לבעולה דתרוייהו אי הוו מזנו השתא הוו בחנק.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>היתה </b> הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה נסקלת על פתח שער העיר דכתיב וסקלוה כל אנשי עירה וגו' ומתה והאי ומתה קרא יתירה לרבות לידתה בקדושה דלא תימא דמרבה הורתה נמי בקדושה דהאי ישראל מעליתא היא ולא תימא נמי הורתה ולידתה שלא בקדושה דא"כ בישראל דכתיב כי עשתה נבלה בישראל מאי אהני ליה ולמיתת סקילה נתרבתה לא לדבר אחר. עיר שרובה גוים סוקלין את הנערה המאורשה על פתח ב"ד דלא קרינא שעריך בעיר שרובה גוים ואם אין לה אב או אין לו בית נסקלת בבית הסקילה דלא נאמר פתח בית אב אלא למצוה מדמרבינן הורתה שלא בקדושה מדכתיב ומתה דהיינו אין לה אב משמע דפתח בית אביה לאו עיכובא הוא.
+
+Halakhah 12
+
+<b>ביאות </b> הרבה בערוה חייב כרת או מיתת ב"ד בהתראה על כל אחד ואחד ונחשבות לו כעבירות הרבה כיון דכל חדא הויא ביאה באנפיה נפשה ואיכא התראה לכל חד וכן על ביאה אחד שחייבים עליה משמות הרבה מביאה קרבן בשוגג על כל א' ונחשבות לו עבירות הרבה במזיד ולוקה על כל אחת ואחת דכרת באחותו דכתיב ואיש כי יקח אחותו וגו' ונכרתו לא הוה צריך דבכלל כל חייבי כריתות דפרשת אחרי מות כתיב ונכרתו הנפשות העושו' וגו' אלא אתא לחייבו על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו ומשכחת לה ברשיעה בר רשיעה הבא על אמו והוליד בנות וחזר ובא על אחת מהן והוליד בן ובא הבן על אחות אמו שהיא אחותו ואחות אביו ובמלקיות ילפינן.
+
+Halakhah 13
+
+<b>שפחה </b> חרופה האמורה בתורה היא שחציה שפחה וחציה בת חורין דכתי' בה והפדה לא נפדתה דמשמע פדוי' ואינה פדויה דהיינו חציה שפחה וחציה בת חורין ומקודשת לעבד עברי דתפסו בה קידושין דמחייב עלה רחמנא וודאי מקודשת לישראל היא וכתיב לא יומתו כי לא חופשה הא אם נשתחררה כולה חייבים עליה מיתת ב"ד שהרי נעשית אשת איש גמורה. ביאת שפחה זו משונה שלוקה היא דכתיב ביקורת תהיה בביקור תהיה דהוי לישנא דמלקות שאם אינה יכולה לקבל ארבעים אומדי' אותה בביקור ובמחשבה מכות הראויות להשתלש דלמלקות ניתן ולא למיתה והוא אינו לוקה דכתיב ביקורת תהיה היא ולא הוא. והביא את אשמו דהוא מבי' קרבן אחד שוגג ואחד מזיד מביא אשם דכתיב ונסלח לו מחטאתו אשר חטא הדר כתב תו תרי זמני לעשות מזיד כשוגג והבא עליה ביאות הרבה בזדון בין בשגגה מביא עליה אשם א' דכתיב וכפר עליו הכהן וגו' על חטאתו אשר חטא מדמצי למיכתב על חטאתו ולישתוק וכתב אשר חטא לאתויי חטאות הרבה והיא חייבת מלקות על כל ביאה שלא נתמעט אלא הוא לפוטרו בקרבן א' מדכתיב מחטאתו אשר חטא אבל היא כשאר חייבי לאוין. המערה בשפחה חרופה פטור עד שיגמור ביאתו דכתיב בה שכבת זרע ואינו חייב אלא על הגדולה הבעולה המזידה וברצונה דקטנה אינה בת עונשין ובעולה בעי דכתיב נחרפת דהוי לישנא דשנויי שנשתנית מברייתא דריפות דבר שנשתנה על ידי כתישה וכאן נמי על ידי אבר שמשמש מזידה דקרא דענשה מלקות במזיד הוא דלא אשכחן ליה בשוגג וברצונה דאנוס רחמנא פטריה כדכתיב אין לנערה חטא וגו' וישנה נמי לאו אדעתא. ושלא כדרכה פטור דכתיב שכבת זרע וכל שהיא פטורה ממלקות הוא פטור מקרבן דכתיב ואיש כי ישכב את אשה וגו' או חופשה לא ניתן לה מכדי עד האידנא באיש קמשתעי קרא ליכתוב והביא את אשמו ולבסוף בקורת תהיה אמאי כתב איפכא לומר אם בקורת תהיה היא והביא הוא את אשמו ואם לאו לא יביא. בן ט' שנים ויום א' שביאתו ביאה הבא על שפחה חרופה הוא מביא קרבן כיון שהיא לוקה דכל שהיא לוקה מביא הוא קרבן כדילפי' מדכתיב בקורת תהיה והביא את אשמו ולא קאמר והביא האיש ומשמע אם בקורת תהיה והביא הוא את אשמו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הנדה </b> הרי היא כשאר העריות המערה בה בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב כרת דאיתקשו משכבות להדדי דכתיב משכבי אשה ואפילו היתה קטנה בת ג' שנים ויום א' דביאתה ביאה כשאר עריות שהבת מטמאה בנדה ואפילו ביום לידתה דכתיב בנדה ואשה כי תהיה זבה וגו' אין לי אלא אשה בת יום אחד לנדה מנין תלמוד לומר ואשה ובת עשרה ימים מטמאה כזבה ובת עשרה ימים שהם ז' ימי נדה וג' לשתהיה זבה גדולה כדכתיב ימים רבים בלא עת נדתה ימים שנים רבים ג' היא מטמאה בזיבה כדכתיב ואשה כי תהיה זבה אין לי אלא אשה בת עשרה ימים מנין ת"ל ואשה כי תזוב וגו' ודבר זה ג"כ מפי השמועה למדו שאין הפרש בין גדולה לקטנה לטומאת נדות וזיבות.
+
+Halakhah 2
+
+<b>וא' </b> הבא על הנדה כל שבעת הימים אפילו לא ראתה אלא יום ראשון וא' הבא על יולדת זכר כל שבעה או על יולדת נקבה כל י"ד או על הזבה כל ימי זובה וספירתה בין שפחה בין משוחררת הכל בכרת דכתיב בנדה שבעת ימים תהיה בנדתה ובזבה נאמר כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה וביולדת זכר נאמר כימי נדת דותה וביולדת נקבה וטמאה שבועים כנדתה וכתיב ואשה כי תזוב זוב לרבות גיורת שפחה ומשוחררת שהן מיטמאו' בזיבה א"נ דכתיב דבר אל בני ישראל אין לי אלא בני ישראל גיורת שפחה ומשוחררת מנין ת"ל אשה כי תזריע וגו'. וכל שלא טבלו במי מקוה אפילו אחר כמה שנים חייב כרת שבמים וטבילה תלה הכתוב שנאמר ורחצו במים זה בנין אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול וכתיב נמי בנדה תהיה ודרשינן תהיה בנדתה עד שתבא במים.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>הגוים </b> אין חייבים עליהם משום נדה ולא משום זבה ולא משום יולדת דכתיב בזיבה דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וגו' איש איש כי יהיה זב מבשרו בני ישראל מטמאים בזיבה ואין גוים מטמאים בזיבה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל </b> דם שתראה היולדת בתוך ל"ג יום לזכר וס"ו לנקבה נקרא דם טוהר וטובלת אחר שבעה לזכר וי"ד לנקבה ומשמשת מטתה דמעין א' הוא והתורה טמאתו והתורה טהרתו ואפילו הדם שותת דכתיב ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה ובנקבה נמי כתיב וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה דמשמע אף על פי שרואה טהורה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> חייבי טבילות טבילתן ביום דכתיב בהזאה והזה הטהור על הטמא ביום השביעי ואיתקש טבילה להזאה דכתיב בסופיה ורחץ במים וגו' וה"ה לזב וזבה חוץ מנדה ויולדת שהרי אומר בנדה שבעת ימים תהיה בנדתה השבעה כולן בנדתה וטובלת בלילה וכן יולדת זכר דכתיב וטמאה שבעת ימים ויולדת נקבה בליל ט"ו יום ללידת נקבה דכתיב וטמאה שבועים כנדתה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> הנשים שיש להם וסת בחזקת טהרה לבעליהן כל שלא הגיע זמן וסתה דחזקה הויא מדאוריתא עד שתאמר לו טמאה אני או עד שתוחזק נדה בשכנותיה דלבשה בגדי נדותה והויא חזקה. הלך בעלה למדינה אחרת והניחה טהורה כשיבא אינו צריך לשאול אפילו מצאה ישנה יכול לבא עליה מן התורה ואפילו בעונת וסתה דהויא בחזקת טהורה דווסתות מדרבנן ואם הניחה נדה אסור עד שתאמר טהורה אני דאוקימנא לה אחזקתה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>האשה </b> שאמרה לבעלה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת דסברא היא היא אסרה גופה בדיבורה והיא התירה גופה דהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
+
+Halakhah 11
+
+<b>היה </b> משמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי לא יפרוש מיד והוא בקישוייו שהנאה לו ביציאתו כביאתו דכתיב ותהי נדתה עליו ודרשינן אפילו בשעת נדותה תהא עליו ואם פירש והוא בקישוייו חייב כרת כנדה אלא כשימות האבר יפרוש ממנה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>מי </b> שראתה דם בשעת תשמיש ג' פעמים עם בעלה אסורה לבעל זה לעולם דהוחזקה להיות רואה בשעת תשמיש עם בעל זה וחזקה כזו בתלתא זימני הויא מדאוריתא כדאשכחן בשור המועד דבתלתא זימני מחזקי' ליה במועד כדכתיב שור מועד הוא מתמול שלשום ולא ישמרנו בעליו תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא ולא ישמרנו בעליו אתאן לנגיחה רביעית שאם לא ישמרנו משלם מן העליה ואם שמשה סמוך לוסתה או היתה בה מכה תולה בוסת או במכה ואין כאן חזקה ואם דם מכתה משונה אינה תולה והרי יש לה חזקה דרואה דם בשעת תשמיש עם בעל זה ונאמנת אשה לומר שיש לה מכה וממנה הדם יוצא דהתורה האמינתה דכתיב וספרה לה לעצמה. ואע"פ שהוחזקה לראות דם בשעת תשמיש עם בעל זה מותרת להנשא לשני דאין כל האצבעות שוות הוחזקה בג' פעמים גם בשני תתגרש ותנשא לשלישי ואם הוחזקה בג' פעמים ג"כ לג' אסורה להנשא עד שתבריא מחולי זה שהרי הוחזקה לראות בשעת תשמיש לכל דבג' הויא חזקה כדילפינן:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אשה </b> מתטמאה באונס בין לנדה בין לזיבות לנדה דכתיב ואשה כי תהיה זבה מ"מ והאי קרא בנדה משתעי מדכתיב בפרשה שניה ימים רבים בלא עת נדתה משמע דפרשה ראשונה הויא בעת נידתה ובזיבה נמי כתיב כי תזוב דמה דמשמע זוב מכל מקום ואפילו באונס ואפילו ראתה טיפת דם כחרדל הרי היא כמי שזב דם הרבה ממנה דדם קאמר רחמנא בין מרובה בין מועט ומדאיצטריך כימי נדת דותה ללידה יבשתא למאן דקאמר אפשר לפתיחת הקבר בלא דם משמע דבנדה בכל שהוא דם הויא נדה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b> הנשים מתטמאות בבית החיצון ואע"פ שלא יצא לחוץ אלא נעקר מן הרחם דכתיב דם יהיה זובה בבשרה משמע בתוך בשרה והיינו למטה מבין השינים. דם הבא מן החדר שהוא המקור כולו טמא חוץ מדם טוהר דמעין א' הוי והתורה טמאת והתורה טהרתו בימי טוהר. ודם העליה שהוא למעלה מן החדר כולו טהור דכתיב מקור דמיה דוקא דמי מקור דהיינו חדר א"נ מקור דמי' כתיב דמיה מקום שמצויים דמים הרבה ובעליה ליכא אלא מין אח'. דם הנמצא בפרוזדור שהוא צואר הרחם כולו נמצא מן הלול שהוא כמו נקב פתוח מן העליה לגג הפרוזדור ולפנים לצד החדר הרי זה טמא שחזקתו מן החדר דאי מן העליה הוי מן הלול ולחוץ איבעי ליה לאישתכוחי דהא כי יורד מן הלול בפרוזדור כלפי חוץ יורד ויוצא דרך יציאה ואינו חוזר לצד אחוריה דהיינו מקור וחייבין עליו על ביאת מקדש דודאי טמאה ושורפים עליו תרומה וקדשים כדין טמא שנגע בקדש ואין אומרין שמא מן העליה ירד ומה שנמצא לפנים הוא ששכבה פרקדנית וחזרה הדם לצד אחוריה שהיא לפנים כלפי המקור שרוב הדמים הנמצאים כאן מן החדר הם. נמצא הדם בפרוזדור חוץ לנקב הרי טומאתו בספק שמא מן החדר בא או מן העליה שתת דרך הלול דאע"ג דאיכא לאחזוקי טפי בדם עליה דאי מחדר לא הוה אזיל בפרוזדור עד מן הלול ולחוץ דהוה נפיק דרך פתח פרוזדור אפ"ה מטמאינן לה בספק דילמא שחקה ונפלה על פניה ונשתרבב הדם בכל הפרוזדור ובא לצד פניה ואין שורפין עליו תרומה וקדשים ואין חייבים על ביאת מקדש.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>לא </b> כל משקה הבא מן החדר מטמא אלא הדם בלבד שנאמר דם יהיה זובה לפיכך כל שאין מראיו מראה דם טהור דילפינן דאיכא דם טהור מדכתיב בין דם לדם בין דם טמא לדם טהור.
+
+Halakhah 7
+
+<b>וחמשה </b> דמים טמאים באשה האדום בעמוד ראשון של הקזת בן אדם השחור כדיו יבש כעלה האמצעי של קנה האמצעי של קרן כרכום כמימי אדמה מבקעת וכיוצא בה שהיה אדומה אם היה הדם כמראה א' מהם או עמוק טמא היה דיהא ממנו הרי זה טהור וכיין המזוג ממש שהוא יין השרוי של ארץ ישראל חדש מזוג בשני חלקי מים ואם היה עמוק או דיהא ממנו טהור סתם דם הוא אדום כדכתיב ויראו מואב את המים אדומים כדם ולא תימא אדום שבאדומים הוא דהוי דם ותו לא דכתיב דמיה דמיה והיא גלתה את מקור דמיה וטהרה דמיה הרי ארבע מיני אדמומית טמאה ושחור בכלל אדום הוא אלא שלקה. נאמנת אשה לומר כמראה זה ראיתי ואבדתיו והחכם מטמא לה או מטהר דאשה נאמנת לעצמה כדכתיב וספרה לה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>המפלת </b> חתיכה אע"פ שהיא אדומה אם יש עמה דם טמאה משום נדה ואם לאו טהורה דלאו לידה היא דאי לידה הויא בלא דם נמי טמאה דכתיב כימי נדת דותה תטמא ואפילו נקרעה ונמצאה דם בתוכה טהורה שאין זה דם נדה דכתיב דם יהיה זובה בבשרה בבשרה משמע שיצא דרך כותלי בית הרחם בלי הפסק ולא בשפיר ולא בחתיכה. הפילה חתיכה קרועה ודם אגור בתוכה כיון דאיכא ביקועים מבחוץ והדם שם טמאה דבבשרה קרינא ביה כיון דנוגע הדם ברחם דרך הביקועין הפילה כמין קליפה כשערה כעפר כיבחושין אם היה מראיהן אדום תטיל למי' פושרין אם נימוחו טמאה משום נדה דדם הוא אלא שקפא. הרואה דם יבש טמאה דדמה ואפילו יבש משמע דהא דכתיב כי יזוב זוב משמע לה אורחא דמילתא נקט ואם שהו מעת לעת ונימוחו הרי זה ספק שמא דכיון דלא נימוח תוך לילה או יום מספקא לן אי הוי דם נדה או דם מכה וספקא דאוריתא לחומרא. הפילה כמין דגים חגבים שקצים ורמשים אם אין עמהם דם טהורה דהני לאו לידה נינהו אלא אי איכא דם טמאה משום דם נדה.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>הכניסה </b> שפופרת בפרוזדור וראתה דם בתוכה טהורה שנאמר דם יהיה זובה בבשרה עד שתראה בבשרה דרך כותלי בית הרחם דהא דילפינן מבבשרה לדם שנעקר מן הרחם אע"פ שלא יצא לחוץ היינו משום דנימא קרא בבשר מאי בבשרה ש"מ תרתי. האשה שהשתינה מים ויצא דם עם מימי רגלים טהורה שאין מי רגלים מן החדר ודם זה דם מכה הוא בחלחולת או בכוליא.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>דם </b> בתולים טהור הוא דלא טמאה תורה אלא דם הבא מן המקור וזהו דם חבורה ובתולה שראתה דם אחר שחיתה המכה הרי זה דם נדה דהא חיתה מכת בתוליה. הבועל בתולה ולא יצא ממנה דם וחזר ובעלה ויצא ממנה דם ואפילו קטנה הרי זה דם נדה שאלו היתה דם בתולים היה בא בתחלה. הבועל פחות מבת שלש ויצא ממנה דם הרי זה דם בתולים דדם בתולים מיזל אזלי ואתו בתוך ג' שנים ויום א':
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דם </b> הנדה והזבה ודם הקושי והיולדת ודם טוהר של יולדת כולו דם א' הוא ומן המקור הוא בא דלא חלקה תורה בין נדה לזבה אלא בימים וביולדת נמי כתיב וטהרה ממקור דמיה דכולהו דם ממקור הוו והתורה טמאתו והתורה טהרתו. כל ימי האשה מיום ראייתה תספור לעולם שבעה נקיים מתחלת יום ראייתה והם הנקראים ימי נדתה ואחריהן י"א יום והם הנקראים ימי זיבתה ואחריהן שבעה ואחריהן י"א וכן לעולם והלכה למשה מסיני הוא שאין בין זמן נדה לזמן נדה אלא אחד עשר יום.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b> דם שתראה בימי נדתה בין ראתה כל שבעה בין לא ראתה אלא יום ראשון בלבד הרי זו נדה כל שבעת הימים וכל דם שתראה בימי זיבתה הרי זה דם זיבה אם ראתה יום א' או ב' ימים נקראת זבה קטנה ושומרת יום כנגד יום ואם ראתה שלשה ימים זה אחר זה הרי זו זבה גדולה וסופרת שבעה נקיים ולר"ע דלא גמר הך הלכתא הלכה למשה מסיני יליף לה מקראי דתניא יכול הרואה ג' ימים בתחלת ימי נדה רצופים תהא זבה לספירת ז' ימים נקיים ולקרבן דכתיב ימים רבים וקא מצריך לה ספירה וקרבן ומה אני מקיים אשה כי תהיה זבה האמור בפ' ראשונה שלא הצריכה ז' נקיים וקרבן ברואה יום אחד אבל ראתה ג' תהא זבה תלמוד לומר בפרשה שנייה בלא עת נדתה איני אומר לך אלא ברואה ג' אחר ימי נדתה סמוך לנדתה ראתה שמיני תשיעי עשירי וי"א אין לי אלא יום ראשון מנין לרבות מופלג שנים שלשה עד עשרה שכולם יש להם דין אחד אמרת מה מצינו ברביעי שראוי לספירת נקיים אם ראתה אב"ג ופסקה וראוי לזיבה לצרף עם בג"ד אם לא ראתה כא' דהא אתרבי מופלג יום א' מקרא דאו כי תזוב דהיינו בג"ד ואף אני מרבה כל אלו עד עשרה ועשרה בכלל שהן ראויים לספירה שאם ראתה ג' ראשונים משכי שבעה נקיים עד עשרה שיהו נמי ראויים לזיבה באי זה מהם שתראה רצופים ומנין לרבות י"א שיצטרפו עם הראשונים לזיבה לג' רצופים ואע"ג שאינו ראוי לספירת נקיים של זיבת ג' ראשונים ת"ל בלא עת נדתה ואפילו מופלג לימים הרבה יכול כיון דכתיב בלא עת נדתה שאני מרבה אף י"ב שאם ראתה י' י"א י"ב תהא זבה גמורה ולא תהא תחלת נדה כראיית י"ב אלא מצטרף לזיבה ליום י"א אמרת לאו מרבה אני י"א שהוא ראוי לספירת זיבה או כי תזוב דזיבה רביעי מתרבה מאו כי תזוב ולאותה זיבה משכי ימי ספירה עד י"א ומוציא אני שנים עשר שאין ראוי לספירת ריבוי דאו כי תזוב שאינו מימי זיבה אלא תחלת נדה הוא הרי לך י"א יום שבין נדה לנדה מקראי. וזבה גדולה סופרת שבעה נקיים רצופים דכתיב ואם טהרה מזובה כשתפסוק מזיבה וספרה לה שבעה ימים יכול בין סמוכים בין מפוזרין דאע"ג דראתה בנתים מצית משלמי שבעה נקיים ת"ל ואחר תטהר אחד אחד לכולן כלומר שלא יהא לנקיים שלה אלא אחד אחד בלבד ואלו ראתה בנתים ומשלמה בתר הכי שבעה נקיים הוו להו תרי אחד הילכך ילפינן דאי ראתה בנתים סותר מנינא ואח"כ מונת שבעה רצופים כדי שלא תהיה להן שתאחר אחד אחד אין לי שתהא זבה גדולה אלא הרואה ג' מנין לרואה שנים שתהא זבה קטנה ת"ל ימי זוב טומאתה ומנין אפילו יום א' ת"ל כל ימי ומנין דאי ראתה ב' ימים או יום א' שתהא שומרת יום א' בלבד ואח"כ תטהר ת"ל טמאה היא דכיון דכתב כימי נדתה תהיה משמע דהויא טמאה כנדה ומה ת"ל טמאה היא למעוטי שאינה משמרת אלא יום א' בלבד יכול כשם שסופרת אחד לאחד תשמור שנים ת"ל כל ימי זוב טמאתה כמשכב נדתה יהיה לה להכי כתב יהיה לה דמשמע מיעוטא דאין לה אלא יום א' ורואה ג' ימים רצופים כימי זיבה ונקראת זבה סתם ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים מיעוט רבים שנים רבים מרובים על השנים הרי ג'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> בין זבה גדולה לזבה קטנה אלא ספירת שבעה והבאת קרבן שזבה גדולה סופרת שבעה ימים נקיים וזבה קטנה אינה סופרת אלא יום א' בלבד כמו שנתבאר וזבה גדולה מביאה קרבן כשתטהר דכתיב וביום השמיני תקח לה וזבה קטנה אינה מביאה קרבן דכי כתיב וביום השמיני וכו' היינו שמיני לאחר ספירת שבעה נקיים דזבה גדולה אבל לענין טומא' ואיסור ביאה שתיהן שוות דכתיב טמאה היא מלמד שמטמאה את בועלה כנדה שמפורש בה אשר ישכב איש אותה ומנין שהיא עושה משכב ומושב ת"ל כמשכב נדתה ואין לי עושה משכב ומושב בימים שאחר הנדה אלא הרואה ג' ימים שני ימים מנין ת"ל כל משכב וגו' כל ימי זובה יום א' מנין ת"ל כל ימי.
+
+Halakhah 9
+
+<b>זבה </b> קטנה ששומרת יום כנגד יום טובלת ביום ששומרת אחר הנץ החמה כיון דהאי אחד לא' משום ספירה היא מדוגמת ספירת ז' נקיים דזבה גדולה דביממא היא דטבלה ביום השביעי דכתיב וספרה לה שבעת ימים ומשעת הנץ החמה של יום שביעי טובלת דמקצת היום ככולו דאע"ג דבנדה נמי כתיב שבעת ימים כי הכא ובעינן התם דלהוו שלמים ואינה טובלת אלא בליל שמיני היינו משום דכתיב תהיה בנדתה דמשמע תהא בנדתה כל שבעה אבל הכא דלא כתיב אלא וספרה לה (אלא) שבעת ימים ולא כתיב תהיה מקצת יום שביעי ככולו וטובלת ומותרת לבעלה לערב.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>וזבה </b> קטנה שטבלה בליל של יום השימור וזבה גדולה בליל של יום שביעי כאלו לא טבלה והיא כנדה שטבלה תוך שבעה דספירה ביממא היא כדכתיב וספרה לה שבעת ימים והבא עליהן אחר טבילת הנץ החמה באותו יום פטור מכרת כיון שטבלה בזמן הראוי לטבילתה אלא שאם ראתה דם ביום זה אחר שטבלה נמצאת זבה למפרע וכל שנגע בה טמא למפרע ובועלה והיא חייבים בקרבן דסתרה ספירה בראייתה דכל שבעת ימים בעינן דלהוו נקיים כדכתיב שבעת ימים ואחר תטהר והכי נמי בשומרת יום בעינן דלהו כולו בטהרה דיום אחד דילפינן לזבה קטנה הוי דומיא דשבעה לזבה גדולה וזבה גדולה שראתה ביום שביעי סתרה הכל וחוזרת למצות ז' נקיים מאחר היום הטמא דהא ילפינן לעיל דבעינן להו רצופים דאחד אחד הוא דבעינן לשבעה ימים נקיים לא שני אחד וכדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>פלטה </b> שכבת זרע בתוך ימי הספירה קי"ל דפולטת זרע תוך ג' ימים טמאה דאכתי לא מסרחה שכבת זרע וראויה לקלוט ולהיות ולד נוצר הימנה וקרינא ביה שכבת זרע הראוי להזריע מדהקפיד הכתוב על טומאת קרי במתן תורה דכתיב היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה והאי משום פליטת זרע האשה הוי כדאמר דאלו משום אנשים שלא יטמאו בשכבת זרע לא בעיא ג' ימים דלא הוי אלא טומאת ערב ואע"ג דישמשו מטתם יום א' קודם מתן תורה היו טובלים לערב והיו טהורים כדכתיב ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע וכו' ורחץ במים וטמא עד הערב אלא הקפידה תורה שלא ישמשו מטותיהם כדי שלא תפלטו נשותיהם שכבת זרע תוך ג' וכשהיא סרוחה אחר ג' מיעטיה רחמנא דכתיב וכל בגד וכל כלי עור אשר יהיה עליו שכבת זרע פרט לשכבת זרע שהיא סרוחה דאינה ראויה להזריע והכא דפלטה שכבת זרע כגון ששמשה בזוב ופסקה והתחילה למנות ופלטה שכבת זרע סותרת יום א' דאע"ג דאחר תטהר קאמר רחמנא אחד אחד לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם היינו טומאת זיבה שלא תהא מפסקת ביניהם אבל קרי לא הוי הפסקה וחוזרת למנינה כזב שראה קרי שסותרה יום א' וחוזר למנינו דהא דכתיב ביה שבעה ימים לטהרתו דמשמע טהרה א' שלא תהא הפסקה ביניהם היינו הפסקה טומאת זיבה אבל קרי לא הוי הפסקה ואינו סותר אלא יום א' דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה מקיש זב לבעל קרי מה זבה סותרת כדכתיב לטהרתו אף בעל קרי סותר אימר זיבה סותרת הכל אף קרי סותר הכל ת"ל לטמאה בה אין לך סתירה אלא בטומאה דאמור בה ומה טומאה דאמור בה יום א' אף סתירתה יום א'. יום י"ב מימי זובתה אינו מצטרף לעשרה וי"א להיותה זבה גדולה דשנים עשר אינו ראוי לספירת או כי תזוב וכדאמר לעיל אלא הויא תחלת נדה.
+
+Halakhah 17
+
+<b>ראתה </b> דם באחד עשר מימי זיבתה וטבלה לערב שהיא ליל י"ב ושמשה מטתה אינם חייבים כרת דהא דאמרן דשומרת יום כנגד יום אם טבלה בליל יום השימור כאלו לא טבלה היינו ראתה קודם יום אחד עשר אבל רואה ביום י"א לא בעיא שימור יום מדאוריתא משום דאינו מצטרף לזיבה ואינה שומרת יום כנגד יום אלא יום הראוי לזיבה.
+
+Halakhah 18
+
+<b>טבלה </b> ביום י"ב אחר הנץ החמה ובעלה אפילו ראתה דם אחר שבא עליה אין בכך כלום שזה דם נדה הוא ואינו מצטרף ליום שלפניו. ראתה בסוף יום שביעי בין השמשות עם שני ימים שלאחריו או בסוף יום י"א עם שני ימים שלפניו הויא ספק זבה גדולה.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>נדה </b> שבדקה עצמה בתוך ימי נדתה ומצאה שפסק הדם ואפילו ביום ב' לנדתה ולא בדקה עוד עד לאחר ימים רבים ומצאה טומאה כל אותן הימים שלא בדקה טהרה דהואיל ותחלתן בטהרה מחזקינן לכולהו בטהרה דחזקה דאוריתא וכדאמרי' בכמה דוכתי. בדקה עצמה ומצאה טמאה ואפי' בשביעי ובין השמשות לא בדקה לפרוש מטומאת נדה אלא המתינה ימים ואחר כך בדקה ומצאה טהור הרי זו ספק זבה דכיון דלא הפרישה בטהרה לא שחרית ולא ערבית איכא לספוקי ברואה ח' וט' וי' ואם מצאה טמאה הרי זו זבה וודאית שכיון שבתחלה מצאה טמא ולבסוף טמא הרי זו בחזקת שלא פסק ויום ראשון של נדה אף ע"פ שמצאה בו טהור הרי זה כמי שמצא טמא שהוחזק מעין פתוח ודמים חוזרים לה אע"פ שפסקה.
+
+Halakhah 21
+
+<b>זבה </b> שבדקה עצמה בראשון מימי הספירה ומצאה טהור ולא בדקה עד יום שביעי ומצאה טהור הרי זו בחזקת טהרה וכן ביום השמיני שמצאה טהור הרי זו בחזקת טהרה וכן בזב.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>כל </b> אשה שהיא ספק נדה ספק זבה צריכה לשבת ז' ימים נקיים כזבה דהויא ספקא דאוריתא ומביאת קרבן זבה ואינו נאכל שמא אין כאן זיבה כמו שיתבאר במקומו בס"ד:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דם </b> קושי שבימי נדתה הרי הוא דם נדה ושבימי זיבה טהורה דכתיב דמה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד וכתיב וטמאה שבועים כנדתה ולא כזיבתה מכלל דזיבתה טהור היכא משכחת לה זיבה טהורה אלא זו דם קושי מימי זיבה ואע"ג דכתיב שבועים כנדתה אצטריך דמה דאי לאו דמה הוה אמינא כנדתה לא כזיבתה ואפילו בשופי שהפסיק שופי בין קושי ללידה נימא טהורה הואיל ודם בקושי בא להכי כתיב דמה ואין קשוי לנפלים דקישוי דנפל בשופי דולד דלא הוי מחמת ולד כדאמרינן. דם קושי י"ד יום קודם שתלד טהור ט"ו יום הוי דם זיבה דכתיב וטמאה שבועים כנדתה ולא כזיבתה מכלל דזיבתה טהורה וכמה שבועים דמהכא גמרינן לעיל קושי בימי זיבה. ואם פסק לה הצער אחר שלשה ימים ועמדה בנחת כ"ד שעות אפילו לא פסק הדם וחזר הצער אחר כ"ד שעות הרי זו זבה שאינו מחמת הולד ואם ילדה אחר כך הרי זו יולדת בזוב דלא טהר רחמנא יולדת בזוב אלא דם דאתי מחמ' ולד אבל היכא ששפתה מן הצער כ"ד שעות דם שראתה אינה מחמת וולד קושי הסמוך ללידה אין זו יולדת בזוב דדם קושי הוי מחמת וולד וכתיב דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ושופי יום שלישי הסמוך ללידה הרי יולדת בזוב דכיון דלא קשתה לא הוי מחמת וולד ושופי של יום הלידה גופה לא הוי שופי דבעינן שופי כל יום ג' המביאה לידי זיבה והכא כיון דילדה באותו יום אין לך קושי גדול מזה ואין זו יולדת בזוב שהרי יום הלידה סמוך ליום הקושי שלפניו וכשראתה א' בקושי ושנים בשופי וילדה בשני של שופי דלא הוי יום הלידה סמוך ליום קושי נמי לא הויא יולדת בזוב דבעינן שופי כל יום ג' המביאה לידי זיבה כדאמרינן. הפילה בג' ואין ידוע מה הפילה אם הוא נפל או רוח בעלמא הרי זו ספק זבה וספק יולדת דאם היה ולד גמור הרי כאן לידה ולא זיבה ואפילו ראת דם עם לידתה להשלים ג' ראייות דרחמ' טהריה כדילפינן מדמה ואם לא היה ולד וראת דם עם לידתה הרי כאן זיבה גמורה דהשתא לאו קושי סמוך ללידה הוא דאין כאן לידה ואם לא היה ולד ולא ראתה דם אין כאן לא לידה ולא זיבה דשני ימים ראת לבד.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>יולדות </b> בזוב הויא זבה וסופרות ז' נקיים כדכתיב וספרה לה ומביא קרבן זבה כיון דהויא זבה וקרבן יולדת כיון דילדה ולידה אינה סותרת מנין שבע' אם התחילה למנו' וילדה וימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת ז' נקיים דכתיב ואם טהרה מזובה מזובה ולא מלידתה כיון שטהרה מזובה סופרת מיד ואינה צריכה להמתין עד שיעברו ימי לידתה אלמא ילדה בימי ספירה אינה סותר' ועולה ואם שלמו ימי הספירה בתוך י"ד של נקבה אסור' לבעלה מדין ימי לידה עד ליל חמשה עשר כדכתיב וטמאה שבועים וגו' וימי נדתה נמי שאינה רואה בהן עולין לה לספירת שבעה דזבה גדולה לדעת הרב ז"ל מהאי קרא גופיה דכתיב ואם טהרה מזובה כיון שטהרה מזובה אף על פי שהיא טמאה טומאה אחרת הרי זו סופרת בהן כדלקמן.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>יולדת </b> בזוב שלא פסק דמה אין לה דם טוהר דממעין דמי' טמאים אתי והתורה לא טהרתו עד שתספור ז' נקיים כדכתיב דותה תטמא דהוי קרא יתירא דה"ל למכתב וטמאה שבעה ימים כימי נדה ולשתוק ואתא לרבות יולדות בזוב שצריכה שתשב ז' ימים נקיים ואם ספרה שבעת ימים ולא טבלה וראתה אינה צריכה לשבת על אותו דם אלא טובלת ומותרת שכל ימי טוהר אינם ראויים לא לנדה ולא לזבה דרחמנא טהרינהו אבל עצמו של דם טמא ומטמא כדין דם הנדה עד שתטבול דביומי תלה רחמנא וכיון דלא טבלה הוי דמה טמא כטומאת לידה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>היולדות </b> נקבה ואחר לידה נתעברה ובא לה דם קושי בתוך פ' הרי הוא דם טוהר שכל דמים שתראה תוך ימי טוהר טהור עד שתפיל וכשתפיל תהיה טמאה לידה אם זכר טומאת זכר אם נקבה נקבה דכתיב תשב על דמי טהרה לרבות מקש' בתוך פ' של נקבה שכל דמיה שהיא רואה טהורים עד שיצא הולד יצא הולד טמאה לידה ומונה ימי טומאה וימי מלאת מולד שני אפילו היו תאומים ונולד זה אחר זה כמה ימים מונה לשני דכיון דמרבינן מקרא דתשב. מקשה תוך פ' כל שרואה תוך פ' טהור בין אחד בין שנים זה אחר זה ומונה משני כיון שדמיה ג"כ משני טהורים כדאמרינן.
+
+Halakhah 10
+
+<b>זבה </b> שפסק דמה והתחילה למנות ובא לה דם קושי תוך ז' ימים נקיים אינו סותר ועולין לה למנין לפי שדם זה טהור הוא דבימי זובה טהריה רחמנא לגמרי בעודה שותת וכן ימי לידה אינם סותרים ועולין כשאינה רואה בהם כדאמרינן לעיל מדכתיב ואם טהרה מזובה כיון שטהרה מזובה אף על פי שהיא טמאה טומא' אחרת כגון טומאה לידה ונדה ומצורעת הרי זו סופרת בהן אם לא ראתה ואם ראתה אין עולין לה ואין סותרין אלא משלמת על מנינה כשתפסוק הדם דאף על גב דאמר ואחר תטהר אחד אחד לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם היינו טומאת זיבה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ואיפשר </b> שתראה האשה דם מן המקור יום אחר יום מאה וי"ד יום ב' ימי זיבות וימי נדות וב' ימי זיבות וימי קושי וימי לידה וימי מלאת ונדות וב' ימי זיבות ולא תהיה זבה גדולה שכל דם שתראה אחר מלאת הוא תחלת נדתה שכל שיש הפסק חוזרת לפתח נדותה דהכי גמירי הלכתא דשבעת ימי נדה קודם י"א ימי זיבה לפיכך הרואה דם בין השמשות של סוף יום מלאת הרי זו ספק נדה שמא בליל' ראה שהוא תחלת ימי נדתה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>מן </b> העיקרין שנזכרו יתבאר לך דין אשה שהוחזקה כל ימיה יום תראה ויום לא תראה או כמה ימים תראה וכמה ימים לא תראה שוה בשוה שמיום אחד עד שלשה לא תשמש אלא יום אחד וחמשה לילות ביום אחד רואה ויום אחד אינה רואה וארבעה לילות ברואה ב' ימים וב' ימים אינה רואה ומשלשה עד שבעה משמשת בתחלה מיום א' עד חמשה ימים ושוב אינה משמשת לעולם שהוחזקה זבה גדולה ואינה יכולה לספור ז' ימים נקיים ומשבעה עד עשרה עד מאה עד אלף ועוד שיכולה למנות ז' נקיים משמשה בכל ימיה ולפי רוב הימים תרבה שימושה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ווסתות </b> דרבנן ואסמכנהו רבנן אקרא דכתי' והזרתם את בני ישראל מטומאתם אזהרה לבני ישראל שיפרשו מבנות ישראל סמוך לוסתן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>כל </b> אשה שטעת ולא ידעה דם שראה אם בימי נדתה אם בימי זיבתה אם ראתה א' או ב' יושבת תשלום שבעה שמא בימי נדתה עומדת ואם ראתה ג' סופרת ז' נקיים שמא בימי זיבתה עומדת וכל הטועה אינה מונה משיפסוק הדם פחות משבעה ולא יתר על שבעה עשר ויבאו ימי נדתה כיצד ראת יום אחד ופסק הדם מונה שבעה עשר ששה לתשלום נדתה וי"א ימי זיבתה ויבאו ימי נדתה ואם ראתה י"ג או יתר מונה שבעה משיפסוק הדם ויבאו ימי נדתה הרי לא פחות משבעה ולא יתר על י"א ואיפשר דהלכתא גמירי לה הכי והרי זה בכלל מה שאמרו י"א יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני ודרכי תיקונה מבוארים:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> האשה מתטמאה מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויוצא מבשרה כמו שביארנו כדכתיב בבשרה ותהיה טמאה מעת שתראה ולהבא בלבד דלא הזכיר בה הכתוב טומאה אלא אחר ראיה ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור הרי זו בחזקת שבא בהרגשה מן החדר וכמו שביארנו. וכתמים שנמצאו על בשרה או על בגדי' מדברי סופרי' כיון שלא הרגישה בבשר' דכת' בבשרה ולא כתם דהא דמטמאה לפנים כמבחוץ דילפינן לעיל מבבשרה היינו מבבשר מאי בבשרה שמעת מינה עד שתרגיש בבשרה ובכתמים שלא הרגישה טהורה מן התורה ואינו נראה דעת הרב בעל מגדל עוז שכתב כי הרב ז"ל סובר שכתם שבבשרה מן התורה שהרי בפירוש כתב הרב ז"ל שכתם שעל בשרה או על בגדיה שהוא מדברי סופרים:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> יולדת טמאה כנדה אף על פי שלא ראתה דם כדילפינן לעיל מבימי נדת דותה ללידה יבשתא. ואחד היולדת חי או מת ואפילו נפל אם זכר יושבת לזכר ואם נקבה לנקבה והוא שתגמור צורתו וגמר הצורה גמירי דהוי בארבעים יום ומדקאמר קרא וילדה זכר וגומר ואם נקבה וגומר משמע משעת דאיכא הכר בין זכר לנקבה דהיינו בן ארבעים דנגמרה צורתם אז אמו טמאה לידה פחות מכן דאכתי לא נגמרה צורתן ואין הכר בין זכר לנקבה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> אמו טמאה לידה ואפילו ביום ארבעים שלא נגמרה צורתו עד שיכלו כל מ' יום ואם הפילה יום מ"א מאחר התשמיש הויא ספק יולדת ותשב לזכר ולנקבה ולנדה דדילמא ליכא וולד כיון שאינו ניכר צורת אדם במה שהפילה. ואם היתה צורת אדם דקה דהיינו שפיר מרוקם יצאה מספק נדה דהא הוי ולד אלא שאינו יודע אם זכר אם נקבה ולהכי תשב לשניהם וימי טוהר נמי יהבינן לה מדאוריתא אף על גב דלא השעיר בראשו. הפילה חתיכה לבנה אם נקרעה ונמצאה בה עצם הוי ולד וטומאה לידה הפילה שפיר מלא מים או מלא דבר אחר הואיל ואינו מרוקם שאין לו כלל צורה אינה חוששת לוולד.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>יוצא </b> דופן שנפתחו מעיה על ידי סם ונתרפאת אמו טמאה לידה ואין לו ימי טומאה וטהרה דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר עד שתלד ממקום שמזרעת. ודם קושי שבא לה דרך הרחם הוי דם נדה או זיבות דכי טיהר רחמנא דם קושי ה"מ בלידה מעליתא אבל דרך דופן לאו לידה היא ודם היוצא דרך הדופן טמא דמקור מקומו טמא ומטמאה במגע משום דנגעה במקור. ואם לא יצא דם דרך הרחם האשה טהורה אף על פי שדם עצמו שיצא מן הדופן טמא שאין האשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה דכתיב ואיש כי ישכב את אשה וגו' וגלה את ערותה את מקורה הערה מלמד שאין אשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>יצא </b> רובו אבר אבר טמאה לידה דרובו ככולו דאזלינן בתר רובא יצא ראשו כולו כא' הרי זה כרובו דמשיצא ראשו הרי הוא כילוד דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וגו' הלך אחר אפים דהיינו ראשו לענין לידה דחשיב מכל אשר בחרבה ואף על גב דאיתותב שמואל היינו במאי דקאמר דאין הראש פוטר בנפלים אבל איפשר דלידת ראש לכל דראוי לחיית מהכא נפקא דחשיב ילוד ולא סגי ברוב פדחת אלא כשלם שאם לא נחתך ויצא כדרכו משתצא רוב פדחתו דכתיב בנחלה יכיר לחוד ולא כתיב פנים דהוי הכרת פדחת.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> שפניו פני אדם מצח וגבינים ועינים ולסתות וגבות הזקן אמו טמאה לידה אף על פי שבשאר דומה לבהמה או חיה או עוף דבתר צורת פנים אזלינן. ומפלת דמות נחש אמו טמאה לידה דגלגל עינו עגול דומה לשל אדם ואע"ג דאמרינן דבעינן צורת פנים כולה כשל אדם אפשר דהוי טעמא דבשאר בהמה חיה ועוף דלא דמו במידי לאדם כל שנשתנה בקצת לאו מידי הוא דבעיא צורת פנים כולה ולאו דומה לאדם הוא דבהאי דדמי הוי ביה שינוייא ולאו כלום הוא אבל נחש דגלגל עינו אדום דומה לאדם אע"ג דלא הויא כל צורת פנים דומה לאדם לאו שינוי הוה ביה והא דומה לאדם בהא ולהכי אמו טמאה לידה. וקדיה וקיפופה אף על גב דאית להו לסתות זקופות כשל אדם נראה דעינים דנחש דמו טפי לשל אדם מלסתות קדיה וקיפופה. המפלת דמות אדם שיש לו כנפים אמו טמאה לידה דוולד הוא אלא שיש לו כנפים יתר על כל צורת ולד נברא בעין או ירך א' מן הצד הוי כחצי אדם ואמו טמאה לידה ואע"ג דאמרינן דבעיא כל צורת פנים היינו כשישנן כל האיברים בעיא שיהיו כולם דומיא לשל אדם אבל כי הכא דדמי במאי דאית ביה סגי ואם היו באמצע אמו טהורה שזו בריה אחרת. (ואין לוולד)
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> שנברא אטום ואינו ולד שלם אינו ולד ואין אמו טמאת לידה אבל יד או רגל חתוכה הרי חזקתו מולד שלם ומצטרפין לרוב איבריו דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו' וביום השמיני ימול וגו' משמע מי שהוא ראוי לחיות ח' ימים אמו טמאה לידה ומי שאינו ראוי לחיות שמנה לברית לא (אם כן) יצאו מי שמפלת בריית גוף או ראש שאינו חתוך ומי שיש לו שני גבין ושני שדראות שאינם ראויים לברית שמנה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>ואין </b> סנדל בלא ולד אחר ואין שליא פחותה מטפח ולא בלא ולד ותשב לזכר ולנקבה וכי איצטריך לסנדל דתשב לזכר ולנקבה היינו כגון שהולד השני הוא זכר דיהבינן לה חומרא טומאה דנקבה בשביל הסנדל וימי טוהר דזכר לחומרא ולשליא תשב לזכר ולנקבה דכיון דאין לשליא בלא ולד ולא ידעינן אי זכר אי נקבה תשב לשניהם. הפילה שליא אין אומרים זו שלית הנפל אלא חוששין שמא נימוח שפיר של שליא זו ותשב לזכר ולנקבה שאין תולין את השליא אלא בולד של קיימא ואפילו אחר כ"ג יום תולין אותו בולד ואין תולין את השליא בולד הבא אחריה שאין דרכה של שליא לצאת לפני הולד אלא חוששין לולד אחר דחזקה היא דאין דרך שליא לצאת לפני הולד. יצתה מקצת השליא ביום ראשון ומקצתה ביום שני מונין לה מראשון ואין לה ימי טהרה אלא משני לחומרא. המפלת דמות בהמה וחיה ועוף ושליא קשורה בו אין חוששין לולד ואם אינה קשורה בו מטילין עליה חומר שני וולדות וכל שחוששין לשליא אין נותנין להן ימי טוהר. הפילה דבר שאינו ולד או שפיר תוך מ' יום שלא נגמרה צורתו אם יצא עמו דם הרי זו דם נדה או זבה ואם יצא יבש בלא דם כדברי האומר אפשר לפתיחת הקבר בלא דם הרי זו טהורה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>מי </b> שילדה זכר ונקבה תאומים תשב לנקבה דבכלל ימי טוהר של נקבה הוו של זכר. ילדה טומטום או אנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה ימי טוהר לזכר וימי טומאה לנקבה דמספקי' בהו בזכר ונקבה ילדה תאומים א' זכר וא' טומטום או אנדרוגינוס לא נימא מדהאי זכר האי נמי זכר כיון דכתיב אשה כי תזריע וגו' אשה מזרעת תחלה יולדת זכר אלא אימא שניהם הזריעו בבת א' זה זכר וזה נקבה הא' נקבה והב' טומטום או אנדרוגינוס תשב לנקבה בלבד. הפילה ולא ידעה מה הפילה תשב לזכר ולנקבה אין ידוע אם וולד היה תשב לזכר ולנקבה ולנדה דכשתראה תהא נדה דאין לה ימי טוהר דשמא לאו וולד הוא ופי' תשב לזכר ולנקבה ולנדה כמו שפירש הרב ז"ל:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כי </b> יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין וגו' בין דם נדה לדם זיבה דומיא דבין נגע לנגע דכולהו נגעים טמאים ומשום דקרא איירי בפלוגתא דזקן ממרא וסנהדרין שבדורו דכתיב והאיש אשר יעשה בזדון וגו' אמרי' דבין דם לדם משמע נמי בין דם טהור לדם טמא ודם טהור היינו כל שאינו מחמשת מראות דמים ודם טוהר של יולדת דמעין אחד הוא והתורה טמאתו והתורה טהרתו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אין </b> האשה עולה מטומאתה אלא בטבילה ובלא חציצה כדילפינן לעיל פ"ד ואין טבילה עולה אלא אחר ספירת הימים כדכתיב וספרה לה ואחר תטהר בזבה.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>ואיסור </b> נגיעה וקריבה באשתו נדה אפילו בלא בעילה מדאוריתא דכתיב ולאשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערוה אין לי אלא שלא יגלה מנין שלא יקרב ת"ל לא תקרב. ויש בלאוין אלו דברים מדרבנן גדר וסייג לתורה כדכתיב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קז </b> שלא להתחתן בגוים דכתיב לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך. וא' ישראל שבעל גויה דרך אישות או ישראלית לגוי לוקין מן התורה כדילפינן למלקות לכולהו לאוין פ"א מהלכות י"ט. ואחד שבעה אומות וא' כל האומות באיסור זה דאע"ג דקרא בה' עממין מיירי הא כתיב כי יסיר את בנך לרבות כל המסירים ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות כדכתיב לא תתחתן בם. וכהן הבא על הגויה חייב עליה משום זונה כיון דאין קידושין תופסין בה וילפינן מזונה ישראלית במה מצינו מה זונה ישראלית בלאו אף זונה גויה בלאו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b> הבועל גויה בפרהסיא לעיני עשרה מישראל או יתר אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין ודבר זה הלכה למשה מסיני וראיה לדבר מעשה פנחס בזמרי. ואין הקנאי רשאי לפגוע בהם אלא בשעת מעשה כזמרי שנאמר ואל האשה אל קבתה אבל פירש אין הורגין אותו ואם הרגו נהרג עליו כיון דהוה פטור שלא בשעת מעשה כדאמר. ואין מורין לו שלא נאמרה אלא למקנא עצמו ואינו נמלך ולא עוד אלא שאם נשמט הבועל והרג לקנאי כדי להציל עצמו מידו אין הבועל נהרג עליו שהרי רודף הוא. ונראה דדוקא נשמט והרגו לקנאי פטור דכיון דנשמט ופי' לא היה הוא חייב שלא נאמרה הלכה אלא בשעת מעשה אבל אם בשעת מעשה בלא פרישה הרגו לקנאי נהרג דהא חייב היה כיון שהיה עושה מעשה. (ובת) גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז אינו בכלל דין זה. לא פגעו בו קנאין ולא הלקוהו ב"ד עונשו מפורש מדברי קבלה שהוא בכרת דכתיב כי חלל יהודה וגו' ובעל בת אל נכר יכרת וגו'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>והבן </b> הבא לו מן הגויה אינו בנו אלא בנה דכתיב כי יסיר את בנך מאחרי ולא כתיב כי תסיר את בנך דבנה לאו בנך מיקרי.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>גוי </b> הבא על ישראלית אשת איש נהרג עליה דכתיב בבני נח הנך מת על האשה והיא בעולת בעל וכתיב בעריות איש איש אל כל שאר בשרו מה ת"ל איש איש לרבות את הגוים שמוזהרים על העריות כישראל והיינו בעריות דידן דבעריות דידהו באשת איש הוי בסיף דכל מיתת בני נח אינה אלא סיף ואפנויה אינו חייב אבל ישראל הבא על גויה בזדון הרי זו נהרגת מפני שבאת לישראל תקלה על ידה כבהמה דכתיב הן הנה היו לבני ישראל וגו' וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עבד </b> ושפחה נראה דביאתן אסורה בישראל מן התורה אפילו לפי' הרב שאינם בכלל לא יהיה קדש וכו' מדהתיר הכתוב מסירת שפחה כנענית לעבד עברי משמע דאי לאו עבד עברי אסורה לו דהוו עם הדומה לחמור והכאת מרדות הוא שכתב שהוא מדברי סופרים אבל האיסור הוא מן התורה כדאמר דהכי משמע לישנא דנקט הרב ז"ל מפני שאין בו מלקות מן התורה משמע דעונש הוא שאין בו מן התורה הא איסור גופיה הוי מן התורה. והבן מן השפחה הוא עבד כדכתיב האשה וילדיה משמע דולדה כמוה ולא נאמרה הלכה אלא בבועל ארמי' לא בשפחה דכיון שטבלה לשם עבדות אינה גויה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>נתערב </b> וולד ישראלית בולד שפחה כל א' מהם ספק עבד וכופין בעל השפחה ומשחרר את שניהם כיון דאינם יכולין לישא בת חורין ולא שפחה משום ספיקא ורמי עלייהו מצות פריה ורביה משום הכי כפינן לרב ואם בן האדון הוא לכשיגדלו ישחררו זה את זה בלי כפיה דכל חד ניחא ליה דלא ליהוי ספק עבד. היו שתיהן בנות הרי הן ספק שפחות והבא על כל אחד מהם הוולד ספק עבד. וכן נתערב ולדה בולד גויה מטבילין שנים לשם גרות וכל אחת מהן ספק גיורת.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>כל </b> הגוים כשיתגיירו ויקבלו עליהם כל המצות שבתורה והעבדים כשישתחררו הרי הם כישראל לכל דבר דכתיב הקהל חקה אחת לכם ולגר וגו' ומותרים ליכנס בקהל ה' מיד כיון דהוו בכלל קהל ה' והכניסה בכלל קהל ה' היא גר לישא ישראלית וגיורת שתנשא לישראל:<br><b> אזהרת קח </b> שלא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'. והרי הן כישראל לכל דבר כשיתגיירו אלא לענין ביאה בקהל דכתיב לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' והלכה למשה מסיני שהעמוני זכר ומואבי זכר הוא שאסור לעולם לישא ישראלית אפילו בן בנו עד סוף העולם אבל עמונית ומואבית הותרת מיד כשאר האומות דכתיב על דבר אשר לא קדמו אתכם וגו' אשר שכר עליך וגו' איש דרכו לקד' ולשכור ואשה אין דרכה לא לקדם ולא לשכור ולהכי לא נאסרה:
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>אזהרת קט </b> שלא להרחיק אדומי מלישא בת ישראל אלא עד ג' דורות דכתיב לא תתעב אדומי וגו':<br><b> אזהרת קי </b> שלא להרחיק מצרי מלבא בקהל לישא בת ישראל אלא עד שלשה דורות שנאמר לא תתעב מצרי כי גר היית וגו' בנים אשר יולדו להם דור ג' וגו' מצרי ואדומי אחד זכר ואחד נקבה דור א' ודור שני לגיורות אסורין לבא בישראל ודור ג' מותר דכתיב דור ג' ולא דור ראשון ושני ואף על גב דכתיב בנים בקרא דמשמע ולא בנות כיון דתלאן הכתוב בלידה דכתיב אשר יולדו כל הנולדים להם ואפילו נקבה במשמע.
+
+Halakhah 20
+
+<b>מצרית </b> מעוברת שנתגיירה בנה שני דכתיב אשר יולדו וכתיב להם דמשמע מהם מנה ראשון ושני והוה אמינא מצרית מעוברת שנתגיירה חד דרא כתב רחמנא אשר יולדו דמשמע דכל לידה דמגירות ואילך חד דרא היא דמגירות הוא דמנינן דור ג' דכתיב דורות וכתיב בנים אם נאמר בנים ולא נאמר דורות הייתי אומר גר שנתגייר מצרי ונולדו לו שלשה בנים בן אחד ושני יאסרו והג' מותר לכך נאמר דורות לאשמועינן דכל בניו אסורין ובני בניו מותרים ואם נאמר דור שלישי ולא נאמר בנים הייתי אומר לאותם ישראלים העומדים בהר סיני הוא אומר דור ג' שלכם יבא לכם בקהל כלומר בכם ובבניכם אסורין מצרי ואדומי אבל בבני בנים מותרים ומשם והלאה מותרים מצריים ואפילו גר ראשון לכך נאמר בנים דבבנים דידהו הוא דמנינן שלשה דורות משעת גירותן. מצרי שני שנשא מצרית ראשונה או ראשון שנשא שנייה הולד שני שנאמר בנים אשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה ואי אפשר ללידה בלא אב ואם אלמא בעיא שיהא שלשה לאב ואם וכל שאינו שלשה לשניהם אינו מותר וממשמעות יולדו ילפינן איסור נקבות ושיהיה שלשה לשניהם.
+
+Halakhah 21
+
+<b>עמוני </b> במצרית או מצרי בעמונית הולד הולך אחר הזכר. דתניא מנין לאחד מן האומות שאינו משבעה אומות ואינו בכלל לא תחיה כל נשמה שבא על כנענית והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד ואי אתה מצוה להמיתו דשדינן ליה בתר אבוה שנאמר וגם מבני התושבים הגרים וגו' שבאו מאומות אחרים ונעשו אבותם תושבים במקומכם יכול אפילו א' מן הכנענים שבא על א' מן האומות והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד ת"ל אשר הוליד בארצכם מן הנולדים בארצכם שאמו מארצכם וילדתו שם ולא מן הגרים בארצכם שנולד במקום אחר שאמו משאר אומות ואח"כ בא לגור אצל אביו בארצכם דרך אשה להיות במקומה ודרך איש ליגלות הילכך הנולדים בארץ ודאי אמו מז' אומות אבל הנולדים במקום אחר ודאי אמו משאר אומות ומסתברא כי מיעטינהו קרא מעבד היכא דאביו כנעני דהולד הולך אחר הזכר כדאמר. נתגיירו הלך אחר הפחות דכיון דילפי' דבגיותן הלך אחר הזכר בין שיהא פגום שבשניהם או לאו משמע הא אם נתגיירו אזלינן בתר הפגום שבשניהם והכא נמי כתב להם דמשמע הלך אחר פיסולין.
+
+Halakhah 22
+
+<b>מי </b> שיתגייר משבעת עממים אינם אסורים מן התורה לבא בקהל דקרא דלא תתחתן בם בגיותן משמע לפי' הרב ז"ל.
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>ד' </b> אומות האסורין לבא בקהל נתערבו בכל האומות שבעולם שהם מותרים לבא בקהל שהרי הותרו הכל שכל הפורש מהם להתגייר חזקתו שפי' מן הרוב דאזלינן בתר רובא מדאוריתא דכתי' אחרי רבים להטות:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בג' </b> דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן. מילה היתה במצרים דכתיב וכל ערל לא יאכל בו בפסח וכתיב וכל העם היוצאים משמע דבשעת יציאתם מל אותם משה רבינו שכולם בטלו ברית מילה במצרים חוץ משבט לוי ועל זה נאמר ובריתך ינצורו. וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה דכתיב וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם והרי אני דן ומה במקום שאינם טעונים כיבוס בגדים כבעל קרי טעונים טבילה כאן שהוא טעון כיבוס בגדים אינו דין שיטענו טבילה וכתיב ויקח משה חצי הדם ויזרוק על העם ואין הזאה בלא טבילה דהכי גמירי לה. וקרבן דכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו' על ידי כל ישראל הקריבום. וכן לדורות כשירצה הגוי ליכנס בברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן דכתיב ככם כגר מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן אף הגר לדורות כן ואם נקבה היא טבילה וקרבן דציווי טבילה דילפי' מכיבוס בגדים הוי לכלם אנשים ונשים ומהזאה דילפינן נמי טבילה מינה משמע דנשים היו בכלל אותה הזאה וגמירי דאין הזאה בלא טבילה וקרבנות שהקריבו נערי בני ישראל על ידי כל ישראל הקריבום אנשים ונשים. ומהו קרבן הגר עולת בהמה או שתי תורים או שני בני יונה ושניהם עולה דאע"ג דכתיב ויעלו עולות ויזבחו שלמים וגו' הא כתיב ככם כגר יהיה לכם לכם הקשתיו במקצת ולא לכל קרבנותיכם ומיהו עולה מסתבר דמבשרא דכולה כליל. ובזמן הזה שאין קרבן צריך מילה וטבילה דכתיב וכי יגור אתכם גר וגו' לדורותיכם אע"ג דליכא מקדש וכשיבנה בית המקדש יביא קרבן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>גר </b> שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול דתרוייהו בעיא כדאשכחן בישראל דלא הוכשרו לקבל התורה אלא אח"כ וצריך לטבול בפני ג' דמשפט כתוב ביה משפט אחד יהיה לכם ולגר ואין משפט פחות מג'. אין מטבילין אותו בלילה דמשפט כתוב ביה בגר כדאמרן ומשפט לא הוי אלא ביום שנאמר ביום הנחילו את בניו וכתיב בנחלה חקת משפט והרב ז"ל סבירא ליה דכגמר דין דמי ובדיעבד הוי גר.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מעוברת </b> שנתגיירה וטבלה אין בנה צריך טבילה דדבר תורה שהוא הלכה למשה מסיני רובו המקפיד עליו חוצץ והכא לא קפיד בהאי חציצה ואע"ג דכולו מכוסה היינו רביתיה דוולד ולאו חציצה היא ואע"ג דמילה קודם לטבילה דקודם נימולו ישראל ואח"כ טבלו שאני הכא דאכתי לא חזי למילה. טבל בינו לבין עצמו ונתגייר בינו לבין עצמו אינו גר דמשפט כתיב ביה כדאמר וכתיב ושפטתם צדק וגו' ובין גרו. בא ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי והטבילוני אינו נאמן דכתיב וכי יגור אתך גר אתך במוחזק לך בין בארץ בין בחוצה לארץ דכתיב קרא אחרינא גר ותושב וחי עמך עמך כל שעמך ואפילו בחוצה לארץ נמי צריך ראיה דהאי דכתיב וכי יגור וגו' בארץ דמשמע בארץ הוא דבעינן ראיה ולא בחוצה לארץ ההוא מיבעי ליה דאפילו בארץ מקבלים גרים דסד"א משום טיבותא דא"י קמגייר והשתא נמי דליכא טובא דפסק חלב ודבש ואיכא שכחה ופיאה מעשר עני קמ"ל דאפילו בארץ מקבלין.
+
+Halakhah 8
+
+<b>נתגיירתי </b> ביני לבין עצמי נאמן לפסול את עצמו ואינו נאמן לפסול את הבנים דאע"ג דכתיב יכירנו לאחרים שאם אין בית דין מכירין נאמן עליו אביו לומר זה בני ליטול עליו פי שנים הכא לדבריו גוי הוא ואין עדות לגוי ועל עצמו נאמן משום דשוי נפשיה חתיכה דאיסורא וחוזר וטובל בב"ד כיון דאפשר לחזור ולטבול אבל מילה לא אפשר ואין דנין אפשר משאי אפשר.
+
+Halakhah 9
+
+<b>מי </b> שהוחזק גוי מקודם וראינוהו נוהג בדרכי ישראל תמיד אין משיאין אותו עד שיביא עדים או עד שיטבילוהו בפנינו אבל מי שבא ואמר שהוא גוי ונתגייר בב"ד נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כשם </b> שמלים ומטבילים את הגרים כך מלים ומטבילים את העבדים הנלקחים מן הגוים לשם עבדות דכתיב המול ימול יליד ביתך וגו' ושייך במצות דכתיב למען ינוח עבדך ואמתך ועוד דגמר לה לה מאשה וא"כ בעי נמי טבילה דמשעת טבילה שייך במצות כגיורת ושפחה דלא אתי להו חיוב מצות אלא בטבילה. הלוקח עבד מן הגוי וקדם העבד וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין דגוי לא קנאו לגופו של זה מתחלה דכתיב מהם תקנו וגו' אתם תקנו מהם ולא הם קונין מכם ומעשה ידיו הוא דקני ומאי דקני הוא דמקני ליה לישראל וכיון דקדים וטבל לשם בן חורין אפקעיה לשיעבודיה מיניה דשחרור מפקיע מידי שעבוד והוא שיאמר בעת טבילה הרינו טובל בפניכם לשם גירות ואם בפני רבו אינו צריך לפרש לפיכך צריך רבו לתקפו במים לתת עליו עול מלאכה במים כדי שתהא נראית טבילת עבדות שאפי' יאמר הוא לשם בן חורין לא יהא ממשות בדבריו והרי הוא תחת שעבודו ומודיעו שלשם עבדות מטבילו. ואינו טובל אלא בפני ג' וביום כגר שמקצת גירות הוא זה ובמקוה הכשר לטבילת נדה שם מטבילים גרים ועבדים וכל שחוצץ בנדה חוצץ בהם דחציצה גמירי לה לכולהו חייבי טבילות.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>גר </b> שמל וטבל בפני ג' אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר יצא מכלל הגוים ואפילו חזר ועבד ע"ז הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין דאע"פ שחטא ישראל הוא ומחזירין לו אבדתו דאחיו הוא אם אינו מומר אלא לתאבון דמאחר שטבל נעשה כישראל:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אי </b> זהו גר תושב שמותר להושיבו בינינו בארץ ישראל זה גוי שקבל עליו שלא יעבוד ע"ז ושאר מצות שנצטוו בני נח ולא מל ולא טבל הרי זה מקבלים אותו דכתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו וגו' דמשתעי בגר תושב וכתיב בתריה עמך ישב בקרבך וגו' ואלו עובד ע"ז כתיב ביה לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי וגו'. ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג דגמר טוב טוב מעבד עברי דאינו נוהג אלא בזמן היובל כדכתיב עד שנת היובל יעבוד עמך.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>עבד </b> הנלקח מן הגוים ולא רצה למול ולקבל עליו מצות העבדים אסור לקיימו כמו שמצינו שנצטוה אברהם אבינו ע"ה למול את עבדיו ולא היה יכול לקיימם בלא מילה והיכא דאתני לא הוי בכלל זה ומותר לקיימו בעבודתו כשהוא גר תושב בזמן היובל.
+
+Halakhah 10
+
+<b>הגוים </b> אין אסורין עליהם משום ערוה אלא אמו ואשת אביו ואחותו מאמו ואשת איש וזכור ובהמה. דנאמר לאדם הראשון על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו אביו אשת אביו דאלו אביו ממש הכתיב ודבק ולא בזכור ולאחר מיתת אביו דאלו בחייו היינו באשתו ולא באשת חברו ואת אמו היינו אמו ממש מאנוסתו דאלו אשת אביו ילפינן לה מאביו. אחותו מאמו דלא נאמר איסור אחוה בבני נח אלא מן האם דכת' וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי אלמא בת האב שרי' להו ובת האם לא שרי'. ואשת איש דכת' באשתו ולא באשת חבירו. וזכור ודבק ולא בזכור דמתוך שאין הנשכב נהנה אינו נדבק. בהמה דכתיב והיו לבשר אחד מי שנעשה בשר אחד שזרע יוצא מהם שנעשה בשר האם והאב בו אחד יצאו בהמה וחיה שאין נולדים מן האדם. וכל שאר עריות מותרות להם דלא ילפינן שאר עריות מהנך דכתי' בקרא דמדפרט כל הני ש"מ דוקא כתבינהו.
+
+Halakhah 11
+
+<b>גר </b> שנתגייר ועבד שנשתחרר הרי הוא כקטן שנולד וכל שאר בשר שהיו לו כשהיה גוי או כשהוא עבד אינן שאר בשר ואם נתגייר הוא והם אינו חייב על אחת מהם משום ערוה כלל ודין תורה מותר לגוי שישא אמו או אחותו מאמו שנתגיירו אלא שחכמים אסרום דכל גר שנתגייר כקטן שנולד עכשיו בלא אב ואם וקרובים דמי ואין עליו קורבה מקודם לכן ולענין ירושה גר נמי מצינו דכקטן שנולד דמי ואינו בנו ליורשו מן התורה ואפילו אביו גר נמי מדכתיב ואם אין לאיש גואל להשיב האשם וכו' וכי יש לך אדם מישראל שאין לו גואלים ואח או בן או שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו למעלה עד יעקב אלא זה הגר שמת ואין לו יורשים ל"ש אית ליה קרובים או לא דליכא קורבה כלל לגר דכקטן שנולד דמי ולא ירתי ליה מדאוריתא ואמרינן נמי דאיש אתה צריך לחזר אחריו ולשאול אם יש לו בנים בגרות אם לאו אבל קטן שאינו איש בידוע הוא שאין לו בנים ויתנהו לכהנים ומהכא נפקא לן דקטן לאו בר אולידי הוא.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>שני </b> אחים תאומים אע"ג דודאי בני אב אחד נינהו דטפה א' היתה ונחלקה לשתים אין להם קורבת אב אם היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה דזרע גוי כזרע בהמה אבל חייבים כרת משום אשת אח מן האם שהרי היא כישראלית שילדה בנים.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>העבד </b> מותר לישא אמו ושאר עריות מן התורה אפילו כשישתחרר כמו הגר.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>נותן </b> אדם שפחתו לעבדו או לעבד חברו ומוסר שפחה א' לב' עבדים לכתחלה ושפחה מיוחדת או שאינה מיוחדת אחד היא דאין אישות אלא לישראל או לגוים על גוים כדכתיב ודבק באשתו אבל לא לעבדים על העבדים ולא עבדים על ישראל דהרי הם כבהמות כדכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קיא </b> שלא יבא ממזר בקהל שנאמר לא יבא ממזר וגו' גם דור עשירי וגו'. אי זהו ממזר האמור בתורה זה הבא בערוה מן העריות שהן בכרת דכתיב לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו דכנף אביו בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר דהויא ליה אשת אחי אביו ובכרת הדר כתבא במשנה תורה משום למסמך לה לא יבא ממזר לאשמועינן דיש ממזר מחייבי כריתות ושאר כל העריות ילפינן מינה בהקשא ואף על גב דמפסיק קרא דלא יבא פצוע דכא בנתים כיון דלאו בני בנים נינהו ולא שייך מינייהו ממזר לא חשוב הפסק חוץ מן הנדה דאף על גב דקאי בכרת אין הולד ממזר משום דתפסי בה קידושין מה שאין כן בשאר עריות. ובין באונס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד הולד ממזר כיון שהוא מן הערוה דלא חלקה תורה אלא כל שהוא מחייבי כרת הוא ממזר ולא מפלגינן בין אונס או רצון או שוגג או מזיד אלא בעונש. ואחד זכרים ואחד נקבות דממזר מום זר משמע ואפילו נקבות. ולעולם דכתיב גם דור עשירי וכתיב בעמון ומואב עשירי לא יבא וגו' עד עולם ודון מיניה ואוקי באתרא דון מינה מה להלן עד עולם אף ממזר עד עולם ואוקי באתרא כדמעיקרא עשרה דורות דממזר אחד זכרים ואחד נקבות דכתיב ממזר מום זר הכי נמי עד עולם דמייתינן בג"ש אחד זכרים ואחד נקבות.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אחד </b> ממזר שנשא ישראלית או ישראל שנשא ממזרת כיון שבעלו אחר הקידושין לוקין. קדש ולא בעל אינו לוקה בעל ולא קדש אינו לוקה משום ממזרת. שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא בקידושין ובעילה דבאיסורי כהונה כתיב לא יקח דמשמע קידושין שקונין אותה וכתיב לא יחלל מה טעם לא יקח משום לא יחלל ושאר חייבי לאוין נמי אינם לוקים עד שיבעלו אחר הקידושין כמחזיר גרושתו דכתיב לא יוכל בעלה הראשון וכו' בדרך ליקוחין אסרה תורה לא פרט לאו על הביאה אלא אחר ליקוחין דלא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה וגו' חוץ מאלמנה לכהן גדול שאם בעל לוקה אף על פי שלא קדש דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו והרי חלל בביאה. המחזיר גרושתו משנשאת הולד כשר שהרי אינה ערוה ולכהונה נמי כשרים דכתיב תועבה היא מיעוטה הוא היא תועבה ואין בניה תועבין.
+
+Halakhah 3
+
+<b>גוי </b> ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר דביאת גוי התר היא מדאורייתא בצנעה וילפינן מאשת אב דכתיב ממזרות גבה לא יקח איש וגו' וסמיך ליה לא יבא ממזר מה אשת אב דלדידה לא תפסי בה קידושין לאחריני תפסי בה קידושין לאפוקי גוי ועבד דלא תפסי בהו קידושין כלל ואפילו באשת איש כדאמר שאין עושה ממזר אלא מי שיש לו קידושין על אחרים ובין באונס בין ברצון כדאמרינן. וגוי ועבד הבאין על הממזרת הולד ממזר דאינו מתיחס אחר אביו דעבד אין לו ייחס דכתיב עם החמור עם הדומה לחמור וגוי נמי אע"ג דאית ליה חייס לא שדינן ליה לולד בתריה אלא בתרה דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך ומתיחס אחר האם כדכתי' כי יסיר את בנך דקאי אבתך לא תתן לבנו. וממזר הבא על הגויה הוולד גוי נתגייר הרי הוא כשר דכתיב ביפת תאר לאחר שתשהא כדי גזירת הכתוב והיתה לך דריש בה הויה אבל מעיקרא קודם התר לא קרינן בה והיתה משמע דלא תפסי בה קידושין וכתיב כי תהיין לאיש וגו' וילדו לו כל היכא דקרינא ביה כי תהיין קרינא ביה וילדו לו שמתיחס הבן אחר אביו וכל היכא דלא קרינא ביה כי תהיינה דלא תפסי בה קידושין לא קרינא ביה וילדו לו אלא אחריה הוא מתיחס. וכן בא על השפחה וולדה עבד דלא קרינא בה כי תהיין כדכתיב עם החמור עם הדומה לחמור שחררו הולד כשר.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>מי </b> שחציו עבד וחציו בן חורין שבא על אשת איש אותו הבן אין לו תקנה שצד ממזרות ועבדות מעורבין בו דצד חירות של אביו משתמש באשת איש ואיכא צד ממזרות ואף על גב דאי כולו עבד הולד כשר כדאמר לעיל אפילו באשת איש הכא ממזר מצד חירות דהוי כשאר ישראל הבא על אשת איש דהולד ממזר ומצד עבדות שבו הולד כשר דגוי ועבד הבא על בת ישראל אפילו אשת איש הולד כשר ומשום הכי אין לולד תקנה לעולם לישא שפחה ובניו כמותו לעולם.
+
+Halakhah 6
+
+<b>גוי </b> הבא על השפחה שטבלה ועבד שטבל הבא על הגויה הולד הולך אחר האם בין בשפחה בין בנכרית מכי תהיין לאיש וילדו לו וגו' אבל גוי הבא על שפחה גויה או עבד גוי שבא על גויה בת חורין הוולד הולך אחר הזכר דבאומות הלך אחר הזכר כדאמרינן לעיל מקרא דכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם וגו' ואין קפידא בשפחות ועבדות בעודן בגיותן.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ממזר </b> מותר לישא גיורת וכן הממזרת לגר דקהל חמשה פעמים כתיב גבי פסולי יוחסין וצריכי וקהל גרים לא איקרו קהל דלא אייתר לן קהל לגרים והבנים משניהם ממזרים והולד הולך אחר הפגום דכתיב לא יבא לו לו הלך אחר פיסולו דור אחריו הוא מושך והכי משמע דגר עשירי לא יבא אפילו אין בו צד ממזרות אלא מאותו וישראל שנשא ממזרת או ממזר שנשא ישראלית שהולד ממזר מהכא נפקא דכתיב לו הלך אחר פיסולו.
+
+Halakhah 8
+
+<b>גיורת </b> שנשאת לגר והולידו בן אפילו הורתו ולידתו בקדושה הרי זה ובן בנו מותרים בממזרות לעולם מן התורה דקהל גרים לא איקרי קהל כדאמרינן וכן עבדים משוחררים מותרים לעולם מן התורה וכל שיש צד אחד מישראל אסור בממזרת דאם היא ישראלית לא גרע מגוי הבא על בת ישראל דהולד כשר ואסור בממזרת ואם הוא ישראל והיא גיורת הולד הולך אחר הזכר דכל שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר כדילפינן ממשפחותם לבית אבותם.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>האב </b> שהוחזק שזה בנו ואמר בני זה ממזר הוא נאמן. ואם יש לבן בנים אינו נאמן שלא האמינה אותו תורה אלא על בנו שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר יכירנו לאחרים. וכשם שנאמן לומר בני זה בכור כך נאמן לומר בני זה ממזר או בן גרושה. ואם יש לבן בנים אינו נאמן כדכתיב הבכור בן השנואה יכיר וגו' לבן גופיה הוא דנאמן אבל כשיש לו בנים לא מהימן אפילו אביו וכן נאמן על העובר לומר זה אינו בני. וארוסה שנתעברה והכחישה הארוס ואמר שמעולם לא בא עליה הרי הולד ממזר.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>דין </b> תורה שספק ממזר מותר לבא בקהל דה' קהלי כתיבי ואייתר חד מינייהו לשתוקי בישראל דאיקרי קהל ולהכי דרשינן לא יבא ממזר וודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>אסופי </b> שיש בו ספק אם הוא גוי או ישראל אם קדש אשה צריכה גט מספק דספקא דאוריתא לחומרא מדאיצטריך קרא למישרי ספק ממזר משמע דבעלמא היכא דלא גלי קרא כל ספק איסור אסור מן התורה ואדם שהרגו אינו נהרג עליו דדילמא אינו ישראל ואם היה רוב העיר ישראל או גוים אזלינן בתר רובא מדאוריתא להאכילו נבלות אם רוב גוים או להחזיר לו אבדה אם רוב ישראל דאחיך הוי ואפילו במיעוט ישראל נראה דמפקחין עליו את הגל דלענין פקוח נפש לא הלכו אחר הרוב דכתיב וחי בהם וגו' דמשמע שלא יוכל לבא בשום ענין לידי מיתה ובמחצה על מחצה לענין ספק ממון המוציא מחברו עליו הראיה דכתיב מי בעל דברים יגש אלי' וגו' בעל דברים היינו התובע יגיש ראייתו לפני ב"ד.
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+<b>אסופי </b> שהוא ספק גוי או ספק עבד אם נשא אשה הוא אשת איש בספק ואין הורגין הבא עליה מספק אבל אינם אסורים מן התורה שתוקי ואסופי מלישא אשה משום חשש ערוה דמדכתיב אל תחלל את בתך להזנתה וגו' ואמרו ז"ל אם יעשה דבר זה נמצא אח נושא אחותו או אב נושא בתו משמע שאין מונעין אותם מלישא אשה אף על פי שאיפשר שהיא ערוה עליו דאזלינן בתר רובא מדאוריתא ורובא דעלמא לא הוו ערוה להו ואסופי דאשתו הוי ספק אשת איש היינו כשיש להסתפק בגוי או בעבד אבל כשאין להסתפק בגוי או בעבד אשתו הויא אשת איש ודאי ומותר מן התורה לישא אותה דמשום ממזר לא חיישינן דממזר ודאי אסר רחמנא ולא ממזר ספק ושתוקי בכל גוני מותר מן התורה לישא ישראלית כיון שאמו ישראלית דאפי' נבעלה לגוי הא אמרינן דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר כדאמרינן לעיל ולא חיישינן שנבעלה לממזר או קרוב דרוב כשרים אצלה ואזלינן בתר רובה ואפילו אזלה איהו לגבייהו דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי הוי ספק ממזר ומותר מן התורה כדאמר וכל קבוע דאמרינן דהוי כמחצה על מחצה וילפינן לה מדכתיב וארב לו וקם עליו וגו' כדלקמן אזהרת קי"ז.
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+
+
+Halakhah 30
+
+<b>כל </b> שלא הוחזק אסופי נאמנים עליו אביו ואמו דחזקה דלא משקרו לומר על שאינו בנם שהוא בנם ואפילו הוחזק אי איכא טעמא למה לא אמרו קודם כמו בשני רעב נאמנים. וכן בכל מי שהוא כשר הוי משום חזקה דאם לא היה כשר לא היה נמצא כך ואשתו אשת איש גמורה והורגין הבא עליה כיון דלא מספקינן ליה בגוי ועבד.
+
+Halakhah 31
+
+
+
+Halakhah 32
+
+<b>נאמנת </b> חיה לומר זה הבן כהן הוא או לוי או נתין או ממזר מפני שלא הוחזק ועל הרוב אי איפשר בענין אחר ואזלינן בתר רובה מדאוריתא ואם ערער עליה אפילו א' אינה נאמנת דאיתרע לה עדותה והבן בחזקת כשר כל כמה דלא איסתפק עליה פיסול דלדיבורא לא חיישינן כיון דהוכחשה ואין לו ייחוס:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קיב </b> שלא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה' שנאמר לא יבא פצוע דכא וגו' ואם נשאו בת ישראל ובעלו לוקין כדאמרינן לעיל דלא לקי לפי' הרב ז"ל על בעילה בלא קידושין ומותרין לישא גיורת ומשוחררת ואפילו היה כהן דלאו קהל איקרו כדאמרינן לעיל ואע"ג דאיתסרא לכהן משום זונה מדאוריתא האי לאו בקדושתיה קאי אבל אסור פצוע דכא בממזרת דלא ילפינן ממזרת שהוא לאו השוה בכל מגיורת לכהן דלא מפרש לאויה בהדיא בקרא ואין איסורו שוה בכל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אי </b> זהו פצוע דכא כל שנפצעו הבצים שלו וכרות שפכה שנכרת הגיד שלו שלכך סמוכים ללא יבא ממזר ללמד מה להלן פיסולו על ידי מקום ביאה אף פצוע דכה וכרות שפכה פיסולן על ידי מקום ביאה וכן ג' איברים הגיד והביצים והשבילים שבהם מתבשל הזרע כל שנפצע או שנכרת או נדך אחד מג' איברים אלו פסול וכל שהו פסול בג' איברים אלו הוי משום דמעכבי תולדתו והוו בכלל פצוע דכא וכרות שפכה. ניקבה העטר' וחזרה ונסתמה הרי הוא חוזר להכשירו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>וכל </b> פיסול הנאמר בענין זה כשלא היו בידי שמים אלא בידי אדם שכרתו אדם או כלב או הכהו קוץ דקרינן פצוע ולא הפצוע דהוה משמע הפצוע מעיקרו כגון ממעי אמו ומדכתיב לא יבא פצוע דכא וכתיב לא יבא ממזר ילפינן נמי דמה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אזהרת קיג </b> שלא לסרס זכר אפילו בהמה וחיה ועוף אחד טמאים ואחד טהורים דכתיב ומעוך וכתות וסמיך ליה ובארצכם לא תעשו ואין לי אלא בהמה חיה ועוף מנין ת"ל בארצכם כל מה שבארצכם בין טמאים בין טהורים אין לי אלא בארץ בחוצה לארץ מנין ת"ל בארצכם לא תעשו ענין הכתוב שלא יעשה זאת בישראל בכל הארצות בין בגופן בין בגוף אחרים דאדם מרבינן מדכתיב בארצכם ולא כתיב בארץ או בארצך וכיון דכתיב לא תעשו תלה הענין בעשיה באי זה גוף שיהיה או באי זה מקום שיהיה שכך למדו מפי השמועה וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום דדמיה אלאו דחסימה דסמיך או הפילו השופט והכהו ואפילו מסרס אחר מסרס לוקה אע"פ שלא סרס אלא מסורס דכתיב ומעוך וכתות ונתוק וכרות אם על כרות חייב על נתוק לא כ"ש אלא להביא נותק או כורת זה אחר זה שהוא חייב. ואין סירוס בנקבה מן התורה דמדכתיב כי משחתם בהם מום בם לאיסור הקרבה כדכתיב לא תקריבו אלה וכו' משמע דלית בהו איסור סירוס.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>המשקה </b> עקרים לאדם או לשאר מינים כדי לסרסם הרי זה אסור שהרי מסתרס ונראה דאיסורו מן התורה משום דמפקד אפריה ורביה דכל היכא דלא נגע באיברים ממש לא מיחייב משום ובארצכם לא תעשו דהתם אמעוך וכתות קאי דהוי סירוס איברים ומשום הכי לא לקי ואשה דלא מפקדא אפריה ורביה מותרת לשתות כוס עקרין. בטל ממנו איברי תשמיש אינו לוקה עד שיסרס בידו דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו כדילפינן מלאו דחסימה דאית ביה מעשה ואסור לומר לגוי לסרס בהמה דבן נח מצווה על הסירוס ועובר משום ולפני עור לא תתן מכשול:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קיד </b> שלא ישא כ"ג אלמנה שנאמר אלמנה וגרושה וגו' את אלה לא יקח ואחד כ"ג משוח או מרובה בגדים ואחד כהן העובד או שמינוהו ועבר וכן משוח מלחמה כולן מצווים על הבתולה ואסורין באלמנה דכתיב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק וכו' הכהן הגדול מאחיו זה כ"ג שנמשח אשר יוצק על ראשו שמן המשחה זה משוח מלחמה ומלא את ידיו ללבוש את הבגדים זה מרובה בגדים על כולם הוא אומר אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וכתיב נמי את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ומדכתיב בכ"ג דמקריב אונן כי נזר שמן משחת אלהיו עליו וכו' עליו ולא על חברו למעוטי משוח מלחמה דאין מקריב אונן משמע דשאר כ"ג בין עובד בין מנוהו ועבר מקריבין אוננים מפני שהן בכלל כהונה וכ"ש לענין אזהרה על הבתולה ואיסור אלמנה דאסירא אפילו לכהן שעובד דהא אפילו למשוח מלחמה דאין מקריב אונן אסירא אלמנה ומוזהר על הבתולה כדילפינן מדכתיב והוא. ואינו לוקה כ"ג אם קדש אלמנה ולא בעל דכת' לא יקח ולא יחלל מה טעם לא יקח משום לא יחלל אלא א"כ בעל אח"כ שלוקה שתים משום לא יקח שהרי בעל ומשום לא יחלל שהרי שני לאוים הם:<br><b> אזהרת קטו </b> שלא יבעול כ"ג אלמנה אפילו בלא נישואין ולוקה על בעילתה דכתיב לא יחלל כיון שבעלה חללה ופסלה לכהונה ואפילו כ"ג לא לקי תרי אלא אאלמנה שמחללה עכשיו ואמרינן לא יחלל ב' חלולין א' לו וא' לה שמוזהר שלא לחלל כשרים לא אשה ולא זרעו אבל אאינך שכבר מחוללת לא לקי משום לא יחלל. קדש אלמנה ובעלה חייב שתים משום לא יקח ולא יחלל כדאמרינן לעיל דבלקיחה לחודה לא לקי דמה טעם לא יקח משום לא יחלל. וכל שהוא לוקה היא לוקה שאין הפרש בין איש לאשה לעונשין דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה זולתי בשפחה חרופה כמו שנתבאר פ"ג.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> ספק אלמנה או גרושה וחללה זונה אם כנס מוציא בגט דהוי ספקא דאוריתא ולחומרא וכדילפינן לעיל מספק ממזר דאיצטריך קרא למשרייה וכדילפינן נמי מדוכתי אחרינא לעיל אזהרת ל"ט.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> איסור חל על איסור דסברא היא דלא איצטריך קרא למיסר אלא מה שלא היה אסור בלאו הכי אבל אי הוה אסור לא הוה הדר קרא ואסור ליה אבל אי אתו ב' איסורין בבת אחת חיילי תרוייהו דהא לא הוה איסור בלאו הכי ותרי איסורי בהדדי קאתו כדאמרינן ואיסור מוסיף נמי כיון דאיצטריך איסור ב' להוסיף דברים אחרים על אותו איסור חייל נמי איסור ב' על מאי דהוה אסור ליה מקודם ואיסור כולל נמי כיון דאיצטריך איסור ב' לכלול דברים אחרים עם איסור זה חייל נמי איסור ב' על מאי דהוה אסיר מקודם (דכתיב) בכהן הדיוט דכתיב ואשה גרושה מאישה לא יקחו ללמדך שאם היתה גרושה וחללה זונה שלוקה על כל אחד ואחד וכתיב בכ"ג גרושה יתירא דמכהן הדיוט אתא ולמה נאמרה לומר כשם שחלוקה גרושה מאלמנה וחללה בכהן הדיוט כן גרושה חלוקה מאלמנה בכ"ג וחייב על כל אחד ואחד דאיסור חל על איסור כה"ג דהוי מוסיף. ואית דמפרשי הא מלתא על לאו שבכללות ואשכחן נמי ילפותא מקראי אחר על הא מילתא דמדכתיב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה משמע מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה מטמאה בגדים אבית הבליעה יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמא ואין איסור חל על איסור איסור נבלה הוה חייל על עוף טמא והוא מטמאה בגדים אבית הבליעה אלא נראה דאין איסור חל על איסור א"נ מדכתיב באוכל תרומה בטומאת הגוף ומתו בו כי יחללוהו פרט לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שהרי היא מחוללת ועומדת והיכי משכחת טמא שאכל תרומה שיהא במיתה דהא מכי נגע בה טמאה משכחת לה שנטמא הגוף ואח"כ נטמאת תרומה וקרא דפטר במחוללת היינו כשנטמאת תחלה דלא חייל איסור מיתה דטומאת הגוף אאיסור תרומה טמאה שמחוללת ועומדת כדאמרינן ואיצטריך קרא לאשמועינן דילפינן מהכא בעלמא דאין איסור חל על איסור ואפילו הוי איסור חמור על איסור קל כמו הכא טומאת הגוף שהוא במיתה על טומאה תרומה שאינה במיתה דלא חייל וכיון דאיצטריך קרא לאשמועינן דאין איסור חל על איסור כשאינו בבת אחד ואינו מוסיף ולא כולל משמע הא אי אית באיסור שני חד מהני תלת גווני חייל אאיסור קמא. לפיכך אשה אחר שהיתה אלמנה ונעשית גרושה ונעשית חללה ונעשית זונה ובא עליה כ"ג אח"כ חייב עליה ד' מלקיות משום איסור מוסיף אבל אם נשתנה מסדר זה אינו לוקה אלא אחת דלית בה איסור מוסיף ואפילו איסור מוסיף אי הוי קיל טפי מאיסור קמא לא חייל עליה כאחותו. אלמנה שבא עליה כ"ג שאינו לוקה משום איסור כהונה אלא משום אחותו דכל שהוא ביקח והוא אשה בבתוליה יקח הוא בלא יקח דסמיך ליה אלמנה וגרושה לא יקח וכל שאינו ביקח כשהיא בתולה כאחותו דאסירא ליה משום אחותו אינו בלא יקח אלמנה ואע"ג דהאי איסורא מוסיף הוא גבי אחותו שהרי מעיקרא היה האיסור משום אחותו וכשנתאלמנה ניתוסף בה איסור אלמנה דאסירה לכל כ"ג בין מרובה בגדים בין משוח מלחמה בין כ"ג משוח אפ"ה כיון דהוי איסור קל על איסור חמור לא חייל אלא היכא דכי הדדי נינהו חמור על קל לא קל על חמור כדאמרי'.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אלמנה </b> או גרושה מאנשים הרבה אין לוקים עליה אלא אחד על כל ביאה דהא שם א' הוא אפילו מכמה אנשים אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנישואין אסורה דאע"ג דאלמנה דכתיב בתמר לא הויא אלא מן הנישואין הכא ילפינן מגרושה מה גרושה אף מן האירוסין אף אלמנה וגרושה פשיטא לן דסתמא היא דלית לך למילף כדילפת מג"ש דאלמנה דתמר.
+
+Halakhah 12
+
+<b>כ"ג </b> שמת אחיו אם מן הנישואין לא ייבם דלא אתי עשה דיבמה יבא עליה ודחי לא תעשה ועשה דאלמנה לא יקח בתולה יקח ולא בעולה אבל חליצה מיהא בעיא דאין יבמה אסורה על היבם פטורה מן החליצה ומן היבום אלא א"כ היא ערוה עליו כדכתיב ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין לו בה ליקוחין שאין קידושין תופסין לו בה אבל חייבי לאוין דתפסי בה קידושין בעיא חליצה כדאמרי' ואם מן האירוסין נפלה לפניו והיא בתולה אתי עשה דיבמה יבא עליה ודחי לא תעשה דאלמנה דעשה דוחה ל"ת ככלאים בציצית דשרא רחמנא ואין עשה אלא בביאה ראשונה ויוציאנה בגט. נפלה לו יבמה והוא כהן הדיוט ונתמנה להיות כ"ג לא ייבם אבל אירס את האלמנה ונתמנה לכ"ג ייבם אחר שנתמנה דכתיב בתולה מעמיו יקח אשה האי אשה לא איצטריך אלא לדרשה דהיכא דאירסה קודם אע"פ שאינה בתולה יקחנה וקיחה נמי הכתובה בכתוב קידושין היא והא קדשה קודם אבל שומרת יבם לא דאשה אמר רחמנא ולא יבמה מקודשת בספק שמת ארוסה הויא ספק אלמנה ואסורה מה"ת דספקא דאוריתא לחומרא כדילפינן לעיל:
+
+Halakhah 13
+
+<b>מצוה נו </b> שישא כ"ג בתולה בנערותה ומשתבגור תאסר עליו דכתיב והוא אשה בבתוליה יקח אשה ולא קטנה בבתוליה ולא בוגרת דמשמע דבעיא כל בתולים מדלא כתיב בתולה הא כיצד יצתה מכלל קטנות ולכלל בגרות לא באת זו נערה. ואינו נושא ב' נשים כאחת דכתיב אשה אחד ולא שתים.
+
+Halakhah 14
+
+<b>כ"ג </b> לא ישא מוכת עץ מבבתוליה עד שיהו כל בתוליה קיימין והאי אין לה בתולים כלל. נבעלה שלא כדרכה הרי זו כנבעלת כדרכה דהא משכבי אשה כתיב. נבעלה לבהמה הרי זו מותרת דאין זנות לבהמה דכתיב אתנן זונה ומחיר כלב הא אתנן כלב שאמר הילך טלה זה והבעלי לכלבי ומחיר זונה בטלה מותרים למזבח ומדשרי אתנן כלב אלמא לאו זנות הוא ולא תיסק אדעתין לאסור משום דאיתקוש אתנן למחיר דהא כתיב גם שניהם שנים ולא ארבע והא דנבעלה לבהמה דאמרן דכשרה לכהונה היינו שלא כדרכה דכדרכה אף ע"פ דילפינן דאין זנות לבהמה לא גרעה ממוכת עץ כדרכה אבל מוכת עץ שלא כדרכה אינו פוסלה דאין לך אשה שאינה נעשית מוכת עץ שלא כדרכה על ידי צרור שמקנחת בו בבית הכסא.
+
+Halakhah 15
+
+<b>כ"ג </b> שנשא בעולה אינו לוקה דלא אסירא עליה בלאו אלא בעשה דבתולה יקח ולא בעולה אבל מוציא בגט דהא אסירא עליה מדאוריתא בעשה כדאמרינן אבל נשא בוגרת או מוכת עץ אע"ג דאימעיטו מבבתוליה אפ"ה יקיים דסופה ליבעל לו ולאבד בתוליה ומקודם נמי לא הות בעולת איש. אירס בעולה ונתמנה להיות כ"ג יכנוס כדילפינן לעיל אפילו באירס אלמנה מדכתיב יקח אשה. אנס או פתה אשה ונתמנה להיות כ"ג לא ישא דכתיב בתולה יקח בשעת ליקוחין תהיה בתולה ועשה דלו תהיה לאשה באשה הראויה לו הוא דקאמר והאי אינה ראויה לו כדאמר.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>אירס </b> קטנה ובגרה קודם נישואין לא יכנוס דאע"ג דאירס אלמנה ונתמנה להיות כ"ג יכנוס דמשמע דקיחה דאירוסין היא הכא אשתנית גופה בין אירוסין לנישואין מה שאין כן באלמנה ואע"פ דאמרינן לעיל אשה ולא קטנה ואמרי' הכא דקיחה דאירוסין היא אם קדש קטנה ונעשית נערה פשיטא דיכנוס ולא אזלינן בתר אירוסין כיון דאתיא לכלל התר השתא דהויא נערה:
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>אזהרת קטז </b> שלא ישא כהן גרושה דכתיב ואשה גרושה מאישה לא יקחו א' גרושה מן האירוסין או מן הנשואין כדאמר לעיל דסתמא הוי. יצא קול על אשת כהן שגרשה בעלה והרי היא יושבת תחתיו אין ספק דקול מוציא מידי ודאי כיון שהיא בחזקת אשתו ואם מת ונשאת לכהן אחר תצא דהויא ליה קלא דמקמי נישואין וחיישינן לה ואם יצא עליה קול שנתקדשה ונתגרשה מאותן הקידושין קול אסרה וקול התירה וחיישינן לה למגורש כיון דהויא קלא דמקמי נישואין כדאמר.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>יצא </b> קול על בתולה שהיא בעולה אין חוששין לה ותנשא לכ"ג. יצא עליה [קול] שהיא שפחה או שהיא מזנה אין חוששין לה אפילו שהוציאה בעלה מפני שעברה על דת יהודית או בעידי דבר מכוער ומת קודם שיתן לה גט הרי זו מותרת לכהן שאין אוסרין אשה מאלו אלא בעדות ברורה או בהודאת פיו דאם לא כן לא הנחת בת לאברהם אבינו דלעולם אויבים מוציאים קול חנם ברמז מועט. כהן שאמר לאשתו הא גיטיך ותהא מגורשת ממני ואי אתה מותרת לכל אדם זהו ריח הגט שפוסל לכהונה אע"פ שאינו גט כדכתיב ואשה גרושה מאישה לא יקחו אפילו לא נתגרשה אלא מבעלה פסלה מן הכהונה והרב ז"ל סבירא ליה פ' עשירי מה' גרושין דקרא לא הוי אלא אסמכתא בעלמא דמן התורה לא נפסלה דאין כאן גט כלל. וכל כהן שנשא גרושה או חללה או זונה ובעל לוקה שאין בכל חייבי לאוין מי שלוקה בבעילה בלא קידושין אלא כ"ג באלמנה דכתיב לא יחלל כדאמרינן לעיל אבל בכהן הדיוט כתיב לא יקחו וגו' עד שיקח ויבעול:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קיז </b> שלא ישא כהן זונה דכתיב אשה זונה וחללה לא יקחו. ומפי השמועה למדו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל שהרי אינה בת קידושין ואפילו היא גיורת שנתגיירה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד הויא בכלל זונה דקרא לוקה עליה משום זונה לפי שבאת מן הגוים השטופים בזמה או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה בכל או שנבעלה לחלל אף על פי שמותרת להנשא לו כל שאין קידושין תופסין בה דהויא זונה בביאה בחייבי כריתות ילפינן לה מדכתיב באתנן זונה תועבת ה' וכתיב בהו בעריות כי כל אשר יעשה מכל התועבות מה להלן עריות שאין קידושין תופסין בהם הכא נמי עריות שאין קידושין תופסין בהם הויא זונה דילפינן ג"ש דתועבה כדאמרינן. ונדה אף על פי שהיא בכרת לא נעשה זונה שהרי אינה אסורה להנשא לו דהויה כתיב בה ותהי נדתה עליו וכיון דאין עושין חלל מנדה כדכתיב את אלה לא יקח מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה משמע דאין עושה אותה זונה דאי איתא דעושה אותה זונה הרי הולד חלל ממנה כיון שנולדה מפסולי כהונה כדאמרינן לקמן. וגויה דלקי עליה כהן משום זונה ילפינן מזונה ישראלית במה מצינו כדאמר לעיל אזהרת ק"ז ושאר חייבי לאוין ועשה דהויא זונה דמשוי לה זונה בבעילה ילפינן לה מדכתיב גבי תרומה ובת כהן כי תהיה לאיש זר וגו' כיון שנבעלה לפסול לה פסלה מן התרומה אשכחן כהנת לויה וישראלית מנ"ל מבת ובת דכוליה בת קרא יתרא הוא דהא כתיב לעיל מיניה וכהן כי יקנה נפש וגו' ויליד ביתו וגו' ומצי למכתב אבתריה וכי תהיה לאיש זר אשכחן לתרומה לכהונה מנ"ל שלא תנשא עוד לכהן משבא עליה פסול ק"ו מגרושה ומה גרושה שמותרת לאכול בתרומה אסורה לכהונה אלו שאסורות לאכול בתרומה כדילפינן אינו דין שפסולות לכהונה ואף על גב דאין מזהירין מן הדין לאוקמי בלאו גמור האי גילוי מילתא בעלמא הוא ולאו מילף מיניה ילפינן לאו לכהונה מתרומה דממילא כיון דאי פסלה לכהונה מתרומה היינו קדושת כהונה ולא מצית למימר נבעלה לפסול לה היינו חייבי כריתות אבל חייבי לאוין כיון דתפסי בהו קידושין לא פסלי דכי תהיה אמר רחמנ' הנך דאית בהו הויה מדאפקיה להך ביאה בלשון הויה ש"מ בבני קידושין משתעי קרא ואפילו הכי פסלי וחייבי כריתות אף על גב דלא נפקי מהאי קרא הא ילפינן לה לעיל וגוי ועבד אף על גב דלית בהו הויה פסלי מדכתיב ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה מי שיש לה אלמנות וגירושין אני קורא ושבה אל בית אביה וגו' יצאו גוי ועבד שאין להם אלמנות וגירושין דלא שייך בהו קידושין וגירושין כדילפינן להו בדוכתיה אשכחן כהנת לוייה וישראלית דפסלי לה גוי ועבד מנ"ל דכתיב בת ובת דכוליה ובת קרא יתירא הוא דהא כתיב בקרא לעיל מיניה ובת כהן ומצי למיכתיב אבתריה וכי תהיה אלמנה וגרושה וגו' וכיון דילפינן לפיסול תרומה כ"ש לכהונה כדילפינן לעיל בק"ו מגרושה וחללה אע"ג דמותר אפילו בכהנת פסול דכתיב בכ"ג ולא יחלל זרעו מקיש זרעו לו מה הוא פוסל האלמנה בביאתו מן התרומה כדיליף לקמן אף זרעו נמי פוסל וכיון דלתרומה פוסל לכהונה נמי פוסל מק"ו דגרושה. והנרבעת לבהמה אף על פי שהיא בסקילה לא נעשית זונה שהרי לא נבעלה לאדם ואין זנות לבהמה כדילפינן מדכתיב אתנן זונה ומחיר כלב הא אתנן כלב שאמר לזונה הילך טלה זה והבעלי לכלבי ומחיר זנה שהחליף זונה בטלה מותרים ומדשרי אתנן כלב אלמא לאו זנות הוא. והבא על הפנויה נמי לא עשאה זונה אפילו היתה קדשה שהיא במלקות דהא לא נבעלה לפסול לה שאינה אסורה להנשא לו וגיורת ומשוחררת נמי אפילו פחותה מג' שנים ויום אחד הויא זונה ופסולה לכהן דהוי בכלל זונה דקרא כיון דבאת מן הגוים השטופים בזמה וילפינן נמי מקרא דיחזקאל כי אם בתולות מזרע בית ישראל דמשמע דמזרע בית ישראל בעינן ואי לא הוה גמיר לה יחזקאל דמדאוריתא אסירן לא הוה אסר להו. והאילונית מותרת לכהן ואע"פ שאינה יולדת אינה זונה דהא אינה פסולה לו הא למדת שאין היותה זונה תולה בבעילה של איסור שהרי נדה וקדשה ונבעלה לבהמה בעילת איסור הן ולא נעשית זונה ונשאת לחלל נבעלה בהתר ועושה אותה זונה ואין הדבר תלוי אלא בפגימה ומפי השמועה למדו שאינה פגומה אלא מאדם האסור לה או מחלל כדילפינן לעיל מקראי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> הנבעלת למי שעושה אותה זונה בין באונס בין ברצון דכתיב גבי ישראל והיא לא נתפשה והיא מיעוטא היא אשת ישראל דיש חילוק בין נתפשה ללא נתפשה אבל אשת כהן אין בה חילוק בין אונס לרצון והויא זונה ומינה ילפינן לכל שנבעלה לפסול לה אפילו באונס נעשית זונה ובשגגה נמי הא נבעלה לפסול לה ואפילו שלא כדרכה דאיתקוש משכבות להדדי דכתיב משכבי אשה ומשהערה בה נפסלה דהעראה ילפינן לכל העריות מנדה דכתיב בה את מקורה הערה והוקשו כל העריות לנדה דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבו' וגו' מה נדה בהערא' אף כולן בהערא' כיון שהוקשו לה והעראה דחייבי לאוין דחשיבא כביאה ילפינן לה מדכתיב גבי שפחה חרופה שכבת זרע מכלל דשאר חייבי לאוין בהעראה מיחייב דחייבי עשה כגון מצרי ואדומי עד דור שלישי דאסירא העראה דידהו בבת ישראל ילפינן ג"ש ביאה ביאה כתיב בהו לא יבא וכתיב בממזר דחייבי לאוין לא יבא מה התם העראה דידהו כביאה אף הכא העראה דידהו כביאה והוא שתהיה בת ג' שנים ויום אחד והבועל בן ט' ויום א' דבפחות מכאן גמירי דלא הויא ביאה וכדאמרינן לעיל בה' אישות.
+
+Halakhah 7
+
+<b>אשת </b> כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה דכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה וגו' אחרי אשר הוטמאה הכל בכלל שאם נבעלו אסורות לבעליהן פרט לך הכתוב באשת ישראל שנאנסה שהיא מותרת כדכתיב והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת אבל אשת כהן באיסורה עומדת שהרי היא זונה כדאמרי'.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אשת </b> ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה אסורה לכהונה כשתתאלמן דהא נבעלה לפסול לה כדאמר. אין האשה נאסרת על בעלה ואפילו כהן אלא בב' עדים דילפינן דבר מממון דאין דבר שבערוה פחות משנים ואם היא נאמנת לו או עד א' נאמן לו אמר שזנתה חייב להוציאה כדי לצאת ידי ספק דהוי מדאוריתא וכשאינו מאמינה דאמרן דמותרת לו אפילו הוא כהן אם מת הוא אסורה לכהן אחר דשויא נפשה חתיכה דאיסור' שהרי הודת שהיא זונה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ספקא </b> דאוריתא לחומרא וספק ספקא אפילו דאוריתא לקולא דחד ספק לחוד הוא דילפינן לעיל דאסור מדאוריתא. כל שקנא לה בעלה נסתרה אסורה לו שהיא ספק זונה דאוריתא דכיון דקנא לה ונסתרה רגלים לדבר שזנתה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>פנויה </b> שנבעלה אם רוב המקום שנבעלה פסולים לה אזלינן בתר רובא ואם הרוב כשרים הרי היא מותרת לכהן מן התורה וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי דכתיב וארב לו וקם עליו פרט לזורק אבן לתוך חבורת גוים וישראל ואי רובא גוים נינהו לא הוה צריך קרא למפטריה דפשיטא דרובא גוים נינהו ואי נמי פלגא ופלגא נמי לא איצטריך קרא דמהיכא תיתי דנקטליה הא ספק נפשות להקל דהא והצילו העדה כתיב אלא דאיכא תשעה ישראל וגוי אחד ביניהם דה"ל גוי קבוע ואשמועינן האי קרא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואי אמרה היא לכשר נבעלתי אף על גב דהוו קבוע לא תצא. אינה יודעת או אינה מכרת בין כשר לפסול תצא אלא א"כ היה הרוב המצויים אצלה כשרים דחזקה להם נבעלה.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>האב </b> שאמר קדשתי את בתי וגרשתיה והרי היא קטנה נאמן דרחמנא הימניה לאב כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה על הכל שאין אנו יודעים למי וכי אמר הזה התירה לזה והיינו כשהיא קטנה או נערה אבל בבוגרת לא משתעי קרא דנערה כתיב הילכך לא מהימן משגדלה החזיקה בגרושה ומותרת לכהן:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קיח </b> שלא יקח כהן חללה דכתיב וחללה לא יקחו. ואיזו היא חללה זו שנולדה מאיסור כהונה אלמנה לכ"ג זונה וגרוש' לכהן הדיוט דסתם חלל היינו וולד פסול לכהונה מדכתיב ולא יחלל זרעו דמשמע שלא היה לו שעת הכושר וכהן הדיוט נמי יליף ג"ש זונה זונה מכ"ג מה כ"ג הולד והיא חללה אף כהן הדיוט. וכן אחת מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה לכהן נתחללה אבל הכהן עצמו לא נתחלל דכתיב לא יחלל זרעו לא יחולל זה שהיה כשר ונתחלל דהיינו אלמנה וזונה וגרושה דהיה להם שעת הכושר ונתחללו השתא ללקות עליה משום חללה דכל איסור דכהונה עושה אותה חללה בביאתו דעיקר חלול האמור כאן משמע ביאה עצמה שהיתה כשרה ונתחללה אבל זרעו מעיקרו הוא נפסל ואין זה לשון חילול והוא לא נתחלל דכתיב זרעו זרעו הוא דמחלל ולא עצמו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ובין </b> שנבעלה באונס בין בשגגה דאונס אסור באשת כהן כדילפינן לעיל ומינה ילפינן לחללה דהויא איסורי כהונה דבאונס נמי משוי לה חללה בין כדרכה בין שלא כדרכה משהערה בה נתחללה דילפינן קיחה דלאוי כהונה דכתיב לא יקחו מקיחה דעריות דכתיב ואיש כי יקח את אחותו וגו' מה קיחה דעריות בין כדרכה בין שלא כדרכה דכתיב משכבי אשה והעראה נמי דכתיב גבי נדה את מקורה הערה אף לאוי כהונה דכתיב בהו קיחה והוא שיהיה כהן בן ט' והיא בת ג' כדאמרינן לעיל ואם הוליד ממנה בן בין זה שחללה בין כהן אחר הולד חלל דכתיב זרעו ומן האירוסין לא נתחללה דאינה מתחללת אלא בביאה כדאמרינן לעיל ואם נשאת הרי היא בחזקת בעולה ונתחללה ונראה דאם ידוע שלא נבעלה אפילו נשאת לא הויא חללה מן התורה דבביאה תליא מילתא דחילול כדאמרי'.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כ"ג </b> שנשא בוגרת או מוכת עץ לא חללה כיון דיקיים כדאמרינן לעיל. וכן אם בעל בעולה בלא נישואין לא חללה דאף על גב דיש חלל מנושא את הבעולה היינו בנישואין שעבר על עשה דהוא אשה בבתוליה יקח ולא בעולה יקח אבל בלא קיחה אינו עובר על עשה דאין חלל אלא מאיסורי כהונה. וכהן הדיוט אע"ג דאינו לוקה עד שיקדש ויבעול כדאמרינן לעיל אפ"ה עושה אותה חללה והולד חלל בביאת זנות בלא קידושין דיליף ג"ש דזונה זונה מה להלן בכ"ג זרעו חולין ועושה אותה חללה אף בכהן הדיוט כן וכ"ג באלמנה בבעילה לחוד לקי כדאמרינן לעיל ולא אתיא האי ג"ש אלא להיות זרעו חולין והיא חללה כדאמרינן אבל למלקי כהן הדיוט על לאו דלא כתיב ביה לא אשכחן דאפילו כ"ג דכתיב לא יחלל לא לקי תרי אלא אאלמנה כשקדשה ובעלה כדאמרינן לעיל אבל אאינך לא ואפ"ה עושה חלל מגרושה וזונה בלא קידושין אע"ג דלא לקי כדאמרינן דהא בגרושה זונה וחללה שוין כ"ג וכהן הדיוט והא ילפינן לכהן הדיוט דעושה חלל מג"ש כדאמ'.
+
+Halakhah 5
+
+<b>כהן </b> הבא על ערוה מן העריות חוץ מנדה או על אחד מחייבי לאוין השוין בכל עושה אותה זונה כמו שנתבאר. חזר ובא עליה בין הוא בין כהן אחר נעשית חללה וזרעו ממנה חללים לפי שהיא מאיסורי כהונה כיון שהיתה כבר זונה ונראה דאפילו אחר שנתחללה לא לקי עליה אלא משום זונה לא משום חללה דאין איסור חללה חל על איסור זונה כדאמרינן לעיל ולענין מה הוא דהויא חללה לענין הולד ממנה דהוי חלל כיון שנולד מאיסורי כהונה דלא אשכחן דלקי על חללה אלא כשהיתה אלמנה לכ"ג גרושה להדיוט נתחללה אם בעלה ולקי עליה אחר כך משום חללה מתוך שנוסף עליה איסור אכילה בתרומה כדאמרינן לעיל איתוסף נמי איסור כהונה אבל זינתה באיסור ונבעלה אחר כך אף על גב דנתחללה לא לקי עליה משום חללה כדאמרינן אלא הולד הוא דהוי חלל דחללה דכתיבה גבי כ"ג לא איצטריכא דהרי אסורה להדיוט ומהדיוט נאסרה עליו ולמה נאמרה דהא קרא יתירא הוא אלא לומר שתלמוד מסדר האמור חללה אחר אלמנה וגרושה שאין איסורין נוהג אלא בכהנים ולא כתבה אחר זונה שמצי' שם זנות פוסל בישראל אם זנתה אשתו ברצון לומר לך שאין נקראת חללה אלא מביאת פסול כהונה לבדה ולא מביאת פיסול הנוהג אף בישראל משמע דלא הויא חללה ללקות עליה אלא מאלמנה לכ"ג וגרושה לכהן הדיוט אבל מזונה אע"ג דנתחללה וולדה חלל לא לקי עליה משום חללה כדאמרינן דאין איסור חללה חייל אאיסור זונה כדאמרינן כן נראה אלא דקשיא לי לישנא דתלמודא על כהן הבא על אחותו דאם חזר ובא עליה עשאה חללה והרב ז"ל נמי קאמר בפי' היא חללה וולדה חלל וצריך עיון דהא בבריתא קתני זנתה נתחללה ונתגרשה ונתאלמנה אינו חייב אלא אחת. הבא על הנדה וולד כשר ואינו חלל דכתיב גבי פסולי כהונה את אלה לא יקח ודרשינן מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה. אשה שנתעברה ונעשית חלל וילדה אח"כ הולד כשר דאין יצירתו בעבירה וחלל יצירתו בעבירה דאסירא ליה בזמן יצירתו.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ספק </b> אלמנה ספק גרושה ספק חללה ספק זונה הולד ספק חלל מן התורה ונותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל אבל חלל תורה ודאי הרי הוא כשר ונושא גרושה ומטמא למתים דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן לא הוה צריך למיכתב הכהנים דכיון דבני אהרן נינהו פשיטא דהוו כהנים אלא לומר אף על פי שהם בני אהרן אינם כהנים עד שיהו בכיהונם דהכהני' מיעט חללים לענין טומאה ולענין פיסולי כהונה ילפינן מינה כבסמוך.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אף </b> על פי שכהן זכר אסור לישא זונה וחללה הכהנת מותרת להנשא לחלל ולגר ולמשוחרר דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו וכתיב גבי טומאה לא יטמא בעל בעמיו מה להלן זכרים ולא נקבות דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אף כאן זכרים ולא נקבות.
+
+Halakhah 12
+
+<b>גרים </b> ומשוחררים שנשאו זה מזה והולידו בת מותרת לכהונה מדאוריתא הואיל והורתה ולידתה בקדושה וכתיב ביחזקאל בתולות מזרע בית ישראל דמשמע משנזרעו בישראל שתהא הורתה בקדושה וכ"ש אם יש צד ישראל דהבת מותרת אפילו לכתחלה ואפילו עמוני או מצרי שני שנשאו בת ישראל בנותיהם כשרות דכתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה מדמצי למכתב בתולת עמיו יקח וכתב מעמיו אפילו מקצת עמיו ועם אחר להביא בתולה הבאה משני עממים דהיינו מישראלים וגר ואותו גר הוי מעם שיש בו ב' עממים דהיינו עמוני דנקבותיהם מותרות וגר מצרי יליף מעמוני שנשא בת ישראל מה לעמוני שכן עמוניות מותרות מיד תאמר במצרי שני שהחמיר בהם הכתוב לעשות בהם נקבות כזכרים עד ג' דורות מצרי שני שנשא מצרית יוכיח שבתו כשרה שהרי שלישית היא ואף על פי שיש בהם צד חמור כדקאמרת אפ"ה שרינן אף אני אביא את זאת הואיל והיא שלישית כשרה לכהונה מה למצרי שני שנשא מצרית שניה שכן אין ביאתו בעבירה עמוני שנשא בת ישראל יוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהם שאינה ברוב קהל וכשרה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>חלל </b> שנשא כשרה זרעו ממנה חללי' וכן בן בנו עד סוף העולם ואם היתה בת אסורה היא שהרי היא חללה אבל ישראל שנשאה הולד כשר דכתיב ולא יחלל זרעו דמשמע כל זרעו פסולים בין זכר בין נקבה ומקיש זרעו לו דהאב והזרע מוזכרים בתיבה זו דזרעו לומר מה הוא בתו פסולה אף בנו בתו פסולה אבל בתו אע"ג דבכלל זרעו הויא דוקא היא פסול אבל וולדה מישראל כשר כדאמרינן ולא מקשי זרעו דהיינו בתו לו דאהני לה ג"ש דעמיו דטומאה מה להלן זכרים ולא נקבות אף הכא זכרים ולא נקבות והכא חלל גופא לא מצינן לאוקמי ג"ש דהא מקיש זרעו לו מה הוא פוסל את בתו דכתיב זרעו דבכלל הויא בתו אף בנו פוסל בתו ומשום הכי מוקמינן לה לג"ש לוולד חללה מישראל.
+
+Halakhah 15
+
+<b>כהנים </b> לוים וישראלים מותרים לבא זה בזה כדאשכחן בתורה ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב וגו' לו לאשה והולד הולך אחר הזכר כדכתיב ותלד לו את נדב ואת אביהוא וכו' דהיו כהנים וכת' נמי למשפחות' לבית אבותם בית אביו הוא משפחתו ואין בית אמו משפחתו. לוים וישראלים חללים וגרים ועבדים משוחררי' מותרים זה בזה דלא נאסרו אלא כהנים כדאמרינן לעיל והגר או המשוחרר שנשא לויה או ישראלית או חללה הוולד ישראלי דמשמע נמי קרא דמזרע בית ישראל ואפילו מקצת זרע אפילו זרע כחוש כגון גר שנשא בת ישראל קרינן לולד מזרע בית ישראל וישראלי או לוי או חלל שנשאו גיורת או משוחררת הולד הולך אחר הזכר כדאמרינן.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>כל </b> משפחות בחזקת כשרות מן התורה ואפילו משפחה שנתערב בה ספק חלל מותר לכהן לישא מאותה משפחה מן התורה שהן ב' ספקות ולא אסירא מדאורית' אבל נתערב בה ודאי חלל או ממזר כל אשה מהם אסורה לכהן עד שיבדוק דהויא ספק חללה שנתחללה מחלל או מהממזר שהוא פסול לה ועושה אותה זונה כדאמרינן לעיל וא"כ כל אשה מהן הויא ספק חללה או ספק זונה ואסורה מדאוריתא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כדאמרינן לעיל ואם פרשה חדא למקום אחר נראה דאמרינן כל דפריש מרובה פריש מדאוריתא ונראה דבשנתערב בה ממזר וודאי מותר לישא מהן כל אלמנה מדאוריתא אפילו ממקום קביעותא אע"ג דהויא ספק זונה דכיון דספק ממזר לא אסור מן התורה ספק זונה מממזר נמי לא דכל ספק דאתי מממזר לא אסור מדאוריתא:
+
+Chapter 20
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מן </b> התורה כל שהוא מוחזק בבני אהרן הכהנים הוא כהן לכל הדברים דהא סוקלין ושורפין על החזקות דחזקה מדאוריתא כדילפינן מבית המנוגע ואוכל תרומה וחלה של תורה ומשמש על גבי המזבח בזמן בית המקדש כיון דהוחזק שהוא מזרע אהרן כדאמר מהניא ליה חזקתיה לכל הדברים אף על גב דאכתי לא שמש ובהאי חזקה היו ב"ד הגדול מניחין אותו לעבוד ונראה דאפילו בזמן הזה כל מי שהוחזקה משפחתו בכהונה ולא קרא עליו ערעור הוי כהן לכל הדברים דמהניא ליה חזקתו מן התורה ומדרבנן הוא דצריך בדיקה עד כהן ששימש על גב המזבח אף על גב דאית ליה חזקה דמדאוריתא בחזקה לחודה סגי כדאמרינן והנהו כהני דבימי עזרא דלא אהניא להו חזקתן אלא לתרומה דרבנן ולא לתרומה דאוריתא היינו משום דריע חזקתייהו שהיו מיחסים אותם אחר בני ברזילי שהיה ישראל אבל כל דאית להו חזקת משפחת כהונה ולא ריע חזקתייהו נראה דאפילו בזמן הזה מדאוריתא מהניא להו חזקתייהו אפילו למידי דהוי דאוריתא דהא סמכינן עלייהו בפדיון בכור דהוי דאוריתא ככל זמן אלא דבתרומה וחלה של תורה דאית בהו חיוב מיתה לזר חשו רבנן טפי לאצרוכי בדיקה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מי </b> שהוא מוחזק בן פלוני כהן אף על פי שלא אמר אביו בני הוא הוי כהן מדאוריתא ואם אינו מוחזק אע"פ שאמר אביו בני הוא אינו נאמן להיות כהן על פיו עד שיעידו עליו עדים שהוא כהן דבחזקה או בעדות הוי כהן מדאוריתא ונראה דכהן שאינו מוחזק אין מעלין אותו מדאוריתא משטרות לכהונה דשמא אמנה שבשטר לחוד הוא דקא מסהדי והוו ספק דאוריתא ולחומרא. ועד א' שאמר על מי שלא הוחזק לכהונה שראה אותו נושא כפיו או אוכל תרומה או חולק על הגורן או קורא בתורה ראשון ואחריו לוי נראה דאין מחזיקין אותו לכהונה על פיו מן התורה אף על גב דהוי עדות הבא מכח חזקה עד דאיכא שני עדים כדאמרינן ולא האמינו אותו חכמים אלא בתרומה דרבנן או במידי דליכא ביה מיתה. מי שיאמר כהן אני אף על פי שאין מחזיקין אותו בשום דבר על פיו הרי הוא אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>מי </b> שהוחזק אביו כהן אין חוששין לקול היוצא עליו מבן גרושה מדאוריתא דעדות ברור בעינן ואם העידו שנים שהוא חלל וב' שהוא כשר אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה וכשר. ספק כהן או ישראל נותנים עליו חומרי ישראל וחומרי כהנים דכיון דילפינן לספקא דאוריתא לחומרא זיל הכא לחומרא והכא לחומרא ואינו לוקה על גרושה דהויא התראת ספק וספק אם הוא בן פלוני כהן או בן פלוני כהן נותנין עליו חומר שניהם דלכל אחד אזלינן לחומרא ונימא אביו הוא ולוקה על גרושה שאין כאן ספק התר:
+
+Chapter 21
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קיט </b> שלא לקרב לא' מן העריות בדרך איברים או חיבוק או נישוק דרך תאוה שהוא נהנה בקירוב בשר ואם עשה כן לוקה דכתיב לא תעשו מכל חקות התועבות האל וגו' וכתיב לא תקרבו לגלות ערוה בקריבה המביאה לידי גילוי ערוה הכתוב מדבר יכול יהא ענוש כרת על הקריבה ת"ל ונכרתו הנפשות העושות העושות הוא דנענשין כרת ואין נענשין כרת על הקריבה אבל לאו יש בה דכתיב בנדה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערוה אין לי אלא שלא יגלה מנין שלא יקרב ת"ל לא תקרב אין לי אלא נדה בלא תקרב ובלא תגלה מנין לשאר עריות ת"ל לא תקרבו לגלות ערוה. וחיבוק ונישוק שאינו דרך תאוה ואינו מביא לידי גילוי ערוה כאב לבתו ואם לבנה מותר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>נשים </b> המסוללות זו בזו אסור וממעשה מצרים הוא שהוזהרנו עליו דכתיב כמעשה ארץ מצרים אשה היתה נושאה אשה ואין מלקין על זה שאין לו לאו מיוחד ומכל מקום נראה דאיסורא הוי מדאוריתא כיון דהוי בכלל מעשה מצרים וכתיב כמעשה ארץ מצרים לא תעשו אלא דלענין מלקות הא דלא לקי משום דלא מיחד ליה לאו בפני עצמו להא מילתא וכן משמע לשון הרב ז"ל.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> מה שאסרה תורה בעריות התירה באשתו ובין כדרכה ובין שלא כדרכה כדכתיב משכבי אשה דמשמע דשתי משכבות יש לה לאשה ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה דכתיב כי לא לו יהיה הזרע ושחת ארצה וירע בעיני ה' וגו' ואיפשר דהוי דאוריתא דאף על גב דקריבת איברים בחייבי לאוין פטור מדאוריתא היינו משום קריבה אבל משום שכבת זרע לבטלה אפשר דאסור מדאוריתא כדאמרינן:
+
+Chapter 22
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אסור </b> להתיחד עם ערוה מן העריות שדבר זה גורם לגלות ערוה ואיסור זה הוא מפי הקבלה ורמזוה על המקרא דכתיב כי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא להכי נקט קרא בן אמך לומר שהבן מצוי אצל האם ומתיחד עמה ועמה הוא דמתיחד אבל אסור להתיחד עם כל עריות שבתורה ויחוד דעריות הוא דאסרה תורה אבל יחוד בחייבי לאוין נראה דלא אסיר מדאוריתא דבעריות דהוו דומיא דאם הוא דגלי קרא דאסור מדאוריתא וכשגזרו דוד ובית דינו על יחוד פנויה אפילו איחוד דפנויה הוא דגזרו וכ"ש יחוד דחייבי לאוין דגזרו עליהם. אבל מותר לאדם להתיחד עם אשתו נדה דלא נאסר יחוד אלא משום דגורם לגלות ערוה והכא דפת בסלו הוא מותר. ויש בכל איסורי ביאה איסורים מד"ס וחייבים אנו ליזהר בהם מן התורה דכתיב ושמרתם את משמרתי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>ואין </b> דבר בכל התורה קשה לרוב העם לפרוש ממנה כי אם מן העריות ואיסורי ביאה דכתיב בוכה למשפחותיו מלמד שהיו ישראל מצטערים בשעה שאמר להם משה לפרוש מן העריות לפי' ראוי לו לאדם לכוף את יצרו בדבר זה ולהגדיל עצמו בקדושה יתירא ובמחשבה טהורה כדי להנצל מהם ויזהר מן היחוד שהוא הגורם הגדול ויפנה אדם עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kedushah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kedushah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..50c5a38a11f0715d9a0fdaf74614a3f24412b596
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kedushah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,628 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Ritual Slaughter
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שחיטה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שחיטה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה סא </b> לשחוט מי שירצה לאכול בשר בהמה וחיה ועוף ואח"כ יאכל דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך הרי בהמה ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו הא למדת שחיה כבהמה לענין שחיטה ובעוף הוא אומר אשר יצוד ציד חיה או עוף וגו' מלמד ששפיכת דם עוף כשפיכת דם חיה ותני בר קפרא זאת תורת הבהמה והעוף לכל נפש החיה הרומשת במים הטיל הכתוב עוף בין בהמה ודגים לחייבו בשני סימנים אי איפשר שכבר הוקש לדגים לפוטרו בלא כלום אי איפשר שכבר הוקש לבהמה הא כיצד הכשרו בסימן א' ותניא ר' אומר כאשר צויתיך היכן צוהו בשחיטה מלמד שנצטוה משה בע"פ בה' שחיטה על הוושט ועל הגרגר' ורוב א' בעוף ורוב שנים בבהמה. והאוכל משחוטה קודם שתצא נפשה עובר בלא תעשה דכתיב לא תאכלו על הדם והרי עדין אוכל על דמה כיון שלא יצתה נשמתה ואינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות דמשתמעי' מיניה מילי טובא כדמייתי בדוכתה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>דגים </b> וחגבים אינם צריכין שחיטה אלא אסיפתן היא המתרת אותן הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את דגי הים יאסף להם אסיפת דגים כשחיטת בקר וצאן וחגבי' נאמר אסף החסיל באסיפה לבדה לפיכך אם מתו מאיליהם בתוך המים מותרים ומותר לאוכלן חיים ואית דאסרי להו חיים משום בל תשקצו.
+
+Halakhah 4
+
+<b>זביחה </b> זו האמורה בתורה סתם צריך לפרש אותה ולידע באי זה מקום מן הבהמה שוחטין וכמה שיעור השחיטה ובאי זה דבר שוחטין ומתי שוחטין והיכן שוחטין וכיצד שוחטין ומה הם הדברים המפסידים את השחיטה ומי הוא השוחט על כל הדברים האלו צוהו בתורה ואמר וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' כאשר צויתיך ואכלת בשעריך שכל הדברים האלה על פה צוה בהם כשאר תורה שבעל פה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>מקום </b> השחיטה מן החי הוא הצואר הלכתא וקרא דכתיב וזאת תורת הבהמה והעוף באי זו תורה שותה בהמה לעוף ועוף לבהמה לומר לך מה עוף הכשרו מן הצואר שהוא מליקתו אף בהמה הכשרה מן הצואר שהוא שחיטתה אי מה להלן ממול עורף אף כאן ממול עורף ת"ל ומלק את ראשו ממול ערפו ראשו של זה הוא ממול עורף ואין ראשו של אחר ממול עורף וזאת דמשמע דהוי מיעוטא אתא לומר סד"א מה עוף בסימן א' דכתיב ולא יבדיל אף בהמה בסימן א' אתא זאת ומיעט שלא לכל דבריהם הוקשו אלא לדבר אחד. וכל הצואר כשר לשחיטה כמליקה דכשר כל העורף למליקה ומקום שאינו ראוי לשחיטה למעלה ולמטה בקנה ובוושט הוי דאוריתא הלכתא.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>וישחוט </b> באמצע הצואר ואם מן הצדדין שחיטתו כשרה. שיעור השחיטה שני סימנים הקנה והוושט הלכתא וקרא דכתיב והפשיט את העולה וגו' אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה מנין לרבות בכלל עריפה גם את הראש שאינו בכלל הפשטה שהרי הותז משערו קודם הפשטה דכיון דנחתכו סימנים קרי ליה הותז מפני שכל חיותו תלוי בהם ואי בסימן א' לא הוה צריך קרא לרבויי דבכלל שאר נתחים הוה. ורובו של כל אחד כמוהו הלכתא ואזלינן בתר רובא דאמרינן בעלמא.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b> שלא בדק הסימנים אחר שחיטה ונחתך הראש הרי זו נבלה דאזלינן בתר חזקה דכל בהמה בחייה בחזקת איסור אבר מן החי עומדת ולא פקע מינה שם דאיסורא עד שידע בודאי שנשחטה שחיטה כשרה.
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> דבר שחותך ואין לו פגם לא בחודה ולא בצדדין כשר לשחיטה והוא שיהיה תלוש ואם מחובר מתחלת ברייתו קודם שיעקור אותו שחיטתו פסולה הלכתא וקרא דכתיב ויקח את המאכלת דהוי דבר תלוש וגמרינן מיניה נמי לחולין דכתיב לשחוט את בנו ולא כתיב לשחוט העולה.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>ליבן </b> סכין ושחט בה שחיטתו פסולה דצדדי סכין שורפים הסימנים קודם שחיטה ושריפה כנקב.
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>וושט </b> נקובתו במשהו ואם מצא בסכין פגם אחר שחיטה הרי זו ספק נבלה דשמא בעור נפגמה ושחט סימנים בסכין פגום אם שבר בה דבר קשה אחר שחיטה ומצאה פגומה וכן אם לא בדקה כשרה דהא ה"ל חזקת בדוק מעיקרא ואי נפגמה חזקה שנפגמה בדבר הקשה.
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+<b>אורך </b> הסכין כל שהו ובלבד שלא יהא בראש האיזמל שנוקב ואינו שוחט.
+
+Halakhah 28
+
+<b>ובכל </b> זמן שוחטין ואפילו בלילה באפילה אם ידע ששחט כהוגן שחיטתו כשרה וביום הכיפורים או בשבת בשוגג שחיטתו כשרה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בכל </b> מקום מותר לשחוט חולין חוץ מן העזרה שאסור לשוחטן בה בין בהמה בין חיה בין עוף דכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח במקום קרוב פרט לחולין שנשחטו בעזרה ובא הכתוב להתיר להם בשר תאוה משיבואו לארץ והם יתרחקו מן המשכן לפי שבמדבר לא הותרו לאכול שום בהמה הראויה להקריבה אלא ע"י הקרבה ואין לי מקרא דכי ירחק אלא תמימים הראוים ליקרב מנין לרבות בעלי מומין וחיה ועופות ת"ל ושחטו ושחט אותו ושחט אותו ג' פרשיות סמוכות זו לזו בשלמים בראשונה כתיב ושחטו ובשתים כתיב ושחט אותו והוו ג' מיעוטי משמע מכולהו זה נשחט בעזרה ולא אחר יכול לא ישחוט ואם שחט יהא מותר ת"ל כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח במקום קרוב וכי היכי דנפקא לן מהכא דאסיר תמימים באכילה מקרא דוזבחת ואכלת כמו כן אסור נמי הני מאחר דנפקא לן דאסור לשוחטן בעזרה דנאמר דקרא דמה שאתה זובח קאי אכולהו. והשוחט חולי' בעזרה אותו הבשר טהור ואסור בהנאה דכתיב בבשר היוצא חוץ ממחיצתו כגון עובר שהוציא ידו בשחיטת אמו מיעט בסיפיה לכלב תשליכון אותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה ודריש הכי אותו הוא דנאסר ביציאת מחיצה ולכלב תשליכון אותו דמותר בהנאה ולא חולין שנשחטו בעזרה והנאסרים על ידי כניסת מחיצה אסורים אף בהנאה וקוברין אותו ואפרו אסור דכיון דלא הטעין הכתוב לשרפו משיך איסוריה לעולם ואפי' לא שחטו לאכיל'. אבל נוחר ומעקר ומנבל ונמצאת טרפה ובהמה וחיה ועוף טמאים ששחטן בעזרה מותרים בהנאה דשחיטה הוא דאוסר החולין והני לית בהו שחיטה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואפילו </b> בשר שחוטה ופירות ופת אסור להכניס בעזרה ואם עבר והכניס מותרים באכילה כשהיו ודברים אלו כולם דברי קבלה הם ונראה דאין איסור הכנסתן לעזרה מן התורה וכן כתבו בתוס' פ' הספינה ופ' הזרוע דדוקא בדבר שיש בו כעין הקרבה אבל דבר שאין עושין בו הקרבה כלל לא שייך איסור הכנסת חולין לעזרה דאם לא כן לא ילבש כהן בגדי חול ויכנס לעזרה וגם ישראל לא יכנס לעזרה ועוד דאמרינן בהקומץ יאכלוה שיאכלו עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השבע ואינו לוקה על שוחט או אוכל חולין שנשחטו בעזרה מדאוריתא דהא לא הוי לאו בפי' אלא מכללא.
+
+Halakhah 4
+
+<b>בהמת </b> שלמים ועוברה חולין ששחטה בעזרה עובר מותר באכילה שאינו יכול לשוחטו בריחוק מקום משום אמו דהויא קדשים והא ניתר בשחיטתה וקרא כתיב כי ירחק ממך וגו' ודרשינן ברחוק מקום אתה זובח וגו' משמע היכא דאתה יכול לשחוט ברחוק מקום לא תשחוט בקרוב אבל הכא דלא הוה אפשר לשחוט ברחוק אתה אוכל אפילו נשחטה בקרוב מקום.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כיצד </b> שוחטין מוליך או מביא הסכין עד ששוחט דאין ושחט אלא ומשך וכתיב חץ שחוט מה חץ הולכת במשיכה אף שחיטה במשיכה וכל שאין בסכין כמלא שני צוארים והוליך או הביא לבד שחיטתו פסולה דאין הסימנים נחתכים במשיכה זו לבדה בלא דרסה אבל יש בו שיעור בכל גוונא דכתב הרב ז"ל שחיטתן כשרה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אין </b> שחיטת החולין צריכה כוונה אלא אפילו בלא כוונה שחיטתה כשרה מדגלי רחמנא גבי קדשים מתעסק דפסול כדכתיב לרצונכם תזבחו לדעתכם זבוחו מכלל דחולין לא בעו כוונה אבל לא בא מכח אדם פסולה דכתיב וזבחת עד שיהיה הזובח אדם ואע"פ שאינו מתכוין לשחיטה וסכין קבועה בגלגל וסבבוהו המים ושם צוואר כנגדו עד שנשחט הרי זו פסולה דלאו מכח אדם הוי ואם פטר אדם המים ושחט בסביבה ראשונה כשר שהרי מכח אדם בא והסביבה שנייה ולאחריה אינו מכח אדם אלא מכח המים ופסולה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>השוחט </b> לשם הרים וגבעות שחיטתו פסולה ונראה דהוי פסולה מדרבנן דמיחלפא בשחיטת ע"ז דדמיא לה אבל לשם מזלים והר או כוכבים ומזלות וכיוצא בהם אסורה בהנאה ככל תקרובת עבודה זרה דאסורה כמת כדכתיב ויאכלו זבחי מתים ומת אסור בהנאה דנפקא לן מותמת שם מרים וגמרינן שם שם מעגלה ערופה דאסורה בהנאה דילפינן לה לעיל אזהרת קמ"ג.
+
+Halakhah 15
+
+<b>השוחט </b> בהמה לזרוק דמה לע"ז או להקטיר חלבה לע"ז הרי זו אסורה דמחשבין מעבודה לעבודה כשחשב בעבודה זו על עבודה אחרת כגון שחשב בשחיטה על הזריקה הויא מחשבה לגבי עבודה זרה דגמרינן לה ממחשבת פגול שלפנים שהשוחט ע"מ לזרוק דם או להקטיר אימורין למחר זהו עיקר פיגול וכדנילף לה בדוכתה בס"ד ואם אחר שחיטה הוא שחשב כך אסורה מספק שמא סופו הוכיח על תחלתו ובמחשבה כזו שחט והויא ספקא דאוריתא.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>השוחט </b> לשם קדשים שמתנדבים ונודרים כמותם וגו' פסולה מרבנן דגזור משום שנראה שעכשיו הוא מקדישה ושוחטה בחוץ.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>שנים </b> אוחזין בסכין ושוחטין בהמה שלהם א' מתכוין לשם דבר האוסר מן התורה והא' לא נתכון הרי זו פסולה דהא אית ליה לאוסר חלק בכל אבר ואבר.
+
+Halakhah 22
+
+<b>אין </b> הולכים במחשבה אלא אחר הזובח דאם אין הבעל השוחט אלא שחושב מחשבה בשעה ששוחט האחר כשרה כמחשבת פנים דאין הכל הולך אלא אחר העובד כדכתיב המקריב לא יחשב לו אבל בעלים לא פסלי במחשבה כי מקריב לה כהן. נכרי אפילו קטן שחיטתו נבלה כדלקמן פ"ד:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ה' </b> דברים מפסידין את השחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה עיקור וכל דיני חמשה דברים אלו הם תורה שבעל פה וספקן הויא ספיקא דאוריתא ומוגרמת איכא דאמרי שנתקשה בה משה ולא היה יודע מהיכן היא מוגמר עד שהראה לו הקב"ה באצבע דכתיב וזה אשר תעשה על המזבח ועשייה תחילתה זביחה היא וכתיב וזה אלמא הראהו באצבע.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>וכל </b> פסול ה' דברים משוי לה נבלה ואם אכל ממנה כזית לוקה משום אוכל נבלה שאין מוציא מידי נבלה אלא שחיטה כשרה כאשר צוה ה' את משה וספיקו הוי ספק נבלה.
+
+Halakhah 19
+
+<b>ניטל </b> ירך עם חללה או עשאה גיסטרא או נשברה מפרקת ורוב בשר עמה או קרעה מגבה כדג או נפסק רוב קנה או ניקב משהו מן הוושט במקום הראוי לשחיטה כולם הוו נבלות מחיים ולא מהני להו שחיטה לאפוקינהו מידי נבלה דהרי הם כמתים. ואחד הבהמה ואחד העוף בדברים אלו. וכל דיני נקיבת הוושט ופסוקת הגרגרת פיסולן משום נבלה והכשירן ושיעורן הם מן התורה שבעל פה וספקן הוי ספק דאוריתא ולחומרא:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ישראל </b> שאינו יודע הלכות שחיטה ושחט בינו לבין עצמו ושאלנו לו אם שהה או דרס ותשלום ה' דברים ואמר שלא היה בשחיטתו שום דבר מדברים אלו המפסידים את השחיטה נראה דשחיטתו מותרת מדאוריתא ומדרבנן הוא דאסור משום דהוי קרוב לספק כיון דלא ידע מעיקרא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b> מומחין שוחטין לכתחלה. חרש ושוטה וקטן ושכור שנתבלבלה דעתו ששחטו שחיטתן פסולה שאין בהם דעת ורוב מעשיהם מקולקלים ואזלינן בתר רובא.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מצא </b> גדיו או תרנגולו שחוט בשוק או באשפה שבבית אסור מספק שמא נתנבל ולכך השליכוהו שם.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>שחיטת </b> נכרי אפילו קטן נבלה ולוקה עליה דמדכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו אתה למד שזבחו אסור אפילו לא שחט אלא משהו דבר שעושה אותו נבלה בין בתחלה בין בסוף פסולה. ומומר לע"ז או לחלל שבת בפרהסיא או מין והוא הכופר בתורה ובמשה רבינו הרי הוא כגוי ושחיטתו נבלה דמומר לע"ז הוי מומר לכל התורה כולה כדילפינן מדכתיב וכי תשגו ולא תעשו וגו' את כל המצות האלה ובעבודה זרה מיירי ומחלל שבתות בפרהסיא שכופר במעשה הש"י ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית. שחיטת צדוקים וכיוצא בהם שאינם מאמינים בתורה שבעל פה אסורה מספק שמא נבלו אלא א"כ שחטו בפנינו שאז מותרת שחיטתם.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>נחירה </b> או שחיטה שלא כהלכה הותרה במדבר ולא נצטוו לשחוט כהלכה אלא שלמים במשכן כדכתיב איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור וגו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' וזבחו זבחי שלמים לה' ונצטוו כשיכנסו בארץ שתאסר הנחירה ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה כהלכה וישחטו בכל מקום לעולם חוץ לעזרה שנאמר כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וזבחת מבקרך ומצאנך אשר ה' אלהיך נותן לך וזו היא המצוה הנוהגת לדורות לשחוט ואח"כ יאכל:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>פרק </b> חמישי וששי ושביעי ושמיני ועשירי דיניהם מן התורה הלכה למשה מסיני. ושמנה מיני טריפות נאמר לו בסיני ואלו הן דרוסה נקובה חסרה נטולה פסוקה קרועה נפולה ושבורה סימנים נ"ח נק"ד נפ"ש. ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו והיא שטרפה חית היער ונטת למות ועדין לא מתה ועתידה למות כדכתיב לכלב תשליכון אותו דהיינו שיעשה אותה בשר הראוי לכלב שאי אפשר לה לחיות דאם מתה כבר היינו נבלה וכשם שלא תחלוק בנבלה בין מתה מחמת עצמה בין שאר מאורעים שמתה בהם כך לא תחלוק בטרפה בין נטרפה מחמת ארי בין נולד בה טרפות אחד מן הטרפיות היא בכלל שענין הכתוב בשר שנטרף ועדין הוא חי אלא שסופו למות מחמת טרפותו ולהיות נשלך לכלב אבל לא נתבארו בכתוב הדברים הטורפים המביאים לידי מיתה ונאמרו למשה בסיני ומקובלות בידינו נמצא שעיקר הדבר מפורש בתורה ופי' פרטיו הלכה למשה מסיני. ומפני שהדריסה היא מפורשת בתורה יש בה חומרא בספקא שהוא אסור ושאר הדברים הטרפים יש בהם ספקים מותרים כמו שיתבאר. ונראה דאף על גב דכולהו טרפיות נכללו בכלל טרפה דקרא כיון שלא נתפרשו אלו השבעה אלא בתורה שבעל פה לא אסרו כל ספקן ואפשר דהכי גמירי להו בקצת ספיקן מותר כדאמר בערלה דגמירי לה וודאה אסור ספקה מותר. ודריסה גמירי לה בציפורן ושיאדים הבשר כנגד בני מעים ובסימנים שיאדימו הם כל שהו.<br><b> ונקובה </b> י"א איברים שאם ניקב אחד מהם לחללו בכל שהו טרפה. ובני מעים שנתהפכו אע"פ שלא ניקבו טרפה ובכלל נקובה היא דטעמא משום דסופו לינקב ולירקב וכתיב נמי הוא עשך ויכוננך מלמד שברא הקב"ה כונניות באדם שאם נהפך אחד מהם עליונו לתחתיתו או עגולה זו למעלה מכמות שהיה זו למעלה וזו למטה אינו יכול לחיות עוד. וכל שנטרף בנקיבה אם ניטל כלו טרפה דהוי בכלל נקובה וכן אם נברא בשני איברים מאותו אבר טרפה שכל היתר כנטול דמי והרי הוא כנקוב.<br><b> וטרפיות </b> הריאה במראי' וה' מראות הן והם בכלל נקובה הרי הוא כנקוב שאותו הבשר כמת הוא חשוב וכאלו הבשר הנהפך אינו מצוי וכן הוא אומר ומחית בשר חי בשאת וביום הראות בו בשר חי יטמא מכלל ששאר הבשר אינו חי כיון שנשתנה והורקת והאדמת בני מעים של עוף וחילוף עורות של וושט בין כבהמה בין בעוף הוו נמי בכלל נקובה.<br><b> וטרפות </b> חסרה הוו ב' איברים שאם חסר ממניינם טרפה וכן אם נתוספו שכל יתר כנטול דמי וחתיכה ושבירת העצם בכלל חסרה.<br><b> נטולה </b> הם שלשה איברים שאם נטלו טרפה אף על פי שאין בהם דין נקב וחסרון וכל שהיה חסר טרפה כך אם נטל אבל אבר שנאמר בו אם נטל טרפה אינו נאסר אלא אם נחתך אותו אבר אבל אם נבראה חסרה אותו אבר מותר שאל"כ החסרה והנטולה א' וכל שניטל מותרת ק"ו אם נבראת חסרה הקטינה או לקתה הכוליא או נמצא בה ליחה סרוחה טרפה.<br><b> פסוקה </b> בחוט השדרה טרפה קרועה בבשר החופה את רוב הכרס טרפה ושבורה ברוב צלעותיה טרפה ועקירה ושמיטה טרפה בכלל שבורה. כל אחד משבעים טרפיות שאפשר שימצאו בעוף דינם בבהמה חוץ מטרפות שבכוליא ושבטחול ושבאונות הריאה. ושתי טרפיות יש בעוף יתר על הבהמה ואין להוסיף על הטרפיות כלל ואין לך אלא מה שמנו חכמים שנאמר על פי התורה אשר יורוך.<br><b> ופרק </b> י"א רובו מדרבנן וכל שהיתה ספק טרפה וחיתה י"ב חדש יצתה מידי ספיקא ובנקבה עד שתלד וסירכות היה נראה דלא אסירי בלא בדיקה אלא מדרבנן ואפשר דהוו ספיקא דאורייתא דהא חוששין שמא ניקבה והר"ד ז"ל כתב בתשובה שכיון שמחמת נקב נאסרה הסירכא הרי היא דבר תורה שהריאה שניקבה היא הל"מ:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קמד </b> שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום א' דכתיב ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד הבשר מותר באכילה דמדאיצטריך רחמנא למיסר מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי והשוחט הוא שלוקה כדכתיב לא תשחטו ביום א' ואינו לוקה אלא על שחיטת האחרון דהוא עביד איסורא דקמא לאו מידי עביד.
+
+Halakhah 2
+
+<b>איסור </b> אותו ואת בנו נוהג בכל מקום ובכל זמן דכל שהוא חובת הגוף נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ דכתיב אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ כל הימים אשר אתם חיים על האדמה. החוקים אלו המדרשות והמשפטים או הדינים אשר תשמרון זו משנה שמביאה לידי מעשה לעשות זו מעשה בארץ שומע אני לא יהו נוהגות כל המצות אלא בארץ ת"ל כל הימים אשר אתם חיים על האדמה ובין בארץ בין בחוצה לארץ ואחר שריבה הכתוב ומיעט שכתב בארץ צא ולמד על אי זה מהם אומר הכתוב כל הימים אשר אתם חיים על האדמה ממה שאמור בענין דסמיך ליה אבד תאבדון וגו' דהיינו ע"ז ועליה נתרבו כל מושבות כדכתיב כל הימים אשר אתם חיים והוי דבר הלמד מענינו שהוא א' מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם מן התורה מה עבודה זרה היא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ דעליה נתרבו כל מושבות כדכתיב כל הימים אשר אתם חיים אף כל שהוא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ בחולין ובמוקדשים דכתיב שור או כשב או עז כי יולד וגו' ירצה לקרבן אשה וסמיך ליה אותו ואת בנו לימד על אותו ואת בנו שנוהג במוקדשים ולא תימא דדוקא במוקדשים ולא בחולין דשור הפסיק הענין דאי אקמאי קאי נשתיק מיניה ונכתוב אותו ואת בנו דהא בשור ובשה איירי לעיל. ולא תימא כיון דהפסיק הענין בחולין אבל לא במוקדשים דהא אפסקיה דכתיב ושור וי"ו מוסיף על ענין ראשון בין קדשים הנאכלים בין שאינם נאכלים דבכולהו כתיב לעיל ומיום השמיני והלאה ירצה וגו'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בשחיטה בלבד דכתיב לא תשחטו בשחיטת שניהם הוא האיסור אבל ניחר או נתנבל בין ראשון בין שני לא דהא ליכא שחיטה כלל בחד מינייהו מיהא. ושחיטת חרש שוטה וקטן בינם לבין עצמם הויא נבלה דרוב מעשיהם מקולקלים ומותר לשחוט שני אחריהם כדאמר. וספק נבלה הויא ספקא דאוריתא אי מצי למשחט בתריה אי לאו ושחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה דהא דבר אחר כגון טרפה או שור הנסקל וכיוצא בו גרם לה ליפסל ובין ראשון בין שני ששחט שחיטה כזו שאינה ראויה מחמת דבר אחר איכא איסור אותו ואת בנו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ואם </b> שחטו לע"ז פטור משום אותו ואת בנו שהרי נתחייב בנפשו וכתיב כדי רשעתו דילפינן מיניה דאם נתחייב בהדי מלקות מיתה או ממון לא נעביד ביה תרתי דמשום רשעה אחד אתה מחייבי כדכתיב כדי רשעתו ואף על גב דסמיך לארבעים יכנו אין לנו לומר דילקה ולא ימות כמו שלוקה ואינו משלם דהא משום דעבר שתי עבירות לא איתגורי איתגור.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד דכתיב ושור או שה ודרשינן נמי שור ולא חיה שה ולא עוף. ונוהג בכלאים כגון צבי שבא על העז ושחט העז ובנה דאף על גב דנימא חוששין לזרע האב אמרינן שה אפילו מקצת שה ומלקינן ליה. אבל עז שבא על הצביה לא לקי אם שחטה הצביה ובנה דמספקא לן מדאוריתא אי חוששין לזרע האב אי לאו דדילמא פרה ובנה אסרה תורה כדכתיב ושור או שה לא צביה ובנה או דילמא חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה אמרינן ומלקות ליכא דשמא אין חוששין ואפילו מקצת שה ליכא הילכך הויא לה התראת ספק. היתה בת הצביה זאת הנקבה ושחטה ואת בנה ביום א' זה לוקה וצ"ע דכיון דמספקי' אי חוששין דילמא ליכא אפי' מקצת שה ולא לקי וכן כלאים הבא ממין כבש וממין עז לוקה משום אותו ואת בנו דאמר קרא או לרבות את הכלאים.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מותר </b> לשחוט את המעוברת עובר ירך אמו הוא ולא שחט אלא אם ואפילו יצא חי יכולין לשוחטו מדאוריתא דשחיטה שאינה צריכה היא דהא הוכשר בשחיטת אמו.
+
+Halakhah 11
+
+<b>איסור </b> אותו ואת בנו נוהג בנקבות שזה בנה ודאי וכתיב בנו שכרוך ודבוק תמיד לילך אחריו ודרך הוולד להיות כרוך אחר אמו ולא אחר אביו יצא זכר דאף ע"ג דכתיב אותו אין בנו כרוך אחריו ואם נודע בודאי שזהו אביו הוי ספק אי נוהג בהו או לא דילמא אותו כתיב דמשמע זכר או דילמא אותו א' ולא ב' דהיינו אם דכתיב בנו דכרוך אחריה כדאמר.
+
+Halakhah 12
+
+<b>השוחט </b> פרה וב' בניה לוקה ב' מלקיות שהרי עובר על כל א' בלאו אותו ואת בנו שחט את בניה ואח"כ שחט אותה לוקה א' דאין כאן שחיטת איסור אלא אחד שחטה ואת בתה ואת בת בתה לוקה ב' דשתיהן שחט באיסור שחטה ואת בת בתה ואחר כך הבת אינו לוקה אלא אחת דחד איסור וחד מעשה הוא. ובנו ואותו נמי חייב דכתיב לא תשחטו לשון רבים משמע שנים הזהיר שניהם בין שוחט את האם בין שוחט את הבת ולא משכחת שנים עוברים אלא בשלש בהמות הא כיצד בת ואם ובת דאי אם ושני בניה למה לי קרא פשיטא כי היכי דמחייב אהאי מחייב אהאי ואי בפרה ובתה ובת בתה תרוייהו אותו ואת בנו נינהו אלא על כרחי' בא' שוחט פרה והשני את אמה והשלישי את בתה ואתא לאשמועינן דבבנו ואותו נמי חייב ומדהוה מצי למיכתב ישחטו וכתב תשחטו משמע נמי דבין ע"י אחד בין ע"י שנים לא יהיו נשחטים אותו ואת בנו.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>יום </b> א' האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה כדכתיב במעשה בראשית ויהי ערב ויהי בקר ברישא ערב והדר בקר דילפינן יום אחד דהכא מיום אחד דהתם. שחט בין השמשות לא ישחוט את השני עד שיעבור כל היום דבין השמשות ספק יום ספק לילה והוי ספיקא דאוריתא:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קמה </b> שלא ליקח אם על הבנים דכתיב לא תקח האם על הבנים. ואם לקחה ושחטה הבשר מותר באכילה דהא לא אסר רחמנא אלא לקיחה ולא איצטריך קרא למישרי דמהיכא תיתי איסורא ולוקה על שחיטת האם דכיון דשחטה תו לא מצי לקיים עשה דשילוח וכן אם מתה ואם שלחה אחר שלקחה פטור דכי קאמר רחמנא שלח לאחר לקיחה קאמר. וכן כל מצות ל"ת שניתק לעשה חייב לקיים עשה שבה ואם קיימו פטור דלהכי אתא עשה לפוטרו ממלקות הלאו ואם לא קיימו שאי אפשר לקיימו חייב מלקות אלאו. לא שלחה הוא אע"פ שהלכה לה לוקה שנאמר שלח תשלח עד שישלח מעצמו והרי לא קיים עשה שבה. קצץ אגפיה כדי שלא תעוף ושלחה לאו שלוח הוא דהא בעיא שתוכל לעוף כדרכה ולכך משהה אותה עד שיגדלו כנפיה ומשלחה ואם מתה קודם או ברחה לוקה שהרי לא קיים עשה שבה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכיצד </b> משלח את האם אוחז בכנפיה ומפריחה דאין שלוח עוף ברגל אלא בכנפיה. שלחה וחזרה אפילו ד' וה' פעמים חייב עוד לשלח דכתיב שלח תשלח דשלח אפילו ק' פעמים משמע.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אמר </b> הריני נוטל האם ומשלח את הבנים והרי איני נוטל אם על בנים לא אמר כלום לפי שחובה עליו לשלח את האם כדכתיב שלח תשלח את האם.
+
+Halakhah 7
+
+<b>נטל </b> את הבנים והחזירן לקן וחזרה האם עליהם פטור מלשלח דכיון שכבר זכה בהם מזומן קרינא ביה ואינו נוהג במזומן כדכתיב כי יקרא קן צפור לפניך פרט למזומן. שלח האם וחזר וצד אותה הרי זה מותר לא אסרה תורה אלא לצוד אותה והיא אינה יכולה לפרוח בשביל הבנים שהיא מרחפת עליהם שלא ילקחו שנאמר והאם רובצת לא תקח האם על הבנים אבל הוציאה מתחת ידו וחזר וצד אותה מותר:
+
+Halakhah 8
+
+<b>מצות סב </b> לשלח את הקן דכתיב שלח תשלח את האם וגו' שילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף טהור שאינו מזומן כיוני שובך שקננו בפרדס אבל אווזים ותרנגולים ויונים שקננו בבית אינו חייב לשלח דכי יקרא כתיב כדאמר.
+
+Halakhah 9
+
+<b>היו </b> אפרוחים מפריחים שאינם צריכין לאמן או ביצים מוזרות אינו חייב לשלח דכתיב והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים מה אפרוחים בני קיימא אף ביצים בני קיימא יצאו בצים מוזרות שאינם בני קיימא שהרי אין אפרוח בא מהם ומה ביצים הצריכין לאמן אף אפרוחים הצריכין לאמן יצאו אפרוחים מפריחים שהן יכולין להפריח ואינם צריכין לאמן היו האפרוחים טרפות הרי אלו כביצים מוזרות ופטור מלשלח דכתיב תקח לך ולא לכלביך.
+
+Halakhah 10
+
+<b>זכר </b> שמצאו רובץ על הקן פטור מלשלח דהאם רובצת כתיב ולא האב רובץ. עוף טמא או ביצים טמאים פטור מלשלח דכתיב קן צפור ולא אשכחן טמא דאיקרי צפור ואע"ג דמינה דבצים בר שילוח הוא אפ"ה פטור דקן צפור בעינן שתהא האם שהיא מקננת צפור טהורה וטהור רובץ על ביצי עוף טמא אע"ג דקן צפור הוא אפ"ה נפקא ליה פטוריה מדכתיב תקח לך ולא לכלביך.
+
+Halakhah 11
+
+<b>היתה </b> רובצת על ביצים שאינם מינה והם טהורים הרי זה משלח דמספקי' אי קרינא בה אם אע"ג דלאו מינה היא או לאו ולכך משלח ואם לא שלח אינו לוקה. היתה האם טרפה חייב לשלחה דאי אקשת אם טרפה לאפרוחים טרפות דפטור מלשלח א"כ צפור דאתא למעוטי עוף טמא למה לי מאפרוחים דבעינן ראוים לך ולא לכלביך נפקא אלא ודאי לא תקיש. שחט מקצת סימנים בתוך הקן קודם שיקחנה חייב לשלח ואם לא שלח אינו לוקה דמספקינן אי חייב לשלח כיון דבידו לגמור שחיטת סימנים דתקח לך קרינא או דילמא פטור כיון דאי שביק להו מיטרפה ולא קרינא תקח ולא לכלביך.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>היתה </b> מעופפת אם כנפיה נוגעות בקן חייב לשלח דמדלא כתיב יושבת משמע אפילו מעופפת ומיהו כיון דכתיב רובצת בעיא שיהו כנפיה נוגעות בקן ואם לאו פטור דהא לאו רובצת היא כיון דלא נגעי כנפיה בביצים או אפרוחים שבקן. היה חציצה בכל הני גווני בינה ובין האפרוחים הרי זה משלח ואם לא שלח אינו לוקה דמספקי' אי קרינן בה האם רובצת או לא.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>היתה </b> יושבת בין האפרוחים או בין הביצים ואינה נוגעת בהם פטור כיון שאינה על גביהן וכן אם לא היתה נוגעת בקן אלא מצדו פטור מלשלח. היתה על ב' בדי האילן והקן ביניהם אם ינטלו הבדים תפול על הקן חייב לשלח דעל האפרוחים קרינא ביה.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>היתה </b> רובצת על אפרוח א' או על ביצה א' חייב לשלח דכתיב קן קן מכל מקום לרבות ביצה א' ואפרוח אחד ואפרוחים או ביצים דכתיב אורחא דקרא הוא למנקט רבים ברוב קנים. המוצא קן על פני המים או על גבי בע"ח חייב לשלח דים נמי איקרי דרך דכתיב הנותן בים דרך ועל בעלי חיים נמי כתיב ואדמה על ראשו אלמא אע"פ שהיא בראשו לא אשתני שמה הילכך על הארץ קרינא ביה ולא נאמר בכל עץ או על הארץ אלא שדבר הכתוב בהווה.
+
+Halakhah 18
+
+<b>אסור </b> לזכות בביצים דכתיב שלח תשלח והדר הבנים תקח לך. אסור ליטול אם על הבנים אפילו לטהר את המצורע שהיא מצוה ואם לא שלח לוקה דכתיב תשלח יתירא דמשמע אפילו לדבר מצוה.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>אין </b> שילוח נוהג במוקדשים דכתיב שלח תשלח מי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו ליד גזבר וכתיב נמי תקח לך ואלו נמי אינם שלך.
+
+Halakhah 21
+
+<b>עוף </b> שהרג נפש פטור מלשלח מפני שהוא מצוה להביאו ליד ב"ד לדון אותו לקיומי ובערת הרע מקרבך:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות סג </b> לכסות דם שחיטת חיה או עוף טהור דכתיב אשר יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו וכסהו בעפר.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כיסוי </b> הדם נוהג במזומן ובשאינו מזומן דכתיב ציד מכל מקום בין מזומן בין שאינו מזומן ולא נאמר אשר יצוד אלא בהווה ואינו נוהג במוקדשים דכתיב חיה או עוף מה חיה אינה קדש שאינה ראויה להקריב אף עוף נמי אינו קדש. הקדישן אחר שחיטה חייב לכסות דהא איחייבו בכיסוי ולא פקע ליה הקדש דבתר הכי.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כלאים </b> דמספקים ביה אי חיה אי בהמה חייב לכסות מספקא. השוחט לחולה בשבת חייב לכסות אחר שבת דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דשבת וכן השוחט ספק ביו"ט לא יכסה לאחר יו"ט יכסה. השוחט עופות ומיני חיה במקום א' כיסוי א' לכולן דחיה ועוף הכל משמע בין מרובה בין מועט.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>דם </b> שנתערב במים אם יש בו מראה דם חייב לכסות דאע"ג דאיכא רוב מים לא בטיל ברובא כיון דאיכא מראה דם בכולה. נתערב ביין או בדם בהמה רואין כאלו הם מים והיה בהם מראה דם חייב לכסות.
+
+Halakhah 7
+
+<b>כסהו </b> ונתגלה אינו חייב לכסותו פעם אחרת דכיסהו מיעוטא הוא כיסוי זה ותו לא. כסהו הרוח אינו חייב לכסות דהא מכוסה ועומד הוא חזר ונתגלה אחר שכסתהו הרוח חייב לכסות דאין דיחוי אצל מצות [ולא אמרינן כיון שנדחת נדחת דדוקא כשנתגלה אחר שכסהו הוא דילפי' לעיל דנתגלה אינו חייב לחזור ולכסותו הא אם לא כסהו הוא אלא שכסהו הרוח וחזר ונתגלה חייב לחזור ולכסותו והיינו משום דאין דיחוי אצל מצות כדאמרי']. דם הניתז ושעל הסכין אם אין שם דם אלא הוא חייב לכסות דכתיב דמו ומשמע מקצת דמו ולהכי אם אין שם אלא הוא אז חייב לכסות. שחט ונבלע הדם בקרקע אם רשומו ניכר חייב לכסות דהא דם מגולה. אין חיוב בכיסוי אלא דם שחיטה הראוי לאכילה דכתיב אשר יאכל דמשמע דמה שאינו נאכל לא מיחייב בכיסוי.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>במה </b> מכסין בכל הני דהוו מין עפר דכתיב וכסהו יכול יכסהו במה שאינו עפר ת"ל בעפר אין לי אלא עפר מנין לרבות כל מה שהוא מין עפר ת"ל וכסהו יכול שאני מרבה מה שאינו מין עפר ת"ל בעפר ואחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני אלו שהם מין עפר ומוציא אני את אלו שאינם מין עפר. שחיקת הזהב מכסין בו דאיקרי [עפר] דכתיב ועפרות זהב לו וכתיב עד אשר דק לעפר ובאפר כל דבר דכתיב מעפר שריפת החטאת. ומותר לכסות בעפר עיר הנדחת שהוא עפר הקרקע דלא אסיר דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה. ואפר שריפתה נמי מותר דכל כמה דמיכתת שיעורה מעלו לכיסוי ומשום הנאה ליכא דמצות לאו ליהנות ניתנו.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>השוחט </b> צריך שיתן עפר קודם למטה ואח"כ למעלה דכתיב בעפר דמשמע שיהא כולו טמון בעפר. ומי ששחט הוא יכסה דכתיב ושפך וכסה מי ששפך יכסה. ואם לא כסהו וראהו אחר חייב לכסות דכתיב ואומר לבני ישראל וגו' מצוה זו על כל בני ישראל ואינה תלויה בשוחט לבדו.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>וכשמכסה </b> לא יכסה ברגלו כדי שלא ינהוג מנהג ביזיון דכתיב ושפך וכסה במה ששפך יכסה ולא ברגל שלא יהו מצות בזיות עליו שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהם ב"ה שהצילנו מלמשש בחשך וערך אותם נר לישר המעקשים ואור להורות נתיבות היושר וכן הוא אומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kedushah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kedushah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..50b497560cf0f347020a3938f388412488c26941
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kedushah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,631 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Ritual Slaughter
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שחיטה
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Ritual_Slaughter
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שחיטה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה סא </b> לשחוט מי שירצה לאכול בשר בהמה וחיה ועוף ואח"כ יאכל דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך הרי בהמה ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו הא למדת שחיה כבהמה לענין שחיטה ובעוף הוא אומר אשר יצוד ציד חיה או עוף וגו' מלמד ששפיכת דם עוף כשפיכת דם חיה ותני בר קפרא זאת תורת הבהמה והעוף לכל נפש החיה הרומשת במים הטיל הכתוב עוף בין בהמה ודגים לחייבו בשני סימנים אי איפשר שכבר הוקש לדגים לפוטרו בלא כלום אי איפשר שכבר הוקש לבהמה הא כיצד הכשרו בסימן א' ותניא ר' אומר כאשר צויתיך היכן צוהו בשחיטה מלמד שנצטוה משה בע"פ בה' שחיטה על הוושט ועל הגרגר' ורוב א' בעוף ורוב שנים בבהמה. והאוכל משחוטה קודם שתצא נפשה עובר בלא תעשה דכתיב לא תאכלו על הדם והרי עדין אוכל על דמה כיון שלא יצתה נשמתה ואינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות דמשתמעי' מיניה מילי טובא כדמייתי בדוכתה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>דגים </b> וחגבים אינם צריכין שחיטה אלא אסיפתן היא המתרת אותן הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את דגי הים יאסף להם אסיפת דגים כשחיטת בקר וצאן וחגבי' נאמר אסף החסיל באסיפה לבדה לפיכך אם מתו מאיליהם בתוך המים מותרים ומותר לאוכלן חיים ואית דאסרי להו חיים משום בל תשקצו.
+
+Halakhah 4
+
+<b>זביחה </b> זו האמורה בתורה סתם צריך לפרש אותה ולידע באי זה מקום מן הבהמה שוחטין וכמה שיעור השחיטה ובאי זה דבר שוחטין ומתי שוחטין והיכן שוחטין וכיצד שוחטין ומה הם הדברים המפסידים את השחיטה ומי הוא השוחט על כל הדברים האלו צוהו בתורה ואמר וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' כאשר צויתיך ואכלת בשעריך שכל הדברים האלה על פה צוה בהם כשאר תורה שבעל פה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>מקום </b> השחיטה מן החי הוא הצואר הלכתא וקרא דכתיב וזאת תורת הבהמה והעוף באי זו תורה שותה בהמה לעוף ועוף לבהמה לומר לך מה עוף הכשרו מן הצואר שהוא מליקתו אף בהמה הכשרה מן הצואר שהוא שחיטתה אי מה להלן ממול עורף אף כאן ממול עורף ת"ל ומלק את ראשו ממול ערפו ראשו של זה הוא ממול עורף ואין ראשו של אחר ממול עורף וזאת דמשמע דהוי מיעוטא אתא לומר סד"א מה עוף בסימן א' דכתיב ולא יבדיל אף בהמה בסימן א' אתא זאת ומיעט שלא לכל דבריהם הוקשו אלא לדבר אחד. וכל הצואר כשר לשחיטה כמליקה דכשר כל העורף למליקה ומקום שאינו ראוי לשחיטה למעלה ולמטה בקנה ובוושט הוי דאוריתא הלכתא.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>וישחוט </b> באמצע הצואר ואם מן הצדדין שחיטתו כשרה. שיעור השחיטה שני סימנים הקנה והוושט הלכתא וקרא דכתיב והפשיט את העולה וגו' אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה מנין לרבות בכלל עריפה גם את הראש שאינו בכלל הפשטה שהרי הותז משערו קודם הפשטה דכיון דנחתכו סימנים קרי ליה הותז מפני שכל חיותו תלוי בהם ואי בסימן א' לא הוה צריך קרא לרבויי דבכלל שאר נתחים הוה. ורובו של כל אחד כמוהו הלכתא ואזלינן בתר רובא דאמרינן בעלמא.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b> שלא בדק הסימנים אחר שחיטה ונחתך הראש הרי זו נבלה דאזלינן בתר חזקה דכל בהמה בחייה בחזקת איסור אבר מן החי עומדת ולא פקע מינה שם דאיסורא עד שידע בודאי שנשחטה שחיטה כשרה.
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> דבר שחותך ואין לו פגם לא בחודה ולא בצדדין כשר לשחיטה והוא שיהיה תלוש ואם מחובר מתחלת ברייתו קודם שיעקור אותו שחיטתו פסולה הלכתא וקרא דכתיב ויקח את המאכלת דהוי דבר תלוש וגמרינן מיניה נמי לחולין דכתיב לשחוט את בנו ולא כתיב לשחוט העולה.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>ליבן </b> סכין ושחט בה שחיטתו פסולה דצדדי סכין שורפים הסימנים קודם שחיטה ושריפה כנקב.
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>וושט </b> נקובתו במשהו ואם מצא בסכין פגם אחר שחיטה הרי זו ספק נבלה דשמא בעור נפגמה ושחט סימנים בסכין פגום אם שבר בה דבר קשה אחר שחיטה ומצאה פגומה וכן אם לא בדקה כשרה דהא ה"ל חזקת בדוק מעיקרא ואי נפגמה חזקה שנפגמה בדבר הקשה.
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+<b>אורך </b> הסכין כל שהו ובלבד שלא יהא בראש האיזמל שנוקב ואינו שוחט.
+
+Halakhah 28
+
+<b>ובכל </b> זמן שוחטין ואפילו בלילה באפילה אם ידע ששחט כהוגן שחיטתו כשרה וביום הכיפורים או בשבת בשוגג שחיטתו כשרה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בכל </b> מקום מותר לשחוט חולין חוץ מן העזרה שאסור לשוחטן בה בין בהמה בין חיה בין עוף דכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח במקום קרוב פרט לחולין שנשחטו בעזרה ובא הכתוב להתיר להם בשר תאוה משיבואו לארץ והם יתרחקו מן המשכן לפי שבמדבר לא הותרו לאכול שום בהמה הראויה להקריבה אלא ע"י הקרבה ואין לי מקרא דכי ירחק אלא תמימים הראוים ליקרב מנין לרבות בעלי מומין וחיה ועופות ת"ל ושחטו ושחט אותו ושחט אותו ג' פרשיות סמוכות זו לזו בשלמים בראשונה כתיב ושחטו ובשתים כתיב ושחט אותו והוו ג' מיעוטי משמע מכולהו זה נשחט בעזרה ולא אחר יכול לא ישחוט ואם שחט יהא מותר ת"ל כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח במקום קרוב וכי היכי דנפקא לן מהכא דאסיר תמימים באכילה מקרא דוזבחת ואכלת כמו כן אסור נמי הני מאחר דנפקא לן דאסור לשוחטן בעזרה דנאמר דקרא דמה שאתה זובח קאי אכולהו. והשוחט חולי' בעזרה אותו הבשר טהור ואסור בהנאה דכתיב בבשר היוצא חוץ ממחיצתו כגון עובר שהוציא ידו בשחיטת אמו מיעט בסיפיה לכלב תשליכון אותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה ודריש הכי אותו הוא דנאסר ביציאת מחיצה ולכלב תשליכון אותו דמותר בהנאה ולא חולין שנשחטו בעזרה והנאסרים על ידי כניסת מחיצה אסורים אף בהנאה וקוברין אותו ואפרו אסור דכיון דלא הטעין הכתוב לשרפו משיך איסוריה לעולם ואפי' לא שחטו לאכיל'. אבל נוחר ומעקר ומנבל ונמצאת טרפה ובהמה וחיה ועוף טמאים ששחטן בעזרה מותרים בהנאה דשחיטה הוא דאוסר החולין והני לית בהו שחיטה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואפילו </b> בשר שחוטה ופירות ופת אסור להכניס בעזרה ואם עבר והכניס מותרים באכילה כשהיו ודברים אלו כולם דברי קבלה הם ונראה דאין איסור הכנסתן לעזרה מן התורה וכן כתבו בתוס' פ' הספינה ופ' הזרוע דדוקא בדבר שיש בו כעין הקרבה אבל דבר שאין עושין בו הקרבה כלל לא שייך איסור הכנסת חולין לעזרה דאם לא כן לא ילבש כהן בגדי חול ויכנס לעזרה וגם ישראל לא יכנס לעזרה ועוד דאמרינן בהקומץ יאכלוה שיאכלו עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השבע ואינו לוקה על שוחט או אוכל חולין שנשחטו בעזרה מדאוריתא דהא לא הוי לאו בפי' אלא מכללא.
+
+Halakhah 4
+
+<b>בהמת </b> שלמים ועוברה חולין ששחטה בעזרה עובר מותר באכילה שאינו יכול לשוחטו בריחוק מקום משום אמו דהויא קדשים והא ניתר בשחיטתה וקרא כתיב כי ירחק ממך וגו' ודרשינן ברחוק מקום אתה זובח וגו' משמע היכא דאתה יכול לשחוט ברחוק מקום לא תשחוט בקרוב אבל הכא דלא הוה אפשר לשחוט ברחוק אתה אוכל אפילו נשחטה בקרוב מקום.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כיצד </b> שוחטין מוליך או מביא הסכין עד ששוחט דאין ושחט אלא ומשך וכתיב חץ שחוט מה חץ הולכת במשיכה אף שחיטה במשיכה וכל שאין בסכין כמלא שני צוארים והוליך או הביא לבד שחיטתו פסולה דאין הסימנים נחתכים במשיכה זו לבדה בלא דרסה אבל יש בו שיעור בכל גוונא דכתב הרב ז"ל שחיטתן כשרה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אין </b> שחיטת החולין צריכה כוונה אלא אפילו בלא כוונה שחיטתה כשרה מדגלי רחמנא גבי קדשים מתעסק דפסול כדכתיב לרצונכם תזבחו לדעתכם זבוחו מכלל דחולין לא בעו כוונה אבל לא בא מכח אדם פסולה דכתיב וזבחת עד שיהיה הזובח אדם ואע"פ שאינו מתכוין לשחיטה וסכין קבועה בגלגל וסבבוהו המים ושם צוואר כנגדו עד שנשחט הרי זו פסולה דלאו מכח אדם הוי ואם פטר אדם המים ושחט בסביבה ראשונה כשר שהרי מכח אדם בא והסביבה שנייה ולאחריה אינו מכח אדם אלא מכח המים ופסולה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>השוחט </b> לשם הרים וגבעות שחיטתו פסולה ונראה דהוי פסולה מדרבנן דמיחלפא בשחיטת ע"ז דדמיא לה אבל לשם מזלים והר או כוכבים ומזלות וכיוצא בהם אסורה בהנאה ככל תקרובת עבודה זרה דאסורה כמת כדכתיב ויאכלו זבחי מתים ומת אסור בהנאה דנפקא לן מותמת שם מרים וגמרינן שם שם מעגלה ערופה דאסורה בהנאה דילפינן לה לעיל אזהרת קמ"ג.
+
+Halakhah 15
+
+<b>השוחט </b> בהמה לזרוק דמה לע"ז או להקטיר חלבה לע"ז הרי זו אסורה דמחשבין מעבודה לעבודה כשחשב בעבודה זו על עבודה אחרת כגון שחשב בשחיטה על הזריקה הויא מחשבה לגבי עבודה זרה דגמרינן לה ממחשבת פגול שלפנים שהשוחט ע"מ לזרוק דם או להקטיר אימורין למחר זהו עיקר פיגול וכדנילף לה בדוכתה בס"ד ואם אחר שחיטה הוא שחשב כך אסורה מספק שמא סופו הוכיח על תחלתו ובמחשבה כזו שחט והויא ספקא דאוריתא.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>השוחט </b> לשם קדשים שמתנדבים ונודרים כמותם וגו' פסולה מרבנן דגזור משום שנראה שעכשיו הוא מקדישה ושוחטה בחוץ.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>שנים </b> אוחזין בסכין ושוחטין בהמה שלהם א' מתכוין לשם דבר האוסר מן התורה והא' לא נתכון הרי זו פסולה דהא אית ליה לאוסר חלק בכל אבר ואבר.
+
+Halakhah 22
+
+<b>אין </b> הולכים במחשבה אלא אחר הזובח דאם אין הבעל השוחט אלא שחושב מחשבה בשעה ששוחט האחר כשרה כמחשבת פנים דאין הכל הולך אלא אחר העובד כדכתיב המקריב לא יחשב לו אבל בעלים לא פסלי במחשבה כי מקריב לה כהן. נכרי אפילו קטן שחיטתו נבלה כדלקמן פ"ד:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ה' </b> דברים מפסידין את השחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה עיקור וכל דיני חמשה דברים אלו הם תורה שבעל פה וספקן הויא ספיקא דאוריתא ומוגרמת איכא דאמרי שנתקשה בה משה ולא היה יודע מהיכן היא מוגמר עד שהראה לו הקב"ה באצבע דכתיב וזה אשר תעשה על המזבח ועשייה תחילתה זביחה היא וכתיב וזה אלמא הראהו באצבע.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>וכל </b> פסול ה' דברים משוי לה נבלה ואם אכל ממנה כזית לוקה משום אוכל נבלה שאין מוציא מידי נבלה אלא שחיטה כשרה כאשר צוה ה' את משה וספיקו הוי ספק נבלה.
+
+Halakhah 19
+
+<b>ניטל </b> ירך עם חללה או עשאה גיסטרא או נשברה מפרקת ורוב בשר עמה או קרעה מגבה כדג או נפסק רוב קנה או ניקב משהו מן הוושט במקום הראוי לשחיטה כולם הוו נבלות מחיים ולא מהני להו שחיטה לאפוקינהו מידי נבלה דהרי הם כמתים. ואחד הבהמה ואחד העוף בדברים אלו. וכל דיני נקיבת הוושט ופסוקת הגרגרת פיסולן משום נבלה והכשירן ושיעורן הם מן התורה שבעל פה וספקן הוי ספק דאוריתא ולחומרא:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ישראל </b> שאינו יודע הלכות שחיטה ושחט בינו לבין עצמו ושאלנו לו אם שהה או דרס ותשלום ה' דברים ואמר שלא היה בשחיטתו שום דבר מדברים אלו המפסידים את השחיטה נראה דשחיטתו מותרת מדאוריתא ומדרבנן הוא דאסור משום דהוי קרוב לספק כיון דלא ידע מעיקרא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b> מומחין שוחטין לכתחלה. חרש ושוטה וקטן ושכור שנתבלבלה דעתו ששחטו שחיטתן פסולה שאין בהם דעת ורוב מעשיהם מקולקלים ואזלינן בתר רובא.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מצא </b> גדיו או תרנגולו שחוט בשוק או באשפה שבבית אסור מספק שמא נתנבל ולכך השליכוהו שם.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>שחיטת </b> נכרי אפילו קטן נבלה ולוקה עליה דמדכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו אתה למד שזבחו אסור אפילו לא שחט אלא משהו דבר שעושה אותו נבלה בין בתחלה בין בסוף פסולה. ומומר לע"ז או לחלל שבת בפרהסיא או מין והוא הכופר בתורה ובמשה רבינו הרי הוא כגוי ושחיטתו נבלה דמומר לע"ז הוי מומר לכל התורה כולה כדילפינן מדכתיב וכי תשגו ולא תעשו וגו' את כל המצות האלה ובעבודה זרה מיירי ומחלל שבתות בפרהסיא שכופר במעשה הש"י ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית. שחיטת צדוקים וכיוצא בהם שאינם מאמינים בתורה שבעל פה אסורה מספק שמא נבלו אלא א"כ שחטו בפנינו שאז מותרת שחיטתם.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>נחירה </b> או שחיטה שלא כהלכה הותרה במדבר ולא נצטוו לשחוט כהלכה אלא שלמים במשכן כדכתיב איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור וגו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' וזבחו זבחי שלמים לה' ונצטוו כשיכנסו בארץ שתאסר הנחירה ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה כהלכה וישחטו בכל מקום לעולם חוץ לעזרה שנאמר כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וזבחת מבקרך ומצאנך אשר ה' אלהיך נותן לך וזו היא המצוה הנוהגת לדורות לשחוט ואח"כ יאכל:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>פרק </b> חמישי וששי ושביעי ושמיני ועשירי דיניהם מן התורה הלכה למשה מסיני. ושמנה מיני טריפות נאמר לו בסיני ואלו הן דרוסה נקובה חסרה נטולה פסוקה קרועה נפולה ושבורה סימנים נ"ח נק"ד נפ"ש. ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו והיא שטרפה חית היער ונטת למות ועדין לא מתה ועתידה למות כדכתיב לכלב תשליכון אותו דהיינו שיעשה אותה בשר הראוי לכלב שאי אפשר לה לחיות דאם מתה כבר היינו נבלה וכשם שלא תחלוק בנבלה בין מתה מחמת עצמה בין שאר מאורעים שמתה בהם כך לא תחלוק בטרפה בין נטרפה מחמת ארי בין נולד בה טרפות אחד מן הטרפיות היא בכלל שענין הכתוב בשר שנטרף ועדין הוא חי אלא שסופו למות מחמת טרפותו ולהיות נשלך לכלב אבל לא נתבארו בכתוב הדברים הטורפים המביאים לידי מיתה ונאמרו למשה בסיני ומקובלות בידינו נמצא שעיקר הדבר מפורש בתורה ופי' פרטיו הלכה למשה מסיני. ומפני שהדריסה היא מפורשת בתורה יש בה חומרא בספקא שהוא אסור ושאר הדברים הטרפים יש בהם ספקים מותרים כמו שיתבאר. ונראה דאף על גב דכולהו טרפיות נכללו בכלל טרפה דקרא כיון שלא נתפרשו אלו השבעה אלא בתורה שבעל פה לא אסרו כל ספקן ואפשר דהכי גמירי להו בקצת ספיקן מותר כדאמר בערלה דגמירי לה וודאה אסור ספקה מותר. ודריסה גמירי לה בציפורן ושיאדים הבשר כנגד בני מעים ובסימנים שיאדימו הם כל שהו.<br><b> ונקובה </b> י"א איברים שאם ניקב אחד מהם לחללו בכל שהו טרפה. ובני מעים שנתהפכו אע"פ שלא ניקבו טרפה ובכלל נקובה היא דטעמא משום דסופו לינקב ולירקב וכתיב נמי הוא עשך ויכוננך מלמד שברא הקב"ה כונניות באדם שאם נהפך אחד מהם עליונו לתחתיתו או עגולה זו למעלה מכמות שהיה זו למעלה וזו למטה אינו יכול לחיות עוד. וכל שנטרף בנקיבה אם ניטל כלו טרפה דהוי בכלל נקובה וכן אם נברא בשני איברים מאותו אבר טרפה שכל היתר כנטול דמי והרי הוא כנקוב.<br><b> וטרפיות </b> הריאה במראי' וה' מראות הן והם בכלל נקובה הרי הוא כנקוב שאותו הבשר כמת הוא חשוב וכאלו הבשר הנהפך אינו מצוי וכן הוא אומר ומחית בשר חי בשאת וביום הראות בו בשר חי יטמא מכלל ששאר הבשר אינו חי כיון שנשתנה והורקת והאדמת בני מעים של עוף וחילוף עורות של וושט בין כבהמה בין בעוף הוו נמי בכלל נקובה.<br><b> וטרפות </b> חסרה הוו ב' איברים שאם חסר ממניינם טרפה וכן אם נתוספו שכל יתר כנטול דמי וחתיכה ושבירת העצם בכלל חסרה.<br><b> נטולה </b> הם שלשה איברים שאם נטלו טרפה אף על פי שאין בהם דין נקב וחסרון וכל שהיה חסר טרפה כך אם נטל אבל אבר שנאמר בו אם נטל טרפה אינו נאסר אלא אם נחתך אותו אבר אבל אם נבראה חסרה אותו אבר מותר שאל"כ החסרה והנטולה א' וכל שניטל מותרת ק"ו אם נבראת חסרה הקטינה או לקתה הכוליא או נמצא בה ליחה סרוחה טרפה.<br><b> פסוקה </b> בחוט השדרה טרפה קרועה בבשר החופה את רוב הכרס טרפה ושבורה ברוב צלעותיה טרפה ועקירה ושמיטה טרפה בכלל שבורה. כל אחד משבעים טרפיות שאפשר שימצאו בעוף דינם בבהמה חוץ מטרפות שבכוליא ושבטחול ושבאונות הריאה. ושתי טרפיות יש בעוף יתר על הבהמה ואין להוסיף על הטרפיות כלל ואין לך אלא מה שמנו חכמים שנאמר על פי התורה אשר יורוך.<br><b> ופרק </b> י"א רובו מדרבנן וכל שהיתה ספק טרפה וחיתה י"ב חדש יצתה מידי ספיקא ובנקבה עד שתלד וסירכות היה נראה דלא אסירי בלא בדיקה אלא מדרבנן ואפשר דהוו ספיקא דאורייתא דהא חוששין שמא ניקבה והר"ד ז"ל כתב בתשובה שכיון שמחמת נקב נאסרה הסירכא הרי היא דבר תורה שהריאה שניקבה היא הל"מ:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קמד </b> שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום א' דכתיב ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד הבשר מותר באכילה דמדאיצטריך רחמנא למיסר מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי והשוחט הוא שלוקה כדכתיב לא תשחטו ביום א' ואינו לוקה אלא על שחיטת האחרון דהוא עביד איסורא דקמא לאו מידי עביד.
+
+Halakhah 2
+
+<b>איסור </b> אותו ואת בנו נוהג בכל מקום ובכל זמן דכל שהוא חובת הגוף נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ דכתיב אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ כל הימים אשר אתם חיים על האדמה. החוקים אלו המדרשות והמשפטים או הדינים אשר תשמרון זו משנה שמביאה לידי מעשה לעשות זו מעשה בארץ שומע אני לא יהו נוהגות כל המצות אלא בארץ ת"ל כל הימים אשר אתם חיים על האדמה ובין בארץ בין בחוצה לארץ ואחר שריבה הכתוב ומיעט שכתב בארץ צא ולמד על אי זה מהם אומר הכתוב כל הימים אשר אתם חיים על האדמה ממה שאמור בענין דסמיך ליה אבד תאבדון וגו' דהיינו ע"ז ועליה נתרבו כל מושבות כדכתיב כל הימים אשר אתם חיים והוי דבר הלמד מענינו שהוא א' מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם מן התורה מה עבודה זרה היא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ דעליה נתרבו כל מושבות כדכתיב כל הימים אשר אתם חיים אף כל שהוא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ בחולין ובמוקדשים דכתיב שור או כשב או עז כי יולד וגו' ירצה לקרבן אשה וסמיך ליה אותו ואת בנו לימד על אותו ואת בנו שנוהג במוקדשים ולא תימא דדוקא במוקדשים ולא בחולין דשור הפסיק הענין דאי אקמאי קאי נשתיק מיניה ונכתוב אותו ואת בנו דהא בשור ובשה איירי לעיל. ולא תימא כיון דהפסיק הענין בחולין אבל לא במוקדשים דהא אפסקיה דכתיב ושור וי"ו מוסיף על ענין ראשון בין קדשים הנאכלים בין שאינם נאכלים דבכולהו כתיב לעיל ומיום השמיני והלאה ירצה וגו'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בשחיטה בלבד דכתיב לא תשחטו בשחיטת שניהם הוא האיסור אבל ניחר או נתנבל בין ראשון בין שני לא דהא ליכא שחיטה כלל בחד מינייהו מיהא. ושחיטת חרש שוטה וקטן בינם לבין עצמם הויא נבלה דרוב מעשיהם מקולקלים ומותר לשחוט שני אחריהם כדאמר. וספק נבלה הויא ספקא דאוריתא אי מצי למשחט בתריה אי לאו ושחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה דהא דבר אחר כגון טרפה או שור הנסקל וכיוצא בו גרם לה ליפסל ובין ראשון בין שני ששחט שחיטה כזו שאינה ראויה מחמת דבר אחר איכא איסור אותו ואת בנו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ואם </b> שחטו לע"ז פטור משום אותו ואת בנו שהרי נתחייב בנפשו וכתיב כדי רשעתו דילפינן מיניה דאם נתחייב בהדי מלקות מיתה או ממון לא נעביד ביה תרתי דמשום רשעה אחד אתה מחייבי כדכתיב כדי רשעתו ואף על גב דסמיך לארבעים יכנו אין לנו לומר דילקה ולא ימות כמו שלוקה ואינו משלם דהא משום דעבר שתי עבירות לא איתגורי איתגור.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד דכתיב ושור או שה ודרשינן נמי שור ולא חיה שה ולא עוף. ונוהג בכלאים כגון צבי שבא על העז ושחט העז ובנה דאף על גב דנימא חוששין לזרע האב אמרינן שה אפילו מקצת שה ומלקינן ליה. אבל עז שבא על הצביה לא לקי אם שחטה הצביה ובנה דמספקא לן מדאוריתא אי חוששין לזרע האב אי לאו דדילמא פרה ובנה אסרה תורה כדכתיב ושור או שה לא צביה ובנה או דילמא חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה אמרינן ומלקות ליכא דשמא אין חוששין ואפילו מקצת שה ליכא הילכך הויא לה התראת ספק. היתה בת הצביה זאת הנקבה ושחטה ואת בנה ביום א' זה לוקה וצ"ע דכיון דמספקי' אי חוששין דילמא ליכא אפי' מקצת שה ולא לקי וכן כלאים הבא ממין כבש וממין עז לוקה משום אותו ואת בנו דאמר קרא או לרבות את הכלאים.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מותר </b> לשחוט את המעוברת עובר ירך אמו הוא ולא שחט אלא אם ואפילו יצא חי יכולין לשוחטו מדאוריתא דשחיטה שאינה צריכה היא דהא הוכשר בשחיטת אמו.
+
+Halakhah 11
+
+<b>איסור </b> אותו ואת בנו נוהג בנקבות שזה בנה ודאי וכתיב בנו שכרוך ודבוק תמיד לילך אחריו ודרך הוולד להיות כרוך אחר אמו ולא אחר אביו יצא זכר דאף ע"ג דכתיב אותו אין בנו כרוך אחריו ואם נודע בודאי שזהו אביו הוי ספק אי נוהג בהו או לא דילמא אותו כתיב דמשמע זכר או דילמא אותו א' ולא ב' דהיינו אם דכתיב בנו דכרוך אחריה כדאמר.
+
+Halakhah 12
+
+<b>השוחט </b> פרה וב' בניה לוקה ב' מלקיות שהרי עובר על כל א' בלאו אותו ואת בנו שחט את בניה ואח"כ שחט אותה לוקה א' דאין כאן שחיטת איסור אלא אחד שחטה ואת בתה ואת בת בתה לוקה ב' דשתיהן שחט באיסור שחטה ואת בת בתה ואחר כך הבת אינו לוקה אלא אחת דחד איסור וחד מעשה הוא. ובנו ואותו נמי חייב דכתיב לא תשחטו לשון רבים משמע שנים הזהיר שניהם בין שוחט את האם בין שוחט את הבת ולא משכחת שנים עוברים אלא בשלש בהמות הא כיצד בת ואם ובת דאי אם ושני בניה למה לי קרא פשיטא כי היכי דמחייב אהאי מחייב אהאי ואי בפרה ובתה ובת בתה תרוייהו אותו ואת בנו נינהו אלא על כרחי' בא' שוחט פרה והשני את אמה והשלישי את בתה ואתא לאשמועינן דבבנו ואותו נמי חייב ומדהוה מצי למיכתב ישחטו וכתב תשחטו משמע נמי דבין ע"י אחד בין ע"י שנים לא יהיו נשחטים אותו ואת בנו.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>יום </b> א' האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה כדכתיב במעשה בראשית ויהי ערב ויהי בקר ברישא ערב והדר בקר דילפינן יום אחד דהכא מיום אחד דהתם. שחט בין השמשות לא ישחוט את השני עד שיעבור כל היום דבין השמשות ספק יום ספק לילה והוי ספיקא דאוריתא:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קמה </b> שלא ליקח אם על הבנים דכתיב לא תקח האם על הבנים. ואם לקחה ושחטה הבשר מותר באכילה דהא לא אסר רחמנא אלא לקיחה ולא איצטריך קרא למישרי דמהיכא תיתי איסורא ולוקה על שחיטת האם דכיון דשחטה תו לא מצי לקיים עשה דשילוח וכן אם מתה ואם שלחה אחר שלקחה פטור דכי קאמר רחמנא שלח לאחר לקיחה קאמר. וכן כל מצות ל"ת שניתק לעשה חייב לקיים עשה שבה ואם קיימו פטור דלהכי אתא עשה לפוטרו ממלקות הלאו ואם לא קיימו שאי אפשר לקיימו חייב מלקות אלאו. לא שלחה הוא אע"פ שהלכה לה לוקה שנאמר שלח תשלח עד שישלח מעצמו והרי לא קיים עשה שבה. קצץ אגפיה כדי שלא תעוף ושלחה לאו שלוח הוא דהא בעיא שתוכל לעוף כדרכה ולכך משהה אותה עד שיגדלו כנפיה ומשלחה ואם מתה קודם או ברחה לוקה שהרי לא קיים עשה שבה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכיצד </b> משלח את האם אוחז בכנפיה ומפריחה דאין שלוח עוף ברגל אלא בכנפיה. שלחה וחזרה אפילו ד' וה' פעמים חייב עוד לשלח דכתיב שלח תשלח דשלח אפילו ק' פעמים משמע.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אמר </b> הריני נוטל האם ומשלח את הבנים והרי איני נוטל אם על בנים לא אמר כלום לפי שחובה עליו לשלח את האם כדכתיב שלח תשלח את האם.
+
+Halakhah 7
+
+<b>נטל </b> את הבנים והחזירן לקן וחזרה האם עליהם פטור מלשלח דכיון שכבר זכה בהם מזומן קרינא ביה ואינו נוהג במזומן כדכתיב כי יקרא קן צפור לפניך פרט למזומן. שלח האם וחזר וצד אותה הרי זה מותר לא אסרה תורה אלא לצוד אותה והיא אינה יכולה לפרוח בשביל הבנים שהיא מרחפת עליהם שלא ילקחו שנאמר והאם רובצת לא תקח האם על הבנים אבל הוציאה מתחת ידו וחזר וצד אותה מותר:
+
+Halakhah 8
+
+<b>מצות סב </b> לשלח את הקן דכתיב שלח תשלח את האם וגו' שילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף טהור שאינו מזומן כיוני שובך שקננו בפרדס אבל אווזים ותרנגולים ויונים שקננו בבית אינו חייב לשלח דכי יקרא כתיב כדאמר.
+
+Halakhah 9
+
+<b>היו </b> אפרוחים מפריחים שאינם צריכין לאמן או ביצים מוזרות אינו חייב לשלח דכתיב והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים מה אפרוחים בני קיימא אף ביצים בני קיימא יצאו בצים מוזרות שאינם בני קיימא שהרי אין אפרוח בא מהם ומה ביצים הצריכין לאמן אף אפרוחים הצריכין לאמן יצאו אפרוחים מפריחים שהן יכולין להפריח ואינם צריכין לאמן היו האפרוחים טרפות הרי אלו כביצים מוזרות ופטור מלשלח דכתיב תקח לך ולא לכלביך.
+
+Halakhah 10
+
+<b>זכר </b> שמצאו רובץ על הקן פטור מלשלח דהאם רובצת כתיב ולא האב רובץ. עוף טמא או ביצים טמאים פטור מלשלח דכתיב קן צפור ולא אשכחן טמא דאיקרי צפור ואע"ג דמינה דבצים בר שילוח הוא אפ"ה פטור דקן צפור בעינן שתהא האם שהיא מקננת צפור טהורה וטהור רובץ על ביצי עוף טמא אע"ג דקן צפור הוא אפ"ה נפקא ליה פטוריה מדכתיב תקח לך ולא לכלביך.
+
+Halakhah 11
+
+<b>היתה </b> רובצת על ביצים שאינם מינה והם טהורים הרי זה משלח דמספקי' אי קרינא בה אם אע"ג דלאו מינה היא או לאו ולכך משלח ואם לא שלח אינו לוקה. היתה האם טרפה חייב לשלחה דאי אקשת אם טרפה לאפרוחים טרפות דפטור מלשלח א"כ צפור דאתא למעוטי עוף טמא למה לי מאפרוחים דבעינן ראוים לך ולא לכלביך נפקא אלא ודאי לא תקיש. שחט מקצת סימנים בתוך הקן קודם שיקחנה חייב לשלח ואם לא שלח אינו לוקה דמספקינן אי חייב לשלח כיון דבידו לגמור שחיטת סימנים דתקח לך קרינא או דילמא פטור כיון דאי שביק להו מיטרפה ולא קרינא תקח ולא לכלביך.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>היתה </b> מעופפת אם כנפיה נוגעות בקן חייב לשלח דמדלא כתיב יושבת משמע אפילו מעופפת ומיהו כיון דכתיב רובצת בעיא שיהו כנפיה נוגעות בקן ואם לאו פטור דהא לאו רובצת היא כיון דלא נגעי כנפיה בביצים או אפרוחים שבקן. היה חציצה בכל הני גווני בינה ובין האפרוחים הרי זה משלח ואם לא שלח אינו לוקה דמספקי' אי קרינן בה האם רובצת או לא.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>היתה </b> יושבת בין האפרוחים או בין הביצים ואינה נוגעת בהם פטור כיון שאינה על גביהן וכן אם לא היתה נוגעת בקן אלא מצדו פטור מלשלח. היתה על ב' בדי האילן והקן ביניהם אם ינטלו הבדים תפול על הקן חייב לשלח דעל האפרוחים קרינא ביה.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>היתה </b> רובצת על אפרוח א' או על ביצה א' חייב לשלח דכתיב קן קן מכל מקום לרבות ביצה א' ואפרוח אחד ואפרוחים או ביצים דכתיב אורחא דקרא הוא למנקט רבים ברוב קנים. המוצא קן על פני המים או על גבי בע"ח חייב לשלח דים נמי איקרי דרך דכתיב הנותן בים דרך ועל בעלי חיים נמי כתיב ואדמה על ראשו אלמא אע"פ שהיא בראשו לא אשתני שמה הילכך על הארץ קרינא ביה ולא נאמר בכל עץ או על הארץ אלא שדבר הכתוב בהווה.
+
+Halakhah 18
+
+<b>אסור </b> לזכות בביצים דכתיב שלח תשלח והדר הבנים תקח לך. אסור ליטול אם על הבנים אפילו לטהר את המצורע שהיא מצוה ואם לא שלח לוקה דכתיב תשלח יתירא דמשמע אפילו לדבר מצוה.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>אין </b> שילוח נוהג במוקדשים דכתיב שלח תשלח מי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו ליד גזבר וכתיב נמי תקח לך ואלו נמי אינם שלך.
+
+Halakhah 21
+
+<b>עוף </b> שהרג נפש פטור מלשלח מפני שהוא מצוה להביאו ליד ב"ד לדון אותו לקיומי ובערת הרע מקרבך:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות סג </b> לכסות דם שחיטת חיה או עוף טהור דכתיב אשר יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו וכסהו בעפר.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כיסוי </b> הדם נוהג במזומן ובשאינו מזומן דכתיב ציד מכל מקום בין מזומן בין שאינו מזומן ולא נאמר אשר יצוד אלא בהווה ואינו נוהג במוקדשים דכתיב חיה או עוף מה חיה אינה קדש שאינה ראויה להקריב אף עוף נמי אינו קדש. הקדישן אחר שחיטה חייב לכסות דהא איחייבו בכיסוי ולא פקע ליה הקדש דבתר הכי.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כלאים </b> דמספקים ביה אי חיה אי בהמה חייב לכסות מספקא. השוחט לחולה בשבת חייב לכסות אחר שבת דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דשבת וכן השוחט ספק ביו"ט לא יכסה לאחר יו"ט יכסה. השוחט עופות ומיני חיה במקום א' כיסוי א' לכולן דחיה ועוף הכל משמע בין מרובה בין מועט.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>דם </b> שנתערב במים אם יש בו מראה דם חייב לכסות דאע"ג דאיכא רוב מים לא בטיל ברובא כיון דאיכא מראה דם בכולה. נתערב ביין או בדם בהמה רואין כאלו הם מים והיה בהם מראה דם חייב לכסות.
+
+Halakhah 7
+
+<b>כסהו </b> ונתגלה אינו חייב לכסותו פעם אחרת דכיסהו מיעוטא הוא כיסוי זה ותו לא. כסהו הרוח אינו חייב לכסות דהא מכוסה ועומד הוא חזר ונתגלה אחר שכסתהו הרוח חייב לכסות דאין דיחוי אצל מצות [ולא אמרינן כיון שנדחת נדחת דדוקא כשנתגלה אחר שכסהו הוא דילפי' לעיל דנתגלה אינו חייב לחזור ולכסותו הא אם לא כסהו הוא אלא שכסהו הרוח וחזר ונתגלה חייב לחזור ולכסותו והיינו משום דאין דיחוי אצל מצות כדאמרי']. דם הניתז ושעל הסכין אם אין שם דם אלא הוא חייב לכסות דכתיב דמו ומשמע מקצת דמו ולהכי אם אין שם אלא הוא אז חייב לכסות. שחט ונבלע הדם בקרקע אם רשומו ניכר חייב לכסות דהא דם מגולה. אין חיוב בכיסוי אלא דם שחיטה הראוי לאכילה דכתיב אשר יאכל דמשמע דמה שאינו נאכל לא מיחייב בכיסוי.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>במה </b> מכסין בכל הני דהוו מין עפר דכתיב וכסהו יכול יכסהו במה שאינו עפר ת"ל בעפר אין לי אלא עפר מנין לרבות כל מה שהוא מין עפר ת"ל וכסהו יכול שאני מרבה מה שאינו מין עפר ת"ל בעפר ואחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני אלו שהם מין עפר ומוציא אני את אלו שאינם מין עפר. שחיקת הזהב מכסין בו דאיקרי [עפר] דכתיב ועפרות זהב לו וכתיב עד אשר דק לעפר ובאפר כל דבר דכתיב מעפר שריפת החטאת. ומותר לכסות בעפר עיר הנדחת שהוא עפר הקרקע דלא אסיר דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה. ואפר שריפתה נמי מותר דכל כמה דמיכתת שיעורה מעלו לכיסוי ומשום הנאה ליכא דמצות לאו ליהנות ניתנו.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>השוחט </b> צריך שיתן עפר קודם למטה ואח"כ למעלה דכתיב בעפר דמשמע שיהא כולו טמון בעפר. ומי ששחט הוא יכסה דכתיב ושפך וכסה מי ששפך יכסה. ואם לא כסהו וראהו אחר חייב לכסות דכתיב ואומר לבני ישראל וגו' מצוה זו על כל בני ישראל ואינה תלויה בשוחט לבדו.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>וכשמכסה </b> לא יכסה ברגלו כדי שלא ינהוג מנהג ביזיון דכתיב ושפך וכסה במה ששפך יכסה ולא ברגל שלא יהו מצות בזיות עליו שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהם ב"ה שהצילנו מלמשש בחשך וערך אותם נר לישר המעקשים ואור להורות נתיבות היושר וכן הוא אומר נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0859f4bbdd36b81b84bbbf134abe36715d98e113
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,87 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Agents and Partners
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> שליחות </b> ילפינן בכל התורה כולה פרק האיש מקדש מדכתיב ושחטו אותו כל קהל וגו' וכי כל הקהל שוחטין וכו' אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו ומשום דקדשים רוב מעשיהם ע"י שליח שהכהנים שלוחי' הם וילפינן נמי מדכת' בגירושין ושלח ושלחה וגו' כדאי' התם ואתיא מביניא דמה לגירושין שכן הן חול אצל תרומה קדשים יוכיחו לא ראי זה כראי זה וכו' הצד השוה שביניהם שישנן על ידי עצמו ושלוחו כמותו אף אני אביא תרומה וכל שכן שאר מילי שהן חול גמור. ואם עבר על דבר משלחו לא עשה כלום דלאו שלוחו הוי כיון שעבר על דבריו וכן אם עוות בשליחותו הוי כעובר דלתקוני שדריה ולא לעוות דומיא דשחיטת פסח דזכות הוא להם:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> אין </b> הגוי נעשה שליח לישראל ולא ישראל לגוי כדילפינן פרק איזהו נשך מדכתיב כן תרימו גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם וכו' ומה משלחכם בני ברית וכו' והוא הדין לכל התורה כולה ועבד ושפחה הואיל והן בני דעת וישנן במקצת מצות נעשין שלוחין למשא ומתן דבני ברית מקרו. וחרש שוטה וקטן אינם נעשים שלוחין דבני דעת בעינן דומיא דאתם וקטן אפילו בר דעת לא הוי שליח דאיש כתיב בפרשת גירושין דילפינן מינה שליחו' כדאמר' לעיל פרק ד' מהלכות זכיה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מי </b> שהודיע שהוא שליח במה שקונה ועבר על דבר המשלח בטל מה שקנה ומחזיר למוכר וסרסור שליח הוא אלא שנוטל שכר ולפיכך אם נגנב או נשבר חייב מפני שהוא נושא שכר דהוי כשוכר כדילפינן בדוכתיה ואם טען שארעו אונס נשבע שבועת שומרין. ואם היתה טעות האונס במקום שאיפשר להביא עדים אם לא הביאם אינו נאמן ומשלם כדתניא סוף פרק האומנין אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראיה ויפטר:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> אע"ג </b> דילפינן דשלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה אפילו הכי נראה דהיינו כשהרשהו על דבר שהוא ברשותו ואין לאחרים רשות בו דומיא דפסח והפרשת תרומה אבל להוציא מיד אחרים אם אין האחרים רוצים לתת לו אינו יכול לכופם מכח השליחות או ההרשאה ויכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את אם לאו דכתב ליה זיל דון וזכי ואפיק לנפשיך וכו' כדאמרינן פרק מרובה ואם כן כתיבת הרשאה אפילו על פקדון דלא כפריה היא תיקון חכמים כדי שלא יקח אדם ממון חברו וילך למ"ה ולא יהיה מי שיתבענו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>השותפין </b> קונין זה מזה הממון המוטל ביניהם להיותם שותפין בו כדרך שקונה הלוקח והשכר או הפחת לפי מנין השותפין ולא לפי המעות כשנשתתפו בסתם משום דכל אחד שליט בכל הממון לעשות בו כפי מה שיראה לו שיהיה בו ריוח ואם קצבו זמן לשותפות אין אחד מהם יכול לחלוק בלי רשות חברו עד תשלום הזמן דעל מנת כן קנו זה מזה בתחלת השותפות וכן בכל תנאי שביניהם:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> השותפין </b> לא ישנו ממנהג המדינה דכיון דנשתתפו בסתם על מנהג המדינה נשתתפו וכן לא יוציאו הסחורה לרשות אחר אם לא מדעת שניהם ואם עבר אחד משניהם ופחת הפחת לעצמו והשכר לאמצע דמצד המעות בא השכר. ושותפין יש להם הוניה זה על זה בשומת פירותיהן שהרי הם כקנויין זה מזה ואין להם חזקה זה על זה דמה שהוא ברשות אחד מהם מדבר השותפות דכל אחד הוי מוחזק בכל. והמתעסק קונה ממון העסק כמו שקונין השותפין זה מזה וכל דיני מתעסק שבשאר הפרקים הם תקנת חכמים כדי שלא יבואו לידי אבק רבית דכיון שאחד מהם הוא הטורח והמתעסק בממון וחברו לוקח שכר בלי טורח ועסק היה נראה כרבית שעל ידי שמלוה לו קצת המעות טורח ומתעסק בשאר וממציא לו ריוח:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק ה-</small><br>[
+<b> והמתעסק </b> קונה ממון העסק כמו שקונין השותפין זה מזה וכל דיני מתעסק שבשאר הפרקים הם תקנת חכמים כדי שלא יבואו לידי אבק רבית דכיון שאחד מהם הוא הטורח והמתעסק בממון וחברו לוקח שכר בלי טורח ועסק היה נראה כרבית שעל ידי שמלוה לו קצת המעות טורח ומתעסק בשאר וממציא לו ריוח:]
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק ה-</small><br>[
+<b> והמתעסק </b> קונה ממון העסק כמו שקונין השותפין זה מזה וכל דיני מתעסק שבשאר הפרקים הם תקנת חכמים כדי שלא יבואו לידי אבק רבית דכיון שאחד מהם הוא הטורח והמתעסק בממון וחברו לוקח שכר בלי טורח ועסק היה נראה כרבית שעל ידי שמלוה לו קצת המעות טורח ומתעסק בשאר וממציא לו ריוח:]
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק ה-</small><br>[
+<b> והמתעסק </b> קונה ממון העסק כמו שקונין השותפין זה מזה וכל דיני מתעסק שבשאר הפרקים הם תקנת חכמים כדי שלא יבואו לידי אבק רבית דכיון שאחד מהם הוא הטורח והמתעסק בממון וחברו לוקח שכר בלי טורח ועסק היה נראה כרבית שעל ידי שמלוה לו קצת המעות טורח ומתעסק בשאר וממציא לו ריוח:]
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4082131666d39a28db8f966bcfa34076ebadcb91
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,90 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Agents and Partners
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Agents_and_Partners
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> שליחות </b> ילפינן בכל התורה כולה פרק האיש מקדש מדכתיב ושחטו אותו כל קהל וגו' וכי כל הקהל שוחטין וכו' אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו ומשום דקדשים רוב מעשיהם ע"י שליח שהכהנים שלוחי' הם וילפינן נמי מדכת' בגירושין ושלח ושלחה וגו' כדאי' התם ואתיא מביניא דמה לגירושין שכן הן חול אצל תרומה קדשים יוכיחו לא ראי זה כראי זה וכו' הצד השוה שביניהם שישנן על ידי עצמו ושלוחו כמותו אף אני אביא תרומה וכל שכן שאר מילי שהן חול גמור. ואם עבר על דבר משלחו לא עשה כלום דלאו שלוחו הוי כיון שעבר על דבריו וכן אם עוות בשליחותו הוי כעובר דלתקוני שדריה ולא לעוות דומיא דשחיטת פסח דזכות הוא להם:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> אין </b> הגוי נעשה שליח לישראל ולא ישראל לגוי כדילפינן פרק איזהו נשך מדכתיב כן תרימו גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם וכו' ומה משלחכם בני ברית וכו' והוא הדין לכל התורה כולה ועבד ושפחה הואיל והן בני דעת וישנן במקצת מצות נעשין שלוחין למשא ומתן דבני ברית מקרו. וחרש שוטה וקטן אינם נעשים שלוחין דבני דעת בעינן דומיא דאתם וקטן אפילו בר דעת לא הוי שליח דאיש כתיב בפרשת גירושין דילפינן מינה שליחו' כדאמר' לעיל פרק ד' מהלכות זכיה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מי </b> שהודיע שהוא שליח במה שקונה ועבר על דבר המשלח בטל מה שקנה ומחזיר למוכר וסרסור שליח הוא אלא שנוטל שכר ולפיכך אם נגנב או נשבר חייב מפני שהוא נושא שכר דהוי כשוכר כדילפינן בדוכתיה ואם טען שארעו אונס נשבע שבועת שומרין. ואם היתה טעות האונס במקום שאיפשר להביא עדים אם לא הביאם אינו נאמן ומשלם כדתניא סוף פרק האומנין אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראיה ויפטר:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> אע"ג </b> דילפינן דשלוחו של אדם כמותו בכל התורה כולה אפילו הכי נראה דהיינו כשהרשהו על דבר שהוא ברשותו ואין לאחרים רשות בו דומיא דפסח והפרשת תרומה אבל להוציא מיד אחרים אם אין האחרים רוצים לתת לו אינו יכול לכופם מכח השליחות או ההרשאה ויכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את אם לאו דכתב ליה זיל דון וזכי ואפיק לנפשיך וכו' כדאמרינן פרק מרובה ואם כן כתיבת הרשאה אפילו על פקדון דלא כפריה היא תיקון חכמים כדי שלא יקח אדם ממון חברו וילך למ"ה ולא יהיה מי שיתבענו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>השותפין </b> קונין זה מזה הממון המוטל ביניהם להיותם שותפין בו כדרך שקונה הלוקח והשכר או הפחת לפי מנין השותפין ולא לפי המעות כשנשתתפו בסתם משום דכל אחד שליט בכל הממון לעשות בו כפי מה שיראה לו שיהיה בו ריוח ואם קצבו זמן לשותפות אין אחד מהם יכול לחלוק בלי רשות חברו עד תשלום הזמן דעל מנת כן קנו זה מזה בתחלת השותפות וכן בכל תנאי שביניהם:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> השותפין </b> לא ישנו ממנהג המדינה דכיון דנשתתפו בסתם על מנהג המדינה נשתתפו וכן לא יוציאו הסחורה לרשות אחר אם לא מדעת שניהם ואם עבר אחד משניהם ופחת הפחת לעצמו והשכר לאמצע דמצד המעות בא השכר. ושותפין יש להם הוניה זה על זה בשומת פירותיהן שהרי הם כקנויין זה מזה ואין להם חזקה זה על זה דמה שהוא ברשות אחד מהם מדבר השותפות דכל אחד הוי מוחזק בכל. והמתעסק קונה ממון העסק כמו שקונין השותפין זה מזה וכל דיני מתעסק שבשאר הפרקים הם תקנת חכמים כדי שלא יבואו לידי אבק רבית דכיון שאחד מהם הוא הטורח והמתעסק בממון וחברו לוקח שכר בלי טורח ועסק היה נראה כרבית שעל ידי שמלוה לו קצת המעות טורח ומתעסק בשאר וממציא לו ריוח:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק ה-</small><br>[
+<b> והמתעסק </b> קונה ממון העסק כמו שקונין השותפין זה מזה וכל דיני מתעסק שבשאר הפרקים הם תקנת חכמים כדי שלא יבואו לידי אבק רבית דכיון שאחד מהם הוא הטורח והמתעסק בממון וחברו לוקח שכר בלי טורח ועסק היה נראה כרבית שעל ידי שמלוה לו קצת המעות טורח ומתעסק בשאר וממציא לו ריוח:]
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק ה-</small><br>[
+<b> והמתעסק </b> קונה ממון העסק כמו שקונין השותפין זה מזה וכל דיני מתעסק שבשאר הפרקים הם תקנת חכמים כדי שלא יבואו לידי אבק רבית דכיון שאחד מהם הוא הטורח והמתעסק בממון וחברו לוקח שכר בלי טורח ועסק היה נראה כרבית שעל ידי שמלוה לו קצת המעות טורח ומתעסק בשאר וממציא לו ריוח:]
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק ה-</small><br>[
+<b> והמתעסק </b> קונה ממון העסק כמו שקונין השותפין זה מזה וכל דיני מתעסק שבשאר הפרקים הם תקנת חכמים כדי שלא יבואו לידי אבק רבית דכיון שאחד מהם הוא הטורח והמתעסק בממון וחברו לוקח שכר בלי טורח ועסק היה נראה כרבית שעל ידי שמלוה לו קצת המעות טורח ומתעסק בשאר וממציא לו ריוח:]
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..466faf6ddad898bec95d2e0915e6aeeabcb4243b
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,158 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Neighbors
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שכנים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שכנים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מה </b> שיש בו דין חלוקה כופין השותפין זה את זה לחלוק ושאין בו דין חלוקה יש בו דין גוד או איגוד או דירה לזמנים או שכירות לאחרים ונראה דכל זה הוא מן התורה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ד' </b> אמות שלפני הפתח נראה נמי דהוו דאוריתא כיון שהם צריכין לתשמיש הבית זכה בהן כשפתח הפתח ברשות והאחין שחלקו בגורל כיון שעלה גורל לאחד מהם קנו כולם בתחלת ארץ ישראל שנתחלקה בגורל וכדאמ' פרק בית כור דף ק"ו דאף על גב דהתם הוה קלפי ואורים ותומים הכא לא צריך כולי האי דכיון דצייתו להדדי לחלוק בגורל גמרי ומקנו להדדי ומהני גמר דעתם עם הגורל כאורים ותומים דמהני אפילו לא גמר ומקנו וכדפירוש רשב"ם ז"ל התם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>האחין </b> שחלקו הוו כלקוחות זה מזה ואין להם דרך וכן שנים שלקחו מאחד וחלקו בסתם.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הזיק </b> ראיה היזק הוא וכופין לעשות מחיצה וכן לא יפתח פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון בחצר השותפין וכדתנן פרק חזקת מדכתיב וירא את ישראל שוכן לשבטיו ראה שאין פתחי אהליהם מכוונות זו כנגד זו ומחנה ישראל כחצר השותפין דמי:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מחיצה </b> שבין שני שותפין עד ארבע אמות בחזקת שניהם ושאר הגובה בחזקת מי שבנאו והסומך בנינו לבנין חברו כפי מה שנהנה וחמש גנות וחצרות ובני הנהר כל אחד מסייעו למה שצריך לו כמו שכתב הרב ז"ל וכדאיתא פרק המקבל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> הבית </b> משועבד לעליה מן התורה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>השותפין </b> כופין זה את זה לעשות דברים הצריכין לחצר:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> וכן </b> כופין בני העיר זה את זה לעשות חומה דלתים ובריח וכו':
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> מי </b> שפתח חלון ברשותו אין יכול חברו לבנות כנגדו עד שירחיק ארבע אמות כדי שלא יאפיל עליו אורו שזכה בו כבר:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> המחזיק </b> באי זה תשמיש בחצר חברו ולא מיחה בו חברו זכה בו ואין בעל החצר יכול לחלקו אחר כך:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> דיני </b> ההרחקות נראה דהוו מדרבנן דמן התורה אם הזיק חייב לשלם אלא שחכמים תקנו הרחקה כדי שלא יבא לחברו היזק מחמתו וכן ההרחקות שבפרק עשירי ופרק י"א כל שבא היזק לחברו מצד מה שהוא עושה בשעת עשייתו הוי כמזיק בחציו מרשותו וחייב לשלם מן התורה:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מפרק ט-</small><br>[
+<b> דיני </b> ההרחקות נראה דהוו מדרבנן דמן התורה אם הזיק חייב לשלם אלא שחכמים תקנו הרחקה כדי שלא יבא לחברו היזק מחמתו וכן ההרחקות שבפרק עשירי ופרק י"א כל שבא היזק לחברו מצד מה שהוא עושה בשעת עשייתו הוי כמזיק בחציו מרשותו וחייב לשלם מן התורה:]
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מפרק ט-</small><br>[
+<b> דיני </b> ההרחקות נראה דהוו מדרבנן דמן התורה אם הזיק חייב לשלם אלא שחכמים תקנו הרחקה כדי שלא יבא לחברו היזק מחמתו וכן ההרחקות שבפרק עשירי ופרק י"א כל שבא היזק לחברו מצד מה שהוא עושה בשעת עשייתו הוי כמזיק בחציו מרשותו וחייב לשלם מן התורה:]
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> כל </b> דיני בן המצר סמכום חכמים אקרא דועשית הישר והטוב וגו':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..07b918f125f92e087fa147b09ab8f1ef8a328ad3
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,161 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Neighbors
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שכנים
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Neighbors
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שכנים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מה </b> שיש בו דין חלוקה כופין השותפין זה את זה לחלוק ושאין בו דין חלוקה יש בו דין גוד או איגוד או דירה לזמנים או שכירות לאחרים ונראה דכל זה הוא מן התורה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ד' </b> אמות שלפני הפתח נראה נמי דהוו דאוריתא כיון שהם צריכין לתשמיש הבית זכה בהן כשפתח הפתח ברשות והאחין שחלקו בגורל כיון שעלה גורל לאחד מהם קנו כולם בתחלת ארץ ישראל שנתחלקה בגורל וכדאמ' פרק בית כור דף ק"ו דאף על גב דהתם הוה קלפי ואורים ותומים הכא לא צריך כולי האי דכיון דצייתו להדדי לחלוק בגורל גמרי ומקנו להדדי ומהני גמר דעתם עם הגורל כאורים ותומים דמהני אפילו לא גמר ומקנו וכדפירוש רשב"ם ז"ל התם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>האחין </b> שחלקו הוו כלקוחות זה מזה ואין להם דרך וכן שנים שלקחו מאחד וחלקו בסתם.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הזיק </b> ראיה היזק הוא וכופין לעשות מחיצה וכן לא יפתח פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון בחצר השותפין וכדתנן פרק חזקת מדכתיב וירא את ישראל שוכן לשבטיו ראה שאין פתחי אהליהם מכוונות זו כנגד זו ומחנה ישראל כחצר השותפין דמי:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מחיצה </b> שבין שני שותפין עד ארבע אמות בחזקת שניהם ושאר הגובה בחזקת מי שבנאו והסומך בנינו לבנין חברו כפי מה שנהנה וחמש גנות וחצרות ובני הנהר כל אחד מסייעו למה שצריך לו כמו שכתב הרב ז"ל וכדאיתא פרק המקבל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> הבית </b> משועבד לעליה מן התורה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>השותפין </b> כופין זה את זה לעשות דברים הצריכין לחצר:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> וכן </b> כופין בני העיר זה את זה לעשות חומה דלתים ובריח וכו':
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> מי </b> שפתח חלון ברשותו אין יכול חברו לבנות כנגדו עד שירחיק ארבע אמות כדי שלא יאפיל עליו אורו שזכה בו כבר:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> המחזיק </b> באי זה תשמיש בחצר חברו ולא מיחה בו חברו זכה בו ואין בעל החצר יכול לחלקו אחר כך:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> דיני </b> ההרחקות נראה דהוו מדרבנן דמן התורה אם הזיק חייב לשלם אלא שחכמים תקנו הרחקה כדי שלא יבא לחברו היזק מחמתו וכן ההרחקות שבפרק עשירי ופרק י"א כל שבא היזק לחברו מצד מה שהוא עושה בשעת עשייתו הוי כמזיק בחציו מרשותו וחייב לשלם מן התורה:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מפרק ט-</small><br>[
+<b> דיני </b> ההרחקות נראה דהוו מדרבנן דמן התורה אם הזיק חייב לשלם אלא שחכמים תקנו הרחקה כדי שלא יבא לחברו היזק מחמתו וכן ההרחקות שבפרק עשירי ופרק י"א כל שבא היזק לחברו מצד מה שהוא עושה בשעת עשייתו הוי כמזיק בחציו מרשותו וחייב לשלם מן התורה:]
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מפרק ט-</small><br>[
+<b> דיני </b> ההרחקות נראה דהוו מדרבנן דמן התורה אם הזיק חייב לשלם אלא שחכמים תקנו הרחקה כדי שלא יבא לחברו היזק מחמתו וכן ההרחקות שבפרק עשירי ופרק י"א כל שבא היזק לחברו מצד מה שהוא עושה בשעת עשייתו הוי כמזיק בחציו מרשותו וחייב לשלם מן התורה:]
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> כל </b> דיני בן המצר סמכום חכמים אקרא דועשית הישר והטוב וגו':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..757c6fbed89f9499c37da39496fc1ec3fc9ee6f5
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,316 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ההפקר </b> כל המחזיק בו זכה דלא אזהר רחמנא שלא ליטול מה שאינו שלו אלא בדאית ליה בעלים אבל לית ליה בעלים המחזיק בו הוי בעליו דומיא דקונה מחברו דקונה במשיכה או הגבהה ושאר דרכי הקניות ודבר של הפקר שהוא בחצר המשתמרת לבעלים קנו והלוקח משם הוי גזלן ואפילו בשאינה משתמרת אם עומד בעליו בצדה קנה כשאמ' זכתה לי שדה וכדילפינן פי"ו דהלכות גזילה ובהלכות גיטין פ"ה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>גר </b> שמת ולא הוליד ישראל אחר שנתגייר אין לו יורשים וכל הקודם והחזיק בנכסיו זכה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואין לו קרובים וכדילפינן מדכתיב ואם אין לאיש גואל וגו' וכי יש אדם מישראל שאין לו גואל אלא זה גר שמת ואין לו יורשים לא שנא אית ליה קרובים או לא ואמרינן נמי דאיש אתא למעוטי קטן דאיש אתה צריך לחזר אחריו אם יש לו בנים אחר גירות או לא אבל גר קטן דלאו בר אולודי הוא אינך צריך לחזר ולחפש אחריו וינתן מיד לכהנים האשם ונכסיו כל מי שזוכה ומחזיק בהן זכה כמחזיק מן ההפקר ומשום דליכא דעת אחרת מקנה לא קנה אלא מה שכיון לקנות והחזיק בו. וכן מצר וחצב וכל המפסיק לפאה ולטומאה ולשבת מפסיק בנכסי הגר דאף על גב דאין מצר מפסיק בשדה לחייבה בשתי פיאות לגבי חזקה סברא בעלמא הוא דחזקה מעליתא בעיא ומפסקי כל הני כדאמרינן וכל הני בבי פרק חזקת דף נ"ה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>גוי </b> קונה במשיכה מישראל ומקנה לו במשיכה או בדמים ובקרקעות אינו קונה ולא מקנה אלא בשטר ומשום הכי כשמכר לישראל קרקע וקבל הדמים הוי הקרקע כהפקר לזוכה בו דמעת שקבל המעות נסתלק דכל קנינו של גוי בכסף כדאיתא פרק קמא דקדושין א"נ משום דמצינו בגוי קנין כסף בעפרון וישראל לא קני עד דאתא שטרא לידיה דאפילו מישראל חברים לא קני אלא בשטר כדכתב בירמיה ספר המקנה והתם ישראל היה ואם יש דין למלך בזה דינא דמלכותא דינא:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נכסי </b> גר והפקר כל המחזיק בהן בדרך מדרכי החזקה קונה חוץ מאכילת פירות דקונה בלוקח ולא בהפקר ויש דברים דבלוקח לא קנה ובהפקר קנה דאף על גב דאיכא גווני דקני בלוקח ולא בנכסי גר משום דליכא דעת אחרת מקנה וכדאמר' בפירקין דלעיל אפ"ה כולהו שוין דקנו בדרכי החזקה אלא דיש חלוק ביניהם באופן החזקה בהחזיק בה לקנות אותה ואת חברתה ואכילת פירות דבלוקח קונה ולא בהפקר משום דאין דעת אחרת מקנה כדאמר' ובהני גווני דקנו בהפקר כמפצל ומלקט עצים או משוה פני הקרקע ופותח מים ולא בלוקח כדמשמע מדברי הרב ז"ל דכתב יש דברים וכו' ומפרש להו ואזיל והיינו משום דבהפקר כ"ע בעי למזכי בהו וכיון דיש גילוי דעת דכוונתו לזכות בהני גווני חזקתו שנתכוון לעבודת האילן או לתיקון הארץ מה שאין כן בלוקח דקונה במעותיו ואי לאו בידוע בודאי שהוא מחזיק אינה חזקה וסיוד וכיור וצר צורה ומציע מצעות דקנה בנכסי הגר ולא בלוקח היינו משום דמיפה הקרקע ומחשיבו ועודר בשל גר וכסבור בשלו דלא קני נראה דבלוקח כהאי גווני קני כיון דאמר ליה מוכר לך חזק וקני.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>משכון </b> ישראל ביד גר ומת בטל שעבודו ומשכון גר ביד ישראל וזכה בו אחר קנה המותר אם לא היה בחצר הראשון. ועבדים גדולים קנו עצמן וקטנים המחזיק בהן זכה והמחזיק בטעות לא קנה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> אין </b> המקבל מתנה זוכה בה אלא בדרך שהקונה זוכה במקחו ואין צריך עדים אלא לגלות הדבר ומי שלא סיים הדבר שנתן לא קנה ואם נתן בתנאי אם נתקיים התנאי נתקיימה המתנה וכל תנאי צריך שיהיה כפול או במעכשיו או על מנת ומתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ואם הקדישה והחזירה הרי היא מוקדשת ומותרת.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אסור </b> ליתן לגוי מתנת חנם כדכתיב לא תחנם ודרשינן נמי לרב פרק קמא דעבודה זרה לא תתן להם מתנת חנם אבל נותן לגר תושב דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ומהכא נמי ילפינן דאסור לתת לגוי מדכתיב או מכור לנכרי במכירה ולא במתנה אבל גר תושב כתיב ביה גר ותושב וחי עמך והא דאיצטריך לרב קרא דלא תחנם דאי מהכא הוה אמינא כיון דלגר בנתינה ובמכירה נמי אף על גב דלא כתיב ביה הכי נמי לגוי בנתינה אף על גב דלא כתיב ביה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>הנותן </b> מתנה לעבד קנה רבו ולאשה קנה בעלה לפירות אלא אם כן התנה הנותן שתהיה מתנה לכך ולכך ומה שקנה עבד קנה רבו ילפינן לה [מדכתיב (ויקרא כה, מו) והתנחלתם אותם לבניכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו דמשמע דכל מה שהם קונים ועובדים הוא לרבם]. הנותן כל נכסיו לעבדו קנה עצמו שהוא מנכסיו וקנה כל נכסיו דעבד קונה עצמו בשטר שחרור והרי שחרר אותו בשטר בלי שיור:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שזכה במתנה וחזר בו אחר כך ואמר איני רוצה בה לא אמר כלום כיון שזכה בה אבל הויא הפקר דכיון שאמר איני רוצה בה סלק עצמו וכדאמרינן פרק המביא בכריתות דכל הקודם בה זכה דאף על גב דבעלמא מי שאמר על נכסיו איני רוצה בהם אינו נראה שיהיו הפקר הכא שאני דבאו לו במתנה וחזר בו משום שונא מתנות יחיה ובגילוי דעתא הוו הפקר אלא אם כן צווח מעיקרא דלא קנה עדיין וחוזרת לבעלים וכדאמרינן פרק יש נוחלין דף קל"ח. והמזכה מתנה לחברו על יד אחר זכה דזכות הוא לו וזכין לו לאדם בפניו ושלא בפניו וכדילפינן בעלמא מדכתיב ונשיא אחד וגו' ואם שתק כששמע ואחר כך צווח הוי ספקא אי הויא חזרה והוי הפקר לזוכה בהם או הויא כצווח מעיקרו דמה ששתק היה מפני שלא הגיע לידו כלום וברשות הבעלים הראשונים הם וכדאיתא התם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>זכה </b> במאה זוז אלו לפלוני או תן אינו יכול הנותן לחזור בו ובהולך יכול לחזור בו דלאו כזכי הוא במתנה כדאסיק ריש פרק השולח.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>שוטה </b> וקטן אינם ראויים לזכות על ידם לאחר דזכיה לאחרים מטעם שליחות היא ואין שליחות לקטן דשליחות ילפינן מושלח והתם איש כתיב כי יקח איש אשה וגו' וכן גוי כיון שאין ראוי לשליחות דמה אתם בני ברית אף שלוחכם וכו' וכך אינו ראוי לזכות לישראל כדאמר' פרק איזהו נשך וכן ישראל אינו זוכה לגוי כשם שאינו נעשה לו שליח דמה אתם בני ברית וכו'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>זכין </b> לשוטה ולקטן אפילו בן יום אחד דזכות הוא להם וחצרו של אדם המשתמר קונה לו וכדילפינן פרק י"ז מהלכות גזלה וכן ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצדן קונין לו בסימטא או צידי רשות הרבים או חצר שאין לה בעלים ונראה דהוי מדרבנן ואפילו במתנה דיש דעת אחרת מקנה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין </b> אדם יכול למסור דברי מתנה לשליח כמו בגט דאף ע"ג דבמכירה אם אמר לחברו אמור לפלוני שימכור לי קרקע זה נראה דהוי שליח במתנה דלא מקבל מידי לא הויא מתנה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מתנה </b> מסותרת בפי' נראה דלא הויא מתנ' מדאוריתא דכיון שאמר שיסתירוה נראה שאינו נותנה בלב שלם ומשום הכי חיישינן נמי לסתמא אטו מסותרת בודאי וכן מוסר מודעא ואחר כך נתן הרי גלה דעתו שאינו רוצה בה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> שהקנה לשני זה אחר זה האחד קנה ושני שטרות לאדם אחד זה אחר זה אם הם שוים הולכין אחר השני:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הכותב </b> כל נכסיו לאחר כששמע שמת בנו ואחר כן בא בנו אין מתנתו קיימת דאומדן דעת הוא שאלו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו וכן כותב כל נכסיו לאחד מבניו או לאשתו לא עשאם אלא אפוטרופסים והיינו נמי משום אומדן דעת ואבדה כתובתה נמי משום אומדן דעת שבהנאת שמועה זו. וכן כשעשאה שותף בין הבנים שטר מברחת לא קנה דאומדן דעת הוא שלא גמרה והקנה ולא עשה אלא להבריח.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>מי </b> ששלח כלים לבניו או לבתו סתם דיינין ליה נמי באומדן דעת וכן משיא בנו גדול לבתולה בבית קנה הבית. וכן אב חתן ואב כלה שפסקו ביניהם ועמדו וקדשו קנו באמירה ואף על גב דשוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא אית בהו אומדן דעתו וסברא והוו מדאוריתא כסברא דמה לי אפוקי מה לי עיולי דאמרינן גבי הוצאה והכנסה דשבת דהוי מדאוריתא ומילי טובא נמי דילפינן מסברא כסף הקידושין הם מתנה והסבלונות חוזרים:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>השושבינות </b> אינה מתנה גמורה והמפציר בחברו שיקח הוי מתנה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מתנת </b> שכיב מרע בלא קנין הויא מדרבנן וקראי דמייתי פרק מי שמת הוו אסמכתא כמו שכתבו התוס' שם. ויש בפרקים אלו דיני מתנות בקנין שהם מן התורה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..edc638267b701339c40712361467c1fb9ba824d9
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,319 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Ownerless_Property_and_Gifts
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ההפקר </b> כל המחזיק בו זכה דלא אזהר רחמנא שלא ליטול מה שאינו שלו אלא בדאית ליה בעלים אבל לית ליה בעלים המחזיק בו הוי בעליו דומיא דקונה מחברו דקונה במשיכה או הגבהה ושאר דרכי הקניות ודבר של הפקר שהוא בחצר המשתמרת לבעלים קנו והלוקח משם הוי גזלן ואפילו בשאינה משתמרת אם עומד בעליו בצדה קנה כשאמ' זכתה לי שדה וכדילפינן פי"ו דהלכות גזילה ובהלכות גיטין פ"ה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>גר </b> שמת ולא הוליד ישראל אחר שנתגייר אין לו יורשים וכל הקודם והחזיק בנכסיו זכה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואין לו קרובים וכדילפינן מדכתיב ואם אין לאיש גואל וגו' וכי יש אדם מישראל שאין לו גואל אלא זה גר שמת ואין לו יורשים לא שנא אית ליה קרובים או לא ואמרינן נמי דאיש אתא למעוטי קטן דאיש אתה צריך לחזר אחריו אם יש לו בנים אחר גירות או לא אבל גר קטן דלאו בר אולודי הוא אינך צריך לחזר ולחפש אחריו וינתן מיד לכהנים האשם ונכסיו כל מי שזוכה ומחזיק בהן זכה כמחזיק מן ההפקר ומשום דליכא דעת אחרת מקנה לא קנה אלא מה שכיון לקנות והחזיק בו. וכן מצר וחצב וכל המפסיק לפאה ולטומאה ולשבת מפסיק בנכסי הגר דאף על גב דאין מצר מפסיק בשדה לחייבה בשתי פיאות לגבי חזקה סברא בעלמא הוא דחזקה מעליתא בעיא ומפסקי כל הני כדאמרינן וכל הני בבי פרק חזקת דף נ"ה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>גוי </b> קונה במשיכה מישראל ומקנה לו במשיכה או בדמים ובקרקעות אינו קונה ולא מקנה אלא בשטר ומשום הכי כשמכר לישראל קרקע וקבל הדמים הוי הקרקע כהפקר לזוכה בו דמעת שקבל המעות נסתלק דכל קנינו של גוי בכסף כדאיתא פרק קמא דקדושין א"נ משום דמצינו בגוי קנין כסף בעפרון וישראל לא קני עד דאתא שטרא לידיה דאפילו מישראל חברים לא קני אלא בשטר כדכתב בירמיה ספר המקנה והתם ישראל היה ואם יש דין למלך בזה דינא דמלכותא דינא:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נכסי </b> גר והפקר כל המחזיק בהן בדרך מדרכי החזקה קונה חוץ מאכילת פירות דקונה בלוקח ולא בהפקר ויש דברים דבלוקח לא קנה ובהפקר קנה דאף על גב דאיכא גווני דקני בלוקח ולא בנכסי גר משום דליכא דעת אחרת מקנה וכדאמר' בפירקין דלעיל אפ"ה כולהו שוין דקנו בדרכי החזקה אלא דיש חלוק ביניהם באופן החזקה בהחזיק בה לקנות אותה ואת חברתה ואכילת פירות דבלוקח קונה ולא בהפקר משום דאין דעת אחרת מקנה כדאמר' ובהני גווני דקנו בהפקר כמפצל ומלקט עצים או משוה פני הקרקע ופותח מים ולא בלוקח כדמשמע מדברי הרב ז"ל דכתב יש דברים וכו' ומפרש להו ואזיל והיינו משום דבהפקר כ"ע בעי למזכי בהו וכיון דיש גילוי דעת דכוונתו לזכות בהני גווני חזקתו שנתכוון לעבודת האילן או לתיקון הארץ מה שאין כן בלוקח דקונה במעותיו ואי לאו בידוע בודאי שהוא מחזיק אינה חזקה וסיוד וכיור וצר צורה ומציע מצעות דקנה בנכסי הגר ולא בלוקח היינו משום דמיפה הקרקע ומחשיבו ועודר בשל גר וכסבור בשלו דלא קני נראה דבלוקח כהאי גווני קני כיון דאמר ליה מוכר לך חזק וקני.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>משכון </b> ישראל ביד גר ומת בטל שעבודו ומשכון גר ביד ישראל וזכה בו אחר קנה המותר אם לא היה בחצר הראשון. ועבדים גדולים קנו עצמן וקטנים המחזיק בהן זכה והמחזיק בטעות לא קנה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> אין </b> המקבל מתנה זוכה בה אלא בדרך שהקונה זוכה במקחו ואין צריך עדים אלא לגלות הדבר ומי שלא סיים הדבר שנתן לא קנה ואם נתן בתנאי אם נתקיים התנאי נתקיימה המתנה וכל תנאי צריך שיהיה כפול או במעכשיו או על מנת ומתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ואם הקדישה והחזירה הרי היא מוקדשת ומותרת.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אסור </b> ליתן לגוי מתנת חנם כדכתיב לא תחנם ודרשינן נמי לרב פרק קמא דעבודה זרה לא תתן להם מתנת חנם אבל נותן לגר תושב דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ומהכא נמי ילפינן דאסור לתת לגוי מדכתיב או מכור לנכרי במכירה ולא במתנה אבל גר תושב כתיב ביה גר ותושב וחי עמך והא דאיצטריך לרב קרא דלא תחנם דאי מהכא הוה אמינא כיון דלגר בנתינה ובמכירה נמי אף על גב דלא כתיב ביה הכי נמי לגוי בנתינה אף על גב דלא כתיב ביה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>הנותן </b> מתנה לעבד קנה רבו ולאשה קנה בעלה לפירות אלא אם כן התנה הנותן שתהיה מתנה לכך ולכך ומה שקנה עבד קנה רבו ילפינן לה [מדכתיב (ויקרא כה, מו) והתנחלתם אותם לבניכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו דמשמע דכל מה שהם קונים ועובדים הוא לרבם]. הנותן כל נכסיו לעבדו קנה עצמו שהוא מנכסיו וקנה כל נכסיו דעבד קונה עצמו בשטר שחרור והרי שחרר אותו בשטר בלי שיור:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שזכה במתנה וחזר בו אחר כך ואמר איני רוצה בה לא אמר כלום כיון שזכה בה אבל הויא הפקר דכיון שאמר איני רוצה בה סלק עצמו וכדאמרינן פרק המביא בכריתות דכל הקודם בה זכה דאף על גב דבעלמא מי שאמר על נכסיו איני רוצה בהם אינו נראה שיהיו הפקר הכא שאני דבאו לו במתנה וחזר בו משום שונא מתנות יחיה ובגילוי דעתא הוו הפקר אלא אם כן צווח מעיקרא דלא קנה עדיין וחוזרת לבעלים וכדאמרינן פרק יש נוחלין דף קל"ח. והמזכה מתנה לחברו על יד אחר זכה דזכות הוא לו וזכין לו לאדם בפניו ושלא בפניו וכדילפינן בעלמא מדכתיב ונשיא אחד וגו' ואם שתק כששמע ואחר כך צווח הוי ספקא אי הויא חזרה והוי הפקר לזוכה בהם או הויא כצווח מעיקרו דמה ששתק היה מפני שלא הגיע לידו כלום וברשות הבעלים הראשונים הם וכדאיתא התם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>זכה </b> במאה זוז אלו לפלוני או תן אינו יכול הנותן לחזור בו ובהולך יכול לחזור בו דלאו כזכי הוא במתנה כדאסיק ריש פרק השולח.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>שוטה </b> וקטן אינם ראויים לזכות על ידם לאחר דזכיה לאחרים מטעם שליחות היא ואין שליחות לקטן דשליחות ילפינן מושלח והתם איש כתיב כי יקח איש אשה וגו' וכן גוי כיון שאין ראוי לשליחות דמה אתם בני ברית אף שלוחכם וכו' וכך אינו ראוי לזכות לישראל כדאמר' פרק איזהו נשך וכן ישראל אינו זוכה לגוי כשם שאינו נעשה לו שליח דמה אתם בני ברית וכו'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>זכין </b> לשוטה ולקטן אפילו בן יום אחד דזכות הוא להם וחצרו של אדם המשתמר קונה לו וכדילפינן פרק י"ז מהלכות גזלה וכן ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצדן קונין לו בסימטא או צידי רשות הרבים או חצר שאין לה בעלים ונראה דהוי מדרבנן ואפילו במתנה דיש דעת אחרת מקנה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין </b> אדם יכול למסור דברי מתנה לשליח כמו בגט דאף ע"ג דבמכירה אם אמר לחברו אמור לפלוני שימכור לי קרקע זה נראה דהוי שליח במתנה דלא מקבל מידי לא הויא מתנה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מתנה </b> מסותרת בפי' נראה דלא הויא מתנ' מדאוריתא דכיון שאמר שיסתירוה נראה שאינו נותנה בלב שלם ומשום הכי חיישינן נמי לסתמא אטו מסותרת בודאי וכן מוסר מודעא ואחר כך נתן הרי גלה דעתו שאינו רוצה בה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> שהקנה לשני זה אחר זה האחד קנה ושני שטרות לאדם אחד זה אחר זה אם הם שוים הולכין אחר השני:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הכותב </b> כל נכסיו לאחר כששמע שמת בנו ואחר כן בא בנו אין מתנתו קיימת דאומדן דעת הוא שאלו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו וכן כותב כל נכסיו לאחד מבניו או לאשתו לא עשאם אלא אפוטרופסים והיינו נמי משום אומדן דעת ואבדה כתובתה נמי משום אומדן דעת שבהנאת שמועה זו. וכן כשעשאה שותף בין הבנים שטר מברחת לא קנה דאומדן דעת הוא שלא גמרה והקנה ולא עשה אלא להבריח.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>מי </b> ששלח כלים לבניו או לבתו סתם דיינין ליה נמי באומדן דעת וכן משיא בנו גדול לבתולה בבית קנה הבית. וכן אב חתן ואב כלה שפסקו ביניהם ועמדו וקדשו קנו באמירה ואף על גב דשוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא אית בהו אומדן דעתו וסברא והוו מדאוריתא כסברא דמה לי אפוקי מה לי עיולי דאמרינן גבי הוצאה והכנסה דשבת דהוי מדאוריתא ומילי טובא נמי דילפינן מסברא כסף הקידושין הם מתנה והסבלונות חוזרים:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>השושבינות </b> אינה מתנה גמורה והמפציר בחברו שיקח הוי מתנה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מתנת </b> שכיב מרע בלא קנין הויא מדרבנן וקראי דמייתי פרק מי שמת הוו אסמכתא כמו שכתבו התוס' שם. ויש בפרקים אלו דיני מתנות בקנין שהם מן התורה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..271be708c34d36726b284d99a016bb0fba54e3c6
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,726 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sales
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מכירה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מכירה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות רח </b> לדון בדיני מקח וממכר בדברים שהוא מתקיים בהם ובדברים שאין מתקיים בהם כדכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו'. אין המקח נקנה בדברים שיאמר המוכר או הנותן בית זה או יין זה אני מוכר או נותן לך ופסקו הדמים ורצה הלוקח בפני עדים אלא צריך לקנות באחד מן הדברים שנקנה בה המקח דכיון דילפינן לכולהו קנינין מדאוריתא משמע דבלאו חד מינייהו לא סגי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הקרקעות </b> נקנין בכסף או בשטר או בחזקה בכסף ילפינן בריש קידושין דכתיב כסף השדה קח ממני וקיחה לשון קנין הוא דכתיב השדה אשר קנה אברהם ומשום דאיכא למימר השדה אשר קנה אברהם בחזקה ובשטר מייתי נמי קרא דשדות בכסף יקנו ועל מתניתין דנכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף דף כ"ו אמרינן בגמרא משום דאמר קרא שדות בכסף יקנו מעיקרא כסף קני שטר ראיה בעלמא ולא מייתי קרא דגבי עפרון דדילמא ה"מ ישראל מגוי שכל קנינו בכסף כדכתבו התוספות התם ובמקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב כיון דרגילים בהכי לא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא והוה ליה כמפרש דכל תנאי שבממון קיים כדנילף בדוכתיה בס"ד אבל חזקה נראה דאפילו במקום שכותבין את השטר מהניא לחודא דאלימא טפי מכסף דכיון דבתר שדות בכסף יקנו כתיב וכתוב בספר וחתום אף על גב דלא כתיב יקנו לבסוף מהני מיהא למקום שנהגו לכתוב את השטר שלא גמר לקנות עד שיכתוב את השטר כדאמרינן אלא א"כ התנו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>האומר </b> תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך כיון שנתן קנה מדין ערב ממה שמצינו בתורה שהערב משתעבד למלוה יכולין אנו ללמוד וכדאיתא התם ד"ז ערב לאו אף על גב דלא מטי הנאה לידיה משעבד נפשיה דהאי נמי וכו' ובשטר ילפינן התם מדכתיב ואקח את ספר המקנה אלמא יש קניין אף בספר לבדו ונראה דכסף ושטר דילפינן מדברי קבלה עד השתא הוי הלכתא עד דאתא ירמיה ואסמכיה אקרא כדאמרינן בעלמא והיינו במוכר שדהו מפני רעתה דניחא ליה דליקנייה ליה שטרא ללוקח כי היכי דלא מצי למיהדר ביה אבל בשאר קרקעות עד שיתן דמים דלא סמכא דעתיה דמוכר לגמור המקח עד שיקבל הדמים וסברא היא דילפותא לא הויא אלא למוכר שדה מפני רעתה כדאמרינן חזקה ילפינן התם דף כ"ו מדכתיב וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה וכל שהועיל במה שהחזיק בו מדעת המוכר דומיא דכסף שמקבלו מדעת ושטר נמי כותבו מדעתו קנה כמו שהועיל או במה שנהנה במה שהוא דרך הנאת הקרקע או במה שנשתמש בו שמוש המועיל וכדכתיב במה ירשתם בישיבה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>הגוי </b> אינו קונה בחזקה אלא בשטר עם נתינת הכסף וכדאמרינן פרק חזקת דף ל"ה שאם היה קונה בחזקה מתוך אלמותו היה מחזיק ונראה דהא יד גוי אינו קונה בחזקה הוי מדרבנן כדאמרינן. כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע לקנין כשצריך לקרקע וכדתנן פרק שבועת הדיינים משום דכיון דצריך לקרקע חשיב כוותיה כדאמ' לענין נזקין פ' הכונס דילפינן דשמין ע"ג שדה אחר מדכתי' ובער בשדה אחר מלמד ששמין על גב שדה אחר בצריך לקרקע דאי לא צריך בעיניהו בעי לשלומי לר' שמעון כדאיתא התם.
+
+Halakhah 18
+
+<b>כשם </b> שקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה בא' מהם במציעא פרק השואל דף צ"ט ואמרינן פרק הזהב דנ"ו דשכירות בכלל ממכר הוי לאונאה דמכירה ליומה היא.
+
+Halakhah 19
+
+<b>המוכר </b> לחבירו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחד מהן קנה כולן אם נתן דמי כולן באתרא דלא קנו בכספא וכדאמרינן פרק האשה נקנית דף כ"ז דסדנא דארעא חד הוא דהא כולה מחוברת וכדאיתא התם ויראה דמדאוריתא קני בחזקה אפילו שלא נתן דמים ומכירה ושכירות א' הוא:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עבד </b> כנעני הוי כקרקע לקניה בכסף בשטר ובחזקה כדתנן פרק קמא דקידושין דף כ"ב ובגמרא מנ"ל דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה הקישן הכתוב לשדה אחוזה דנקנית בכל הני כדאמרינן לעיל וכל אומות ככנענים משנמכר לעבד אלא שנקרא כנעני על שם כנען דכתיב ביה עבד עבדים. הגביהו רבו קנאו דלא תהא חזקה גדולה מהגבהה שקונה בכל מקום כדאמר התם ר' שמעון תקפו והביאו אצלו קנאו במשיכה כזו דאי קראו ובא אצלו לא קני אלא בבהמה משום דאדעתא דמרא אזלא ועבד אדעתא דנפשיה אזיל כדאיתא התם ונראה דלא איצטריך למילף לעבד שיהיה נקנה בקרקע אלא משום דהוי הוא גופיה מיטלטל ולהכי נקנה נמי במשיכה כמטלטלין ועבד קטן הוי כבהמה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>בהמה </b> נקנית במשיכה כדתנן התם פ"ק דקדושין והגבהה קונה בכל מקום וכדנילף למטלטלין לקמן פ"ג דנקנין במשיכה והגבהה ובהמה בכלל מטלטלין היא.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>האומר </b> משוך ותקנה לא הקנה לו עד שיאמר לו משוך וקנה שמשמע שיקנה עתה. האומר משוך וקנה לאחר ל' יום לא קנה שכבר כלתה משיכתו לאחר שלשים יום ואם אמר מעכשיו ולאחר שלשים יום קנה שהרי הקנה לו מעתה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הבהמה </b> והמטלטלין נקנין במעות דין תורה כדאמ' רבי יוחנן פרק הזהב דמ"ז דבר תורה מעות קונות ולאו מקרא יליף אלא מסברא בעלמא דבדין הוא שיהו קונות כיון שרוב הקנינים נעשים בכסף וכתב רש"י ז"ל ריש פרק שני דבכורות דכתיב ונתן הכסף וקם לו וגמרינן הדיוט מהקדש והרי"ף ז"ל כתב אם גופו קונה ממונו לא כל שכן כדאמרינן ריש פרק ב' דבכורות וחכמים תקנו שלא יקנו המטלטלין אלא בהגבהה או במשיכת דבר שאין דרכו להגביה כדאמרינן פרק הספינה. ואם יש במשיכה טורח בספינה תקנו מסירה והגבהה ומשיכה ומסירה כולהו מדרבנן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>המקנה </b> קרקע ומטלטלין כאחד כיון שקנה קרקע נקנה המטלטלין ואם אינם צבורים בעיא דלימא ליה קני להו אגב אמות קרקע כדילפינן פרק קמא דקדושין דף כ"ו לנכסים שאין להם אחריות שנקנין עם שיש להם אחריות דאמר קרא בבני יהושפט ויתן להם אביהם מתנות רבות וכסף וזהב ומגדנות עם ערים בצורות ביהודה ואפשר דהלכתא גמירי לה ואסמכוה אקרא כדאמרינן בעלמא קרקע לאחד ומטלטלין לאחד הוי בעיא דלא איפשיטא אי קני אחד מטלטלין או לא.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>המקנה </b> עבדים וקרקעות החזיק בקרקעות לא קנה עבדים אפילו אמר ע"ג קרקע עד שיהיו בתוכה כדאמר פרק קמא דמסכת קמא דף י"ב משום דהוו מטלטלי דניידי לדעת עצמם. מטלטלין שעל גבי העבד כפות נקנין בחזקת העבד כדאיתא נמי התם דדמי לחצר וקניא ליה וכן כלים שעל גבי הבהמה כפותה נקנין עמה במשיכתה כדאמ' פרק קמא דמציעא.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>עציץ </b> נקוב הוי טלטל וזרעים שבו הוו כקרקע לענין כל העומד לתלוש כתלוש דמי כדאמרינן לעיל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כליו </b> של אדם קונין לו מה שבתוכו כל מקום שיש לו רשות להניחו דהו' בהגבהה ואם אמר לו מוכר לך וקנה בכלי זה קונין לו אפילו ברשותו וכן אם קנה הכלי מתחלה מן המוכר לא הקפיד על מקומו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>דבר </b> שצריך פסיקת דמים ופסק ואחר כך הגביה קנה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> המטלטלין קונין זה את זה בחליפין והקרקעות ועבדים ובהמה וכל המטלטלין ניקנין בחליפין והוא נקרא קנין סודר ונראה דאף על גב דכל קנין משיכה הוי דרבנן חליפין וקנין סודר הוו דאוריתא משום דכי איכא מעות דקונות דברי תורה בלא משיכה תקנו חכמים משיכה שמא יאמר לו וכו' אבל חליפי מטלטלין זה בזה נעשין מעות זה על זה וכיון שמוכר זה בזה הראשון שמושך הוי כמקבל מעות על המטלטל שלו ונקנה לאחר מדין תורה דמעות קונות והניחו הענין לדין תורה דבחליפין א"א לתקן דבכל ענין איכא למיחש שמא לא יטרח להציל כדמפרש בפי' נמקי יוסף פרק הזהב וכן קנין סודר הוי כחליפין שעל ידי החוזר מקנה לו החפץ שלו וכדפי' ר"ת דב' עניני חליפין מפורשים במקרא על הגאולה זו מכירה כדכתיב ואם לא יגאל ונמכר וגו' לרבי יוחנן בכסף ולר"ל במשיכה ועל התמורה הם חליפים שוה בשוה שהם אף פירות בפירות לדברי הכל לקיים כל דבר שלף איש נעלו הוא קנין חליפין הנזכר בכל מקום והוא קנין סודר דאינו שוה בשוה דכל דבר אתא לרבויי האי קנין ועד בועז הוי הלכתא עד דאתא איהו ואסמכיה אקרא כדאמרינן בעלמא וקנין סודר הוי בכל הכשר להוציא איסורי הנאה לקנות בו להוציא כליו של מוכר כרב דכתיב ונתן לרעהו מי נתן למי בועז נתן לגואל כת"ק דרבי יהודה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>פירות </b> אף על פי שאין קונים בהם דלאו כשר הוי נקנין בחליפין משום דכתיב לקיים כל דבר ומטבע כשם שאין קונין בו דלא שייך ביה קנין משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה והוי דבר דלית ביה ממש כך אינו נקנה בקנין דהוה ליה כאותיות שאין גופם ממון ודנרין של זהב ומעות של נחושת הוי פירות גבי מטבע של כסף כדאיתא התם פרק הזהב וכן מעות רעות ושאינם יוצאים הוו פירות ומטבע אינו נקנה אלא על גב קרקע כדעבד רב פפא עובדא התם במעות פקדון.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מעמד </b> שלשתן הוי הלכתא בלא טעמא כדאמרינן ספ"ק דגיטין ונראה דהוי מדאוריתא וכדאמרינן בהלכות מלוה ולוה פרק ט"ז ומכירת שטרות מדברי סופרים:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שנתן מעות קנה מן התורה ואפילו יחזור בו מוכר או לוקח המעות באחריות המוכר כל שהם בידו מן התורה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מי </b> שהיה חייב מעות לחברו ומכר לו חפץ בחוב נראה דקנה מן התורה בדמי החוב כיון שהוא מקבל מי שפרע לדברי הרב ז"ל וכיון שקונה ג"כ קרקע בדמי החוב מה שקנה במעות חברו בשליחות חברו הוי לחברו:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נתן </b> מקצת דמי הקרקע והשאר זקפו במלוה ולא היה יוצא ונכנס קנה את כולה דהוי כמו המחזיק בקצת שדה שקנה כל השדה. טעות מעות משלם והמקח קיים. המוכר מעכשיו ולאחר זמן בכך וכך או כמו שיאמר פלוני ונטל קנין קנה הלוקח:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אמירה </b> לגבוה בכך אני נותן חפץ שמכוין לוותר והקדיש זה כמסירתו להדיוט כדכתיב ואיש כי יקדיש וגו' מוצא שפתיך תשמור וגו' כדאמרינן פרק יש נוחלין דף קנ"ג ויד גזבר של הקדש על העליונה בקנין או במכר שתקנו משיכה להרויח שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש דהקדש מדאוריתא הוא דמקני בכספא כדכתיב ונתן הכסף וקם לו כדאמ' פרק קמא דקדושין דף כ"ט.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>נכסי </b> יתומים הרי הם כהקדש וכדאמ' פרק הניזקין:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח ממכרו ממכר דסברא היא דאגב אונסיה גמר ומקנה הואיל ואיכא תרתי יסורין ומתן מעות דלא מפסיד מידי וכדאמרינן פרק חזקת דף מ"ח ואי מסר מודעא אאנסא לא הוו זביני ובמתנה מודעא בלא אנסא נמי סגיא כיון דליכא דמי וכל שכן אונסא אפילו בלא מודעא:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>קנין </b> בתנאי שאפשר להתקיים נקנה הדבר שנקנה אם נתקיים התנאי ואם לא קנה עתה אלא שהתנה שיקנה לכשיתקיים התנאי הוי אסמכתא וסברא היא דאסמכתא לא קניא דלא גמר ומקני דאכתי סמכא דעתיה אי הוי כך או לא ואם אמר מעכשיו או קנה בב"ד חשוב גמר להקנות ואם פי' שמוכר לעשות דבר פלוני ולא נעשה הוי כמתנה והמתנה על מנת שתתן לפלוני וכיוצא בזה תנאו קיים וכן אם התנה שיחזיר לו המקח לזמן פלוני או שהתנה הלוקח ואם לא היה דבר ברור לא סמכא דעתו של מוכר ולא גמר והקנה המחייב עצמו וממונו לאחר בדבר קצוב אף ע"פ שלא היה חייב לו כלום הרי חייב עצמו כמו שישתעבד העבד:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רצב </b> שלא להונות במקח וממכר כדכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו' אל תונו וגו' כדתניא פרק הזהב דף נ"א אין לי אלא שנתאנה לוקח נתאנה מוכר מנין תלמוד לומר או קנה אל תונו ואיצטריך למיכתב תרויהו כדאיתא התם ואינו לוקה מפני שניתן להשבון כדאמ' במכות דף י"ו כיון דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם דכתיב לא תגזול וכתיב והשיב את הגזלה וגו' ובאונאת גופא אמרינן פרק הזהב דף נ"ח דאונאת ממון ניתן להשבון וילפינן לה מקרא [מדכתיב גבי גזילה (ויקרא ה, כג) והשיב את הגזילה וגו'] ובין במזיד ובין שלא ידע שיש הונאה חייב לשלם דכיון דמחסרו ממון מה לי ידע או לא. ושיעור אונאת ממון לא נתפרש בתורה אבל שנינו האונאה ארבעה כסף מכ"ד כסף לסלע שתות למקח וכו' פחות מזה מחילה יותר מזה ביטול מקח וכדאמ' התם ונראה דמסברא הוא דאמרי הכי דפחות משתות הוי מחילה ושתות אונאה מחזיר האונאה כדין גזל דמחזיר מה שגזל ויותר משתות לא סגי בחזרה אלא דבטל מקח מעיקרו אם רוצה המתאנה כיון שהיה בו אונאה כל כך ואין אונאה לפרוטות כרב כהנא דף נ"ה ואף על גב דבגזל חייב להחזיר באונאה הוי מחילה אגב מקחו כיון דלא הוי יותר מפרוטה. וכן אם שהה יותר מכדי שיראה הוי מחילה דחפץ במקח אפילו יש בה אונאה או יותר:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>חליפי </b> כלי בכלי אין להם אונאה דזה חפץ בחפץ זה וזה בזה ולא קפיד וכן בעל הבית בכלי תשמישו אין עליו אונאה שאדם יודע שאלו לא הרבו לו הדמים לא היה מוכר כליו והלוקח מחל וכן ע"מ שאין לך עלי אונאה דאינו שוה אלא כך הרי ידע ומחל כדאמ' פרק הזהב דף נ"א וכן נושא ונותן באמונה כדאיתא התם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>גוי </b> אין לו אונאה כדאמ' ריש פרק ב' דבכורות דאי אתה מחזיר אונאה לגוי מדכתיב אל תונו איש את אחיו דמשמע אחיו ולא גוי וגוי שהונה לישראל מחזיר אונאה דלא דייקי' מאחיו אלא שלא יחזירו לו אונאה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אלו </b> דברים שאין להם אונאה קרקעות ועבדים והקדשות ושטרות כדתנן פרק הזהב דף נ"ו ובגמרא ילפינן מדכתיב או קנו מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד הזהיר עליו בבל תונו יצאו קרקעות שאינם מטלטלים יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות כדכתיב והתנחלתם אותם וגו' הוקשו לאחוזה יצאו שטרות דכתיב ממכר שגופו מכור וקנוי ושטרות אין גופן קנוי ומכור ואינם עומדים אלא לראיה הקדשות אמר קרא אחיו אחיו ולא הקדש כדאמ' התם ושליח שטעה בכל שהו אפילו בקרקעות חוזר דלית באונאה זו מחילה דלא מצי מחיל דאמר ליה בעל לתקוני שדרתיך וכו'. אין לך דבר שאין בו הוניה אלא ד' דברים אלו דמעטינהו קרא כדדרשינן וכל שאר דברים הוו בכלל אל תונו וגו' ושכירות קרקע הוי כקרקע ושכירות פועל הוי כדין עבד ואם שכרו לזרוע לו קרקע בעיא דלא איפשיטא. ושכירות כלים ובהמה יש בהם אונאה כדאמ' התם דף נ"ו מי כתיב ממכר לעולם ממכר סתמא כתיב והאי נמי ביומיה מכירה הוא וחזרת אונאה שכירות אפילו לאחר זמן דאין דרך בשכירות להראות לתגר או לקרובו וסובר הרב ז"ל דקבלו לארוג בגד או לתפור חלוק יש לו אונאה דאין זה בשכירות פועלים לימים:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b> אזהרת רצו </b> שלא להונות בדברים דכתי' ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך אני ה' וכדתנן פרק הזהב דף נ"ח ותניא באונאת דברים הכתוב מדבר או אינו אלא באונאת ממון כשהוא אומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו' הרי אונאת ממון אמור ומה אני מקיים לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הא כיצד אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים וכו' וכתיב ויראת מאלהיך בדבר המסור ללב שאף על פי שיכול לומר לטובה הוא מה שאמרתי כתיב ויראת הוי ירא מן היודע מחשבות אם לטובה אם לאונאה:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b> אזהרת רצז </b> שלא יונה גר צדק בממונו כדכתיב וגר לא תונה ולא תלחצנו:<br><b> אזהרת רצח </b> שלא להונות אותו בדברים שנאמר וגר לא תונה כדא' פרק הזהב דגר לא תונה הוי בדברים ולא תלחצנו בממון ואמרינן נמי התם דף נ"ט דמאנה אותו עובר בג' לאוין וגר לא תונה וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו וגו' ולא תונו איש את עמיתו וגר בכלל עמיתו הוי והלוחצו נמי בג' ולא תלחצנו וגר לא תלחץ ולא תהיה לו כנושה וגר בכלל הוא כדאמ' התם וגדולה הונית דברים מהונית ממון בג' דברים כדאיתא התם:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> הוניה אלא בדמים אבל בחשבון או מדה או משקל אפילו כל שהוא חוזר לעולם והמקח קיים כדאמרינן פרק האיש מקדש דמ"ב דאין זה כשאר אונאות דפחות משתות מחיל איניש דהתם אין כל אדם יכול לצמצם הדמים אבל טועה במדה טעות היא ואדעתא דהכי לא עביד ואפילו אחר קנין הוי קנין בטעות. וכן כל מקח טעות שנמצא מום במקח חוזר המקח אם לא נשתמש בו אחר שראה המום דאם נשתמש מחל ואם אמר ע"מ שיש בה מום פלוני מחל על אותו המום ובעבדים אינו מום אלא המבטל ממלאכתו וכדא' פרק האיש מקדש:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הקונה </b> שפירש שקונה לדבר אחד ולא הועיל לאותו דבר חייב המוכר באחריותו דמה שאינו מועיל אלא לאותו דבר סתמו כפי' בזרעוני גנה. ומקח שנמצא בו מום ואבד הוי ברשות לוקח.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הלוקח </b> שעשה מום אחר שדרכו לעשותו קודם שיודע לו המום הראשון מחזיר המקח ואינו משלם פחת המום שעשה ומה שנהנה מן המקח שנמצא בו מום משלם כמו פירות שאכל מקרקע שנמצא בו מום אחר כך ומקח שנאבד מחמת המום שהיה בו ולא ידעו מחזיר מוכר הדמים כיון שלא הודיעו מום שהיה בו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מכר </b> דבר ונודע שהיה אסור לאכלו מחזיר מה שנשאר ומחזיר המוכר כל הדמים דכל מה שאכלו אינו נהנה להם וכדא' בבכורות ס"פ כל פסולי דל"ז:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נתאנה </b> בשינוי קצת חפץ מחפץ הוא יכול לחזור בו אבל שינוי חפץ לגמרי שניהם יכולין לחזור כיון שאין זה המין שאמר שהוא מוכר לו וכדתנן פרק הספינה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מכר </b> יין והיה ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות ואפילו בקנקניו של (מוכר) [לוקח] אם כל שלא הספיק להסתפק ממנו החמיץ חייב.
+
+Halakhah 4
+
+<b>שכר </b> בחבית מוכר שהחמיץ תוך שלשה ימים הוי ברשות מוכר מכר חבית יין למכרה מעט מעט או להוליכה למקום פלוני וקודם החמיצה הוי ברשותו של מוכר.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>יין </b> מבושל חייב להעמיד עד עצרת ישן משל שנה שעברה מיושן משל ג' שנים ולא יחמיץ עד החג והכל כמנהג המדינה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מרתף </b> של יין או מרתף זה או למקפה הוי משמעות לישניה כדפי' הרב ז"ל כמבואר במשנה ובגמרא פרק המוכר פירות.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>עריבה </b> או קורות בית הבד הוי משמעות לישניה שכל הרואה או' זו עריבה ואלו קורות בית הבד וכדאיתא התם:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אסור </b> לרמות במקח וממכר וגניבת דעת נמי נראה דהוי דאוריתא ובמכירות פירות מקבל עליו מה ששיערו חכמים ובמקום שיש מנהג הכל כמנהג המדינה:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המוכר </b> חייב באחריות מה שמכר אם נלקח המקח מחמתו בדיני ישראל ואם התנה שכל אונס שיולד יהיה חייב לשלם חייב לשלם על כל אונס המצוי אפילו אינו מחמת המוכר וכן אם התנה שלא יהיה עליו אחריות אין המוכר חייב אפילו נלקח מחמתו דכל תנאי שבממון קיים וכדילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן:
+
+Chapter 20
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>משך </b> סתם כשנחלקו קודם על דמי המקח הולכין אחר הנתבע.
+
+Halakhah 2
+
+<b>לקח </b> מאחד מה' וכפר בו ונשבע על שקר והודה ואינו יודע למי ישלם חייב לשלם לכל אחד מפני שנשבע לשקר וכתיב בה לאשר הוא לו בין אגזל בין תשומת יד דבהיתר אתא לידיה וכדאמרינן פרק הגוזל דף ק"ג.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>נאמן </b> בעל המקח לומר לזה מכרתי כשהמקח בידו וכשאין מקחו בידו הוי כעד אחד.
+
+Halakhah 5
+
+<b>טען </b> על חברו מכרה לי והוא מכחישו או טענה אחרת בכולן המוציא מחברו עליו הראיה וסברא היא דכאיב ליה כיבא אזיל לבי אסיא וכדאמרינן ריש הפרה דף מ"ו. ואם הודה במקצת או שיש עד א' נשבע שבועת התורה כדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם דקאי אכי הוא זה דהוי מודה מקצת וכתיב לא יקום עד אחד וגו' ודרשי' אבל קם הוא לשבועה. ופירות בר"ה והם חלוקים עליהם מדאוריתא לית לחד מנייהו זכיה בגויהו טפי מחבריה ואם הם ברשות אחד המע"ה ובפרק כל הנשבעין מייתי להו לכולהו הני בבי. וכן במחליף פרה וחמור וילדה המע"ה מדאוריתא וכשאינה ברשות אחד מהם יחלוקו וכל שנולד הספק ברשותו עליו הראיה ונראה דמדאוריתא המע"ה:
+
+Chapter 21
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המוכר </b> דבר שאינו מסוים ואין מינו ידוע כמו שאמר כל מה שבבית זה אני מוכר לך אין כאן קנין דהוי אסמכתא ולא קניא כדאמ' לעיל פי"א.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>מכר </b> לחברו מקום לעשות בית או רפת או טרקלין או קבורה או מערה או דרך או מקום למעמד או בור כולהו שיעורי כדתנן התם פרק המוכר פירות דהכי משמע לישנא. וכן מוכר שדה לחברו ומצר לו מצרים או בית בבירה גדולה או שדה בבקעה גדולה או שדות או נכסים או בית או שדה או חצי שדה קנה כפי מה שכתב הרב ז"ל מן המשנה ומן הגמרא:
+
+Chapter 22
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דכל קנין קרקע או טלטל שמצינו בתורה משמע שהוא מצוי בשעת המכר כקנין שדה וכתיב כסף השדה וגו' משמע מצוי וכן בקנין הקדש ונתן הכסף וקם לו וכן בקנין הדיוט כתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך דמשמע ממכר בעין. ודבר שאינו ברשותו הוי כדבר שלא בא לעולם כיון דלא הוי בעין ברשותיה ואם היה פקדון ביד אחר נקנה. ומקנה למי שלא בא לעולם הוי כמקנה דבר שלא בא לעולם דכתיב לעמיתך שהוא מצוי בעין ולבהמה לא הקנה כלום דלעמיתך כתב כדאמ' ודבר שאין בו ממש הוי כדבר שאינו בעולם. ואם אמר על דבר שב"ל שיהיה הקדש או יתננו לבדק הבית חייב לקיים דברו כדכתיב ככל היוצא מפיו יעשה:
+
+Chapter 23
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מקנה </b> האדם הגוף לפירותיה כיון שהגוף מצוי כשכירות דמקנה הגוף לפירות וכתיב כשכיר שנה בשנה דמשמע דהנאת הגוף נקנה. ולוקח זתים לקוץ או בתולת שקמה או סדן של שקמה או שאר אילנות או קנים או גפנים או דקלים וארזים קונה כפי מה שנאמר בגמר' כמו שכתב הרב ז"ל:
+
+Chapter 24
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>במכירת </b> שלשה אילנות יש לקונה מסתמא קרקע הראוי להם כדתנן במתניתין פרק הספינה ואם מכר קרקע ושייר אילנות יש לו חצי קרקע מסברא דאי לאו הכי או' לו לוקח עקור אילנך ואם שייר שני אילנות יש לו קרקע הראוי להם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ב' </b> אחים שחלקו אחד נטל פרדס ואחד שדה לבן יש לבעל הפרדס מסתמא ד' אמות כשדה לבן.
+
+Halakhah 11
+
+<b>מכר </b> שדה שהיו בה דקלים או קרקע ודקלים או קרקע של דקלים הוי משמעות קנינו כדא' התם וכדכתב הרב ז"ל וכן מוכר בית וכתב עמקו ורומו ע"מ שדיוטא עליונה שלו:
+
+Chapter 25
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המוכר </b> דבר שיש לו תשמישין לא מכר התשמישין אלא א"כ פירש דלא הוו תשמישין במשמעות המכירה:
+
+Chapter 26
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> המוכר </b> את העיר או את השדה קנה כפי מה שכתב הרב ז"ל מן המשנה והגמרא. ומקום שיש בו מנהג למכירת כל הדברים הולכין אחר המנהג וכן כל האמור בפ' כ"ז וכ"ח הוא פרק הספינה ופרק בית כור במשנה וגמרא והכל כפי המנהג כמו שכתב הרב ז"ל:
+
+Chapter 27
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק כו-</small><br>[
+<b> וכן </b> כל האמור בפ' כ"ז וכ"ח הוא פרק הספינה ופרק בית כור במשנה וגמרא והכל כפי המנהג כמו שכתב הרב ז"ל:]
+
+Chapter 28
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק כו-</small><br>[
+<b> וכן </b> כל האמור בפ' כ"ז וכ"ח הוא פרק הספינה ופרק בית כור במשנה וגמרא והכל כפי המנהג כמו שכתב הרב ז"ל:]
+
+Chapter 29
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> קטן </b> אין מקחו וממכרו כלום מן התורה דאמ' פרק האיש מקדש גבי פסח דף מ"ב איש זוכה ואין קטן זוכה והכא נמי גבי מקח וממכר איש כתיב וכי תמכרו ממכר וגו' איש את אחיו וכן נמי אמרינן דקטן אין לו יד דאיתרבי משום שליחות ואין שליחות לקטן דגבי שליחות ושלח ושלחה איש כתיב כי יקח איש וגו' ואפילו דעת אחרת מקנה לו כיון שאין נתינתו דמים נתינה אף אין מעשיו כלום מן התורה ובמתנה דלא עביד איהו מידי איכא דסבירא ליה דכיון דדעת אחרת מקנה קונה מדאוריתא וכן חרש אין מקחו וממכרו כלום מן התורה דאין דעתו שלימה כיון שאינו שומע ואינו מדבר וכן שוטה אין מקחו וממכרו כלום. וסבירא ליה לרב ז"ל דכשדעת אחרת מקנה אפילו במקח כיון שנתן דמים והחזיק זכה וקטנה יש לה יד לקנות וכדאמרינן גבי גט:
+
+Chapter 30
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המוכר </b> שמזכה ללוקח שלא מדעתו וכן העבד והאשה שקנו שלא מדעת בעליהן יד הלוקח והבעל על העליונה אם רצו לקיים או לבטל דאין אדם לוקח או מוכר אלא מדעתו ובעל שמכר בג' שדות של אשתו מכרו בטל אף על פי שקנו ממנה אח"כ משום נחת רוח עשיתי לבעלי ובנכסי מלוג אינה יכולה לומר נרע"ל כיון שהם נכסים שלה ממש ובנכסים של בעלה טורפת לכתובתה אם לא קנתה בתחלה. ב"ד או אפטרופוס שמכרו בנכסי יתומים מעשיהם קיים דאביה של יתומים הם. קנין שנעשה בשבת או בי"ט קיים:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..693308fb4b78b3180e9a2edd3f9260eb68a21048
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,729 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sales
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מכירה
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Sales
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מכירה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות רח </b> לדון בדיני מקח וממכר בדברים שהוא מתקיים בהם ובדברים שאין מתקיים בהם כדכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו'. אין המקח נקנה בדברים שיאמר המוכר או הנותן בית זה או יין זה אני מוכר או נותן לך ופסקו הדמים ורצה הלוקח בפני עדים אלא צריך לקנות באחד מן הדברים שנקנה בה המקח דכיון דילפינן לכולהו קנינין מדאוריתא משמע דבלאו חד מינייהו לא סגי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הקרקעות </b> נקנין בכסף או בשטר או בחזקה בכסף ילפינן בריש קידושין דכתיב כסף השדה קח ממני וקיחה לשון קנין הוא דכתיב השדה אשר קנה אברהם ומשום דאיכא למימר השדה אשר קנה אברהם בחזקה ובשטר מייתי נמי קרא דשדות בכסף יקנו ועל מתניתין דנכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף דף כ"ו אמרינן בגמרא משום דאמר קרא שדות בכסף יקנו מעיקרא כסף קני שטר ראיה בעלמא ולא מייתי קרא דגבי עפרון דדילמא ה"מ ישראל מגוי שכל קנינו בכסף כדכתבו התוספות התם ובמקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב כיון דרגילים בהכי לא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא והוה ליה כמפרש דכל תנאי שבממון קיים כדנילף בדוכתיה בס"ד אבל חזקה נראה דאפילו במקום שכותבין את השטר מהניא לחודא דאלימא טפי מכסף דכיון דבתר שדות בכסף יקנו כתיב וכתוב בספר וחתום אף על גב דלא כתיב יקנו לבסוף מהני מיהא למקום שנהגו לכתוב את השטר שלא גמר לקנות עד שיכתוב את השטר כדאמרינן אלא א"כ התנו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>האומר </b> תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך כיון שנתן קנה מדין ערב ממה שמצינו בתורה שהערב משתעבד למלוה יכולין אנו ללמוד וכדאיתא התם ד"ז ערב לאו אף על גב דלא מטי הנאה לידיה משעבד נפשיה דהאי נמי וכו' ובשטר ילפינן התם מדכתיב ואקח את ספר המקנה אלמא יש קניין אף בספר לבדו ונראה דכסף ושטר דילפינן מדברי קבלה עד השתא הוי הלכתא עד דאתא ירמיה ואסמכיה אקרא כדאמרינן בעלמא והיינו במוכר שדהו מפני רעתה דניחא ליה דליקנייה ליה שטרא ללוקח כי היכי דלא מצי למיהדר ביה אבל בשאר קרקעות עד שיתן דמים דלא סמכא דעתיה דמוכר לגמור המקח עד שיקבל הדמים וסברא היא דילפותא לא הויא אלא למוכר שדה מפני רעתה כדאמרינן חזקה ילפינן התם דף כ"ו מדכתיב וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה וכל שהועיל במה שהחזיק בו מדעת המוכר דומיא דכסף שמקבלו מדעת ושטר נמי כותבו מדעתו קנה כמו שהועיל או במה שנהנה במה שהוא דרך הנאת הקרקע או במה שנשתמש בו שמוש המועיל וכדכתיב במה ירשתם בישיבה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>הגוי </b> אינו קונה בחזקה אלא בשטר עם נתינת הכסף וכדאמרינן פרק חזקת דף ל"ה שאם היה קונה בחזקה מתוך אלמותו היה מחזיק ונראה דהא יד גוי אינו קונה בחזקה הוי מדרבנן כדאמרינן. כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע לקנין כשצריך לקרקע וכדתנן פרק שבועת הדיינים משום דכיון דצריך לקרקע חשיב כוותיה כדאמ' לענין נזקין פ' הכונס דילפינן דשמין ע"ג שדה אחר מדכתי' ובער בשדה אחר מלמד ששמין על גב שדה אחר בצריך לקרקע דאי לא צריך בעיניהו בעי לשלומי לר' שמעון כדאיתא התם.
+
+Halakhah 18
+
+<b>כשם </b> שקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנה בא' מהם במציעא פרק השואל דף צ"ט ואמרינן פרק הזהב דנ"ו דשכירות בכלל ממכר הוי לאונאה דמכירה ליומה היא.
+
+Halakhah 19
+
+<b>המוכר </b> לחבירו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחד מהן קנה כולן אם נתן דמי כולן באתרא דלא קנו בכספא וכדאמרינן פרק האשה נקנית דף כ"ז דסדנא דארעא חד הוא דהא כולה מחוברת וכדאיתא התם ויראה דמדאוריתא קני בחזקה אפילו שלא נתן דמים ומכירה ושכירות א' הוא:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עבד </b> כנעני הוי כקרקע לקניה בכסף בשטר ובחזקה כדתנן פרק קמא דקידושין דף כ"ב ובגמרא מנ"ל דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה הקישן הכתוב לשדה אחוזה דנקנית בכל הני כדאמרינן לעיל וכל אומות ככנענים משנמכר לעבד אלא שנקרא כנעני על שם כנען דכתיב ביה עבד עבדים. הגביהו רבו קנאו דלא תהא חזקה גדולה מהגבהה שקונה בכל מקום כדאמר התם ר' שמעון תקפו והביאו אצלו קנאו במשיכה כזו דאי קראו ובא אצלו לא קני אלא בבהמה משום דאדעתא דמרא אזלא ועבד אדעתא דנפשיה אזיל כדאיתא התם ונראה דלא איצטריך למילף לעבד שיהיה נקנה בקרקע אלא משום דהוי הוא גופיה מיטלטל ולהכי נקנה נמי במשיכה כמטלטלין ועבד קטן הוי כבהמה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>בהמה </b> נקנית במשיכה כדתנן התם פ"ק דקדושין והגבהה קונה בכל מקום וכדנילף למטלטלין לקמן פ"ג דנקנין במשיכה והגבהה ובהמה בכלל מטלטלין היא.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>האומר </b> משוך ותקנה לא הקנה לו עד שיאמר לו משוך וקנה שמשמע שיקנה עתה. האומר משוך וקנה לאחר ל' יום לא קנה שכבר כלתה משיכתו לאחר שלשים יום ואם אמר מעכשיו ולאחר שלשים יום קנה שהרי הקנה לו מעתה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הבהמה </b> והמטלטלין נקנין במעות דין תורה כדאמ' רבי יוחנן פרק הזהב דמ"ז דבר תורה מעות קונות ולאו מקרא יליף אלא מסברא בעלמא דבדין הוא שיהו קונות כיון שרוב הקנינים נעשים בכסף וכתב רש"י ז"ל ריש פרק שני דבכורות דכתיב ונתן הכסף וקם לו וגמרינן הדיוט מהקדש והרי"ף ז"ל כתב אם גופו קונה ממונו לא כל שכן כדאמרינן ריש פרק ב' דבכורות וחכמים תקנו שלא יקנו המטלטלין אלא בהגבהה או במשיכת דבר שאין דרכו להגביה כדאמרינן פרק הספינה. ואם יש במשיכה טורח בספינה תקנו מסירה והגבהה ומשיכה ומסירה כולהו מדרבנן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>המקנה </b> קרקע ומטלטלין כאחד כיון שקנה קרקע נקנה המטלטלין ואם אינם צבורים בעיא דלימא ליה קני להו אגב אמות קרקע כדילפינן פרק קמא דקדושין דף כ"ו לנכסים שאין להם אחריות שנקנין עם שיש להם אחריות דאמר קרא בבני יהושפט ויתן להם אביהם מתנות רבות וכסף וזהב ומגדנות עם ערים בצורות ביהודה ואפשר דהלכתא גמירי לה ואסמכוה אקרא כדאמרינן בעלמא קרקע לאחד ומטלטלין לאחד הוי בעיא דלא איפשיטא אי קני אחד מטלטלין או לא.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>המקנה </b> עבדים וקרקעות החזיק בקרקעות לא קנה עבדים אפילו אמר ע"ג קרקע עד שיהיו בתוכה כדאמר פרק קמא דמסכת קמא דף י"ב משום דהוו מטלטלי דניידי לדעת עצמם. מטלטלין שעל גבי העבד כפות נקנין בחזקת העבד כדאיתא נמי התם דדמי לחצר וקניא ליה וכן כלים שעל גבי הבהמה כפותה נקנין עמה במשיכתה כדאמ' פרק קמא דמציעא.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>עציץ </b> נקוב הוי טלטל וזרעים שבו הוו כקרקע לענין כל העומד לתלוש כתלוש דמי כדאמרינן לעיל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כליו </b> של אדם קונין לו מה שבתוכו כל מקום שיש לו רשות להניחו דהו' בהגבהה ואם אמר לו מוכר לך וקנה בכלי זה קונין לו אפילו ברשותו וכן אם קנה הכלי מתחלה מן המוכר לא הקפיד על מקומו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>דבר </b> שצריך פסיקת דמים ופסק ואחר כך הגביה קנה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> המטלטלין קונין זה את זה בחליפין והקרקעות ועבדים ובהמה וכל המטלטלין ניקנין בחליפין והוא נקרא קנין סודר ונראה דאף על גב דכל קנין משיכה הוי דרבנן חליפין וקנין סודר הוו דאוריתא משום דכי איכא מעות דקונות דברי תורה בלא משיכה תקנו חכמים משיכה שמא יאמר לו וכו' אבל חליפי מטלטלין זה בזה נעשין מעות זה על זה וכיון שמוכר זה בזה הראשון שמושך הוי כמקבל מעות על המטלטל שלו ונקנה לאחר מדין תורה דמעות קונות והניחו הענין לדין תורה דבחליפין א"א לתקן דבכל ענין איכא למיחש שמא לא יטרח להציל כדמפרש בפי' נמקי יוסף פרק הזהב וכן קנין סודר הוי כחליפין שעל ידי החוזר מקנה לו החפץ שלו וכדפי' ר"ת דב' עניני חליפין מפורשים במקרא על הגאולה זו מכירה כדכתיב ואם לא יגאל ונמכר וגו' לרבי יוחנן בכסף ולר"ל במשיכה ועל התמורה הם חליפים שוה בשוה שהם אף פירות בפירות לדברי הכל לקיים כל דבר שלף איש נעלו הוא קנין חליפין הנזכר בכל מקום והוא קנין סודר דאינו שוה בשוה דכל דבר אתא לרבויי האי קנין ועד בועז הוי הלכתא עד דאתא איהו ואסמכיה אקרא כדאמרינן בעלמא וקנין סודר הוי בכל הכשר להוציא איסורי הנאה לקנות בו להוציא כליו של מוכר כרב דכתיב ונתן לרעהו מי נתן למי בועז נתן לגואל כת"ק דרבי יהודה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>פירות </b> אף על פי שאין קונים בהם דלאו כשר הוי נקנין בחליפין משום דכתיב לקיים כל דבר ומטבע כשם שאין קונין בו דלא שייך ביה קנין משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה והוי דבר דלית ביה ממש כך אינו נקנה בקנין דהוה ליה כאותיות שאין גופם ממון ודנרין של זהב ומעות של נחושת הוי פירות גבי מטבע של כסף כדאיתא התם פרק הזהב וכן מעות רעות ושאינם יוצאים הוו פירות ומטבע אינו נקנה אלא על גב קרקע כדעבד רב פפא עובדא התם במעות פקדון.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מעמד </b> שלשתן הוי הלכתא בלא טעמא כדאמרינן ספ"ק דגיטין ונראה דהוי מדאוריתא וכדאמרינן בהלכות מלוה ולוה פרק ט"ז ומכירת שטרות מדברי סופרים:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שנתן מעות קנה מן התורה ואפילו יחזור בו מוכר או לוקח המעות באחריות המוכר כל שהם בידו מן התורה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מי </b> שהיה חייב מעות לחברו ומכר לו חפץ בחוב נראה דקנה מן התורה בדמי החוב כיון שהוא מקבל מי שפרע לדברי הרב ז"ל וכיון שקונה ג"כ קרקע בדמי החוב מה שקנה במעות חברו בשליחות חברו הוי לחברו:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נתן </b> מקצת דמי הקרקע והשאר זקפו במלוה ולא היה יוצא ונכנס קנה את כולה דהוי כמו המחזיק בקצת שדה שקנה כל השדה. טעות מעות משלם והמקח קיים. המוכר מעכשיו ולאחר זמן בכך וכך או כמו שיאמר פלוני ונטל קנין קנה הלוקח:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אמירה </b> לגבוה בכך אני נותן חפץ שמכוין לוותר והקדיש זה כמסירתו להדיוט כדכתיב ואיש כי יקדיש וגו' מוצא שפתיך תשמור וגו' כדאמרינן פרק יש נוחלין דף קנ"ג ויד גזבר של הקדש על העליונה בקנין או במכר שתקנו משיכה להרויח שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש דהקדש מדאוריתא הוא דמקני בכספא כדכתיב ונתן הכסף וקם לו כדאמ' פרק קמא דקדושין דף כ"ט.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>נכסי </b> יתומים הרי הם כהקדש וכדאמ' פרק הניזקין:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח ממכרו ממכר דסברא היא דאגב אונסיה גמר ומקנה הואיל ואיכא תרתי יסורין ומתן מעות דלא מפסיד מידי וכדאמרינן פרק חזקת דף מ"ח ואי מסר מודעא אאנסא לא הוו זביני ובמתנה מודעא בלא אנסא נמי סגיא כיון דליכא דמי וכל שכן אונסא אפילו בלא מודעא:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>קנין </b> בתנאי שאפשר להתקיים נקנה הדבר שנקנה אם נתקיים התנאי ואם לא קנה עתה אלא שהתנה שיקנה לכשיתקיים התנאי הוי אסמכתא וסברא היא דאסמכתא לא קניא דלא גמר ומקני דאכתי סמכא דעתיה אי הוי כך או לא ואם אמר מעכשיו או קנה בב"ד חשוב גמר להקנות ואם פי' שמוכר לעשות דבר פלוני ולא נעשה הוי כמתנה והמתנה על מנת שתתן לפלוני וכיוצא בזה תנאו קיים וכן אם התנה שיחזיר לו המקח לזמן פלוני או שהתנה הלוקח ואם לא היה דבר ברור לא סמכא דעתו של מוכר ולא גמר והקנה המחייב עצמו וממונו לאחר בדבר קצוב אף ע"פ שלא היה חייב לו כלום הרי חייב עצמו כמו שישתעבד העבד:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רצב </b> שלא להונות במקח וממכר כדכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו' אל תונו וגו' כדתניא פרק הזהב דף נ"א אין לי אלא שנתאנה לוקח נתאנה מוכר מנין תלמוד לומר או קנה אל תונו ואיצטריך למיכתב תרויהו כדאיתא התם ואינו לוקה מפני שניתן להשבון כדאמ' במכות דף י"ו כיון דחייב בתשלומין אין לוקה ומשלם דכתיב לא תגזול וכתיב והשיב את הגזלה וגו' ובאונאת גופא אמרינן פרק הזהב דף נ"ח דאונאת ממון ניתן להשבון וילפינן לה מקרא [מדכתיב גבי גזילה (ויקרא ה, כג) והשיב את הגזילה וגו'] ובין במזיד ובין שלא ידע שיש הונאה חייב לשלם דכיון דמחסרו ממון מה לי ידע או לא. ושיעור אונאת ממון לא נתפרש בתורה אבל שנינו האונאה ארבעה כסף מכ"ד כסף לסלע שתות למקח וכו' פחות מזה מחילה יותר מזה ביטול מקח וכדאמ' התם ונראה דמסברא הוא דאמרי הכי דפחות משתות הוי מחילה ושתות אונאה מחזיר האונאה כדין גזל דמחזיר מה שגזל ויותר משתות לא סגי בחזרה אלא דבטל מקח מעיקרו אם רוצה המתאנה כיון שהיה בו אונאה כל כך ואין אונאה לפרוטות כרב כהנא דף נ"ה ואף על גב דבגזל חייב להחזיר באונאה הוי מחילה אגב מקחו כיון דלא הוי יותר מפרוטה. וכן אם שהה יותר מכדי שיראה הוי מחילה דחפץ במקח אפילו יש בה אונאה או יותר:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>חליפי </b> כלי בכלי אין להם אונאה דזה חפץ בחפץ זה וזה בזה ולא קפיד וכן בעל הבית בכלי תשמישו אין עליו אונאה שאדם יודע שאלו לא הרבו לו הדמים לא היה מוכר כליו והלוקח מחל וכן ע"מ שאין לך עלי אונאה דאינו שוה אלא כך הרי ידע ומחל כדאמ' פרק הזהב דף נ"א וכן נושא ונותן באמונה כדאיתא התם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>גוי </b> אין לו אונאה כדאמ' ריש פרק ב' דבכורות דאי אתה מחזיר אונאה לגוי מדכתיב אל תונו איש את אחיו דמשמע אחיו ולא גוי וגוי שהונה לישראל מחזיר אונאה דלא דייקי' מאחיו אלא שלא יחזירו לו אונאה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אלו </b> דברים שאין להם אונאה קרקעות ועבדים והקדשות ושטרות כדתנן פרק הזהב דף נ"ו ובגמרא ילפינן מדכתיב או קנו מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד הזהיר עליו בבל תונו יצאו קרקעות שאינם מטלטלים יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות כדכתיב והתנחלתם אותם וגו' הוקשו לאחוזה יצאו שטרות דכתיב ממכר שגופו מכור וקנוי ושטרות אין גופן קנוי ומכור ואינם עומדים אלא לראיה הקדשות אמר קרא אחיו אחיו ולא הקדש כדאמ' התם ושליח שטעה בכל שהו אפילו בקרקעות חוזר דלית באונאה זו מחילה דלא מצי מחיל דאמר ליה בעל לתקוני שדרתיך וכו'. אין לך דבר שאין בו הוניה אלא ד' דברים אלו דמעטינהו קרא כדדרשינן וכל שאר דברים הוו בכלל אל תונו וגו' ושכירות קרקע הוי כקרקע ושכירות פועל הוי כדין עבד ואם שכרו לזרוע לו קרקע בעיא דלא איפשיטא. ושכירות כלים ובהמה יש בהם אונאה כדאמ' התם דף נ"ו מי כתיב ממכר לעולם ממכר סתמא כתיב והאי נמי ביומיה מכירה הוא וחזרת אונאה שכירות אפילו לאחר זמן דאין דרך בשכירות להראות לתגר או לקרובו וסובר הרב ז"ל דקבלו לארוג בגד או לתפור חלוק יש לו אונאה דאין זה בשכירות פועלים לימים:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b> אזהרת רצו </b> שלא להונות בדברים דכתי' ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך אני ה' וכדתנן פרק הזהב דף נ"ח ותניא באונאת דברים הכתוב מדבר או אינו אלא באונאת ממון כשהוא אומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו' הרי אונאת ממון אמור ומה אני מקיים לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הא כיצד אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים וכו' וכתיב ויראת מאלהיך בדבר המסור ללב שאף על פי שיכול לומר לטובה הוא מה שאמרתי כתיב ויראת הוי ירא מן היודע מחשבות אם לטובה אם לאונאה:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b> אזהרת רצז </b> שלא יונה גר צדק בממונו כדכתיב וגר לא תונה ולא תלחצנו:<br><b> אזהרת רצח </b> שלא להונות אותו בדברים שנאמר וגר לא תונה כדא' פרק הזהב דגר לא תונה הוי בדברים ולא תלחצנו בממון ואמרינן נמי התם דף נ"ט דמאנה אותו עובר בג' לאוין וגר לא תונה וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו וגו' ולא תונו איש את עמיתו וגר בכלל עמיתו הוי והלוחצו נמי בג' ולא תלחצנו וגר לא תלחץ ולא תהיה לו כנושה וגר בכלל הוא כדאמ' התם וגדולה הונית דברים מהונית ממון בג' דברים כדאיתא התם:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> הוניה אלא בדמים אבל בחשבון או מדה או משקל אפילו כל שהוא חוזר לעולם והמקח קיים כדאמרינן פרק האיש מקדש דמ"ב דאין זה כשאר אונאות דפחות משתות מחיל איניש דהתם אין כל אדם יכול לצמצם הדמים אבל טועה במדה טעות היא ואדעתא דהכי לא עביד ואפילו אחר קנין הוי קנין בטעות. וכן כל מקח טעות שנמצא מום במקח חוזר המקח אם לא נשתמש בו אחר שראה המום דאם נשתמש מחל ואם אמר ע"מ שיש בה מום פלוני מחל על אותו המום ובעבדים אינו מום אלא המבטל ממלאכתו וכדא' פרק האיש מקדש:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הקונה </b> שפירש שקונה לדבר אחד ולא הועיל לאותו דבר חייב המוכר באחריותו דמה שאינו מועיל אלא לאותו דבר סתמו כפי' בזרעוני גנה. ומקח שנמצא בו מום ואבד הוי ברשות לוקח.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הלוקח </b> שעשה מום אחר שדרכו לעשותו קודם שיודע לו המום הראשון מחזיר המקח ואינו משלם פחת המום שעשה ומה שנהנה מן המקח שנמצא בו מום משלם כמו פירות שאכל מקרקע שנמצא בו מום אחר כך ומקח שנאבד מחמת המום שהיה בו ולא ידעו מחזיר מוכר הדמים כיון שלא הודיעו מום שהיה בו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מכר </b> דבר ונודע שהיה אסור לאכלו מחזיר מה שנשאר ומחזיר המוכר כל הדמים דכל מה שאכלו אינו נהנה להם וכדא' בבכורות ס"פ כל פסולי דל"ז:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נתאנה </b> בשינוי קצת חפץ מחפץ הוא יכול לחזור בו אבל שינוי חפץ לגמרי שניהם יכולין לחזור כיון שאין זה המין שאמר שהוא מוכר לו וכדתנן פרק הספינה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מכר </b> יין והיה ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות ואפילו בקנקניו של (מוכר) [לוקח] אם כל שלא הספיק להסתפק ממנו החמיץ חייב.
+
+Halakhah 4
+
+<b>שכר </b> בחבית מוכר שהחמיץ תוך שלשה ימים הוי ברשות מוכר מכר חבית יין למכרה מעט מעט או להוליכה למקום פלוני וקודם החמיצה הוי ברשותו של מוכר.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>יין </b> מבושל חייב להעמיד עד עצרת ישן משל שנה שעברה מיושן משל ג' שנים ולא יחמיץ עד החג והכל כמנהג המדינה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מרתף </b> של יין או מרתף זה או למקפה הוי משמעות לישניה כדפי' הרב ז"ל כמבואר במשנה ובגמרא פרק המוכר פירות.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>עריבה </b> או קורות בית הבד הוי משמעות לישניה שכל הרואה או' זו עריבה ואלו קורות בית הבד וכדאיתא התם:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אסור </b> לרמות במקח וממכר וגניבת דעת נמי נראה דהוי דאוריתא ובמכירות פירות מקבל עליו מה ששיערו חכמים ובמקום שיש מנהג הכל כמנהג המדינה:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המוכר </b> חייב באחריות מה שמכר אם נלקח המקח מחמתו בדיני ישראל ואם התנה שכל אונס שיולד יהיה חייב לשלם חייב לשלם על כל אונס המצוי אפילו אינו מחמת המוכר וכן אם התנה שלא יהיה עליו אחריות אין המוכר חייב אפילו נלקח מחמתו דכל תנאי שבממון קיים וכדילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן:
+
+Chapter 20
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>משך </b> סתם כשנחלקו קודם על דמי המקח הולכין אחר הנתבע.
+
+Halakhah 2
+
+<b>לקח </b> מאחד מה' וכפר בו ונשבע על שקר והודה ואינו יודע למי ישלם חייב לשלם לכל אחד מפני שנשבע לשקר וכתיב בה לאשר הוא לו בין אגזל בין תשומת יד דבהיתר אתא לידיה וכדאמרינן פרק הגוזל דף ק"ג.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>נאמן </b> בעל המקח לומר לזה מכרתי כשהמקח בידו וכשאין מקחו בידו הוי כעד אחד.
+
+Halakhah 5
+
+<b>טען </b> על חברו מכרה לי והוא מכחישו או טענה אחרת בכולן המוציא מחברו עליו הראיה וסברא היא דכאיב ליה כיבא אזיל לבי אסיא וכדאמרינן ריש הפרה דף מ"ו. ואם הודה במקצת או שיש עד א' נשבע שבועת התורה כדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם דקאי אכי הוא זה דהוי מודה מקצת וכתיב לא יקום עד אחד וגו' ודרשי' אבל קם הוא לשבועה. ופירות בר"ה והם חלוקים עליהם מדאוריתא לית לחד מנייהו זכיה בגויהו טפי מחבריה ואם הם ברשות אחד המע"ה ובפרק כל הנשבעין מייתי להו לכולהו הני בבי. וכן במחליף פרה וחמור וילדה המע"ה מדאוריתא וכשאינה ברשות אחד מהם יחלוקו וכל שנולד הספק ברשותו עליו הראיה ונראה דמדאוריתא המע"ה:
+
+Chapter 21
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המוכר </b> דבר שאינו מסוים ואין מינו ידוע כמו שאמר כל מה שבבית זה אני מוכר לך אין כאן קנין דהוי אסמכתא ולא קניא כדאמ' לעיל פי"א.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>מכר </b> לחברו מקום לעשות בית או רפת או טרקלין או קבורה או מערה או דרך או מקום למעמד או בור כולהו שיעורי כדתנן התם פרק המוכר פירות דהכי משמע לישנא. וכן מוכר שדה לחברו ומצר לו מצרים או בית בבירה גדולה או שדה בבקעה גדולה או שדות או נכסים או בית או שדה או חצי שדה קנה כפי מה שכתב הרב ז"ל מן המשנה ומן הגמרא:
+
+Chapter 22
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דכל קנין קרקע או טלטל שמצינו בתורה משמע שהוא מצוי בשעת המכר כקנין שדה וכתיב כסף השדה וגו' משמע מצוי וכן בקנין הקדש ונתן הכסף וקם לו וכן בקנין הדיוט כתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך דמשמע ממכר בעין. ודבר שאינו ברשותו הוי כדבר שלא בא לעולם כיון דלא הוי בעין ברשותיה ואם היה פקדון ביד אחר נקנה. ומקנה למי שלא בא לעולם הוי כמקנה דבר שלא בא לעולם דכתיב לעמיתך שהוא מצוי בעין ולבהמה לא הקנה כלום דלעמיתך כתב כדאמ' ודבר שאין בו ממש הוי כדבר שאינו בעולם. ואם אמר על דבר שב"ל שיהיה הקדש או יתננו לבדק הבית חייב לקיים דברו כדכתיב ככל היוצא מפיו יעשה:
+
+Chapter 23
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מקנה </b> האדם הגוף לפירותיה כיון שהגוף מצוי כשכירות דמקנה הגוף לפירות וכתיב כשכיר שנה בשנה דמשמע דהנאת הגוף נקנה. ולוקח זתים לקוץ או בתולת שקמה או סדן של שקמה או שאר אילנות או קנים או גפנים או דקלים וארזים קונה כפי מה שנאמר בגמר' כמו שכתב הרב ז"ל:
+
+Chapter 24
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>במכירת </b> שלשה אילנות יש לקונה מסתמא קרקע הראוי להם כדתנן במתניתין פרק הספינה ואם מכר קרקע ושייר אילנות יש לו חצי קרקע מסברא דאי לאו הכי או' לו לוקח עקור אילנך ואם שייר שני אילנות יש לו קרקע הראוי להם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ב' </b> אחים שחלקו אחד נטל פרדס ואחד שדה לבן יש לבעל הפרדס מסתמא ד' אמות כשדה לבן.
+
+Halakhah 11
+
+<b>מכר </b> שדה שהיו בה דקלים או קרקע ודקלים או קרקע של דקלים הוי משמעות קנינו כדא' התם וכדכתב הרב ז"ל וכן מוכר בית וכתב עמקו ורומו ע"מ שדיוטא עליונה שלו:
+
+Chapter 25
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המוכר </b> דבר שיש לו תשמישין לא מכר התשמישין אלא א"כ פירש דלא הוו תשמישין במשמעות המכירה:
+
+Chapter 26
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> המוכר </b> את העיר או את השדה קנה כפי מה שכתב הרב ז"ל מן המשנה והגמרא. ומקום שיש בו מנהג למכירת כל הדברים הולכין אחר המנהג וכן כל האמור בפ' כ"ז וכ"ח הוא פרק הספינה ופרק בית כור במשנה וגמרא והכל כפי המנהג כמו שכתב הרב ז"ל:
+
+Chapter 27
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק כו-</small><br>[
+<b> וכן </b> כל האמור בפ' כ"ז וכ"ח הוא פרק הספינה ופרק בית כור במשנה וגמרא והכל כפי המנהג כמו שכתב הרב ז"ל:]
+
+Chapter 28
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק כו-</small><br>[
+<b> וכן </b> כל האמור בפ' כ"ז וכ"ח הוא פרק הספינה ופרק בית כור במשנה וגמרא והכל כפי המנהג כמו שכתב הרב ז"ל:]
+
+Chapter 29
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> קטן </b> אין מקחו וממכרו כלום מן התורה דאמ' פרק האיש מקדש גבי פסח דף מ"ב איש זוכה ואין קטן זוכה והכא נמי גבי מקח וממכר איש כתיב וכי תמכרו ממכר וגו' איש את אחיו וכן נמי אמרינן דקטן אין לו יד דאיתרבי משום שליחות ואין שליחות לקטן דגבי שליחות ושלח ושלחה איש כתיב כי יקח איש וגו' ואפילו דעת אחרת מקנה לו כיון שאין נתינתו דמים נתינה אף אין מעשיו כלום מן התורה ובמתנה דלא עביד איהו מידי איכא דסבירא ליה דכיון דדעת אחרת מקנה קונה מדאוריתא וכן חרש אין מקחו וממכרו כלום מן התורה דאין דעתו שלימה כיון שאינו שומע ואינו מדבר וכן שוטה אין מקחו וממכרו כלום. וסבירא ליה לרב ז"ל דכשדעת אחרת מקנה אפילו במקח כיון שנתן דמים והחזיק זכה וקטנה יש לה יד לקנות וכדאמרינן גבי גט:
+
+Chapter 30
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המוכר </b> שמזכה ללוקח שלא מדעתו וכן העבד והאשה שקנו שלא מדעת בעליהן יד הלוקח והבעל על העליונה אם רצו לקיים או לבטל דאין אדם לוקח או מוכר אלא מדעתו ובעל שמכר בג' שדות של אשתו מכרו בטל אף על פי שקנו ממנה אח"כ משום נחת רוח עשיתי לבעלי ובנכסי מלוג אינה יכולה לומר נרע"ל כיון שהם נכסים שלה ממש ובנכסים של בעלה טורפת לכתובתה אם לא קנתה בתחלה. ב"ד או אפטרופוס שמכרו בנכסי יתומים מעשיהם קיים דאביה של יתומים הם. קנין שנעשה בשבת או בי"ט קיים:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6c526e8a818e0623e0c1f0e9e322525aed083b80
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,496 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Slaves
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות עבדים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות עבדים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות רו </b> לדון בדין עבד עברי והוא ישראל שמכרו אותו בית דין על כרחו או המוכר עצמו לרצונו ועל זה שמכרוהו ב"ד כתוב כי תקנה עבד עברי וגו' עבד שהוא עברי או אינו אלא במוכר עצמו כשהוא אומר כי ימוך אחיך ונמכר לך הרי מוכר עצמו אמור ומה אני מקיים כי תקנה בנמכר בב"ד וכן כתיב כי ימכר לך אחיך העברי וגו' דכי ימכר ע"י אחרים משמע. מוכר עצמו הוא שהעני ביותר כדכתיב כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך ואינו רשאי למכור עצמו אלא אם כן צריך המעות לאכלן ולא לדבר אחר אפילו לכסות דכתיב כי ימוך ותניא בת"כ מנין שאין אדם רשאי למכור את עצמו להניח בפונדתו ליקח בהמה או כלים וכו' אלא אם כן העני תלמוד לומר כי ימוך ונמכר לך אין נמכר אלא לכשימוך.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> האשה נמכרת בגנבת' כדתנן פרק היה נוטל ואמרינן בגמרא אמר קרא ונמכר בגניבתו בגניבתו ולא בגניבתה וכן אינה מוכרת את עצמה כיון דגלי קרא דאפילו בגניבתה אינה נמכרת וכדדרשינן במכילתא דאינה מוכרת את עצמה גבי קרא דכי ימכור איש וגו'. ואין הגר נקנה בעבד עברי דכתיב ושב אל משפחתו מי שיש לו משפחה בפרק איזהו נשך ודרשינן בת"כ יצא גר שאין לו משפחה דאף ע"ג דבפרק קמא דקידושין ובפרק אלו הן הגולין דרשינן האי קרא בגווני אחריני אפ"ה ממילא משמע דבעינן דליהוי ליה משפחה.
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> מוכרין בית דין אלא לישראל ולא לגוי דאפילו מוכר עצמו אינו רשאי למכור עצמו לגוי ודרשינן בת"כ ימכר לך אחיך מנין כשיהו ב"ד מוכרין אותו לא יהו אלא לך ת"ל כי ימכר לך אחיך ומנין כשיהא נמכר לא יהא נמכר אלא לך ת"ל ומכר לך. ואם עבר ומכר עצמו אפילו לעובד עבודה זרה ואפילו לע"ז עצמה הרי זה מכור דכתיב או לעקר משפחת גר לעקר זה הנמכר לע"ז עצמה משפחת גר זה הגוי תושב זה גר אוכל נבלות לגר זה גר צדק. אמר הריני מוכר עצמי לגוי יכול תזקק לו ת"ל אחרי נמכר ודרשינן בת"כ אי אתה זקוק לו עד שימכר ואף על פי שעבר מצוה לפדותו כדכתיב אחרי נמכר גאולה תהיה לו מיד אל תניחהו שיטמע:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אזהרת רצט </b> שלא ימכור ממכרת עבד בפרהסיא על אבן המקח ולא בסימטא כדרך שהעבדי' נמכרים וכדתניא בת"כ:
+
+Halakhah 6
+
+<b> אזהרת ש </b> שלא לעבוד בעבד עברי בפרך שהיא עבודה שאין לה קצבה ואינו צריך לה וכדילפינן בתורת כהנים מפרך האמור במצרים ותניא לא תרדה בו בפרך לא יאמר לו החם לי את הכוס ואינו צריך וכו':<br><b> אזהרת שא </b> שלא יניחו הגוי שיעבידנו בפרך כדכתי' לא ירדנו בפרך ואין אנו זקוקים ליכנס בביתו של גוי לראות שלא יעבידנו בפרך דכתיב לעיניך בזמן שאתה רואה:
+
+Halakhah 7
+
+<b>אזהרת שב </b> שלא יעבוד בו עבודת עבד כדכתיב וכי ימוך אחיך וגו' לא תעבוד בו עבודת עבד שהן עבודות של ביזוי וגנאי שהם מיוחדים לעבדים ואינו נוהג בו אלא כשכיר כדכתיב כשכיר כתושב יהיה עמך וגו' ודרשינן בת"כ עמך שלא ימסור אומנתו לאחר שאם היה בלן לרבים וכו' רבי יוסי אומר אם היתה אומנותו כך יעשה אבל לא ילמדנו וכו' וכתיב לא תעבוד בו ודרשינן התם בו אי אתה עובד אבל אתה עובד בבן חורין עבודת עבד שהרי אינו עושה אלא מרצונו.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אנשים </b> שאינם נוהגים כשורה מותר להשתעבד בהם כדכתיב לעולם בהם תעבודו ובאחיכם יכול אפילו נוהג כשורה תלמוד לומר איש באחיו לא תרדה וגו'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> עבד עברי או אמה העבריה חייב האדון להשוותן לו בכל כדכתיב כי טוב לו עמך ודרשינן בת"כ עמך במאכל עמך במשתה וכו' עמך בדירתך וחייב לנהוג בו אחוה שנאמר ובאחיכם בני ישראל וגו'. והעבד צריך לנהוג עצמו מנהג עבדות בעבודות שהוא עושה לו ובתורת כהנים דריש ליה מדכתיב כי ימכר לך אחיך נהוג בו אחוה יכול אף הוא ינהוג בעצמו אחוה תלמוד לומר עבד הא כיצד את הוי נוהג בו אחוה והוא ינהוג בעצמו עבדות.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין </b> האמה העבריה ולא ע"ע נוהג אלא בזמן היובל כדאמר' בערכין סוף פרק המקדיש אין עבד עברי אלא בזמן היובל כדכתיב עד שנת היובל יעבד עמך וכולהו נפקי ביובל בין מכר עצמו או נמכר על יד בית דין ואמה העבריה [בכלל]:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עבד </b> עברי נקנה בכסף ובשוה כסף כדתנן פרק קמא דקידושין דף י"ד ובגמרא מנא לן דאמר קרא מכסף מקנתו מלמד שנקנה בכסף אשכחן נמכר לגוי דכל קנינו של גוי בכסף שלא נאמר בו משיכה נמכר לישראל מנין אמר קרא והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה ומשמע בכסף מדכתיב והפדה שאף הבעל מסייע בפדיונה אלמא בכסף נקנית דאי לא קנאה בדמים מאי מגרעא אשכחן אמה העבריה הואיל ומיקדשה בכסף עבד עברי מנא לן אמר קרא כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה וגו' מקיש עברי לעבריה אשכחן מכרוהו בית דין הואיל ונמכר ע"כ מכר עצמו מנא לן כתיב וכי תשיג במוכר עצמו לגוי וסמכיה לפרשה מוכר עצמו לישראל ללמד ממנו דכתיב ביה מכסף מקנתו כדאמ' ושטר ילפינן נמי התם מדכתיב אם אחרת יקח לה הקישה הכתוב לאחרת מה אחרת מקניה בשטר אף אמה העבריה מקניה בשטר ולמאן דאמר דשטר אמה העבריה אב כותבו אמר קרא לא תצא כצאת העבדים אבל נקנית היא בקנין עבדים ומאי ניהו שטר ומסתברא דשטר הוה ליה לרבויי כדאמ' התם ומכרוהו בית דין נראה דיליף נמי בהיקש' דאחיך העברי או העבריה דמה היא נקנית בשטר אף הוא נקנה בשטר ומוכר עצמו יליף ממכרוהו בית דין דכיון דילפינן לעיל דשוו תרוייהו בקנין כסף שוו נמי בקנין שטר והרב ז"ל בפי' המשנה כתב מה אחרת בשטר אף אמה בשטר וילמוד עבד עברי מאמה העבריה שהוא נקנה בשטר כמותה ויוצא בגרעון כסף ע"כ.
+
+Halakhah 2
+
+<b>מכרוהו </b> בית דין שהוא עובד שש מיום מכירתו ואם פגעה בו שנת השמטה בכלל שש עובד בה וכדתניא במכילתא ובשביעית שביעית למכירה או אינו אלא לשנים תלמוד לומר שש שנים יעבוד שביעית למכירה ולא שביעית לשנים ואם פגעה בו שנת יובל אפילו אחר שנה יוצא לחירות כדכתיב עד שנת היובל יעבוד עמך דמיירי במוכר עצמו וכו' וכתיב ושב אל משפחתו ואי במוכר עצמו הרי כבר אמור אי בנרצע הרי כבר אמור דכתיב ושבתם איש אל אחוזתו דאיזו דבר נוהג באיש ואינו נוהג באשה הוי אומר זו רציעה הא אין הכתו' דושב אל משפחתו מדבר אלא במכרוהו ב"ד ב' או ג' שנים לפני היובל שהיובל מוציאו וצריכי כולהו כדאיתא התם פרק קמא דקידושין דף ט"ו.
+
+Halakhah 3
+
+<b>המוכר </b> עצמו יש לו למכור עצמו ליתר על שש כדיליף התם לת"ק דר' אליעזר דמיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד ועבדך שש שני' זה ולא מוכר עצמו.
+
+Halakhah 4
+
+<b>א' </b> מוכר עצמו או מכרוהו ב"ד שברח חייב להשלים שש ואם פגע בו יובל קודם יצא לחירות ואם חלה חולי כבד פחות מד' שנים עולין לו וכדתני' התם דף י"ז מנין לבורח שחייב להשלים ת"ל שש שנים יעבוד יכול אפי' חלה ישלים ת"ל ובשביעית יצא אפי' לא עבד כל השש ואם חלה ד' שנים ישלים את כולם דכיון דחלה רוב השנים נעשה כמי שחלה כל שש וחייב להשלים וכתיב נמי כשכיר ותושב וגו' והיכא דעבד ג' היינו שני שכיר ואינו חייב להשלים וכשלא השלים שלש לא הוי שכיר.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>המוכר </b> עצמו לגוי אם לא נפדה אינו יוצא אלא ביובל כדתניא פרק קמא דקידושין באלה הוא נגאל בגאולת קרובים דכתיב לעיל מיניה או דודו או בן דודו ואינו נגאל בשש דאי תימא נמכר לישראל שאינו נגאל באלה דלא כתיב ביה גאולת קרובים דלא נפקא לן מהפדה אלא גאולת עצמה ולא ילפינן שכיר שכיר דכתי' הכא יגאלנו לזה ולא לאחר ואפ"ה נגאל בשש זה שנגאל באלה אינו דין שנגאל בשש להכי כתיב באלה דוקא באלה ולא בשש.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הנמכר </b> לגוי אם לא השיגה ידו ליגאל עצמו קרוביו פודין אותו והקרוב יותר קודם כדכתיב או דודו או בן דודו דודו קודם לבנו וב"ד כופין את קרוביו כדכתיב יגאלנו ומצוה על כל ישראל לפדותו כדכתיב ונגאל דהיינו גאולת אחרים כשלא גאלוהו קרובים ובין שפדאוהו קרובים או אחרים יוצא לחירות דכתיב או דודו וגו' או השיגה ידו ונגאל ומקרא נדרש לפניו ולאחריו דמה כשהשיגה ידו הוא [יוצא] לחירות כך כשנגאל ע"י קרוביו דלפניו וגאולת אחרים דכתיב לאחריו יוצא לחירות. ויש לו ללוות ולגאול עצמו מן הגוי וגואל לחצאין דאע"ג דאסיק רב ששת התם דאינו גואל לחצאין דכי היכי דאמרינן נמכר כולו ולא חציו ה"נ נגאל כולו ולא חציו וכתיב נמי השיגה ידו דמשמע דאינו לוה וגואל אפ"ה נראה דסבירא ליה לרב ז"ל דכיון דאביי קאמר בתר הכי אם תמצא לומר נגאל לחצאין וכו' משמע דהכי הוי הלכתא וכיון דגואל לחצאין לוה נמי וגואל ואיפשר נמי לומר דהא דאסיק רב ששת דאינו נגאל לחצאין היינו על ידי אחרים דקרא דונגאל אאחרים קאי כדאמרינן לעיל אבל על יד עצמו נגאל לחצאין והיינו דכתב הרב ז"ל וגואל לחצאין וכיון דגואל לחצאין משמע דהקפידה תורה לחזר שלא יטמע בין הגוים ולהכי לוה נמי וגואל ודחקינן קרא דהשיגה ידו על ידי הלואה. נמכר לישראל אין הקרובין פודין אותו דאינו נגאל באלה כדאמרי' לעיל ואינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין דלא כתיב ביה השגת יד ולא כתיב נמי ונגאל דנימא כולו ולא חציו.
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> עבד עברי מגרע מפדיונו ויוצא כמו אם עבד שנה או שנתים נותן כפי ערך מה שנמכר על שאר השנים ויוצא והכל לפי חשבון דמי מקנתו כדכתיב והיה כסף ממכרו במספר השנים קנאו בשש מנים ועתיד לצאת בסוף שש נמצא קונה עבודת כל שנה במנה וכתיב נמי באמה העבריה והפדה מלמד שמגרעת מפדיונה ויוצאה ובנמכר לגוי כתיב וחשב עם קנהו משנת המכרו לו עד שנת היובל ומשיב השאר כסף ולא כלים ולא תבואה כדכתיב כסף ממכרו בכסף הוא נגאל מיד הגוי ולא בשוה כסף וגבי נמכר לישראל כתיב ישיב גאולתו לרבות שוה כסף ככסף. כל היוצא בגרעון כסף מחשבין להקל עליו אם הבריא והוסיף או נתחף ופחתו דמיו כדאמרינן התם דף כ' דדריש רב נחמן להני קראי בסיני דכתיב אם עוד רבות בשנים וכתיב ואם מעט נשאר בשנים וכי יש שנים מרובים ושנים מועטים דרבות שוים משמע שיהא ריבוי בשנים או מיעוט ואי אפשר להיותן מרובות על שש או מועטות אלא ה"ק אם יש ריבוי בדמיו שנתרבה בתוך שנים הללו כגון שהשביח מכסף מקנתו חשיב כמשעת קניה להקל נתמעט כספו בתוך שנים הללו חשוב אותו כפי דמיו של עכשיו דמדכתיב בשנים ולא כתיב שנים משמע נתרבה כספו בשנים כלומר בתוך השנים מכסף מקנתו נתמעט כספו בשנים כפי שניו. הנמכר לגוי שיש לו לגאול עצמו לחצאין פעמים יהיה להקל שקנאו במאתים והוזל בק' ונתן דמי חציו וחזר והוקר עד מאתים ופעמים להחמיר כשנשחף והוזל וכדאמר אביי התם.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אין </b> מחילת הרב לעבד מחול על הכסף שנשאר לו לעבוד כנגדו עד שיכתוב לו שטר שיחרור כדאמר רבא דף י"ו זאת אומרת ע"ע גופו קנוי עד שיגיעו ימי חיפושו ולפיכך הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול.
+
+Halakhah 12
+
+<b>אדון </b> שמת העבד עובד את הבן ואם אין לו בן אינו עובד לא את הבת ולא שאר היורשים אלא יוצא לחירות כדתניא התם דף י"ז ועבדך שש שנים לך ולא ליורש או אינו אלא לך ולא לבן כשהוא אומר שש שנים יעבוד הרי לבן אמור מדלא כתיב ועבדך ומרבינן לבן ולא לאח שבן קם תחת אביו ליעוד ולשדה אחוזה כדאמרינן התם ונמכר לגר או לגוי אינו עובד אפילו את הבן דכתיב וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו כדאיתא התם ואפילו הוציא הרב הוצאות על העבד בחוליו אינו חייב כלום כדכתיב יצא לחפשי חנם:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האדון </b> חייב במזונות אשתו ובניו של עבד עברי כדתניא התם דף כ"א ויצא מעמך הוא ובניו עמו אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו אמר ר' שמעון אם הוא נמכר בניו ובנותיו ואשתו נמכרים אלא מכאן שרבו חייב במזונות בניו ואשתו וצריכי תרי קראי כדאיתא התם ודוקא אשתו נשואה ומותרת לו ולא ארוסה ולא דאסורה לו דכתיב אשתו עמו אשה הראויה לעמוד עמו ובמכילתא דריש אשתו למעוטי שומרת יבם עמו למעוטי ארוסה שאינה עמו. ובנמכר לגוי נמי כתיב ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו ואפילו במזונות אשה ובנים שלקח מדעת רבו חייב הרב במזונותיהם דמדכתיב אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו וגומר משמע דבשעת יציאה יש לו אשה ובנים אפילו לא היו לו בשעת כניסה ומיהו דעתו בעינן כיון דחייב במזונות דכשהיה לו בשעת כניסה אדעתא דהכי קנאו אבל לא היה לו לאו אדעתא דהכי קנייה דלינסיב אשה ויהא חייב במזונותיהם אלא מדעתו. ואין לרב במעשה ידי האשה או הבנים כלום אלא לעבד הם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>יש </b> לרב ליתן שפחה כנענית לע"ע שמכרו לו בית דין כדכתיב אם אדוניו יתן לו אשה וילדו לו וגו' ובמכרוהו ב"ד משתעי כדאמר' לעיל וכתיב יתן לו אשה לו ולא למוכר עצמו וכיון דאין לו רשות אסורה עליו ולנמכר ע"י ב"ד כופהו רבו על כך דתניא כי משנה שכר שכיר עבדך שכיר אינו עובד אלא ביום ועבד עברי בין ביום ובין בלילה והלא כבר נאמר כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה וכו' אלא אמר רבי יצחק מכאן שרבו מוסר לו אשה כנענית ואי מרצונו הא כתיב אם אדוניו יתן לו אשה וכדאיתא התם דף ט"ו והאי קרא בשפחה כנענית איירי כיון דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה וגו' כדדרשינן במכילתא ובן הרב כופהו על כך אם מת אביו כיון דכתיב שש שנים יעבוד להביא את הבן כדאמר' לעיל הוי עבודה לבן כעבודה לאב ביום ובלילה כדאמ'. ואין עבד עברי מותר בשפחה כנענית עד שתהיה לו אשה ישראלית ובנים ורבי אליעזר בן יעקב דדריש אם בגפו יבא בגפו יצא יחידי נכנס יחידי יצא דבגפו דרש ליה נמי לשון בגופו שאם בא בגופו יחידי שלא היו לו אשה ובנים יצא יחידי ואם לא בא יחידי אלא שיש לו אשה ובנים לא יצא יחידי משפחה כנענית אלא רבו יכול למוסרה לו וכדאמרינן דף כ' ואפילו היה עבד עברי כהן מותר בשפחה כנענית כדפשיט רב התם דחידוש הוא שהתירה תורה שפחה כנענית לא שנא ישראל ולא שנא כהן אף על גב דריבה הכתוב בהן מצות יתרות. ואין האדון יכול להפריש העבד מאשתו הישראלית כשמוסר לו שפחה כנענית דכתיב אשתו עמו ואינו יכול ליתן לו ב' שפחות ולא א' לב' עבדים דכתיב יתן לו אשה. מסר לו שפחה ולא יצא בשש ונרצע והגיע יובל ואינו רוצה לצאת וחבל בו רבו שיצא פטור שהרי נאסר עתה בשפחה כנענית.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מוכר </b> עצמו אינו נרצע מדכתיב גבי מכרוהו בית דין ורצע אדניו את אזנו במרצע אזנו שלו ולא של מוכר עצמו ואין הנרצע עובד את הבן אלא יוצא במיתת האדון וביובל דכתיב ועבדו לעולם ועבדו לו ולא לבן ולא לבת לעולם לעולמו של יובל כדילפינן נמי התם פרק קמא דקידושין מושבתם איש אל אחוזתו דבפרשת יובל כתיב ואוקימ' ליה בנרצע ושם רצועה נוהג באיש ואינו נוהג באשה והכא כתיב איש. עבד עברי כהן אינו נרצע מפני שנעשה בעל מום וכתיב ואיש אל משפחתו למוחז' שבמשפחתו ואינו שב לשררה שהיה בה דלא כתיב אלא אל משפחתו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כיצד </b> רוצעין מביאו אצל בית דין שלשה כדתניא והגישו אדוניו אל האלהים וגו' שימלך במוכריו כדתניא במכילתא לסוף שש ולא אחר כך דכתיב ואם אמר יאמר העבד כשהוא עבד וכתיב לא אצא חפשי דמשמע סמוך ליציאה כדאיתא התם דף כ"א אל הדלת או אל המזוזה מה מזוזה מעומד דבלאו הכי לא מיקרי מזוזה אף דלת מעומד בין דלת של אדון או של כל אדם דלא כתיב דלתו. ונוקב אזנו הימנית דכתיב הכא אזנו וכתיב התם אזנו מה להלן ימנית אף כאן ימנית ובגובה של אוזן דתנן גבי מומין נפגמה אזנו מן הסחו' אבל לא מן העור וקי"ל דאין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום משמע דאין רציעה אלא בגובה של אוזן. ובמרצע של מתכת כרבי דאמר מה מרצע מיוחד של מתכת באזנו ובדלת קודר והולך עד שמגיע לדלת כדאיתא התם ומשום דלא כתיב הכא אלא דלת אמרינן דלא כתיב התם מזוזה אלא לומר מה מזוזה מעומד וכו' ורצע אדוניו ולא בנו ולא שלוחו ולא שליח בית דין ואין רוצעין ב' עבדים כאחד שאין עושים מצות חבילות חבילות כדאמר'.
+
+Halakhah 10
+
+<b>ואם </b> אמר יאמר העבד עד שיאמר וישנה העבד עד שיאמר כשהוא עבד בסוף שש בתחלת פרוטה אחרונה שעדין הוא עבד כדא' לעיל. היתה לעבד שפחה כנענית ולו ממנה בנים ולרבו אין אשה ובנים אינו נרצע דכתיב כי אהבך ואת ביתך לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים אינו נרצע שנא' אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני וגו'. הוא אוהבו ורבו אינו אוהבו או איפכא אינו נרצע דכתיב כי טוב לו עמך וכתיב כי אהבך היה אחד מהם חולה אינו נרצע דכתיב כי טוב לו עמך שניהם שוים ואם שניהם חולים נמי אינו נרצע דכתיב כי טוב לו עמך שניהם בטובה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מוכר </b> עצמו נמכר לגוי ומכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לישראל דכתיב כי ימכר לך אחיך אין ב"ד מוכרין אלא לך. מוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש מכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לשש דכתיב ביה ועבדך שש שנים זה ולא מוכר עצמו ובמוכר עצמו לא כתיב שש מוכר עצמו אין מעניקין לו מכרוהו ב"ד מעניקין לו דכתיב העניק תעניק לו ולא למוכר עצמו. אין אשה נרצעת כדילפינן לעיל מדכתיב ושבתם איש אל אחוזתו:<br><b> מצות רז </b> להעניק עבד עברי כדכתיב העניק תעניק לו וגו' וכן לאמה דכתיב ואף לאמתך תעשה כן ותניא להעניק יכול אף לרציעה תלמוד לומר ואם אמר יאמר העבד ולא האמה:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>אזהרת שג </b> שלא לשלח עבדו או אמתו ריקם כדכתיב וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם ונתקו הכתוב לעשה דכתיב הענק תעניק לו וגו' בתר לא תשלחנו ריקם. אחד היוצא בסוף שש או ביובל או במיתת האדון וכן אמה העבריה באחד מאלו או בסימנין מעניקין אבל היוצא בגרעון כסף אין מעניקין לו כדתניא התם דף ט"ו יכול לא יהו מעניקין אלא ליוצא בשש מנין לרבות יוצא ביובל ומיתת האדון ואמה העבריה בסימנין תלמוד לומר תשלחנו וכי תשלחנו תרי זימני תשלחנו לרבות שאר שילוחין לענק יכול שאני מרבה בורח ויוצא בגרעון כסף ת"ל וכי תשלחנו חפשי מעמך מי ששילוחו מעמך יצאו אלו שאין שילוחן מעמך אלא מאליהן בכסף שנתן או במה שברח קודם שיגיע יובל. דברים שיש בהם ברכה מחמת עצמן כגורן ויקב הוא שחייב להעניק ולא מכספים ובגדים כדילפינן התם יכול לא יהו מעניקין אלא מצאן גורן ויקב מנין לרבות כל דבר תלמוד לומר כאשר יברכך ה' אלהיך אם כן מה תלמוד לומר צאן גורן ויקב לומר לך מה צאן גורן ויקב מיוחדין שישנן בכלל ברכה אף כל שישנו בכלל ברכה יצאו כספים וכו'. ואין נותן פחות מל' סלעים בין ממין אחד בין ממינים הרבה כשלשים של עבד דעבד מעבד הוה ליה למילף נתינה נתינה כרבי יהודה התם דף ט"ז. ובין שנתברך הבית בגללו או לא נתברך מעניקין אותו כדכתיב העניק תעניק לו מ"מ אם כן מה תלמוד לומר כאשר יברכך הכל לפי הברכה תן לו שאם נתברך הבית בשבילו הרבה יוסיף על הענקו ואם לאו אל יפחות מן הכתוב.
+
+Halakhah 15
+
+<b>ענק </b> עבד עברי לעצמו ואין בעל חוב גובה הימנו כתנא דאמר לו ולא לבעל חוב דמדסבירא לן כר' נתן בעלמא מנין שמוציאין מזה וכו' איצטריך למעוטי הענקה מהאי דינא כדאמר' דף ט"ו וט"ז ואע"ג דאמרינן לעיל לו ולא למוכר עצמו כת"ק דהלכתא כוותיה אפשר שהרב ז"ל נקט כי האי תנא דאמרינן התם תני חדא ענק עבד עברי לעצמו וענק אמה העבריה לעצמה ואמרינן לעצמו פשיטא וכו' הא מני תנאי היא וכו' ונראה דהאי תנא אף על גב דדריש לו ולא לבעל חוב מצי למדרש נמי לו ולא למוכר עצמו כת"ק דבריתא דלעיל ולא תימא תרי דרשות מחד קרא דכיון דכתיב לו משמע לו דוקא וממילא אימעיטו מוכר עצמו דאינו בהענקה ושהענקה היא לעבד ולא לב"ח וכיון דהאי תנא תני הא מילתא בהדי אמה העבריה הענקה לעצמה כשאין לה אב דהלכתא הכי בהא נמי הלכתא הכי ומפיק לה נמי מדכתיב לו כדאמ'. ענק אמה העבריה לאביה ומציאתה לאביה דכל שבח נעורים לאביה כדילפינן בעלמא ואם מת הן של עצמה שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו כדילפינן מדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אף </b> על פי שיש רשות לאב בבתו נערה אינו יכול למוכרה דאם כשמכרה כשהיא קטנה יוצאה בסימני נערות כל שכן דאינו מוכרה וכדתני' במכילתא ובמס' ערכין אף הקטנה שהיא אילונית בסימניה יש לאביה [רשות] למוכרה כל זמן שהיא קטנה ואינה יוצאה אלא בבגר כדנימא לקמן. טומטום ואנדרוגינוס אינם נמכרים אלא כדין עבד עברי ולא כאמה עבריה דכתיב גבי עבד אם אדוניו יתן לו אשה וגו' וגבי אמה ואם לבנו יעדנה והני לאו בני אשה ולא ייעוד נינהו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> האב רשאי למכור בתו אלא א"כ העני כדאמ' גבי מוכר עצמו ואף על פי כן כופין אותו לפדותה משום פגם משפחה כדאמ' פרק קמא דקידושין דף י"ח אין לו לפדותה עובדת עד שתצא.
+
+Halakhah 3
+
+<b>אמה </b> העבריה נקנית בכסף או בשוה כסף דהואיל ומיקדשא בכסף הדין נותן שתהא נקנית בכסף ונקנית בשטר כדכתיב אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת כדאמר' לעיל ריש פרק ב' ואינה נקנית בפרוטה שאינה ראויה לגרעון כסף וכתיב והפדה מלמד שמגרעת וכו'. ושטר אמה העבריה האב כותבו כרב חסדא דף ט"ז כי היכי דשטר שדות מוכר כותבו כדילפינן מן ואקח את ספר המקנה.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אמה </b> העבריה עובדת שש כדכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ואם פגעה בה יובל קודם יוצאת כדאמרינן בעבד. מת אדון אף על פי שהניח בן יוצאה חנם כנרצע דכתיב ביה ועבדו לעולם ולא את הבן ולא את הבת וכתיב ואף לאמתך תעשה כן הקישה לנרצע דאף על גב דאמרן ואף לאמתך תעשה כן להעניק ניכתוב קרא לאמתך כן מאי תעשה שמעת מינה תרתי דמאי תעשה לאגמורי נמי אהענקה:<br><b> מצות רח </b> לפדות אמה העבריה דכתיב והפדה ודרשינן מלמד שמגרעת מפדיונה ויוצאה ואם כתב לה שטר שיחרור ומחל על השאר יוצאה חנם כעבד דאמרי' התם פרק קמא דקידושין עבד עברי גופו קנוי עד שיגיעו ימי חיפושו. והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול ולכך צריך שטר שיחרור דלא גרע מכנעני דנפק משטר דכתיב או חופשה לא ניתן לה וגמר לה לה מאשה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>אמה </b> העבריה יוצאה בסימנין כדכתיב ויצאה חנם ותניא ריש פרק קמא דקידושין ויצאה חנם ולא פירש מתי תצא אלו ימי בגרות שהיא משתנה מנערות להיות בוגרת אין כסף אלו ימי נערות ומכי נפקא בסימני נערות לא איצטריך קרא לימי בגרות אלא לעיקר זבינא דאילונית למדנו שהיא נמכרת בקטנותה כשאר בנות דסלקא דעתך אמינא דמתיא סימני נערות הויא זבינא דלא מתיא סימני נערות לא הוי זביניה זבינא קמ"ל וזאת תצא בימי בגרותה כשיהיו לה עשרים שנה מקל וחומר ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון בגרות שמוציאין מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון וכדאיתא התם דף ד'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> אמה העבריה יוצאה בראשי איברים כעבד כנעני כדכתיב לא תצא כצאת העבדים וכן עבד עברי אינו יוצא בראשי איברים אלא משלם לו דמי עינו או שינו כחובל בחברו:
+
+Halakhah 7
+
+<b>מצות רט </b> ליעד אמה העבריה לעצמו או לבנו דכתיב אשר לא יעדה מכלל שמצוה ליעדה וכתיב ואם לבנו ייעדנה וגו' ואם יעדה הרי היא כארוסה דיעוד אירוסין עושה כדאמרי' דף י"ח דאי נישואין כיון דנשאת אין לאביה רשות בה וכתיב בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו יכול למוכרה הא יעודי מיעד לה ואינה יוצאה אלא בגט או מיתת הבעל כדכתיב כמשפט הבנות וגו'. ומצות יעוד קודמת למצות פדיה כדכתיב אשר לא יעדה והפדה כדתניא במכילתא. מצות יעוד הרי את מקודשת או מאורסת לי ואפילו בסוף שש ואינו צריך ליתן כסף דמעות ראשונות לקידושין ניתנו ולכך אפילו בסוף שש שלא נשאר לו עליה אפילו פרוטה כרבנן דר' יוסי בר' יהודה. ונוהג בה מנהג אישות ולא מנהג שפחות כדכתיב כמשפט הבנות וגו' ואינו מיעד שתים כאחת כדתניא במכילתא לא ייעדה לא ייעד לב' כאחת ומשמע נמי יעדה מדעתה כדתני אבימי דאין יעוד אלא מדעת ודריש ייעדה לשון ידיעה. מת האדון אין בנו יכול ליעדה שהרי יצאה במיתת האדון כדילפינן לעיל. היעוד כאירוסין כדאמרינן לעיל דאי כנישואין הרי אין לאביה רשות בה וכתיב בבגדו בה וגו' הא יעודי מיעד לה. ואם שלש אלה לא יעשה לה שלא יעדה לו ולא לבנו ולא נפדה בגרעון כסף ויצאה חנם בסימנים כדאמרינן לעיל דאי שלש אלה הם שארה כסותה ועונתה אחר יעוד משמע ויצאה חנם בלא גט להכי דרשינן חנם בלא כסף בסימנין ולא חנם בלא גט וכדתניא במכילתא:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אזהרת שד </b> שלא ימכור האדון אמה העבריה כדכתיב לא ימשול למכרה בבגדו בה ותניא פרק קמא דף י"ח מוכר אדם את בתו לאישות ושונה שאם קבל בה קדושין ונתארמלה או נתגרשה מן האירוסין חוזר ומקדשה לאחר וכסף קידושיה שלו' אם לא בגרה וכן מכרה לשפחות ושונה ומכרה לאחר שתצא וכן לאישות יכול לקדשה לאחר אחר שיצאה משפחות אבל לא יכול למוכרה לשפחות אחר שקדשה וחזרה אליו שנתארמלה או נתגרשה רבי שמעון אומר כשם וכו' ותנא קמא כרבי עקיבא דתניא בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אין רשאי למוכרה דברי רבי עקיבא דסבר יש אם למקרא בבגדו בה לשון בגד דאי לשון בגידה איבעי ליה למימר בבגדו כמו בשמעו ודריש הכי כיון שפירש אדון טליתו עליה לשם יעוד אם גרשה בגט אין האב יכול למכרה אבל לא יעדה וחזרה אצל אב חוזר ומוכרה כרבנן דאמרינן לשפחות אחר אישות הוא דלא כי הכא דמכי יעדה הוה ליה אישות אבל שפחות אחר שפחות מצי מזבן אבל הרב ז"ל מפרש שפחות אחר שפחות דיכול אפילו יעדה וחזרה לאביו במיתת הבעל או בגט יכול לחזור ולמכרה אבל לא לשפחות אחר אישות דדריש בבגדו בה שפירש המקדש טליתו עליה דהיינו שקדשה שוב אינו יכול למכרה ומשמע ליה לרב ז"ל דלא ימשול למכרה קאי אאדון דכיון דלא יעדה לא ימשול למכרה לעם נכרי ולא עשה כלום אם מכרה או נתנה לאחר וכן עבד עברי אין האדון יכול למוכרו ולא הוצרך לאומרו באמה העבריה אלא מפני שיש לו ליעדה.
+
+Halakhah 11
+
+<b>אין אמה </b> העבריה נמכרת אלא למי שיש לו עליו או לבנו קדושין כדי שתהא ראויה ליעוד לו או לבנו דאף על גב דסברי רבנן דאין מוכרה לקרובים היינו בדליכא כלל יעוד כמו אם מכרה לבנו אבל אי איכא צד יעוד כגון שמכרה לאביו שיכול ליעדה לבנו שהיא בת אחיו מצי למוכרה. יש [רשות] לאדם למכור בתו לפסולים שקידושין תופסין בהם דכתיב לאמה מלמד שמוכרה לפסולים שאינה נמכרת אלא לאמה בלבד ולא לנשואין כיון דמצי ליעדה דהיינו אירוסין דקדושין תופסין לו בה אבל קרובים דאין קדושין תופסין לו בה לא מצי מזבן לה כדאמ'.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>המוכר </b> את בתו והלך וקדשה לאחר אם לא יעדה האדון כשתצא מרשותו יגמרו קדושיה ותעשה אשת איש כרבנן דרבי יוסי ברבי יהודה דף י"ט דאמרי אם רצה ליעד מיעד כשקדשה לאחר דקסברי דמעות הראשונות לקידושין נתנו דאי בעי ליעודי מיעד ואם לא יעדה חיילי קידושין.
+
+Halakhah 16
+
+<b>התנה </b> שלא לייעד הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל כרבנן דהתם ויעוד לא הוי דבר שבממון דתנאו קיים:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עבד </b> כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה כדתנן דף כ"ב וילפינן להו בגמרא מדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה הקישן הכתוב לשדה אחוזה דנקנה בכולהו כדילפינן בדוכתיה וכל אומות ככנענים משנמכר לעבד אלא שכל עבדים נקראים על שם כנען משום דכתיב ביה עבד עבדים ואמר בגמרא תנא אף בחליפין דשדה נמי נקנה בחליפין כדילפינן בדוכתיה ונקנה ג"כ במשיכה דומיא דמטלטלי וקונה את עצמו בכסף שנתן אחר לרבו על מנת שיצא העבד לחירות דכיון דאמר ליה על מנת אהני ליה תנאיה לרבנן כדאמרינן התם ונראה דכמו שנקנת בכסף כדילפינן משדה אחוזה קנה עצמו נמי בכסף בשטר הוא שכותב לו הרי את בן חורין וכו' ומוסרו לו בפני עדים או חתום בעדים כגט אשה דגמרינן לה לה מאשה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>המכה </b> עבדו בכוונה וחסרו אחד מכ"ד איברים שאינם חוזרים יוצא לחירות כדכתיב וכי יכה איש את עין וגו' ואמרינן בגמרא בשלמא שן ועין כתיבי אלא ראשי איברים מנא לן גמר במה מצינו מה שן ועין מומין שבגלוי ואינם חוזרים אם נטלן אף כל מומין שבגלוי ואינם חוזרים ודרשינן כלל ופרט וכלל כי יכה כלל שן ועין פרט לחפשי ישלחנו חזר וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט שהוא מום שבגלוי ואינו חוזר יצא מסרס עבדו בבצים או חותך לשונו דאינם מומין שבגלוי ומשום דלא בעינן בטל ממלאכה דומיא דשן ועין דרשינן להא בריבה ומיעט וריבה ורבי כל מילי אפילו אינו בטל ממלאכה. המפיל שן קטן אינו יוצא לחירות דכתיב שן ועין ואי כתב שן לחוד הוה אמינא אפילו שן דחלב דהיינו קטן שעתיד להחליף כתב עין לומר דאינו מחליף ואי כתב עין ה"א מה עין שנברא עמו אף כל שנברא עמו אבל שן לא צריכא ואף על פי שחסר אחד מאיבריו צריך גט שחרור להתירו בבת חורין דכתיב הכא ישלחנו וגמר משילוח דאשה מה היא בשטר אף שילוח דעבד בשטר. ועבד שלא מל ולא טבל אלא הוא בגיותו אינו יוצא בראשי איברים כיון שאינו במקצת מצות.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>היתה </b> לו אצבע יתירה וחותכה יוצא בה לחרות דכיון דנספרת על גב היד שהיא בשורת שאר אצבעות הוי כשאר אצבעות דהוו מום שבגלוי ואינו חוזר. אחד מראשי איברים שהוא בטל ממלאכה אם חתכו הרי חסר בו אבר ויוצא לחרות דאמר בעוף דאין תמות וזכרות בה ואפילו הכי נחטטה עינה פסולה אף על גב דסמויה מעיקרא דכתיב מהעוף ולא כל העוף אלמא כי חטטה משוי לה מומא וכן כשלא חסרו אלא שבטלו ממלאכתו כגון שסמא עינו או חרשו והיינו כשהכהו על עינו או על אזנו אבל הכה בכותל כנגדם והבעיתו בקול ואינו רואה או אינו שומע אינו יוצא לחרות דאדם דהוי בר דעתא איהו מבעית נפשיה שנותן לבו אל פחד הבא פתאום.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הכהו </b> על עינו וחסרה מאורה או על שינו ונדדה אם אינו יכול להשתמש בהם יוצא לחרות דאף על גב דלא סמאה לגמרי הויא השחתה כיון שאינו יכול להשתמש בה ואם היתה כך מעיקרא והפילה אינו יוצא לחרות דהויא כנפולה כבר. הכהו על ידו אינו יוצא לחרות דחוזר ובעיא מום שאינו חוזר כדאמרינן. תלש בזקנו ודלדל בו עצם דאף על גב דליכא ביטול מלאכה כשן ועין דעצם דזקן לאו מידי עבד כיון דבגלוי הוא ואינו חוזר הוי ככ"ד ראשי איברים דלחפשי ישלחנו כתיב והוי ריבויא ואינו לשון כלל להיות נידון בכלל ופרט אלא בריבה ומיעט וריבה וריבה הכל ולא תימא א"כ הכהו על ידו וצבתה נמי אע"ג דחוזר דאם כן שן ועין מאי אהני ומאי מיעט.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>חסרו </b> בלא כוונה כלל אינו יוצא לחרות ואם נתכוון לנגוע בה והפילה יצא לחירות דכתיב ושחתה עד שיתכוין לשחתה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>המפיל </b> שן עבדו וסימא עינו כיון דיצא לחרות בשן נותן לו דמי עינו דאע"ג דצריך גט שיחרור היינו לישא ישראלית ודרשינן במכילתא תחת עינו תחת שינו שיצא על הראשונה ונוטל דמי שנייה.
+
+Halakhah 15
+
+<b>מי </b> שחציו עבד וחציו בן חורין או הוא של ב' שותפין אינו יוצא בראשי אברים שאינו מיוחד לרבו שחבל בו וכתיב עבדו ואמתו כדיליף ר' יצחק במכילתא ובפרק החובל אמרינן כמאן כרבי אלעזר מה כספו הוא המיוחד לו אף עבדו המיוחד לו.
+
+Halakhah 16
+
+<b>עבדי </b> צאן ברזל יוצאין בראשי איברים אם חסרן הבעל ועבדי נכסי מלוג אין יוצאין לא מן הבעל ולא מן האשה שאינם של בעל וגם אינם מיוחדים לאשה.
+
+Halakhah 17
+
+<b>יציאת </b> העבד בראשי איברים נוהג בכל זמן ובכל מקום בב"ד סמוכים מפני שהוא קנס שמשלם יותר מדמי עינו ביציאה לחרות:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המזכה </b> גט לעבדו יצא לחרות דזכין לו לאדם שלא בפניו ותן גט זה לעבדי אינו יכול לחזור בו ולכשיגיע הגט לידו יצא לחירות כחכמים דפליגי במתניתין דפ"ק דגיטין אר' מאיר וסבירא להו דזכות הוא לעבד כיון שיכול רבו לומר לו עשה עמי ואיני זנך.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אמר </b> ליורשיו בשעת מיתתו שישחררו שפחתו כופין אותם לשחררה דמצוה לקיים דברי המת כדילפינן.
+
+Halakhah 5
+
+<b>דברים </b> השוים שחרורי עבדים לגיטי נשים מן התורה דבעיא לשם המשחרר בגיטי נשים דכתיב לה לשמה וכתיב הכא נמי לה לשמה ומחובר פסול נמי בשיחרור עבדים כגיטין דכתיב ניתן לה לא יהיה מחוסר אלא נתינה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>הכותב </b> שטר אירוסין לשפחתו אע"פ שאמר לה צאי בו לחירות והתקדשי בו אינו לשון שחרור ואינה משוחררת ולא מקודשת:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> גט </b> שחרור בעינן שיהיה כורת בינו לבין העבד כגט אשה לפיכך אם כתב לעבד עצמו ונכסיו חוץ מדבר פלוני אין זה כורת ואינו משוחרר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>המשחרר </b> שני עבדים בשטר אחד לא קנו עצמן וכן אם כתב חצי נכסי לפלוני עבדי הרי שייר בעבד חציו שהוא מכלל נכסיו ואין זה שיחרור וכן שחרר חצי עבדו בשטר והניח חציו לא קנה העבד את חציו אלא אם כן שחרר חציו בכסף שקבל.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>הכותב </b> לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין שלא שייר בה אבל אמר הרי את שפחה וולדך בן חורין הוי כמשחרר חציה ולא אמר כלום דעובר ירך אמו הוא ואף על גב דברישא דבריו קיימים אי אפשר לומר דעובר ירך אמו וטפל לאמו הוא ולכך אינו משוחרר אבל היא אינה טפלה לולדה אף על גב דירכה הוי לא חשיב כמשחרר חציה כששחרר אותה ולא את ולדה כדאמרינן.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>עבד </b> שחציו בן חורין שאינו מותר לישא שום אשה כופין את רבו שישחררנו וכותב שטר על חצי דמיו משום דהוא מצווה בפריה ורביה אבל שפחה אין כופין את רבה אלא א"כ נוהגין בה מנהג הפקר דאינה מצווה אפריה ורביה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ש"מ </b> שכתב נכסיו לעבדו ועמד אינו חוזר בעבד כיון שיצא עליו שם בן חורין:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מוכר </b> עבדו לגוי יצא לחירות דקנס חכמים הוא מפני שהפקיעו מן המצות וכן מוכר עבדו לח"ל קנסו הלוקח שאלו לא לקחו לא יצא לח"ל:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אזהרת שה </b> שלא להסגיר אל אדוניו עבד שברח מח"ל לא"י כדכתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו ובברח מח"ל לארץ ישראל מדבר הכתוב כדדרש רבי אחי ברבי יאשיה פרק השולח דף מ"ח דכתיב אשר ינצל אליך לארץ ישראל ואומר לרבו שיכתוב לו גט שחרור ויכתוב העבד ש"ח בדמיו כדאיתא התם אם לא יוכל למוכרו שם דלא יצא לחרות במה שברח לארץ ישראל שלא יוציאוהו משם וכיון דכותב עליו ש"ח בדמיו הרי הוא משוחרר והוי גר צדק והוסיף הכתוב אזהרה למי שמונה אותו מפני שהוא שפל רוח מן הגר:<br><b> אזהרת שו </b> שלא להונות אותו כדכתיב עמך ישב בקרבך באחד שעריך בטוב לו לא תוננו אפילו הונית דברים נמצא המונה אותו עובר בלאו זה נוסף על שנים לאוין שבגר.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הקונה </b> עבד ולא רצה למול מוכרו אחר י"ב חדש ואם התנה העבד שלא למול מותר לקיימו וכדאמרינן פרק החולץ דף מ"ח וזהו עבד ערל שמותר לקיימו. עבד שהפיל עצמו לגיסות מותר ליטול דמיו מן הגוים מפני שהוא כמציל מידם.
+
+Halakhah 13
+
+<b>המפקיר </b> עבדו זכה בעצמו ויצא לחירות וצריך גט שיחרור כרבי יוחנן.
+
+Halakhah 14
+
+<b>עבד </b> שברח מבית האסורים של גוי ששבאו אם נתיאש ממנו רבו יצא לחירות כדאמר התם פרק השולח דף ל"ח והפודה אותו מיד השבאי אם נתיאש רבו ראשון ישתעבד בו זה שני ואם פדהו לשם בן חורין הרי זה בן חורין וכדתנן התם ואם לא נתיאש ממנו רבו ראשון חוזר לו בלא כלום כיון שפדהו לשם בן חורין.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>עבד </b> שעשאו רבו אפותיקי ושחררו משוחרר ומפקיע מידי שעבוד כדאמרינן בעלמא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד דאין גופו קנוי לב"ח אלא שעבוד בעלמא עשה לו רבו שיעשה דבר שאינו חייב בו אלא בן חורין יצא לחירות וכותב לו גט שחרור וכן כל שהוציא מפיו דברים שמשמען שמשחררו ושגמר בלבו דבר זה כופין אותו לכתוב לו גט שחרור.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>הלוקח </b> עבד מן הגוי וקדם וטבל בפני רבו לשם בן חורין יצא לחירות. תקף בגוי קטן והטבילו לשם גר הוי גר לשם עבד הוי עבד לשם בן חורין הוי בן חורין גר שקדמו עבדיו וטבלו בפניו קנו עצמן:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ישראל </b> שבא על שפחה כנענית הוולד כנעני לכל דבר כדילפינן ס"פ האומר בקידושין דולדה כמותה מדכתיב בשפחה כנענית שייחד לעבד עברי האשה וילדיה תהיה לאדוניה דהוולד כמותה ולא יצא חפשי עם אביו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הקונה </b> עבד כנעני מישראל או מאי זה גוי שיהיה וכן גר תושב וגוי יש לו למכור עצמו לישראל והרי הוא עבד כנעני לכל דבר וכן מוכר בניו ובנותיו וכל אחד מהם הוי עבד כנעני לכל דבר כדכתיב מהם תקנו עבד ואמה וגו' וכתיב בתריה וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו ממשפחתם וגו'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>אחד </b> מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו הבן הוא עבד כנעני אבל העבד שבא על אחד מן האומות אין הבן עבד כדתניא פרק האומר דף ס"ז מנין לאחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שאמר הכתוב עליהם לא תחיה כל נשמה והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד דשדינן ליה בתר זכר ומותר להחיותו דכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו ולעיל מיניה כתיב ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם שאינם משבעה אומות מהם תקנו עבד ואמה וסמיך ליה וגם מבני התושבים כלומר לא משאר אומות לבדם שאין בהם מערבוב ז' אומות אלא אף מבניהם שמולידים אותם תושבים הבאים לגור עמכם מן הכנענית מהם תקנו שלידתן בארצכם דהיינו אמותיהם ולא מן הגרים בארצכם שהולידו בני ארצכם במקומות אחרים מבנות שאר אומות כך פי' רש"י ז"ל ונראה שהרב ז"ל היה לו נוסחא אחרת בזאת הבריתא וממנה הוציא דין זה. עבד הנלקח בדיני המלך הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>גוי שקנה </b> גוי לעבדות לא קנהו אלא למעשה ידיו ואם מכרו לישראל גופו קנוי לישראל כדאמר ריש לקיש פרק השולח דף ל"ז מנין לגוי שקונה את הגוי למעשה ידיו שנאמר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו וריבויא הוא האי מהם תקנו דהא כתיב לעיל מיניה מהם תקנו עבד ואמה וכתיב בתריה וגם מבני התושבים הגרים עמכם ולשתוק אלא למאי כתב מהם תקנו לומר אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם את אחד מכם ולא הם קונים זה מזה לגופו אלא למעשה ידיו דכיון דגוי קונה ישראל למעשה ידיו כדכתיב וכי תשיג יד גר ותושב וגו' או לעקר משפחת גר כ"ש דגוי קונה חברו למעשה ידיו:
+
+Halakhah 6
+
+<b>מצות רי </b> להשתעבד בעבד כנעני לעולם והמשחררו עובר בעשה כדכתיב לעולם בהם תעבודו ומותר לשחררו לדבר מצוה וכדאמר' התם פרק השולח לעולם בהם תעבודו ר' עקיבא אומר חובה ור' אליעזר נמי אומר חובה ואפילו לשחרר עבדו להשלים לעשרה כדאיתא התם משום דמצוה שאני.
+
+Halakhah 7
+
+<b>יכול </b> הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך כדמסקי' פ"ק דגיטין וכדמשמע קרא דלעולם בהם תעבודו ולא חייבו מזונות ומותר לרדותו בפרך דדוקא בעבד עברי אזהר רחמנא ואע"פ כן מדת חסידות להיות רחמן ורודף צדק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e7ef12bf920ba0f76e77260f12b75f6244f98a2a
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Kinyan/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,499 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Slaves
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות עבדים
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Slaves
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות עבדים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות רו </b> לדון בדין עבד עברי והוא ישראל שמכרו אותו בית דין על כרחו או המוכר עצמו לרצונו ועל זה שמכרוהו ב"ד כתוב כי תקנה עבד עברי וגו' עבד שהוא עברי או אינו אלא במוכר עצמו כשהוא אומר כי ימוך אחיך ונמכר לך הרי מוכר עצמו אמור ומה אני מקיים כי תקנה בנמכר בב"ד וכן כתיב כי ימכר לך אחיך העברי וגו' דכי ימכר ע"י אחרים משמע. מוכר עצמו הוא שהעני ביותר כדכתיב כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך ואינו רשאי למכור עצמו אלא אם כן צריך המעות לאכלן ולא לדבר אחר אפילו לכסות דכתיב כי ימוך ותניא בת"כ מנין שאין אדם רשאי למכור את עצמו להניח בפונדתו ליקח בהמה או כלים וכו' אלא אם כן העני תלמוד לומר כי ימוך ונמכר לך אין נמכר אלא לכשימוך.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> האשה נמכרת בגנבת' כדתנן פרק היה נוטל ואמרינן בגמרא אמר קרא ונמכר בגניבתו בגניבתו ולא בגניבתה וכן אינה מוכרת את עצמה כיון דגלי קרא דאפילו בגניבתה אינה נמכרת וכדדרשינן במכילתא דאינה מוכרת את עצמה גבי קרא דכי ימכור איש וגו'. ואין הגר נקנה בעבד עברי דכתיב ושב אל משפחתו מי שיש לו משפחה בפרק איזהו נשך ודרשינן בת"כ יצא גר שאין לו משפחה דאף ע"ג דבפרק קמא דקידושין ובפרק אלו הן הגולין דרשינן האי קרא בגווני אחריני אפ"ה ממילא משמע דבעינן דליהוי ליה משפחה.
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> מוכרין בית דין אלא לישראל ולא לגוי דאפילו מוכר עצמו אינו רשאי למכור עצמו לגוי ודרשינן בת"כ ימכר לך אחיך מנין כשיהו ב"ד מוכרין אותו לא יהו אלא לך ת"ל כי ימכר לך אחיך ומנין כשיהא נמכר לא יהא נמכר אלא לך ת"ל ומכר לך. ואם עבר ומכר עצמו אפילו לעובד עבודה זרה ואפילו לע"ז עצמה הרי זה מכור דכתיב או לעקר משפחת גר לעקר זה הנמכר לע"ז עצמה משפחת גר זה הגוי תושב זה גר אוכל נבלות לגר זה גר צדק. אמר הריני מוכר עצמי לגוי יכול תזקק לו ת"ל אחרי נמכר ודרשינן בת"כ אי אתה זקוק לו עד שימכר ואף על פי שעבר מצוה לפדותו כדכתיב אחרי נמכר גאולה תהיה לו מיד אל תניחהו שיטמע:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אזהרת רצט </b> שלא ימכור ממכרת עבד בפרהסיא על אבן המקח ולא בסימטא כדרך שהעבדי' נמכרים וכדתניא בת"כ:
+
+Halakhah 6
+
+<b> אזהרת ש </b> שלא לעבוד בעבד עברי בפרך שהיא עבודה שאין לה קצבה ואינו צריך לה וכדילפינן בתורת כהנים מפרך האמור במצרים ותניא לא תרדה בו בפרך לא יאמר לו החם לי את הכוס ואינו צריך וכו':<br><b> אזהרת שא </b> שלא יניחו הגוי שיעבידנו בפרך כדכתי' לא ירדנו בפרך ואין אנו זקוקים ליכנס בביתו של גוי לראות שלא יעבידנו בפרך דכתיב לעיניך בזמן שאתה רואה:
+
+Halakhah 7
+
+<b>אזהרת שב </b> שלא יעבוד בו עבודת עבד כדכתיב וכי ימוך אחיך וגו' לא תעבוד בו עבודת עבד שהן עבודות של ביזוי וגנאי שהם מיוחדים לעבדים ואינו נוהג בו אלא כשכיר כדכתיב כשכיר כתושב יהיה עמך וגו' ודרשינן בת"כ עמך שלא ימסור אומנתו לאחר שאם היה בלן לרבים וכו' רבי יוסי אומר אם היתה אומנותו כך יעשה אבל לא ילמדנו וכו' וכתיב לא תעבוד בו ודרשינן התם בו אי אתה עובד אבל אתה עובד בבן חורין עבודת עבד שהרי אינו עושה אלא מרצונו.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אנשים </b> שאינם נוהגים כשורה מותר להשתעבד בהם כדכתיב לעולם בהם תעבודו ובאחיכם יכול אפילו נוהג כשורה תלמוד לומר איש באחיו לא תרדה וגו'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> עבד עברי או אמה העבריה חייב האדון להשוותן לו בכל כדכתיב כי טוב לו עמך ודרשינן בת"כ עמך במאכל עמך במשתה וכו' עמך בדירתך וחייב לנהוג בו אחוה שנאמר ובאחיכם בני ישראל וגו'. והעבד צריך לנהוג עצמו מנהג עבדות בעבודות שהוא עושה לו ובתורת כהנים דריש ליה מדכתיב כי ימכר לך אחיך נהוג בו אחוה יכול אף הוא ינהוג בעצמו אחוה תלמוד לומר עבד הא כיצד את הוי נוהג בו אחוה והוא ינהוג בעצמו עבדות.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין </b> האמה העבריה ולא ע"ע נוהג אלא בזמן היובל כדאמר' בערכין סוף פרק המקדיש אין עבד עברי אלא בזמן היובל כדכתיב עד שנת היובל יעבד עמך וכולהו נפקי ביובל בין מכר עצמו או נמכר על יד בית דין ואמה העבריה [בכלל]:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עבד </b> עברי נקנה בכסף ובשוה כסף כדתנן פרק קמא דקידושין דף י"ד ובגמרא מנא לן דאמר קרא מכסף מקנתו מלמד שנקנה בכסף אשכחן נמכר לגוי דכל קנינו של גוי בכסף שלא נאמר בו משיכה נמכר לישראל מנין אמר קרא והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה ומשמע בכסף מדכתיב והפדה שאף הבעל מסייע בפדיונה אלמא בכסף נקנית דאי לא קנאה בדמים מאי מגרעא אשכחן אמה העבריה הואיל ומיקדשה בכסף עבד עברי מנא לן אמר קרא כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה וגו' מקיש עברי לעבריה אשכחן מכרוהו בית דין הואיל ונמכר ע"כ מכר עצמו מנא לן כתיב וכי תשיג במוכר עצמו לגוי וסמכיה לפרשה מוכר עצמו לישראל ללמד ממנו דכתיב ביה מכסף מקנתו כדאמ' ושטר ילפינן נמי התם מדכתיב אם אחרת יקח לה הקישה הכתוב לאחרת מה אחרת מקניה בשטר אף אמה העבריה מקניה בשטר ולמאן דאמר דשטר אמה העבריה אב כותבו אמר קרא לא תצא כצאת העבדים אבל נקנית היא בקנין עבדים ומאי ניהו שטר ומסתברא דשטר הוה ליה לרבויי כדאמ' התם ומכרוהו בית דין נראה דיליף נמי בהיקש' דאחיך העברי או העבריה דמה היא נקנית בשטר אף הוא נקנה בשטר ומוכר עצמו יליף ממכרוהו בית דין דכיון דילפינן לעיל דשוו תרוייהו בקנין כסף שוו נמי בקנין שטר והרב ז"ל בפי' המשנה כתב מה אחרת בשטר אף אמה בשטר וילמוד עבד עברי מאמה העבריה שהוא נקנה בשטר כמותה ויוצא בגרעון כסף ע"כ.
+
+Halakhah 2
+
+<b>מכרוהו </b> בית דין שהוא עובד שש מיום מכירתו ואם פגעה בו שנת השמטה בכלל שש עובד בה וכדתניא במכילתא ובשביעית שביעית למכירה או אינו אלא לשנים תלמוד לומר שש שנים יעבוד שביעית למכירה ולא שביעית לשנים ואם פגעה בו שנת יובל אפילו אחר שנה יוצא לחירות כדכתיב עד שנת היובל יעבוד עמך דמיירי במוכר עצמו וכו' וכתיב ושב אל משפחתו ואי במוכר עצמו הרי כבר אמור אי בנרצע הרי כבר אמור דכתיב ושבתם איש אל אחוזתו דאיזו דבר נוהג באיש ואינו נוהג באשה הוי אומר זו רציעה הא אין הכתו' דושב אל משפחתו מדבר אלא במכרוהו ב"ד ב' או ג' שנים לפני היובל שהיובל מוציאו וצריכי כולהו כדאיתא התם פרק קמא דקידושין דף ט"ו.
+
+Halakhah 3
+
+<b>המוכר </b> עצמו יש לו למכור עצמו ליתר על שש כדיליף התם לת"ק דר' אליעזר דמיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד ועבדך שש שני' זה ולא מוכר עצמו.
+
+Halakhah 4
+
+<b>א' </b> מוכר עצמו או מכרוהו ב"ד שברח חייב להשלים שש ואם פגע בו יובל קודם יצא לחירות ואם חלה חולי כבד פחות מד' שנים עולין לו וכדתני' התם דף י"ז מנין לבורח שחייב להשלים ת"ל שש שנים יעבוד יכול אפי' חלה ישלים ת"ל ובשביעית יצא אפי' לא עבד כל השש ואם חלה ד' שנים ישלים את כולם דכיון דחלה רוב השנים נעשה כמי שחלה כל שש וחייב להשלים וכתיב נמי כשכיר ותושב וגו' והיכא דעבד ג' היינו שני שכיר ואינו חייב להשלים וכשלא השלים שלש לא הוי שכיר.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>המוכר </b> עצמו לגוי אם לא נפדה אינו יוצא אלא ביובל כדתניא פרק קמא דקידושין באלה הוא נגאל בגאולת קרובים דכתיב לעיל מיניה או דודו או בן דודו ואינו נגאל בשש דאי תימא נמכר לישראל שאינו נגאל באלה דלא כתיב ביה גאולת קרובים דלא נפקא לן מהפדה אלא גאולת עצמה ולא ילפינן שכיר שכיר דכתי' הכא יגאלנו לזה ולא לאחר ואפ"ה נגאל בשש זה שנגאל באלה אינו דין שנגאל בשש להכי כתיב באלה דוקא באלה ולא בשש.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הנמכר </b> לגוי אם לא השיגה ידו ליגאל עצמו קרוביו פודין אותו והקרוב יותר קודם כדכתיב או דודו או בן דודו דודו קודם לבנו וב"ד כופין את קרוביו כדכתיב יגאלנו ומצוה על כל ישראל לפדותו כדכתיב ונגאל דהיינו גאולת אחרים כשלא גאלוהו קרובים ובין שפדאוהו קרובים או אחרים יוצא לחירות דכתיב או דודו וגו' או השיגה ידו ונגאל ומקרא נדרש לפניו ולאחריו דמה כשהשיגה ידו הוא [יוצא] לחירות כך כשנגאל ע"י קרוביו דלפניו וגאולת אחרים דכתיב לאחריו יוצא לחירות. ויש לו ללוות ולגאול עצמו מן הגוי וגואל לחצאין דאע"ג דאסיק רב ששת התם דאינו גואל לחצאין דכי היכי דאמרינן נמכר כולו ולא חציו ה"נ נגאל כולו ולא חציו וכתיב נמי השיגה ידו דמשמע דאינו לוה וגואל אפ"ה נראה דסבירא ליה לרב ז"ל דכיון דאביי קאמר בתר הכי אם תמצא לומר נגאל לחצאין וכו' משמע דהכי הוי הלכתא וכיון דגואל לחצאין לוה נמי וגואל ואיפשר נמי לומר דהא דאסיק רב ששת דאינו נגאל לחצאין היינו על ידי אחרים דקרא דונגאל אאחרים קאי כדאמרינן לעיל אבל על יד עצמו נגאל לחצאין והיינו דכתב הרב ז"ל וגואל לחצאין וכיון דגואל לחצאין משמע דהקפידה תורה לחזר שלא יטמע בין הגוים ולהכי לוה נמי וגואל ודחקינן קרא דהשיגה ידו על ידי הלואה. נמכר לישראל אין הקרובין פודין אותו דאינו נגאל באלה כדאמרי' לעיל ואינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין דלא כתיב ביה השגת יד ולא כתיב נמי ונגאל דנימא כולו ולא חציו.
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> עבד עברי מגרע מפדיונו ויוצא כמו אם עבד שנה או שנתים נותן כפי ערך מה שנמכר על שאר השנים ויוצא והכל לפי חשבון דמי מקנתו כדכתיב והיה כסף ממכרו במספר השנים קנאו בשש מנים ועתיד לצאת בסוף שש נמצא קונה עבודת כל שנה במנה וכתיב נמי באמה העבריה והפדה מלמד שמגרעת מפדיונה ויוצאה ובנמכר לגוי כתיב וחשב עם קנהו משנת המכרו לו עד שנת היובל ומשיב השאר כסף ולא כלים ולא תבואה כדכתיב כסף ממכרו בכסף הוא נגאל מיד הגוי ולא בשוה כסף וגבי נמכר לישראל כתיב ישיב גאולתו לרבות שוה כסף ככסף. כל היוצא בגרעון כסף מחשבין להקל עליו אם הבריא והוסיף או נתחף ופחתו דמיו כדאמרינן התם דף כ' דדריש רב נחמן להני קראי בסיני דכתיב אם עוד רבות בשנים וכתיב ואם מעט נשאר בשנים וכי יש שנים מרובים ושנים מועטים דרבות שוים משמע שיהא ריבוי בשנים או מיעוט ואי אפשר להיותן מרובות על שש או מועטות אלא ה"ק אם יש ריבוי בדמיו שנתרבה בתוך שנים הללו כגון שהשביח מכסף מקנתו חשיב כמשעת קניה להקל נתמעט כספו בתוך שנים הללו חשוב אותו כפי דמיו של עכשיו דמדכתיב בשנים ולא כתיב שנים משמע נתרבה כספו בשנים כלומר בתוך השנים מכסף מקנתו נתמעט כספו בשנים כפי שניו. הנמכר לגוי שיש לו לגאול עצמו לחצאין פעמים יהיה להקל שקנאו במאתים והוזל בק' ונתן דמי חציו וחזר והוקר עד מאתים ופעמים להחמיר כשנשחף והוזל וכדאמר אביי התם.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אין </b> מחילת הרב לעבד מחול על הכסף שנשאר לו לעבוד כנגדו עד שיכתוב לו שטר שיחרור כדאמר רבא דף י"ו זאת אומרת ע"ע גופו קנוי עד שיגיעו ימי חיפושו ולפיכך הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול.
+
+Halakhah 12
+
+<b>אדון </b> שמת העבד עובד את הבן ואם אין לו בן אינו עובד לא את הבת ולא שאר היורשים אלא יוצא לחירות כדתניא התם דף י"ז ועבדך שש שנים לך ולא ליורש או אינו אלא לך ולא לבן כשהוא אומר שש שנים יעבוד הרי לבן אמור מדלא כתיב ועבדך ומרבינן לבן ולא לאח שבן קם תחת אביו ליעוד ולשדה אחוזה כדאמרינן התם ונמכר לגר או לגוי אינו עובד אפילו את הבן דכתיב וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו כדאיתא התם ואפילו הוציא הרב הוצאות על העבד בחוליו אינו חייב כלום כדכתיב יצא לחפשי חנם:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האדון </b> חייב במזונות אשתו ובניו של עבד עברי כדתניא התם דף כ"א ויצא מעמך הוא ובניו עמו אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו אמר ר' שמעון אם הוא נמכר בניו ובנותיו ואשתו נמכרים אלא מכאן שרבו חייב במזונות בניו ואשתו וצריכי תרי קראי כדאיתא התם ודוקא אשתו נשואה ומותרת לו ולא ארוסה ולא דאסורה לו דכתיב אשתו עמו אשה הראויה לעמוד עמו ובמכילתא דריש אשתו למעוטי שומרת יבם עמו למעוטי ארוסה שאינה עמו. ובנמכר לגוי נמי כתיב ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו ואפילו במזונות אשה ובנים שלקח מדעת רבו חייב הרב במזונותיהם דמדכתיב אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו וגומר משמע דבשעת יציאה יש לו אשה ובנים אפילו לא היו לו בשעת כניסה ומיהו דעתו בעינן כיון דחייב במזונות דכשהיה לו בשעת כניסה אדעתא דהכי קנאו אבל לא היה לו לאו אדעתא דהכי קנייה דלינסיב אשה ויהא חייב במזונותיהם אלא מדעתו. ואין לרב במעשה ידי האשה או הבנים כלום אלא לעבד הם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>יש </b> לרב ליתן שפחה כנענית לע"ע שמכרו לו בית דין כדכתיב אם אדוניו יתן לו אשה וילדו לו וגו' ובמכרוהו ב"ד משתעי כדאמר' לעיל וכתיב יתן לו אשה לו ולא למוכר עצמו וכיון דאין לו רשות אסורה עליו ולנמכר ע"י ב"ד כופהו רבו על כך דתניא כי משנה שכר שכיר עבדך שכיר אינו עובד אלא ביום ועבד עברי בין ביום ובין בלילה והלא כבר נאמר כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה וכו' אלא אמר רבי יצחק מכאן שרבו מוסר לו אשה כנענית ואי מרצונו הא כתיב אם אדוניו יתן לו אשה וכדאיתא התם דף ט"ו והאי קרא בשפחה כנענית איירי כיון דכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה וגו' כדדרשינן במכילתא ובן הרב כופהו על כך אם מת אביו כיון דכתיב שש שנים יעבוד להביא את הבן כדאמר' לעיל הוי עבודה לבן כעבודה לאב ביום ובלילה כדאמ'. ואין עבד עברי מותר בשפחה כנענית עד שתהיה לו אשה ישראלית ובנים ורבי אליעזר בן יעקב דדריש אם בגפו יבא בגפו יצא יחידי נכנס יחידי יצא דבגפו דרש ליה נמי לשון בגופו שאם בא בגופו יחידי שלא היו לו אשה ובנים יצא יחידי ואם לא בא יחידי אלא שיש לו אשה ובנים לא יצא יחידי משפחה כנענית אלא רבו יכול למוסרה לו וכדאמרינן דף כ' ואפילו היה עבד עברי כהן מותר בשפחה כנענית כדפשיט רב התם דחידוש הוא שהתירה תורה שפחה כנענית לא שנא ישראל ולא שנא כהן אף על גב דריבה הכתוב בהן מצות יתרות. ואין האדון יכול להפריש העבד מאשתו הישראלית כשמוסר לו שפחה כנענית דכתיב אשתו עמו ואינו יכול ליתן לו ב' שפחות ולא א' לב' עבדים דכתיב יתן לו אשה. מסר לו שפחה ולא יצא בשש ונרצע והגיע יובל ואינו רוצה לצאת וחבל בו רבו שיצא פטור שהרי נאסר עתה בשפחה כנענית.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מוכר </b> עצמו אינו נרצע מדכתיב גבי מכרוהו בית דין ורצע אדניו את אזנו במרצע אזנו שלו ולא של מוכר עצמו ואין הנרצע עובד את הבן אלא יוצא במיתת האדון וביובל דכתיב ועבדו לעולם ועבדו לו ולא לבן ולא לבת לעולם לעולמו של יובל כדילפינן נמי התם פרק קמא דקידושין מושבתם איש אל אחוזתו דבפרשת יובל כתיב ואוקימ' ליה בנרצע ושם רצועה נוהג באיש ואינו נוהג באשה והכא כתיב איש. עבד עברי כהן אינו נרצע מפני שנעשה בעל מום וכתיב ואיש אל משפחתו למוחז' שבמשפחתו ואינו שב לשררה שהיה בה דלא כתיב אלא אל משפחתו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כיצד </b> רוצעין מביאו אצל בית דין שלשה כדתניא והגישו אדוניו אל האלהים וגו' שימלך במוכריו כדתניא במכילתא לסוף שש ולא אחר כך דכתיב ואם אמר יאמר העבד כשהוא עבד וכתיב לא אצא חפשי דמשמע סמוך ליציאה כדאיתא התם דף כ"א אל הדלת או אל המזוזה מה מזוזה מעומד דבלאו הכי לא מיקרי מזוזה אף דלת מעומד בין דלת של אדון או של כל אדם דלא כתיב דלתו. ונוקב אזנו הימנית דכתיב הכא אזנו וכתיב התם אזנו מה להלן ימנית אף כאן ימנית ובגובה של אוזן דתנן גבי מומין נפגמה אזנו מן הסחו' אבל לא מן העור וקי"ל דאין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום משמע דאין רציעה אלא בגובה של אוזן. ובמרצע של מתכת כרבי דאמר מה מרצע מיוחד של מתכת באזנו ובדלת קודר והולך עד שמגיע לדלת כדאיתא התם ומשום דלא כתיב הכא אלא דלת אמרינן דלא כתיב התם מזוזה אלא לומר מה מזוזה מעומד וכו' ורצע אדוניו ולא בנו ולא שלוחו ולא שליח בית דין ואין רוצעין ב' עבדים כאחד שאין עושים מצות חבילות חבילות כדאמר'.
+
+Halakhah 10
+
+<b>ואם </b> אמר יאמר העבד עד שיאמר וישנה העבד עד שיאמר כשהוא עבד בסוף שש בתחלת פרוטה אחרונה שעדין הוא עבד כדא' לעיל. היתה לעבד שפחה כנענית ולו ממנה בנים ולרבו אין אשה ובנים אינו נרצע דכתיב כי אהבך ואת ביתך לרבו אשה ובנים ולו אין אשה ובנים אינו נרצע שנא' אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני וגו'. הוא אוהבו ורבו אינו אוהבו או איפכא אינו נרצע דכתיב כי טוב לו עמך וכתיב כי אהבך היה אחד מהם חולה אינו נרצע דכתיב כי טוב לו עמך שניהם שוים ואם שניהם חולים נמי אינו נרצע דכתיב כי טוב לו עמך שניהם בטובה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מוכר </b> עצמו נמכר לגוי ומכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לישראל דכתיב כי ימכר לך אחיך אין ב"ד מוכרין אלא לך. מוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש מכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לשש דכתיב ביה ועבדך שש שנים זה ולא מוכר עצמו ובמוכר עצמו לא כתיב שש מוכר עצמו אין מעניקין לו מכרוהו ב"ד מעניקין לו דכתיב העניק תעניק לו ולא למוכר עצמו. אין אשה נרצעת כדילפינן לעיל מדכתיב ושבתם איש אל אחוזתו:<br><b> מצות רז </b> להעניק עבד עברי כדכתיב העניק תעניק לו וגו' וכן לאמה דכתיב ואף לאמתך תעשה כן ותניא להעניק יכול אף לרציעה תלמוד לומר ואם אמר יאמר העבד ולא האמה:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>אזהרת שג </b> שלא לשלח עבדו או אמתו ריקם כדכתיב וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם ונתקו הכתוב לעשה דכתיב הענק תעניק לו וגו' בתר לא תשלחנו ריקם. אחד היוצא בסוף שש או ביובל או במיתת האדון וכן אמה העבריה באחד מאלו או בסימנין מעניקין אבל היוצא בגרעון כסף אין מעניקין לו כדתניא התם דף ט"ו יכול לא יהו מעניקין אלא ליוצא בשש מנין לרבות יוצא ביובל ומיתת האדון ואמה העבריה בסימנין תלמוד לומר תשלחנו וכי תשלחנו תרי זימני תשלחנו לרבות שאר שילוחין לענק יכול שאני מרבה בורח ויוצא בגרעון כסף ת"ל וכי תשלחנו חפשי מעמך מי ששילוחו מעמך יצאו אלו שאין שילוחן מעמך אלא מאליהן בכסף שנתן או במה שברח קודם שיגיע יובל. דברים שיש בהם ברכה מחמת עצמן כגורן ויקב הוא שחייב להעניק ולא מכספים ובגדים כדילפינן התם יכול לא יהו מעניקין אלא מצאן גורן ויקב מנין לרבות כל דבר תלמוד לומר כאשר יברכך ה' אלהיך אם כן מה תלמוד לומר צאן גורן ויקב לומר לך מה צאן גורן ויקב מיוחדין שישנן בכלל ברכה אף כל שישנו בכלל ברכה יצאו כספים וכו'. ואין נותן פחות מל' סלעים בין ממין אחד בין ממינים הרבה כשלשים של עבד דעבד מעבד הוה ליה למילף נתינה נתינה כרבי יהודה התם דף ט"ז. ובין שנתברך הבית בגללו או לא נתברך מעניקין אותו כדכתיב העניק תעניק לו מ"מ אם כן מה תלמוד לומר כאשר יברכך הכל לפי הברכה תן לו שאם נתברך הבית בשבילו הרבה יוסיף על הענקו ואם לאו אל יפחות מן הכתוב.
+
+Halakhah 15
+
+<b>ענק </b> עבד עברי לעצמו ואין בעל חוב גובה הימנו כתנא דאמר לו ולא לבעל חוב דמדסבירא לן כר' נתן בעלמא מנין שמוציאין מזה וכו' איצטריך למעוטי הענקה מהאי דינא כדאמר' דף ט"ו וט"ז ואע"ג דאמרינן לעיל לו ולא למוכר עצמו כת"ק דהלכתא כוותיה אפשר שהרב ז"ל נקט כי האי תנא דאמרינן התם תני חדא ענק עבד עברי לעצמו וענק אמה העבריה לעצמה ואמרינן לעצמו פשיטא וכו' הא מני תנאי היא וכו' ונראה דהאי תנא אף על גב דדריש לו ולא לבעל חוב מצי למדרש נמי לו ולא למוכר עצמו כת"ק דבריתא דלעיל ולא תימא תרי דרשות מחד קרא דכיון דכתיב לו משמע לו דוקא וממילא אימעיטו מוכר עצמו דאינו בהענקה ושהענקה היא לעבד ולא לב"ח וכיון דהאי תנא תני הא מילתא בהדי אמה העבריה הענקה לעצמה כשאין לה אב דהלכתא הכי בהא נמי הלכתא הכי ומפיק לה נמי מדכתיב לו כדאמ'. ענק אמה העבריה לאביה ומציאתה לאביה דכל שבח נעורים לאביה כדילפינן בעלמא ואם מת הן של עצמה שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו כדילפינן מדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אף </b> על פי שיש רשות לאב בבתו נערה אינו יכול למוכרה דאם כשמכרה כשהיא קטנה יוצאה בסימני נערות כל שכן דאינו מוכרה וכדתני' במכילתא ובמס' ערכין אף הקטנה שהיא אילונית בסימניה יש לאביה [רשות] למוכרה כל זמן שהיא קטנה ואינה יוצאה אלא בבגר כדנימא לקמן. טומטום ואנדרוגינוס אינם נמכרים אלא כדין עבד עברי ולא כאמה עבריה דכתיב גבי עבד אם אדוניו יתן לו אשה וגו' וגבי אמה ואם לבנו יעדנה והני לאו בני אשה ולא ייעוד נינהו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> האב רשאי למכור בתו אלא א"כ העני כדאמ' גבי מוכר עצמו ואף על פי כן כופין אותו לפדותה משום פגם משפחה כדאמ' פרק קמא דקידושין דף י"ח אין לו לפדותה עובדת עד שתצא.
+
+Halakhah 3
+
+<b>אמה </b> העבריה נקנית בכסף או בשוה כסף דהואיל ומיקדשא בכסף הדין נותן שתהא נקנית בכסף ונקנית בשטר כדכתיב אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת כדאמר' לעיל ריש פרק ב' ואינה נקנית בפרוטה שאינה ראויה לגרעון כסף וכתיב והפדה מלמד שמגרעת וכו'. ושטר אמה העבריה האב כותבו כרב חסדא דף ט"ז כי היכי דשטר שדות מוכר כותבו כדילפינן מן ואקח את ספר המקנה.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אמה </b> העבריה עובדת שש כדכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ואם פגעה בה יובל קודם יוצאת כדאמרינן בעבד. מת אדון אף על פי שהניח בן יוצאה חנם כנרצע דכתיב ביה ועבדו לעולם ולא את הבן ולא את הבת וכתיב ואף לאמתך תעשה כן הקישה לנרצע דאף על גב דאמרן ואף לאמתך תעשה כן להעניק ניכתוב קרא לאמתך כן מאי תעשה שמעת מינה תרתי דמאי תעשה לאגמורי נמי אהענקה:<br><b> מצות רח </b> לפדות אמה העבריה דכתיב והפדה ודרשינן מלמד שמגרעת מפדיונה ויוצאה ואם כתב לה שטר שיחרור ומחל על השאר יוצאה חנם כעבד דאמרי' התם פרק קמא דקידושין עבד עברי גופו קנוי עד שיגיעו ימי חיפושו. והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול ולכך צריך שטר שיחרור דלא גרע מכנעני דנפק משטר דכתיב או חופשה לא ניתן לה וגמר לה לה מאשה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>אמה </b> העבריה יוצאה בסימנין כדכתיב ויצאה חנם ותניא ריש פרק קמא דקידושין ויצאה חנם ולא פירש מתי תצא אלו ימי בגרות שהיא משתנה מנערות להיות בוגרת אין כסף אלו ימי נערות ומכי נפקא בסימני נערות לא איצטריך קרא לימי בגרות אלא לעיקר זבינא דאילונית למדנו שהיא נמכרת בקטנותה כשאר בנות דסלקא דעתך אמינא דמתיא סימני נערות הויא זבינא דלא מתיא סימני נערות לא הוי זביניה זבינא קמ"ל וזאת תצא בימי בגרותה כשיהיו לה עשרים שנה מקל וחומר ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון בגרות שמוציאין מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון וכדאיתא התם דף ד'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> אמה העבריה יוצאה בראשי איברים כעבד כנעני כדכתיב לא תצא כצאת העבדים וכן עבד עברי אינו יוצא בראשי איברים אלא משלם לו דמי עינו או שינו כחובל בחברו:
+
+Halakhah 7
+
+<b>מצות רט </b> ליעד אמה העבריה לעצמו או לבנו דכתיב אשר לא יעדה מכלל שמצוה ליעדה וכתיב ואם לבנו ייעדנה וגו' ואם יעדה הרי היא כארוסה דיעוד אירוסין עושה כדאמרי' דף י"ח דאי נישואין כיון דנשאת אין לאביה רשות בה וכתיב בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו יכול למוכרה הא יעודי מיעד לה ואינה יוצאה אלא בגט או מיתת הבעל כדכתיב כמשפט הבנות וגו'. ומצות יעוד קודמת למצות פדיה כדכתיב אשר לא יעדה והפדה כדתניא במכילתא. מצות יעוד הרי את מקודשת או מאורסת לי ואפילו בסוף שש ואינו צריך ליתן כסף דמעות ראשונות לקידושין ניתנו ולכך אפילו בסוף שש שלא נשאר לו עליה אפילו פרוטה כרבנן דר' יוסי בר' יהודה. ונוהג בה מנהג אישות ולא מנהג שפחות כדכתיב כמשפט הבנות וגו' ואינו מיעד שתים כאחת כדתניא במכילתא לא ייעדה לא ייעד לב' כאחת ומשמע נמי יעדה מדעתה כדתני אבימי דאין יעוד אלא מדעת ודריש ייעדה לשון ידיעה. מת האדון אין בנו יכול ליעדה שהרי יצאה במיתת האדון כדילפינן לעיל. היעוד כאירוסין כדאמרינן לעיל דאי כנישואין הרי אין לאביה רשות בה וכתיב בבגדו בה וגו' הא יעודי מיעד לה. ואם שלש אלה לא יעשה לה שלא יעדה לו ולא לבנו ולא נפדה בגרעון כסף ויצאה חנם בסימנים כדאמרינן לעיל דאי שלש אלה הם שארה כסותה ועונתה אחר יעוד משמע ויצאה חנם בלא גט להכי דרשינן חנם בלא כסף בסימנין ולא חנם בלא גט וכדתניא במכילתא:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אזהרת שד </b> שלא ימכור האדון אמה העבריה כדכתיב לא ימשול למכרה בבגדו בה ותניא פרק קמא דף י"ח מוכר אדם את בתו לאישות ושונה שאם קבל בה קדושין ונתארמלה או נתגרשה מן האירוסין חוזר ומקדשה לאחר וכסף קידושיה שלו' אם לא בגרה וכן מכרה לשפחות ושונה ומכרה לאחר שתצא וכן לאישות יכול לקדשה לאחר אחר שיצאה משפחות אבל לא יכול למוכרה לשפחות אחר שקדשה וחזרה אליו שנתארמלה או נתגרשה רבי שמעון אומר כשם וכו' ותנא קמא כרבי עקיבא דתניא בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אין רשאי למוכרה דברי רבי עקיבא דסבר יש אם למקרא בבגדו בה לשון בגד דאי לשון בגידה איבעי ליה למימר בבגדו כמו בשמעו ודריש הכי כיון שפירש אדון טליתו עליה לשם יעוד אם גרשה בגט אין האב יכול למכרה אבל לא יעדה וחזרה אצל אב חוזר ומוכרה כרבנן דאמרינן לשפחות אחר אישות הוא דלא כי הכא דמכי יעדה הוה ליה אישות אבל שפחות אחר שפחות מצי מזבן אבל הרב ז"ל מפרש שפחות אחר שפחות דיכול אפילו יעדה וחזרה לאביו במיתת הבעל או בגט יכול לחזור ולמכרה אבל לא לשפחות אחר אישות דדריש בבגדו בה שפירש המקדש טליתו עליה דהיינו שקדשה שוב אינו יכול למכרה ומשמע ליה לרב ז"ל דלא ימשול למכרה קאי אאדון דכיון דלא יעדה לא ימשול למכרה לעם נכרי ולא עשה כלום אם מכרה או נתנה לאחר וכן עבד עברי אין האדון יכול למוכרו ולא הוצרך לאומרו באמה העבריה אלא מפני שיש לו ליעדה.
+
+Halakhah 11
+
+<b>אין אמה </b> העבריה נמכרת אלא למי שיש לו עליו או לבנו קדושין כדי שתהא ראויה ליעוד לו או לבנו דאף על גב דסברי רבנן דאין מוכרה לקרובים היינו בדליכא כלל יעוד כמו אם מכרה לבנו אבל אי איכא צד יעוד כגון שמכרה לאביו שיכול ליעדה לבנו שהיא בת אחיו מצי למוכרה. יש [רשות] לאדם למכור בתו לפסולים שקידושין תופסין בהם דכתיב לאמה מלמד שמוכרה לפסולים שאינה נמכרת אלא לאמה בלבד ולא לנשואין כיון דמצי ליעדה דהיינו אירוסין דקדושין תופסין לו בה אבל קרובים דאין קדושין תופסין לו בה לא מצי מזבן לה כדאמ'.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>המוכר </b> את בתו והלך וקדשה לאחר אם לא יעדה האדון כשתצא מרשותו יגמרו קדושיה ותעשה אשת איש כרבנן דרבי יוסי ברבי יהודה דף י"ט דאמרי אם רצה ליעד מיעד כשקדשה לאחר דקסברי דמעות הראשונות לקידושין נתנו דאי בעי ליעודי מיעד ואם לא יעדה חיילי קידושין.
+
+Halakhah 16
+
+<b>התנה </b> שלא לייעד הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל כרבנן דהתם ויעוד לא הוי דבר שבממון דתנאו קיים:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עבד </b> כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה כדתנן דף כ"ב וילפינן להו בגמרא מדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה הקישן הכתוב לשדה אחוזה דנקנה בכולהו כדילפינן בדוכתיה וכל אומות ככנענים משנמכר לעבד אלא שכל עבדים נקראים על שם כנען משום דכתיב ביה עבד עבדים ואמר בגמרא תנא אף בחליפין דשדה נמי נקנה בחליפין כדילפינן בדוכתיה ונקנה ג"כ במשיכה דומיא דמטלטלי וקונה את עצמו בכסף שנתן אחר לרבו על מנת שיצא העבד לחירות דכיון דאמר ליה על מנת אהני ליה תנאיה לרבנן כדאמרינן התם ונראה דכמו שנקנת בכסף כדילפינן משדה אחוזה קנה עצמו נמי בכסף בשטר הוא שכותב לו הרי את בן חורין וכו' ומוסרו לו בפני עדים או חתום בעדים כגט אשה דגמרינן לה לה מאשה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>המכה </b> עבדו בכוונה וחסרו אחד מכ"ד איברים שאינם חוזרים יוצא לחירות כדכתיב וכי יכה איש את עין וגו' ואמרינן בגמרא בשלמא שן ועין כתיבי אלא ראשי איברים מנא לן גמר במה מצינו מה שן ועין מומין שבגלוי ואינם חוזרים אם נטלן אף כל מומין שבגלוי ואינם חוזרים ודרשינן כלל ופרט וכלל כי יכה כלל שן ועין פרט לחפשי ישלחנו חזר וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט שהוא מום שבגלוי ואינו חוזר יצא מסרס עבדו בבצים או חותך לשונו דאינם מומין שבגלוי ומשום דלא בעינן בטל ממלאכה דומיא דשן ועין דרשינן להא בריבה ומיעט וריבה ורבי כל מילי אפילו אינו בטל ממלאכה. המפיל שן קטן אינו יוצא לחירות דכתיב שן ועין ואי כתב שן לחוד הוה אמינא אפילו שן דחלב דהיינו קטן שעתיד להחליף כתב עין לומר דאינו מחליף ואי כתב עין ה"א מה עין שנברא עמו אף כל שנברא עמו אבל שן לא צריכא ואף על פי שחסר אחד מאיבריו צריך גט שחרור להתירו בבת חורין דכתיב הכא ישלחנו וגמר משילוח דאשה מה היא בשטר אף שילוח דעבד בשטר. ועבד שלא מל ולא טבל אלא הוא בגיותו אינו יוצא בראשי איברים כיון שאינו במקצת מצות.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>היתה </b> לו אצבע יתירה וחותכה יוצא בה לחרות דכיון דנספרת על גב היד שהיא בשורת שאר אצבעות הוי כשאר אצבעות דהוו מום שבגלוי ואינו חוזר. אחד מראשי איברים שהוא בטל ממלאכה אם חתכו הרי חסר בו אבר ויוצא לחרות דאמר בעוף דאין תמות וזכרות בה ואפילו הכי נחטטה עינה פסולה אף על גב דסמויה מעיקרא דכתיב מהעוף ולא כל העוף אלמא כי חטטה משוי לה מומא וכן כשלא חסרו אלא שבטלו ממלאכתו כגון שסמא עינו או חרשו והיינו כשהכהו על עינו או על אזנו אבל הכה בכותל כנגדם והבעיתו בקול ואינו רואה או אינו שומע אינו יוצא לחרות דאדם דהוי בר דעתא איהו מבעית נפשיה שנותן לבו אל פחד הבא פתאום.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הכהו </b> על עינו וחסרה מאורה או על שינו ונדדה אם אינו יכול להשתמש בהם יוצא לחרות דאף על גב דלא סמאה לגמרי הויא השחתה כיון שאינו יכול להשתמש בה ואם היתה כך מעיקרא והפילה אינו יוצא לחרות דהויא כנפולה כבר. הכהו על ידו אינו יוצא לחרות דחוזר ובעיא מום שאינו חוזר כדאמרינן. תלש בזקנו ודלדל בו עצם דאף על גב דליכא ביטול מלאכה כשן ועין דעצם דזקן לאו מידי עבד כיון דבגלוי הוא ואינו חוזר הוי ככ"ד ראשי איברים דלחפשי ישלחנו כתיב והוי ריבויא ואינו לשון כלל להיות נידון בכלל ופרט אלא בריבה ומיעט וריבה וריבה הכל ולא תימא א"כ הכהו על ידו וצבתה נמי אע"ג דחוזר דאם כן שן ועין מאי אהני ומאי מיעט.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>חסרו </b> בלא כוונה כלל אינו יוצא לחרות ואם נתכוון לנגוע בה והפילה יצא לחירות דכתיב ושחתה עד שיתכוין לשחתה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>המפיל </b> שן עבדו וסימא עינו כיון דיצא לחרות בשן נותן לו דמי עינו דאע"ג דצריך גט שיחרור היינו לישא ישראלית ודרשינן במכילתא תחת עינו תחת שינו שיצא על הראשונה ונוטל דמי שנייה.
+
+Halakhah 15
+
+<b>מי </b> שחציו עבד וחציו בן חורין או הוא של ב' שותפין אינו יוצא בראשי אברים שאינו מיוחד לרבו שחבל בו וכתיב עבדו ואמתו כדיליף ר' יצחק במכילתא ובפרק החובל אמרינן כמאן כרבי אלעזר מה כספו הוא המיוחד לו אף עבדו המיוחד לו.
+
+Halakhah 16
+
+<b>עבדי </b> צאן ברזל יוצאין בראשי איברים אם חסרן הבעל ועבדי נכסי מלוג אין יוצאין לא מן הבעל ולא מן האשה שאינם של בעל וגם אינם מיוחדים לאשה.
+
+Halakhah 17
+
+<b>יציאת </b> העבד בראשי איברים נוהג בכל זמן ובכל מקום בב"ד סמוכים מפני שהוא קנס שמשלם יותר מדמי עינו ביציאה לחרות:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המזכה </b> גט לעבדו יצא לחרות דזכין לו לאדם שלא בפניו ותן גט זה לעבדי אינו יכול לחזור בו ולכשיגיע הגט לידו יצא לחירות כחכמים דפליגי במתניתין דפ"ק דגיטין אר' מאיר וסבירא להו דזכות הוא לעבד כיון שיכול רבו לומר לו עשה עמי ואיני זנך.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אמר </b> ליורשיו בשעת מיתתו שישחררו שפחתו כופין אותם לשחררה דמצוה לקיים דברי המת כדילפינן.
+
+Halakhah 5
+
+<b>דברים </b> השוים שחרורי עבדים לגיטי נשים מן התורה דבעיא לשם המשחרר בגיטי נשים דכתיב לה לשמה וכתיב הכא נמי לה לשמה ומחובר פסול נמי בשיחרור עבדים כגיטין דכתיב ניתן לה לא יהיה מחוסר אלא נתינה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>הכותב </b> שטר אירוסין לשפחתו אע"פ שאמר לה צאי בו לחירות והתקדשי בו אינו לשון שחרור ואינה משוחררת ולא מקודשת:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> גט </b> שחרור בעינן שיהיה כורת בינו לבין העבד כגט אשה לפיכך אם כתב לעבד עצמו ונכסיו חוץ מדבר פלוני אין זה כורת ואינו משוחרר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>המשחרר </b> שני עבדים בשטר אחד לא קנו עצמן וכן אם כתב חצי נכסי לפלוני עבדי הרי שייר בעבד חציו שהוא מכלל נכסיו ואין זה שיחרור וכן שחרר חצי עבדו בשטר והניח חציו לא קנה העבד את חציו אלא אם כן שחרר חציו בכסף שקבל.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>הכותב </b> לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין שלא שייר בה אבל אמר הרי את שפחה וולדך בן חורין הוי כמשחרר חציה ולא אמר כלום דעובר ירך אמו הוא ואף על גב דברישא דבריו קיימים אי אפשר לומר דעובר ירך אמו וטפל לאמו הוא ולכך אינו משוחרר אבל היא אינה טפלה לולדה אף על גב דירכה הוי לא חשיב כמשחרר חציה כששחרר אותה ולא את ולדה כדאמרינן.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>עבד </b> שחציו בן חורין שאינו מותר לישא שום אשה כופין את רבו שישחררנו וכותב שטר על חצי דמיו משום דהוא מצווה בפריה ורביה אבל שפחה אין כופין את רבה אלא א"כ נוהגין בה מנהג הפקר דאינה מצווה אפריה ורביה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ש"מ </b> שכתב נכסיו לעבדו ועמד אינו חוזר בעבד כיון שיצא עליו שם בן חורין:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מוכר </b> עבדו לגוי יצא לחירות דקנס חכמים הוא מפני שהפקיעו מן המצות וכן מוכר עבדו לח"ל קנסו הלוקח שאלו לא לקחו לא יצא לח"ל:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אזהרת שה </b> שלא להסגיר אל אדוניו עבד שברח מח"ל לא"י כדכתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו ובברח מח"ל לארץ ישראל מדבר הכתוב כדדרש רבי אחי ברבי יאשיה פרק השולח דף מ"ח דכתיב אשר ינצל אליך לארץ ישראל ואומר לרבו שיכתוב לו גט שחרור ויכתוב העבד ש"ח בדמיו כדאיתא התם אם לא יוכל למוכרו שם דלא יצא לחרות במה שברח לארץ ישראל שלא יוציאוהו משם וכיון דכותב עליו ש"ח בדמיו הרי הוא משוחרר והוי גר צדק והוסיף הכתוב אזהרה למי שמונה אותו מפני שהוא שפל רוח מן הגר:<br><b> אזהרת שו </b> שלא להונות אותו כדכתיב עמך ישב בקרבך באחד שעריך בטוב לו לא תוננו אפילו הונית דברים נמצא המונה אותו עובר בלאו זה נוסף על שנים לאוין שבגר.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הקונה </b> עבד ולא רצה למול מוכרו אחר י"ב חדש ואם התנה העבד שלא למול מותר לקיימו וכדאמרינן פרק החולץ דף מ"ח וזהו עבד ערל שמותר לקיימו. עבד שהפיל עצמו לגיסות מותר ליטול דמיו מן הגוים מפני שהוא כמציל מידם.
+
+Halakhah 13
+
+<b>המפקיר </b> עבדו זכה בעצמו ויצא לחירות וצריך גט שיחרור כרבי יוחנן.
+
+Halakhah 14
+
+<b>עבד </b> שברח מבית האסורים של גוי ששבאו אם נתיאש ממנו רבו יצא לחירות כדאמר התם פרק השולח דף ל"ח והפודה אותו מיד השבאי אם נתיאש רבו ראשון ישתעבד בו זה שני ואם פדהו לשם בן חורין הרי זה בן חורין וכדתנן התם ואם לא נתיאש ממנו רבו ראשון חוזר לו בלא כלום כיון שפדהו לשם בן חורין.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>עבד </b> שעשאו רבו אפותיקי ושחררו משוחרר ומפקיע מידי שעבוד כדאמרינן בעלמא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד דאין גופו קנוי לב"ח אלא שעבוד בעלמא עשה לו רבו שיעשה דבר שאינו חייב בו אלא בן חורין יצא לחירות וכותב לו גט שחרור וכן כל שהוציא מפיו דברים שמשמען שמשחררו ושגמר בלבו דבר זה כופין אותו לכתוב לו גט שחרור.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>הלוקח </b> עבד מן הגוי וקדם וטבל בפני רבו לשם בן חורין יצא לחירות. תקף בגוי קטן והטבילו לשם גר הוי גר לשם עבד הוי עבד לשם בן חורין הוי בן חורין גר שקדמו עבדיו וטבלו בפניו קנו עצמן:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ישראל </b> שבא על שפחה כנענית הוולד כנעני לכל דבר כדילפינן ס"פ האומר בקידושין דולדה כמותה מדכתיב בשפחה כנענית שייחד לעבד עברי האשה וילדיה תהיה לאדוניה דהוולד כמותה ולא יצא חפשי עם אביו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הקונה </b> עבד כנעני מישראל או מאי זה גוי שיהיה וכן גר תושב וגוי יש לו למכור עצמו לישראל והרי הוא עבד כנעני לכל דבר וכן מוכר בניו ובנותיו וכל אחד מהם הוי עבד כנעני לכל דבר כדכתיב מהם תקנו עבד ואמה וגו' וכתיב בתריה וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו ממשפחתם וגו'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>אחד </b> מן האומות שבא על שפחה כנענית שלנו הבן הוא עבד כנעני אבל העבד שבא על אחד מן האומות אין הבן עבד כדתניא פרק האומר דף ס"ז מנין לאחד מן האומות שבא על שפחה כנענית שאמר הכתוב עליהם לא תחיה כל נשמה והוליד בן שאתה רשאי לקנותו בעבד דשדינן ליה בתר זכר ומותר להחיותו דכתיב וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו ולעיל מיניה כתיב ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם שאינם משבעה אומות מהם תקנו עבד ואמה וסמיך ליה וגם מבני התושבים כלומר לא משאר אומות לבדם שאין בהם מערבוב ז' אומות אלא אף מבניהם שמולידים אותם תושבים הבאים לגור עמכם מן הכנענית מהם תקנו שלידתן בארצכם דהיינו אמותיהם ולא מן הגרים בארצכם שהולידו בני ארצכם במקומות אחרים מבנות שאר אומות כך פי' רש"י ז"ל ונראה שהרב ז"ל היה לו נוסחא אחרת בזאת הבריתא וממנה הוציא דין זה. עבד הנלקח בדיני המלך הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>גוי שקנה </b> גוי לעבדות לא קנהו אלא למעשה ידיו ואם מכרו לישראל גופו קנוי לישראל כדאמר ריש לקיש פרק השולח דף ל"ז מנין לגוי שקונה את הגוי למעשה ידיו שנאמר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו וריבויא הוא האי מהם תקנו דהא כתיב לעיל מיניה מהם תקנו עבד ואמה וכתיב בתריה וגם מבני התושבים הגרים עמכם ולשתוק אלא למאי כתב מהם תקנו לומר אתם קונים מהם ולא הם קונים מכם את אחד מכם ולא הם קונים זה מזה לגופו אלא למעשה ידיו דכיון דגוי קונה ישראל למעשה ידיו כדכתיב וכי תשיג יד גר ותושב וגו' או לעקר משפחת גר כ"ש דגוי קונה חברו למעשה ידיו:
+
+Halakhah 6
+
+<b>מצות רי </b> להשתעבד בעבד כנעני לעולם והמשחררו עובר בעשה כדכתיב לעולם בהם תעבודו ומותר לשחררו לדבר מצוה וכדאמר' התם פרק השולח לעולם בהם תעבודו ר' עקיבא אומר חובה ור' אליעזר נמי אומר חובה ואפילו לשחרר עבדו להשלים לעשרה כדאיתא התם משום דמצוה שאני.
+
+Halakhah 7
+
+<b>יכול </b> הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך כדמסקי' פ"ק דגיטין וכדמשמע קרא דלעולם בהם תעבודו ולא חייבו מזונות ומותר לרדותו בפרך דדוקא בעבד עברי אזהר רחמנא ואע"פ כן מדת חסידות להיות רחמן ורודף צדק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3a558869034a4335990450a84423095915d2d7e1
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,148 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Festival Offering
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות חגיגה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות חגיגה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קנה </b> להראות לפני ה' ברגלים והוא אומרו ית' שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך:<br><b> מצות קנו </b> לחוג בשלשה רגלים דכתיב וחגותם אותו חג לה' וכתיב שלש רגלים תחוג לי בשנה:<br><b> מצות קנז </b> לשמוח ברגלים והוא אומרו יתעלה ושמחת בחגך. פ"ק דחגיגה תניא רבי יוסי הגלילי אומר שלש מצות עשה נצטוו ישראל בעלותם לרגל ראיה וחגיגה ושמחה הראיה האמורה בתורה היא שנתראה פניו בעזרה ביו"ט הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה שם מאי ראיון רבי יוחנן אומר ראיית פנים בעזרה ור"ל אמר ראיית פנים בקרבן בעיקר הרגל שהוא יום טוב הראשון כולי עלמא לא פליגי דראיית פנים בקרבן כי פליגי בשאר ימות הרגל איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן לא יראו פני ריקם דמשמע דראיית פנים דכתיב יראה כל זכורך בקרבן הוא ומשני ליה בעיקר הרגל שהוא יו"ט הראשון איתיביה לא יראו פני ריקם בזבחים דצריך להביא קרבן בהמה הזבוחים בסכין ולא עולת העוף שהיא נמלקת אתה אומר בזבחים או אינו אלא בעופות ומנחות דין הוא נאמרה חגיגה להדיוט ונאמרה ראיה לגבוה מה חגיגה האמורה להדיוט זבחים אף ראיה האמורה לגבוה זבחים ומה הם זבחים עולות אתה אומר עולות או אינו אלא שלמים ודין הוא נאמר חגיגה להדיוט ונאמר ראיה לגבוה מה חגיגה האמורה להדיוט בראוי לו אף ראיה האמורה לגבוה בראוי לו וכן בדין שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם והשתא קשיא דמשמע דעולת ראיה אינו אלא מן הבהמה והרב ז"ל כתב בין מן העוף בין מן הבהמה ואפשר דמפרש הרב ז"ל סיפא דהאי מתני' הכי או אינו אלא שלמים דין הוא נאמר חגיגה להדיוט ונאמר ראיה לגבוה מה חגיגה דהדיוט בראוי לו למאכל הדיוט דהיינו שלמים דכתיב חלב חגי עד בקר במידי דאית ליה חלב אף ראיה דגבוה בראוי לו דלא יראו פני ריקם דכתיב משמע לצרכי אני שואל דהיינו עולות ומשום דברישא דבריתא יליף ראיה דגבוה מחגיגה דהדיוט לזבחים קאמר בסיפא או אינו אלא שלמים כלומר כיון דילפת מחגיגת דהדיוט לזבחים דהיינו בהמה ולא עופות ומנחות א"כ נילף נמי דהאי בהמה דראיה דליהוי שלמים כחגיגת הדיוט דזבחים סתמא שלמים משמע להכי קאמר דין הוא דליהוי עולות ולא שלמים כך הוה משמע מילפותא דרישא דנאמר חגיגה להדיוט וראיה לגבוה מה חגיגה דהדיוט בראוי לו אף ראיה דגבוה בראוי לו דהיינו עולות וכן בדין שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם והשתא לא ילפינן מחגיגת הדיוט אלא מה זה בראוי לו אף זה בראוי לו וממילא משמע כל הראוי לגבוה דהיינו עולה בין מן העוף בין מן הבהמה דברישא הוה ילפינן זבחים לגבוה מזבחים דהדיוט ולהכי הוה משמע שלמים אבל השתא דלא ילפי' אלא ראוי לו מראוי לו אשתאר כל חד בדיניה עולה לגבוה בין בהמה בין עוף ושלמים להדיוט בהמה ואם לא על דרך זה אף על פי שהוא פי' דחוק בבריתא איני רואה שום סמך למה שכתב הרב ז"ל והאי עוף צריך לומר דהוי קן אחד דלא מצינו בכל התורה להביא פרידה אחד חובה כדאיתא ריש פרק ד' מחוסרי כפרה אלא דאכתי קשה דגרסי' בסיפא דהאי בריתא בספרי פרשת שלח לך מכאן אמרו כל הקינין שבתורה חציין עולות וחציין חטאות חוץ משל גר שכולו לאישים ואפשר דשייר הא דכוותה דהוי כולו לאישים כדאמרינן ואין למדין מן הכללות אפילו במקום שאומר בהם חוץ:<br><b> אזהרת רסו </b> שלא לעלות לחג בלא קרבן דכתיב ולא יראו פני ריקם ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא קרבן עולה לא דיו שלא קיים מצות עשה אלא עבר על לא תעשה זה והיינו בשלא השלימו אחר כך אבל אם הביא אחר כך יש לו תשלומין כדבעי' מימר קמן ואפילו עבר כל הרגל אינו לוקה דאין בו מעשה דומיא דלאו דחסימה דסמיך למלקות. החגיגה האמורה בתורה הוא שיקרב שלמים בי"ט הראשון של חג בבואו להראות שם עלה דמתני' דמי שלא חג בי"ט הראשון וכו' תניא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים יכול יהא חוגג והולך כל שבעה תלמוד לומר אותו אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג כל שבעה ועלה דמתני' דהתר נדרים אמרינן וחגותם אותו חג לה' זביחה ודילמא חוגו חגא קאמר אמר קרא ויחוגו לי במדבר וכתיב התם הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר בית ישראל ואתיא מדבר מדבר מה להלן זבחים אף כאן זבחים והיינו דתנן דחגיגות הן כהררין התלויין בשערה דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן וילפינן לה נמי מדכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר במידי דאית לה חלב הקרב לגבוה דהיינו קרבן בהמה והאי קרא אתא ללמד על ג"ש דמדבר מדבר דמיירי בחגיגה ולא בשאר קרבנות. ואין הנשים חייבות בראייה וחגיגה שם על מתני' קמייתא תניא ר' יוסי הגלילי אומר ג' מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל ראיה חגיגה ושמחה וכו' ויש בשמחה שאין בשתיהן שהשמחה נוהגת באנשים ובנשים דכתיב ושמחת אתה וביתך וראיה וחגיגה מצות עשה שהזמן גרמה הן והכתוב לא ריבה אותן. השמחה האמורה בתורה היא שיקרב שלמים שלמי שמחה כדכתיב ושמחת בחגך וכתיב גבי עיבל וזבחת שלמים וגו' ושמחת לפני ה' אלהיך בספרי תניא נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה שמחה האמורה להלן שלמים כדכתיב וזבחת שלמים וגו' ושמחת אף שמחה האמורה כאן שלמים דאין שמחה אלא בבשר וכן בעצרת כתיב בפרשה שבעה שבועות וגו' ושמחת לפני ה' אלהיך ובפסח דלא כתיב ביה שמחה ילפינן מדכתיב שלש רגלים תחוג לי בשנה דהיינו מצות חגיגה בכולהו רגלים וחג המצות בכלל וכתיב ושמחת בחגך סמיך שמחה לחגיגה דכל מקום שיש חגיגה יש שמחה ואף על גב דפ"ק דחגיגה ילפינן מיניה לעופות ולמנחות דאינם בכלל שמחה דכתיב ושמחת בחגך מי שחגיגה באה מהם יצאו עופות דאין חגיגה באה מהם דכתיב חלב חגי וגו' ממילא נמי משמע דבכל מקום שיש חגיגה יש שמחה ובספרי ילפינן ליה מדכתיב בפרשת עצרת וזכרת כי עבד היית במצרים מלמד שכל שנוהג בעצרת דהיינו שמחה נוהג בפסח ובחג דלא הוה צריך למיכתב זכירת עבד גבי עצרת אלא להכי.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הראיה </b> והחגיגה אין להם שיעור מן התורה דכתיב איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך דמשמע פשטיה דקרא דאין כאן שיעור אלא כפי מה שירצה וקאי האי קרא אלא יראה את פני ה' ריקם אלא הבא עולות ראיה ושלמי חגיגה וסמיך ליה איש כמתנת ידו וגו' ודרשת דאיש כמתנת ידו כברכת ה' וגו' לא הוי אלא למצוה ומדברי סופרים שלא יפחות ממעה כסף לראיה ומשוה ב' כסף לחגיגה כב"ה דתנן וב"ה הראיה מעה כסף וחגיגה ב' כסף דמצינו בנשיאים שריבה הכתוב בהם בשלמים ולזבח השלמים בקר שנים אלים עשרה וגו' יותר מעולות דכתיב פר אחד בן בקר איל וגו' וחגיגה נמי עדיפא דאית בה ב' אכילות לאדם ולמזבח ועולה כולה כליל למזבח ובין לרבי יוחנן ובין לר"ל לתלמודא דידן מעה כסף וב' כסף דרבנן ודלא כירושלמי דקאמר דלרבי יוחנן הוו דאוריתא שלמי שמחה לא נתנו בהם חכמים שיעור דלא נתנו שיעור מדרבנן אלא לראיה וחגיגה דאפילו בחגיגה כתיב חג לה' אבל שמחה אע"ג דכתיב לפני ה' שמחה לדידהו הוי בכל שיעור שירצה ומדרבנן אסור לעלות ריקם בלא כסף אפילו בשוה כסף.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מי </b> שלא הקריב בי"ט הראשון עולת ראייתו ושלמי חגיגתו הרי זה משלימן בשאר ימות הרגל שם פ"ק מתני' מי שלא חג י"ט הראשון שלא הביא חגיגתו חוגג את כל הרגל וי"ט האחרון של חג ואע"ג דשמיני עצרת רגל בפני עצמו הוא הוי תשלומין דראשון ובגמרא מנה"מ א"ר יוחנן משום רבי ישמעאל נאמר עצרת בשביעי של פסח בפרשת כל הבכור ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ונאמר עצרת בשמיני של חג מה עצרת דפסח תשלומין דראשון שהרי אינו חלוק משלפניו אף עצרת דשמיני של חג לתשלומין דיום ראשון של חג והאי ג"ש הוי מופנה דאיכא למיפרך מה לעצרת דפסח שכן אין חלוק משלפניו תאמר בעצרת דסוכות שחלוק משלפניו דהוי רגל בפני עצמו אלא ודאי מופנה דכל ג"ש מופנה למדין ואין משיבין דמכדי מאי עצרת עצור מעשיית מלאכה הא כתיב בההוא קרא גופיה לא תעשה כל מלאכה עצרת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה למה לי ש"מ לאפנויי ותנא מייתי לה מהכא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים יכול יהא חוגג והולך כל שבעה בכל יום ויום ת"ל אותו אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג כל שבעה א"כ למה נאמר שבעה לתשלומין ומנין בחג שאם לא חג י"ט הראשון שחוגג והולך את כל הרגל וי"ט האחרון ת"ל בחדש השביעי תחוגו אותו כל ימי חג האמור בחדש השביעי יכול יהא חוגג והולך את כל החדש אי זה יום שירצה לתשלומי החג אם לא הקריב בחג תלמוד לומר אותו בסיפיה דקרא דתרי אותו כתיבי ביה אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג חוצה לחג ובפ"ב על מתניתן דסמיכה גרסינן אר' אושעיה מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה דכתי' בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מקיש חג המצות לחג השבועות מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה כדכתבי' לעיל ר' יוחנן ותנא נמי דמייתי קרא דוחגותם אותו חג לה' האמור בסוכות הוא הדין לחג המצות שאף הוא שבעת ימים אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה ופשטא דמילתא משמע דהאי תשלומין דילפינן לכולהו רגלים היינו לשלמי חגיגה כדכתיב בקראי דילפינן מינייהו תשלומין לישנא דחגיגה אלא שהרב ז"ל פי' מתני' דמי שלא חג כלומר שלא הביא עולת ראיה ושלמי חגיגה ושמחה פשיטא דאית לה תשלומין דבתוספתא גרסינן בבריתא דרבי יוסי הגלילי יש בשמחה שאין בשתיהן שהשמחה יש לה תשלומין כל שבעה מה שאין בשתיהן ואנן לא גרסינן ליה בתלמודא כמו שכתבו התוספות דסבירא לן דגם באינך יש תשלומין ונראה טעמא דהני תלת מצות שנצטוו ברגל הן שוין לכל הדברים לבד ממה שפרט באחת מהן הכתוב מה שאין בשתיהן כדתני' ויש בכל חד מה שאין בשתיהן וכיון דמרבינן תשלומין לחגיגה מדכתיב וחגותם אותו וגו' ה"ה נמי לראיה ושמחה דכולהו מצות התלויין ברגל הן וכיון דאשכחי' תשלומין לחדא ה"ה נמי להנך אחריני כדאמר' ובהדיא תנן בסוכ' ההלל והשמחה שמנה דקרא דושמחת בחגך כולהו יומי משמע ולרבי יוחנן דיליף מג"ש דעצרת עצרת לכל הני תלת מצות דרגל הוא דיליף ג"ש.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עבר </b> הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו ועל זה נאמר מעוות לא יוכל לתקן כדילפינן דדוקא בכל הרגל הוא דאית תשלומין ולא כל החדש דכתיב תרי זמני אותו כדאמ' לעיל וכולן תשלומין דראשון כר' יוחנן דפליג אר' אושעיא בפ"ק עלה דמתני' דמי שלא חג וכו' וטעמא שהרי יום ראשון עשה הכתוב עיקר בכולן דכתיב אותו ושלאחריו עשה תשלומין לו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>עולת </b> ראיה ושלמי חגיגה אינן דוחין לא את השבת ולא את הטומאה פסחים פ' אלו דברים גבי מתניתין דאימתי מביאין עמו חגיגה ורבנן חגיגה מ"ט לא דחיא שבת הא ודאי קרבן צבור הוא דהא אתי בכנופיא אמר ר' אלעא אמר קרא בחגיגת ט"ו וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה שבעה שמנה הוו דבחג הסוכות כתיב דתשלומין דידיה שמנה כדילפינן לעיל אלא מדכתיב שבעה ילפינן דחגיגה אינה דוחה את השבת ופר' כיצד צולין תנן חמשה דברים באין בטומאה וכו' ובגמרא חמשה למעוטי מאי למעוטי חגיגת ט"ו וה"ה לעצרת וסכות דאינה דוחה את הטומאה דסד"א כיון דקרבן צבור הוא דאתי בכנופיא וקביעא ליה מועד תדחי טומאה קמ"ל כיון דלא דחיא שבת לא דחיא טומאה אבל דוחה יו"ט כדילפינן לעיל מדכתיב אותו דקאי איום טוב ראשון דחובה נינהו כדילפינן להו להני תלתא מצות ראיה חגיגה ושמחה ונדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט פ"ב די"ט עלה דמתניתין דמביאין שלמים וכו' אמרינן וכן אמר רב אדא בר אהבה נדרים ונדבות אינן קרבין בי"ט דהואיל ואין זמנם היום כלל ואפילו שלמים וכ"ש עולות דיכול להביאן לאחר זמן. ואף על גב דחגיגה וראיה יש להם תשלומין כל שבעה שרו בה שמא יאנס ולא יקריבנה בשאר הימים ותנן עבר הרגל אינו חייב באחריותו ובראיה דהויא חובה אף על גב דלא חזיא להדיוט אמר עולא דפליגי בה ב"ש וב"ה דב"ש סברי וחגותם אותו חג לה' חגיגה אין דחזיא להדיוט ומשום הכי דחיא י"ט אף על גב דאית לה תשלומין אבל עולת ראיה דלא חזיא להדיוט לא וב"ה סברי כתיב לה' כל דלה' דחי יו"ט הראשון.
+
+Halakhah 9
+
+<b>וסומך </b> עליהם כשאר הימים שם במשנה וב"ה סברי מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהם ובגמ' תני תנא קמיה דר' יצחק בר אבא ויקרב את העולה ויעשה כמשפט מה משפט אמור בעולת חובה ע"כ כמשפט המפורש בעולת נדבה בויקרא שכל משפטי עולה ושלמי' שם נאמרו ובאיל נדבה דבר הכתוב דכתיב אדם כי יקריב מכם משמע לכשירצה יקריב וכתיב התם וסמך את ידו ואתא האי כמשפט דכתיב בעולת חובה ללמד עליו שטעון סמיכה ושאר משפטי נדבה א"ר יצחק לתנא דאמר לך מני ב"ש היא דלא גמרי שלמי חובה משלמי נדבה דאי ב"ה כיון דגמרי שלמי חובה משלמי נדבה עולת חובה נמי לא תיבעי קרא דגמרי מעולת נדבה ומסקינן דהאי דתני דברי הכל היא ואפילו לב"ה בעיא קרא ומאחר דקי"ל סמיכה בעולת חובה מהאי קרא דכמשפט אתו להו שלמי חובה מתרוייהו משלמי נדבה ומעולת חובה מה מצינו בשלמי נדבה שטעונים סמיכה אף שלמי חובה שהם שלמים כמותם יטענו סמיכה וכי פרכת מה לשלמי נדבה שהן מצויין עולת חובה תוכיח שאינה מצויה וטעונה סמיכה אף אני אביא שלמי חובה שאף על פי שאינן מצויין יטענו סמיכה מה לעולת חובה שכן כליל תאמר בשלמי חובה שאינן כליל שלמי נדבה יוכיח וחזר הדין וכו' הצד השוה שבהם שקרבן יחיד הן וטעונין [סמיכה] אף אני אביא כל הטעון נסכים והוא קרבן יחיד שיטעון סמיכה ואתו להו שלמי חובה מהאי טעמא עוד שם לא נחלקו ב"ש וב"ה על תכף לסמיכה שחיטה דצריך דכתיב וסמך ושחט על מה נחלקו על הסמיכה עצמה אם טעונין שלמי חובה סמיכה או לא שב"ש אומרים אינו צריך וב"ה צריך ולהכי סומכין בי"ט דתכף לסמיכה שחיטה כדא'.
+
+Halakhah 10
+
+<b>המפריש </b> עולת ראייתו ומת היורשין חייבין להביאה בירושלמי פ"ק דחגיגה רבי יוחנן ורבי יונתן תרויהון אמרין כל בכור בניך תפדה אפילו לאחר מיתה ולא יראו פני ריקם אפילו לאחר מיתה דכיון דהפריש האי לא מייתי לה יורשין הויא ראיה ריקנית. מותר להקריב בחולו של מועד נדרים ונדבות תמורה פ' יש בקרבנות אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק אלה תעשו לה' במועדיכם אלו חובות הבאות ברגל לבד מנדריכם ונדבותיכם לימד על נדרים ונדבות שקרבין בחולו של מועד ולעולותיכם במה הכתוב מדבר אי בעולת נדר הרי כבר אמור נדריכם ואי בעולת נדבה הרי כבר אמור ונדבותיכם הא אינו מדבר אלא בעולת יולדת ומצורע ולמנחותיכם במה הכתוב מדבר אי במנחת נדר הרי כבר אמור וכו' הא אינו מדבר אלא במנחת סוטה ובמנחת קנאות ולנסכיכם ולשלמיכם מקיש נסכים לשלמים מה שלמים ביום אף נסכים ביום ולשלמיכם לרבות שלמי נזיר דאף על גב דקרבן מוטל עליו חובה ע"י נדר בא אליו ונידר ונידב קרינא ביה וקרבין במועד אבל לא ביו"ט כדא'.
+
+Halakhah 11
+
+<b>מי </b> שהיו לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים פ"ק דחגיגה במשנה אוכלים מרובים ונכסים מועטים מביא שלמי חגיגה לפי האוכלין ועולת ראייה מועטת נכסים מרובין ואוכלין מועטים מביא עולות מרובות דכתיב כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך זה וזה מיעוט על זה נאמר מעה ב' כסף כדאמרינן לעיל זה וזה מרובה על זה נאמר איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך ונראה דרישיה דקרא קאי אעולת ראיה דנותן הדיוט לגבוה דליהוי כברכת ה' מרובה ואשר נתן לך קאי אשלמי חגיגה דהוו להדיוט דליהוי נמי כברכת ה' אשר נתן לך כי ממנו הכל ומידו נתנו לך:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נשים </b> ועבדים פטורים מן הראיה משנה קמייתא דחגיגה חוץ מחרש שוטה וכו' ונשים ועבדים שאינם משוחררים ובגמ' זכור להוציא את הנשים דאף על גב דכל מצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות איצטריך למעוטינהו דסד"א נילף מהקהל דהוי נמי מצות עשה שהזמן גרמה ונשים חייבות אתא קרא למעוטינהו עבדים מנ"ל אמר רב הונא אמר קרא את פני האדון מי שאין לו אלא אדון א' יצא זה שיש לו אדון אחר ואף על גב דכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה דגמרינן לה לה מאשה אפילו הכי איצטריך קרא לחציו עבד וחציו בן חורין והיינו דקתני ועבדים שאינם משוחררים דהיינו לגמרי. וכל האנשים חייבים שם הכל חייבין בראיה ואין דואגים על בתיהם דכתיב ולא יחמוד איש את ארצך וגו' וכתיב ראשית בכורי אדמתך תביא וגו' וסמיך ליה הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך מכאן לשלוחי מצוה שאינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזרתן חוץ מחרש שוטה וקטן וכו' וחגר והסומא קתני חרש דומיא דשוטה וקטן מה שוטה וקטן דלאו בני דיעה נינהו ופטורין מן המצות אף חרש דלאו בר דיעה הוא קמ"ל כדתנן חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר חגר נפקא לן מדכתיב רגלים פרט לחגר ולסומא ולחולה ולזקן ושאינו יכול לעלות ברגליו דרגלים משמע דממעט מי שצריך משענת אחרת לבד מרגליו והרך והענוג מרבי להו מתניתן מדתנן מי שאינו יכול לעלות ברגליו וכתיב כי תבואו לראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי ומפנקי אין הולכין בלא מנעל ואין אדם נכנס להר הבית במנעלו וטמא וערל שם תנא הערל והטמא פטורין מן הראי' ואין חייבין לשלוח עולות ראיותיהן על ידי שליח טמא דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וכל שאינו בביאה כי טמא שאינו יכול ליכנס במקדש דכתיב כי מקדש ה' טמא ונכרתה אינו בהבאה וערל שמתו אחיו מחמת מילה מרבינן ליה כטמא דתניא ר' עקיבא אומר איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב לרבות את הערל שהוא כטמא שלא יאכל תרומה אם כהן הוא חרש אף על פי שהוא מדבר אפילו חרש באזנו אחת פטור מן הראיה שם תניא נמי הכי הכל חייבין בראיה חוץ מחרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר שפטורין מן הראיה ואף על פי שפטורין מן הראיה חייבין בשמחה לענין ראיה גמרי ראיה מהקהל דכתיב הקהל את העם וגו' וכתיב בבוא כל ישראל לראות וכתיב למען ישמעו ולמען ילמדו ותניא למען ישמעו פרט למדבר ואינו שומע ולמען ילמדו פרט לשומע ואינו מדבר דקרינא ביה למען ילמדו לאחרים דכל המצווה ללמוד מצווה ללמד לאחרים ואין זה ראוי ללמד לאחרים וחרש באזנו אחת שם מימרא דרבי תנחום דכתיב באזניהם וחגר ברגלו אחת נמי מימרא דרבי תנחום דכתיב רגלים וסומא בעינו אחת שם משום רבי יהודה סומא באחד מעינו פטור מן הראיה דכתיב יראה יראה כדרך שבא לראות כך בא ליראות דיראה כתיב וקרינא יראה יראה כל זכורך את פני האדון משמע רואה את השכינה יראה כל זכורך את פני האדון משמע שהאדון בא לראותך הקיש הכתוב ראייתך לראייתו כדרך שבא לראות כך הוא בא ליראות ממך מה לראותך בשתי עיניו אף כאן ליראות מן האדם בשתי עיניו של אדם. טומטום ואנדרוגינוס פטורין מפני שהם ספק אשה תנו רבנן זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס בשלמא אנדרוגינוס איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל ואית ליה צד זכרות ליחייב קמשמע לן דבריה בפני עצמה הוא וטומטום איצטריך כשביציו מבחוץ אלא שהגיד טמון דהא ודאי זכר הוא הילכך איצטריך קרא למעוטי ומטעם ערל לא מיפטר דכיון דלא איפשר למול לא מאיס.
+
+Halakhah 2
+
+<b>המקמץ </b> והמצרף והבורסי שם אחרים אומרים המקמץ וכו' פטורין מן הראיה משום שנאמר כל זכורך ריבוייא דכל למי שיכול לעלות עם כל זכורך יצאו אלו שאינם ראויים לעלות עם כל זכורך ואם טהרו עצמם שראויים לעלות עם כל ישראל חייבים כמו שכתב הרב ז"ל. כל קטן שיכול לעלות באחיזת יד אביו מירושלם להר הבית חייב אביו להעלותו ולהראות בו כדי לחנכו במצות דכתיב יראה כל זכורך לרבות את הקטנים והתנן חוץ מחרש שוטה וקטן אמר אביי לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך ופריך קטן שהגיע לחינוך דרבנן הוא אין הכי נמי וקרא אסמכתא בעלמא וקרא אתא לכדאחרים למקמץ ומצרף כדאמרינן לעיל וקשיא דמשמע לפי מה שכתב הרב ז"ל דמקמץ ומצרף נחשת חייבים דלא כאחרים וקרא דכל זכורך לקטן שהגיע לחינוך ובגמרא איתמר איפכא דקרא לכדאחרים וקטן שהגיע לחינוך אסמכתא בעלמא וצ"ל דחיובא דמקמץ ומצרף נפקא ליה מדיוקא דאחרים דקאמר דפטורים משום דאין יכולין לעלות עם כל ישראל מחמת סרחונם הא אם יכולין לטהר עצמם הוו להו ראויים לעלות עם כל ישראל וחייבים בראיה וקטן שהגיע לחינוך הוו דרבנן וקרא דנקט הרב ז"ל כל זכורך לא נקטיה אלא דרך אסמכתא בעלמא דהא למקמץ ומצרף קרא הוא דאיצטריך כאחרים כדאמ'.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>קטן </b> חגר או סומא או חרש אפילו באחת אינו חייב לחנכו אף על גב דמתרפא שם בעי ר' שמעון וכו' לא צריכא בחגר שיכול להתפשט וסומא שיכול להתפתח מקמי גידולו מאי מי אמרי' כיון דלכי הוי גדול מיחייב מדאוריתא גבי קטן נמי מיחייב בחינוך דמידי טעמא בקטן אלא כדי לחנכו דידע כשהוא גדול או דילמא כיון דגדול בהכי לא מיחייב גם קטן לא אמר אביי כל היכא דגדול מיחייב מדאוריתא קטן נמי מחנכינן ליה מדרבנן וכל היכא דגדול פטור מדאוריתא קטן נמי פטור מדרבנן. כל החייב בראיה חייב בחגיגה והפטור מן הראיה חייב בחגיגה וכולם חייבים בשמחה שם בברייתא דרבי יוסי הגלילי יש בשמחה מה שאין בשתיהן שהשמחה נוהגת באנשים ובנשים דכתי' ושמחת אתה וביתך מה שאין בשתיהן וחרש שוטה וקטן לאו בני חיובא נינהו ופטורין מכל מצות האמורות בתורה וערל וטמא אינם אוכלים בקדשים ואינם ראויים לביאה כדילפי' לעיל ואף על גב דכתב הרב ז"ל דפטור מן הראיה חייב בחגיגה לאו לאיתויי נשים דהא פטור נמי מחגיגה כדאמרינן אלא לאיתויי חגר וסומא וכולהו הני אחריני חוץ מחרש שוטה וקטן ולא קאמר נמי חוץ מן הנשים משום דקאי נמי האי חוץ אכולן חייבים בשמחה ונשים חייבות כדכתיב אתה וביתך וכדא'. מי שהיה חגר או סומא ביום טוב ראשון ונתרפא ביום טוב שני פטור מן הראיה ומן החגיגה כרבי יוחנן דאמר כולן תשלומין דראשון וכיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני כדאמר רבי זירא על מתניתין דמי שלא חג וכו'. וכן אם נטמא בלילי י"ט הראשון שם פלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן דחזקיה סבר גבי נזיר נטמא ביום שמיני שהוא ראוי להביא קרבנותיו מביא קרבן על הטומאה השני אבל נטמא בליל שמיני אינו מביא וכן לענין חגיגה נטמא ביום מביא ראייתו וחגיגתו בתוך ימי הרגל לכשיטהר נטמא בלילה אינו מביא דבליל שמיני לא חזי לקרבן אבל ביום כבר יצא בשעה הראויה להביא קרבן.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> שבא לעזרה בתוך ימי החג אינו חייב להביא בידו עולה בכל עת שיכנס כרבי יוחנן דאמר הראיון ראיית פנים בעזרה ואותיביה ריש לקיש מדכתיב לא יראו פני ריקם וא"ל כעיקר הרגל דהוא יום טוב ראשון הוא דצריך להביא קרבן אבל בשאר ימים אין צריך להביא קרבן בכל ראיה וראיה אלא לתשלומין אם לא הביא ביום טוב ראשון אפילו הביא ביום טוב ראשון וחזר והביא בשאר ימים מקבלין ממנו דראיה אין לה שיעור ואפילו למאן דאמר יש לה שיעור מדאורית' היינו למטה אבל למעלה אין לה שיעור.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הפריש </b> עשרה בהמות לחגיגתו והקריב מקצתן בראשון ופסק אינו חוזר ומקריב שם פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דרבי יוחנן סבר כיון שפסק שוב אינו מקריב דכתיב וחגותם אותו אותו אתה חוגג ולא יותר ועובר על בל תוסיף ואמר ר' אבא לא פליגי כאן בסתם כאן במפרש דאם מפרש בהדיא ליום אחד אני מפריש את כולן חוזר ומקריבן דאינן אלא תשלומי ראשון אבל בסתם שהפרישן סתם ואיכא שהות ביום להקריבן ואית ליה אוכלין אינו מקריב אותן ביום שני דשיורי שיירינהו והיה בדעתו לחוג שני ימים ואיכא משום בל תוסיף.
+
+Halakhah 8
+
+<b>עולת </b> ראייה אינה באה אלא מן החולין כשאר קרבנות שהאדם חייב בהם שם במשנה עולות במועד באות מן החולין ושלמים מן המעשר ובגמרא חסורי מיחסרא והכי קתני וכו' ועולת ראיה באה אפילו ביום טוב וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין דכתיב מסת נדבת ידך מסת מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין ומאי משמע דהאי מסת לישנא דחולין הוא דכתיב וישם המלך אחשורוש מס על הארץ אבל שלמי חגיגה באות ממעות מעשר שני המעורבות עם החולין שם באוקמתא ותניא נמי הכי וחגיגת יום טוב הראשון של פסח בית שמאי אומרים מן החולין ובית הלל אומרים מן המעשר אמר מר בית הלל אומרים מן המעשר אמאי דבר שבחובה הוא ואינו בא אלא מן החולין אמר עולא בטופל שמחבר מעשר עם החולין ומביא לוקח מן התערובות בהמה ומקריבה שלמי חגיגה כרבי יוחנן דאמר טופלין מעות למעות ואין טופלין בהמה לבהמה דשתי בהמות זו נכרת לעצמה וזו לעצמה אבל בהמה א' ממעות חולין ומעשר שפיר טפי שחולין מעורבים עם כל אכילותיו ושיעור אכילה ראשונה מן החולין כבית הלל ואין מביאין שלמי חגיגה מן המעשר ביום טוב מדרבנן שמא יעשר ואי איפשר לעשר ביום טוב משום סקרתא שצובעו כדכתיב העשירי סוקרו בסקרא.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>יוצאין </b> ישראל ידי חובת שלמי שמחה בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה והכהנים בחטאות ואשמות ובבכור ובחזה ושוק שם במשנה ובגמרא ת"ר ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה דושמחת כל השמחות במשמע יכול אף בעופות ומנחות תלמוד לומר ושמחת בחגך מי שחגיגה באה מהם יצאו אלו שאין חגיגה באה מהם דחגיגה חלב כתיב לא ילין חלב חגי ואמר מר אין שמחה אלא בבשר ויוצאין ידי חובת שמחה בחגיגת י"ד דהוי רשות כדאמר לעיל בהל' קרבן פסח ובבריתא דבן תימא פרק אלו דברים הוא דתניא וחגיגת י"ד יוצא בה משום שמחה דאף על גב דשלמי שמחה חובה הן ואין באות אלא מן החולין הא מרבינן מושמחת לרבות כל מיני שמחה.
+
+Halakhah 11
+
+<b>מי </b> שהיו לו שלמים נדר או נדבה ושחטן מערב יום טוב אף על פי שאכלן ביום טוב אינו יוצא בה ידי חובת חגיגה פ' אלו דברים כי אתא רבין אמר רבי אלעזר שלמים ששחטן מערב יום טוב יוצא בהם משום שמחה ואין יוצא בהם משום חגיגה משום שמחה יוצא דאף על גב דכתיב וזבחת ושמחת לא בעינן זביחה בשעת שמחה ואין יוצא משום חגיגה דהוי דבר שבחובה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>לא </b> יביא אדם תודה בי"ד מפני החמץ שבה פרק שני דביצה תניא אין מביאין תודה בחג המצות מפני החמץ שבה פשיטא אמרי הכא במאי עסקינן בי"ד וקסבר אין מביאין קדשים לבית הפיסול שממעט זמן אכילתן שאינו יכול לאכול חמץ אלא עד ד' שעות ואם הביא יצא בה ידי חובת שמחה ומדאוריתא יכול להביאה לכתחלה.
+
+Halakhah 14
+
+<b>האומר </b> הרי עלי תודה על מנת שאצא בה ידי חובתי לשם חגיגה חייב להביא תודה וידי חובתו לא יצא דאין חגיגה באה אלא מן החולין שם בעא מיניה רשב"ל מרבי יוחנן ופשיט ליה נדור ואינו יוצא דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר אמר על מנת לאו מילתא היא ואי אמר איפכא על מנת שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה משמע דיוצא לפרש"י ז"ל כמו שכתבו בתוספות. חייב לשמח בשלמי שמחה וחגיגה העניים האמללים דכתיב והלוי והגר והיתום והאלמנה וגו' בקרא דושמחת בחגך וגו' כתיבי כולהו כדדרש רבי יהודה ב"ר סימון בפסיקתא אתה יש לך ד' בני בית בנך ובתך ועבדך ואמתך ואף אני יש לי ד' הלוי והגר והיתום והאלמנה חייב אתה לשמח את כולם ומצוה בלוי דאקדמיה קרא:<br><b> אזהרת רסז </b> שלא יעזוב את הלוי מלשמחו ומליתן לו מתנותיו דכתיב השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך וחייבים לתת להם מזונותיהם ולשמח אותם בכל רגל והעוזבם מלשמחם או ששיהה מעשרותיו ברגלים עובר בלא תעשה דכתיב השמר ואמר מר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קנח </b> להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמטה בעלותם לרגל ולקרוא באזניהם פרשיות מן התורה שהם מזרזות אותם במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת דכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות בבא כל ישראל לראות וגו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b> הפטור מן הראיה פטור ממצות הקהל דקאמר דבבוא כל ישראל הוא דילפינן נמי לראיה כדאמר' לעיל חוץ מן הנשים והטף דכתיב במצות הקהל האנשים והנשים והטף ודרש רבי אלעזר בן עזריה אם אנשים ונשים באים לשמוע טף למה בא לתת שכר למביאיהן וטמא פטור דכתיב בבא כל ישראל וזה אינו ראוי לביאה וערל לא אמרינן ערל כי טמא כדאמרינן בעלמא משום דהכא נשים וטף נמי חייבים ועוד דכי מרבינן ערל כי טמא היינו לקרבן או לתרומה דכתיב איש איש לרבות הערל שלא יאכל תרומה משום דמאיס אבל הכא דליכא קרבן לא הוי כי טמא והא דאמרינן ערל וטמא משלחין קרבנותיהם דליתנהו בביאה נראה דהוי מדרבנן איסור ביאה לערל ואיתיה בביאה מן התורה דהא לחלל עבודה בלחוד הוא דילפינן מדברי יחזקאל דכתיב בהביאכם בני נכר ערל לב וערל בשר לחלל את ביתי כדאמר' פרק ב' דזבחים. טומטום ואנדרוגינוס חייבים דהא נשים חייבות כדכתיב בקרא.
+
+Halakhah 3
+
+<b>אימתי </b> היו קורין במוצאי יום טוב הראשון של חג הסוכות שהוא תחלת ימי חול המועד של שנה שמינית כדתנן בסוטה פרק אלו נאמרין ובגמרא כל הני סימנין דכתיב מקץ שנת השמטה ובחג הסוכות ובמועד למה לי צריכי דאי כתב רחמנא מקץ הוה אמינא נמנו מהשתא משנת ארבעים והלאה שבערבות מואב נאמרה פרשה זו ואף על גב דלא מתרמי שנת שמטה דהא לא מנו שמטין עד אחר כיבוש וחלוק להכי כתב רחמנא שמטה ואי כתב רחמנא שמטה הוה אמינא בסוף שמטה קודם ראש השנה של שמינית דמקץ לסוף שנת שבע משמע ואי כתב במועד הוה אמינא מריש שתא שכולן נקראו מועד כדכתיב אלה מועדי ה' וקא חשיב בהו נמי ראש השנה ואי כת' רחמנא בחג הסוכות הוה אמינא אפי' יום טוב אחרון כתב רחמנא בבוא כל ישראל מאימת דמתחיל מועד ומשום דבבוא כל ישראל משמע מהתחלה דמועד כדאמר' איצטריך קרא דמועד דמשמע בתוך המועד ואהני בבוא כל ישראל דמשמע מתחלתה דקמ"ל דלא ביום ראשון ולא ביום שני ולא ביום שלישי של חול המועד אלא במוצאי יום טוב הראשון. והמלך הוא שיקרא באזניהם כדכתיב תקרא את התורה הזאת ומשה מלך הוה וכתיב ביאשיהו וישלח המלך ויאספו אליו וגו' ויקרא באזניהם את כל דברי הברית וגו'. ובעזרה היו קורין כדכתיב בבא כל ישראל לראות דמשמע במקום שבאים לראות דהיינו בעזרה. וקורא כשהוא יושב כדתנן התם ובגמרא והאמר מר אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד דכתיב ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ובירושלמי אמרינן דאף למלכי בית דוד בלבד לא היתה ישיבה להם בעזרה ודוד סמך לו בכותל ואמרי' דכסאו היה נמי חוץ לעזרה דלמעלה אין ישיבה דכתיב שרפים עומדים ממעל וגו' וכל צבא השמים עומדים מימינו ומשמאלו ודוד לשם ולהכי נראה דהא דאין ישיבה בעזרה היינו מדאוריתא אלא דאו' שם למי היתה ישיבה בעזרה ובהיכל לכהן גדול כדכתיב ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה'. מהיכן קורא מתחלת חומש אלה הדברים עד סוף פרשת שמע ומדלג לוהיה אם שמוע וגו' ופרשת עשר תעשר על הסדר עד סוף ברכות וקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב שם במשנה שתחלת הדברים עד שמע ושמע והיה אם שמוע עשר תעשר כי תכלה לעשר ופרשת המלך וברכות וקללות עד שגומר כל הפרשה והרב ז"ל לא הזכיר פרשת המלך דהוי בכלל מה שכתב וקורא מעשר תעשר על הסדר עד סוף ברכות וקללות אבל רש"י ז"ל כתב וחוזר למפרע וקורא אשימה עלי מלך וגו' ואיפשר שהרב ז"ל לא מצא בנוסחתנו במשנה כתוב פרשת המלך בסוף אלא מעשר תעשר על הסדר וטעמא דהאי קריאה בהני פרשתא דכתיב הכא תקרא את התורה הזאת ואמרינן בספרי בפרשת המלך וכתב לו את משנה התורה הזאת. אין קורין ביום הקהל אלא במשנה תורה מאלה הדברים עד שמע דאית בה קבלת עול מלכות שמים והיה אם שמוע קבלת עול מצות וקללות וברכות קבלת בריתות של תורה וכתיב הכא למען ילמדו ויראו את ה' דמשמע הני דאית בהו יראת השם ופרשת עשר תעשר וגו' מפני שהוא זמן אסיף ומתנת עניים והפרשת תרומות ומעשרות וכתיב הכא ושמרו לעשות הני דהוי זמן עשייתן סדר קריאתו כמו שכתוב במשנה וכל ישראל חברו כדכתיב למען ישמעו וגו'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ומברך </b> קודם הקריאה כדתנן התם וכתבנו בהלכות ברכות דאיכא דמפיק לברכת התורה מן התורה דכתיב כי שם ה' אקרא וגו' ומוסיף שבע ברכות שם במשנה ברכות שכהן גדול מברך אותן אלא שנותן של רגלים מקדש ישראל והזמנים תחת מחילת העון שאומר כהן גדול ביום הכפורים וברכות אלו מדרבנן.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הקריאה </b> והברכות אלו של תורה בלשון הקדש דכתיב תקרא את התורה הזאת משמע כלשונה כמו שהיא אפי' אינם מבינים ואפילו חכמים גדולים חייבים לשמוע. ומי שאינו יכול לשמוע שהוא רחוק מכוין לבו לקריאה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>יום </b> הקהל שחל להיות בשבת מאחרין אותו במשנה פרק קמא דמגלה ורש"י ז"ל פירש משום עשית בימה ומדאוריתא הקהל דוחה את השבת:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..980278db908d949d538d3249b9951769076e6dc6
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,151 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Festival Offering
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות חגיגה
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Festival_Offering
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות חגיגה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קנה </b> להראות לפני ה' ברגלים והוא אומרו ית' שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך:<br><b> מצות קנו </b> לחוג בשלשה רגלים דכתיב וחגותם אותו חג לה' וכתיב שלש רגלים תחוג לי בשנה:<br><b> מצות קנז </b> לשמוח ברגלים והוא אומרו יתעלה ושמחת בחגך. פ"ק דחגיגה תניא רבי יוסי הגלילי אומר שלש מצות עשה נצטוו ישראל בעלותם לרגל ראיה וחגיגה ושמחה הראיה האמורה בתורה היא שנתראה פניו בעזרה ביו"ט הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה שם מאי ראיון רבי יוחנן אומר ראיית פנים בעזרה ור"ל אמר ראיית פנים בקרבן בעיקר הרגל שהוא יום טוב הראשון כולי עלמא לא פליגי דראיית פנים בקרבן כי פליגי בשאר ימות הרגל איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן לא יראו פני ריקם דמשמע דראיית פנים דכתיב יראה כל זכורך בקרבן הוא ומשני ליה בעיקר הרגל שהוא יו"ט הראשון איתיביה לא יראו פני ריקם בזבחים דצריך להביא קרבן בהמה הזבוחים בסכין ולא עולת העוף שהיא נמלקת אתה אומר בזבחים או אינו אלא בעופות ומנחות דין הוא נאמרה חגיגה להדיוט ונאמרה ראיה לגבוה מה חגיגה האמורה להדיוט זבחים אף ראיה האמורה לגבוה זבחים ומה הם זבחים עולות אתה אומר עולות או אינו אלא שלמים ודין הוא נאמר חגיגה להדיוט ונאמר ראיה לגבוה מה חגיגה האמורה להדיוט בראוי לו אף ראיה האמורה לגבוה בראוי לו וכן בדין שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם והשתא קשיא דמשמע דעולת ראיה אינו אלא מן הבהמה והרב ז"ל כתב בין מן העוף בין מן הבהמה ואפשר דמפרש הרב ז"ל סיפא דהאי מתני' הכי או אינו אלא שלמים דין הוא נאמר חגיגה להדיוט ונאמר ראיה לגבוה מה חגיגה דהדיוט בראוי לו למאכל הדיוט דהיינו שלמים דכתיב חלב חגי עד בקר במידי דאית ליה חלב אף ראיה דגבוה בראוי לו דלא יראו פני ריקם דכתיב משמע לצרכי אני שואל דהיינו עולות ומשום דברישא דבריתא יליף ראיה דגבוה מחגיגה דהדיוט לזבחים קאמר בסיפא או אינו אלא שלמים כלומר כיון דילפת מחגיגת דהדיוט לזבחים דהיינו בהמה ולא עופות ומנחות א"כ נילף נמי דהאי בהמה דראיה דליהוי שלמים כחגיגת הדיוט דזבחים סתמא שלמים משמע להכי קאמר דין הוא דליהוי עולות ולא שלמים כך הוה משמע מילפותא דרישא דנאמר חגיגה להדיוט וראיה לגבוה מה חגיגה דהדיוט בראוי לו אף ראיה דגבוה בראוי לו דהיינו עולות וכן בדין שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם והשתא לא ילפינן מחגיגת הדיוט אלא מה זה בראוי לו אף זה בראוי לו וממילא משמע כל הראוי לגבוה דהיינו עולה בין מן העוף בין מן הבהמה דברישא הוה ילפינן זבחים לגבוה מזבחים דהדיוט ולהכי הוה משמע שלמים אבל השתא דלא ילפי' אלא ראוי לו מראוי לו אשתאר כל חד בדיניה עולה לגבוה בין בהמה בין עוף ושלמים להדיוט בהמה ואם לא על דרך זה אף על פי שהוא פי' דחוק בבריתא איני רואה שום סמך למה שכתב הרב ז"ל והאי עוף צריך לומר דהוי קן אחד דלא מצינו בכל התורה להביא פרידה אחד חובה כדאיתא ריש פרק ד' מחוסרי כפרה אלא דאכתי קשה דגרסי' בסיפא דהאי בריתא בספרי פרשת שלח לך מכאן אמרו כל הקינין שבתורה חציין עולות וחציין חטאות חוץ משל גר שכולו לאישים ואפשר דשייר הא דכוותה דהוי כולו לאישים כדאמרינן ואין למדין מן הכללות אפילו במקום שאומר בהם חוץ:<br><b> אזהרת רסו </b> שלא לעלות לחג בלא קרבן דכתיב ולא יראו פני ריקם ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא קרבן עולה לא דיו שלא קיים מצות עשה אלא עבר על לא תעשה זה והיינו בשלא השלימו אחר כך אבל אם הביא אחר כך יש לו תשלומין כדבעי' מימר קמן ואפילו עבר כל הרגל אינו לוקה דאין בו מעשה דומיא דלאו דחסימה דסמיך למלקות. החגיגה האמורה בתורה הוא שיקרב שלמים בי"ט הראשון של חג בבואו להראות שם עלה דמתני' דמי שלא חג בי"ט הראשון וכו' תניא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים יכול יהא חוגג והולך כל שבעה תלמוד לומר אותו אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג כל שבעה ועלה דמתני' דהתר נדרים אמרינן וחגותם אותו חג לה' זביחה ודילמא חוגו חגא קאמר אמר קרא ויחוגו לי במדבר וכתיב התם הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר בית ישראל ואתיא מדבר מדבר מה להלן זבחים אף כאן זבחים והיינו דתנן דחגיגות הן כהררין התלויין בשערה דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן וילפינן לה נמי מדכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר במידי דאית לה חלב הקרב לגבוה דהיינו קרבן בהמה והאי קרא אתא ללמד על ג"ש דמדבר מדבר דמיירי בחגיגה ולא בשאר קרבנות. ואין הנשים חייבות בראייה וחגיגה שם על מתני' קמייתא תניא ר' יוסי הגלילי אומר ג' מצות נצטוו ישראל בעלותם לרגל ראיה חגיגה ושמחה וכו' ויש בשמחה שאין בשתיהן שהשמחה נוהגת באנשים ובנשים דכתיב ושמחת אתה וביתך וראיה וחגיגה מצות עשה שהזמן גרמה הן והכתוב לא ריבה אותן. השמחה האמורה בתורה היא שיקרב שלמים שלמי שמחה כדכתיב ושמחת בחגך וכתיב גבי עיבל וזבחת שלמים וגו' ושמחת לפני ה' אלהיך בספרי תניא נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה שמחה האמורה להלן שלמים כדכתיב וזבחת שלמים וגו' ושמחת אף שמחה האמורה כאן שלמים דאין שמחה אלא בבשר וכן בעצרת כתיב בפרשה שבעה שבועות וגו' ושמחת לפני ה' אלהיך ובפסח דלא כתיב ביה שמחה ילפינן מדכתיב שלש רגלים תחוג לי בשנה דהיינו מצות חגיגה בכולהו רגלים וחג המצות בכלל וכתיב ושמחת בחגך סמיך שמחה לחגיגה דכל מקום שיש חגיגה יש שמחה ואף על גב דפ"ק דחגיגה ילפינן מיניה לעופות ולמנחות דאינם בכלל שמחה דכתיב ושמחת בחגך מי שחגיגה באה מהם יצאו עופות דאין חגיגה באה מהם דכתיב חלב חגי וגו' ממילא נמי משמע דבכל מקום שיש חגיגה יש שמחה ובספרי ילפינן ליה מדכתיב בפרשת עצרת וזכרת כי עבד היית במצרים מלמד שכל שנוהג בעצרת דהיינו שמחה נוהג בפסח ובחג דלא הוה צריך למיכתב זכירת עבד גבי עצרת אלא להכי.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הראיה </b> והחגיגה אין להם שיעור מן התורה דכתיב איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך דמשמע פשטיה דקרא דאין כאן שיעור אלא כפי מה שירצה וקאי האי קרא אלא יראה את פני ה' ריקם אלא הבא עולות ראיה ושלמי חגיגה וסמיך ליה איש כמתנת ידו וגו' ודרשת דאיש כמתנת ידו כברכת ה' וגו' לא הוי אלא למצוה ומדברי סופרים שלא יפחות ממעה כסף לראיה ומשוה ב' כסף לחגיגה כב"ה דתנן וב"ה הראיה מעה כסף וחגיגה ב' כסף דמצינו בנשיאים שריבה הכתוב בהם בשלמים ולזבח השלמים בקר שנים אלים עשרה וגו' יותר מעולות דכתיב פר אחד בן בקר איל וגו' וחגיגה נמי עדיפא דאית בה ב' אכילות לאדם ולמזבח ועולה כולה כליל למזבח ובין לרבי יוחנן ובין לר"ל לתלמודא דידן מעה כסף וב' כסף דרבנן ודלא כירושלמי דקאמר דלרבי יוחנן הוו דאוריתא שלמי שמחה לא נתנו בהם חכמים שיעור דלא נתנו שיעור מדרבנן אלא לראיה וחגיגה דאפילו בחגיגה כתיב חג לה' אבל שמחה אע"ג דכתיב לפני ה' שמחה לדידהו הוי בכל שיעור שירצה ומדרבנן אסור לעלות ריקם בלא כסף אפילו בשוה כסף.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מי </b> שלא הקריב בי"ט הראשון עולת ראייתו ושלמי חגיגתו הרי זה משלימן בשאר ימות הרגל שם פ"ק מתני' מי שלא חג י"ט הראשון שלא הביא חגיגתו חוגג את כל הרגל וי"ט האחרון של חג ואע"ג דשמיני עצרת רגל בפני עצמו הוא הוי תשלומין דראשון ובגמרא מנה"מ א"ר יוחנן משום רבי ישמעאל נאמר עצרת בשביעי של פסח בפרשת כל הבכור ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ונאמר עצרת בשמיני של חג מה עצרת דפסח תשלומין דראשון שהרי אינו חלוק משלפניו אף עצרת דשמיני של חג לתשלומין דיום ראשון של חג והאי ג"ש הוי מופנה דאיכא למיפרך מה לעצרת דפסח שכן אין חלוק משלפניו תאמר בעצרת דסוכות שחלוק משלפניו דהוי רגל בפני עצמו אלא ודאי מופנה דכל ג"ש מופנה למדין ואין משיבין דמכדי מאי עצרת עצור מעשיית מלאכה הא כתיב בההוא קרא גופיה לא תעשה כל מלאכה עצרת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה למה לי ש"מ לאפנויי ותנא מייתי לה מהכא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים יכול יהא חוגג והולך כל שבעה בכל יום ויום ת"ל אותו אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג כל שבעה א"כ למה נאמר שבעה לתשלומין ומנין בחג שאם לא חג י"ט הראשון שחוגג והולך את כל הרגל וי"ט האחרון ת"ל בחדש השביעי תחוגו אותו כל ימי חג האמור בחדש השביעי יכול יהא חוגג והולך את כל החדש אי זה יום שירצה לתשלומי החג אם לא הקריב בחג תלמוד לומר אותו בסיפיה דקרא דתרי אותו כתיבי ביה אותו אתה חוגג ואי אתה חוגג חוצה לחג ובפ"ב על מתניתן דסמיכה גרסינן אר' אושעיה מנין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה דכתי' בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מקיש חג המצות לחג השבועות מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה כדכתבי' לעיל ר' יוחנן ותנא נמי דמייתי קרא דוחגותם אותו חג לה' האמור בסוכות הוא הדין לחג המצות שאף הוא שבעת ימים אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה ופשטא דמילתא משמע דהאי תשלומין דילפינן לכולהו רגלים היינו לשלמי חגיגה כדכתיב בקראי דילפינן מינייהו תשלומין לישנא דחגיגה אלא שהרב ז"ל פי' מתני' דמי שלא חג כלומר שלא הביא עולת ראיה ושלמי חגיגה ושמחה פשיטא דאית לה תשלומין דבתוספתא גרסינן בבריתא דרבי יוסי הגלילי יש בשמחה שאין בשתיהן שהשמחה יש לה תשלומין כל שבעה מה שאין בשתיהן ואנן לא גרסינן ליה בתלמודא כמו שכתבו התוספות דסבירא לן דגם באינך יש תשלומין ונראה טעמא דהני תלת מצות שנצטוו ברגל הן שוין לכל הדברים לבד ממה שפרט באחת מהן הכתוב מה שאין בשתיהן כדתני' ויש בכל חד מה שאין בשתיהן וכיון דמרבינן תשלומין לחגיגה מדכתיב וחגותם אותו וגו' ה"ה נמי לראיה ושמחה דכולהו מצות התלויין ברגל הן וכיון דאשכחי' תשלומין לחדא ה"ה נמי להנך אחריני כדאמר' ובהדיא תנן בסוכ' ההלל והשמחה שמנה דקרא דושמחת בחגך כולהו יומי משמע ולרבי יוחנן דיליף מג"ש דעצרת עצרת לכל הני תלת מצות דרגל הוא דיליף ג"ש.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עבר </b> הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו ועל זה נאמר מעוות לא יוכל לתקן כדילפינן דדוקא בכל הרגל הוא דאית תשלומין ולא כל החדש דכתיב תרי זמני אותו כדאמ' לעיל וכולן תשלומין דראשון כר' יוחנן דפליג אר' אושעיא בפ"ק עלה דמתני' דמי שלא חג וכו' וטעמא שהרי יום ראשון עשה הכתוב עיקר בכולן דכתיב אותו ושלאחריו עשה תשלומין לו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>עולת </b> ראיה ושלמי חגיגה אינן דוחין לא את השבת ולא את הטומאה פסחים פ' אלו דברים גבי מתניתין דאימתי מביאין עמו חגיגה ורבנן חגיגה מ"ט לא דחיא שבת הא ודאי קרבן צבור הוא דהא אתי בכנופיא אמר ר' אלעא אמר קרא בחגיגת ט"ו וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה שבעה שמנה הוו דבחג הסוכות כתיב דתשלומין דידיה שמנה כדילפינן לעיל אלא מדכתיב שבעה ילפינן דחגיגה אינה דוחה את השבת ופר' כיצד צולין תנן חמשה דברים באין בטומאה וכו' ובגמרא חמשה למעוטי מאי למעוטי חגיגת ט"ו וה"ה לעצרת וסכות דאינה דוחה את הטומאה דסד"א כיון דקרבן צבור הוא דאתי בכנופיא וקביעא ליה מועד תדחי טומאה קמ"ל כיון דלא דחיא שבת לא דחיא טומאה אבל דוחה יו"ט כדילפינן לעיל מדכתיב אותו דקאי איום טוב ראשון דחובה נינהו כדילפינן להו להני תלתא מצות ראיה חגיגה ושמחה ונדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט פ"ב די"ט עלה דמתניתין דמביאין שלמים וכו' אמרינן וכן אמר רב אדא בר אהבה נדרים ונדבות אינן קרבין בי"ט דהואיל ואין זמנם היום כלל ואפילו שלמים וכ"ש עולות דיכול להביאן לאחר זמן. ואף על גב דחגיגה וראיה יש להם תשלומין כל שבעה שרו בה שמא יאנס ולא יקריבנה בשאר הימים ותנן עבר הרגל אינו חייב באחריותו ובראיה דהויא חובה אף על גב דלא חזיא להדיוט אמר עולא דפליגי בה ב"ש וב"ה דב"ש סברי וחגותם אותו חג לה' חגיגה אין דחזיא להדיוט ומשום הכי דחיא י"ט אף על גב דאית לה תשלומין אבל עולת ראיה דלא חזיא להדיוט לא וב"ה סברי כתיב לה' כל דלה' דחי יו"ט הראשון.
+
+Halakhah 9
+
+<b>וסומך </b> עליהם כשאר הימים שם במשנה וב"ה סברי מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהם ובגמ' תני תנא קמיה דר' יצחק בר אבא ויקרב את העולה ויעשה כמשפט מה משפט אמור בעולת חובה ע"כ כמשפט המפורש בעולת נדבה בויקרא שכל משפטי עולה ושלמי' שם נאמרו ובאיל נדבה דבר הכתוב דכתיב אדם כי יקריב מכם משמע לכשירצה יקריב וכתיב התם וסמך את ידו ואתא האי כמשפט דכתיב בעולת חובה ללמד עליו שטעון סמיכה ושאר משפטי נדבה א"ר יצחק לתנא דאמר לך מני ב"ש היא דלא גמרי שלמי חובה משלמי נדבה דאי ב"ה כיון דגמרי שלמי חובה משלמי נדבה עולת חובה נמי לא תיבעי קרא דגמרי מעולת נדבה ומסקינן דהאי דתני דברי הכל היא ואפילו לב"ה בעיא קרא ומאחר דקי"ל סמיכה בעולת חובה מהאי קרא דכמשפט אתו להו שלמי חובה מתרוייהו משלמי נדבה ומעולת חובה מה מצינו בשלמי נדבה שטעונים סמיכה אף שלמי חובה שהם שלמים כמותם יטענו סמיכה וכי פרכת מה לשלמי נדבה שהן מצויין עולת חובה תוכיח שאינה מצויה וטעונה סמיכה אף אני אביא שלמי חובה שאף על פי שאינן מצויין יטענו סמיכה מה לעולת חובה שכן כליל תאמר בשלמי חובה שאינן כליל שלמי נדבה יוכיח וחזר הדין וכו' הצד השוה שבהם שקרבן יחיד הן וטעונין [סמיכה] אף אני אביא כל הטעון נסכים והוא קרבן יחיד שיטעון סמיכה ואתו להו שלמי חובה מהאי טעמא עוד שם לא נחלקו ב"ש וב"ה על תכף לסמיכה שחיטה דצריך דכתיב וסמך ושחט על מה נחלקו על הסמיכה עצמה אם טעונין שלמי חובה סמיכה או לא שב"ש אומרים אינו צריך וב"ה צריך ולהכי סומכין בי"ט דתכף לסמיכה שחיטה כדא'.
+
+Halakhah 10
+
+<b>המפריש </b> עולת ראייתו ומת היורשין חייבין להביאה בירושלמי פ"ק דחגיגה רבי יוחנן ורבי יונתן תרויהון אמרין כל בכור בניך תפדה אפילו לאחר מיתה ולא יראו פני ריקם אפילו לאחר מיתה דכיון דהפריש האי לא מייתי לה יורשין הויא ראיה ריקנית. מותר להקריב בחולו של מועד נדרים ונדבות תמורה פ' יש בקרבנות אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק אלה תעשו לה' במועדיכם אלו חובות הבאות ברגל לבד מנדריכם ונדבותיכם לימד על נדרים ונדבות שקרבין בחולו של מועד ולעולותיכם במה הכתוב מדבר אי בעולת נדר הרי כבר אמור נדריכם ואי בעולת נדבה הרי כבר אמור ונדבותיכם הא אינו מדבר אלא בעולת יולדת ומצורע ולמנחותיכם במה הכתוב מדבר אי במנחת נדר הרי כבר אמור וכו' הא אינו מדבר אלא במנחת סוטה ובמנחת קנאות ולנסכיכם ולשלמיכם מקיש נסכים לשלמים מה שלמים ביום אף נסכים ביום ולשלמיכם לרבות שלמי נזיר דאף על גב דקרבן מוטל עליו חובה ע"י נדר בא אליו ונידר ונידב קרינא ביה וקרבין במועד אבל לא ביו"ט כדא'.
+
+Halakhah 11
+
+<b>מי </b> שהיו לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים פ"ק דחגיגה במשנה אוכלים מרובים ונכסים מועטים מביא שלמי חגיגה לפי האוכלין ועולת ראייה מועטת נכסים מרובין ואוכלין מועטים מביא עולות מרובות דכתיב כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך זה וזה מיעוט על זה נאמר מעה ב' כסף כדאמרינן לעיל זה וזה מרובה על זה נאמר איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך ונראה דרישיה דקרא קאי אעולת ראיה דנותן הדיוט לגבוה דליהוי כברכת ה' מרובה ואשר נתן לך קאי אשלמי חגיגה דהוו להדיוט דליהוי נמי כברכת ה' אשר נתן לך כי ממנו הכל ומידו נתנו לך:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נשים </b> ועבדים פטורים מן הראיה משנה קמייתא דחגיגה חוץ מחרש שוטה וכו' ונשים ועבדים שאינם משוחררים ובגמ' זכור להוציא את הנשים דאף על גב דכל מצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות איצטריך למעוטינהו דסד"א נילף מהקהל דהוי נמי מצות עשה שהזמן גרמה ונשים חייבות אתא קרא למעוטינהו עבדים מנ"ל אמר רב הונא אמר קרא את פני האדון מי שאין לו אלא אדון א' יצא זה שיש לו אדון אחר ואף על גב דכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה דגמרינן לה לה מאשה אפילו הכי איצטריך קרא לחציו עבד וחציו בן חורין והיינו דקתני ועבדים שאינם משוחררים דהיינו לגמרי. וכל האנשים חייבים שם הכל חייבין בראיה ואין דואגים על בתיהם דכתיב ולא יחמוד איש את ארצך וגו' וכתיב ראשית בכורי אדמתך תביא וגו' וסמיך ליה הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך מכאן לשלוחי מצוה שאינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזרתן חוץ מחרש שוטה וקטן וכו' וחגר והסומא קתני חרש דומיא דשוטה וקטן מה שוטה וקטן דלאו בני דיעה נינהו ופטורין מן המצות אף חרש דלאו בר דיעה הוא קמ"ל כדתנן חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר חגר נפקא לן מדכתיב רגלים פרט לחגר ולסומא ולחולה ולזקן ושאינו יכול לעלות ברגליו דרגלים משמע דממעט מי שצריך משענת אחרת לבד מרגליו והרך והענוג מרבי להו מתניתן מדתנן מי שאינו יכול לעלות ברגליו וכתיב כי תבואו לראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי ומפנקי אין הולכין בלא מנעל ואין אדם נכנס להר הבית במנעלו וטמא וערל שם תנא הערל והטמא פטורין מן הראי' ואין חייבין לשלוח עולות ראיותיהן על ידי שליח טמא דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וכל שאינו בביאה כי טמא שאינו יכול ליכנס במקדש דכתיב כי מקדש ה' טמא ונכרתה אינו בהבאה וערל שמתו אחיו מחמת מילה מרבינן ליה כטמא דתניא ר' עקיבא אומר איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב לרבות את הערל שהוא כטמא שלא יאכל תרומה אם כהן הוא חרש אף על פי שהוא מדבר אפילו חרש באזנו אחת פטור מן הראיה שם תניא נמי הכי הכל חייבין בראיה חוץ מחרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר שפטורין מן הראיה ואף על פי שפטורין מן הראיה חייבין בשמחה לענין ראיה גמרי ראיה מהקהל דכתיב הקהל את העם וגו' וכתיב בבוא כל ישראל לראות וכתיב למען ישמעו ולמען ילמדו ותניא למען ישמעו פרט למדבר ואינו שומע ולמען ילמדו פרט לשומע ואינו מדבר דקרינא ביה למען ילמדו לאחרים דכל המצווה ללמוד מצווה ללמד לאחרים ואין זה ראוי ללמד לאחרים וחרש באזנו אחת שם מימרא דרבי תנחום דכתיב באזניהם וחגר ברגלו אחת נמי מימרא דרבי תנחום דכתיב רגלים וסומא בעינו אחת שם משום רבי יהודה סומא באחד מעינו פטור מן הראיה דכתיב יראה יראה כדרך שבא לראות כך בא ליראות דיראה כתיב וקרינא יראה יראה כל זכורך את פני האדון משמע רואה את השכינה יראה כל זכורך את פני האדון משמע שהאדון בא לראותך הקיש הכתוב ראייתך לראייתו כדרך שבא לראות כך הוא בא ליראות ממך מה לראותך בשתי עיניו אף כאן ליראות מן האדם בשתי עיניו של אדם. טומטום ואנדרוגינוס פטורין מפני שהם ספק אשה תנו רבנן זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס בשלמא אנדרוגינוס איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל ואית ליה צד זכרות ליחייב קמשמע לן דבריה בפני עצמה הוא וטומטום איצטריך כשביציו מבחוץ אלא שהגיד טמון דהא ודאי זכר הוא הילכך איצטריך קרא למעוטי ומטעם ערל לא מיפטר דכיון דלא איפשר למול לא מאיס.
+
+Halakhah 2
+
+<b>המקמץ </b> והמצרף והבורסי שם אחרים אומרים המקמץ וכו' פטורין מן הראיה משום שנאמר כל זכורך ריבוייא דכל למי שיכול לעלות עם כל זכורך יצאו אלו שאינם ראויים לעלות עם כל זכורך ואם טהרו עצמם שראויים לעלות עם כל ישראל חייבים כמו שכתב הרב ז"ל. כל קטן שיכול לעלות באחיזת יד אביו מירושלם להר הבית חייב אביו להעלותו ולהראות בו כדי לחנכו במצות דכתיב יראה כל זכורך לרבות את הקטנים והתנן חוץ מחרש שוטה וקטן אמר אביי לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך ופריך קטן שהגיע לחינוך דרבנן הוא אין הכי נמי וקרא אסמכתא בעלמא וקרא אתא לכדאחרים למקמץ ומצרף כדאמרינן לעיל וקשיא דמשמע לפי מה שכתב הרב ז"ל דמקמץ ומצרף נחשת חייבים דלא כאחרים וקרא דכל זכורך לקטן שהגיע לחינוך ובגמרא איתמר איפכא דקרא לכדאחרים וקטן שהגיע לחינוך אסמכתא בעלמא וצ"ל דחיובא דמקמץ ומצרף נפקא ליה מדיוקא דאחרים דקאמר דפטורים משום דאין יכולין לעלות עם כל ישראל מחמת סרחונם הא אם יכולין לטהר עצמם הוו להו ראויים לעלות עם כל ישראל וחייבים בראיה וקטן שהגיע לחינוך הוו דרבנן וקרא דנקט הרב ז"ל כל זכורך לא נקטיה אלא דרך אסמכתא בעלמא דהא למקמץ ומצרף קרא הוא דאיצטריך כאחרים כדאמ'.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>קטן </b> חגר או סומא או חרש אפילו באחת אינו חייב לחנכו אף על גב דמתרפא שם בעי ר' שמעון וכו' לא צריכא בחגר שיכול להתפשט וסומא שיכול להתפתח מקמי גידולו מאי מי אמרי' כיון דלכי הוי גדול מיחייב מדאוריתא גבי קטן נמי מיחייב בחינוך דמידי טעמא בקטן אלא כדי לחנכו דידע כשהוא גדול או דילמא כיון דגדול בהכי לא מיחייב גם קטן לא אמר אביי כל היכא דגדול מיחייב מדאוריתא קטן נמי מחנכינן ליה מדרבנן וכל היכא דגדול פטור מדאוריתא קטן נמי פטור מדרבנן. כל החייב בראיה חייב בחגיגה והפטור מן הראיה חייב בחגיגה וכולם חייבים בשמחה שם בברייתא דרבי יוסי הגלילי יש בשמחה מה שאין בשתיהן שהשמחה נוהגת באנשים ובנשים דכתי' ושמחת אתה וביתך מה שאין בשתיהן וחרש שוטה וקטן לאו בני חיובא נינהו ופטורין מכל מצות האמורות בתורה וערל וטמא אינם אוכלים בקדשים ואינם ראויים לביאה כדילפי' לעיל ואף על גב דכתב הרב ז"ל דפטור מן הראיה חייב בחגיגה לאו לאיתויי נשים דהא פטור נמי מחגיגה כדאמרינן אלא לאיתויי חגר וסומא וכולהו הני אחריני חוץ מחרש שוטה וקטן ולא קאמר נמי חוץ מן הנשים משום דקאי נמי האי חוץ אכולן חייבים בשמחה ונשים חייבות כדכתיב אתה וביתך וכדא'. מי שהיה חגר או סומא ביום טוב ראשון ונתרפא ביום טוב שני פטור מן הראיה ומן החגיגה כרבי יוחנן דאמר כולן תשלומין דראשון וכיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני כדאמר רבי זירא על מתניתין דמי שלא חג וכו'. וכן אם נטמא בלילי י"ט הראשון שם פלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן דחזקיה סבר גבי נזיר נטמא ביום שמיני שהוא ראוי להביא קרבנותיו מביא קרבן על הטומאה השני אבל נטמא בליל שמיני אינו מביא וכן לענין חגיגה נטמא ביום מביא ראייתו וחגיגתו בתוך ימי הרגל לכשיטהר נטמא בלילה אינו מביא דבליל שמיני לא חזי לקרבן אבל ביום כבר יצא בשעה הראויה להביא קרבן.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> שבא לעזרה בתוך ימי החג אינו חייב להביא בידו עולה בכל עת שיכנס כרבי יוחנן דאמר הראיון ראיית פנים בעזרה ואותיביה ריש לקיש מדכתיב לא יראו פני ריקם וא"ל כעיקר הרגל דהוא יום טוב ראשון הוא דצריך להביא קרבן אבל בשאר ימים אין צריך להביא קרבן בכל ראיה וראיה אלא לתשלומין אם לא הביא ביום טוב ראשון אפילו הביא ביום טוב ראשון וחזר והביא בשאר ימים מקבלין ממנו דראיה אין לה שיעור ואפילו למאן דאמר יש לה שיעור מדאורית' היינו למטה אבל למעלה אין לה שיעור.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הפריש </b> עשרה בהמות לחגיגתו והקריב מקצתן בראשון ופסק אינו חוזר ומקריב שם פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דרבי יוחנן סבר כיון שפסק שוב אינו מקריב דכתיב וחגותם אותו אותו אתה חוגג ולא יותר ועובר על בל תוסיף ואמר ר' אבא לא פליגי כאן בסתם כאן במפרש דאם מפרש בהדיא ליום אחד אני מפריש את כולן חוזר ומקריבן דאינן אלא תשלומי ראשון אבל בסתם שהפרישן סתם ואיכא שהות ביום להקריבן ואית ליה אוכלין אינו מקריב אותן ביום שני דשיורי שיירינהו והיה בדעתו לחוג שני ימים ואיכא משום בל תוסיף.
+
+Halakhah 8
+
+<b>עולת </b> ראייה אינה באה אלא מן החולין כשאר קרבנות שהאדם חייב בהם שם במשנה עולות במועד באות מן החולין ושלמים מן המעשר ובגמרא חסורי מיחסרא והכי קתני וכו' ועולת ראיה באה אפילו ביום טוב וכשהיא באה אינה באה אלא מן החולין דכתיב מסת נדבת ידך מסת מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין ומאי משמע דהאי מסת לישנא דחולין הוא דכתיב וישם המלך אחשורוש מס על הארץ אבל שלמי חגיגה באות ממעות מעשר שני המעורבות עם החולין שם באוקמתא ותניא נמי הכי וחגיגת יום טוב הראשון של פסח בית שמאי אומרים מן החולין ובית הלל אומרים מן המעשר אמר מר בית הלל אומרים מן המעשר אמאי דבר שבחובה הוא ואינו בא אלא מן החולין אמר עולא בטופל שמחבר מעשר עם החולין ומביא לוקח מן התערובות בהמה ומקריבה שלמי חגיגה כרבי יוחנן דאמר טופלין מעות למעות ואין טופלין בהמה לבהמה דשתי בהמות זו נכרת לעצמה וזו לעצמה אבל בהמה א' ממעות חולין ומעשר שפיר טפי שחולין מעורבים עם כל אכילותיו ושיעור אכילה ראשונה מן החולין כבית הלל ואין מביאין שלמי חגיגה מן המעשר ביום טוב מדרבנן שמא יעשר ואי איפשר לעשר ביום טוב משום סקרתא שצובעו כדכתיב העשירי סוקרו בסקרא.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>יוצאין </b> ישראל ידי חובת שלמי שמחה בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה והכהנים בחטאות ואשמות ובבכור ובחזה ושוק שם במשנה ובגמרא ת"ר ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה דושמחת כל השמחות במשמע יכול אף בעופות ומנחות תלמוד לומר ושמחת בחגך מי שחגיגה באה מהם יצאו אלו שאין חגיגה באה מהם דחגיגה חלב כתיב לא ילין חלב חגי ואמר מר אין שמחה אלא בבשר ויוצאין ידי חובת שמחה בחגיגת י"ד דהוי רשות כדאמר לעיל בהל' קרבן פסח ובבריתא דבן תימא פרק אלו דברים הוא דתניא וחגיגת י"ד יוצא בה משום שמחה דאף על גב דשלמי שמחה חובה הן ואין באות אלא מן החולין הא מרבינן מושמחת לרבות כל מיני שמחה.
+
+Halakhah 11
+
+<b>מי </b> שהיו לו שלמים נדר או נדבה ושחטן מערב יום טוב אף על פי שאכלן ביום טוב אינו יוצא בה ידי חובת חגיגה פ' אלו דברים כי אתא רבין אמר רבי אלעזר שלמים ששחטן מערב יום טוב יוצא בהם משום שמחה ואין יוצא בהם משום חגיגה משום שמחה יוצא דאף על גב דכתיב וזבחת ושמחת לא בעינן זביחה בשעת שמחה ואין יוצא משום חגיגה דהוי דבר שבחובה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>לא </b> יביא אדם תודה בי"ד מפני החמץ שבה פרק שני דביצה תניא אין מביאין תודה בחג המצות מפני החמץ שבה פשיטא אמרי הכא במאי עסקינן בי"ד וקסבר אין מביאין קדשים לבית הפיסול שממעט זמן אכילתן שאינו יכול לאכול חמץ אלא עד ד' שעות ואם הביא יצא בה ידי חובת שמחה ומדאוריתא יכול להביאה לכתחלה.
+
+Halakhah 14
+
+<b>האומר </b> הרי עלי תודה על מנת שאצא בה ידי חובתי לשם חגיגה חייב להביא תודה וידי חובתו לא יצא דאין חגיגה באה אלא מן החולין שם בעא מיניה רשב"ל מרבי יוחנן ופשיט ליה נדור ואינו יוצא דכיון דאמר הרי עלי נתחייב דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר אמר על מנת לאו מילתא היא ואי אמר איפכא על מנת שאצא משום חגיגה הרי עלי תודה משמע דיוצא לפרש"י ז"ל כמו שכתבו בתוספות. חייב לשמח בשלמי שמחה וחגיגה העניים האמללים דכתיב והלוי והגר והיתום והאלמנה וגו' בקרא דושמחת בחגך וגו' כתיבי כולהו כדדרש רבי יהודה ב"ר סימון בפסיקתא אתה יש לך ד' בני בית בנך ובתך ועבדך ואמתך ואף אני יש לי ד' הלוי והגר והיתום והאלמנה חייב אתה לשמח את כולם ומצוה בלוי דאקדמיה קרא:<br><b> אזהרת רסז </b> שלא יעזוב את הלוי מלשמחו ומליתן לו מתנותיו דכתיב השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך וחייבים לתת להם מזונותיהם ולשמח אותם בכל רגל והעוזבם מלשמחם או ששיהה מעשרותיו ברגלים עובר בלא תעשה דכתיב השמר ואמר מר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קנח </b> להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמטה בעלותם לרגל ולקרוא באזניהם פרשיות מן התורה שהם מזרזות אותם במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת דכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות בבא כל ישראל לראות וגו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b> הפטור מן הראיה פטור ממצות הקהל דקאמר דבבוא כל ישראל הוא דילפינן נמי לראיה כדאמר' לעיל חוץ מן הנשים והטף דכתיב במצות הקהל האנשים והנשים והטף ודרש רבי אלעזר בן עזריה אם אנשים ונשים באים לשמוע טף למה בא לתת שכר למביאיהן וטמא פטור דכתיב בבא כל ישראל וזה אינו ראוי לביאה וערל לא אמרינן ערל כי טמא כדאמרינן בעלמא משום דהכא נשים וטף נמי חייבים ועוד דכי מרבינן ערל כי טמא היינו לקרבן או לתרומה דכתיב איש איש לרבות הערל שלא יאכל תרומה משום דמאיס אבל הכא דליכא קרבן לא הוי כי טמא והא דאמרינן ערל וטמא משלחין קרבנותיהם דליתנהו בביאה נראה דהוי מדרבנן איסור ביאה לערל ואיתיה בביאה מן התורה דהא לחלל עבודה בלחוד הוא דילפינן מדברי יחזקאל דכתיב בהביאכם בני נכר ערל לב וערל בשר לחלל את ביתי כדאמר' פרק ב' דזבחים. טומטום ואנדרוגינוס חייבים דהא נשים חייבות כדכתיב בקרא.
+
+Halakhah 3
+
+<b>אימתי </b> היו קורין במוצאי יום טוב הראשון של חג הסוכות שהוא תחלת ימי חול המועד של שנה שמינית כדתנן בסוטה פרק אלו נאמרין ובגמרא כל הני סימנין דכתיב מקץ שנת השמטה ובחג הסוכות ובמועד למה לי צריכי דאי כתב רחמנא מקץ הוה אמינא נמנו מהשתא משנת ארבעים והלאה שבערבות מואב נאמרה פרשה זו ואף על גב דלא מתרמי שנת שמטה דהא לא מנו שמטין עד אחר כיבוש וחלוק להכי כתב רחמנא שמטה ואי כתב רחמנא שמטה הוה אמינא בסוף שמטה קודם ראש השנה של שמינית דמקץ לסוף שנת שבע משמע ואי כתב במועד הוה אמינא מריש שתא שכולן נקראו מועד כדכתיב אלה מועדי ה' וקא חשיב בהו נמי ראש השנה ואי כת' רחמנא בחג הסוכות הוה אמינא אפי' יום טוב אחרון כתב רחמנא בבוא כל ישראל מאימת דמתחיל מועד ומשום דבבוא כל ישראל משמע מהתחלה דמועד כדאמר' איצטריך קרא דמועד דמשמע בתוך המועד ואהני בבוא כל ישראל דמשמע מתחלתה דקמ"ל דלא ביום ראשון ולא ביום שני ולא ביום שלישי של חול המועד אלא במוצאי יום טוב הראשון. והמלך הוא שיקרא באזניהם כדכתיב תקרא את התורה הזאת ומשה מלך הוה וכתיב ביאשיהו וישלח המלך ויאספו אליו וגו' ויקרא באזניהם את כל דברי הברית וגו'. ובעזרה היו קורין כדכתיב בבא כל ישראל לראות דמשמע במקום שבאים לראות דהיינו בעזרה. וקורא כשהוא יושב כדתנן התם ובגמרא והאמר מר אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד דכתיב ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ובירושלמי אמרינן דאף למלכי בית דוד בלבד לא היתה ישיבה להם בעזרה ודוד סמך לו בכותל ואמרי' דכסאו היה נמי חוץ לעזרה דלמעלה אין ישיבה דכתיב שרפים עומדים ממעל וגו' וכל צבא השמים עומדים מימינו ומשמאלו ודוד לשם ולהכי נראה דהא דאין ישיבה בעזרה היינו מדאוריתא אלא דאו' שם למי היתה ישיבה בעזרה ובהיכל לכהן גדול כדכתיב ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה'. מהיכן קורא מתחלת חומש אלה הדברים עד סוף פרשת שמע ומדלג לוהיה אם שמוע וגו' ופרשת עשר תעשר על הסדר עד סוף ברכות וקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב שם במשנה שתחלת הדברים עד שמע ושמע והיה אם שמוע עשר תעשר כי תכלה לעשר ופרשת המלך וברכות וקללות עד שגומר כל הפרשה והרב ז"ל לא הזכיר פרשת המלך דהוי בכלל מה שכתב וקורא מעשר תעשר על הסדר עד סוף ברכות וקללות אבל רש"י ז"ל כתב וחוזר למפרע וקורא אשימה עלי מלך וגו' ואיפשר שהרב ז"ל לא מצא בנוסחתנו במשנה כתוב פרשת המלך בסוף אלא מעשר תעשר על הסדר וטעמא דהאי קריאה בהני פרשתא דכתיב הכא תקרא את התורה הזאת ואמרינן בספרי בפרשת המלך וכתב לו את משנה התורה הזאת. אין קורין ביום הקהל אלא במשנה תורה מאלה הדברים עד שמע דאית בה קבלת עול מלכות שמים והיה אם שמוע קבלת עול מצות וקללות וברכות קבלת בריתות של תורה וכתיב הכא למען ילמדו ויראו את ה' דמשמע הני דאית בהו יראת השם ופרשת עשר תעשר וגו' מפני שהוא זמן אסיף ומתנת עניים והפרשת תרומות ומעשרות וכתיב הכא ושמרו לעשות הני דהוי זמן עשייתן סדר קריאתו כמו שכתוב במשנה וכל ישראל חברו כדכתיב למען ישמעו וגו'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ומברך </b> קודם הקריאה כדתנן התם וכתבנו בהלכות ברכות דאיכא דמפיק לברכת התורה מן התורה דכתיב כי שם ה' אקרא וגו' ומוסיף שבע ברכות שם במשנה ברכות שכהן גדול מברך אותן אלא שנותן של רגלים מקדש ישראל והזמנים תחת מחילת העון שאומר כהן גדול ביום הכפורים וברכות אלו מדרבנן.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הקריאה </b> והברכות אלו של תורה בלשון הקדש דכתיב תקרא את התורה הזאת משמע כלשונה כמו שהיא אפי' אינם מבינים ואפילו חכמים גדולים חייבים לשמוע. ומי שאינו יכול לשמוע שהוא רחוק מכוין לבו לקריאה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>יום </b> הקהל שחל להיות בשבת מאחרין אותו במשנה פרק קמא דמגלה ורש"י ז"ל פירש משום עשית בימה ומדאוריתא הקהל דוחה את השבת:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c584d003a54321b8819d6504e94fd09d144746f1
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,500 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Firstlings
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות בכורות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות בכורות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קנט </b> להפריש כל פטר רחם הזכרים בין באדם בין בבהמה טהורה בין ממין החמור בין שלמים בין טרפות דכתיב קדש לי כל בכור פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה וכתיב גבי פטר חמור וגו' וכלל כולם בפסוק בפרשת קרח כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' וגו' אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה תפדה ואפילו מן הטרפות נפקא לן [מדכתיב (שמות יג, ג) כל פטר רחם (בקרא כתיב פטר כל רחם) דכלל הכל ואפי' טריפה, וה"נ משמע מדכתיב אשר יולד (דברים טו, יט) דמשעת יציאת הרוב חלה קדושה עליו ואפי' מחותך אם יצא רובו שלם כדתנן פ' בהמה המקשה (חולין סט, ב) ואין לך טריפה גדולה מזו ואפילו הכי קדוש ביציאה מרחם מדכתיב אשר יולד כדאמרינן] וכולן לכהנים כדכתיב בהאי קרא דפרשת קרח יהיה לך. ובכור אדם וחמור נפדים ופדיונם לכהנים דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה תפדה ואכהנים קאי דכתיב בהאי קרא כל פטר רחם וגו' יהיה לך אך פדה תפדה כלומר שתקבל פדיון מבכור אדם ובהמה טמאה. ובכור בהמה טהורה נשחט בעזרה וזורקין דמו ומקטיר אימוריו ושאר הבשר נאכל לכהנים כדכתיב אך בכור שור וגו' את דמם תזרוק וגו' ואת חלבם תקטיר וגו' ובשרם יהיה לך כחזה וגו'. בכור בהמה טהורה בעל מום בין נולד במומו בין נפל בו אחר שהיה תם הרי הוא לכהן בפרשת כל הבכור כתיב וכי יהיה בו מום וגו' תזבחנו בשעריך תאכלנו ואכהן קאי דלכהן הוא אומר לעיל מינה סתם לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה ובפרק עד כמה אמרינן יהיה לך לימד על בכור בעל מום שנותנו לכהן שלא מצינו בכל התורה כולה ופי' רש"י ז"ל שלא מצינו בכל התורה שיתננו לכהן אלא מריבוייא דהאי יהיה לך נפקא ואידך ובשרם אחד תם ואחד בעל מום ובשרם לשון רבים ולפי מאי דפי' ממשמעותיה דקרא נפקא דכתיב בשעריך תאכלנו דקאי אכהן כדפירי' לכן נראה כמו שכתבו התוספות שלא מצינו בכל התורה כולה כיוצא בזה דחטאות ואשמות שהם לכהן כשהם נקרבים אם הוממו כשם שהמזבח מפסיד חלקו גם הכהנים מפסידים חלקם אבל גבי בכור אפילו הומם דכהן הוא ולהכי איצטריך לאהדורי קרא ולמימר יהיה לך אבל בלאו הכי ממשמעות דקרא הוי לכהן כדאמ'. והרי הוא נכסי כהן לאוכלו או למוכרו או להאכילו אפילו לגוי פרק כל פסולי המוקדשין תנן בית שמאי אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן לבכור ובית הלל מתירין ואפילו לגוי ובגמרא מפרש מני רבי עקיבא היא דתניא בכור אין נאמנין עליו וכו' ורבי עקיבא מתיר אפילו גוי מאי טעמא וכו' ובית הלל דאמרי בבריתא אפילו זרים דכתיב הטמא והטהור יחדיו יאכלנו ומאי טמא שאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בבכור בעל מום זר שאוכל בקדשים קלים שלמים ומעשר ופסח אינו דין שיאכל בבכור בעל מום ורבי עקיבא דאתיא כותיה לבית הלל מאי טעמא דכתיב כצבי וכאיל מה צבי ואיל מותר לגוי אף בכור פסול מותר לגוי. ובערכין סוף פרק המקדיש תניא מנין לנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו שנאמר הזכר תקדיש דמצוה להקדישו ואף על פי שהוא קדוש מאליו מרחם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>מצות </b> בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ ובחוצה לארץ דתנן בסוף פרק קמא דקדושין מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ וילפינן לה מקראי ובכורות אינן תלוין בארץ אלא בפטר רחם תלנהו רחמנא ואין מביאין אותו מחוצה לארץ כדתנן בתמורה פרק אלו קדשים ובאין מח"ל חוץ מן הבכור והמעשר שאם באו תמימים יקרבו וכו' ובגמרא ורמינהי בן אטוטוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו אמר רב חסדא הא רבי ישמעאל הא רבי עקיבא דתניא רבי עקיבא אומר יכול יעלה אדם בכור מחוצה לארץ לארץ בזמן שבית המקדש קיים ויקריבנו תלמוד לומר ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה בכור וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה בכור ולהכי אם הביא לא יקרבו אלא יאכל במומו דלא ממעטינן ליה מאכילתו לפני ה' כדכתי' ואכלת לפני ה' וגו'. מצוה זו נוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית כמעשר דגן דאיתקש ליה כדאמר'. ואינה נוהגת במוקדשין כשהן בקדושתן קודם פדיון בין קדשי מזבח או בדק הבית כדתנן פרק ב' כל שקדם הקדש את מומן וכו' פטורין מן הבכורה וגבי מעשר בהמה תנן פרק בתרא דבכורות בחולין אבל לא במוקדשין ואמרינן בגמרא טעמא דיהיה קדש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש הכי נמי הכא כתיב תקדש דמשמע ממילא ולא שכבר קדוש.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הכל </b> חייבים בבכור בהמה טהורה כהנים לוים וישראלים דתנן ריש פרק ב' דבכורות הכהנים והלוים חייבים שלא נפטרו אלא מפדי' הבן ומפטר חמור וכתיב כל הבכור אשר יולד בבקר' ובצאנך וגו' ובכהן נמי משתעי כדאמר' לעיל וגבי פדיון הבן ופטר חמור פטרי' להו כדתנן נמי פ"ק דבכורות כהנים ולוים פטורי' אם פטרו את של ישראל במדבר דין הוא שיפטרו את של עצמם וה"ק כהנים ולוים פטרו הם עצמם מפדיון הבן מק"ו אם הפקיעה קדושתן של פשוטי לוים את קדושת בכורי ישראל במדבר דין הוא שתפקע קדושת בכורה שבהם ובהמה טמאה מנ"ל דנפטרו כהנים אמר קרא אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה וכל שאינו בבכור אדם כלויים וכהנים דנפטרו מק"ו כדא' אינם בבכור בהמה טמאה ובכור בהמה טהורה לא הוקש לבכור אדם.
+
+Halakhah 8
+
+<b>הבכור </b> נאכל תוך שנתו בין תם בין בעל מום כדתנן ריש פ' עד כמה דכתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה וכתיב וכי יהיה בו מום וגו' בשעריך תאכלנו וקאי אשנה בשנה. אם תם הוא מונה מיום שמיני שראוי לקרבן ואם בעל מום מיום שנולד פ"ק דר"ה בכור מאימתי מונין לו שנה אביי אמר משעה שנולד רב אחא בר יעקב אמר משעה שנראה להרצאה ולא פליגי הא בתם הא בבעל מום שנולד במומו ועומד לישחט בחוץ מיום שנולד הוא ראוי לכך אם קים ליה שכלו חדשיו ומונין לו משנולד ונראה דטעמא דתלינן ליה שנה מאימת דראוי להקריב דכתיב בשעריך תאכלנו גבי בעל מום וגבי תם כתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה דמשמע דהאי שנה הוי משעה שראוי לאכילה משעת הרצאה לתם ומיום שנולד אוקים ליה שכלו לו חדשיו לבעל מום. נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש פ' עד כמה מתניתין תוך שנתו כל י"ב חדש לאחר שנתו אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום ובגמר' איבעיא להו נולד לו מום בתוך שנתו מותר לקיימו י"ב חדש ושלשים יום או דילמא י"ב חדש ותו לא ונולד לו לאחר שנתו שלשים יום ת"ש דתניא נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חודש נולד אחר שנתו ומשום השבת אבדה יקיימנו ל' יום נולד בט"ו יום תוך שנתו משלימים לו ט"ו יום אחר שנתו ומשום השבת אבדה אמרו ל' יום אחר השנה דבקרא שנה כתיב ותו לא ובשנה דידיה מנינן ולא של מנין עולם דאמר רב כתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה אי זו היא שנה שנכנסה לחברותיה זו שנה של בכור דכי הוי לבכור שנה אחד מניסן לניסן הרי נכנסה שניה למנין עולם מתשרי והיינו שנה בשנה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הבכור </b> בזמן הזה מניחו עד שיפול בו מום שם בההוא בריתא. עד שלא נראה להראותו לחכם רשאי לקיימו [ב'] שנים או ג' שנים ומשנראה להראותו שנולד בו מום תוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חדש לאחר שנתו מקיימו ל' יום משום השבת אבדה וטעמא דב' או ג' שנים משום דאין ראוי לשוחטו כשהוא תם.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>שנת </b> הבכור שנה תמימה כדילפינן לעיל ודבי רב ילפי לה התם משאר קדשים דכתיב בהו בן שנתו שלו ולא של מנין עולם ואם נתעברה השנה נתעברה לו כדמשמע בן שנתו בן שנה שאירע לו ולא של מנין עולם ולהכי נולד בחצי אדר א' מונין לו עד חצי אדר של שנה הבאה והנולד אחריו בר"ח אדר שני כיון שהגיע ר"ח אדר של שנה הבאה עלתה לו שנה. עבר ואיחר הבכור לאחר שנתו אע"פ שעבר לא נפסל אלא מקריבו ס"פ אלו קדשים ופ"ק דר"ה אחרים אומרים יכול יהא בכור שעברה שנתו דמצותו בתוך שנתו כדכתיב שנה בשנה יכול יהא פסול ליקרב ת"ל ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך ותירושך ויצהריך ובכורות בקרך וגו' מקיש בכור למעשר דגן דביה משתעי קרא מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה דכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו' אף בכור אינו נפסל משנה לחברתה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>אין </b> נותנין את הבכור לכהן משיולד אלא בבהמה דקה עד שלשים יום ובגסה עד חמשים פ' עד כמה במשנה ובגמרא מנה"מ אמר רב כהנא דאמר קרא בכור בניך תתן לי כן תעשה לצאנך ודרשינן הכי דכן דבכור בניך מצותו לאחר שלשים כדכתיב ופדוייו מבן חדש תפדה אף בכור צאן לאחר שלשים וכתיב נמי מלאתך ודמעך לא תאחר דהיינו בכורים וכן תעשה לשורך דכי היכי דבכורים לאחר חמשים שהרי בפסח התבואה מתבשלת שהביאו העומ' ואין מביאין בכורי' עד עצרת שיביאו שתי הלח' ה"נ בכור שור לאחר (ששי') [חמשי'] ומסתברא דשורך הקוד' בפסוק שני יליף ממלאתך ודמעך הקודם בפסוק ראשון וצאנך המאוחר בפסוק שני יליף מבכור בניך תתן לי המאוחר בפסוק ראשון ולא תימא דסמיך מדסמיך שורך מבכור דסמיך ליה דכתיב כן תעשה לשורך הוסיף לך הכתוב עשיה אחרת בשורך מבצאנך דמשמע דזמן שורך הוי טפי מבצאנך והוא דילפינן ממלאתך כדא' ואימא מבכור והוסיף לך עשייה אחרת דומיא דהך בכור ולהוו שיתין ומשני לא מסרן הכתוב אלא לחכמים דהואיל ולא גלה לך הכתוב שיעור עשייה שתוסיף וודאי לחכמים מסרך שיפרשו לך הטעם ואחריהם תלך. ואם אמר לו הכהן תנהו לי בתוך זמן זה לא יתנו לו דהוי כמסייע בבית הגרנות ואסיר ונראה דהאי איסור הוי דרבנן מדברי קבלה דכתיב שחתם ברית הלוי ואם לקחו לאוכלו מיד אם היה בעל מום או להקריבו מיד אם היה תם מותר. הבכור נותן לכל כהן שירצה דבכל כהן משתעי קרא:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אזהרת רסח </b> שלא יאכל כהן בכור תמים חוץ לירושלם דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ובכורות בקרך וצאנך במשנה אלו הן הלוקין האוכל בכורים וגו' וקדשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה דכל חוץ לחומה הוי שעריך וכן זר שאכל כזית מבכור בין לפני זריקה בין לאחריה לוקה שם ובכורות זה הבכור א"ר שמעון מה בא זה ללמדנו אם לאכלן חוץ לחומה ק"ו ממעשר שני שהרי כתיב בתחלת המקרא אם לפני זריקה דאם אינו ענין חוץ לחומה תנהו ענין לכך שאין בו לאו מפורש אלא עשה דכתיב ודם זבחיך ישפך והדר הבשר תאכל הא ק"ו הוא מתודה ושלמים דהא בכור קדושתו מרחם הא לא בא הכתוב אלא לאכול מן הבכור אפילו לאחר זריקה אם הוא זר שלוקה שאין הבכור נאכל אלא לכהנים וזו היא אזהרתו דלא אשכחן ביה אלא עשה דכתיב אך בכור שור וגומר ובשרם יהיה לך וגו':
+
+Halakhah 17
+
+<b>אזהרת רסט </b> שלא יפדה הבכור דכתיב אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה ואמרינן בסיפרי יכול אם פדאו יהיה פדוי ת"ל קדש הם ובתמורה פ"ק מייתי מתניתן דבכור מוכרין אותו תמים חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה ומוקי לה בזמן הזה דלא קאי להקרבה ואית ליה לכהן זכייה בגויה אבל בזמן שבית המקדש קיים כיון דתם להקרבה הוא דקאי אין מוכרין אותו תמים חי דלית ליה לכהן זכייה בגויה אלא מהקטרת אימורין ואילך.
+
+Halakhah 18
+
+<b>בכור </b> בעל מום יש לכהן למוכרו בכל זמן אפילו בפני הבית בין חי בין שחוט כדתנן ובעל מום חי ושחוט דממונא דכהן הוא ואינו נמכר בשוק. שם בבכור נאמר לא תפדה פדיון אין לו שיכנס הפדיון בקדושה והוא יצא לחולין אבל נמכר הוא ונאכל בקדושה וזו הוא קרבתו שלא ישחטנו באיטליז ולא ישקלנו בליטרא וזהו לא תפדה דבקדשתו הוא לענין זה אפילו בעל מום וסיפיה דקרא דאת דמם תזרוק ואת דמם תקטיר איירי בתם ורישיה דקרא דלא תפדה אפילו בבעל מום ופ' כל פסולי המוקדשים תנן חוץ מן הבכור והמעשר שהנייתן לבעלים ולהכי אין נמכרין באיטליז וכתבו בתוס' דע"כ דאוריתא היא כדאיתא התם. בשר בכור תם אינו נמכר מפני שהוא בשר קדש וכהנים מותרים לשקול מנה כנגד מנה פ' כל פסולי המוקדשין במשנה המפשיט בבכור ושאר קדשים אם רצה להרגיל ירגיל סוף פרק וולד חטאת ופ' כל פסולי המוקדשין תנו רבנן אין מרגילין בבכור ובפסולי המוקדשין ומוקי לה רב חסדא כבית שמאי וכרבי אלעזר בר"ש כדאיתא התם:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> המומים הקבועים הפוסלים את הקדשים ונפדים עליה אם נפל א' מהם בבכור הרי זה נשחט עליו בכל מקום פ' על אלו מומין שוחטין את הבכור נפגמה אזנו וכו' ובגמרא אמאי פסח ועור כתיב שישחוט הבכור עליהם ומידי אחרינא לא דכתיב וכי יהיה בו מום פסח או עור וסמיך ליה בשעריך תאכלנו דהיינו בלא הקרבה ודריש להו בכלל ופו"כ כדא' פ"ה דהלכות ביאת המקדש. וכל שאין הקרבן מן המובחר כדכתיב מבחר נדריך ואין הקדשים נפדים ולא קרבים עליהם כך הבכור אינו נשחט עליו עד שיולד לו מום קבוע וכל בעל מום עובר אינו נשחט דכתיב מום בו בעוד מומו בו פסול ואם עבר כשר. וכן נעבדה בו עבירה או הרג בעד א' או על פי הבעלים או הוקצה לע"ז או נעבד ירעה עד שיפול בו מום דכתיב כי משחתם בהם מום בם כל שיש בו השחתה דעבירה כדכתיב כי השחי' כל בשר ודע"ז כדכתיב כי שחת עמך פסול ואי הרגו אדם הוו כרובע ונרבע ומשום דאין מומן ניכר לא יפדו עליו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>יוצא </b> דופן והבא אחריו שניהם אינן בכור הראשון מפני שאינו פטר רחם והאחרון מפני שקדמו אחר אפילו יצאה נקבה דרך דופן וזכר דרך רחם אינו בכור בשלהי פ"ב דבכורות משנה פלוגתא דר' עקיבא ור' טרפון דר' עקיבא סבר דבכור לדבר אחד דהיינו בכור לזכרים כי האי ולא לרחמים דלא יצא דרך רחם לא הוי בכור והבא אחריו נמי דלא הוי בכור לזכרים ואפילו יצאה נקבה דרך דופן נמי לא הוי הבא אחריו בכור ללידה שכבר יצא אחר קודם לו ובכור לדבר אחד כלומר דאינו בכור לכל לא הוי בכור לר' עקיבא כדאמ' ות"ר מכלל הצריך לפרט שהכלל צריך שיהא הפרט עמו ומפרט הצריך לכלל שהפרט צריך שיהא הכלל עמו כיצד קדש לי כל בכור יכול נקבה במשמע ת"ל זכר אי זכר יכול אפילו יצתה נקבה לפניו ת"ל פטר רחם ואמר אביי בכור לדבר אחד לא הוי בכור כר' עקיבא וה"ק אי זכר יכול אפילו יצא דרך דופן ת"ל פטר רחם דהשתא לא מצי תלמודא נסיב בכור למעוטי להאי דהא ביכור לכל דבר הוא דלא קדמו אחר בעולם ולהכי נקט פטר רחם וממילא אימעיט נמי יצתה נקבה לפניו מפטר רחם.
+
+Halakhah 5
+
+<b>בכור </b> שהוא אנדרוגינוס אין בו קדושה כלל פרק על אלו מומין במשנ' וחכ"א אנדרוגינוס אינו בכור אלא נגנז ונעבד דבריה בפני עצמה היא ובגמרא ת"ש הזכר ולא נקבה כשהוא אומר למטה זכר להוציא טומטום ואנדרוגינוס גבי עולת בקר כתיב זכר תמים וגו' ומשמע ולא נקבה ולמטה בעולת צאן נמי כתיב זכר להוציא טומטום ואנדרוגינוס ומסקינן דאתיא כרבנן בתראי דלאו מחד זכר נפקי נקבה ואנדרוגינוס דתרי קראי כתיבי הזכר תקדיש הזכרים לה' חד לאפוקי נקבה וחד לאפוקי אנדרוגינוס דהוי בריה בפני עצמה כדאמר' טומטום הוי ספק בכור כרבנן קמאי דאמרי טומטום לא במקדש ולא במדינה במקדש לא דילמא נקבה היא ומקריבה לשם בכור ואינו מקדיש' והיא אינה קדושה בבכורה ומייתי חולין בעזרה במדינה לא דילמא זכר הוא ולית ביה מומא ואמר רב חסדא מחלוקת דקאמר רבנן בריה הוי באנדרוגינוס אבל בטומטום דברי הכל ספיקא הוא וקדוש מספקא ואסור בגיזה ואינו נשחט לא במקדש ולא במדינה כדאמר'. ואנדרוגינוס בין שהטיל מום ממקום זכרות בין ממקום נקבות שם שלהי על אלו מומין מטיל מים במקום זכרות כ"ע לא פליגי דזכר הוא כי פליגי במטיל מים במקום נקבות מר סבר חיישי' שמא נהפכה זכרותו לנקבותו ומר סבר לא חיישי' ומסיק דכ"ע אמרי' הואיל ואישתני לענין טומטום אישתני דנהפכה זכרותו לנקבותו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>רחל </b> שילדה כמין עז או עז שילדה כמין רחל פטור מן הבכורה פ"ב דבכורות משנה ובגמרא ופ"ק אך בכור שור עד שיהא הוא שור ובכורו שור מדמצי למיכתב אך שור דהאי ענינא בבכור משתעי דכתיב לעיל מיניה כל פטר רחם וכתב בכור לומר עד שיהא הוא שור ובכורו שור ואם היו בו מקצת סימני אמו הרי זה בכור שם במשנה ואם יש מקצת סימנים חייב ובפ"ק מפרש ר' יוחנן האי חייב דקתני מתניתין היינו חייב ליתנו לכהן אבל למזבח לא קרב דהאי דאישתני הוי מום קבוע לישחט עליו בחוץ כבכור בעל מום ששוחטו כהן ואוכלו דכיון דאישתני ה"ל מומא אפי' ילדה הפרה כמין חמור ויש בו מקצת סימני פרה הרי זה בכור לכהן משנה פ' קמא ומייתי בגמרא משנה דהתם דרחל שילדה מין עז וכו' ואם יש בו מקצת סימנים חייב אמר רב יהודה דאמר קרא אך בכור שור וגו' עד שיהא הוא שור ובכורו שור יכול אפילו יש בו מקצת סימנים ת"ל אך חלק דכל אכין ורקין שבתורה למעט ופריך והא תנא מפטר פטר הוא דקנסיב לה לפרה כדתנן שנאמר פטר חמור פטר חמור ב"פ עד שיהא הוולד חמור והנולד חמור שדומה לאמו רב יהודה דאמר כרבי יוסי הגלילי במאי קא מיפלגי תנא דידן סבר גלי רחמנא בקדושת דמין דחמור אין קידש אלא לדמיו וה"ה לקדושת הגוף דנדמה פטור ורבי יוסי הגלילי סבר גלי רחמנא בקדושת הגוף וה"ה בקדושת דמים ותנא דידן קרא דאך בכור שור מיבעי ליה למילתא אחריתי כדאמר התם ואיבעיא להו פרה שילדה מין חמור ויש בו מקצת סימנים מהו עז שילדה מין רחל ורחל שילדה מין עז הוא דכי יש בו מקצת סימנים חייבת בבכורה דהא טהורה והא טהורה הא קדושת הגוף והא קדושת הגוף הכא דהא טהורה והא טמאה הא קדושת הגוף והא קדושת דמים לא או דילמא כיון דאידי ואידי בני מקדש בבכורה קדוש ואת"ל כיון דאידי ואידי בני מקדש בבכורה קדוש חמור שילדה מין סוס מהו הכא לאו בת מקדש בבכורה הוא או דילמא כיון דמין טמאה הוא קדוש ואת"ל כיון דמין טמאה הוא לאו שינוייא יתירא וכי אית ביה מקצת סימני חמור קדוש פרה שילדה מין סוס מהו הכא ודאי הא טהורה והא טמאה הא בת מקדש שבבכורה והא לאו בת מקדש בבכורה או דילמא סימנין מילתא חשובה היא דאף על גב דאשתני כולי האי מחייבי ליה מקצת סימנין בבכורה ת"ש וכו' ולא איפשטא בעיין ולהכי הוי ספק בכור ויאכל לבעליו ואם תפסו כהן אין מוציאין אותו מידו.
+
+Halakhah 7
+
+<b>המטיל </b> מום בבכור קונסין אותו מדרבנן עד שיפול בו מום אחר מאיליו ואם מת לא קנסו בנו אחריו פרק כל פסולים המוקדשין במשנה כחכמים ובגמ' לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן. כל מום שנעשה לדעתו אסור לו לשחוט עליו. שם במשנה שמע הגוי שאמר אלו נפל בו מום הייתי שוחטו ועשה הגוי בו מום הרי זה שוחט עליו שם זה הכלל דשלא לדעתו מותר לאתויי מאי לאתויי מסיח לפי תומו וכל שהוא לדעת אסור לאותויי גרמה וגרמת מום נמי אסיר מדאוריתא דתניא התם כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום מנין שלא יביא דבלה ובצק ויניחנה על אזנו כדי שיבא הכלב ויטלנו ת"ל כל מום היה בכור רדפו ובעטו שם במשנה היה בכור איל מנגח ורדפו לאדם לנגחו ובעטו אדם לבכור ועשה בו מום הרי זה שוחטין עליו אמר רב פפא ל"ש אלא שבעט בשעת רדיפה אבל לאחר רדיפה לא פשיטא מהו דתימא צעריה הוא דמדכר דרדפו קמ"ל. והרב ז"ל כתב ואפילו בעט בו מפני שרדפו מקודם ישחט עליו ולא ידעתי מאין לו דהא אמר רב פפא ל"ש וכו' ואיפשר שמצא כתוב אמר רב פפא ואפילו בעטו אחר רדיפה דצעריה הוא דמדכר. אח"כ מצאתי באשר"י איכא דאמרי אמר רב פפא לא תימא בשעת רדיפה אין לאחר רדיפה לא אלא לאחר רדיפה נמי מ"ט צעריה הוא דמדכר הרמב"ם ז"ל פסק כלישנא בתרא ולא ידענא טעמא מאי דבשל תורה הוא ואיפשר דהיינו טעמא אף על גב דאיסור הטלת מום הוי מדאוריתא מה שאינו נאכל באותו מום הוי מדרבנן עכ"ל נראה שדלגו בדפוס התלמוד א"ד אמר רב פפא וכו'. קטנים וגוי שהטילו מום בבכור דרך שחוק לדעתם ישחט עליו ואם כדי להתירו לא ישחט שם במשנה במעשה דקסדור וכו' ובקטנים שקשרו זנבות טלאים וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>בכור </b> שאחזו דם יקיז שם במשנה פלוגתא דרבי יהודה ור"ש וחכ"א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחוט עליו ובבריתא פלוגתא דר"ש ורבנן ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ש דבריתא דאמר אף ישחט על אותו המום כיון דלא היה דעתו ליטול בו מום אלא כדי שלא ימות לא קנסינן ליה. מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם וישחט עליו שם על מתני' דהיה בכור רודפו וכו' מימרא דרב יהודה וטעמא דבכור אינו קדוש עד שיקדשהו רחם כדכתיב פטר רחם דהא יוצא דופן אינו בכור כדאמ' לעיל ובזמן שבית המקדש קיים אסור כדמשמע פרק בתרא גבי מעשר בהמה דפריך אי הכי בכור נמי לא ליקדש בזמן הזה ומשני ברחם קדוש ואיפשר כדרב יהודה דאמר דמותר להטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם משמע דהא דרב יהודה בזמן הזה איתמר ובריש פרק כיצד מערימין בתרומה פרכינן על הא דרב יהודה ומשנינן אמר לך רב יהודה כי קאמינא אנא בזמן הזה דלא חזי להקרבה ואשה נאמנת לומר מום זה מעצמו נפל וישחט עליו שם פ' כל פסולי המוקדשין רשב"ג אומר אפילו בנו אפילו בתו ועד מפי עד בבכור רב אמי אסר ורב אשי שרי ותניא אין עד מפי עד כשר אלא לעדות שהאשה כשרה לה ובעדות בכור אשה כשרה דהלכה כרשב"ג כדאמ'..
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>כל </b> המומין הראוים לבא בידי אדם רועה נאמן לומר מאיליהם נפלו שם במשנה רועים ישראל נאמנים רועים כהנים אינם נאמנין ובגמרא רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר רועי ישראל בי כהנים נאמנים אפילו עומדים בבית הכהנים שהבכור שלהם דללגימא שישקר זה מפני שישחטוהו הכהן ויאכל אותו ממנו לא חיישינן רועה כהנים בי ישראל אין נאמנים מימר אמר כיון דטרחנא ביה לא שביק לדידי ויהבי לאחריני וה"ה כהן לכהן דחיישינן לגומלין וכו' וחד אמר וכו' וסבר ת"ק כרבי יהושע בן קפיסאי דאמר בכור בי כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו אבל כהנים שבביתו לא והיינו דקאמר ת"ק רועי כהנים בין בי ישראל בין בי כהנים אין נאמנים אבל כהנים דעלמא נאמנים אפילו בבכורות דכהנים דלא חיישינן לגומלין אלא ברועה כהן דקאי גבי ישראל או גבי כהן כדאמ' ואין אדם חוטא ולא לו אי ליתיה גביה אפילו בניו ובני ביתו כרשב"ג דאמר ר"נ דהלכתא כותי' אבל לא אשתו מפני שהיא כגופו שם אשתו כגופו דמיא. כהן נאמן על מום בכור שבידו לומר שמומחה התירו שם במשנה ובגמרא דלא חשידי לאכול קדשים בחוץ וכן נאמן לומר על בכור שבידו במומו נתנו לו ישראל שם מימרא דרב דכל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי דמתירא שמא ישאלו את בעליו ויאמרו תמים היה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> שוחטין את הבכור אלא על פי מומחה שנתן לו רשות נשיא שבארץ ישראל כדאמר' פ"ק דסנהדרין דא"ל רבי חייא לרבי בן אחי יורד לבבל יתיר בכורות יתיר ור' נשיא שבארץ ישראל הוה ודבר זה הניחו להם לנשיאים להתגדר בו כדאמ' פרק בתרא דיומא וכל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורי עצמו ס"פ עד כמה בריתא ואוקמי' לה ביחיד מומחה. ואם אין שם מומחה והיה המום מן המומין הגלויין כגון שנסמית עינו או נקטעה רגלו ישחט על פי שלשה בני הכנסת פרק כל פסולי המוקדשין במשנה וכן בכור שיצ' לח"ל שם בגמרא והיינו במקום שאין מומחה כדאיתא התם ומדאוריתא כל מום שהוא מום אפילו התירו בעליו ואפילו בלא התר אלא שנודע שהיה בו מום. אין רואין את הבכור לישראל עד שיהא כהן עמו דשמא לא יתננו לכהן שם בגמרא לפיכך אם היה חכם ויודע שהוא מדקדק לא מצאתיו בגמרא. ואם היה המום גלוי רואין לו אף על פי שאין עמו כהן דכיון דעל כבודו דחכם לא עבר איסורא עבר בתמי' ודאי לא יגזול כדא' התם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>השוחט </b> את הבכור ואחר כך הראה מומו אפילו הוא מום גלוי שאינו משתנה בשחיטה אסור ויקבר פרק עד כמה פלוגתא דרבי יהודה ור"מ במשנה ובבריתא וקנסא קניס ר"מ כדאיתא התם משום דוקין שבעין שהם משתני' אחר שחיטה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>בכור </b> שהיתה לו ביצה אחת ונמעך ולא יצתה ביצה שניה ונשחט על פי מומחה ואחר כך נמצאת השניה דבוקה בכסלים מותר אבל לא נמעך יקבר כרבי עקיבא שהתיר במשנה פרק על אלו מומין דהוי מום הואיל ואינה במקומה שלא יצתה במיעוך אבל בלי מיעוך אסורה דבמקומה היתה ולא היה בו מום ומה שלא נראית מפני שלא מיעך אותה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו פרק עד כמה משנה ובגמרא תנא כשהוא משלם רביע לדקה ומחצה לגסה דממון המוטל בספק הוא דאיכא למימר אפסדיה כוליה דאי הוה מייתי ליה קמי מומחה גמור שרי ליה והוה אכיל ליה והשתא בעי קבורה ואיכא למימר נמי דלאו מידי פסדיה דדילמא לא הוה מומא ומומחה גמור לא הוה שרי ליה ושמא לא הוה נפיל ביה מומא לעולם עד שימות מאי טעמא רביע לדקה משום גזרת מגדלי בהמה דקה נגעו בה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הנוטל </b> שכרו לראות בכורות שם במשנה גזירה דמשום אגרא שרי ליה אלא אם כן היה מומחה כשר לא כיבנה שהתירו לו ליטול ארבע איסרות לדקה וששה לגסה בין תם בין בעל מום ובגמרא חד זמנא תקנו ליה אגרא תרי זמני לא תיקנו ליה דכי הוה אמר תם הוה שקיל אגריה וכי מייתי לי' לקמיה כמה זמנין לא שקיל מיניה הילכך ליכא חשדא.
+
+Halakhah 8
+
+<b>החשוד </b> על הבכור למוכרו לשם חולין אין לוקחין ממנו שם במשנה ובגמרא בשר צבאים מיחלף בעגל שאדום הוא ורש"י ז"ל פירש החשוד על הבכור להטיל בו מום ואין לוקחין ממנו עורות אפילו של נקבה כתנא קמא דרבי אליעזר דשמא זכר הוא וחתך מקום זכרותו ואין לוקחין ממנו צמר מלובן וצואי אבל לוקחין ממנו מטות ובגדים כדתנן התם סתמא דמתניתין ובגמרא מלובן מצואתו דאי מלובן לא זבנינן צואי מיבעיא ובגדים כמטי לבדים דאי מטות זבנינן בגדים מיבעיא כדאיתא התם ועורות עבודים זבנינן דאי איתא דבכור הוה לא הוה טרח ביה סבר אי שמעו ביה רבנן מפסדו ליה מינאי.
+
+Halakhah 9
+
+<b>השוחט </b> את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו למומחה מה שאכלו אכלו ויחזירו להם הדמים סוף פרק כל פסולי משנה וכן המאכיל טרפה שם במשנה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>בכור </b> שנמצא טרפה אם תמים הוא ונמצא טרפה אחר שהופשט העור ישרף והבשר יקבר פרק טבול יום משנה כל הקדשים שאירע בהם פיסול קודם להפשטן אין עורותיהם לכהנים וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה אלא יצא לבית השריפה ובגמרא הלכתא כדברי חכמים בשר בקבורה והעור בשריפה ואם במומו נשחט הבשר יקבר ויהנו הכהנים בעורו כרבי עקיבא במתני' דקאמר מדבריהם למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טרפה שיאותו הכהנים בעורו ובגמרא קמ"ל רבי עקיבא אפילו בגבולין בכור בעל מום הנשחט במדינה ואף ר' עקיבא לא אמר אלא כשהתירו מומחה.
+
+Halakhah 11
+
+<b>הבכור </b> שנאכל בשרו כהלכה בין תם בין בעל מום כשם שנהנין בעורו כך נהנין בגיזותיו אבל כל צמר שמחיים אסור בהנאה גזרה שמא ישהה אותו כדי ליהנות במה שינשור ממנו פרק ג' דבכורות משום שיער בכור בעל מום שנשר והניח בחלון ואחר כך שחטו עקביא בן מהללאל מתיר את הצמר בהנאה לכהן וחכמים אוסרים דברי רבי יהודה אמר רבי יוסי לא בזה התיר עקביא אלא כשמת וחכמים אוסרים ובגמרא אמר רב נחמן הלכה כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כותיה דתנן התם דבשחטו פליגי דחכמים אוסרים אבל במת כולי עלמא לא פליגי ומתניתין נמי דיקא כדאיתא התם וכן במעשר בהמה שם הבכור והמעשר נמי כיון דלאו לכפרה אתי משהו ליה ומצוה לאוכלו תוך שנתם.
+
+Halakhah 12
+
+<b>בכור </b> שהיה בו צמר מדובלל ושחטו את שהוא נראה עמו מן הגזה מותר כשאר הגזה ואת שאינו נראה שיצא חוץ לגיזה וניכר לכל שמובדל הוי כמי שנשר שם במשנה.
+
+Halakhah 13
+
+<b>גיזת </b> בכור ואפילו בעל מום שנתערב בגיזי חולין הוי דבר חשוב ומקדש בכל שהוא שם הכא בגזת בכור בעל מום עסקינן שנתערב בגיזי חולין והיינו מדרבנן דמדאוריתא כל איסורין בטלין ברוב דכתיב אחרי רבים להטות. האורג מלא הסיט מצמר הבכור ידלק מצמר המוקדשין מקדש בכל שהוא פרק בתרא דערלה משנה וכתב רבינו שמשון גבי בכור בעי מלא הסיט וגבי מוקדשין תני כל שהו ושמא חד בתם וחד בבעל מום וכולה סוגיא דפרק הלוקח בהמה מוכחא דגיזי צמר פסולי המוקדשין שהיא מדאוריתא דהא דדרשינן תזבח ולא גיזה היינו שלא תגוז ואם גזז לא מיתסרא והראב"ד ז"ל כתב דבמוקדשין משום דהוי דבר שיש לו מתירין דיש לו פדיון:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בהמת </b> השותפין חייבת בבכורה דלא נאמר בבקרך ובצאנך אלא למעט שותפות הגוי ריש פרק ראשית הגז בכורה אף על גב דכתיב כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך דידך אין דשותפות לא הא כתב רחמנא ובכורות בקרכם וצאנכם אפילו לשנים אלא בקרך וצאנך למה לי למעוטי שותפות הגוי שאם היה שותף בפרה או בעובר אפילו חלק א' מאלף פטורה מן הבכורה פרק קמא דבכורות ברייתא וחכמים אומרים כל זמן שיד הגוי באמצע פטורה מן הבכורה אמר רבי יהושע ושניהם מקרא אחד דרשו כל בכור רבנן סברי מקצת בכור משמע כתב רחמנא כל בכור עד דאיכא כוליה וכמה תהא שותפות לגוי ותהא פטורה מן הבכורה אמר רב הונא אפילו אזנו אפילו אין לגוי שותפות אלא באוזן אינו קדוש וכיון דכל בכור משמע עד דאיכא כוליה להכי נקטינן כרב הונא דאפילו אזנו פטר מן הבכורה ובאמו נמי כתיב וכל מקנך תזכר דמשמע אם כל המקנה שלו תזכר אם יהא שלך זכר תקדישנו כדמתרגמינן דוכרין תקדיש ואם אפשר שיחתך חלק הגוי ולא יפסל חייב בבכורה דכל שאינו נפסל כל בכור של ישראל קרינא ביה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הלוקח </b> עובר פרתו של נכרי או המוכר לו אף על פי שאינו רשאי פטור מן הבכורה ריש פרק ב' משנה הלוקח עובר פרתו של נכרי וכו' שנאמר הקדשתי לי כל בכור בישראל אבל לא באחרים ואין קונסין אותו על שמכר להם בהמה גסה.
+
+Halakhah 3
+
+<b>המקבל </b> בהמה מן הגוי להיות מטפל בה והוולדות ביניהם או נכרי שקבל מישראל כזה הרי אלו פטורים מן הבכורה שנאמר פטר רחם בישראל אבל לא באחרים ריש פרק א' ופרק ב' משנה דהואיל ויש לגוי חלק בו או באמו לא קרינא ביה כל בכור בישראל עד שיהיה הכל מישראל. המקבל צאן ברזל מן הגוים ששם לו גוי בהמתיו בדמים קצובים ולתת לו אותם דמים עד עשר שנים בין מתה בין הוזלו ואותן וולדות שיהו לשם עד אותו זמן שיהו ביניהם ולדות פטורין מן הבכורה כדתנן התם הוולדות של אותו צאן ברזל כשיגדלו ויבכרו נפטרו מן הבכורה וטעמא יהיב בגמרא דכיון דאי לא יהיב ליה זוזי לגוי תפיס בהמה ואי לא משכח בהמה תפיס ולדות אשתכח דשייכא יד גוי באמצע ולדי ולדות של צאן ברזל המגיעות לחלקו של ישראל כשיהו להן ולדות ינתנו בכורות לכהן דהיינו רביעית לצאן ברזל.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ישראל </b> שנתן מעות לגוי וקנה בהם בהמה מגוי בדיניהם אף על פי שלא משך קנה וחייבת בבכורה ריש פרק שני דבכורות מימרא דרבי אושעיא ואמר אביי בדיניהם שפסקה להם תורה או קנה מיד עמיתך מיד עמיתך הוא דבמשיכה דמיד משמע מיד ליד דהיינו משיכה הא מיד גוי קני ליה בכסף וגוי דומיא דעמיתך מה עמיתך בחדא דהיינו משיכה אף גוי בחדא דהיינו בנתינת כסף וכן כשקנה הגוי מישראל בדיניהם דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך לעמיתך הוא במשיכה הא לגוי בכסף שנתן הגוי לישראל קנוי לו ופטור מן הבכורה ודומיא דעמיתך מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא דהיינו כסף ולא במשיכה דהכי משמע מעמיתך במשיכה ולא מגוי.
+
+Halakhah 6
+
+<b>גר </b> שנתגייר ואין ידוע אם עד שלא נתגייר ילדה פרתו בכור או אחר שנתגייר הרי זה בכור מספק סוף פרק הזרוע תני רבי חייא שמנה ספקות נאמרו בגר ד' לחיוב וד' לפטור קרבן אשתו וחלה ובכור בהמה טמאה ובכור בהמה טהורה לחיוב דספק כרת הוא לשוחטו בחוץ וצריך להמתין עד שיסתאב דתו לית ביה אלא דין ממון ואוכלו הוא במומו ולא יתן אותו לכהן דהמוציא מחברו עליו הראיה ובכור בהמה טמאה אתי כמאן דאמר אסור בהנאה עד שיפדנו וצריך להפריש טלה בפדיונו ומעכב הטלה בידו והוא שלו דשה של פדיון לית ביה קדושה אלא ממונא דכהן והמוציא מחברו עליו הראיה כיון דספק פדיון פטר חמור הוא. הלוקח בהמה מן הגוי ואין ידוע אם בכרה או לא וילדה הוי ספק בכור ריש פרק ג' במשנה פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא דאמר זה הכלל כל שידוע שבכרה אין כאן לכהן כלום וכל שלא בכרה בידוע הרי זה לכהן ואם ספק יאכל לבעלים במומן.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>לקח </b> בהמה מניקה מן הגוי אפילו היה כמו מין אחר פטורה מן הבכורה שם במשנה רבן שמעון בן גמליאל אומר מניקה אין חוששין שמא בנה של אחרת היה דלא מרחמא אלא וולד דידה ואמר ר"י ראה חזיר כרוך אחר רחל פטורה מן הבכורה כרשב"ג דלא מרחמא אלא דידה וחזיר גופיה לאו קדוש דנדמה הוא. בהמה חולבת פטורה מן הבכורה שם מאי בינייהו איכא בינייהו חלב פוטר דרבי עקיבא סבר חלב פוטר הלך אחר רוב בהמות דאין חולבות אלא אם כן יולדות ואף על גב דאמרינן התם איפוך רבי יהושע אומר חלב פוטר ורבי עקיבא סבר חלב אינו פוטר אפילו הכי סבר הרב ז"ל דהלכה דחלב פוטר ולא כמו שפסקו התוס' דחלב אינו פוטר דהא איפשר דרשב"ג נמי סבר דחלב פוטר כמו שכתבו התוספות שם והלכתא כותיה ובברייתא רבן שמעון בן גמליאל אומר הדבר בחזקתו דאינה מרחמה אלאו דידה וכיון שהיא מניקה לא הניקה אלא בנה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הלוקח </b> בהמה מישראל הר"ז בחזקת שבכרה אלא אם כן פירש שם פלוגתא דרב ושמואל ורבי יוחנן אמר חולין ודאי מאי טעמא אם איתא דלא בכרה כיון דאיכא איסורא אודועי הוה מודע ליה ותניא כותיה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>בהמה </b> דקה שהפילה עובר שאין צורתו ניכרת אם אמרו הרועים וולד הוא אלא שנפסד צורתו פטורה מן הבכורה שם במשנה סימן וולד בבהמה דקה טינוף ובגסה שליא והיכי דמי טינוף אמר רבא כדאמרינן רעוותא דצלתא אצר חיזותא נעצר רחמה ונימוק העובר ושמואל אמר בעבועי דמא וצריך להראותו לרועה חכם כדא' רב פפא התם. לפיכך הלוקח בהמה מן הגוי אפילו פחותה מבת שנה וילדה פטורה דשמא טינוף מטילה ברשות הגוי שם בברייתא פלוגתא דרבי ישמעאל ור' יהושע דרבי ישמעאל סבר מטנפת אינש חוזרת ויולדת בתוך שנתה ורבי יהושע סבר מטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה והלכה כרבי יהושע דרבי עקיבא דמתניתין קאי כותיה כדכתב הרא"ש ז"ל בהלכותיו. ושליא פוטרת בגסה מן הבכורה כדתנן במתניתין ומותר להשליכה לכלבים שאין מתקדש בבכורה אלא זכר פרק בהמה המקשה שליא ישליכנה לכלבים כדמפרש התם משום דנסמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות אבל בהמת קדשים דנקבות כזכרים שליתן תקבר שם במשנה ובמוקדשין תקבר ובגמרא מאי טעמא רובא בר מוקדש הוא בין זכר בין נקבה ומשום דאיכא נדמה דלאו קדוש נקט רובא. בהמה גסה שהפילה חררת דם תקבר ונפטרה מן הבכורה שם משנה רבי אליעזר ב"י וטעמא דמחזקינן לה בוולד אלא שנימוק בדם וקבורה טעמא כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה דאי לאו הכי לא הוה צריך קבורה דאף על גב דמחזקי' בולד שמא נקבה היתה או נדמה. המפלת טינוף אינה מתעברה שם מימרא דזעירי בהמה שיצת מלאה ובאת ריקנית הבא אחריו ספק כיון דלא חזינן טינוף ושליא שמא דבר שאינו פוטר בבכורה הפילה פרק המפלת בריתא ואמר רבינא רוב יולדות מטנפות וזו הואיל ולא טנפה יום א' קודם לידה איתרע ליה רובא וכגון שלא שהתה הבהמה בחוץ דאם שהתה דילמא טנפה וילד'. אין לנפלים פטירת רחם שם פרק שלישי דבכורות מייתי להא מתני' דתנן אין לנפלים פתיחת הקבר לענין טומאה כאשה היולדת דנפתחה רחמה בבית זה ויצאה וילדה בבית אחר דבית ראשון טמא דטומאה בוקעת ונפל בהמה שער ראשו הפיקה יש לו פתיחת קבר כדתנן בהא מתני' ואמר רבי יוחנן ג' פיקות שמעתי וכי אתא רבין פרשה דפקה של בהמה של ערב היא ולא של שתי.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>מבכרת </b> המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים פרק בהמה המקשה משנה דכל כמה דלא נפק רוביה לא קדיש יצא רוב הרי זה יקבר ונפטרה מן הבכורה במשנה כלשונו וטעמא דביציאת רובו חלה קדושה עליו דקרינא ביה אשר יולד ופטורה מן הבכורה שהבא אחריו אינו בכור בין שיצא ראשון אבר אבר בין שיצא רובו כאחד דהא שני לאו פטר רחם הוא דלא גרע מחררת דם הפוטר מן הבכורה כך כתב רש"י ז"ל והרב ז"ל כתב דיוצא אבר אבר הבא אחריו בכור ונראה דסבר דכיון דלא יצא רוב בבת אחת אלא אבר אבר גרע מחררת דם שיצאה בבת אחת דמחזקי' לה בוולד והרי יצא כולו בבת אחת עם החררה ואם חתך אבר והניחו אבר והניחו עד שהשלים רובו הרי כל האיברים צריכין קבורה שם על מתניתין דמחתך אבר אבר אמרינן ה"ק בד"א במחתך ומשליך אבל מחתך ומניחן נעשה כמי שיצא רובו ויקבר. יצא שליש ומכרו לגוי וחזר ויצא שליש אחר נתקדש למפרע שם רב הונא אמר קדוש קסבר למפרע הוא קדוש דאף על גב דבלידה תלה רחמנא וברובא הוא דהויא לידה מיהו כי נפיק רובא משויא ליה לידה מתחלה ואיגלאי מילתא דכי זבין לגוי לאו כלום זבין דאין לו חלק בו יצא שליש דרך דופן ושני שלישים דרך רחם אינו קדוש שם רב הונא לטעמיה דאמרי' למפרע קדוש ורובא קמא ליתה ברחם דברוב הראשון קדושתו תליא שבתחילת לידה הוא צריך ליקדש יצא מיעוטו אבר גדול והרי זה היוצא רובו של עובר נפטר מן הבכורה ויקבר יצא חצי ברובו של אבר היוצא הרי זה ספק שם בעי רבא הלכו באיברים אחר הרוב או לא היכי דמי אילימא כגון שיצא רוב במיעוט אבר שמיעוט אבר השלים לרוב פשיטא דלא שבקי' רובא דעובר דבחוץ ואזלינן בתר רובא דאבר בפנים אלא כגון שיצא חציו ברוב אבר שמשלים רוב האבר לחצי שיצא וקא מיבעיא ליה ההוא מיעוט דבגוואי מהו למשרייה בתר רוב אבר והא נפיק ליה רובא דוולד או לא ולא איפשיטא בעיין ולהכי הבא אחריו הוי ספק בכור דהאי בעיא לפי' הרב ז"ל איבעיא נמי לענין הבא אחריו אי הוי בכור או לא דלפירוש רש"י ז"ל לא איבעיא האי בעיא אלא לענין היוצא עצמו אי טעון קבורה או לא כדדייק לישניה התם בגמרא.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>בכור </b> שכרכו בסיב שם בעי רבא כרכו בסיב מהו בשליא אחרת מהו כרכתו אשה בידה מהו מי אמרינן כיון דלא נגע ברחם לא קדיש דהא רחם הוא דמקדש דבדידיה תלה רחמנא או דילמא כיון דדרך רחם יצתה אף על פי שלא נגע הוי בכור וסלקא בתיקו.
+
+Halakhah 18
+
+<b>הדביק </b> ב' רחמים ויצא מזה ונכנס לזה הוי ספק או נפטרה מן הבכורה שנכנס ברחמה ויצא דרך רחמה או דילמא דידה פטר דלאו דידה לא פטר שם תיקו.
+
+Halakhah 19
+
+<b>נפתחו </b> כותלי בית הרחם שם בעיא דרב אחא אויר רחם מקדש והא איכא או נגיעה מקדשה והא ליכא ולא איפשיטא. נעקרו כותלי בית הרחם בצואר העובר שם בעיא דמר בר רב אשי במקומן מקדשי שלא במקומן לא או דילמא שלא במקומן נמי מקדשי ולא איפשיטא. נגממו כותלי בית הרחם שניטל מעובי הכתלים מבפנים סביב סביב שם בעיא דרבי ירמיה ואמר ליה רבי זירא קא נגעה בבעיא דאיבעיא לן מרבי אסי עומד מרובה על הפרוץ ויצא דרך פרוץ פרוץ מרובה על העומד ויצא דרך עומד מאי ע"כ לא איבעיא לן אלא פרוץ מרובה על העומד דאיכא עומד בעולם אבל נגממו לא קא מיבעיא לן ובעיא דפרוץ מרובה על העומד ואיפכא לא איפשיטא:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>רחל </b> שלא בכרה וילדה שני זכרים סוף פרק שני במשנה וחכמים אומרים אי אפשר לצמצם שיצאו שניהם כאחד אלא האחד יצא תחלה ולא ידענא הי נינהו ולהכי אחד לו ואחד לכהן ואמר רבי עקיבא משמנין ביניהם דהיינו דכהן נוטל את הכחוש מת רבי עקיבא אומר המוציא מחברו עליו הראיה [וכן] ילדה זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום דשמא נקבה יצאת תחלה שם סתמא דמתניתין.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ב' </b> רחלות שלא בכרו וילדו שני זכרים שניהם לכהן זכר ונקבה הזכר לכהן שם סתמא דמתניתין ב' זכרים ונקבה הכהן נוטל את הכחוש שם במשנה אחד לו ואחד לכהן אמר רבי עקיבא משמנין ביניהם והשני ירעה עד שיסתאב מת אחד מהם רבי עקיבא אומר המוציא מחברו עליו הראיה שתי נקבות וזכר או שתי נקבות ושני זכרים הזכרים ספק דשמא נולדה נקבה תחלה שם במשנה סתמא דמתניתין אחד בכרה ואחד לא בכרה וילדו שני זכרים אחד לו ואחד לכהן וכל אחד מהם ספק בכור הכהן נוטל את הכחוש שם סתמא ורבי עקיבא משמנין ביניהם דהיינו כחוש מת אחד מהם אין לכהן כלום כר' עקיבא דאמר המוציא מחברו עליו הראיה זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום סתמא דמתניתין וטעמא דשמא אותו שבכרה ילדה זכר ושלא בכרה ילדה נקבה וזה הזכר ספק הוי וירעה כדקתני רבי עקיבא. תפשו הכהן אין מוציאין אותו מידו ואוכלו במומו ואינו מקריבו משום דשמא הוא חולין בעזרה כרב המנונא ולא כרבה וכמו שהכריח הרשב"א ז"ל בתשובת שי"א דקיימא לן כרב המנונא.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מי </b> שהיה בעדרו מבכרות ושאינן מבכרות וילדו ונמצא מניקות מהמבכרות וזכרים משאינן מבכרות פרק ג' במשנה רבן שמעון בן גמליאל אומר אין חוששין שמא בנה של זו בא לו אצל זו וכו' דלא מרחמא אלא לוולדה כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 5
+
+<b>שנים </b> שהפקידו שני זכרים אצל הרועה האחד בכור והשני פשוט ומת אחד מהם מניח הרועה השני ביניהם ומסתלק והוי ספק בכור וחולקין אותו ביניהם. אבל הפקיד אחד אצל בעל הבית עם פשוט שלו ומת אחד מהם המוציא מחברו עליו הראיה והוי ספק בכור ואפילו רועה כהן שהניח בכור בחצר בעל הבית עם פשוט ומת אחד מהם המוציא מחברו עליו הראיה שם פרק ב' אמר רבא הכל מודים בשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהם ומסתלק ובעל הבית שהפקיד אצל בעל הבית שהמוציא מחברו עליו הראיה לא נחלקו רבי עקיבא ורבי טרפון אלא כשרועה כהן דרבי עקיבא סבר דהוה ליה כאחד שהפקיד אצל בעל הבית.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>לא </b> נחשדו ישראל על הבכורות פרק כל פסולי המוקדשין ספק בכור שנולד בישראל רב נחמן אמר בעלים מעידין עליו דלא נחשדו אפילו על ספק בכור הנאכל להם ומייתי ראיה ממעשר כדאיתא התם.
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבים בבכורה ובמתנות פרק ב' במשנה ואם קדם מום עובר להקדשן או הקדישן תמימים ואחר כך נפל בהם מום קבוע ונפדו פטורים מן הבכורה ומן המתנות שם בסיפא דמתניתין ובגמרא מנא ה"מ דת"ר כצבי וכאיל דמוקמי' ליה בספרי דבפסולי המוקדשין שנפדו הכתוב מדבר והקיש הכתוב פסולי המוקדשים לצבי מה צבי פטור מן הבכורה דבקרך וצאנך כתיב אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה דהא אסורי בגיזה כדכתיב בהו תזבח ואכלת תזבח ולא גיזה וכו'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הלוקח </b> בהמה ממעות מעשר שני בירושלם חייבת בבכורה דאף על גב דממון מעשר שני ממון גבוה הוא כדאיתא בדוכתיה ובכור אינו נוהג במוקדשין כדאמ' לעיל אפילו הכי איפשר דמשום שהוא לקוח בירושלם לצורך אכילה לא הוי כחולין לענין בכורה אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית פטורה מן הבכורה משום סחורה שהוא משתכר בבכור ובסוף פרק קמא דבכורות מימרא דרב חסדא וקא פריש טעמא דלאכילה אמר רחמנא ולא לשריפה ואי מחייב בבכור סלקי אימורין לגבוה איסור סחורה באיסורי תורה מדרב' דילמא אתי בהו לידי תקלה ובשביעית הוא דאסור מן התורה כדכתי' לאכלה ולא לסחורה. לקח בכור למשתה בנו פרק ו' דשביעית משנה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אין </b> שמין בכורות תמימים לישראל אלא בעלי מומין ובזמן הזה שאין לכהנים אפי' תמימים מפני שהם עומדים להאכל במומן כדאיתא בתוספת' פרק ג' דבכורות:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קס </b> להפריש אחד מעשרה מכל בהמות טהורות שיולדו בכל שנה ושנה בבקר ובצאן דכתיב וכל מעשר בקר וצאן וגו' העשירי יהיה קדש לה'. מעשר בהמה נוהג בחולין אבל לא במוקדשין משנה פרק מעשר בהמה וטעמא דיהיה קדש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש. ונוהג בארץ ובחוצה לארץ שם במשנה ומפרש בגמרא דהיינו ליקדש להאכל במומן אבל לא ליקרב דאין מביאין בהמת מעשר מחוצה לארץ לארץ כדדריש ר"ע מדכתיב ואת מעשרותיכם בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה מה מעשר דגן אי אתה מעלה דאינו נוהג אלא בארץ אף מעשר בהמה אי אתה מעלהו ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית כדתנן התם אבל חכמים תקנו שלא לעשר בזמן הזה כדאמר רבא התם משום תקלה דגיזה ועבודה או שוחטו בלא מום ולא חיישינן לעוקר דבר תורה משום דהוי בשב ואל תעשה דיש כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה כדאיתא פרק האשה רבה. הכל חייבין במעשר בהמה כהנים לוים וישראלים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ודין </b> מעשר בהמה שיהיה נשחט בעזרה וזורקין את דמו זריקה אחד כנגד היסוד פרק אי זהו מקומן הבכור והמעשר וכו' שחיטתן בכל מקום בעזרה ודמן טעון מתנה אחת ובלבד שיתן כנגד היסוד מתנה אחת משום דלא כתיב בהו סביב אלא ואת דמם תזרוק כתיב בבכור ותניא רבי יוסי הגלילי אומר דמו לא נאמר אלא דמם לימד על בכור מעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואימורים לגבי מזבח וכנגד היסוד ילפינן מעולה דאתיא זריקה זריקה מעולה דכתיב בה על יסוד מזבח העולה ובלאו הכי ילפינן יסוד לעולה מקל וחומר כדאיתא התם ומקטירין אימוריו בברייתא דרבי יוסי הגלילי חלבו לא נאמר אלא חלבם לימד על בכור מעשר ופסח שטעונין אימורין לגבי מזבח ושאר הבשר נאכל לבעלים בירושלם כשאר קדשים קלים שם במשנה והמעשר לכל אדם דלא מצינן לו בתורה שינתן לו לכהן שלא נמנה עם מתנות כהונה ונאכלין בכל העיר כדכתי' והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ותניא בספרי רבי עקיבא אומר בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן ומדלא קבע בהו מחיצה שמע מינה בכל העיר נאכלין. אם היה בעל מום בין קודם שהפרישו בין אחר כך נאכל במומו בכל מקום דאפילו היה בעל מום חלה עליו קדושה כדכתיב לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו בין תם בין בעל מום חלה עליו קדושה ולא שיקרב אלא יאכל בתורת מעשר ואסור ליגזז וליעבד כן כתב רש"י ז"ל בפי' החומש וכיון דכתיב והבאתם שמה עולותיכם וגו' ואת מעשרותיכם שהם תמימים דומיא דעולות וכתיב נמי גבי בעלי מומין לא תקריבו אלה לה' משמע דמעשר בהמה כשהוא בעל מום דקדושה חלה עליו אינו טעון הבאת מקום ולכך נאכל בכל מקום:
+
+Halakhah 5
+
+<b>אזהרת ער </b> שלא יגאל מעשר בהמה ואסור למכרו כשהוא תמים דכתיב יהיה קדש לא יגאל פרק פסולי המוקדשין רב אשי אמר לא יגאל דמעשר לא ימכר הוא דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל הא בעי' העמדה והערכה אלא שמע מינה לא יגאל לא ימכר הוא ומשם דעבד ביה עובדא דחול קא אסר ליה רחמנא ולכתוב רחמנא לא ימכר אי כתב רחמנא לא ימכר הוה אמינא איזדבוני הוא דלא איזדבון דקא עביד עובדין דחול אבל איפרוקי מיפריק דהא עיילי דמיו להקדש להכי כתב רחמנא לא יגאל דמדאפקיה מכירה בלשון גאולה שמע מינה דלא איזדבוני אזדבן ולא איפרוקי מיפריק דבגאולה לחודה ליכא לאוקומה דלא מצינו למידק הא לאחר שחיטה נגאל כדאמ'. ואם מכרו לא עשה כלום ולא קנה לוקח בפרק קמא דתמורה פלוגתא דאביי ורבא בכל מידי דקאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לאביי מהני ולרבא לא מהני ומסקינן דלא פליגי אלא ברבית קצוצה וכדאי' התם אבל בהאי לכולי עלמא לא מהני דאמר קרא בבכור קדש הם בהויתן יהא שלא יצא מקדושתו ע"י פדיון ומעשר יליף העברה העברה מבכור מדברי סופרי' שלא למכור בעל מום אפילו שחוט שם אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נמכר ורבנן הוא דגזרו אטו לפני שחיטה ושמואל פירש מקרא אחרינא דכתיב רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר מוקמינן ליה בספרי בפסולי המוקדשין משתעו וכתיב תזבח ואכלת אי זהו דבר שאין בו ברכה מחיים שאין נהנין מהם דשאר קדשים אם נפל בהם מום נפדין ונאכלין לכל שירצה אלא זה מעשר בהמה דכתי' ביה לא יגאל דאינו נמכר מחיים וכתיב הכא דלאחר זביחה איכא ברכה וההוא ברכה מכירה היא דדומיא דברכה דאסר בו מחיים דהיינו מכירה התיר לך לאחר שחיטה נמכר מדאוריתא והיינו דתנן אינו נמכר שחוט ולפיכך אין שוקלין אפילו כנגד חתיכת בשר שנשקלה בליטרא בבכור דתנן ביה דשוקלין אותו מנה כנגד מנה. ומעשר בהמה של יתומים מוקמינן ליה אדאוריתא וכדתניא התם דמוכרין אותו דלא גזרו עליו.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מעשר </b> בהמה שנשחט במומו מותר למכור חלבו וגידיו ועורו ועצמותיו דלא אסרו אלא בשרו ואם הבליע בהם דמי בשרו מותר כדמתרץ רבא אבריתא התם ואם היו דמי העצמות יקרים והבליעו בהן מותר שם בעיא ופשטיה חד אמר מבליעו וח"א אין מבליעו ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתרי' דמר עושין כלים מעצמות הילכך מבליעין דהוו יקרים. הכל נאמנים על מומי מעשר אפילו בעליו כדאמר' פרק כל פסולי מעשר ודאי מהימן דאיבעי שרי בה מומא בכוליה קודם שיעשר דאכתי לא קדשה חד מינייהו.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>לקוח </b> או הניתן במתנה פטור מן מעשר בהמה משנה פרק מעשר בהמה ובגמרא אמר קרא בכור בניך תתן לי כן תעשה לצאנך ולשורך וגו' מה בניך אינו בלקוח וניתן במתנה דלא שייכא בהו אלא אצלו נולדו אף צאנך ובקרך אינו כלקוח ומתנה ואם אינו ענין לבכור דהא ליתיה בעשייה דמרחם קדוש אפילו לקוח ומתנה תנהו ענין למעשר בהמה דומיא דבנך דמשתעי בבכור אדם וכדאיתא התם. לפיכך השותפין שנשתתפו בבהמות פטורין מן המעשר וכן האחים שירשו טלאים שם ופרק קמא דחולין משנה האחין והשותפין שחייבים בקולבון פטורים ממעשר בהמה וכו' קנו מתפישת הבית חייבים ואם לאו פטורין ופי' הרב ז"ל בפי' המשנה דקנו מתפישת הבית היינו הממון המשותף בין האחים וכן שותפין שלקחו בהמות מממון השותפות חייבים במעשר בהמת אותם הנולדות אחר כך ואם לאו פטורין ר"ל שלא נולדו הבהמות האלו אחר השתוף רק נשתתפו בבהמות או ירשו מאביהם והם בשותפות וכ"ש אותם שקנו בשותפות דפטורין ממעשר בהמה ואין חייבים אלא הנולדות אחר כך כדאמ' ונראה לדעת הרב ז"ל דמשום לקוח נגעו בה דנשתתפו בבהמות כל טלה מהן הוי כמכור לחברו וכן האחים שירשו בהמות הוי כל טלה כמכור לאחיו כיון שיש לכולם חלק בו וכל שכן כשקנו שותפין או אחים מממון שביניהם דפטירי הני טלאים דקנו משום לקוח אבל הנולדים אחר כך בין כשנשתתפו בבהמות ונפלו להם בירושה בין שקנו אותם חייבים במעשר בהמה דהא אלו שנולדו לא הוו לקוחין ומפירוש רש"י ז"ל נראה דלאו משום לקוח הוא דפטירי ממעשר אחין ושותפין אלא משום דכל שותפות פוטר ממעשר בהמה כדילפינן התם בבריתא מדכתיב יהיה לך הזכרים לה' ולא של שותפות דמשמע המיוחד לך אתה נותן ולא של שותפות ולהכי פטורים ממעשר בהמה לעולם כל ימי שותפותם יכול אפילו קנו מתפיסת הבית תלמוד לומר יהיה מכל מקום דכאביהן דמו ולא הוו כשותפין כל שלא חלקו מעולם ואף על גב דהאי קרא בבכור כתיב אם אינו ענין לבכור דהא איתיה בשותפות דכתיב ובכורות בקרכם לשון רבים דמשמע דלשנים אומר בקרכם תנהו ענין למעשר בהמה והאי קנו דתנן היינו שנפלו להם טלאים בירושה לא שלקחום דאם כן פטירי משום לקוח אפילו הוי מתפיסת הבית וכדפי' רש"י ז"ל שם ולפירוש הרב ז"ל כיון דילפינן לעיל דלקוח פטור ממעשר בהמה לא הוה צריך האי קרא אחרינא כיון דמשום לקוח נגעו בה אלא לאשמועינן דשותפין נמי הוו כלקוח זה מזה כל שכן כשלקחו במעות השותפות והיינו יהיה לך ולא של שותפות כלומר דבשותפות נמי איכא משום לקוח מזה לזה אבל הנולדים אחר כך חייבים דכתיב יהיה מכל מקום דאף על גב דאחרים הוי לקוחין אינהו לאו לקוחין הוו ולרש"י ז"ל אפילו הנולדים פטורים כיון דהוו בשותפות דקרא למפטר שותפין אתא ואי נפלו להו בירושה דהיינו קנו בתפיסת הבית חייבים דכאביהן דמו כדכתיב יהיה מכל מקום ואיפשר נמי לדעתו דאפי' שותפים שנשתתפו בטלאים חייבים כל שלא חלקו דהוו כאחים שנפלו להם בירושה או איפשר דכיון דהשתא נשתתפו הוו כמוכרים זה לזה ופטורים משום לקוח. חלקו האחין והשותפין אחר שנולדו הבהמות ברשותן וחזרו ונשתתפו פטורין שם במשנה חייבין בקולבון ופטורין ממעשר בהמה לרש"י ז"ל משום שותפין ולרב ז"ל משום דלקוח פטור ובשעת שחלקו נעשו הכל לקוחין וכשנשתתפו נמי פטורין עד שילדו ואפילו חלקו גדיים כנגד גדיים שם פלוגתא דרב ענן ור"נ דאר"נ דאפי' חלקו גדיים כנגד גדיים ותישים כנגד תישים לא אמרי' ברירה זה הוא חלקו המגיעו אלא הוו כלקוחין ואפילו עשרה כנגד עשרה כר"י דפליג ארבי אלעזר ואמר אפילו י' כנגד עשרה לא אמרינן זהו חלקו המגיעו מתחלה ואזדא לטעמיה וכו'. חלקו בשותפין ולא חלקו בבהמה שם אמר רבי ירמיה פעמים שחייבים בקולבון ובמעשר בהמה שחלקו בכספים ולא חלקו בבהמה ופעמים שפטורים מזה ומזה שחלקו בבהמה ולא בכספים.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הלוקח </b> עשרה עוברין במעי אמן כולן נכנסין לדיר להתעשר שם מימרא דר' אסי א"ר יוחנן ואמר רבא דאמר קרא תעשה בשעת עשייה מיעט הכתוב בשעה שהן ראויין להתעשר מיעט הכתוב שלא יהו לקוחין ובמעי אמן לאו שעת עשייה היא. כהן שנפלו לו עשר בהמות בגזל הגר פטורין דמתנות כהונה הוו מתנה כדקרי להו קרא מתנה ומתנה פטורה מן המעשר כדאמרי'.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הכל </b> נכנסין לדיר להתעשר בין תמימין בין בעלי מומין וכל איסורי מזבח חוץ מן הכלאים והטרפה ויוצא דופן ומחוסר זמן שכל אלו פטורין מן המעשר שם במשנה ובגמרא מנא הני מילי דת"ר שור או כשב או עז דכתיב גבי שאר כל הקדשים או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה כי יולד פרט ליוצא דופן והיה שבעת ימים פרט למחוסר זמן תחת אמו פרט ליתום שמתה אמו או שנשחטה בגמר לידה שצריך שתחיה האם מעט אחר הלידה דבעינן עם אמו שהוא ואמו יהיו בעולם שעה אחד יכול יהיה עם אמו כל שבעה תלמוד לומר תחת אמו כלומר שנשאר חליפי אמו כדדרשינן בתורת כהנים נאמר כאן תחת השבט ונאמר להלן תחת אמו מה להלן פרט לכל השמות הללו אף כאן פרט לכל השמות הללו וטרפה ילפינן מדכתיב כל אשר יעבור תחת השבט פרט לטרפה שאינה עוברת דבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה למעלה היא אחד מי"ח טריפות והכל דמתני' לאיתויי איסורי מזבח רובע ונרבע מוקצה ונעבד אתנן ומחיר ואף על גב דגמיר תחת תחת מקדשים כיון דהני איתקשו לבעלי מומין כדכתיב כי משחתם בהם מום בם דכל מקום שנאמר בו השחתה אינו אלא דבר ערוה וע"ז דכתיב ביה השחתה ומעשר הואיל ולא פסיל ביה מומא כדכתיב לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו דבר ערוה וע"ז נמי לא פסיל ביה.
+
+Halakhah 15
+
+<b>אין </b> הלקוח פטור אלא אם כן נלקח אחר שנראה להתעשר לפיכך הלוקח טלאים אחר ימי הלידה כשיגיע זמנם חייב לעשרם שכיון שאין מחוסר זמן ראוי להתעשר הוה ליה כמי שלקח עוברים ונולדו ברשותו שם מימרא דרבי יוחנן לקח עשרה עוברין במעי אמן כולן נכנסין לדיר להתעשר וכתבו בתוספות הוא הדין נולדו כיון דהוי מחוסר זמן.
+
+Halakhah 16
+
+<b>כל </b> בהמה שהיא ספק אם היא בת מעשר או לא פטורה מן המעשר משום דספקא לאו בת עשירי הוא כדמפרש אביי פרק קמא דמציעא עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק דלא הצריך הכתוב לעשר את הספק לפיכך טלאים שנתערב בהם יתום או לקוח פטורים כולם מן המעשר כדתניא בספרי דכל אח' מהם ספק הוא דאפילו יצא הפטור בחמישי שוב אין העשירי קרוי עשירי אלא ט' שהפטור אינו מן המנין:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שהיו לו עשר טלאים והפריש אחד מהם למעשר או שהיו לו מאה והפריש עשרה אין אלו מעשר שם פרק בתרא משנה פלוגתא דרבי יוסי ורבנן וטעמייהו דרבנן משום דצריך למנותן כדי שיהא עשירי למנינם קדש כדכתיב העשירי יהיה קדש לה' וכיון שלא מנאם אין זה עשירי אלא מעמיד הטלאים או העגלים תוך לדיר ואמותיהן מבחוץ כדי שיצאו לקראת אמן דכתי' כל אשר יעבור תחת השבט דמשמע שיעבור מעצמו דהיינו בשמיעת קול געיית אמן דאי מפיק להו אחד אחד הרי הוא מעבירם וכתיב יעבור מעצמו כדאמ' ומצוה למנותן בשבט כדכתיב תחת השבט לא מנאם בשבט או מנאם רבוצים ועומדים מנין תלמוד לומר עשירי קדש מכל מקום ואין לי אלא שקרא שמו עשירי לא קרא שמו עשירי כשיצא מנין תלמוד לומר יהיה קדש מכל מקום כיון שמנאם והעשירי בין זכר בין נקבה בין תמים בין בעל מום הוי מעשר דכל אשר יעבור תחת השבט כתיב אחד זכרים ואחד נקבות במשמע ולא קפיד נמי קרא בראוי לגבי מזבח דהא יתום ולקוח ראויים ופטורים מן המעשר הילכך נקבה ובעל מום אף על גב דאינם ראויים איתרבו מדכתיב כל אשר יעבור כדאמר'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>היו </b> לו חמשה טלאים בירושלם וחמשה בעכו אין מצטרפין וכולם פטורים דכל אשר יעבור תחת השבט משמע דהן יכולות להמנות כאחד אבל כל שאין ביניהם יותר מששה עשר מיל מצטרפות להתעשר כדכתיב עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה דמשמע אם יכולנה להמנו' ברועה אחד מיקרי צאן ותעבורנה תחת השבט להתעשר ואם לא לא וקים להו לרבנן דשיתסר מילי קא שלטא ביה עינא דרועה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b> מעשרין מן הצאן על הבקר ולא מן הבקר על הצאן כדתנן פרק מעשר בהמה וכדילפינן בגמרא מדכתיב וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור וגו' העשירי יהיה קדש לה' דמשמע תן עשירי לזה ועשירי לזה דסמך מעשר אבקר כדכתי' וכל מעשר בקר וסמיך עשירי אצאן דמשמע מעשר לכל חד וחד ואיכא דאמרי בלאו עשירי נמי לא מצית אמרת בקר וצאן מתעשרין מזה על זה דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא ואם תאמר עזים וכבשים נמי לא אם כן ריבוייא דבקר וצאן מאי אהני ומסתברא דמיעוטא דהיקשא דמעשר בהמה למעשר דגן לבקר וצאן אתא דלא לעשרינהו אהדדי דהא לא דמו כלל להדדי וריבוייא דכל בקר וצאן דמשמע דמתעשרי אהדדי אכבשים ועזים דהא דמו להדדי לענין קרבן דהאומר הרי עלי מן הצאן יכול להביא בין כבש בין עז דהוו כמין אחד.
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b> מעשרין מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בשנה אחרת דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן מקיש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן מחדש על הישן לא כדכתיב היוצא השדה שנה שנה הוצא על שנה זו את המעשר ולא משנה זו על שנה שעברה ולא על שנה הבאה ויראה לרב ז"ל שאם עשר משנה לחברתה דהוי מעשר משום חומרת קדשים כיון שלא נכתב בפירוש אף על גב דהוי היקשא וכל היקשא נראה דהוי כאלו כתוב בתורה. כל הנולדים מאחד בתשרי עד כ"ט באלול מעשרים מאלו על אלו דא' בתשרי ראש השנה למעשר בהמה כדילפינן פרק קמא דראש השנה לרבי אלעזר ור' שמעון דפליגי ארבי מאיר וסברי דמקיש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן ראש השנה שלו תשרי דכתי' ביה שנה וכתיב התם מראשית השנה מראש השנה נידון מה יהא בסופה אף ראש השנה דמעשר בהמה הוי תשרי דקרא דעשר תעשר בשני מעשרות מיירי כדאמ'. נולדו חמשה טלאים בכ"ה באלול וחמשה בראש השנה אין מצטרפין כדתנן פרק מעשר בהמה דסתם לן תנא כרבי אלעזר ורבי שמעון קאמר בתשרי ראש השנה למעשר בהמה ילדו הולדות בתוך שנתן הרי היא ובתה נכנסין לדיר להתעשר.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אין </b> הטלאים הנולדים כמו הטבל אלא מותר למכור ולשחוט כל מה שיצא מן הדיר במנין עד שישלים לעשרה והעשירי יהיה קדש כדתנן פרק מעשר בהמה עד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט לכתחלה בלא מעשר.
+
+Halakhah 8
+
+<b>קבעו </b> חכמים שלשה גרנות למעשר בהמה שמשיגיע זמן מהם אסור לשחוט עד שיעשר פרוס הפסח ופרוס העצרת ופרוס החג כדתנן התם ואמר רבי תנחום כדי שיהא בהמה מצויה לעולי רגלים נשארו בדיר פחות מעשרה מניחן לגורן אחר ומצטרפין לאותם שיולדו אחר כך ואף על פי שיודע שישארו במנין חייב להכניס את כולן והנשאר ישאר שם מימרא דרבא ותניא נמי הכי:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>היה </b> מונה וקרא לשמיני עשירי או לי"ב לא נתקדשו אבל אם קרא לתשיעי או לי"א עשירי נתקדשו כדתנן התם ובגמרא ת"ר מנין שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולי"א עשירי ששלשתן מקודשין דכתיב וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש לה' דמשמע בין שקראו עשירי בין שהיה הוא עשירי למנין ולא קראו יכול שאני מרבה אף שמיני וי"ב שקראם עשירי אמרת הואיל והוא קדוש וטעותו מתקדשת מה הוא אינו מקודש אלא בסמוך לו שאין לך סמוך לו יותר מגופו אף טעותו אינה מתקדשת אלא בסמוך למעשר גמור כגון תשיעי וי"א שהן סמוכים לו מלפניו ומלאחריו בין שקראם בטעות בין בכונה שלשתן נתקדשו דקרא בכל גוונא משתעי.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ודין </b> התשיעי שנאכל במומו והעשירי מעשר וי"א יקרב שלמים וטעון נסכים ואינו עושה תמורה כרבי יהודה דפליג אר' מאיר במתניתין וקאמר וכי יש תמורה עושה תמורה ובגמרא תניא אם מן הבקר לרבות י"א לשלמים יכול שאני מרבה אף התשיעי לשלמים אמרת וכי הקדש לפניו קודם שהוא קדוש הוא מקדש או לאחריו מקדש הוי אומר לאחריו מקדש דאין המעשר עושה תמורה אלא לאחר שהוא קדוש ותניא אין בין י"א לשלמים דעלמא אלא שזה עושה תמורה ליקרב דשלמי' עושין תמורה ותמורתן קרבה אבל י"א אין עושה תמור' דטעות מעשר הוא שקראו מעשר בטעות והוי תמורה ואין תמורה עושה תמורה כדילפינן בדוכתיה. העושה לו שליח להפריש מעשר מן הבהמות וטעה בין בט' בין בי"א אין מקדש אלא העשירי הודאי שלהי מכילתין מימרא לי"א עשירי אינו קדוש לכ"ע דכיון דשלמים הוא מפסידו חזה ושוק דהוי לכהנים ומצי למימר ליה להפסידני לא שויתך שליח ובט' דנאכל במומו אם קראו עשירי פליגי רב פפא ורב פפי ונקטינן כרב פפא דאפי' קרא לט' עשירי דאינו מפסיד אינו קדוש דסוף הוי עוות דצריך להמתין עד שיומם ואסור בגיזה ועבודה ולתקוני שדריה ולא איבעי ליה למטעי הילכך לאו כלום הוא אותו טעות.
+
+Halakhah 3
+
+<b>לא </b> קרא לעשירי תשיעי אלא עשירי או ששתק ואחר כך יצא י"א וקראו עשירי לא נתקדש דאין י"א מתקדש אלא כשעקר שם עשירי ממקומו שקראו תשיעי שם במשנה קרא לט' עשירי ולעשירי עשירי ולי"א עשירי אין י"א מתקדש זה הכלל כל שלא נעקר שם עשירי ממנו אין י"א מקודש ובגמרא זה הכלל לאתויי מאי לאתויי יצא עשירי ולא דבר דהא לא נעקר שם עשירי ממנו בהך שתיקה אא"כ נעקר בפי' שקראו תשיעי וטעמא דכל שלא נעקר שם עשירי ממקומו דאין י"א קדוש משום דהא לא קדיש י"א אלא משום טעות מעשר וכיון שלא נעקר שם עשירי ממקומו אף על גב דקרא נמי לי"א עשירי לא הוי טעות מעשר דעשירי ממילא מתקדש כיון דלא קראו בפי' תשיעי.
+
+Halakhah 4
+
+<b>יצאו </b> תשיעי ועשירי כאחד בין שקראם ט' או עשירי שניהם מוקדשים ויאכלו במומן ואינם קרבים וכן אם יצאו עשירי וי"א בבת אחת וקראן עשירי או שקראן י"א שניהם מקודשין שם מימרא דרבא ככל הני גווני קאמר דעשירי וט' או עשירי וי"א מעורבין זה בזה היכא דקראן עשירי אבל קראן ט' או י"א חולין ועשירי מעורבים זה בזה דתשיעי הוא דקרא תשיעי אבל עשירי מאליו הוא קדוש וכן י"א הוא דקרא י"א אבל עשירי מאליו קדוש א"כ הוי חולין ומעשר מעורבין זה בזה ולהכי אינם קרבים ויאכלו במומן אבל היכא דקראן עשירי דהוו ט' ועשירי מעורבין או עשירי וי"א מעורבים פליגי תנאי חד אמר ירעו וחד אמר יקרבו וחד אמר ימותו ואמרי' דרבנן הוא דאמרי ירעו דסברי דאין מביאין קדשים לבית הפסול דאלו היו קרבים היה צריך לאוכלן כחומר שבהם.
+
+Halakhah 5
+
+<b>התחיל </b> למנות ויצאו שנים בתחלה וכו' שם במשנה יצאו שנים כאחת מונה אותם שנים שנים ובגמרא א"ר יוחנן מנאן זוגות זוגות קינטרין קינטרין שמנה כל מאה ביחד עשירי למנינו הוא קדוש ואמרי' מאי למנינו רב מארי אמר למנין שלו הוא קדוש מנין עשירי שהוא מונה שאם מנה מאה מאה המאת העשירי הוא קדוש ורב כהנא אמר למנין בהמות דלא אזלינן בתר מנין שלו אלא בשמנה חמש זוגות שהם עשר בהמות הוי מיד מעשר ופרכינן לרב כהנא ומשנינן אליביה ואפ"ה נקטינן כרב מארי דמפרש למנינו למנין שלו והכת העשירי קדוש כדאמר' ומשמעותיה דקרא הכי הוא העשירי למה שמנה שאם מנה חמשה כא' החמשה העשיריים הוו עשירי דעשירי הוי דומיא דמנין הראשונים וכיון דיצאו בתחלה שנים או חמשה צריך למנותן כאחת כדתנן יצאו שנים כאחת מונה את כולן שנים שנים אם כן השנים העשיריים מיקרי עשירי וקדשי כדא'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>יצאו </b> בתחלה שנים ומנאן אחת וקראה שלישי שיצא אחריהן שני ומנה כדרכו אחד אחד הרי התשיעי והעשירי מעורבין זה בזה שם במשנה עלה דרישא דמתניתין קתני מנאן אחד תשיעי ועשירי מקולקלין אותו שקרא הוא תשיעי דהיינו עשירי ואותו שקרא עשירי דהיינו י"א ולא חל עליהן קדושה ליקרב אלא נאכלין במומן דאע"ג דבעלמא אם קרא לעשירי תשיעי ולי"א עשירי העשירי יקרב מעשר והי"א שלמים כדא' לעיל ה"מ היכא דלא טעה אלא מתשיעי ואילך אבל הכא דטעה בכל המנין למעלה מט' דקרא לשמיני שביעי ולשביעי ששי הואיל וטעה כל כך אין עשירי וי"א קדושים ליקרב.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מנאן </b> למפרע כגון שאמר לראשון עשרה ולשני ט' ולעשירי א' הרי זה קדש שהעשירי מאליו קדוש כיון שיצאו אחד אחד אותו שיצאו עשירי קדוש מאליו שם בריתא מנאן למפרע עשיר' שבמנין שקרא אחד הוא קדוש ופרכינן מינה לרב מארי דאמר למנין שלו קדיש ואמר רבא הואיל דאיתיה במנינא דפרסאה דקרו לעשרה חד.
+
+Halakhah 8
+
+<b>קרא </b> לט' עשירי והעשירי נשאר בדיר התשיעי יאכל במומו והתניא התשיעי חולין משום דלא נעקר שם עשירי ממנו וקאמר דקאתי כר' שמעון בן יהודה וכו' אבל לרבנן לא בעינן שיעקר שם עשירי ממקומו אלא ליקדש י"א שקרב שלמים אבל לתשיעי דאין קדוש ליקרב אע"ג דלא נעקר שם עשירי ממקומו חל עליו קדושה ליאכל במומו.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מת </b> העשירי בדיר התשיעי יאכל במומו והשמנה שיצאו ונמנו פטורין אף על גב דלא נתקדש עשירי שלהן ליקר' שמת דמנין הראוי פוטר שם בריתא ומפרשי' משום דאיפטרי במנין הראוי כשיצאו תשעה בפתח היה שם מנין הראוי לעשר שעדין היה עשירי קיים שהיה ראוי לצאת אחריהם ולפוטרם וכיון דראוי לצאת דמי כמאן דיצא כבר ופטר את המנין ומפרש רבא טעמיה דכתיב יעבור ולא שכבר עבר דאיעשר עלייהו כבר פשיטא דכיון דעבר פטור אלא שעבר ונפטר במנין הראוי דהכי משמ' ולא שכבר עבר כראוי דבשעה שעבר היה ראוי להתעשר מאלו שבדיר. הכניס עשרה טלאים לדיר להתעשר ומת אחת מן המנין משלים כדרכו ומקדש עשירי אף על פי שאין שם עתה חיים אלא תשעה מת אחד מאותם שבתוך הדיר הרי אלו שנמנו פטורין שם בריתא וטעמא דרישא וסיפא דמנין הראוי פוטר ואותם שנשארו בדיר שלא נפטרו במנין הראוי ומצטרפין לגורן אחר כדתני' התם בההיא בריתא היו לו ארבעה עשר טלאים ויצאו ד' בפתח זה ומנאם ואחר כך יצאו ששה בפתח אחר ומנאן ונשארו ד' בדיר אם יצאו בפתח שיצאו הששה נוטל אחת מהם מעשר וכולם פטורים שהד' שיצאו תחלה מפתח ראשון מנין הראוי פוטרן ואם יצאו בפתח שיצאו הד' הראשונים הד' והששה נפטרו במנין הראוי למעשר שהרי נשארו הד' בדיר אבל הד' שנשארו אע"פ שיצאו אחר כך ונמנו כיון שמפתח הד' יצאו אין להם מנין הראוי ומצטרפין לגורן אחר שם מימרא דרבא וברישא דמילתיה קאמר רבא דאם יצאו ששה מפתח זה וארבעה מפתח זה אם הארבעה שנשארו יצאו בפתח ששה נוטל אחד מהן למעשר והשאר מצרפן לגורן אחר דלא נפטרו הד' שיצאו משום דבשעה שיצאו לא היה נשאר בדיר כי אם ד' ולא היה מנין הראוי ואם לא יצאו הד' שנשארו אלא בפתח ד' הששה שיצאו קודם נפטרו במנין הראוי והד' שיצאו ושנשארו מצטרפין לגורן אחר ובסיפא דמילתא מייתי רבא בבא אחריתי דאם יצאו מפתח אחת ד' ומפתח ב' ד' ונשתיירו שם ששה ואחר כך יצאו מפתח אחד נוטל א' מהן מעשר וכולן פטורין במנין הראוי אבל יצאו הששה בשני הפתחים השמנה נפטרו במנין הראוי והששה מצטרפין לגורן אחר דלא נפטרו במנין הראוי כיון שלא יצאו בפתח אחד ואמרי' התם מאי קמ"ל רבא דמנין הראוי פוטר והא אמרה רבא חדא זמנא מהו דתימא וודאי מנין הראוי אמרינן אבל ספק מנין הראוי כגון שיצאו ד' ד' בשני פתחים דהנך ששה שנשתיירו ליכא למיקם עלייהו מהיכא נפקי ואימא לא נימא בהו מנין הראוי קמ"ל ותמיה לי אמאי לא הביא הרב ז"ל בבא קמייתא דרבא.
+
+Halakhah 11
+
+<b>היו </b> לו י"ט טלאים בתוך הדיר ויצאו ט' מפתח זו וט' מפתח זו נוטל האחרון לשם מעשר וכולם פטורין כדתני' התם ותרגמא רב הונא בר סחורה בריגלא בדיר שיש לו ב' פתחים כדאמר' דהאיך דנשתייר באחרונה הוי מנין ראוי בין להכא בין להכא ופוטר את כולן והוא עצמו קדוש בין שיצא בין שנשתייר באחרונה דעשירי מאליו קדוש כדא' לעיל. היה מונה והוציא הטלה ראשו ורובו מן הדיר וחזר הוי כמנוי שם שלהי מכילתין הכא במאי עסקינן דקדים חד מינייהו ואפיק לרישיה וקרייה י"א וכו' דמשמע דביציאת ראשו הוי כמנוי.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>היה </b> מונה והפסיק שדבר עם חברו או שחשכה לילי שבת הרי זה חוזר ומשלים מנינו אחר כך.
+
+Halakhah 14
+
+<b>היה </b> מונה היוצאים א' א' ומקדש עשירי וקפץ אחד מן המנויין לתוך הדיר תוך אותם שלא נמנו ולא נתעשרו נפטר הכל שם במשנה וטעמא דכל חד שבדיר ספק אי הוי מנוי ופטור או לא ועשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק דהמנוי אינו מן המנין. קפץ אחד מן העשיריים כולן ירעו עד שיסתאבו שם במשנה ולא הביא הרב ז"ל מימרא דרבא דהיו לו ט"ו טלאים לא יאמר אברור עשרה ואכניסם לדיר ואטול מהם אחד והשאר פטורין אלא כנסן לדיר ומוציא עשרה ונוטל מהם אחד והשאר מצטרפין לגורן אחר ותניא נמי הכי כדא' התם:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a611ddd915d75bbdacd308535579170d1ba7f20d
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Firstlings/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,503 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Firstlings
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות בכורות
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Firstlings
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות בכורות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קנט </b> להפריש כל פטר רחם הזכרים בין באדם בין בבהמה טהורה בין ממין החמור בין שלמים בין טרפות דכתיב קדש לי כל בכור פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה וכתיב גבי פטר חמור וגו' וכלל כולם בפסוק בפרשת קרח כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' וגו' אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה תפדה ואפילו מן הטרפות נפקא לן [מדכתיב (שמות יג, ג) כל פטר רחם (בקרא כתיב פטר כל רחם) דכלל הכל ואפי' טריפה, וה"נ משמע מדכתיב אשר יולד (דברים טו, יט) דמשעת יציאת הרוב חלה קדושה עליו ואפי' מחותך אם יצא רובו שלם כדתנן פ' בהמה המקשה (חולין סט, ב) ואין לך טריפה גדולה מזו ואפילו הכי קדוש ביציאה מרחם מדכתיב אשר יולד כדאמרינן] וכולן לכהנים כדכתיב בהאי קרא דפרשת קרח יהיה לך. ובכור אדם וחמור נפדים ופדיונם לכהנים דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה תפדה ואכהנים קאי דכתיב בהאי קרא כל פטר רחם וגו' יהיה לך אך פדה תפדה כלומר שתקבל פדיון מבכור אדם ובהמה טמאה. ובכור בהמה טהורה נשחט בעזרה וזורקין דמו ומקטיר אימוריו ושאר הבשר נאכל לכהנים כדכתיב אך בכור שור וגו' את דמם תזרוק וגו' ואת חלבם תקטיר וגו' ובשרם יהיה לך כחזה וגו'. בכור בהמה טהורה בעל מום בין נולד במומו בין נפל בו אחר שהיה תם הרי הוא לכהן בפרשת כל הבכור כתיב וכי יהיה בו מום וגו' תזבחנו בשעריך תאכלנו ואכהן קאי דלכהן הוא אומר לעיל מינה סתם לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה ובפרק עד כמה אמרינן יהיה לך לימד על בכור בעל מום שנותנו לכהן שלא מצינו בכל התורה כולה ופי' רש"י ז"ל שלא מצינו בכל התורה שיתננו לכהן אלא מריבוייא דהאי יהיה לך נפקא ואידך ובשרם אחד תם ואחד בעל מום ובשרם לשון רבים ולפי מאי דפי' ממשמעותיה דקרא נפקא דכתיב בשעריך תאכלנו דקאי אכהן כדפירי' לכן נראה כמו שכתבו התוספות שלא מצינו בכל התורה כולה כיוצא בזה דחטאות ואשמות שהם לכהן כשהם נקרבים אם הוממו כשם שהמזבח מפסיד חלקו גם הכהנים מפסידים חלקם אבל גבי בכור אפילו הומם דכהן הוא ולהכי איצטריך לאהדורי קרא ולמימר יהיה לך אבל בלאו הכי ממשמעות דקרא הוי לכהן כדאמ'. והרי הוא נכסי כהן לאוכלו או למוכרו או להאכילו אפילו לגוי פרק כל פסולי המוקדשין תנן בית שמאי אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן לבכור ובית הלל מתירין ואפילו לגוי ובגמרא מפרש מני רבי עקיבא היא דתניא בכור אין נאמנין עליו וכו' ורבי עקיבא מתיר אפילו גוי מאי טעמא וכו' ובית הלל דאמרי בבריתא אפילו זרים דכתיב הטמא והטהור יחדיו יאכלנו ומאי טמא שאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בבכור בעל מום זר שאוכל בקדשים קלים שלמים ומעשר ופסח אינו דין שיאכל בבכור בעל מום ורבי עקיבא דאתיא כותיה לבית הלל מאי טעמא דכתיב כצבי וכאיל מה צבי ואיל מותר לגוי אף בכור פסול מותר לגוי. ובערכין סוף פרק המקדיש תניא מנין לנולד בכור בעדרו שמצוה להקדישו שנאמר הזכר תקדיש דמצוה להקדישו ואף על פי שהוא קדוש מאליו מרחם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>מצות </b> בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ ובחוצה לארץ דתנן בסוף פרק קמא דקדושין מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ וילפינן לה מקראי ובכורות אינן תלוין בארץ אלא בפטר רחם תלנהו רחמנא ואין מביאין אותו מחוצה לארץ כדתנן בתמורה פרק אלו קדשים ובאין מח"ל חוץ מן הבכור והמעשר שאם באו תמימים יקרבו וכו' ובגמרא ורמינהי בן אטוטוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו אמר רב חסדא הא רבי ישמעאל הא רבי עקיבא דתניא רבי עקיבא אומר יכול יעלה אדם בכור מחוצה לארץ לארץ בזמן שבית המקדש קיים ויקריבנו תלמוד לומר ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה בכור וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה בכור ולהכי אם הביא לא יקרבו אלא יאכל במומו דלא ממעטינן ליה מאכילתו לפני ה' כדכתי' ואכלת לפני ה' וגו'. מצוה זו נוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית כמעשר דגן דאיתקש ליה כדאמר'. ואינה נוהגת במוקדשין כשהן בקדושתן קודם פדיון בין קדשי מזבח או בדק הבית כדתנן פרק ב' כל שקדם הקדש את מומן וכו' פטורין מן הבכורה וגבי מעשר בהמה תנן פרק בתרא דבכורות בחולין אבל לא במוקדשין ואמרינן בגמרא טעמא דיהיה קדש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש הכי נמי הכא כתיב תקדש דמשמע ממילא ולא שכבר קדוש.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הכל </b> חייבים בבכור בהמה טהורה כהנים לוים וישראלים דתנן ריש פרק ב' דבכורות הכהנים והלוים חייבים שלא נפטרו אלא מפדי' הבן ומפטר חמור וכתיב כל הבכור אשר יולד בבקר' ובצאנך וגו' ובכהן נמי משתעי כדאמר' לעיל וגבי פדיון הבן ופטר חמור פטרי' להו כדתנן נמי פ"ק דבכורות כהנים ולוים פטורי' אם פטרו את של ישראל במדבר דין הוא שיפטרו את של עצמם וה"ק כהנים ולוים פטרו הם עצמם מפדיון הבן מק"ו אם הפקיעה קדושתן של פשוטי לוים את קדושת בכורי ישראל במדבר דין הוא שתפקע קדושת בכורה שבהם ובהמה טמאה מנ"ל דנפטרו כהנים אמר קרא אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה וכל שאינו בבכור אדם כלויים וכהנים דנפטרו מק"ו כדא' אינם בבכור בהמה טמאה ובכור בהמה טהורה לא הוקש לבכור אדם.
+
+Halakhah 8
+
+<b>הבכור </b> נאכל תוך שנתו בין תם בין בעל מום כדתנן ריש פ' עד כמה דכתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה וכתיב וכי יהיה בו מום וגו' בשעריך תאכלנו וקאי אשנה בשנה. אם תם הוא מונה מיום שמיני שראוי לקרבן ואם בעל מום מיום שנולד פ"ק דר"ה בכור מאימתי מונין לו שנה אביי אמר משעה שנולד רב אחא בר יעקב אמר משעה שנראה להרצאה ולא פליגי הא בתם הא בבעל מום שנולד במומו ועומד לישחט בחוץ מיום שנולד הוא ראוי לכך אם קים ליה שכלו חדשיו ומונין לו משנולד ונראה דטעמא דתלינן ליה שנה מאימת דראוי להקריב דכתיב בשעריך תאכלנו גבי בעל מום וגבי תם כתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה דמשמע דהאי שנה הוי משעה שראוי לאכילה משעת הרצאה לתם ומיום שנולד אוקים ליה שכלו לו חדשיו לבעל מום. נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש פ' עד כמה מתניתין תוך שנתו כל י"ב חדש לאחר שנתו אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום ובגמר' איבעיא להו נולד לו מום בתוך שנתו מותר לקיימו י"ב חדש ושלשים יום או דילמא י"ב חדש ותו לא ונולד לו לאחר שנתו שלשים יום ת"ש דתניא נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חודש נולד אחר שנתו ומשום השבת אבדה יקיימנו ל' יום נולד בט"ו יום תוך שנתו משלימים לו ט"ו יום אחר שנתו ומשום השבת אבדה אמרו ל' יום אחר השנה דבקרא שנה כתיב ותו לא ובשנה דידיה מנינן ולא של מנין עולם דאמר רב כתיב לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה אי זו היא שנה שנכנסה לחברותיה זו שנה של בכור דכי הוי לבכור שנה אחד מניסן לניסן הרי נכנסה שניה למנין עולם מתשרי והיינו שנה בשנה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הבכור </b> בזמן הזה מניחו עד שיפול בו מום שם בההוא בריתא. עד שלא נראה להראותו לחכם רשאי לקיימו [ב'] שנים או ג' שנים ומשנראה להראותו שנולד בו מום תוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חדש לאחר שנתו מקיימו ל' יום משום השבת אבדה וטעמא דב' או ג' שנים משום דאין ראוי לשוחטו כשהוא תם.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>שנת </b> הבכור שנה תמימה כדילפינן לעיל ודבי רב ילפי לה התם משאר קדשים דכתיב בהו בן שנתו שלו ולא של מנין עולם ואם נתעברה השנה נתעברה לו כדמשמע בן שנתו בן שנה שאירע לו ולא של מנין עולם ולהכי נולד בחצי אדר א' מונין לו עד חצי אדר של שנה הבאה והנולד אחריו בר"ח אדר שני כיון שהגיע ר"ח אדר של שנה הבאה עלתה לו שנה. עבר ואיחר הבכור לאחר שנתו אע"פ שעבר לא נפסל אלא מקריבו ס"פ אלו קדשים ופ"ק דר"ה אחרים אומרים יכול יהא בכור שעברה שנתו דמצותו בתוך שנתו כדכתיב שנה בשנה יכול יהא פסול ליקרב ת"ל ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך ותירושך ויצהריך ובכורות בקרך וגו' מקיש בכור למעשר דגן דביה משתעי קרא מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה דכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו' אף בכור אינו נפסל משנה לחברתה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>אין </b> נותנין את הבכור לכהן משיולד אלא בבהמה דקה עד שלשים יום ובגסה עד חמשים פ' עד כמה במשנה ובגמרא מנה"מ אמר רב כהנא דאמר קרא בכור בניך תתן לי כן תעשה לצאנך ודרשינן הכי דכן דבכור בניך מצותו לאחר שלשים כדכתיב ופדוייו מבן חדש תפדה אף בכור צאן לאחר שלשים וכתיב נמי מלאתך ודמעך לא תאחר דהיינו בכורים וכן תעשה לשורך דכי היכי דבכורים לאחר חמשים שהרי בפסח התבואה מתבשלת שהביאו העומ' ואין מביאין בכורי' עד עצרת שיביאו שתי הלח' ה"נ בכור שור לאחר (ששי') [חמשי'] ומסתברא דשורך הקוד' בפסוק שני יליף ממלאתך ודמעך הקודם בפסוק ראשון וצאנך המאוחר בפסוק שני יליף מבכור בניך תתן לי המאוחר בפסוק ראשון ולא תימא דסמיך מדסמיך שורך מבכור דסמיך ליה דכתיב כן תעשה לשורך הוסיף לך הכתוב עשיה אחרת בשורך מבצאנך דמשמע דזמן שורך הוי טפי מבצאנך והוא דילפינן ממלאתך כדא' ואימא מבכור והוסיף לך עשייה אחרת דומיא דהך בכור ולהוו שיתין ומשני לא מסרן הכתוב אלא לחכמים דהואיל ולא גלה לך הכתוב שיעור עשייה שתוסיף וודאי לחכמים מסרך שיפרשו לך הטעם ואחריהם תלך. ואם אמר לו הכהן תנהו לי בתוך זמן זה לא יתנו לו דהוי כמסייע בבית הגרנות ואסיר ונראה דהאי איסור הוי דרבנן מדברי קבלה דכתיב שחתם ברית הלוי ואם לקחו לאוכלו מיד אם היה בעל מום או להקריבו מיד אם היה תם מותר. הבכור נותן לכל כהן שירצה דבכל כהן משתעי קרא:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אזהרת רסח </b> שלא יאכל כהן בכור תמים חוץ לירושלם דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ובכורות בקרך וצאנך במשנה אלו הן הלוקין האוכל בכורים וגו' וקדשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה דכל חוץ לחומה הוי שעריך וכן זר שאכל כזית מבכור בין לפני זריקה בין לאחריה לוקה שם ובכורות זה הבכור א"ר שמעון מה בא זה ללמדנו אם לאכלן חוץ לחומה ק"ו ממעשר שני שהרי כתיב בתחלת המקרא אם לפני זריקה דאם אינו ענין חוץ לחומה תנהו ענין לכך שאין בו לאו מפורש אלא עשה דכתיב ודם זבחיך ישפך והדר הבשר תאכל הא ק"ו הוא מתודה ושלמים דהא בכור קדושתו מרחם הא לא בא הכתוב אלא לאכול מן הבכור אפילו לאחר זריקה אם הוא זר שלוקה שאין הבכור נאכל אלא לכהנים וזו היא אזהרתו דלא אשכחן ביה אלא עשה דכתיב אך בכור שור וגומר ובשרם יהיה לך וגו':
+
+Halakhah 17
+
+<b>אזהרת רסט </b> שלא יפדה הבכור דכתיב אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה ואמרינן בסיפרי יכול אם פדאו יהיה פדוי ת"ל קדש הם ובתמורה פ"ק מייתי מתניתן דבכור מוכרין אותו תמים חי ובעל מום חי ושחוט ומקדשין בו את האשה ומוקי לה בזמן הזה דלא קאי להקרבה ואית ליה לכהן זכייה בגויה אבל בזמן שבית המקדש קיים כיון דתם להקרבה הוא דקאי אין מוכרין אותו תמים חי דלית ליה לכהן זכייה בגויה אלא מהקטרת אימורין ואילך.
+
+Halakhah 18
+
+<b>בכור </b> בעל מום יש לכהן למוכרו בכל זמן אפילו בפני הבית בין חי בין שחוט כדתנן ובעל מום חי ושחוט דממונא דכהן הוא ואינו נמכר בשוק. שם בבכור נאמר לא תפדה פדיון אין לו שיכנס הפדיון בקדושה והוא יצא לחולין אבל נמכר הוא ונאכל בקדושה וזו הוא קרבתו שלא ישחטנו באיטליז ולא ישקלנו בליטרא וזהו לא תפדה דבקדשתו הוא לענין זה אפילו בעל מום וסיפיה דקרא דאת דמם תזרוק ואת דמם תקטיר איירי בתם ורישיה דקרא דלא תפדה אפילו בבעל מום ופ' כל פסולי המוקדשים תנן חוץ מן הבכור והמעשר שהנייתן לבעלים ולהכי אין נמכרין באיטליז וכתבו בתוס' דע"כ דאוריתא היא כדאיתא התם. בשר בכור תם אינו נמכר מפני שהוא בשר קדש וכהנים מותרים לשקול מנה כנגד מנה פ' כל פסולי המוקדשין במשנה המפשיט בבכור ושאר קדשים אם רצה להרגיל ירגיל סוף פרק וולד חטאת ופ' כל פסולי המוקדשין תנו רבנן אין מרגילין בבכור ובפסולי המוקדשין ומוקי לה רב חסדא כבית שמאי וכרבי אלעזר בר"ש כדאיתא התם:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> המומים הקבועים הפוסלים את הקדשים ונפדים עליה אם נפל א' מהם בבכור הרי זה נשחט עליו בכל מקום פ' על אלו מומין שוחטין את הבכור נפגמה אזנו וכו' ובגמרא אמאי פסח ועור כתיב שישחוט הבכור עליהם ומידי אחרינא לא דכתיב וכי יהיה בו מום פסח או עור וסמיך ליה בשעריך תאכלנו דהיינו בלא הקרבה ודריש להו בכלל ופו"כ כדא' פ"ה דהלכות ביאת המקדש. וכל שאין הקרבן מן המובחר כדכתיב מבחר נדריך ואין הקדשים נפדים ולא קרבים עליהם כך הבכור אינו נשחט עליו עד שיולד לו מום קבוע וכל בעל מום עובר אינו נשחט דכתיב מום בו בעוד מומו בו פסול ואם עבר כשר. וכן נעבדה בו עבירה או הרג בעד א' או על פי הבעלים או הוקצה לע"ז או נעבד ירעה עד שיפול בו מום דכתיב כי משחתם בהם מום בם כל שיש בו השחתה דעבירה כדכתיב כי השחי' כל בשר ודע"ז כדכתיב כי שחת עמך פסול ואי הרגו אדם הוו כרובע ונרבע ומשום דאין מומן ניכר לא יפדו עליו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>יוצא </b> דופן והבא אחריו שניהם אינן בכור הראשון מפני שאינו פטר רחם והאחרון מפני שקדמו אחר אפילו יצאה נקבה דרך דופן וזכר דרך רחם אינו בכור בשלהי פ"ב דבכורות משנה פלוגתא דר' עקיבא ור' טרפון דר' עקיבא סבר דבכור לדבר אחד דהיינו בכור לזכרים כי האי ולא לרחמים דלא יצא דרך רחם לא הוי בכור והבא אחריו נמי דלא הוי בכור לזכרים ואפילו יצאה נקבה דרך דופן נמי לא הוי הבא אחריו בכור ללידה שכבר יצא אחר קודם לו ובכור לדבר אחד כלומר דאינו בכור לכל לא הוי בכור לר' עקיבא כדאמ' ות"ר מכלל הצריך לפרט שהכלל צריך שיהא הפרט עמו ומפרט הצריך לכלל שהפרט צריך שיהא הכלל עמו כיצד קדש לי כל בכור יכול נקבה במשמע ת"ל זכר אי זכר יכול אפילו יצתה נקבה לפניו ת"ל פטר רחם ואמר אביי בכור לדבר אחד לא הוי בכור כר' עקיבא וה"ק אי זכר יכול אפילו יצא דרך דופן ת"ל פטר רחם דהשתא לא מצי תלמודא נסיב בכור למעוטי להאי דהא ביכור לכל דבר הוא דלא קדמו אחר בעולם ולהכי נקט פטר רחם וממילא אימעיט נמי יצתה נקבה לפניו מפטר רחם.
+
+Halakhah 5
+
+<b>בכור </b> שהוא אנדרוגינוס אין בו קדושה כלל פרק על אלו מומין במשנ' וחכ"א אנדרוגינוס אינו בכור אלא נגנז ונעבד דבריה בפני עצמה היא ובגמרא ת"ש הזכר ולא נקבה כשהוא אומר למטה זכר להוציא טומטום ואנדרוגינוס גבי עולת בקר כתיב זכר תמים וגו' ומשמע ולא נקבה ולמטה בעולת צאן נמי כתיב זכר להוציא טומטום ואנדרוגינוס ומסקינן דאתיא כרבנן בתראי דלאו מחד זכר נפקי נקבה ואנדרוגינוס דתרי קראי כתיבי הזכר תקדיש הזכרים לה' חד לאפוקי נקבה וחד לאפוקי אנדרוגינוס דהוי בריה בפני עצמה כדאמר' טומטום הוי ספק בכור כרבנן קמאי דאמרי טומטום לא במקדש ולא במדינה במקדש לא דילמא נקבה היא ומקריבה לשם בכור ואינו מקדיש' והיא אינה קדושה בבכורה ומייתי חולין בעזרה במדינה לא דילמא זכר הוא ולית ביה מומא ואמר רב חסדא מחלוקת דקאמר רבנן בריה הוי באנדרוגינוס אבל בטומטום דברי הכל ספיקא הוא וקדוש מספקא ואסור בגיזה ואינו נשחט לא במקדש ולא במדינה כדאמר'. ואנדרוגינוס בין שהטיל מום ממקום זכרות בין ממקום נקבות שם שלהי על אלו מומין מטיל מים במקום זכרות כ"ע לא פליגי דזכר הוא כי פליגי במטיל מים במקום נקבות מר סבר חיישי' שמא נהפכה זכרותו לנקבותו ומר סבר לא חיישי' ומסיק דכ"ע אמרי' הואיל ואישתני לענין טומטום אישתני דנהפכה זכרותו לנקבותו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>רחל </b> שילדה כמין עז או עז שילדה כמין רחל פטור מן הבכורה פ"ב דבכורות משנה ובגמרא ופ"ק אך בכור שור עד שיהא הוא שור ובכורו שור מדמצי למיכתב אך שור דהאי ענינא בבכור משתעי דכתיב לעיל מיניה כל פטר רחם וכתב בכור לומר עד שיהא הוא שור ובכורו שור ואם היו בו מקצת סימני אמו הרי זה בכור שם במשנה ואם יש מקצת סימנים חייב ובפ"ק מפרש ר' יוחנן האי חייב דקתני מתניתין היינו חייב ליתנו לכהן אבל למזבח לא קרב דהאי דאישתני הוי מום קבוע לישחט עליו בחוץ כבכור בעל מום ששוחטו כהן ואוכלו דכיון דאישתני ה"ל מומא אפי' ילדה הפרה כמין חמור ויש בו מקצת סימני פרה הרי זה בכור לכהן משנה פ' קמא ומייתי בגמרא משנה דהתם דרחל שילדה מין עז וכו' ואם יש בו מקצת סימנים חייב אמר רב יהודה דאמר קרא אך בכור שור וגו' עד שיהא הוא שור ובכורו שור יכול אפילו יש בו מקצת סימנים ת"ל אך חלק דכל אכין ורקין שבתורה למעט ופריך והא תנא מפטר פטר הוא דקנסיב לה לפרה כדתנן שנאמר פטר חמור פטר חמור ב"פ עד שיהא הוולד חמור והנולד חמור שדומה לאמו רב יהודה דאמר כרבי יוסי הגלילי במאי קא מיפלגי תנא דידן סבר גלי רחמנא בקדושת דמין דחמור אין קידש אלא לדמיו וה"ה לקדושת הגוף דנדמה פטור ורבי יוסי הגלילי סבר גלי רחמנא בקדושת הגוף וה"ה בקדושת דמים ותנא דידן קרא דאך בכור שור מיבעי ליה למילתא אחריתי כדאמר התם ואיבעיא להו פרה שילדה מין חמור ויש בו מקצת סימנים מהו עז שילדה מין רחל ורחל שילדה מין עז הוא דכי יש בו מקצת סימנים חייבת בבכורה דהא טהורה והא טהורה הא קדושת הגוף והא קדושת הגוף הכא דהא טהורה והא טמאה הא קדושת הגוף והא קדושת דמים לא או דילמא כיון דאידי ואידי בני מקדש בבכורה קדוש ואת"ל כיון דאידי ואידי בני מקדש בבכורה קדוש חמור שילדה מין סוס מהו הכא לאו בת מקדש בבכורה הוא או דילמא כיון דמין טמאה הוא קדוש ואת"ל כיון דמין טמאה הוא לאו שינוייא יתירא וכי אית ביה מקצת סימני חמור קדוש פרה שילדה מין סוס מהו הכא ודאי הא טהורה והא טמאה הא בת מקדש שבבכורה והא לאו בת מקדש בבכורה או דילמא סימנין מילתא חשובה היא דאף על גב דאשתני כולי האי מחייבי ליה מקצת סימנין בבכורה ת"ש וכו' ולא איפשטא בעיין ולהכי הוי ספק בכור ויאכל לבעליו ואם תפסו כהן אין מוציאין אותו מידו.
+
+Halakhah 7
+
+<b>המטיל </b> מום בבכור קונסין אותו מדרבנן עד שיפול בו מום אחר מאיליו ואם מת לא קנסו בנו אחריו פרק כל פסולים המוקדשין במשנה כחכמים ובגמ' לדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן. כל מום שנעשה לדעתו אסור לו לשחוט עליו. שם במשנה שמע הגוי שאמר אלו נפל בו מום הייתי שוחטו ועשה הגוי בו מום הרי זה שוחט עליו שם זה הכלל דשלא לדעתו מותר לאתויי מאי לאתויי מסיח לפי תומו וכל שהוא לדעת אסור לאותויי גרמה וגרמת מום נמי אסיר מדאוריתא דתניא התם כל מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום מנין שלא יביא דבלה ובצק ויניחנה על אזנו כדי שיבא הכלב ויטלנו ת"ל כל מום היה בכור רדפו ובעטו שם במשנה היה בכור איל מנגח ורדפו לאדם לנגחו ובעטו אדם לבכור ועשה בו מום הרי זה שוחטין עליו אמר רב פפא ל"ש אלא שבעט בשעת רדיפה אבל לאחר רדיפה לא פשיטא מהו דתימא צעריה הוא דמדכר דרדפו קמ"ל. והרב ז"ל כתב ואפילו בעט בו מפני שרדפו מקודם ישחט עליו ולא ידעתי מאין לו דהא אמר רב פפא ל"ש וכו' ואיפשר שמצא כתוב אמר רב פפא ואפילו בעטו אחר רדיפה דצעריה הוא דמדכר. אח"כ מצאתי באשר"י איכא דאמרי אמר רב פפא לא תימא בשעת רדיפה אין לאחר רדיפה לא אלא לאחר רדיפה נמי מ"ט צעריה הוא דמדכר הרמב"ם ז"ל פסק כלישנא בתרא ולא ידענא טעמא מאי דבשל תורה הוא ואיפשר דהיינו טעמא אף על גב דאיסור הטלת מום הוי מדאוריתא מה שאינו נאכל באותו מום הוי מדרבנן עכ"ל נראה שדלגו בדפוס התלמוד א"ד אמר רב פפא וכו'. קטנים וגוי שהטילו מום בבכור דרך שחוק לדעתם ישחט עליו ואם כדי להתירו לא ישחט שם במשנה במעשה דקסדור וכו' ובקטנים שקשרו זנבות טלאים וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>בכור </b> שאחזו דם יקיז שם במשנה פלוגתא דרבי יהודה ור"ש וחכ"א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחוט עליו ובבריתא פלוגתא דר"ש ורבנן ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ש דבריתא דאמר אף ישחט על אותו המום כיון דלא היה דעתו ליטול בו מום אלא כדי שלא ימות לא קנסינן ליה. מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם וישחט עליו שם על מתני' דהיה בכור רודפו וכו' מימרא דרב יהודה וטעמא דבכור אינו קדוש עד שיקדשהו רחם כדכתיב פטר רחם דהא יוצא דופן אינו בכור כדאמ' לעיל ובזמן שבית המקדש קיים אסור כדמשמע פרק בתרא גבי מעשר בהמה דפריך אי הכי בכור נמי לא ליקדש בזמן הזה ומשני ברחם קדוש ואיפשר כדרב יהודה דאמר דמותר להטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם משמע דהא דרב יהודה בזמן הזה איתמר ובריש פרק כיצד מערימין בתרומה פרכינן על הא דרב יהודה ומשנינן אמר לך רב יהודה כי קאמינא אנא בזמן הזה דלא חזי להקרבה ואשה נאמנת לומר מום זה מעצמו נפל וישחט עליו שם פ' כל פסולי המוקדשין רשב"ג אומר אפילו בנו אפילו בתו ועד מפי עד בבכור רב אמי אסר ורב אשי שרי ותניא אין עד מפי עד כשר אלא לעדות שהאשה כשרה לה ובעדות בכור אשה כשרה דהלכה כרשב"ג כדאמ'..
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>כל </b> המומין הראוים לבא בידי אדם רועה נאמן לומר מאיליהם נפלו שם במשנה רועים ישראל נאמנים רועים כהנים אינם נאמנין ובגמרא רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר רועי ישראל בי כהנים נאמנים אפילו עומדים בבית הכהנים שהבכור שלהם דללגימא שישקר זה מפני שישחטוהו הכהן ויאכל אותו ממנו לא חיישינן רועה כהנים בי ישראל אין נאמנים מימר אמר כיון דטרחנא ביה לא שביק לדידי ויהבי לאחריני וה"ה כהן לכהן דחיישינן לגומלין וכו' וחד אמר וכו' וסבר ת"ק כרבי יהושע בן קפיסאי דאמר בכור בי כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו אבל כהנים שבביתו לא והיינו דקאמר ת"ק רועי כהנים בין בי ישראל בין בי כהנים אין נאמנים אבל כהנים דעלמא נאמנים אפילו בבכורות דכהנים דלא חיישינן לגומלין אלא ברועה כהן דקאי גבי ישראל או גבי כהן כדאמ' ואין אדם חוטא ולא לו אי ליתיה גביה אפילו בניו ובני ביתו כרשב"ג דאמר ר"נ דהלכתא כותי' אבל לא אשתו מפני שהיא כגופו שם אשתו כגופו דמיא. כהן נאמן על מום בכור שבידו לומר שמומחה התירו שם במשנה ובגמרא דלא חשידי לאכול קדשים בחוץ וכן נאמן לומר על בכור שבידו במומו נתנו לו ישראל שם מימרא דרב דכל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי דמתירא שמא ישאלו את בעליו ויאמרו תמים היה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> שוחטין את הבכור אלא על פי מומחה שנתן לו רשות נשיא שבארץ ישראל כדאמר' פ"ק דסנהדרין דא"ל רבי חייא לרבי בן אחי יורד לבבל יתיר בכורות יתיר ור' נשיא שבארץ ישראל הוה ודבר זה הניחו להם לנשיאים להתגדר בו כדאמ' פרק בתרא דיומא וכל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורי עצמו ס"פ עד כמה בריתא ואוקמי' לה ביחיד מומחה. ואם אין שם מומחה והיה המום מן המומין הגלויין כגון שנסמית עינו או נקטעה רגלו ישחט על פי שלשה בני הכנסת פרק כל פסולי המוקדשין במשנה וכן בכור שיצ' לח"ל שם בגמרא והיינו במקום שאין מומחה כדאיתא התם ומדאוריתא כל מום שהוא מום אפילו התירו בעליו ואפילו בלא התר אלא שנודע שהיה בו מום. אין רואין את הבכור לישראל עד שיהא כהן עמו דשמא לא יתננו לכהן שם בגמרא לפיכך אם היה חכם ויודע שהוא מדקדק לא מצאתיו בגמרא. ואם היה המום גלוי רואין לו אף על פי שאין עמו כהן דכיון דעל כבודו דחכם לא עבר איסורא עבר בתמי' ודאי לא יגזול כדא' התם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>השוחט </b> את הבכור ואחר כך הראה מומו אפילו הוא מום גלוי שאינו משתנה בשחיטה אסור ויקבר פרק עד כמה פלוגתא דרבי יהודה ור"מ במשנה ובבריתא וקנסא קניס ר"מ כדאיתא התם משום דוקין שבעין שהם משתני' אחר שחיטה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>בכור </b> שהיתה לו ביצה אחת ונמעך ולא יצתה ביצה שניה ונשחט על פי מומחה ואחר כך נמצאת השניה דבוקה בכסלים מותר אבל לא נמעך יקבר כרבי עקיבא שהתיר במשנה פרק על אלו מומין דהוי מום הואיל ואינה במקומה שלא יצתה במיעוך אבל בלי מיעוך אסורה דבמקומה היתה ולא היה בו מום ומה שלא נראית מפני שלא מיעך אותה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו פרק עד כמה משנה ובגמרא תנא כשהוא משלם רביע לדקה ומחצה לגסה דממון המוטל בספק הוא דאיכא למימר אפסדיה כוליה דאי הוה מייתי ליה קמי מומחה גמור שרי ליה והוה אכיל ליה והשתא בעי קבורה ואיכא למימר נמי דלאו מידי פסדיה דדילמא לא הוה מומא ומומחה גמור לא הוה שרי ליה ושמא לא הוה נפיל ביה מומא לעולם עד שימות מאי טעמא רביע לדקה משום גזרת מגדלי בהמה דקה נגעו בה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הנוטל </b> שכרו לראות בכורות שם במשנה גזירה דמשום אגרא שרי ליה אלא אם כן היה מומחה כשר לא כיבנה שהתירו לו ליטול ארבע איסרות לדקה וששה לגסה בין תם בין בעל מום ובגמרא חד זמנא תקנו ליה אגרא תרי זמני לא תיקנו ליה דכי הוה אמר תם הוה שקיל אגריה וכי מייתי לי' לקמיה כמה זמנין לא שקיל מיניה הילכך ליכא חשדא.
+
+Halakhah 8
+
+<b>החשוד </b> על הבכור למוכרו לשם חולין אין לוקחין ממנו שם במשנה ובגמרא בשר צבאים מיחלף בעגל שאדום הוא ורש"י ז"ל פירש החשוד על הבכור להטיל בו מום ואין לוקחין ממנו עורות אפילו של נקבה כתנא קמא דרבי אליעזר דשמא זכר הוא וחתך מקום זכרותו ואין לוקחין ממנו צמר מלובן וצואי אבל לוקחין ממנו מטות ובגדים כדתנן התם סתמא דמתניתין ובגמרא מלובן מצואתו דאי מלובן לא זבנינן צואי מיבעיא ובגדים כמטי לבדים דאי מטות זבנינן בגדים מיבעיא כדאיתא התם ועורות עבודים זבנינן דאי איתא דבכור הוה לא הוה טרח ביה סבר אי שמעו ביה רבנן מפסדו ליה מינאי.
+
+Halakhah 9
+
+<b>השוחט </b> את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו למומחה מה שאכלו אכלו ויחזירו להם הדמים סוף פרק כל פסולי משנה וכן המאכיל טרפה שם במשנה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>בכור </b> שנמצא טרפה אם תמים הוא ונמצא טרפה אחר שהופשט העור ישרף והבשר יקבר פרק טבול יום משנה כל הקדשים שאירע בהם פיסול קודם להפשטן אין עורותיהם לכהנים וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה אלא יצא לבית השריפה ובגמרא הלכתא כדברי חכמים בשר בקבורה והעור בשריפה ואם במומו נשחט הבשר יקבר ויהנו הכהנים בעורו כרבי עקיבא במתני' דקאמר מדבריהם למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טרפה שיאותו הכהנים בעורו ובגמרא קמ"ל רבי עקיבא אפילו בגבולין בכור בעל מום הנשחט במדינה ואף ר' עקיבא לא אמר אלא כשהתירו מומחה.
+
+Halakhah 11
+
+<b>הבכור </b> שנאכל בשרו כהלכה בין תם בין בעל מום כשם שנהנין בעורו כך נהנין בגיזותיו אבל כל צמר שמחיים אסור בהנאה גזרה שמא ישהה אותו כדי ליהנות במה שינשור ממנו פרק ג' דבכורות משום שיער בכור בעל מום שנשר והניח בחלון ואחר כך שחטו עקביא בן מהללאל מתיר את הצמר בהנאה לכהן וחכמים אוסרים דברי רבי יהודה אמר רבי יוסי לא בזה התיר עקביא אלא כשמת וחכמים אוסרים ובגמרא אמר רב נחמן הלכה כרבי יהודה הואיל ותנן בבחירתא כותיה דתנן התם דבשחטו פליגי דחכמים אוסרים אבל במת כולי עלמא לא פליגי ומתניתין נמי דיקא כדאיתא התם וכן במעשר בהמה שם הבכור והמעשר נמי כיון דלאו לכפרה אתי משהו ליה ומצוה לאוכלו תוך שנתם.
+
+Halakhah 12
+
+<b>בכור </b> שהיה בו צמר מדובלל ושחטו את שהוא נראה עמו מן הגזה מותר כשאר הגזה ואת שאינו נראה שיצא חוץ לגיזה וניכר לכל שמובדל הוי כמי שנשר שם במשנה.
+
+Halakhah 13
+
+<b>גיזת </b> בכור ואפילו בעל מום שנתערב בגיזי חולין הוי דבר חשוב ומקדש בכל שהוא שם הכא בגזת בכור בעל מום עסקינן שנתערב בגיזי חולין והיינו מדרבנן דמדאוריתא כל איסורין בטלין ברוב דכתיב אחרי רבים להטות. האורג מלא הסיט מצמר הבכור ידלק מצמר המוקדשין מקדש בכל שהוא פרק בתרא דערלה משנה וכתב רבינו שמשון גבי בכור בעי מלא הסיט וגבי מוקדשין תני כל שהו ושמא חד בתם וחד בבעל מום וכולה סוגיא דפרק הלוקח בהמה מוכחא דגיזי צמר פסולי המוקדשין שהיא מדאוריתא דהא דדרשינן תזבח ולא גיזה היינו שלא תגוז ואם גזז לא מיתסרא והראב"ד ז"ל כתב דבמוקדשין משום דהוי דבר שיש לו מתירין דיש לו פדיון:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בהמת </b> השותפין חייבת בבכורה דלא נאמר בבקרך ובצאנך אלא למעט שותפות הגוי ריש פרק ראשית הגז בכורה אף על גב דכתיב כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך דידך אין דשותפות לא הא כתב רחמנא ובכורות בקרכם וצאנכם אפילו לשנים אלא בקרך וצאנך למה לי למעוטי שותפות הגוי שאם היה שותף בפרה או בעובר אפילו חלק א' מאלף פטורה מן הבכורה פרק קמא דבכורות ברייתא וחכמים אומרים כל זמן שיד הגוי באמצע פטורה מן הבכורה אמר רבי יהושע ושניהם מקרא אחד דרשו כל בכור רבנן סברי מקצת בכור משמע כתב רחמנא כל בכור עד דאיכא כוליה וכמה תהא שותפות לגוי ותהא פטורה מן הבכורה אמר רב הונא אפילו אזנו אפילו אין לגוי שותפות אלא באוזן אינו קדוש וכיון דכל בכור משמע עד דאיכא כוליה להכי נקטינן כרב הונא דאפילו אזנו פטר מן הבכורה ובאמו נמי כתיב וכל מקנך תזכר דמשמע אם כל המקנה שלו תזכר אם יהא שלך זכר תקדישנו כדמתרגמינן דוכרין תקדיש ואם אפשר שיחתך חלק הגוי ולא יפסל חייב בבכורה דכל שאינו נפסל כל בכור של ישראל קרינא ביה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הלוקח </b> עובר פרתו של נכרי או המוכר לו אף על פי שאינו רשאי פטור מן הבכורה ריש פרק ב' משנה הלוקח עובר פרתו של נכרי וכו' שנאמר הקדשתי לי כל בכור בישראל אבל לא באחרים ואין קונסין אותו על שמכר להם בהמה גסה.
+
+Halakhah 3
+
+<b>המקבל </b> בהמה מן הגוי להיות מטפל בה והוולדות ביניהם או נכרי שקבל מישראל כזה הרי אלו פטורים מן הבכורה שנאמר פטר רחם בישראל אבל לא באחרים ריש פרק א' ופרק ב' משנה דהואיל ויש לגוי חלק בו או באמו לא קרינא ביה כל בכור בישראל עד שיהיה הכל מישראל. המקבל צאן ברזל מן הגוים ששם לו גוי בהמתיו בדמים קצובים ולתת לו אותם דמים עד עשר שנים בין מתה בין הוזלו ואותן וולדות שיהו לשם עד אותו זמן שיהו ביניהם ולדות פטורין מן הבכורה כדתנן התם הוולדות של אותו צאן ברזל כשיגדלו ויבכרו נפטרו מן הבכורה וטעמא יהיב בגמרא דכיון דאי לא יהיב ליה זוזי לגוי תפיס בהמה ואי לא משכח בהמה תפיס ולדות אשתכח דשייכא יד גוי באמצע ולדי ולדות של צאן ברזל המגיעות לחלקו של ישראל כשיהו להן ולדות ינתנו בכורות לכהן דהיינו רביעית לצאן ברזל.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ישראל </b> שנתן מעות לגוי וקנה בהם בהמה מגוי בדיניהם אף על פי שלא משך קנה וחייבת בבכורה ריש פרק שני דבכורות מימרא דרבי אושעיא ואמר אביי בדיניהם שפסקה להם תורה או קנה מיד עמיתך מיד עמיתך הוא דבמשיכה דמיד משמע מיד ליד דהיינו משיכה הא מיד גוי קני ליה בכסף וגוי דומיא דעמיתך מה עמיתך בחדא דהיינו משיכה אף גוי בחדא דהיינו בנתינת כסף וכן כשקנה הגוי מישראל בדיניהם דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך לעמיתך הוא במשיכה הא לגוי בכסף שנתן הגוי לישראל קנוי לו ופטור מן הבכורה ודומיא דעמיתך מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא דהיינו כסף ולא במשיכה דהכי משמע מעמיתך במשיכה ולא מגוי.
+
+Halakhah 6
+
+<b>גר </b> שנתגייר ואין ידוע אם עד שלא נתגייר ילדה פרתו בכור או אחר שנתגייר הרי זה בכור מספק סוף פרק הזרוע תני רבי חייא שמנה ספקות נאמרו בגר ד' לחיוב וד' לפטור קרבן אשתו וחלה ובכור בהמה טמאה ובכור בהמה טהורה לחיוב דספק כרת הוא לשוחטו בחוץ וצריך להמתין עד שיסתאב דתו לית ביה אלא דין ממון ואוכלו הוא במומו ולא יתן אותו לכהן דהמוציא מחברו עליו הראיה ובכור בהמה טמאה אתי כמאן דאמר אסור בהנאה עד שיפדנו וצריך להפריש טלה בפדיונו ומעכב הטלה בידו והוא שלו דשה של פדיון לית ביה קדושה אלא ממונא דכהן והמוציא מחברו עליו הראיה כיון דספק פדיון פטר חמור הוא. הלוקח בהמה מן הגוי ואין ידוע אם בכרה או לא וילדה הוי ספק בכור ריש פרק ג' במשנה פלוגתא דרבי ישמעאל ורבי עקיבא דאמר זה הכלל כל שידוע שבכרה אין כאן לכהן כלום וכל שלא בכרה בידוע הרי זה לכהן ואם ספק יאכל לבעלים במומן.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>לקח </b> בהמה מניקה מן הגוי אפילו היה כמו מין אחר פטורה מן הבכורה שם במשנה רבן שמעון בן גמליאל אומר מניקה אין חוששין שמא בנה של אחרת היה דלא מרחמא אלא וולד דידה ואמר ר"י ראה חזיר כרוך אחר רחל פטורה מן הבכורה כרשב"ג דלא מרחמא אלא דידה וחזיר גופיה לאו קדוש דנדמה הוא. בהמה חולבת פטורה מן הבכורה שם מאי בינייהו איכא בינייהו חלב פוטר דרבי עקיבא סבר חלב פוטר הלך אחר רוב בהמות דאין חולבות אלא אם כן יולדות ואף על גב דאמרינן התם איפוך רבי יהושע אומר חלב פוטר ורבי עקיבא סבר חלב אינו פוטר אפילו הכי סבר הרב ז"ל דהלכה דחלב פוטר ולא כמו שפסקו התוס' דחלב אינו פוטר דהא איפשר דרשב"ג נמי סבר דחלב פוטר כמו שכתבו התוספות שם והלכתא כותיה ובברייתא רבן שמעון בן גמליאל אומר הדבר בחזקתו דאינה מרחמה אלאו דידה וכיון שהיא מניקה לא הניקה אלא בנה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הלוקח </b> בהמה מישראל הר"ז בחזקת שבכרה אלא אם כן פירש שם פלוגתא דרב ושמואל ורבי יוחנן אמר חולין ודאי מאי טעמא אם איתא דלא בכרה כיון דאיכא איסורא אודועי הוה מודע ליה ותניא כותיה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>בהמה </b> דקה שהפילה עובר שאין צורתו ניכרת אם אמרו הרועים וולד הוא אלא שנפסד צורתו פטורה מן הבכורה שם במשנה סימן וולד בבהמה דקה טינוף ובגסה שליא והיכי דמי טינוף אמר רבא כדאמרינן רעוותא דצלתא אצר חיזותא נעצר רחמה ונימוק העובר ושמואל אמר בעבועי דמא וצריך להראותו לרועה חכם כדא' רב פפא התם. לפיכך הלוקח בהמה מן הגוי אפילו פחותה מבת שנה וילדה פטורה דשמא טינוף מטילה ברשות הגוי שם בברייתא פלוגתא דרבי ישמעאל ור' יהושע דרבי ישמעאל סבר מטנפת אינש חוזרת ויולדת בתוך שנתה ורבי יהושע סבר מטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה והלכה כרבי יהושע דרבי עקיבא דמתניתין קאי כותיה כדכתב הרא"ש ז"ל בהלכותיו. ושליא פוטרת בגסה מן הבכורה כדתנן במתניתין ומותר להשליכה לכלבים שאין מתקדש בבכורה אלא זכר פרק בהמה המקשה שליא ישליכנה לכלבים כדמפרש התם משום דנסמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות אבל בהמת קדשים דנקבות כזכרים שליתן תקבר שם במשנה ובמוקדשין תקבר ובגמרא מאי טעמא רובא בר מוקדש הוא בין זכר בין נקבה ומשום דאיכא נדמה דלאו קדוש נקט רובא. בהמה גסה שהפילה חררת דם תקבר ונפטרה מן הבכורה שם משנה רבי אליעזר ב"י וטעמא דמחזקינן לה בוולד אלא שנימוק בדם וקבורה טעמא כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה דאי לאו הכי לא הוה צריך קבורה דאף על גב דמחזקי' בולד שמא נקבה היתה או נדמה. המפלת טינוף אינה מתעברה שם מימרא דזעירי בהמה שיצת מלאה ובאת ריקנית הבא אחריו ספק כיון דלא חזינן טינוף ושליא שמא דבר שאינו פוטר בבכורה הפילה פרק המפלת בריתא ואמר רבינא רוב יולדות מטנפות וזו הואיל ולא טנפה יום א' קודם לידה איתרע ליה רובא וכגון שלא שהתה הבהמה בחוץ דאם שהתה דילמא טנפה וילד'. אין לנפלים פטירת רחם שם פרק שלישי דבכורות מייתי להא מתני' דתנן אין לנפלים פתיחת הקבר לענין טומאה כאשה היולדת דנפתחה רחמה בבית זה ויצאה וילדה בבית אחר דבית ראשון טמא דטומאה בוקעת ונפל בהמה שער ראשו הפיקה יש לו פתיחת קבר כדתנן בהא מתני' ואמר רבי יוחנן ג' פיקות שמעתי וכי אתא רבין פרשה דפקה של בהמה של ערב היא ולא של שתי.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>מבכרת </b> המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים פרק בהמה המקשה משנה דכל כמה דלא נפק רוביה לא קדיש יצא רוב הרי זה יקבר ונפטרה מן הבכורה במשנה כלשונו וטעמא דביציאת רובו חלה קדושה עליו דקרינא ביה אשר יולד ופטורה מן הבכורה שהבא אחריו אינו בכור בין שיצא ראשון אבר אבר בין שיצא רובו כאחד דהא שני לאו פטר רחם הוא דלא גרע מחררת דם הפוטר מן הבכורה כך כתב רש"י ז"ל והרב ז"ל כתב דיוצא אבר אבר הבא אחריו בכור ונראה דסבר דכיון דלא יצא רוב בבת אחת אלא אבר אבר גרע מחררת דם שיצאה בבת אחת דמחזקי' לה בוולד והרי יצא כולו בבת אחת עם החררה ואם חתך אבר והניחו אבר והניחו עד שהשלים רובו הרי כל האיברים צריכין קבורה שם על מתניתין דמחתך אבר אבר אמרינן ה"ק בד"א במחתך ומשליך אבל מחתך ומניחן נעשה כמי שיצא רובו ויקבר. יצא שליש ומכרו לגוי וחזר ויצא שליש אחר נתקדש למפרע שם רב הונא אמר קדוש קסבר למפרע הוא קדוש דאף על גב דבלידה תלה רחמנא וברובא הוא דהויא לידה מיהו כי נפיק רובא משויא ליה לידה מתחלה ואיגלאי מילתא דכי זבין לגוי לאו כלום זבין דאין לו חלק בו יצא שליש דרך דופן ושני שלישים דרך רחם אינו קדוש שם רב הונא לטעמיה דאמרי' למפרע קדוש ורובא קמא ליתה ברחם דברוב הראשון קדושתו תליא שבתחילת לידה הוא צריך ליקדש יצא מיעוטו אבר גדול והרי זה היוצא רובו של עובר נפטר מן הבכורה ויקבר יצא חצי ברובו של אבר היוצא הרי זה ספק שם בעי רבא הלכו באיברים אחר הרוב או לא היכי דמי אילימא כגון שיצא רוב במיעוט אבר שמיעוט אבר השלים לרוב פשיטא דלא שבקי' רובא דעובר דבחוץ ואזלינן בתר רובא דאבר בפנים אלא כגון שיצא חציו ברוב אבר שמשלים רוב האבר לחצי שיצא וקא מיבעיא ליה ההוא מיעוט דבגוואי מהו למשרייה בתר רוב אבר והא נפיק ליה רובא דוולד או לא ולא איפשיטא בעיין ולהכי הבא אחריו הוי ספק בכור דהאי בעיא לפי' הרב ז"ל איבעיא נמי לענין הבא אחריו אי הוי בכור או לא דלפירוש רש"י ז"ל לא איבעיא האי בעיא אלא לענין היוצא עצמו אי טעון קבורה או לא כדדייק לישניה התם בגמרא.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>בכור </b> שכרכו בסיב שם בעי רבא כרכו בסיב מהו בשליא אחרת מהו כרכתו אשה בידה מהו מי אמרינן כיון דלא נגע ברחם לא קדיש דהא רחם הוא דמקדש דבדידיה תלה רחמנא או דילמא כיון דדרך רחם יצתה אף על פי שלא נגע הוי בכור וסלקא בתיקו.
+
+Halakhah 18
+
+<b>הדביק </b> ב' רחמים ויצא מזה ונכנס לזה הוי ספק או נפטרה מן הבכורה שנכנס ברחמה ויצא דרך רחמה או דילמא דידה פטר דלאו דידה לא פטר שם תיקו.
+
+Halakhah 19
+
+<b>נפתחו </b> כותלי בית הרחם שם בעיא דרב אחא אויר רחם מקדש והא איכא או נגיעה מקדשה והא ליכא ולא איפשיטא. נעקרו כותלי בית הרחם בצואר העובר שם בעיא דמר בר רב אשי במקומן מקדשי שלא במקומן לא או דילמא שלא במקומן נמי מקדשי ולא איפשיטא. נגממו כותלי בית הרחם שניטל מעובי הכתלים מבפנים סביב סביב שם בעיא דרבי ירמיה ואמר ליה רבי זירא קא נגעה בבעיא דאיבעיא לן מרבי אסי עומד מרובה על הפרוץ ויצא דרך פרוץ פרוץ מרובה על העומד ויצא דרך עומד מאי ע"כ לא איבעיא לן אלא פרוץ מרובה על העומד דאיכא עומד בעולם אבל נגממו לא קא מיבעיא לן ובעיא דפרוץ מרובה על העומד ואיפכא לא איפשיטא:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>רחל </b> שלא בכרה וילדה שני זכרים סוף פרק שני במשנה וחכמים אומרים אי אפשר לצמצם שיצאו שניהם כאחד אלא האחד יצא תחלה ולא ידענא הי נינהו ולהכי אחד לו ואחד לכהן ואמר רבי עקיבא משמנין ביניהם דהיינו דכהן נוטל את הכחוש מת רבי עקיבא אומר המוציא מחברו עליו הראיה [וכן] ילדה זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום דשמא נקבה יצאת תחלה שם סתמא דמתניתין.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ב' </b> רחלות שלא בכרו וילדו שני זכרים שניהם לכהן זכר ונקבה הזכר לכהן שם סתמא דמתניתין ב' זכרים ונקבה הכהן נוטל את הכחוש שם במשנה אחד לו ואחד לכהן אמר רבי עקיבא משמנין ביניהם והשני ירעה עד שיסתאב מת אחד מהם רבי עקיבא אומר המוציא מחברו עליו הראיה שתי נקבות וזכר או שתי נקבות ושני זכרים הזכרים ספק דשמא נולדה נקבה תחלה שם במשנה סתמא דמתניתין אחד בכרה ואחד לא בכרה וילדו שני זכרים אחד לו ואחד לכהן וכל אחד מהם ספק בכור הכהן נוטל את הכחוש שם סתמא ורבי עקיבא משמנין ביניהם דהיינו כחוש מת אחד מהם אין לכהן כלום כר' עקיבא דאמר המוציא מחברו עליו הראיה זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום סתמא דמתניתין וטעמא דשמא אותו שבכרה ילדה זכר ושלא בכרה ילדה נקבה וזה הזכר ספק הוי וירעה כדקתני רבי עקיבא. תפשו הכהן אין מוציאין אותו מידו ואוכלו במומו ואינו מקריבו משום דשמא הוא חולין בעזרה כרב המנונא ולא כרבה וכמו שהכריח הרשב"א ז"ל בתשובת שי"א דקיימא לן כרב המנונא.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מי </b> שהיה בעדרו מבכרות ושאינן מבכרות וילדו ונמצא מניקות מהמבכרות וזכרים משאינן מבכרות פרק ג' במשנה רבן שמעון בן גמליאל אומר אין חוששין שמא בנה של זו בא לו אצל זו וכו' דלא מרחמא אלא לוולדה כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 5
+
+<b>שנים </b> שהפקידו שני זכרים אצל הרועה האחד בכור והשני פשוט ומת אחד מהם מניח הרועה השני ביניהם ומסתלק והוי ספק בכור וחולקין אותו ביניהם. אבל הפקיד אחד אצל בעל הבית עם פשוט שלו ומת אחד מהם המוציא מחברו עליו הראיה והוי ספק בכור ואפילו רועה כהן שהניח בכור בחצר בעל הבית עם פשוט ומת אחד מהם המוציא מחברו עליו הראיה שם פרק ב' אמר רבא הכל מודים בשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהם ומסתלק ובעל הבית שהפקיד אצל בעל הבית שהמוציא מחברו עליו הראיה לא נחלקו רבי עקיבא ורבי טרפון אלא כשרועה כהן דרבי עקיבא סבר דהוה ליה כאחד שהפקיד אצל בעל הבית.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>לא </b> נחשדו ישראל על הבכורות פרק כל פסולי המוקדשין ספק בכור שנולד בישראל רב נחמן אמר בעלים מעידין עליו דלא נחשדו אפילו על ספק בכור הנאכל להם ומייתי ראיה ממעשר כדאיתא התם.
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבים בבכורה ובמתנות פרק ב' במשנה ואם קדם מום עובר להקדשן או הקדישן תמימים ואחר כך נפל בהם מום קבוע ונפדו פטורים מן הבכורה ומן המתנות שם בסיפא דמתניתין ובגמרא מנא ה"מ דת"ר כצבי וכאיל דמוקמי' ליה בספרי דבפסולי המוקדשין שנפדו הכתוב מדבר והקיש הכתוב פסולי המוקדשים לצבי מה צבי פטור מן הבכורה דבקרך וצאנך כתיב אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה דהא אסורי בגיזה כדכתיב בהו תזבח ואכלת תזבח ולא גיזה וכו'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הלוקח </b> בהמה ממעות מעשר שני בירושלם חייבת בבכורה דאף על גב דממון מעשר שני ממון גבוה הוא כדאיתא בדוכתיה ובכור אינו נוהג במוקדשין כדאמ' לעיל אפילו הכי איפשר דמשום שהוא לקוח בירושלם לצורך אכילה לא הוי כחולין לענין בכורה אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית פטורה מן הבכורה משום סחורה שהוא משתכר בבכור ובסוף פרק קמא דבכורות מימרא דרב חסדא וקא פריש טעמא דלאכילה אמר רחמנא ולא לשריפה ואי מחייב בבכור סלקי אימורין לגבוה איסור סחורה באיסורי תורה מדרב' דילמא אתי בהו לידי תקלה ובשביעית הוא דאסור מן התורה כדכתי' לאכלה ולא לסחורה. לקח בכור למשתה בנו פרק ו' דשביעית משנה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אין </b> שמין בכורות תמימים לישראל אלא בעלי מומין ובזמן הזה שאין לכהנים אפי' תמימים מפני שהם עומדים להאכל במומן כדאיתא בתוספת' פרק ג' דבכורות:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קס </b> להפריש אחד מעשרה מכל בהמות טהורות שיולדו בכל שנה ושנה בבקר ובצאן דכתיב וכל מעשר בקר וצאן וגו' העשירי יהיה קדש לה'. מעשר בהמה נוהג בחולין אבל לא במוקדשין משנה פרק מעשר בהמה וטעמא דיהיה קדש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש. ונוהג בארץ ובחוצה לארץ שם במשנה ומפרש בגמרא דהיינו ליקדש להאכל במומן אבל לא ליקרב דאין מביאין בהמת מעשר מחוצה לארץ לארץ כדדריש ר"ע מדכתיב ואת מעשרותיכם בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה מה מעשר דגן אי אתה מעלה דאינו נוהג אלא בארץ אף מעשר בהמה אי אתה מעלהו ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית כדתנן התם אבל חכמים תקנו שלא לעשר בזמן הזה כדאמר רבא התם משום תקלה דגיזה ועבודה או שוחטו בלא מום ולא חיישינן לעוקר דבר תורה משום דהוי בשב ואל תעשה דיש כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה כדאיתא פרק האשה רבה. הכל חייבין במעשר בהמה כהנים לוים וישראלים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ודין </b> מעשר בהמה שיהיה נשחט בעזרה וזורקין את דמו זריקה אחד כנגד היסוד פרק אי זהו מקומן הבכור והמעשר וכו' שחיטתן בכל מקום בעזרה ודמן טעון מתנה אחת ובלבד שיתן כנגד היסוד מתנה אחת משום דלא כתיב בהו סביב אלא ואת דמם תזרוק כתיב בבכור ותניא רבי יוסי הגלילי אומר דמו לא נאמר אלא דמם לימד על בכור מעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואימורים לגבי מזבח וכנגד היסוד ילפינן מעולה דאתיא זריקה זריקה מעולה דכתיב בה על יסוד מזבח העולה ובלאו הכי ילפינן יסוד לעולה מקל וחומר כדאיתא התם ומקטירין אימוריו בברייתא דרבי יוסי הגלילי חלבו לא נאמר אלא חלבם לימד על בכור מעשר ופסח שטעונין אימורין לגבי מזבח ושאר הבשר נאכל לבעלים בירושלם כשאר קדשים קלים שם במשנה והמעשר לכל אדם דלא מצינן לו בתורה שינתן לו לכהן שלא נמנה עם מתנות כהונה ונאכלין בכל העיר כדכתי' והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ותניא בספרי רבי עקיבא אומר בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן ומדלא קבע בהו מחיצה שמע מינה בכל העיר נאכלין. אם היה בעל מום בין קודם שהפרישו בין אחר כך נאכל במומו בכל מקום דאפילו היה בעל מום חלה עליו קדושה כדכתיב לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו בין תם בין בעל מום חלה עליו קדושה ולא שיקרב אלא יאכל בתורת מעשר ואסור ליגזז וליעבד כן כתב רש"י ז"ל בפי' החומש וכיון דכתיב והבאתם שמה עולותיכם וגו' ואת מעשרותיכם שהם תמימים דומיא דעולות וכתיב נמי גבי בעלי מומין לא תקריבו אלה לה' משמע דמעשר בהמה כשהוא בעל מום דקדושה חלה עליו אינו טעון הבאת מקום ולכך נאכל בכל מקום:
+
+Halakhah 5
+
+<b>אזהרת ער </b> שלא יגאל מעשר בהמה ואסור למכרו כשהוא תמים דכתיב יהיה קדש לא יגאל פרק פסולי המוקדשין רב אשי אמר לא יגאל דמעשר לא ימכר הוא דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל הא בעי' העמדה והערכה אלא שמע מינה לא יגאל לא ימכר הוא ומשם דעבד ביה עובדא דחול קא אסר ליה רחמנא ולכתוב רחמנא לא ימכר אי כתב רחמנא לא ימכר הוה אמינא איזדבוני הוא דלא איזדבון דקא עביד עובדין דחול אבל איפרוקי מיפריק דהא עיילי דמיו להקדש להכי כתב רחמנא לא יגאל דמדאפקיה מכירה בלשון גאולה שמע מינה דלא איזדבוני אזדבן ולא איפרוקי מיפריק דבגאולה לחודה ליכא לאוקומה דלא מצינו למידק הא לאחר שחיטה נגאל כדאמ'. ואם מכרו לא עשה כלום ולא קנה לוקח בפרק קמא דתמורה פלוגתא דאביי ורבא בכל מידי דקאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לאביי מהני ולרבא לא מהני ומסקינן דלא פליגי אלא ברבית קצוצה וכדאי' התם אבל בהאי לכולי עלמא לא מהני דאמר קרא בבכור קדש הם בהויתן יהא שלא יצא מקדושתו ע"י פדיון ומעשר יליף העברה העברה מבכור מדברי סופרי' שלא למכור בעל מום אפילו שחוט שם אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נמכר ורבנן הוא דגזרו אטו לפני שחיטה ושמואל פירש מקרא אחרינא דכתיב רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר מוקמינן ליה בספרי בפסולי המוקדשין משתעו וכתיב תזבח ואכלת אי זהו דבר שאין בו ברכה מחיים שאין נהנין מהם דשאר קדשים אם נפל בהם מום נפדין ונאכלין לכל שירצה אלא זה מעשר בהמה דכתי' ביה לא יגאל דאינו נמכר מחיים וכתיב הכא דלאחר זביחה איכא ברכה וההוא ברכה מכירה היא דדומיא דברכה דאסר בו מחיים דהיינו מכירה התיר לך לאחר שחיטה נמכר מדאוריתא והיינו דתנן אינו נמכר שחוט ולפיכך אין שוקלין אפילו כנגד חתיכת בשר שנשקלה בליטרא בבכור דתנן ביה דשוקלין אותו מנה כנגד מנה. ומעשר בהמה של יתומים מוקמינן ליה אדאוריתא וכדתניא התם דמוכרין אותו דלא גזרו עליו.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מעשר </b> בהמה שנשחט במומו מותר למכור חלבו וגידיו ועורו ועצמותיו דלא אסרו אלא בשרו ואם הבליע בהם דמי בשרו מותר כדמתרץ רבא אבריתא התם ואם היו דמי העצמות יקרים והבליעו בהן מותר שם בעיא ופשטיה חד אמר מבליעו וח"א אין מבליעו ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתרי' דמר עושין כלים מעצמות הילכך מבליעין דהוו יקרים. הכל נאמנים על מומי מעשר אפילו בעליו כדאמר' פרק כל פסולי מעשר ודאי מהימן דאיבעי שרי בה מומא בכוליה קודם שיעשר דאכתי לא קדשה חד מינייהו.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>לקוח </b> או הניתן במתנה פטור מן מעשר בהמה משנה פרק מעשר בהמה ובגמרא אמר קרא בכור בניך תתן לי כן תעשה לצאנך ולשורך וגו' מה בניך אינו בלקוח וניתן במתנה דלא שייכא בהו אלא אצלו נולדו אף צאנך ובקרך אינו כלקוח ומתנה ואם אינו ענין לבכור דהא ליתיה בעשייה דמרחם קדוש אפילו לקוח ומתנה תנהו ענין למעשר בהמה דומיא דבנך דמשתעי בבכור אדם וכדאיתא התם. לפיכך השותפין שנשתתפו בבהמות פטורין מן המעשר וכן האחים שירשו טלאים שם ופרק קמא דחולין משנה האחין והשותפין שחייבים בקולבון פטורים ממעשר בהמה וכו' קנו מתפישת הבית חייבים ואם לאו פטורין ופי' הרב ז"ל בפי' המשנה דקנו מתפישת הבית היינו הממון המשותף בין האחים וכן שותפין שלקחו בהמות מממון השותפות חייבים במעשר בהמת אותם הנולדות אחר כך ואם לאו פטורין ר"ל שלא נולדו הבהמות האלו אחר השתוף רק נשתתפו בבהמות או ירשו מאביהם והם בשותפות וכ"ש אותם שקנו בשותפות דפטורין ממעשר בהמה ואין חייבים אלא הנולדות אחר כך כדאמ' ונראה לדעת הרב ז"ל דמשום לקוח נגעו בה דנשתתפו בבהמות כל טלה מהן הוי כמכור לחברו וכן האחים שירשו בהמות הוי כל טלה כמכור לאחיו כיון שיש לכולם חלק בו וכל שכן כשקנו שותפין או אחים מממון שביניהם דפטירי הני טלאים דקנו משום לקוח אבל הנולדים אחר כך בין כשנשתתפו בבהמות ונפלו להם בירושה בין שקנו אותם חייבים במעשר בהמה דהא אלו שנולדו לא הוו לקוחין ומפירוש רש"י ז"ל נראה דלאו משום לקוח הוא דפטירי ממעשר אחין ושותפין אלא משום דכל שותפות פוטר ממעשר בהמה כדילפינן התם בבריתא מדכתיב יהיה לך הזכרים לה' ולא של שותפות דמשמע המיוחד לך אתה נותן ולא של שותפות ולהכי פטורים ממעשר בהמה לעולם כל ימי שותפותם יכול אפילו קנו מתפיסת הבית תלמוד לומר יהיה מכל מקום דכאביהן דמו ולא הוו כשותפין כל שלא חלקו מעולם ואף על גב דהאי קרא בבכור כתיב אם אינו ענין לבכור דהא איתיה בשותפות דכתיב ובכורות בקרכם לשון רבים דמשמע דלשנים אומר בקרכם תנהו ענין למעשר בהמה והאי קנו דתנן היינו שנפלו להם טלאים בירושה לא שלקחום דאם כן פטירי משום לקוח אפילו הוי מתפיסת הבית וכדפי' רש"י ז"ל שם ולפירוש הרב ז"ל כיון דילפינן לעיל דלקוח פטור ממעשר בהמה לא הוה צריך האי קרא אחרינא כיון דמשום לקוח נגעו בה אלא לאשמועינן דשותפין נמי הוו כלקוח זה מזה כל שכן כשלקחו במעות השותפות והיינו יהיה לך ולא של שותפות כלומר דבשותפות נמי איכא משום לקוח מזה לזה אבל הנולדים אחר כך חייבים דכתיב יהיה מכל מקום דאף על גב דאחרים הוי לקוחין אינהו לאו לקוחין הוו ולרש"י ז"ל אפילו הנולדים פטורים כיון דהוו בשותפות דקרא למפטר שותפין אתא ואי נפלו להו בירושה דהיינו קנו בתפיסת הבית חייבים דכאביהן דמו כדכתיב יהיה מכל מקום ואיפשר נמי לדעתו דאפי' שותפים שנשתתפו בטלאים חייבים כל שלא חלקו דהוו כאחים שנפלו להם בירושה או איפשר דכיון דהשתא נשתתפו הוו כמוכרים זה לזה ופטורים משום לקוח. חלקו האחין והשותפין אחר שנולדו הבהמות ברשותן וחזרו ונשתתפו פטורין שם במשנה חייבין בקולבון ופטורין ממעשר בהמה לרש"י ז"ל משום שותפין ולרב ז"ל משום דלקוח פטור ובשעת שחלקו נעשו הכל לקוחין וכשנשתתפו נמי פטורין עד שילדו ואפילו חלקו גדיים כנגד גדיים שם פלוגתא דרב ענן ור"נ דאר"נ דאפי' חלקו גדיים כנגד גדיים ותישים כנגד תישים לא אמרי' ברירה זה הוא חלקו המגיעו אלא הוו כלקוחין ואפילו עשרה כנגד עשרה כר"י דפליג ארבי אלעזר ואמר אפילו י' כנגד עשרה לא אמרינן זהו חלקו המגיעו מתחלה ואזדא לטעמיה וכו'. חלקו בשותפין ולא חלקו בבהמה שם אמר רבי ירמיה פעמים שחייבים בקולבון ובמעשר בהמה שחלקו בכספים ולא חלקו בבהמה ופעמים שפטורים מזה ומזה שחלקו בבהמה ולא בכספים.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הלוקח </b> עשרה עוברין במעי אמן כולן נכנסין לדיר להתעשר שם מימרא דר' אסי א"ר יוחנן ואמר רבא דאמר קרא תעשה בשעת עשייה מיעט הכתוב בשעה שהן ראויין להתעשר מיעט הכתוב שלא יהו לקוחין ובמעי אמן לאו שעת עשייה היא. כהן שנפלו לו עשר בהמות בגזל הגר פטורין דמתנות כהונה הוו מתנה כדקרי להו קרא מתנה ומתנה פטורה מן המעשר כדאמרי'.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הכל </b> נכנסין לדיר להתעשר בין תמימין בין בעלי מומין וכל איסורי מזבח חוץ מן הכלאים והטרפה ויוצא דופן ומחוסר זמן שכל אלו פטורין מן המעשר שם במשנה ובגמרא מנא הני מילי דת"ר שור או כשב או עז דכתיב גבי שאר כל הקדשים או כשב פרט לכלאים או עז פרט לנדמה כי יולד פרט ליוצא דופן והיה שבעת ימים פרט למחוסר זמן תחת אמו פרט ליתום שמתה אמו או שנשחטה בגמר לידה שצריך שתחיה האם מעט אחר הלידה דבעינן עם אמו שהוא ואמו יהיו בעולם שעה אחד יכול יהיה עם אמו כל שבעה תלמוד לומר תחת אמו כלומר שנשאר חליפי אמו כדדרשינן בתורת כהנים נאמר כאן תחת השבט ונאמר להלן תחת אמו מה להלן פרט לכל השמות הללו אף כאן פרט לכל השמות הללו וטרפה ילפינן מדכתיב כל אשר יעבור תחת השבט פרט לטרפה שאינה עוברת דבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה למעלה היא אחד מי"ח טריפות והכל דמתני' לאיתויי איסורי מזבח רובע ונרבע מוקצה ונעבד אתנן ומחיר ואף על גב דגמיר תחת תחת מקדשים כיון דהני איתקשו לבעלי מומין כדכתיב כי משחתם בהם מום בם דכל מקום שנאמר בו השחתה אינו אלא דבר ערוה וע"ז דכתיב ביה השחתה ומעשר הואיל ולא פסיל ביה מומא כדכתיב לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו דבר ערוה וע"ז נמי לא פסיל ביה.
+
+Halakhah 15
+
+<b>אין </b> הלקוח פטור אלא אם כן נלקח אחר שנראה להתעשר לפיכך הלוקח טלאים אחר ימי הלידה כשיגיע זמנם חייב לעשרם שכיון שאין מחוסר זמן ראוי להתעשר הוה ליה כמי שלקח עוברים ונולדו ברשותו שם מימרא דרבי יוחנן לקח עשרה עוברין במעי אמן כולן נכנסין לדיר להתעשר וכתבו בתוספות הוא הדין נולדו כיון דהוי מחוסר זמן.
+
+Halakhah 16
+
+<b>כל </b> בהמה שהיא ספק אם היא בת מעשר או לא פטורה מן המעשר משום דספקא לאו בת עשירי הוא כדמפרש אביי פרק קמא דמציעא עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק דלא הצריך הכתוב לעשר את הספק לפיכך טלאים שנתערב בהם יתום או לקוח פטורים כולם מן המעשר כדתניא בספרי דכל אח' מהם ספק הוא דאפילו יצא הפטור בחמישי שוב אין העשירי קרוי עשירי אלא ט' שהפטור אינו מן המנין:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שהיו לו עשר טלאים והפריש אחד מהם למעשר או שהיו לו מאה והפריש עשרה אין אלו מעשר שם פרק בתרא משנה פלוגתא דרבי יוסי ורבנן וטעמייהו דרבנן משום דצריך למנותן כדי שיהא עשירי למנינם קדש כדכתיב העשירי יהיה קדש לה' וכיון שלא מנאם אין זה עשירי אלא מעמיד הטלאים או העגלים תוך לדיר ואמותיהן מבחוץ כדי שיצאו לקראת אמן דכתי' כל אשר יעבור תחת השבט דמשמע שיעבור מעצמו דהיינו בשמיעת קול געיית אמן דאי מפיק להו אחד אחד הרי הוא מעבירם וכתיב יעבור מעצמו כדאמ' ומצוה למנותן בשבט כדכתיב תחת השבט לא מנאם בשבט או מנאם רבוצים ועומדים מנין תלמוד לומר עשירי קדש מכל מקום ואין לי אלא שקרא שמו עשירי לא קרא שמו עשירי כשיצא מנין תלמוד לומר יהיה קדש מכל מקום כיון שמנאם והעשירי בין זכר בין נקבה בין תמים בין בעל מום הוי מעשר דכל אשר יעבור תחת השבט כתיב אחד זכרים ואחד נקבות במשמע ולא קפיד נמי קרא בראוי לגבי מזבח דהא יתום ולקוח ראויים ופטורים מן המעשר הילכך נקבה ובעל מום אף על גב דאינם ראויים איתרבו מדכתיב כל אשר יעבור כדאמר'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>היו </b> לו חמשה טלאים בירושלם וחמשה בעכו אין מצטרפין וכולם פטורים דכל אשר יעבור תחת השבט משמע דהן יכולות להמנות כאחד אבל כל שאין ביניהם יותר מששה עשר מיל מצטרפות להתעשר כדכתיב עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה דמשמע אם יכולנה להמנו' ברועה אחד מיקרי צאן ותעבורנה תחת השבט להתעשר ואם לא לא וקים להו לרבנן דשיתסר מילי קא שלטא ביה עינא דרועה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b> מעשרין מן הצאן על הבקר ולא מן הבקר על הצאן כדתנן פרק מעשר בהמה וכדילפינן בגמרא מדכתיב וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור וגו' העשירי יהיה קדש לה' דמשמע תן עשירי לזה ועשירי לזה דסמך מעשר אבקר כדכתי' וכל מעשר בקר וסמיך עשירי אצאן דמשמע מעשר לכל חד וחד ואיכא דאמרי בלאו עשירי נמי לא מצית אמרת בקר וצאן מתעשרין מזה על זה דאיתקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן ממין על שאינו מינו לא אף מעשר בהמה ממין על שאינו מינו לא ואם תאמר עזים וכבשים נמי לא אם כן ריבוייא דבקר וצאן מאי אהני ומסתברא דמיעוטא דהיקשא דמעשר בהמה למעשר דגן לבקר וצאן אתא דלא לעשרינהו אהדדי דהא לא דמו כלל להדדי וריבוייא דכל בקר וצאן דמשמע דמתעשרי אהדדי אכבשים ועזים דהא דמו להדדי לענין קרבן דהאומר הרי עלי מן הצאן יכול להביא בין כבש בין עז דהוו כמין אחד.
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b> מעשרין מן הנולדים בשנה זו על הנולדים בשנה אחרת דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה בשתי מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן מקיש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן מחדש על הישן לא כדכתיב היוצא השדה שנה שנה הוצא על שנה זו את המעשר ולא משנה זו על שנה שעברה ולא על שנה הבאה ויראה לרב ז"ל שאם עשר משנה לחברתה דהוי מעשר משום חומרת קדשים כיון שלא נכתב בפירוש אף על גב דהוי היקשא וכל היקשא נראה דהוי כאלו כתוב בתורה. כל הנולדים מאחד בתשרי עד כ"ט באלול מעשרים מאלו על אלו דא' בתשרי ראש השנה למעשר בהמה כדילפינן פרק קמא דראש השנה לרבי אלעזר ור' שמעון דפליגי ארבי מאיר וסברי דמקיש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן ראש השנה שלו תשרי דכתי' ביה שנה וכתיב התם מראשית השנה מראש השנה נידון מה יהא בסופה אף ראש השנה דמעשר בהמה הוי תשרי דקרא דעשר תעשר בשני מעשרות מיירי כדאמ'. נולדו חמשה טלאים בכ"ה באלול וחמשה בראש השנה אין מצטרפין כדתנן פרק מעשר בהמה דסתם לן תנא כרבי אלעזר ורבי שמעון קאמר בתשרי ראש השנה למעשר בהמה ילדו הולדות בתוך שנתן הרי היא ובתה נכנסין לדיר להתעשר.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אין </b> הטלאים הנולדים כמו הטבל אלא מותר למכור ולשחוט כל מה שיצא מן הדיר במנין עד שישלים לעשרה והעשירי יהיה קדש כדתנן פרק מעשר בהמה עד שלא הגיע הגורן מותר למכור ולשחוט לכתחלה בלא מעשר.
+
+Halakhah 8
+
+<b>קבעו </b> חכמים שלשה גרנות למעשר בהמה שמשיגיע זמן מהם אסור לשחוט עד שיעשר פרוס הפסח ופרוס העצרת ופרוס החג כדתנן התם ואמר רבי תנחום כדי שיהא בהמה מצויה לעולי רגלים נשארו בדיר פחות מעשרה מניחן לגורן אחר ומצטרפין לאותם שיולדו אחר כך ואף על פי שיודע שישארו במנין חייב להכניס את כולן והנשאר ישאר שם מימרא דרבא ותניא נמי הכי:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>היה </b> מונה וקרא לשמיני עשירי או לי"ב לא נתקדשו אבל אם קרא לתשיעי או לי"א עשירי נתקדשו כדתנן התם ובגמרא ת"ר מנין שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולי"א עשירי ששלשתן מקודשין דכתיב וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קדש לה' דמשמע בין שקראו עשירי בין שהיה הוא עשירי למנין ולא קראו יכול שאני מרבה אף שמיני וי"ב שקראם עשירי אמרת הואיל והוא קדוש וטעותו מתקדשת מה הוא אינו מקודש אלא בסמוך לו שאין לך סמוך לו יותר מגופו אף טעותו אינה מתקדשת אלא בסמוך למעשר גמור כגון תשיעי וי"א שהן סמוכים לו מלפניו ומלאחריו בין שקראם בטעות בין בכונה שלשתן נתקדשו דקרא בכל גוונא משתעי.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ודין </b> התשיעי שנאכל במומו והעשירי מעשר וי"א יקרב שלמים וטעון נסכים ואינו עושה תמורה כרבי יהודה דפליג אר' מאיר במתניתין וקאמר וכי יש תמורה עושה תמורה ובגמרא תניא אם מן הבקר לרבות י"א לשלמים יכול שאני מרבה אף התשיעי לשלמים אמרת וכי הקדש לפניו קודם שהוא קדוש הוא מקדש או לאחריו מקדש הוי אומר לאחריו מקדש דאין המעשר עושה תמורה אלא לאחר שהוא קדוש ותניא אין בין י"א לשלמים דעלמא אלא שזה עושה תמורה ליקרב דשלמי' עושין תמורה ותמורתן קרבה אבל י"א אין עושה תמור' דטעות מעשר הוא שקראו מעשר בטעות והוי תמורה ואין תמורה עושה תמורה כדילפינן בדוכתיה. העושה לו שליח להפריש מעשר מן הבהמות וטעה בין בט' בין בי"א אין מקדש אלא העשירי הודאי שלהי מכילתין מימרא לי"א עשירי אינו קדוש לכ"ע דכיון דשלמים הוא מפסידו חזה ושוק דהוי לכהנים ומצי למימר ליה להפסידני לא שויתך שליח ובט' דנאכל במומו אם קראו עשירי פליגי רב פפא ורב פפי ונקטינן כרב פפא דאפי' קרא לט' עשירי דאינו מפסיד אינו קדוש דסוף הוי עוות דצריך להמתין עד שיומם ואסור בגיזה ועבודה ולתקוני שדריה ולא איבעי ליה למטעי הילכך לאו כלום הוא אותו טעות.
+
+Halakhah 3
+
+<b>לא </b> קרא לעשירי תשיעי אלא עשירי או ששתק ואחר כך יצא י"א וקראו עשירי לא נתקדש דאין י"א מתקדש אלא כשעקר שם עשירי ממקומו שקראו תשיעי שם במשנה קרא לט' עשירי ולעשירי עשירי ולי"א עשירי אין י"א מתקדש זה הכלל כל שלא נעקר שם עשירי ממנו אין י"א מקודש ובגמרא זה הכלל לאתויי מאי לאתויי יצא עשירי ולא דבר דהא לא נעקר שם עשירי ממנו בהך שתיקה אא"כ נעקר בפי' שקראו תשיעי וטעמא דכל שלא נעקר שם עשירי ממקומו דאין י"א קדוש משום דהא לא קדיש י"א אלא משום טעות מעשר וכיון שלא נעקר שם עשירי ממקומו אף על גב דקרא נמי לי"א עשירי לא הוי טעות מעשר דעשירי ממילא מתקדש כיון דלא קראו בפי' תשיעי.
+
+Halakhah 4
+
+<b>יצאו </b> תשיעי ועשירי כאחד בין שקראם ט' או עשירי שניהם מוקדשים ויאכלו במומן ואינם קרבים וכן אם יצאו עשירי וי"א בבת אחת וקראן עשירי או שקראן י"א שניהם מקודשין שם מימרא דרבא ככל הני גווני קאמר דעשירי וט' או עשירי וי"א מעורבין זה בזה היכא דקראן עשירי אבל קראן ט' או י"א חולין ועשירי מעורבים זה בזה דתשיעי הוא דקרא תשיעי אבל עשירי מאליו הוא קדוש וכן י"א הוא דקרא י"א אבל עשירי מאליו קדוש א"כ הוי חולין ומעשר מעורבין זה בזה ולהכי אינם קרבים ויאכלו במומן אבל היכא דקראן עשירי דהוו ט' ועשירי מעורבין או עשירי וי"א מעורבים פליגי תנאי חד אמר ירעו וחד אמר יקרבו וחד אמר ימותו ואמרי' דרבנן הוא דאמרי ירעו דסברי דאין מביאין קדשים לבית הפסול דאלו היו קרבים היה צריך לאוכלן כחומר שבהם.
+
+Halakhah 5
+
+<b>התחיל </b> למנות ויצאו שנים בתחלה וכו' שם במשנה יצאו שנים כאחת מונה אותם שנים שנים ובגמרא א"ר יוחנן מנאן זוגות זוגות קינטרין קינטרין שמנה כל מאה ביחד עשירי למנינו הוא קדוש ואמרי' מאי למנינו רב מארי אמר למנין שלו הוא קדוש מנין עשירי שהוא מונה שאם מנה מאה מאה המאת העשירי הוא קדוש ורב כהנא אמר למנין בהמות דלא אזלינן בתר מנין שלו אלא בשמנה חמש זוגות שהם עשר בהמות הוי מיד מעשר ופרכינן לרב כהנא ומשנינן אליביה ואפ"ה נקטינן כרב מארי דמפרש למנינו למנין שלו והכת העשירי קדוש כדאמר' ומשמעותיה דקרא הכי הוא העשירי למה שמנה שאם מנה חמשה כא' החמשה העשיריים הוו עשירי דעשירי הוי דומיא דמנין הראשונים וכיון דיצאו בתחלה שנים או חמשה צריך למנותן כאחת כדתנן יצאו שנים כאחת מונה את כולן שנים שנים אם כן השנים העשיריים מיקרי עשירי וקדשי כדא'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>יצאו </b> בתחלה שנים ומנאן אחת וקראה שלישי שיצא אחריהן שני ומנה כדרכו אחד אחד הרי התשיעי והעשירי מעורבין זה בזה שם במשנה עלה דרישא דמתניתין קתני מנאן אחד תשיעי ועשירי מקולקלין אותו שקרא הוא תשיעי דהיינו עשירי ואותו שקרא עשירי דהיינו י"א ולא חל עליהן קדושה ליקרב אלא נאכלין במומן דאע"ג דבעלמא אם קרא לעשירי תשיעי ולי"א עשירי העשירי יקרב מעשר והי"א שלמים כדא' לעיל ה"מ היכא דלא טעה אלא מתשיעי ואילך אבל הכא דטעה בכל המנין למעלה מט' דקרא לשמיני שביעי ולשביעי ששי הואיל וטעה כל כך אין עשירי וי"א קדושים ליקרב.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מנאן </b> למפרע כגון שאמר לראשון עשרה ולשני ט' ולעשירי א' הרי זה קדש שהעשירי מאליו קדוש כיון שיצאו אחד אחד אותו שיצאו עשירי קדוש מאליו שם בריתא מנאן למפרע עשיר' שבמנין שקרא אחד הוא קדוש ופרכינן מינה לרב מארי דאמר למנין שלו קדיש ואמר רבא הואיל דאיתיה במנינא דפרסאה דקרו לעשרה חד.
+
+Halakhah 8
+
+<b>קרא </b> לט' עשירי והעשירי נשאר בדיר התשיעי יאכל במומו והתניא התשיעי חולין משום דלא נעקר שם עשירי ממנו וקאמר דקאתי כר' שמעון בן יהודה וכו' אבל לרבנן לא בעינן שיעקר שם עשירי ממקומו אלא ליקדש י"א שקרב שלמים אבל לתשיעי דאין קדוש ליקרב אע"ג דלא נעקר שם עשירי ממקומו חל עליו קדושה ליאכל במומו.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מת </b> העשירי בדיר התשיעי יאכל במומו והשמנה שיצאו ונמנו פטורין אף על גב דלא נתקדש עשירי שלהן ליקר' שמת דמנין הראוי פוטר שם בריתא ומפרשי' משום דאיפטרי במנין הראוי כשיצאו תשעה בפתח היה שם מנין הראוי לעשר שעדין היה עשירי קיים שהיה ראוי לצאת אחריהם ולפוטרם וכיון דראוי לצאת דמי כמאן דיצא כבר ופטר את המנין ומפרש רבא טעמיה דכתיב יעבור ולא שכבר עבר דאיעשר עלייהו כבר פשיטא דכיון דעבר פטור אלא שעבר ונפטר במנין הראוי דהכי משמ' ולא שכבר עבר כראוי דבשעה שעבר היה ראוי להתעשר מאלו שבדיר. הכניס עשרה טלאים לדיר להתעשר ומת אחת מן המנין משלים כדרכו ומקדש עשירי אף על פי שאין שם עתה חיים אלא תשעה מת אחד מאותם שבתוך הדיר הרי אלו שנמנו פטורין שם בריתא וטעמא דרישא וסיפא דמנין הראוי פוטר ואותם שנשארו בדיר שלא נפטרו במנין הראוי ומצטרפין לגורן אחר כדתני' התם בההיא בריתא היו לו ארבעה עשר טלאים ויצאו ד' בפתח זה ומנאם ואחר כך יצאו ששה בפתח אחר ומנאן ונשארו ד' בדיר אם יצאו בפתח שיצאו הששה נוטל אחת מהם מעשר וכולם פטורים שהד' שיצאו תחלה מפתח ראשון מנין הראוי פוטרן ואם יצאו בפתח שיצאו הד' הראשונים הד' והששה נפטרו במנין הראוי למעשר שהרי נשארו הד' בדיר אבל הד' שנשארו אע"פ שיצאו אחר כך ונמנו כיון שמפתח הד' יצאו אין להם מנין הראוי ומצטרפין לגורן אחר שם מימרא דרבא וברישא דמילתיה קאמר רבא דאם יצאו ששה מפתח זה וארבעה מפתח זה אם הארבעה שנשארו יצאו בפתח ששה נוטל אחד מהן למעשר והשאר מצרפן לגורן אחר דלא נפטרו הד' שיצאו משום דבשעה שיצאו לא היה נשאר בדיר כי אם ד' ולא היה מנין הראוי ואם לא יצאו הד' שנשארו אלא בפתח ד' הששה שיצאו קודם נפטרו במנין הראוי והד' שיצאו ושנשארו מצטרפין לגורן אחר ובסיפא דמילתא מייתי רבא בבא אחריתי דאם יצאו מפתח אחת ד' ומפתח ב' ד' ונשתיירו שם ששה ואחר כך יצאו מפתח אחד נוטל א' מהן מעשר וכולן פטורין במנין הראוי אבל יצאו הששה בשני הפתחים השמנה נפטרו במנין הראוי והששה מצטרפין לגורן אחר דלא נפטרו במנין הראוי כיון שלא יצאו בפתח אחד ואמרי' התם מאי קמ"ל רבא דמנין הראוי פוטר והא אמרה רבא חדא זמנא מהו דתימא וודאי מנין הראוי אמרינן אבל ספק מנין הראוי כגון שיצאו ד' ד' בשני פתחים דהנך ששה שנשתיירו ליכא למיקם עלייהו מהיכא נפקי ואימא לא נימא בהו מנין הראוי קמ"ל ותמיה לי אמאי לא הביא הרב ז"ל בבא קמייתא דרבא.
+
+Halakhah 11
+
+<b>היו </b> לו י"ט טלאים בתוך הדיר ויצאו ט' מפתח זו וט' מפתח זו נוטל האחרון לשם מעשר וכולם פטורין כדתני' התם ותרגמא רב הונא בר סחורה בריגלא בדיר שיש לו ב' פתחים כדאמר' דהאיך דנשתייר באחרונה הוי מנין ראוי בין להכא בין להכא ופוטר את כולן והוא עצמו קדוש בין שיצא בין שנשתייר באחרונה דעשירי מאליו קדוש כדא' לעיל. היה מונה והוציא הטלה ראשו ורובו מן הדיר וחזר הוי כמנוי שם שלהי מכילתין הכא במאי עסקינן דקדים חד מינייהו ואפיק לרישיה וקרייה י"א וכו' דמשמע דביציאת ראשו הוי כמנוי.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>היה </b> מונה והפסיק שדבר עם חברו או שחשכה לילי שבת הרי זה חוזר ומשלים מנינו אחר כך.
+
+Halakhah 14
+
+<b>היה </b> מונה היוצאים א' א' ומקדש עשירי וקפץ אחד מן המנויין לתוך הדיר תוך אותם שלא נמנו ולא נתעשרו נפטר הכל שם במשנה וטעמא דכל חד שבדיר ספק אי הוי מנוי ופטור או לא ועשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק דהמנוי אינו מן המנין. קפץ אחד מן העשיריים כולן ירעו עד שיסתאבו שם במשנה ולא הביא הרב ז"ל מימרא דרבא דהיו לו ט"ו טלאים לא יאמר אברור עשרה ואכניסם לדיר ואטול מהם אחד והשאר פטורין אלא כנסן לדיר ומוציא עשרה ונוטל מהם אחד והשאר מצטרפין לגורן אחר ותניא נמי הכי כדא' התם:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..48e7947728ea68842cd84b9117c9db73c3e32f4c
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,200 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מחוסרי כפרה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מחוסרי כפרה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קסו </b> שתקריב הזבה כשתטהר קרבן. ארבעה הן מחוסרי כפרה זב וזבה יולדת ומצורע ולמה נקראו מחוסרי כפרה שאף ע"פ שטהרו מטומאתן לא נגמרה טהרתן לאכול בקדשים עד שיביאו קרבנם בפ' הערל מפרש טעמא דמתניתין דתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים מנ"ל אמר רבא אמר רב חסדא תלתא קראי כתיבי כתיב לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים הא רחץ טהור וכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה כאן לקדשים כדמפרש התם.
+
+Halakhah 2
+
+<b>גר </b> שמל וטבל ולא הביא קרבנו אסור לאכול בקדשים ואינו מחוסר כפרה פ' ד' מחוסרי כפרה במשנה רבי אליעזר בן יעקב אומר גר מחוסר כפרה ובגמרא ות"ק מ"ט לא תני גר כי קתני מידי דמישרי לאכול בקדשים גר כי קא מייתי קרבן לאכשוריה נפשיה למיעל בקהל הוא ולא מחוסר כפרה איקרי. הביא פרידה אחד בשחרית אוכל בקדשים לערב שם בבריתא מעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קנו הביא פרידה אחד שחרית אוכל בקדשים לערב ובלבד שיביא השניה כל הקינין שבתורה אחד חטאת ואחד עולה כאן שתיהן עולות כדילפינן מדור המדבר דכתיב וכי יגור אתכם גר אשר בתוככם לדורותיכם ועשה אשה ריח ניחוח לה' כאשר תעשו כן יעשה אי זהו דבר שכולו לה' הוי אומר זה עולת העוף אימא אתם עולה ושלמים ואף הם עולה ושלמים ת"ל ככם כגר יהיה לכם הקשתיו במקצת ולא לכל קרבנותיכם ומיהו עולה מסתבר דמכשרה דכולה כליל לה'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>הזב </b> והזבה קרבן כל אחד מהם ב' תורים או שני בני יונה אחד עולה ואחד חטאת כדכתיב בפרשת מצורע גבי זב וביום השמיני יקח לו ב' תורים או שני בני יונה וגבי זבה וביום השמיני תקח לה ב' תורים או שני בני יונה וכו' וכתיב בהו ועשה אותם הכהן אחד חטאת והאחד עולה והיולדת קרבנה כבש עולה ובן יונה או תור חטאת ואם אין ידה משגת מביאה ב' תורים או ב' בני יונה אחד עולה וא' חטאת כדכתיב בהדיא בקרא גבי יולדת והמצורע קרבנו ג' כבשים אחד עולה ואחד אשם וכשבה לחטאת כדכתיב וביום השמיני יקח ב' כבשים תמימים וכבשה אחת תמימה וכתיב ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם וגו' וכתיב ועשה הכהן את החטאת דהיינו כבשה וכתיב ואחר ישחט את העולה דהיינו הכבש האחר ואם אין ידו משגת מביא קן אחד עולה ואחד חטאת וכבש לאשם כדכתיב התם בהדיא ואם דל הוא וגו'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>הזב </b> והזבה והמצורע מביאין כפרתן ביום השמיני לטהרתן כדכתיב בכולהו וביום השמיני יביא וגו' וכתיב בזב וספר לו שבעת ימים לטהרתו וכבס בגדיו ורחץ במים וכו' ובזבה כתיב וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר.
+
+Halakhah 5
+
+<b>היולדת </b> אינה מביאה קרבנה ביום מ' לזכר או ביום פ' לנקבה אלא מערבת שמשה ומביאה קרבנה למחר שהוא יום מ"א ויום פ"א והוא היום שנאמר בו ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת ודרשינן יום מלאת תביא תוך מלאת לא תביא ספ"ק דכריתות במשנה המפלת לאור פ"א ב"ש פוטרים מן הקרבן וב"ה מחייבין וע"כ לא נחלקו אלא באור פ"א אבל ביום פ' לכ"ע פטורה אם הפילה דכל שהפילה תוך ימי מלאת ילפינן התם פ"ד מחוסרי כפרה דמביאה קרבן אחד על וולדות הרבה כדכתיב זאת תורת היולדת וכל היכא דכתיב תורה משמע רבים ואם הפילה ביום פ"א לכ"ע מביאה קרבן אחר שהרי הוא אחר מלאת לא נחלקו אלא בליל פ"א דלב"ש הואיל שאינה ראויה להביא קרבן בלילה דכתיב ביום צוותו את בני ישראל להקריב וגו' הרי הוא כתוך ימי מלאת ולב"ה כיון שכלו ימי טהרה ואם ראת בליל זו טמאה הרי הוא לאחר ימי מלאת ולכך חייבת להביא קרבן אחר על נפל זה ותניא אמרו להם ב"ה לב"ש הרי הוא אומר או לבת לרבות אור שמונים ואחד שמביאה קרבן על מה שהפילה שהרי הוא אחר מלאת ואם הביאה קרבנה תוך ימי מלאת לא יצאת כדדרשינן יום מלאת תביא תוך מלאת לא תביא אפילו הביאה על וולדות הראשונים בתוך ימי מלאת של ולד זה לא יצאת דדרשינן על ובמלאת ימי וגו' תביא וגו' יום מלאת תביא תוך מלאת לא תביא יכול לא תביא על לידה זאת שלפני מלאת כלומר שלא נשלמו פ"א יום ללידה זו אבל תביא על לידה אחרת שילדה קודם ועברו ימי מלאת ולא הביאה וילדה ועתה היא תוך ימי מלאת של לידה זו ת"ל ובמלאת ימי טהרה וגו' ביום מלאת תביא תוך מלאת לא תביא. עברו ימים אלו ולא הביאו כפרתם הרי אלו מקריבים כפרתם לאחר זמן וכל זמן שלא הקריבו חטאתם אסורים לאכול בקדשים אבל העולה והאשם אינם מעכבים דכתיב גבי יולדת והקריבו לפני ה' מלמד שאין מעכבה לאכול בקדשים אלא אחד מהם ואי זהו זה חטאת דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה גבי אחד לחטאת מי שהוא בא לכפר בו הכפרה תלויה וגבי מצורע כתיב ועשה הכהן את החטאת וכפר על המטהר ותניא בת"כ מה ת"ל וכפר לפי שנאמר בסמוך והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה וכפר יכול יהו כולם מעכבים ת"ל ועשה הכהן את החטאת וכפר מלמד שכפרה בחטאת. מחוסרי כפרה אין צריך דעת בעלים שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים אם היו מחוסרי כפרה דכתיב זאת תורת הזב בין גדול בין קטן כדאמ' ר' יוחנן פרק אין בין המודר דתורת אתי לרבויי קטן.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אי </b> זו היא זבה שזב דמה ג' ימים זו זה אחר זה בלא עת נדתה וזו היא זבה גדולה שצריכה ספירת שבעה וחייבת בקרבן כדכתיב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה ותניא בת"כ ימים שנים רבים שלשה יכול ימים הרבה א"ר עקיבא כל ששמעו מרובה ושמעו ממועט תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת ואמר ימים ואמר רבים מה ימים שנים דתפשת מעט תפשת אף רבים מיעוט רבים ג' יכול שנים ושלשה הרי חמשה וכי נאמר ימים ורבים לא נאמר אלא ימים רבים וכתיב בלא עת נדתה אחר שיצאו שבעת ימי נדתה וכתיב בה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר וביום השמיני תקח לה ב' תורים ובהלכות נדה נתבאר. זבה ונדה וספק זבה וזב חטאתם נאכלת וספק אין חטאתם נאכלת שחטאת העוף הבאה על הספק תשרף כדתניא פרק אין בערכין כל זבות הטועות מביאות קרבן לסוף שבעה ימים נקיים חוץ מפתחה שבעה ושמנה שמביאות קרבן דממה נפשך זבות נינהו כדאמרינן התם אבל אחרנייתא אינו נאכל החטאת דשמא לא ימי זיבה היו וחטאת זו חולין ומליקתה נבלה דחולין מלוקין אינו אלא נבלה ובהלכות נדה התבאר מה תלד או תפיל ותהיה טמאה לידה או לא תהיה וכל שטמאה לידה מביאה קרבן וחטאתה נאכלת וכל שאינה טמאה לידה פטורה מן הקרבן כדכתיב ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא וגו' כל שטמאה לידה ויש לה ימי טהרה מביא קרבן אבל שאינה טמאה לידה אינה מביאה קרבן:
+
+Halakhah 7
+
+<b>מצות קסז </b> שתקריב היולדת כשתטהר קרבן וספק יולדת מביאה קרבן ואינו נאכל כדתנן בפרק קמא דכריתות ואלו מביאות ואינן נאכלות המפלת ואינה יודעת מה הפילה וב' נשים שהפילו אחד ממין פטור ואחד ממין חובה ואין ידוע אי זו הפילה סנדל או שליא שהוא ממין החובה ואי זו הפילה ממין פטור דגים וחגבים מפני שהפילו במחבואה אחד ומביאות כל אחד שתי תורים ולא שתיהן קרבן אחד על ידי תנאי כר' יוסי דלית הלכתא כותיה וילפינן בנזיר דחטאת העוף באה על הספק כדתניא פרק מי שאמר ר' יוסי בר חנינא אומר מנין לחטאת העוף שהיא באה על הספק כגון דלידה או דזיבה דאינה נאכלת ת"ל והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש נקבה לזכר מה זכר מביא קרבן על הודאי אף נקבה מביאה קרבן על הודאי ומה זכר מביא על הספק אשם תלוי אף נקבה תביא על הספק אפילו ספק לידה ועדין לא שמענו אם ממין בהמה אם ממין עוף אלא ממה שלמדנו שמביא זכר על הספק מאותו מין שמביא על הודאי אף נקבה ממין שמביאה על הוודאי שהוא עוף מביאה נמי על ספק לידה אימא זכר מביא קרבן ונאכל שהרי אשם תלוי נאכל אף נקבה תביא קרבן ונאכל לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד לבד יש בו דדילמא שומן הוא מה שאכל ומייתי חולין לעזרה תאמר בנקבה שיש בה ב' איסורין מאי ב' איסורין איסור נבלה דמליקה נבל' ואיסור חולין בעזרה. אחד היולדת ואחד המפלת ולד אחד או וולדות הרבה הרי זו מביאה קרבן אחד לכולן כדתנא תנא קמיה דרב ששת פ"ד מחוסרי כפרה זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה דכל היכא דכתיב תורה משמע רבים יכול אף על הלידה ועל הזיבה תביא קרבן אחד כגון שראת ג' ימים בימי זיבה והפסיקה רביעי וילדה בחמשי דיולדת בזוב הויא ת"ל זאת על לידה א' תביא משמע ואקשי' אלא מעתה אכלה דם וילדה ה"ה דאין מביאה אלא קרבן אחד אי לאו זאת אלא אימא הכי יכול על הלידה שלפני מלאת ועל הלידה שלאחר מלאת לא תביא אלא קרבן אחד ת"ל זאת משמע על לידה א' וכיון דהוה בעינן מעיקרא לרבויי דאפילו על לידה וזיבה לא תביא אלא קרבן אחד משמע דפשוט דעל לידה והפלה לא מייתי אלא קרבן אחד כל שילדה והפילה תוך ימי מלאת אבל הפילה אחר ימי מלאת תביא אף על השני ואם הפילה תוך ימי מלאת וחזרה והפילה תוך ימי מלאת של נפל זה השני וחזרה והפילה תוך ימי מלאת שלישי פטורה ואינה מביאה אלא על לידה ראשונה שהרי אחרון תוך ימי מלאת שלישי ושלישי תוך ימי מלאת של שני ושני תוך ימי מלאת של ראשון ואינה מביאה אלא קרבן אחד על הכל כדתנן פ"ד מחוסרי כפרה. היולדת טומטום או אנדרוגינוס והפילה נפל אחר מ' מיום לידתו הרי זו מביאה קרבן על נפל זה שמא זכר הוא הראשון והרי הפילה אחר ימי מלאת ואין חטאתה נאכלת שמא נקבה היא הראשונה ובתוך ימי מלאת הפילה וחיוב קרבן לטומטום ואנדרוגינוס ילפינן מדכתיב ואם נקבה תלד ה"ל למיכתב ואם נקבה היא מאי תלד הא אין דבר תלוי אלא בלידה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>האשה </b> שיש עליה ספק חמש זיבות או ה' לידות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה היו לידות וזיבות ודאות השאר עליה חובה כדתנן ספ"ק דכריתות וטעמא שהרי קרבן זה לטהרה בא והרי הוא כטבילה אם נטמאה האשה כמה טומאות טבילה אחת לכולן אף קרבן זה כן ואין השאר עליה חובה לא הצריכוה חכמים להביאה שאף האחד בקושי התירו להקריב ספק מליקת חולין למזבח שאם לא כן אין תקנה ליטהר בקדשים אבל ה' לידות וזיבות ודאות מביאה קרבן ואוכלת בזבחים כמו שפירשתי מדין טבילה והשאר עליה חובה כדאמ' יכול תביא על הלידה שלפני מלאת ועל הלידה שלאחר מלאת קרבן אחד לשניהם ת"ל זאת היו עליה ה' לידות ודאות וחמש לידות ספק או חמש לידות ודאות וחמש זיבות ספק מביאה ב' קרבנות א' על הודאי ונאכל ושאר הודאות עליה חובה ואחד על הספק ואינו נאכל ואין השאר עליה חובה ואוכלת בזבחים שם בריתא פלוגתא דת"ק ורבי יוחנן בן נורי ורבי עקיבא ונקטינן כת"ק כטעמא דלעיל.
+
+Halakhah 11
+
+<b>האשה </b> שנתגיירה ואין ידוע אם עד שלא נתגיירה ילדה או משנתגיירה ילדה מביאה קרבן מספק ואינו נאכל ס"פ הזרוע תני ר' חייא ח' ספיקות נאמרו בגר ארבע מהן לחיוב וד' מהן לפטור וחד מהני דחיוב הוי קרבן אשתו דספק איסור כרת הוא לאכול בקדשים עד שתביא כפרה דמחוסר כיפורים אסור בקדשים וענוש כרת. ספק מחוסרי כפרה שעבר עליו י"ה חייבין להביא לאחר י"ה דלאו לכפרה אתי דבצער לידה נתכפרה אלא להכשירה לאכול בקדשים וכן בשאר מחוסרי כפרה מספק כדילפינן פ"ג דהלכות שגגות.
+
+Halakhah 12
+
+<b>האשה </b> שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות הקינים ונותנת בשופר ואוכלת בקדשים לערב חזקה שאין ב"ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל המעות שבשופר ויקריבו כנגדן קינים בשקלים פי"ג שופרות בתלמוד ירושלמי. האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשים עולתה דנשתעבדו נכסיה ושעבודא דאוריתא כדתנן ספ"ק דקינין:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קסח </b> שיקריב הזב כשיטהר קרבן פרק בנות כותיים אמר רב הונא זוב דומה למי בצק של שעורים זוב דיהא ודומה ללובן ביצה המוזרת אבל שכבת זרע קשורה ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת שנוצר האפרוח בה כשהיא תחת התרנגולת וילפינן בת"כ דהאי זיבה מחמת שכבת זרע הוא אלא שהיא זיבה כלובן ביצה המוזרת דכתיב כי יהיה זב יכול זב מכל מקום יהא טמא ת"ל מבשרו ולא כל בשרו אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדון טמא בזב וטמא בזבה מה זבה ממקום שהיא מתטמאה טומאה קלה נדה מטמאה טומאה חמורה זבה אף הזב ממקום שהוא מטמא טומאה קלה קרי מטמא טומאה חמורה זיבה. ראית הזב מחמת אונס או חולי אינו זב דכתיב מבשרו מחמת בשרו הוא שיהיה טמא ולא מחמת חולי ואונס מכאן אמרו במס' זבים פ"ב בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה במאכל ובמשתה וכו' ואע"ג דהאי מבשרו מפקי' ליה בת"כ שיהא זיבה ממקום שכבת זרע ולא נימא כל מקום שזב כגון רוקו וכו' נראה דהתם דרשי' מדכתיב מבשרו מקצת בשרו ולא כל בשרו והוה סגי למיכתב מבשר וכתב מבשרו ללמד מחמת בשרו ולא מחמת חולי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הרואה </b> קרי אינו מתטמא בזוב מעת לעת כדתנן פ"ב דזבין שראיה זו של זוב מחמת שכבת זרע שראה היא א"נ כיון דראה קרי האי זיבה מחמת חולשה דקרי היא וכן למראה ולהרהור תולין כל מעת לעת כדתניא בתוספתא כשם שתולין לו שכבת זרע מעת לעת כך תולין למראה ולהרהור מעת לעת אבל למאכל ולמשתה למשא ולקפיצה תולין לו כל זמן שהוא מצטער.
+
+Halakhah 4
+
+<b>מי </b> שמל ואח"כ ראה זוב בין גוי בין ישראל תולין במילה כל זמן שמצטער כדתניא בתוספתא דזבין ובת"כ ילפינן לגרים דמטמאים בזיבה דכתיב בני ישראל אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות את הגרים ואת העבדים משוחררים ת"ל ואמרת אליהם גוי שנתגייר וראה קרי מטמא בזיבה מיד ואין תולין לו מעת לעת ופי' רבי' שמשון בפי' סדר טהרות במס' זבין טעמא משום דבישראל שקריו טמא מציל מזיבה אבל גוי דקריו טהור אינו מציל מזיבה וכדתניא בספרי והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שקרי פוטר בזיבה מעת לעת והיינו בישראל דשייכא ביה טומאת קרי וטבילה ע"כ. קטן אין תולין לו במראה שאין לקטן מראה והרהור המביא לידי זוב כדאמר' בתוספתא דזבים פ"ב לפי' בודקין אותו בה' דרכים בלבד ובת"כ ובפ' בנות כותיים ילפינן מדכתיב איש איש דתינוק בן יום א' מטמא בזיבה וכשם שתולין לו בחליו כך תולין לו בחולי אמו. בד"א שבודקין את הזב בדרכים אלה בראיה שניה של זוב שבה יעשה זוב אבל בראיה ראשונה אפילו ראה אותה באונס וראה שניה מחמת בשרו הרי זה טמא טומאת זיבות בפ' בנות כותיים אמר רב הונא ראיה ראשונה של זב מטמאה באונס שנאמר זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה שכבת זרע מטמא באונס אותה טומאה קלה האמורה בה מגע וטומאת ערב אף ראיה ראשונה של זב מטמאה באונס להצטרף לשניה לטמא בזב גמור והא דכתיב מבשרו ולא מחמת אונסו ע"כ אראיה שניה דכתיב בתריה קאי ולא אראשונה דהא איתקש לשכבת זרע דכל עצמו מחמת אונס חימום בא ואעפ"כ בודקין אותו בראשונה כדתנן פ"ב דזבין ראה ראיה ראשונה בודקין אותו ומוקמי' לה לקרבן דאי קמייתא באונס לא מיצטרפא לשלש לקרבן אבל מצטרפת לשניה לטומאה דאם ראיה שניה בלא אונס אע"פ שראיה ראשונה באונס עושה משכב ומושב ובעי שבעה נקיים וביאת מים חיים דכי כתיב מבשרו ולא מחמת אונסו אשניה כתיב אבל ראשונה איתקש לשכבת זרע כדא' ובראיה שלישית אין בודקין אותו כלל אפילו ראה אותה מחמת אונס כדתנן התם שלישית אין בודקין אותו רבי אליעזר אומר אף בשלישית בודקין אותו ואמרינן פ' בנות כותיים דבאתים פליגי דכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה רבנן לא דרשי את הזב חדא זובו תרתי לזכר כלומר עד כאן יש לו דין זכר שאינו מטמא באונס בשניה מכאן ואילך דהיינו בשלישית לנקבה כתיב כלומר יש לו דין נקבה שמטמאה באונס כדילפינן מדכתיב כי יזוב זוב דמה וגו'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הרואה </b> ראיה ראשונה של זוב הרי הוא כבעל קרי ראה שתים הרי זה זוב וצריך ספירת שבעה וביאת מים חיים ואינו חייב בקרבן ראה ג' ראיות הרי זה זב גמור וחייב בקרבן כדתנן פ"ק דמגילה אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן ובגמרא הא לענין משכב ומושב וספירת שבעה זה וזה שוין מנה"מ דשוין לטומאה ואין שוין לקרבן דת"ר ר' סימאי אומר מנה הכתוב שתים וקרא טמא ואיש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הרי שתי זיבות מנויות כאן וקראו טמא שלש וקראו טמא דכתיב וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו הרי לך שלש וקראו טמא דכתיב טומאתו היא הא כיצד אם משנים טמא למה פרט לך הכתוב (שתים) שלש לטומאה אלא שתים לטומאה ושלש לקרבן ולא מצית אמרת ב' לקרבן וג' לטומאה דכתיב וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו משמע מקצת זבין מביאין קרבן ומקצת אין מביאין קרבן הא כיצד ראה שלש מביא שתים אינו מביא או אינו אלא ראה שתים מביא שלש אינו מביא אמרת עד שלא ראה שלש ראה שתים והרי כבר ירד לכל חומר זב ומי הוציאו ואיצטריך דרבי סימאי ואיצטריך מזובו כדאיתא התם. אחד הרואה שתי ראיות או ג' בזה אחר זה או ראיה אחת בכל יום הרי זה זב כדא' פ' כיצד הרגל וזאת תהיה טומאתו בזובו תלה הכתוב את הזב בראיות ואת הזבה בימים דכתיב כי יזוב זוב דמה ימים רבים ימים שנים רבים שלשה ובזב כתיב ג' ראיות בקרא דכתיב זוב תלתא זמני וכתיב טומאתו היא דמשמע בהנך שלשה הויא טומאה ומדכתיב זאת ממעט זבה מראיות ביום א' אבל זב בימים נמי מטמא כדכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש זכר לנקבה מה נקבה מטמאה בימים אף זכר בימים. ואם הפסיק הזב בין ראיה לראיה יום שלם אינם מצטרפות דבזבה בעיא ג' ימים רצופים כדתנן ימים רבים וכתיב וספרה לה שבעת ימים מה שבעת ימים הם רצופים כדכתיב ואחר תטהר אחר אחר לכולן וכדתנן פ"ק דזבין ראה אחת היום ושתים למחר ב' היום ואחד למחר ג' לשלשה ימים או לשלשה לילות הרי זה זב גמור וטעמא דטומאתו תלויה בזובו כדכתיב טומאתו היא ואינה תלויה בימים לכך אפילו ראה שלשתן בשעה אחד הוי זב וכן כשראה ג' ראיות בשלשה ימים רצופים אבל כשהיתה הפסקה בין ראיה יום שלם אין מצטרפין לא לקרבן ולא לטומאה דבעיא רצופין כדא'.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ראיית </b> הזב אין לה שיעור כדתנן ריש פ' יוצא דופן ומטמאין בכל שהן אפילו כעין החרדל ובפחות מכאן ובגמרא אמר שמואל זב צריך בחתימת פי האמה ואמרינן דאתי כר' נתן משום ר' ישמעאל ולא הודו לו חכמים דסברי דבכל שהו טמא כדכתיב או החתים בשרו כל שניכר בבשרו מטמאה. היה הזוב נגרר ויוצא ולא פסק אם יש מתחלת הראיה עד סופה בכדי טבילה וסיפוג או יותר נחשבת כשתים שם פ"א דזבין במשנה שאם ראה א' והפסיק כדי טבילה וסיפוג שהוא כדי שירד ויטבול ויעלה ויסתפג כפי מה שפירשו בתוס' ואחר כך ראה שתים או אחת מרובה כשתים או אפכא שראה קודם שתים או מרובה כשתים והפסיק וראה א' הרי זה זב גמור והרב ז"ל כתב דא' ארוכה כשתים היה נחשבת כשתים וממילא משמע דבין בתחל' בין בסוף הוא כשתי החלוקות השנויות במשנה כמו שכתב בסמוך אבל שיעור הארוכה שתהא כדי טבילה וסיפוג לא הוזכר במשנה זו אלא מדתנן בסמוך ראה א' ארוכה כשלש והיא כדי שתי טבילות וב' סיפוגין משמע דבאחת ארוכה כשתים הוי ארוכה כטבילה וסיפוג ונרא' דכיון דזוב אין לו שיעור כדילפינן לעיל דבכל שהוא מטמא א"כ כשראה אחת ארוכה כשתים כיון שמתחלת ראייתו בכל שהו נטמא והיה שהות לטבול ועדין הוא רואה נחשב כשתים וכן בארוכה כשלש כיון דיש כשתי טבילות חשיבה כשלש כיון דיש כדי טהרה בין תחלת ראיה לאמצעיתה וכן בין אמצעיתה לסופה ובת"כ ילפינן ראיות גדולות מדכתיב זוב ג' זימני וקטנות מהחתים וכו' ולמה נאמרו קטנות ליתן שיעור לגדולות כקטנות שאם ראה אחת מרובה וארוכה כשלש בקטנות טמא ראה א' ביום והפסיק וראה ב' או א' מרובה כשתים או אפכא כדתנן במתניתין לעיל הרי זה זב גמור.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ראה </b> ראיה אח' מקצתה בסוף היום ומקצתה בתחלת הלילה אף על פי שאינה ארוכה כשתים הימים מחלקים והויא כשתי ראיות כדתנן התם ראה אחת היום ואחת בין השמשות אחת בין השמשות ואחת למחר אם יודע שמקצת הראיה היום ומקצתה למחר ודאי לטומאה ולקרבן ואם ספק ודאי לטומאה וספק לקרבן דאותה של בין השמשות נחלקת לשתים כיון דיש בה משני ימים והרי יש כאן שלש ראיות ואם דשמא כולה מהיום או כולה מהלילה ודאי לטומאה דמה נפשך איכא שתים וספק לקרבן דמספקא לן שמא ב' שמא שלש דאי כולה מן היום או כולה מן הלילה איכא שתים עם הראיה ראשונה דבראיה זו לא היה מתחלתה לסופה כדי טבילה וסיפוג ואפילו הכי אי מקצתה היתה ביום ומקצתה היתה בלילה הוו שלש ראיות דימים מחלקים דכיון דזוב מטמא בכל שהו כדילפינן לעיל וראה כל שהו בסוף יום זה וכל שהו בתחלת יום הבא אחריו דהיינו בין השמשות הרי הם שתי ראיות כיון דהוו כשני ימים וילפינן לעיל מדכתיב לזכר ולנקבה מה נקבה בימים אף זכר בימים והרב ז"ל לא כתב ודאי לטומאה ולקרבן שהרי כתב שאם ראה א' בסוף היום מקצתה ומקצתה בתחלת הלילה אע"פ שאינה ארוכה שהימים מחלקים ומשום דאם ראה בבין השמשות אי איפשר שיהיה ידוע אם היה מקצתה היום ומקצתה למחר ולכך מספקינן לה בקרבן ומביא ואינו נאכל אבל אם היה ידוע שהיה מקצת הראיה בסוף היום ומקצתה בתחלת יום הבא היה מביא קרבן ודאי כדתנן במתניתין ראיה א' בין השמשות של יום השבת וראיה שניה בין השמשות של מוצאי שבת הרי זה ספק לטומאה וספק לקרבן שמא היה הפסק בין שתי הראיות יום שבת ואינם מצטרפות או שמא לא היה הפסק יום א' דאחת מהן היתה מקצתה ביום ומקצתה בלילה והרי יש כאן שלש ראיות וחייב קרבן ולפיכך מביא מספק ואינו נאכל וכדתנן בההיא מתניתין ראה ב' ימים בין השמשות ספק לטומאה ולקרבן:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הימים שהזב רואה בהם זיבות הרי הוא טמא וכשיפסוק הזיבות מונה שבעה וטובל ומערי' שמשו ובשמיני מביא קרבן אם היה בעל שלש [ראיות] וכדכת' וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו דהיינו שבעת ימים טהורים מטומאת זיבה שלא יראה זוב שבעת ימים רצופים ורחץ במים וגו' וביום השמיני וגו' ואם ראה זוב אפילו בסוף שביעי אחר שטבל סתר הכל וחוזר למנות מאחר יום הראיה דשבעה ימים רצופים בעיא כדכתיב שבעת ימים לטהרתו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>זב </b> שראה קרי באחד משבעת ימי הספירה אינו סותר אלא יומו כדאמ' פרק בנות כותיים תני אבוה דר' אבין מה גרם לו זובו שבעה לפיכך סותר שבעה מה גרם לו קריו יום א' לפיכך סותר יום אחד וכדאמר' פרק תינוקת לטמאה בה אמר רחמנא זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה מה זיבה סותרת דבעינן שבעת ימים רצופים אף קרי סותר אימא זיבה סותרת הכל אף קרי סותר הכל ת"ל לטמאה בה אין לך סתירה אלא בטומאתה האמור בה מה טומאת קרי יום א' אף סתירתו יום א'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>זב </b> שבדק ביום א' מימי הספירה ומצא טהור ולא בדק כל שבעה וביום שביעי בדק ומצא טהור הרי זה בחזקת טהרה שם פרק תנוקת פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא במתנ' דתני ר' יוסי ור' שמעון אמרי הלכה כר' אליעזר ואע"ג דאין למדין הלכה מפי תלמוד הא פסיק תלמודא בפ"ק הלכתא כר' אליעזר בארבע והאי חד מינייהו דקאמר ר' אליעזר הכא במתניתין דבדק יום א' ויום שביעי ומצא טהור ושאר ימים לא בדק דהוי בחזקת טהרה ובגמרא איבעיא להו בדקו עצמן יום א' ויום ח' נמצאו טהור ושאר הימים לא בדקה לר' אליעזר מהו ואמר רב היא היא תחלתן אע"פ שאין סופן טהור ואמר רב נמי התם נדה שהפרישה בטהרה בשלישי שלה סופרתן למנין שבעה נקיים וכי קאמר רב בר משלישי כגון דלא בדקה אלא ביום שלישי זה שפסקה וביום שביעי ואשמועינן כי היכי דתחלתן אע"פ שאין סופן הכי נמי סופן אע"פ שאין תחלתן.
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b> ראיה שהיא סותרת אינה מביאה לידי קרבן ואפילו ראה ג' ראיות בסוף יום שביעי של שבעת ימים נקיים אינו מביא קרבן שראיות אלו לסתירה אבל ראה ג' ראיות בליל שמיני מביא קרבן שאין ראיות אלו סותרות והיינו בעל ב' ראיות שזיבה ראשונה בת שתי ראיות היתה אבל היה זב בעל ג' ראיות וראה שלש בליל ח' שלאחר שבעת ימים נקיים אינו מביא קרבן שני על שלש ראיות אלו דאף על גב דאינן סותרות הרי לא יצא לזמן הראוי לקרבן דלילה מחוסר זמן לכל הוא. חוץ מיולדת שהפילה בליל פ"א שמביאה קרבן שני כדילפינן לעיל מדכתיב או לבת אליבא דבית הילל ואמרינן התם סוף פרק קמא דכריתות זב שראה שלש ראיות בליל שמיני מה ב"ה אומרים בדבר זה טעמייהו דב"ה במפלת בליל פ"א משום דכתיב לבת אבל זב שראה שלש ראיות בליל ח' פטרי דלא מיתרי קראי או דילמא ל"ש ואמרינן תני חדא זב שראה שלש ראיות בליל ח' מביא קרבן ותניא אידך דאינו מביא ואמר רבי אלעזר הני תנאי סברי לילה מחוסר זמן והא דתניא מביא בזב שזיבה ראשונה שלו היתה של שתי ראיות ולא היה מחוייב קרבן ולכך מביא על שלש ראיות אלו שראה בליל ח' וקמ"ל דדוקא ראה בליל ח' אבל ביממא דיום שביעי לא דקסבר כל ראיה שסותרת אין מביאה לידי קרבן והא דתני אין מביא בזב בעל ג' ראיות דכיון דלא יצא לשעה הראויה לקרבן כולה חדא זיבה אריכתא היא. אמר רבי יוחנן ראה א' בליל ח' ושתים ביום ח' מביא שתי קרבנות שתים בלילה וא' ביום אינו מביא ואמר רב יוסף תדע דהא ראיה ראשונה שכבת זרע בעלמא הוא דאין לה אלא טומאת ערב ולכך כד חזי תרתי אחרנייתא ביממא מצטרפי לה אבל ב' בלילה וא' ביום ח' אינו מצטרף ואין מביא קרבן על זיבה זו אחרונה דעיקר' בליל ח' היתה ואף על פי שאינה סותרת כיון דלא יצתה לשעה הראויה לקרבן אינו מביא כדא'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הכל </b> מתטמאין בזיבה אפילו קטן בן יומו פרק ב' דזבים תנן הכל מטמאין בזיבה אף הגרים ועבדים בין משוחררים בין שאינן משוחררים וחרש ושוטה וקטן ותניא בת"כ בני ישראל מנין לרבות את הגרים ועבדים משוחררים תלמוד לומר ואמרת אליהם איש שאין לי אלא איש מנין לרבות את האשה ואת הקטן תלמוד לומר איש איש דברי רבי יהודה ומשוחררים לאו דוקא דהא תנן בין שאינן משוחררים אלא למימר דאפי' משוחררים צריכים ריבוי וכי האי גונא אשכחן פרק הערל גבי טומאת לידה כדמייתי רבי שמעון בפרק ב' דזבין והרי העבדים וחרש ושוטה הם כקטן שמביאין עליהם כפרה להאכילן בקדשים וחטאתן נאכלת וסריס אדם וסריס חמה מתטמאין בזיבה כדתנן התם דהא הוו בכלל בני ישראל. וטומטום ואנדרוגינוס נותנין עליהם חומרי האיש וחומרי האשה שמטמאין בלובן ובאודם וטומאתם בספק כדתנן במתני' ולפיכך אין קרבנם נאכל. היה מונה שבעת ימים נקיים ללובן וראה אודם או איפכא הרי זה אינו סותר כדתניא בתוספתא דפרק קמא דזבין ונראה דטעמא משום דאע"ג דמטמא בלובן ובאודם היינו בלובן משום איש ובאודם משום אשה ולא אתי אודם דמשום אשה וסותר לובן דמשום איש וכן איפכא:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קסט </b> שיקריב מצורע כשיטהר קרבן אחר שיטהר בעץ ארז כדכתיב שנים צפורים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב וצוה הכהן ושחט וגו' וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה ומונה שבעת ימים כדכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וביום השביעי מגלח תגלחת שניה כדכתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו כתגלחת ראשונה כדתנן בפרק י"ד דנגעים משום דשתיהן שוות דמילי טובא כתיבי בשניה דלא כתיבי בראשונה וילפי מהדדי בג"ש בת"כ נאמר וגלח את כל שערו בראשונה וגלח את כל שערו בשניה וטובל כדכתי' ורחץ בשרו במים וטהר ומעריב שמשו ולמחר בשמיני טובל פעם שניה כדתנן התם טבל בלשכת המצורעים בא ועמד בשער ניקנור רבי יהודה אומר אינו צריך טבילה ונראה דהך טבילה הויא דרבנן דלא כתיב בתורה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>נתאחר </b> ולא גלח בשביעי כשיגלח יעריב שמשו ויביא קרבנותיו למחרת כדתניא בתורת כהנים גלח בשביעי מביא קרבנותיו בשמיני גלח בשמיני אין מביא קרבנותיו בו ביום דברי רבי עקיבא אמר ליה רבי טרפון מה בין זה לנזיר אמר לו שהנזיר טהרתו תלויה בימים ומצורע טהרתו תלויה בתגלחת אין מביא קרבנותיו אלא אם כן מעורב שמש. כיצד עושין לו המצורע עומד חוץ לעזרת ישראל כנגד פתח מזרחית כדתניא בתוספתא ומעמידו בשער ניקנור וכו' כדכתיב והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואותם לפני ה' בשער ניקנור ולא בעזרה עצמה לפי שהוא מחוסר כיפורים והכהן מניף אשמו עם לוג השמן כדכתיב והניף אותם תנופה לפני ה' ואם הניף כל אחד בפני עצמו יצא דכתיב אותו לאשם והניף דמשמע דאשם לחודיה טעון תנופה והדר כתיב אותם תנופה משמע תרוייהו יכול יניף שניהם ויחזור ויניף כל אחד תלמוד לומר תנופה ולא תנופות כן מצאתי בפירוש ת"כ לרב רבי הלל בן רבינו אליקים ז"ל. ואח"כ מביא את האשם ומכניס שתי ידיו וסומך כדתנן במתני' דנגעי' ובתוספתא כל הסמיכות שבמקדש תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער ניקנור שאין יכול ליכנס לעזרה עד שיזרוק עליו מדם אשמו וחטאתו ולזה כתב הרב ז"ל ושוחטין אותו מיד דאף על גב דאי איפשר שיהיה תכף לסמיכה שחיטה אפילו הכי לא יעכבנו אלא מיד כשיגיע למקום השחיטה ישחטנו. ומקבלין שני כהנים את דמו אחד מקבל וזורקו על גבי המזבח ואחד בידו הימנית ומערה לידו השמאלית ומזה באצבעו הימנית כדתנן במתני' ובתוס' ותניא בסוף פרק הוציאו לו ולקח הכהן מדם האשם יכול בכלי תלמוד לומר ונתן מה נתינה בעצמו של כהן אף לקיחה בעצמו של כהן יכול אף למזבח כן דקי"ל דאשם מצורע טעון מתן דמים לגבי מזבח כשאר אשמות דאף על גב דלא כתיב ביה הרי הוא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל והחזירו לך הכתוב לכללו בפי' דלכך נאמר כי כחטאת האשם הוא לכהן מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורים אף זה טעון מתן דמים ואימורים יכול לא יתקבל בכלי אלא בעצמו של כהן כדכתיב ונתן תלמוד לומר כי כחטאת האשם הוא לכהן מה חטאת טעונת כלי לקבל דמה כדילפינן בהיקשא דזאת התורה לעולה למנחה וגו' ובעולה ובשלמים כתיב וישם באגנות ואשם נמי מהכא גמר דבעי כלי אלא אשם מצורע משום דיצא לידון בדבר החדש שהוא בהן יד ובהן רגל ואזן ימנית הוצרך להחזירו לכללו בהיקשא דכחטאת האשם נמצאת אתה אומר אשם מצורע שני כהנים מקבלין את דמו אחד ביד ואחד בכלי זה שקבל בכלי בא לו אצל מזבח וזה שקבל ביד בא לו אצל מצורע ומה שכתב הרב שמקבל בידו הימנית ומערה לידו השמאלית ומזה באצבעו הימנית ואם שנה וקבל בשמאל בתחלה פסל מצאתי בתוספתא בהפך זה שקבל בכלי מקבל בימין וזה שקבל ביד מקבל בשמאל ואם שנה פסל ופירוש הר"ש מקבל בשמאל דכתיב על כפו השמאלית וכתיב נמי וטבל באצבעו הימנית ע"כ וקשיא דהאי קרא לא כתיב אלא גבי לוג שמן כדכתיב ולקח הכהן מלוג השמן ויצק על כף הכהן השמאלית וטבל הכהן את אצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית וגו' וגבי דם לא הוזכר ימנית ושמאלית אלא ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן על תנוך אזן המטהר הימנית וגו' ואיפשר דאיכא היקשא מדם לשמן דכתיב בדם ונתן הכהן על תנוך וכתיב בשמן יתן הכהן על תנוך וגו' על דם האשם כי היכי דדם ושמן ניתנים בתנוך ובאזנות במקום אחד כדכתיב על דם האשם הכי נמי נתינה דכתיב בתרוייהו בעצמו של כהן הויא בכף שמאלית כדכתיב גבי שמן כפו השמאלית ולמה שכתב הרב ז"ל שמקבל בידו הימנית וחוזר ומערה לידו השמאלית ומזה באצבעו הימנית נראה דיליף לה הכי מדתנ' לה פרק הוציאו לו ובת"כ ולקח הכהן יכול בכלי תלמוד לומר ולקח הכהן ונתן הכהן מה נתינה בעצמו של כהן אף לקיחה שהיא קבלה בעצמו של כהן ואם כן יכול אף זריקה של מזבח תהא ביד תלמוד לומר כי כחטאת האשם הוא לכהן מה חטאת טעונה כלי כדאמ' לעיל אף אשם זה טעון כלי ומדלא מפלגינן בין קבלה לנתינת בהונות דכתיב בה ונתן אלא דבקבלה דהיינו לקיחה דכתיב בקרא איכא כלי ונתינה דכתיב ונתן הויא בעצמו של כהן משמע דביד שמקבל לזרוק דהיינו ימין בה הוא מקבל ג"כ ליתן בבהונות והיינו נמי דאיצטריכו ב' כהנים לקבל את דמו דאי קבלה לזריקה בימין וקבלה ליתן בבהונות בשמאל בכהן חד הוה סגי שיקבל בשתי ידיו ויזרוק מדם שקבל בימינו ויתן בבהונות אח"כ מדם שקבל בשמאלו אלא מדאיצטריך ב' כהני' כדתנן במתני' משמע דתרוייהו בחד ידא דהיינו ימנית אלא שצריך אחר כך לערות ממנה לשמאל כדי להזות באצבע ימין דומיא דהזאת שמן באצבע ימין ולשון התוס' נמי איפשר דמאי דקתני זה שקבל ביד מקבל בשמאל דלדעת הרב ר"ל זה שקבל ביד ימין חוזר ומערה לשמאל אבל אפילו שנאמר דלשון התוספתא היא קבלה מתחלה בשמאל מלשון הגמרא דפרק הוציאו לו ולשון תורת כהנים נרא' דקבלה ליתן בבהונות נמי הויא בימין כדפי' לדעת הרב ז"ל כנ"ל. ומכניס המצורע ראשו ונותן הכהן מן הדם שבכפו על תנוך אזנו הימנית כדתנן במתני' שלהי נגעים ובת"כ דריש אי כתיב ונתן על תוך יכול על תוך ודאי תלמוד לומר נוך אי נוך יכול על גבו של אוזן ת"ל תוך נוך הא כיצד זה גדר האמצעי. ואח"כ יכניס ידו הימנית וכן רגלו שאינו יכול ליכנס כל גופו עדין לעזרה כדכתיב ברישא דענינא והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואותם לפני ה' פתח אהל מועד אבל תנוך ובהונות בעי' שיהיו בעזרה כדכתיב גבי הזאת שמן וכפר עליו הכהן לפני ה' דקאי נמי אהזאת תנוך ובהונות ואם נתן על השמאל לא יצא דהא ימנית כתיב בתנוך ובהונות וכתי' גבי תורת המצורע תהיה לעיכובא ואחר יקריב הכהן חטאתו ועולתו כדכתיב בקרא ועשה הכהן את החטאת וגו' ואחר ישחט את העולה. ואחר שיתן מן הדם על הבהונות נוטל הכהן מלוג השמן ויצק לתוך כפו של חברו כדתנן במתניתין והיינו משום דכתיב בקרא ולקח הכהן מלוג השמן ויצק על כף הכהן השמאלית משמע שהכהן העושה את ההזאות היה יוצק על כף כהן אחר ואם יצק לתוך כף עצמו יצא דהא לא כתיב בהדיא דיצוק לתוך כף אחר וכתיב נמי וטבל הכהן את אצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית דמשמע כף הכהן המזה עצמו. וטובל אצבעו הימנית בשמן ומזה ז' פעמים כדכתיב והזה שבע פעמים לפני ה' דהיינו כנגד בית קדשי הקדשים על כל הזיה טבילת אצבע בשמן דשבע פעמים אטבילת אצבע ואהזאה קאי וטבל והזה שבע פעמים לפני ה' ואם הזה ולא כיוון כנגד בית קדש הקדשים כשרות כדתניא בהקומץ שלא מכוונות כשרות דלאו מבפנים נינהו אלא בעזרה היה עומד והופך פניו לצד בית קדשי הקדשים ומזה על קרקע העזרה. ואחר כך יתן מן השמן על מקום שנתן דם האשם בתנוך ובהונות כדכתיב בקרא על מקום דם האשם ואף על פי שנתקנח הדם אין דם גורם אלא מקום דם דלהכי כתיב מקום דם גבי מצורע עני. והנותר מן השמן יתן על ראש המטהר ואם לא נתן לא כפר כר' עקיבא דפליג במתני' ארבי יוחנן בן נורי וטעמא דרבי עקיבא דקרא קאי נמי אנתינה בראש כדכתיב על ראש המטהר וכפר וגו' ופרק הוציאו לו תניא דברי הכל מתנות הראש אין מעכבות ומפרש תלמודא טעמא משום דכתיב ומיתר והנותר דהוי שירי שיריים ומתרצים התוספות בריתא זו אליבא דרבי עקיבא. ושאר הלוג מתחלק לכהנים ואינו נאכל אלא בעזרה לזכרי כהונה כדתנן פרק התדיר אם ראית שמן מתחלק בעזרה אי אתה צריך לשאול עליו מהו אלא מותר רקיקי מנחות ישראל ולוג שמן של מצורע וטעמא משום דהוקדש לאשם כדכתיב והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן וכתיב כי כחטאת האשם הוא לכהן קדש קדשים הוא לרבות לוג שמן של מצורע דהוי קדש קדשי' דאי באשם מישתעי קרא הא כתב קרא בצו את אהרן זאת תורת האשם קדש קדשים הוא תורה אחת לכל האשמות שהם קדש קדשים אלא האי קדש קדשים לרבות לוג שמן של מצורע אתא כדתניא בת"כ. ואסור לאכול ממנו עד הזאת שבע ומתן בהונות כדתניא בתוספ' עד מתי מועלין בשמן עד שיתן מתנותיו דהיינו מתן בהונות שאחר שבע הזאות שנגמרה מצותו בר מיציקת הראש והוה ליה כקדשים שהזריקה מוציאה מידי מעילה ור"ש פליג אתנא קמא וסבר דבתר שבע הזאות אזלינן וטעמא דת"ק כדכתיב והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים וגו' ונתן הכהן על תנוך אוזן וגו' והנותר בשמן וגו'. ואם אכל לוקה כאוכל קדשים קודם זריקה דאיתקש לאשם כדאמרינן:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אי </b> זהו תנוך אוזן זה גדר האמצעי כדילפינן לעיל נתן על צידי הבהונות כשר צדי צדדין פסול דעל על דכתיב גבי מצורע עני לא איצטריך דהא כתיב על מקום דם האשם אלא חד על להכשיר צדדין של בהן כדכתיב ועליו מטה מנשה וחד לפסול צדי צדדין נתינת שמן בבהונות בין שהיה שם הדם בין שנתקנח כדכתיב על מקום דם האשם אין הדם גורם אלא מקום גורם. אין לו אזן או בהן ימנית אין לו טהרה עולמית כדתנן במתניתין דשלהי נגעים אליבא דת"ק דר' אליעזר וטעמא דבעינן קרא כדכתיב ימנית וכתיב זאת תהיה תורת המצורע לעיכובא.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אשם </b> מצורע ששחטו שלא לשמו או לא נתן מדמו על בהונות הרי זה טעון נסכים ועולה למזבח וצריך המצורע אשם אחר להכשירו פרק הוציאו לו מימרא דרבי יוחנן ותניא כותיה אשם מצורע ששחטו שלא לשמו או שלא נתן מדמו על גבי בהונות הרי זה עולה לגבי מזבח וטעון נסכים וצריך אשם אחר להכשירו למצורע זה שיאכל בקדשים דעבודה שלא נגמרה הרי היא כמי שאינה ובפרק קמא דמנחות מייתי האי בריתא ובפרק ב' דמדות ומפרש התם רבי יוחנן טעמא דטעון נסכים שאם אי אתה אומר כן פסלתו מליקרב על גב המזבח דלמצורע לא חזי דהא נשחט שלא לשמו ותנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים משום חובה ולעולה לא חזי דהא לא ניתק לרעיה ולנדבה לא חזי דהא אין אשם בא בנדבה אבל בנסכים אתי למזבח ואשם לכהנים וצריך אשם אחר להכשירו. הקדים חטאתו לאשמו שם ריש מנחות בריתא הקדים חטאתו לאשמו לא יהא אחר ממרס אלא תעובר צורתה ובעי למימר טעמא משום דכתיב זאת תהיה כהויתה תהיה אלא משום דשחיטה לאו עבוד' היא הוה מצי למרס בדמו עד שיזה מדם האשם אלא דמסיק רב פפא דטעמא משום דיש מחוסר זמן לבו ביום וכיון דכתיב אשם ברישא והדר חטאת הוי חטאת כמחוסר זמן.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>יש </b> לאדם להביא אשמו היום ולוגו למחר או אחר עשרה ימים פרק הקומץ זוטא אמרו לו לרבי מאיר והלא אדם מביא זבחו היום ונסכיו עד עשרה ימים דאמר מר מנחתם ונסכיהם אפילו למחר אלמא לאו מזבח נינהו ואמרו לו לרבי מאיר והלא אדם מביא אשמו היום ולוגו למחר ועד עשרה ימים מטעמא דאמר דלאו מזבח הוא ולהכי אין חייבין עליו משום פגול אפילו בא עם האשם דאיפשר לשנותו לאשם אחר כדאמ' התם לרבנן דר"מ. חסר הלוג עד שלא יצק ימלאנו מאחר שיצק יביא אחר בתחלה סוף נגעים פלוגתא דרבי עקיבא ור"ש במתניתין וטעמא דרבי עקיבא דלא אמרינן דקבעא ליה לוג שהוא כלי שרת כיון דלא יצק עדין על כפו השמאלית ובת"כ מפיק לה מדכתיב מלוג השמן ויצק וכתיב נמי גבי לוג קדש קדשים הוא כדאמר' לעיל דאתא לרבות לוג שמן של מצורע דהוי קדש קדשים וכתב הוא פרט לשחסר כל שהו וכיון דאכתי לא נעשית מצותו ימלאנו והוי כשר אבל כיון דיצק וחסר אחר כך פסול הילכך בעינן להביא אחר שלם כתחלה. יצק מן השמן לכפו והתחיל להזות ונשפך הלוג עד שלא גמר מתן שבע יביא אחר ויתחיל במתן שבע כדאמ' בתוספתא נתן מקצת מתנות בפנים ונשפך הלוג יביא לוג אחר ויתחיל בתחלה ורבי אליעזר ור"ש אומר ממקום שפסק וטעמ' דרבנן דכל שבע הזאות מצוה אחת וכן כל מתן בהונות מצוה אחת ולהכי יביא אחר בתחלה כשנשפך השמן במקצת בהונות כדתניא בהאי תוספתא גופה לרבנן ומייתו לה שלהי פרק הוציאו לו וכן גמר מתן שבע ונשפך קודם שיתחיל בבהונות יביא לוג אחר כדתניא התם גמר מתנות שבבהונות ונשפך הלוג דברי הכל מתנות הראש אינן מעכבות ומפ' מאי טעמא לא מעכבי אלימא משום דכתיב והנותר מן השמן דקרו ליה שירים אלא מעתה והנותרת מן המנחה הכי נמי דלא מעכבי והאמר מר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטירין את הקומץ עליהם שאני הכא דכתיב ומיתר והנותר דמתנות בהונות קרויין שירים דכתיב בהו ומיתר השמן ומתנות הראש קרויין שירי שירים דכתיב והנותר בשירים הראשונים יתן על ראש המטהר ובתוס' שם ופרק בתרא דזבחים מתרצינן בריתא זו אליבא דהני תנאי רבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי דפליגי במתני' והרב ז"ל כתב לעיל גבי מתנות הראש אם לא נתן לא כפר כרבי עקיבא משמע דמתנות הראש מעכבי והכא כתב שמתנת הראש אינה מעכבת ותירץ רבינו ברוך בפרק קמא דזבחים בריתא זו אליבא דרבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי דהאי דאמרינן דברי הכל אין מעכבת היינו דאינו קרוי מחוסר כפורים ומותר לאכול בקדשים וליכנס למקדש כיון דקבל מן השמן ומדם האשם על הבהונות ואיפשר לומר לדעת הרב ז"ל דרבי עקיבא דאמר אם לא נתן לא כפר היינו כשלא נשפך השמן והכא דאמרי' דברי הכל לא מעכבי היינו כשנשפך שלא יביא אחר בתחלה ואף על גב דכשלא נשפך הוה משמע טפי דלא יעכבו מהא דאמרינן ראוי לבילה אין בילה מעכבת בו הכא שאני דכתיב בהדיא בקרא והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר דמשמע כשיש שמן שלא נשפך יתן אותו על ראש המטהר ואם לאו לא כפר כדכתיב יתן על ראש המטהר וכפר דמשמע אם לא נתן לא כפר לרבי עקיבא. הקדים מתן שמן למתן דם ימלא הלוג שמן ויחזור ויתן שמן לאחר מתן דם כדתניא בתוספתא דנגעים ומייתי לה ריש מנחות וטעמא דבעינן כמו שאמור בענין על מקום דם האשם יתן השמן מן הלוג. הקדים מתן בהונות על מתן שבע ימלא ויחזור ויתן על הבהונות אחר מתן שבע כדכתיב והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים דמשמע דבעי' מן השמן שלם והוא לוג כשיזה שבע פעמים ונראה מלשון התוספתא דלא בעינן שיחזור למתן שבעה שכבר עלו לו ומהאי לוג אחר יתחיל בתחלה על גבי בהונות וכן כתב הר"ש ז"ל דעלו לו מתן שבע אף על גב דהיה חסר הלוג ובמה שנתן מתן בהונות קודם לא חיישינן אלא אשמן שבלוג אבל אשמן שביד לא מעכב ועכובא דמשמע מזאת תהיה תורת המצורע היינו שתהיה כל תורתו על הסדר. נתן שבע מתנות שלא לשמן לא הורצה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מצורע </b> שנתנגע לאחר שהביא אשמו צריך קרבן אחר לצרעת שניה וכן אם הביא אשם (וחזר) ונתנגע אבל נתנגע ונרפא והביא ציפוריו וחזר ונתנגע ונרפא והביא ציפוריו קרבן אחד לכולן פרק ארבעה מחוסרי כפרה במשנה בכלל חמשה שמביאים קרבן אחד על דברים הרבה תנן מצורע שנתנגע נגעים הרבה הביא ציפוריו ונתנגע לא עלו לו עד שיביא חטאתו ובגמר' מפרש טעמא דמצורע מביא קרבן אחד על נגעים הרבה דכתיב זאת תורת המצורע תורה אחד למצורעים הרבה ובת"כ מפיק ליה מדכתיב וכבשה אחת מלמד שאחת על נגעים הרבה ומזאת תהיה דריש תורה אחד לכל המצורעים לפי שמצינו שחלק הכתוב בטומאותיהם ובשבועותיהם ופריך בגמרא והאמר ברישא אין מביא אלא קרבן אחד והיכי תנן בסיפא לא עלו לו דמשמע שצריך לחזור ולהביא לבסוף שתי צפרים לכל נגע ונגע עד שיביא חטאתו או אשמו לרבי יהודה ומסיק חסורי מחסרא והכי קתני הביא צפורין ונתנגע אין מביא אלא קרבן א' ולאקבועי בעניות ועשירות לא מקבע עד שיביא חטאת או אשם לרבי יהודה. מצורע שהביא קרבן עני והעשיר או עשיר והעני הכל הולך אחר האשם כרבי יהודה דפליג ארבי שמעון בשלהי נגעים ובפרק ארבעה מחוסרי כפרה פליג נמי בבריתא רבי אלעזר ואמר דהכל הולך אחר צפרין ואמר רב שלשתן מקרא אחד דרשו אשר לא תשיג ידו בטהרתו רבי שמעון סבר חטאת דהוא דבר המכפרו דעל שבעה דברים נגעים באים ר' יהודה סבר דבר המכשירו והוא אשם שמדמו נותנים על הבהונות ומכשירו בקדשים רבי אליעזר בן יעקב אומר דבר הגורם לו כפרה דהיינו צפרים שמדם הצפור מזין עליו תחלה ובת"כ דרשינן כתיב אשר תשיג ידו מאשר תשיג ידו את אשר תשיג ידו תלתא קראי חד להיה עשיר והעני קודם הבאת אשם דמביא קרבן עני וחד להיה עשיר והעני אחר הבאת אשם דמביא קרבן עני דלא כרבי יהודה אף ע"ג דסתם ספרא כרבי יהודה וחד לעני בשעת אשם והעשיר דמביא קרבן עשיר והא נמי דלא כרבי יהודה דלדידיה הכל תלוי בשעת אשם כדדרשינן בטהרתו דבר המכשירו.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ב' </b> מצורעים שנתערבו קרבנותיהם ונזרק דם א' מן החטאות שלהן ואחר כך מת אחד מהם היאך יטהר זה החי לאכול בקדשים שאילו היה מצורע חברו חי אף ע"פ שנתערבו הקרבנות זה יקרב לשם מה שהוא וזה לשם מה שהוא אבל השתא אין אנו יכולים להקריב חטאת שנשאר שמא הוא חטאת שמתו בעליה ולמיתה אזלא וקרבן אחר אינו יכול להביא דשמא אותו שקרב היה שלו ונפטר ונמצא מביא חולין לעזרה דאין חטאת בא בנדבה ואפי' בתנאי אם מחוייב חטאת אני הרי זה לחטאת ואם לאו יהא שלמי נדבה דמתן דמים לא שוו בחטאת ושלמים וכיצד יעשה יכתוב נכסיו לאחר ויביא קרבן עני וכמו שהשיב רבי יהושע לאנשי אסכנדריא וכיון דמייתי בדלות חטאת העוף בא על הספק ואין בה משום חולין לעזרה ולא תאכל כדאמר לעיל והיינו כשהביא כבר אשם קודם מיתת חבירו דאי לאו הכי לית ליה תקנתא לרבי שמעון דאשם קבע אבל לרבי יהודה אם הביא אשם הא קבע ליה בעשירות ואינו יכול להביא עוף בדלות כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 11
+
+<b>עשיר </b> שאמר קרבנו של מצורע זה עלי אפילו היה המצורע עני מביא עליו קרבן עשיר שהרי יד הנודר משגת ועני שאמר קרבנו של מצורע זה עלי והיה מצור' עשיר מביא על ידו קרבן עשיר שהרי נתחייב בקרבן עשיר בערכין פרק השג יד תנן אבל בקרבנות אינו כן וכו' ובגמרא היה המצורע עני מביא המדיר קרבן עני כדתנן במתניתין ואמר רבי יצחק כשהיה מדירו עני ולא תימא אמצורע גופיה חס רחמנא בעניות כדכתיב ואם דל הוא אבל לא אמדיר אפילו הוא עני דכתי' הוא דמשמע דקאי דוקא אמצורע דאמר רב אדא בר אהבה כתיב ואין ידו משגת לרבות את הנודר אבל מדירו עשיר מביא בעשירות דהא אזלינן נמי בתר נודר ומצורע עשיר ומדירו עני מביא קרבן עשיר דסד"א הואיל ואיתרבי נודר מואין ידו משגת דאמרינן לרבות את הנודר דחס רחמנא עליה כי הוי מצורע עני והוא נמי עני הכי נמי כשמצורע עני ואפילו הוא עשיר קמ"ל דלא ערכי' ליה מואין ידו משגת אלא היכא דאיהו נמי עני אבל אם הוא עשיר ומצורע עני או הוא עני ומצורע עשיר מביא עליו קרבן עשיר כדתנן בשלהי נגעים מצורע עני שהביא קרבן עשיר יצא ועשיר שהביא קרבן עני לא יצא ותניא בת"כ זאת תורת אשר בו נגע צרעת מלמד שהעני שהביא קרבן עשיר יצא יכול אף עשיר שהביא קרבן עני תלמוד לומר זאת תורת אשר בו נגע צרעת מלמד שמביא אדם על ידי בנו ובתו וכו' קרבן עני ומאכילן בזבחים:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..77a2e023cffb3ec07057c5f48bc8a134c3985a49
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,203 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Offerings for Those with Incomplete Atonement
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מחוסרי כפרה
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Offerings_for_Those_with_Incomplete_Atonement
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מחוסרי כפרה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קסו </b> שתקריב הזבה כשתטהר קרבן. ארבעה הן מחוסרי כפרה זב וזבה יולדת ומצורע ולמה נקראו מחוסרי כפרה שאף ע"פ שטהרו מטומאתן לא נגמרה טהרתן לאכול בקדשים עד שיביאו קרבנם בפ' הערל מפרש טעמא דמתניתין דתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים מנ"ל אמר רבא אמר רב חסדא תלתא קראי כתיבי כתיב לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים הא רחץ טהור וכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה כאן לקדשים כדמפרש התם.
+
+Halakhah 2
+
+<b>גר </b> שמל וטבל ולא הביא קרבנו אסור לאכול בקדשים ואינו מחוסר כפרה פ' ד' מחוסרי כפרה במשנה רבי אליעזר בן יעקב אומר גר מחוסר כפרה ובגמרא ות"ק מ"ט לא תני גר כי קתני מידי דמישרי לאכול בקדשים גר כי קא מייתי קרבן לאכשוריה נפשיה למיעל בקהל הוא ולא מחוסר כפרה איקרי. הביא פרידה אחד בשחרית אוכל בקדשים לערב שם בבריתא מעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קנו הביא פרידה אחד שחרית אוכל בקדשים לערב ובלבד שיביא השניה כל הקינין שבתורה אחד חטאת ואחד עולה כאן שתיהן עולות כדילפינן מדור המדבר דכתיב וכי יגור אתכם גר אשר בתוככם לדורותיכם ועשה אשה ריח ניחוח לה' כאשר תעשו כן יעשה אי זהו דבר שכולו לה' הוי אומר זה עולת העוף אימא אתם עולה ושלמים ואף הם עולה ושלמים ת"ל ככם כגר יהיה לכם הקשתיו במקצת ולא לכל קרבנותיכם ומיהו עולה מסתבר דמכשרה דכולה כליל לה'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>הזב </b> והזבה קרבן כל אחד מהם ב' תורים או שני בני יונה אחד עולה ואחד חטאת כדכתיב בפרשת מצורע גבי זב וביום השמיני יקח לו ב' תורים או שני בני יונה וגבי זבה וביום השמיני תקח לה ב' תורים או שני בני יונה וכו' וכתיב בהו ועשה אותם הכהן אחד חטאת והאחד עולה והיולדת קרבנה כבש עולה ובן יונה או תור חטאת ואם אין ידה משגת מביאה ב' תורים או ב' בני יונה אחד עולה וא' חטאת כדכתיב בהדיא בקרא גבי יולדת והמצורע קרבנו ג' כבשים אחד עולה ואחד אשם וכשבה לחטאת כדכתיב וביום השמיני יקח ב' כבשים תמימים וכבשה אחת תמימה וכתיב ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם וגו' וכתיב ועשה הכהן את החטאת דהיינו כבשה וכתיב ואחר ישחט את העולה דהיינו הכבש האחר ואם אין ידו משגת מביא קן אחד עולה ואחד חטאת וכבש לאשם כדכתיב התם בהדיא ואם דל הוא וגו'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>הזב </b> והזבה והמצורע מביאין כפרתן ביום השמיני לטהרתן כדכתיב בכולהו וביום השמיני יביא וגו' וכתיב בזב וספר לו שבעת ימים לטהרתו וכבס בגדיו ורחץ במים וכו' ובזבה כתיב וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר.
+
+Halakhah 5
+
+<b>היולדת </b> אינה מביאה קרבנה ביום מ' לזכר או ביום פ' לנקבה אלא מערבת שמשה ומביאה קרבנה למחר שהוא יום מ"א ויום פ"א והוא היום שנאמר בו ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת ודרשינן יום מלאת תביא תוך מלאת לא תביא ספ"ק דכריתות במשנה המפלת לאור פ"א ב"ש פוטרים מן הקרבן וב"ה מחייבין וע"כ לא נחלקו אלא באור פ"א אבל ביום פ' לכ"ע פטורה אם הפילה דכל שהפילה תוך ימי מלאת ילפינן התם פ"ד מחוסרי כפרה דמביאה קרבן אחד על וולדות הרבה כדכתיב זאת תורת היולדת וכל היכא דכתיב תורה משמע רבים ואם הפילה ביום פ"א לכ"ע מביאה קרבן אחר שהרי הוא אחר מלאת לא נחלקו אלא בליל פ"א דלב"ש הואיל שאינה ראויה להביא קרבן בלילה דכתיב ביום צוותו את בני ישראל להקריב וגו' הרי הוא כתוך ימי מלאת ולב"ה כיון שכלו ימי טהרה ואם ראת בליל זו טמאה הרי הוא לאחר ימי מלאת ולכך חייבת להביא קרבן אחר על נפל זה ותניא אמרו להם ב"ה לב"ש הרי הוא אומר או לבת לרבות אור שמונים ואחד שמביאה קרבן על מה שהפילה שהרי הוא אחר מלאת ואם הביאה קרבנה תוך ימי מלאת לא יצאת כדדרשינן יום מלאת תביא תוך מלאת לא תביא אפילו הביאה על וולדות הראשונים בתוך ימי מלאת של ולד זה לא יצאת דדרשינן על ובמלאת ימי וגו' תביא וגו' יום מלאת תביא תוך מלאת לא תביא יכול לא תביא על לידה זאת שלפני מלאת כלומר שלא נשלמו פ"א יום ללידה זו אבל תביא על לידה אחרת שילדה קודם ועברו ימי מלאת ולא הביאה וילדה ועתה היא תוך ימי מלאת של לידה זו ת"ל ובמלאת ימי טהרה וגו' ביום מלאת תביא תוך מלאת לא תביא. עברו ימים אלו ולא הביאו כפרתם הרי אלו מקריבים כפרתם לאחר זמן וכל זמן שלא הקריבו חטאתם אסורים לאכול בקדשים אבל העולה והאשם אינם מעכבים דכתיב גבי יולדת והקריבו לפני ה' מלמד שאין מעכבה לאכול בקדשים אלא אחד מהם ואי זהו זה חטאת דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה גבי אחד לחטאת מי שהוא בא לכפר בו הכפרה תלויה וגבי מצורע כתיב ועשה הכהן את החטאת וכפר על המטהר ותניא בת"כ מה ת"ל וכפר לפי שנאמר בסמוך והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה וכפר יכול יהו כולם מעכבים ת"ל ועשה הכהן את החטאת וכפר מלמד שכפרה בחטאת. מחוסרי כפרה אין צריך דעת בעלים שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים אם היו מחוסרי כפרה דכתיב זאת תורת הזב בין גדול בין קטן כדאמ' ר' יוחנן פרק אין בין המודר דתורת אתי לרבויי קטן.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אי </b> זו היא זבה שזב דמה ג' ימים זו זה אחר זה בלא עת נדתה וזו היא זבה גדולה שצריכה ספירת שבעה וחייבת בקרבן כדכתיב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה ותניא בת"כ ימים שנים רבים שלשה יכול ימים הרבה א"ר עקיבא כל ששמעו מרובה ושמעו ממועט תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת ואמר ימים ואמר רבים מה ימים שנים דתפשת מעט תפשת אף רבים מיעוט רבים ג' יכול שנים ושלשה הרי חמשה וכי נאמר ימים ורבים לא נאמר אלא ימים רבים וכתיב בלא עת נדתה אחר שיצאו שבעת ימי נדתה וכתיב בה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר וביום השמיני תקח לה ב' תורים ובהלכות נדה נתבאר. זבה ונדה וספק זבה וזב חטאתם נאכלת וספק אין חטאתם נאכלת שחטאת העוף הבאה על הספק תשרף כדתניא פרק אין בערכין כל זבות הטועות מביאות קרבן לסוף שבעה ימים נקיים חוץ מפתחה שבעה ושמנה שמביאות קרבן דממה נפשך זבות נינהו כדאמרינן התם אבל אחרנייתא אינו נאכל החטאת דשמא לא ימי זיבה היו וחטאת זו חולין ומליקתה נבלה דחולין מלוקין אינו אלא נבלה ובהלכות נדה התבאר מה תלד או תפיל ותהיה טמאה לידה או לא תהיה וכל שטמאה לידה מביאה קרבן וחטאתה נאכלת וכל שאינה טמאה לידה פטורה מן הקרבן כדכתיב ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא וגו' כל שטמאה לידה ויש לה ימי טהרה מביא קרבן אבל שאינה טמאה לידה אינה מביאה קרבן:
+
+Halakhah 7
+
+<b>מצות קסז </b> שתקריב היולדת כשתטהר קרבן וספק יולדת מביאה קרבן ואינו נאכל כדתנן בפרק קמא דכריתות ואלו מביאות ואינן נאכלות המפלת ואינה יודעת מה הפילה וב' נשים שהפילו אחד ממין פטור ואחד ממין חובה ואין ידוע אי זו הפילה סנדל או שליא שהוא ממין החובה ואי זו הפילה ממין פטור דגים וחגבים מפני שהפילו במחבואה אחד ומביאות כל אחד שתי תורים ולא שתיהן קרבן אחד על ידי תנאי כר' יוסי דלית הלכתא כותיה וילפינן בנזיר דחטאת העוף באה על הספק כדתניא פרק מי שאמר ר' יוסי בר חנינא אומר מנין לחטאת העוף שהיא באה על הספק כגון דלידה או דזיבה דאינה נאכלת ת"ל והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש נקבה לזכר מה זכר מביא קרבן על הודאי אף נקבה מביאה קרבן על הודאי ומה זכר מביא על הספק אשם תלוי אף נקבה תביא על הספק אפילו ספק לידה ועדין לא שמענו אם ממין בהמה אם ממין עוף אלא ממה שלמדנו שמביא זכר על הספק מאותו מין שמביא על הודאי אף נקבה ממין שמביאה על הוודאי שהוא עוף מביאה נמי על ספק לידה אימא זכר מביא קרבן ונאכל שהרי אשם תלוי נאכל אף נקבה תביא קרבן ונאכל לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד לבד יש בו דדילמא שומן הוא מה שאכל ומייתי חולין לעזרה תאמר בנקבה שיש בה ב' איסורין מאי ב' איסורין איסור נבלה דמליקה נבל' ואיסור חולין בעזרה. אחד היולדת ואחד המפלת ולד אחד או וולדות הרבה הרי זו מביאה קרבן אחד לכולן כדתנא תנא קמיה דרב ששת פ"ד מחוסרי כפרה זאת תורת היולדת לזכר או לנקבה מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה דכל היכא דכתיב תורה משמע רבים יכול אף על הלידה ועל הזיבה תביא קרבן אחד כגון שראת ג' ימים בימי זיבה והפסיקה רביעי וילדה בחמשי דיולדת בזוב הויא ת"ל זאת על לידה א' תביא משמע ואקשי' אלא מעתה אכלה דם וילדה ה"ה דאין מביאה אלא קרבן אחד אי לאו זאת אלא אימא הכי יכול על הלידה שלפני מלאת ועל הלידה שלאחר מלאת לא תביא אלא קרבן אחד ת"ל זאת משמע על לידה א' וכיון דהוה בעינן מעיקרא לרבויי דאפילו על לידה וזיבה לא תביא אלא קרבן אחד משמע דפשוט דעל לידה והפלה לא מייתי אלא קרבן אחד כל שילדה והפילה תוך ימי מלאת אבל הפילה אחר ימי מלאת תביא אף על השני ואם הפילה תוך ימי מלאת וחזרה והפילה תוך ימי מלאת של נפל זה השני וחזרה והפילה תוך ימי מלאת שלישי פטורה ואינה מביאה אלא על לידה ראשונה שהרי אחרון תוך ימי מלאת שלישי ושלישי תוך ימי מלאת של שני ושני תוך ימי מלאת של ראשון ואינה מביאה אלא קרבן אחד על הכל כדתנן פ"ד מחוסרי כפרה. היולדת טומטום או אנדרוגינוס והפילה נפל אחר מ' מיום לידתו הרי זו מביאה קרבן על נפל זה שמא זכר הוא הראשון והרי הפילה אחר ימי מלאת ואין חטאתה נאכלת שמא נקבה היא הראשונה ובתוך ימי מלאת הפילה וחיוב קרבן לטומטום ואנדרוגינוס ילפינן מדכתיב ואם נקבה תלד ה"ל למיכתב ואם נקבה היא מאי תלד הא אין דבר תלוי אלא בלידה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>האשה </b> שיש עליה ספק חמש זיבות או ה' לידות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה היו לידות וזיבות ודאות השאר עליה חובה כדתנן ספ"ק דכריתות וטעמא שהרי קרבן זה לטהרה בא והרי הוא כטבילה אם נטמאה האשה כמה טומאות טבילה אחת לכולן אף קרבן זה כן ואין השאר עליה חובה לא הצריכוה חכמים להביאה שאף האחד בקושי התירו להקריב ספק מליקת חולין למזבח שאם לא כן אין תקנה ליטהר בקדשים אבל ה' לידות וזיבות ודאות מביאה קרבן ואוכלת בזבחים כמו שפירשתי מדין טבילה והשאר עליה חובה כדאמ' יכול תביא על הלידה שלפני מלאת ועל הלידה שלאחר מלאת קרבן אחד לשניהם ת"ל זאת היו עליה ה' לידות ודאות וחמש לידות ספק או חמש לידות ודאות וחמש זיבות ספק מביאה ב' קרבנות א' על הודאי ונאכל ושאר הודאות עליה חובה ואחד על הספק ואינו נאכל ואין השאר עליה חובה ואוכלת בזבחים שם בריתא פלוגתא דת"ק ורבי יוחנן בן נורי ורבי עקיבא ונקטינן כת"ק כטעמא דלעיל.
+
+Halakhah 11
+
+<b>האשה </b> שנתגיירה ואין ידוע אם עד שלא נתגיירה ילדה או משנתגיירה ילדה מביאה קרבן מספק ואינו נאכל ס"פ הזרוע תני ר' חייא ח' ספיקות נאמרו בגר ארבע מהן לחיוב וד' מהן לפטור וחד מהני דחיוב הוי קרבן אשתו דספק איסור כרת הוא לאכול בקדשים עד שתביא כפרה דמחוסר כיפורים אסור בקדשים וענוש כרת. ספק מחוסרי כפרה שעבר עליו י"ה חייבין להביא לאחר י"ה דלאו לכפרה אתי דבצער לידה נתכפרה אלא להכשירה לאכול בקדשים וכן בשאר מחוסרי כפרה מספק כדילפינן פ"ג דהלכות שגגות.
+
+Halakhah 12
+
+<b>האשה </b> שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות הקינים ונותנת בשופר ואוכלת בקדשים לערב חזקה שאין ב"ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל המעות שבשופר ויקריבו כנגדן קינים בשקלים פי"ג שופרות בתלמוד ירושלמי. האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשים עולתה דנשתעבדו נכסיה ושעבודא דאוריתא כדתנן ספ"ק דקינין:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קסח </b> שיקריב הזב כשיטהר קרבן פרק בנות כותיים אמר רב הונא זוב דומה למי בצק של שעורים זוב דיהא ודומה ללובן ביצה המוזרת אבל שכבת זרע קשורה ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת שנוצר האפרוח בה כשהיא תחת התרנגולת וילפינן בת"כ דהאי זיבה מחמת שכבת זרע הוא אלא שהיא זיבה כלובן ביצה המוזרת דכתיב כי יהיה זב יכול זב מכל מקום יהא טמא ת"ל מבשרו ולא כל בשרו אחר שחלק הכתוב בין בשר לבשר זכיתי לדון טמא בזב וטמא בזבה מה זבה ממקום שהיא מתטמאה טומאה קלה נדה מטמאה טומאה חמורה זבה אף הזב ממקום שהוא מטמא טומאה קלה קרי מטמא טומאה חמורה זיבה. ראית הזב מחמת אונס או חולי אינו זב דכתיב מבשרו מחמת בשרו הוא שיהיה טמא ולא מחמת חולי ואונס מכאן אמרו במס' זבים פ"ב בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה במאכל ובמשתה וכו' ואע"ג דהאי מבשרו מפקי' ליה בת"כ שיהא זיבה ממקום שכבת זרע ולא נימא כל מקום שזב כגון רוקו וכו' נראה דהתם דרשי' מדכתיב מבשרו מקצת בשרו ולא כל בשרו והוה סגי למיכתב מבשר וכתב מבשרו ללמד מחמת בשרו ולא מחמת חולי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הרואה </b> קרי אינו מתטמא בזוב מעת לעת כדתנן פ"ב דזבין שראיה זו של זוב מחמת שכבת זרע שראה היא א"נ כיון דראה קרי האי זיבה מחמת חולשה דקרי היא וכן למראה ולהרהור תולין כל מעת לעת כדתניא בתוספתא כשם שתולין לו שכבת זרע מעת לעת כך תולין למראה ולהרהור מעת לעת אבל למאכל ולמשתה למשא ולקפיצה תולין לו כל זמן שהוא מצטער.
+
+Halakhah 4
+
+<b>מי </b> שמל ואח"כ ראה זוב בין גוי בין ישראל תולין במילה כל זמן שמצטער כדתניא בתוספתא דזבין ובת"כ ילפינן לגרים דמטמאים בזיבה דכתיב בני ישראל אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות את הגרים ואת העבדים משוחררים ת"ל ואמרת אליהם גוי שנתגייר וראה קרי מטמא בזיבה מיד ואין תולין לו מעת לעת ופי' רבי' שמשון בפי' סדר טהרות במס' זבין טעמא משום דבישראל שקריו טמא מציל מזיבה אבל גוי דקריו טהור אינו מציל מזיבה וכדתניא בספרי והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שקרי פוטר בזיבה מעת לעת והיינו בישראל דשייכא ביה טומאת קרי וטבילה ע"כ. קטן אין תולין לו במראה שאין לקטן מראה והרהור המביא לידי זוב כדאמר' בתוספתא דזבים פ"ב לפי' בודקין אותו בה' דרכים בלבד ובת"כ ובפ' בנות כותיים ילפינן מדכתיב איש איש דתינוק בן יום א' מטמא בזיבה וכשם שתולין לו בחליו כך תולין לו בחולי אמו. בד"א שבודקין את הזב בדרכים אלה בראיה שניה של זוב שבה יעשה זוב אבל בראיה ראשונה אפילו ראה אותה באונס וראה שניה מחמת בשרו הרי זה טמא טומאת זיבות בפ' בנות כותיים אמר רב הונא ראיה ראשונה של זב מטמאה באונס שנאמר זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה שכבת זרע מטמא באונס אותה טומאה קלה האמורה בה מגע וטומאת ערב אף ראיה ראשונה של זב מטמאה באונס להצטרף לשניה לטמא בזב גמור והא דכתיב מבשרו ולא מחמת אונסו ע"כ אראיה שניה דכתיב בתריה קאי ולא אראשונה דהא איתקש לשכבת זרע דכל עצמו מחמת אונס חימום בא ואעפ"כ בודקין אותו בראשונה כדתנן פ"ב דזבין ראה ראיה ראשונה בודקין אותו ומוקמי' לה לקרבן דאי קמייתא באונס לא מיצטרפא לשלש לקרבן אבל מצטרפת לשניה לטומאה דאם ראיה שניה בלא אונס אע"פ שראיה ראשונה באונס עושה משכב ומושב ובעי שבעה נקיים וביאת מים חיים דכי כתיב מבשרו ולא מחמת אונסו אשניה כתיב אבל ראשונה איתקש לשכבת זרע כדא' ובראיה שלישית אין בודקין אותו כלל אפילו ראה אותה מחמת אונס כדתנן התם שלישית אין בודקין אותו רבי אליעזר אומר אף בשלישית בודקין אותו ואמרינן פ' בנות כותיים דבאתים פליגי דכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה רבנן לא דרשי את הזב חדא זובו תרתי לזכר כלומר עד כאן יש לו דין זכר שאינו מטמא באונס בשניה מכאן ואילך דהיינו בשלישית לנקבה כתיב כלומר יש לו דין נקבה שמטמאה באונס כדילפינן מדכתיב כי יזוב זוב דמה וגו'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הרואה </b> ראיה ראשונה של זוב הרי הוא כבעל קרי ראה שתים הרי זה זוב וצריך ספירת שבעה וביאת מים חיים ואינו חייב בקרבן ראה ג' ראיות הרי זה זב גמור וחייב בקרבן כדתנן פ"ק דמגילה אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן ובגמרא הא לענין משכב ומושב וספירת שבעה זה וזה שוין מנה"מ דשוין לטומאה ואין שוין לקרבן דת"ר ר' סימאי אומר מנה הכתוב שתים וקרא טמא ואיש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הרי שתי זיבות מנויות כאן וקראו טמא שלש וקראו טמא דכתיב וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו הרי לך שלש וקראו טמא דכתיב טומאתו היא הא כיצד אם משנים טמא למה פרט לך הכתוב (שתים) שלש לטומאה אלא שתים לטומאה ושלש לקרבן ולא מצית אמרת ב' לקרבן וג' לטומאה דכתיב וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו משמע מקצת זבין מביאין קרבן ומקצת אין מביאין קרבן הא כיצד ראה שלש מביא שתים אינו מביא או אינו אלא ראה שתים מביא שלש אינו מביא אמרת עד שלא ראה שלש ראה שתים והרי כבר ירד לכל חומר זב ומי הוציאו ואיצטריך דרבי סימאי ואיצטריך מזובו כדאיתא התם. אחד הרואה שתי ראיות או ג' בזה אחר זה או ראיה אחת בכל יום הרי זה זב כדא' פ' כיצד הרגל וזאת תהיה טומאתו בזובו תלה הכתוב את הזב בראיות ואת הזבה בימים דכתיב כי יזוב זוב דמה ימים רבים ימים שנים רבים שלשה ובזב כתיב ג' ראיות בקרא דכתיב זוב תלתא זמני וכתיב טומאתו היא דמשמע בהנך שלשה הויא טומאה ומדכתיב זאת ממעט זבה מראיות ביום א' אבל זב בימים נמי מטמא כדכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש זכר לנקבה מה נקבה מטמאה בימים אף זכר בימים. ואם הפסיק הזב בין ראיה לראיה יום שלם אינם מצטרפות דבזבה בעיא ג' ימים רצופים כדתנן ימים רבים וכתיב וספרה לה שבעת ימים מה שבעת ימים הם רצופים כדכתיב ואחר תטהר אחר אחר לכולן וכדתנן פ"ק דזבין ראה אחת היום ושתים למחר ב' היום ואחד למחר ג' לשלשה ימים או לשלשה לילות הרי זה זב גמור וטעמא דטומאתו תלויה בזובו כדכתיב טומאתו היא ואינה תלויה בימים לכך אפילו ראה שלשתן בשעה אחד הוי זב וכן כשראה ג' ראיות בשלשה ימים רצופים אבל כשהיתה הפסקה בין ראיה יום שלם אין מצטרפין לא לקרבן ולא לטומאה דבעיא רצופין כדא'.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ראיית </b> הזב אין לה שיעור כדתנן ריש פ' יוצא דופן ומטמאין בכל שהן אפילו כעין החרדל ובפחות מכאן ובגמרא אמר שמואל זב צריך בחתימת פי האמה ואמרינן דאתי כר' נתן משום ר' ישמעאל ולא הודו לו חכמים דסברי דבכל שהו טמא כדכתיב או החתים בשרו כל שניכר בבשרו מטמאה. היה הזוב נגרר ויוצא ולא פסק אם יש מתחלת הראיה עד סופה בכדי טבילה וסיפוג או יותר נחשבת כשתים שם פ"א דזבין במשנה שאם ראה א' והפסיק כדי טבילה וסיפוג שהוא כדי שירד ויטבול ויעלה ויסתפג כפי מה שפירשו בתוס' ואחר כך ראה שתים או אחת מרובה כשתים או אפכא שראה קודם שתים או מרובה כשתים והפסיק וראה א' הרי זה זב גמור והרב ז"ל כתב דא' ארוכה כשתים היה נחשבת כשתים וממילא משמע דבין בתחל' בין בסוף הוא כשתי החלוקות השנויות במשנה כמו שכתב בסמוך אבל שיעור הארוכה שתהא כדי טבילה וסיפוג לא הוזכר במשנה זו אלא מדתנן בסמוך ראה א' ארוכה כשלש והיא כדי שתי טבילות וב' סיפוגין משמע דבאחת ארוכה כשתים הוי ארוכה כטבילה וסיפוג ונרא' דכיון דזוב אין לו שיעור כדילפינן לעיל דבכל שהוא מטמא א"כ כשראה אחת ארוכה כשתים כיון שמתחלת ראייתו בכל שהו נטמא והיה שהות לטבול ועדין הוא רואה נחשב כשתים וכן בארוכה כשלש כיון דיש כשתי טבילות חשיבה כשלש כיון דיש כדי טהרה בין תחלת ראיה לאמצעיתה וכן בין אמצעיתה לסופה ובת"כ ילפינן ראיות גדולות מדכתיב זוב ג' זימני וקטנות מהחתים וכו' ולמה נאמרו קטנות ליתן שיעור לגדולות כקטנות שאם ראה אחת מרובה וארוכה כשלש בקטנות טמא ראה א' ביום והפסיק וראה ב' או א' מרובה כשתים או אפכא כדתנן במתניתין לעיל הרי זה זב גמור.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ראה </b> ראיה אח' מקצתה בסוף היום ומקצתה בתחלת הלילה אף על פי שאינה ארוכה כשתים הימים מחלקים והויא כשתי ראיות כדתנן התם ראה אחת היום ואחת בין השמשות אחת בין השמשות ואחת למחר אם יודע שמקצת הראיה היום ומקצתה למחר ודאי לטומאה ולקרבן ואם ספק ודאי לטומאה וספק לקרבן דאותה של בין השמשות נחלקת לשתים כיון דיש בה משני ימים והרי יש כאן שלש ראיות ואם דשמא כולה מהיום או כולה מהלילה ודאי לטומאה דמה נפשך איכא שתים וספק לקרבן דמספקא לן שמא ב' שמא שלש דאי כולה מן היום או כולה מן הלילה איכא שתים עם הראיה ראשונה דבראיה זו לא היה מתחלתה לסופה כדי טבילה וסיפוג ואפילו הכי אי מקצתה היתה ביום ומקצתה היתה בלילה הוו שלש ראיות דימים מחלקים דכיון דזוב מטמא בכל שהו כדילפינן לעיל וראה כל שהו בסוף יום זה וכל שהו בתחלת יום הבא אחריו דהיינו בין השמשות הרי הם שתי ראיות כיון דהוו כשני ימים וילפינן לעיל מדכתיב לזכר ולנקבה מה נקבה בימים אף זכר בימים והרב ז"ל לא כתב ודאי לטומאה ולקרבן שהרי כתב שאם ראה א' בסוף היום מקצתה ומקצתה בתחלת הלילה אע"פ שאינה ארוכה שהימים מחלקים ומשום דאם ראה בבין השמשות אי איפשר שיהיה ידוע אם היה מקצתה היום ומקצתה למחר ולכך מספקינן לה בקרבן ומביא ואינו נאכל אבל אם היה ידוע שהיה מקצת הראיה בסוף היום ומקצתה בתחלת יום הבא היה מביא קרבן ודאי כדתנן במתניתין ראיה א' בין השמשות של יום השבת וראיה שניה בין השמשות של מוצאי שבת הרי זה ספק לטומאה וספק לקרבן שמא היה הפסק בין שתי הראיות יום שבת ואינם מצטרפות או שמא לא היה הפסק יום א' דאחת מהן היתה מקצתה ביום ומקצתה בלילה והרי יש כאן שלש ראיות וחייב קרבן ולפיכך מביא מספק ואינו נאכל וכדתנן בההיא מתניתין ראה ב' ימים בין השמשות ספק לטומאה ולקרבן:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הימים שהזב רואה בהם זיבות הרי הוא טמא וכשיפסוק הזיבות מונה שבעה וטובל ומערי' שמשו ובשמיני מביא קרבן אם היה בעל שלש [ראיות] וכדכת' וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו דהיינו שבעת ימים טהורים מטומאת זיבה שלא יראה זוב שבעת ימים רצופים ורחץ במים וגו' וביום השמיני וגו' ואם ראה זוב אפילו בסוף שביעי אחר שטבל סתר הכל וחוזר למנות מאחר יום הראיה דשבעה ימים רצופים בעיא כדכתיב שבעת ימים לטהרתו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>זב </b> שראה קרי באחד משבעת ימי הספירה אינו סותר אלא יומו כדאמ' פרק בנות כותיים תני אבוה דר' אבין מה גרם לו זובו שבעה לפיכך סותר שבעה מה גרם לו קריו יום א' לפיכך סותר יום אחד וכדאמר' פרק תינוקת לטמאה בה אמר רחמנא זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה מה זיבה סותרת דבעינן שבעת ימים רצופים אף קרי סותר אימא זיבה סותרת הכל אף קרי סותר הכל ת"ל לטמאה בה אין לך סתירה אלא בטומאתה האמור בה מה טומאת קרי יום א' אף סתירתו יום א'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>זב </b> שבדק ביום א' מימי הספירה ומצא טהור ולא בדק כל שבעה וביום שביעי בדק ומצא טהור הרי זה בחזקת טהרה שם פרק תנוקת פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע ור' עקיבא במתנ' דתני ר' יוסי ור' שמעון אמרי הלכה כר' אליעזר ואע"ג דאין למדין הלכה מפי תלמוד הא פסיק תלמודא בפ"ק הלכתא כר' אליעזר בארבע והאי חד מינייהו דקאמר ר' אליעזר הכא במתניתין דבדק יום א' ויום שביעי ומצא טהור ושאר ימים לא בדק דהוי בחזקת טהרה ובגמרא איבעיא להו בדקו עצמן יום א' ויום ח' נמצאו טהור ושאר הימים לא בדקה לר' אליעזר מהו ואמר רב היא היא תחלתן אע"פ שאין סופן טהור ואמר רב נמי התם נדה שהפרישה בטהרה בשלישי שלה סופרתן למנין שבעה נקיים וכי קאמר רב בר משלישי כגון דלא בדקה אלא ביום שלישי זה שפסקה וביום שביעי ואשמועינן כי היכי דתחלתן אע"פ שאין סופן הכי נמי סופן אע"פ שאין תחלתן.
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b> ראיה שהיא סותרת אינה מביאה לידי קרבן ואפילו ראה ג' ראיות בסוף יום שביעי של שבעת ימים נקיים אינו מביא קרבן שראיות אלו לסתירה אבל ראה ג' ראיות בליל שמיני מביא קרבן שאין ראיות אלו סותרות והיינו בעל ב' ראיות שזיבה ראשונה בת שתי ראיות היתה אבל היה זב בעל ג' ראיות וראה שלש בליל ח' שלאחר שבעת ימים נקיים אינו מביא קרבן שני על שלש ראיות אלו דאף על גב דאינן סותרות הרי לא יצא לזמן הראוי לקרבן דלילה מחוסר זמן לכל הוא. חוץ מיולדת שהפילה בליל פ"א שמביאה קרבן שני כדילפינן לעיל מדכתיב או לבת אליבא דבית הילל ואמרינן התם סוף פרק קמא דכריתות זב שראה שלש ראיות בליל שמיני מה ב"ה אומרים בדבר זה טעמייהו דב"ה במפלת בליל פ"א משום דכתיב לבת אבל זב שראה שלש ראיות בליל ח' פטרי דלא מיתרי קראי או דילמא ל"ש ואמרינן תני חדא זב שראה שלש ראיות בליל ח' מביא קרבן ותניא אידך דאינו מביא ואמר רבי אלעזר הני תנאי סברי לילה מחוסר זמן והא דתניא מביא בזב שזיבה ראשונה שלו היתה של שתי ראיות ולא היה מחוייב קרבן ולכך מביא על שלש ראיות אלו שראה בליל ח' וקמ"ל דדוקא ראה בליל ח' אבל ביממא דיום שביעי לא דקסבר כל ראיה שסותרת אין מביאה לידי קרבן והא דתני אין מביא בזב בעל ג' ראיות דכיון דלא יצא לשעה הראויה לקרבן כולה חדא זיבה אריכתא היא. אמר רבי יוחנן ראה א' בליל ח' ושתים ביום ח' מביא שתי קרבנות שתים בלילה וא' ביום אינו מביא ואמר רב יוסף תדע דהא ראיה ראשונה שכבת זרע בעלמא הוא דאין לה אלא טומאת ערב ולכך כד חזי תרתי אחרנייתא ביממא מצטרפי לה אבל ב' בלילה וא' ביום ח' אינו מצטרף ואין מביא קרבן על זיבה זו אחרונה דעיקר' בליל ח' היתה ואף על פי שאינה סותרת כיון דלא יצתה לשעה הראויה לקרבן אינו מביא כדא'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הכל </b> מתטמאין בזיבה אפילו קטן בן יומו פרק ב' דזבים תנן הכל מטמאין בזיבה אף הגרים ועבדים בין משוחררים בין שאינן משוחררים וחרש ושוטה וקטן ותניא בת"כ בני ישראל מנין לרבות את הגרים ועבדים משוחררים תלמוד לומר ואמרת אליהם איש שאין לי אלא איש מנין לרבות את האשה ואת הקטן תלמוד לומר איש איש דברי רבי יהודה ומשוחררים לאו דוקא דהא תנן בין שאינן משוחררים אלא למימר דאפי' משוחררים צריכים ריבוי וכי האי גונא אשכחן פרק הערל גבי טומאת לידה כדמייתי רבי שמעון בפרק ב' דזבין והרי העבדים וחרש ושוטה הם כקטן שמביאין עליהם כפרה להאכילן בקדשים וחטאתן נאכלת וסריס אדם וסריס חמה מתטמאין בזיבה כדתנן התם דהא הוו בכלל בני ישראל. וטומטום ואנדרוגינוס נותנין עליהם חומרי האיש וחומרי האשה שמטמאין בלובן ובאודם וטומאתם בספק כדתנן במתני' ולפיכך אין קרבנם נאכל. היה מונה שבעת ימים נקיים ללובן וראה אודם או איפכא הרי זה אינו סותר כדתניא בתוספתא דפרק קמא דזבין ונראה דטעמא משום דאע"ג דמטמא בלובן ובאודם היינו בלובן משום איש ובאודם משום אשה ולא אתי אודם דמשום אשה וסותר לובן דמשום איש וכן איפכא:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קסט </b> שיקריב מצורע כשיטהר קרבן אחר שיטהר בעץ ארז כדכתיב שנים צפורים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב וצוה הכהן ושחט וגו' וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה ומונה שבעת ימים כדכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים וביום השביעי מגלח תגלחת שניה כדכתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו כתגלחת ראשונה כדתנן בפרק י"ד דנגעים משום דשתיהן שוות דמילי טובא כתיבי בשניה דלא כתיבי בראשונה וילפי מהדדי בג"ש בת"כ נאמר וגלח את כל שערו בראשונה וגלח את כל שערו בשניה וטובל כדכתי' ורחץ בשרו במים וטהר ומעריב שמשו ולמחר בשמיני טובל פעם שניה כדתנן התם טבל בלשכת המצורעים בא ועמד בשער ניקנור רבי יהודה אומר אינו צריך טבילה ונראה דהך טבילה הויא דרבנן דלא כתיב בתורה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>נתאחר </b> ולא גלח בשביעי כשיגלח יעריב שמשו ויביא קרבנותיו למחרת כדתניא בתורת כהנים גלח בשביעי מביא קרבנותיו בשמיני גלח בשמיני אין מביא קרבנותיו בו ביום דברי רבי עקיבא אמר ליה רבי טרפון מה בין זה לנזיר אמר לו שהנזיר טהרתו תלויה בימים ומצורע טהרתו תלויה בתגלחת אין מביא קרבנותיו אלא אם כן מעורב שמש. כיצד עושין לו המצורע עומד חוץ לעזרת ישראל כנגד פתח מזרחית כדתניא בתוספתא ומעמידו בשער ניקנור וכו' כדכתיב והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואותם לפני ה' בשער ניקנור ולא בעזרה עצמה לפי שהוא מחוסר כיפורים והכהן מניף אשמו עם לוג השמן כדכתיב והניף אותם תנופה לפני ה' ואם הניף כל אחד בפני עצמו יצא דכתיב אותו לאשם והניף דמשמע דאשם לחודיה טעון תנופה והדר כתיב אותם תנופה משמע תרוייהו יכול יניף שניהם ויחזור ויניף כל אחד תלמוד לומר תנופה ולא תנופות כן מצאתי בפירוש ת"כ לרב רבי הלל בן רבינו אליקים ז"ל. ואח"כ מביא את האשם ומכניס שתי ידיו וסומך כדתנן במתני' דנגעי' ובתוספתא כל הסמיכות שבמקדש תכף לסמיכה שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער ניקנור שאין יכול ליכנס לעזרה עד שיזרוק עליו מדם אשמו וחטאתו ולזה כתב הרב ז"ל ושוחטין אותו מיד דאף על גב דאי איפשר שיהיה תכף לסמיכה שחיטה אפילו הכי לא יעכבנו אלא מיד כשיגיע למקום השחיטה ישחטנו. ומקבלין שני כהנים את דמו אחד מקבל וזורקו על גבי המזבח ואחד בידו הימנית ומערה לידו השמאלית ומזה באצבעו הימנית כדתנן במתני' ובתוס' ותניא בסוף פרק הוציאו לו ולקח הכהן מדם האשם יכול בכלי תלמוד לומר ונתן מה נתינה בעצמו של כהן אף לקיחה בעצמו של כהן יכול אף למזבח כן דקי"ל דאשם מצורע טעון מתן דמים לגבי מזבח כשאר אשמות דאף על גב דלא כתיב ביה הרי הוא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל והחזירו לך הכתוב לכללו בפי' דלכך נאמר כי כחטאת האשם הוא לכהן מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורים אף זה טעון מתן דמים ואימורים יכול לא יתקבל בכלי אלא בעצמו של כהן כדכתיב ונתן תלמוד לומר כי כחטאת האשם הוא לכהן מה חטאת טעונת כלי לקבל דמה כדילפינן בהיקשא דזאת התורה לעולה למנחה וגו' ובעולה ובשלמים כתיב וישם באגנות ואשם נמי מהכא גמר דבעי כלי אלא אשם מצורע משום דיצא לידון בדבר החדש שהוא בהן יד ובהן רגל ואזן ימנית הוצרך להחזירו לכללו בהיקשא דכחטאת האשם נמצאת אתה אומר אשם מצורע שני כהנים מקבלין את דמו אחד ביד ואחד בכלי זה שקבל בכלי בא לו אצל מזבח וזה שקבל ביד בא לו אצל מצורע ומה שכתב הרב שמקבל בידו הימנית ומערה לידו השמאלית ומזה באצבעו הימנית ואם שנה וקבל בשמאל בתחלה פסל מצאתי בתוספתא בהפך זה שקבל בכלי מקבל בימין וזה שקבל ביד מקבל בשמאל ואם שנה פסל ופירוש הר"ש מקבל בשמאל דכתיב על כפו השמאלית וכתיב נמי וטבל באצבעו הימנית ע"כ וקשיא דהאי קרא לא כתיב אלא גבי לוג שמן כדכתיב ולקח הכהן מלוג השמן ויצק על כף הכהן השמאלית וטבל הכהן את אצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית וגו' וגבי דם לא הוזכר ימנית ושמאלית אלא ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן על תנוך אזן המטהר הימנית וגו' ואיפשר דאיכא היקשא מדם לשמן דכתיב בדם ונתן הכהן על תנוך וכתיב בשמן יתן הכהן על תנוך וגו' על דם האשם כי היכי דדם ושמן ניתנים בתנוך ובאזנות במקום אחד כדכתיב על דם האשם הכי נמי נתינה דכתיב בתרוייהו בעצמו של כהן הויא בכף שמאלית כדכתיב גבי שמן כפו השמאלית ולמה שכתב הרב ז"ל שמקבל בידו הימנית וחוזר ומערה לידו השמאלית ומזה באצבעו הימנית נראה דיליף לה הכי מדתנ' לה פרק הוציאו לו ובת"כ ולקח הכהן יכול בכלי תלמוד לומר ולקח הכהן ונתן הכהן מה נתינה בעצמו של כהן אף לקיחה שהיא קבלה בעצמו של כהן ואם כן יכול אף זריקה של מזבח תהא ביד תלמוד לומר כי כחטאת האשם הוא לכהן מה חטאת טעונה כלי כדאמ' לעיל אף אשם זה טעון כלי ומדלא מפלגינן בין קבלה לנתינת בהונות דכתיב בה ונתן אלא דבקבלה דהיינו לקיחה דכתיב בקרא איכא כלי ונתינה דכתיב ונתן הויא בעצמו של כהן משמע דביד שמקבל לזרוק דהיינו ימין בה הוא מקבל ג"כ ליתן בבהונות והיינו נמי דאיצטריכו ב' כהנים לקבל את דמו דאי קבלה לזריקה בימין וקבלה ליתן בבהונות בשמאל בכהן חד הוה סגי שיקבל בשתי ידיו ויזרוק מדם שקבל בימינו ויתן בבהונות אח"כ מדם שקבל בשמאלו אלא מדאיצטריך ב' כהני' כדתנן במתני' משמע דתרוייהו בחד ידא דהיינו ימנית אלא שצריך אחר כך לערות ממנה לשמאל כדי להזות באצבע ימין דומיא דהזאת שמן באצבע ימין ולשון התוס' נמי איפשר דמאי דקתני זה שקבל ביד מקבל בשמאל דלדעת הרב ר"ל זה שקבל ביד ימין חוזר ומערה לשמאל אבל אפילו שנאמר דלשון התוספתא היא קבלה מתחלה בשמאל מלשון הגמרא דפרק הוציאו לו ולשון תורת כהנים נרא' דקבלה ליתן בבהונות נמי הויא בימין כדפי' לדעת הרב ז"ל כנ"ל. ומכניס המצורע ראשו ונותן הכהן מן הדם שבכפו על תנוך אזנו הימנית כדתנן במתני' שלהי נגעים ובת"כ דריש אי כתיב ונתן על תוך יכול על תוך ודאי תלמוד לומר נוך אי נוך יכול על גבו של אוזן ת"ל תוך נוך הא כיצד זה גדר האמצעי. ואח"כ יכניס ידו הימנית וכן רגלו שאינו יכול ליכנס כל גופו עדין לעזרה כדכתיב ברישא דענינא והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואותם לפני ה' פתח אהל מועד אבל תנוך ובהונות בעי' שיהיו בעזרה כדכתיב גבי הזאת שמן וכפר עליו הכהן לפני ה' דקאי נמי אהזאת תנוך ובהונות ואם נתן על השמאל לא יצא דהא ימנית כתיב בתנוך ובהונות וכתי' גבי תורת המצורע תהיה לעיכובא ואחר יקריב הכהן חטאתו ועולתו כדכתיב בקרא ועשה הכהן את החטאת וגו' ואחר ישחט את העולה. ואחר שיתן מן הדם על הבהונות נוטל הכהן מלוג השמן ויצק לתוך כפו של חברו כדתנן במתניתין והיינו משום דכתיב בקרא ולקח הכהן מלוג השמן ויצק על כף הכהן השמאלית משמע שהכהן העושה את ההזאות היה יוצק על כף כהן אחר ואם יצק לתוך כף עצמו יצא דהא לא כתיב בהדיא דיצוק לתוך כף אחר וכתיב נמי וטבל הכהן את אצבעו הימנית מן השמן אשר על כפו השמאלית דמשמע כף הכהן המזה עצמו. וטובל אצבעו הימנית בשמן ומזה ז' פעמים כדכתיב והזה שבע פעמים לפני ה' דהיינו כנגד בית קדשי הקדשים על כל הזיה טבילת אצבע בשמן דשבע פעמים אטבילת אצבע ואהזאה קאי וטבל והזה שבע פעמים לפני ה' ואם הזה ולא כיוון כנגד בית קדש הקדשים כשרות כדתניא בהקומץ שלא מכוונות כשרות דלאו מבפנים נינהו אלא בעזרה היה עומד והופך פניו לצד בית קדשי הקדשים ומזה על קרקע העזרה. ואחר כך יתן מן השמן על מקום שנתן דם האשם בתנוך ובהונות כדכתיב בקרא על מקום דם האשם ואף על פי שנתקנח הדם אין דם גורם אלא מקום דם דלהכי כתיב מקום דם גבי מצורע עני. והנותר מן השמן יתן על ראש המטהר ואם לא נתן לא כפר כר' עקיבא דפליג במתני' ארבי יוחנן בן נורי וטעמא דרבי עקיבא דקרא קאי נמי אנתינה בראש כדכתיב על ראש המטהר וכפר וגו' ופרק הוציאו לו תניא דברי הכל מתנות הראש אין מעכבות ומפרש תלמודא טעמא משום דכתיב ומיתר והנותר דהוי שירי שיריים ומתרצים התוספות בריתא זו אליבא דרבי עקיבא. ושאר הלוג מתחלק לכהנים ואינו נאכל אלא בעזרה לזכרי כהונה כדתנן פרק התדיר אם ראית שמן מתחלק בעזרה אי אתה צריך לשאול עליו מהו אלא מותר רקיקי מנחות ישראל ולוג שמן של מצורע וטעמא משום דהוקדש לאשם כדכתיב והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן וכתיב כי כחטאת האשם הוא לכהן קדש קדשים הוא לרבות לוג שמן של מצורע דהוי קדש קדשי' דאי באשם מישתעי קרא הא כתב קרא בצו את אהרן זאת תורת האשם קדש קדשים הוא תורה אחת לכל האשמות שהם קדש קדשים אלא האי קדש קדשים לרבות לוג שמן של מצורע אתא כדתניא בת"כ. ואסור לאכול ממנו עד הזאת שבע ומתן בהונות כדתניא בתוספ' עד מתי מועלין בשמן עד שיתן מתנותיו דהיינו מתן בהונות שאחר שבע הזאות שנגמרה מצותו בר מיציקת הראש והוה ליה כקדשים שהזריקה מוציאה מידי מעילה ור"ש פליג אתנא קמא וסבר דבתר שבע הזאות אזלינן וטעמא דת"ק כדכתיב והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים וגו' ונתן הכהן על תנוך אוזן וגו' והנותר בשמן וגו'. ואם אכל לוקה כאוכל קדשים קודם זריקה דאיתקש לאשם כדאמרינן:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אי </b> זהו תנוך אוזן זה גדר האמצעי כדילפינן לעיל נתן על צידי הבהונות כשר צדי צדדין פסול דעל על דכתיב גבי מצורע עני לא איצטריך דהא כתיב על מקום דם האשם אלא חד על להכשיר צדדין של בהן כדכתיב ועליו מטה מנשה וחד לפסול צדי צדדין נתינת שמן בבהונות בין שהיה שם הדם בין שנתקנח כדכתיב על מקום דם האשם אין הדם גורם אלא מקום גורם. אין לו אזן או בהן ימנית אין לו טהרה עולמית כדתנן במתניתין דשלהי נגעים אליבא דת"ק דר' אליעזר וטעמא דבעינן קרא כדכתיב ימנית וכתיב זאת תהיה תורת המצורע לעיכובא.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אשם </b> מצורע ששחטו שלא לשמו או לא נתן מדמו על בהונות הרי זה טעון נסכים ועולה למזבח וצריך המצורע אשם אחר להכשירו פרק הוציאו לו מימרא דרבי יוחנן ותניא כותיה אשם מצורע ששחטו שלא לשמו או שלא נתן מדמו על גבי בהונות הרי זה עולה לגבי מזבח וטעון נסכים וצריך אשם אחר להכשירו למצורע זה שיאכל בקדשים דעבודה שלא נגמרה הרי היא כמי שאינה ובפרק קמא דמנחות מייתי האי בריתא ובפרק ב' דמדות ומפרש התם רבי יוחנן טעמא דטעון נסכים שאם אי אתה אומר כן פסלתו מליקרב על גב המזבח דלמצורע לא חזי דהא נשחט שלא לשמו ותנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים משום חובה ולעולה לא חזי דהא לא ניתק לרעיה ולנדבה לא חזי דהא אין אשם בא בנדבה אבל בנסכים אתי למזבח ואשם לכהנים וצריך אשם אחר להכשירו. הקדים חטאתו לאשמו שם ריש מנחות בריתא הקדים חטאתו לאשמו לא יהא אחר ממרס אלא תעובר צורתה ובעי למימר טעמא משום דכתיב זאת תהיה כהויתה תהיה אלא משום דשחיטה לאו עבוד' היא הוה מצי למרס בדמו עד שיזה מדם האשם אלא דמסיק רב פפא דטעמא משום דיש מחוסר זמן לבו ביום וכיון דכתיב אשם ברישא והדר חטאת הוי חטאת כמחוסר זמן.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>יש </b> לאדם להביא אשמו היום ולוגו למחר או אחר עשרה ימים פרק הקומץ זוטא אמרו לו לרבי מאיר והלא אדם מביא זבחו היום ונסכיו עד עשרה ימים דאמר מר מנחתם ונסכיהם אפילו למחר אלמא לאו מזבח נינהו ואמרו לו לרבי מאיר והלא אדם מביא אשמו היום ולוגו למחר ועד עשרה ימים מטעמא דאמר דלאו מזבח הוא ולהכי אין חייבין עליו משום פגול אפילו בא עם האשם דאיפשר לשנותו לאשם אחר כדאמ' התם לרבנן דר"מ. חסר הלוג עד שלא יצק ימלאנו מאחר שיצק יביא אחר בתחלה סוף נגעים פלוגתא דרבי עקיבא ור"ש במתניתין וטעמא דרבי עקיבא דלא אמרינן דקבעא ליה לוג שהוא כלי שרת כיון דלא יצק עדין על כפו השמאלית ובת"כ מפיק לה מדכתיב מלוג השמן ויצק וכתיב נמי גבי לוג קדש קדשים הוא כדאמר' לעיל דאתא לרבות לוג שמן של מצורע דהוי קדש קדשים וכתב הוא פרט לשחסר כל שהו וכיון דאכתי לא נעשית מצותו ימלאנו והוי כשר אבל כיון דיצק וחסר אחר כך פסול הילכך בעינן להביא אחר שלם כתחלה. יצק מן השמן לכפו והתחיל להזות ונשפך הלוג עד שלא גמר מתן שבע יביא אחר ויתחיל במתן שבע כדאמ' בתוספתא נתן מקצת מתנות בפנים ונשפך הלוג יביא לוג אחר ויתחיל בתחלה ורבי אליעזר ור"ש אומר ממקום שפסק וטעמ' דרבנן דכל שבע הזאות מצוה אחת וכן כל מתן בהונות מצוה אחת ולהכי יביא אחר בתחלה כשנשפך השמן במקצת בהונות כדתניא בהאי תוספתא גופה לרבנן ומייתו לה שלהי פרק הוציאו לו וכן גמר מתן שבע ונשפך קודם שיתחיל בבהונות יביא לוג אחר כדתניא התם גמר מתנות שבבהונות ונשפך הלוג דברי הכל מתנות הראש אינן מעכבות ומפ' מאי טעמא לא מעכבי אלימא משום דכתיב והנותר מן השמן דקרו ליה שירים אלא מעתה והנותרת מן המנחה הכי נמי דלא מעכבי והאמר מר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטירין את הקומץ עליהם שאני הכא דכתיב ומיתר והנותר דמתנות בהונות קרויין שירים דכתיב בהו ומיתר השמן ומתנות הראש קרויין שירי שירים דכתיב והנותר בשירים הראשונים יתן על ראש המטהר ובתוס' שם ופרק בתרא דזבחים מתרצינן בריתא זו אליבא דהני תנאי רבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי דפליגי במתני' והרב ז"ל כתב לעיל גבי מתנות הראש אם לא נתן לא כפר כרבי עקיבא משמע דמתנות הראש מעכבי והכא כתב שמתנת הראש אינה מעכבת ותירץ רבינו ברוך בפרק קמא דזבחים בריתא זו אליבא דרבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי דהאי דאמרינן דברי הכל אין מעכבת היינו דאינו קרוי מחוסר כפורים ומותר לאכול בקדשים וליכנס למקדש כיון דקבל מן השמן ומדם האשם על הבהונות ואיפשר לומר לדעת הרב ז"ל דרבי עקיבא דאמר אם לא נתן לא כפר היינו כשלא נשפך השמן והכא דאמרי' דברי הכל לא מעכבי היינו כשנשפך שלא יביא אחר בתחלה ואף על גב דכשלא נשפך הוה משמע טפי דלא יעכבו מהא דאמרינן ראוי לבילה אין בילה מעכבת בו הכא שאני דכתיב בהדיא בקרא והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר דמשמע כשיש שמן שלא נשפך יתן אותו על ראש המטהר ואם לאו לא כפר כדכתיב יתן על ראש המטהר וכפר דמשמע אם לא נתן לא כפר לרבי עקיבא. הקדים מתן שמן למתן דם ימלא הלוג שמן ויחזור ויתן שמן לאחר מתן דם כדתניא בתוספתא דנגעים ומייתי לה ריש מנחות וטעמא דבעינן כמו שאמור בענין על מקום דם האשם יתן השמן מן הלוג. הקדים מתן בהונות על מתן שבע ימלא ויחזור ויתן על הבהונות אחר מתן שבע כדכתיב והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים דמשמע דבעי' מן השמן שלם והוא לוג כשיזה שבע פעמים ונראה מלשון התוספתא דלא בעינן שיחזור למתן שבעה שכבר עלו לו ומהאי לוג אחר יתחיל בתחלה על גבי בהונות וכן כתב הר"ש ז"ל דעלו לו מתן שבע אף על גב דהיה חסר הלוג ובמה שנתן מתן בהונות קודם לא חיישינן אלא אשמן שבלוג אבל אשמן שביד לא מעכב ועכובא דמשמע מזאת תהיה תורת המצורע היינו שתהיה כל תורתו על הסדר. נתן שבע מתנות שלא לשמן לא הורצה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מצורע </b> שנתנגע לאחר שהביא אשמו צריך קרבן אחר לצרעת שניה וכן אם הביא אשם (וחזר) ונתנגע אבל נתנגע ונרפא והביא ציפוריו וחזר ונתנגע ונרפא והביא ציפוריו קרבן אחד לכולן פרק ארבעה מחוסרי כפרה במשנה בכלל חמשה שמביאים קרבן אחד על דברים הרבה תנן מצורע שנתנגע נגעים הרבה הביא ציפוריו ונתנגע לא עלו לו עד שיביא חטאתו ובגמר' מפרש טעמא דמצורע מביא קרבן אחד על נגעים הרבה דכתיב זאת תורת המצורע תורה אחד למצורעים הרבה ובת"כ מפיק ליה מדכתיב וכבשה אחת מלמד שאחת על נגעים הרבה ומזאת תהיה דריש תורה אחד לכל המצורעים לפי שמצינו שחלק הכתוב בטומאותיהם ובשבועותיהם ופריך בגמרא והאמר ברישא אין מביא אלא קרבן אחד והיכי תנן בסיפא לא עלו לו דמשמע שצריך לחזור ולהביא לבסוף שתי צפרים לכל נגע ונגע עד שיביא חטאתו או אשמו לרבי יהודה ומסיק חסורי מחסרא והכי קתני הביא צפורין ונתנגע אין מביא אלא קרבן א' ולאקבועי בעניות ועשירות לא מקבע עד שיביא חטאת או אשם לרבי יהודה. מצורע שהביא קרבן עני והעשיר או עשיר והעני הכל הולך אחר האשם כרבי יהודה דפליג ארבי שמעון בשלהי נגעים ובפרק ארבעה מחוסרי כפרה פליג נמי בבריתא רבי אלעזר ואמר דהכל הולך אחר צפרין ואמר רב שלשתן מקרא אחד דרשו אשר לא תשיג ידו בטהרתו רבי שמעון סבר חטאת דהוא דבר המכפרו דעל שבעה דברים נגעים באים ר' יהודה סבר דבר המכשירו והוא אשם שמדמו נותנים על הבהונות ומכשירו בקדשים רבי אליעזר בן יעקב אומר דבר הגורם לו כפרה דהיינו צפרים שמדם הצפור מזין עליו תחלה ובת"כ דרשינן כתיב אשר תשיג ידו מאשר תשיג ידו את אשר תשיג ידו תלתא קראי חד להיה עשיר והעני קודם הבאת אשם דמביא קרבן עני וחד להיה עשיר והעני אחר הבאת אשם דמביא קרבן עני דלא כרבי יהודה אף ע"ג דסתם ספרא כרבי יהודה וחד לעני בשעת אשם והעשיר דמביא קרבן עשיר והא נמי דלא כרבי יהודה דלדידיה הכל תלוי בשעת אשם כדדרשינן בטהרתו דבר המכשירו.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ב' </b> מצורעים שנתערבו קרבנותיהם ונזרק דם א' מן החטאות שלהן ואחר כך מת אחד מהם היאך יטהר זה החי לאכול בקדשים שאילו היה מצורע חברו חי אף ע"פ שנתערבו הקרבנות זה יקרב לשם מה שהוא וזה לשם מה שהוא אבל השתא אין אנו יכולים להקריב חטאת שנשאר שמא הוא חטאת שמתו בעליה ולמיתה אזלא וקרבן אחר אינו יכול להביא דשמא אותו שקרב היה שלו ונפטר ונמצא מביא חולין לעזרה דאין חטאת בא בנדבה ואפי' בתנאי אם מחוייב חטאת אני הרי זה לחטאת ואם לאו יהא שלמי נדבה דמתן דמים לא שוו בחטאת ושלמים וכיצד יעשה יכתוב נכסיו לאחר ויביא קרבן עני וכמו שהשיב רבי יהושע לאנשי אסכנדריא וכיון דמייתי בדלות חטאת העוף בא על הספק ואין בה משום חולין לעזרה ולא תאכל כדאמר לעיל והיינו כשהביא כבר אשם קודם מיתת חבירו דאי לאו הכי לית ליה תקנתא לרבי שמעון דאשם קבע אבל לרבי יהודה אם הביא אשם הא קבע ליה בעשירות ואינו יכול להביא עוף בדלות כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 11
+
+<b>עשיר </b> שאמר קרבנו של מצורע זה עלי אפילו היה המצורע עני מביא עליו קרבן עשיר שהרי יד הנודר משגת ועני שאמר קרבנו של מצורע זה עלי והיה מצור' עשיר מביא על ידו קרבן עשיר שהרי נתחייב בקרבן עשיר בערכין פרק השג יד תנן אבל בקרבנות אינו כן וכו' ובגמרא היה המצורע עני מביא המדיר קרבן עני כדתנן במתניתין ואמר רבי יצחק כשהיה מדירו עני ולא תימא אמצורע גופיה חס רחמנא בעניות כדכתיב ואם דל הוא אבל לא אמדיר אפילו הוא עני דכתי' הוא דמשמע דקאי דוקא אמצורע דאמר רב אדא בר אהבה כתיב ואין ידו משגת לרבות את הנודר אבל מדירו עשיר מביא בעשירות דהא אזלינן נמי בתר נודר ומצורע עשיר ומדירו עני מביא קרבן עשיר דסד"א הואיל ואיתרבי נודר מואין ידו משגת דאמרינן לרבות את הנודר דחס רחמנא עליה כי הוי מצורע עני והוא נמי עני הכי נמי כשמצורע עני ואפילו הוא עשיר קמ"ל דלא ערכי' ליה מואין ידו משגת אלא היכא דאיהו נמי עני אבל אם הוא עשיר ומצורע עני או הוא עני ומצורע עשיר מביא עליו קרבן עשיר כדתנן בשלהי נגעים מצורע עני שהביא קרבן עשיר יצא ועשיר שהביא קרבן עני לא יצא ותניא בת"כ זאת תורת אשר בו נגע צרעת מלמד שהעני שהביא קרבן עשיר יצא יכול אף עשיר שהביא קרבן עני תלמוד לומר זאת תורת אשר בו נגע צרעת מלמד שמביא אדם על ידי בנו ובתו וכו' קרבן עני ומאכילן בזבחים:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..50b0bc3803348d8d1847dfeeee028dbbf0fd6685
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,601 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שגגות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שגגות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קסא </b> שיקריב החוטא בשגגה קרבן חטאת על עבירה שחייבין על זדונה כרת דכתיב ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה ואשם או הודע אליו וגו' והביא את קרבנו וגומר וכל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתו חטאת חוץ משלש עבירות מגדף ומבטל מילה וקרבן פסח ריש כריתות תנן ל"ו כריתות שבתורה הבא על האם וכו' והפסח והמילה מצות עשה ואמרינן בגמרא דפסח ומילה לא תנא להו לחטאת דהא אינו חייב חטאת אלא דומיא דע"ז דכתיב בה והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' דהיא בשב ואל תעשה ופסח ומילה בקום עשה וכתיב נמי גבי חטאת אשר לא תעשנה דמשמע דאינו בא אלא על מצות לא תעשה וא"כ לא תנא להו בהדי חייבי חטאות אלא לסיומינהו בכריתות דחייבים בהו כרת כדכתיב בפסח והאיש אשר הוא טהור וגו' ונכרת ובמילה כתיב וערל זכר וגו' ונכרת ומגדף נמי לית ביה חטאת כדתנן התם וחכ"א אף המגדף דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה יצא מגדף שאין בו מעשה ושוגג דמגדף הוא כסבור שמברך שם בן שתי אותיות וברך שם בן ד' דאין חייב אלא על שם בן ד' כדא' פ"ד מיתות המקבל ע"ז עליו באלוה אע"פ שבמזיד נסקל דאיתקש להשתחוא' דהויא מד' עבודות כדכתיב וישתחוו לו ויאמר אלה אלהיך וגומר משמע דקבלהו עליו לאלוה הוי כהשתחוא' לו ואפ"ה פטור מן הקרבן דלא עבד מעשה וכתיב גבי חטאת אשר לא תעשנה וגומר ושאר כריתות חוץ ממגדף ופסח ומילה מביאין חטאת כדאמ' אלא טמא שאכל קדש והבא אל המקדש בטומאה דקרבנם הוי עולה ויורד ולא חטאת קבועה כדכתיב בפרשת ויקרא ובענין כריתות הוא דתנן להו בהדי הנך חייבי חטאות ותנן נמי חוץ ממטמא מקדש וקדשיו שהוא בעולה ויורד.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>חטאת </b> קבועה היא הבאה מן הבהמה בלבד גבי חטאת פרשת ויקרא נפש כי תחטא וגו' והביא וגו' וקרבן עולה ויורד אינו קבוע אלא עשיר מביא קרבן בהמה ועני מביא עוף או עשירית האיפה כדאמ' ואם דל הוא ואין ידו משגת והביא וגו'. כל עבירות שהיחיד מביא על שגגתן חטאת קבועה מ"ג ואלו הם<br><b> א </b> הבא על אמו. <b> ב </b> הבא על אם אשתו.<br><b> ג </b> הבא על אם אמה. <b> ד </b> הבא על אם אבי אמו.<br><b> ה </b> הבא על בתו. <b> ו </b> הבא על בת בתו.<br><b> ז </b> הבא על בת בנו. <b> ח </b> הבא על בת אשתו.<br><b> ט </b> הבא על בת בתה. <b> י </b> הבא על בת בנה.<br><b> יא </b> הבא על אחותו. <b> יב </b> הבא על אחותו שהיא בת אשת אביו.<br><b> יג </b> הבא על אחות אביו. <b> יד </b> הבא על אחות אמו.<br><b> טו </b> הבא על אחות אשתו. <b> טז </b> הבא על אשת אביו.<br><b> יז </b> הבא על אשת אחי אביו. <b> יח </b> הבא על אשת בנו.<br><b> יט </b> הבא על אשת אחיו. <b> כ </b> הבא על אשת איש.<br><b> כא </b> הבא על הנדה. <b> כב </b> השוכב עם הזכר.<br><b> כג </b> הבא על אביו. <b> כד </b> הבא על אחי אביו.<br><b> כה </b> השוכב עם בהמה. <b> כו </b> האשה שמביאה עליה את הבהמה.<br><b> כל </b> כריתות שבעריות כ"ז וכריתות שבשאר עבירות י"ז. ואלו הן.<br><b> א </b> העובד ע"ז במעשה. <b> ב </b> הנותן מזרעו למולך.<br><b> ג </b> בעל אוב. <b> ד </b> בעלי ידעוני במעשה.<br><b> ה </b> המחלל את השבת. <b> ו </b> העושה מלאכה ביוה"כ.<br><b> ז </b> האוכל ושותה ביוה"כ. <b> ח </b> האוכל נותר.<br><b> ט </b> האוכל חמץ בפסח. <b> י </b> האוכל חלב.<br><b> יא </b> האוכל דם. <b> יב </b> האוכל פגול.<br><b> יג </b> השוחט קדשים חוץ לעזר'.
+<b> יד </b> המעלה קרבן חוץ לעזרה.<br><b> טו </b> המפטם את שמן המשחה. <b> טז </b> המפטם את הקטרת.<br><b> יז </b> הסך בשמן המשחה.<br><b> הרי </b> אלו מ"ג עבירות על שגגתו חטאת קבועה דחייבי כריתות נינהו דבכל הני עריות דלעיל כתיב כרת דכולל להו בסיפה ונכרתו הנפשות העושות ובאחותו שהוא בת אביו אמרינן פ"ב דיבמות דחייב שתים אחת משום אחותו ואחת משום בת אשת אביו דאחותו מאנוסת אביו אינו חייב אלא אחת וזו הוא אחותו שמנה הרב (ריז"ל) [ז"ל] ולאו נמי כתיב בכולהו ערות אמך לא תגלה וכן בכולהו ובנדה נמי ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וכרת דנדה בכלל ונכרתו הנפשות העושות דאכולהו דלעיל קאי והני עריות דלא תנן להו בריש כריתות ולא כתיבי נמי בקרא באזהרה אם אשתו ואם אמה ואם אביה ילפינן מדכתיב עונש שריפה בחמותו ולא הזהיר בה דכתיב ואיש כי יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן וה"ק אם אשתו קיימת הוא וחמותו ישרפו ואם לאו אין כאן שריפה אלא איסור ארור שוכב עם חותנתו ומנין לעשות אם חמותו ואם חמיו כחמותו נאמר כאן בחמותו זמה היא ונאמר באשה ובתה שארה הנה זמה היא מה להלן חייב הכתוב על בת בנה ועל בת בתה כבתה אף כאן נעשה אם חמותו כחמותו לשריפה ובחמותו ליכא לאו וילפינן להו דמה להלן בבת בנה ובת בתה באזהרה כדכתיב את בת בנה וגו' אף כאן חמותו ואם חמותו ואם חמיו באזהרה עובד ע"ז לאו וכרת [לאו] לא תשתחוה לאל אחר וכרת דכתי' כי דבר ה' בזה וגו' הכרת וגו' ובע"ז משתעי דהוי דבר ה' דאמר בסנהדרין אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ולא יהיה לך בע"ז מדבר לאו דמולך ומזרעך לא תתן להעביר למולך אי נמי לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו' כרת דידיה אשר יתן מזרעו למולך מות יומת וגו' וכתיב בתריה ושמתי אני את פני באיש ההוא וגו' והכרתי אותו וגו' ובעל אוב לאו אל תפנו אל האובות וכרת דכתיב והנפש אשר תפנה אל האובות וגו' ונכרתה וגו' וידעוני לא תנן ליה בריש כריתות ופליגי בגמרא ר' יוחנן ורשב"ל אמאי תנא ליה בסנהדרין גבי סקילות ולא תנא ליה הכא וא"ר יוחנן הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו ואין חייבים עליהם אלא א' ורשב"ל אמר הואיל ואין בו מעשה אלא שמכניס עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו ומדבר והואיל ואין בו מעש' לאו בר קרבן הוא ולהכי כתב הרב ז"ל בעל ידעוני במעשה ומחלל שבת לאו לא תעשה כל מלאכה כרת כל העושה בו מלאכה ונכרתה העושה מלאכה ביה"כ [לאו] וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כרת דכתיב והאבדתי את הנפש ההיא והיינו כרת האוכל ביה"כ [לאו] כל הנפש אשר לא תעונה וגמר עינוי עינוי מאשר ענה מה התם לא ענש אלא א"כ הזהיר וכרת דכתיב ביה באוכל ונכרת כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה ובעינוי אכילה קא מיירי דגמר עינוי עינוי מהתם דכתיב ויענך וירעיבך מה להלן עינוי רעבון אף כאן עינוי רעבון לאו דנותר ושרפו את הנותר באש לא יאכל כרת ואוכליו עונו ישא כי את קדש יי' חלל ונכרתה חמץ בפסח לאו כל מחמצ' לא תאכלו כרת כי כל אוכל חמץ ונכרתה. אוכל חלב ודם לאו דידהו כל חלב וכל דם לא תאכלו כרת בחלב כי כל אוכל חלב ונכרתה בדם כי כל נפש בשר דמו בנפשו הוא וגו' כל אוכליו יכרת האוכל פגול לאו דידיה ואם יותר מבשר זבח השלמים לא יאכל כי קדש הם ואמרי' פ"ב דפסחים כל שבקדש פסול בא ליתן לא תעשה על אכילתו וכרת דילפינן עון עון מנותר והשוחט קדשים בחוץ למאן דגמיר בג"ש הבאה בהעלא' ואל פתח אהל מועד לא יביאנו והבאה בשחיט' ולפתח אהל מועד לא הביאו מה להלן לא ענש אא"כ הזהיר אף כאן לא ענש אא"כ הזהיר ואיכא מאן דמייתי ליה בהיקשא א"ק שם תעלה עולותיך ושם תעשה מה העלאה לא ענש אלא א"כ הזהיר דכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך וגו' וכל מקום שנאמר בו השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה אף שחיטה נמי לא ענש אלא א"כ הזהיר וכרת אית בהו דכתיב אשר יעלה עולה או זבח ונכרתה המפטם את שמן המשחה לאו ובמתכונתו לא תעשו כמוהו כרת איש אשר ירקח כמוהו וגו' ונכרת מעמיו וגו' המפטם את הקטרת לאו ובמתכונתו לא תעשו לכם כרת אשר יעשו כמוה להריח בה ונכרת הסך בשמן המשחה לאו על בשר אדם לא ייסך כרת אשר יתן ממנו על זר ונכרת. על כל אלו מביא על שגגתו כשבה או שעירה דילפי כולהו כריתות מע"ז דכתיב בה וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות וגו' ובע"ז משתעי דהמודה בע"ז ככופר בכל מצות שבתורה מה ע"ז חייבין על זדונה כרת כדילפינן לעיל וחייבין על שגגתם חטאת אף כל שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת דכתיב התם תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה א"כ פרשת חטאת דכתיב בפרשת ויקרא נפש כי תחטא בשגגה וגו' אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה וגו' אכולהו חייבי כריתות קאי דהדיוט מביא כשבה או שעירה ומלך שעיר עזים כדכתיב אשר נשיא יחטא וגו' וכהן משיח מביא פר בן בקר והוא נשרף כדכתיב אם הכהן המשיח יחטא וגו' והקריב פר בן בקר ובשגגת ע"ז אחד הדיוט ואחד מלך וכהן משיח הכל שוין לע"ז בת שנתה דכתיב בפרשת שלח לך וכי תשגו ולא תעשו וגו' דלא ילפינן מע"ז להני כריתות אלא דחייבי חטאת נינהו כיון שיש בהם כרת במזיד כמו ע"ז שהוקשו לה כדמתני ליה ר' יהושע לבריה תורה אחת לעושה בשגגה וגו' אבל ע"ז לחודה היא דשוין בה הכל והני כריתות הדיוט ומלך וכהן חלוקין בהם כדאמ'.
+
+Halakhah 5
+
+<b>אחד </b> יחיד ששגג באחד מאלו או מרובין דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה דמה שצבור מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת היינו ברוב ישראל ששגגו ועשו על פי הוראת בית דין:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> אדם חייב חטאת על שגגתו עד שיהא שוגג מתחלה ועד סוף אבל אם שגג בתחלה והזיד בסוף או איפכא אינו חייב חטאת סוף פ' הזורק משנה זה הכלל כל חייבי חטאות אינם חייבים עד שתהא תחלתן וסופן שגגה וכו' דכיון דמזיד אינו חייב חטאת בעינן דליהוי שוגג מתחלה ועד סוף דאם לא נגמרה העבירה בשוגג לא הוי שוגג בכל העבירה ואינו חייב חטאת כדכתיב תחטא בשגגה דמשמע דכל החטא הוא בשוגג.
+
+Halakhah 2
+
+<b>לא </b> ידע שחייבין כרת על עבירה זו חייב חטאת פרק כלל גדול בפלוגתא דרבנן ומונבז דקאמר דבעינן ידיעה לשוגג כמזיד ובמאי שגג בקרבן דאינו יודע שחייבין על עבירה זו חטאת ורבנן סברי דשגגת חטאת לאו שמה שגגה עד שיהא שוגג בעבירה עצמה ואמרינן לרבנן שגגה במאי בכולה מילתה בלאו וכרת שלא ידע שהיתה עבירה זו בכרת לחודיה ופליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש דרבי יוחנן סבר כיון ששגג בכרת אף על גב דהזיד בלאו חייב חטאת דקרבן חטאת על הכרת הוא בא כדאמר' תורה אחת לעושה בשגגה וסמיך ליה והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' דמשמע דקרבן משום שגגת כרת הוא בא כדאמ' וקרא דאשר לא תעשינה בשגגה דדריש מיניה ר"ל דהוי שגגת לאו איצטריך ליה לרבי יוחנן לכדא' השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו וכו' כדאיתא התם.
+
+Halakhah 3
+
+<b>מי </b> שלא נודע לו עצמו של חטא שחטא אף על פי שיודע שחטא חטא שחייבין עליו כרת פטור מן הקרבן פ' ספק אכל פלוגתא דרבי אליעזר ור' יהושע בחלב ונותר ואשתו נדה ואחותו ושבת ויום הכיפורים ועשה מלאכה באחת מהם ובגמרא תניא אמר לו רבי יהושע כתיב אשר חטא בה עד שיודע לו במה חטא. חטא ונודע לו במה חטא וחזר ושכחו מביא חטאת לשם מה שהוא ותאכל כשאר חטאות הנאכלות ואפילו לרבי יהושע דאמר עד שיודע לו במה חטא הא נודע לו אף על פי ששכח אחר כך. שגג בשם אחד והם שני גופין כשתי נדות או שתי אחיות ואינו יודע אי זו היא חייב חטאת שהרי ידע עצמו של חטא שם במשנה ר"ש ור"ש שזורי לא נחלקו על דבר שהוא משם אחד שחייב כגון שני אילנות של מין אח' לפניו ולא ידע אם מזה לקט או מזה שהרי ידע במה חטא אי זו מלאכה עשה שבלקיטת תאנים חטא ובגמרא אבל בחד מינא אפי' רבי יהושע מחייב.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> שנודע לו שחטא ולא היה לו ידיעה בתחלה כתינוק שנשבה לבין הגוים פרק כלל גדול פלוגתא דרבנן ומונבז דמונבז סבר דכי היכי דמזיד יש לו ידיעת חטא הכי נמי שוגג בעי' שהיה לו ידיעה בתחלה ורבנן סברי דלא בעינן ידיעה בתחלה כדתנן במתניתין בפרק כלל גדול כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה וכו' ומפרש בבריתא כיצד תינוק שנשבה לבין הגוים וגר שנתגייר בין הגוים ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת וחייב על הדם אחד ועל החלב אחד ועל עבודה זרה אחד ומונבז פוטר משום היקשא דשוגג ומזיד מה מזיד שהיתה לו ידיעה בתחלה אף שוגג שהיתה לו ידיעה בתחלה ורבנן מיבעי להו האי היקשא לכדמקריה ליה רבי יהושע לברי' תורה א' וכו' כדאמר' לעיל דלא אקשינן שוגג למזיד לאפוקי ליה ממשמעות שגגה דאדרבה שוגג משמע דלית ליה ידיעה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>השוגג </b> בלא כונה בעריות או במאכלות אסורות חייב חטאת ובשבת במלאכות פטור מחטאת פרק ספק אכל אמר רב נחמן אמר שמואל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה מתעסק בשבת פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה ומתעסק פירש רש"י ז"ל כגון חלב ושומן לפניו ונודע לו שזה חלב וזה שומן ופשט ידו ליקח שומן והביט במקום אחר והלכה ידו אל החלב ואכלו ולא דמי לשוגג דשוגג הוי שנתכוין לחתיכה זו עצמה אלא שסבור שהיא שומן וכן בעריות נתכוין לבא על אשתו שהיה לפניו ונשמטה אשתו ובאה אחותו במקומה והוא לא ידע ולא דמי לשוגג דשוגג הוי שנתכוין לזו שבעל עצמה אלא שסבור שהיא אשתו וכיון שנהנה חייב נמי מתעסק כשוגג ממש אבל במלאכת שבת פטור מתעסק דהיינו נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר בלא כונת חתיכה דמלאכת מחשבת אסרה תורה כדאמר' בהלכות שבת ואיפליגו אביי ורבא בנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר דאביי אמר חייב דהא איכוון לשום חתיכה ורבא אמר פטור דהא לא איכוון לחתיכ' דאיסורא אבל נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר לכ"ע פטור דהא לא איכוון לשום חתיכה והרב ז"ל נקט מילתא דפשיטא לתרוייהו והוא הדין נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר לרבא דמלאכת מחשבת אסרה תורה כדאמ' אבל מתעסק דהנאה חייב בין לרבי אליעזר בין לרבי יהושע כדאמר' התם ורבי אליעזר האי בה מאי עביד ליה פרט למתעסק מתעסק דמאי אי דחלבים ועריות חייב שכן נהנה וכו' לרבא משכחת לה כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר וכו' ולהכי איצטריך קרא דאשר חטא בה פרט למתעסק לר' אליעזר דלית ליה דרב נחמן דיליף ליה ממלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לרבי יהושע דדריש אשר חטא בה עד שיודע לו במה חטא דריש כרב נחמן דמלאכת מחשבת אסרה תורה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> העושה מצוה מן המצות ובגלל עשייתה נעשית עבירה שחייבים עליה כרת בשגגה הרי זה פטור מחטאת מפני שעשה ברשות פסחים פרק אלו דברי' תנן כל זבחים ששחטן לשם פסח אם ראויין הם כגון שה בן שנה שלמים דמתוך שטרוד ובהול לשחוט פסחו לא נזכר שהקדיש זה לשלמים רבי אליעזר מחייב חטאת אף על פי שטעה בדבר מצוה ורבי יהושע פוטר דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהו פטור מחיוב חטאת שבה וזה עשה מצוה שהקריב קרבן שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ואף הנשחטין לשם פסח רבי יהושע מכשיר להו ובגמרא עלה דמתני' רבי יוחנן אמר אשתו נדה בעל חייב בסמוך לוסתה יבמתו נדה בעל פטור אף על גב דהוי סמוך לוסתה דקא עביד מצוה בביאה ראשונה ובוש ממנה לשואלה אם סמוך לוסתה היא והוי שוגג בדבר מצוה ועשה מצוה וכן גבי תינוקות שם לא נחלקו ר"א ורבי יהושע על שהיו לו ב' תינוקת וכו' אמרי דבי רבי ינאי רישא דקתני אחד למול בערב שבת ואחד בשבת ושכח ומל את של ערב שבת בשבת דחייב כגון שקדם ומל של שבת בערב שבת שנתחלף לו מאתמול ועדיין לא נודע טעותו וסבור שזה העומד של שבת הוא ואף על גב דטריד ביה דרמיא מצוה עליה כפי מחשבתו וגם עשה מצוה אפילו הכי חייב משום דלא ניתנה שבת לידחות אצלו אבל סיפא דאחד למול בשבת ואחד למול לאחר השבת ושכח ומל את שלאחר השבת בשבת דניתנה שבת לידחות אצל של שבת אף על גב דטעה ומל את שלאחר השבת דלא עשה מצוה כיון ששגג בדבר מצוה שהיה לו למול את של שבת אף על גב דלא מל אלא שלאחר השבת דלא עשה מצוה פטור כיון דניתנה שבת לידחות אצלו והרב ז"ל כתב ושכח ומל שניהם בשבת לרבותא הוא אף על גב דמל שניהם ולא ראוי למול בשבת אלא אחד אותו של שבת וכ"ש אם לא מל אלא אחד מהם אפילו אותו שלאחר השבת או של ערב שבת שפטור כיון שגבי האחר של שבת היתה דחויה שבת אצלו דאינו חייב אלא דאין אחד מהם ראוי למולו בשבת ושכח ומלו בשבת אף על גב דעשה מצוה כגון שהיה ראוי למולו בערב שבת אפילו הכי חייב כיון שלא ניתנה שבת לידחות אצל זה המל שאין לו תינוק הראוי למול היום אבל היכא שאחד מהם ראוי למולו בשבת לא שנא מל אותו מערב שבת וסבור שלא מל אלא האחר ומלו את של ערב שבת בשבת לא שנא שמל שניהם בשבת בכולהו פטור שהרי ניתנה שבת לידחות באחד מהם והיינו שכתב הרב ז"ל אבל אם לא היה אחד מהם ראוי למול בשבת ושכח ומלו בשבת חייב. בא למול ואמרו לו לא נשאר פנאי פרק מילה כגון דאתא בין השמשות בשבת ואמרו ליה לא מספקת ואמר להו מספקנא ועבר ולא איסתפק ואשתכח דחבורה הוא דעבד ואיכא כרת דלא התחיל ברשות דלא ניתנו שבת לידחות אצלו בשעה זו.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>המוציא </b> הלולב ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כדי לצאת בו והעבירו ארבע אמות ברשות הרבים פטור פרק לולב הגזול במשנה רבי יוסי אומר יו"ט הראשון של חג וכו' ובגמרא אמר אביי ל"ש דפטור אלא שלא יצא ידי חובת נטילה קודם שהוציאו דאף על גב דמדאגביה נפק ביה היינו כשהגביהו כדרכו אבל הכא בהפכו או הוציא בכלי עסקינן כדאמר אביי ורבא ואם כן דוקא כשלא יצא בו דהשתא טרוד בדבר מצוה וטעה בדבר מצוה ואף על גב דאכתי לא עשאה דלא נטלו כדרכו אבל אם כבר יצא בו ואחר כך הוציאו תו לא טעה בדבר מצוה הוא ולא הוי טרוד מהשתא במצוה לעשותה. וכן השוחט את הפסח ביום י"ד שחל להיות בשבת ונודע אחר כך שמשכו הבעלים את ידם ממנו או מתו או נטמאו קודם שחיטה או נמצא טריפה בסתר פטור מפני ששחט ברשות אבל נמצא בעל מום או טריפה בגלוי חייב שם פרק אלו דברים במשנה פטור מפני ששחט ברשות דאנוס הוא שלא היה יודע שכן הוא ולא היה לו לבדוק על כך ונמצא בעל מום נמי תנן דחייב דלאו אנוס הוא דהוה ליה לבקוריה וטריפה בגלוי מדתנן טריפה בסתר פטור משמע הא בגלוי חייב מטעמא דהוה לה לבקורה ולא ניתנה שבת לידחות אצלו. שחט את הפסח בשבת שלא לשמו וכו' שם במשנה הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עליו חטאת שחילל שבת דכסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו כדאוקמי' בגמרא רישא בעוקר שם פסח ממנו דלאו טועה בדבר מצוה הוא אבל לא נתכוון לעקור שם פסח ממנו פטור כדאמרינן. שחט זבחים אחרים בשבת לשם פסח בטעות אם ראויים הם לקרבן פסח פטור שם במשנה רבי אליעזר מחייב ורבי יהושע פוטר דפסח ששינהו ועקר שמו בדבר אסור הוא דחייב אבל זבחים אחרים ששינה אותן לפסח שהוא דבר המותר ביום זה פטור ואם אינם ראויים הא לא שינה אותן לדבר המותר שהרי אינם ראויין וחייב וכן שגג ושחטו שלא לאוכלין או שלא למנוייו או לערלים או לטמאים חייב חטאת שם במשנה סתם מתניתין שחט לאוכליו ושלא לאוכליו למנוייו ושלא למנוייו למולים ולערלים לטהורים ולטמאים פטור כדתנן בהאי מתניתין גופה דהא פסח כשר הוא כדתנן בתמיד נשחט דמקצת אוכלים לא פסלי.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>השוחט </b> בשבת קרבן צבור שלא לשמן חייב חטאת ויקטיר אימורין לערב וכן אם שחט יותר על חובת היום שם במשנה אימורי צבור שהם מותרין לשמן והשוחט שאר זבחים לשמן בשבת חייב דיש להם קצבה דכיון שנשחט התמיד יודע הוא שאין צריך לשחוט עוד ושוחט קרבן צבור שלא לשמו אף על גב דכשר דכל הזבחים ששחטן שלא לשמן כשרים כיון דלא עלו לבעלי' לשם חובה חייב דהא חילול שבת שלא לצורך דאף על גב דטרוד בדבר מצוה ולא עשה מצוה פטור כדאמרן לעיל הכא שאני דעקר שמו מתחלה שלא לשמו. שחט קרבנות יחיד שאינם דוחים את השבת בשבת חייב חטאת והבשר מותר בהנאה ואם זרק דמן לשמן עלו לבעלים והבשר יאכל כיון דנזרק הדם. היו לפניו שתי בהמות של צבור אחד כחושה ואחד שמינה והיתה חובת היום באחת ושגג ושחט השתים אם שחט שמינה בסוף פטור ולא עוד אלא שאם שחט הכחושה תחלה אומרים לו הבא שמינה ושחוט ריש פ' ר' ישמעאל במנחות מימר' דרבה וסמי כחושה ולמימרא קמייתא דרבא דהוה משמע דאפילו כחושה בתחלה חייב ואבע"א מימרא קמייתא ר' אמי אמרה כדאיתא התם אבל שחט שמינה תחילה חייב על הכחושה כדקאמר רבה התם משום דהוי תוספת שלא לדבר מצוה. נמצאת הראשונה השמינה טריפה בבני מעים אף על פי שלא ידע כששחט הכחושה אחר כך הואיל ונשחטה כמצותה פטור מחטאת שם אמר ליה רבינא לרב אשי נמצאת הראשונה כחושה בבני מעים מהו בתר מחשבתו אזלינן וגברא לאיסורא איכוון או דילמא בתר מעשיו אזלינן והרב ז"ל נראה שמפרש נמצאת כחושה בבני מעים כלומר שנמצאת טריפה בבני מעים ונקיט כחושה דכחושה נמי פסולה משום הקריבהו נא לפחתך היכא דאית שמינה ופשיט תלמודא להך בעיא ממימרא דרבה גופיה דאיפליגו רבה ורבא היכא דפרס מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבא אמר חייב ורבה אמר פטור דזיל בתר מעשיו והרי העלה תינוק אף על גב שלא שמע שטבע והכא נמי זיל בתר מעשיו והרי הועיל מה ששחט אחר כך שהרי נמצאת הראשונה טריפה אף על גב דלא הוה ידע בההיא שעתא.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>מי </b> שהיה לפניו בלילי הפסח צלי של פסח ונותר מן הקדשים ונתכוון לאכול צלי שהוא מצוה ואכל נותר חייב חטאת שהרי לא עשה מצוה באכילה זו והוי כשני חתיכות לפניו אחד של שומן ואחד של חלב ונתכוון לאכול של שומן ואכל של חלב דחייב חטאת ואף על גב דאמרינן לעיל טרוד בדבר מצוה ולא עשה מצוה פטור היינו היכא דאפילו כשעושה המצוה הוא דוחה איסור שבת דנדחה מפני המילה איכא טרדא אבל באכילת פסח בשחיטתו הוא דאיכא טרדא דדחי שבת ולא באכילה דליכא שום דחיה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שהעידו עליו עדים שחטא חטא שחייבין עליו חטאת קבועה ולא התרו בו אלא אמרו אנו ראינוך שעשית מלאכה בשבת או שאכלת חלב והוא מכחיש אינו חייב חטאת ריש פרק אמרו לו אכלת חלב וכו' אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר' מאיר מחייב דאם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה כגון אם העידו בו שהרג את הנפש לא יביאוהו לידי קרבן הקל אמרו לו חכמים מה אם ירצה לומר מזיד הייתי פטור שאם היה רוצה לפטור עצמו בשקר היה יכול לומר מזיד הייתי והיה פטור שהרי לא התרו בו ומפרש בגמרא דטעמייהו דרבנן משום האי מגו ומתרצי' דיבוריה דה"ק לא אכלתי שוגג אלא מזיד. שתק אפילו אחד או אשה שאמרו לו אכלת חלב חייב חטאת כיון ששתק שם בגמרא עלה דמתניתין אמרינן הכי קתני אמרו לו אכלת חלב מביא חטאת במה דברים אמורים בשותק אבל במכחיש כגון עד אומר אכל והוא אומר לא אכלתי פטור ומדאוריתא מנ"ל דלא מכחיש ליה חייב דתנו רבנן או הודע אליו חטאתו אשר חטא הודע ולא שיודיעוהו אחרים דהודע אליו משמע מעצמו כגון ששתק דיכול אפי' אין מכחיש אותן כיון דאמרי' ולא שיודיעוהו אחרים תלמוד לומר או הודע מכל מקום ואי בתרי תרי ואין מכחישין אותו לא בעי קרא אלא לאו בחד וקתני כי אין מכחישין מהימן שמע מינה. אמר לו עד אחד חלב הוא זה ושתק וחזר ואכלו בשגגה מביא חטאת ואם התרו בו לוקה אף על פי שעיקר העדות בעד אחד דאף על גב דהא דאמרינן בכל דוכתי עד אחד נאמן באיסורין היינו דוקא להתיר כגון בשר זו שחוטה או מנוקרה כדילפינן בעלמא אבל לאסור הדבר לא מהימן היינו בדבר שיש לו חזקת היתר לא מהימן לומר אסור הוא או נאסר היכא דאין בידו לאוסרו אבל היכא דלא היה לו חזקת היתר כי הכא שלא היה ידוע אם היה חלב או לא נאמן לומר חלב הוא ויתחייב חטאת על ידו כיון דהוא לא הכחישו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>המפריש </b> חטאת על חלב שאכל לא יביאנה על השבת שחילל או על הדם שאכל שלהי כריתות במשנה לא יביאנו מחטא על חטא אפילו על חלב שאכל אמש לא יביאנו על חלב שאכל היום שנאמ' קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאו וסבירא ליה לרב ז"ל דקרא דמייתי במתניתין קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו לא קאי אלא על יביאנו מחטא על חטא דכיון דהפריש הקרבן לשם חלב שאכל לא יביאנו על שבת שחלל ולהכי אם הקריב פסל אבל אם הביאו באותו חטא עצמו על חלב שאכל היום אם הביא כפר דהא קרינא ביה חטאתו ולכתחילה מיהא לא יביאנו כיון דלא הפרישו לשם חלב זה. ואם הפריש אביו חטאת ומת לא יביאנה בנו על חטאו אפילו היה מחוייב באותו החטא של אביו כגון ששניהם אכלו חלב בשוגג שם ברישא דהאי מתניתין המפריש חטאתו ומת לא יביאנו בנו תחתיו ובגמרא מנא הני מילי דת"ר קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו יכול לא יצא בקרבן אביו מן הקלה על החמורה או איפכא אבל יוצא בקרבן שהפריש אביו מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה כגון ששניהם אכלו חלב או אחד אכל חלב ואחד בא על הנדה דשניהם אין בהם מיתת בית דין או ששניהם חללו שבת בשוגג דהוי עון חמור דאית ביה מיתת בית דין ת"ל קרבנו דתלתא קרבנו כתיבי חד בנשיא ותרין ביחיד בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו אפילו מן הקלה על הקלה שהרי אין מגלח נזירותו על בהמות שהפריש אביו לנזירותו אפילו מן הקלה על הקלה כדילפינן בדוכתיה והא דאיצטריך קרא שלא יצא בקרבן אביו אפילו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה היינו באותו חטא ממש דאלו בחטא אחר אפילו שניהם קלים או חמורים תיפוק לי דאפי' הפרישו הוא לעצמו אינו יכול להביאו על חטא אחר אפילו קל או חמור כמוהו כדילפינן עד שיהא קרבנו לשם חטאתו אבל בחטאו של אביו עצמו או קל או חמור דאלו גבי דידיה אמרינן דכפר איצטריך קרא למימר דבקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו אפילו באותו חטא עצמו כדאמר' וקרבנו קמא דדרשינן ברישא דברייתא לבהמה שהפריש אביו מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה איצטריך למן החמורה על הקלה דהוה ס"ד דכיון דהפריש אביו על חטא חמור לא כל שכן שיועיל לחטא הקל דבכלל החמור הוי הקל דאף על גב דילפינן נמי בסיפא דבריתא דאפילו באותו חטא עצמו לא יביא על קרבן שהפריש אביו אפילו הכי לא מסיימי קראי ולהכי איצטריכו כולהו וקרא דילפי גביה דידיה דלא יביא מחטא על חטא הוה מוקמינן ליה מקל לקל או מחמור לחמור או מקל לחמור אבל מחמור לקל לא דכיון דמהני (לחמור) כל שכן [לקל] ולהכי איצטריך גבי אביו דאפילו מחמור לקל נמי לא כדאמר' וכיון דילפינן גבי אביו דלא אם כן גבי דידיה נמי לא יביא מחטא על חטא אפילו מחמור לקל דקרא דגבי אביו גלי גבי דידיה או איפשר דגבי דידיה אם הביא דיעבד מן החמור על הקל כפר דאי הוה מכפר על חמור כ"ש על הקל והרב ז"ל נמי לא נקט אלא אם הפריש חטאתו על החלב לא יביאנה על השבת שחלל או על הדם שאכל דהוי מן הקל על החמור ומן הקל על הקל ולא מן החמור על הקל והוה אתי שפיר דאיצטריך גבי אביו להיכא דהפריש אביו על החמור והביא בנו על הקל אלא דקשיא לי דאמרינן בבריתא יכול לא יביא בהמה שהפריש אביו מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה אבל יביא קרבן שהפריש אביו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה דמשמע דעדיפא טפי להביא מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה ממה שיביא מן החמורה על הקלה וצ"ע.
+
+Halakhah 4
+
+<b>המביא </b> חטאת על שני חטאים תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה חציה לחטא זה (וחציה) [ובדמי חציה] לחטא זה תוספתא פ"ב דכריתות כלשונו וטעמא דכיון דפירש אותה לשום החטאים לא קרינא בה קרבנו על חטאתו אי מייתי לה לא' מהם דהא הפריש אותה לחטא האחר גם כן ולתרוייהו נמי לא מצי מייתי לה דקרבנו על חטאתו כתיב ולא על שני חטאים ולכך תרעה ויביא אותה לחצאין וכן שנים שהביאו חטאת אחד על שני חטאים שם בתוספתא וטעמא דכל חד לא מצי מייתי לה לחודיה כיון דכל חד הפרישה לחטאתו דבקרבנו הוא יוצא ולא בקרבן אביו כ"ש בקרבן חברו ובשותפות נמי לא מצו מייתי דקרבנו על חטאתו כתיב אפילו איש אחד לא מצי מייתי קרבן על שני חטאים ולכך תרעה ויביא כל אחד חטאתו בדמי חציה. הביא ב' חטאות על חטא אחד שם בתוספתא יביא אי זו מהם שירצה והשניה תרעה ויפלו דמיה לנדבה וטעמא דהוי כהפריש ב' חטאות לאחריות דמתכפר לאי זו מהם שירצה והשני' תרעה ויפלו דמיה לנדבה כדא' פרק ד' דהלכות פסולי המוקדשין. הביא ב' חטאות על ב' חטאים שם בתוספת' זו תשחט לשם מה שהוא וזו לשם מה שהוא וטעמא דכיון דלא פי' כשהפרישם אי זו לחטא זו ואי זו לחטא זו אלא שתיהם לב' חטאים יכול עתה בשעת הקרבה לברר אי זו יקריב לכל חטא דאלו פי' מתחלה אי זו לחטא זה לא היה יכול עתה לשנות דקרבנו על חטאתו כתיב כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מומר </b> לע"ז שהוא ככופר בכל התורה כולה ומחלל שבת בפרהסיא דכופר במעשה בראשית אין מקבלין מהם קרבן כלל דכתיב אדם כי יקריב מכם קרבן להוציא את המומר ומומר לעבירה אחת אין מקבלין ממנו חטאת על אותו חטא כדילפינן פ"ק דחולין מדכתיב אשר לא תעשינה בשגגה ואשם גבי הודע אליו חטאתו והביא את אשמו דמשמע דשגגה היתה לו ושב מידיעתו אבל אם לא היה שב אפילו היה יודע שהוא חלב והשתא אכלו בשגגה אין מקבלין ממנו קרבן היה מומר לאכול חלב ושגג ואכל דם בשוגג מקבלין שם מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו דשב מידיעתו הוי בדם לר"ש ומקבלינן מיניה. מי ששגג והפריש חטאתו ואחר כך נשתמד אין מקבלין ממנו כדאמר' מכם להוציא את המומר ואם חזר בו מקבלין ממנו מה שהפריש קודם שנשתמד פ"ק דכריתות מימרא דר' יוחנן דאמר אכל חלב והפריש חטאת ונשתמד וחזר בו הואיל ונדחה ידחה ולא נקטי' כותיה אלא כסתמא דתלמודא דשלהי כריתות דאמרי' דבעלי חיים אינם נדחין ולהכי יקריב אותה בהמה עצמה כמו אם נולד בה מום עובר וחזרה ונתרפא תחזור לכשרותה כך אם נדחו הבעלים וחזרו ונראו יקרב.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>חייבי </b> חטאות ואשמות וודאים שעבר עליהם יום הכיפורים חייבים להביא לאחר יום הכיפורים וחייבי אשמות תלויין פטורין פרק בתרא דכריתות משנה ובגמרא מנה"מ כי אתא רב דימי אמר וכו' אלא אמר אביי מהכא והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת פשעיהם לכל חטאתם ובשעיר המשתלח משתעי ומיעט קרא גביה לאשמועינן דאף על גב דנפישא כפרתו אפ"ה אבני קרבן לא מכפר דחטאתם דומיא דפשעים מה פשעים דלאו בני קרבן אף חטאים דלאו בני קרבן אבל חטאים דבני קרבן נינהו לא מכפר אמר ליה רב דימי ממאי דהני פשעים לאו בני קרבן נינהו דילמא בני קרבן נינהו כדתנן ארבעה מביאין על הזדון כשגגה וכו' אמר ליה רבין רוב פשעים לאו בני קרבן נינהו אמר ליה מידי רוב כתיב אלא אמר אביי מדרישיה דקרא לגופיה סופיה מייתר להך דרשא דהא כתיב את כל עונות ותניא עונות אלו זדונות וכן הוא אומר עונה בה ומזיד הוא כדכתיב ברישיה דקרא כי דבר ה' בזה ואי היקשא דחטאת לפשעים לבני קרבן אתו לא ליכתוב קרא פשעיהם דהא כתיב עונות וליכתוב חטאתם דמשמע דבני קרבן דסתם חטא בעי קרבן אלא מדכתיב פשעיהם מופנה להדרש דברוב פשעים קא מיירי דהיינו רוב פשעים דלא מחייבי בהו קרבן וא"כ אקשינן חטאים לפשעים דלאו בני קרבן נינהו דליכא למיפרך דרב דימי כדאמר'. וחייבי אשמות תלויין פטורין א"ר אלעזר דכתיב מכל חטאתיכם לפני השם תטהרו חטא שאין מכיר בו אלא המקום שלא נודע לו שחטא יום הכיפורים מכפר אמר רב תחליפא משמיה דרבא קמיית' נמי דחייבי חטאות ואשמות וודאין דחייבין להביא אחר יום הכיפורים לא תפשטיה מדרב דימי ואביי דשינוייא דחיקא אלא מהכא חטאת שאין מכיר בו אלא המקום הוא דיום הכיפורים מכפר ומינה חטא שאין מכיר בו אלא המקום הוא דמכפר דוקא אבל דידע לא מכפר ליה יום הכיפורים כגון אשם ודאי וחטאת לפיכך מי שבא לידו ספק עבירה ביו"ה אפילו עם חשיכה פטור מאשם תלוי שכל היום מכפר פרק ספק אכל תניא הרי שבא לידו ספק עבירה ביו"ה אפילו עם חשיכה פטור שכל היום מכפר ואמרינן בפרק בתרא דאי מתידע ליה בתר יו"ה דחטא בין בחטאת בין באשם ודאי מייתי דכתיב ידיעה גבי חטאת וגבי נשיא וגבי צבור דלא צריכי כולהו ואיכא למידרש מחד מינייהו או הודע אליו וגו' דכל היכא דמתידע ליה חייב ואפילו לאחר יו"ה ושקיל וטרי תלמודא למימר דצריכי כולהו ולא ילפינן חד מחד ולא חד מתרתי אלא אמר אביי מצות מצות ילפי מהדדי יחיד ונשיא וצבור דבכולהו כתיב מצות וילפינן כולהו מהדדי לדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת הילכך להא מילתא נמי לילפי מהדדי ואם כן למה לי ליכתוב ג' ידיעות גבי יחיד ונשיא וצבור אלא תנהו ענין להיכא דמתידע ליה בתר יום הכיפורים דמייתי חטאת כדכתיב או הודע כדאמר' אימא חטאת הוא דמייתי משום דיום הכפורים לא על הדין חטאת לחודיה קאתי אבל אי מייתי אשם תלוי על ספק חטאת דהאי אשם תלוי על הדין חטא לחודיה קאתי אימא דמכפר וכי מתידע ליה לא מייתי חטאת ודאי אמר רבא אמר קרא או הודע אליו מכל מקום ואשם תלוי למה בא שאם מת מתקיף לה רבא מת מיתה ממרקת אלא אמר רבא להגן עליו מן הייסורין.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין </b> יום הכפורים ולא אשם וחטאת מכפרין אלא על השבים ומאמינים בכפרתן אבל מבעט והביא חטאתו או אשמו ואומר או מחשב בלבו שאין אלו מכפרין אף על פי שקרבו כמצותן לא נתכפר לו וכשיחזור מבעיטתו צריך להביא חטאתו או אשמו פרק קמא דכריתות פלוגתא דאביי ורבא והדר ביה רבא כדתניא יכול יהא יום הכפורים מכפר על שבין ועל שאין שבין ודין הוא שלא יכפר אלא על השבין דחטאת ואשם מכפרין ויום הכפורים מכפר מה חטאת ואשם אין מכפרין אלא על השבין דלרצונו בעינן אף יום הכפורים אינו מכפר אלא על השבין לא אם אמרת בחטאת ואשם שאין מכפרין על השוגג כמזיד ואשם לאו דוקא דהא תנן ד' מביאין על הזדון כשוגג תאמר ביום הכיפורים שמכפר על המזיד כשוגג ויכפר על שבין ועל שאין שבין תלמוד לומר אך בעשור לחדש יום הכיפורים הוא אך חלק יום כיפור הוא לשבים ולא לשאינם שבים מאי שבים ושאינם שבים שבים דאמר יכפר עלי חטאתי שאין שבים דאמר לא יכפר עלי חטאתי הילכך אי מבעט דאמר לא יכפר חטאתי ואשמי או יום הכיפורים אי הדר ביה בתר הכי מייתי קרבן ואשם תלוי דלא כפר לו י"ה כדאמר'.
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> אשמות שבתורה מעכבין את הכפרה חוץ מאשם נזיר כדילפי' מדהקדים והזיר להבאת אשמו בפ"ו דהלכות נזיר ספק נזיר וספק מחוסרי כפרה וספק סוטה כולם מביאים קרבנותיהם אחר יום הכפורים פרק בתרא דכריתות תניא האשה שיש עליה חטאת העוף ספק ועבר עליה יום הכיפורים חייבת להביא לאחר יום הכיפורים מפני שמכשרתה לאכול בזבחים ולאו לכפרה אתי דהא מכפרת בשעת לידה אלא מעתה ספק מצורע כגון ספק קדם שער לבן לבהרת או קדם בהרת ועבר עליו יום הכיפורים לא מייתי דהא עבר עליה יום הכיפורים וחטא שאין מכיר בו אלא המקום הוא אמר רב אושעיא לכל חטאתם כתיב ולא לכל טומאתם והא אמר רבי שמואל ב"נ אמר ר"י על שבעה דברים נגעים באים דמשמע דאית בהו חטאת ומשני מצורע כי מייתי לאו לכפרה מייתי דמנגעי אתכפר ליה מצער הנגע נתכפר חטאו ולאשתרויי באכילת קדשים הוא דמייתי אלא מעתה ספק נזיר כגון ספק נטמא או לא ועבר עליו יום הכפורים לא לייתי קרבן דהא כפר יום הכפורים דחטא שאין מכיר בו אלא המקום הוא אמר רב אושעיא לכל חטאתם כתיב ולא לכל טומאתם ולרבי אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא דצער עצמו מן היין מאי איכא למימר ומשני נזיר כי קא מייתי לאו לכפרה מייתי דהא איכפר ליה בצער שנתנוול בגידול שער אלא לאישתרויי באכילת קדשים הוא דמייתי אלא מעתה ספק סוטה היינו סוטה סתם דספק הוא אם נטמאת אם [לא] לאו תיתי מנחת קנאות דהא כפר עלה יום הכפורים דחטא שאין מכיר אלא המקום הוא אמר רב אושעיא לכל חטאתם ולא לכל טומאתם אביי אמר בועל מכיר בו אמר רבא סוטה כי מתיא לברר עון קא מתיא להודיע אם נטמאת אלא מעתה עגלה ערופה שעבר עליה יום הכיפורים לא תייתי וכו' אמר אביי הורג מכיר רבא אמר אמר קרא ולארץ לא יכופר אין לך שום כפרה אלא זו רב פפא אמר אמר קרא כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים כדכתיב אשר פדית ה' והרי כמה יוה"כ עברו עליהם ועדיין הם צריכין לכפרה זו אם נמצא חלל ביניהם כדכתיב בקרא.
+
+Halakhah 12
+
+<b>מי </b> שהוא חייב חטאת או אשם והרי יוצא מבית דין להרג אם היה זבחו זבוח משהין אותו עד שיזרק הדם ואם לאו אין משהין אותו דאין מענין את דינו כדנילף פרק י"ב מהלכות סנהדרין בסייעתא דשמיא:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>העושה </b> עבירות הרבה בהעלם אחת חייב חטאת על כל אחת ואחת אפילו עשה המ"ג שמנינו בהעלם אחת חייב מ"ג חטאות דתנן ריש כריתות שלשים ושש כריתות וכו' ובגמרא מנינא למה לי אמר רבי יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת כמלאכות שבת דעשה כולם בהעלם אחת חייב ל"ט חטאות כדילפינן בדוכתיה מבחריש ובקציר וגו' ולהני כריתות יליף ר' יוחנן מדכתי' כרת באחותו בקדושים איש אשר יקח את אחותו וגו' ונכרתו וגו' דכתיב בהו ונכרתו הנפשות העושות וגו' מתקיף לה רב ביבי אימא אחותו דפרט קרא ניחייב חדא עלה וכולן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת אמר רבי יונה כתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות וגו' הוקשו כל העריות כולן לאחותו מה אחותו חייבים עליה בפני עצמה אפי' עשאה בהעלם עם שאר עריות כדילפי' אף כל שאר עריות חייבין עליהם בפני עצמן חטאת אפילו עשאן עם האחרות ולרבי יצחק דאמר דיצתה אחותו לדונה בכרת ולא במלקות נפקא ליה לחלק מואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לחלק על כל אשה ואשה ולרבנן נמי נפקא מהאי קרא כדאיתא התם. וכן אם עשה מעשה אחד שהוא חייב עליו משום שמות הרבה חייב על כל שם ושם והוא שיהו האיסורין כולן באים כאחד או איסור מוסיף או איסור כולל דאלו זה אחר זה שאינו לא מוסיף ולא כולל אין איסור חל על איסור כדילפינן בהלכות איסורי ביאה כיצד השוחט בהמת קדשים חוץ לעזרה בשבת לעבודה זרה חייב ג' חטאות חולין פרק השוחט בריתא השוחט חטאת בשבת לעבודה זרה בחוץ חייב ג' חטאות ואותבינן מינה לרב הונא דאמר כיון ששחט בה סימן אחד אסרה וכיון דנאסרה משום ע"ז בסימן אחד פקע שם קדשים מינה ונעשית של ע"ז ועפרא בעלמא היא ותו לא מחייב עלה משום שחוטי חוץ ואוקמינן בחטאת העוף ובחצי קנה פגום הוסיף עליו כל שהו וגמרו דכולהו חיובי בהדי הדדי אתיין ואי לאו דתניא חטאת הוה מוקמינן לה באמר בגמר זביחה הוא עובדה כדאוקי רב פפא אלא דאקשו עליה מאי איריא חטאת לישמועינן זבח משמע דבשאר זבחי אי אמר בגמר זביחה הוא עובדה חייב ג' חטאות דהשתא כולהו בהדי הדדי קאתיין וכן העושה מלאכה ביום הכפורים שחל להיות בשבת חייב ב' חטאות מפני ששני האיסורין באין כאחד הבא על אשת אחיו הקיים כשהיא נדה חייב ג' חטאות משום אשת איש ומשום אשת אח דאתו בהדי הדדי ומשום נדה הוא איסור מוסיף שמתוך שניתוסף איסור זה לבעלה נוסף ליבמה. הבא על אביו חייב שתים משום ערות אביך וגו' ומשום ואת זכר לא תשכב וגו' פרק ד' מיתות בריתא הבא על אביו חייב שתים על אחי אביו חייב שתים משום זכר ומשום ערות אחי אביך וגו'. הבא על הזכור והביא זכור עליו בהעלם אחד אף על פי שהם שני גופין אינו חייב אלא חטאת אחד פרק ד' מיתות הבא על הזכור והביא זכור עליו א"ר אבהו לדברי רבי ישמעאל חייב שתים חדא מלא תשכב וחדא מלא יהיה קדש לדברי ר' עקיבא אינו חייב אלא אחת לא תשכב לא תשכיב חדא היא וכיון דמחד קרא נפקי אין חילוק חטאות ביניהם. וכן הבא על הבהמה והביא בהמה עליו בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחד שם אמר רבי אבהו לדברי רבי עקיבא אינו חייב אלא אחד שכבתך ושכיבתך חדא היא ואמר אביי אפילו לדברי רבי ישמעאל אינו חייב אלא א' דכי כתיב לא יהיה קדש בזנות דגברי כתיב ולא בהמה דלא שייך בה לשון קדשות כדאמרינן ביבמות מאתנן זונה ומחיר כלב ולא כתיב אתנן גבי כלב.
+
+Halakhah 2
+
+<b>יש </b> בועל בעילה אחת וחייב עליו ח' חטאות פרק אמרו לו במשנה הבא על בת בתו חייב עליה משום בת בתו שנשאה בנו ומגו דאיתוסף איסור אשאר בניו משום אשת אח ניתוסף איסור עליו משום כלתו מת בנו ונשאה אחיו מאמו מגו דאיתוסף בה איסור על אחיו ניתוסף איסור עליו משום אשת אחיו מת אחיו ונשאה אחי אביו מתוך שניתוסף בה איסור לאחיו של זה הנושא ניתוסף עליו גם כן איסור אשת אחי אביו מת זה ונפלה ליבום לפני אחיו שהוא אביו של זה ועבר ויבמה שבת בת בנו היא והיא שניה לו מתוך שנאסר' על שאר אחיו ניתוסף בה איסור משום אשת אביו ואשת איש ששניהם באים כאחד אם שגג זה שבא על בת בתו זו בחיי אביו והיא נדה והיא אחות אשתו שחתנו שהוא אביה היה לו בת מאשה אחרת ונשאה הוא נמצא שזאת היא גם כן אחות אשתו חייב עליה משום בת בתו וכלתו ואשת אחיו ואשת אחי אביו ואשת אביו ואשת איש ונדה ואחות אשתו כדפרישית. כל אלו שתאסר עליהם באיסור מוסיף היינו כשהאנשים שניתוסף איסור עליהם הם בעולם ומתוך שניתוסף ונאסר עליהם ניתוסף עליו גם כן איסור אבל אינם בעולם לא נימא אלו היו לו בנים או אחים הוה ניתוסף איסור עליהם ומגו דניתוסף עליהם איסור ניתוסף עליו פרק ד' אחין אמר רבי אבהו מודה רבי יוסי באיסור מוסיף תינח היכא דנשא חי ואחר כך נשא מת דכבר היתה אסורה עליו משום אחות אשתו והשתא שנשאה אחיו מגו דאיתוסף איסור אשאר אחיו משום אשת אח איתוסף נמי עליו אבל נשא אותו שמת ואחר כך נשא אחותה האי דאיסור אשת אח קדים עלה דהאי שאחר כך הוא שנשא הוא אחות אשת אחיו מאי תוספת איכא עלה דקמייתא לגבי אחריני דנימא מגו דאיתוסף איסור אאחריני איתוסף עליה איסור אחות אשתו ובפרק אמרו לו נמי אמרינן מודה רבי יוסי באיסור מוסיף ואמרינן מאי איסור מוסיף איכא בעבר אביו ונשא בת בתו דליתוסף עליה איסור אשת אב כדאמר' לעיל ומשנינן כגון דאית ליה ברא אחרינא לסבא והוי אחיו של זה מגו דאיתוסף אהאי איסור אשת אב איתוסף נמי עלה אף על גב דכבר היתה אסורה עליו שהיתה בת בתו וחייב עליה משום שמונה חטאות כדאמ' משמע דאי ליכא בן לסבא לא הוי איסור מוסיף.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מי </b> שהיה נשוי שלשה נשים ובא על אמה של אחת מהם והיא אם אמה של שניה ואם אביה של שלישית אף על פי שהיא חמותו ואם חמותו ואם חמיו אינו חייב אלא חטאת אחד פרק אמרו לו במשנה רבי יוחנן בן נורי אומר הבא על חמותו חייב עליה משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו אמרו לו שלשתן שם אחד הן ובגמרא אמרינן טעמא דאף על גב דעל ידי בתה ובת בתה אחרת ובת בנה שנשא זה את שלשתן נאסרה הזקנה עליו אינו חייב אלא חטאת אחד כיון דאין גופין מוחלקין כדרבי יוחנן דאמר שארה הנה זמה היא כתיב אאשה ובתה ובת בתה ובת בנה עשאן הכתוב זמה אחד לכולן כשהן בביאה אחת כי הכא דהיינו חמותו ואם חמותו ואם חמיו הילכך אין חילוק חטאות ביניהם. אבל הבא על אחותו שהוא אחות אביו והיא אחות אמו כגון שבא על אמו והוליד ממנה שתי בנות ובעל אחד מהן והוליד ממנה בן כשיבא ממזר זה על הבת השניה היא אחות אמו ואחותו מאביו הרשע ואחות אביו מאמו חייב ג' חטאות בריש כריתות אמרינן לרבנן כרת דאחותו למאי אתא לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו ברשיעא בר רשיעא כדאמר' ומשום דגוף אחד היא אתא קרא לחלק דכתיב ערות אחותו גלה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הבא </b> על ערוה אחת ביאות הרבה בהעלם אחד אפי' היו ימים רבים בין בעילה ובעילה הואיל ולא נודע לו בנתים והיא גוף אחד אינו חייב אלא חטאת אחד פרק אמרו לו פלוגתא דרבי אליעזר וחכמים דאמרי דאינו חייב אלא חטאת א' הואיל והוי בהעלם אחד אבל בשנים וג' העלמות חייב על כל בעילה דידיעות מחלקות כדתנן במתניתין דפרק ספק אכל כשם שאם היתה ידיעה בין חלב וחלב שאכל בשוגג חייב על כל אחד כך באשם תלוי וכו'. הוא לא היה לו ידיעה בנתים והיא היתה לה ידיעה בין כל ביאה וביאה שנמצאו הביאות אצלה בהעלמות הרבה או אפכא מי שהיתה לו ידיעה ידיעות מחלקות בו פרק אמרו לו תניא הוא בהעלם אחד והיא בהעלמות הרבה היא חייבת על כל אחת ואחת והוא אינו חייב אלא א'. הבא על עריות הרבה בהעלם אחד אף על פי שכולם משם אחד הואיל והן גופין מוחלקין חייב על כל א' וא' שם פרק אמרו לו במשנה הבא על ה' נשיו נדות בהעלם א' חייב על כל אחת ואחת טעמא משום דהוו גופין מוחלקין כדאמ' וכן בה' אחיותיו או בה' בנותיו או בא על הזכור והביא זכור אחר עליו או שבא על שני' שלשה חייב על כל אחת דהוו גופין מוחלקין דאף על גב דאמרן לא תשכב לא תשכיב חדא היא היינו כשבא עליו והביאו עליו אבל הוא ואחר דהיינו גופין מוחלקין חייב על כל אחד כדאמרן והוא הדין בבהמות או אשה שהביאה עליה כמה בהמות חייב על כל אחת דהוו גופין מוחלקין כמי שנבעלה לאנשים הרבה בהעלם אחד דחייבת על כל א'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>האשה </b> שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת ונשאה אפילו על פי בית דין ונודע אחר כך שהוא קיים חייבת קרבן אחת פרק האשה רבה במשנה נשאת על פי בית דין פטורה מן הקרבן ובגמרא ליתא למתניתין מדתנן בי מדרשא וכו' דאין זה הוראה דתימא דיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור דטעות הוא כסבורים שמת ואף רבי אליעזר סבר יקוב הדין את ההר דלא נימא על פי בית דין הוא ונפטרה מן הקרבן אלא הולכין אחר עומק הדין ואמרינן טעותא הוא ותביא חטאת שמינה ובקרבן חד מיהא סגי דפליגי רבי אליעזר וחכמים דרבי אליעזר סבר קרבן על כל ביאה וחכמים סברי קרבן א' על הכל הואיל ולא נודע לה בנתיים והויא לה כאוכל חלב וחלב בהעלם אחד ומודים חכמים לר' אליעזר בנשאת לחמשה בני אדם שחייבת קרבן על כל אחד ואחד הואיל וגופין מוחלקין הם.
+
+Halakhah 6
+
+<b>הבא </b> על הנדה בשגגה וטהרה וטבלה וחזרה לנדתה וחזר ובא עליה באותה שגגה עצמה חייב על כל פעם ופעם סוף פרק אמרו לו אמר רבא כגון שבא עליה וטבלה וראת וחזר ובא עליה וכו' דטבילות הויין כימים שבנתים דפשטיה דימים שבנתים הו' ידיעה לחלק לענין שגגת שבת והכא נמי ימים שבנתים של התר שכבר טבלה הויין ידיעה לחלק. הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת תשמיש פטורין מקרבן חטאת דאנוסין הם בין נמצא דם על עד שלה או על עד שלו אבל אם בא עליה סמוך לווסתה וראתה בשעת תשמיש חייבים בקרבן שהוא שגג שלא ידע שהיה אסור לבעול סמוך לוסת פרק ב' דשבועות במשנה אי זו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב שיציאתו הנאה לו כביאתו ובגמרא איתמר משמיה דרבי חייא בר רב חייב שתים וכן אמר רב הונא חייב שתים חדא אכניסה וחדא אפרישה בקישוי דיציאתו הנאה לו כביאתו ובמאן אלימא בת"ח בשלמא אכניסה ליחייב דקסבר יכולני לבעול ולפרוש קודם שתראה ולאו אנוס הוא אלא שוגג אלא אפרישה אמאי חייב יודע הוא דאם אמרה לו נטמאתי דצריך להמתין עד שימות האבר ומזיד הוא ואי בעם הארץ שהוא שוגג על שתיהם אידי ואידי כאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא שלא נודע לו בין כניסה ליציאה שחטא שכשאמר' לו נטמאתי אינו יודע שנתחייב על הכניסה כסבור אנוס אני עליה שהרי לא למד שמוזהרין ישראל לפרוש מנשותיהן סמוך לוסתן ואין זה אונס אלא שוגג וכיון דלא למד נמצא שלא ידע בין כניסה לפרישה שחטא והוה ליה בא על נדה שתי בעילות בהעלם אחד ואי מיירי מתניתין דאמרה לו נטמאתי בשאין סמוך לוסתה אי בת"ח ולא חדא לא מיחייב אכניסה אנוס ואפרישה מזיד ואי בעם הארץ חדא הוא דמיחייב אפרישה דאומר מותר אבל אכניסה אנוס הוא לעולם בתלמיד חכם ובסמוך לוסתה והוי תלמיד חכם לזו שיודע שמוזהרין ישראל לפרוש מנשותיהן סמוך לוסתן כדכתיב והזרתם את בני ישראל מטומאתם והזרתם הוי כמו והפרשתם ואמר רבי יאשיה אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן דסמיך ליה והדוה בנדתה בההוא עניינא ואפרישה לא הוי ת"ח דאינו יודע שהמשמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי דצריך לפרוש באבר מת דהוה ליה שוגג על שתיהן אכניסה דסבור יכולני לבעול ואפרישה דאומר מותר ושני זיתי חלב בהעלם אחד לא הויא שהרי ת"ח הוא לזו שלא היה לו לבעול סמוך לוסתה ואין זה אונס אלא שוגג כסבור יכולני לבעול קודם וכי אמרה לו נטמאתי ידע שחטא אכניסה והוה ליה ידיעה בין כניסה לפרישה ואם תאמר מזיד הוא בבעילה סמוך לוסתה אין זו קושיא שאין כרת וחיוב חטאת על סמוך לוסתה עד שתטמא ובבעילת הטומאה שוגג הוא כסבור יכולני לבעול ותנן פרק כל היד נמצא על עד שלו טמאים שניהם טומאת שבעה היא משום נדה והוא משום בועל נדה כדכתיב ותהי נדתה עליו דודאי ראתה דם קודם בעילה או בשעת בעילה וחייבין שניהם בקרבן נמצא על שלו אותיום פי' מיד לאחר בעילה שניהם טמאים וחייבים בקרבן נמצא על שלה לאחר זמן של אותיום טמאים מספק ופטורים מן הקרבן כדי שתושיט ידה לכר ותבדוק ותקנח ולאחר זמן זה היא טמאה בודאי ואם שהתה עד כדי שתרד מן המטה וקנחה עצמה ונמצא הדם על עד שלה הוא טהור והוא הדין בשאר העריות אם נודע לו שהוא ערוה בתוך התשמיש ופירש אינו חייב אלא חטאת אחד אם לא ידע שאסור לפרוש:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דין </b> שגגת האכילות כדין הבעילות שאם אכל חלב פעמים הרבה בהעלם אחד אף על פי שיש ביניהם ימים רבים אינו חייב אלא חטאת אחד אבל אם נודע לו שחלב היה הידיעות מחלקות השגגות פרק אמרו לו במשנה אכל חלב וחלב בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחד ובגמרא טעמא דהעלם אחד הא בשתי העלמות חייב שתים אמאי שם חלב אחד הוא אמר אביי העלמות מחלקות אכל כחצי זית חלב וחזר ואכל כחצי זית חלב בהעלם אחד מצטרפין ומביא חטאת שם במשנה זה חומר במין אחד ממינים הרבה שאם אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית בהעלם אחד ממין אחד חייב משני מינין פטור ובגמרא פשיטא אמר אביי כגון שאכלו בשני תמחויין ואליבא דר' יהושע דאמר תמחויין מחלקין מהו דתימא לא שנא לקולא לא שנא לחומרא קמשמע לן דחייב דלחומרא אמר ולא לקולא איכא דאמרי אסיפא קאי ר"ל דתנן משני מינין פטור אמר ר"ל כגון שאכלו בשני תמחויין ואליבא דרבי יהושע דאמר תמחויין מחלקין מהו דתימא כי אמר לחומרא ולא לקולא קמשמע לן משני מינין פטור דהיינו שני מינין ממין אחד וקרו ליה ב' מינין משום דאכלו בשני תמחויין וקתני פטור אלמא ל"ש לקולא ול"ש לחומרא ומדסיפא מין אחד ושני תמחויין רישא מין אחד ותמחוי אחד וללישנא קמא דלחומרא אמרי' דתמחויין מחלקין ולקולא לא אמרי' כגון אכל חלב שני חצאי זתים בשני תמחויין דלא מצטרפי אלא חייב היינו חידושא דמתניתין לרבי יהושע אבל לדידן בין לקולא בין לחומרא אמרינן דתמחויין אינם מחלקים כרבי עקיבא ולהכי אכל חלב וחלב בהעלם אחד אפילו בשני תמחויין אינו חייב אלא חטאת אחד ואכל שני חצאי זתים בהעלם אפילו משני תמחויין חייב חטאת אחד כדאמ' דהכל העלמה אחד הוי וכתיב ונעלם ממנו. ואם שהה ביניהם יותר מכדי אכילת פרס אין מצטרפין שם במשנה כמה ישהה ביניהם וכו' וחכמים אומרים עד שישהה מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס חייב אכל אוכלין טמאים ושתה משקין טמאין וכו' חייב.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אכל </b> נותר מחמשה זבחים כזית מכל זבח בהעלם אחד אפילו בחמשה תמחויין אינו חייב אלא חטאת אחד שם במשנה לא כך שאלו רבי עקיבא אלא באוכל נותר מחמשה זבחים בהעלם אחד בחמשה תמחויין חייב על כולן או אחד על כל אחת אמר רבי יהושע שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין בהעלם אחד שחייב על כל אחד ואחד משום מעילה אמר לו אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה דמעילה חמורה בענינים כדאמר' התם ובעי' בגמרא אי קבלה מיניה רבי יהושע או לא ואסיקו דאיכא תנא דסבר קבלה מיניה ואיכא דסבר דלא קבלה מיניה רבי יהושע מרבי עקיבא אבל רבי עקיבא סבר דאפילו מחמשה תמחויין ומחמשה זבחים אינו חייב אלא אחת דשם נותר חד הוא ותמחויין נמי אינם מחלקין כדאמ'. וכן השוחט חמשה זבחים בחוץ בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחד שם במשנה ועוד שאלו רבי עקיבא השוחט חמשה זבחים בחוץ בהעלם אחד מהו חייב על כל אחד ואחד או א' על כולן ואמר רבי יהושע שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין דחייב על כל אחד וקל וחומר הדברים ואמרו בגמרא דמאי ראיה לשוחט מאוכל מה לאוכל שכן נהנה וכו'. הקיז דם בשני כוסות ושתאן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחד פרק דם שחיטה קבל דם הקזה בשני כוסות מהו על הראשון דברי הכל חייב דדם קילוח מעורב בו על האחרון מי מחייב או לא אמרי פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דריש לקיש אמר חייב ב' חטאות ורבי יוחנן אמר אינו חייב אלא חטאת אחד על הראשון שדם קילוח מעורב בו והאי פלוגתא אינה אלא בשתי העלמות דלרבי יוחנן אפילו בשתי העלמות אינו חייב אלא אחד על הראשון דהוי דם קילוח כדא' ועל האחרון אינו חייב אפילו בהעלם בפני עצמו דלא הוי דם קילוח ואם כן תימא אמאי איצטריך הרב ז"ל לומר בהעלם א' דאינו חייב אלא אחד דמשמע דבשתי העלמות חייב ב' חטאות כריש לקיש לגבי רבי יוחנן רביה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>האוכל </b> מאכלות הרבה כגון חלב ודם ונותר בהעלם אחד מביא חטאת על כל אחד ואחד פרק אמרו לו במשנה אכל חלב ודם ופגול ונותר בהעלם אחד חייב על כל א' וא' דשמות מחלקין כמלאכות שבת ועריות דחייב על כל א' וא' כדילפינן לעיל. וכן האוכל כזית אחד שנתקבצו בו שמות הרבה בהעלם אחד אם נתקבצו בו באיסור בבת אחד או באיסור מוסיף או כולל חייב על כל אחד ואחד שם במשנה יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכפורים ובגמרא טהור מעיקרא לא אסיר אלא בחלב הוה ליה טמא מגו דנאסר אחתיכות טהורות איתוסף ביה נמי איסור אחלב וחלב מעיקרא לא אסיר אלא באכילה ולא אקדשים ומגו דאיתוסף ביה איסורא דהנאה מפני ההקדש איתוסף ביה לגביה חלב איסור אכילה מפני ההקדש ואכתי להדיוט הוא דאסיר אבל לגבוה שרי הוה ליה נותר מגו דאיתוסף איסורא לגבוה איתוסף נמי לגבי הדיוט חל על יום הכיפורים מגו דאיתוסף ביה איסורא בחתיכות חולין איתוסף בהאי דגבוה והאי הוי איסור כולל דאיתוסף איסורא אגברא אמידי דמשתרי ליה עד השתא ואמר רבי זירא כגון שאכל כוליא בחלבה כי היכי דליהוי ככותבת לאיסור יום הכיפורים ורב פפא אמר כגון דמלייה לכותבת בתמרי וד' חטאות הוו חד משום אוכל קדש בטומאה וחד משום חלב וחד משום נותר וחד משום יום הכיפורים ואשם ודאי למעילה שהרי נהנה מן ההקדש בשוגג.
+
+Halakhah 5
+
+<b>האוכל </b> ושותה ביום הכיפורים בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת א' פרק יום הכפורים במשנה אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחד דחד שמא הוא דאכילה ושתיה מחד קרא נפקי דשתיה בכלל אכילה היא כדאי' התם אכל ועשה מלאכה חייב ב' חטאות דתרי שמו' נינהו דמתרי קראי נפקי. העושה מלאכה ביום הכפורים שחל להיות בשבת חייב שני חטאות אפילו בהעלם אחד מפני שהם שני איסורין הבאים כאחד.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כחצי </b> זית חלב וכחצי זית דם בהעלם אחד אינו חייב קרבן דאין שני שמות מצטרפין לקרבן פרק אמרו לו חומר במין אחד ממינין הרבה שאם אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית בהעלם א' ממין א' חייב משני מינין פטור ובגמרא מב' מינין פשיטא דפטור אלא במין א' בשני תמחויין משמע בהדיא דבשני מינין לא מצטרפי לקרבן. אכל כחצי זית ונודע לו וחזר ושכח ואכל כחצי זית אחר בהעלם שני פטור דיש ידיעה לחצי שיעור כחכמים דפליגי ארבן גמליאל ואמרי דיש ידיעה לחצי שיעור לחלק כדי שלא יצטרף עמו חצי האחר וכן כתב אות א' בשבת בשגגה ונודע וחזר ושכח וכתב אות שניה פטור כחכמים סוף פרק הבונה במשנה וכן הוציא ב' אמות בשוגג וב' אמות במזיד וארבע אמות בשוגג אם בזריקה חייב ובהעברה פטור סוף פרק הזורק פלוגתא דרבא ורבה דרבה אמר חייב בזורק דאפילו לרבנן דאמרי יש ידיעה לחצי שיעור התם הוא דבידו כגון מעביר אבל בזורק דאין בידו להחזירה דזרק ו' אמות בשתים הא' היה שוגג ובאמצעיות נזכר והיה מזיד וחזר ושכח בשתים האחרונות.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>האוכל </b> כזית חלב וכזית חלב בהעלם א' ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני פרק כלל גדול פלוגתא דר"ל ור' יוחנן דר' יוחנן אמר חייב על חטאתו והביא קרבנו כתיב דמשמע על כל חטאת וחטאת יביא וריש לקיש אמר פטור מחטאתו ונסלח לו כתיב אפילו לא הביא אלא על מקצת חטאתו נסלח לו כולו ולרבי יוחנן נמי הא כתיב מחטאתו ונסלח ההוא כגון שאכל כזית ומחצה ונודע לו על כזית וחזר ואכל כחצי זית בהעלמו של חצי מהו דתימא ליצטרפי קמשמע לן מחטאתו ונסלח כחצי זית עם זית קמא שייך בתר ידיעה קמייתא והוה ליה כאלו נודע לו על הכל דהא אי הוה מייתי קרבן הוה מכפר בהדיה בלא שום ידיעה דפחות מכשיעור לא חשיב אכל כזית בלא ידיעה לא מכפר הילכך כי לא אתידע ליה בהדיה אלא זה אחר זה הוו ידיעות מחלקות ואמר ליה רבינא לרב אשי באתידע ליה קודם הפרשה פליגי או דאתידע ליה לאחר הפרשה פליגי או בין בזו ובין בזו מחלוקת אמר ליה מסתברא דבין בזו ובין בזו מחלוקת דר' יוחנן סבר דאף אתידע ליה קודם הפרשה חייב שתים דידיעות מחלקות כדאמר'. אכל שני זיתי חלב בהעלם א' ונודע לו על א' מהם וחזר ואכל כזית בהעלמו של שני והביא חטאת על הראשון ראשון ושני מתכפרין אבל שלישי לא נתכפר שם פרק כלל מימרא דרבא דפליג אאביי דאמר דאפילו הביא על א' מהן נתכפר כולם דאית ליה גרירה דזה גורר את זה אבל רבא אמר הביא קרבן על הראשון שכשהפרישו הזכיר אותו זית ראשון ושני מתכפרין שהרי בהעלמו היה שלישי אין מתכפר ולא אמרינן הואיל והשני מתכפר עם הראשון שבהעלמו ליגרריה לשלישי עמו בכפרתו ואף על גב דלא שייך בהדי ראשון הביא קרבן על השלישי שלישי ושני מתכפרין שהרי בהעלמו היה ראשון אינו מתכפר ולא אמרינן הואיל והשני מתכפר עם השלישי שבהעלמו ליגרריה לראשון עמו בכפרתו ואף על גב דלא שייך בהדי שלישי הביא קרבן על האמצעי נתכפרו כולם דכולם בהעלם של זה היו ואמרי' התם דבתר דשמעיה רבא לאביי דאית לי גרירה הדר ביה ואמר לההיא דמייתי לעיל דנודע לו על קצירה של זדון שבת ושגגות מלאכות דהאי קצירה גוררת קצירה שעשה קודם כשגגת שבת וזדון מלאכות וטחינה שעמה ואית ליה גרירה אפילו לטחינה דעמה אף על גב דלא הוי שם דקצירה דכיון דהוי שגגת שבת לא מיחייב אלא חדא אתרוייהו והיינו משום דהוי בהעלם א' עם האי קצירה שנודע לו של זדון שבת ושגגת מלאכות דאף על גב דהאי זדון שבת ושגגת מלאכות והאי שגגת שבת וזדון מלאכות סוף סוף העלם א' הוא דלא נודע לו חטאו בנתים וידיעות הוא דמחלקות גבי שני זיתי חלב בהעלם א' ונודע לו על א' מהם וחזר ואכל כזית בהעלמו של שני סביר' ליה לרבא דאם הביא קרבן על הראשון שלישי דאינו בהעלמו אינו מתכפר וכן הביא על השלישי ראשון אינו מתכפר דלא אמרינן גרירה אלא לגרור מידי דהוה בהעלמו אבל מידי דלא הוה בהעלמו לא גריר כדאמרינן והא דאמרינן דהביא קרבן על הראשון דשני מתכפר בהדיה וכן על השלישי שני מתכפר בהדיה דמשמע דאכל שני זיתי חלב בהעלם א' ונודע לו על הראשון ואחר כך נודע לו על השני דאינו חייב אלא קרבן א' כריש לקיש קשיא דאנן פסקינן לעיל כרבי יוחנן דאמר חייב שתים ולא מצית למימר דאביי ורבא פליגי בשקודם הפרשה נודע לו על השני ורבי יוחנן וריש לקיש פליגי לאחר הפרשה דהא אוקמי' דמסתברא דבין בזו ובין בזו מחלוקת וכיון דאפילו קודם הפרשה ס"ל לרבי יוחנן דחייב שתים אם כן לית הלכתא כאביי ורבא דתרוייהו ס"ל בנודע לו קודם הפרשה דאינו חייב אלא א' וכן פי' רש"י ז"ל דאביי ורבא ס"ל דר"ל ורבי יוחנן בלאחר הפרשה פליגי משמע דלדידן דמוקמי' פלוגתייהו בין בזו ובין בזו ופסקינן כרבי יוחנן ליתא לדאביי ורבא דסברי דקודם הפרשה אינו חייב אלא א' כריש לקיש והרב ז"ל פסק כרבי יוחנן דאף קודם הפרשה חייב שתים ואם כן היכי מייתי לדרבא דאמר דאם הביא חטאת על הראשון ראשון ושני מתכפרין וכו' ונראה לומר דס"ל לרב ז"ל דאביי ורבא פליגי בשאכל שני זיתי חלב מחתיכה א' בהעלם א' שכולם שגגה א' היא שלא ידע שאותה החתיכה היתה חלב ונודע לו על א' מהם שידע שאותה חתיכה היתה חלב ולא זכר שאכל ממנה אלא זית א' וחזר ואכל מאותה חתיכה זית אחר שלא ידע שהיתה זו אותה חתיכה הראשונה שנודע לו שהיתה חלב והיינו בהעלמו של זית שני שעדין לא זכר שאכל זית שני מאותה חתיכה שנודע לו שהיתה חלב ולהכי אמר רבא דאם הביא קרבן על זית ראשון נתכפר גם כן שני שכולה שגגה א' היא שמפני שאכל זית א' מאותה חתיכה שחשב שלא היתה חלב אכל גם כן זית שני וכן אכל זית שלישי אף על גב דהוי מאותה חתיכה עצמה אינו מתכפר עם הראשון שכבר נודע לו על זית א' ואינו בהעלמו וכן הביא על השלישי מתכפר שני עמו דהוי בהעלמו ולא ראשון וכן הביא קרבן על האמצעי נתכפרו שלשתן דראשון ושלישי בהעלמו של שני הוו ורבי יוחנן וריש לקיש לא פליגי בהעלם כי האי אלא כגון שאכל כזית חלב מחתיכה א' שלא נודע לו שהיתה חלב וחזר ואכל כזית אחר מחתיכה אחרת שלא ידע שהיתה חלב והכל בהעלם א' שלא נודע לו בנתים שאכל חלב ואחר כך נודע לו שאותה חתיכה ראשונה שאכל ממנה כזית היתה חלב ועדין לא נודע על החתיכה השנייה וחזר ונודע לו על החתיכה השניה שאכל ממנה כזית אחר שהיתה חלב חייב שתים לרבי יוחנן דידיעות מחלקות אפילו קודם הפרשה כדאמרינן ולריש לקיש אינו חייב אלא א' כיון שנודע לו על שניהם קודם כפרה וכי האי גונא מודו אביי ורבא דחייב שתים כרבי יוחנן והיינו דדאיק הרב ז"ל בלישניה דבמילתא דרבי יוחנן נקט אכל כזית חלב וכזית חלב בהעלם א' דמשמע מב' חתיכות כדאמר' ובמילתא דרבא נקט אכל שני זיתי חלב בהעלם א' דהיינו שני זיתי חלב חתיכה א' דהכל שגגה א' היא והיינו שני זיתי חלב דמשמע מחתיכה א' ומתני' דכריתות נמי דיקא דקתני אכל חלב וחלב בהעלם א' אינו חייב אלא א' דכיון דנודע לו בבת א' שאכל ב' זיתי חלב אפילו הם מב' חתיכות כגון שאמרו לו שאותם שתי חתיכות שאכל מהם היו חלב אינו חייב אלא א' וכל שכן אם היו מחתיכה א' ונודע לו שאכל ב' זתים ממנה דאינו חייב אלא א' אפילו בשתי ידיעות דכולה שגגה א' היא כדאמר' אבל אם נודע לו על א' מהם כשאכל כל א' מחתיכה א' בהא פליגי ר' יוחנן ור"ל ואם נודע לו על א' מהן כשאכלן מחתיכה א' לכ"ע אינו חייב אלא א' אפי' בשתי ידיעות דאין ידיעות כי האי מחלקות כיון דהוי הכל שגגה א' כדאמר' אבל אם אחר הפרשה וכל שכן אחר כפרה נודע לו על כזית שניה חייב שתים אפילו היתה מאותה חתיכה דהפרשות מחלקות ואביי ורבא לא איירו אלא קודם הפרשה כנ"ל ואם לא על דרך זה איני רואה תיקון לדברי הרב ז"ל.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מי </b> שאכל חתיכה א' משתי חתיכות ונסתפק אם היתה חלב או שומן וכן אכל אחרת ונסתפק לו ואחר כך נודע לו שחלב אכל בראשונה ובשניה אינו חייב אלא חטאת א' פרק ספק אכל תנו רבנן אכל ספק חלב ונודע לו שספק חלב אכל ספק חלב ונודע לו רבי אומר אומר אני כשם שמביא חטאת א' על כל א' וא' כך מביא אשם תלוי על כל א' וא' רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר בר"ש אומר' אין מביא אלא אשם תלוי א' דכתיב על שגגתו אשר שגג אפילו על שגגות הרבה אינו חייב אלא א' ואמר רבא ורבי יוחנן דאין ידיעות ספק מחלקות ורבי הכי קתני כשם שאם היתה לו ידיעה ודאי מביא חטאת על כל א' וא' אם היתה לו ידיעת ספק מביא אשם תלוי על כל א' וא' אבל אם לא נודע לו קודם אלא שספק אכל ואחר כך נודע לו ששתיהן ודאי חלב הוי אינו מביא אלא חטאת אחת (דידיעות ספק) שידיעות ספק שידע קודם אינם מחלקות להביא חטאת אח"כ שנודע לו בודאי שחלב היו דידיעה הוא דמחלקת כדכתיב או הודע אליו חטאתו ואשם תלוי שבא על הספק ידיעת ספק מחלקת לו כי היכי דמחלקת ידיעת ודאי לחטאת כדאמרינן ואף על גב דלית הלכתא כר' אלא מחבירו ולא מחביריו הכא מתני' אתי' כרבי דתנן כשם שהוא מביא חטאת על כל א' וא' כך מביא אשם תלוי על כל א' וא':
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המשתחוה </b> לע"ז ונסך וקטר וזבח בהעלם א' חייב ד' חטאות וכן פער עצמו לפעור וזרק אבן למרקוליס בהעלם א' חייב שתים וכן כיוצא בזה חייב על כל עבודה ועבודה פ"ד מיתות תני ר' זכאי קמיה דרבי יוחנן זבח וקטר ונסך והשתחוה לעבודה זרה בהעלם א' אינו חייב אלא אחת וטעמא דכתיב לא תעבדם עשאן הכתוב כולן עבודה אחת הן ואמר ליה ר' יוחנן פוק תני לברא דטעות הוא כדאמר לקמן אביי דשלש השתחואות נאמרו בע"ז אחד לשלא כדרכה וא' לכדרכה וא' לחלק מה השתחואה מיוחדת מעשה עצמו וחייב עליה חטאת בעצמה אף כל עבודה ועבודה בשוגג חייב עליה חטאת לעצמה דכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא והא דחייב על כל א' אפי' בהעלם א' היינו כשידע שהיא ע"ז אבל לא ידע שההשתחוי' והניסוך אסורים חייב שתים דהוי שוגג על כל עבודה ועבודה אבל ידע שהן עבודות אסורות ולא ידע שזו עבודה זרה ועבדה בכל העבודות אינו חייב אלא אחת דאינו שוגג אלא אעבודה זרה דהיינו קיום מקצת וביטול מקצת דהוי העלם דבר כדאמרינן התם דאלו אומר מותר דכסבור אין ע"ז בתורה דהיינו העלם זה וזה בידו פשיטא דחייב א' דעד כאן לא בעא מיניה רבא מרב נחמן פרק כלל גדול אלא אי לחיובי חדא או תרתי אבל לא למיפטר לגמרי כדאמר' התם.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כלל </b> גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת ושכח שנצטוו ישראל על השבת אינו חייב אלא אחת על כל מלאכות שעשה שהכל שגגה אחת היא משנה פרק כלל גדול כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת וטעמא כדאמרינן בגמרא תרי קראי כתיבי ושמרו בני ישראל את השבת משמע שמירה אחת לשבת אחד ואת שבתותי תשמורו שני שבתות ושמירה א' ומסתברא דכי כתיב שמירה אחת לשבתות הרבה כי האי גונא כתיב דכולה שגגה אחת היא וקרבן אשוגג קאתי ומוקי לה רב ושמואל בתינוק שנשבה לבין הגוים דלא ידע שבת מעולם וגר שנתגייר בין הגוים דהוו כהיכר ולבסוף שכח דאינו חייב אלא אחת דלא הוי כשוכח שהיום שבת וידע עיקר שבת שחייב על כל שבת ושבת חטאת א' על כל מלאכות שעשה בכל יום שבת כדתנן.
+
+Halakhah 3
+
+<b>היודע </b> עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה ששכח ששבת היום חייב על כל שבת ושבת וכל היודע שהיום שבת ושגג במלאכות שלא ידע שמלאכות אלו אסורות או שלא ידע שיש בו כרת חייב על כל מלאכה ומלאכה דשגגות טובא הויין אפילו עשה כל ל"ט מלאכות חייב ל"ט חטאות שם במשנה היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה שלא ידע שאותן מלאכו' אסורות חייב על כל אב מלאכה ומלאכה ובגמרא רבי יוחנן אמר כיון ששגג בכרת אף על פי שהזיד בלאו הוי שגגה לרבנן דמונבז דהקרבן על הכרת ששגג בו הוא בא וכתיב תורה א' יהיה לכם לעושה בשגגה גבי קרבן ע"ז וכתיב וכי תשגו ולא תעשו וגומר והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' הוקשו קרבנות של כל עבירו' לשל ע"ז מה של ע"ז קרבן שלה אינו בא אלא על עבירה גמורה שחייב על זדונה כרת כדכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>העושה </b> אב ותולדותיו בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת בריש בבא קמא דלרבנן דר' אליעזר דפ' אמרו לו אלו עביד אב ותולדה דידיה לא מיחייב אלא חדא אאב מלאכה ואין צ"ל העושה תולדות הרבה של אב אחד שאינו חייב אלא אחת פ' אמרו לו מייתי מתניתין דפ' כלל גדול ואמרינן מני אלימא רבי אליעזר אימא סיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת ואי רבי אליעזר חייב על כל וולדי מלאכות משמע דלתנא דמתניתין אינו חייב על וולדי מלאכה אחת אלא אחת אבל ב' תולדות משני אבות בהעלם אחד חייב שתים דבולדי מלאכה אחת הוא דסברי רבנן דאינו חייב אלא אחת דלא כר' אליעזר אבל ב' תולדות מב' אבות בהעלם אחד חייב שתים כשתי אבות וכדאמרינן בריש קמא ומאי איכא בין אב לתולדה נפקא מינה דאלו עביד שתי אבות בהדי הדדי א"נ ב' תולדות בהדי הדדי מחייב אכל חדא וחדא ואלו עביד אב ותולדה דידיה לא מחייב אלא חדא.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>עשה </b> מלאכו' הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת כדתנן במשנה כלל גדול דהרי הוא כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחד ואין חילוק חטאות בהעלם אחד אלא בגופי עבירות שאינם דומים. עשה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בשבתות הרבה בין בזדון שבת ושגגת מלאכות בין בשגגת שבת וזדון מלאכות חייב על כל מלאכה ומלאכה במשנה פ' אמרו לו א"ר עקיבא שאלתי את ר' אליעזר בעושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת או חייב אחת על כולן ובגמרא מאי קא בעי מיניה וכו' אמר רב מסתברא שגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליה דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק וזדון שבת ושגגת מלאכות היא דבעי מיניה כגופין דמין או לאו ופשיט ליה דכגופין דמיין ולא קביל מיניה ואמר רבא מנא אמינא לה וכו' ודחי לה אביי ואמר רב חסדא זדון שבת ושגגת מלאכות אפילו רבי עקיבא ס"ל דכגופין דמיין כשני גופי עבירות וכי בעי מיניה שגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעי מיניה ופשט ליה דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק וקביל מיניה ונראה דמלאכה אחת שעשאה בכמה שבתות ששגג בלא ידע שהיום שבת וכן בשבת אחרת שחייב על כל מלאכה ומלאכה דימים שבנתיים הוו ידיעה לחלק ולא בעי במלאכה אחת בכמה שבתות כי האי דאי הוה פשיט ליה דאינו חייב אלא אחת אכתי הוה מיבעיא ליה במלאכות שהן מעין מלאכה אחת ולהכי בעי מיניה בעושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מי </b> שקצר כגרוגרות וטחן כגרוגרות בשגגת שבת וזדון מלאכות שאינו חייב אלא חטאת אחד וטעמא משום דשגגה אחד היא שגגת שבת וחזר וקצר וטחן כגרוגרות בזדון שבת ושגגת מלאכות שהוא חייב על כל מלאכה ומלאכה דתרי שגגות נינהו ונודע לו על קצירה של שגגת שבת וזדון מלאכות קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה פ' כלל גדול מימרא דרבא קצר וטחן כגרוגרות בשגגת שבת וכו' ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת וזדון מלאכו' וחזר ונודע לו על קצירה וטחינה של זדון שבת ושגגת מלאכות קצירה של שגגת שבת וזדון מלאכות שהפריש עליה חטאת גוררת קצירה של זדון שבת ושגגת מלאכו' שנודע לו אחר כך ומתכפר עמה שהרי בהעלם אחד הם שלא נודע בנתיים וטחינה של שגגת שבת נמי גוררת טחינה של זדון שבת וכיון דעל קצירה וטחינה של שגגות שבת וזדון מלאכות אינו חייב אלא אחת דכולה שגגה אחת היא ששכח שהיום שבת אינהו מגררי בתרייהו קצירה וטחינה של זדון שבת ושגגת מלאכות דאף על גב דהוו תרי שגגות גרירי בתר הני הואיל והוו כולן בהעלם אחת והוי כאכל ב' זיתי חלב בהעלם אחת דאינו חייב אלא אחת ואפילו שהעלמה של שנייה חלוקה קצת משל ראשונה דזו שגגת שבת וזו שגגת מלאכות סוף סוף העלם אחד הוא דלא נודע לו חטאו בנתים וידיעות הוא דמחלקות הילכך חטאת זו שבאה על הקצירה וטחינה ראשונה אתרוייהו קיימא ונתכפרו עם הקצירה כל קצירה שעליו שנעשו בהעלם אחד ועם הטחינה נתכפרו כל הטחינות שעליו כשעשאן בהעלם אחד אבל נודע לו על קצירה של זדון שבת ושגגת מלאכות בתחלה קצירה גוררת קצירה וטחינה שעמה של ראשונה דקצירה וטחינה ראשונה כולו שגגה דשבת הוא וטחינה אחרונה של זדון מלאכות במקומה עומדת וכי מתידע ליה מיחייב עלה כרבא ולא כאביי דאמר טחינה נמי גוררת טחינה דשם טחינה חד הוא ומה שכתב הרב ז"ל וכיון שהקריב חטאת זו נתכפר לו על הכל וכשידעם אחר כך אינו צריך להביא חטאת אחרת קשה דהא משמע התם דלכ"ע כפרות מחלקות וכמו שפי' רש"י ז"ל דדוקא בהפריש קרבן מיירי ואחר כך נודע לו על קצירה וטחינה של שגגת מלאכות אבל לא נודע לו אלא אחר כפרה אין נגררין וצריכין ב' חטאות והרב ז"ל פסק למעלה באכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על הא' וחזר ונודע לו על השני דחייב ב' חטאות כ"ש כשלא נודע לו אלא אחר הפרשה וכ"ש כשלא נודע לו אלא אחר שהקריב קרבן דפשיטא לכ"ע דכפרות מחלקות כדאמר' ואיפשר שהרב ז"ל סובר דדוקא באכל חלב וחלב בהעלם אחד הוא דאמרינן דאם נודע לו בשתי ידיעות דידיעות מחלקות אעפ"י שלא הפריש קרבן עדין וחייב ב' חטאות משום דכיון דנודע לו בשתי ידיעות הוי כשתי שגגות כיון שאכל כל כזית מחתיכה אחת כדא' לעיל אבל גבי מלאכות דשבת דאיפשר דעביד כולהו בשגגה אחד כמו שוכח עיקר שבת שנצטוו ישראל דאפילו עביד כולהו ל"ט מלאכות אינו חייב אלא אחת מה שאין כן בשאר איסורין דחייב על כל חלב שאכל חטאת אחד ועל כל דם שאכל חטאת אחד דכולהו מלאכות גבי שבת חשבינן להו כחדא ולהכי ס"ל לרב ז"ל דאפילו נודע לו בשתי ידיעות ואפילו אחר שנתכפר אינו חייב אלא חטאת אחד כיון דמעיקרא כולה שגגה אחת היא דהיינו שגגת שבת וכיון דבשגגת שבת אפילו בשתי ידיעות אינו חייב אלא חטאת אחת מטעמא דאמרן גררי בתרייהו קצירה וטחינה דזדון שבת ושגגת מלאכו' ואינו חייב אלא אחת אכולהו דחשיב כאלו עשה ארבעת' בשגגת שבת וזדון מלאכות כמו שכתב הרב ז"ל אבל גבי חלב וחלב אי נודע לו בשתי ידיעות הוו כשתי שגגות כיון שאכל חלב וחלב משתי חתיכות כדאמרינן לעיל והיינו דאיפלגו ר' יוחנן ור"ל בחלב וחלב ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני אי חייב שתי חטאות או אחד ולא איפלגו במלאכות שבת דבשבת קאי אלא משמע דאם עשה מלאכה אחת בשבת כגון שקצר וקצר בהעלם א' דזדון שבת ושגגת מלאכות אפילו בשתי ידיעות אינו חייב אלא חטאת אחת אפילו לר' יוחנן דכולה שגגה אחת היא וה"ה קצר וטחן בהעלם א' של שגגת שבת דכולה חדא שגגה היא ואפי' בשתי ידיעות לא מחייב אלא חטאת אחד וגרירי בתרייהו קצירה וטחינה דזדון שבת כדאמ' והיינו בשבת א' דאלו בשתי שבתות ימים שבנתים הוו ידיעה לחלק כדא' לעיל וא"כ מיירי רבא בשקצר וטחן שלא ידע שהיום שבת וידע שהמלאכות הן אסורות ובו ביום ידע שהיה שבת ולא זכר עדין שעשה בו שום מלאכה ושכח שקצירה וטחינה הן מלאכות אסורות וחזר ועשאן בזדון שבת ושגגת מלאכות ונודע לו אחר כך על קצירה של שגגת שבת ולא זכר טחינה קצירה וטחינה ושבקת למימרא דרבא דאיהו דחקה גופה ואוקמה אנפשה. קצר כחצי גרוגרת בשגגות שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר כחצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות הרי אלו מצטרפין שם מילתא דפשיטא להו לאביי ורבא מיבעיא ליה לר' זירא וכו' ונקטינן מאי דאיפשיטא להו לאביי ורבא.
+
+Halakhah 11
+
+<b>המתכוין </b> לחתוך את התלוש וחתך את המחובר שם פלוגתא דאביי ורבא רבא אמר פטור דהא לא נתכוון לחתיכה דאיסורא ומתעסק בחתיכת התר הוא ופטור דכתיב אשר חטא בה ודרשינן בכריתות פרט למתעסק בדבר א' ועשה דבר זה ושוגג לא הוי אלא שנתכוון למה שעשה אלא שסבור שאין היום שבת או שמלאכה זו מותרת.
+
+Halakhah 12
+
+<b>החותה </b> גחלים בשבת שמכבה את העליונות ומדליק את התחתונות אם נתכוון לכבות ולהבעיר חייב שתים ס"פ אכל ת"ר החותה גחלים בשב' דהיינו שממלא כלי מצבור גחלים שמכבה את העליונות שעכשיו נעשות תחתונות וכבות מחמת משא העליונות ומבעיר התחתונות שהיו כבויות מחמת המשא שהיו עליהן ועכשיו נעשו עליונות ובוערות חייב חטאת ר"ש בן אלעזר אומר חייב שתים במאי עסקינן אי דקא מכוין לכבות ולהבעיר מ"ט דמאן דפטר ואי לא מכוין מ"ט דמאן דמחייב תרתי וכו' רב אשי אמר כגון שנתכוון לכבות ולא להבעיר שלא היה יודע שסוף תחתונות להבעיר והובערו מאיליהן ת"ק סבר לה כר"ש דאמר דבר שאין מתכוון פטור ור"ש סבר כר' יהודה ת"ר חתה להתחמם בהם והובערו מאיליהן תני חדא חייב ותני אידך פטור הא דתניא חייב קסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה וזו היא מלאכה שאינה צריכה לגופה שאינו להבעירן אלא להתחמם בחתייתן ומ"מ יודע היה שיתבערו ועל מנת כן עשה וה"ל מתכוין מיהו מלאכה שאינה צריכה לגופה הויא הך הבערה וחייב עליה כמו בכיבוי:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קסב </b> להקריב אשם מי שלא נודע לו אם חטא אם לא וזהו הנקרא אשם תלוי וכל חטא שחייבין על שגגתו חטאת קבועה חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי כריתות פרק המביא אשם תלוי משנה וחכ"א אינו מביא אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ומ"ט דרבנן ילפי מצות מצות מחטאת חלב מה להלן זדונו כרת ושגגתו חטאת אף כאן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ומהו לא הודע אם נסתפק לו אם שגג בדבר זה או לא כדכתיב ולא ידע ואשם ונשא עונו והביא איל תמים וגו' ונקרא אשם תלוי מפני שמכפר על הספק ותולה לו עד שיודע לו שחטא ויביא חטאתו פרק המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא וגו' ואשם תלוי היינו טעמא דמייתי מקמיה דמתידע ליה להגן עליו דהתורה חסה על גופן של ישראל ות"ר ה' אשמות מכפרין ואשם תלוי אין מכפר כפרה גמורה ואמר ר' יוסף אין מתכפר כפרה גמורה דלכי מתידע ליה מביא חטאת ופרק ספק במשנה כשם שאכל חלב ודם פגול ונותר חייב על כל אחת אפילו בהעלם אחת כך על לא הודע שלהן.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואינו </b> חייב עד שיהיה שם איסור קבוע שם פרק ספק אכל חלב ספק לא אכל ואפילו אכל והיה סבור שומן הוא ספק יש בו כשיעור ספק אין בו שומן וחלב לפניו ואכל אחת מהם ואינו יודע אי זו מהם אכל דכשאכל כסבור שומן הוא ואחר כך נודע שהאחת היתה חלב והוא לא ידע אי זו אכל אבל אם בשעת אכילה היתה לו ספק והזיד ואכלה מספק מזיד הוא ופטור אשתו ואחותו עמו בבית שגג באחת מהן כסבור זו היא אשתו ואחר כך נסתפק אי זו היתה מביא אשם תלוי שבת ויום חול ועש' מלאכה באחת מהם ואינו יודע באי זה מהם עשה מביא אשם תלוי ובגמרא איתמר רב אסי אמר חתיכה אחת שנינו אכל חתיכה אחת כסבור שומן הוא ואחר כך נודע שספק היא חייא בר רב אמר חתיכה משתי חתיכו' שנינו כדמפרש בסיפא דמתני' חלב ושומן לפניו במאי קא מיפלגי רב אסי אמר יש אם למסורת מצות כתיב חייא בר רב אמר יש אם למקרא מצוות קרינא גבי אשם תלוי כתיב ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ואשם והביא את אשמו וגו' וקרינא מצוות דמשמע אחת מתוך שתים וכן אמר רב יהודה אמר רב דבשתי חתיכות הוא דחייב אשם תלוי ואמר רבא מאי טעמא דרב דכתיב אחת מכל מצות ה' בשגגה ואשם עד שישגוג בשתים דמצוות קרינא אחת מתוך ב' אבל חתיכה אחת שהיתה לפניו ואכלה ספק היתה חלב או לא פטור דבעי' שישגוג בשתים ור' זירא מפרש טעמא משום דב' חתיכות איפשר לברר ורב נחמן אמר מ"ט דרב קסבר ב' חתיכות איקבע איסורא חתיכה אחת לא קבעה איסורא מאי איכא בין רבא דאמר טעמא דרב משום מצות דיש אם למקרא למאן דמפרש דשתי חתיכו' איקבע איסורה ומ"ד דב' חתיכות איפשר לברר איסורן דאשם תלוי אינו בא אלא להגן מן הייסורין עד שיודע לו ויביא חטאת ואיפשר שיבא לאחר זמן בקי ויכיר אם זו הנותרת שומן [ודאי] חלב אכל ויביא חטאת אבל חתיכה אחת ואכלה אי איפשר לברר מה לי משום האי טעמא או מטעמא דיש אם למסורת או מטעמא דאיקבע איסור' ומשני איכא בינייהו כגון שהיו לפניו ב' חתיכות א' של חלב ואחת של שומן ובא גוי ואכל את הראשונה ובא ישראל ואכל את השניה לרבא ליכא מצות בשעה שאכל ישראל ופטור לרבי זירא נמי אי איפשר לברר איסורא דהא נאכלו שתיהן ופטור אבל לרב נחמן הא איקבע איסורא מעיקרא וחייב ונקטי' טעמא דרב נחמן דהא תניא דכי האי גונא נמי חייב לרבי הואיל ואיקבע איסורא מעיקרא דרבנן דרבי כרבי אליעזר אתו ולהכי נקטי' כרבי. האוכל חלב הכוי פטור שם תניא רבי אליעזר אומר כוי חייבין על חלבו אשם תלוי ואמרינן דרבי אליעזר לא בעי קביעותא לאיסורא משמע דלדידן פטור דליכא קביעות איסורא וכן הבא על ספק נדה או ספק ערוה שם תני עלה דנדה וחייבין באשם תלוי ואמרינן ר"מ היא דלא בעי קביעותא לאיסורא ויבמה שנתיבמה בתוך ג' חדשים וילדה ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון תניא דחייבין באשם תלוי ואמרינן הא מני רבי אליעזר היא דלא בעי קביעותא לאיסורא.
+
+Halakhah 3
+
+<b>האוכל </b> חתיכה ועד אחד אומר לו חלב היה ועד אומר לא אשה אומרת חלב אכל ואשה אומרת לא היתה חלב הואיל ונקבע האיסור והוא אינו יודע אם חטא אם לא הרי זה מביא אשם תלוי פרק אמרו לו במשנה עד אומר אכל ועד אומר לא אכל אשה אומרת אכל ואשה אומרת לא אכל מביא אשם תלוי ואפילו בחתיכה אחת חייב אשם תלוי דכיון דזה אומר חלב היתה הוי כאיקבע איסורא. וכן בא על אשת איש שעד אחד אומר מת בעלה ועד אחד אומר לא מת חייב אשם תלוי במשנה סוף פרק האשה שלום עד אומר מת ועד אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תנשא וכתבו התוספות פרק האשה שנתארמלה דהכא איירי בבת אחת ואפילו אם ניסת תצא וכיון דתצא הבא עליה חייב אשם תלוי כדאמר' גבי תרי ותרי פרק האשה רבה ופרק האשה דהבא עליה באשם תלוי דאיקבע איסורא שהיתה בחזקת אשת איש וה"ה לספק מגורשת כתובות פרק האשה שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם ניסת תצא מימרא דרבי יוחנן ובריתא נמי קתני גבי גרושין ואם נשאת תצא ולא כרב אשי דאמר לעולם תרי ותרי וכיון דתצא חייבין באשם תלוי שהרי נקבע האיסור שהיא בחזקת אשת איש אבל ספק מגורשת לא נקבע איסורא דתרוייהו בפנויה קמסהדי כדאיתא התם.
+
+Halakhah 4
+
+<b>מי </b> שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן פרק ספק אכל ת"ר היו לפניו ב' חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן בא ישראל ואכל את הראשונה בא גוי ואכל את השנייה חייב וכן כלב וכן עורב שאכלו את השניה בא גוי ואכל את הראשונה בא ישראל ואכל את השניה פטור ורבי מחייב דלא בעי שתי חתיכות אכל הראשונה בשוגג והשניה במזיד חייב אשם תלוי אקמיתא דבשוגג ומשתי חתיכות הואי הראשונה במזיד והשניה בשוגג פטור ורבי מחייב אכל שתיהן במזיד פטור מקרבן שתיהן בשגגה מביא חטאת דודאי חדא חלב היה אכלום שנים בשוגג שניהם חייבים השני לא מן הדין אלא שאם אתה אומר פטור קבעה את הראשון בחטאת ומני סיפא אי רבי מן הדין ומן הדין הוא דהא רבי מחייב אכל ישראל את השניה דלא בעי ב' חתיכות בסוף אי רבנן משום דלא נקבע ראשון בחטאת נחייב לשני ונימא ליה אייתי חולין לעזרה אמר רב אשי רבי היא דאמר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום הילכך ליכא למימר חולין לעזרה משמע דרבנן דהאי סיפא ס"ל כרבי אליעזר וא"כ פסקינן הלכה כרבי דמחייב אחתיכה אחרונה דהא איקבע איסורא מעיקרא ולרבנן אף על גב דמתנדב אדם אשם תלוי בכל יום כר' אליעזר אפ"ה בחתיכה שניה פטר מדינא אבל אם רוצה להתנדב אשם תלוי הרשות בידו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>חלב </b> ונותר לפניו אכל אחת מהן ואין ידוע אי זו מהן אכל אשתו נדה ואחותו ואינו יודע אי זו מהן בעל שבת וי"ה ואינו יודע באי זו מהן עשה מלאכה פטור מקרבן חטאת שהרי אינו יודע עצמו של חטא פרק ספק אכל במשנה רבי אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר ובגמרא אמר לו ר' יהושע הרי אומר אשר חטא בה גבי חטאת עד שיודע לו במה חטא ובמשנה א"ר יהודה פוטרו היה רבי יהושע אף מאשם תלוי ומפרש טעמא בבריתא דכתיב גבי אשם תלוי כי תחטא ולא ידע ואשם פרט לזה שידע שחטא.
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> דבר שחייבין על ודאי חטאת קבועה חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי אחד וכל שחייבים עליו חטאות הרבה חייבין על לא הודע אשמות תלויין הרבה שם במשנה כשם שאם אכל חלב וחלב בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחד כך על לא הודע שלהן שאכל ב' חתיכות כסבור שומן הן ואחר כך נודע שהן ספק אינו מביא אלא אשם תלוי אחד כשם שאכל חלב ודם ופגול ונותר בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת כך על לא הודע שלהן מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת כיון שנסתפק אם אכל החתיכות של איסורין חלוקין או החתיכות שהיו עמהם וכן מה שחייב כמה חטאות בגוף אחד חייב כמה אשמות תלויין דכל שחייבין עליו חטאת תנן דחייבין עליו אשם תלוי על לא הודע שלו ועוד שם במשנה כשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת אפילו באיסור אחד אם היתה ידיעה בנתים כך מביא אשם תלוי אם היתה ידיעה שספק אכל בנתים וטעמא דכולהו משום דילפינן מצות מצות מחטאת כדאמר' לעיל. אכל אחד מהשני חתיכות והביא אשם תלוי ואחר כך אכל השניה מביא חטאת כדאמ' לעיל וכן אם אכל אחר השניה דהא מעיקרא איקבע איסורא ומייתי אשם תלוי במשנה פרק דם שחיטה כרבי עקיבא.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>חתיכה </b> של חלב וחתיכה של חלב נותר שם במשנה פרק דם שחיטה מביא חטאת ואשם תלוי על הא' חטאת דודאי חלב אכל דאף על גב דאמרן לעיל דחלב ונותר ואינו יודע אי זו מהם אכל דאינו מביא לא חטאת ולא אשם תלוי מטעמא דאמרן לעיל הכא דהאי נותר נמי הוי חלב הרי ידע במה חטא ולהכי יביא חטאת ואשם תלוי משום נותר דספק אם היתה אותה חתיכה שאכל נותר או לא. אכל את השניה בהעלם שני מביא ג' חטאות א' משום חתיכת חלב וא' משום חתיכת נותר וא' משום חלב של זו החתיכה של נותר דאיסור נותר חל על איסור חלב דבקדשים איסור חל על איסור דכתיב אשה לה' לרבות את האימורין ואימורין קאי עלייהו באיסור עולין וחלב דאימורין קאי עליה בכרת ואתי איסור טומאה חייל עליה. היה בה שוה פרוטה מביא אשם ודאי משום מעילה כדאמר' בגמרא דהאי דלא מחייב במתני' אשם משום דלית בה שוה פרוטה. אכל א' משתיהן ואכל אחד את השניה כל אחד מביא חטאת ואשם תלוי דתרוייהו ודאי חלב אכלו וספק נותר כדתנן התם:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קסג </b> שיקריב החוטא אשם ודאי על עבירות ידועות והן חמשה על שפחה חרופה ועל הגזל ועל המעילה ועל טומאת נזיר ועל הצרעת כשיטהר ממנה דבכולהו כתיב בקרא אשם והביא את אשמו וגו' ואת אשמו יביא וגו' הבא על שפחה חרופה בין בזדון בין בשגגה מביא אשם פרק ארבעה מחוסרי כפרה במשנה אלו מביאין על הזדון כשוגג הבא על שפחה ובגמרא מנא לן דתנו רבנן באיל האשם ונסלח על חטאתו אשר חטא לעשות שוגג כמזיד דלהכי הדר כתב תו תרי זמני חטא בר מתרי זמני קמאי דכתב מחטאתו אשר חטא לעשות שוגג כמזיד דמביאין אשם והוא שתהיה גדולה ומזידה ברצונה ובעולה כדי שתלקה דכתיב בקורת תהיה מלמד שהיא לוקה ולא הוא דכתיב תהיה ובקורת לישנא דמלקות הוא כדמפרש רב אשי בביקור תהיה שאומדין אם אינה יכולה לקבל מ' ותנו רבנן בזמן שהיא לוקה שגדולה היא ובת עונשין והיא מזידה וברצונה דאי לאו הכי לא אמר קרא שילקו אותה ואז כשהיא לוקה האיש מביא קרבן אבל כשהיא אינה לוקה שאינה גדולה או אנוסה או שוגגת אין האיש מביא קרבן דהא דמרבינן שוגג כמזיד היינו שוגג דאיש דגביה כתיב קרא דמחטאתו אשר חטא אבל האשה צריך שתהא מזידה כדאמר' ואמר רבא דכתיב ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה או חפשה לא ניתן לה מכדי עד הכא באיש קמשתעי קרא לכתוב והביא את אשמו לה' ולבסוף ליכתוב בקורת תהיה אמאי כתב רחמנא בקורת תהיה ולבסוף כתב והביא את אשמו לה' הכי קאמר אם בקורת תהיה היא והביא את אשמו לה' ואם לא תהיה בקורת לא יביא אשמו והיא לא תביא קרבן אף על פי שהיא לוקה ילפינן מדכתיב והביא את אשמו הוא מביא אשם ולא היא ובעולה יליף ר' יצחק בגמרא דאינו חייב אלא על שפחה בעולה דכתיב והיא שפחה נחרפת לאיש ונחרפת לישנא דשנויי הוא שנשתנית מברייתה כדכתיב ותשטח עליו הריפות וכתיב בתוך הריפות בעלי. בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה היא לוקה והוא מביא קרבן לכשיגדיל שם במשנה כל העריות אחד גדול ואחד קטן קטן פטור ובגמרא והכא חייב בתמיה וכי קטן חייב בשפחה אמר רב יהודה אמר רב ה"ק כל עריות אחד גדול ואחד קטן גדול חייב קטן פטור והכא גדול נמי פטור מאי טעמא דהא מקשיי' אהדדי כדאמר' לעיל אם אין האשה לוקה אין האיש מביא אשם ומשמע ליה לרב ז"ל דהאי דמתמה תלמודא וכי קטן נמי חייב דקאי נמי אשפחה דאם היא קטנה לא תתחייב מלקות דאם היא גדולה אף על פי שהוא קטן חייב כיון שהיא חייבת מלקות כדמקשי' בזמן שהיא לוקה הוא מביא אשם ובה תליא מילתא כל זמן שהיא חייבת מלקות הוא חייב קרבן דהאיש הוא דהוקש לאשה ולא אשה לאיש ואמר רב יהודה ה"ק כל עריות א' גדול וא' קטן [קטן] פטור וגדול חייב והכא כשהיא קטנה גדול הבא עליה נמי פטור כיון שהיא פטורה הוא פטור אף על פי שהוא גדול אבל אם היא גדולה כיון שהיא חייבת הוא נמי חייב אף על פי שהוא קטן כדא' דומיא דמזיד דבעלמא פטור מקרבן והכא חייב משום חיוב דידה כדאמר'. ואין חייבין בשפחה חרופה אלא כדרכה שם כדרכה בשפחה חרופה מיחייב ושלא כדרכה לא מיחייב מאי טעמא ש"ז כתיב ומערה נמי שם במשנה לא מיחייב דשכבת זרע בעינן ומערה אינו ראוי להזריע לפיכך אם אמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי אינו מביא קרבן פרק אמרו לו אמר ריש לקיש מודה רבי מאיר לחכמים שאם אמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי מהימן דאי בעי אמר לא גמרתי ביאתי ופטור והאי דקאמר לא בעלתי היינו לא גמרתי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>הבא </b> על שפחה חרופה ביאות הרבה בין במזיד בין בשוגג אפילו בהעלמות הרבה אינו חייב אלא קרבן א' פרק ארבעה מחוסרי כפרה במשנה כל העריות חייב על כל ביאה וביאה ובשפחה תנן במתני' דלעיל הבא על שפחה ביאות הרבה ובגמרא מנא לן דתנו רבנן וכפר עליו הכהן באיל האשם מחטאתו אשר חטא מלמד שמביא קרבן א' על עבירות הרבה מדמצי למיכתב על חטאתו ולישתוק וכתב על חטאתו אשר חטא לאיתויי חטאים הרבה וגבי מזיד רבי קרא דנפטר בקרבן א' על ביאות הרבה וכל שכן על שוגג ביאות הרבה ובשפחות הרבה חייב על כל א' וא' שם בעי מיניה רבי חנינא מרבי יוחנן וכו' אמר ליה חייב על כל א' וא' אפילו בהעלם א' ומ"ש מחמש העלמות בשפחה א' דאינו חייב אלא א' א"ל שפחה חרופה אין גופין מוחלקין חמש שפחות גופין מוחלקין ומנ"ל דגבי שפחה גופין מוחלקין חייב על כל א' וא' א"ל לאו אמרת גבי עריות ואשה לחלק על כל אשה ואשה גבי שפחה נמי כתיב איש אשר ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה לחלק על כל שפחה ושפחה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>בעל </b> שפחה והפריש אשמו וחזר ובעל חייב על כל א' פרק כלל גדול בעל ה' בעילות בשפחה חרופה אינו חייב אלא א' אלא מעתה בעל וחזר ובעל והפריש קרבן ואמר המתינו לי עד שאבעל הכי נמי דאינו חייב אלא א' א"ל מעשה דלאחר הפרשה קאמר מעשה דלאח' הפרשה לא קאמינא דהפרשות מחלקות כדילפינן לעיל וידיעות לא מחלקות הכא נמי גבי שפחה חרופה דכיון שמביא על הזדון כשוגג אין הידיעה חשובה לחלק ואפי' בהעלם א'. [בעל] כמה בעילות וידע על בעילה א' והפריש קרבן עליה ואח"כ נודע לו על השניה חייב על כל א' דכיון שהפריש קרבן הוי כהקריב שדין השוגג והמזיד בשפחה א' הוא ואם היה מזיד והפריש קרבן וחזר ובעל במזיד פשיטא דחייב על כל א' וא'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ועל </b> הגזל חייב אשם ודאי כיצד כל מי שיש בידו משוה פרוטה ולמעלה מממון ישראל באי זה צד שיהיה וכפר בו ונשבע לשקר בין בזדון בין בשגגה מביא אשם על חטאו פרק ד' מחוסרי כפרה במשנה ד' מביאים על הזדון כשוגג וכו' ושבועת הפקדון ובגמ' מנ"ל יליף תחטא תחטא משבועת העדות ואשם כתיב ביה בסוף ויקרא וכתיב והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל וגו' ושלם אותו וגו' ואת אשמו יביא וגו' דמשמע דבתר השבה מתכפר באשם ותנן פרק הגוזל הביא אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא ובגמר' מנה"מ אמר רבא דאמר קרא מלבד איל הכיפורים גבי גזל הגר מכלל דכסף בריש' אלא מעתה וכו' א"ל אנא מאשר יכפר בו נפקא ליה ועדין לא כפר דכתיב בלשון עתיד יכפר ומשמע דכשהשיב לכהן את האשם דהיינו קרן הכסף עדין לא כפר. אבל החומש אינו מעכב שם במשנה נתן את הקרן ולא נתן את החומש אינו מעכב מלהקריב את האשם וילפינן בגמר' גבי מעילת הקדש דאין חומש מעכב וילפי' הדיוט מהקדש דכיון דהשוה הכתוב הדיוט להקדש לענין אם הביא אשמו עד שלא הביא גזלו שלא יצא ילפי' מהקדש שיהא שוה לו נמי להא מילתא וכדאמר' בהלכות שבועות.
+
+Halakhah 8
+
+<b>על </b> המעילה כיצד מביאין קרבן אשם כל הנהנה משוה פרוטה מן ההקדש מחזיר מה שנהנה ויוסיף חומש ויקריב אשם ויתכפר לו כדילפינן בפרק א' מהלכות מעילה וזהו הנקרא אשם מעילות כדכתיב וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו וגו' ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וחמישיתו יוסף עליו והקרבן והקרן מעכבין הכפרה ולא החומש סוף פרק הגוזל תנו רבנן מנין שאם הביא מעילתו דהיינו קרן של הקדש שמעל בו ולא הביא אשמו אשמו ולא הביא מעילתו מנין שלא יצא תלמוד לומר באיל האשם ונסלח לו משמע אין סליחה אלא בשניהם יכול כשם שאיל ואשם מעכבין כך חומש מעכב תלמוד לומר באיל האשם ונסלח לו איל ואשם מעכבין בהקדש ולא חומש והאי אשם דהקדש היינו קרן דילמד הקדש מהדיוט מה אשם דכתיב התם גבי גזל הגר קרן הוא דכתיב האשם המושב לה' אשם זה קרן המושב זה חומש או אינו אלא אשם זה איל אשם ומושב זה קרן כשהוא אומר מלבד איל הכיפורים הוי אומר אשם דריש' קרן הוא וכיון דאשם דהדיוט הוא קרן ילמד ממנו הקדש כדא'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>האוכל </b> מדבר שמועלים בו בה' תמחויין בהעלם אפילו מזבח א' אם יש בכל אכילה שוה פרוטה חייב אשם על כל אכילה דתמחויין מחלקין במעילה פ' אמרו לו במשנה אמר רבי יהושע שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין בהעלם א' שהוא חייב על כל א' וא' והיינו משום דהחמיר במעילה שעשה בה את המאכיל כאוכל שאם נתן אוכל לחבירו חייב כאלו אכלה הוא עצמו דק"ל המוציא הקדש לחולין הוא מעל ולא מי שניתן לו והמהנה כנהנה ומידי דלאו בר אכילה הוא וצירף את המעילה לזמן מרובה שאם נהנה היום בחצי פרוטה ומכאן עד ג' שנים בחצי פרוטה אחרת מצטרפות לקרבן כדמפקי' ליה פרק ספק אכל מתמעול מעל ריבה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b> המחוייב אשם ודאי צריך שיודע לו חטאו תחלה ואחר כך יקריב אשמו אבל הקריבו קודם שנודע לו אינו עולה לו פשטיה דקרא הכי משמע והיה כי יחטא ואשם כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה ולדעת ולהודות כי חטא ואשם והשיב וגו' ואת אשמו יביא וגו'. כל חטא שחייבין עליו אשם ודאי כל האנשים שוים בו דגבי חטאת הו' דחלק רחמנא דיחיד מביא כשבה ונשיא שעיר ומשיח ובית דין פר אבל לא באשם ודאי כדתנן פ' הורה כהן משיח אשם ודאי היחיד והנשיא והמשיח חייבין דכתיב באשמות ואם נפש ונשיא ומשיח בכלל נפש אחת הן ואף על גב דגבי חטאת נמי כתיב נפש התם הא פירש הכתוב דנשיא ומשיח אינם בשעירה וכשבה כדא'.
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> חטא שחייבין עליו אשם ודאי אין מביאין על ספקו אשם תלוי כדילפינן לעיל פרק ח' דאין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דילפינן מצות מצות הילכך אם אכל חתיכה א' משתי חתיכות שהיתה האחת הקדש פטור אכל השניה מביא אשם ודאי אכל אחר השניה שניהם פטורים כדתנן התם פרק דם שחיטה בפלוגתא דרבי עקיבא וחכמים.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>חתיכה </b> של חלב וחתיכה של חלב הקדש שם במשנה אכל א' מהם מביא חטאת רבי עקיבא אומר אף אשם תלוי דאזיל לטעמיה אכל את השניה מביא ב' חטאות משום שני זיתי חלב כשנודע לו ביניהם ומביא אשם ודאי על מעילתו דא' מהם קדש היתה. בא א' ואכל את השניה כל א' מביא חטאת ולרבי עקיבא זה וזה מביאין אשם תלוי גם כן ואיסור הקדש חל על איסור חלב דבקדשים איסור חל על איסור כדאמ' לעיל:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קסד </b> שיקריב החוטא קרבן עולה ויורד על עבירות ידועות וששה מצותן שיקריבו קרבן עולה ויורד מצורע ויולדת ונשבע שבועת העדות בין בזדון בין בשגגה ונשבע שבועת ביטוי בשגגה וטמא שאכל קדש בשגגה וטמא שנכנס למקדש בשגגה פרק ד' מחוסרי כפרה במשנה אלו מביאין קרבן עולה ויורד וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>יולדת </b> עשירה מביאה כבש בן שנתו כדכתי' תביא כבש בן שנתו ובן יונה או תור לחטאת ואם לא תמצא ידה די שה קרבנה יורד כדכתיב והביאה שתי תורים או שני בני יונה א' לעולה ואחד לחטאת ואפילו היתה ידה משגת לשה ולא לנסכיו מביא' קרבן עני דהא ילפינן פרק המביא אשם תלוי דאפילו הפריש כשבה והעני מביא עוף דכתיב גבי כשבה או שעירה מחטאתו דמשמע מקצת חטאתו כלומר אם העני יביא עוף ממקצת דמים הללו.
+
+Halakhah 3
+
+<b>המצורע </b> כשיטהר מביא שלשה בהמות שני כבשים א' עולה וא' אשם וכבשה אחת לחטאת ואם אין ידו משגת מביא שני תורים אחד לעולה וא' לחטאת וכבש אשם כדכתיב בפרשת מצורע.
+
+Halakhah 4
+
+<b>על </b> שבועת העדות ועל שגגת שבועת ביטוי ועל שגגת טומאת מקדש וקדשיו מביא כשבה או שעירה כשאר החטאות הקבועות ואם אין ידו משגת מביא שתי תורים או שני בני יונה לחטאת ועולה ואם אין ידו משגת לזה מביא עשירית סלת והיא קרויה מנחת חוטא.
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכל </b> הקרבנות האלו מפורשים בתורה ומפורש זה שחייב להביאן חוץ מטמא שנכנס למקדש או שאכל קדש דכתיב ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגו' הרי שבועת העדות או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו' או נפש אשר תשבע לבטא בשפתים להרע וגו' שבועת ביטוי והיה כי יאשם לאחת מאלה וגו' ומפי השמועה למדו שזה שחייב כאן קרבן לנוגע בדבר טמא הוא כשנכנס למקדש או אכל קדש והוא לא ידע כדילפינן פרק קמא דשבועות דאמר רבא אתיא טומאתו טומאתו כתיב הכא בעולה ויורד גבי נוגע בדבר טמא טומאתו כדכתיב לכל טומאתו וכתיב התם בטומאת מקדש בפרשת פרה אדומה טמא יהיה עוד טומאתו בו מה להלן טומאת מקדש אף כאן שלא פירש טומאה זו היא טומאת מקדש ואכל קדש ילפינן התם דתניא רבי אומר אקרא אני חיה אם כן בהמה למה נאמרה דבקרבן עולה ויורד כתיב או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה ודאי אם הייתי קורא בנבלת חיה טמאה שנכתב ראשון לא היה צריך לחזור ולכתוב בהמה שהרי בהמה בכלל חיה כדכתיב זאת החיה אשר תאכלו וסמיך ליה כל בהמה מפרסת וגו' אם כן למה נאמרה בבהמה טמאה לטומאת קדש נאמר כאן בהמה טמאה ונאמר להלן באוכל קדשים בטומאת הגוף בפרשת צו את אהרן נפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה ואכל מבשר זבח השלמים מה להלן טומאת קדש אף בהמה טמאה דהכא משתעי נמי בטומאת קדש שנטמא ואכל קדש כדאמר' וכיון שחייבה תורה כרת בפירוש לטמא שאכל קדש כדכתיב בהאי קרא דצו את אהרן ונכרתה וגו' ובנכנס נמי למקדש נאמר ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי את מקדש ה' טמא פירש כאן הקרבן שחייבים כשיהיו שוגגים שהוא קרבן עולה ויורד כדתניא בפרק קמא דשבועות מנין שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו שאין מחייבו על מגע אלא אם כן אוכל קדש או נכנס למקדש שהרי אתה דן הואיל והזהיר וענש לא יטמאו את מקדשי אזהרת מקדש בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר הרי אזהרת קדש כי את מקדש ה' טמא ונכרתה הרי עונש מקדש והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וגו' הרי זה עונש קדש מה כשהזהיר וענש לא הזהיר וענש אלא על טומאת מקדש וקדשיו אף כשחייב קרבן על הטומאה לא חייב אלא על טומאת מקדש וקדשיו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> קרבן שהאשה חייבת בעלה מביאה עליה כפי מה שהוא עני או עשיר בפרק אין בין המודר ילפינן לה מדכתיב ביולדת זאת תורת היולדת בין פקחת בין שוטה שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה ואמר רבי יהודה אדם מביא קרבן עשיר על אשתו ולא אמרינן אע"ג שנשאת לעשיר עניה היא דמה שקנתה אשה קנה בעלה והרי היא עניה אלא כל קרבנות שהיא חייבת מביא עליה וכך כותב לה בתנאי כתובה אחריות דאית לה עלי מן קדמת דנא וכו'. ומביא אדם על ידי בנו ובתו הקטנים שם א"ר יוחנן הכל צריכים דעת בעלים להקריב קרבנם חוץ ממחוסר כפרה דכיון דאין קרבנם בא לכפרה אין צריכין דעת שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים כשהן מחוסרי כפרה דכתיב זאת תורת הזב בין גדול בין קטן וכתיב זאת תורת המצורע בין גדול בין קטן בחטאת ואשם מצורע ושפחתו ועבדו נראה כיון דבעלמא לענין מציאה ודברים אחרים הוו כבניו ובנותיו הקטנים להכי מביא עליהן.
+
+Halakhah 7
+
+<b>המלך </b> וכהן משיח מביאים קרבנן על שבועת העדות או על שבועת ביטוי או על טומאת מקדש וקדשיו כשאר הדיוטות שלא חלק הכתוב מלך וכהן ומשיח מהדיוט אלא במצות שחייבים עליהם חטאת קבועה לא בעולה ויורד פרק הורה כהן משיח במשנה על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו בית דין פטורים והיחיד והנשיא והמשיח חייבים משום דכולן בכלל נפש אחת הן ומה הן מביאין קרבן עולה ויורד ורבי שמעון ורבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא פליגי כדתנן התם כל המביא קרבן על הזדון כשגגה אם היה אנוס פטור מן הקרבן פרק ארבעה מחוסרי כפרה על מתניתין דאלו מביאין על הזדון כשגגה אמרינן בגמ' נזיר שנטמא מנא לן דכתיב וכי ימות מת עליו בפתע פתאום פתע זה שוגג וכן הוא אומר ואם בפתע בלא איבה הדפו פתאום זה אונס כדכתיב ויאמר ה' פתאום וגו' תניא אידך פתאום זה מזיד וכן הוא אומר ופתאים עברו ונענשו והיינו מזיד דאין עונש אלא על המזיד ומקשי' ונכתוב קרא פתאום דמשמע נמי שוגג כדכתי' פתי יאמין לכל דבר ולא ליכתו' פתע ומשני אי כתב פתאום הו"א שוגג הוא מידי דהוה אכל התורה כולה דרוב קרבנות על שוגג הם באים אבל אונס ומזיד אימא לא כתב רחמנא פתע דשוגג הוא לגלויי עליה דפתאום דאונס ומזיד הוא ואפ"ה חייב ונראה דאקשי תלמודא בין למאי דאמרינן דפתאום הוא אונס בין למאי דאמרינן דהוי מזיד דהא משמע נמי שוגג כדאמר' ומשני דכתב פתע לגלויי עליה דפתאום דהוי אונס למאן דמוקי ליה באונס והוי מזיד לתניא אידך דמוקי ליה במזיד ונקטי' כהאי בריתא דפשיטא דמתניתין הכי הוא אלו מביאין על הזדון כשוגג ולא חשיב אונס ובתוספתא נמי תניא וכולן באונס פטורים כנ"ל לישב הסוגיא דלא תקשי לרב ז"ל.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מי </b> שהפריש מעות לכבשה של חטאתו וכו' פ' המביא אשם תלוי במשנה מביאין מהקדש כשבה שעירה מהקדש שעירה כשבה שאם הפריש מעות לקנות כשבה או שעירה לחטאתו אם רצה יקח מהן שעירה ומהקדש כשבה ושעירה מביא תורין ובני יונה ומהקדש תורין ובני יונה עשירית האיפה פ' יום הכיפורים הפריש לכשבה והעני יביא העוף העני יביא עשירית האיפה הפריש לעשירית האיפה העשיר יביא עוף העשיר יביא כשבה או שעירה ובגמרא מנה"מ דת"ר מחטאת מחטאתו על חטאתו מה ת"ל מנין אתה אומר שמביאין מהקדש כשבה שעירה ומהקדש שעירה כשבה ומהקדש כשבה או שעירה תורים ובני יונה ומהקדש תורין עשירית האיפה לכך נאמר מחטאתו על חטאתו בקרבן עולה ויורד גבי כשבה ושעירה מחטאתו דמשמע מקצת חטאתו כלומר אם העני יביא עוף ממקצת דמים הללו וגבי עוף כתיב מחטאתו נמי דמשמע דאם העני יביא במקצת דמי עוף עשירית האיפה וגבי עשירית האיפה כתיב על חטאתו דמשמע דאם העשיר יוסיף על הדמים הללו ויביא עוף או אם העשיר יותר יביא כשבה או שעירה ואיצטריך למיכתב על חטאתו גבי עשירית האיפה ולא גבי עוף ואיצטריך למיכתב מחטאתו גבי כשבה וגבי עוף כדמפרש התם ועני מיקרי אפילו היה מורישו גוסס עד שימות ויכסנו דגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו כדילפינן פרק שלשה מינין בנזיר תנו רבנן להחלו עד שעה שימות ר' אומר במותם יטמא עד שימות מאי ביניהו א"ר יוחנן משמעות דורשי' איכא בינייהו דלמר משמע ליה מהאי קרא ולמר משמע ליה מהאי קרא ולתרוייהו אינו מוזהר על הגוסס עד שימות כדכתיב להחלו או במותם כדאמ'.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עשיר </b> שהפריש כשבה או שעירה ונפל בה מום אם רצה יביא בדמיה עוף שם פרק המביא בבריתא נסתאבו יביא בדמיהן עוף אם העני הפריש עוף ונסתאב לא יביא בדמיו עשירית האיפה דאין לעוף פדיון דלא נאמר פדיון אלא בבהמה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>הפריש </b> עשירית האיפה והעשיר עד שלא נתקדש בכלי הרי היא ככל המנחות ותפדה ותאכל ומשקדשה בכלי תעובר צורתה ותשרף דאין יכול לפדותה כדתניא סוף תוספתא דכריתות. עשיר שהפריש קן למכרה וליקח בדמיה כשבה או שעירה וכו' שם ר' אושעיא אומר מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו כלומר במקום כבשתו שרצה להקריב קרבן עני והעני הואיל ונדחה שבשעה שהפרישו לא היה ראוי להקריבו ידחה מתיב רב עוקבא וכו' אמרי כי א"ר אושעיא לרבנן אבל ר' שמעון ס"ל מת א' מהן מביא חברו שלא בהגרלה דברי ר"ש בשעירי י"ה דקסבר בעלי חיים אינם נדחין ודחוי מעיקרו אינו דחוי. עני שהקריב קרבן עשיר יצא ועשיר שהקריב קרבן עני לא יצא שם מימרא דר' אושעיא גבי מטמא מקדש עשיר לא יצא בקרבן עני וגבי מצורע תניא תורת המצורע לרבות מצורע עני שהביא קרבן עשיר שיצא דתורה משמע דתורה אחת לכולן יכול אפילו עשיר שהביא קרבן עני שיצא ת"ל זאת ומאחר שכתוב אחד מרבה ואחד ממעט מסתמא דעני יוצא בקרבן עשיר דמעלין בקדש ולא עשיר בקרבן עני דאין מורידין:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> חייבי כריתות כגון ששגג ונודע לו שחטא אף על פי שלא ידע בתחלה שחטא חייב חטאת כדכתיב בעשותה אחת מכל מצות ה' ואשם או הודע אליו חטאתו אשר חטא כיון שידע בסוף אף על פי שלא ידע בתחלה חייב ובטומאת מקדש וקדשיו נאמר ונעלם ממנו והוא ידע ואשם מאחר שנאמר ונעלם ממנו מכלל שהיתה לו ידיעה בתחלה ונאמר והוא ידע מכלל שיש ידיעה בתחלה ובסוף והעלם בנתים כדתנן במתני' קמיתא דשבועות ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע את שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתים הרי זה בעולה ויורד כגון שנטמא ושכח ונכנס למקדש או אכל קדש והיה יודע שזה מקדש וזה קדש אלא ששכח הטומאה דהיינו העלם טומאה וזדון מקדש וקדש או אפכא שידע שהוא טמא ושכח שזה מקדש וזה קדש ונכנס ואכל ואח"כ זכר שזה מקדש וזה קדש או שכח שנטמא ושכח שזה מקדש וזה קדש ואח"כ ידע שנטמא ושזה מקדש וזה קדש הרי ג' מחלוקת בקדש ושלש במקדש ויש לו ידיעה בתחלה ובסוף וחייב בקרבן עולה ויורד שם בריתא פלוגתא דר' עקיבא ור' דתניא מנין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחלה ובסוף והעלם בנתים תלמוד לומר ונעלם ונעלם ב' פעמים דברי ר' עקיבא גבי טומאת קרבן עולה ויורד כתיב תרי ונעלם והוא טמא ונעלם ממנו והוא ידע רבי אומר אינו צריך הרי הוא אומר ונעלם מכלל שידע והוא ידע הרי כאן שתי ידיעות א"כ מה ת"ל ונעלם ונעלם לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש ומאי משמע דהאי ונעלם הוא מכלל דידע מעיקרא אמר רבא מדלא כתיב והיא עלומה ממנו א"ל אביי אלא מעתה גבי סוטה וכו' אלא אמר רבא קסבר ר' ידיעת בית רבו הוי ידיעה שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא והוא יודע כשנגע אבל לא נתכוון והתבונן שנטמא בטומאה כשנוגע בה ולא נזכר לו להכיר שהוא טמא בנגיעה זו ולית בה ידיעה בתחלה משכחת לה בתינוק שנשבה לבין הגוים ובמתני' דפ"ב תנן ידיעות הטומאה שתים שהן ד' נטמא וידע ונעלמה ממנו הטומאה וזכור את הקדש נעלם ממנו קדש וזכר את הטומאה נעלמו ממנו זה וזה ואח"כ ידע הרי זה בעולה ויורד ואע"ג דמוקמי' מתני' כר' דידיעת בית רבו שמה ידיעה מ"מ נקט סתם ידיעה אע"ג דלא צריך והמדקדק יכול לפ' כולה מתניתין בידיעת בית רבו כך כתבו התוספות ופליגי תנאי במתני' ר' אליעזר ור"ע ור' ישמעאל אי חייב על העלם טומאה או על העלם קדש ור' ישמעאל סבר כרבי דחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש כדכתיב ונעלם ונעלם שני פעמים ולהכי נקטי' כותיה דאף על גב דהלכה כר' עקיבא מחברו הכא איכא ר' ור' ישמעאל דאף ע"ג דרבי ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה כדאמרינן בשלהי פירקין אפ"ה מיחייב אהעלם טומאה והעלם מקדש כדאמר' וסתמא דמתניתין נמי הכי הוא נעלמה ממנו טומאה וזכור את הקדש או נעלם ממנו קדש וזכור הטומאה. נטמא ולא ידע באי זה אב נטמא ואח"כ ידע חייב בקרבן עולה ויורד שם אמר חזקיה שרץ ונבלה איכא בינייהו דרבי אליעזר סבר עד דידע אי בשרץ איטמי או בנבלה איטמי ורבי עקיבא סבר לא בעיא דכיון דידע דנטמא לא צריך דאף על גב דכתיב בכל דבר טמא או בנבלת שרץ דמשמע דבעיא דידע אי בשרץ נגע אי בנבלה נגע לא היא דרבי עקיבא סבר דלא נקט שרץ אלא איידי דבעי למיכתב לכדרבי דאמרן לעיל אקרא אני חיה בהמה למה לי וכו' נקט נמי שרץ כתנא דבי רבי ישמעאל דכל פרש' שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה נעלמה ממנו הלכות טומאה שלא ידע ששיעור כעדשה מן השרץ טמא וידע שהשרץ מטמא ושכח שנגע בשרץ כלל הוי ספק משום דהויא התם בעיא דרב פפא וסלקא בתיקו וכן מי שלא ראה המקדש בימיו הוי בעיא דרבי ירמיה התם בן בבל שעלה לירושלם שיודע שיש מקדש בירושלם אבל לא ידע מקומו מהו ומוקמינן לה אליבא דרבי דבעיא ידיעה בתחלה ומחייב על העלם מקדש ואמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה מאי כיון דידע דאיכא מקדש בעולם ידיעה היא או דילמא כיון דמקומו לא ידע ליה העלמה היא תיקו ולא דמי לידיעת בית רבו דאלו התם למד שהשרץ מטמא וכשנגע בו ידע שנגע בשרץ אבל לא נזכר לו להכיר שהוא טמא בנגיעה זו התם קאמר כיון שלמד שהנוגע בשרץ טמא וזה ידע כשנגע אין זה העלם אבל זה לא ידע מקום מקדש מימיו ואין כאן ידיעת בית רבו ואינו מביא קרבן שמא יכניס חולין לעזרה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מי </b> שנטמא בעזרה שם פ"ב במשנה נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה וזכור את המקדש או נעלם ממנו מקדש וזכור את הטומאה נעלמו ממנו זה וזה והשתחוה או שהה כדי השתחואה דהיינו כמימריה דקרא דכל ישראל רואין ברדת האש וכבוד ה' על הבית וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>מי </b> שנטמא במזיד ולא שהה כשיעור הוי ספק שם בעיא דרבא צריך שהיה למלקות אם התרו בו שלא לעמוד ועמד פחות מכדי שהיה אי אין צריך שהיה למלקות לקרבן גמירי שהיה למלקות לא גמירי שהיה או דילמא בפנים גמירי שהיה ל"ש לקרבן ול"ש למלקות תיקו. תלה עצמו באויר עזרה מהו שם בעיא דרבא כי גמירי שהיה דבת השתחואה דלאו בת השתחואה לא גמירי דתלוי לאו בת השתחואה הוא או דילמא שהיה גמירי בפנים ל"ש דבת השתחואה או לאו בת השתחואה תיקו. ואין חייבין אשם תלוי על לא הודע אלא בדבר שחייבין עליו כרת וחייב על שגגתו קרבן חטאת קבועה כדילפינן לעיל פ"ח.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> שהיו לפניו ב' שבילין שם שלהי פ"ב ת"ר ב' שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב שיש כאן בתחלה ידיעה וודאית ומקשינן ור"ש פוטר בכולן ואפילו בהאי קמייתא בתמיה והא מה נפשך טמא הוא ומוקי לה רבא כגון שהלך בראשון ובשעה שהלך בשני שכח שהלך בראשון ת"ק אליבא דר"ש סבר מקצת ידיעה ודאית ככל ידיעה דלא ידע שהלך בשניהם שיהא טמא בודאי ולאו ידיעת ספק הוא ואי הוה ידע לכולה מילתא ה"ל ידיעה ודאית והשתא הויא מקצת ידיעה ודאית כדאמר' והוי ידיעה מידי דהוה אידיעת בית רבו דילפינן לעיל דהויא ידיעה הלך בראשון ונכנס למקדש או אכל קדש פטור מפני שהוא ספק טמא. הזה שלישי ושביעי וטבל אחר שנכנס והלך בשני וחזר ונכנס למקדש חייב שם בבריתא דמה נפשך או ביאה ראשונה או ביאה שניה בטומאה היתה וא"ר יוחנן כאן עשו ספק ידיעה כידיעה ולא דמי לנוגע בכעדשה ולא ידע אי כזית מטמא אי כעדשה מטמא דהוי בעיא לעיל וסלקא בתיקו דהתם הוא מסופק אי שייכא כלל טומאה במה שנגע אבל הכא פשיטא ליה דאיכא טומאה הילכך ה"ל ידיעה טפי ואפשר דמשום דאמרינן דידיעת בית רבו הויא ידיעה סמכינן נמי אידיעת ספק הכא בטומאת מקדש וקדשיו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>היה </b> טמא ואמרו לו שנים נכנסת למקדש והוא אומר לא נכנסתי ריש פ' אמרו לו מודים חכמים לרבי יהודה ופליגי אדר' מאיר בחלבים ובביאת מקדש שאמרו לו נכנסת למקדש טמא והוא אומר לא נכנסתי נאמן שאם ירצה לומר מזיד הייתי אבל בטומאה אם אמר לא נטמאתי והעדים אומרים לו שנטמא לא מצי לתרץ דיבוריה הכא לומר לא נטמאתי דאינו יכול להכחיש את העדים והרי אלו נאמנים דאם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה ק"ו שיביאוהו לידי קרבן הקל שהרי הכחישן כדאמר ר"מ במתניתין.
+
+Halakhah 9
+
+<b>טומאת </b> מקדש וקדשיו שהיה לו ידיעה בתחלה ולא בסוף שעיר י"ה הנעשה בפנים וי"ה תולין עד שיודע לו ויביא קרבן עולה ויורד ושאין בה ידיעה בתחלה ויש לו ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ וי"ה מכפרין שם במשנה קמייתא דשבועות ובמתניתין גופה יליף טעמא מדכתיב מלבד חטאת הכיפורים גבי שעיר הנעשה בחוץ כתיב ושעיר חטאת אחד מלבד חטאת הכיפורים והוא הנעשה בפנים על מה שזה מכפר זה מכפר דהקישן הכתוב בהאי קרא ללמד דמה פנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה בתחלה כדילפינן בגמרא דאינו תולה אלא על דבר שיש בו ידיעה דת"ר וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל בשעיר הנעשה בפנים בפרשת אחרי מות כתיב ויש לי להביא בהאי טומאה ג' טומאות ע"ז גילוי עריות שפיכות דמים דכתיב בהו טומאה ת"ל מטומאות בני ישראל ולא כל טומאות והואיל ולא פירש לך על אי זו מהם לא מסור אלא לחכמים לפרש על אי זו מדבר צא ולמד בבנין אב אי זו טומאה מצינו חלוקה במקום אחר טומאת מקדש וקדשיו דמייתי עולה ויורד ושאר עבירות בקרבן קבוע אף כאן בטומאת מקדש וקדשיו דברי ר' יהודה רש"א ממקומו הוא מוכרע דכתיב וכפר על הקדש מטומאות של קדש יכול על כל טומאה שבקדש יהא שעיר פנימי מכפר ת"ל ומפשעיהם לכל חטאתם חטאים דומיא דפשעים מה פשעים שאינם בני קרבן שהם במזיד אף חטאים שאינם בני קרבן ומנין דתולה לשיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ולא לשאין בה ידיעה בתחלה שאף היא אינה בת קרבן ת"ל לכל חטאתם הראויה לבא לכלל חטאת כשידע יביא קרבן עולה ויורד יצתה שאין בה ידיעה בתחלה שאין באה לכלל חטאת לעולם שהרי אין קרבן בא אלא על שיש בו ידיעה בתחלה והא לא אפשר וכיון דאיתקש שעיר הנעשה בחוץ לנעשה בפנים כדכתיב מלבד חטאת הכיפורים מה פנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה בתחלה ולא בסוף כדילפינן דתולה עד שידע אף חיצון אינו מכפר אלא על שיש בו ידיעה והיינו ידיעה דבסוף דאינו חייב קרבן ומכפר זה כפרה גמורה בלא תליה אבל על שהיה לו ידיעה בתחלה ולא בסוף לא מכפר כפרה גמורה דלא כתיב מחטאתם אלא לכל חטאתם מכלל דבני חטאת נינהו וכי מאחר שאינו מכפר למה תולה א"ר זירא שאם מת מת בלא עון א"ל רבא אם מת מיתה ממרקת אלא אמר רבא להגן עליו מן היסורים ופריך בגמרא מכדי איתקושי איתקוש להדדי נכפר פנימי אדידיה לתלות על שיש בו ידיעה בתחלה ולא בסוף ואדחיצון לכפר על שאין בו ידיעה בתחלה ונפקא מינה להיכא דלא עבד חיצון שלא היה להם שעירים כל הצורך אמר קרא במזבח פנימי וכפר אחת בשנה כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות וניכפר חיצון אדידיה ואפנימי ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה אמר קרא אחת בשנה תרי זמני כתיב לומר כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה ובתרוייהו י"ה מועיל עם הקרבנות דכתיב כי יום כיפורים הוא לכפר וגו'. ועל שאין בו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ר"ח מכפרים כרבי יהודה במתני' ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל מ"ט דר' יהודה אמר קרא ושעיר עזים אחד לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' יהא שעיר זה מכפר ומשום דדרשינן נמי הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח דייקי' דה"ל למיכתב חטאת ה' מאי לה' ש"מ תרתי ושעירי הרגלים ילפינן דכתיב בהו ושעיר דהוה מצי למיכתב שעיר בכולה וכתיב ושעיר וא"ו מוסיף על ענין ראשון מה שעירי ר"ח אינם מכפרים אלא על שאין בו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף אף שעירי הרגלים כן ושעירי ר"ח גופיה דלא מכפר על שאר עבירות שלא נודע לו ילפינן מדתנא רבי ישמעאל הואיל וזה בא בזמן קבוע שעיר דחיצון וזה של ר"ח נמי בא בזמן קבוע מה זה אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו אף של ר"ח כן והואיל והוא למד בבנין אב חוזר ומלמד בהקש לשעירי הרגלים על זדון טומאת מקדש וקדשיו שם סתמא דמתניתין שעיר הנעשה בפנים וי"ה מכפרים ובגמרא ת"ר ושחט את שעיר החטאת אשר לעם ולא לכהנים שאין מתכפרים בו ובמה מתכפרים בפרו של אהרן ומוטב שיתכפרו בפרו של אהרן שהרי הותר מכללו אצל ביתו דאף על גב דכתיב אשר לו דמשמע לו ולא לאחרים הותר אצל ביתו דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו וכי תימא ביתו כתיב ולא שאר הכהנים הא כתיב בית אהרן בית הלוי דכולן קרויין ביתו:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קסה </b> שיקריבו הסנהדרין קרבן אם טעו והורו שלא כהלכה כל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה אם שגגו ב"ד הגדול בהוראה ושגגו ועשו העם על הוראתם ואח"כ נודע לב"ד שטעו הרי ב"ד חייבין להביא קרבן חטאת על שגגתן בהוראה אע"פ שהם עצמם לא עשו ושאר העם העושים על פיהם והוראתם פטורים כדתנן פרק קמא דהוריות בין שעשו ב"ד ועשה אחריהם בין שעשו ועשה עמהם בין שלא עשו ועשה פטור מפני שתלה בב"ד ובת"כ תניא ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם עדה זו ב"ד כדכתיב ושפטו העדה וגו' ואין חייבין אלא על העלם דבר של הוראת ב"ד כדתנן אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה ובגמרא מנ"ל דת"ר ישגו יכול יהו חייבין על שגגת מעשה ת"ל ישגו ונעלם דבר אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה של הקהל כדכתיב ישגו ונעלם דבר דמשמע שגגת מעשה עם העלם דבר של הוראה והיינו בכל כריתות שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ואם הורו בדבר שחייבין אשם ודאי פטורים דכתיב באשם ודאי נפש אחת וב"ד אינם בכלל נפש אחת ועוד דבאשמות אין בה דין העלם דבר דאשם ודאי חייבין על המזיד כשוגג כדתנן נמי התם ובגמרא מנ"ל דתניא רבי אומר נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה ונודעה החטאת אשר חטאו עליה ובכריתות כתיב לגלות ערותה עליה מה להלן זדונו כרת ושגגתו חטאת אף כאן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ובשגגת ע"ז שהורו בית דין ועשו הקהל על פיהם בעינן נמי העלם דבר עם הוראת מעשה כדתנן נמי התם וילפינן בגמרא נאמר כאן מעיני הקהל ונאמר להלן בפרשת שלח לך בהעלם ע"ז אם מעיני העדה וגו' מה מעיני דפרשת ויקרא העלם דבר עם שגגת מעשה כדילפינן ישגו ונעלם אף מעיני דשגגת ע"ז העלם דבר עם שגגת מעשה וקרבן שגגת הוראת ע"ז הוא פר לעולה ושעיר לחטאת מכל שבט ושבט כדכתיב ועשו כל העדה פר בן בקר וגו' ושעיר עזים אחד לחטאת ובשגגת ע"ז הכתוב מדבר כדכתיב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה מצוה אחת שהי' ככל המצות מה עובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים אף מצוה זו כן ואי זו זו ע"ז כדכתיב אשר דבר ה' אל משה אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה מן היום וגו' מגיד שכל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כלה ובכל מה שנתנבאו הנביאים כדכתיב מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם ובפ' כהן משיח תנא דבי רבי ישמעאל אמר קרא אשר צוה ה' אליכם ביד משה אי זו היא מצוה שהיא בדיבורו של הקב"ה וצוה על ידי משה. הוי אומר זו ע"ז דאנכי ולא יהיה לך דהיינו ששמעו מדיבור הקב"ה וצוה על ידי משה בכמה מקומות בתורה כגון לא תשתחוה לאל אחר דלא שמענו אלא מפי משה וקרבן שגגת הוראת שאר כריתות הוא פר חטאת לכל שבט כדכתיב והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת ותנן פרק קמא הורו ב"ד ועשו כל הקהל או רובן על פיהם מביאין פר ובע"ז פר ושעיר דברי ר"מ ר' יהודה אומר י"ב שבטים מביאים י"ב פרים וי"ב שעירים דקסבר צבו' מביאין פר ולא ב"ד דכתיב והקריבו הקהל וכל שבט ושבט איקרי קהל כדילפינן בגמרא מדכתיב ויאמר אליו הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל וגו' מאן אתיליד ליה ההוא שעתא בנימין ש"מ ה"ק רחמנא מתיליד לך השתא קהל אחרינא אלמא בנימין לחודיה איקרי קהל וכיון דקהל דכתיב גבי שאר כריתות הוי שבט כדאמרינן עדה דכתיב גבי שגגת ע"ז נמי הוי שבט. והפרים והשעירים הם נשרפים כדכתיב בפר העלם דבר דכתיב והוציא את הפר ושרף אותו וגו' ותנן פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים וכו' דהיינו שעירי ע"ז שהוקשו לפר העלם לכל דבריהם כדתניא פרק ב"ש ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו לפר זה פר כהן משיח האמור בפר' החטאת אלו שעירי ע"ז להביאן כדין פר העלם לטעון הזאה על הפרוכת ועל מזבח הזהב ולישרף חוץ לג' מחנות לפי שבמקומו לא נתפרשו הלכותיו בפרשת שלח לך. בין שעשו כל ישראל שבארץ ישראל על פי ב"ד שהורו בין שעשו רוב ישראל בין רוב השבטים מביאים כמנין כל השבטים פר לכל שבט ושבט ושעיר לכל שבט בע"ז אף אלו שלא חטאו מביאין על ידי החוטאים כרבי יהודה דתנן רבי יהודה אומר שבעה שבטים שחטאו מביאין ז' פרים ושאר שבטים שלא חטאו מביאין על ידיהם פר ובגמרא מ"ט דר' יהודה קסבר ד' קהלי כתיבי מעיני הקהל והקריבו הקהל דלימא קרא מעיני קהל והקריבו קהל מאי הקהל תרי הקהל הרי ארבע וחטאת הקהל לא קא חשיב דהא לא כתיב לא בהקרבה ולא בהוראה חד לחייב על כל קהל וקהל פר דשבט אחד איקרי קהל כדאמרי' וחד להוראה תלויה בב"ד ומעשה תלוי בקהל כדכתיב הקהל ועשו דמשמע הוראה תלויה בב"ד ומעשה בקהל וחד לגרירה דשאר השבטים שלא חטאו נגררין אחר החוטאים ומביאים על ידיהם פר וחד לשבט שעשה בהוראת בית דינו ועשה אותו השבט על פיהם לרבי יהודה וחכמים אומרים אין חייבין אלא על הוריית בית דין הגדול כדכתיב עדת ישראל ישגו ולא עדת אותו שבט ועדת ישראל היינו סנהדרין של ישראל דהיינו בית דין הגדול ורוב ישראל אפילו הן מיעוט שבטים ורוב שבטים אפילו הן מיעוט ישראל הוא דמיגררי שאר שבטים בתריהו דלייתי כולהו פר כל שבט אבל שבט אחד אפילו עשו בהוראת ב"ד הגדול לא מגררי בתריהו שאר שבטים אלא לר' יהודה אבל חכמי' פליגי עליה בהא וסברי דשבט אחד ואפילו ב' או ג' דהוו מיעוט לא מגררי בתריהו שאר שבטים ואין מביאין פר אחד דאף על גב דס"ל דשבט אחד איקרי קהל אפי' לחכמים דפליגי אר' יהודה היינו להביא כל שבט פר כשהם רוב ישראל או רוב שבטים ומגררי בתריהו שאר שבטים כדאמ' לר"ש בן אלעזר דכתיב מעיני הקהל דמשמע מיעוטא וכתיב כי לכל העם דמשמע רובא ולא מיעוטא הא כיצד שבעה שבטים והם מיעוט ישראל או רוב ישראל והם מיעוט שבטים ורבי יהודה ורבנן משמע דמודו בהא דר"ש בן אלעזר לענין דלא מגררי שאר שבטים בתריהו אלא כשחטאו רובא כי האי אבל רשב"א סבר דאפי' בלא גרירא לא מחייבי ב' או ג' שבטים אלא כי הוו רובא דשבטי' או רובא דישראל חייבין ב"ד להבי' פר ושעיר.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ב"ד </b> שנסתפק להם אם שגגו בהוראה או לא אינם חייבים באשם תלוי כדכתיב ונודעה החטאת עד שיודע ואחר כך יתחייבו בקרבן בד"א שב"ד חייבין והעושים על פיהם פטורים מן הקרבן כשיהיו בית דין הגדול כדכתיב עדת ישראל ישגו דהיינו בית דין הגדול והאי דכתב הרב ב"ד חייבים היינו שחייבים ב"ד להביא מכל שבט ושבט כדא' לרבי יהודה דשבט איקרי קהל ור"ש הוא דבעי נמי דיביאו ב"ד פר אבל לרבי יהודה לא מיחייבי ב"ד להביא אלא מכל שבט ושבט והאי דאמרינן ב"ד חייבין היינו לאפוקי דאותם שחטאו לא מיחייבי אלא ב"ד מכל שבט כדאמרינן ובעינן שיהיה עמהם ראש ישיבה שיהיו כולם ראויים להוראה ויטעו כולם או רובם ויאמרו מותרים אתם ויעשו כל הקהל או רובו על פיהם שוגגים ויורו לבטל מקצת ולקיים מקצת כדנילף בסמוך:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הוראת </b> ב"ד של אחד מן השבטים אפילו אינם עוקרין כל גוף מגופי תורה אינה הוראה אלא כל מי שחטא מביא חטאת דבית דין הגדול של כל ישראל בעינן כדילפינן ואם לא היה מופלא שבדיינים עמהם או אחד מהב"ד אינו ראוי להוראה אין הוראתם הוראה וחייב חטאת כל מי שחטא כדתנן במתניתין פרק קמא או שלא היה מופלא שבדייני' שם אע"ג דלא הוה מסנהדרין עצמן דאלו הוה מסנהדרין עצמן אפילו קטן שבכולם לא היה שם לא הויא הוראה מעליא מדכתיב אם כל עדת ישראל ישגו איתא לכולה סנהדרין הויא הוראה ואי לא לא והאי מופלא נצטרך לצאת לדרך ומינו אחר במקומו או זקן שאין לו בנים ובגמרא מנא לן תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה אמרו הורו בדבר שהצדוקין מודים בו פטורין מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו לא היה מופלא של בית דין שם נמי פטורין מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו ובשאין אחד מהן ראוי להוראה ילפינן במתניתין מדנאמר כאן עדה ונאמר להלן עדה ושפטו העדה והצילו העדה דהיינו סנהדרין מה להלן ראויין להוראה אף כאן עד שיהיו כולם ראויין להוראה והתם מנא לן אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא ונשאו אתך בדומין לך שיהיו ראויין להוראה. וכן ידע אחד מהם שטעו ואמר להם טועים אתם שם במשנה וטעמא משום דלא הויא הוראה מעליא דבעינן עד שיורו כולן כדאמר רבי יונתן מאה שישבו להורות אין חייבין עד שיורו כולן דכתיב אם כל עדת ישראל ישגו עד שישגו כולן ואף על גב דאותבינן עליה וסלקא בתיובתא. לא אמר להם טועים אתם אלא שתק כגון שהרכין בראשו הויא הוראה ואלו ששתקו אף על פי שעשו על פי אלו שהורו חייבים שלא תלו בבית דין שם בריתא האי הוא דחייב שלא תלה בבית דין דהא ידע שטעו הא אחר פטור. וכן אם לא אמרו מותרים אתם לא מיקרי הוראה שם ריש מכילתין מימרא דשמואל עד שיאמרו מותרים אתם רב דימי אמר עד שיאמרו מותרים אתם לעשות מאי טעמא לפי שלא נגמרה הוראה ואיכא דאמרי אמר שמואל עד שיאמרו מותרים אתם לעשות ותניא נמי הכא כדמייתי' התם. וכן אם הורו ועשו מיעוט הקהל על פיהם כל אחד מהם מביא חטאתו ואף על גב דתנן והלך היחיד ועשה על פיהם פטור והתולה בבית דין פטור היינו לרבי יהודה אבל לרבנן סברי דיחיד שעשה בהוראת בית דין חייב חטאת כדתניא מיעוט קהל שחטאו חייבים שאין בית דין מביאין על ידיהם פר רוב קהל שחטאו יכול יהו פטורין בשגגת מעשה הואיל וב"ד מביאין על ידיהם פר כשעושים על הוראת ב"ד תלמוד לומר מעם הארץ אפילו רוב חייבים בשגגת מעשה גרידתא דמייתו כל חד כשבה או שעירה דהאי דכתיב מעם הארץ בשגגת מעשה הוא דכתיב ומדמהדר על מיעוט דמחייבי בשגגת מעשה ובסוף מהדר על רובא לחיוביה בשגגת מעשה משום דבהוראת בית דין פטורים ובית דין מביאין על ידיהם שמע מינה מיעוט בהוראה חייבים כשבה או שעירה דרוב ישראל בעינן כדאמ' ואף על גב דהכא תניא בית דין מביאין על ידיהם פר דאתי כרבי מאיר אפילו הכי שמעינן מיהא דרוב צבור בעיא כשעשו על הוראת בית דין להתחייב בפר ולהיות פטורים כל אחד מן החוטאים להביא חטאת. הסנהדרין עצמן שעשו בהוראתן אינם מצטרפין שם בית דין משלים לרוב צבור קמיפלגי דרבנן סברי דמחייבי חוטאים כשבה או שעירה דאין ב"ד משלים לרוב ישראל דהוראה תלוייה בבית דין ומעשה בקהל. עשו רוב אנשי ארץ ישראל על פיהם אפילו הם שבט אחד בית דין חייבין והעושים פטורים שם אמר רב אסי הלך אחר רוב יושבים בארץ ישראל דכתיב ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים מכדי כתיב וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים למה לי שמע מינה הני הוא דאיקרו קהל דאות' שבח"ל אינם מן המנין וכן רוב השבטים אף על פי שהם מיעוט יושבי ארץ ישראל כדילפי' לעיל לרשב"א מדכתיב מעיני דמשמע מיעוטא וכתיב כי לכל העם בשגגה דמשמע רובא ושבט מנשה ואפרים הם שבט אחד לענין זה דאף על גב דכתיב כראובן ושמעון יהיו לי הא כתיב על שם אחיהם יקראו בנחלתם דמשמע דלנחלה הוקשו מנשה ואפרים לשאר השבטים שיהו נוטלים נחלה כשאר שני שבטים ולא לדברים אחרים הילכך אין מביאין שתי פרים דהא דחלוקים בדגלים ובנשיאים היינו כדי לחלוק כבוד לדגלים ולנשיאים ואם כן בשבט לוי הם שנים עשר דאיקרו קהל כדכתיב בכהנים ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>היו </b> העושים מרובים בשעת החטא ומועטי' בשעת ידיעה או איפכא הכל הולך אחר המעשה שם פשיטא מרובין ונתמעטו פלוגתא דרבי שמעון ורבנן דפליגי בפרק כהן משיח בחטאו כהן משיח ונשיא עד שלא נתמנו ואחר כך נתמנו הרי אלו כהדיוט דרבנן בתר חטא אזלי דכתיב אם הכהן המשיח יחטא פרט לקודמות דיחטא במשיחות הוא דמביא פר אבל אם כשחטא לא היה כהן משיח אין מביא פר וגבי נשיא נמי כתיב אשר נשיא יחטא כשהוא נשיא ולא כשיחטא והרי הוא הדיוט וכיון דהכא אזלינן בתר מעשה גבי הוראה נמי אזלינן בתר מעשה ואף על גב דנתמעטו בשעת ידיעה שמתו קצתם הוו רוב ואם היו מועטים ונתרבו כגון שמתו מן המרובין שלא חטאו לכ"ע פטורים דכי חטאו בפטור חטאו דמיעוט שעשו בהוראת ב"ד פטורין מפר וחייבין כל אחד בכשבה או שעירה.
+
+Halakhah 4
+
+<b>הורו </b> בית דין בחלב ואחר כך הורו בע"ז שם מיעוט בחלב ומיעוט בע"ז מהו כיון דאין איסורם ואין קרבנם שוה לא מיצטרפי או דילמא כיון דאידי ואידי כרת הוא מצטרף תיקו ואף על גב דסלקא בתיקו כתב הרב ז"ל דמצטרפין כיון דחזינן מיעוטי אחריני דמיעוט בחלב ומיעוט בדם דמצטרפי כדאמר' התם משום דאיסורן וקרבנן שוה ואף על גב דמיעוט בחלב ומיעוט בע"ז אין איסורן וקרבנן שוה אפילו הכי מוטב שיצטרפו ויביאו פר כל שבט משיביאו כל אחד קרבן חטאת דאיכא חשש טפי בהבאת חולין לעזרה כשיביאו כל אחד קרבן חטאת ממה שיביאו כל השבטים שנים עשר פרים כנ"ל והראב"ד ז"ל כתב דלא בית דין מייתו ולא צבור מייתו ר"ל לא ב"ד פר לכל שבט ולא צבור כל אחד מן החוטאים משום חשש הבאת חולין לעזרה אי נמי לא ב"ד מייתו אליבא דרבי מאיר ולא צבור מייתו אליבא דרבי יהודה כלומר דלא מיצטרפי ומוקמינן להו אחזקתייהו דמייתי כל חד חטאת כדיניה וכשהורו על החלב ועל ע"ז אפילו שלא בבת א' ואכלו מיעוט הקהל חלב ומיעוטן עבדו אותה ע"ז ואחר כך נודע לב"ד שהורו בטעות בשתיהן פשיטא דמיצטרפי כיון דהוי בידיעה אחת דעד כאן לא איבעיא לן אלא בשתי ידיעות אבל בידיעה אחת כיון דידעו דטעו רוב ישראל בהוראת בית דין אפילו הוו בשני איסורין חלוקין מיצטרפי כדאמ' ולא איבעיא לן אלא בשני ידיעות והיינו בבית דין אחד שהורו בחלב ובע"ז. אבל ב"ד א' בחלב ומת אותו בית דין וטעה אחר והורה בע"ז או אפי' בחלב אין אלו מצטרפין שם למאן דאמר בית דין מייתי לא תיבעי לך דהא ליתנהו ב"ד קמא כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר צבור מייתי מאי צבור הא קאי או דילמא ידיעה דההוא בית דין דהורו מעיקרא בעי' תיקו וכיון דסלקא בעיא בתיקו כתב הרב ז"ל דאין מצטרפין ולא יביאו השבטים פר וכל חד מן החוטאים נמי לא יביאו חטאת משום חשש דחולין לעזרה או איפשר דיביא כל אחד חטאת כדין מיעוט הקהל דכיון דלא מצינן למיפשט שיצטרפו להביא פר כל שבט א"כ אוקמי' להו אחזקתיהו דחייבין כל חד חטאת אבל בבעיא קמיתא דסלקא נמי בתיקו כתב דמצטרפין דומיא דשני מיעוטין דחלב ודם דאמרינן דמצטרפין דכיון דבעינן להא בעיא באם תמצא לומר דחלב ודם מצטרפי בהא נמי מצטרפי דכיון דהוי ספיקא דסלקא בתיקו אי מחייבי כל חד להביא חטאת או מצטרפי אמרינן דמצטרפי דומיא דהני מיעוטי אחריני מספקא אף על גב דבעיא לא איפשיטא. ידע אחד מן הקהל שטעו בית דין באותה הוראה ועשה על פיהם שעלה על דעתו שמצוה לשמוע דבריהם אף על פי שהם טועים חייב חטאת ואינו מצטרף למנין השוגגים המביאי' פר שטעו בהוראת ב"ד שם במשנה קמייתא הורו ב"ד וידע אחד מהם שטעה או תלמיד ראוי להוראה ועשה על פיהם חייב שלא תלה בב"ד ובגמרא תרתי למה לי תלמיד וראוי להוראה איצטריך סד"א תלמיד דגמיר וסביר תנא ראוי להוראה ממשנה יתירא שלא לצורך לאשמועינן דאפילו גמיר ולא סביר או איפכא משמע דוקא כי הני אבל דלא גמיר ולא סביר אין ידיעתו ידיעה ודאית ומצטרף לכלל השוגגים דהא דתנן וידע אחד מהם היינו מב"ד ואפילו אינו מהם אי הוי תלמיד וראוי להוראה כדאמר' אין אבל אחריני לא והא דלא חשיב מזיד להא ראוי להוראה ולא יביא חטאת הואיל דידע שטעו ב"ד היינו משום דטעה במצוה לשמוע דברי חכמים אפילו למיעבד איסורא. נתחלף לו חלב שהתירו ב"ד בשומן ולא ידע בהוראת ב"ד אלא שאכלו בשוגג חייב חטאת כאיכא דאמרי אמר רבא שוגג על פיהם הוא דתנן דפטור דלא הוי שוגג אלא על פי ב"ד ממש שהורו שמותר אבל אי הוה שוגג שלא ידע שהיה חלב חייב שאכילתו מפני שגגתו לא מפני הוראת ב"ד ואינו משלים לרוב דכתיב כי לכל העם בשגגה עד שיהו כולן בשגגה א'. וכן התולה בעצמו שחושב שדבר זה מותר ולא תלה בב"ד חייב חטאת כדתנן זה הכלל התולה בעצמו חייב בב"ד פטור ואמרינן בגמ' לאיתויי מבעט בהוראת ב"ד וכשהוא עושה על פי עצמו הוא עושה וכל שהוא חייב חטאת בפני עצמו אינו מצטרף לרוב השוגגים דרוב טועים בהוראת ב"ד בעי'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הורו </b> ב"ד להתיר דבר האסור בזדון ועשו הקהל בשוגג שם במשנה מזידין ועשו שוגגין מביאין כשבה או שעירה דלא הוי הוראה מעליא דאם כל עדת ישראל ישגו כתיב דבעינן שוגגין ב"ד דהאי עדת ישראל ישגו בב"ד משתעי ב"ד שוגגין ועשו מזידין הרי אלו פטורים דמזיד לאו בר קרבן הוא:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בית </b> דין ששגגו והורו לעקור גוף מגופי תורה ועשו כל העם על פיהם ב"ד פטורים מלהביא פר מכל שבט והעושים על פיהם חייבים כל אחד להביא חטאת שם פרק קמא במשנה הורו ב"ד לעקור את כל הגוף אמרו אין נדה בתורה אין שבת בתורה אין ע"ז בתורה הרי אלו פטורים הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת הרי אלו חייבים כיצד אמרו יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור יש שבת בתורה אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור יש ע"ז בתורה אבל המשתחוה פטור הרי אלו חייבים שנאמר ונעלם דבר ולא כל הגוף ובגמ' תנו רבנן דבר ולא שיעקר את כל המצוה כולה כיצד אמרו אין נדה בתורה וכו' ואימ' דבר כולה מילתא משמע דהורו לעקור את כל הגוף דהא לא כתיב מדבר ואימ' אפכא הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת פטורין הורו לעקור את כל הגוף חייבין תלמוד לומר ונעלם דבר בא ללמד דביטול מקצת וקיום מקצת חייב מאי משמע אמר עולא קרי ביה ונעלם מדבר דהאי מ"ם דונעלם שדי אדבר דמ"ם נדרשת לפניו ולאחריו וקרי ביה נעלם מדבר דמשמע מדבר ולא כל דבר חזקיה אמר מסיפיה דקרא דכתיב מכל מצות ולא כל מצות ובחד וא"ו היא דחדא מצוה משמע וקאמר מכל מצות ולא כל המצוה ורב אשי יליף דבר דבר מזקן ממרא דכתיב ביה מן הדבר ולא כל הדבר כדאית' התם ואמר שמואל אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודים בו אבל בדבר שהצדוקין מודין בו פטורין דלא הוי הוראה מעליא דזיל קרי בי רב הוא כיון דאיפשר ללמוד ולידע לא הוי שוגג אלא קרוב למזיד ואקשי' והא שומרת יום כנגד יום דאמרינן במתני' דחייב דונעלם דבר ולא כל דבר והא שומרת יום כתיב דכתיב וספר לה מלמד שסופרת אחד לאחד דהיינו יום כנגד יום ואוקמינן כגון דהורו דזבה לא הויא אלא ביממי כדכתיב כל ימי זובה אבל היכא דחזיא בליליא טהורה וה"ה לשומרת יום והוא הוראה בדבר שאין הצדוקין מודים בו והוצאה נמי דכתיבא כדכתיב לא תוציאו משא מבתיכם וכתיב אל יצא איש ממקומו דאל יצא בכליו משמע מוקמינן במושיט וזורק דלא כתיב בהדיא ומשתחוה דכתיב בהדיא לא תשתחוה לאל אחר אוקמי' דאמרי השתחויה גופה כדרכה הו' דאסור בפישוט ידים ורגלים כדכתיב וישתחוו לו אפים ארצה הא השתחויה דלית בה פישוט ידים ורגלים שריא והא לא כתיב בהדיא ואם הורו דאין חרישה בשבת או מלאכה אחד מן המלאכות הוו בעיא דרב יוסף התם אי אמרינן כיון דקא מודו ב"ד בשאר מלאכות דשבת הוי כביטול מקצת וקיום מקצת או לא ובעי' למיפשט מפשט' דמתני' דמוציא מרשות לרשות דהוי בטול מקצת ודחיה לה כדשניין מעיקרא דהוי בזורק ומושיט ואף על גב דהוי בלשון דחיה כיון דמכי מוקמינן למתני' כדאמרן לעיל פשטיה נמי בעיא דרב יוסף דהוי עיקר הגוף כיון דהורו דאין חרישה בשבת דכיון דהויא מלאכה באפי נפשה הוי עקירת כל הגוף כדאמרינן וגבי הוצאה דמושיט וזורק לא הוי עקירת כל הגוף כיון דמודים בהוצאה והני בכלל הוצאה נינהו וכן הורה שמותר לפרוש בקישוי אבר מאשתו נדה או שהאוכל דם הלב מותר הוי ביטול מקצת וקיום מקצת.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>והוראה </b> בטעות שדמו ששקעה החמה בשבת והתירו שיעשו מלאכה וזרחה להם החמה לא הויא הוראה אלא טעות וכל שעשה מלאכה חייב חטאת וכן אם התירו בית דין לינשא אשה שהועד בפניהם שמת בעלה אינה הוראה אלא טעות כדאמ' פרק האשה רבה ואף רבי אלעזר סבר דטעות הוא וכו' וכל שהוא טעות אין זה העלם דבר.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ב"ד </b> ששכחו עצמו של חטא שהורו בו אף ע"פ שהם יודעים שחטאו ואע"פ שמודיעים אותם העם מה שהורו בו אינם מביאים פר בהוראת ב"ד ואותם שעשו על פיהם חייבים שם פרק קמא דהוריות בריתא תלמוד לומר ונודעה החטאת אשר חטאו עליה והקריבו כלומר דצריך שידע החטאת שיהו יודעים על מה הורו אם על החלב אם על הדם ולא שידעו החוטאי' דלא סגי בידיעת החוטאים ורש"י ז"ל פירוש ולא שידעו החוטאים דלא סגי בידיעת החוטאים דאכלו חלב ודם וחד מינייהו בהוראה הוה ואפילו הכי פטורין דצריך שיוברר להם אותו חטא שעשו בהוראה דמשמע דאם ידעו העם והוברר להם מה שעשו בהוראה דהויא הוראה אף על פי שב"ד שכחו ולא ידעו השתא אלא על פיהם ולישנא דלא שידעו החוטאים משמע כפי' הרב דנראה שאפילו שידעו החוטאים ההוראה עצמה שעשו על פיהם אינה הוראה אם לא ידעו בית דין דבהם תלוי כדכתיב ונודעה החטאת והקריבו וגו'.
+
+Halakhah 5
+
+<b>ב"ד </b> שהורו בשגגה ונודעה להן שגגתן בין שהביאו כפרתן בין שלא הביאו העושה חייב אשם תלוי שם במשנה רבי אליעזר אומר ספק כלומר ספק אי כתולה בב"ד או תולה בעצמו ומביא אשם תלוי כיון שהוא בתוך ביתו היה לו לשמוע שחזרו ב"ד הלך לו למדינת הים פטור ואמר רבי עקיבא מודה אני בזה שהוא קרוב לפטור דהא ודאי תולה בבית דין שלא ידע חזרתם הואיל והלך לו והנבהל לצאת לדרך נמי פטור שם בגמרא אמר רבא החזיק בדרך איכא בין רבי עקיבא לבן עזאי דלרבי עקיבא כיון דטריד הוא לא הוה איפשר ליה לשמוע שחזרו בהם הילכך תולה בב"ד הוא ופטור:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הדיוט </b> מביא חטאתו שעירה או כשבה והנשיא שעיר וכהן משיח פר כדאמרינן בפרק א' והאי דכהן מביא פר היינו בהוראת עצמו ועשה בהוראתו כדתנן במשנה פרק הורה כהן משיח לעצמו שגג ועשה שוגג מביא פר שוגג ועשה מזיד מזיד ועשה שוגג פטור שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב"ד לצבור מה הוראת ב"ד לצבור אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה אף הוראת כהן משיח לעצמו אינו חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה כדמפרש בגמרא לאשמת העם הרי משיח כצבור וכי הורו ב"ד מזידין ועשו קהל שוגגין לא הוי הוראה והוי שגגת מעשה לחודיה והוו יחידין ומייתו כל חד כשבה או שעירה אבל כהן משיח כי הורה מזיד ועשה שוגג לאו דיניה כיחיד אלא פטור לגמרי דהכי אמרינן בפרק בתרא מעם הארץ פרט למשיח דאינו מביא קרבן בשגגת מעשה אלא בהוראת עצמו והיינו כשהוא מופלא דאי אינו מופלא לא הויא הוראתו הוראה מעליא דומיא דצבור ובשגגת מעשה לחודיה דמי ופטור כדאמר' וכן אינו חייב עד שיורה לבטל מקצת ולקיים מקצת דומיא דב"ד כדתנן התם הורה לעצמו ושכח מאי זה טעם הורה ואמר הריני עושה על דעת הוראתי הרי זה מביא פר שם מימרא דאביי ומהו דתימא כיון דאלו מתידע ליה מאי זה טעם הורה שמא היה חוזר בו ואימא כמזיד דמי ולא מחייב קרבן קמ"ל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הורה </b> לעצמו לבטל מקצת ולקיים מקצת בע"ז שם תניא משיח בע"ז רבי אומר בשגגת מעשה וחכמים אומרים בהעלם דבר עם שגגת מעשה כשאר מצות ושוין שבשעירה דכתיב בפרשת שלח לך וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה רבי סבר חטא זה בשגגה יהא ורבנן סברי מי שחטאתו בשגגה יצא משיח שאין חטאתו בשגגה אלא בהעלם דבר דהכי משמע וכפר הכהן על הנפש השוגגת דיביא שעירה בשגגת מעשה מי שחטאו בשגגה בשאר מצות יצא משיח שאין חטאתו בשגגה בשאר מצות בשגגת מעשה אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה דעל שגגת מעשה לחודיה פטור לגמרי ומנ"ל דבשעירה דכתיב ברישיה דהאי קרא ואם נפש אחת אחד יחיד ואחד נשיא ואחד משיח בכלל נפש אחת הן וקבע להם שעירה דבשאר עבירות מביא כשבה או שעירה ובזו קבע לו שעירה דכתיב עז בת שנתה לחטאת.
+
+Halakhah 4
+
+<b>הורה </b> כהן המשיח עם בית דין ושגג הוא והם בהוראה מתכפר לו עם הצבור כיון שלא סמך בשעת מעשה על הוראתו לבדה שם במשנה הורה עם הצבור ועשה עם הצבור מתכפר לו עם הצבור לפי שבדברים הרבה שוה משיח לבית דין בהוראת ביטול מקצת והעלם דבר עם שגגת מעשה דכתיב בכהן משיח על חטאתו אשר חטא דמשמע דכי חטא בפני עצמו הוא דיביא בפני עצמו הא אם חטא עם הצבור מתכפר לו עם הצבור. הורה עם ב"ד בשגגה הם בדם והוא בחלב מביא פר לעצמו שם בריש מתניתין הורה בפני עצמו ועשה בפני עצמו מתכפר לו בפני עצמו והיינו כגון שהורה הוא והם בתרי איסורי דאי הורה בפני עצמו ולא הורו ב"ד כלל לא איצטריך למיתני דחייב להביא פר דמקרא מלא הוא.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כהן </b> משיח שנסתפק לו אם שגג בהוראה עם מעשה או לא אינו מביא אשם תלוי אבל הנשיא מביא אשם תלוי שאין שגגתו תלויה בהוראתו שם במשנה אשם תלוי היחיד והנשיא ומשיח ובית דין פטורין כדא' התם בריש פירקין דכתיב באשם תלוי וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג מחטאתו מי שחטאתו ושגגתו שוה דהוי הכל בשגגת מעשה דהיינו יחיד יצא משיח שאין חטאתו ושגגתו שוה דאינו חייב בשגגת מעשה אלא עם העלם דבר כדילפינן לעיל. אי זהו נשיא האמור בתורה זה מלך שם ואי זהו נשיא זה מלך ת"ר נשיא יכול נשיא שבט כנחשון תלמוד לומר מכל מצות ה' אלהיו ולהלן הוא אומר למען ילמד לירא' את ה' אלהיו מה להלן שאין על גביו אלא ה' אלהיו דבמלך קמישתעי קרא כדכתיב שום תשים עליך מלך ותניא מלכי ישראל ומלכי בית דוד אלו מביאין לעצמן ואלו מביאין לעצמן דכיון דלא כייפי אהדדי קרינא בהו ה' אלהיו שאין על גביו אלא ה' אלהיו. ואי זהו כהן משיח זהו כהן גדול שנמשח בשמן המשחה לא המרובה בגדים שם במשנה וקרא כתיב אם הכהן המשיח ובגמר' תנו רבנן משיח יכול מלך תלמוד לומר כהן אי כהן יכול מרובה בגדים תלמוד לומר משיח יכול משוח מלחמה תלמוד לומר המשיח שאין משיח על גביו מאי משמע המשיח המיומן שבמשוחים. ואפי' עבר מפני מום או זקנה וחטא בשגגת הוראתו מביא פר שם במשנה אין בין כהן משמש לשעבר אלא פר יום הכיפורים ועשירית האיפה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>נשיא </b> שעשה עם הצבור בהוראת ב"ד מתכפר לו בכלל העם שם פרק ב' בריתא נשיא חטא בפני עצמו מביא בפני עצמו חטא עם הצבור מתכפר עם הצבור משום דבשגגת מעשה בלבד הוא מביא שעירה והואיל וחטאתו בשגגת מעשה הוא כיחיד דעלמא הילכך כי חטא על פי בית דין עם הצבור דהוי העלם דבר עם שגגת מעשה מתכפר עם הצבור ועוד שכן מתכפר לו עם הצבור ביום הכיפורים ואם הצבור הם מועטים שהם חייבים כל אחד שעירה או כשבה והוא מביא שעיר ששעיר למלך במקום שעירה או כשבה להדיוט.
+
+Halakhah 9
+
+<b>נשיא </b> שנצטרע או עבר מנשיאותו הרי הוא כהדיוט שם במשנה כהן משיח שעבר ממשיחותו ואחר כך חטא וכן הנשיא שעבר מגדולתו ואחר כך חטא משיח מביא פר והנשיא כהדיוט ובגמרא מנה"מ דמשיח שעבר ואחר כך חטא דמביא פר דכתיב והקריב על חטאתו אשר חטא פר וגו' מלמד שמביא חטאתו משעבר ובנשיא כתיב אשר נשיא יחטא כשיחטא והוא נשיא ולא כשיחטא והוא הדיוט. חטא כשהוא נשיא ועבר מגדולתו הרי זה מביא שעיר שם במשנה כהן משיח שחטא ואחר כך עבר ממשיחותו וכן נשיא שחטא ואחר כך עבר מנשיאותו כהן משיח מביא פר והנשיא מביא שעיר ובגמ' מפרש דלא איצטריך גבי משיח למיתני דאם חטא ואחר כך עבר דמביא פר דהא עבר ואחר כך חטא נמי מביא פר כדילפינן אלא אגב נשיא נקטיה ונשיא מביא פר דכתיב אשר נשיא יחטא והרי חטא כשהוא נשיא וכתיב על חטאתו אשר חטא כשעת חטאתו הוא מביא. חטאו עד שלא נתמנו אף על פי שלא נודע להם אלא אחר שנתמנו הרי אלו כהדיוטות דכתיב אשר נשיא יחטא וכתיב אם הכהן המשיח יחטא עד שיחטאו כשהם במינויים שם במשנה ובבריתא אם הכהן המשיח יחטא פרט לקודמות שחטא ואחר כך נתמנה וכן גבי נשיא אשר נשיא יחטא פרט לקודמות דאינו מביא אלא כהדיוט. לפיכך כהן משיח שנודע אחר שנתמנה שאכל ספק חלב קודם מביא אשם תלוי דאף על גב דלעיל ילפינן דאין משיח מביא אשם תלוי כצבור הכא כיון דבודאי יחטא הוו כהדיוט קודם שנתמנה הכי נמי באשם תלוי. אכל חצי זית חלב כשהוא הדיוט וחצי כשהוא נשיא בהעלם אחד או חצי זית כשהוא נשיא וחצי זית משעבר אינו מצטרף ופטור שם בריתא מעם הארץ פרט לנשיא שאינו מביא כשבה או שעירה כעם הארץ והלא כבר יצא נשיא לידון בשעיר אמר רב זביד הכא במאי עסקינן כגון שאכל חצי זית חלב כשהוא הדיוט ונתמנה והשלימו ואחר כך נודע לו סלקא דעתך אמינא נצטרף וניתי כשבה או שעירה קמ"ל מעם הארץ פרט לנשיא דכי האי גונא לא מייתי כשבה או שעירה ושעיר נמי לא מייתי דהא לא מצטרפי כלל. אכל ב' חצאי זתים קודם שנתמנה ואחר שעבר הוי ספק שם בעיא דרבא נשיאות מהו שתפסק ולא איפשיטא בעיין:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8cff36b9b509a673990259b812b36744d11d039f
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,604 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שגגות
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Offerings_for_Unintentional_Transgressions
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שגגות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קסא </b> שיקריב החוטא בשגגה קרבן חטאת על עבירה שחייבין על זדונה כרת דכתיב ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשנה ואשם או הודע אליו וגו' והביא את קרבנו וגומר וכל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתו חטאת חוץ משלש עבירות מגדף ומבטל מילה וקרבן פסח ריש כריתות תנן ל"ו כריתות שבתורה הבא על האם וכו' והפסח והמילה מצות עשה ואמרינן בגמרא דפסח ומילה לא תנא להו לחטאת דהא אינו חייב חטאת אלא דומיא דע"ז דכתיב בה והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' דהיא בשב ואל תעשה ופסח ומילה בקום עשה וכתיב נמי גבי חטאת אשר לא תעשנה דמשמע דאינו בא אלא על מצות לא תעשה וא"כ לא תנא להו בהדי חייבי חטאות אלא לסיומינהו בכריתות דחייבים בהו כרת כדכתיב בפסח והאיש אשר הוא טהור וגו' ונכרת ובמילה כתיב וערל זכר וגו' ונכרת ומגדף נמי לית ביה חטאת כדתנן התם וחכ"א אף המגדף דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה יצא מגדף שאין בו מעשה ושוגג דמגדף הוא כסבור שמברך שם בן שתי אותיות וברך שם בן ד' דאין חייב אלא על שם בן ד' כדא' פ"ד מיתות המקבל ע"ז עליו באלוה אע"פ שבמזיד נסקל דאיתקש להשתחוא' דהויא מד' עבודות כדכתיב וישתחוו לו ויאמר אלה אלהיך וגומר משמע דקבלהו עליו לאלוה הוי כהשתחוא' לו ואפ"ה פטור מן הקרבן דלא עבד מעשה וכתיב גבי חטאת אשר לא תעשנה וגומר ושאר כריתות חוץ ממגדף ופסח ומילה מביאין חטאת כדאמ' אלא טמא שאכל קדש והבא אל המקדש בטומאה דקרבנם הוי עולה ויורד ולא חטאת קבועה כדכתיב בפרשת ויקרא ובענין כריתות הוא דתנן להו בהדי הנך חייבי חטאות ותנן נמי חוץ ממטמא מקדש וקדשיו שהוא בעולה ויורד.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>חטאת </b> קבועה היא הבאה מן הבהמה בלבד גבי חטאת פרשת ויקרא נפש כי תחטא וגו' והביא וגו' וקרבן עולה ויורד אינו קבוע אלא עשיר מביא קרבן בהמה ועני מביא עוף או עשירית האיפה כדאמ' ואם דל הוא ואין ידו משגת והביא וגו'. כל עבירות שהיחיד מביא על שגגתן חטאת קבועה מ"ג ואלו הם<br><b> א </b> הבא על אמו. <b> ב </b> הבא על אם אשתו.<br><b> ג </b> הבא על אם אמה. <b> ד </b> הבא על אם אבי אמו.<br><b> ה </b> הבא על בתו. <b> ו </b> הבא על בת בתו.<br><b> ז </b> הבא על בת בנו. <b> ח </b> הבא על בת אשתו.<br><b> ט </b> הבא על בת בתה. <b> י </b> הבא על בת בנה.<br><b> יא </b> הבא על אחותו. <b> יב </b> הבא על אחותו שהיא בת אשת אביו.<br><b> יג </b> הבא על אחות אביו. <b> יד </b> הבא על אחות אמו.<br><b> טו </b> הבא על אחות אשתו. <b> טז </b> הבא על אשת אביו.<br><b> יז </b> הבא על אשת אחי אביו. <b> יח </b> הבא על אשת בנו.<br><b> יט </b> הבא על אשת אחיו. <b> כ </b> הבא על אשת איש.<br><b> כא </b> הבא על הנדה. <b> כב </b> השוכב עם הזכר.<br><b> כג </b> הבא על אביו. <b> כד </b> הבא על אחי אביו.<br><b> כה </b> השוכב עם בהמה. <b> כו </b> האשה שמביאה עליה את הבהמה.<br><b> כל </b> כריתות שבעריות כ"ז וכריתות שבשאר עבירות י"ז. ואלו הן.<br><b> א </b> העובד ע"ז במעשה. <b> ב </b> הנותן מזרעו למולך.<br><b> ג </b> בעל אוב. <b> ד </b> בעלי ידעוני במעשה.<br><b> ה </b> המחלל את השבת. <b> ו </b> העושה מלאכה ביוה"כ.<br><b> ז </b> האוכל ושותה ביוה"כ. <b> ח </b> האוכל נותר.<br><b> ט </b> האוכל חמץ בפסח. <b> י </b> האוכל חלב.<br><b> יא </b> האוכל דם. <b> יב </b> האוכל פגול.<br><b> יג </b> השוחט קדשים חוץ לעזר'.
+<b> יד </b> המעלה קרבן חוץ לעזרה.<br><b> טו </b> המפטם את שמן המשחה. <b> טז </b> המפטם את הקטרת.<br><b> יז </b> הסך בשמן המשחה.<br><b> הרי </b> אלו מ"ג עבירות על שגגתו חטאת קבועה דחייבי כריתות נינהו דבכל הני עריות דלעיל כתיב כרת דכולל להו בסיפה ונכרתו הנפשות העושות ובאחותו שהוא בת אביו אמרינן פ"ב דיבמות דחייב שתים אחת משום אחותו ואחת משום בת אשת אביו דאחותו מאנוסת אביו אינו חייב אלא אחת וזו הוא אחותו שמנה הרב (ריז"ל) [ז"ל] ולאו נמי כתיב בכולהו ערות אמך לא תגלה וכן בכולהו ובנדה נמי ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וכרת דנדה בכלל ונכרתו הנפשות העושות דאכולהו דלעיל קאי והני עריות דלא תנן להו בריש כריתות ולא כתיבי נמי בקרא באזהרה אם אשתו ואם אמה ואם אביה ילפינן מדכתיב עונש שריפה בחמותו ולא הזהיר בה דכתיב ואיש כי יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן וה"ק אם אשתו קיימת הוא וחמותו ישרפו ואם לאו אין כאן שריפה אלא איסור ארור שוכב עם חותנתו ומנין לעשות אם חמותו ואם חמיו כחמותו נאמר כאן בחמותו זמה היא ונאמר באשה ובתה שארה הנה זמה היא מה להלן חייב הכתוב על בת בנה ועל בת בתה כבתה אף כאן נעשה אם חמותו כחמותו לשריפה ובחמותו ליכא לאו וילפינן להו דמה להלן בבת בנה ובת בתה באזהרה כדכתיב את בת בנה וגו' אף כאן חמותו ואם חמותו ואם חמיו באזהרה עובד ע"ז לאו וכרת [לאו] לא תשתחוה לאל אחר וכרת דכתי' כי דבר ה' בזה וגו' הכרת וגו' ובע"ז משתעי דהוי דבר ה' דאמר בסנהדרין אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ולא יהיה לך בע"ז מדבר לאו דמולך ומזרעך לא תתן להעביר למולך אי נמי לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו' כרת דידיה אשר יתן מזרעו למולך מות יומת וגו' וכתיב בתריה ושמתי אני את פני באיש ההוא וגו' והכרתי אותו וגו' ובעל אוב לאו אל תפנו אל האובות וכרת דכתיב והנפש אשר תפנה אל האובות וגו' ונכרתה וגו' וידעוני לא תנן ליה בריש כריתות ופליגי בגמרא ר' יוחנן ורשב"ל אמאי תנא ליה בסנהדרין גבי סקילות ולא תנא ליה הכא וא"ר יוחנן הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו ואין חייבים עליהם אלא א' ורשב"ל אמר הואיל ואין בו מעשה אלא שמכניס עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו ומדבר והואיל ואין בו מעש' לאו בר קרבן הוא ולהכי כתב הרב ז"ל בעל ידעוני במעשה ומחלל שבת לאו לא תעשה כל מלאכה כרת כל העושה בו מלאכה ונכרתה העושה מלאכה ביה"כ [לאו] וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כרת דכתיב והאבדתי את הנפש ההיא והיינו כרת האוכל ביה"כ [לאו] כל הנפש אשר לא תעונה וגמר עינוי עינוי מאשר ענה מה התם לא ענש אלא א"כ הזהיר וכרת דכתיב ביה באוכל ונכרת כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה ובעינוי אכילה קא מיירי דגמר עינוי עינוי מהתם דכתיב ויענך וירעיבך מה להלן עינוי רעבון אף כאן עינוי רעבון לאו דנותר ושרפו את הנותר באש לא יאכל כרת ואוכליו עונו ישא כי את קדש יי' חלל ונכרתה חמץ בפסח לאו כל מחמצ' לא תאכלו כרת כי כל אוכל חמץ ונכרתה. אוכל חלב ודם לאו דידהו כל חלב וכל דם לא תאכלו כרת בחלב כי כל אוכל חלב ונכרתה בדם כי כל נפש בשר דמו בנפשו הוא וגו' כל אוכליו יכרת האוכל פגול לאו דידיה ואם יותר מבשר זבח השלמים לא יאכל כי קדש הם ואמרי' פ"ב דפסחים כל שבקדש פסול בא ליתן לא תעשה על אכילתו וכרת דילפינן עון עון מנותר והשוחט קדשים בחוץ למאן דגמיר בג"ש הבאה בהעלא' ואל פתח אהל מועד לא יביאנו והבאה בשחיט' ולפתח אהל מועד לא הביאו מה להלן לא ענש אא"כ הזהיר אף כאן לא ענש אא"כ הזהיר ואיכא מאן דמייתי ליה בהיקשא א"ק שם תעלה עולותיך ושם תעשה מה העלאה לא ענש אלא א"כ הזהיר דכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך וגו' וכל מקום שנאמר בו השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה אף שחיטה נמי לא ענש אלא א"כ הזהיר וכרת אית בהו דכתיב אשר יעלה עולה או זבח ונכרתה המפטם את שמן המשחה לאו ובמתכונתו לא תעשו כמוהו כרת איש אשר ירקח כמוהו וגו' ונכרת מעמיו וגו' המפטם את הקטרת לאו ובמתכונתו לא תעשו לכם כרת אשר יעשו כמוה להריח בה ונכרת הסך בשמן המשחה לאו על בשר אדם לא ייסך כרת אשר יתן ממנו על זר ונכרת. על כל אלו מביא על שגגתו כשבה או שעירה דילפי כולהו כריתות מע"ז דכתיב בה וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות וגו' ובע"ז משתעי דהמודה בע"ז ככופר בכל מצות שבתורה מה ע"ז חייבין על זדונה כרת כדילפינן לעיל וחייבין על שגגתם חטאת אף כל שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת דכתיב התם תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה א"כ פרשת חטאת דכתיב בפרשת ויקרא נפש כי תחטא בשגגה וגו' אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה וגו' אכולהו חייבי כריתות קאי דהדיוט מביא כשבה או שעירה ומלך שעיר עזים כדכתיב אשר נשיא יחטא וגו' וכהן משיח מביא פר בן בקר והוא נשרף כדכתיב אם הכהן המשיח יחטא וגו' והקריב פר בן בקר ובשגגת ע"ז אחד הדיוט ואחד מלך וכהן משיח הכל שוין לע"ז בת שנתה דכתיב בפרשת שלח לך וכי תשגו ולא תעשו וגו' דלא ילפינן מע"ז להני כריתות אלא דחייבי חטאת נינהו כיון שיש בהם כרת במזיד כמו ע"ז שהוקשו לה כדמתני ליה ר' יהושע לבריה תורה אחת לעושה בשגגה וגו' אבל ע"ז לחודה היא דשוין בה הכל והני כריתות הדיוט ומלך וכהן חלוקין בהם כדאמ'.
+
+Halakhah 5
+
+<b>אחד </b> יחיד ששגג באחד מאלו או מרובין דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה דמה שצבור מביאין פר לעולה ושעיר לחטאת היינו ברוב ישראל ששגגו ועשו על פי הוראת בית דין:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> אדם חייב חטאת על שגגתו עד שיהא שוגג מתחלה ועד סוף אבל אם שגג בתחלה והזיד בסוף או איפכא אינו חייב חטאת סוף פ' הזורק משנה זה הכלל כל חייבי חטאות אינם חייבים עד שתהא תחלתן וסופן שגגה וכו' דכיון דמזיד אינו חייב חטאת בעינן דליהוי שוגג מתחלה ועד סוף דאם לא נגמרה העבירה בשוגג לא הוי שוגג בכל העבירה ואינו חייב חטאת כדכתיב תחטא בשגגה דמשמע דכל החטא הוא בשוגג.
+
+Halakhah 2
+
+<b>לא </b> ידע שחייבין כרת על עבירה זו חייב חטאת פרק כלל גדול בפלוגתא דרבנן ומונבז דקאמר דבעינן ידיעה לשוגג כמזיד ובמאי שגג בקרבן דאינו יודע שחייבין על עבירה זו חטאת ורבנן סברי דשגגת חטאת לאו שמה שגגה עד שיהא שוגג בעבירה עצמה ואמרינן לרבנן שגגה במאי בכולה מילתה בלאו וכרת שלא ידע שהיתה עבירה זו בכרת לחודיה ופליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש דרבי יוחנן סבר כיון ששגג בכרת אף על גב דהזיד בלאו חייב חטאת דקרבן חטאת על הכרת הוא בא כדאמר' תורה אחת לעושה בשגגה וסמיך ליה והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' דמשמע דקרבן משום שגגת כרת הוא בא כדאמ' וקרא דאשר לא תעשינה בשגגה דדריש מיניה ר"ל דהוי שגגת לאו איצטריך ליה לרבי יוחנן לכדא' השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו וכו' כדאיתא התם.
+
+Halakhah 3
+
+<b>מי </b> שלא נודע לו עצמו של חטא שחטא אף על פי שיודע שחטא חטא שחייבין עליו כרת פטור מן הקרבן פ' ספק אכל פלוגתא דרבי אליעזר ור' יהושע בחלב ונותר ואשתו נדה ואחותו ושבת ויום הכיפורים ועשה מלאכה באחת מהם ובגמרא תניא אמר לו רבי יהושע כתיב אשר חטא בה עד שיודע לו במה חטא. חטא ונודע לו במה חטא וחזר ושכחו מביא חטאת לשם מה שהוא ותאכל כשאר חטאות הנאכלות ואפילו לרבי יהושע דאמר עד שיודע לו במה חטא הא נודע לו אף על פי ששכח אחר כך. שגג בשם אחד והם שני גופין כשתי נדות או שתי אחיות ואינו יודע אי זו היא חייב חטאת שהרי ידע עצמו של חטא שם במשנה ר"ש ור"ש שזורי לא נחלקו על דבר שהוא משם אחד שחייב כגון שני אילנות של מין אח' לפניו ולא ידע אם מזה לקט או מזה שהרי ידע במה חטא אי זו מלאכה עשה שבלקיטת תאנים חטא ובגמרא אבל בחד מינא אפי' רבי יהושע מחייב.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> שנודע לו שחטא ולא היה לו ידיעה בתחלה כתינוק שנשבה לבין הגוים פרק כלל גדול פלוגתא דרבנן ומונבז דמונבז סבר דכי היכי דמזיד יש לו ידיעת חטא הכי נמי שוגג בעי' שהיה לו ידיעה בתחלה ורבנן סברי דלא בעינן ידיעה בתחלה כדתנן במתניתין בפרק כלל גדול כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה וכו' ומפרש בבריתא כיצד תינוק שנשבה לבין הגוים וגר שנתגייר בין הגוים ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת וחייב על הדם אחד ועל החלב אחד ועל עבודה זרה אחד ומונבז פוטר משום היקשא דשוגג ומזיד מה מזיד שהיתה לו ידיעה בתחלה אף שוגג שהיתה לו ידיעה בתחלה ורבנן מיבעי להו האי היקשא לכדמקריה ליה רבי יהושע לברי' תורה א' וכו' כדאמר' לעיל דלא אקשינן שוגג למזיד לאפוקי ליה ממשמעות שגגה דאדרבה שוגג משמע דלית ליה ידיעה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>השוגג </b> בלא כונה בעריות או במאכלות אסורות חייב חטאת ובשבת במלאכות פטור מחטאת פרק ספק אכל אמר רב נחמן אמר שמואל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה מתעסק בשבת פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה ומתעסק פירש רש"י ז"ל כגון חלב ושומן לפניו ונודע לו שזה חלב וזה שומן ופשט ידו ליקח שומן והביט במקום אחר והלכה ידו אל החלב ואכלו ולא דמי לשוגג דשוגג הוי שנתכוין לחתיכה זו עצמה אלא שסבור שהיא שומן וכן בעריות נתכוין לבא על אשתו שהיה לפניו ונשמטה אשתו ובאה אחותו במקומה והוא לא ידע ולא דמי לשוגג דשוגג הוי שנתכוין לזו שבעל עצמה אלא שסבור שהיא אשתו וכיון שנהנה חייב נמי מתעסק כשוגג ממש אבל במלאכת שבת פטור מתעסק דהיינו נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר בלא כונת חתיכה דמלאכת מחשבת אסרה תורה כדאמר' בהלכות שבת ואיפליגו אביי ורבא בנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר דאביי אמר חייב דהא איכוון לשום חתיכה ורבא אמר פטור דהא לא איכוון לחתיכ' דאיסורא אבל נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר לכ"ע פטור דהא לא איכוון לשום חתיכה והרב ז"ל נקט מילתא דפשיטא לתרוייהו והוא הדין נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר לרבא דמלאכת מחשבת אסרה תורה כדאמ' אבל מתעסק דהנאה חייב בין לרבי אליעזר בין לרבי יהושע כדאמר' התם ורבי אליעזר האי בה מאי עביד ליה פרט למתעסק מתעסק דמאי אי דחלבים ועריות חייב שכן נהנה וכו' לרבא משכחת לה כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר וכו' ולהכי איצטריך קרא דאשר חטא בה פרט למתעסק לר' אליעזר דלית ליה דרב נחמן דיליף ליה ממלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לרבי יהושע דדריש אשר חטא בה עד שיודע לו במה חטא דריש כרב נחמן דמלאכת מחשבת אסרה תורה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> העושה מצוה מן המצות ובגלל עשייתה נעשית עבירה שחייבים עליה כרת בשגגה הרי זה פטור מחטאת מפני שעשה ברשות פסחים פרק אלו דברי' תנן כל זבחים ששחטן לשם פסח אם ראויין הם כגון שה בן שנה שלמים דמתוך שטרוד ובהול לשחוט פסחו לא נזכר שהקדיש זה לשלמים רבי אליעזר מחייב חטאת אף על פי שטעה בדבר מצוה ורבי יהושע פוטר דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהו פטור מחיוב חטאת שבה וזה עשה מצוה שהקריב קרבן שכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ואף הנשחטין לשם פסח רבי יהושע מכשיר להו ובגמרא עלה דמתני' רבי יוחנן אמר אשתו נדה בעל חייב בסמוך לוסתה יבמתו נדה בעל פטור אף על גב דהוי סמוך לוסתה דקא עביד מצוה בביאה ראשונה ובוש ממנה לשואלה אם סמוך לוסתה היא והוי שוגג בדבר מצוה ועשה מצוה וכן גבי תינוקות שם לא נחלקו ר"א ורבי יהושע על שהיו לו ב' תינוקת וכו' אמרי דבי רבי ינאי רישא דקתני אחד למול בערב שבת ואחד בשבת ושכח ומל את של ערב שבת בשבת דחייב כגון שקדם ומל של שבת בערב שבת שנתחלף לו מאתמול ועדיין לא נודע טעותו וסבור שזה העומד של שבת הוא ואף על גב דטריד ביה דרמיא מצוה עליה כפי מחשבתו וגם עשה מצוה אפילו הכי חייב משום דלא ניתנה שבת לידחות אצלו אבל סיפא דאחד למול בשבת ואחד למול לאחר השבת ושכח ומל את שלאחר השבת בשבת דניתנה שבת לידחות אצל של שבת אף על גב דטעה ומל את שלאחר השבת דלא עשה מצוה כיון ששגג בדבר מצוה שהיה לו למול את של שבת אף על גב דלא מל אלא שלאחר השבת דלא עשה מצוה פטור כיון דניתנה שבת לידחות אצלו והרב ז"ל כתב ושכח ומל שניהם בשבת לרבותא הוא אף על גב דמל שניהם ולא ראוי למול בשבת אלא אחד אותו של שבת וכ"ש אם לא מל אלא אחד מהם אפילו אותו שלאחר השבת או של ערב שבת שפטור כיון שגבי האחר של שבת היתה דחויה שבת אצלו דאינו חייב אלא דאין אחד מהם ראוי למולו בשבת ושכח ומלו בשבת אף על גב דעשה מצוה כגון שהיה ראוי למולו בערב שבת אפילו הכי חייב כיון שלא ניתנה שבת לידחות אצל זה המל שאין לו תינוק הראוי למול היום אבל היכא שאחד מהם ראוי למולו בשבת לא שנא מל אותו מערב שבת וסבור שלא מל אלא האחר ומלו את של ערב שבת בשבת לא שנא שמל שניהם בשבת בכולהו פטור שהרי ניתנה שבת לידחות באחד מהם והיינו שכתב הרב ז"ל אבל אם לא היה אחד מהם ראוי למול בשבת ושכח ומלו בשבת חייב. בא למול ואמרו לו לא נשאר פנאי פרק מילה כגון דאתא בין השמשות בשבת ואמרו ליה לא מספקת ואמר להו מספקנא ועבר ולא איסתפק ואשתכח דחבורה הוא דעבד ואיכא כרת דלא התחיל ברשות דלא ניתנו שבת לידחות אצלו בשעה זו.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>המוציא </b> הלולב ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כדי לצאת בו והעבירו ארבע אמות ברשות הרבים פטור פרק לולב הגזול במשנה רבי יוסי אומר יו"ט הראשון של חג וכו' ובגמרא אמר אביי ל"ש דפטור אלא שלא יצא ידי חובת נטילה קודם שהוציאו דאף על גב דמדאגביה נפק ביה היינו כשהגביהו כדרכו אבל הכא בהפכו או הוציא בכלי עסקינן כדאמר אביי ורבא ואם כן דוקא כשלא יצא בו דהשתא טרוד בדבר מצוה וטעה בדבר מצוה ואף על גב דאכתי לא עשאה דלא נטלו כדרכו אבל אם כבר יצא בו ואחר כך הוציאו תו לא טעה בדבר מצוה הוא ולא הוי טרוד מהשתא במצוה לעשותה. וכן השוחט את הפסח ביום י"ד שחל להיות בשבת ונודע אחר כך שמשכו הבעלים את ידם ממנו או מתו או נטמאו קודם שחיטה או נמצא טריפה בסתר פטור מפני ששחט ברשות אבל נמצא בעל מום או טריפה בגלוי חייב שם פרק אלו דברים במשנה פטור מפני ששחט ברשות דאנוס הוא שלא היה יודע שכן הוא ולא היה לו לבדוק על כך ונמצא בעל מום נמי תנן דחייב דלאו אנוס הוא דהוה ליה לבקוריה וטריפה בגלוי מדתנן טריפה בסתר פטור משמע הא בגלוי חייב מטעמא דהוה לה לבקורה ולא ניתנה שבת לידחות אצלו. שחט את הפסח בשבת שלא לשמו וכו' שם במשנה הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עליו חטאת שחילל שבת דכסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו כדאוקמי' בגמרא רישא בעוקר שם פסח ממנו דלאו טועה בדבר מצוה הוא אבל לא נתכוון לעקור שם פסח ממנו פטור כדאמרינן. שחט זבחים אחרים בשבת לשם פסח בטעות אם ראויים הם לקרבן פסח פטור שם במשנה רבי אליעזר מחייב ורבי יהושע פוטר דפסח ששינהו ועקר שמו בדבר אסור הוא דחייב אבל זבחים אחרים ששינה אותן לפסח שהוא דבר המותר ביום זה פטור ואם אינם ראויים הא לא שינה אותן לדבר המותר שהרי אינם ראויין וחייב וכן שגג ושחטו שלא לאוכלין או שלא למנוייו או לערלים או לטמאים חייב חטאת שם במשנה סתם מתניתין שחט לאוכליו ושלא לאוכליו למנוייו ושלא למנוייו למולים ולערלים לטהורים ולטמאים פטור כדתנן בהאי מתניתין גופה דהא פסח כשר הוא כדתנן בתמיד נשחט דמקצת אוכלים לא פסלי.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>השוחט </b> בשבת קרבן צבור שלא לשמן חייב חטאת ויקטיר אימורין לערב וכן אם שחט יותר על חובת היום שם במשנה אימורי צבור שהם מותרין לשמן והשוחט שאר זבחים לשמן בשבת חייב דיש להם קצבה דכיון שנשחט התמיד יודע הוא שאין צריך לשחוט עוד ושוחט קרבן צבור שלא לשמו אף על גב דכשר דכל הזבחים ששחטן שלא לשמן כשרים כיון דלא עלו לבעלי' לשם חובה חייב דהא חילול שבת שלא לצורך דאף על גב דטרוד בדבר מצוה ולא עשה מצוה פטור כדאמרן לעיל הכא שאני דעקר שמו מתחלה שלא לשמו. שחט קרבנות יחיד שאינם דוחים את השבת בשבת חייב חטאת והבשר מותר בהנאה ואם זרק דמן לשמן עלו לבעלים והבשר יאכל כיון דנזרק הדם. היו לפניו שתי בהמות של צבור אחד כחושה ואחד שמינה והיתה חובת היום באחת ושגג ושחט השתים אם שחט שמינה בסוף פטור ולא עוד אלא שאם שחט הכחושה תחלה אומרים לו הבא שמינה ושחוט ריש פ' ר' ישמעאל במנחות מימר' דרבה וסמי כחושה ולמימרא קמייתא דרבא דהוה משמע דאפילו כחושה בתחלה חייב ואבע"א מימרא קמייתא ר' אמי אמרה כדאיתא התם אבל שחט שמינה תחילה חייב על הכחושה כדקאמר רבה התם משום דהוי תוספת שלא לדבר מצוה. נמצאת הראשונה השמינה טריפה בבני מעים אף על פי שלא ידע כששחט הכחושה אחר כך הואיל ונשחטה כמצותה פטור מחטאת שם אמר ליה רבינא לרב אשי נמצאת הראשונה כחושה בבני מעים מהו בתר מחשבתו אזלינן וגברא לאיסורא איכוון או דילמא בתר מעשיו אזלינן והרב ז"ל נראה שמפרש נמצאת כחושה בבני מעים כלומר שנמצאת טריפה בבני מעים ונקיט כחושה דכחושה נמי פסולה משום הקריבהו נא לפחתך היכא דאית שמינה ופשיט תלמודא להך בעיא ממימרא דרבה גופיה דאיפליגו רבה ורבא היכא דפרס מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבא אמר חייב ורבה אמר פטור דזיל בתר מעשיו והרי העלה תינוק אף על גב שלא שמע שטבע והכא נמי זיל בתר מעשיו והרי הועיל מה ששחט אחר כך שהרי נמצאת הראשונה טריפה אף על גב דלא הוה ידע בההיא שעתא.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>מי </b> שהיה לפניו בלילי הפסח צלי של פסח ונותר מן הקדשים ונתכוון לאכול צלי שהוא מצוה ואכל נותר חייב חטאת שהרי לא עשה מצוה באכילה זו והוי כשני חתיכות לפניו אחד של שומן ואחד של חלב ונתכוון לאכול של שומן ואכל של חלב דחייב חטאת ואף על גב דאמרינן לעיל טרוד בדבר מצוה ולא עשה מצוה פטור היינו היכא דאפילו כשעושה המצוה הוא דוחה איסור שבת דנדחה מפני המילה איכא טרדא אבל באכילת פסח בשחיטתו הוא דאיכא טרדא דדחי שבת ולא באכילה דליכא שום דחיה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שהעידו עליו עדים שחטא חטא שחייבין עליו חטאת קבועה ולא התרו בו אלא אמרו אנו ראינוך שעשית מלאכה בשבת או שאכלת חלב והוא מכחיש אינו חייב חטאת ריש פרק אמרו לו אכלת חלב וכו' אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר' מאיר מחייב דאם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה כגון אם העידו בו שהרג את הנפש לא יביאוהו לידי קרבן הקל אמרו לו חכמים מה אם ירצה לומר מזיד הייתי פטור שאם היה רוצה לפטור עצמו בשקר היה יכול לומר מזיד הייתי והיה פטור שהרי לא התרו בו ומפרש בגמרא דטעמייהו דרבנן משום האי מגו ומתרצי' דיבוריה דה"ק לא אכלתי שוגג אלא מזיד. שתק אפילו אחד או אשה שאמרו לו אכלת חלב חייב חטאת כיון ששתק שם בגמרא עלה דמתניתין אמרינן הכי קתני אמרו לו אכלת חלב מביא חטאת במה דברים אמורים בשותק אבל במכחיש כגון עד אומר אכל והוא אומר לא אכלתי פטור ומדאוריתא מנ"ל דלא מכחיש ליה חייב דתנו רבנן או הודע אליו חטאתו אשר חטא הודע ולא שיודיעוהו אחרים דהודע אליו משמע מעצמו כגון ששתק דיכול אפי' אין מכחיש אותן כיון דאמרי' ולא שיודיעוהו אחרים תלמוד לומר או הודע מכל מקום ואי בתרי תרי ואין מכחישין אותו לא בעי קרא אלא לאו בחד וקתני כי אין מכחישין מהימן שמע מינה. אמר לו עד אחד חלב הוא זה ושתק וחזר ואכלו בשגגה מביא חטאת ואם התרו בו לוקה אף על פי שעיקר העדות בעד אחד דאף על גב דהא דאמרינן בכל דוכתי עד אחד נאמן באיסורין היינו דוקא להתיר כגון בשר זו שחוטה או מנוקרה כדילפינן בעלמא אבל לאסור הדבר לא מהימן היינו בדבר שיש לו חזקת היתר לא מהימן לומר אסור הוא או נאסר היכא דאין בידו לאוסרו אבל היכא דלא היה לו חזקת היתר כי הכא שלא היה ידוע אם היה חלב או לא נאמן לומר חלב הוא ויתחייב חטאת על ידו כיון דהוא לא הכחישו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>המפריש </b> חטאת על חלב שאכל לא יביאנה על השבת שחילל או על הדם שאכל שלהי כריתות במשנה לא יביאנו מחטא על חטא אפילו על חלב שאכל אמש לא יביאנו על חלב שאכל היום שנאמ' קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאו וסבירא ליה לרב ז"ל דקרא דמייתי במתניתין קרבנו על חטאתו עד שיהא קרבנו לשם חטאתו לא קאי אלא על יביאנו מחטא על חטא דכיון דהפריש הקרבן לשם חלב שאכל לא יביאנו על שבת שחלל ולהכי אם הקריב פסל אבל אם הביאו באותו חטא עצמו על חלב שאכל היום אם הביא כפר דהא קרינא ביה חטאתו ולכתחילה מיהא לא יביאנו כיון דלא הפרישו לשם חלב זה. ואם הפריש אביו חטאת ומת לא יביאנה בנו על חטאו אפילו היה מחוייב באותו החטא של אביו כגון ששניהם אכלו חלב בשוגג שם ברישא דהאי מתניתין המפריש חטאתו ומת לא יביאנו בנו תחתיו ובגמרא מנא הני מילי דת"ר קרבנו בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו יכול לא יצא בקרבן אביו מן הקלה על החמורה או איפכא אבל יוצא בקרבן שהפריש אביו מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה כגון ששניהם אכלו חלב או אחד אכל חלב ואחד בא על הנדה דשניהם אין בהם מיתת בית דין או ששניהם חללו שבת בשוגג דהוי עון חמור דאית ביה מיתת בית דין ת"ל קרבנו דתלתא קרבנו כתיבי חד בנשיא ותרין ביחיד בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו אפילו מן הקלה על הקלה שהרי אין מגלח נזירותו על בהמות שהפריש אביו לנזירותו אפילו מן הקלה על הקלה כדילפינן בדוכתיה והא דאיצטריך קרא שלא יצא בקרבן אביו אפילו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה היינו באותו חטא ממש דאלו בחטא אחר אפילו שניהם קלים או חמורים תיפוק לי דאפי' הפרישו הוא לעצמו אינו יכול להביאו על חטא אחר אפילו קל או חמור כמוהו כדילפינן עד שיהא קרבנו לשם חטאתו אבל בחטאו של אביו עצמו או קל או חמור דאלו גבי דידיה אמרינן דכפר איצטריך קרא למימר דבקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו אפילו באותו חטא עצמו כדאמר' וקרבנו קמא דדרשינן ברישא דברייתא לבהמה שהפריש אביו מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה איצטריך למן החמורה על הקלה דהוה ס"ד דכיון דהפריש אביו על חטא חמור לא כל שכן שיועיל לחטא הקל דבכלל החמור הוי הקל דאף על גב דילפינן נמי בסיפא דבריתא דאפילו באותו חטא עצמו לא יביא על קרבן שהפריש אביו אפילו הכי לא מסיימי קראי ולהכי איצטריכו כולהו וקרא דילפי גביה דידיה דלא יביא מחטא על חטא הוה מוקמינן ליה מקל לקל או מחמור לחמור או מקל לחמור אבל מחמור לקל לא דכיון דמהני (לחמור) כל שכן [לקל] ולהכי איצטריך גבי אביו דאפילו מחמור לקל נמי לא כדאמר' וכיון דילפינן גבי אביו דלא אם כן גבי דידיה נמי לא יביא מחטא על חטא אפילו מחמור לקל דקרא דגבי אביו גלי גבי דידיה או איפשר דגבי דידיה אם הביא דיעבד מן החמור על הקל כפר דאי הוה מכפר על חמור כ"ש על הקל והרב ז"ל נמי לא נקט אלא אם הפריש חטאתו על החלב לא יביאנה על השבת שחלל או על הדם שאכל דהוי מן הקל על החמור ומן הקל על הקל ולא מן החמור על הקל והוה אתי שפיר דאיצטריך גבי אביו להיכא דהפריש אביו על החמור והביא בנו על הקל אלא דקשיא לי דאמרינן בבריתא יכול לא יביא בהמה שהפריש אביו מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה אבל יביא קרבן שהפריש אביו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה דמשמע דעדיפא טפי להביא מן הקלה על הקלה ומן החמורה על החמורה ממה שיביא מן החמורה על הקלה וצ"ע.
+
+Halakhah 4
+
+<b>המביא </b> חטאת על שני חטאים תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה חציה לחטא זה (וחציה) [ובדמי חציה] לחטא זה תוספתא פ"ב דכריתות כלשונו וטעמא דכיון דפירש אותה לשום החטאים לא קרינא בה קרבנו על חטאתו אי מייתי לה לא' מהם דהא הפריש אותה לחטא האחר גם כן ולתרוייהו נמי לא מצי מייתי לה דקרבנו על חטאתו כתיב ולא על שני חטאים ולכך תרעה ויביא אותה לחצאין וכן שנים שהביאו חטאת אחד על שני חטאים שם בתוספתא וטעמא דכל חד לא מצי מייתי לה לחודיה כיון דכל חד הפרישה לחטאתו דבקרבנו הוא יוצא ולא בקרבן אביו כ"ש בקרבן חברו ובשותפות נמי לא מצו מייתי דקרבנו על חטאתו כתיב אפילו איש אחד לא מצי מייתי קרבן על שני חטאים ולכך תרעה ויביא כל אחד חטאתו בדמי חציה. הביא ב' חטאות על חטא אחד שם בתוספתא יביא אי זו מהם שירצה והשניה תרעה ויפלו דמיה לנדבה וטעמא דהוי כהפריש ב' חטאות לאחריות דמתכפר לאי זו מהם שירצה והשני' תרעה ויפלו דמיה לנדבה כדא' פרק ד' דהלכות פסולי המוקדשין. הביא ב' חטאות על ב' חטאים שם בתוספת' זו תשחט לשם מה שהוא וזו לשם מה שהוא וטעמא דכיון דלא פי' כשהפרישם אי זו לחטא זו ואי זו לחטא זו אלא שתיהם לב' חטאים יכול עתה בשעת הקרבה לברר אי זו יקריב לכל חטא דאלו פי' מתחלה אי זו לחטא זה לא היה יכול עתה לשנות דקרבנו על חטאתו כתיב כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מומר </b> לע"ז שהוא ככופר בכל התורה כולה ומחלל שבת בפרהסיא דכופר במעשה בראשית אין מקבלין מהם קרבן כלל דכתיב אדם כי יקריב מכם קרבן להוציא את המומר ומומר לעבירה אחת אין מקבלין ממנו חטאת על אותו חטא כדילפינן פ"ק דחולין מדכתיב אשר לא תעשינה בשגגה ואשם גבי הודע אליו חטאתו והביא את אשמו דמשמע דשגגה היתה לו ושב מידיעתו אבל אם לא היה שב אפילו היה יודע שהוא חלב והשתא אכלו בשגגה אין מקבלין ממנו קרבן היה מומר לאכול חלב ושגג ואכל דם בשוגג מקבלין שם מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו דשב מידיעתו הוי בדם לר"ש ומקבלינן מיניה. מי ששגג והפריש חטאתו ואחר כך נשתמד אין מקבלין ממנו כדאמר' מכם להוציא את המומר ואם חזר בו מקבלין ממנו מה שהפריש קודם שנשתמד פ"ק דכריתות מימרא דר' יוחנן דאמר אכל חלב והפריש חטאת ונשתמד וחזר בו הואיל ונדחה ידחה ולא נקטי' כותיה אלא כסתמא דתלמודא דשלהי כריתות דאמרי' דבעלי חיים אינם נדחין ולהכי יקריב אותה בהמה עצמה כמו אם נולד בה מום עובר וחזרה ונתרפא תחזור לכשרותה כך אם נדחו הבעלים וחזרו ונראו יקרב.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>חייבי </b> חטאות ואשמות וודאים שעבר עליהם יום הכיפורים חייבים להביא לאחר יום הכיפורים וחייבי אשמות תלויין פטורין פרק בתרא דכריתות משנה ובגמרא מנה"מ כי אתא רב דימי אמר וכו' אלא אמר אביי מהכא והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת פשעיהם לכל חטאתם ובשעיר המשתלח משתעי ומיעט קרא גביה לאשמועינן דאף על גב דנפישא כפרתו אפ"ה אבני קרבן לא מכפר דחטאתם דומיא דפשעים מה פשעים דלאו בני קרבן אף חטאים דלאו בני קרבן אבל חטאים דבני קרבן נינהו לא מכפר אמר ליה רב דימי ממאי דהני פשעים לאו בני קרבן נינהו דילמא בני קרבן נינהו כדתנן ארבעה מביאין על הזדון כשגגה וכו' אמר ליה רבין רוב פשעים לאו בני קרבן נינהו אמר ליה מידי רוב כתיב אלא אמר אביי מדרישיה דקרא לגופיה סופיה מייתר להך דרשא דהא כתיב את כל עונות ותניא עונות אלו זדונות וכן הוא אומר עונה בה ומזיד הוא כדכתיב ברישיה דקרא כי דבר ה' בזה ואי היקשא דחטאת לפשעים לבני קרבן אתו לא ליכתוב קרא פשעיהם דהא כתיב עונות וליכתוב חטאתם דמשמע דבני קרבן דסתם חטא בעי קרבן אלא מדכתיב פשעיהם מופנה להדרש דברוב פשעים קא מיירי דהיינו רוב פשעים דלא מחייבי בהו קרבן וא"כ אקשינן חטאים לפשעים דלאו בני קרבן נינהו דליכא למיפרך דרב דימי כדאמר'. וחייבי אשמות תלויין פטורין א"ר אלעזר דכתיב מכל חטאתיכם לפני השם תטהרו חטא שאין מכיר בו אלא המקום שלא נודע לו שחטא יום הכיפורים מכפר אמר רב תחליפא משמיה דרבא קמיית' נמי דחייבי חטאות ואשמות וודאין דחייבין להביא אחר יום הכיפורים לא תפשטיה מדרב דימי ואביי דשינוייא דחיקא אלא מהכא חטאת שאין מכיר בו אלא המקום הוא דיום הכיפורים מכפר ומינה חטא שאין מכיר בו אלא המקום הוא דמכפר דוקא אבל דידע לא מכפר ליה יום הכיפורים כגון אשם ודאי וחטאת לפיכך מי שבא לידו ספק עבירה ביו"ה אפילו עם חשיכה פטור מאשם תלוי שכל היום מכפר פרק ספק אכל תניא הרי שבא לידו ספק עבירה ביו"ה אפילו עם חשיכה פטור שכל היום מכפר ואמרינן בפרק בתרא דאי מתידע ליה בתר יו"ה דחטא בין בחטאת בין באשם ודאי מייתי דכתיב ידיעה גבי חטאת וגבי נשיא וגבי צבור דלא צריכי כולהו ואיכא למידרש מחד מינייהו או הודע אליו וגו' דכל היכא דמתידע ליה חייב ואפילו לאחר יו"ה ושקיל וטרי תלמודא למימר דצריכי כולהו ולא ילפינן חד מחד ולא חד מתרתי אלא אמר אביי מצות מצות ילפי מהדדי יחיד ונשיא וצבור דבכולהו כתיב מצות וילפינן כולהו מהדדי לדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת הילכך להא מילתא נמי לילפי מהדדי ואם כן למה לי ליכתוב ג' ידיעות גבי יחיד ונשיא וצבור אלא תנהו ענין להיכא דמתידע ליה בתר יום הכיפורים דמייתי חטאת כדכתיב או הודע כדאמר' אימא חטאת הוא דמייתי משום דיום הכפורים לא על הדין חטאת לחודיה קאתי אבל אי מייתי אשם תלוי על ספק חטאת דהאי אשם תלוי על הדין חטא לחודיה קאתי אימא דמכפר וכי מתידע ליה לא מייתי חטאת ודאי אמר רבא אמר קרא או הודע אליו מכל מקום ואשם תלוי למה בא שאם מת מתקיף לה רבא מת מיתה ממרקת אלא אמר רבא להגן עליו מן הייסורין.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין </b> יום הכפורים ולא אשם וחטאת מכפרין אלא על השבים ומאמינים בכפרתן אבל מבעט והביא חטאתו או אשמו ואומר או מחשב בלבו שאין אלו מכפרין אף על פי שקרבו כמצותן לא נתכפר לו וכשיחזור מבעיטתו צריך להביא חטאתו או אשמו פרק קמא דכריתות פלוגתא דאביי ורבא והדר ביה רבא כדתניא יכול יהא יום הכפורים מכפר על שבין ועל שאין שבין ודין הוא שלא יכפר אלא על השבין דחטאת ואשם מכפרין ויום הכפורים מכפר מה חטאת ואשם אין מכפרין אלא על השבין דלרצונו בעינן אף יום הכפורים אינו מכפר אלא על השבין לא אם אמרת בחטאת ואשם שאין מכפרין על השוגג כמזיד ואשם לאו דוקא דהא תנן ד' מביאין על הזדון כשוגג תאמר ביום הכיפורים שמכפר על המזיד כשוגג ויכפר על שבין ועל שאין שבין תלמוד לומר אך בעשור לחדש יום הכיפורים הוא אך חלק יום כיפור הוא לשבים ולא לשאינם שבים מאי שבים ושאינם שבים שבים דאמר יכפר עלי חטאתי שאין שבים דאמר לא יכפר עלי חטאתי הילכך אי מבעט דאמר לא יכפר חטאתי ואשמי או יום הכיפורים אי הדר ביה בתר הכי מייתי קרבן ואשם תלוי דלא כפר לו י"ה כדאמר'.
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> אשמות שבתורה מעכבין את הכפרה חוץ מאשם נזיר כדילפי' מדהקדים והזיר להבאת אשמו בפ"ו דהלכות נזיר ספק נזיר וספק מחוסרי כפרה וספק סוטה כולם מביאים קרבנותיהם אחר יום הכפורים פרק בתרא דכריתות תניא האשה שיש עליה חטאת העוף ספק ועבר עליה יום הכיפורים חייבת להביא לאחר יום הכיפורים מפני שמכשרתה לאכול בזבחים ולאו לכפרה אתי דהא מכפרת בשעת לידה אלא מעתה ספק מצורע כגון ספק קדם שער לבן לבהרת או קדם בהרת ועבר עליו יום הכיפורים לא מייתי דהא עבר עליה יום הכיפורים וחטא שאין מכיר בו אלא המקום הוא אמר רב אושעיא לכל חטאתם כתיב ולא לכל טומאתם והא אמר רבי שמואל ב"נ אמר ר"י על שבעה דברים נגעים באים דמשמע דאית בהו חטאת ומשני מצורע כי מייתי לאו לכפרה מייתי דמנגעי אתכפר ליה מצער הנגע נתכפר חטאו ולאשתרויי באכילת קדשים הוא דמייתי אלא מעתה ספק נזיר כגון ספק נטמא או לא ועבר עליו יום הכפורים לא לייתי קרבן דהא כפר יום הכפורים דחטא שאין מכיר בו אלא המקום הוא אמר רב אושעיא לכל חטאתם כתיב ולא לכל טומאתם ולרבי אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא דצער עצמו מן היין מאי איכא למימר ומשני נזיר כי קא מייתי לאו לכפרה מייתי דהא איכפר ליה בצער שנתנוול בגידול שער אלא לאישתרויי באכילת קדשים הוא דמייתי אלא מעתה ספק סוטה היינו סוטה סתם דספק הוא אם נטמאת אם [לא] לאו תיתי מנחת קנאות דהא כפר עלה יום הכפורים דחטא שאין מכיר אלא המקום הוא אמר רב אושעיא לכל חטאתם ולא לכל טומאתם אביי אמר בועל מכיר בו אמר רבא סוטה כי מתיא לברר עון קא מתיא להודיע אם נטמאת אלא מעתה עגלה ערופה שעבר עליה יום הכיפורים לא תייתי וכו' אמר אביי הורג מכיר רבא אמר אמר קרא ולארץ לא יכופר אין לך שום כפרה אלא זו רב פפא אמר אמר קרא כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים כדכתיב אשר פדית ה' והרי כמה יוה"כ עברו עליהם ועדיין הם צריכין לכפרה זו אם נמצא חלל ביניהם כדכתיב בקרא.
+
+Halakhah 12
+
+<b>מי </b> שהוא חייב חטאת או אשם והרי יוצא מבית דין להרג אם היה זבחו זבוח משהין אותו עד שיזרק הדם ואם לאו אין משהין אותו דאין מענין את דינו כדנילף פרק י"ב מהלכות סנהדרין בסייעתא דשמיא:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>העושה </b> עבירות הרבה בהעלם אחת חייב חטאת על כל אחת ואחת אפילו עשה המ"ג שמנינו בהעלם אחת חייב מ"ג חטאות דתנן ריש כריתות שלשים ושש כריתות וכו' ובגמרא מנינא למה לי אמר רבי יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת כמלאכות שבת דעשה כולם בהעלם אחת חייב ל"ט חטאות כדילפינן בדוכתיה מבחריש ובקציר וגו' ולהני כריתות יליף ר' יוחנן מדכתי' כרת באחותו בקדושים איש אשר יקח את אחותו וגו' ונכרתו וגו' דכתיב בהו ונכרתו הנפשות העושות וגו' מתקיף לה רב ביבי אימא אחותו דפרט קרא ניחייב חדא עלה וכולן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת אמר רבי יונה כתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות וגו' הוקשו כל העריות כולן לאחותו מה אחותו חייבים עליה בפני עצמה אפי' עשאה בהעלם עם שאר עריות כדילפי' אף כל שאר עריות חייבין עליהם בפני עצמן חטאת אפילו עשאן עם האחרות ולרבי יצחק דאמר דיצתה אחותו לדונה בכרת ולא במלקות נפקא ליה לחלק מואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לחלק על כל אשה ואשה ולרבנן נמי נפקא מהאי קרא כדאיתא התם. וכן אם עשה מעשה אחד שהוא חייב עליו משום שמות הרבה חייב על כל שם ושם והוא שיהו האיסורין כולן באים כאחד או איסור מוסיף או איסור כולל דאלו זה אחר זה שאינו לא מוסיף ולא כולל אין איסור חל על איסור כדילפינן בהלכות איסורי ביאה כיצד השוחט בהמת קדשים חוץ לעזרה בשבת לעבודה זרה חייב ג' חטאות חולין פרק השוחט בריתא השוחט חטאת בשבת לעבודה זרה בחוץ חייב ג' חטאות ואותבינן מינה לרב הונא דאמר כיון ששחט בה סימן אחד אסרה וכיון דנאסרה משום ע"ז בסימן אחד פקע שם קדשים מינה ונעשית של ע"ז ועפרא בעלמא היא ותו לא מחייב עלה משום שחוטי חוץ ואוקמינן בחטאת העוף ובחצי קנה פגום הוסיף עליו כל שהו וגמרו דכולהו חיובי בהדי הדדי אתיין ואי לאו דתניא חטאת הוה מוקמינן לה באמר בגמר זביחה הוא עובדה כדאוקי רב פפא אלא דאקשו עליה מאי איריא חטאת לישמועינן זבח משמע דבשאר זבחי אי אמר בגמר זביחה הוא עובדה חייב ג' חטאות דהשתא כולהו בהדי הדדי קאתיין וכן העושה מלאכה ביום הכפורים שחל להיות בשבת חייב ב' חטאות מפני ששני האיסורין באין כאחד הבא על אשת אחיו הקיים כשהיא נדה חייב ג' חטאות משום אשת איש ומשום אשת אח דאתו בהדי הדדי ומשום נדה הוא איסור מוסיף שמתוך שניתוסף איסור זה לבעלה נוסף ליבמה. הבא על אביו חייב שתים משום ערות אביך וגו' ומשום ואת זכר לא תשכב וגו' פרק ד' מיתות בריתא הבא על אביו חייב שתים על אחי אביו חייב שתים משום זכר ומשום ערות אחי אביך וגו'. הבא על הזכור והביא זכור עליו בהעלם אחד אף על פי שהם שני גופין אינו חייב אלא חטאת אחד פרק ד' מיתות הבא על הזכור והביא זכור עליו א"ר אבהו לדברי רבי ישמעאל חייב שתים חדא מלא תשכב וחדא מלא יהיה קדש לדברי ר' עקיבא אינו חייב אלא אחת לא תשכב לא תשכיב חדא היא וכיון דמחד קרא נפקי אין חילוק חטאות ביניהם. וכן הבא על הבהמה והביא בהמה עליו בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחד שם אמר רבי אבהו לדברי רבי עקיבא אינו חייב אלא אחד שכבתך ושכיבתך חדא היא ואמר אביי אפילו לדברי רבי ישמעאל אינו חייב אלא א' דכי כתיב לא יהיה קדש בזנות דגברי כתיב ולא בהמה דלא שייך בה לשון קדשות כדאמרינן ביבמות מאתנן זונה ומחיר כלב ולא כתיב אתנן גבי כלב.
+
+Halakhah 2
+
+<b>יש </b> בועל בעילה אחת וחייב עליו ח' חטאות פרק אמרו לו במשנה הבא על בת בתו חייב עליה משום בת בתו שנשאה בנו ומגו דאיתוסף איסור אשאר בניו משום אשת אח ניתוסף איסור עליו משום כלתו מת בנו ונשאה אחיו מאמו מגו דאיתוסף בה איסור על אחיו ניתוסף איסור עליו משום אשת אחיו מת אחיו ונשאה אחי אביו מתוך שניתוסף בה איסור לאחיו של זה הנושא ניתוסף עליו גם כן איסור אשת אחי אביו מת זה ונפלה ליבום לפני אחיו שהוא אביו של זה ועבר ויבמה שבת בת בנו היא והיא שניה לו מתוך שנאסר' על שאר אחיו ניתוסף בה איסור משום אשת אביו ואשת איש ששניהם באים כאחד אם שגג זה שבא על בת בתו זו בחיי אביו והיא נדה והיא אחות אשתו שחתנו שהוא אביה היה לו בת מאשה אחרת ונשאה הוא נמצא שזאת היא גם כן אחות אשתו חייב עליה משום בת בתו וכלתו ואשת אחיו ואשת אחי אביו ואשת אביו ואשת איש ונדה ואחות אשתו כדפרישית. כל אלו שתאסר עליהם באיסור מוסיף היינו כשהאנשים שניתוסף איסור עליהם הם בעולם ומתוך שניתוסף ונאסר עליהם ניתוסף עליו גם כן איסור אבל אינם בעולם לא נימא אלו היו לו בנים או אחים הוה ניתוסף איסור עליהם ומגו דניתוסף עליהם איסור ניתוסף עליו פרק ד' אחין אמר רבי אבהו מודה רבי יוסי באיסור מוסיף תינח היכא דנשא חי ואחר כך נשא מת דכבר היתה אסורה עליו משום אחות אשתו והשתא שנשאה אחיו מגו דאיתוסף איסור אשאר אחיו משום אשת אח איתוסף נמי עליו אבל נשא אותו שמת ואחר כך נשא אחותה האי דאיסור אשת אח קדים עלה דהאי שאחר כך הוא שנשא הוא אחות אשת אחיו מאי תוספת איכא עלה דקמייתא לגבי אחריני דנימא מגו דאיתוסף איסור אאחריני איתוסף עליה איסור אחות אשתו ובפרק אמרו לו נמי אמרינן מודה רבי יוסי באיסור מוסיף ואמרינן מאי איסור מוסיף איכא בעבר אביו ונשא בת בתו דליתוסף עליה איסור אשת אב כדאמר' לעיל ומשנינן כגון דאית ליה ברא אחרינא לסבא והוי אחיו של זה מגו דאיתוסף אהאי איסור אשת אב איתוסף נמי עלה אף על גב דכבר היתה אסורה עליו שהיתה בת בתו וחייב עליה משום שמונה חטאות כדאמ' משמע דאי ליכא בן לסבא לא הוי איסור מוסיף.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מי </b> שהיה נשוי שלשה נשים ובא על אמה של אחת מהם והיא אם אמה של שניה ואם אביה של שלישית אף על פי שהיא חמותו ואם חמותו ואם חמיו אינו חייב אלא חטאת אחד פרק אמרו לו במשנה רבי יוחנן בן נורי אומר הבא על חמותו חייב עליה משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו אמרו לו שלשתן שם אחד הן ובגמרא אמרינן טעמא דאף על גב דעל ידי בתה ובת בתה אחרת ובת בנה שנשא זה את שלשתן נאסרה הזקנה עליו אינו חייב אלא חטאת אחד כיון דאין גופין מוחלקין כדרבי יוחנן דאמר שארה הנה זמה היא כתיב אאשה ובתה ובת בתה ובת בנה עשאן הכתוב זמה אחד לכולן כשהן בביאה אחת כי הכא דהיינו חמותו ואם חמותו ואם חמיו הילכך אין חילוק חטאות ביניהם. אבל הבא על אחותו שהוא אחות אביו והיא אחות אמו כגון שבא על אמו והוליד ממנה שתי בנות ובעל אחד מהן והוליד ממנה בן כשיבא ממזר זה על הבת השניה היא אחות אמו ואחותו מאביו הרשע ואחות אביו מאמו חייב ג' חטאות בריש כריתות אמרינן לרבנן כרת דאחותו למאי אתא לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו ברשיעא בר רשיעא כדאמר' ומשום דגוף אחד היא אתא קרא לחלק דכתיב ערות אחותו גלה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הבא </b> על ערוה אחת ביאות הרבה בהעלם אחד אפי' היו ימים רבים בין בעילה ובעילה הואיל ולא נודע לו בנתים והיא גוף אחד אינו חייב אלא חטאת אחד פרק אמרו לו פלוגתא דרבי אליעזר וחכמים דאמרי דאינו חייב אלא חטאת א' הואיל והוי בהעלם אחד אבל בשנים וג' העלמות חייב על כל בעילה דידיעות מחלקות כדתנן במתניתין דפרק ספק אכל כשם שאם היתה ידיעה בין חלב וחלב שאכל בשוגג חייב על כל אחד כך באשם תלוי וכו'. הוא לא היה לו ידיעה בנתים והיא היתה לה ידיעה בין כל ביאה וביאה שנמצאו הביאות אצלה בהעלמות הרבה או אפכא מי שהיתה לו ידיעה ידיעות מחלקות בו פרק אמרו לו תניא הוא בהעלם אחד והיא בהעלמות הרבה היא חייבת על כל אחת ואחת והוא אינו חייב אלא א'. הבא על עריות הרבה בהעלם אחד אף על פי שכולם משם אחד הואיל והן גופין מוחלקין חייב על כל א' וא' שם פרק אמרו לו במשנה הבא על ה' נשיו נדות בהעלם א' חייב על כל אחת ואחת טעמא משום דהוו גופין מוחלקין כדאמ' וכן בה' אחיותיו או בה' בנותיו או בא על הזכור והביא זכור אחר עליו או שבא על שני' שלשה חייב על כל אחת דהוו גופין מוחלקין דאף על גב דאמרן לא תשכב לא תשכיב חדא היא היינו כשבא עליו והביאו עליו אבל הוא ואחר דהיינו גופין מוחלקין חייב על כל אחד כדאמרן והוא הדין בבהמות או אשה שהביאה עליה כמה בהמות חייב על כל אחת דהוו גופין מוחלקין כמי שנבעלה לאנשים הרבה בהעלם אחד דחייבת על כל א'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>האשה </b> שהלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת ונשאה אפילו על פי בית דין ונודע אחר כך שהוא קיים חייבת קרבן אחת פרק האשה רבה במשנה נשאת על פי בית דין פטורה מן הקרבן ובגמרא ליתא למתניתין מדתנן בי מדרשא וכו' דאין זה הוראה דתימא דיחיד שעשה בהוראת בית דין פטור דטעות הוא כסבורים שמת ואף רבי אליעזר סבר יקוב הדין את ההר דלא נימא על פי בית דין הוא ונפטרה מן הקרבן אלא הולכין אחר עומק הדין ואמרינן טעותא הוא ותביא חטאת שמינה ובקרבן חד מיהא סגי דפליגי רבי אליעזר וחכמים דרבי אליעזר סבר קרבן על כל ביאה וחכמים סברי קרבן א' על הכל הואיל ולא נודע לה בנתיים והויא לה כאוכל חלב וחלב בהעלם אחד ומודים חכמים לר' אליעזר בנשאת לחמשה בני אדם שחייבת קרבן על כל אחד ואחד הואיל וגופין מוחלקין הם.
+
+Halakhah 6
+
+<b>הבא </b> על הנדה בשגגה וטהרה וטבלה וחזרה לנדתה וחזר ובא עליה באותה שגגה עצמה חייב על כל פעם ופעם סוף פרק אמרו לו אמר רבא כגון שבא עליה וטבלה וראת וחזר ובא עליה וכו' דטבילות הויין כימים שבנתים דפשטיה דימים שבנתים הו' ידיעה לחלק לענין שגגת שבת והכא נמי ימים שבנתים של התר שכבר טבלה הויין ידיעה לחלק. הבא על אשתו שלא בשעת וסתה וראתה דם בשעת תשמיש פטורין מקרבן חטאת דאנוסין הם בין נמצא דם על עד שלה או על עד שלו אבל אם בא עליה סמוך לווסתה וראתה בשעת תשמיש חייבים בקרבן שהוא שגג שלא ידע שהיה אסור לבעול סמוך לוסת פרק ב' דשבועות במשנה אי זו היא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב שיציאתו הנאה לו כביאתו ובגמרא איתמר משמיה דרבי חייא בר רב חייב שתים וכן אמר רב הונא חייב שתים חדא אכניסה וחדא אפרישה בקישוי דיציאתו הנאה לו כביאתו ובמאן אלימא בת"ח בשלמא אכניסה ליחייב דקסבר יכולני לבעול ולפרוש קודם שתראה ולאו אנוס הוא אלא שוגג אלא אפרישה אמאי חייב יודע הוא דאם אמרה לו נטמאתי דצריך להמתין עד שימות האבר ומזיד הוא ואי בעם הארץ שהוא שוגג על שתיהם אידי ואידי כאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא שלא נודע לו בין כניסה ליציאה שחטא שכשאמר' לו נטמאתי אינו יודע שנתחייב על הכניסה כסבור אנוס אני עליה שהרי לא למד שמוזהרין ישראל לפרוש מנשותיהן סמוך לוסתן ואין זה אונס אלא שוגג וכיון דלא למד נמצא שלא ידע בין כניסה לפרישה שחטא והוה ליה בא על נדה שתי בעילות בהעלם אחד ואי מיירי מתניתין דאמרה לו נטמאתי בשאין סמוך לוסתה אי בת"ח ולא חדא לא מיחייב אכניסה אנוס ואפרישה מזיד ואי בעם הארץ חדא הוא דמיחייב אפרישה דאומר מותר אבל אכניסה אנוס הוא לעולם בתלמיד חכם ובסמוך לוסתה והוי תלמיד חכם לזו שיודע שמוזהרין ישראל לפרוש מנשותיהן סמוך לוסתן כדכתיב והזרתם את בני ישראל מטומאתם והזרתם הוי כמו והפרשתם ואמר רבי יאשיה אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן דסמיך ליה והדוה בנדתה בההוא עניינא ואפרישה לא הוי ת"ח דאינו יודע שהמשמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי דצריך לפרוש באבר מת דהוה ליה שוגג על שתיהן אכניסה דסבור יכולני לבעול ואפרישה דאומר מותר ושני זיתי חלב בהעלם אחד לא הויא שהרי ת"ח הוא לזו שלא היה לו לבעול סמוך לוסתה ואין זה אונס אלא שוגג כסבור יכולני לבעול קודם וכי אמרה לו נטמאתי ידע שחטא אכניסה והוה ליה ידיעה בין כניסה לפרישה ואם תאמר מזיד הוא בבעילה סמוך לוסתה אין זו קושיא שאין כרת וחיוב חטאת על סמוך לוסתה עד שתטמא ובבעילת הטומאה שוגג הוא כסבור יכולני לבעול ותנן פרק כל היד נמצא על עד שלו טמאים שניהם טומאת שבעה היא משום נדה והוא משום בועל נדה כדכתיב ותהי נדתה עליו דודאי ראתה דם קודם בעילה או בשעת בעילה וחייבין שניהם בקרבן נמצא על שלו אותיום פי' מיד לאחר בעילה שניהם טמאים וחייבים בקרבן נמצא על שלה לאחר זמן של אותיום טמאים מספק ופטורים מן הקרבן כדי שתושיט ידה לכר ותבדוק ותקנח ולאחר זמן זה היא טמאה בודאי ואם שהתה עד כדי שתרד מן המטה וקנחה עצמה ונמצא הדם על עד שלה הוא טהור והוא הדין בשאר העריות אם נודע לו שהוא ערוה בתוך התשמיש ופירש אינו חייב אלא חטאת אחד אם לא ידע שאסור לפרוש:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דין </b> שגגת האכילות כדין הבעילות שאם אכל חלב פעמים הרבה בהעלם אחד אף על פי שיש ביניהם ימים רבים אינו חייב אלא חטאת אחד אבל אם נודע לו שחלב היה הידיעות מחלקות השגגות פרק אמרו לו במשנה אכל חלב וחלב בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחד ובגמרא טעמא דהעלם אחד הא בשתי העלמות חייב שתים אמאי שם חלב אחד הוא אמר אביי העלמות מחלקות אכל כחצי זית חלב וחזר ואכל כחצי זית חלב בהעלם אחד מצטרפין ומביא חטאת שם במשנה זה חומר במין אחד ממינים הרבה שאם אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית בהעלם אחד ממין אחד חייב משני מינין פטור ובגמרא פשיטא אמר אביי כגון שאכלו בשני תמחויין ואליבא דר' יהושע דאמר תמחויין מחלקין מהו דתימא לא שנא לקולא לא שנא לחומרא קמשמע לן דחייב דלחומרא אמר ולא לקולא איכא דאמרי אסיפא קאי ר"ל דתנן משני מינין פטור אמר ר"ל כגון שאכלו בשני תמחויין ואליבא דרבי יהושע דאמר תמחויין מחלקין מהו דתימא כי אמר לחומרא ולא לקולא קמשמע לן משני מינין פטור דהיינו שני מינין ממין אחד וקרו ליה ב' מינין משום דאכלו בשני תמחויין וקתני פטור אלמא ל"ש לקולא ול"ש לחומרא ומדסיפא מין אחד ושני תמחויין רישא מין אחד ותמחוי אחד וללישנא קמא דלחומרא אמרי' דתמחויין מחלקין ולקולא לא אמרי' כגון אכל חלב שני חצאי זתים בשני תמחויין דלא מצטרפי אלא חייב היינו חידושא דמתניתין לרבי יהושע אבל לדידן בין לקולא בין לחומרא אמרינן דתמחויין אינם מחלקים כרבי עקיבא ולהכי אכל חלב וחלב בהעלם אחד אפילו בשני תמחויין אינו חייב אלא חטאת אחד ואכל שני חצאי זתים בהעלם אפילו משני תמחויין חייב חטאת אחד כדאמ' דהכל העלמה אחד הוי וכתיב ונעלם ממנו. ואם שהה ביניהם יותר מכדי אכילת פרס אין מצטרפין שם במשנה כמה ישהה ביניהם וכו' וחכמים אומרים עד שישהה מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס חייב אכל אוכלין טמאים ושתה משקין טמאין וכו' חייב.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אכל </b> נותר מחמשה זבחים כזית מכל זבח בהעלם אחד אפילו בחמשה תמחויין אינו חייב אלא חטאת אחד שם במשנה לא כך שאלו רבי עקיבא אלא באוכל נותר מחמשה זבחים בהעלם אחד בחמשה תמחויין חייב על כולן או אחד על כל אחת אמר רבי יהושע שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין בהעלם אחד שחייב על כל אחד ואחד משום מעילה אמר לו אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה דמעילה חמורה בענינים כדאמר' התם ובעי' בגמרא אי קבלה מיניה רבי יהושע או לא ואסיקו דאיכא תנא דסבר קבלה מיניה ואיכא דסבר דלא קבלה מיניה רבי יהושע מרבי עקיבא אבל רבי עקיבא סבר דאפילו מחמשה תמחויין ומחמשה זבחים אינו חייב אלא אחת דשם נותר חד הוא ותמחויין נמי אינם מחלקין כדאמ'. וכן השוחט חמשה זבחים בחוץ בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחד שם במשנה ועוד שאלו רבי עקיבא השוחט חמשה זבחים בחוץ בהעלם אחד מהו חייב על כל אחד ואחד או א' על כולן ואמר רבי יהושע שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין דחייב על כל אחד וקל וחומר הדברים ואמרו בגמרא דמאי ראיה לשוחט מאוכל מה לאוכל שכן נהנה וכו'. הקיז דם בשני כוסות ושתאן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחד פרק דם שחיטה קבל דם הקזה בשני כוסות מהו על הראשון דברי הכל חייב דדם קילוח מעורב בו על האחרון מי מחייב או לא אמרי פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דריש לקיש אמר חייב ב' חטאות ורבי יוחנן אמר אינו חייב אלא חטאת אחד על הראשון שדם קילוח מעורב בו והאי פלוגתא אינה אלא בשתי העלמות דלרבי יוחנן אפילו בשתי העלמות אינו חייב אלא אחד על הראשון דהוי דם קילוח כדא' ועל האחרון אינו חייב אפילו בהעלם בפני עצמו דלא הוי דם קילוח ואם כן תימא אמאי איצטריך הרב ז"ל לומר בהעלם א' דאינו חייב אלא אחד דמשמע דבשתי העלמות חייב ב' חטאות כריש לקיש לגבי רבי יוחנן רביה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>האוכל </b> מאכלות הרבה כגון חלב ודם ונותר בהעלם אחד מביא חטאת על כל אחד ואחד פרק אמרו לו במשנה אכל חלב ודם ופגול ונותר בהעלם אחד חייב על כל א' וא' דשמות מחלקין כמלאכות שבת ועריות דחייב על כל א' וא' כדילפינן לעיל. וכן האוכל כזית אחד שנתקבצו בו שמות הרבה בהעלם אחד אם נתקבצו בו באיסור בבת אחד או באיסור מוסיף או כולל חייב על כל אחד ואחד שם במשנה יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכפורים ובגמרא טהור מעיקרא לא אסיר אלא בחלב הוה ליה טמא מגו דנאסר אחתיכות טהורות איתוסף ביה נמי איסור אחלב וחלב מעיקרא לא אסיר אלא באכילה ולא אקדשים ומגו דאיתוסף ביה איסורא דהנאה מפני ההקדש איתוסף ביה לגביה חלב איסור אכילה מפני ההקדש ואכתי להדיוט הוא דאסיר אבל לגבוה שרי הוה ליה נותר מגו דאיתוסף איסורא לגבוה איתוסף נמי לגבי הדיוט חל על יום הכיפורים מגו דאיתוסף ביה איסורא בחתיכות חולין איתוסף בהאי דגבוה והאי הוי איסור כולל דאיתוסף איסורא אגברא אמידי דמשתרי ליה עד השתא ואמר רבי זירא כגון שאכל כוליא בחלבה כי היכי דליהוי ככותבת לאיסור יום הכיפורים ורב פפא אמר כגון דמלייה לכותבת בתמרי וד' חטאות הוו חד משום אוכל קדש בטומאה וחד משום חלב וחד משום נותר וחד משום יום הכיפורים ואשם ודאי למעילה שהרי נהנה מן ההקדש בשוגג.
+
+Halakhah 5
+
+<b>האוכל </b> ושותה ביום הכיפורים בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת א' פרק יום הכפורים במשנה אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחד דחד שמא הוא דאכילה ושתיה מחד קרא נפקי דשתיה בכלל אכילה היא כדאי' התם אכל ועשה מלאכה חייב ב' חטאות דתרי שמו' נינהו דמתרי קראי נפקי. העושה מלאכה ביום הכפורים שחל להיות בשבת חייב שני חטאות אפילו בהעלם אחד מפני שהם שני איסורין הבאים כאחד.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כחצי </b> זית חלב וכחצי זית דם בהעלם אחד אינו חייב קרבן דאין שני שמות מצטרפין לקרבן פרק אמרו לו חומר במין אחד ממינין הרבה שאם אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית בהעלם א' ממין א' חייב משני מינין פטור ובגמרא מב' מינין פשיטא דפטור אלא במין א' בשני תמחויין משמע בהדיא דבשני מינין לא מצטרפי לקרבן. אכל כחצי זית ונודע לו וחזר ושכח ואכל כחצי זית אחר בהעלם שני פטור דיש ידיעה לחצי שיעור כחכמים דפליגי ארבן גמליאל ואמרי דיש ידיעה לחצי שיעור לחלק כדי שלא יצטרף עמו חצי האחר וכן כתב אות א' בשבת בשגגה ונודע וחזר ושכח וכתב אות שניה פטור כחכמים סוף פרק הבונה במשנה וכן הוציא ב' אמות בשוגג וב' אמות במזיד וארבע אמות בשוגג אם בזריקה חייב ובהעברה פטור סוף פרק הזורק פלוגתא דרבא ורבה דרבה אמר חייב בזורק דאפילו לרבנן דאמרי יש ידיעה לחצי שיעור התם הוא דבידו כגון מעביר אבל בזורק דאין בידו להחזירה דזרק ו' אמות בשתים הא' היה שוגג ובאמצעיות נזכר והיה מזיד וחזר ושכח בשתים האחרונות.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>האוכל </b> כזית חלב וכזית חלב בהעלם א' ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני פרק כלל גדול פלוגתא דר"ל ור' יוחנן דר' יוחנן אמר חייב על חטאתו והביא קרבנו כתיב דמשמע על כל חטאת וחטאת יביא וריש לקיש אמר פטור מחטאתו ונסלח לו כתיב אפילו לא הביא אלא על מקצת חטאתו נסלח לו כולו ולרבי יוחנן נמי הא כתיב מחטאתו ונסלח ההוא כגון שאכל כזית ומחצה ונודע לו על כזית וחזר ואכל כחצי זית בהעלמו של חצי מהו דתימא ליצטרפי קמשמע לן מחטאתו ונסלח כחצי זית עם זית קמא שייך בתר ידיעה קמייתא והוה ליה כאלו נודע לו על הכל דהא אי הוה מייתי קרבן הוה מכפר בהדיה בלא שום ידיעה דפחות מכשיעור לא חשיב אכל כזית בלא ידיעה לא מכפר הילכך כי לא אתידע ליה בהדיה אלא זה אחר זה הוו ידיעות מחלקות ואמר ליה רבינא לרב אשי באתידע ליה קודם הפרשה פליגי או דאתידע ליה לאחר הפרשה פליגי או בין בזו ובין בזו מחלוקת אמר ליה מסתברא דבין בזו ובין בזו מחלוקת דר' יוחנן סבר דאף אתידע ליה קודם הפרשה חייב שתים דידיעות מחלקות כדאמר'. אכל שני זיתי חלב בהעלם א' ונודע לו על א' מהם וחזר ואכל כזית בהעלמו של שני והביא חטאת על הראשון ראשון ושני מתכפרין אבל שלישי לא נתכפר שם פרק כלל מימרא דרבא דפליג אאביי דאמר דאפילו הביא על א' מהן נתכפר כולם דאית ליה גרירה דזה גורר את זה אבל רבא אמר הביא קרבן על הראשון שכשהפרישו הזכיר אותו זית ראשון ושני מתכפרין שהרי בהעלמו היה שלישי אין מתכפר ולא אמרינן הואיל והשני מתכפר עם הראשון שבהעלמו ליגרריה לשלישי עמו בכפרתו ואף על גב דלא שייך בהדי ראשון הביא קרבן על השלישי שלישי ושני מתכפרין שהרי בהעלמו היה ראשון אינו מתכפר ולא אמרינן הואיל והשני מתכפר עם השלישי שבהעלמו ליגרריה לראשון עמו בכפרתו ואף על גב דלא שייך בהדי שלישי הביא קרבן על האמצעי נתכפרו כולם דכולם בהעלם של זה היו ואמרי' התם דבתר דשמעיה רבא לאביי דאית לי גרירה הדר ביה ואמר לההיא דמייתי לעיל דנודע לו על קצירה של זדון שבת ושגגות מלאכות דהאי קצירה גוררת קצירה שעשה קודם כשגגת שבת וזדון מלאכות וטחינה שעמה ואית ליה גרירה אפילו לטחינה דעמה אף על גב דלא הוי שם דקצירה דכיון דהוי שגגת שבת לא מיחייב אלא חדא אתרוייהו והיינו משום דהוי בהעלם א' עם האי קצירה שנודע לו של זדון שבת ושגגת מלאכות דאף על גב דהאי זדון שבת ושגגת מלאכות והאי שגגת שבת וזדון מלאכות סוף סוף העלם א' הוא דלא נודע לו חטאו בנתים וידיעות הוא דמחלקות גבי שני זיתי חלב בהעלם א' ונודע לו על א' מהם וחזר ואכל כזית בהעלמו של שני סביר' ליה לרבא דאם הביא קרבן על הראשון שלישי דאינו בהעלמו אינו מתכפר וכן הביא על השלישי ראשון אינו מתכפר דלא אמרינן גרירה אלא לגרור מידי דהוה בהעלמו אבל מידי דלא הוה בהעלמו לא גריר כדאמרינן והא דאמרינן דהביא קרבן על הראשון דשני מתכפר בהדיה וכן על השלישי שני מתכפר בהדיה דמשמע דאכל שני זיתי חלב בהעלם א' ונודע לו על הראשון ואחר כך נודע לו על השני דאינו חייב אלא קרבן א' כריש לקיש קשיא דאנן פסקינן לעיל כרבי יוחנן דאמר חייב שתים ולא מצית למימר דאביי ורבא פליגי בשקודם הפרשה נודע לו על השני ורבי יוחנן וריש לקיש פליגי לאחר הפרשה דהא אוקמי' דמסתברא דבין בזו ובין בזו מחלוקת וכיון דאפילו קודם הפרשה ס"ל לרבי יוחנן דחייב שתים אם כן לית הלכתא כאביי ורבא דתרוייהו ס"ל בנודע לו קודם הפרשה דאינו חייב אלא א' וכן פי' רש"י ז"ל דאביי ורבא ס"ל דר"ל ורבי יוחנן בלאחר הפרשה פליגי משמע דלדידן דמוקמי' פלוגתייהו בין בזו ובין בזו ופסקינן כרבי יוחנן ליתא לדאביי ורבא דסברי דקודם הפרשה אינו חייב אלא א' כריש לקיש והרב ז"ל פסק כרבי יוחנן דאף קודם הפרשה חייב שתים ואם כן היכי מייתי לדרבא דאמר דאם הביא חטאת על הראשון ראשון ושני מתכפרין וכו' ונראה לומר דס"ל לרב ז"ל דאביי ורבא פליגי בשאכל שני זיתי חלב מחתיכה א' בהעלם א' שכולם שגגה א' היא שלא ידע שאותה החתיכה היתה חלב ונודע לו על א' מהם שידע שאותה חתיכה היתה חלב ולא זכר שאכל ממנה אלא זית א' וחזר ואכל מאותה חתיכה זית אחר שלא ידע שהיתה זו אותה חתיכה הראשונה שנודע לו שהיתה חלב והיינו בהעלמו של זית שני שעדין לא זכר שאכל זית שני מאותה חתיכה שנודע לו שהיתה חלב ולהכי אמר רבא דאם הביא קרבן על זית ראשון נתכפר גם כן שני שכולה שגגה א' היא שמפני שאכל זית א' מאותה חתיכה שחשב שלא היתה חלב אכל גם כן זית שני וכן אכל זית שלישי אף על גב דהוי מאותה חתיכה עצמה אינו מתכפר עם הראשון שכבר נודע לו על זית א' ואינו בהעלמו וכן הביא על השלישי מתכפר שני עמו דהוי בהעלמו ולא ראשון וכן הביא קרבן על האמצעי נתכפרו שלשתן דראשון ושלישי בהעלמו של שני הוו ורבי יוחנן וריש לקיש לא פליגי בהעלם כי האי אלא כגון שאכל כזית חלב מחתיכה א' שלא נודע לו שהיתה חלב וחזר ואכל כזית אחר מחתיכה אחרת שלא ידע שהיתה חלב והכל בהעלם א' שלא נודע לו בנתים שאכל חלב ואחר כך נודע לו שאותה חתיכה ראשונה שאכל ממנה כזית היתה חלב ועדין לא נודע על החתיכה השנייה וחזר ונודע לו על החתיכה השניה שאכל ממנה כזית אחר שהיתה חלב חייב שתים לרבי יוחנן דידיעות מחלקות אפילו קודם הפרשה כדאמרינן ולריש לקיש אינו חייב אלא א' כיון שנודע לו על שניהם קודם כפרה וכי האי גונא מודו אביי ורבא דחייב שתים כרבי יוחנן והיינו דדאיק הרב ז"ל בלישניה דבמילתא דרבי יוחנן נקט אכל כזית חלב וכזית חלב בהעלם א' דמשמע מב' חתיכות כדאמר' ובמילתא דרבא נקט אכל שני זיתי חלב בהעלם א' דהיינו שני זיתי חלב חתיכה א' דהכל שגגה א' היא והיינו שני זיתי חלב דמשמע מחתיכה א' ומתני' דכריתות נמי דיקא דקתני אכל חלב וחלב בהעלם א' אינו חייב אלא א' דכיון דנודע לו בבת א' שאכל ב' זיתי חלב אפילו הם מב' חתיכות כגון שאמרו לו שאותם שתי חתיכות שאכל מהם היו חלב אינו חייב אלא א' וכל שכן אם היו מחתיכה א' ונודע לו שאכל ב' זתים ממנה דאינו חייב אלא א' אפילו בשתי ידיעות דכולה שגגה א' היא כדאמר' אבל אם נודע לו על א' מהם כשאכל כל א' מחתיכה א' בהא פליגי ר' יוחנן ור"ל ואם נודע לו על א' מהן כשאכלן מחתיכה א' לכ"ע אינו חייב אלא א' אפי' בשתי ידיעות דאין ידיעות כי האי מחלקות כיון דהוי הכל שגגה א' כדאמר' אבל אם אחר הפרשה וכל שכן אחר כפרה נודע לו על כזית שניה חייב שתים אפילו היתה מאותה חתיכה דהפרשות מחלקות ואביי ורבא לא איירו אלא קודם הפרשה כנ"ל ואם לא על דרך זה איני רואה תיקון לדברי הרב ז"ל.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מי </b> שאכל חתיכה א' משתי חתיכות ונסתפק אם היתה חלב או שומן וכן אכל אחרת ונסתפק לו ואחר כך נודע לו שחלב אכל בראשונה ובשניה אינו חייב אלא חטאת א' פרק ספק אכל תנו רבנן אכל ספק חלב ונודע לו שספק חלב אכל ספק חלב ונודע לו רבי אומר אומר אני כשם שמביא חטאת א' על כל א' וא' כך מביא אשם תלוי על כל א' וא' רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר בר"ש אומר' אין מביא אלא אשם תלוי א' דכתיב על שגגתו אשר שגג אפילו על שגגות הרבה אינו חייב אלא א' ואמר רבא ורבי יוחנן דאין ידיעות ספק מחלקות ורבי הכי קתני כשם שאם היתה לו ידיעה ודאי מביא חטאת על כל א' וא' אם היתה לו ידיעת ספק מביא אשם תלוי על כל א' וא' אבל אם לא נודע לו קודם אלא שספק אכל ואחר כך נודע לו ששתיהן ודאי חלב הוי אינו מביא אלא חטאת אחת (דידיעות ספק) שידיעות ספק שידע קודם אינם מחלקות להביא חטאת אח"כ שנודע לו בודאי שחלב היו דידיעה הוא דמחלקת כדכתיב או הודע אליו חטאתו ואשם תלוי שבא על הספק ידיעת ספק מחלקת לו כי היכי דמחלקת ידיעת ודאי לחטאת כדאמרינן ואף על גב דלית הלכתא כר' אלא מחבירו ולא מחביריו הכא מתני' אתי' כרבי דתנן כשם שהוא מביא חטאת על כל א' וא' כך מביא אשם תלוי על כל א' וא':
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המשתחוה </b> לע"ז ונסך וקטר וזבח בהעלם א' חייב ד' חטאות וכן פער עצמו לפעור וזרק אבן למרקוליס בהעלם א' חייב שתים וכן כיוצא בזה חייב על כל עבודה ועבודה פ"ד מיתות תני ר' זכאי קמיה דרבי יוחנן זבח וקטר ונסך והשתחוה לעבודה זרה בהעלם א' אינו חייב אלא אחת וטעמא דכתיב לא תעבדם עשאן הכתוב כולן עבודה אחת הן ואמר ליה ר' יוחנן פוק תני לברא דטעות הוא כדאמר לקמן אביי דשלש השתחואות נאמרו בע"ז אחד לשלא כדרכה וא' לכדרכה וא' לחלק מה השתחואה מיוחדת מעשה עצמו וחייב עליה חטאת בעצמה אף כל עבודה ועבודה בשוגג חייב עליה חטאת לעצמה דכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא והא דחייב על כל א' אפי' בהעלם א' היינו כשידע שהיא ע"ז אבל לא ידע שההשתחוי' והניסוך אסורים חייב שתים דהוי שוגג על כל עבודה ועבודה אבל ידע שהן עבודות אסורות ולא ידע שזו עבודה זרה ועבדה בכל העבודות אינו חייב אלא אחת דאינו שוגג אלא אעבודה זרה דהיינו קיום מקצת וביטול מקצת דהוי העלם דבר כדאמרינן התם דאלו אומר מותר דכסבור אין ע"ז בתורה דהיינו העלם זה וזה בידו פשיטא דחייב א' דעד כאן לא בעא מיניה רבא מרב נחמן פרק כלל גדול אלא אי לחיובי חדא או תרתי אבל לא למיפטר לגמרי כדאמר' התם.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כלל </b> גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת ושכח שנצטוו ישראל על השבת אינו חייב אלא אחת על כל מלאכות שעשה שהכל שגגה אחת היא משנה פרק כלל גדול כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת וטעמא כדאמרינן בגמרא תרי קראי כתיבי ושמרו בני ישראל את השבת משמע שמירה אחת לשבת אחד ואת שבתותי תשמורו שני שבתות ושמירה א' ומסתברא דכי כתיב שמירה אחת לשבתות הרבה כי האי גונא כתיב דכולה שגגה אחת היא וקרבן אשוגג קאתי ומוקי לה רב ושמואל בתינוק שנשבה לבין הגוים דלא ידע שבת מעולם וגר שנתגייר בין הגוים דהוו כהיכר ולבסוף שכח דאינו חייב אלא אחת דלא הוי כשוכח שהיום שבת וידע עיקר שבת שחייב על כל שבת ושבת חטאת א' על כל מלאכות שעשה בכל יום שבת כדתנן.
+
+Halakhah 3
+
+<b>היודע </b> עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה ששכח ששבת היום חייב על כל שבת ושבת וכל היודע שהיום שבת ושגג במלאכות שלא ידע שמלאכות אלו אסורות או שלא ידע שיש בו כרת חייב על כל מלאכה ומלאכה דשגגות טובא הויין אפילו עשה כל ל"ט מלאכות חייב ל"ט חטאות שם במשנה היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה שלא ידע שאותן מלאכו' אסורות חייב על כל אב מלאכה ומלאכה ובגמרא רבי יוחנן אמר כיון ששגג בכרת אף על פי שהזיד בלאו הוי שגגה לרבנן דמונבז דהקרבן על הכרת ששגג בו הוא בא וכתיב תורה א' יהיה לכם לעושה בשגגה גבי קרבן ע"ז וכתיב וכי תשגו ולא תעשו וגומר והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' הוקשו קרבנות של כל עבירו' לשל ע"ז מה של ע"ז קרבן שלה אינו בא אלא על עבירה גמורה שחייב על זדונה כרת כדכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>העושה </b> אב ותולדותיו בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת בריש בבא קמא דלרבנן דר' אליעזר דפ' אמרו לו אלו עביד אב ותולדה דידיה לא מיחייב אלא חדא אאב מלאכה ואין צ"ל העושה תולדות הרבה של אב אחד שאינו חייב אלא אחת פ' אמרו לו מייתי מתניתין דפ' כלל גדול ואמרינן מני אלימא רבי אליעזר אימא סיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת ואי רבי אליעזר חייב על כל וולדי מלאכות משמע דלתנא דמתניתין אינו חייב על וולדי מלאכה אחת אלא אחת אבל ב' תולדות משני אבות בהעלם אחד חייב שתים דבולדי מלאכה אחת הוא דסברי רבנן דאינו חייב אלא אחת דלא כר' אליעזר אבל ב' תולדות מב' אבות בהעלם אחד חייב שתים כשתי אבות וכדאמרינן בריש קמא ומאי איכא בין אב לתולדה נפקא מינה דאלו עביד שתי אבות בהדי הדדי א"נ ב' תולדות בהדי הדדי מחייב אכל חדא וחדא ואלו עביד אב ותולדה דידיה לא מחייב אלא חדא.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>עשה </b> מלאכו' הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת כדתנן במשנה כלל גדול דהרי הוא כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחד ואין חילוק חטאות בהעלם אחד אלא בגופי עבירות שאינם דומים. עשה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בשבתות הרבה בין בזדון שבת ושגגת מלאכות בין בשגגת שבת וזדון מלאכות חייב על כל מלאכה ומלאכה במשנה פ' אמרו לו א"ר עקיבא שאלתי את ר' אליעזר בעושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת או חייב אחת על כולן ובגמרא מאי קא בעי מיניה וכו' אמר רב מסתברא שגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליה דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק וזדון שבת ושגגת מלאכות היא דבעי מיניה כגופין דמין או לאו ופשיט ליה דכגופין דמיין ולא קביל מיניה ואמר רבא מנא אמינא לה וכו' ודחי לה אביי ואמר רב חסדא זדון שבת ושגגת מלאכות אפילו רבי עקיבא ס"ל דכגופין דמיין כשני גופי עבירות וכי בעי מיניה שגגת שבת וזדון מלאכות הוא דבעי מיניה ופשט ליה דימים שבנתיים הויין ידיעה לחלק וקביל מיניה ונראה דמלאכה אחת שעשאה בכמה שבתות ששגג בלא ידע שהיום שבת וכן בשבת אחרת שחייב על כל מלאכה ומלאכה דימים שבנתיים הוו ידיעה לחלק ולא בעי במלאכה אחת בכמה שבתות כי האי דאי הוה פשיט ליה דאינו חייב אלא אחת אכתי הוה מיבעיא ליה במלאכות שהן מעין מלאכה אחת ולהכי בעי מיניה בעושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מי </b> שקצר כגרוגרות וטחן כגרוגרות בשגגת שבת וזדון מלאכות שאינו חייב אלא חטאת אחד וטעמא משום דשגגה אחד היא שגגת שבת וחזר וקצר וטחן כגרוגרות בזדון שבת ושגגת מלאכות שהוא חייב על כל מלאכה ומלאכה דתרי שגגות נינהו ונודע לו על קצירה של שגגת שבת וזדון מלאכות קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה פ' כלל גדול מימרא דרבא קצר וטחן כגרוגרות בשגגת שבת וכו' ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת וזדון מלאכו' וחזר ונודע לו על קצירה וטחינה של זדון שבת ושגגת מלאכות קצירה של שגגת שבת וזדון מלאכות שהפריש עליה חטאת גוררת קצירה של זדון שבת ושגגת מלאכו' שנודע לו אחר כך ומתכפר עמה שהרי בהעלם אחד הם שלא נודע בנתיים וטחינה של שגגת שבת נמי גוררת טחינה של זדון שבת וכיון דעל קצירה וטחינה של שגגות שבת וזדון מלאכות אינו חייב אלא אחת דכולה שגגה אחת היא ששכח שהיום שבת אינהו מגררי בתרייהו קצירה וטחינה של זדון שבת ושגגת מלאכות דאף על גב דהוו תרי שגגות גרירי בתר הני הואיל והוו כולן בהעלם אחת והוי כאכל ב' זיתי חלב בהעלם אחת דאינו חייב אלא אחת ואפילו שהעלמה של שנייה חלוקה קצת משל ראשונה דזו שגגת שבת וזו שגגת מלאכות סוף סוף העלם אחד הוא דלא נודע לו חטאו בנתים וידיעות הוא דמחלקות הילכך חטאת זו שבאה על הקצירה וטחינה ראשונה אתרוייהו קיימא ונתכפרו עם הקצירה כל קצירה שעליו שנעשו בהעלם אחד ועם הטחינה נתכפרו כל הטחינות שעליו כשעשאן בהעלם אחד אבל נודע לו על קצירה של זדון שבת ושגגת מלאכות בתחלה קצירה גוררת קצירה וטחינה שעמה של ראשונה דקצירה וטחינה ראשונה כולו שגגה דשבת הוא וטחינה אחרונה של זדון מלאכות במקומה עומדת וכי מתידע ליה מיחייב עלה כרבא ולא כאביי דאמר טחינה נמי גוררת טחינה דשם טחינה חד הוא ומה שכתב הרב ז"ל וכיון שהקריב חטאת זו נתכפר לו על הכל וכשידעם אחר כך אינו צריך להביא חטאת אחרת קשה דהא משמע התם דלכ"ע כפרות מחלקות וכמו שפי' רש"י ז"ל דדוקא בהפריש קרבן מיירי ואחר כך נודע לו על קצירה וטחינה של שגגת מלאכות אבל לא נודע לו אלא אחר כפרה אין נגררין וצריכין ב' חטאות והרב ז"ל פסק למעלה באכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על הא' וחזר ונודע לו על השני דחייב ב' חטאות כ"ש כשלא נודע לו אלא אחר הפרשה וכ"ש כשלא נודע לו אלא אחר שהקריב קרבן דפשיטא לכ"ע דכפרות מחלקות כדאמר' ואיפשר שהרב ז"ל סובר דדוקא באכל חלב וחלב בהעלם אחד הוא דאמרינן דאם נודע לו בשתי ידיעות דידיעות מחלקות אעפ"י שלא הפריש קרבן עדין וחייב ב' חטאות משום דכיון דנודע לו בשתי ידיעות הוי כשתי שגגות כיון שאכל כל כזית מחתיכה אחת כדא' לעיל אבל גבי מלאכות דשבת דאיפשר דעביד כולהו בשגגה אחד כמו שוכח עיקר שבת שנצטוו ישראל דאפילו עביד כולהו ל"ט מלאכות אינו חייב אלא אחת מה שאין כן בשאר איסורין דחייב על כל חלב שאכל חטאת אחד ועל כל דם שאכל חטאת אחד דכולהו מלאכות גבי שבת חשבינן להו כחדא ולהכי ס"ל לרב ז"ל דאפילו נודע לו בשתי ידיעות ואפילו אחר שנתכפר אינו חייב אלא חטאת אחד כיון דמעיקרא כולה שגגה אחת היא דהיינו שגגת שבת וכיון דבשגגת שבת אפילו בשתי ידיעות אינו חייב אלא חטאת אחת מטעמא דאמרן גררי בתרייהו קצירה וטחינה דזדון שבת ושגגת מלאכו' ואינו חייב אלא אחת אכולהו דחשיב כאלו עשה ארבעת' בשגגת שבת וזדון מלאכות כמו שכתב הרב ז"ל אבל גבי חלב וחלב אי נודע לו בשתי ידיעות הוו כשתי שגגות כיון שאכל חלב וחלב משתי חתיכות כדאמרינן לעיל והיינו דאיפלגו ר' יוחנן ור"ל בחלב וחלב ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני אי חייב שתי חטאות או אחד ולא איפלגו במלאכות שבת דבשבת קאי אלא משמע דאם עשה מלאכה אחת בשבת כגון שקצר וקצר בהעלם א' דזדון שבת ושגגת מלאכות אפילו בשתי ידיעות אינו חייב אלא חטאת אחת אפילו לר' יוחנן דכולה שגגה אחת היא וה"ה קצר וטחן בהעלם א' של שגגת שבת דכולה חדא שגגה היא ואפי' בשתי ידיעות לא מחייב אלא חטאת אחד וגרירי בתרייהו קצירה וטחינה דזדון שבת כדאמ' והיינו בשבת א' דאלו בשתי שבתות ימים שבנתים הוו ידיעה לחלק כדא' לעיל וא"כ מיירי רבא בשקצר וטחן שלא ידע שהיום שבת וידע שהמלאכות הן אסורות ובו ביום ידע שהיה שבת ולא זכר עדין שעשה בו שום מלאכה ושכח שקצירה וטחינה הן מלאכות אסורות וחזר ועשאן בזדון שבת ושגגת מלאכות ונודע לו אחר כך על קצירה של שגגת שבת ולא זכר טחינה קצירה וטחינה ושבקת למימרא דרבא דאיהו דחקה גופה ואוקמה אנפשה. קצר כחצי גרוגרת בשגגות שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר כחצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות הרי אלו מצטרפין שם מילתא דפשיטא להו לאביי ורבא מיבעיא ליה לר' זירא וכו' ונקטינן מאי דאיפשיטא להו לאביי ורבא.
+
+Halakhah 11
+
+<b>המתכוין </b> לחתוך את התלוש וחתך את המחובר שם פלוגתא דאביי ורבא רבא אמר פטור דהא לא נתכוון לחתיכה דאיסורא ומתעסק בחתיכת התר הוא ופטור דכתיב אשר חטא בה ודרשינן בכריתות פרט למתעסק בדבר א' ועשה דבר זה ושוגג לא הוי אלא שנתכוון למה שעשה אלא שסבור שאין היום שבת או שמלאכה זו מותרת.
+
+Halakhah 12
+
+<b>החותה </b> גחלים בשבת שמכבה את העליונות ומדליק את התחתונות אם נתכוון לכבות ולהבעיר חייב שתים ס"פ אכל ת"ר החותה גחלים בשב' דהיינו שממלא כלי מצבור גחלים שמכבה את העליונות שעכשיו נעשות תחתונות וכבות מחמת משא העליונות ומבעיר התחתונות שהיו כבויות מחמת המשא שהיו עליהן ועכשיו נעשו עליונות ובוערות חייב חטאת ר"ש בן אלעזר אומר חייב שתים במאי עסקינן אי דקא מכוין לכבות ולהבעיר מ"ט דמאן דפטר ואי לא מכוין מ"ט דמאן דמחייב תרתי וכו' רב אשי אמר כגון שנתכוון לכבות ולא להבעיר שלא היה יודע שסוף תחתונות להבעיר והובערו מאיליהן ת"ק סבר לה כר"ש דאמר דבר שאין מתכוון פטור ור"ש סבר כר' יהודה ת"ר חתה להתחמם בהם והובערו מאיליהן תני חדא חייב ותני אידך פטור הא דתניא חייב קסבר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה וזו היא מלאכה שאינה צריכה לגופה שאינו להבעירן אלא להתחמם בחתייתן ומ"מ יודע היה שיתבערו ועל מנת כן עשה וה"ל מתכוין מיהו מלאכה שאינה צריכה לגופה הויא הך הבערה וחייב עליה כמו בכיבוי:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קסב </b> להקריב אשם מי שלא נודע לו אם חטא אם לא וזהו הנקרא אשם תלוי וכל חטא שחייבין על שגגתו חטאת קבועה חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי כריתות פרק המביא אשם תלוי משנה וחכ"א אינו מביא אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ומ"ט דרבנן ילפי מצות מצות מחטאת חלב מה להלן זדונו כרת ושגגתו חטאת אף כאן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ומהו לא הודע אם נסתפק לו אם שגג בדבר זה או לא כדכתיב ולא ידע ואשם ונשא עונו והביא איל תמים וגו' ונקרא אשם תלוי מפני שמכפר על הספק ותולה לו עד שיודע לו שחטא ויביא חטאתו פרק המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא וגו' ואשם תלוי היינו טעמא דמייתי מקמיה דמתידע ליה להגן עליו דהתורה חסה על גופן של ישראל ות"ר ה' אשמות מכפרין ואשם תלוי אין מכפר כפרה גמורה ואמר ר' יוסף אין מתכפר כפרה גמורה דלכי מתידע ליה מביא חטאת ופרק ספק במשנה כשם שאכל חלב ודם פגול ונותר חייב על כל אחת אפילו בהעלם אחת כך על לא הודע שלהן.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואינו </b> חייב עד שיהיה שם איסור קבוע שם פרק ספק אכל חלב ספק לא אכל ואפילו אכל והיה סבור שומן הוא ספק יש בו כשיעור ספק אין בו שומן וחלב לפניו ואכל אחת מהם ואינו יודע אי זו מהם אכל דכשאכל כסבור שומן הוא ואחר כך נודע שהאחת היתה חלב והוא לא ידע אי זו אכל אבל אם בשעת אכילה היתה לו ספק והזיד ואכלה מספק מזיד הוא ופטור אשתו ואחותו עמו בבית שגג באחת מהן כסבור זו היא אשתו ואחר כך נסתפק אי זו היתה מביא אשם תלוי שבת ויום חול ועש' מלאכה באחת מהם ואינו יודע באי זה מהם עשה מביא אשם תלוי ובגמרא איתמר רב אסי אמר חתיכה אחת שנינו אכל חתיכה אחת כסבור שומן הוא ואחר כך נודע שספק היא חייא בר רב אמר חתיכה משתי חתיכו' שנינו כדמפרש בסיפא דמתני' חלב ושומן לפניו במאי קא מיפלגי רב אסי אמר יש אם למסורת מצות כתיב חייא בר רב אמר יש אם למקרא מצוות קרינא גבי אשם תלוי כתיב ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ואשם והביא את אשמו וגו' וקרינא מצוות דמשמע אחת מתוך שתים וכן אמר רב יהודה אמר רב דבשתי חתיכות הוא דחייב אשם תלוי ואמר רבא מאי טעמא דרב דכתיב אחת מכל מצות ה' בשגגה ואשם עד שישגוג בשתים דמצוות קרינא אחת מתוך ב' אבל חתיכה אחת שהיתה לפניו ואכלה ספק היתה חלב או לא פטור דבעי' שישגוג בשתים ור' זירא מפרש טעמא משום דב' חתיכות איפשר לברר ורב נחמן אמר מ"ט דרב קסבר ב' חתיכות איקבע איסורא חתיכה אחת לא קבעה איסורא מאי איכא בין רבא דאמר טעמא דרב משום מצות דיש אם למקרא למאן דמפרש דשתי חתיכו' איקבע איסורה ומ"ד דב' חתיכות איפשר לברר איסורן דאשם תלוי אינו בא אלא להגן מן הייסורין עד שיודע לו ויביא חטאת ואיפשר שיבא לאחר זמן בקי ויכיר אם זו הנותרת שומן [ודאי] חלב אכל ויביא חטאת אבל חתיכה אחת ואכלה אי איפשר לברר מה לי משום האי טעמא או מטעמא דיש אם למסורת או מטעמא דאיקבע איסור' ומשני איכא בינייהו כגון שהיו לפניו ב' חתיכות א' של חלב ואחת של שומן ובא גוי ואכל את הראשונה ובא ישראל ואכל את השניה לרבא ליכא מצות בשעה שאכל ישראל ופטור לרבי זירא נמי אי איפשר לברר איסורא דהא נאכלו שתיהן ופטור אבל לרב נחמן הא איקבע איסורא מעיקרא וחייב ונקטי' טעמא דרב נחמן דהא תניא דכי האי גונא נמי חייב לרבי הואיל ואיקבע איסורא מעיקרא דרבנן דרבי כרבי אליעזר אתו ולהכי נקטי' כרבי. האוכל חלב הכוי פטור שם תניא רבי אליעזר אומר כוי חייבין על חלבו אשם תלוי ואמרינן דרבי אליעזר לא בעי קביעותא לאיסורא משמע דלדידן פטור דליכא קביעות איסורא וכן הבא על ספק נדה או ספק ערוה שם תני עלה דנדה וחייבין באשם תלוי ואמרינן ר"מ היא דלא בעי קביעותא לאיסורא ויבמה שנתיבמה בתוך ג' חדשים וילדה ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון תניא דחייבין באשם תלוי ואמרינן הא מני רבי אליעזר היא דלא בעי קביעותא לאיסורא.
+
+Halakhah 3
+
+<b>האוכל </b> חתיכה ועד אחד אומר לו חלב היה ועד אומר לא אשה אומרת חלב אכל ואשה אומרת לא היתה חלב הואיל ונקבע האיסור והוא אינו יודע אם חטא אם לא הרי זה מביא אשם תלוי פרק אמרו לו במשנה עד אומר אכל ועד אומר לא אכל אשה אומרת אכל ואשה אומרת לא אכל מביא אשם תלוי ואפילו בחתיכה אחת חייב אשם תלוי דכיון דזה אומר חלב היתה הוי כאיקבע איסורא. וכן בא על אשת איש שעד אחד אומר מת בעלה ועד אחד אומר לא מת חייב אשם תלוי במשנה סוף פרק האשה שלום עד אומר מת ועד אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תנשא וכתבו התוספות פרק האשה שנתארמלה דהכא איירי בבת אחת ואפילו אם ניסת תצא וכיון דתצא הבא עליה חייב אשם תלוי כדאמר' גבי תרי ותרי פרק האשה רבה ופרק האשה דהבא עליה באשם תלוי דאיקבע איסורא שהיתה בחזקת אשת איש וה"ה לספק מגורשת כתובות פרק האשה שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם ניסת תצא מימרא דרבי יוחנן ובריתא נמי קתני גבי גרושין ואם נשאת תצא ולא כרב אשי דאמר לעולם תרי ותרי וכיון דתצא חייבין באשם תלוי שהרי נקבע האיסור שהיא בחזקת אשת איש אבל ספק מגורשת לא נקבע איסורא דתרוייהו בפנויה קמסהדי כדאיתא התם.
+
+Halakhah 4
+
+<b>מי </b> שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן פרק ספק אכל ת"ר היו לפניו ב' חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן בא ישראל ואכל את הראשונה בא גוי ואכל את השנייה חייב וכן כלב וכן עורב שאכלו את השניה בא גוי ואכל את הראשונה בא ישראל ואכל את השניה פטור ורבי מחייב דלא בעי שתי חתיכות אכל הראשונה בשוגג והשניה במזיד חייב אשם תלוי אקמיתא דבשוגג ומשתי חתיכות הואי הראשונה במזיד והשניה בשוגג פטור ורבי מחייב אכל שתיהן במזיד פטור מקרבן שתיהן בשגגה מביא חטאת דודאי חדא חלב היה אכלום שנים בשוגג שניהם חייבים השני לא מן הדין אלא שאם אתה אומר פטור קבעה את הראשון בחטאת ומני סיפא אי רבי מן הדין ומן הדין הוא דהא רבי מחייב אכל ישראל את השניה דלא בעי ב' חתיכות בסוף אי רבנן משום דלא נקבע ראשון בחטאת נחייב לשני ונימא ליה אייתי חולין לעזרה אמר רב אשי רבי היא דאמר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום הילכך ליכא למימר חולין לעזרה משמע דרבנן דהאי סיפא ס"ל כרבי אליעזר וא"כ פסקינן הלכה כרבי דמחייב אחתיכה אחרונה דהא איקבע איסורא מעיקרא ולרבנן אף על גב דמתנדב אדם אשם תלוי בכל יום כר' אליעזר אפ"ה בחתיכה שניה פטר מדינא אבל אם רוצה להתנדב אשם תלוי הרשות בידו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>חלב </b> ונותר לפניו אכל אחת מהן ואין ידוע אי זו מהן אכל אשתו נדה ואחותו ואינו יודע אי זו מהן בעל שבת וי"ה ואינו יודע באי זו מהן עשה מלאכה פטור מקרבן חטאת שהרי אינו יודע עצמו של חטא פרק ספק אכל במשנה רבי אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר ובגמרא אמר לו ר' יהושע הרי אומר אשר חטא בה גבי חטאת עד שיודע לו במה חטא ובמשנה א"ר יהודה פוטרו היה רבי יהושע אף מאשם תלוי ומפרש טעמא בבריתא דכתיב גבי אשם תלוי כי תחטא ולא ידע ואשם פרט לזה שידע שחטא.
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> דבר שחייבין על ודאי חטאת קבועה חייבין על לא הודע שלו אשם תלוי אחד וכל שחייבים עליו חטאות הרבה חייבין על לא הודע אשמות תלויין הרבה שם במשנה כשם שאם אכל חלב וחלב בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחד כך על לא הודע שלהן שאכל ב' חתיכות כסבור שומן הן ואחר כך נודע שהן ספק אינו מביא אלא אשם תלוי אחד כשם שאכל חלב ודם ופגול ונותר בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת כך על לא הודע שלהן מביא אשם תלוי על כל אחת ואחת כיון שנסתפק אם אכל החתיכות של איסורין חלוקין או החתיכות שהיו עמהם וכן מה שחייב כמה חטאות בגוף אחד חייב כמה אשמות תלויין דכל שחייבין עליו חטאת תנן דחייבין עליו אשם תלוי על לא הודע שלו ועוד שם במשנה כשם שמביא חטאת על כל אחת ואחת אפילו באיסור אחד אם היתה ידיעה בנתים כך מביא אשם תלוי אם היתה ידיעה שספק אכל בנתים וטעמא דכולהו משום דילפינן מצות מצות מחטאת כדאמר' לעיל. אכל אחד מהשני חתיכות והביא אשם תלוי ואחר כך אכל השניה מביא חטאת כדאמ' לעיל וכן אם אכל אחר השניה דהא מעיקרא איקבע איסורא ומייתי אשם תלוי במשנה פרק דם שחיטה כרבי עקיבא.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>חתיכה </b> של חלב וחתיכה של חלב נותר שם במשנה פרק דם שחיטה מביא חטאת ואשם תלוי על הא' חטאת דודאי חלב אכל דאף על גב דאמרן לעיל דחלב ונותר ואינו יודע אי זו מהם אכל דאינו מביא לא חטאת ולא אשם תלוי מטעמא דאמרן לעיל הכא דהאי נותר נמי הוי חלב הרי ידע במה חטא ולהכי יביא חטאת ואשם תלוי משום נותר דספק אם היתה אותה חתיכה שאכל נותר או לא. אכל את השניה בהעלם שני מביא ג' חטאות א' משום חתיכת חלב וא' משום חתיכת נותר וא' משום חלב של זו החתיכה של נותר דאיסור נותר חל על איסור חלב דבקדשים איסור חל על איסור דכתיב אשה לה' לרבות את האימורין ואימורין קאי עלייהו באיסור עולין וחלב דאימורין קאי עליה בכרת ואתי איסור טומאה חייל עליה. היה בה שוה פרוטה מביא אשם ודאי משום מעילה כדאמר' בגמרא דהאי דלא מחייב במתני' אשם משום דלית בה שוה פרוטה. אכל א' משתיהן ואכל אחד את השניה כל אחד מביא חטאת ואשם תלוי דתרוייהו ודאי חלב אכלו וספק נותר כדתנן התם:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קסג </b> שיקריב החוטא אשם ודאי על עבירות ידועות והן חמשה על שפחה חרופה ועל הגזל ועל המעילה ועל טומאת נזיר ועל הצרעת כשיטהר ממנה דבכולהו כתיב בקרא אשם והביא את אשמו וגו' ואת אשמו יביא וגו' הבא על שפחה חרופה בין בזדון בין בשגגה מביא אשם פרק ארבעה מחוסרי כפרה במשנה אלו מביאין על הזדון כשוגג הבא על שפחה ובגמרא מנא לן דתנו רבנן באיל האשם ונסלח על חטאתו אשר חטא לעשות שוגג כמזיד דלהכי הדר כתב תו תרי זמני חטא בר מתרי זמני קמאי דכתב מחטאתו אשר חטא לעשות שוגג כמזיד דמביאין אשם והוא שתהיה גדולה ומזידה ברצונה ובעולה כדי שתלקה דכתיב בקורת תהיה מלמד שהיא לוקה ולא הוא דכתיב תהיה ובקורת לישנא דמלקות הוא כדמפרש רב אשי בביקור תהיה שאומדין אם אינה יכולה לקבל מ' ותנו רבנן בזמן שהיא לוקה שגדולה היא ובת עונשין והיא מזידה וברצונה דאי לאו הכי לא אמר קרא שילקו אותה ואז כשהיא לוקה האיש מביא קרבן אבל כשהיא אינה לוקה שאינה גדולה או אנוסה או שוגגת אין האיש מביא קרבן דהא דמרבינן שוגג כמזיד היינו שוגג דאיש דגביה כתיב קרא דמחטאתו אשר חטא אבל האשה צריך שתהא מזידה כדאמר' ואמר רבא דכתיב ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה או חפשה לא ניתן לה מכדי עד הכא באיש קמשתעי קרא לכתוב והביא את אשמו לה' ולבסוף ליכתוב בקורת תהיה אמאי כתב רחמנא בקורת תהיה ולבסוף כתב והביא את אשמו לה' הכי קאמר אם בקורת תהיה היא והביא את אשמו לה' ואם לא תהיה בקורת לא יביא אשמו והיא לא תביא קרבן אף על פי שהיא לוקה ילפינן מדכתיב והביא את אשמו הוא מביא אשם ולא היא ובעולה יליף ר' יצחק בגמרא דאינו חייב אלא על שפחה בעולה דכתיב והיא שפחה נחרפת לאיש ונחרפת לישנא דשנויי הוא שנשתנית מברייתה כדכתיב ותשטח עליו הריפות וכתיב בתוך הריפות בעלי. בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה היא לוקה והוא מביא קרבן לכשיגדיל שם במשנה כל העריות אחד גדול ואחד קטן קטן פטור ובגמרא והכא חייב בתמיה וכי קטן חייב בשפחה אמר רב יהודה אמר רב ה"ק כל עריות אחד גדול ואחד קטן גדול חייב קטן פטור והכא גדול נמי פטור מאי טעמא דהא מקשיי' אהדדי כדאמר' לעיל אם אין האשה לוקה אין האיש מביא אשם ומשמע ליה לרב ז"ל דהאי דמתמה תלמודא וכי קטן נמי חייב דקאי נמי אשפחה דאם היא קטנה לא תתחייב מלקות דאם היא גדולה אף על פי שהוא קטן חייב כיון שהיא חייבת מלקות כדמקשי' בזמן שהיא לוקה הוא מביא אשם ובה תליא מילתא כל זמן שהיא חייבת מלקות הוא חייב קרבן דהאיש הוא דהוקש לאשה ולא אשה לאיש ואמר רב יהודה ה"ק כל עריות א' גדול וא' קטן [קטן] פטור וגדול חייב והכא כשהיא קטנה גדול הבא עליה נמי פטור כיון שהיא פטורה הוא פטור אף על פי שהוא גדול אבל אם היא גדולה כיון שהיא חייבת הוא נמי חייב אף על פי שהוא קטן כדא' דומיא דמזיד דבעלמא פטור מקרבן והכא חייב משום חיוב דידה כדאמר'. ואין חייבין בשפחה חרופה אלא כדרכה שם כדרכה בשפחה חרופה מיחייב ושלא כדרכה לא מיחייב מאי טעמא ש"ז כתיב ומערה נמי שם במשנה לא מיחייב דשכבת זרע בעינן ומערה אינו ראוי להזריע לפיכך אם אמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי אינו מביא קרבן פרק אמרו לו אמר ריש לקיש מודה רבי מאיר לחכמים שאם אמרו לו שנים בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי מהימן דאי בעי אמר לא גמרתי ביאתי ופטור והאי דקאמר לא בעלתי היינו לא גמרתי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>הבא </b> על שפחה חרופה ביאות הרבה בין במזיד בין בשוגג אפילו בהעלמות הרבה אינו חייב אלא קרבן א' פרק ארבעה מחוסרי כפרה במשנה כל העריות חייב על כל ביאה וביאה ובשפחה תנן במתני' דלעיל הבא על שפחה ביאות הרבה ובגמרא מנא לן דתנו רבנן וכפר עליו הכהן באיל האשם מחטאתו אשר חטא מלמד שמביא קרבן א' על עבירות הרבה מדמצי למיכתב על חטאתו ולישתוק וכתב על חטאתו אשר חטא לאיתויי חטאים הרבה וגבי מזיד רבי קרא דנפטר בקרבן א' על ביאות הרבה וכל שכן על שוגג ביאות הרבה ובשפחות הרבה חייב על כל א' וא' שם בעי מיניה רבי חנינא מרבי יוחנן וכו' אמר ליה חייב על כל א' וא' אפילו בהעלם א' ומ"ש מחמש העלמות בשפחה א' דאינו חייב אלא א' א"ל שפחה חרופה אין גופין מוחלקין חמש שפחות גופין מוחלקין ומנ"ל דגבי שפחה גופין מוחלקין חייב על כל א' וא' א"ל לאו אמרת גבי עריות ואשה לחלק על כל אשה ואשה גבי שפחה נמי כתיב איש אשר ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה לחלק על כל שפחה ושפחה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>בעל </b> שפחה והפריש אשמו וחזר ובעל חייב על כל א' פרק כלל גדול בעל ה' בעילות בשפחה חרופה אינו חייב אלא א' אלא מעתה בעל וחזר ובעל והפריש קרבן ואמר המתינו לי עד שאבעל הכי נמי דאינו חייב אלא א' א"ל מעשה דלאחר הפרשה קאמר מעשה דלאח' הפרשה לא קאמינא דהפרשות מחלקות כדילפינן לעיל וידיעות לא מחלקות הכא נמי גבי שפחה חרופה דכיון שמביא על הזדון כשוגג אין הידיעה חשובה לחלק ואפי' בהעלם א'. [בעל] כמה בעילות וידע על בעילה א' והפריש קרבן עליה ואח"כ נודע לו על השניה חייב על כל א' דכיון שהפריש קרבן הוי כהקריב שדין השוגג והמזיד בשפחה א' הוא ואם היה מזיד והפריש קרבן וחזר ובעל במזיד פשיטא דחייב על כל א' וא'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ועל </b> הגזל חייב אשם ודאי כיצד כל מי שיש בידו משוה פרוטה ולמעלה מממון ישראל באי זה צד שיהיה וכפר בו ונשבע לשקר בין בזדון בין בשגגה מביא אשם על חטאו פרק ד' מחוסרי כפרה במשנה ד' מביאים על הזדון כשוגג וכו' ושבועת הפקדון ובגמ' מנ"ל יליף תחטא תחטא משבועת העדות ואשם כתיב ביה בסוף ויקרא וכתיב והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל וגו' ושלם אותו וגו' ואת אשמו יביא וגו' דמשמע דבתר השבה מתכפר באשם ותנן פרק הגוזל הביא אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא ובגמר' מנה"מ אמר רבא דאמר קרא מלבד איל הכיפורים גבי גזל הגר מכלל דכסף בריש' אלא מעתה וכו' א"ל אנא מאשר יכפר בו נפקא ליה ועדין לא כפר דכתיב בלשון עתיד יכפר ומשמע דכשהשיב לכהן את האשם דהיינו קרן הכסף עדין לא כפר. אבל החומש אינו מעכב שם במשנה נתן את הקרן ולא נתן את החומש אינו מעכב מלהקריב את האשם וילפינן בגמר' גבי מעילת הקדש דאין חומש מעכב וילפי' הדיוט מהקדש דכיון דהשוה הכתוב הדיוט להקדש לענין אם הביא אשמו עד שלא הביא גזלו שלא יצא ילפי' מהקדש שיהא שוה לו נמי להא מילתא וכדאמר' בהלכות שבועות.
+
+Halakhah 8
+
+<b>על </b> המעילה כיצד מביאין קרבן אשם כל הנהנה משוה פרוטה מן ההקדש מחזיר מה שנהנה ויוסיף חומש ויקריב אשם ויתכפר לו כדילפינן בפרק א' מהלכות מעילה וזהו הנקרא אשם מעילות כדכתיב וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו וגו' ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וחמישיתו יוסף עליו והקרבן והקרן מעכבין הכפרה ולא החומש סוף פרק הגוזל תנו רבנן מנין שאם הביא מעילתו דהיינו קרן של הקדש שמעל בו ולא הביא אשמו אשמו ולא הביא מעילתו מנין שלא יצא תלמוד לומר באיל האשם ונסלח לו משמע אין סליחה אלא בשניהם יכול כשם שאיל ואשם מעכבין כך חומש מעכב תלמוד לומר באיל האשם ונסלח לו איל ואשם מעכבין בהקדש ולא חומש והאי אשם דהקדש היינו קרן דילמד הקדש מהדיוט מה אשם דכתיב התם גבי גזל הגר קרן הוא דכתיב האשם המושב לה' אשם זה קרן המושב זה חומש או אינו אלא אשם זה איל אשם ומושב זה קרן כשהוא אומר מלבד איל הכיפורים הוי אומר אשם דריש' קרן הוא וכיון דאשם דהדיוט הוא קרן ילמד ממנו הקדש כדא'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>האוכל </b> מדבר שמועלים בו בה' תמחויין בהעלם אפילו מזבח א' אם יש בכל אכילה שוה פרוטה חייב אשם על כל אכילה דתמחויין מחלקין במעילה פ' אמרו לו במשנה אמר רבי יהושע שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין בהעלם א' שהוא חייב על כל א' וא' והיינו משום דהחמיר במעילה שעשה בה את המאכיל כאוכל שאם נתן אוכל לחבירו חייב כאלו אכלה הוא עצמו דק"ל המוציא הקדש לחולין הוא מעל ולא מי שניתן לו והמהנה כנהנה ומידי דלאו בר אכילה הוא וצירף את המעילה לזמן מרובה שאם נהנה היום בחצי פרוטה ומכאן עד ג' שנים בחצי פרוטה אחרת מצטרפות לקרבן כדמפקי' ליה פרק ספק אכל מתמעול מעל ריבה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b> המחוייב אשם ודאי צריך שיודע לו חטאו תחלה ואחר כך יקריב אשמו אבל הקריבו קודם שנודע לו אינו עולה לו פשטיה דקרא הכי משמע והיה כי יחטא ואשם כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה ולדעת ולהודות כי חטא ואשם והשיב וגו' ואת אשמו יביא וגו'. כל חטא שחייבין עליו אשם ודאי כל האנשים שוים בו דגבי חטאת הו' דחלק רחמנא דיחיד מביא כשבה ונשיא שעיר ומשיח ובית דין פר אבל לא באשם ודאי כדתנן פ' הורה כהן משיח אשם ודאי היחיד והנשיא והמשיח חייבין דכתיב באשמות ואם נפש ונשיא ומשיח בכלל נפש אחת הן ואף על גב דגבי חטאת נמי כתיב נפש התם הא פירש הכתוב דנשיא ומשיח אינם בשעירה וכשבה כדא'.
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> חטא שחייבין עליו אשם ודאי אין מביאין על ספקו אשם תלוי כדילפינן לעיל פרק ח' דאין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דילפינן מצות מצות הילכך אם אכל חתיכה א' משתי חתיכות שהיתה האחת הקדש פטור אכל השניה מביא אשם ודאי אכל אחר השניה שניהם פטורים כדתנן התם פרק דם שחיטה בפלוגתא דרבי עקיבא וחכמים.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>חתיכה </b> של חלב וחתיכה של חלב הקדש שם במשנה אכל א' מהם מביא חטאת רבי עקיבא אומר אף אשם תלוי דאזיל לטעמיה אכל את השניה מביא ב' חטאות משום שני זיתי חלב כשנודע לו ביניהם ומביא אשם ודאי על מעילתו דא' מהם קדש היתה. בא א' ואכל את השניה כל א' מביא חטאת ולרבי עקיבא זה וזה מביאין אשם תלוי גם כן ואיסור הקדש חל על איסור חלב דבקדשים איסור חל על איסור כדאמ' לעיל:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קסד </b> שיקריב החוטא קרבן עולה ויורד על עבירות ידועות וששה מצותן שיקריבו קרבן עולה ויורד מצורע ויולדת ונשבע שבועת העדות בין בזדון בין בשגגה ונשבע שבועת ביטוי בשגגה וטמא שאכל קדש בשגגה וטמא שנכנס למקדש בשגגה פרק ד' מחוסרי כפרה במשנה אלו מביאין קרבן עולה ויורד וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>יולדת </b> עשירה מביאה כבש בן שנתו כדכתי' תביא כבש בן שנתו ובן יונה או תור לחטאת ואם לא תמצא ידה די שה קרבנה יורד כדכתיב והביאה שתי תורים או שני בני יונה א' לעולה ואחד לחטאת ואפילו היתה ידה משגת לשה ולא לנסכיו מביא' קרבן עני דהא ילפינן פרק המביא אשם תלוי דאפילו הפריש כשבה והעני מביא עוף דכתיב גבי כשבה או שעירה מחטאתו דמשמע מקצת חטאתו כלומר אם העני יביא עוף ממקצת דמים הללו.
+
+Halakhah 3
+
+<b>המצורע </b> כשיטהר מביא שלשה בהמות שני כבשים א' עולה וא' אשם וכבשה אחת לחטאת ואם אין ידו משגת מביא שני תורים אחד לעולה וא' לחטאת וכבש אשם כדכתיב בפרשת מצורע.
+
+Halakhah 4
+
+<b>על </b> שבועת העדות ועל שגגת שבועת ביטוי ועל שגגת טומאת מקדש וקדשיו מביא כשבה או שעירה כשאר החטאות הקבועות ואם אין ידו משגת מביא שתי תורים או שני בני יונה לחטאת ועולה ואם אין ידו משגת לזה מביא עשירית סלת והיא קרויה מנחת חוטא.
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכל </b> הקרבנות האלו מפורשים בתורה ומפורש זה שחייב להביאן חוץ מטמא שנכנס למקדש או שאכל קדש דכתיב ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגו' הרי שבועת העדות או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו' או נפש אשר תשבע לבטא בשפתים להרע וגו' שבועת ביטוי והיה כי יאשם לאחת מאלה וגו' ומפי השמועה למדו שזה שחייב כאן קרבן לנוגע בדבר טמא הוא כשנכנס למקדש או אכל קדש והוא לא ידע כדילפינן פרק קמא דשבועות דאמר רבא אתיא טומאתו טומאתו כתיב הכא בעולה ויורד גבי נוגע בדבר טמא טומאתו כדכתיב לכל טומאתו וכתיב התם בטומאת מקדש בפרשת פרה אדומה טמא יהיה עוד טומאתו בו מה להלן טומאת מקדש אף כאן שלא פירש טומאה זו היא טומאת מקדש ואכל קדש ילפינן התם דתניא רבי אומר אקרא אני חיה אם כן בהמה למה נאמרה דבקרבן עולה ויורד כתיב או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה ודאי אם הייתי קורא בנבלת חיה טמאה שנכתב ראשון לא היה צריך לחזור ולכתוב בהמה שהרי בהמה בכלל חיה כדכתיב זאת החיה אשר תאכלו וסמיך ליה כל בהמה מפרסת וגו' אם כן למה נאמרה בבהמה טמאה לטומאת קדש נאמר כאן בהמה טמאה ונאמר להלן באוכל קדשים בטומאת הגוף בפרשת צו את אהרן נפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה ואכל מבשר זבח השלמים מה להלן טומאת קדש אף בהמה טמאה דהכא משתעי נמי בטומאת קדש שנטמא ואכל קדש כדאמר' וכיון שחייבה תורה כרת בפירוש לטמא שאכל קדש כדכתיב בהאי קרא דצו את אהרן ונכרתה וגו' ובנכנס נמי למקדש נאמר ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי את מקדש ה' טמא פירש כאן הקרבן שחייבים כשיהיו שוגגים שהוא קרבן עולה ויורד כדתניא בפרק קמא דשבועות מנין שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו שאין מחייבו על מגע אלא אם כן אוכל קדש או נכנס למקדש שהרי אתה דן הואיל והזהיר וענש לא יטמאו את מקדשי אזהרת מקדש בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר הרי אזהרת קדש כי את מקדש ה' טמא ונכרתה הרי עונש מקדש והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וגו' הרי זה עונש קדש מה כשהזהיר וענש לא הזהיר וענש אלא על טומאת מקדש וקדשיו אף כשחייב קרבן על הטומאה לא חייב אלא על טומאת מקדש וקדשיו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> קרבן שהאשה חייבת בעלה מביאה עליה כפי מה שהוא עני או עשיר בפרק אין בין המודר ילפינן לה מדכתיב ביולדת זאת תורת היולדת בין פקחת בין שוטה שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה ואמר רבי יהודה אדם מביא קרבן עשיר על אשתו ולא אמרינן אע"ג שנשאת לעשיר עניה היא דמה שקנתה אשה קנה בעלה והרי היא עניה אלא כל קרבנות שהיא חייבת מביא עליה וכך כותב לה בתנאי כתובה אחריות דאית לה עלי מן קדמת דנא וכו'. ומביא אדם על ידי בנו ובתו הקטנים שם א"ר יוחנן הכל צריכים דעת בעלים להקריב קרבנם חוץ ממחוסר כפרה דכיון דאין קרבנם בא לכפרה אין צריכין דעת שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים כשהן מחוסרי כפרה דכתיב זאת תורת הזב בין גדול בין קטן וכתיב זאת תורת המצורע בין גדול בין קטן בחטאת ואשם מצורע ושפחתו ועבדו נראה כיון דבעלמא לענין מציאה ודברים אחרים הוו כבניו ובנותיו הקטנים להכי מביא עליהן.
+
+Halakhah 7
+
+<b>המלך </b> וכהן משיח מביאים קרבנן על שבועת העדות או על שבועת ביטוי או על טומאת מקדש וקדשיו כשאר הדיוטות שלא חלק הכתוב מלך וכהן ומשיח מהדיוט אלא במצות שחייבים עליהם חטאת קבועה לא בעולה ויורד פרק הורה כהן משיח במשנה על שמיעת הקול ועל ביטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו בית דין פטורים והיחיד והנשיא והמשיח חייבים משום דכולן בכלל נפש אחת הן ומה הן מביאין קרבן עולה ויורד ורבי שמעון ורבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא פליגי כדתנן התם כל המביא קרבן על הזדון כשגגה אם היה אנוס פטור מן הקרבן פרק ארבעה מחוסרי כפרה על מתניתין דאלו מביאין על הזדון כשגגה אמרינן בגמ' נזיר שנטמא מנא לן דכתיב וכי ימות מת עליו בפתע פתאום פתע זה שוגג וכן הוא אומר ואם בפתע בלא איבה הדפו פתאום זה אונס כדכתיב ויאמר ה' פתאום וגו' תניא אידך פתאום זה מזיד וכן הוא אומר ופתאים עברו ונענשו והיינו מזיד דאין עונש אלא על המזיד ומקשי' ונכתוב קרא פתאום דמשמע נמי שוגג כדכתי' פתי יאמין לכל דבר ולא ליכתו' פתע ומשני אי כתב פתאום הו"א שוגג הוא מידי דהוה אכל התורה כולה דרוב קרבנות על שוגג הם באים אבל אונס ומזיד אימא לא כתב רחמנא פתע דשוגג הוא לגלויי עליה דפתאום דאונס ומזיד הוא ואפ"ה חייב ונראה דאקשי תלמודא בין למאי דאמרינן דפתאום הוא אונס בין למאי דאמרינן דהוי מזיד דהא משמע נמי שוגג כדאמר' ומשני דכתב פתע לגלויי עליה דפתאום דהוי אונס למאן דמוקי ליה באונס והוי מזיד לתניא אידך דמוקי ליה במזיד ונקטי' כהאי בריתא דפשיטא דמתניתין הכי הוא אלו מביאין על הזדון כשוגג ולא חשיב אונס ובתוספתא נמי תניא וכולן באונס פטורים כנ"ל לישב הסוגיא דלא תקשי לרב ז"ל.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מי </b> שהפריש מעות לכבשה של חטאתו וכו' פ' המביא אשם תלוי במשנה מביאין מהקדש כשבה שעירה מהקדש שעירה כשבה שאם הפריש מעות לקנות כשבה או שעירה לחטאתו אם רצה יקח מהן שעירה ומהקדש כשבה ושעירה מביא תורין ובני יונה ומהקדש תורין ובני יונה עשירית האיפה פ' יום הכיפורים הפריש לכשבה והעני יביא העוף העני יביא עשירית האיפה הפריש לעשירית האיפה העשיר יביא עוף העשיר יביא כשבה או שעירה ובגמרא מנה"מ דת"ר מחטאת מחטאתו על חטאתו מה ת"ל מנין אתה אומר שמביאין מהקדש כשבה שעירה ומהקדש שעירה כשבה ומהקדש כשבה או שעירה תורים ובני יונה ומהקדש תורין עשירית האיפה לכך נאמר מחטאתו על חטאתו בקרבן עולה ויורד גבי כשבה ושעירה מחטאתו דמשמע מקצת חטאתו כלומר אם העני יביא עוף ממקצת דמים הללו וגבי עוף כתיב מחטאתו נמי דמשמע דאם העני יביא במקצת דמי עוף עשירית האיפה וגבי עשירית האיפה כתיב על חטאתו דמשמע דאם העשיר יוסיף על הדמים הללו ויביא עוף או אם העשיר יותר יביא כשבה או שעירה ואיצטריך למיכתב על חטאתו גבי עשירית האיפה ולא גבי עוף ואיצטריך למיכתב מחטאתו גבי כשבה וגבי עוף כדמפרש התם ועני מיקרי אפילו היה מורישו גוסס עד שימות ויכסנו דגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו כדילפינן פרק שלשה מינין בנזיר תנו רבנן להחלו עד שעה שימות ר' אומר במותם יטמא עד שימות מאי ביניהו א"ר יוחנן משמעות דורשי' איכא בינייהו דלמר משמע ליה מהאי קרא ולמר משמע ליה מהאי קרא ולתרוייהו אינו מוזהר על הגוסס עד שימות כדכתיב להחלו או במותם כדאמ'.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עשיר </b> שהפריש כשבה או שעירה ונפל בה מום אם רצה יביא בדמיה עוף שם פרק המביא בבריתא נסתאבו יביא בדמיהן עוף אם העני הפריש עוף ונסתאב לא יביא בדמיו עשירית האיפה דאין לעוף פדיון דלא נאמר פדיון אלא בבהמה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>הפריש </b> עשירית האיפה והעשיר עד שלא נתקדש בכלי הרי היא ככל המנחות ותפדה ותאכל ומשקדשה בכלי תעובר צורתה ותשרף דאין יכול לפדותה כדתניא סוף תוספתא דכריתות. עשיר שהפריש קן למכרה וליקח בדמיה כשבה או שעירה וכו' שם ר' אושעיא אומר מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו כלומר במקום כבשתו שרצה להקריב קרבן עני והעני הואיל ונדחה שבשעה שהפרישו לא היה ראוי להקריבו ידחה מתיב רב עוקבא וכו' אמרי כי א"ר אושעיא לרבנן אבל ר' שמעון ס"ל מת א' מהן מביא חברו שלא בהגרלה דברי ר"ש בשעירי י"ה דקסבר בעלי חיים אינם נדחין ודחוי מעיקרו אינו דחוי. עני שהקריב קרבן עשיר יצא ועשיר שהקריב קרבן עני לא יצא שם מימרא דר' אושעיא גבי מטמא מקדש עשיר לא יצא בקרבן עני וגבי מצורע תניא תורת המצורע לרבות מצורע עני שהביא קרבן עשיר שיצא דתורה משמע דתורה אחת לכולן יכול אפילו עשיר שהביא קרבן עני שיצא ת"ל זאת ומאחר שכתוב אחד מרבה ואחד ממעט מסתמא דעני יוצא בקרבן עשיר דמעלין בקדש ולא עשיר בקרבן עני דאין מורידין:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> חייבי כריתות כגון ששגג ונודע לו שחטא אף על פי שלא ידע בתחלה שחטא חייב חטאת כדכתיב בעשותה אחת מכל מצות ה' ואשם או הודע אליו חטאתו אשר חטא כיון שידע בסוף אף על פי שלא ידע בתחלה חייב ובטומאת מקדש וקדשיו נאמר ונעלם ממנו והוא ידע ואשם מאחר שנאמר ונעלם ממנו מכלל שהיתה לו ידיעה בתחלה ונאמר והוא ידע מכלל שיש ידיעה בתחלה ובסוף והעלם בנתים כדתנן במתני' קמיתא דשבועות ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע את שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתים הרי זה בעולה ויורד כגון שנטמא ושכח ונכנס למקדש או אכל קדש והיה יודע שזה מקדש וזה קדש אלא ששכח הטומאה דהיינו העלם טומאה וזדון מקדש וקדש או אפכא שידע שהוא טמא ושכח שזה מקדש וזה קדש ונכנס ואכל ואח"כ זכר שזה מקדש וזה קדש או שכח שנטמא ושכח שזה מקדש וזה קדש ואח"כ ידע שנטמא ושזה מקדש וזה קדש הרי ג' מחלוקת בקדש ושלש במקדש ויש לו ידיעה בתחלה ובסוף וחייב בקרבן עולה ויורד שם בריתא פלוגתא דר' עקיבא ור' דתניא מנין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחלה ובסוף והעלם בנתים תלמוד לומר ונעלם ונעלם ב' פעמים דברי ר' עקיבא גבי טומאת קרבן עולה ויורד כתיב תרי ונעלם והוא טמא ונעלם ממנו והוא ידע רבי אומר אינו צריך הרי הוא אומר ונעלם מכלל שידע והוא ידע הרי כאן שתי ידיעות א"כ מה ת"ל ונעלם ונעלם לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש ומאי משמע דהאי ונעלם הוא מכלל דידע מעיקרא אמר רבא מדלא כתיב והיא עלומה ממנו א"ל אביי אלא מעתה גבי סוטה וכו' אלא אמר רבא קסבר ר' ידיעת בית רבו הוי ידיעה שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא והוא יודע כשנגע אבל לא נתכוון והתבונן שנטמא בטומאה כשנוגע בה ולא נזכר לו להכיר שהוא טמא בנגיעה זו ולית בה ידיעה בתחלה משכחת לה בתינוק שנשבה לבין הגוים ובמתני' דפ"ב תנן ידיעות הטומאה שתים שהן ד' נטמא וידע ונעלמה ממנו הטומאה וזכור את הקדש נעלם ממנו קדש וזכר את הטומאה נעלמו ממנו זה וזה ואח"כ ידע הרי זה בעולה ויורד ואע"ג דמוקמי' מתני' כר' דידיעת בית רבו שמה ידיעה מ"מ נקט סתם ידיעה אע"ג דלא צריך והמדקדק יכול לפ' כולה מתניתין בידיעת בית רבו כך כתבו התוספות ופליגי תנאי במתני' ר' אליעזר ור"ע ור' ישמעאל אי חייב על העלם טומאה או על העלם קדש ור' ישמעאל סבר כרבי דחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש כדכתיב ונעלם ונעלם שני פעמים ולהכי נקטי' כותיה דאף על גב דהלכה כר' עקיבא מחברו הכא איכא ר' ור' ישמעאל דאף ע"ג דרבי ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה כדאמרינן בשלהי פירקין אפ"ה מיחייב אהעלם טומאה והעלם מקדש כדאמר' וסתמא דמתניתין נמי הכי הוא נעלמה ממנו טומאה וזכור את הקדש או נעלם ממנו קדש וזכור הטומאה. נטמא ולא ידע באי זה אב נטמא ואח"כ ידע חייב בקרבן עולה ויורד שם אמר חזקיה שרץ ונבלה איכא בינייהו דרבי אליעזר סבר עד דידע אי בשרץ איטמי או בנבלה איטמי ורבי עקיבא סבר לא בעיא דכיון דידע דנטמא לא צריך דאף על גב דכתיב בכל דבר טמא או בנבלת שרץ דמשמע דבעיא דידע אי בשרץ נגע אי בנבלה נגע לא היא דרבי עקיבא סבר דלא נקט שרץ אלא איידי דבעי למיכתב לכדרבי דאמרן לעיל אקרא אני חיה בהמה למה לי וכו' נקט נמי שרץ כתנא דבי רבי ישמעאל דכל פרש' שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה נעלמה ממנו הלכות טומאה שלא ידע ששיעור כעדשה מן השרץ טמא וידע שהשרץ מטמא ושכח שנגע בשרץ כלל הוי ספק משום דהויא התם בעיא דרב פפא וסלקא בתיקו וכן מי שלא ראה המקדש בימיו הוי בעיא דרבי ירמיה התם בן בבל שעלה לירושלם שיודע שיש מקדש בירושלם אבל לא ידע מקומו מהו ומוקמינן לה אליבא דרבי דבעיא ידיעה בתחלה ומחייב על העלם מקדש ואמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה מאי כיון דידע דאיכא מקדש בעולם ידיעה היא או דילמא כיון דמקומו לא ידע ליה העלמה היא תיקו ולא דמי לידיעת בית רבו דאלו התם למד שהשרץ מטמא וכשנגע בו ידע שנגע בשרץ אבל לא נזכר לו להכיר שהוא טמא בנגיעה זו התם קאמר כיון שלמד שהנוגע בשרץ טמא וזה ידע כשנגע אין זה העלם אבל זה לא ידע מקום מקדש מימיו ואין כאן ידיעת בית רבו ואינו מביא קרבן שמא יכניס חולין לעזרה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מי </b> שנטמא בעזרה שם פ"ב במשנה נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה וזכור את המקדש או נעלם ממנו מקדש וזכור את הטומאה נעלמו ממנו זה וזה והשתחוה או שהה כדי השתחואה דהיינו כמימריה דקרא דכל ישראל רואין ברדת האש וכבוד ה' על הבית וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>מי </b> שנטמא במזיד ולא שהה כשיעור הוי ספק שם בעיא דרבא צריך שהיה למלקות אם התרו בו שלא לעמוד ועמד פחות מכדי שהיה אי אין צריך שהיה למלקות לקרבן גמירי שהיה למלקות לא גמירי שהיה או דילמא בפנים גמירי שהיה ל"ש לקרבן ול"ש למלקות תיקו. תלה עצמו באויר עזרה מהו שם בעיא דרבא כי גמירי שהיה דבת השתחואה דלאו בת השתחואה לא גמירי דתלוי לאו בת השתחואה הוא או דילמא שהיה גמירי בפנים ל"ש דבת השתחואה או לאו בת השתחואה תיקו. ואין חייבין אשם תלוי על לא הודע אלא בדבר שחייבין עליו כרת וחייב על שגגתו קרבן חטאת קבועה כדילפינן לעיל פ"ח.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> שהיו לפניו ב' שבילין שם שלהי פ"ב ת"ר ב' שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב שיש כאן בתחלה ידיעה וודאית ומקשינן ור"ש פוטר בכולן ואפילו בהאי קמייתא בתמיה והא מה נפשך טמא הוא ומוקי לה רבא כגון שהלך בראשון ובשעה שהלך בשני שכח שהלך בראשון ת"ק אליבא דר"ש סבר מקצת ידיעה ודאית ככל ידיעה דלא ידע שהלך בשניהם שיהא טמא בודאי ולאו ידיעת ספק הוא ואי הוה ידע לכולה מילתא ה"ל ידיעה ודאית והשתא הויא מקצת ידיעה ודאית כדאמר' והוי ידיעה מידי דהוה אידיעת בית רבו דילפינן לעיל דהויא ידיעה הלך בראשון ונכנס למקדש או אכל קדש פטור מפני שהוא ספק טמא. הזה שלישי ושביעי וטבל אחר שנכנס והלך בשני וחזר ונכנס למקדש חייב שם בבריתא דמה נפשך או ביאה ראשונה או ביאה שניה בטומאה היתה וא"ר יוחנן כאן עשו ספק ידיעה כידיעה ולא דמי לנוגע בכעדשה ולא ידע אי כזית מטמא אי כעדשה מטמא דהוי בעיא לעיל וסלקא בתיקו דהתם הוא מסופק אי שייכא כלל טומאה במה שנגע אבל הכא פשיטא ליה דאיכא טומאה הילכך ה"ל ידיעה טפי ואפשר דמשום דאמרינן דידיעת בית רבו הויא ידיעה סמכינן נמי אידיעת ספק הכא בטומאת מקדש וקדשיו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>היה </b> טמא ואמרו לו שנים נכנסת למקדש והוא אומר לא נכנסתי ריש פ' אמרו לו מודים חכמים לרבי יהודה ופליגי אדר' מאיר בחלבים ובביאת מקדש שאמרו לו נכנסת למקדש טמא והוא אומר לא נכנסתי נאמן שאם ירצה לומר מזיד הייתי אבל בטומאה אם אמר לא נטמאתי והעדים אומרים לו שנטמא לא מצי לתרץ דיבוריה הכא לומר לא נטמאתי דאינו יכול להכחיש את העדים והרי אלו נאמנים דאם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה ק"ו שיביאוהו לידי קרבן הקל שהרי הכחישן כדאמר ר"מ במתניתין.
+
+Halakhah 9
+
+<b>טומאת </b> מקדש וקדשיו שהיה לו ידיעה בתחלה ולא בסוף שעיר י"ה הנעשה בפנים וי"ה תולין עד שיודע לו ויביא קרבן עולה ויורד ושאין בה ידיעה בתחלה ויש לו ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ וי"ה מכפרין שם במשנה קמייתא דשבועות ובמתניתין גופה יליף טעמא מדכתיב מלבד חטאת הכיפורים גבי שעיר הנעשה בחוץ כתיב ושעיר חטאת אחד מלבד חטאת הכיפורים והוא הנעשה בפנים על מה שזה מכפר זה מכפר דהקישן הכתוב בהאי קרא ללמד דמה פנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה בתחלה כדילפינן בגמרא דאינו תולה אלא על דבר שיש בו ידיעה דת"ר וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל בשעיר הנעשה בפנים בפרשת אחרי מות כתיב ויש לי להביא בהאי טומאה ג' טומאות ע"ז גילוי עריות שפיכות דמים דכתיב בהו טומאה ת"ל מטומאות בני ישראל ולא כל טומאות והואיל ולא פירש לך על אי זו מהם לא מסור אלא לחכמים לפרש על אי זו מדבר צא ולמד בבנין אב אי זו טומאה מצינו חלוקה במקום אחר טומאת מקדש וקדשיו דמייתי עולה ויורד ושאר עבירות בקרבן קבוע אף כאן בטומאת מקדש וקדשיו דברי ר' יהודה רש"א ממקומו הוא מוכרע דכתיב וכפר על הקדש מטומאות של קדש יכול על כל טומאה שבקדש יהא שעיר פנימי מכפר ת"ל ומפשעיהם לכל חטאתם חטאים דומיא דפשעים מה פשעים שאינם בני קרבן שהם במזיד אף חטאים שאינם בני קרבן ומנין דתולה לשיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ולא לשאין בה ידיעה בתחלה שאף היא אינה בת קרבן ת"ל לכל חטאתם הראויה לבא לכלל חטאת כשידע יביא קרבן עולה ויורד יצתה שאין בה ידיעה בתחלה שאין באה לכלל חטאת לעולם שהרי אין קרבן בא אלא על שיש בו ידיעה בתחלה והא לא אפשר וכיון דאיתקש שעיר הנעשה בחוץ לנעשה בפנים כדכתיב מלבד חטאת הכיפורים מה פנימי אינו מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה בתחלה ולא בסוף כדילפינן דתולה עד שידע אף חיצון אינו מכפר אלא על שיש בו ידיעה והיינו ידיעה דבסוף דאינו חייב קרבן ומכפר זה כפרה גמורה בלא תליה אבל על שהיה לו ידיעה בתחלה ולא בסוף לא מכפר כפרה גמורה דלא כתיב מחטאתם אלא לכל חטאתם מכלל דבני חטאת נינהו וכי מאחר שאינו מכפר למה תולה א"ר זירא שאם מת מת בלא עון א"ל רבא אם מת מיתה ממרקת אלא אמר רבא להגן עליו מן היסורים ופריך בגמרא מכדי איתקושי איתקוש להדדי נכפר פנימי אדידיה לתלות על שיש בו ידיעה בתחלה ולא בסוף ואדחיצון לכפר על שאין בו ידיעה בתחלה ונפקא מינה להיכא דלא עבד חיצון שלא היה להם שעירים כל הצורך אמר קרא במזבח פנימי וכפר אחת בשנה כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות וניכפר חיצון אדידיה ואפנימי ונפקא מינה לטומאה שאירעה בין זה לזה אמר קרא אחת בשנה תרי זמני כתיב לומר כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה ובתרוייהו י"ה מועיל עם הקרבנות דכתיב כי יום כיפורים הוא לכפר וגו'. ועל שאין בו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ר"ח מכפרים כרבי יהודה במתני' ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל מ"ט דר' יהודה אמר קרא ושעיר עזים אחד לחטאת לה' חטא שאין מכיר בו אלא ה' יהא שעיר זה מכפר ומשום דדרשינן נמי הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח דייקי' דה"ל למיכתב חטאת ה' מאי לה' ש"מ תרתי ושעירי הרגלים ילפינן דכתיב בהו ושעיר דהוה מצי למיכתב שעיר בכולה וכתיב ושעיר וא"ו מוסיף על ענין ראשון מה שעירי ר"ח אינם מכפרים אלא על שאין בו ידיעה לא בתחלה ולא בסוף אף שעירי הרגלים כן ושעירי ר"ח גופיה דלא מכפר על שאר עבירות שלא נודע לו ילפינן מדתנא רבי ישמעאל הואיל וזה בא בזמן קבוע שעיר דחיצון וזה של ר"ח נמי בא בזמן קבוע מה זה אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו אף של ר"ח כן והואיל והוא למד בבנין אב חוזר ומלמד בהקש לשעירי הרגלים על זדון טומאת מקדש וקדשיו שם סתמא דמתניתין שעיר הנעשה בפנים וי"ה מכפרים ובגמרא ת"ר ושחט את שעיר החטאת אשר לעם ולא לכהנים שאין מתכפרים בו ובמה מתכפרים בפרו של אהרן ומוטב שיתכפרו בפרו של אהרן שהרי הותר מכללו אצל ביתו דאף על גב דכתיב אשר לו דמשמע לו ולא לאחרים הותר אצל ביתו דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו וכי תימא ביתו כתיב ולא שאר הכהנים הא כתיב בית אהרן בית הלוי דכולן קרויין ביתו:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קסה </b> שיקריבו הסנהדרין קרבן אם טעו והורו שלא כהלכה כל דבר שחייבין על שגגתו חטאת קבועה אם שגגו ב"ד הגדול בהוראה ושגגו ועשו העם על הוראתם ואח"כ נודע לב"ד שטעו הרי ב"ד חייבין להביא קרבן חטאת על שגגתן בהוראה אע"פ שהם עצמם לא עשו ושאר העם העושים על פיהם והוראתם פטורים כדתנן פרק קמא דהוריות בין שעשו ב"ד ועשה אחריהם בין שעשו ועשה עמהם בין שלא עשו ועשה פטור מפני שתלה בב"ד ובת"כ תניא ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם עדה זו ב"ד כדכתיב ושפטו העדה וגו' ואין חייבין אלא על העלם דבר של הוראת ב"ד כדתנן אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה ובגמרא מנ"ל דת"ר ישגו יכול יהו חייבין על שגגת מעשה ת"ל ישגו ונעלם דבר אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה של הקהל כדכתיב ישגו ונעלם דבר דמשמע שגגת מעשה עם העלם דבר של הוראה והיינו בכל כריתות שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ואם הורו בדבר שחייבין אשם ודאי פטורים דכתיב באשם ודאי נפש אחת וב"ד אינם בכלל נפש אחת ועוד דבאשמות אין בה דין העלם דבר דאשם ודאי חייבין על המזיד כשוגג כדתנן נמי התם ובגמרא מנ"ל דתניא רבי אומר נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה ונודעה החטאת אשר חטאו עליה ובכריתות כתיב לגלות ערותה עליה מה להלן זדונו כרת ושגגתו חטאת אף כאן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ובשגגת ע"ז שהורו בית דין ועשו הקהל על פיהם בעינן נמי העלם דבר עם הוראת מעשה כדתנן נמי התם וילפינן בגמרא נאמר כאן מעיני הקהל ונאמר להלן בפרשת שלח לך בהעלם ע"ז אם מעיני העדה וגו' מה מעיני דפרשת ויקרא העלם דבר עם שגגת מעשה כדילפינן ישגו ונעלם אף מעיני דשגגת ע"ז העלם דבר עם שגגת מעשה וקרבן שגגת הוראת ע"ז הוא פר לעולה ושעיר לחטאת מכל שבט ושבט כדכתיב ועשו כל העדה פר בן בקר וגו' ושעיר עזים אחד לחטאת ובשגגת ע"ז הכתוב מדבר כדכתיב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה מצוה אחת שהי' ככל המצות מה עובר על כל המצות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים אף מצוה זו כן ואי זו זו ע"ז כדכתיב אשר דבר ה' אל משה אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה מן היום וגו' מגיד שכל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כלה ובכל מה שנתנבאו הנביאים כדכתיב מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם ובפ' כהן משיח תנא דבי רבי ישמעאל אמר קרא אשר צוה ה' אליכם ביד משה אי זו היא מצוה שהיא בדיבורו של הקב"ה וצוה על ידי משה. הוי אומר זו ע"ז דאנכי ולא יהיה לך דהיינו ששמעו מדיבור הקב"ה וצוה על ידי משה בכמה מקומות בתורה כגון לא תשתחוה לאל אחר דלא שמענו אלא מפי משה וקרבן שגגת הוראת שאר כריתות הוא פר חטאת לכל שבט כדכתיב והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת ותנן פרק קמא הורו ב"ד ועשו כל הקהל או רובן על פיהם מביאין פר ובע"ז פר ושעיר דברי ר"מ ר' יהודה אומר י"ב שבטים מביאים י"ב פרים וי"ב שעירים דקסבר צבו' מביאין פר ולא ב"ד דכתיב והקריבו הקהל וכל שבט ושבט איקרי קהל כדילפינן בגמרא מדכתיב ויאמר אליו הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל וגו' מאן אתיליד ליה ההוא שעתא בנימין ש"מ ה"ק רחמנא מתיליד לך השתא קהל אחרינא אלמא בנימין לחודיה איקרי קהל וכיון דקהל דכתיב גבי שאר כריתות הוי שבט כדאמרינן עדה דכתיב גבי שגגת ע"ז נמי הוי שבט. והפרים והשעירים הם נשרפים כדכתיב בפר העלם דבר דכתיב והוציא את הפר ושרף אותו וגו' ותנן פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים וכו' דהיינו שעירי ע"ז שהוקשו לפר העלם לכל דבריהם כדתניא פרק ב"ש ועשה לפר כאשר עשה לפר החטאת כן יעשה לו לפר זה פר כהן משיח האמור בפר' החטאת אלו שעירי ע"ז להביאן כדין פר העלם לטעון הזאה על הפרוכת ועל מזבח הזהב ולישרף חוץ לג' מחנות לפי שבמקומו לא נתפרשו הלכותיו בפרשת שלח לך. בין שעשו כל ישראל שבארץ ישראל על פי ב"ד שהורו בין שעשו רוב ישראל בין רוב השבטים מביאים כמנין כל השבטים פר לכל שבט ושבט ושעיר לכל שבט בע"ז אף אלו שלא חטאו מביאין על ידי החוטאים כרבי יהודה דתנן רבי יהודה אומר שבעה שבטים שחטאו מביאין ז' פרים ושאר שבטים שלא חטאו מביאין על ידיהם פר ובגמרא מ"ט דר' יהודה קסבר ד' קהלי כתיבי מעיני הקהל והקריבו הקהל דלימא קרא מעיני קהל והקריבו קהל מאי הקהל תרי הקהל הרי ארבע וחטאת הקהל לא קא חשיב דהא לא כתיב לא בהקרבה ולא בהוראה חד לחייב על כל קהל וקהל פר דשבט אחד איקרי קהל כדאמרי' וחד להוראה תלויה בב"ד ומעשה תלוי בקהל כדכתיב הקהל ועשו דמשמע הוראה תלויה בב"ד ומעשה בקהל וחד לגרירה דשאר השבטים שלא חטאו נגררין אחר החוטאים ומביאים על ידיהם פר וחד לשבט שעשה בהוראת בית דינו ועשה אותו השבט על פיהם לרבי יהודה וחכמים אומרים אין חייבין אלא על הוריית בית דין הגדול כדכתיב עדת ישראל ישגו ולא עדת אותו שבט ועדת ישראל היינו סנהדרין של ישראל דהיינו בית דין הגדול ורוב ישראל אפילו הן מיעוט שבטים ורוב שבטים אפילו הן מיעוט ישראל הוא דמיגררי שאר שבטים בתריהו דלייתי כולהו פר כל שבט אבל שבט אחד אפילו עשו בהוראת ב"ד הגדול לא מגררי בתריהו שאר שבטים אלא לר' יהודה אבל חכמי' פליגי עליה בהא וסברי דשבט אחד ואפילו ב' או ג' דהוו מיעוט לא מגררי בתריהו שאר שבטים ואין מביאין פר אחד דאף על גב דס"ל דשבט אחד איקרי קהל אפי' לחכמים דפליגי אר' יהודה היינו להביא כל שבט פר כשהם רוב ישראל או רוב שבטים ומגררי בתריהו שאר שבטים כדאמ' לר"ש בן אלעזר דכתיב מעיני הקהל דמשמע מיעוטא וכתיב כי לכל העם דמשמע רובא ולא מיעוטא הא כיצד שבעה שבטים והם מיעוט ישראל או רוב ישראל והם מיעוט שבטים ורבי יהודה ורבנן משמע דמודו בהא דר"ש בן אלעזר לענין דלא מגררי שאר שבטים בתריהו אלא כשחטאו רובא כי האי אבל רשב"א סבר דאפי' בלא גרירא לא מחייבי ב' או ג' שבטים אלא כי הוו רובא דשבטי' או רובא דישראל חייבין ב"ד להבי' פר ושעיר.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ב"ד </b> שנסתפק להם אם שגגו בהוראה או לא אינם חייבים באשם תלוי כדכתיב ונודעה החטאת עד שיודע ואחר כך יתחייבו בקרבן בד"א שב"ד חייבין והעושים על פיהם פטורים מן הקרבן כשיהיו בית דין הגדול כדכתיב עדת ישראל ישגו דהיינו בית דין הגדול והאי דכתב הרב ב"ד חייבים היינו שחייבים ב"ד להביא מכל שבט ושבט כדא' לרבי יהודה דשבט איקרי קהל ור"ש הוא דבעי נמי דיביאו ב"ד פר אבל לרבי יהודה לא מיחייבי ב"ד להביא אלא מכל שבט ושבט והאי דאמרינן ב"ד חייבין היינו לאפוקי דאותם שחטאו לא מיחייבי אלא ב"ד מכל שבט כדאמרינן ובעינן שיהיה עמהם ראש ישיבה שיהיו כולם ראויים להוראה ויטעו כולם או רובם ויאמרו מותרים אתם ויעשו כל הקהל או רובו על פיהם שוגגים ויורו לבטל מקצת ולקיים מקצת כדנילף בסמוך:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הוראת </b> ב"ד של אחד מן השבטים אפילו אינם עוקרין כל גוף מגופי תורה אינה הוראה אלא כל מי שחטא מביא חטאת דבית דין הגדול של כל ישראל בעינן כדילפינן ואם לא היה מופלא שבדיינים עמהם או אחד מהב"ד אינו ראוי להוראה אין הוראתם הוראה וחייב חטאת כל מי שחטא כדתנן במתניתין פרק קמא או שלא היה מופלא שבדייני' שם אע"ג דלא הוה מסנהדרין עצמן דאלו הוה מסנהדרין עצמן אפילו קטן שבכולם לא היה שם לא הויא הוראה מעליא מדכתיב אם כל עדת ישראל ישגו איתא לכולה סנהדרין הויא הוראה ואי לא לא והאי מופלא נצטרך לצאת לדרך ומינו אחר במקומו או זקן שאין לו בנים ובגמרא מנא לן תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה אמרו הורו בדבר שהצדוקין מודים בו פטורין מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו לא היה מופלא של בית דין שם נמי פטורין מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו ובשאין אחד מהן ראוי להוראה ילפינן במתניתין מדנאמר כאן עדה ונאמר להלן עדה ושפטו העדה והצילו העדה דהיינו סנהדרין מה להלן ראויין להוראה אף כאן עד שיהיו כולם ראויין להוראה והתם מנא לן אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא ונשאו אתך בדומין לך שיהיו ראויין להוראה. וכן ידע אחד מהם שטעו ואמר להם טועים אתם שם במשנה וטעמא משום דלא הויא הוראה מעליא דבעינן עד שיורו כולן כדאמר רבי יונתן מאה שישבו להורות אין חייבין עד שיורו כולן דכתיב אם כל עדת ישראל ישגו עד שישגו כולן ואף על גב דאותבינן עליה וסלקא בתיובתא. לא אמר להם טועים אתם אלא שתק כגון שהרכין בראשו הויא הוראה ואלו ששתקו אף על פי שעשו על פי אלו שהורו חייבים שלא תלו בבית דין שם בריתא האי הוא דחייב שלא תלה בבית דין דהא ידע שטעו הא אחר פטור. וכן אם לא אמרו מותרים אתם לא מיקרי הוראה שם ריש מכילתין מימרא דשמואל עד שיאמרו מותרים אתם רב דימי אמר עד שיאמרו מותרים אתם לעשות מאי טעמא לפי שלא נגמרה הוראה ואיכא דאמרי אמר שמואל עד שיאמרו מותרים אתם לעשות ותניא נמי הכא כדמייתי' התם. וכן אם הורו ועשו מיעוט הקהל על פיהם כל אחד מהם מביא חטאתו ואף על גב דתנן והלך היחיד ועשה על פיהם פטור והתולה בבית דין פטור היינו לרבי יהודה אבל לרבנן סברי דיחיד שעשה בהוראת בית דין חייב חטאת כדתניא מיעוט קהל שחטאו חייבים שאין בית דין מביאין על ידיהם פר רוב קהל שחטאו יכול יהו פטורין בשגגת מעשה הואיל וב"ד מביאין על ידיהם פר כשעושים על הוראת ב"ד תלמוד לומר מעם הארץ אפילו רוב חייבים בשגגת מעשה גרידתא דמייתו כל חד כשבה או שעירה דהאי דכתיב מעם הארץ בשגגת מעשה הוא דכתיב ומדמהדר על מיעוט דמחייבי בשגגת מעשה ובסוף מהדר על רובא לחיוביה בשגגת מעשה משום דבהוראת בית דין פטורים ובית דין מביאין על ידיהם שמע מינה מיעוט בהוראה חייבים כשבה או שעירה דרוב ישראל בעינן כדאמ' ואף על גב דהכא תניא בית דין מביאין על ידיהם פר דאתי כרבי מאיר אפילו הכי שמעינן מיהא דרוב צבור בעיא כשעשו על הוראת בית דין להתחייב בפר ולהיות פטורים כל אחד מן החוטאים להביא חטאת. הסנהדרין עצמן שעשו בהוראתן אינם מצטרפין שם בית דין משלים לרוב צבור קמיפלגי דרבנן סברי דמחייבי חוטאים כשבה או שעירה דאין ב"ד משלים לרוב ישראל דהוראה תלוייה בבית דין ומעשה בקהל. עשו רוב אנשי ארץ ישראל על פיהם אפילו הם שבט אחד בית דין חייבין והעושים פטורים שם אמר רב אסי הלך אחר רוב יושבים בארץ ישראל דכתיב ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים מכדי כתיב וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים למה לי שמע מינה הני הוא דאיקרו קהל דאות' שבח"ל אינם מן המנין וכן רוב השבטים אף על פי שהם מיעוט יושבי ארץ ישראל כדילפי' לעיל לרשב"א מדכתיב מעיני דמשמע מיעוטא וכתיב כי לכל העם בשגגה דמשמע רובא ושבט מנשה ואפרים הם שבט אחד לענין זה דאף על גב דכתיב כראובן ושמעון יהיו לי הא כתיב על שם אחיהם יקראו בנחלתם דמשמע דלנחלה הוקשו מנשה ואפרים לשאר השבטים שיהו נוטלים נחלה כשאר שני שבטים ולא לדברים אחרים הילכך אין מביאין שתי פרים דהא דחלוקים בדגלים ובנשיאים היינו כדי לחלוק כבוד לדגלים ולנשיאים ואם כן בשבט לוי הם שנים עשר דאיקרו קהל כדכתיב בכהנים ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>היו </b> העושים מרובים בשעת החטא ומועטי' בשעת ידיעה או איפכא הכל הולך אחר המעשה שם פשיטא מרובין ונתמעטו פלוגתא דרבי שמעון ורבנן דפליגי בפרק כהן משיח בחטאו כהן משיח ונשיא עד שלא נתמנו ואחר כך נתמנו הרי אלו כהדיוט דרבנן בתר חטא אזלי דכתיב אם הכהן המשיח יחטא פרט לקודמות דיחטא במשיחות הוא דמביא פר אבל אם כשחטא לא היה כהן משיח אין מביא פר וגבי נשיא נמי כתיב אשר נשיא יחטא כשהוא נשיא ולא כשיחטא והרי הוא הדיוט וכיון דהכא אזלינן בתר מעשה גבי הוראה נמי אזלינן בתר מעשה ואף על גב דנתמעטו בשעת ידיעה שמתו קצתם הוו רוב ואם היו מועטים ונתרבו כגון שמתו מן המרובין שלא חטאו לכ"ע פטורים דכי חטאו בפטור חטאו דמיעוט שעשו בהוראת ב"ד פטורין מפר וחייבין כל אחד בכשבה או שעירה.
+
+Halakhah 4
+
+<b>הורו </b> בית דין בחלב ואחר כך הורו בע"ז שם מיעוט בחלב ומיעוט בע"ז מהו כיון דאין איסורם ואין קרבנם שוה לא מיצטרפי או דילמא כיון דאידי ואידי כרת הוא מצטרף תיקו ואף על גב דסלקא בתיקו כתב הרב ז"ל דמצטרפין כיון דחזינן מיעוטי אחריני דמיעוט בחלב ומיעוט בדם דמצטרפי כדאמר' התם משום דאיסורן וקרבנן שוה ואף על גב דמיעוט בחלב ומיעוט בע"ז אין איסורן וקרבנן שוה אפילו הכי מוטב שיצטרפו ויביאו פר כל שבט משיביאו כל אחד קרבן חטאת דאיכא חשש טפי בהבאת חולין לעזרה כשיביאו כל אחד קרבן חטאת ממה שיביאו כל השבטים שנים עשר פרים כנ"ל והראב"ד ז"ל כתב דלא בית דין מייתו ולא צבור מייתו ר"ל לא ב"ד פר לכל שבט ולא צבור כל אחד מן החוטאים משום חשש הבאת חולין לעזרה אי נמי לא ב"ד מייתו אליבא דרבי מאיר ולא צבור מייתו אליבא דרבי יהודה כלומר דלא מיצטרפי ומוקמינן להו אחזקתייהו דמייתי כל חד חטאת כדיניה וכשהורו על החלב ועל ע"ז אפילו שלא בבת א' ואכלו מיעוט הקהל חלב ומיעוטן עבדו אותה ע"ז ואחר כך נודע לב"ד שהורו בטעות בשתיהן פשיטא דמיצטרפי כיון דהוי בידיעה אחת דעד כאן לא איבעיא לן אלא בשתי ידיעות אבל בידיעה אחת כיון דידעו דטעו רוב ישראל בהוראת בית דין אפילו הוו בשני איסורין חלוקין מיצטרפי כדאמ' ולא איבעיא לן אלא בשני ידיעות והיינו בבית דין אחד שהורו בחלב ובע"ז. אבל ב"ד א' בחלב ומת אותו בית דין וטעה אחר והורה בע"ז או אפי' בחלב אין אלו מצטרפין שם למאן דאמר בית דין מייתי לא תיבעי לך דהא ליתנהו ב"ד קמא כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר צבור מייתי מאי צבור הא קאי או דילמא ידיעה דההוא בית דין דהורו מעיקרא בעי' תיקו וכיון דסלקא בעיא בתיקו כתב הרב ז"ל דאין מצטרפין ולא יביאו השבטים פר וכל חד מן החוטאים נמי לא יביאו חטאת משום חשש דחולין לעזרה או איפשר דיביא כל אחד חטאת כדין מיעוט הקהל דכיון דלא מצינן למיפשט שיצטרפו להביא פר כל שבט א"כ אוקמי' להו אחזקתיהו דחייבין כל חד חטאת אבל בבעיא קמיתא דסלקא נמי בתיקו כתב דמצטרפין דומיא דשני מיעוטין דחלב ודם דאמרינן דמצטרפין דכיון דבעינן להא בעיא באם תמצא לומר דחלב ודם מצטרפי בהא נמי מצטרפי דכיון דהוי ספיקא דסלקא בתיקו אי מחייבי כל חד להביא חטאת או מצטרפי אמרינן דמצטרפי דומיא דהני מיעוטי אחריני מספקא אף על גב דבעיא לא איפשיטא. ידע אחד מן הקהל שטעו בית דין באותה הוראה ועשה על פיהם שעלה על דעתו שמצוה לשמוע דבריהם אף על פי שהם טועים חייב חטאת ואינו מצטרף למנין השוגגים המביאי' פר שטעו בהוראת ב"ד שם במשנה קמייתא הורו ב"ד וידע אחד מהם שטעה או תלמיד ראוי להוראה ועשה על פיהם חייב שלא תלה בב"ד ובגמרא תרתי למה לי תלמיד וראוי להוראה איצטריך סד"א תלמיד דגמיר וסביר תנא ראוי להוראה ממשנה יתירא שלא לצורך לאשמועינן דאפילו גמיר ולא סביר או איפכא משמע דוקא כי הני אבל דלא גמיר ולא סביר אין ידיעתו ידיעה ודאית ומצטרף לכלל השוגגים דהא דתנן וידע אחד מהם היינו מב"ד ואפילו אינו מהם אי הוי תלמיד וראוי להוראה כדאמר' אין אבל אחריני לא והא דלא חשיב מזיד להא ראוי להוראה ולא יביא חטאת הואיל דידע שטעו ב"ד היינו משום דטעה במצוה לשמוע דברי חכמים אפילו למיעבד איסורא. נתחלף לו חלב שהתירו ב"ד בשומן ולא ידע בהוראת ב"ד אלא שאכלו בשוגג חייב חטאת כאיכא דאמרי אמר רבא שוגג על פיהם הוא דתנן דפטור דלא הוי שוגג אלא על פי ב"ד ממש שהורו שמותר אבל אי הוה שוגג שלא ידע שהיה חלב חייב שאכילתו מפני שגגתו לא מפני הוראת ב"ד ואינו משלים לרוב דכתיב כי לכל העם בשגגה עד שיהו כולן בשגגה א'. וכן התולה בעצמו שחושב שדבר זה מותר ולא תלה בב"ד חייב חטאת כדתנן זה הכלל התולה בעצמו חייב בב"ד פטור ואמרינן בגמ' לאיתויי מבעט בהוראת ב"ד וכשהוא עושה על פי עצמו הוא עושה וכל שהוא חייב חטאת בפני עצמו אינו מצטרף לרוב השוגגים דרוב טועים בהוראת ב"ד בעי'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הורו </b> ב"ד להתיר דבר האסור בזדון ועשו הקהל בשוגג שם במשנה מזידין ועשו שוגגין מביאין כשבה או שעירה דלא הוי הוראה מעליא דאם כל עדת ישראל ישגו כתיב דבעינן שוגגין ב"ד דהאי עדת ישראל ישגו בב"ד משתעי ב"ד שוגגין ועשו מזידין הרי אלו פטורים דמזיד לאו בר קרבן הוא:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בית </b> דין ששגגו והורו לעקור גוף מגופי תורה ועשו כל העם על פיהם ב"ד פטורים מלהביא פר מכל שבט והעושים על פיהם חייבים כל אחד להביא חטאת שם פרק קמא במשנה הורו ב"ד לעקור את כל הגוף אמרו אין נדה בתורה אין שבת בתורה אין ע"ז בתורה הרי אלו פטורים הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת הרי אלו חייבים כיצד אמרו יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור יש שבת בתורה אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור יש ע"ז בתורה אבל המשתחוה פטור הרי אלו חייבים שנאמר ונעלם דבר ולא כל הגוף ובגמ' תנו רבנן דבר ולא שיעקר את כל המצוה כולה כיצד אמרו אין נדה בתורה וכו' ואימ' דבר כולה מילתא משמע דהורו לעקור את כל הגוף דהא לא כתיב מדבר ואימ' אפכא הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת פטורין הורו לעקור את כל הגוף חייבין תלמוד לומר ונעלם דבר בא ללמד דביטול מקצת וקיום מקצת חייב מאי משמע אמר עולא קרי ביה ונעלם מדבר דהאי מ"ם דונעלם שדי אדבר דמ"ם נדרשת לפניו ולאחריו וקרי ביה נעלם מדבר דמשמע מדבר ולא כל דבר חזקיה אמר מסיפיה דקרא דכתיב מכל מצות ולא כל מצות ובחד וא"ו היא דחדא מצוה משמע וקאמר מכל מצות ולא כל המצוה ורב אשי יליף דבר דבר מזקן ממרא דכתיב ביה מן הדבר ולא כל הדבר כדאית' התם ואמר שמואל אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודים בו אבל בדבר שהצדוקין מודין בו פטורין דלא הוי הוראה מעליא דזיל קרי בי רב הוא כיון דאיפשר ללמוד ולידע לא הוי שוגג אלא קרוב למזיד ואקשי' והא שומרת יום כנגד יום דאמרינן במתני' דחייב דונעלם דבר ולא כל דבר והא שומרת יום כתיב דכתיב וספר לה מלמד שסופרת אחד לאחד דהיינו יום כנגד יום ואוקמינן כגון דהורו דזבה לא הויא אלא ביממי כדכתיב כל ימי זובה אבל היכא דחזיא בליליא טהורה וה"ה לשומרת יום והוא הוראה בדבר שאין הצדוקין מודים בו והוצאה נמי דכתיבא כדכתיב לא תוציאו משא מבתיכם וכתיב אל יצא איש ממקומו דאל יצא בכליו משמע מוקמינן במושיט וזורק דלא כתיב בהדיא ומשתחוה דכתיב בהדיא לא תשתחוה לאל אחר אוקמי' דאמרי השתחויה גופה כדרכה הו' דאסור בפישוט ידים ורגלים כדכתיב וישתחוו לו אפים ארצה הא השתחויה דלית בה פישוט ידים ורגלים שריא והא לא כתיב בהדיא ואם הורו דאין חרישה בשבת או מלאכה אחד מן המלאכות הוו בעיא דרב יוסף התם אי אמרינן כיון דקא מודו ב"ד בשאר מלאכות דשבת הוי כביטול מקצת וקיום מקצת או לא ובעי' למיפשט מפשט' דמתני' דמוציא מרשות לרשות דהוי בטול מקצת ודחיה לה כדשניין מעיקרא דהוי בזורק ומושיט ואף על גב דהוי בלשון דחיה כיון דמכי מוקמינן למתני' כדאמרן לעיל פשטיה נמי בעיא דרב יוסף דהוי עיקר הגוף כיון דהורו דאין חרישה בשבת דכיון דהויא מלאכה באפי נפשה הוי עקירת כל הגוף כדאמרינן וגבי הוצאה דמושיט וזורק לא הוי עקירת כל הגוף כיון דמודים בהוצאה והני בכלל הוצאה נינהו וכן הורה שמותר לפרוש בקישוי אבר מאשתו נדה או שהאוכל דם הלב מותר הוי ביטול מקצת וקיום מקצת.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>והוראה </b> בטעות שדמו ששקעה החמה בשבת והתירו שיעשו מלאכה וזרחה להם החמה לא הויא הוראה אלא טעות וכל שעשה מלאכה חייב חטאת וכן אם התירו בית דין לינשא אשה שהועד בפניהם שמת בעלה אינה הוראה אלא טעות כדאמ' פרק האשה רבה ואף רבי אלעזר סבר דטעות הוא וכו' וכל שהוא טעות אין זה העלם דבר.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ב"ד </b> ששכחו עצמו של חטא שהורו בו אף ע"פ שהם יודעים שחטאו ואע"פ שמודיעים אותם העם מה שהורו בו אינם מביאים פר בהוראת ב"ד ואותם שעשו על פיהם חייבים שם פרק קמא דהוריות בריתא תלמוד לומר ונודעה החטאת אשר חטאו עליה והקריבו כלומר דצריך שידע החטאת שיהו יודעים על מה הורו אם על החלב אם על הדם ולא שידעו החוטאי' דלא סגי בידיעת החוטאים ורש"י ז"ל פירוש ולא שידעו החוטאים דלא סגי בידיעת החוטאים דאכלו חלב ודם וחד מינייהו בהוראה הוה ואפילו הכי פטורין דצריך שיוברר להם אותו חטא שעשו בהוראה דמשמע דאם ידעו העם והוברר להם מה שעשו בהוראה דהויא הוראה אף על פי שב"ד שכחו ולא ידעו השתא אלא על פיהם ולישנא דלא שידעו החוטאים משמע כפי' הרב דנראה שאפילו שידעו החוטאים ההוראה עצמה שעשו על פיהם אינה הוראה אם לא ידעו בית דין דבהם תלוי כדכתיב ונודעה החטאת והקריבו וגו'.
+
+Halakhah 5
+
+<b>ב"ד </b> שהורו בשגגה ונודעה להן שגגתן בין שהביאו כפרתן בין שלא הביאו העושה חייב אשם תלוי שם במשנה רבי אליעזר אומר ספק כלומר ספק אי כתולה בב"ד או תולה בעצמו ומביא אשם תלוי כיון שהוא בתוך ביתו היה לו לשמוע שחזרו ב"ד הלך לו למדינת הים פטור ואמר רבי עקיבא מודה אני בזה שהוא קרוב לפטור דהא ודאי תולה בבית דין שלא ידע חזרתם הואיל והלך לו והנבהל לצאת לדרך נמי פטור שם בגמרא אמר רבא החזיק בדרך איכא בין רבי עקיבא לבן עזאי דלרבי עקיבא כיון דטריד הוא לא הוה איפשר ליה לשמוע שחזרו בהם הילכך תולה בב"ד הוא ופטור:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הדיוט </b> מביא חטאתו שעירה או כשבה והנשיא שעיר וכהן משיח פר כדאמרינן בפרק א' והאי דכהן מביא פר היינו בהוראת עצמו ועשה בהוראתו כדתנן במשנה פרק הורה כהן משיח לעצמו שגג ועשה שוגג מביא פר שוגג ועשה מזיד מזיד ועשה שוגג פטור שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב"ד לצבור מה הוראת ב"ד לצבור אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה אף הוראת כהן משיח לעצמו אינו חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה כדמפרש בגמרא לאשמת העם הרי משיח כצבור וכי הורו ב"ד מזידין ועשו קהל שוגגין לא הוי הוראה והוי שגגת מעשה לחודיה והוו יחידין ומייתו כל חד כשבה או שעירה אבל כהן משיח כי הורה מזיד ועשה שוגג לאו דיניה כיחיד אלא פטור לגמרי דהכי אמרינן בפרק בתרא מעם הארץ פרט למשיח דאינו מביא קרבן בשגגת מעשה אלא בהוראת עצמו והיינו כשהוא מופלא דאי אינו מופלא לא הויא הוראתו הוראה מעליא דומיא דצבור ובשגגת מעשה לחודיה דמי ופטור כדאמר' וכן אינו חייב עד שיורה לבטל מקצת ולקיים מקצת דומיא דב"ד כדתנן התם הורה לעצמו ושכח מאי זה טעם הורה ואמר הריני עושה על דעת הוראתי הרי זה מביא פר שם מימרא דאביי ומהו דתימא כיון דאלו מתידע ליה מאי זה טעם הורה שמא היה חוזר בו ואימא כמזיד דמי ולא מחייב קרבן קמ"ל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הורה </b> לעצמו לבטל מקצת ולקיים מקצת בע"ז שם תניא משיח בע"ז רבי אומר בשגגת מעשה וחכמים אומרים בהעלם דבר עם שגגת מעשה כשאר מצות ושוין שבשעירה דכתיב בפרשת שלח לך וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה רבי סבר חטא זה בשגגה יהא ורבנן סברי מי שחטאתו בשגגה יצא משיח שאין חטאתו בשגגה אלא בהעלם דבר דהכי משמע וכפר הכהן על הנפש השוגגת דיביא שעירה בשגגת מעשה מי שחטאו בשגגה בשאר מצות יצא משיח שאין חטאתו בשגגה בשאר מצות בשגגת מעשה אלא בהעלם דבר עם שגגת מעשה דעל שגגת מעשה לחודיה פטור לגמרי ומנ"ל דבשעירה דכתיב ברישיה דהאי קרא ואם נפש אחת אחד יחיד ואחד נשיא ואחד משיח בכלל נפש אחת הן וקבע להם שעירה דבשאר עבירות מביא כשבה או שעירה ובזו קבע לו שעירה דכתיב עז בת שנתה לחטאת.
+
+Halakhah 4
+
+<b>הורה </b> כהן המשיח עם בית דין ושגג הוא והם בהוראה מתכפר לו עם הצבור כיון שלא סמך בשעת מעשה על הוראתו לבדה שם במשנה הורה עם הצבור ועשה עם הצבור מתכפר לו עם הצבור לפי שבדברים הרבה שוה משיח לבית דין בהוראת ביטול מקצת והעלם דבר עם שגגת מעשה דכתיב בכהן משיח על חטאתו אשר חטא דמשמע דכי חטא בפני עצמו הוא דיביא בפני עצמו הא אם חטא עם הצבור מתכפר לו עם הצבור. הורה עם ב"ד בשגגה הם בדם והוא בחלב מביא פר לעצמו שם בריש מתניתין הורה בפני עצמו ועשה בפני עצמו מתכפר לו בפני עצמו והיינו כגון שהורה הוא והם בתרי איסורי דאי הורה בפני עצמו ולא הורו ב"ד כלל לא איצטריך למיתני דחייב להביא פר דמקרא מלא הוא.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כהן </b> משיח שנסתפק לו אם שגג בהוראה עם מעשה או לא אינו מביא אשם תלוי אבל הנשיא מביא אשם תלוי שאין שגגתו תלויה בהוראתו שם במשנה אשם תלוי היחיד והנשיא ומשיח ובית דין פטורין כדא' התם בריש פירקין דכתיב באשם תלוי וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג מחטאתו מי שחטאתו ושגגתו שוה דהוי הכל בשגגת מעשה דהיינו יחיד יצא משיח שאין חטאתו ושגגתו שוה דאינו חייב בשגגת מעשה אלא עם העלם דבר כדילפינן לעיל. אי זהו נשיא האמור בתורה זה מלך שם ואי זהו נשיא זה מלך ת"ר נשיא יכול נשיא שבט כנחשון תלמוד לומר מכל מצות ה' אלהיו ולהלן הוא אומר למען ילמד לירא' את ה' אלהיו מה להלן שאין על גביו אלא ה' אלהיו דבמלך קמישתעי קרא כדכתיב שום תשים עליך מלך ותניא מלכי ישראל ומלכי בית דוד אלו מביאין לעצמן ואלו מביאין לעצמן דכיון דלא כייפי אהדדי קרינא בהו ה' אלהיו שאין על גביו אלא ה' אלהיו. ואי זהו כהן משיח זהו כהן גדול שנמשח בשמן המשחה לא המרובה בגדים שם במשנה וקרא כתיב אם הכהן המשיח ובגמר' תנו רבנן משיח יכול מלך תלמוד לומר כהן אי כהן יכול מרובה בגדים תלמוד לומר משיח יכול משוח מלחמה תלמוד לומר המשיח שאין משיח על גביו מאי משמע המשיח המיומן שבמשוחים. ואפי' עבר מפני מום או זקנה וחטא בשגגת הוראתו מביא פר שם במשנה אין בין כהן משמש לשעבר אלא פר יום הכיפורים ועשירית האיפה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>נשיא </b> שעשה עם הצבור בהוראת ב"ד מתכפר לו בכלל העם שם פרק ב' בריתא נשיא חטא בפני עצמו מביא בפני עצמו חטא עם הצבור מתכפר עם הצבור משום דבשגגת מעשה בלבד הוא מביא שעירה והואיל וחטאתו בשגגת מעשה הוא כיחיד דעלמא הילכך כי חטא על פי בית דין עם הצבור דהוי העלם דבר עם שגגת מעשה מתכפר עם הצבור ועוד שכן מתכפר לו עם הצבור ביום הכיפורים ואם הצבור הם מועטים שהם חייבים כל אחד שעירה או כשבה והוא מביא שעיר ששעיר למלך במקום שעירה או כשבה להדיוט.
+
+Halakhah 9
+
+<b>נשיא </b> שנצטרע או עבר מנשיאותו הרי הוא כהדיוט שם במשנה כהן משיח שעבר ממשיחותו ואחר כך חטא וכן הנשיא שעבר מגדולתו ואחר כך חטא משיח מביא פר והנשיא כהדיוט ובגמרא מנה"מ דמשיח שעבר ואחר כך חטא דמביא פר דכתיב והקריב על חטאתו אשר חטא פר וגו' מלמד שמביא חטאתו משעבר ובנשיא כתיב אשר נשיא יחטא כשיחטא והוא נשיא ולא כשיחטא והוא הדיוט. חטא כשהוא נשיא ועבר מגדולתו הרי זה מביא שעיר שם במשנה כהן משיח שחטא ואחר כך עבר ממשיחותו וכן נשיא שחטא ואחר כך עבר מנשיאותו כהן משיח מביא פר והנשיא מביא שעיר ובגמ' מפרש דלא איצטריך גבי משיח למיתני דאם חטא ואחר כך עבר דמביא פר דהא עבר ואחר כך חטא נמי מביא פר כדילפינן אלא אגב נשיא נקטיה ונשיא מביא פר דכתיב אשר נשיא יחטא והרי חטא כשהוא נשיא וכתיב על חטאתו אשר חטא כשעת חטאתו הוא מביא. חטאו עד שלא נתמנו אף על פי שלא נודע להם אלא אחר שנתמנו הרי אלו כהדיוטות דכתיב אשר נשיא יחטא וכתיב אם הכהן המשיח יחטא עד שיחטאו כשהם במינויים שם במשנה ובבריתא אם הכהן המשיח יחטא פרט לקודמות שחטא ואחר כך נתמנה וכן גבי נשיא אשר נשיא יחטא פרט לקודמות דאינו מביא אלא כהדיוט. לפיכך כהן משיח שנודע אחר שנתמנה שאכל ספק חלב קודם מביא אשם תלוי דאף על גב דלעיל ילפינן דאין משיח מביא אשם תלוי כצבור הכא כיון דבודאי יחטא הוו כהדיוט קודם שנתמנה הכי נמי באשם תלוי. אכל חצי זית חלב כשהוא הדיוט וחצי כשהוא נשיא בהעלם אחד או חצי זית כשהוא נשיא וחצי זית משעבר אינו מצטרף ופטור שם בריתא מעם הארץ פרט לנשיא שאינו מביא כשבה או שעירה כעם הארץ והלא כבר יצא נשיא לידון בשעיר אמר רב זביד הכא במאי עסקינן כגון שאכל חצי זית חלב כשהוא הדיוט ונתמנה והשלימו ואחר כך נודע לו סלקא דעתך אמינא נצטרף וניתי כשבה או שעירה קמ"ל מעם הארץ פרט לנשיא דכי האי גונא לא מייתי כשבה או שעירה ושעיר נמי לא מייתי דהא לא מצטרפי כלל. אכל ב' חצאי זתים קודם שנתמנה ואחר שעבר הוי ספק שם בעיא דרבא נשיאות מהו שתפסק ולא איפשיטא בעיין:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..392052c2826763b93e03331e56f3e8a750d3745b
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,528 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Paschal Offering
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות קרבן פסח
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות קרבן פסח
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קנא </b> לשחוט הפסח בי"ד לחדש ניסן אחר חצות דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים ואין שוחטין אלא מן הכבשים או מן העזים בלבד זכר בן שנה כדכתיב זכר בן שנה מן הכבשים או מן העזים תקחו ואחד האיש ואחד האשה חייבים במצוה זו פרק האשה פליגי תנאי ונקטינן כרבי יהודה דאמר אשה בראשון שוחטין עליה בפני עצמה ובשני עושין אותה טפלה דכתיב במכסת נפשות מדלא כתיב אנשים אפילו אשה במשמע ובשני כתיב חטאו ישא האיש ההוא איש אין אשה לא. ומי שבטל מצוה זו בזדון ועבר ולא הקריב והוא לא טמא ולא בדרך רחוקה חייב כרת כדכתיב אשר לא טמא ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה וגו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> שוחטין את הפסח אלא בעזרה כשאר קדשים דכתיב בהו כי אם אל המקום וגו' אף בשעת התר הבמות לא היו מקריבין הפסח בבמת יחיד והמקריב לוקה דכתיב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך מפי השמועה למדו שזו אזהרה לבמת יחיד אפילו בשעת התר הבמות פרק קמא דמגלה תנן אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים ובגמרא פסחים ותו לא והא קתני סיפא כל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה אלא אימא כעין פסחים דקבע להם זמן.
+
+Halakhah 4
+
+<b>שחיטת </b> פסח אחר חצות דבין הערבים משמע משש שעות ולמעלה שהצל נוטה קרינא בין הערבים ואם שחטו קודם חצות פסול דאפילו בן בתירא דפוסל בנשחט בשחרית שלא לשמו בפרק קמא דזבחים מודה דלשמו נמי פסול דבין הערבים משמע כדאמרן ואין שוחטין אותו אלא אחר תמיד של בין הערבים יאוחר פסח שכתוב בו בערב ובין הערבים לתמיד שלא נאמר בו אלא בין הערבים ומשום האי טעמא גופא דכתיב בפסח בערב ובין הערבים קודמין לו קטרת ונרות דלא כתיב בהו אלא בין הערבים דכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה והאי בין הערבים אתרוייהו קאי. ואם שחטו אחר חצות קודם התמיד כשר פרק כל התדיר קודם התמיד כשר ואף על פי שלכתחלה מצוה לאחרו כדתניא יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים וגו' ויהא אחר ממרס בדמו עד שיזרק דם התמיד הואיל והוא קודם ואם נזרק קודם דם התמיד כשר דלכתחלה הוא דבעינן תמיד קודם הפסח כדאמרן:
+
+Halakhah 5
+
+<b>אזהרת רנד </b> שלא לשחוט הפסח ועדיין החמץ קיים שנאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי שלא יזבח הפסח ועדיין החמץ קיים ומניין שזבח זה פסח הוא דבר הלמד מענינו דכתיב בסיפיה דקרא ולא ילין לבקר זבח חג הפסח ועוד אי זהו קרבן שקרב ביום איסור חמץ זה פסח ומנין שבי"ד הכתוב מדבר שנאמר לא תשחט ולא ילין דורש בפרק תמיד נשחט לא תשחט אותם שעוברים בלא ילין ומי ששחט והיה לו כזית חמץ ברשותו לוקה והפסח כשר דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב. אחד השוחט ואחד הזורק את הדם וא' המקטיר האימורים אם היה לאחד מהם או לאחד מבני החבורה שאוכלים את הפסח כזית חמץ בשעת הקרבתו הרי זה לוקה שם פרק תמיד נשחט בריתא וזורק אתרבאי מדם זבחי דכתיב ודם זבחיך ישפך כרבי עקיבא במכילתא והקטרה נמי אתיא מדסמכיה ללא ילין כל שישנו בעבודות שלהן באזהרת הלנה ישנו נמי באזהרת חמץ הילכך מקטיר נמי עובר הואיל וישנו בהלנת אימורים דכתיב בהו נמי לא ילין חלב חגי ויש לאחד מבני החבורה הוי בעיא דרב אושעיא ופשיט ליה רב אמי מי כתיב לא תשחט על חמצך לא תשחט על חמץ כתיב דמשמע אפילו חמץ של אחד מבני החבורה אי הכי אפילו לאחד שאינו מבני החבורה בסוף העולם נמי אמר ליה אמר קרא לא תשחט ולא ילין לא תשחט על חמץ הנך דעבר עליה משום לא ילין וכל בני חבורה בכלל לא ילין מן הבשר הן דלא תותירו ולא ילין בחד קרא נינהו ולא מיחייב בעל החמץ אלא השוחט והזורק דלא תשחט אמר רחמנא דבני חבורה לית בהו מעשה וכל שהחמץ ברשות אחד מהם אפילו אינו בעזרה עמו כרבי יוחנן דאמר לא בעי' על בסמוך דאף על גב דלא חזינן ליה בשעת התראה הואיל דאשתכח דהוה ליה חמץ אחר התראה מיחייב.
+
+Halakhah 6
+
+<b>דם </b> הפסח טעון שפיכה כנגד היסוד פרק תמיד נשחט תנן וזורקו זריקה אחת כנגד היסוד ובגמרא מאן תנא בזריקה רבי יוסי הגלילי דכתיב גבי בכור ואת דמם תזרוק על המזבח דמו לא נאמר אלא דמם אלמא אחריני נמי משתמעי לימד על הבכור מעשר ופסח שמעינן מתן דמים שלא מצינו במעשר ופסח מתן דמים אלא כאן ומנא לן דטעונין יסוד אתיא זריקה זריקה מעולה כתיב הכא ואת דמם תזרוק וכתיב התם וזרקו בני אהרן מה עולה טעונה יסוד כדכתיב אל יסוד מזבח העולה אף פסח נמי טעון יסוד ואחר כך מפשיטין אותו כדתנן התם ומוציאין את אימוריו ומקטירן כל זבח לבדו דכתיב והקטירו ומשמע לבדו שלא יערב חלבים של קרבן זה בחלבים של קרבן זה אבל חלבי זבח אחד בעי' בבת אחת דכתיב והקטירם שיהא כולו כאחד כל האימורין של קרבן אחד. הקטרת אימורים בפסח נפקא לן מדכתיב בבכור ואת חלבם תקטיר חלבו לא נאמר אלא חלבם לימד על בכור ומעשר ופסח שטעונין אימורין לגבי מזבח כדילפינן גבי זריקה ובעל הזבח נוטל פסחו ועורו ויוצא לביתו בירושלם וצולהו ואוכלו לערב כדכתי' ואכלו את הבשר בלילה וגו':
+
+Halakhah 7
+
+<b>אזהרת רנה </b> שלא ילין אימורי פסח עד הבקר ואם הלינן הרי זה עובר בלא תעשה דכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר והוא הדין שאר אימורין של פסח וכתיב נמי לא ילין לבקר זבח חג הפסח והיינו בארבעה עשר שחל להיות בשבת דחלבי שבת קרבין ביום טוב אבל חל בחול אין מקטירין אותם בלילה שהוא י"ט בפרק תמיד נשחט רמי רב ספרא כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח לבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין ויקטירם בלילי י"ט ואף על פי שהיה חול יום י"ד והכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא ביום טוב ומשנינן הכא בי"ד שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קרבין ביום טוב ומדקשו קראי אהדדי על כרחין קראי גופייהו מוקמי אנפשייהו הכי.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הפסח </b> נשחט בשלש כתות שם במשנה הפסח נשחט בשלש כתות שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים קהל ועדה וישראל ואין פחותים משלשים בני אדם בכל כת וכת בגמרא אמר רבי יצחק אין הפסח נשחט אלא בשלשה כתות של שלשים בני אדם מאי טעמא קהל עשרה עדה עשרה ישראל עשרה מספקא לן דילמא בבת אחת צוה לשוחטו והיו בה שלשים או בזה אחר זה ג' כתות של עשרה בני אדם הילכך שלש כתות בעי' דדילמא בזה אחר זה קאמר ושל שלשים בעינן דילמא בבת אחת קאמר ואינו יכול לשוחטו בפחות משלשים הילכך בחמשין נמי סגיא דעיילי תלתין ונפקי עשרה ועיילי עשרה ונפקי עשרה דאי בהדדי קאמר הא איכא ואי בזה אחר זה ג' כתות קאמר הא איכא והיינו למצוה דבדיעבד אם שחטו כולן בבת אחת כשר דליכא עיכובא בהא. כל זמן ששוחטין ומקריבים קוראים הלוים את ההלל והא דאמרינן דאין שירה אלא על היין תרצו בתוס' דבשעת הקרבה אין אומרים שירה אלא על היין דמקרא דמשמח אלהים ואנשים הוא דילפינן בערכין ועיקר שתיה ושמחה הויא בשעת אכילה והכי נמי בקרבן לגבוה בשעת הקרבה הוא דקאמר דאין אומרים שירה אלא על היין אבל שלא בשעת הקרבה היו אומרים שירה בכמה דוכתין והכא בשעת שחיטה דוקא היו אומר' ועל כל קריאה תקיעה דבשעת תקיעה הויא שירה בפה כדילפינן התם מקרא ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים דמשמע תרוייהו בהדי הדדי. וחליל נמי מכה בשחיטת הפסח ודוחה שבת כדתנן פרק אין בערכין אף על גב דליכא כלי שיר מדאוריתא אלא חצוצרות וכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות וגו'. והכהנים עומדים שורות בכלי כסף וזהב ולא היה לכלים שהם המזרקים שולים משום גזרה דרבנן שלא יניחום ויקרש הדם. ונותן הכוס לחברו עד שזורק שיעסקו רבים במצוה והקרוב למזבח שופכו כנגד היסוד כדאמר' לעיל ומוציא את האימורין ונותנן בכלי שרת כדתנן התם ובגמרא אימא להקטירם על גבי המזבח ומליחה בעינן כדילפינן מליחה לכולהו במלח תמלח וגו'.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>חל </b> ארבעה עשר להיות בשבת שחיטת הפסח וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו דוחין השבת שאי איפשר לעשותן קודם השבת שהרי קבוע להם זמן כדכתיב במועדו פרק אלו דברים בפסח דוחין את השבת וכו' ובגמרא תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירא וכו' אמר להם נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד מה מועדו דתמיד דוחה את השבת אף מועדו דפסח דוחה את השבת ועוד קל וחומר ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת פסח שענוש כרת אינו דין שיהא דוחה את השבת ותמיד גופיה מנא לן דדוחה שבת דכתיב עולת שבת בשבתו מכלל דתמיד קרבה בשבת ומשום דבק"ו איכא פירכא מה לתמיד שכן תדיר וכליל איצטריך גזרה שוה ושאר דברים אינן דוחין את השבת כדתנן התם. שכח ולא הביא סכין בערב שבת לא יביאנה בשבת כדאמר' דאיפשר הוה להביאו מבעוד יום אלא נותנה בין קרני הכבש או בצמרו דמחמר כלאחר יד מפני המצוה מותר כיון דלאו אורחיה בכי האי מלאכה ואם הקדישו לא יביא סכין עליו מפני שהוא עבודה בקדשים בגמרא פריך והא קא עביד עבודה בקדשים וכתיב לא תעבוד בבכור וגו' ומשני דעבדי כהלל דלא מקדשי להו עד דמייתי להו לעזרה ובירושלמי אמרי דכל עבודה שלצורך הקרבן אין בה מעילה והתירו להקדיש פסח בשבת דקבוע לו זמן ומדאוריתא מותר להקדיש כל דבר.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>השוחט </b> את הפסח ונמצא בעל מום שוחט עד שיכשר אחד ואפילו בשבת פרק אלו דברים תנן שחטו ונמצא בעל מום חייב שחטו ונמצא טרפה בסתר פטור [בגלוי] חייב חטאת כיון ששחטו בשבת דשוגג הוא ולא אנוס דה"ל לבקוריה אבל טרפה בסתר הוי אנוס ובתרוייהו משמע דכיון דלא עלו לו דחוזר ושוחט אחר אפילו בשבת ואם לא הספיק עד שתחשך הוי אנוס ונדחה לפסח שני כדניליף לקמן אנוסין לפסח שני [בפ"ה] (ב"ה):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> שוחטין את הפסח אלא למנוייו דכתיב תכוסו על השה מלמד שמתמנין עליו כשהוא חי דתכוסו ובמכסת לשון מנין הוא כדכתיב את מכסת הערכך. יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר פ' האשה תנן אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי רבי יהודה ורבי יוסי מתיר ומפרש טעמיה דרבי יוסי בגמרא דכתיב איש לפי אכלו תכוסו דמשמע דעל איש אחד תשחטו ובלבד שיהיה ראוי לאוכלו כדכתיב לפי אכלו ולכתחלה לא ישחוט על היחיד דכתיב יעשו אותו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול פרק תמיד נשחט שחטו שלא לאוכלו פסול ובגמרא ת"ר כיצד שלא לאוכלו לשום חולה או לשום זקן ומנ"ל אמר קרא איש לפי אכלו תכוסו לפי אכלו פרט לזקן ולחולה ולערל וטמא ואפילו הן מנויין ואיתקש אוכלין למינויין כדכתיב אכלו תכוסו מה השוחט שלא למנויין פסול כדילפינן מבמכסת תכוסו דשנה עליו הכתוב לעכב אפילו חבורה ואין אחד מהם יכול לאכול כזית אין שוחטין עליו דכתי' איש לפי אכלו דבעינן לכל אחד כדי אכילה דהוי כזית ובדיעבד כשר כששחטו לאוכליו ושלא לאוכליו כדלקמן.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b> עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים משום קלות ראש כדתנן התם אבל עושין חבורה כולה נשים או עבדים כיון דאתרבו למנוייו או לערלים או לטמאים שם פרק תמיד וילפינן לה מדשנה עליו הכתוב במכסת תכוסו לעכב ורב אומר לשון סורסי הוא זה כאדם שאומר לחברו כוס לי טלה זה למימרא דבשעת שחיטה צריך לכוין למנוייו וערל וטמא אימעיטו מאיש לפי אכלו דכיון דלא מצו אכלי מיניה דהוו ערלים או טמאים חשיבי כולהו שלא לאוכליו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>שחטו </b> לאוכליו ושלא לאוכליו שם במשנ' לאוכליו ושלא לאוכליו למנוייו ושלא למנוייו למולי' ולערלי' לטמאים ולטהורים כשר ובגמרא מ"ט לשמו ושלא לשמו פסול לאוכליו ושלא לאוכליו כשר לשמו ושלא לשמו פיסולו בגופו של קרבן לאוכליו ושלא לאוכליו למנוייו ושלא למנוייו למולים ולערלים לטהורים ולטמאים אין פיסולו בגופו אלא בדבר אחר לשמו ושלא לשמו דהוי פסולו בגופו משום דאי איפשר לברר איסורו חלק שהוא לשמו וחלק שאינו לשמו אבל הני איפשר לברר חלק הראוי לאוכלו בצד אחד וחלק שאינו ראוי לאוכלו לצד אחר ועוד לשמו ושלא לשמו ישנו בד' עבודות והני אינן בארבע עבודות ועוד לשמן ושלא לשמן ישנו בצבור כביחיד ומחשבת אכילה לא שייכא בקרבן צבור דלא שייכא אלא בפסח ומשום הכי לא ילפינן לשמו ושלא לשמו מהני דכשרים לאוכליו ושלא לאוכליו למנוייו ושלא למנוייו למולי' ולערלים לטהורים ולטמאים וילפינן דמקצת אוכלין פסולין לא פסלי מדכתיב וכל ערל לא יאכל בו כולה ערלה פסלה מקצתה לא פסלה ולרב אשי דאמר דילמא האי וכל ערל משמע כל דהו ערלה כתב רחמנא זאת חוקת הפסח דעד דאיכא כולה ערלה לא פסלה וטומאה לא עשה בה מקצת טומאה ככל טומאה דאילו איטמי חד מאבריה האי דאיטמי שרפינן ליה ואידך אכלינן ליה והכי נמי אי איכא ד' גברי טמאים וד' טהורים לא פסלי להו טמאים לטהורים וכיון דבהני לא פסלי מקצת שאינן ראויין לאכול כערל וטמא שלא לאוכליו ושלא למנוייו נמי לא פסלי במקצת דכולהו מחד קרא נפקי דכתיב איש לפי אכלו וכיון דלא מצי אכלי ליה חשיבי שלא לאוכליו ואיתקשי אוכלין למנויין כדאמר' לעיל. שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים וערלים פסול שהזריקה חמורה שהיא עיקר הקרבן דלא כאתקפתא דרב אשי שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים פסול שם פלוגתא דרב חסדא ורבה אמר רבה מנא אמינא לה דתניא יכול יפסל ערל בני חבורה הבאים עמו וכו' ורב חסדא אדרבא לאידך גיסא ת"ל וכל ערל לא יאכל בו כולה ערלה פסלה מקצת לא פסלה בשחיטה אבל זריקה אפילו מקצתה פסלה וכי תימא ה"ה לזריקה דלא פסלה עד דאיכא כולה ערלה תלמוד לומר זאת חוקת הפסח זאת משמע בעבודה א' הוא דלא פסלה ערלות במקצת והיינו בשחיטה דהיא תחלה לעבודות אבל בזריקה אפילו מקצתה נמי פסלה ומאי חומרא דזריקה דלא מיקבע פגול אלא בזריקה שהיא סוף העבודה דקודם זריקה כל שעתא הוא בספק שמא יחשוב פיסול אחר ויפקיע שם פיגול ממנה ובתוס' כתבו על רב חסדא דאמר פסול מ"ש שחטו למולים ולערלים דכשר ותירצו דהתם יש מחשבת מולים בשחיטה אבל הכא לא פתיכי מולים בזריקה משמע דאי פתיכי מולים בזריקה נמי כשר והרב ז"ל כתב שאם זרק לשם מולים וערלים פסול ונראה שהתוספות כתבו זה לפי אוקמתא דרב אשי והרב ז"ל כתב כסתמא דתלמוד' דקאמר אליבא דרב חסדא אדרבה לאידך גיסא וכו' שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר פר' כיצד צולין זרק דמו שלא לאוכליו הפס' עצמו כשר ואדם יוצא ידי חובתו נימא כרבי נתן דאמר אכילת פסחים לא מעכבא אפילו תימא רבנן אין מחשבת אוכלים חולה וזקן בזריקה דכי כתיב איש לפי אכלו תכוסו אשחיטה כתיב כדילפי' לעיל.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מי </b> שהיה בריא בשעת שחיטה וחולה בזריקה או איפכא אין שוחטין וזורקין עליו עד שיהא בריא משחיטה עד זריקה בריתא שם והינו לכתחלה דבדיעבד אין מחשבת אוכלים בזריקה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>שוחט </b> אדם ע"י בנו ובתו הקטנים וע"י עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן פרק האשה תניא נמי הכי שה לבית משמע איש בעל הבית יקחנו לכל בני ביתו ואין צריך דעתו דאינן יכולין למחות ועבדו ושפחתו כנענים נמי על כרחן ימשכו אחריו דהם סמוכים עליו אבל אינו שוחט על יד בנו ובתו הגדולים ולא על יד עבדו ושפחתו העברים ולא על יד אשתו אלא מדעתן בשתיקה אבל מיחו לא ואפילו שפחה עברית דלא משכחת לה אלא בקטנה היוצאה בסימנים כיון דאין עליו לחנכה יכולה למחות שחט הוא עליהם ושחטו הן לעצמן אין לך מיחוי גדול מזה והא דקתני חוץ מן האשה היינו חוץ מן האשה וכל דדמי לה גדולים ועבדים דאם שחטו לעצמן הוי מיחוי.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>האשה </b> שהיא בבית בעלה שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל משל בעלה שם במשנה דמסתמא דעתה לימנות על של בעלה כל זמן שלא פירשה שיהא דעתה בשל אביה הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה תאכל במקום שהיא רוצה שמעת מינה יש ברירה דקס"ד דבמקום שתרצה בשעת אכילה תאכל ואמרינן הוברר דשחיטה וזריקה דהאי פסח שפיר איזדריק עלה דהאי אתתא ומשני מאי רוצה בשעת שחיטה ששאלו את פיה בשעת שחיט' ואמרה בזה אני רוצ' ורמינהי אשה רגל ראשון אוכלת משל אביה מכאן ואילך רוצה אוכלת משל אבי' רוצה אוכלת משל בעלה ל"ק כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה ומתני' בשאינה רדופה לילך תמיד לבית אביה הילכך בית בעלה חביב לה כשאר כל הרגלים ושייכא בתריה ורגל ראשון במקום שרוצה בשעת שחיטה כיון שאינה רדופה לילך ובריתא ברדופה הילכך רגל הראשון ודאי בתר אביה מכאן ואילך במקום שרוצה בשעת שחיטה דאם לא בררה בשעת שחיטה אינה אוכלת לא משל זה ולא משל זה. וכן יתום ששחטו עליו אפטרופסים יאכל במקום שהוא רוצה שם במשנה יאכל במקום שהוא רוצה ובגמרא שמעת מינה יש ברירה א"ר זירא שה לבית מכל מקום וכתבו בתוספות דשה לבית לאו דאוריתא ואף על גב דשלא למנוייו אסיר התם ילפינן מלא תאכלום לא תאכילום בשרצים ונבלות דהיינו בידים אבל כי האי גונא דהוי חנוך מצוה לקטנים שרי והכי נמי בבניו ובנותיו קטנים.
+
+Halakhah 12
+
+<b>עבד </b> של שני שותפין במשנה שם לא יאכל משל שניהם ואפילו המנהו האחד על פסחו דמי נתן רשות לחלק האחר לימנות על פסח זה ובגמרא והתנן רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל מתני' בדקפדי אהדדי שני הבעלים ואין אחד מהם רוצה ליהנו' מחלק חברו ושוחט כל אחד על חלק חברו וסבור שחברו אינו מקפיד אם יאכל חלקו משלו וחברו אינו רוצה ולכך לא יאכל משל שניהם דקפדי כל חד אחלקו שלא יהנה משל חברו ובריתא דלא קפדי. מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו ולא משל עצמו שם במשנה לא יאכל משל רבו דמסתמא לא הוי דעת רבו להמנות חלק החירות על פסחו ובגמרא הא משל עצמו יאכל והתניא לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו ל"ק כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה דחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש דכופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו והואיל ובידינו לשחררו הרי הוא כבן חורין ואוכל משל עצמו.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>עד </b> כמה נמנין על הפסח עד שיהא כזית לכל אחד דהוי שיעור אכילה ונמנין עליו ומושכים את ידיהם ממנו עד שישחט שם במשנה לעולם נמנין עד שיהא כזית לכל אחד ונמנים ומושכים ידיהם עד שישחוט רש"א עד שיזרוק הדם אמר אביי מחלוקת לימשך בההיא קאמר ר"ש עד שיזרוק דכתיב אם ימעט הבית מהיות משה אם באו לימעט ולימשוך ידיהם מהיות משה בעוד היותו לשה יתמעטו מהוויותה דהיינו קודם גמר עבודותיו ורבנן סברי מהיות משה מחיותה משה בעודה בחיים יתמעטו אבל לימנות דברי הכל עד שישחט דכתיב במכסת נפשות והדר תכוסו. נמנו עליו וחזרו ונמנו עד שאין לכל אחד כזית ראשונים שיש להם כזית אוכלים ופטורים מלעשות פסח שני ואחרונים אינם אוכלים וחייבין לעשות פסח שני פ' כיצד צולין בריתא פלוגתא דרבנן ור' נתן דסבר ואלו פטורים שכבר נזרק הדם ורבנן סברי דאכילה מעכבא. הממנה אחרים על חלקו שם במשנה כשאין בני חבורה ליתן לו את שלו ואמר טול אתה חלקך וצא ואכול אתה וחבורתך את חלקך דאית ליה להאי תנא דפסח נאכל בשתי חבורות ואחר שנחלק לכל חבורה חלקם אסור להוציא חלק חבורה לחבורה אחרת וכן לגרגרן נותנין חלקו בעיא שם ופשיטו לה מבריתא היו ידיו של אחד מהם יפות לישנא מעליא שממהר לאכול נותנין לו חלקו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האומר </b> לעבדו צא ושחוט לי את הפסח אף על פי שדרך רבו לשחוט טלה בכל שנה ושחט עליו גדי או איפכא יאכל ממנו שהרי לא פירש ממין פלוני. שחט גדי וטלה פרק האשה במשנה שחט גדי וטלה יצאו לבית השריפה שאין נמנין על שני פסחים שם במשנה שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון והשני ישרף ובגמרא והתניא אין נמנין על שני פסחים כאחד לאכול מאחד מהם שירצה דאין ברירה ודילמא לא הוה דעתיה על האי שאוכל ומשני מתניתין במלך ומלכה דאין מקפידים על סעודתם אם גדיים אם טלאים דיש להם רוב מעדנים הילכך אין כאן דין ברירה דתרוייהו ניחא להו ויאכלו מן הראשון והשני ישרף.
+
+Halakhah 2
+
+<b>האומר </b> לשלוחו צא ושחוט עלי את הפסח וקבע לו גדי או טלה שם במשנה שכח מה שאמר לו רבו יתנה שכח רבו מה שאמר לו שניהם יצאו לבית השריפה ופטורים מלעשות פסח שני דשחיטה וזריקה מעליתא היא חדא אהאי וחדא אהאי וקמי שמיא גליא ובגמרא אמר אביי ל"ש אלא ששכח אחר זריקה דהוה חזי לאכילה בעידנא דאזדריק והיה איפשר לברר אי זה של רב ואי זה של עבד אבל שכח לפני זריקה דכי אזדריק דם לא הוה חזי לאכילה דהא לא ידיעי מינוייו דידיה חייבין לעשות פסח שני. וכן באומר לעבדו צא ושחוט עלי וקבע לו ושכח יתנה שם במשנה שכח מה שאמר לו רבו ישחוט טלה וגדי ויאמר וכו' ובגמרא פריך טלה שלי מה שקנה עבד קנה רבו אמר אביי רועה הרגיל רבו אצלו דניחא ליה בתקנתיה ומקנה לעבד חד מינייהו על מנת שאין לרבו רשות בו והשתא מצי לאתנויי אם גדי אמר טלה שלי וכו'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>בני </b> חבורה שאמרו לאחד צא ושחוט עלינו ואמר הוא להם ואתם שחטו עלי ושחט הוא והם כולם אוכלים מן הראשון דהם שלוחיו והוא שלוחם והאחרון יצא לבית השריפה נלמוד מדין הבבו' האחרות אבל לא מצאתי בבא זו מפורשת לא במשנה ולא בברייתא. חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו הלך ומצא ושחט והם לקחו פסח אחר ושחטוהו אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלים עמו והשני ישרף דפסח בלא בעלים הוא דכיון דאמרו לו שחוט עלינו שוב אין יכולין להמנות על שלהן ואם שלהן נשחט ראשון הם אוכלים משלהם שהרי חזרו בהם מן האבוד והוא אוכל משלו שהרי לא נמנה על שלהן ואם אין ידוע אי זה נשחט ראשון או שחטו בבת אחת הוא אוכל משלו שלא נמנה על שלהן והם אינם אוכלים עמו דשמא שלהן נשחט ראשון ונמשכו מזה ושלהן יצא לבית השריפה שמא שלו נשחט ראשון ואין נמנין על השני ופטורים מלעשות פסח שני דממה נפשך בראשון שבהם נמנו ואכילה לא מעכבת דאף על גב דלרבנן דרבי נתן אכיל' מעכבא היינו היכא דמעיקרא בשעת זריקה לא חזי לאכילה משום טומאה או היכא שנמנו עד שאין כזית לכל אחד דליכא כזית לאחרונים אבל הכא אותו שנשחט קודם הוי חזי לאכילה לכולהו אלא שאינו ידוע שנתערב ולהכי כיון דראוי הוא לאכילה ובשר נמי ראוי אלא דאין ידוע אי זו היא לא מעכבא כדאמרינן. אמר להם זה אם איחרתי שחטו אתם עלי הלך ומצא הוא ושחט והם לקחו ושחטו אם שלהם נשחט ראשון כלם אוכלים ממנו ושלו ישרף דכיון שהמנוהו על שלהם הרי נמשך מן הראשון וחזר בו משליחותו ואם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלים משלהם שלא אמרו לו שחוט עלינו ואם אינו ידוע או ששחטו כאחת הם אוכלים משלהם שהרי לא אמרו לו שחוט עלינו והוא אינו אוכל משלו דשמא שלהם נשחט ראשון ונמנה עמהם שאמר להם שחטו עלי ושלו יצא לבית השריפה דשמא שלהם נשחט ראשון ונמשך משלו שהרי עשאן שלוחין ופטור מלעשות פסח שני דממה נפשך בראשון יצא. אמר להם ואמרו לו ומצא הוא ומצאו הם ושחטו כולם אוכלים מן הראשון דהם שלוחיו והוא שלוחם והשני ישרף דפסח בלא בעלים הוא ואם אין ידוע או שחטו כאחד שניהם ישרפו דאין ידוע אי זה מהם אחרון דלא נמנו עליו ופטורין מלעשות פסח שני דממה נפשך יצאו כולם בראשון שנשחט ואכילה לא מעכבא כדאמר'. לא אמר להם ולא אמרו לו אינן אחראין זה לזה אלא הם אוכלים משלהם והוא אוכל משלו כדתנן התם כל הני בבי בסוף פרק מי שהיה טמא.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>שתי </b> חבורות שנתערבו פסחיהם קודם שחיטה אלו מושכין להם א' מן הפסחים ואלו א' וא' מבני חבור' זו בא לו אצל זו וכל חבורה אומרת לאותו שבא אצלם אם שלנו הוא הפסח הזה ידיך משוכות משלך ונמנית על שלנו ואם שלך הוא ידינו משוכות משלנו ונמנינו על שלך דלעולם נמנין על הפסח ומושכין ידיהם ממנו עד שישחט וכן ה' חבורות של חמשה חמשה ושל עשרה עשרה כדתנן התם במתני' ועל כרחנו צריכין אחד מאלו לבא אצל אלו כדאמרינן ולא אמרינן כיון שעדיין לא נשחטו יחזרו וימנו אלו על האחד ואלו על השני משום דאסור למשוך כל בני החבורה מן הפסח להניחו בלא בעלים דכתיב ואם ימעט הבית מהיות משה מלמד שמתמעטין והולכין ובלבד שיהא אחד מבני החבורה קיים דאם ימעט משמע דאם רצו מתמעטין ונמשכין ומשמ' נמי דנשאר שיור ועכשיו דמושכין א' מבני חבור' זו לזו וא' מבני חבור' זו לזו מה נפשך א' מבני חבור' קיים.
+
+Halakhah 8
+
+<b>שנים </b> שנתערבו פסחיהם כל א' ממנה איש א' מן השוק על פסח שלו כל מקום שהוא ונעשו שתי חבורות של ב' ב' בני אדם וא"כ מתנה כל אחד מן הראשונים עם אותו שנמנה עם חברו ואומר אם שלי הוא פסח זה שמשכתי ידיך משוכות משלך שנמנית עם חברי ונמנית על שלי ואם זה שמשכתי הוא שלך שנמנית עמו ידי משוכות מאותו שלקחתי קודם ונמניתי על שלך ונמצא שלא הפסידו כלום ולכך הוצרך כל אחד להמנות אחד מן השוק דאם בא להתנות כשהן יחידים ואומר אם שלי הוא פסח זה ושלך שלך יפה בררנו ואם לאו הריני מושך ידי משלי ונמנה על שלך נמצא כשהוא נמשך משלו מניח פסחו בלא בעלים שעדיין לא נמנה אחר עליו ואנן בעינן שיור כשמתמעטין כדאמרן.
+
+Halakhah 9
+
+<b>חמשה </b> שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם כולם יוצאין לבית השריפה דאין ידוע מאי זה פסח עור זה ואותו פסח פסול הוא ברייתא פרק האשה ואמר אביי לא שנו אלא שנתערבו לאחר זריקה דבעידנא דאזדריק דם מיהא הוו חזו ארבעה לאכילה ומשום הכי פטורין מלעשות פסח שני אבל נתערבו לפני זריקה חייבין כולם שאין כאן כשר שלא נזרק הדם לאכילת בשר והיכא דפטורין הארבעה אף על גב דאיכא חד דלא נפיק לא איפשר לאיתויי פסח שני דהיכי ליעביד ליתי כולהו חד פסח וכו' כדאיתא התם דאלו פסח בשפיכה דנפקא לן מודם זבחיך ישפך ושלמים בזריקה ואף על גב דתניא כל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא היינו דיעבד אבל לכתחלה לא וכי תימא משום דלא יעשו מתנות כהלכתן היאך יכנס לידי ספק כרת לא היא שטוב הוא שידחה ספק כרת בשב ואל תעשה ממה שיעשו רובם שלא כהוגן כי כבר רובם עשו פסח:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>פסח </b> ששחטו בשינוי השם פסול דכתיב ועשית פסח שיהו כל עשיותיו לשם פסח שהם ד' עבודות שינוי בעלים מנין דכתיב ואמרתם זבח פסח שתהא זביחה לשם פסח ואם אינו ענין לשינוי קדש תנהו ענין לשינוי בעלים דכתיב הוא לעכב דמשמע בהויתו יהא. האומר לבני חבורה פסח ששחטתי עליכם שלא לשמו שחטתיו אם נאמן להם סומכים על דבורו כדאמ' בקידושין פרק האומר בההוא עובדא דההוא סמיא דאמר ליה אי מהימן לך דקאמר זינתה אשתך אפקה ואי לאו שורת הדין אינו נאמן כדתניא בהנזיקין דאי אמר זבחי' שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו אינו נאמן כדאמ' התם דאשכחיה ולא אמר ליה מידי ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה ולאביי כיון דאין בידו אינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח ויביא פסח שני.
+
+Halakhah 2
+
+<b>בשר </b> הפסח שנטמא ונודע לו קודם זריקה לא יזרוק את הדם פרק כיצד צולין משנה נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם ואמר רב אם זרק הורצה ואמרינן דאתי כרבי יהושע דאמר כל הזבחים שבתורה בין שנטמא בשר וחלב קיים או איפכא זורק הדם אבל לתנא דמתניתין אף על גב דחלב קיים אם זרק לא הורצה דאכילה מעכבא דכתיב איש לפי אכלו תכוסו ואיתקש אוכלין למנויין דאמר' דאם נשחט שלא למנוייו פסול דכתיב במכסת וכתיב תכוסו הכתוב שנה עליו לעכב ואם לא נודע לו עד שנזרק הדם הורצה שהציץ מרצה על שגגת בשר שנטמא ואינו מרצה על הזדון שם במשנה הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא הציץ מרצה ופטור מפסח שני ובגמרא טעמא דנזרק ואחר כך נודע הא נודע ואחר כך נזרק לא מרצה ורמינהי וכו' אמר רבינא טומאת הבשר בין בשוגג בין במזיד הורצה זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה דאכילה מעכבא כדאמר' והא דאמרינן פרק האשה רבה דמדאוריתא ציץ מרצה אטומאה ואזריקה בין בשוגג בין במזיד ואמרי רבנן דבמזיד לא הורצה לרבינא מזיד דזריקה ולר' שילא מזיד דטומא' נראה דהיינו לכל הזבחים דאכילה דידהו לא מעכבא כפרתן דאף על גב דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים אפילו הכי עיקר כפרה בדם אבל קרבן פסח דעיקריה לאכילה אתא זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה מדאוריתא כיון דלא הוה חזי לאכילה בשעת זריקה אבל בשוגג אף על גב דאיגלאי מילתא בתר זריקה דבטומאה היתה אפילו הכי בשעת זריקה שלא נודע עדין שנטמא הויא זריקה ראויה וכשאחר כך נודע שהיה טמא הפסח הציץ מרצה עליו כדאמר'. נטמאו מקצת האיברים שורף את הטמאים ואוכל את הטהורים נטמאו האימורין והבשר קיים זורק את הדם והבשר נאכל לערב שם במשנה נטמא חלב ובשר קיים זורק את הדם. נטמאו הבעלים אחר שנשחט לא יזרוק הדם שם סוף בריתא דר' יהושע נטמאו הבעלים במת לא יזרוק ואם זרק לא הורצה דרחמנא דחייה לטמא נפש בפסח לשני ואין הציץ מרצה בטומאה אלא כשנטמא טומאת התהום כדאיתא בדוכתיה.
+
+Halakhah 3
+
+<b>הפסח </b> שיצא מירושלם או שנטמא בי"ד ישרף מיד שם במשנה הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד ובגמרא בשלמא טמא כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף וגבי קדשים קלים הוא דכתיב האי קרא אלא יוצא מנ"ל דכתיב הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה שמא נכנסה דמה אל הקדש בהיכל ונפסלה כדכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' וא"כ הוא יפה עשיתם ששרפתם אותה או שמא חוץ למחיצתה יצאה חוץ לעזרה ודרשינן לה מקרא יתירא דכתיב פנימה ולא איצטריך אלא לומר שמא יצאה ולא היתה פנימה וא"כ יפה שרפתם אותה א"ל אהרן למשה פנימה היתה ולא יצאה הא למדנו שאם יצאת היה לו לשורפה אשכחן קדשי קדשים קדשים קלים מנין אלא כל פסולי דקדש בשריפה ל"ש קדשי קדשים ל"ש קדשים קלים גמרא גמירי להו הל"מ וחטאת דאהרן לא איצטריך לפרושי בה שריפה באנינות' וביציאתה אלא מעשה שהיה הוא דאשתעי. נטמאו הבעלים או מתו שם במשנה נטמאו בעלים או מתו שאין פסולו בגופו אלא מחמת דבר אחר שאין לו אוכלים תעובר צורתו וישרף בששה עשר ר' יוחנן בן ברוקה אומר אף זה ישרף מיד ובגמרא אמר רב יוסף מחלוקת שנטמאו בעלים לפני זריקה דמשום הכי חשיב רבי יוחנן בן ברוקה פסולו בגופו דלא אתחזי בשר לאכילה אבל נטמאו לאחר זריקה דאתחזי בשר לאכילה אפילו ר' יוחנן בן ברוקה מודה דפסולו מחמת דבר אחר הוא ובעיא צורה אבל לת"ק אפילו נטמאו קודם זריקה בעיא צורה דמ"מ לא בא פסול זה אלא מחמת דבר אחר ור' יוחנן אמר אף לאחר זריקה נמי פליג ר' יוחנן בן ברוקה ואזדא לטעמיה וכו' משכו ידיהם ונזרק דמו בלא בעלים ה"ל כנטמאו או מתו ותעובר צורתו זה הכלל כל שפיסולו בגופו ישרף מיד בדם או בבעלים תעובר צורתו שם בריתא וטעמא דעיבור צורה דכיון דאין פיסולו חמיר דאינו בגופו לא שרפינן ליה בביזיון עד שתעבור הימנו צורת בשר ובתוס' כתבו דשריפה מיד כפיסולו בגופו סברא היא ועיבור צורה כפיסולו מחמת דבר אחר סברא נמי היא לפיכך אם שחטו אחר שנודע שמשכו בעלים את ידם או מתו או נטמאו ונדחו לפסח שני הרי זה ישרף מיד בתוספתא פ"ה דאפילו רבנן דר' יוחנן בן ברוקה חשבי ליה פסולו בגופו כיון דשחטו בלא בעלים והא דישרף בנטמאו בעלים היינו כשנטמאו כולן אבל נטמאו מקצתן זכו טהורים בחלק הטמאים בתוספתא פ"ז בני חבורה שמתו או נטמאו מקצתן השאר אוכלים ואין חוששין ואם התחילו כולן לאכול ונטמאו מקצתן לא זכו טהורים בחלק הטמאים אלא ישרף חלק הטמאים. נטמא שלם או רובו שורפין אותו שם במשנה ומפרש טעמא בגמרא כדי לביישו ומעצי המערכה דאע"ג דאין יכול להנות מעצי הקדש לב ב"ד מתנה עליהם הואיל והזקיקוהו לשרוף לפני הבירה בפני הכל כדי לביישו שלא נזהר בפסחו לא הטריחוהו להביא מעצים שלו. נטמא מיעוטו וכן הנותר שורפין אותו בחצרותיהן מעצי עצמן כדתנן התם ובגמרא ת"ר מעצי המערכה בחצרותיהם אין שומעין להם דילמא פיישן מינייהו ואתי לידי תקלה משמע דאי לאו הכי שרי מדאוריתא דלב בית דין מתנה עליהם ואפילו מאן דלית ליה בעלמא לב בית דין מתנה עליהם הני מילי בקרבנות דקדושת הגוף אבל בקדושת דמים כולי עלמא מודו ואיפשר נמי דבלאו לב בית דין מתנה עליהם הוה שרי למשרפיה בעצי המערכה דהא קדשים נינהו וכיון דנטמאו דינן בשריפה מדאוריתא ומצי למשרפינהו מעצי הקדש.
+
+Halakhah 4
+
+<b>המפריש </b> נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה פרק מי שהיה טמא משנה המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה לשלמים והיינו בנשתיירה אחר הפסח כדתניא בתמורה פ' אלו קדשים דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא דאמרינן סוף פרק התודה מנין למותר הפסח שקרב שלמים דכתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אלא למותר הפסח אבל קודם הפסח יביא בדמיה פסח כדתניא התם וטעמא דלאחר הפסח תרעה ויביא בדמיה שלמים והיא עצמה אינה קרבה שלמים משום דמתחלה לא הוקדשה ליקרב היא עצמה ולא תימא ימכרנה כמות שהיא בלא רעיה כיון שמעולם לא נתקדשה קדושת הגוף דכיון דפסח קרב שלמים אחר הפסח כדילפינן היא עצמה היתה ראויה לשלמים אם תחלה הוקדשה לכך ולהכי בעי' דתרעה ותמכר וכן זכר בן שתי שנים דאינו ראוי לפסח ירעה ויביא בדמיו שלמים אף על גב דדחוי מעיקרו הוי דחוי דמתחלה לא נראה למה שהוקדש והרי הוא כקבוע שנדחה דאין עצמו קרב שלמים אלא דמיו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הפריש </b> פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו אלא לשם שלמים שם במשנה ובגמרא תנו רבנן המפריש את פסחו ומת אם בנו ממונה עמו דעדין יש לו בעלים יביאנו לשם פסח אין בנו נמנה עמו בפסח יביאנו לשם שלמים לי"ו דאין נדרים ונדבות קרבים ביום טוב ובעי' בגמרא דמית אימת וכו' אמר רבינא כגון שהפרישו אחר חצות ומתו בעלים אחר חצות בנו נמנה עמו יביאנו לשם פסח דהא חל עליה חיובא דפסח ברישא אין בנו נמנה עמו יביאנו לשלמים דהא חל עלי' אנינות ברישא ותו לא חיילא עליה חיובא דפסח והא דתנן שוחטין על האונן הני מילי היכא דחיילא חובת פסח ברישא והדר חל אנינות.
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש אחר יקרב איזה מהן שירצה לפסח והב' שלמים פרק ב' שעירי תניא מי שאבד וכו' יקריב אי זה מהם שירצה דברי חכמים ורבי יוסי אומר מצוה בראשון ופרק מי שהיה טמא תנן אמר רבי יהושע שמעתי שתמורת פסח קרבה ותמורת פסח אינה קרבה ואין לי לפרש אמר רבי עקיבא אני אפרש הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר בדמיו שלמים וכן תמורתו אחר הפסח קרב שלמים וכן תמורתו ובגמ' איתמר רבה אמר קודם שחיטה ולאחר שחיטה שנינו דוקא ולא זמן שחיטה דהיינו חצות ואשמועינן דאפילו היה אבוד בשעת חצות אם נמצא קודם שחיטת השני הוקבע לפסח וזה שלא הקריבו דחהו בידים ולכך לא יקרב עוד הוא שלמים ורבי זירא אמר קודם חצות ולאחר חצות שנינו דשעת חצות היא הקובעתו לפסח ואם נמצא קודם חצות קבעתיה חצות שהרי נראה וכי לא אקרביה דחייה אבל נמצא אחר חצות אפילו קודם שחיטה ליכא קביעות ולא דיחוי ויקריב אי זה מהם שירצה כדתניא פרק שני שעירי ונקטינן כרבי זירא דסתמא דתלמודא קאמר כהאי שמעתא פרק מי שהיה טמא ואלו בפסח היכא דאבד ונמצא אחר חצות קודם שחיטה קרב שלמים והא לא אתיא אלא כרבי זירא דאמר קודם חצות ואחר חצות שנינו אלמא פסח שהיה לפנינו בשעת כפרה ובלבד שיהא אבוד בחצות קרב שלמים והרב ז"ל כתב אם מצאו אחר ששחט פסחו הרי זה יקרב שלמים וכששניהם עומדים יקריב אי זה מהם שירצה ואם כן ר' עקיבא דאמר נמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וכו' נראה דפליג אדברי חכמים דר' יוסי דאמר יקריב אי זה מהן שירצה לפסח ונראה לישב דברי הרב ז"ל לכוין דברי חכמים ודברי רבי עקיבא דאם שניהם עומדים יקריב אי זה מהם שירצה ואם הקריב הראשון השני קרב שלמים ואם הקריב השני הראשון קרב שלמי' היכא דלא נמצא אלא אחר חצות אבל נמצא קודם חצות והקריב השני דחהו לראשון דחצות קבעתו ולהכי לא יקרב הראשון אלא ירעה עד שיסתאב וימכר וכו' והא דכתב הרב ז"ל מצאו אחר ששחט את פסחו הרי זה יקריב שלמים דמשמע כרבה דקודם שחיטה ולאחר שחיטה שנינו מצינן למימר דהכי קאמר כששניהם עומדים יקריב אי זה מהם שירצה והשני יקרב שלמים אם נמצא אחר חצות ואם נמצא קודם חצות נמי יקריב אי זה מהם שירצה אלא שאם הקריב הראשון אז השני קרב שלמים ואם הקריב השני הראשון ירעה עד שיסתאב כרבי עקיבא והיינו דכתב והשני יקרב שלמים שהוא אותו שהפריש אחר שאבד הראשון ואחר כך כתב מצאו אחר ששחט את פסחו הרי זה יקרב שלמים דהיינו הפסח הראשון ולא קראו שני ובבריית' נמי לא תני אלא יקריב אי זה מהם שירצה דברי חכמים ורבי עקיבא נמי מודה דאי זה מהם שירצה יקריב אפילו מצאו קודם חצות אלא דאם הקריב הראשון השני יקריב שלמים והיינו דכתב והשני יקריב שלמים ואם הקריב השני דחהו לראשון בידים וירעה עד שיסתאב כדאמר'. וכן אם המיר בזה הנמצא אחר שחיטה יקרב שלמים שם במשנה שמעתי שתמורת פסח קרבה ותמורת פסח אינה קרבה אמר רבי עקיבא הפסח שאבד וכו' וכן תמורתו אחר שחיטת הפסח קרב שלמים וכן תמורתו וכו' ובגמרא אמר רבא לא שנא אלא שנמצא אחר שחיטה והמיר בו אחר שחיטה שאפי' הפסח עצמו לא נדחה אבל נמצא קודם שחיטה שהוא עצמו נדחה אם לא הקריבו כדאמ' לעיל אע"פ שתמורתו לא נדחית בידים אינה קרבה שהרי מכח קדושה דחויה קא אתא איכא דמתני לה ארישא לא שנא אלא שנמצא קודם שחיטה והמיר בו קודם שחיטה וכו' איתיביה וסלקא בתיובתא דאפילו נמצא קודם שחיטה והמיר בו אחר שחיטה תרעה דתניא כשב מה תלמוד לומר אם כבש דהא לעיל מיניה כתיב ואם מן הצאן ובפרשה תחתונה כתיב ואם מן העז מכלל דעד השתא בכבש איירי דאין לך עוד בצאן אלא כבש אלא לרבות תמורת פסח אחר הפסח שקרבה שלמים יכול אף לפני הפסח כן תמורת הפסח שנמצא לפני פסח תהא קרבה שלמים תלמוד לומר הוא פסח הוא פסח כשר קרב ואין תמורתו קרבה ואי נמצא קודם שחיטה והמיר בו קודם שחיטה לא איצטריך קרא לאשמועינן הכי אלא אפילו נמצא קודם שחיטה והמיר בו אחר שחיטה אין קרב אלא תרעה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>פסח </b> שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת הפסח הרי הם כשלמים לכל דבר טעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק מה שאין כן בפסח שם פרק מי שהיה טמא אם כשב לרבות פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת פסח כגון תמורתו דאף על גב דדרשינן התם דאין תמורתו קרבה הא מוכח התם דכל היכא דפסח קרב גם תמורתו קרבה והא דאמרינן לעיל אם כבש לרבות תמורת הפסח לא איצטריך האי קרא אלא אסמכתא בעלמא דמזבחת פסח הוא דנפקא לן דמותר הפסח קרב שלמים ותמורה נמי מותר פסח הוא והאי אם כבש לעברה שנתו וכו' הוא דאתא כדאמרן. פסח שנתערב בשלמים יקריבו כולם שלמים נתערב בזבחים אחרים ירעו עד שיפול בהם מום שם במשנה הפסח שנתערב בזבחים שלשה טלאים אחד של פסח ואחד של אשם וא' של עולה ונתערבו כולם ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהם מכל מין דבכל חד אמרי' שמא מין זה היה יפה והמותר יפריש מביתו ויאמר על כל מין כל מקום שהוא מין זה מחולל על סלע זה אם היה יפה שבהם שוה סלע וכן לכל אחד בסלעו כדפי' רש"י ז"ל התם. נתערב בבכורות ירעו כולם שם במשנה נתערב בבכור רבי שמעון אומר אם לחבורת כהנים היה פסח זה יאכלו את כולם באותה לילה ויקריב פסח לשם פסח כל מקום שהוא אבל לרבנן דרישא דקאמרי נתערב בזבחים סתם ירעו ואמרינן בגמרא ולרבנן היכי עבדינן היכא דנתערב בבכור דאין לו פדיון דכתי' לא תפדה ואינו תופס את דמיו לצאת מקדושתו אלא נאכל לכהן במומו ופסח בר פדיון הוא ואינו נאכל בלא פדיון אמר רבא ממתין לו עד שיוממו ויביא בהמה שמינה ביפה שבהם ויאמר כל היכא דאיתיה לפסח תיחול עליה דהאי ומייתי בהנך מעות שלמים כדין מותר הפסח ואכיל לכל התערובות בתורת בכור בעל מום ואי זו היא תורתו אין נשחט ואין נמכר באיטליז וכו' משום גזרה כדאיתא בדוכתיה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>המפריש </b> פסחו עד שלא נתחייב ואחר כך נתחייב כגר ועבד וקטן שנתגייר או נשתחרר או הגדיל מקריבו לשם פסח דאין בעלי חיים נדחים כדילפינן בדוכתיה המפריש מעות לפסחו והותירו יביא המותר שלמים דמותר פסח שלמים כדילפי' מוזבחת פסח לה' וגו'. הממנה אחרים על פסחו ועל חגיגתו המעות שיקח מהם חולין פרק האשה ברית' ומפרשי' טעמא כרבי דתניא אם ימעט הבית מהיות משה החייהו מכדי אכילה ולא מכדי מקח אם ימעט הבית שיהיו המעות מועטין לבעל הפסח מהיות משה שאין לו במה לקנות צרכי הפסח ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו יקח מעות משכנו וימננו על פסחו ויקח מאותן המעות צרכי פסח כגון עצים לצלותו אבל אין רשאי למנות אחרים על פסחו ליקח מעות לשאר צרכיו והיינו מכדי אכילה ולא מכדי מקח דהיינו דברים אחרים של סחורה ורבי אומר אף מכדי מקח שאם אין לו מעות לשאר צרכיו ממנה אחר על פסחו ועל חגיגתו שבאה מחמת פסחו ומעות שבידו חולין שעל מנת כן הקדישו ישראל את מעות פסחיהן שאם רצה ליתנם במתנ' יתנם.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עצים </b> של צליית הפסח כפסח וכן מצה ומרור שהם מכשירי הפסח דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו שם רבה ורבי זירא חד אמר בעצים לצלייתו כולי עלמא לא פליגי דכגופא דפסחא דמו כי פליגי במצה ומרור רבנן סברי הא אכילה אחריתי היא ורבי סבר כיון דהכשרו דפסח הוא כפסח דמי וחד אמר במצה ומרור נמי לא פליגי דכיון דמכשירי פסח נינהו דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו כגופא דפסח דמי כי פליגי ליקח בו חלוק וטלית רבנן סברי מהיות משה אמר רחמנא החייהו משה עשה צרכי הפסח מן המעות ורבי סבר החייה עצמך משה ואף על גב דמקרא נפיק צריך לטעמא דעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן דקמשמע לן קרא דדעתו לכך:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קנב </b> לשחוט פסח שני מי שהיה טמא או בדרך רחוקה או שנאנס בראשון מביא פסח בארבעה עשר לחדש השני בין הערבים ושחיטת פסח זה מצוה בפני עצמה היא כדכתיב איש כי יהיה טמא לנפש ועשה פסח לה' ודוחה את השבת דכתיב ככל חקת הפסח וכתיב נמי במועדו. מי ששגג או נאנס פרק מי שהיה טמא משנה שם מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני שגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני אם כן למה נאמר טמא או שהיה בדרך רחוקה שאלו פטורין מהכרת ואלו חייבין בהכרת טמא ודרך רחוקה ושגג ונאנס פטורין מהכרת כך פירש רש"י והרב ז"ל פירש אלו פטורין מהכרת טמא ודרך רחוקה שנפטרו מפסח ראשון שנאמר בו כרת ונדחו לפסח שני שלא נאמר בו לשון כרת ובששגג או נאנס בראשון ולא עשה השני חייב כרת כי לשון התורה כל מי שלא היה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה פסח כלל חייב כרת והוא אמרו והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל וגו' ואם היה שוגג או אנוס אף בשני פטור דאנוס רחמנ' פטריה כדילפינן בדוכתיה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מי </b> שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו אף על פי שבא לערב לא הורצה כרב ששת דפליג ארב נחמן דמה טמא שספק בידו לעשות אי לאו דדחייה רחמנא דהא קמן קאי וקאסר ליה רחמנא לעשות אף דרך רחוקה שספק בידו לעשות שהיה לו שלוחים לשלח וקאמר רחמנא דאינו עושה ונדחה לשני.
+
+Halakhah 4
+
+<b>טמא </b> שיכול לטהר בפסח ראשון ולא טבל אלא ישב בטומאתו וכן ערל שלא מל עד שעבר זמן הקרבן הרי זה מזיד בראשון לפיכך אם לא עשה השני אפילו בשוגג חייב כרת שלא עשה הראשון דמה דרך רחוקה שאין יכול לבא בשעת שחיטה אף טמא שאין יכול לעלות מטומאתו בשעת שחיטת שני ברית' פלוגתא תנאי אי חייב כרת על הראשון ועל השני דאם שגג על אחד מהם והזיד בחברו חייב כרת אי חייב כרת על הראשון ולא על השני כר' נתן או אף על הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השני ורבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא דכתיב וחדל לעשות הפסח ונכרתה דלא עבר בראשון אי נמי קרבן ה' לא הקריב במועדו דכי משמש בד' לשונות וזה בלשון אי דרשינן ליה ולא קאי אלעיל מיניה לפרושי טעמא למלתא קמייתא כמו לשון דהא אלא מלתא אחריתי היא כמו כי יקרא כי תכלה וממאי דהא ישא כרת הוא דגמרי חטאו דהכא מחטאו דמברך ה' דהיינו מגדף דכתיב ביה כרת ואם לא הזיד בראשון ושגג בשני חייב כדכתב הרב ז"ל לעיל ושגג בראשון והזיד בשני נמי חייב דאית ליה נמי כרת בשני כדאמר'.
+
+Halakhah 5
+
+<b>כשם </b> שמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח כך מילת בניו הקטנים ועבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבת אותו דכתיב ומלתה אותו אז יאכל בו מילת זכריו ועבדיו אם יש לו בן ראוי למול או עבד למול אסור האב או האדון לאכול בפסח אלא אם כן מל אותו דכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו וגבי עבד כתי' ומלתה אותו אז יאכל בו האיש בעליו דאי משום עבד הא כתיב כל ערל לא יאכל בו ואם שחט קודם שימול אותם הפסח פסול [דאף על גב דמקצת ערלה לא פסלה בשחיטה כדילפינן לעיל (פ"ג) [פ"ב ה"ח] היינו מקצת ערלה דאחריני אבל ערלים דידיה מעכבי ליה מלאכול ואע"ג שלא שחט עליהם כדאמ' ופסלי נמי פסחו משעת שחיטה מדכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו (שמות יב, מח) ולא קאמר אז יאכל בו כדכתיב לעיל (שם מד) גבי עבד אלא אז יקרב לעשותו דהיינו שחיטה שהיא תחלת עשייה וגלי נמי אמילת עבד דלאו דוקא אכילה אלא כל שלא מל אותו קודם שחיטה נפסל הפסח אע"פ שמל אותו קודם אכילה] וכל טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו ודבר זה מפי הקבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים דטבילה לגיורת כמילה וטבילה לגרים דגמרינן טבילה לגרים מאבותינו בימי משה שטבלו דכתיב וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם ומה במקום שאין טעון כבוס כגון בעל קרי בעלמא טעון טבילה דכתיב ורחץ בשרו במים ולא כתיב וכבס בגדיו מקום שטעון כיבוס קיבול תורה דכתיב וכבסו שמלותם אינו דין שטעון טבילה. הקטן אין מילות עבדיו וטבילת שפחותיו מעכבתו מלימנות על הפסח דכתיב וכל עבד איש מקנת כסף להוציא את הקטן.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>גר </b> שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייבין לעשות פסח שני פרק מי שהיה טמא ברייתא פלוגתא דהני תלת תנאי דלעיל ואזדי לטעמייהו דרבי סבר פסח שני רגל בפני עצמו הוא כדכתיב קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני כדאמרן לעיל ואם שחטו עליו בראשון פטור דכיון דשוחטין על הקטן ונמנה על הפסח כדכתיב שה לבית אבות הרי פטור מלעשות פסח שני.
+
+Halakhah 8
+
+<b>נשים </b> שנדחו לפסח שני הרי פסח שני להן רשות פרק האשה פלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון דרבי יהודה סבר אשה בראשון שוחטין עליה בפני עצמה ובשני עושים אותה טפלה לאחרים דכתיב במכסת נפשות מדלא כתיב אנשים אשה במשמע וכתיב בשני חטאו ישא האיש ההוא איש אין אשה לא וכי תימא אפי' טפלה נמי בשני לא להכי אהני ככל חקת הפסח לטפלה בעלמא ונראה דסבר הרב ז"ל דהאי דקתני בשני עושין אותה טפלה לא איצטריך אלא היכא דחל ארבעה עשר בשבת בפסח שני דאלו בחול אפילו לרבי יהודה שוחטין עליה בפני עצמה אפי' הוי להן פסח שני רשות וכדכתב הרב בפרק שני דעושין חבורה שכולה נשים ואפילו בפסח שני. אי זו היא דרך רחוקה פרק מי שהיה טמא אי זו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח דברי רבי עקיבא ר' אליעזר אומר וכו' ובגמרא אמר עולא מן מודיעים לירושלם חמשה עשר מילין הויא מדקרי ליה תנא דידן דרך רחוקה לגבי פסח ואזיל לטעמיה דאמר אי זו היא דרך רחוקה כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה דהיינו מחצות היום ואילך דבין הערבים כתיב ביה כתמיד ותמיד אף על פי שנשחט בשש ומחצה זמנו מן התורה מתחלת שבעה ואילך שמתחלת חמה להתעקם כלפי מערב קצת וטעמא דתלינן בשעת שחיטה ולא בשעת אכילה משום דדרך גבי עשייה כתיב ובדרך לא היה וחדל מעשות הפסח היה בינו ובין ירושלם פחות מזה אינו בדרך רחוקה מפני שהוא יכול להגיע לירושלם אחר חצות כלומר אחר שעבר חצי היום שהוא תחלת שעה שביעית ואם לא הגיע מצד עיכוב ועבר זמן הקרבן הרי זה אנוס ואינו בדרך רחוקה כיון שהיה יכול להגיע בתחלת שעה שביעית שלא היו חמשה עשר מיל בינו ובין ירושלם בשעת הנץ החמה של יום ארבעה עשר דכתיב ובדרך לא היה וכיון שלא היה חמשה עשר מיל הרי לא היה בדרך רחוקה ואם היה העיכוב מפני גמלים וקרונות והוא היה מביא בניו ובני ביתו עליהם יש לו להשמט ולילך יחידי לשחוט ואם לא הלך אין זה אונס וחייב כרת דהוי מזיד אף על פי ששגג בשני ואם היה חולה ברגליו ולא יכול להגיע לעזרה עד שעבר זמן הקרבן הרי זה אנוס ואין בדרך רחוקה ונראה דאפילו היה רחוק יותר מט"ו מיל ורץ בסוסים ובפרדים והגיע בשעת שחיטה ולא שחט דהוי מזיד וחייב דתניא התם תנו רבנן היה עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים יכול יהא חייב תלמוד לומר ובדרך לא היה והלא היה בדרך ופי' רש"י יכול יהא חייב כרת אם לא הגיע לעזרה בשעת שחיטה כיון שהיה יכול להגיע בסוסים כדאמרן ת"ל ובדרך לא היה והלא היה דחוץ למודיעים דרך רחוקה היא משמע דמשום דלא הגיע הוא דאינו חייב הא אם הגיע בשעת שחיטה והזיד ולא שחט חייב. מי שהי' חבוש חוץ לחומת ירושלם והבטיחוהו לצאת לערב שוחטין עליו פרק האשה משנה וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורין שוחטין עליו ועל כולם אין שוחטין עליהם בפני עצמם ובגמרא אמר רבי יוחנן לא שנא דאין שוחטין על החבוש בפני עצמו אלא בית האסורין דגוים אבל בית האסורין דישראל כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם ממון א"נ כדתניא אם יקום והתהלך בחוץ וכי תעלה על דעתך זה מהלך בשוק וזה נהרג אלא מלמד שחובשין אותו עד שנראה מה תהא עליו ואם כן בית האסורין דישראל כיון דאבטחינהו מפקי ליה דכתיב שארית ישראל לא ידברו כזב וגו' ובית האסורין דגוים נמי ואם הוא לפנים בית פאגי שוחטין עליו בפני עצמם דמעיילי ליה מן הפסח בתוך בית האסורין לאכול דהא לפנים מירושלם הוא. אם שחטו על מי שהיה בבית האסורין של גוים חוץ לחומה ואחר כך יצא הרי זה אוכל ואם לא יצא פטור מלעשות פסח שני שהם שחטו עליו ונראה דכל שהוא בדרך קרובה אפילו חוץ לחומה בשעת שחיטת הפסח וזכו בשבילו ושחטו עליו שפטור מפסח שני אפילו שלא הגיע לפנים מן החומה בלילה ואם הגיע יאכל כיון שנשחט עליו אבל אם כששחטו וזרקו עליו היה בדרך רחוקה אף על פי שבא לערב לא יאכל וחייב בפסח שני שהרי היה בדרך רחוקה כרב ששת פרק מי שהיה טמא ולרב נחמן הורצה ופטור מן השני. וכן האונן והחולה והזקן שהם יכולין לאכול ושחטו עליהם שם במשנה שוחטין עליהם דאונן לאורתא חזי דאנינות לילה ליתא מדאוריתא אלא אנינות יום כדכתיב הן היום הקריבו יום אסור לילה מותר באכילת קדשים דגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת ולהכי שוחטין עליהם בחבורת אחרים ולא בפני עצמן שלא יביאו את הפסח למקום פיסול לפיכך אם אירע בהם פיסול שנטמאו במת ואינם יכולין לאכול פטורין מלעשות פסח שני הואיל ובשעת שחיטה ראויים היו ונזרק הדם עליהם:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אי </b> זהו טמא שנדחה לפסח שני כל מי שאינו יכול לאכול את הפסח בליל ט"ו בניסן מפני טומאתו פרק מי שהיה טמא תנו רבנן אלו שעושין את השני הזבים והזבות המצורעים והמצורעות ובועלי נדות והיולדות השוגגין והאנוסין והמזידין וטמא לנפש ושהיה בדרך רחוקה ואם כן דאף אלו עושין את השני למה נאמר טמא דאי בעי למיעבד בראשון לא שבקינן ליה אם כן למה נאמר בדרך רחוקה לפוטרו מן הכרת ותניא יכול לא יהו עושין את השני אלא טמא נפש ושהיה בדרך רחוקה זבין ומצורעים וכו' מנין תלמוד לומר איש איש כי יהיה טמא משמע כל טומאה מדלא כתיב לנפש ברישא אבל הנוגע בנבלה ושרץ וכיוצא בהם ביום י"ד הרי זה טובל ושוחטין עליו אחר שיטבול ולערב יאכל דמדכתיב טמא נפש ולא כתיב בעל קרי או טמא שרץ שמעי' מינה דלא פטריה אלא בטומאה אריכתא דלא חזי לאורתא וכל הני טומאות דמרבינן נמי הוי טומאה אריכתא כעולא דסבירא ליה דשוחטין על טמא שרץ ולא כרב יהודה דפליג עליה. וטמא מת שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח אף על פי שטבל והוזה עליו אין שוחטין עליו דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש מי לא עסקינן שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח ואפילו הכי אמר רחמנא לידחי ואף על גב דעולא אליבא דרבי יהודה דקאמר הכי מדקאמר מי לא עסקינן משמע דאיהו נמי סבירא ליה הכי ואע"ג דלערב הוה מצי אכיל רחמנא דחייה כיון דהוי טמא מת וגזרת הכתוב הוא דאין שוחטין עליהם דמדכתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא הא למחר מצו עבדי והיינו שחל שביעי שלו בערב הפסח במה דברים אמורים בשנטמא בטומאת מת שהנזיר מגלח עליהם אבל בשאר טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם שוחטין עליו אחר טבילה והזאה ולערב אוכל את פסחו וכתב הראב"ד ז"ל לא מצאתי לזה שורש אבל סברת עצמו הוא כיון שאלו אכל קדש בטומאה זו אין חייבין עליה כרת ולא קרבן אם הזה וטבל דין הוא שלא ידחה מפסחו ע"כ.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>זב </b> שראה שתי ראיות פרק האשה משנה זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי דכיון דאין טעון קרבן אף על פי שלא הערב שמשו הא חזי למיכל לאורתא ראה שלשה שוחטין עליו בשמיני שלו דאף על גב דלא חזי למיכל עד דמייתי כפרה שוחטין עליו אם חל שמיני שלו בערב הפסח ואפילו לא הביא כפרתו אלא לאחר מכן דמחוסר כפורים דחי עשה דהשלמה כדאמרינן בתמיד נשחט אין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטרת ונרות ומחוסר כפורים בערב הפסח כגון זב ששכח ולא הביא כפרתו קודם לתמיד ואם לא יביאנה לא יאכל בפסח דמחוסר כפורים אסור בקדשים וענוש כרת ואף על פי שטבל אתמול בשביעי שלו צריך לטבול מדרבנן אחר שהביא כפרתו דתנן בחומר בקדש האונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש ואוכל את פסחו לערב דיבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת ואף על גב דבעידנא דמיעקר עשה דהשלמה בהקרבת קרבנו לא מיקיים עשה דאכילת פסח דאינה אלא בלילה אפילו הכי ישחטו פסח עליו קודם שידחו עשה דהשלמה דשוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפורים לכולי עלמא אפילו לא יאכל לבסוף הואיל ובידו תלוי ופוטר מפסח שני אפילו לא אכל הילכך כשמקריב כפרתו מיקיים עשה דפסח דאז הוי ראוי לאכול שאם לא היה יכול להקריבה לא יהיה ראוי לאכול לערב והפסח פסול אי נמי עשה דחמיר דחי עשה הקל אפילו לא מיקיים עשה חמיר בעידנא דקא עבר עשה הקל כדמוכח גבי רבי אליעזר ששחרר עבדו וגבי שילוח הקן כדמייתי בתוספות פרק תמיד נשחט ואם ראה זוב אחר שנזרק הדם הרי זה פטור מלעשות פסח שני דבשעת זריקה הוה חזי כדתניא פרק כיצד צולין רבי יוסי אומר זב בעל שתי ראיות ששחטו וזרקו עליו בשביעי שלו ואחר כך ראה וכן שומרת יום כנגד יום וכו' פטורין מלעשות פסח שני דמדאוריתא לא מיטמו אלא מכאן ולהבא לא הזב בשביעי ולא שומרת יום בשני דמקצת יום עולה להם לספירתן הילכך לגבי פסח טהורים מעליא הוו בשעת זריקה וכן שומרת יום כנגד יום טובלת ביום וכו' שם בההיא משנה גופא שומרת יום כנגד יום שוחטין עליה בשני שלה דכיון שספרה מקצת היום מותרת לטבול ואף על פי שמחוסרת הערב שמש שוחטין עליה וכן ראתה שתי ימים שוחטין עליה בשלישי כדתנן התם ואם ראתה דם אחר שנזרק דם הפסח פטורה מלעשות פסח שני דבשעת זריקה הוה חזיא כדאמרינן גבי זב ואין שוחטין על הנדה בשביעי שלה שם תני תנא קמיה דרב אדא בר אהבה והזבה שוחטין עליה בשביעי א"ל זבה בשביעי מי חזיא וכו' רבינא אמר נדה תנא קמיה והנדה שוחטין עליה בשביעי א"ל נדה בשביעי מי חזיא אפילו למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ דחזי לאורתא נדה דאוריתא לשביעי הוא דטבלה עד שמיני דעבדא הערב שמש לא חזיא אלא אימא בשמיני פשיטא וכו' הקמ"ל בשמיני אין בשביעי לא כדתניא כל חייבי טבילות וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>מחוסרי </b> כפורים שחל יום הבאת קרבנותיהם בי"ד שוחטין עליהם ומקריבים קרבנותיהם בין קודם שחיטת הפסח בין אחר שחיטתו דעשה דפסח דוחה עשה דהשלמה כדאמרינן ואפילו אחר שחיטת הפסח דכיון דמסר קרבנותיו לב"ד דלא חיישינן לפשיעה כדרב שמעי' דאמר חזקה אין ב"ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו מעות שבשופרות.
+
+Halakhah 5
+
+<b>מצורע </b> שחל שמיני שלו בי"ד וראה קרי בו ביום טובל ונכנס לעזרת נשים ריש פרק כל הפסולים ופרק האשה בריתא מצורע שחל שמיני שלו להיות בערב הפסח וכו' אמרו חכמים אף על פי שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס מוטב יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת ור' יוחנן אמר דבר תורה אפילו עשה אין בו דכתיב ויעמוד יהושפט בקהל יהודה וירושלם בבית ה' נכח החצר החדשה מאי החצר החדשה א"ר שחדשו בה דברים הרבה דחצר החדשה היינו הר הבית וחדשו בהלכותיה דטבול יום אלא יכנס למחנה לויה וקרי לה חדשה מפני חידוש שחדשו והוסיפו על קדושתו בו ביום והכי גמיר רבי יוחנן מרביה ופרושי קא מפרש דברי חכמים ובתוספות כתבו דחצר היינו עזרת נשים כדמוכח ביחזקאל וא"כ משמע דמן התורה מותר טבול יום ליכנס לעזרת נשים ולכך טובל ומביא קרבנותיו כדאמר'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>טמא </b> מת שחל שביעי שלו בשבת אין מזין עליו ואע"ג דהזיה אינה אלא משום שבות העמידו דבריהם במקומם אע"פ שהדבר גורם לעתיד לעמוד במקום כרת וידחה לפסח שני מפני שהיום שהוא אסור בהזאה משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת וסברא היא נמי דיעמידו דבריהם דהא אפילו ידחו אכתי לא נעשית מצות פסח ושמא יחזור ויטמא ונמצא שלא הועיל לו מה שעבר על דברי חכמים ולכך מוטב שידחה לפסח שני.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ישראל </b> ערל שמל בערב הפסח שוחטין עליו אחר שמל שם פ' האשה אמר רבה מחלוקת וכו' אבל ערל ישראל ד"ה טובל ואוכל את פסחו לערב ותניא נמי הכי לא נחלקו ב"ש וב"ה על ערל ישראל שטובל ואוכל את פסחו לערב דליכא למגזר ביה משום שנה הבאה דהא אף בערלתו מקבל טומאה כשאר כל אדם ואם יש לו עכשיו טומאה הוא נזהר בה אבל גר שנתגייר ביום י"ד ומל וטבל אין שוחטין עליו מדרבנן שם במשנה פלוגתא דב"ש וב"ה דסברי ב"ה דהפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ובגמרא מחלוקת בערל גוי דב"ה סברי גזרה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד מי לא טבלתי ואכלתי וכו' ותניא נמי הכי בד"א וכו' והעמידו דבריהם במקום כרת כיון שבידו שלא לטבול עד שיבריא ולא יבא לידי חיוב כלל.
+
+Halakhah 8
+
+<b>נכנס </b> לבית הפרס מנפח ואוכל את פסחו וכן בית הפרס שנידוש טהור לעושה פסח דטומאתן לא הוי אלא מדרבנן כדאמר' ס"פ האשה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>אונן </b> ראוי לאכול פסחו לערב שם במשנה אונן טובל ואוכל פסחו לערב ואע"פ שעדין לא נקבר דאין אנינות מן התורה אלא ביום דכתיב הן היום הקריבו ואני אונן ואכלתי חטאת היום יום אסור לילה מותר וכתיב ואחריתה כיום מר וטבילה זו לא הויא אלא מדרבנן דהא לא נטמא אלא שהוא אונן על מתו שלא נקבר עדין ובפ' טבול יום מייתי להא מתני' ורמי לה אמתני' דתנן התם אונן אינו חולק לאכול לערב ואי מזמנו ליה אכיל ומשני רב אסי כאן שמת לו מת בי"ד וקברו בי"ד כאן שמת לו מת בשלש עשרה וקברו בארבע עשרה הילכך בפסח אוכל דאנינות לילה מדרבנן דלא העמידו דבריהם במקום כרת אבל לא בקדשים דגבי קדשים העמידו דבריהם במקום עשה דאכילת קדשים ומתני' דקתני אינו חולק לאכול הא אי מזמני ליה אכיל היינו שמת בשלש עשרה וקברו בארבע עשרה דיום קבורה גופיה דרבנן ולא תפיס לילו אפי' מדרבנן ומאן תנא אנינות לילה מדרבנן ר"ש היא כדתניא ואקשי' מדר"ש לר"ש ומשני רב מארי ואקשו ליה ואמר אביי ל"ק דר"ש אר"ש כאן שמת קודם חצות כאן שמת לאחר חצות דהא דקתני בבריתא פסח אינו בא באנינות בשמת קודם חצות דרחמנא דחייה מהאי קרא דמייתי בבריתא וזבחת שלמים ואכלת כשהוא שלם הוא מביא ולא כשהוא אונן ודקתני בפסחים טובל ואוכל פסחו לערב אלמא מייתי ליה אונן כשמת אחר חצות דקדמה חובת שחיטת פסח לאנינות ותו לא דחיא ליה אנינות מלשלם קרבנות ומיהו על כרחיך ש"מ אנינות לילה מדרבנן דאי מדאוריתא הא לא הוה אכיל נהי דקדמה חובת שחיטה לאנינות אבל חובת אכילה לא קדמה ליה ומנא תימרא דשני לן בין קודם חצות לאחר חצות דתניא לה יטמא מצוה לא רצה מטמאין אותו על כרחו ומעשה ביוסף הכהן וכו' ורמינהי ולאחותו מה ת"ל בנזיר כיון דכתיב לאביו ולאמו כ"ש לאחותו הרי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא ת"ל לא יטמא אלמא אתיא חובת דפסח ואסרה ליה ליטמא אלא לאו ש"מ כאן קודם חצות כאן לאחר חצות קמיתא במת קודם חצות דאפקעתיה אנינות מפסח ובתריתא באחר חצות דאתיא חובת פסח ודחיא למצות טומאה יום שמועה ויום ליקוט עצמות הוי כיום קבורה ואוכל בקדשים לערב שם פרק טבול יום בריתא וקאמר עלה הא גופא קשיא ותירצו לה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>מי </b> שחופר בגל לבקש מת אין שוחטין עליו שמא ימצא שם מת והרי הוא טמא בעת שחיטה פרק האשה משנה האונן והמפקח את הגל שוחטין עליהם בחבורת אחרים דמפקח עודנו בחזקת טהרה ועל כולם אין שוחטין עליהם בפני עצמם שמא יביאו את הפסח לידי פיסול שמא יטמא אונן למתו ומפקח גל ימצאנו מת לפיכך הואיל ובשעת שחיטה ראוים היו ונזרק הדם עליהם אם אירע פיסול בהם כדפי' פטורים מלעשות פסח שני חוץ מן המפקח את הגל ונמצא המת תחתיו שחייב לעשות פסח שני שהוא טמא מתחלתו בשעת שחיטה שהרי האהיל על הטומאה משעה שהתחיל לפקח ובגמרא מוקי לה רבי יוחנן בגל עגול דמתחלתו האהיל עליו אבל גל ארוך פטור מלעשות פסח שני דאימא טהור הוה בשעת שחיטה ולא האהיל כנגד הטומאה וכיון דספק הוא אם יצא ידי חובת פסח בראשון או לא פטור משום דלא אפשר כדאמר' גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצאת יבלת באחד מהם דפטורים מלעשות פסח שני אף על גב דאיכא חד דלא נפק משום דלא אפשר היכי ליעביד ליתי כל חד וחד פסח קא מייתי חולין לעזרה ליתו כולהו חד פסח וכו' כדאמר' ספ"ג ותמיהא לי בדבר הרב ז"ל שכתב מי שחופר בגל אין שוחטין עליו וכן כתב בפי' המשנה דאפילו עם בני חבורה אין שוחטין עליו ובמתני' תנן בהדיא האונן והמפקח את הגל וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורין וכו' שוחטין עליהם וכן כתב למעלה ס"פ חמישי שמי שהבטיחוהו לצאת מבית האסורים שוחטין עליו כדתנן במתני' ואי אפשר לפרש מה שכתב אין שוחטין עליו אין שוחטין עליו בפני עצמו דכל שוחטין עליו או אין שוחטין עליו הוי בחבורה ולעיל כתב גבי נשים דפסח שני יש להם רשות דאין שוחטין עליהם בפני עצמם משמע דכל שוחטין עליו סתמא לא הוי אלא בחבורה וא"כ הדרן קושיין לדוכתיה ואיפשר לומר שהרב ז"ל יפרש רישא דמתני' דמפקח את הגל שוחטין עליו היינו בגל ארוך דשמא לא ימצא שם מת ואפילו ימצא שמא בשעת שחיטה וזריקה לא נטמא ולכך שוחטין עליו לכתחלה בבני חבורה אבל בגל עגול אין שוחטין עליו לכתחלה אפילו בבני חבורה דאם ימצא מת הרי הוא טמא מתחלתו ולכך חייב בפסח שני כדתנן במתניתין חוץ מן המפקח בגל עגול כדמוקמינן בגמרא שהוא טמא מתחלתו.
+
+Halakhah 11
+
+<b>מי </b> שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרחבו של דרך וכו' פרק כיצד צולין ופרק בתרא דנזיר המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לתרומה טמא דלא הותרה בו טומאת התהום לנזיר ועושה פסח טהור ואף ע"ג דטומאת ודאי דאי אפשר שלא נגע או הסיט או האהיל הא מוקמינן לה במהלך ברגליו כדלקמן וכיון דההוא שעתא דעבר עליה טומאת התהום הואי שלא היה שום אדם יודעו ואף לזה לא נודע עד שנשחטו קרבנותיו הל"מ היא שזורקין עליו את הדמים כדמר בר רב אשי דאמר דאפילו נודע לו לפני זריקה מרצה ושקיל וטרי תלמודא בהא מתני' וקאמר בד"א שאין לו מקום לעבור אבל יש לו מקום לעבור אף לתרומה טהור דספק טומאה ברשות הרבים טהור בד"א דכי ממלא את כל הדרך טמא שמצאו שלם אבל משובר ומפורק טהור ובקבר אפילו משובר ומפורק טמא שהקבר מצרפו שכל הקבר מטמא באהל ואפילו ריקם שבו דכתיב או בקבר לרבות קבר סתום וכגון שנפל לקבר ומת דאי קברוהו שם לא הויא טומאת התהום ובד"א במהלך ברגליו אבל טעון או רכוב טמא אף לפסח ונזיר לפי שמהלך ברגליו איפשר שלא נגע ולא יאהיל דטעון משוי על כרחו הולך ונד לכאן ולכאן ומאהיל על צדדיו ולא גמירי הלכתא בטומאת התהום אלא כשהיא מכוסה מן הכל כטמון בתבן או עפר וכו' כדפי' פ"ו דנזיר אבל מים ואפלה ונקיקי סלעים אין זו טומאה מכוסה ונעלמת שהמציץ יכול לראותה. מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור ונודע שהיה טמא בטומאת התהום כדאמר' אינו חייב בפסח ב' דהכי גמירי לה הלכתא אבל בטומאה ידועה חייב בפסח שני דתנן פרק בתרא דנזיר נזיר שגלח ונודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר את הכל וכיון דבטומאת התהום שוים נזיר ועושה פסח כדתניא בבריתא הכי נמי בטומאה ידועה שוים שסותר גם כן בעושה פסח וחייב בשני כדאמ' מי שנטמא במת והוזה בג' וז' ובשביעי נטמא טומאת התהום וכו' שם פרק בתרא דנזיר מימרא דרב המנונא נזיר ועושה פסח שנטמאו במת והוזה עליהם בג' ובז' והלכו בטומאת התהום בשביעי שלהם ולא נודע לעושה פסח עד שעשה פסחו ולנזיר עד שמנה לנזירותו ועד שגלח לנזירות טהרה טהורים מ"ט לא אלימא טומאת התהום למסתר הואיל וכבר עבר ואמר רבא מודינא לך בעושה פסח דלא מחוסר ולא כלום דשמשא ממילא ערבה אבל נטמא בששי לטומאתו ולא ידע עד שעשה הפסח חייב בפסח שני שחזקת טמא טמא עד שיהיה טהור ודאי שרגלים לדבר כדתנן התם:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>רבים </b> שהיו טמאי מתים בפסח אם היו מיעוט הקהל הרי אלו נדחין לפסח שני כשאר כל הטמאים אבל אם היו רוב הקהל טמאי מת או הכהנים או כלי שרת אינן נדחים אלא יקריבו כולן הפסח בטומאה פ' כיצד צולין משנה נטמא קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשה בטומאה משום כהנים נטמא מיעוט הקהל הטהורים עושים את הראשון והטמאים את השני דכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' ודרשינן יחידים נדחין לשני ולא מרובים וכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש וגו' איש נדחה לפסח שני ולא צבור אלא עבדו בטומאה כדאמר ר' יוחנן פ' אלו דברים א"ל רשב"ל אימא איש נדחה לפסח שני צבור לית להו תקנתא לא בפסח ראשון ולא בשני אלא אימא מהכא וכו' אמר אביי א"ה וכו' אלא אמר אביי מקר' קמא איש נדחה ואין צבור נדחין ודקשי' לך אימא צבור כלל וכלל לא יעשו אם כן ליכתב רחמנ' איש איש כי יהיה טמא לנפש למה לי וכי תימא האי לנפש למעוטי שאר טמאים והתניא זבים ומצורעים ובועלי נדות מנין דידחו לשני ת"ל איש איש כי יהיה טמא משמע כל טומאה מדלא כתיב לנפש ברישא א"נ ליכתוב איש כי יגע במת לנפש למה לי אלא ע"כ מיעוטא דצבור לאקולי אתא ולמימרא דאין נדחין אלא עושין בטומאה ומשום הכי כתיב לנפש למימר דבטומאת מת הוא דאקיל עליהו אבל בזיבה וצרעת לא אקיל עליהו שיעשו בטומאה אלא ידחו לשני כדלקמן בסמוך ת"ר הרי שהיו ישראל טמאים וכו' ואפילו ישראל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשה בטומאה שאין קרבן צבור חלוק מאחר שהקרבן בטומאה אף היחיד עושה בטומאה ואמר רב חסדא ל"ש אלא שנטמאת הסכין בטמא מת דרחמנא אמר בחלל חרב הרי הוא כחלל דכל מתכת הנטמא במת עושה כיוצא בזה שנגע בו אבל נטמא בשרץ דבשר הוא דמטמי' גברא לא מיטמא טהורים עביד טמאים לא עביד מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו ואל יאכל בטומאת הגוף שהוא בכרת דטומאה דחויה בצבור היא בקושי הותרה וכל מאי דאפשר לאהדורי אטהרה או אטומאה קלה מהדרינן.
+
+Halakhah 2
+
+<b>היו </b> הקהל מחצה טהורים ומחצה טמאים כולם עושים בראשון אלו לעצמם שם פלוגתא דר' כהנא ורב דרב אמר מחצה על מחצה כרוב הללו עושים לעצמם בטהרה והללו עושים לעצמם בטומאה טהורים לא עבדי בטומאה דהוו רובא ורובא לא מידחו לשני וטמאים עושים לעצמם בטומאה דאינן נדחין לשני דלא הוו יחידים דמחצה הוי כרוב ואוכלין אותו בטומאה ואם היו טמאי מת עודפים על הטהורים אפילו אחד יעשו הכל בטומאה שם בריתא פלוגתא דתנאי ות"ק ס"ל הכי לפי שאין קרבן צבור חלוק.
+
+Halakhah 3
+
+<b>היו </b> מחצה על מחצה ונשים עודפות שם תניא היו ישראל מחצה טמאים ומחצה טהורים טהורים עושים את הראשון וטמאים אינן עושים לא את הראשון ולא את השני ורב מתרץ לה כגון שהיו ישראל מחצה טהורים ומחצה טמאים ונשים עודפות על הטהורים וקסבר נשים בראשון חובה כדילפינן לעיל ובשני רשות בראשון לא עבדי טמאים דה"ל מיעוט ומיעוטא לא עבדי בראשון ובשני לא עבדי דדל נשים מינייהו דאינם בכלל החשבון בשני דנשים בשני רשות והוו להו פלגא ופלגא לא עבדי בב'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>היו </b> רוב הקהל זבים ומצורעים ובועלי נדות ומיעוטן טמאי מת אותן טמאי מת אינן עושים בראשון דהוו מיעוטא ומיעוטא לא עבדי בראשון ובשני נמי לא עבדי דכל היכא דעבדי צבור בראשון עבדי מיעוט בשני כל היכא דלא עבדי צבור בראשון לא עביד יחיד או מיעוט בשני שם מימרא דרב ואמר להו שמואל זילו אמרו ליה לאבא ויעשו בני ישראל את הפסח במועט כלומר דבראשון לא עבדי לא טמאים ולא טהורים אמר להו זילו אמרי ליה כי הוו כולהו זבין מאי עבדת ליה הא לא עבדי כלל בראשון אלא כיון דלא איפשר לא איפשר הכא נמי כיון דלא איפשר לא איפשר. היו רוב הקהל טמאי מת ומיעוטם זבים טמאי מת עושי' את הראשון דאין צבור נדחין לשני והזבים אינם עושים לא את הראשון דאין נדחה אלא טומאת מת בלבד ולא את השני כרב הונא דאמר אין תשלומין לפסח הבא בטומא' דאין זבים עושים את השני אפילו טהרו ודלא כרב אדא בר אהבה דפליג עליה וסבר רב הונא דטהרה מדחיא טומאה לא מידחיא כלומר כשעושים פסח ראשון בטהרה אז טמאים נדחין לשני אבל אם נעשה ראשון בטומאה כי הכא דהוו רובא טמאי מת אין טמאים נדחין לשני. היו שליש הקהל טהורים ושליש זבים ושליש טמאי מת שם מימרא דרב מני בר פטיש טמאי מת אין עושים לא את הראשון ולא את השני ראשון לא עבדי דהוו מיעוט דהגדילו זבים על הטהורים דלא עבדי בטומאה בשני לא עבדי דכיון דטהרו זבים עכשיו בשני מצטרפין עם טמאי מתים והוו להו רובא ורובא לא מדחו לפסח שני כדילפי' מדכתיב איש איש וגו'. כיצד משערים בכל הנכנסים לעזרה עד שהם מבחוץ משערים אותם קודם שתכנס בה הראשונה פ' מי שהיה טמא כמאן אזלא הא דאמר ר' יצחק בטמאים הלך אחר רוב העומדים בעזרה אם רובן טמאים אע"פ שמבחוץ ישראל טהורים הרבה יעשה בטומאה דדרך רחוקה היא לאותן העומדים מבחוץ דאינן חשובין בעושי פסח ובתר הני אזלינן כמאן כר' יוסי דיליף ריחוק מקום דפסח מריחוק מקום דמעשר וכו' ולר' עקיבא דמתניתן משערינן מבחוץ.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>יחיד </b> שנטמא בספק רשות היחיד ידחה לפסח שני כשאר טמאי מת כדילפינן לספק טומאת רשות היחיד מסוטה וכן צבור שנטמא בספק רה"י יעשו כולם בטומאה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>פסח </b> שהקריבוהו בטומאה הרי זה נאכל בטומאה שמתחלתו לא בא אלא לאכילה משנה פ' כיצד צולין הפסח שבא בטומאה כגון רוב צבור טמאים נאכל בטומאה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה כשנצטוו עיקר פסח לאכילה נצטוה דכתיב לפי אכלו וכי שרייה רחמנא למיתי בטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין אדעתא למיכל שרייה ודוקא לטמא מת אבל למי שטומאה יוצאה מגופו כגון זבין ומצורעים לא יאכלו פ' מי שהיה טמא משנה הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבים דגבי טמא לנפש כתיב איש נדחה ואין צבור נדחין אבל גבי זיבה אף צבור נדחין כדילפינן לעיל ואם אכלו פטורין מכרת ובגמרא ת"ר זבים וזבות נדות ויולדות שאכלו בפסח הבא בטומאה יכול יהו חייבין ת"ל כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה כשנאכל לטהורים כדכתיב כל טהור יאכל בשר חייבים עליו משום טמאים ושאינו נאכל לטהורים כפסח הבא בטומאת מת בצבור אין שאר טמאים חייבים עליו משום טמא ואפילו אכלו טמאי מת מהאימורין פטורין שם בעי רב יוסף דחקו טמאי מת ואכלו אימורי פסח הבא בטומאה כגון כליות ויתרת הכבד מהו מדאשתרי טומאת בשר וכו' אמר רבא מכדי אוכל אימורין בטומאה מהיכא אתרבי לחיובא מטומאת בשר דכתיב אשר לה' לרבות את האימורין שאכלן בטומאת הגוף כל היכא דאיתיה לטומאת בשר איתיה לטומאת אימורין כל היכא דליתא לטומאת בשר ליתא לטומאת אימורין בד"א שהפסח יאכל בטומאת צבור כשנטמאו קודם זריקה אבל לאחר זריקה לא דקרא כתיב איש כי יהיה טמא לנפש וגו' איש נדחה לפסח שני ולא צבור וכי היכי דאיש נדחה שנטמא קודם זריק' צבור שעושים בטומאה נמי שנטמאו קודם זריקה דאי אחר זריקה נטמאו לא הוי פסח הבא בטומאה כיון שבשעת שחיטה וזריקה הוו טהורין ואינו נאכל כדתנן נטמאו בעלים תעובר צורתו וכו'. שחטוהו בטהרה ונטמאו רוב צבור קודם זריקה כגון שמת נשיא מדאוריתא הוו אכלו ליה בטומאה דפסח הבא בטומאה הוא הואיל וקודם זריקה נטמאו אלא דגזרינן משנה לשנה כדתניא התם ומוקי לה ר' יוחנן אפילו כרבנן ומשום האי גזרה כדאיתא התם. היו כלי שרת טמאים בשרץ יעשוהו בטהרה ויאכל מימרא דרב חסדא שם כדא' לעיל:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה קנג </b> לאכול בשר הפסח בליל ט"ו בניסן על מצות ומרורים דכתי' יאכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו ואין מצה ומרור מעכבין את הפסח דאכילת הפסח מצוה בפני עצמה היא כדכתיב יאכלוהו כדתניא במכילתא מנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור יוצאין ידי חובתן בפסח ת"ל יאכלוהו ומצה ומרור מצוה לאוכלן עם הפסח שהם תלויין בו ולא הוא תלוי בהם ומשום דחזר הכתוב וקבע חובה אכילת מצה בזמן הזה כדכתיב בערב תאכלו מצות הוא דהוי מצה מצוה בפני עצמה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ומצוה </b> לאכול בשר הפסח על השבע אחר שאכל בשר חגיגה מדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו דריש במכילתא דנאכל על השבע:<br><b> מצות קמד </b> לאכול בשר פסח שני בליל ט"ו באייר דכתיב נמי ביה על מצות ומרורים יאכלוהו. ושניהם אינם נאכלים אלא צלי אש פ' מי שהיה טמא משנה ונאכלין צלי על מצות ומרורים מצות ומרורים כתיבי בפסח שני גופיה וצלי דכתיב בפסח שני ככל חוקת הפסח יעשו אותו ותניא התם אותו במצות שבגופו הכתוב מדבר לא ריבה את השני לדין ראשון אלא במצות שבגופו כגון סדר עבודותיו ואכילת צלי אבל לא למצות שאינן בגופו כגון השבתת שאור מצות שעל גופו מנין כגון מצה ומרור שהם דברים אחרים ובאים חובה לו ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו והשתא דאמרת על מצות ומרורים יאכלוהו אלמא יעשו אותו לאו דוקא דמצות ומרורים מצות שאינן בגופו הם ואימא ה"ל כפרט וכלל דפרטי כתיבי ברישא ונעשה כלל מוסיף על הפרט ואתרבי כל מילי אפילו השבתת שאור שאינה על גופו קמ"ל ועצם לא תשברו בו דלא תדרוש כלל מוסף על הפרט לרבויי כל מילי אפילו השבתת שאור דא"כ כל הני פרטי למה לי אלא להכי כתבינהו לכולהו למידרש תוספת אכללא אכל חד וחד ומרבי דומיא דפרטי ותו לא בכלליה דעצם לא תשברו דמרבי לא תעשה גמור מאי קא מרבי אלא תאכלו ממנו נא דחייב בפסח שני ובפרטיה מאי קא ממעט לא תשחט על חמץ דם זבחי דמותר לשחוט פסח שני על חמץ כדתנן חמץ ומצה עמו בבית אע"ג דכבר מיעוט ליה מהשבתת שאור ומבל יראה הוה אמינא ה"מ שלא בשעת שחיטה אבל בשעת שחיטה לא להכי איצטריך למעוטי:<br><b> אזהרת רנו </b> שלא יאכל נא ומבושל בשר הפסח בלילי פסחים דכתיב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים. אכל נא ומבושל כאחת אינו לוקה אלא אחת לפי ששניהם נכללות בלאו אחד כרבא פרק כל שעה דפליג אאביי ואמר אין לוקין על לאו שבכללות דכי אם צלי אש דכולל בו כל מיני בישולין שאינם צלייה לאסור ותרתי הוא דלא לקי כיון שהוא לוקה משום מבושל או משום נא ומבושל תו לא לקי משום כלל דכי אם צלי אש אבל חדא מיהו לקי משום כלל דכי אם צלי אש כשאכלו חי או מבושל בחמי טבריה דאין כאן מלקות דבישול ונא אלא מלקות דכי אם צלי אש ואיכא דאמרי חדא נמי הוא דלא לקי משום כי אם צלי אש דלא מיחד לאויה כלאו דחסימה שהוא מפרש איסורו וסמיכה ליה פרשת מלקות לעיל מיניה. אכל ממנו נא או מבושל מבעוד יום אינו לוקה שם תניא אכל ממנו כזית נא מבעוד יום פטור ותניא אידך יכול יהא חייב ודין הוא ומה בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא בשעה שאינו בקום אכול צלי אינו דין שישנו בבל תאכל נא תלמוד לומר אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש שאין תלמוד לומר כי אם צלי אש דהא כתיב לעיל מיניה צלי אש ומצות אלא לומר לך בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא בשעה שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא. אכל ממנו כזית צלי מבעוד יום עבר על מצות עשה שם תנו רבנן אכל צלי מבעוד יום חייב נא משחשכה חייב קתני צלי דומיא דנא מה נא בלאו אף צלי בלאו בשלמא נא כתיב אל תאכלו ממנו נא אלא צלי מנא לן דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה אין ביום לא האי לאו הבא מכלל עשה הוא וכל לאו הבא מכלל עשה הוי עשה אמר רב חסדא הא מני רבי יהודה היא דסבירא ליה דלאו הבא מכלל עשה לאו דכתיב בתחלת הפרשה לאמר לאו נאמר בדברים נוטריקון דלאמר אבל לרבנן לאו הבא מכלל עשה עשה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>נא </b> שהזהירה עליו תורה הוא שנצלה מעט ואינו ראוי לאכילה צלהו כל צרכו עד שנתחרך ואכלו פטור שם תנו רבנן יכול צלאו כל צרכו דשויה חרוכא יהא חייב דלאו צלי אש הוא אלא קלי אש ושרוף תלמוד לומר אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל נא ומבושל אמרתי לך ולא שצלאו כל צרכו תנו רבנן יכול אכל כזית חי יהא חייב תלמוד לומר אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל נא ובשל אמרתי לך ולא חי יכול יהא מותר תלמוד לומר כי אם צלי אש ולא זה שאינו צלי ה"ד נא אמר רב כדא' פרסאי אברנס קרי נא דהוי צלי ואינו צלי.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מבושל </b> שהזהירה עליו תורה בין שנתבשל במים בין בשאר משקין או מי פירות שם גבי מתניתין דאין מבשלין את הפסח לא במשקין ולא במי פירות תנו רבנן במים אין לי אלא במים שאר משקין מנין אמרת קל וחומר ומה מים שאין מפיגין טעמו אסורין שאר משקין שמפיגין טעמו ונותנין בו טעם שלהם לא כל שכן ואף על גב דאין מזהירין מן הדין האי קל וחומר אינו אלא מגלה דבישול דקרא איירי אף בשאר משקין רבי אומר במים אין לי אלא במים שאר משקין מנין תלמוד לומר בשל מבושל מכל מקום דריבוייא הוא דהוה ליה למיכתב נא ומבושל מאי בינייהו איכא בינייהו צלי קדר שמבשלין אותו בקדרה בלי מים ובלי שום משקה אלא מים הנפלטין משמנו למאן דיליף לה מקל וחומר הכא שרי ולרבי דיליף לה מריבוייא האי נמי בשל מבושל הוא וחייב מלקות על אכילתו ורבנן האי בשל מבושל מאי מיבעי ליה לכדתניא בשלו ואחר כך צלאו או שצלאו ואחר כך בשלו חייב בשלמא בשלו ואחר כך צלאו חייב דהא בשלו אלא צלאו ואחר כך בשלו הא צלי אש הוא אמר רב כהנא הא מני רבי יוסי היא דסבירא ליה דיש בישול אחר אפייה עולא אמר אפילו תימא רבי מאיר שאני הכא דאמר קרא ובשל מבושל מכל מקום דרבייה קרא דהוה ליה למיכתב ומבושל וגזירת הכתוב היא בפסח. ותמיהא לי בדברי הרב ז"ל דפסק כרבי דצלי קדרה לרבי הוא דחייב ולא לרבנן כדאמר' ואין הלכה כרבי אלא מחבירו ולא מחביריו ובשלו ואחר כך צלאו אתי כרבנן ולא כרבי כדאמר דלרבנן הא בשל מבושל מאי עבדי ליה לכדתניא בשלו ואח"כ צלאו וכו' אבל רבי מפיק ליה לשאר משקין וצלי קדר ולבשלו מבעוד יום דלימא קרא בשל בשל או מבושל מבושל מאי בשל מבושל שמעת מינה תרתי שאר משקין וצלי קדר ובשלו מבעוד יום כדאיתא התם ואם כן לרבי לבשלו ואחר כך צלאו ליכא ריבוייא. ונראה דלא פסיק אלא כרבנן והא דאמרינן איכא בינייהו צלי קדר דמשמע דלרבנן צלי קדר שרי לא היא דלכולי עלמא פסול ועשה נמי אית ביה דצלי אש בעינן ולא צלי מחמת דבר אחר אבל לענין מלקות אמר דלא לקי מהכא דדוקא שאר משקין הוא דילפינן מקל וחומר דמפיגין טעם הבשר וצלי קדר לא אבל בתר דמרבינן בשלו ואחר כך צלאו וכו' מבשל מבושל לרבנן צלי קדר נמי מרבינן מהכא דנא הוי דומיא דמבושל ומרבי' מבושל כל דהו כדאמר' והכי משמע לישנא דכתב רש"י ז"ל למאן דיליף לה מק"ו הכא שרי דמשמע דמהכא הוא דלא מצינו לחיובי צלי קדר לרבנן אבל מקרא דבשל מבושל כי היכי דבשלו ואח"כ צלאו או צלאו ואחר כך בשלו מרבינן לחיובא מבשל מבושל הכי נמי לצלי קדר דהוי דומיא דצלי כדאמר' והיינו דכתב הרב ז"ל צלאו ואחר כך בשלו או שבשלו ואחר כך צלאו או שעשהו צלי קדר חייב דמשמע דכולהו מחד ריבוייא נפקי דהיינו בשל מבושל כדאמרן והא דכתב הרב ז"ל דשאר משקין ומי פירות מרבי' להו מדכתיב בשל מבושל ריבה דהיינו לרבי ולא לרבנן דלרבנן מקל וחומר מרבי ליה כדאמ' לאו דוקא דמשום דהוי דרשא פשוטה הוא דנקט בשל מבושל כדחזינן בכמה דוכתי דנקיט תלמודא דרשא פשוטה אף על גב דלא הויא כהלכתא אבל קושטא דמילתא הוא דמבשל מבושל הוא דמרבינן צלאו ואחר כך בשלו ובשלו ואחר כך צלאו וצלי קדר כדא' אבל מותר לסוך ולטבול אותו במשקין כדתנן התם אבל סכין ומטבילין אותו בהם חוץ מן המים דהא דתנן סכין ומטבילין אותו בהם אמשקין ומי פירות קאי ולא אמים ונראה דאיסור סיכה וטבילה במים לא הויא מדאוריתא כיון דלא הוי דרך בישול בכך.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b> צולין את הפסח על כלי אבן וכלי מתכות פרק כיצד צולין משנה אין צולין את הפסח לא על השפוד ולא על האסכלה שהמתכת כשמתחמם מקצתו מתחמם כולו ונצלה הפסח מחום השפוד שבתוכו והוה ליה כפסח צלי מחמת דבר אחר ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר ואם היה כלי מנוקב כדי שישלוט בו האור מותר וכלי אבן נמי מקום שנוגע בו הבשר נצלה מחמתו ולא מחמת האש. הסיק את התנור וגרפו שם מימרא דרבי יוחנן דאמר אין זה צלי אש דכתיב צלי אש צלי אש ב' פעמים ואי לא כתב רחמנא צלי אש ב' פעמים הוה אמינא אאש קפד רחמנא וחום התנור תולדת אש הוא ואם תתן בו בגד נשרף ונעשה פחם ואש להכי חזר וכתב צלי אש דבעינן אש ממש ולא חומו חתכו ותלהו על גבי גחלים הרי זה צלי אש ברייתא משמיה דרבי ורמינהי מכות אש אין לי אלא שנכוה באש בגחלת ברמץ וכו' מנין תלמוד לומר מכוה מכוה ריבה הא לאו ריבויא גחלת ולא אש נינהו אמרי גחלת של עץ לא איצטריך קרא לרבויי דפשיטא דאף היא אש כי איצטריך ריבוייא לגחלת של מתכת צלהו על גבי סיד או חרסית או חמי טבריה הרי זה אסור שאין זה צלי אש וגבי מכוה הוא דמרבינן להו בריבוייא דמכוה מכוה כדאמר' אבל הכא דלא גלי קרא לא הוי בכלל אש. כיצד צולין אותו ריש פרק כיצד צולין משנה מביאין שפוד של רמון תוחבו בתוך פיו עד בית נקובתו וכו' וכל עץ שרי מדאוריתא אלא דמדרבנן הוא דאמר שיהא של רמון דמחזי כמבושל אי הוי עץ אחר כדאיתא התם בגמרא ומדברי הרב ז"ל נראה דאפילו מדרבנן שרי כל עץ ולכתחלה הוא שהיו בוררין של רמון ותולה כרעיו ובני מעיו חוצה לו ולא יתנם בתוכו דהוי כעין תבשיל שם במשנה כרבי עקיבא דפליגא (אמר) ארב"י הגלילי ונראה דלא הוי בישול מדאוריתא אפילו נתנן בתוכו. נגע הבשר בחרסו של תנור יקלוף את מקומו שם במשנה משום דנתבשל שם מחום התנור ולאו צלי אש הוא כדאמרי' לעיל משום שנאמר צלי אש ב' פעמים למעוטי תנור שגרפו וחרס התנור גרוף ועומד הוא. נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יקלוף את מקומו שם במשנה משום דלא סגי בקליפה אלא בנטילה יפה יפה בעובי דשומן נבלע בתוכו הרבה ואותו שומן מבושל מן החרש. נטף מרוטבו על הסלת יקלף את מקומו וישליכנו שם במשנה ומפרש בגמרא בסלת רותחת דמטוי רוטבו מקום הסלת והוי צלי מחמת דבר אחר ואסור למיכליה לההוא רוטב שבתוך הסלת משום אל תאכלו כי אם צלי אש הילכך יקמוץ את מקומו וישרוף אותו קומץ כשאר קדשים פסולים והרב ז"ל לא כתב בסלת רותחת ומשמע דטעמ' דיקלוף את מקומו אינו אלא משום הרוטב עצמו דכיון שפירש לאו צלי אש הוא וטעם זה לא הוזכר בגמרא וצ"ע. סכו בשמן של תרומה חבורת כהנים יאכלו וחבורת ישראל אם חי ידיחוהו ואם צלי יקלפו את מקומו כדתנן התם במתניתין ובשמן של מעשר שני לא יעשנו דמים אצל בני חבורה כדתנן התם דאין פודין מעשר שני בירושלם ואפילו לאוכלו שם בקדושה דכי ירבה ממך הדרך ונתת בכסף כתיב. אין צולין שני פסחים כאחת מפני התערובת שם בריתא וגזרה מדרבנן היא שלא יבא לאכול פסח שלא למנוייו.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>אין </b> הפסח נאכל אלא עד חצות מדרבנן להרחיק אדם מן העבירה כדתנן ריש ברכות ומדאוריתא נאכל כל הלילה כדכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה וגו' וכתיב חפזון עד שעת חפזון וטעון הלל בשעת אכילתו כדתנן פרק מי שהיה טמא הראשון טעון הלל באכילתו ובגמרא מנא הני מילי אמר קרא השיר יהיה לכם כליל התקדש חג השיר ביום שנגאלו מן הגלות יהיה כליל התקדש חג כמו שנוהגים לשורר בליל התקדש חג ואין לך ליל חג להטעין שירה חוץ מלילי פסחים על אכילתו ואיפשר דהוי דאורייתא הלכתא עד דאתא נבייא ואסמכינהו אקרא. ואין בני החבורה אוכלין אחר שנרדמו משנה סוף פרק ערבי פסחים וחומרא מדרבנן היא דנראה כאוכל פסחו בשני מקומות כדפי' רש"י ז"ל שם:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רנז </b> שלא יוציא מבשר הפסח חוץ לחבורה דכתיב לא יוצא מן הבשר חוצה ומכילתא חוצה חוץ למקום אכילתו והמוציא ממנו כזית חוץ למקום אכילתו לוקה סוף פרק כיצד צולין גבי מתניתין דשני חבורות שהיו אוכלות בבית א' מתניתין מני רבי יהודה היא דתניא על הבתים אשר יאכלו אותו בהם משמע שני בני אדם אוכלין פסח אחד בשני בתים דכתיב יאכלו שנים אותו חד פסח בתים שנים מלמד שהפסח נאכל בשני חבורות יכול יהא אדם אחד אוכל ממנו בשני מקומות כגון בשני חדרים או בשני חבורות ההופכות פניהם כעין שתי בתים תלמוד לומר בבית אחד יאכל ורבי יהודה סבר יש אם למסורת דיאכל כתיב דמשמע אדם אחד אוכלו בבית אחד ולא בשתי בתים או חבורות אבל שני אנשים אוכלים בשני בתים אפילו מפסח אחד דכתיב אותו וכתיב הבתים אשר יאכלו דמשמע רבים כדאמר' מכאן אמרו השמש שאכל כזית בצד התנור כשהיה צולה אותו והוא נמנה עליו אי פקח הוא ממלא כריסו ממנו דאם יעמוד משם שוב לא יאכל ואם רצו בני חבורה לעשות טובה עמו באין ויושבין בצדו דברי ר' יהודה ומוציא בשר פסח מחבורה לחבורה חבורת שני פסחים בבית אחד מנא לן שהוא בלא תעשה דתניא לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה חוצה קרא יתירא הוא למילף חוץ לחבורת אכילתו דאין לי מקרא דבית אלא שלא להוציא מבית לבית מחבורה מנין תלמוד לומר חוצה כדאמר' חוץ לאכילתו ואתי אפי' לרבי יהודה דאמר פסח נאכל בשתי חבורות דאחר שנחלק וחלקו כל חבורה חלקם אסור להוציא חלק חבורה זו לחבורה אחרת וצריך עקירה והנחה דהוצאה כתיב ביה כשבת שם מימרא דרבי אמי דכי היכי דגבי שבת בעינן עקירה והנחה דעד שיניח לא נגמרה מלאכה דבכל חיובי חטאת כתיב בה בעשותה בעושה את כולה ולא בעושה מקצתה האי נמי אף על גב דלאו בר חטאת הוא הוצאה כי התם בעינן כיון דכתיב הוצאה. אין מוציא אחר מוציא בפסח דכיון שהוציא הראשון נפסל. מן האגף ולפנים כלפנים לחוץ כלחוץ שם במשנה ואגף קרי כל מקום הגפת הדלת שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרו דהיינו שפת הפנימית של עובי הפתח ומן האגף ולחוץ היינו מקום הנקישה ואגף עצמו שהוא עובי הפתח כלחוץ דגמרא אמר הא גופה קשיא דמן אגף ולפנים כלפנים הא אגף עצמו כלחוץ אימא סיפא כלחוץ הא אגף עצמו כלפנים לא קשיא כאן בשערי עזרה כאן בשערי ירושלם דשערי עזרה נתקדש וגובין בקדושת עזרה חוץ משער נקנור מפני המצורעים כדאיתא התם ושערי ירושלם לא נתקדש עוביין מפני המצורעים שמגינים תחתיהם מפני החמה והגשמים החלונות ועובי הכותלים כלפנים כדתנן התם החלונות ועובי החומה כלפנים דאף על גב דעובי שערי ירושלם הוא כלחוץ התם משום טעמא דמצורעים כדאמרינן דאף על גב דמבפנים היו מהלכין כשהיו מקדשין את העזרה הקידוש היה תלוי בדעת בית דין הגגין והעליות אינם בכלל הבית שם אמר רב גגין ועליות לא נתקדשו בין גגי ירושלם בקדושת ירושלם לקדשים קלים בין גגי לשכות העזרה בקדושת העזרה לקדשי קדשים ומדלא נתקדשו בקדושת ירושלם ועזרה לא היו בכלל קדושת הבתים הילכך אם אכל פסח בבית זה אינו יכול לגמור אכילתו בעליה ובגג דלא הוו בכלל בית כדאמ'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>בשר </b> הפסח שיצא חוץ לחבורתו בין בזדון בין בשגגה נאסר באכילה כדילפינן בהלכות מעשה הקרבנות אזהרת רל"ו דחומת ירושלם לקדשים קלים כחומת העזרה לחמורים דנפסלו ביציאתן כדילפינן מדכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כיון שיצא הבשר ממחיצתו נאסר באכילה כטרפה דהאי בשדה יתירא הוא לומר דכיון שהוא בשדה דאין לו מחיצות נאסר כדאמרינן. אבר שיצא מקצתו חותך הבשר ויורד עד שמגיע לעצם וקולף שם במשנה עד שמגיע לפרק וחותך שאסור לשבור בו עצם ובמוקדשין קוצץ בקופיץ.
+
+Halakhah 3
+
+<b>שתי </b> החבורות שהיו אוכלות בבית אחד צריכה כל חבורה לעשות לה הקף שם במשנה שתי חבורות וכו' אלו הופכין פניהם הילך וכו' וכתב רש"י רשאין אבל הרב ז"ל פי' צריכין דכתיב מן הבשר חוצה מפי השמועה למדו שצריך ליתן לו חוצה למקום אכילתו והאי דתנן והמיחם באמצע הוי כעין מחיצה והשמש קופץ את פניו כשמחזיר פניו למזוג עד שמגיע אצל חבורתו שאסור לאכול בשתי חבורות אדם אחד כדילפי' לעיל וכלה הופכת פניה ואוכלת כדתנן התם דכיון דיושבת במקומה בחבורתה לא הוי כשתי חבורות.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>שתי </b> חבורות שנפרצה מחיצה מביניהם אינם אוכלים שם לדברי האומר אין הפסח נאכל בשני מקומות אין אוכלין דיש כאן אויר חדש ונעשה לכל חבורה כמקום אחר והוה ליה כאוכלים במקום הראשון ובשני הילכך לדברי האומר אין האוכל אוכל בשני מקומות אין אוכלין וכן אם היתה חבורה אחת ונעשית מחיצה ביניהם אינם אוכלין עד שתסתלק שאין הפסח נאכל בשתי חבורות ואין נעקרין מחבורה לחבורה שם היו יושבין ונפרצה מחיצה ביניהם ועשאם שני חבורות לדברי האומר פסח נאכל בשני חבורות גומרין אכילתן ואף על גב דמאן דאית ליה פסח אחד נאכל לשתי חבורות אוסרו לאדם אחד לאוכלו בשני מקומות הכא לא נעשה לכל חבורה וחבורה מקומה כמקום אחר שהרי אינו רואה אויר שלא ראה עד עכשיו ואין כאן מקום חדש אלא הישן נתקצר ונתמעט כן כתב רש"י ז"ל והרב ז"ל כתב דאם נעשית מחיצה ביניהם אינם אוכלים עד שתסתלק דאין פסח נאכל בב' חבורות וקשיא לי דהא לא אתי אלא לרבי שמעון דרבי יהודה סבר דפסח נאכל בשני חבורות כדאמר' לעיל ומתניתין אתיא כותיה כדאמרינן מני מתני' כרבי יהודה ונראה דסבר הרב ז"ל דאזלינן בתרוייהו לחומרא דגרסינן התם בתר הכי יתיב רב כהנא ופשיט לה מיפשט שעשיית מחיצה עושה אותן ב' חבורות וסילוק מחיצה עושה אותן ב' מקומות ולא מספקא ליה מידי אמר ליה רב אשי ותיבעי לך אי בעי סילוק מחיצה ועשיית מחיצה מי הוי כשתי מקומות או לא תיקו וכיון דסלקא בתיקו לרב אשי מאריה דתלמודא אזלינן לחומרא ובתרוייהו אין אוכלים כדכתב הרב ז"ל אבל מה שכתב שאין הפסח נאכל בב' חבורות ר"ל דאין האוכל אוכל בשתי חבורות כדכתיב ואין נעקרין מחבורה לחבורה שרוצה לומר מי שאכל בחבורה זו לא יעקר לאכול בחבורה אחרת אבל הפסח עצמו נאכל בשתי חבורות כדילפינן לעיל לרבי יהודה דשני בני אדם אוכלין פסח אחד בשני בתים כדכתיב יאכלו שנים אותו אחד פסח בתים שנים כדאמ' לעיל.
+
+Halakhah 6
+
+<b>בני </b> חבורה שנכנסו שלשה מהם בשעה שדרך בני אדם לאכול הפסח אין ממתינים לשאר ואם נתאחרו עד שאכלו הכל אין משלמין להם דמי חלקם אבל שנים ממתינים ובשעה שנפטרים מלאכול אין אדם צריך להמתין לחברו פרק האשה על מתניתין דהממנה עמו וכו' בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהם יפות רשאין לומר לו טול חלקך וצא ולא עוד אלא אפילו חמשה ועשו סבולת רשאין לומר טול חלקך וצא ופרש"י סבולת תערובת סעודה של כל ימות השנה ואמרי' בגמרא מאי ולא עוד מאי אולמיה האי מהאי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא פסח דמצי אמרי ליה כי קבלוך לתקוני זבחא כמדת איש אחד אלא אפילו סבולת נמי דצותא בעלמא הוא ואיכא למימר משום צותא קבליה עליה בכל מאכלו רשאין לומר לו טול חלקך וצא ולא מצאתי מאין הוציא מה שכתב הרב ז"ל דין הג' מהם החבורה:
+
+Halakhah 7
+
+<b>אזהרת רנח </b> שלא להאכיל מן הפסח בין מפסח ראשון בין מפסח שני מומר לעבודה זרה דכתי' כל בן נכר לא יאכל בו ומתרגמינן כל בר ישראל דישתמד לא ייכול ביה ובמכילתא כל בן נכר זה ישראל מומר לעבודה זרה ואיקרי בן נכר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ואינו לוקה נראה דסבר הרב ז"ל דלאו זה למאכיל ולהכי אינו לוקה אבל מומר גופיה לוקה אם אכל כזית מן הפסח כיון שהיה מומר בשעת עשייתו אף על פי שחזר בתשובה בלילה כדדרשי' בו מומרת פוסלת אבל אוכל במצה ומרור דחייב לאכול מצה ומרור אם עשה תשובה אי קאי האי דרשא אבו דבן נכר כמו שכתבו התוספות פרק הערל ובפסח שני נמי חייב משום דכתיב ככל חוקת הפסח כדאמר' לעיל:<br><b> אזהרת רנט </b> שלא להאכיל ממנו תושב ושכיר דכתיב תושב ושכיר לא יאכל בו ותניא במכילתא תושב זה גר תושב שכיר זה הגוי ומערל ובן נכר לא נפקי דאיצטריך קרא לערבי מהול וגבנוני מהול שאינו ערל וגם שומר ז' מצות בני נח שאינו בן נכר ונראה דהאי לאו נמי אישראל המאכילו דאלו תושב ושכיר גופייהו לאו בני עונשין נינהו דלאו ישראל הוו:
+
+Halakhah 8
+
+<b>אזהרת רס </b> שלא יאכל ערל מבשר הפסח דכתיב וכל ערל לא יאכל בו וערל זה הוא שמתו אחיו מחמת מילה ולהכי לא מלו אותו והוא גם כן אינו רוצה לימול מפני הסכנה ודרשינן פרק הערל בו הוא דאינו אוכל דבו קאי אפסח אבל אוכל הוא במצה ומרור ואיצטריך למיכתב בן נכר דלא מאיס בערלה ואיצטריך למיכתב ערל דלבו לשמים מפני הסכנה כדאמר' וערל זה אם אכל כזית מן הפסח לוקה דהוא עצמו מוזהר.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כשם </b> שמילת בניו ועבדיו מעכבת מלשחוט פסח כדכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו כך מעכבתו מלאכול כדכתיב ומלתה אותו אז יאכל בו שם פרק הערל אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשייה ועבדיו בשעת אכילה דגבי מילת זכריו כתיב ואז יקרב לעשותו וגבי עבדיו כתיב אז יאכל בו דאפילו לא הוה לה עבד בשעת עשיה והיה בשעת אכילה מעכבו מאכילת פסחו מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה דגבי בנים נמי אם ראוי בשעת אכילה ולא היה ראוי בשעת עשייה מנין שמעכבו מאכילת פסחו תלמוד לומר אז אז לגזרה שוה כתיב אז יקרב לעשותו וכתיב אז יאכל בו מה אז יאכל בו דעבדים שעת אכילה מעכבת בו כדאמר' אף אז יקרב לעשותו דזכרים שעת אכילה מעכב' בו ועבדים משכחת להו דזבנינהו בין שחיטה לאכילה וזכרים כגון חלצתו חמה וחולה ונתרפא אחר שחיטה או טומטום ונקרע בין שחיטה לאכילה ונמצא זכר כדאיתא התם:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רסא </b> שלא ישבור עצם בפסח ראשון הטהור דכתיב ועצם לא תשברו בו:<br><b> אזהרת רסב </b> שלא ישבור עצם בפסח שני דכתיב ביה ועצם לא תשברו בו והשובר בו עצם בין בראשון בין בשני בטהור לוקה דתנן פרק כיצד צולין השובר את העצם בפסח הטהור הרי זה לוקה ארבעים אבל המותיר בטהור והשובר בטמא אינו סופג את הארבעים ובגמרא בשלמא מותיר אפילו בטהור לא לקי דתניא לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו בבקר וגו' בא הכתוב ליתן עשה על לא תעשה לומר שאין לוקין עליו דברי רבי יהודה דכל לאו שניתק לעשה משמע זו הוא תקנתו אם תעבור על הלאו עשה זאת והנצל ועוד דלא דמי ללאו דחסימה שמלקות נסמך לו אלא שובר בטמא מנא לן דאמר קרא ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול דבו מיעוטא הוא ופסח טמא פסול הוא שנעשה בפיסול דטומאה דחויה היא בצבור אלא שכאן גזירת הכתוב לפטרן בו. אחד השובר את העצם בלילי ט"ו או מבעוד יום אפילו אחר כמה ימים הרי זה לוקה שם על פלוגתא דרבנן ור' אביי אמר שבירת העצם מבעוד יום איכא בינייהו למאן דאמר כשר הא כשר הוא וחייב לר' דאמר ראוי לאכילה הוא דחייב בשבירת העצם דכתיב ועצם לא תשברו בו בתר בבית אחד יאכל האי מבעוד יום לאו ראוי לאכילה הוא ורב פפא אמר כל כי האי גונא לכולי עלמא אית ביה משום שבירת עצם דלאורתא מיחזי לאכילה ושבר אחר כמה ימים דתנן העצמות והגידין והנותר ישרפו ותניא כל העצמות אין טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה משמע דאי שברן חייב דהא דרשינן בו בכשר ולא בפסול והא הוה כשר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> חייבין אלא על שבירת עצם שיש בו מוח או שיש עליו כזית בשר שם רבינא אמר כל כי האי גונא דאין עליו כזית בשר אין בו משום שבירת עצם דבעינן שיעור אכילה ותניא כותיה שיש בו שיעור אכילה יש בו משום שבירת עצם אין בו שיעור אכילה אין בו משום שבירת עצם ותניא ועצם לא תשברו בו אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח ומה אני מקיים ואכלו את הבשר בלילה הזה אי לית ביה מוח בבשר שעל גב העצם ועצם דאית ביה מוח אשמועינן דלא תימא ליתיה עשה דואכלו את הבשר ולידחי את לא תעשה דעצם לא תשברו בו או אינו מתקיים ואכלו את הבשר אלא במוח שבתוך העצם [דיבא] (ריבה) עשה וידחה וכו' ומה אני מקיים ועצם לא תשברו בו בעצם שאין בו מוח אבל יש עליו מתחלתו כזית בשר דמתקיים ביה ואכלו וכו' כשהוא אומר ועצם לא תשברו בו בפסח שני שאין ת"ל שהרי כבר נאמר ככל חוקת הפסח וגו' הוי אומר אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח אבל יש עליו כזית בשר דאי לית ביה כזית בשר מתחלתו הא בעינן ואכלו כדאמר'. היה עליו כזית בשר ושבר העצם שלא במקום הבשר חייב אף על פי שמקום השבר פנוי מבשרו שם איתמר אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו כזית בשר במקום אחר רבי יוחנן אומר משום שבירת עצם יש בו וריש לקיש אמר אין בו משום שבירת עצם ופסק כרבי יוחנן לגבי דר"ל ובתוספות כתבו דאליבא דרבי פליגי אבל לרבנן לכולי עלמא יש בו משום שבירת עצם דהא מתקיים בההוא כזית ואכלו את הבשר. השובר עצם אחד לוקה דהכי משמע פשטא דמתני' דהשובר את העצם וכו' ומתנייתא דמייתא התם ופשטא דקרא נמי ועצם לא תשברו בו הכי משמע. השורף עצמות והמחתך גידים אינו חייב משום שבירת עצם שם ברייתא דשבירה קאמר קרא ולא שריפה ועצם קאמר קרא ולא גידין.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>פסח </b> שהוא נא או מבושל ושבר בו עצם לוקה שם שבירת עצם בנא איכא בינייהו וכו' רב נחמן אמר כל כי האי גוונא יש בו משום שבירת עצם מאי טעמא דהא חזי לאכילה דמטוי ליה ואכיל ליה ומבושל ונטמא ויצא שם רב יוסף אמר היתה לו שעת הכושר ונפסל איכא בינייהו למאן דאמר כשר כדדרשינן ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול הא נמי כשר הוא שנעשו כל עבודותיו בהכשר ולרבי דאמר ראוי לאכילה השתא לאו ראוי לאכילה הוא ותניא כותיה היתה לו שעת הכושר אין בו משום שבירת עצם לא היתה לו שעת הכושר ונפסל יש בו משום שבירת עצם כיון שנתפגל או נעשה במחשבת מקום או זמן.
+
+Halakhah 7
+
+<b>שבר </b> עצם האליה אינו לוקה שהרי אינה ראויה לאכילה שם שבירת עצם האליה איכא בינייהו למאן דאמר כשר הא כשר הוא לרבי דאמר ראוי לאכילה הא אינו ראוי לאכיל' דלגבוה סלקא ותימא דפסק כרבי. הסחוסים מותר לאכלם שם במשנה כל הנאכל בשור הגדול שהוקשה כל מה שעתיד להקשות בו יאכל בגדי הרך אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אף על פי שעכשיו רך הוא עתיד להקשות בסופו והכי קתני כל הנאכל בשור הגדול בשלק' יאכל בגדי הרך בצלי ומה הן ראשו כנפים והסחוסים ותניא נמי הכי כדאיתא התם ורש"י ז"ל פירשה בסיום אכילה דכתיב אין נמנין עליו בפסח אף על פי שעכשיו רך היא וכו' ולית ביה משום נותר. גידין שסופן להקשות אין נמנין עליהם שם עלה דמתני' פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש והדר ביה רבי יוחנן וקאמר דאין נמנין עליהם דבתר סוף אזלינן. נמנין על מוח שבראש ולא על מוח שבקולית שם ברייתא רבי אומר נמנים על מוח וכו' דמוח הראש יכול להוציאו דרך האף בלא שבירת עצם אבל קולית אין יכול להוציאו אלא בשבירת עצם
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אין </b> מחתכין את הפסח אלא צולין אותו שלם כדכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו וכשיאכלנו ויגיע לגיד הנשה מוציאו דאין בגידין בנותן טעם ואם חתכו וצלה כולו לא מיפסל בהכי כמו שכתבו התוספות ריש פרק כיצד צולין:<br><b> אזהרת רסג </b> שלא להותיר מבשר הפסח שנאמר לא ישאירו ממנו עד בקר ואינו לוקה דניתק לעשה דלא הוה דומיא דלאו דחסימה דסמיך למלקות:<br><b> אזהרת רסד </b> שלא להותיר מפסח שני דכתיב נמי ביה לא ישאירו ממנו עד בקר:
+
+Halakhah 12
+
+<b>אזהרת רסה </b> שלא להניח מבשר חגיגת י"ד ליום השלישי דכתיב לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון עד בקר פ' אלו דברים משנה חגיגה היתה באה וכו' ונאכלת לשני ימים ולילה ובגמרא מתני' דלא כבן תימא דאמר חגיגת הפסח כפסח וכו' ובתר הכי תניא לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר ובחגיגת י"ד מיירי דנשחטת עם הפסח בערב דהא ליכא למימר בערב של י"ט הראשון עצמו קאמר קרא דא"כ מאי בערב הלא שחיטתן ביום כולו לימד על חגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים ולילה אחד דהאי בקר בקרו של ששה עשר קאמר קרא דכשהוא אומר ביום הראשון לבקר הרי בקר שני אמור דמשמע דנאכלת כל יום הראשון של י"ט ולא ילין עד בקר שני והמותיר אינו לוקה כדאמרינן אלא ישרף כדין נותר. וכשמקריבין את הפסח בראשון מקריבים עמו שלמים בי"ד מן הבקר או מן הצאן זכרים או נקבות כדתנן התם חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן וכו' ועל זה נאמר בתורה וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר שם מנין למותר פסח שקרב שלמים דכתיב צאן ובקר וכי פסח מן הבקר בא והלא אינו בא אלא מן הכבשים ומן העזים אלא מותר פסח יהא לדבר הבא מן הבקר ומן הצאן שהם שלמים ויש אומרים צאן לפסח בקר לחגיגה. אימתי מביאין עמו חגיגה שם במשנה בזמן שהוא בא בחול במרובה ובמועט דאע"ג דפסח דחי שבת וטומאה חגיגה לא דחיא שבת ובמועט כדי שיהא הפסח גמר שביעתן אבל במרובה ובחול ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה ובגמרא אמר רב אשי ש"מ חגיגת י"ד לאו חובה היא כלומר אינו חייב מן התורה להביאה דאי ס"ד חובה היא להביאה מן התורה שוב אין לנו לומר שיש חילוק בין שבת לחול דהוי קרבן הקבוע לו זמן ותיתי נמי במרובה ובטומאה אלא ודאי לאו חובה היא ואינה באה אלא כדי שיאכל הפסח על השבע והיינו מדרבנן משום גזרת שבירת עצם כדמשמע בירושלמי בשר חגיגה ושאר תבשילין אינן נאכלין אלא עד חצות כפסח מדרבנן.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>מה </b> בין פסח ראשון לשני פ' מי שהיה טמא משנה מה בין פסח ראשון לשני ראשון אסור בבל יראה ובל ימצא והשני חמץ ומצה עמו בבית דפרטי' ממעט ליה מלא תשחט על חמץ דם זבחי דנשחט פסח שני על חמץ כדאמר' לעיל פ"ח פסח הראשון טעון הלל באכילתו והשני אין טעון הלל כדילפינן מהשיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון הלל לילה שאין מקודש לחג כליל אכילת פ"ש [אין ט' הלל] שאינו י"ט. ומוציאין אותו חוץ לחבורתו דכתיב ביה ככל חקת הפסח יעשו אותו במצות שבגופו הכתוב מדבר דמה שבירת עצם מצות שבגופו אף כל מצות שבגופו לאפוקי שאר דברים שאינן מצות שבגופו. ואין מביאין עמו חגיגה ואינו בא בטומאה נמי לא הוו מצות שבגופו שם במשנה ודוחין את השבת דבמועדו כתיב ביה בשני למ"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני ובגמרא שבת אין טומאה לא מתני' דלא כר' יהודה ומ"ט דת"ק דמפני טומאה דחיתיו לשני יחזור ויעשה בטומאה בתמיה אלא מוטב ידחה לגמרי ושניהם טעונין הלל בעשייתן דלילה קא ממעט קרא דכליל התקדש חג ולא יום אבע"א אפשר ישראל שוחטין פסחיהן ואין אומרים הלל דכיון דדבר מצוה הוא טעון הלל. ונאכלין צלי על מצות ומרורים וצלי אתרבי מכלליה דמצות ומרורים כדאמר' לעיל ואין מותירין מהם ואין שוברין מהם עצם כדילפינן לעיל בתרוייהו ולפי שפי' בו מצות חקת הפסח אינו שוה אלא במה שנתפרש בו דהיינו מצות שבגופו כדילפינן לעיל. הדברים שנהגו בפסח מצרים לא נהגו בפסח דורות שם במשנה מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו בעשור וטעון הזאה באגודת אזוב ועל המשקוף ועל שתי המזוזות ונאכל בחפזון בלילה אחד ופסח דורות נוהג כל שבעה ובגמרא מנ"ל דכתיב דברו אל כל עדת ישראל וגו' בעשור לחדש הזה ויקחו זה מקחו בעשור ואומר זה לשם פסח ואין פסח דורות מקחו בעשור ואגודת אזוב על המשקוף ועל שתי המזוזות פשיטא דהוי בפסח מצרים לחוד דשלשה מזבחות היו שם להזאה משקוף ומזוזות כדאיתא התם אבל פסח דורות דזורקין דמו ע"ג המזבח אין מוציאין ממנה להזות על המשקוף ונאכל בחפזון דכתיב ואכלתם אותו בחפזון ואין אחר נאכל בחפזון וחימוצו כל היום ופסח דורות כל שבעה דכתיב בפסח מצרים ולא יאכל חמץ היום (היום) אתם יוצאים קרי ביה לא יאכל חמץ היום שאתם יוצאי'. ויש בהלכות מצות אלו דברים מדרבנן סמוכים אלא תסור:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8aa338f3e2b83e634390096a358db38ebf01d654
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,531 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Paschal Offering
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות קרבן פסח
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Paschal_Offering
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות קרבן פסח
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קנא </b> לשחוט הפסח בי"ד לחדש ניסן אחר חצות דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים ואין שוחטין אלא מן הכבשים או מן העזים בלבד זכר בן שנה כדכתיב זכר בן שנה מן הכבשים או מן העזים תקחו ואחד האיש ואחד האשה חייבים במצוה זו פרק האשה פליגי תנאי ונקטינן כרבי יהודה דאמר אשה בראשון שוחטין עליה בפני עצמה ובשני עושין אותה טפלה דכתיב במכסת נפשות מדלא כתיב אנשים אפילו אשה במשמע ובשני כתיב חטאו ישא האיש ההוא איש אין אשה לא. ומי שבטל מצוה זו בזדון ועבר ולא הקריב והוא לא טמא ולא בדרך רחוקה חייב כרת כדכתיב אשר לא טמא ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה וגו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> שוחטין את הפסח אלא בעזרה כשאר קדשים דכתיב בהו כי אם אל המקום וגו' אף בשעת התר הבמות לא היו מקריבין הפסח בבמת יחיד והמקריב לוקה דכתיב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך מפי השמועה למדו שזו אזהרה לבמת יחיד אפילו בשעת התר הבמות פרק קמא דמגלה תנן אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים ובגמרא פסחים ותו לא והא קתני סיפא כל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה אלא אימא כעין פסחים דקבע להם זמן.
+
+Halakhah 4
+
+<b>שחיטת </b> פסח אחר חצות דבין הערבים משמע משש שעות ולמעלה שהצל נוטה קרינא בין הערבים ואם שחטו קודם חצות פסול דאפילו בן בתירא דפוסל בנשחט בשחרית שלא לשמו בפרק קמא דזבחים מודה דלשמו נמי פסול דבין הערבים משמע כדאמרן ואין שוחטין אותו אלא אחר תמיד של בין הערבים יאוחר פסח שכתוב בו בערב ובין הערבים לתמיד שלא נאמר בו אלא בין הערבים ומשום האי טעמא גופא דכתיב בפסח בערב ובין הערבים קודמין לו קטרת ונרות דלא כתיב בהו אלא בין הערבים דכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה והאי בין הערבים אתרוייהו קאי. ואם שחטו אחר חצות קודם התמיד כשר פרק כל התדיר קודם התמיד כשר ואף על פי שלכתחלה מצוה לאחרו כדתניא יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים וגו' ויהא אחר ממרס בדמו עד שיזרק דם התמיד הואיל והוא קודם ואם נזרק קודם דם התמיד כשר דלכתחלה הוא דבעינן תמיד קודם הפסח כדאמרן:
+
+Halakhah 5
+
+<b>אזהרת רנד </b> שלא לשחוט הפסח ועדיין החמץ קיים שנאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי שלא יזבח הפסח ועדיין החמץ קיים ומניין שזבח זה פסח הוא דבר הלמד מענינו דכתיב בסיפיה דקרא ולא ילין לבקר זבח חג הפסח ועוד אי זהו קרבן שקרב ביום איסור חמץ זה פסח ומנין שבי"ד הכתוב מדבר שנאמר לא תשחט ולא ילין דורש בפרק תמיד נשחט לא תשחט אותם שעוברים בלא ילין ומי ששחט והיה לו כזית חמץ ברשותו לוקה והפסח כשר דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב. אחד השוחט ואחד הזורק את הדם וא' המקטיר האימורים אם היה לאחד מהם או לאחד מבני החבורה שאוכלים את הפסח כזית חמץ בשעת הקרבתו הרי זה לוקה שם פרק תמיד נשחט בריתא וזורק אתרבאי מדם זבחי דכתיב ודם זבחיך ישפך כרבי עקיבא במכילתא והקטרה נמי אתיא מדסמכיה ללא ילין כל שישנו בעבודות שלהן באזהרת הלנה ישנו נמי באזהרת חמץ הילכך מקטיר נמי עובר הואיל וישנו בהלנת אימורים דכתיב בהו נמי לא ילין חלב חגי ויש לאחד מבני החבורה הוי בעיא דרב אושעיא ופשיט ליה רב אמי מי כתיב לא תשחט על חמצך לא תשחט על חמץ כתיב דמשמע אפילו חמץ של אחד מבני החבורה אי הכי אפילו לאחד שאינו מבני החבורה בסוף העולם נמי אמר ליה אמר קרא לא תשחט ולא ילין לא תשחט על חמץ הנך דעבר עליה משום לא ילין וכל בני חבורה בכלל לא ילין מן הבשר הן דלא תותירו ולא ילין בחד קרא נינהו ולא מיחייב בעל החמץ אלא השוחט והזורק דלא תשחט אמר רחמנא דבני חבורה לית בהו מעשה וכל שהחמץ ברשות אחד מהם אפילו אינו בעזרה עמו כרבי יוחנן דאמר לא בעי' על בסמוך דאף על גב דלא חזינן ליה בשעת התראה הואיל דאשתכח דהוה ליה חמץ אחר התראה מיחייב.
+
+Halakhah 6
+
+<b>דם </b> הפסח טעון שפיכה כנגד היסוד פרק תמיד נשחט תנן וזורקו זריקה אחת כנגד היסוד ובגמרא מאן תנא בזריקה רבי יוסי הגלילי דכתיב גבי בכור ואת דמם תזרוק על המזבח דמו לא נאמר אלא דמם אלמא אחריני נמי משתמעי לימד על הבכור מעשר ופסח שמעינן מתן דמים שלא מצינו במעשר ופסח מתן דמים אלא כאן ומנא לן דטעונין יסוד אתיא זריקה זריקה מעולה כתיב הכא ואת דמם תזרוק וכתיב התם וזרקו בני אהרן מה עולה טעונה יסוד כדכתיב אל יסוד מזבח העולה אף פסח נמי טעון יסוד ואחר כך מפשיטין אותו כדתנן התם ומוציאין את אימוריו ומקטירן כל זבח לבדו דכתיב והקטירו ומשמע לבדו שלא יערב חלבים של קרבן זה בחלבים של קרבן זה אבל חלבי זבח אחד בעי' בבת אחת דכתיב והקטירם שיהא כולו כאחד כל האימורין של קרבן אחד. הקטרת אימורים בפסח נפקא לן מדכתיב בבכור ואת חלבם תקטיר חלבו לא נאמר אלא חלבם לימד על בכור ומעשר ופסח שטעונין אימורין לגבי מזבח כדילפינן גבי זריקה ובעל הזבח נוטל פסחו ועורו ויוצא לביתו בירושלם וצולהו ואוכלו לערב כדכתי' ואכלו את הבשר בלילה וגו':
+
+Halakhah 7
+
+<b>אזהרת רנה </b> שלא ילין אימורי פסח עד הבקר ואם הלינן הרי זה עובר בלא תעשה דכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר והוא הדין שאר אימורין של פסח וכתיב נמי לא ילין לבקר זבח חג הפסח והיינו בארבעה עשר שחל להיות בשבת דחלבי שבת קרבין ביום טוב אבל חל בחול אין מקטירין אותם בלילה שהוא י"ט בפרק תמיד נשחט רמי רב ספרא כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח לבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין ויקטירם בלילי י"ט ואף על פי שהיה חול יום י"ד והכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא ביום טוב ומשנינן הכא בי"ד שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קרבין ביום טוב ומדקשו קראי אהדדי על כרחין קראי גופייהו מוקמי אנפשייהו הכי.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הפסח </b> נשחט בשלש כתות שם במשנה הפסח נשחט בשלש כתות שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים קהל ועדה וישראל ואין פחותים משלשים בני אדם בכל כת וכת בגמרא אמר רבי יצחק אין הפסח נשחט אלא בשלשה כתות של שלשים בני אדם מאי טעמא קהל עשרה עדה עשרה ישראל עשרה מספקא לן דילמא בבת אחת צוה לשוחטו והיו בה שלשים או בזה אחר זה ג' כתות של עשרה בני אדם הילכך שלש כתות בעי' דדילמא בזה אחר זה קאמר ושל שלשים בעינן דילמא בבת אחת קאמר ואינו יכול לשוחטו בפחות משלשים הילכך בחמשין נמי סגיא דעיילי תלתין ונפקי עשרה ועיילי עשרה ונפקי עשרה דאי בהדדי קאמר הא איכא ואי בזה אחר זה ג' כתות קאמר הא איכא והיינו למצוה דבדיעבד אם שחטו כולן בבת אחת כשר דליכא עיכובא בהא. כל זמן ששוחטין ומקריבים קוראים הלוים את ההלל והא דאמרינן דאין שירה אלא על היין תרצו בתוס' דבשעת הקרבה אין אומרים שירה אלא על היין דמקרא דמשמח אלהים ואנשים הוא דילפינן בערכין ועיקר שתיה ושמחה הויא בשעת אכילה והכי נמי בקרבן לגבוה בשעת הקרבה הוא דקאמר דאין אומרים שירה אלא על היין אבל שלא בשעת הקרבה היו אומרים שירה בכמה דוכתין והכא בשעת שחיטה דוקא היו אומר' ועל כל קריאה תקיעה דבשעת תקיעה הויא שירה בפה כדילפינן התם מקרא ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים דמשמע תרוייהו בהדי הדדי. וחליל נמי מכה בשחיטת הפסח ודוחה שבת כדתנן פרק אין בערכין אף על גב דליכא כלי שיר מדאוריתא אלא חצוצרות וכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות וגו'. והכהנים עומדים שורות בכלי כסף וזהב ולא היה לכלים שהם המזרקים שולים משום גזרה דרבנן שלא יניחום ויקרש הדם. ונותן הכוס לחברו עד שזורק שיעסקו רבים במצוה והקרוב למזבח שופכו כנגד היסוד כדאמר' לעיל ומוציא את האימורין ונותנן בכלי שרת כדתנן התם ובגמרא אימא להקטירם על גבי המזבח ומליחה בעינן כדילפינן מליחה לכולהו במלח תמלח וגו'.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>חל </b> ארבעה עשר להיות בשבת שחיטת הפסח וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו דוחין השבת שאי איפשר לעשותן קודם השבת שהרי קבוע להם זמן כדכתיב במועדו פרק אלו דברים בפסח דוחין את השבת וכו' ובגמרא תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירא וכו' אמר להם נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד מה מועדו דתמיד דוחה את השבת אף מועדו דפסח דוחה את השבת ועוד קל וחומר ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת פסח שענוש כרת אינו דין שיהא דוחה את השבת ותמיד גופיה מנא לן דדוחה שבת דכתיב עולת שבת בשבתו מכלל דתמיד קרבה בשבת ומשום דבק"ו איכא פירכא מה לתמיד שכן תדיר וכליל איצטריך גזרה שוה ושאר דברים אינן דוחין את השבת כדתנן התם. שכח ולא הביא סכין בערב שבת לא יביאנה בשבת כדאמר' דאיפשר הוה להביאו מבעוד יום אלא נותנה בין קרני הכבש או בצמרו דמחמר כלאחר יד מפני המצוה מותר כיון דלאו אורחיה בכי האי מלאכה ואם הקדישו לא יביא סכין עליו מפני שהוא עבודה בקדשים בגמרא פריך והא קא עביד עבודה בקדשים וכתיב לא תעבוד בבכור וגו' ומשני דעבדי כהלל דלא מקדשי להו עד דמייתי להו לעזרה ובירושלמי אמרי דכל עבודה שלצורך הקרבן אין בה מעילה והתירו להקדיש פסח בשבת דקבוע לו זמן ומדאוריתא מותר להקדיש כל דבר.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>השוחט </b> את הפסח ונמצא בעל מום שוחט עד שיכשר אחד ואפילו בשבת פרק אלו דברים תנן שחטו ונמצא בעל מום חייב שחטו ונמצא טרפה בסתר פטור [בגלוי] חייב חטאת כיון ששחטו בשבת דשוגג הוא ולא אנוס דה"ל לבקוריה אבל טרפה בסתר הוי אנוס ובתרוייהו משמע דכיון דלא עלו לו דחוזר ושוחט אחר אפילו בשבת ואם לא הספיק עד שתחשך הוי אנוס ונדחה לפסח שני כדניליף לקמן אנוסין לפסח שני [בפ"ה] (ב"ה):
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> שוחטין את הפסח אלא למנוייו דכתיב תכוסו על השה מלמד שמתמנין עליו כשהוא חי דתכוסו ובמכסת לשון מנין הוא כדכתיב את מכסת הערכך. יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר פ' האשה תנן אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי רבי יהודה ורבי יוסי מתיר ומפרש טעמיה דרבי יוסי בגמרא דכתיב איש לפי אכלו תכוסו דמשמע דעל איש אחד תשחטו ובלבד שיהיה ראוי לאוכלו כדכתיב לפי אכלו ולכתחלה לא ישחוט על היחיד דכתיב יעשו אותו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול פרק תמיד נשחט שחטו שלא לאוכלו פסול ובגמרא ת"ר כיצד שלא לאוכלו לשום חולה או לשום זקן ומנ"ל אמר קרא איש לפי אכלו תכוסו לפי אכלו פרט לזקן ולחולה ולערל וטמא ואפילו הן מנויין ואיתקש אוכלין למינויין כדכתיב אכלו תכוסו מה השוחט שלא למנויין פסול כדילפינן מבמכסת תכוסו דשנה עליו הכתוב לעכב אפילו חבורה ואין אחד מהם יכול לאכול כזית אין שוחטין עליו דכתי' איש לפי אכלו דבעינן לכל אחד כדי אכילה דהוי כזית ובדיעבד כשר כששחטו לאוכליו ושלא לאוכליו כדלקמן.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b> עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים משום קלות ראש כדתנן התם אבל עושין חבורה כולה נשים או עבדים כיון דאתרבו למנוייו או לערלים או לטמאים שם פרק תמיד וילפינן לה מדשנה עליו הכתוב במכסת תכוסו לעכב ורב אומר לשון סורסי הוא זה כאדם שאומר לחברו כוס לי טלה זה למימרא דבשעת שחיטה צריך לכוין למנוייו וערל וטמא אימעיטו מאיש לפי אכלו דכיון דלא מצו אכלי מיניה דהוו ערלים או טמאים חשיבי כולהו שלא לאוכליו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>שחטו </b> לאוכליו ושלא לאוכליו שם במשנ' לאוכליו ושלא לאוכליו למנוייו ושלא למנוייו למולי' ולערלי' לטמאים ולטהורים כשר ובגמרא מ"ט לשמו ושלא לשמו פסול לאוכליו ושלא לאוכליו כשר לשמו ושלא לשמו פיסולו בגופו של קרבן לאוכליו ושלא לאוכליו למנוייו ושלא למנוייו למולים ולערלים לטהורים ולטמאים אין פיסולו בגופו אלא בדבר אחר לשמו ושלא לשמו דהוי פסולו בגופו משום דאי איפשר לברר איסורו חלק שהוא לשמו וחלק שאינו לשמו אבל הני איפשר לברר חלק הראוי לאוכלו בצד אחד וחלק שאינו ראוי לאוכלו לצד אחר ועוד לשמו ושלא לשמו ישנו בד' עבודות והני אינן בארבע עבודות ועוד לשמן ושלא לשמן ישנו בצבור כביחיד ומחשבת אכילה לא שייכא בקרבן צבור דלא שייכא אלא בפסח ומשום הכי לא ילפינן לשמו ושלא לשמו מהני דכשרים לאוכליו ושלא לאוכליו למנוייו ושלא למנוייו למולי' ולערלים לטהורים ולטמאים וילפינן דמקצת אוכלין פסולין לא פסלי מדכתיב וכל ערל לא יאכל בו כולה ערלה פסלה מקצתה לא פסלה ולרב אשי דאמר דילמא האי וכל ערל משמע כל דהו ערלה כתב רחמנא זאת חוקת הפסח דעד דאיכא כולה ערלה לא פסלה וטומאה לא עשה בה מקצת טומאה ככל טומאה דאילו איטמי חד מאבריה האי דאיטמי שרפינן ליה ואידך אכלינן ליה והכי נמי אי איכא ד' גברי טמאים וד' טהורים לא פסלי להו טמאים לטהורים וכיון דבהני לא פסלי מקצת שאינן ראויין לאכול כערל וטמא שלא לאוכליו ושלא למנוייו נמי לא פסלי במקצת דכולהו מחד קרא נפקי דכתיב איש לפי אכלו וכיון דלא מצי אכלי ליה חשיבי שלא לאוכליו ואיתקשי אוכלין למנויין כדאמר' לעיל. שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים וערלים פסול שהזריקה חמורה שהיא עיקר הקרבן דלא כאתקפתא דרב אשי שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים פסול שם פלוגתא דרב חסדא ורבה אמר רבה מנא אמינא לה דתניא יכול יפסל ערל בני חבורה הבאים עמו וכו' ורב חסדא אדרבא לאידך גיסא ת"ל וכל ערל לא יאכל בו כולה ערלה פסלה מקצת לא פסלה בשחיטה אבל זריקה אפילו מקצתה פסלה וכי תימא ה"ה לזריקה דלא פסלה עד דאיכא כולה ערלה תלמוד לומר זאת חוקת הפסח זאת משמע בעבודה א' הוא דלא פסלה ערלות במקצת והיינו בשחיטה דהיא תחלה לעבודות אבל בזריקה אפילו מקצתה נמי פסלה ומאי חומרא דזריקה דלא מיקבע פגול אלא בזריקה שהיא סוף העבודה דקודם זריקה כל שעתא הוא בספק שמא יחשוב פיסול אחר ויפקיע שם פיגול ממנה ובתוס' כתבו על רב חסדא דאמר פסול מ"ש שחטו למולים ולערלים דכשר ותירצו דהתם יש מחשבת מולים בשחיטה אבל הכא לא פתיכי מולים בזריקה משמע דאי פתיכי מולים בזריקה נמי כשר והרב ז"ל כתב שאם זרק לשם מולים וערלים פסול ונראה שהתוספות כתבו זה לפי אוקמתא דרב אשי והרב ז"ל כתב כסתמא דתלמוד' דקאמר אליבא דרב חסדא אדרבה לאידך גיסא וכו' שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר פר' כיצד צולין זרק דמו שלא לאוכליו הפס' עצמו כשר ואדם יוצא ידי חובתו נימא כרבי נתן דאמר אכילת פסחים לא מעכבא אפילו תימא רבנן אין מחשבת אוכלים חולה וזקן בזריקה דכי כתיב איש לפי אכלו תכוסו אשחיטה כתיב כדילפי' לעיל.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מי </b> שהיה בריא בשעת שחיטה וחולה בזריקה או איפכא אין שוחטין וזורקין עליו עד שיהא בריא משחיטה עד זריקה בריתא שם והינו לכתחלה דבדיעבד אין מחשבת אוכלים בזריקה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>שוחט </b> אדם ע"י בנו ובתו הקטנים וע"י עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן פרק האשה תניא נמי הכי שה לבית משמע איש בעל הבית יקחנו לכל בני ביתו ואין צריך דעתו דאינן יכולין למחות ועבדו ושפחתו כנענים נמי על כרחן ימשכו אחריו דהם סמוכים עליו אבל אינו שוחט על יד בנו ובתו הגדולים ולא על יד עבדו ושפחתו העברים ולא על יד אשתו אלא מדעתן בשתיקה אבל מיחו לא ואפילו שפחה עברית דלא משכחת לה אלא בקטנה היוצאה בסימנים כיון דאין עליו לחנכה יכולה למחות שחט הוא עליהם ושחטו הן לעצמן אין לך מיחוי גדול מזה והא דקתני חוץ מן האשה היינו חוץ מן האשה וכל דדמי לה גדולים ועבדים דאם שחטו לעצמן הוי מיחוי.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>האשה </b> שהיא בבית בעלה שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל משל בעלה שם במשנה דמסתמא דעתה לימנות על של בעלה כל זמן שלא פירשה שיהא דעתה בשל אביה הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה תאכל במקום שהיא רוצה שמעת מינה יש ברירה דקס"ד דבמקום שתרצה בשעת אכילה תאכל ואמרינן הוברר דשחיטה וזריקה דהאי פסח שפיר איזדריק עלה דהאי אתתא ומשני מאי רוצה בשעת שחיטה ששאלו את פיה בשעת שחיט' ואמרה בזה אני רוצ' ורמינהי אשה רגל ראשון אוכלת משל אביה מכאן ואילך רוצה אוכלת משל אבי' רוצה אוכלת משל בעלה ל"ק כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה ומתני' בשאינה רדופה לילך תמיד לבית אביה הילכך בית בעלה חביב לה כשאר כל הרגלים ושייכא בתריה ורגל ראשון במקום שרוצה בשעת שחיטה כיון שאינה רדופה לילך ובריתא ברדופה הילכך רגל הראשון ודאי בתר אביה מכאן ואילך במקום שרוצה בשעת שחיטה דאם לא בררה בשעת שחיטה אינה אוכלת לא משל זה ולא משל זה. וכן יתום ששחטו עליו אפטרופסים יאכל במקום שהוא רוצה שם במשנה יאכל במקום שהוא רוצה ובגמרא שמעת מינה יש ברירה א"ר זירא שה לבית מכל מקום וכתבו בתוספות דשה לבית לאו דאוריתא ואף על גב דשלא למנוייו אסיר התם ילפינן מלא תאכלום לא תאכילום בשרצים ונבלות דהיינו בידים אבל כי האי גונא דהוי חנוך מצוה לקטנים שרי והכי נמי בבניו ובנותיו קטנים.
+
+Halakhah 12
+
+<b>עבד </b> של שני שותפין במשנה שם לא יאכל משל שניהם ואפילו המנהו האחד על פסחו דמי נתן רשות לחלק האחר לימנות על פסח זה ובגמרא והתנן רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל מתני' בדקפדי אהדדי שני הבעלים ואין אחד מהם רוצה ליהנו' מחלק חברו ושוחט כל אחד על חלק חברו וסבור שחברו אינו מקפיד אם יאכל חלקו משלו וחברו אינו רוצה ולכך לא יאכל משל שניהם דקפדי כל חד אחלקו שלא יהנה משל חברו ובריתא דלא קפדי. מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו ולא משל עצמו שם במשנה לא יאכל משל רבו דמסתמא לא הוי דעת רבו להמנות חלק החירות על פסחו ובגמרא הא משל עצמו יאכל והתניא לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו ל"ק כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה דחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש דכופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו והואיל ובידינו לשחררו הרי הוא כבן חורין ואוכל משל עצמו.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>עד </b> כמה נמנין על הפסח עד שיהא כזית לכל אחד דהוי שיעור אכילה ונמנין עליו ומושכים את ידיהם ממנו עד שישחט שם במשנה לעולם נמנין עד שיהא כזית לכל אחד ונמנים ומושכים ידיהם עד שישחוט רש"א עד שיזרוק הדם אמר אביי מחלוקת לימשך בההיא קאמר ר"ש עד שיזרוק דכתיב אם ימעט הבית מהיות משה אם באו לימעט ולימשוך ידיהם מהיות משה בעוד היותו לשה יתמעטו מהוויותה דהיינו קודם גמר עבודותיו ורבנן סברי מהיות משה מחיותה משה בעודה בחיים יתמעטו אבל לימנות דברי הכל עד שישחט דכתיב במכסת נפשות והדר תכוסו. נמנו עליו וחזרו ונמנו עד שאין לכל אחד כזית ראשונים שיש להם כזית אוכלים ופטורים מלעשות פסח שני ואחרונים אינם אוכלים וחייבין לעשות פסח שני פ' כיצד צולין בריתא פלוגתא דרבנן ור' נתן דסבר ואלו פטורים שכבר נזרק הדם ורבנן סברי דאכילה מעכבא. הממנה אחרים על חלקו שם במשנה כשאין בני חבורה ליתן לו את שלו ואמר טול אתה חלקך וצא ואכול אתה וחבורתך את חלקך דאית ליה להאי תנא דפסח נאכל בשתי חבורות ואחר שנחלק לכל חבורה חלקם אסור להוציא חלק חבורה לחבורה אחרת וכן לגרגרן נותנין חלקו בעיא שם ופשיטו לה מבריתא היו ידיו של אחד מהם יפות לישנא מעליא שממהר לאכול נותנין לו חלקו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האומר </b> לעבדו צא ושחוט לי את הפסח אף על פי שדרך רבו לשחוט טלה בכל שנה ושחט עליו גדי או איפכא יאכל ממנו שהרי לא פירש ממין פלוני. שחט גדי וטלה פרק האשה במשנה שחט גדי וטלה יצאו לבית השריפה שאין נמנין על שני פסחים שם במשנה שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון והשני ישרף ובגמרא והתניא אין נמנין על שני פסחים כאחד לאכול מאחד מהם שירצה דאין ברירה ודילמא לא הוה דעתיה על האי שאוכל ומשני מתניתין במלך ומלכה דאין מקפידים על סעודתם אם גדיים אם טלאים דיש להם רוב מעדנים הילכך אין כאן דין ברירה דתרוייהו ניחא להו ויאכלו מן הראשון והשני ישרף.
+
+Halakhah 2
+
+<b>האומר </b> לשלוחו צא ושחוט עלי את הפסח וקבע לו גדי או טלה שם במשנה שכח מה שאמר לו רבו יתנה שכח רבו מה שאמר לו שניהם יצאו לבית השריפה ופטורים מלעשות פסח שני דשחיטה וזריקה מעליתא היא חדא אהאי וחדא אהאי וקמי שמיא גליא ובגמרא אמר אביי ל"ש אלא ששכח אחר זריקה דהוה חזי לאכילה בעידנא דאזדריק והיה איפשר לברר אי זה של רב ואי זה של עבד אבל שכח לפני זריקה דכי אזדריק דם לא הוה חזי לאכילה דהא לא ידיעי מינוייו דידיה חייבין לעשות פסח שני. וכן באומר לעבדו צא ושחוט עלי וקבע לו ושכח יתנה שם במשנה שכח מה שאמר לו רבו ישחוט טלה וגדי ויאמר וכו' ובגמרא פריך טלה שלי מה שקנה עבד קנה רבו אמר אביי רועה הרגיל רבו אצלו דניחא ליה בתקנתיה ומקנה לעבד חד מינייהו על מנת שאין לרבו רשות בו והשתא מצי לאתנויי אם גדי אמר טלה שלי וכו'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>בני </b> חבורה שאמרו לאחד צא ושחוט עלינו ואמר הוא להם ואתם שחטו עלי ושחט הוא והם כולם אוכלים מן הראשון דהם שלוחיו והוא שלוחם והאחרון יצא לבית השריפה נלמוד מדין הבבו' האחרות אבל לא מצאתי בבא זו מפורשת לא במשנה ולא בברייתא. חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו הלך ומצא ושחט והם לקחו פסח אחר ושחטוהו אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלים עמו והשני ישרף דפסח בלא בעלים הוא דכיון דאמרו לו שחוט עלינו שוב אין יכולין להמנות על שלהן ואם שלהן נשחט ראשון הם אוכלים משלהם שהרי חזרו בהם מן האבוד והוא אוכל משלו שהרי לא נמנה על שלהן ואם אין ידוע אי זה נשחט ראשון או שחטו בבת אחת הוא אוכל משלו שלא נמנה על שלהן והם אינם אוכלים עמו דשמא שלהן נשחט ראשון ונמשכו מזה ושלהן יצא לבית השריפה שמא שלו נשחט ראשון ואין נמנין על השני ופטורים מלעשות פסח שני דממה נפשך בראשון שבהם נמנו ואכילה לא מעכבת דאף על גב דלרבנן דרבי נתן אכיל' מעכבא היינו היכא דמעיקרא בשעת זריקה לא חזי לאכילה משום טומאה או היכא שנמנו עד שאין כזית לכל אחד דליכא כזית לאחרונים אבל הכא אותו שנשחט קודם הוי חזי לאכילה לכולהו אלא שאינו ידוע שנתערב ולהכי כיון דראוי הוא לאכילה ובשר נמי ראוי אלא דאין ידוע אי זו היא לא מעכבא כדאמרינן. אמר להם זה אם איחרתי שחטו אתם עלי הלך ומצא הוא ושחט והם לקחו ושחטו אם שלהם נשחט ראשון כלם אוכלים ממנו ושלו ישרף דכיון שהמנוהו על שלהם הרי נמשך מן הראשון וחזר בו משליחותו ואם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלים משלהם שלא אמרו לו שחוט עלינו ואם אינו ידוע או ששחטו כאחת הם אוכלים משלהם שהרי לא אמרו לו שחוט עלינו והוא אינו אוכל משלו דשמא שלהם נשחט ראשון ונמנה עמהם שאמר להם שחטו עלי ושלו יצא לבית השריפה דשמא שלהם נשחט ראשון ונמשך משלו שהרי עשאן שלוחין ופטור מלעשות פסח שני דממה נפשך בראשון יצא. אמר להם ואמרו לו ומצא הוא ומצאו הם ושחטו כולם אוכלים מן הראשון דהם שלוחיו והוא שלוחם והשני ישרף דפסח בלא בעלים הוא ואם אין ידוע או שחטו כאחד שניהם ישרפו דאין ידוע אי זה מהם אחרון דלא נמנו עליו ופטורין מלעשות פסח שני דממה נפשך יצאו כולם בראשון שנשחט ואכילה לא מעכבא כדאמר'. לא אמר להם ולא אמרו לו אינן אחראין זה לזה אלא הם אוכלים משלהם והוא אוכל משלו כדתנן התם כל הני בבי בסוף פרק מי שהיה טמא.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>שתי </b> חבורות שנתערבו פסחיהם קודם שחיטה אלו מושכין להם א' מן הפסחים ואלו א' וא' מבני חבור' זו בא לו אצל זו וכל חבורה אומרת לאותו שבא אצלם אם שלנו הוא הפסח הזה ידיך משוכות משלך ונמנית על שלנו ואם שלך הוא ידינו משוכות משלנו ונמנינו על שלך דלעולם נמנין על הפסח ומושכין ידיהם ממנו עד שישחט וכן ה' חבורות של חמשה חמשה ושל עשרה עשרה כדתנן התם במתני' ועל כרחנו צריכין אחד מאלו לבא אצל אלו כדאמרינן ולא אמרינן כיון שעדיין לא נשחטו יחזרו וימנו אלו על האחד ואלו על השני משום דאסור למשוך כל בני החבורה מן הפסח להניחו בלא בעלים דכתיב ואם ימעט הבית מהיות משה מלמד שמתמעטין והולכין ובלבד שיהא אחד מבני החבורה קיים דאם ימעט משמע דאם רצו מתמעטין ונמשכין ומשמ' נמי דנשאר שיור ועכשיו דמושכין א' מבני חבור' זו לזו וא' מבני חבור' זו לזו מה נפשך א' מבני חבור' קיים.
+
+Halakhah 8
+
+<b>שנים </b> שנתערבו פסחיהם כל א' ממנה איש א' מן השוק על פסח שלו כל מקום שהוא ונעשו שתי חבורות של ב' ב' בני אדם וא"כ מתנה כל אחד מן הראשונים עם אותו שנמנה עם חברו ואומר אם שלי הוא פסח זה שמשכתי ידיך משוכות משלך שנמנית עם חברי ונמנית על שלי ואם זה שמשכתי הוא שלך שנמנית עמו ידי משוכות מאותו שלקחתי קודם ונמניתי על שלך ונמצא שלא הפסידו כלום ולכך הוצרך כל אחד להמנות אחד מן השוק דאם בא להתנות כשהן יחידים ואומר אם שלי הוא פסח זה ושלך שלך יפה בררנו ואם לאו הריני מושך ידי משלי ונמנה על שלך נמצא כשהוא נמשך משלו מניח פסחו בלא בעלים שעדיין לא נמנה אחר עליו ואנן בעינן שיור כשמתמעטין כדאמרן.
+
+Halakhah 9
+
+<b>חמשה </b> שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם כולם יוצאין לבית השריפה דאין ידוע מאי זה פסח עור זה ואותו פסח פסול הוא ברייתא פרק האשה ואמר אביי לא שנו אלא שנתערבו לאחר זריקה דבעידנא דאזדריק דם מיהא הוו חזו ארבעה לאכילה ומשום הכי פטורין מלעשות פסח שני אבל נתערבו לפני זריקה חייבין כולם שאין כאן כשר שלא נזרק הדם לאכילת בשר והיכא דפטורין הארבעה אף על גב דאיכא חד דלא נפיק לא איפשר לאיתויי פסח שני דהיכי ליעביד ליתי כולהו חד פסח וכו' כדאיתא התם דאלו פסח בשפיכה דנפקא לן מודם זבחיך ישפך ושלמים בזריקה ואף על גב דתניא כל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא היינו דיעבד אבל לכתחלה לא וכי תימא משום דלא יעשו מתנות כהלכתן היאך יכנס לידי ספק כרת לא היא שטוב הוא שידחה ספק כרת בשב ואל תעשה ממה שיעשו רובם שלא כהוגן כי כבר רובם עשו פסח:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>פסח </b> ששחטו בשינוי השם פסול דכתיב ועשית פסח שיהו כל עשיותיו לשם פסח שהם ד' עבודות שינוי בעלים מנין דכתיב ואמרתם זבח פסח שתהא זביחה לשם פסח ואם אינו ענין לשינוי קדש תנהו ענין לשינוי בעלים דכתיב הוא לעכב דמשמע בהויתו יהא. האומר לבני חבורה פסח ששחטתי עליכם שלא לשמו שחטתיו אם נאמן להם סומכים על דבורו כדאמ' בקידושין פרק האומר בההוא עובדא דההוא סמיא דאמר ליה אי מהימן לך דקאמר זינתה אשתך אפקה ואי לאו שורת הדין אינו נאמן כדתניא בהנזיקין דאי אמר זבחי' שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו אינו נאמן כדאמ' התם דאשכחיה ולא אמר ליה מידי ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה ולאביי כיון דאין בידו אינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח ויביא פסח שני.
+
+Halakhah 2
+
+<b>בשר </b> הפסח שנטמא ונודע לו קודם זריקה לא יזרוק את הדם פרק כיצד צולין משנה נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם ואמר רב אם זרק הורצה ואמרינן דאתי כרבי יהושע דאמר כל הזבחים שבתורה בין שנטמא בשר וחלב קיים או איפכא זורק הדם אבל לתנא דמתניתין אף על גב דחלב קיים אם זרק לא הורצה דאכילה מעכבא דכתיב איש לפי אכלו תכוסו ואיתקש אוכלין למנויין דאמר' דאם נשחט שלא למנוייו פסול דכתיב במכסת וכתיב תכוסו הכתוב שנה עליו לעכב ואם לא נודע לו עד שנזרק הדם הורצה שהציץ מרצה על שגגת בשר שנטמא ואינו מרצה על הזדון שם במשנה הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא הציץ מרצה ופטור מפסח שני ובגמרא טעמא דנזרק ואחר כך נודע הא נודע ואחר כך נזרק לא מרצה ורמינהי וכו' אמר רבינא טומאת הבשר בין בשוגג בין במזיד הורצה זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה דאכילה מעכבא כדאמר' והא דאמרינן פרק האשה רבה דמדאוריתא ציץ מרצה אטומאה ואזריקה בין בשוגג בין במזיד ואמרי רבנן דבמזיד לא הורצה לרבינא מזיד דזריקה ולר' שילא מזיד דטומא' נראה דהיינו לכל הזבחים דאכילה דידהו לא מעכבא כפרתן דאף על גב דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים אפילו הכי עיקר כפרה בדם אבל קרבן פסח דעיקריה לאכילה אתא זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה מדאוריתא כיון דלא הוה חזי לאכילה בשעת זריקה אבל בשוגג אף על גב דאיגלאי מילתא בתר זריקה דבטומאה היתה אפילו הכי בשעת זריקה שלא נודע עדין שנטמא הויא זריקה ראויה וכשאחר כך נודע שהיה טמא הפסח הציץ מרצה עליו כדאמר'. נטמאו מקצת האיברים שורף את הטמאים ואוכל את הטהורים נטמאו האימורין והבשר קיים זורק את הדם והבשר נאכל לערב שם במשנה נטמא חלב ובשר קיים זורק את הדם. נטמאו הבעלים אחר שנשחט לא יזרוק הדם שם סוף בריתא דר' יהושע נטמאו הבעלים במת לא יזרוק ואם זרק לא הורצה דרחמנא דחייה לטמא נפש בפסח לשני ואין הציץ מרצה בטומאה אלא כשנטמא טומאת התהום כדאיתא בדוכתיה.
+
+Halakhah 3
+
+<b>הפסח </b> שיצא מירושלם או שנטמא בי"ד ישרף מיד שם במשנה הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד ובגמרא בשלמא טמא כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף וגבי קדשים קלים הוא דכתיב האי קרא אלא יוצא מנ"ל דכתיב הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה שמא נכנסה דמה אל הקדש בהיכל ונפסלה כדכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' וא"כ הוא יפה עשיתם ששרפתם אותה או שמא חוץ למחיצתה יצאה חוץ לעזרה ודרשינן לה מקרא יתירא דכתיב פנימה ולא איצטריך אלא לומר שמא יצאה ולא היתה פנימה וא"כ יפה שרפתם אותה א"ל אהרן למשה פנימה היתה ולא יצאה הא למדנו שאם יצאת היה לו לשורפה אשכחן קדשי קדשים קדשים קלים מנין אלא כל פסולי דקדש בשריפה ל"ש קדשי קדשים ל"ש קדשים קלים גמרא גמירי להו הל"מ וחטאת דאהרן לא איצטריך לפרושי בה שריפה באנינות' וביציאתה אלא מעשה שהיה הוא דאשתעי. נטמאו הבעלים או מתו שם במשנה נטמאו בעלים או מתו שאין פסולו בגופו אלא מחמת דבר אחר שאין לו אוכלים תעובר צורתו וישרף בששה עשר ר' יוחנן בן ברוקה אומר אף זה ישרף מיד ובגמרא אמר רב יוסף מחלוקת שנטמאו בעלים לפני זריקה דמשום הכי חשיב רבי יוחנן בן ברוקה פסולו בגופו דלא אתחזי בשר לאכילה אבל נטמאו לאחר זריקה דאתחזי בשר לאכילה אפילו ר' יוחנן בן ברוקה מודה דפסולו מחמת דבר אחר הוא ובעיא צורה אבל לת"ק אפילו נטמאו קודם זריקה בעיא צורה דמ"מ לא בא פסול זה אלא מחמת דבר אחר ור' יוחנן אמר אף לאחר זריקה נמי פליג ר' יוחנן בן ברוקה ואזדא לטעמיה וכו' משכו ידיהם ונזרק דמו בלא בעלים ה"ל כנטמאו או מתו ותעובר צורתו זה הכלל כל שפיסולו בגופו ישרף מיד בדם או בבעלים תעובר צורתו שם בריתא וטעמא דעיבור צורה דכיון דאין פיסולו חמיר דאינו בגופו לא שרפינן ליה בביזיון עד שתעבור הימנו צורת בשר ובתוס' כתבו דשריפה מיד כפיסולו בגופו סברא היא ועיבור צורה כפיסולו מחמת דבר אחר סברא נמי היא לפיכך אם שחטו אחר שנודע שמשכו בעלים את ידם או מתו או נטמאו ונדחו לפסח שני הרי זה ישרף מיד בתוספתא פ"ה דאפילו רבנן דר' יוחנן בן ברוקה חשבי ליה פסולו בגופו כיון דשחטו בלא בעלים והא דישרף בנטמאו בעלים היינו כשנטמאו כולן אבל נטמאו מקצתן זכו טהורים בחלק הטמאים בתוספתא פ"ז בני חבורה שמתו או נטמאו מקצתן השאר אוכלים ואין חוששין ואם התחילו כולן לאכול ונטמאו מקצתן לא זכו טהורים בחלק הטמאים אלא ישרף חלק הטמאים. נטמא שלם או רובו שורפין אותו שם במשנה ומפרש טעמא בגמרא כדי לביישו ומעצי המערכה דאע"ג דאין יכול להנות מעצי הקדש לב ב"ד מתנה עליהם הואיל והזקיקוהו לשרוף לפני הבירה בפני הכל כדי לביישו שלא נזהר בפסחו לא הטריחוהו להביא מעצים שלו. נטמא מיעוטו וכן הנותר שורפין אותו בחצרותיהן מעצי עצמן כדתנן התם ובגמרא ת"ר מעצי המערכה בחצרותיהם אין שומעין להם דילמא פיישן מינייהו ואתי לידי תקלה משמע דאי לאו הכי שרי מדאוריתא דלב בית דין מתנה עליהם ואפילו מאן דלית ליה בעלמא לב בית דין מתנה עליהם הני מילי בקרבנות דקדושת הגוף אבל בקדושת דמים כולי עלמא מודו ואיפשר נמי דבלאו לב בית דין מתנה עליהם הוה שרי למשרפיה בעצי המערכה דהא קדשים נינהו וכיון דנטמאו דינן בשריפה מדאוריתא ומצי למשרפינהו מעצי הקדש.
+
+Halakhah 4
+
+<b>המפריש </b> נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה פרק מי שהיה טמא משנה המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה לשלמים והיינו בנשתיירה אחר הפסח כדתניא בתמורה פ' אלו קדשים דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא דאמרינן סוף פרק התודה מנין למותר הפסח שקרב שלמים דכתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אלא למותר הפסח אבל קודם הפסח יביא בדמיה פסח כדתניא התם וטעמא דלאחר הפסח תרעה ויביא בדמיה שלמים והיא עצמה אינה קרבה שלמים משום דמתחלה לא הוקדשה ליקרב היא עצמה ולא תימא ימכרנה כמות שהיא בלא רעיה כיון שמעולם לא נתקדשה קדושת הגוף דכיון דפסח קרב שלמים אחר הפסח כדילפינן היא עצמה היתה ראויה לשלמים אם תחלה הוקדשה לכך ולהכי בעי' דתרעה ותמכר וכן זכר בן שתי שנים דאינו ראוי לפסח ירעה ויביא בדמיו שלמים אף על גב דדחוי מעיקרו הוי דחוי דמתחלה לא נראה למה שהוקדש והרי הוא כקבוע שנדחה דאין עצמו קרב שלמים אלא דמיו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הפריש </b> פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו אלא לשם שלמים שם במשנה ובגמרא תנו רבנן המפריש את פסחו ומת אם בנו ממונה עמו דעדין יש לו בעלים יביאנו לשם פסח אין בנו נמנה עמו בפסח יביאנו לשם שלמים לי"ו דאין נדרים ונדבות קרבים ביום טוב ובעי' בגמרא דמית אימת וכו' אמר רבינא כגון שהפרישו אחר חצות ומתו בעלים אחר חצות בנו נמנה עמו יביאנו לשם פסח דהא חל עליה חיובא דפסח ברישא אין בנו נמנה עמו יביאנו לשלמים דהא חל עלי' אנינות ברישא ותו לא חיילא עליה חיובא דפסח והא דתנן שוחטין על האונן הני מילי היכא דחיילא חובת פסח ברישא והדר חל אנינות.
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש אחר יקרב איזה מהן שירצה לפסח והב' שלמים פרק ב' שעירי תניא מי שאבד וכו' יקריב אי זה מהם שירצה דברי חכמים ורבי יוסי אומר מצוה בראשון ופרק מי שהיה טמא תנן אמר רבי יהושע שמעתי שתמורת פסח קרבה ותמורת פסח אינה קרבה ואין לי לפרש אמר רבי עקיבא אני אפרש הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר בדמיו שלמים וכן תמורתו אחר הפסח קרב שלמים וכן תמורתו ובגמ' איתמר רבה אמר קודם שחיטה ולאחר שחיטה שנינו דוקא ולא זמן שחיטה דהיינו חצות ואשמועינן דאפילו היה אבוד בשעת חצות אם נמצא קודם שחיטת השני הוקבע לפסח וזה שלא הקריבו דחהו בידים ולכך לא יקרב עוד הוא שלמים ורבי זירא אמר קודם חצות ולאחר חצות שנינו דשעת חצות היא הקובעתו לפסח ואם נמצא קודם חצות קבעתיה חצות שהרי נראה וכי לא אקרביה דחייה אבל נמצא אחר חצות אפילו קודם שחיטה ליכא קביעות ולא דיחוי ויקריב אי זה מהם שירצה כדתניא פרק שני שעירי ונקטינן כרבי זירא דסתמא דתלמודא קאמר כהאי שמעתא פרק מי שהיה טמא ואלו בפסח היכא דאבד ונמצא אחר חצות קודם שחיטה קרב שלמים והא לא אתיא אלא כרבי זירא דאמר קודם חצות ואחר חצות שנינו אלמא פסח שהיה לפנינו בשעת כפרה ובלבד שיהא אבוד בחצות קרב שלמים והרב ז"ל כתב אם מצאו אחר ששחט פסחו הרי זה יקרב שלמים וכששניהם עומדים יקריב אי זה מהם שירצה ואם כן ר' עקיבא דאמר נמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וכו' נראה דפליג אדברי חכמים דר' יוסי דאמר יקריב אי זה מהן שירצה לפסח ונראה לישב דברי הרב ז"ל לכוין דברי חכמים ודברי רבי עקיבא דאם שניהם עומדים יקריב אי זה מהם שירצה ואם הקריב הראשון השני קרב שלמים ואם הקריב השני הראשון קרב שלמי' היכא דלא נמצא אלא אחר חצות אבל נמצא קודם חצות והקריב השני דחהו לראשון דחצות קבעתו ולהכי לא יקרב הראשון אלא ירעה עד שיסתאב וימכר וכו' והא דכתב הרב ז"ל מצאו אחר ששחט את פסחו הרי זה יקריב שלמים דמשמע כרבה דקודם שחיטה ולאחר שחיטה שנינו מצינן למימר דהכי קאמר כששניהם עומדים יקריב אי זה מהם שירצה והשני יקרב שלמים אם נמצא אחר חצות ואם נמצא קודם חצות נמי יקריב אי זה מהם שירצה אלא שאם הקריב הראשון אז השני קרב שלמים ואם הקריב השני הראשון ירעה עד שיסתאב כרבי עקיבא והיינו דכתב והשני יקרב שלמים שהוא אותו שהפריש אחר שאבד הראשון ואחר כך כתב מצאו אחר ששחט את פסחו הרי זה יקרב שלמים דהיינו הפסח הראשון ולא קראו שני ובבריית' נמי לא תני אלא יקריב אי זה מהם שירצה דברי חכמים ורבי עקיבא נמי מודה דאי זה מהם שירצה יקריב אפילו מצאו קודם חצות אלא דאם הקריב הראשון השני יקריב שלמים והיינו דכתב והשני יקריב שלמים ואם הקריב השני דחהו לראשון בידים וירעה עד שיסתאב כדאמר'. וכן אם המיר בזה הנמצא אחר שחיטה יקרב שלמים שם במשנה שמעתי שתמורת פסח קרבה ותמורת פסח אינה קרבה אמר רבי עקיבא הפסח שאבד וכו' וכן תמורתו אחר שחיטת הפסח קרב שלמים וכן תמורתו וכו' ובגמרא אמר רבא לא שנא אלא שנמצא אחר שחיטה והמיר בו אחר שחיטה שאפי' הפסח עצמו לא נדחה אבל נמצא קודם שחיטה שהוא עצמו נדחה אם לא הקריבו כדאמ' לעיל אע"פ שתמורתו לא נדחית בידים אינה קרבה שהרי מכח קדושה דחויה קא אתא איכא דמתני לה ארישא לא שנא אלא שנמצא קודם שחיטה והמיר בו קודם שחיטה וכו' איתיביה וסלקא בתיובתא דאפילו נמצא קודם שחיטה והמיר בו אחר שחיטה תרעה דתניא כשב מה תלמוד לומר אם כבש דהא לעיל מיניה כתיב ואם מן הצאן ובפרשה תחתונה כתיב ואם מן העז מכלל דעד השתא בכבש איירי דאין לך עוד בצאן אלא כבש אלא לרבות תמורת פסח אחר הפסח שקרבה שלמים יכול אף לפני הפסח כן תמורת הפסח שנמצא לפני פסח תהא קרבה שלמים תלמוד לומר הוא פסח הוא פסח כשר קרב ואין תמורתו קרבה ואי נמצא קודם שחיטה והמיר בו קודם שחיטה לא איצטריך קרא לאשמועינן הכי אלא אפילו נמצא קודם שחיטה והמיר בו אחר שחיטה אין קרב אלא תרעה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>פסח </b> שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת הפסח הרי הם כשלמים לכל דבר טעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק מה שאין כן בפסח שם פרק מי שהיה טמא אם כשב לרבות פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת פסח כגון תמורתו דאף על גב דדרשינן התם דאין תמורתו קרבה הא מוכח התם דכל היכא דפסח קרב גם תמורתו קרבה והא דאמרינן לעיל אם כבש לרבות תמורת הפסח לא איצטריך האי קרא אלא אסמכתא בעלמא דמזבחת פסח הוא דנפקא לן דמותר הפסח קרב שלמים ותמורה נמי מותר פסח הוא והאי אם כבש לעברה שנתו וכו' הוא דאתא כדאמרן. פסח שנתערב בשלמים יקריבו כולם שלמים נתערב בזבחים אחרים ירעו עד שיפול בהם מום שם במשנה הפסח שנתערב בזבחים שלשה טלאים אחד של פסח ואחד של אשם וא' של עולה ונתערבו כולם ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהם מכל מין דבכל חד אמרי' שמא מין זה היה יפה והמותר יפריש מביתו ויאמר על כל מין כל מקום שהוא מין זה מחולל על סלע זה אם היה יפה שבהם שוה סלע וכן לכל אחד בסלעו כדפי' רש"י ז"ל התם. נתערב בבכורות ירעו כולם שם במשנה נתערב בבכור רבי שמעון אומר אם לחבורת כהנים היה פסח זה יאכלו את כולם באותה לילה ויקריב פסח לשם פסח כל מקום שהוא אבל לרבנן דרישא דקאמרי נתערב בזבחים סתם ירעו ואמרינן בגמרא ולרבנן היכי עבדינן היכא דנתערב בבכור דאין לו פדיון דכתי' לא תפדה ואינו תופס את דמיו לצאת מקדושתו אלא נאכל לכהן במומו ופסח בר פדיון הוא ואינו נאכל בלא פדיון אמר רבא ממתין לו עד שיוממו ויביא בהמה שמינה ביפה שבהם ויאמר כל היכא דאיתיה לפסח תיחול עליה דהאי ומייתי בהנך מעות שלמים כדין מותר הפסח ואכיל לכל התערובות בתורת בכור בעל מום ואי זו היא תורתו אין נשחט ואין נמכר באיטליז וכו' משום גזרה כדאיתא בדוכתיה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>המפריש </b> פסחו עד שלא נתחייב ואחר כך נתחייב כגר ועבד וקטן שנתגייר או נשתחרר או הגדיל מקריבו לשם פסח דאין בעלי חיים נדחים כדילפינן בדוכתיה המפריש מעות לפסחו והותירו יביא המותר שלמים דמותר פסח שלמים כדילפי' מוזבחת פסח לה' וגו'. הממנה אחרים על פסחו ועל חגיגתו המעות שיקח מהם חולין פרק האשה ברית' ומפרשי' טעמא כרבי דתניא אם ימעט הבית מהיות משה החייהו מכדי אכילה ולא מכדי מקח אם ימעט הבית שיהיו המעות מועטין לבעל הפסח מהיות משה שאין לו במה לקנות צרכי הפסח ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו יקח מעות משכנו וימננו על פסחו ויקח מאותן המעות צרכי פסח כגון עצים לצלותו אבל אין רשאי למנות אחרים על פסחו ליקח מעות לשאר צרכיו והיינו מכדי אכילה ולא מכדי מקח דהיינו דברים אחרים של סחורה ורבי אומר אף מכדי מקח שאם אין לו מעות לשאר צרכיו ממנה אחר על פסחו ועל חגיגתו שבאה מחמת פסחו ומעות שבידו חולין שעל מנת כן הקדישו ישראל את מעות פסחיהן שאם רצה ליתנם במתנ' יתנם.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עצים </b> של צליית הפסח כפסח וכן מצה ומרור שהם מכשירי הפסח דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו שם רבה ורבי זירא חד אמר בעצים לצלייתו כולי עלמא לא פליגי דכגופא דפסחא דמו כי פליגי במצה ומרור רבנן סברי הא אכילה אחריתי היא ורבי סבר כיון דהכשרו דפסח הוא כפסח דמי וחד אמר במצה ומרור נמי לא פליגי דכיון דמכשירי פסח נינהו דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו כגופא דפסח דמי כי פליגי ליקח בו חלוק וטלית רבנן סברי מהיות משה אמר רחמנא החייהו משה עשה צרכי הפסח מן המעות ורבי סבר החייה עצמך משה ואף על גב דמקרא נפיק צריך לטעמא דעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן דקמשמע לן קרא דדעתו לכך:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קנב </b> לשחוט פסח שני מי שהיה טמא או בדרך רחוקה או שנאנס בראשון מביא פסח בארבעה עשר לחדש השני בין הערבים ושחיטת פסח זה מצוה בפני עצמה היא כדכתיב איש כי יהיה טמא לנפש ועשה פסח לה' ודוחה את השבת דכתיב ככל חקת הפסח וכתיב נמי במועדו. מי ששגג או נאנס פרק מי שהיה טמא משנה שם מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני שגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני אם כן למה נאמר טמא או שהיה בדרך רחוקה שאלו פטורין מהכרת ואלו חייבין בהכרת טמא ודרך רחוקה ושגג ונאנס פטורין מהכרת כך פירש רש"י והרב ז"ל פירש אלו פטורין מהכרת טמא ודרך רחוקה שנפטרו מפסח ראשון שנאמר בו כרת ונדחו לפסח שני שלא נאמר בו לשון כרת ובששגג או נאנס בראשון ולא עשה השני חייב כרת כי לשון התורה כל מי שלא היה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה פסח כלל חייב כרת והוא אמרו והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל וגו' ואם היה שוגג או אנוס אף בשני פטור דאנוס רחמנ' פטריה כדילפינן בדוכתיה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מי </b> שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו אף על פי שבא לערב לא הורצה כרב ששת דפליג ארב נחמן דמה טמא שספק בידו לעשות אי לאו דדחייה רחמנא דהא קמן קאי וקאסר ליה רחמנא לעשות אף דרך רחוקה שספק בידו לעשות שהיה לו שלוחים לשלח וקאמר רחמנא דאינו עושה ונדחה לשני.
+
+Halakhah 4
+
+<b>טמא </b> שיכול לטהר בפסח ראשון ולא טבל אלא ישב בטומאתו וכן ערל שלא מל עד שעבר זמן הקרבן הרי זה מזיד בראשון לפיכך אם לא עשה השני אפילו בשוגג חייב כרת שלא עשה הראשון דמה דרך רחוקה שאין יכול לבא בשעת שחיטה אף טמא שאין יכול לעלות מטומאתו בשעת שחיטת שני ברית' פלוגתא תנאי אי חייב כרת על הראשון ועל השני דאם שגג על אחד מהם והזיד בחברו חייב כרת אי חייב כרת על הראשון ולא על השני כר' נתן או אף על הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השני ורבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא דכתיב וחדל לעשות הפסח ונכרתה דלא עבר בראשון אי נמי קרבן ה' לא הקריב במועדו דכי משמש בד' לשונות וזה בלשון אי דרשינן ליה ולא קאי אלעיל מיניה לפרושי טעמא למלתא קמייתא כמו לשון דהא אלא מלתא אחריתי היא כמו כי יקרא כי תכלה וממאי דהא ישא כרת הוא דגמרי חטאו דהכא מחטאו דמברך ה' דהיינו מגדף דכתיב ביה כרת ואם לא הזיד בראשון ושגג בשני חייב כדכתב הרב ז"ל לעיל ושגג בראשון והזיד בשני נמי חייב דאית ליה נמי כרת בשני כדאמר'.
+
+Halakhah 5
+
+<b>כשם </b> שמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח כך מילת בניו הקטנים ועבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבת אותו דכתיב ומלתה אותו אז יאכל בו מילת זכריו ועבדיו אם יש לו בן ראוי למול או עבד למול אסור האב או האדון לאכול בפסח אלא אם כן מל אותו דכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו וגבי עבד כתי' ומלתה אותו אז יאכל בו האיש בעליו דאי משום עבד הא כתיב כל ערל לא יאכל בו ואם שחט קודם שימול אותם הפסח פסול [דאף על גב דמקצת ערלה לא פסלה בשחיטה כדילפינן לעיל (פ"ג) [פ"ב ה"ח] היינו מקצת ערלה דאחריני אבל ערלים דידיה מעכבי ליה מלאכול ואע"ג שלא שחט עליהם כדאמ' ופסלי נמי פסחו משעת שחיטה מדכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו (שמות יב, מח) ולא קאמר אז יאכל בו כדכתיב לעיל (שם מד) גבי עבד אלא אז יקרב לעשותו דהיינו שחיטה שהיא תחלת עשייה וגלי נמי אמילת עבד דלאו דוקא אכילה אלא כל שלא מל אותו קודם שחיטה נפסל הפסח אע"פ שמל אותו קודם אכילה] וכל טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו ודבר זה מפי הקבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים דטבילה לגיורת כמילה וטבילה לגרים דגמרינן טבילה לגרים מאבותינו בימי משה שטבלו דכתיב וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם ומה במקום שאין טעון כבוס כגון בעל קרי בעלמא טעון טבילה דכתיב ורחץ בשרו במים ולא כתיב וכבס בגדיו מקום שטעון כיבוס קיבול תורה דכתיב וכבסו שמלותם אינו דין שטעון טבילה. הקטן אין מילות עבדיו וטבילת שפחותיו מעכבתו מלימנות על הפסח דכתיב וכל עבד איש מקנת כסף להוציא את הקטן.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>גר </b> שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייבין לעשות פסח שני פרק מי שהיה טמא ברייתא פלוגתא דהני תלת תנאי דלעיל ואזדי לטעמייהו דרבי סבר פסח שני רגל בפני עצמו הוא כדכתיב קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני כדאמרן לעיל ואם שחטו עליו בראשון פטור דכיון דשוחטין על הקטן ונמנה על הפסח כדכתיב שה לבית אבות הרי פטור מלעשות פסח שני.
+
+Halakhah 8
+
+<b>נשים </b> שנדחו לפסח שני הרי פסח שני להן רשות פרק האשה פלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון דרבי יהודה סבר אשה בראשון שוחטין עליה בפני עצמה ובשני עושים אותה טפלה לאחרים דכתיב במכסת נפשות מדלא כתיב אנשים אשה במשמע וכתיב בשני חטאו ישא האיש ההוא איש אין אשה לא וכי תימא אפי' טפלה נמי בשני לא להכי אהני ככל חקת הפסח לטפלה בעלמא ונראה דסבר הרב ז"ל דהאי דקתני בשני עושין אותה טפלה לא איצטריך אלא היכא דחל ארבעה עשר בשבת בפסח שני דאלו בחול אפילו לרבי יהודה שוחטין עליה בפני עצמה אפי' הוי להן פסח שני רשות וכדכתב הרב בפרק שני דעושין חבורה שכולה נשים ואפילו בפסח שני. אי זו היא דרך רחוקה פרק מי שהיה טמא אי זו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח דברי רבי עקיבא ר' אליעזר אומר וכו' ובגמרא אמר עולא מן מודיעים לירושלם חמשה עשר מילין הויא מדקרי ליה תנא דידן דרך רחוקה לגבי פסח ואזיל לטעמיה דאמר אי זו היא דרך רחוקה כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה דהיינו מחצות היום ואילך דבין הערבים כתיב ביה כתמיד ותמיד אף על פי שנשחט בשש ומחצה זמנו מן התורה מתחלת שבעה ואילך שמתחלת חמה להתעקם כלפי מערב קצת וטעמא דתלינן בשעת שחיטה ולא בשעת אכילה משום דדרך גבי עשייה כתיב ובדרך לא היה וחדל מעשות הפסח היה בינו ובין ירושלם פחות מזה אינו בדרך רחוקה מפני שהוא יכול להגיע לירושלם אחר חצות כלומר אחר שעבר חצי היום שהוא תחלת שעה שביעית ואם לא הגיע מצד עיכוב ועבר זמן הקרבן הרי זה אנוס ואינו בדרך רחוקה כיון שהיה יכול להגיע בתחלת שעה שביעית שלא היו חמשה עשר מיל בינו ובין ירושלם בשעת הנץ החמה של יום ארבעה עשר דכתיב ובדרך לא היה וכיון שלא היה חמשה עשר מיל הרי לא היה בדרך רחוקה ואם היה העיכוב מפני גמלים וקרונות והוא היה מביא בניו ובני ביתו עליהם יש לו להשמט ולילך יחידי לשחוט ואם לא הלך אין זה אונס וחייב כרת דהוי מזיד אף על פי ששגג בשני ואם היה חולה ברגליו ולא יכול להגיע לעזרה עד שעבר זמן הקרבן הרי זה אנוס ואין בדרך רחוקה ונראה דאפילו היה רחוק יותר מט"ו מיל ורץ בסוסים ובפרדים והגיע בשעת שחיטה ולא שחט דהוי מזיד וחייב דתניא התם תנו רבנן היה עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים יכול יהא חייב תלמוד לומר ובדרך לא היה והלא היה בדרך ופי' רש"י יכול יהא חייב כרת אם לא הגיע לעזרה בשעת שחיטה כיון שהיה יכול להגיע בסוסים כדאמרן ת"ל ובדרך לא היה והלא היה דחוץ למודיעים דרך רחוקה היא משמע דמשום דלא הגיע הוא דאינו חייב הא אם הגיע בשעת שחיטה והזיד ולא שחט חייב. מי שהי' חבוש חוץ לחומת ירושלם והבטיחוהו לצאת לערב שוחטין עליו פרק האשה משנה וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורין שוחטין עליו ועל כולם אין שוחטין עליהם בפני עצמם ובגמרא אמר רבי יוחנן לא שנא דאין שוחטין על החבוש בפני עצמו אלא בית האסורין דגוים אבל בית האסורין דישראל כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם ממון א"נ כדתניא אם יקום והתהלך בחוץ וכי תעלה על דעתך זה מהלך בשוק וזה נהרג אלא מלמד שחובשין אותו עד שנראה מה תהא עליו ואם כן בית האסורין דישראל כיון דאבטחינהו מפקי ליה דכתיב שארית ישראל לא ידברו כזב וגו' ובית האסורין דגוים נמי ואם הוא לפנים בית פאגי שוחטין עליו בפני עצמם דמעיילי ליה מן הפסח בתוך בית האסורין לאכול דהא לפנים מירושלם הוא. אם שחטו על מי שהיה בבית האסורין של גוים חוץ לחומה ואחר כך יצא הרי זה אוכל ואם לא יצא פטור מלעשות פסח שני שהם שחטו עליו ונראה דכל שהוא בדרך קרובה אפילו חוץ לחומה בשעת שחיטת הפסח וזכו בשבילו ושחטו עליו שפטור מפסח שני אפילו שלא הגיע לפנים מן החומה בלילה ואם הגיע יאכל כיון שנשחט עליו אבל אם כששחטו וזרקו עליו היה בדרך רחוקה אף על פי שבא לערב לא יאכל וחייב בפסח שני שהרי היה בדרך רחוקה כרב ששת פרק מי שהיה טמא ולרב נחמן הורצה ופטור מן השני. וכן האונן והחולה והזקן שהם יכולין לאכול ושחטו עליהם שם במשנה שוחטין עליהם דאונן לאורתא חזי דאנינות לילה ליתא מדאוריתא אלא אנינות יום כדכתיב הן היום הקריבו יום אסור לילה מותר באכילת קדשים דגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת ולהכי שוחטין עליהם בחבורת אחרים ולא בפני עצמן שלא יביאו את הפסח למקום פיסול לפיכך אם אירע בהם פיסול שנטמאו במת ואינם יכולין לאכול פטורין מלעשות פסח שני הואיל ובשעת שחיטה ראויים היו ונזרק הדם עליהם:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אי </b> זהו טמא שנדחה לפסח שני כל מי שאינו יכול לאכול את הפסח בליל ט"ו בניסן מפני טומאתו פרק מי שהיה טמא תנו רבנן אלו שעושין את השני הזבים והזבות המצורעים והמצורעות ובועלי נדות והיולדות השוגגין והאנוסין והמזידין וטמא לנפש ושהיה בדרך רחוקה ואם כן דאף אלו עושין את השני למה נאמר טמא דאי בעי למיעבד בראשון לא שבקינן ליה אם כן למה נאמר בדרך רחוקה לפוטרו מן הכרת ותניא יכול לא יהו עושין את השני אלא טמא נפש ושהיה בדרך רחוקה זבין ומצורעים וכו' מנין תלמוד לומר איש איש כי יהיה טמא משמע כל טומאה מדלא כתיב לנפש ברישא אבל הנוגע בנבלה ושרץ וכיוצא בהם ביום י"ד הרי זה טובל ושוחטין עליו אחר שיטבול ולערב יאכל דמדכתיב טמא נפש ולא כתיב בעל קרי או טמא שרץ שמעי' מינה דלא פטריה אלא בטומאה אריכתא דלא חזי לאורתא וכל הני טומאות דמרבינן נמי הוי טומאה אריכתא כעולא דסבירא ליה דשוחטין על טמא שרץ ולא כרב יהודה דפליג עליה. וטמא מת שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח אף על פי שטבל והוזה עליו אין שוחטין עליו דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש מי לא עסקינן שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח ואפילו הכי אמר רחמנא לידחי ואף על גב דעולא אליבא דרבי יהודה דקאמר הכי מדקאמר מי לא עסקינן משמע דאיהו נמי סבירא ליה הכי ואע"ג דלערב הוה מצי אכיל רחמנא דחייה כיון דהוי טמא מת וגזרת הכתוב הוא דאין שוחטין עליהם דמדכתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא הא למחר מצו עבדי והיינו שחל שביעי שלו בערב הפסח במה דברים אמורים בשנטמא בטומאת מת שהנזיר מגלח עליהם אבל בשאר טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם שוחטין עליו אחר טבילה והזאה ולערב אוכל את פסחו וכתב הראב"ד ז"ל לא מצאתי לזה שורש אבל סברת עצמו הוא כיון שאלו אכל קדש בטומאה זו אין חייבין עליה כרת ולא קרבן אם הזה וטבל דין הוא שלא ידחה מפסחו ע"כ.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>זב </b> שראה שתי ראיות פרק האשה משנה זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי דכיון דאין טעון קרבן אף על פי שלא הערב שמשו הא חזי למיכל לאורתא ראה שלשה שוחטין עליו בשמיני שלו דאף על גב דלא חזי למיכל עד דמייתי כפרה שוחטין עליו אם חל שמיני שלו בערב הפסח ואפילו לא הביא כפרתו אלא לאחר מכן דמחוסר כפורים דחי עשה דהשלמה כדאמרינן בתמיד נשחט אין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטרת ונרות ומחוסר כפורים בערב הפסח כגון זב ששכח ולא הביא כפרתו קודם לתמיד ואם לא יביאנה לא יאכל בפסח דמחוסר כפורים אסור בקדשים וענוש כרת ואף על פי שטבל אתמול בשביעי שלו צריך לטבול מדרבנן אחר שהביא כפרתו דתנן בחומר בקדש האונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש ואוכל את פסחו לערב דיבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת ואף על גב דבעידנא דמיעקר עשה דהשלמה בהקרבת קרבנו לא מיקיים עשה דאכילת פסח דאינה אלא בלילה אפילו הכי ישחטו פסח עליו קודם שידחו עשה דהשלמה דשוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפורים לכולי עלמא אפילו לא יאכל לבסוף הואיל ובידו תלוי ופוטר מפסח שני אפילו לא אכל הילכך כשמקריב כפרתו מיקיים עשה דפסח דאז הוי ראוי לאכול שאם לא היה יכול להקריבה לא יהיה ראוי לאכול לערב והפסח פסול אי נמי עשה דחמיר דחי עשה הקל אפילו לא מיקיים עשה חמיר בעידנא דקא עבר עשה הקל כדמוכח גבי רבי אליעזר ששחרר עבדו וגבי שילוח הקן כדמייתי בתוספות פרק תמיד נשחט ואם ראה זוב אחר שנזרק הדם הרי זה פטור מלעשות פסח שני דבשעת זריקה הוה חזי כדתניא פרק כיצד צולין רבי יוסי אומר זב בעל שתי ראיות ששחטו וזרקו עליו בשביעי שלו ואחר כך ראה וכן שומרת יום כנגד יום וכו' פטורין מלעשות פסח שני דמדאוריתא לא מיטמו אלא מכאן ולהבא לא הזב בשביעי ולא שומרת יום בשני דמקצת יום עולה להם לספירתן הילכך לגבי פסח טהורים מעליא הוו בשעת זריקה וכן שומרת יום כנגד יום טובלת ביום וכו' שם בההיא משנה גופא שומרת יום כנגד יום שוחטין עליה בשני שלה דכיון שספרה מקצת היום מותרת לטבול ואף על פי שמחוסרת הערב שמש שוחטין עליה וכן ראתה שתי ימים שוחטין עליה בשלישי כדתנן התם ואם ראתה דם אחר שנזרק דם הפסח פטורה מלעשות פסח שני דבשעת זריקה הוה חזיא כדאמרינן גבי זב ואין שוחטין על הנדה בשביעי שלה שם תני תנא קמיה דרב אדא בר אהבה והזבה שוחטין עליה בשביעי א"ל זבה בשביעי מי חזיא וכו' רבינא אמר נדה תנא קמיה והנדה שוחטין עליה בשביעי א"ל נדה בשביעי מי חזיא אפילו למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ דחזי לאורתא נדה דאוריתא לשביעי הוא דטבלה עד שמיני דעבדא הערב שמש לא חזיא אלא אימא בשמיני פשיטא וכו' הקמ"ל בשמיני אין בשביעי לא כדתניא כל חייבי טבילות וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>מחוסרי </b> כפורים שחל יום הבאת קרבנותיהם בי"ד שוחטין עליהם ומקריבים קרבנותיהם בין קודם שחיטת הפסח בין אחר שחיטתו דעשה דפסח דוחה עשה דהשלמה כדאמרינן ואפילו אחר שחיטת הפסח דכיון דמסר קרבנותיו לב"ד דלא חיישינן לפשיעה כדרב שמעי' דאמר חזקה אין ב"ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו מעות שבשופרות.
+
+Halakhah 5
+
+<b>מצורע </b> שחל שמיני שלו בי"ד וראה קרי בו ביום טובל ונכנס לעזרת נשים ריש פרק כל הפסולים ופרק האשה בריתא מצורע שחל שמיני שלו להיות בערב הפסח וכו' אמרו חכמים אף על פי שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס מוטב יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת ור' יוחנן אמר דבר תורה אפילו עשה אין בו דכתיב ויעמוד יהושפט בקהל יהודה וירושלם בבית ה' נכח החצר החדשה מאי החצר החדשה א"ר שחדשו בה דברים הרבה דחצר החדשה היינו הר הבית וחדשו בהלכותיה דטבול יום אלא יכנס למחנה לויה וקרי לה חדשה מפני חידוש שחדשו והוסיפו על קדושתו בו ביום והכי גמיר רבי יוחנן מרביה ופרושי קא מפרש דברי חכמים ובתוספות כתבו דחצר היינו עזרת נשים כדמוכח ביחזקאל וא"כ משמע דמן התורה מותר טבול יום ליכנס לעזרת נשים ולכך טובל ומביא קרבנותיו כדאמר'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>טמא </b> מת שחל שביעי שלו בשבת אין מזין עליו ואע"ג דהזיה אינה אלא משום שבות העמידו דבריהם במקומם אע"פ שהדבר גורם לעתיד לעמוד במקום כרת וידחה לפסח שני מפני שהיום שהוא אסור בהזאה משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת וסברא היא נמי דיעמידו דבריהם דהא אפילו ידחו אכתי לא נעשית מצות פסח ושמא יחזור ויטמא ונמצא שלא הועיל לו מה שעבר על דברי חכמים ולכך מוטב שידחה לפסח שני.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ישראל </b> ערל שמל בערב הפסח שוחטין עליו אחר שמל שם פ' האשה אמר רבה מחלוקת וכו' אבל ערל ישראל ד"ה טובל ואוכל את פסחו לערב ותניא נמי הכי לא נחלקו ב"ש וב"ה על ערל ישראל שטובל ואוכל את פסחו לערב דליכא למגזר ביה משום שנה הבאה דהא אף בערלתו מקבל טומאה כשאר כל אדם ואם יש לו עכשיו טומאה הוא נזהר בה אבל גר שנתגייר ביום י"ד ומל וטבל אין שוחטין עליו מדרבנן שם במשנה פלוגתא דב"ש וב"ה דסברי ב"ה דהפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ובגמרא מחלוקת בערל גוי דב"ה סברי גזרה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד מי לא טבלתי ואכלתי וכו' ותניא נמי הכי בד"א וכו' והעמידו דבריהם במקום כרת כיון שבידו שלא לטבול עד שיבריא ולא יבא לידי חיוב כלל.
+
+Halakhah 8
+
+<b>נכנס </b> לבית הפרס מנפח ואוכל את פסחו וכן בית הפרס שנידוש טהור לעושה פסח דטומאתן לא הוי אלא מדרבנן כדאמר' ס"פ האשה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>אונן </b> ראוי לאכול פסחו לערב שם במשנה אונן טובל ואוכל פסחו לערב ואע"פ שעדין לא נקבר דאין אנינות מן התורה אלא ביום דכתיב הן היום הקריבו ואני אונן ואכלתי חטאת היום יום אסור לילה מותר וכתיב ואחריתה כיום מר וטבילה זו לא הויא אלא מדרבנן דהא לא נטמא אלא שהוא אונן על מתו שלא נקבר עדין ובפ' טבול יום מייתי להא מתני' ורמי לה אמתני' דתנן התם אונן אינו חולק לאכול לערב ואי מזמנו ליה אכיל ומשני רב אסי כאן שמת לו מת בי"ד וקברו בי"ד כאן שמת לו מת בשלש עשרה וקברו בארבע עשרה הילכך בפסח אוכל דאנינות לילה מדרבנן דלא העמידו דבריהם במקום כרת אבל לא בקדשים דגבי קדשים העמידו דבריהם במקום עשה דאכילת קדשים ומתני' דקתני אינו חולק לאכול הא אי מזמני ליה אכיל היינו שמת בשלש עשרה וקברו בארבע עשרה דיום קבורה גופיה דרבנן ולא תפיס לילו אפי' מדרבנן ומאן תנא אנינות לילה מדרבנן ר"ש היא כדתניא ואקשי' מדר"ש לר"ש ומשני רב מארי ואקשו ליה ואמר אביי ל"ק דר"ש אר"ש כאן שמת קודם חצות כאן שמת לאחר חצות דהא דקתני בבריתא פסח אינו בא באנינות בשמת קודם חצות דרחמנא דחייה מהאי קרא דמייתי בבריתא וזבחת שלמים ואכלת כשהוא שלם הוא מביא ולא כשהוא אונן ודקתני בפסחים טובל ואוכל פסחו לערב אלמא מייתי ליה אונן כשמת אחר חצות דקדמה חובת שחיטת פסח לאנינות ותו לא דחיא ליה אנינות מלשלם קרבנות ומיהו על כרחיך ש"מ אנינות לילה מדרבנן דאי מדאוריתא הא לא הוה אכיל נהי דקדמה חובת שחיטה לאנינות אבל חובת אכילה לא קדמה ליה ומנא תימרא דשני לן בין קודם חצות לאחר חצות דתניא לה יטמא מצוה לא רצה מטמאין אותו על כרחו ומעשה ביוסף הכהן וכו' ורמינהי ולאחותו מה ת"ל בנזיר כיון דכתיב לאביו ולאמו כ"ש לאחותו הרי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא ת"ל לא יטמא אלמא אתיא חובת דפסח ואסרה ליה ליטמא אלא לאו ש"מ כאן קודם חצות כאן לאחר חצות קמיתא במת קודם חצות דאפקעתיה אנינות מפסח ובתריתא באחר חצות דאתיא חובת פסח ודחיא למצות טומאה יום שמועה ויום ליקוט עצמות הוי כיום קבורה ואוכל בקדשים לערב שם פרק טבול יום בריתא וקאמר עלה הא גופא קשיא ותירצו לה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>מי </b> שחופר בגל לבקש מת אין שוחטין עליו שמא ימצא שם מת והרי הוא טמא בעת שחיטה פרק האשה משנה האונן והמפקח את הגל שוחטין עליהם בחבורת אחרים דמפקח עודנו בחזקת טהרה ועל כולם אין שוחטין עליהם בפני עצמם שמא יביאו את הפסח לידי פיסול שמא יטמא אונן למתו ומפקח גל ימצאנו מת לפיכך הואיל ובשעת שחיטה ראוים היו ונזרק הדם עליהם אם אירע פיסול בהם כדפי' פטורים מלעשות פסח שני חוץ מן המפקח את הגל ונמצא המת תחתיו שחייב לעשות פסח שני שהוא טמא מתחלתו בשעת שחיטה שהרי האהיל על הטומאה משעה שהתחיל לפקח ובגמרא מוקי לה רבי יוחנן בגל עגול דמתחלתו האהיל עליו אבל גל ארוך פטור מלעשות פסח שני דאימא טהור הוה בשעת שחיטה ולא האהיל כנגד הטומאה וכיון דספק הוא אם יצא ידי חובת פסח בראשון או לא פטור משום דלא אפשר כדאמר' גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצאת יבלת באחד מהם דפטורים מלעשות פסח שני אף על גב דאיכא חד דלא נפק משום דלא אפשר היכי ליעביד ליתי כל חד וחד פסח קא מייתי חולין לעזרה ליתו כולהו חד פסח וכו' כדאמר' ספ"ג ותמיהא לי בדבר הרב ז"ל שכתב מי שחופר בגל אין שוחטין עליו וכן כתב בפי' המשנה דאפילו עם בני חבורה אין שוחטין עליו ובמתני' תנן בהדיא האונן והמפקח את הגל וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורין וכו' שוחטין עליהם וכן כתב למעלה ס"פ חמישי שמי שהבטיחוהו לצאת מבית האסורים שוחטין עליו כדתנן במתני' ואי אפשר לפרש מה שכתב אין שוחטין עליו אין שוחטין עליו בפני עצמו דכל שוחטין עליו או אין שוחטין עליו הוי בחבורה ולעיל כתב גבי נשים דפסח שני יש להם רשות דאין שוחטין עליהם בפני עצמם משמע דכל שוחטין עליו סתמא לא הוי אלא בחבורה וא"כ הדרן קושיין לדוכתיה ואיפשר לומר שהרב ז"ל יפרש רישא דמתני' דמפקח את הגל שוחטין עליו היינו בגל ארוך דשמא לא ימצא שם מת ואפילו ימצא שמא בשעת שחיטה וזריקה לא נטמא ולכך שוחטין עליו לכתחלה בבני חבורה אבל בגל עגול אין שוחטין עליו לכתחלה אפילו בבני חבורה דאם ימצא מת הרי הוא טמא מתחלתו ולכך חייב בפסח שני כדתנן במתניתין חוץ מן המפקח בגל עגול כדמוקמינן בגמרא שהוא טמא מתחלתו.
+
+Halakhah 11
+
+<b>מי </b> שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרחבו של דרך וכו' פרק כיצד צולין ופרק בתרא דנזיר המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לתרומה טמא דלא הותרה בו טומאת התהום לנזיר ועושה פסח טהור ואף ע"ג דטומאת ודאי דאי אפשר שלא נגע או הסיט או האהיל הא מוקמינן לה במהלך ברגליו כדלקמן וכיון דההוא שעתא דעבר עליה טומאת התהום הואי שלא היה שום אדם יודעו ואף לזה לא נודע עד שנשחטו קרבנותיו הל"מ היא שזורקין עליו את הדמים כדמר בר רב אשי דאמר דאפילו נודע לו לפני זריקה מרצה ושקיל וטרי תלמודא בהא מתני' וקאמר בד"א שאין לו מקום לעבור אבל יש לו מקום לעבור אף לתרומה טהור דספק טומאה ברשות הרבים טהור בד"א דכי ממלא את כל הדרך טמא שמצאו שלם אבל משובר ומפורק טהור ובקבר אפילו משובר ומפורק טמא שהקבר מצרפו שכל הקבר מטמא באהל ואפילו ריקם שבו דכתיב או בקבר לרבות קבר סתום וכגון שנפל לקבר ומת דאי קברוהו שם לא הויא טומאת התהום ובד"א במהלך ברגליו אבל טעון או רכוב טמא אף לפסח ונזיר לפי שמהלך ברגליו איפשר שלא נגע ולא יאהיל דטעון משוי על כרחו הולך ונד לכאן ולכאן ומאהיל על צדדיו ולא גמירי הלכתא בטומאת התהום אלא כשהיא מכוסה מן הכל כטמון בתבן או עפר וכו' כדפי' פ"ו דנזיר אבל מים ואפלה ונקיקי סלעים אין זו טומאה מכוסה ונעלמת שהמציץ יכול לראותה. מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור ונודע שהיה טמא בטומאת התהום כדאמר' אינו חייב בפסח ב' דהכי גמירי לה הלכתא אבל בטומאה ידועה חייב בפסח שני דתנן פרק בתרא דנזיר נזיר שגלח ונודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר את הכל וכיון דבטומאת התהום שוים נזיר ועושה פסח כדתניא בבריתא הכי נמי בטומאה ידועה שוים שסותר גם כן בעושה פסח וחייב בשני כדאמ' מי שנטמא במת והוזה בג' וז' ובשביעי נטמא טומאת התהום וכו' שם פרק בתרא דנזיר מימרא דרב המנונא נזיר ועושה פסח שנטמאו במת והוזה עליהם בג' ובז' והלכו בטומאת התהום בשביעי שלהם ולא נודע לעושה פסח עד שעשה פסחו ולנזיר עד שמנה לנזירותו ועד שגלח לנזירות טהרה טהורים מ"ט לא אלימא טומאת התהום למסתר הואיל וכבר עבר ואמר רבא מודינא לך בעושה פסח דלא מחוסר ולא כלום דשמשא ממילא ערבה אבל נטמא בששי לטומאתו ולא ידע עד שעשה הפסח חייב בפסח שני שחזקת טמא טמא עד שיהיה טהור ודאי שרגלים לדבר כדתנן התם:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>רבים </b> שהיו טמאי מתים בפסח אם היו מיעוט הקהל הרי אלו נדחין לפסח שני כשאר כל הטמאים אבל אם היו רוב הקהל טמאי מת או הכהנים או כלי שרת אינן נדחים אלא יקריבו כולן הפסח בטומאה פ' כיצד צולין משנה נטמא קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשה בטומאה משום כהנים נטמא מיעוט הקהל הטהורים עושים את הראשון והטמאים את השני דכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' ודרשינן יחידים נדחין לשני ולא מרובים וכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש וגו' איש נדחה לפסח שני ולא צבור אלא עבדו בטומאה כדאמר ר' יוחנן פ' אלו דברים א"ל רשב"ל אימא איש נדחה לפסח שני צבור לית להו תקנתא לא בפסח ראשון ולא בשני אלא אימא מהכא וכו' אמר אביי א"ה וכו' אלא אמר אביי מקר' קמא איש נדחה ואין צבור נדחין ודקשי' לך אימא צבור כלל וכלל לא יעשו אם כן ליכתב רחמנ' איש איש כי יהיה טמא לנפש למה לי וכי תימא האי לנפש למעוטי שאר טמאים והתניא זבים ומצורעים ובועלי נדות מנין דידחו לשני ת"ל איש איש כי יהיה טמא משמע כל טומאה מדלא כתיב לנפש ברישא א"נ ליכתוב איש כי יגע במת לנפש למה לי אלא ע"כ מיעוטא דצבור לאקולי אתא ולמימרא דאין נדחין אלא עושין בטומאה ומשום הכי כתיב לנפש למימר דבטומאת מת הוא דאקיל עליהו אבל בזיבה וצרעת לא אקיל עליהו שיעשו בטומאה אלא ידחו לשני כדלקמן בסמוך ת"ר הרי שהיו ישראל טמאים וכו' ואפילו ישראל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשה בטומאה שאין קרבן צבור חלוק מאחר שהקרבן בטומאה אף היחיד עושה בטומאה ואמר רב חסדא ל"ש אלא שנטמאת הסכין בטמא מת דרחמנא אמר בחלל חרב הרי הוא כחלל דכל מתכת הנטמא במת עושה כיוצא בזה שנגע בו אבל נטמא בשרץ דבשר הוא דמטמי' גברא לא מיטמא טהורים עביד טמאים לא עביד מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו ואל יאכל בטומאת הגוף שהוא בכרת דטומאה דחויה בצבור היא בקושי הותרה וכל מאי דאפשר לאהדורי אטהרה או אטומאה קלה מהדרינן.
+
+Halakhah 2
+
+<b>היו </b> הקהל מחצה טהורים ומחצה טמאים כולם עושים בראשון אלו לעצמם שם פלוגתא דר' כהנא ורב דרב אמר מחצה על מחצה כרוב הללו עושים לעצמם בטהרה והללו עושים לעצמם בטומאה טהורים לא עבדי בטומאה דהוו רובא ורובא לא מידחו לשני וטמאים עושים לעצמם בטומאה דאינן נדחין לשני דלא הוו יחידים דמחצה הוי כרוב ואוכלין אותו בטומאה ואם היו טמאי מת עודפים על הטהורים אפילו אחד יעשו הכל בטומאה שם בריתא פלוגתא דתנאי ות"ק ס"ל הכי לפי שאין קרבן צבור חלוק.
+
+Halakhah 3
+
+<b>היו </b> מחצה על מחצה ונשים עודפות שם תניא היו ישראל מחצה טמאים ומחצה טהורים טהורים עושים את הראשון וטמאים אינן עושים לא את הראשון ולא את השני ורב מתרץ לה כגון שהיו ישראל מחצה טהורים ומחצה טמאים ונשים עודפות על הטהורים וקסבר נשים בראשון חובה כדילפינן לעיל ובשני רשות בראשון לא עבדי טמאים דה"ל מיעוט ומיעוטא לא עבדי בראשון ובשני לא עבדי דדל נשים מינייהו דאינם בכלל החשבון בשני דנשים בשני רשות והוו להו פלגא ופלגא לא עבדי בב'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>היו </b> רוב הקהל זבים ומצורעים ובועלי נדות ומיעוטן טמאי מת אותן טמאי מת אינן עושים בראשון דהוו מיעוטא ומיעוטא לא עבדי בראשון ובשני נמי לא עבדי דכל היכא דעבדי צבור בראשון עבדי מיעוט בשני כל היכא דלא עבדי צבור בראשון לא עביד יחיד או מיעוט בשני שם מימרא דרב ואמר להו שמואל זילו אמרו ליה לאבא ויעשו בני ישראל את הפסח במועט כלומר דבראשון לא עבדי לא טמאים ולא טהורים אמר להו זילו אמרי ליה כי הוו כולהו זבין מאי עבדת ליה הא לא עבדי כלל בראשון אלא כיון דלא איפשר לא איפשר הכא נמי כיון דלא איפשר לא איפשר. היו רוב הקהל טמאי מת ומיעוטם זבים טמאי מת עושי' את הראשון דאין צבור נדחין לשני והזבים אינם עושים לא את הראשון דאין נדחה אלא טומאת מת בלבד ולא את השני כרב הונא דאמר אין תשלומין לפסח הבא בטומא' דאין זבים עושים את השני אפילו טהרו ודלא כרב אדא בר אהבה דפליג עליה וסבר רב הונא דטהרה מדחיא טומאה לא מידחיא כלומר כשעושים פסח ראשון בטהרה אז טמאים נדחין לשני אבל אם נעשה ראשון בטומאה כי הכא דהוו רובא טמאי מת אין טמאים נדחין לשני. היו שליש הקהל טהורים ושליש זבים ושליש טמאי מת שם מימרא דרב מני בר פטיש טמאי מת אין עושים לא את הראשון ולא את השני ראשון לא עבדי דהוו מיעוט דהגדילו זבים על הטהורים דלא עבדי בטומאה בשני לא עבדי דכיון דטהרו זבים עכשיו בשני מצטרפין עם טמאי מתים והוו להו רובא ורובא לא מדחו לפסח שני כדילפי' מדכתיב איש איש וגו'. כיצד משערים בכל הנכנסים לעזרה עד שהם מבחוץ משערים אותם קודם שתכנס בה הראשונה פ' מי שהיה טמא כמאן אזלא הא דאמר ר' יצחק בטמאים הלך אחר רוב העומדים בעזרה אם רובן טמאים אע"פ שמבחוץ ישראל טהורים הרבה יעשה בטומאה דדרך רחוקה היא לאותן העומדים מבחוץ דאינן חשובין בעושי פסח ובתר הני אזלינן כמאן כר' יוסי דיליף ריחוק מקום דפסח מריחוק מקום דמעשר וכו' ולר' עקיבא דמתניתן משערינן מבחוץ.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>יחיד </b> שנטמא בספק רשות היחיד ידחה לפסח שני כשאר טמאי מת כדילפינן לספק טומאת רשות היחיד מסוטה וכן צבור שנטמא בספק רה"י יעשו כולם בטומאה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>פסח </b> שהקריבוהו בטומאה הרי זה נאכל בטומאה שמתחלתו לא בא אלא לאכילה משנה פ' כיצד צולין הפסח שבא בטומאה כגון רוב צבור טמאים נאכל בטומאה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה כשנצטוו עיקר פסח לאכילה נצטוה דכתיב לפי אכלו וכי שרייה רחמנא למיתי בטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין אדעתא למיכל שרייה ודוקא לטמא מת אבל למי שטומאה יוצאה מגופו כגון זבין ומצורעים לא יאכלו פ' מי שהיה טמא משנה הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבים דגבי טמא לנפש כתיב איש נדחה ואין צבור נדחין אבל גבי זיבה אף צבור נדחין כדילפינן לעיל ואם אכלו פטורין מכרת ובגמרא ת"ר זבים וזבות נדות ויולדות שאכלו בפסח הבא בטומאה יכול יהו חייבין ת"ל כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה כשנאכל לטהורים כדכתיב כל טהור יאכל בשר חייבים עליו משום טמאים ושאינו נאכל לטהורים כפסח הבא בטומאת מת בצבור אין שאר טמאים חייבים עליו משום טמא ואפילו אכלו טמאי מת מהאימורין פטורין שם בעי רב יוסף דחקו טמאי מת ואכלו אימורי פסח הבא בטומאה כגון כליות ויתרת הכבד מהו מדאשתרי טומאת בשר וכו' אמר רבא מכדי אוכל אימורין בטומאה מהיכא אתרבי לחיובא מטומאת בשר דכתיב אשר לה' לרבות את האימורין שאכלן בטומאת הגוף כל היכא דאיתיה לטומאת בשר איתיה לטומאת אימורין כל היכא דליתא לטומאת בשר ליתא לטומאת אימורין בד"א שהפסח יאכל בטומאת צבור כשנטמאו קודם זריקה אבל לאחר זריקה לא דקרא כתיב איש כי יהיה טמא לנפש וגו' איש נדחה לפסח שני ולא צבור וכי היכי דאיש נדחה שנטמא קודם זריק' צבור שעושים בטומאה נמי שנטמאו קודם זריקה דאי אחר זריקה נטמאו לא הוי פסח הבא בטומאה כיון שבשעת שחיטה וזריקה הוו טהורין ואינו נאכל כדתנן נטמאו בעלים תעובר צורתו וכו'. שחטוהו בטהרה ונטמאו רוב צבור קודם זריקה כגון שמת נשיא מדאוריתא הוו אכלו ליה בטומאה דפסח הבא בטומאה הוא הואיל וקודם זריקה נטמאו אלא דגזרינן משנה לשנה כדתניא התם ומוקי לה ר' יוחנן אפילו כרבנן ומשום האי גזרה כדאיתא התם. היו כלי שרת טמאים בשרץ יעשוהו בטהרה ויאכל מימרא דרב חסדא שם כדא' לעיל:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה קנג </b> לאכול בשר הפסח בליל ט"ו בניסן על מצות ומרורים דכתי' יאכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו ואין מצה ומרור מעכבין את הפסח דאכילת הפסח מצוה בפני עצמה היא כדכתיב יאכלוהו כדתניא במכילתא מנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור יוצאין ידי חובתן בפסח ת"ל יאכלוהו ומצה ומרור מצוה לאוכלן עם הפסח שהם תלויין בו ולא הוא תלוי בהם ומשום דחזר הכתוב וקבע חובה אכילת מצה בזמן הזה כדכתיב בערב תאכלו מצות הוא דהוי מצה מצוה בפני עצמה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ומצוה </b> לאכול בשר הפסח על השבע אחר שאכל בשר חגיגה מדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו דריש במכילתא דנאכל על השבע:<br><b> מצות קמד </b> לאכול בשר פסח שני בליל ט"ו באייר דכתיב נמי ביה על מצות ומרורים יאכלוהו. ושניהם אינם נאכלים אלא צלי אש פ' מי שהיה טמא משנה ונאכלין צלי על מצות ומרורים מצות ומרורים כתיבי בפסח שני גופיה וצלי דכתיב בפסח שני ככל חוקת הפסח יעשו אותו ותניא התם אותו במצות שבגופו הכתוב מדבר לא ריבה את השני לדין ראשון אלא במצות שבגופו כגון סדר עבודותיו ואכילת צלי אבל לא למצות שאינן בגופו כגון השבתת שאור מצות שעל גופו מנין כגון מצה ומרור שהם דברים אחרים ובאים חובה לו ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו והשתא דאמרת על מצות ומרורים יאכלוהו אלמא יעשו אותו לאו דוקא דמצות ומרורים מצות שאינן בגופו הם ואימא ה"ל כפרט וכלל דפרטי כתיבי ברישא ונעשה כלל מוסיף על הפרט ואתרבי כל מילי אפילו השבתת שאור שאינה על גופו קמ"ל ועצם לא תשברו בו דלא תדרוש כלל מוסף על הפרט לרבויי כל מילי אפילו השבתת שאור דא"כ כל הני פרטי למה לי אלא להכי כתבינהו לכולהו למידרש תוספת אכללא אכל חד וחד ומרבי דומיא דפרטי ותו לא בכלליה דעצם לא תשברו דמרבי לא תעשה גמור מאי קא מרבי אלא תאכלו ממנו נא דחייב בפסח שני ובפרטיה מאי קא ממעט לא תשחט על חמץ דם זבחי דמותר לשחוט פסח שני על חמץ כדתנן חמץ ומצה עמו בבית אע"ג דכבר מיעוט ליה מהשבתת שאור ומבל יראה הוה אמינא ה"מ שלא בשעת שחיטה אבל בשעת שחיטה לא להכי איצטריך למעוטי:<br><b> אזהרת רנו </b> שלא יאכל נא ומבושל בשר הפסח בלילי פסחים דכתיב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים. אכל נא ומבושל כאחת אינו לוקה אלא אחת לפי ששניהם נכללות בלאו אחד כרבא פרק כל שעה דפליג אאביי ואמר אין לוקין על לאו שבכללות דכי אם צלי אש דכולל בו כל מיני בישולין שאינם צלייה לאסור ותרתי הוא דלא לקי כיון שהוא לוקה משום מבושל או משום נא ומבושל תו לא לקי משום כלל דכי אם צלי אש אבל חדא מיהו לקי משום כלל דכי אם צלי אש כשאכלו חי או מבושל בחמי טבריה דאין כאן מלקות דבישול ונא אלא מלקות דכי אם צלי אש ואיכא דאמרי חדא נמי הוא דלא לקי משום כי אם צלי אש דלא מיחד לאויה כלאו דחסימה שהוא מפרש איסורו וסמיכה ליה פרשת מלקות לעיל מיניה. אכל ממנו נא או מבושל מבעוד יום אינו לוקה שם תניא אכל ממנו כזית נא מבעוד יום פטור ותניא אידך יכול יהא חייב ודין הוא ומה בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא בשעה שאינו בקום אכול צלי אינו דין שישנו בבל תאכל נא תלמוד לומר אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש שאין תלמוד לומר כי אם צלי אש דהא כתיב לעיל מיניה צלי אש ומצות אלא לומר לך בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא בשעה שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא. אכל ממנו כזית צלי מבעוד יום עבר על מצות עשה שם תנו רבנן אכל צלי מבעוד יום חייב נא משחשכה חייב קתני צלי דומיא דנא מה נא בלאו אף צלי בלאו בשלמא נא כתיב אל תאכלו ממנו נא אלא צלי מנא לן דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה אין ביום לא האי לאו הבא מכלל עשה הוא וכל לאו הבא מכלל עשה הוי עשה אמר רב חסדא הא מני רבי יהודה היא דסבירא ליה דלאו הבא מכלל עשה לאו דכתיב בתחלת הפרשה לאמר לאו נאמר בדברים נוטריקון דלאמר אבל לרבנן לאו הבא מכלל עשה עשה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>נא </b> שהזהירה עליו תורה הוא שנצלה מעט ואינו ראוי לאכילה צלהו כל צרכו עד שנתחרך ואכלו פטור שם תנו רבנן יכול צלאו כל צרכו דשויה חרוכא יהא חייב דלאו צלי אש הוא אלא קלי אש ושרוף תלמוד לומר אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל נא ומבושל אמרתי לך ולא שצלאו כל צרכו תנו רבנן יכול אכל כזית חי יהא חייב תלמוד לומר אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל נא ובשל אמרתי לך ולא חי יכול יהא מותר תלמוד לומר כי אם צלי אש ולא זה שאינו צלי ה"ד נא אמר רב כדא' פרסאי אברנס קרי נא דהוי צלי ואינו צלי.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מבושל </b> שהזהירה עליו תורה בין שנתבשל במים בין בשאר משקין או מי פירות שם גבי מתניתין דאין מבשלין את הפסח לא במשקין ולא במי פירות תנו רבנן במים אין לי אלא במים שאר משקין מנין אמרת קל וחומר ומה מים שאין מפיגין טעמו אסורין שאר משקין שמפיגין טעמו ונותנין בו טעם שלהם לא כל שכן ואף על גב דאין מזהירין מן הדין האי קל וחומר אינו אלא מגלה דבישול דקרא איירי אף בשאר משקין רבי אומר במים אין לי אלא במים שאר משקין מנין תלמוד לומר בשל מבושל מכל מקום דריבוייא הוא דהוה ליה למיכתב נא ומבושל מאי בינייהו איכא בינייהו צלי קדר שמבשלין אותו בקדרה בלי מים ובלי שום משקה אלא מים הנפלטין משמנו למאן דיליף לה מקל וחומר הכא שרי ולרבי דיליף לה מריבוייא האי נמי בשל מבושל הוא וחייב מלקות על אכילתו ורבנן האי בשל מבושל מאי מיבעי ליה לכדתניא בשלו ואחר כך צלאו או שצלאו ואחר כך בשלו חייב בשלמא בשלו ואחר כך צלאו חייב דהא בשלו אלא צלאו ואחר כך בשלו הא צלי אש הוא אמר רב כהנא הא מני רבי יוסי היא דסבירא ליה דיש בישול אחר אפייה עולא אמר אפילו תימא רבי מאיר שאני הכא דאמר קרא ובשל מבושל מכל מקום דרבייה קרא דהוה ליה למיכתב ומבושל וגזירת הכתוב היא בפסח. ותמיהא לי בדברי הרב ז"ל דפסק כרבי דצלי קדרה לרבי הוא דחייב ולא לרבנן כדאמר' ואין הלכה כרבי אלא מחבירו ולא מחביריו ובשלו ואחר כך צלאו אתי כרבנן ולא כרבי כדאמר דלרבנן הא בשל מבושל מאי עבדי ליה לכדתניא בשלו ואח"כ צלאו וכו' אבל רבי מפיק ליה לשאר משקין וצלי קדר ולבשלו מבעוד יום דלימא קרא בשל בשל או מבושל מבושל מאי בשל מבושל שמעת מינה תרתי שאר משקין וצלי קדר ובשלו מבעוד יום כדאיתא התם ואם כן לרבי לבשלו ואחר כך צלאו ליכא ריבוייא. ונראה דלא פסיק אלא כרבנן והא דאמרינן איכא בינייהו צלי קדר דמשמע דלרבנן צלי קדר שרי לא היא דלכולי עלמא פסול ועשה נמי אית ביה דצלי אש בעינן ולא צלי מחמת דבר אחר אבל לענין מלקות אמר דלא לקי מהכא דדוקא שאר משקין הוא דילפינן מקל וחומר דמפיגין טעם הבשר וצלי קדר לא אבל בתר דמרבינן בשלו ואחר כך צלאו וכו' מבשל מבושל לרבנן צלי קדר נמי מרבינן מהכא דנא הוי דומיא דמבושל ומרבי' מבושל כל דהו כדאמר' והכי משמע לישנא דכתב רש"י ז"ל למאן דיליף לה מק"ו הכא שרי דמשמע דמהכא הוא דלא מצינו לחיובי צלי קדר לרבנן אבל מקרא דבשל מבושל כי היכי דבשלו ואח"כ צלאו או צלאו ואחר כך בשלו מרבינן לחיובא מבשל מבושל הכי נמי לצלי קדר דהוי דומיא דצלי כדאמר' והיינו דכתב הרב ז"ל צלאו ואחר כך בשלו או שבשלו ואחר כך צלאו או שעשהו צלי קדר חייב דמשמע דכולהו מחד ריבוייא נפקי דהיינו בשל מבושל כדאמרן והא דכתב הרב ז"ל דשאר משקין ומי פירות מרבי' להו מדכתיב בשל מבושל ריבה דהיינו לרבי ולא לרבנן דלרבנן מקל וחומר מרבי ליה כדאמ' לאו דוקא דמשום דהוי דרשא פשוטה הוא דנקט בשל מבושל כדחזינן בכמה דוכתי דנקיט תלמודא דרשא פשוטה אף על גב דלא הויא כהלכתא אבל קושטא דמילתא הוא דמבשל מבושל הוא דמרבינן צלאו ואחר כך בשלו ובשלו ואחר כך צלאו וצלי קדר כדא' אבל מותר לסוך ולטבול אותו במשקין כדתנן התם אבל סכין ומטבילין אותו בהם חוץ מן המים דהא דתנן סכין ומטבילין אותו בהם אמשקין ומי פירות קאי ולא אמים ונראה דאיסור סיכה וטבילה במים לא הויא מדאוריתא כיון דלא הוי דרך בישול בכך.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b> צולין את הפסח על כלי אבן וכלי מתכות פרק כיצד צולין משנה אין צולין את הפסח לא על השפוד ולא על האסכלה שהמתכת כשמתחמם מקצתו מתחמם כולו ונצלה הפסח מחום השפוד שבתוכו והוה ליה כפסח צלי מחמת דבר אחר ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר ואם היה כלי מנוקב כדי שישלוט בו האור מותר וכלי אבן נמי מקום שנוגע בו הבשר נצלה מחמתו ולא מחמת האש. הסיק את התנור וגרפו שם מימרא דרבי יוחנן דאמר אין זה צלי אש דכתיב צלי אש צלי אש ב' פעמים ואי לא כתב רחמנא צלי אש ב' פעמים הוה אמינא אאש קפד רחמנא וחום התנור תולדת אש הוא ואם תתן בו בגד נשרף ונעשה פחם ואש להכי חזר וכתב צלי אש דבעינן אש ממש ולא חומו חתכו ותלהו על גבי גחלים הרי זה צלי אש ברייתא משמיה דרבי ורמינהי מכות אש אין לי אלא שנכוה באש בגחלת ברמץ וכו' מנין תלמוד לומר מכוה מכוה ריבה הא לאו ריבויא גחלת ולא אש נינהו אמרי גחלת של עץ לא איצטריך קרא לרבויי דפשיטא דאף היא אש כי איצטריך ריבוייא לגחלת של מתכת צלהו על גבי סיד או חרסית או חמי טבריה הרי זה אסור שאין זה צלי אש וגבי מכוה הוא דמרבינן להו בריבוייא דמכוה מכוה כדאמר' אבל הכא דלא גלי קרא לא הוי בכלל אש. כיצד צולין אותו ריש פרק כיצד צולין משנה מביאין שפוד של רמון תוחבו בתוך פיו עד בית נקובתו וכו' וכל עץ שרי מדאוריתא אלא דמדרבנן הוא דאמר שיהא של רמון דמחזי כמבושל אי הוי עץ אחר כדאיתא התם בגמרא ומדברי הרב ז"ל נראה דאפילו מדרבנן שרי כל עץ ולכתחלה הוא שהיו בוררין של רמון ותולה כרעיו ובני מעיו חוצה לו ולא יתנם בתוכו דהוי כעין תבשיל שם במשנה כרבי עקיבא דפליגא (אמר) ארב"י הגלילי ונראה דלא הוי בישול מדאוריתא אפילו נתנן בתוכו. נגע הבשר בחרסו של תנור יקלוף את מקומו שם במשנה משום דנתבשל שם מחום התנור ולאו צלי אש הוא כדאמרי' לעיל משום שנאמר צלי אש ב' פעמים למעוטי תנור שגרפו וחרס התנור גרוף ועומד הוא. נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יקלוף את מקומו שם במשנה משום דלא סגי בקליפה אלא בנטילה יפה יפה בעובי דשומן נבלע בתוכו הרבה ואותו שומן מבושל מן החרש. נטף מרוטבו על הסלת יקלף את מקומו וישליכנו שם במשנה ומפרש בגמרא בסלת רותחת דמטוי רוטבו מקום הסלת והוי צלי מחמת דבר אחר ואסור למיכליה לההוא רוטב שבתוך הסלת משום אל תאכלו כי אם צלי אש הילכך יקמוץ את מקומו וישרוף אותו קומץ כשאר קדשים פסולים והרב ז"ל לא כתב בסלת רותחת ומשמע דטעמ' דיקלוף את מקומו אינו אלא משום הרוטב עצמו דכיון שפירש לאו צלי אש הוא וטעם זה לא הוזכר בגמרא וצ"ע. סכו בשמן של תרומה חבורת כהנים יאכלו וחבורת ישראל אם חי ידיחוהו ואם צלי יקלפו את מקומו כדתנן התם במתניתין ובשמן של מעשר שני לא יעשנו דמים אצל בני חבורה כדתנן התם דאין פודין מעשר שני בירושלם ואפילו לאוכלו שם בקדושה דכי ירבה ממך הדרך ונתת בכסף כתיב. אין צולין שני פסחים כאחת מפני התערובת שם בריתא וגזרה מדרבנן היא שלא יבא לאכול פסח שלא למנוייו.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>אין </b> הפסח נאכל אלא עד חצות מדרבנן להרחיק אדם מן העבירה כדתנן ריש ברכות ומדאוריתא נאכל כל הלילה כדכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה וגו' וכתיב חפזון עד שעת חפזון וטעון הלל בשעת אכילתו כדתנן פרק מי שהיה טמא הראשון טעון הלל באכילתו ובגמרא מנא הני מילי אמר קרא השיר יהיה לכם כליל התקדש חג השיר ביום שנגאלו מן הגלות יהיה כליל התקדש חג כמו שנוהגים לשורר בליל התקדש חג ואין לך ליל חג להטעין שירה חוץ מלילי פסחים על אכילתו ואיפשר דהוי דאורייתא הלכתא עד דאתא נבייא ואסמכינהו אקרא. ואין בני החבורה אוכלין אחר שנרדמו משנה סוף פרק ערבי פסחים וחומרא מדרבנן היא דנראה כאוכל פסחו בשני מקומות כדפי' רש"י ז"ל שם:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רנז </b> שלא יוציא מבשר הפסח חוץ לחבורה דכתיב לא יוצא מן הבשר חוצה ומכילתא חוצה חוץ למקום אכילתו והמוציא ממנו כזית חוץ למקום אכילתו לוקה סוף פרק כיצד צולין גבי מתניתין דשני חבורות שהיו אוכלות בבית א' מתניתין מני רבי יהודה היא דתניא על הבתים אשר יאכלו אותו בהם משמע שני בני אדם אוכלין פסח אחד בשני בתים דכתיב יאכלו שנים אותו חד פסח בתים שנים מלמד שהפסח נאכל בשני חבורות יכול יהא אדם אחד אוכל ממנו בשני מקומות כגון בשני חדרים או בשני חבורות ההופכות פניהם כעין שתי בתים תלמוד לומר בבית אחד יאכל ורבי יהודה סבר יש אם למסורת דיאכל כתיב דמשמע אדם אחד אוכלו בבית אחד ולא בשתי בתים או חבורות אבל שני אנשים אוכלים בשני בתים אפילו מפסח אחד דכתיב אותו וכתיב הבתים אשר יאכלו דמשמע רבים כדאמר' מכאן אמרו השמש שאכל כזית בצד התנור כשהיה צולה אותו והוא נמנה עליו אי פקח הוא ממלא כריסו ממנו דאם יעמוד משם שוב לא יאכל ואם רצו בני חבורה לעשות טובה עמו באין ויושבין בצדו דברי ר' יהודה ומוציא בשר פסח מחבורה לחבורה חבורת שני פסחים בבית אחד מנא לן שהוא בלא תעשה דתניא לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה חוצה קרא יתירא הוא למילף חוץ לחבורת אכילתו דאין לי מקרא דבית אלא שלא להוציא מבית לבית מחבורה מנין תלמוד לומר חוצה כדאמר' חוץ לאכילתו ואתי אפי' לרבי יהודה דאמר פסח נאכל בשתי חבורות דאחר שנחלק וחלקו כל חבורה חלקם אסור להוציא חלק חבורה זו לחבורה אחרת וצריך עקירה והנחה דהוצאה כתיב ביה כשבת שם מימרא דרבי אמי דכי היכי דגבי שבת בעינן עקירה והנחה דעד שיניח לא נגמרה מלאכה דבכל חיובי חטאת כתיב בה בעשותה בעושה את כולה ולא בעושה מקצתה האי נמי אף על גב דלאו בר חטאת הוא הוצאה כי התם בעינן כיון דכתיב הוצאה. אין מוציא אחר מוציא בפסח דכיון שהוציא הראשון נפסל. מן האגף ולפנים כלפנים לחוץ כלחוץ שם במשנה ואגף קרי כל מקום הגפת הדלת שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרו דהיינו שפת הפנימית של עובי הפתח ומן האגף ולחוץ היינו מקום הנקישה ואגף עצמו שהוא עובי הפתח כלחוץ דגמרא אמר הא גופה קשיא דמן אגף ולפנים כלפנים הא אגף עצמו כלחוץ אימא סיפא כלחוץ הא אגף עצמו כלפנים לא קשיא כאן בשערי עזרה כאן בשערי ירושלם דשערי עזרה נתקדש וגובין בקדושת עזרה חוץ משער נקנור מפני המצורעים כדאיתא התם ושערי ירושלם לא נתקדש עוביין מפני המצורעים שמגינים תחתיהם מפני החמה והגשמים החלונות ועובי הכותלים כלפנים כדתנן התם החלונות ועובי החומה כלפנים דאף על גב דעובי שערי ירושלם הוא כלחוץ התם משום טעמא דמצורעים כדאמרינן דאף על גב דמבפנים היו מהלכין כשהיו מקדשין את העזרה הקידוש היה תלוי בדעת בית דין הגגין והעליות אינם בכלל הבית שם אמר רב גגין ועליות לא נתקדשו בין גגי ירושלם בקדושת ירושלם לקדשים קלים בין גגי לשכות העזרה בקדושת העזרה לקדשי קדשים ומדלא נתקדשו בקדושת ירושלם ועזרה לא היו בכלל קדושת הבתים הילכך אם אכל פסח בבית זה אינו יכול לגמור אכילתו בעליה ובגג דלא הוו בכלל בית כדאמ'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>בשר </b> הפסח שיצא חוץ לחבורתו בין בזדון בין בשגגה נאסר באכילה כדילפינן בהלכות מעשה הקרבנות אזהרת רל"ו דחומת ירושלם לקדשים קלים כחומת העזרה לחמורים דנפסלו ביציאתן כדילפינן מדכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כיון שיצא הבשר ממחיצתו נאסר באכילה כטרפה דהאי בשדה יתירא הוא לומר דכיון שהוא בשדה דאין לו מחיצות נאסר כדאמרינן. אבר שיצא מקצתו חותך הבשר ויורד עד שמגיע לעצם וקולף שם במשנה עד שמגיע לפרק וחותך שאסור לשבור בו עצם ובמוקדשין קוצץ בקופיץ.
+
+Halakhah 3
+
+<b>שתי </b> החבורות שהיו אוכלות בבית אחד צריכה כל חבורה לעשות לה הקף שם במשנה שתי חבורות וכו' אלו הופכין פניהם הילך וכו' וכתב רש"י רשאין אבל הרב ז"ל פי' צריכין דכתיב מן הבשר חוצה מפי השמועה למדו שצריך ליתן לו חוצה למקום אכילתו והאי דתנן והמיחם באמצע הוי כעין מחיצה והשמש קופץ את פניו כשמחזיר פניו למזוג עד שמגיע אצל חבורתו שאסור לאכול בשתי חבורות אדם אחד כדילפי' לעיל וכלה הופכת פניה ואוכלת כדתנן התם דכיון דיושבת במקומה בחבורתה לא הוי כשתי חבורות.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>שתי </b> חבורות שנפרצה מחיצה מביניהם אינם אוכלים שם לדברי האומר אין הפסח נאכל בשני מקומות אין אוכלין דיש כאן אויר חדש ונעשה לכל חבורה כמקום אחר והוה ליה כאוכלים במקום הראשון ובשני הילכך לדברי האומר אין האוכל אוכל בשני מקומות אין אוכלין וכן אם היתה חבורה אחת ונעשית מחיצה ביניהם אינם אוכלין עד שתסתלק שאין הפסח נאכל בשתי חבורות ואין נעקרין מחבורה לחבורה שם היו יושבין ונפרצה מחיצה ביניהם ועשאם שני חבורות לדברי האומר פסח נאכל בשני חבורות גומרין אכילתן ואף על גב דמאן דאית ליה פסח אחד נאכל לשתי חבורות אוסרו לאדם אחד לאוכלו בשני מקומות הכא לא נעשה לכל חבורה וחבורה מקומה כמקום אחר שהרי אינו רואה אויר שלא ראה עד עכשיו ואין כאן מקום חדש אלא הישן נתקצר ונתמעט כן כתב רש"י ז"ל והרב ז"ל כתב דאם נעשית מחיצה ביניהם אינם אוכלים עד שתסתלק דאין פסח נאכל בב' חבורות וקשיא לי דהא לא אתי אלא לרבי שמעון דרבי יהודה סבר דפסח נאכל בשני חבורות כדאמר' לעיל ומתניתין אתיא כותיה כדאמרינן מני מתני' כרבי יהודה ונראה דסבר הרב ז"ל דאזלינן בתרוייהו לחומרא דגרסינן התם בתר הכי יתיב רב כהנא ופשיט לה מיפשט שעשיית מחיצה עושה אותן ב' חבורות וסילוק מחיצה עושה אותן ב' מקומות ולא מספקא ליה מידי אמר ליה רב אשי ותיבעי לך אי בעי סילוק מחיצה ועשיית מחיצה מי הוי כשתי מקומות או לא תיקו וכיון דסלקא בתיקו לרב אשי מאריה דתלמודא אזלינן לחומרא ובתרוייהו אין אוכלים כדכתב הרב ז"ל אבל מה שכתב שאין הפסח נאכל בב' חבורות ר"ל דאין האוכל אוכל בשתי חבורות כדכתיב ואין נעקרין מחבורה לחבורה שרוצה לומר מי שאכל בחבורה זו לא יעקר לאכול בחבורה אחרת אבל הפסח עצמו נאכל בשתי חבורות כדילפינן לעיל לרבי יהודה דשני בני אדם אוכלין פסח אחד בשני בתים כדכתיב יאכלו שנים אותו אחד פסח בתים שנים כדאמ' לעיל.
+
+Halakhah 6
+
+<b>בני </b> חבורה שנכנסו שלשה מהם בשעה שדרך בני אדם לאכול הפסח אין ממתינים לשאר ואם נתאחרו עד שאכלו הכל אין משלמין להם דמי חלקם אבל שנים ממתינים ובשעה שנפטרים מלאכול אין אדם צריך להמתין לחברו פרק האשה על מתניתין דהממנה עמו וכו' בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהם יפות רשאין לומר לו טול חלקך וצא ולא עוד אלא אפילו חמשה ועשו סבולת רשאין לומר טול חלקך וצא ופרש"י סבולת תערובת סעודה של כל ימות השנה ואמרי' בגמרא מאי ולא עוד מאי אולמיה האי מהאי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא פסח דמצי אמרי ליה כי קבלוך לתקוני זבחא כמדת איש אחד אלא אפילו סבולת נמי דצותא בעלמא הוא ואיכא למימר משום צותא קבליה עליה בכל מאכלו רשאין לומר לו טול חלקך וצא ולא מצאתי מאין הוציא מה שכתב הרב ז"ל דין הג' מהם החבורה:
+
+Halakhah 7
+
+<b>אזהרת רנח </b> שלא להאכיל מן הפסח בין מפסח ראשון בין מפסח שני מומר לעבודה זרה דכתי' כל בן נכר לא יאכל בו ומתרגמינן כל בר ישראל דישתמד לא ייכול ביה ובמכילתא כל בן נכר זה ישראל מומר לעבודה זרה ואיקרי בן נכר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ואינו לוקה נראה דסבר הרב ז"ל דלאו זה למאכיל ולהכי אינו לוקה אבל מומר גופיה לוקה אם אכל כזית מן הפסח כיון שהיה מומר בשעת עשייתו אף על פי שחזר בתשובה בלילה כדדרשי' בו מומרת פוסלת אבל אוכל במצה ומרור דחייב לאכול מצה ומרור אם עשה תשובה אי קאי האי דרשא אבו דבן נכר כמו שכתבו התוספות פרק הערל ובפסח שני נמי חייב משום דכתיב ככל חוקת הפסח כדאמר' לעיל:<br><b> אזהרת רנט </b> שלא להאכיל ממנו תושב ושכיר דכתיב תושב ושכיר לא יאכל בו ותניא במכילתא תושב זה גר תושב שכיר זה הגוי ומערל ובן נכר לא נפקי דאיצטריך קרא לערבי מהול וגבנוני מהול שאינו ערל וגם שומר ז' מצות בני נח שאינו בן נכר ונראה דהאי לאו נמי אישראל המאכילו דאלו תושב ושכיר גופייהו לאו בני עונשין נינהו דלאו ישראל הוו:
+
+Halakhah 8
+
+<b>אזהרת רס </b> שלא יאכל ערל מבשר הפסח דכתיב וכל ערל לא יאכל בו וערל זה הוא שמתו אחיו מחמת מילה ולהכי לא מלו אותו והוא גם כן אינו רוצה לימול מפני הסכנה ודרשינן פרק הערל בו הוא דאינו אוכל דבו קאי אפסח אבל אוכל הוא במצה ומרור ואיצטריך למיכתב בן נכר דלא מאיס בערלה ואיצטריך למיכתב ערל דלבו לשמים מפני הסכנה כדאמר' וערל זה אם אכל כזית מן הפסח לוקה דהוא עצמו מוזהר.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כשם </b> שמילת בניו ועבדיו מעכבת מלשחוט פסח כדכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו כך מעכבתו מלאכול כדכתיב ומלתה אותו אז יאכל בו שם פרק הערל אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשייה ועבדיו בשעת אכילה דגבי מילת זכריו כתיב ואז יקרב לעשותו וגבי עבדיו כתיב אז יאכל בו דאפילו לא הוה לה עבד בשעת עשיה והיה בשעת אכילה מעכבו מאכילת פסחו מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה דגבי בנים נמי אם ראוי בשעת אכילה ולא היה ראוי בשעת עשייה מנין שמעכבו מאכילת פסחו תלמוד לומר אז אז לגזרה שוה כתיב אז יקרב לעשותו וכתיב אז יאכל בו מה אז יאכל בו דעבדים שעת אכילה מעכבת בו כדאמר' אף אז יקרב לעשותו דזכרים שעת אכילה מעכב' בו ועבדים משכחת להו דזבנינהו בין שחיטה לאכילה וזכרים כגון חלצתו חמה וחולה ונתרפא אחר שחיטה או טומטום ונקרע בין שחיטה לאכילה ונמצא זכר כדאיתא התם:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רסא </b> שלא ישבור עצם בפסח ראשון הטהור דכתיב ועצם לא תשברו בו:<br><b> אזהרת רסב </b> שלא ישבור עצם בפסח שני דכתיב ביה ועצם לא תשברו בו והשובר בו עצם בין בראשון בין בשני בטהור לוקה דתנן פרק כיצד צולין השובר את העצם בפסח הטהור הרי זה לוקה ארבעים אבל המותיר בטהור והשובר בטמא אינו סופג את הארבעים ובגמרא בשלמא מותיר אפילו בטהור לא לקי דתניא לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו בבקר וגו' בא הכתוב ליתן עשה על לא תעשה לומר שאין לוקין עליו דברי רבי יהודה דכל לאו שניתק לעשה משמע זו הוא תקנתו אם תעבור על הלאו עשה זאת והנצל ועוד דלא דמי ללאו דחסימה שמלקות נסמך לו אלא שובר בטמא מנא לן דאמר קרא ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול דבו מיעוטא הוא ופסח טמא פסול הוא שנעשה בפיסול דטומאה דחויה היא בצבור אלא שכאן גזירת הכתוב לפטרן בו. אחד השובר את העצם בלילי ט"ו או מבעוד יום אפילו אחר כמה ימים הרי זה לוקה שם על פלוגתא דרבנן ור' אביי אמר שבירת העצם מבעוד יום איכא בינייהו למאן דאמר כשר הא כשר הוא וחייב לר' דאמר ראוי לאכילה הוא דחייב בשבירת העצם דכתיב ועצם לא תשברו בו בתר בבית אחד יאכל האי מבעוד יום לאו ראוי לאכילה הוא ורב פפא אמר כל כי האי גונא לכולי עלמא אית ביה משום שבירת עצם דלאורתא מיחזי לאכילה ושבר אחר כמה ימים דתנן העצמות והגידין והנותר ישרפו ותניא כל העצמות אין טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה משמע דאי שברן חייב דהא דרשינן בו בכשר ולא בפסול והא הוה כשר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> חייבין אלא על שבירת עצם שיש בו מוח או שיש עליו כזית בשר שם רבינא אמר כל כי האי גונא דאין עליו כזית בשר אין בו משום שבירת עצם דבעינן שיעור אכילה ותניא כותיה שיש בו שיעור אכילה יש בו משום שבירת עצם אין בו שיעור אכילה אין בו משום שבירת עצם ותניא ועצם לא תשברו בו אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח ומה אני מקיים ואכלו את הבשר בלילה הזה אי לית ביה מוח בבשר שעל גב העצם ועצם דאית ביה מוח אשמועינן דלא תימא ליתיה עשה דואכלו את הבשר ולידחי את לא תעשה דעצם לא תשברו בו או אינו מתקיים ואכלו את הבשר אלא במוח שבתוך העצם [דיבא] (ריבה) עשה וידחה וכו' ומה אני מקיים ועצם לא תשברו בו בעצם שאין בו מוח אבל יש עליו מתחלתו כזית בשר דמתקיים ביה ואכלו וכו' כשהוא אומר ועצם לא תשברו בו בפסח שני שאין ת"ל שהרי כבר נאמר ככל חוקת הפסח וגו' הוי אומר אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח אבל יש עליו כזית בשר דאי לית ביה כזית בשר מתחלתו הא בעינן ואכלו כדאמר'. היה עליו כזית בשר ושבר העצם שלא במקום הבשר חייב אף על פי שמקום השבר פנוי מבשרו שם איתמר אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו כזית בשר במקום אחר רבי יוחנן אומר משום שבירת עצם יש בו וריש לקיש אמר אין בו משום שבירת עצם ופסק כרבי יוחנן לגבי דר"ל ובתוספות כתבו דאליבא דרבי פליגי אבל לרבנן לכולי עלמא יש בו משום שבירת עצם דהא מתקיים בההוא כזית ואכלו את הבשר. השובר עצם אחד לוקה דהכי משמע פשטא דמתני' דהשובר את העצם וכו' ומתנייתא דמייתא התם ופשטא דקרא נמי ועצם לא תשברו בו הכי משמע. השורף עצמות והמחתך גידים אינו חייב משום שבירת עצם שם ברייתא דשבירה קאמר קרא ולא שריפה ועצם קאמר קרא ולא גידין.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>פסח </b> שהוא נא או מבושל ושבר בו עצם לוקה שם שבירת עצם בנא איכא בינייהו וכו' רב נחמן אמר כל כי האי גוונא יש בו משום שבירת עצם מאי טעמא דהא חזי לאכילה דמטוי ליה ואכיל ליה ומבושל ונטמא ויצא שם רב יוסף אמר היתה לו שעת הכושר ונפסל איכא בינייהו למאן דאמר כשר כדדרשינן ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול הא נמי כשר הוא שנעשו כל עבודותיו בהכשר ולרבי דאמר ראוי לאכילה השתא לאו ראוי לאכילה הוא ותניא כותיה היתה לו שעת הכושר אין בו משום שבירת עצם לא היתה לו שעת הכושר ונפסל יש בו משום שבירת עצם כיון שנתפגל או נעשה במחשבת מקום או זמן.
+
+Halakhah 7
+
+<b>שבר </b> עצם האליה אינו לוקה שהרי אינה ראויה לאכילה שם שבירת עצם האליה איכא בינייהו למאן דאמר כשר הא כשר הוא לרבי דאמר ראוי לאכילה הא אינו ראוי לאכיל' דלגבוה סלקא ותימא דפסק כרבי. הסחוסים מותר לאכלם שם במשנה כל הנאכל בשור הגדול שהוקשה כל מה שעתיד להקשות בו יאכל בגדי הרך אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אף על פי שעכשיו רך הוא עתיד להקשות בסופו והכי קתני כל הנאכל בשור הגדול בשלק' יאכל בגדי הרך בצלי ומה הן ראשו כנפים והסחוסים ותניא נמי הכי כדאיתא התם ורש"י ז"ל פירשה בסיום אכילה דכתיב אין נמנין עליו בפסח אף על פי שעכשיו רך היא וכו' ולית ביה משום נותר. גידין שסופן להקשות אין נמנין עליהם שם עלה דמתני' פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש והדר ביה רבי יוחנן וקאמר דאין נמנין עליהם דבתר סוף אזלינן. נמנין על מוח שבראש ולא על מוח שבקולית שם ברייתא רבי אומר נמנים על מוח וכו' דמוח הראש יכול להוציאו דרך האף בלא שבירת עצם אבל קולית אין יכול להוציאו אלא בשבירת עצם
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אין </b> מחתכין את הפסח אלא צולין אותו שלם כדכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו וכשיאכלנו ויגיע לגיד הנשה מוציאו דאין בגידין בנותן טעם ואם חתכו וצלה כולו לא מיפסל בהכי כמו שכתבו התוספות ריש פרק כיצד צולין:<br><b> אזהרת רסג </b> שלא להותיר מבשר הפסח שנאמר לא ישאירו ממנו עד בקר ואינו לוקה דניתק לעשה דלא הוה דומיא דלאו דחסימה דסמיך למלקות:<br><b> אזהרת רסד </b> שלא להותיר מפסח שני דכתיב נמי ביה לא ישאירו ממנו עד בקר:
+
+Halakhah 12
+
+<b>אזהרת רסה </b> שלא להניח מבשר חגיגת י"ד ליום השלישי דכתיב לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון עד בקר פ' אלו דברים משנה חגיגה היתה באה וכו' ונאכלת לשני ימים ולילה ובגמרא מתני' דלא כבן תימא דאמר חגיגת הפסח כפסח וכו' ובתר הכי תניא לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר ובחגיגת י"ד מיירי דנשחטת עם הפסח בערב דהא ליכא למימר בערב של י"ט הראשון עצמו קאמר קרא דא"כ מאי בערב הלא שחיטתן ביום כולו לימד על חגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים ולילה אחד דהאי בקר בקרו של ששה עשר קאמר קרא דכשהוא אומר ביום הראשון לבקר הרי בקר שני אמור דמשמע דנאכלת כל יום הראשון של י"ט ולא ילין עד בקר שני והמותיר אינו לוקה כדאמרינן אלא ישרף כדין נותר. וכשמקריבין את הפסח בראשון מקריבים עמו שלמים בי"ד מן הבקר או מן הצאן זכרים או נקבות כדתנן התם חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן וכו' ועל זה נאמר בתורה וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר שם מנין למותר פסח שקרב שלמים דכתיב צאן ובקר וכי פסח מן הבקר בא והלא אינו בא אלא מן הכבשים ומן העזים אלא מותר פסח יהא לדבר הבא מן הבקר ומן הצאן שהם שלמים ויש אומרים צאן לפסח בקר לחגיגה. אימתי מביאין עמו חגיגה שם במשנה בזמן שהוא בא בחול במרובה ובמועט דאע"ג דפסח דחי שבת וטומאה חגיגה לא דחיא שבת ובמועט כדי שיהא הפסח גמר שביעתן אבל במרובה ובחול ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה ובגמרא אמר רב אשי ש"מ חגיגת י"ד לאו חובה היא כלומר אינו חייב מן התורה להביאה דאי ס"ד חובה היא להביאה מן התורה שוב אין לנו לומר שיש חילוק בין שבת לחול דהוי קרבן הקבוע לו זמן ותיתי נמי במרובה ובטומאה אלא ודאי לאו חובה היא ואינה באה אלא כדי שיאכל הפסח על השבע והיינו מדרבנן משום גזרת שבירת עצם כדמשמע בירושלמי בשר חגיגה ושאר תבשילין אינן נאכלין אלא עד חצות כפסח מדרבנן.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>מה </b> בין פסח ראשון לשני פ' מי שהיה טמא משנה מה בין פסח ראשון לשני ראשון אסור בבל יראה ובל ימצא והשני חמץ ומצה עמו בבית דפרטי' ממעט ליה מלא תשחט על חמץ דם זבחי דנשחט פסח שני על חמץ כדאמר' לעיל פ"ח פסח הראשון טעון הלל באכילתו והשני אין טעון הלל כדילפינן מהשיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון הלל לילה שאין מקודש לחג כליל אכילת פ"ש [אין ט' הלל] שאינו י"ט. ומוציאין אותו חוץ לחבורתו דכתיב ביה ככל חקת הפסח יעשו אותו במצות שבגופו הכתוב מדבר דמה שבירת עצם מצות שבגופו אף כל מצות שבגופו לאפוקי שאר דברים שאינן מצות שבגופו. ואין מביאין עמו חגיגה ואינו בא בטומאה נמי לא הוו מצות שבגופו שם במשנה ודוחין את השבת דבמועדו כתיב ביה בשני למ"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני ובגמרא שבת אין טומאה לא מתני' דלא כר' יהודה ומ"ט דת"ק דמפני טומאה דחיתיו לשני יחזור ויעשה בטומאה בתמיה אלא מוטב ידחה לגמרי ושניהם טעונין הלל בעשייתן דלילה קא ממעט קרא דכליל התקדש חג ולא יום אבע"א אפשר ישראל שוחטין פסחיהן ואין אומרים הלל דכיון דדבר מצוה הוא טעון הלל. ונאכלין צלי על מצות ומרורים וצלי אתרבי מכלליה דמצות ומרורים כדאמר' לעיל ואין מותירין מהם ואין שוברין מהם עצם כדילפינן לעיל בתרוייהו ולפי שפי' בו מצות חקת הפסח אינו שוה אלא במה שנתפרש בו דהיינו מצות שבגופו כדילפינן לעיל. הדברים שנהגו בפסח מצרים לא נהגו בפסח דורות שם במשנה מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו בעשור וטעון הזאה באגודת אזוב ועל המשקוף ועל שתי המזוזות ונאכל בחפזון בלילה אחד ופסח דורות נוהג כל שבעה ובגמרא מנ"ל דכתיב דברו אל כל עדת ישראל וגו' בעשור לחדש הזה ויקחו זה מקחו בעשור ואומר זה לשם פסח ואין פסח דורות מקחו בעשור ואגודת אזוב על המשקוף ועל שתי המזוזות פשיטא דהוי בפסח מצרים לחוד דשלשה מזבחות היו שם להזאה משקוף ומזוזות כדאיתא התם אבל פסח דורות דזורקין דמו ע"ג המזבח אין מוציאין ממנה להזות על המשקוף ונאכל בחפזון דכתיב ואכלתם אותו בחפזון ואין אחר נאכל בחפזון וחימוצו כל היום ופסח דורות כל שבעה דכתיב בפסח מצרים ולא יאכל חמץ היום (היום) אתם יוצאים קרי ביה לא יאכל חמץ היום שאתם יוצאי'. ויש בהלכות מצות אלו דברים מדרבנן סמוכים אלא תסור:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a7843f10019d71dc9d3bd10d307c14cc4077494d
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,204 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Substitution
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות תמורה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות תמורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רעא </b> שלא ימיר בהמת קדש בבהמה אחרת דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר וכו' ואם המיר לוקה ואף על פי שלא עשה מעשה מפי השמועה למדו שכל מצות לא תעשה שאין בה מעשה אין לוקין עליה כדילפינן מדכתיב אם לא תשמור לעשות חוץ מנשבע ומימר ומקלל חברו בשם נשבע מנלן אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר בפרק קמא דתמורה כתיב כי לא ינקה את אשר ישא את שמו לשוא ב"ד של מעלה אין מנקין אותו אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו דמדכתיב לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא ב"ד של מעלה דוקא הוא דאין מנקה אותו אבל ב"ד של מטה מנקין אותו כדא' אשכחן שבועת שוא דלוקה אם נשבע לשקר אכלתי ולא אכל או לא אכלתי ואכל דמה שוא לשעבר אף שקר לשעבר ולית בה מעשה דאי אוכל ולא אכל לא לקי משום לאו שאין בו מעשה דלא מרבינן משבועת שוא אלא לשעבר כדא' ואי נשבע שלא יאכל ואכל הרי יש בו מעשה ולקי אלא באכלתי ולא אכל כדאמ' דומיא דלשוא דמרבי' לה מינה דהוי לשעבר דכי נשבע על עמוד של אבן שהיא של כסף היינו לשעבר דקודם שנשבע הויא אבן כמו השתא ואמר ליה רבי יוחנן לתנא לא תיתני מימר בכלל לאוין שאין בהם מעשה משום דבדיבורו עושה מעשה שעושה מחולין קדש ולהכי לקי ומקלל חברו בשם מנלן אמר ר' אלעזר אמר רבי אושעיא אמר קרא אם לא תשמור לעשות וגו' ליראה את ה' הגדול שיתיירא שלא להוציא את השם לבטלה ומקלל חברו בשם הוא מוציא שם שמים לבטלה וכתיב בהאי קרא והפלה ה' את מכותך דהפלאה זו היינו מלקות כדכתיב והפילו השופט וגו' וכיון דהוא מוזהר מלקלל חברו בשם כדכתיב לא תקלל חרש משמע בין קללה סתם בין קללה בשם קאתי קרא דליראה את ה' לאשמועינן דלוקה כדכתיב והפלא ה' את מכותך כדאמ' ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שניתק לעשה היא דכתיב ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו וגו' משום דהוו תרי לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ממלקות ועוד דלאו דמימר הוא לאו ששוה בכל שאחד מן השותפין שהמיר או המיר בקרבן צבור לוקה ואין תמורתם קדש נמצא שאין העשה שוה בכל להיות התמורה קדש ואין כח בעשה שאין שוה בכל להוציא מלאו ששוה בכל כדאמ' ושותפין דלא עבדי תמורה תנן פרק קמא דתמורה הצבור והשותפין אין עושין תמורה שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו יחיד עושה תמורה ואין צבור ושותפין עושין תמורה ולוקה בתמורה על כל בהמה ובהמה כדתניא בריש תוספת' משום דכתיב בהמה בבהמה נמצאת אומר שהיחיד שהמיר הרי תמורה קדש ואפילו בשבת כדתניא בריש תוספתא.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אחד </b> הממיר בזדון או בשגגה עושה תמורה ולוקה במשנה פרק שני דתמורה רבי יוסי ברבי יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתרומה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין ובגמרא מאי טעמא דר' יוסי ברבי יהודה אמר קרא יהיה קדש לרבות שוגג כמזיד היכי דמי שוגג כמזיד ר"ל ור' יוחנן אמרי כסבור לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים תמורת שלמים ואמר תמורת עולה גבי תמורה לקי דרבי ביה קרא יהיה לרבות שוגג כמזיד גבי קדשים אם בעל מום הוא למזבח לא לקי דהא לא קדיש בטעות דכסבור לומר שחור ואמר לבן אבל אם דמה שמותר להמיר והמיר או שאמר אכנס לבית זה ואמיר מדעתי ונכנס ושכח והמיר שלא מדעתו הרי זו תמורה ואינו לוקה עליה הני תרי גווני הוו כחזקיה ורב ששת דאמרי הכי בגמרא דכהני גווני הוי שוגג כמזיד ולקי והרב ז"ל נקט כר"ל ור' יוחנן דלא לקי אלא כסבור לומר תמור עולה ואמר שלמים או איפכא אבל בהני גווני לא לקי אבל לענין תמורה מיהא הוו תמורה דלא פליגי אלא לענין מלקות דגרסינן גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי ולא נראה גבי תמורה קדיש גבי קדשים לא קדיש וכמו שכתבו התוספת שם.
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> אדם ממיר בהמתו בקרבן שאינו שלו פ"ק דתמורה ת"ר לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר אותו בשל עצמו היכי דמי אילימא בהמה דהקדש דעלמא וחולין דידיה מי מתפיס בדבר שאינו שלו לעולם בהמה דהקדש דעלמא כדאמ' וכגון דאמר מריה דבהמה דהקדש כל הרוצה להמיר בבהמתו ימיר. המיר קרבנו בבהמה שאינה שלו אינה תמורה שם גבי לא יחליפנו בשל אחרים אילימא בהמה דהקדש דידיה וחולין דעלמא מי מצי מקדיש איש כי יקדיש את ביתו קדש לה' כתיב מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו.
+
+Halakhah 4
+
+<b>המתכפר </b> הוא שעושה תמורה לא מקדיש שם בריש פרקין דתמורה א"ר אבהו א"ר יוחנן המקדיש מוסיף חומש אם רוצה לפדות הקדשו ולא מתכפר ומתכפר עושה תמורה שאם הפריש ישראל קרבן כדי שיתכפר בו ישראל חברו ואמר המתכפר זו תחת זו תמורתו תמורה ולוקה דכיון דהופרש לצרכו קרינא ביה קרבנו דבתר מתכפר אזלינן.
+
+Halakhah 5
+
+<b>היורש </b> ממיר בריש מכלתין תנן הכל ממירין ובגמרא הכל לאיתויי מאי לאיתויי יורש שהמיר בקרבן שהפריש אביו בחייו שתמורתו תמורה ור' מאיר היא מ"ט דכתיב אם המר ימיר לרבות את היורש דהכי מצי למכתב ואם ימיר בהמה בבהמה המר ימיר למאי הלכתא לרבות את היורש דתמורתו תמורה ואם הניח בהמה לב' בניו הוו שותפין בה ואין אחד מהם ממר כדילפינן לעיל דיחיד עושה תמורה ולא צבור ושותפין.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> קדשי גוי עושים תמורה מן התורה הקדיש הגוי בהמה שיתכפר בה ישראל והמיר בה הגוי הרי זו ספק תמורה שם בעיא דרמי בר חמא גוי מהו שימיר מי אמרינן מדאקדושי מקדיש דתניא איש איש מבית ישראל לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל אמורי נמי ממיר או דילמא כיון דלא אתי לכלל עונשים כי עביד תמורה לא קדשה ובעיא למפשט מדתניא גבי קדשי גוים דאין עושין תמורה ומדרבנן דבמקדיש גוי להתכפר גוי לא קמיבעי ליה לרמי בר חמא כי קא מיבעי ליה במקדיש גוי להתכפר ישראל בתר מקדיש אזלינן או בתר מתכפר אזלינן דאף על גב דאמר ר' יוחנן המתכפר הוא העושה תמורה ולא מקדיש כדאמר' לעיל התם הוא דקאתי מכח ישראל ומשום הכי אזלינן בתר דמתכפר והוה ליה תחלתו וסופו ביד ישראל אבל הכא הכי קמיבעי ליה מיבעיא מתחלה ועד סוף דתיקום ברשות מאן דעביד תמורה כלומר בהקדיש גוי להתכפר ישראל מיבעיא מתחלת הקדש ועד סופו שתעמוד ברשות האדם הראוי לעשות תמורה כגון ישראל והך בהמה כיון דתחלת קדושתה הויא מכח גוי אף על גב דהוי המתכפר ישראל אינו עושה תמורה או דילמא כיון דלבסוף אתיא ביד מתכפר וחזי למעבד תמורה תפסה בה קדושת תמורה תיקו זהו לשון רש"י ז"ל ומשמע דבעיין לא הוי אלא לענין המתכפר עצמו שהוא ישראל אם מצי ממר האי בהמה דאתיא מכח גוי כיון דלא היתה מתחלה ועד סוף ביד ישראל וסלקא בתיקו אבל גוי שהקדישה שימיר אותה משמע דלא איבעיא לן דפשיטא דאפילו ישראל המקדיש לשיתכפר ישראל חברו אין המקדיש ממיר אבל הרב ז"ל כתב שאם המיר הגוי המקדיש הוי ספק תמורה משמע דסבירא ליה דבעיא דרמי בר חמא הגוי המקדיש הוא דמספקא ליה אם המיר אי הויא תמורה או לא והכי משמע לישנא דגמרא ולכן נראה שהרב ז"ל מפרש לישנא דגמרא דקאמר התם הוא דאתי מכח ישראל דמשום הכי אזלינן בתר מתכפר והוה ליה תחלתו וסופו ביד ישראל דישראל כי מקדיש לה' אדעתא שיתכפר בה חברו ישראל נמי בדעתו שיתכפר בה ישראל ואלימא קדושתיה לזכותה לישראל חבריה ולהכי ישראל חבריה עביד תמורה דקרינא ביה קרבנו כיון דהוא מתכפר בו אבל הקדש הגוי אף על גב דילפינן מקרא דמקדיש כדכתיב איש איש אילימא קדושתיה לזכותה לישראל שיתכפר בה ושזה המתכפר ימיר בה כיון שבא מכח גוי ולא אזלינן בתר מתכפר אבל אם המיר הוא מספקא לן אי הויא תמורה כיון דמתכפר דאתי מכחו לא עביד תמורה או לא וסלקי בתיקו.
+
+Halakhah 7
+
+<b>אחד </b> אנשים ואחד נשים עושים תמורה שם במתני' בריש מכלתין הכל ממירין אחד אנשים ואחד נשים ותניא בגמרא לפי שהענין כולו מדבר בלשון זכר דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אשה מנין ת"ל ואם המר ימיר לרבות את האשה ולרבי מאיר דדריש להאי אם המר ימיר לרבות את היורש כדאמר' לעיל אשה מנא ליה נפקא ליה מואם מוא"ו דואם דמצי למכתב אם המר ימיר וכתב ואם ואף על גב דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כדכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' איצטריך לרבויי אשה דמהו דתימא עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור אבל הכא כיון דעונש דאינו שוה בכל הוא דתנן אין הצבור והשותפין עושין תמורה כדילפינן לעיל הוה אמינא אשה נמי כי עבדנא תמורה לא לקייא קמ"ל.
+
+Halakhah 8
+
+<b>קטן </b> שהגיע לעונת נדרים שהמיר אף על פי שאינו לוקה שלא הגיע לכלל עונשין יש בו ספק אם עושה תמורה או לא שם בעיא דרמי בר חמא מי אמרינן כיון דאמר מר איש כי יפליא נדר לרבות מופלא הסמוך לאיש דהקדשו קדושי מדאקדושי מקדיש אמורי ממיר או דילמא כיון דלאו בר עונשין הוא בתמורה נמי לא מיתפיס ואם תמצא לומר קטן עביד תמורה דהא אתי לכלל עונשין גוי מהו וכו' והאי אם תמצא לומר רבותא אתא לאשמועינן ולאו משום דאיתיה הכי כן כתב רש"י ז"ל.
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b> הכהנים ממירין בחטאת ובאשם שם במשנה פ"ק אין הכהנים ממירין לא בחטאת ולא באשם ולא בבכור טעמא דאין לכהן חלק בחטאת ואשם אפילו המקריב אותו אלא לאחר הקטרת אימורין הוא זוכה בבשר ותניא אין אדם מתפיס בתמורה בדבר שאינו שלו ומחיים אינו של כהן עד שעת הקטרת כדאמר' ואמר רבי יוחנן בן נורי מפני מה אין ממירין בבכור והלא כלו של כהנים הוא ומחיים הוא לכהן ואין ישראל מתכפר בו אמר לו רבי עקיבא חטאת ואשם מתנה לכהן ובכור מתנה לכהן מה חטאת ואשם אין ממירין בו אף בכור אין ממירין בו דאע"ג דמחיים זכי ביה כהן הלז כבר נאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש היכן קדושה חלה בבית בעלים אף תמורה בבית בעלים דהקיש התמורה להקדש עצמו היכן קדושה חלה על ההקדש בבית בעלים אף תמורה לא תחול אלא בבית בעלים אבל בבית כהן לא חיילא לגמרי הילכך אין כהן ממיר בו אבל ישראל אם המיר בו נתפס בקדושה שהרי ברשותו חלה קדושה בבכור ודוקא בזמן שהוא בביתו עושה בו תמורה כדתניא התם בכור בבית הבעלים עושין תמורה בבית כהן אין עושה תמורה וכהן שהמיר בבכור שנולד לו עושה תמורה דלא גרע מישראל והרי הוא בבית בעלים. אילו של כהן גדול עושה תמורה דהרי שלו הוא אבל בפר אינו עושה תמורה שאחיו הכהנים מתכפרים בו והרי הם כשותפין דלא עבדי תמורה כדילפינן לעיל. המנחות והעופות אין עושין תמורה שלא נאמר אלא בהמה כדתנן שם במשנה שלא נאמר אלא בהמה ואם המר ימיר בהמה בבהמה. קרבנות בדק הבית אינן עושים תמורה כדתנן התם משום דגבי תמורה כתיב קרבן וקדשים בדק הבית לא איקרו קרבן אמר רבי שמעון והרי מעשר בכלל הקדשים היה ולמה יצא דכתיב ביה לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו לומר לך מה מעשר קרבן יחיד הוא העושה תמורה דבמעשר כתיב יהיה לך ולא של שותפות אף כל קרבן יחיד עושה תמורה יצאו קרבנות צבור ומה מעשר קרבן מזבח יצאו קרבנות בדק הבית ולרבי שמעון הוא דאיצטריך למילף ממעשר משום דסבירא ליה דקדשי בדק הבית איקרו קרבן אבל לת"ק דלא איקרו קרבן גבי תמורה כתיב קרבן ולא הוו קדשי בדק הבית בכלל.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>המקדיש </b> בעל מום קבוע אינו עושה תמורה מפני שלא נתקדש גופו קדוש גמור ואינו אלא קדושת דמים אבל בעלי מום עובר או הקדיש תמים ונעשה אח"כ בעל מום קבוע עושה תמורה בשלהי מכילתין דתמורה מייתי האי מתני' דפ"ב דבכורות דתנן כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבים בבכורה ובמתנות וכו' ואין עושין תמורה ובגמרא מאי טעמא דאמר קרא לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב השתא רע בטוב אמרת לא שלא יביא בהמת חולין תמימים אצל בהמת קדש בעלת מום ויאמר זאת תמורה זאת טוב ברע מיבעיא אלא להכי כתיב טוב ברע לומר טוב מעיקרו עושה תמורה שנתפס בקדושה כשהוא תמים עושה תמורה אף כשהומם כדכתיב או רע בטוב דמשמע רע של קדש בטוב של חולין דרע של קדש עושה תמורה כשלא היה רע מעיקרו אבל רע מעיקרו אינו עושה תמורה ואפילו קודם פדיון דמתניתין דקתני ונפדו לא קאי אלא אבכורה ומתנות וכו' אבל בעל מום מעיקרו אפילו לא נפדה אינו עושה תמורה וכדאמרינן בבריתא קדשים שקדם מום קבוע להקדישה וכו' בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן אין עושין תמורה דטוב מעיקרו בעינן אבל קדם הקדשן את מומן או מום עובר להקדשן ואח"כ נולד לו מום קבוע דכמאן דליתיה דמי וחל קדושה עליו בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן עושין תמורה דהא הוי מעיקרו ואע"ג דהשתא הוי רע כדא' או רע בטוב כדא'.
+
+Halakhah 14
+
+<b>א' </b> הממיר תמים בבעל מום או בעל מום בתמים או בקר בצאן או צאן בבקר או כבשים בעזים או עזים בכבשים או נקבות בזכרים או זכרים בנקבות או אחד במאה או מאה בא' בין בבת אחד בין בזה אחר זה עושין תמורה ולוקה על כל אחד פ"ק דתמורה במתני' מיתנו כולהו ובגמרא מנא הני מילי דת"ר בהמה בבהמה מכאן שממירים מן הצאן על הבקר ומן הבקר על הצאן מן הכבשים על העזים ומן העזים על הכבשים מן הזכרים על הנקבות ומן הנקבות על הזכרים מבעלי מומין על התמימים ומן התמימים על בעלי מומין יכול אפילו קדם מום קבוע להקדשן ת"ל לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע ולא רע בטוב ואי זהו טוב ברע שקדם הקדישן את מומן כדילפינן לעיל מיתורא דקרא וטוב מעיקרו עושה תמורה ואין רע מעיקרו עושה תמורה ואחד במאה או מאה באחד הוי פלוגתא דרבנן ור' שמעון במתני' וטעמא דרבנן כדמפרש בבריתא ת"ר בהמה בבהמה מכאן שממירין אחד בשנים ושנים בא' אחד במאה ומאה בא' ומצינו בהמות שקרויה בהמה כדכתיב ובהמה רבה ומשמע בהמה בבהמה אפילו בבת אחת שאמר הרי אלו תחת זו דחולין או אלו דחולין תחת זו דהקדש דאי שלא בבת אחת מודה ר' שמעון דממירין וחוזרים וממירים כדא' ריש לקיש התם בגמרא דכתיב ביה הוא ותמורתו אפילו במאה ולכך לוקה במנין הבהמות שהמיר אבל בבת אחת נראה דאינו לוקה אלא אחת.
+
+Halakhah 15
+
+<b>אין </b> התמורה עושה תמורה שם במשנה ובגמרא מ"ט אמר קרא ותמורתו יהיה קדש ולא תמורת תמורתו ואין הוולד עושה תמורה דכתיב הוא הוא ולא ולד שנולד מבהמת קדש וממיר בבהמה וחזר והמיר בה אפילו כולן תמורה כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 16
+
+<b>אין </b> ממירין איברים או עוברין בשלימין ולא שלימים בהם שם במשנה אין ממירין לא איברין בעוברין ולא עוברין באיברים איברים דחולין בעוברין דהקדש שאם אמר תהא רגל בהמה זו תמורת עובר הקדש שבמעי בהמה זו אין הקדשה חלה על האבר או אם אמר הרי עובר שבמעי בהמת חולין זו תמורת רגל בהמת קדש זו אין העובר קדש ונראה דטעמא דכולהו משום דכתיב בהמה בבהמה לאפוקי איברים ועוברים דבעינן שלם בשלם.
+
+Halakhah 17
+
+<b>הממר </b> בכלאים או בטריפה או ביוצא דופן או בטומטום ואנדרוגינוס אין הקדושה חלה עליהם פ' יש בקרבנות במשנה ר' אליעזר אומר הכלאים והטריפה וכו' לא קדושים ולא מקדישים ובגמרא אמר שמואל לא קדישי בתמורה ולא מקדישין לעשות תמורה ואמר רב פפא מ"ט דרבי אליעזר כבהמה טמאה מה בהמה טמאה לא קרבה ולא נחתה להו קדושת הגוף אף הנך לא קרבי ולא נחתא להו קדושת הגוף ואקשו עליה ואסיק רבא מה בהמה טמאה דליכא קרב במינה אף כל דליכא במינה והני חמשה לא קרבו במינן מאי אמרת טרפה איכא דקרב במינה לא דמיא לבעל מום דקרב במינו דבהמה טמאה אסורה באכילה וטריפה אסורה באכילה לאפוקי בעל מום דמותר באכילה ויוצא דופן לא חשיב ליה קרב במינה שאינה יוצא דופן דיוצא דופן תמיה אנשי ולא חשיב ליה מין שאר בהמה.
+
+Halakhah 18
+
+<b>הרובע </b> והנרבע הרי הם כבעל מום דמותרים באכילה ועושים תמורה פ"ק דתוספתא דתמורה בהמה שחצייה קדש וחצייה חול לא עושה תמורה ולא נעשת תמורה בתוספתא וכן משמע נמי בפ' כיצד מערימין גבי בהמה של ב' שותפין הקדיש חציה שלו וכו' ונראה טעמא משום דכתיב בהמה בבהמה ובעיא בהמה דחולין שלימה כבהמה דקדש שלימה ולא חצי בהמה דחולין או דקדש וכדא' לעיל גבי איברין ועוברין כל החטאות שדינן שימותו אינן עושין תמורה וכל שדינה שתרעה עושה תמורה פ' חטאת דתמורה ומעילה תנן להני חמשה חטאות מתות דלא עבדי תמורה משום דלא אלימי למתפס אחרים בתמורה משום דלא קרבי ואע"ג דבעל מום עושה תמורה כדכתיב או רע בטוב הכא לא תפיס דהא למיתה אזלי אבל אותם שדינן לרעות הוו כבעל מום ועבדי תמורה כיון דדמיה עתידין ליקרב.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>המפריש </b> נקבה לפסחו או לעולתו או לאשמו פרק אלו קדשים בתמורה ת"ר המפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה וטעמא דאע"ג דאינן ראויין ליקרב דזכר בעינן כיון דירדו לקדושת דמים והוו תמימים ירדו לקדושת הגוף לעשות תמורה. אבל המפריש שעיר לשעירתו ונשיא שהפריש שעירה לשעירו וכהן גדול שהפריש פרה לחטאתו אינן עושין תמורה שם פרק אלו קדשים פריך מהני לר' שמעון דאמר דדוקא במפריש נקבה לעולתו הוא דעושה תמורה וס"ד דטעמיה משום דהאיכא שם עולה עלה בעולת העוף דתמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף ופרכי' עליה אלא מעתה כ"ג שהפריש פרה לפרו תקדוש דהא איכא פרה חטאת ויחיד שהפריש שעיר לשעירתו תקדש דהא איכא שעיר נשיא אי נמי נשיא שהפריש שעירה האיכא יחיד דמפריש שעירה ומשני להו משום דלא קדשי כלל ולהכי לא עבדי תמורה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קע </b> שיהיה התמורה קדש אם המיר כדכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. התמורה היא שיאמר בעל הקרבן על בהמה חולין שיש לו הרי זו תחת זו או תמורת זו או חליפת זו כדתנן במתני' דפרק כיצד מערימין דלשון תמורה נינהו כדכתיב לא יחליפנו ולא ימיר ותחת נמי אשכחן דהוא לישנא דאתפוסי כדכתיב ואם תחתיה תעמוד הבהרת דעמדה במקומה והיינו דומיא דאתפוסי שהקדש עומד במקומו אבל זו מחוללת על זו אין זו תמורה דלשון חילול הוא ולא אמר כלום שאין בהמת קדש תמימה יוצאה לחולין ותחת עולה זו ותחת עולה או חטאת שיש לו בבית שם במשנה דכיון שמזכיר שמם או מקומם פשיטא דהוי תמורה אבל אמר הרי זו תמורת חטאת תמורת עולה לא אמר כלום כיון שלא אמר זו או שיש לו בתוך הבית דהכי משמע פשטיה דקרא לא יחליפנו ולא ימיר אותו דקאי אבהמה דקדש שלא יחליף אותם וכיון שלא אמר זו או שיש לו בתוך הבית אף על גב דאמר תמורת עולה לא אמר כלום.
+
+Halakhah 2
+
+<b>היו </b> לפניו ב' בהמות א' חולין וא' הקדש שנפל בה מום שם בעי' דאביי היו לפניו ב' בהמות של קדש בעלת מום וב' בהמות של חולין תמימות ואמר הרי אלו תחת אלו מהו מי אמרינן לאתפוסי מתכוין ולקי או לאחולי בעלות מום לפדותם מתכוין וה"ה נמי דמצי למבעי בחדא אלא איידי דבעי מיבעיא הך בעיא אחריתי בתרתי נקט סרכא דתרתי משמע מהכא דאי אמר בפי' התפסה כגון שהניח ידו על בהמת חולין ואמר זו תמורה זו שהיא תמורה ולקי ואי אנח ידיה אבהמה הקדש ואמר הרי זו תמורה זו הרי חללה על בהמת חולין והוא כפודה בעלת מום שעומדת לפדיון על בהמה זו ולא איבעי' לן אלא היכא דאמר סתם מי אמרינן לאתפוסי איכוון ולקי או לאחולי ולא לקי ואם תמצא לומר כל היכא דאיכא היתרא לא שביק אינש היתרא דאחולי ועביד איסורא דאתפוסי אכתי איבעיא לן ב' בהמות של קדש א' תמימה ואחת בעלת מום וב' בהמות של חולין כמותן ואמר הרי אלו תחת אלו מהו מי אמרינן תמימה תחת תמימה לאתפוסי בעל מום תחת בעלת מום לאחולי או דילמא תמימה דחולין תחת בעלת מום דהקדש בעלת מום דחולין תחת תמימ' דהקדש תרוייהו לאתפוסי ולקי ואם תמצא לומר כל היכא דאיכא היתרא דאחולי בעלת מום תחת בעל מום ולא עביד איסורא ולאחולי הוא ולא לקי אלא חדא ואף על גב דפשיט לעיל דלא שבק היתרא ועביד איסורא איכא למיבעי הכא הואיל ואי איפשר דלא עביד איסורא בחדא איכא למימר כי היכי דבהא עביד איסורא דהא נמי לא איכפת לן קמ"ל דכל היכא דאיכא היתרא לא עביד איסורא ואכתי אבעיא לן שלש בהמות של קדש וא' מהן בעלת מום וג' בהמות של חולין תמימות ואמר הרי אלו תחת אלו מהו מי אמרינן מדתמימות תחת תמימות לאתפוסי תמימות נמי תחת בעלת מום לאתפוסי דאע"ג דפשטינא כל היכא דאיכא היתרא לא עביד איסורא איכא הכא למיבעי דאיכא למימר זיל בתר רובא וכיון דעל כרחין רובא לאתפוסי דהשתים דהקדש תמימו' וליכא אחולי בהו שלישית נמי אתפוסי או דילמא הכא נמי כל היכא דאיכא היתרא לא עביד איסורא וההוא בתריתא לאחולי בעל מום דהקדש תחת תמימה דחולין הוי ואם תמצא לומר הכא נמי כיון דאכתי גברא לא איתחזק באיסורי דבבציר מתלתא זימני לא הויא חזקה לא שביק היתרא ועביד איסורא אכתי איבעי ליה לרב אשי היו ד' בהמות הקדש ואחת מהן בעלת מום וד' בהמות של חולין ואמר הרי אלו תחת אלו מהו הכא ודאי כיון דאתחזק גברא באיסורא לקי ד' מלקיות בכולן או דילמא אע"ג דאיתחזיק באיסורא לא שביק איניש היתרא ועביד איסורא והוי בתריתא לאחולי ולא לקי עלה תיקו וכיון דסלקא בתיקו לא לקי דהתראה ספק היא ואמרי להתראה נתכוון והרב ז"ל נקט עשר תחת ד' דבעי' דרב אשי דארבע לאו דוקא וה"ה עשר או יותר ובעי' דאביי דב' בהמות של קדש אחת תמימה ואחת בעלת מום וא' ושתים של חולין אחת תמימה וא' בעלת מום נקט' בתרתי משום דלא הוי בהנהו גווני דלעיל דכל בהמות חולין הוו תמימות ובבהמות דקדש איכא חדא בעלת מום.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>האומר </b> הרי זו תמורת עולה ושלמים דבריו קיימים ויביא בדמיה תמורת עולה ושלמים אמר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים אם נתכון לכך מתחלה דבריו קיימים ואם היה נמלך אפילו תוך כדי דיבור לשון ראשון עיקר והויא תמורת עולה שם פרק כיצד מערמין במשנה הרי זו תמורת עולה תמורת שלמי' הרי זו תמורת עולה דברי ר' מאיר דאית ליה תפוס לשון ראשון א"ר יוסי אם לכך נתכון מתחלה הואיל וא"א לקרות שני שמות כאחת דבריו קיימים וחציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים אחר שתמכר ואם משאמר תמורת עולה נמלך ואמר תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה ובהכי עסקינן שהיו לפניו עולה ושלמים כשהמיר את זו בהן ובגמרא אמר רבי יוחנן הכל מודים באומר תחול זו ואחר כך תחול זו דברי הכל תפוס לשון ראשון לא תחול זו אלא א"כ חלתה זו תרויהו קדשו לא נחלקו אלא כגון משנתינו דאמר תמורת עולה תמורת שלמים ר' מאיר סבר מדהוה ליה למימר תמורת עולה ושלמים ואמר תמורה תמורה הוה ליה כאומר תחול זו ואח"כ זו ור' יוסי סבר אי אמר תמורת עולה ושלמים הוה אמינא קדושה ואינה קריבה וטעה האי גברא בהכי דסבר אימא תמורה אכל חד וחד ותהוי קדושה גמורה ליקרב הילכך אע"ג דאמר בהאי לישנא לתרויהו אינון והוה ליה כאומ' לא תחול זו אלא א"כ חלה זו אם לכך נתכון מתחלה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כיצד </b> דין תמורות תמורת עולה תקרב עולה פרק אלו קדשים במשנה תמורת עולה וולד תמורה וכו' הרי אלו כעולה וטעונה הפשט וניתוח וכליל לאישים ובגמרא על מתניתין דלעיל דאלו קדשים שוולדותיהן ותמורותיהן כיוצא בהן וכו' אמרינן בגמרא ותנא מייתי לה מהכא רק קדשיך אשר יהיו לך וגו' רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו הוולדות תשא ובאת יכול יכניסנו לבית הבחירה וימנע מהן מים ומזון כדי שימותו דהא אוקים ליה תשא ובאת תלמוד לומר ועשית עולותיך הבשר והדם ודם זבחיך ישפך והאי קרא סמיך לרק קדשיך לומר כדרך שאתה נוהג בעולה אתה נוהג בתמורה. ואם היתה תמורתה נקבה או בעלת מום תרעה הנקבה ותפדה ויביא בדמיה עולה וכדתנן פרק קמא ממירין מן הצאן על הבקר וכו' מן הזכרים על הנקבות ואחד [בב'] משום דכתי' בהמה בבהמה. תמורת חטאת תמות כדתנן ריש פרק וולד חטאות דהוי מחמש חטאות מתות הלכה למשה מסיני תמורת האשם תרעה כדתנן פרק אלו קדשים דתרעה בין זכר בין נקבה דהלכתא גמירי לה כל שבחטאת מתה באשם רועה ואי עבר ומקרב קאי בעשה דכתיב רק קדשיך אשר יהיו וגו' מיניה מרבינן לכל התמורות שיקרבו וכתיב רק קדשיך למעוטי תמורת אשם לרבי ישמעאל תמורת שלמים כשלמים לכל דבר כדתנן התם ריש פרקא וולד שלמים ותמורתן וכו' הרי הם שלמים וטעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק ובגמרא מנא הני מילי דתנו רבנן וכו' זכר לרבות את הוולד נקבה לרבות את התמורה דכתיב גבי שלמים ואם זבח שלמים קרבנו וגו' והוה ליה למיכתב אם מן הבקר הוא מקריב תמים יקריבנו אם זכר אם נקבה למה לי אי לאו לדרש' ואף על גב דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש איצטריך קרא לרבויי דקרבה תמורת התודה כדתנן התם וולד תודה הרי אלו כתודה אלא שאין טעונה לחם ובגמרא מנין לרבות וולדות תמורות וחליפות תודה להקרבה תלמוד לומר אם על תודה יכול יהו כולן טעונות לחם תלמוד לומר על זבח התודה התודה טעונה לחם ולא וולדה ותמורתה וחליפה דהיינו כגון שאבדה והפריש אחרת תחתיה. תמור' הפסח אם המיר בו קודם חצות יום י"ד לניסן אין תמורתו קרבה אלא תרעה ויביא בדמיה שלמים ואם המיר בו אחר חצות התמורה עצמה תקרב שלמי' כדתנן פרק מי שהיה טמא אמר רבי יהושע שמעתי שתמורת פסח קרבה שלמים ותמורת פסח אינה קרבה ואין לי לפרש אמר רבי עקיבא אני אפרש הפסח שאבד ונמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו נמצא אחר שחיטת הפסח קרב שלמי' וכן תמורתו ובגמ' כשב מה תלמוד לומר אם כשב לרבות תמורת הפסח אחר הפסח שקרבה שלמים יכול אף לפני הפסח כן ת"ל הוא הוא קרב ואין תמורת הפסח קרבה וכרבי זירא דאמר קודם חצות ולאחר חצות שנינו בשעת חצות היא הקובעתו לפסח אם נמצא קודם חצות קבעתיה חצות שהרי נראה וכי לא אקרביה דחייה אבל נמצא אחר חצות אפילו קודם שחיטה אין כאן קביעות ולא דיחוי ויקרב שלמים. תמורת הבכור והמעשר אינם קרבים לעולם דתנן התם באלו קדשים תמורת הבכור והמעשר וולדן וכו' הרי אלו כבכור ומעשר ויאכלו במומן לבעלים ובגמרא רחמנא מעטינהו דכתיב לא תפדה קדש הם הם קרבים ואין תמורתן קרבה ולכך תרעה עד שיפול בה מום ותיאכל דמיעוטא לא אתי אלא להקרבה. וכשם שאין פודין אותם כך אין פודין את תמורתן אלא תמורת הבכור לכהנים ותמורת המעשר לבעליו כדתנן התם ויאכלו במומן לבעלים וכו' וכל הקדשים יש להם פדיון ולתמורותיהם פדיון חוץ מן הבכור והמעשר דכתי' בבכור לא תפדה ובמעשר כתיב לא יגאל וכן תמורותיהן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>בהמה </b> שהקדישה חציה עולה וחציה שלמים תמורתה כמוה פרק כיצד מערימין תנו רבנן האומר בהמה זו חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים תקרב עולה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים ותניא אידך אמר בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים קדושה ואינה קרבה עושה תמורה ותמורתה כיוצא בה דכיון דהיא לא קרבה דהויא לה קדושה דחויה תמורתה נמי מכח קדושה דחויה אתיא אמר רבי יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חציה שלו וחזר ולקח חציה אחרת והקדישה קדושה ואינה קרבה ועושה תמורה ותמורתה תמורה כיוצא בה. אמר חציה בהמה זו תמורה וחציה עולה הרי זו תקרב עולה חציה עולה וחציה מעשר תקרב עולה שם אמר אביי הכל מודים היכא דאמר חציה עולה וחציה מעשר דברי הכל עולה קרבה אפילו נתכוון מתחלה לכך דלא חשיבא מילתא בתריתא מידי דאין מעשר קדושה כי האי גונא אלא דרך מנין ויהא הוא עשירי והוא הדין נמי אם אמר חציה עולה וחציה תמורה לא חיילי תמורה לגבי עולה דלא קאי שום בהמה גבי שהוא ממר בה כך כתב רש"י ז"ל ונראה דהיינו כשאחר כך קדש חציה האחר לעולה אז קרבה עולה ואף על גב דאמר קודם על חציה שתהא מעשר או תמורה דלא חשיב כדאמ' דאי לא קדש חציה זו גם כן לעולה הוה ליה בהמה דחציה עולה וחציה חולין ואינה קרבה דהא אמרן דמעשר ותמורה לא חשיבי מעשר דאין דרך הקדישו בכך ותמורה משום דלא קאי שום בהמה גבי שימיר בה ואם כן לא חיילי עליה כלל שם מעשר ותמורה ומדברי הרב ז"ל שכתב חציה תמורה וחציה עולה משמע דהמיר חצי' בחציה האחרת שהקדיש לעולה ולהכי תקרב כולה עולה דעולה ותמורתה כמוה כדילפינן לעיל ובעי אביי היכא דאמר חציה תמורה וחצי' מעשר מאי תמורה קרבה שכן נוהגת בכל הקדשים או דילמא מעשר קרבה שכן מקדש לפניו ולאחריו תיקו.
+
+Halakhah 4
+
+<b>המקדיש </b> בעל מום עובר או תמימה ונולד בה אח"כ מום קבוע ונפדת והמיר בה הרי זו תמורה ואינה קרבה שבאת מכח קדושה דחויה ואינה נפדית שאין בכח קדושתה לתפוס פדיונה הואיל ונפדית כדתנן פרק הזרוע כל הקדשים שקדם הקדשן את מומן או מום עובר להקדישן ואחר כך נולד להם מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה וכו' ועושים תמורה ובבכורות פרק ב' תנן נמי כי האי גוונא ובגמרא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ותמורתו לאחר פדיונו מתה דהיכי ליעביד לקרביה מכח קדושה דחויא קא אתיא שכבר נפדו ליפרקה לא אלימא למתפס פדיונה הילכך מתה ותניא כוותיה מנין לתמורת פסולי המוקדשין שמתה תלמוד לומר ממעלי הגרה וכתי' בסיפיה דקרא טמא הוא ודרשינן הכי יש לך דבר שיש בו סימני טהרה ואסור באכילה וזהו תמור' פסולי המוקדשין.
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל </b> התמורות שהיו בעלי מומין קבועין מתחלתן הרי אלו יפדו ואינן יוצאין לחולין לכל דבר שהקדושה חלה על בעלי מומין קבועין פרק ב' דתמורה חומר בתמורה מבקדשים שהקדושה חלה על התמורה בבעלת מום קבוע וכו' וכדתנן נמי פרק קמא ממירין מן התמימים על בעלי מומין ומבעלי מומין על התמימים שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו וגו' רע בטוב היינו בעל מום וכיוצא בו שאינו ראוי לקרבן ואף על פי כן כתוב יהיה קדש.
+
+Halakhah 6
+
+<b>עולה </b> שנתערבו בזבחים והמיר באחד מן התערובות ואינו יודע אם בעולה המיר והרי זו עולה או בזבחים המיר והרי היא שלמים מביא בהמה אחרת אצל זו שהמיר ואומר אם תמורה עולה היא זו הרי בהמה זו שלמים ואם תמורה שלמים היא הרי בהמה זו עולה ונמצא הבהמה שהביא התמורה בעולה ושלמים שנתערבו זה בזה ממה נפשך. חזר והמיר באחד משניהם ואין ידוע באי זה מהם דאם הוא בתמורה אין תמורה עושה תמורה ואם הוא בעולה ושלמים הרי זו תמורת עולה או שלמים ואם כן היא ספק תמורה ולכך מביא זבח אחר מתוך ביתו ואומר על התמורה השניה אם תמורה תמורה היא זו הרי שהבאתי חולין שהרי תמורת התמורה עצמה חולין דאין תמורה עושה תמורה ואם כן פשיטא דזה נמי חולין ואם תמורת עולה או שלמים היא הרי זה שהבאתי עולה או שלמים והרי זה שהביא עם התמורה השניה כזבח וספק תמורה שנתערבו זה בזה כך נראה פי' דברי הרב ז"ל ופירשו התוספתא סוף פ"ג כי מה שאמר התוספתא בתמורה האחד והרי הן כשתי זבחים שנתערבו זה בזה ולא אמר בשתי זבחים כדקתני ברישא משום דבסיפיה הויא ספק תמורה כדפי' ולא הוי כשני זבחים וכבר באר הרב ז"ל פרק ששי דהלכות פסולי המוקדשים דקדשים שנתערב זה בזה ירעו כלם ויביא בדמי היפה ממין זה כמו ששנינו בתוספתא זו דעולה שנתערבה בזבחים ירעו ויביא בדמי יפה שבהן ממין זה וכו'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>שלמים </b> שנתערבו בבכור או במעשר והמיר באחד מהם ירעו כדתניא התם בתוספתא פרק שלישי המיר באחד מהן הרי זה לא יקרב ומה שכתב הרב ז"ל ויאכל כבכור או מעשר כמו שבארנו ר"ל דתמורה בכור ומעשר הוא קרב ואין תמורתו קרבה כדאמר' לעיל ולרבי כיון דהוי ספק תמורה שלמים ספק תמורה בכור או מעשר לא יקרב כדתניא בתוספתא אלא ירעה כדאמרינן:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כיצד </b> דין וולדות הקדשים וולד שלמים ולד תמורת שלמים הרי אלו כשלמים והן עצמן כשלמים לכל דבר כדתנן ריש פרק אלו קדשים וולד קדשים ותמורתן וולד ולדן הרי הן כשלמים וכו' בגמרא זכר לרבות את הוולד דכתיב גבי שלמים ואם זבח שלמים קרבנו והוה ליה למכתב אם מן הבקר הוא מקריב תמים יקריבנו אם זכר אם נקבה למה לי אלא לדרשה ותנן לא נחלקו על וולד וולד שלמים ותמורה שלא יקרב על מה נחלקו על הוולד רבי אליעזר אומר לא יקרב וחכמים אומרים יקרב ובגמרא אמר ר' יהושע בן לוי לא נחלקו שיקרבו אלא לא יקרבו דע"כ לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בוולד אבל וולד דולד מתוך מעשיה ניכרת מחשבתו דלגדל קא בעי ליה ותני רבי חייא לסיועי לרבי יהושע בן לוי אם כשב הוא מקריב וולד ראשון קרב וולד שני אינו קרב דכשב וולד הוא והאי קרא גבי קדשים כתיב והיינו ע"כ כרבנן דאי לרבי אליעזר וולד ראשון נמי אינו קרב והך דרשה אינה אלא אסמכתא דהא ודאי הא דוולד שני אינו קרב הוי מדרבנן שמא יגדל ממנו עדרים עדרים כן כתבו התוספות שם פרק אלו קדשים וכן וולד התודה וולד תמורתה כדתנן התם ובגמרא מנין לרבות וולדות תמורות וכו' ת"ל אם על תודה וגו' יכול יהו כולן טעונות לחם תלמוד לומר על זבח התודה תודה טעונה לחם ולא וולדה ותמורתה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ולד </b> החטאת ימות ואין צריך לומר וולד התמורה פרק וולד חטאת דתמורה ומעילה במשנה חמש חטאות מתות וולד חטאת ותמורת חטאת וכו' ואסיקנא דהוו הלכתא כדאמ' לעיל ולד תמורה הוי בכלל ולד חטאת דוולד חטאת להכי מתה שהרי אינה ראויה לכפרה שלא הפריש' מתחלה לכך והוא הדין נמי בוולד תמורה מהאי טעמא. השוחט את החטאת ומצא בה בן שמנה חי הרי זו נאכלת כבשר החטאת שוולדי קדשים במעי אמן הן קדושים ונראה דהיינו כשהיתה מעוברת כשהקדישה לחטאת דלא חשיב וולד חטאת הואיל והפרישה מעוברת דדעתיה נמי אוולד דעובר ירך אמו הואי ואפילו ילדו א"ר יוחנן רצה מתכפר בה רצה בוולדה מהאי טעמ' דלא איקרי ולד חטאת כדא' פ' התודה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ולד </b> תמורת אשם ולד ולדן עד סוף העולם ירעו כדתנן פ' אלו קדשים תמורת אשם וולד תמור' וכו' ירעו ויפלו דמיו לנדבה ותמורת אשם וכו' ובין זכר בין נקבה תרעה דגמירי כל שבחטאת מתה באשם רועה ואם ילדה זכר התמורה לאחר שהקריב אשמו הוולד עצמו יקרב עולה כדאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מחלוקת קודם כפרה אבל לאחר כפרה הוא עצמו קרב עולה אלא דסלקא בקשיא בגמרא משום דתני רב חנניה לסיועיה לרבי יהושע בן לוי וולד ראשון קרב וולד שני חשיבי דתמורה גופא קרי וולד הואיל ומכח אחר אתי. הפריש נקבה לאשמו וילדה תרעה היא ובנה שם במשנה המפריש נקבה לאשם תרעה וכו' ולעיל מיהא מתני' גבי מתני' דתמורה עולה אמר ר' יוסי ברבי חנינא ומודה רבי אליעזר במפריש נקבה לאשם דאין בנה קרב אשם דלא אמר אלא במפריש נקבה לעולה וילדה דיקרב עולה משום דאיכא שם עולה על אמו בעולת העוף אבל גבי אשם נקבה דליכא שם אשם על אמו מודה דאין בנה קרב ולהכי ירעו ויביא בדמי שניהם אשמו ואם כבר הקריב אשמו יפלו דמיהן לנדבה כדתנן גבי מפריש נקבה לאשם. הפריש נקבה לעולתו וילדה אף על פי שילדה זכר ירעה ויביא בדמי עולה כרבנן דפליגי ארבי אליעזר במתניתין יפלו לנדבה הוא שיתן המעות כשנפדות ומקריבין מהן עולות נדבה ונסכים משל ציבור ואינם טעונים סמיכה ומקום שנאמר יקרב הוא עולה או יביא בדמיו עולה טעון סמיכה ונסכים משלו כדא' התם.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>וולד </b> המעשר תמורת המעשר וולד תמורת הבכורה וולדי וולדותיהן עד סוף העולם הרי אלו לא יקרבו דכתיב בהו מיעוטא לומר דהם קרבים ולא תמורתם כדא' לעיל וכדתנן פרק אלו קדשים גבי וולדות גם כן דיאכלו במומן לבעלים ולעיל בגמרא גבי תני ר' חייא לסיועיה לרבי יהושע בן לוי אם כשב הוא מקריב וולד ראשון קרב וולד שני אינו קרב הוא קרב ואין וולד כל הקדשים קרב ואמרינן ולד דמאן אי דעולה ואשם זכרים הם אי דחטאת הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלי אמר רבינא לאיתויי ולד המעושרת מעשר בהמה שיצאה נקבה בעשירי ואחר כך ילדה וולדה אינו קרב אלא ירעה ויאכל במומו לבעלים כדין מעשר ופריך למה לי קרא עברה עברה מבכור קא גמר לה ובבכור לא קרב ולד דידיה דהא ליכא ולד בבכור דהא זכר הוא ומשני אפ"ה איצטריך קרא דהוא קרב ואין וולד כל הקדשים קרב משום דסלקא דעתך אמינא אין דנין איפשר משאי איפשר קמ"ל וולד תמורה דבכור נראה דכיון דולד הבכור לא קרב דהא לית ליה דזכר הוא הכי נמי ולד תמורתו כמעשר דאיתקדשו תרוייהו אלא הוו לכהן כבכור.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ולד </b> תמורת הפסח כתמורת הפסח אם שלמים שלמים אם דמיה שלמים ולדה נמי דמיו שלמים דאף על גב דבפסח גופיה ליכא ולד דהא זכר הוא אפ"ה אם הפריש נקבה לפסחו וילדה איכא מאן דאמר דקרב הוולד כדא' פרק אלו קדשים ולהכי בתמורה נמי אי היא קרבה ולדה נמי קרב שלמים כמוה דאף על גב דאמרינן ולד ראשון קרב מדכתיב אם כבש ולד שני אינו קרב כדאמרינן בתוספת' דרבי חייא והכא ולד שני הוא דתמורה גופה מכח אחר היא באה היינו דאין ולד שני קרב כזבח גופיה כי הכא במקום פסח אבל שלמים כמו אמו דהוי תמורת פסח וקרבה שלמים ולד נמי קרב כדאמר'. הפריש נקבה לפסחו וילדה או הפרשה מעוברת היא וולדה ירעו ויביא בדמיהן פסח ואם נשארה לאחר הפסח או ילדה אחר הפסח יביא בדמיהן שלמים אחר רעיה כדתניא פרק אלו קדשים ור' אליעזר אומר הוא עצמו יקרב שלמים אבל רבנן סברי דכיון דהיא עצמה לא קרבה שלמים אף ע"ג דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוי ושלמים באים נקבה האי הואיל ומחמת קדושה פסולה באה דהפרשה לפסח ולא חזיא לפסח משום דהויא נקבה אידחו נמי משלמים היא וולדה אלא דמיהן יהיו שלמים.
+
+Halakhah 8
+
+<b>ולדות </b> הקדשים שיצאו דרך דופן או שהיו טומטום ואנדרוגינוס וכלאים וטריפה יפדו ויביא בדמיהן קרבן הראוי להביא פ' יש בקרבנות תנן רבי אליעזר אומר הכלאים והטרפה וכו' לא קדושים ולא מקדישים אחרים כתמורה דקדש הם ואמרינן בגמ' מאחר שאין קדושים מהיכן מקדישים אלא אי אתה מוצא אלא במקדיש בהמה ואח"כ נטרפה דחיילה על הקדושה קודם ובמקדיש ולד ויצא דרך דופן אבל כלאים וטומטום ואנדרוגינוס אי אתה מוצא אלא בולדי קדשים שקדשה אמם קודם שנתעברה מהם דהשתא ממילא הם קדושים דעובר ירך אמו הוא ובהא הוצרך לומר דאין עושין תמורה לרבי יהודה דולד בעלמא עושה תמורה ומכל מקום שמעינן דוולדות אלו קדשי מצד אמן ואינן ראוים ליקרב ולהכי נראה דירעו ויפדו ויביא בדמיהן קרבן הראוי להביא בדמי ולד הנולד (כתקנו שלחו) כדא' לעיל. ולד בעלת מום הרי הוא כוולד התמימה לכל דבר ויקרב כראוי לו פרק קמא דתמורה פלוגתא דבן פדת ור' יוחנן סבר אף על גב דאימיה לא קדשה לגופה ולד מיהא קדש לגופיה. קדשים שהפילו נפל או שליא אסורים בהנאה ויקברו כדתנן פרק בהמה המקשה המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים ובמוקדשים תקבר כגון בהמת שלמים שהפילה שליא דבין זכר בין נקבה דנפיק מבהמת הקדש קדש ובגמרא מאי טעמא משום דרובא בר קדושה הוא דבין זכר בין נקבה חוץ מנדמה למ"ד ולדות קדשים בהוייתן הם קדושים והכא נפל קדיש משום דילפינן מבכור דקדיש נפל זכר בבכור כדכתיב שגר כדדרשינן בכריתות וכמו שכתבו התוספות פרק בהמה המקשה:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אזהרת רעב </b> שלא ישנה הקדשים מקדושה לקדושה כדכתיב לא יקדיש איש אותו גבי בכור ותנן פרק בתרא דתמורה אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותם מקדושה לקדושה דקדשי בדק הבית שהקדישן למזבח לא עשה כלום ובקדשי מזבח אין משנין מקדושת עולה לשלמים או איפכא ובערכין פרק המקדיש תנן רבי ישמעאל אומר כתוב א' אומר תקדיש גבי בכור וכתוב אחר אומר אל תקדיש וכו' הא כיצד מקדישו אתה הקדש עילוי להעלות הבכור בדמים ויתן טובת הנאתו לכהן ואי אתה מקדישו הקדש מזבח שיהא שם זבח אחר חל עליו ובגמר' ורבנן דנפקא להו הך דרשא מכל חרם קדש קדשים מיבעי להו האי קרא דלא תקדיש בלאו שאם מתפיסו שם לזבח אחר עובר בלאו.
+
+Halakhah 12
+
+<b>כיצד </b> מערימין על הבכור להקדישו למזבח הקדש אחר מקדישו בבטן קודם שיוולד דכתיב אשר יבוכר לה' לא יקדיש איש אותו משיבוכר אי אתה מקדישו אבל אתה מקדישו בבטן כדתנן במתני' דכיצד מערימין על הבכור מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה ואם נקבה שלמים בכור לא קדיש אלא בכור ברחם וכיון דמעיקרא אתפסיה בקדושה אחריתי תו לא חיילא קדושת בכורה ואמרינן בגמרא דסיפא דאמר אם נקבה זבחי שלמים לא איצטריך להערים בכור דנקבה לא קדשה בבכור אלא סיפא אתיא לבהמת הקדש דאם חטאת היא ונתעברה ורוצה להערים שלא ילך למיתה ישנהו לקדושה אחרת ואתיא כמאן דאמר דולדות קדשים בהוויתן הן קדושים כלומר ביציאתן ולא במעי אמן וכיון דאכתי לא קדיש בקדושת אמו מצי לארכובי עליה קדושה אחריתי דלכי מיתיליד לא להוי ולד חטאת אבל על זכר בכור לא מצי למימר זבחי שלמים שאינו מפקיע אותו מקדושתו כדי ליהנות בו ונראה דלא אסיר הא אלא מדרבנן ואם אמר עם יציאת רוב ראשו יהיה עולה הרי זה בכור ואינו עולה שם בעיא דרב עמרם לרב ששת אמר על הבכור עם יציאת רובו עולה עולה הוי או בכור הוי עולה הוי דכל פורתא ופורת' דקא נפיק הוי כליל או בכור הוי דכל פורתא ופורתא במלתיה קאי שכן קדושת בכור חלה על כל בכורות דעלמא מרחם ופשטי' לה מבעיא דאלפא גבי לקט דאמר אביי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים ולכך כיון דהוי בשעת יציאת רובו דבעי למיחל קדושת בכור דברי הרב קודמים ובכור הוא.
+
+Halakhah 13
+
+<b>ואין </b> מערימין על ולד בהמת הקדש לשנותו לקדושה אחרת דתנן התם רבן שמעון בן גמליאל אומר אין קדוש' חלה עליהם ואפילו קדושת אמן דקסבר בהוייתן כשהם נולדים והלכך אין שום קדושה חלה עליהם ואמרי' בגמ' והאי תנא סבר ולדי קדשי' ממעי אמן קדושים דגבי קרא דבכור דילפינן מיניה שיכול להקדישו קדושה אחרת בבטן כתיב אך למעוטי שאר קדשים דאין אדם מקדיש אותם קדושה אחרת בבטן דבמעי אמן קדושים קדושת אמן ונקטינן כהאי תנא כדמשמע התם בגמרא. כתב הרב ז"ל טעם היות התמורה קדש ותוספת חומש לפודה הקדשו דירדה תורה לסוף דעתו שאיפשר שניחם על מה שהקדיש ורוצה להחליפו בפחות ממנו או רוצה לפדות הקדשו בפחות לכך אמרה תורה שיהיה קדש מה שיחליף ושיוסיף חומש על שווי ההקדש מי שפודה הקדשו כדי לתקן דעותיו ולפי שקדושת מזבח חמורה מקדוש' בדק הבית החמיר' תורה שיהי' קדש כל חילוף קדושת מזבח ובקדושת ב"ה שיוסיף חומש לבד על הפדיון ונאמר הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..372ca25643f67edff38a4f1a4146c92bc972da92
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Korbanot/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,207 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Substitution
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות תמורה
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Substitution
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות תמורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רעא </b> שלא ימיר בהמת קדש בבהמה אחרת דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר וכו' ואם המיר לוקה ואף על פי שלא עשה מעשה מפי השמועה למדו שכל מצות לא תעשה שאין בה מעשה אין לוקין עליה כדילפינן מדכתיב אם לא תשמור לעשות חוץ מנשבע ומימר ומקלל חברו בשם נשבע מנלן אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר בפרק קמא דתמורה כתיב כי לא ינקה את אשר ישא את שמו לשוא ב"ד של מעלה אין מנקין אותו אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו דמדכתיב לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא ב"ד של מעלה דוקא הוא דאין מנקה אותו אבל ב"ד של מטה מנקין אותו כדא' אשכחן שבועת שוא דלוקה אם נשבע לשקר אכלתי ולא אכל או לא אכלתי ואכל דמה שוא לשעבר אף שקר לשעבר ולית בה מעשה דאי אוכל ולא אכל לא לקי משום לאו שאין בו מעשה דלא מרבינן משבועת שוא אלא לשעבר כדא' ואי נשבע שלא יאכל ואכל הרי יש בו מעשה ולקי אלא באכלתי ולא אכל כדאמ' דומיא דלשוא דמרבי' לה מינה דהוי לשעבר דכי נשבע על עמוד של אבן שהיא של כסף היינו לשעבר דקודם שנשבע הויא אבן כמו השתא ואמר ליה רבי יוחנן לתנא לא תיתני מימר בכלל לאוין שאין בהם מעשה משום דבדיבורו עושה מעשה שעושה מחולין קדש ולהכי לקי ומקלל חברו בשם מנלן אמר ר' אלעזר אמר רבי אושעיא אמר קרא אם לא תשמור לעשות וגו' ליראה את ה' הגדול שיתיירא שלא להוציא את השם לבטלה ומקלל חברו בשם הוא מוציא שם שמים לבטלה וכתיב בהאי קרא והפלה ה' את מכותך דהפלאה זו היינו מלקות כדכתיב והפילו השופט וגו' וכיון דהוא מוזהר מלקלל חברו בשם כדכתיב לא תקלל חרש משמע בין קללה סתם בין קללה בשם קאתי קרא דליראה את ה' לאשמועינן דלוקה כדכתיב והפלא ה' את מכותך כדאמ' ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שניתק לעשה היא דכתיב ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו וגו' משום דהוו תרי לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ממלקות ועוד דלאו דמימר הוא לאו ששוה בכל שאחד מן השותפין שהמיר או המיר בקרבן צבור לוקה ואין תמורתם קדש נמצא שאין העשה שוה בכל להיות התמורה קדש ואין כח בעשה שאין שוה בכל להוציא מלאו ששוה בכל כדאמ' ושותפין דלא עבדי תמורה תנן פרק קמא דתמורה הצבור והשותפין אין עושין תמורה שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו יחיד עושה תמורה ואין צבור ושותפין עושין תמורה ולוקה בתמורה על כל בהמה ובהמה כדתניא בריש תוספת' משום דכתיב בהמה בבהמה נמצאת אומר שהיחיד שהמיר הרי תמורה קדש ואפילו בשבת כדתניא בריש תוספתא.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אחד </b> הממיר בזדון או בשגגה עושה תמורה ולוקה במשנה פרק שני דתמורה רבי יוסי ברבי יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתרומה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשין ובגמרא מאי טעמא דר' יוסי ברבי יהודה אמר קרא יהיה קדש לרבות שוגג כמזיד היכי דמי שוגג כמזיד ר"ל ור' יוחנן אמרי כסבור לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים תמורת שלמים ואמר תמורת עולה גבי תמורה לקי דרבי ביה קרא יהיה לרבות שוגג כמזיד גבי קדשים אם בעל מום הוא למזבח לא לקי דהא לא קדיש בטעות דכסבור לומר שחור ואמר לבן אבל אם דמה שמותר להמיר והמיר או שאמר אכנס לבית זה ואמיר מדעתי ונכנס ושכח והמיר שלא מדעתו הרי זו תמורה ואינו לוקה עליה הני תרי גווני הוו כחזקיה ורב ששת דאמרי הכי בגמרא דכהני גווני הוי שוגג כמזיד ולקי והרב ז"ל נקט כר"ל ור' יוחנן דלא לקי אלא כסבור לומר תמור עולה ואמר שלמים או איפכא אבל בהני גווני לא לקי אבל לענין תמורה מיהא הוו תמורה דלא פליגי אלא לענין מלקות דגרסינן גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי ולא נראה גבי תמורה קדיש גבי קדשים לא קדיש וכמו שכתבו התוספת שם.
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> אדם ממיר בהמתו בקרבן שאינו שלו פ"ק דתמורה ת"ר לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר אותו בשל עצמו היכי דמי אילימא בהמה דהקדש דעלמא וחולין דידיה מי מתפיס בדבר שאינו שלו לעולם בהמה דהקדש דעלמא כדאמ' וכגון דאמר מריה דבהמה דהקדש כל הרוצה להמיר בבהמתו ימיר. המיר קרבנו בבהמה שאינה שלו אינה תמורה שם גבי לא יחליפנו בשל אחרים אילימא בהמה דהקדש דידיה וחולין דעלמא מי מצי מקדיש איש כי יקדיש את ביתו קדש לה' כתיב מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו.
+
+Halakhah 4
+
+<b>המתכפר </b> הוא שעושה תמורה לא מקדיש שם בריש פרקין דתמורה א"ר אבהו א"ר יוחנן המקדיש מוסיף חומש אם רוצה לפדות הקדשו ולא מתכפר ומתכפר עושה תמורה שאם הפריש ישראל קרבן כדי שיתכפר בו ישראל חברו ואמר המתכפר זו תחת זו תמורתו תמורה ולוקה דכיון דהופרש לצרכו קרינא ביה קרבנו דבתר מתכפר אזלינן.
+
+Halakhah 5
+
+<b>היורש </b> ממיר בריש מכלתין תנן הכל ממירין ובגמרא הכל לאיתויי מאי לאיתויי יורש שהמיר בקרבן שהפריש אביו בחייו שתמורתו תמורה ור' מאיר היא מ"ט דכתיב אם המר ימיר לרבות את היורש דהכי מצי למכתב ואם ימיר בהמה בבהמה המר ימיר למאי הלכתא לרבות את היורש דתמורתו תמורה ואם הניח בהמה לב' בניו הוו שותפין בה ואין אחד מהם ממר כדילפינן לעיל דיחיד עושה תמורה ולא צבור ושותפין.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> קדשי גוי עושים תמורה מן התורה הקדיש הגוי בהמה שיתכפר בה ישראל והמיר בה הגוי הרי זו ספק תמורה שם בעיא דרמי בר חמא גוי מהו שימיר מי אמרינן מדאקדושי מקדיש דתניא איש איש מבית ישראל לרבות את הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל אמורי נמי ממיר או דילמא כיון דלא אתי לכלל עונשים כי עביד תמורה לא קדשה ובעיא למפשט מדתניא גבי קדשי גוים דאין עושין תמורה ומדרבנן דבמקדיש גוי להתכפר גוי לא קמיבעי ליה לרמי בר חמא כי קא מיבעי ליה במקדיש גוי להתכפר ישראל בתר מקדיש אזלינן או בתר מתכפר אזלינן דאף על גב דאמר ר' יוחנן המתכפר הוא העושה תמורה ולא מקדיש כדאמר' לעיל התם הוא דקאתי מכח ישראל ומשום הכי אזלינן בתר דמתכפר והוה ליה תחלתו וסופו ביד ישראל אבל הכא הכי קמיבעי ליה מיבעיא מתחלה ועד סוף דתיקום ברשות מאן דעביד תמורה כלומר בהקדיש גוי להתכפר ישראל מיבעיא מתחלת הקדש ועד סופו שתעמוד ברשות האדם הראוי לעשות תמורה כגון ישראל והך בהמה כיון דתחלת קדושתה הויא מכח גוי אף על גב דהוי המתכפר ישראל אינו עושה תמורה או דילמא כיון דלבסוף אתיא ביד מתכפר וחזי למעבד תמורה תפסה בה קדושת תמורה תיקו זהו לשון רש"י ז"ל ומשמע דבעיין לא הוי אלא לענין המתכפר עצמו שהוא ישראל אם מצי ממר האי בהמה דאתיא מכח גוי כיון דלא היתה מתחלה ועד סוף ביד ישראל וסלקא בתיקו אבל גוי שהקדישה שימיר אותה משמע דלא איבעיא לן דפשיטא דאפילו ישראל המקדיש לשיתכפר ישראל חברו אין המקדיש ממיר אבל הרב ז"ל כתב שאם המיר הגוי המקדיש הוי ספק תמורה משמע דסבירא ליה דבעיא דרמי בר חמא הגוי המקדיש הוא דמספקא ליה אם המיר אי הויא תמורה או לא והכי משמע לישנא דגמרא ולכן נראה שהרב ז"ל מפרש לישנא דגמרא דקאמר התם הוא דאתי מכח ישראל דמשום הכי אזלינן בתר מתכפר והוה ליה תחלתו וסופו ביד ישראל דישראל כי מקדיש לה' אדעתא שיתכפר בה חברו ישראל נמי בדעתו שיתכפר בה ישראל ואלימא קדושתיה לזכותה לישראל חבריה ולהכי ישראל חבריה עביד תמורה דקרינא ביה קרבנו כיון דהוא מתכפר בו אבל הקדש הגוי אף על גב דילפינן מקרא דמקדיש כדכתיב איש איש אילימא קדושתיה לזכותה לישראל שיתכפר בה ושזה המתכפר ימיר בה כיון שבא מכח גוי ולא אזלינן בתר מתכפר אבל אם המיר הוא מספקא לן אי הויא תמורה כיון דמתכפר דאתי מכחו לא עביד תמורה או לא וסלקי בתיקו.
+
+Halakhah 7
+
+<b>אחד </b> אנשים ואחד נשים עושים תמורה שם במתני' בריש מכלתין הכל ממירין אחד אנשים ואחד נשים ותניא בגמרא לפי שהענין כולו מדבר בלשון זכר דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר אשה מנין ת"ל ואם המר ימיר לרבות את האשה ולרבי מאיר דדריש להאי אם המר ימיר לרבות את היורש כדאמר' לעיל אשה מנא ליה נפקא ליה מואם מוא"ו דואם דמצי למכתב אם המר ימיר וכתב ואם ואף על גב דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כדכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' איצטריך לרבויי אשה דמהו דתימא עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור אבל הכא כיון דעונש דאינו שוה בכל הוא דתנן אין הצבור והשותפין עושין תמורה כדילפינן לעיל הוה אמינא אשה נמי כי עבדנא תמורה לא לקייא קמ"ל.
+
+Halakhah 8
+
+<b>קטן </b> שהגיע לעונת נדרים שהמיר אף על פי שאינו לוקה שלא הגיע לכלל עונשין יש בו ספק אם עושה תמורה או לא שם בעיא דרמי בר חמא מי אמרינן כיון דאמר מר איש כי יפליא נדר לרבות מופלא הסמוך לאיש דהקדשו קדושי מדאקדושי מקדיש אמורי ממיר או דילמא כיון דלאו בר עונשין הוא בתמורה נמי לא מיתפיס ואם תמצא לומר קטן עביד תמורה דהא אתי לכלל עונשין גוי מהו וכו' והאי אם תמצא לומר רבותא אתא לאשמועינן ולאו משום דאיתיה הכי כן כתב רש"י ז"ל.
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b> הכהנים ממירין בחטאת ובאשם שם במשנה פ"ק אין הכהנים ממירין לא בחטאת ולא באשם ולא בבכור טעמא דאין לכהן חלק בחטאת ואשם אפילו המקריב אותו אלא לאחר הקטרת אימורין הוא זוכה בבשר ותניא אין אדם מתפיס בתמורה בדבר שאינו שלו ומחיים אינו של כהן עד שעת הקטרת כדאמר' ואמר רבי יוחנן בן נורי מפני מה אין ממירין בבכור והלא כלו של כהנים הוא ומחיים הוא לכהן ואין ישראל מתכפר בו אמר לו רבי עקיבא חטאת ואשם מתנה לכהן ובכור מתנה לכהן מה חטאת ואשם אין ממירין בו אף בכור אין ממירין בו דאע"ג דמחיים זכי ביה כהן הלז כבר נאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש היכן קדושה חלה בבית בעלים אף תמורה בבית בעלים דהקיש התמורה להקדש עצמו היכן קדושה חלה על ההקדש בבית בעלים אף תמורה לא תחול אלא בבית בעלים אבל בבית כהן לא חיילא לגמרי הילכך אין כהן ממיר בו אבל ישראל אם המיר בו נתפס בקדושה שהרי ברשותו חלה קדושה בבכור ודוקא בזמן שהוא בביתו עושה בו תמורה כדתניא התם בכור בבית הבעלים עושין תמורה בבית כהן אין עושה תמורה וכהן שהמיר בבכור שנולד לו עושה תמורה דלא גרע מישראל והרי הוא בבית בעלים. אילו של כהן גדול עושה תמורה דהרי שלו הוא אבל בפר אינו עושה תמורה שאחיו הכהנים מתכפרים בו והרי הם כשותפין דלא עבדי תמורה כדילפינן לעיל. המנחות והעופות אין עושין תמורה שלא נאמר אלא בהמה כדתנן שם במשנה שלא נאמר אלא בהמה ואם המר ימיר בהמה בבהמה. קרבנות בדק הבית אינן עושים תמורה כדתנן התם משום דגבי תמורה כתיב קרבן וקדשים בדק הבית לא איקרו קרבן אמר רבי שמעון והרי מעשר בכלל הקדשים היה ולמה יצא דכתיב ביה לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו לומר לך מה מעשר קרבן יחיד הוא העושה תמורה דבמעשר כתיב יהיה לך ולא של שותפות אף כל קרבן יחיד עושה תמורה יצאו קרבנות צבור ומה מעשר קרבן מזבח יצאו קרבנות בדק הבית ולרבי שמעון הוא דאיצטריך למילף ממעשר משום דסבירא ליה דקדשי בדק הבית איקרו קרבן אבל לת"ק דלא איקרו קרבן גבי תמורה כתיב קרבן ולא הוו קדשי בדק הבית בכלל.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>המקדיש </b> בעל מום קבוע אינו עושה תמורה מפני שלא נתקדש גופו קדוש גמור ואינו אלא קדושת דמים אבל בעלי מום עובר או הקדיש תמים ונעשה אח"כ בעל מום קבוע עושה תמורה בשלהי מכילתין דתמורה מייתי האי מתני' דפ"ב דבכורות דתנן כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבים בבכורה ובמתנות וכו' ואין עושין תמורה ובגמרא מאי טעמא דאמר קרא לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב השתא רע בטוב אמרת לא שלא יביא בהמת חולין תמימים אצל בהמת קדש בעלת מום ויאמר זאת תמורה זאת טוב ברע מיבעיא אלא להכי כתיב טוב ברע לומר טוב מעיקרו עושה תמורה שנתפס בקדושה כשהוא תמים עושה תמורה אף כשהומם כדכתיב או רע בטוב דמשמע רע של קדש בטוב של חולין דרע של קדש עושה תמורה כשלא היה רע מעיקרו אבל רע מעיקרו אינו עושה תמורה ואפילו קודם פדיון דמתניתין דקתני ונפדו לא קאי אלא אבכורה ומתנות וכו' אבל בעל מום מעיקרו אפילו לא נפדה אינו עושה תמורה וכדאמרינן בבריתא קדשים שקדם מום קבוע להקדישה וכו' בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן אין עושין תמורה דטוב מעיקרו בעינן אבל קדם הקדשן את מומן או מום עובר להקדשן ואח"כ נולד לו מום קבוע דכמאן דליתיה דמי וחל קדושה עליו בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן עושין תמורה דהא הוי מעיקרו ואע"ג דהשתא הוי רע כדא' או רע בטוב כדא'.
+
+Halakhah 14
+
+<b>א' </b> הממיר תמים בבעל מום או בעל מום בתמים או בקר בצאן או צאן בבקר או כבשים בעזים או עזים בכבשים או נקבות בזכרים או זכרים בנקבות או אחד במאה או מאה בא' בין בבת אחד בין בזה אחר זה עושין תמורה ולוקה על כל אחד פ"ק דתמורה במתני' מיתנו כולהו ובגמרא מנא הני מילי דת"ר בהמה בבהמה מכאן שממירים מן הצאן על הבקר ומן הבקר על הצאן מן הכבשים על העזים ומן העזים על הכבשים מן הזכרים על הנקבות ומן הנקבות על הזכרים מבעלי מומין על התמימים ומן התמימים על בעלי מומין יכול אפילו קדם מום קבוע להקדשן ת"ל לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע ולא רע בטוב ואי זהו טוב ברע שקדם הקדישן את מומן כדילפינן לעיל מיתורא דקרא וטוב מעיקרו עושה תמורה ואין רע מעיקרו עושה תמורה ואחד במאה או מאה באחד הוי פלוגתא דרבנן ור' שמעון במתני' וטעמא דרבנן כדמפרש בבריתא ת"ר בהמה בבהמה מכאן שממירין אחד בשנים ושנים בא' אחד במאה ומאה בא' ומצינו בהמות שקרויה בהמה כדכתיב ובהמה רבה ומשמע בהמה בבהמה אפילו בבת אחת שאמר הרי אלו תחת זו דחולין או אלו דחולין תחת זו דהקדש דאי שלא בבת אחת מודה ר' שמעון דממירין וחוזרים וממירים כדא' ריש לקיש התם בגמרא דכתיב ביה הוא ותמורתו אפילו במאה ולכך לוקה במנין הבהמות שהמיר אבל בבת אחת נראה דאינו לוקה אלא אחת.
+
+Halakhah 15
+
+<b>אין </b> התמורה עושה תמורה שם במשנה ובגמרא מ"ט אמר קרא ותמורתו יהיה קדש ולא תמורת תמורתו ואין הוולד עושה תמורה דכתיב הוא הוא ולא ולד שנולד מבהמת קדש וממיר בבהמה וחזר והמיר בה אפילו כולן תמורה כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 16
+
+<b>אין </b> ממירין איברים או עוברין בשלימין ולא שלימים בהם שם במשנה אין ממירין לא איברין בעוברין ולא עוברין באיברים איברים דחולין בעוברין דהקדש שאם אמר תהא רגל בהמה זו תמורת עובר הקדש שבמעי בהמה זו אין הקדשה חלה על האבר או אם אמר הרי עובר שבמעי בהמת חולין זו תמורת רגל בהמת קדש זו אין העובר קדש ונראה דטעמא דכולהו משום דכתיב בהמה בבהמה לאפוקי איברים ועוברים דבעינן שלם בשלם.
+
+Halakhah 17
+
+<b>הממר </b> בכלאים או בטריפה או ביוצא דופן או בטומטום ואנדרוגינוס אין הקדושה חלה עליהם פ' יש בקרבנות במשנה ר' אליעזר אומר הכלאים והטריפה וכו' לא קדושים ולא מקדישים ובגמרא אמר שמואל לא קדישי בתמורה ולא מקדישין לעשות תמורה ואמר רב פפא מ"ט דרבי אליעזר כבהמה טמאה מה בהמה טמאה לא קרבה ולא נחתה להו קדושת הגוף אף הנך לא קרבי ולא נחתא להו קדושת הגוף ואקשו עליה ואסיק רבא מה בהמה טמאה דליכא קרב במינה אף כל דליכא במינה והני חמשה לא קרבו במינן מאי אמרת טרפה איכא דקרב במינה לא דמיא לבעל מום דקרב במינו דבהמה טמאה אסורה באכילה וטריפה אסורה באכילה לאפוקי בעל מום דמותר באכילה ויוצא דופן לא חשיב ליה קרב במינה שאינה יוצא דופן דיוצא דופן תמיה אנשי ולא חשיב ליה מין שאר בהמה.
+
+Halakhah 18
+
+<b>הרובע </b> והנרבע הרי הם כבעל מום דמותרים באכילה ועושים תמורה פ"ק דתוספתא דתמורה בהמה שחצייה קדש וחצייה חול לא עושה תמורה ולא נעשת תמורה בתוספתא וכן משמע נמי בפ' כיצד מערימין גבי בהמה של ב' שותפין הקדיש חציה שלו וכו' ונראה טעמא משום דכתיב בהמה בבהמה ובעיא בהמה דחולין שלימה כבהמה דקדש שלימה ולא חצי בהמה דחולין או דקדש וכדא' לעיל גבי איברין ועוברין כל החטאות שדינן שימותו אינן עושין תמורה וכל שדינה שתרעה עושה תמורה פ' חטאת דתמורה ומעילה תנן להני חמשה חטאות מתות דלא עבדי תמורה משום דלא אלימי למתפס אחרים בתמורה משום דלא קרבי ואע"ג דבעל מום עושה תמורה כדכתיב או רע בטוב הכא לא תפיס דהא למיתה אזלי אבל אותם שדינן לרעות הוו כבעל מום ועבדי תמורה כיון דדמיה עתידין ליקרב.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>המפריש </b> נקבה לפסחו או לעולתו או לאשמו פרק אלו קדשים בתמורה ת"ר המפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה וטעמא דאע"ג דאינן ראויין ליקרב דזכר בעינן כיון דירדו לקדושת דמים והוו תמימים ירדו לקדושת הגוף לעשות תמורה. אבל המפריש שעיר לשעירתו ונשיא שהפריש שעירה לשעירו וכהן גדול שהפריש פרה לחטאתו אינן עושין תמורה שם פרק אלו קדשים פריך מהני לר' שמעון דאמר דדוקא במפריש נקבה לעולתו הוא דעושה תמורה וס"ד דטעמיה משום דהאיכא שם עולה עלה בעולת העוף דתמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף ופרכי' עליה אלא מעתה כ"ג שהפריש פרה לפרו תקדוש דהא איכא פרה חטאת ויחיד שהפריש שעיר לשעירתו תקדש דהא איכא שעיר נשיא אי נמי נשיא שהפריש שעירה האיכא יחיד דמפריש שעירה ומשני להו משום דלא קדשי כלל ולהכי לא עבדי תמורה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קע </b> שיהיה התמורה קדש אם המיר כדכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. התמורה היא שיאמר בעל הקרבן על בהמה חולין שיש לו הרי זו תחת זו או תמורת זו או חליפת זו כדתנן במתני' דפרק כיצד מערימין דלשון תמורה נינהו כדכתיב לא יחליפנו ולא ימיר ותחת נמי אשכחן דהוא לישנא דאתפוסי כדכתיב ואם תחתיה תעמוד הבהרת דעמדה במקומה והיינו דומיא דאתפוסי שהקדש עומד במקומו אבל זו מחוללת על זו אין זו תמורה דלשון חילול הוא ולא אמר כלום שאין בהמת קדש תמימה יוצאה לחולין ותחת עולה זו ותחת עולה או חטאת שיש לו בבית שם במשנה דכיון שמזכיר שמם או מקומם פשיטא דהוי תמורה אבל אמר הרי זו תמורת חטאת תמורת עולה לא אמר כלום כיון שלא אמר זו או שיש לו בתוך הבית דהכי משמע פשטיה דקרא לא יחליפנו ולא ימיר אותו דקאי אבהמה דקדש שלא יחליף אותם וכיון שלא אמר זו או שיש לו בתוך הבית אף על גב דאמר תמורת עולה לא אמר כלום.
+
+Halakhah 2
+
+<b>היו </b> לפניו ב' בהמות א' חולין וא' הקדש שנפל בה מום שם בעי' דאביי היו לפניו ב' בהמות של קדש בעלת מום וב' בהמות של חולין תמימות ואמר הרי אלו תחת אלו מהו מי אמרינן לאתפוסי מתכוין ולקי או לאחולי בעלות מום לפדותם מתכוין וה"ה נמי דמצי למבעי בחדא אלא איידי דבעי מיבעיא הך בעיא אחריתי בתרתי נקט סרכא דתרתי משמע מהכא דאי אמר בפי' התפסה כגון שהניח ידו על בהמת חולין ואמר זו תמורה זו שהיא תמורה ולקי ואי אנח ידיה אבהמה הקדש ואמר הרי זו תמורה זו הרי חללה על בהמת חולין והוא כפודה בעלת מום שעומדת לפדיון על בהמה זו ולא איבעי' לן אלא היכא דאמר סתם מי אמרינן לאתפוסי איכוון ולקי או לאחולי ולא לקי ואם תמצא לומר כל היכא דאיכא היתרא לא שביק אינש היתרא דאחולי ועביד איסורא דאתפוסי אכתי איבעיא לן ב' בהמות של קדש א' תמימה ואחת בעלת מום וב' בהמות של חולין כמותן ואמר הרי אלו תחת אלו מהו מי אמרינן תמימה תחת תמימה לאתפוסי בעל מום תחת בעלת מום לאחולי או דילמא תמימה דחולין תחת בעלת מום דהקדש בעלת מום דחולין תחת תמימ' דהקדש תרוייהו לאתפוסי ולקי ואם תמצא לומר כל היכא דאיכא היתרא דאחולי בעלת מום תחת בעל מום ולא עביד איסורא ולאחולי הוא ולא לקי אלא חדא ואף על גב דפשיט לעיל דלא שבק היתרא ועביד איסורא איכא למיבעי הכא הואיל ואי איפשר דלא עביד איסורא בחדא איכא למימר כי היכי דבהא עביד איסורא דהא נמי לא איכפת לן קמ"ל דכל היכא דאיכא היתרא לא עביד איסורא ואכתי אבעיא לן שלש בהמות של קדש וא' מהן בעלת מום וג' בהמות של חולין תמימות ואמר הרי אלו תחת אלו מהו מי אמרינן מדתמימות תחת תמימות לאתפוסי תמימות נמי תחת בעלת מום לאתפוסי דאע"ג דפשטינא כל היכא דאיכא היתרא לא עביד איסורא איכא הכא למיבעי דאיכא למימר זיל בתר רובא וכיון דעל כרחין רובא לאתפוסי דהשתים דהקדש תמימו' וליכא אחולי בהו שלישית נמי אתפוסי או דילמא הכא נמי כל היכא דאיכא היתרא לא עביד איסורא וההוא בתריתא לאחולי בעל מום דהקדש תחת תמימה דחולין הוי ואם תמצא לומר הכא נמי כיון דאכתי גברא לא איתחזק באיסורי דבבציר מתלתא זימני לא הויא חזקה לא שביק היתרא ועביד איסורא אכתי איבעי ליה לרב אשי היו ד' בהמות הקדש ואחת מהן בעלת מום וד' בהמות של חולין ואמר הרי אלו תחת אלו מהו הכא ודאי כיון דאתחזק גברא באיסורא לקי ד' מלקיות בכולן או דילמא אע"ג דאיתחזיק באיסורא לא שביק איניש היתרא ועביד איסורא והוי בתריתא לאחולי ולא לקי עלה תיקו וכיון דסלקא בתיקו לא לקי דהתראה ספק היא ואמרי להתראה נתכוון והרב ז"ל נקט עשר תחת ד' דבעי' דרב אשי דארבע לאו דוקא וה"ה עשר או יותר ובעי' דאביי דב' בהמות של קדש אחת תמימה ואחת בעלת מום וא' ושתים של חולין אחת תמימה וא' בעלת מום נקט' בתרתי משום דלא הוי בהנהו גווני דלעיל דכל בהמות חולין הוו תמימות ובבהמות דקדש איכא חדא בעלת מום.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>האומר </b> הרי זו תמורת עולה ושלמים דבריו קיימים ויביא בדמיה תמורת עולה ושלמים אמר הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים אם נתכון לכך מתחלה דבריו קיימים ואם היה נמלך אפילו תוך כדי דיבור לשון ראשון עיקר והויא תמורת עולה שם פרק כיצד מערמין במשנה הרי זו תמורת עולה תמורת שלמי' הרי זו תמורת עולה דברי ר' מאיר דאית ליה תפוס לשון ראשון א"ר יוסי אם לכך נתכון מתחלה הואיל וא"א לקרות שני שמות כאחת דבריו קיימים וחציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים אחר שתמכר ואם משאמר תמורת עולה נמלך ואמר תמורת שלמים הרי זו תמורת עולה ובהכי עסקינן שהיו לפניו עולה ושלמים כשהמיר את זו בהן ובגמרא אמר רבי יוחנן הכל מודים באומר תחול זו ואחר כך תחול זו דברי הכל תפוס לשון ראשון לא תחול זו אלא א"כ חלתה זו תרויהו קדשו לא נחלקו אלא כגון משנתינו דאמר תמורת עולה תמורת שלמים ר' מאיר סבר מדהוה ליה למימר תמורת עולה ושלמים ואמר תמורה תמורה הוה ליה כאומר תחול זו ואח"כ זו ור' יוסי סבר אי אמר תמורת עולה ושלמים הוה אמינא קדושה ואינה קריבה וטעה האי גברא בהכי דסבר אימא תמורה אכל חד וחד ותהוי קדושה גמורה ליקרב הילכך אע"ג דאמר בהאי לישנא לתרויהו אינון והוה ליה כאומ' לא תחול זו אלא א"כ חלה זו אם לכך נתכון מתחלה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כיצד </b> דין תמורות תמורת עולה תקרב עולה פרק אלו קדשים במשנה תמורת עולה וולד תמורה וכו' הרי אלו כעולה וטעונה הפשט וניתוח וכליל לאישים ובגמרא על מתניתין דלעיל דאלו קדשים שוולדותיהן ותמורותיהן כיוצא בהן וכו' אמרינן בגמרא ותנא מייתי לה מהכא רק קדשיך אשר יהיו לך וגו' רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו הוולדות תשא ובאת יכול יכניסנו לבית הבחירה וימנע מהן מים ומזון כדי שימותו דהא אוקים ליה תשא ובאת תלמוד לומר ועשית עולותיך הבשר והדם ודם זבחיך ישפך והאי קרא סמיך לרק קדשיך לומר כדרך שאתה נוהג בעולה אתה נוהג בתמורה. ואם היתה תמורתה נקבה או בעלת מום תרעה הנקבה ותפדה ויביא בדמיה עולה וכדתנן פרק קמא ממירין מן הצאן על הבקר וכו' מן הזכרים על הנקבות ואחד [בב'] משום דכתי' בהמה בבהמה. תמורת חטאת תמות כדתנן ריש פרק וולד חטאות דהוי מחמש חטאות מתות הלכה למשה מסיני תמורת האשם תרעה כדתנן פרק אלו קדשים דתרעה בין זכר בין נקבה דהלכתא גמירי לה כל שבחטאת מתה באשם רועה ואי עבר ומקרב קאי בעשה דכתיב רק קדשיך אשר יהיו וגו' מיניה מרבינן לכל התמורות שיקרבו וכתיב רק קדשיך למעוטי תמורת אשם לרבי ישמעאל תמורת שלמים כשלמים לכל דבר כדתנן התם ריש פרקא וולד שלמים ותמורתן וכו' הרי הם שלמים וטעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק ובגמרא מנא הני מילי דתנו רבנן וכו' זכר לרבות את הוולד נקבה לרבות את התמורה דכתיב גבי שלמים ואם זבח שלמים קרבנו וגו' והוה ליה למיכתב אם מן הבקר הוא מקריב תמים יקריבנו אם זכר אם נקבה למה לי אי לאו לדרש' ואף על גב דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש איצטריך קרא לרבויי דקרבה תמורת התודה כדתנן התם וולד תודה הרי אלו כתודה אלא שאין טעונה לחם ובגמרא מנין לרבות וולדות תמורות וחליפות תודה להקרבה תלמוד לומר אם על תודה יכול יהו כולן טעונות לחם תלמוד לומר על זבח התודה התודה טעונה לחם ולא וולדה ותמורתה וחליפה דהיינו כגון שאבדה והפריש אחרת תחתיה. תמור' הפסח אם המיר בו קודם חצות יום י"ד לניסן אין תמורתו קרבה אלא תרעה ויביא בדמיה שלמים ואם המיר בו אחר חצות התמורה עצמה תקרב שלמי' כדתנן פרק מי שהיה טמא אמר רבי יהושע שמעתי שתמורת פסח קרבה שלמים ותמורת פסח אינה קרבה ואין לי לפרש אמר רבי עקיבא אני אפרש הפסח שאבד ונמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו נמצא אחר שחיטת הפסח קרב שלמי' וכן תמורתו ובגמ' כשב מה תלמוד לומר אם כשב לרבות תמורת הפסח אחר הפסח שקרבה שלמים יכול אף לפני הפסח כן ת"ל הוא הוא קרב ואין תמורת הפסח קרבה וכרבי זירא דאמר קודם חצות ולאחר חצות שנינו בשעת חצות היא הקובעתו לפסח אם נמצא קודם חצות קבעתיה חצות שהרי נראה וכי לא אקרביה דחייה אבל נמצא אחר חצות אפילו קודם שחיטה אין כאן קביעות ולא דיחוי ויקרב שלמים. תמורת הבכור והמעשר אינם קרבים לעולם דתנן התם באלו קדשים תמורת הבכור והמעשר וולדן וכו' הרי אלו כבכור ומעשר ויאכלו במומן לבעלים ובגמרא רחמנא מעטינהו דכתיב לא תפדה קדש הם הם קרבים ואין תמורתן קרבה ולכך תרעה עד שיפול בה מום ותיאכל דמיעוטא לא אתי אלא להקרבה. וכשם שאין פודין אותם כך אין פודין את תמורתן אלא תמורת הבכור לכהנים ותמורת המעשר לבעליו כדתנן התם ויאכלו במומן לבעלים וכו' וכל הקדשים יש להם פדיון ולתמורותיהם פדיון חוץ מן הבכור והמעשר דכתי' בבכור לא תפדה ובמעשר כתיב לא יגאל וכן תמורותיהן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>בהמה </b> שהקדישה חציה עולה וחציה שלמים תמורתה כמוה פרק כיצד מערימין תנו רבנן האומר בהמה זו חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים תקרב עולה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים ותניא אידך אמר בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים קדושה ואינה קרבה עושה תמורה ותמורתה כיוצא בה דכיון דהיא לא קרבה דהויא לה קדושה דחויה תמורתה נמי מכח קדושה דחויה אתיא אמר רבי יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חציה שלו וחזר ולקח חציה אחרת והקדישה קדושה ואינה קרבה ועושה תמורה ותמורתה תמורה כיוצא בה. אמר חציה בהמה זו תמורה וחציה עולה הרי זו תקרב עולה חציה עולה וחציה מעשר תקרב עולה שם אמר אביי הכל מודים היכא דאמר חציה עולה וחציה מעשר דברי הכל עולה קרבה אפילו נתכוון מתחלה לכך דלא חשיבא מילתא בתריתא מידי דאין מעשר קדושה כי האי גונא אלא דרך מנין ויהא הוא עשירי והוא הדין נמי אם אמר חציה עולה וחציה תמורה לא חיילי תמורה לגבי עולה דלא קאי שום בהמה גבי שהוא ממר בה כך כתב רש"י ז"ל ונראה דהיינו כשאחר כך קדש חציה האחר לעולה אז קרבה עולה ואף על גב דאמר קודם על חציה שתהא מעשר או תמורה דלא חשיב כדאמ' דאי לא קדש חציה זו גם כן לעולה הוה ליה בהמה דחציה עולה וחציה חולין ואינה קרבה דהא אמרן דמעשר ותמורה לא חשיבי מעשר דאין דרך הקדישו בכך ותמורה משום דלא קאי שום בהמה גבי שימיר בה ואם כן לא חיילי עליה כלל שם מעשר ותמורה ומדברי הרב ז"ל שכתב חציה תמורה וחציה עולה משמע דהמיר חצי' בחציה האחרת שהקדיש לעולה ולהכי תקרב כולה עולה דעולה ותמורתה כמוה כדילפינן לעיל ובעי אביי היכא דאמר חציה תמורה וחצי' מעשר מאי תמורה קרבה שכן נוהגת בכל הקדשים או דילמא מעשר קרבה שכן מקדש לפניו ולאחריו תיקו.
+
+Halakhah 4
+
+<b>המקדיש </b> בעל מום עובר או תמימה ונולד בה אח"כ מום קבוע ונפדת והמיר בה הרי זו תמורה ואינה קרבה שבאת מכח קדושה דחויה ואינה נפדית שאין בכח קדושתה לתפוס פדיונה הואיל ונפדית כדתנן פרק הזרוע כל הקדשים שקדם הקדשן את מומן או מום עובר להקדישן ואחר כך נולד להם מום קבוע ונפדו פטורין מן הבכורה וכו' ועושים תמורה ובבכורות פרק ב' תנן נמי כי האי גוונא ובגמרא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ותמורתו לאחר פדיונו מתה דהיכי ליעביד לקרביה מכח קדושה דחויא קא אתיא שכבר נפדו ליפרקה לא אלימא למתפס פדיונה הילכך מתה ותניא כוותיה מנין לתמורת פסולי המוקדשין שמתה תלמוד לומר ממעלי הגרה וכתי' בסיפיה דקרא טמא הוא ודרשינן הכי יש לך דבר שיש בו סימני טהרה ואסור באכילה וזהו תמור' פסולי המוקדשין.
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל </b> התמורות שהיו בעלי מומין קבועין מתחלתן הרי אלו יפדו ואינן יוצאין לחולין לכל דבר שהקדושה חלה על בעלי מומין קבועין פרק ב' דתמורה חומר בתמורה מבקדשים שהקדושה חלה על התמורה בבעלת מום קבוע וכו' וכדתנן נמי פרק קמא ממירין מן התמימים על בעלי מומין ומבעלי מומין על התמימים שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו וגו' רע בטוב היינו בעל מום וכיוצא בו שאינו ראוי לקרבן ואף על פי כן כתוב יהיה קדש.
+
+Halakhah 6
+
+<b>עולה </b> שנתערבו בזבחים והמיר באחד מן התערובות ואינו יודע אם בעולה המיר והרי זו עולה או בזבחים המיר והרי היא שלמים מביא בהמה אחרת אצל זו שהמיר ואומר אם תמורה עולה היא זו הרי בהמה זו שלמים ואם תמורה שלמים היא הרי בהמה זו עולה ונמצא הבהמה שהביא התמורה בעולה ושלמים שנתערבו זה בזה ממה נפשך. חזר והמיר באחד משניהם ואין ידוע באי זה מהם דאם הוא בתמורה אין תמורה עושה תמורה ואם הוא בעולה ושלמים הרי זו תמורת עולה או שלמים ואם כן היא ספק תמורה ולכך מביא זבח אחר מתוך ביתו ואומר על התמורה השניה אם תמורה תמורה היא זו הרי שהבאתי חולין שהרי תמורת התמורה עצמה חולין דאין תמורה עושה תמורה ואם כן פשיטא דזה נמי חולין ואם תמורת עולה או שלמים היא הרי זה שהבאתי עולה או שלמים והרי זה שהביא עם התמורה השניה כזבח וספק תמורה שנתערבו זה בזה כך נראה פי' דברי הרב ז"ל ופירשו התוספתא סוף פ"ג כי מה שאמר התוספתא בתמורה האחד והרי הן כשתי זבחים שנתערבו זה בזה ולא אמר בשתי זבחים כדקתני ברישא משום דבסיפיה הויא ספק תמורה כדפי' ולא הוי כשני זבחים וכבר באר הרב ז"ל פרק ששי דהלכות פסולי המוקדשים דקדשים שנתערב זה בזה ירעו כלם ויביא בדמי היפה ממין זה כמו ששנינו בתוספתא זו דעולה שנתערבה בזבחים ירעו ויביא בדמי יפה שבהן ממין זה וכו'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>שלמים </b> שנתערבו בבכור או במעשר והמיר באחד מהם ירעו כדתניא התם בתוספתא פרק שלישי המיר באחד מהן הרי זה לא יקרב ומה שכתב הרב ז"ל ויאכל כבכור או מעשר כמו שבארנו ר"ל דתמורה בכור ומעשר הוא קרב ואין תמורתו קרבה כדאמר' לעיל ולרבי כיון דהוי ספק תמורה שלמים ספק תמורה בכור או מעשר לא יקרב כדתניא בתוספתא אלא ירעה כדאמרינן:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כיצד </b> דין וולדות הקדשים וולד שלמים ולד תמורת שלמים הרי אלו כשלמים והן עצמן כשלמים לכל דבר כדתנן ריש פרק אלו קדשים וולד קדשים ותמורתן וולד ולדן הרי הן כשלמים וכו' בגמרא זכר לרבות את הוולד דכתיב גבי שלמים ואם זבח שלמים קרבנו והוה ליה למכתב אם מן הבקר הוא מקריב תמים יקריבנו אם זכר אם נקבה למה לי אלא לדרשה ותנן לא נחלקו על וולד וולד שלמים ותמורה שלא יקרב על מה נחלקו על הוולד רבי אליעזר אומר לא יקרב וחכמים אומרים יקרב ובגמרא אמר ר' יהושע בן לוי לא נחלקו שיקרבו אלא לא יקרבו דע"כ לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בוולד אבל וולד דולד מתוך מעשיה ניכרת מחשבתו דלגדל קא בעי ליה ותני רבי חייא לסיועי לרבי יהושע בן לוי אם כשב הוא מקריב וולד ראשון קרב וולד שני אינו קרב דכשב וולד הוא והאי קרא גבי קדשים כתיב והיינו ע"כ כרבנן דאי לרבי אליעזר וולד ראשון נמי אינו קרב והך דרשה אינה אלא אסמכתא דהא ודאי הא דוולד שני אינו קרב הוי מדרבנן שמא יגדל ממנו עדרים עדרים כן כתבו התוספות שם פרק אלו קדשים וכן וולד התודה וולד תמורתה כדתנן התם ובגמרא מנין לרבות וולדות תמורות וכו' ת"ל אם על תודה וגו' יכול יהו כולן טעונות לחם תלמוד לומר על זבח התודה תודה טעונה לחם ולא וולדה ותמורתה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ולד </b> החטאת ימות ואין צריך לומר וולד התמורה פרק וולד חטאת דתמורה ומעילה במשנה חמש חטאות מתות וולד חטאת ותמורת חטאת וכו' ואסיקנא דהוו הלכתא כדאמ' לעיל ולד תמורה הוי בכלל ולד חטאת דוולד חטאת להכי מתה שהרי אינה ראויה לכפרה שלא הפריש' מתחלה לכך והוא הדין נמי בוולד תמורה מהאי טעמא. השוחט את החטאת ומצא בה בן שמנה חי הרי זו נאכלת כבשר החטאת שוולדי קדשים במעי אמן הן קדושים ונראה דהיינו כשהיתה מעוברת כשהקדישה לחטאת דלא חשיב וולד חטאת הואיל והפרישה מעוברת דדעתיה נמי אוולד דעובר ירך אמו הואי ואפילו ילדו א"ר יוחנן רצה מתכפר בה רצה בוולדה מהאי טעמ' דלא איקרי ולד חטאת כדא' פ' התודה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ולד </b> תמורת אשם ולד ולדן עד סוף העולם ירעו כדתנן פ' אלו קדשים תמורת אשם וולד תמור' וכו' ירעו ויפלו דמיו לנדבה ותמורת אשם וכו' ובין זכר בין נקבה תרעה דגמירי כל שבחטאת מתה באשם רועה ואם ילדה זכר התמורה לאחר שהקריב אשמו הוולד עצמו יקרב עולה כדאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מחלוקת קודם כפרה אבל לאחר כפרה הוא עצמו קרב עולה אלא דסלקא בקשיא בגמרא משום דתני רב חנניה לסיועיה לרבי יהושע בן לוי וולד ראשון קרב וולד שני חשיבי דתמורה גופא קרי וולד הואיל ומכח אחר אתי. הפריש נקבה לאשמו וילדה תרעה היא ובנה שם במשנה המפריש נקבה לאשם תרעה וכו' ולעיל מיהא מתני' גבי מתני' דתמורה עולה אמר ר' יוסי ברבי חנינא ומודה רבי אליעזר במפריש נקבה לאשם דאין בנה קרב אשם דלא אמר אלא במפריש נקבה לעולה וילדה דיקרב עולה משום דאיכא שם עולה על אמו בעולת העוף אבל גבי אשם נקבה דליכא שם אשם על אמו מודה דאין בנה קרב ולהכי ירעו ויביא בדמי שניהם אשמו ואם כבר הקריב אשמו יפלו דמיהן לנדבה כדתנן גבי מפריש נקבה לאשם. הפריש נקבה לעולתו וילדה אף על פי שילדה זכר ירעה ויביא בדמי עולה כרבנן דפליגי ארבי אליעזר במתניתין יפלו לנדבה הוא שיתן המעות כשנפדות ומקריבין מהן עולות נדבה ונסכים משל ציבור ואינם טעונים סמיכה ומקום שנאמר יקרב הוא עולה או יביא בדמיו עולה טעון סמיכה ונסכים משלו כדא' התם.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>וולד </b> המעשר תמורת המעשר וולד תמורת הבכורה וולדי וולדותיהן עד סוף העולם הרי אלו לא יקרבו דכתיב בהו מיעוטא לומר דהם קרבים ולא תמורתם כדא' לעיל וכדתנן פרק אלו קדשים גבי וולדות גם כן דיאכלו במומן לבעלים ולעיל בגמרא גבי תני ר' חייא לסיועיה לרבי יהושע בן לוי אם כשב הוא מקריב וולד ראשון קרב וולד שני אינו קרב הוא קרב ואין וולד כל הקדשים קרב ואמרינן ולד דמאן אי דעולה ואשם זכרים הם אי דחטאת הלכתא גמירי לה דלמיתה אזלי אמר רבינא לאיתויי ולד המעושרת מעשר בהמה שיצאה נקבה בעשירי ואחר כך ילדה וולדה אינו קרב אלא ירעה ויאכל במומו לבעלים כדין מעשר ופריך למה לי קרא עברה עברה מבכור קא גמר לה ובבכור לא קרב ולד דידיה דהא ליכא ולד בבכור דהא זכר הוא ומשני אפ"ה איצטריך קרא דהוא קרב ואין וולד כל הקדשים קרב משום דסלקא דעתך אמינא אין דנין איפשר משאי איפשר קמ"ל וולד תמורה דבכור נראה דכיון דולד הבכור לא קרב דהא לית ליה דזכר הוא הכי נמי ולד תמורתו כמעשר דאיתקדשו תרוייהו אלא הוו לכהן כבכור.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ולד </b> תמורת הפסח כתמורת הפסח אם שלמים שלמים אם דמיה שלמים ולדה נמי דמיו שלמים דאף על גב דבפסח גופיה ליכא ולד דהא זכר הוא אפ"ה אם הפריש נקבה לפסחו וילדה איכא מאן דאמר דקרב הוולד כדא' פרק אלו קדשים ולהכי בתמורה נמי אי היא קרבה ולדה נמי קרב שלמים כמוה דאף על גב דאמרינן ולד ראשון קרב מדכתיב אם כבש ולד שני אינו קרב כדאמרינן בתוספת' דרבי חייא והכא ולד שני הוא דתמורה גופה מכח אחר היא באה היינו דאין ולד שני קרב כזבח גופיה כי הכא במקום פסח אבל שלמים כמו אמו דהוי תמורת פסח וקרבה שלמים ולד נמי קרב כדאמר'. הפריש נקבה לפסחו וילדה או הפרשה מעוברת היא וולדה ירעו ויביא בדמיהן פסח ואם נשארה לאחר הפסח או ילדה אחר הפסח יביא בדמיהן שלמים אחר רעיה כדתניא פרק אלו קדשים ור' אליעזר אומר הוא עצמו יקרב שלמים אבל רבנן סברי דכיון דהיא עצמה לא קרבה שלמים אף ע"ג דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוי ושלמים באים נקבה האי הואיל ומחמת קדושה פסולה באה דהפרשה לפסח ולא חזיא לפסח משום דהויא נקבה אידחו נמי משלמים היא וולדה אלא דמיהן יהיו שלמים.
+
+Halakhah 8
+
+<b>ולדות </b> הקדשים שיצאו דרך דופן או שהיו טומטום ואנדרוגינוס וכלאים וטריפה יפדו ויביא בדמיהן קרבן הראוי להביא פ' יש בקרבנות תנן רבי אליעזר אומר הכלאים והטרפה וכו' לא קדושים ולא מקדישים אחרים כתמורה דקדש הם ואמרינן בגמ' מאחר שאין קדושים מהיכן מקדישים אלא אי אתה מוצא אלא במקדיש בהמה ואח"כ נטרפה דחיילה על הקדושה קודם ובמקדיש ולד ויצא דרך דופן אבל כלאים וטומטום ואנדרוגינוס אי אתה מוצא אלא בולדי קדשים שקדשה אמם קודם שנתעברה מהם דהשתא ממילא הם קדושים דעובר ירך אמו הוא ובהא הוצרך לומר דאין עושין תמורה לרבי יהודה דולד בעלמא עושה תמורה ומכל מקום שמעינן דוולדות אלו קדשי מצד אמן ואינן ראוים ליקרב ולהכי נראה דירעו ויפדו ויביא בדמיהן קרבן הראוי להביא בדמי ולד הנולד (כתקנו שלחו) כדא' לעיל. ולד בעלת מום הרי הוא כוולד התמימה לכל דבר ויקרב כראוי לו פרק קמא דתמורה פלוגתא דבן פדת ור' יוחנן סבר אף על גב דאימיה לא קדשה לגופה ולד מיהא קדש לגופיה. קדשים שהפילו נפל או שליא אסורים בהנאה ויקברו כדתנן פרק בהמה המקשה המבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים ובמוקדשים תקבר כגון בהמת שלמים שהפילה שליא דבין זכר בין נקבה דנפיק מבהמת הקדש קדש ובגמרא מאי טעמא משום דרובא בר קדושה הוא דבין זכר בין נקבה חוץ מנדמה למ"ד ולדות קדשים בהוייתן הם קדושים והכא נפל קדיש משום דילפינן מבכור דקדיש נפל זכר בבכור כדכתיב שגר כדדרשינן בכריתות וכמו שכתבו התוספות פרק בהמה המקשה:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אזהרת רעב </b> שלא ישנה הקדשים מקדושה לקדושה כדכתיב לא יקדיש איש אותו גבי בכור ותנן פרק בתרא דתמורה אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית אין משנין אותם מקדושה לקדושה דקדשי בדק הבית שהקדישן למזבח לא עשה כלום ובקדשי מזבח אין משנין מקדושת עולה לשלמים או איפכא ובערכין פרק המקדיש תנן רבי ישמעאל אומר כתוב א' אומר תקדיש גבי בכור וכתוב אחר אומר אל תקדיש וכו' הא כיצד מקדישו אתה הקדש עילוי להעלות הבכור בדמים ויתן טובת הנאתו לכהן ואי אתה מקדישו הקדש מזבח שיהא שם זבח אחר חל עליו ובגמר' ורבנן דנפקא להו הך דרשא מכל חרם קדש קדשים מיבעי להו האי קרא דלא תקדיש בלאו שאם מתפיסו שם לזבח אחר עובר בלאו.
+
+Halakhah 12
+
+<b>כיצד </b> מערימין על הבכור להקדישו למזבח הקדש אחר מקדישו בבטן קודם שיוולד דכתיב אשר יבוכר לה' לא יקדיש איש אותו משיבוכר אי אתה מקדישו אבל אתה מקדישו בבטן כדתנן במתני' דכיצד מערימין על הבכור מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה ואם נקבה שלמים בכור לא קדיש אלא בכור ברחם וכיון דמעיקרא אתפסיה בקדושה אחריתי תו לא חיילא קדושת בכורה ואמרינן בגמרא דסיפא דאמר אם נקבה זבחי שלמים לא איצטריך להערים בכור דנקבה לא קדשה בבכור אלא סיפא אתיא לבהמת הקדש דאם חטאת היא ונתעברה ורוצה להערים שלא ילך למיתה ישנהו לקדושה אחרת ואתיא כמאן דאמר דולדות קדשים בהוויתן הן קדושים כלומר ביציאתן ולא במעי אמן וכיון דאכתי לא קדיש בקדושת אמו מצי לארכובי עליה קדושה אחריתי דלכי מיתיליד לא להוי ולד חטאת אבל על זכר בכור לא מצי למימר זבחי שלמים שאינו מפקיע אותו מקדושתו כדי ליהנות בו ונראה דלא אסיר הא אלא מדרבנן ואם אמר עם יציאת רוב ראשו יהיה עולה הרי זה בכור ואינו עולה שם בעיא דרב עמרם לרב ששת אמר על הבכור עם יציאת רובו עולה עולה הוי או בכור הוי עולה הוי דכל פורתא ופורת' דקא נפיק הוי כליל או בכור הוי דכל פורתא ופורתא במלתיה קאי שכן קדושת בכור חלה על כל בכורות דעלמא מרחם ופשטי' לה מבעיא דאלפא גבי לקט דאמר אביי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים ולכך כיון דהוי בשעת יציאת רובו דבעי למיחל קדושת בכור דברי הרב קודמים ובכור הוא.
+
+Halakhah 13
+
+<b>ואין </b> מערימין על ולד בהמת הקדש לשנותו לקדושה אחרת דתנן התם רבן שמעון בן גמליאל אומר אין קדוש' חלה עליהם ואפילו קדושת אמן דקסבר בהוייתן כשהם נולדים והלכך אין שום קדושה חלה עליהם ואמרי' בגמ' והאי תנא סבר ולדי קדשי' ממעי אמן קדושים דגבי קרא דבכור דילפינן מיניה שיכול להקדישו קדושה אחרת בבטן כתיב אך למעוטי שאר קדשים דאין אדם מקדיש אותם קדושה אחרת בבטן דבמעי אמן קדושים קדושת אמן ונקטינן כהאי תנא כדמשמע התם בגמרא. כתב הרב ז"ל טעם היות התמורה קדש ותוספת חומש לפודה הקדשו דירדה תורה לסוף דעתו שאיפשר שניחם על מה שהקדיש ורוצה להחליפו בפחות ממנו או רוצה לפדות הקדשו בפחות לכך אמרה תורה שיהיה קדש מה שיחליף ושיוסיף חומש על שווי ההקדש מי שפודה הקדשו כדי לתקן דעותיו ולפי שקדושת מזבח חמורה מקדוש' בדק הבית החמיר' תורה שיהי' קדש כל חילוף קדושת מזבח ובקדושת ב"ה שיוסיף חומש לבד על הפדיון ונאמר הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1425bd1ddeb9f9bad7373738ef59e165c62a1099
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,208 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> מצות ריד </b> לדון בדין שואל כדכתיב כי ישאל איש מעם רעהו וגו'. השואל שאבד או נגנב או אפילו נאנס מה שהשאילו לו חייב לשלם הכל כדכתיב בהאי קרא או נשבר או מת שלם ישלם ואם נאנסה בשעת מלאכה או מחמת המלאכה פטור דלאו לאוקומה בכילתא שאילתא כדאמרי' בגמרא. טען שמתה מחמת מלאכה אם היה במקום שבני אדם מצוין יביא ראיה כאיסי דסוף פרק האומנין אין רואה שבועת ה' הא יש רואה יביא עדים שלא שינה ומתה מחמת המלאכה כדאמר'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>שמין </b> לשואל כשנשבר כלי ששאל כמו לנזקין וכן אם מתה הבהמה פחת נבלה לניזק כדאמר' פ"ק דב"ק תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבלה וכדילפינן התם מוהמת יהיה לו לניזק וקראי אחריני דמייתי התם וצריכי כולהו כדאיתא התם דף י'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ושואל </b> חייב במזונותיה משעת משיכתה עד סוף ימי שאלתה [דאפילו שוכר חייב במזונו' כל שכן שואל דכל הנאה שלו, דמשום דשוכר חייב במזונו' משעת שכירות הוא דלוקה כשהוא חוסם אותה ולא אמרינן אין אדם לוקה ומשלם דקודם שבא לידי מלקות בא לידי תשלומין] וכחש בשרה מחמת מלאכה פטור דלאו לאוקומא בכילתא שאילתא כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 5
+
+<b>שאל </b> כלי מחברו לזמן קצוב אפילו מת היורשים משתמשים בו עד סוף הזמן דכמו דנותן הוי כמוכר הכי נמי שואל הוי כשוכר דמשעת משיכה אין המשכיר יכול לחזור בו ואין היורשים חייבים באונסיה כדאמר רבא ריש פרק הגוזל ומאכיל משום דלא קבילו עלייהו נטירותא ואם חשב שהיא של אביהם וטבחוה ואכלוה משלמים דמי בשר בזול שני שלישי הדמים משום דאי הוו ידעי דבעו שלומי לא הוו אכלי לה ואם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם מנכסיו משום דאשתעבוד נכסי מחיים דחיוב אונסיה מוטל על השואל משעת שאלה דלא כרב פפא כדאיתא התם.
+
+Halakhah 6
+
+<b>השואל </b> מחברו כלי או בהמה לילך למקום פלוני או לעשות מלאכה פלונית אין מוציאו מתחת ידו עד שיעשה מה שאמר דהוי כהשאילו לזמן קצוב כדאמר' לעיל. שאל סתם זמנו לפי מה שהוא כדמפרש הרב ז"ל מן התוס':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> השואל </b> בבעלים אפילו נגנב בפשיעה פטור כדכת' אם בעליו עמו וגו' ל"ש בשכירו' ל"ש שאלה כל דהוא בשאמר לו השקיני מים ושאל ממנו בהמתו הוי שאלה בבעלים. וכן השאילה ויצא עם השואל או השוכר לטעון עמו במשאוי וכן מלמד תינוקות והנוטע לבני המדינה והמקיז להם דם והסופר שלהן אם השאיל להן בשעה שעוסקים במלאכתו הוי שמירה בבעלים. וכן כל מי שהוא שאול לאיזה דבר לאחד או לרבים והשאיל להן הוי שאלה בבעלים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b> שאלה בבעלים ע"י שליח כרבי יאשיה דאמר גבי נדרים שאין נדרי אשתו מופרין על ידי שליח דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו וה"נ כתיב בעליו דמשמע דוקא ולא שלוחו או משום דכתיב אישה אישה תרי זימני והכא נמי כתיב בעליו תרי זימני כמו שכתבו התוספות שם פרק השואל דף צ"ו ויד עבד כיד רבו כשהוא מדעתו. ובעל שנשאל עם נכסי אשתו לא הוי שאלה בבעלים דקנין פירות לאו כקנין הגוף ושואל מאשתו או שותפין הוי שאלה בבעלים וכל הני ספקי הוו מדאוריתא.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>בעל </b> במה ששאלה אשתו ואחר כך נשאת לו הוי כלוקח כשלא הודיע לו שהדבר ההוא שאול הוא ושכירות כשאלה לכל מה שנזכר למעלה דשכירות איתא נמי בבעלים כדילפינן לעיל בהלכות שכירות:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>השואל </b> פרה מחברו ושלחה לו ברשותו אפילו על ידי עבד עברי של משאיל ומתה בדרך חייב השואל שהרי נכנסה לרשותו אבל על ידי עבד כנעני של משאיל לא דידו כיד רבו ולא נכנסה עדיין לרשות שואל. וכן אם אמר לו הכישה במקל עד שתכנס לרשותי ומתה קודם פטור וכן בשעה שמחזירה הוי דינא הכי אם מחזירה בתוך ימי שאלתה כדתנן התם ואם אחר ימי שאלתה הוי כשומר שכר כדאמרינן פרק האומנין דף פ' ואפילו מתה בביתו משום דבשכלו ימי השאלה אינו שואל עליה ומסתברא דשומר שכר מיהא הוי עליה דהואיל ונהנה בשאלה מהני להיות שומר שכר עד שתגיע ליד הבעלים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>טענות </b> שבין השואל והמשאיל המוציא מחברו עליו הראיה וכשנשבע השוכר יכול לגלגל עליו דגלגול מן התורה כדכתיב ואמרה האשה אמן אמן וכשאינו יכול לישבע משלם כי הני גווני דמפרש הרב ז"ל והיינו משום דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם והיינו היכא דשייכא ומי שאינו יכול לישבע משלם וכמו שכתבו התוספות פרק כל הנשבעין דף מ"ז וכמו שיתבאר בהלכות טוען:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות רטו </b> לדון בדין שומר חנם כדכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וגו' וגנב וגו' שאם נגנב או אבד נשבע ונפטר כדכתיב וגנב מבית האיש וגו' ונקרב בעל הבית אל האלהים לישבע שנגנבה ומגלגל עליו שלא פשע ושלא שלח בה יד קודם וכדאמרינן בשבועות ובהגוזל דשלשה שבועות משביעין אותו שבועת גנבה היא עיקר שבועה ושבועה שלא פשע שאם פשע חייב כדכתיב על כל דבר פשע ואם שלח בה יד קמה ליה ברשותיה דנעשה גזלן עליה ומיחייב באונסיה ותרוייהו על ידי גלגול כדאמר'. דרך השומרים הכל לפי הפקדון שאם הניחו במקום שאינו ראוי לאותו הפקדון לפי מה שהוא ונגנב (פטור) [חייב] דהוי פשיעה וכתיב על כל דבר פשע ואפילו נאנס כיון שפשע בתחלה חייב כלישנא בתרא דרב יוסף גבי צריפ' דאורבני ואפילו אם הניח הפקדון עם שלו אם לא היה ראוי לשמירה חייב כדאמר' ואם לא ידע אנה הניח הפקדון חייב דכל דלא ידענא פשיעותא היא כדאמרינן התם. כל המפקיד על דעת בני ביתו הסמוכין על שולחנו הוא מפקיד כדאמר רבא פרק המפקיד:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> מי </b> שהפקידו אצלו מעות של פדיון שבויים או של עניים ופשע בהם פטור דכתיב כי יתן וגו' לשמור ודרשינן ולא לחלק דכיון דאמר ליה חלקם לא קרינא ביה לשמור ולאו דמפקיד הוא ומאן קתבע ועניים לא מצי תבעי דלכל חד מצי למימר לאו לדידך יהיבנא כשאינם עניי אותו מקום ואינו קצוץ להם כדאמר' סוף פרק החובל.
+
+Halakhah 2
+
+<b>המציל </b> עצמו בממון חברו כשהוא אמוד חייב כדאמר' פרק הגוזל משום דלשמ(ט)[ע]ו באו והוא נתן להם הפקדון.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>שנים </b> שהפקידו אצל אחד זה מאתים וזה מנה בכרך אחד או שני כלים אחד גדול ואחד קטן בכרך אחד וכל אחד אומר אני הוא בעל המאתים או בעל הגדול נותן מאה לכל אחד והשאר יהיה בידו עד שיודו זה לזה ואם לא היה בכרך א' חייב לשניהם שהיה לו לכתוב על כל אחד שם שלו והויא פשיעה וכן תבעוהו שנים זה אומר שלי הוא הפקדון וזה אומר שלי והוא אומר איני יודע משלם לשניהם דהויא פשיעה מה שאינו יודע.
+
+Halakhah 5
+
+<b>המפקיד </b> פירות אצל חברו וערבם הנפקד עם פירותיו יחשב חסרון הפקדון לפי פירותיו לא מדדן וערבן הוי פושע וחייב דכיון שאומר איני יודע כמה הוו אינו יכול לישבע ומשלם וכשהמפקיד גם כן אינו יודע אינו חייב מן התורה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> כל </b> שומר שרוצה לשלם ולא ישבע אין עליו שבועה כלל מן התורה ואם התנה השומר שלא ישמור אלא בדרך זו הכל כפי תנאו ואפילו הכחיש המפקיד נאמן מגו שיכול לומר נאנסו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>שומר </b> שהביא ראיה שלא פשע פטור משבועה דכתיב אין רואה שבועת ה' וגו' ואם הביא בעל הפקדון ראיה שפשע משלם כשיש עדים גם כן שהפקיד בידו דליכא מגו. הפקיד בעדים ואיכא נמי עדי ראה ליכא מגו ואם מת השומר מוציאין מן היתומים ואפילו בסימנין בדאיכא עדי ראה אם הוא אמוד ואינו רגיל אצל השומר וסימנין מובהקין דהוי אומדנא דדידיה הוו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b> השומר חייב שבועת שומרים אלא כשמודה בעצמו של פקדון וטוען טענה אחרת לפטור עצמו מן התשלומין אבל כשאין מודה בעצמו של פקדון אין כאן שבועת התורה אלא אם כן הוא מודה מקצת:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המפקיד </b> פירות אצל חברו וכן כל שאר דברים לא יגע בהן אפילו הן חסרין ומה שאמר שיטפל בהן אינו אלא תקנת חכמים משום השבת אבדה וכן מעות לבעל הבית אפילו מותרין לא יגע בהן. טלטל הפקדון לצרכו ונשבר חייב.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>קבל </b> מן האשה או מן העבד יחזיר להם או ליורשיהם ואינו חייב להחזיר הפקדון אלא במקומו ובישובו:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שומר </b> שטען שנגנב ורצה לשלם ונמצא הגנב משלם תשלומי כפל ותשלומי ד' וחמשה לשומר כדתנן ריש המפקיד וכדמפרש טעמא בגמרא דנעשה כמי שאומר לכשתגנב ותרצה לשלם היא קנויה לך מעכשיו והוי כאלו מכרה לו חוץ מגזותיה וולדותיה דהוי שבח הבא מגופה דלא עביד איניש דמקני לה ואם לא רצה לשלם אלא לישבע וליפטר משלם הגנב כפל וד' וחמשה לבעלים אף על פי שלא נגנבה מביתו ושואל דכל הנאה שלו אינו קונה הכפל בדיבור בלבד שאין זו שום טובה שהרי היה עליו להניח דעתו שהשאילה לו עד שישלם מעצמו ואז קנה הכפל וכן כל שבח הבא מאליו מקני להו כפל לשומרים כשרוצים לשלם או כשמשלם השואל וכן תבעוהו עליו בעלים ונשבע ואחר כך שילם לפנים משורת הדין קני ליה כפל ובהני בעיי הוי ספקא אי מקני להו כפל או לא. נגנב הפקדון באונס קודם שנשבע השומר עושה דין עם הגנב ואם החזירו לבית שומר הוי ספק אי כלתה שמירתו ופטור אפילו בפשיעה או לא:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d9504b4ba22ba683fada535abeffe916271d5506
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,211 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Borrowing_and_Deposit
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> מצות ריד </b> לדון בדין שואל כדכתיב כי ישאל איש מעם רעהו וגו'. השואל שאבד או נגנב או אפילו נאנס מה שהשאילו לו חייב לשלם הכל כדכתיב בהאי קרא או נשבר או מת שלם ישלם ואם נאנסה בשעת מלאכה או מחמת המלאכה פטור דלאו לאוקומה בכילתא שאילתא כדאמרי' בגמרא. טען שמתה מחמת מלאכה אם היה במקום שבני אדם מצוין יביא ראיה כאיסי דסוף פרק האומנין אין רואה שבועת ה' הא יש רואה יביא עדים שלא שינה ומתה מחמת המלאכה כדאמר'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>שמין </b> לשואל כשנשבר כלי ששאל כמו לנזקין וכן אם מתה הבהמה פחת נבלה לניזק כדאמר' פ"ק דב"ק תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבלה וכדילפינן התם מוהמת יהיה לו לניזק וקראי אחריני דמייתי התם וצריכי כולהו כדאיתא התם דף י'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ושואל </b> חייב במזונותיה משעת משיכתה עד סוף ימי שאלתה [דאפילו שוכר חייב במזונו' כל שכן שואל דכל הנאה שלו, דמשום דשוכר חייב במזונו' משעת שכירות הוא דלוקה כשהוא חוסם אותה ולא אמרינן אין אדם לוקה ומשלם דקודם שבא לידי מלקות בא לידי תשלומין] וכחש בשרה מחמת מלאכה פטור דלאו לאוקומא בכילתא שאילתא כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 5
+
+<b>שאל </b> כלי מחברו לזמן קצוב אפילו מת היורשים משתמשים בו עד סוף הזמן דכמו דנותן הוי כמוכר הכי נמי שואל הוי כשוכר דמשעת משיכה אין המשכיר יכול לחזור בו ואין היורשים חייבים באונסיה כדאמר רבא ריש פרק הגוזל ומאכיל משום דלא קבילו עלייהו נטירותא ואם חשב שהיא של אביהם וטבחוה ואכלוה משלמים דמי בשר בזול שני שלישי הדמים משום דאי הוו ידעי דבעו שלומי לא הוו אכלי לה ואם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם מנכסיו משום דאשתעבוד נכסי מחיים דחיוב אונסיה מוטל על השואל משעת שאלה דלא כרב פפא כדאיתא התם.
+
+Halakhah 6
+
+<b>השואל </b> מחברו כלי או בהמה לילך למקום פלוני או לעשות מלאכה פלונית אין מוציאו מתחת ידו עד שיעשה מה שאמר דהוי כהשאילו לזמן קצוב כדאמר' לעיל. שאל סתם זמנו לפי מה שהוא כדמפרש הרב ז"ל מן התוס':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> השואל </b> בבעלים אפילו נגנב בפשיעה פטור כדכת' אם בעליו עמו וגו' ל"ש בשכירו' ל"ש שאלה כל דהוא בשאמר לו השקיני מים ושאל ממנו בהמתו הוי שאלה בבעלים. וכן השאילה ויצא עם השואל או השוכר לטעון עמו במשאוי וכן מלמד תינוקות והנוטע לבני המדינה והמקיז להם דם והסופר שלהן אם השאיל להן בשעה שעוסקים במלאכתו הוי שמירה בבעלים. וכן כל מי שהוא שאול לאיזה דבר לאחד או לרבים והשאיל להן הוי שאלה בבעלים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b> שאלה בבעלים ע"י שליח כרבי יאשיה דאמר גבי נדרים שאין נדרי אשתו מופרין על ידי שליח דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו וה"נ כתיב בעליו דמשמע דוקא ולא שלוחו או משום דכתיב אישה אישה תרי זימני והכא נמי כתיב בעליו תרי זימני כמו שכתבו התוספות שם פרק השואל דף צ"ו ויד עבד כיד רבו כשהוא מדעתו. ובעל שנשאל עם נכסי אשתו לא הוי שאלה בבעלים דקנין פירות לאו כקנין הגוף ושואל מאשתו או שותפין הוי שאלה בבעלים וכל הני ספקי הוו מדאוריתא.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>בעל </b> במה ששאלה אשתו ואחר כך נשאת לו הוי כלוקח כשלא הודיע לו שהדבר ההוא שאול הוא ושכירות כשאלה לכל מה שנזכר למעלה דשכירות איתא נמי בבעלים כדילפינן לעיל בהלכות שכירות:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>השואל </b> פרה מחברו ושלחה לו ברשותו אפילו על ידי עבד עברי של משאיל ומתה בדרך חייב השואל שהרי נכנסה לרשותו אבל על ידי עבד כנעני של משאיל לא דידו כיד רבו ולא נכנסה עדיין לרשות שואל. וכן אם אמר לו הכישה במקל עד שתכנס לרשותי ומתה קודם פטור וכן בשעה שמחזירה הוי דינא הכי אם מחזירה בתוך ימי שאלתה כדתנן התם ואם אחר ימי שאלתה הוי כשומר שכר כדאמרינן פרק האומנין דף פ' ואפילו מתה בביתו משום דבשכלו ימי השאלה אינו שואל עליה ומסתברא דשומר שכר מיהא הוי עליה דהואיל ונהנה בשאלה מהני להיות שומר שכר עד שתגיע ליד הבעלים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>טענות </b> שבין השואל והמשאיל המוציא מחברו עליו הראיה וכשנשבע השוכר יכול לגלגל עליו דגלגול מן התורה כדכתיב ואמרה האשה אמן אמן וכשאינו יכול לישבע משלם כי הני גווני דמפרש הרב ז"ל והיינו משום דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם והיינו היכא דשייכא ומי שאינו יכול לישבע משלם וכמו שכתבו התוספות פרק כל הנשבעין דף מ"ז וכמו שיתבאר בהלכות טוען:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות רטו </b> לדון בדין שומר חנם כדכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים וגו' וגנב וגו' שאם נגנב או אבד נשבע ונפטר כדכתיב וגנב מבית האיש וגו' ונקרב בעל הבית אל האלהים לישבע שנגנבה ומגלגל עליו שלא פשע ושלא שלח בה יד קודם וכדאמרינן בשבועות ובהגוזל דשלשה שבועות משביעין אותו שבועת גנבה היא עיקר שבועה ושבועה שלא פשע שאם פשע חייב כדכתיב על כל דבר פשע ואם שלח בה יד קמה ליה ברשותיה דנעשה גזלן עליה ומיחייב באונסיה ותרוייהו על ידי גלגול כדאמר'. דרך השומרים הכל לפי הפקדון שאם הניחו במקום שאינו ראוי לאותו הפקדון לפי מה שהוא ונגנב (פטור) [חייב] דהוי פשיעה וכתיב על כל דבר פשע ואפילו נאנס כיון שפשע בתחלה חייב כלישנא בתרא דרב יוסף גבי צריפ' דאורבני ואפילו אם הניח הפקדון עם שלו אם לא היה ראוי לשמירה חייב כדאמר' ואם לא ידע אנה הניח הפקדון חייב דכל דלא ידענא פשיעותא היא כדאמרינן התם. כל המפקיד על דעת בני ביתו הסמוכין על שולחנו הוא מפקיד כדאמר רבא פרק המפקיד:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> מי </b> שהפקידו אצלו מעות של פדיון שבויים או של עניים ופשע בהם פטור דכתיב כי יתן וגו' לשמור ודרשינן ולא לחלק דכיון דאמר ליה חלקם לא קרינא ביה לשמור ולאו דמפקיד הוא ומאן קתבע ועניים לא מצי תבעי דלכל חד מצי למימר לאו לדידך יהיבנא כשאינם עניי אותו מקום ואינו קצוץ להם כדאמר' סוף פרק החובל.
+
+Halakhah 2
+
+<b>המציל </b> עצמו בממון חברו כשהוא אמוד חייב כדאמר' פרק הגוזל משום דלשמ(ט)[ע]ו באו והוא נתן להם הפקדון.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>שנים </b> שהפקידו אצל אחד זה מאתים וזה מנה בכרך אחד או שני כלים אחד גדול ואחד קטן בכרך אחד וכל אחד אומר אני הוא בעל המאתים או בעל הגדול נותן מאה לכל אחד והשאר יהיה בידו עד שיודו זה לזה ואם לא היה בכרך א' חייב לשניהם שהיה לו לכתוב על כל אחד שם שלו והויא פשיעה וכן תבעוהו שנים זה אומר שלי הוא הפקדון וזה אומר שלי והוא אומר איני יודע משלם לשניהם דהויא פשיעה מה שאינו יודע.
+
+Halakhah 5
+
+<b>המפקיד </b> פירות אצל חברו וערבם הנפקד עם פירותיו יחשב חסרון הפקדון לפי פירותיו לא מדדן וערבן הוי פושע וחייב דכיון שאומר איני יודע כמה הוו אינו יכול לישבע ומשלם וכשהמפקיד גם כן אינו יודע אינו חייב מן התורה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> כל </b> שומר שרוצה לשלם ולא ישבע אין עליו שבועה כלל מן התורה ואם התנה השומר שלא ישמור אלא בדרך זו הכל כפי תנאו ואפילו הכחיש המפקיד נאמן מגו שיכול לומר נאנסו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>שומר </b> שהביא ראיה שלא פשע פטור משבועה דכתיב אין רואה שבועת ה' וגו' ואם הביא בעל הפקדון ראיה שפשע משלם כשיש עדים גם כן שהפקיד בידו דליכא מגו. הפקיד בעדים ואיכא נמי עדי ראה ליכא מגו ואם מת השומר מוציאין מן היתומים ואפילו בסימנין בדאיכא עדי ראה אם הוא אמוד ואינו רגיל אצל השומר וסימנין מובהקין דהוי אומדנא דדידיה הוו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b> השומר חייב שבועת שומרים אלא כשמודה בעצמו של פקדון וטוען טענה אחרת לפטור עצמו מן התשלומין אבל כשאין מודה בעצמו של פקדון אין כאן שבועת התורה אלא אם כן הוא מודה מקצת:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המפקיד </b> פירות אצל חברו וכן כל שאר דברים לא יגע בהן אפילו הן חסרין ומה שאמר שיטפל בהן אינו אלא תקנת חכמים משום השבת אבדה וכן מעות לבעל הבית אפילו מותרין לא יגע בהן. טלטל הפקדון לצרכו ונשבר חייב.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>קבל </b> מן האשה או מן העבד יחזיר להם או ליורשיהם ואינו חייב להחזיר הפקדון אלא במקומו ובישובו:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שומר </b> שטען שנגנב ורצה לשלם ונמצא הגנב משלם תשלומי כפל ותשלומי ד' וחמשה לשומר כדתנן ריש המפקיד וכדמפרש טעמא בגמרא דנעשה כמי שאומר לכשתגנב ותרצה לשלם היא קנויה לך מעכשיו והוי כאלו מכרה לו חוץ מגזותיה וולדותיה דהוי שבח הבא מגופה דלא עביד איניש דמקני לה ואם לא רצה לשלם אלא לישבע וליפטר משלם הגנב כפל וד' וחמשה לבעלים אף על פי שלא נגנבה מביתו ושואל דכל הנאה שלו אינו קונה הכפל בדיבור בלבד שאין זו שום טובה שהרי היה עליו להניח דעתו שהשאילה לו עד שישלם מעצמו ואז קנה הכפל וכן כל שבח הבא מאליו מקני להו כפל לשומרים כשרוצים לשלם או כשמשלם השואל וכן תבעוהו עליו בעלים ונשבע ואחר כך שילם לפנים משורת הדין קני ליה כפל ובהני בעיי הוי ספקא אי מקני להו כפל או לא. נגנב הפקדון באונס קודם שנשבע השומר עושה דין עם הגנב ואם החזירו לבית שומר הוי ספק אי כלתה שמירתו ופטור אפילו בפשיעה או לא:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e02d7e52e9af624d11032287e070a24bfb7bab45
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,764 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Creditor and Debtor
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות ריו </b> להלוות לעניי ישראל דכתיב אם כסף תלוה את עמי את העני עמך אם זה חובה או אינו אלא רשות ת"ל העבט תעביטנו חובה ולא רשות וגדול המלוה יותר מן הנותן כדאמ' והקפידה תורה על הנמנע מזה דכתי' [ורעה] עינך באחיך וגו':
+
+Halakhah 2
+
+<b>אזהרת שיא </b> שלא לנגוש העני כשיודע שאין לו דכתיב לא תהיה לו כנושה:<br><b> מצות ריז </b> ליגוש את הנכרי דכתיב לנכרי תגוש מפי השמועה למדו שזו מצות עשה כדאמ' בספרי ופירשו שר"ל לנכרי אתה רשאי לנגוש ולא לאחיך ולאו הבא מכלל עשה עשה. אסור לאדם להראות לבעל חובו כשיודע שאין לו דכתיב לא תהיה לו כנושה לא תראה בעיניו כנושה בו שיראה ויבוש.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואף </b> ע"פ שהלוה דחוק אין מרחמין בדין ומגבי' לו חובו מטלטלים שימצאו לו ואחר כך מן הקרקע דמטלטלי עדיפי טפי וקרא נמי הכי משמע דכתיב בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה וכתיב לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו דסתמא דאית ליה בית משמע ומטלטלי שברשותו אינו נאמן לומר שאינו שלו אלא בראיה דבחזקתיה נינהו. ובגדי אשתו ובניו הרי הקנם להם אבל של שבת לא דחזקה דלא הקנם על דעת שלא יוכל למוכרם. ומגבין לב"ח אפילו מה שהוא משועבד לב"ח אחר ולכשיבוא הב"ח יעמוד בדין וכן אפילו היה חייב לגוים ויאסרו אותו משום דהשתא דחייב לפרוע אית ליה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מסדרין </b> לב"ח כדאמ' פרק המקבל דף קי"ד דגמר מיכה מיכה מערכין דכתיב ואם מך הוא מערכך וכתיב וכי ימוך אחיך וגו' מה התם מסדרין כדכתיב ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך דהכי משמע הוא יהיה קיים מערכך כשאין ידו משגת דכתיב והעמידו לפני הכהן והעריך אותו. משייר לו כדי חייו ואין נותנין לו כלום (אלו) לאשתו ובניו דכתיב מערכך ולא לאשתו ובניו כדדרשינן בערכין פרק שום ואפילו תפסה האשה למזונות מוציאין מידה לב"ח דשעבודיה דאוריתא כדעולא ומזונות אשה ובניה מדרבנן ולדעת הרב ז"ל דמזונות אשה נמי מדאוריתא כמו שכתב פי"ב מהלכות אישות נראה דטעמא דמוציאין מידה משום דהוא חייב מהשתא לפרוע לב"ח מה שחייב לו ומזונות האשה אינו חייב לה לעתיד אלא מידי יום ביום ולכך אינה יכולה לתפוס מנכסי בעלה כדי שתזון לזמן אי נמי כיון דמעשה ידיה לו נראה דב"ח קודם לה ולא חשיב חוב דידה גבי ב"ח אי נמי משום דכתיב מערכך החייהו מערכך ומשמע דוקא הוא ולא לאשתו כדאמ' לענין כסות דהוי נמי מדאוריתא ואפ"ה הוי גזרת הכתוב שלא יתנו לה כסות והכי נמי במזונות וכדאמ'. היה אומן נותנין לו כלי אומנות דהוי בכלל החייהו מערכך וכו':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דין </b> תורה דמסדרין לב"ח כדאמ' ואם לא נמצא ללוה כלום אין אוסרין אותו ואין אומר לו הבא ראיה שאתה עני וכדתניא לא תהיה לו כנושה ואינו נכנס לביתו לא הוא ולא שליח ב"ד שהתורה הקפידה על זה כדכתיב בחוץ תעמוד ומשום תקנה ראו הגאונים להשביע למי שלא הוחזק בעוני וכשרות וכדאמ' עד דרוש אחיך דרשהו אם הוא רמאי וכו'. ואם נראה ללוה ממון אח"כ ואמר של אחרים הוא אין שומעים לו עד שיביא ראיה דכל מה שהוא ברשותו הוי בחזקתו. ואם יש אחר שחייב ללוה מוציאין ממנו ונותנין למלוה כר' נתן פרק קמא דקידושין ודוכתי טובא דכתיב ונתן לאשר אשם לו וכל מה שיודה הלוה שאפשר שיש בו קנוניא אינו נאמן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ואסור </b> להלוות בלא עדים משום ולפני עור לא תתן מכשול שעולה על רוחו של זה לכפור וגורם קללה לעצמו כשתובעו וזה כופר הכל מקללין אותו כך פי' רש"י ז"ל:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת שיב </b> שלא לחבול אלמנה בין עניה בין עשירה בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה אפילו על פי ב"ד כדכתיב ולא תחבול בגד אלמנה וכדתנן סוף פרק המקבל וכר' יהודה דבריתא לגבי ר' שמעון דדריש טעמא דקרא משום שאתה חייב להחזיר לה ערב ובקר ואתה משיאה שם רע בשכנותיה ולכך דוקא עניה אבל עשירה לא ולר' יהודה דלא דריש טעמא דקרא סתמא קאמר לא תחבול בגד אלמנה בין עניה בין עשירה ובכל גווני כדאמרינן ואם חבל מחזירין ממנו בע"כ כדכתיב אם חבול תחבול וגו' תשיבנו לו ודרשינן אין לי אלא ברשות משכנו שלא ברשות מנין ת"ל תחבול מ"מ אבד או נשרף לוקה כיון שאינו יכול לקיים החזרה:
+
+Halakhah 2
+
+<b>אזהרת שיג </b> שלא יחבול כלים שעושים בהם אוכל נפש כדכתיב לא יחבול רחים ורכב כי נפש הוא חובל ואם חבל מחזיר וכשאינו יכול לוקה כדאמרינן. וכיון דכתיב רחים ורכב חייב על הרחים בפני עצמן וכשם שאלו הם מיוחדים שהם שני כלים ומשמשין מלאכה אחת וחייב על כל אחד כן זוג של מספרים וצמד של פרות לוקה שתים וכדתניא סוף פרק המקבל וכי נפש הוא חובל לאו לאוסופי לאו ארחים אתא אלא לשאר דברים לרבות שאר כלים של אוכל נפש כדאמרי' התם לרבי יהודה:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אזהרת שיד </b> שלא ימשכן לב"ח בזרוע כדכתיב לא תבוא אל ביתו לעבוט ואפילו שליח ב"ד עומד בחוץ והלוה מוציא לו המשכון כדכתיב בחוץ תעמוד וגו' כדתניא התם פרק המקבל ממשמע שנאמר בחוץ תעמוד איני יודע שהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אלא מי יוציאנו (אלא ב"ה) אלא מה ת"ל והאיש לרבות שליח ב"ד שהוא כמלוה וה"ק בחוץ תעמוד אתה והאיש שהוא שליח ב"ד ואשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט. וכן ב"ח אין לו ליקח המשכון מיד הלוה אלא מדעתו כדדרשינן בסיפרי יכול לא ימשכננו מבפנים אבל ימשכננו מבחוץ ת"ל לעבוט עבוטו בחוץ תעמוד דמשמע דבחוץ נמי לא יעביטנו ושליח ב"ד ממשכנו מבחוץ כדקאמר שמואל שליח ב"ד מנתח נתוחי דלא מרבי' ליה מדכתיב והאיש אלא שלא למשכנו מבפנים. עבר ב"ח ומשכנו מחזיר לו כדתניא גבי עני השב תשיב לו וגו' ואם אינו יכול לקיים לוקה כדאמרינן לעיל:
+
+Halakhah 5
+
+<b>מצות ריח </b> להחזיר המשכון לבעליו בעת שהוא צריך לו לא שנא משכנו בב"ד או מדעת הלוה כדכתיב השב תשיב לו את העבוט וגו' וכדאמרינן התם מחזיר לו הכר בלילה ואת המחרישה ביום כדי לעשות מלאכתו:<br><b> אזהרת שטו </b> שלא יעכב המשכון מבעליו העני בעת שהוא צריך לו כדכתיב השב תשיב לו ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו לא תשכב ועבוטו אצלך זה כסות לילה ובכלים שהוא עושה בהן מלאכתן או לובשן ביום כתיב עד בוא השמש תשיבנו לו ויועיל המשכון לשלא ישמט החוב בשביעית ושיגבה ממנו כשימות הלוה. הממשכן את העני דבר שהוא צריך לו שלא בשעת הלואתו ולא החזירו בזמנו עובר משום לא תבוא אל ביתו והשב תשיב לו ולא תשכב בעבוטו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>שליח </b> ב"ד שבא למשכן מניח מטה ומצע לעשיר ומטה ומפץ לעני ויחזיר לו כלי היום ביום ושבלילה בלילה כדילפינן לעיל ושאר הכלים מוכרן בב"ד אחר שלשים יום מת הלוה אינו מחזיר לבניו כדתנן התם פרק המקבל שאין כאן מצות השבת העבוט דהשב תשיבם לו כתיב ולא ליורשים. ערב מותר למשכנו בזרוע וליכנס בביתו ליתן המשכון דכתיב לא תבא אל ביתו לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לביתו של ערב. וכן דמי שכירות נכנס לביתו ונוטל משכון כדתניא התם דף קי"ו לצד שני כמו דבר אחר לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר כתף וחמר וכו' יכול אפילו זקפן עליו במלוה ת"ל משאת מאומה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מותר </b> להשכיר משכונו של עני אם היה שכרו יותר על פחתו מפני שהוא כמשיב אבדה כדתנן פרק האומנין ד"פ אבא שאול אומר וכו':
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת שיו </b> שלא יתן המלוה מעותיו ברבית כדכתיב את כספך לא תתן לו בנשך ונשך ותרבית אחת הוא כדכתיב בנשך ובמרבית לא תתן אכלך כדאמר רבא ריש פרק אי זהו נשך אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית וכו' ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בב' לאוין:<br><b> אזהרת שיז </b> שלא ללות ברבית דכתיב לא תשיך לאחיך כלומר לא תנשך לאחיך מדלא כתיב לא תשוך לאחיך דהוה משמע אמלוה:<br><b> אזהרת שיח </b> שלא להתעסק בין מלוה ולוה ברבית דכתיב לא תשימון עליו נשך זה אזהרה לעדים גם כן ולערב ולסופר וכדאמרינן סוף פרק אי זהו נשך נמצא המלוה עובר על כולן כדאמר אביי התם משום לא תהיה לו כנושה דבשעת הלואה נותן בנשך ובשעת פרעון הוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו והוא נותן לו בנשך בשעת פיסוק התנאי וכתיב לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך אל תקח מאתו נשך ותרבית ומשום לא תשימון עליו נשך ומשום ולפני עור לא תתן מכשול לפני הלוה להעבירו על לא תשיך והם ששה ולוה עובר גם כן על לפני עור שמעביר את המלוה ועדים אינם עוברים אלא משום לא תשימון וכל מי שהיה סרסור או מסייע ביניהם עובר משום לפני עור. ואין לוקין על לאו זה של רבית מפני שניתן להשבון דרבית קצוצה יוצאה בדיינים כרבי אלעזר התם ריש פרקא וטעמא כדמפרש התם דאמר קרא וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דניחי דרישיה דהאי קרא ברבית קאי אל תקח מאתו וכו'. ומכין אותו עד שתצא נפשו שיקיים מצות וחי אחיך וכו' כמו בשאר מצות סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל וכו' מכין אותו וכו' אבל אין יורדין לנכסיו שאינם משועבדים לכך ולהכי לא מיחייבי בנים לאהדורי אפילו בהניח אביהם אחריות נכסים וכתיב נמי אל תקח מאתו נשך וכו' לדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר רחמנא כדאמרינן וקרי' בהו יכין רשע וצדיק ילבש ואם היה דבר מסוים כמו פרה וטלית ועשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת חייבין בניו משום כבוד אביהם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> הכותב שטר רבית ומלוה ולוה ברבית בינם לבין עצמם הרי הם ככופרים בה' וביציאת מצרים כדכתיב אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ת"ח </b> שהלוו זה את זה ואחר כך נתן לו יתר מותר שלא נתן לו אלא מתנה כיון שיודעים חומר האיסור אבל כשאינו ת"ח אם מצא יותר ממה שהלוה לו יחזיר והיינו מדרבנן כיון שלא קצב מתחלה אבל הלוה שמצא יותר ממה שהלוו לו אם אינו בכדי שהדעת טועה אין חייב להחזיר. והמלוה על המטבע אפילו הוסיפו יותר על חמישיתו לא אסיר אלא מדרבנן כיון דלא קצב מתחלה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>אין </b> מחילה מועילה בנתינת הרבית אבל אחר שנתנו כבר אם מחל לו אפילו לפי הוראת הגאונים נראה דלא אסיר מדאוריתא:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> הגוי </b> וגר תושב לוין ומלוין להם ברבית דכתיב לא תשיך לאחיך לאחיך אסור ולגר תושב מותר:<br><b> מצות ריט </b> להשיך לגוי דכתיב לנכרי תשיך מפי השמועה למדו שזו מצות עשה וכדתניא בסיפרי וחכמים הם שאסרו שמא ילמוד ממעשיו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> רבית על מעות של גוי אפילו על ידי ישראל נראה דלא הוי אלא אבק רבית וכן הערב לישראל על מעות שלוה מגוי ברבית.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מצוה </b> להקדים הלואת ישראל בחנם להלואת גוי ברבית דכתיב אם כסף תלוה את עמי עמי וגוי שבאין ללוות עמי קודם ואי בחנם פשיטא אלא לא נצרכה דאפילו לגוי ברבית ולישראל בחנם כדא' התם דף ע"א.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הא </b> דדרשינן נשך כל דבר אפילו דבור אסור נראה דהוי אסמכתא דאפילו מעות אי לא קצב לא הוי רבית מן התורה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המלוה </b> חברו מעות או פירות בתוספת כל שהו או ע"מ שידור בחצרו חנם או בפחות בדבר קצוב הוי רבית של תורה דכתיב לא תתן לו בנשך שהוא קוצץ בשעת הלואה וכן כל שלא קנה משום אסמכתא ואכל פירות הוי רבית של תורה שהרי ירד מתחלה לאכול הפירות על מה שהלוה לו כיון שלא היה קנין. וכל דיני רבית עד ס"פ עשירי הוו מדרבנן:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק ו -</small><br>[
+<b> וכל </b> דיני רבית עד ס"פ עשירי הוו מדרבנן:]
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק ו -</small><br>[
+<b> וכל </b> דיני רבית עד ס"פ עשירי הוו מדרבנן:]
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק ו -</small><br>[
+<b> וכל </b> דיני רבית עד ס"פ עשירי הוו מדרבנן:]
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק ו -</small><br>[
+<b> וכל </b> דיני רבית עד ס"פ עשירי הוו מדרבנן:]
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מלוה </b> ע"פ אפילו בעדים אי אמר פרעתי ביני לבינך נאמן אלא אם כן התנה אל תפרעני אלא בעדים וטעמא דהני עדים דהלוהו בפניהם לא מכחשי ליה כשאומר פרעתי וכיון שהוא מוציא מחברו עליו הראיה כדילפינן בדוכתיה ואי לא לוה מהימן ואפילו בלא שבועה אלא דרבנן תקנו שבועת היסת אבל מלוה בשטר אם טען פרעתי צריך להביא הלוה ראיה כיון דשטרא בידא דמלוה חתום בעדים דמדאוריתא לא צריך קיום דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד דהא דאמרינן מפיהם ולא מפי כתבם היינו היכא דשטרא תותיה ידי סהדיה אבל שטרא דנפיק תותיה ידיה דבעלי דין לא אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם דמעידנא דיהיב שטרא חתום ביד מלוה לא יכלי למהדר בהו דכמי שנחקרה עדותן בב"ד כדאמרינן מפיהם קרינא בהו ומקרא מלא כתיב שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים למימרא דכה"ג עדות מעליתא היא ופיהם היא ולא מפי כתבם וכמו שכתב הרי"ף ז"ל פ"ד אחין ושטר שנמסר בפני עדים הוי כחתום בעדים לר' אלעזר פרק המגרש להני דפסקי כוותיה אפילו בשטרות דעדי מסירה כרתי דהא בגיטין דכתיב וכתב לה אמרינן דעדי מסירה כרתי וכתב ידו הוי כמלוה על פה אלא שאם אמר להד"ם אינו נאמן כיון שכתב ידו ניכר ובין זו ובין זו מדאוריתא גבי ממשעבדי דהלכה כעולא סוף פרק גט פשוט דשעבודא דאוריתא כדכתיב יוציא אליך את העבוט החוצה שמע מינה דנכסיו משועבדים למי שהלוה לו והוא הדין ממקרקעי ולהכי דבר תורה אחד מלוה על פה או בשטר גבי ממשעבדי אלא דחכמים חשו לפסידה דלקוחות במלוה על פה דליכא קלא אלא במלוה בשטר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ומלוה </b> על פה אינה נגבית מן היורשין אלא בא' מג' דברים במודה או תוך זמן או מת בנידויו והבא ליפרע מן היורש בין קטן וכו' לא יפרע מן המטלטלין וכו' שהמטלטלים אינם תחת שעבוד ב"ח מן התורה וקשיא לי טובא האי לישנא דמשמע דמטלטלי לא משתעבדי לב"ח מן התורה ואפי' בשטר ומלוה גופיה מדלא כתב מטלטלין של יתומים אינם תחת שיעבוד וכו' ולעיל כתב שכל נכסי הלוה תחת שעבוד המלוה מן התורה ומשמע כל נכסי אפילו מטלטלים משום דהא דשיעבודא דאוריתא ילפינן לה מוהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך דהיינו במטלטלי אלא דאמרינן דהוא הדין למקרקעי וכדעולא סוף פרק גט פשוט כדאמרינן לעיל ונראה שהרב ז"ל סובר דהלכתא כעולא משום דרב פפא דהוא בתרא פסק הכי פרק קמא דקידושין דמלוה על פה גובה מן היורשין דשעבודה דאוריתא ואינה גובה מן הלקוחות וכו' וכמו שכתב הרי"ף ז"ל ס"פ גט פשוט וסבירא להו דהאי דשעבודה הוי מדאוריתא בין במלוה בשטר בין על פה ונגבית מן היורשין בתלתא גווני היינו בקרקעות דאית בהו אחריות ואף על גב דקרא דוהאיש אשר אתה נושה בו דמיניה ילפינן דשעבודה דאוריתא מיירי במטלטלי ואמרינן וה"ה למקרקעי כדפי' רשב"ם ז"ל אפ"ה לא חייל שעבוד אלא אקרקעות דאית בהו אחריות כדאמרינן וקרא דאיירי במטלטלי היינו דחייב לוה גופיה לשלם למלוה דהא כתיבי תשלומין בתורה מיטב שדהו וכו' שנים ישלם וכו' ונתן בפלילים בכולהו אבות נזיקין ובד' שומרים נמי תשלומין כתיבי בהו אבל שעבוד לא חייל אלא אמקרקעי כדאמ' בפשטיה דירושלמי פרק הניזקין מיטב שדהו פרט למטלטלין מיטב כרמו פרט לראוי כבמוחזק כדאייתי ליה הרא"ש ז"ל ס"פ יש בכור אי נמי אפשר דכיון דילפינן שעבודה מדאוריתא מוהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך וכו' דחייל שעבודה נמי אמטלטלי דלוה גופיה ואי נפלי מטלטלי קמי יתמי פקע שעבודא מיניהו וכדאמ' בכולי תלמודא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וממתני' דפרק הכותב שמעי לה כדכתב הר"ן ז"ל ומשמע דדוקא מטלטלי דיתמי הוא דלא משתעבדי הא דלוה גופיה משתעבדי מדאוריתא והיינו משום דכיון דלוה גופיה חייב לפרוע מן התורה משתעבדי כל נכסוהי קרקעות ומטלטלים עד שיפרע ומטלטלים דאיתנהו ברשותיה חייב להוציאם וכדכתיב יוציא אליך העבוט וגו' וכשמת לוה כיון דיורשים לא מתחייבי לפרוע פקע שעבודה דמטלטלי מיניהו כיון שהן תוך רשותן אבל קרקעות דאיתנהו בעיניהו לא פקע שעבודה מיניהו וגובה מהן מלוה ואפילו מן היורשים כדאמרינן והיינו מה שכתב הרב ז"ל שכל נכסי הלוה תחת שעבוד המלוה מן התורה דמשמע בין קרקעות בין מטלטלין והכא שהמטלטלים אינם תחת שעבוד ב"ח מן התורה ור"ל מטלטלי דיתמי וכדאמ'.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מצוה </b> על היתומים לפרוע חוב אביהם מן המטלטלים שהניח להם ואם לא רצה אין כופין אותו וכתב הר"ן פרק מי שהיה נשוי מה שכתב רש"י ז"ל גבי קטינא דארעא דמצוה על היתומים וכו' משום כבוד אביהם אלא שאין לב"ד לכופן על כך דלאו מצות עשה מפורשת היא כסוכה וכלולב אלא מצוה דרבנן היא וכו' אבל גבי יתומים דמצוה דרבנן בעלמא הוא דאיכא אין כופין אותן עד כאן ואחרים כתבו דהא דאין כופין משום כיבוד אב היינו דכל מצוה שמתן שכרה בצדה ככיבוד אב אין כופין עליה דנראה דמצוה זו על היתומים הויא מדאוריתא. ואם תפס בעל חוב המטלטלים מחיים גובה מהן אי משום דמשעבדי ליה בחייו אי משום חיובו לפרוע וכדאמרינן לעיל ותפיסת שטרות לא הויא תפיסה מן התורה אפילו מחיים כיון דאין גופן ממון.
+
+Halakhah 9
+
+<b>קרקע </b> שגבו יתומים מחוב אביהם בעל חוב של אביהן גובה אותו מהן דהא הוה כשל אביו כיון שהיה משועבד לו ומשום הכי נמי טורף הקרקע שהגבה ליתומים כמו שכתב הרב ז"ל:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נראה </b> דמדאוריתא גובה מלוה שטר חובו אפילו מיתומים קטנים אחר שמעמידין ב"ד אפוטרופוס דהא אפילו היה חי לוה לא הוה מהימן לומר פרוע אלא בראיה ברורה ורבנן הוא דתקינו הכי ואוקמו נכסי בידה דיתומים משום דשמא יש להן ראיה והם אינם יודעים עד שיגדלו:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מלוה </b> שבא להפרע בשטר שבידו שלא בפני לוה אין נזקקין לו ב"ד מדאוריתא כיון דלוה חי וליתא קמן דחיישינן לשובר עד שיבוא בעל דינו אבל גבי יתומים כיון דנכסי הוו דידהו נזקקין מדאוריתא בהעמדת אפוטרופוס וכדאמרינן לעיל. מלוה על המשכון ומתו שניהם היורש הוי מוחזק מדאוריתא והמוציא מחברו עליו הראיה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מלוה </b> חברו על המשכון הוי שומר שכר מדאוריתא משום פרוטה דרב יוסף וכדכתב פרק י' מהלכות שכירות. ותביעות המלוה ולוה על המשכון אם יש ביניהם הודאה במקצת חייב שבועה מן התורה וכן שבועה שאינה ברשותו הויא מדאוריתא.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הקובע </b> זמן לחברו בין בשטר בין על פה אינו רשאי לתובעו קודם דהויא תנאי שבממון וסתם הלואה שלשים יום ואינו רשאי לתובעו קודם ואפילו על פה וכדאמר' פרק קמא דמכות מדכתיב קרבה שנת השבע שנת השמטה ממשמע שנאמר שנת השבע איני יודע שהיא שנת השמטה אלא לומר לך יש לך שמטה אחרת שהיא כזו שקרויה שנה והיא המלוה סתם שאינו רשאי לתובעו בפחות משלשים יום משום דשלשים יום בשנה חשוב שנה כדאמ' בעלמא ואם התנה הכל לפי תנאו ואם יש עד אחד בהכחשת הזמן חייב שבועה מן התורה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>תבע </b> ללוה לפורעו במדבר חייב והרשות ביד המלוה לקבל כיון שהלוהו בישוב:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> מן </b> התורה אינו צריך שבועה בכל אלו הטענות ואפילו בשטר שאינו מקויים דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>לוה </b> אמר פרעתי מחצה והעדים אומרים פרע הכל אף על גב דהוי מודה מקצת נראה דמדאוריתא לא מיחייב שבועה מדין מודה מקצת כיון דהעדים אומרים פרע כולו ואפשר שהם זכורים יותר ממנו ואם כן הוי כמשיב אבדה מדאוריתא וכדמשמע התם פרק יש נוחלין.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>לוה </b> שטען על שטר אפילו הוא מקוים שהוא מזויף והודה המלוה אלא שאמר ששטר כשר היה לו ואבד אי מגו מהני מדאורית' נראה דהוה גובה כבשטר מעליא ואי מדאורי' ילפינן לה [מדחייב רחמנא שבועה לשומרים בגנבה ואבדה או שבורה ומתה מגו דהוי מצי למימר לא היו דברים מעולם ואם נתנה לו בעדים הוי מצי למימר החזרתי].
+
+Halakhah 7
+
+<b>שטר </b> שלוה בו ופרעו וחזר ולוה בו לא הויא אלא מלוה על פה שכבר נמחל שעבודו.
+
+Halakhah 8
+
+<b>לוה </b> שאמר פרעתיך כל שלא הביא ראיה שבתורת פירעון נתן לו נאמן המלוה לומר שפרעון חוב אחר הוא כיון ששטרו בידו.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>עד </b> אחד בשטר לדעת הרב ז"ל צריך שבועה מדאוריתא כדא' אבל קם הוא לשבועה וכן לדעתו הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע כשאומר פרעתי ומשלם כנסכא דר' אבא וילפינן לה מדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם היכא דשייכא ומי שאינו יכול לישבע משלם.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> שאין שטר ביד המלוה אפילו תוך זמנו יכול לומר פרעתי.
+
+Halakhah 14
+
+<b>שנים </b> אוחזין בשטר הוי כאוחזין בטלית:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אמר </b> המלוה אל תפרעני אלא בפני עדים או בפני פלוני ופלוני ואמר הלוה שפרע לו בפניהם והלכו למדינת הים נאמן מדאוריתא ואפילו לא הלכו והביא אחרים שפרעו בפניהם נאמן כדעת הרב ז"ל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>התנה </b> שיהיה נאמן כשני עדים לומר שלא פרעו נאמן ואם אמר כשלשה והביא ארבעה אינו נאמן כיון דירד למנין הא הביא יותר.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>התנה </b> הלוה שיהא נאמן לומר פרעתי אינו גובה בשטר זה מן היורש ולא מן הלוקח דטענינן להו שפרע כיון שהיה נאמן וכל תנאי שבממון קיים:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> מן </b> התורה החוב באחריות הלוה עד שיגיע לרשות המלוה ואם אמר לו זרוק לי חובי וכו' והוי בכלל כל תנאי שבממון קיים.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אמר </b> ללוי הולך מנה זה לשמעון שאני חייב לו הוי כזכה לו כיון שהוא חייב לו וחייב באחריותו.
+
+Halakhah 3
+
+<b>מעמד </b> שלשתן כשהיה חייב לו ולא הטעהו הוי הלכתא בלא טעמא ונראה דהוי מדאוריתא וכדאמר' פרק האיש מקדש פליגי בדרב הונא דאמר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה כרבי מאיר דאמר התקדשי לי בשטר חוב או במלוה שיש לו אצל אחרים מקודשת סבר כי אמר רב לא שנא מלוה ולא שנא פקדון ומאן דאמר אינה מקודשת סבר כי אמר רב בפקדון אבל במלוה לא ומשמע דאי סבר אפילו במלוה דכולי עלמא מקודשת וכיון דקי"ל סוף פרק קמא דגיטין דלא שנא מלוה ולא שנא פקדון אם כן הויא מקודשת כיון דהוי במעמד שלשתן משמע דמעמד שלשתן מדאוריתא ואיפשר דילפינן לה מדרבי נתן מנין לנושה בחברו וכו' וכיון דמדאוריתא מוציאין מזה לזה כל שכן אי אקניה ליה במעמד שלשתן דקני.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>חנוני </b> ובעל הבית ופועל מדאוריתא חייב לפרוע בעל הבית לפועל והחנוני הוי מוציא מבעל הבית ועליו הראיה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מכירת </b> שטר חוב הוי מדרבנן משום דאין גופו ממון.
+
+Halakhah 8
+
+<b>שליש </b> נאמן בדברו ובכתבו הואיל והיא בידו.
+
+Halakhah 9
+
+<b>עדים </b> מקוימים בשובר או נמצא השטר בין שטרות פרועים או שכתוב בגופו של שטר פרעון עושין על פי הכתב.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>שטר </b> של אחד שנמצא בידו ואין ידוע מה טיבו יהא מונח עד שיבוא אליהו.
+
+Halakhah 12
+
+<b>האומר </b> לבניו שטר בין שטרו פרוע ושאר החלוקות הכל מדין המע"ה והרי אינו יודע:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מן </b> התורה נפרע יורש אפילו מיורש שלא בשבועה אפילו אומר אינו יודע דשטר בחזקתו ואפילו מת הלוה תחלה דלא נתחייב מלוה שבועה מן התורה כדי שנאמר אין אדם מוריש שבועה לבניו דהא דאין אדם מוריש שבועה לבניו על כרחין היינו בשבועה דרבנן שהיה מלוה חייב שבועה מדרבנן ויטול וממון זה שהוא חייב שבועה עליו אין אדם מוריש שבועה זו לבניו כדי שיטלו הממון וכדפירש רש"י ז"ל פרק כל הנשבעין אבל מי שנתחייב שבועה מן התורה ומת דבנו אינו נשבע לא שייך בהא אין אדם מוריש שבועה לבניו דהא כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין דהיינו מודה מקצת ועד א' ושבועת השומרין כדתנן ריש כל הנשבעין וכיון דאבוהון נתחייב שבועה בבית דין ולא הספיק לישבע עד שמת נראה דלא איפסידו אינהו דאמרי' דאלו הוה אבוהון חי הוה נשבע ואינהו לא מצו משתבעי דהא לא ידעי ואם כן פשיטא דלא שייך בהו האי שבועה ולא משלמי ולישנא דאין אדם מוריש שבועה נמי הכי משמע דקאי אשבועה דנשבע ונוטל מדרבנן דאין אדם מורישה לבניו כדי שיטלו בשבועה דשלא פקדנו דהא שבועה עצמה שהיה נשבע אביהם שלא קבל חוב זה הם אינם יכולים לישבע כך וכיון שחלה שבועה על אביהם תו לא פקעה ובניו שאין יכולים לישבע הפסידו וכדאמ' והא דאמרינן התם שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים הא אמרי' התם דאיירי כגון דאמר ליה מנה לאבא ביד אבוך ואמר ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דאביו כה"ג חייב ואתא קרא למיפטר יורשים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מלוה </b> שהאמין ללוה כל זמן שיאמר פרעתי נאמן מן התורה אפילו שלא בשבועה ואפילו מת מלוה דכל תנאי שבממון קיים. שובר מהני מדאוריתא אפילו איתמי
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מעות </b> הכתובין בשטר נגבין ממעות המקום שנכתב בו השטר או המקום שיצא בו השטר דהא נשתעבד לוה לפרוע בכל מקום כיון שלא נכתב בשטר מקום ואם כתוב כסף סתם מה שירצה לוה מגבהו דהמוציא מחברו עליו הראיה. שטר שאין בו שום מקום שנכתב בו כשר:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המלוה </b> חברו סתם כל נכסיו אחראין לחוב זה כדאמ' לעיל פרק י"א דשעבודא מדאוריתא בין מלוה בשטר בין מלוה על פה מדאוריתא בין בקרקעות בין במטלטלין וכדאמר' לעיל ואפילו מה שקנה אחר כך משועבד לחוב שהיה חייב קודם מדאוריתא אפילו שלא כתב דאקנה דקרא דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו' דמיניה ילפינן דשעבודא דאוריתא מיירי בין במה שהיה לו קודם בין מה שקנה אחר כך ואפותיקי נראה דלא הוי מן התורה אלא כמו שעבוד אלא דמשום דכל תנאי שבממון קיים אי אתני בפי' לא יהא לך פרעון אלא מזה אינו גובה משאר נכסים ואם מכרו אינו מכור.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הקדש </b> חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד כדאמר רבא בכמה דוכתי ונראה דמדאוריתא לא מפקיעי שעבודא וכדאמר' פרק שביעי מהלכות ערכין:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דין </b> תורה שיגבה בעל חוב מן הזיבורית דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך וגו' מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכליו וכדאמר' פ"ק דקמא.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> נפרעין ממשועבדים במקום שיש בני חורין דאף על גב דשעבודה דקמא חייל אנכסי כיון דאיכא בני חרי ואפילו זיבורית לניזק דגבי מעידית מדאוריתא לא טרף ממשעבדי דהאי שיעבוד' לא הויא אלא כל היכא דלא פרע ליה וכדפרע ליה פקעה ולהכי אי איכא בני חרי גובה מיניהו ופקע שעבודיה וקאי שעבודא דלוקח בחזקתיה וכד טריף ממשעבדי לא טריף אלא מבתרא דאלו מדלקמיה מצי אמר הנחתי לך בני חרי לגבות ממנו:
+
+Chapter 20
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שקדם חובו גובה תחלה שהרי נשתעבדו לו הנכסים קודם בין במלוה בשטר בין במלוה על פה ואפילו במטלטלין מדאוריתא ואם קנה אחר שלוה מכמה בני אדם חייל שעבודה דכולהו כי הדדי וכן כשלוו בבת אחת דשעבודה חייל כי הדדי חולקין ביניהם הממון על מנינם וכמו שכתב הרב ז"ל. ה' בניסן וניסן סתמא של ה' בניסן קודם:
+
+Chapter 21
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נראה </b> דהא דבעל חוב גובה השבח אפי' שהשביח מאליו דלא הוי דאוריתא אלא דרבנן דמדאוריתא לית ליה שעבודה אלוקח אלא מה שהיה שוה שעבודו כשיצא מתחת לוה והרי הגאונים שאומרים שלעולם אינו גובה אלא חצי אפילו אתי ממילא ואי דאוריתא כולו היה גובה אי הוה חייל שעבודא אשבח:
+
+Chapter 22
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> יורדין לנכסי לוה עד שיתבענו דנכסוהי דאיניש הוי כמו ערב ולא יפרע מן הערב תחלה וכדאמר' פרק גט פשוט ונראה דהוי מדאוריתא מדין ערב וסדר הגבי' תקנת חכמים ז"ל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>שומא </b> דהדרא לעולם היינו משום ועשית הישר והטוב ונראה דהוי אסמכתא:
+
+Chapter 23
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> שטרי </b> חוב המוקדמין והמאוחרין נראה דמדאוריתא אם הוא ידוע יום הקנין שטורף מאותו יום ואילך מן התורה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מי </b> שבלה שטר חובו היו העדים עצמם יכולין לכתוב לו אחר כמוהו ושטר שנקרע ואינו קרע בית דין אכתי הוי בחזקתו.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>אין </b> משנין השטר אם יש חשש הפסד ללוה כיון שלא נכתב כך מקודם:
+
+Chapter 24
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b> מי שהוחזק שמו בעיר כותבין עליו שטר בשמו דחזקה מדאורייתא והיוצא מתחת ידו גובה בו:
+
+Chapter 25
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ערב </b> משתעבד מדאוריתא אי הוה קבלן מדכתיב אנכי אערבנו וגו' תנה אותו על ידי וגו' כאלו מקבלו בידו ויחזירהו לו וערב דכתיב לקח בגדו כי ערב זר למלוה קאמר רחמנא קח בגדו כי ערב בשביל איש זר דהיינו באמירה בעלמא דלא כתיב הכא קבלנות ונראה דעד שלמה הוה הלכת' ואתא הוא אסמכיה אקרא וכדאמ' בעלמא פשטיה דקרא הוי בשעת הלואה אבל שלא בשעת הלואה לא משתעבד אלא בקנין ולא יפרע מן הערב בתחלה דלא נעשה ערב אלא אם אין לו ללוה מה לפרוע אבל קבלן הוה כלוה עצמו ומי שאמר לחברו ערוב לפלוני ואני ערב משועבד נמי מדין ערב ואין ערב אלא בדבר קצוב:
+
+Chapter 26
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מלוה </b> גובה מן הערב אפילו משועבדין כשערבו עם הלוה בשטר ורוב דיני ערב מדאוריתא וכשיש טענה בין הלוה או המלוה והערב המע"ה. קטן אינו משתעבד בערבות:
+
+Chapter 27
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שטר </b> חתום בעד ישראל כשר אף על פי שהוא כתוב בכל לשון ובכל כתב וגבי ממשעבדי ומדאוריתא אפילו מלוה על פה הוה גבי ממשעבדי וכדאמרינן לעיל פרק י"א וליכא חילוק בין מלוה בשטר למלוה על פה מדאוריתא אלא לענין אם אמר פרעתי דבשטר אינו נאמן כל זמן שהשטר ביד המלוה. ושטרי הלואה וממכר שנעשו בערכאותיהם ועבדים גוים לא מהני מדאוריתא דליכא עדות כלל אם לא כשחייב מודה דלא גרע ממלוה על פה דמדאוריתא גבי ממשעבדי כדאמ' אבל כל תיקון שטרות נראה דלא הוי אלא מדרבנן כיון דלא פסלינן להו אלא משום שמא היה כך או לא היה כך דמדאוריתא הוה מוקמינן ליה בחזקת כשר כיון שהוא כתוב וחתום ואם יש ספק בשיעו' החוב המוציא מחברו עליו הראיה. ויש בדיני הלכות אלו דברים מדרבנן משום תקנת העולם וגדר וחייבים אנו לדין בהם משום לא תסור וגו':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fefb982858b9ac2f196c910ab02b1c9961d00848
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,767 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Creditor and Debtor
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Creditor_and_Debtor
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות ריו </b> להלוות לעניי ישראל דכתיב אם כסף תלוה את עמי את העני עמך אם זה חובה או אינו אלא רשות ת"ל העבט תעביטנו חובה ולא רשות וגדול המלוה יותר מן הנותן כדאמ' והקפידה תורה על הנמנע מזה דכתי' [ורעה] עינך באחיך וגו':
+
+Halakhah 2
+
+<b>אזהרת שיא </b> שלא לנגוש העני כשיודע שאין לו דכתיב לא תהיה לו כנושה:<br><b> מצות ריז </b> ליגוש את הנכרי דכתיב לנכרי תגוש מפי השמועה למדו שזו מצות עשה כדאמ' בספרי ופירשו שר"ל לנכרי אתה רשאי לנגוש ולא לאחיך ולאו הבא מכלל עשה עשה. אסור לאדם להראות לבעל חובו כשיודע שאין לו דכתיב לא תהיה לו כנושה לא תראה בעיניו כנושה בו שיראה ויבוש.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואף </b> ע"פ שהלוה דחוק אין מרחמין בדין ומגבי' לו חובו מטלטלים שימצאו לו ואחר כך מן הקרקע דמטלטלי עדיפי טפי וקרא נמי הכי משמע דכתיב בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה וכתיב לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו דסתמא דאית ליה בית משמע ומטלטלי שברשותו אינו נאמן לומר שאינו שלו אלא בראיה דבחזקתיה נינהו. ובגדי אשתו ובניו הרי הקנם להם אבל של שבת לא דחזקה דלא הקנם על דעת שלא יוכל למוכרם. ומגבין לב"ח אפילו מה שהוא משועבד לב"ח אחר ולכשיבוא הב"ח יעמוד בדין וכן אפילו היה חייב לגוים ויאסרו אותו משום דהשתא דחייב לפרוע אית ליה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מסדרין </b> לב"ח כדאמ' פרק המקבל דף קי"ד דגמר מיכה מיכה מערכין דכתיב ואם מך הוא מערכך וכתיב וכי ימוך אחיך וגו' מה התם מסדרין כדכתיב ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך דהכי משמע הוא יהיה קיים מערכך כשאין ידו משגת דכתיב והעמידו לפני הכהן והעריך אותו. משייר לו כדי חייו ואין נותנין לו כלום (אלו) לאשתו ובניו דכתיב מערכך ולא לאשתו ובניו כדדרשינן בערכין פרק שום ואפילו תפסה האשה למזונות מוציאין מידה לב"ח דשעבודיה דאוריתא כדעולא ומזונות אשה ובניה מדרבנן ולדעת הרב ז"ל דמזונות אשה נמי מדאוריתא כמו שכתב פי"ב מהלכות אישות נראה דטעמא דמוציאין מידה משום דהוא חייב מהשתא לפרוע לב"ח מה שחייב לו ומזונות האשה אינו חייב לה לעתיד אלא מידי יום ביום ולכך אינה יכולה לתפוס מנכסי בעלה כדי שתזון לזמן אי נמי כיון דמעשה ידיה לו נראה דב"ח קודם לה ולא חשיב חוב דידה גבי ב"ח אי נמי משום דכתיב מערכך החייהו מערכך ומשמע דוקא הוא ולא לאשתו כדאמ' לענין כסות דהוי נמי מדאוריתא ואפ"ה הוי גזרת הכתוב שלא יתנו לה כסות והכי נמי במזונות וכדאמ'. היה אומן נותנין לו כלי אומנות דהוי בכלל החייהו מערכך וכו':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דין </b> תורה דמסדרין לב"ח כדאמ' ואם לא נמצא ללוה כלום אין אוסרין אותו ואין אומר לו הבא ראיה שאתה עני וכדתניא לא תהיה לו כנושה ואינו נכנס לביתו לא הוא ולא שליח ב"ד שהתורה הקפידה על זה כדכתיב בחוץ תעמוד ומשום תקנה ראו הגאונים להשביע למי שלא הוחזק בעוני וכשרות וכדאמ' עד דרוש אחיך דרשהו אם הוא רמאי וכו'. ואם נראה ללוה ממון אח"כ ואמר של אחרים הוא אין שומעים לו עד שיביא ראיה דכל מה שהוא ברשותו הוי בחזקתו. ואם יש אחר שחייב ללוה מוציאין ממנו ונותנין למלוה כר' נתן פרק קמא דקידושין ודוכתי טובא דכתיב ונתן לאשר אשם לו וכל מה שיודה הלוה שאפשר שיש בו קנוניא אינו נאמן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ואסור </b> להלוות בלא עדים משום ולפני עור לא תתן מכשול שעולה על רוחו של זה לכפור וגורם קללה לעצמו כשתובעו וזה כופר הכל מקללין אותו כך פי' רש"י ז"ל:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת שיב </b> שלא לחבול אלמנה בין עניה בין עשירה בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה אפילו על פי ב"ד כדכתיב ולא תחבול בגד אלמנה וכדתנן סוף פרק המקבל וכר' יהודה דבריתא לגבי ר' שמעון דדריש טעמא דקרא משום שאתה חייב להחזיר לה ערב ובקר ואתה משיאה שם רע בשכנותיה ולכך דוקא עניה אבל עשירה לא ולר' יהודה דלא דריש טעמא דקרא סתמא קאמר לא תחבול בגד אלמנה בין עניה בין עשירה ובכל גווני כדאמרינן ואם חבל מחזירין ממנו בע"כ כדכתיב אם חבול תחבול וגו' תשיבנו לו ודרשינן אין לי אלא ברשות משכנו שלא ברשות מנין ת"ל תחבול מ"מ אבד או נשרף לוקה כיון שאינו יכול לקיים החזרה:
+
+Halakhah 2
+
+<b>אזהרת שיג </b> שלא יחבול כלים שעושים בהם אוכל נפש כדכתיב לא יחבול רחים ורכב כי נפש הוא חובל ואם חבל מחזיר וכשאינו יכול לוקה כדאמרינן. וכיון דכתיב רחים ורכב חייב על הרחים בפני עצמן וכשם שאלו הם מיוחדים שהם שני כלים ומשמשין מלאכה אחת וחייב על כל אחד כן זוג של מספרים וצמד של פרות לוקה שתים וכדתניא סוף פרק המקבל וכי נפש הוא חובל לאו לאוסופי לאו ארחים אתא אלא לשאר דברים לרבות שאר כלים של אוכל נפש כדאמרי' התם לרבי יהודה:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אזהרת שיד </b> שלא ימשכן לב"ח בזרוע כדכתיב לא תבוא אל ביתו לעבוט ואפילו שליח ב"ד עומד בחוץ והלוה מוציא לו המשכון כדכתיב בחוץ תעמוד וגו' כדתניא התם פרק המקבל ממשמע שנאמר בחוץ תעמוד איני יודע שהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אלא מי יוציאנו (אלא ב"ה) אלא מה ת"ל והאיש לרבות שליח ב"ד שהוא כמלוה וה"ק בחוץ תעמוד אתה והאיש שהוא שליח ב"ד ואשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט. וכן ב"ח אין לו ליקח המשכון מיד הלוה אלא מדעתו כדדרשינן בסיפרי יכול לא ימשכננו מבפנים אבל ימשכננו מבחוץ ת"ל לעבוט עבוטו בחוץ תעמוד דמשמע דבחוץ נמי לא יעביטנו ושליח ב"ד ממשכנו מבחוץ כדקאמר שמואל שליח ב"ד מנתח נתוחי דלא מרבי' ליה מדכתיב והאיש אלא שלא למשכנו מבפנים. עבר ב"ח ומשכנו מחזיר לו כדתניא גבי עני השב תשיב לו וגו' ואם אינו יכול לקיים לוקה כדאמרינן לעיל:
+
+Halakhah 5
+
+<b>מצות ריח </b> להחזיר המשכון לבעליו בעת שהוא צריך לו לא שנא משכנו בב"ד או מדעת הלוה כדכתיב השב תשיב לו את העבוט וגו' וכדאמרינן התם מחזיר לו הכר בלילה ואת המחרישה ביום כדי לעשות מלאכתו:<br><b> אזהרת שטו </b> שלא יעכב המשכון מבעליו העני בעת שהוא צריך לו כדכתיב השב תשיב לו ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו לא תשכב ועבוטו אצלך זה כסות לילה ובכלים שהוא עושה בהן מלאכתן או לובשן ביום כתיב עד בוא השמש תשיבנו לו ויועיל המשכון לשלא ישמט החוב בשביעית ושיגבה ממנו כשימות הלוה. הממשכן את העני דבר שהוא צריך לו שלא בשעת הלואתו ולא החזירו בזמנו עובר משום לא תבוא אל ביתו והשב תשיב לו ולא תשכב בעבוטו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>שליח </b> ב"ד שבא למשכן מניח מטה ומצע לעשיר ומטה ומפץ לעני ויחזיר לו כלי היום ביום ושבלילה בלילה כדילפינן לעיל ושאר הכלים מוכרן בב"ד אחר שלשים יום מת הלוה אינו מחזיר לבניו כדתנן התם פרק המקבל שאין כאן מצות השבת העבוט דהשב תשיבם לו כתיב ולא ליורשים. ערב מותר למשכנו בזרוע וליכנס בביתו ליתן המשכון דכתיב לא תבא אל ביתו לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לביתו של ערב. וכן דמי שכירות נכנס לביתו ונוטל משכון כדתניא התם דף קי"ו לצד שני כמו דבר אחר לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר כתף וחמר וכו' יכול אפילו זקפן עליו במלוה ת"ל משאת מאומה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מותר </b> להשכיר משכונו של עני אם היה שכרו יותר על פחתו מפני שהוא כמשיב אבדה כדתנן פרק האומנין ד"פ אבא שאול אומר וכו':
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת שיו </b> שלא יתן המלוה מעותיו ברבית כדכתיב את כספך לא תתן לו בנשך ונשך ותרבית אחת הוא כדכתיב בנשך ובמרבית לא תתן אכלך כדאמר רבא ריש פרק אי זהו נשך אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית וכו' ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בב' לאוין:<br><b> אזהרת שיז </b> שלא ללות ברבית דכתיב לא תשיך לאחיך כלומר לא תנשך לאחיך מדלא כתיב לא תשוך לאחיך דהוה משמע אמלוה:<br><b> אזהרת שיח </b> שלא להתעסק בין מלוה ולוה ברבית דכתיב לא תשימון עליו נשך זה אזהרה לעדים גם כן ולערב ולסופר וכדאמרינן סוף פרק אי זהו נשך נמצא המלוה עובר על כולן כדאמר אביי התם משום לא תהיה לו כנושה דבשעת הלואה נותן בנשך ובשעת פרעון הוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו והוא נותן לו בנשך בשעת פיסוק התנאי וכתיב לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך אל תקח מאתו נשך ותרבית ומשום לא תשימון עליו נשך ומשום ולפני עור לא תתן מכשול לפני הלוה להעבירו על לא תשיך והם ששה ולוה עובר גם כן על לפני עור שמעביר את המלוה ועדים אינם עוברים אלא משום לא תשימון וכל מי שהיה סרסור או מסייע ביניהם עובר משום לפני עור. ואין לוקין על לאו זה של רבית מפני שניתן להשבון דרבית קצוצה יוצאה בדיינים כרבי אלעזר התם ריש פרקא וטעמא כדמפרש התם דאמר קרא וחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דניחי דרישיה דהאי קרא ברבית קאי אל תקח מאתו וכו'. ומכין אותו עד שתצא נפשו שיקיים מצות וחי אחיך וכו' כמו בשאר מצות סוכה שאיני עושה לולב שאיני נוטל וכו' מכין אותו וכו' אבל אין יורדין לנכסיו שאינם משועבדים לכך ולהכי לא מיחייבי בנים לאהדורי אפילו בהניח אביהם אחריות נכסים וכתיב נמי אל תקח מאתו נשך וכו' לדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר רחמנא כדאמרינן וקרי' בהו יכין רשע וצדיק ילבש ואם היה דבר מסוים כמו פרה וטלית ועשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת חייבין בניו משום כבוד אביהם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> הכותב שטר רבית ומלוה ולוה ברבית בינם לבין עצמם הרי הם ככופרים בה' וביציאת מצרים כדכתיב אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ת"ח </b> שהלוו זה את זה ואחר כך נתן לו יתר מותר שלא נתן לו אלא מתנה כיון שיודעים חומר האיסור אבל כשאינו ת"ח אם מצא יותר ממה שהלוה לו יחזיר והיינו מדרבנן כיון שלא קצב מתחלה אבל הלוה שמצא יותר ממה שהלוו לו אם אינו בכדי שהדעת טועה אין חייב להחזיר. והמלוה על המטבע אפילו הוסיפו יותר על חמישיתו לא אסיר אלא מדרבנן כיון דלא קצב מתחלה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>אין </b> מחילה מועילה בנתינת הרבית אבל אחר שנתנו כבר אם מחל לו אפילו לפי הוראת הגאונים נראה דלא אסיר מדאוריתא:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> הגוי </b> וגר תושב לוין ומלוין להם ברבית דכתיב לא תשיך לאחיך לאחיך אסור ולגר תושב מותר:<br><b> מצות ריט </b> להשיך לגוי דכתיב לנכרי תשיך מפי השמועה למדו שזו מצות עשה וכדתניא בסיפרי וחכמים הם שאסרו שמא ילמוד ממעשיו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> רבית על מעות של גוי אפילו על ידי ישראל נראה דלא הוי אלא אבק רבית וכן הערב לישראל על מעות שלוה מגוי ברבית.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מצוה </b> להקדים הלואת ישראל בחנם להלואת גוי ברבית דכתיב אם כסף תלוה את עמי עמי וגוי שבאין ללוות עמי קודם ואי בחנם פשיטא אלא לא נצרכה דאפילו לגוי ברבית ולישראל בחנם כדא' התם דף ע"א.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הא </b> דדרשינן נשך כל דבר אפילו דבור אסור נראה דהוי אסמכתא דאפילו מעות אי לא קצב לא הוי רבית מן התורה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המלוה </b> חברו מעות או פירות בתוספת כל שהו או ע"מ שידור בחצרו חנם או בפחות בדבר קצוב הוי רבית של תורה דכתיב לא תתן לו בנשך שהוא קוצץ בשעת הלואה וכן כל שלא קנה משום אסמכתא ואכל פירות הוי רבית של תורה שהרי ירד מתחלה לאכול הפירות על מה שהלוה לו כיון שלא היה קנין. וכל דיני רבית עד ס"פ עשירי הוו מדרבנן:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק ו -</small><br>[
+<b> וכל </b> דיני רבית עד ס"פ עשירי הוו מדרבנן:]
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק ו -</small><br>[
+<b> וכל </b> דיני רבית עד ס"פ עשירי הוו מדרבנן:]
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק ו -</small><br>[
+<b> וכל </b> דיני רבית עד ס"פ עשירי הוו מדרבנן:]
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק ו -</small><br>[
+<b> וכל </b> דיני רבית עד ס"פ עשירי הוו מדרבנן:]
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מלוה </b> ע"פ אפילו בעדים אי אמר פרעתי ביני לבינך נאמן אלא אם כן התנה אל תפרעני אלא בעדים וטעמא דהני עדים דהלוהו בפניהם לא מכחשי ליה כשאומר פרעתי וכיון שהוא מוציא מחברו עליו הראיה כדילפינן בדוכתיה ואי לא לוה מהימן ואפילו בלא שבועה אלא דרבנן תקנו שבועת היסת אבל מלוה בשטר אם טען פרעתי צריך להביא הלוה ראיה כיון דשטרא בידא דמלוה חתום בעדים דמדאוריתא לא צריך קיום דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד דהא דאמרינן מפיהם ולא מפי כתבם היינו היכא דשטרא תותיה ידי סהדיה אבל שטרא דנפיק תותיה ידיה דבעלי דין לא אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם דמעידנא דיהיב שטרא חתום ביד מלוה לא יכלי למהדר בהו דכמי שנחקרה עדותן בב"ד כדאמרינן מפיהם קרינא בהו ומקרא מלא כתיב שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים למימרא דכה"ג עדות מעליתא היא ופיהם היא ולא מפי כתבם וכמו שכתב הרי"ף ז"ל פ"ד אחין ושטר שנמסר בפני עדים הוי כחתום בעדים לר' אלעזר פרק המגרש להני דפסקי כוותיה אפילו בשטרות דעדי מסירה כרתי דהא בגיטין דכתיב וכתב לה אמרינן דעדי מסירה כרתי וכתב ידו הוי כמלוה על פה אלא שאם אמר להד"ם אינו נאמן כיון שכתב ידו ניכר ובין זו ובין זו מדאוריתא גבי ממשעבדי דהלכה כעולא סוף פרק גט פשוט דשעבודא דאוריתא כדכתיב יוציא אליך את העבוט החוצה שמע מינה דנכסיו משועבדים למי שהלוה לו והוא הדין ממקרקעי ולהכי דבר תורה אחד מלוה על פה או בשטר גבי ממשעבדי אלא דחכמים חשו לפסידה דלקוחות במלוה על פה דליכא קלא אלא במלוה בשטר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ומלוה </b> על פה אינה נגבית מן היורשין אלא בא' מג' דברים במודה או תוך זמן או מת בנידויו והבא ליפרע מן היורש בין קטן וכו' לא יפרע מן המטלטלין וכו' שהמטלטלים אינם תחת שעבוד ב"ח מן התורה וקשיא לי טובא האי לישנא דמשמע דמטלטלי לא משתעבדי לב"ח מן התורה ואפי' בשטר ומלוה גופיה מדלא כתב מטלטלין של יתומים אינם תחת שיעבוד וכו' ולעיל כתב שכל נכסי הלוה תחת שעבוד המלוה מן התורה ומשמע כל נכסי אפילו מטלטלים משום דהא דשיעבודא דאוריתא ילפינן לה מוהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך דהיינו במטלטלי אלא דאמרינן דהוא הדין למקרקעי וכדעולא סוף פרק גט פשוט כדאמרינן לעיל ונראה שהרב ז"ל סובר דהלכתא כעולא משום דרב פפא דהוא בתרא פסק הכי פרק קמא דקידושין דמלוה על פה גובה מן היורשין דשעבודה דאוריתא ואינה גובה מן הלקוחות וכו' וכמו שכתב הרי"ף ז"ל ס"פ גט פשוט וסבירא להו דהאי דשעבודה הוי מדאוריתא בין במלוה בשטר בין על פה ונגבית מן היורשין בתלתא גווני היינו בקרקעות דאית בהו אחריות ואף על גב דקרא דוהאיש אשר אתה נושה בו דמיניה ילפינן דשעבודה דאוריתא מיירי במטלטלי ואמרינן וה"ה למקרקעי כדפי' רשב"ם ז"ל אפ"ה לא חייל שעבוד אלא אקרקעות דאית בהו אחריות כדאמרינן וקרא דאיירי במטלטלי היינו דחייב לוה גופיה לשלם למלוה דהא כתיבי תשלומין בתורה מיטב שדהו וכו' שנים ישלם וכו' ונתן בפלילים בכולהו אבות נזיקין ובד' שומרים נמי תשלומין כתיבי בהו אבל שעבוד לא חייל אלא אמקרקעי כדאמ' בפשטיה דירושלמי פרק הניזקין מיטב שדהו פרט למטלטלין מיטב כרמו פרט לראוי כבמוחזק כדאייתי ליה הרא"ש ז"ל ס"פ יש בכור אי נמי אפשר דכיון דילפינן שעבודה מדאוריתא מוהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך וכו' דחייל שעבודה נמי אמטלטלי דלוה גופיה ואי נפלי מטלטלי קמי יתמי פקע שעבודא מיניהו וכדאמ' בכולי תלמודא מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וממתני' דפרק הכותב שמעי לה כדכתב הר"ן ז"ל ומשמע דדוקא מטלטלי דיתמי הוא דלא משתעבדי הא דלוה גופיה משתעבדי מדאוריתא והיינו משום דכיון דלוה גופיה חייב לפרוע מן התורה משתעבדי כל נכסוהי קרקעות ומטלטלים עד שיפרע ומטלטלים דאיתנהו ברשותיה חייב להוציאם וכדכתיב יוציא אליך העבוט וגו' וכשמת לוה כיון דיורשים לא מתחייבי לפרוע פקע שעבודה דמטלטלי מיניהו כיון שהן תוך רשותן אבל קרקעות דאיתנהו בעיניהו לא פקע שעבודה מיניהו וגובה מהן מלוה ואפילו מן היורשים כדאמרינן והיינו מה שכתב הרב ז"ל שכל נכסי הלוה תחת שעבוד המלוה מן התורה דמשמע בין קרקעות בין מטלטלין והכא שהמטלטלים אינם תחת שעבוד ב"ח מן התורה ור"ל מטלטלי דיתמי וכדאמ'.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מצוה </b> על היתומים לפרוע חוב אביהם מן המטלטלים שהניח להם ואם לא רצה אין כופין אותו וכתב הר"ן פרק מי שהיה נשוי מה שכתב רש"י ז"ל גבי קטינא דארעא דמצוה על היתומים וכו' משום כבוד אביהם אלא שאין לב"ד לכופן על כך דלאו מצות עשה מפורשת היא כסוכה וכלולב אלא מצוה דרבנן היא וכו' אבל גבי יתומים דמצוה דרבנן בעלמא הוא דאיכא אין כופין אותן עד כאן ואחרים כתבו דהא דאין כופין משום כיבוד אב היינו דכל מצוה שמתן שכרה בצדה ככיבוד אב אין כופין עליה דנראה דמצוה זו על היתומים הויא מדאוריתא. ואם תפס בעל חוב המטלטלים מחיים גובה מהן אי משום דמשעבדי ליה בחייו אי משום חיובו לפרוע וכדאמרינן לעיל ותפיסת שטרות לא הויא תפיסה מן התורה אפילו מחיים כיון דאין גופן ממון.
+
+Halakhah 9
+
+<b>קרקע </b> שגבו יתומים מחוב אביהם בעל חוב של אביהן גובה אותו מהן דהא הוה כשל אביו כיון שהיה משועבד לו ומשום הכי נמי טורף הקרקע שהגבה ליתומים כמו שכתב הרב ז"ל:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נראה </b> דמדאוריתא גובה מלוה שטר חובו אפילו מיתומים קטנים אחר שמעמידין ב"ד אפוטרופוס דהא אפילו היה חי לוה לא הוה מהימן לומר פרוע אלא בראיה ברורה ורבנן הוא דתקינו הכי ואוקמו נכסי בידה דיתומים משום דשמא יש להן ראיה והם אינם יודעים עד שיגדלו:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מלוה </b> שבא להפרע בשטר שבידו שלא בפני לוה אין נזקקין לו ב"ד מדאוריתא כיון דלוה חי וליתא קמן דחיישינן לשובר עד שיבוא בעל דינו אבל גבי יתומים כיון דנכסי הוו דידהו נזקקין מדאוריתא בהעמדת אפוטרופוס וכדאמרינן לעיל. מלוה על המשכון ומתו שניהם היורש הוי מוחזק מדאוריתא והמוציא מחברו עליו הראיה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מלוה </b> חברו על המשכון הוי שומר שכר מדאוריתא משום פרוטה דרב יוסף וכדכתב פרק י' מהלכות שכירות. ותביעות המלוה ולוה על המשכון אם יש ביניהם הודאה במקצת חייב שבועה מן התורה וכן שבועה שאינה ברשותו הויא מדאוריתא.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הקובע </b> זמן לחברו בין בשטר בין על פה אינו רשאי לתובעו קודם דהויא תנאי שבממון וסתם הלואה שלשים יום ואינו רשאי לתובעו קודם ואפילו על פה וכדאמר' פרק קמא דמכות מדכתיב קרבה שנת השבע שנת השמטה ממשמע שנאמר שנת השבע איני יודע שהיא שנת השמטה אלא לומר לך יש לך שמטה אחרת שהיא כזו שקרויה שנה והיא המלוה סתם שאינו רשאי לתובעו בפחות משלשים יום משום דשלשים יום בשנה חשוב שנה כדאמ' בעלמא ואם התנה הכל לפי תנאו ואם יש עד אחד בהכחשת הזמן חייב שבועה מן התורה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>תבע </b> ללוה לפורעו במדבר חייב והרשות ביד המלוה לקבל כיון שהלוהו בישוב:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> מן </b> התורה אינו צריך שבועה בכל אלו הטענות ואפילו בשטר שאינו מקויים דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>לוה </b> אמר פרעתי מחצה והעדים אומרים פרע הכל אף על גב דהוי מודה מקצת נראה דמדאוריתא לא מיחייב שבועה מדין מודה מקצת כיון דהעדים אומרים פרע כולו ואפשר שהם זכורים יותר ממנו ואם כן הוי כמשיב אבדה מדאוריתא וכדמשמע התם פרק יש נוחלין.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>לוה </b> שטען על שטר אפילו הוא מקוים שהוא מזויף והודה המלוה אלא שאמר ששטר כשר היה לו ואבד אי מגו מהני מדאורית' נראה דהוה גובה כבשטר מעליא ואי מדאורי' ילפינן לה [מדחייב רחמנא שבועה לשומרים בגנבה ואבדה או שבורה ומתה מגו דהוי מצי למימר לא היו דברים מעולם ואם נתנה לו בעדים הוי מצי למימר החזרתי].
+
+Halakhah 7
+
+<b>שטר </b> שלוה בו ופרעו וחזר ולוה בו לא הויא אלא מלוה על פה שכבר נמחל שעבודו.
+
+Halakhah 8
+
+<b>לוה </b> שאמר פרעתיך כל שלא הביא ראיה שבתורת פירעון נתן לו נאמן המלוה לומר שפרעון חוב אחר הוא כיון ששטרו בידו.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>עד </b> אחד בשטר לדעת הרב ז"ל צריך שבועה מדאוריתא כדא' אבל קם הוא לשבועה וכן לדעתו הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע כשאומר פרעתי ומשלם כנסכא דר' אבא וילפינן לה מדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם היכא דשייכא ומי שאינו יכול לישבע משלם.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> שאין שטר ביד המלוה אפילו תוך זמנו יכול לומר פרעתי.
+
+Halakhah 14
+
+<b>שנים </b> אוחזין בשטר הוי כאוחזין בטלית:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אמר </b> המלוה אל תפרעני אלא בפני עדים או בפני פלוני ופלוני ואמר הלוה שפרע לו בפניהם והלכו למדינת הים נאמן מדאוריתא ואפילו לא הלכו והביא אחרים שפרעו בפניהם נאמן כדעת הרב ז"ל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>התנה </b> שיהיה נאמן כשני עדים לומר שלא פרעו נאמן ואם אמר כשלשה והביא ארבעה אינו נאמן כיון דירד למנין הא הביא יותר.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>התנה </b> הלוה שיהא נאמן לומר פרעתי אינו גובה בשטר זה מן היורש ולא מן הלוקח דטענינן להו שפרע כיון שהיה נאמן וכל תנאי שבממון קיים:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> מן </b> התורה החוב באחריות הלוה עד שיגיע לרשות המלוה ואם אמר לו זרוק לי חובי וכו' והוי בכלל כל תנאי שבממון קיים.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אמר </b> ללוי הולך מנה זה לשמעון שאני חייב לו הוי כזכה לו כיון שהוא חייב לו וחייב באחריותו.
+
+Halakhah 3
+
+<b>מעמד </b> שלשתן כשהיה חייב לו ולא הטעהו הוי הלכתא בלא טעמא ונראה דהוי מדאוריתא וכדאמר' פרק האיש מקדש פליגי בדרב הונא דאמר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה כרבי מאיר דאמר התקדשי לי בשטר חוב או במלוה שיש לו אצל אחרים מקודשת סבר כי אמר רב לא שנא מלוה ולא שנא פקדון ומאן דאמר אינה מקודשת סבר כי אמר רב בפקדון אבל במלוה לא ומשמע דאי סבר אפילו במלוה דכולי עלמא מקודשת וכיון דקי"ל סוף פרק קמא דגיטין דלא שנא מלוה ולא שנא פקדון אם כן הויא מקודשת כיון דהוי במעמד שלשתן משמע דמעמד שלשתן מדאוריתא ואיפשר דילפינן לה מדרבי נתן מנין לנושה בחברו וכו' וכיון דמדאוריתא מוציאין מזה לזה כל שכן אי אקניה ליה במעמד שלשתן דקני.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>חנוני </b> ובעל הבית ופועל מדאוריתא חייב לפרוע בעל הבית לפועל והחנוני הוי מוציא מבעל הבית ועליו הראיה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מכירת </b> שטר חוב הוי מדרבנן משום דאין גופו ממון.
+
+Halakhah 8
+
+<b>שליש </b> נאמן בדברו ובכתבו הואיל והיא בידו.
+
+Halakhah 9
+
+<b>עדים </b> מקוימים בשובר או נמצא השטר בין שטרות פרועים או שכתוב בגופו של שטר פרעון עושין על פי הכתב.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>שטר </b> של אחד שנמצא בידו ואין ידוע מה טיבו יהא מונח עד שיבוא אליהו.
+
+Halakhah 12
+
+<b>האומר </b> לבניו שטר בין שטרו פרוע ושאר החלוקות הכל מדין המע"ה והרי אינו יודע:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מן </b> התורה נפרע יורש אפילו מיורש שלא בשבועה אפילו אומר אינו יודע דשטר בחזקתו ואפילו מת הלוה תחלה דלא נתחייב מלוה שבועה מן התורה כדי שנאמר אין אדם מוריש שבועה לבניו דהא דאין אדם מוריש שבועה לבניו על כרחין היינו בשבועה דרבנן שהיה מלוה חייב שבועה מדרבנן ויטול וממון זה שהוא חייב שבועה עליו אין אדם מוריש שבועה זו לבניו כדי שיטלו הממון וכדפירש רש"י ז"ל פרק כל הנשבעין אבל מי שנתחייב שבועה מן התורה ומת דבנו אינו נשבע לא שייך בהא אין אדם מוריש שבועה לבניו דהא כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין דהיינו מודה מקצת ועד א' ושבועת השומרין כדתנן ריש כל הנשבעין וכיון דאבוהון נתחייב שבועה בבית דין ולא הספיק לישבע עד שמת נראה דלא איפסידו אינהו דאמרי' דאלו הוה אבוהון חי הוה נשבע ואינהו לא מצו משתבעי דהא לא ידעי ואם כן פשיטא דלא שייך בהו האי שבועה ולא משלמי ולישנא דאין אדם מוריש שבועה נמי הכי משמע דקאי אשבועה דנשבע ונוטל מדרבנן דאין אדם מורישה לבניו כדי שיטלו בשבועה דשלא פקדנו דהא שבועה עצמה שהיה נשבע אביהם שלא קבל חוב זה הם אינם יכולים לישבע כך וכיון שחלה שבועה על אביהם תו לא פקעה ובניו שאין יכולים לישבע הפסידו וכדאמ' והא דאמרינן התם שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים הא אמרי' התם דאיירי כגון דאמר ליה מנה לאבא ביד אבוך ואמר ליה חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דאביו כה"ג חייב ואתא קרא למיפטר יורשים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מלוה </b> שהאמין ללוה כל זמן שיאמר פרעתי נאמן מן התורה אפילו שלא בשבועה ואפילו מת מלוה דכל תנאי שבממון קיים. שובר מהני מדאוריתא אפילו איתמי
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מעות </b> הכתובין בשטר נגבין ממעות המקום שנכתב בו השטר או המקום שיצא בו השטר דהא נשתעבד לוה לפרוע בכל מקום כיון שלא נכתב בשטר מקום ואם כתוב כסף סתם מה שירצה לוה מגבהו דהמוציא מחברו עליו הראיה. שטר שאין בו שום מקום שנכתב בו כשר:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המלוה </b> חברו סתם כל נכסיו אחראין לחוב זה כדאמ' לעיל פרק י"א דשעבודא מדאוריתא בין מלוה בשטר בין מלוה על פה מדאוריתא בין בקרקעות בין במטלטלין וכדאמר' לעיל ואפילו מה שקנה אחר כך משועבד לחוב שהיה חייב קודם מדאוריתא אפילו שלא כתב דאקנה דקרא דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו' דמיניה ילפינן דשעבודא דאוריתא מיירי בין במה שהיה לו קודם בין מה שקנה אחר כך ואפותיקי נראה דלא הוי מן התורה אלא כמו שעבוד אלא דמשום דכל תנאי שבממון קיים אי אתני בפי' לא יהא לך פרעון אלא מזה אינו גובה משאר נכסים ואם מכרו אינו מכור.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הקדש </b> חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד כדאמר רבא בכמה דוכתי ונראה דמדאוריתא לא מפקיעי שעבודא וכדאמר' פרק שביעי מהלכות ערכין:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דין </b> תורה שיגבה בעל חוב מן הזיבורית דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך וגו' מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכליו וכדאמר' פ"ק דקמא.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> נפרעין ממשועבדים במקום שיש בני חורין דאף על גב דשעבודה דקמא חייל אנכסי כיון דאיכא בני חרי ואפילו זיבורית לניזק דגבי מעידית מדאוריתא לא טרף ממשעבדי דהאי שיעבוד' לא הויא אלא כל היכא דלא פרע ליה וכדפרע ליה פקעה ולהכי אי איכא בני חרי גובה מיניהו ופקע שעבודיה וקאי שעבודא דלוקח בחזקתיה וכד טריף ממשעבדי לא טריף אלא מבתרא דאלו מדלקמיה מצי אמר הנחתי לך בני חרי לגבות ממנו:
+
+Chapter 20
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שקדם חובו גובה תחלה שהרי נשתעבדו לו הנכסים קודם בין במלוה בשטר בין במלוה על פה ואפילו במטלטלין מדאוריתא ואם קנה אחר שלוה מכמה בני אדם חייל שעבודה דכולהו כי הדדי וכן כשלוו בבת אחת דשעבודה חייל כי הדדי חולקין ביניהם הממון על מנינם וכמו שכתב הרב ז"ל. ה' בניסן וניסן סתמא של ה' בניסן קודם:
+
+Chapter 21
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נראה </b> דהא דבעל חוב גובה השבח אפי' שהשביח מאליו דלא הוי דאוריתא אלא דרבנן דמדאוריתא לית ליה שעבודה אלוקח אלא מה שהיה שוה שעבודו כשיצא מתחת לוה והרי הגאונים שאומרים שלעולם אינו גובה אלא חצי אפילו אתי ממילא ואי דאוריתא כולו היה גובה אי הוה חייל שעבודא אשבח:
+
+Chapter 22
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> יורדין לנכסי לוה עד שיתבענו דנכסוהי דאיניש הוי כמו ערב ולא יפרע מן הערב תחלה וכדאמר' פרק גט פשוט ונראה דהוי מדאוריתא מדין ערב וסדר הגבי' תקנת חכמים ז"ל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>שומא </b> דהדרא לעולם היינו משום ועשית הישר והטוב ונראה דהוי אסמכתא:
+
+Chapter 23
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> שטרי </b> חוב המוקדמין והמאוחרין נראה דמדאוריתא אם הוא ידוע יום הקנין שטורף מאותו יום ואילך מן התורה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מי </b> שבלה שטר חובו היו העדים עצמם יכולין לכתוב לו אחר כמוהו ושטר שנקרע ואינו קרע בית דין אכתי הוי בחזקתו.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>אין </b> משנין השטר אם יש חשש הפסד ללוה כיון שלא נכתב כך מקודם:
+
+Chapter 24
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b> מי שהוחזק שמו בעיר כותבין עליו שטר בשמו דחזקה מדאורייתא והיוצא מתחת ידו גובה בו:
+
+Chapter 25
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ערב </b> משתעבד מדאוריתא אי הוה קבלן מדכתיב אנכי אערבנו וגו' תנה אותו על ידי וגו' כאלו מקבלו בידו ויחזירהו לו וערב דכתיב לקח בגדו כי ערב זר למלוה קאמר רחמנא קח בגדו כי ערב בשביל איש זר דהיינו באמירה בעלמא דלא כתיב הכא קבלנות ונראה דעד שלמה הוה הלכת' ואתא הוא אסמכיה אקרא וכדאמ' בעלמא פשטיה דקרא הוי בשעת הלואה אבל שלא בשעת הלואה לא משתעבד אלא בקנין ולא יפרע מן הערב בתחלה דלא נעשה ערב אלא אם אין לו ללוה מה לפרוע אבל קבלן הוה כלוה עצמו ומי שאמר לחברו ערוב לפלוני ואני ערב משועבד נמי מדין ערב ואין ערב אלא בדבר קצוב:
+
+Chapter 26
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מלוה </b> גובה מן הערב אפילו משועבדין כשערבו עם הלוה בשטר ורוב דיני ערב מדאוריתא וכשיש טענה בין הלוה או המלוה והערב המע"ה. קטן אינו משתעבד בערבות:
+
+Chapter 27
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שטר </b> חתום בעד ישראל כשר אף על פי שהוא כתוב בכל לשון ובכל כתב וגבי ממשעבדי ומדאוריתא אפילו מלוה על פה הוה גבי ממשעבדי וכדאמרינן לעיל פרק י"א וליכא חילוק בין מלוה בשטר למלוה על פה מדאוריתא אלא לענין אם אמר פרעתי דבשטר אינו נאמן כל זמן שהשטר ביד המלוה. ושטרי הלואה וממכר שנעשו בערכאותיהם ועבדים גוים לא מהני מדאוריתא דליכא עדות כלל אם לא כשחייב מודה דלא גרע ממלוה על פה דמדאוריתא גבי ממשעבדי כדאמ' אבל כל תיקון שטרות נראה דלא הוי אלא מדרבנן כיון דלא פסלינן להו אלא משום שמא היה כך או לא היה כך דמדאוריתא הוה מוקמינן ליה בחזקת כשר כיון שהוא כתוב וחתום ואם יש ספק בשיעו' החוב המוציא מחברו עליו הראיה. ויש בדיני הלכות אלו דברים מדרבנן משום תקנת העולם וגדר וחייבים אנו לדין בהם משום לא תסור וגו':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b8616f01cef5544c50d3eddf8705636d8ed35cc5
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,268 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Hiring
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שכירות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שכירות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות ריא </b> לדון בדיני שוכר ונושא שכר וד' שומרים הם ודיניהם שלשה וכדתנן להו פרק השוכר דף צ"ג ויליף להו מקראי פרק השואל דף צ"ד דתנו רבנן פרשה ראשונה נאמרה בש"ח דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ופטר בה על הגניבה כדכתיב וגונב מבית האיש שטוען שנגנבה הימנו וכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים ואוקימנא לשבועה דכתיב הכא שליחות יד אם לא שלח ידו וכתיב בפרשה שניה נמי שליחות יד שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו מה שליחות יד דהתם בשבועה אף שליחות יד דהכא בשבועה שלא שלח בה יד. פרשה שניה בש"ש כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה ובה חייב על הגניבה ופטר על האונסין בשבועה דכתיב ומת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם ואם גנוב יגנב ישלם ומסתברא דשניה בשומר שכר שכן חייב בגניבה ואבדה כדאמרינן. פרשת שלישית בשואל כדכתיב בהדיא וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת שלם ישלם חייב עליה אונסין כשאין בעליו עמו ופטור במתה מחמת מלאכה כדנילף בהלכות שאלה בס"ד. ושומר שכר והשוכר דין אחד להם כדתנן התם [וילפינן מדכתיב (שמות כב, יד) גבי שואל אם שכיר הוא בא בשכרו שאין לו משפט שואל ולא פי' מה דינו ולפי' אמרו שהוא כשומר שכר שהוא מהנה לבעל הוא נהנה גם כן מה שאין כן בשומר חנם] וגניבה כתיבה בהדיא בפרשה שומר שכר ואבדה ילפינן לה מדכתיב אם גנב יגנב אין לי אלא גניבה אבדה מנין ת"ל אם גנב יגנב מ"מ ולמ"ד דברה תורה כלשון בני אדם ילפינן לה בק"ו מגניבה שקרובה לאונס וחייב בה אבדה שקרובה לפשיעה לא כ"ש ואידך מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא כדאמ' התם דף צ"ד ושואל דאמרינן דחייב בכל בשלמא שבורה ומתה דכתיב ביה או נשבר או מת אלא שבויה מנ"ל דאי תימא נילף מיניהו מה לשבורה ומתה שכן אונסא דסליק אדעתא הוא תאמר בשבויה שכן אונסא דלא סליק אדעתא הוא וכו' תניא ר' יונתן אומר או לרבות את השבויה ולר' יאשיה דבעי או לחלק הכא לא צריך סברא הוא דנשבר בלא מת נמי חייב דמה לי קטליה פלגא מה לי קטליה כולה וגניבה ואבדה ילפינן לה משומר שכר דפטר בו שבורה ומתה וחייב גניבה ואבדה ולפטור כשבעליו עמו מנלן דכיון דמשומר שכר ילפינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון כעין ש"ש מה להלן בבעלים פטור דילפינן לה בהיקשא דילמוד עליון מתחתון כדכתיב וכי ישאל וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמוד עליון מתחתון אף כאן בבעלים פטור ולמאן דלית ליה דיו אמרינן וכי ישאל וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון לענין פיטור בעלים ותחתון מעליון לגניבה ואבידה בין לפיטור בין לחיוב ואין משיבין על ההיקש ופשיעה דלא כתיבה בשומר שכר ושואל לחיובא אתי בק"ו משומר חנם ולפשיעה דפטור בכולהו שומרין בבעלים קסבר מקרא נדרש לפניו אשומר שכר ולפני פניו אשומר חנם וכי כתיב אם בעליו עמו בשואל אשומר שכר ואשומר חנם נמי כתיב דמקרא נדרש בסמיכת פרשיות ואף ע"פ שאין היקש מפורש בהן וכי היכי דבשומר חנם דכתיב ביה פשיעה פטור בבעלים דקאי אם בעליו עמו נמי עליה הכי נמי בשומר שכר ושואל דילפי חיובא דפשיעה משומר חנם פטירי בבעלים מדכתיב אם בעליו עמו בשואל דקאי אכולהו חיובי דידיה דפטור כשבעליו עמו וקאי נמי אכולהו חיובי דשומר שכר דאם בעליו עמו פטור וכדאמרינן. ופיטורא דכולהו חיובי בבעלים היינו כשהיו הבעלים עמו בשאלה או בשכירות בשעת שאלה או שכירות אף על פי שלא היו בשעת גניבה או שאר חיובי כדתניא התם ממשמע שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם איני יודע שאם אין בעליו עמו ישלם אלא מה ת"ל בעליו אין עמו ישלם לומר לך היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאלה והכי אשמועינן קרא בעליו אין עמו בשעת שאלה אע"פ שהיה עמו בשעת שבורה ומתה חייב ולא תימא איפוך שתפטור בשעת שבורה ולא בשעת שאלה דכתיב וכי ישאל איש מעם רעהו ומשמע דאשעת שאלה קפיד דמעם רעהו משמע ולא רעהו עמו שלא נשאל לו ועלה מסיק קרא שלם ישלם אלמא אשעת שאלה קפיד ואפ"ה צריכי בעליו עמו (ול"ש בבעלים) ובעליו אין עמו דאי לאו הנך הוה אמינא האי אורחיה דקרא הוא לאישתעוי הכי ולא שנא בבעלים ול"ש שלא בבעלים חייב והשתא דגלי סיפא דבבעלים פטור ואחד מינייהו קאי פטור ולא על חבריה ילפינן מדכתיב מעם רעהו גילוי מילתא דבשעת שאלה קפיד קרא כי היכי דלא תימא איפוך.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b> השואל רשאי להשאיל ולא השוכר להשכיר כדאמ' פרק אלו מציאות ופרק כל הגט כאן שנה ר' וכו' משום דלא לצורך אחרים השאילה לו ונמצא עובר על דעתו. עבר ומסר לשומר אחר אפילו מיעט בשמירה וטען שומר השני שנאנס אם יש לו עדים פטור אם אין לו עדים חייב השומר האחד ואינו נאמן שומר השני בשבועה אם לא כשהיה דרך הבעלים להפקיד אצלו ולא מיעט בשמירתו ואם הוסיף בשמירה יחזירו דמי הפרה לבעלים דאין השוכר עושה סחורה בפרתו של חברו כדתנן במתניתין פרק המפקיד לר' יוסי וכו':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שלשה </b> דינין של ד' שומרים אינם אלא במטלטלין של ישראל ושל הדיוט וכדתנן פרק הזהב ובגמרא מנא הני מילי דת"ר כי יתן איש אל רעהו כלל כסף או כלים פרט וגונב מבית איש חזר וכלל ואי אתה דן אלא כעין הפרט שהוא מטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות ועבדים שהוקשו להם כדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם לרשת אחוזה וגו' ויצאו שטרו' שאין גופן ממון והקדשות רעהו אמר רחמנא ולא של הקדש וכיון דכתיב רעהו אין הגוי בכלל ובשומר שכר נמי כתיב כי יתן איש וכו' לכלל ופרט וכלל רעהו למעוטי הקדש וגוי ושואל נמי הוי כוותיהו. [אלא דלא הוזכרו שואל ושוכר במיעוטא דהני משום דלא שייך שאלה בקרקעות ובשטרות על הרוב ושכירות לא שייך בשטרות וכן לא שייך שאלה ושכירות בהקדש כן כתב רבי עובדיה ז"ל בפירוש המשנה במסכת שבועות (פ"ו מ"ה)] ואם פשע אחד מהשומרים באחד מדברים הללו חייב דהוי כמזיק בידים לדעת הרב ז"ל. ומחובר לקרקע אפילו אינו צריך לקרקע הוי כקרקע כדתנן פרק שבועת הדינים דאין חכמים מודים לו לרבי מאיר דאמר יש דברים שהן בקרקע ואינן כקרקע ואמרינן התם ובפרק השואל דבענבים העומדות ליבצר פליגי דרבנן סברי לאו כבצורות דמיין לענין שומרים ולשבועה כיון דלענין שבת לאו כבצורות דמיין לכולי עלמא והא דאמרינן בעלמא כל העומד ליבצר כבציר דמי הכא שאני דכולהו קראי קפדי אמטלטלין תלושין ככסף או כלים. הפקיד הקדיש ופדאו או איפכא שהקדישו אחר שהשאילו או שהפקיד גוי ונתגייר בעי' תחלתן וסופן נכסי הדיוט וישראל כדדרשי' במכילתא כי יתן איש אל רעהו וגו' ישלם שנים לרעהו ולא להקדש וגוי כדא' ומשמע דבעינן רעהו בשעת נתינה ובשעת תשלומין.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אחד </b> האיש ואחד האשה בדיני השומרים כדאמרינן פרקא קמא דבבא קמא ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וגו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל הדינים שבתורה דלפניהם כולן בכלל. קטן שהפקיד נשבעין לו שבועת שומרים לדעת הרב ז"ל כיון ששבועת שמא היא אינה על טענת קטן דאמרינן בעלמא אין נשבעין על טענת קטן דאף על גב דמקרא דהכא ילפינן לה מדכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו' לא לענין שומרים פטרו הכתוב כיון ששבוע' של שמא היא אלא עירוב פרשיות שנו כאן.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כדרך </b> שתקנו משיכה בלקוחות תקנו בשומרים להתחייב בשמירה ואם אמר הנח לפני הרי זה שומר חנם כיון שהניחה ברשותו. דין שבועת שומרים אפילו בלא עדים דלא איברו סהדי אלא לשקרי ואין אומרין מגו שיכול לומר לא קבלתי שום דבר שיהא נאמן בלא שבועה ושבועת שומרים אין צריך הודיה במקצת כדכתיב וגונב מבית האיש וגו' ולקח בעליו ולא ישלם אפילו על שוה פרוטה דהוי ממון נשבעין דאף על גב דמכסף או כלים ילפינן שני כסף עירוב פרשיות כתיב כאן ואינו אלא בטענת מודה מקצת.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> תנאי שבממון או בשבועות של ממון קיים ואין צריך לא קניין כיון שהתנה בשעת המסירה ולא עדים כיון שהם מודים וכדאמרינן סוף פרק השוכר את הפועלים דלא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה אפילו לר' מאיר משום דמעיקרא לא שעבד נפשי' אלא במה שהתנה ולא ירד לתורת שומרים אלא למקצת. טען שהיה שם תנאי והשומר מכחיש נשבע שבועת שומרים כדינו ומגלגל שלא היה שם תנאי המחייבו דגלגל מדאוריתא כדילפינן בעלמא מדכתיב אמן אמן. טען שלא נעשה שומר או לא היו דברים מעולם או החזרתי אין כאן שבועת שומרים:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שומר </b> שטען שנאנס במקום שעדים מצוים יביא ראיה ויפטר משבועה ואם לא יביא ראיה ישלם כדדריש איסי סוף האומנים ומת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראיה ויפטר ואם לא הביא ראיה אינו נפטר בשבועה אלא ישלם דלא פטר בשבועה אלא כשאין רואה שאין עדים מצויים שם.
+
+Halakhah 2
+
+<b>שבירת </b> חבית על ידי המעבירה ממקום למקום לא הוי אונס גדול אלא כגניבה ואבידה ומשלם מן התורה וכל שמשלמים דמים משלמים כמה היתה שוה ביום החזרה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>שני </b> זאבים שבאו לרועה וטרפו הרי זה אונס ושני כלבים אינם אונס ולא הוי כנשבר או מת וכדתנן במתניתין התם סוף פרק השוכר את הפועלים. ליסטים מזויינין הוי אונס וכן ארי ודוב ונמר וברדלס ונחש הוי אונס דומיא דנשבר או מת והיינו בזמן שבאו מאליהן אבל הוליכן הוא למקומם או הביא הליסטים בהגרותו עמו חייב לשלם ואם היה יכול השומר להביא רועים שומר חנם בחנם ושומר שכר בשכר ולא הביא חייב לשלם. רועה שהניח עדרו ובא לעיר ובאו זאבים וטרפו אומדים אם לא היה יכול להציל על ידי הרועים אם היה שם פטור.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>סגף </b> הבהמה ומתה לא הוי אונס העלה לראשי צוקין או שהיה יכול למנעה ולא מנעה ונפלה ומתה או נשברה חייב שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב דבתר מעיקרא אזלינן והרי פשע דנשבר או מת דפטר רחמנא היינו שמת שלא מחמתו ואם פשע בה ומתה שם כדרכה אין יציאתה גרמה לה דכיון דמתה כדרכה מה לי הכא מה לי התם ופטור אבל נגנבה משם ומתה ביד הגנב חייב דיציאתה גרמה להגנב והרי היתה אבודה ביד הגנב כדאמרינן התם פרק המפקיד:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>השוכר </b> חמור להוליכו למקום אחד או פרה לחרוש בה במקום אחד ושנה והוזק החמור או נשבר הקנקן של הפרה שחורשין בו אם היה השינוי סבת ההיזק חייב דלא הוי אונס כיון ששנה. ואם הוסיף על משא האדם אחד משלשים שלא מדעתו חייב בנזקו ושוכר בהמה סתם לא ישנה ממנהג המדינה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המשכיר </b> לחבירו חמור או ספינה או בית החיוב והפטור כמו שכתב הרב ז"ל מהמשנה וגמרא הוא מן התורה דסברא היא דבכה"ג חייב ובכה"ג פטור ודינין אלו פרק האומנין:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המשכיר </b> בית לחבירו מה שהוא משתמש בו ומה שחייב לעשות במה שחייב המשכיר הכל מן התורה ומסברא וכן זמני השכירות והיציאות מן הבית:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> תנאי שבממון קיים כדאמרינן לעיל וכל קרקע הידוע לא' הוא בחזקתו והמע"ה כדילפינן בעלמא והשבועות מדרבנן:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> השוכר </b> או החוכר או המקבל מה שחייב לעשות הוא ומה שחייב בעל הקרקע ומה שיזרעו בקרקע ודיני בית השלחין בשיבש המעין או נקצץ האילן של בית האילן מה שהוא מוכר וכן אם אכלה חגב או נשתדפה השדה שקבל ומה שהוא מנהג המדינה לענין הקצירה או עקירה או חרישה ומה שנותן לו חכירותו מתוך השדה או הכרם או ממקום אחר ומה שזורע בשדה ומה שאינו זורע ומה שיש לו למקבל בשבח השדה ומה שמקבל עליו בעל השדה בנטעים וחיוב המקבל ליטפל בשדה או חוכרה כל דינין אלו מן התורה דרך סברא או מנהג המדינה:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שכירות </b> הפועלים הכל כמנהג המדינה ומה שביניהם לבעל הבית או לשלוחו הדין כמו שכתב הרב ז"ל מן הגמרא דסברא הוא דדינא הכי. פועל חוזר בו בחצי היום בדבר שאינו אבוד דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים ושמין לו מה שעשה או מה שעתיד לעשות אם היה קבלן. וכל שאר הפרק דיניו נלמדין דרך סברא ומציאת פועל לעצמו אם לא כששכרו למציאות:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המלוה </b> את חברו על המשכון בכל גוונא הוי שומר שכר כדתנן התם פרק האומנין ובגמרא מסקינן טעמא משום פרוטה דרב יוסף דמצוה קעביד דהלוה לחברו ומשום דמצוה קא עביד מיפטר מלמיתב ריפתא לעניא דקי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ולהכי הוי שומר שכר דכיון דבשעת הלואה נשכר בפרוטה דרב יוסף נמצא שהוא שומר שכר עליו לעולם כמו שכתב בנימוקי יוסף בשם הרשב"א ז"ל והראב"ד ז"ל כתב דכל שעתא נמי הוי שומר שכר מפני שממתין לו ואינו מוכר המשכון ליפרע ממנו דמשמע שהוא פטור מפרוטה לעני כל זמן המשך המשכון בידו כמו שכתבו שם.
+
+Halakhah 2
+
+<b>שמור </b> לי ואשמור לך הוי שומר שכר וכן בשאלה וחייב כשאינם בבעלים וכדאיתא התם.
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> האומנין שומרי שכר הן בההיא הנאה דקתפיס המלאכה עד שיתן לו שכרו הוי כשומר שכר כדאמר' התם ואם אמר טול שלך והבא מעות או כבר גמרתיו מעתה הוי שומר חנם. נתן לאומנין וקלקלו חייבים שהם שומרי שכר וכל החיוב והפטור של האומן מטעם זה:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות ריב </b> ליתן שכר השכיר בזמנו דכתי' ביומו תתן שכרו וגו' ואף על גב דבשכר לילה כתיב סבירא ליה לרב ז"ל דבלילה עובר בשל יום ובשל יום עובר אף בשל לילה ואם כן עשה דביומו תתן שכרו הוא על כל שכיר:<br><b> אזהרת שז </b> שלא יאחר שכר שכיר אחר זמנו דכתיב ולא תבא עליו השמש ואין לוקין על לאו זה שהרי הוא חייב לשלם דקי"ל פרק אלו הן הלוקין דכל המשלם אינו לוקה. אחד שכר האדם או בהמה או כלים חייב ליתן ועובר כדתנן במתני' פרק המקבל דף קי"א ובגמרא אין לי אלא שכר אדם מנין לרבות בהמה וכלים תלמוד לומר בארצך כל שבארצך. וגר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואם איחר אינו עובר בלא תעשה משום בל תלין כדתנן במתני' וכתנא דבי רבי ישמעאל וילפינן בהמה וכלים ללא תלין מדכתיב ולא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר כל שפעולתו אתך ואפילו בהמה וכלים דאתך קרא יתירא הוא וכתיב ברישיה דהאי קרא לא תעשק את רעך וגו' ודרשינן רעך ולא גר תושב.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b> הכובש שכר שכיר כאלו נוטל נפשו כדכתיב ואליו הוא נושא את נפשו ועובר בארבע לאוין ועשה משום בל תלין האמור בת"כ והוא הדין לא תעשק ולא תגזול דכתיב גביה ומשום לא תבוא עליו השמש דכתיב בכי תצא ומשום עשה דביומו תתן שכרו. שכיר יום גובה כל הלילה ונאמר עליו לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר ושכיר לילה גובה כל היום ונאמר עליו ביומו תתן שכרו ושכיר שעות ביום של יום גובה כל היום ונאמר עליו ביומו תתן שכרו ושכיר שעות של לילה כל הלילה כרב דאמר הכי התם דכיון שכלתה שכירותו מחצות איכא משום לא תבוא ושכיר שעות בלילה נמי לכשיעלה עמוד השחר עובר משום בל תלין דהא נשתעבד לו קודם לכן וכן שכיר שבת או חודש או שנה או שבוע יצא בלילה גובה כל אותו הלילה דהא נשתעבד לו קודם כרב כדאמר' דאתי כרבי יהודה לגבי רבי שמעון. וכל שהכלי ביד האומן אפילו שגמרו אינו עובר וכשנתנה לו בחצי היום כיון ששקעה עליו חמה עובר משום בל תלין דהוי כשכיר שעות ביום דקבלנות כשכירות הוא כדפשיט התם רב ששת דעובר דאין אומן קונה בשבח כלי ושכירות הוא דאי הוה קונה הוה הלואה ולא שם שכירות.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>שליח </b> שאמר לפועלים שכרכם על בע"ה הוא אינו עובר לפי שאין פעולתו עליו ולא קרינא ביה פעולתו אתך ובעל הבית אינו עובר משום שלא שכרו ולא קרינא ביה שכיר גביה ואם אמר שכרכם עלי שכרו עליו הוא וכן כשלא אמר שכרכם על בע"ה מסתמא הוא עליו ונוטל מבע"ה מה שהקנהו כדאיתא התם. אינו עובר אלא בזמן שתבעו ויש לו כדתניא התם לא תלין פעולת שכיר יכול אפי' לא תבעו ת"ל אתך לדעתך שלא מדעתו [לא] יכול אפילו אין לו ת"ל אתך שיש אתך יכול אפילו המחהו אצל שולחני ת"ל אתך ולא שהמחהו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>המשהא </b> עד אחר זמנו אף על פי שכבר עבר בעשה ולא תעשה כדדרשינן התם עד בקר מלמד שאינו עובר אלא עד בקר ראשון בלבד ממשמע שנאמר לא תלין הייתי יודע שעד בקר הוא דכל לינה שבמקרא לינת לילה היא אפילו הכי חייב ליתן מיד.
+
+Halakhah 6
+
+<b>שבועת </b> שבין שכיר ובעל הבית מדרבנן דמדאוריתא המוציא מחבירו עליו הראיה כדילפינן בעלמא ואם יש הודאה במקצת יש שבועה מן התורה:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות ריג </b> שיניח בעל הבית לשכיר שיאכל ממה שהוא עושה בו בגידולי קרקע כדכתיב כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן וכתיב כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך וכדתנן פרק השוכר את הפועלים דף פ"ז ותניא כי תבא נאמר כאן ביאה ונאמר להלן ביאה ולא תבא עליו השמש מה להלן בפועל הכתוב מדבר אף כאן בפועל ואשכחן כרם כל מילי מנלן כתיב קמה כי תבא בקמת רעך וגו' ואי פרכ' מה לקמה שכן חייבת בחלה כרם יוכיח מה לכרם שחייב בעוללות קמה תוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שכן דבר שגידולי קרקע ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו כדכתיב ואל כליך לא תתן בסיפי' דקרא דמשמע אלא לכליו של בעל הבית תתן אלמא בשעת מלאכת חיבורן קאי ובקרא דקמה נמי כתיב וחרמש לא תניף אלמא בשעת חרמש קאי אף כל שהוא גידולי קרקע וגמר מלאכה פועל אוכל בו ומשום דאיכא למיפרך מה לצד השוה שכן יש בהם צד מזבח יין לנסכים וסלת למנחות ילפינן מדכתיב וחרמש לרבות כל בעלי חרמש ומשום דאיכא דלאו בר חרמש כגון מוסק בזתים וגודר בתמרים דרשינן ליה מקמה לרבות כל בעלי קומה העומדים בקומה בארץ והכל בכלל ואף על גב דקמה מחייב השתא דאתי חרמש ואיתרבי ליה כל דבר חרמש אף על גב דלא מחייב בחלה קמה למה לי לרבות כל בעלי קמה כדאמרינן והשתא דנפקא לן מחרמש ומקמה קרא דכי תבא בכרם רעך למה לי להלכותיו לא תבא בכרם וכו' בפועל מיירי דנאמר כאן ביאה וכו' כדאמרינן לעיל וכולי קרא דרשינן ליה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>העושה </b> בתלוש שהוא גידולי קרקע אינו אוכל אלא עד שלא יגמור עבודתו והעושה במחובר בקוצר ובוצר אינו אוכל אלא כשיגמור כגון שימלא הסל כשהוא בוצר כדתנן התם במתני' ואמרינן בגמרא אדם שאוכל בתלוש מנא לן דכתיב קמה קמה שתי פעמים אם אינו ענין לאדם במחובר תנהו ענין לאדם בתלוש ור' אמי אמר לא צריך קרא דכתיב כי תבא בכרם רעך מי לא עסקינן ששכרו לכתף ואמר ליכול ורבינא נמי אמר לא צריך קרא דכתיב לא תחסום שור בדישו מכדי כל מילי איתנהו בחסימה דילפינן שור שור משבת דכתיב ביה וכל בהמתך ואם כן ליכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה שור דכתב רחמנא למה לי לאוקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם אדם לשור ושור לאדם לענין אכילת פועלים מה חוסם אוכל במחובר אף נחסם ומה נחסם אוכל בתלוש בשעת מלאכה אף חוסם כשהוא פועל אוכל בתלוש בשעת מלאכה:
+
+Halakhah 3
+
+<b>אזהרת שח </b> שלא יאכל השכיר במחובר לקרקע בשעת מלאכה כדכתיב וחרמש לא תניף על קמת רעך ר"ל כשאתה עוסק במלאכה לא תניף חרמש לאכילתך אלא אחר שעשה מלאכה במלוי הסל לפירוש הרב ז"ל וכדכתיב וקטפת מלילות בידך:<br><b> אזהרת שט </b> שלא להוליך בידו ממה שעושה או ליקח יתר על אכילתו לתת לאחרים כדכתיב ואל כליך לא תתן ואין לוקין על לאו זה שאם לקח מה שאין לו בו זכות חייב לשלם.
+
+Halakhah 4
+
+<b>החולב </b> והמחבץ והמגבן אינם אוכלים כדתניא התם מה דיש מיוחד שגידולו קרקע וכו' ואף על גב דכתיב כי תבא בכרם רעך דהוי גידולי קרקע כיון דכתיב קמה לרבות כל בעלי קומה הוה אמינא דליחייב נמי דלאו גידולי קרקע נינהו קמ"ל. המנכש בבצלים ושומים ושומרי גנות אינם אוכלים כדתניא נמי התם מה דיש שהוא מיוחד שבשעת גמר מלאכה ופועל אוכל בו יצא מנכש וכו' ואף ע"ג דכתיב ואל כליך לא תתן דהוא גמר מלאכה איצטריך דיש דאף על גב דמשליף קטיני מביני אלימי והרי נותן לכליו של בעל הבית הא סוף לאו גמר מלאכה היא דעקר פעולה משום תיקון גדולים הוא שהם מחוברים ועומדים.
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b> הפועל אוכל אלא מדבר שעדיין לא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה כדילפינן התם מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר היכא דלא שייך חלה כבודל בתמרים ובגרוגרות והיכא דשייך חלה לא חשוב אלא שנגמרה מלאכתו לחלה. אין הפועל אוכל בשל הקדש דכתיב בכרם רעך ואכלת ולא של הקדש היה עושה בידיו ולא ברגליו או איפכא ואפילו בכתפו דאינו מזיז ידיו ורגליו הרי זה אוכל כדתנן במתני' התם דף צ"א ובגמרא מאי טעמא כי תבא בכרם רעך בכל מאי דעביד.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>היה </b> עושה בענבים לא יאכל בתאנים או איפכא דכתיב בכרם ואכלת ענבים והעושה בגפן זה אינו אוכל באחרת דממה שהוא נותן לכליו של בעל בעי' כדאיתא התם. לא יאכל ענבים ודבר אחר לטבול ענבים במלח לממתקן שיאכל הרבה דכתיב ענבים אסור למוץ בענבים דכתיב ואכלת ולא מוצץ ולא יהבהבו ויאכל דהוי כענבים ודבר אחר דהבהוב ממתק טעמן ואכילה גסה ממעטינן לה מדכתיב שבעך. ויש לו לאכול אפילו יותר מכדי שכרו דכתיב כנפשך שבעך. ועד שלא הילכו שתי וערב בגת אינם שותים יין דהוי עושין במין זה ואוכלים במין אחר עד שיהלכו שתי וערב דהשתא עושין בענבים ויין. ולא זכתה תורה לאכול אלא לפועל עצמו לא לבניו אפילו מחלקו דכתיב ואל כליך לא תתן ומה שהוא אינו אוכל הוי כנותן לכליו להוליכו לביתו ואפילו הוא נזיר אינו נותן חלקו להם.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>יכול </b> פועל לפסוק עליו שלא יאכל אף על פי שזכתה לו תורה הרי הוא מוחל ואינו יכול לפסוק על קטנים דמשל שמים הוא אוכל במתנת גמילות חסדים כשאר מתנות עניים:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> אזהרת שי </b> שלא יחסום שור בדישו דכתיב לא תחסום שור בדישו וגו' אלא מניחה שתאכל כל זמן שעושה בגידולי קרקע בין במחובר בין בתלוש דכתיב בדישו דהוי גידולי קרקע ותלוש וילפינן למחובר מדהוה ליה למכתב לא תדוש בחסימה כדאמר' לעיל וכתב לא תחסום שור לאקושי חוסם לנחסם מה חוסם אוכל במחובר אף נחסם אוכל במחובר ואוכל ממשאוי שעל גבה עד שתפרוק שהרי עושה השור מלאכה בגידולי קרקע ואחד דישה ואחד כל מלאכות שבגידולי קרקע אחד שור ואחד כל מיני בהמה וחיה טמאים או טהורים כדתנן סוף פרק הפרה ואחד שור ואחד כל בהמה וכו' לחסימה דיליף בגמ' דבדברות אחרונות הוסיף שור וחמור והלא היו בכלל וכל בהמתך הכתוב בצידן אלא שור אתא לאגמורי שור שור לחסימה דחיה ועוף כיוצא בו מדכתיב וכל בהמתך וכל משמע ריבויה ואחד דישה ושאר מלאכות של גידולי קרקע כי דייש שהוא גידולי קרקע ולא נאמר בדישו אלא בהווה. החוסם את הפועל פטור כדילפינן מדכתיב כנפשך מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור דלא תימא קל וחומר דאי אתה מצווה להחיותו ואתה מצווה על חסימתו. חסמה קודם לכן וחסמה בקול חייב דלא תימא שור בדישו אמר רחמנא דלא קאמר לא תדוש בחסימה וכדאמ' בכהנים יין ושכר אל תשת וגו' בבואכם הא מישתא ומיעל שרי אלא מה התם בשעת ביאה לא תהא שכרות הכא נמי בשעת דישה לא תהא חסימה וחסימה בקול חייב כרבי יוחנן התם ד"צ דעקימת פיו הוי מעשה ללקות והוי ליה לאו שיש בו מעשה דבדבור נעשה מעשה. שכר בהמה ודש בה בחסימה לוקה ומשלם דקודם שיבוא לידי מלקות בחסימה בא לידי תשלומי מזונותיה שהו' משעת משיכה. והדש בפרתו של גוי עובר משום דלא תחסום שור בדישו דשור קאמר רחמנא לא שנא דישראל ולא שנא דגוי וגוי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר הישראל דלא תחסום אישראל הדש קא מזהר לא אגוי ואם אינה נהנית באכילתה ומנעה מותר שלא הקפידה תורה אלא הנאתה וסתם דיש לאו בתרומה ומעשר משתעי קרא דאין תרומה ומעשר סתם אלא מן המירוח ואילך כדכתיב כדגן מן הגורן אבל בדמאי וגידולי תרומה עובר דדבר תורה חולין גמורין הן:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..378469751f1a1cc38ca0ea1fce2f95fd65dd339f
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,271 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Hiring
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שכירות
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Hiring
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שכירות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות ריא </b> לדון בדיני שוכר ונושא שכר וד' שומרים הם ודיניהם שלשה וכדתנן להו פרק השוכר דף צ"ג ויליף להו מקראי פרק השואל דף צ"ד דתנו רבנן פרשה ראשונה נאמרה בש"ח דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור ופטר בה על הגניבה כדכתיב וגונב מבית האיש שטוען שנגנבה הימנו וכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים ואוקימנא לשבועה דכתיב הכא שליחות יד אם לא שלח ידו וכתיב בפרשה שניה נמי שליחות יד שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו מה שליחות יד דהתם בשבועה אף שליחות יד דהכא בשבועה שלא שלח בה יד. פרשה שניה בש"ש כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה ובה חייב על הגניבה ופטר על האונסין בשבועה דכתיב ומת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם ואם גנוב יגנב ישלם ומסתברא דשניה בשומר שכר שכן חייב בגניבה ואבדה כדאמרינן. פרשת שלישית בשואל כדכתיב בהדיא וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת שלם ישלם חייב עליה אונסין כשאין בעליו עמו ופטור במתה מחמת מלאכה כדנילף בהלכות שאלה בס"ד. ושומר שכר והשוכר דין אחד להם כדתנן התם [וילפינן מדכתיב (שמות כב, יד) גבי שואל אם שכיר הוא בא בשכרו שאין לו משפט שואל ולא פי' מה דינו ולפי' אמרו שהוא כשומר שכר שהוא מהנה לבעל הוא נהנה גם כן מה שאין כן בשומר חנם] וגניבה כתיבה בהדיא בפרשה שומר שכר ואבדה ילפינן לה מדכתיב אם גנב יגנב אין לי אלא גניבה אבדה מנין ת"ל אם גנב יגנב מ"מ ולמ"ד דברה תורה כלשון בני אדם ילפינן לה בק"ו מגניבה שקרובה לאונס וחייב בה אבדה שקרובה לפשיעה לא כ"ש ואידך מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא כדאמ' התם דף צ"ד ושואל דאמרינן דחייב בכל בשלמא שבורה ומתה דכתיב ביה או נשבר או מת אלא שבויה מנ"ל דאי תימא נילף מיניהו מה לשבורה ומתה שכן אונסא דסליק אדעתא הוא תאמר בשבויה שכן אונסא דלא סליק אדעתא הוא וכו' תניא ר' יונתן אומר או לרבות את השבויה ולר' יאשיה דבעי או לחלק הכא לא צריך סברא הוא דנשבר בלא מת נמי חייב דמה לי קטליה פלגא מה לי קטליה כולה וגניבה ואבדה ילפינן לה משומר שכר דפטר בו שבורה ומתה וחייב גניבה ואבדה ולפטור כשבעליו עמו מנלן דכיון דמשומר שכר ילפינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון כעין ש"ש מה להלן בבעלים פטור דילפינן לה בהיקשא דילמוד עליון מתחתון כדכתיב וכי ישאל וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמוד עליון מתחתון אף כאן בבעלים פטור ולמאן דלית ליה דיו אמרינן וכי ישאל וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון לענין פיטור בעלים ותחתון מעליון לגניבה ואבידה בין לפיטור בין לחיוב ואין משיבין על ההיקש ופשיעה דלא כתיבה בשומר שכר ושואל לחיובא אתי בק"ו משומר חנם ולפשיעה דפטור בכולהו שומרין בבעלים קסבר מקרא נדרש לפניו אשומר שכר ולפני פניו אשומר חנם וכי כתיב אם בעליו עמו בשואל אשומר שכר ואשומר חנם נמי כתיב דמקרא נדרש בסמיכת פרשיות ואף ע"פ שאין היקש מפורש בהן וכי היכי דבשומר חנם דכתיב ביה פשיעה פטור בבעלים דקאי אם בעליו עמו נמי עליה הכי נמי בשומר שכר ושואל דילפי חיובא דפשיעה משומר חנם פטירי בבעלים מדכתיב אם בעליו עמו בשואל דקאי אכולהו חיובי דידיה דפטור כשבעליו עמו וקאי נמי אכולהו חיובי דשומר שכר דאם בעליו עמו פטור וכדאמרינן. ופיטורא דכולהו חיובי בבעלים היינו כשהיו הבעלים עמו בשאלה או בשכירות בשעת שאלה או שכירות אף על פי שלא היו בשעת גניבה או שאר חיובי כדתניא התם ממשמע שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם איני יודע שאם אין בעליו עמו ישלם אלא מה ת"ל בעליו אין עמו ישלם לומר לך היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאלה והכי אשמועינן קרא בעליו אין עמו בשעת שאלה אע"פ שהיה עמו בשעת שבורה ומתה חייב ולא תימא איפוך שתפטור בשעת שבורה ולא בשעת שאלה דכתיב וכי ישאל איש מעם רעהו ומשמע דאשעת שאלה קפיד דמעם רעהו משמע ולא רעהו עמו שלא נשאל לו ועלה מסיק קרא שלם ישלם אלמא אשעת שאלה קפיד ואפ"ה צריכי בעליו עמו (ול"ש בבעלים) ובעליו אין עמו דאי לאו הנך הוה אמינא האי אורחיה דקרא הוא לאישתעוי הכי ולא שנא בבעלים ול"ש שלא בבעלים חייב והשתא דגלי סיפא דבבעלים פטור ואחד מינייהו קאי פטור ולא על חבריה ילפינן מדכתיב מעם רעהו גילוי מילתא דבשעת שאלה קפיד קרא כי היכי דלא תימא איפוך.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b> השואל רשאי להשאיל ולא השוכר להשכיר כדאמ' פרק אלו מציאות ופרק כל הגט כאן שנה ר' וכו' משום דלא לצורך אחרים השאילה לו ונמצא עובר על דעתו. עבר ומסר לשומר אחר אפילו מיעט בשמירה וטען שומר השני שנאנס אם יש לו עדים פטור אם אין לו עדים חייב השומר האחד ואינו נאמן שומר השני בשבועה אם לא כשהיה דרך הבעלים להפקיד אצלו ולא מיעט בשמירתו ואם הוסיף בשמירה יחזירו דמי הפרה לבעלים דאין השוכר עושה סחורה בפרתו של חברו כדתנן במתניתין פרק המפקיד לר' יוסי וכו':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שלשה </b> דינין של ד' שומרים אינם אלא במטלטלין של ישראל ושל הדיוט וכדתנן פרק הזהב ובגמרא מנא הני מילי דת"ר כי יתן איש אל רעהו כלל כסף או כלים פרט וגונב מבית איש חזר וכלל ואי אתה דן אלא כעין הפרט שהוא מטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות ועבדים שהוקשו להם כדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם לרשת אחוזה וגו' ויצאו שטרו' שאין גופן ממון והקדשות רעהו אמר רחמנא ולא של הקדש וכיון דכתיב רעהו אין הגוי בכלל ובשומר שכר נמי כתיב כי יתן איש וכו' לכלל ופרט וכלל רעהו למעוטי הקדש וגוי ושואל נמי הוי כוותיהו. [אלא דלא הוזכרו שואל ושוכר במיעוטא דהני משום דלא שייך שאלה בקרקעות ובשטרות על הרוב ושכירות לא שייך בשטרות וכן לא שייך שאלה ושכירות בהקדש כן כתב רבי עובדיה ז"ל בפירוש המשנה במסכת שבועות (פ"ו מ"ה)] ואם פשע אחד מהשומרים באחד מדברים הללו חייב דהוי כמזיק בידים לדעת הרב ז"ל. ומחובר לקרקע אפילו אינו צריך לקרקע הוי כקרקע כדתנן פרק שבועת הדינים דאין חכמים מודים לו לרבי מאיר דאמר יש דברים שהן בקרקע ואינן כקרקע ואמרינן התם ובפרק השואל דבענבים העומדות ליבצר פליגי דרבנן סברי לאו כבצורות דמיין לענין שומרים ולשבועה כיון דלענין שבת לאו כבצורות דמיין לכולי עלמא והא דאמרינן בעלמא כל העומד ליבצר כבציר דמי הכא שאני דכולהו קראי קפדי אמטלטלין תלושין ככסף או כלים. הפקיד הקדיש ופדאו או איפכא שהקדישו אחר שהשאילו או שהפקיד גוי ונתגייר בעי' תחלתן וסופן נכסי הדיוט וישראל כדדרשי' במכילתא כי יתן איש אל רעהו וגו' ישלם שנים לרעהו ולא להקדש וגוי כדא' ומשמע דבעינן רעהו בשעת נתינה ובשעת תשלומין.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אחד </b> האיש ואחד האשה בדיני השומרים כדאמרינן פרקא קמא דבבא קמא ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וגו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל הדינים שבתורה דלפניהם כולן בכלל. קטן שהפקיד נשבעין לו שבועת שומרים לדעת הרב ז"ל כיון ששבועת שמא היא אינה על טענת קטן דאמרינן בעלמא אין נשבעין על טענת קטן דאף על גב דמקרא דהכא ילפינן לה מדכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגו' לא לענין שומרים פטרו הכתוב כיון ששבוע' של שמא היא אלא עירוב פרשיות שנו כאן.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כדרך </b> שתקנו משיכה בלקוחות תקנו בשומרים להתחייב בשמירה ואם אמר הנח לפני הרי זה שומר חנם כיון שהניחה ברשותו. דין שבועת שומרים אפילו בלא עדים דלא איברו סהדי אלא לשקרי ואין אומרין מגו שיכול לומר לא קבלתי שום דבר שיהא נאמן בלא שבועה ושבועת שומרים אין צריך הודיה במקצת כדכתיב וגונב מבית האיש וגו' ולקח בעליו ולא ישלם אפילו על שוה פרוטה דהוי ממון נשבעין דאף על גב דמכסף או כלים ילפינן שני כסף עירוב פרשיות כתיב כאן ואינו אלא בטענת מודה מקצת.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> תנאי שבממון או בשבועות של ממון קיים ואין צריך לא קניין כיון שהתנה בשעת המסירה ולא עדים כיון שהם מודים וכדאמרינן סוף פרק השוכר את הפועלים דלא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה אפילו לר' מאיר משום דמעיקרא לא שעבד נפשי' אלא במה שהתנה ולא ירד לתורת שומרים אלא למקצת. טען שהיה שם תנאי והשומר מכחיש נשבע שבועת שומרים כדינו ומגלגל שלא היה שם תנאי המחייבו דגלגל מדאוריתא כדילפינן בעלמא מדכתיב אמן אמן. טען שלא נעשה שומר או לא היו דברים מעולם או החזרתי אין כאן שבועת שומרים:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שומר </b> שטען שנאנס במקום שעדים מצוים יביא ראיה ויפטר משבועה ואם לא יביא ראיה ישלם כדדריש איסי סוף האומנים ומת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראיה ויפטר ואם לא הביא ראיה אינו נפטר בשבועה אלא ישלם דלא פטר בשבועה אלא כשאין רואה שאין עדים מצויים שם.
+
+Halakhah 2
+
+<b>שבירת </b> חבית על ידי המעבירה ממקום למקום לא הוי אונס גדול אלא כגניבה ואבידה ומשלם מן התורה וכל שמשלמים דמים משלמים כמה היתה שוה ביום החזרה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>שני </b> זאבים שבאו לרועה וטרפו הרי זה אונס ושני כלבים אינם אונס ולא הוי כנשבר או מת וכדתנן במתניתין התם סוף פרק השוכר את הפועלים. ליסטים מזויינין הוי אונס וכן ארי ודוב ונמר וברדלס ונחש הוי אונס דומיא דנשבר או מת והיינו בזמן שבאו מאליהן אבל הוליכן הוא למקומם או הביא הליסטים בהגרותו עמו חייב לשלם ואם היה יכול השומר להביא רועים שומר חנם בחנם ושומר שכר בשכר ולא הביא חייב לשלם. רועה שהניח עדרו ובא לעיר ובאו זאבים וטרפו אומדים אם לא היה יכול להציל על ידי הרועים אם היה שם פטור.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>סגף </b> הבהמה ומתה לא הוי אונס העלה לראשי צוקין או שהיה יכול למנעה ולא מנעה ונפלה ומתה או נשברה חייב שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב דבתר מעיקרא אזלינן והרי פשע דנשבר או מת דפטר רחמנא היינו שמת שלא מחמתו ואם פשע בה ומתה שם כדרכה אין יציאתה גרמה לה דכיון דמתה כדרכה מה לי הכא מה לי התם ופטור אבל נגנבה משם ומתה ביד הגנב חייב דיציאתה גרמה להגנב והרי היתה אבודה ביד הגנב כדאמרינן התם פרק המפקיד:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>השוכר </b> חמור להוליכו למקום אחד או פרה לחרוש בה במקום אחד ושנה והוזק החמור או נשבר הקנקן של הפרה שחורשין בו אם היה השינוי סבת ההיזק חייב דלא הוי אונס כיון ששנה. ואם הוסיף על משא האדם אחד משלשים שלא מדעתו חייב בנזקו ושוכר בהמה סתם לא ישנה ממנהג המדינה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המשכיר </b> לחבירו חמור או ספינה או בית החיוב והפטור כמו שכתב הרב ז"ל מהמשנה וגמרא הוא מן התורה דסברא היא דבכה"ג חייב ובכה"ג פטור ודינין אלו פרק האומנין:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המשכיר </b> בית לחבירו מה שהוא משתמש בו ומה שחייב לעשות במה שחייב המשכיר הכל מן התורה ומסברא וכן זמני השכירות והיציאות מן הבית:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> תנאי שבממון קיים כדאמרינן לעיל וכל קרקע הידוע לא' הוא בחזקתו והמע"ה כדילפינן בעלמא והשבועות מדרבנן:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> השוכר </b> או החוכר או המקבל מה שחייב לעשות הוא ומה שחייב בעל הקרקע ומה שיזרעו בקרקע ודיני בית השלחין בשיבש המעין או נקצץ האילן של בית האילן מה שהוא מוכר וכן אם אכלה חגב או נשתדפה השדה שקבל ומה שהוא מנהג המדינה לענין הקצירה או עקירה או חרישה ומה שנותן לו חכירותו מתוך השדה או הכרם או ממקום אחר ומה שזורע בשדה ומה שאינו זורע ומה שיש לו למקבל בשבח השדה ומה שמקבל עליו בעל השדה בנטעים וחיוב המקבל ליטפל בשדה או חוכרה כל דינין אלו מן התורה דרך סברא או מנהג המדינה:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שכירות </b> הפועלים הכל כמנהג המדינה ומה שביניהם לבעל הבית או לשלוחו הדין כמו שכתב הרב ז"ל מן הגמרא דסברא הוא דדינא הכי. פועל חוזר בו בחצי היום בדבר שאינו אבוד דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים ושמין לו מה שעשה או מה שעתיד לעשות אם היה קבלן. וכל שאר הפרק דיניו נלמדין דרך סברא ומציאת פועל לעצמו אם לא כששכרו למציאות:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המלוה </b> את חברו על המשכון בכל גוונא הוי שומר שכר כדתנן התם פרק האומנין ובגמרא מסקינן טעמא משום פרוטה דרב יוסף דמצוה קעביד דהלוה לחברו ומשום דמצוה קא עביד מיפטר מלמיתב ריפתא לעניא דקי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ולהכי הוי שומר שכר דכיון דבשעת הלואה נשכר בפרוטה דרב יוסף נמצא שהוא שומר שכר עליו לעולם כמו שכתב בנימוקי יוסף בשם הרשב"א ז"ל והראב"ד ז"ל כתב דכל שעתא נמי הוי שומר שכר מפני שממתין לו ואינו מוכר המשכון ליפרע ממנו דמשמע שהוא פטור מפרוטה לעני כל זמן המשך המשכון בידו כמו שכתבו שם.
+
+Halakhah 2
+
+<b>שמור </b> לי ואשמור לך הוי שומר שכר וכן בשאלה וחייב כשאינם בבעלים וכדאיתא התם.
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> האומנין שומרי שכר הן בההיא הנאה דקתפיס המלאכה עד שיתן לו שכרו הוי כשומר שכר כדאמר' התם ואם אמר טול שלך והבא מעות או כבר גמרתיו מעתה הוי שומר חנם. נתן לאומנין וקלקלו חייבים שהם שומרי שכר וכל החיוב והפטור של האומן מטעם זה:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות ריב </b> ליתן שכר השכיר בזמנו דכתי' ביומו תתן שכרו וגו' ואף על גב דבשכר לילה כתיב סבירא ליה לרב ז"ל דבלילה עובר בשל יום ובשל יום עובר אף בשל לילה ואם כן עשה דביומו תתן שכרו הוא על כל שכיר:<br><b> אזהרת שז </b> שלא יאחר שכר שכיר אחר זמנו דכתיב ולא תבא עליו השמש ואין לוקין על לאו זה שהרי הוא חייב לשלם דקי"ל פרק אלו הן הלוקין דכל המשלם אינו לוקה. אחד שכר האדם או בהמה או כלים חייב ליתן ועובר כדתנן במתני' פרק המקבל דף קי"א ובגמרא אין לי אלא שכר אדם מנין לרבות בהמה וכלים תלמוד לומר בארצך כל שבארצך. וגר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואם איחר אינו עובר בלא תעשה משום בל תלין כדתנן במתני' וכתנא דבי רבי ישמעאל וילפינן בהמה וכלים ללא תלין מדכתיב ולא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר כל שפעולתו אתך ואפילו בהמה וכלים דאתך קרא יתירא הוא וכתיב ברישיה דהאי קרא לא תעשק את רעך וגו' ודרשינן רעך ולא גר תושב.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b> הכובש שכר שכיר כאלו נוטל נפשו כדכתיב ואליו הוא נושא את נפשו ועובר בארבע לאוין ועשה משום בל תלין האמור בת"כ והוא הדין לא תעשק ולא תגזול דכתיב גביה ומשום לא תבוא עליו השמש דכתיב בכי תצא ומשום עשה דביומו תתן שכרו. שכיר יום גובה כל הלילה ונאמר עליו לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר ושכיר לילה גובה כל היום ונאמר עליו ביומו תתן שכרו ושכיר שעות ביום של יום גובה כל היום ונאמר עליו ביומו תתן שכרו ושכיר שעות של לילה כל הלילה כרב דאמר הכי התם דכיון שכלתה שכירותו מחצות איכא משום לא תבוא ושכיר שעות בלילה נמי לכשיעלה עמוד השחר עובר משום בל תלין דהא נשתעבד לו קודם לכן וכן שכיר שבת או חודש או שנה או שבוע יצא בלילה גובה כל אותו הלילה דהא נשתעבד לו קודם כרב כדאמר' דאתי כרבי יהודה לגבי רבי שמעון. וכל שהכלי ביד האומן אפילו שגמרו אינו עובר וכשנתנה לו בחצי היום כיון ששקעה עליו חמה עובר משום בל תלין דהוי כשכיר שעות ביום דקבלנות כשכירות הוא כדפשיט התם רב ששת דעובר דאין אומן קונה בשבח כלי ושכירות הוא דאי הוה קונה הוה הלואה ולא שם שכירות.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>שליח </b> שאמר לפועלים שכרכם על בע"ה הוא אינו עובר לפי שאין פעולתו עליו ולא קרינא ביה פעולתו אתך ובעל הבית אינו עובר משום שלא שכרו ולא קרינא ביה שכיר גביה ואם אמר שכרכם עלי שכרו עליו הוא וכן כשלא אמר שכרכם על בע"ה מסתמא הוא עליו ונוטל מבע"ה מה שהקנהו כדאיתא התם. אינו עובר אלא בזמן שתבעו ויש לו כדתניא התם לא תלין פעולת שכיר יכול אפי' לא תבעו ת"ל אתך לדעתך שלא מדעתו [לא] יכול אפילו אין לו ת"ל אתך שיש אתך יכול אפילו המחהו אצל שולחני ת"ל אתך ולא שהמחהו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>המשהא </b> עד אחר זמנו אף על פי שכבר עבר בעשה ולא תעשה כדדרשינן התם עד בקר מלמד שאינו עובר אלא עד בקר ראשון בלבד ממשמע שנאמר לא תלין הייתי יודע שעד בקר הוא דכל לינה שבמקרא לינת לילה היא אפילו הכי חייב ליתן מיד.
+
+Halakhah 6
+
+<b>שבועת </b> שבין שכיר ובעל הבית מדרבנן דמדאוריתא המוציא מחבירו עליו הראיה כדילפינן בעלמא ואם יש הודאה במקצת יש שבועה מן התורה:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות ריג </b> שיניח בעל הבית לשכיר שיאכל ממה שהוא עושה בו בגידולי קרקע כדכתיב כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן וכתיב כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך וכדתנן פרק השוכר את הפועלים דף פ"ז ותניא כי תבא נאמר כאן ביאה ונאמר להלן ביאה ולא תבא עליו השמש מה להלן בפועל הכתוב מדבר אף כאן בפועל ואשכחן כרם כל מילי מנלן כתיב קמה כי תבא בקמת רעך וגו' ואי פרכ' מה לקמה שכן חייבת בחלה כרם יוכיח מה לכרם שחייב בעוללות קמה תוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שכן דבר שגידולי קרקע ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו כדכתיב ואל כליך לא תתן בסיפי' דקרא דמשמע אלא לכליו של בעל הבית תתן אלמא בשעת מלאכת חיבורן קאי ובקרא דקמה נמי כתיב וחרמש לא תניף אלמא בשעת חרמש קאי אף כל שהוא גידולי קרקע וגמר מלאכה פועל אוכל בו ומשום דאיכא למיפרך מה לצד השוה שכן יש בהם צד מזבח יין לנסכים וסלת למנחות ילפינן מדכתיב וחרמש לרבות כל בעלי חרמש ומשום דאיכא דלאו בר חרמש כגון מוסק בזתים וגודר בתמרים דרשינן ליה מקמה לרבות כל בעלי קומה העומדים בקומה בארץ והכל בכלל ואף על גב דקמה מחייב השתא דאתי חרמש ואיתרבי ליה כל דבר חרמש אף על גב דלא מחייב בחלה קמה למה לי לרבות כל בעלי קמה כדאמרינן והשתא דנפקא לן מחרמש ומקמה קרא דכי תבא בכרם רעך למה לי להלכותיו לא תבא בכרם וכו' בפועל מיירי דנאמר כאן ביאה וכו' כדאמרינן לעיל וכולי קרא דרשינן ליה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>העושה </b> בתלוש שהוא גידולי קרקע אינו אוכל אלא עד שלא יגמור עבודתו והעושה במחובר בקוצר ובוצר אינו אוכל אלא כשיגמור כגון שימלא הסל כשהוא בוצר כדתנן התם במתני' ואמרינן בגמרא אדם שאוכל בתלוש מנא לן דכתיב קמה קמה שתי פעמים אם אינו ענין לאדם במחובר תנהו ענין לאדם בתלוש ור' אמי אמר לא צריך קרא דכתיב כי תבא בכרם רעך מי לא עסקינן ששכרו לכתף ואמר ליכול ורבינא נמי אמר לא צריך קרא דכתיב לא תחסום שור בדישו מכדי כל מילי איתנהו בחסימה דילפינן שור שור משבת דכתיב ביה וכל בהמתך ואם כן ליכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה שור דכתב רחמנא למה לי לאוקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם אדם לשור ושור לאדם לענין אכילת פועלים מה חוסם אוכל במחובר אף נחסם ומה נחסם אוכל בתלוש בשעת מלאכה אף חוסם כשהוא פועל אוכל בתלוש בשעת מלאכה:
+
+Halakhah 3
+
+<b>אזהרת שח </b> שלא יאכל השכיר במחובר לקרקע בשעת מלאכה כדכתיב וחרמש לא תניף על קמת רעך ר"ל כשאתה עוסק במלאכה לא תניף חרמש לאכילתך אלא אחר שעשה מלאכה במלוי הסל לפירוש הרב ז"ל וכדכתיב וקטפת מלילות בידך:<br><b> אזהרת שט </b> שלא להוליך בידו ממה שעושה או ליקח יתר על אכילתו לתת לאחרים כדכתיב ואל כליך לא תתן ואין לוקין על לאו זה שאם לקח מה שאין לו בו זכות חייב לשלם.
+
+Halakhah 4
+
+<b>החולב </b> והמחבץ והמגבן אינם אוכלים כדתניא התם מה דיש מיוחד שגידולו קרקע וכו' ואף על גב דכתיב כי תבא בכרם רעך דהוי גידולי קרקע כיון דכתיב קמה לרבות כל בעלי קומה הוה אמינא דליחייב נמי דלאו גידולי קרקע נינהו קמ"ל. המנכש בבצלים ושומים ושומרי גנות אינם אוכלים כדתניא נמי התם מה דיש שהוא מיוחד שבשעת גמר מלאכה ופועל אוכל בו יצא מנכש וכו' ואף ע"ג דכתיב ואל כליך לא תתן דהוא גמר מלאכה איצטריך דיש דאף על גב דמשליף קטיני מביני אלימי והרי נותן לכליו של בעל הבית הא סוף לאו גמר מלאכה היא דעקר פעולה משום תיקון גדולים הוא שהם מחוברים ועומדים.
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b> הפועל אוכל אלא מדבר שעדיין לא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה כדילפינן התם מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר היכא דלא שייך חלה כבודל בתמרים ובגרוגרות והיכא דשייך חלה לא חשוב אלא שנגמרה מלאכתו לחלה. אין הפועל אוכל בשל הקדש דכתיב בכרם רעך ואכלת ולא של הקדש היה עושה בידיו ולא ברגליו או איפכא ואפילו בכתפו דאינו מזיז ידיו ורגליו הרי זה אוכל כדתנן במתני' התם דף צ"א ובגמרא מאי טעמא כי תבא בכרם רעך בכל מאי דעביד.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>היה </b> עושה בענבים לא יאכל בתאנים או איפכא דכתיב בכרם ואכלת ענבים והעושה בגפן זה אינו אוכל באחרת דממה שהוא נותן לכליו של בעל בעי' כדאיתא התם. לא יאכל ענבים ודבר אחר לטבול ענבים במלח לממתקן שיאכל הרבה דכתיב ענבים אסור למוץ בענבים דכתיב ואכלת ולא מוצץ ולא יהבהבו ויאכל דהוי כענבים ודבר אחר דהבהוב ממתק טעמן ואכילה גסה ממעטינן לה מדכתיב שבעך. ויש לו לאכול אפילו יותר מכדי שכרו דכתיב כנפשך שבעך. ועד שלא הילכו שתי וערב בגת אינם שותים יין דהוי עושין במין זה ואוכלים במין אחר עד שיהלכו שתי וערב דהשתא עושין בענבים ויין. ולא זכתה תורה לאכול אלא לפועל עצמו לא לבניו אפילו מחלקו דכתיב ואל כליך לא תתן ומה שהוא אינו אוכל הוי כנותן לכליו להוליכו לביתו ואפילו הוא נזיר אינו נותן חלקו להם.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>יכול </b> פועל לפסוק עליו שלא יאכל אף על פי שזכתה לו תורה הרי הוא מוחל ואינו יכול לפסוק על קטנים דמשל שמים הוא אוכל במתנת גמילות חסדים כשאר מתנות עניים:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b> אזהרת שי </b> שלא יחסום שור בדישו דכתיב לא תחסום שור בדישו וגו' אלא מניחה שתאכל כל זמן שעושה בגידולי קרקע בין במחובר בין בתלוש דכתיב בדישו דהוי גידולי קרקע ותלוש וילפינן למחובר מדהוה ליה למכתב לא תדוש בחסימה כדאמר' לעיל וכתב לא תחסום שור לאקושי חוסם לנחסם מה חוסם אוכל במחובר אף נחסם אוכל במחובר ואוכל ממשאוי שעל גבה עד שתפרוק שהרי עושה השור מלאכה בגידולי קרקע ואחד דישה ואחד כל מלאכות שבגידולי קרקע אחד שור ואחד כל מיני בהמה וחיה טמאים או טהורים כדתנן סוף פרק הפרה ואחד שור ואחד כל בהמה וכו' לחסימה דיליף בגמ' דבדברות אחרונות הוסיף שור וחמור והלא היו בכלל וכל בהמתך הכתוב בצידן אלא שור אתא לאגמורי שור שור לחסימה דחיה ועוף כיוצא בו מדכתיב וכל בהמתך וכל משמע ריבויה ואחד דישה ושאר מלאכות של גידולי קרקע כי דייש שהוא גידולי קרקע ולא נאמר בדישו אלא בהווה. החוסם את הפועל פטור כדילפינן מדכתיב כנפשך מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור דלא תימא קל וחומר דאי אתה מצווה להחיותו ואתה מצווה על חסימתו. חסמה קודם לכן וחסמה בקול חייב דלא תימא שור בדישו אמר רחמנא דלא קאמר לא תדוש בחסימה וכדאמ' בכהנים יין ושכר אל תשת וגו' בבואכם הא מישתא ומיעל שרי אלא מה התם בשעת ביאה לא תהא שכרות הכא נמי בשעת דישה לא תהא חסימה וחסימה בקול חייב כרבי יוחנן התם ד"צ דעקימת פיו הוי מעשה ללקות והוי ליה לאו שיש בו מעשה דבדבור נעשה מעשה. שכר בהמה ודש בה בחסימה לוקה ומשלם דקודם שיבוא לידי מלקות בחסימה בא לידי תשלומי מזונותיה שהו' משעת משיכה. והדש בפרתו של גוי עובר משום דלא תחסום שור בדישו דשור קאמר רחמנא לא שנא דישראל ולא שנא דגוי וגוי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר הישראל דלא תחסום אישראל הדש קא מזהר לא אגוי ואם אינה נהנית באכילתה ומנעה מותר שלא הקפידה תורה אלא הנאתה וסתם דיש לאו בתרומה ומעשר משתעי קרא דאין תרומה ומעשר סתם אלא מן המירוח ואילך כדכתיב כדגן מן הגורן אבל בדמאי וגידולי תרומה עובר דדבר תורה חולין גמורין הן:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..36ae8086eb7e39bfbeaf678c769f051c056425ae
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,341 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Inheritances
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות נחלות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות נחלות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות רכא </b> לדון בסדר נחלות כמו שכתוב בתורה איש כי ימות ובן אין לו הבנים קודמים לכל כדאמר' פרק יש נוחלין ובן אין לו הא יש לו בן הוא קודם ואיבעית אימא מהכא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם בניכם ולא בנותיכם ואף ע"ג דגבי למען ירבו ימיכם לא אמר ולא בנותיכם ברכה שאני דלבנים ובנות קא מברך אבל הכא איבעי ליה לפרושי. וכן הבן בנכסי האב קודם לבת דכתיב וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל משמע שבת אחת יורשת נחלת ב' מטות ואי אתה מוצא קרובים לה שתקבל נחלה מהם יותר מאביה ואמה וכגון שאביה משבט ראובן ואמה משבט שמעון ומתו וירשתן ואין לי אלא בת בן מנין שיורש את אמו דאיכא למימר בהכי קפיד קרא הבן יירש את האב והבת את האם אמרת ק"ו בת שהורע כחה בנכסי האב דבן קודם לה יפה כחה בנכסי האם דיורשת את האם כדכתיב וכל בת יורשת וגו' בן שייפה כחו בנכסי האב אינו דין שייפה כחו בנכסי האם ולא תימא דיו לבא מן הדין וכו' ויהיו שוין דכתיב ממטות מקיש מטה האם למטה האב בתיבה א' דלא כתיב ב' מטות מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה האם בן קודם לבת כדאמרינן פרק יש נוחלין דף קי"א. אם אין לו בנים ירשנו אביו ולא אחים כדדרשינן התם דף ק"ט איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין ומדשני קרא בדיבוריה דכתיב והעברתם ולא כתיב ונתתם אתא לאשמועינן שיש אחר ראוי לירש תכף אחר הבן ומאי ניהו אב דאלו אחין הא כתיבי וטעמא דבת קודמת משום דבן ובת כי הדדי נינהו לענין פיטור יבום כדילפינן בדוכתיה והוא הדין לענין נחלה. אין האם יורשת בניה כדדרשינן התם דף קט"ו דאמר קרא וכל בת יורשת נחלה יורשת ואינה מורשת דהוה מצי למיכתב וכל בת נוחלת ומדאיצטריך לומר יורשת נחלה ודאי הא קא משמע לן הבת יורשת שני מטות אבל אינה מורשת לשני מטות אלא לאחד מהם דאינו אב דמסתבר טפי ולא שתורשנה אמה אלמא דאין אשה יורשת את בניה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הבן </b> קודם לבת כדאמר' וכל יוצאי ירכו של בן קודמין לבת כדתנן התם וילפינן לה בגמרא מדכתיב ובן אין לו אין לי אלא בן בן הבן או בת הבן מנין תלמוד לומר אין לו עיין עליו על מת אם יש לו בן או הבא מכחו של בן כגון יוצאי ירכו ויו"ד יתירה דריש דמצי למיכתב אן בלא יו"ד כדכתיב מאן בלעם ומדכתב ביו"ד משמע עיין עליו אם יש לו בת כלל וכיון דאיכא יוצא ירכו הוי כמותו. והבת קודמת בירושת אביה לאבי אביה כדכתיב ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבת כשאין בן בת קודמת לכל וכל יוצא ירכה קודמין לכל דכתיב ואם אין לו בת עיין עליו דהאי מת אם יש לו בת כלל וכלל וכיון דאיכא יוצאי ירכה עובר ירך אמו הוא. ואבי המת קודם לאחי המת שהם יוצאי ירכו כדתנן התם וכדילפינן לעיל מוהעברתם דאב קודם לאחין. ואח המת ויוצאי ירכו קודמין לאחות כדכתיב ונתתם את נחלתו לאחיו ויוצאי ירכו אחד בן ואחד בת קודמין גם כן דמקיש ירושה שניה לראשונה דבן קודם וכל יוצאי ירכו כדאמרי' לעיל עיין עליו הכא נמי כל מי שהוא יורש יוצאי ירכו גם כן הם יורשים אחריו בין זכרים בין נקבות וכדאמ'. ואחות קודמת לאבי אביה דהא דכתיב ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לאחי אביו הני אחים לאו דוקא אלא כשאין אחים אחות המת נמי יורשות דכי היכי דבבנים כשאין בן הבת יורשת הכא נמי באחין. אם אין אחין אחיות המת יורשות וכשאין אחיות חוזרת נחלה לאבי האב וכשאין אבי האב חי הויא לבניו שהם אחי האב ובהכי מיירי קרא דונתתם את נחלתו לאחי אביו כשאין אבי אביו חי דלאו אביו חי פשיטא שהוא קודם לכל יוצאי ירכו ודבר הכתוב בהווה והיינו טעות' דרמי בר חמא דהוה בעי' אברהם וישמעאל בנכסי עשו אי זה מהם קודם ואברהם ויעקב בנכסי עשו בעי' לי' נמי רמי בר חמא ואסיקנא דיעקב קודם דקתני זה הכלל כל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין ואלו איתיה ליצחק הוא קודם השתא נמי יעקב קודם ואף על גב דיעקב יוצא ירך אברהם איכא למימר דיוצאי ירכו משמע יוצא ירך שלו דהיינו בניו מאשתו ולא יוצאי ירך בנו. ואחי האב ויוצאי ירכו קודמין לאחיות האב דכיון שהם באים מכח אביהם בן קודם לבת כדאמ' ואחיות האב ויוצאי ירכן קודם לאבי אבי אביו של מת כיון שהן יוצאי ירך אבי האב ומכח אבי האב אתו כדאמרי' ועל דרך זה עולה עד ראש הדורות וילפינן למשמוש נחלה עד ראובן דכי היכי דאמרינן עיין עליו למטה הכי נמי אמרינן למעלה שאם כלה זרעו לגמרי העבירנה ליורשי האב למעלה ונמצא שאין לך אדם מישראל שאין לו יורשים וכתיב נמי ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה הקרוב קרוב קודם שתחזור הירושה לאבי אבי האב ועל דרך זו נחלה ממשמש ועולה עד ראובן. בת ובת הבן בת הבן קודמת לנכסי אבי הבן דהא אמרן עיין עליו בין זכרים בין נקבות קודמין לבת וכן בת האח עם האחות דהקודם בירושה זרעו קודם כדאמרינן. בני בנים יורשים את הזקן מצד אביהם אפילו בת אחת מבן אחת יורשת מחצית נכסי הזקן וכמה בנים מהבן האחר מחצה שאינה יורשים אלא מכח אביהם ואלו היו בחיים היו יורשים בשוה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>משפחת </b> האם אינה קרויה משפחה ואין ירושה אלא למשפחת האב כדתנן האחין מן האם לא נוחלין ולא מנחילין והאחין מן האב נוחלין ומנחילין דאתיא אחוה אחוה מבני יעקב דכתיב הכא ונתתם את נחלתו לאחיו וכתיב התם אחים אנחנו בני איש אחד ובני איש אחד מיותר הוא לדרוש דסתם אחים אינם אלא מן האב ולא איצטריך ג"ש אלא לענין ייבום דלענין ירושה כתיב הכא ממשפחתו וירש אותה משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה כדכתיב למשפחותם לבית אבותם ואחד אחין מאב ואם או מאב לחוד כיון דהוו משפחת אב ובני יעקב נמי הוו אחים מן האב לחוד.
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> הקרובים בעבירה יורשים ככשרים כמו ממזר אבל הבא מן השפחה או מן הנכרית אינו יורש וכדתנן פרק ב' דיבמות מי שיש לו אח מכל מקום לאיתויי ממזר דמהו דתימא לילף אחוה מבני יעקב דכשרים קמ"ל בן אין לו עיין עליו וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+<b>האשה </b> אינה יורשת את בעלה דלא שנא איש נשוי או פנוי קאמר קרא איש כי ימות ובן אין לו וגו' והעברתם וגו' וכולהו סדר נחלות במשפחת האב. ירושת הבעל מדבריהם לסברת הרב ז"ל.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>אין </b> הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב דכיון דמת קודם אמו פקע לו כחו בירושתה דכתיב ולא תסוב נחלה ממטה למטה ובסבת הבן הכתוב מדבר כדאמ' התם דף קי"ג וכשהבן חי שיורש אמו ואחר כך מוריש את אחיו מן האב לא מקרי הסבה דהא בן יורש את אמו וכדא' לעיל ואפילו בן יומו ולא כלו לו חדשיו כדתנן פרק יוצא דופן ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא דהוא מיית ברישא כדתניא התם משמע דאפילו לא כלו חדשיו כיון דיצא לאויר העולם יורשה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הבכור </b> נוטל פי שנים בנכסי אביו כדכתיב לתת לו פי שנים וכדתנן התם דף קכ"ב ותניא בגמרא פי שנים כאחד כנגד אחד מן האחין נוטל פי שנים שאם היו חמשה חולקים הנכסים לששה חלקים ונוטל הבכור פי שנים מהם אתה אומר פי שנים כאחד או אינו אלא פי שנים בנכסים שני שליש הנכסים כמו כשאין שם אלא בכור ופשוט דין הוא דפי שנים כאחד דחלקו עם אחד וחלקו עם חמשה מה חלקו עם אחד פי שנים כאחד אף חלקו עם חמשה פי שנים כאחד או כלך לדרך זו פי שנים בנכסים כמו בבכור ופשוט ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו וגו' דהוי קרא יתירא לומר דהתורה רבתה נחלה אצל אחין דלא יטול פי שנים בנכסים היכא דאיכא ב' או ג' אחים מלבדו. ועוד ילפינן נמי התם מבכורת יוסף אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי דהוי פי שנים כאחד.
+
+Halakhah 2
+
+<b>בכור </b> שנולד אחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו וגו' וכתיב נמי יכיר לתת לו שראוי להכירו וכדאמרינן פרק מי שמת דף קמ"ב וזה שלא נולד עדין לא הכירו ואם נולד אפילו לא הכירו כיון דראוי להכירו דכל שראוי לבילה אינה מעכבת כדאמ' בעלמא ואפילו יצאה פדחתו כדאמ' פרק יש בכור לרבי יוחנן דאפילו פדחת נמי הוי היכרא וכו'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>בכור </b> שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים ואינו ממעט חלק בכורה כדאמרינן פרק יש נוחלין דף קכ"ו והיה הבן הבכור לשנואה עד שיהא בן משעת הויה וקרא יתירא דריש והיה לשון הויה שהיא לידה ואינו ממעט בחלק בכורה דכתיב וילדו לו בנים עד שיהא בן משעת לידה וכתיב והיה הבן הבכור וגו' מי שהוא בן בשעת לידה חולק הבכור כנגדו חלק בכורה וממעט לחלק בכורה מן הבכור דהכי משמע קרא כנגד הבנים משעת לידה יטול בכורה דהיינו חלק גדול ולא נחשוב טומטום עמהם כדמפרש.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>בן </b> יום אחד ממעט חלק בכורה אבל לא העובר שנולד אחר מיתת אביו וכדאמ' פרק מי שמת דף קמ"ב וילדו לו אמר רחמנא אבל הנולד לאחר מיתת אביו לא קרינא ביה וילדו לו ולגבי חלק בכורה כמאן דליתיה דמי ויטול הבכור חלק בכורה גדול לפי חשבון אותם הנולדים בחיי אביו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>ספק </b> בכור אינו נוטל פי שנים וכדתניא התם דף קכ"ז בכור ולא ספק ואי לאפוקי ספק בכור פשיטא דלא שקיל חלק בכורה אלא אם כן מייתי ראיה שהוא בכור אלא לאפוקי מדרבא דכשילדו במחבואה אחת ולא הוכרו כותבים הרשאה זה לזה ואתא קרא דאף על גב דמדינא אית ליה בהרשאה גזירת הכתוב היא שלא יתנו לו חלק בכורה מן הספק ואם הוכרו קודם אפילו שעה אחת ואחר כך נתערבו כותבין הרשאה דקרא לא אתא למעוטי אלא מאי דדמי טפי למעוטי כגון דלא הוכרו כלל דהכי משמע קרא והיה הבן הבכור שיהא בכור משעת הויה ולא ספק.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מי </b> שהיו לו ב' בנים ומתו ואחר כך מת הוא בת הבכור יורשת חלק בכורה ובני הפשוט חלק הפשוט כדתנן התם דף קי"ו שנטלו בנות צלפחד חלק בכורתו שהיה בכור כדילפינן בגמרא מדכתיב והעברת את נחלת אביהן והעברת זו חלק בכורה כדכתיב והעברת כל פטר רחם וגו' ואף על גב דכשמת חפר לא היה צלפחד קיים אפ"ה בנותיו היו יורשות חלק בכורתו בנכסי חפר כי היכי דהיו יורשות חלק פשיטותו והכי אמרינן בירושלמי נאמר משפט לענין כפילה לו משפט הבכורה ונאמר משפט לפשיטות מה לענין פשיטות אתה רואה את הבן כאלו הוא קיים ליטול פשיטות אביו אף לענין כפל אתה רואה את הבכור כאלו הוא קיים ליטול כפילת אביו ואף על גב דחלק הארץ הוה ראוי ולא מוחזק לחפר ולצלפחד אפ"ה ירתי בנותיו כדאמרינן התם דארץ ישראל מוחזקה היא ליוצאי מצרים כדכתיב ונתתי אותה לכם מורשה כלומר אני נתתיה לכם ירושה וכן הדין בבני האחין ובני אחי האב ובכל היורשים אם היה אבי אחד מן האחין בכור נוטל חלק בכורה שלו זה היורש מחמתו כך היא נוסחת ספר הרב ז"ל והאריך הרב בעל מ"מ בפי' והעלה שלא היה צורך לכתוב זה ושעדין לשונו היה צריך עיון וכדי לישב לשון הרב ז"ל ושיהא מוסכם עם מה שכתב ברא"ש פ"ג שאינו נוטל הבכור בראוי כבמוחזק כמו ששנינו שם פרק יש בכור לנחלה נראה לי לפרש שהרב ז"ל סובר כי גם שהאב קודם לכל יוצאי ירכו כשמת בנו בלא בנים או בן בנו אחריו כדילפינן לעיל אפ"ה יש הפרש בין ירושות האב כי מה שיורש האב מאביו או מאחיו הוא מחמת שהוא לבדו ראוי ליורשו וסברא היא שהוא יירשם ולא בניו וכשאין האב חי ובניו יורשים את אביו או את אחיו מכחו הם יורשים דאי לאו מכחו לא הוו ירתי ואלו נקראים מורישי האב סתם שכתב רא"ש פ"ג ויש מורישים אחרים והם יוצאי ירכו כשאין להם זרע דמסברא אחיהם או בני אחיהם הוו ירתי ליה אלא דילפינן מקרא דהוא קודם לכל יוצאי ירכו כדאמ' לעיל ולישנא נמי דייקא דאמרינן דהוא קודם לכל יוצאי ירכו דמשמע דלאחין הוה חזי הירושה אלא דהאב קודם משום דילפינן לה מקרא ולא מסברא ולהכי כשאין האב חי אחין יורשין דהכי מסתברא ולא מכח אב ירתו אלא מכחן מסברא דמקרא כיון דהוא קודם לכל יוצאי ירכו ואינהו מכחו ירתי בתר הכי ולהכי אם מת אח פשוט מן האחין לאחר מיתת אביו שאביו יורשו מן התורה ויש בכור ופשוט הבכור או זרעו יירשו פי שנים בנכסי אחיו דכיון שהירושה היא ראויה להם שלא מכח אביהם לא מיקרי ראוי אבל כשיורשים נכסי הזקן או נכסי אחי אביהם שהירושה באה להם מכח האב כדאמר' הוי ראוי שהאב יורש את אביו או את אחיו בקבר ומוריש אותם לבניו ולהכי אינם נוטלים פי שנים מהם והיינו דאמרינן התם סוף פרק יש בכור ולא בראוי כבמוחזק לאיתויי נכסי דאבא דאבא וכדמפרש נמי בירושלמי כיצד אינו נוטל בראוי וכו' מת אביו בחייו וכו' ולפי זה כל הירושה הבאה מאחי אביו או מאבי אביו ולמעלה הויא מכח האב ואין נוטלין בה פי שנים דהוי ראוי הואיל ועל יד אחר באה להם וכל ירושה שבאה להם מאחיה' ומבניהם ולמטה או מבני אחי אביהם ולמטה נוטלין בה הבכור מהם פי שנים דלא הוי ראוי הואיל ומכחם באה להם ונסתלק' תמיהת בעל מ"מ שכתב שזהו ראוי ולא מוחזק דמקרא לחוד הוא ראוי ומסברא הוא כדאמ' מוחזק בירושת אחיו וכיון דאתא נמי מכח אביהם יש לו לבכור פי שנים בנכסי אביו שירושתו באה לו מכח אביו מקדם ומכחו מסברא כדאמר' לדעת הרב ז"ל כפי מה שכתב וכן הדין בבני האחין ובני אחי האב וכו' שאין שום פוסק אחר שיסבור שבכור האחין יטול בכורה בנכסי אחיו ועדין אנו צריכים למודעי.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם כדילפינן התם מדכתיב לו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש ולא לאשה והאי דריש ליה לגבי אב לומר שמשפט הבכורה בנכסי האיש ולא בנכסי האשה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>בכור </b> לנחלה הוא הנולד לאביו ראשון ואין משגיחין על האם כדכתיב כי הוא ראשית אונו שלא נולד לו וולד אחר חי.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>יוצא </b> דופן והבא אחריו שניהם אינם בכורים כדתנן פרק יש בכור דף מ"ז ראשון לא הוי בכור לנחלה דכתיב וילדו לו בנים דרך לידה בעינן ולא יוצא דופן ושני לנחלה נמי לא דראשית אונו בעינן והאיכא אחר קודם לו.
+
+Halakhah 12
+
+<b>היו </b> לו בנים ונתגייר אין לו בכור לנחלה כדאיתא התם לר' יוחנן דגוים לאו בני נחלה בכורה נינהו וכן הבא אחריו אינו ראשית אונו. היו לו מן השפחה או מן הנכרית הבא אחריו בכור לנחלה דראשון אינו נקרא בנו כיון שהוא מן השפחה או מן הנכרית.
+
+Halakhah 13
+
+<b>היה </b> הבכור ממזר נוטל פי שנים דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר ואסיקנא שנואה בנישואיה.
+
+Halakhah 14
+
+<b>ג' </b> נאמנים על הבכור חיה ואמו ואביו כדאמרינן פרק עשרה יוחסין חיה מיד שהוא תחת ידה אמו כל שבעה שהוא בידה למסרתו למילה מכאן ולהלן על אביו מוטל להכירו כדכתיב יכיר יכירנו לאחרים דאף על גב דמיגו דאי הוה בעי למיתיב ליה כולהו נכסי הוה מהימן איצטריך קרא לנכסים שנפלו לאחר מכאן שלא היה עדין ביד אביו לתתם לו וכדאמ' התם:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראוים לבא לאחר מיתת אביו אלא במוחזקי' לאביו שבאו לרשותו דכתיב בכל אשר ימצא לו לאפוקי מת אחד ממורשיו אחר כן וכדאמר' לעיל ולאפוקי מלוה ושבח נכסים אחר מיתת אביהם דלאו מצוי לו הוא כיון שנשתנו במה ששבחו מחמת הוצאה. מלוה ביד הבכור הוי ספק כיון שישנה תחת ידו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>בכור </b> שמכר חלק בכורה קודם חלוקה ממכרו קיים כדאמ' התם שלחו מתם בכור שמכר וכו' דמשעה שמת אביו היה ראוי לתת לו לפיכך אם חלק קודם במקצת כפשוט ויתר משום דמתנה קריה רחמנא לתת לו ומשמת אביו נתונה לו לעניין שיכול למכור או למחול בשלא מיחה וכדאמ' התם.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מי </b> שייבם אשת אחיו בכור קריה רחמנא כדכתיב והיה הבכור אשר תלד וגו' ואינו נוטל בראוי כבמוחזק כבכור:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האומר </b> זה בני או זה אחי או אחד משאר היורשים נאמן כדתנן התם וכשהיו מוחזקים בו שהוא אחיו ואמר הוא שאינו אחיו אינו נאמן דדוקא אמרי' דנאמן משום דכתי' יכיר יכירנו לאחרים אבל בשאר יורשי' לא וכשהוא נאמן או אינו נאמן הוי משום חזקה וכן בעבד.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> היורשים יורשין בחזקתן דחזקה מדאוריתא וכדילפינן בדוכתיה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>הודה </b> אחד מן האחים על א' שהוא אחיו נאמן לעצמו ולא לאחיו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>יורש </b> ודאי ויורש ספק אין לספק במקום ודאי וספק זה הוא יורש או זה חולקין וטומטום ואנדרוגינוס הוו ספק והזכר ודאי יורש הכל ושוים עם הבנות בירושה וכדאמרינן פרק מי שמת דף ק"מ.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>בן </b> ט' לראשון בן ז' לאחרון אינו יורש כלל ואם מת הוא חולקין נכסיו וכן ספק ויבם המע"ה וכן כשאין ידוע מי מת תחלה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> אדם יכול לעקור ירושה מן היורש דכתי' בפ' נחלות והיתה לבני ישראל לחקת משפט לומר שלא תשתנה ואין תנאי מועיל בירושה דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה שסדרה הנחלות אבל אמר על אחד הראוים לירש פלוני ירשני דבריו קיימים לרבי יוחנן בן ברוקא פ' יש נוחלין דק"ל וטעמא דאמר קרא והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה דהוה מצי למכתב ביום שינחלו בניו ומדכתיב הנחילו משמע לכל מי שירצה להרבות לו מן האחין או להורישו הכל וסתמא משמע בבן בין הבנים או בת בין הבנות שכלם ראוים לירש ומדכתיב לא יוכל לבכר נמי משמע בכורה לא יוכל להעביר מבכור אבל שאר ירושה בלא חלק בכורה יכול להנחיל לאחד מבניו ומשום דהוה דיינין ק"ו מפשוט שיפה כחו בראוי נתנה לו התורה רשות להנחיל לכל מי שירצה בכור שהורע כחו בראוי לא כל שכן תלמוד לומר לא יוכל לבכר ואיצטריך נמי ביום הנחילו דאי מקרא דלא יוכל לבכר דוקא בחלק בכורה הוה דיינינן ק"ו מבכור שהורע כחו בראוי אמרה תורה לא יוכל לבכר פשוט שיפה כחו לא כל שכן להכי איצטריך והיה ביום הנחילו כדאמרינן התם דק"ל ואם אמר בלשון מתנ' בכל דבריו קיימים דדוקא בלשון ירושה הוא דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה אבל לשון מתנה מהני דהא בידו לתת מתנה למי שירצה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הגוי </b> יורש את אביו דבר תורה כדילפינן פרק קמא דקידושין וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו ומדאיצטריך קרא למעוטי בעבד מכלל דיש לו יורש. גר את הגוי אינו יורש מדאוריתא דכקטן שנולד דמי וגוי את הגר וגר את הגר נמי אינם יורשים. ישראל מומר יורש מן התורה דאף על פי שחטא ישראל הוא כדכתיב כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר וגו':
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> היורשין נוחלין עד שיביאו ראיה שמת מורישן כדתנן פרק האשה שלום ואם נתיבמה היבם נכנס לנחלה על פיה כדדרשינן התם יקום על שם אחיו המת והרי קם ואם העידו העדים על דברים שחזקתן למיתה נכנסין היורשים לנחלה על פיהם ושאר הפרק וכן פרק שמיני תקנת חכמים:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק ז-</small><br>[
+<b> ושאר </b> הפרק וכן פרק שמיני תקנת חכמים:]
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האחין </b> שלא חלקו ירושת אביהן אלא כולן משתמשין ביחד הרי הן כשותפין וכן שאר היורשים דכל שלא חלקו חזקה שמחלו כיון שלא פירשו והנושא ונותן בתוך הבית ואין חלוק בעסתו כל שטרות ואונות שיוצאות על שמו חזקתן לאמצע:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האחין </b> שחלקו ובא להן אח או בעל חוב בטלה מחלוקת כדאמ' פרק בית כור דתורת יורשים עליהם לפרוע חוב אביהם וחולקין בשוה הנשאר דמה שחלקו תחלה לאו חלוקה היא דבחלוקה בטעות הויא דלא זכי כל חד בחולקיה אלא מכח ירושה דמטי לכל חד לפום ממונא דאבוהון וכיון דלא הוה חולקהון כל כך בטלה מחלוקת כדא' וכדאיתא נמי פרק קמא דמסכת קמא וכן כשחלקו קודם שנתנו צוואת אביהם בטלה מחלוקת כדאמר' פרק שני דייני גזרות. האחין שחלקו מה שאין שמין להם הוי משום דחזקה היא שמחלו זה לזה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>מי </b> שהניח יתומים גדולים וקטנים מעמידין ב"ד אפוטרופוס לקטנים וכדילפינן פרק האיש מקדש מדכתיב גבי חילוק הארץ ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ וזהו מדין אפוטרופוס שיש לב"ד לפקח על נכסי יתומים קטנים והחלוקה גלוי מילתא בעלמא היא דהארץ שלהן היתה והכי נמי בנכסי אביהן. אפוטרופוס שמנה אבי היתומים נראה נמי דהוי לו כח בנכסי המת כאפוטרופסים מדאוריתא דהא עדיף בכמה דיני מאפוטרופוס שממנים ב"ד וכיון דבחייו הוא שליט בנכסיו לעשות מהן מה שירצה יכול להשליט את האפוטרופוס שיעשה מה שיראה לו בנכסים דלא גרע מנותן דמתנתו מתנה וב"ד שממנים אפוטרופוס הם ג"כ כאביהן של יתומים ואין להם אלא מה שעיניהם רואות:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b> אפוטרופסין </b> עושין לקטנים לולב וסוכה וכל מצוה שיש לה קצבה כדי לחנכן במצוה וצריכין לחשב ולדקדק בינן לבין עצמם ולהזהר הרבה מאביהן של אלו היתומים שהוא רוכב ערבות כדכתיב סולו לרוכב ערבות וגומר אבי יתומים וגו' ויש בהלכות אלו תקנות וסייגים מדברי סופרים וחייבים אנו בהם כדכתיב לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך וגו':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8143074404b98d1aab51e6ec978394cacf39440b
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,344 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Inheritances
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות נחלות
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Inheritances
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות נחלות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות רכא </b> לדון בסדר נחלות כמו שכתוב בתורה איש כי ימות ובן אין לו הבנים קודמים לכל כדאמר' פרק יש נוחלין ובן אין לו הא יש לו בן הוא קודם ואיבעית אימא מהכא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם בניכם ולא בנותיכם ואף ע"ג דגבי למען ירבו ימיכם לא אמר ולא בנותיכם ברכה שאני דלבנים ובנות קא מברך אבל הכא איבעי ליה לפרושי. וכן הבן בנכסי האב קודם לבת דכתיב וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל משמע שבת אחת יורשת נחלת ב' מטות ואי אתה מוצא קרובים לה שתקבל נחלה מהם יותר מאביה ואמה וכגון שאביה משבט ראובן ואמה משבט שמעון ומתו וירשתן ואין לי אלא בת בן מנין שיורש את אמו דאיכא למימר בהכי קפיד קרא הבן יירש את האב והבת את האם אמרת ק"ו בת שהורע כחה בנכסי האב דבן קודם לה יפה כחה בנכסי האם דיורשת את האם כדכתיב וכל בת יורשת וגו' בן שייפה כחו בנכסי האב אינו דין שייפה כחו בנכסי האם ולא תימא דיו לבא מן הדין וכו' ויהיו שוין דכתיב ממטות מקיש מטה האם למטה האב בתיבה א' דלא כתיב ב' מטות מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה האם בן קודם לבת כדאמרינן פרק יש נוחלין דף קי"א. אם אין לו בנים ירשנו אביו ולא אחים כדדרשינן התם דף ק"ט איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין ומדשני קרא בדיבוריה דכתיב והעברתם ולא כתיב ונתתם אתא לאשמועינן שיש אחר ראוי לירש תכף אחר הבן ומאי ניהו אב דאלו אחין הא כתיבי וטעמא דבת קודמת משום דבן ובת כי הדדי נינהו לענין פיטור יבום כדילפינן בדוכתיה והוא הדין לענין נחלה. אין האם יורשת בניה כדדרשינן התם דף קט"ו דאמר קרא וכל בת יורשת נחלה יורשת ואינה מורשת דהוה מצי למיכתב וכל בת נוחלת ומדאיצטריך לומר יורשת נחלה ודאי הא קא משמע לן הבת יורשת שני מטות אבל אינה מורשת לשני מטות אלא לאחד מהם דאינו אב דמסתבר טפי ולא שתורשנה אמה אלמא דאין אשה יורשת את בניה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הבן </b> קודם לבת כדאמר' וכל יוצאי ירכו של בן קודמין לבת כדתנן התם וילפינן לה בגמרא מדכתיב ובן אין לו אין לי אלא בן בן הבן או בת הבן מנין תלמוד לומר אין לו עיין עליו על מת אם יש לו בן או הבא מכחו של בן כגון יוצאי ירכו ויו"ד יתירה דריש דמצי למיכתב אן בלא יו"ד כדכתיב מאן בלעם ומדכתב ביו"ד משמע עיין עליו אם יש לו בת כלל וכיון דאיכא יוצא ירכו הוי כמותו. והבת קודמת בירושת אביה לאבי אביה כדכתיב ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבת כשאין בן בת קודמת לכל וכל יוצא ירכה קודמין לכל דכתיב ואם אין לו בת עיין עליו דהאי מת אם יש לו בת כלל וכלל וכיון דאיכא יוצאי ירכה עובר ירך אמו הוא. ואבי המת קודם לאחי המת שהם יוצאי ירכו כדתנן התם וכדילפינן לעיל מוהעברתם דאב קודם לאחין. ואח המת ויוצאי ירכו קודמין לאחות כדכתיב ונתתם את נחלתו לאחיו ויוצאי ירכו אחד בן ואחד בת קודמין גם כן דמקיש ירושה שניה לראשונה דבן קודם וכל יוצאי ירכו כדאמרי' לעיל עיין עליו הכא נמי כל מי שהוא יורש יוצאי ירכו גם כן הם יורשים אחריו בין זכרים בין נקבות וכדאמ'. ואחות קודמת לאבי אביה דהא דכתיב ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לאחי אביו הני אחים לאו דוקא אלא כשאין אחים אחות המת נמי יורשות דכי היכי דבבנים כשאין בן הבת יורשת הכא נמי באחין. אם אין אחין אחיות המת יורשות וכשאין אחיות חוזרת נחלה לאבי האב וכשאין אבי האב חי הויא לבניו שהם אחי האב ובהכי מיירי קרא דונתתם את נחלתו לאחי אביו כשאין אבי אביו חי דלאו אביו חי פשיטא שהוא קודם לכל יוצאי ירכו ודבר הכתוב בהווה והיינו טעות' דרמי בר חמא דהוה בעי' אברהם וישמעאל בנכסי עשו אי זה מהם קודם ואברהם ויעקב בנכסי עשו בעי' לי' נמי רמי בר חמא ואסיקנא דיעקב קודם דקתני זה הכלל כל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין ואלו איתיה ליצחק הוא קודם השתא נמי יעקב קודם ואף על גב דיעקב יוצא ירך אברהם איכא למימר דיוצאי ירכו משמע יוצא ירך שלו דהיינו בניו מאשתו ולא יוצאי ירך בנו. ואחי האב ויוצאי ירכו קודמין לאחיות האב דכיון שהם באים מכח אביהם בן קודם לבת כדאמ' ואחיות האב ויוצאי ירכן קודם לאבי אבי אביו של מת כיון שהן יוצאי ירך אבי האב ומכח אבי האב אתו כדאמרי' ועל דרך זה עולה עד ראש הדורות וילפינן למשמוש נחלה עד ראובן דכי היכי דאמרינן עיין עליו למטה הכי נמי אמרינן למעלה שאם כלה זרעו לגמרי העבירנה ליורשי האב למעלה ונמצא שאין לך אדם מישראל שאין לו יורשים וכתיב נמי ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה הקרוב קרוב קודם שתחזור הירושה לאבי אבי האב ועל דרך זו נחלה ממשמש ועולה עד ראובן. בת ובת הבן בת הבן קודמת לנכסי אבי הבן דהא אמרן עיין עליו בין זכרים בין נקבות קודמין לבת וכן בת האח עם האחות דהקודם בירושה זרעו קודם כדאמרינן. בני בנים יורשים את הזקן מצד אביהם אפילו בת אחת מבן אחת יורשת מחצית נכסי הזקן וכמה בנים מהבן האחר מחצה שאינה יורשים אלא מכח אביהם ואלו היו בחיים היו יורשים בשוה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>משפחת </b> האם אינה קרויה משפחה ואין ירושה אלא למשפחת האב כדתנן האחין מן האם לא נוחלין ולא מנחילין והאחין מן האב נוחלין ומנחילין דאתיא אחוה אחוה מבני יעקב דכתיב הכא ונתתם את נחלתו לאחיו וכתיב התם אחים אנחנו בני איש אחד ובני איש אחד מיותר הוא לדרוש דסתם אחים אינם אלא מן האב ולא איצטריך ג"ש אלא לענין ייבום דלענין ירושה כתיב הכא ממשפחתו וירש אותה משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה כדכתיב למשפחותם לבית אבותם ואחד אחין מאב ואם או מאב לחוד כיון דהוו משפחת אב ובני יעקב נמי הוו אחים מן האב לחוד.
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> הקרובים בעבירה יורשים ככשרים כמו ממזר אבל הבא מן השפחה או מן הנכרית אינו יורש וכדתנן פרק ב' דיבמות מי שיש לו אח מכל מקום לאיתויי ממזר דמהו דתימא לילף אחוה מבני יעקב דכשרים קמ"ל בן אין לו עיין עליו וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+<b>האשה </b> אינה יורשת את בעלה דלא שנא איש נשוי או פנוי קאמר קרא איש כי ימות ובן אין לו וגו' והעברתם וגו' וכולהו סדר נחלות במשפחת האב. ירושת הבעל מדבריהם לסברת הרב ז"ל.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>אין </b> הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב דכיון דמת קודם אמו פקע לו כחו בירושתה דכתיב ולא תסוב נחלה ממטה למטה ובסבת הבן הכתוב מדבר כדאמ' התם דף קי"ג וכשהבן חי שיורש אמו ואחר כך מוריש את אחיו מן האב לא מקרי הסבה דהא בן יורש את אמו וכדא' לעיל ואפילו בן יומו ולא כלו לו חדשיו כדתנן פרק יוצא דופן ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא דהוא מיית ברישא כדתניא התם משמע דאפילו לא כלו חדשיו כיון דיצא לאויר העולם יורשה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הבכור </b> נוטל פי שנים בנכסי אביו כדכתיב לתת לו פי שנים וכדתנן התם דף קכ"ב ותניא בגמרא פי שנים כאחד כנגד אחד מן האחין נוטל פי שנים שאם היו חמשה חולקים הנכסים לששה חלקים ונוטל הבכור פי שנים מהם אתה אומר פי שנים כאחד או אינו אלא פי שנים בנכסים שני שליש הנכסים כמו כשאין שם אלא בכור ופשוט דין הוא דפי שנים כאחד דחלקו עם אחד וחלקו עם חמשה מה חלקו עם אחד פי שנים כאחד אף חלקו עם חמשה פי שנים כאחד או כלך לדרך זו פי שנים בנכסים כמו בבכור ופשוט ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו וגו' דהוי קרא יתירא לומר דהתורה רבתה נחלה אצל אחין דלא יטול פי שנים בנכסים היכא דאיכא ב' או ג' אחים מלבדו. ועוד ילפינן נמי התם מבכורת יוסף אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי דהוי פי שנים כאחד.
+
+Halakhah 2
+
+<b>בכור </b> שנולד אחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו וגו' וכתיב נמי יכיר לתת לו שראוי להכירו וכדאמרינן פרק מי שמת דף קמ"ב וזה שלא נולד עדין לא הכירו ואם נולד אפילו לא הכירו כיון דראוי להכירו דכל שראוי לבילה אינה מעכבת כדאמ' בעלמא ואפילו יצאה פדחתו כדאמ' פרק יש בכור לרבי יוחנן דאפילו פדחת נמי הוי היכרא וכו'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>בכור </b> שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים ואינו ממעט חלק בכורה כדאמרינן פרק יש נוחלין דף קכ"ו והיה הבן הבכור לשנואה עד שיהא בן משעת הויה וקרא יתירא דריש והיה לשון הויה שהיא לידה ואינו ממעט בחלק בכורה דכתיב וילדו לו בנים עד שיהא בן משעת לידה וכתיב והיה הבן הבכור וגו' מי שהוא בן בשעת לידה חולק הבכור כנגדו חלק בכורה וממעט לחלק בכורה מן הבכור דהכי משמע קרא כנגד הבנים משעת לידה יטול בכורה דהיינו חלק גדול ולא נחשוב טומטום עמהם כדמפרש.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>בן </b> יום אחד ממעט חלק בכורה אבל לא העובר שנולד אחר מיתת אביו וכדאמ' פרק מי שמת דף קמ"ב וילדו לו אמר רחמנא אבל הנולד לאחר מיתת אביו לא קרינא ביה וילדו לו ולגבי חלק בכורה כמאן דליתיה דמי ויטול הבכור חלק בכורה גדול לפי חשבון אותם הנולדים בחיי אביו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>ספק </b> בכור אינו נוטל פי שנים וכדתניא התם דף קכ"ז בכור ולא ספק ואי לאפוקי ספק בכור פשיטא דלא שקיל חלק בכורה אלא אם כן מייתי ראיה שהוא בכור אלא לאפוקי מדרבא דכשילדו במחבואה אחת ולא הוכרו כותבים הרשאה זה לזה ואתא קרא דאף על גב דמדינא אית ליה בהרשאה גזירת הכתוב היא שלא יתנו לו חלק בכורה מן הספק ואם הוכרו קודם אפילו שעה אחת ואחר כך נתערבו כותבין הרשאה דקרא לא אתא למעוטי אלא מאי דדמי טפי למעוטי כגון דלא הוכרו כלל דהכי משמע קרא והיה הבן הבכור שיהא בכור משעת הויה ולא ספק.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מי </b> שהיו לו ב' בנים ומתו ואחר כך מת הוא בת הבכור יורשת חלק בכורה ובני הפשוט חלק הפשוט כדתנן התם דף קי"ו שנטלו בנות צלפחד חלק בכורתו שהיה בכור כדילפינן בגמרא מדכתיב והעברת את נחלת אביהן והעברת זו חלק בכורה כדכתיב והעברת כל פטר רחם וגו' ואף על גב דכשמת חפר לא היה צלפחד קיים אפ"ה בנותיו היו יורשות חלק בכורתו בנכסי חפר כי היכי דהיו יורשות חלק פשיטותו והכי אמרינן בירושלמי נאמר משפט לענין כפילה לו משפט הבכורה ונאמר משפט לפשיטות מה לענין פשיטות אתה רואה את הבן כאלו הוא קיים ליטול פשיטות אביו אף לענין כפל אתה רואה את הבכור כאלו הוא קיים ליטול כפילת אביו ואף על גב דחלק הארץ הוה ראוי ולא מוחזק לחפר ולצלפחד אפ"ה ירתי בנותיו כדאמרינן התם דארץ ישראל מוחזקה היא ליוצאי מצרים כדכתיב ונתתי אותה לכם מורשה כלומר אני נתתיה לכם ירושה וכן הדין בבני האחין ובני אחי האב ובכל היורשים אם היה אבי אחד מן האחין בכור נוטל חלק בכורה שלו זה היורש מחמתו כך היא נוסחת ספר הרב ז"ל והאריך הרב בעל מ"מ בפי' והעלה שלא היה צורך לכתוב זה ושעדין לשונו היה צריך עיון וכדי לישב לשון הרב ז"ל ושיהא מוסכם עם מה שכתב ברא"ש פ"ג שאינו נוטל הבכור בראוי כבמוחזק כמו ששנינו שם פרק יש בכור לנחלה נראה לי לפרש שהרב ז"ל סובר כי גם שהאב קודם לכל יוצאי ירכו כשמת בנו בלא בנים או בן בנו אחריו כדילפינן לעיל אפ"ה יש הפרש בין ירושות האב כי מה שיורש האב מאביו או מאחיו הוא מחמת שהוא לבדו ראוי ליורשו וסברא היא שהוא יירשם ולא בניו וכשאין האב חי ובניו יורשים את אביו או את אחיו מכחו הם יורשים דאי לאו מכחו לא הוו ירתי ואלו נקראים מורישי האב סתם שכתב רא"ש פ"ג ויש מורישים אחרים והם יוצאי ירכו כשאין להם זרע דמסברא אחיהם או בני אחיהם הוו ירתי ליה אלא דילפינן מקרא דהוא קודם לכל יוצאי ירכו כדאמ' לעיל ולישנא נמי דייקא דאמרינן דהוא קודם לכל יוצאי ירכו דמשמע דלאחין הוה חזי הירושה אלא דהאב קודם משום דילפינן לה מקרא ולא מסברא ולהכי כשאין האב חי אחין יורשין דהכי מסתברא ולא מכח אב ירתו אלא מכחן מסברא דמקרא כיון דהוא קודם לכל יוצאי ירכו ואינהו מכחו ירתי בתר הכי ולהכי אם מת אח פשוט מן האחין לאחר מיתת אביו שאביו יורשו מן התורה ויש בכור ופשוט הבכור או זרעו יירשו פי שנים בנכסי אחיו דכיון שהירושה היא ראויה להם שלא מכח אביהם לא מיקרי ראוי אבל כשיורשים נכסי הזקן או נכסי אחי אביהם שהירושה באה להם מכח האב כדאמר' הוי ראוי שהאב יורש את אביו או את אחיו בקבר ומוריש אותם לבניו ולהכי אינם נוטלים פי שנים מהם והיינו דאמרינן התם סוף פרק יש בכור ולא בראוי כבמוחזק לאיתויי נכסי דאבא דאבא וכדמפרש נמי בירושלמי כיצד אינו נוטל בראוי וכו' מת אביו בחייו וכו' ולפי זה כל הירושה הבאה מאחי אביו או מאבי אביו ולמעלה הויא מכח האב ואין נוטלין בה פי שנים דהוי ראוי הואיל ועל יד אחר באה להם וכל ירושה שבאה להם מאחיה' ומבניהם ולמטה או מבני אחי אביהם ולמטה נוטלין בה הבכור מהם פי שנים דלא הוי ראוי הואיל ומכחם באה להם ונסתלק' תמיהת בעל מ"מ שכתב שזהו ראוי ולא מוחזק דמקרא לחוד הוא ראוי ומסברא הוא כדאמ' מוחזק בירושת אחיו וכיון דאתא נמי מכח אביהם יש לו לבכור פי שנים בנכסי אביו שירושתו באה לו מכח אביו מקדם ומכחו מסברא כדאמר' לדעת הרב ז"ל כפי מה שכתב וכן הדין בבני האחין ובני אחי האב וכו' שאין שום פוסק אחר שיסבור שבכור האחין יטול בכורה בנכסי אחיו ועדין אנו צריכים למודעי.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> הבכור נוטל פי שנים בנכסי האם כדילפינן התם מדכתיב לו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש ולא לאשה והאי דריש ליה לגבי אב לומר שמשפט הבכורה בנכסי האיש ולא בנכסי האשה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>בכור </b> לנחלה הוא הנולד לאביו ראשון ואין משגיחין על האם כדכתיב כי הוא ראשית אונו שלא נולד לו וולד אחר חי.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>יוצא </b> דופן והבא אחריו שניהם אינם בכורים כדתנן פרק יש בכור דף מ"ז ראשון לא הוי בכור לנחלה דכתיב וילדו לו בנים דרך לידה בעינן ולא יוצא דופן ושני לנחלה נמי לא דראשית אונו בעינן והאיכא אחר קודם לו.
+
+Halakhah 12
+
+<b>היו </b> לו בנים ונתגייר אין לו בכור לנחלה כדאיתא התם לר' יוחנן דגוים לאו בני נחלה בכורה נינהו וכן הבא אחריו אינו ראשית אונו. היו לו מן השפחה או מן הנכרית הבא אחריו בכור לנחלה דראשון אינו נקרא בנו כיון שהוא מן השפחה או מן הנכרית.
+
+Halakhah 13
+
+<b>היה </b> הבכור ממזר נוטל פי שנים דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר ואסיקנא שנואה בנישואיה.
+
+Halakhah 14
+
+<b>ג' </b> נאמנים על הבכור חיה ואמו ואביו כדאמרינן פרק עשרה יוחסין חיה מיד שהוא תחת ידה אמו כל שבעה שהוא בידה למסרתו למילה מכאן ולהלן על אביו מוטל להכירו כדכתיב יכיר יכירנו לאחרים דאף על גב דמיגו דאי הוה בעי למיתיב ליה כולהו נכסי הוה מהימן איצטריך קרא לנכסים שנפלו לאחר מכאן שלא היה עדין ביד אביו לתתם לו וכדאמ' התם:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> הבכור נוטל פי שנים בנכסים הראוים לבא לאחר מיתת אביו אלא במוחזקי' לאביו שבאו לרשותו דכתיב בכל אשר ימצא לו לאפוקי מת אחד ממורשיו אחר כן וכדאמר' לעיל ולאפוקי מלוה ושבח נכסים אחר מיתת אביהם דלאו מצוי לו הוא כיון שנשתנו במה ששבחו מחמת הוצאה. מלוה ביד הבכור הוי ספק כיון שישנה תחת ידו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>בכור </b> שמכר חלק בכורה קודם חלוקה ממכרו קיים כדאמ' התם שלחו מתם בכור שמכר וכו' דמשעה שמת אביו היה ראוי לתת לו לפיכך אם חלק קודם במקצת כפשוט ויתר משום דמתנה קריה רחמנא לתת לו ומשמת אביו נתונה לו לעניין שיכול למכור או למחול בשלא מיחה וכדאמ' התם.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מי </b> שייבם אשת אחיו בכור קריה רחמנא כדכתיב והיה הבכור אשר תלד וגו' ואינו נוטל בראוי כבמוחזק כבכור:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האומר </b> זה בני או זה אחי או אחד משאר היורשים נאמן כדתנן התם וכשהיו מוחזקים בו שהוא אחיו ואמר הוא שאינו אחיו אינו נאמן דדוקא אמרי' דנאמן משום דכתי' יכיר יכירנו לאחרים אבל בשאר יורשי' לא וכשהוא נאמן או אינו נאמן הוי משום חזקה וכן בעבד.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> היורשים יורשין בחזקתן דחזקה מדאוריתא וכדילפינן בדוכתיה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>הודה </b> אחד מן האחים על א' שהוא אחיו נאמן לעצמו ולא לאחיו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>יורש </b> ודאי ויורש ספק אין לספק במקום ודאי וספק זה הוא יורש או זה חולקין וטומטום ואנדרוגינוס הוו ספק והזכר ודאי יורש הכל ושוים עם הבנות בירושה וכדאמרינן פרק מי שמת דף ק"מ.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>בן </b> ט' לראשון בן ז' לאחרון אינו יורש כלל ואם מת הוא חולקין נכסיו וכן ספק ויבם המע"ה וכן כשאין ידוע מי מת תחלה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> אדם יכול לעקור ירושה מן היורש דכתי' בפ' נחלות והיתה לבני ישראל לחקת משפט לומר שלא תשתנה ואין תנאי מועיל בירושה דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה שסדרה הנחלות אבל אמר על אחד הראוים לירש פלוני ירשני דבריו קיימים לרבי יוחנן בן ברוקא פ' יש נוחלין דק"ל וטעמא דאמר קרא והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה דהוה מצי למכתב ביום שינחלו בניו ומדכתיב הנחילו משמע לכל מי שירצה להרבות לו מן האחין או להורישו הכל וסתמא משמע בבן בין הבנים או בת בין הבנות שכלם ראוים לירש ומדכתיב לא יוכל לבכר נמי משמע בכורה לא יוכל להעביר מבכור אבל שאר ירושה בלא חלק בכורה יכול להנחיל לאחד מבניו ומשום דהוה דיינין ק"ו מפשוט שיפה כחו בראוי נתנה לו התורה רשות להנחיל לכל מי שירצה בכור שהורע כחו בראוי לא כל שכן תלמוד לומר לא יוכל לבכר ואיצטריך נמי ביום הנחילו דאי מקרא דלא יוכל לבכר דוקא בחלק בכורה הוה דיינינן ק"ו מבכור שהורע כחו בראוי אמרה תורה לא יוכל לבכר פשוט שיפה כחו לא כל שכן להכי איצטריך והיה ביום הנחילו כדאמרינן התם דק"ל ואם אמר בלשון מתנ' בכל דבריו קיימים דדוקא בלשון ירושה הוא דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה אבל לשון מתנה מהני דהא בידו לתת מתנה למי שירצה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הגוי </b> יורש את אביו דבר תורה כדילפינן פרק קמא דקידושין וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו ומדאיצטריך קרא למעוטי בעבד מכלל דיש לו יורש. גר את הגוי אינו יורש מדאוריתא דכקטן שנולד דמי וגוי את הגר וגר את הגר נמי אינם יורשים. ישראל מומר יורש מן התורה דאף על פי שחטא ישראל הוא כדכתיב כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר וגו':
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> היורשין נוחלין עד שיביאו ראיה שמת מורישן כדתנן פרק האשה שלום ואם נתיבמה היבם נכנס לנחלה על פיה כדדרשינן התם יקום על שם אחיו המת והרי קם ואם העידו העדים על דברים שחזקתן למיתה נכנסין היורשים לנחלה על פיהם ושאר הפרק וכן פרק שמיני תקנת חכמים:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק ז-</small><br>[
+<b> ושאר </b> הפרק וכן פרק שמיני תקנת חכמים:]
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האחין </b> שלא חלקו ירושת אביהן אלא כולן משתמשין ביחד הרי הן כשותפין וכן שאר היורשים דכל שלא חלקו חזקה שמחלו כיון שלא פירשו והנושא ונותן בתוך הבית ואין חלוק בעסתו כל שטרות ואונות שיוצאות על שמו חזקתן לאמצע:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האחין </b> שחלקו ובא להן אח או בעל חוב בטלה מחלוקת כדאמ' פרק בית כור דתורת יורשים עליהם לפרוע חוב אביהם וחולקין בשוה הנשאר דמה שחלקו תחלה לאו חלוקה היא דבחלוקה בטעות הויא דלא זכי כל חד בחולקיה אלא מכח ירושה דמטי לכל חד לפום ממונא דאבוהון וכיון דלא הוה חולקהון כל כך בטלה מחלוקת כדא' וכדאיתא נמי פרק קמא דמסכת קמא וכן כשחלקו קודם שנתנו צוואת אביהם בטלה מחלוקת כדאמר' פרק שני דייני גזרות. האחין שחלקו מה שאין שמין להם הוי משום דחזקה היא שמחלו זה לזה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>מי </b> שהניח יתומים גדולים וקטנים מעמידין ב"ד אפוטרופוס לקטנים וכדילפינן פרק האיש מקדש מדכתיב גבי חילוק הארץ ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו לנחול את הארץ וזהו מדין אפוטרופוס שיש לב"ד לפקח על נכסי יתומים קטנים והחלוקה גלוי מילתא בעלמא היא דהארץ שלהן היתה והכי נמי בנכסי אביהן. אפוטרופוס שמנה אבי היתומים נראה נמי דהוי לו כח בנכסי המת כאפוטרופסים מדאוריתא דהא עדיף בכמה דיני מאפוטרופוס שממנים ב"ד וכיון דבחייו הוא שליט בנכסיו לעשות מהן מה שירצה יכול להשליט את האפוטרופוס שיעשה מה שיראה לו בנכסים דלא גרע מנותן דמתנתו מתנה וב"ד שממנים אפוטרופוס הם ג"כ כאביהן של יתומים ואין להם אלא מה שעיניהם רואות:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b> אפוטרופסין </b> עושין לקטנים לולב וסוכה וכל מצוה שיש לה קצבה כדי לחנכן במצוה וצריכין לחשב ולדקדק בינן לבין עצמם ולהזהר הרבה מאביהן של אלו היתומים שהוא רוכב ערבות כדכתיב סולו לרוכב ערבות וגומר אבי יתומים וגו' ויש בהלכות אלו תקנות וסייגים מדברי סופרים וחייבים אנו בהם כדכתיב לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך וגו':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b281e90ebf147f0620f519a7f6eb807c813893a2
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,412 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות טוען ונטען
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות טוען ונטען
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות רך </b> לדון בדיני טוען ונטען דכתיב על כל דבר פשע וגו' אשר יאמר כי הוא זה ולשון מכלתא כי הוא זה עד שיודה במקצת ובזה יכנס כל מה שהוא נופל בין בני אדם מהתביעות קצתם על קצתם שיכנס בהם ההודאה או הכפירה כן כתב הרב ז"ל בספר המצות אשר לו מצוה רמ"ו וכדתנן ריש פרק שבועת הדיינים דבעינן הודאה לשבועת הדיינים שלמדוה מאשר יאמר כי הוא זה וכתיב עליו ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו דהיינו שבועה וכן אם כפר בכל ועד אחד מעיד הרי זה נשבע מן התורה וכדאמרינן התם בגמרא לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה כדתניא התם ושומר נמי חייב שבועה כדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם וכל אלו הג' נשבעין ונפטרין מלשלם דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם רישיה דקרא שבועת ה' תהיה בין שניהם ולקח בעליו את השבועה ולא ישלם הנתבע שוב כלום.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כופר </b> בכל אינו חייב שבועה מן התורה דבעינא כי הוא זה שמודה במקצת ואם נתן מיד מה שהודה בו אינו חייב שבועה כרב ששת פרק קמא דמציעא דכיון דאמר ליה הילך כמאן דנקיט להו מלוה דמי ולא הוי מודה מקצת. טענו חטים והודה בשעורים פטור משבועת התורה דבעיא הודאה ממין הטענה כדמשמע מקרא דכתיב כי הוא זה וטענת מחלת לי וכו' הוי נמי כופר בכל ופטור משבועת התורה.
+
+Halakhah 4
+
+<b>מי </b> שלא רצה לישבע שבועת התורה גובין ממנו כל מה שתבע חברו. שבועת התורה אין מהפכין אותה כיון שהתורה הטילה שבועה עליו.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>גלגול </b> שבועה מן התורה כדילפינן מדכתיב בסוטה אמן אמן אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה וכו' דאי מגלגול דאיש אחד ה"א הני מילי בדברים שראוי להשביע עליהם בעלמא דומיא דאיש אחד שראוי להשביע עליו אם קנא לה ממנו אבל בדברים שאין ראוי להשביע עליהם כלל כגון קרקעות הוה אמינא דאין מגלגלין קמ"ל ארוסה שאף על פי שאין ראוי להשביעה מצד עצמה לעולם כדמפרש התם אפילו הכי מגלגלין ומסברא אית לן דמיתורא דאמן אמן נפיק לן אפילו כהאי גוונא ולא מפלגי בין דברים שדרכן להשביע לדברים שאין דרכן להשביע וכדאמר' בירושלמי כמו שהביא הר"ן ז"ל אשכחן איסורא דאוריתא ממונא מנא לן תנא דבי רבי ישמעאל קל וחומר ומה סוטה שלא ניתנה לישבע בעד אחד מגלגלין ממון שניתן לישבע בעד אחד אינו דין שמגלגלין אשכחן טענת ודאי שמא מנא לן נאמרה שבועה בפנים ושבועה מבחוץ מה שבועה שבפנים עשה בה ספק כודאי אף שבחוץ כן:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> חשוד על השבועה אין משביעין אותו וכיון דלא משביעים ליה דידעינן דהוא חשוד וישבע לשקר חזרה שבועה למקומה כדתנן במתני' פרק כל הנשבעין וכרבותינו שבארץ ישראל דמפרשי חזרה שבועה למחוייב לה על זה שהודה במקצת וכיון שאינו יכול לישבע דהוא חשוד ישלם דהכי משמע קרא שבועת ה' תהיה בין שניהם היכא דמצי משתבע והיכא דלא מצי משלם וכתבו בתוספות פרק הגוזל דמדרבנן הוא דמיפסל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> אדם נעשה חשוד על פי עצמו כדאמר רבא פרק דיני ממונות דאדם קרוב אצל עצמו דהא אין יכול לפסול עצמו על פיו דהא אין קרוב מעיד לא לזכות ולא לחובה כדילפינן בדוכתיה ואדם קרוב הוא אצל עצמו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>נשבע </b> ובאו עדים שהוא חשוד או שנשבע לשקר מוציאין מידו מה שנטל כל שלא שב בתשובה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> מודה במקצת חייב שבועה מן התורה עד שיודה בפרוטה או יתר ויכפור בשתי מעין כסף או יתר וכדילפינן התם ריש פ' שבועת הדיינין דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור כי יתן איש תחלת נתינה ב' כסף ועלה קאי כי הוא זה דבר חשוב ושיערו חכמים שמעה כסף דבר חשוב הוא וכתיב כלים מה כלים שנים אף כסף שנים וקאמר רחמנא כי הוא זה על זה באה השבועה כשיאמר כי הוא זה ורב דהלכתא כוותיה הכי קאמר כסף כי אתא מעיקרא לכפירה הוא דאתא ולאו לתחלת טענה דאם כן ליכתוב רחמנא כי יתן איש אל רעהו כלים לשמור ואנא אמינא אף כלים שנים והוה ליה כסף נמי בהא כללא כסף דכתב רחמנא למה לי אם אינו ענין לטענה תנהו ענין לכפירה דבעיא כפירה ב' מעין כסף דומיא דכלים דהוו שנים והודאה בעיא בפרוטה דבבציר מפרוטה לאו הודאה היא כיון דלא הוי ממון והאי כסף דאמרינן דהוי ב' מעין כסף ולא מטבע כסף אחר משום דאמרינן בירושלמי סוף מטבע כסף מעה כלומר שכיון שאמרה תורה כסף כדכתי' כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים ואי אתה מוצא מטבע כסף מוזכר בתורה פחות ממעה שהיא גרה כדמתרגמינן עשרים גרה השקל עשרין מעין אין לך לחייב בפחות ממטבע זה וכתיב כלים דהוו שנים אף כסף שנים כדא' וכתב הרב ז"ל ולפי שזה שהצריכו להיות כפירת הטענה ב' כסף היא מדבריהם עשו אותה ב' כסף של ירושלם שהן ב' מעין ולא עשו אותה ב' שקלים דמשמע דכפירה ב' כסף לא הויא אלא מדרבנן ובגמרא ילפינן לה מקרא כדאמרינן לעיל והרב עצמו ז"ל בראש הפרק כתב אין מודה מקצת חייב מן התורה עד שיודה בפרוטה ויכפור בשתי מעין כסף דמשמע דסבירא ליה דהודאת פרוטה וכפירת ב' מעין הוו דאוריתא ואפשר לומר שמה שכתב בראש הפרק אין מודה במקצת חייב שבועה מן התורה עד שיודה בפרוטה וכו' לא קאי אלא אעד שיודה בפרוט' כדדייק לישניה דנקיט אין מודה במקצת חייב וכו' ולא נקט נמי כופר במקצת דבהודאה דנפיק מדכתיב כי הוא זה משמע פשטיה דקרא דהוי לפחות פרוטה דבציר מינה לא הוי ממון אבל בכפירה אי בעיא שתי מעין או שתי שקלים לא הוי אלא מדרבנן כדקאמר הכא ולפי שזה שהצריכו להיות כפירת הטענה ב' כסף היא מדבריהם וכו' ולא הזכיר הודאה פרוטה ונראה לי דהאי דרשא דתנהו ענין לכפירה דבעיא ב' מעין דהוי אסמכתא ואפשר עוד לומר דהודאה וכפירה הוי מן התורה כמו שכתב בראש הפרק ומה שכתב כאן בכפירת הטענה ב' כסף שהיא מדבריהם רוצה לומר שלמדוה חכמים בהיקש' וכמה כלים וכו' דהנלמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם או בהיקש קרוי לדעתו מדרבנן כמו שהשריש בי"ד עקרים שבספר המצוה שלו ואפילו הכי דינם מן התורה וכמו שפירש דבריו הרב ר' שמעון בר צמח ז"ל בפי' האזהרות אשר לו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כלים </b> אין משערין את דמיהם אפילו עשר מחטין בפרוטה וטוענו ב' מחטין והודה באחד וכפר באחד חייב שבועה מן התורה דכתיב כסף או כלים כל הכלים ככסף ואמרינן התם לפיכך יצאו כלים למה שהן להתחייב עליהן בכל שהן דהוה ליה למכתב כי יתן איש אל רעהו כספים ואנא אמינא מה כספים שנים וכו' אלא כתב כלים לומר דהוי דבר חשוב שראוי לעשות בו מלאכה ובא למעט כלי גרוע כגון מרוקא שהוא גרעין תמרה שמחליקין בו את הקלף. טענו כסף וכלים והודה באחד מהם וכפר באחר בדינו חייב.
+
+Halakhah 6
+
+<b>העיד </b> עליו עד אחד כשכפר פרוטה חייב שבועת עד א' וכן שבועת שומרים לא הויא בבציר מפרוטה דלא הוי ממון.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>טענו </b> חטים והודה לו בשעורים פטור וכדאמ' לעיל פרק א' דבעיא הודאה ממין הטענה וכן כל שאינו ממין הטענה. טענו ב' מינים והודה לו בא' מהם הוי הודאה ממין הטענה ונשבע ואפילו לא הספיק לטעון המין הב' כשהודה בו הנטען בערמה חייב כאלו טענו מעיקרא שתי מינין. הלואה או פקדון או נזק הכל מין אחד הוא לענין שבועה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> מודה במקצת חייב שבועה עד שיטעננו בדבר שבמדה או משקל או מנין ויודה לו בקצת מה שטענו כדאמרינן התם פרק שבועת הדיינים דף מ"ג ופירש ריב"א דנפקא לן מההיא דדרשי' בריש מרובה שלמה למעוטי דבר שאינו מסוים והיינו שלא במשקל ומדה ומנין ובמכלתא מפיק לה מכסף או כלים מה כסף דבר שבמנין אף כל וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>הודה </b> במה שלא היה יכול לכפור כמו בחוב שבשטר לא הוי מודה מקצת דלא חייבו הכתוב שבועה במה שכפר אלא מפני שהודה ומה שהודה לא הויא הודאה כיון שלא היה יכול לכפור כדא'. כל שחייב שבועה בשאר הפרק הוי משום מודה מקצת וכל שאינו יכול לישבע במודה מקצת משלם כדילפינן לעיל מדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם וגו' והיכא דאינו יכול לישבע משלם:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אלו </b> דברים שאין נשבעין עליהן מן התורה הקדשות דכתיב כי יתן איש אל רעהו פרט להקדש כסף או כלים פרט לקרקעות ולעבדים שהוקשו להם ושטרות אין גופן ממון ככסף וכלים וכדא' התם פרק שבועת הדיינים גבי שומרין והכא נמי כתיב כי הוא זה דמיירי במודה מקצת וכן שבועה על ידי עד אחד נתמעטו קרקעות וחבריהם כשם שנתמעטו בשבועת שומרים ושבועה מודה מקצת והיינו טעמא משום דכל ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה ואם העידו ב' על שומר חנם שפשע חייב ובקרקעות פטור וכשם שהורע כחן של שנים עדים בתשלומין לגבי שומרים בקרקעות הורע כח האחד לענין שבועה וכמו שהאריך הר"ן ז"ל פרק שבועת הדינים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>טענו </b> כלים וקרקעות אם יש כפירה והודאה בכלים חייב שבועה אף הקרקעות ע"י גלגול.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ענבים </b> העומדות ליבצר וכיוצא בהן הוו כמטלטלין ואם צריכין לקרקע הרי הן כקרקע כיון שצריכות לו. שכירות קרקע אחר הזמן הוי כתביעת ממון.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b> נשבעין על טענת קטן דאיש כתיב בפרשה בשבועת שומרים ומודה מקצת וכן בעד אחד לא יקום עד אחד באיש וכן טענת חרש ושוטה אינם כלום:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>התובע </b> והנתבע חייבין לברר טענותיהם כדי שהדיינים ידונו ביניהם בצדק. כל שהוחזק כפרן בב"ד בטענתו משלם שכיון שבאו עדים והכחישו טענתו נשארה טענת התובע אמיתית.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> הודאה שלא אמר התובע או הנתבע אתם עדי יכול הנתבע להכחיש או לומר משטה הייתי או שלא להראות עצמו עשיר:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הודה </b> בפני שנים דרך הודאה אינו יכול לומר משטה הייתי אבל יכול לומר שלא להראות עצמי עשיר הודיתי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל </b> עדות או הודיה בב"ד הויא כמלוה הכתובה בשטר לענין שאינו יכול לומר פרעתי היכא דלא הוה ציית דינא דחזקה הוא שלא פרע.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הודה </b> שחייב ואחר כך אמר נזכרתי שפרעתי והרי העדים הרי זו עדות מועלת.
+
+Halakhah 8
+
+<b>יש </b> לטוען לחזור ולטעון טענה אחרת בב"ד כל שלא באו עדים והכחישוהו על טענתו האחרונה ולא יצא מבית דין:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> המטלטלין בחזקת זה שהן תחת ידו הן אפילו הביא התובע עדים שמטלטלים הללו ידועין לו שמא נתנם או מכרם. ואם היו דברים העשוים להשאיל ולהשכיר והיו נראים ביד מי שהם עתה הרי התובע נוטל כליו והולך כיון שיש לו עדים שהם ידועים לו והן עשוים להשאיל ולהשכיר ואם לא טען עליהן שאלה או שכירות אלא שנגנבו ממנו אינו מוציאם מיד מי שהם. נזקקין לתובע תחלה כדילפינן בב"ק:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אומן </b> אין לו חזקה אפי' בכלים שאינם עשויין להשאיל ולהשכיר בדאיכא עדי ראיה ויש לבעל הבית עדים שהם ידועים לו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מי </b> שנכנס לביתו של חברו וכו' נראה דהא אינו נאמן משום דהוי חזקה שהשאילם לו כיון שאין עשוי למכור כליו ואין דרכו של מוציא להצניע הכלים תחת כנפיו והכלים עצמן אין דרך בני אדם להצניעם. ואם הם כלים העשויים להשאיל בכל גוונא אינו נאמן המוציא ואפילו יורש שלו וכן גוזל דקלו של פלוני שאמר שמכרו לו או יורד לתוך שדהו וכו' הוי חזקה שאין אדם מעיז פניו לאכול פירות שאינם שלו וחזקה מדאוריתא כדילפינן בדוכתא.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>שנים </b> מוחזקים בדבר א' מה"ת חולקין ושבועה מתקנת חכמים:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הגודרות </b> אין להם חזקה כדאמר ר"ל פרק חזקת כיון שהיא הולכת מעצמה ולכך אם לא הביא ראיה תחזור הבהמה לבעליה ואם היתה שמורה או מסורה לרועה הרי היא בחזקתו וכן העבד אם החזיק ונשתמש בו שלש שנים הוי בחזקתו:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הקרקעות </b> בחזקת בעליהן עד שיביא ראיה המחזיק שלקחם ואם החזיק בה ג' שנים רצופות אינו צריך להביא ראיה דעד ג' שנים חזקה דמזדהר איניש בשטרא טפי לא וחזקה היא גם כן שאם לא מכרה לו לא היה מניחה שלש שנים בידו והיה מוחה בו. וצריך מחאה כל סוף שלש שנים ואם הביא המחזיק עדים שבעל השדה קבץ הפירות ונתן לו לאלתר הויא חזקה כל שלא אמר לפירות הורדתיו דחזקה הוא שאם לא מכרה לא היה משמשו בשדה:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הנאמר בפרק זה שהוא חזקה אין לבעלים הראשונים זכות דחזקה היא שאלו היתה שלו היה מוחה בו וכדאמרינן:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> מי שאין מקפידין עליו אם אכל אין אכילתו ראיה אפי' לא מיחו בו דחזקה היא שאין אדם מקפיד על אומנין ואריסין וחבריהם:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> שאין אכילתן שלש שנים ראיה אם הביאו עדים לטענתן ראייתן ראיה חוץ מן הגזלן והבעל בנכסי אשתו וכן הגוי והבא מחמת הגוי הרי הוא כגוי ואין מחזיקין בנכסי קטן וכן בורח מחמת נפשות וכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה וכן נמצא שטרו בטל דסברא הוא דאין חזקתן חזקה:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שהחזיק בשדה שלש שנים או שהיה לו שטר שלקחה מהמערער עליו הרי היא בחזקתו. כל המחזיר פירות שאכל הוי משום דאיגלאי מילתא שלא היתה השדה שלו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>שנים </b> עוררין על השדה כל דאלים גבר כיון ששניהם שוין בה בראיות כל דאלים גבר ותהיה בידו עד שיברר המערער שהיא שלו ולא אמרינן יחלוקו כדאמרינן בעלמא משום דאיכא למיקם עלה דמילתא שמא יבואו עדים.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה. כל מי שמעמידין השדה בידו אינו משום חזקה וסברא דהוי שלו:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שהעיד במכר השדה או במכר סברא היא שאין לו בה כלום באכילת פירות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דפירות שאכל מטלטלין נינהו והיה חייב שבועה מן התורה בעד אחד ואינו יכול ולכך משלם.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אסור </b> לטעון טענת שקר כדכתיב מדבר שקר תרחק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b20b13aaabf2d63efa7b8736a410a1274e540385
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Mishpatim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,415 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות טוען ונטען
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Plaintiff_and_Defendant
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות טוען ונטען
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות רך </b> לדון בדיני טוען ונטען דכתיב על כל דבר פשע וגו' אשר יאמר כי הוא זה ולשון מכלתא כי הוא זה עד שיודה במקצת ובזה יכנס כל מה שהוא נופל בין בני אדם מהתביעות קצתם על קצתם שיכנס בהם ההודאה או הכפירה כן כתב הרב ז"ל בספר המצות אשר לו מצוה רמ"ו וכדתנן ריש פרק שבועת הדיינים דבעינן הודאה לשבועת הדיינים שלמדוה מאשר יאמר כי הוא זה וכתיב עליו ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו דהיינו שבועה וכן אם כפר בכל ועד אחד מעיד הרי זה נשבע מן התורה וכדאמרינן התם בגמרא לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה כדתניא התם ושומר נמי חייב שבועה כדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם וכל אלו הג' נשבעין ונפטרין מלשלם דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם רישיה דקרא שבועת ה' תהיה בין שניהם ולקח בעליו את השבועה ולא ישלם הנתבע שוב כלום.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כופר </b> בכל אינו חייב שבועה מן התורה דבעינא כי הוא זה שמודה במקצת ואם נתן מיד מה שהודה בו אינו חייב שבועה כרב ששת פרק קמא דמציעא דכיון דאמר ליה הילך כמאן דנקיט להו מלוה דמי ולא הוי מודה מקצת. טענו חטים והודה בשעורים פטור משבועת התורה דבעיא הודאה ממין הטענה כדמשמע מקרא דכתיב כי הוא זה וטענת מחלת לי וכו' הוי נמי כופר בכל ופטור משבועת התורה.
+
+Halakhah 4
+
+<b>מי </b> שלא רצה לישבע שבועת התורה גובין ממנו כל מה שתבע חברו. שבועת התורה אין מהפכין אותה כיון שהתורה הטילה שבועה עליו.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>גלגול </b> שבועה מן התורה כדילפינן מדכתיב בסוטה אמן אמן אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה וכו' דאי מגלגול דאיש אחד ה"א הני מילי בדברים שראוי להשביע עליהם בעלמא דומיא דאיש אחד שראוי להשביע עליו אם קנא לה ממנו אבל בדברים שאין ראוי להשביע עליהם כלל כגון קרקעות הוה אמינא דאין מגלגלין קמ"ל ארוסה שאף על פי שאין ראוי להשביעה מצד עצמה לעולם כדמפרש התם אפילו הכי מגלגלין ומסברא אית לן דמיתורא דאמן אמן נפיק לן אפילו כהאי גוונא ולא מפלגי בין דברים שדרכן להשביע לדברים שאין דרכן להשביע וכדאמר' בירושלמי כמו שהביא הר"ן ז"ל אשכחן איסורא דאוריתא ממונא מנא לן תנא דבי רבי ישמעאל קל וחומר ומה סוטה שלא ניתנה לישבע בעד אחד מגלגלין ממון שניתן לישבע בעד אחד אינו דין שמגלגלין אשכחן טענת ודאי שמא מנא לן נאמרה שבועה בפנים ושבועה מבחוץ מה שבועה שבפנים עשה בה ספק כודאי אף שבחוץ כן:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> חשוד על השבועה אין משביעין אותו וכיון דלא משביעים ליה דידעינן דהוא חשוד וישבע לשקר חזרה שבועה למקומה כדתנן במתני' פרק כל הנשבעין וכרבותינו שבארץ ישראל דמפרשי חזרה שבועה למחוייב לה על זה שהודה במקצת וכיון שאינו יכול לישבע דהוא חשוד ישלם דהכי משמע קרא שבועת ה' תהיה בין שניהם היכא דמצי משתבע והיכא דלא מצי משלם וכתבו בתוספות פרק הגוזל דמדרבנן הוא דמיפסל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> אדם נעשה חשוד על פי עצמו כדאמר רבא פרק דיני ממונות דאדם קרוב אצל עצמו דהא אין יכול לפסול עצמו על פיו דהא אין קרוב מעיד לא לזכות ולא לחובה כדילפינן בדוכתיה ואדם קרוב הוא אצל עצמו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>נשבע </b> ובאו עדים שהוא חשוד או שנשבע לשקר מוציאין מידו מה שנטל כל שלא שב בתשובה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> מודה במקצת חייב שבועה מן התורה עד שיודה בפרוטה או יתר ויכפור בשתי מעין כסף או יתר וכדילפינן התם ריש פ' שבועת הדיינין דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור כי יתן איש תחלת נתינה ב' כסף ועלה קאי כי הוא זה דבר חשוב ושיערו חכמים שמעה כסף דבר חשוב הוא וכתיב כלים מה כלים שנים אף כסף שנים וקאמר רחמנא כי הוא זה על זה באה השבועה כשיאמר כי הוא זה ורב דהלכתא כוותיה הכי קאמר כסף כי אתא מעיקרא לכפירה הוא דאתא ולאו לתחלת טענה דאם כן ליכתוב רחמנא כי יתן איש אל רעהו כלים לשמור ואנא אמינא אף כלים שנים והוה ליה כסף נמי בהא כללא כסף דכתב רחמנא למה לי אם אינו ענין לטענה תנהו ענין לכפירה דבעיא כפירה ב' מעין כסף דומיא דכלים דהוו שנים והודאה בעיא בפרוטה דבבציר מפרוטה לאו הודאה היא כיון דלא הוי ממון והאי כסף דאמרינן דהוי ב' מעין כסף ולא מטבע כסף אחר משום דאמרינן בירושלמי סוף מטבע כסף מעה כלומר שכיון שאמרה תורה כסף כדכתי' כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים ואי אתה מוצא מטבע כסף מוזכר בתורה פחות ממעה שהיא גרה כדמתרגמינן עשרים גרה השקל עשרין מעין אין לך לחייב בפחות ממטבע זה וכתיב כלים דהוו שנים אף כסף שנים כדא' וכתב הרב ז"ל ולפי שזה שהצריכו להיות כפירת הטענה ב' כסף היא מדבריהם עשו אותה ב' כסף של ירושלם שהן ב' מעין ולא עשו אותה ב' שקלים דמשמע דכפירה ב' כסף לא הויא אלא מדרבנן ובגמרא ילפינן לה מקרא כדאמרינן לעיל והרב עצמו ז"ל בראש הפרק כתב אין מודה מקצת חייב מן התורה עד שיודה בפרוטה ויכפור בשתי מעין כסף דמשמע דסבירא ליה דהודאת פרוטה וכפירת ב' מעין הוו דאוריתא ואפשר לומר שמה שכתב בראש הפרק אין מודה במקצת חייב שבועה מן התורה עד שיודה בפרוטה וכו' לא קאי אלא אעד שיודה בפרוט' כדדייק לישניה דנקיט אין מודה במקצת חייב וכו' ולא נקט נמי כופר במקצת דבהודאה דנפיק מדכתיב כי הוא זה משמע פשטיה דקרא דהוי לפחות פרוטה דבציר מינה לא הוי ממון אבל בכפירה אי בעיא שתי מעין או שתי שקלים לא הוי אלא מדרבנן כדקאמר הכא ולפי שזה שהצריכו להיות כפירת הטענה ב' כסף היא מדבריהם וכו' ולא הזכיר הודאה פרוטה ונראה לי דהאי דרשא דתנהו ענין לכפירה דבעיא ב' מעין דהוי אסמכתא ואפשר עוד לומר דהודאה וכפירה הוי מן התורה כמו שכתב בראש הפרק ומה שכתב כאן בכפירת הטענה ב' כסף שהיא מדבריהם רוצה לומר שלמדוה חכמים בהיקש' וכמה כלים וכו' דהנלמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם או בהיקש קרוי לדעתו מדרבנן כמו שהשריש בי"ד עקרים שבספר המצוה שלו ואפילו הכי דינם מן התורה וכמו שפירש דבריו הרב ר' שמעון בר צמח ז"ל בפי' האזהרות אשר לו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כלים </b> אין משערין את דמיהם אפילו עשר מחטין בפרוטה וטוענו ב' מחטין והודה באחד וכפר באחד חייב שבועה מן התורה דכתיב כסף או כלים כל הכלים ככסף ואמרינן התם לפיכך יצאו כלים למה שהן להתחייב עליהן בכל שהן דהוה ליה למכתב כי יתן איש אל רעהו כספים ואנא אמינא מה כספים שנים וכו' אלא כתב כלים לומר דהוי דבר חשוב שראוי לעשות בו מלאכה ובא למעט כלי גרוע כגון מרוקא שהוא גרעין תמרה שמחליקין בו את הקלף. טענו כסף וכלים והודה באחד מהם וכפר באחר בדינו חייב.
+
+Halakhah 6
+
+<b>העיד </b> עליו עד אחד כשכפר פרוטה חייב שבועת עד א' וכן שבועת שומרים לא הויא בבציר מפרוטה דלא הוי ממון.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>טענו </b> חטים והודה לו בשעורים פטור וכדאמ' לעיל פרק א' דבעיא הודאה ממין הטענה וכן כל שאינו ממין הטענה. טענו ב' מינים והודה לו בא' מהם הוי הודאה ממין הטענה ונשבע ואפילו לא הספיק לטעון המין הב' כשהודה בו הנטען בערמה חייב כאלו טענו מעיקרא שתי מינין. הלואה או פקדון או נזק הכל מין אחד הוא לענין שבועה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> מודה במקצת חייב שבועה עד שיטעננו בדבר שבמדה או משקל או מנין ויודה לו בקצת מה שטענו כדאמרינן התם פרק שבועת הדיינים דף מ"ג ופירש ריב"א דנפקא לן מההיא דדרשי' בריש מרובה שלמה למעוטי דבר שאינו מסוים והיינו שלא במשקל ומדה ומנין ובמכלתא מפיק לה מכסף או כלים מה כסף דבר שבמנין אף כל וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>הודה </b> במה שלא היה יכול לכפור כמו בחוב שבשטר לא הוי מודה מקצת דלא חייבו הכתוב שבועה במה שכפר אלא מפני שהודה ומה שהודה לא הויא הודאה כיון שלא היה יכול לכפור כדא'. כל שחייב שבועה בשאר הפרק הוי משום מודה מקצת וכל שאינו יכול לישבע במודה מקצת משלם כדילפינן לעיל מדכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם וגו' והיכא דאינו יכול לישבע משלם:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אלו </b> דברים שאין נשבעין עליהן מן התורה הקדשות דכתיב כי יתן איש אל רעהו פרט להקדש כסף או כלים פרט לקרקעות ולעבדים שהוקשו להם ושטרות אין גופן ממון ככסף וכלים וכדא' התם פרק שבועת הדיינים גבי שומרין והכא נמי כתיב כי הוא זה דמיירי במודה מקצת וכן שבועה על ידי עד אחד נתמעטו קרקעות וחבריהם כשם שנתמעטו בשבועת שומרים ושבועה מודה מקצת והיינו טעמא משום דכל ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה ואם העידו ב' על שומר חנם שפשע חייב ובקרקעות פטור וכשם שהורע כחן של שנים עדים בתשלומין לגבי שומרים בקרקעות הורע כח האחד לענין שבועה וכמו שהאריך הר"ן ז"ל פרק שבועת הדינים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>טענו </b> כלים וקרקעות אם יש כפירה והודאה בכלים חייב שבועה אף הקרקעות ע"י גלגול.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ענבים </b> העומדות ליבצר וכיוצא בהן הוו כמטלטלין ואם צריכין לקרקע הרי הן כקרקע כיון שצריכות לו. שכירות קרקע אחר הזמן הוי כתביעת ממון.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b> נשבעין על טענת קטן דאיש כתיב בפרשה בשבועת שומרים ומודה מקצת וכן בעד אחד לא יקום עד אחד באיש וכן טענת חרש ושוטה אינם כלום:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>התובע </b> והנתבע חייבין לברר טענותיהם כדי שהדיינים ידונו ביניהם בצדק. כל שהוחזק כפרן בב"ד בטענתו משלם שכיון שבאו עדים והכחישו טענתו נשארה טענת התובע אמיתית.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> הודאה שלא אמר התובע או הנתבע אתם עדי יכול הנתבע להכחיש או לומר משטה הייתי או שלא להראות עצמו עשיר:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הודה </b> בפני שנים דרך הודאה אינו יכול לומר משטה הייתי אבל יכול לומר שלא להראות עצמי עשיר הודיתי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל </b> עדות או הודיה בב"ד הויא כמלוה הכתובה בשטר לענין שאינו יכול לומר פרעתי היכא דלא הוה ציית דינא דחזקה הוא שלא פרע.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הודה </b> שחייב ואחר כך אמר נזכרתי שפרעתי והרי העדים הרי זו עדות מועלת.
+
+Halakhah 8
+
+<b>יש </b> לטוען לחזור ולטעון טענה אחרת בב"ד כל שלא באו עדים והכחישוהו על טענתו האחרונה ולא יצא מבית דין:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> המטלטלין בחזקת זה שהן תחת ידו הן אפילו הביא התובע עדים שמטלטלים הללו ידועין לו שמא נתנם או מכרם. ואם היו דברים העשוים להשאיל ולהשכיר והיו נראים ביד מי שהם עתה הרי התובע נוטל כליו והולך כיון שיש לו עדים שהם ידועים לו והן עשוים להשאיל ולהשכיר ואם לא טען עליהן שאלה או שכירות אלא שנגנבו ממנו אינו מוציאם מיד מי שהם. נזקקין לתובע תחלה כדילפינן בב"ק:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אומן </b> אין לו חזקה אפי' בכלים שאינם עשויין להשאיל ולהשכיר בדאיכא עדי ראיה ויש לבעל הבית עדים שהם ידועים לו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מי </b> שנכנס לביתו של חברו וכו' נראה דהא אינו נאמן משום דהוי חזקה שהשאילם לו כיון שאין עשוי למכור כליו ואין דרכו של מוציא להצניע הכלים תחת כנפיו והכלים עצמן אין דרך בני אדם להצניעם. ואם הם כלים העשויים להשאיל בכל גוונא אינו נאמן המוציא ואפילו יורש שלו וכן גוזל דקלו של פלוני שאמר שמכרו לו או יורד לתוך שדהו וכו' הוי חזקה שאין אדם מעיז פניו לאכול פירות שאינם שלו וחזקה מדאוריתא כדילפינן בדוכתא.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>שנים </b> מוחזקים בדבר א' מה"ת חולקין ושבועה מתקנת חכמים:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הגודרות </b> אין להם חזקה כדאמר ר"ל פרק חזקת כיון שהיא הולכת מעצמה ולכך אם לא הביא ראיה תחזור הבהמה לבעליה ואם היתה שמורה או מסורה לרועה הרי היא בחזקתו וכן העבד אם החזיק ונשתמש בו שלש שנים הוי בחזקתו:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הקרקעות </b> בחזקת בעליהן עד שיביא ראיה המחזיק שלקחם ואם החזיק בה ג' שנים רצופות אינו צריך להביא ראיה דעד ג' שנים חזקה דמזדהר איניש בשטרא טפי לא וחזקה היא גם כן שאם לא מכרה לו לא היה מניחה שלש שנים בידו והיה מוחה בו. וצריך מחאה כל סוף שלש שנים ואם הביא המחזיק עדים שבעל השדה קבץ הפירות ונתן לו לאלתר הויא חזקה כל שלא אמר לפירות הורדתיו דחזקה הוא שאם לא מכרה לא היה משמשו בשדה:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הנאמר בפרק זה שהוא חזקה אין לבעלים הראשונים זכות דחזקה היא שאלו היתה שלו היה מוחה בו וכדאמרינן:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> מי שאין מקפידין עליו אם אכל אין אכילתו ראיה אפי' לא מיחו בו דחזקה היא שאין אדם מקפיד על אומנין ואריסין וחבריהם:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> שאין אכילתן שלש שנים ראיה אם הביאו עדים לטענתן ראייתן ראיה חוץ מן הגזלן והבעל בנכסי אשתו וכן הגוי והבא מחמת הגוי הרי הוא כגוי ואין מחזיקין בנכסי קטן וכן בורח מחמת נפשות וכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה וכן נמצא שטרו בטל דסברא הוא דאין חזקתן חזקה:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שהחזיק בשדה שלש שנים או שהיה לו שטר שלקחה מהמערער עליו הרי היא בחזקתו. כל המחזיר פירות שאכל הוי משום דאיגלאי מילתא שלא היתה השדה שלו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>שנים </b> עוררין על השדה כל דאלים גבר כיון ששניהם שוין בה בראיות כל דאלים גבר ותהיה בידו עד שיברר המערער שהיא שלו ולא אמרינן יחלוקו כדאמרינן בעלמא משום דאיכא למיקם עלה דמילתא שמא יבואו עדים.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה. כל מי שמעמידין השדה בידו אינו משום חזקה וסברא דהוי שלו:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שהעיד במכר השדה או במכר סברא היא שאין לו בה כלום באכילת פירות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דפירות שאכל מטלטלין נינהו והיה חייב שבועה מן התורה בעד אחד ואינו יכול ולכך משלם.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אסור </b> לטעון טענת שקר כדכתיב מדבר שקר תרחק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dd7d54d855146372104bad4a830b36259e745ed0
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,1288 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Divorce
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות גירושין
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות גירושין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה מט </b> לגרש בשטר דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה וי' דברים הם עיקר הגירושין מן התורה. א' שלא יגרש האיש אלא ברצונו. ב' שיגרש בכתב ולא בדבר אחר. ג' שיהיה ענין הכתב שגרשה והסירה מקניינו. ד' ושיהי' ענינו דבר הכורת בינו לבינה. ה' ושיהי' נכתב לשמה. ו' שלא יהי' מחוסר מעש' אחר כתיבתו אלא נתינתו בלבד. ז' שיתנהו לה. ח' שיתנו לה בפני עדים. ט' ובתורת גירושין. י' שיהיה הבעל או שלוחו הוא שנותן לה. ושאר הדברים שבגט כגון הזמן וחתימת העדים וכיוצא בהם מדברי סופרים הכל.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ומנין </b> שדברים אלו מן התורה שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו. אם לא תמצא חן בעיניו מלמד שאינה מגורשת אלא לרצונו שיאמר רוצה אני ואם לאו אינה מגורשת אבל האשה מתגרשת אפילו שלא ברצונה דבדידי' תלה רחמנא ולא בדידה.
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכתב </b> מלמד שאינה מתגרשת אלא בכתב. לה קרא יתירה הוא למידרש לשמה. ספר כריתות דבר הכורת בינו לבינה שלא ישאר לו עליה רשות ואם לא נכרת בינו לבינה אינה מגורשת. ונתן בידה מלמד שאינה מתגרשת עד שיתן הגט בידה או ליד שלוחה שהוא כידה או לחצרה שהכל כידה כמו שיתבאר. ושלחה שיהיה ענין הגט שהוא המשלח אותה לא שישלח עצמו ממנה שיאמר איני אישך וכיוצא בזה שנאמר ושלחה ולא שישלח עצמו וכן הכותב הרי את בת חורין אינו גט שאין זה לשון גרושין. וכשמגיע גט לידה מתגרשת מיד.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ומנין </b> שלא יהיה מחוסר מעשה אחר כתיבתו שנאמר וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה הוא הגט כשר יצא דבר שמחוסר קציצה ונתינה אחר כתיבת התורף מן הבהמה או מן המחובר שאם קצץ ונתן אינו גט.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ומנין </b> שאין נותנו לה אלא בתורת גרושין שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות אבל אמר כנסי שטר חוב זה וכיוצא בזה או שנתנו לידה והיא ישנה דלאו בת איגרושי היא אינו גט ואם אמר לה אחר כך הרי הוא גיטיך הרי זה גט דהא הוי בתורת גרושין. אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי ואמר לה כנסי שטר חוב זה כשר שהרי הודיע לעדים ומפני שנכלם ממנה הוא שאמר כנסי שטר חוב. נתן גט בידה ולא אמר לה כלום כשר מן התורה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>גט </b> שהיה מונח על הארץ ואמר טלי גיטיך מעל גבי קרקע ונטלתו או ששלפתו ממנו אע"פ שאמר לה אח"כ הרי זה גיטיך אינו גט שנאמר ונתן בידה לא שתקח היא מעצמה והרי לא נתן הוא ולא שלוחו ואם הרכין לה הוא בגופו עד ששלפה הגט מעליו ואמר הרי זה גיטיך הרי זה גט דקרינן שפיר ספר כריתות ונתן.
+
+Halakhah 13
+
+<b>ומנין </b> לה בפני עדים הרי הוא אומר על פי שנים עדים וגו' יקום דבר ואי איפשר שתהיה זו היום ערוה והבא עליה חייב מית' ולמחר תהיה מותרת בלא עדים לפיכך אם נתן לה גט בינו לבינה ואפילו בעד אחד אינו גט כלל דאין דבר שבערוה בפחות משנים דיליף דבר דבר מממון ועדי חתימה נמי כרתי מדאוריתא אף בלא עדי מסירה שמסירת הגט כורתות מכיון שיש עדים על עיקר הדבר דהוו להו עידי חתימה כעידי מסירה שהרי הגט יוצא מתחת ידה בעדים הללו ובידוע שהבעל מסרו לה ונמצאו כאלו הם עצמם מעידים על המסירה. וגט הכתוב בכתב ידו ויוצא מתחת ידה כמאה עדים דמי כיון דכתב ידו הוא וכתב ונתן קרינן ביה ואע"ג דליכא עידי מסירה כשר מדאוריתא ופוסל לכהונה משום גרושה וכ"ש כתב ידו ועד אחד דכשר מדאוריתא אלא שאפילו הכי פסול מדרבנן. וכל מקום שנאמר בחיבור זה בטל או אינו גט או אינה מגורשת הרי זה גט בטל מן התורה והיא אשת איש מן התורה ואם נשאת תצא והולד ממזר ולא נאסרה מן הכהונה. וכל מקום שנאמר כשר מן התורה או הוי גט מן התורה או מגורשת מן התורה הרי זה פסול ופוסל לכהונה מן התורה. וכל מקום שנאמר כשר לכתחילה מן התורה או תתגרש לכתחלה מן התורה או הרי זה גט כשר לכתחלה מן התורה הרי זה לא יגרש מדרבנן לכתחלה ואם גרש מגורשת אפילו מדרבנן. וכל מקום שנאמר בחיבור זה כשר או מגורשת או הרי זה גט או תתגרש הרי זה כשר אפילו מדברי סופרים ולכתחלה. וכל מקום שנ' ספק גרושין או ספק מגורש' הוי ספיק' מן התור'.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>לא </b> קראו את הגט עידי מסירה בתחלה או לא ראו תורף הגט אלא ראו שנתן לה שטר בפניהם ונטלתו וזרקתו לים או לכל דבר האבד אע"פ שהבעל אומר גט כשר היה הרי זו ספק מגורשת אי גט כשר היה והרי נתנו לה בפני עדים או דילמא לאו כשר הוה ואם זרקה אותו לבין החביות ומצאו שם מזוזה או שטר אחר אין חוששין לה ומותרת לכהן כשתתאלמן שזה שנמצא הוא שזרק ואם נמצאו ב' או ג' מזוזות או שטרות חוששין שמא גררוהו עכברים והויה ספק מגורשת ואסורה לכהן מספקא.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>העדים </b> שחותמים על הגט שנמסר בלא עידי מסירה צריכין להיותם יודעים לקרות ולחתום ואין קוראין בפניהם ולא רושמים להם את הנייר ואם חתמו זה שלא בפני זה או היה הגט מוקדם או מאוחר או אין בו זמן כלל או כתבו במקום אחד וכתב בגט במקום אחר או למנין שאין מונין בו כל אלו כשר מן התורה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>זה </b> שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה א' הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב ונתן שלא תקח מעצמה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אמר </b> לשנים כתבו וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמים ונותנים לה והן שלוחיו ועידיו וקרינן שפיר וכתב ונתן בידה. וכן אמר לסופר כתוב גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבין וחותמים ונותנים לו דקרינא ביה וכתב והוא מגרש בכל עת שירצה. וכותבין לו גט אע"פ שאין אשתו עמו דלא בעינן דעתה דביה תלה רחמנא. אמר לב' כתבו גט לאשתי וכתבו הם עצמם וחתמו הרי זה כשר דחתימ' הויא בכלל וכתב אבל אמרו הם לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו אע"פ שחזרו ונתנוהו לו לבעל ונתנו לאשתו בפני עדים הרי זה בטל שהרי כתבו מי שלא אמר הבעל לכותבו ולא קרינא ביה וכתב. אמר לב' או לג' אמרו לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו הוי גט כשר מדאוריתא דהא בצוויו נכתב וקרינן שפיר וכתב.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>הבעל </b> שהביא גט בידו ואמר לאחד תן גט לאשתי יתן לה דקריה שפיר ונתן. אמר לאחרים לכתוב ולחתום וליתן גט לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא בטל כותבים גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר דקרינן ביה וכתב ונתן כיון שצוה לכתוב ולחתום וליתן בידה מסתמא על גט כשר אמר ואם אמר כתבו וחתמו ותנו לשליח וכתבו וחתמו ונתנו ונמצא בטל וכתבו וחתמו ונתנו לשליח גט אחר כשר הרי זו ספק מגורשת דמי אמרינן עשו כל שליחותם כבר ונסתלקו או דילמא האי נמי עד שיבא גט כשר לידה ותתגרש עשאן שלוחין לכתוב אלא לטירחא דידהו חש שלא להטריחם בהולכה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>האומר </b> לב' כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. כתבו גט לשון בני אדם הוא כבר הוחזקו לקרות לספר כריתות אשה גט. גרשוה נמי כבר נהגו לקרות גרושין. שלחוה לשון ושלחה מביתו. שבקוה לשון אגרת שבוקין. תרכוה לשון תירוכין גירושין. כתבו אגרת גם זה לשון הגט איגרת שיבוקין. פטרוה פרנסוה עשו לה כדת וכנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום דפטרוה דילמא לשון פיטור וחובה להקל מעליה חובות שחייבת. פרנסוה לשון עשיית צרכיה. כנימוס כדת נמי לא ידעינן אי נימוס גט אי מזון וכסות וכן כראוי ואם כתבו גט ונתנו לה בטל דלאו וכתב ונתן קרינן הואיל ולא אמר לשון גירושין. הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זו ספק אם משמע מלות אלו לשון גרושין מי אמרי' לישנא דקרא נקט ויצאה מביתו או דילמא לאו לישנא דקרא הוא דלא כתיב והוציאוה אלא ויצאה מעצמה עזבוה לשון אגרת שיבוקין הוא או דילמא כיון דלאו לשון עזיבה כתבי' בגיטה לאו לישנא דגיטה הוא התירוה מהו לשון מותרת לכל אדם הוא או לשון התרת נדרים או התרת חגורה הוא הועילוה נמי הוי ספיקא לפי' אין כותבין לה ואם כתבו ונתנו הויא ספק מגורשת.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>האומר </b> כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לו אבל אין נותנין לה עד שיאמר להם דבעיא ונתן ואם נתנו לה אינה מגורשת דהא לא נתן ולא צוה ליתן ובעיא ונתן. ובמסוכן או יוצא בקולר או בשיירא או מפרש בים יכתבו ויחתמו ויתנו לה שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא שיכתבו ויחתמו ויתנו ואגב טירדי' לא פירשו והוי כמי שאמר תנו ושפיר קרינן ביה ונתן. בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר דהוכיח סופו על תחלתו שהיה דעתו כן לכך היה בהול ולא גמר דבריו וה"ל כמו שאמר תנו אבל עלה לגג והפילו הרוח אינו גט דהא לא היה בהול ולא אמר תנו ולא קרי' ביה ונתן. ספק אם הפיל עצמו או אם דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע בודאי שדחפתו הרוח דכיון דעלה מיד אחר שאמר כתבו גט לאשתי להפיל עצמו הוא שעלה והוי בהול ולא גמר דבריו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי ופירש שמו ושמה הרי אלו יכתבו ויתנו לה והוא שידעו אותו שהוא אדם ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו אם זהו שפי' שמו הרי זה גט כשר שבשעת הסכנה כותבים ונותנים אע"פ שלא אמר תנו כדאמר ואינם מכירין אותו וכן מי שנפלו לו מכות רעות שאי אפשר שיחיה מהן ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין אע"פ שסופו למות כיון שעתה הוא חי.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>מי </b> שהיה רוח רעה מבעתתו ואמר כשהתחיל בו החולי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת וכן השכור שהגיע לשכרותו של לוט דבעיא וכתב מדעתו ואם לא הגיע לשכרותו של לוט הוי ספק אי הוי כתיבה מדעתו אם לאו. אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת וכתבו ונתנו לה קודם שיבריא כשר מן התורה דהא קרינן וכתב ונתן כיון דאמר כך בשעת בריאותו. מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקים אותו אם אמר על הן הן ועל לאו לאו הרי אלו יכתבו ויתנו דה"ל כאלו אמר בפי' כתבו ותנו וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבים ונותנים לה אם היתה דעתו מיושבת דהוי שפיר כתב ונתן מדעתו. מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש או נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא ואין סומכין על רמיזותיו עד שיבריא אבל שוטה מתגרשת מן התורה מידי דהוה אפקחת דמתגרשת בעל כרחה שלא מדעתה אבל גבי מגרש בעיא דעת שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו וכשהוא חרש אין קידושיו קידושי' מן התורה.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>המקדש </b> קטנה ע"י אביה וגרשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשהגיע גט ליד האב נתגרשה דאיתקש יציאה להוייה מה הוייה מיקדשה ע"י אביה כדילפינן לעיל אף יציאה מתגרשת ע"י אביה וכן נערה אלא שהיא עצמה מקבלת נמי גיטה כיון דאית לה יד דהא גדולה היא ואם היתה יתומה היא מהוה את עצמה והיא מקבלת גיטה וה"נ לא שנא דאע"ג דאיתקש יציאה להויה והויה אביה ולא היא כדאמרינן בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה אפ"ה קידושי' דמדעתה דבעינן דעת מקנה אביה ולא היא שהתורה זיכתה לו אבל גרושין שישנה בעל כרחה בין היא בין אביה דמה לנו לדעתו כי מקבל איהו נמי על כרחיה הוא ולכך נראה דהאי דאינה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה מיד בעלה משום דשליח לא מהני אלא מדעת וכל דבעיא דעת זיכתה לו תורה לאב ולא לה כדאמרינן. קדשה אביה כשהיא קטנה ומת אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משהגיע גט לידה דמשלחה ואינה חוזרת קרינא ביה ומתגרשת אפילו מקידושי תורה ואם לאו אינה מגורשת עד שתבחין ואם גרשה אינה מגורשה דכתיב ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצתה זו שמשלחה וחוזרת.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>כל </b> שכופין אותו להוציא בדיני ישראל אפילו ע"י גוים עד שיאמר רוצה אני הוי גט דהא דין תורה הוא לכוף את ישראל בדין ובגרושין גופייהו נמי ילפינן דכופין כשהיא אסורה לו דכתיב וקדשתו על כרחו שאם לא רצה לגרש הלקהו ויסרהו עד שיגרש מקדוש יהיה לך מפקי' שיהא ראשון לכל דבר שבקדושה וכיון דאמר רוצה אני גרש לרצונו ואפילו שלא כדין ע"י ב"ד ישראל שטעו היה גט מדאוריתא שהרי ישראל אנסוהו ואמר רוצה אני והוי שפיר לרצונו אבל אנסוהו גוים שלא כדין אינו גט אף ע"פ שאמר רוצה אני דלאו מידי קא עביד כיון דהוי לפני גוים דכתיב אשר תשים לפניהם ולא לפני גוים:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> גט שלא נכתב לשם האיש המגרש ולשם האשה המתגרשת אינו גט. דכתיב וכתב לה דבעיא שיהיה לשם הכותב ולשמה ואפילו נכתב לשם האיש המגרש אם לא נכתב לשם האשה המתגרשת כגון שכתבו לגרש בו אשתו הגדולה ונמלך לגרש בו הקטנה ששמה כשמה אינו גט דבעי לה לשמה ואם אמר לסופר כתוב ואי זו שארצה אגרש בו וכתב על דעת כך וגרש בו א' מהן הרי אלו ספק גירושין ופוסל מן הכהונה דדילמא למי שנתנו השתא הוברר דבשעת כתיבה נמי דעתיה אהא ואיכא גרושין דידיה ודידה או דילמא וכתב לה לשמה בעיא דבשעת כתיבה ממש ליהוי לשמה וליכא וכל גט שכתבו שלא לשמה אע"פ שהעביר הקולמוס לשמה אינו גט דאכתי הוי כתיבה שלא לשמה וכתיב לה לשמה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>גט </b> ישן כשר לכתחלה מדאוריתא כיון שנכתב כהלכתו כתב גט לאשה קודם שישאנה ונשאה וגרשה בו אינו גט אע"פ שנכתב לשמה דכתיב וכתב ונתן וכשנכתב לא היה ראוי לגירושין אבל כתב לארוסתו ונשאה וגרשה בו כשר שהרי בידו לגרשה עתה וקרינן ביה וכתב ונתן דכשנכתב היה ראוי לגירושין. כתב גט ליבמתו ויבמה וגרשה בו הויא ספק מגורשת כיון דאגידא ביה כארוסתו דמיא או דילמא כיון דבההיא שעתא לא היה בידו לגרשה ולהתירה בגט זה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>גט </b> שלא חתמו העדים לשמה או שהיה עד אחד פסול אם נתנו בעידי מסירה כשרים הוי כשר מן התורה ופוסל לכהונה דעדים החתומים כמאן דליתנהו ובעידי מסירה גרש.
+
+Halakhah 9
+
+<b>המביא </b> גט ואבד במקום שאין השיירות מצויות ומצאו ואפילו לאחר זמן או שאבד במקום שהשיירות מצויות ומצאו מיד הרי זה בחזקתו ותתגרש בו ושיש לו טביעות עין בו ואפילו שהה זמן עד שמצאו הרי הוא בחזקתו דטביעות עין מדאוריתא דהא קטלינן ביה ובטביעות עינא דקלא נמי בני אדם מותרים בלילה בנשותיהם. הוחזק באותו מקום איש אחר ששמו כשמו שבגט חוששין לו ואם נתגרשה בו הוי ספק מגורשת דבעיא לשמה ודאי ואם ידע בודאי שלא עבר אדם שם הרי זה בחזקתו ואם היה לעדים סימן מובהק בו ולא חתמו על גט אחר שיש בו שמות כשמות אלו הרי זה בחזקתו ותתגרש בו אפילו אחר זמן מרובה ושיירות מצויות והוחזקו שנים ששמותיהם שוין דסימן מובהק אין עדות ברורה מזו.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>שנים </b> ששמותיהם שוים ששלחו ב' גיטי' ונתערבו נותנים שניהם לזו ושניהם לזו בעידי מסירה דאע"ג דלא ידעי עידי מסירה בהי מינייהו מיגרשה ואין זו נתינה לשמה מבוררת לא בעיא לשמה אלא בכתיבה דלא קאי לה לשמה אלא אוכתב לפיכך אם אבד אחד מהם השני בטל מלהתגרש בו דהוי ספק.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>שינה </b> שמו ושמה שם עירו ושם עירה אף ע"פ שכתב כל שם שיש לו וכל שם שיש לה אינו גט דאף על גב דמדאוריתא אפילו לא כתב שמו ושמה ולא שם עירו ועירה כשר למ"ד עידי מסירה כרתי כל שנכתב לשמן וניתן בעידי מסירה אפילו הכי כיון ששינה [שמותיהן] הוי מזויף מתוכו [כי האי] ובטל.
+
+Halakhah 15
+
+<b>הכל </b> כשרים לכתוב את הגט חוץ מחמשה גוי ועבד וחרש שוטה וקטן. גוי דבעיא לשמה וגוי אדעתה דנפשיה עביד ועבד דלאו בתורת גיטין וקידושין הוא חרש שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו ולא ידעי לכתוב לשמה וישראל מומר שכתב גט לשמה נראה דמדאוריתא הוי גט כשר ופוסל לכהונה אבל חמשה אלו אינו גט ואינו פוסל לכהונה אף על גב דנחתם ונמסר בעדים כשרים. וכל שכתב תורף הגט פקח הגדול וישראלי הרי זה גט כשר לכתחלה מדאוריתא אע"ג דכתבו אלו החמשה התופס. ואשה כותבת את גיטה דהא דכתיב וכתב הוא שאינה מתגרשת אלא בכתב.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>הכותב </b> גט בשבת או ביום הכיפורים בשגגה ונתנו לה הרי זו (אינה) מגורשת בעידי חתימה דלאו פסולים נינהו כתבו וחתמו בו ביום בזדון ונתנו לה אינה מגורשת בעידי חתימה דהוו פסולים דאוריתא ובי"ט אפי' בזדון אם נמסר לה בפני עדים כשרים כשר מן התורה ופוסל לכהונה ונראה דאפילו בשבת ובזדון נמי אם נמסר בעדים כשרים כשר מן התורה דהא מזוייף עדים מתוכו לא פסול אלא מדרבנן כרש"י והא דנקט י"ט לאשמועינן דאפילו בי"ט פסול מדרבנן דילמא אתי למיסמך עלייהו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כתב </b> גט בדבר שאינו עומד כגון משקין ומי פירות וכיוצא בהם אינו גט דכתי' וכתב לה והאי לאו מידי כתב כיון שאינו עומד וכן מי עפצא ע"ג מגילה עפוצה כיון שאינו ניכר אינו גט דלאו מידי כתב. ועל הכל כותבין את הגט ואפילו על איסורי הנאה ועל דבר שיכול להזדייף והוא שיתנו לה בעידי מסירה ועל ב"ח נמי כידו של עבד וקרן של פרה ומוסר לה העבד והפרה דכתיב וכתב לה מ"מ מדלא כתי' ונתן ספר כריתות בידה והאי דכתיב ספר לאו למעוטי דבר שיש בו רוח חיים אלא לספירת דברי כריתות הוא דאתא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>היה </b> הגט חקוק על ידו של עבד בכתובת קעקע והיה יוצא מתחת ידה והיו העדים חקוקים על ידו הרי זו מגורשת אף על פי שאין שם עידי מסירה שהרי אין יכול להזדייף וכתיבה הוי דכתיב וכתובת קעקע אפילו היו מוחזקים בעבד שהוא שלו וגט חקוק על ידו והוא יוצא מתחת ידה והיא אומרת בעדים נמסר לי הרי זו ספק מגורשת שמא מעצמו נכנס לה שהגודרות אין להם חזקה. היה הגט חקוק על הטבלא והעדים עליו ויוצא מתחת ידה אף על פי שמוחזקין בטבלא שהוא שלה הרי זו מגורשת שהאשה עצמה כותבת את גיטה שאין קיום הגט אלא בחותמיו אם אין שם עידי מסירה. חקק הגט על הלוח או על האבן או על טס של מתכת אם חפר ירכי האותיות כשר שזה כתב הוא הרי הוא אומר כתוב' בעט ברזל כלומר שהוא חפר וכן אם חקק הירכו' מאחורי הטס עד שבלטו בפני הטס הרי היא כתיבה דהא יריכות של אותיות דהיינו הן ממש חקק וחקיקה מיקרי כתיבה דכתיב חרות על הלוחות וכתיב והמכתב וגו' אבל חפר תוך האותיות עד שיראו תוך האותיות מכאן ומכאן אינו כתב ואינו גט לפי שלא צייר האותיות אלא חקק סביבותיהן ומקום האותיות נשאר מאיליו.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>המקעקע </b> על העור תבנית כתב או שרשם על העור תבנית כתב הרי זה כשר כיון שרשם הדבר העומד. כותבין את הגט בכל כתב ובכל לשון דלא קפיד קרא אלא אכתיבה ובכל כתב קרינא ביה וכתב ולא קפיד קרא נמי אלא אספירת דברי כריתות בכל לשון שיהיה. גט שכתוב בכתב מן הלשונות ועדיו או א' מהם חתום בכתב אחר כשר והוא שיהיו מכירין העדים לשון הכתב והכתיב' ואפי' יהי' מקצ' הגט כתוב בלשון אח' ומקצתו בלשון אחרת כשר מן התורה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> שיש בו משמעות גרושין אעפ"י שאיפשר שיקרא ממנו ענין אחר הרי זה כשר מן התורה הואיל ונקרא לענין גרושין. תורף הגט לר"ב ז"ל לכתחלה מן התורה הרי את מותרת לכל אדם זהו עיקר כתב הגט דאף על גב דלא כתיב ודין די יהוי וכו' הא מוכחא מילתא דבהאי גיטא מגרש לה דמדכתביה לשמה ויהביה לה מוכח דביה קא מגרש דהוי ספר ולא בדיבור.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b> כתב </b> כל נוסח הגט ולא דקדק במה שצריך לדקדק כשר מן התורה כיון שתורף הגט כתוב כהלכתו ואם מחק אות אחד מן התורף או תלה בין השיטין אינו גט כיון שאינו כתוב תורף הגט כהלכתו ואם חזר ופי' בסוף הגט שאות פלוני תלויה או על המחק כשר כשאר שטרות וכן גט שנמצא קרוע קרע ב"ד הרי זה בטל כשאר השטרות אבל אם אינו קרע ב"ד כשר נימוק או שהרקיב או שנעשה ככברה כשר כיון שמקום תורף ניכר ונקרא. נמחק או נטשטש ובבואה של הכתיבה קיימת אם יכול לקרות כשר ואם לאו אינו גט בד"א שהיה הגט יוצא מתחת ידה בעידי חתימה ואין שם עידי מסירה אבל יש שם עידי מסירה ושהיה כשר הרי זה כשר אף על פי שהיה תורף הגט על המחק או בין השיטין או שהיה קרוע שתי וערב כשנתן לה בפניהם.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>חמשה </b> שכתבו גט א' לה' נשותיהם אם כתבוהו בכלל כגון שכתבו פלוני גירש לפלונית ופלוני לפלונית וכן אמר כל א' מהם הרי את מותרת לכל אדם וכו' ושני עדים חתומים למטה הרי זה גט כשר וינתן לכל א' בעידי מסירה דאע"ג דכתב לה ולא לה ולחבירתה כיון דכתב לכל חד פלו' גרש פלונ' הוי לה ולא לחבירתה ואם אין שם עידי מסירה כל מי שתצא מידה מגלה זו מגורשת כיון שיש בו עידי חתימה דעדים אכולהו חתמו אבל השלים הגט לכל אחת אם נתנה מגילה זו לכל אחת בעידי מסירה כולן מגורשת ואם אין שם עידי מסירה והיתה מגילה זו יוצא' מתחת יד מי שגטה באחרונה שהעדים נקראים עמו הרי זו מגורשת ומתחת יד אחד מהראשונות ספק מגורשת. כתב אנו פלונ' ופלונ' גרשנו נשותינו פלוני' ופלוני' והרי הן מותרת לכל אדם אע"פ שנמסר לכל אחד מהם בעידי מסירה אינו גט שאין ב' נשים מתגרשות בגט אחד שנאמר וכתב לה ולא לה ולחברתה והאי הוי לה ולחברתה ואם חזר ופרטן פלוני גרש פלונית וכן כולם כשרים דקרינן לה ולא לחברתה.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b> כתב </b> ב' גיטין במגלה א' בשני דפין זה בצד זה אם יש שני עדים נקראים עם זה בסוף וכן לשני כשר וכל שתצא מגלה זו מתחת ידה מגורשת. היו שם ב' עדים בלבד באים מתחת גט זה לתחת גט זה אם יצא מתחת יד זו שהעדי' נקראים עם גיטה הרי זו מגורשת בעידי חתימה ואם מיד שנייה אינו גט עד שימסור לה בעדים. וכן ב' גיטין בשני דפין זה למעלה מזה והעדים באמצע את שהעדים בסוף גיטה מגורשת אם יוצא מתחת ידה ואת שהעדים בראש גיטה אינה מגורשת אלא אם כן נמסר לה בעדים. הקיף ראש דף זה לראש דף זה והעדים באמצע שנמצאו בראש שני הגיטין שניהם בטלים שאין העדים נקראים עם שום אחד מהם ואם נמסרו להם בעדים שניהם כשרים. שייר מקצת הגט וכתבו בדף הב' והעדים מלמטה בסוף הדף הב' כשר והוא שיהיה ניכר במגלה שלא נחתך ושלכך נתכוון הסופר שישלים בדף השני אבל אם אינו ניכר אע"פ שנמסר בעדים הרי זו ספק מגורשת שמא ב' גיטין הוי ונחתך מקצת זה מסוף הדף ומקצת השני מראש הדף שהיה הימני כתוב בתחתון של מגלה והשמאל בגובהה וחתך סופו של הראשון מפני תנאי שהיה בו וחתך ראשו של שני והשוהו להתחלתו של ראשון ואשתכח דקא מיגרשה בגט דלאו דילה ונראה דאם גופו של גט כתוב בדף ב' והעדים חתומים למטה הויה ודאי מגורשת בעידי חתימה אם כתוב שמו ושמה נמי בדף הב' דהוי מוכיח מתוכו ואפי' בלא שמו ושמה בדף הב' אם נמסר בעדים כשר.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>היה </b> כתוב שאלו בשלום פלוני בין הגט לחתימת העדים הויה ספק מגורשת שמא לא חתמו אלא על שאלת שלום ואם היה כתוב ושאלו שליוה דברים אלו על דברי הגט מגורשת שעל שניהם חתמו ואם נמסר לה בעדים בין כך ובין כך הרי זה גט כשר דשאלת שלום ועדים כמאן דליתנהו ובעידי מסירה קמגרש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>זה </b> שנאמר בתורה ונתן בידה אין ענין הכתוב אלא שיגיע הגט לה ואחד ידה או חיקה או חצרה או שלוחה שעשתה ידו כידה הכל א' הוא. ידה דכתיב בידה גגה חצרה וקרפיפה דכתיב ונתן מ"מ מדלא כתיב ובידה יתננו משמע לן נתינה כל דהו שליחה דכתיב ושלחה מביתו קרי ביה ושלחה לא מפיק הא מלמד שהאשה עושה שליח לקבל גיטה ואחד חצרה הקנויה לה או מושכרת או שאולה הא איכא נתינה כל דהו וחצרה משום ידה איתרבאי מה ידה בסמוכה אף חצרה בסמוכה הילכך סמוכה לחצרה בעיא דתיהוי בשעת נתינת הגט דומיא דידה א"כ אפילו בחצר המשתמרת בעיא סמוכה לה ואם לאו לא נתגרשה דחוב הוא לה שאין לה שאר כסות ועונה ואין חבין לאדם אלא בפניו דאין אדם יכול לעשות שליח לחוב חברו שלא מדעתו מדאיצטריך קרא לזכיה לאדם שלא בפניו דכתיב נשיא אחד נשיא אחד תקחו לנחול את הארץ והוו קטנים נמי בנוחלי הארץ וכיון דנחלת הארץ זכות להם היתה חלוקתם חלוקה משמע הא למה שהוא חוב גמור אין חבין לאדם שלא בפניו וחצרו נמי לאו בתורת שליחות מצי' לאיתויי דתתגרש שלא מדעתה הילכך בגט לא תרבויי אלא משום יד ומה ידה בסמוכה לה אף חצרה בסמוכה לה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>זרק </b> לה גטה מחצרו לגגה שהיתה עומדת בו כיון שהגיע לאויר מחיצות המעקה או לפחות מג' טפחים סמוך לגג נתגרשה דקודם שיגיע לאויר מחיצות או לפחות מג' אינו משתמר דאתי זיקא ושדי ליה ובעיא משתמר דומיא דידה דמשתמר ובעיא נמי דיהא סופו לנוח דאי אין סופו לנוח אע"פ שהגיע לאויר מחיצות או לתוך ג' לא הוי גט דאין משתמר. זרק לה גטה מגגו לחצרה כיון שיצא הגט ממחיצת הגג ויגיע למחיצת מקומה שהיא עומדת בו נתגרשה ואם לא היה סופו לנוח אינו גט אבל אם אחר שהגיע הגט כבר לרשותה נולד דבר שלא הניחו לנוח הרי זה גט דהא מעיקרא למינח קאי והוי משתמר. זרקו ע"ג קנה נעוץ ברשותה אינו גט עד שיגיע וינוח במקום המשתמר דומיא דידה. זרק גטה לתוך חצרה שלפנים מחצרו שגבוהות מחיצותיה ממחיצות הפנימית כיון שהגיע הגט לתוך אויר מחיצות החיצונה נתגרשה שהפנימית במחיצות החיצונה רגילה להשתמר הילכך משועבדות לה וקנו לה מה שאין כן בקופות דאפילו הגיע לאויר פנימית שלה בשהיתה מוטה ואין לה שוליים אינה מגורשת עד שינוח דאין כלי עשוי אלא להניח בתוכו ואם יש לה שוליים לפנימית אפילו נח בקרקעותה אינה מגורשת דכיון דיש לה שוליים הבעל מקפיד על מקומה ואם אינו מקפיד על מקומה הוי גט וכן אם זרק לה לתוך כלי מן הכלים שלה שאין מקפיד על מקומם שהם בביתו או למטה גבוהה עשרה שיושבת עליה שאין הבעל מקפיד על מקום כרעי המטה שהם בביתו והרי חלקה המטה רשות לעצמה והוי חצר המשתמר שלה דומיא דידה שהיא סמוכה לה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>השאילה </b> הבעל מקום בחצרו ולא ייחד לה וזרק לה גט והגיע לד' אמות שלה שהיא עומדת בהן הרי זו מגורשת דכיון דהשאיל לה מקום בחצרו בקרוב לה הוא שהשאיל לה שתהא עומדת בצד המקום דאלו ברחוק לה נמצא שאינה בצד המקום המושאל לה והיאך תתגרש בו דלא עדיף מחצרה שאינה מתגרשת אלא בעומדת בצדה. נתגלגל מתוך ד' אמותיה לקורה או לסלע אם אין בו אחד מג' דברים אלו לא חלק רשות לעצמו וכיון שנח מתחלה תוך ד' אמותיה הוי כאלו הוא והיא במקום אחד ואם היה לו א' מג' דברים אלו ד' אמות על ד' אמות או גבוה עשרה או היה לו שם ליווי חלק רשות לעצמו ואפילו נתגלגל מתוך ד' אמות שלה ומקום אחר הוא שהשאיל לה לא ב' מקומות ואינה מגורשת עד שיגיע גט לידה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b> שעבר הגט ברשותה שהיא עומדת בה אפילו בתוך ג' סמוך לארץ אינה מגורשת אלא א"כ סופו לנוח ברשותה. זרק לה גטה ונפל בגג אחר סמוך לגגה שהיתה עומדת בו אם יכולה לפשוט ידה ולקחתו מגורשת שאין בני אדם מקפידים על מקום כיוצא בזה. היתה ידה עשויה קטפרס וזרק הגט על ידה ונפל לארץ לתוך ד' אמות שלה ונח הרי זו מגורשת והני ד' אמות אע"ג דהוו תקנתא דרבנן קנו ליה דהקנום ועשאום כחצרו דהפקר ב"ד הפקר מדאוריתא כדילפינן לעיל במצוה מ"ו. נפל הגט לתוך הים או לתוך האש שמתחלת נפילתו לאיבוד היה עומד אינה מגורשת דלא הוי משתמר.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>זרקו </b> לה בר"ה או ברשות שאינה של שניהם קרוב לה שיכולה לשומרו מגורשת קרוב לו שהוא יכול לשמרו אינה מגורשת מחצה למחצה ששניהם יכולים לשומרו או שניהם אין יכולין לשומרו הרי זו ספק מגורשת עד שיהיה קרוב לה. היה הגט קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו אף על פי שהוא בתוך ד' אמותיו גם כן כשר מן התורה דהוי טפי משתמר לה בכדי שתשוח ותטלנו ואם היה הוא עומד תחלה לשם ואח"כ עמדה היא כנגדו וזרקו לה בכדי שתשוח ותטלנו אינה מגורשת כיון שהוא בתוך ד' אמותיו נמי והוא קנאם תחלה עמדה היא תחלה ואח"כ בא הוא וזרקו לה אע"פ שהוא מחצה למחצה הואיל והוא לתוך ד' אמותיה שקנאתם תחלה הרי זה גט כשר מן התורה.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>זרק </b> הגט לידה והוא קשור במשיחה וקצת המשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת מ"ט בעינן כריתות וכשאין יכול לנתקו איכא כריתות וכשיכול לנתקו ליכא.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>נתן </b> הגט ביד עבדה כפות וניעור והיא משמרתו הרי זה גט כאלו הגיע גט לחצרה ואם אינו כפות אינו גט דבעיא חצר המשתמרת לדעתה דומיא דידה והאי הוא משמר עצמו כשאינו כפות נתנו ביד העבד והוא ישן והיא משמרתו הרי זה כשר מן התורה דהואיל והוא ישן אינו משתמר אלא על ידה. כתב הגט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו כיון שזכתה בעבד זכתה בגט ונתגרשה אם היה כפות דהוי משתמר לדעתה או אפילו ישן מן התורה הויא מגורשת ואם אינו כפות והוא ניעור אינה מגורשת דהוי משתמר לדעתו ולא לדעתה וקמ"ל דאע"ג דקנתה העבד לא מיתגרשת ואם נתן גט בחצרו ונתן לה או מכר לה החצר כיון שקנתה החצר בשטר או בכסף או בחזקה דהוי קנינים מן התורה כמו שיתבאר במקומו בס"ד הרי זו נתגרשה דהוי חצר המשתמרת לדעתה כיון שהיתה בצד החצר בשעת הקנין:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שליחות </b> נפקא לן מדכתיב ושלחה ואיש זכר יכול ליעשות שליח לבעל להולכה כיון דאיתרבי שליחות מקרא ושלחה ודאי זכר רבי להולכה שכן בעל עליו להוליך גט לאשתו ובמידי דאיהו כשר שלוחיה נמי (איהו) כשר. ושליחות דידה נמי נפקא לן מדכתיב ושלחה קרי ביה ושלחה לא מפיק הא ואשה אחרת הויא שלוחה לחברתה לקבלה מאחר דרבי קרא שליחות לקבלה שכן היא עצמה שהיא אשה מקבלת גטה ולהכי דין שיקבל גט חברתה. ואיש נמי הוי שליח אשה לקבלה שכן אב ראוי לקבלה בגט בתו הקטנה שהתורה זכתה לו לקבל קידושיה כדילפינן לעיל מויצאה חנם אין כסף ולקבל גטה דכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר איתקש יציאה להויה הילכך בשליחות אשה לקבלה איש נמי כשר. ומ[ד]שליחות דאשה ל"ש אשה ל"ש איש כדאמרינן שליחות איש נמי להולכה ל"ש איש ל"ש אשה מצי לשוויי שליח להולכה דשלח דמרבינן שליחות לבעל דומיא דושלחה דמרבינן שליחות לאשה ושליח סתם דאיש הוי שליח הולכה דומיא דידיה דמוליך גט לאשתו ושליח סתם נמי דידה הוי שליח קבלה דומיא דידה דמקבלת גטה. ומשהגיע גט לידו תתגרש כמו אם הגיע לידה. ונראה דמן התורה אינה צריכה לעשותו בעדים דומיא דשליח דידיה אלא כיון שיוצא הגט מתחת יד שליח קבלה נתגרשה כיציאתו מתחת ידה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>והבעל </b> אינו יכול לעשות שליח לקבל גט לאשתו דחוב הוא לה אבל האשה יכולה לעשות שליח הבאת גטה דהיא עצמה נמי נעשה שליח הבאה או הולכה אם אמר לה בעלה הולך גיטיך ולא תתגרשי בו עד מקום פלוני ולהכי יכולה לעשות שליח הבאה ושליח סתם שנא' הוי שליח הבאה או שליח הולכה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הכל </b> כשרים לשליחות הגט בין קבלה בין הולכה או הבאה חוץ מה' חרש שוטה וקטן ונכרי ועבד. נכרי דלאו בר היתירא הוא דאין להם קידושין ואין גיטין נוהג בהם ובמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי לאחריני למיעבד שליחותא א"נ מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. ועבד נמי לאו בתורת גיטין וקידושין הוא. חרש שוטה וקטן לאו בני דעה נינהו. וגבי כל שליחות דעלמא איש בעינן ולא קטן דכתיב ויקחו להם איש שה לבית אבות אחד לוקח לכולן. ואם קבל או הביא א' מאלו אינו גט. אבל הנשים והקרובים כשרים נשים כדאמרינן לעיל וקרובים נמי דהוו בתורת גיטין והם בני דעת ואפילו פסולים בעבירה מן התורה נמי כשרים לשליחות גט מן התורה בד"א כשנתקיים הגט בחותמיו שאין אנו צריכין לעדותו אבל אם לא נסמוך בו אלא על דברי פסול בעבירה מן התורה אינו גט דכיון דהוי רשע פסול לעדות כדילפינן לעיל ואם לא היו אלו הה' בני דעת או בתורת גיטין בשעת שליחות אע"פ שהיו בני דעת בשעת נתינת הגט ליד האשה הגט בטל דבעי' בני דעת בשעת נתינתן ליד האשה נמי ואם היו תחלתם וסופם בני דעת אע"פ שבאמצע לא היו הרי זה גט כשר.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אמרה </b> לשליח טול לי שא לי יהא לי בידך כולן לשון קבלה הן כאומרת בפי' התקבל לי גיטי. ויש לה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה דושלח ושלחה הוא דילפינן שליחות לאיש ולאשה ומשמע ואפילו בהדי הדדי. וקטנה אינה עושה שליח. דכי כתיב שליחות בין בגיטין בין בפסח איש כתיב בענין ויש לה חצר דחצר משום ידה איתרבאי דכתיב ונתן בידה וידה רשותה משמע דכתיב ויקח את כל ארצו מידו וכי היכי דאית לה יד דמשיודעת לשמור גטה מגורשת דלא מיעט רחמנא אלא שוטה שמשלחה וחוזרת וכתיב ושלחה מביתו יצתה זו שמשלחה וחוזר' והכי נמי אית לה חצר.
+
+Halakhah 10
+
+<b>האשה </b> שעשתה שליח קבלה ואמר לו הבעל הולך לה או הולך ותן לה עקר שליחות דהרשות בידו דלא עדיף שלוחה ממנה דאם לא רצה לתת לה גטה אלא שעשה שליח הרשות בידו כ"ש אם לא רצה לתתו לשלוחה בתורת שליח קבלה אלא בתורת שליחות הרשות בידו. ואם אמר תתקבל לה או זכה לה לא עקר שליחות הקבלה. שליח האשה שאמר לו שליח קבלה אני ואמר לו הבעל הילך כמו שאמרה היא והביאו ואמרה היא לא שליח קבלה שמתיך אלא שליח הבאה אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת שהרי עקר שליחותא כי אמר לו שמעולם לא נעשה אלא שליח קבלה והוא אדיבוריה הוא דקא סמיך והאי דקאמר כמו שאמרה דמהימנית לי דשליח לקבלה את הוא דקאמר הילכך אינה מגורשת דכי יהביה בעל ניהליה אדעתא דשליח קבלה יהביה והרי היא מכחישתו. ואם אמר שליח הבאה אני ואמר הילך כמו שאמרה והיא אמרה שליח קבלה שמתיך לא עקר שליחותה אלא גרע אותה ומגורשת ממה נפשך אי אדיבורא דידה קא סמיך הרי נתגרשה מיד שהגיע גט ליד השליח ואי אדיבוריה קא סמיך משהגיע גט לידה מיהת מגורשת וליכא למימר דילמא אדיבורא דידה קא סמיך ולא עשאו שליח הולכה ושליח קא עקר ושליחות האשה דאמרה שליח להובאה הוית לא לקבלה דהא מאן דניחא ליה למיטרח בהולכה כ"ש דניחא ליה להיות שליח קבלה הילכך מה נפשך משיגיע גט לידה מגורשת. הבעל ששלח גט ואמרה אשתו לשליח יהיה פקדון אצלך או הרי את שליח לקבלו לי מגורשת מספק אי בעינא דיחזור שליחות אצל הבעל כיון דניתק משליחותו או לאו דין שליח עם האשה כדין הבעל עם אשתו כדלעיל.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>בטל </b> הגט שנתן לשליח קודם שיגיע לידה בטל הוא דלא עדיף מיניה דהיה יכול לעכב הגט אחר שכתבו שלא ליתנו ה"נ מבטל ליה דיד שליח דמדאוריתא מצי מבטל ליה עד דמטי לידה דכתיב וכתב ונתן בידה עד דמטי לידה לאו גיטא הוא ואם אחר שהגיע לידה תוך כדי דיבור בטלו בפני שנים דאין דבר שבערוה בפחות משנים לא הוו ביטול כדילפינן לעיל דאין תוך כדי דיבור בגיטין וקידושין ואע"פ שהיה מחזר ומבקש השליח קודם שיגיע לידה לבטלו אינו בטל. שלח הגט ביד שנים ובטל הא' בטל השני דשליחות שבטל מקצתו בטל כולו וכן אם אמר לב' גט שאני כותב לאשתי בטל הוא וכתבו ונתנו בטל וכן אמר כל גט שיכתוב פלוני או בב"ד פלוני הוא בטל הרי זה בטל וזו היא מסירת מודעא וכן אמר גט שאכתוב לאשתי בטל הוא וכל דבר שאבטל בו מודעא יהיה בטל וכתב ונתן לה הרי זה בטל אף על פי שבטל המודעא קודם נתינה דהא עשה מודעא על המודעא תקנת דבר זה שיבטל כל מה שמסר שגרם לבטל גט זה ואחר כן יכתבו ויחתמו ויתנהו מיד וטעמא דמודעא מבטלת הגט דכיון דאין האיש מוציא אלא לרצונו והוא מעיד על עצמו שאינו חפץ באותו גט לא מהני מה שכותבו ונותנו אח"כ.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>בטל </b> הגט שביד שליח לא בטל אלא השליח ולא הגט אבל היה בידו ובטלו שאמר גט זה בטל הוא אינו מגרש בו לעולם ואם גרש בו אינה מגורשת וכן אם פירש בגט שביד שליח שמבטלו מהיות גט אינו מגרש בו לעולם דכיון שבטלו אחר שנכתב הוי כחרס וכאלו לא נכתב לשם גירושין. בטל הוא אי איפשי בו לא יועיל לא יתיר לא יעזוב לא ישלח לא יגרש יהא כחרס יהי חרס הרי הוא כחרס כל אחד מאלו הלשונות וכיוצא בהם הוו לשונות ביטול אבל אמר אינו גט פסול הוא אינו מועיל אינו מתיר אינו משלח אינו מגרש חרס הוא לא אמר כלום שאינו אלא כמודיע אמיתת הדבר והרי לא הודיע דבר שהוא כן כמי שאומר על מותר שהוא אסור. אמר גט זה בטל שמשמע פועל עבר כמו חמק עבר אם נתגרשה בו הויא ספק מגורשת אי בטלו קודם אי לאו.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>הגט </b> שביד השליח נותנו לאשה לעולם אף על פי ששמע מן הבעל דברים שמשמען שאין בדעתו לגרשה עד שיאמר בפירוש לא תתן לה שהרי בטל שליחותו או יבטל בפירוש.
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+<b>אין </b> אומרי' שמא בטל הבעל השליח אלא נותנין בחזקת שהוא כשר ותנשא בו דכיון דילפינן מקרא דמשוי שליח נראה דלא חיישינן להכי ואם נמצא אחר כן שבטלו תצא והולד ממזר כיון שנודע שבטלו קודם שהגיע לידה וכן לענין מודעא. וכן שליח שהניח הבעל זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים דהעמד דבר על חזקתו מדאוריתא וכדאמרינן במצוה דלעיל אבל גוסס רוב גוססין למיתה והוי ספק מגורשת דאין גט לאחר מיתה ולא אזלינן בתר רובא דנימא ודאי אינה מגורשת משום דאיכא חזקה דהיה קיים. וכן עיר שהקיפה כרכום וספינה המטורפת בים והיוצא לידון הם בחזקת חיים ויתן שליח הגט ותהיה בחזקת מגורשת אבל הקיפוה גייס והופקעה וספינה שאבדה בים ויוצא ליהרג בב"ד של גוים וגררתו חיה או שטפו נהר או נפלה עליו מפולת נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים והויא ספק מגורשת אם נתנה לה הגט השליח ואם יודע שמת הבעל קודם שיגיע הגט לידה אינו גט.
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+
+
+Halakhah 30
+
+<b>הבעל </b> ששלח גט לאשתו הוא חייב במזונותיה עד שיגיע גט לידה או לשליח קבלה דאכתי הויא אשתו וכתיב שארה וגו':
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שליח </b> שהביא גט ממקום למקום בארץ ישראל נתנו לה ותנשא בו ולא חיישינן לזיוף כל שאין הבעל מערער אבל אם בא הבעל וערער ואמר לא גרשתיך מעולם וגט שהובא לה מזוייף הוא אם לא נתקיים בחותמיו ולא נודעו עדיו כלל תצא והולד ממזר שהרי אינה מגורשת כיון שהוא טוען ודאי מזוייף הוא והיא אינה יודעת בזה דבר וחתימת העדים אינה מצויה העמד אשה על חזקתה והויא לה אשת איש ואם נתקיים בחותמיו הרי הוא בחזקתו ואף על גב דהכחיש שליחותו דאמר לא גרשתיה מעולם הואיל ויצא הגט מתחת ידו ונתקיים בחותמיו לאו כל כמיניה להכחיש שליחותו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>שליח </b> עושה שליח דכתיב ושלחה הוסיף וי"ו עוד מלמד שהשליח עושה שליח.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ושליח </b> שהביא גט בח"ל או מחוצה לארץ יתנו לה דלא חיישינן לזיוף ותנשא בו מן התורה כל שלא בא הבעל וערער אפילו לא נתקיים בחותמיו ואם בא הבעל וערער ולא נתקיים אינה מגורשת אבד הגט הרי זו ספק מגורשת. ואם אמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם אין משגיחין בערעור הבעל ואפילו אין עדיו ידועים אצלנו או שהיו כשמות הגוים אבל הביא הבעל ראיה ברורה שזה הגט שאמר שבפניו נכתב מזויף הוא הרי זה בטל דאין דבריו של א' במקום שנים.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>נכתב </b> מקצת הגט שבו התורף בפניו ונחתם כולו בפניו ואפילו שמע קול קולמוס כותב וחתמו העדים בפניו הרי זה אומר בפני נכתב ובפני נחתם ואין מועיל ערעור הבעל אבל לא העיד על תורף הכתיבה והחתימה אם ערער הבעל צריך קיום חתימות ושנים שהביאו גט ויוצ' מתחת יד שניהם אין הבעל יכול לערער אפילו לא נתקיי' שהרי הם עדיו ואלו אמרו בפנינו נתגרשה מגורשת דעל פי שנים עדים כתיב ואשה נמי אי אמרה בפני נכתב ונחתם אין מועיל ערעור הבעל כיון שגט יוצא מתחת ידה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>אמרה </b> היא שמנה אותה שליח עד ב"ד פלוני ושמינו שליח ויתנו לה אם אמרה בפניו נכתב וכו' ונותנין אותו לשליח ליתן לה ואין מועיל ערעור הבעל וכל שגט כהלכתו בעדים יוצא מתחת ידה אין חוששין שמא זייפה אותו שהרי אינה מקלקלת על עצמה והעדים נעשו כמי שנחקרה עדותן ואפילו אינם ניכרים ולא נתקיים הגט ואם ערער הבעל יתקיים בחותמיו:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המגרש </b> על תנאי אם נתקיים התנאי הרי זו מגורשת ואם לאו אינה מגורשת. וכבר כתבתי פ"ו מהלכות קידושין מאין לנו מן התורה שנוכל להתנות בגט ובשעת קיום התנאי הוא שתהיה מגורשת לא משעת נתינה. דהכי משמע פשטא דתנאי בני גד ובני ראובן דכתיב אם יעברו בני ראובן וגו' ונתתם להם דמשמע כשיקיימו התנאי אז ונתתם דמקודם לא היתה נתונה להם אפילו קיימו אחר כן התנאי מדלא קאמר יעמדו או יהיו בארץ גלעד. לפיכך יש לבעל לבטל או להוסיף או להתנות כל זמן שלא נתקיים התנאי הראשון אפילו הגיע גט לידה דהוה ליה כאלו לא הגיע לידה הואיל ואינו גט עד שיתקיים התנאי. ולפיכך צריך שיהיה הבעל והגט קיים כשיתקיים התנאי ואם לאו אינה מגורשת. ואפילו הכי לר"ב ז"ל אם נשאת לא תצא כיון דלכשיתקיים התנאי תהוי מגורשת למפרע אלא א"כ לא נשאר בידה לקיימו שהרי בטל התנאי. ומעכשיו ומהיום ועל מנת הויא מגורשת משעת נתינה ואינו יכול לבטל ולא להוסיף ואפילו אין הבעל והגט קיימים בשעת קיום התנאי. ואם נתיחד עמה הבעל בפני שני עדים אפילו נתקיים התנאי אחר כך הויא ספק מגורשת שמא נבעלה לשם קידושין ונתבטל הגט.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כתב </b> או התנה תנאי בגט קודם כתיבת התורף הוי ספק גירושין אי בעי' ספר כריתות בשעת כתיבה כדכתיב וכתב לה ספר כריתות וכו' והא ליכא כיון דהזכיר תנאי או דילמא כיון שנתקיי' התנאי למפרע הויא בשעת כתיבה נמי ספר כריתות דיש ברירה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הרי </b> את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני אלא לפלוני אפילו על פה אחר התורף אינו גט דהא שייר בגט ואין זה כריתות ואפילו שאותו פלוני הוא מחייבי לאוין עליה כיון דהוו תפסי בה קידושין הא שייר בגט ואין זה כריתות ואפילו קטן הוי שיור כיון דאתי לכלל הויה. אבל היה אותו פלוני מי שאין קידושיו תופסין בה הרי זה גט כשר דלא שייר מידי כיון דבלאו הכי אין קידושין תופסין לו בה. ואם היה בעל אחותה הויא ספק מגורשת דכיון דאחותה קיימת ולא תפסי לו בה קידושין לא הוי שיור או דילמא זמנין דמתה אחותה וחזיא ליה והא שייר. חוץ ממי שיוולד מספקא לן השתא מיהא לא אתילידו ולא שייר או דילמא עבידי דמתילדי ומיתסרא עליהם מפני אשתו של זה והוי שיור. חוץ מזונותיך בנישואין הא לא שייר או דילמא הא שייר בביאה בעלמא וצד אישות קרינא ביה. חוץ משלא כדרכה בנישואין (בנישואין) הא לא שייר או דילמא משכבי אשה כתיב הקיש שני משכביה לכל דבר והא שייר. חוץ מקידושין בשטר איפשר דמקדש לה בכסף ובביאה או דילמא ויצאה והיתה איתקוש הויות להדדי והיכא דשייר חדא מינייהו לא קרינא ביה ויצאה. חוץ מהפרת נדריך בנישואין הא לא שייר או דילמא אישה יקימנו ואישה יפרנו כתיב וכיון דשייר הפרת נדריה לגביה אישות קרינא ביה והוי שיור. חוץ מתרומותיך בנישואין הא לא שייר או דילמא קנין כספו כתיב והאי כיון דלאו בר הכי הוא לא הויא קנין כספו ואשתכח דשייר בקידושין אצל כהנים. חוץ מירושתיך בנשואין הא לא שייר או דילמא לשארו וירש אותה כתיב וכיון דאיהו ירית לה אשתו היא והא שייר בכל הני הרי זו ספק מגורשת מהני טעמי והאי חוץ מירושתיך דהוו ספק נראה דהוי למ"ד ירושת הבעל מדאוריתא דלרב ז"ל דהוי מדרבנן הא לא שייר מידי מדאוריתא וה"ל למימר ספק מגורשת מדרבנן דהא לא איבעיא לן חוץ ממציאתיך או חוץ מפירותיך דהוו מדרבנן כיון דלא שייר מידי דאוריתא פשיטא דלא הוי ספק גירושין מדאוריתא אלא גירושין גמורים בלי שיור ואיפשר דלרב ז"ל נמי כיון דבירושת הבעל איכא אסמכתא דאוריתא ומשמע דהוי מילתא תליא באישות טפי ממציאתה או פירותיה מיבעיא ליה אי הוי שיור באישות דדעתיה דליהוי אשתו לענין ירושה והא שייר בענין אישות או לא.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הרי </b> את מותרת לכל אדם חוץ מראובן ושמעון וחזר ואמר הרי את מותרת לראובן ושמעון קודם מסירה הרי זו מגורשת שהאנשים שאסר התירן לה. ואם אמר הרי את מותרת לראובן לא בטל של שמעון ואינה מגורשת דלא נימא ה"ה לשמעון ומשום דפתח ביה בראובן הוא דנקט ראובן אבל אמר לה הרי את מותרת לשמעון או הרי את מותרת אף לשמעון הוו ספק גירושין שמא לא התירה אלא לשמעון וראובן באיסורו עומד וזה שאמר אף לשמעון ר"ל לכל אדם אף לו או שמא התירה לכל וזה שאמר אף לשמעון וה"ה לראובן ששמעון סמוך לראובן בתנאי היה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>היום </b> אי את אשתי ולמחר את אשתי אינה מגורשת אע"פ שכרת היום בינו לבינה דאכתי לא פסקה מיניה כיון שאמר לה בפירוש ולמחר את אשתי שיורא הוי. על מנת שלא תשתי יין כל ימי חייכי אינו גט דאין זה כריתות כיון שאין מפרידן אלא יום המות ועד יום מותה קשורה בו כל ימי חיי או חיי פלוני הרי זה גט שהרי כרת בינו לבינה ולא תשאר לו עליה רשות כשימות הוא או אותו פלוני. על מנת שלא תלכי לבית אביך עד שלשים יום הרי זה גט דהא הוי כריתות אבל לעולם אינו גט שאין זה כריתות כיון שלא תהיה מותרת במה שנאסרה אפילו אחר מיתת אביה דאפילו תכנס לבית אביה אחר מיתתו לאו בית אביה מיקרי ואינה עוברת על תנאה דאינו דומה לאמרה על מנת שלא תשתי יין כל ימי פלוני דהוי כריתו' דהתם הותרה אחר מיתת פלוני ביין שנאסרה קודם מה שאין כן הכא דלא הותרה לעולם בבית אביה דאחר מיתת אביה לאו בית אביה מיקרי כדאמר' א"נ כדאיתא בתוספתא דמשום הכי לא הוי כריתות דבית אביה קרויין כל יוצאי חלציו אע"פ שמת כדאשכחן גבי תמר דכבר מת אביה וכתיב שבי אלמנה בית אביך וגו'. וכן שלא תאכלו בשר שלא תשתי יין לעולם אין זה כריתות עד שלשים יום הרי זה גט שהוא כריתות.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>על </b> מנת שלא תנשאי לפלוני אינו גט דהוי כלעולם דאפילו לאחר מיתת אותו פלוני אינה מותרת במה שאסרה כיון שאי איפשר בנישואין לאחר מיתה אבל עד חמשים שנה הרי זה גט דהוי כריתות ואם נשאת בטל הגט דהא עברה על תנאי. זנתה עמו הולד כשר שלא התנה אלא על הנישואין. על מנת שתנשאי לפלוני אם נשאת לאחר תצא והולד ממזר דהא יתבטל הגט.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הרי </b> זה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת שאין זה כריתות דלא יהיב לה ולא מידי דכיון שהנייר שלו לא נתן לה כלום דנמצאו אותיות פורחים באויר וכתיב ונתן בידה ע"מ שתתנו לי את הנייר הרי זה גט ותתן דהא נתנו לה אלא שהתנה עמה שתתן לו ושפיר קרינן ונתן בידה דמתנ' ע"מ להחזיר שמה מתנה. חקק הגט על טס של זהב ונתנו לה ואמר לה הרי זה גיטיך וכתובתיך כשר דלא אמרינן כיון דלפירעון כתובה יהיב לה לא קרינא ביה ונתן.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>כל </b> תנאי שמבטל הגט שכתוב בגט קודם כתיבת התורף וחזר ומחקו ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת מטעם ברירה ואם היה התנאי על פה נוטל הגט ממנה מפני שנתנו שלא בהכשר וחוזר ונתנו לה בלא תנאי זה.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>הרי </b> זה גיטיך אם תתני לי מאתים זוז וחזר והתנה עליה בפני עדים שתשמש את אביו שתי שנים ולא בטלו האחרונים את הראשונים רצתה משמשת רצתה נותנת דהא להוסיף לא בא כיון שלא אמר לה שתשמש את אבא תוספת על תנאי הראשון ולעקור נמי לא בא מדלא בטל בפירוש דברו הראשון. ואין א' מן העדים הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפים להעיד שיהיה תנאי בגט כל זמן שלא יבאו ב' על א' מן התנאים כשר על ידי חתימה ולאו כל כמינייהו דהנך לשוויי תנאה בגיטא ואם אמר לה שתתן לי מאתים זוז ואחר כך אמר בפני שנים שתתן לי שלש מאות כבר בטל תנאי של מאתים וצריכה ליתן שלשה מאות זוז.
+
+Halakhah 19
+
+<b>התנה </b> עליה שתעשה דבר זה סתם ולא פי' כמה זמן כגון שתשמשי את אבא שתניקי את בני הרי זה כמפרש יום א' הואיל ולא פי' כמה זמן וכיון ששמשה את אביו יום א' או שהניקה את בנה יום א' תוך כ"ד חדש הרי זה גט מת האב או הבן קודם שתשמש או שתניק אינו גט דהא לא קיימה תנאו. אמר לה ע"מ שתניקי את בני או שתשמשי את אבי ב' שנים הרי זו משלמת הזמן שפי' מת הבן או האב תוך הזמן או שאמר האב אין רצוני שתשמשני אינו גט שהרי לא נתקיים תנאו והוא דוקא ב' שנים אמר דלצעורא איכוון.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>נתנה </b> לו מה שהתנה מדעתו מגורשת שלא מדעתו מגורשת מן התורה. התנה עליה שתתן לו ק"ק זוז תוך שלשים יום ואמר לה תוך הזמן הרי הם מחולין לך אינה מגורשת שהרי לא נעשה התנאי דלצעורא איכוון בשעת התנאי והא לא נצטערה מת בתוך ל' יום הואיל ושלמו ל' יום ולא נתנה לו אינה מגורשת דהא לא קיימה תנאו. לא קבע לה זמן ומת קודם שתתן לא נתבטל הגט מדאוריתא הואיל ולא קבע זמן. התנה עליה שתתן לו כלי או בגד פלוני אע"פ שנתנה אלף זוז בדמיו אינו גט עד שתתן לו או עד שיבטל התנאי.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>מי </b> שנתגרשה על תנאי וקדשה קודם קיום התנאי אם נתקיים אח"כ מקודשת דמגורשת היתה למפרע בזמן הקידושין ואם לא נתקיים התנאי ובטל הגט אין קידושין תופסים בה כיון שעברה על תנאה ונתבטל הגט ואפילו נשאת אינה צריכה גט מב' מן התורה:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האומר </b> לאשתו הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו אלא עד זמן כך או עד שתעשי כך אינו תנאי ואינה מגורשת עד שיגיע הזמן או שתעשה מה שאמר כשהיה הגט ברשותה קיים והבעל קיים ואם הניחתו בצידי רשות הרבים ויחדה אותו לשם אף על פי שאינו ברשותה מגורשת כיון שהיה במקום שיחדה אותו אחר הזמן וצידי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמו ואם נשאת קודם שיגיע הזמן שקבע או שתעשה המעשה שתלה בו הגרושין תצא והולד ממזר שעדין היא אשת איש גמורה ואין כאן גירושין.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הנותן </b> גט ביד אשתו ואמר לה אם לא תתני לי ק"ק זוז אין זה גט או אין את מגורשת הרי זה לא גירש כלל ואין כאן גט לא על תנאי ולא תלוי במעשה כיון שלא הזכיר גירושין בפי' דאע"ג דאמרן לעיל פ"א דנתן גט לידה ולא אמר לה כלום דמגורשת מן התורה היינו כשנתנו סתם אבל הכא שרצה להתנות ולא התנה בפי' כיון שלא אמר הרי זה גיטיך אינה מגורשת. כפלת התנאי והן קודם ללאו אמרן לעיל במצות גירושין דילפינן להו מתנאי בני גד ובני ראובן.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>התנה </b> עליה שיהא גט אם לא בא עד ל' יום ואירעו אונס בדרך שלא בא עד לאחר ל' הרי זה גט דאין טענת אונס בגיטין והוי גיטא.
+
+Halakhah 9
+
+<b>התנה </b> עלי' שתתגרש כשיעבור מנגד פניה ל' יום והיה הולך ובא ולא נתיחד עמה כשילך וישהה ל' יום תהיה מגורשת ואע"פ שהיה הולך ובא תוך ל' הואיל שלא נתיחד עמה הרי זה גט כשר כשהאמינה עליו שלא פייסה ומחלה לו ואם לא האמינה כשר מן התורה דכשמחלה אותו בפי' הוא דבטל הגט אבל מן הסתם בכל התנאים שהם תלויי' ברצונה אין חוששין מן התורה שמא מחלה או שמא פייסה במתגרשה מן הנישואין אלא מדרבנן דמדאוריתא העמד דבר על חזקתו ואין ספק שמא פייס או שמא בא מוציא מידי ודאי שנתגרשה. מת בתוך זמן שהתנה במעכשיו אם לא יבא כיון שאי אפשר שיבא היא מגורשת מיד מן התורה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>זה </b> גיטיך אם מתי או מחולי זה לא אמר כלום דכמאן דאמר לאחר מיתה הוא ואין גט לאחר מיתה דהא במיתתו נפלה קמיה יבם ואין גט חל אח"כ. מעכשיו אם מתי הרי זה גט וכשימות תהיה מגורשת למפרע משעת נתינת הגט מעכשיו ולאחר מיתה או מהיום ולאחר מיתה הוי ספק מגורשת שמא חזר בו מלשון מעכשיו ולא סמכה דעתו אלא על לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה כדאמרינן. לכשתצא חמה מנרתקה ומת בלילה אינו גט דלכי נפקא קאמר לה ואין גט לאחר מיתה ע"מ שתזרח חמה ומת בלילה מגורשת דמעכשיו קאמר וכשתזרח יתקיים התנאי אם זרחה יהיה גט ואי לא לא ומת בלילה הוי כאם מתי דאין גט לאחר מיתה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>שכיב </b> מרע שנתן גט לאשתו ועמד אע"ג דאומדן דעתיה הוא דאדעתא דמיתה יהב לה והוי כעיקר חזקה דאוריתא אינו יכול לחזור בו דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה והפקר ב"ד הפקר כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 17
+
+<b>הרי </b> זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה ונפל עליו הבית או נשכו נחש או טרפו ארי וכיוצא בזה ומת אינו גט דאונסא דלא שכיח לא אסיק אדעתיה ולא אמר אלא אם ימות על ידי החולי. אמר לה אם לא יעמוד מחולי זה ונפל עליו בית או נשכו נחש או טרפו ארי ומת הרי זו ספק מגורשת שמא לא יעמוד ממה שיקרא לו תוך ימי החולי הוא דקאמר. הרי זה גיטיך מעכשיו אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק אם מחמת החולי הראשון אמדוהו שמת הרי זה גט ואם לאו אינו גט דלא אמר אלא מחולי זה ואם ניתק מחולי לחולי ולא עמד בשוק הרי זה גט אף על גב דניתק לחולי אחר כיון שלא עמד יש בו מחולי הראשון ולא בעי אומדנא וכל זה בלבד שלא תתיחד עמו.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>מי </b> שזיכה גט לאשתו על יד אחר במקום יבם ומת קודם שהגיע גט לידה הרי זו ספק מגורשת דאף על גב דחובה הוא לאשה שתתגרש ואין חבין לאדם אלא בפניו כדילפינן לעיל פ"ה הכא שהוא במקום יבם והרבה נשים זכות הוא להם שלא יפלו לפני יבם הוי ספק אי זכות הוא לה או חובה כמו שלא במקום יבם.
+
+Halakhah 22
+
+<b>כתבו </b> ותנו גט לאשתי לאחר י"ב כותבים ונותנים אחר הזמן אם היה חי ואם כתבוהו תוך הזמן ונתנוהו לאחר הזמן אינו גט דלא צוה לכתוב אלא לאחר י"ב חדש ואם לא נודע אם קדם הגט למיתת הבעל הויא ספק מגורשת. כתבו ותנו לאחר השבוע אין כותבין אלא עד שנה אחר השבוע שהיא שנה ח' ולא לאחר מכאן וכן אחר שנה חדש א' של שנה שניה ולא יותר אחר חדש שבת א' מחדש ב' אחר שבת יום אב"ג ולא יותר קודם השבת מיום ד' ואילך עד שבת ואם אחרו ונתנו לה אחר הזמן כשר מן התורה לדעת הרב ז"ל ואם כתבו ונתנו לה אחר שנתיחד עמה אינו גט דהרי הוא כאלו בטל בפי' שליחותא דודאי חזר בו כיון שעשה מעשה שנתיחד עמה.
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>אמר לעשרה </b> כתבו גט לאשתי א' כותב על יד כולן דלא איכוון אלא לחד מינייהו כולכם כתבו כותב אחד במעמד כולם הוליכו א' מוליך על יד כולן כולכם הוליכו מוליכו א' במעמד כולם כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי א' מהם כותב וב' מהם חותמים וא' מהם נותנו לה ואפילו היה הכותב אחד משני העדים שחתמו בו והשליח שנתנו לה הרי זה כשר מן התורה. כולכם חתומו כולם חותמים ואם מנאם הוי ככולכם חתומו ושנים שחותמים בתחלה הם משום עדים והשאר משום תנאי שהתנה שיחתמו כולם לפי' אפילו היו השאר פסולים או שלא חתמו ביום א' הוי גט כשר ואפילו היו א' מן הראשונים פסול כשר מן התורה כל שיש ביניהם שנים כשרים ואפילו ליכא אי מסרו בעדים כשרים. אמר לג' שנים מכם יכתבו ויחתמו ויתנו לה והיה בהן אב ובנו אי זה מהם שיחתום עם האחר כשר שהאדם עושה ג"כ שליח לבן במקום האב. אמר לשנים כתבו וחתמו ותנו לפלוני שיוליך לאשתי או לשליח שיוליך לה אחד מהם כותב וב' חותמים ונותנים לשליח ואם הוליכו הם בעצמם אינו גט דלא עשאם שלוחים ויטלוהו ויתנו לשליח והוא נותנו לה.
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+
+
+Halakhah 30
+
+
+
+Halakhah 31
+
+
+
+Halakhah 32
+
+<b>גט </b> שנתנו לשליח בלא עידי חתימה והשליח מסרו לאשה בפני עדים הרי זו ספק מגורשת דשמא לא מנהו שליח ואפילו יודה וכשיש עדים על השליחות הויא לה ודאי מגורשת דהשליח כבעל עצמו.
+
+Halakhah 33
+
+<b>תן </b> גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר אינו גט דקפידא הוי שאין רצונו שילעיזו עליו שם הרי היא במקום פלוני לא הוי קפידא אלא מראה מקום הוא לה. אמר אל תתנו לה אלא בבית ונתנו לה בעליה בימין ונתנו לה בשמאל תנהו לה ביום פלוני ונתנו לה בתוך הזמן אינו גט דלאו להכי שוייה שליח. אל תתנהו לה אלא ביום פלוני ונתנו לה בין מלפניו בין מלאחריו אינו גט שהרי הקפיד על עצמו של יום ולאו להכי שוייה שליח. וכן האשה בשליח קבלה ולא בשליח הבאה דכיון שאינה מתגרשת בקבלתו ליכא קפידא כשמביאו לה ממקום אחר.
+
+Halakhah 34
+
+
+
+Halakhah 35
+
+<b>אמר </b> לשלוחו הולך את גט זה לאשתי וחלה יכול לשלחו ביד אחר דשליח עושה שליח כדילפינן לעיל פ"ז היכא דלא קפיד בעל בחלה או נאנס. אמר לו טול חפץ פלוני ממנה ותן לה גט זה דלא הקפיד אלא אקדימת החפץ ושלח הגט ביד אחר ונתנה לו החפץ תחלה ואחר כך נתן לה הגט הרי זו מגורשת אבל נתן לה אפילו שליח ראשון ואח"כ נטל החפץ אינו גט דעבר על דברי הבעל במידי דקפדי אינשי. אמר לשליח תן לה הגט ואח"כ טול ממנה החפץ אפילו שלחו ביד אחר הרי זה גט בין שנתנה החפץ תחלה בין שנתנו אח"כ דליכא קפידא בהא. נתן הגט לשליח ואמר אל תתנהו אלא אתה ונתנו לאחר ונתנו לה אינו גט דלאו להכי שוייה שליח. אל תתנהו לה אתה אלא תנהו לפלוני שיתנו לה ונתנו לה הוא אינו גט דלאו להכי שוייה שליח. אמר לשליח הולך גט זה לאשתי א"ל איני מכירה א"ל תנהו לפלוני שמכירה הרי זה אינו שליח לגירושין אלא אותו פלוני שמכירה הוא שליח לגירושין והוא נותנו לה או משלחו אם נאנס. נתן הגט לשליח ואמר לו אל תתנהו עד שלשים יום וחלה או נאנס בתוך השלשים משלחו ביד אחר דאף ע"ג דאכתי לאו שליח גירושין הוא הואיל ולאחר שלשים יהיה שליח גירושין עושה שליח בתוך השלשים ואפילו מן הנישואין ובעלה בעיר אין חוששין שמא פייס מן התורה כדאמרינן ריש פירקא:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כבר </b> כתבנו פ"א שכל מקום שנאמר בחבור זה אינו גט או הגט בטל או אינה מגורשת הרי זה בטל מן התורה והיא אשת איש ולא נאסרה על בעלה אם היה כהן. וכל מקום שנאמר כשר מן התורה או הרי זה גט מן התורה או מגורשת מן התורה הרי זה פסול מדבריהם ופוסל לכהונה מן התורה. ומקום שנאמר כשר לכתחלה מן התורה או תתגרש לכתחלה מן התורה או הרי זה גט כשר לכתחלה מן התורה הרי זה לא יגרש לכתחלה מדרבנן ואם גירש מגורשת אפילו מדרבנן וכל ספק הוי מן התורה והולד ספק ממזר. וכל כשר או הרי זה גט או הוי גט או תתגרש הוא גט כשר אפילו מדברי סופרים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואם </b> נשאת בגט בטל או שבאו עדים שמת בעלה ונשאת ואח"כ בא בעלה אינה צריכה גט משני מן התורה דאין קידושין תופסין באשת איש כדילפינן לעיל במצות קידושין ואפילו הכי אינו מיטמא לה כשזינתה דכתיב כי אם לשארו הקרוב אליו וכתיב לא יטמא בעל בעמיו הא כיצד יש בעל שמיטמא ויש שאינו מיטמא לאשתו שהיא פסולה לו מדאוריתא ולא היא דמותרת לראשון מן התורה דבשגגה נבעלה ולא נאסרה כדילפינן מומעלה בו מעל פרט לשוגגת אלא מדברי סופרים הוא דנאסרה לו.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כתב </b> הסופר וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש ונתנו זה לזה וכמדומה להם שנתגרשה ואח"כ יצא הגט מיד הבעל אינה מגורשת דנתגלה הדבר שעדין לא נתגרשה ויתן לה הגט ותהיה מגורשת משעת נתינתו ואם נשאת ואח"כ הוציא הבעל הגט אין שומעין לו לאוסרה על בעלה אלא הרי היא בחזקת גרושה ונפל הגט מידה ומצאו זה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>הבועל </b> אשתו בפני עדים אחר שגירשה ואפילו גירשה מן האירוסין חזקה הוא שאין אדם עושה בעילתו באשתו בעילת זנות ולשם קידושין בעל וצריכה ממנו גט שני ואם נתיחד עמה בפני עדים והיתה מגורשת מן הנישואין צריכה גט מספק ומן האירוסין אין חוששין לה.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>ומי </b> שיצא עליה קול שנתגרשה אחר חזקת אשת איש אין חוששין לקול והרי היא בחזקתה דאין ספק מוציא מידי וודאי. ואם ע"י קול הוא שמקודשת קול גירושין מתירה שקול אסרה וקול מתירה והרי זו מגורשת.
+
+Halakhah 21
+
+<b>לא </b> יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר שנאמר כי מצא בה ערות דבר:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>קטנה </b> יתומה או יתומה בחיי האב שאין קידושיה קידושין גמורים אם נעשית בת י"ב שנה ויום אחד ונבעלה הויא לה מקודשת דבעל לשם קידושין דחזקתה שהביאה סימנים ואם נבדקה ולא נמצאו לה סימנים חוששין שמא נשרו וצריכה גט מספק ואם נתקדשה לאחר צריכה ג"כ גט משני מספק ואם נשאת תצא מזה ומזה והולד משניהם ספק ממזר דלתרוייהו הויא ספק אשת איש. ויש במצות גירושין גדרים וסייגים מדברי סופרים על ושמרתם את משמרתי:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>אזהרת עח </b> שלא יחזיר את גרושתו אחר שנתקדשה לאחר דכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר דהיינו הויה דקידושין וכתיב לא יוכל בעלה הראשון וכו' ואם החזירה הראשון ובעלה לוקה וכופין אותו להוציא כדכתיב לא יוכל בעלה וגו'. זינתה עם אחר כשהיתה גרושה מותרת לחזור לבעלה שנאמר ויצאה והיתה וגו' הוייתה לאיש אחר שהוא הקידושין הוא שאוסרת אותה על בעלה לחזור לו. ובכלל לאו זה אשה שזינתה תחת בעלה נאסרת עליו ולוקה עליה שנאמר אחרי אשר הוטמאה והרי נטמאה אלא אם כן היתה אשת ישראל שנאנסה דכתיב והיא לא נתפסה וכו'. ואם קנא לה בעלה ונסתרה אסורה מספק שמא נבעלה ויוציא בגט אם החזירה אחר שגירשה דהויא ספיקא דאוריתא.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>חרש </b> שגירש ברמיזה ונתקדשה לחרש אחר וכ"ש אם לפקח אסורה לחזור לבעלה הראשון דקורא אני עליה לא יוכל בעלה הראשון. אבל אשתו של פקח שגרשה ונשאת לחרש אין אני קורא עליה לא יוכל בעלה הראשון ומותרת לחזור לפקח אחר שגירשה החרש דאין נישואיו כלום מן התורה.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>והמתנת </b> ג' חדשים משום דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני שאין השכינה שורה אלא על הוודאין כדכתיב ולזרעך אחריך שזרעו מיוחס אחריו. ונראה דהוי מדרבנן גזירה שמא ישא אחותו מאביו וקרא אסמכתא:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האשה </b> שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר דסברא היא היא אסרה עצמה שלא היתה בחזקת א"א והיא התירה עצמה ואמרה גרושה אני. ואם הוחזקה באשת איש ואמרה גרושה אני אינה נאמנת להתיר עצמה כיון שהוחזקה בא"א.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואם </b> היו לה עדים שהיא גרושה אע"פ שאין שם גט תינשא לכתחלה דע"פ שנים עדים כתיב. ואם הוציאה גט מתחת ידה ואמרה גרשני בעלי אף על פי שאינו מקויים וערער הבעל שנפל מידו ומצאה אותו אינו נאמן שהרי הודה שכתבו לה ויוצא מתחת ידה אבל טען תנאה או פקדון או טענת זיוף יתקיים ואם לא נתקיים אינה מגורשת אבל פסלה עצמה לכהונה בהודאת פיה ועשתה עצמה כחתיכה דאיסורה דנאמן אדם לאסור על עצמו דבר שהיה מותר בו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אמרה </b> בפני בעלה גרשתני נאמנת דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והאי הויא חזקה דמהניא מדאוריתא כדפרשי' פי"ו מה' אישות. אמר הבעל גרשתי את אשתי אינו נאמן דאם איתא דגרשה קלא הויא לה למילתא וחוששין לדבריו לאוסרה לכהונה אם מת הוא ותהיה ספק מגורשת ואפילו הודת לו שגרשה אינו נאמן ואף על גב דהיא נאמנת בלא בעלה כדאמרינן לעיל היינו משום חזקה דאמרן אבל הכא ליכא חזקה דשמא מפני שהוא מאמינה תעיז פניה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ב' </b> אומרים נתגרשה עכשיו וב' אומרים לא נתגרשה אפילו הבעל אומר שגרשה והיא אומרה גרשתני הרי זו בחזקת א"א מפני שהעדים סומכים אותה ואפשר שתעיז פניה. ואם אמרו מכמה ימים נתגרשה יש לומר אבד הגט והואיל והיא אומרת גרושה אני והן מעידים לה אף על פי ששנים מכחישין אותן. אם נשאת לא' מעדיה שהוא והיא יודעין שהיא מותרת לא תצא דחזקה שאין מקלקלין עצמם אבל נשאת לאחר או שהיא אמרה איני יודעת אפילו נשאת לא' מעדיה תצא והולד ספק ממזר. ב' אומרים ראינוה שנתגרשה וב' שבחצרה ג"כ אומרים לא ראינוה שנתגרשה לא תצא והולד כשר שבני אדם עשויים לגרש בצנעא.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>בא </b> א' ואמר אשת איש היתה ונתגרשה ועד אחר אמר לא נתגרשה הרי הוחזקה על פיהם באשת איש ואין דבריו של א' שאמר שנתגרשה במקום ב' שהוחזקה אשת איש על פיהם ואם נשאת תצא. ואם שנים החזיקוה אשת איש אלא שכל אחד העיד לעצמו אינם נאמנים ומותרת לכל כיון שאין לשום א' מהם עדים והיא מכחישתם.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>גט </b> היוצא מתחת יד שליח קבלה הרי הוא כיוצא מתחת יד האשה ואפילו האיש והאשה בעיר דהא הימנה לשליח. וכן אם אמרה היא בגט שתחת ידה שליח זה נתנו לי והשליח מודה שנתנו ושניתן לו לגירושין נאמן. ואם אבד הגט מידה אע"פ שהבעל והשליח אומרים לגירושין ניתן הויא ספק מגורשת כיון שהוחזקה באשת איש אין דבר שבערוה פחות משנים ושליח לא מהימן כיון דלא נפיק גיטא מתותי ידיה ואפילו אמרה האשה בפני נתנו לו לגירושין אינה נאמנת לומר גרשתני דאפשר שתעיז פניה כיון שהבעל והשליח סועדין אותה ושמא לא נתגרשה. כל שברור בעדות שהגט היוצא מתחת ידה הוא שיצא מתחת יד שלוחה שידו כידה אף על פי שהיא אינה יודעת ממי הגיע לידה ובא הבעל וערער יתקיים בחותמיו ואם לא נתקיים אינה מגורשת.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>מי </b> שהוחזקה אשת איש והלכה עם בעלה ושלום בינו לבינה ובעולם ובאה ואמרה מת בעלי נאמנת ותנשא או תתיבם דחזקה היא שאינה מקלקלת עצמה בכל הדברים בדבר שעשוי ליגלות לכל דאם הוא חי סופו לבא או יודע שהוא חי ומשום האי חזקה מהימנינן אפילו עד אחד ואפילו מפי עד אחד ואפילו מפי שפחה וקרובים ונשים דחזקה כי האי הויא מדאוריתא כדאמר חוץ מה' נשים דחזקה דשנאתן איתרע לה להאי חזקה. וה"ר דוראן ז"ל כתב בשם הרב הכהן שעד א' נאמן מן התורה בהאי מלתא ועד מפי עד נאמן מדבריהם משום עיגונא עד כאן. וגוי ופסול מן התורה מסיחין לפי תומן נאמנין משום האי חזקה.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>ועד </b> אחד דנאמן משום האי חזקה היינו כשני עדים דאפילו בא אחר שהתירוה עם אחר ואמר לה מת אין דבריו של אחד במקום שנים. ואם באו כל אחד זה אומר מת וזה אומר לא מת או ב' נשים זו אומרת מת וזו אומרת לא מת אם נשאת תצא דהוי ספיקא דאוריתא ואם נשאת לעד שהעיד לה ואמרה היא בריא לי שמת הרי זו לא תצא דהוי כשנים אומרים מת וב' אומרים לא מת דאם נשאת לא' מעידיה לא תצא ואם באו ב' כמוהו ואמרו לא מת אף על פי שנשאת תצא אבל נשים ופסולים המכחישים עד א' כשר הוי כמחצה על מחצה ולא תצא אם נשאת עמו אם היא אומרת בריא לי ע"י סימנים שנתן לה שאין לבה נוקפה. אשה או היא אמרה מת ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת אם נשאת תצא. ובנשים ופסולים אזלינן אחר רוב דעות בין להקל בין להחמיר דאיכא חזקה ורובא.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>ב' </b> אומרים מת וב' אומרים לא מת אם נשאת תצא דהויא ספקא דאוריתא ואם נשאת לא' מעידיה ואומרת היא בריא לי לא תצא.
+
+Halakhah 24
+
+<b>אמרה </b> מת בעלי לא תנשא צרתה על פיה אפילו נשאת היא תחלה דחשודה לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה ואיתרע לה חזקה ולדידה נאמנת דמתוך שיודעה שלא עשו דבריה רושם אצל חברתה אף היא אומרת אמת ומשום דחשודה נמי לקלקל עצמה כדי לקלקל חברתה לא האמינוה לצרתה ואפילו היא צרתה מכחישתה נאמנת היא לעצמה דכמו שאינה נאמנת להתירה אינה נאמנת להעיד לה לאוסרה ואם מכחישות זו את זו באי זו מיתה מת הרי אלו ינשאו הואיל ושתיהן אומרות שאינו קיים:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האשה </b> שאמרה גרשתני בעדים והכחישוה העדים ואח"כ באה ממדינת הים ואמרה מת בעלי אינה נאמנת שהרי הוחזקה שקרנית ורוצה להשמט מתחת בעלה ואיתרע לה חזקה דאינה מקלקלת עצמה. בא עד אחד והעיד שמת בעלה מותרת מן התורה שהרי יש לה עד.
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכן </b> אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אף ע"פ שהיה שלום בינו לבינה משום דאמרה בדדמי לאומד לבה ואף על גב דלא חזיתיה דמית דסברא הואיל וכל הני איקטול הוא נמי איקטול ואפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו ואם אמרה מת על מטתו נאמנת. ואם לא הוחזקה מלחמה אלא מפיה מותרת מן התורה. ומפולת הרי הוא כמלחמה וכן שילוח נחשים ועקרבים דאמרה בדדמי דרוב אנשים מתים בזה הענין ולכן תולה שמת.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>עשנו </b> עלינו הבית הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת דכשם שנעשה לה נס כך נעשה לו. היתה שנת רעבון אינה נאמנת אמרה מת וקברתיו נאמנת. נפלו עלינו גוים או ליסטים הוא נהרג ואני נצלתי נאמנת דאשה כלי זיינה עליה ועומדת שם עד שימות דלא אמרה בדדמי דלא מסתפיה מלסטים. ודבר אינו כמלחמה ונאמנת דלא אמרה בדדמי דזה חי וזה מת.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b> ועד </b> מפי עד שאמרו דנאמן היינו דשמע מפי בן דעת אבל מפי שוטה וקטן לא. ואם שמע מפי התינוקות באנו מהספד פלו' כך וכך ספדנין היו שם כך וכך עשו במטתו משיאין אותה על פי המעידין מפיהם.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ישראל </b> שאמר הרגתי את פלו' תנשא אשתו על פיו דאף על גב דרשע פסול לעדות זה אינו רשע על פיו דקרוב הוא אצל עצמו וקרוב פסול לעדות בין לטובה בין לרעה כדילפינן מלא יומתו וכו' והא דקי"ל הודאת פיו כמאה עדים היינו לממונא אבל לקנסא או לעונש ומלקות וליפסל לא ופלגינן דיבורא ומהימן במה שאמר שאינו קיים אותו פלוני ולא במה שאמר שהוא הרגו דמשוי גופיה רשע.
+
+Halakhah 11
+
+<b>גוי </b> מסיח לפי תומו היינו בדברים שמראים שאין כוונתו להעיד וישראל ששמע זה מגוי מעיד עליו ותנשא על פיו ואם שמע מגוי שהרג פלוני שנראה שכוונתו להטיל עליו אימה אין זה מסיח לפי תומו וכן אם שמע מערכאות הגוים הרגנו פלוני כוונתם להטיל אימה ואינם נאמנים. גוי שהסיח לפי תומו תחלה אף ע"פ שבדקוהו לעדות אח"כ נאמן ומשיאין אשה על פיו.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>וכל </b> האומר מת פלוני ואני ראיתיו שמת שואלין אותו היאך ראית ובמה ידעת שמת. אם העיד בדברים הברורים שמת נאמן ואם העיד בדברים שרובם למיתה אין משיאין את אשתו שאין מעידים על האדם שמת אלא בשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק.
+
+Halakhah 16
+
+<b>כיצד </b> וכו' עד א' שאמר מת במלחמה או במפולת או טבע בים הגדול ומת וכיוצא בזה מותרת להנשא מן התורה ואפילו גוי מסיח לפי תומו שאמר טבע פלוני בים מותרת להנשא מן התורה ומד"ס הוא דאסורה להנשא.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>מצאוהו </b> הרוג או מת אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים והכירוהו בהם שהוא פלו' מעידים עליו דכתיב הכרת פניהם ענתה בם אלמא אין עדות בשאר הגוף אלא בהיכר פנים הילכך אם ניטל א' מאלו אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעידין עליו דשמא אחר הוא. ואם עברו ג' ימים אפילו בצורת פניו אין מעידים מפני שפרצוף פניו משתנה. ובמים אינו משתנה צורת פניו עד ימים רבים ולאחר ששהה ביבשה י"ב שעות ונתפח אין מעידין עליו שהרי נשתנה. וכשמסתכלין בצורתו להכירו בודקים אותו אפילו בלילה לאור הנר ולאור הלבנה ומעידים עליו.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>ראו </b> אחד עומד מרחוק ואמר שהוא פלוני בן פלוני ונשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו משיאין את אשתו.
+
+Halakhah 24
+
+<b>בא </b> א' ואמר אמרו לי ב"ד או אנשים כשתלך לעיר פלוני אמור להם שמת פלו' בן פלוני ובא ואמר ואינו יודע מי הוא זה הואיל ואנו יודעים פלו' הידוע בשם זה אשתו מותרת ולא חיישינן שמא יש אחר שמת.
+
+Halakhah 25
+
+<b>יצא </b> גוי וישראל מעמנו למקום א' ובא הגוי מסיח לפי תומו ואמר איש פלוני שיצא מעמנו מת משיאין אשתו אף על פי שאין גוי יודע אותו והוא שיאמר קברתיו. וכן אם יצאו עשרה בני אדם כאחד ממקום למקום והם אסורים בקולר או נושאי' גמלים וכיוצא בזה והסיח גוי לפי תומו ואמר עשרה אנשים שהלכו למקום פלוני והם נושאים כך וכך מתו כולם וקברנום משיאין את נשותיהן.
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+<b>ישראל </b> שאמר מת יהודי במקום פלוני כך וכך צורתו כך וכך סימניו אין אומרין באומד הדעת פלוני הוא אבל אם אמר אחד יצא עמנו מעיר פלוני ומת מחפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא משיאין אשתו.
+
+Halakhah 28
+
+<b>מצאו </b> כתוב בשטר מת פלוני בן פלוני או נהרג ונודע שזה כתב ישראל הרי תנשא אשתו וכן מי שנשתתק ובדקו אותו כמו לגט ונמצאת דעתו מכוונת וכתב שמת פלוני בן פלוני סומכין על כתיבתו ותנשא. בודקין מן התורה בעדות אשה דהוי כדיני נפשות דהבא על א"א בחנק ומשום עיגונא אסרו חכמים לבדוק ומשום שהוא דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ודבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר האמינו עד א' ומפי שפחה ומן הכתב. ויש במצות ל"ת זו והלכות אלו גדרים וסייגים מד"ס חייבים אנו בהם מן התורה דכתיב לא תסור מכל הדבר וגו':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b93dc4b4c8cb11da4e2c615accffb331a577596d
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,1291 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Divorce
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות גירושין
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Divorce
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות גירושין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה מט </b> לגרש בשטר דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה וי' דברים הם עיקר הגירושין מן התורה. א' שלא יגרש האיש אלא ברצונו. ב' שיגרש בכתב ולא בדבר אחר. ג' שיהיה ענין הכתב שגרשה והסירה מקניינו. ד' ושיהי' ענינו דבר הכורת בינו לבינה. ה' ושיהי' נכתב לשמה. ו' שלא יהי' מחוסר מעש' אחר כתיבתו אלא נתינתו בלבד. ז' שיתנהו לה. ח' שיתנו לה בפני עדים. ט' ובתורת גירושין. י' שיהיה הבעל או שלוחו הוא שנותן לה. ושאר הדברים שבגט כגון הזמן וחתימת העדים וכיוצא בהם מדברי סופרים הכל.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ומנין </b> שדברים אלו מן התורה שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו. אם לא תמצא חן בעיניו מלמד שאינה מגורשת אלא לרצונו שיאמר רוצה אני ואם לאו אינה מגורשת אבל האשה מתגרשת אפילו שלא ברצונה דבדידי' תלה רחמנא ולא בדידה.
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכתב </b> מלמד שאינה מתגרשת אלא בכתב. לה קרא יתירה הוא למידרש לשמה. ספר כריתות דבר הכורת בינו לבינה שלא ישאר לו עליה רשות ואם לא נכרת בינו לבינה אינה מגורשת. ונתן בידה מלמד שאינה מתגרשת עד שיתן הגט בידה או ליד שלוחה שהוא כידה או לחצרה שהכל כידה כמו שיתבאר. ושלחה שיהיה ענין הגט שהוא המשלח אותה לא שישלח עצמו ממנה שיאמר איני אישך וכיוצא בזה שנאמר ושלחה ולא שישלח עצמו וכן הכותב הרי את בת חורין אינו גט שאין זה לשון גרושין. וכשמגיע גט לידה מתגרשת מיד.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ומנין </b> שלא יהיה מחוסר מעשה אחר כתיבתו שנאמר וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה הוא הגט כשר יצא דבר שמחוסר קציצה ונתינה אחר כתיבת התורף מן הבהמה או מן המחובר שאם קצץ ונתן אינו גט.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ומנין </b> שאין נותנו לה אלא בתורת גרושין שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות אבל אמר כנסי שטר חוב זה וכיוצא בזה או שנתנו לידה והיא ישנה דלאו בת איגרושי היא אינו גט ואם אמר לה אחר כך הרי הוא גיטיך הרי זה גט דהא הוי בתורת גרושין. אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי ואמר לה כנסי שטר חוב זה כשר שהרי הודיע לעדים ומפני שנכלם ממנה הוא שאמר כנסי שטר חוב. נתן גט בידה ולא אמר לה כלום כשר מן התורה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>גט </b> שהיה מונח על הארץ ואמר טלי גיטיך מעל גבי קרקע ונטלתו או ששלפתו ממנו אע"פ שאמר לה אח"כ הרי זה גיטיך אינו גט שנאמר ונתן בידה לא שתקח היא מעצמה והרי לא נתן הוא ולא שלוחו ואם הרכין לה הוא בגופו עד ששלפה הגט מעליו ואמר הרי זה גיטיך הרי זה גט דקרינן שפיר ספר כריתות ונתן.
+
+Halakhah 13
+
+<b>ומנין </b> לה בפני עדים הרי הוא אומר על פי שנים עדים וגו' יקום דבר ואי איפשר שתהיה זו היום ערוה והבא עליה חייב מית' ולמחר תהיה מותרת בלא עדים לפיכך אם נתן לה גט בינו לבינה ואפילו בעד אחד אינו גט כלל דאין דבר שבערוה בפחות משנים דיליף דבר דבר מממון ועדי חתימה נמי כרתי מדאוריתא אף בלא עדי מסירה שמסירת הגט כורתות מכיון שיש עדים על עיקר הדבר דהוו להו עידי חתימה כעידי מסירה שהרי הגט יוצא מתחת ידה בעדים הללו ובידוע שהבעל מסרו לה ונמצאו כאלו הם עצמם מעידים על המסירה. וגט הכתוב בכתב ידו ויוצא מתחת ידה כמאה עדים דמי כיון דכתב ידו הוא וכתב ונתן קרינן ביה ואע"ג דליכא עידי מסירה כשר מדאוריתא ופוסל לכהונה משום גרושה וכ"ש כתב ידו ועד אחד דכשר מדאוריתא אלא שאפילו הכי פסול מדרבנן. וכל מקום שנאמר בחיבור זה בטל או אינו גט או אינה מגורשת הרי זה גט בטל מן התורה והיא אשת איש מן התורה ואם נשאת תצא והולד ממזר ולא נאסרה מן הכהונה. וכל מקום שנאמר כשר מן התורה או הוי גט מן התורה או מגורשת מן התורה הרי זה פסול ופוסל לכהונה מן התורה. וכל מקום שנאמר כשר לכתחילה מן התורה או תתגרש לכתחלה מן התורה או הרי זה גט כשר לכתחלה מן התורה הרי זה לא יגרש מדרבנן לכתחלה ואם גרש מגורשת אפילו מדרבנן. וכל מקום שנאמר בחיבור זה כשר או מגורשת או הרי זה גט או תתגרש הרי זה כשר אפילו מדברי סופרים ולכתחלה. וכל מקום שנ' ספק גרושין או ספק מגורש' הוי ספיק' מן התור'.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>לא </b> קראו את הגט עידי מסירה בתחלה או לא ראו תורף הגט אלא ראו שנתן לה שטר בפניהם ונטלתו וזרקתו לים או לכל דבר האבד אע"פ שהבעל אומר גט כשר היה הרי זו ספק מגורשת אי גט כשר היה והרי נתנו לה בפני עדים או דילמא לאו כשר הוה ואם זרקה אותו לבין החביות ומצאו שם מזוזה או שטר אחר אין חוששין לה ומותרת לכהן כשתתאלמן שזה שנמצא הוא שזרק ואם נמצאו ב' או ג' מזוזות או שטרות חוששין שמא גררוהו עכברים והויה ספק מגורשת ואסורה לכהן מספקא.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>העדים </b> שחותמים על הגט שנמסר בלא עידי מסירה צריכין להיותם יודעים לקרות ולחתום ואין קוראין בפניהם ולא רושמים להם את הנייר ואם חתמו זה שלא בפני זה או היה הגט מוקדם או מאוחר או אין בו זמן כלל או כתבו במקום אחד וכתב בגט במקום אחר או למנין שאין מונין בו כל אלו כשר מן התורה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>זה </b> שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה א' הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב ונתן שלא תקח מעצמה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אמר </b> לשנים כתבו וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמים ונותנים לה והן שלוחיו ועידיו וקרינן שפיר וכתב ונתן בידה. וכן אמר לסופר כתוב גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבין וחותמים ונותנים לו דקרינא ביה וכתב והוא מגרש בכל עת שירצה. וכותבין לו גט אע"פ שאין אשתו עמו דלא בעינן דעתה דביה תלה רחמנא. אמר לב' כתבו גט לאשתי וכתבו הם עצמם וחתמו הרי זה כשר דחתימ' הויא בכלל וכתב אבל אמרו הם לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו אע"פ שחזרו ונתנוהו לו לבעל ונתנו לאשתו בפני עדים הרי זה בטל שהרי כתבו מי שלא אמר הבעל לכותבו ולא קרינא ביה וכתב. אמר לב' או לג' אמרו לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו הוי גט כשר מדאוריתא דהא בצוויו נכתב וקרינן שפיר וכתב.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>הבעל </b> שהביא גט בידו ואמר לאחד תן גט לאשתי יתן לה דקריה שפיר ונתן. אמר לאחרים לכתוב ולחתום וליתן גט לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא בטל כותבים גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר דקרינן ביה וכתב ונתן כיון שצוה לכתוב ולחתום וליתן בידה מסתמא על גט כשר אמר ואם אמר כתבו וחתמו ותנו לשליח וכתבו וחתמו ונתנו ונמצא בטל וכתבו וחתמו ונתנו לשליח גט אחר כשר הרי זו ספק מגורשת דמי אמרינן עשו כל שליחותם כבר ונסתלקו או דילמא האי נמי עד שיבא גט כשר לידה ותתגרש עשאן שלוחין לכתוב אלא לטירחא דידהו חש שלא להטריחם בהולכה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>האומר </b> לב' כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. כתבו גט לשון בני אדם הוא כבר הוחזקו לקרות לספר כריתות אשה גט. גרשוה נמי כבר נהגו לקרות גרושין. שלחוה לשון ושלחה מביתו. שבקוה לשון אגרת שבוקין. תרכוה לשון תירוכין גירושין. כתבו אגרת גם זה לשון הגט איגרת שיבוקין. פטרוה פרנסוה עשו לה כדת וכנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום דפטרוה דילמא לשון פיטור וחובה להקל מעליה חובות שחייבת. פרנסוה לשון עשיית צרכיה. כנימוס כדת נמי לא ידעינן אי נימוס גט אי מזון וכסות וכן כראוי ואם כתבו גט ונתנו לה בטל דלאו וכתב ונתן קרינן הואיל ולא אמר לשון גירושין. הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זו ספק אם משמע מלות אלו לשון גרושין מי אמרי' לישנא דקרא נקט ויצאה מביתו או דילמא לאו לישנא דקרא הוא דלא כתיב והוציאוה אלא ויצאה מעצמה עזבוה לשון אגרת שיבוקין הוא או דילמא כיון דלאו לשון עזיבה כתבי' בגיטה לאו לישנא דגיטה הוא התירוה מהו לשון מותרת לכל אדם הוא או לשון התרת נדרים או התרת חגורה הוא הועילוה נמי הוי ספיקא לפי' אין כותבין לה ואם כתבו ונתנו הויא ספק מגורשת.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>האומר </b> כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לו אבל אין נותנין לה עד שיאמר להם דבעיא ונתן ואם נתנו לה אינה מגורשת דהא לא נתן ולא צוה ליתן ובעיא ונתן. ובמסוכן או יוצא בקולר או בשיירא או מפרש בים יכתבו ויחתמו ויתנו לה שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא שיכתבו ויחתמו ויתנו ואגב טירדי' לא פירשו והוי כמי שאמר תנו ושפיר קרינן ביה ונתן. בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר דהוכיח סופו על תחלתו שהיה דעתו כן לכך היה בהול ולא גמר דבריו וה"ל כמו שאמר תנו אבל עלה לגג והפילו הרוח אינו גט דהא לא היה בהול ולא אמר תנו ולא קרי' ביה ונתן. ספק אם הפיל עצמו או אם דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע בודאי שדחפתו הרוח דכיון דעלה מיד אחר שאמר כתבו גט לאשתי להפיל עצמו הוא שעלה והוי בהול ולא גמר דבריו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי ופירש שמו ושמה הרי אלו יכתבו ויתנו לה והוא שידעו אותו שהוא אדם ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו אם זהו שפי' שמו הרי זה גט כשר שבשעת הסכנה כותבים ונותנים אע"פ שלא אמר תנו כדאמר ואינם מכירין אותו וכן מי שנפלו לו מכות רעות שאי אפשר שיחיה מהן ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין אע"פ שסופו למות כיון שעתה הוא חי.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>מי </b> שהיה רוח רעה מבעתתו ואמר כשהתחיל בו החולי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת וכן השכור שהגיע לשכרותו של לוט דבעיא וכתב מדעתו ואם לא הגיע לשכרותו של לוט הוי ספק אי הוי כתיבה מדעתו אם לאו. אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת וכתבו ונתנו לה קודם שיבריא כשר מן התורה דהא קרינן וכתב ונתן כיון דאמר כך בשעת בריאותו. מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקים אותו אם אמר על הן הן ועל לאו לאו הרי אלו יכתבו ויתנו דה"ל כאלו אמר בפי' כתבו ותנו וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבים ונותנים לה אם היתה דעתו מיושבת דהוי שפיר כתב ונתן מדעתו. מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש או נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא ואין סומכין על רמיזותיו עד שיבריא אבל שוטה מתגרשת מן התורה מידי דהוה אפקחת דמתגרשת בעל כרחה שלא מדעתה אבל גבי מגרש בעיא דעת שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו וכשהוא חרש אין קידושיו קידושי' מן התורה.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>המקדש </b> קטנה ע"י אביה וגרשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשהגיע גט ליד האב נתגרשה דאיתקש יציאה להוייה מה הוייה מיקדשה ע"י אביה כדילפינן לעיל אף יציאה מתגרשת ע"י אביה וכן נערה אלא שהיא עצמה מקבלת נמי גיטה כיון דאית לה יד דהא גדולה היא ואם היתה יתומה היא מהוה את עצמה והיא מקבלת גיטה וה"נ לא שנא דאע"ג דאיתקש יציאה להויה והויה אביה ולא היא כדאמרינן בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה אפ"ה קידושי' דמדעתה דבעינן דעת מקנה אביה ולא היא שהתורה זיכתה לו אבל גרושין שישנה בעל כרחה בין היא בין אביה דמה לנו לדעתו כי מקבל איהו נמי על כרחיה הוא ולכך נראה דהאי דאינה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה מיד בעלה משום דשליח לא מהני אלא מדעת וכל דבעיא דעת זיכתה לו תורה לאב ולא לה כדאמרינן. קדשה אביה כשהיא קטנה ומת אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משהגיע גט לידה דמשלחה ואינה חוזרת קרינא ביה ומתגרשת אפילו מקידושי תורה ואם לאו אינה מגורשת עד שתבחין ואם גרשה אינה מגורשה דכתיב ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצתה זו שמשלחה וחוזרת.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>כל </b> שכופין אותו להוציא בדיני ישראל אפילו ע"י גוים עד שיאמר רוצה אני הוי גט דהא דין תורה הוא לכוף את ישראל בדין ובגרושין גופייהו נמי ילפינן דכופין כשהיא אסורה לו דכתיב וקדשתו על כרחו שאם לא רצה לגרש הלקהו ויסרהו עד שיגרש מקדוש יהיה לך מפקי' שיהא ראשון לכל דבר שבקדושה וכיון דאמר רוצה אני גרש לרצונו ואפילו שלא כדין ע"י ב"ד ישראל שטעו היה גט מדאוריתא שהרי ישראל אנסוהו ואמר רוצה אני והוי שפיר לרצונו אבל אנסוהו גוים שלא כדין אינו גט אף ע"פ שאמר רוצה אני דלאו מידי קא עביד כיון דהוי לפני גוים דכתיב אשר תשים לפניהם ולא לפני גוים:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> גט שלא נכתב לשם האיש המגרש ולשם האשה המתגרשת אינו גט. דכתיב וכתב לה דבעיא שיהיה לשם הכותב ולשמה ואפילו נכתב לשם האיש המגרש אם לא נכתב לשם האשה המתגרשת כגון שכתבו לגרש בו אשתו הגדולה ונמלך לגרש בו הקטנה ששמה כשמה אינו גט דבעי לה לשמה ואם אמר לסופר כתוב ואי זו שארצה אגרש בו וכתב על דעת כך וגרש בו א' מהן הרי אלו ספק גירושין ופוסל מן הכהונה דדילמא למי שנתנו השתא הוברר דבשעת כתיבה נמי דעתיה אהא ואיכא גרושין דידיה ודידה או דילמא וכתב לה לשמה בעיא דבשעת כתיבה ממש ליהוי לשמה וליכא וכל גט שכתבו שלא לשמה אע"פ שהעביר הקולמוס לשמה אינו גט דאכתי הוי כתיבה שלא לשמה וכתיב לה לשמה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>גט </b> ישן כשר לכתחלה מדאוריתא כיון שנכתב כהלכתו כתב גט לאשה קודם שישאנה ונשאה וגרשה בו אינו גט אע"פ שנכתב לשמה דכתיב וכתב ונתן וכשנכתב לא היה ראוי לגירושין אבל כתב לארוסתו ונשאה וגרשה בו כשר שהרי בידו לגרשה עתה וקרינן ביה וכתב ונתן דכשנכתב היה ראוי לגירושין. כתב גט ליבמתו ויבמה וגרשה בו הויא ספק מגורשת כיון דאגידא ביה כארוסתו דמיא או דילמא כיון דבההיא שעתא לא היה בידו לגרשה ולהתירה בגט זה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>גט </b> שלא חתמו העדים לשמה או שהיה עד אחד פסול אם נתנו בעידי מסירה כשרים הוי כשר מן התורה ופוסל לכהונה דעדים החתומים כמאן דליתנהו ובעידי מסירה גרש.
+
+Halakhah 9
+
+<b>המביא </b> גט ואבד במקום שאין השיירות מצויות ומצאו ואפילו לאחר זמן או שאבד במקום שהשיירות מצויות ומצאו מיד הרי זה בחזקתו ותתגרש בו ושיש לו טביעות עין בו ואפילו שהה זמן עד שמצאו הרי הוא בחזקתו דטביעות עין מדאוריתא דהא קטלינן ביה ובטביעות עינא דקלא נמי בני אדם מותרים בלילה בנשותיהם. הוחזק באותו מקום איש אחר ששמו כשמו שבגט חוששין לו ואם נתגרשה בו הוי ספק מגורשת דבעיא לשמה ודאי ואם ידע בודאי שלא עבר אדם שם הרי זה בחזקתו ואם היה לעדים סימן מובהק בו ולא חתמו על גט אחר שיש בו שמות כשמות אלו הרי זה בחזקתו ותתגרש בו אפילו אחר זמן מרובה ושיירות מצויות והוחזקו שנים ששמותיהם שוין דסימן מובהק אין עדות ברורה מזו.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>שנים </b> ששמותיהם שוים ששלחו ב' גיטי' ונתערבו נותנים שניהם לזו ושניהם לזו בעידי מסירה דאע"ג דלא ידעי עידי מסירה בהי מינייהו מיגרשה ואין זו נתינה לשמה מבוררת לא בעיא לשמה אלא בכתיבה דלא קאי לה לשמה אלא אוכתב לפיכך אם אבד אחד מהם השני בטל מלהתגרש בו דהוי ספק.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>שינה </b> שמו ושמה שם עירו ושם עירה אף ע"פ שכתב כל שם שיש לו וכל שם שיש לה אינו גט דאף על גב דמדאוריתא אפילו לא כתב שמו ושמה ולא שם עירו ועירה כשר למ"ד עידי מסירה כרתי כל שנכתב לשמן וניתן בעידי מסירה אפילו הכי כיון ששינה [שמותיהן] הוי מזויף מתוכו [כי האי] ובטל.
+
+Halakhah 15
+
+<b>הכל </b> כשרים לכתוב את הגט חוץ מחמשה גוי ועבד וחרש שוטה וקטן. גוי דבעיא לשמה וגוי אדעתה דנפשיה עביד ועבד דלאו בתורת גיטין וקידושין הוא חרש שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו ולא ידעי לכתוב לשמה וישראל מומר שכתב גט לשמה נראה דמדאוריתא הוי גט כשר ופוסל לכהונה אבל חמשה אלו אינו גט ואינו פוסל לכהונה אף על גב דנחתם ונמסר בעדים כשרים. וכל שכתב תורף הגט פקח הגדול וישראלי הרי זה גט כשר לכתחלה מדאוריתא אע"ג דכתבו אלו החמשה התופס. ואשה כותבת את גיטה דהא דכתיב וכתב הוא שאינה מתגרשת אלא בכתב.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>הכותב </b> גט בשבת או ביום הכיפורים בשגגה ונתנו לה הרי זו (אינה) מגורשת בעידי חתימה דלאו פסולים נינהו כתבו וחתמו בו ביום בזדון ונתנו לה אינה מגורשת בעידי חתימה דהוו פסולים דאוריתא ובי"ט אפי' בזדון אם נמסר לה בפני עדים כשרים כשר מן התורה ופוסל לכהונה ונראה דאפילו בשבת ובזדון נמי אם נמסר בעדים כשרים כשר מן התורה דהא מזוייף עדים מתוכו לא פסול אלא מדרבנן כרש"י והא דנקט י"ט לאשמועינן דאפילו בי"ט פסול מדרבנן דילמא אתי למיסמך עלייהו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כתב </b> גט בדבר שאינו עומד כגון משקין ומי פירות וכיוצא בהם אינו גט דכתי' וכתב לה והאי לאו מידי כתב כיון שאינו עומד וכן מי עפצא ע"ג מגילה עפוצה כיון שאינו ניכר אינו גט דלאו מידי כתב. ועל הכל כותבין את הגט ואפילו על איסורי הנאה ועל דבר שיכול להזדייף והוא שיתנו לה בעידי מסירה ועל ב"ח נמי כידו של עבד וקרן של פרה ומוסר לה העבד והפרה דכתיב וכתב לה מ"מ מדלא כתי' ונתן ספר כריתות בידה והאי דכתיב ספר לאו למעוטי דבר שיש בו רוח חיים אלא לספירת דברי כריתות הוא דאתא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>היה </b> הגט חקוק על ידו של עבד בכתובת קעקע והיה יוצא מתחת ידה והיו העדים חקוקים על ידו הרי זו מגורשת אף על פי שאין שם עידי מסירה שהרי אין יכול להזדייף וכתיבה הוי דכתיב וכתובת קעקע אפילו היו מוחזקים בעבד שהוא שלו וגט חקוק על ידו והוא יוצא מתחת ידה והיא אומרת בעדים נמסר לי הרי זו ספק מגורשת שמא מעצמו נכנס לה שהגודרות אין להם חזקה. היה הגט חקוק על הטבלא והעדים עליו ויוצא מתחת ידה אף על פי שמוחזקין בטבלא שהוא שלה הרי זו מגורשת שהאשה עצמה כותבת את גיטה שאין קיום הגט אלא בחותמיו אם אין שם עידי מסירה. חקק הגט על הלוח או על האבן או על טס של מתכת אם חפר ירכי האותיות כשר שזה כתב הוא הרי הוא אומר כתוב' בעט ברזל כלומר שהוא חפר וכן אם חקק הירכו' מאחורי הטס עד שבלטו בפני הטס הרי היא כתיבה דהא יריכות של אותיות דהיינו הן ממש חקק וחקיקה מיקרי כתיבה דכתיב חרות על הלוחות וכתיב והמכתב וגו' אבל חפר תוך האותיות עד שיראו תוך האותיות מכאן ומכאן אינו כתב ואינו גט לפי שלא צייר האותיות אלא חקק סביבותיהן ומקום האותיות נשאר מאיליו.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>המקעקע </b> על העור תבנית כתב או שרשם על העור תבנית כתב הרי זה כשר כיון שרשם הדבר העומד. כותבין את הגט בכל כתב ובכל לשון דלא קפיד קרא אלא אכתיבה ובכל כתב קרינא ביה וכתב ולא קפיד קרא נמי אלא אספירת דברי כריתות בכל לשון שיהיה. גט שכתוב בכתב מן הלשונות ועדיו או א' מהם חתום בכתב אחר כשר והוא שיהיו מכירין העדים לשון הכתב והכתיב' ואפי' יהי' מקצ' הגט כתוב בלשון אח' ומקצתו בלשון אחרת כשר מן התורה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> שיש בו משמעות גרושין אעפ"י שאיפשר שיקרא ממנו ענין אחר הרי זה כשר מן התורה הואיל ונקרא לענין גרושין. תורף הגט לר"ב ז"ל לכתחלה מן התורה הרי את מותרת לכל אדם זהו עיקר כתב הגט דאף על גב דלא כתיב ודין די יהוי וכו' הא מוכחא מילתא דבהאי גיטא מגרש לה דמדכתביה לשמה ויהביה לה מוכח דביה קא מגרש דהוי ספר ולא בדיבור.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b> כתב </b> כל נוסח הגט ולא דקדק במה שצריך לדקדק כשר מן התורה כיון שתורף הגט כתוב כהלכתו ואם מחק אות אחד מן התורף או תלה בין השיטין אינו גט כיון שאינו כתוב תורף הגט כהלכתו ואם חזר ופי' בסוף הגט שאות פלוני תלויה או על המחק כשר כשאר שטרות וכן גט שנמצא קרוע קרע ב"ד הרי זה בטל כשאר השטרות אבל אם אינו קרע ב"ד כשר נימוק או שהרקיב או שנעשה ככברה כשר כיון שמקום תורף ניכר ונקרא. נמחק או נטשטש ובבואה של הכתיבה קיימת אם יכול לקרות כשר ואם לאו אינו גט בד"א שהיה הגט יוצא מתחת ידה בעידי חתימה ואין שם עידי מסירה אבל יש שם עידי מסירה ושהיה כשר הרי זה כשר אף על פי שהיה תורף הגט על המחק או בין השיטין או שהיה קרוע שתי וערב כשנתן לה בפניהם.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>חמשה </b> שכתבו גט א' לה' נשותיהם אם כתבוהו בכלל כגון שכתבו פלוני גירש לפלונית ופלוני לפלונית וכן אמר כל א' מהם הרי את מותרת לכל אדם וכו' ושני עדים חתומים למטה הרי זה גט כשר וינתן לכל א' בעידי מסירה דאע"ג דכתב לה ולא לה ולחבירתה כיון דכתב לכל חד פלו' גרש פלונ' הוי לה ולא לחבירתה ואם אין שם עידי מסירה כל מי שתצא מידה מגלה זו מגורשת כיון שיש בו עידי חתימה דעדים אכולהו חתמו אבל השלים הגט לכל אחת אם נתנה מגילה זו לכל אחת בעידי מסירה כולן מגורשת ואם אין שם עידי מסירה והיתה מגילה זו יוצא' מתחת יד מי שגטה באחרונה שהעדים נקראים עמו הרי זו מגורשת ומתחת יד אחד מהראשונות ספק מגורשת. כתב אנו פלונ' ופלונ' גרשנו נשותינו פלוני' ופלוני' והרי הן מותרת לכל אדם אע"פ שנמסר לכל אחד מהם בעידי מסירה אינו גט שאין ב' נשים מתגרשות בגט אחד שנאמר וכתב לה ולא לה ולחברתה והאי הוי לה ולחברתה ואם חזר ופרטן פלוני גרש פלונית וכן כולם כשרים דקרינן לה ולא לחברתה.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b> כתב </b> ב' גיטין במגלה א' בשני דפין זה בצד זה אם יש שני עדים נקראים עם זה בסוף וכן לשני כשר וכל שתצא מגלה זו מתחת ידה מגורשת. היו שם ב' עדים בלבד באים מתחת גט זה לתחת גט זה אם יצא מתחת יד זו שהעדי' נקראים עם גיטה הרי זו מגורשת בעידי חתימה ואם מיד שנייה אינו גט עד שימסור לה בעדים. וכן ב' גיטין בשני דפין זה למעלה מזה והעדים באמצע את שהעדים בסוף גיטה מגורשת אם יוצא מתחת ידה ואת שהעדים בראש גיטה אינה מגורשת אלא אם כן נמסר לה בעדים. הקיף ראש דף זה לראש דף זה והעדים באמצע שנמצאו בראש שני הגיטין שניהם בטלים שאין העדים נקראים עם שום אחד מהם ואם נמסרו להם בעדים שניהם כשרים. שייר מקצת הגט וכתבו בדף הב' והעדים מלמטה בסוף הדף הב' כשר והוא שיהיה ניכר במגלה שלא נחתך ושלכך נתכוון הסופר שישלים בדף השני אבל אם אינו ניכר אע"פ שנמסר בעדים הרי זו ספק מגורשת שמא ב' גיטין הוי ונחתך מקצת זה מסוף הדף ומקצת השני מראש הדף שהיה הימני כתוב בתחתון של מגלה והשמאל בגובהה וחתך סופו של הראשון מפני תנאי שהיה בו וחתך ראשו של שני והשוהו להתחלתו של ראשון ואשתכח דקא מיגרשה בגט דלאו דילה ונראה דאם גופו של גט כתוב בדף ב' והעדים חתומים למטה הויה ודאי מגורשת בעידי חתימה אם כתוב שמו ושמה נמי בדף הב' דהוי מוכיח מתוכו ואפי' בלא שמו ושמה בדף הב' אם נמסר בעדים כשר.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>היה </b> כתוב שאלו בשלום פלוני בין הגט לחתימת העדים הויה ספק מגורשת שמא לא חתמו אלא על שאלת שלום ואם היה כתוב ושאלו שליוה דברים אלו על דברי הגט מגורשת שעל שניהם חתמו ואם נמסר לה בעדים בין כך ובין כך הרי זה גט כשר דשאלת שלום ועדים כמאן דליתנהו ובעידי מסירה קמגרש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>זה </b> שנאמר בתורה ונתן בידה אין ענין הכתוב אלא שיגיע הגט לה ואחד ידה או חיקה או חצרה או שלוחה שעשתה ידו כידה הכל א' הוא. ידה דכתיב בידה גגה חצרה וקרפיפה דכתיב ונתן מ"מ מדלא כתיב ובידה יתננו משמע לן נתינה כל דהו שליחה דכתיב ושלחה מביתו קרי ביה ושלחה לא מפיק הא מלמד שהאשה עושה שליח לקבל גיטה ואחד חצרה הקנויה לה או מושכרת או שאולה הא איכא נתינה כל דהו וחצרה משום ידה איתרבאי מה ידה בסמוכה אף חצרה בסמוכה הילכך סמוכה לחצרה בעיא דתיהוי בשעת נתינת הגט דומיא דידה א"כ אפילו בחצר המשתמרת בעיא סמוכה לה ואם לאו לא נתגרשה דחוב הוא לה שאין לה שאר כסות ועונה ואין חבין לאדם אלא בפניו דאין אדם יכול לעשות שליח לחוב חברו שלא מדעתו מדאיצטריך קרא לזכיה לאדם שלא בפניו דכתיב נשיא אחד נשיא אחד תקחו לנחול את הארץ והוו קטנים נמי בנוחלי הארץ וכיון דנחלת הארץ זכות להם היתה חלוקתם חלוקה משמע הא למה שהוא חוב גמור אין חבין לאדם שלא בפניו וחצרו נמי לאו בתורת שליחות מצי' לאיתויי דתתגרש שלא מדעתה הילכך בגט לא תרבויי אלא משום יד ומה ידה בסמוכה לה אף חצרה בסמוכה לה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>זרק </b> לה גטה מחצרו לגגה שהיתה עומדת בו כיון שהגיע לאויר מחיצות המעקה או לפחות מג' טפחים סמוך לגג נתגרשה דקודם שיגיע לאויר מחיצות או לפחות מג' אינו משתמר דאתי זיקא ושדי ליה ובעיא משתמר דומיא דידה דמשתמר ובעיא נמי דיהא סופו לנוח דאי אין סופו לנוח אע"פ שהגיע לאויר מחיצות או לתוך ג' לא הוי גט דאין משתמר. זרק לה גטה מגגו לחצרה כיון שיצא הגט ממחיצת הגג ויגיע למחיצת מקומה שהיא עומדת בו נתגרשה ואם לא היה סופו לנוח אינו גט אבל אם אחר שהגיע הגט כבר לרשותה נולד דבר שלא הניחו לנוח הרי זה גט דהא מעיקרא למינח קאי והוי משתמר. זרקו ע"ג קנה נעוץ ברשותה אינו גט עד שיגיע וינוח במקום המשתמר דומיא דידה. זרק גטה לתוך חצרה שלפנים מחצרו שגבוהות מחיצותיה ממחיצות הפנימית כיון שהגיע הגט לתוך אויר מחיצות החיצונה נתגרשה שהפנימית במחיצות החיצונה רגילה להשתמר הילכך משועבדות לה וקנו לה מה שאין כן בקופות דאפילו הגיע לאויר פנימית שלה בשהיתה מוטה ואין לה שוליים אינה מגורשת עד שינוח דאין כלי עשוי אלא להניח בתוכו ואם יש לה שוליים לפנימית אפילו נח בקרקעותה אינה מגורשת דכיון דיש לה שוליים הבעל מקפיד על מקומה ואם אינו מקפיד על מקומה הוי גט וכן אם זרק לה לתוך כלי מן הכלים שלה שאין מקפיד על מקומם שהם בביתו או למטה גבוהה עשרה שיושבת עליה שאין הבעל מקפיד על מקום כרעי המטה שהם בביתו והרי חלקה המטה רשות לעצמה והוי חצר המשתמר שלה דומיא דידה שהיא סמוכה לה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>השאילה </b> הבעל מקום בחצרו ולא ייחד לה וזרק לה גט והגיע לד' אמות שלה שהיא עומדת בהן הרי זו מגורשת דכיון דהשאיל לה מקום בחצרו בקרוב לה הוא שהשאיל לה שתהא עומדת בצד המקום דאלו ברחוק לה נמצא שאינה בצד המקום המושאל לה והיאך תתגרש בו דלא עדיף מחצרה שאינה מתגרשת אלא בעומדת בצדה. נתגלגל מתוך ד' אמותיה לקורה או לסלע אם אין בו אחד מג' דברים אלו לא חלק רשות לעצמו וכיון שנח מתחלה תוך ד' אמותיה הוי כאלו הוא והיא במקום אחד ואם היה לו א' מג' דברים אלו ד' אמות על ד' אמות או גבוה עשרה או היה לו שם ליווי חלק רשות לעצמו ואפילו נתגלגל מתוך ד' אמות שלה ומקום אחר הוא שהשאיל לה לא ב' מקומות ואינה מגורשת עד שיגיע גט לידה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b> שעבר הגט ברשותה שהיא עומדת בה אפילו בתוך ג' סמוך לארץ אינה מגורשת אלא א"כ סופו לנוח ברשותה. זרק לה גטה ונפל בגג אחר סמוך לגגה שהיתה עומדת בו אם יכולה לפשוט ידה ולקחתו מגורשת שאין בני אדם מקפידים על מקום כיוצא בזה. היתה ידה עשויה קטפרס וזרק הגט על ידה ונפל לארץ לתוך ד' אמות שלה ונח הרי זו מגורשת והני ד' אמות אע"ג דהוו תקנתא דרבנן קנו ליה דהקנום ועשאום כחצרו דהפקר ב"ד הפקר מדאוריתא כדילפינן לעיל במצוה מ"ו. נפל הגט לתוך הים או לתוך האש שמתחלת נפילתו לאיבוד היה עומד אינה מגורשת דלא הוי משתמר.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>זרקו </b> לה בר"ה או ברשות שאינה של שניהם קרוב לה שיכולה לשומרו מגורשת קרוב לו שהוא יכול לשמרו אינה מגורשת מחצה למחצה ששניהם יכולים לשומרו או שניהם אין יכולין לשומרו הרי זו ספק מגורשת עד שיהיה קרוב לה. היה הגט קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו אף על פי שהוא בתוך ד' אמותיו גם כן כשר מן התורה דהוי טפי משתמר לה בכדי שתשוח ותטלנו ואם היה הוא עומד תחלה לשם ואח"כ עמדה היא כנגדו וזרקו לה בכדי שתשוח ותטלנו אינה מגורשת כיון שהוא בתוך ד' אמותיו נמי והוא קנאם תחלה עמדה היא תחלה ואח"כ בא הוא וזרקו לה אע"פ שהוא מחצה למחצה הואיל והוא לתוך ד' אמותיה שקנאתם תחלה הרי זה גט כשר מן התורה.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>זרק </b> הגט לידה והוא קשור במשיחה וקצת המשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת מ"ט בעינן כריתות וכשאין יכול לנתקו איכא כריתות וכשיכול לנתקו ליכא.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>נתן </b> הגט ביד עבדה כפות וניעור והיא משמרתו הרי זה גט כאלו הגיע גט לחצרה ואם אינו כפות אינו גט דבעיא חצר המשתמרת לדעתה דומיא דידה והאי הוא משמר עצמו כשאינו כפות נתנו ביד העבד והוא ישן והיא משמרתו הרי זה כשר מן התורה דהואיל והוא ישן אינו משתמר אלא על ידה. כתב הגט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו כיון שזכתה בעבד זכתה בגט ונתגרשה אם היה כפות דהוי משתמר לדעתה או אפילו ישן מן התורה הויא מגורשת ואם אינו כפות והוא ניעור אינה מגורשת דהוי משתמר לדעתו ולא לדעתה וקמ"ל דאע"ג דקנתה העבד לא מיתגרשת ואם נתן גט בחצרו ונתן לה או מכר לה החצר כיון שקנתה החצר בשטר או בכסף או בחזקה דהוי קנינים מן התורה כמו שיתבאר במקומו בס"ד הרי זו נתגרשה דהוי חצר המשתמרת לדעתה כיון שהיתה בצד החצר בשעת הקנין:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שליחות </b> נפקא לן מדכתיב ושלחה ואיש זכר יכול ליעשות שליח לבעל להולכה כיון דאיתרבי שליחות מקרא ושלחה ודאי זכר רבי להולכה שכן בעל עליו להוליך גט לאשתו ובמידי דאיהו כשר שלוחיה נמי (איהו) כשר. ושליחות דידה נמי נפקא לן מדכתיב ושלחה קרי ביה ושלחה לא מפיק הא ואשה אחרת הויא שלוחה לחברתה לקבלה מאחר דרבי קרא שליחות לקבלה שכן היא עצמה שהיא אשה מקבלת גטה ולהכי דין שיקבל גט חברתה. ואיש נמי הוי שליח אשה לקבלה שכן אב ראוי לקבלה בגט בתו הקטנה שהתורה זכתה לו לקבל קידושיה כדילפינן לעיל מויצאה חנם אין כסף ולקבל גטה דכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר איתקש יציאה להויה הילכך בשליחות אשה לקבלה איש נמי כשר. ומ[ד]שליחות דאשה ל"ש אשה ל"ש איש כדאמרינן שליחות איש נמי להולכה ל"ש איש ל"ש אשה מצי לשוויי שליח להולכה דשלח דמרבינן שליחות לבעל דומיא דושלחה דמרבינן שליחות לאשה ושליח סתם דאיש הוי שליח הולכה דומיא דידיה דמוליך גט לאשתו ושליח סתם נמי דידה הוי שליח קבלה דומיא דידה דמקבלת גטה. ומשהגיע גט לידו תתגרש כמו אם הגיע לידה. ונראה דמן התורה אינה צריכה לעשותו בעדים דומיא דשליח דידיה אלא כיון שיוצא הגט מתחת יד שליח קבלה נתגרשה כיציאתו מתחת ידה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>והבעל </b> אינו יכול לעשות שליח לקבל גט לאשתו דחוב הוא לה אבל האשה יכולה לעשות שליח הבאת גטה דהיא עצמה נמי נעשה שליח הבאה או הולכה אם אמר לה בעלה הולך גיטיך ולא תתגרשי בו עד מקום פלוני ולהכי יכולה לעשות שליח הבאה ושליח סתם שנא' הוי שליח הבאה או שליח הולכה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הכל </b> כשרים לשליחות הגט בין קבלה בין הולכה או הבאה חוץ מה' חרש שוטה וקטן ונכרי ועבד. נכרי דלאו בר היתירא הוא דאין להם קידושין ואין גיטין נוהג בהם ובמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי לאחריני למיעבד שליחותא א"נ מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. ועבד נמי לאו בתורת גיטין וקידושין הוא. חרש שוטה וקטן לאו בני דעה נינהו. וגבי כל שליחות דעלמא איש בעינן ולא קטן דכתיב ויקחו להם איש שה לבית אבות אחד לוקח לכולן. ואם קבל או הביא א' מאלו אינו גט. אבל הנשים והקרובים כשרים נשים כדאמרינן לעיל וקרובים נמי דהוו בתורת גיטין והם בני דעת ואפילו פסולים בעבירה מן התורה נמי כשרים לשליחות גט מן התורה בד"א כשנתקיים הגט בחותמיו שאין אנו צריכין לעדותו אבל אם לא נסמוך בו אלא על דברי פסול בעבירה מן התורה אינו גט דכיון דהוי רשע פסול לעדות כדילפינן לעיל ואם לא היו אלו הה' בני דעת או בתורת גיטין בשעת שליחות אע"פ שהיו בני דעת בשעת נתינת הגט ליד האשה הגט בטל דבעי' בני דעת בשעת נתינתן ליד האשה נמי ואם היו תחלתם וסופם בני דעת אע"פ שבאמצע לא היו הרי זה גט כשר.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אמרה </b> לשליח טול לי שא לי יהא לי בידך כולן לשון קבלה הן כאומרת בפי' התקבל לי גיטי. ויש לה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה דושלח ושלחה הוא דילפינן שליחות לאיש ולאשה ומשמע ואפילו בהדי הדדי. וקטנה אינה עושה שליח. דכי כתיב שליחות בין בגיטין בין בפסח איש כתיב בענין ויש לה חצר דחצר משום ידה איתרבאי דכתיב ונתן בידה וידה רשותה משמע דכתיב ויקח את כל ארצו מידו וכי היכי דאית לה יד דמשיודעת לשמור גטה מגורשת דלא מיעט רחמנא אלא שוטה שמשלחה וחוזרת וכתיב ושלחה מביתו יצתה זו שמשלחה וחוזר' והכי נמי אית לה חצר.
+
+Halakhah 10
+
+<b>האשה </b> שעשתה שליח קבלה ואמר לו הבעל הולך לה או הולך ותן לה עקר שליחות דהרשות בידו דלא עדיף שלוחה ממנה דאם לא רצה לתת לה גטה אלא שעשה שליח הרשות בידו כ"ש אם לא רצה לתתו לשלוחה בתורת שליח קבלה אלא בתורת שליחות הרשות בידו. ואם אמר תתקבל לה או זכה לה לא עקר שליחות הקבלה. שליח האשה שאמר לו שליח קבלה אני ואמר לו הבעל הילך כמו שאמרה היא והביאו ואמרה היא לא שליח קבלה שמתיך אלא שליח הבאה אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת שהרי עקר שליחותא כי אמר לו שמעולם לא נעשה אלא שליח קבלה והוא אדיבוריה הוא דקא סמיך והאי דקאמר כמו שאמרה דמהימנית לי דשליח לקבלה את הוא דקאמר הילכך אינה מגורשת דכי יהביה בעל ניהליה אדעתא דשליח קבלה יהביה והרי היא מכחישתו. ואם אמר שליח הבאה אני ואמר הילך כמו שאמרה והיא אמרה שליח קבלה שמתיך לא עקר שליחותה אלא גרע אותה ומגורשת ממה נפשך אי אדיבורא דידה קא סמיך הרי נתגרשה מיד שהגיע גט ליד השליח ואי אדיבוריה קא סמיך משהגיע גט לידה מיהת מגורשת וליכא למימר דילמא אדיבורא דידה קא סמיך ולא עשאו שליח הולכה ושליח קא עקר ושליחות האשה דאמרה שליח להובאה הוית לא לקבלה דהא מאן דניחא ליה למיטרח בהולכה כ"ש דניחא ליה להיות שליח קבלה הילכך מה נפשך משיגיע גט לידה מגורשת. הבעל ששלח גט ואמרה אשתו לשליח יהיה פקדון אצלך או הרי את שליח לקבלו לי מגורשת מספק אי בעינא דיחזור שליחות אצל הבעל כיון דניתק משליחותו או לאו דין שליח עם האשה כדין הבעל עם אשתו כדלעיל.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>בטל </b> הגט שנתן לשליח קודם שיגיע לידה בטל הוא דלא עדיף מיניה דהיה יכול לעכב הגט אחר שכתבו שלא ליתנו ה"נ מבטל ליה דיד שליח דמדאוריתא מצי מבטל ליה עד דמטי לידה דכתיב וכתב ונתן בידה עד דמטי לידה לאו גיטא הוא ואם אחר שהגיע לידה תוך כדי דיבור בטלו בפני שנים דאין דבר שבערוה בפחות משנים לא הוו ביטול כדילפינן לעיל דאין תוך כדי דיבור בגיטין וקידושין ואע"פ שהיה מחזר ומבקש השליח קודם שיגיע לידה לבטלו אינו בטל. שלח הגט ביד שנים ובטל הא' בטל השני דשליחות שבטל מקצתו בטל כולו וכן אם אמר לב' גט שאני כותב לאשתי בטל הוא וכתבו ונתנו בטל וכן אמר כל גט שיכתוב פלוני או בב"ד פלוני הוא בטל הרי זה בטל וזו היא מסירת מודעא וכן אמר גט שאכתוב לאשתי בטל הוא וכל דבר שאבטל בו מודעא יהיה בטל וכתב ונתן לה הרי זה בטל אף על פי שבטל המודעא קודם נתינה דהא עשה מודעא על המודעא תקנת דבר זה שיבטל כל מה שמסר שגרם לבטל גט זה ואחר כן יכתבו ויחתמו ויתנהו מיד וטעמא דמודעא מבטלת הגט דכיון דאין האיש מוציא אלא לרצונו והוא מעיד על עצמו שאינו חפץ באותו גט לא מהני מה שכותבו ונותנו אח"כ.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>בטל </b> הגט שביד שליח לא בטל אלא השליח ולא הגט אבל היה בידו ובטלו שאמר גט זה בטל הוא אינו מגרש בו לעולם ואם גרש בו אינה מגורשת וכן אם פירש בגט שביד שליח שמבטלו מהיות גט אינו מגרש בו לעולם דכיון שבטלו אחר שנכתב הוי כחרס וכאלו לא נכתב לשם גירושין. בטל הוא אי איפשי בו לא יועיל לא יתיר לא יעזוב לא ישלח לא יגרש יהא כחרס יהי חרס הרי הוא כחרס כל אחד מאלו הלשונות וכיוצא בהם הוו לשונות ביטול אבל אמר אינו גט פסול הוא אינו מועיל אינו מתיר אינו משלח אינו מגרש חרס הוא לא אמר כלום שאינו אלא כמודיע אמיתת הדבר והרי לא הודיע דבר שהוא כן כמי שאומר על מותר שהוא אסור. אמר גט זה בטל שמשמע פועל עבר כמו חמק עבר אם נתגרשה בו הויא ספק מגורשת אי בטלו קודם אי לאו.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>הגט </b> שביד השליח נותנו לאשה לעולם אף על פי ששמע מן הבעל דברים שמשמען שאין בדעתו לגרשה עד שיאמר בפירוש לא תתן לה שהרי בטל שליחותו או יבטל בפירוש.
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+<b>אין </b> אומרי' שמא בטל הבעל השליח אלא נותנין בחזקת שהוא כשר ותנשא בו דכיון דילפינן מקרא דמשוי שליח נראה דלא חיישינן להכי ואם נמצא אחר כן שבטלו תצא והולד ממזר כיון שנודע שבטלו קודם שהגיע לידה וכן לענין מודעא. וכן שליח שהניח הבעל זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים דהעמד דבר על חזקתו מדאוריתא וכדאמרינן במצוה דלעיל אבל גוסס רוב גוססין למיתה והוי ספק מגורשת דאין גט לאחר מיתה ולא אזלינן בתר רובא דנימא ודאי אינה מגורשת משום דאיכא חזקה דהיה קיים. וכן עיר שהקיפה כרכום וספינה המטורפת בים והיוצא לידון הם בחזקת חיים ויתן שליח הגט ותהיה בחזקת מגורשת אבל הקיפוה גייס והופקעה וספינה שאבדה בים ויוצא ליהרג בב"ד של גוים וגררתו חיה או שטפו נהר או נפלה עליו מפולת נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים והויא ספק מגורשת אם נתנה לה הגט השליח ואם יודע שמת הבעל קודם שיגיע הגט לידה אינו גט.
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+
+
+Halakhah 30
+
+<b>הבעל </b> ששלח גט לאשתו הוא חייב במזונותיה עד שיגיע גט לידה או לשליח קבלה דאכתי הויא אשתו וכתיב שארה וגו':
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שליח </b> שהביא גט ממקום למקום בארץ ישראל נתנו לה ותנשא בו ולא חיישינן לזיוף כל שאין הבעל מערער אבל אם בא הבעל וערער ואמר לא גרשתיך מעולם וגט שהובא לה מזוייף הוא אם לא נתקיים בחותמיו ולא נודעו עדיו כלל תצא והולד ממזר שהרי אינה מגורשת כיון שהוא טוען ודאי מזוייף הוא והיא אינה יודעת בזה דבר וחתימת העדים אינה מצויה העמד אשה על חזקתה והויא לה אשת איש ואם נתקיים בחותמיו הרי הוא בחזקתו ואף על גב דהכחיש שליחותו דאמר לא גרשתיה מעולם הואיל ויצא הגט מתחת ידו ונתקיים בחותמיו לאו כל כמיניה להכחיש שליחותו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>שליח </b> עושה שליח דכתיב ושלחה הוסיף וי"ו עוד מלמד שהשליח עושה שליח.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ושליח </b> שהביא גט בח"ל או מחוצה לארץ יתנו לה דלא חיישינן לזיוף ותנשא בו מן התורה כל שלא בא הבעל וערער אפילו לא נתקיים בחותמיו ואם בא הבעל וערער ולא נתקיים אינה מגורשת אבד הגט הרי זו ספק מגורשת. ואם אמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם אין משגיחין בערעור הבעל ואפילו אין עדיו ידועים אצלנו או שהיו כשמות הגוים אבל הביא הבעל ראיה ברורה שזה הגט שאמר שבפניו נכתב מזויף הוא הרי זה בטל דאין דבריו של א' במקום שנים.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>נכתב </b> מקצת הגט שבו התורף בפניו ונחתם כולו בפניו ואפילו שמע קול קולמוס כותב וחתמו העדים בפניו הרי זה אומר בפני נכתב ובפני נחתם ואין מועיל ערעור הבעל אבל לא העיד על תורף הכתיבה והחתימה אם ערער הבעל צריך קיום חתימות ושנים שהביאו גט ויוצ' מתחת יד שניהם אין הבעל יכול לערער אפילו לא נתקיי' שהרי הם עדיו ואלו אמרו בפנינו נתגרשה מגורשת דעל פי שנים עדים כתיב ואשה נמי אי אמרה בפני נכתב ונחתם אין מועיל ערעור הבעל כיון שגט יוצא מתחת ידה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>אמרה </b> היא שמנה אותה שליח עד ב"ד פלוני ושמינו שליח ויתנו לה אם אמרה בפניו נכתב וכו' ונותנין אותו לשליח ליתן לה ואין מועיל ערעור הבעל וכל שגט כהלכתו בעדים יוצא מתחת ידה אין חוששין שמא זייפה אותו שהרי אינה מקלקלת על עצמה והעדים נעשו כמי שנחקרה עדותן ואפילו אינם ניכרים ולא נתקיים הגט ואם ערער הבעל יתקיים בחותמיו:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המגרש </b> על תנאי אם נתקיים התנאי הרי זו מגורשת ואם לאו אינה מגורשת. וכבר כתבתי פ"ו מהלכות קידושין מאין לנו מן התורה שנוכל להתנות בגט ובשעת קיום התנאי הוא שתהיה מגורשת לא משעת נתינה. דהכי משמע פשטא דתנאי בני גד ובני ראובן דכתיב אם יעברו בני ראובן וגו' ונתתם להם דמשמע כשיקיימו התנאי אז ונתתם דמקודם לא היתה נתונה להם אפילו קיימו אחר כן התנאי מדלא קאמר יעמדו או יהיו בארץ גלעד. לפיכך יש לבעל לבטל או להוסיף או להתנות כל זמן שלא נתקיים התנאי הראשון אפילו הגיע גט לידה דהוה ליה כאלו לא הגיע לידה הואיל ואינו גט עד שיתקיים התנאי. ולפיכך צריך שיהיה הבעל והגט קיים כשיתקיים התנאי ואם לאו אינה מגורשת. ואפילו הכי לר"ב ז"ל אם נשאת לא תצא כיון דלכשיתקיים התנאי תהוי מגורשת למפרע אלא א"כ לא נשאר בידה לקיימו שהרי בטל התנאי. ומעכשיו ומהיום ועל מנת הויא מגורשת משעת נתינה ואינו יכול לבטל ולא להוסיף ואפילו אין הבעל והגט קיימים בשעת קיום התנאי. ואם נתיחד עמה הבעל בפני שני עדים אפילו נתקיים התנאי אחר כך הויא ספק מגורשת שמא נבעלה לשם קידושין ונתבטל הגט.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כתב </b> או התנה תנאי בגט קודם כתיבת התורף הוי ספק גירושין אי בעי' ספר כריתות בשעת כתיבה כדכתיב וכתב לה ספר כריתות וכו' והא ליכא כיון דהזכיר תנאי או דילמא כיון שנתקיי' התנאי למפרע הויא בשעת כתיבה נמי ספר כריתות דיש ברירה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הרי </b> את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני אלא לפלוני אפילו על פה אחר התורף אינו גט דהא שייר בגט ואין זה כריתות ואפילו שאותו פלוני הוא מחייבי לאוין עליה כיון דהוו תפסי בה קידושין הא שייר בגט ואין זה כריתות ואפילו קטן הוי שיור כיון דאתי לכלל הויה. אבל היה אותו פלוני מי שאין קידושיו תופסין בה הרי זה גט כשר דלא שייר מידי כיון דבלאו הכי אין קידושין תופסין לו בה. ואם היה בעל אחותה הויא ספק מגורשת דכיון דאחותה קיימת ולא תפסי לו בה קידושין לא הוי שיור או דילמא זמנין דמתה אחותה וחזיא ליה והא שייר. חוץ ממי שיוולד מספקא לן השתא מיהא לא אתילידו ולא שייר או דילמא עבידי דמתילדי ומיתסרא עליהם מפני אשתו של זה והוי שיור. חוץ מזונותיך בנישואין הא לא שייר או דילמא הא שייר בביאה בעלמא וצד אישות קרינא ביה. חוץ משלא כדרכה בנישואין (בנישואין) הא לא שייר או דילמא משכבי אשה כתיב הקיש שני משכביה לכל דבר והא שייר. חוץ מקידושין בשטר איפשר דמקדש לה בכסף ובביאה או דילמא ויצאה והיתה איתקוש הויות להדדי והיכא דשייר חדא מינייהו לא קרינא ביה ויצאה. חוץ מהפרת נדריך בנישואין הא לא שייר או דילמא אישה יקימנו ואישה יפרנו כתיב וכיון דשייר הפרת נדריה לגביה אישות קרינא ביה והוי שיור. חוץ מתרומותיך בנישואין הא לא שייר או דילמא קנין כספו כתיב והאי כיון דלאו בר הכי הוא לא הויא קנין כספו ואשתכח דשייר בקידושין אצל כהנים. חוץ מירושתיך בנשואין הא לא שייר או דילמא לשארו וירש אותה כתיב וכיון דאיהו ירית לה אשתו היא והא שייר בכל הני הרי זו ספק מגורשת מהני טעמי והאי חוץ מירושתיך דהוו ספק נראה דהוי למ"ד ירושת הבעל מדאוריתא דלרב ז"ל דהוי מדרבנן הא לא שייר מידי מדאוריתא וה"ל למימר ספק מגורשת מדרבנן דהא לא איבעיא לן חוץ ממציאתיך או חוץ מפירותיך דהוו מדרבנן כיון דלא שייר מידי דאוריתא פשיטא דלא הוי ספק גירושין מדאוריתא אלא גירושין גמורים בלי שיור ואיפשר דלרב ז"ל נמי כיון דבירושת הבעל איכא אסמכתא דאוריתא ומשמע דהוי מילתא תליא באישות טפי ממציאתה או פירותיה מיבעיא ליה אי הוי שיור באישות דדעתיה דליהוי אשתו לענין ירושה והא שייר בענין אישות או לא.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הרי </b> את מותרת לכל אדם חוץ מראובן ושמעון וחזר ואמר הרי את מותרת לראובן ושמעון קודם מסירה הרי זו מגורשת שהאנשים שאסר התירן לה. ואם אמר הרי את מותרת לראובן לא בטל של שמעון ואינה מגורשת דלא נימא ה"ה לשמעון ומשום דפתח ביה בראובן הוא דנקט ראובן אבל אמר לה הרי את מותרת לשמעון או הרי את מותרת אף לשמעון הוו ספק גירושין שמא לא התירה אלא לשמעון וראובן באיסורו עומד וזה שאמר אף לשמעון ר"ל לכל אדם אף לו או שמא התירה לכל וזה שאמר אף לשמעון וה"ה לראובן ששמעון סמוך לראובן בתנאי היה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>היום </b> אי את אשתי ולמחר את אשתי אינה מגורשת אע"פ שכרת היום בינו לבינה דאכתי לא פסקה מיניה כיון שאמר לה בפירוש ולמחר את אשתי שיורא הוי. על מנת שלא תשתי יין כל ימי חייכי אינו גט דאין זה כריתות כיון שאין מפרידן אלא יום המות ועד יום מותה קשורה בו כל ימי חיי או חיי פלוני הרי זה גט שהרי כרת בינו לבינה ולא תשאר לו עליה רשות כשימות הוא או אותו פלוני. על מנת שלא תלכי לבית אביך עד שלשים יום הרי זה גט דהא הוי כריתות אבל לעולם אינו גט שאין זה כריתות כיון שלא תהיה מותרת במה שנאסרה אפילו אחר מיתת אביה דאפילו תכנס לבית אביה אחר מיתתו לאו בית אביה מיקרי ואינה עוברת על תנאה דאינו דומה לאמרה על מנת שלא תשתי יין כל ימי פלוני דהוי כריתו' דהתם הותרה אחר מיתת פלוני ביין שנאסרה קודם מה שאין כן הכא דלא הותרה לעולם בבית אביה דאחר מיתת אביה לאו בית אביה מיקרי כדאמר' א"נ כדאיתא בתוספתא דמשום הכי לא הוי כריתות דבית אביה קרויין כל יוצאי חלציו אע"פ שמת כדאשכחן גבי תמר דכבר מת אביה וכתיב שבי אלמנה בית אביך וגו'. וכן שלא תאכלו בשר שלא תשתי יין לעולם אין זה כריתות עד שלשים יום הרי זה גט שהוא כריתות.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>על </b> מנת שלא תנשאי לפלוני אינו גט דהוי כלעולם דאפילו לאחר מיתת אותו פלוני אינה מותרת במה שאסרה כיון שאי איפשר בנישואין לאחר מיתה אבל עד חמשים שנה הרי זה גט דהוי כריתות ואם נשאת בטל הגט דהא עברה על תנאי. זנתה עמו הולד כשר שלא התנה אלא על הנישואין. על מנת שתנשאי לפלוני אם נשאת לאחר תצא והולד ממזר דהא יתבטל הגט.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הרי </b> זה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת שאין זה כריתות דלא יהיב לה ולא מידי דכיון שהנייר שלו לא נתן לה כלום דנמצאו אותיות פורחים באויר וכתיב ונתן בידה ע"מ שתתנו לי את הנייר הרי זה גט ותתן דהא נתנו לה אלא שהתנה עמה שתתן לו ושפיר קרינן ונתן בידה דמתנ' ע"מ להחזיר שמה מתנה. חקק הגט על טס של זהב ונתנו לה ואמר לה הרי זה גיטיך וכתובתיך כשר דלא אמרינן כיון דלפירעון כתובה יהיב לה לא קרינא ביה ונתן.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>כל </b> תנאי שמבטל הגט שכתוב בגט קודם כתיבת התורף וחזר ומחקו ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת מטעם ברירה ואם היה התנאי על פה נוטל הגט ממנה מפני שנתנו שלא בהכשר וחוזר ונתנו לה בלא תנאי זה.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>הרי </b> זה גיטיך אם תתני לי מאתים זוז וחזר והתנה עליה בפני עדים שתשמש את אביו שתי שנים ולא בטלו האחרונים את הראשונים רצתה משמשת רצתה נותנת דהא להוסיף לא בא כיון שלא אמר לה שתשמש את אבא תוספת על תנאי הראשון ולעקור נמי לא בא מדלא בטל בפירוש דברו הראשון. ואין א' מן העדים הראשונים ואחד מן האחרונים מצטרפים להעיד שיהיה תנאי בגט כל זמן שלא יבאו ב' על א' מן התנאים כשר על ידי חתימה ולאו כל כמינייהו דהנך לשוויי תנאה בגיטא ואם אמר לה שתתן לי מאתים זוז ואחר כך אמר בפני שנים שתתן לי שלש מאות כבר בטל תנאי של מאתים וצריכה ליתן שלשה מאות זוז.
+
+Halakhah 19
+
+<b>התנה </b> עליה שתעשה דבר זה סתם ולא פי' כמה זמן כגון שתשמשי את אבא שתניקי את בני הרי זה כמפרש יום א' הואיל ולא פי' כמה זמן וכיון ששמשה את אביו יום א' או שהניקה את בנה יום א' תוך כ"ד חדש הרי זה גט מת האב או הבן קודם שתשמש או שתניק אינו גט דהא לא קיימה תנאו. אמר לה ע"מ שתניקי את בני או שתשמשי את אבי ב' שנים הרי זו משלמת הזמן שפי' מת הבן או האב תוך הזמן או שאמר האב אין רצוני שתשמשני אינו גט שהרי לא נתקיים תנאו והוא דוקא ב' שנים אמר דלצעורא איכוון.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>נתנה </b> לו מה שהתנה מדעתו מגורשת שלא מדעתו מגורשת מן התורה. התנה עליה שתתן לו ק"ק זוז תוך שלשים יום ואמר לה תוך הזמן הרי הם מחולין לך אינה מגורשת שהרי לא נעשה התנאי דלצעורא איכוון בשעת התנאי והא לא נצטערה מת בתוך ל' יום הואיל ושלמו ל' יום ולא נתנה לו אינה מגורשת דהא לא קיימה תנאו. לא קבע לה זמן ומת קודם שתתן לא נתבטל הגט מדאוריתא הואיל ולא קבע זמן. התנה עליה שתתן לו כלי או בגד פלוני אע"פ שנתנה אלף זוז בדמיו אינו גט עד שתתן לו או עד שיבטל התנאי.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>מי </b> שנתגרשה על תנאי וקדשה קודם קיום התנאי אם נתקיים אח"כ מקודשת דמגורשת היתה למפרע בזמן הקידושין ואם לא נתקיים התנאי ובטל הגט אין קידושין תופסים בה כיון שעברה על תנאה ונתבטל הגט ואפילו נשאת אינה צריכה גט מב' מן התורה:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האומר </b> לאשתו הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו אלא עד זמן כך או עד שתעשי כך אינו תנאי ואינה מגורשת עד שיגיע הזמן או שתעשה מה שאמר כשהיה הגט ברשותה קיים והבעל קיים ואם הניחתו בצידי רשות הרבים ויחדה אותו לשם אף על פי שאינו ברשותה מגורשת כיון שהיה במקום שיחדה אותו אחר הזמן וצידי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמו ואם נשאת קודם שיגיע הזמן שקבע או שתעשה המעשה שתלה בו הגרושין תצא והולד ממזר שעדין היא אשת איש גמורה ואין כאן גירושין.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הנותן </b> גט ביד אשתו ואמר לה אם לא תתני לי ק"ק זוז אין זה גט או אין את מגורשת הרי זה לא גירש כלל ואין כאן גט לא על תנאי ולא תלוי במעשה כיון שלא הזכיר גירושין בפי' דאע"ג דאמרן לעיל פ"א דנתן גט לידה ולא אמר לה כלום דמגורשת מן התורה היינו כשנתנו סתם אבל הכא שרצה להתנות ולא התנה בפי' כיון שלא אמר הרי זה גיטיך אינה מגורשת. כפלת התנאי והן קודם ללאו אמרן לעיל במצות גירושין דילפינן להו מתנאי בני גד ובני ראובן.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>התנה </b> עליה שיהא גט אם לא בא עד ל' יום ואירעו אונס בדרך שלא בא עד לאחר ל' הרי זה גט דאין טענת אונס בגיטין והוי גיטא.
+
+Halakhah 9
+
+<b>התנה </b> עלי' שתתגרש כשיעבור מנגד פניה ל' יום והיה הולך ובא ולא נתיחד עמה כשילך וישהה ל' יום תהיה מגורשת ואע"פ שהיה הולך ובא תוך ל' הואיל שלא נתיחד עמה הרי זה גט כשר כשהאמינה עליו שלא פייסה ומחלה לו ואם לא האמינה כשר מן התורה דכשמחלה אותו בפי' הוא דבטל הגט אבל מן הסתם בכל התנאים שהם תלויי' ברצונה אין חוששין מן התורה שמא מחלה או שמא פייסה במתגרשה מן הנישואין אלא מדרבנן דמדאוריתא העמד דבר על חזקתו ואין ספק שמא פייס או שמא בא מוציא מידי ודאי שנתגרשה. מת בתוך זמן שהתנה במעכשיו אם לא יבא כיון שאי אפשר שיבא היא מגורשת מיד מן התורה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>זה </b> גיטיך אם מתי או מחולי זה לא אמר כלום דכמאן דאמר לאחר מיתה הוא ואין גט לאחר מיתה דהא במיתתו נפלה קמיה יבם ואין גט חל אח"כ. מעכשיו אם מתי הרי זה גט וכשימות תהיה מגורשת למפרע משעת נתינת הגט מעכשיו ולאחר מיתה או מהיום ולאחר מיתה הוי ספק מגורשת שמא חזר בו מלשון מעכשיו ולא סמכה דעתו אלא על לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה כדאמרינן. לכשתצא חמה מנרתקה ומת בלילה אינו גט דלכי נפקא קאמר לה ואין גט לאחר מיתה ע"מ שתזרח חמה ומת בלילה מגורשת דמעכשיו קאמר וכשתזרח יתקיים התנאי אם זרחה יהיה גט ואי לא לא ומת בלילה הוי כאם מתי דאין גט לאחר מיתה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>שכיב </b> מרע שנתן גט לאשתו ועמד אע"ג דאומדן דעתיה הוא דאדעתא דמיתה יהב לה והוי כעיקר חזקה דאוריתא אינו יכול לחזור בו דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה והפקר ב"ד הפקר כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 17
+
+<b>הרי </b> זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה ונפל עליו הבית או נשכו נחש או טרפו ארי וכיוצא בזה ומת אינו גט דאונסא דלא שכיח לא אסיק אדעתיה ולא אמר אלא אם ימות על ידי החולי. אמר לה אם לא יעמוד מחולי זה ונפל עליו בית או נשכו נחש או טרפו ארי ומת הרי זו ספק מגורשת שמא לא יעמוד ממה שיקרא לו תוך ימי החולי הוא דקאמר. הרי זה גיטיך מעכשיו אם מתי מחולי זה ועמד והלך בשוק אם מחמת החולי הראשון אמדוהו שמת הרי זה גט ואם לאו אינו גט דלא אמר אלא מחולי זה ואם ניתק מחולי לחולי ולא עמד בשוק הרי זה גט אף על גב דניתק לחולי אחר כיון שלא עמד יש בו מחולי הראשון ולא בעי אומדנא וכל זה בלבד שלא תתיחד עמו.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>מי </b> שזיכה גט לאשתו על יד אחר במקום יבם ומת קודם שהגיע גט לידה הרי זו ספק מגורשת דאף על גב דחובה הוא לאשה שתתגרש ואין חבין לאדם אלא בפניו כדילפינן לעיל פ"ה הכא שהוא במקום יבם והרבה נשים זכות הוא להם שלא יפלו לפני יבם הוי ספק אי זכות הוא לה או חובה כמו שלא במקום יבם.
+
+Halakhah 22
+
+<b>כתבו </b> ותנו גט לאשתי לאחר י"ב כותבים ונותנים אחר הזמן אם היה חי ואם כתבוהו תוך הזמן ונתנוהו לאחר הזמן אינו גט דלא צוה לכתוב אלא לאחר י"ב חדש ואם לא נודע אם קדם הגט למיתת הבעל הויא ספק מגורשת. כתבו ותנו לאחר השבוע אין כותבין אלא עד שנה אחר השבוע שהיא שנה ח' ולא לאחר מכאן וכן אחר שנה חדש א' של שנה שניה ולא יותר אחר חדש שבת א' מחדש ב' אחר שבת יום אב"ג ולא יותר קודם השבת מיום ד' ואילך עד שבת ואם אחרו ונתנו לה אחר הזמן כשר מן התורה לדעת הרב ז"ל ואם כתבו ונתנו לה אחר שנתיחד עמה אינו גט דהרי הוא כאלו בטל בפי' שליחותא דודאי חזר בו כיון שעשה מעשה שנתיחד עמה.
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>אמר לעשרה </b> כתבו גט לאשתי א' כותב על יד כולן דלא איכוון אלא לחד מינייהו כולכם כתבו כותב אחד במעמד כולם הוליכו א' מוליך על יד כולן כולכם הוליכו מוליכו א' במעמד כולם כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי א' מהם כותב וב' מהם חותמים וא' מהם נותנו לה ואפילו היה הכותב אחד משני העדים שחתמו בו והשליח שנתנו לה הרי זה כשר מן התורה. כולכם חתומו כולם חותמים ואם מנאם הוי ככולכם חתומו ושנים שחותמים בתחלה הם משום עדים והשאר משום תנאי שהתנה שיחתמו כולם לפי' אפילו היו השאר פסולים או שלא חתמו ביום א' הוי גט כשר ואפילו היו א' מן הראשונים פסול כשר מן התורה כל שיש ביניהם שנים כשרים ואפילו ליכא אי מסרו בעדים כשרים. אמר לג' שנים מכם יכתבו ויחתמו ויתנו לה והיה בהן אב ובנו אי זה מהם שיחתום עם האחר כשר שהאדם עושה ג"כ שליח לבן במקום האב. אמר לשנים כתבו וחתמו ותנו לפלוני שיוליך לאשתי או לשליח שיוליך לה אחד מהם כותב וב' חותמים ונותנים לשליח ואם הוליכו הם בעצמם אינו גט דלא עשאם שלוחים ויטלוהו ויתנו לשליח והוא נותנו לה.
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+
+
+Halakhah 30
+
+
+
+Halakhah 31
+
+
+
+Halakhah 32
+
+<b>גט </b> שנתנו לשליח בלא עידי חתימה והשליח מסרו לאשה בפני עדים הרי זו ספק מגורשת דשמא לא מנהו שליח ואפילו יודה וכשיש עדים על השליחות הויא לה ודאי מגורשת דהשליח כבעל עצמו.
+
+Halakhah 33
+
+<b>תן </b> גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר אינו גט דקפידא הוי שאין רצונו שילעיזו עליו שם הרי היא במקום פלוני לא הוי קפידא אלא מראה מקום הוא לה. אמר אל תתנו לה אלא בבית ונתנו לה בעליה בימין ונתנו לה בשמאל תנהו לה ביום פלוני ונתנו לה בתוך הזמן אינו גט דלאו להכי שוייה שליח. אל תתנהו לה אלא ביום פלוני ונתנו לה בין מלפניו בין מלאחריו אינו גט שהרי הקפיד על עצמו של יום ולאו להכי שוייה שליח. וכן האשה בשליח קבלה ולא בשליח הבאה דכיון שאינה מתגרשת בקבלתו ליכא קפידא כשמביאו לה ממקום אחר.
+
+Halakhah 34
+
+
+
+Halakhah 35
+
+<b>אמר </b> לשלוחו הולך את גט זה לאשתי וחלה יכול לשלחו ביד אחר דשליח עושה שליח כדילפינן לעיל פ"ז היכא דלא קפיד בעל בחלה או נאנס. אמר לו טול חפץ פלוני ממנה ותן לה גט זה דלא הקפיד אלא אקדימת החפץ ושלח הגט ביד אחר ונתנה לו החפץ תחלה ואחר כך נתן לה הגט הרי זו מגורשת אבל נתן לה אפילו שליח ראשון ואח"כ נטל החפץ אינו גט דעבר על דברי הבעל במידי דקפדי אינשי. אמר לשליח תן לה הגט ואח"כ טול ממנה החפץ אפילו שלחו ביד אחר הרי זה גט בין שנתנה החפץ תחלה בין שנתנו אח"כ דליכא קפידא בהא. נתן הגט לשליח ואמר אל תתנהו אלא אתה ונתנו לאחר ונתנו לה אינו גט דלאו להכי שוייה שליח. אל תתנהו לה אתה אלא תנהו לפלוני שיתנו לה ונתנו לה הוא אינו גט דלאו להכי שוייה שליח. אמר לשליח הולך גט זה לאשתי א"ל איני מכירה א"ל תנהו לפלוני שמכירה הרי זה אינו שליח לגירושין אלא אותו פלוני שמכירה הוא שליח לגירושין והוא נותנו לה או משלחו אם נאנס. נתן הגט לשליח ואמר לו אל תתנהו עד שלשים יום וחלה או נאנס בתוך השלשים משלחו ביד אחר דאף ע"ג דאכתי לאו שליח גירושין הוא הואיל ולאחר שלשים יהיה שליח גירושין עושה שליח בתוך השלשים ואפילו מן הנישואין ובעלה בעיר אין חוששין שמא פייס מן התורה כדאמרינן ריש פירקא:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כבר </b> כתבנו פ"א שכל מקום שנאמר בחבור זה אינו גט או הגט בטל או אינה מגורשת הרי זה בטל מן התורה והיא אשת איש ולא נאסרה על בעלה אם היה כהן. וכל מקום שנאמר כשר מן התורה או הרי זה גט מן התורה או מגורשת מן התורה הרי זה פסול מדבריהם ופוסל לכהונה מן התורה. ומקום שנאמר כשר לכתחלה מן התורה או תתגרש לכתחלה מן התורה או הרי זה גט כשר לכתחלה מן התורה הרי זה לא יגרש לכתחלה מדרבנן ואם גירש מגורשת אפילו מדרבנן וכל ספק הוי מן התורה והולד ספק ממזר. וכל כשר או הרי זה גט או הוי גט או תתגרש הוא גט כשר אפילו מדברי סופרים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואם </b> נשאת בגט בטל או שבאו עדים שמת בעלה ונשאת ואח"כ בא בעלה אינה צריכה גט משני מן התורה דאין קידושין תופסין באשת איש כדילפינן לעיל במצות קידושין ואפילו הכי אינו מיטמא לה כשזינתה דכתיב כי אם לשארו הקרוב אליו וכתיב לא יטמא בעל בעמיו הא כיצד יש בעל שמיטמא ויש שאינו מיטמא לאשתו שהיא פסולה לו מדאוריתא ולא היא דמותרת לראשון מן התורה דבשגגה נבעלה ולא נאסרה כדילפינן מומעלה בו מעל פרט לשוגגת אלא מדברי סופרים הוא דנאסרה לו.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כתב </b> הסופר וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש ונתנו זה לזה וכמדומה להם שנתגרשה ואח"כ יצא הגט מיד הבעל אינה מגורשת דנתגלה הדבר שעדין לא נתגרשה ויתן לה הגט ותהיה מגורשת משעת נתינתו ואם נשאת ואח"כ הוציא הבעל הגט אין שומעין לו לאוסרה על בעלה אלא הרי היא בחזקת גרושה ונפל הגט מידה ומצאו זה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>הבועל </b> אשתו בפני עדים אחר שגירשה ואפילו גירשה מן האירוסין חזקה הוא שאין אדם עושה בעילתו באשתו בעילת זנות ולשם קידושין בעל וצריכה ממנו גט שני ואם נתיחד עמה בפני עדים והיתה מגורשת מן הנישואין צריכה גט מספק ומן האירוסין אין חוששין לה.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>ומי </b> שיצא עליה קול שנתגרשה אחר חזקת אשת איש אין חוששין לקול והרי היא בחזקתה דאין ספק מוציא מידי וודאי. ואם ע"י קול הוא שמקודשת קול גירושין מתירה שקול אסרה וקול מתירה והרי זו מגורשת.
+
+Halakhah 21
+
+<b>לא </b> יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר שנאמר כי מצא בה ערות דבר:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>קטנה </b> יתומה או יתומה בחיי האב שאין קידושיה קידושין גמורים אם נעשית בת י"ב שנה ויום אחד ונבעלה הויא לה מקודשת דבעל לשם קידושין דחזקתה שהביאה סימנים ואם נבדקה ולא נמצאו לה סימנים חוששין שמא נשרו וצריכה גט מספק ואם נתקדשה לאחר צריכה ג"כ גט משני מספק ואם נשאת תצא מזה ומזה והולד משניהם ספק ממזר דלתרוייהו הויא ספק אשת איש. ויש במצות גירושין גדרים וסייגים מדברי סופרים על ושמרתם את משמרתי:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>אזהרת עח </b> שלא יחזיר את גרושתו אחר שנתקדשה לאחר דכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר דהיינו הויה דקידושין וכתיב לא יוכל בעלה הראשון וכו' ואם החזירה הראשון ובעלה לוקה וכופין אותו להוציא כדכתיב לא יוכל בעלה וגו'. זינתה עם אחר כשהיתה גרושה מותרת לחזור לבעלה שנאמר ויצאה והיתה וגו' הוייתה לאיש אחר שהוא הקידושין הוא שאוסרת אותה על בעלה לחזור לו. ובכלל לאו זה אשה שזינתה תחת בעלה נאסרת עליו ולוקה עליה שנאמר אחרי אשר הוטמאה והרי נטמאה אלא אם כן היתה אשת ישראל שנאנסה דכתיב והיא לא נתפסה וכו'. ואם קנא לה בעלה ונסתרה אסורה מספק שמא נבעלה ויוציא בגט אם החזירה אחר שגירשה דהויא ספיקא דאוריתא.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>חרש </b> שגירש ברמיזה ונתקדשה לחרש אחר וכ"ש אם לפקח אסורה לחזור לבעלה הראשון דקורא אני עליה לא יוכל בעלה הראשון. אבל אשתו של פקח שגרשה ונשאת לחרש אין אני קורא עליה לא יוכל בעלה הראשון ומותרת לחזור לפקח אחר שגירשה החרש דאין נישואיו כלום מן התורה.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>והמתנת </b> ג' חדשים משום דכתיב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני שאין השכינה שורה אלא על הוודאין כדכתיב ולזרעך אחריך שזרעו מיוחס אחריו. ונראה דהוי מדרבנן גזירה שמא ישא אחותו מאביו וקרא אסמכתא:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האשה </b> שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר דסברא היא היא אסרה עצמה שלא היתה בחזקת א"א והיא התירה עצמה ואמרה גרושה אני. ואם הוחזקה באשת איש ואמרה גרושה אני אינה נאמנת להתיר עצמה כיון שהוחזקה בא"א.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואם </b> היו לה עדים שהיא גרושה אע"פ שאין שם גט תינשא לכתחלה דע"פ שנים עדים כתיב. ואם הוציאה גט מתחת ידה ואמרה גרשני בעלי אף על פי שאינו מקויים וערער הבעל שנפל מידו ומצאה אותו אינו נאמן שהרי הודה שכתבו לה ויוצא מתחת ידה אבל טען תנאה או פקדון או טענת זיוף יתקיים ואם לא נתקיים אינה מגורשת אבל פסלה עצמה לכהונה בהודאת פיה ועשתה עצמה כחתיכה דאיסורה דנאמן אדם לאסור על עצמו דבר שהיה מותר בו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אמרה </b> בפני בעלה גרשתני נאמנת דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה והאי הויא חזקה דמהניא מדאוריתא כדפרשי' פי"ו מה' אישות. אמר הבעל גרשתי את אשתי אינו נאמן דאם איתא דגרשה קלא הויא לה למילתא וחוששין לדבריו לאוסרה לכהונה אם מת הוא ותהיה ספק מגורשת ואפילו הודת לו שגרשה אינו נאמן ואף על גב דהיא נאמנת בלא בעלה כדאמרינן לעיל היינו משום חזקה דאמרן אבל הכא ליכא חזקה דשמא מפני שהוא מאמינה תעיז פניה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ב' </b> אומרים נתגרשה עכשיו וב' אומרים לא נתגרשה אפילו הבעל אומר שגרשה והיא אומרה גרשתני הרי זו בחזקת א"א מפני שהעדים סומכים אותה ואפשר שתעיז פניה. ואם אמרו מכמה ימים נתגרשה יש לומר אבד הגט והואיל והיא אומרת גרושה אני והן מעידים לה אף על פי ששנים מכחישין אותן. אם נשאת לא' מעדיה שהוא והיא יודעין שהיא מותרת לא תצא דחזקה שאין מקלקלין עצמם אבל נשאת לאחר או שהיא אמרה איני יודעת אפילו נשאת לא' מעדיה תצא והולד ספק ממזר. ב' אומרים ראינוה שנתגרשה וב' שבחצרה ג"כ אומרים לא ראינוה שנתגרשה לא תצא והולד כשר שבני אדם עשויים לגרש בצנעא.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>בא </b> א' ואמר אשת איש היתה ונתגרשה ועד אחר אמר לא נתגרשה הרי הוחזקה על פיהם באשת איש ואין דבריו של א' שאמר שנתגרשה במקום ב' שהוחזקה אשת איש על פיהם ואם נשאת תצא. ואם שנים החזיקוה אשת איש אלא שכל אחד העיד לעצמו אינם נאמנים ומותרת לכל כיון שאין לשום א' מהם עדים והיא מכחישתם.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>גט </b> היוצא מתחת יד שליח קבלה הרי הוא כיוצא מתחת יד האשה ואפילו האיש והאשה בעיר דהא הימנה לשליח. וכן אם אמרה היא בגט שתחת ידה שליח זה נתנו לי והשליח מודה שנתנו ושניתן לו לגירושין נאמן. ואם אבד הגט מידה אע"פ שהבעל והשליח אומרים לגירושין ניתן הויא ספק מגורשת כיון שהוחזקה באשת איש אין דבר שבערוה פחות משנים ושליח לא מהימן כיון דלא נפיק גיטא מתותי ידיה ואפילו אמרה האשה בפני נתנו לו לגירושין אינה נאמנת לומר גרשתני דאפשר שתעיז פניה כיון שהבעל והשליח סועדין אותה ושמא לא נתגרשה. כל שברור בעדות שהגט היוצא מתחת ידה הוא שיצא מתחת יד שלוחה שידו כידה אף על פי שהיא אינה יודעת ממי הגיע לידה ובא הבעל וערער יתקיים בחותמיו ואם לא נתקיים אינה מגורשת.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>מי </b> שהוחזקה אשת איש והלכה עם בעלה ושלום בינו לבינה ובעולם ובאה ואמרה מת בעלי נאמנת ותנשא או תתיבם דחזקה היא שאינה מקלקלת עצמה בכל הדברים בדבר שעשוי ליגלות לכל דאם הוא חי סופו לבא או יודע שהוא חי ומשום האי חזקה מהימנינן אפילו עד אחד ואפילו מפי עד אחד ואפילו מפי שפחה וקרובים ונשים דחזקה כי האי הויא מדאוריתא כדאמר חוץ מה' נשים דחזקה דשנאתן איתרע לה להאי חזקה. וה"ר דוראן ז"ל כתב בשם הרב הכהן שעד א' נאמן מן התורה בהאי מלתא ועד מפי עד נאמן מדבריהם משום עיגונא עד כאן. וגוי ופסול מן התורה מסיחין לפי תומן נאמנין משום האי חזקה.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>ועד </b> אחד דנאמן משום האי חזקה היינו כשני עדים דאפילו בא אחר שהתירוה עם אחר ואמר לה מת אין דבריו של אחד במקום שנים. ואם באו כל אחד זה אומר מת וזה אומר לא מת או ב' נשים זו אומרת מת וזו אומרת לא מת אם נשאת תצא דהוי ספיקא דאוריתא ואם נשאת לעד שהעיד לה ואמרה היא בריא לי שמת הרי זו לא תצא דהוי כשנים אומרים מת וב' אומרים לא מת דאם נשאת לא' מעידיה לא תצא ואם באו ב' כמוהו ואמרו לא מת אף על פי שנשאת תצא אבל נשים ופסולים המכחישים עד א' כשר הוי כמחצה על מחצה ולא תצא אם נשאת עמו אם היא אומרת בריא לי ע"י סימנים שנתן לה שאין לבה נוקפה. אשה או היא אמרה מת ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת אם נשאת תצא. ובנשים ופסולים אזלינן אחר רוב דעות בין להקל בין להחמיר דאיכא חזקה ורובא.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>ב' </b> אומרים מת וב' אומרים לא מת אם נשאת תצא דהויא ספקא דאוריתא ואם נשאת לא' מעידיה ואומרת היא בריא לי לא תצא.
+
+Halakhah 24
+
+<b>אמרה </b> מת בעלי לא תנשא צרתה על פיה אפילו נשאת היא תחלה דחשודה לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה ואיתרע לה חזקה ולדידה נאמנת דמתוך שיודעה שלא עשו דבריה רושם אצל חברתה אף היא אומרת אמת ומשום דחשודה נמי לקלקל עצמה כדי לקלקל חברתה לא האמינוה לצרתה ואפילו היא צרתה מכחישתה נאמנת היא לעצמה דכמו שאינה נאמנת להתירה אינה נאמנת להעיד לה לאוסרה ואם מכחישות זו את זו באי זו מיתה מת הרי אלו ינשאו הואיל ושתיהן אומרות שאינו קיים:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האשה </b> שאמרה גרשתני בעדים והכחישוה העדים ואח"כ באה ממדינת הים ואמרה מת בעלי אינה נאמנת שהרי הוחזקה שקרנית ורוצה להשמט מתחת בעלה ואיתרע לה חזקה דאינה מקלקלת עצמה. בא עד אחד והעיד שמת בעלה מותרת מן התורה שהרי יש לה עד.
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכן </b> אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אף ע"פ שהיה שלום בינו לבינה משום דאמרה בדדמי לאומד לבה ואף על גב דלא חזיתיה דמית דסברא הואיל וכל הני איקטול הוא נמי איקטול ואפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו ואם אמרה מת על מטתו נאמנת. ואם לא הוחזקה מלחמה אלא מפיה מותרת מן התורה. ומפולת הרי הוא כמלחמה וכן שילוח נחשים ועקרבים דאמרה בדדמי דרוב אנשים מתים בזה הענין ולכן תולה שמת.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>עשנו </b> עלינו הבית הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת דכשם שנעשה לה נס כך נעשה לו. היתה שנת רעבון אינה נאמנת אמרה מת וקברתיו נאמנת. נפלו עלינו גוים או ליסטים הוא נהרג ואני נצלתי נאמנת דאשה כלי זיינה עליה ועומדת שם עד שימות דלא אמרה בדדמי דלא מסתפיה מלסטים. ודבר אינו כמלחמה ונאמנת דלא אמרה בדדמי דזה חי וזה מת.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b> ועד </b> מפי עד שאמרו דנאמן היינו דשמע מפי בן דעת אבל מפי שוטה וקטן לא. ואם שמע מפי התינוקות באנו מהספד פלו' כך וכך ספדנין היו שם כך וכך עשו במטתו משיאין אותה על פי המעידין מפיהם.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ישראל </b> שאמר הרגתי את פלו' תנשא אשתו על פיו דאף על גב דרשע פסול לעדות זה אינו רשע על פיו דקרוב הוא אצל עצמו וקרוב פסול לעדות בין לטובה בין לרעה כדילפינן מלא יומתו וכו' והא דקי"ל הודאת פיו כמאה עדים היינו לממונא אבל לקנסא או לעונש ומלקות וליפסל לא ופלגינן דיבורא ומהימן במה שאמר שאינו קיים אותו פלוני ולא במה שאמר שהוא הרגו דמשוי גופיה רשע.
+
+Halakhah 11
+
+<b>גוי </b> מסיח לפי תומו היינו בדברים שמראים שאין כוונתו להעיד וישראל ששמע זה מגוי מעיד עליו ותנשא על פיו ואם שמע מגוי שהרג פלוני שנראה שכוונתו להטיל עליו אימה אין זה מסיח לפי תומו וכן אם שמע מערכאות הגוים הרגנו פלוני כוונתם להטיל אימה ואינם נאמנים. גוי שהסיח לפי תומו תחלה אף ע"פ שבדקוהו לעדות אח"כ נאמן ומשיאין אשה על פיו.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>וכל </b> האומר מת פלוני ואני ראיתיו שמת שואלין אותו היאך ראית ובמה ידעת שמת. אם העיד בדברים הברורים שמת נאמן ואם העיד בדברים שרובם למיתה אין משיאין את אשתו שאין מעידים על האדם שמת אלא בשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק.
+
+Halakhah 16
+
+<b>כיצד </b> וכו' עד א' שאמר מת במלחמה או במפולת או טבע בים הגדול ומת וכיוצא בזה מותרת להנשא מן התורה ואפילו גוי מסיח לפי תומו שאמר טבע פלוני בים מותרת להנשא מן התורה ומד"ס הוא דאסורה להנשא.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>מצאוהו </b> הרוג או מת אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים והכירוהו בהם שהוא פלו' מעידים עליו דכתיב הכרת פניהם ענתה בם אלמא אין עדות בשאר הגוף אלא בהיכר פנים הילכך אם ניטל א' מאלו אף על פי שיש סימנים בגופו ובכליו ואפילו שומא אין מעידין עליו דשמא אחר הוא. ואם עברו ג' ימים אפילו בצורת פניו אין מעידים מפני שפרצוף פניו משתנה. ובמים אינו משתנה צורת פניו עד ימים רבים ולאחר ששהה ביבשה י"ב שעות ונתפח אין מעידין עליו שהרי נשתנה. וכשמסתכלין בצורתו להכירו בודקים אותו אפילו בלילה לאור הנר ולאור הלבנה ומעידים עליו.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>ראו </b> אחד עומד מרחוק ואמר שהוא פלוני בן פלוני ונשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו משיאין את אשתו.
+
+Halakhah 24
+
+<b>בא </b> א' ואמר אמרו לי ב"ד או אנשים כשתלך לעיר פלוני אמור להם שמת פלו' בן פלוני ובא ואמר ואינו יודע מי הוא זה הואיל ואנו יודעים פלו' הידוע בשם זה אשתו מותרת ולא חיישינן שמא יש אחר שמת.
+
+Halakhah 25
+
+<b>יצא </b> גוי וישראל מעמנו למקום א' ובא הגוי מסיח לפי תומו ואמר איש פלוני שיצא מעמנו מת משיאין אשתו אף על פי שאין גוי יודע אותו והוא שיאמר קברתיו. וכן אם יצאו עשרה בני אדם כאחד ממקום למקום והם אסורים בקולר או נושאי' גמלים וכיוצא בזה והסיח גוי לפי תומו ואמר עשרה אנשים שהלכו למקום פלוני והם נושאים כך וכך מתו כולם וקברנום משיאין את נשותיהן.
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+<b>ישראל </b> שאמר מת יהודי במקום פלוני כך וכך צורתו כך וכך סימניו אין אומרין באומד הדעת פלוני הוא אבל אם אמר אחד יצא עמנו מעיר פלוני ומת מחפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא משיאין אשתו.
+
+Halakhah 28
+
+<b>מצאו </b> כתוב בשטר מת פלוני בן פלוני או נהרג ונודע שזה כתב ישראל הרי תנשא אשתו וכן מי שנשתתק ובדקו אותו כמו לגט ונמצאת דעתו מכוונת וכתב שמת פלוני בן פלוני סומכין על כתיבתו ותנשא. בודקין מן התורה בעדות אשה דהוי כדיני נפשות דהבא על א"א בחנק ומשום עיגונא אסרו חכמים לבדוק ומשום שהוא דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה ודבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר האמינו עד א' ומפי שפחה ומן הכתב. ויש במצות ל"ת זו והלכות אלו גדרים וסייגים מד"ס חייבים אנו בהם מן התורה דכתיב לא תסור מכל הדבר וגו':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..61812d22292c5bccc2aa0fb274e7ffc9c72d3f32
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,656 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה נ </b> ליבם אדם אשת אחיו מאביו בין מן הנשואים בין מן האירוסין אם מת בלא זרע דכתיב ובן אין לו יבמה יבא עליה. ומן התורה אינו צריך לקדש את יבמתו שזו אשתו היא שהקנו אותה לו מן השמים אלא יבא עליה. ואם לא רצה ליבם או שלא רצתה היא הרי זה חולץ לה ואחר כך תהיה מותרת להנשא לאחר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>זה </b> שנאמר בתורה ובן אין לו אחד הבן ואחד הבת דכתיב ולא ימחה שמו פרט לזה שיש לו בת שאין שמו מחוי ואחד זרע הבן ואחד זרע הבת הואיל ויש לו זרע מ"מ בין מאשה זו בין מאשה אחרת דלו כתיב הרי זה פוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום ובני בנים ובנות מלא ימחה נמי נפקא דהא אין שמו מחוי ואפילו היה לו זרע ממזר פוטר מן החליצה ומן היבום דכתיב ובן אין לו עיין עליו אם יש לו בן דמצי למיכתב אן לו כדאמרינן באין כסף וכמו מאן יבמי מאן בלעם ולהכי כתיב אין למדרשיה עיין עליו דאם יש לו בן בעולם פוטר ועובד ע"ז נמי פוטר. אבל בנו הבא מן השפחה ומן הנכרית אינו פוטר את אשתו שזרע הבא מן השפחה עבדים דכתי' האשה וילדיה וגו' מלמד שוולדה כמותה ובגויה הוא אומר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מלחשב בקהל ויש מפרשים בענין אחר דמדלא כתיב כי תסיר ש"מ אבתך לא תתן לבנו קאי וה"ק כי יסיר בעל בתך את בנך שתלד היא מאחרי אלמא בנך הבא מן הגוי שילדה לו בתך קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך דוולדה כמוה ולאו בר ישראל הוא כלל. אף על פי שנשתחרר בנו מן השפחה או נתגייר בנו מן הגויה הרי הם כשאר הגרים והמשוחררים ואינם פוטרים את אשתו דכיון דמעיקרא לא הוו בניו אינם חוזרים ונעשים בניו בשיחרור וגירות והא דוולד גויה ושפחה כמוה נפקא לן נמי מדכתיב כי תהיין לאיש וגו' וילדו לו כל היכא דקרינא כי תהיין דהיינו ישראלים שתופסין בה קידושין קרינא ביה וילדו לו שמתיחס אחר אביו וכל היכא דלא קרינא כי תהיין דהיינו שפחה ונכרית דלאו בכלל הויא נינהו דלא תפסי בהו קידושין כדילפינן לעיל הלכות אישות פ"ד לא קרינא ביה וילדו לו אלא אחריהן הוא מתיחס.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>מי </b> שמת והניח אשתו מעוברת אם הפילה אחר מותו הרי זו תתיבם דהא אין לו בן ואם ילדה ויצא הוולד חי לאויר העולם וגמרו סימניו אפילו מת בשעה שנולד הרי אמו פטורה מן החליצה ומן היבום דאע"ג דבשעת מיתה לא היה לו בן הא הוה ליה בתר מיתה ומדכתיב ובן אין לו בתר דכתיב ומת אחד מהם משמע דאין לו בן אחר מיתתו שלא ילדה אשתו הא היתה מעוברת וילדה קרינא ביה שפיר דיש לו בן ואם לא גמרו סימניו ולא נודע אי הוי בן ט' הוי ספק מן התורה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> שיש לו אח מכל מקום אפילו ממזר או עובד ע"ז זוקק את אשתו ליבום דמלענין יבום מיפטר את אשת אביו כדילפי' לעיל מיזקק נמי זקיק דבחד קרא כתיבי אחים ובן ולהכי לא ילפינן אחוה אחוה מבני יעקב דהוו כולהו כשרים ומשיצא ראשו ורובו לאויר העולם קודם שימות אחיו זיקק את אשתו דהא הוה להו ישיבה בעולם. ואח מן השפחה ונכרית אינו אח כדילפינן לעיל כיון שהיתה הורתו שלא בקדושה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>אחים </b> מן האם אינם חשובים אחים לענין זה ולא לירושה שאין אחוה אלא מן האב דכתיב כי ישבו אחים יחדיו המיוחדים בנחלה שראויים לירש זה את זה פרט לאחיו מן האם שאינם יורשים זה את זה דכתיב ממשפחתו וירש אותה משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה כדכתיב למשפחותם לבית אבותם ולא תימא יחדיו דמיחדי באבא ובאמא דהא ילפינן אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן מן האב ולא מן האם אף כאן לא מן האם ואיצטריך למיכתב יחדיו דאי לאו יחדיו דהיו מיוחדים בעולם הוה ילפינן אחוה מלוט דכתיב כי אנשים אחים אנחנו ותתיבם אשת אחי אביו שהרי בן אחיו היה להכי איצטריך יחדיו וג"ש.
+
+Halakhah 8
+
+<b>גרים </b> שנתגיירו ועבדים שנשתחררו הרי הם כזרים ואפי' הורתו בקדושה עם אחיו שהורתו שלא בקדושה וילדתו בקדושה ואפילו תאומים שנולדו בקדושה דגוי משעה שהזריע אפקריה רחמנא לזרעיה דכתיב וזרמת סוסים זרמתם וזרמת היינו זרע שהוא יורה כחץ כזרם מים המקלח בכח וישראל הבא על גויה או שפחה נמי משעה שבא עליה הופקר זרעו אע"פ שילדו בקדושה. [ואפשר דילפי' הא מדכתיב גבי עבד עברי אם אדוניו יתן לו אשה וגו' האשה וילדיה (שמות כא, ד) דילדיה גרירי בתרה והיינו משום דאפקריה רחמנא לזרעיה גבי שפחה או גויה].
+
+Halakhah 9
+
+<b>מי </b> שהיו לו נשים רבות ומת ביאתה או חליצתה של א' מהם פוטרת השאר ואינו מיבם לשתים דכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו בית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתים ואינו חולץ נמי שתיהם דכתיב בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ ב' בתים. ולא ייבם לא' ויחלוץ לא' דאם לא יחפוץ כתיב הא חפץ יבם מכאן שכל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ותו לא צריך קרא דלא יבנה דכיון דאין עולה לחליצה דאין חולץ ב' בתים אינו עולה ליבום ואייתר לא יבנה לנתק מכרת ללאו כדבסמוך והך כיון דאינה עולה ליבום משום שכבר ייבם חברתה אינה עולה לחליצה ולא תימא דחליץ חדא והדר ייבם אחריתי דכתיב אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה ולא תימא נמי כי איכא חדא תתקיים מצות יבום כי איכא תרתי לא דיבמתו יבמתו ריבה. וכן אם היה לו אחים רבים אחד מהם חולץ או מיבם לאחד ויותרו שאר הצרות דכתיב אחים דהוו מב' ולמעלה ומנין אפילו הם מרובים ת"ל אחד מהם וכתיב יבמה יבא עליה דהוי חד כמה יבמות מכמה אחים מיבם או חולץ את כולן או למי שתרצה דהא הוי בית אחד מכל אח.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הכונס </b> את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר האחים בעשה דכתיב יבמה יבא עליה ולא עליה ועל צרתה ולאו הבא מכלל עשה עשה ושאר האחין נמי דאיהו עביד שליחותא דאחין וכי היכי דלדידיה קאי בעשה הכי נמי לאחין והחליצה נמי אסורה עליו ועל כל האחין דכתיב אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה ואיהו שליחותא דאחין הוא דעביד ולרב ז"ל אסורה מדברי סופרים דסבירא ליה דהאי קרא אסמכתא הוי להא מילתא דאיצטריך לבית א' הוא בונה וכו' כדלעיל.
+
+Halakhah 13
+
+<b>אסור </b> לישא קרובת זקוקתו כגון אמה או אחותה דזיקת יבום הויה ככניסה והויא אוסרת אמה ואחותה משום חמות ומשום אחות אשה וכשייבם א' מהם או יחלוץ לה תסור זיקת האחרים מעליה ויהיו מותרים בקרובותיה.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>הכונס </b> יבמתו וגרשה מותר להחזירה דכתיב ולקחה לו ויבמה מצי למכתב למה לי דכתב לאשה ש"מ הרי היא כאשתו לכל דבר.
+
+Halakhah 16
+
+<b>קטן </b> בן ט' שנים ויום אחד ביאתו ביאה הל"מ ככל שיעורין הל"מ ואינו חולץ דאיש כתיב בפרשה בענין חליצה ואם לא יחפוץ האיש וביאת בן ט' אינו קונה קנין גמור דהאי דביאתו ביאה נראה דהיינו לחייב האשה אבל לא לקנות כמו ביבמה דאם קדש אחד בבעילה פשיטא דאינה מקודשת דקידושי קטן לאו כלום נינהו. וכן יבמה קטנה מבת ג' שנים ויום אחד ומעלה ביאתה ביאה וזכה בנכסי אחיו ליורשה ולטמא לה דיבא עליה כתיב והרי בא עליה דביאתה ביאה ואינה חולצת עד שתעשה אשה גדולה דאיש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש דכתיב ועלתה יבמתו השערה דההוא דאיש משמע דבעינן אשה כאיש לחליצה. ויבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה ואינו יכול לגרשה דגט קטן אינו גט ואע"ג דכתיב להקים לאחיו שם והאי לאו בר הכי הא אמרן כי ישבו אחים יחדיו אפילו בן יום אחד וקאמר קרא יבמה יבא עליה אפילו לא הוי משמת אחיו אלא כל דהו ומסברא שריא ליה בקטנות.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>היבמה </b> לא תתיבם ולא תחלוץ עד שיודע שאינה מעוברת לא תתיבם שמא תלד ולד של קיימא וקא פגע באיסור אשת אח דאוריתא ולא תחלוץ דכתיב אם לא יחפוץ הא אם חפץ יבם והאי כיון שאינה עולה ליבום כדאמר שמא יפגע באשת אח אינה עולה השערה אל הזקנים לחליצה ואם יבם או חלץ לה אם נתברר אח"כ שלא היתה מעוברת הרי זו נפטרה ואם היתה מעוברת והפילה חוזר וחולץ לה הוא או אחד מן האחין דחליצת מעוברת לא שמה חליצה דדילמא באותה שעה ראויה היתה לילד ולד גמור אלא אחר כך גרם לה איזה דבר להפיל ונמצא דחליצה דמעיקרא לאו כלום היא וא"נ מדכתיב ובן אין לו עיין עליו הואיל ובאותו שעה היה ראוי להתקיים עיין עליו שלא תחלוץ ולא תנשא כל זמן שעומדת בספק לפיכך לא נפטרה צרתה עד שתלד זו החלוצה שאין הולד מתיר עד שיצא לאויר העולם כדכתיב ובן אין לו וחליצתה אינה מתירתה הואיל ואינה מתרת עצמה כדפר' ואם חלץ לה והפילה נראה דמן התורה מותר ליבמה דבחליצה לאו מידי עביד ומדרבנן הוא דאסורא ואם כנס יבמתו והפילה מותר לקיימה ואם ילדה אינה צריכה ממנו גט דערוה היתה עליו. ילדה לאחר ג' חדשים שנתיבמה הוי ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון לפיכך יוציאה בגט דהוי ספק אשת אח ואם בא על זאת אחר שילדה הבנים שיבאו אחריו ספק ממזרי' דשמא בן הראשון הוא של אחיו והיא היתה אסורה עליו באיסור אשת אח:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>הבא </b> על יבמתו קנאה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון דכתיב יבמה יבא עליה ודרשינן ליה דלכל מילי רבייה והרי היא כאשתו לכל דבר בין שהיא שוגגת או אנוסה דכתיב ויבמה אפילו בעל כרחה ובין שהיתה ישנה נמי קנאה דלא בעינן דעתה ולא גרע מאנוסה. ובין שבא עליה כדרכה ובין שלא כדרכה דכתיב יבמה יבא עליה כדרכה ולקחה שלא כדרכה לרבות שאם בא עליה שלא כדרכה קנאה. והמער' נמי שלא גמר ביאתו נמי קנה דהעראה הוי כביאה גמורה נמי מן התורה דכתיב ואיש כי ישכב את אשה וגו' את מקורה הערה מכאן להעראה מן התורה בנדה שאר עריות מנין דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות וגו' הוקשו כל העריות כולן לנדה דנדה כתיבא בפ' עריות מה נדה בהעראה כדכתיב הערה אף כל עריות דהוקשו לה בהעראה. בד"א דביאה קונה בה כשנתכוון לבעול כדאמר אבל נפל מן הגג ונתקע בה או שבא עליה שכור או ישן לא קנה דכתיב יבא עליה עד דמכוין לה לשום ביאה בעולם והני לא מכוין לביאה. נתכוון להטיח בכותל לא קנה דלאו לשום ביאה מיכוין אבל להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה שהרי נתכוון לשום בעילה מ"מ.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>יבמה </b> שנתיבמה וגרשה תוך ל' יום ואמרה לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ דכל תוך ל' היא נאמנת דמוקי איניש אנפשיה ולפיכך יכול לכופו שלא יעגן אותה הואיל וקידם וגירשה בגט ואם עדיין לא גרש כופין אותו שיבעול או יחלוץ ויוציא בגט דכיון דאיהו אמר בעלתי חיישינן לה וצריכה גט וכיון דאיהי אמרה לא נבעלתי צריכה חליצה דלענין איסורא ספקא הוא. גירשה לאחר ל' יום והיא אומרת לא נבעלתי אין כופין אותו לחלוץ דאיכא חזקה קצת דלא מוקים אנפשיה מלבעול אחר ל' ואם היה מודה שלא בעל כופין אותו לחלוץ. וכל הני דכופין היינו מדרבנן משום דפסלה מדרבנן בגט שנתן לה דמדאוריתא חליצה הוא דמהני בה ומשום גט לא קרינא ביה כיון שלא בנה שוב לא יבנה והיה יכול לחזור ולכונסה דמה נפשך אם נבעלה הרי היא כאשתו לכל דבר ויכול לחזור ולכונסה אחר שגרשה ואם לא נבעלה לא פסלה בגט מן התורה והרי היא יבמתו ויכול לכנוס או לחלוץ. היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי אינה צריכה חליצה דחזקת כנוסה בעולה כיון שהיא אומרת נבעלתי ואין זה נאמן לאסרה על כל אדם אחר שכנסה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> שמת והניח אחים רבים מצוה על הגדול ליבם או לחלוץ שנאמר והיה הבכור אשר תלד מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בבכור האחין שיקים על שם אחיו המת והכי דריש ליה ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור הבכור יהיה המיבם ובכור לאו דוקא אלא גדול מדאיצטריך קרא למעוטי אשת אחיו שלא היה בעולמו ואי בכור דוקא האי אי איפשר שייבם דאינו בכור דבכור אביו לנחלה הוא דבעינן ולא הוה צריך קרא למעוטי ולא קאמר בכור אלא לאשמועינן דמה בכור אינו נוטל פי שנים בנכסי אביו בראוי כבמוחזק כדילפינן מבכל אשר ימצא לו אף יבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק המת אינו נוטל בראוי כבמוחזק. לא רצה הגדול ליבם מחזירין על כל האחין ולא מצית אמרת דכי ליכא בכור הוא דזכה קטן אם יבם אבל איכא בכור לא זכה קטן אם קדם דהא כתיב כי ישבו אחים וגו' הוקשו ישיבות כל האחין זה לזה דכולם שוים ליבם אלא שמצוה בגדול וכמו שגדול קם לנחלה ה"נ קטן דיקום על שם אחיו המת כתיב והרי קם וביאת קטן עדיפא מחליצת גדול דהא מצוה ביבום ובחליצה חוזרים לגדול משום דמצות דיבום עליה רמיא מעיקרא אומרים לו או ייבם או חלוץ כיון שלא רצה אחיו האחד ליבם או שלא היה במדינה או שהיה חרש או קטן וכן אם לא היה במדינה אחיו הגדול אומרים לקטן או ייבם או חלוץ דשהויי מצוה לא משהינן.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>יבמה </b> מורדת הויא כאשה מורדת על בעלה כדפ' פי"ד מהלכות אישות. היו היבמין רבים ותבעה הגדול ליבום והיא אינה רוצה בו ורוצה באחיו אין שומעין לה שמצוה בגדול ליבם כדכתיב והיה הבכור וגו' אמר הגדול איני רוצה לא לחלוץ ולא ליבם הרי אחי לפניך הרי כולם שוין כיון שנסתלק הגדו' דהוקשו ישיבת כל האחין ליבם.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>יבמה </b> שתבעה היבם לחליצה ואינה רוצה אין שומעין לה שהרי הקנו אותה לו מן השמים ורצה מיבם רצה חולץ וכמו שמגרש אשתו שלא לרצונה כן ביבמה חולץ לה שלא מרצונה. ויש במצוה זו דברים מדרבנן בכלל לאו לא תסור ועשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>אזהרת עט </b> שלא תנשא יבמה לאיש זר עד שתסור רשות יבמה מעליה ביבום או חליצה שנא' לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר ואם נשאת לאחר ובעלה לוקין שניהם דהוי בלאו דחסימה דיש בו מעשה ומוציאה בגט משום דהוי ספק אי לא תפסי קידושין ביבמה וקרא הכי קאמר לא תהיה אשת המת לא תהא בה הויה לזר אי תפסי בה קידושין וקרא ללאו הוא דאת' ולכך צריכה גט מספק. ומן התורה לא נאסרה על יבמה אפילו נשאת ונבעלה דאע"ג דממעטינן לה ליבמה שזנת' משתית מי המרים מדכתיב תחת אשה פרט לזו שאינה תחת יבמה עדין ומשמע הא קינוי מקנא לה ליאסר עליו הא מוקמינן לה בבא עלה יבם בבית אחיו דקנאה לפוטרה בגט בלא חליצה אבל לא בא עליה לא מיתסרא ובירושלמי יליף לה מדכתיב ונעלמה מעיני אישה דמיעט ולא מעיני יבמה דשומרת יבם שזנתה מותרת לביתה ומן התורה אפילו נשאת כדאמר אלא שאסרוה מדברי סופרים דמיחלפי באשה שהלך בעלה וכו' ואם היה יבמה כהן ונתקדשה דצריכה גט הויא אסורה לו דהויא ספק גרושה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האומר </b> זה בני או יש לי בנים נאמן ופוטר אשתו דלא מוחזק לן האי גברא בשעת מיתתו לא בבני ולא באחי והיא בחזקת שאינה זקוקה ליבם הילכך מוקמינן לה אחזקתה. אמר זה אחי או יש לי אחים אינו נאמן דלאו כל כמינה לאפוקא מחזקתה לאוסרה אכ"ע.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>היה </b> מוחזק באחים ואמר בשעת מיתתו אין לי אחים וכן על מי שהוחזק אחיו אין זה אחי אינו נאמן כיון שהיתה בחזקת שהיה לה יבם ואפילו היה מוחזק שאין לו ויצא קול מוחזק בב"ד שיש עדים במדינה אחרת שיש לו אח הרי זו חוששת מדאוריתא עד שיבאו העדים שאמרו וישאלו.
+
+Halakhah 4
+
+<b>מי </b> שזינה עם אשה ונתעברה אפילו היא מודה לו הרי זה ספק לענין יבום כשם שזינתה עם זה כך זנתה עם אחר והרי אין לו חזקה וחולצת ואינה מתיבמת משום ספקא דאשת אח מדאוריתא.
+
+Halakhah 5
+
+<b>עדות </b> יבמה למיתת בעלה כעדות אשה למיתת בעלה לכל הדברים. וכן אם העיד עד א' שניתן לבעלה בן במדינת הים להתירה לזר נאמן.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>שתי </b> יבמות שהעידו זו לזו ב' אסורות שאין יבמתה נאמנת להעיד לה שמת בעלה דחזקת שנאתה מבטלה לחזקת דלא משקרא במילתא דעבידא לאיגלויי. הי' לא' מהן עד א' היא אסורה ואותה שאין לה עד ואמרה מת בעלי מותרת. לזו בנים ולזו אין בנים שאין לה בנים אסורה ושיש לה בנים מותרת. היה להן יבם א' מכאן הרי זה מייבם לשתיהם דלענין יבום לא הוצרכה זו לעדותה של זו. מת זה היבם שייבם אותן אסורות להנשא לשוק זו מפני בעלה של זו וזו מפני בעלה של זו שמא עדין הם חיים ואצל עצמן היו נאמנות להתיבם אבל להנשא לשוק לא דנמצא עדותה של זו שמת יבמה ג"כ מועילה לזו ואין יבמות מעידות זו לזו צד היתר נתגרשו הרי אלו מותרות לזר דהא אינה צריכה לעדות יבמתה כיון שנתגרשה אינה זקוקה עוד.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אין </b> היבמה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא לזר הואיל והוא איסור לאו שמא יהיה קל בעיניה וליכא חזקה דאתתא דיקא ומינסבא כדאיתא באשה שמת בעלה. וכן אין היבם נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו דאע"ג דמילתא דעבידא לאיגלויי היא שמא עיניו נתן בה והאי שמא איתרע לה לחזקה דאין אדם משקר במילתא דעבידא לאיגלויי. ואין האשה נאמנת לומר מתה אחותי שתכנס לביתה ואין האיש נאמן לומר מתה אשתי שישא את אחותה עד שיעידו ב' עדים שלא האמינו עד א' בחזקה דלא משקר איניש במילתא דעביד לאיגלויי אלא משום התרת עגונה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>ואף </b> על פי שאינה נאמנת לומר מת יבמי אם אמרה ניתן לי יבם במדינת הים ומת הוא ובעלי נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר והא ילפינן לעיל מן התורה ומסברא שהפה שאסר נאמן להתיר. מת בעלי ואח"כ מת בני נאמנת להנשא לזר שהרי היתה בחזקת היתר לזר מת בני ואח"כ מת בעלי אינה נאמנת להתיבם דלא היתה בחזקת זקוקה ליבם כיון שהיה לה בן וחוששין לדבריה דשויא נפשה חתיכה דאיסורא לזרים וחולצת. אמרה ניתן לי בן במדינת הים ומת ואח"כ מת בעלי נאמנת ומתיבמת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר והרי היתה בחזקת היתר ליבמה בעת שהלכה. אמרה מת בעלי ואח"כ מת הבן שניתן לי אינה נאמנת לפטור עצמה וחוששין לדבריה וחולצת ואפילו לא היתה פסולה לכהונה חולצת מן התורה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>וכן </b> אשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ובאו שנים ואמרו לה מת בעליך לא תתיבם שמא ילדה צרתה ומותרת בחליצה מן התורה ואפילו לא היתה פסולה מן התורה לכהונה.
+
+Halakhah 17
+
+<b>האשה </b> שמת בעלה והיתה חמותה בעיר אחרת אינה חוששת שמא ילדה חמותה אלא נעמיד אותה על חזקתה והרי היא מותרת וכן אשה שמת בעלה והיה לו בן במדינה אחרת מותרת לזר ואין חוששין שמא מת הבן אלא הרי היא בחזקתה יצתה חמותה מעוברת חוששת ולא תנשא לזר עד שתדע מה היה.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>האשה </b> שהלך בעלה ובנה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ואח"כ מת בנך ונשאת ואח"כ נודע שחילוף היו הדברים תצא דהיא אסורה לזר מן התורה והולד כשר דאין ממזר מחייבי לאוין דכתיב לא יבא ממזר וסמיך ליה לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו דבשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר דהויא ליה אשת אחי אביו ובכרת והאי דהדר למיכתבא במשנה תורה משום למיסמך לא יבא ממזר לאשמועינן דיש ממזר מחייבי כריתות הא מחייבי לאוין לא. אמרו לה מת בנך ואח"כ מת בעליך ונתיבמה ונודע שהיה חילוף תצא והולד ממזר שהיא אשת אחיו מחייבי כריתות. ויש במצות ל"ת זו דברים מדרבנן סמוכים אעשו משמרת למשמרתי:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה נא </b> לחלוץ אם לא רצה לייבם שנא' וחלצה נעלו. היבמה הולכת אחר היבם במקום שהוא שם שנאמר וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה והם קוראים ונותנים לו עצה ההוגנת לו ולה שנאמר וקראו לו זקני עירו ודברו אליו. וצריכין לקבוע מקום שישבו בו ואח"כ תחליץ לפניהם שנאמר ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים השערה מקום מזומן לכך משמע ולמצוה ולא לעכב.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וחליצה </b> כתחלת דין ביום ולא בלילה כדכתיב ביום הנחילו את בניו וחליצה דין הוא לגבות כתובה שכתב לה. ובפני שלשה דכתיב ועלתה יבמתו אל הזקנים הרי שנים דמיעוט רבים שנים ואין בית דין שקול דכתיב אחרי רבים להטות מוסיפין עליהם עוד א' הרי ג' ואפילו הדיוטות שיודעין להקרות כשרה דהדר כתיב וקראו לו זקני עירו ריבה אפי' זקני הדיוטות ואם היה א' מהן גר פסול עד שיהא אביו ואמו מישראל דכתיב ונקרא שמו בישראל משמע שיהא ישראל מכל צדדין.
+
+Halakhah 6
+
+<b>מצות </b> חליצה מביאין לו מנעל של עור דנעל הוי של עור כדכתיב ואנעלך תחש דהוא מידי מגין ויש לו עקב דכתיב נעלו אין לי אלא נעלו נעל של כל אדם מנין ת"ל חלוץ הנעל נעל מ"מ א"כ מה ת"ל נעלו הראוי לו פרט לגדול שאין יכול להלך בו ולקטן שאין חופה רוב רגלו ופרט לסנדל ושוליים שאין להם עקב ואינו תפור בפשתן. ולובשו בימין וקושרו ועומד ומקרין ליבמה בלשון הקדש מאן יבמה וגו' וליבם לא חפצתי ונועץ רגלו בארץ והיא מתרת הרצועה וחולצת ומשישמט רוב העקב הותרה לזרים.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ועומדת </b> ויורקת בארץ כנגד פניו רוק נראה לדיינים ומקרין לה ככה יעשה לאיש וגו' בלשון הקדש כדכתיב ככה בלשון הזה וילפינן נמי דכתיב הכא וענתה וכתיב התם וענו הלויים מה התם בלשון הקדש הכא נמי בלשון הקדש ועונין אחריה חלוץ הנעל ג' פעמים כדכתיב ונקראו שמו בישראל בית חלוץ הנעל. ומצות קריאה שיהיו עומדים מדכתיב ועמד ואמר מלמד שאין אומרים דברים אלו אלא בעמידה ואית דסבר דהוי אסמכתא בעלמא כיון דלא מעכבת. וצריך שתתכוין היבמה שתחלוץ לו ויתכוין הוא שיחלוץ לה ויעשו מעשים אלו לשמן. והסומא אינו חולץ שנאמר וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק והיינו למצוה ולא לעכב.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>וכל </b> מקום שנאמר אינה חליצה או לא עשה כלום או אינה כלום הרי הוא כאלו לא נחלצה לו ומותרת להתיבם. וכל מקום שנאמר חליצתה כשרה מן התורה הרי זו פסולה מדרבנן לכהונה ונאסרו קרובותיה ונאסרה לאחים ואינה מותרת להנשא לזר ומן התורה אינה מתיבמת. וכל מקום שנאמר חליצתה כשרה או הרי זו חליצה כשרה אף מדרבנן. סדר חליצה קוראה מאן יבמי וכו' ואח"כ קורא הוא לא חפצתי דכתיב בתר הכי ואח"כ תחלוץ דכתיב וחלצה בתר לא חפצתי ואח"כ תרוק כדכתיב בתר הכי וירקה ואח"כ ככה יעשה לאיש וכו' ונקרא שמו וכו' דהוי קרא בתרא. ואין הסדר מעכב דהא דכתיב ככה יעשה לעיכובא היינו בדבר שהוא מעשה באיש בגופו של איש לאפוקי רקיקה דלאו מעשה של איש הוא ולכך חלצה בלבד ולא קראה ולא רקקה חליצתה כשרה אבל אלם ואלמה שחלצו אין חליצתן כשרה אלא מן התורה ואינם כחרש וחרשת שחלצו שאין חליצתם כלום לפי שאלו אינם בני דעת ואנן בעינן שיתכונו שניהם וכדאמר לעיל וגם שיש בחליצה ריבוי דברים ואין בהם דעת לעשות כלל ע"פ ב"ד ומדממעיטינן מדכתיב איש בפרשה משמע דאיש בן דעת בעינן.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>רקקה </b> בלבד ולא חלצה או שקראה ורקקה ולא חלצה הרי זו אינה כלום מן התורה שהמעשה באיש שהוא החליצה הוא שמועיל כדכתיב ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה באיש.
+
+Halakhah 15
+
+<b>חלצה </b> ורקקה וקראה והם יושבים או מוטים על צדיהן או שהיה שרוך הנעל קשור על שוקו מן הארכובה ולמטה או שחלצה בפני ג' שאינם יודעים להקרות וכן הסומא שחלץ חליצתו כשרה דלמצוה הוא דבעיא כל הני ולאו לעיכובא.
+
+Halakhah 16
+
+<b>חלצה </b> בלילה או שחלצה בפני ב' או בפני ג' וא' מהם קרוב או פסול או שהיה המנעל קשור למעלה מן הארכובה או שהתיר הוא ושמטה היא או שהתירה היא ושמט הוא או שלא נתכוון אלא א' משניהם וכן קטנה שחלצה לגדול וכן אם חלצה בפני יחיד ואפילו בינו לבינה ובלילה כל הני חליצתן כשרה מן התורה דמעשה החליצה הוא שמועיל אבל חרש שוטה וקטן שחלצו וכל החולץ למי שהיא פטורה אינה חליצה.
+
+Halakhah 17
+
+<b>יבם </b> שרגלו ימנית חתוכה ובעיא רגל ימין דיליף ג"ש רגל רגל ממצורע דכתיב רגלו הימנית אם חלצה מעל שמאלו כשרה מן התורה דלית עיכובא אלא בחליצה לחודה כדאמרינן. רגלו עקומה או הפוכה או שהיה מהלך על ראשי אצבעותיו אם חלצה חליצתה כשרה מן התורה ויבמה שידיה חתיכה חולצת ואפילו בשיניה שלא נאמר וחלצה בידה. חלצה במנעל של בגד אינה חליצה דשל עור בעינן דמגין כדכתיב ואנעלך תחש אבל חלצה במנעל שאין לו עקב או תפור בפשתן או של שער וסיב ושעם או עץ או שהיה גדול ואין יכול להלך בו או קטן שאין חופה רוב רגלו או פרום או נפחת שאין מקבל רוב הרגל חליצתה כשרה מן התורה ונעל שאינו שלו כשרה דנעל נעל ריבה א"כ למה נאמר נעלו פרט לגדול שאין יכול להלך בו ולקטן שאינו חופה רוב רגלו והיינו למצוה לא לעיכובא.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>חלצה </b> בסנדל המוסגר שפרחה בו צרעת ובמוחלט ושל ע"ז שמניחין אותו ברגלי הצורה חליצתה כשרה מוסגר דשיעוריה קאי ולאו בר שריפה הוא ומוחלט אע"ג דבר שריפה הוא הא גלי קרא דאפילו בשעת שריפה קרוי בגד ושל ע"ז נמי משמשי ע"ז אי' להו ביטול ולאו לשריפה קיימי ואי משום איסור הנאה חליצה לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות ניתנו. אבל של תקרובת ע"ז ושל עיר הנדחת ושל מת שנקבר בו אין חליצתה כשרה אלא מן התורה דאינו עומד להלך כיון דלשריפה קאי דכתיב בתקרובת ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה כדילפינן שם שם מעגלה ערופה אף זבחי מתים אסורים בהנאה ועיר הנדחת נמי עומדת לשריפה כדכתיב ושרפו את העיר וכו' ומדאוריתא נראה מיהא דכשרה דהא חלצה נעל מעל רגלו.
+
+Halakhah 21
+
+<b>קרעה </b> המנעל מעל רגלו או ששרפתו או שהיה לבוש שני מנעלים וחלצה העליון אע"פ שקרעה התחתון עד שנתגלתה רגלו הרי זו חליצה כשרה מן התורה.
+
+Halakhah 22
+
+<b>יבמה </b> שאכלה שום או גרגיר וכיוצא בזה שהיה הרוק זב מפיה אינה כלום דירקה מעצמה בעי' והרי לא עשתה כדין תורה. אם מצצה ורקקה דם כשר שא"א לדם שנמצץ בלא צחצוחי רוק רקקה ולא הגיע לכנגד פניו שקלטתו הרוח לא קיימה מצות רקיקה ואם לאחר שהגיע נגד פניו או לא ראו הדיינים הרוק כשיצא מפיה כשר.
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>חליצה </b> מוטעית כשרה מן התורה דאע"ג דבעינן שיתכוונו שניהם לחליצה היינו למצוה אבל לא לעכב מן התורה. ואם אמרו לו חלוץ ע"מ שתתן לי מאתים זוז או על תנאי כך אע"פ שלא נתנה ולא נתקיים התנאי חליצתה כשרה שהרי נתכוון לחלוץ לה דכל תנאי שאינו כתנאי בני ראובן ובני גד אינו תנאי והרי הוא כאלו לא התנה והמעשה קיים והתנאי בטל דתנאי בני גד ובני ראובן אפשר ע"י שליח והאי לא אפשר ע"י שליח לחלוץ בעדו.
+
+Halakhah 25
+
+<b>המוסר </b> מודעא על החליצה חליצתו כשרה מן התורה כיון שגמר אח"כ לחולצה ואם עשו אותו ישראל כדין חליצתו כשרה ואף שלא כדין כשרה מן התורה ושלא כדין גוים מעצמם אינה כלום כדין גט עצמו דכמו דהתם בעיא דעתו כדכתיב וכתב לה ונתן בידה ה"נ כתוב וחלצה נעל דמשמע מדעת וכמו דהתם עשו אותו ישראל כשר דהוי כזביני' דגמר ומקני הכא נמי כדפי' התם ה' אישות פי"ב ושלא כדין דגוי' דלפניהם ולא לפני גוים כתיב כדפי' סוף פ"ב.
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+<b>יבמה </b> שגדלה בין האחים מותרת להתיבם ולא חיישינן שמא חלצה לא' מהם בינו לבינה והוי חליצה כשרה מדאוריתא אלא הרי היא בחזקתה כמו שהיתה אבל ראינוה שחלצה נעלו של א' מהם נראה דהוי ספיקא מדאוריתא שמא נתכוונה לחלוץ ואע"פ שלא נתכוון הוא אמרי' לעיל דכשרה מן התורה ונראה דכוונת א' מהם מיהא בעינן לשתהא חליצה כשרה מן התורה ומשום האי ספקא צריכה חליצה כשרה להתירה לזר. ואין הדיינים חולצים אלא א"כ מכירים שניהם כדמשמע פשטיה דקרא דעלתה יבמתו אל הזקנים וזקני עירו דמכירים אותם שהיא יבמתו והוא יבמה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מן </b> התורה אין גט פוסל ולא מאמר קונה היבמה אלא הרי כבתחלה ומיבם או חולץ דכתיב יבמה יבא עליה ביאה גומרת בה ואין מאמר גומר בה וכתיב נמי הנעל מלמד שאינה נפטרת אלא בחליצה ומדברי סופרים פוסל הגט וקונה קצת המאמר הואיל ובאשה בעלמא הגט דוחה והמאמר שהם קידושים קונים ואפילו בעילה פסולה שהיא אחר גט או אחר מאמר אחיו קונה מן התורה וחליצה נמי אפילו פחותה מתיר את היבמה לזר ובבעילה או חליצה זו הותרו כל הצרות ג"כ מן התורה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>שני </b> יבמין שיבמו ב' יבמות הבאות מבית א' ולא נודע מי ייבם תחלה יוציאו בגט שהרי ביבום הראשונה סרה זיקת השנייה וכיון שהאחר אינו יכול ליבם שתיהם משום בית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתים הכי נמי אחיו אינו יכול ליבם אחר שייבם הוא ומשום דלא נודע מי הוא הראשון יוציאו שניהם.
+
+Halakhah 18
+
+<b>וקטן </b> בן ט' שנים ויום א' אינו קונה מן התורה בביאה אף ע"ג דביאתו ביאה היינו לחייב הנבעלת לא לקנות וא"כ מן התורה אחיו מייבמים או חולצים ואם אין לו אח הוא עצמו לכשיגדל מיבם או חולץ ואחד בן ט' שנים ויום א' וא' בן עשרים שנה שלא הביא ב' שערות ולא נולדו בו סימני סריס כמו שנתבאר בתחלת מצות קידושין.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>קטנה </b> הראויה למאן וחרשת מותרות לזר מן התורה בלא חליצה ויבום דלאו אשת המת נינהו דאין קידושיהן אלא מדברי סופרים ופקחת וחרשת או גדולה וקטנה אין בביאת וחליצת חרשת וקטנה כלום ואם ייבם פקחת וגדולה מותר מן התורה לישא ג"כ חרשת וקטנה ולאו ב' בתים נינהו דחרשת וקטנה לאו בית אחיו איהו מדאוריתא:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>סריס </b> חמה ואנדרוגינוס אין זוקקין את היבמה לחליצה ויבום שאינם ראוים לילד ולא היה להם שעת הכושר וכתיב להקים לאחיו שם וגו'. והני בני הקמה שם נינהו וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה כדכתיב אם לא יחפוץ האיש וגו' וחרש שוטה וקטן אינם חולצים קטן דאיש כתוב בפרשה לענין חליצ' שוטה לפי שיש בחליצה ריבוי דברים ואין בו דעת כלל לעשות לדעת ב"ד וחרש דאינו בעמד ואמר שחרש שדברו חכמים בכל מקום אינו שומע ואינו מדבר ואף על גב דקריאה לא מעכבא כדילפינן לעיל אפילו הכי ראוי לקריאה בעינן דכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו ואף על גב דכתיב בלולה כמה זימני לא משמע עיכובא כיון דלא כתיב ויבלול לשון ציווי אבל אי אין ראוי לבילה בילה מעכבת דלהכי אהני בלולה דכתיב בקרא דמעכבא היכא דאין ראוי דאי לאו הכי אמאי כתי' בלולה וה"נ אמרינן הכא דילפינן מהתם ונראה דהכא נמי אמרינן האי טעמא דמדכתיב עיכובא בככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה מעכב והקריאה אינה מעכב' א"כ עמד ואמר למאי אהני אלא אמרי דלהכי אהני דכתביה קרא דראוי לקריאה בעינן ומייבמים דכל אח שהוא בר הקמת שם זוקק וחרש ושוטה אין מוציאין קטן עד שיגדיל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>הספקות </b> כגון שהיתה ספק ערוה על אחיו חולצין משום ספק יבמה ולא מייבמים דספק הוא דילמא היא ערוה עליו. ופצוע דכא וכרות שפכה וכיוצא בהם ממיני הסירוס מן התורה היו מייבמים דאתי עשה דיבמה יבא עליה ודחי לא תעשה מדאיצטריך עליה דיבמה ואחות אשה למעוטי יבום בערוה הא לאו גרידה דחי אלא מדרבנן הוא דחולצין ומכלאים בציצית נמי ילפינן בעלמא דאתי עשה ודחי ל"ת. אי נמי משום דחייבי לאוין קידושין תופסים בהם דכתיב הכא ולקחה לו לאשה הרי יש לו ליקוחין בה ויוציאו בגט שאין מצות עשה אלא בביאה ראשונה ופעם שנייה ביאתה אסורה שאסור לבא בקהל אבל סריס חמה דלא היה לו שעת הכושר נתמעט מלהקים וכל שהיה לו שעת הכושר חשבינן ליה ראוי להקים שם דאי לאו דשעת הכושר מהניא אין לך אשה שכשרה ליבם שלא נעשה בעלה סריס חמה סמוך למיתתו דיסורי מיתה מתישין כחו אלא דאמרינן הואיל ומעיקרא בר הקמה הוה לא הוה שמו מחוי ה"נ הואיל והיה לו שעת הכושר להקמת זרע היה ראוי ליבום מדאוריתא. וטומטום חולץ ואינו מיבם מפני שהוא ספק.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אשה </b> שנשתטית תחת בעלה וקטנה שהשיאה אביה ונפלה לפני יבם חולצות ולא מתיבמות. שוטה דאין בה דעת כלל לריבוי דברים לחליצה כדאמר לעיל וקטנה לא דכמו דקטן לא דאיש כתיב בפרש' ה"נ קטנה לא דהוקשה לאיש כדאמר.
+
+Halakhah 7
+
+<b>וכל </b> אשה שהיא ספק מגורשת חולצת ולא מתיבמת שמא יפגע בערוה שאשת אחיו שגרשה אסורה עליו משום ערוה וספק קידושין לאחיו באשה או חולצת או מתיבמת וזקנה ועקרה רצה חולץ רצה מייבם דזקנה ועקרה היה להם שעת הכושר.
+
+Halakhah 8
+
+<b>סריס </b> חמה ואנדרוגינוס ואשת חרש מן התורה והשוטה והקטן ואילונית ומי שהיה ערוה לא חולצות ולא מתיבמות ופטורות שנאמר ולא ימחה שמו בישראל פרט לסריס חמה ואנדרוגינוס ששמם מחוי ואינם ראוים לילד מתחלת בריאתם והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה ראויה לילד מתחלת ברייתה לא תהיה אשת המת פרט לאשת שוטה וקטן מפני שאין להם אישות כלל ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין לו בה ליקוחין שאין קידושים תופסין לו בה שהיא פטורה מן החליצה ומן היבום.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>היתה </b> אסורה על יבמה באיסור לאו או עשה מן התורה חולצת או מתיבמת חולצת דיבמתו השערה ריבה דהא כתב לעיל יבמתו ומתיבמת דיבא עשה דיבמה יבא עליה וידחה לא תעשה אלא דחכמים גזרו אטו ביאה שנייה כדאמרינן לעיל לפיכך אם בעלה קנאה ומוציאה בגט ונפטרו צרותיה.
+
+Halakhah 11
+
+<b>ואלמנה </b> מן הנישואין שנפלה לפני כ"ג ובא עליה אע"ג דליקוחין יש לו בה לא אתי עשה ודחי לא תעשה דאלמנה ועשה דוהוא אשה בבתוליה יקח ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה דעשה דוחה לא תעשה הוא דילפינן לה [ולא] לא תעשה ועשה ולא הותרה היא וצרתה לזר עד שתחלץ.
+
+Halakhah 12
+
+<b>היתה </b> יבמה ערוה על בעלה אין זו אשתו דאין קידושין תופסין לו בה ואם היתה מותרת ליבם ורצה לישא אותה ולייבם צרתה הרשות בידו וליכא משום בית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתים.
+
+Halakhah 13
+
+<b>היתה </b> אסורה על בעלה משום לאו או עשה ולא היתה אסורה ליבם הרי זו מותרת ליבם דקידושין תפסי לאחיו בה חוץ ממחזיר גרושתו משנשאת ומת דחולצת ולא מתיבמת משום דטומאה כתיב בה לאוסרה ליבום ובעיא חליצה וכן יבמה ספק ערוה על היבם חולצת דדילמא לאו ערוה היא ולא מתיבמת דדילמא ערוה היא וספק ערוה על הבעל דכתב הרב ז"ל דחולצת ולא מתיבמת לא ברירא לי דאין כאן דבר לחוש לו דאם היא ערוה וודאי לא תפסי לאחיו קידושים בה ויכול לישאנה הוא וכדכתב הרב ז"ל לעיל בסמוך בערוה וודאי ואי אינה ערוה הרי היא זקוקה לו ויכול ליבמה וצ"ע. שוב ראיתי באבן העזר שכתב שנראה לו טעות סופר.
+
+Halakhah 14
+
+<b>צרת </b> ערוה פטורה ולא נפלה זיקה על בית זה שנאמר אשר לא יבנה את בית אחיו בית שיש לו ליקוחין באי זו מהן שירצה הוא שיש לו עליו זיקה ובית שמקצתו אינו יכול לבנותו שאין לו בה ליקוחין אינו בונה אפילו מקצתו שהיה מותר ונמצאה צרת הערוה ערוה עליו משום אשת אחיו שהרי אין לו עליה זיקה ומקרא דולקחה הוא דדרשינן הכי מדלא כתיב ולקח משמע ששנים נפלו לו מאחיו וכששתיהן ראויות לו בזיקה א' מהן דבית א' הוא בונה ולא ב' אבל אם א' מהם ערוה עליו שתיהן פטורות. וצרת צרתה אם ייבם אחיו את צרה זו שהיתה ערוה על אחיו והיה לזה אשה אחרת ומת ונפלו לפני האח צרת הערוה של ראשון וצרתה שהיא אשת השני מהכא נמי נפקא לן דפוטר זו הצרה לצרתה של אחיו אחר השני דמשנפלה לו צרת ערוה מאחיו הראשון ודחתה הערוה ממנו נאסרה עליו עולמית משום אשת אח וכשנתיבמה לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת וחזרה ונפלה לפני זה לא קרינא בזו שנאסרה עליו ולקחה הילכך תרוייהו אסירן וכן לעולם. וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו הואיל ואין לו עליה זיקה דכתיב כי ישבו אחים יחדיו עד שישבו ישיבה א' שניהם בעולם הרי זו ערוה עליו לעולם משום אשת אח ופוטרת צרתה כשיבמה אחיו והיה לו אשה אחרת ומת ונפלו שתיהן לפני זה שנולד אחר מיתת הראשון שניהם פטורות בין יבמה השני בין לא עשה בה אלא מאמר הן פטורות מן התורה אפילו מחליצה.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>אשה </b> שזנתה ברצון ובעדים תחת בעלה ומת קודם שיגרשנה פטורה היא וצרתה מן היבום והחליצה בערוה מ"ט טומאה כתיב בה בערוה דכתיב ונסתרה והיא נטמאה וכתיב בהו בעריות אל תטמאו בכל אלה וכמו שהערוה דכתיב בה טומאה פוטרת עצמה וצרתה ה"נ בסוטה וסוטה ספק חולצת ולא מתיבמת דקרא דנסתרה והיא נטמאה בסוטה ודאי איירי אבל סוטה ספק לא כתיב בה טומאה וצרתה מותרת וחולצת או מתיבמת ואם אינה בת שתייה נמי חולצת ולא מתייבמת דכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר ולא ליבם והכי משתמעי קראי כי מצא בה ערות דבר יגרשנה בספר כריתות ויצאה מביתו כלומר וכל צד שתצ' מביתו בין ע"י גירושין בין ע"י מיתה אם באת לינשא תנשא לאיש אחר ולא ליבם שאינו אחר אצל נישואין של זו שמשעת נישואין של ראשון היא נזקקת לו אבל חליצ' מיהא בעיא דאלו איתיה לבעל מי משתריא בלא גט הא כתיב וכתב לה ספר כריתות אפילו מצא בה ערות דבר כריתות בעי השתא נמי בעיא חליצה דיבם במקום בעל קאי.
+
+Halakhah 20
+
+<b>וכן </b> שתי יבמות הבאות מבית א' והיתה א' אסורה על היבם מאיסור כרת ולמטה או היתה אילונית צרתה מותרת או חולצת או מתיבמת דלא אמרינן הצרה הוי כצרתה אלא בעריות דחמירי וכדילפינן מקראי אבל הני דיש לו בהן ליקוחין אינהו לחודייהו הוא דלא מייבמי להו אבל צרות או חולצות או מתיבמות. ערוה שהיא אילונית או שגרשה אחיו או מיאנה בו או מתה קודם שימות הוא הרי צרתה או חולצת או מתיבמת דהרי זו כמי שאינה ונפלה זיקתו על צרתה בלבד שאין הצרה אסורה עד שתהיה צרת ערוה בשעת נפילה ליבום דבשעה זו תלה רחמנא.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>היתה </b> זו שהיא ערוה על היבום ספק מקודשת או מגורשת מאחיו צרתה חולצת ולא מתיבמת דהויא ספק צרת ערוה וכדאמרינן לעיל. צרת ערוה שנשאת ואחר כך נמצאת הערוה אילונית הוי כיבמה זקוקה ליבם שנשאת ואם דמו שהערוה אילונית ויבם היבם את צרתה וא"כ נמצאת הערוה שלא היתה אילונית הולד ממזר כמי שייבם אשת אחיו שלא היתה זקוקתו וכדאמרינן פ"ג זיקת ב' יבמין מדברי סופרים:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שני </b> יבמות אחיות מב' אחין רצה מיבם אחד וחולץ א' מן התורה ומדברי סופרים הוא דחולץ שתיהן וכן אם היו ב' אחין היו יכולין ליבם א' הא' והשניה האחרת אלא דמדרבנן חולצין ולא מייבמין ואם היו צרות עם האחיות חליצת האחיות פוטרת מן התורה את הצרות וכן אם היתה הא' אסורה עליו אפילו מחייבי לאוין חליצתה פוטרת מן התורה את צרתה. יבמה שהיתה אסורה על יבם א' בשעת נפילה איסור ערוה כגון אחות אשה אע"פ שהותרה אח"כ ע"י שמתה אשתו שהיא אחותה הרי היא פטורה ואפילו יבמה אחיו אחר וחזרה ונפלה לפניו היא וצרתה הרי אלו פטורות מן החליצה ויבום דכתיב יבמה יבא עליה ויבמה בתר ומת אחד מהם. כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה עליו לעולם הואיל ונאסרה שעה א' אבל גרש אשתו והחזירה ומת אע"פ שנאסרה על אחיו כשגרשה משום אשת אחיו חזרה להתרה וכשמת אחיו בהתרה היתה עומדת.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>וקטנה </b> שנתגרשה גירושי תורה והחזירה בקידושין דרבנן וכן כל נישואים דרבנן אחר גירושי תורה הרי היא אסורה ליבם משום אחות אשה וצרותיהן או חולצות או מתיבמות דלאו צרותיהן מיקרו הואיל ואין חזרתם חזרה מן התורה כמו שאמרנו ואם גדלה הקטנה או נתפקחה החרשת ואחר כך מת הרי זו מותרת ליבמה שהרי גמרו קידושיה קודם שמת.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>ב' </b> אחים נשואים ב' אחיות קטנות ראויות למאן ומת א' מהם או חרשות ומת א' מהן אינם אסורות משום אחות אשה שאין נישואיהן מן התורה ופטורות אבל א' גדולה ואחד קטנה ומת בעל הקטנה תצא משום אחות אשה ולא נאסרה עליו משום אשת אח שאם מתה אשתו היה יכול להשיאה מן התורה שלא היו נישואיה לאחיו מן התורה ואם מת בעל הגדולה מן התורה חולצת או מתיבמת דאין נישואי הקטנה מן התורה כמו שביארנו. נישואי חרש או חרשת מדברי סופרים פקחת או חרשת שנשאת לחרש ומת ונפלה לפני אחיו פקח נשוי לפקחת אחותה תצא משום אחות אשה מת הפקח בעל הפקחת חרש יכול ליבם מן התורה דנישואיו עם אחותה לאו נישואין גמורים הם אלא מד"ס כדאמר' היא שאסורה עליו ושמוציא אשתו בגט. וכן שני אחין פקחין נשואין לב' אחיות א' פקחת וא' חרשת מת בעל החרשת תצא משום אחות אשה מת בעל פקחת בעל חרשת מיבם מן התורה או חולץ דנישואיו עם החרשת לאו מדאוריתא ופקחת זקוקה לו מדאוריתא:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שקדש א' מב' אחיות ואין ידוע אי זו היא ומת מן התורה היה יכול לחלוץ אחד וליבם האחרת וכ"ש אם היו שנים שהיו יכולין לכנוס את שתיהן מן התורה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>שנים </b> שקדשו ב' אחיות זה אינו יודע אי זו קדש וכן האחר לזה אח ולזה אח ומתו זה חולץ לא' וזה חולץ לאחרת ויכולין מן התורה לישא כל א' חלוצת חברו דמה נפשך אם היא יבמתו הרי הוא מיבם ואם אינה יבמתו הרי נחלצה מן האחר ומותרת לזר ואינה אסורה אלא מדרבנן משום אחות חלוצתו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>תערובות </b> של אשה וחמותה שנשאו נשים ומתו והיו לאשה ולחמותה בנים ידועים לכל אחד הרי בני האשה חולצין ולא מיבמין שכל אחד היא בספק אשת אחי אביו שהיא ערוה עליו אבל בני חמותה או חולצים או מיבמין אחר חליצת בני האשה מתו הבנים הידועים של זו ושל זו בני התערובות לנשי בני הזקנה חולצים ולא מיבמים שמא אשת אחי אביו היא שהיא ערוה עליו ולנשי בני הכלה אחד חולץ ואחד מייבם על כל פנים אחר שנחלצה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>בן </b> שהוא ספק מבעל אחד או מב' שמת בני הראשון והב' חולצים דהויא ספק זקוקת כל אחד ולא מיבמים שמא אשת אחיו מאמו לבד הוא ואסורה עליו לעולם דכתיב ערות אחיך היא יתירה לרבות אשת אח מאמו וכתיב הוא בהוייתה תהא שאין לה התר לעולם וכן זה הבן הספק חולץ לנשותיהם ולא מיבם מטעמא דאמר. היה בן לא' ובן לב' שלא מאשה זו ומת א' מהם הרי הבן הספק חולץ או מיבם מת הבן הספק א' מב' הבנים הודאים חולץ תחלה ואחר כך היבם האחר ממה נפשך אם לאחיו הוא הרי יבם ואם אינו אחיו הרי נחלצה מאחי בעלה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>חמש </b> בני תערובות מה' נשים שהיה לכל אחד בן ידוע ונשאו נשים אלו התערובות הה' ומתו ד' מהבנים הנותרים חולצים לא' תחלה והחמישי ישאנה ממה נפשך אם היא אשת אחיו הרי יבמה ואם לאו הרי נחלצה וכן השאר עד שנמצא הבנים הה' נשאו הה' נשים אחר שנחלצה כל א' ד' חליצות. ולעולם הזהר בספקות ויש במצות הלכות אלו גדרים וסייגים מדרבנן בכלל ושמרתם את משמרתי ומכללם מה שיש להם אסמכתא בכתוב וחייבים אנו על כולם מן התורה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..97439b2078f5bb13e111fa52a9cd161048b6b5a4
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,659 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Levirate_Marriage_and_Release
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה נ </b> ליבם אדם אשת אחיו מאביו בין מן הנשואים בין מן האירוסין אם מת בלא זרע דכתיב ובן אין לו יבמה יבא עליה. ומן התורה אינו צריך לקדש את יבמתו שזו אשתו היא שהקנו אותה לו מן השמים אלא יבא עליה. ואם לא רצה ליבם או שלא רצתה היא הרי זה חולץ לה ואחר כך תהיה מותרת להנשא לאחר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>זה </b> שנאמר בתורה ובן אין לו אחד הבן ואחד הבת דכתיב ולא ימחה שמו פרט לזה שיש לו בת שאין שמו מחוי ואחד זרע הבן ואחד זרע הבת הואיל ויש לו זרע מ"מ בין מאשה זו בין מאשה אחרת דלו כתיב הרי זה פוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום ובני בנים ובנות מלא ימחה נמי נפקא דהא אין שמו מחוי ואפילו היה לו זרע ממזר פוטר מן החליצה ומן היבום דכתיב ובן אין לו עיין עליו אם יש לו בן דמצי למיכתב אן לו כדאמרינן באין כסף וכמו מאן יבמי מאן בלעם ולהכי כתיב אין למדרשיה עיין עליו דאם יש לו בן בעולם פוטר ועובד ע"ז נמי פוטר. אבל בנו הבא מן השפחה ומן הנכרית אינו פוטר את אשתו שזרע הבא מן השפחה עבדים דכתי' האשה וילדיה וגו' מלמד שוולדה כמותה ובגויה הוא אומר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מלחשב בקהל ויש מפרשים בענין אחר דמדלא כתיב כי תסיר ש"מ אבתך לא תתן לבנו קאי וה"ק כי יסיר בעל בתך את בנך שתלד היא מאחרי אלמא בנך הבא מן הגוי שילדה לו בתך קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך דוולדה כמוה ולאו בר ישראל הוא כלל. אף על פי שנשתחרר בנו מן השפחה או נתגייר בנו מן הגויה הרי הם כשאר הגרים והמשוחררים ואינם פוטרים את אשתו דכיון דמעיקרא לא הוו בניו אינם חוזרים ונעשים בניו בשיחרור וגירות והא דוולד גויה ושפחה כמוה נפקא לן נמי מדכתיב כי תהיין לאיש וגו' וילדו לו כל היכא דקרינא כי תהיין דהיינו ישראלים שתופסין בה קידושין קרינא ביה וילדו לו שמתיחס אחר אביו וכל היכא דלא קרינא כי תהיין דהיינו שפחה ונכרית דלאו בכלל הויא נינהו דלא תפסי בהו קידושין כדילפינן לעיל הלכות אישות פ"ד לא קרינא ביה וילדו לו אלא אחריהן הוא מתיחס.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>מי </b> שמת והניח אשתו מעוברת אם הפילה אחר מותו הרי זו תתיבם דהא אין לו בן ואם ילדה ויצא הוולד חי לאויר העולם וגמרו סימניו אפילו מת בשעה שנולד הרי אמו פטורה מן החליצה ומן היבום דאע"ג דבשעת מיתה לא היה לו בן הא הוה ליה בתר מיתה ומדכתיב ובן אין לו בתר דכתיב ומת אחד מהם משמע דאין לו בן אחר מיתתו שלא ילדה אשתו הא היתה מעוברת וילדה קרינא ביה שפיר דיש לו בן ואם לא גמרו סימניו ולא נודע אי הוי בן ט' הוי ספק מן התורה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> שיש לו אח מכל מקום אפילו ממזר או עובד ע"ז זוקק את אשתו ליבום דמלענין יבום מיפטר את אשת אביו כדילפי' לעיל מיזקק נמי זקיק דבחד קרא כתיבי אחים ובן ולהכי לא ילפינן אחוה אחוה מבני יעקב דהוו כולהו כשרים ומשיצא ראשו ורובו לאויר העולם קודם שימות אחיו זיקק את אשתו דהא הוה להו ישיבה בעולם. ואח מן השפחה ונכרית אינו אח כדילפינן לעיל כיון שהיתה הורתו שלא בקדושה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>אחים </b> מן האם אינם חשובים אחים לענין זה ולא לירושה שאין אחוה אלא מן האב דכתיב כי ישבו אחים יחדיו המיוחדים בנחלה שראויים לירש זה את זה פרט לאחיו מן האם שאינם יורשים זה את זה דכתיב ממשפחתו וירש אותה משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה כדכתיב למשפחותם לבית אבותם ולא תימא יחדיו דמיחדי באבא ובאמא דהא ילפינן אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן מן האב ולא מן האם אף כאן לא מן האם ואיצטריך למיכתב יחדיו דאי לאו יחדיו דהיו מיוחדים בעולם הוה ילפינן אחוה מלוט דכתיב כי אנשים אחים אנחנו ותתיבם אשת אחי אביו שהרי בן אחיו היה להכי איצטריך יחדיו וג"ש.
+
+Halakhah 8
+
+<b>גרים </b> שנתגיירו ועבדים שנשתחררו הרי הם כזרים ואפי' הורתו בקדושה עם אחיו שהורתו שלא בקדושה וילדתו בקדושה ואפילו תאומים שנולדו בקדושה דגוי משעה שהזריע אפקריה רחמנא לזרעיה דכתיב וזרמת סוסים זרמתם וזרמת היינו זרע שהוא יורה כחץ כזרם מים המקלח בכח וישראל הבא על גויה או שפחה נמי משעה שבא עליה הופקר זרעו אע"פ שילדו בקדושה. [ואפשר דילפי' הא מדכתיב גבי עבד עברי אם אדוניו יתן לו אשה וגו' האשה וילדיה (שמות כא, ד) דילדיה גרירי בתרה והיינו משום דאפקריה רחמנא לזרעיה גבי שפחה או גויה].
+
+Halakhah 9
+
+<b>מי </b> שהיו לו נשים רבות ומת ביאתה או חליצתה של א' מהם פוטרת השאר ואינו מיבם לשתים דכתיב אשר לא יבנה את בית אחיו בית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתים ואינו חולץ נמי שתיהם דכתיב בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ ב' בתים. ולא ייבם לא' ויחלוץ לא' דאם לא יחפוץ כתיב הא חפץ יבם מכאן שכל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ותו לא צריך קרא דלא יבנה דכיון דאין עולה לחליצה דאין חולץ ב' בתים אינו עולה ליבום ואייתר לא יבנה לנתק מכרת ללאו כדבסמוך והך כיון דאינה עולה ליבום משום שכבר ייבם חברתה אינה עולה לחליצה ולא תימא דחליץ חדא והדר ייבם אחריתי דכתיב אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה ולא תימא נמי כי איכא חדא תתקיים מצות יבום כי איכא תרתי לא דיבמתו יבמתו ריבה. וכן אם היה לו אחים רבים אחד מהם חולץ או מיבם לאחד ויותרו שאר הצרות דכתיב אחים דהוו מב' ולמעלה ומנין אפילו הם מרובים ת"ל אחד מהם וכתיב יבמה יבא עליה דהוי חד כמה יבמות מכמה אחים מיבם או חולץ את כולן או למי שתרצה דהא הוי בית אחד מכל אח.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הכונס </b> את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר האחים בעשה דכתיב יבמה יבא עליה ולא עליה ועל צרתה ולאו הבא מכלל עשה עשה ושאר האחין נמי דאיהו עביד שליחותא דאחין וכי היכי דלדידיה קאי בעשה הכי נמי לאחין והחליצה נמי אסורה עליו ועל כל האחין דכתיב אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה ואיהו שליחותא דאחין הוא דעביד ולרב ז"ל אסורה מדברי סופרים דסבירא ליה דהאי קרא אסמכתא הוי להא מילתא דאיצטריך לבית א' הוא בונה וכו' כדלעיל.
+
+Halakhah 13
+
+<b>אסור </b> לישא קרובת זקוקתו כגון אמה או אחותה דזיקת יבום הויה ככניסה והויא אוסרת אמה ואחותה משום חמות ומשום אחות אשה וכשייבם א' מהם או יחלוץ לה תסור זיקת האחרים מעליה ויהיו מותרים בקרובותיה.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>הכונס </b> יבמתו וגרשה מותר להחזירה דכתיב ולקחה לו ויבמה מצי למכתב למה לי דכתב לאשה ש"מ הרי היא כאשתו לכל דבר.
+
+Halakhah 16
+
+<b>קטן </b> בן ט' שנים ויום אחד ביאתו ביאה הל"מ ככל שיעורין הל"מ ואינו חולץ דאיש כתיב בפרשה בענין חליצה ואם לא יחפוץ האיש וביאת בן ט' אינו קונה קנין גמור דהאי דביאתו ביאה נראה דהיינו לחייב האשה אבל לא לקנות כמו ביבמה דאם קדש אחד בבעילה פשיטא דאינה מקודשת דקידושי קטן לאו כלום נינהו. וכן יבמה קטנה מבת ג' שנים ויום אחד ומעלה ביאתה ביאה וזכה בנכסי אחיו ליורשה ולטמא לה דיבא עליה כתיב והרי בא עליה דביאתה ביאה ואינה חולצת עד שתעשה אשה גדולה דאיש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש דכתיב ועלתה יבמתו השערה דההוא דאיש משמע דבעינן אשה כאיש לחליצה. ויבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה ואינו יכול לגרשה דגט קטן אינו גט ואע"ג דכתיב להקים לאחיו שם והאי לאו בר הכי הא אמרן כי ישבו אחים יחדיו אפילו בן יום אחד וקאמר קרא יבמה יבא עליה אפילו לא הוי משמת אחיו אלא כל דהו ומסברא שריא ליה בקטנות.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>היבמה </b> לא תתיבם ולא תחלוץ עד שיודע שאינה מעוברת לא תתיבם שמא תלד ולד של קיימא וקא פגע באיסור אשת אח דאוריתא ולא תחלוץ דכתיב אם לא יחפוץ הא אם חפץ יבם והאי כיון שאינה עולה ליבום כדאמר שמא יפגע באשת אח אינה עולה השערה אל הזקנים לחליצה ואם יבם או חלץ לה אם נתברר אח"כ שלא היתה מעוברת הרי זו נפטרה ואם היתה מעוברת והפילה חוזר וחולץ לה הוא או אחד מן האחין דחליצת מעוברת לא שמה חליצה דדילמא באותה שעה ראויה היתה לילד ולד גמור אלא אחר כך גרם לה איזה דבר להפיל ונמצא דחליצה דמעיקרא לאו כלום היא וא"נ מדכתיב ובן אין לו עיין עליו הואיל ובאותו שעה היה ראוי להתקיים עיין עליו שלא תחלוץ ולא תנשא כל זמן שעומדת בספק לפיכך לא נפטרה צרתה עד שתלד זו החלוצה שאין הולד מתיר עד שיצא לאויר העולם כדכתיב ובן אין לו וחליצתה אינה מתירתה הואיל ואינה מתרת עצמה כדפר' ואם חלץ לה והפילה נראה דמן התורה מותר ליבמה דבחליצה לאו מידי עביד ומדרבנן הוא דאסורא ואם כנס יבמתו והפילה מותר לקיימה ואם ילדה אינה צריכה ממנו גט דערוה היתה עליו. ילדה לאחר ג' חדשים שנתיבמה הוי ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון לפיכך יוציאה בגט דהוי ספק אשת אח ואם בא על זאת אחר שילדה הבנים שיבאו אחריו ספק ממזרי' דשמא בן הראשון הוא של אחיו והיא היתה אסורה עליו באיסור אשת אח:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>הבא </b> על יבמתו קנאה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון דכתיב יבמה יבא עליה ודרשינן ליה דלכל מילי רבייה והרי היא כאשתו לכל דבר בין שהיא שוגגת או אנוסה דכתיב ויבמה אפילו בעל כרחה ובין שהיתה ישנה נמי קנאה דלא בעינן דעתה ולא גרע מאנוסה. ובין שבא עליה כדרכה ובין שלא כדרכה דכתיב יבמה יבא עליה כדרכה ולקחה שלא כדרכה לרבות שאם בא עליה שלא כדרכה קנאה. והמער' נמי שלא גמר ביאתו נמי קנה דהעראה הוי כביאה גמורה נמי מן התורה דכתיב ואיש כי ישכב את אשה וגו' את מקורה הערה מכאן להעראה מן התורה בנדה שאר עריות מנין דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות וגו' הוקשו כל העריות כולן לנדה דנדה כתיבא בפ' עריות מה נדה בהעראה כדכתיב הערה אף כל עריות דהוקשו לה בהעראה. בד"א דביאה קונה בה כשנתכוון לבעול כדאמר אבל נפל מן הגג ונתקע בה או שבא עליה שכור או ישן לא קנה דכתיב יבא עליה עד דמכוין לה לשום ביאה בעולם והני לא מכוין לביאה. נתכוון להטיח בכותל לא קנה דלאו לשום ביאה מיכוין אבל להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה שהרי נתכוון לשום בעילה מ"מ.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>יבמה </b> שנתיבמה וגרשה תוך ל' יום ואמרה לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ דכל תוך ל' היא נאמנת דמוקי איניש אנפשיה ולפיכך יכול לכופו שלא יעגן אותה הואיל וקידם וגירשה בגט ואם עדיין לא גרש כופין אותו שיבעול או יחלוץ ויוציא בגט דכיון דאיהו אמר בעלתי חיישינן לה וצריכה גט וכיון דאיהי אמרה לא נבעלתי צריכה חליצה דלענין איסורא ספקא הוא. גירשה לאחר ל' יום והיא אומרת לא נבעלתי אין כופין אותו לחלוץ דאיכא חזקה קצת דלא מוקים אנפשיה מלבעול אחר ל' ואם היה מודה שלא בעל כופין אותו לחלוץ. וכל הני דכופין היינו מדרבנן משום דפסלה מדרבנן בגט שנתן לה דמדאוריתא חליצה הוא דמהני בה ומשום גט לא קרינא ביה כיון שלא בנה שוב לא יבנה והיה יכול לחזור ולכונסה דמה נפשך אם נבעלה הרי היא כאשתו לכל דבר ויכול לחזור ולכונסה אחר שגרשה ואם לא נבעלה לא פסלה בגט מן התורה והרי היא יבמתו ויכול לכנוס או לחלוץ. היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי אינה צריכה חליצה דחזקת כנוסה בעולה כיון שהיא אומרת נבעלתי ואין זה נאמן לאסרה על כל אדם אחר שכנסה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> שמת והניח אחים רבים מצוה על הגדול ליבם או לחלוץ שנאמר והיה הבכור אשר תלד מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בבכור האחין שיקים על שם אחיו המת והכי דריש ליה ולקחה לו לאשה ויבמה והיה הבכור הבכור יהיה המיבם ובכור לאו דוקא אלא גדול מדאיצטריך קרא למעוטי אשת אחיו שלא היה בעולמו ואי בכור דוקא האי אי איפשר שייבם דאינו בכור דבכור אביו לנחלה הוא דבעינן ולא הוה צריך קרא למעוטי ולא קאמר בכור אלא לאשמועינן דמה בכור אינו נוטל פי שנים בנכסי אביו בראוי כבמוחזק כדילפינן מבכל אשר ימצא לו אף יבם הנוטל פי שנים בנכסי אביו חלקו וחלק המת אינו נוטל בראוי כבמוחזק. לא רצה הגדול ליבם מחזירין על כל האחין ולא מצית אמרת דכי ליכא בכור הוא דזכה קטן אם יבם אבל איכא בכור לא זכה קטן אם קדם דהא כתיב כי ישבו אחים וגו' הוקשו ישיבות כל האחין זה לזה דכולם שוים ליבם אלא שמצוה בגדול וכמו שגדול קם לנחלה ה"נ קטן דיקום על שם אחיו המת כתיב והרי קם וביאת קטן עדיפא מחליצת גדול דהא מצוה ביבום ובחליצה חוזרים לגדול משום דמצות דיבום עליה רמיא מעיקרא אומרים לו או ייבם או חלוץ כיון שלא רצה אחיו האחד ליבם או שלא היה במדינה או שהיה חרש או קטן וכן אם לא היה במדינה אחיו הגדול אומרים לקטן או ייבם או חלוץ דשהויי מצוה לא משהינן.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>יבמה </b> מורדת הויא כאשה מורדת על בעלה כדפ' פי"ד מהלכות אישות. היו היבמין רבים ותבעה הגדול ליבום והיא אינה רוצה בו ורוצה באחיו אין שומעין לה שמצוה בגדול ליבם כדכתיב והיה הבכור וגו' אמר הגדול איני רוצה לא לחלוץ ולא ליבם הרי אחי לפניך הרי כולם שוין כיון שנסתלק הגדו' דהוקשו ישיבת כל האחין ליבם.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>יבמה </b> שתבעה היבם לחליצה ואינה רוצה אין שומעין לה שהרי הקנו אותה לו מן השמים ורצה מיבם רצה חולץ וכמו שמגרש אשתו שלא לרצונה כן ביבמה חולץ לה שלא מרצונה. ויש במצוה זו דברים מדרבנן בכלל לאו לא תסור ועשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>אזהרת עט </b> שלא תנשא יבמה לאיש זר עד שתסור רשות יבמה מעליה ביבום או חליצה שנא' לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר ואם נשאת לאחר ובעלה לוקין שניהם דהוי בלאו דחסימה דיש בו מעשה ומוציאה בגט משום דהוי ספק אי לא תפסי קידושין ביבמה וקרא הכי קאמר לא תהיה אשת המת לא תהא בה הויה לזר אי תפסי בה קידושין וקרא ללאו הוא דאת' ולכך צריכה גט מספק. ומן התורה לא נאסרה על יבמה אפילו נשאת ונבעלה דאע"ג דממעטינן לה ליבמה שזנת' משתית מי המרים מדכתיב תחת אשה פרט לזו שאינה תחת יבמה עדין ומשמע הא קינוי מקנא לה ליאסר עליו הא מוקמינן לה בבא עלה יבם בבית אחיו דקנאה לפוטרה בגט בלא חליצה אבל לא בא עליה לא מיתסרא ובירושלמי יליף לה מדכתיב ונעלמה מעיני אישה דמיעט ולא מעיני יבמה דשומרת יבם שזנתה מותרת לביתה ומן התורה אפילו נשאת כדאמר אלא שאסרוה מדברי סופרים דמיחלפי באשה שהלך בעלה וכו' ואם היה יבמה כהן ונתקדשה דצריכה גט הויא אסורה לו דהויא ספק גרושה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האומר </b> זה בני או יש לי בנים נאמן ופוטר אשתו דלא מוחזק לן האי גברא בשעת מיתתו לא בבני ולא באחי והיא בחזקת שאינה זקוקה ליבם הילכך מוקמינן לה אחזקתה. אמר זה אחי או יש לי אחים אינו נאמן דלאו כל כמינה לאפוקא מחזקתה לאוסרה אכ"ע.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>היה </b> מוחזק באחים ואמר בשעת מיתתו אין לי אחים וכן על מי שהוחזק אחיו אין זה אחי אינו נאמן כיון שהיתה בחזקת שהיה לה יבם ואפילו היה מוחזק שאין לו ויצא קול מוחזק בב"ד שיש עדים במדינה אחרת שיש לו אח הרי זו חוששת מדאוריתא עד שיבאו העדים שאמרו וישאלו.
+
+Halakhah 4
+
+<b>מי </b> שזינה עם אשה ונתעברה אפילו היא מודה לו הרי זה ספק לענין יבום כשם שזינתה עם זה כך זנתה עם אחר והרי אין לו חזקה וחולצת ואינה מתיבמת משום ספקא דאשת אח מדאוריתא.
+
+Halakhah 5
+
+<b>עדות </b> יבמה למיתת בעלה כעדות אשה למיתת בעלה לכל הדברים. וכן אם העיד עד א' שניתן לבעלה בן במדינת הים להתירה לזר נאמן.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>שתי </b> יבמות שהעידו זו לזו ב' אסורות שאין יבמתה נאמנת להעיד לה שמת בעלה דחזקת שנאתה מבטלה לחזקת דלא משקרא במילתא דעבידא לאיגלויי. הי' לא' מהן עד א' היא אסורה ואותה שאין לה עד ואמרה מת בעלי מותרת. לזו בנים ולזו אין בנים שאין לה בנים אסורה ושיש לה בנים מותרת. היה להן יבם א' מכאן הרי זה מייבם לשתיהם דלענין יבום לא הוצרכה זו לעדותה של זו. מת זה היבם שייבם אותן אסורות להנשא לשוק זו מפני בעלה של זו וזו מפני בעלה של זו שמא עדין הם חיים ואצל עצמן היו נאמנות להתיבם אבל להנשא לשוק לא דנמצא עדותה של זו שמת יבמה ג"כ מועילה לזו ואין יבמות מעידות זו לזו צד היתר נתגרשו הרי אלו מותרות לזר דהא אינה צריכה לעדות יבמתה כיון שנתגרשה אינה זקוקה עוד.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אין </b> היבמה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא לזר הואיל והוא איסור לאו שמא יהיה קל בעיניה וליכא חזקה דאתתא דיקא ומינסבא כדאיתא באשה שמת בעלה. וכן אין היבם נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו דאע"ג דמילתא דעבידא לאיגלויי היא שמא עיניו נתן בה והאי שמא איתרע לה לחזקה דאין אדם משקר במילתא דעבידא לאיגלויי. ואין האשה נאמנת לומר מתה אחותי שתכנס לביתה ואין האיש נאמן לומר מתה אשתי שישא את אחותה עד שיעידו ב' עדים שלא האמינו עד א' בחזקה דלא משקר איניש במילתא דעביד לאיגלויי אלא משום התרת עגונה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>ואף </b> על פי שאינה נאמנת לומר מת יבמי אם אמרה ניתן לי יבם במדינת הים ומת הוא ובעלי נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר והא ילפינן לעיל מן התורה ומסברא שהפה שאסר נאמן להתיר. מת בעלי ואח"כ מת בני נאמנת להנשא לזר שהרי היתה בחזקת היתר לזר מת בני ואח"כ מת בעלי אינה נאמנת להתיבם דלא היתה בחזקת זקוקה ליבם כיון שהיה לה בן וחוששין לדבריה דשויא נפשה חתיכה דאיסורא לזרים וחולצת. אמרה ניתן לי בן במדינת הים ומת ואח"כ מת בעלי נאמנת ומתיבמת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר והרי היתה בחזקת היתר ליבמה בעת שהלכה. אמרה מת בעלי ואח"כ מת הבן שניתן לי אינה נאמנת לפטור עצמה וחוששין לדבריה וחולצת ואפילו לא היתה פסולה לכהונה חולצת מן התורה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>וכן </b> אשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ובאו שנים ואמרו לה מת בעליך לא תתיבם שמא ילדה צרתה ומותרת בחליצה מן התורה ואפילו לא היתה פסולה מן התורה לכהונה.
+
+Halakhah 17
+
+<b>האשה </b> שמת בעלה והיתה חמותה בעיר אחרת אינה חוששת שמא ילדה חמותה אלא נעמיד אותה על חזקתה והרי היא מותרת וכן אשה שמת בעלה והיה לו בן במדינה אחרת מותרת לזר ואין חוששין שמא מת הבן אלא הרי היא בחזקתה יצתה חמותה מעוברת חוששת ולא תנשא לזר עד שתדע מה היה.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>האשה </b> שהלך בעלה ובנה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ואח"כ מת בנך ונשאת ואח"כ נודע שחילוף היו הדברים תצא דהיא אסורה לזר מן התורה והולד כשר דאין ממזר מחייבי לאוין דכתיב לא יבא ממזר וסמיך ליה לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו דבשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר דהויא ליה אשת אחי אביו ובכרת והאי דהדר למיכתבא במשנה תורה משום למיסמך לא יבא ממזר לאשמועינן דיש ממזר מחייבי כריתות הא מחייבי לאוין לא. אמרו לה מת בנך ואח"כ מת בעליך ונתיבמה ונודע שהיה חילוף תצא והולד ממזר שהיא אשת אחיו מחייבי כריתות. ויש במצות ל"ת זו דברים מדרבנן סמוכים אעשו משמרת למשמרתי:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה נא </b> לחלוץ אם לא רצה לייבם שנא' וחלצה נעלו. היבמה הולכת אחר היבם במקום שהוא שם שנאמר וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה והם קוראים ונותנים לו עצה ההוגנת לו ולה שנאמר וקראו לו זקני עירו ודברו אליו. וצריכין לקבוע מקום שישבו בו ואח"כ תחליץ לפניהם שנאמר ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים השערה מקום מזומן לכך משמע ולמצוה ולא לעכב.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וחליצה </b> כתחלת דין ביום ולא בלילה כדכתיב ביום הנחילו את בניו וחליצה דין הוא לגבות כתובה שכתב לה. ובפני שלשה דכתיב ועלתה יבמתו אל הזקנים הרי שנים דמיעוט רבים שנים ואין בית דין שקול דכתיב אחרי רבים להטות מוסיפין עליהם עוד א' הרי ג' ואפילו הדיוטות שיודעין להקרות כשרה דהדר כתיב וקראו לו זקני עירו ריבה אפי' זקני הדיוטות ואם היה א' מהן גר פסול עד שיהא אביו ואמו מישראל דכתיב ונקרא שמו בישראל משמע שיהא ישראל מכל צדדין.
+
+Halakhah 6
+
+<b>מצות </b> חליצה מביאין לו מנעל של עור דנעל הוי של עור כדכתיב ואנעלך תחש דהוא מידי מגין ויש לו עקב דכתיב נעלו אין לי אלא נעלו נעל של כל אדם מנין ת"ל חלוץ הנעל נעל מ"מ א"כ מה ת"ל נעלו הראוי לו פרט לגדול שאין יכול להלך בו ולקטן שאין חופה רוב רגלו ופרט לסנדל ושוליים שאין להם עקב ואינו תפור בפשתן. ולובשו בימין וקושרו ועומד ומקרין ליבמה בלשון הקדש מאן יבמה וגו' וליבם לא חפצתי ונועץ רגלו בארץ והיא מתרת הרצועה וחולצת ומשישמט רוב העקב הותרה לזרים.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ועומדת </b> ויורקת בארץ כנגד פניו רוק נראה לדיינים ומקרין לה ככה יעשה לאיש וגו' בלשון הקדש כדכתיב ככה בלשון הזה וילפינן נמי דכתיב הכא וענתה וכתיב התם וענו הלויים מה התם בלשון הקדש הכא נמי בלשון הקדש ועונין אחריה חלוץ הנעל ג' פעמים כדכתיב ונקראו שמו בישראל בית חלוץ הנעל. ומצות קריאה שיהיו עומדים מדכתיב ועמד ואמר מלמד שאין אומרים דברים אלו אלא בעמידה ואית דסבר דהוי אסמכתא בעלמא כיון דלא מעכבת. וצריך שתתכוין היבמה שתחלוץ לו ויתכוין הוא שיחלוץ לה ויעשו מעשים אלו לשמן. והסומא אינו חולץ שנאמר וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק והיינו למצוה ולא לעכב.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>וכל </b> מקום שנאמר אינה חליצה או לא עשה כלום או אינה כלום הרי הוא כאלו לא נחלצה לו ומותרת להתיבם. וכל מקום שנאמר חליצתה כשרה מן התורה הרי זו פסולה מדרבנן לכהונה ונאסרו קרובותיה ונאסרה לאחים ואינה מותרת להנשא לזר ומן התורה אינה מתיבמת. וכל מקום שנאמר חליצתה כשרה או הרי זו חליצה כשרה אף מדרבנן. סדר חליצה קוראה מאן יבמי וכו' ואח"כ קורא הוא לא חפצתי דכתיב בתר הכי ואח"כ תחלוץ דכתיב וחלצה בתר לא חפצתי ואח"כ תרוק כדכתיב בתר הכי וירקה ואח"כ ככה יעשה לאיש וכו' ונקרא שמו וכו' דהוי קרא בתרא. ואין הסדר מעכב דהא דכתיב ככה יעשה לעיכובא היינו בדבר שהוא מעשה באיש בגופו של איש לאפוקי רקיקה דלאו מעשה של איש הוא ולכך חלצה בלבד ולא קראה ולא רקקה חליצתה כשרה אבל אלם ואלמה שחלצו אין חליצתן כשרה אלא מן התורה ואינם כחרש וחרשת שחלצו שאין חליצתם כלום לפי שאלו אינם בני דעת ואנן בעינן שיתכונו שניהם וכדאמר לעיל וגם שיש בחליצה ריבוי דברים ואין בהם דעת לעשות כלל ע"פ ב"ד ומדממעיטינן מדכתיב איש בפרשה משמע דאיש בן דעת בעינן.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>רקקה </b> בלבד ולא חלצה או שקראה ורקקה ולא חלצה הרי זו אינה כלום מן התורה שהמעשה באיש שהוא החליצה הוא שמועיל כדכתיב ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה באיש.
+
+Halakhah 15
+
+<b>חלצה </b> ורקקה וקראה והם יושבים או מוטים על צדיהן או שהיה שרוך הנעל קשור על שוקו מן הארכובה ולמטה או שחלצה בפני ג' שאינם יודעים להקרות וכן הסומא שחלץ חליצתו כשרה דלמצוה הוא דבעיא כל הני ולאו לעיכובא.
+
+Halakhah 16
+
+<b>חלצה </b> בלילה או שחלצה בפני ב' או בפני ג' וא' מהם קרוב או פסול או שהיה המנעל קשור למעלה מן הארכובה או שהתיר הוא ושמטה היא או שהתירה היא ושמט הוא או שלא נתכוון אלא א' משניהם וכן קטנה שחלצה לגדול וכן אם חלצה בפני יחיד ואפילו בינו לבינה ובלילה כל הני חליצתן כשרה מן התורה דמעשה החליצה הוא שמועיל אבל חרש שוטה וקטן שחלצו וכל החולץ למי שהיא פטורה אינה חליצה.
+
+Halakhah 17
+
+<b>יבם </b> שרגלו ימנית חתוכה ובעיא רגל ימין דיליף ג"ש רגל רגל ממצורע דכתיב רגלו הימנית אם חלצה מעל שמאלו כשרה מן התורה דלית עיכובא אלא בחליצה לחודה כדאמרינן. רגלו עקומה או הפוכה או שהיה מהלך על ראשי אצבעותיו אם חלצה חליצתה כשרה מן התורה ויבמה שידיה חתיכה חולצת ואפילו בשיניה שלא נאמר וחלצה בידה. חלצה במנעל של בגד אינה חליצה דשל עור בעינן דמגין כדכתיב ואנעלך תחש אבל חלצה במנעל שאין לו עקב או תפור בפשתן או של שער וסיב ושעם או עץ או שהיה גדול ואין יכול להלך בו או קטן שאין חופה רוב רגלו או פרום או נפחת שאין מקבל רוב הרגל חליצתה כשרה מן התורה ונעל שאינו שלו כשרה דנעל נעל ריבה א"כ למה נאמר נעלו פרט לגדול שאין יכול להלך בו ולקטן שאינו חופה רוב רגלו והיינו למצוה לא לעיכובא.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>חלצה </b> בסנדל המוסגר שפרחה בו צרעת ובמוחלט ושל ע"ז שמניחין אותו ברגלי הצורה חליצתה כשרה מוסגר דשיעוריה קאי ולאו בר שריפה הוא ומוחלט אע"ג דבר שריפה הוא הא גלי קרא דאפילו בשעת שריפה קרוי בגד ושל ע"ז נמי משמשי ע"ז אי' להו ביטול ולאו לשריפה קיימי ואי משום איסור הנאה חליצה לאו הנאה היא דמצות לאו ליהנות ניתנו. אבל של תקרובת ע"ז ושל עיר הנדחת ושל מת שנקבר בו אין חליצתה כשרה אלא מן התורה דאינו עומד להלך כיון דלשריפה קאי דכתיב בתקרובת ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה כדילפינן שם שם מעגלה ערופה אף זבחי מתים אסורים בהנאה ועיר הנדחת נמי עומדת לשריפה כדכתיב ושרפו את העיר וכו' ומדאוריתא נראה מיהא דכשרה דהא חלצה נעל מעל רגלו.
+
+Halakhah 21
+
+<b>קרעה </b> המנעל מעל רגלו או ששרפתו או שהיה לבוש שני מנעלים וחלצה העליון אע"פ שקרעה התחתון עד שנתגלתה רגלו הרי זו חליצה כשרה מן התורה.
+
+Halakhah 22
+
+<b>יבמה </b> שאכלה שום או גרגיר וכיוצא בזה שהיה הרוק זב מפיה אינה כלום דירקה מעצמה בעי' והרי לא עשתה כדין תורה. אם מצצה ורקקה דם כשר שא"א לדם שנמצץ בלא צחצוחי רוק רקקה ולא הגיע לכנגד פניו שקלטתו הרוח לא קיימה מצות רקיקה ואם לאחר שהגיע נגד פניו או לא ראו הדיינים הרוק כשיצא מפיה כשר.
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>חליצה </b> מוטעית כשרה מן התורה דאע"ג דבעינן שיתכוונו שניהם לחליצה היינו למצוה אבל לא לעכב מן התורה. ואם אמרו לו חלוץ ע"מ שתתן לי מאתים זוז או על תנאי כך אע"פ שלא נתנה ולא נתקיים התנאי חליצתה כשרה שהרי נתכוון לחלוץ לה דכל תנאי שאינו כתנאי בני ראובן ובני גד אינו תנאי והרי הוא כאלו לא התנה והמעשה קיים והתנאי בטל דתנאי בני גד ובני ראובן אפשר ע"י שליח והאי לא אפשר ע"י שליח לחלוץ בעדו.
+
+Halakhah 25
+
+<b>המוסר </b> מודעא על החליצה חליצתו כשרה מן התורה כיון שגמר אח"כ לחולצה ואם עשו אותו ישראל כדין חליצתו כשרה ואף שלא כדין כשרה מן התורה ושלא כדין גוים מעצמם אינה כלום כדין גט עצמו דכמו דהתם בעיא דעתו כדכתיב וכתב לה ונתן בידה ה"נ כתוב וחלצה נעל דמשמע מדעת וכמו דהתם עשו אותו ישראל כשר דהוי כזביני' דגמר ומקני הכא נמי כדפי' התם ה' אישות פי"ב ושלא כדין דגוי' דלפניהם ולא לפני גוים כתיב כדפי' סוף פ"ב.
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+<b>יבמה </b> שגדלה בין האחים מותרת להתיבם ולא חיישינן שמא חלצה לא' מהם בינו לבינה והוי חליצה כשרה מדאוריתא אלא הרי היא בחזקתה כמו שהיתה אבל ראינוה שחלצה נעלו של א' מהם נראה דהוי ספיקא מדאוריתא שמא נתכוונה לחלוץ ואע"פ שלא נתכוון הוא אמרי' לעיל דכשרה מן התורה ונראה דכוונת א' מהם מיהא בעינן לשתהא חליצה כשרה מן התורה ומשום האי ספקא צריכה חליצה כשרה להתירה לזר. ואין הדיינים חולצים אלא א"כ מכירים שניהם כדמשמע פשטיה דקרא דעלתה יבמתו אל הזקנים וזקני עירו דמכירים אותם שהיא יבמתו והוא יבמה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מן </b> התורה אין גט פוסל ולא מאמר קונה היבמה אלא הרי כבתחלה ומיבם או חולץ דכתיב יבמה יבא עליה ביאה גומרת בה ואין מאמר גומר בה וכתיב נמי הנעל מלמד שאינה נפטרת אלא בחליצה ומדברי סופרים פוסל הגט וקונה קצת המאמר הואיל ובאשה בעלמא הגט דוחה והמאמר שהם קידושים קונים ואפילו בעילה פסולה שהיא אחר גט או אחר מאמר אחיו קונה מן התורה וחליצה נמי אפילו פחותה מתיר את היבמה לזר ובבעילה או חליצה זו הותרו כל הצרות ג"כ מן התורה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>שני </b> יבמין שיבמו ב' יבמות הבאות מבית א' ולא נודע מי ייבם תחלה יוציאו בגט שהרי ביבום הראשונה סרה זיקת השנייה וכיון שהאחר אינו יכול ליבם שתיהם משום בית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתים הכי נמי אחיו אינו יכול ליבם אחר שייבם הוא ומשום דלא נודע מי הוא הראשון יוציאו שניהם.
+
+Halakhah 18
+
+<b>וקטן </b> בן ט' שנים ויום א' אינו קונה מן התורה בביאה אף ע"ג דביאתו ביאה היינו לחייב הנבעלת לא לקנות וא"כ מן התורה אחיו מייבמים או חולצים ואם אין לו אח הוא עצמו לכשיגדל מיבם או חולץ ואחד בן ט' שנים ויום א' וא' בן עשרים שנה שלא הביא ב' שערות ולא נולדו בו סימני סריס כמו שנתבאר בתחלת מצות קידושין.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>קטנה </b> הראויה למאן וחרשת מותרות לזר מן התורה בלא חליצה ויבום דלאו אשת המת נינהו דאין קידושיהן אלא מדברי סופרים ופקחת וחרשת או גדולה וקטנה אין בביאת וחליצת חרשת וקטנה כלום ואם ייבם פקחת וגדולה מותר מן התורה לישא ג"כ חרשת וקטנה ולאו ב' בתים נינהו דחרשת וקטנה לאו בית אחיו איהו מדאוריתא:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>סריס </b> חמה ואנדרוגינוס אין זוקקין את היבמה לחליצה ויבום שאינם ראוים לילד ולא היה להם שעת הכושר וכתיב להקים לאחיו שם וגו'. והני בני הקמה שם נינהו וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה כדכתיב אם לא יחפוץ האיש וגו' וחרש שוטה וקטן אינם חולצים קטן דאיש כתוב בפרשה לענין חליצ' שוטה לפי שיש בחליצה ריבוי דברים ואין בו דעת כלל לעשות לדעת ב"ד וחרש דאינו בעמד ואמר שחרש שדברו חכמים בכל מקום אינו שומע ואינו מדבר ואף על גב דקריאה לא מעכבא כדילפינן לעיל אפילו הכי ראוי לקריאה בעינן דכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו ואף על גב דכתיב בלולה כמה זימני לא משמע עיכובא כיון דלא כתיב ויבלול לשון ציווי אבל אי אין ראוי לבילה בילה מעכבת דלהכי אהני בלולה דכתיב בקרא דמעכבא היכא דאין ראוי דאי לאו הכי אמאי כתי' בלולה וה"נ אמרינן הכא דילפינן מהתם ונראה דהכא נמי אמרינן האי טעמא דמדכתיב עיכובא בככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה מעכב והקריאה אינה מעכב' א"כ עמד ואמר למאי אהני אלא אמרי דלהכי אהני דכתביה קרא דראוי לקריאה בעינן ומייבמים דכל אח שהוא בר הקמת שם זוקק וחרש ושוטה אין מוציאין קטן עד שיגדיל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>הספקות </b> כגון שהיתה ספק ערוה על אחיו חולצין משום ספק יבמה ולא מייבמים דספק הוא דילמא היא ערוה עליו. ופצוע דכא וכרות שפכה וכיוצא בהם ממיני הסירוס מן התורה היו מייבמים דאתי עשה דיבמה יבא עליה ודחי לא תעשה מדאיצטריך עליה דיבמה ואחות אשה למעוטי יבום בערוה הא לאו גרידה דחי אלא מדרבנן הוא דחולצין ומכלאים בציצית נמי ילפינן בעלמא דאתי עשה ודחי ל"ת. אי נמי משום דחייבי לאוין קידושין תופסים בהם דכתיב הכא ולקחה לו לאשה הרי יש לו ליקוחין בה ויוציאו בגט שאין מצות עשה אלא בביאה ראשונה ופעם שנייה ביאתה אסורה שאסור לבא בקהל אבל סריס חמה דלא היה לו שעת הכושר נתמעט מלהקים וכל שהיה לו שעת הכושר חשבינן ליה ראוי להקים שם דאי לאו דשעת הכושר מהניא אין לך אשה שכשרה ליבם שלא נעשה בעלה סריס חמה סמוך למיתתו דיסורי מיתה מתישין כחו אלא דאמרינן הואיל ומעיקרא בר הקמה הוה לא הוה שמו מחוי ה"נ הואיל והיה לו שעת הכושר להקמת זרע היה ראוי ליבום מדאוריתא. וטומטום חולץ ואינו מיבם מפני שהוא ספק.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אשה </b> שנשתטית תחת בעלה וקטנה שהשיאה אביה ונפלה לפני יבם חולצות ולא מתיבמות. שוטה דאין בה דעת כלל לריבוי דברים לחליצה כדאמר לעיל וקטנה לא דכמו דקטן לא דאיש כתיב בפרש' ה"נ קטנה לא דהוקשה לאיש כדאמר.
+
+Halakhah 7
+
+<b>וכל </b> אשה שהיא ספק מגורשת חולצת ולא מתיבמת שמא יפגע בערוה שאשת אחיו שגרשה אסורה עליו משום ערוה וספק קידושין לאחיו באשה או חולצת או מתיבמת וזקנה ועקרה רצה חולץ רצה מייבם דזקנה ועקרה היה להם שעת הכושר.
+
+Halakhah 8
+
+<b>סריס </b> חמה ואנדרוגינוס ואשת חרש מן התורה והשוטה והקטן ואילונית ומי שהיה ערוה לא חולצות ולא מתיבמות ופטורות שנאמר ולא ימחה שמו בישראל פרט לסריס חמה ואנדרוגינוס ששמם מחוי ואינם ראוים לילד מתחלת בריאתם והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה ראויה לילד מתחלת ברייתה לא תהיה אשת המת פרט לאשת שוטה וקטן מפני שאין להם אישות כלל ולקחה לו לאשה פרט לערוה שאין לו בה ליקוחין שאין קידושים תופסין לו בה שהיא פטורה מן החליצה ומן היבום.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>היתה </b> אסורה על יבמה באיסור לאו או עשה מן התורה חולצת או מתיבמת חולצת דיבמתו השערה ריבה דהא כתב לעיל יבמתו ומתיבמת דיבא עשה דיבמה יבא עליה וידחה לא תעשה אלא דחכמים גזרו אטו ביאה שנייה כדאמרינן לעיל לפיכך אם בעלה קנאה ומוציאה בגט ונפטרו צרותיה.
+
+Halakhah 11
+
+<b>ואלמנה </b> מן הנישואין שנפלה לפני כ"ג ובא עליה אע"ג דליקוחין יש לו בה לא אתי עשה ודחי לא תעשה דאלמנה ועשה דוהוא אשה בבתוליה יקח ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה דעשה דוחה לא תעשה הוא דילפינן לה [ולא] לא תעשה ועשה ולא הותרה היא וצרתה לזר עד שתחלץ.
+
+Halakhah 12
+
+<b>היתה </b> יבמה ערוה על בעלה אין זו אשתו דאין קידושין תופסין לו בה ואם היתה מותרת ליבם ורצה לישא אותה ולייבם צרתה הרשות בידו וליכא משום בית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתים.
+
+Halakhah 13
+
+<b>היתה </b> אסורה על בעלה משום לאו או עשה ולא היתה אסורה ליבם הרי זו מותרת ליבם דקידושין תפסי לאחיו בה חוץ ממחזיר גרושתו משנשאת ומת דחולצת ולא מתיבמת משום דטומאה כתיב בה לאוסרה ליבום ובעיא חליצה וכן יבמה ספק ערוה על היבם חולצת דדילמא לאו ערוה היא ולא מתיבמת דדילמא ערוה היא וספק ערוה על הבעל דכתב הרב ז"ל דחולצת ולא מתיבמת לא ברירא לי דאין כאן דבר לחוש לו דאם היא ערוה וודאי לא תפסי לאחיו קידושים בה ויכול לישאנה הוא וכדכתב הרב ז"ל לעיל בסמוך בערוה וודאי ואי אינה ערוה הרי היא זקוקה לו ויכול ליבמה וצ"ע. שוב ראיתי באבן העזר שכתב שנראה לו טעות סופר.
+
+Halakhah 14
+
+<b>צרת </b> ערוה פטורה ולא נפלה זיקה על בית זה שנאמר אשר לא יבנה את בית אחיו בית שיש לו ליקוחין באי זו מהן שירצה הוא שיש לו עליו זיקה ובית שמקצתו אינו יכול לבנותו שאין לו בה ליקוחין אינו בונה אפילו מקצתו שהיה מותר ונמצאה צרת הערוה ערוה עליו משום אשת אחיו שהרי אין לו עליה זיקה ומקרא דולקחה הוא דדרשינן הכי מדלא כתיב ולקח משמע ששנים נפלו לו מאחיו וכששתיהן ראויות לו בזיקה א' מהן דבית א' הוא בונה ולא ב' אבל אם א' מהם ערוה עליו שתיהן פטורות. וצרת צרתה אם ייבם אחיו את צרה זו שהיתה ערוה על אחיו והיה לזה אשה אחרת ומת ונפלו לפני האח צרת הערוה של ראשון וצרתה שהיא אשת השני מהכא נמי נפקא לן דפוטר זו הצרה לצרתה של אחיו אחר השני דמשנפלה לו צרת ערוה מאחיו הראשון ודחתה הערוה ממנו נאסרה עליו עולמית משום אשת אח וכשנתיבמה לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת וחזרה ונפלה לפני זה לא קרינא בזו שנאסרה עליו ולקחה הילכך תרוייהו אסירן וכן לעולם. וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו הואיל ואין לו עליה זיקה דכתיב כי ישבו אחים יחדיו עד שישבו ישיבה א' שניהם בעולם הרי זו ערוה עליו לעולם משום אשת אח ופוטרת צרתה כשיבמה אחיו והיה לו אשה אחרת ומת ונפלו שתיהן לפני זה שנולד אחר מיתת הראשון שניהם פטורות בין יבמה השני בין לא עשה בה אלא מאמר הן פטורות מן התורה אפילו מחליצה.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>אשה </b> שזנתה ברצון ובעדים תחת בעלה ומת קודם שיגרשנה פטורה היא וצרתה מן היבום והחליצה בערוה מ"ט טומאה כתיב בה בערוה דכתיב ונסתרה והיא נטמאה וכתיב בהו בעריות אל תטמאו בכל אלה וכמו שהערוה דכתיב בה טומאה פוטרת עצמה וצרתה ה"נ בסוטה וסוטה ספק חולצת ולא מתיבמת דקרא דנסתרה והיא נטמאה בסוטה ודאי איירי אבל סוטה ספק לא כתיב בה טומאה וצרתה מותרת וחולצת או מתיבמת ואם אינה בת שתייה נמי חולצת ולא מתייבמת דכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר ולא ליבם והכי משתמעי קראי כי מצא בה ערות דבר יגרשנה בספר כריתות ויצאה מביתו כלומר וכל צד שתצ' מביתו בין ע"י גירושין בין ע"י מיתה אם באת לינשא תנשא לאיש אחר ולא ליבם שאינו אחר אצל נישואין של זו שמשעת נישואין של ראשון היא נזקקת לו אבל חליצ' מיהא בעיא דאלו איתיה לבעל מי משתריא בלא גט הא כתיב וכתב לה ספר כריתות אפילו מצא בה ערות דבר כריתות בעי השתא נמי בעיא חליצה דיבם במקום בעל קאי.
+
+Halakhah 20
+
+<b>וכן </b> שתי יבמות הבאות מבית א' והיתה א' אסורה על היבם מאיסור כרת ולמטה או היתה אילונית צרתה מותרת או חולצת או מתיבמת דלא אמרינן הצרה הוי כצרתה אלא בעריות דחמירי וכדילפינן מקראי אבל הני דיש לו בהן ליקוחין אינהו לחודייהו הוא דלא מייבמי להו אבל צרות או חולצות או מתיבמות. ערוה שהיא אילונית או שגרשה אחיו או מיאנה בו או מתה קודם שימות הוא הרי צרתה או חולצת או מתיבמת דהרי זו כמי שאינה ונפלה זיקתו על צרתה בלבד שאין הצרה אסורה עד שתהיה צרת ערוה בשעת נפילה ליבום דבשעה זו תלה רחמנא.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>היתה </b> זו שהיא ערוה על היבום ספק מקודשת או מגורשת מאחיו צרתה חולצת ולא מתיבמת דהויא ספק צרת ערוה וכדאמרינן לעיל. צרת ערוה שנשאת ואחר כך נמצאת הערוה אילונית הוי כיבמה זקוקה ליבם שנשאת ואם דמו שהערוה אילונית ויבם היבם את צרתה וא"כ נמצאת הערוה שלא היתה אילונית הולד ממזר כמי שייבם אשת אחיו שלא היתה זקוקתו וכדאמרינן פ"ג זיקת ב' יבמין מדברי סופרים:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שני </b> יבמות אחיות מב' אחין רצה מיבם אחד וחולץ א' מן התורה ומדברי סופרים הוא דחולץ שתיהן וכן אם היו ב' אחין היו יכולין ליבם א' הא' והשניה האחרת אלא דמדרבנן חולצין ולא מייבמין ואם היו צרות עם האחיות חליצת האחיות פוטרת מן התורה את הצרות וכן אם היתה הא' אסורה עליו אפילו מחייבי לאוין חליצתה פוטרת מן התורה את צרתה. יבמה שהיתה אסורה על יבם א' בשעת נפילה איסור ערוה כגון אחות אשה אע"פ שהותרה אח"כ ע"י שמתה אשתו שהיא אחותה הרי היא פטורה ואפילו יבמה אחיו אחר וחזרה ונפלה לפניו היא וצרתה הרי אלו פטורות מן החליצה ויבום דכתיב יבמה יבא עליה ויבמה בתר ומת אחד מהם. כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה עליו לעולם הואיל ונאסרה שעה א' אבל גרש אשתו והחזירה ומת אע"פ שנאסרה על אחיו כשגרשה משום אשת אחיו חזרה להתרה וכשמת אחיו בהתרה היתה עומדת.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>וקטנה </b> שנתגרשה גירושי תורה והחזירה בקידושין דרבנן וכן כל נישואים דרבנן אחר גירושי תורה הרי היא אסורה ליבם משום אחות אשה וצרותיהן או חולצות או מתיבמות דלאו צרותיהן מיקרו הואיל ואין חזרתם חזרה מן התורה כמו שאמרנו ואם גדלה הקטנה או נתפקחה החרשת ואחר כך מת הרי זו מותרת ליבמה שהרי גמרו קידושיה קודם שמת.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>ב' </b> אחים נשואים ב' אחיות קטנות ראויות למאן ומת א' מהם או חרשות ומת א' מהן אינם אסורות משום אחות אשה שאין נישואיהן מן התורה ופטורות אבל א' גדולה ואחד קטנה ומת בעל הקטנה תצא משום אחות אשה ולא נאסרה עליו משום אשת אח שאם מתה אשתו היה יכול להשיאה מן התורה שלא היו נישואיה לאחיו מן התורה ואם מת בעל הגדולה מן התורה חולצת או מתיבמת דאין נישואי הקטנה מן התורה כמו שביארנו. נישואי חרש או חרשת מדברי סופרים פקחת או חרשת שנשאת לחרש ומת ונפלה לפני אחיו פקח נשוי לפקחת אחותה תצא משום אחות אשה מת הפקח בעל הפקחת חרש יכול ליבם מן התורה דנישואיו עם אחותה לאו נישואין גמורים הם אלא מד"ס כדאמר' היא שאסורה עליו ושמוציא אשתו בגט. וכן שני אחין פקחין נשואין לב' אחיות א' פקחת וא' חרשת מת בעל החרשת תצא משום אחות אשה מת בעל פקחת בעל חרשת מיבם מן התורה או חולץ דנישואיו עם החרשת לאו מדאוריתא ופקחת זקוקה לו מדאוריתא:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שקדש א' מב' אחיות ואין ידוע אי זו היא ומת מן התורה היה יכול לחלוץ אחד וליבם האחרת וכ"ש אם היו שנים שהיו יכולין לכנוס את שתיהן מן התורה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>שנים </b> שקדשו ב' אחיות זה אינו יודע אי זו קדש וכן האחר לזה אח ולזה אח ומתו זה חולץ לא' וזה חולץ לאחרת ויכולין מן התורה לישא כל א' חלוצת חברו דמה נפשך אם היא יבמתו הרי הוא מיבם ואם אינה יבמתו הרי נחלצה מן האחר ומותרת לזר ואינה אסורה אלא מדרבנן משום אחות חלוצתו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>תערובות </b> של אשה וחמותה שנשאו נשים ומתו והיו לאשה ולחמותה בנים ידועים לכל אחד הרי בני האשה חולצין ולא מיבמין שכל אחד היא בספק אשת אחי אביו שהיא ערוה עליו אבל בני חמותה או חולצים או מיבמין אחר חליצת בני האשה מתו הבנים הידועים של זו ושל זו בני התערובות לנשי בני הזקנה חולצים ולא מיבמים שמא אשת אחי אביו היא שהיא ערוה עליו ולנשי בני הכלה אחד חולץ ואחד מייבם על כל פנים אחר שנחלצה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>בן </b> שהוא ספק מבעל אחד או מב' שמת בני הראשון והב' חולצים דהויא ספק זקוקת כל אחד ולא מיבמים שמא אשת אחיו מאמו לבד הוא ואסורה עליו לעולם דכתיב ערות אחיך היא יתירה לרבות אשת אח מאמו וכתיב הוא בהוייתה תהא שאין לה התר לעולם וכן זה הבן הספק חולץ לנשותיהם ולא מיבם מטעמא דאמר. היה בן לא' ובן לב' שלא מאשה זו ומת א' מהם הרי הבן הספק חולץ או מיבם מת הבן הספק א' מב' הבנים הודאים חולץ תחלה ואחר כך היבם האחר ממה נפשך אם לאחיו הוא הרי יבם ואם אינו אחיו הרי נחלצה מאחי בעלה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>חמש </b> בני תערובות מה' נשים שהיה לכל אחד בן ידוע ונשאו נשים אלו התערובות הה' ומתו ד' מהבנים הנותרים חולצים לא' תחלה והחמישי ישאנה ממה נפשך אם היא אשת אחיו הרי יבמה ואם לאו הרי נחלצה וכן השאר עד שנמצא הבנים הה' נשאו הה' נשים אחר שנחלצה כל א' ד' חליצות. ולעולם הזהר בספקות ויש במצות הלכות אלו גדרים וסייגים מדרבנן בכלל ושמרתם את משמרתי ומכללם מה שיש להם אסמכתא בכתוב וחייבים אנו על כולם מן התורה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a1fd7aeb82f6c23d25be51aaddaa707543127fd3
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,1328 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Marriage
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות אישות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות אישות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת עו </b> שלא לבא על אשה בלא כתובה וקידושין והוא אמרו ולא תהיה קדשה מבנות ישראל. קודם מתן תורה היה אדם פוגע באשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה והולך וזו היא קדשה שאסרה תורה לפי' כל הבועל אשה על שם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה בלאו דחסימה דסמיך ליה למלקות כדפ' במצות יום טוב ונכפלה זאת האזהרה בפסוק לא תחלל את בתך להזנותה זה המוסר בתו שלא לשם אישות וכן הפנויה שמוסרת עצמה שלא לשם אישות ודרך רמז אמרו אל תחלל את בתך זה המשיא בתו לזקן ומדברי סופרים אסורה ארוסה עד שיכניסנה לחופה והוא בכלל הכתוב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:<br><b> מצוה מז </b> לישא אשה בקידושין שנאמר כי יקח איש אשה וגו'. קודם מתן תורה הי' אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישאנה מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה דכתיב לגבי בני נח והיא בעולת בעל בבעילה לחוד נעשה בעלה כיון שנתאחדה עמו לשם אישות וכיון שנתנה תורה נצטוינו שאם ירצה אדם ליקח אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואח"כ תהיה לו לאשה דאין דבר שבערוה פחות משנים דילפינן בגזרה שוה דדבר דבר כתיב הכא בנואפת כי מצא בה ערות דבר וכתיב בממון על פי שנים עדים וגו' יקום דבר מה דבר האמור לשם בשני עדים אף דבר שנאמר כאן בשני עדים וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם. ובאחד משלשה דברים אלו האשה נקנית בכסף או בשטר או בביאה וזו היא הנקראת ארוסה בתורה וכיון שנקנית האשה באחד מדרכי אלו נעשית אשת איש והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת בית דין כמו שאמר הכתוב כי תהיה נערה מאורסה לאיש וגו' וסקלתם אותם באבנים וגו' ואם רצה לגרש צריכה גט דבתר קידושי כסף וביאה דילפינן מכי יקח איש אשה ובעלה כתיב מיד והיה אם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה וגו' ובההוא קרא גופיה כתוב שטר מויצאה והיתה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל </b> שאסר ביאתו בתורה וחייב על ביאתו כרת הן נקראות עריות שכן קראן הכתוב בפרשת אחרי מות והן אסורות מן התורה כגון אם ואחות וכיוצא בהן. ויש שהן אסורות מדברי סופרים והן עשרים נשים ונקראות שניות.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>וכל </b> שאסר ביאתו מן התורה ולא חייב כרת הן איסורי לאוין שלא הזכיר בהן אלא לאו ולוקין עליהן. ותשעה נשים הן אלמנה לכהן גדול דכתיב אלמנה וגרושה וגו'. גרושה או זונה או חללה אפי' לכהן הדיוט דכתיב אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה וגו'. וממזרת לבן ישראל ובת ישראל לממזר דכתיב לא יבא ממזר וגו'. ובת ישראל לעמוני או מואבי דכתיב לא יבא עמוני ומואבי ועמוני ומואבי ולא עמונית ומואבית. ובת ישראל לפצוע דכא וכרות שפכה דכתיב לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה וגו'. וגרושתו אחר שנשאת לאחר דכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה וגו'. ובירושלמי אומר דעובר בשני לאוין הא דאמרן ושני דאסור להחזיר סוטתו כיון שיש עדים. ויבמה שנשאת לזר ועדין רשות היבם עליה דכתיב לא תהיה אשת המת החוצה וגו'. וקשיא לי האי לישנא דנקט הרב ז"ל שנשאת לזר וצ"ע ואיפשר לומר דמשום דאם חלץ לה יבמה בעודה תחת זה שנשאה דהויא חליצה כשרה ולא תצא ממנו מדאוריתא משום הכי נקט שנשאת לזר ועדין רשות היבם עליה דכל שרשות היבם עליה הוא דאסורה ושנשאת אבל אם נסתלק רשות היבם מעליה שחלץ לה לא תצא ממנו מן התורה ואפילו מדרבנן לקצת גאונים דסברי דאם יש לה בנים מזה לא תצא וכמו שהביא בעל מ"מ פ"ב דהלכות יבום וחליצה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>ויש </b> שאיסור ביאתן בעשה ואינן מחוייבי לאוין ושלשה הם מצרי ואדומי דור ראשון ושני אחד זכרים ונקבות ובעולה לכהן גדול שלא נאמר באלו לא יבא ולא יקח אלא מכלל שנאמר דור שלישי יבא להם בקהל ה' במצרי ואדומי אתה למד שדור ראשון ושני לא יבא ומכלל שנאמר והוא אשה בבתוליה יקח אתה למד שאינה בתולה לא יקח ולאו הבא מכלל עשה עשה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הבת </b> מיום לידתה עד שיהו לה שתי שערות אחר שתים עשרה שנה גמורות היא קטנה ומשתביא שתי שערות אחר י"ב נקראת נערה עד תשלום ששה חדשים ומשם והלאה תקרא בוגרת דאין בין נערות לבוגרות אלא ששה חדשים בלבד. וכל שלא הביאה שתי שערות אפילו נראו בה סימני אילונית עד עשרים שנה עדין היא קטנה וכשתביא שתי שערות תהי' נערה ששה חדשים ואח"כ תקרא בוגרת. נראו בה סימני אילונית משלשים יום אחר השלמת י"ט שנה שלמים הרי היא אילונית ואם לאו עדין היא קטנה עד שתביא שתי שערות או שתהיה בת חמש ושלשים שנה ויום אחד שהם רוב שנותיה. הגיע לזמן הזה ולא הביאה שתי שערות נקראת אילונית אפי' לא נראו בה סימני אילונית. ואילונית דאינה אשה ראויה לילד מדאורית' ילפי' מדכתי' הבכור אשר תלד פרט לאילוני' שאינה יולדות ואין לה ימי נערות אלא מקטנות תצא לבוגרות וסימני אילונית אין לה דדין וקישוי בשעת תשמיש ואין לה שיפולי מעין כאשה וקולה עבה ושנות קטנה ונערה בוגרת ואילונית הם מדאוריתא הלכה למשה מסיני בכלל שיעורין הל"מ.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>וסימן </b> העליון בבת הם ח' סמנים נראו כולן והיא אינה יותר מי"ב שנה אין משגיחין בהן והרי היא קטנה נעשית בת י"ב ויום אחד ונראה בה סימן התחתון שהיא שתי שערות אין משגיחין באחד מכל אלו דאתחתון סמכינן דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה מה איש בסימן אחד שהוא תחתון אף אשה בסימן אחד והוא תחתון ושאר הסימנין אינן אלא לראיה אם בא סימן התחתון ואם לא נראה התחתון ונראו קצת אלו הסימנין הרי היא ספק בין נערה לקטנה דאוריתא ודנים בה להחמיר ואם נראו בה כלם הרי היא גדולה וודאי שאי איפשר שיבאו כולן אלא שכבר בא סימן התחתון ונשר. ושתי שערות נראה שהם הל"מ גם אסמכתא מדברי קבלה שדים נכונו ושערך צמח דכיון ששדים נכונו דהיינו סימן העליון בידוע ששערך צימח דהיינו סימן התחתון. ואם ילדה אחר י"ב שנה הרי זו גדולה כאלו הביאה סימנים דבנים הרי הם כסימנים שהקטנה לא תלד כקטן שאינו מוליד דכתיב גבי גזל הגר איש לומר איש אתה צריך לחזר אחריו אם יש לו גואלים או לא קטן אי אתה צריך לחזר אחריו דבידוע שאין לו בנים דקטן לאו בר אולודי הוא וגם נודע שאינה אילונית.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הבן </b> משיולד עד שיביא שתי שערות אחר י"ג שנה גמורות נקרא קטן ואפילו הביא שערות קודם הרי הם שומא. ואמרו מפני מה תינוקת בת י"ב ותינוק בן י"ג דכתיב ויבן ה' אלהים את הצלע וגו' מלמד שנתן הקב"ה בינה יתרה לשון בנין באשה מבאיש. ומי שהביא שתי שערות כשהוא בן י"ג שנה ויום אחד נקרא איש. לא הביא שתי שערות אפילו נראו בו סימני סריס הרי הוא קטן עד עשרים ואם נראה בו אחד מסימני סריס משלשים יום אחר השלמת י"ט שנה ולא היו לו שערות הרי הוא סריס ודינו דין הגדול לכל דבר. ואם הביא שתי שערות בזקן אף על פי שנראה בו אחד מסימני סריס הרי הוא בקטנותו עד שיראו לו כל סימני סריס או עד שיגיע לרוב שנותיו וכשהגיע לל"ה שנה ויום אחד הרי זה סריס בלא שום סימן. וסריס דאינו איש ראוי להוליד ילפינן מדכתיב אשר לא יקים את שם אחיו וזה אינו בר הקמת שם וכל אחד מאלו הסימנים מחזיקים אותו כסריס כשהגיע לשנת עשרים בשלשים יום ולא הביא שתי שערות למטה לבד אם הביא שתי שערות בזקן שצריך שיולדו לו כל סימני סריס לשיהיה סריס או שיגיע לרוב שנותיו כדפ' זהו סריס חמה. וכל זה ג"כ בכלל שיעורין הל"מ וכן כתב רש"י ז"ל בסוף יוצא דופן דשנת עשרים לענין שתי שערות לא כתיב בתורה אלא הלכתא היא. וסריס אדם שחתכו או נתקו או מיעכו גידיו או ביציו כשיהיה בן י"ג ויום אחד נקרא גדול שאינו מביא סימן לעולם בן שלשה עשר שנה ויום אחד ולמעלה שלא נבדק מלמטה ולא נראו בו אחד מסימני סריס אלא הוא ככל האנשים הרי זה בחזקת גדול דאזלינן בתר חזקה דיש לו שתי שערות.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>שתי </b> שערות האמורות בכל מקום שיעורן כדי לכוף ראשן לעיקרן ומשיצמחו שיהיו יכולות להנטל בפי הזוג עד שיכופו ראשן לעיקרן דנין אותן להחמיר. שתי שערות אלו צריכות שיהיו במקום הערוה ובמקום אחד ושיהיה בעיקרו גומות ואפילו שתיהן בגומא אחד נמצאו שתי גומות זו בצד זו הרי אלו סימן חזקה אין גומא בלא שיער ומדאוריתא סמכינן אחזקה כדילפינן מצרעת הבית בחולין. שתי שערות שנראו קודם זמן דין שומא אפילו עמדו עד אחר זמן אבל אם לא נבדקו אלא אחר זמן אין אומרים שמא קודם זמן צמחו כדי שיהיו שומא. ובבדיקת שתי שערות סומכים אפילו על אשה אחת דאי אפשר ע"י אנשים משום דכתיב דרכיה דרכי נועם ושומעין לה אם הביאה דחזקה קטנה שהגיעה לכלל שנותיה הביאה סימנין ולומר שלא הביאה גם כן נאמנת אך נראה דכשהוא לחומרא היא דנאמנת.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>כל </b> השנים האמורות כאן ובערכין וכל מקום אינן לא שני הלבנה ולא שני החמה אלא שנים של סדר העיבור על פי ב"ד כמו שהן קובעין ובאותם השנים מונים לכל דברי הדת שבבן ושבבת דהכי הוי הלכתא ושבערכים דכתיב דכי היכי דאינו נערך אלא בן חדש שלם ולא אזלינן בתר חדוש העולם כדכתיב מבן חדש ומעלה הכי נמי לכל שאר בן חמש ובן עשרים.
+
+Halakhah 22
+
+<b>אין </b> סומכים במנין השנים אלא על פי שני עדים כשרים להעיד דאין דבר שבערוה בפחות משנים כדילפינן לעיל מדבר דבר ומה התם בעינן אנשים וכשרים דלא קרובים כדילפינן אנשים מועמדו שני האנשים ורחוקים מלא יומתו אבות על בנים וכשרים מאל תשית רשע עד הכי נמי הכא. האב שאמר בני זה בן י"ג שנים ויום אחד בתי זו בת ג' שנה ויום אחד נאמן לקרבן בשוגג אבל לא למכות ולא לעונשים דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה אלמא בדידיה תלא רחמנא נתינה והימניה קרא למימר הכי אבל לא למכות ולעונשי' דבעינן שני אנשים כשרים למכות דהוי דין ולעונשים נמי דאין דבר שבערוה בפחות משנים אף על גב דכתיב בתר את בתי נתתי וסקלוה וגו' אלמא לקטלה נמי הימניה רחמנא צריך לומר דוסקלוה מיירי היכא דאיכא עדים מיהו לאיסורא הימניה רחמנא כדכתיב את בתי נתתי לאיש. בני זה בן י"ג ויום אחד בתי בת י"ב ויום אחד נאמן לנדרים ולערכים ולחרמים ולהקדשות דעד אחד נאמן באיסורין כדילפינן מאמר לו עד אחד אכלת חלב והלה אומר לא אכלתי פטור הא אישתק מהימן וכשר הקרבן שיביא דלא הוי חולין לעזרה ואין כאן משו' או הודע אליו חטאתו ולא שיודעוהו אחרים כיון שאינו מכחיש ומשום נאמנותו של עד היא דחייב קרבן ורש"י ז"ל פירש עד אחד נאמן באיסורין דכתיב ושחט את בן הבקר ואכלו הכהנים ולא הזקיקן הכתוב להעמיד עדים בדבר וכתיב וזבחת מבקרך ואם אי אתה אומר כן אין לך אדם מתאכסן אצל חברו ויש מי שפירש דאתיה מדכתי' גבי אשה וספרה לה לעצמה אלמא עד אחד נאמן באיסורין ק"ו מאשה ומינה לכל שאר איסורין ולא למכות ולעונשין כדאמרינן.
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>מי </b> שיש לו אבר זכרות ואבר נקבות הוא הנקרא אנדרוגינוס והוא ספק זכר או נקבה וכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה אי זה זכר שיש בו שתי משכבות הוי אומר זה אנדרוגינוס. וכל מי שאין לו זכרות ונקבות אלא אטום נקרא טומטום וגם הוא ספק דבכמה דוכתי קפיד רחמנא אזכר וודאי ונקבה וודאי' ובחגיגה איתמר תרי זימני זכורך חד למעוטי אנדרוגינוס וחד למעוטי טומטום ואי לאו תרתי ספקי דאינהו טומטום ואנדרוגינוס תרתי זכורך למה לי ואם נקרע הטומטום ונמצא זכר הרי הוא כזכר ואם נקבה הרי הוא כנקבה. וטומטום ואנדרוגינוס שהיו בני י"ב שנה ויום אחד הרי הן בחזקת גדולים לפי שהן ספק ודנים אותם להחמיר ובסימנים אחר י"ב. חרש וחרשת האמורים בכל מקום הן האלמים שאינן שומעים ולא מדברים ואין להם שום קנין מן התורה דאין להם דעת ומעטינ' להו לענין קדוש מי פרה דכתיב ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מי שיש בו דעת להניח יצא חרש שוטה וקטן שאין בהם דעת להניח ובירושלמי מפיק ליה לענין תרומה דאין תרומתו תרומה מדכתיב אשר ידבנו לבו יצא חרש שאין לו לב לדעת ולהתנדב אבל שומע ואינו מדבר ומדבר ואינו שומע הרי הם ככל אדם השלמים בדעתם דלא נתמעטו אלא אלו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כיצד </b> האשה מתקדשת אם בכסף דילפינן משדה עפרון קיחה קיחה דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה והצריכה הכתוב גט לפוטרה מקיחה זו כדכתיב סיפיה דקרא והיה אם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה וגו' ואין קיחה אלא בכסף דכתיב נתתי כסף השדה קח ממני וג"ש בסיני נאמרה וכל י"ג מדות נמי. כסף זה אין פחות מפרוטות כסף דמדכתיב ואת אשר חטא מן הקדש ישלם לרבות פחות משוה פרוטה להשבון לקדש דכל אתין וגמין ריבויין אבל להדיוט לא דלאו ממונא הוא ולהכי לא מקדשה בפחות משוה פרוט' מדכתיב בעבד ישיב גאולתו דרשינן ישיב לרבות שוה כסף ככסף ואומר לה הרי את מאורסת לי ונותן לה בפני עדים דכתיב כי יקח שהאיש הוא שאומר דברים שמשמ' שקונה אותה לו לאשה והוא יתן לה הכסף שהוא הלוקח והכי גמרינן משדה עפרון שהוא קבל הכסף מיד אברהם שהיה הקונה. נתנה היא ואמרה היא לו הרי אני מקודשת או מאורסת לך או כל לשון הקנאה אינה מקודשת וכן אפילו נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת דבעינן שיתן הוא שהוא הקונה כדילפינן מכי יקח ואם נתן הוא ואמרה היא מקודשת מספק דאמרה היא דמי קצת לכי תלקח אשה לאיש.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואם </b> קדש בשטר דילפי' מויצאה והיתה היקיש הויה ליציאה מה יציאה בשטר דכתיב וכתב לה ספר כריתות אף הויה בשטר כותב לה על הנייר או על החרס או על כל דבר שירצה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי דהבעל הוא שכותב השטר כמי שהוא שנותן הכסף דכתיב כי יקח איש וגו' אי נמי דילפינן מויצאה והיתה מה יציאה הוא כותב השטר אף הויה כן ובפני עדים הא אמרן לעיל דילפינן לכל דבר ערוה שאין פחות משנים מג"ש דדבר דבר ובשם הרמב"ן ז"ל אמרו דאם כתב בכתב ידו השטר ויוצא מתחת ידה אף על פי שאין עליו עדים מהני דכשהיא מוציאתו כאלו יש עדים בדבר דמי דהכי נמי אמר בגט מדאוריתא ואיתקש הויה ליציאה. כתבו שלא לדעת או שלא לשמה אף על פי שנתנה לה מדעתה ובפני עדים אינה מקודשת דאמר קרא ויצאה והיתה מה יציאה לשמה דכתיב וכתב לה לשמה אף הויה לשמה ולדעתה דכתיב נמי ויצאה והיתה מה יציאה בעינן דעת מקנה שהוא הבעל דכתיב וכתב אף הויה בעינן דעת מקנה דהיינו האשה שניקני' לבעל.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ואם </b> קדש בביאה דילפינן לה מדכתיב ובעלה מלמד שנקנית בביאה אומר לה הרי את מאורסת לי בבעילה זו וכיוצא בזה ומתיחד עמה בפני עדים ובועלה וסתם בועל דעתו על גמר ביאה דאף על גב דמן התורה ילפינן העראה שנקנית בה האשה דכתיב הכא כי יקח איש אשה ובעלה וכתיב בנדה ואיש כי ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה וגו' את מקורה הערה מכאן להעראה מן התורה והוקשו כל העריות בהעראה דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגומר הוקשו כל העריות כולן לנדה מה נדה בהעראה אף כל העריות בהעראה וכתיב הכא גבי כריתות איש כי יקח את אחותו וגומ' מה קיחה דהכא העראה כביאה אף קיחה דהכא דקדושין העראה קונה בה אפילו הכי כל בועל סתם דעתו אגמר ביאה ומן התורה לא נקנית לו עד סוף כיון דהיה דעתו על גמר ביאה דהוי כמו חזקה דאזלי' מן התורה אחר החזקה כדילפינן לעיל. ובין שבא עליה כדרכה ובין שבא עליה שלא כדרכה מקודשת דאיתקוש משכבות להדדי דכתיב משכבי אשה שתי משכבות מה משכב כדרכה קונה בה דכתיב ובעלה אף משכב שלא כדרכה קונה בה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>משמעות </b> הדברים שאומר הבעל בשעת קידושין הוה שהוא קונה אותה דכתיב כי יקח איש אשה ולא שהקנה לה לעצמו דכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו. אמר לה או כתב לה בשטר שנתן לה לשון ארוסה קנויה שלי לקיחה חרופה ברשותי זקוקה וכיוצא בהן מקודשת והוא שמכרת באלו הלשונות שהן ענין קדושין. אמר או כתב מיוחדת מיועדת עזרתי נגדי צלעתי סגורתי תחתי תפושתי אסרותי מקודשת בספק כשהיה מדבר עמה על עסק קידושין דהא ידעה דהני לישני לקידושין קאמר לה וקבילה אבל לא דבר עמה על עסקי קידושין אין חוששין למלות האלו ובכל לשון שמכרת האשה ויש משמע הדברים באותה לשון שקנא' מקודשת דקרינן ביה כי יקח ואם היה מדבר עמה על עסקי קידושיה ורצתה וקדשה בשתיקה דיו דהוי שפיר קיחה דקידושין. ועדי הקידושין והגירושין אינן צריך לומר אתם עדי אלא שיהיה בפניו דעדים ילפינן דבר דבר מממון והתם לא בעינן אתם עדי אלא בהודאה דעל פיהם אמר רחמנא מה שיאמרו הם אף על גב דלא אמרו אתם עדי.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>האומר </b> לאשה הרי את מקודשת לי לחציי מקודשת. דאף על גב דאמר קרא איש ולא חצי איש הכי קאמר לה דאי בעינא למינסב אחריתי נסיבה. אבל אמר חצייך מקודשת לי אינה מקודשת דאשה אמר רחמנא ולא חצי אשה. וכן לי ולזה אינה מקודשת דאיש קאמר רחמנא ולא שני אנשים דכתיב אשר ישכב את אשת איש אשר ישכב את אשת רעהו וגו' ולא אסרה תורה בעל אשה להכי לא דרשינן אשה ולא שתי נשים. חצייך מקודשת לי בפרוטה או בחצי פרוטה וחצייך האח' בפרוטה או בחצי פרוטה מקודשת דהרי היא אשה שלימה. חצייך מקודשת לי היום בפרוטה וחצייך למחר בפרוטה וכן שני חציין בפרוטה הוי ספק מקודשת דדילמא פסקה למלתיה והוי חצי אשה או דילמא דכי קאמר לה לא נגמרו קידושין האידנא עד למחר והוי אשה שלימה וכן שני חצייך בפרוטה בחד זימנא קאמר לה והוי אשה שלימה או דילמא אין אשה מתקדשת לחצאין דאשה קאמר רחמנא ולא חצי אשה דאף על גב דחצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה היו קידושין היינו משום דכשאמר אחר כך וחצייך בחצי פרוטה הוי אשה שלימה כבר אבל כשאמר שתי חצייך בפרוטה הוי ספק דדילמא כיון דאמר בבת אחת שני חצייך הרי היא לחצאין ואשה קאמר רחמנא ולא לחצאין. שתי בנותיך לשני בני בפרוטה ספק אי אזלינן בתר מקבל דהוי פרוטה או דילמא בתר דידהו והא ליכא פרוטה. בתך ופרתך או בתך וקרקעך ספק אי אמר בתך בחצי פרוטה וקרקעך בחצי פרוטה ולא מהני או דילמא בתך בפרוטה ופרתך במשיכה או קרקעך בחזקה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>האב </b> מקדש את בתו שלא לדעתה כל שלא בגרה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה בנתינתו נעשה לה איש וקידושה לאביה קטנה דכתיב באמה העבריה ויצאה חנם אין כסף אין כסף לאדון זה כשיוצאה ממנו אלא יוצאה בסימנים אבל יש כסף לאדון אחר כשיוצאה ממנו והיינו האב שיוצאה מרשותו כשמקדשה להפרת נדרים שאינו מפר לבדו ומה יציאת אמה אין כסף לאדון שיוצאה ממנו אף מיעוט דיש כסף יש כסף לאדון שיוצאה ממנו והיינו אב ונערה נמי דברשותו כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה דמיירי בנערה כסף שלו דכל שיוצאת מרשותו ילפינן מויצאה חנם דיש לאב כסף א"נ כל שבח נעורים לאביה. וכן זכאי לקדשה בשטר וביאה מדאיתקוש הויות להדדי דכתי' ויצאה והיתה מה הויה דכסף ברשות אביה כדילפינן אף הויה דשטר וביאה ברשות אביה ומעשה ידיה שלו דכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה לאמה קרא יתירא הוא ודריש ביה הכי בתו הרי היא לו כאמה ובנערה הוא דאשמועינן דאלו בקטנה השתא מזבוני מזבין לה מעשה ידיה מיבעיא ובכתובת' אם נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין דאכתי ברשות אב הוי בעודה נערה לכל שבח נעורים דכתיב בנעוריה בית אביה כל שהיא נערה והיא בבית אביה לפיכך זכאי בקידושיה מיום לידתה עד שתבגר ואפילו חרשות ושוטה שקדשה האב היא אשת איש גמורה דכיון דבאב תלה רחמנא ולא בעי' דעתה דידה לא איכפת לן שתהיה חרשת ושוטה או לאו דהא קטנה נמי לית לה דעת. ובת ג' שנים ויום אחד מתקדשת בביאה מדעת אביה פחות מכאן לא דביאה פחותה מג' לאו ביאה היא ואינו קונה אותה דהלכה למשה מסיני דפחותה משלש כשרה לכהונה דנראה דאין ביאתה ביאה. בגרה או נשאת ונתאלמנה או נתגרשה בחיי אבי' הרי היא ברשות עצמה אעפ"י שהיא קטנה דכיון שיצא' מרשות אב לגמרי כשהשיאה שוב אין לו בה רשות דכל זמן שלא יצאה מרשות בתו הוא דיש לו כח בה כדכתיב בנעוריה בית אביה אבל משיצאה אין לו בה רשות לעולם כדאשכחן לענין נדרים דכתיב ונדר אלמנה וגרושה וגו' הא אפקה קרא מרשותיה ולענין ירושה כתי' וירש אותה שהבעל יורש אשתו למאן דסבר ירושת הבעל דאוריתא. נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת אפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה ואפי' נתאלמנה או נתגרשה מאותן האירוסין אינה אסורה לכהן ובין היא ובין אביה יכולין לעכב הואיל ובשעת קבלה לא נתרצה האב אם באת לחזור קודם שיתרצה חוזרת ולא מהני ריצוי דאב תו בין נתקדשה בפניו בין שלא בפניו אינה מקודשת דכיון דרחמנא אשלטיה בה כדילפינן לאו כל כמינה לקדש עצמה ואפילו נתרצה האב כדאמר במפתה דאפילו פתה לשם אישות אם נתרצה האב לתתה לו לא סגי בהאי ביאה אפילו היתה לשם אישות אלא בעי לקדשה לו השתא כדכתיב מהר ימהרנה לו לאשה שיהיו קידושין לדעת אביה משמע אפילו נתרצה האב בעינן קידושין אחריני לדעתיה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>ספק </b> בוגרת בין נתקדשה היא שלא לדעת אביה בין קדשה אביה שלא לדעתה הרי זו מקודשת בספק אם היא בוגרת ולא בעיא דעת אביה או הוא נערה ואביה לא בעי דעתה. האיש עושה שליח לקדש לו אשה פלו' או שאר נשים וכן האשה לקבל לה קידושין מיד פלו' או שאר אנשים וכן האב עושה שליח לקבל קידושי בתו כשהיא ברשותו דכתיב בגירושין ושלחה מביתו ומדלא כתב וגרשה ללמדנו בה שהאיש עושה שליח להוליך גט לאשתו ומדכתיב ושלחה ולא כתיב ושלח מלמד שהאשה עושה שליח לקבל גיטה קרי ביה ושלחה לא מפיק ה"א ושלח ושלחה דנאמר שני פעמים בענין מלמד ששליח עושה שליח אשכחן בגירושין בקידושין מנא לן אמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה משוי שליח אף הויה משוי שליח. ואומר האב לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדאשכחן דמייעד אדון אמה העבריה דאף על גב דמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו אפילו הכי הואיל ומכרה ויודע שהאדון יכול ליעדה לאחר זמן הוה ליה כאומר לה צאי וקבלי קידושיך דאית לה זכיה כשדעת אחר מקנה לה. שליח האשה לקבלת קידושיה צריך עדים כמו בקבלת גיטה דהוי דבר שבערוה ואין פחות משנים אבל שליח האיש לקדש אין צריך עדים כמו בשליח הולכה אין צריך עדים דשלוחו של אדם כמותו וכתיב ויצאה והיתה איתקש יציאה להויה מה יציאה בעיא עדים לקבלה ולא להולכה אף הויה לקבלה ולא להולכת קידושין ונראה דאפילו בקבלת גט הוי מדרבנן והיקשא אסמכתא בעלמא. ושליח נעשה עד ואם היו שני שלוחין הן הן עדיו ואף על גב דשלוחו של אדם כמותו היינו שמקדש בעדו אבל לעדות לא מיפסיל והרי יש בדבר עדות.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>הכל </b> כשרין לשליחות חוץ מחרש שוטה וקטן דאין בני דעת ושליחות איש בר דעת בעינן ולא חרש שוטה וקטן דשליחות נפקא לן נמי מדכתיב ויקחו להם איש שה לבית אבות אחד לוקח לכולן והכא איש כתוב למעוטי אלו והגוי לפי שאינו בן ברית ונאמר כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית להוציא את הגוי. העבד אף על גב שהוא בן ברית דכתיב מחוטב עציך וגו' לעברך בברית הוא פסול לשליחות גיטין וקידושין לפי שאינן נוהגים בהם ובמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי למיעבד שליחותא לאחריני. דין שליח או האב עם האיש או שליח עם האשה או עם האב או השליח כדין איש עם האשה ככל הדברים כיון ששלוחו של אדם כמותו מדאוריתא כדילפינן.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>כסף </b> ושטר וביאה כולם דין תורה כדילפינן לעיל ושאר הפרק מדברי סופרים נסמך על ושמרתם את משמרתי ולא תסור וגו':
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> האשה מתקדשת אלא לרצונה. שנאמר והלכה והיתה לאיש אחר משמע שמתקדשת מדעתה והוי אסמכתא לחוד ואם קידשה בעל כרחה אינה מקודשת אבל האיש מקדש בעל כרחו מקודשת דהא קדשה וכתיב כי יקח איש אשה וגו' ומדאוריתא באשה נמי בעל כרחה היתה מקודשת דהויא כשדה דתלויה וזבין זביני דסברא הוא דכל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואגב אונסי' גמר ומקנה וזביני' זביני הכא נמי הוה ליה כמוכר שמוכרה עצמה לבעל בכסף שנותן לה ואפילו נתקדשת בשטר ובביאה נמי הויא כמוכרת עצמה דכנגד גופה שקנוי לו מתחייב לה בשאר כסות ועונה אלא שחכמים הפקיעו קידושיו כיון שעשה שלא כהוגן שהכריחה והפקר בית דין הפקר וכדילפינן מאלה הנחלות אשר נחלו וגו' מה ענין ראשי אבות אצל זקנים לומר לך מה אבות מנחילים את בניהם מה שירצו אף ראשי אבות מנחילים העם מה שירצו אי נמי מכל אשר לא יבא לג' ימים בעצת השרים יחרם כל רכושו. ואפילו קדשה בבעילה או בשטר נמי אפקעוה רבנן לקידושיה נמצא דקדשה בעל כרחה אינה מקודשת ואפי' מדאוריתא דהא קדשה אדעתא דרבנן דקאמר כדת משה וישראל ורבנן אמרי דלא להוו קידושין והפקירו כספו והוי כקדשה בגזל ובחמס קודם יאוש ובעילתו ממילא נמצאת שהיתה בעילת זנות אם קדשה בביאה ואפילו לא קדש לדעתם אינה מקודשת מן התורה דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה למיגדר מילתא דכתיב בנביא אמת אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחד מכל מצות ה' לפי שעה כגון אליהו בהר הכרמל למיגדר מילתא שעל ידי כן השיבן מע"ז שמע לו וכיון שעל פי הדבר שרי משום צורך שעה ה"ה שלא על פי הדבר שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה כדילפינן מאלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וא"כ אפילו בלא נביא שרי נמי לבית דין לעבור משום מגדר מילתא לעשות גדר ותקנה והאיש שקדש בעל כרחו לא הפקיעו קידושיו דבידו לגרשה אבל אשה שאין בידה לגרש עצמה הפקיעו חכמים קידושי מי שהכריחה לקבלם. יכול אדם לקדש כמה נשים כאחת כיון שיש שיעור כסף לכולן ואחת מקבלת לכולן דאע"ג דכתיב כי יקח איש אשה דנראה אשה ולא הרבה נשים בבת אחת לא היא דלא אתא למעוטי אלא חצי אשה כדאמר לעיל. וכן אם נתן קידושיה מדעתה לחברתה ואמר לחברתה וכן את וכיוצא בזה שתיהן מקודשות שהרי נתרצת אבל אמר לה ואת הויא ספק דאוריתא שמא לא נתכוון לקדשה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>התקדשי </b> לי בדינר זה נטלתו והשליכתו לכל דבר האבד אינה מקודשת שהרי כאלו אמרה איני רוצה. וכן אמרה תנהו לפלו' ונתן אינה מקודשת דהרי הוא כאלו אמרה איני רוצה אבל אמרה שיקבלם לי מקודשת כיון שנתן וקבלם בעדה. אמרה הניחהו על הסלע אינה מקודשת דלא רצתה ואם היה סלע שלה מקודשת שחצירו של אדם קונה לו דבגט אפילו שהוא חוב לה איתרבאי חצר מדכתיב ונתן בידה דאין לי מפשטיה דקרא אלא בידה גגה חצרה וקרפיפה מנין תלמוד לומר ונתן מכל מקום. היה סלע של שניהם מקודשת בספק. תנהו לעני תנהו לכלב אינה מקודשת ואם היה כלב שלה מקודשת שהרי נהנית ואם היה רץ אחריה לנושכה הויא ספק אי גמרה ומקניה נפשיה בההיא הנאה דקא מצלא נפשה מיניה או דילמא [מצי אמרה ליה] חיובי מחויבת מדאוריתא לאצילך ולא מקניה נפשה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אשה </b> שאמרה לאיש תן לי מעט מזה ואמר אם אתן ליך תהא מקודשת לי אם אמרה הן ונתן לה מקודשת אבל אמרה תן לי מהן או השלך או דומה דברים שענינם לא תשחק עמי בדברים אלו אינה מקודשת.
+
+Halakhah 6
+
+<b>המקדש </b> בעד אחד אינה מקודשת דילפינן דבר דבר יקום דבר לענות דבר מה התם שני עדים אף כאן ואפילו שניהם מודים דאין דבר שבערוה פחות משנים. המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת וילפינן פסולי עדות דרשע מאל תשת ידך עם רשע וקרובים מלא יומתו אבות על בנים כדילפינן במצות קידוש החדש ובספק פסולים של תורה הוו קדושי ספק ואפילו תכחיש האשה צריכה גט מספק.
+
+Halakhah 7
+
+<b>קטן </b> אין קידושיו קדושין דאיש כתיב בפרשה וכן איש שקדש קטנה אין קדושיה כלום מן התורה דאשה כתיב בתורה וכן חרש שקדש ופקח שקדש לחרשת אינה מקודשת מן התורה וכ"ש שוטה שקדש או שוטה שנתקדשה דאין להם קידושין מן התורה דאין להם דעת. סריס שקדש ואילונית שנתקדשה קדושיהן קידושין גמורין דבכלל איש ואשה הוו אלא שאינם מולידים וגדולים נמי הוו כיון שעברו רוב שנותם טומטום ואנדרוגינוס בין שקדשו בין שנתקדשו הם קידושי ספק אי איש הוא או אשה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>המקדש </b> אחד מן העריות אינם קידושין מן התורה באשת איש דכתיב ויצאה מביתו לכשתצא מביתו דווקא ויצאה והיתה לאיש אחר שהוא אחר אצלה ולא לקרובים ושאר עריות ילפינן מאחות אשה דכתיב בה לא תקח לגלות וגו' דהיינו קיחה דקידושין והוקשו כל העריות כולן לאחות אשה דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות וגו' מה אחות אשה לא תפסי בה קדושין אף כל עריות כולן לא תפסי בה קידושין חוץ מנדה דכתיב ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נידתה תהיה בהוית קידושין לחומרא מקשין ולא לקולא.
+
+Halakhah 13
+
+<b>האשה </b> שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר בפני בעלה מקודשת לשני שהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וחזקה הוי מדאוריתא כדילפינן מנגע הבית לעיל במצות מ"ג אבל שלא בפניו אין לה חזקה וצריכה ראיה.
+
+Halakhah 14
+
+<b>המקדש </b> אחד מחויבי לאוין או מאסורי עשה וכן יבם שקדש צרת יבמה הרי זו מקודשת קידושין גמורין דכתיב כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וכי אהבתו או שנאתו של בעל חשובה לפני המקום לשנות דין נחלה בשבילה שהוצרך הכתוב לכתוב לא יוכל לבכר את בן האהובה ואפילו תימה דצדקת ורשעת קאמר לא היה צריך לומר לא יוכל לבכר דאטו משום דאמו רשעת יפסיד בנה שהוא בכור נחלתו לא הוה ליה למכתב אלא כי את הבכור יכיר ואנא ידענא לא שנא אמו אהובה וצדקת ולא שנא אמו שנואה ורשעה אלא אהובה אהובה בנישואיה ושנואה שנואה בנישואיה שנישואיה שנואים לפני המקום כגון חייבי לאוין וקאמר רחמנא כי תהיין אלמא אית בהו הויה דקידושין והוה ס"ד דכיון דרעה בנישואיה דחייבי לאוין היא בנה לאו בנו גמור הוא להכי קאמר לא יוכל לבכר וגו' ולא מצית אמרת דהני נשואין שנואים דחייבי עשה כגון מצרית נינהו אבל חייבי לאוין נילף מיבמה דלא תפסי בה קידושין דשתהי' מעם אחד בעינן ואי בעולה לכ"ג דהויא חייבי עשה לא כתיב כי תהיין לכהן ולהכי מוקמי אפילו לחייבי לאוין כדאמר חוץ מיבמה שנתקדשה לזר שהיא בספק אם תופסין קידושין בה והאי לא תהיה אשת המת ללאו הוא דאתא או דילמא לא תפסי דהאי לא תהיה לא תהא בה הויה לזר הוא דקאמר.
+
+Halakhah 15
+
+<b>המקדש </b> גוי או שפחה אינן קידושין גוי דכתיב לא תתחתן בם לא תהא לך בם תורת חיתון והיינו בשבעה עממין דאדוקין בע"ז כדכתיב כי יסיר את בנך וגו' שאר אומות מנלן דכתיב ביפת תואר ואח"כ תבא אליה ובעלתה מכלל דמעיקרא לא תפסי בה קידושין שפחה דכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור וכן עבד גוי מהאי טעמא אין קידושיהן לבת ישראל קידושין. ישראל מומר אפילו עובד ע"ז ברצונו קידושיו קידושין דכתיב חטא ישראל וגם עברו וגו' אע"פ שחטא ישראל הוא מדלא אמר חטא העם עדין שם קדושתם עליהם.
+
+Halakhah 16
+
+<b>המקדש </b> אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין כשנשתחררה גמרן קידושיה כקטנה שגדלה ואין צריך לחזור ולקדשה דאף ע"ג דאשה קאמר רחמנא ולא חצי אשה היינו כששייר בקנינו שהיה יכול לקדשה כולה ולא קדש אלא חציה אבל הכא לא שייר בקנינו שכל מה שיכול לקנות ממנה קנה ולהכי אינה צריכה קידושין אחרים לכשתשתחרר דביאתו עושה אותה אח"כ אשת איש גמורה אבל קדשה אחר אחר שנשתחררה הוי ספק קידושין לשניהם. ואיזו היא שפחה חרופה זו חציה שפחה שקדשה עבד עברי שיש לו היתר בשפחה כנענית אם רבו מוסרה לו כשיש לו אשה ובנים כדכתיב כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים שכיר אינו עובד אלא ביום עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה והיינו משנה שכר שכיר וכי תעלה על דעתך שעובד בין ביום ובין בלילה והלא כבר נאמר כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה אלא מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית וא"כ שפחה חרופה אי איפשר אלא כשתהא מקודשת לעבד עברי שיש לו קידושין והיא לו מותרת והראיה על שהיא מקודשת ותפסו בה קידושין במקצת זה שנא' לא יומתו כי לא חופשה הא חופשה יומתו שהיתה אשת איש ונהרגין וכן אמרו פדויה ואינה פדויה חציה שפחה וחציה בת חורין מאורסת לעבד עברי ולמדו מדכתיב והפדה הרי פדויה לא נפדתה הרי שאינה פדויה כדאמר. מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת חורין הרי זו קידושי ספק דאע"ג דהתקדשי לחציי מקודשת היינו משום דחזיא לכוליה דהוי בר חורין אבל הכא לא חזיא לכוליה משום פלגא דעבדות ואע"ג דהתקדשי לחציך אינה מקודשת התם הוא דשייר בקנינו דהוה ליה לקדשה כולה אבל האי לא שייר מידי דכל מאי דחזי ליה למעבד עבד.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>שכור </b> שקדש קידושיו קידושין דאכתי יש בו דעת אבל הגיע לשכרותו של לוט לא [דלאו בר דעה הוא כדכתיב גבי לוט ולא ידע בשכבה ובקומה (בראשית יט, לג)].
+
+Halakhah 19
+
+<b>המקדש </b> בפחות משוה פרוטה אינה מקודשת דכסף ילפינן קיחה קיחה ופחות משוה פרוטה לאו כסף הוא. קדשה באוכל או בכלי ששוה פחות מפרוטה הוו קידושי ספק שמא שוה פרוטה במקום אחר והרי הוא כסף או דילמא בעינן שוה פרוטה הכא ואם היא אוכל שלא יגיע למקום ששוה פרוטה עד שיפסד אינה מקודשת כלל דהא לא שוה פרוטה בשום מקום כיון שאי אפשר להוליכו לשם קיים ולר"י והרא"ש ז"ל אפילו שוה פרוטה ודאי במקום אחר אינה מקודשת כלל מדאוריתא דאין להקדש אלא מקומו ושעתו והאי דשמואל חומרא מדרבנן היא דמדאוריתא כיון דאין בה שוה פרוטה הכא לא מיקדשה דבפחות משוה פרוטה במקומה לא מקניה נפשה. המקדש בפחות משוה פרוטה וכן קטן שקדש אע"פ ששלחו סבלונות אח"כ אינה מקודשת דהוי כחזקה דלא שלחו סבלונות אלא מחמת קידושי הראשונים שהיו פסולים.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>המקדש </b> בכסף או בשטר אין צריך שיתן הקידושים לתוך ידה אלא כיון שרצה לזרוק לה קידושיה וזרקו אפילו לתוך שדה שלה מקודשת דילפינן מגט מהיקשא דהויות דכתיב ונתן בידה גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן מכל מקום. ברשות של שניהם אינה מתקדשת ודאי היה עומד ברשות הרבים או שברשות שאינה של שניהם וזרק לה כל שקרוב לו הוי כבידו שוה או ספק ואבדו קודם שהגיעו לידה הרי זו ספק מקודשת דמספקא לן בגירושין אי הוי קרוב לה והוי חצרה או לאו וקידושין נמי הואיל וילפינן להו אהדדי מהיקשה דויצאה והיתה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המקדש </b> בדבר שהוא אסור בהנאה כגון חמץ בפסח או בשר בחלב וכיוצא בהן אינה מקודשת. חמץ בפסח דכתיב לא יאכל לא יהא בו היתר אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הן באות ולהכי אינה מקודשת דכיון דאינה יכולה ליהנות כמה שנתן לה לאו מידי יהב לה. ובשר בחלב דכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו ג"פ אחד לאיסו' אכיל' ואחד לאיסו' הנאה ואחד לאיסור בישול. וכל שאר איסורי הנאה יתבארו במקומם בס"ד. ואפילו באיסורי הנאה מדבריהם אינה מקודשת דאפקעינהו רבנן לקידושי כדאמר לעיל דהפקר ב"ד הפקר כדילפינן מאלה הנחלות וגו'. עבר ומכר דבר האסור בהנאה וקדש מקודשת חוץ מע"ז שאם קדש בדמיה אינה מקודשת שדמי ע"ז אסורין כמוה דכתיב והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו ולא מצינו למילף שאר איסורי מינה משום דהוו ע"ז ושביעית שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין דאי מלמדין בחד הוה סגי ונילף מיניה. ע"ז הא דאמרן שביעית דכתיב קדש תהיה לכם מה קדש תופס דמיו אף שביעית תופסת דמיה. המקדש בפרש עגל ע"ז אינה מקודשת דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם מאומה ואפילו פרש אבל בפרש שור הנסקל מקודשת אע"פ ששור הנסקל אסור בהנאה פרשו אינו אסור דכתיב ולא יאכל את בשרו בשרו הוא דאסור הא פרשו מותר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>המקדש </b> בפירות שביעית מקודשת דאע"ג דלאכילה אמר רחמנא ולא לסחורה ולדבר אחר אפי' הכי אם מכר המקח קיים וכן אם קדש בדיעבד הוי קידושין. באפר פרה אדומה או במים שמלאן למי נדה מקודשת דאע"פ שאינו יכול ליטול שכר להזות ולקדש שהיא הכשר מצוה ורחמנא קאמר ראה למדתי אתכם מה אני בחנם אף אתם בחנם וזה שעשה המצוה בשכר עבר על דברי תורה דנוטל שכר לימד מצוה אפ"ה יכול ליטול שכר הבאת האפר ממקום למקום ומלוי מים שאינם הכשר המצוה והיא נהנת ממי שצריך להן מחמת טורח הבאתן ומילויין. המקדש בהקדש של בדק הבית מקודשת וישלם קרן וחומש להקדש ויביא אשם דכתיב נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו וגו' ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישיתו יוסף עליו ומדקאמר ישלם נראה דמתחלל כשמוציא מרשות גבוה והאי כיון שנתנו לאשה בקידושי הרי הוציאו מרשות גבוה ואם במזיד אינה מקודשת דהואיל ואינו חייב קרבן מעילה לא נתחלל ההקדש ולאו מידי דיכלה ליהנות יהב לה דלא אמרה תורה ישלם דמשמע דמתחלל וחייב קרבן אלא בשגגה במעשר שני בין שוגג בין מזיד אינה מקודשת דכתיב וכל מעשר הארץ מפרי הארץ לה' הוא לה' הוא ולא לקדש בו אשה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כהן </b> שקדש בחלקו בין מקדשי קדשים בין מקדשים קלים אינה מקודשת דכתיב וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש כאש חלקו של אהרן הושוה לחלקו של מזבח מה מזבח לאכילה אף כהן לאכילה ולא לדבר אחר אבל כהן שקדש בתרומה גדולה ובתרומת מעשר וביכורים וכן לוי שקדש במעשר ראשון וישראל במעשר עני הרי אלו מקודשת תרומות אף על פי שאסור לזר הוו ממון כהן ומקדש בהן דהא שוו לדידה דיכולה למוכרן לכהן וכן מעשר ראשון ללוי דהוי ממונו ולית ליה קדושה ומעשר עני אפילו ישראל נמי דלית ביה קדושה אלא משום גזל דחייב לשלם דאין להם בעלים ניכרים דנימא דלהוי כמקדש בגזל קודם יאוש דהא אכתי לא אתא לידייהו אבל ישראל בתרומה שהפריש אינה מקודשת דטובת הנאה אינה ממון אבל נפלו לו בירושה מבית אבי אמו כהן אף על פי שלא הורמו עדין ועומד ליתרם דנגמרה מלאכתה הוה ליה כמו שהורמו אפילו הכי ממונו הוי ומקודשת דאף על גב דאין ראויות לו לאכילה יש לו למוכרן למי שהן ראויות לו.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>המקדש </b> בגזל בגניבה ובחמס אם נתיאשו הבעלים ונודע שקנה אותו הדבר ביאוש הרי זו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת דאע"ג דבאבדה אם נתיאשו הבעלים קני מוצאה כדכתיב אשר תאבד ממנו ומצאתה שאבודה ממנו ומצויה אצל בני אדם יצתה שטפה נהר שאבודה מכל שהבעלים הם מתיאשים וקני מוצאה ולר"י יאוש באביד' נפקא ליה מדכתיב באבדה שמלה ולמה יצתה לומר לך מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים ואין הבעלים מתיאשים אלא תובעים שיחזירו להם בסימן אף כל שיש בו סימן שאינן מתיאשין משמע דאי מיאש קני באבידה והיינו משום דבהיתרה אתא לידיה אבל גזל דבאיסורא אתא לידיה לא קני אלא בשינוי רשות אחר יאוש וכשנתנו לאשה הרי שינוי רשות וקנאתו היא וכיון שקנאתו היא אף הוא קונה אותה והא דשינוי רשות אחר יאוש קונה למ"ד יאוש כדי לא קני נפקא לן מדכתיב בתשלומי ארבעה וחמשה וטבחו או מכרו וגו' מה טביחה דאהנו מעשיו אף מכירה דאהנו מעשיו שקנאו לוקח בשינוי רשות ואי שינוי רשות לא קני לא אהנו מעשיו ולא הוי דומיא דטביחה ואפילו לרב נחמן דפליג ארב ששת ואמר אפילו לפני יאוש היינו משום דסבירא ליה דלא בעינן אהנו מעשיו אבל פשיטא דלאחר יאוש אהנו מעשיו משום דקניה בשינוי רשות. המקדש בממון חברו שלא מדעת חברו אפילו הראה אח"כ חבירו שאינו מקפיד הרי זה גזל ואינה מקודשת ואם קדשה בדבר שאין מקפיד בעל הבית כגון תמרה או אגוז וכיוצא בו מקודשת מספק אי ניחא ליה לבעל הבית ולא הוי גזל או לא. היתה סחורה בינו ובין חברו וחלקה שלא מדעת חברו וקדש בחלקו אינה מקודשת דאמר ליה מאן פלג לך והרי יש לבעל הבית חלק בזה והיא לא נתקדש' אלא בכל והוי כממון חברו אם לא שפירש לה מה שיש לי בו דאז נראה דהוי מקודשת דהרי יש לו חלק שם. גזל ממנה וקדשה בו אם קדם ביניהם שידוכין ונטלה ושתקה מקודשת ואם לאו אע"פ ששתקה כשנתן לה בתורת קידושין אינה מקודשת דשלה הוא נוטל אלא אם כן אמרה הן. אמר לה כנסי פקדון זה וחזר ואמר לה הרי את מקודשת לי בו קודם שנטלתו ונטלתו ושתקה הרי זו מקודשת ואם אחר כך אינה מקודשת אלא אם כן אמרה הן. ובחוב שהיה לה אצלו אם אמר לה הרי את מקודשת לי בו קודם ונטלתו ושתקה מקודשת כשהיה שידוכין ביניהם ואם לא שדך אינה מקודשת עד שתאמר הן ואם אחר שנטלה החוב אמר לה בתורת קידושין אינה מקודשת אפילו אמרה הן דשלה נטלה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>המקדש </b> במלוה ואפילו בשטר אינה מקודשת דלהוצאה נתנה וגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון דיהיב לה מידי בשעת קידושין ומלוה אפילו בעין להוצאה נתנה וכבר הם שלה. ואם היה לה משכון ונתן לה המשכון מקודשת דגמרי מיעוד דכתיב והפדה דמשמע דצריך שיהא ביום כדי פדיה ואין יעידה אלא במקום פדיה דכתיב אשר לא יעדה והפדה שאם בא ליעדה בסוף שש צריך שיהא שהות ביום שאם תבוא לחשבון גרעונה דיהא עליה גרעון של פרוטה דמעות הראשונים לאו לקידושין ניתנו כיון דבעינן שיעור פדיון בשעת יעוד ונמצא שיש לו עליה מלוה דהיינו שהות היום מכדי פרוטה ולא הוה מקודשת אי לאו משום דהיא גופה משכון הוי וכשמקדשה בפרוטה דאית ליה גבה ממילא היא זוכה בעצמה שהיא המשכון ונמצא משכון מוחזר מאליו הכי נמי הכא כשנתן לה המשכון היא מקודשת אע"ג דמקדשה בגוף המלוה ואם קדשה בהנאת הרוחת זמן המלוה שהלוה לה מקודשת שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש במלוה עד הזמן שקבע לה במלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה דיהב לה השתא ומקודשת. בחוב שיש לי אצל זה במעמד שלשתן מקודשת דאע"ג דקנין מעמד שלשתן תקנת חכמים היא הוי מקודשת דאוריתא דהפקיע חכמים ממון החייב על ידי מעמד שלשתן דיש להם כח להפקיע ולהפקיר כדילפינן לעיל. קדשה בפיקדון או שאלה שהיה לו אצלה מקודשת כיון שהיה שוה פרוטה קיים ברשותה. הנאת דברים הוי כמלוה ואינה מקודשת דבעינן דיתן לה מיד או תהנה מיד בשוה פרוטה כדילפינן מקיחה קיחה דהוי בשעת קנין והכא נמי ל"ש. במלאכה זו שאעשה עמך אינה מקודשת דשכירות ישנה מתחלה ועד סוף והוי מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת והא דשכירות ישנה מתחלה ועד סוף איפשר דילפינן לה מדאיצטרך קרא לאשמועינן דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף שנא' כשכיר שנה בשנה יהיה עמך שכירות שנה זו אינ' משתלמת אלא לשנה אחרת משמע דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ולהכי איצטריך קרא דלא לישתלם אלא לבסוף דאי אמרת אינה לשכירות אלא לבסוף פשיטא דאינה משתלמת אלא לבסוף אלא וודאי כדאמר.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>תן </b> מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב ממה שמצינו בתורה שהערב משתעבד למלוה קבלן דמשתעבד באמירה תן לו ואני קבלן ילפינן מדכתיב אנכי אערבנו וכתיב תנה אותו על ידי כלומר כאלו מקבלו בידי אחזירנה לך וערב דכתיב בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפך אם ערבת לרעך ממון עשה זאת איפה וגו' כי באת בכף רעך דהיינו ממון שיש לו עליך לך התרפס התר לו פסת ידך ותן לו מעותיו ומדכתיב לקח בגדו כי ערב זר משמע בשביל איש זר דהיינו אמירה בעלמא דלא כתיב קבלנות ונראה דהוי הלכתא וקראי דקבלה אסמכתא והכא כיון שאמרה תן לו ואתקדש לך מקודשת דכמו דערב אף על גב דלא מטי הנאה לידיה משעבד נפשיה אתתא נמי מקניה נפשה. תן לפלוני ואתקדש לו מקודשת מדין ערב דאמרן ומדין עבד כנעני דקונה עצמו בכסף על ידי אחרים אף על גב דאיהו לא חסר מידי ואפילו בעל כרחו דכמו דנקנה בכסף מרבו אפילו בעל כרחו הכי נמי קונה את עצמו אפילו בעל כרחו ואם כן קני נפשיה אף על גב דלא חסר מידי הכי נמי נתקדשת לאחר אע"ג דלא חסר מידי וכן הילך מנה והתקדשי לפלו' מקודשת מדין עבד כנעני כדאמר. הילך מנה ואתקדש לך אם אדם חשוב הוא מקודשת שהרי נהנית בפרוטה כשנהנה הוא ממנה ונקנית לו בזה. הניח משכון על מה שאמר שיתן לה שתתקדש לו אינה מקודשת דלא נהנית בשום דבר במשכון דלא נשתעבד למה שלא היה חייב ולא נתן לה דבר אבל משכון של אחרים שקדש בו אשה מקודשת דבעל חוב קונה משכון דכתיב ולך תהיה צדקה אם משכון אינו קונה צדקה מנין אלא מכאן לבעל חוב שקונה משכון ואם כן הא יהב לה מידי.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>מתנה </b> על מנת להחזיר שמה מתנה בעלמא כפדיון הבן דתלאו הכתוב בפדיון כדכתיב בכור בניך תפדה והרי נפדה אע"ג דהחזיר לו המעות והכא אינה מקודשת משום דהוי כחליפין דאין אשה נקנית בהם משום דהוו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקנה נפשה דכסף כתיב ופחות מפרוטה לאו כסף הוא.
+
+Halakhah 25
+
+<b>נתן </b> לה אגודה של הדס וגו' דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא כיון דלא קבלתם לשם קידושין עד שתאמר בפיה הן. אמר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו אם אין באחד מהן שוה פרוטה אינה מקודשת אע"ג דבכולהו אית שוה פרוטה דלא קדשה אלא בכל אחד והא ליכא שוה פרוטה אבל אמר לה בזו ובזו אם יש בכולם שוה פרוטה מקודשת דבכולן בבת אחד קדשה והאיכא פרוטה ואם היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת אלא אם כן יש באחרונה שוה פרוטה דהראשונות היו כמלוה ואם אמר באלו אע"פ שאוכלת מקודשת דשלה אכלה. אמר התקדשי בכוס זה אם מלא מים בו ובמים אם יין בו ולא ביין אם שמן בשמן ולא בכוס לפי' אם לא היה בשמן שוה פרוטה אינה מקודשת אלא מספק כדלעיל:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המקדש </b> על תנאי אם נתקיים התנאי מקודשת ואם לאו אינה מקודשת וכן בגט. ואפשר דטעמא דכיון דאצטריך למכתב ספר כריתות לדבר הכורת בינו לבינה דעל מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם וכיוצא בו אין זה כריתות שכל ימיה נאגדת בו לקיים תנאי זה מחמתו משמע דכל שאינה נאגדת בו לעולם הרי זה כריתות מיד דהיא תקיים תנאו ותלך ואפשר דברים הללו לבא לידי הבדלה ובקדושין ילפינן מגרושין דאיתקש הויה ליציאה דכתיב ויצאה והיתה וכו'. כל תנאי שבעולם בכל הדברים צריך שיהיה בתנאי ארבעה דברים תנאי כפול הן קודם ללאו תנאי קודם למעשה דבר שאפשר לקיימו דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן שהוצרך משה רבינו לכפול ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם שמע מינה דאם לא כפל מתנתו קיימת ונוחלין ארץ גלעד אפילו לא יעברו אע"פ שאמר אם יעברו דלא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו והוא הדין דבעינן תנאי קודם למעשה מדלא אמר תנו להם אם יעברו משמע דאי אמר הכי לא אתי תנאה ומבטל מעשה דמתנה דקדמיה ושמעינן נמי דבעינן הן קודם ללאו דלא אמר תחלה אם לא יעברו אל תתנו ואם עברו ונתתם וכן אפשר לקיימו בתנאי בני גד ובני ראובן אם חסר אחד מאלו התנאי בטל והמעשה קיים מדהוצרך משה רבינו ע"ה לדקדק בכל אלו כדי שיתקיים התנאי משמע דאם לאו הכי לא היה התנאי קיים אלא המעשה התנה עליה דבר שאפשר אלא שאסור מן התורה כגון אם תאכלו חלב וכיוצא בזה מקודשת אם קיימה דאין זה מתנה על מה שכתוב בתורה דלא תאכל ולא תתקדש ומתנה על מה שכתוב בתורה כגון על מנת שאין ליך עלי עונה תנאו בטל דכיון דתנאי ילפינן מבני גד וראובן בעינן דלא יתנה על מה שכתוב בתורה דומיא דבני גד וראובן דלא התנו על מה שכתוב בתורה וכן כל כיוצא בזה חוץ מבממון שתנאו קיים דבעונה מדקאמר לה הרי את מקודשת לי אתקדשה ליה וכו' אמר על מנת שאין ליך עלי עונה מתנה על מה שכתוב בתורה דאין אישות לחצאין וכי תפוס קידושין לגמרי תפוסי והוי מתנה על מה שכתוב בתורה אבל דבר שבממון דאינו תלי באישות כגון שאר וכסות תנאו קיים דלא נשתעבד כיון שהתנה ודבר שבממון הוא דניתן למחילה ולא צער של גופה. התנה עליה שתבעל למי שאסור לה תנאו בטל כמו מה שאי אפשר לקיימו שאין בידה שיעברו אחרים אבל התנה עליה שיתן פלוני כך תנאו קיים שהרי אפשר בידה לקיימו שתתן לפלו' ממון רב עד שיתן שאין כאן עבירה וכן כיוצא בזה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>המקדש </b> על תנאי כשיתקיים התנאי תהיה מקודשת לא משעת שנתקדשה ואפשר דילפינן הא מלתא נמי מתנאי בני גד דכתיב אם יעברו בני גד ובני ראובן וגו' ונתתם להם את ארץ הגלעד דמשמע כשיקיימו התנאי דהיינו אם יעברו אז תתנו להם דקודם קיום התנאי לא היתה נתונה להם ואפילו קיימו אח"כ התנאי מדלא קאמר אם יעברו וגו' יעמדו או יהיו בארץ גלעד לפיכך אם קדשה אחר קודם התנאי מקודשת לשני ואם אמר מעכשיו אע"פ שלא נעשה תנאו עד אחר זמן מקודשת למפרע כשיתקיים התנאי לפיכך אם קדשה שני קודם קיום התנאי אינה מקודשת. כל האומר מעכשיו אין צריך דיני התנאי שהרי אינו כתנאי כיון שהמעשה קיים מעתה אבל צריך להתנות דבר שאפשר לקיימו דאי לאו הכי אין שם תנאי וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי דלישנא דאם בלחוד הוא דבעי הני דיני דבתנאי בני גד ובני ראובן אם ואם כתיב:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הרי </b> את מקודשת לי על מנת שירצה אבי אינה מקודשת עד שירצה האב שיאמר אין. על מנת שלא ימחה מקודשת עד שימחה. הרי את מקודשת לי על מנת שיש לי כך וכך אם יש עדים שיש לו מקודשת ואם לאו הוי ספק. על מנת שאראך כך וכך אינה מקודשת עד שיראה לה הוא משלו. על מנת שיש לי בית כור עפר אינה מקודשת עד שיהיה ראוי לזריעה דמשמעות אלו הלשונות הם כך.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>על </b> מנת שאין עליך נדרים ונמצאו עליה אחד משלשה נדרים אינה מקודשת דבהני תלתא קפדי אינשי והוה ליה כאלו התנה בפירוש. ואם אמר על מנת שלא יהא עליך כל נדר אפילו נמצאת שנדרה שלא תאכל חרובים אינה מקודשת שהוא הקפיד יותר משאר האנשים בשאמר כל נדר והות ליה כאלו התנה בפי'. וכן על מנת שאין לה מומין כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בה ויותר עליהם שמנה מומין דכיון דקפדי אינשי בכל אלו המומין הוו כאלו התנה בפירוש. ואם קדש סתם ונמצאו לה אחד מאלו השלשה נדרים או אחד מהמומין הוי ספק מקודשת דהוי ספק על סתם אדם אי איפשי באשה נדרנית אם לאו. קדשה על מנת שאין עליה נדרים או מומין והיו עליה והלכה אצל חכם והתי' לה מקודשת דחכם עוקר את הנדר מעיקרו שהרי פותח לו ומדכתיב לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו משמע דמעיקרא הוא דנעקר נדרו ודברו. על מנת שאין עליה מומין ונתרפאת אינה מקודשת דעד עכשיו היו עליה נמצא שבשעת הקידושין הטעתו והאיש שהתנה עליו אפילו במומין ונרפאו מקודשת שאין האשה מקפדת על האיש על זאת.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הרי </b> את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום אם עברו שלשים יום ולא נתן לה אינה מקודשת. הרי את מקודשת לי בזוזים אלו לאחר שלשים יום אף על פי שנתאכלו המעות תוך שלשים מקודשת לאחר שלשים דלאו מלוה נינהו דע"מ שתתקדש בהן נתנן ולהכי כי אכלה דידה אכלה ולכי מטא זימנא מקדש ואם חזר בו הוא או היא תוך שלשים יום אינה מקודשת דאתי דיבור ומבטל דיבור כיון שלא גמרו הקידושין עד שלשים יום. בא שני וקדשה תוך שלשים מקודשת לשני לעולם לפי שעתה לא היתה מקודשת ותפשו בה קדושי שני ונעשה אשת איש ואינם חלים קידושי ראשון לאחר שלשים יום ואם אמר מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים מקודשת לשניהם מספק דמספקא לן האי ולאחר שלשים אי תנאה הוי אם לא אחזיר בו תוך שלשים יהא קידושין מעכשיו והרי לא חזר ולא תפסי קידושי שני או דילמא חזרה הוי ממה דאמר מעכשיו וקאמר אינו אומר מעכשיו אלא לאחר שלשים יום ואם כן תפסי קידושי שני תוך שלשים יום וכן קדשה אחר בזה הלשון לימים מועטין ממה שקדשה הראשון צריכה גט מספק מכולן.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>הרי </b> את מקודשת לי חוץ מפלוני כלומר שלא תאסר עליו מקודשת מספק דאף על גב דבגט אינו גט אם אמר חוץ מפלוני דבעינן כריתות וליכא אפילו הכי מספקא לן בקידושין אי קנין כל דהו סגי או דילמא כתיב ויצאה והיתה דאיתקש הויה ליציאה. הרי את מקודשת לי על מנת שתהיה מותרת לפלוני מקודשת ואסורה עליו שהתנה בדבר שאי איפשר לקיימו וילפינן מתנאי בני גד וראובן דבעינן איפשר ואי לאו איפשר כי הכא תנאי בטל ומעשה קיים.
+
+Halakhah 14
+
+<b>נתן </b> לאשה שתי פרוטות ואמר תהיו מקודשת לי היום באחת ובאחת לאחר שאגרשיך כשיגרשנה תהיה מקודשת לו פעם שניה מפרוטה שניה דאף על גב דמקדש את אשתו לא חיילי בה קידושין דהרי היא מקודשת ועומדת הכא חיילי כיון דבידו לקדשה עכשיו לאחר זמן אבל היכא דאין בידו עכשיו לקדשה אינה מקודשת דהוי כדבר דלא בא לעולם דאין מקנה משום דלא סמכה דעתיה ואפילו לאחר שאתגייר נמי הוי כדבר שלא בא לעולם דלאו בידו הוא כיון דגר צריך שלשה ישראלים שנזקקין לו להטבילו להודיעו מקצת מצות קלות וחמורות דכתיב ביה משפט אחד יהיה לכם ולגר הגר כאזרח ומשפט לא הוי בפחות משלשה. ואם קדש ליבמה לאחר שיחלץ לה יבם מקודשת הואיל אם קדשה מעכשיו הוי ספק מקודשת כדילפינן לעיל. אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי בזה אם היכר העובר הוי מקודשת דהוי דבר שבא לעולם.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>האומר </b> לאשה הרי את מקודשת לי במאה דינרין ונתן לה אפילו דינר אחד מקודשת משלקחה אותו דהוי כעל מנת שאתן לך מאתים זוז שמקודשת מעכשיו והיינו במאה דינרים סתם אבל אמר באלו מאה דינרים והתחיל למנות שניהם יכולים לחזור בהן עד דינר האחרון וכן אם היה חסר דינר או נמצא דינר נחשת אינה מקודשת נמצא דינר רע אם יוכל להוציאו על ידי הדחק יחליפנו ואם לאו אינה מקודשת כיון שאמר במאה דינרין אלו ולא היו שלמים כיון שהיו בתוכן של נחושת או רע ולא קיים תנאו.
+
+Halakhah 18
+
+<b>הרי </b> את מקודשת לי בבגדים אלו ששוים חמשים זוז והיו שוין הרי זו מקודשת משעת לקיחה דשוה כסף ככסף דכתיב ישיב גאולתו גבי עבד עברי והוי קרא יתרה דמצי למכתב לפיהן גאולתו לרבות שוה כסף לפדיון וכיון דאיפרוק בשוה כסף מקנה נמי מקני ביה דכתיב גאולתו מכסף מקנתו וילפינן לכסף דכתיב בקידושין מהכא דשוה כסף ככסף ואם אינם שוים אינה מקודשת דהרי אינם שוים מה שאמר ולא נתרצת. איש ואשה שהיו חלוקין על סכום המעות שיקדשנה ואחר כך תבעו זה את זה וקדשו סתם יעשה כדברי מי שנתבע מהאחד שלא נתרצה אלא במה שאמר תחלה.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>שליח </b> שקדש על תנאי שלא נאמר לו או שנאמר לו לקדש על תנאי וקדשה סתם אינה מקודשת כיון ששינה מדברי משלחו אף על גב דילפינן משלח ושלחה דמשוו שליח בגיטין וקידושין והוי כאיהו גופיה היינו בשלא שנה אבל שנה בדבר דקפדי אינשי כי הא לא. קדשה לי במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת דדוקא קאמר ליה במקום פלוני שיש לו אוהבים ואם בא אדם לומר רע עליו ימחו אבל אמר הרי היא במקום פלוני לא הוי קפידה אלא מראה מקום הוא וכן בשליח האשה.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>המקדש </b> את האשה וחזר בו מיד הוא או היא בתוך כדי דבור אין חזרתה כלום והרי היא מקודשת דאין אדם מקדש ומגרש אלא בהסכמה גמורה ומשום הכי לא מהני חזרה אפילו תוך כדי דיבור ולהרמב"ן ז"ל תוך כדי דיבור כדיבור הוי תקנתה דרבנן משום תלמוד הלוקח מקח ופגע בו רבו שיכול ליתן שלום והשוו מדותיהם בכל מילי בר מהני קידושין וגרושין ומגדף וע"ז אבל קידושין על תנאי ובטל התנאי מי שתתנה אותו האיש או האשה אפילו אחר כמה ימים אפילו בינו לבינה מבוטל התנאי והרי היא מקודשת סתם שהרי הם מרוצים בקידושין שקדש ובלא תנאי לפיכך המקדש על תנאי או בעל סתם צריכה גט שמא ביטל התנאי וכן מקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה וחזר ובעל סתם בפני עדים צריכה גט דעל בעילה זו סמך דחזקה אין אדם מישראל עושה בעילתו בעילת זנות וחזקה הוי מדאוריתא כדילפינן לעיל:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> שהטעה את האשה בקידושין ואפילו לשבח אינה מקודשת דאין תנאו אמת ואיכא קפידה בכל הני ואפילו בשבח יוחסין דמסאנה דרב מכרעה לא בעיה וכן היא שהטעתו ואפילו אמרה בלבי היה להתקדש לו אפילו הטעני וכן הוא שאמר שבלבו היה לקדשה אפילו הטעה אותה אינה מקודשת דדברים שבלב אינם דברים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>על </b> מנת שאני כך ונמצא כך וכך מקודשת שהרי נמצא כך ע"מ שאיני אלא כך ונמצא כך וכך אינה מקודשת. על מנת שאני יודע לקרות צריך שיקרא התורה ויתרגם אנקלוס וכן השאר משמעותם כפי מה שאמרו ז"ל ואם היה כך מקודשת ואם לאו אינה מקודש'. על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בלבו והוי צדיק [ונראה דילפי' לה מדכתיב עונה בה (במדבר טו, לא) ודרשינן בגמרא (סנהדרין צ, ב) בזמן שעונה בה כלומר שלא חזר בתשובה הא אם חזר בתשובה אין עונה בה, והיינו הרהר תשובה בלבו מדתלה בנפש ולא בשעת מעשה] כדגמרינן על מנת שאני רשע אפילו צדיק גמור מקודשת מספק שמא הרהר בע"ז ונעשה רשע שנאמר פן יפתה לבבכם וגו' וכתיב למען תפוס את בני ישראל בלבם.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>המקדש </b> את האשה סתם אומר סבור הייתי שהיתה כך ואינה כך מקודשת שלא הטעתו אלא הוא הטעה את עצמו כיון דלא פירוש והוי להו דברים שבלב וכן היא שאמרה סבורה הייתי שהיה כך ואינו כך מקודשת שלא הטעה אותה ולא היה תנאי בקידושין ודברים שבלב אינם דברים:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המקדש </b> שתי נשים שאסור לישא שתיהן משום ערוה כאחד אינן מקודשות כגון שתי אחיות או אשה ובתה דכתיב ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות התורה אמרה שאין לו ליקוחין לאשה כשנעשה צרה לאחותה שהיתה נשואה לו כבר וסברא שכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחד אינו הילכך כיון דבאחות אשה לא תפסי קידושין כי קדשינהו בבת אחד נמי לא הוי קידושין והוקשו כל העריות לאחות אשה דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות וגו' אי נמי גמרינן לשתי אחיות או אשה ובתה שאינן מתקדשת כאחת משום דהוו קידושין שאינם מסורים לביאה שאין יכול לישא אחת מהן שהיא אחות אשתו ולא הוי קידושין דכתיב כי יקח איש אשה דהיינו קידושי כסף כדגמרינן לעיל קיחה קיחה וכתיב ובעלה דבעינן ראויה לביאה והני אין שום אחד מהן ראויה לביאה ומהאי טעמא לא נימא דאם קדש אחת מהן ולא פרש דאין קידושין תופסין כדרבא דסבירא ליה הכי דלא היא דכשמקדש שתיהן בבת אחת הוא דאמר דאין מסורין לביאה כיון שאי איפשר שישא אחת מהן שהיא אחות האחרת שהיא מקודשת לו אבל קדש אחת מהן מה שאינן מסורות לביאה הוא משום דאין אנו יודעים אי זו קדש ושמא זו היא אחות אשתו אבל הקידושין תפסי ושתיהן צריכות גט כדבסמוך. אמר לנשים רבות כולכם מקודשת לי והיו בהן שתי אחיות וכיוצא בהן אין אחת מכולן מקודשת דכיון שאין אחיות מקודשת כדילפינן אף אחרות אינן מקודשת דבמלה אחד קדשן שאמר כולכם מקודשת ולא נחלק בדיבורו ואם אמר הראויה מכם לביאה כולן מקודשת חוץ משתי אחיות וכיוצא בהן וכן הדין לשפחה או גויה שהיו בתוכן או אחד מכל העריות. אמר לשתי אחיות כאביי כדאמר לעיל וכן האב שקדש בתו סתם ולא פרש אי זו אף על גב דאין מסורין לביאה תפסי וצריכות כולן גט.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>העושה </b> שליח לקדש לו אשה פלונית והלך וקדשה וקדש המשלח עצמו לאמה או לבתה ואין ידוע אי זו ראשונה שתיהן צריכות גט ואסורות עליו דכל אחת הויא ספק ערוה ואסורה מדאוריתא. וכן אשה שעשתה שליח לקדשה והלכה וקדשה עצמה לאחר ואין ידוע אי זה קדם שניהם נותנים לה גט דהויה ספק אשת איש לשניהם ואם רצו אחד מהן נותן גט ואחד כונס. ואם קדשה עצמה לבן או לאח מי שקדשה לו השליח שניהם נותנים והיא אסורה לשניהם אפילו גרשה האחת דספק הוא אי הוה אשת בנו או אשת אביו או אחיו. אמר לשליח צא וקדש לי אשה והלך ומת ואינו יודע אם קדש אם לאו הרי זה אסור בכל נשים שיש להן קרובות שהן ערוה עמה שמא אמה או אחותה קדש לו שלוחו והיינו קנס שעשה שלא כהוגן למנות שליח ומדרבנן. חמשה בנים שנתנו רשות לאב לקדש להם אשה ואמר אבי הבנים למי שיש לו חמשה בנות אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני וקבל האב הקידושין כל אחת מהן צריכה ה' גיטין מכל האחין דלכולהו הויה ספק אחות אשה הואיל וכולן נתנו רשות לאב לקדש אשה מת אחד מהם כל אחת צריכה ארבעה גיטין וחליצה מאחד מהם דספק אי הויה מקודשת לבן שמת.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>האב </b> שהיתה לו בת קטנה או נערה או בוגרת ובת בוגרת ונתנה לו רשות לקדשה וקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל עד שיפרש דלא שביק איניש מצוה דרמיה עליה בתו קטנה להשיאה דמצוה הוא עליו דכתיב ואת בנותיכם תתנו לאנשים ועביד מצוה דלא רמיא עליה אלא שליח בעלמא הוא והיא יש לה דעת להשיא את עצמה. מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים וכולן ברשותו שלא בגרו וקדש אחת מהן ואמר קדשתי' ליך בתי הגדולה הגדולה שבגדולות לבדה היא מקודשת וכולן מותרות וכן אם קדש בתו הקטנה הקטנה שבקטנות לבדה היא מקודשת וכולן מותרות דמשמעות גדולה וקטנה שאין גדולה וקטנה הימנה. נאמן האב לומר על בתו קודם שתבגור שהיא מקודשת לאוסרה על הכל כיון דבידו לקדשה עתה דכתיב את בתי נתתי לאיש וגו' הימניה רחמנא. קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה הרי זו אסורה על כל אדם עד שידע ואפילו נודע לו אחר שבגרה אמר א' אני הוא שקדשתיה נאמן אף לכנוס ואינו צריך קידושין אחרים דאין מי שמכחישו. באו שנים שניהם כותבים גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס ואם כנסה ואחר כן בא אחר אינו נאמן לאוסרה על בעלה וכן אמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן מן התורה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>כל </b> המודה בקידושין אסור בקרובות דשוינהו עליה חתיכה דאיסורא בהודאתו ונאמן אדם לאסור על עצמו דבר שהיה מותר וכל שטוען קידושין היינו שאומר שקדש או שנתקדשה בפני עדים והלכו להם למדינת הים או מתו אבל הודה שהיו הקידושין בלא עדים אין כאן קידושין דאין דבר שבערוה פחות משנים כדילפינן מדבר דבר מממון ואף על גב דבממון הודאת בעל דין כמאה עדים דמי כדילפי מאשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו התם אינו חב לאחרים בהודאתו זאת שאין נפסד אלא הוא אבל הכא קא מחייבא לאחריני שהוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו או משום דנאסרה לכולי עלמא.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>שליח </b> שקדש האשה לעצמו מקודשת דהא נתרצית לו אלא שנהג מנהג רמאות. העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקדש ואמר לעצמי קדשתיה והאשה אמרה לראשון ששלחך נתקדשתי אם הוחזק השליח בעדים הרי זו מקודשת לראשון ואם לא השליח אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביה המשלח אמרה איני יודעת למי אם לא הוחזק בעדים השליח הרי זו מקודשת לשני דאינה סומכה כל כך על השליחות כיון שהמשלח יכול לכפור בשליחות ולפי' חזקה לשני כיון שאמרה אינה יודעת ואם הוחזק בשלוחו שניהם נותנים גט דהוי ספקא אי נתקדשה לראשון כיון שהוחזק בשלוחו או דילמא לשליח נתקדשה כיון דאמרה איני יודעת והוא אומר שלו נתקדשה ואם רצו נותן אחד גט ואחד כונס. עשה שליח הוא או היא והלך וקדשה ואח"כ בטלוהו ואין ידוע אם קדשה קודם הביטול או אח"כ צריכה [גם כן] גט מספק דהויא ספקא דאוריתא.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>קדש </b> אחת מהנשים ואינו יודע אי זו וכל אחת אומרת אותי קדש אסור בקרובות כולן מספק ונותן גט לכל גם מספק דאוריתא ומניח כתובה אחת ביניהן כשכתב לה ומסתלק דהמוציא מחברו עליו הראיה וכל זה שקדש בעדים ולא ידע למי מהן או שבא בהן דבר מקרה או נולד ספק בעדותם כמו המקדש בעצמו שאם לא כן היה לנו לברר על פיהן.
+
+Halakhah 22
+
+<b>האשה </b> שיצא עליה קול שהוחזק בב"ד שנתקדשה לפלוני הרי זו בחזקת מקודשת וכל קול שלא הוחזק בב"ד אין חוששין לו דילפינן דבר דבר מממון מה להלן דבר ברור ואם היה שם אמתלא ושמעו האמתלא כששמעו הקידושין אפילו הוחזק הקול לא הוחזקת מקודשת אלא שואלין אותה וסומכין על פיה ואם לא נשמעה האמתלא בעת שנשמעו הקידושין אין חוששין להאמתלא והויא ספקא מקודשת ואם נראה לב"ד שהוא כן סומכין על האמתלא ולא תוחזק כמקודשת. בא שני וקדשה בפנינו לזאת שיצאה עליה קול אם נתברר שמקודשת לראשון אין קידושי שני כלום דאין קידושין תופסין באשת איש כדילפינן לעיל ואם לאו מגרש אחת ונושא אחת מדאוריתא וכן קול אחר קול אחת מגרש ואחת כונס. אתרא דמקדשי והדר מסבלי וכתבו כתובה חוששין לסבלונות ולכתובה דדילמא נתקדשה כבר דהויא כחזקה דסמכינן עלה מדאוריתא.
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+
+
+Halakhah 30
+
+<b>שנים </b> אומרים בפנינו נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה אע"ג דדייר בחצרה מקודשת שדרך העם לקדש בצינעה. עד אחד אומר שנתקדשה בפני עדים והיא מכחישתו מותרת אמרה מקודשת אני ואח"כ קדשה עצמה ונתנה אמתלא שיש לה ממש לדבריה שאמרה תחלה מותרת לשני ואם לא היה ממש באמתלא הרי זו אסורה מספק וקידוש שני קידושי ספק לפי' נותן לה גט ונשארה באיסורה וכן אמרה אשת איש אני ונתנה אמתלא שיש בה ממש למה שאמרה הרי זו נאמנת:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הארוסה </b> אינה אשתו גמורה מדאוריתא להפרת נדריה בלא אביה עד שתנשא שהוא כניסתה לחופה שיביא אותה לביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו דכתיב ואם בית אישה נדרה דמשמע דכל זמן שהוא בבית בעלה היא ברשותו והוא הנקרא נישואין בכל מקום והבא על ארוסתו לשם נישואין אחר שקדשה משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא כאשתו לכל דבר דומיא דיבמה מה יבמה אית ליה ליבם זיקה בגוה מעיקרא ונקנית בהעראה כדכתיב יבמה יבא עליה אף אשה לבעלה דאית ליה קנין בגוה מעיקרה העראה קונה בה וכשנכנסה לחופה ולא נבעלה דנקניה היינו אם היא ראויה לביאה דחופה קירוב ביאה היא אבל היתה נדה אין חופה קונה בה ועדין היא כארוסה כיון דאין יכול לבא עליה עתה דאין חופה לפסולות ולא מהניא אלא בראויות לביאה דחופה קירוב ביאה היא כדאמר וכתובה מדרבנן ולמאן דסבירא ליה מדאוריתא מפיק ליה מדכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>אין </b> מערבין שמחה בשמחה דכתיב מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>נותנים </b> לנערה י"ב חדש מיום התביעה לפרנס עצמה ולתקן צרכיה דכתיב ויאמר אביה ואמה תשב הנערה אתנו ימים והיינו שנה דכתיב ימים תהיה גאולתו ולא תימא ימים חדש דכתיב עד חדש ימים דילפינן ימים סתם מימים סתם ולא ימים מימים שנאמר בהם חדש וכל שלא נשאת נראה דאין חייב במזונותיה מדאוריתא אפי' הגיע זמן ולא נשאה משום דשארה דהוו מזונות דומיא דעונתה דלא הוי אלא אחר נישואין:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת עז </b> כשנושא אדם אשה יתחייב לה בשלשה דברים מן התורה שלא ימנע שאר כסות ועונה דכתי' שארה כסותה ועונתה שארה אלו מזונותיה כסותה כמשמעו ועונתה לבא עליה כדרך כל הארץ ואין יכול לומר איני זנך אלא אם כן התנה דבדבר שבממון תנאו קיים ובעונה לבדה מן התורה הוא שאין מועיל תנאו דמתנה על מה שכתוב בתורה וכיון דילפינן לתנאים מבני גד ובני ראובן מה הם לא התנו על מה שכתוב בתורה ולהכי היה תנאם קיים אף כל מי שאינו מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים הא התנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ומעשה קיים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>פוסקין </b> לאשה מזונות לחם שני סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם וממאכל אנשי אותה העיר הכל כמנהג המדינה וזהו לעני שבישראל אבל עשיר הכל לפי עשרו. ונראה דהני דמדאוריתא כיון שזן אותה דבר מספיק לה מיפטר מחיוב שארה ואם היה עני ואין יכול לזונה אפילו בלחם כופין אותו להוציא ואע"ג דמדאוריתא גט מעושה בטל דכתיב והיה אם לא תמצא חן בעיניו ונתן בידה מדעתו מלמד שאינו מגרש אלא לרצונו היינו כשמשלים מה שחייב לה מן התורה אבל כשגורע לה זכותה שזכתה לה תורה לא בעינן דעתיה דכתיב אם לא תמצא חן בעיניו וגו' כלומר כשהגרושין מצד שאינו מוצאה חן בעיניו אבל אינו גורע זכותה כל עוד שהיא תחתיו אז בעינן דעתיה ולא נכוף אותו אבל אם גורע זכותה כופין אותו כיון שמתנהג עמה שלא כדין תורה מחוייב הוא לגרש. וכשכופין אותו לגרש ואמר רוצה אני גמר בלבו לגרשה דמצוה קעביד מאחר שחייבוהו חכמים להוציא והוי נמי דומיא דמכר דגמרא ומקנה שנפטר על ידי כך משאר כסות ועונה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>מי </b> שהלך למדינת הים אין פוסקין ב"ד לאשתו מזונות אלא לאחר שלשה חדשים דחזקה היא דאין אדם מניח ביתו ריקם והולך וכהאי חזקה לא יהבינן לה שלשה חדשים דחזקה דאוריתא ומוכרין ב"ד מנכסיו למזונותיה ואם מכרה היא מכרה קיים דכיון דשארה אלו מזונות הוי מלוה הכתובה בתורה וכן נתנוהו בקולר או נשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין אותה אבל מת בעלה אין לה מזונות מן התורה דהרי אינה אשתו ואם לותה ואכלה כשתלך בעל' חייב מן התורה לשלם. ואם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אין שומעין לו אם אינה רוצה היא דמזונותיה מן התורה ומעשה ידיה שלו תקנת חכמים המדיר את אשתו מליהנות לו או שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כסות </b> שחייב מן התורה בגדים שיהיו ראויים לימות הגשמים ולימות החמה בפחות שלובשת כל האשה שבאותה מדינה ובכלל הכסות שחייב חייב ליתן לה כלי בית ומדור ותכשיטיה ונראה דכל זה הוי מדאוריתא בכלל כסותה וגלי קרא דאם בית אשה נדרה דיושבת בביתו וכמו שמוכרין ב"ד למזונותיה מוכרים ג"כ לכסותה ומדורה:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עונה </b> האמורה בתורה כל אחד כפי כחו וכפי מלאכתו. ונושא אדם כמה נשים אפילו מאה ואין אשתו יכולה לעכב והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה דכתיב אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>המדיר </b> את אשתו מתשמיש המטה שבת אחד ממתינין לו דגמרינן מנדה דשכיח דהוי שבעת ימים יותר מכאן יוציא או יפר נדרו ואם אמר תשמישי אסור עליך או נשבע שלא ישמש מטתו עמה אינו כלום מפני שהוא משועבד לה והוי כמו אוסר פירות חברו על חברו דאין בו ממש דילפינן מע"ז וכלאים ושאר דברים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כדילפינן כל חד בדוכתיה אבל הנאת תשמישך אסור עלי הרי זה נדר דלא אסר אלא עצמו ויוציא או יפר נדרו. אסור לאדם למנוע אשתו מעונתה ואם עבר ומנע כדי לצערה עבר בלא תעשה שבתורה שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע ואם חלה או תשש כחו עד ששה חדשים ימתין מכאן ואילך או יטול רשות ממנה או יוציא.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>המורדת </b> שאומרת מאיס עלי או מצערנה ליה בשביל כך וכך אין כופין אותה שתבעל לו שאינה שבויה שתבעל למי שאינה רוצה דכמו דשארה וכסותה אם אינה רוצה להיות ניזונת מממונו אין כופין אותה כמו כן בעונה אי נמי עונתה קאמר קרא ולא עונה דמשמע דמדעתה הוא דאית לה עונת דזכותה הוא ולא זכותו. ואם הוא מורד שלא לבא עליה מפני ששונאה עובר בלא תעשה שנאמר לא יגרע שאם שנאה ישלחה דכתיב ושנאה האיש האחרון וכתב לה וגו' אבל לענותה אסור כדאמר. ולמה לא ילקה על לאו זה מפני שאין בו מעשה דכתיב אם לא תשמור לעשות וגו' כדאמר במצות יום טוב. ויש במצוה זו תקנות וסייגים מדברי סופרים סמוכים אלאו דלא תסור:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה מח </b> לפרות ולרבות שנאמר פרו ורבו האיש מצוה על פריה ורביה אבל לא האשה דכתיב פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש ולא תימא וכבשוה תרתי משמע דכבשה כתיב ומבן שלש עשרה שנה שחייב בכל המצות נראה שחייב מדאוריתא גם כן במצוה זו. ומי שהיה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות שחייב לזון אשתו ויבטל מן התורה מותר להתאחר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה כדילפינן במצות ק"ש וכל שכן תלמוד תורה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כמה </b> בנים יהיו לו ותתקיים מצוה זו בידו זכר ונקבה שנאמר זכר ונקבה בראם. היה הבן סריס או הבת אילונית לא קיים מצוה דכיון דאין מולידים כשימותו נשאר הזקן בלא בנים מה שאין כן במולידים. נולדו לו ומתו והניחו בנים הרי זה קיים מצות פריה ורביה דבני בנים הרי הם כבנים דכתיב מני מכיר ירדו מחוקקים וגו' ולא מצינו למימר מבני בניו אלא מבני בתו דהא כתיב קרא אחרינא יהודה מחוקקי ונפקו מחוקקים מחצרון שהוא מיהודה מבתו של מכיר דכתיב ואחר בא חצרון אלא בת מכיר וגו' אלמא בני בת כבניו במה דברים אמורים בשהיו בני הבנים זכר ונקבה מזכר ונקבה שהם שנים משנים הוא דאיכא לשבת יצרה אבל היו לו בן ובת ומתו אפי' הניח אחד מהן זכר ונקבה לא קיים מצות פריה ורביה דלשבת יצרה בעינן ופרו ורבו ומלאו את הארץ כתיב דהיינו כשהם חיים אבל מתו ואין לאחד מהם בן או בת הרי כאלו לא היה לו אלא אחד דלשבת יצרה בעינן והא ליכא. היו לו בנים בגיותו ונתגייר הוא והם הרי זה קיים מצוה דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו בני נח דכתיב ויאמר להם פרו ורבו ויש להם יחס דכתיב בלאדן בן בלאדן דאלמא בנים מיקרו אבל עבד שהוליד ונשתחרר לא קיים עד שיוליד דעבד אין לו יחוס דכתיב באליעזר עבד אברהם שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>לא </b> ישא אדם אשה שאינה ראויה לילד אלא אם כן קיים מצות פריה ורביה או היתה לו אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה נשא אשה ושהתה עשר שנים ולא ילדה כופין אותו להוציא או ישא אחרת הראויה לילד ואף על פי שאין ראייה לדבר זכר לדבר דכתיב מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ומה שלא עלה לו לאברהם אבינו זמן חוצה לארץ מן המנין לפי שנאמר לו לך לך וגו' ואעשך לגוי גדול בארץ ישראל משמע דלאחרים. שהה עשר שנים אפילו בחוצה לארץ ישא אחרת מפשט הכתובים נראה שאחר שבא אברהם אבינו לארץ ישראל חזר למקומו ובשביל זה נענש שלא עלתה לו ישיבה חוצה לארץ ומזה אנו למדים שאם היה הוא חולה או היא ומיהו משמשים מטותיהם וראויה להתעבר אלא שאינם בריאים כשאר כל אדם וכן חבושים בבית האסורים ושמשו בבית האסורים אנו תולים העון שגרם להם להיותם חולים או חבושים גם מנעם מלהוליד כמו אברהם שמנען העון מלהוליד דאם תמצא לומר שהחולי מונעם מלשמש ומלהוליד אין צריך לומר שלא יעלו מן המנין כן כתב הרא"ש ז"ל פרק הבא על יבמתו וכן הולך לסחורה אין עולה לו מן המנין דלשבת אברם בארץ כנען הוא דכתיב. הפילה מונה ליום שהפילה דהא נתעברה ואם הפילה שלשה פעמים הוחזקה לנפלים ויוציא.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>ומצות </b> חכמים אף על פי שקיים מצות פריה ורביה שלא ישב בלא אשה שנאמר לא טוב היות האדם לבדו.
+
+Halakhah 17
+
+<b>וחובה </b> על כל אדם לקנא את אשתו שנאמר וקנא את אשתו חובה ולא יותר מדאי אמרו חכמים אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה שנאמר ועבר עליו רוח קנאה וגו' ודרך בני ישראל הקדושים ובנות ישראל הטהורות שיהיה ישובן נאה ומשובח בזיווגם:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נדונית </b> האשה שקבל בעלה עליה אחריות ונעשו ברשותו אם פחתה פחתה לו ואם הותירו הותירו לו הרי הוא כשאר חוב וחייב מן התורה לפרוע כחוב שיש זמן וכן אם כתב לה כתובתה ותוספת מדעתו בקניין דהוי דאוריתא הרי נתחייב בהן וחייב לפרוע מן התורה כחוב שיש לו זמן ואין נגבין אלא לאחר מיתת הבעל או אם גרשה שזהו הזמן שקבל עליו הכל מה שנתחייב האדם בשטר חייב לשלם ויש על נכסיו שעבוד מן התורה ואין חייב לפרוע מן התורה אלא מזיבוריות נכסיו דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו דהיינו כל מלוה שחייב הלוה יוציא אליך העבוט החוצה ואין דרכו של אדם להוציא מביתו לבעל חוב אלא זיבוריות שבנכסיו וכל מה שאמרו מקולי כתובה כגון מקרקע ולא ממטלטלי היינו כמו תנאי שבממון שקיים שלא נתחייב אלא על תקנת חכמים אבל אי לאו הכי היה חייב כחוב בעלמא. ונכסי צאן ברזל שחייב בהם מן התורה אפילו מן המטלטלין כיון שנתחייב בה ואם כתב בפי' בכתובה בין ממקרקעי בין ממטלטלי קרי הוא תנאי שבממון וקיים שלא סמך על תקנת חכמים שלא תגבה ממטלטלי וכל נכסי הבעל אחראין לכתובתה ויש לה לטרוף מהם כשיגרשנה או ימות אם לא תמצא נכסי' בני חורין דהוא עצמו שעבדיה דכתב לה כל דאית לי נכסי אחראין לשטרה דנא והוי כשעבודא דאוריתא דמה שהוא תקנת חכמים שכל נכסי הבעל אחראין לכתובתה אפילו כתובה מנה ויש לו קרקע באלפים זהובים הכל תחת שעבוד הכתובה לא איצטריך אלא היכא דלא כתב לה כתובה אלא סמך על תקנת חכמים אבל אם כתב לה ונתחייב הוי שיעבודא דאוריתא ובלא שבועה היתה גובה היא ויורשיה אם לא שסמך על תקנת ב"ד שתקנו להשביעה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>היא </b> אומרת בתולה נשאתי וכתובתי לי מאתים והוא או ירשו אומרים אלמנה ולא כתב לה אלא מאה אם יש לה עדים שראו שעשו לה מה שנהגו אנשי העיר לעשות לבתולה נוטלת מאתים דכתיב על פי שנים עדים יקום דבר ומיקרי דבר ברור דחזקה כיון שעשו לה כל הנעשה לבתולה הרי הוא כמו אם העידו בברור על הבתולה דחזקה מדאוריתא ואם לאו נוטלת מנה ומשביעה לבעל שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה והיה איפשר ליכפור בכולה לומר פרעתיך ושבועת מודה מקצ' מדאוריתא ילפינן מדכתיב אשר יאמר כי הוא זה כלומר את זה אני מודה וכתיב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו דהיינו שבועה וזהו כשכתב לה בין ממקרקע בין ממטלטלי דהשתא קרינן שפיר כי הוא זה אמטלטלין אבל אי לאו הכי אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות דכתיב כי הוא זה וכתיב כסף או כלים וגו' ואם מת הבעל קודם שנשבע אין נשבעין היורשים דאין אדם מוריש שבועה לבניו דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים.
+
+Halakhah 26
+
+<b>האשה </b> שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת דחזקה שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וחזקה זאת מדאוריתא מדחייב רחמנא שבועה למודה מקצת משום דבכולה בעי דנכפריה והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ואישתמוטי הוא דקמשתמיט ולהכי רמי שבועה עליה כי היכי דלודי וחייב ליתן לה עיקר כתובה שכך הוא מדרש כתובה לכשתנשא לאחר תטלו מה שכתוב ליכי והרי הוא תנאי שבממון וקיים דכיון שיכולה להנשא משום חזקה נוטלת כתובתה.
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+<b>הוציאה </b> כתובה וגט וכתובה וגט גובה שני כתובות כיון שכתבה לכל אחד מדעתו נתחייב בה מן התורה וכן כל זמן שמותרת לינשא גובה כתובתה שכתב לה כיון שהתנה כשתנשאי לאחר תטלי כתובתיך:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>קיימא </b> לן דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה גובה מן נכסים משועבדים מאי טעמא שעבודא דאוריתא דכתיב יוציא אליך העבוט החוצה והוא הדין למקרקעי שמע מינה דנכסיו משועבדים למי שהלוה לו הלכך כשמכרן אחר כן דין הוא שיטרוף אותן המלוה וכן קדימת גביית בע"ח שקדם חובו מחברו מדאוריתא דדין הוא דהוא יגבה קודם הואיל ולו נשתעבדו כל נכסי לוה קודם וב"ח הבא אחריו לשעבוד לא עדיף מלוקח דטריף מיניה ב"ח כל שכן דלא חייל שיעבודי' דבעל חוב אחרינא אנכסי לוה עד דלהוי פרוע בעל חוב ראשון א"כ נדוני(ם)[ת] אשה אף בלא כתב שטר אגבה מדאוריתא היתה גובה מנכסים משועבדים דהא שעבודא דאוריתא כדילפינן ויש לה דין קדימה דאוריתא אם קדמה לחברתה וכן אם כתב לה כתובה מנה מאתים ותוספת ונתחייב בקנין סודר דהוי דאוריתא כמו שנלמד מבועז הא שעבד נפשיה וקרינן שפיר והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך וגו' דשעבודא דאוריתא ויש לה ג"כ דין קדימה דאוריתא כדאמר והאי דין קדימה היינו בקרקע שהיה לו קנוי בשעת נישואין ראשונים ושניים או שני בעלי חובות זה אחר זה או נישואין ובעל חוב או בעל חוב ונישואין או אפילו קנה אחר נישואין ראשונים או אחר ב"ח קודם שהדין נותן שכל הקודם בשטר תחלה זכה ואפילו בלא שטר מדאוריתא בנידוניא דמלוה על פה אית לה שעבוד מדאוריתא אבל כל מה שקנה אחר שלוה מכמה בני אדם או אחר שנשא כמה נשים אין בהם דין קדימה דשעבודא דכולהו חייל בבת אחד אנכסים שקנה אחר כך כמו כתובות ושטרות שהיו כולן בזמן אחד דחולקין כ"א דיוציא אליך העבוט החוצה מיירי במשכנו שלא בשעת הלואתו ולא מפליג קרא בהני מטלטלין דלוה אי הוו ליה קודם הלואה או קנאם אח"כ משמע דשעבודא דמלוה חייל אמאי דקנה אח"כ נמי ונראה דבמטלטלין נמי מדאוריתא חייל שעבודא והוה טריף להו נמי ב"ח מיניה דלוקח וב"ח מאוחר שקדם וגבה מהם מה שגבה לא גבה כמו בקרקע אלא משום תקנת חכמים דהא דשעבוד חייל אמקרקעי מהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט וגו' הוא דילפינן דמיירי במטלטלי והוא הדין אמקרקעי דחייל שעבודא וא"כ פשיטא דהדין נותן דכמו דטריף ממקרקעי כך טריף ממטלטלי אי לאו תקנת חכמים ז"ל וכמו שבמקרקעי מה שגבה לא גבה אי קדם ב"ח מאוחר הכי נמי במטלטלי מדאוריתא. מי שמת או גרש והיו לו נשים רבות ואין שם דין קדימה ואין לו כדי כל הכתובות כיצד הן חולקין אם כשיחלק הממון על מנין הנשים יגיע לפחותה שבהן כדי כתובתה או פחות חולקות בשוה ואם היה הממון יותר על זה חולקין ממנו כדי שיגיע לפחותה שבהן כשיעור כתובתה וחוזרות וחולקות את המותר בין המותרות על דרך הראשון שהרי כח שלשתן שוה בשעבוד דכל נכסיו אחראין אפי' לכתובה הפחותה לפיכך חולקות בשוה עד שתפרע הכתובה הפחותה והשאר חולקות גם כן בשוה עד שתפרע הפחותה מהן וכן על זה הדרך חולקות לעולם אפילו הן מאה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ערב </b> משתעבד למה שחייב לוה כדילפינן לעיל וקבלן שאמר תן לו ואני נותן משעבד דכתיב ביהודה אנכי אערבנו מידי תבקשנו וגו' תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך כלומר כאלו מקבלו בידי אחזירנו לך.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>האשה </b> שכתב' ללוקח דין ודברים אין לי עמך והסכימה למה שמכר בעלה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דחזקה שלא כתבה לו אלא שלא יהא בינה לבין בעלה קטטה אבל אם כתבה קודם מכירה שאין לה שעבוד על מקום זה או לא רצה לכתוב ללוקח ונפסד המכר וכתבה לאחר שלקחה אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואינה טורפת ואם כותבה ללוקח קודם מכירה דין ודברים אין לי עמך ובאת האשה השנייה שלא כתבה לו וטרפה אותו מיד לוקח הראשונה טורפת מידה ולוקח מידה ושניה מלוקח וכן חוזרין חלילה עד שיעשו פשרה כיון שלא נסתלקה הראשונה אלא מלוקח. ונראה דמדאוריתא ב"ח ואשה בנדוניתה מוכרין שלא בבית דין כיון דשעבוד דאוריתא ומכירת שטרות ונדוניא מדברי סופרים דגלי קרא לענין אונאה דלא מיקרי ממכר אלא דבר שגופו מכור וגופו קנוי מה שאין כן בשטרות ולהכי לית בהו מכירה מן התורה אבל מחילת חוב מהניא מדאוריתא כמחילת גזל דאפילו נשבע עליו פטור מן הקרן כיון שמחל לו וקרא דמייתי פרק קמא דקידושין לפרנסת הבת דברי קבלה הן. ושאר הפרקים בדיני תנאי כתובה מדברי סופרים בכלל לאו לא תסור:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נשים </b> שמנו חכמים שאין להם כתובה נראה דמדאוריתא גובות כל נדוניתן דהוו כחוב בעלמא ואפילו בלו הבעל חייב באחריותן אלא דהוי תקנה וקנס חכמים שלא תטלו אלא הנמצא לבד.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>ואחד </b> שאמר לבעל אשתך זנתה ומאמינו חייב להוציאה דעד אחד נאמן באיסורין כדאשכחן לענין נדה דכתיב וספרה לה ודרשי' לה לעצמה ודוכתי אחרינא כדכתיב בפרק שני. ואם היא אמרה לו שזנתה לרצונה לא כל הימנה להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו ואינה נאמנת הואיל והוא אינו מאמינה ואין ב"ד כופין לגרשה עד שיעידו שני עדים דאין דבר שבערוה בפחות משני עדים כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>ואם </b> זנתה בשגגה או באונס מותרת לבעלה שנאמר והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת בין מגוי בין מישראל וכל שתחלתה באונס קרינן בה שפיר נתפשה שהיצר לובשה והואיל ותחלתה באונס מותרת. נשים שגנבו אותם ליסטים הן כשבויות שהן אנוסות ומותרות לבעליהן ודין השוגגת והנאנסה אחת הוא שהשגגה צד אונס יש בה ותחלתו באונס וסופו ברצון נפקא לן מדכתיב והיא לא נתפשה והיא מיעוטה הוא כלומר בסתם אשה אמרתי לך דטעם תלוי בלא נתפשה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאפילו ברצון מותרת ואי זו זו כל שתחלתה באונס וסופה ברצון והאי קרא הוי אסמכתא דדרשה אחרינא אית בהאי קרא וסברא היא דחשיב אונס אע"ג דסופה ברצון דיצר אלבשה והאי סברא דאוריתא כסברא דהכנסה דשבת דמה לי אפוקי מה לי עיולי. ואשת כהן בשוגגה ואפילו באונס גמור אסורה לכהן שהרי עשאת זונה וכתיב אשה זונה וחללה וגו' ואע"ג שזונה היינו מנאפת תחת בעלה לזרים ברצונה גבי כהן לא פליג רחמנא בין אונס בין רצון כדגמרי' מוהיא לא נתפשה דהיא הוי מיעוטה דמשמע היא אשת ישראל הוא דיש חילוק בין נתפשה ללא נתפשה אבל אשת כהן אין חילוק דאפילו נתפשה אסורה והוא הדין לשוגג. אשתו ואשת חברו עמו בבית ונתכוון לאשתו ובא על אשת חברו ואף היא שגגה כסבורה בעלה הוא בישראל מותרת אפילו שגגה היא לבד ובכהן אסורה כדאמר ושגגה דהיינו כאנוסת ילפינן מדכתיב ומעלה בו מעל פרט לשוגגת שמותרת לבעלה.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>האומר </b> לאשתו בפני שנים אל תסתרי עם איש פלוני ונכנסה עמו בסתר בפני שני אנשים ושהתה כדי טומאה הרי זו אסורה על בעלה עד שישקוה דכתיב והיא נטמאה דמשמע ודאי נטמאה ומה ת"ל או עבר עליו רוח קנאה וגו' והיא לא אי פשיטא ליה דנטמאה למה שותה ואי פשיטא ליה דלא נטמאה למה משקה אלא מגיד לך הכתוב שעל הספק אסור והכי קאמר קרא אשה זו שמא נטמאת ושמא לא נטמאת וקאמר דישקנה לברר ספקה ואי לא משקה לה אסורה ובזמן הזה שאין שם מי סוטה אם ראה אותה שנסתרה אחר שקנא לה הרי זו אסורה עליו:
+
+Chapter 25
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הנושא </b> אשה סתם ונמצאו בה אחד מהמומין או מג' נדרים דהויא ספק מקודשת כדאמר פ"ז אם אפשר שידע בהם ואפילו הוו מומין שבסתר כגון במרחץ ע"י קרובים הויא וודאי מקודשת דחזקה ששמע ורצה וחזקה הויא מדאוריתא כדאמר לעיל וכן לענין כתובה אם כתב לה דנעשה חוב עליו כדאמר לעיל אם נמצאו בה מומין או נדרים מהשלשה אין לה כתובה ואם היה אפשר שידע ע"י מרחץ וקרובים יש לה דחזקה ששמע ונתרצה. ואם היו מומין שאפשר שנולדו אחר שנתארסה אם נמצאו בבית הבעל עליו להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה ואם בבית אביה עליו להביא ראיה שאחר שנתארסה היו בה דאמר כאן נמצאו וכאן היו דהעמד הגוף על חזקתו ובלא מומין נולדה ובמקום שנמצאו איתרע לה חזקה ואם חזקה שנתפייס אפילו הביא ראיה שעד שלא נתארס היו בה חייב. ואחד שבא על אשתו ושהה עמה כמה ימים אין יכול לטעון טענת מומין שהרי נתפייס דחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו יפה ואם רצה להוציא יתן כתובה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ואין </b> טענת מומין לאשה על האיש אלא אם נולד לו ריח הפה או החוטם או שחזר ללקוט צואת כלבים או לחצוב ברזל מעיקרו או לעבד עורות שכופין אותו להוציא והני הוו מדרבנן אבל כפיה כשכופין אותו עד שאמר רוצה אני אפילו בלאו הכי מהניא מדאוריתא דהא הוי לדעתו כיון שגמר לבו לומר רוצה אני וגלי רחמנא גבי קרבן דכתיב לרצונו וכתיב יקריב אותו דמשמע דכופין אותו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וקרינן ביה שפיר לרצונו. ויש במצות הלכות אלו תקנות ומנהגים מדברי סופרים חייבים אנו לקיימם מדכתיב לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bcaf5db3478f56dcd59d571d057ccd129d0510d4
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,1331 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Marriage
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות אישות
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Marriage
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות אישות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת עו </b> שלא לבא על אשה בלא כתובה וקידושין והוא אמרו ולא תהיה קדשה מבנות ישראל. קודם מתן תורה היה אדם פוגע באשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה והולך וזו היא קדשה שאסרה תורה לפי' כל הבועל אשה על שם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה בלאו דחסימה דסמיך ליה למלקות כדפ' במצות יום טוב ונכפלה זאת האזהרה בפסוק לא תחלל את בתך להזנותה זה המוסר בתו שלא לשם אישות וכן הפנויה שמוסרת עצמה שלא לשם אישות ודרך רמז אמרו אל תחלל את בתך זה המשיא בתו לזקן ומדברי סופרים אסורה ארוסה עד שיכניסנה לחופה והוא בכלל הכתוב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:<br><b> מצוה מז </b> לישא אשה בקידושין שנאמר כי יקח איש אשה וגו'. קודם מתן תורה הי' אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישאנה מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה דכתיב לגבי בני נח והיא בעולת בעל בבעילה לחוד נעשה בעלה כיון שנתאחדה עמו לשם אישות וכיון שנתנה תורה נצטוינו שאם ירצה אדם ליקח אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואח"כ תהיה לו לאשה דאין דבר שבערוה פחות משנים דילפינן בגזרה שוה דדבר דבר כתיב הכא בנואפת כי מצא בה ערות דבר וכתיב בממון על פי שנים עדים וגו' יקום דבר מה דבר האמור לשם בשני עדים אף דבר שנאמר כאן בשני עדים וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם. ובאחד משלשה דברים אלו האשה נקנית בכסף או בשטר או בביאה וזו היא הנקראת ארוסה בתורה וכיון שנקנית האשה באחד מדרכי אלו נעשית אשת איש והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת בית דין כמו שאמר הכתוב כי תהיה נערה מאורסה לאיש וגו' וסקלתם אותם באבנים וגו' ואם רצה לגרש צריכה גט דבתר קידושי כסף וביאה דילפינן מכי יקח איש אשה ובעלה כתיב מיד והיה אם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה וגו' ובההוא קרא גופיה כתוב שטר מויצאה והיתה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל </b> שאסר ביאתו בתורה וחייב על ביאתו כרת הן נקראות עריות שכן קראן הכתוב בפרשת אחרי מות והן אסורות מן התורה כגון אם ואחות וכיוצא בהן. ויש שהן אסורות מדברי סופרים והן עשרים נשים ונקראות שניות.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>וכל </b> שאסר ביאתו מן התורה ולא חייב כרת הן איסורי לאוין שלא הזכיר בהן אלא לאו ולוקין עליהן. ותשעה נשים הן אלמנה לכהן גדול דכתיב אלמנה וגרושה וגו'. גרושה או זונה או חללה אפי' לכהן הדיוט דכתיב אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה וגו'. וממזרת לבן ישראל ובת ישראל לממזר דכתיב לא יבא ממזר וגו'. ובת ישראל לעמוני או מואבי דכתיב לא יבא עמוני ומואבי ועמוני ומואבי ולא עמונית ומואבית. ובת ישראל לפצוע דכא וכרות שפכה דכתיב לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה וגו'. וגרושתו אחר שנשאת לאחר דכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה וגו'. ובירושלמי אומר דעובר בשני לאוין הא דאמרן ושני דאסור להחזיר סוטתו כיון שיש עדים. ויבמה שנשאת לזר ועדין רשות היבם עליה דכתיב לא תהיה אשת המת החוצה וגו'. וקשיא לי האי לישנא דנקט הרב ז"ל שנשאת לזר וצ"ע ואיפשר לומר דמשום דאם חלץ לה יבמה בעודה תחת זה שנשאה דהויא חליצה כשרה ולא תצא ממנו מדאוריתא משום הכי נקט שנשאת לזר ועדין רשות היבם עליה דכל שרשות היבם עליה הוא דאסורה ושנשאת אבל אם נסתלק רשות היבם מעליה שחלץ לה לא תצא ממנו מן התורה ואפילו מדרבנן לקצת גאונים דסברי דאם יש לה בנים מזה לא תצא וכמו שהביא בעל מ"מ פ"ב דהלכות יבום וחליצה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>ויש </b> שאיסור ביאתן בעשה ואינן מחוייבי לאוין ושלשה הם מצרי ואדומי דור ראשון ושני אחד זכרים ונקבות ובעולה לכהן גדול שלא נאמר באלו לא יבא ולא יקח אלא מכלל שנאמר דור שלישי יבא להם בקהל ה' במצרי ואדומי אתה למד שדור ראשון ושני לא יבא ומכלל שנאמר והוא אשה בבתוליה יקח אתה למד שאינה בתולה לא יקח ולאו הבא מכלל עשה עשה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הבת </b> מיום לידתה עד שיהו לה שתי שערות אחר שתים עשרה שנה גמורות היא קטנה ומשתביא שתי שערות אחר י"ב נקראת נערה עד תשלום ששה חדשים ומשם והלאה תקרא בוגרת דאין בין נערות לבוגרות אלא ששה חדשים בלבד. וכל שלא הביאה שתי שערות אפילו נראו בה סימני אילונית עד עשרים שנה עדין היא קטנה וכשתביא שתי שערות תהי' נערה ששה חדשים ואח"כ תקרא בוגרת. נראו בה סימני אילונית משלשים יום אחר השלמת י"ט שנה שלמים הרי היא אילונית ואם לאו עדין היא קטנה עד שתביא שתי שערות או שתהיה בת חמש ושלשים שנה ויום אחד שהם רוב שנותיה. הגיע לזמן הזה ולא הביאה שתי שערות נקראת אילונית אפי' לא נראו בה סימני אילונית. ואילונית דאינה אשה ראויה לילד מדאורית' ילפי' מדכתי' הבכור אשר תלד פרט לאילוני' שאינה יולדות ואין לה ימי נערות אלא מקטנות תצא לבוגרות וסימני אילונית אין לה דדין וקישוי בשעת תשמיש ואין לה שיפולי מעין כאשה וקולה עבה ושנות קטנה ונערה בוגרת ואילונית הם מדאוריתא הלכה למשה מסיני בכלל שיעורין הל"מ.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>וסימן </b> העליון בבת הם ח' סמנים נראו כולן והיא אינה יותר מי"ב שנה אין משגיחין בהן והרי היא קטנה נעשית בת י"ב ויום אחד ונראה בה סימן התחתון שהיא שתי שערות אין משגיחין באחד מכל אלו דאתחתון סמכינן דכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה מה איש בסימן אחד שהוא תחתון אף אשה בסימן אחד והוא תחתון ושאר הסימנין אינן אלא לראיה אם בא סימן התחתון ואם לא נראה התחתון ונראו קצת אלו הסימנין הרי היא ספק בין נערה לקטנה דאוריתא ודנים בה להחמיר ואם נראו בה כלם הרי היא גדולה וודאי שאי איפשר שיבאו כולן אלא שכבר בא סימן התחתון ונשר. ושתי שערות נראה שהם הל"מ גם אסמכתא מדברי קבלה שדים נכונו ושערך צמח דכיון ששדים נכונו דהיינו סימן העליון בידוע ששערך צימח דהיינו סימן התחתון. ואם ילדה אחר י"ב שנה הרי זו גדולה כאלו הביאה סימנים דבנים הרי הם כסימנים שהקטנה לא תלד כקטן שאינו מוליד דכתיב גבי גזל הגר איש לומר איש אתה צריך לחזר אחריו אם יש לו גואלים או לא קטן אי אתה צריך לחזר אחריו דבידוע שאין לו בנים דקטן לאו בר אולודי הוא וגם נודע שאינה אילונית.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הבן </b> משיולד עד שיביא שתי שערות אחר י"ג שנה גמורות נקרא קטן ואפילו הביא שערות קודם הרי הם שומא. ואמרו מפני מה תינוקת בת י"ב ותינוק בן י"ג דכתיב ויבן ה' אלהים את הצלע וגו' מלמד שנתן הקב"ה בינה יתרה לשון בנין באשה מבאיש. ומי שהביא שתי שערות כשהוא בן י"ג שנה ויום אחד נקרא איש. לא הביא שתי שערות אפילו נראו בו סימני סריס הרי הוא קטן עד עשרים ואם נראה בו אחד מסימני סריס משלשים יום אחר השלמת י"ט שנה ולא היו לו שערות הרי הוא סריס ודינו דין הגדול לכל דבר. ואם הביא שתי שערות בזקן אף על פי שנראה בו אחד מסימני סריס הרי הוא בקטנותו עד שיראו לו כל סימני סריס או עד שיגיע לרוב שנותיו וכשהגיע לל"ה שנה ויום אחד הרי זה סריס בלא שום סימן. וסריס דאינו איש ראוי להוליד ילפינן מדכתיב אשר לא יקים את שם אחיו וזה אינו בר הקמת שם וכל אחד מאלו הסימנים מחזיקים אותו כסריס כשהגיע לשנת עשרים בשלשים יום ולא הביא שתי שערות למטה לבד אם הביא שתי שערות בזקן שצריך שיולדו לו כל סימני סריס לשיהיה סריס או שיגיע לרוב שנותיו כדפ' זהו סריס חמה. וכל זה ג"כ בכלל שיעורין הל"מ וכן כתב רש"י ז"ל בסוף יוצא דופן דשנת עשרים לענין שתי שערות לא כתיב בתורה אלא הלכתא היא. וסריס אדם שחתכו או נתקו או מיעכו גידיו או ביציו כשיהיה בן י"ג ויום אחד נקרא גדול שאינו מביא סימן לעולם בן שלשה עשר שנה ויום אחד ולמעלה שלא נבדק מלמטה ולא נראו בו אחד מסימני סריס אלא הוא ככל האנשים הרי זה בחזקת גדול דאזלינן בתר חזקה דיש לו שתי שערות.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>שתי </b> שערות האמורות בכל מקום שיעורן כדי לכוף ראשן לעיקרן ומשיצמחו שיהיו יכולות להנטל בפי הזוג עד שיכופו ראשן לעיקרן דנין אותן להחמיר. שתי שערות אלו צריכות שיהיו במקום הערוה ובמקום אחד ושיהיה בעיקרו גומות ואפילו שתיהן בגומא אחד נמצאו שתי גומות זו בצד זו הרי אלו סימן חזקה אין גומא בלא שיער ומדאוריתא סמכינן אחזקה כדילפינן מצרעת הבית בחולין. שתי שערות שנראו קודם זמן דין שומא אפילו עמדו עד אחר זמן אבל אם לא נבדקו אלא אחר זמן אין אומרים שמא קודם זמן צמחו כדי שיהיו שומא. ובבדיקת שתי שערות סומכים אפילו על אשה אחת דאי אפשר ע"י אנשים משום דכתיב דרכיה דרכי נועם ושומעין לה אם הביאה דחזקה קטנה שהגיעה לכלל שנותיה הביאה סימנין ולומר שלא הביאה גם כן נאמנת אך נראה דכשהוא לחומרא היא דנאמנת.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>כל </b> השנים האמורות כאן ובערכין וכל מקום אינן לא שני הלבנה ולא שני החמה אלא שנים של סדר העיבור על פי ב"ד כמו שהן קובעין ובאותם השנים מונים לכל דברי הדת שבבן ושבבת דהכי הוי הלכתא ושבערכים דכתיב דכי היכי דאינו נערך אלא בן חדש שלם ולא אזלינן בתר חדוש העולם כדכתיב מבן חדש ומעלה הכי נמי לכל שאר בן חמש ובן עשרים.
+
+Halakhah 22
+
+<b>אין </b> סומכים במנין השנים אלא על פי שני עדים כשרים להעיד דאין דבר שבערוה בפחות משנים כדילפינן לעיל מדבר דבר ומה התם בעינן אנשים וכשרים דלא קרובים כדילפינן אנשים מועמדו שני האנשים ורחוקים מלא יומתו אבות על בנים וכשרים מאל תשית רשע עד הכי נמי הכא. האב שאמר בני זה בן י"ג שנים ויום אחד בתי זו בת ג' שנה ויום אחד נאמן לקרבן בשוגג אבל לא למכות ולא לעונשים דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה אלמא בדידיה תלא רחמנא נתינה והימניה קרא למימר הכי אבל לא למכות ולעונשי' דבעינן שני אנשים כשרים למכות דהוי דין ולעונשים נמי דאין דבר שבערוה בפחות משנים אף על גב דכתיב בתר את בתי נתתי וסקלוה וגו' אלמא לקטלה נמי הימניה רחמנא צריך לומר דוסקלוה מיירי היכא דאיכא עדים מיהו לאיסורא הימניה רחמנא כדכתיב את בתי נתתי לאיש. בני זה בן י"ג ויום אחד בתי בת י"ב ויום אחד נאמן לנדרים ולערכים ולחרמים ולהקדשות דעד אחד נאמן באיסורין כדילפינן מאמר לו עד אחד אכלת חלב והלה אומר לא אכלתי פטור הא אישתק מהימן וכשר הקרבן שיביא דלא הוי חולין לעזרה ואין כאן משו' או הודע אליו חטאתו ולא שיודעוהו אחרים כיון שאינו מכחיש ומשום נאמנותו של עד היא דחייב קרבן ורש"י ז"ל פירש עד אחד נאמן באיסורין דכתיב ושחט את בן הבקר ואכלו הכהנים ולא הזקיקן הכתוב להעמיד עדים בדבר וכתיב וזבחת מבקרך ואם אי אתה אומר כן אין לך אדם מתאכסן אצל חברו ויש מי שפירש דאתיה מדכתי' גבי אשה וספרה לה לעצמה אלמא עד אחד נאמן באיסורין ק"ו מאשה ומינה לכל שאר איסורין ולא למכות ולעונשין כדאמרינן.
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>מי </b> שיש לו אבר זכרות ואבר נקבות הוא הנקרא אנדרוגינוס והוא ספק זכר או נקבה וכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה אי זה זכר שיש בו שתי משכבות הוי אומר זה אנדרוגינוס. וכל מי שאין לו זכרות ונקבות אלא אטום נקרא טומטום וגם הוא ספק דבכמה דוכתי קפיד רחמנא אזכר וודאי ונקבה וודאי' ובחגיגה איתמר תרי זימני זכורך חד למעוטי אנדרוגינוס וחד למעוטי טומטום ואי לאו תרתי ספקי דאינהו טומטום ואנדרוגינוס תרתי זכורך למה לי ואם נקרע הטומטום ונמצא זכר הרי הוא כזכר ואם נקבה הרי הוא כנקבה. וטומטום ואנדרוגינוס שהיו בני י"ב שנה ויום אחד הרי הן בחזקת גדולים לפי שהן ספק ודנים אותם להחמיר ובסימנים אחר י"ב. חרש וחרשת האמורים בכל מקום הן האלמים שאינן שומעים ולא מדברים ואין להם שום קנין מן התורה דאין להם דעת ומעטינ' להו לענין קדוש מי פרה דכתיב ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מי שיש בו דעת להניח יצא חרש שוטה וקטן שאין בהם דעת להניח ובירושלמי מפיק ליה לענין תרומה דאין תרומתו תרומה מדכתיב אשר ידבנו לבו יצא חרש שאין לו לב לדעת ולהתנדב אבל שומע ואינו מדבר ומדבר ואינו שומע הרי הם ככל אדם השלמים בדעתם דלא נתמעטו אלא אלו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כיצד </b> האשה מתקדשת אם בכסף דילפינן משדה עפרון קיחה קיחה דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה והצריכה הכתוב גט לפוטרה מקיחה זו כדכתיב סיפיה דקרא והיה אם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה וגו' ואין קיחה אלא בכסף דכתיב נתתי כסף השדה קח ממני וג"ש בסיני נאמרה וכל י"ג מדות נמי. כסף זה אין פחות מפרוטות כסף דמדכתיב ואת אשר חטא מן הקדש ישלם לרבות פחות משוה פרוטה להשבון לקדש דכל אתין וגמין ריבויין אבל להדיוט לא דלאו ממונא הוא ולהכי לא מקדשה בפחות משוה פרוט' מדכתיב בעבד ישיב גאולתו דרשינן ישיב לרבות שוה כסף ככסף ואומר לה הרי את מאורסת לי ונותן לה בפני עדים דכתיב כי יקח שהאיש הוא שאומר דברים שמשמ' שקונה אותה לו לאשה והוא יתן לה הכסף שהוא הלוקח והכי גמרינן משדה עפרון שהוא קבל הכסף מיד אברהם שהיה הקונה. נתנה היא ואמרה היא לו הרי אני מקודשת או מאורסת לך או כל לשון הקנאה אינה מקודשת וכן אפילו נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת דבעינן שיתן הוא שהוא הקונה כדילפינן מכי יקח ואם נתן הוא ואמרה היא מקודשת מספק דאמרה היא דמי קצת לכי תלקח אשה לאיש.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואם </b> קדש בשטר דילפי' מויצאה והיתה היקיש הויה ליציאה מה יציאה בשטר דכתיב וכתב לה ספר כריתות אף הויה בשטר כותב לה על הנייר או על החרס או על כל דבר שירצה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי דהבעל הוא שכותב השטר כמי שהוא שנותן הכסף דכתיב כי יקח איש וגו' אי נמי דילפינן מויצאה והיתה מה יציאה הוא כותב השטר אף הויה כן ובפני עדים הא אמרן לעיל דילפינן לכל דבר ערוה שאין פחות משנים מג"ש דדבר דבר ובשם הרמב"ן ז"ל אמרו דאם כתב בכתב ידו השטר ויוצא מתחת ידה אף על פי שאין עליו עדים מהני דכשהיא מוציאתו כאלו יש עדים בדבר דמי דהכי נמי אמר בגט מדאוריתא ואיתקש הויה ליציאה. כתבו שלא לדעת או שלא לשמה אף על פי שנתנה לה מדעתה ובפני עדים אינה מקודשת דאמר קרא ויצאה והיתה מה יציאה לשמה דכתיב וכתב לה לשמה אף הויה לשמה ולדעתה דכתיב נמי ויצאה והיתה מה יציאה בעינן דעת מקנה שהוא הבעל דכתיב וכתב אף הויה בעינן דעת מקנה דהיינו האשה שניקני' לבעל.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ואם </b> קדש בביאה דילפינן לה מדכתיב ובעלה מלמד שנקנית בביאה אומר לה הרי את מאורסת לי בבעילה זו וכיוצא בזה ומתיחד עמה בפני עדים ובועלה וסתם בועל דעתו על גמר ביאה דאף על גב דמן התורה ילפינן העראה שנקנית בה האשה דכתיב הכא כי יקח איש אשה ובעלה וכתיב בנדה ואיש כי ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה וגו' את מקורה הערה מכאן להעראה מן התורה והוקשו כל העריות בהעראה דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגומר הוקשו כל העריות כולן לנדה מה נדה בהעראה אף כל העריות בהעראה וכתיב הכא גבי כריתות איש כי יקח את אחותו וגומ' מה קיחה דהכא העראה כביאה אף קיחה דהכא דקדושין העראה קונה בה אפילו הכי כל בועל סתם דעתו אגמר ביאה ומן התורה לא נקנית לו עד סוף כיון דהיה דעתו על גמר ביאה דהוי כמו חזקה דאזלי' מן התורה אחר החזקה כדילפינן לעיל. ובין שבא עליה כדרכה ובין שבא עליה שלא כדרכה מקודשת דאיתקוש משכבות להדדי דכתיב משכבי אשה שתי משכבות מה משכב כדרכה קונה בה דכתיב ובעלה אף משכב שלא כדרכה קונה בה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>משמעות </b> הדברים שאומר הבעל בשעת קידושין הוה שהוא קונה אותה דכתיב כי יקח איש אשה ולא שהקנה לה לעצמו דכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו. אמר לה או כתב לה בשטר שנתן לה לשון ארוסה קנויה שלי לקיחה חרופה ברשותי זקוקה וכיוצא בהן מקודשת והוא שמכרת באלו הלשונות שהן ענין קדושין. אמר או כתב מיוחדת מיועדת עזרתי נגדי צלעתי סגורתי תחתי תפושתי אסרותי מקודשת בספק כשהיה מדבר עמה על עסק קידושין דהא ידעה דהני לישני לקידושין קאמר לה וקבילה אבל לא דבר עמה על עסקי קידושין אין חוששין למלות האלו ובכל לשון שמכרת האשה ויש משמע הדברים באותה לשון שקנא' מקודשת דקרינן ביה כי יקח ואם היה מדבר עמה על עסקי קידושיה ורצתה וקדשה בשתיקה דיו דהוי שפיר קיחה דקידושין. ועדי הקידושין והגירושין אינן צריך לומר אתם עדי אלא שיהיה בפניו דעדים ילפינן דבר דבר מממון והתם לא בעינן אתם עדי אלא בהודאה דעל פיהם אמר רחמנא מה שיאמרו הם אף על גב דלא אמרו אתם עדי.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>האומר </b> לאשה הרי את מקודשת לי לחציי מקודשת. דאף על גב דאמר קרא איש ולא חצי איש הכי קאמר לה דאי בעינא למינסב אחריתי נסיבה. אבל אמר חצייך מקודשת לי אינה מקודשת דאשה אמר רחמנא ולא חצי אשה. וכן לי ולזה אינה מקודשת דאיש קאמר רחמנא ולא שני אנשים דכתיב אשר ישכב את אשת איש אשר ישכב את אשת רעהו וגו' ולא אסרה תורה בעל אשה להכי לא דרשינן אשה ולא שתי נשים. חצייך מקודשת לי בפרוטה או בחצי פרוטה וחצייך האח' בפרוטה או בחצי פרוטה מקודשת דהרי היא אשה שלימה. חצייך מקודשת לי היום בפרוטה וחצייך למחר בפרוטה וכן שני חציין בפרוטה הוי ספק מקודשת דדילמא פסקה למלתיה והוי חצי אשה או דילמא דכי קאמר לה לא נגמרו קידושין האידנא עד למחר והוי אשה שלימה וכן שני חצייך בפרוטה בחד זימנא קאמר לה והוי אשה שלימה או דילמא אין אשה מתקדשת לחצאין דאשה קאמר רחמנא ולא חצי אשה דאף על גב דחצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה היו קידושין היינו משום דכשאמר אחר כך וחצייך בחצי פרוטה הוי אשה שלימה כבר אבל כשאמר שתי חצייך בפרוטה הוי ספק דדילמא כיון דאמר בבת אחת שני חצייך הרי היא לחצאין ואשה קאמר רחמנא ולא לחצאין. שתי בנותיך לשני בני בפרוטה ספק אי אזלינן בתר מקבל דהוי פרוטה או דילמא בתר דידהו והא ליכא פרוטה. בתך ופרתך או בתך וקרקעך ספק אי אמר בתך בחצי פרוטה וקרקעך בחצי פרוטה ולא מהני או דילמא בתך בפרוטה ופרתך במשיכה או קרקעך בחזקה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>האב </b> מקדש את בתו שלא לדעתה כל שלא בגרה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה בנתינתו נעשה לה איש וקידושה לאביה קטנה דכתיב באמה העבריה ויצאה חנם אין כסף אין כסף לאדון זה כשיוצאה ממנו אלא יוצאה בסימנים אבל יש כסף לאדון אחר כשיוצאה ממנו והיינו האב שיוצאה מרשותו כשמקדשה להפרת נדרים שאינו מפר לבדו ומה יציאת אמה אין כסף לאדון שיוצאה ממנו אף מיעוט דיש כסף יש כסף לאדון שיוצאה ממנו והיינו אב ונערה נמי דברשותו כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה דמיירי בנערה כסף שלו דכל שיוצאת מרשותו ילפינן מויצאה חנם דיש לאב כסף א"נ כל שבח נעורים לאביה. וכן זכאי לקדשה בשטר וביאה מדאיתקוש הויות להדדי דכתי' ויצאה והיתה מה הויה דכסף ברשות אביה כדילפינן אף הויה דשטר וביאה ברשות אביה ומעשה ידיה שלו דכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה לאמה קרא יתירא הוא ודריש ביה הכי בתו הרי היא לו כאמה ובנערה הוא דאשמועינן דאלו בקטנה השתא מזבוני מזבין לה מעשה ידיה מיבעיא ובכתובת' אם נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין דאכתי ברשות אב הוי בעודה נערה לכל שבח נעורים דכתיב בנעוריה בית אביה כל שהיא נערה והיא בבית אביה לפיכך זכאי בקידושיה מיום לידתה עד שתבגר ואפילו חרשות ושוטה שקדשה האב היא אשת איש גמורה דכיון דבאב תלה רחמנא ולא בעי' דעתה דידה לא איכפת לן שתהיה חרשת ושוטה או לאו דהא קטנה נמי לית לה דעת. ובת ג' שנים ויום אחד מתקדשת בביאה מדעת אביה פחות מכאן לא דביאה פחותה מג' לאו ביאה היא ואינו קונה אותה דהלכה למשה מסיני דפחותה משלש כשרה לכהונה דנראה דאין ביאתה ביאה. בגרה או נשאת ונתאלמנה או נתגרשה בחיי אבי' הרי היא ברשות עצמה אעפ"י שהיא קטנה דכיון שיצא' מרשות אב לגמרי כשהשיאה שוב אין לו בה רשות דכל זמן שלא יצאה מרשות בתו הוא דיש לו כח בה כדכתיב בנעוריה בית אביה אבל משיצאה אין לו בה רשות לעולם כדאשכחן לענין נדרים דכתיב ונדר אלמנה וגרושה וגו' הא אפקה קרא מרשותיה ולענין ירושה כתי' וירש אותה שהבעל יורש אשתו למאן דסבר ירושת הבעל דאוריתא. נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת אפילו נתרצה האב אחר שנתקדשה ואפי' נתאלמנה או נתגרשה מאותן האירוסין אינה אסורה לכהן ובין היא ובין אביה יכולין לעכב הואיל ובשעת קבלה לא נתרצה האב אם באת לחזור קודם שיתרצה חוזרת ולא מהני ריצוי דאב תו בין נתקדשה בפניו בין שלא בפניו אינה מקודשת דכיון דרחמנא אשלטיה בה כדילפינן לאו כל כמינה לקדש עצמה ואפילו נתרצה האב כדאמר במפתה דאפילו פתה לשם אישות אם נתרצה האב לתתה לו לא סגי בהאי ביאה אפילו היתה לשם אישות אלא בעי לקדשה לו השתא כדכתיב מהר ימהרנה לו לאשה שיהיו קידושין לדעת אביה משמע אפילו נתרצה האב בעינן קידושין אחריני לדעתיה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>ספק </b> בוגרת בין נתקדשה היא שלא לדעת אביה בין קדשה אביה שלא לדעתה הרי זו מקודשת בספק אם היא בוגרת ולא בעיא דעת אביה או הוא נערה ואביה לא בעי דעתה. האיש עושה שליח לקדש לו אשה פלו' או שאר נשים וכן האשה לקבל לה קידושין מיד פלו' או שאר אנשים וכן האב עושה שליח לקבל קידושי בתו כשהיא ברשותו דכתיב בגירושין ושלחה מביתו ומדלא כתב וגרשה ללמדנו בה שהאיש עושה שליח להוליך גט לאשתו ומדכתיב ושלחה ולא כתיב ושלח מלמד שהאשה עושה שליח לקבל גיטה קרי ביה ושלחה לא מפיק ה"א ושלח ושלחה דנאמר שני פעמים בענין מלמד ששליח עושה שליח אשכחן בגירושין בקידושין מנא לן אמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה משוי שליח אף הויה משוי שליח. ואומר האב לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדאשכחן דמייעד אדון אמה העבריה דאף על גב דמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו אפילו הכי הואיל ומכרה ויודע שהאדון יכול ליעדה לאחר זמן הוה ליה כאומר לה צאי וקבלי קידושיך דאית לה זכיה כשדעת אחר מקנה לה. שליח האשה לקבלת קידושיה צריך עדים כמו בקבלת גיטה דהוי דבר שבערוה ואין פחות משנים אבל שליח האיש לקדש אין צריך עדים כמו בשליח הולכה אין צריך עדים דשלוחו של אדם כמותו וכתיב ויצאה והיתה איתקש יציאה להויה מה יציאה בעיא עדים לקבלה ולא להולכה אף הויה לקבלה ולא להולכת קידושין ונראה דאפילו בקבלת גט הוי מדרבנן והיקשא אסמכתא בעלמא. ושליח נעשה עד ואם היו שני שלוחין הן הן עדיו ואף על גב דשלוחו של אדם כמותו היינו שמקדש בעדו אבל לעדות לא מיפסיל והרי יש בדבר עדות.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>הכל </b> כשרין לשליחות חוץ מחרש שוטה וקטן דאין בני דעת ושליחות איש בר דעת בעינן ולא חרש שוטה וקטן דשליחות נפקא לן נמי מדכתיב ויקחו להם איש שה לבית אבות אחד לוקח לכולן והכא איש כתוב למעוטי אלו והגוי לפי שאינו בן ברית ונאמר כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית להוציא את הגוי. העבד אף על גב שהוא בן ברית דכתיב מחוטב עציך וגו' לעברך בברית הוא פסול לשליחות גיטין וקידושין לפי שאינן נוהגים בהם ובמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי למיעבד שליחותא לאחריני. דין שליח או האב עם האיש או שליח עם האשה או עם האב או השליח כדין איש עם האשה ככל הדברים כיון ששלוחו של אדם כמותו מדאוריתא כדילפינן.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>כסף </b> ושטר וביאה כולם דין תורה כדילפינן לעיל ושאר הפרק מדברי סופרים נסמך על ושמרתם את משמרתי ולא תסור וגו':
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> האשה מתקדשת אלא לרצונה. שנאמר והלכה והיתה לאיש אחר משמע שמתקדשת מדעתה והוי אסמכתא לחוד ואם קידשה בעל כרחה אינה מקודשת אבל האיש מקדש בעל כרחו מקודשת דהא קדשה וכתיב כי יקח איש אשה וגו' ומדאוריתא באשה נמי בעל כרחה היתה מקודשת דהויא כשדה דתלויה וזבין זביני דסברא הוא דכל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואגב אונסי' גמר ומקנה וזביני' זביני הכא נמי הוה ליה כמוכר שמוכרה עצמה לבעל בכסף שנותן לה ואפילו נתקדשת בשטר ובביאה נמי הויא כמוכרת עצמה דכנגד גופה שקנוי לו מתחייב לה בשאר כסות ועונה אלא שחכמים הפקיעו קידושיו כיון שעשה שלא כהוגן שהכריחה והפקר בית דין הפקר וכדילפינן מאלה הנחלות אשר נחלו וגו' מה ענין ראשי אבות אצל זקנים לומר לך מה אבות מנחילים את בניהם מה שירצו אף ראשי אבות מנחילים העם מה שירצו אי נמי מכל אשר לא יבא לג' ימים בעצת השרים יחרם כל רכושו. ואפילו קדשה בבעילה או בשטר נמי אפקעוה רבנן לקידושיה נמצא דקדשה בעל כרחה אינה מקודשת ואפי' מדאוריתא דהא קדשה אדעתא דרבנן דקאמר כדת משה וישראל ורבנן אמרי דלא להוו קידושין והפקירו כספו והוי כקדשה בגזל ובחמס קודם יאוש ובעילתו ממילא נמצאת שהיתה בעילת זנות אם קדשה בביאה ואפילו לא קדש לדעתם אינה מקודשת מן התורה דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה למיגדר מילתא דכתיב בנביא אמת אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחד מכל מצות ה' לפי שעה כגון אליהו בהר הכרמל למיגדר מילתא שעל ידי כן השיבן מע"ז שמע לו וכיון שעל פי הדבר שרי משום צורך שעה ה"ה שלא על פי הדבר שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה כדילפינן מאלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וא"כ אפילו בלא נביא שרי נמי לבית דין לעבור משום מגדר מילתא לעשות גדר ותקנה והאיש שקדש בעל כרחו לא הפקיעו קידושיו דבידו לגרשה אבל אשה שאין בידה לגרש עצמה הפקיעו חכמים קידושי מי שהכריחה לקבלם. יכול אדם לקדש כמה נשים כאחת כיון שיש שיעור כסף לכולן ואחת מקבלת לכולן דאע"ג דכתיב כי יקח איש אשה דנראה אשה ולא הרבה נשים בבת אחת לא היא דלא אתא למעוטי אלא חצי אשה כדאמר לעיל. וכן אם נתן קידושיה מדעתה לחברתה ואמר לחברתה וכן את וכיוצא בזה שתיהן מקודשות שהרי נתרצת אבל אמר לה ואת הויא ספק דאוריתא שמא לא נתכוון לקדשה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>התקדשי </b> לי בדינר זה נטלתו והשליכתו לכל דבר האבד אינה מקודשת שהרי כאלו אמרה איני רוצה. וכן אמרה תנהו לפלו' ונתן אינה מקודשת דהרי הוא כאלו אמרה איני רוצה אבל אמרה שיקבלם לי מקודשת כיון שנתן וקבלם בעדה. אמרה הניחהו על הסלע אינה מקודשת דלא רצתה ואם היה סלע שלה מקודשת שחצירו של אדם קונה לו דבגט אפילו שהוא חוב לה איתרבאי חצר מדכתיב ונתן בידה דאין לי מפשטיה דקרא אלא בידה גגה חצרה וקרפיפה מנין תלמוד לומר ונתן מכל מקום. היה סלע של שניהם מקודשת בספק. תנהו לעני תנהו לכלב אינה מקודשת ואם היה כלב שלה מקודשת שהרי נהנית ואם היה רץ אחריה לנושכה הויא ספק אי גמרה ומקניה נפשיה בההיא הנאה דקא מצלא נפשה מיניה או דילמא [מצי אמרה ליה] חיובי מחויבת מדאוריתא לאצילך ולא מקניה נפשה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אשה </b> שאמרה לאיש תן לי מעט מזה ואמר אם אתן ליך תהא מקודשת לי אם אמרה הן ונתן לה מקודשת אבל אמרה תן לי מהן או השלך או דומה דברים שענינם לא תשחק עמי בדברים אלו אינה מקודשת.
+
+Halakhah 6
+
+<b>המקדש </b> בעד אחד אינה מקודשת דילפינן דבר דבר יקום דבר לענות דבר מה התם שני עדים אף כאן ואפילו שניהם מודים דאין דבר שבערוה פחות משנים. המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת וילפינן פסולי עדות דרשע מאל תשת ידך עם רשע וקרובים מלא יומתו אבות על בנים כדילפינן במצות קידוש החדש ובספק פסולים של תורה הוו קדושי ספק ואפילו תכחיש האשה צריכה גט מספק.
+
+Halakhah 7
+
+<b>קטן </b> אין קידושיו קדושין דאיש כתיב בפרשה וכן איש שקדש קטנה אין קדושיה כלום מן התורה דאשה כתיב בתורה וכן חרש שקדש ופקח שקדש לחרשת אינה מקודשת מן התורה וכ"ש שוטה שקדש או שוטה שנתקדשה דאין להם קידושין מן התורה דאין להם דעת. סריס שקדש ואילונית שנתקדשה קדושיהן קידושין גמורין דבכלל איש ואשה הוו אלא שאינם מולידים וגדולים נמי הוו כיון שעברו רוב שנותם טומטום ואנדרוגינוס בין שקדשו בין שנתקדשו הם קידושי ספק אי איש הוא או אשה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>המקדש </b> אחד מן העריות אינם קידושין מן התורה באשת איש דכתיב ויצאה מביתו לכשתצא מביתו דווקא ויצאה והיתה לאיש אחר שהוא אחר אצלה ולא לקרובים ושאר עריות ילפינן מאחות אשה דכתיב בה לא תקח לגלות וגו' דהיינו קיחה דקידושין והוקשו כל העריות כולן לאחות אשה דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות וגו' מה אחות אשה לא תפסי בה קדושין אף כל עריות כולן לא תפסי בה קידושין חוץ מנדה דכתיב ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נידתה תהיה בהוית קידושין לחומרא מקשין ולא לקולא.
+
+Halakhah 13
+
+<b>האשה </b> שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר בפני בעלה מקודשת לשני שהאשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וחזקה הוי מדאוריתא כדילפינן מנגע הבית לעיל במצות מ"ג אבל שלא בפניו אין לה חזקה וצריכה ראיה.
+
+Halakhah 14
+
+<b>המקדש </b> אחד מחויבי לאוין או מאסורי עשה וכן יבם שקדש צרת יבמה הרי זו מקודשת קידושין גמורין דכתיב כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וכי אהבתו או שנאתו של בעל חשובה לפני המקום לשנות דין נחלה בשבילה שהוצרך הכתוב לכתוב לא יוכל לבכר את בן האהובה ואפילו תימה דצדקת ורשעת קאמר לא היה צריך לומר לא יוכל לבכר דאטו משום דאמו רשעת יפסיד בנה שהוא בכור נחלתו לא הוה ליה למכתב אלא כי את הבכור יכיר ואנא ידענא לא שנא אמו אהובה וצדקת ולא שנא אמו שנואה ורשעה אלא אהובה אהובה בנישואיה ושנואה שנואה בנישואיה שנישואיה שנואים לפני המקום כגון חייבי לאוין וקאמר רחמנא כי תהיין אלמא אית בהו הויה דקידושין והוה ס"ד דכיון דרעה בנישואיה דחייבי לאוין היא בנה לאו בנו גמור הוא להכי קאמר לא יוכל לבכר וגו' ולא מצית אמרת דהני נשואין שנואים דחייבי עשה כגון מצרית נינהו אבל חייבי לאוין נילף מיבמה דלא תפסי בה קידושין דשתהי' מעם אחד בעינן ואי בעולה לכ"ג דהויא חייבי עשה לא כתיב כי תהיין לכהן ולהכי מוקמי אפילו לחייבי לאוין כדאמר חוץ מיבמה שנתקדשה לזר שהיא בספק אם תופסין קידושין בה והאי לא תהיה אשת המת ללאו הוא דאתא או דילמא לא תפסי דהאי לא תהיה לא תהא בה הויה לזר הוא דקאמר.
+
+Halakhah 15
+
+<b>המקדש </b> גוי או שפחה אינן קידושין גוי דכתיב לא תתחתן בם לא תהא לך בם תורת חיתון והיינו בשבעה עממין דאדוקין בע"ז כדכתיב כי יסיר את בנך וגו' שאר אומות מנלן דכתיב ביפת תואר ואח"כ תבא אליה ובעלתה מכלל דמעיקרא לא תפסי בה קידושין שפחה דכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור וכן עבד גוי מהאי טעמא אין קידושיהן לבת ישראל קידושין. ישראל מומר אפילו עובד ע"ז ברצונו קידושיו קידושין דכתיב חטא ישראל וגם עברו וגו' אע"פ שחטא ישראל הוא מדלא אמר חטא העם עדין שם קדושתם עליהם.
+
+Halakhah 16
+
+<b>המקדש </b> אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין כשנשתחררה גמרן קידושיה כקטנה שגדלה ואין צריך לחזור ולקדשה דאף ע"ג דאשה קאמר רחמנא ולא חצי אשה היינו כששייר בקנינו שהיה יכול לקדשה כולה ולא קדש אלא חציה אבל הכא לא שייר בקנינו שכל מה שיכול לקנות ממנה קנה ולהכי אינה צריכה קידושין אחרים לכשתשתחרר דביאתו עושה אותה אח"כ אשת איש גמורה אבל קדשה אחר אחר שנשתחררה הוי ספק קידושין לשניהם. ואיזו היא שפחה חרופה זו חציה שפחה שקדשה עבד עברי שיש לו היתר בשפחה כנענית אם רבו מוסרה לו כשיש לו אשה ובנים כדכתיב כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים שכיר אינו עובד אלא ביום עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה והיינו משנה שכר שכיר וכי תעלה על דעתך שעובד בין ביום ובין בלילה והלא כבר נאמר כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה אלא מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית וא"כ שפחה חרופה אי איפשר אלא כשתהא מקודשת לעבד עברי שיש לו קידושין והיא לו מותרת והראיה על שהיא מקודשת ותפסו בה קידושין במקצת זה שנא' לא יומתו כי לא חופשה הא חופשה יומתו שהיתה אשת איש ונהרגין וכן אמרו פדויה ואינה פדויה חציה שפחה וחציה בת חורין מאורסת לעבד עברי ולמדו מדכתיב והפדה הרי פדויה לא נפדתה הרי שאינה פדויה כדאמר. מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת חורין הרי זו קידושי ספק דאע"ג דהתקדשי לחציי מקודשת היינו משום דחזיא לכוליה דהוי בר חורין אבל הכא לא חזיא לכוליה משום פלגא דעבדות ואע"ג דהתקדשי לחציך אינה מקודשת התם הוא דשייר בקנינו דהוה ליה לקדשה כולה אבל האי לא שייר מידי דכל מאי דחזי ליה למעבד עבד.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>שכור </b> שקדש קידושיו קידושין דאכתי יש בו דעת אבל הגיע לשכרותו של לוט לא [דלאו בר דעה הוא כדכתיב גבי לוט ולא ידע בשכבה ובקומה (בראשית יט, לג)].
+
+Halakhah 19
+
+<b>המקדש </b> בפחות משוה פרוטה אינה מקודשת דכסף ילפינן קיחה קיחה ופחות משוה פרוטה לאו כסף הוא. קדשה באוכל או בכלי ששוה פחות מפרוטה הוו קידושי ספק שמא שוה פרוטה במקום אחר והרי הוא כסף או דילמא בעינן שוה פרוטה הכא ואם היא אוכל שלא יגיע למקום ששוה פרוטה עד שיפסד אינה מקודשת כלל דהא לא שוה פרוטה בשום מקום כיון שאי אפשר להוליכו לשם קיים ולר"י והרא"ש ז"ל אפילו שוה פרוטה ודאי במקום אחר אינה מקודשת כלל מדאוריתא דאין להקדש אלא מקומו ושעתו והאי דשמואל חומרא מדרבנן היא דמדאוריתא כיון דאין בה שוה פרוטה הכא לא מיקדשה דבפחות משוה פרוטה במקומה לא מקניה נפשה. המקדש בפחות משוה פרוטה וכן קטן שקדש אע"פ ששלחו סבלונות אח"כ אינה מקודשת דהוי כחזקה דלא שלחו סבלונות אלא מחמת קידושי הראשונים שהיו פסולים.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>המקדש </b> בכסף או בשטר אין צריך שיתן הקידושים לתוך ידה אלא כיון שרצה לזרוק לה קידושיה וזרקו אפילו לתוך שדה שלה מקודשת דילפינן מגט מהיקשא דהויות דכתיב ונתן בידה גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן מכל מקום. ברשות של שניהם אינה מתקדשת ודאי היה עומד ברשות הרבים או שברשות שאינה של שניהם וזרק לה כל שקרוב לו הוי כבידו שוה או ספק ואבדו קודם שהגיעו לידה הרי זו ספק מקודשת דמספקא לן בגירושין אי הוי קרוב לה והוי חצרה או לאו וקידושין נמי הואיל וילפינן להו אהדדי מהיקשה דויצאה והיתה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המקדש </b> בדבר שהוא אסור בהנאה כגון חמץ בפסח או בשר בחלב וכיוצא בהן אינה מקודשת. חמץ בפסח דכתיב לא יאכל לא יהא בו היתר אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הן באות ולהכי אינה מקודשת דכיון דאינה יכולה ליהנות כמה שנתן לה לאו מידי יהב לה. ובשר בחלב דכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו ג"פ אחד לאיסו' אכיל' ואחד לאיסו' הנאה ואחד לאיסור בישול. וכל שאר איסורי הנאה יתבארו במקומם בס"ד. ואפילו באיסורי הנאה מדבריהם אינה מקודשת דאפקעינהו רבנן לקידושי כדאמר לעיל דהפקר ב"ד הפקר כדילפינן מאלה הנחלות וגו'. עבר ומכר דבר האסור בהנאה וקדש מקודשת חוץ מע"ז שאם קדש בדמיה אינה מקודשת שדמי ע"ז אסורין כמוה דכתיב והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו ולא מצינו למילף שאר איסורי מינה משום דהוו ע"ז ושביעית שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין דאי מלמדין בחד הוה סגי ונילף מיניה. ע"ז הא דאמרן שביעית דכתיב קדש תהיה לכם מה קדש תופס דמיו אף שביעית תופסת דמיה. המקדש בפרש עגל ע"ז אינה מקודשת דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם מאומה ואפילו פרש אבל בפרש שור הנסקל מקודשת אע"פ ששור הנסקל אסור בהנאה פרשו אינו אסור דכתיב ולא יאכל את בשרו בשרו הוא דאסור הא פרשו מותר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>המקדש </b> בפירות שביעית מקודשת דאע"ג דלאכילה אמר רחמנא ולא לסחורה ולדבר אחר אפי' הכי אם מכר המקח קיים וכן אם קדש בדיעבד הוי קידושין. באפר פרה אדומה או במים שמלאן למי נדה מקודשת דאע"פ שאינו יכול ליטול שכר להזות ולקדש שהיא הכשר מצוה ורחמנא קאמר ראה למדתי אתכם מה אני בחנם אף אתם בחנם וזה שעשה המצוה בשכר עבר על דברי תורה דנוטל שכר לימד מצוה אפ"ה יכול ליטול שכר הבאת האפר ממקום למקום ומלוי מים שאינם הכשר המצוה והיא נהנת ממי שצריך להן מחמת טורח הבאתן ומילויין. המקדש בהקדש של בדק הבית מקודשת וישלם קרן וחומש להקדש ויביא אשם דכתיב נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו וגו' ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישיתו יוסף עליו ומדקאמר ישלם נראה דמתחלל כשמוציא מרשות גבוה והאי כיון שנתנו לאשה בקידושי הרי הוציאו מרשות גבוה ואם במזיד אינה מקודשת דהואיל ואינו חייב קרבן מעילה לא נתחלל ההקדש ולאו מידי דיכלה ליהנות יהב לה דלא אמרה תורה ישלם דמשמע דמתחלל וחייב קרבן אלא בשגגה במעשר שני בין שוגג בין מזיד אינה מקודשת דכתיב וכל מעשר הארץ מפרי הארץ לה' הוא לה' הוא ולא לקדש בו אשה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כהן </b> שקדש בחלקו בין מקדשי קדשים בין מקדשים קלים אינה מקודשת דכתיב וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש כאש חלקו של אהרן הושוה לחלקו של מזבח מה מזבח לאכילה אף כהן לאכילה ולא לדבר אחר אבל כהן שקדש בתרומה גדולה ובתרומת מעשר וביכורים וכן לוי שקדש במעשר ראשון וישראל במעשר עני הרי אלו מקודשת תרומות אף על פי שאסור לזר הוו ממון כהן ומקדש בהן דהא שוו לדידה דיכולה למוכרן לכהן וכן מעשר ראשון ללוי דהוי ממונו ולית ליה קדושה ומעשר עני אפילו ישראל נמי דלית ביה קדושה אלא משום גזל דחייב לשלם דאין להם בעלים ניכרים דנימא דלהוי כמקדש בגזל קודם יאוש דהא אכתי לא אתא לידייהו אבל ישראל בתרומה שהפריש אינה מקודשת דטובת הנאה אינה ממון אבל נפלו לו בירושה מבית אבי אמו כהן אף על פי שלא הורמו עדין ועומד ליתרם דנגמרה מלאכתה הוה ליה כמו שהורמו אפילו הכי ממונו הוי ומקודשת דאף על גב דאין ראויות לו לאכילה יש לו למוכרן למי שהן ראויות לו.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>המקדש </b> בגזל בגניבה ובחמס אם נתיאשו הבעלים ונודע שקנה אותו הדבר ביאוש הרי זו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת דאע"ג דבאבדה אם נתיאשו הבעלים קני מוצאה כדכתיב אשר תאבד ממנו ומצאתה שאבודה ממנו ומצויה אצל בני אדם יצתה שטפה נהר שאבודה מכל שהבעלים הם מתיאשים וקני מוצאה ולר"י יאוש באביד' נפקא ליה מדכתיב באבדה שמלה ולמה יצתה לומר לך מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים ואין הבעלים מתיאשים אלא תובעים שיחזירו להם בסימן אף כל שיש בו סימן שאינן מתיאשין משמע דאי מיאש קני באבידה והיינו משום דבהיתרה אתא לידיה אבל גזל דבאיסורא אתא לידיה לא קני אלא בשינוי רשות אחר יאוש וכשנתנו לאשה הרי שינוי רשות וקנאתו היא וכיון שקנאתו היא אף הוא קונה אותה והא דשינוי רשות אחר יאוש קונה למ"ד יאוש כדי לא קני נפקא לן מדכתיב בתשלומי ארבעה וחמשה וטבחו או מכרו וגו' מה טביחה דאהנו מעשיו אף מכירה דאהנו מעשיו שקנאו לוקח בשינוי רשות ואי שינוי רשות לא קני לא אהנו מעשיו ולא הוי דומיא דטביחה ואפילו לרב נחמן דפליג ארב ששת ואמר אפילו לפני יאוש היינו משום דסבירא ליה דלא בעינן אהנו מעשיו אבל פשיטא דלאחר יאוש אהנו מעשיו משום דקניה בשינוי רשות. המקדש בממון חברו שלא מדעת חברו אפילו הראה אח"כ חבירו שאינו מקפיד הרי זה גזל ואינה מקודשת ואם קדשה בדבר שאין מקפיד בעל הבית כגון תמרה או אגוז וכיוצא בו מקודשת מספק אי ניחא ליה לבעל הבית ולא הוי גזל או לא. היתה סחורה בינו ובין חברו וחלקה שלא מדעת חברו וקדש בחלקו אינה מקודשת דאמר ליה מאן פלג לך והרי יש לבעל הבית חלק בזה והיא לא נתקדש' אלא בכל והוי כממון חברו אם לא שפירש לה מה שיש לי בו דאז נראה דהוי מקודשת דהרי יש לו חלק שם. גזל ממנה וקדשה בו אם קדם ביניהם שידוכין ונטלה ושתקה מקודשת ואם לאו אע"פ ששתקה כשנתן לה בתורת קידושין אינה מקודשת דשלה הוא נוטל אלא אם כן אמרה הן. אמר לה כנסי פקדון זה וחזר ואמר לה הרי את מקודשת לי בו קודם שנטלתו ונטלתו ושתקה הרי זו מקודשת ואם אחר כך אינה מקודשת אלא אם כן אמרה הן. ובחוב שהיה לה אצלו אם אמר לה הרי את מקודשת לי בו קודם ונטלתו ושתקה מקודשת כשהיה שידוכין ביניהם ואם לא שדך אינה מקודשת עד שתאמר הן ואם אחר שנטלה החוב אמר לה בתורת קידושין אינה מקודשת אפילו אמרה הן דשלה נטלה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>המקדש </b> במלוה ואפילו בשטר אינה מקודשת דלהוצאה נתנה וגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון דיהיב לה מידי בשעת קידושין ומלוה אפילו בעין להוצאה נתנה וכבר הם שלה. ואם היה לה משכון ונתן לה המשכון מקודשת דגמרי מיעוד דכתיב והפדה דמשמע דצריך שיהא ביום כדי פדיה ואין יעידה אלא במקום פדיה דכתיב אשר לא יעדה והפדה שאם בא ליעדה בסוף שש צריך שיהא שהות ביום שאם תבוא לחשבון גרעונה דיהא עליה גרעון של פרוטה דמעות הראשונים לאו לקידושין ניתנו כיון דבעינן שיעור פדיון בשעת יעוד ונמצא שיש לו עליה מלוה דהיינו שהות היום מכדי פרוטה ולא הוה מקודשת אי לאו משום דהיא גופה משכון הוי וכשמקדשה בפרוטה דאית ליה גבה ממילא היא זוכה בעצמה שהיא המשכון ונמצא משכון מוחזר מאליו הכי נמי הכא כשנתן לה המשכון היא מקודשת אע"ג דמקדשה בגוף המלוה ואם קדשה בהנאת הרוחת זמן המלוה שהלוה לה מקודשת שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש במלוה עד הזמן שקבע לה במלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה דיהב לה השתא ומקודשת. בחוב שיש לי אצל זה במעמד שלשתן מקודשת דאע"ג דקנין מעמד שלשתן תקנת חכמים היא הוי מקודשת דאוריתא דהפקיע חכמים ממון החייב על ידי מעמד שלשתן דיש להם כח להפקיע ולהפקיר כדילפינן לעיל. קדשה בפיקדון או שאלה שהיה לו אצלה מקודשת כיון שהיה שוה פרוטה קיים ברשותה. הנאת דברים הוי כמלוה ואינה מקודשת דבעינן דיתן לה מיד או תהנה מיד בשוה פרוטה כדילפינן מקיחה קיחה דהוי בשעת קנין והכא נמי ל"ש. במלאכה זו שאעשה עמך אינה מקודשת דשכירות ישנה מתחלה ועד סוף והוי מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת והא דשכירות ישנה מתחלה ועד סוף איפשר דילפינן לה מדאיצטרך קרא לאשמועינן דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף שנא' כשכיר שנה בשנה יהיה עמך שכירות שנה זו אינ' משתלמת אלא לשנה אחרת משמע דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ולהכי איצטריך קרא דלא לישתלם אלא לבסוף דאי אמרת אינה לשכירות אלא לבסוף פשיטא דאינה משתלמת אלא לבסוף אלא וודאי כדאמר.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>תן </b> מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב ממה שמצינו בתורה שהערב משתעבד למלוה קבלן דמשתעבד באמירה תן לו ואני קבלן ילפינן מדכתיב אנכי אערבנו וכתיב תנה אותו על ידי כלומר כאלו מקבלו בידי אחזירנה לך וערב דכתיב בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפך אם ערבת לרעך ממון עשה זאת איפה וגו' כי באת בכף רעך דהיינו ממון שיש לו עליך לך התרפס התר לו פסת ידך ותן לו מעותיו ומדכתיב לקח בגדו כי ערב זר משמע בשביל איש זר דהיינו אמירה בעלמא דלא כתיב קבלנות ונראה דהוי הלכתא וקראי דקבלה אסמכתא והכא כיון שאמרה תן לו ואתקדש לך מקודשת דכמו דערב אף על גב דלא מטי הנאה לידיה משעבד נפשיה אתתא נמי מקניה נפשה. תן לפלוני ואתקדש לו מקודשת מדין ערב דאמרן ומדין עבד כנעני דקונה עצמו בכסף על ידי אחרים אף על גב דאיהו לא חסר מידי ואפילו בעל כרחו דכמו דנקנה בכסף מרבו אפילו בעל כרחו הכי נמי קונה את עצמו אפילו בעל כרחו ואם כן קני נפשיה אף על גב דלא חסר מידי הכי נמי נתקדשת לאחר אע"ג דלא חסר מידי וכן הילך מנה והתקדשי לפלו' מקודשת מדין עבד כנעני כדאמר. הילך מנה ואתקדש לך אם אדם חשוב הוא מקודשת שהרי נהנית בפרוטה כשנהנה הוא ממנה ונקנית לו בזה. הניח משכון על מה שאמר שיתן לה שתתקדש לו אינה מקודשת דלא נהנית בשום דבר במשכון דלא נשתעבד למה שלא היה חייב ולא נתן לה דבר אבל משכון של אחרים שקדש בו אשה מקודשת דבעל חוב קונה משכון דכתיב ולך תהיה צדקה אם משכון אינו קונה צדקה מנין אלא מכאן לבעל חוב שקונה משכון ואם כן הא יהב לה מידי.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>מתנה </b> על מנת להחזיר שמה מתנה בעלמא כפדיון הבן דתלאו הכתוב בפדיון כדכתיב בכור בניך תפדה והרי נפדה אע"ג דהחזיר לו המעות והכא אינה מקודשת משום דהוי כחליפין דאין אשה נקנית בהם משום דהוו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקנה נפשה דכסף כתיב ופחות מפרוטה לאו כסף הוא.
+
+Halakhah 25
+
+<b>נתן </b> לה אגודה של הדס וגו' דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא כיון דלא קבלתם לשם קידושין עד שתאמר בפיה הן. אמר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו אם אין באחד מהן שוה פרוטה אינה מקודשת אע"ג דבכולהו אית שוה פרוטה דלא קדשה אלא בכל אחד והא ליכא שוה פרוטה אבל אמר לה בזו ובזו אם יש בכולם שוה פרוטה מקודשת דבכולן בבת אחד קדשה והאיכא פרוטה ואם היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת אלא אם כן יש באחרונה שוה פרוטה דהראשונות היו כמלוה ואם אמר באלו אע"פ שאוכלת מקודשת דשלה אכלה. אמר התקדשי בכוס זה אם מלא מים בו ובמים אם יין בו ולא ביין אם שמן בשמן ולא בכוס לפי' אם לא היה בשמן שוה פרוטה אינה מקודשת אלא מספק כדלעיל:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המקדש </b> על תנאי אם נתקיים התנאי מקודשת ואם לאו אינה מקודשת וכן בגט. ואפשר דטעמא דכיון דאצטריך למכתב ספר כריתות לדבר הכורת בינו לבינה דעל מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם וכיוצא בו אין זה כריתות שכל ימיה נאגדת בו לקיים תנאי זה מחמתו משמע דכל שאינה נאגדת בו לעולם הרי זה כריתות מיד דהיא תקיים תנאו ותלך ואפשר דברים הללו לבא לידי הבדלה ובקדושין ילפינן מגרושין דאיתקש הויה ליציאה דכתיב ויצאה והיתה וכו'. כל תנאי שבעולם בכל הדברים צריך שיהיה בתנאי ארבעה דברים תנאי כפול הן קודם ללאו תנאי קודם למעשה דבר שאפשר לקיימו דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן שהוצרך משה רבינו לכפול ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם שמע מינה דאם לא כפל מתנתו קיימת ונוחלין ארץ גלעד אפילו לא יעברו אע"פ שאמר אם יעברו דלא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו והוא הדין דבעינן תנאי קודם למעשה מדלא אמר תנו להם אם יעברו משמע דאי אמר הכי לא אתי תנאה ומבטל מעשה דמתנה דקדמיה ושמעינן נמי דבעינן הן קודם ללאו דלא אמר תחלה אם לא יעברו אל תתנו ואם עברו ונתתם וכן אפשר לקיימו בתנאי בני גד ובני ראובן אם חסר אחד מאלו התנאי בטל והמעשה קיים מדהוצרך משה רבינו ע"ה לדקדק בכל אלו כדי שיתקיים התנאי משמע דאם לאו הכי לא היה התנאי קיים אלא המעשה התנה עליה דבר שאפשר אלא שאסור מן התורה כגון אם תאכלו חלב וכיוצא בזה מקודשת אם קיימה דאין זה מתנה על מה שכתוב בתורה דלא תאכל ולא תתקדש ומתנה על מה שכתוב בתורה כגון על מנת שאין ליך עלי עונה תנאו בטל דכיון דתנאי ילפינן מבני גד וראובן בעינן דלא יתנה על מה שכתוב בתורה דומיא דבני גד וראובן דלא התנו על מה שכתוב בתורה וכן כל כיוצא בזה חוץ מבממון שתנאו קיים דבעונה מדקאמר לה הרי את מקודשת לי אתקדשה ליה וכו' אמר על מנת שאין ליך עלי עונה מתנה על מה שכתוב בתורה דאין אישות לחצאין וכי תפוס קידושין לגמרי תפוסי והוי מתנה על מה שכתוב בתורה אבל דבר שבממון דאינו תלי באישות כגון שאר וכסות תנאו קיים דלא נשתעבד כיון שהתנה ודבר שבממון הוא דניתן למחילה ולא צער של גופה. התנה עליה שתבעל למי שאסור לה תנאו בטל כמו מה שאי אפשר לקיימו שאין בידה שיעברו אחרים אבל התנה עליה שיתן פלוני כך תנאו קיים שהרי אפשר בידה לקיימו שתתן לפלו' ממון רב עד שיתן שאין כאן עבירה וכן כיוצא בזה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>המקדש </b> על תנאי כשיתקיים התנאי תהיה מקודשת לא משעת שנתקדשה ואפשר דילפינן הא מלתא נמי מתנאי בני גד דכתיב אם יעברו בני גד ובני ראובן וגו' ונתתם להם את ארץ הגלעד דמשמע כשיקיימו התנאי דהיינו אם יעברו אז תתנו להם דקודם קיום התנאי לא היתה נתונה להם ואפילו קיימו אח"כ התנאי מדלא קאמר אם יעברו וגו' יעמדו או יהיו בארץ גלעד לפיכך אם קדשה אחר קודם התנאי מקודשת לשני ואם אמר מעכשיו אע"פ שלא נעשה תנאו עד אחר זמן מקודשת למפרע כשיתקיים התנאי לפיכך אם קדשה שני קודם קיום התנאי אינה מקודשת. כל האומר מעכשיו אין צריך דיני התנאי שהרי אינו כתנאי כיון שהמעשה קיים מעתה אבל צריך להתנות דבר שאפשר לקיימו דאי לאו הכי אין שם תנאי וכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי דלישנא דאם בלחוד הוא דבעי הני דיני דבתנאי בני גד ובני ראובן אם ואם כתיב:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הרי </b> את מקודשת לי על מנת שירצה אבי אינה מקודשת עד שירצה האב שיאמר אין. על מנת שלא ימחה מקודשת עד שימחה. הרי את מקודשת לי על מנת שיש לי כך וכך אם יש עדים שיש לו מקודשת ואם לאו הוי ספק. על מנת שאראך כך וכך אינה מקודשת עד שיראה לה הוא משלו. על מנת שיש לי בית כור עפר אינה מקודשת עד שיהיה ראוי לזריעה דמשמעות אלו הלשונות הם כך.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>על </b> מנת שאין עליך נדרים ונמצאו עליה אחד משלשה נדרים אינה מקודשת דבהני תלתא קפדי אינשי והוה ליה כאלו התנה בפירוש. ואם אמר על מנת שלא יהא עליך כל נדר אפילו נמצאת שנדרה שלא תאכל חרובים אינה מקודשת שהוא הקפיד יותר משאר האנשים בשאמר כל נדר והות ליה כאלו התנה בפי'. וכן על מנת שאין לה מומין כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בה ויותר עליהם שמנה מומין דכיון דקפדי אינשי בכל אלו המומין הוו כאלו התנה בפירוש. ואם קדש סתם ונמצאו לה אחד מאלו השלשה נדרים או אחד מהמומין הוי ספק מקודשת דהוי ספק על סתם אדם אי איפשי באשה נדרנית אם לאו. קדשה על מנת שאין עליה נדרים או מומין והיו עליה והלכה אצל חכם והתי' לה מקודשת דחכם עוקר את הנדר מעיקרו שהרי פותח לו ומדכתיב לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו משמע דמעיקרא הוא דנעקר נדרו ודברו. על מנת שאין עליה מומין ונתרפאת אינה מקודשת דעד עכשיו היו עליה נמצא שבשעת הקידושין הטעתו והאיש שהתנה עליו אפילו במומין ונרפאו מקודשת שאין האשה מקפדת על האיש על זאת.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הרי </b> את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום אם עברו שלשים יום ולא נתן לה אינה מקודשת. הרי את מקודשת לי בזוזים אלו לאחר שלשים יום אף על פי שנתאכלו המעות תוך שלשים מקודשת לאחר שלשים דלאו מלוה נינהו דע"מ שתתקדש בהן נתנן ולהכי כי אכלה דידה אכלה ולכי מטא זימנא מקדש ואם חזר בו הוא או היא תוך שלשים יום אינה מקודשת דאתי דיבור ומבטל דיבור כיון שלא גמרו הקידושין עד שלשים יום. בא שני וקדשה תוך שלשים מקודשת לשני לעולם לפי שעתה לא היתה מקודשת ותפשו בה קדושי שני ונעשה אשת איש ואינם חלים קידושי ראשון לאחר שלשים יום ואם אמר מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים מקודשת לשניהם מספק דמספקא לן האי ולאחר שלשים אי תנאה הוי אם לא אחזיר בו תוך שלשים יהא קידושין מעכשיו והרי לא חזר ולא תפסי קידושי שני או דילמא חזרה הוי ממה דאמר מעכשיו וקאמר אינו אומר מעכשיו אלא לאחר שלשים יום ואם כן תפסי קידושי שני תוך שלשים יום וכן קדשה אחר בזה הלשון לימים מועטין ממה שקדשה הראשון צריכה גט מספק מכולן.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>הרי </b> את מקודשת לי חוץ מפלוני כלומר שלא תאסר עליו מקודשת מספק דאף על גב דבגט אינו גט אם אמר חוץ מפלוני דבעינן כריתות וליכא אפילו הכי מספקא לן בקידושין אי קנין כל דהו סגי או דילמא כתיב ויצאה והיתה דאיתקש הויה ליציאה. הרי את מקודשת לי על מנת שתהיה מותרת לפלוני מקודשת ואסורה עליו שהתנה בדבר שאי איפשר לקיימו וילפינן מתנאי בני גד וראובן דבעינן איפשר ואי לאו איפשר כי הכא תנאי בטל ומעשה קיים.
+
+Halakhah 14
+
+<b>נתן </b> לאשה שתי פרוטות ואמר תהיו מקודשת לי היום באחת ובאחת לאחר שאגרשיך כשיגרשנה תהיה מקודשת לו פעם שניה מפרוטה שניה דאף על גב דמקדש את אשתו לא חיילי בה קידושין דהרי היא מקודשת ועומדת הכא חיילי כיון דבידו לקדשה עכשיו לאחר זמן אבל היכא דאין בידו עכשיו לקדשה אינה מקודשת דהוי כדבר דלא בא לעולם דאין מקנה משום דלא סמכה דעתיה ואפילו לאחר שאתגייר נמי הוי כדבר שלא בא לעולם דלאו בידו הוא כיון דגר צריך שלשה ישראלים שנזקקין לו להטבילו להודיעו מקצת מצות קלות וחמורות דכתיב ביה משפט אחד יהיה לכם ולגר הגר כאזרח ומשפט לא הוי בפחות משלשה. ואם קדש ליבמה לאחר שיחלץ לה יבם מקודשת הואיל אם קדשה מעכשיו הוי ספק מקודשת כדילפינן לעיל. אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי בזה אם היכר העובר הוי מקודשת דהוי דבר שבא לעולם.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>האומר </b> לאשה הרי את מקודשת לי במאה דינרין ונתן לה אפילו דינר אחד מקודשת משלקחה אותו דהוי כעל מנת שאתן לך מאתים זוז שמקודשת מעכשיו והיינו במאה דינרים סתם אבל אמר באלו מאה דינרים והתחיל למנות שניהם יכולים לחזור בהן עד דינר האחרון וכן אם היה חסר דינר או נמצא דינר נחשת אינה מקודשת נמצא דינר רע אם יוכל להוציאו על ידי הדחק יחליפנו ואם לאו אינה מקודשת כיון שאמר במאה דינרין אלו ולא היו שלמים כיון שהיו בתוכן של נחושת או רע ולא קיים תנאו.
+
+Halakhah 18
+
+<b>הרי </b> את מקודשת לי בבגדים אלו ששוים חמשים זוז והיו שוין הרי זו מקודשת משעת לקיחה דשוה כסף ככסף דכתיב ישיב גאולתו גבי עבד עברי והוי קרא יתרה דמצי למכתב לפיהן גאולתו לרבות שוה כסף לפדיון וכיון דאיפרוק בשוה כסף מקנה נמי מקני ביה דכתיב גאולתו מכסף מקנתו וילפינן לכסף דכתיב בקידושין מהכא דשוה כסף ככסף ואם אינם שוים אינה מקודשת דהרי אינם שוים מה שאמר ולא נתרצת. איש ואשה שהיו חלוקין על סכום המעות שיקדשנה ואחר כך תבעו זה את זה וקדשו סתם יעשה כדברי מי שנתבע מהאחד שלא נתרצה אלא במה שאמר תחלה.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>שליח </b> שקדש על תנאי שלא נאמר לו או שנאמר לו לקדש על תנאי וקדשה סתם אינה מקודשת כיון ששינה מדברי משלחו אף על גב דילפינן משלח ושלחה דמשוו שליח בגיטין וקידושין והוי כאיהו גופיה היינו בשלא שנה אבל שנה בדבר דקפדי אינשי כי הא לא. קדשה לי במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת דדוקא קאמר ליה במקום פלוני שיש לו אוהבים ואם בא אדם לומר רע עליו ימחו אבל אמר הרי היא במקום פלוני לא הוי קפידה אלא מראה מקום הוא וכן בשליח האשה.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>המקדש </b> את האשה וחזר בו מיד הוא או היא בתוך כדי דבור אין חזרתה כלום והרי היא מקודשת דאין אדם מקדש ומגרש אלא בהסכמה גמורה ומשום הכי לא מהני חזרה אפילו תוך כדי דיבור ולהרמב"ן ז"ל תוך כדי דיבור כדיבור הוי תקנתה דרבנן משום תלמוד הלוקח מקח ופגע בו רבו שיכול ליתן שלום והשוו מדותיהם בכל מילי בר מהני קידושין וגרושין ומגדף וע"ז אבל קידושין על תנאי ובטל התנאי מי שתתנה אותו האיש או האשה אפילו אחר כמה ימים אפילו בינו לבינה מבוטל התנאי והרי היא מקודשת סתם שהרי הם מרוצים בקידושין שקדש ובלא תנאי לפיכך המקדש על תנאי או בעל סתם צריכה גט שמא ביטל התנאי וכן מקדש בפחות משוה פרוטה או במלוה וחזר ובעל סתם בפני עדים צריכה גט דעל בעילה זו סמך דחזקה אין אדם מישראל עושה בעילתו בעילת זנות וחזקה הוי מדאוריתא כדילפינן לעיל:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> שהטעה את האשה בקידושין ואפילו לשבח אינה מקודשת דאין תנאו אמת ואיכא קפידה בכל הני ואפילו בשבח יוחסין דמסאנה דרב מכרעה לא בעיה וכן היא שהטעתו ואפילו אמרה בלבי היה להתקדש לו אפילו הטעני וכן הוא שאמר שבלבו היה לקדשה אפילו הטעה אותה אינה מקודשת דדברים שבלב אינם דברים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>על </b> מנת שאני כך ונמצא כך וכך מקודשת שהרי נמצא כך ע"מ שאיני אלא כך ונמצא כך וכך אינה מקודשת. על מנת שאני יודע לקרות צריך שיקרא התורה ויתרגם אנקלוס וכן השאר משמעותם כפי מה שאמרו ז"ל ואם היה כך מקודשת ואם לאו אינה מקודש'. על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בלבו והוי צדיק [ונראה דילפי' לה מדכתיב עונה בה (במדבר טו, לא) ודרשינן בגמרא (סנהדרין צ, ב) בזמן שעונה בה כלומר שלא חזר בתשובה הא אם חזר בתשובה אין עונה בה, והיינו הרהר תשובה בלבו מדתלה בנפש ולא בשעת מעשה] כדגמרינן על מנת שאני רשע אפילו צדיק גמור מקודשת מספק שמא הרהר בע"ז ונעשה רשע שנאמר פן יפתה לבבכם וגו' וכתיב למען תפוס את בני ישראל בלבם.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>המקדש </b> את האשה סתם אומר סבור הייתי שהיתה כך ואינה כך מקודשת שלא הטעתו אלא הוא הטעה את עצמו כיון דלא פירוש והוי להו דברים שבלב וכן היא שאמרה סבורה הייתי שהיה כך ואינו כך מקודשת שלא הטעה אותה ולא היה תנאי בקידושין ודברים שבלב אינם דברים:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המקדש </b> שתי נשים שאסור לישא שתיהן משום ערוה כאחד אינן מקודשות כגון שתי אחיות או אשה ובתה דכתיב ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות התורה אמרה שאין לו ליקוחין לאשה כשנעשה צרה לאחותה שהיתה נשואה לו כבר וסברא שכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחד אינו הילכך כיון דבאחות אשה לא תפסי קידושין כי קדשינהו בבת אחד נמי לא הוי קידושין והוקשו כל העריות לאחות אשה דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות וגו' אי נמי גמרינן לשתי אחיות או אשה ובתה שאינן מתקדשת כאחת משום דהוו קידושין שאינם מסורים לביאה שאין יכול לישא אחת מהן שהיא אחות אשתו ולא הוי קידושין דכתיב כי יקח איש אשה דהיינו קידושי כסף כדגמרינן לעיל קיחה קיחה וכתיב ובעלה דבעינן ראויה לביאה והני אין שום אחד מהן ראויה לביאה ומהאי טעמא לא נימא דאם קדש אחת מהן ולא פרש דאין קידושין תופסין כדרבא דסבירא ליה הכי דלא היא דכשמקדש שתיהן בבת אחת הוא דאמר דאין מסורין לביאה כיון שאי איפשר שישא אחת מהן שהיא אחות האחרת שהיא מקודשת לו אבל קדש אחת מהן מה שאינן מסורות לביאה הוא משום דאין אנו יודעים אי זו קדש ושמא זו היא אחות אשתו אבל הקידושין תפסי ושתיהן צריכות גט כדבסמוך. אמר לנשים רבות כולכם מקודשת לי והיו בהן שתי אחיות וכיוצא בהן אין אחת מכולן מקודשת דכיון שאין אחיות מקודשת כדילפינן אף אחרות אינן מקודשת דבמלה אחד קדשן שאמר כולכם מקודשת ולא נחלק בדיבורו ואם אמר הראויה מכם לביאה כולן מקודשת חוץ משתי אחיות וכיוצא בהן וכן הדין לשפחה או גויה שהיו בתוכן או אחד מכל העריות. אמר לשתי אחיות כאביי כדאמר לעיל וכן האב שקדש בתו סתם ולא פרש אי זו אף על גב דאין מסורין לביאה תפסי וצריכות כולן גט.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>העושה </b> שליח לקדש לו אשה פלונית והלך וקדשה וקדש המשלח עצמו לאמה או לבתה ואין ידוע אי זו ראשונה שתיהן צריכות גט ואסורות עליו דכל אחת הויא ספק ערוה ואסורה מדאוריתא. וכן אשה שעשתה שליח לקדשה והלכה וקדשה עצמה לאחר ואין ידוע אי זה קדם שניהם נותנים לה גט דהויה ספק אשת איש לשניהם ואם רצו אחד מהן נותן גט ואחד כונס. ואם קדשה עצמה לבן או לאח מי שקדשה לו השליח שניהם נותנים והיא אסורה לשניהם אפילו גרשה האחת דספק הוא אי הוה אשת בנו או אשת אביו או אחיו. אמר לשליח צא וקדש לי אשה והלך ומת ואינו יודע אם קדש אם לאו הרי זה אסור בכל נשים שיש להן קרובות שהן ערוה עמה שמא אמה או אחותה קדש לו שלוחו והיינו קנס שעשה שלא כהוגן למנות שליח ומדרבנן. חמשה בנים שנתנו רשות לאב לקדש להם אשה ואמר אבי הבנים למי שיש לו חמשה בנות אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני וקבל האב הקידושין כל אחת מהן צריכה ה' גיטין מכל האחין דלכולהו הויה ספק אחות אשה הואיל וכולן נתנו רשות לאב לקדש אשה מת אחד מהם כל אחת צריכה ארבעה גיטין וחליצה מאחד מהם דספק אי הויה מקודשת לבן שמת.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>האב </b> שהיתה לו בת קטנה או נערה או בוגרת ובת בוגרת ונתנה לו רשות לקדשה וקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל עד שיפרש דלא שביק איניש מצוה דרמיה עליה בתו קטנה להשיאה דמצוה הוא עליו דכתיב ואת בנותיכם תתנו לאנשים ועביד מצוה דלא רמיא עליה אלא שליח בעלמא הוא והיא יש לה דעת להשיא את עצמה. מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים וכולן ברשותו שלא בגרו וקדש אחת מהן ואמר קדשתי' ליך בתי הגדולה הגדולה שבגדולות לבדה היא מקודשת וכולן מותרות וכן אם קדש בתו הקטנה הקטנה שבקטנות לבדה היא מקודשת וכולן מותרות דמשמעות גדולה וקטנה שאין גדולה וקטנה הימנה. נאמן האב לומר על בתו קודם שתבגור שהיא מקודשת לאוסרה על הכל כיון דבידו לקדשה עתה דכתיב את בתי נתתי לאיש וגו' הימניה רחמנא. קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה הרי זו אסורה על כל אדם עד שידע ואפילו נודע לו אחר שבגרה אמר א' אני הוא שקדשתיה נאמן אף לכנוס ואינו צריך קידושין אחרים דאין מי שמכחישו. באו שנים שניהם כותבים גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס ואם כנסה ואחר כן בא אחר אינו נאמן לאוסרה על בעלה וכן אמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן מן התורה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>כל </b> המודה בקידושין אסור בקרובות דשוינהו עליה חתיכה דאיסורא בהודאתו ונאמן אדם לאסור על עצמו דבר שהיה מותר וכל שטוען קידושין היינו שאומר שקדש או שנתקדשה בפני עדים והלכו להם למדינת הים או מתו אבל הודה שהיו הקידושין בלא עדים אין כאן קידושין דאין דבר שבערוה פחות משנים כדילפינן מדבר דבר מממון ואף על גב דבממון הודאת בעל דין כמאה עדים דמי כדילפי מאשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו התם אינו חב לאחרים בהודאתו זאת שאין נפסד אלא הוא אבל הכא קא מחייבא לאחריני שהוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו או משום דנאסרה לכולי עלמא.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>שליח </b> שקדש האשה לעצמו מקודשת דהא נתרצית לו אלא שנהג מנהג רמאות. העושה שליח לקדש לו אשה והלך וקדש ואמר לעצמי קדשתיה והאשה אמרה לראשון ששלחך נתקדשתי אם הוחזק השליח בעדים הרי זו מקודשת לראשון ואם לא השליח אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביה המשלח אמרה איני יודעת למי אם לא הוחזק בעדים השליח הרי זו מקודשת לשני דאינה סומכה כל כך על השליחות כיון שהמשלח יכול לכפור בשליחות ולפי' חזקה לשני כיון שאמרה אינה יודעת ואם הוחזק בשלוחו שניהם נותנים גט דהוי ספקא אי נתקדשה לראשון כיון שהוחזק בשלוחו או דילמא לשליח נתקדשה כיון דאמרה איני יודעת והוא אומר שלו נתקדשה ואם רצו נותן אחד גט ואחד כונס. עשה שליח הוא או היא והלך וקדשה ואח"כ בטלוהו ואין ידוע אם קדשה קודם הביטול או אח"כ צריכה [גם כן] גט מספק דהויא ספקא דאוריתא.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>קדש </b> אחת מהנשים ואינו יודע אי זו וכל אחת אומרת אותי קדש אסור בקרובות כולן מספק ונותן גט לכל גם מספק דאוריתא ומניח כתובה אחת ביניהן כשכתב לה ומסתלק דהמוציא מחברו עליו הראיה וכל זה שקדש בעדים ולא ידע למי מהן או שבא בהן דבר מקרה או נולד ספק בעדותם כמו המקדש בעצמו שאם לא כן היה לנו לברר על פיהן.
+
+Halakhah 22
+
+<b>האשה </b> שיצא עליה קול שהוחזק בב"ד שנתקדשה לפלוני הרי זו בחזקת מקודשת וכל קול שלא הוחזק בב"ד אין חוששין לו דילפינן דבר דבר מממון מה להלן דבר ברור ואם היה שם אמתלא ושמעו האמתלא כששמעו הקידושין אפילו הוחזק הקול לא הוחזקת מקודשת אלא שואלין אותה וסומכין על פיה ואם לא נשמעה האמתלא בעת שנשמעו הקידושין אין חוששין להאמתלא והויא ספקא מקודשת ואם נראה לב"ד שהוא כן סומכין על האמתלא ולא תוחזק כמקודשת. בא שני וקדשה בפנינו לזאת שיצאה עליה קול אם נתברר שמקודשת לראשון אין קידושי שני כלום דאין קידושין תופסין באשת איש כדילפינן לעיל ואם לאו מגרש אחת ונושא אחת מדאוריתא וכן קול אחר קול אחת מגרש ואחת כונס. אתרא דמקדשי והדר מסבלי וכתבו כתובה חוששין לסבלונות ולכתובה דדילמא נתקדשה כבר דהויא כחזקה דסמכינן עלה מדאוריתא.
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+
+
+Halakhah 30
+
+<b>שנים </b> אומרים בפנינו נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה אע"ג דדייר בחצרה מקודשת שדרך העם לקדש בצינעה. עד אחד אומר שנתקדשה בפני עדים והיא מכחישתו מותרת אמרה מקודשת אני ואח"כ קדשה עצמה ונתנה אמתלא שיש לה ממש לדבריה שאמרה תחלה מותרת לשני ואם לא היה ממש באמתלא הרי זו אסורה מספק וקידוש שני קידושי ספק לפי' נותן לה גט ונשארה באיסורה וכן אמרה אשת איש אני ונתנה אמתלא שיש בה ממש למה שאמרה הרי זו נאמנת:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הארוסה </b> אינה אשתו גמורה מדאוריתא להפרת נדריה בלא אביה עד שתנשא שהוא כניסתה לחופה שיביא אותה לביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו דכתיב ואם בית אישה נדרה דמשמע דכל זמן שהוא בבית בעלה היא ברשותו והוא הנקרא נישואין בכל מקום והבא על ארוסתו לשם נישואין אחר שקדשה משיערה בה קנאה ונעשית נשואה והרי היא כאשתו לכל דבר דומיא דיבמה מה יבמה אית ליה ליבם זיקה בגוה מעיקרא ונקנית בהעראה כדכתיב יבמה יבא עליה אף אשה לבעלה דאית ליה קנין בגוה מעיקרה העראה קונה בה וכשנכנסה לחופה ולא נבעלה דנקניה היינו אם היא ראויה לביאה דחופה קירוב ביאה היא אבל היתה נדה אין חופה קונה בה ועדין היא כארוסה כיון דאין יכול לבא עליה עתה דאין חופה לפסולות ולא מהניא אלא בראויות לביאה דחופה קירוב ביאה היא כדאמר וכתובה מדרבנן ולמאן דסבירא ליה מדאוריתא מפיק ליה מדכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>אין </b> מערבין שמחה בשמחה דכתיב מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>נותנים </b> לנערה י"ב חדש מיום התביעה לפרנס עצמה ולתקן צרכיה דכתיב ויאמר אביה ואמה תשב הנערה אתנו ימים והיינו שנה דכתיב ימים תהיה גאולתו ולא תימא ימים חדש דכתיב עד חדש ימים דילפינן ימים סתם מימים סתם ולא ימים מימים שנאמר בהם חדש וכל שלא נשאת נראה דאין חייב במזונותיה מדאוריתא אפי' הגיע זמן ולא נשאה משום דשארה דהוו מזונות דומיא דעונתה דלא הוי אלא אחר נישואין:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת עז </b> כשנושא אדם אשה יתחייב לה בשלשה דברים מן התורה שלא ימנע שאר כסות ועונה דכתי' שארה כסותה ועונתה שארה אלו מזונותיה כסותה כמשמעו ועונתה לבא עליה כדרך כל הארץ ואין יכול לומר איני זנך אלא אם כן התנה דבדבר שבממון תנאו קיים ובעונה לבדה מן התורה הוא שאין מועיל תנאו דמתנה על מה שכתוב בתורה וכיון דילפינן לתנאים מבני גד ובני ראובן מה הם לא התנו על מה שכתוב בתורה ולהכי היה תנאם קיים אף כל מי שאינו מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים הא התנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ומעשה קיים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>פוסקין </b> לאשה מזונות לחם שני סעודות בכל יום סעודה בינונית של כל אדם וממאכל אנשי אותה העיר הכל כמנהג המדינה וזהו לעני שבישראל אבל עשיר הכל לפי עשרו. ונראה דהני דמדאוריתא כיון שזן אותה דבר מספיק לה מיפטר מחיוב שארה ואם היה עני ואין יכול לזונה אפילו בלחם כופין אותו להוציא ואע"ג דמדאוריתא גט מעושה בטל דכתיב והיה אם לא תמצא חן בעיניו ונתן בידה מדעתו מלמד שאינו מגרש אלא לרצונו היינו כשמשלים מה שחייב לה מן התורה אבל כשגורע לה זכותה שזכתה לה תורה לא בעינן דעתיה דכתיב אם לא תמצא חן בעיניו וגו' כלומר כשהגרושין מצד שאינו מוצאה חן בעיניו אבל אינו גורע זכותה כל עוד שהיא תחתיו אז בעינן דעתיה ולא נכוף אותו אבל אם גורע זכותה כופין אותו כיון שמתנהג עמה שלא כדין תורה מחוייב הוא לגרש. וכשכופין אותו לגרש ואמר רוצה אני גמר בלבו לגרשה דמצוה קעביד מאחר שחייבוהו חכמים להוציא והוי נמי דומיא דמכר דגמרא ומקנה שנפטר על ידי כך משאר כסות ועונה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>מי </b> שהלך למדינת הים אין פוסקין ב"ד לאשתו מזונות אלא לאחר שלשה חדשים דחזקה היא דאין אדם מניח ביתו ריקם והולך וכהאי חזקה לא יהבינן לה שלשה חדשים דחזקה דאוריתא ומוכרין ב"ד מנכסיו למזונותיה ואם מכרה היא מכרה קיים דכיון דשארה אלו מזונות הוי מלוה הכתובה בתורה וכן נתנוהו בקולר או נשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין אותה אבל מת בעלה אין לה מזונות מן התורה דהרי אינה אשתו ואם לותה ואכלה כשתלך בעל' חייב מן התורה לשלם. ואם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אין שומעין לו אם אינה רוצה היא דמזונותיה מן התורה ומעשה ידיה שלו תקנת חכמים המדיר את אשתו מליהנות לו או שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כסות </b> שחייב מן התורה בגדים שיהיו ראויים לימות הגשמים ולימות החמה בפחות שלובשת כל האשה שבאותה מדינה ובכלל הכסות שחייב חייב ליתן לה כלי בית ומדור ותכשיטיה ונראה דכל זה הוי מדאוריתא בכלל כסותה וגלי קרא דאם בית אשה נדרה דיושבת בביתו וכמו שמוכרין ב"ד למזונותיה מוכרים ג"כ לכסותה ומדורה:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עונה </b> האמורה בתורה כל אחד כפי כחו וכפי מלאכתו. ונושא אדם כמה נשים אפילו מאה ואין אשתו יכולה לעכב והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה דכתיב אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>המדיר </b> את אשתו מתשמיש המטה שבת אחד ממתינין לו דגמרינן מנדה דשכיח דהוי שבעת ימים יותר מכאן יוציא או יפר נדרו ואם אמר תשמישי אסור עליך או נשבע שלא ישמש מטתו עמה אינו כלום מפני שהוא משועבד לה והוי כמו אוסר פירות חברו על חברו דאין בו ממש דילפינן מע"ז וכלאים ושאר דברים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כדילפינן כל חד בדוכתיה אבל הנאת תשמישך אסור עלי הרי זה נדר דלא אסר אלא עצמו ויוציא או יפר נדרו. אסור לאדם למנוע אשתו מעונתה ואם עבר ומנע כדי לצערה עבר בלא תעשה שבתורה שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע ואם חלה או תשש כחו עד ששה חדשים ימתין מכאן ואילך או יטול רשות ממנה או יוציא.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>המורדת </b> שאומרת מאיס עלי או מצערנה ליה בשביל כך וכך אין כופין אותה שתבעל לו שאינה שבויה שתבעל למי שאינה רוצה דכמו דשארה וכסותה אם אינה רוצה להיות ניזונת מממונו אין כופין אותה כמו כן בעונה אי נמי עונתה קאמר קרא ולא עונה דמשמע דמדעתה הוא דאית לה עונת דזכותה הוא ולא זכותו. ואם הוא מורד שלא לבא עליה מפני ששונאה עובר בלא תעשה שנאמר לא יגרע שאם שנאה ישלחה דכתיב ושנאה האיש האחרון וכתב לה וגו' אבל לענותה אסור כדאמר. ולמה לא ילקה על לאו זה מפני שאין בו מעשה דכתיב אם לא תשמור לעשות וגו' כדאמר במצות יום טוב. ויש במצוה זו תקנות וסייגים מדברי סופרים סמוכים אלאו דלא תסור:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה מח </b> לפרות ולרבות שנאמר פרו ורבו האיש מצוה על פריה ורביה אבל לא האשה דכתיב פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש ולא תימא וכבשוה תרתי משמע דכבשה כתיב ומבן שלש עשרה שנה שחייב בכל המצות נראה שחייב מדאוריתא גם כן במצוה זו. ומי שהיה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות שחייב לזון אשתו ויבטל מן התורה מותר להתאחר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה כדילפינן במצות ק"ש וכל שכן תלמוד תורה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כמה </b> בנים יהיו לו ותתקיים מצוה זו בידו זכר ונקבה שנאמר זכר ונקבה בראם. היה הבן סריס או הבת אילונית לא קיים מצוה דכיון דאין מולידים כשימותו נשאר הזקן בלא בנים מה שאין כן במולידים. נולדו לו ומתו והניחו בנים הרי זה קיים מצות פריה ורביה דבני בנים הרי הם כבנים דכתיב מני מכיר ירדו מחוקקים וגו' ולא מצינו למימר מבני בניו אלא מבני בתו דהא כתיב קרא אחרינא יהודה מחוקקי ונפקו מחוקקים מחצרון שהוא מיהודה מבתו של מכיר דכתיב ואחר בא חצרון אלא בת מכיר וגו' אלמא בני בת כבניו במה דברים אמורים בשהיו בני הבנים זכר ונקבה מזכר ונקבה שהם שנים משנים הוא דאיכא לשבת יצרה אבל היו לו בן ובת ומתו אפי' הניח אחד מהן זכר ונקבה לא קיים מצות פריה ורביה דלשבת יצרה בעינן ופרו ורבו ומלאו את הארץ כתיב דהיינו כשהם חיים אבל מתו ואין לאחד מהם בן או בת הרי כאלו לא היה לו אלא אחד דלשבת יצרה בעינן והא ליכא. היו לו בנים בגיותו ונתגייר הוא והם הרי זה קיים מצוה דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו בני נח דכתיב ויאמר להם פרו ורבו ויש להם יחס דכתיב בלאדן בן בלאדן דאלמא בנים מיקרו אבל עבד שהוליד ונשתחרר לא קיים עד שיוליד דעבד אין לו יחוס דכתיב באליעזר עבד אברהם שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>לא </b> ישא אדם אשה שאינה ראויה לילד אלא אם כן קיים מצות פריה ורביה או היתה לו אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה נשא אשה ושהתה עשר שנים ולא ילדה כופין אותו להוציא או ישא אחרת הראויה לילד ואף על פי שאין ראייה לדבר זכר לדבר דכתיב מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ומה שלא עלה לו לאברהם אבינו זמן חוצה לארץ מן המנין לפי שנאמר לו לך לך וגו' ואעשך לגוי גדול בארץ ישראל משמע דלאחרים. שהה עשר שנים אפילו בחוצה לארץ ישא אחרת מפשט הכתובים נראה שאחר שבא אברהם אבינו לארץ ישראל חזר למקומו ובשביל זה נענש שלא עלתה לו ישיבה חוצה לארץ ומזה אנו למדים שאם היה הוא חולה או היא ומיהו משמשים מטותיהם וראויה להתעבר אלא שאינם בריאים כשאר כל אדם וכן חבושים בבית האסורים ושמשו בבית האסורים אנו תולים העון שגרם להם להיותם חולים או חבושים גם מנעם מלהוליד כמו אברהם שמנען העון מלהוליד דאם תמצא לומר שהחולי מונעם מלשמש ומלהוליד אין צריך לומר שלא יעלו מן המנין כן כתב הרא"ש ז"ל פרק הבא על יבמתו וכן הולך לסחורה אין עולה לו מן המנין דלשבת אברם בארץ כנען הוא דכתיב. הפילה מונה ליום שהפילה דהא נתעברה ואם הפילה שלשה פעמים הוחזקה לנפלים ויוציא.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>ומצות </b> חכמים אף על פי שקיים מצות פריה ורביה שלא ישב בלא אשה שנאמר לא טוב היות האדם לבדו.
+
+Halakhah 17
+
+<b>וחובה </b> על כל אדם לקנא את אשתו שנאמר וקנא את אשתו חובה ולא יותר מדאי אמרו חכמים אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה שנאמר ועבר עליו רוח קנאה וגו' ודרך בני ישראל הקדושים ובנות ישראל הטהורות שיהיה ישובן נאה ומשובח בזיווגם:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נדונית </b> האשה שקבל בעלה עליה אחריות ונעשו ברשותו אם פחתה פחתה לו ואם הותירו הותירו לו הרי הוא כשאר חוב וחייב מן התורה לפרוע כחוב שיש זמן וכן אם כתב לה כתובתה ותוספת מדעתו בקניין דהוי דאוריתא הרי נתחייב בהן וחייב לפרוע מן התורה כחוב שיש לו זמן ואין נגבין אלא לאחר מיתת הבעל או אם גרשה שזהו הזמן שקבל עליו הכל מה שנתחייב האדם בשטר חייב לשלם ויש על נכסיו שעבוד מן התורה ואין חייב לפרוע מן התורה אלא מזיבוריות נכסיו דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו דהיינו כל מלוה שחייב הלוה יוציא אליך העבוט החוצה ואין דרכו של אדם להוציא מביתו לבעל חוב אלא זיבוריות שבנכסיו וכל מה שאמרו מקולי כתובה כגון מקרקע ולא ממטלטלי היינו כמו תנאי שבממון שקיים שלא נתחייב אלא על תקנת חכמים אבל אי לאו הכי היה חייב כחוב בעלמא. ונכסי צאן ברזל שחייב בהם מן התורה אפילו מן המטלטלין כיון שנתחייב בה ואם כתב בפי' בכתובה בין ממקרקעי בין ממטלטלי קרי הוא תנאי שבממון וקיים שלא סמך על תקנת חכמים שלא תגבה ממטלטלי וכל נכסי הבעל אחראין לכתובתה ויש לה לטרוף מהם כשיגרשנה או ימות אם לא תמצא נכסי' בני חורין דהוא עצמו שעבדיה דכתב לה כל דאית לי נכסי אחראין לשטרה דנא והוי כשעבודא דאוריתא דמה שהוא תקנת חכמים שכל נכסי הבעל אחראין לכתובתה אפילו כתובה מנה ויש לו קרקע באלפים זהובים הכל תחת שעבוד הכתובה לא איצטריך אלא היכא דלא כתב לה כתובה אלא סמך על תקנת חכמים אבל אם כתב לה ונתחייב הוי שיעבודא דאוריתא ובלא שבועה היתה גובה היא ויורשיה אם לא שסמך על תקנת ב"ד שתקנו להשביעה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>היא </b> אומרת בתולה נשאתי וכתובתי לי מאתים והוא או ירשו אומרים אלמנה ולא כתב לה אלא מאה אם יש לה עדים שראו שעשו לה מה שנהגו אנשי העיר לעשות לבתולה נוטלת מאתים דכתיב על פי שנים עדים יקום דבר ומיקרי דבר ברור דחזקה כיון שעשו לה כל הנעשה לבתולה הרי הוא כמו אם העידו בברור על הבתולה דחזקה מדאוריתא ואם לאו נוטלת מנה ומשביעה לבעל שבועת התורה שהרי הודה במקצת הטענה והיה איפשר ליכפור בכולה לומר פרעתיך ושבועת מודה מקצ' מדאוריתא ילפינן מדכתיב אשר יאמר כי הוא זה כלומר את זה אני מודה וכתיב עלה ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו דהיינו שבועה וזהו כשכתב לה בין ממקרקע בין ממטלטלי דהשתא קרינן שפיר כי הוא זה אמטלטלין אבל אי לאו הכי אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות דכתיב כי הוא זה וכתיב כסף או כלים וגו' ואם מת הבעל קודם שנשבע אין נשבעין היורשים דאין אדם מוריש שבועה לבניו דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים.
+
+Halakhah 26
+
+<b>האשה </b> שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת דחזקה שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וחזקה זאת מדאוריתא מדחייב רחמנא שבועה למודה מקצת משום דבכולה בעי דנכפריה והאי דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ואישתמוטי הוא דקמשתמיט ולהכי רמי שבועה עליה כי היכי דלודי וחייב ליתן לה עיקר כתובה שכך הוא מדרש כתובה לכשתנשא לאחר תטלו מה שכתוב ליכי והרי הוא תנאי שבממון וקיים דכיון שיכולה להנשא משום חזקה נוטלת כתובתה.
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+<b>הוציאה </b> כתובה וגט וכתובה וגט גובה שני כתובות כיון שכתבה לכל אחד מדעתו נתחייב בה מן התורה וכן כל זמן שמותרת לינשא גובה כתובתה שכתב לה כיון שהתנה כשתנשאי לאחר תטלי כתובתיך:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>קיימא </b> לן דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה גובה מן נכסים משועבדים מאי טעמא שעבודא דאוריתא דכתיב יוציא אליך העבוט החוצה והוא הדין למקרקעי שמע מינה דנכסיו משועבדים למי שהלוה לו הלכך כשמכרן אחר כן דין הוא שיטרוף אותן המלוה וכן קדימת גביית בע"ח שקדם חובו מחברו מדאוריתא דדין הוא דהוא יגבה קודם הואיל ולו נשתעבדו כל נכסי לוה קודם וב"ח הבא אחריו לשעבוד לא עדיף מלוקח דטריף מיניה ב"ח כל שכן דלא חייל שיעבודי' דבעל חוב אחרינא אנכסי לוה עד דלהוי פרוע בעל חוב ראשון א"כ נדוני(ם)[ת] אשה אף בלא כתב שטר אגבה מדאוריתא היתה גובה מנכסים משועבדים דהא שעבודא דאוריתא כדילפינן ויש לה דין קדימה דאוריתא אם קדמה לחברתה וכן אם כתב לה כתובה מנה מאתים ותוספת ונתחייב בקנין סודר דהוי דאוריתא כמו שנלמד מבועז הא שעבד נפשיה וקרינן שפיר והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך וגו' דשעבודא דאוריתא ויש לה ג"כ דין קדימה דאוריתא כדאמר והאי דין קדימה היינו בקרקע שהיה לו קנוי בשעת נישואין ראשונים ושניים או שני בעלי חובות זה אחר זה או נישואין ובעל חוב או בעל חוב ונישואין או אפילו קנה אחר נישואין ראשונים או אחר ב"ח קודם שהדין נותן שכל הקודם בשטר תחלה זכה ואפילו בלא שטר מדאוריתא בנידוניא דמלוה על פה אית לה שעבוד מדאוריתא אבל כל מה שקנה אחר שלוה מכמה בני אדם או אחר שנשא כמה נשים אין בהם דין קדימה דשעבודא דכולהו חייל בבת אחד אנכסים שקנה אחר כך כמו כתובות ושטרות שהיו כולן בזמן אחד דחולקין כ"א דיוציא אליך העבוט החוצה מיירי במשכנו שלא בשעת הלואתו ולא מפליג קרא בהני מטלטלין דלוה אי הוו ליה קודם הלואה או קנאם אח"כ משמע דשעבודא דמלוה חייל אמאי דקנה אח"כ נמי ונראה דבמטלטלין נמי מדאוריתא חייל שעבודא והוה טריף להו נמי ב"ח מיניה דלוקח וב"ח מאוחר שקדם וגבה מהם מה שגבה לא גבה כמו בקרקע אלא משום תקנת חכמים דהא דשעבוד חייל אמקרקעי מהאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט וגו' הוא דילפינן דמיירי במטלטלי והוא הדין אמקרקעי דחייל שעבודא וא"כ פשיטא דהדין נותן דכמו דטריף ממקרקעי כך טריף ממטלטלי אי לאו תקנת חכמים ז"ל וכמו שבמקרקעי מה שגבה לא גבה אי קדם ב"ח מאוחר הכי נמי במטלטלי מדאוריתא. מי שמת או גרש והיו לו נשים רבות ואין שם דין קדימה ואין לו כדי כל הכתובות כיצד הן חולקין אם כשיחלק הממון על מנין הנשים יגיע לפחותה שבהן כדי כתובתה או פחות חולקות בשוה ואם היה הממון יותר על זה חולקין ממנו כדי שיגיע לפחותה שבהן כשיעור כתובתה וחוזרות וחולקות את המותר בין המותרות על דרך הראשון שהרי כח שלשתן שוה בשעבוד דכל נכסיו אחראין אפי' לכתובה הפחותה לפיכך חולקות בשוה עד שתפרע הכתובה הפחותה והשאר חולקות גם כן בשוה עד שתפרע הפחותה מהן וכן על זה הדרך חולקות לעולם אפילו הן מאה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ערב </b> משתעבד למה שחייב לוה כדילפינן לעיל וקבלן שאמר תן לו ואני נותן משעבד דכתיב ביהודה אנכי אערבנו מידי תבקשנו וגו' תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך כלומר כאלו מקבלו בידי אחזירנו לך.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>האשה </b> שכתב' ללוקח דין ודברים אין לי עמך והסכימה למה שמכר בעלה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דחזקה שלא כתבה לו אלא שלא יהא בינה לבין בעלה קטטה אבל אם כתבה קודם מכירה שאין לה שעבוד על מקום זה או לא רצה לכתוב ללוקח ונפסד המכר וכתבה לאחר שלקחה אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואינה טורפת ואם כותבה ללוקח קודם מכירה דין ודברים אין לי עמך ובאת האשה השנייה שלא כתבה לו וטרפה אותו מיד לוקח הראשונה טורפת מידה ולוקח מידה ושניה מלוקח וכן חוזרין חלילה עד שיעשו פשרה כיון שלא נסתלקה הראשונה אלא מלוקח. ונראה דמדאוריתא ב"ח ואשה בנדוניתה מוכרין שלא בבית דין כיון דשעבוד דאוריתא ומכירת שטרות ונדוניא מדברי סופרים דגלי קרא לענין אונאה דלא מיקרי ממכר אלא דבר שגופו מכור וגופו קנוי מה שאין כן בשטרות ולהכי לית בהו מכירה מן התורה אבל מחילת חוב מהניא מדאוריתא כמחילת גזל דאפילו נשבע עליו פטור מן הקרן כיון שמחל לו וקרא דמייתי פרק קמא דקידושין לפרנסת הבת דברי קבלה הן. ושאר הפרקים בדיני תנאי כתובה מדברי סופרים בכלל לאו לא תסור:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נשים </b> שמנו חכמים שאין להם כתובה נראה דמדאוריתא גובות כל נדוניתן דהוו כחוב בעלמא ואפילו בלו הבעל חייב באחריותן אלא דהוי תקנה וקנס חכמים שלא תטלו אלא הנמצא לבד.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>ואחד </b> שאמר לבעל אשתך זנתה ומאמינו חייב להוציאה דעד אחד נאמן באיסורין כדאשכחן לענין נדה דכתיב וספרה לה ודרשי' לה לעצמה ודוכתי אחרינא כדכתיב בפרק שני. ואם היא אמרה לו שזנתה לרצונה לא כל הימנה להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו ואינה נאמנת הואיל והוא אינו מאמינה ואין ב"ד כופין לגרשה עד שיעידו שני עדים דאין דבר שבערוה בפחות משני עדים כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>ואם </b> זנתה בשגגה או באונס מותרת לבעלה שנאמר והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת בין מגוי בין מישראל וכל שתחלתה באונס קרינן בה שפיר נתפשה שהיצר לובשה והואיל ותחלתה באונס מותרת. נשים שגנבו אותם ליסטים הן כשבויות שהן אנוסות ומותרות לבעליהן ודין השוגגת והנאנסה אחת הוא שהשגגה צד אונס יש בה ותחלתו באונס וסופו ברצון נפקא לן מדכתיב והיא לא נתפשה והיא מיעוטה הוא כלומר בסתם אשה אמרתי לך דטעם תלוי בלא נתפשה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאפילו ברצון מותרת ואי זו זו כל שתחלתה באונס וסופה ברצון והאי קרא הוי אסמכתא דדרשה אחרינא אית בהאי קרא וסברא היא דחשיב אונס אע"ג דסופה ברצון דיצר אלבשה והאי סברא דאוריתא כסברא דהכנסה דשבת דמה לי אפוקי מה לי עיולי. ואשת כהן בשוגגה ואפילו באונס גמור אסורה לכהן שהרי עשאת זונה וכתיב אשה זונה וחללה וגו' ואע"ג שזונה היינו מנאפת תחת בעלה לזרים ברצונה גבי כהן לא פליג רחמנא בין אונס בין רצון כדגמרי' מוהיא לא נתפשה דהיא הוי מיעוטה דמשמע היא אשת ישראל הוא דיש חילוק בין נתפשה ללא נתפשה אבל אשת כהן אין חילוק דאפילו נתפשה אסורה והוא הדין לשוגג. אשתו ואשת חברו עמו בבית ונתכוון לאשתו ובא על אשת חברו ואף היא שגגה כסבורה בעלה הוא בישראל מותרת אפילו שגגה היא לבד ובכהן אסורה כדאמר ושגגה דהיינו כאנוסת ילפינן מדכתיב ומעלה בו מעל פרט לשוגגת שמותרת לבעלה.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>האומר </b> לאשתו בפני שנים אל תסתרי עם איש פלוני ונכנסה עמו בסתר בפני שני אנשים ושהתה כדי טומאה הרי זו אסורה על בעלה עד שישקוה דכתיב והיא נטמאה דמשמע ודאי נטמאה ומה ת"ל או עבר עליו רוח קנאה וגו' והיא לא אי פשיטא ליה דנטמאה למה שותה ואי פשיטא ליה דלא נטמאה למה משקה אלא מגיד לך הכתוב שעל הספק אסור והכי קאמר קרא אשה זו שמא נטמאת ושמא לא נטמאת וקאמר דישקנה לברר ספקה ואי לא משקה לה אסורה ובזמן הזה שאין שם מי סוטה אם ראה אותה שנסתרה אחר שקנא לה הרי זו אסורה עליו:
+
+Chapter 25
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הנושא </b> אשה סתם ונמצאו בה אחד מהמומין או מג' נדרים דהויא ספק מקודשת כדאמר פ"ז אם אפשר שידע בהם ואפילו הוו מומין שבסתר כגון במרחץ ע"י קרובים הויא וודאי מקודשת דחזקה ששמע ורצה וחזקה הויא מדאוריתא כדאמר לעיל וכן לענין כתובה אם כתב לה דנעשה חוב עליו כדאמר לעיל אם נמצאו בה מומין או נדרים מהשלשה אין לה כתובה ואם היה אפשר שידע ע"י מרחץ וקרובים יש לה דחזקה ששמע ונתרצה. ואם היו מומין שאפשר שנולדו אחר שנתארסה אם נמצאו בבית הבעל עליו להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה ואם בבית אביה עליו להביא ראיה שאחר שנתארסה היו בה דאמר כאן נמצאו וכאן היו דהעמד הגוף על חזקתו ובלא מומין נולדה ובמקום שנמצאו איתרע לה חזקה ואם חזקה שנתפייס אפילו הביא ראיה שעד שלא נתארס היו בה חייב. ואחד שבא על אשתו ושהה עמה כמה ימים אין יכול לטעון טענת מומין שהרי נתפייס דחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו יפה ואם רצה להוציא יתן כתובה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ואין </b> טענת מומין לאשה על האיש אלא אם נולד לו ריח הפה או החוטם או שחזר ללקוט צואת כלבים או לחצוב ברזל מעיקרו או לעבד עורות שכופין אותו להוציא והני הוו מדרבנן אבל כפיה כשכופין אותו עד שאמר רוצה אני אפילו בלאו הכי מהניא מדאוריתא דהא הוי לדעתו כיון שגמר לבו לומר רוצה אני וגלי רחמנא גבי קרבן דכתיב לרצונו וכתיב יקריב אותו דמשמע דכופין אותו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וקרינן ביה שפיר לרצונו. ויש במצות הלכות אלו תקנות ומנהגים מדברי סופרים חייבים אנו לקיימם מדכתיב לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..da2fb777e161a5e622f0514d435cf46cdc166bd4
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,198 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Virgin Maiden
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות נערה בתולה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות נערה בתולה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה נב </b> לדון במפתה בחמשים שקל עם שאר דינים כמו שכתוב בתורה וכי יפתה איש בתולה וגו' וכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות שהוא קצוב חמשים כסף אצל אונס שנאמר ונתן וגו' האיש השוכב עמה וגו' ונתן לאבי הנערה חמשים כסף. מפתה לרצונה דלא כתיב בה עינוי אונס כתיב ביה תחת אשר ענה דהוי בעל כרחה נבעלת בשדה הויא בחזקת אנוסה כפשטי' דקרא צעקה ואין מושיע לה ואלו בעיר יש לה מושיע ונבעלת בעיר הרי זו בחזקת מפותה ומענינא דקרא דכתיב אשר לא צעקה בעיר. ומפותה שלא רצה היא או אביה שתנשא לו או הוא לא רצה לכנוס נותן קנס והולך לו דכתיב אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת"ל ימאן מכל מקום והוא נמי מצי מעכב דכתיב מהר ימהרנה לו לאשה לו מדעתו. ואם רצו וכנסה אינו משלם קנס דלא כתיב קנס אלא במיאון אבל אונס נותן קנס קודם שיכנוס אותה כדכתיב ונתן נ' כסף והדר לו תהיה לאשה אלא כותב לה כתובה כדכתיב מהר ימהרנה לו לאשה:<br><b> מצוה נג </b> שישא האונס אנוסתו כדכתיב ולו תהיה לאשה על כרחו ואין סברא לומר מדעתו כיון דכתיב לא יוכל שלחה כל ימיו והיא או אביה שלא רצה שתנשא לאונס הרשות בידם ונותן קנס דכתיב ולא תהיה מדעתה דמשמע היא מהוה את עצמה לו ואביה שלא יהא חוטא נשכר א"נ ילפי לה מק"ו דמפתה ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה בלבד בין היא ובין אביה יכולין לעכב אונס שעבר על דעת אביה ועל דעת עצמה לא כ"ש. ואפילו היא חגרת או סומא או מצורעת כופין אותו לכנוס אף שהוא אינו רוצה כדכתיב ולא תהיה לאשה על כרחו ולא הוצרך הכתוב אלא להיכא שיש בה דבר שהוא לא ירצה שאז יכנוס על כרחו. אבל אם היתה אסורה עליו מן התורה או נמצא בה דבר זמה אחר שכנסה יגרשנה שנא' ולו תהיה לאשה אשה ראויה לו מן התורה. ובמפותה נמי כתיב מהר ימהרנה לו לאשה הראויה לו ולא אמרי' דאת' עשה וידחי ל"ת אלא היכא דא"א לקיים העשה באופן אחר אבל הכא אי אמרה היא לא בעינא מי איתיה לעשה כלל כדפי' לעיל השתא נמי מלמדין לומר אותה איני רוצה ולכך כ"ג שאנס בתולה או שפתה אותה לא יכנוס שהוא מצווה ליקח בתולה ועכשיו אין זאת הגונה לו ואם כנס יוציא בגט שאינה ראויה לו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<small>-העתקה מסוף פ"ב-</small><br>[
+<b> אזהרת פ </b> שלא יגרש האונס את אנוסתו לרצונו לעולם שנאמר לא יוכל לשלחה כל ימיו ואפילו שהוא אזהרה עליו אין לוקה עליה כיון שקדמו עשה דכתיב ולו תהיה לאשה נמצא זה מצות ל"ת שנתקה לעשה שאין לוקין עליה אלא אם לא קיים עשה שבה לפיכך אם גרש כופין אותו להחזיר ואינו לוקה. מתה קודם שיחזירנה או נתקדשה לאחר שהרי היא אסורה עליו או שהיה הוא כהן ונאסרה עליו מיד כשגרשה הרי זה לוקה שהרי עבר על לא תעשה של לא יוכל לשלחה ואינו יכול לקיים עשה שבה. ואין במצות אלו שום דבר מדרבנן:]
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> האונס או המפתה חייב קנס עד שיבא עליה כדרכה דקנסא לא מחייב אלא משום גמר ביאה שהוא מוציא בתוליה ובשלא כדרכה דליכא בתולים לא מחייב. ובעדים דמודה בקנס פטור כדכתיב אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו ואינו צריך התראה. [דלא ילפינן התראה אלא בד' מיתות ב"ד ובמלקות]. קטנה פחותה מבת ג' שנים אין לה קנס דאין ביאתה ביאה עד ג' שנים ויום א'. ואפילו היא קטנה דמדכתיב במוציא שם רע הנערה מלא והתם נערה ממש היא דראויה לעונשין בעיא כדכתיב והוציאו משמע שכל מקום שנכתב חסר אף קטנה במשמע. בגרה אין לה קנס דכתיב נערה בתולה לא הבוגרת.
+
+Halakhah 9
+
+<b>ואחת </b> שיש לה אב ואחת שאין לה אב יש לה קנס דאם מאן דאביה דרשי' כשאביה קיים וימאן דהיא עצמה כשאין אביה קיים והיא ממאנת דיש לה קנס כשנתיתמה אחר פיתוי. ממאנת אין לה קנס שאינה בחזקת בתולה הואיל וניסת. אילונית שאין לה סימני נערות לעולם דעד ל"ו שנה היא בחזקת קטנה ומשם ואילך בוגרת אין לה קנס דאין קנס אלא לראויה להיות נערה כדכתיב נערה והשוטה והחרשת נמי ומי שהעידו עליה ב' שתבעה אותם לזנות עמה והמגורשת מן הנשואין ועדין היא נערה בתולה אין לה קנס אבל מן האירוסין אם נאנסה יש לה קנס לעצמה דכתיב אשר לא אורשה וכו' לאביה הא אורשה לעצמה ובפיתוי אין לה קנס דהא מחלה. גיורת שבויה ומשוחררת פחותות מג' שנים יש להם קנס דאין ביאתם ביאה ואם היו בת ג' שנים ויום א' בשעת גירות ופדות ושחרור אין להם קנס דהואיל וביאתן ביאה הן בחזקת בעולות.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>היתה </b> אסורה על האונס או על המפתה בכרת או מלקות והתרו בו לוקה ואינו משלם דכתיב כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום ב' רשעיות וסמיך ליה ארבעים יכנו דהיכא דאיכא ב' רשעיות ניעביד ביה הכאה ואם לא התרו בו הרי אינו חייב אלא משום רשעה א' ומשלם. וכן אם היתה מחייבי עשה דאין כאן אלא חיוב רשעה אחד בין התרו בין לא התרו חייב קנס.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>היתה </b> מחייבי מיתות ב"ד אפילו לא התרו בו פטור מקנס שנא' ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם היה שם אסון אפילו בשגגה שלא נתכוונו לה כדכתיב כי ינצו אנשים וכו' אין שם עונש ממון והרי הוא אומר מכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם וכו' מה מכה בהמה לא חלקת בו בין שוגג למזיד ולעולם ישלם אף מכה נפש אדם לא חלקת בו בין שוגג למזיד דלעולם לא ישלם וכן הדין לכל עבירה שיש בה מיתת ב"ד דילפי מהאי שאין בה תשלומין.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>בא </b> עליה ומתה פטור מן התשלומין דכתיב ונתן לאבי הנערה ולא לאבי המתה והוא שתמות קודם שתעמוד בדין דאי לאו הכי בשעת העמדה בדין הרי נתחייב:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>חמשים </b> כסף של קנס הם דמי הנאת שכיבה שנאמר ונתן האיש השוכב עמה הנאת שכיבה הוא שנותן דהשוכב עמה קרא יתירה הוא ומכלל דאיכא בושת ופגם דלאו מחמת הנאת שכיבה נינהו שהרי ישנו בשאר חובלים ולא כיילינהו בגויה הני. יתר עליו האונס שנותן צער שיש לה וכדכתיב ביה תחת אשר ענה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הקנס </b> שוה בכל אדם כיון שיש לו קצבה מן התורה ובושת ופגם וצער אינם שוים וצריכין שומא.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>המפתה </b> נותן בושת ופגם מיד ואינו נותן הקנס אלא א"כ לא נשאה שנאמר ואם מאן ימאן וגו' כסף ישקול ובקנס הוא דתלה במיאון הא בושת ופגם אינו תלוי בשום דבר אלא נותן מיד. והאונס נותן ד' דברים מיד דאפילו הקנס נותן מיד והדר כונס כדכתיב ונתן חמשים כסף ולו תהיה לאשה וכשתרצה להתגרש ולא תתאלמן אין לה כלום.
+
+Halakhah 8
+
+<b>הבא </b> עליה שלא כדרכה ראשון חייב בבושת ופגם ואם הוא אחרון חייב בבושת בלבד שכבר נפגמה. והבא עליה כדרכה בין ראשון בין אחרון (לשלא כדרכה) חייב קנס ושאר הדברים אבל אין בושת ופגם של בת שלא נבעלה כלל כבושת ופגם זו שנבעלה כבר שלא כדרכה ולכך צריך שומא ולא פירש הכתוב.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם וצער כאנוסה כדילפינן מהשוכב עמה דהנאת שכיבה הן חמשים שקלים לבד בושת ופגם וצער וכל בת שאין לה קנס אין לה בושת ולא פגם ולא צער דהני מכלל קנס קאי ובדליכא קנס אינהו נמי ליתנהו חוץ מאונס בוגרת וממאנת ושוטה וחרשת דאף על פי שאין להם קנס יש לבוגרת וממאנת בושת ופגם ולחרשת ולשוטה צער והמפתה כולן פטור מכלום דמחלי.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>קנס </b> אינו משלם על פי עצמו וממון שהוא בושת ופגם משלם ע"פ עצמו דהא דאמרינן פרט למרשיע עצמו היינו בקנס כדכתיב ישלם שנים וגו'.
+
+Halakhah 13
+
+<b>אמרה </b> לו אנסה אותי והוא אומר לא כי פיתיתי נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בשת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה וילפינן שבועה למודה מקצת הטענה מדכתיב אשר יאמר כי הוא זה כלומר את זה אני מודה וכתיב בתריה ונקרב בעל הבית וגו'.
+
+Halakhah 14
+
+<b>שלשה </b> דברים של מפתה וארבעה של אונס הם של אב כדכתיב ונתן לאבי הנערה חמשים כסף ואונס ומפתה מהדדי כתיבי גמירי ובושת ופגם מסתברא דלאביה הוי שהרי בידו לבישה בבושת בעילה ולפוגמה בפגם בעילה דאי בעי מסר לה לקדשה בביאה למנוול ומוכה שחין. ואם אין לה אב הרי הן של עצמה כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 15
+
+<b>מפותה </b> או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה או עד שנשאת שיצאה מרשותו או עד שמת האב הד' דברים או הג' הם שלה דכתיב ונתן לאבי הנערה וכו' לא זכתה לו תורה לאב אלא משעת נתינה ואם עמדה בדין קודם הרי הן של אב דמשעת העמדה בדין זכה בהם האב ואם מת הן של אחין שהן יורשי האב מעת שעמדה בדין זכה בהם האב.
+
+Halakhah 16
+
+<b>נתארסה </b> ונתגרשה קנסה לעצמה כדילפינן לעיל מאשר לא אורשה נאנסה או נתפתתה ונתארסה לאחר קנסה ושאר הדברים לאביה שעדין לא יצאה מרשותו עד שתנשא.
+
+Halakhah 17
+
+<b>ואף </b> על פי שממון הפיתוי והאונס לאב אסור לו להניח בתו הבתולה מוכנת לכל מי שירצה וגורם שתמלא הארץ זמה וזהו שנאמר אל תחלל את בתך להזנותה וכו' והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה הבועל והנבעלת משום לא תהיה קדשה ואין קונסין אותו שלא חייב התורה אלא לאונס ומפתה לא למי שהכינה עצמה לכך או הכינה אביה בין בתולה בין בעולה באיסור קדשה א' הוא:<br><b> אזהרת פ </b> שלא יגרש האונס את אנוסתו לרצונו לעולם שנאמר לא יוכל לשלחה כל ימיו ואפילו שהוא אזהרה עליו אין לוקה עליה כיון שקדמו עשה דכתיב ולו תהיה לאשה נמצא זה מצות ל"ת שנתקה לעשה שאין לוקין עליה אלא אם לא קיים עשה שבה לפיכך אם גרש כופין אותו להחזיר ואינו לוקה. מתה קודם שיחזירנה או נתקדשה לאחר שהרי היא אסורה עליו או שהיה הוא כהן ונאסרה עליו מיד כשגרשה הרי זה לוקה שהרי עבר על לא תעשה של לא יוכל לשלחה ואינו יכול לקיים עשה שבה. ואין במצות אלו שום דבר מדרבנן:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה נד </b> שתשב אשת מוציא שם רע תחתיו לעולם שנאמר ולו תהיה לאשה על כרחו אפילו כעורה או מוכה שחין דלהכי איצטריך קרא למיכתב ולו תהיה לאשה וגו' להיכא דאית בה דבר שלא ירצה לקחתה שיקחנה על כרחו. המוציא שם רע על בת ישראל ונמצא הדבר שקר לוקה שנאמר ויסרו אותו וכתיב גבי סורר ומורה ויסרו מה להלן בן עמו אף כאן בן עמו והיינו ויסרו דהכא מויסרו דהתם וההוא ויסרו דהתם מבן שעמו דלגמריה לבן שעמו על ויסרו והדר יליף בן דאייתינן הכא מבן והיה אם בן הכות מה התם מלקות כדכתיב ארבעים יכנו אף הכא מלקות ואזהרה שלו מלא תלך רכיל בעמך. ונותן לאביה משקל מאה סלעים כסף מזוקק מדכתיב וענשו אותו מאה כסף ואם היתה יתומה הרי הן של עצמה כי הוציא שם רע על בתולת ישראל ולא בתולת גרים והא בתולת גרים יתומה היא דרחמנא אפקריה לזרעיה דאב ואיצטריך קרא למעוטה ממאה כסף אי אמר' בשלמא כי האי גונא יתומה בישראל מיחייב איצטריך קרא למעוטי בתולת גרים דהיינו יתומת גרי' אלא א"א יתומה בישרא' פטו' השתא בישראל פטור בגרים מיבעיא. והמוציא שם רע על הקטנה או על הבוגרת פטור מן הקנס ומן המלקות ואינו חייב עד שיוציא על הנערה שנאמר והוציאו את בתולי הנערה נערה מלא בה"א דבר הכתוב לאפוקי קטנה ובוגרת נמי לאו נערה היא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> דנין דין זה אלא בפני הבית ובב"ד של כ"ג כשאמר שיביא עדים שזינתה מפני שיש בדין מוציא שם רע דיני נפשות שאם היה אמת נהרגת ואין דיני נפשות בפחות מכ"ג דכתיב בדיני נפשות ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטת ועדה מצלת הרי כאן עשרים ומנין לעדה שהיא עשרה שנאמר עד מתי לעדה הרעה יצאו יהושע וכלב נשארו עשרה מרגלים ומנין להביא עוד שלשה ממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות אם הרוב מחייבים לא תלך אחריהם להרוג שומע אני דלטובה לזכות הלך אחריהן שאפילו מיעוט המזכין ורבים המחייבים כתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות ואם כן למה נאמר אחרי רבים להטו' משום זכות לא איצטריך דהא אפילו מיעוט מזכין אלא אפילו לחייב הלך אחריהם אבל אינו כהטייה לטובה הטייה לטובה אפילו אין יתרין מזכין על המחייבים אלא אחד זכה אבל לחובה עד שיהו מחייבין עודפים על המזכין שנים וה"ק לא תהיה אחרי רבים לרעות על פי עד אחד אבל אחרי רבים בשנים אפילו לרעות הילכך על כרחיך כ"ב בעינן דבציר מעשרה מזכין ליכא למימר דהא כתיב והצילו העדה ותו לא משכחת חובה בציר מי"ב ואין ב"ד שקול דאין עושין כ"ב זוגות שאם יחלקו לחצאין הוי להו פלגא ופלגא ולא משכחת לה הטיתך לטובה על פי עד אחד הילכך מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן כ"ג. ובפני הבית דכתיב בדיני נפשות בזקן ממרא כי יפלא וגו' ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא מלמד שהמקום גורם לחייב הנידון ואם אינם שם לא ידונו ולכל שאר דיני נפשות דרשינן מדכתיב שופטי' ושוטרים וגו' וסמיך ליה לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח כל זמן שסנהדרי גדולה במקומה בלשכת הגזית שחציה בקדש וחציה בחול כדין אצל מזבח אז שופטים תתן לך בכל שעריך לשפוט דיני נפשות נסתלקו הם בטלו כל דיני נפשות ואונס ומפתה בכל זמן ובג' כדין כל קנסות.
+
+Halakhah 4
+
+<small>-העתקה מסוף הפרק-</small><br>[
+<b> אזהרת פא </b> שלא יגרש מוציא שם רע את אשתו כדכת' לא יוכל שלחה כל ימיו ושילח זה בגט כדכתיב ושלחה מביתו ואם גרשה עובר על ל"ת וכופין אותו להחזיר ואינו לוקה דכל ימיו בעמוד והחזר קאי כמו שנתבאר באונס ואם קדם אחר וקדשה או שמתה או שהיה כהן שנאסרה עליו משעת גירושין הרי זה לוקה על גירושיה שהרי עבר על לאו ואין ספק בידו לקיים עשה שבו. נמצא בה דבר זמה או שנמצא עליו אסורה מן התורה הרי זה יגרשנה בגט שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ולמה לא יבא עשה וידחי ל"ת ככלאים בציצית משום שאיפשר הוא שלא תרצה היא לישב ונמצ' עשה ול"ת קיימים השתא נמי כשהוא מגרשה מלמדין אותה שתתרצה היא בגירושין וכדאמרינן לעיל במצות אונס.]
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כיצד </b> הוצאת שם רע שיבא לב"ד ויאמר נערה זו בעלתי ולא מצאתי לה בתולים כמו שנאמר ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים וכשחקרתי על הדבר נודע לי שזנתה תחתי אחר שארסתיה דקודם שארסה היא פטורה מכלום ובועלה חייב ממון וזה שנא' ואם אמת היה הדבר הזה בעדים שזנתה אחר אירוסין וב"ד שומעין דברי העדים וחוקרים עדותם דדיני נפשות בחקירה ואם נמצאו אמת נסקלה ואם הביא האב עדים והזימו עדים שהביא הבעל ונמצאו עידי הבעל שהעידו שקר ילקה הוא ויתן מאה סלעים והם יסקלו במיתה שזממו לעשות לנערה שהיא סקילה דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם וגו' ועל זה נאמר ואלה בתולי בתי אלו העדים שיזימו עידי הבעל. חזר הבעל והביא עדים אחרים והזימו עידי האב הרי הנערה ועדי אביה נסקלין על זה נאמר ואם אמת היה הדבר הזה מפי השמועה למדו שפרשה זו יש בה עדים וזוממים וזוממי זוממים. הוציא עליה שם רע והיא בוגרת אף על פי שהביא עדים שזנתה תחתיו כשהיתה נערה הרי זה פטור מן המלקות ומן הקנס דבשעה שהוציא שם רע עליה בוגרת היתה וקרא נערה קאמר אבל היא נסקלת אם נמצא הדבר אמתי אע"פ שהיה בוגרת עתה הואיל ובשע' שזנתה נערה היתה דכתיב והוציאו את הנערה ולא כתיב והוצאוה משמע הנערה שהיתה כבר ואף על פי שאינה עכשיו דמעשיה גרמו לה וכשהיא זנאי נערה זנאי משא"כ במלקות וקנס דידיה דאינו חייב דעקימת שפתיו דהשתא שהיא בוגרת גרמו לו והרי אינה עכשיו נערה כדאמרינן.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> נערה שאין לה קנס אם נאנסה או נתפתתה כך המוציא עליה שם רע פטור מן המלקות ומן התשלומין. [והיינו משום דכתיב קרא (דברים כח, יט) נערה ולא בוגרת וכן הני דאימעיטו לעיל כ"א מקנס היינו משום דהוו בחזקת דאינן בתולות כשוטה וחרשת וכו' והכא נמי כתיב (שם פס' יז) בתולים, וכן ממאנת ואילונית טעמא משום דלא אתיא לכלל נערה והכא נמי נערה כתיב, וקטנה דחייבין עליה קנס ואינה בדין מוציא שם רע לא קשיא להאי כללא, דהכא לא כילינן אלא כל נערה]. וכן הנכרית שנתגיירה פחותה מבת ג' ואפילו היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה פטור מן הקנס ומן המלקות שנאמר כי הוציא שם רע על בתולת ישראל בתולת ישראל ולא בתולת גרים ואם היתה הורתה בקדושה גם כן הויא בתולת ישראל מעליא.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הביא </b> עליה עדים שזנתה בקידושין ראשונים שקדשה וגרשה וחזר וקדשה ונמצאו זוממין פטור דפשטיה דקרא בנישואין ראשונים מיירי. וכן אם היתה יבמתו שכנסה והוציא עליה שם רע והביא עליה עדים שזנתה תחת קדושי אחיו ונמצאו זוממין הרי זה פטור דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ולא ליבם אין יבם שהוציא שם רע על נישואי אחיו בכלל פרשה זו לטעון טענת בתולים. וכל הפטור אם רצה לגרש מגרש דלא מנעה תורה שלא יגרש אלא למי שנותן קנס כדכתיב וענשו אותו ולא תהיה לאשה לא יוכל וגו'.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אינו </b> חייב עד שיבעול כדרכה ויוציא שם רע כדרכה דהיאך אתה קורא לא מצאתי לה בתולים אלא א"כ אמר בעלתיה כדרכה ומצאתיה בעולה. בעל שלא כדרכה ואמר לא מצאתי לה בתולים פטור כדאמרינן. וכן אם אמר לא מצאתי בתולה ולא אמר שזנתה תחתי או שאמר זנתה תחתי ולא הביא עדים אלא באו מאיליהן הרי זה פטור דלא ענשתו תורה אלא על שהוציא הוא עליה שם רע והביא עדים שקרים כדכתיב ושם לה עלילות דברים לאמור לא מצאתי לבתך בתולים ואלה בתולי בתי וגו' ומדואלה בתולי בתי אמרינן דאלו העדים שיזימו העדים שהעידו ושזנתה תחתיו משמע דהוא הביאם דלא הזכיר התורה העדים אלא עלילות דברים ששם לה והם העדים שהביא ועל זה הוצרך לומר הוא ואלה בתולי בתי שהם העדים כדאמרינן. והעדים שהעידו מעצמם נהרגים אם הוזמו דהא אף על פי שלא הביאם הוא אם היתה מכוונת עדותם היתה נהרגת על פיהם ועכשיו שהוזמו נהרגין מדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם וגו'.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>זה </b> שנאמר בתורה ופרשו את השמלה לשון כבוד שנושאין ונותנין בסתרי הדבר וכן זה שיאמר האב ואלה בתולי בתי הם זוממי עידי הבעל וזה שנאמר ואם אמת היה הדבר הזה תהרג כשזנתה אחר האירוסין בעדים כדאמר דכתיב לזנות בית אביה דקודם האירוסין כבר אמרה תורה שהוא פטורה מכלום ובועלה חייב ממון בלבד בין פתה בין אנס:<br><b> אזהרת פא </b> שלא יגרש מוציא שם רע את אשתו כדכת' לא יוכל שלחה כל ימיו ושילח זה בגט כדכתיב ושלחה מביתו ואם גרשה עובר על ל"ת וכופין אותו להחזיר ואינו לוקה דכל ימיו בעמוד והחזר קאי כמו שנתבאר באונס ואם קדם אחר וקדשה או שמתה או שהיה כהן שנאסרה עליו משעת גירושין הרי זה לוקה על גירושיה שהרי עבר על לאו ואין ספק בידו לקיים עשה שבו. נמצא בה דבר זמה או שנמצא עליו אסורה מן התורה הרי זה יגרשנה בגט שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ולמה לא יבא עשה וידחי ל"ת ככלאים בציצית משום שאיפשר הוא שלא תרצה היא לישב ונמצ' עשה ול"ת קיימים השתא נמי כשהוא מגרשה מלמדין אותה שתתרצה היא בגירושין וכדאמרינן לעיל במצות אונס. ואין בכל מצות הלכות אלו כי אם שנים או שלשה דברים מדברי סופרים בכלל ושמרתם את משמרתי וגו':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..43c2e6c1f363a35900cb45511309607fd618fe9d
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,201 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Virgin Maiden
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות נערה בתולה
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Virgin_Maiden
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות נערה בתולה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה נב </b> לדון במפתה בחמשים שקל עם שאר דינים כמו שכתוב בתורה וכי יפתה איש בתולה וגו' וכתיב כסף ישקול כמוהר הבתולות שהוא קצוב חמשים כסף אצל אונס שנאמר ונתן וגו' האיש השוכב עמה וגו' ונתן לאבי הנערה חמשים כסף. מפתה לרצונה דלא כתיב בה עינוי אונס כתיב ביה תחת אשר ענה דהוי בעל כרחה נבעלת בשדה הויא בחזקת אנוסה כפשטי' דקרא צעקה ואין מושיע לה ואלו בעיר יש לה מושיע ונבעלת בעיר הרי זו בחזקת מפותה ומענינא דקרא דכתיב אשר לא צעקה בעיר. ומפותה שלא רצה היא או אביה שתנשא לו או הוא לא רצה לכנוס נותן קנס והולך לו דכתיב אם מאן ימאן אביה אין לי אלא אביה היא עצמה מנין ת"ל ימאן מכל מקום והוא נמי מצי מעכב דכתיב מהר ימהרנה לו לאשה לו מדעתו. ואם רצו וכנסה אינו משלם קנס דלא כתיב קנס אלא במיאון אבל אונס נותן קנס קודם שיכנוס אותה כדכתיב ונתן נ' כסף והדר לו תהיה לאשה אלא כותב לה כתובה כדכתיב מהר ימהרנה לו לאשה:<br><b> מצוה נג </b> שישא האונס אנוסתו כדכתיב ולו תהיה לאשה על כרחו ואין סברא לומר מדעתו כיון דכתיב לא יוכל שלחה כל ימיו והיא או אביה שלא רצה שתנשא לאונס הרשות בידם ונותן קנס דכתיב ולא תהיה מדעתה דמשמע היא מהוה את עצמה לו ואביה שלא יהא חוטא נשכר א"נ ילפי לה מק"ו דמפתה ומה מפתה שלא עבר אלא על דעת אביה בלבד בין היא ובין אביה יכולין לעכב אונס שעבר על דעת אביה ועל דעת עצמה לא כ"ש. ואפילו היא חגרת או סומא או מצורעת כופין אותו לכנוס אף שהוא אינו רוצה כדכתיב ולא תהיה לאשה על כרחו ולא הוצרך הכתוב אלא להיכא שיש בה דבר שהוא לא ירצה שאז יכנוס על כרחו. אבל אם היתה אסורה עליו מן התורה או נמצא בה דבר זמה אחר שכנסה יגרשנה שנא' ולו תהיה לאשה אשה ראויה לו מן התורה. ובמפותה נמי כתיב מהר ימהרנה לו לאשה הראויה לו ולא אמרי' דאת' עשה וידחי ל"ת אלא היכא דא"א לקיים העשה באופן אחר אבל הכא אי אמרה היא לא בעינא מי איתיה לעשה כלל כדפי' לעיל השתא נמי מלמדין לומר אותה איני רוצה ולכך כ"ג שאנס בתולה או שפתה אותה לא יכנוס שהוא מצווה ליקח בתולה ועכשיו אין זאת הגונה לו ואם כנס יוציא בגט שאינה ראויה לו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<small>-העתקה מסוף פ"ב-</small><br>[
+<b> אזהרת פ </b> שלא יגרש האונס את אנוסתו לרצונו לעולם שנאמר לא יוכל לשלחה כל ימיו ואפילו שהוא אזהרה עליו אין לוקה עליה כיון שקדמו עשה דכתיב ולו תהיה לאשה נמצא זה מצות ל"ת שנתקה לעשה שאין לוקין עליה אלא אם לא קיים עשה שבה לפיכך אם גרש כופין אותו להחזיר ואינו לוקה. מתה קודם שיחזירנה או נתקדשה לאחר שהרי היא אסורה עליו או שהיה הוא כהן ונאסרה עליו מיד כשגרשה הרי זה לוקה שהרי עבר על לא תעשה של לא יוכל לשלחה ואינו יכול לקיים עשה שבה. ואין במצות אלו שום דבר מדרבנן:]
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> האונס או המפתה חייב קנס עד שיבא עליה כדרכה דקנסא לא מחייב אלא משום גמר ביאה שהוא מוציא בתוליה ובשלא כדרכה דליכא בתולים לא מחייב. ובעדים דמודה בקנס פטור כדכתיב אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו ואינו צריך התראה. [דלא ילפינן התראה אלא בד' מיתות ב"ד ובמלקות]. קטנה פחותה מבת ג' שנים אין לה קנס דאין ביאתה ביאה עד ג' שנים ויום א'. ואפילו היא קטנה דמדכתיב במוציא שם רע הנערה מלא והתם נערה ממש היא דראויה לעונשין בעיא כדכתיב והוציאו משמע שכל מקום שנכתב חסר אף קטנה במשמע. בגרה אין לה קנס דכתיב נערה בתולה לא הבוגרת.
+
+Halakhah 9
+
+<b>ואחת </b> שיש לה אב ואחת שאין לה אב יש לה קנס דאם מאן דאביה דרשי' כשאביה קיים וימאן דהיא עצמה כשאין אביה קיים והיא ממאנת דיש לה קנס כשנתיתמה אחר פיתוי. ממאנת אין לה קנס שאינה בחזקת בתולה הואיל וניסת. אילונית שאין לה סימני נערות לעולם דעד ל"ו שנה היא בחזקת קטנה ומשם ואילך בוגרת אין לה קנס דאין קנס אלא לראויה להיות נערה כדכתיב נערה והשוטה והחרשת נמי ומי שהעידו עליה ב' שתבעה אותם לזנות עמה והמגורשת מן הנשואין ועדין היא נערה בתולה אין לה קנס אבל מן האירוסין אם נאנסה יש לה קנס לעצמה דכתיב אשר לא אורשה וכו' לאביה הא אורשה לעצמה ובפיתוי אין לה קנס דהא מחלה. גיורת שבויה ומשוחררת פחותות מג' שנים יש להם קנס דאין ביאתם ביאה ואם היו בת ג' שנים ויום א' בשעת גירות ופדות ושחרור אין להם קנס דהואיל וביאתן ביאה הן בחזקת בעולות.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>היתה </b> אסורה על האונס או על המפתה בכרת או מלקות והתרו בו לוקה ואינו משלם דכתיב כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום ב' רשעיות וסמיך ליה ארבעים יכנו דהיכא דאיכא ב' רשעיות ניעביד ביה הכאה ואם לא התרו בו הרי אינו חייב אלא משום רשעה א' ומשלם. וכן אם היתה מחייבי עשה דאין כאן אלא חיוב רשעה אחד בין התרו בין לא התרו חייב קנס.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>היתה </b> מחייבי מיתות ב"ד אפילו לא התרו בו פטור מקנס שנא' ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם היה שם אסון אפילו בשגגה שלא נתכוונו לה כדכתיב כי ינצו אנשים וכו' אין שם עונש ממון והרי הוא אומר מכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם וכו' מה מכה בהמה לא חלקת בו בין שוגג למזיד ולעולם ישלם אף מכה נפש אדם לא חלקת בו בין שוגג למזיד דלעולם לא ישלם וכן הדין לכל עבירה שיש בה מיתת ב"ד דילפי מהאי שאין בה תשלומין.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>בא </b> עליה ומתה פטור מן התשלומין דכתיב ונתן לאבי הנערה ולא לאבי המתה והוא שתמות קודם שתעמוד בדין דאי לאו הכי בשעת העמדה בדין הרי נתחייב:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>חמשים </b> כסף של קנס הם דמי הנאת שכיבה שנאמר ונתן האיש השוכב עמה הנאת שכיבה הוא שנותן דהשוכב עמה קרא יתירה הוא ומכלל דאיכא בושת ופגם דלאו מחמת הנאת שכיבה נינהו שהרי ישנו בשאר חובלים ולא כיילינהו בגויה הני. יתר עליו האונס שנותן צער שיש לה וכדכתיב ביה תחת אשר ענה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הקנס </b> שוה בכל אדם כיון שיש לו קצבה מן התורה ובושת ופגם וצער אינם שוים וצריכין שומא.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>המפתה </b> נותן בושת ופגם מיד ואינו נותן הקנס אלא א"כ לא נשאה שנאמר ואם מאן ימאן וגו' כסף ישקול ובקנס הוא דתלה במיאון הא בושת ופגם אינו תלוי בשום דבר אלא נותן מיד. והאונס נותן ד' דברים מיד דאפילו הקנס נותן מיד והדר כונס כדכתיב ונתן חמשים כסף ולו תהיה לאשה וכשתרצה להתגרש ולא תתאלמן אין לה כלום.
+
+Halakhah 8
+
+<b>הבא </b> עליה שלא כדרכה ראשון חייב בבושת ופגם ואם הוא אחרון חייב בבושת בלבד שכבר נפגמה. והבא עליה כדרכה בין ראשון בין אחרון (לשלא כדרכה) חייב קנס ושאר הדברים אבל אין בושת ופגם של בת שלא נבעלה כלל כבושת ופגם זו שנבעלה כבר שלא כדרכה ולכך צריך שומא ולא פירש הכתוב.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם וצער כאנוסה כדילפינן מהשוכב עמה דהנאת שכיבה הן חמשים שקלים לבד בושת ופגם וצער וכל בת שאין לה קנס אין לה בושת ולא פגם ולא צער דהני מכלל קנס קאי ובדליכא קנס אינהו נמי ליתנהו חוץ מאונס בוגרת וממאנת ושוטה וחרשת דאף על פי שאין להם קנס יש לבוגרת וממאנת בושת ופגם ולחרשת ולשוטה צער והמפתה כולן פטור מכלום דמחלי.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>קנס </b> אינו משלם על פי עצמו וממון שהוא בושת ופגם משלם ע"פ עצמו דהא דאמרינן פרט למרשיע עצמו היינו בקנס כדכתיב ישלם שנים וגו'.
+
+Halakhah 13
+
+<b>אמרה </b> לו אנסה אותי והוא אומר לא כי פיתיתי נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בשת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה וילפינן שבועה למודה מקצת הטענה מדכתיב אשר יאמר כי הוא זה כלומר את זה אני מודה וכתיב בתריה ונקרב בעל הבית וגו'.
+
+Halakhah 14
+
+<b>שלשה </b> דברים של מפתה וארבעה של אונס הם של אב כדכתיב ונתן לאבי הנערה חמשים כסף ואונס ומפתה מהדדי כתיבי גמירי ובושת ופגם מסתברא דלאביה הוי שהרי בידו לבישה בבושת בעילה ולפוגמה בפגם בעילה דאי בעי מסר לה לקדשה בביאה למנוול ומוכה שחין. ואם אין לה אב הרי הן של עצמה כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 15
+
+<b>מפותה </b> או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה או עד שנשאת שיצאה מרשותו או עד שמת האב הד' דברים או הג' הם שלה דכתיב ונתן לאבי הנערה וכו' לא זכתה לו תורה לאב אלא משעת נתינה ואם עמדה בדין קודם הרי הן של אב דמשעת העמדה בדין זכה בהם האב ואם מת הן של אחין שהן יורשי האב מעת שעמדה בדין זכה בהם האב.
+
+Halakhah 16
+
+<b>נתארסה </b> ונתגרשה קנסה לעצמה כדילפינן לעיל מאשר לא אורשה נאנסה או נתפתתה ונתארסה לאחר קנסה ושאר הדברים לאביה שעדין לא יצאה מרשותו עד שתנשא.
+
+Halakhah 17
+
+<b>ואף </b> על פי שממון הפיתוי והאונס לאב אסור לו להניח בתו הבתולה מוכנת לכל מי שירצה וגורם שתמלא הארץ זמה וזהו שנאמר אל תחלל את בתך להזנותה וכו' והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה הבועל והנבעלת משום לא תהיה קדשה ואין קונסין אותו שלא חייב התורה אלא לאונס ומפתה לא למי שהכינה עצמה לכך או הכינה אביה בין בתולה בין בעולה באיסור קדשה א' הוא:<br><b> אזהרת פ </b> שלא יגרש האונס את אנוסתו לרצונו לעולם שנאמר לא יוכל לשלחה כל ימיו ואפילו שהוא אזהרה עליו אין לוקה עליה כיון שקדמו עשה דכתיב ולו תהיה לאשה נמצא זה מצות ל"ת שנתקה לעשה שאין לוקין עליה אלא אם לא קיים עשה שבה לפיכך אם גרש כופין אותו להחזיר ואינו לוקה. מתה קודם שיחזירנה או נתקדשה לאחר שהרי היא אסורה עליו או שהיה הוא כהן ונאסרה עליו מיד כשגרשה הרי זה לוקה שהרי עבר על לא תעשה של לא יוכל לשלחה ואינו יכול לקיים עשה שבה. ואין במצות אלו שום דבר מדרבנן:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה נד </b> שתשב אשת מוציא שם רע תחתיו לעולם שנאמר ולו תהיה לאשה על כרחו אפילו כעורה או מוכה שחין דלהכי איצטריך קרא למיכתב ולו תהיה לאשה וגו' להיכא דאית בה דבר שלא ירצה לקחתה שיקחנה על כרחו. המוציא שם רע על בת ישראל ונמצא הדבר שקר לוקה שנאמר ויסרו אותו וכתיב גבי סורר ומורה ויסרו מה להלן בן עמו אף כאן בן עמו והיינו ויסרו דהכא מויסרו דהתם וההוא ויסרו דהתם מבן שעמו דלגמריה לבן שעמו על ויסרו והדר יליף בן דאייתינן הכא מבן והיה אם בן הכות מה התם מלקות כדכתיב ארבעים יכנו אף הכא מלקות ואזהרה שלו מלא תלך רכיל בעמך. ונותן לאביה משקל מאה סלעים כסף מזוקק מדכתיב וענשו אותו מאה כסף ואם היתה יתומה הרי הן של עצמה כי הוציא שם רע על בתולת ישראל ולא בתולת גרים והא בתולת גרים יתומה היא דרחמנא אפקריה לזרעיה דאב ואיצטריך קרא למעוטה ממאה כסף אי אמר' בשלמא כי האי גונא יתומה בישראל מיחייב איצטריך קרא למעוטי בתולת גרים דהיינו יתומת גרי' אלא א"א יתומה בישרא' פטו' השתא בישראל פטור בגרים מיבעיא. והמוציא שם רע על הקטנה או על הבוגרת פטור מן הקנס ומן המלקות ואינו חייב עד שיוציא על הנערה שנאמר והוציאו את בתולי הנערה נערה מלא בה"א דבר הכתוב לאפוקי קטנה ובוגרת נמי לאו נערה היא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> דנין דין זה אלא בפני הבית ובב"ד של כ"ג כשאמר שיביא עדים שזינתה מפני שיש בדין מוציא שם רע דיני נפשות שאם היה אמת נהרגת ואין דיני נפשות בפחות מכ"ג דכתיב בדיני נפשות ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטת ועדה מצלת הרי כאן עשרים ומנין לעדה שהיא עשרה שנאמר עד מתי לעדה הרעה יצאו יהושע וכלב נשארו עשרה מרגלים ומנין להביא עוד שלשה ממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות אם הרוב מחייבים לא תלך אחריהם להרוג שומע אני דלטובה לזכות הלך אחריהן שאפילו מיעוט המזכין ורבים המחייבים כתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות ואם כן למה נאמר אחרי רבים להטו' משום זכות לא איצטריך דהא אפילו מיעוט מזכין אלא אפילו לחייב הלך אחריהם אבל אינו כהטייה לטובה הטייה לטובה אפילו אין יתרין מזכין על המחייבים אלא אחד זכה אבל לחובה עד שיהו מחייבין עודפים על המזכין שנים וה"ק לא תהיה אחרי רבים לרעות על פי עד אחד אבל אחרי רבים בשנים אפילו לרעות הילכך על כרחיך כ"ב בעינן דבציר מעשרה מזכין ליכא למימר דהא כתיב והצילו העדה ותו לא משכחת חובה בציר מי"ב ואין ב"ד שקול דאין עושין כ"ב זוגות שאם יחלקו לחצאין הוי להו פלגא ופלגא ולא משכחת לה הטיתך לטובה על פי עד אחד הילכך מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן כ"ג. ובפני הבית דכתיב בדיני נפשות בזקן ממרא כי יפלא וגו' ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא מלמד שהמקום גורם לחייב הנידון ואם אינם שם לא ידונו ולכל שאר דיני נפשות דרשינן מדכתיב שופטי' ושוטרים וגו' וסמיך ליה לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח כל זמן שסנהדרי גדולה במקומה בלשכת הגזית שחציה בקדש וחציה בחול כדין אצל מזבח אז שופטים תתן לך בכל שעריך לשפוט דיני נפשות נסתלקו הם בטלו כל דיני נפשות ואונס ומפתה בכל זמן ובג' כדין כל קנסות.
+
+Halakhah 4
+
+<small>-העתקה מסוף הפרק-</small><br>[
+<b> אזהרת פא </b> שלא יגרש מוציא שם רע את אשתו כדכת' לא יוכל שלחה כל ימיו ושילח זה בגט כדכתיב ושלחה מביתו ואם גרשה עובר על ל"ת וכופין אותו להחזיר ואינו לוקה דכל ימיו בעמוד והחזר קאי כמו שנתבאר באונס ואם קדם אחר וקדשה או שמתה או שהיה כהן שנאסרה עליו משעת גירושין הרי זה לוקה על גירושיה שהרי עבר על לאו ואין ספק בידו לקיים עשה שבו. נמצא בה דבר זמה או שנמצא עליו אסורה מן התורה הרי זה יגרשנה בגט שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ולמה לא יבא עשה וידחי ל"ת ככלאים בציצית משום שאיפשר הוא שלא תרצה היא לישב ונמצ' עשה ול"ת קיימים השתא נמי כשהוא מגרשה מלמדין אותה שתתרצה היא בגירושין וכדאמרינן לעיל במצות אונס.]
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כיצד </b> הוצאת שם רע שיבא לב"ד ויאמר נערה זו בעלתי ולא מצאתי לה בתולים כמו שנאמר ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים וכשחקרתי על הדבר נודע לי שזנתה תחתי אחר שארסתיה דקודם שארסה היא פטורה מכלום ובועלה חייב ממון וזה שנא' ואם אמת היה הדבר הזה בעדים שזנתה אחר אירוסין וב"ד שומעין דברי העדים וחוקרים עדותם דדיני נפשות בחקירה ואם נמצאו אמת נסקלה ואם הביא האב עדים והזימו עדים שהביא הבעל ונמצאו עידי הבעל שהעידו שקר ילקה הוא ויתן מאה סלעים והם יסקלו במיתה שזממו לעשות לנערה שהיא סקילה דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם וגו' ועל זה נאמר ואלה בתולי בתי אלו העדים שיזימו עידי הבעל. חזר הבעל והביא עדים אחרים והזימו עידי האב הרי הנערה ועדי אביה נסקלין על זה נאמר ואם אמת היה הדבר הזה מפי השמועה למדו שפרשה זו יש בה עדים וזוממים וזוממי זוממים. הוציא עליה שם רע והיא בוגרת אף על פי שהביא עדים שזנתה תחתיו כשהיתה נערה הרי זה פטור מן המלקות ומן הקנס דבשעה שהוציא שם רע עליה בוגרת היתה וקרא נערה קאמר אבל היא נסקלת אם נמצא הדבר אמתי אע"פ שהיה בוגרת עתה הואיל ובשע' שזנתה נערה היתה דכתיב והוציאו את הנערה ולא כתיב והוצאוה משמע הנערה שהיתה כבר ואף על פי שאינה עכשיו דמעשיה גרמו לה וכשהיא זנאי נערה זנאי משא"כ במלקות וקנס דידיה דאינו חייב דעקימת שפתיו דהשתא שהיא בוגרת גרמו לו והרי אינה עכשיו נערה כדאמרינן.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> נערה שאין לה קנס אם נאנסה או נתפתתה כך המוציא עליה שם רע פטור מן המלקות ומן התשלומין. [והיינו משום דכתיב קרא (דברים כח, יט) נערה ולא בוגרת וכן הני דאימעיטו לעיל כ"א מקנס היינו משום דהוו בחזקת דאינן בתולות כשוטה וחרשת וכו' והכא נמי כתיב (שם פס' יז) בתולים, וכן ממאנת ואילונית טעמא משום דלא אתיא לכלל נערה והכא נמי נערה כתיב, וקטנה דחייבין עליה קנס ואינה בדין מוציא שם רע לא קשיא להאי כללא, דהכא לא כילינן אלא כל נערה]. וכן הנכרית שנתגיירה פחותה מבת ג' ואפילו היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה פטור מן הקנס ומן המלקות שנאמר כי הוציא שם רע על בתולת ישראל בתולת ישראל ולא בתולת גרים ואם היתה הורתה בקדושה גם כן הויא בתולת ישראל מעליא.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הביא </b> עליה עדים שזנתה בקידושין ראשונים שקדשה וגרשה וחזר וקדשה ונמצאו זוממין פטור דפשטיה דקרא בנישואין ראשונים מיירי. וכן אם היתה יבמתו שכנסה והוציא עליה שם רע והביא עליה עדים שזנתה תחת קדושי אחיו ונמצאו זוממין הרי זה פטור דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ולא ליבם אין יבם שהוציא שם רע על נישואי אחיו בכלל פרשה זו לטעון טענת בתולים. וכל הפטור אם רצה לגרש מגרש דלא מנעה תורה שלא יגרש אלא למי שנותן קנס כדכתיב וענשו אותו ולא תהיה לאשה לא יוכל וגו'.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אינו </b> חייב עד שיבעול כדרכה ויוציא שם רע כדרכה דהיאך אתה קורא לא מצאתי לה בתולים אלא א"כ אמר בעלתיה כדרכה ומצאתיה בעולה. בעל שלא כדרכה ואמר לא מצאתי לה בתולים פטור כדאמרינן. וכן אם אמר לא מצאתי בתולה ולא אמר שזנתה תחתי או שאמר זנתה תחתי ולא הביא עדים אלא באו מאיליהן הרי זה פטור דלא ענשתו תורה אלא על שהוציא הוא עליה שם רע והביא עדים שקרים כדכתיב ושם לה עלילות דברים לאמור לא מצאתי לבתך בתולים ואלה בתולי בתי וגו' ומדואלה בתולי בתי אמרינן דאלו העדים שיזימו העדים שהעידו ושזנתה תחתיו משמע דהוא הביאם דלא הזכיר התורה העדים אלא עלילות דברים ששם לה והם העדים שהביא ועל זה הוצרך לומר הוא ואלה בתולי בתי שהם העדים כדאמרינן. והעדים שהעידו מעצמם נהרגים אם הוזמו דהא אף על פי שלא הביאם הוא אם היתה מכוונת עדותם היתה נהרגת על פיהם ועכשיו שהוזמו נהרגין מדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם וגו'.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>זה </b> שנאמר בתורה ופרשו את השמלה לשון כבוד שנושאין ונותנין בסתרי הדבר וכן זה שיאמר האב ואלה בתולי בתי הם זוממי עידי הבעל וזה שנאמר ואם אמת היה הדבר הזה תהרג כשזנתה אחר האירוסין בעדים כדאמר דכתיב לזנות בית אביה דקודם האירוסין כבר אמרה תורה שהוא פטורה מכלום ובועלה חייב ממון בלבד בין פתה בין אנס:<br><b> אזהרת פא </b> שלא יגרש מוציא שם רע את אשתו כדכת' לא יוכל שלחה כל ימיו ושילח זה בגט כדכתיב ושלחה מביתו ואם גרשה עובר על ל"ת וכופין אותו להחזיר ואינו לוקה דכל ימיו בעמוד והחזר קאי כמו שנתבאר באונס ואם קדם אחר וקדשה או שמתה או שהיה כהן שנאסרה עליו משעת גירושין הרי זה לוקה על גירושיה שהרי עבר על לאו ואין ספק בידו לקיים עשה שבו. נמצא בה דבר זמה או שנמצא עליו אסורה מן התורה הרי זה יגרשנה בגט שנאמר ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו ולמה לא יבא עשה וידחי ל"ת ככלאים בציצית משום שאיפשר הוא שלא תרצה היא לישב ונמצ' עשה ול"ת קיימים השתא נמי כשהוא מגרשה מלמדין אותה שתתרצה היא בגירושין וכדאמרינן לעיל במצות אונס. ואין בכל מצות הלכות אלו כי אם שנים או שלשה דברים מדברי סופרים בכלל ושמרתם את משמרתי וגו':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b8847207aeb5270b58a142613280c20086c6fd82
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,320 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות סוטה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות סוטה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה נה </b> לעשות לסוטה כתורת הקנאות הסדורה בתורה. וקינוי האמור בתורה וקנא את אשתו הוא שיאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם איש פלוני דכתיב והיא נטמאה ועד אין בה ודרשינן תרי אין בה לנטמאה אלא חד דכל מקום דאמר' תורה עד הרי כאן שנים מדכתיב לא יקום עד א' מכלל דעד הוי שנים וקאמר קרא עד אין בה הא חד יש בה. בטומאה עד א' נאמן לאוסרה ואינה שותה אבל לא בקינוי ולא בסתירה דבעינן שני עדים. אפילו היה אביה או אחיה או גוי או עבד מקנין על ידן דאף על גב דכתיב נטמאה נטמאה שני פעמים אחד לבעל ואחד לבועל והוה אמינא היכא דמיתסתרא בהא סתירה הוא דמשתעי קרא אבל הני הואיל דאסירי וקיימי עלה לא קמ"ל דכי אתא קרא לגופיה אתא להיכא דאינו קרוב או פסול לה דאסר עליה על ידי קינוי זה ולאו למעוטי הני אתא ואפילו שחו(ץ)[ף] הוא האיש שאינו מתקשה ואינו מוליד דלא מיעוט רחמנא מאיש דכתיב בקרא ושכב איש אותה אלא קטן והא דכתיב שכבת זרע פרט דמי שקנא לה דרך איברים ששוכב עמה דרך קירוב בשר.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הסתירה </b> האמורה בתורה היא ששהתה עמו כדי טומאה שהוא כדי לצלות ביצה ולגמעה דכתיב ונסתרה והיא נטמאה דמשמע דסתירה הויא כשיעור טומאה דהוי כהאי שיעור'. והרי זו אסורה על בעלה עד שתשתה מי המרים כדכתיב בהדיא בקרא והביא האיש את אשתו וגו' ובזמן שאין שם מי סוטה תיאסר עליו לעולם דכיון דתלה רחמנא בשתיה לפני ה' והשתא א"א נשארה באיסורא לעולם.
+
+Halakhah 3
+
+<b>קנא </b> לה על ב' כאחד ונסתרה עמהם הרי זו אסורה עד שתשתה. [כיון שיש כדי שיעור טומאה דחד מיניהו].
+
+Halakhah 4
+
+<b>אמר </b> לה בפני ב' אל תדברי עם פלוני אפילו נסתרה עמו כדי טומאה לא נאסרה עליו דכתיב ונסתרה והיא נטמאה סתירה בעינן אחר קינוי דסתירה דכיון דכתיב ונסתרה משמע שעשתה הפך הקינוי שהקינוי היה בלא תסתתרי.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אל </b> תסתרי עם פלוני והיה קטן פחות מבן ט' שנים ויום אחד אין ביאתו ביאה כדילפינן לעיל מהלכתא והא דכתיב ושכב איש אותה ולא קטן לא ממעט אלא קטן פחות מבן ט' דאין ביאתו ביאה כדאמרינן דבן ט' ויום א' הוי כאיש לענין ביאה דכל העריות נסקלין על ידו. וכן אמר לה אל תסתרי עם בהמה ונסתרה אינו קינוי דאיש כתיב ואין זנות בבהמה מדכתיב אתנן זונה ומחיר כלב ואלו אתנן כלב לא אסר קרא דלאו זנות הוא ולא חייל עליה שם אתנן כלל ואין קטן זה ובהמה אוסרין אותה עליו כדאמרינן.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מחל </b> על קנוייו מחול דביה תלא רחמנא דכתיב וקנא את אשתו והא מחיל ולאחר סתירה אין מחילתו מחילה דהא נאסרת ואין לה היתר עד שתשתה מי המרים. גרשה הוי כמחילה ואם החזירה צריכה קינוי אחר דכיון דאם נסתרה אחר שגרשה עם מי שקנא לה ואפילו זנתה בעדים מותרת לחזור לו אין קינוייו קינוי לכשיחזירנה אלא צריך קינוי אחר.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אם </b> נסתרה על פיו בלא עדים נאסרה עליו דהא נסתרה בפניו אבל אינה שותה על פיו כדאמרינן לעיל דבעינן ב' עדים לסתירה. וכן רינון סתירה מהנשים הטוות לאור הלבנה ושזנתה עם מי שקנא לה בעלה אסור לקיימה אבל אינה שותה דכתיב וטהורה היא וגו' ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה דהא אינה טהורה. וכן עד אחד בסתירה אחר קינוי אם נאמן לו ודעתו סומכת עליו יוציאנה ואם לאו מותרת לו דבעינן שני עדים לסתירה כדאמרינן.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>חרש </b> או שוטה או שאינו בעיר או חבוש ושמעו שהיו מרננין אחריה ב"ד קוראין אותה ואומרים לה אל תסתרי עם איש פלוני דכתיב איש וכו' ריבה ב"ד. ואם באו עדים שנסתרה עמו אח"כ אוסרין אותה על בעלה. נראה דהוי מדרבנן דקרא דאיש איש לא איצטריך אלא לאוסרה לבעל ולבועל כמו שכתבו בתוס' פרק ארוסה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>אין </b> אשה שותה ושונה באיש א' דכתיב זאת תורת הקנאות זאת שאין האשה שותה ושונה דזאת משמע דממעטה זאת ולא אחרת והיינו באיש אחד ובועל אחד אבל איש אחד וב' בועלים או שני אנשים ובועל א' שותה ושונה דכתיב תורת הקנאות תורה א' לכל הקנאות שבכולן יעשה כתורה הזאת.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>עד </b> א' לטומאה אחר עדות קינוי וסתירה (עליו) אסורה על בעלה לעולם דכתיב והיא נטמאה ועד אין בה דהוו שנים הא חד אית בה ואינה שותה דהא נטמאה דעד א' נאמן בה בטומאה אחר קינוי וסתיר' בעדים כדאמרינן דמדקאמר ועד אין בה והיא לא נתפש' משמע דמחזיקינן לה בנבעלת דאי עד אין בה דקאמר קרא היינו שני עדים ועד אחד אין נאמן בה לאוסרה היכי קאי והיא לא נתפשה אאין נאמן בה הא אמרת דאין מחזקין לה בנבעלת אלא וודאי כדאמר. ואפילו עבד ושפחה וקרוב ונשים השונאות זו את זו נאמנות לעדות זה הואיל וקדם קינוי וסתירה בעדים כשרים רגלים לדבר שנטמא והואיל שלא הקפידה תורה על שני עדים דרגלים לדבר הכי נמי לא הקפידה שיהיה איש דאפילו אשה ועבד כשר כדאמרן והיינו משום דרגלים לדבר אחר קינוי וסתירה אבל אי מעיד בטומאה ולא קדם קינוי וסתירה בעדים לא נאסרה דילפינן דבר דבר מה התם שני עדים אף הכא ב' עדים ואף על גב דכי כתיבא קינוי בתר סתירה וטומאה כתיבא דכתיב ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה וסמיך ליה ועבר עליו רוח קנאה וגו' האי ועבר וכבר עבר דאלו בתר טומאה קינוי למה לי.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>בא </b> עד א' והעיד שנטמאת שנאמן אחר קינוי וסתירה כמו שאמרנו ואחר כן בא עד אחר ואמר לא נטמאת אין שומעין לו דאין דבריו של זה שהוא א' דוחין דברי הא' שהוא כשנים לטומאת סוטה כדאמר. ואם באו שניהם כאחת או שבאו שנים ואמרו לא נטמאת הרי הם שוים ומכחישים והרי היא כספקא אם נטמאת כשנסתרה אם לאו ושותה. ועד א' או נשים ועבדים רבים הרי הם כמחצה על מחצה ושותה אם באו כא' והיו כולן פסולין הלך אחר הרוב בין לטומאה בין לשתות ואם היו מחצה על מחצה נמי שותה דכל מקום שהאמינה תורה עד א' הלך אחר רוב דעות ועשה שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש א'.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>כל </b> שאינה שותה מפני עידי טומאה הרי זו אסורה על בעלה לעולם שהרי נאסר' בקינוי וסתירה והשתיה שמתירה נמנעת שהרי יש עד כמו שנתבאר:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> זמן שלא נמחקה מגלתה אין כופין אותה לשתות אם אמרה איני שותה או שלא רצה בעלה להשקותה ואסורה עליו לעולם דמדכתיב קרא יתירא והשקה את המים בתר דכתיב וכתב ומחה וכו' ואחר ישקה את האשה את המים לרבות שאם אמרה איני שותה לאחר שנמחקה המגלה שמערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה משמע דקודם שנמחקה אין כופין אותה לשתות. וכן אם בעלה בעלה אחר שנסתרה אינה שותה ואסורה עליו דכתיב אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה נטמאה ונטמאה וי"ו יתירא דאסורה לבעל ולבועל קודם שתשתה א"נ דכתיב איש איש ב' פעמים וכתיב ונקה האיש מעון דכשהוא אינו מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו ולכך לא תשתה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואלו </b> שאינן ראויות לשתות אפילו רצתה היא והוא ארוסה ושומרת יבם אשר תשטה אשה תחת אישה תחת פרט לארוסה ושומרת יבם שאינה תחת אישה תשטה אשה פרט לקטנה תחת אישה פרט לאשת קטן ואשת אנדרוגינוס שאינו אישה ונעלם מעיני אשה פרט לאשת סומא והעמיד הכהן את האשה פרט לחגרת דהוי קרא יתירא דהא כתיב והעמידה לפני ה' ונתן על כפיה פרט למי שאין לה כף ואע"ג דלאו קרא יתירה הוא בעי' קרא כדכתיב או שהיתה עקומה או יבשה שאינה יכולה ליקח בה ואפילו כפה א' שנאמר כפיה ואמרה האשה פרט לאלמת ואמר אל האשה פרט לאינה שומעת וכל שמעכב אותו מעכב אותה וכל שמעכב אותה מעכב אותו דכתיב אשה תחת אישה להקיש איש לאשה במה שמפורש בה ואשה לאיש במה שמפורש בו וט"ו נשים הן.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>קטנה </b> שהשיאה אביה וזנתה ברצונה נאסרה על בעלה דהא אשת איש היא דיש לו רשות לקדשה כדכתיב את בתי נתתי לאיש אסרה הזה התירה. קנא לארוסתו או לזקוקתו ונסתרה אחר שנשאת הרי זו שותה דכתיב דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי ותחת אישה לא בעי אלא סתירה כדכתיב אשר תשטה אשה דהיינו סתירה תחת אישה. נשואה שקנא לה ונסתרה קודם שיבעול אותה בעלה אינה שותה דכתיב ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לשכיבת בועל דמבלעדי אישך משמע שבעלה נתן בה את שכבתו קודם לסתירה זו.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>גיורת </b> ומשוחררת ואשת הגר ואשת עבד משוחרר שותות דאע"ג דכתיב בני ישראל דמשמע ולא בני גרים קמ"ל דאמרת ריבוייא הוא אע"ג דדרשינן ליה לעיל לקינוי ארוסה ושומרת יבם וכבר הוקשה אשה לאיש. וממזרת ואשת ממזר לא תימא לא יעשה שלום ביניהם הלואי לא יפרה ולא ירבה הואיל וכל דורותיו ממזרים אלא תשתה דלא אשכחן בה מיעוט. ואשת סריס המותרת לו דאע"ג דמבלעדי אישך קאמר רחמנא והאי לאו בר הכי הוא קמ"ל דלמיקדם שכיבת בעל לבועל הוא דאתא וסריס בר שכיבה הוא אע"ג דלאו בר זריעה הוא. מעוברת ומניקה מקנא לה בעלה ומשקה אותה כמות שהיא. אשה העומדת לשתות ומת בעלה אינה שותה דכתיב והביא האיש את אשתו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים בודקין את אשתו דכתיב ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון אשה נושאת את עונה ועון דידיה היינו באיסור ביאה כעון דידה לפיכך אם היתה אסורה עליו אינה שותה ותהיה אסורה עליו אף משום זה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>עקרה </b> או זקנה או אילונית דאינם ראוים לקיימן כשאין לו אשה אחרת או בנים שהרי נצטוו ישראל על פריה ורביה אינה שותה ואם היו לו בנים או אשה ראויה לילד הרי זה משקה אותם דלא נאמר ונזרעה זרע אלא בראויה לילד שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח נקבות תלד זכרים. היו לו בנים ומתו בין קינוי לסתירה כבר נראית לשתות ומשקה אותה ואם לא היתה ראוי' מקודם אע"פ שנראית אח"כ כשילדה גרושתו בין קינוי לסתירה כבר נדחית האילונית מלשתות דבשעת קינוי תליא מילתא.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כשם </b> שאסורה לבעל כשאינה שותה מצד כל מה שנאמר כך אסור לבועל דהא הושוו באיסור כדילפי' לעיל ואם נשאה הבועל מוציאין אותה ממנו ואפילו היו לה כמה בנים ממנו דהא אסורה עליו מן התורה ואם לא קדם קינוי ובאו עדים שנסתרה ומצאו דבר מכוער גורשה בעלה ונשאת לזה לא תצא מן התורה אלא מדברי סופרים כשלא היו לה בנים ואם באו ב' עדים שזנתה עם זה הרי זו תצא אע"פ שלא קנא לה בעלה ממנו שהרי אסורה לזה מן התורה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> משקין הסוטה אלא בב"ד הגדול של ע"א במקדש דאתיא תורה תורה כתיב הכא ועשה לה הכהן את כל התורה וכתיב התם בזקן ממרא על פי התורה אשר יורוך מה להלן בע"א דכתיב על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא מקום מיוחד דהיינו לשכת הגזית אף כאן בע"א וה"נ כתיב לפני ה' דהיינו בירושלם. וכדי שלא ימחק השם מאיימין עליה דסברא היא אבל אינו מעכב. ומעמידין אותה כנגד שער המזרח דכתיב והעמיד הכהן את האשה לפני ה' בשער ניקנור הוא שער העזרה המזרחי דרך כל הנכנסין ומבחוץ. ומשביע בלשון שהיא מדברת דכתיב ואמרה האשה וגו' בכל לשון שהיא שומעת דאל האשה משמע דברים הנכנסים בלבה שתהא מכרת בלשון ואומר לה בלשון שהיא מכרת אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית וגו' עד מבלעדי אישך כדכתיב ואמר אל האשה אם לא שכב וכו' ואומר לה יתן ה' אותך וכו' עד לנפיל ירך כדכתיב והשביע וגו' ואמר הכהן אל האשה יתן ה' וגו' והיא אומרת אמן אמן בלשון שמכרת כדאמרינן לעיל דכתיב ואמרה האשה אמן אמן. ומודיעה שהבטן תלקה תחלה ואח"כ הירך מדכתיב לצבות בטן ולנפיל ירך לבטנו וירכו של בועל ולא כתיב בטנו וירכו שמעת מינה נמי דמודיעה שהבטן תלקה תחלה שהמים כדרך כניסתן יבדקוה דלקללה הקדים הירך לבטן לפי שהתחילה בעבירה תחלה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ואח"כ </b> מביא מגלה של עור טהור כמו ס"ת דכתיב וכתב וגו' כספר ובלשון הקדש נמי כספר ובדיו שאין בו קנקנתום שנבלע בקלף מפני שאינו יכול לימחות וכתיב וכתב וכו' ומחה כתב שיכול למחות. ולשמה של אשה כמו הגט דכתיב ביה וכתב לה לשמה והכא נמי כתיב ועשה לה הכהן דהיינו כתיבה ומחיקה לשמה. וכותב כל הדברים שהשביע אותה בהם אות באות דכתיב וכתב את האלות האלה בספר האלות אלות ממש יתן ה' אותך ובאו בה המים וגו' האלות לרבות קללות הבאות מחמת ברכות שהם הנקי ממי המרים האלה וגו' ומיעוטא הוא הא אם שטית לא תנקי האלה למעוטי קללות שבמשנה תורה יככה ה' וגו' דאיקרו אלה כדכתיב והיה בשמעו את דברי האלה דהוה משמע שיכתוב אותם האלות להכי כתיב אלה האלה למעוטי צוואות והשביע הכהן את האשה וגו' דלא תימא לא ידלג וקבלת אמן נמי איצטריך למעוטינהו וה"א דהאלות לרבות משום דאלות גופ' ריבוייא הוא וה"א דהאלה מיעוטא משום דאלה גופא מיעוטא הוא. וכותב את השם ככתבו דכיון דכתיב וכתב את האלות האלה היינו כמו שהן כתובות בתורה ממש ואינו כותב אמן דהיינו קבלה כדאמרן.
+
+Halakhah 9
+
+<b>ואחר </b> כך מביא כלי חרש שלא נעשה בו מלאכה דכתיב בכלי חרש וילפינן כלי כלי ממצורע מה התם חרש חדשה אף כאן חרש חדשה והתם מנ"ל את הצפור הא' אל כלי חרש על מים חיים מה מים חיים שלא נעשתה בהם מלאכה אף כלי שלא נעשתה בו מלאכה ולא מצית פרכית מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב וגו' דאמר קרא בכלי חרש כלי שאמרתי לך כבר מדלא כתיב ולקח כלי חרש ונתן בו מים וכתיב בכלי חרש משמע שכבר הוזכר כלי זה במקום אחר וקאמר רחמנא הכא שבאותו כלי שאמרתי לך במקום אחר קח אותם ומאי ניהו דמצורע. ונותן לתוכו חצי לוג מן הכיור דכתיב מים קדושים ואין קדושים אלא שנתקדשו בכלי. ונוטל מעפר קרקע המשכן כדכתיב ומן העפר וגו' ונותנו על גבי המים כדי שיראה על פני המים דכתיב ומן העפר וכו' ונתן אל המים מדלא כתיב ונתן במים אלא אל המים משמע שלא יהיה נבלע בתוכן. ונותן לתוכן דבר מר דכתיב מי המרים שמרים כבר קודם מחיקה אלמא מחמת דבר אחר הם מרים ואין מרירה על שם קללת בדיקתם דהא מקמי מחיקה לאו בני בדיקה נינהו ומוחק לתוכן המגלה לשמה דכתיב ומחה וגו'. וימחוק יפה יפה עד שלא ישאר במגלה רושם דכתיב ואחר ישקה ואחר דקאמר אמחיקה קאי הכתיבה למעלה ואם לא נמחקה יפה לא ישקנה א"נ כיון דכתיב ומחה ממילא שמעי' אי רשומו ניכר דלא מחוי הוא.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>וכהן </b> א' אוחז בבגדיה מכנגד פניה וקורע עד שתגלה לבה דכתיב והעמיד הכהן וגו' ופרע את ראש האשה אין לי אלא ראשה גופה מנין ת"ל האשה א"כ מה ת"ל ופרע את ראש מלמד שהכהן סותר את שערה מרבה בגילויה שסותר קליעתה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>ומביא </b> קמח שעורים עשרון משל בעל כדכתיב והביא האיש וגו' והביא את קרבנו עליה וגו' ונותנו לידה כדי ליגעה כדכתיב ונתן על כפיה ואחר כך לוקח המנחה מידה ונותנה לכלי שרת כדכתיב ולקח הכהן מיד האשה וגו' ואינו נותן עליה לא שמן ולא לבונה דכתיב לא יצוק עליה שמן וגו'. ובכל זמן שפורע את ראשה ונותן העשרון על ידיה יהיו המים בכלי ביד הכהן ויראה אותה את המים דכתיב וביד הכהן יהיו מי המרים וגו' ואח"כ משקה אותה כדכתי' והשקה. ואחר שתשתה לוקח כלי שרת שבו המנחה ונותנו על ידיה. וכהן מניח ידו תחתיה ומניפה דכתיב ולקח הכהן מיד האשה וכתיב בשלמים ידיו תביאנה אתיא יד יד מה כאן כהן אף להלן כהן ומה להלן בעלים אף כאן בעלים הא כיצד מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף ואחר כך מגיש המנחה לקרן דרומית מערבית של מזבח כשאר מנחות של יחיד שיתבאר בס"ד וקומץ ומקטיר הקומץ כדכתיב וקמץ והקטיר וגו' והשאר לכהנים שכל הנקמצין שייריהן נאכלין לכהנים דכתיב בתורת סתם מנחה וזאת תורת המנחה עד והנותרת ממנה וגו'.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אם </b> טהורה היא יוצאה והולכת לה ומותרת לבעלה דכתיב ואם לא נטמאה וטהורה היא ונקתה דכיון דאם טמאה היא מיד פניה מוריקות ונראים בה סימני טומאה כדכתיב והיה אם נטמאה ובאו בה המים המאררי' וגו' דמשמע דמיד ניכרים בה הא כשאינן ניכרים בה מיד היא טהורה והולכה מיד ואם טמאה הוא מיד פניה מוריקות וכו' כדאמר. ובטנה צבה בתחלה ואח"כ תפול ירכה כדכתיב וצבתה בטנה וגו' שהמים בודקין דרך כניסתן כדמשמע פשטיה דקרא ובאו בה המים המאררים דרך ביאתן ומיתתה אח"כ נראה דילפי' לה מדכתיב אם לא שכב הנקי מדשני קרא בלישניה ולא כתיב חיי או לשון אחר משמע דאם לא שכב הנקי כלומר תתחנקי דהיינו מיתה ואת כי שטית וכל מאורעות שיארעו לה יארעו לצבות בטן ולנפיל ירך כדכתיב לצבות בטן וגו' דהיינו בטנו וירכו של בועל דאלו לבטנה לא צריך וכדאמרינן לעיל. ואם בעל ביאה אסורה מעולם אין המים בודקים אשתו כדכתיב ונקה האיש מעון וכדאמר לעיל ואם עבר והשקה אותה חוטא שגורם שימחה שם המפורש במים לבטלה ואסור מדאוריתא כדכתיב ואבדתם את שמם וכתיב לא תעשון כן וגו'.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>סוטה </b> שיש לה זכות ת"ת תולה לה עד שנה או ב' או ג' לפי זכותה דילפינן ונקתה ונזרעה זרע ע"י זכיות ונקתה כדי זריעת זרע ט' חדשים ויש אומרים שנים עשר חדש דהוי זרע הראוי לספר בשבחו של מקום כדכתיב זרע יעבדנו יסופר וגו' זרע הראוי לספר שהוא בן י"ב חדש ובסוף מתה בצביית בטן ובנפילת איברים כדכתיב בקרא וזכות אינו תולה אלא לארכות הזמן של המיתה.
+
+Halakhah 21
+
+<b>ומיד </b> מתחיל לצבות בטנה ולנפול ירכה ומשהתחילה בטנה לצבות וירכה לנפול היא אסורה וודאית ואם היתה טהורה הרי זו תתעבר ותלד זכר ואם היתה יולדת בקושי תלד במהרה ואם היתה יולדת נקבות תלד זכרים דכתיב ונזרעה זרע דמשמע דתשתנה לטובה דאם היתה רגילה בבנים מאי ברכתא אלא שתלד בריוח ויפים.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>ואם </b> באו לה אח"כ עידי טומאה אסורה לבעלה אע"פ שלא בדקוה המים דאין מים בודקי' למי שיש לה עדים דכתיב וטהורה היא בתר דכתיב ואם לא נטמאה דה"ל למימר ואם לא נטמאה ונקתה וגו' אלא למידרש דכי טהורה נזרעה זרע ולא שניצולה מן המים מפני שהיו לה עדים בטומאתה וי"ו יתירה למעוטי שתלתה לה זכות דבהא לא אמר קרא ונזרעה ועד אחד שבא אח"כ לטומאה אינו אוסרה שהרי שתתה.
+
+Halakhah 24
+
+<b>אשה </b> שזנתה באונס או בשגגה או דרך איברים אין המים בודקי' אותה דכתיב והוא לא נתפשה פרט לאנוסה שהרי נתפשה בחזקה ותמעול מעל באשה פרט לשוגגת שכבת זרע פרט לבא עליה דרך איברים:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> משקין את הסוטה אלא ביום דאתיא תורה תורה כתיב הכא ועשה לה הכהן את כל התורה וגו' וכתיב התם על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט מה משפט ביום כדנפקא לן מביום הנחילו את בניו דכתיב נמי משפט בפרשת נחלות אף מגלת סוטה ביום. ואין משקין ב' סוטות כא' דכתיב והעמיד אותה הכהן אותה לבדה.
+
+Halakhah 3
+
+<b>אמרה </b> איני שותה מחמת יראה יכולה לחזור ולומר שותה אני אבל אמרה איני שותה מחמת בריותא הא אחזיק נפשה בטומאה ולא מצי הדרא בה.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אמרה </b> איני שותה קודם שתמחק המגלה מגלתה נגנזת דאית בה קדושת שם המפורש ואינה כשרה להשקות בה סוטה אחרת דלשמה בעי כדילפינן לעיל מדכתיב ועשה לה לשמה ומנחתה מתפזרת על הדשן דהואיל וקדשה בכלי דכלי שרת מקדשין כדכתיב כל הנוגע בהם יקדש היא נשרפת בעזרה דהיינו מתפזרת ואם אמרה איני שותה אחר שנמחקה המגלה משקין אותה בעל כרחה דכתיב והשקה את האשה אחר המחיקה ללמדך שאם נמחקה המגלה ואמרה איני שותה ולא הודת לומר טמאה אני משקין אותה בעל כרחה כדאמר. אמרה טמאה אני אף על פי שנמחקה המגלה המים נשפכין מפני שאין בהם קדושה ואין משקין אותה ע"כ דמים באות לבדוק והאי בדוקה ועומדת היא ומנחתה מתפזרת על הדשן דקדשה בכלי כדאמרינן.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מגלת </b> סוטה שכתבה בלילה פסולה דכתיב וכתב וגו' והקריב וגו' והשקה וגו' כשם שקרבנה ביום דכתיב ביום צותו את בני ישראל להקריב כך כתיבת המגלה והשקייתה ביום. כתבה למפרע פסולה דכתיב וכתב את האלות האלה משמע כמו שהן סדורין בפרשה. כתבה קודם שתקבל עליה השבועה פסולה דכתיב והשביע ואח"כ וכתב. כתבה אגרת בלא שרטוט פסולה שנאמר בספר והלכה למשה מסיני שהספרים צריכין שרטוט כתבה על ב' דפין כדפין של ספר העשויים עמודים פסולה ספר א' אמר רחמנא ולא ב' או ג' ספרים ואינו כותב לא על הנייר ולא על הדפתרא אלא במגלת ספר שנאמר בספר ואם כתבה פסולה. ואם כתב ישראל או כהן קטן פסולה שנאמר וכתב הכהן. ואינו כותב אלא בדיו שאין בו קנקנתוס שנאמר וכתב ומחה כתב שיכול לימחות וקומוס וקנקנתוס עבדי רושם ואינו יכול למחות דנבלע בקלף ולכך פסולה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>נשאר </b> במגלה רושם כתב ניכר פסולה עד שימחוק יפה יפה דכתיב ואחר ישקה ואמחיקה הכתובה למעלה קאי וקאמר דאם לא נמחקה יפה לא ישקנה עד שימחקנה יפה. כתב אות א' ומחקה וחזר וכתב אות שנייה ומחקה עד שהשלים את כולן פסולה דכתיב את כל התורה עד שתהא כולה כאחד. כתבה או מחקה שלא לשמה פסולה דכתיב ועשה לה הכהן לה לשמה דקאי אכתיבה ואמחיקה. עירב מחיקת ב' מגלות שנכתבו לב' נשים והשקה לשתיהן פסולה לפי שכל אח' מהן לא שתתה מגלתה וכתיב ומחה וגו' והשקה את האשה וגו' את המים שהם מי מגלתה. מחקן בשתי כוסות וערבן וחזר וחלקן לב' הכוסות כשר דאמר יש ברירה והרי הובררו מימיה. נשפכו המים כותב מגלה אחרת ומביא מים אחרים דבעיא ומחה והשקה ואם נשתיירו מהם והשקה אותה השיירים כשר דהא השקה דלא קפיד קרא אלא אמחיית כולה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מי </b> סוטה שלנו נפסלין בלינה [משום דכתיב מים קדושים (במדבר ה, יז) והיינו מן הכיור שנתקדשו בכלי כדאמרינן לעיל ומשום הכי נפסלים בלינה]. הקדים עפר למים פסולה כדכתיב ונתן אל המים אלמא מים ברישא וכתיב ועשה לה הכהן את כל התורה דבעינן כסדר הכתוב בפרשה. לא היה שם עפר בהיכל מביא עפר מבחוץ ומניחו בהיכל ולוקח ממנו ונותן על פני המים דכתיב ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן ואי הוה כתיב ומן העפר אשר יהיה מקרקע ולא כתיב בקרקע משמע דאינו מקפיד אלא שיכניס העפר להיכל יכול יזמין עפר מבחוץ ויכניס בהיכל ודיו בכניסתן ת"ל בקרקע בקרקעיתו ואי לא כתיב אשר יהיה יכול לא מצא שם עפר תיחוח נוח לינטל יחפור בקרדומות ת"ל אשר יהיה מדלא כתיב ומקרקע המשכן יקח ש"מ לא הקפיד אלא שיהא מונח בקרקעית המשכן שעה אחד הא כיצד יש שם עפר תיחוח הבא משם אין שם תן שם על הקרקעית וחוזר ונוטלו ונותנו לתוך המים ואם חפר והוציא עפר כשר דהא כקרקע הוי ולא אתא אשר יהיה אלא למצוה דעפר תיחוח בהיכל אפילו הכניסו מבחוץ כדאמר דאין צריך לחופרו משם אבל אי חפר כשר דהא הויא בקרקע וקרקע בית המקדש אין צריך לרבות דמה טומאת הגוף ליכנס בטומאת הגוף למקדש שאינו במיתת ב"ד אלא כרת לא חלק הכתוב בין מקדש למשכן דכתיב כי את מקדש ה' טמא וכו' וכתיב את משכן ה' טמא וכו' בטומאת אשת איש חמורה לא כ"ש שהושווה משכן ומקדש לבודקן ולבערן מתוכן וא"כ מה ת"ל בקרקע שלא יביא מתוך קופתו לתוך כלי ויכניס להיכל אלא מקרקעיתו יטול ואם אין שם יביא ויניח ואח"כ יטלנו ונתקיים אשר יהיה ונתקיים בקרקע כדלעיל. ואינו מביא אפר דאף ע"ג דאפר עפר מיקרי כדכתיב מעפר שריפת וגו' הכא דכתיב עפר וקרקע אפר לא הוי עפר אבל מביא רקבובית ירק ומקדש במקום והמקום מקדשו וחוזר ונותנו למים דעפר איקרי.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הקריב </b> מנחתה ואח"כ השקה כשרה דכתיב בתר והקריב אותה אל המזבח וגו' ואחר ישקה את האשה וגו' והשקה את האשה וכו' ולכתחלה ישקה קודם ואח"כ יקריב דקודם כתיב והשקה את האשה את מי המרים וגו' ולבתר והקריב וגו' ובתחלת סדר הכתוב משפט דבריו ולבסוף מרבה מקראות לדרוש בדיעבד שאם הקריב ואחר כך השקה כשרה כדאמר. וכל שנטמאת המנחה קודם שתקדש בכלי שרת תפדה דלא קדשה אבל אחר שקדשה בכלי שרת תשרף דכלי שרת מקדשים כדכתיב כל הנוגע בהם יקדש והיינו קדושת הגוף דאין להם פדיון דאינה יוצאה עוד לחולין. וכן אם אמרה טמאה אני קודם שתקמץ המנחה דאינה נקמצת כיון שאינה שותה כדאמר לעיל דהא בדוקה ועומדת היא או שאמרה איני שותה דהרשות בידה כל שלא נמחקה המגלה כדילפינן לעיל או שלא רצה בעלה להשקותה דביה תלא רחמנא כדכתיב והביא האיש את אשתו או שבאו עידי טומאה דאינה שותה דכתיב ועד אין בה דאע"ג דדרשינן ליה לעיל לעד א' נאמן בסוטה ולסוטה וודאית שלא תשתה עוד אין מקרא יוצא מידי פשוטו ודרשי' ליה הכי ועד אין בה הוא דאמר והביא האיש את אשתו וגו' וכל האמור בפרשה הא יש בה עד אין המים בודקין אותה או שמת הוא דשוב אינה שותה דאמאן בעיא למשרייה וכתיב ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע או שטתה היא שהרי אינה שותה הרי המנחה כולה נשרפת כיון שקדשה בכלי ואם אירע א' מאלו אחר שקרב הקומץ אין השיירים נאכלים כיון דאינה שותה. היה בעלה כהן אין שיירי מנחתה נאכלין מפני שיש לבעל חלק בהם כדכתיב והביא את מנחתה וכו' וכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל אבל אינה עולה כולה לאישי' דיש לה חלק בה שהיא מתכפרת ונפש כי תקריב מנחה קרינא בה אלא הקומץ קרב לעצמו ושיירים מתפזרים על בית הדשן נמצאו עדיה זוממין מנחתה תצא לחולין דבטעות אקדשה.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>קינוי </b> על יד אנשים הרבה וסתירה עם כל א' מהם מביא מנחה א' לכולן דכתיב מנחת קנאות מנחה אחת לקינויין הרבה וכתיב זאת תורת הקנאות תורה אחד לקינויין הרבה.
+
+Halakhah 17
+
+<b>יש </b> לבעל לגלגל עליה מאיש אחר ומשעת אירוסין שלא זנתה דכתיב אמן אמן אמן על האלה ועל השבועה דכתיב בקרא ואיש אחר כתיב בקרא דכתיב כי שטית תחת אישך דמשמע בין מאיש זה בין מאיש אחר וכל שתבעל ולא תאסר עליו אינו מגלגל עליה ומגלגל עליה אם זנתה בנישואי אחיו דהא אסורה עליו כדאמר לעיל במצות יבום וכן בנישואין הראשונים שלו אם גרשה והחזירה דהא אסורה לו אם זנתה בנישואין הראשונים ומגלגל עליה בלהבא שלא תזנה ואפילו אחר שיחזירה אם יגרשנה ויחזיר כל הני לפי' מאמן תניינא אמן ארוסה ונשואה דהויא אסורה עליו אם זנתה ולהבא נמי דהא הויא אסורה עליו אלו זנתה. ויש במצוה זו קצת דברים מדברי סופרים סמוכים על ושמרתם וגו' ואלא תסור וגו':<br><b> אזהרת פב ופג </b> שהזהירה תורה על מנחת קנאות שלא יצוק עליה שמן ולא יתן עליה לבונה וכו' ואם נתן לוקה על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה דכיון דכתיב לאו אכל חדא מגיד שהוא ב' אזהרות.
+
+Halakhah 18
+
+<b>וכל </b> המקנא את אשתו נכנסה בו רוח טהרה דכתיב ועבר עליו רוח קנאה הוא רוח טהרה ששונא את הפריצות וכל מי שאינו מקפיד על אשתו ובני ביתו ומזהירן עד שידע שהם שלמים מכל חטא הרי זה חוטא שנאמר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..085e4dacc83d5ff2aad58375f5a618835590a5a5
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nashim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,323 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות סוטה
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Woman_Suspected_of_Infidelity
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות סוטה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה נה </b> לעשות לסוטה כתורת הקנאות הסדורה בתורה. וקינוי האמור בתורה וקנא את אשתו הוא שיאמר לה בפני עדים אל תסתרי עם איש פלוני דכתיב והיא נטמאה ועד אין בה ודרשינן תרי אין בה לנטמאה אלא חד דכל מקום דאמר' תורה עד הרי כאן שנים מדכתיב לא יקום עד א' מכלל דעד הוי שנים וקאמר קרא עד אין בה הא חד יש בה. בטומאה עד א' נאמן לאוסרה ואינה שותה אבל לא בקינוי ולא בסתירה דבעינן שני עדים. אפילו היה אביה או אחיה או גוי או עבד מקנין על ידן דאף על גב דכתיב נטמאה נטמאה שני פעמים אחד לבעל ואחד לבועל והוה אמינא היכא דמיתסתרא בהא סתירה הוא דמשתעי קרא אבל הני הואיל דאסירי וקיימי עלה לא קמ"ל דכי אתא קרא לגופיה אתא להיכא דאינו קרוב או פסול לה דאסר עליה על ידי קינוי זה ולאו למעוטי הני אתא ואפילו שחו(ץ)[ף] הוא האיש שאינו מתקשה ואינו מוליד דלא מיעוט רחמנא מאיש דכתיב בקרא ושכב איש אותה אלא קטן והא דכתיב שכבת זרע פרט דמי שקנא לה דרך איברים ששוכב עמה דרך קירוב בשר.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הסתירה </b> האמורה בתורה היא ששהתה עמו כדי טומאה שהוא כדי לצלות ביצה ולגמעה דכתיב ונסתרה והיא נטמאה דמשמע דסתירה הויא כשיעור טומאה דהוי כהאי שיעור'. והרי זו אסורה על בעלה עד שתשתה מי המרים כדכתיב בהדיא בקרא והביא האיש את אשתו וגו' ובזמן שאין שם מי סוטה תיאסר עליו לעולם דכיון דתלה רחמנא בשתיה לפני ה' והשתא א"א נשארה באיסורא לעולם.
+
+Halakhah 3
+
+<b>קנא </b> לה על ב' כאחד ונסתרה עמהם הרי זו אסורה עד שתשתה. [כיון שיש כדי שיעור טומאה דחד מיניהו].
+
+Halakhah 4
+
+<b>אמר </b> לה בפני ב' אל תדברי עם פלוני אפילו נסתרה עמו כדי טומאה לא נאסרה עליו דכתיב ונסתרה והיא נטמאה סתירה בעינן אחר קינוי דסתירה דכיון דכתיב ונסתרה משמע שעשתה הפך הקינוי שהקינוי היה בלא תסתתרי.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אל </b> תסתרי עם פלוני והיה קטן פחות מבן ט' שנים ויום אחד אין ביאתו ביאה כדילפינן לעיל מהלכתא והא דכתיב ושכב איש אותה ולא קטן לא ממעט אלא קטן פחות מבן ט' דאין ביאתו ביאה כדאמרינן דבן ט' ויום א' הוי כאיש לענין ביאה דכל העריות נסקלין על ידו. וכן אמר לה אל תסתרי עם בהמה ונסתרה אינו קינוי דאיש כתיב ואין זנות בבהמה מדכתיב אתנן זונה ומחיר כלב ואלו אתנן כלב לא אסר קרא דלאו זנות הוא ולא חייל עליה שם אתנן כלל ואין קטן זה ובהמה אוסרין אותה עליו כדאמרינן.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מחל </b> על קנוייו מחול דביה תלא רחמנא דכתיב וקנא את אשתו והא מחיל ולאחר סתירה אין מחילתו מחילה דהא נאסרת ואין לה היתר עד שתשתה מי המרים. גרשה הוי כמחילה ואם החזירה צריכה קינוי אחר דכיון דאם נסתרה אחר שגרשה עם מי שקנא לה ואפילו זנתה בעדים מותרת לחזור לו אין קינוייו קינוי לכשיחזירנה אלא צריך קינוי אחר.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אם </b> נסתרה על פיו בלא עדים נאסרה עליו דהא נסתרה בפניו אבל אינה שותה על פיו כדאמרינן לעיל דבעינן ב' עדים לסתירה. וכן רינון סתירה מהנשים הטוות לאור הלבנה ושזנתה עם מי שקנא לה בעלה אסור לקיימה אבל אינה שותה דכתיב וטהורה היא וגו' ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה דהא אינה טהורה. וכן עד אחד בסתירה אחר קינוי אם נאמן לו ודעתו סומכת עליו יוציאנה ואם לאו מותרת לו דבעינן שני עדים לסתירה כדאמרינן.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>חרש </b> או שוטה או שאינו בעיר או חבוש ושמעו שהיו מרננין אחריה ב"ד קוראין אותה ואומרים לה אל תסתרי עם איש פלוני דכתיב איש וכו' ריבה ב"ד. ואם באו עדים שנסתרה עמו אח"כ אוסרין אותה על בעלה. נראה דהוי מדרבנן דקרא דאיש איש לא איצטריך אלא לאוסרה לבעל ולבועל כמו שכתבו בתוס' פרק ארוסה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>אין </b> אשה שותה ושונה באיש א' דכתיב זאת תורת הקנאות זאת שאין האשה שותה ושונה דזאת משמע דממעטה זאת ולא אחרת והיינו באיש אחד ובועל אחד אבל איש אחד וב' בועלים או שני אנשים ובועל א' שותה ושונה דכתיב תורת הקנאות תורה א' לכל הקנאות שבכולן יעשה כתורה הזאת.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>עד </b> א' לטומאה אחר עדות קינוי וסתירה (עליו) אסורה על בעלה לעולם דכתיב והיא נטמאה ועד אין בה דהוו שנים הא חד אית בה ואינה שותה דהא נטמאה דעד א' נאמן בה בטומאה אחר קינוי וסתיר' בעדים כדאמרינן דמדקאמר ועד אין בה והיא לא נתפש' משמע דמחזיקינן לה בנבעלת דאי עד אין בה דקאמר קרא היינו שני עדים ועד אחד אין נאמן בה לאוסרה היכי קאי והיא לא נתפשה אאין נאמן בה הא אמרת דאין מחזקין לה בנבעלת אלא וודאי כדאמר. ואפילו עבד ושפחה וקרוב ונשים השונאות זו את זו נאמנות לעדות זה הואיל וקדם קינוי וסתירה בעדים כשרים רגלים לדבר שנטמא והואיל שלא הקפידה תורה על שני עדים דרגלים לדבר הכי נמי לא הקפידה שיהיה איש דאפילו אשה ועבד כשר כדאמרן והיינו משום דרגלים לדבר אחר קינוי וסתירה אבל אי מעיד בטומאה ולא קדם קינוי וסתירה בעדים לא נאסרה דילפינן דבר דבר מה התם שני עדים אף הכא ב' עדים ואף על גב דכי כתיבא קינוי בתר סתירה וטומאה כתיבא דכתיב ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה וסמיך ליה ועבר עליו רוח קנאה וגו' האי ועבר וכבר עבר דאלו בתר טומאה קינוי למה לי.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>בא </b> עד א' והעיד שנטמאת שנאמן אחר קינוי וסתירה כמו שאמרנו ואחר כן בא עד אחר ואמר לא נטמאת אין שומעין לו דאין דבריו של זה שהוא א' דוחין דברי הא' שהוא כשנים לטומאת סוטה כדאמר. ואם באו שניהם כאחת או שבאו שנים ואמרו לא נטמאת הרי הם שוים ומכחישים והרי היא כספקא אם נטמאת כשנסתרה אם לאו ושותה. ועד א' או נשים ועבדים רבים הרי הם כמחצה על מחצה ושותה אם באו כא' והיו כולן פסולין הלך אחר הרוב בין לטומאה בין לשתות ואם היו מחצה על מחצה נמי שותה דכל מקום שהאמינה תורה עד א' הלך אחר רוב דעות ועשה שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש א'.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>כל </b> שאינה שותה מפני עידי טומאה הרי זו אסורה על בעלה לעולם שהרי נאסר' בקינוי וסתירה והשתיה שמתירה נמנעת שהרי יש עד כמו שנתבאר:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> זמן שלא נמחקה מגלתה אין כופין אותה לשתות אם אמרה איני שותה או שלא רצה בעלה להשקותה ואסורה עליו לעולם דמדכתיב קרא יתירא והשקה את המים בתר דכתיב וכתב ומחה וכו' ואחר ישקה את האשה את המים לרבות שאם אמרה איני שותה לאחר שנמחקה המגלה שמערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה משמע דקודם שנמחקה אין כופין אותה לשתות. וכן אם בעלה בעלה אחר שנסתרה אינה שותה ואסורה עליו דכתיב אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה נטמאה ונטמאה וי"ו יתירא דאסורה לבעל ולבועל קודם שתשתה א"נ דכתיב איש איש ב' פעמים וכתיב ונקה האיש מעון דכשהוא אינו מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו ולכך לא תשתה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואלו </b> שאינן ראויות לשתות אפילו רצתה היא והוא ארוסה ושומרת יבם אשר תשטה אשה תחת אישה תחת פרט לארוסה ושומרת יבם שאינה תחת אישה תשטה אשה פרט לקטנה תחת אישה פרט לאשת קטן ואשת אנדרוגינוס שאינו אישה ונעלם מעיני אשה פרט לאשת סומא והעמיד הכהן את האשה פרט לחגרת דהוי קרא יתירא דהא כתיב והעמידה לפני ה' ונתן על כפיה פרט למי שאין לה כף ואע"ג דלאו קרא יתירה הוא בעי' קרא כדכתיב או שהיתה עקומה או יבשה שאינה יכולה ליקח בה ואפילו כפה א' שנאמר כפיה ואמרה האשה פרט לאלמת ואמר אל האשה פרט לאינה שומעת וכל שמעכב אותו מעכב אותה וכל שמעכב אותה מעכב אותו דכתיב אשה תחת אישה להקיש איש לאשה במה שמפורש בה ואשה לאיש במה שמפורש בו וט"ו נשים הן.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>קטנה </b> שהשיאה אביה וזנתה ברצונה נאסרה על בעלה דהא אשת איש היא דיש לו רשות לקדשה כדכתיב את בתי נתתי לאיש אסרה הזה התירה. קנא לארוסתו או לזקוקתו ונסתרה אחר שנשאת הרי זו שותה דכתיב דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי ותחת אישה לא בעי אלא סתירה כדכתיב אשר תשטה אשה דהיינו סתירה תחת אישה. נשואה שקנא לה ונסתרה קודם שיבעול אותה בעלה אינה שותה דכתיב ויתן איש בך את שכבתו מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לשכיבת בועל דמבלעדי אישך משמע שבעלה נתן בה את שכבתו קודם לסתירה זו.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>גיורת </b> ומשוחררת ואשת הגר ואשת עבד משוחרר שותות דאע"ג דכתיב בני ישראל דמשמע ולא בני גרים קמ"ל דאמרת ריבוייא הוא אע"ג דדרשינן ליה לעיל לקינוי ארוסה ושומרת יבם וכבר הוקשה אשה לאיש. וממזרת ואשת ממזר לא תימא לא יעשה שלום ביניהם הלואי לא יפרה ולא ירבה הואיל וכל דורותיו ממזרים אלא תשתה דלא אשכחן בה מיעוט. ואשת סריס המותרת לו דאע"ג דמבלעדי אישך קאמר רחמנא והאי לאו בר הכי הוא קמ"ל דלמיקדם שכיבת בעל לבועל הוא דאתא וסריס בר שכיבה הוא אע"ג דלאו בר זריעה הוא. מעוברת ומניקה מקנא לה בעלה ומשקה אותה כמות שהיא. אשה העומדת לשתות ומת בעלה אינה שותה דכתיב והביא האיש את אשתו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים בודקין את אשתו דכתיב ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון אשה נושאת את עונה ועון דידיה היינו באיסור ביאה כעון דידה לפיכך אם היתה אסורה עליו אינה שותה ותהיה אסורה עליו אף משום זה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>עקרה </b> או זקנה או אילונית דאינם ראוים לקיימן כשאין לו אשה אחרת או בנים שהרי נצטוו ישראל על פריה ורביה אינה שותה ואם היו לו בנים או אשה ראויה לילד הרי זה משקה אותם דלא נאמר ונזרעה זרע אלא בראויה לילד שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח נקבות תלד זכרים. היו לו בנים ומתו בין קינוי לסתירה כבר נראית לשתות ומשקה אותה ואם לא היתה ראוי' מקודם אע"פ שנראית אח"כ כשילדה גרושתו בין קינוי לסתירה כבר נדחית האילונית מלשתות דבשעת קינוי תליא מילתא.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כשם </b> שאסורה לבעל כשאינה שותה מצד כל מה שנאמר כך אסור לבועל דהא הושוו באיסור כדילפי' לעיל ואם נשאה הבועל מוציאין אותה ממנו ואפילו היו לה כמה בנים ממנו דהא אסורה עליו מן התורה ואם לא קדם קינוי ובאו עדים שנסתרה ומצאו דבר מכוער גורשה בעלה ונשאת לזה לא תצא מן התורה אלא מדברי סופרים כשלא היו לה בנים ואם באו ב' עדים שזנתה עם זה הרי זו תצא אע"פ שלא קנא לה בעלה ממנו שהרי אסורה לזה מן התורה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> משקין הסוטה אלא בב"ד הגדול של ע"א במקדש דאתיא תורה תורה כתיב הכא ועשה לה הכהן את כל התורה וכתיב התם בזקן ממרא על פי התורה אשר יורוך מה להלן בע"א דכתיב על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא מקום מיוחד דהיינו לשכת הגזית אף כאן בע"א וה"נ כתיב לפני ה' דהיינו בירושלם. וכדי שלא ימחק השם מאיימין עליה דסברא היא אבל אינו מעכב. ומעמידין אותה כנגד שער המזרח דכתיב והעמיד הכהן את האשה לפני ה' בשער ניקנור הוא שער העזרה המזרחי דרך כל הנכנסין ומבחוץ. ומשביע בלשון שהיא מדברת דכתיב ואמרה האשה וגו' בכל לשון שהיא שומעת דאל האשה משמע דברים הנכנסים בלבה שתהא מכרת בלשון ואומר לה בלשון שהיא מכרת אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית וגו' עד מבלעדי אישך כדכתיב ואמר אל האשה אם לא שכב וכו' ואומר לה יתן ה' אותך וכו' עד לנפיל ירך כדכתיב והשביע וגו' ואמר הכהן אל האשה יתן ה' וגו' והיא אומרת אמן אמן בלשון שמכרת כדאמרינן לעיל דכתיב ואמרה האשה אמן אמן. ומודיעה שהבטן תלקה תחלה ואח"כ הירך מדכתיב לצבות בטן ולנפיל ירך לבטנו וירכו של בועל ולא כתיב בטנו וירכו שמעת מינה נמי דמודיעה שהבטן תלקה תחלה שהמים כדרך כניסתן יבדקוה דלקללה הקדים הירך לבטן לפי שהתחילה בעבירה תחלה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ואח"כ </b> מביא מגלה של עור טהור כמו ס"ת דכתיב וכתב וגו' כספר ובלשון הקדש נמי כספר ובדיו שאין בו קנקנתום שנבלע בקלף מפני שאינו יכול לימחות וכתיב וכתב וכו' ומחה כתב שיכול למחות. ולשמה של אשה כמו הגט דכתיב ביה וכתב לה לשמה והכא נמי כתיב ועשה לה הכהן דהיינו כתיבה ומחיקה לשמה. וכותב כל הדברים שהשביע אותה בהם אות באות דכתיב וכתב את האלות האלה בספר האלות אלות ממש יתן ה' אותך ובאו בה המים וגו' האלות לרבות קללות הבאות מחמת ברכות שהם הנקי ממי המרים האלה וגו' ומיעוטא הוא הא אם שטית לא תנקי האלה למעוטי קללות שבמשנה תורה יככה ה' וגו' דאיקרו אלה כדכתיב והיה בשמעו את דברי האלה דהוה משמע שיכתוב אותם האלות להכי כתיב אלה האלה למעוטי צוואות והשביע הכהן את האשה וגו' דלא תימא לא ידלג וקבלת אמן נמי איצטריך למעוטינהו וה"א דהאלות לרבות משום דאלות גופ' ריבוייא הוא וה"א דהאלה מיעוטא משום דאלה גופא מיעוטא הוא. וכותב את השם ככתבו דכיון דכתיב וכתב את האלות האלה היינו כמו שהן כתובות בתורה ממש ואינו כותב אמן דהיינו קבלה כדאמרן.
+
+Halakhah 9
+
+<b>ואחר </b> כך מביא כלי חרש שלא נעשה בו מלאכה דכתיב בכלי חרש וילפינן כלי כלי ממצורע מה התם חרש חדשה אף כאן חרש חדשה והתם מנ"ל את הצפור הא' אל כלי חרש על מים חיים מה מים חיים שלא נעשתה בהם מלאכה אף כלי שלא נעשתה בו מלאכה ולא מצית פרכית מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב וגו' דאמר קרא בכלי חרש כלי שאמרתי לך כבר מדלא כתיב ולקח כלי חרש ונתן בו מים וכתיב בכלי חרש משמע שכבר הוזכר כלי זה במקום אחר וקאמר רחמנא הכא שבאותו כלי שאמרתי לך במקום אחר קח אותם ומאי ניהו דמצורע. ונותן לתוכו חצי לוג מן הכיור דכתיב מים קדושים ואין קדושים אלא שנתקדשו בכלי. ונוטל מעפר קרקע המשכן כדכתיב ומן העפר וגו' ונותנו על גבי המים כדי שיראה על פני המים דכתיב ומן העפר וכו' ונתן אל המים מדלא כתיב ונתן במים אלא אל המים משמע שלא יהיה נבלע בתוכן. ונותן לתוכן דבר מר דכתיב מי המרים שמרים כבר קודם מחיקה אלמא מחמת דבר אחר הם מרים ואין מרירה על שם קללת בדיקתם דהא מקמי מחיקה לאו בני בדיקה נינהו ומוחק לתוכן המגלה לשמה דכתיב ומחה וגו'. וימחוק יפה יפה עד שלא ישאר במגלה רושם דכתיב ואחר ישקה ואחר דקאמר אמחיקה קאי הכתיבה למעלה ואם לא נמחקה יפה לא ישקנה א"נ כיון דכתיב ומחה ממילא שמעי' אי רשומו ניכר דלא מחוי הוא.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>וכהן </b> א' אוחז בבגדיה מכנגד פניה וקורע עד שתגלה לבה דכתיב והעמיד הכהן וגו' ופרע את ראש האשה אין לי אלא ראשה גופה מנין ת"ל האשה א"כ מה ת"ל ופרע את ראש מלמד שהכהן סותר את שערה מרבה בגילויה שסותר קליעתה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>ומביא </b> קמח שעורים עשרון משל בעל כדכתיב והביא האיש וגו' והביא את קרבנו עליה וגו' ונותנו לידה כדי ליגעה כדכתיב ונתן על כפיה ואחר כך לוקח המנחה מידה ונותנה לכלי שרת כדכתיב ולקח הכהן מיד האשה וגו' ואינו נותן עליה לא שמן ולא לבונה דכתיב לא יצוק עליה שמן וגו'. ובכל זמן שפורע את ראשה ונותן העשרון על ידיה יהיו המים בכלי ביד הכהן ויראה אותה את המים דכתיב וביד הכהן יהיו מי המרים וגו' ואח"כ משקה אותה כדכתי' והשקה. ואחר שתשתה לוקח כלי שרת שבו המנחה ונותנו על ידיה. וכהן מניח ידו תחתיה ומניפה דכתיב ולקח הכהן מיד האשה וכתיב בשלמים ידיו תביאנה אתיא יד יד מה כאן כהן אף להלן כהן ומה להלן בעלים אף כאן בעלים הא כיצד מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף ואחר כך מגיש המנחה לקרן דרומית מערבית של מזבח כשאר מנחות של יחיד שיתבאר בס"ד וקומץ ומקטיר הקומץ כדכתיב וקמץ והקטיר וגו' והשאר לכהנים שכל הנקמצין שייריהן נאכלין לכהנים דכתיב בתורת סתם מנחה וזאת תורת המנחה עד והנותרת ממנה וגו'.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אם </b> טהורה היא יוצאה והולכת לה ומותרת לבעלה דכתיב ואם לא נטמאה וטהורה היא ונקתה דכיון דאם טמאה היא מיד פניה מוריקות ונראים בה סימני טומאה כדכתיב והיה אם נטמאה ובאו בה המים המאררי' וגו' דמשמע דמיד ניכרים בה הא כשאינן ניכרים בה מיד היא טהורה והולכה מיד ואם טמאה הוא מיד פניה מוריקות וכו' כדאמר. ובטנה צבה בתחלה ואח"כ תפול ירכה כדכתיב וצבתה בטנה וגו' שהמים בודקין דרך כניסתן כדמשמע פשטיה דקרא ובאו בה המים המאררים דרך ביאתן ומיתתה אח"כ נראה דילפי' לה מדכתיב אם לא שכב הנקי מדשני קרא בלישניה ולא כתיב חיי או לשון אחר משמע דאם לא שכב הנקי כלומר תתחנקי דהיינו מיתה ואת כי שטית וכל מאורעות שיארעו לה יארעו לצבות בטן ולנפיל ירך כדכתיב לצבות בטן וגו' דהיינו בטנו וירכו של בועל דאלו לבטנה לא צריך וכדאמרינן לעיל. ואם בעל ביאה אסורה מעולם אין המים בודקים אשתו כדכתיב ונקה האיש מעון וכדאמר לעיל ואם עבר והשקה אותה חוטא שגורם שימחה שם המפורש במים לבטלה ואסור מדאוריתא כדכתיב ואבדתם את שמם וכתיב לא תעשון כן וגו'.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>סוטה </b> שיש לה זכות ת"ת תולה לה עד שנה או ב' או ג' לפי זכותה דילפינן ונקתה ונזרעה זרע ע"י זכיות ונקתה כדי זריעת זרע ט' חדשים ויש אומרים שנים עשר חדש דהוי זרע הראוי לספר בשבחו של מקום כדכתיב זרע יעבדנו יסופר וגו' זרע הראוי לספר שהוא בן י"ב חדש ובסוף מתה בצביית בטן ובנפילת איברים כדכתיב בקרא וזכות אינו תולה אלא לארכות הזמן של המיתה.
+
+Halakhah 21
+
+<b>ומיד </b> מתחיל לצבות בטנה ולנפול ירכה ומשהתחילה בטנה לצבות וירכה לנפול היא אסורה וודאית ואם היתה טהורה הרי זו תתעבר ותלד זכר ואם היתה יולדת בקושי תלד במהרה ואם היתה יולדת נקבות תלד זכרים דכתיב ונזרעה זרע דמשמע דתשתנה לטובה דאם היתה רגילה בבנים מאי ברכתא אלא שתלד בריוח ויפים.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>ואם </b> באו לה אח"כ עידי טומאה אסורה לבעלה אע"פ שלא בדקוה המים דאין מים בודקי' למי שיש לה עדים דכתיב וטהורה היא בתר דכתיב ואם לא נטמאה דה"ל למימר ואם לא נטמאה ונקתה וגו' אלא למידרש דכי טהורה נזרעה זרע ולא שניצולה מן המים מפני שהיו לה עדים בטומאתה וי"ו יתירה למעוטי שתלתה לה זכות דבהא לא אמר קרא ונזרעה ועד אחד שבא אח"כ לטומאה אינו אוסרה שהרי שתתה.
+
+Halakhah 24
+
+<b>אשה </b> שזנתה באונס או בשגגה או דרך איברים אין המים בודקי' אותה דכתיב והוא לא נתפשה פרט לאנוסה שהרי נתפשה בחזקה ותמעול מעל באשה פרט לשוגגת שכבת זרע פרט לבא עליה דרך איברים:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> משקין את הסוטה אלא ביום דאתיא תורה תורה כתיב הכא ועשה לה הכהן את כל התורה וגו' וכתיב התם על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט מה משפט ביום כדנפקא לן מביום הנחילו את בניו דכתיב נמי משפט בפרשת נחלות אף מגלת סוטה ביום. ואין משקין ב' סוטות כא' דכתיב והעמיד אותה הכהן אותה לבדה.
+
+Halakhah 3
+
+<b>אמרה </b> איני שותה מחמת יראה יכולה לחזור ולומר שותה אני אבל אמרה איני שותה מחמת בריותא הא אחזיק נפשה בטומאה ולא מצי הדרא בה.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אמרה </b> איני שותה קודם שתמחק המגלה מגלתה נגנזת דאית בה קדושת שם המפורש ואינה כשרה להשקות בה סוטה אחרת דלשמה בעי כדילפינן לעיל מדכתיב ועשה לה לשמה ומנחתה מתפזרת על הדשן דהואיל וקדשה בכלי דכלי שרת מקדשין כדכתיב כל הנוגע בהם יקדש היא נשרפת בעזרה דהיינו מתפזרת ואם אמרה איני שותה אחר שנמחקה המגלה משקין אותה בעל כרחה דכתיב והשקה את האשה אחר המחיקה ללמדך שאם נמחקה המגלה ואמרה איני שותה ולא הודת לומר טמאה אני משקין אותה בעל כרחה כדאמר. אמרה טמאה אני אף על פי שנמחקה המגלה המים נשפכין מפני שאין בהם קדושה ואין משקין אותה ע"כ דמים באות לבדוק והאי בדוקה ועומדת היא ומנחתה מתפזרת על הדשן דקדשה בכלי כדאמרינן.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מגלת </b> סוטה שכתבה בלילה פסולה דכתיב וכתב וגו' והקריב וגו' והשקה וגו' כשם שקרבנה ביום דכתיב ביום צותו את בני ישראל להקריב כך כתיבת המגלה והשקייתה ביום. כתבה למפרע פסולה דכתיב וכתב את האלות האלה משמע כמו שהן סדורין בפרשה. כתבה קודם שתקבל עליה השבועה פסולה דכתיב והשביע ואח"כ וכתב. כתבה אגרת בלא שרטוט פסולה שנאמר בספר והלכה למשה מסיני שהספרים צריכין שרטוט כתבה על ב' דפין כדפין של ספר העשויים עמודים פסולה ספר א' אמר רחמנא ולא ב' או ג' ספרים ואינו כותב לא על הנייר ולא על הדפתרא אלא במגלת ספר שנאמר בספר ואם כתבה פסולה. ואם כתב ישראל או כהן קטן פסולה שנאמר וכתב הכהן. ואינו כותב אלא בדיו שאין בו קנקנתוס שנאמר וכתב ומחה כתב שיכול לימחות וקומוס וקנקנתוס עבדי רושם ואינו יכול למחות דנבלע בקלף ולכך פסולה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>נשאר </b> במגלה רושם כתב ניכר פסולה עד שימחוק יפה יפה דכתיב ואחר ישקה ואמחיקה הכתובה למעלה קאי וקאמר דאם לא נמחקה יפה לא ישקנה עד שימחקנה יפה. כתב אות א' ומחקה וחזר וכתב אות שנייה ומחקה עד שהשלים את כולן פסולה דכתיב את כל התורה עד שתהא כולה כאחד. כתבה או מחקה שלא לשמה פסולה דכתיב ועשה לה הכהן לה לשמה דקאי אכתיבה ואמחיקה. עירב מחיקת ב' מגלות שנכתבו לב' נשים והשקה לשתיהן פסולה לפי שכל אח' מהן לא שתתה מגלתה וכתיב ומחה וגו' והשקה את האשה וגו' את המים שהם מי מגלתה. מחקן בשתי כוסות וערבן וחזר וחלקן לב' הכוסות כשר דאמר יש ברירה והרי הובררו מימיה. נשפכו המים כותב מגלה אחרת ומביא מים אחרים דבעיא ומחה והשקה ואם נשתיירו מהם והשקה אותה השיירים כשר דהא השקה דלא קפיד קרא אלא אמחיית כולה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מי </b> סוטה שלנו נפסלין בלינה [משום דכתיב מים קדושים (במדבר ה, יז) והיינו מן הכיור שנתקדשו בכלי כדאמרינן לעיל ומשום הכי נפסלים בלינה]. הקדים עפר למים פסולה כדכתיב ונתן אל המים אלמא מים ברישא וכתיב ועשה לה הכהן את כל התורה דבעינן כסדר הכתוב בפרשה. לא היה שם עפר בהיכל מביא עפר מבחוץ ומניחו בהיכל ולוקח ממנו ונותן על פני המים דכתיב ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן ואי הוה כתיב ומן העפר אשר יהיה מקרקע ולא כתיב בקרקע משמע דאינו מקפיד אלא שיכניס העפר להיכל יכול יזמין עפר מבחוץ ויכניס בהיכל ודיו בכניסתן ת"ל בקרקע בקרקעיתו ואי לא כתיב אשר יהיה יכול לא מצא שם עפר תיחוח נוח לינטל יחפור בקרדומות ת"ל אשר יהיה מדלא כתיב ומקרקע המשכן יקח ש"מ לא הקפיד אלא שיהא מונח בקרקעית המשכן שעה אחד הא כיצד יש שם עפר תיחוח הבא משם אין שם תן שם על הקרקעית וחוזר ונוטלו ונותנו לתוך המים ואם חפר והוציא עפר כשר דהא כקרקע הוי ולא אתא אשר יהיה אלא למצוה דעפר תיחוח בהיכל אפילו הכניסו מבחוץ כדאמר דאין צריך לחופרו משם אבל אי חפר כשר דהא הויא בקרקע וקרקע בית המקדש אין צריך לרבות דמה טומאת הגוף ליכנס בטומאת הגוף למקדש שאינו במיתת ב"ד אלא כרת לא חלק הכתוב בין מקדש למשכן דכתיב כי את מקדש ה' טמא וכו' וכתיב את משכן ה' טמא וכו' בטומאת אשת איש חמורה לא כ"ש שהושווה משכן ומקדש לבודקן ולבערן מתוכן וא"כ מה ת"ל בקרקע שלא יביא מתוך קופתו לתוך כלי ויכניס להיכל אלא מקרקעיתו יטול ואם אין שם יביא ויניח ואח"כ יטלנו ונתקיים אשר יהיה ונתקיים בקרקע כדלעיל. ואינו מביא אפר דאף ע"ג דאפר עפר מיקרי כדכתיב מעפר שריפת וגו' הכא דכתיב עפר וקרקע אפר לא הוי עפר אבל מביא רקבובית ירק ומקדש במקום והמקום מקדשו וחוזר ונותנו למים דעפר איקרי.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הקריב </b> מנחתה ואח"כ השקה כשרה דכתיב בתר והקריב אותה אל המזבח וגו' ואחר ישקה את האשה וגו' והשקה את האשה וכו' ולכתחלה ישקה קודם ואח"כ יקריב דקודם כתיב והשקה את האשה את מי המרים וגו' ולבתר והקריב וגו' ובתחלת סדר הכתוב משפט דבריו ולבסוף מרבה מקראות לדרוש בדיעבד שאם הקריב ואחר כך השקה כשרה כדאמר. וכל שנטמאת המנחה קודם שתקדש בכלי שרת תפדה דלא קדשה אבל אחר שקדשה בכלי שרת תשרף דכלי שרת מקדשים כדכתיב כל הנוגע בהם יקדש והיינו קדושת הגוף דאין להם פדיון דאינה יוצאה עוד לחולין. וכן אם אמרה טמאה אני קודם שתקמץ המנחה דאינה נקמצת כיון שאינה שותה כדאמר לעיל דהא בדוקה ועומדת היא או שאמרה איני שותה דהרשות בידה כל שלא נמחקה המגלה כדילפינן לעיל או שלא רצה בעלה להשקותה דביה תלא רחמנא כדכתיב והביא האיש את אשתו או שבאו עידי טומאה דאינה שותה דכתיב ועד אין בה דאע"ג דדרשינן ליה לעיל לעד א' נאמן בסוטה ולסוטה וודאית שלא תשתה עוד אין מקרא יוצא מידי פשוטו ודרשי' ליה הכי ועד אין בה הוא דאמר והביא האיש את אשתו וגו' וכל האמור בפרשה הא יש בה עד אין המים בודקין אותה או שמת הוא דשוב אינה שותה דאמאן בעיא למשרייה וכתיב ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע או שטתה היא שהרי אינה שותה הרי המנחה כולה נשרפת כיון שקדשה בכלי ואם אירע א' מאלו אחר שקרב הקומץ אין השיירים נאכלים כיון דאינה שותה. היה בעלה כהן אין שיירי מנחתה נאכלין מפני שיש לבעל חלק בהם כדכתיב והביא את מנחתה וכו' וכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל אבל אינה עולה כולה לאישי' דיש לה חלק בה שהיא מתכפרת ונפש כי תקריב מנחה קרינא בה אלא הקומץ קרב לעצמו ושיירים מתפזרים על בית הדשן נמצאו עדיה זוממין מנחתה תצא לחולין דבטעות אקדשה.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>קינוי </b> על יד אנשים הרבה וסתירה עם כל א' מהם מביא מנחה א' לכולן דכתיב מנחת קנאות מנחה אחת לקינויין הרבה וכתיב זאת תורת הקנאות תורה אחד לקינויין הרבה.
+
+Halakhah 17
+
+<b>יש </b> לבעל לגלגל עליה מאיש אחר ומשעת אירוסין שלא זנתה דכתיב אמן אמן אמן על האלה ועל השבועה דכתיב בקרא ואיש אחר כתיב בקרא דכתיב כי שטית תחת אישך דמשמע בין מאיש זה בין מאיש אחר וכל שתבעל ולא תאסר עליו אינו מגלגל עליה ומגלגל עליה אם זנתה בנישואי אחיו דהא אסורה עליו כדאמר לעיל במצות יבום וכן בנישואין הראשונים שלו אם גרשה והחזירה דהא אסורה לו אם זנתה בנישואין הראשונים ומגלגל עליה בלהבא שלא תזנה ואפילו אחר שיחזירה אם יגרשנה ויחזיר כל הני לפי' מאמן תניינא אמן ארוסה ונשואה דהויא אסורה עליו אם זנתה ולהבא נמי דהא הויא אסורה עליו אלו זנתה. ויש במצוה זו קצת דברים מדברי סופרים סמוכים על ושמרתם וגו' ואלא תסור וגו':<br><b> אזהרת פב ופג </b> שהזהירה תורה על מנחת קנאות שלא יצוק עליה שמן ולא יתן עליה לבונה וכו' ואם נתן לוקה על השמן בפני עצמו ועל הלבונה בפני עצמה דכיון דכתיב לאו אכל חדא מגיד שהוא ב' אזהרות.
+
+Halakhah 18
+
+<b>וכל </b> המקנא את אשתו נכנסה בו רוח טהרה דכתיב ועבר עליו רוח קנאה הוא רוח טהרה ששונא את הפריצות וכל מי שאינו מקפיד על אשתו ובני ביתו ומזהירן עד שידע שהם שלמים מכל חטא הרי זה חוטא שנאמר וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3a0751b37110b740dae5925e458182826117ece3
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,736 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Damages to Property
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות נזקי ממון
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות נזקי ממון
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> נפש אדם שהיא ברשותו של אדם שהזיקה הבעלים חייבים לשלם כדכתיב כי יגוף שור איש את שור רעהו אחד השור ואחד כל בהמה וחיה ועוף ולא דיבר הכתוב אלא בהווה כדגרסי' במכילתא וכי יגח שור אף השור היה בכלל וכו' שור אין לי אלא שור מנין לעשות כל בהמה כשור נאמר כאן שור ונאמר להלן בסיני שור מה להלן עשה כל בהמה כשור אף כאן כל בהמה כשור פירוש בסיני בעשרת דברות שנאמרו בסיני גבי שבת כתיב שורך וחמורך וכל בהמתך ואחרונות וראשונות חדא מילתא היא כדאמרינן זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ובשור שנגח את הפרה תנן אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור וכו' ולשבת וכן חיה ועוף כיוצא בהם ואמרינן בגמרא גבי שבת מנא לן דתניא וכו' דכתיב בדברות הראשונות ובהמתך ובאחרונות שורך וחמורך וכל בהמתך בכלל כל בהמה היו שור וחמור ולמה יצאו לומר לך מה שור וחמור האמור כאן חיה ועוף כיוצא בהם דכל ריבויא הוא אפילו עופות אף כל חיה ועוף כיוצא בהם.
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכמה </b> משלם אם הזיקה בדברים שדרכה לעשותם תמיד כמנהג ברייתה חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כדכתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ואתרויהו קאי אשן וארגל כדאמר' פרק קמא ושלח זה הרגל וכן הוא אומר משלחי רגל השור והחמור ובער זה השן כדכתיב כאשר יבער הגלל דהיינו שן דפעמים הוא מגולה ופעמים מכוסה וכתיב ביה יבער לישנא אחרינא גלל זה רעי שהשן מבערה למאכל ונעשית גלל כמו גללי אדם וגללי בהמה ואם שנתה מה שאין דרכה לעשות תמיד משלם חצי נזק מגוף המזיק נגיחה בהדיא כתיב כי יגח והוי אב ונגיפה ונשיכה ורביצה ובעיטה הוו תולדות כדאמרינן ריש מכילתין דתולדה דקרן כקרן דכוונתן להזיק כי קרן ואין הנאה להיזקן ואין היזקן מצוי כי קרן והילכך כל אימת דלא הועדה בב"ד שלש פעמים בכך אינה משלמת נזק שלם ואם הועדה משלמת כדכתיב או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום וגו' והשן מועדת מתחלתה לאכול הראוי לה וכן הרגל לשבר בדרך הילוכה דמיטב שדהו קאי אשן ורגל מתחלתן כדילפינן לעיל והבהמה מועדת מתחלתה לרבוץ על כלים קטנים כדאמרינן נמי התם ספ"ק דפכין קטנים אורחיה הוא. והזאב והארי והדוב והנמר והברדלא מועדין מתחלתן אפילו הן בני תרבות כדתנן התם לת"ק דר' אליעזר ונחש לכ"ע הוי מועד לעולם וכל חד במידי דאורחיה הוי מועד.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> מועד משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו וכדאמרינן פרק קמא כולן כאבות לשלם ממיטב מ"ט אתיא תחת נתינה ישלם כסף כדפירש רש"י ז"ל התם דבכולהו כ"ד אבות דמני ר' חייא כתיב חד מהני לישני למיגמר תשלומי מיטב. אם נכנס ניזק לרשות המזיק והזיקו בהמתו של בעל הבית פטור כדתנן התם חוץ מרשות המיוחדת למזיק דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי ובמקום אחר אף על פי שיש לו רשות למזיק להלך בו חייב דלא ממעטינן אלא רשותו ממש דאמר ליה תורך ברשותי וכו' ובשן ורגל כל שיש רשות למזיק להלך בו פטור אם הזיק דלא מחייב אלא ברשות הניזק כדכתיב וביער בשדה אחר וגו' והיינו כשאין רשות למזיק ליכנס שם וכדאיתא התם וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>שלש </b> אבות נזיקין בשור הקרן והשן והרגל כדילפינן לעיל דכתיב כי יגח וכתיב ושלח את בעירו ובער וגו' ותולדות הקרן כמוהו כדאמרינן לעיל ותולדות השן כל שהוא להנאתה כאכילה ותולדות הרגל כל שהזיקה בשעת הילוכה באי זה דבר שיהיה כרגלו המזיק דרך הילוכו וכשכוש רב בזנבה וכשכוש הגיד הוי בעיא אי הוי תולדות רגל או קרן:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>התולדה </b> כאב אם מועד אם תם וכדאמר' וכל אבות נזיקין ותולדותיהן מועדין מתחלתן חוץ מקרן ותולדותיו שהם תמים עד שיועדו כדאמרינן. וצרורות המנתזין מתחת רגלי הבהמה בשעת הילוכה אף על פי שהיא תולדת רגל ומשלם ברשות הניזק מן העליה אינו משלם אלא חצי נזק דהלכה גמירי לה הכי וכן אם התיזה מר"ה לרשות הניזק הוי צרורות כי אורחיהו בכלל חצי נזק צרורות דגמירי להו הלכתא וכדאמר' ואם בביעוט התיזה צרורות הוי ספק אי באורחיהו חצי נזק ואין שינוי לצרורות ומשלם חצי נזק או יש שינוי ואינו חייב אלא רביע וסלקא בתיקו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> המשלם מה שהזיק הרי זה ממון והמשלם פחות או יתר על הקרן הוי קנס ואין חייבין הקנס אלא על פי עדים לא על פי עצמו כדילפינן מדכתיב אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע עצמו כדא' במרובה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>תרנגול </b> שתקע באויר כלי זכוכית משלם נזק שלם על התבלין ועל הכלי חצי נזק צרורות וכן סוס שצנף הוי צרורות דבכח קול שבר כדתניא פרק כיצד הרגל ושבירת כלי ע"י החוט המסובך ברגלי התרנגולין הוי משום צרורות וכדאמרינן בגמרא מתניתין בדאדייה אדויה ואם היה לחוט בעלים ולא הצניעו חייב חצי נזק משום בורו המתגלגל דמייתי לה במה הצד בפרקא קמא משור ובור שור הולך מעצמו ואין מעשיו גרמו ובור אין דרכו לילך ולהזיק הצד השוה שבהם שממונם ושמירתם עליך וכו' וחייב לשלם נזק שלם והכא משום דלא הזיק חוט שלו אלא בהדי תרנגול אינו חייב אלא חצי נזק כדאמרינן.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>תרנגולין </b> ששברו כלים ברוח שבכנפיהם וכן אם הזיקו בעפר שהעלו בכנפיהם חייב חצי נזק צרורות. וכל המשלם נזק שלם טעמא משום דהוי דרכו וחצי נזק משום דהוי שינוי כגווני דמייתי בשאר הפרק וחצי נזק של גדיש הוי משום צרורות:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> בהמה שאכלה דברים הראויים לאכול ברשות הניזק חייבת לשלם כל מה שאכלה או הזיקה ובר"ה פטור כדכתיב ובער בשדה אחר ואם נהנית משלמת מה שנהנית כדתנן פרק כיצד דף י"ט ואם אכלה דברים שאין דרך לאכלן אפי' ברשות הניזק משלם חצי נזק דשינוי הוא ותולדה דקרן ואם (תלאה) [תלשה] פירות בר"ה ואכלתן ברשות הניזק הוי ספק אי משלם מה שנהנית או מה שהזיקה ואם הוציא האוכל מרשות הניזק ואכלו ברשות אחרים אינה משלמת אלא מה שנהנית דכתיב ובער בשדה אחר וליכא כדאמרינן דכ"ג.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אכלה </b> דברים שאין דרכן לאוכלן אלא על ידי הדחק ברשות הניזק משלם נזק שלם דלא הוי שינוי ובר"ה מה שנהנית כדתניא בגמרא דף י"ט. וחיה שטרפה ברשות הניזק דרכה הוא בכך אבל כלב שאכל תרנגולים גדולים הוי שינוי ואינו משלם אלא חצי נזק. ואם הזיקה הבהמה כלי כדי לאכול המאכל שבו חייב נזק שלם על הכלי [ג"כ] (גרירין) כדאמ' פ' כיצד ד"כ ואם אחר שאכל שבר הוי שינוי ומשלם חצי נזק כדאיתא נמי התם.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אכלה </b> מצדי הרחבה ומתוך החנות חשיב חצר הניזק ומשלם מה שהזיקה וכדאיתא התם דכ"א ופירות שע"ג חברתה שקפצה ואכלתן הוי כחצר הניזק אבל אם עמדה מעט כדי לפשוט צוארה לא הוי רשות הניזק.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>בהמה </b> שנפלה באונס לחצר הניזק אינה משלמת אלא מה שנהנית כדכתיב ושלח את בעירו וגו' והכא באונס נכנסה ולא משלם מה שהזיקה כדתנן ריש פרק הכונס.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>הכניס </b> קדרות או פירות לחצר חבירו שלא ברשות פטור בעל החצר אם הזיקן בהמתו ברשות המזיק (הוא) והוא חייב על מה שהוזקה בהמת בעל חצר בהן כיון דשלא ברשות הכניס לחצר הניזק כדתנן פרק הפרה דף מ"ח ואם ברשות הכניס פטור מלשלם מה שהוזקה בהמת בעל החצר ואין בעל החצר חייב לשלם [אם] הזיק בהמתו לכלים או לפירות אלא א"כ קבל שמירתן דהשתא הוי חצר הניזק לפירות ולכלים וכשהכניס שלא ברשות אם הוזקה בהמת בעל החצר באכילת פירות פטור דהוה ליה שלא תאכל אלא א"כ הניחו בעל חצר לבעל פירות בחצר לשמור וכדאיתא התם:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בהמה </b> שלא נעל לפניה כראוי ויצאה והזיקה בכל גוונא חייב דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב וכל שנעל כראוי ויצאה והזיקה פטור כדתנן התם ריש הכונס ותנא ד' דברים התורה מיעטה בשמירתן בור אש שן ורגל. שן דכתיב ובער בשדה אחר עד דעביד כעין ובער כעין המאכיל בידים דהיינו בפשיעה. רגל דכתיב ושלח עד דעביד כעין ושלח וכו' טעמא דעביד כעין ובער ושלח הא לא עביד לא. ובור דכתיב כי יפתח איש בור וגו' ולא יכסנו הא כסהו אפילו פורתא פטור ולא בעי עד דטאים ליה בעפרא. אש דכתיב המבעיר את הבעירה עד דעביד כעין מבעיר בפשיעה היתה מחיצה בריאה והוציאוה ליסטים הליסטים חייבים כדתנן נמי התם ריש הכונס כיון שהם הכישוה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>פורץ </b> גדר בריא לפני בהמת חברו ומעמיד בהמה או מכישה לגינת חברו חייב דהוי כמזיק בידים.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מוסר </b> בהמתו לאחד מד' שומרים ושמרוה שמירה מעולה ויצאה והזיקה פטורין שמרוה שמירה פחותה אם שומר חנם הוא פטור דכלתה שמירתו ולא פשיעה היא ושאר שומרים לא כלתה שמירתן וחייבין היו להתחזק בשמירה ופשיעה היא מידי דהוה אגניבה ואבדה וכדאמר' ס"פ ד' וה'.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הניחה </b> בחמה חייב כדתנן ריש פרק הכונס משום דמצטערת ולא סגי לו בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה וכן מסר שור קשור לחש"ו הבעלים חייבים כדתנן נמי התם.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מסר </b> שורו לחמשה בני אדם ופשע בו אחד מהם והזיק חייב כיון דבלאו איהו לא הוה מינטר.
+
+Halakhah 8
+
+<b>שאל </b> שור ולא ידע שהיה נגחן הבעלים חייבים בהיזקו ואין רשות משנה דשם בעליו עליו. הועד בבית השואל והחזירו לבעליו חוזר לתומתו דרשות משנה הרשות שנשתנה לה משנה את ההעדאות ואין שם השואל שהועד ברשותו עליו.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>שומר </b> שלא קבל אלא שמירת הבהמה לא נזקיה או איפכא פטור על מה שלא קבל שהרי אינו נקרא שומר על זה. מסרה השומר לשומר אחר חייב לשלם לבעלים והוא יעשה דין עם השומר הב' דאמר ליה את מהימנית לי בשבועה וכו' אבל מסר לבן ביתו נכנסו תחת השומר שדרך השומר למסור לבן ביתו וכדאמרינן התם פרק הכונס דף נ"ו. שומר שנתחייב ואין לו משתלם הניזק מן השור אם הוא תם דמשתלם מגופו וכדמשמע פרק שור דף מ'.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>פירות </b> מחוברין משערין אותם בששים ואין שמין את הערוגה לבדה מפני שמפסיד מזיק ששמין אותה בכל שוויה ורחמנא אמר ובער בשדה אחר מלמד ששמין אותה על גבי שדה אחרת דאי בשדה אחר לאפוקי ר"ה לכתוב רחמנא ובער בשדה חברו א"נ שדה אחר ומדכתביה גבי ובער ש"מ תרתי ולהכי שיימינן בששים שלא יפסיד מזיק וניזק וכדאמר' פרק הכונס דף נ"ח ופירות גמורין בשוויהן כדתנן התם לרבי שמעון וכדאמרינן בגמרא והאי דילפינן על גבי שדה מידי דצריך לשדה הוי כיון דלא צריך לשדה בעיניהו בעי לשלומי:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מה </b> שאסור לאדם להזיק ולשלם נראה דהוי מדרבנן וכן התנאים והתקנות:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אי </b> זהו מועד כל שהעידו בו ג' ימים כדתנן פרק כיצד דכ"ג כרבי יהודה ופי' טעמא אביי תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא ולא ישמרנו בעליו אתאן לנגיחה רביעית שאם לא שמרו ונגח נגיחה רביעית משלם נזק שלם מן העליה ושלשה כתי עדים ביום אחד על שלשה נגיחות שבשלשה ימים בעיא התם אי לייעודי תורא בעינן שלשה ימים הא מייעד ואי לייעודי גברא לא מייעד מימר אמר השתא הוא דקא מסהדי בי והתורה אמרה שלשה ימים וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> העדאה אלא בפני הבעלים ובפני ב"ד כדתניא התם דכתיב והועד בבעליו דמשמע בפניו ובפני ב"ד הוא מסברא דמי יקבל עדות אם לא בפני ב"ד וכו'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>שור </b> של חש"ו ומי שהוא במדינת הים שנגחו פטורין דלא חייבינהו רחמנא לא במצות ולא במכות ולא בעונשין וכי היכי דפטורין בנזקי גופן כדתנן הם שחבלו באחרים פטורין הוא הדין בנזקי ממונן ובהיזק דגופיהו לא אפשר לאפטרופוס למיקם אנטירותיהו וכלי ממונן אבל גבי שורן אפשר וגם לא גבי ליה ניזק אלא מגופו וכיון דאיזדבן איסתלק ליה היזקה ולכך מעמידין להן ב"ד אפוטרופוס.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>שור </b> שמלמדין אותו ליגח אפילו המית את האדם אינו חייב מיתה דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו כדתנן התם דף ל"ט וכיון שהם פטורין מן המיתה דין הוא שלא יעשו מועדין.
+
+Halakhah 6
+
+<b>שור </b> שהועד ונמכר או ניתן במתנה חזר לתמותו דרשות משנה כדילפינן [גבי נגח והקדיש או הפקיר פטור דבעינן מיתה והעמדה בדין שוין כאחד דכתיב והועד בבעליו וגו' והמית איש (שמות כא, כט) משמע דמשעת העדאה עד שעת מיתה הוי בעליו].
+
+Halakhah 7
+
+<b>הועדה </b> וחזרה מדבר שהועד לה וחזרה לתמותה דכל שהתינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח כרבי מאיר דמתניתין אינו צריך שמירה וכתיב ולא ישמרנו בעליו אתאן לנגיחה רביעית כדאמר לעיל וכן אם הוא מועד למין אחד ולא לאחר או ליום אחד ולא לאחר אינו צריך שמירה למין או ליום שאינו מועד לו והוא תם וכן מועד לשופרות למה שאינו מועד אינו צריך שמירה ומה שהוא ספק אם מועד לו או לא הוי ספק נמי אי צריך שמירה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שור </b> שקשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי תם חייב מועד פטור כר' יהודה דס"פ ד' וה' דכתיב ולא ישמרנו בעליו ושמור הוא זה דסבר סתם שוורים בחזקת שימור קיימי אין לך אדם שאין משמר שורו שמירה פחותה וחייב הכתוב סתם אלמא שמירה מעולה בעי והדר אמר רחמנא לא ישמרנו גבי מועד דנעביד ליה שמירה מעולה הוי ריבוי אחר ריבוי למעט שמירה מעולה וכי תימא נילף נגיחה דתם ממועד דהיקשה דבן יגח או בת יגח דדרשינן מיניה נגיחה לתם נגיחה למועד דלסגי ליה בשמירה פחותה הא מיעט רחמנא ולא ישמרנו לזה ולא לאחר דאי לגופיה דאם לא שמרו שמירה ליחייב והוי ריבוי וכו' ויכתוב רחמנא ולא ישמור מאי ולא ישמרנו לזה ולא לאחר וכן מועד מתחלתו בשן ורגל דהתורה מיעטה בשמירתן כדילפינן לעיל פ"ד ומועד לקרן ימין ולא לשמאל ושמרו כראוי משלם חצי נזק אפילו נגח בימין דלא גרע משמאל וכי מיעט קרא שמירה מעולה ממועד היינו בשכל גופו מועד כדאמרינן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>בהמה </b> שחבלה באדם פטור מד' דברים שלא חייבה בהן תורה אלא לאדם שחבל בחברו דכתיב איש כי יתן מום בעמיתו הוי בדין נתינת מומין ולא שור בעמיתו של בעליו כדאמרינן ס"פ כיצד דף כ"ו.
+
+Halakhah 4
+
+<b>שור </b> שהוזק ברשות המזיק פטור שהרי היה שורו שמור ברשותו ואומר לניזק תורך ברשותי מאי בעי כדאמרינן פ"ק ופרק הפרה ואם נגח שור של בעל הבית חייב כמו בר"ה כרבנן דר' טרפון פרק כיצד דף כ"ז כמה קרן בר"ה תם חצי נזק אף ברשות הניזק כן ולא דיינינן ק"ו משום דאמרינן דיו דדיו דאוריתא דילפינן ק"ו לשכינה הלא תכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה י"ד יום אלא דיו לבא מן הדין וכו'. נפל לבור חייב בנזקי המים שהבאיש מיד דהוי מזיק ממש ולא בור ואם אחר זמן נבאשו נעשה שור בור ומים כלים ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים דלא חייב בבור על המיתה אלא על נזקי בהמה ושאר חפצים היזקן הוא מיתתן ודרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים ואם הכניס השור ברשות פטור וחייב בעל החצר בנזקו אי קבל שמירתו כדתנן התם לר' דף מ"ז. הזיק את בעל הבית או שהוזק בו בעל הבית או חפר בחצר בורות שיחין ומערות חייב ובעל הבית חייב בנזקי הבור אם הפקירו דאף על גב דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור הכא כיון דאית ליה להאיך למלויה ולא קא מלויה כמאן דכרייה דמי וכדאמ' התם דף מ"ח הזיק בע"ה את השור לדעת חייב שיש לו רשות להוציאו ולא להזיקו.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>שמין </b> לנזיקין שנותן לו שבר הכלי ומשלים לו נזקו כתנא דבי חזקיה פרק קמא ד"י והמת יהיה לו לניזק או אינו אלא למזיק אי הכי ליכתב רחמנא שור תחת שור ולשתוק מהמת יהיה לו דכיון דשלם שור תחת שור נבלה שלו היא והמת יהיה לו למה לי ש"מ לניזק שיטלנו בדמים ועליו ישלים המזיק ואית דמפקי ממכה נפש בהמה ישלמנה ישלימנה ומאי טרף יטרף יביאהו עד הטרפה לא ישלם עד טרפה ישלם טרפה עצמה לא ישלם וכולהו צריכי כדאיתא התם. ופחת הנבלה ג"כ לניזק דמשעת מיתה רמיא עליה כדכתיב והמת יהיה לו ושבח הנבלה חולקין כר' יהודה דפליג אר' מאיר (דלר') [כיון] דכתיב וגם את המת יחצון ואי לפחת שפחתו מיתה לחוד אתא לכתוב ואת המת יחצון מאי וגם ש"מ תרתי דשתפיה רחמנא למזיק בשבחא השביח הניזק בשעת העמדה בדין נותן כשעת הנזק ואיצטריך היכא דשבח ממילא וכ"ש כשפטמו ואם כחש מחמת מכה בשעת העמדה בדין נותן כשעת העמדה בדין דא"ל קרנא דתורך קבירה ביה. ואם השביח המזיק בשעת העמדה בדין נותן לו כשעת הנזק אם השביח מחמת שפטמו ואין יכול ניזק לומר לו תן לי חלק השבח שברשותי השביח גם כן ואם מחמת עצמו השביח משתלם חצי נזק כולו בשעת העמדה בדין כר' עקיבא דשותפי נינהו בשור דמשתעי ביה קרא.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>על </b> לטרוח בנבלה להעלותה כדאמרינן פרק קמא דף י"א כאבא שאול יביאהו עד יביא עדותה לב"ד ואחרים אומרים מנין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו תלמוד לומר כסף ישיב לבעליו והמת משמע שאף המת ישיב לבעליו:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> קדשים שחייבים בהם מעילה אין בהם דין נזקין דכתיב שור רעהו ולא של הקדש כדתנן התם פרק ד' וכו' דף ל"ז ופסולי המוקדשים יש להם דין נזקין שהרי יצאו לפדיון להיותן חולין כדאמרינן התם סוף הפרה שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו וכו' ומאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה וכן כל פסולי המוקדשין שלא נפדו אבל אותן שיצאו לפדיון כבר שור רעהו מיקרו אף על פי שאסורין בגיזה ועבודה דבור לחוד פטרי' משום דכתיב והמת יהיה לו במי שהמת שלו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>שלמים </b> שהזיקו אוכל מן הבשר בקדושה כנגד חצי נזק של הבשר ולא מה שכנגד האימורין דכי ליכא לאישתלומי מהאי לא משתלים מהאי לרבנן דרבי נתן ושלמים ממון בעלים הוא ושור רעהו קרינא ביה כדכתיב ומעלה מעל בה' ומרבינן קדשים קלים שהם ממונו של חברו וקרינא ביה וכחש בעמיתו ומשלם קרן וחומש ואשם ונשבעין עליהן אף על גב דאין נשבעין על ההקדשות ואיידי דנשבע אבשר נשבע על כל בהמה ואימורין בכלל ולהכי משלם קרן וחומש על כל הבהמה של שלמים אבל הכא לא קרינא ליה שור רעהו לאישתלומי מיניה אלא מה שכנגד הבשר וכדאמרינן. וכן שור הפקר שהזיק פטור דלאו שור רעהו הוי ואם זכה בו אחר אינו משלם ואפילו הופקר אחר שהזיק פטור כדאמר רבי יהודה בבריתא די"ג דכתיב והועד בבעליו והמית איש עד שתהא מיתה והעמדה בדין שווין כאחד דמשמע שיהא לו בעל אחד משעת העדאה עד שעת העמדה בדין וגמר דין שיהו שוין כאחד.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>שור </b> של ישראל שנגח של נכרי פטור דכתיב רעהו ולא של נכרי ושל נכרי שנגח של ישראל חייב ושל נכרי שנגח של ישראל בין תם בין מועד חייב נזק שלם דכתיב ראה ויתר גוים ראה שבע מצות בני נח שקבלום ולא קיימום עמד והתיר ממונן לישראל כדאמרינן פרק ארבעה וחמשה דף ל"ח ודוקא לענין נזקין דסברא היא אבל שאר גזל אסור ואיפשר דהילכתא היא עד דאתא נביא ואסמכיה אקרא וכו'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>שור </b> תם שהזיק ומכרו הניזק גובה ממנו וחוזר הקונה על המזיק שמכרו כדתניא פרק המניח דף ל"ג מכרו מכור לרדיא הקדישו מוקדש משום דרבי אבהו דיהיב להקדש מידי פורתא כדאמרינן בערכין ומדאורייתא לא קדיש דאין הקדש דמים מפקיע מידי שיעבוד שחטו גובה מבשרו דתניא חי אין לי אלא חי שחטו מנין ת"ל ומכרו את השור החי מכל מקום ונתנו במתנה הוי כמכרו. ואם עמד בדין ואחר כך מכרו או הקדישו או נתנו לא עשה ולא כלום ואפילו קדמו בעלי חובות של מזיק ותפסוהו הניזק גובה ממנו לפי שאינו משתלם אלא מגופו ואמר ליה ניזק לבעל חוב אלו גבך הוה מינך הוה גבינא ליה דהאי תורא דאזקן מיניה משתלמנא. ושור מועד כל מה שעשה בו הבעל [חוב] עשוי אפילו אחר העמדה בדין שאין משתלם מגופו אלא ממעולה שבנכסיו וכל נכסיו משועבדין לנזקו כדאמ' התם ואפילו לית ליה נכסיה אלא האי שור וקדמו בעלי חובות ותפסוהו קי"ל ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה דאף על גב דאלו הוה גבי בעל חוב והוה מזיק הוה משלם היינו משום דפשע בשמירתו אבל השתא אין שמירתו עליו כיון שהיה ברשות בעליו קודם שתפסו והא דאמרינן לעיל דמצי אמר ניזק תורא דאזקן מיניה משתלמנא היינו משום דהוי תם דמשתלם מגופו וכדא'.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b> זמן שימצאו מטלטלין אפילו סובין לגבות לניזק אין בית דין נזקקין לקרקע דכתיב מיטב שדהו וכתיב כסף ישיב בדף ח' ומרבינן אפילו סובין משמע דכל מידי דמטלטלין מיטב נינהו דיכול להוליכן ממקום זה אי לא מזדבן למקום אחר והכי מיתרצי קראי בשדות יתן מיטב דכתיב מיטב שדהו ולא כתיב מיטב סתמא ובמטלטלין אפילו סובין הוי מיטב כדאמרינן וכיון דכתיב כסף ישיב לבעליו משמע ממילא דאי אית ליה כסף למזיק מיחייב למיתן ליה זוזי ואי לית ליה הדר כתיב ישיב דמרבינן אפילו סובין דכולהו מיטב הוו כדאמרינן ואי לית ליה מטלטלין להכי כתיב מיטב שדהו ומסתברא דכל שיש לו מטלטלין דהוו כולהו מיטב אין נזקקין לקרקע וכשאין מטלטלין (אין) רואין בית דין אי זהו מיטב שבשדותיו וגובין לו מהם כן נראה לפי דעת הרב ז"ל שכתב כל זמן שיש מטלטלין וכו' אין נזקקין לקרקע וכו'.
+
+Halakhah 11
+
+<b>מת </b> המזיק קודם שישלם אין נזקקין אלא בקרקע ולא למטלטלין דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב דאיכא למימר לאחר מיתת אביהן קנאום ואם תפס בחיי מזיק גובין לו מהם וכשיש לו קרקע אין גובין מן היתומים אלא מן הזיבורית כדתנן פרק הניזקין.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>אין </b> מחייבין לעולם למזיק לשלם אלא בעדים הכשרים לשאר עדות כדתנן התם דף י"ד על פי עדים בני חורין ובני ברית וכו' הילכך אם היו אמתלאות לומר זה הזיק אין סומכין עליהן עד שיראוהו עדים כדתנן התם פרק המוכר פירות.
+
+Halakhah 14
+
+<b>שור </b> שהיה רועה ונמצא שור הרוג בצדו דלא אזלינן בתר אומדנא לרבנן דרבי אחא ואפי' לפרוע מחצית הנזק דהא דאמרי' שור שנגח את הפרה ונמצאת עוברה בצדה ואין ידוע וכו' דמשלם פלגא היינו טעמא שהרי רואין שנגח את הפרה:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בהמה </b> מעוברת שהזיקה גובה חצי נזק ממנה ומוולדה כדאמר רבא התם פרק הפרה דוולדה גופא היא ותרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה דפירשה היא דבר המופרש ממנה ולאו בכלל גופה הוי להשתלם חצי נזק מביצה אי ליכא תשלום חצי נזק בתרנגולת.
+
+Halakhah 2
+
+<b>מעוברת </b> שנגחה ונמצא ולדה בצדה משלם חצי נזק מן הפרה ואינו גובה מן הוולד עד שיברר שהיתה מעוברת כשנגחה כדאמרינן ריש הפרה אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה. וכן אם נגח פרה מעוברת ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם מחמת הנגיחה הפילה אינו משלם נזק הוולד דהמוציא מחברו עליו הראיה וילפינן התם דהמע"ה מדכתיב מי בעל דברים יגש וגו' ואמרינן הא למה לי קרא סברא היא דכאיב ליה ליבא אזיל לבי אסיא אלא קרא לנזקקין לתובע תחלה וכו'.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>נגח </b> פרה מעוברת והפילה אין שמין פחת כל אחד בפני עצמו כדאמר רבא התם כי היכי דלא ליכחוש מזיק דאמר ליה פרה מעברתא איזקנא לך פרה מעברתא שיימנא לך וכו' כדאי' התם. ואם היה הוולד לאחר פחת גוף הפרה [לבעל הפרה] והשאר חולקין והוולד לבעליו.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>שור </b> שהיה רודף אחר שור אחר והוזק ואין ידוע אם בסלע לקה או ב' רודפים אחר אחד והזיקו אחד מהם ואינו ידוע אי זהו המזיק והם של שנים או הם של אחד והאחד גדול והאחד קטן או אחד תם ואחד מועד או הניזקין היו גם כן אחד גדול ואחד קטן בכולהו אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה ואפילו ניזק אומר בריא ומזיק אומר שמא אשמועינן רבנן דיד נתבע על העליונה דהמע"ה וכשיש עדים על ההזק ואינם מבררים מי הוא המזיק או מי הזיק למי משלם המזיק כמו שאומר דלא הוי טענו חטים והודה לו בשעורים מה שאומר הניזק מועד או גדול הזיק והמזיק אומר תם או קטן הזיק שהרי יש כאן עדים שא' מהם הזיק הילכך אם טען הניזק אתה יודע בודאי שזה הזיק בפניך הרי מזיק נשבע שבועת התורה ומשלם כמו שהודה שהרי הודה במקצת וילפינן לה לשבועה במקצת מדכתיב כי הוא זה וגו' ואפילו בששניהם תמים דדמו טפי לטענו חטים והודה לו בשעורים כיון שיש שם עדים שאחד מהם הזיק לא הוי מודה בקנס וכיון דחייב הוו נמי מודה מקצת וחייב לישבע כשטוען הניזק אתה יודע כדאמרינן והיכא דליכא עדים על ההזק ומזיק מודה במקצת במועד הוי כטענו חטים והודה לו בשעורים דפוטר אף במה שהודה ואם תפס הניזק משתלם כמו שהודה המזיק והא דטענו חטים והודה לו בשעורים פטור היינו משום דהא אמר ליה תובע לאו שעורין יהבי לך ואחולי מחיל גביה ולהכי נראה דאם תפס שעורים לא משתלים כיון דמחל אבל אם תפס הניזק במה שהודה לו המזיק משתלם דיכול למימר דלא מחל כיון שאיפשר שהאחר הזיק כמו שאמר המזיק מה שאין כן בשעורים דהא ידע איהו ודאי דלא יהיב ליה שעורים ואית דמפרשי דפטור אף מדמי שעורים דבחטים הא כפר ובשעורים דאודי ליה כיון דלא תבעיה בגויהו לאו הודאה היא ויכול לחזור בו דיכול למימר משטה הייתי בך ואי קדם ניזק או תובע ותפס מקמי דלהדר משתלים מה שהודה לו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>שור </b> שנגח וחזר ונגח שור אחר הניזק והבעלים כשותפין בו למה שהזיק אחר כך כרבי שמעון דמתניתין פרק ארבעה וחמשה דאתי כרבי עקיבא דאמר דשותפי הוא דכיון דהנזק משתלים מגופיה דשור שותפין הן בו המזיק והניזק ואם תפסו ניזק לגבות נזקו מגופו הוי שומר לנזקין וחייב הוא בכל הנזק אפילו לרבי עקיבא דשותפי נינהו דהא תנן השותפין נעשין שומרי שכר זה לזה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>ב' </b> שוורים תמים או מועדים או אחד תם ואחד מועד שחבלו זה בזה משלמין זה לזה במותר נזק שלם או חצי נזק כדתנן פרק המניח דף ל"ג ואי הוי נזק כנגד נזק יצא זה בזה אפילו הן תמים ונאבד האחד לא יאמר בעליו לחברו שלם לי אתה כי שלי אבד ואינך יכול להשתלם אלא מגופו וסברא היא דיוצא זה כנגד זה דאפוכי מטרתא למה לי:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שור </b> שהמית האדם ואפילו עבד אחד תם ואחד מועד נסקל כדתנן במתני' פרק ארבעה וחמשה דף מ"א דבתם נמי כתיב סקול יסקל וכן דקטן וקטנה חייב עליהן סקילה כגדולים כדכתיב או בן יגח או בת יגח דאם אמרת באיש ואשה שכן חייבים במצות תאמר בבן ובת תלמוד לומר או בן יגח וכו' בת יגח נגיחה בתם נגיחה במועד נגיחה למיתה נגיחה לנזקין ואם המית הגוי פטור בדיניהם [דפרט לך הכתוב (שמות כא, כט-לב) בן ובת עבד ואמה גבי נגיחה משמע דבגוי פטור].
+
+Halakhah 2
+
+<b>אחד </b> שור וא' חיה ועוף שהמיתו נסקלין כדתנן בעדיות וילפינן שור שור גזרה שוה משבת לעשות כל בהמה חיה ועוף כשור וגבי שבת מנא לן דכתיב בדברות האחרונות שורך וחמורך וכל בהמתך שור וחמור בכלל היו ולמה יצאו לומר לך מה שור האמור כאן חיה ועוף כיוצא בו כדכתיב וכל בהמתך דוכל ריבוייא הוא אף כל חיה ועוף כיוצא בהן. תם פטור מן הכופר דאין תם משלם אלא מגופו והרי הוא נסקל והיכא דאינו נסקל כמו על פי עד אחד אפילו מועד אינו משלם כופר כדרבא פרק ארבעה וחמשה השור יסקל וגם בעליו יומת כל היכא דוסקל וכו' והיאך נעשה מועד מאחר דבפעם ראשונה סוקלין אותו כגון דקטל וערק לאגמא או אין מכירין את השור וכו' והני גווני דמוקמי התם בגמרא דף מ"א וכו'.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>זה </b> שאמרה תורה וגם בעליו יומת למדו מפי השמועה שחיוב מיתה זו בידי שמים ואם נתן כופר הנהרג מתכפר לו ואף על פי שהוא כפרה ממשכנין עליו דאמרי' במכילתא וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו יומת בידי שמים או אינו אלא בידי אדם כשהוא אומר אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו הא אין נותנין פדיון למומתין בידי אדם כדכתיב ולא תקחו כופר לנפש הרוצח וגו' ונתן פדיון נפשו של מומת וכו' רבי עקיבא אומר של ממית ובפרקין ארבעה וחמשה תניא ונתן פדיון נפשו דמי ניזק רבי ישמעאל אומר וכו' כולי עלמא כופר כפרה הוא ורבנן סברי בדניזק שיימי' בגופו של מת ובהני מכפר מזיק דנאמרה שיתה למעלה לענין דמי וולדות כאשר ישית עליו ונאמר שיתה למטה אם כופר יושת עליו מה להלן בדניזק אף כאן בדניזק דאף על גב דפדיון נפשו כתיב מיהו כי שיימין בדניזק שיימין ואף על גב דכופר כפרה הוא כחטאת ולא הוי בעי משכוניה כיון דלחבריה הוא דבעי מיתבא ליה ממונא הוא ולא לגבוה הוא ולא חמיר עליה ובעי משכוניה נמי כיון דהוא לא חטא וממוניה הוא דאזיק לא חמיר מילתא עליה ובעי משכוניה כדאמרינן התם דף מ' והאי בעיא דלא איפשיטא היא התם ופי' בתוס' דביורשי הניזק עצמו הוא דמיבעי ליה אם יכולין למשכנו משמע דב"ד פשיטא דממשכנין כשאר ניזקין ואיפשר דב"ד נמי מיבעיא לה ואף על גב דלא איפשיטא נקט הרב ז"ל דממשכנין משום דאית בהאי צד תרי טעמי דלחבריה הוא ולא לגבוה ועוד דממוניה הוא דאזיק וכדאמרינן. ושור של שני שותפין כל אחד משלם כופר שלם שכל אחד צריך כפרה גמורה ואף על גב דלא איפשיטא בעיין הכא נמי כיון דקי"ל כופר כפרה חייבין הן להביא כפרתן משלם והולכין בה להחמיר ולא אמרינן בה ספקא דממונא לקולא וכיון דכפרה הוא כדאמרי' כופר אחד אמר רחמנא ולא חצי כופר דמסתמא כפרה שלימה צריך לכל אחד ובחצי כופר לא מיכפר.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> גומרין דינו של שור אלא בפני בעליו ואם לא היו לו בעלים גומרין דינו אף על פי כן בפרק ד' וה' פליגי רבנן ורבי יעקב בגומרין דינו של שור שלא בפניו ואפי' לרבי יעקב בפניו דבעלים דבני טענה נינהו ודרשינן השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת בעלים כך מיתת השור מה בעלים בפניהם כדכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט אף שור כן ואם אין לו בעלים כשור המדבר הרי זה נסקל כדתנן התם ותניא שור שור כתוב בפרשה בנוגח אדם שבעה פעמים חד לגופיה ושיתא להביא שור האשה שור היתומים אפוטרופוס מדבר הקדש גר שמת ואין לו יורשין וצריכי כולהו אשה דלא תימא בעל השור לשון זכר יתומים דלא תימא כיון דלאו בני דעה נינהו לא מיחייב אפוטרופוס כיון דאיכא שמירה כל דהו אימר חס רחמנא עליהו דלא ליפסדו יתמי לממוניהו שור המדבר אף על גב דלית ליה בעלים הקדש אף על גב דאיכא פסידא להקדש שור גר שמת לא איצטריך למיתניא אלא איידי דאיצטריך קרא לרבויי איצטריך נמי תנא למיתנייה כן כתב בנמקי יוסף וקשיא דקרא נמי אמאי איצטריך רבוייה דהא הוי כשור המדבר ואיפשר דאיצטריכו תרי קראי חד לנגח ואחר כך הפקיר או מת הגר וחד להפקיר או מת ואחר כך נגח דאפי' הכי חייב מיתה לרבנן דר' יהודה ואי לאו תרי קראי הוה מוקמינן קרא בדדמי דנגח ואחר הפקיר או מת דוקא חייב להכי איצטריך קרא אחרינא ומשום דאיצטריכו תרי קראי להני תרי גווני מוקמי' חד למדבר וחד לגר שמת חד בנגח קודם וחד בנגח אחר כך כדאמרינן. ואין משלמין אפוטרופוס' את הכופר שהוא כפרה ואין הקטנים והחרשי' והשוטים בני חיוב כדי שיהיו צריכין כפרה וכדתני' התם דף מ' אפוטרופסין אין משלמין כופר דכפרה הוא ויתמי לאו בני כפרה נינהו. שור טרפה או של טרפה אינו נסקל דכתיב וגם בעליו יומת וכיון דלא קרינא ביה יומת דלא מיקטל על פי עדים כשהוא טרפה דהוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה לא קרינא ביה נמי השור יסקל כשהוא טרפה וכיון דבעלים פטורין כשהם טרפה שור נמי פטור כשהוא טרפה דהא למיתת בעלים הוקש וכדאמרינן פרק הנשרפין דף ע"ה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>המשסה </b> כלב או גרה בהמה או חיה בחברו והרגו אינם נסקלין דכתיב כי יגח כדתנן במתני' דף ל"ט כי יגח ולא שיגיחוהו לפיכך פטור דאינהו גרמי ליה ומינס אניס אבל שסה נחש נסקל הנחש שמעצמו מקיא הארס שממית בו וכדתנן התם פר' הנשרפין ואמרי' בגמרא לדברי חכמים ארס נחש מעצמו הוא מכיש לפיכך גרמא בעלמא הוא דאף על גב דידוע שסופו להקיא מיהו לאו מכחו מיית לפיכך נחש בסקילה כדין שור שהמית שדבר הכתוב בהווה והמכיש פטור ממיתת בית דין.
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b> הבהמה נסקלת אלא כשכוונה להזיק למי שחייבת עליו סקילה לאפוקי נתכוונה לבהמה לנכרי לנפל דפטורה ואפ"ה הבעלים חייבין כופר או ל' של עבד אם היה מועד לזה אבל נתכוונה להרוג ראובן והרגה שמעון חייבת והא דפטורה ממיתה (דהא לא אי) [אי לא] כוונה לבר חיובא ואמרי' כמיתת בעלים אם הרג כך מיתת השור אם הרג כדכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת וכיון דאדם פטור כשהרג בלא כוונה בר חיובא דאי נתכוון לראובן והרג שמעון חייב כדילפינן רבנן מוכי ינצו אנשים במצות שבמיתה הכתוב מדבר כדאיתא התם פרק הנשרפין וחייב בכופר דדרשינן כופר אם כופר להביא שלא בכונה. וכן מועד ליפול על פני אדם בבורות וראה ירק בבור או מועד להתחכך בכותל ולהפיל על בני אדם ונתחכך להנאתו ונפל הכותל על אדם ומת פטור ממיתה לפי שלא נתכוון להמית והבעלים חייבים בו כופר וכדאמרינן.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>בהמה </b> שהמיתה ברשות המזיק אף על פי שהיא בסקילה בעלים פטורין מן הכופר כדתניא פרק המניח דף כ"ח דפטור מן הכופר דאמר ליה ברשותי מאי בעית ולענין קטלא לא אמרינן הכי כדאיתא התם דאפילו בחצר המזיק אינו פטור אלא נהרג. ואם קרא בפתח ואמר לו בע"ה הן משמע עמוד ולכך פטור נמי מכופר אם נכנס וכו'.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>דרסה </b> ע"ג התינוק בחצר הניזק דרך הילוכה משלם כופר כדאיתא פרק כיצד דף כ"ו מידי דהוה אקרן קרן כיון דעבד תרי או תלת זימני אורחי' הוא ומשלם כופר הכא נמי לא שנא ופשטי' הכי בעיין דאיכא כופר ברגל וכו'. תם שהמית בכוונה פטור נמי משלשים של עבד כמו שפטור מכופר אלא שנסקל דדרשינן בעל השור נקי מדמי עבד דה"א מחמירני בעבד דאפילו יפה סלע נותן ל' ואם המית שלא בכונה שאינו נסקל יראה לרב ז"ל שמשלם חצי דמי העבד כאלו המית שור חברו או חמורו דממונו הוא כמוהם והוו עם הדומה לחמור:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כופר </b> הוא שווי דמי הנהרג כדילפינן לעיל וכופר עבד הוא שלשים דבכלל איש ואשה היו והוציאו הכתוב להקל ולהחמיר עליו בין שיהיה שוה יותר או פחות יתן שלשים כדגרסי' במכילת'. כל המעוכב גט שחרור אין לו קנס דבעי' ולא איפשיטא פרק השולח ולקולא כיון שכבר יצא לחירות.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הכופר </b> הוא ליורשי הנהרג ואם המית אשה הוא ליורשיה מאביה ולא לבעל כרבי עקיבא דכתיב והמית איש או אשה להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו כדילפינן אף אשה נזקיה ליורשיה אף על גב דבעל יורש אשתו כופר שאני דאין משתלם לא לאחר מיתת הניזק ולא כשאמדוהו למיתה דכתיב והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו והוי ראוי ולא מוחזק וקימא לן פרק יש נוחלין דאין הבעל יורש בראוי כבמוחזק לה מחיים כדילפינן פרק יש נוחלין דף קי"ג מדכתיב ושגוב הוליד ליאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים מנין ליאיר שלא היה לשגוב אלא שמתה אשתו ולא ירש הוא הראוי אלא בנו יאיר וגו' כדאיתא התם. מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו והיינו בשפחה דבעבד כופין את רבו כדאיתא התם והוי כמעוכב גט שחרור ולא דרשינן כסף שלשים שקלים ולא חצי שלשים דבחצי האחר נמי חייב אלא שאין מי שיקחנו.
+
+Halakhah 3
+
+<b>שור </b> שנגח אשה ויצאו ילדיה פטור מדמי וולדות דלא חייבה תורה דמי וולדות אלא לאדם כדאמרינן דף מ"ב כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה אנשים ולא שוורים. אבל נגח שפחה משלם דמי וולדות או חצי אם הוא תם כדאמרינן פרק הפרה דף מ"ט דחמרתא בעלמא הוא דאזיק דאמר קרא שבו לכם פה עם החמור. ושמין כמה היתה שוה כשהיתה מעוברת וכמה היא שוה עתה כרבנן דרשב"ג במתניתין דף מ"ט דיש בכלל שומא זו שבח וולדות מה שהאשה נראת משובחת ובעלת איברים מפני העובר ודמיה יקרים והאי שבח נמי לבעל כדכתיב ויצאו ילדיה ולא הוה צריך למכתב הרה אלא לומר שבח הריון לבעל.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>נזקין </b> שלא בכוונה רבי יהודה מחייב כדתניא דמ"ד דיליף מכופר מה כופר חייב שלא בכוונה כדאמר' לעיל מריבויא דאם כופר אף נזקין דשור לאדם שלא בכוונה חייב אף על גב דפטור ממיתה אם המיתו שלא בכוונה כדאמר' לעיל ודנין תשלומין דנזק מתשלומין דכופר ואין דנין תשלומין ממיתה דפטור שלא בכוונה כדאמר'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>שור </b> תם שהמית והזיק דנין אותו דיני נפשות ולא דיני ממונות על הנזק דתם אינו משלם אלא מגופו והרי הוא נסקל ומועד דמשלם מן העליה דנין אותו דיני ממונות קודם ואם קדמו ודנוהו דיני נפשות דנין אותו דיני ממונות לשלם ממה שחרש השור אח"כ ומן העליה אינו משלם אחר שנגמר דינו לסקילה שהרי אינו שלו דנוהו דיני נפשות וברח אין דנין אותו דיני ממונות כדתניא התם פרק החובל דף צ"א ומוקמינן (לטיפ') דברח כדאיתא התם ופי' הסוגיא לדעת הרב ז"ל כמו שפי' בעל מ"מ.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>שור </b> שהמית והקדישו בעליו אינו קדוש וכן הפקירו או מכרו או החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר שחטו בשרו אסור ואם קודם שנגמר דינו הקדישו מוקדש וכן כולן וכדתנן דף מ"ד וכיון שנגמר דינו שחטו אסור דכיון דכתיב סקול יסקל למה לי ולא יאכל את בשרו אלא להיכא דקדם ושחטו קודם סקילה דהא נאסר ולאו דידיה הוא ולהכי אינו מכור ואינו מוחזר נמי דיכולי' בעלים למימר לשומר אתפסתיה לתוראי בידא דלא יכילנא ליה דאי לאו הכי הוה מערקנא ליה לאגמא ולא היו גומרין דינו דאין גומרין אלא בפניו דילפי רבנן ממיתת בעלים דבעי' בפניהם דכתיב עד עמדו לפני העדה וגו' וכן השור בפניו דאקשינהו רחמנא דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת בעלים כך מיתת השור וכדאמר'.
+
+Halakhah 10
+
+<b>שור </b> שלא נגמר דינו ונתערב עם אחרים כולם פטורים דאין גומרים דינו של שור אלא בפני בעלים כדין האדם וכדאמרינן פרק הנשרפין דף ע"ט כמיתת בעלים כך מיתת השור דכתיב השור יסקל וגו' וכיון דאין מכירין אותו ולא הוי בפניו ואם נגמר דינו ונתערב כולן נסקלים כדתניא התם דהא על כרחיך כולהו אסירי בהנאה ואין הפסד לבעלים בסקילה הילכך מקיימין מצות סקילה במחויב בה והא דאסירי כולהו בהנאה הוא בפרק התערובות וכתבו התוספות שם דמדאוריתא כל מידי בטיל ברובא כיון דלא ידיע ואפילו ששה דברים ולא שייך כל קבוע כמחצה על מחצה דמי מדאוריתא אלא בדבר הידוע כתשע חנויות ותשע צבורים וכו' שההתר והאיסורא שלם ידועים במקומם ואם כן הכא נמי לא אסירי כולהו אלא מדרבנן.
+
+Halakhah 11
+
+<b>פרה </b> מעוברת עוברה כמוה היא וולדה נגחו או נרבעו כדאמר רבא פרק הנשרפין דף פ' משום דעובר ירך אמו הוא. ואם נתעברה אחר כך וילדה אחר גמר דין וולדה אסור גם כן דעובר ירך אמו הוא ונאסר בגמר דין עם אמו אף על גב דלא הוה בשעת נגיחה ואם נתערב באחרים כונסין אותן לכיפה מדרבנן.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>שור </b> הנסקל שהוזמו עדיו הוי הפקר ואם נסקל על ידי שהעידו שבעליו רבעו והוזמו לא הפקירו כיון דהוא עצמו מידע ידע דלא רבעו כדאמר' ריש פרק המביא אשם בכריתות דטרח ואייתי עדים להזימם ולא אפקר ליה:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>החופר </b> בור בר"ה ונפל בו שור או חמור ומת חייב החופר לשלם אפילו היה הבור מלא גזות צמר כדכתיב בעל הבור ישלם התורה העידה עליו אפילו מלא ספוגין מדכתיב בור סתם כשמואל דבור שחייבה עליו תורה להבלו וכל שכן לחבטו ואחד שור וחמור או שאר מיני בהמה וחיה ועוף כדתנן ס"פ הפרה משום דכתי' כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים.
+
+Halakhah 2
+
+<b>בור </b> בר"ה חייב דכתיב כי יפתח וכי יכרה אם על פותח שחפרו אחר וכסהו ופתחו זה חייב על כורה לא כ"ש אלא שעל עסקי פתיחה באה לו על עסקי כריה באה לו שאין לו חלק בה אלא שכרהו או שפתחו דהינו ברשות הרבים שאין הקרקע שלו כדאמר' פרק הפרה דף נ' וחפר ברשותו והפקיר רשותו ולא בורו חייב דכתיב בעל הבור ישלם בבור דאית ליה בעלים קאמר רחמנא והיינו כשהפקיר רשותו דאי לאו הכי שור מאי בעי' ברשותיה וזהו בור שפתח בו הכתוב תחלה לתשלומין דכתי' בעל הבור גבי תשלומין ובור בר"ה נאמר אצל נזקין כדכתיב כי יפתח וכי יכרה וגו' והחופר בור ברשותו ופתחו לר"ה נמי חייב דהוה ליה בור דאית ליה בעלים וכיון שהתקלה בר"ה הוה ליה נמי שחפרו כולו בר"ה ואם פתחו לרשות חברו נמי חייב אם ניזקה בהמת חבירו קודם שידע החפירה אבל הפקיר רשותו ובורו כשחפר ברשותו או שהפקיר בורו שברשותו או הקדשו הרי זה פטור שהרי על הכריה אינו חייב שברשו' כרה וכשהפקירו הרי סלק עצמו מן הכל אבל הפקיר רשותו ולא בורו הוי בעל הבור וחייב כדכתיב בעל הבור. ואם נחפר מאליו ברשותו או חפרתו בהמה חייב בנזקיו כשהפקיר רשותו כיון שהוא חייב למלאתו ולא מילאהו כמאן דכרייה דמי ואף על גב דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור ה"מ בבור ברשות הרבים דלאו עליה דידיה הוי למילויה כדאמרינן. והלוקח או מקבל מתנה נמי חייב כשהפקיר רשותו ולא בורו דכתיב בעל הבור מי שיש לו בעלים מכל מקום.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אחד </b> החופר או המגלה דכתי' כי יפתח איש בור וגו' ואם כסהו כראוי אף על פי שהתליע מתוכו ונפל שור פטור דכתיב ולא יכסנו הא כסהו פטור דכיון דלא התליע אלא מתוכו מאי הוה ליה למעבד וכן כל מה שהוא אונס פטור. מצא בור וכסהו וחזר וגלהו בעל הבור חייב שהיה לו לכסותו משלו דהוה ליה לחוש שמא יחזור ויטול כסויו ואם סתמו בעפר וחזר וגלהו חייב שכבר נסתלק מעשה ראשון והוה ליה הוא כורה וכדאמרינן פרק המניח דף כ"ט.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>בור </b> של שני שותפין משמסר אחד דליו לשני לדלות נפטר ונתחייב השני לכסותו כדתנן במתניתין דף נ"ב השני חייב דאם עברו שניהם זה אחר זה גם הראשון פשע ואם הראשון עבר ונשתמש ואחר כך נשתמש השני הראשון חייב כיון שהיה בידיו דליו של בור לכסותו ולא מסרו לשני ולהכי כתב הרב ז"ל הראשון חייב עד שימסור דליו לשני דהכי משמע מתניתין השני חייב כשמסר לו הדלי כדאוקימנא בגמרא לרבי אליעזר בן יעקב הא אם לא מסרו חייב כיון שהוא בידו אבל לא היה דליו בידו שלא נשתמש גם הוא שניהם חייבים דפשעו שלא כסהו. כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה השני חייב עד שידע האחד וישכור פועלים וכו' ובתוך זמן זה השני חייב ולא יהבינן ליה שיעורא כולי האי דהוה ליה לאותובי שומרים עילויה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>המוסר </b> בורו לשומר חייב לחש"ו הבעלים חייבים וכדתניא פרק קמא ד"י ואפילו גלהו החש"ו שהבור עשוי להתגלות ואלו אין בהם דעת.
+
+Halakhah 9
+
+<b>המכסה </b> בורו בדליו של חברו ובא ונטל דליו בעל הבור חייב כדאמרינן פרק המניח דף ל' דהא אמרינן אפילו מוצא בור וכסהו וחזר וגלהו חייב בעל הבור אפילו כסהו חברו בדבר של הפקר וחזר וגלהו פטור ובעל הבור חייב.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אחד </b> בור ושיח ומערה או חריץ כדתנן במתניתין דף נ' ולא נאמר בור אלא משום דסתם בור י"ט ומה בור שיש בו כדי להמית י"ט אף כל שיש בו כדי להמית י"ט ופחות מזה פטור ממיתה וחייב בניזקין כדתנן נמי התם דלא כתיב בור דהוי סתם עשרה טפחי' אלא לחייבו במיתה כדכתיב והמת יהיה לו אבל בפחות מעשרה פטור ממיתה וחייב בנזקין כדאמרינן. טפח מים חשוב כשנים לענין עשרה טפחים אבל טפי מטפח הוי ספק וכדאיתא התם.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>החופר </b> בור עמוק עשרה וחברו עשרה והשלישי עשרה כולם חייבים דאפילו לרבנן דדרשי אחד ולא שנים מודו דכי כתיב מיעוטא אחופר בור וכו' כתיב דליכא לחיוביה מן המת יהיה לו וכשהראשון חפר עשרה גם כן הוא נמי עבד מיתה אבל אם שני השלים עשרה לחפירת ראשון האחרון חייב בכל כדאיתא התם דף נ"א כי יכרה איש בור אחד ולא שנים מיעטיה קרא לראשון משום דכתיב והמת יהיה לו וממילא שמעת דבההוא דעבד מיתה עסקינן ואם חזר וסלק מה שהשלים הוי ספק מאי דעבד שקליה או דילמא נסתלקו מעשה ראשון. חפר הראשון בור עמוק ובא אחר והרחיבו ונפל שור ומת חייב אם מת מחבטה ואם הרחיב מצד אחר ונפל משם חייב אפילו מת מן ההבל כדאמרינן דף נ"ז לאיכא דאמרי נחזי אנן אם מההיא גיסא נפל הרי קירב היזקא רוצה לומר שלא היה נופל לפי דרכו אם לא חפר השני מאותו צד אבל הרחיבו מכל צד שהיה דרכו לעבור מאמצע הבור אפילו שקירב ההיזק שלא היה נופל עד פסיעה אחרת פטור אם מת מן ההבל שהרי מיעטו אבל מת מן החבטה חייב שהרי קירב ההזק והיינו דכתב הרב ז"ל ברישא והרחיבו ונפל לתוכו דמשמע שהרחיבו כולו ונפל מאמצעו דהיינו לתוכו.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>בור </b> שחייבה עליו תורה להבלו וכ"ש לחבטו כשמואל דהתורה העידה על הבור אפילו מלא ספוגין של צמר ואף על גב דהבלא ממילא קאתי וכ"ש לחבטו דאיהו עבד ליה חבט ואם היה עומק הבור כרחבו אין לו הבל ואינו חייב אם לא נחבטה. עשה תל גבוה עשרה חייב לשמואל דאף על גב דדרך נפילה משמע בעומק על פניו אפ"ה ונפל כל דהו משמע.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>בהמה </b> פקחת שנפלה ביום בבור ומתה פטור דהוי אנוס שהרי דרכה לסור מן המכשולות כדאיתא התם במתניתין השור חש"ו חייב ובבריתא דפקחת ביום פטור דאיבעי ליה עיוני ומיזל וכן אדם אפילו סומא שנפל לבור ומת פטור דכתיב שור ודרשינן שור ולא אדם ואם הוזק בו האדם או הבהמה הפקחת חייב כדאמרי' פרק המניח דכ"ז ה"מ לענין קטלא אבל לענין נזקין חייב והיינו משום דלא ממעטינן שור ולא אדם אלא לענין מיתה בשור דכתיב ביה והמת יהיה לו וכן בהמה פקחת לא נפטר בעל הבור אלא מן המיתה שהיא מעיינת ושומרת עצמה ממכשול גדול שיש בו סכנת נפשות ואינה נשמרת בכל עת מן הניזקין.
+
+Halakhah 17
+
+<b>נפל </b> שור פסולי המוקדשים פטור דכתיב והמת יהיה לו יצא שאין המת שלו שהוא אסור בהנאה וכדאמרינן דף נ"ג.
+
+Halakhah 18
+
+<b>נפלה </b> הבהמה מאחריה מקול הכריה שנבעתה פטור שנאמר ונפל עד שיפול דרך נפילה ורוב בהמות על פניהם נופלות וכדאמרינן התם דף נ' ואף על גב דאמר לעיל לשמואל דמחייב נמי אחבטה דלא דריש עד שיפול כדרך נפילה אלא נפל כל דהו אנן נקטי' כוותיה בהך לחיוביה אגובה בחבטה אבל הכא שנפל לאחוריו לא הוי דרך נפילה ונקטינן כרב דפטר כשנפל לאחוריו דבעי' דרך נפילה מיהא לפנים ואם נפל לפניה חוץ לבור אין מוציאין מידו וחוץ לבור פטור.
+
+Halakhah 19
+
+<b>שור </b> תם שדחף בהמה לבור משתלם מן בעל הבור שלשה חלקים משום שגמר ההזק ודומה כמי שעשאו כולו ואמרי' כי ליכא לאישתלם מבעל שור תם לישתלם מבעל הבור כר' נתן. ומניח אבן על פי הבור משלם מחצה כשור תם שדחף ושור של הדיוט ושל פסולי המוקדשים שלא נפדו שנגחו משתלם הכל מבעל הבור כיון דליכא לאישתלומי מהאיך כדאמרינן ואם תם הוא משלם חצי נזק.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>החופר </b> בור בר"ה ונפל עליו שור והרגו פטור מכופר ויורשיו חייבין בדמי שני אם מת וכדתניא סוף פרק קמא דערכין וסוף בתרא ומלוה על פה גובה מן היורשים דשעבודה דאוריתא כדנילף בהלכות מלוה בס"ד:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הבור </b> פטור על הכלים אפילו כלי הבהמה שנפל בו כדכתיב שור או חמור ודרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים.
+
+Halakhah 2
+
+<b>תולדת </b> הבור היא כל שהניח תקלה והוזק בה אדם או בהמה משלם נזק שלם בין הפקיר התקלה או לא כדאמרינן פרק קמא ד"ג בין לרב בין לשמואל כל תקלה שהפקיר נפקא לן מבור דחייב כי היכי דבור חיוביה ברשות הרבים הוא דהוי הפקר דעל עסק פתיחה וכרייה באה לו אף כל תקלה שהפקירה חייב ולשמואל כולם מבורו למדנו דכל תקלה בור הוא ואין דרכן לילך ולהזיק כבור ואף על גב דלא הפקירו דבהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו נמי מישתעי קרא ובכולן אני קורא שור ולא אדם חמור ולא כלים כדאמרינן פרק המניח דף כ"ח והני מילי לענין קטלא דמת האדם דקרא במיתה משתעי כדכתיב והמת יהיה לו אבל בנזק אדם חייב דקרא מכופר הוא דפטריה וכלים פטורין על הנזק דשבירתן זו היא מיתתן ואפילו שור שהטיל גלל בחצר בע"ה ונטנפו כליו של בעל הבית פטור דהוי תולדת בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>הניח </b> כד ברשות הרבים ונתקל אחר ושברה פטור ואם הוזק בה בעל הכד חייב ואפילו הפקירה. ואם הניחה במקום שיש לו רשות להניחה חייב על שבירתה ופטור בעל הכד מנזקו שהיה לו להסתכל כיון שהיה במקום אור כדמשמע התם.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>נשברה </b> כדו מלאה מים והוחלק אחד במים או בחרסין פטור דמפקי' מתוך אונס פטור מדין אדם בשלא נתכוון לזכות בחרסיה וכדאמרינן התם דף נ"ט. וכן כדרין וזגגין שנתקלו חיובן ופטורן מדין בור הוא וכשהיה יכול לעמוד ולא עמד חייב וכן שופך מים ופותק טיט ומוציא זבל לרשות הרבים ושורה טיט ובונה וחוצב אבנים חיובן מדין בור וכותל ואילו שנפלו והזיקו בשעת נפילה אינם דומין לבור שאין תחלתן להזיק. ומצניע קוץ וזכוכית והפריח לר"ה או בכותל חברו חיובו מדין בור ולא יעשה מה שיש חשש שימשך נזק לרבים או שמעכב אותן מלעבור ומה שנתן מרשותו לרשות הרבים זכה ומה שנטל מהן לא זכה וכדאמרינן פרק חזקת ולא יחפור והמוכר פירות:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המדליק </b> בתוך שדה חבירו חייב כדכתיב כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל וגו' שלם ישלם וגומר ואי כתב רחמנא קוצים הוה אמינא משום דשכיח אש גבייהו דלכך עומדים ואיכא למימר זה פשע אבל גדיש אימא לא ואי כתב רחמנא גדיש משום דהפסד מרובה אבל קוצים לא וקמה למה לי מה קמה בגלוי אף כל בגלוי ומאו הקמה מפקי לרבות כל בעלי קומה שהם בעלי חיים ואילנות ולחלק נפקא להו מאו השדה ושדה למה לי לאיתויי ליחכה נירו וסכסכה אבניו ואי כתב רחמנא שדה ולא הנך הוה אמינא מה שבשדה הוא (אין) תבואה ממש ולא קרקע להכי כתב קמה בהדיא דהשתא איתרבי שדה לגופה של קרקע.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הדליק </b> בתוך רשותו צריך להרחיק כראוי לפי גובה הדליקה כדי שלא תעבור לשדה חברו כרבי שמעון במתניתין דהבונה דף ס"א ואם עברה והזיקה אחר ההרחקה פטור דזו מכה בידי שמים היא וקרא כתב המבעיר את הבערה דאתיא מחמתיה ואם עברה נהר או שלולית רחב ח' אמות נמי פטור דהוי אונס ולא הוו חציו עברה גדר אומדין אם ראויה לעבור חייב ואם היה להב גדול העולה ונכפף אין לה אומד וחייב אפילו עברה אלף כדתניא נמי התם. נפלה דליקה בחצרו ונפל גדר שלא מחמת הדליקה ועברה לחצר אחרת אם לא היה יכול לגודרה פטור דכלו ליה חציו שבשעה שהדליק דהיינו זריקת החץ לא היה ראוי לעבור וכדאמרינן פרק כיצד דף כ"ג וקרא כתיב כי תצא אש ומעצמה משמע וכתיב ישלם המבעיר וליכא לאוקמי קרא כשהדליק הוא עצמו גדישו של חברו אלא בתוך שלו הדליק והאש הלכה מעצמה ואפ"ה קאי המבעיר את הבעירה כאלו הדליק בעצמו אלמא אש משום חציו העלה עליו הכתוב כאלו היו חציו מכונים על גבי הקשת שבידו ולא נתכוון להזיק לזורקם אלא שפשע בהן והלכו מכחו שלא בכוונה והזיקו שהוא חייב אבל אם היה יכול לגדור ולא גדר חייב דמאן דאית ליה אשו משום חציו אית ליה נמי משום ממונו ואף על גב דליכא לחיוביה משום חציו שהרי כלו בשעת הבער שלא היה ראוי לעבור חייב משום ממונו דהוי ככונס שורו לדיר ולא נעל בפניו ויצא והזיק.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>השולח </b> את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם ואם מסר להם שלהבת חייב דברי היזקא ומעשיו גרמו לו כדאמרינן פרק כיצד ופרק הכונס דר"ל משמיה דחזקיה ואף על גב דאמרינן התם קרא ומתניתין מסייעא ליה לרבי יוחנן וכמייתינן ליה לעיל. שלח הבעירה ביד פקח או הניח שומר על הבעירה הוא פטור והפקח חייב דאין שליח לדבר עבירה כדנילף כדכתיב בס"ד.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אחד </b> הביא אור ואחד עצים האחרון חייב וכדתנן במתניתין דף נ"ט בא אחר וליבה הוא חייב כיון שלא היתה מתלבלבת מאליה ליבתו רוח שאינה מצויה כולן פטורין כדתנן נמי התם ליבה וליבתו הרוח חייב כדתניא התם אם יש בליבויו כדי ללבותה חייב והרבה נקט סתמא משום דקאמר לעיל בא אחר וליבה חייב דהוי כדי ליבה שיש בליבויו כדי ללבותה ה"נ הכא.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אש </b> שיצא ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב כדתנן התם כדכתיב כי תצא אש ומצאה קוצים וגומר וכדילפינן לעיל ליחכה נירו וסכסכה אבניו כלים הטמונים בתוך הגדיש שדרך אנשי השדה לטומנם בגדיש חייב דהוי בגלוי כיון שדרך להניחם ולטומנם שם אבל ארנקי וכיוצא בו לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שיניחהו בגדיש. ואם הדליק בתוך שלו ועברה פטור על כל הכלים הטמונים בגדיש וחייב לשלם שיעור מקומן גדיש דכיון דהדליק בתוך שלו לא מצינו לחיובי' משום אסוקי דעתא אלא בגדיש שנראים ולא אכלים אפילו דרכן להטמין בגדיש דהא גזרת הכתוב היא דטמון באש פטור לרבנן דרבי יהודה דקרא דכי תצא אש כגון שלו משמע דאיירי ופטר טמון אלא מדליק בתוך של חברו לא אשכחן דפטריה קרא טמון ובדבר שאין דרכו פטריה סברא דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שיניח אדם ארנקי בגדיש וכדאמר' דס"א. וכן חייב על גדי הכפות לגדיש כשהדליק בתוך שדה חברו שכן דרך לעשות בגדיש ואם היה עבד כפות לגדיש ונשרף פטור דקם ליה בדרבה מיניה דחייב מיתה על העבד כדכתיב נקם ינקם וכדתנן התם וכו'.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>המשאיל </b> מקום ושרף (של) גדיש של שואל אינו משלם אלא דמי גדיש ולא טמון דלא קביל עליה אלא נטירותא דגדיש ואם שנה השואל משעורים לחטים או חיפה שעורים בחטין או איפכא אינו משלם אלא דמי שעורים דאפילו נתן לו רשות לחטין וחיפן בשעורין יכול לומר לא ראיתי אלא שעורים לפיכך לא נזהרתי בהן כל כך.
+
+Halakhah 12
+
+<b>המדליק </b> את הבירה משלם כל שידוע שהוא בתוכה כדתנן התם שכן דרך בני אדם להניח בבתים ואפי' הוא טמון הוי כגלוי ומדרבנן מהימני ליה בשבועה על כל מה שהוא אמר.
+
+Halakhah 13
+
+<b>גמל </b> שהוא טעון פשתן שעבר ודלק בורו של חנווני חייב על כל מה שהזיק ואם היה החנווני בחוץ הוא חייב אף בדמי פשתן וכדתנן נמי התם דף ס"ב.
+
+Halakhah 14
+
+<b>כופף </b> וטומן קמתו של חברו פטור מדיני אדם אש שעבר' והזיקה את האדם המבעיר חייב בנזק ובד' דברים כאלו הזיקו בידו דאשו משום חציו כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אבנו </b> סכינו ומשאו שבראש גגו שנפלו ברוח מצויה הוו תולדת אש וחייב במה אשר דרכו לילך ולהזיק הני מילי ברוח המצויה וכו':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0fb1036bf8e5e1af96774e53f6b036176de672ce
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Damages to Property/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,739 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Damages to Property
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות נזקי ממון
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Damages_to_Property
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות נזקי ממון
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> נפש אדם שהיא ברשותו של אדם שהזיקה הבעלים חייבים לשלם כדכתיב כי יגוף שור איש את שור רעהו אחד השור ואחד כל בהמה וחיה ועוף ולא דיבר הכתוב אלא בהווה כדגרסי' במכילתא וכי יגח שור אף השור היה בכלל וכו' שור אין לי אלא שור מנין לעשות כל בהמה כשור נאמר כאן שור ונאמר להלן בסיני שור מה להלן עשה כל בהמה כשור אף כאן כל בהמה כשור פירוש בסיני בעשרת דברות שנאמרו בסיני גבי שבת כתיב שורך וחמורך וכל בהמתך ואחרונות וראשונות חדא מילתא היא כדאמרינן זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ובשור שנגח את הפרה תנן אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור וכו' ולשבת וכן חיה ועוף כיוצא בהם ואמרינן בגמרא גבי שבת מנא לן דתניא וכו' דכתיב בדברות הראשונות ובהמתך ובאחרונות שורך וחמורך וכל בהמתך בכלל כל בהמה היו שור וחמור ולמה יצאו לומר לך מה שור וחמור האמור כאן חיה ועוף כיוצא בהם דכל ריבויא הוא אפילו עופות אף כל חיה ועוף כיוצא בהם.
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכמה </b> משלם אם הזיקה בדברים שדרכה לעשותם תמיד כמנהג ברייתה חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כדכתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ואתרויהו קאי אשן וארגל כדאמר' פרק קמא ושלח זה הרגל וכן הוא אומר משלחי רגל השור והחמור ובער זה השן כדכתיב כאשר יבער הגלל דהיינו שן דפעמים הוא מגולה ופעמים מכוסה וכתיב ביה יבער לישנא אחרינא גלל זה רעי שהשן מבערה למאכל ונעשית גלל כמו גללי אדם וגללי בהמה ואם שנתה מה שאין דרכה לעשות תמיד משלם חצי נזק מגוף המזיק נגיחה בהדיא כתיב כי יגח והוי אב ונגיפה ונשיכה ורביצה ובעיטה הוו תולדות כדאמרינן ריש מכילתין דתולדה דקרן כקרן דכוונתן להזיק כי קרן ואין הנאה להיזקן ואין היזקן מצוי כי קרן והילכך כל אימת דלא הועדה בב"ד שלש פעמים בכך אינה משלמת נזק שלם ואם הועדה משלמת כדכתיב או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום וגו' והשן מועדת מתחלתה לאכול הראוי לה וכן הרגל לשבר בדרך הילוכה דמיטב שדהו קאי אשן ורגל מתחלתן כדילפינן לעיל והבהמה מועדת מתחלתה לרבוץ על כלים קטנים כדאמרינן נמי התם ספ"ק דפכין קטנים אורחיה הוא. והזאב והארי והדוב והנמר והברדלא מועדין מתחלתן אפילו הן בני תרבות כדתנן התם לת"ק דר' אליעזר ונחש לכ"ע הוי מועד לעולם וכל חד במידי דאורחיה הוי מועד.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> מועד משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו וכדאמרינן פרק קמא כולן כאבות לשלם ממיטב מ"ט אתיא תחת נתינה ישלם כסף כדפירש רש"י ז"ל התם דבכולהו כ"ד אבות דמני ר' חייא כתיב חד מהני לישני למיגמר תשלומי מיטב. אם נכנס ניזק לרשות המזיק והזיקו בהמתו של בעל הבית פטור כדתנן התם חוץ מרשות המיוחדת למזיק דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי ובמקום אחר אף על פי שיש לו רשות למזיק להלך בו חייב דלא ממעטינן אלא רשותו ממש דאמר ליה תורך ברשותי וכו' ובשן ורגל כל שיש רשות למזיק להלך בו פטור אם הזיק דלא מחייב אלא ברשות הניזק כדכתיב וביער בשדה אחר וגו' והיינו כשאין רשות למזיק ליכנס שם וכדאיתא התם וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>שלש </b> אבות נזיקין בשור הקרן והשן והרגל כדילפינן לעיל דכתיב כי יגח וכתיב ושלח את בעירו ובער וגו' ותולדות הקרן כמוהו כדאמרינן לעיל ותולדות השן כל שהוא להנאתה כאכילה ותולדות הרגל כל שהזיקה בשעת הילוכה באי זה דבר שיהיה כרגלו המזיק דרך הילוכו וכשכוש רב בזנבה וכשכוש הגיד הוי בעיא אי הוי תולדות רגל או קרן:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>התולדה </b> כאב אם מועד אם תם וכדאמר' וכל אבות נזיקין ותולדותיהן מועדין מתחלתן חוץ מקרן ותולדותיו שהם תמים עד שיועדו כדאמרינן. וצרורות המנתזין מתחת רגלי הבהמה בשעת הילוכה אף על פי שהיא תולדת רגל ומשלם ברשות הניזק מן העליה אינו משלם אלא חצי נזק דהלכה גמירי לה הכי וכן אם התיזה מר"ה לרשות הניזק הוי צרורות כי אורחיהו בכלל חצי נזק צרורות דגמירי להו הלכתא וכדאמר' ואם בביעוט התיזה צרורות הוי ספק אי באורחיהו חצי נזק ואין שינוי לצרורות ומשלם חצי נזק או יש שינוי ואינו חייב אלא רביע וסלקא בתיקו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> המשלם מה שהזיק הרי זה ממון והמשלם פחות או יתר על הקרן הוי קנס ואין חייבין הקנס אלא על פי עדים לא על פי עצמו כדילפינן מדכתיב אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע עצמו כדא' במרובה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>תרנגול </b> שתקע באויר כלי זכוכית משלם נזק שלם על התבלין ועל הכלי חצי נזק צרורות וכן סוס שצנף הוי צרורות דבכח קול שבר כדתניא פרק כיצד הרגל ושבירת כלי ע"י החוט המסובך ברגלי התרנגולין הוי משום צרורות וכדאמרינן בגמרא מתניתין בדאדייה אדויה ואם היה לחוט בעלים ולא הצניעו חייב חצי נזק משום בורו המתגלגל דמייתי לה במה הצד בפרקא קמא משור ובור שור הולך מעצמו ואין מעשיו גרמו ובור אין דרכו לילך ולהזיק הצד השוה שבהם שממונם ושמירתם עליך וכו' וחייב לשלם נזק שלם והכא משום דלא הזיק חוט שלו אלא בהדי תרנגול אינו חייב אלא חצי נזק כדאמרינן.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>תרנגולין </b> ששברו כלים ברוח שבכנפיהם וכן אם הזיקו בעפר שהעלו בכנפיהם חייב חצי נזק צרורות. וכל המשלם נזק שלם טעמא משום דהוי דרכו וחצי נזק משום דהוי שינוי כגווני דמייתי בשאר הפרק וחצי נזק של גדיש הוי משום צרורות:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> בהמה שאכלה דברים הראויים לאכול ברשות הניזק חייבת לשלם כל מה שאכלה או הזיקה ובר"ה פטור כדכתיב ובער בשדה אחר ואם נהנית משלמת מה שנהנית כדתנן פרק כיצד דף י"ט ואם אכלה דברים שאין דרך לאכלן אפי' ברשות הניזק משלם חצי נזק דשינוי הוא ותולדה דקרן ואם (תלאה) [תלשה] פירות בר"ה ואכלתן ברשות הניזק הוי ספק אי משלם מה שנהנית או מה שהזיקה ואם הוציא האוכל מרשות הניזק ואכלו ברשות אחרים אינה משלמת אלא מה שנהנית דכתיב ובער בשדה אחר וליכא כדאמרינן דכ"ג.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אכלה </b> דברים שאין דרכן לאוכלן אלא על ידי הדחק ברשות הניזק משלם נזק שלם דלא הוי שינוי ובר"ה מה שנהנית כדתניא בגמרא דף י"ט. וחיה שטרפה ברשות הניזק דרכה הוא בכך אבל כלב שאכל תרנגולים גדולים הוי שינוי ואינו משלם אלא חצי נזק. ואם הזיקה הבהמה כלי כדי לאכול המאכל שבו חייב נזק שלם על הכלי [ג"כ] (גרירין) כדאמ' פ' כיצד ד"כ ואם אחר שאכל שבר הוי שינוי ומשלם חצי נזק כדאיתא נמי התם.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אכלה </b> מצדי הרחבה ומתוך החנות חשיב חצר הניזק ומשלם מה שהזיקה וכדאיתא התם דכ"א ופירות שע"ג חברתה שקפצה ואכלתן הוי כחצר הניזק אבל אם עמדה מעט כדי לפשוט צוארה לא הוי רשות הניזק.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>בהמה </b> שנפלה באונס לחצר הניזק אינה משלמת אלא מה שנהנית כדכתיב ושלח את בעירו וגו' והכא באונס נכנסה ולא משלם מה שהזיקה כדתנן ריש פרק הכונס.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>הכניס </b> קדרות או פירות לחצר חבירו שלא ברשות פטור בעל החצר אם הזיקן בהמתו ברשות המזיק (הוא) והוא חייב על מה שהוזקה בהמת בעל חצר בהן כיון דשלא ברשות הכניס לחצר הניזק כדתנן פרק הפרה דף מ"ח ואם ברשות הכניס פטור מלשלם מה שהוזקה בהמת בעל החצר ואין בעל החצר חייב לשלם [אם] הזיק בהמתו לכלים או לפירות אלא א"כ קבל שמירתן דהשתא הוי חצר הניזק לפירות ולכלים וכשהכניס שלא ברשות אם הוזקה בהמת בעל החצר באכילת פירות פטור דהוה ליה שלא תאכל אלא א"כ הניחו בעל חצר לבעל פירות בחצר לשמור וכדאיתא התם:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בהמה </b> שלא נעל לפניה כראוי ויצאה והזיקה בכל גוונא חייב דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב וכל שנעל כראוי ויצאה והזיקה פטור כדתנן התם ריש הכונס ותנא ד' דברים התורה מיעטה בשמירתן בור אש שן ורגל. שן דכתיב ובער בשדה אחר עד דעביד כעין ובער כעין המאכיל בידים דהיינו בפשיעה. רגל דכתיב ושלח עד דעביד כעין ושלח וכו' טעמא דעביד כעין ובער ושלח הא לא עביד לא. ובור דכתיב כי יפתח איש בור וגו' ולא יכסנו הא כסהו אפילו פורתא פטור ולא בעי עד דטאים ליה בעפרא. אש דכתיב המבעיר את הבעירה עד דעביד כעין מבעיר בפשיעה היתה מחיצה בריאה והוציאוה ליסטים הליסטים חייבים כדתנן נמי התם ריש הכונס כיון שהם הכישוה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>פורץ </b> גדר בריא לפני בהמת חברו ומעמיד בהמה או מכישה לגינת חברו חייב דהוי כמזיק בידים.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מוסר </b> בהמתו לאחד מד' שומרים ושמרוה שמירה מעולה ויצאה והזיקה פטורין שמרוה שמירה פחותה אם שומר חנם הוא פטור דכלתה שמירתו ולא פשיעה היא ושאר שומרים לא כלתה שמירתן וחייבין היו להתחזק בשמירה ופשיעה היא מידי דהוה אגניבה ואבדה וכדאמר' ס"פ ד' וה'.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הניחה </b> בחמה חייב כדתנן ריש פרק הכונס משום דמצטערת ולא סגי לו בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה וכן מסר שור קשור לחש"ו הבעלים חייבים כדתנן נמי התם.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מסר </b> שורו לחמשה בני אדם ופשע בו אחד מהם והזיק חייב כיון דבלאו איהו לא הוה מינטר.
+
+Halakhah 8
+
+<b>שאל </b> שור ולא ידע שהיה נגחן הבעלים חייבים בהיזקו ואין רשות משנה דשם בעליו עליו. הועד בבית השואל והחזירו לבעליו חוזר לתומתו דרשות משנה הרשות שנשתנה לה משנה את ההעדאות ואין שם השואל שהועד ברשותו עליו.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>שומר </b> שלא קבל אלא שמירת הבהמה לא נזקיה או איפכא פטור על מה שלא קבל שהרי אינו נקרא שומר על זה. מסרה השומר לשומר אחר חייב לשלם לבעלים והוא יעשה דין עם השומר הב' דאמר ליה את מהימנית לי בשבועה וכו' אבל מסר לבן ביתו נכנסו תחת השומר שדרך השומר למסור לבן ביתו וכדאמרינן התם פרק הכונס דף נ"ו. שומר שנתחייב ואין לו משתלם הניזק מן השור אם הוא תם דמשתלם מגופו וכדמשמע פרק שור דף מ'.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>פירות </b> מחוברין משערין אותם בששים ואין שמין את הערוגה לבדה מפני שמפסיד מזיק ששמין אותה בכל שוויה ורחמנא אמר ובער בשדה אחר מלמד ששמין אותה על גבי שדה אחרת דאי בשדה אחר לאפוקי ר"ה לכתוב רחמנא ובער בשדה חברו א"נ שדה אחר ומדכתביה גבי ובער ש"מ תרתי ולהכי שיימינן בששים שלא יפסיד מזיק וניזק וכדאמר' פרק הכונס דף נ"ח ופירות גמורין בשוויהן כדתנן התם לרבי שמעון וכדאמרינן בגמרא והאי דילפינן על גבי שדה מידי דצריך לשדה הוי כיון דלא צריך לשדה בעיניהו בעי לשלומי:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מה </b> שאסור לאדם להזיק ולשלם נראה דהוי מדרבנן וכן התנאים והתקנות:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אי </b> זהו מועד כל שהעידו בו ג' ימים כדתנן פרק כיצד דכ"ג כרבי יהודה ופי' טעמא אביי תמול חד מתמול תרי שלשום תלתא ולא ישמרנו בעליו אתאן לנגיחה רביעית שאם לא שמרו ונגח נגיחה רביעית משלם נזק שלם מן העליה ושלשה כתי עדים ביום אחד על שלשה נגיחות שבשלשה ימים בעיא התם אי לייעודי תורא בעינן שלשה ימים הא מייעד ואי לייעודי גברא לא מייעד מימר אמר השתא הוא דקא מסהדי בי והתורה אמרה שלשה ימים וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> העדאה אלא בפני הבעלים ובפני ב"ד כדתניא התם דכתיב והועד בבעליו דמשמע בפניו ובפני ב"ד הוא מסברא דמי יקבל עדות אם לא בפני ב"ד וכו'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>שור </b> של חש"ו ומי שהוא במדינת הים שנגחו פטורין דלא חייבינהו רחמנא לא במצות ולא במכות ולא בעונשין וכי היכי דפטורין בנזקי גופן כדתנן הם שחבלו באחרים פטורין הוא הדין בנזקי ממונן ובהיזק דגופיהו לא אפשר לאפטרופוס למיקם אנטירותיהו וכלי ממונן אבל גבי שורן אפשר וגם לא גבי ליה ניזק אלא מגופו וכיון דאיזדבן איסתלק ליה היזקה ולכך מעמידין להן ב"ד אפוטרופוס.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>שור </b> שמלמדין אותו ליגח אפילו המית את האדם אינו חייב מיתה דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו כדתנן התם דף ל"ט וכיון שהם פטורין מן המיתה דין הוא שלא יעשו מועדין.
+
+Halakhah 6
+
+<b>שור </b> שהועד ונמכר או ניתן במתנה חזר לתמותו דרשות משנה כדילפינן [גבי נגח והקדיש או הפקיר פטור דבעינן מיתה והעמדה בדין שוין כאחד דכתיב והועד בבעליו וגו' והמית איש (שמות כא, כט) משמע דמשעת העדאה עד שעת מיתה הוי בעליו].
+
+Halakhah 7
+
+<b>הועדה </b> וחזרה מדבר שהועד לה וחזרה לתמותה דכל שהתינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח כרבי מאיר דמתניתין אינו צריך שמירה וכתיב ולא ישמרנו בעליו אתאן לנגיחה רביעית כדאמר לעיל וכן אם הוא מועד למין אחד ולא לאחר או ליום אחד ולא לאחר אינו צריך שמירה למין או ליום שאינו מועד לו והוא תם וכן מועד לשופרות למה שאינו מועד אינו צריך שמירה ומה שהוא ספק אם מועד לו או לא הוי ספק נמי אי צריך שמירה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שור </b> שקשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי תם חייב מועד פטור כר' יהודה דס"פ ד' וה' דכתיב ולא ישמרנו בעליו ושמור הוא זה דסבר סתם שוורים בחזקת שימור קיימי אין לך אדם שאין משמר שורו שמירה פחותה וחייב הכתוב סתם אלמא שמירה מעולה בעי והדר אמר רחמנא לא ישמרנו גבי מועד דנעביד ליה שמירה מעולה הוי ריבוי אחר ריבוי למעט שמירה מעולה וכי תימא נילף נגיחה דתם ממועד דהיקשה דבן יגח או בת יגח דדרשינן מיניה נגיחה לתם נגיחה למועד דלסגי ליה בשמירה פחותה הא מיעט רחמנא ולא ישמרנו לזה ולא לאחר דאי לגופיה דאם לא שמרו שמירה ליחייב והוי ריבוי וכו' ויכתוב רחמנא ולא ישמור מאי ולא ישמרנו לזה ולא לאחר וכן מועד מתחלתו בשן ורגל דהתורה מיעטה בשמירתן כדילפינן לעיל פ"ד ומועד לקרן ימין ולא לשמאל ושמרו כראוי משלם חצי נזק אפילו נגח בימין דלא גרע משמאל וכי מיעט קרא שמירה מעולה ממועד היינו בשכל גופו מועד כדאמרינן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>בהמה </b> שחבלה באדם פטור מד' דברים שלא חייבה בהן תורה אלא לאדם שחבל בחברו דכתיב איש כי יתן מום בעמיתו הוי בדין נתינת מומין ולא שור בעמיתו של בעליו כדאמרינן ס"פ כיצד דף כ"ו.
+
+Halakhah 4
+
+<b>שור </b> שהוזק ברשות המזיק פטור שהרי היה שורו שמור ברשותו ואומר לניזק תורך ברשותי מאי בעי כדאמרינן פ"ק ופרק הפרה ואם נגח שור של בעל הבית חייב כמו בר"ה כרבנן דר' טרפון פרק כיצד דף כ"ז כמה קרן בר"ה תם חצי נזק אף ברשות הניזק כן ולא דיינינן ק"ו משום דאמרינן דיו דדיו דאוריתא דילפינן ק"ו לשכינה הלא תכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה י"ד יום אלא דיו לבא מן הדין וכו'. נפל לבור חייב בנזקי המים שהבאיש מיד דהוי מזיק ממש ולא בור ואם אחר זמן נבאשו נעשה שור בור ומים כלים ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים דלא חייב בבור על המיתה אלא על נזקי בהמה ושאר חפצים היזקן הוא מיתתן ודרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים ואם הכניס השור ברשות פטור וחייב בעל החצר בנזקו אי קבל שמירתו כדתנן התם לר' דף מ"ז. הזיק את בעל הבית או שהוזק בו בעל הבית או חפר בחצר בורות שיחין ומערות חייב ובעל הבית חייב בנזקי הבור אם הפקירו דאף על גב דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור הכא כיון דאית ליה להאיך למלויה ולא קא מלויה כמאן דכרייה דמי וכדאמ' התם דף מ"ח הזיק בע"ה את השור לדעת חייב שיש לו רשות להוציאו ולא להזיקו.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>שמין </b> לנזיקין שנותן לו שבר הכלי ומשלים לו נזקו כתנא דבי חזקיה פרק קמא ד"י והמת יהיה לו לניזק או אינו אלא למזיק אי הכי ליכתב רחמנא שור תחת שור ולשתוק מהמת יהיה לו דכיון דשלם שור תחת שור נבלה שלו היא והמת יהיה לו למה לי ש"מ לניזק שיטלנו בדמים ועליו ישלים המזיק ואית דמפקי ממכה נפש בהמה ישלמנה ישלימנה ומאי טרף יטרף יביאהו עד הטרפה לא ישלם עד טרפה ישלם טרפה עצמה לא ישלם וכולהו צריכי כדאיתא התם. ופחת הנבלה ג"כ לניזק דמשעת מיתה רמיא עליה כדכתיב והמת יהיה לו ושבח הנבלה חולקין כר' יהודה דפליג אר' מאיר (דלר') [כיון] דכתיב וגם את המת יחצון ואי לפחת שפחתו מיתה לחוד אתא לכתוב ואת המת יחצון מאי וגם ש"מ תרתי דשתפיה רחמנא למזיק בשבחא השביח הניזק בשעת העמדה בדין נותן כשעת הנזק ואיצטריך היכא דשבח ממילא וכ"ש כשפטמו ואם כחש מחמת מכה בשעת העמדה בדין נותן כשעת העמדה בדין דא"ל קרנא דתורך קבירה ביה. ואם השביח המזיק בשעת העמדה בדין נותן לו כשעת הנזק אם השביח מחמת שפטמו ואין יכול ניזק לומר לו תן לי חלק השבח שברשותי השביח גם כן ואם מחמת עצמו השביח משתלם חצי נזק כולו בשעת העמדה בדין כר' עקיבא דשותפי נינהו בשור דמשתעי ביה קרא.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>על </b> לטרוח בנבלה להעלותה כדאמרינן פרק קמא דף י"א כאבא שאול יביאהו עד יביא עדותה לב"ד ואחרים אומרים מנין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו תלמוד לומר כסף ישיב לבעליו והמת משמע שאף המת ישיב לבעליו:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> קדשים שחייבים בהם מעילה אין בהם דין נזקין דכתיב שור רעהו ולא של הקדש כדתנן התם פרק ד' וכו' דף ל"ז ופסולי המוקדשים יש להם דין נזקין שהרי יצאו לפדיון להיותן חולין כדאמרינן התם סוף הפרה שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו וכו' ומאי ניהו שור בכור דלא פריק ליה וכן כל פסולי המוקדשין שלא נפדו אבל אותן שיצאו לפדיון כבר שור רעהו מיקרו אף על פי שאסורין בגיזה ועבודה דבור לחוד פטרי' משום דכתיב והמת יהיה לו במי שהמת שלו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>שלמים </b> שהזיקו אוכל מן הבשר בקדושה כנגד חצי נזק של הבשר ולא מה שכנגד האימורין דכי ליכא לאישתלומי מהאי לא משתלים מהאי לרבנן דרבי נתן ושלמים ממון בעלים הוא ושור רעהו קרינא ביה כדכתיב ומעלה מעל בה' ומרבינן קדשים קלים שהם ממונו של חברו וקרינא ביה וכחש בעמיתו ומשלם קרן וחומש ואשם ונשבעין עליהן אף על גב דאין נשבעין על ההקדשות ואיידי דנשבע אבשר נשבע על כל בהמה ואימורין בכלל ולהכי משלם קרן וחומש על כל הבהמה של שלמים אבל הכא לא קרינא ליה שור רעהו לאישתלומי מיניה אלא מה שכנגד הבשר וכדאמרינן. וכן שור הפקר שהזיק פטור דלאו שור רעהו הוי ואם זכה בו אחר אינו משלם ואפילו הופקר אחר שהזיק פטור כדאמר רבי יהודה בבריתא די"ג דכתיב והועד בבעליו והמית איש עד שתהא מיתה והעמדה בדין שווין כאחד דמשמע שיהא לו בעל אחד משעת העדאה עד שעת העמדה בדין וגמר דין שיהו שוין כאחד.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>שור </b> של ישראל שנגח של נכרי פטור דכתיב רעהו ולא של נכרי ושל נכרי שנגח של ישראל חייב ושל נכרי שנגח של ישראל בין תם בין מועד חייב נזק שלם דכתיב ראה ויתר גוים ראה שבע מצות בני נח שקבלום ולא קיימום עמד והתיר ממונן לישראל כדאמרינן פרק ארבעה וחמשה דף ל"ח ודוקא לענין נזקין דסברא היא אבל שאר גזל אסור ואיפשר דהילכתא היא עד דאתא נביא ואסמכיה אקרא וכו'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>שור </b> תם שהזיק ומכרו הניזק גובה ממנו וחוזר הקונה על המזיק שמכרו כדתניא פרק המניח דף ל"ג מכרו מכור לרדיא הקדישו מוקדש משום דרבי אבהו דיהיב להקדש מידי פורתא כדאמרינן בערכין ומדאורייתא לא קדיש דאין הקדש דמים מפקיע מידי שיעבוד שחטו גובה מבשרו דתניא חי אין לי אלא חי שחטו מנין ת"ל ומכרו את השור החי מכל מקום ונתנו במתנה הוי כמכרו. ואם עמד בדין ואחר כך מכרו או הקדישו או נתנו לא עשה ולא כלום ואפילו קדמו בעלי חובות של מזיק ותפסוהו הניזק גובה ממנו לפי שאינו משתלם אלא מגופו ואמר ליה ניזק לבעל חוב אלו גבך הוה מינך הוה גבינא ליה דהאי תורא דאזקן מיניה משתלמנא. ושור מועד כל מה שעשה בו הבעל [חוב] עשוי אפילו אחר העמדה בדין שאין משתלם מגופו אלא ממעולה שבנכסיו וכל נכסיו משועבדין לנזקו כדאמ' התם ואפילו לית ליה נכסיה אלא האי שור וקדמו בעלי חובות ותפסוהו קי"ל ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה דאף על גב דאלו הוה גבי בעל חוב והוה מזיק הוה משלם היינו משום דפשע בשמירתו אבל השתא אין שמירתו עליו כיון שהיה ברשות בעליו קודם שתפסו והא דאמרינן לעיל דמצי אמר ניזק תורא דאזקן מיניה משתלמנא היינו משום דהוי תם דמשתלם מגופו וכדא'.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b> זמן שימצאו מטלטלין אפילו סובין לגבות לניזק אין בית דין נזקקין לקרקע דכתיב מיטב שדהו וכתיב כסף ישיב בדף ח' ומרבינן אפילו סובין משמע דכל מידי דמטלטלין מיטב נינהו דיכול להוליכן ממקום זה אי לא מזדבן למקום אחר והכי מיתרצי קראי בשדות יתן מיטב דכתיב מיטב שדהו ולא כתיב מיטב סתמא ובמטלטלין אפילו סובין הוי מיטב כדאמרינן וכיון דכתיב כסף ישיב לבעליו משמע ממילא דאי אית ליה כסף למזיק מיחייב למיתן ליה זוזי ואי לית ליה הדר כתיב ישיב דמרבינן אפילו סובין דכולהו מיטב הוו כדאמרינן ואי לית ליה מטלטלין להכי כתיב מיטב שדהו ומסתברא דכל שיש לו מטלטלין דהוו כולהו מיטב אין נזקקין לקרקע וכשאין מטלטלין (אין) רואין בית דין אי זהו מיטב שבשדותיו וגובין לו מהם כן נראה לפי דעת הרב ז"ל שכתב כל זמן שיש מטלטלין וכו' אין נזקקין לקרקע וכו'.
+
+Halakhah 11
+
+<b>מת </b> המזיק קודם שישלם אין נזקקין אלא בקרקע ולא למטלטלין דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב דאיכא למימר לאחר מיתת אביהן קנאום ואם תפס בחיי מזיק גובין לו מהם וכשיש לו קרקע אין גובין מן היתומים אלא מן הזיבורית כדתנן פרק הניזקין.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>אין </b> מחייבין לעולם למזיק לשלם אלא בעדים הכשרים לשאר עדות כדתנן התם דף י"ד על פי עדים בני חורין ובני ברית וכו' הילכך אם היו אמתלאות לומר זה הזיק אין סומכין עליהן עד שיראוהו עדים כדתנן התם פרק המוכר פירות.
+
+Halakhah 14
+
+<b>שור </b> שהיה רועה ונמצא שור הרוג בצדו דלא אזלינן בתר אומדנא לרבנן דרבי אחא ואפי' לפרוע מחצית הנזק דהא דאמרי' שור שנגח את הפרה ונמצאת עוברה בצדה ואין ידוע וכו' דמשלם פלגא היינו טעמא שהרי רואין שנגח את הפרה:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בהמה </b> מעוברת שהזיקה גובה חצי נזק ממנה ומוולדה כדאמר רבא התם פרק הפרה דוולדה גופא היא ותרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה דפירשה היא דבר המופרש ממנה ולאו בכלל גופה הוי להשתלם חצי נזק מביצה אי ליכא תשלום חצי נזק בתרנגולת.
+
+Halakhah 2
+
+<b>מעוברת </b> שנגחה ונמצא ולדה בצדה משלם חצי נזק מן הפרה ואינו גובה מן הוולד עד שיברר שהיתה מעוברת כשנגחה כדאמרינן ריש הפרה אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה. וכן אם נגח פרה מעוברת ונמצא עוברה בצדה ואין ידוע אם מחמת הנגיחה הפילה אינו משלם נזק הוולד דהמוציא מחברו עליו הראיה וילפינן התם דהמע"ה מדכתיב מי בעל דברים יגש וגו' ואמרינן הא למה לי קרא סברא היא דכאיב ליה ליבא אזיל לבי אסיא אלא קרא לנזקקין לתובע תחלה וכו'.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>נגח </b> פרה מעוברת והפילה אין שמין פחת כל אחד בפני עצמו כדאמר רבא התם כי היכי דלא ליכחוש מזיק דאמר ליה פרה מעברתא איזקנא לך פרה מעברתא שיימנא לך וכו' כדאי' התם. ואם היה הוולד לאחר פחת גוף הפרה [לבעל הפרה] והשאר חולקין והוולד לבעליו.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>שור </b> שהיה רודף אחר שור אחר והוזק ואין ידוע אם בסלע לקה או ב' רודפים אחר אחד והזיקו אחד מהם ואינו ידוע אי זהו המזיק והם של שנים או הם של אחד והאחד גדול והאחד קטן או אחד תם ואחד מועד או הניזקין היו גם כן אחד גדול ואחד קטן בכולהו אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה ואפילו ניזק אומר בריא ומזיק אומר שמא אשמועינן רבנן דיד נתבע על העליונה דהמע"ה וכשיש עדים על ההזק ואינם מבררים מי הוא המזיק או מי הזיק למי משלם המזיק כמו שאומר דלא הוי טענו חטים והודה לו בשעורים מה שאומר הניזק מועד או גדול הזיק והמזיק אומר תם או קטן הזיק שהרי יש כאן עדים שא' מהם הזיק הילכך אם טען הניזק אתה יודע בודאי שזה הזיק בפניך הרי מזיק נשבע שבועת התורה ומשלם כמו שהודה שהרי הודה במקצת וילפינן לה לשבועה במקצת מדכתיב כי הוא זה וגו' ואפילו בששניהם תמים דדמו טפי לטענו חטים והודה לו בשעורים כיון שיש שם עדים שאחד מהם הזיק לא הוי מודה בקנס וכיון דחייב הוו נמי מודה מקצת וחייב לישבע כשטוען הניזק אתה יודע כדאמרינן והיכא דליכא עדים על ההזק ומזיק מודה במקצת במועד הוי כטענו חטים והודה לו בשעורים דפוטר אף במה שהודה ואם תפס הניזק משתלם כמו שהודה המזיק והא דטענו חטים והודה לו בשעורים פטור היינו משום דהא אמר ליה תובע לאו שעורין יהבי לך ואחולי מחיל גביה ולהכי נראה דאם תפס שעורים לא משתלים כיון דמחל אבל אם תפס הניזק במה שהודה לו המזיק משתלם דיכול למימר דלא מחל כיון שאיפשר שהאחר הזיק כמו שאמר המזיק מה שאין כן בשעורים דהא ידע איהו ודאי דלא יהיב ליה שעורים ואית דמפרשי דפטור אף מדמי שעורים דבחטים הא כפר ובשעורים דאודי ליה כיון דלא תבעיה בגויהו לאו הודאה היא ויכול לחזור בו דיכול למימר משטה הייתי בך ואי קדם ניזק או תובע ותפס מקמי דלהדר משתלים מה שהודה לו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>שור </b> שנגח וחזר ונגח שור אחר הניזק והבעלים כשותפין בו למה שהזיק אחר כך כרבי שמעון דמתניתין פרק ארבעה וחמשה דאתי כרבי עקיבא דאמר דשותפי הוא דכיון דהנזק משתלים מגופיה דשור שותפין הן בו המזיק והניזק ואם תפסו ניזק לגבות נזקו מגופו הוי שומר לנזקין וחייב הוא בכל הנזק אפילו לרבי עקיבא דשותפי נינהו דהא תנן השותפין נעשין שומרי שכר זה לזה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>ב' </b> שוורים תמים או מועדים או אחד תם ואחד מועד שחבלו זה בזה משלמין זה לזה במותר נזק שלם או חצי נזק כדתנן פרק המניח דף ל"ג ואי הוי נזק כנגד נזק יצא זה בזה אפילו הן תמים ונאבד האחד לא יאמר בעליו לחברו שלם לי אתה כי שלי אבד ואינך יכול להשתלם אלא מגופו וסברא היא דיוצא זה כנגד זה דאפוכי מטרתא למה לי:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שור </b> שהמית האדם ואפילו עבד אחד תם ואחד מועד נסקל כדתנן במתני' פרק ארבעה וחמשה דף מ"א דבתם נמי כתיב סקול יסקל וכן דקטן וקטנה חייב עליהן סקילה כגדולים כדכתיב או בן יגח או בת יגח דאם אמרת באיש ואשה שכן חייבים במצות תאמר בבן ובת תלמוד לומר או בן יגח וכו' בת יגח נגיחה בתם נגיחה במועד נגיחה למיתה נגיחה לנזקין ואם המית הגוי פטור בדיניהם [דפרט לך הכתוב (שמות כא, כט-לב) בן ובת עבד ואמה גבי נגיחה משמע דבגוי פטור].
+
+Halakhah 2
+
+<b>אחד </b> שור וא' חיה ועוף שהמיתו נסקלין כדתנן בעדיות וילפינן שור שור גזרה שוה משבת לעשות כל בהמה חיה ועוף כשור וגבי שבת מנא לן דכתיב בדברות האחרונות שורך וחמורך וכל בהמתך שור וחמור בכלל היו ולמה יצאו לומר לך מה שור האמור כאן חיה ועוף כיוצא בו כדכתיב וכל בהמתך דוכל ריבוייא הוא אף כל חיה ועוף כיוצא בהן. תם פטור מן הכופר דאין תם משלם אלא מגופו והרי הוא נסקל והיכא דאינו נסקל כמו על פי עד אחד אפילו מועד אינו משלם כופר כדרבא פרק ארבעה וחמשה השור יסקל וגם בעליו יומת כל היכא דוסקל וכו' והיאך נעשה מועד מאחר דבפעם ראשונה סוקלין אותו כגון דקטל וערק לאגמא או אין מכירין את השור וכו' והני גווני דמוקמי התם בגמרא דף מ"א וכו'.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>זה </b> שאמרה תורה וגם בעליו יומת למדו מפי השמועה שחיוב מיתה זו בידי שמים ואם נתן כופר הנהרג מתכפר לו ואף על פי שהוא כפרה ממשכנין עליו דאמרי' במכילתא וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו יומת בידי שמים או אינו אלא בידי אדם כשהוא אומר אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו הא אין נותנין פדיון למומתין בידי אדם כדכתיב ולא תקחו כופר לנפש הרוצח וגו' ונתן פדיון נפשו של מומת וכו' רבי עקיבא אומר של ממית ובפרקין ארבעה וחמשה תניא ונתן פדיון נפשו דמי ניזק רבי ישמעאל אומר וכו' כולי עלמא כופר כפרה הוא ורבנן סברי בדניזק שיימי' בגופו של מת ובהני מכפר מזיק דנאמרה שיתה למעלה לענין דמי וולדות כאשר ישית עליו ונאמר שיתה למטה אם כופר יושת עליו מה להלן בדניזק אף כאן בדניזק דאף על גב דפדיון נפשו כתיב מיהו כי שיימין בדניזק שיימין ואף על גב דכופר כפרה הוא כחטאת ולא הוי בעי משכוניה כיון דלחבריה הוא דבעי מיתבא ליה ממונא הוא ולא לגבוה הוא ולא חמיר עליה ובעי משכוניה נמי כיון דהוא לא חטא וממוניה הוא דאזיק לא חמיר מילתא עליה ובעי משכוניה כדאמרינן התם דף מ' והאי בעיא דלא איפשיטא היא התם ופי' בתוס' דביורשי הניזק עצמו הוא דמיבעי ליה אם יכולין למשכנו משמע דב"ד פשיטא דממשכנין כשאר ניזקין ואיפשר דב"ד נמי מיבעיא לה ואף על גב דלא איפשיטא נקט הרב ז"ל דממשכנין משום דאית בהאי צד תרי טעמי דלחבריה הוא ולא לגבוה ועוד דממוניה הוא דאזיק וכדאמרינן. ושור של שני שותפין כל אחד משלם כופר שלם שכל אחד צריך כפרה גמורה ואף על גב דלא איפשיטא בעיין הכא נמי כיון דקי"ל כופר כפרה חייבין הן להביא כפרתן משלם והולכין בה להחמיר ולא אמרינן בה ספקא דממונא לקולא וכיון דכפרה הוא כדאמרי' כופר אחד אמר רחמנא ולא חצי כופר דמסתמא כפרה שלימה צריך לכל אחד ובחצי כופר לא מיכפר.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> גומרין דינו של שור אלא בפני בעליו ואם לא היו לו בעלים גומרין דינו אף על פי כן בפרק ד' וה' פליגי רבנן ורבי יעקב בגומרין דינו של שור שלא בפניו ואפי' לרבי יעקב בפניו דבעלים דבני טענה נינהו ודרשינן השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת בעלים כך מיתת השור מה בעלים בפניהם כדכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט אף שור כן ואם אין לו בעלים כשור המדבר הרי זה נסקל כדתנן התם ותניא שור שור כתוב בפרשה בנוגח אדם שבעה פעמים חד לגופיה ושיתא להביא שור האשה שור היתומים אפוטרופוס מדבר הקדש גר שמת ואין לו יורשין וצריכי כולהו אשה דלא תימא בעל השור לשון זכר יתומים דלא תימא כיון דלאו בני דעה נינהו לא מיחייב אפוטרופוס כיון דאיכא שמירה כל דהו אימר חס רחמנא עליהו דלא ליפסדו יתמי לממוניהו שור המדבר אף על גב דלית ליה בעלים הקדש אף על גב דאיכא פסידא להקדש שור גר שמת לא איצטריך למיתניא אלא איידי דאיצטריך קרא לרבויי איצטריך נמי תנא למיתנייה כן כתב בנמקי יוסף וקשיא דקרא נמי אמאי איצטריך רבוייה דהא הוי כשור המדבר ואיפשר דאיצטריכו תרי קראי חד לנגח ואחר כך הפקיר או מת הגר וחד להפקיר או מת ואחר כך נגח דאפי' הכי חייב מיתה לרבנן דר' יהודה ואי לאו תרי קראי הוה מוקמינן קרא בדדמי דנגח ואחר הפקיר או מת דוקא חייב להכי איצטריך קרא אחרינא ומשום דאיצטריכו תרי קראי להני תרי גווני מוקמי' חד למדבר וחד לגר שמת חד בנגח קודם וחד בנגח אחר כך כדאמרינן. ואין משלמין אפוטרופוס' את הכופר שהוא כפרה ואין הקטנים והחרשי' והשוטים בני חיוב כדי שיהיו צריכין כפרה וכדתני' התם דף מ' אפוטרופסין אין משלמין כופר דכפרה הוא ויתמי לאו בני כפרה נינהו. שור טרפה או של טרפה אינו נסקל דכתיב וגם בעליו יומת וכיון דלא קרינא ביה יומת דלא מיקטל על פי עדים כשהוא טרפה דהוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה לא קרינא ביה נמי השור יסקל כשהוא טרפה וכיון דבעלים פטורין כשהם טרפה שור נמי פטור כשהוא טרפה דהא למיתת בעלים הוקש וכדאמרינן פרק הנשרפין דף ע"ה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>המשסה </b> כלב או גרה בהמה או חיה בחברו והרגו אינם נסקלין דכתיב כי יגח כדתנן במתני' דף ל"ט כי יגח ולא שיגיחוהו לפיכך פטור דאינהו גרמי ליה ומינס אניס אבל שסה נחש נסקל הנחש שמעצמו מקיא הארס שממית בו וכדתנן התם פר' הנשרפין ואמרי' בגמרא לדברי חכמים ארס נחש מעצמו הוא מכיש לפיכך גרמא בעלמא הוא דאף על גב דידוע שסופו להקיא מיהו לאו מכחו מיית לפיכך נחש בסקילה כדין שור שהמית שדבר הכתוב בהווה והמכיש פטור ממיתת בית דין.
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b> הבהמה נסקלת אלא כשכוונה להזיק למי שחייבת עליו סקילה לאפוקי נתכוונה לבהמה לנכרי לנפל דפטורה ואפ"ה הבעלים חייבין כופר או ל' של עבד אם היה מועד לזה אבל נתכוונה להרוג ראובן והרגה שמעון חייבת והא דפטורה ממיתה (דהא לא אי) [אי לא] כוונה לבר חיובא ואמרי' כמיתת בעלים אם הרג כך מיתת השור אם הרג כדכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת וכיון דאדם פטור כשהרג בלא כוונה בר חיובא דאי נתכוון לראובן והרג שמעון חייב כדילפינן רבנן מוכי ינצו אנשים במצות שבמיתה הכתוב מדבר כדאיתא התם פרק הנשרפין וחייב בכופר דדרשינן כופר אם כופר להביא שלא בכונה. וכן מועד ליפול על פני אדם בבורות וראה ירק בבור או מועד להתחכך בכותל ולהפיל על בני אדם ונתחכך להנאתו ונפל הכותל על אדם ומת פטור ממיתה לפי שלא נתכוון להמית והבעלים חייבים בו כופר וכדאמרינן.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>בהמה </b> שהמיתה ברשות המזיק אף על פי שהיא בסקילה בעלים פטורין מן הכופר כדתניא פרק המניח דף כ"ח דפטור מן הכופר דאמר ליה ברשותי מאי בעית ולענין קטלא לא אמרינן הכי כדאיתא התם דאפילו בחצר המזיק אינו פטור אלא נהרג. ואם קרא בפתח ואמר לו בע"ה הן משמע עמוד ולכך פטור נמי מכופר אם נכנס וכו'.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>דרסה </b> ע"ג התינוק בחצר הניזק דרך הילוכה משלם כופר כדאיתא פרק כיצד דף כ"ו מידי דהוה אקרן קרן כיון דעבד תרי או תלת זימני אורחי' הוא ומשלם כופר הכא נמי לא שנא ופשטי' הכי בעיין דאיכא כופר ברגל וכו'. תם שהמית בכוונה פטור נמי משלשים של עבד כמו שפטור מכופר אלא שנסקל דדרשינן בעל השור נקי מדמי עבד דה"א מחמירני בעבד דאפילו יפה סלע נותן ל' ואם המית שלא בכונה שאינו נסקל יראה לרב ז"ל שמשלם חצי דמי העבד כאלו המית שור חברו או חמורו דממונו הוא כמוהם והוו עם הדומה לחמור:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כופר </b> הוא שווי דמי הנהרג כדילפינן לעיל וכופר עבד הוא שלשים דבכלל איש ואשה היו והוציאו הכתוב להקל ולהחמיר עליו בין שיהיה שוה יותר או פחות יתן שלשים כדגרסי' במכילת'. כל המעוכב גט שחרור אין לו קנס דבעי' ולא איפשיטא פרק השולח ולקולא כיון שכבר יצא לחירות.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הכופר </b> הוא ליורשי הנהרג ואם המית אשה הוא ליורשיה מאביה ולא לבעל כרבי עקיבא דכתיב והמית איש או אשה להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו כדילפינן אף אשה נזקיה ליורשיה אף על גב דבעל יורש אשתו כופר שאני דאין משתלם לא לאחר מיתת הניזק ולא כשאמדוהו למיתה דכתיב והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו והוי ראוי ולא מוחזק וקימא לן פרק יש נוחלין דאין הבעל יורש בראוי כבמוחזק לה מחיים כדילפינן פרק יש נוחלין דף קי"ג מדכתיב ושגוב הוליד ליאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים מנין ליאיר שלא היה לשגוב אלא שמתה אשתו ולא ירש הוא הראוי אלא בנו יאיר וגו' כדאיתא התם. מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו והיינו בשפחה דבעבד כופין את רבו כדאיתא התם והוי כמעוכב גט שחרור ולא דרשינן כסף שלשים שקלים ולא חצי שלשים דבחצי האחר נמי חייב אלא שאין מי שיקחנו.
+
+Halakhah 3
+
+<b>שור </b> שנגח אשה ויצאו ילדיה פטור מדמי וולדות דלא חייבה תורה דמי וולדות אלא לאדם כדאמרינן דף מ"ב כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה אנשים ולא שוורים. אבל נגח שפחה משלם דמי וולדות או חצי אם הוא תם כדאמרינן פרק הפרה דף מ"ט דחמרתא בעלמא הוא דאזיק דאמר קרא שבו לכם פה עם החמור. ושמין כמה היתה שוה כשהיתה מעוברת וכמה היא שוה עתה כרבנן דרשב"ג במתניתין דף מ"ט דיש בכלל שומא זו שבח וולדות מה שהאשה נראת משובחת ובעלת איברים מפני העובר ודמיה יקרים והאי שבח נמי לבעל כדכתיב ויצאו ילדיה ולא הוה צריך למכתב הרה אלא לומר שבח הריון לבעל.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>נזקין </b> שלא בכוונה רבי יהודה מחייב כדתניא דמ"ד דיליף מכופר מה כופר חייב שלא בכוונה כדאמר' לעיל מריבויא דאם כופר אף נזקין דשור לאדם שלא בכוונה חייב אף על גב דפטור ממיתה אם המיתו שלא בכוונה כדאמר' לעיל ודנין תשלומין דנזק מתשלומין דכופר ואין דנין תשלומין ממיתה דפטור שלא בכוונה כדאמר'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>שור </b> תם שהמית והזיק דנין אותו דיני נפשות ולא דיני ממונות על הנזק דתם אינו משלם אלא מגופו והרי הוא נסקל ומועד דמשלם מן העליה דנין אותו דיני ממונות קודם ואם קדמו ודנוהו דיני נפשות דנין אותו דיני ממונות לשלם ממה שחרש השור אח"כ ומן העליה אינו משלם אחר שנגמר דינו לסקילה שהרי אינו שלו דנוהו דיני נפשות וברח אין דנין אותו דיני ממונות כדתניא התם פרק החובל דף צ"א ומוקמינן (לטיפ') דברח כדאיתא התם ופי' הסוגיא לדעת הרב ז"ל כמו שפי' בעל מ"מ.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>שור </b> שהמית והקדישו בעליו אינו קדוש וכן הפקירו או מכרו או החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר שחטו בשרו אסור ואם קודם שנגמר דינו הקדישו מוקדש וכן כולן וכדתנן דף מ"ד וכיון שנגמר דינו שחטו אסור דכיון דכתיב סקול יסקל למה לי ולא יאכל את בשרו אלא להיכא דקדם ושחטו קודם סקילה דהא נאסר ולאו דידיה הוא ולהכי אינו מכור ואינו מוחזר נמי דיכולי' בעלים למימר לשומר אתפסתיה לתוראי בידא דלא יכילנא ליה דאי לאו הכי הוה מערקנא ליה לאגמא ולא היו גומרין דינו דאין גומרין אלא בפניו דילפי רבנן ממיתת בעלים דבעי' בפניהם דכתיב עד עמדו לפני העדה וגו' וכן השור בפניו דאקשינהו רחמנא דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת בעלים כך מיתת השור וכדאמר'.
+
+Halakhah 10
+
+<b>שור </b> שלא נגמר דינו ונתערב עם אחרים כולם פטורים דאין גומרים דינו של שור אלא בפני בעלים כדין האדם וכדאמרינן פרק הנשרפין דף ע"ט כמיתת בעלים כך מיתת השור דכתיב השור יסקל וגו' וכיון דאין מכירין אותו ולא הוי בפניו ואם נגמר דינו ונתערב כולן נסקלים כדתניא התם דהא על כרחיך כולהו אסירי בהנאה ואין הפסד לבעלים בסקילה הילכך מקיימין מצות סקילה במחויב בה והא דאסירי כולהו בהנאה הוא בפרק התערובות וכתבו התוספות שם דמדאוריתא כל מידי בטיל ברובא כיון דלא ידיע ואפילו ששה דברים ולא שייך כל קבוע כמחצה על מחצה דמי מדאוריתא אלא בדבר הידוע כתשע חנויות ותשע צבורים וכו' שההתר והאיסורא שלם ידועים במקומם ואם כן הכא נמי לא אסירי כולהו אלא מדרבנן.
+
+Halakhah 11
+
+<b>פרה </b> מעוברת עוברה כמוה היא וולדה נגחו או נרבעו כדאמר רבא פרק הנשרפין דף פ' משום דעובר ירך אמו הוא. ואם נתעברה אחר כך וילדה אחר גמר דין וולדה אסור גם כן דעובר ירך אמו הוא ונאסר בגמר דין עם אמו אף על גב דלא הוה בשעת נגיחה ואם נתערב באחרים כונסין אותן לכיפה מדרבנן.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>שור </b> הנסקל שהוזמו עדיו הוי הפקר ואם נסקל על ידי שהעידו שבעליו רבעו והוזמו לא הפקירו כיון דהוא עצמו מידע ידע דלא רבעו כדאמר' ריש פרק המביא אשם בכריתות דטרח ואייתי עדים להזימם ולא אפקר ליה:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>החופר </b> בור בר"ה ונפל בו שור או חמור ומת חייב החופר לשלם אפילו היה הבור מלא גזות צמר כדכתיב בעל הבור ישלם התורה העידה עליו אפילו מלא ספוגין מדכתיב בור סתם כשמואל דבור שחייבה עליו תורה להבלו וכל שכן לחבטו ואחד שור וחמור או שאר מיני בהמה וחיה ועוף כדתנן ס"פ הפרה משום דכתי' כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים.
+
+Halakhah 2
+
+<b>בור </b> בר"ה חייב דכתיב כי יפתח וכי יכרה אם על פותח שחפרו אחר וכסהו ופתחו זה חייב על כורה לא כ"ש אלא שעל עסקי פתיחה באה לו על עסקי כריה באה לו שאין לו חלק בה אלא שכרהו או שפתחו דהינו ברשות הרבים שאין הקרקע שלו כדאמר' פרק הפרה דף נ' וחפר ברשותו והפקיר רשותו ולא בורו חייב דכתיב בעל הבור ישלם בבור דאית ליה בעלים קאמר רחמנא והיינו כשהפקיר רשותו דאי לאו הכי שור מאי בעי' ברשותיה וזהו בור שפתח בו הכתוב תחלה לתשלומין דכתי' בעל הבור גבי תשלומין ובור בר"ה נאמר אצל נזקין כדכתיב כי יפתח וכי יכרה וגו' והחופר בור ברשותו ופתחו לר"ה נמי חייב דהוה ליה בור דאית ליה בעלים וכיון שהתקלה בר"ה הוה ליה נמי שחפרו כולו בר"ה ואם פתחו לרשות חברו נמי חייב אם ניזקה בהמת חבירו קודם שידע החפירה אבל הפקיר רשותו ובורו כשחפר ברשותו או שהפקיר בורו שברשותו או הקדשו הרי זה פטור שהרי על הכריה אינו חייב שברשו' כרה וכשהפקירו הרי סלק עצמו מן הכל אבל הפקיר רשותו ולא בורו הוי בעל הבור וחייב כדכתיב בעל הבור. ואם נחפר מאליו ברשותו או חפרתו בהמה חייב בנזקיו כשהפקיר רשותו כיון שהוא חייב למלאתו ולא מילאהו כמאן דכרייה דמי ואף על גב דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור ה"מ בבור ברשות הרבים דלאו עליה דידיה הוי למילויה כדאמרינן. והלוקח או מקבל מתנה נמי חייב כשהפקיר רשותו ולא בורו דכתיב בעל הבור מי שיש לו בעלים מכל מקום.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אחד </b> החופר או המגלה דכתי' כי יפתח איש בור וגו' ואם כסהו כראוי אף על פי שהתליע מתוכו ונפל שור פטור דכתיב ולא יכסנו הא כסהו פטור דכיון דלא התליע אלא מתוכו מאי הוה ליה למעבד וכן כל מה שהוא אונס פטור. מצא בור וכסהו וחזר וגלהו בעל הבור חייב שהיה לו לכסותו משלו דהוה ליה לחוש שמא יחזור ויטול כסויו ואם סתמו בעפר וחזר וגלהו חייב שכבר נסתלק מעשה ראשון והוה ליה הוא כורה וכדאמרינן פרק המניח דף כ"ט.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>בור </b> של שני שותפין משמסר אחד דליו לשני לדלות נפטר ונתחייב השני לכסותו כדתנן במתניתין דף נ"ב השני חייב דאם עברו שניהם זה אחר זה גם הראשון פשע ואם הראשון עבר ונשתמש ואחר כך נשתמש השני הראשון חייב כיון שהיה בידיו דליו של בור לכסותו ולא מסרו לשני ולהכי כתב הרב ז"ל הראשון חייב עד שימסור דליו לשני דהכי משמע מתניתין השני חייב כשמסר לו הדלי כדאוקימנא בגמרא לרבי אליעזר בן יעקב הא אם לא מסרו חייב כיון שהוא בידו אבל לא היה דליו בידו שלא נשתמש גם הוא שניהם חייבים דפשעו שלא כסהו. כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה השני חייב עד שידע האחד וישכור פועלים וכו' ובתוך זמן זה השני חייב ולא יהבינן ליה שיעורא כולי האי דהוה ליה לאותובי שומרים עילויה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>המוסר </b> בורו לשומר חייב לחש"ו הבעלים חייבים וכדתניא פרק קמא ד"י ואפילו גלהו החש"ו שהבור עשוי להתגלות ואלו אין בהם דעת.
+
+Halakhah 9
+
+<b>המכסה </b> בורו בדליו של חברו ובא ונטל דליו בעל הבור חייב כדאמרינן פרק המניח דף ל' דהא אמרינן אפילו מוצא בור וכסהו וחזר וגלהו חייב בעל הבור אפילו כסהו חברו בדבר של הפקר וחזר וגלהו פטור ובעל הבור חייב.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אחד </b> בור ושיח ומערה או חריץ כדתנן במתניתין דף נ' ולא נאמר בור אלא משום דסתם בור י"ט ומה בור שיש בו כדי להמית י"ט אף כל שיש בו כדי להמית י"ט ופחות מזה פטור ממיתה וחייב בניזקין כדתנן נמי התם דלא כתיב בור דהוי סתם עשרה טפחי' אלא לחייבו במיתה כדכתיב והמת יהיה לו אבל בפחות מעשרה פטור ממיתה וחייב בנזקין כדאמרינן. טפח מים חשוב כשנים לענין עשרה טפחים אבל טפי מטפח הוי ספק וכדאיתא התם.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>החופר </b> בור עמוק עשרה וחברו עשרה והשלישי עשרה כולם חייבים דאפילו לרבנן דדרשי אחד ולא שנים מודו דכי כתיב מיעוטא אחופר בור וכו' כתיב דליכא לחיוביה מן המת יהיה לו וכשהראשון חפר עשרה גם כן הוא נמי עבד מיתה אבל אם שני השלים עשרה לחפירת ראשון האחרון חייב בכל כדאיתא התם דף נ"א כי יכרה איש בור אחד ולא שנים מיעטיה קרא לראשון משום דכתיב והמת יהיה לו וממילא שמעת דבההוא דעבד מיתה עסקינן ואם חזר וסלק מה שהשלים הוי ספק מאי דעבד שקליה או דילמא נסתלקו מעשה ראשון. חפר הראשון בור עמוק ובא אחר והרחיבו ונפל שור ומת חייב אם מת מחבטה ואם הרחיב מצד אחר ונפל משם חייב אפילו מת מן ההבל כדאמרינן דף נ"ז לאיכא דאמרי נחזי אנן אם מההיא גיסא נפל הרי קירב היזקא רוצה לומר שלא היה נופל לפי דרכו אם לא חפר השני מאותו צד אבל הרחיבו מכל צד שהיה דרכו לעבור מאמצע הבור אפילו שקירב ההיזק שלא היה נופל עד פסיעה אחרת פטור אם מת מן ההבל שהרי מיעטו אבל מת מן החבטה חייב שהרי קירב ההזק והיינו דכתב הרב ז"ל ברישא והרחיבו ונפל לתוכו דמשמע שהרחיבו כולו ונפל מאמצעו דהיינו לתוכו.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>בור </b> שחייבה עליו תורה להבלו וכ"ש לחבטו כשמואל דהתורה העידה על הבור אפילו מלא ספוגין של צמר ואף על גב דהבלא ממילא קאתי וכ"ש לחבטו דאיהו עבד ליה חבט ואם היה עומק הבור כרחבו אין לו הבל ואינו חייב אם לא נחבטה. עשה תל גבוה עשרה חייב לשמואל דאף על גב דדרך נפילה משמע בעומק על פניו אפ"ה ונפל כל דהו משמע.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>בהמה </b> פקחת שנפלה ביום בבור ומתה פטור דהוי אנוס שהרי דרכה לסור מן המכשולות כדאיתא התם במתניתין השור חש"ו חייב ובבריתא דפקחת ביום פטור דאיבעי ליה עיוני ומיזל וכן אדם אפילו סומא שנפל לבור ומת פטור דכתיב שור ודרשינן שור ולא אדם ואם הוזק בו האדם או הבהמה הפקחת חייב כדאמרי' פרק המניח דכ"ז ה"מ לענין קטלא אבל לענין נזקין חייב והיינו משום דלא ממעטינן שור ולא אדם אלא לענין מיתה בשור דכתיב ביה והמת יהיה לו וכן בהמה פקחת לא נפטר בעל הבור אלא מן המיתה שהיא מעיינת ושומרת עצמה ממכשול גדול שיש בו סכנת נפשות ואינה נשמרת בכל עת מן הניזקין.
+
+Halakhah 17
+
+<b>נפל </b> שור פסולי המוקדשים פטור דכתיב והמת יהיה לו יצא שאין המת שלו שהוא אסור בהנאה וכדאמרינן דף נ"ג.
+
+Halakhah 18
+
+<b>נפלה </b> הבהמה מאחריה מקול הכריה שנבעתה פטור שנאמר ונפל עד שיפול דרך נפילה ורוב בהמות על פניהם נופלות וכדאמרינן התם דף נ' ואף על גב דאמר לעיל לשמואל דמחייב נמי אחבטה דלא דריש עד שיפול כדרך נפילה אלא נפל כל דהו אנן נקטי' כוותיה בהך לחיוביה אגובה בחבטה אבל הכא שנפל לאחוריו לא הוי דרך נפילה ונקטינן כרב דפטר כשנפל לאחוריו דבעי' דרך נפילה מיהא לפנים ואם נפל לפניה חוץ לבור אין מוציאין מידו וחוץ לבור פטור.
+
+Halakhah 19
+
+<b>שור </b> תם שדחף בהמה לבור משתלם מן בעל הבור שלשה חלקים משום שגמר ההזק ודומה כמי שעשאו כולו ואמרי' כי ליכא לאישתלם מבעל שור תם לישתלם מבעל הבור כר' נתן. ומניח אבן על פי הבור משלם מחצה כשור תם שדחף ושור של הדיוט ושל פסולי המוקדשים שלא נפדו שנגחו משתלם הכל מבעל הבור כיון דליכא לאישתלומי מהאיך כדאמרינן ואם תם הוא משלם חצי נזק.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>החופר </b> בור בר"ה ונפל עליו שור והרגו פטור מכופר ויורשיו חייבין בדמי שני אם מת וכדתניא סוף פרק קמא דערכין וסוף בתרא ומלוה על פה גובה מן היורשים דשעבודה דאוריתא כדנילף בהלכות מלוה בס"ד:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הבור </b> פטור על הכלים אפילו כלי הבהמה שנפל בו כדכתיב שור או חמור ודרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים.
+
+Halakhah 2
+
+<b>תולדת </b> הבור היא כל שהניח תקלה והוזק בה אדם או בהמה משלם נזק שלם בין הפקיר התקלה או לא כדאמרינן פרק קמא ד"ג בין לרב בין לשמואל כל תקלה שהפקיר נפקא לן מבור דחייב כי היכי דבור חיוביה ברשות הרבים הוא דהוי הפקר דעל עסק פתיחה וכרייה באה לו אף כל תקלה שהפקירה חייב ולשמואל כולם מבורו למדנו דכל תקלה בור הוא ואין דרכן לילך ולהזיק כבור ואף על גב דלא הפקירו דבהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו נמי מישתעי קרא ובכולן אני קורא שור ולא אדם חמור ולא כלים כדאמרינן פרק המניח דף כ"ח והני מילי לענין קטלא דמת האדם דקרא במיתה משתעי כדכתיב והמת יהיה לו אבל בנזק אדם חייב דקרא מכופר הוא דפטריה וכלים פטורין על הנזק דשבירתן זו היא מיתתן ואפילו שור שהטיל גלל בחצר בע"ה ונטנפו כליו של בעל הבית פטור דהוי תולדת בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>הניח </b> כד ברשות הרבים ונתקל אחר ושברה פטור ואם הוזק בה בעל הכד חייב ואפילו הפקירה. ואם הניחה במקום שיש לו רשות להניחה חייב על שבירתה ופטור בעל הכד מנזקו שהיה לו להסתכל כיון שהיה במקום אור כדמשמע התם.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>נשברה </b> כדו מלאה מים והוחלק אחד במים או בחרסין פטור דמפקי' מתוך אונס פטור מדין אדם בשלא נתכוון לזכות בחרסיה וכדאמרינן התם דף נ"ט. וכן כדרין וזגגין שנתקלו חיובן ופטורן מדין בור הוא וכשהיה יכול לעמוד ולא עמד חייב וכן שופך מים ופותק טיט ומוציא זבל לרשות הרבים ושורה טיט ובונה וחוצב אבנים חיובן מדין בור וכותל ואילו שנפלו והזיקו בשעת נפילה אינם דומין לבור שאין תחלתן להזיק. ומצניע קוץ וזכוכית והפריח לר"ה או בכותל חברו חיובו מדין בור ולא יעשה מה שיש חשש שימשך נזק לרבים או שמעכב אותן מלעבור ומה שנתן מרשותו לרשות הרבים זכה ומה שנטל מהן לא זכה וכדאמרינן פרק חזקת ולא יחפור והמוכר פירות:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המדליק </b> בתוך שדה חבירו חייב כדכתיב כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל וגו' שלם ישלם וגומר ואי כתב רחמנא קוצים הוה אמינא משום דשכיח אש גבייהו דלכך עומדים ואיכא למימר זה פשע אבל גדיש אימא לא ואי כתב רחמנא גדיש משום דהפסד מרובה אבל קוצים לא וקמה למה לי מה קמה בגלוי אף כל בגלוי ומאו הקמה מפקי לרבות כל בעלי קומה שהם בעלי חיים ואילנות ולחלק נפקא להו מאו השדה ושדה למה לי לאיתויי ליחכה נירו וסכסכה אבניו ואי כתב רחמנא שדה ולא הנך הוה אמינא מה שבשדה הוא (אין) תבואה ממש ולא קרקע להכי כתב קמה בהדיא דהשתא איתרבי שדה לגופה של קרקע.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הדליק </b> בתוך רשותו צריך להרחיק כראוי לפי גובה הדליקה כדי שלא תעבור לשדה חברו כרבי שמעון במתניתין דהבונה דף ס"א ואם עברה והזיקה אחר ההרחקה פטור דזו מכה בידי שמים היא וקרא כתב המבעיר את הבערה דאתיא מחמתיה ואם עברה נהר או שלולית רחב ח' אמות נמי פטור דהוי אונס ולא הוו חציו עברה גדר אומדין אם ראויה לעבור חייב ואם היה להב גדול העולה ונכפף אין לה אומד וחייב אפילו עברה אלף כדתניא נמי התם. נפלה דליקה בחצרו ונפל גדר שלא מחמת הדליקה ועברה לחצר אחרת אם לא היה יכול לגודרה פטור דכלו ליה חציו שבשעה שהדליק דהיינו זריקת החץ לא היה ראוי לעבור וכדאמרינן פרק כיצד דף כ"ג וקרא כתיב כי תצא אש ומעצמה משמע וכתיב ישלם המבעיר וליכא לאוקמי קרא כשהדליק הוא עצמו גדישו של חברו אלא בתוך שלו הדליק והאש הלכה מעצמה ואפ"ה קאי המבעיר את הבעירה כאלו הדליק בעצמו אלמא אש משום חציו העלה עליו הכתוב כאלו היו חציו מכונים על גבי הקשת שבידו ולא נתכוון להזיק לזורקם אלא שפשע בהן והלכו מכחו שלא בכוונה והזיקו שהוא חייב אבל אם היה יכול לגדור ולא גדר חייב דמאן דאית ליה אשו משום חציו אית ליה נמי משום ממונו ואף על גב דליכא לחיוביה משום חציו שהרי כלו בשעת הבער שלא היה ראוי לעבור חייב משום ממונו דהוי ככונס שורו לדיר ולא נעל בפניו ויצא והזיק.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>השולח </b> את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם ואם מסר להם שלהבת חייב דברי היזקא ומעשיו גרמו לו כדאמרינן פרק כיצד ופרק הכונס דר"ל משמיה דחזקיה ואף על גב דאמרינן התם קרא ומתניתין מסייעא ליה לרבי יוחנן וכמייתינן ליה לעיל. שלח הבעירה ביד פקח או הניח שומר על הבעירה הוא פטור והפקח חייב דאין שליח לדבר עבירה כדנילף כדכתיב בס"ד.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אחד </b> הביא אור ואחד עצים האחרון חייב וכדתנן במתניתין דף נ"ט בא אחר וליבה הוא חייב כיון שלא היתה מתלבלבת מאליה ליבתו רוח שאינה מצויה כולן פטורין כדתנן נמי התם ליבה וליבתו הרוח חייב כדתניא התם אם יש בליבויו כדי ללבותה חייב והרבה נקט סתמא משום דקאמר לעיל בא אחר וליבה חייב דהוי כדי ליבה שיש בליבויו כדי ללבותה ה"נ הכא.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אש </b> שיצא ואכלה עצים או אבנים או עפר חייב כדתנן התם כדכתיב כי תצא אש ומצאה קוצים וגומר וכדילפינן לעיל ליחכה נירו וסכסכה אבניו כלים הטמונים בתוך הגדיש שדרך אנשי השדה לטומנם בגדיש חייב דהוי בגלוי כיון שדרך להניחם ולטומנם שם אבל ארנקי וכיוצא בו לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שיניחהו בגדיש. ואם הדליק בתוך שלו ועברה פטור על כל הכלים הטמונים בגדיש וחייב לשלם שיעור מקומן גדיש דכיון דהדליק בתוך שלו לא מצינו לחיובי' משום אסוקי דעתא אלא בגדיש שנראים ולא אכלים אפילו דרכן להטמין בגדיש דהא גזרת הכתוב היא דטמון באש פטור לרבנן דרבי יהודה דקרא דכי תצא אש כגון שלו משמע דאיירי ופטר טמון אלא מדליק בתוך של חברו לא אשכחן דפטריה קרא טמון ובדבר שאין דרכו פטריה סברא דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שיניח אדם ארנקי בגדיש וכדאמר' דס"א. וכן חייב על גדי הכפות לגדיש כשהדליק בתוך שדה חברו שכן דרך לעשות בגדיש ואם היה עבד כפות לגדיש ונשרף פטור דקם ליה בדרבה מיניה דחייב מיתה על העבד כדכתיב נקם ינקם וכדתנן התם וכו'.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>המשאיל </b> מקום ושרף (של) גדיש של שואל אינו משלם אלא דמי גדיש ולא טמון דלא קביל עליה אלא נטירותא דגדיש ואם שנה השואל משעורים לחטים או חיפה שעורים בחטין או איפכא אינו משלם אלא דמי שעורים דאפילו נתן לו רשות לחטין וחיפן בשעורין יכול לומר לא ראיתי אלא שעורים לפיכך לא נזהרתי בהן כל כך.
+
+Halakhah 12
+
+<b>המדליק </b> את הבירה משלם כל שידוע שהוא בתוכה כדתנן התם שכן דרך בני אדם להניח בבתים ואפי' הוא טמון הוי כגלוי ומדרבנן מהימני ליה בשבועה על כל מה שהוא אמר.
+
+Halakhah 13
+
+<b>גמל </b> שהוא טעון פשתן שעבר ודלק בורו של חנווני חייב על כל מה שהזיק ואם היה החנווני בחוץ הוא חייב אף בדמי פשתן וכדתנן נמי התם דף ס"ב.
+
+Halakhah 14
+
+<b>כופף </b> וטומן קמתו של חברו פטור מדיני אדם אש שעבר' והזיקה את האדם המבעיר חייב בנזק ובד' דברים כאלו הזיקו בידו דאשו משום חציו כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אבנו </b> סכינו ומשאו שבראש גגו שנפלו ברוח מצויה הוו תולדת אש וחייב במה אשר דרכו לילך ולהזיק הני מילי ברוח המצויה וכו':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7186d3e8d6b6f2ff5a92b85c1e0c68921486a8dd
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,653 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רפה </b> שלא לרצוח דכתיב לא תרצח ומיתתו בסייף דכתיב נקם ינקם גבי עבד ואמרינן פרק ד' מיתות דף נ"ב נקימה זו איני יודע מה הוא כשהוא אומר והבאתי חרב נוקמת נקם ברית הוי אומר נקימה זו סייף ולא תימא דתוקעה בבטנו או בגרונו דכתיב לפי חרב פיפיות של חרב ב' צדדין מכאן ומכאן כדכתיב חרב פיפיות אלמא תרי נינהו ולא תימא נמי דעביד ליה גיסטרא דכתיב ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה אשכחן עבד כנעני דשייך במצוות שהאשה נוהגת בהן וקל וחומר לבן חורין ולמ"ד חנק נפקא ליה מדכתיב ואתה תבער הדם הנקי וגו' הוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה מה היא בסייף ומן הצואר אף שופך דמים ולא תימא ממול עורף כעגלה דבעינן מיתה יפה כדאמרינן. מצוה ביד גואל הדם כדא' פרק נגמר הדין דף מ"ה גואל הדם הוא ימית את הרוצח מצוה ביד גואל הדם ומנין שאם אין לו גואל שבית דין מעמידין לו גואל שנאמר בפגעו בו מכל מקום. וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם. אם היה בן לנהרג על יד אביו הורג אבי אביו כדאמרינן בספרי זוטא הרי מי שהרג בנו מנין שבנו מותר בו תלמוד לומר גואל הדם הוא ימית דבנו הוא גואל קרוב ומינה דאי הרג בנו אין אחיו הורג את אביו דאינו גואל קרוב אצל אביו אלא בית דין ממיתין ובפרק אלו הן הגולין דף י"ב תני חדא אב שהרג את בנו נעשה לו גואל הדם ואוקמי' בבן בנו ואחד הזכר ואחד הנקבה בגאולת דם:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אזהרת רפו </b> שלא ליקח כופר מנפש רוצח להצילו אפי' ברצון גואל הדם דכתיב ולא תקחו כופר לנפש הרוצח ותניא בספרי יכול כשם שנותנין כופר למומתין בידי שמים כדכתיב אם כופר יושת עליו כך יהו נותנין למומתין בידי אדם תלמוד לומר ולא תקחו כופר ומשמע מינה דהתם דלוקח כופר בעל האשה והכא לא יקח כופר היורש ואין דבר שהקפידה תורה כשפיכות דמים כדכתיב ולא החניפו את הארץ וכך דרשו התם בספרי.
+
+Halakhah 5
+
+<b>רוצח </b> שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים עד שיביאהו לב"ד והיא <b> אזהרת רפז</b> כדכתיב ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט והוא הדין לכל מחוייבי מיתה כדאמ' פרק אלו הן הגולין דף י"ב ואם היה רודף אחר חברו להרגו מצילין הנרדף אחר התראה אפילו בנפשו של רודף:<br><b> מצות קצח </b> להציל הנרדף דכתיב וקצותה את כפה וגו' וכדאמ' פרק בן סורר דאף על גב דאתיא בקל וחומר מנערה מאורסה דאף על פי שאינו בא אלא לפוגמה ניתן להצילו בנפשו של רודף כדכתיב ואין מושיע לה הא יש לה מושיע מושיעה בכל דבר שיכול דמדקאמר אין מושיע מכלל דבעינן תשועה רודף אחברו להרגו על אחת כמה וכמה וכי עונשין מן הדין היקשא הוא דכתיב כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו וגו' מקיש רוצח לנערה מאורסה וכו' כדאיתא התם ואם יכולין להציל באחד מאיבריו עושין כדתנן פרק המניח דף כ"ח וקצותה את כפה ממון וכו' כשיכולה להציל בדבר אחר שאין בו סכנת נפשות כמבושיו אבל אינה יכולה להציל על ידי דבר אחר נעשית כשליח ב"ד כיון שבעלה מוכה כל שעה כדכתיב מיד מכהו הויא מצילה מיד הרודף בנפשו ותניא בספרי אין לי אלא במבושיו מנין לרבות כל דבר שיש בו סכנת נפשות ת"ל והחזיקה מכל מקום וקצותה את כפה מלמד שחייב להצילה בכפה מנין שאם אינו יכול להציל בכפה יציל בנפשה תלמוד לומר לא תחוס:<br><b> אזהרת רפח </b> שלא לחוס על הרודף כדכתיב לא תחוס עינך ומותר לחתוך העובר שבמעי המקש' לילד שהוא כרודף אחריה להורגה ואם יצא ראשו אין דוחין נפש מפני נפש וכדתנן פרק ו' דאהלות ומייתי לה פרק בן סורר דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש ואף על גב דרודף הוא שאני הכא דמשמיא הוא דרדפי לה לאימיה כדאיתא התם והוא הדין לכל העריות ולזכור שמצילין אותם בנפש.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הרודף </b> בנערה מאורסה דאיכא עבירה ופגם אבל לא למחלל שבת ועובד עבודה זרה עד שיביאוהו לבית דין כדאמר' לעיל וכדתנן בבן סורר דף ע"ב ואמרינן בגמרא מנא הני מילי דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וגו' כי כאשר יקום איש וגו' כי בשדה מצאה צעקה וגו' ואין מושיע לה וגו' הא יש לה מושיע וגו' נער זה זכור שמצילין אותו נערה זו נערה מאורסה דנער כתיב וקרינא נערה נדרש מקרא ונדרש מסרת נער להביא את הזכור נערה כמשמעה חטא אלו חייבי כריתות מות אלו חייבי מיתות בית דין וצריכי דאי כתב רחמנא נער משום דלאו אורחיה ליבעל ואיכא בושת גדול ובזיון אבל נערה דאורחא אימא לא ואי כתב נערה משום דקא פגים לה בבתולין ומגנה על בעלה אבל נער אימא לא ואי כתב הני משום דהאי לאו אורחיה והאי קא פגים ליה אבל שאר עריות דאורחיהו ולא נפיש פיגמיהו כארוסה שחביבה ויעלת חן על ארוסה ועכשו מתגנה עליו לא מיפגמן כולי האי אפילו בתולות פניות וכן נשואות בעולות אימא לא כתב רחמנא חטא ואי כתב רחמנא חטא הוה אמינא אפילו חייבי לאוין כתב רחמנא מות ואי כתב רחמנא מות הוה אמינא חייבי מיתות בית דין אין כריתות לא וליכתוב חטא מות דאיתרבו כריתות ומיתות בית דין ולא ליכתוב נער נערה אין הכי נמי אלא חד למעוטי עבודה זרה דס"ד תיתי בק"ו דפגים הדיוט ניתן להצילו בנפשו פגם גבוה לא כל שכן וחד למעוטי בהמה דדמי לעריות.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>רדף </b> אחר ערוה והערה בה אף על פי שלא גמר ביאתו אין ממיתין אותו עד עמדו בדין דמשעת העראה דפגמה איפטר מקטלא אמרה הניחוהו כדי שלא יהרגני אין שומעין לה כרבנן דרבי יהודה דאפיגמ' קפיד רחמנא כדאיתא התם דע"ג.
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> היכול להציל אחד מאבריו והרגו הרי זה חייב מיתה ואין בית דין ממיתין אותו כרבי יונתן בן שאול דף ע"ד דכתיב כי ינצו אנשים ובמצות שבמיתה דניתן להצילו בנפשו הכתוב מדבר ואפילו הכי אמר רחמנא לא יהיה אסון בו ענוש יענש דמי וולדות אי אמרת בשלמא יכול להציל באחד מאיבריו לא ניתן להצילו בנפשו היינו דמשכחת דיענש כשיכול להציל באחד מאיבריו דהא לא ניתן להרגו הילכך אין כאן מיתה ויענש אלא אי אמרת יכול להצילו באחד מאיבריו יכול להציל בנפשו היכי משכחת לה דיענש הא רודף הוא וניתן להצילו בנפשו וכו' כדאיתא התם:
+
+Halakhah 14
+
+<b>אזהרת רפט </b> שלא לעמוד על דם דכתיב לא תעמוד על דם רעך וכל היכול להצילו ולא הציל עובר על לאו זה וכן הרואה חברו טובע בנהר או לסטים באים עליו או כיוצא מדברים אלו שראה שהיו מסבבים מיתה לחברו ויכול להציל ולא הציל עובר על לאו זה ובטל מצות עשה שהיא וקצותה את כפה כדאמ' לעיל ועבר ג"כ על ולא תחוס עינך בשלא רצה להציל בנפשו של רודף כדאמרינן לעיל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ההורג </b> חברו מכל מקום חייב הרג אבל שוכר או שולח אחר להרגו או כפתו לפני הארי וכיוצא בזה וכן הורג עצמו עון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת ב"ד כדכתיב שופך דם האדם וגו' זה ההורג בעצמו את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג את עצמו מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר חברו לפני חיה מיד האדם מיד איש אחיו וגו' אדרוש את נפש האדם זה השוכר אחרים להרוג בפי' נאמר בשלשתם לשון דרישה שדינה מסור לשמים ואם רצה המלך להרגם או ב"ד לפי הוראת שעה יש להם רשות. ומכל מקום ב"ד מצווין לצערם כדי לאיים על שאר הרשעים המסבבים להרוג אויביהם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אחד </b> ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו שכלו לו חדשיו נהרג או גולה אם היה בשגגה כדתנן פ' יוצא דופן דמ"ד תינוק בן יום אחד וכו' ההורג חייב ובגמרא דכתיב איש כי יכה כל נפש מ"מ והאי קרא כתיב (בפרק אמר) [בפ' אמור] ובריש הנחנקין דריש מדכתי' באלה מסעי כל מכה נפש ואמרי' איצטריך למכתב כל מכה איש ואיצטריך כל מכה נפש דאי כתב רחמנא מכה איש הוה אמינא איש דבר מצות אין קטן לא ואי כתב כל מכה נפש ה"א אפילו נפל בן ח' דאף על גב דמחייב קרא דמי וולדות ולא מיתה ה"א גזרת הכתוב היא היכא דלא נתכוון לוולדות א"נ נהי דהוה מיחייב אנפל אחר שנולד קודם שנולד לא להכי איצטריכי תרי קראי כמו שכתבו בתוספתא ריש הנחנקין ואחד זכר ואחד נקבה דבכלל נפש הויא ואיכא נמי התם ספרים שכתבו בהם איש דבר מצות אין אשה לא להכי כתב נפש דאף על גב דהשוה הכתוב אשה לאיש ה"מ בפרשה שנאמרה בלשון זכר אבל היכא דכתיב איש בהדיא ממעטינן אשה כמו שפי' בתוספות סוף פרק ד' מיתות גבי מקלל אביו ובמכילתא דריש בהדיא הכה את האשה ואת הקטן מנין ת"ל ואיש כי יכה כל נפש אדם וגו'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>אחד </b> ההורג את הבריא או אפילו את הגוסס נהרג עליו ואם היה גוסס בידי אדם כגון שהכוהו עד שנטה למות ההורג אין ב"ד ממיתין אותו כרבנן דפליגי ארבי יהודה בן בתירא פרק הנשרפין דף ע"ד דדרשינן ואיש כי יכה כל נפש אדם עד דאיכא כל נפש לאפוקי היכא דהכוהו קודם והיה גוסס אלא שלא היה טרפה מההכאות ואף על גב דרוב גוססין למיתה כיון שהקילה תורה על המכה שחובשין אותו וכדדרשינן מדכתיב ונקה המכה משום דזימנין דאומדין למיתה וחי והילכך כיון שבא א' והרגו פטור והא אשכחן נמי גוסס בידי שמים דנחשב כחי לחייב ההורגו אף על גב דרוב גוססין למיתה דהכל מודים בגוסס בידי שמים דחייב משום דלא איתעביד ביה מעשה ברישא והרי הוא כחי אבל גוסס בידי אדם איתעביד ביה מעשה ברישא. וההורג את הטריפה פטור מדיני אדם ואפילו למ"ד טרפה חיה סופו למות בחבלה זו וכיון דניכרין חתיכת סימנין או הנקב גברא קטילא חשבינן ליה וטרפה שהרג בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך והרי ראוהו שהרג ושלא בפני ב"ד פטור דהויא לה עדות שאי אתה יכול לקיים בה דין הזמה שאם הוזמו אין נהרגין דגברא קטילא בעו למיקטל וכדא' התם דף ע"ח וכל עדות שאין יכולין להזימה אינה עדות בדיני נפשות כדא'.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ההורג </b> עבד כנעני נהרג עליו כדתניא במכילתא וכי יכה איש את עבדו אף עבדו ואמתו היו בכלל מכה איש ומת אלא שהכתוב מוציאו מכללו להקל על בעליו בדין יום או יומים אבל גוי וגר תושב פטור דכתיב איש על רעהו להוציא גר תושב דלאו רעהו הוא ועבדו מפני שיש לו רשות להכותו אם הכהו הכאה שיש בה להמית ועמד כ"ד שעות אינו נהרג עליו אם מת אחר כך כדכתיב אך אם יום או יומים יעמוד לא יוקם כי כספו הוא ודרשינן במכילתא יום או יומים שהוא כיומים ויומים שהוא כיום והיינו מעת לעת ואם הכהו בסכין או באבן או באגרוף ואמדוהו למיתה ומת יראה לרב ז"ל שחייב אפילו מת אחר שנה דלא נתנה תורה רשות להכותו אלא בשבט וכיוצא בו כדכתיב ואת אמתו בשבט לא מכת רציחה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>המוכר </b> עבדו ופסק עם הקונה שישמשנו ל' יום אינו בתורת יום או יומים דפליגי ד' תנאי פרק החובל דף צ' ונקטינן כרבי אלעזר דסוגיא דשמעתא אזלא כוותיה וכתי' כי כספו הוא כספו המיוחד לו וזה אינו תחתיו וזה אינו כספו וכן חציו עבד וחציו בן חורין ועבד של שני שותפין אינם בדין יום או יומים שאינו לאחד מהם כספו המיוחד לו כדאמרינן התם גבי ראשי איברים דאינו יוצא לאחד מהם:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המכה </b> את חברו בזדון באבן או בעץ והמיתו אומדין אם ראוי להמית אותו חפץ באבר זה או לא דכתיב ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו או בכלי עץ יד הכהו ודרשינן בספרי לפי שהוא אומר וכי יריבון אנשים וגו' שומע אני שאם יכנו בין בדבר שהוא כדי להמיתו בין שאינו כדי להמיתו ת"ל ואם באבן יד מגיד שאינו חייב עד שיכנו בדבר שהוא כדי להמיתו ומדכתיב אשר ימות בה משמע שאומדין מקום המכה כמו שאומדין החפץ וכך אומדין כח ההכאה דכתיב באבן יד מכאן שמשערין כח היד וכן משערין המכה עצמה וכח ההורג וכח הנהרג וכל כיוצא בזה דכתיב אשר ימות בה במיתתו של זה משערין כל סבותיה כדאמ'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כלי </b> ברזל לא נתנה בו תורה שיעור דכתיב ואם בכלי ברזל הכהו ומת רוצח הוא ודרשינן פרק הנשרפין דף ע"ו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהברזל ממית בכל שהו לפי' לא נתנה בו תורה שיעור דלא נאמרה יד בברזל כאבן וכלי דכתיב ואם באבן יד בכלי עץ יד דמשמע שיש בו מלא אחיזה דבעיא שיעורא אבל בברזל כתיב ואם בכלי ברזל הכהו ומת ולא כתיב יד משמע כל דהו ממית ע"י תחיבה שתוחב לו מחט בוושט או בלבו והני מילי דברזיה מיברז כלומר דרך חידוד אבל לארכו דרך הכאה שיעורא בעי וכדאיתא התם ואם הכהו בלא כלי והמיתו כגון בידו וכיוצא בזה משערין במה שהרגו וכוחו ועל אבר שהכהו וכח הנהרג וכדדרשינן בספרי או באיבה הכהו בידו ומת לפי שהוא אומר ואם בכלי ברזל ואם בכלי וגו' אין לי אלא שהרגו באלו דחפו חנקו בעטו מנין ת"ל הכהו בידו וימת מות יומת המכה מכל מקום ואע"פ שנאמר בידו הצריך הכתוב להיות ההכאה באיבה מכלל שמשערין כח ההכאה ומני' שמשערין גובה המקום שדחפו דכתיב ואם בשנאה יהדפנו וכדדרשינן בספרי.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אחד </b> המכה את חברו באבן או בעץ או בגוש עפר ומלח וכיוצא בזה דכתיב אשר ימות בה כל שהוא ראוי להמית והכובד הוא שממית וכדדרשינן בספרי ובסנהדרין.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הדוחף </b> חברו למים או לאש ואינו יכול לעלות משם או שעשה בו מעשה שאינו יכול להנצל מן הרעה שהביא עליו עד שימות הרי זה נהרג דהוי כמי שחנקו בידו אבל גרם שבא עליו רעה אין ממיתין אותו כיון שלא הביא הוא הרעה עצמה ודורש דמים ידרוש דמו וכדתנן להו פרק הנשרפין דף ע"ו ובגמרא כבש לתוך האור ואינו יכול לעלות מנ"ל דאמר קרא או באיבה לרבות המצמצם דהיינו כובש שמצמצמו שם שלא יקום ואמרינן התם כפהו בחמה ובצנה ומת חייב סוף חמה לבוא שלא היתה שם בשעה שכפהו אבל סופו לבוא כאן וסופו למות דגרמא הוא ודינו מסור לשמים דלא רבי רחמנא מצמצם אלא במקום שהתחיל בו ההיזק כבר וכן דחפו לבור וסולם בבור או זרק חץ והיה תריס בידו ואחר כך התיר את הסולם או את התריס מידו פטור. זרק אבן בכותל חזרה לאחוריה כחו היה וחייב וכגון המשחקין בכדור כדאמ' התם בע"ז דסתמא כמה דעיילי ומקרבי לכותל בשעה שזורקין מינח ניחא ליה כדי שתחזור הרבה הלכך בציר מד' אמות לא ניחא ליה דתיזיל וכדאיתא התם. זרק אבן למעלה הלכה לצדדין והרגה חייב דאכתי כחו הוא אלא שהוא כח כחוש וכדאיתא התם וכן כפתיה לחבריה ואשקיל עליה בדקא דמיא בכח ראשון גירי דידיה הוא כזורק בו חץ אבל בכח שני שלא נפלו המים מיד בצאתן מגדרותיהן עליו אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם גרמא הוא ולא כחו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המתכוין </b> להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד ומן התשלומין ומגלות כרבי שמעון במתניתין דף ע"ט ובגמרא מ"ט דרבי שמעון דכתיב וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו וארב לו קרא יתירא הוא כיון דכתיב וכי יהיה איש שונא לרעהו וקם עליו ואם נתכוון להכותו על מתניו באבן שזרק והלכה על לבו ומת אם היה בה כדי להמית על מתניו חייב ואם לאו פטור כדתנן התם וכן כל כיוצא בזה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>המכה </b> את חברו באבן או באגרוף ואמדוהו לחיים נותן ה' דברים ונפטר אפילו מת אחר כך מחמת המכה דרבנן דרשי ליה לקרא לאמדוהו לחיים ומת והכי משמע ולא ימות אם אמדוהו תחלה שלא ימות אפילו מת לאחר מכאן שבתו יתן האומד שאמדוהו לכמה חליו עולה ושבת וריפוי כשאמדוהו תחלה לחיים כדאמרינן וכדתניא התם דף ע"ח אמדוהו לחיים אין אומדין אותו למיתה לומר טעינו באומד ראשון ולחייבו לזה שהרי יצא מב"ד זכאי ודרשינן ונקי וצדיק אל תהרוג ליוצא מב"ד זכאי וכו' ואמרינן מחמת חולי אחר שבא עליו הכבידה המכה ואם אמדוהו למיתה אוסרין את המכה בבית הסוהר וכדדרשי רבנן התם מדכתיב ונקה המכה מלמד שחובשין אותו שלא יברח כשאמדוהו למיתה עד שנראה אם ימות או לא ולהכי אתא ונקה המכה דמשמע לכשיקום ונקה מכלל דהשתא חבוש הוה ומשענתו היינו משעת בוריו שאינו צריך כח אחר להשען עליו וכדאיתא במכילתא זה אחד מג' דברים שהיה דורש רבי ישמעאל בתורה כמין משל על משענתו על בוריו ומתרגמינן נמי על שריפא לגמרי ונשען על כחו. אמדוהו למיתה והקל ואחר כך הכביד ומת חייב כרבנן דמתניתין דפליגי אר' נחמיא דלרבנן אין אומד אחר אומד ליחשב כיוצא מב"ד זכאי ולהפטר אם אחר כך הכביד ומת אלא בתר מעשה דהשתא אזלינן דהואיל והכביד ומת חייב המכה מיתה דלא פטריה רחמנא מדכתיב ולא ימות וכו' כדדרשינן לעיל אלא היכא דאמדוהו לחייב ואחר כך מת אבל הקל באמצע אחר שאמדוהו למיתה ויצא מב"ד חייב וסוף דבר מת לאו כדאמרי'.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הכוהו </b> עשרה בני אדם בעשר מקלות ומת כולן פטורין ממיתת ב"ד דכתיב כל נפש אדם עד שיהיה אחד שהרג כל הנפש כרבנן דפליגי אר' יהודה בן בתירא דף ע"ז ודרשי עד דאיכא כל נפש ואם זרק כל אחד אבן וכל אחד אין בה כדי להמית ומת האחרון חייב [דכל א' אין בו כדי להמית אחרון הוא דעביד מיתה וקרינן ביה כל נפש (ויקרא כד, יז) אף על גב דבאבן שזרק הוא נמי לא הוה ביה להמית הרי על ידו מת]. רוצח שנגמר דינו ונתערב באחרים כולן פטורין כדתנן התם פרק הנשרפין דף ע"ט ובגמרא אילימא אחרים כשרים פשיטא אלא הכא ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים שנגמר דינם דרבנן סברי אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו וכיון דאין מכירין אותו לא הויא בפניו וכדמשמע פשטיה דקרא דכתיב ושפטו את העדה בין המכה ובין גואל הדם וגו' דמשמע דבעיא בפני המכה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ההורג </b> נפשות ולא היו שם עדים רואים כאחת או שלא התרו בו או שהוכחשו העדים בבדיקות כל אלו הרצחנין כונסין אותן לכיפה עד שתבקע כריסן מכובד החולי וכדתנן פרק הנשרפין דף פ"א וכאוקמתי דאמוראי בגמרא בעדות מיוחדת ובשלא בהתראה ובאיתכחוש בבדיקות דכל הני עדות אמת הוא אלא שאין מסור למיתת ב"ד ולהכי עייל ליה לכיפה ודוקא כי הני גווני משום השחתת ישובו של עולם ואמרינן התם כיפה היכא רמיזא דאי הל"מ היא עונש דכיפה מיהו היכא רמיזא מקצת דכתיב תמותת רשע רעה מי שהוחזק רשע תמיתנו רעתו אלמא רשע בר מיתה הוא אבל שאר מחוייבי מיתת ב"ד אם אינו חייב מיתה בדין פוטרין אותו [דלא אמרינן כיפה הלכה למשה מסיני אלא ברוצח משום ישובו של עולם].
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>המינים </b> והם עובדי ע"ז או עושים עבירות להכעיס שהם מינים גם כן והאפיקורסים שהם כופרים בתורה מצוה להרגן ולסבב הריגתן אבל גוים וישראל בעל עבירה ועומד ברשעו תמיד אין מעלין אותם דכתיב לא תעמוד על דם רעך ואין זה רעך וכדתניא פ"ד מיתות דף נ"ז ומינים ואפיקורסים דהורגין אותן ילפינן [דלא עדיפי מהני דכתיב בהו לא תחיה כל נשמה (דברים כ, טז)]:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קצט </b> להגלות לערי מקלט ההורג בשגגה כדכתיב וישב בה עד מות הכהן הגדול:<br><b> אזהרת רצ </b> שלא ליקח כופר מן ההורג בשגגה לישב בעירו כדכתיב ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלט ותרתי קראי דלא תקחו כופר חד למזיד וחד לשוגג וצריכי כדאמרינן פרק אלו נערות.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> הרוצח בשגגה גולה אלא א"כ מת הנהרג מיד אבל עומד מעט שמא רוח שנכנס בו הרגו וכדאמרינן פרק מי שאחזו ד"ע וקרא דכתיב גבי גלות ויפל עליו וימת משמע מיד ואף על פי שבמזיד חייב יש חילוק בין מיתה לגלות כדמפלגי' בגלות בין דרך ירידה לעליה ובמזיד אין שום חילוק.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ישראל </b> שהרג בשגגה את העבד או את גר תושב גולה וכן הם גולים זה על זה דכתיב לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם ובמכות פרק אלו הן הגולין ד"ח תנן הכל גולין ע"י ישראל וישראל גולין על ידיהן חוץ מעל ידי גר תושב [ומפרש הרב ז"ל דקאי ארישא הכל גולין על ידי ישראל חוץ מגר תושב שאינו גולה אלא נהרג וכן פי' הרב עובדיה ז"ל (מכות פ"ב מ"ג)] גר תושב שהרג את ישראל נהרג דכתיב והיו הערים לכם למקלט לכם ולא לגרים וכן גר תושב שהרג גר תושב מפני שעלה על דעתו שמותר קרוב למזיד הוא ולאו בר גלות הוא כדאמרינן התם אלא נהרג וממעטינן ליה מדכתיב בשגגה ד"ז. וגוי אין ערי מקלט קולטות אותו דכתיב לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם פרט לגוי שאין ערי מקלט קולטות אותו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>הבן </b> והאב גולין זה על זה והא דתניא מכה נפש פרט למכה אביו היינו בשעשה בו בשוגג חבורה דס"ד הואיל ובמזיד בר קטלא הוא בשוגג לגלי קמ"ל ואם יסר בנו ללמדו תורה או חכמה או אומנות הצריך לה ומת פטור כדאמרינן התם ותנן ד"ח לחטוב עצים מה חטבת עצים רשות יצא האב המכה את בנו להדריכו והרב את תלמידו ושליח ב"ד דמצוה קא עבדי.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אחת </b> שוגג ואחת מזיד מקדימים לערי מקלט וב"ד שולחים ומביאים אותם משם כדתנן התם ד"ט ותניא התם מי שנתחייב מיתה הרגוהו כדכתיב ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם ונתנו ביד גואל הדם ומת מי שלא נתחייב פטרוהו כדכתיב והצילו העדה וגו' מי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו כדכתיב והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה ובספרי יליף טעמא דאחד שוגג ואחד מזיד מקדימין בתחלה לערי מקלט דכתיב וארב לו וקם עליו ונס אל אחת וגו' וכתיב בתריה ושלחו זקני עירו וגו' הרגו גואל הדם חוץ לתחום ערי מקלט פטור כרב הונא דאמר הכי ותניא כוותיה ולו אין משפט מות בגואל הדם הכתוב מדבר והכי קאמר פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח והשיגו והכהו נפש ולא יתיירא מב"ד כי לו אין משפט מות וסוף המקרא שאומר כי לא שונא הוא לו מוסב על ראשו פן ירדוף גואל הדם (אין) [אני] אומר לך להכין לו הדרך כי לא שונא היה לו ולא הרגו מדעת.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>נכנס </b> לעיר מקלטו ויצא חוץ לתחומה בזדון התיר עצמו למיתה ורשות ביד גואל הדם וכל אדם אין חייבין עליו כר' עקיבא במתניתין די"א וכתיב ואם יצא יצא הרוצח וגו' ומצא אותו גואל הדם ורצח גואל הדם אין לו דם הרי הוא כהורג המת שאין לו דם ובגמ' מ"ט דר' יוסי הגלילי דאמר מצוה ביד גואל הדם דכת' ורצח ולא כתיב אם רצח ור' עקיבא מי כתיב ירצח ורצח כתיב ואיכא לפרשו לשון צווי כמו ועשה בצלאל וגו' ואיכא לפרש לשון רשות כמו ועשה ה' אלהים וגו'.
+
+Halakhah 11
+
+<b>יצא </b> בשגגה כל ההורגו אפילו גואל הדם גולה על ידו כדתניא התם דף י"ב יצא במזיד נהרג בשוגג גולה דאף על גב דכתיב ואם יצא יצא הרוצח דמשמע מ"מ בין בשוגג בין במזיד אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם שלא יהא סופו חמור מתחלתו מה תחלתו כשרצח במזיד נהרג ובשוגג גולה אף סופו כשיצא חוץ לתחום במזיד נהרג בשוגג גולה. הרגו בתוך תחום עיר מקלטו אפילו גואל הדם נהרג עליו דכשם שהעיר קולט כך תחומה קולט כדתנן התם דאף על גב דכתיב וישב בה ודרשינן בה ולא בתחומה לא נצרכה אלא למחילות דלא ידור בתחומה תוך מערה אבל לקלוט קולטת תוך התחום דישיבה לחוד הוא דמיעט קרא ומדכתיב ואם יצא יצא וגו' אין לו דמים משמע דאם לא יצא חוץ לתחום יש לו דם.
+
+Halakhah 12
+
+<b>המזבח </b> קולט כדכתיב בהורג בזדון מעם מזבחי תקחנו למות מכלל שאם הרג בשוגג אינו נהרג במזבח וההורגו שם אפילו גואל הדם נהרג כהורג תוך ערי מקלט ואין קולט אלא גגו של מזבח בית עולמים כדאיתא פרק הגולין דף י"ב ב' טעיות טעה יואב אחד שאינו קולט אלא גגו כדכתיב מעם מזבחי והוא תפס בקרנותיו ב' שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים כדכתיב מזבחי המיוחד לי והוא תפס מזבח של שילה וכו' ואמר אביי בהא נמי טעה דאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו כדכתיב מעם מזבחי ודרשינן פרק יום הכפורים דף פ"ה ופ"ק דיבמות ד"ז מעם מזבחי ולא מעל מזבחי שאם התחיל בעבודה אין מפסיק לבוא לידון אלא משלים עבודתו כמו שכתב רש"י ז"ל התם ביומא אבל זר או אינו עובד או דאינו על גגו של מזבח יבוא לב"ד למות כמו שפרש"י ז"ל ביבמות ולהכי אם הרגו גואל הדם אינו נהרג ונראה דאפילו להורג בשוגג אם הרגו גואל הדם כל שלא היה עובד בגגו של מזבח אינו נהרג ולהכי כתב הרב ז"ל דמי שקלטו מזבח כלומר אחר שעבד עבודתו מוסרין לו שומרים שיגלו אותו לערי מקלט כשהוא מחוייב גלות ואם ברח למזבח מפני פחד המלך שלא יהרגנו בדין המלכות או מפני ב"ד לצורך הוראת שעה אפילו היה זר ניצל ואין לוקחין אותו מעם המזבח למות לעולם אלא א"כ נתחייב מיתת ב"ד כשאר הרוגי ב"ד תמיד [כדכתיב (שמות כא, יד) וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי וגו' דאיירי במחוייב מיתת ב"ד הא לאו הכי ניצול במזבח]:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ההורג </b> בשגגה בהעלמה גמורה גולה כדכתיב ואשר לא צדה וגו' ואם היתה קרוב לאונס בשגגה שאירע בה דבר שאינו מצוי כגון סותר כותל בלילה לאשפה שאין הרבים מצויים בה כלל הוי קרוב לאונס ופטור מן הגלות כהוציא אחד את ראשו וקבל האבן שזרק קודם חברו דפטור כדתנן במתניתין ד"ח מדכתיב ומצא את רעהו ומת משמע שהיה שם ומצאו נשירת נשילת הברזל פרט לממציא עצמו אח"כ ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו כיון שהוא אנוס ויש שגגה קרובה לזדון כמו פשיעה כזורק אבן לר"ה או סותר כותלו לר"ה ואינו גולה שעונו גדול ואין גלות מכפרת לו ואם הרגו גואל הדם פטור וכן ההורג בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בזה אם הרגן גואל הדם אין להם דמים שלא יהיו חמורים מההורג בלא כוונה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>השונא </b> שהרג בשגגה אינו נקלט חזקתו שהוא קרוב למזיד דכתיב והוא לא אויב לו וכדתנן ד"ט פרק הגולין ואי זהו שונא כל שלא דבר עמו ג' ימים מפני האיבה כדתנן פרק (אי) זה בורר דף כ"ח ובספרי דרשינן מקרא דהוא לא שונא לו מתמול שלשום תמול ב' שלשום ג'. וכן אם נכנס לקרן זוית והרגו שם בשגגה אינו נקלט כדדרשינן התם ד"ז אם בפתע פרט לקרן זוית שלשון פתע הוא בסמוך כדמתרגמינן בתקוף פרט לקרן זוית אם היה זה יוצא ממבוי זה ונכנס לזה לפנות לימין או לשמאל וסכינו בידו וזה בא כנגדו בקרן זוית ולא ראהו והרגו כך פרש"י ז"ל בלא איבה פרט לשונא הדפו שדחפו בגופו בלא מתכוין או השליך עליו להביא ירידה שהיא לצורך עליה כגון הרוצה להרים ידו בכח וברזל בידו ומשפיל תחלה ושוחה לפניו כדי להרים בכח ובהשפלתו הרג דלא תימא הואיל וצורך עליה היא פטור מגלות דהא כתיב ויפל והרב ז"ל נראה דגריס פרט לירידה שהיה צורך עליה דאינו חייב גלות קרוב לאונס בלא צדיה פרט למתכוין לצד זה והלכה לצד אחר דהוי לשון צידוד שלא נתכוון לצד שני והוי קרוב לאונס בשגגה פרט לאומר מותר דהוי כמזיד ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק ב' וזרק ד' דלא צדה משמע שלא נתכוון לזרוק בצדו ובסמוך לו אלא למקום שזרק שלא היה יודע שיש שם אדם פרט וכו' או נתכוון להרוג זה והרג זה פטור מן הגלות כדילפינן לעיל ריש פ"ה ואפילו נתכוון לבהמה והרג את ישראל כדכתיב בבלי דעת פרט לזה כל אלו קרובין למזיד.
+
+Halakhah 11
+
+<b>הנכנס </b> לחצר בעל הבית שלא ברשות והרגו בעל הבית בשגגה פטור מן הגלות כדכתיב ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים וגו' מה יער שיש רשות לניזק ולמזיק שיכנס לשם אף כל וכו' יצאת חצר בעל הבית כדאמרינן ד"ז וכל שהרג בדרך ירידה גולה ולא בדרך עליה כדתנן התם זה הכלל וכו' דאמר קרא ויפל עליו וימות עד שיפול דרך נפילה ואפילו ירידה שהוא צורך עליה כדילפינן לעיל וכן הלכה לצד אחר.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>היתה </b> לו אבן מונחת בחקו שלא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה והמיתה פטור מגלות דכתיב בשגגה מכלל שהיתה לו ידיעה קודם וכדאמרינן ס"פ כיצד הרגל דדוקא כשהכיר בה קודם חייב גלות כדאמרינן וכן הסומא פטור מגלות כר' יהודה במתניתין דכתיב בלא ראות דמשמע כאן לא ראה אבל רואה במקום אחר פרט לסומא משום דכתיב ואשר יבוא את רעהו ביער אפילו סומא הוצרך למעוטי קרא כדאמרינן דנ"ו. נשמט הברזל מן העץ המתבקע אינו גולה כחכמים דפליגי אר' מאיר במתניתין ד"ז וסברי יש אם למקרא ונפל קרינן וכשאתה קורא ונשל אתה מוסיף הברה של אלף או של ה"א בין נו"ן לשי"ן וקרינא לשון פעל הברזל עצמו נשל מעל עצו ולא שהברזל השיל העץ המתבקע דהוי ככח כחו:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>תלמיד </b> שגלה לערי מקלט מגלין רבו עמו כדכתיב הוא ינוס אל אחת מן הערי' האלה וחי עבד ליה מידי דלהוי ליה חיותא כדאיתא ד"י וכן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו וכדאמ' התם.
+
+Halakhah 2
+
+<b>עבד </b> שגלה אין רבו חייב לזונו ומעשה ידיו לרבו דיכול הרב לומר עשה עמי ואיני זנך אבל אשה חייב לזונה אם אין מעשה ידיה מספקין לה וכדאמ' בגמרא פ"א.
+
+Halakhah 3
+
+<b>רוצח </b> שנגמר דינו להגלותו ומת מוליכין עצמותיו לשם וכשימו' כהן גדול חוזרין אותן לקברי אבותיו כדאמ' התם דף י"א דכתיב לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן אי זו היא ישיבה שהיא בארץ הוי אומר זו קבורה שהיא תוך הקרקע.
+
+Halakhah 4
+
+<b>שאר </b> הלוים השוכנים בערי מקלט אינם נקברים בעיר ולא בתחומה דכתיב ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולכל חיתם לחיים ניתנו ולא לקבורה כדדרשינן התם דף י"ב ואף על גב דדרשינן שמה תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו דכתיב שמה ג' פעמים רוצח שאני דגלו ביה קרא.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הרג </b> בעיר מקלטו גולה משכונה לשכונה ואינו יוצא מן העיר כדתנן התם משום דאינו רשאי לצאת משום רציחה ראשונה דכתיב שמה וגו' ולהכי גולה לשכונה אחרת דכתיב כי בעיר מקלטו ישב עיר שקלטתו כבר בעיר מקלטו קרא יתירא הוא דמצי למיכתב כי שם ישב וכן לוי שהרג גולה לעיר אחרת שהרי הוא רשאי לצאת מן העיר שלא גלה בה ואם הרג חוץ לעירו עירו קולטו וכדתניא התם דמחנה לויה קולט דכתיב ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה מקום ממקומך שהוא מחנה לויה ואף ערי מקלט יהיו ערי לוים.
+
+Halakhah 6
+
+<b>עיר </b> מקלט שרובה רצחנים אינה קולטת דכתיב ודבר באזני זקני העיר את דבריו בספר יהושע ודרשינן ולא שהשוו דבריהם לדבריו וכדא' התם דף י' וכן עיר שאין בה זקנים דכתיב זקני העיר וליכא כדאיתא התם.
+
+Halakhah 7
+
+<b>רוצח </b> שרצו לכבדו אנשי העיר יאמר להם רוצח אני אמרו לו אף על פי כן יקבל כדתנן התם מדכתיב וזה דבר הרוצח.
+
+Halakhah 8
+
+<b>הגולה </b> אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם אפילו לדבר מצוה ולא לעדות ואפילו כל ישראל צריכין לו כיואב בן צרויה דכתיב שמה שם תהיה דירתו שם וכו' ואם יצא יצא וכו'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>אחד </b> כהן גדול המשיח בשמן המשחה והם כהנים גדולים שהיו עד יאשיהו ואחד מרובה בגדים ששוב לא נמשחו ולא היתה נכרת כהונה גדולה בהם אלא בריבוי בגדים שמשמש בכהונה גדולה בח' בגדים ואחד כהן גדול העובד ואחד שעבר ששמש תחת כהן גדול שאירע בו פסול וכשחזר כהן גדול עבר זה כל אחד מד' מחזיר הרוצח דכתיב וישב בו עד מות הכהן הגדול הא חד כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול הא תרי ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הא תלתא לאתויי הני תלת כ"ג לבד משוח בשמן המשחה וכהן משוח מלחמה ליכא קרא לריבוי דהוי כהדיוט. רוצח שנגמר דינו לגלות ולא היה שם כהן גדול וההורג כהן גדול וכ"ג שהרג ולא היה כהן גדול אחר הרי אלו גולין ואינם יוצאים לעולם במיתת כהן גדול דטעמא דחוזר במיתת כהן גדול משום שהיה לו לבקש רחמים על בני דורו וזה שלא נתמנה עדין כשנגמר דינו מה היה לו לבקש רחמים ואם משנגמר דינו מת כהן גדול הרי זה אינו גולה דק"ו הוא מי שגלה כבר יוצא עכשיו מי שלא גלה אינו דין שלא יגלה דמיתת כהן גדול הוא דמכפר ולא גלות ואם עד שלא נגמר דינו מת כ"ג ומינו אחר ואחר כך נגמר דינו חוזר במיתת השני כדתנן התם דכתיב וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקדש וכי הוא מושחו אלא זה שנמשח בימיו משנעשה זה רוצח ומה היה לו לבקש רחמים מאחר שלא היה עדין כ"ג כשהרג זה ולמה נענש שהיה לו לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות ולא בקש. נגמר דינו ונמצא כ"ג בן גרושה או בן חלוצה בטלה כהונה ואיגלוי מילתא למפרע שלא היה כ"ג והוה ליה האי רוצח נגמר דינו בלא כ"ג ואינו חוזר לעולם וכדאיתא התם דף י"א.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>רוצח </b> ששב לעירו במיתת כ"ג הרי הוא ככל אדם שהרי נתכפר לו ואף על פי כן אינו חוזר לשררה שהיה לעולם כרבי יהודה במתני' דף י"ג דכתיב בעבד עברי כשיוצא חפשי בשש או ביובל ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב למשפחתו הוא שב ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו לשררה וגבי רוצח נמי כתיב ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו לארץ אחוזתו הוא שב ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו כרבי יהודה כיון שבא תקלה זו על ידו:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות ר </b> להפריש ערי מקלט דכתיב שלש ערים תבדיל לך ואין ערי מקלט נוהגות אלא בא"י כדכתיב את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען ובספרי אמרינן אשר אני נותן לכם כאשר אשר אני נותן לכם אתם חייבים לימנות ערי מקלט ולא בחוצה לארץ ואין אחד מהשש קולטת עד שיבדיל כולן כדתנן התם ד"ט מדכתיב שש ערי מקלט תהיינה עד שיהו שש קולטות כאחת ולמה הפריש משה השלש אמר הואיל ובאה מצוה לידי אקיימנה ובימי מלך המשיח מוסיפין ג' על השש דכתיב ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה כדתניא בספרי מכאן אתה אומר שלש ערים הפריש משה בעבר הירדן וכשבאו לארץ הפרישו עוד שלש ולעתיד לבוא מפרישין עוד שלש שלש על שלש הרי שש ועוד שלש הרי תשעה רבי נהוראי אומר וכו' והיכן מוסיפין אותן בערי הקניזי והקני והקדמוני שנכרת לאברהם אבינו ועדין לא נכבשו לעולם ועליהן נאמר ואם ירחיב וגו' כאשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ קניזי וגו' ויספתי לך עוד וגו' במשמע דכמה שירחיב להם יוסיפו. ומכונים הדרכים לתקנם מכל מכשול ולהרחיבם כדתנן התם ד"ט דכתיב תכין לך הדרך ורוחב דרך ערי מקלט אין פחות מל"ב אמות כדתניא פרק המוכר פירות ומקלט היה כתוב על פרשת דרכים בכל מקום שהיו שני דרכים מפוצלים אחד פונה לעיר מקלט היה עץ תקוע באותו דרך וכתוב בו מקלט ומאי קרא דכתיב תכין לך הדרך עשה לך הכנה וב"ד שנתרשלו בדבר זה מעלה עליהם הכתוב כאלו שפכו דמים כדאמר' במועד קטן פ"א ומנין שאלו לא יצאו ועשו וכו' שנאמר והיה עליך דמים ויהיו משולשות כדתניא התם דף מ' משום דכתיב ושלשת את גבול ארצך שיהא מדרו' לחברון ומחברון לשכם וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> עושין לא עיירות גדולות ולא כרכים אלא עיירות בינונית כדי שלא תהא רגל גואל הדם מצויה שם ובספרי דרשינן ערים שומע אני כרכים ת"ל ערים שומע אני אפילו כפרים ת"ל ערים מגיד שלא היו שם אלא שווקים ובית המחיה ובמקום שיהיו להם מזונות וכל צרכיהם ולא יצטרכו לצאת ובמקום אוכלוסין ואין פורשים בתוכם מצודות וכו' כדי שלא תהא רגל גואל הדם וכו' דכתיב אל אחת מן הערים האל וחי עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא כדאמרינן לעיל וכדתניא התם דף י'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> ערי הלוים קולטות כדכתיב ועליהן תתנו ארבעים ושתים עיר ואמרינן סוף הגולין ועליהן תתנו כי הנך לקליטה כרבי יהודה במתני' ולא כי הנך לכם לכל צרכיכם דדוקא בשש ערי מקלט אין מעלין שכר דירה דכתיב והיו לכם הערים למקלט ודרשינן לכם לכל צרכיכם דלרוצחים נאמר אבל מ"ב עיר לא הוקשו אלא לקליטה אבל מעלה שכר וכן יש הפרש גם כן ששאר ערי מקלט אינן קולטות אלא לדעת [כיון דבעי להעלות שכר] והשש קולטות אפילו שלא לדעת וכדא' אביי התם דף י' דהואיל ונכנס בהן נקלט [כיון שאינו מעלה שכר].
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> עיר הקולטת תחומה קולטת כמוה כדתנן התם דף י"ח דאע"ג דדרשי' וישב בה ולא בתחומה לישיבה מחילות תחת הקרקע הוא דמיעטיה קרא ולא מקליטה. אילן שעומד תוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום נקלט תחת הנוף ואם היה חוץ לתחום ונופו תוך התחום משיגיע לעקרו נקלט וכדתנן התם דף י"ב הכל הולך אחר הנוף ואוקי רב אשי דאף אחר הנוף קאמר דלענין מקלט זימנין דשדינן עיקר בתר נוף לחומרא:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות רא </b> לערוף העגלה כמצותה דכתיב וערפו שם את העגלה וגו' והוא כשנמצא הרוג נופל לארץ לא נודע מי הכהו מניחין אותו במקומו ויוצאים ה' זקנים מב"ד הגדול שבירושלם שנאמר ויצאו זקניך ושופטיך כדתנן ריש פרק עגלה ערופה בסוטה דף מ"ד זקניך ב' ושופטיך ב' ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד ושופטיך איצטריך ליה למיוחדים שבשופטיך הנך דבלשכת הגזית וי"ו דשופטיך למנינא להביא עוד ב' כדא'. ומצוה למדוד אפי' שהדבר ידועה שעיר זו קרובה כדכתיב ומדדו דמשמע דלא סגי בלאו הכי וכדאמר' התם דאפילו נמצא בעליל לעיר היו מודדים שמצוה לעסוק במדידה. אחר שנודע העיר הקרובה קוברין את הנהרג במקומו ופטרו זקני ירושלים שאין עליהם אלא למדוד כדכתיב ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו וב"ד של אותה עיר מביאין עגלת בקר משל אנשי העיר כדתנן התם דף מ"ה וכדכתיב ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר זקני העיר ההיא ולא זקני ירושלם ומודדים אותה אל נחל איתן ששוטף בחזקה דאיתן כמשמעו קשה ומנין לאיתן שהוא קשה דכתיב איתן מושבך וגו' ועורפין אותה שם בקופיץ מאחוריה כדתנן התם וטעמא דגמר עריפה עריפה מחטאת העוף דכתיב בה ממול ערפו. וב"ד של אותה העיר עם כל זקנים אפילו הן מאה כולן רוחצין ידיהן במים כדתנן התם וכדכתיב וכל זקני העיר ההיא אפילו הן מאה כדדרשינן בספרי ובגמרא ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל שאין ת"ל הערופה ומה ת"ל הערופה על מקום עריפתה של עגלה ואומר שם בתוך הנחל בלשון הקדש ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו כלומר לא על ידינו שפטרנוהו בלא מזונות והוצרך ללחם ונהרג ולא ראינוהו והנחנוהו יחיד בלא חבורה והיינו ועינינו לא ראו וכדאמר' התם במתני' ובריתא ובלשון הקדש ילפינן מדכתיב וענו ואמרו ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו מה עניה האמורה להלן בלשון הקדש דאתיא קול קול ממשה דכתיב והאלהים יעננו בקול במתן תורה ובלשון הקדש ניתנה וכתיב הכא קול רם בלשון הקדש כדאיתא התם פרק אלו נאמרין דף ל"ג והכא נמי דכתיב עניה בלשון הקדש והכהנים גם כן אומרים בלשון קדש כפר כדכתיב ונגשו הכהנים בני לוי ולא פירש על מה נגשים והולכים להם והקב"ה מכפר הדם שנאמר ונכפר להם הדם שלא היו צריכין הם לומר ונכפר דלאו אוענו ואמרו קאי אלא שרוח הקדש בישר את ישראל על ידי משה רבינו לכשיעשו כן ניכפר להם הדם וכדתנן התם דף מ"ו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כשמודדין </b> מן החלל מדקדקין במדה כדכתיב ומדדו וכתיב העיר הקרובה וגו' ואין מודדין לירושלם שאינה מביאה עגלה ערופה מפני שלא נתחלקה לשבטי' והכא כתיב לרשתה וכן אין מודדין לעיר שאין בה ב"ד של כ"ג דבעינן זקני העיר ההיא וליכא ומשום דהוי בדיני נפשות בעינן ב"ד של כ"ג ומנין שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד שמניחין ומודדין לעיר שיש בה ב"ד דכתיב ולקחו זקני העיר ההיא מ"מ נמצא סמוך לספר או לעיר שיש בה גוים אין מודדין כל עיקר דכתיב כי ימצא פרט למצוי תדיר.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> העיר קרובה מביאה אלא בזמן שמנין העם שבה כמנין העיר הרחוקה אבל אם היו הרחוקין מרובין הם מביאין דרוב וקרוב הרוב עדיף דאף על גב דרובא דאוריתא כדכתיב אחרי רבים וקרוב נמי מדאוריתא כדכתיב והיה העיר הקרובה וגו' אפ"ה רובא עדיף כדאמר' פרק שני דבתרא דף כ"ג דהקרובה מיירי דשוין ולא אזלינן בתר רובא דעלמא שיש עיר גדולה ממנה דמיירי שיושבת בין ההרים שאין לרוצחים דרך לבוא ממקום אחר לכאן.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>נמצא </b> הנהרג מכוון בין ב' עיירות בשוה מביאין בשותפות ויתנו על הקרובה שתהא שלהן בתוס' דפרק ב' דבכורות דף י"ח וחכמים אומרים יביאו עגלה אחד בשותפות ויתנו דסברי רבנן אי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם דכולהו דרשי קרובה ולא קרובות ומשום דאי אפשר לצמצם מצו לאתנויי.
+
+Halakhah 9
+
+<b>מהיכן </b> מודדין מחוטמו כרבי עקיבא במתני' דסוטה דמ"ו דעיקר חיותיה באפיה הוא דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו והילכך עיקר חלל מיקרי ומודדין מיניה דכתיב אשר סביבות החלל. נמצא ראשו במקום אחר מוליכין הגוף אצל הראש לקוברו כדתנן נמי התם כרבי עקיבא משום דרישא היכא דנפיל נפיל וגופא הוא דרהיט ואזיל כדאיתא התם וכן כל מת מצוה דקנה מקומו מעשרה תנאים שהתנה יהושע כדאיתא במרובה. נמצאו מתים הרבה זה בצד זה מודדין מחוטמו של כל אחד ואם היתה עיר אחת קרובה לכולן מביאה עגלה אחת לכולן כיון דכולם קרובים לה נמצאו זה על גב זה מודדין מן העליון דמין במינו הוי טמון ועל הטמון שהוא התחתון אין מביאין עגלה כדכתיב באדמה ומין במינו לא הוי צף ולהכי מודדין מן העליון וכדאיפשיט התם דף מ"ז דמין במינו הוי טמון כי הכא ומשמע דמין במינו לא הוי כצף על פני המים דאמרינן דאין מביאין עליו עגלה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כתיב </b> כי ימצא חלל ודרשינן התם לא חנוק דלא מיקרי חלל אלא ברזל כעין חרב חלל ולא מפרפר דאינו נקרא חלל באדמה ולא טמון בגל של אבנים נופל ולא תלוי באילן בשדה ולא צף על פני המים לא נודע מי הכהו הא אם נודע לא היו עורפין.
+
+Halakhah 12
+
+<b>אפילו </b> ראה עד אחד אפילו עבד ושפחה את ההורג לא היו עורפין דכתיב לא נודע מי הכהו אפי' אחד בסוף העולם לא היו עורפין כדאמר' התם דמ"ו וכיון דלא הזכיר' תורה עדות אלא הודעה משמע אי זה שיהיה אפילו פסול לעדות לפיכך משרבו הרצחנים בגלוי בטלה עגלה ערופה. ב' עדים באחד בהכחשה או שנים מכחישין למי שהעיד קודם לא היו עורפין דליכא הודעה. אשה ואשה המכחישות זו את זו ליכא הודעה אפילו זו אחר זו ב' אומרים ראינו ואחד מכחישו איכא הודעה ואיפכא לא כשהיו שלשתן כשרים או פסולים עד אחד ופסולים הרבה הוו כדין אחד ואחד ואם כולם פסולים הלך אחר רוב מנין בכל מקום וכדאיתא התם דף מ"ו:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> דין עגלה ערופה נוהג אלא בארץ ישראל וכן בעבר הירדן כדכתיב כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נותן לרשתה ועבר הירדן בכלל.
+
+Halakhah 2
+
+<b>עגלה </b> ערופה בת שתי שנים כרבנן דרבי אליעזר במתני' קמיתא דמסכת פרה דאף על גב דעגל סתם בן שנה כדכתיב ועגל וכבש בני שנה הכא כתיב עגלת בקר קרובה לבקר והיינו בת שתי שנים דאי בת שלשה היינו פרה וכדאמר' התם דמ"ו השנים פוסלין בה ואין המומין פוסלין בה דכתיב בפרה אשר אין בה מום בה מום פוסל ולא בעגלה דבה מיעוט הוא אם היתה טריפה פסולה דכפרה כתיב בה כקדשים וכתיב הערופה כשהיא שלימה וליחוש דילמא היא טריפה אלא דאזלינן בתר רובא כדאיתא פרק קמא דחולין.
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> העבודות פוסלות את העגלה כמו שפוסלין פרה אדומה שנאמר אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול ומשום דעול הוא בכל שאר עבודות אתא לרבות עול דפוסל בין בשעת מלאכה בין שלא בשעת מלאכה כיון שמשכה בעול טפח ופסולה אפילו שלא חרש בה ושאר עבודות אין פוסלין אלא בשעת מלאכה כדאיתא התם דלא תימא אשר לא עובד בה כלל עול פרט אין בכלל אלא מה שבפרט דכת' אשר ריבוייא הוא ואם כן מה תלמוד לומר עול לפסול אפילו שלא בשעת עבודה אבל שאר עבודות באקראי שאין לו צורך עבודה שהניח שק עליה ולא להוליכו לא פסל.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b> עורפין העגלה אלא ביום דכפרה כתיב בה כקדשים דאינה קרבים אלא ביום כדכתיב ביום צוותו וכל היום כשר דלא קבע לה שעה. אין עורפין שתי עגלות כאחת שאין עושין מצוה חבילות [כדילפינן פי"א מהלכות טומאת צרעת (ה"ו), והכא נמי כתיב וערפו שם את העגלה (דברים כא, ד) חדא משמע].
+
+Halakhah 6
+
+<b>עגלה </b> ערופה אסורין בהנאה כדאמ' פרק האיש מקדש דף נ"ז דאסורה בהנאה דכפרה כתיב בה כקדשים דכתיב כפר לעמך ישראל וקדשים מועלין בהם ובכריתות מפיק לה מדכתיב וערפו שם ותרויהו צריכי כמו שכתבו התוספות דף נ"ז לאוסרה מחיים ולאחר עריפה ומשתרד לנחל איתן נאסרה אף על פי שלא נערפה עדיין אלא שמתה או נשחטה כדאמרינן נמי התם דירידתה לנחל איתן אוסרת' כיון שהיא גורמת לה שם עריפה. נמצאו עדיה זוממין מותרת בהנאה [דכיון דליכא כפרה לא נאסרה] נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה כדתנן התם דף מ"ז ובפרק בתרא דכריתות מוקמינן לה כמאן דסבר דלא נאסרה מחיים עגלה ערופה ולעיל כתב הרב ז"ל דנאסרה מחיים וצ"ע. נמצא אחר שנערפה תקבר במקומה שעל הספק באה מתחלת כפרה ספקה והלכה לה כדתנן התם פרק עגלה דף מ"ז ואף על פי שנמצא ההורג אחר כך יהרג כדתנן התם ובבריתא בגמרא מפרש טעמא דכתיב ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שפכה וגו'.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הנחל </b> שנשרפה בה עגלה אסור בזריעה ואסורה לעולם:<br><b> אזהרת רצא </b> שלא יעבד אותו הקרקע ולא יזרע כדכתי' אשר לא יעבד בו ולא יזרע פירוש אשר צויתי שלא יעבד בו ולא יזרע ואם עבר לוקה כיון שעשה מלאכה בגוף הקרקע דומיא דזריעה ומותר לסרוק שם פשתן או כל דבר שאינו מלאכה בגוף הקרקע כדתנן התם ותניא אשר לא יעבד בו ולא יזרע אין לי אלא זריעה שאר עבודות מנין תלמוד לומר אשר לא יעבד בו מ"מ א"כ מה תלמוד לומר ולא יזרע לומר לך מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע אף כל שהיא בגופה של קרקע יצא סריקת פשתן וכו' ואימא אשר לא יעבד כלל ולא יזרע פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט זריעה אין מידי אחרינא לא אשר ריבוייא הוא לרבות כל עבודות דלא תכשיר בכלל ופרט וכו'.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אנשי </b> עיר קרובה שנתאחרו ולא הביאו עגלה כופין אותם אפילו לאחר כמה שנים שחייבי עגלה ערופה שעבר עליהם יוה"כ חייבים להביא אחר כך כדאמ' פרק בתרא דכריתות דף כ"ו אמר קרא כפר לעמך ישראל אשר פדיתה ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים דכתיב אשר פדית והרי כמה יוה"כ עבר עליהם ועדיין צריכין לכפרה זו אם נמצא חלל ביניהם כדכתיב קרא ואביי ורבא ילפי בגווני אחרינא כדאיתא התם:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות רב </b> לעשות אדם מעקה לגגו דכתי' ועשית מעקה לגגך והוא שיהיה בית דירה כדתניא בסיפרי ועשית מעקה לגגך אין לי אלא בנה לקח וירש וניתן לו במתנה מנין תלמוד לומר בית מכל מקום ובית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן אין זקוק לו דכתיב ולא תשים דמים בביתך דנראה דהוי בית מיוחד יכול בית שער אכסדרא ומרפסת יתחייב ת"ל בית מה בית מיוחד לדירה אף כל מיוחד לדירה יצאו אלו שאין מיוחדים לדירה והוא הדין לבתי כנסיות ולבתי מדרשיות שאין עשויין לדירה ובריש ראשית הגז אמרינן מעקה אע"ג דכתיב לגגך דידך אין דשותפות לא כתב רחמנא כי יפול הנופל לא תלה אלא בנופל אם כן גגך למה לי למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות. בית שאין ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המעקה דלא מיקרי בית והכא כתיב כי תבנה בית כדא' פ"ק דסוכה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>גובה </b> המעקה אין פחות מעשרה טפחים וחזקה כדי שלא יפול הנופל ממנו כדכתיב כי יפול:<br><b> אזהרת רצב </b> שלא לשים דמים בביתו שאם לא עשה מעקה עובר על לאו זה כדכתיב ולא תשים דמים בביתך. אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה כבורות שיחין ומערות דמרבי' להו בספרי מדכת' ולא תשים דמים בביתך וגו' ולא לענין מעקה בלבד דבר הכתוב אלא כל דבר המזיק וכדאמר' פרק אלו נערות מנין שלא יעמיד סולם רעוע ולא יגדל כלב רע בביתו דכתיב ולא תשים דמים בביתך וגו' וכל שיש בו סכנת נפשות גם כן מצוה להסירו ולהשמר ממנו כדכתי' השמר לך ושמור נפשך מאד וגו' וכל מה שאסרו חכמים משום סכנה וכן דין גלוי הכל מכלל זה:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק יא-</small><br>[
+<b> אזהרת רצב </b> שלא לשים דמים בביתו שאם לא עשה מעקה עובר על לאו זה כדכתיב ולא תשים דמים בביתך. אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה כבורות שיחין ומערות דמרבי' להו בספרי מדכת' ולא תשים דמים בביתך וגו' ולא לענין מעקה בלבד דבר הכתוב אלא כל דבר המזיק וכדאמר' פרק אלו נערות מנין שלא יעמיד סולם רעוע ולא יגדל כלב רע בביתו דכתיב ולא תשים דמים בביתך וגו' וכל שיש בו סכנת נפשות גם כן מצוה להסירו ולהשמר ממנו כדכתי' השמר לך ושמור נפשך מאד וגו' וכל מה שאסרו חכמים משום סכנה וכן דין גלוי הכל מכלל זה:]
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>אזהרת רצג </b> שלא להכשיל תמיד בדבר ושלא לחזק ידי עוברי עבירה דכתיב ולפני עור לא תתן מכשול וכן הבא ליטול עצה ממך תן לו עצה ההוגנת לו וכדתניא בת"כ וכן מושיט כוס יין לנזיר בתרי עברא נהרא ומלוה בלא עדים עובר משום לאו זה כדאיתא פרק שנים אוחזין:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות רג </b> לפרוק עם מי שנכשל בדרך שבהמתו רובצת תחת משאה אפילו משא יותר מן הראוי דכתיב עזוב תעזוב עמו זו מצות פריקה כדאיתא פרק אלו מציאות דף ל"ב ולת"ק דרבי יוסי הגלילי אמרינן התם דלא דרשינן תחת משאו משוי שיכול לעמוד בו דמשאו כל משא שעליו משמע:<br><b> מצות רד </b> לטעון עמו דכתיב בפרשת כי תצא לא תראה את חמור אחיך וגו' הקם תקים עמו זו טעינה דבקרא דעזב תעזוב עמו כתיב רובץ תחת משאו דמשמע שצריך לפרוק והכא כתיב נופלים בדרך דרמי טוענייהו באורחא משמע דאף המשא מוטל על הקרקע שצריך לטעון:<br><b> אזהרת רצד </b> שלא יניחנו נבהל בלא פריקה וטעינה דכתיב לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם וגו' ואמרינן בספרי להלן אומר כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו וגו' והכא כתיב לא תראה ליתן עליו בלא תעשה וכתב הרב ז"ל ואם הניחו נבהל ולא פרק ולא טען בטל ב' מצות עשה ר"ל עשה פריקה וטעינה ועבר על לא תעשה שנאמר לא תראה דמשמע דבפריקה לחודא ליכא לאו אם לא פרק אבל בטעינה עם פריקה איכא לאו משום דלאו דלא תראה את חמור אחיך וגו' אטעינה קאי כתב בתריה הקם תקים עמו וקאי נמי האי קרא דטעינה אקרא דפריקה דמשפטים דבשראה חמור רובץ וכו' עזב תעזוב עמו לפרוק ואחר כך תחזור לסייעו בטעינה כדכתיב הכא הקם תקם ואם לא פרק ולא טען עובר בלאו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>היה </b> כהן והבהמה בבית הקברות אינו מתטמא לה כשם שאינו מתטמא להשבת אבדה וכדילפינן לעיל פרק י"א מהלכות אבדה וכן אם היה זקן ואינה לפי כבודו וכדדרשינן מדכתיב והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כשהוא זקן ואינה לפי כבודו וכדאיתא התם דף ל"ב דאינו חייב אלא לפנים משורת הדין כרבי ישמעאל וכרבי יוסי דדרשי והודעת להם וגו' אשר יעשון זו לפנים משורת הדין.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>פרק </b> וטען וחזרה ונפלה חייב אפילו עד מאה פעמים כדתנן התם דף ל"ב מדכתיב עזב תעזוב דמשמע פעמים רבות לפיכך מדדה עמו עד פרסה ונוטל שכר כדאי' במכילתא ובגמר'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>מאימתי </b> יתחייב משיראהו ראייה שיש בה פגיעה כדאיתא התם דף ל"ג כי תראה יכול מרחוק והטיל עליו שילך שם תלמוד לומר לעיל מיניה כי תפגע שור אויבך וגו' יכול פגיעה ממש תלמוד לומר כי תראה ואי זהו ראיה שיש בה פגיעה שיערו חכמים אחד משבע ומחצה במיל דהיינו רו"ס.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מצוה </b> לפרוק עמו בחנם אבל לטעון מצוה ונוטל שכרו כדתניא מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון ומפרשי' אבל לא לטעון בחנם אלא בשכר דאי סלקא דעתך אף לטעון בחנם לכתוב רחמנא טעינה ואנא אמינא טעינה דלית בה צער בעלי חיים וליכא חסרון כיס חייב פריקה דאית בה צער בעלי חיים וחסרון כיס שהבהמה נשברת תחת משאה לא כל שכן אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא לומר לך פריקה בחנם טעינה בשכר.
+
+Halakhah 8
+
+<b>מצא </b> בהמת חברו רבוצה אף על פי שאין הבעלים עמה מצוה לפרוק ולטעון שנאמר עזוב תעזוב הקם תקים כדאמרי' דל"א אין לי אלא בעליו עמו שאין בעליו עמו מנין עזב תעזוב הקם תקים מכל מקום וצריכי תרוייהו כדאיתא התם ולמה נאמר עמו שאם היה שם ואמר הואיל ועליך מצוה וכו' פטור דכתיב עמו כדאיתא התם דל"ב ואם היה בעל הבהמה זקן או חולה חייב הוא לבדו דהוה ליה כמאן דליתיה ואמרינן הקם תקים מכל מקום וכדתניא התם.
+
+Halakhah 9
+
+<b>בהמת </b> גוי ומשא ישראל וגוי מחמר או בהמת ישראל ומשא גוי חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל אבל בהמת גוי ומשא של גוי פטור דתניא התם בהמת גוי ומשוי ישראל וחדלת ואוקמינן לה כרבי יוסי הגלילי דאמר צער בעלי חיים לאו דאוריתא משמע דלרבנן לא דרשינן וחדלת אלא לבהמת גוי ומשוי גוי דפטור ואינו חייב בטעינה אלא משום איבה ומפריקה פטור מטעם פריקה כדדרשינן וחדלת חייב משום צער בעלי חיים וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו פרק אלו מציאות.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אחד </b> טעון ואחד ריקן או רכוב נדחה מפני הטעון שניהם שוין עושין פשרה ביניהם וכן שני ספינות ושני גמלים וכל כיוצא בזה עליו נאמר בצדק תשפוט עמיתך כדדרשינן פרק א' דיני ממונות דף ל"ב צדק צדק תרדוף אחד לדין ואחד לפשרה כיצד שני ספינות וכו'.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מצוה </b> לפרוק בתחלה משום צער בעלי חיים ואחר כך טוען ואם היה אחד שונא מצוה לטעון עם השונא ולא לפרוק לאוהב כדתנן התם דף ל"ב כדי לכוף את יצרו דכיון דגלי קרא בפריקה חמור שונאך משמע דשונא קודם אם כן אפילו בטעינה קודם כדי לכוף יצרו כדאמרינן ושונא דקרא היינו שראה בו דבר עבירה ולא חזר בו דמצוה לשונאו עד שישוב וכדאמרינן פרק ערבי פסחים ואפילו הכי מצוה לפרוק ולטעון עמו שמא יבוא לידי סכנה ואולי ישוב ברצון ה' כדכתיב אם אחפוץ וגומר כי אם בשובו וגו':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..33358f94764b24597bad729f4213c51ce7fa9bc5
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,656 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Murderer_and_the_Preservation_of_Life
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רפה </b> שלא לרצוח דכתיב לא תרצח ומיתתו בסייף דכתיב נקם ינקם גבי עבד ואמרינן פרק ד' מיתות דף נ"ב נקימה זו איני יודע מה הוא כשהוא אומר והבאתי חרב נוקמת נקם ברית הוי אומר נקימה זו סייף ולא תימא דתוקעה בבטנו או בגרונו דכתיב לפי חרב פיפיות של חרב ב' צדדין מכאן ומכאן כדכתיב חרב פיפיות אלמא תרי נינהו ולא תימא נמי דעביד ליה גיסטרא דכתיב ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה אשכחן עבד כנעני דשייך במצוות שהאשה נוהגת בהן וקל וחומר לבן חורין ולמ"ד חנק נפקא ליה מדכתיב ואתה תבער הדם הנקי וגו' הוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה מה היא בסייף ומן הצואר אף שופך דמים ולא תימא ממול עורף כעגלה דבעינן מיתה יפה כדאמרינן. מצוה ביד גואל הדם כדא' פרק נגמר הדין דף מ"ה גואל הדם הוא ימית את הרוצח מצוה ביד גואל הדם ומנין שאם אין לו גואל שבית דין מעמידין לו גואל שנאמר בפגעו בו מכל מקום. וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם. אם היה בן לנהרג על יד אביו הורג אבי אביו כדאמרינן בספרי זוטא הרי מי שהרג בנו מנין שבנו מותר בו תלמוד לומר גואל הדם הוא ימית דבנו הוא גואל קרוב ומינה דאי הרג בנו אין אחיו הורג את אביו דאינו גואל קרוב אצל אביו אלא בית דין ממיתין ובפרק אלו הן הגולין דף י"ב תני חדא אב שהרג את בנו נעשה לו גואל הדם ואוקמי' בבן בנו ואחד הזכר ואחד הנקבה בגאולת דם:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אזהרת רפו </b> שלא ליקח כופר מנפש רוצח להצילו אפי' ברצון גואל הדם דכתיב ולא תקחו כופר לנפש הרוצח ותניא בספרי יכול כשם שנותנין כופר למומתין בידי שמים כדכתיב אם כופר יושת עליו כך יהו נותנין למומתין בידי אדם תלמוד לומר ולא תקחו כופר ומשמע מינה דהתם דלוקח כופר בעל האשה והכא לא יקח כופר היורש ואין דבר שהקפידה תורה כשפיכות דמים כדכתיב ולא החניפו את הארץ וכך דרשו התם בספרי.
+
+Halakhah 5
+
+<b>רוצח </b> שהרג בזדון אין ממיתין אותו העדים עד שיביאהו לב"ד והיא <b> אזהרת רפז</b> כדכתיב ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט והוא הדין לכל מחוייבי מיתה כדאמ' פרק אלו הן הגולין דף י"ב ואם היה רודף אחר חברו להרגו מצילין הנרדף אחר התראה אפילו בנפשו של רודף:<br><b> מצות קצח </b> להציל הנרדף דכתיב וקצותה את כפה וגו' וכדאמ' פרק בן סורר דאף על גב דאתיא בקל וחומר מנערה מאורסה דאף על פי שאינו בא אלא לפוגמה ניתן להצילו בנפשו של רודף כדכתיב ואין מושיע לה הא יש לה מושיע מושיעה בכל דבר שיכול דמדקאמר אין מושיע מכלל דבעינן תשועה רודף אחברו להרגו על אחת כמה וכמה וכי עונשין מן הדין היקשא הוא דכתיב כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו וגו' מקיש רוצח לנערה מאורסה וכו' כדאיתא התם ואם יכולין להציל באחד מאיבריו עושין כדתנן פרק המניח דף כ"ח וקצותה את כפה ממון וכו' כשיכולה להציל בדבר אחר שאין בו סכנת נפשות כמבושיו אבל אינה יכולה להציל על ידי דבר אחר נעשית כשליח ב"ד כיון שבעלה מוכה כל שעה כדכתיב מיד מכהו הויא מצילה מיד הרודף בנפשו ותניא בספרי אין לי אלא במבושיו מנין לרבות כל דבר שיש בו סכנת נפשות ת"ל והחזיקה מכל מקום וקצותה את כפה מלמד שחייב להצילה בכפה מנין שאם אינו יכול להציל בכפה יציל בנפשה תלמוד לומר לא תחוס:<br><b> אזהרת רפח </b> שלא לחוס על הרודף כדכתיב לא תחוס עינך ומותר לחתוך העובר שבמעי המקש' לילד שהוא כרודף אחריה להורגה ואם יצא ראשו אין דוחין נפש מפני נפש וכדתנן פרק ו' דאהלות ומייתי לה פרק בן סורר דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש ואף על גב דרודף הוא שאני הכא דמשמיא הוא דרדפי לה לאימיה כדאיתא התם והוא הדין לכל העריות ולזכור שמצילין אותם בנפש.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הרודף </b> בנערה מאורסה דאיכא עבירה ופגם אבל לא למחלל שבת ועובד עבודה זרה עד שיביאוהו לבית דין כדאמר' לעיל וכדתנן בבן סורר דף ע"ב ואמרינן בגמרא מנא הני מילי דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וגו' כי כאשר יקום איש וגו' כי בשדה מצאה צעקה וגו' ואין מושיע לה וגו' הא יש לה מושיע וגו' נער זה זכור שמצילין אותו נערה זו נערה מאורסה דנער כתיב וקרינא נערה נדרש מקרא ונדרש מסרת נער להביא את הזכור נערה כמשמעה חטא אלו חייבי כריתות מות אלו חייבי מיתות בית דין וצריכי דאי כתב רחמנא נער משום דלאו אורחיה ליבעל ואיכא בושת גדול ובזיון אבל נערה דאורחא אימא לא ואי כתב נערה משום דקא פגים לה בבתולין ומגנה על בעלה אבל נער אימא לא ואי כתב הני משום דהאי לאו אורחיה והאי קא פגים ליה אבל שאר עריות דאורחיהו ולא נפיש פיגמיהו כארוסה שחביבה ויעלת חן על ארוסה ועכשו מתגנה עליו לא מיפגמן כולי האי אפילו בתולות פניות וכן נשואות בעולות אימא לא כתב רחמנא חטא ואי כתב רחמנא חטא הוה אמינא אפילו חייבי לאוין כתב רחמנא מות ואי כתב רחמנא מות הוה אמינא חייבי מיתות בית דין אין כריתות לא וליכתוב חטא מות דאיתרבו כריתות ומיתות בית דין ולא ליכתוב נער נערה אין הכי נמי אלא חד למעוטי עבודה זרה דס"ד תיתי בק"ו דפגים הדיוט ניתן להצילו בנפשו פגם גבוה לא כל שכן וחד למעוטי בהמה דדמי לעריות.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>רדף </b> אחר ערוה והערה בה אף על פי שלא גמר ביאתו אין ממיתין אותו עד עמדו בדין דמשעת העראה דפגמה איפטר מקטלא אמרה הניחוהו כדי שלא יהרגני אין שומעין לה כרבנן דרבי יהודה דאפיגמ' קפיד רחמנא כדאיתא התם דע"ג.
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> היכול להציל אחד מאבריו והרגו הרי זה חייב מיתה ואין בית דין ממיתין אותו כרבי יונתן בן שאול דף ע"ד דכתיב כי ינצו אנשים ובמצות שבמיתה דניתן להצילו בנפשו הכתוב מדבר ואפילו הכי אמר רחמנא לא יהיה אסון בו ענוש יענש דמי וולדות אי אמרת בשלמא יכול להציל באחד מאיבריו לא ניתן להצילו בנפשו היינו דמשכחת דיענש כשיכול להציל באחד מאיבריו דהא לא ניתן להרגו הילכך אין כאן מיתה ויענש אלא אי אמרת יכול להצילו באחד מאיבריו יכול להציל בנפשו היכי משכחת לה דיענש הא רודף הוא וניתן להצילו בנפשו וכו' כדאיתא התם:
+
+Halakhah 14
+
+<b>אזהרת רפט </b> שלא לעמוד על דם דכתיב לא תעמוד על דם רעך וכל היכול להצילו ולא הציל עובר על לאו זה וכן הרואה חברו טובע בנהר או לסטים באים עליו או כיוצא מדברים אלו שראה שהיו מסבבים מיתה לחברו ויכול להציל ולא הציל עובר על לאו זה ובטל מצות עשה שהיא וקצותה את כפה כדאמ' לעיל ועבר ג"כ על ולא תחוס עינך בשלא רצה להציל בנפשו של רודף כדאמרינן לעיל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ההורג </b> חברו מכל מקום חייב הרג אבל שוכר או שולח אחר להרגו או כפתו לפני הארי וכיוצא בזה וכן הורג עצמו עון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת ב"ד כדכתיב שופך דם האדם וגו' זה ההורג בעצמו את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג את עצמו מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר חברו לפני חיה מיד האדם מיד איש אחיו וגו' אדרוש את נפש האדם זה השוכר אחרים להרוג בפי' נאמר בשלשתם לשון דרישה שדינה מסור לשמים ואם רצה המלך להרגם או ב"ד לפי הוראת שעה יש להם רשות. ומכל מקום ב"ד מצווין לצערם כדי לאיים על שאר הרשעים המסבבים להרוג אויביהם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אחד </b> ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו שכלו לו חדשיו נהרג או גולה אם היה בשגגה כדתנן פ' יוצא דופן דמ"ד תינוק בן יום אחד וכו' ההורג חייב ובגמרא דכתיב איש כי יכה כל נפש מ"מ והאי קרא כתיב (בפרק אמר) [בפ' אמור] ובריש הנחנקין דריש מדכתי' באלה מסעי כל מכה נפש ואמרי' איצטריך למכתב כל מכה איש ואיצטריך כל מכה נפש דאי כתב רחמנא מכה איש הוה אמינא איש דבר מצות אין קטן לא ואי כתב כל מכה נפש ה"א אפילו נפל בן ח' דאף על גב דמחייב קרא דמי וולדות ולא מיתה ה"א גזרת הכתוב היא היכא דלא נתכוון לוולדות א"נ נהי דהוה מיחייב אנפל אחר שנולד קודם שנולד לא להכי איצטריכי תרי קראי כמו שכתבו בתוספתא ריש הנחנקין ואחד זכר ואחד נקבה דבכלל נפש הויא ואיכא נמי התם ספרים שכתבו בהם איש דבר מצות אין אשה לא להכי כתב נפש דאף על גב דהשוה הכתוב אשה לאיש ה"מ בפרשה שנאמרה בלשון זכר אבל היכא דכתיב איש בהדיא ממעטינן אשה כמו שפי' בתוספות סוף פרק ד' מיתות גבי מקלל אביו ובמכילתא דריש בהדיא הכה את האשה ואת הקטן מנין ת"ל ואיש כי יכה כל נפש אדם וגו'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>אחד </b> ההורג את הבריא או אפילו את הגוסס נהרג עליו ואם היה גוסס בידי אדם כגון שהכוהו עד שנטה למות ההורג אין ב"ד ממיתין אותו כרבנן דפליגי ארבי יהודה בן בתירא פרק הנשרפין דף ע"ד דדרשינן ואיש כי יכה כל נפש אדם עד דאיכא כל נפש לאפוקי היכא דהכוהו קודם והיה גוסס אלא שלא היה טרפה מההכאות ואף על גב דרוב גוססין למיתה כיון שהקילה תורה על המכה שחובשין אותו וכדדרשינן מדכתיב ונקה המכה משום דזימנין דאומדין למיתה וחי והילכך כיון שבא א' והרגו פטור והא אשכחן נמי גוסס בידי שמים דנחשב כחי לחייב ההורגו אף על גב דרוב גוססין למיתה דהכל מודים בגוסס בידי שמים דחייב משום דלא איתעביד ביה מעשה ברישא והרי הוא כחי אבל גוסס בידי אדם איתעביד ביה מעשה ברישא. וההורג את הטריפה פטור מדיני אדם ואפילו למ"ד טרפה חיה סופו למות בחבלה זו וכיון דניכרין חתיכת סימנין או הנקב גברא קטילא חשבינן ליה וטרפה שהרג בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך והרי ראוהו שהרג ושלא בפני ב"ד פטור דהויא לה עדות שאי אתה יכול לקיים בה דין הזמה שאם הוזמו אין נהרגין דגברא קטילא בעו למיקטל וכדא' התם דף ע"ח וכל עדות שאין יכולין להזימה אינה עדות בדיני נפשות כדא'.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ההורג </b> עבד כנעני נהרג עליו כדתניא במכילתא וכי יכה איש את עבדו אף עבדו ואמתו היו בכלל מכה איש ומת אלא שהכתוב מוציאו מכללו להקל על בעליו בדין יום או יומים אבל גוי וגר תושב פטור דכתיב איש על רעהו להוציא גר תושב דלאו רעהו הוא ועבדו מפני שיש לו רשות להכותו אם הכהו הכאה שיש בה להמית ועמד כ"ד שעות אינו נהרג עליו אם מת אחר כך כדכתיב אך אם יום או יומים יעמוד לא יוקם כי כספו הוא ודרשינן במכילתא יום או יומים שהוא כיומים ויומים שהוא כיום והיינו מעת לעת ואם הכהו בסכין או באבן או באגרוף ואמדוהו למיתה ומת יראה לרב ז"ל שחייב אפילו מת אחר שנה דלא נתנה תורה רשות להכותו אלא בשבט וכיוצא בו כדכתיב ואת אמתו בשבט לא מכת רציחה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>המוכר </b> עבדו ופסק עם הקונה שישמשנו ל' יום אינו בתורת יום או יומים דפליגי ד' תנאי פרק החובל דף צ' ונקטינן כרבי אלעזר דסוגיא דשמעתא אזלא כוותיה וכתי' כי כספו הוא כספו המיוחד לו וזה אינו תחתיו וזה אינו כספו וכן חציו עבד וחציו בן חורין ועבד של שני שותפין אינם בדין יום או יומים שאינו לאחד מהם כספו המיוחד לו כדאמרינן התם גבי ראשי איברים דאינו יוצא לאחד מהם:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המכה </b> את חברו בזדון באבן או בעץ והמיתו אומדין אם ראוי להמית אותו חפץ באבר זה או לא דכתיב ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו או בכלי עץ יד הכהו ודרשינן בספרי לפי שהוא אומר וכי יריבון אנשים וגו' שומע אני שאם יכנו בין בדבר שהוא כדי להמיתו בין שאינו כדי להמיתו ת"ל ואם באבן יד מגיד שאינו חייב עד שיכנו בדבר שהוא כדי להמיתו ומדכתיב אשר ימות בה משמע שאומדין מקום המכה כמו שאומדין החפץ וכך אומדין כח ההכאה דכתיב באבן יד מכאן שמשערין כח היד וכן משערין המכה עצמה וכח ההורג וכח הנהרג וכל כיוצא בזה דכתיב אשר ימות בה במיתתו של זה משערין כל סבותיה כדאמ'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כלי </b> ברזל לא נתנה בו תורה שיעור דכתיב ואם בכלי ברזל הכהו ומת רוצח הוא ודרשינן פרק הנשרפין דף ע"ו גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהברזל ממית בכל שהו לפי' לא נתנה בו תורה שיעור דלא נאמרה יד בברזל כאבן וכלי דכתיב ואם באבן יד בכלי עץ יד דמשמע שיש בו מלא אחיזה דבעיא שיעורא אבל בברזל כתיב ואם בכלי ברזל הכהו ומת ולא כתיב יד משמע כל דהו ממית ע"י תחיבה שתוחב לו מחט בוושט או בלבו והני מילי דברזיה מיברז כלומר דרך חידוד אבל לארכו דרך הכאה שיעורא בעי וכדאיתא התם ואם הכהו בלא כלי והמיתו כגון בידו וכיוצא בזה משערין במה שהרגו וכוחו ועל אבר שהכהו וכח הנהרג וכדדרשינן בספרי או באיבה הכהו בידו ומת לפי שהוא אומר ואם בכלי ברזל ואם בכלי וגו' אין לי אלא שהרגו באלו דחפו חנקו בעטו מנין ת"ל הכהו בידו וימת מות יומת המכה מכל מקום ואע"פ שנאמר בידו הצריך הכתוב להיות ההכאה באיבה מכלל שמשערין כח ההכאה ומני' שמשערין גובה המקום שדחפו דכתיב ואם בשנאה יהדפנו וכדדרשינן בספרי.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אחד </b> המכה את חברו באבן או בעץ או בגוש עפר ומלח וכיוצא בזה דכתיב אשר ימות בה כל שהוא ראוי להמית והכובד הוא שממית וכדדרשינן בספרי ובסנהדרין.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הדוחף </b> חברו למים או לאש ואינו יכול לעלות משם או שעשה בו מעשה שאינו יכול להנצל מן הרעה שהביא עליו עד שימות הרי זה נהרג דהוי כמי שחנקו בידו אבל גרם שבא עליו רעה אין ממיתין אותו כיון שלא הביא הוא הרעה עצמה ודורש דמים ידרוש דמו וכדתנן להו פרק הנשרפין דף ע"ו ובגמרא כבש לתוך האור ואינו יכול לעלות מנ"ל דאמר קרא או באיבה לרבות המצמצם דהיינו כובש שמצמצמו שם שלא יקום ואמרינן התם כפהו בחמה ובצנה ומת חייב סוף חמה לבוא שלא היתה שם בשעה שכפהו אבל סופו לבוא כאן וסופו למות דגרמא הוא ודינו מסור לשמים דלא רבי רחמנא מצמצם אלא במקום שהתחיל בו ההיזק כבר וכן דחפו לבור וסולם בבור או זרק חץ והיה תריס בידו ואחר כך התיר את הסולם או את התריס מידו פטור. זרק אבן בכותל חזרה לאחוריה כחו היה וחייב וכגון המשחקין בכדור כדאמ' התם בע"ז דסתמא כמה דעיילי ומקרבי לכותל בשעה שזורקין מינח ניחא ליה כדי שתחזור הרבה הלכך בציר מד' אמות לא ניחא ליה דתיזיל וכדאיתא התם. זרק אבן למעלה הלכה לצדדין והרגה חייב דאכתי כחו הוא אלא שהוא כח כחוש וכדאיתא התם וכן כפתיה לחבריה ואשקיל עליה בדקא דמיא בכח ראשון גירי דידיה הוא כזורק בו חץ אבל בכח שני שלא נפלו המים מיד בצאתן מגדרותיהן עליו אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם גרמא הוא ולא כחו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המתכוין </b> להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד ומן התשלומין ומגלות כרבי שמעון במתניתין דף ע"ט ובגמרא מ"ט דרבי שמעון דכתיב וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו וארב לו קרא יתירא הוא כיון דכתיב וכי יהיה איש שונא לרעהו וקם עליו ואם נתכוון להכותו על מתניו באבן שזרק והלכה על לבו ומת אם היה בה כדי להמית על מתניו חייב ואם לאו פטור כדתנן התם וכן כל כיוצא בזה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>המכה </b> את חברו באבן או באגרוף ואמדוהו לחיים נותן ה' דברים ונפטר אפילו מת אחר כך מחמת המכה דרבנן דרשי ליה לקרא לאמדוהו לחיים ומת והכי משמע ולא ימות אם אמדוהו תחלה שלא ימות אפילו מת לאחר מכאן שבתו יתן האומד שאמדוהו לכמה חליו עולה ושבת וריפוי כשאמדוהו תחלה לחיים כדאמרינן וכדתניא התם דף ע"ח אמדוהו לחיים אין אומדין אותו למיתה לומר טעינו באומד ראשון ולחייבו לזה שהרי יצא מב"ד זכאי ודרשינן ונקי וצדיק אל תהרוג ליוצא מב"ד זכאי וכו' ואמרינן מחמת חולי אחר שבא עליו הכבידה המכה ואם אמדוהו למיתה אוסרין את המכה בבית הסוהר וכדדרשי רבנן התם מדכתיב ונקה המכה מלמד שחובשין אותו שלא יברח כשאמדוהו למיתה עד שנראה אם ימות או לא ולהכי אתא ונקה המכה דמשמע לכשיקום ונקה מכלל דהשתא חבוש הוה ומשענתו היינו משעת בוריו שאינו צריך כח אחר להשען עליו וכדאיתא במכילתא זה אחד מג' דברים שהיה דורש רבי ישמעאל בתורה כמין משל על משענתו על בוריו ומתרגמינן נמי על שריפא לגמרי ונשען על כחו. אמדוהו למיתה והקל ואחר כך הכביד ומת חייב כרבנן דמתניתין דפליגי אר' נחמיא דלרבנן אין אומד אחר אומד ליחשב כיוצא מב"ד זכאי ולהפטר אם אחר כך הכביד ומת אלא בתר מעשה דהשתא אזלינן דהואיל והכביד ומת חייב המכה מיתה דלא פטריה רחמנא מדכתיב ולא ימות וכו' כדדרשינן לעיל אלא היכא דאמדוהו לחייב ואחר כך מת אבל הקל באמצע אחר שאמדוהו למיתה ויצא מב"ד חייב וסוף דבר מת לאו כדאמרי'.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הכוהו </b> עשרה בני אדם בעשר מקלות ומת כולן פטורין ממיתת ב"ד דכתיב כל נפש אדם עד שיהיה אחד שהרג כל הנפש כרבנן דפליגי אר' יהודה בן בתירא דף ע"ז ודרשי עד דאיכא כל נפש ואם זרק כל אחד אבן וכל אחד אין בה כדי להמית ומת האחרון חייב [דכל א' אין בו כדי להמית אחרון הוא דעביד מיתה וקרינן ביה כל נפש (ויקרא כד, יז) אף על גב דבאבן שזרק הוא נמי לא הוה ביה להמית הרי על ידו מת]. רוצח שנגמר דינו ונתערב באחרים כולן פטורין כדתנן התם פרק הנשרפין דף ע"ט ובגמרא אילימא אחרים כשרים פשיטא אלא הכא ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים שנגמר דינם דרבנן סברי אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו וכיון דאין מכירין אותו לא הויא בפניו וכדמשמע פשטיה דקרא דכתיב ושפטו את העדה בין המכה ובין גואל הדם וגו' דמשמע דבעיא בפני המכה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ההורג </b> נפשות ולא היו שם עדים רואים כאחת או שלא התרו בו או שהוכחשו העדים בבדיקות כל אלו הרצחנין כונסין אותן לכיפה עד שתבקע כריסן מכובד החולי וכדתנן פרק הנשרפין דף פ"א וכאוקמתי דאמוראי בגמרא בעדות מיוחדת ובשלא בהתראה ובאיתכחוש בבדיקות דכל הני עדות אמת הוא אלא שאין מסור למיתת ב"ד ולהכי עייל ליה לכיפה ודוקא כי הני גווני משום השחתת ישובו של עולם ואמרינן התם כיפה היכא רמיזא דאי הל"מ היא עונש דכיפה מיהו היכא רמיזא מקצת דכתיב תמותת רשע רעה מי שהוחזק רשע תמיתנו רעתו אלמא רשע בר מיתה הוא אבל שאר מחוייבי מיתת ב"ד אם אינו חייב מיתה בדין פוטרין אותו [דלא אמרינן כיפה הלכה למשה מסיני אלא ברוצח משום ישובו של עולם].
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>המינים </b> והם עובדי ע"ז או עושים עבירות להכעיס שהם מינים גם כן והאפיקורסים שהם כופרים בתורה מצוה להרגן ולסבב הריגתן אבל גוים וישראל בעל עבירה ועומד ברשעו תמיד אין מעלין אותם דכתיב לא תעמוד על דם רעך ואין זה רעך וכדתניא פ"ד מיתות דף נ"ז ומינים ואפיקורסים דהורגין אותן ילפינן [דלא עדיפי מהני דכתיב בהו לא תחיה כל נשמה (דברים כ, טז)]:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קצט </b> להגלות לערי מקלט ההורג בשגגה כדכתיב וישב בה עד מות הכהן הגדול:<br><b> אזהרת רצ </b> שלא ליקח כופר מן ההורג בשגגה לישב בעירו כדכתיב ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלט ותרתי קראי דלא תקחו כופר חד למזיד וחד לשוגג וצריכי כדאמרינן פרק אלו נערות.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> הרוצח בשגגה גולה אלא א"כ מת הנהרג מיד אבל עומד מעט שמא רוח שנכנס בו הרגו וכדאמרינן פרק מי שאחזו ד"ע וקרא דכתיב גבי גלות ויפל עליו וימת משמע מיד ואף על פי שבמזיד חייב יש חילוק בין מיתה לגלות כדמפלגי' בגלות בין דרך ירידה לעליה ובמזיד אין שום חילוק.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ישראל </b> שהרג בשגגה את העבד או את גר תושב גולה וכן הם גולים זה על זה דכתיב לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם ובמכות פרק אלו הן הגולין ד"ח תנן הכל גולין ע"י ישראל וישראל גולין על ידיהן חוץ מעל ידי גר תושב [ומפרש הרב ז"ל דקאי ארישא הכל גולין על ידי ישראל חוץ מגר תושב שאינו גולה אלא נהרג וכן פי' הרב עובדיה ז"ל (מכות פ"ב מ"ג)] גר תושב שהרג את ישראל נהרג דכתיב והיו הערים לכם למקלט לכם ולא לגרים וכן גר תושב שהרג גר תושב מפני שעלה על דעתו שמותר קרוב למזיד הוא ולאו בר גלות הוא כדאמרינן התם אלא נהרג וממעטינן ליה מדכתיב בשגגה ד"ז. וגוי אין ערי מקלט קולטות אותו דכתיב לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם פרט לגוי שאין ערי מקלט קולטות אותו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>הבן </b> והאב גולין זה על זה והא דתניא מכה נפש פרט למכה אביו היינו בשעשה בו בשוגג חבורה דס"ד הואיל ובמזיד בר קטלא הוא בשוגג לגלי קמ"ל ואם יסר בנו ללמדו תורה או חכמה או אומנות הצריך לה ומת פטור כדאמרינן התם ותנן ד"ח לחטוב עצים מה חטבת עצים רשות יצא האב המכה את בנו להדריכו והרב את תלמידו ושליח ב"ד דמצוה קא עבדי.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אחת </b> שוגג ואחת מזיד מקדימים לערי מקלט וב"ד שולחים ומביאים אותם משם כדתנן התם ד"ט ותניא התם מי שנתחייב מיתה הרגוהו כדכתיב ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם ונתנו ביד גואל הדם ומת מי שלא נתחייב פטרוהו כדכתיב והצילו העדה וגו' מי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו כדכתיב והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה ובספרי יליף טעמא דאחד שוגג ואחד מזיד מקדימין בתחלה לערי מקלט דכתיב וארב לו וקם עליו ונס אל אחת וגו' וכתיב בתריה ושלחו זקני עירו וגו' הרגו גואל הדם חוץ לתחום ערי מקלט פטור כרב הונא דאמר הכי ותניא כוותיה ולו אין משפט מות בגואל הדם הכתוב מדבר והכי קאמר פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח והשיגו והכהו נפש ולא יתיירא מב"ד כי לו אין משפט מות וסוף המקרא שאומר כי לא שונא הוא לו מוסב על ראשו פן ירדוף גואל הדם (אין) [אני] אומר לך להכין לו הדרך כי לא שונא היה לו ולא הרגו מדעת.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>נכנס </b> לעיר מקלטו ויצא חוץ לתחומה בזדון התיר עצמו למיתה ורשות ביד גואל הדם וכל אדם אין חייבין עליו כר' עקיבא במתניתין די"א וכתיב ואם יצא יצא הרוצח וגו' ומצא אותו גואל הדם ורצח גואל הדם אין לו דם הרי הוא כהורג המת שאין לו דם ובגמ' מ"ט דר' יוסי הגלילי דאמר מצוה ביד גואל הדם דכת' ורצח ולא כתיב אם רצח ור' עקיבא מי כתיב ירצח ורצח כתיב ואיכא לפרשו לשון צווי כמו ועשה בצלאל וגו' ואיכא לפרש לשון רשות כמו ועשה ה' אלהים וגו'.
+
+Halakhah 11
+
+<b>יצא </b> בשגגה כל ההורגו אפילו גואל הדם גולה על ידו כדתניא התם דף י"ב יצא במזיד נהרג בשוגג גולה דאף על גב דכתיב ואם יצא יצא הרוצח דמשמע מ"מ בין בשוגג בין במזיד אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם שלא יהא סופו חמור מתחלתו מה תחלתו כשרצח במזיד נהרג ובשוגג גולה אף סופו כשיצא חוץ לתחום במזיד נהרג בשוגג גולה. הרגו בתוך תחום עיר מקלטו אפילו גואל הדם נהרג עליו דכשם שהעיר קולט כך תחומה קולט כדתנן התם דאף על גב דכתיב וישב בה ודרשינן בה ולא בתחומה לא נצרכה אלא למחילות דלא ידור בתחומה תוך מערה אבל לקלוט קולטת תוך התחום דישיבה לחוד הוא דמיעט קרא ומדכתיב ואם יצא יצא וגו' אין לו דמים משמע דאם לא יצא חוץ לתחום יש לו דם.
+
+Halakhah 12
+
+<b>המזבח </b> קולט כדכתיב בהורג בזדון מעם מזבחי תקחנו למות מכלל שאם הרג בשוגג אינו נהרג במזבח וההורגו שם אפילו גואל הדם נהרג כהורג תוך ערי מקלט ואין קולט אלא גגו של מזבח בית עולמים כדאיתא פרק הגולין דף י"ב ב' טעיות טעה יואב אחד שאינו קולט אלא גגו כדכתיב מעם מזבחי והוא תפס בקרנותיו ב' שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים כדכתיב מזבחי המיוחד לי והוא תפס מזבח של שילה וכו' ואמר אביי בהא נמי טעה דאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו כדכתיב מעם מזבחי ודרשינן פרק יום הכפורים דף פ"ה ופ"ק דיבמות ד"ז מעם מזבחי ולא מעל מזבחי שאם התחיל בעבודה אין מפסיק לבוא לידון אלא משלים עבודתו כמו שכתב רש"י ז"ל התם ביומא אבל זר או אינו עובד או דאינו על גגו של מזבח יבוא לב"ד למות כמו שפרש"י ז"ל ביבמות ולהכי אם הרגו גואל הדם אינו נהרג ונראה דאפילו להורג בשוגג אם הרגו גואל הדם כל שלא היה עובד בגגו של מזבח אינו נהרג ולהכי כתב הרב ז"ל דמי שקלטו מזבח כלומר אחר שעבד עבודתו מוסרין לו שומרים שיגלו אותו לערי מקלט כשהוא מחוייב גלות ואם ברח למזבח מפני פחד המלך שלא יהרגנו בדין המלכות או מפני ב"ד לצורך הוראת שעה אפילו היה זר ניצל ואין לוקחין אותו מעם המזבח למות לעולם אלא א"כ נתחייב מיתת ב"ד כשאר הרוגי ב"ד תמיד [כדכתיב (שמות כא, יד) וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי וגו' דאיירי במחוייב מיתת ב"ד הא לאו הכי ניצול במזבח]:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ההורג </b> בשגגה בהעלמה גמורה גולה כדכתיב ואשר לא צדה וגו' ואם היתה קרוב לאונס בשגגה שאירע בה דבר שאינו מצוי כגון סותר כותל בלילה לאשפה שאין הרבים מצויים בה כלל הוי קרוב לאונס ופטור מן הגלות כהוציא אחד את ראשו וקבל האבן שזרק קודם חברו דפטור כדתנן במתניתין ד"ח מדכתיב ומצא את רעהו ומת משמע שהיה שם ומצאו נשירת נשילת הברזל פרט לממציא עצמו אח"כ ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו כיון שהוא אנוס ויש שגגה קרובה לזדון כמו פשיעה כזורק אבן לר"ה או סותר כותלו לר"ה ואינו גולה שעונו גדול ואין גלות מכפרת לו ואם הרגו גואל הדם פטור וכן ההורג בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בזה אם הרגן גואל הדם אין להם דמים שלא יהיו חמורים מההורג בלא כוונה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>השונא </b> שהרג בשגגה אינו נקלט חזקתו שהוא קרוב למזיד דכתיב והוא לא אויב לו וכדתנן ד"ט פרק הגולין ואי זהו שונא כל שלא דבר עמו ג' ימים מפני האיבה כדתנן פרק (אי) זה בורר דף כ"ח ובספרי דרשינן מקרא דהוא לא שונא לו מתמול שלשום תמול ב' שלשום ג'. וכן אם נכנס לקרן זוית והרגו שם בשגגה אינו נקלט כדדרשינן התם ד"ז אם בפתע פרט לקרן זוית שלשון פתע הוא בסמוך כדמתרגמינן בתקוף פרט לקרן זוית אם היה זה יוצא ממבוי זה ונכנס לזה לפנות לימין או לשמאל וסכינו בידו וזה בא כנגדו בקרן זוית ולא ראהו והרגו כך פרש"י ז"ל בלא איבה פרט לשונא הדפו שדחפו בגופו בלא מתכוין או השליך עליו להביא ירידה שהיא לצורך עליה כגון הרוצה להרים ידו בכח וברזל בידו ומשפיל תחלה ושוחה לפניו כדי להרים בכח ובהשפלתו הרג דלא תימא הואיל וצורך עליה היא פטור מגלות דהא כתיב ויפל והרב ז"ל נראה דגריס פרט לירידה שהיה צורך עליה דאינו חייב גלות קרוב לאונס בלא צדיה פרט למתכוין לצד זה והלכה לצד אחר דהוי לשון צידוד שלא נתכוון לצד שני והוי קרוב לאונס בשגגה פרט לאומר מותר דהוי כמזיד ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק ב' וזרק ד' דלא צדה משמע שלא נתכוון לזרוק בצדו ובסמוך לו אלא למקום שזרק שלא היה יודע שיש שם אדם פרט וכו' או נתכוון להרוג זה והרג זה פטור מן הגלות כדילפינן לעיל ריש פ"ה ואפילו נתכוון לבהמה והרג את ישראל כדכתיב בבלי דעת פרט לזה כל אלו קרובין למזיד.
+
+Halakhah 11
+
+<b>הנכנס </b> לחצר בעל הבית שלא ברשות והרגו בעל הבית בשגגה פטור מן הגלות כדכתיב ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים וגו' מה יער שיש רשות לניזק ולמזיק שיכנס לשם אף כל וכו' יצאת חצר בעל הבית כדאמרינן ד"ז וכל שהרג בדרך ירידה גולה ולא בדרך עליה כדתנן התם זה הכלל וכו' דאמר קרא ויפל עליו וימות עד שיפול דרך נפילה ואפילו ירידה שהוא צורך עליה כדילפינן לעיל וכן הלכה לצד אחר.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>היתה </b> לו אבן מונחת בחקו שלא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה והמיתה פטור מגלות דכתיב בשגגה מכלל שהיתה לו ידיעה קודם וכדאמרינן ס"פ כיצד הרגל דדוקא כשהכיר בה קודם חייב גלות כדאמרינן וכן הסומא פטור מגלות כר' יהודה במתניתין דכתיב בלא ראות דמשמע כאן לא ראה אבל רואה במקום אחר פרט לסומא משום דכתיב ואשר יבוא את רעהו ביער אפילו סומא הוצרך למעוטי קרא כדאמרינן דנ"ו. נשמט הברזל מן העץ המתבקע אינו גולה כחכמים דפליגי אר' מאיר במתניתין ד"ז וסברי יש אם למקרא ונפל קרינן וכשאתה קורא ונשל אתה מוסיף הברה של אלף או של ה"א בין נו"ן לשי"ן וקרינא לשון פעל הברזל עצמו נשל מעל עצו ולא שהברזל השיל העץ המתבקע דהוי ככח כחו:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>תלמיד </b> שגלה לערי מקלט מגלין רבו עמו כדכתיב הוא ינוס אל אחת מן הערי' האלה וחי עבד ליה מידי דלהוי ליה חיותא כדאיתא ד"י וכן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו וכדאמ' התם.
+
+Halakhah 2
+
+<b>עבד </b> שגלה אין רבו חייב לזונו ומעשה ידיו לרבו דיכול הרב לומר עשה עמי ואיני זנך אבל אשה חייב לזונה אם אין מעשה ידיה מספקין לה וכדאמ' בגמרא פ"א.
+
+Halakhah 3
+
+<b>רוצח </b> שנגמר דינו להגלותו ומת מוליכין עצמותיו לשם וכשימו' כהן גדול חוזרין אותן לקברי אבותיו כדאמ' התם דף י"א דכתיב לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן אי זו היא ישיבה שהיא בארץ הוי אומר זו קבורה שהיא תוך הקרקע.
+
+Halakhah 4
+
+<b>שאר </b> הלוים השוכנים בערי מקלט אינם נקברים בעיר ולא בתחומה דכתיב ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולכל חיתם לחיים ניתנו ולא לקבורה כדדרשינן התם דף י"ב ואף על גב דדרשינן שמה תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו דכתיב שמה ג' פעמים רוצח שאני דגלו ביה קרא.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הרג </b> בעיר מקלטו גולה משכונה לשכונה ואינו יוצא מן העיר כדתנן התם משום דאינו רשאי לצאת משום רציחה ראשונה דכתיב שמה וגו' ולהכי גולה לשכונה אחרת דכתיב כי בעיר מקלטו ישב עיר שקלטתו כבר בעיר מקלטו קרא יתירא הוא דמצי למיכתב כי שם ישב וכן לוי שהרג גולה לעיר אחרת שהרי הוא רשאי לצאת מן העיר שלא גלה בה ואם הרג חוץ לעירו עירו קולטו וכדתניא התם דמחנה לויה קולט דכתיב ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה מקום ממקומך שהוא מחנה לויה ואף ערי מקלט יהיו ערי לוים.
+
+Halakhah 6
+
+<b>עיר </b> מקלט שרובה רצחנים אינה קולטת דכתיב ודבר באזני זקני העיר את דבריו בספר יהושע ודרשינן ולא שהשוו דבריהם לדבריו וכדא' התם דף י' וכן עיר שאין בה זקנים דכתיב זקני העיר וליכא כדאיתא התם.
+
+Halakhah 7
+
+<b>רוצח </b> שרצו לכבדו אנשי העיר יאמר להם רוצח אני אמרו לו אף על פי כן יקבל כדתנן התם מדכתיב וזה דבר הרוצח.
+
+Halakhah 8
+
+<b>הגולה </b> אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם אפילו לדבר מצוה ולא לעדות ואפילו כל ישראל צריכין לו כיואב בן צרויה דכתיב שמה שם תהיה דירתו שם וכו' ואם יצא יצא וכו'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>אחד </b> כהן גדול המשיח בשמן המשחה והם כהנים גדולים שהיו עד יאשיהו ואחד מרובה בגדים ששוב לא נמשחו ולא היתה נכרת כהונה גדולה בהם אלא בריבוי בגדים שמשמש בכהונה גדולה בח' בגדים ואחד כהן גדול העובד ואחד שעבר ששמש תחת כהן גדול שאירע בו פסול וכשחזר כהן גדול עבר זה כל אחד מד' מחזיר הרוצח דכתיב וישב בו עד מות הכהן הגדול הא חד כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול הא תרי ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הא תלתא לאתויי הני תלת כ"ג לבד משוח בשמן המשחה וכהן משוח מלחמה ליכא קרא לריבוי דהוי כהדיוט. רוצח שנגמר דינו לגלות ולא היה שם כהן גדול וההורג כהן גדול וכ"ג שהרג ולא היה כהן גדול אחר הרי אלו גולין ואינם יוצאים לעולם במיתת כהן גדול דטעמא דחוזר במיתת כהן גדול משום שהיה לו לבקש רחמים על בני דורו וזה שלא נתמנה עדין כשנגמר דינו מה היה לו לבקש רחמים ואם משנגמר דינו מת כהן גדול הרי זה אינו גולה דק"ו הוא מי שגלה כבר יוצא עכשיו מי שלא גלה אינו דין שלא יגלה דמיתת כהן גדול הוא דמכפר ולא גלות ואם עד שלא נגמר דינו מת כ"ג ומינו אחר ואחר כך נגמר דינו חוזר במיתת השני כדתנן התם דכתיב וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקדש וכי הוא מושחו אלא זה שנמשח בימיו משנעשה זה רוצח ומה היה לו לבקש רחמים מאחר שלא היה עדין כ"ג כשהרג זה ולמה נענש שהיה לו לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות ולא בקש. נגמר דינו ונמצא כ"ג בן גרושה או בן חלוצה בטלה כהונה ואיגלוי מילתא למפרע שלא היה כ"ג והוה ליה האי רוצח נגמר דינו בלא כ"ג ואינו חוזר לעולם וכדאיתא התם דף י"א.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>רוצח </b> ששב לעירו במיתת כ"ג הרי הוא ככל אדם שהרי נתכפר לו ואף על פי כן אינו חוזר לשררה שהיה לעולם כרבי יהודה במתני' דף י"ג דכתיב בעבד עברי כשיוצא חפשי בשש או ביובל ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב למשפחתו הוא שב ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו לשררה וגבי רוצח נמי כתיב ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו לארץ אחוזתו הוא שב ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו כרבי יהודה כיון שבא תקלה זו על ידו:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות ר </b> להפריש ערי מקלט דכתיב שלש ערים תבדיל לך ואין ערי מקלט נוהגות אלא בא"י כדכתיב את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען ובספרי אמרינן אשר אני נותן לכם כאשר אשר אני נותן לכם אתם חייבים לימנות ערי מקלט ולא בחוצה לארץ ואין אחד מהשש קולטת עד שיבדיל כולן כדתנן התם ד"ט מדכתיב שש ערי מקלט תהיינה עד שיהו שש קולטות כאחת ולמה הפריש משה השלש אמר הואיל ובאה מצוה לידי אקיימנה ובימי מלך המשיח מוסיפין ג' על השש דכתיב ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה כדתניא בספרי מכאן אתה אומר שלש ערים הפריש משה בעבר הירדן וכשבאו לארץ הפרישו עוד שלש ולעתיד לבוא מפרישין עוד שלש שלש על שלש הרי שש ועוד שלש הרי תשעה רבי נהוראי אומר וכו' והיכן מוסיפין אותן בערי הקניזי והקני והקדמוני שנכרת לאברהם אבינו ועדין לא נכבשו לעולם ועליהן נאמר ואם ירחיב וגו' כאשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ קניזי וגו' ויספתי לך עוד וגו' במשמע דכמה שירחיב להם יוסיפו. ומכונים הדרכים לתקנם מכל מכשול ולהרחיבם כדתנן התם ד"ט דכתיב תכין לך הדרך ורוחב דרך ערי מקלט אין פחות מל"ב אמות כדתניא פרק המוכר פירות ומקלט היה כתוב על פרשת דרכים בכל מקום שהיו שני דרכים מפוצלים אחד פונה לעיר מקלט היה עץ תקוע באותו דרך וכתוב בו מקלט ומאי קרא דכתיב תכין לך הדרך עשה לך הכנה וב"ד שנתרשלו בדבר זה מעלה עליהם הכתוב כאלו שפכו דמים כדאמר' במועד קטן פ"א ומנין שאלו לא יצאו ועשו וכו' שנאמר והיה עליך דמים ויהיו משולשות כדתניא התם דף מ' משום דכתיב ושלשת את גבול ארצך שיהא מדרו' לחברון ומחברון לשכם וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> עושין לא עיירות גדולות ולא כרכים אלא עיירות בינונית כדי שלא תהא רגל גואל הדם מצויה שם ובספרי דרשינן ערים שומע אני כרכים ת"ל ערים שומע אני אפילו כפרים ת"ל ערים מגיד שלא היו שם אלא שווקים ובית המחיה ובמקום שיהיו להם מזונות וכל צרכיהם ולא יצטרכו לצאת ובמקום אוכלוסין ואין פורשים בתוכם מצודות וכו' כדי שלא תהא רגל גואל הדם וכו' דכתיב אל אחת מן הערים האל וחי עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא כדאמרינן לעיל וכדתניא התם דף י'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> ערי הלוים קולטות כדכתיב ועליהן תתנו ארבעים ושתים עיר ואמרינן סוף הגולין ועליהן תתנו כי הנך לקליטה כרבי יהודה במתני' ולא כי הנך לכם לכל צרכיכם דדוקא בשש ערי מקלט אין מעלין שכר דירה דכתיב והיו לכם הערים למקלט ודרשינן לכם לכל צרכיכם דלרוצחים נאמר אבל מ"ב עיר לא הוקשו אלא לקליטה אבל מעלה שכר וכן יש הפרש גם כן ששאר ערי מקלט אינן קולטות אלא לדעת [כיון דבעי להעלות שכר] והשש קולטות אפילו שלא לדעת וכדא' אביי התם דף י' דהואיל ונכנס בהן נקלט [כיון שאינו מעלה שכר].
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> עיר הקולטת תחומה קולטת כמוה כדתנן התם דף י"ח דאע"ג דדרשי' וישב בה ולא בתחומה לישיבה מחילות תחת הקרקע הוא דמיעטיה קרא ולא מקליטה. אילן שעומד תוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום נקלט תחת הנוף ואם היה חוץ לתחום ונופו תוך התחום משיגיע לעקרו נקלט וכדתנן התם דף י"ב הכל הולך אחר הנוף ואוקי רב אשי דאף אחר הנוף קאמר דלענין מקלט זימנין דשדינן עיקר בתר נוף לחומרא:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות רא </b> לערוף העגלה כמצותה דכתיב וערפו שם את העגלה וגו' והוא כשנמצא הרוג נופל לארץ לא נודע מי הכהו מניחין אותו במקומו ויוצאים ה' זקנים מב"ד הגדול שבירושלם שנאמר ויצאו זקניך ושופטיך כדתנן ריש פרק עגלה ערופה בסוטה דף מ"ד זקניך ב' ושופטיך ב' ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד ושופטיך איצטריך ליה למיוחדים שבשופטיך הנך דבלשכת הגזית וי"ו דשופטיך למנינא להביא עוד ב' כדא'. ומצוה למדוד אפי' שהדבר ידועה שעיר זו קרובה כדכתיב ומדדו דמשמע דלא סגי בלאו הכי וכדאמר' התם דאפילו נמצא בעליל לעיר היו מודדים שמצוה לעסוק במדידה. אחר שנודע העיר הקרובה קוברין את הנהרג במקומו ופטרו זקני ירושלים שאין עליהם אלא למדוד כדכתיב ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו וב"ד של אותה עיר מביאין עגלת בקר משל אנשי העיר כדתנן התם דף מ"ה וכדכתיב ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר זקני העיר ההיא ולא זקני ירושלם ומודדים אותה אל נחל איתן ששוטף בחזקה דאיתן כמשמעו קשה ומנין לאיתן שהוא קשה דכתיב איתן מושבך וגו' ועורפין אותה שם בקופיץ מאחוריה כדתנן התם וטעמא דגמר עריפה עריפה מחטאת העוף דכתיב בה ממול ערפו. וב"ד של אותה העיר עם כל זקנים אפילו הן מאה כולן רוחצין ידיהן במים כדתנן התם וכדכתיב וכל זקני העיר ההיא אפילו הן מאה כדדרשינן בספרי ובגמרא ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל שאין ת"ל הערופה ומה ת"ל הערופה על מקום עריפתה של עגלה ואומר שם בתוך הנחל בלשון הקדש ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו כלומר לא על ידינו שפטרנוהו בלא מזונות והוצרך ללחם ונהרג ולא ראינוהו והנחנוהו יחיד בלא חבורה והיינו ועינינו לא ראו וכדאמר' התם במתני' ובריתא ובלשון הקדש ילפינן מדכתיב וענו ואמרו ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו מה עניה האמורה להלן בלשון הקדש דאתיא קול קול ממשה דכתיב והאלהים יעננו בקול במתן תורה ובלשון הקדש ניתנה וכתיב הכא קול רם בלשון הקדש כדאיתא התם פרק אלו נאמרין דף ל"ג והכא נמי דכתיב עניה בלשון הקדש והכהנים גם כן אומרים בלשון קדש כפר כדכתיב ונגשו הכהנים בני לוי ולא פירש על מה נגשים והולכים להם והקב"ה מכפר הדם שנאמר ונכפר להם הדם שלא היו צריכין הם לומר ונכפר דלאו אוענו ואמרו קאי אלא שרוח הקדש בישר את ישראל על ידי משה רבינו לכשיעשו כן ניכפר להם הדם וכדתנן התם דף מ"ו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כשמודדין </b> מן החלל מדקדקין במדה כדכתיב ומדדו וכתיב העיר הקרובה וגו' ואין מודדין לירושלם שאינה מביאה עגלה ערופה מפני שלא נתחלקה לשבטי' והכא כתיב לרשתה וכן אין מודדין לעיר שאין בה ב"ד של כ"ג דבעינן זקני העיר ההיא וליכא ומשום דהוי בדיני נפשות בעינן ב"ד של כ"ג ומנין שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד שמניחין ומודדין לעיר שיש בה ב"ד דכתיב ולקחו זקני העיר ההיא מ"מ נמצא סמוך לספר או לעיר שיש בה גוים אין מודדין כל עיקר דכתיב כי ימצא פרט למצוי תדיר.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> העיר קרובה מביאה אלא בזמן שמנין העם שבה כמנין העיר הרחוקה אבל אם היו הרחוקין מרובין הם מביאין דרוב וקרוב הרוב עדיף דאף על גב דרובא דאוריתא כדכתיב אחרי רבים וקרוב נמי מדאוריתא כדכתיב והיה העיר הקרובה וגו' אפ"ה רובא עדיף כדאמר' פרק שני דבתרא דף כ"ג דהקרובה מיירי דשוין ולא אזלינן בתר רובא דעלמא שיש עיר גדולה ממנה דמיירי שיושבת בין ההרים שאין לרוצחים דרך לבוא ממקום אחר לכאן.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>נמצא </b> הנהרג מכוון בין ב' עיירות בשוה מביאין בשותפות ויתנו על הקרובה שתהא שלהן בתוס' דפרק ב' דבכורות דף י"ח וחכמים אומרים יביאו עגלה אחד בשותפות ויתנו דסברי רבנן אי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם דכולהו דרשי קרובה ולא קרובות ומשום דאי אפשר לצמצם מצו לאתנויי.
+
+Halakhah 9
+
+<b>מהיכן </b> מודדין מחוטמו כרבי עקיבא במתני' דסוטה דמ"ו דעיקר חיותיה באפיה הוא דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו והילכך עיקר חלל מיקרי ומודדין מיניה דכתיב אשר סביבות החלל. נמצא ראשו במקום אחר מוליכין הגוף אצל הראש לקוברו כדתנן נמי התם כרבי עקיבא משום דרישא היכא דנפיל נפיל וגופא הוא דרהיט ואזיל כדאיתא התם וכן כל מת מצוה דקנה מקומו מעשרה תנאים שהתנה יהושע כדאיתא במרובה. נמצאו מתים הרבה זה בצד זה מודדין מחוטמו של כל אחד ואם היתה עיר אחת קרובה לכולן מביאה עגלה אחת לכולן כיון דכולם קרובים לה נמצאו זה על גב זה מודדין מן העליון דמין במינו הוי טמון ועל הטמון שהוא התחתון אין מביאין עגלה כדכתיב באדמה ומין במינו לא הוי צף ולהכי מודדין מן העליון וכדאיפשיט התם דף מ"ז דמין במינו הוי טמון כי הכא ומשמע דמין במינו לא הוי כצף על פני המים דאמרינן דאין מביאין עליו עגלה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כתיב </b> כי ימצא חלל ודרשינן התם לא חנוק דלא מיקרי חלל אלא ברזל כעין חרב חלל ולא מפרפר דאינו נקרא חלל באדמה ולא טמון בגל של אבנים נופל ולא תלוי באילן בשדה ולא צף על פני המים לא נודע מי הכהו הא אם נודע לא היו עורפין.
+
+Halakhah 12
+
+<b>אפילו </b> ראה עד אחד אפילו עבד ושפחה את ההורג לא היו עורפין דכתיב לא נודע מי הכהו אפי' אחד בסוף העולם לא היו עורפין כדאמר' התם דמ"ו וכיון דלא הזכיר' תורה עדות אלא הודעה משמע אי זה שיהיה אפילו פסול לעדות לפיכך משרבו הרצחנים בגלוי בטלה עגלה ערופה. ב' עדים באחד בהכחשה או שנים מכחישין למי שהעיד קודם לא היו עורפין דליכא הודעה. אשה ואשה המכחישות זו את זו ליכא הודעה אפילו זו אחר זו ב' אומרים ראינו ואחד מכחישו איכא הודעה ואיפכא לא כשהיו שלשתן כשרים או פסולים עד אחד ופסולים הרבה הוו כדין אחד ואחד ואם כולם פסולים הלך אחר רוב מנין בכל מקום וכדאיתא התם דף מ"ו:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> דין עגלה ערופה נוהג אלא בארץ ישראל וכן בעבר הירדן כדכתיב כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נותן לרשתה ועבר הירדן בכלל.
+
+Halakhah 2
+
+<b>עגלה </b> ערופה בת שתי שנים כרבנן דרבי אליעזר במתני' קמיתא דמסכת פרה דאף על גב דעגל סתם בן שנה כדכתיב ועגל וכבש בני שנה הכא כתיב עגלת בקר קרובה לבקר והיינו בת שתי שנים דאי בת שלשה היינו פרה וכדאמר' התם דמ"ו השנים פוסלין בה ואין המומין פוסלין בה דכתיב בפרה אשר אין בה מום בה מום פוסל ולא בעגלה דבה מיעוט הוא אם היתה טריפה פסולה דכפרה כתיב בה כקדשים וכתיב הערופה כשהיא שלימה וליחוש דילמא היא טריפה אלא דאזלינן בתר רובא כדאיתא פרק קמא דחולין.
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> העבודות פוסלות את העגלה כמו שפוסלין פרה אדומה שנאמר אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול ומשום דעול הוא בכל שאר עבודות אתא לרבות עול דפוסל בין בשעת מלאכה בין שלא בשעת מלאכה כיון שמשכה בעול טפח ופסולה אפילו שלא חרש בה ושאר עבודות אין פוסלין אלא בשעת מלאכה כדאיתא התם דלא תימא אשר לא עובד בה כלל עול פרט אין בכלל אלא מה שבפרט דכת' אשר ריבוייא הוא ואם כן מה תלמוד לומר עול לפסול אפילו שלא בשעת עבודה אבל שאר עבודות באקראי שאין לו צורך עבודה שהניח שק עליה ולא להוליכו לא פסל.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b> עורפין העגלה אלא ביום דכפרה כתיב בה כקדשים דאינה קרבים אלא ביום כדכתיב ביום צוותו וכל היום כשר דלא קבע לה שעה. אין עורפין שתי עגלות כאחת שאין עושין מצוה חבילות [כדילפינן פי"א מהלכות טומאת צרעת (ה"ו), והכא נמי כתיב וערפו שם את העגלה (דברים כא, ד) חדא משמע].
+
+Halakhah 6
+
+<b>עגלה </b> ערופה אסורין בהנאה כדאמ' פרק האיש מקדש דף נ"ז דאסורה בהנאה דכפרה כתיב בה כקדשים דכתיב כפר לעמך ישראל וקדשים מועלין בהם ובכריתות מפיק לה מדכתיב וערפו שם ותרויהו צריכי כמו שכתבו התוספות דף נ"ז לאוסרה מחיים ולאחר עריפה ומשתרד לנחל איתן נאסרה אף על פי שלא נערפה עדיין אלא שמתה או נשחטה כדאמרינן נמי התם דירידתה לנחל איתן אוסרת' כיון שהיא גורמת לה שם עריפה. נמצאו עדיה זוממין מותרת בהנאה [דכיון דליכא כפרה לא נאסרה] נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה כדתנן התם דף מ"ז ובפרק בתרא דכריתות מוקמינן לה כמאן דסבר דלא נאסרה מחיים עגלה ערופה ולעיל כתב הרב ז"ל דנאסרה מחיים וצ"ע. נמצא אחר שנערפה תקבר במקומה שעל הספק באה מתחלת כפרה ספקה והלכה לה כדתנן התם פרק עגלה דף מ"ז ואף על פי שנמצא ההורג אחר כך יהרג כדתנן התם ובבריתא בגמרא מפרש טעמא דכתיב ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שפכה וגו'.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הנחל </b> שנשרפה בה עגלה אסור בזריעה ואסורה לעולם:<br><b> אזהרת רצא </b> שלא יעבד אותו הקרקע ולא יזרע כדכתי' אשר לא יעבד בו ולא יזרע פירוש אשר צויתי שלא יעבד בו ולא יזרע ואם עבר לוקה כיון שעשה מלאכה בגוף הקרקע דומיא דזריעה ומותר לסרוק שם פשתן או כל דבר שאינו מלאכה בגוף הקרקע כדתנן התם ותניא אשר לא יעבד בו ולא יזרע אין לי אלא זריעה שאר עבודות מנין תלמוד לומר אשר לא יעבד בו מ"מ א"כ מה תלמוד לומר ולא יזרע לומר לך מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע אף כל שהיא בגופה של קרקע יצא סריקת פשתן וכו' ואימא אשר לא יעבד כלל ולא יזרע פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט זריעה אין מידי אחרינא לא אשר ריבוייא הוא לרבות כל עבודות דלא תכשיר בכלל ופרט וכו'.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אנשי </b> עיר קרובה שנתאחרו ולא הביאו עגלה כופין אותם אפילו לאחר כמה שנים שחייבי עגלה ערופה שעבר עליהם יוה"כ חייבים להביא אחר כך כדאמ' פרק בתרא דכריתות דף כ"ו אמר קרא כפר לעמך ישראל אשר פדיתה ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים דכתיב אשר פדית והרי כמה יוה"כ עבר עליהם ועדיין צריכין לכפרה זו אם נמצא חלל ביניהם כדכתיב קרא ואביי ורבא ילפי בגווני אחרינא כדאיתא התם:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות רב </b> לעשות אדם מעקה לגגו דכתי' ועשית מעקה לגגך והוא שיהיה בית דירה כדתניא בסיפרי ועשית מעקה לגגך אין לי אלא בנה לקח וירש וניתן לו במתנה מנין תלמוד לומר בית מכל מקום ובית האוצרות ובית הבקר וכיוצא בהן אין זקוק לו דכתיב ולא תשים דמים בביתך דנראה דהוי בית מיוחד יכול בית שער אכסדרא ומרפסת יתחייב ת"ל בית מה בית מיוחד לדירה אף כל מיוחד לדירה יצאו אלו שאין מיוחדים לדירה והוא הדין לבתי כנסיות ולבתי מדרשיות שאין עשויין לדירה ובריש ראשית הגז אמרינן מעקה אע"ג דכתיב לגגך דידך אין דשותפות לא כתב רחמנא כי יפול הנופל לא תלה אלא בנופל אם כן גגך למה לי למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות. בית שאין ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המעקה דלא מיקרי בית והכא כתיב כי תבנה בית כדא' פ"ק דסוכה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>גובה </b> המעקה אין פחות מעשרה טפחים וחזקה כדי שלא יפול הנופל ממנו כדכתיב כי יפול:<br><b> אזהרת רצב </b> שלא לשים דמים בביתו שאם לא עשה מעקה עובר על לאו זה כדכתיב ולא תשים דמים בביתך. אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה כבורות שיחין ומערות דמרבי' להו בספרי מדכת' ולא תשים דמים בביתך וגו' ולא לענין מעקה בלבד דבר הכתוב אלא כל דבר המזיק וכדאמר' פרק אלו נערות מנין שלא יעמיד סולם רעוע ולא יגדל כלב רע בביתו דכתיב ולא תשים דמים בביתך וגו' וכל שיש בו סכנת נפשות גם כן מצוה להסירו ולהשמר ממנו כדכתי' השמר לך ושמור נפשך מאד וגו' וכל מה שאסרו חכמים משום סכנה וכן דין גלוי הכל מכלל זה:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק יא-</small><br>[
+<b> אזהרת רצב </b> שלא לשים דמים בביתו שאם לא עשה מעקה עובר על לאו זה כדכתיב ולא תשים דמים בביתך. אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה כבורות שיחין ומערות דמרבי' להו בספרי מדכת' ולא תשים דמים בביתך וגו' ולא לענין מעקה בלבד דבר הכתוב אלא כל דבר המזיק וכדאמר' פרק אלו נערות מנין שלא יעמיד סולם רעוע ולא יגדל כלב רע בביתו דכתיב ולא תשים דמים בביתך וגו' וכל שיש בו סכנת נפשות גם כן מצוה להסירו ולהשמר ממנו כדכתי' השמר לך ושמור נפשך מאד וגו' וכל מה שאסרו חכמים משום סכנה וכן דין גלוי הכל מכלל זה:]
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>אזהרת רצג </b> שלא להכשיל תמיד בדבר ושלא לחזק ידי עוברי עבירה דכתיב ולפני עור לא תתן מכשול וכן הבא ליטול עצה ממך תן לו עצה ההוגנת לו וכדתניא בת"כ וכן מושיט כוס יין לנזיר בתרי עברא נהרא ומלוה בלא עדים עובר משום לאו זה כדאיתא פרק שנים אוחזין:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות רג </b> לפרוק עם מי שנכשל בדרך שבהמתו רובצת תחת משאה אפילו משא יותר מן הראוי דכתיב עזוב תעזוב עמו זו מצות פריקה כדאיתא פרק אלו מציאות דף ל"ב ולת"ק דרבי יוסי הגלילי אמרינן התם דלא דרשינן תחת משאו משוי שיכול לעמוד בו דמשאו כל משא שעליו משמע:<br><b> מצות רד </b> לטעון עמו דכתיב בפרשת כי תצא לא תראה את חמור אחיך וגו' הקם תקים עמו זו טעינה דבקרא דעזב תעזוב עמו כתיב רובץ תחת משאו דמשמע שצריך לפרוק והכא כתיב נופלים בדרך דרמי טוענייהו באורחא משמע דאף המשא מוטל על הקרקע שצריך לטעון:<br><b> אזהרת רצד </b> שלא יניחנו נבהל בלא פריקה וטעינה דכתיב לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם וגו' ואמרינן בספרי להלן אומר כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו וגו' והכא כתיב לא תראה ליתן עליו בלא תעשה וכתב הרב ז"ל ואם הניחו נבהל ולא פרק ולא טען בטל ב' מצות עשה ר"ל עשה פריקה וטעינה ועבר על לא תעשה שנאמר לא תראה דמשמע דבפריקה לחודא ליכא לאו אם לא פרק אבל בטעינה עם פריקה איכא לאו משום דלאו דלא תראה את חמור אחיך וגו' אטעינה קאי כתב בתריה הקם תקים עמו וקאי נמי האי קרא דטעינה אקרא דפריקה דמשפטים דבשראה חמור רובץ וכו' עזב תעזוב עמו לפרוק ואחר כך תחזור לסייעו בטעינה כדכתיב הכא הקם תקם ואם לא פרק ולא טען עובר בלאו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>היה </b> כהן והבהמה בבית הקברות אינו מתטמא לה כשם שאינו מתטמא להשבת אבדה וכדילפינן לעיל פרק י"א מהלכות אבדה וכן אם היה זקן ואינה לפי כבודו וכדדרשינן מדכתיב והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כשהוא זקן ואינה לפי כבודו וכדאיתא התם דף ל"ב דאינו חייב אלא לפנים משורת הדין כרבי ישמעאל וכרבי יוסי דדרשי והודעת להם וגו' אשר יעשון זו לפנים משורת הדין.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>פרק </b> וטען וחזרה ונפלה חייב אפילו עד מאה פעמים כדתנן התם דף ל"ב מדכתיב עזב תעזוב דמשמע פעמים רבות לפיכך מדדה עמו עד פרסה ונוטל שכר כדאי' במכילתא ובגמר'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>מאימתי </b> יתחייב משיראהו ראייה שיש בה פגיעה כדאיתא התם דף ל"ג כי תראה יכול מרחוק והטיל עליו שילך שם תלמוד לומר לעיל מיניה כי תפגע שור אויבך וגו' יכול פגיעה ממש תלמוד לומר כי תראה ואי זהו ראיה שיש בה פגיעה שיערו חכמים אחד משבע ומחצה במיל דהיינו רו"ס.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מצוה </b> לפרוק עמו בחנם אבל לטעון מצוה ונוטל שכרו כדתניא מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון ומפרשי' אבל לא לטעון בחנם אלא בשכר דאי סלקא דעתך אף לטעון בחנם לכתוב רחמנא טעינה ואנא אמינא טעינה דלית בה צער בעלי חיים וליכא חסרון כיס חייב פריקה דאית בה צער בעלי חיים וחסרון כיס שהבהמה נשברת תחת משאה לא כל שכן אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא לומר לך פריקה בחנם טעינה בשכר.
+
+Halakhah 8
+
+<b>מצא </b> בהמת חברו רבוצה אף על פי שאין הבעלים עמה מצוה לפרוק ולטעון שנאמר עזוב תעזוב הקם תקים כדאמרי' דל"א אין לי אלא בעליו עמו שאין בעליו עמו מנין עזב תעזוב הקם תקים מכל מקום וצריכי תרוייהו כדאיתא התם ולמה נאמר עמו שאם היה שם ואמר הואיל ועליך מצוה וכו' פטור דכתיב עמו כדאיתא התם דל"ב ואם היה בעל הבהמה זקן או חולה חייב הוא לבדו דהוה ליה כמאן דליתיה ואמרינן הקם תקים מכל מקום וכדתניא התם.
+
+Halakhah 9
+
+<b>בהמת </b> גוי ומשא ישראל וגוי מחמר או בהמת ישראל ומשא גוי חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל אבל בהמת גוי ומשא של גוי פטור דתניא התם בהמת גוי ומשוי ישראל וחדלת ואוקמינן לה כרבי יוסי הגלילי דאמר צער בעלי חיים לאו דאוריתא משמע דלרבנן לא דרשינן וחדלת אלא לבהמת גוי ומשוי גוי דפטור ואינו חייב בטעינה אלא משום איבה ומפריקה פטור מטעם פריקה כדדרשינן וחדלת חייב משום צער בעלי חיים וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו פרק אלו מציאות.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אחד </b> טעון ואחד ריקן או רכוב נדחה מפני הטעון שניהם שוין עושין פשרה ביניהם וכן שני ספינות ושני גמלים וכל כיוצא בזה עליו נאמר בצדק תשפוט עמיתך כדדרשינן פרק א' דיני ממונות דף ל"ב צדק צדק תרדוף אחד לדין ואחד לפשרה כיצד שני ספינות וכו'.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מצוה </b> לפרוק בתחלה משום צער בעלי חיים ואחר כך טוען ואם היה אחד שונא מצוה לטעון עם השונא ולא לפרוק לאוהב כדתנן התם דף ל"ב כדי לכוף את יצרו דכיון דגלי קרא בפריקה חמור שונאך משמע דשונא קודם אם כן אפילו בטעינה קודם כדי לכוף יצרו כדאמרינן ושונא דקרא היינו שראה בו דבר עבירה ולא חזר בו דמצוה לשונאו עד שישוב וכדאמרינן פרק ערבי פסחים ואפילו הכי מצוה לפרוק ולטעון עמו שמא יבוא לידי סכנה ואולי ישוב ברצון ה' כדכתיב אם אחפוץ וגומר כי אם בשובו וגו':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d8854db778dc0a08f8b7c95389cc694d1027d67c
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,460 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קצז </b> לדון בחובל בחברו או מזיק ממונו שחייב החובל בחמשה דברים נזק וצער וריפוי ושבת ובשת ומשתלם מן היפה שבנכסיו כדילפינן בקמא ד"ה תחת נתינה ישלם כסף דכולן כאבות לשלם ממיטב כדכתיב בשן מיטב שדהו וגו' וארבע אבות גמירי כולהו משן ורגל והואיל וכתיב בחובל בחברו תחת דכתיב פצע תחת פצע כולהו חמשה דברים דידיה משור מועד ילפינן דכתיב ביה שור תחת השור מה התם ממיטב דגמרינן משן ורגל אף הכא נמי מיטב וחיוב נזק ילפינן מדכתיב עין תחת עין דהיינו ממון כדילפינן בריש החובל בגוונא טובא ותנא דבי רבי ישמעאל כן ינתן בו אין נתינה אלא ממון וקרא יתירא דרשי דמכדי כתיב ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו כן ינתן בו למה לי ש"מ ממון והרי הוא אומר ולא תקחו כופר לנפש רוצח וכו' ודרשינן לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים ולחבלות ולא תחוס עינך הנאמר בחובל שלא תאמר עני הוא ושלא בכוונה עשה ולא ישלם וחבורה תחת חבורה שכתובה אצל עין תחת עין היינו ממון כדכתיב וכי יכה איש את רעהו וגו' רק שבתו יתן ורפא ירפא למדנו שתחת הכאה בחבורה הוא ממון וכן מה שנאמר בעין ובשאר איברים. ומנין שחייב בצער בפני עצמו דדרשינן התם ריש פרק החובל פצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק וקרא יתירא דרשי דהא כתיב כויה תחת כויה ושבת ילפינן מדכתיב שבתו יתן ורפא ירפא ליתן רפואה במקום נזק כדאמר' רפ"ה ובשת דכתיב ושלחה ידו והחזיקה וגו' וכתיב וקצותה את כפה דהיינו ממון. ואינו חייב עד שיתכוין כדכתיב ושלחה ידה והחזיקה במבושיו מבושיו של זה שכוונה לו ולא של אחר שלא כוונה לו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אדם </b> מועד לעולם אפילו שוגג אפילו ישן כדתנן ס"פ כיצד הרגל ובגמרא אמר קרא פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון וקרא יתירא הוא דהא כתיב כי יתן מום בעמיתו וגו' והא מיבעי ליה ליתן צער במקום נזק כדאמרינן לעיל א"כ ליכתוב קרא פצע בפצע תחת פצע למה לי ש"מ תרתי כדאמרינן התם ובריש החובל. ואם בא לישן אצלו או שהניח כלי אצלו כשהיה ישן פטור שהרי זה שבא באחרונה הוא המועד כדאמרינן בירושלמי והרי הוא מזיק עצמו כיון דדרך הישן פשיט ומתהפך שלא מדעתו הוי דרכו להזיק. וכל המתכוין להזיק אף על פי שלא נתכוון לבייש חייב בבשת כדילפינן ס"פ כיצד ממשמע שנאמר ושלחה ידה איני יודע שהחזיקה מה ת"ל והחזיקה לומר לך כיון שנתכוון להזיק אף על פי שלא נתכוון לבייש ואם נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה אינו חייב אלא בנזק דמרביה ליה אונס כרצון וכדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>שנים </b> שחבלו באחד כאחד שניהם חייבים ומשלשין ביניהם ואם האחד לא כיון פטור מן הבשת.
+
+Halakhah 14
+
+<b>המתכוון </b> לבשת קטן (ונעשה) [ובייש] גדול חייב בדמי מה שנתכוון וכדתניא התם פרק החובל דף פ"ו.
+
+Halakhah 15
+
+<b>נפלה </b> אבן מחיקו והזיק או אפילו נתכוון לזרוק ב' וזרק ד' והזיק כשהוא ישן פטור מד' דברים דדוקא בנזק הוא דמרביה לעיל אונס כרצון ואע"ג דבהאי קרא דפצע תחת פצע מרבינן נמי צער כדאמרינן לעיל כל כמה דמצינו למיפטר שוגג פטרינן ועיקר קרא בנזק כתיב ולא בצער וכדאמרינן התם סוף פרק כיצד.
+
+Halakhah 16
+
+<b>נכנסו </b> שנים אפילו שלא ברשות לחצר ונתקל זה בזה והוזק פטור וכל שכן אם הוזקו בבעל הבית דהא דמרבינן שוגג כמזיד אונס כרצון היינו כשמזיק בידים שלא במתכוון אבל נתקל בו האחר לא עשה דבר ואפ"ה נתקל בו בע"ה כשנכנס שלא ברשות חייב כיון שלא היה לו רשות ליכנס לשם וכדאמר' פרק שור שנגח דמ"ח.
+
+Halakhah 17
+
+<b>פרח </b> עץ בקיעתו והזיק ברשות הרבים או לרשות היחיד אחר או אפילו נכנס בחנות הנגר שלא ברשות חייב בארבעה דברים דכיון שרגילין ליכנס שם הוי שלא ברשות כברשות וחייב לבד מבשת דאינו חייב במידי דלא מתכוון וכדאמר' פרק המניח דף ל"ב.
+
+Halakhah 18
+
+<b>יש </b> אומד לניזקין אם היה החפץ שהזיק בו ראוי להיזק זה חייב ואם לאו אינו חייב כדפשטינן בהחובל דף צ"א מה אגרוף מיוחד (יש) שמסור לעדה ולעדים אף כל מיוחד שמסור לעדה ולעדים פרט ליצאה אבן מתחת ידי עדים שנאבדה ולא ראוה בית דין שהיא פטורה דאומדנא בעיא והכא בהאי קרא שבת וריפוי כתיבא שמע מינה יש אומד לניזקין שמע מינה וכמו שהוכיחו שם בהלכות וחייב על בשת בלבד כיון שנתכוון. ברזל אין לו אומד כדילפינן פרק הנשרפין ולענין מיתה מדכתיב ואם בכלי ברזל הכהו וימות וכוליה כדמייתי לה הרב ז"ל פרק שלישי מהלכות רוצח. זרק אבן ואחר כך הוציא אחד את ראשו מן החלון וקבלה פטור מכלום כדילפינן פרק המניח דף ל"ג מדכתיב ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו מכאן אמר רבי אליעזר בן יעקב וכו':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>צער </b> משתלם אפילו שלא במקום נזק כדתנן בהחובל ואמרינן בגמרא דף פ"ד בן עזאי היא דאמר כויה נאמרה תחלה וסתם כויה דאית בה חבורה משמע כתב רחמנא חבורה לגלוי אכויה דרישא דבלא חבורה היא וחייב בצער בלא נזק וכיון דילפינן לצער שלא במקום נזק ה"ה לשבת או ריפוי או בושת שלא במקום נזק אי נמי בכלל ופרט המרוחקים זה מזה קמיפלגי רבי ובן עזאי רבי סבר אין דנין אותו בכלל ופרט כויה וחבורה ואין בכלל אלא מה שבפרט יש עמה חבורה אין אין עמה חבורה לא דכיון דכתיב פצע בנתים הוו מרוחקין ומתחלת המקרא אנו למדין שהוא חייב בכויה גרידתא וחבורה איצטריך לדמים יתירים כשיש בכויה חבורה דמשלם תרויהו ומתניתין רבי היא כדאמרינן התם דף פ"ה א"נ כמו שפי' התוספ' שם לדמים יתירים שמשלם בצער שיש בו רושם מבצער שאין בו רושם. הבעיתו בלא נגיעה פטור מדיני אדם ואם אחז בו או בבגדיו חייב בתשלומין כדאיתא התם דף צ"א גבי חירשו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>תשלומי </b> הצער הוא לפי מה שהוא הניזק אם הוא ענוג ועשיר או עמלן ועני ואינו חושש כל כך בצערו אומדין כמה אדם כזה רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתב למלכות בסם ולא בסיף וכן יתן לו מזיק לבד דמי ידו דכיון דצער שלא במקום נזק משתלם כדילפינן לעיל הוי תשלום צער לפי מה שמצטער כל א' וה"נ במקום נזק הוי לפי מה שמצטער כל אחד וכן בשבת משלם לפי מה שבטלו ממלאכתו. חרשו נותן לו דמי כולו כדתנ' התם דפ"ה דהא לא שוי למידי דמיירי באדם שאינו בר אומנות כמו שפי' התוס' שם סמא עינו ולא אמדוהו וקטע רגלו ולא אמדוהו ואח"כ חירשו חשיב כאלו עשה הכל בבת אחת ואומדין הכל ביחד כמו שפי' התוספות שם ואם אמדוהו לכל נזק הוי בעיא התם דסלקא בתיקו דכיון דאמדוהו חדא חדא בעי למיתב ליה כמו שאמדוהו או דילמא כיון דלא שלים יהיב ליה דמי כולה ביחד ונ"מ שאין עולה כ"כ כשאומדין הכל ביחד כמו כשאומדין כל אחת בפני עצמה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>ריפוי </b> ושבת נותן לו עד שיתרפא או פוסק עמו על הכל ואם עלו צמחים מחמת מכה או נסתרה המכה חייב בשבת וריפוי כדילפינן דפ"ה בברית' מדכתיב שבתו יתן ורפא ירפא שנה הכתוב בריפוי לחייבו אף על הצמחים והקיש שבת לריפוי יכול אפילו שלא מחמת המכה תלמוד לומר רק מיעט ושלא מחמת המכה לא הוה בעי קרא אלא היכא דעבר על דברי רופא ואכל מיני מתיקה והעלה מכתו גרגותני דפטור כדכתיב רק אין נותנין זמן לחבלות ונראה דהוי דאורי':
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בשת </b> הכל לפי המבייש והמתבייש כדתנן התם ריש פרקא וכיון דחייבה תורה בושת אפילו שלא במקום נזק כדאמרינן לעיל משמע דלכל חד לפי מה שהוא מתבייש מן המבייש בייש ישן ולא הקיץ הוי בעי' דף פ"ו פרק החובל ולא איפשטא ולכך אם תפסו יורשין אין מוציאין מידם דדילמא בושת הוא משום זילותא שמזלזל בו בפניהם ואף על פי שאינו שם על לבו א"נ משום בשת משפחה ולא משום כסופת פנים. גר ועבד יש להם בשת דכתיב כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו ועבד ואף על פי שאין לו אחוה אחיו הוא במצות כרבנן דרבי יהודה דף פ"ח וכן קטן הנכלם כשמכלימין אותו. ואינו חייב מן התורה אלא בבושת שיש בו מעשה כדמשמע קרא והחזיקה במבושיו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>חכמים </b> קצבו דמים קצובים על כל מכה שהיא דרך כיווי וצער מעט כדי שלא יצטרך לומר לכל אחד לפי מה שהוא:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הנוגף </b> את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי וולדות לבעל ונזק וצער לאשה כדתנן פרק הפרה דמ"ח וכתיב בעל האשה נראה שהתורה זכתה לו דמי וולדות דעליהו קאי כאשר ישית עליו בעל האשה אבל צער ונזק שלה ואם נגפה אחר שמת בעלה אף דמי וולדות שלה דכיון דכתיב כאשר ישית עליו וגו' משמע בזמן שהוא בעולם בשעת נגיפה אבל אם מת לאשה דומיא דאשת גר דאמרינן התם דף מ"ט דזכה איהו בגויהו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>היתה </b> שפחה או גויה בשעת הריון ונתגיירה או נשתחררה דמי הוולדות שלה דלא קרינא ביה בעל האשה כיון שאין עליה קדושין שהרי אינו קרוי בנו לכל דבר.
+
+Halakhah 5
+
+<b>נגפה </b> ומתה פטור מדמי וולדות כדכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש הא יש אסון לא יענש ולא חילק בין שוגג למזיד בדבר שיש בו מיתת ב"ד לפוטרו מן התשלומין ואם לא היה מכוין אלא לחברו משלם דמי וולדות דאנשים שנתכונו זה לזה אף על גב דיש אסון לאשה יענשו כדאסיק רב אדא פ' דו"ה וכרבי דאמר הכין פרק אלו הן הנשרפין. וכן חובל אביו ואמו ולא עשה בהם חבורה שאינו חייב מיתה כדילפינן פרק אלו הן הנחנקין דף פ"ה ממכה אדם ומכה בהמה דכת' בה נפש דמשמע דם דעשה חבורה וחייב בה' דברים כיון שלא עשה חבורה. וכן חובל בחברו בי"ה דאינו חייב אלא מלקות חייב בתשלומין דאף על גב דאין אדם לוקה ומשלם כדילפינן בעלמא הכא משלם דבפי' רבתה תורה חובל בתשלומין כדכתיב רק שבתו יתן ובפי' המשנה כתב משום דכתיב יד ביד וכו' וכדאמרינן באלו נערות אבל עשה חבורה או חובל בשבת שעושה נחת רוח ליצרו הרע שחייב מיתה פטור מן התשלומין כדאמרינן.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>החובל </b> בעבד כנעני שלו פטור שהרי אחר שחובל בו נותן כולם לרבו כדאמרינן פ"ק דגיטין ואם יצא לחירות ולא הגיע גט שיחרור בידו הוא בעיא דלא איפשיט אי הוי לאדון או לעבד דהלכה כרבי עקיבא מחבירו פ"ק דקידושין דאמר על איברים שהעבד יוצא לחרות דצריך נמי גט שחרור להתירו בבת חורין דיליף שילוח דכתיב גבי עבד לחפשי ישלחנו משילוח דאשה דכתיב ושלחה דהיינו בשטר כדאמרינן התם דף כ"ד. מי שחציו עבד וחציו בן חורין והוזק ביום של רבו בדלא כפוהו עדיין לשחררו היזקו לרבו. אבל בעבד עברי בדבר שבטלו ממלאכה ילקח קרקע מחמשה דברים ויאכל הרב פירות דהני פירות הוו במקום ידו שקטע ובטלו ממלאכ' ואם אינו מעכב מלאכה כמו קטע ראש אזנו הכל לעבד כדאיתא פרק החובל דף פ"ו.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>החובל </b> בבת קטנה צער ובושת וריפוי ונזק שאינו פוחתה מכספה הוא [שלה] אפי' לרבי יוחנן דלא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד אבל חבלה כיון דלא מצי חביל בה דהא ישראלי' היא ועבר על לא תוסיף לא קנייה ליה רחמנא ושבת הוי לאב דמעשה ידיה עד שעת בגרות לאביה וחבלא דאפחתא מכספא נמי משום דבידו למוכרה הוי דאביה כר' יוחנן דפליג אדרב וכדאמרינן התם פרק החובל דף פ"ז.
+
+Halakhah 15
+
+<b>החובל </b> באשת איש מדאוריתא כל ה' דברים הם שלה אלא שחכמים זיכו לו מקצת כדתנן ריש פרק מציאת האשה. וכן בעל המזיק לאשתו אפילו בתשמיש המטה כדאיפשטא לן פרק המניח את הכד דף ל"ב דאף על גב דהנאה לתרויהו איהו הוא דקעביד מעשה ומיהו לענין חטאת ומלקות חייבת דרחמנא אחשבה להנאה מעשה כמו שכתבו התוספ'. אשה שחבלה בבעלה אם רצה לגרשה גובה הכל מכתובתה.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>החובל </b> בבניו גדולים או קטנים או של חברו מדאוריתא משלם להם אלא שחכמים תקנו בסמוכים לאב.
+
+Halakhah 20
+
+<b>חרש </b> שוטה וקטן בכלל אחיך הם לחייב החובל בהם אלא שפגיעתן רעה שאם חבלו באחרים פטורים כדת' התם פ' החובל משום דלאו בני דעה (נינהו) הוו כשחבלו ועבד ואשה [משלמין] לכשישתחרר או תתגרש.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>הניח </b> גחלת על לב עבדו של חברו הוי כגופו דהוה ליה לסלקה ופטור ובהמתו כממונו דאין בו דעת לסלקה וחייב כדאיתא שלהי כיצד הרגל:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אסור </b> לאדם לחבול בעצמו כדילפינן פרק החובל דף צ"ח מאשר חטא על הנפש שציער עצמו מן היין המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה דנקרא חוטא כדכתיב מאשר חטא על הנפש דמשמע שחטא בנפש אדם וחובל או מכה חברו דרך ניציון עובר בלאו דכתיב פן יוסיף להכותו אם הזהירה תורה בתוספת הכאת החוטא כל שכן למכה הצדיק. והמגביה ידו על חברו להכותו נקרא רשע אף על פי שלא הכהו כדכתיב ויאמר לרשע למה תכה רעך הכית לא נאמר אלא תכה כדאיתא פרק ארבע מיתות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>המכה </b> הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה שאין כאן תשלומין כדי שיהיה לאו זה ניתן לתשלומין ואפי' לעבד חברו נמי דישנו במקצת מצות. גוי שהכה ישראל חייב מיתה כדכתיב וירא איש מצרי מכה איש עברי וגו' ויפן כה וכה ויך את המצרי כדאמר' פרק ד' מיתות דף נ"ח.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>חובל </b> בחברו אף על פי שיתן לו ה' דברים אין נמחל לו עד שיבקש ממנו וימחול כדכתיב השב אשת האיש וגו' ויתפלל בעדך וגו' וכדתנן התם דף נ"ב.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>האומר </b> סמא את עיני על מנת שאתה פטור חייב קרע כסותי על מנת לפטור פטור כדתנן התם וטעמא כדאמ' בגמרא דאין אדם מוחל על ראשי אברים אבל הכני ופצעני הוי כקרע כסותי דיש הן שהוא כלאו כשהוא מתמיה וכדאמ' התם סוף פרקא הכני פצעני על מנת לפטור ואמר ליה הן יש הן שהוא כלאו קרע כסותי על מנת לפטור ואמר לאו הרי לאו שהוא כהן ואורחא דמילתא נקיט דמחיל איניש אממוניה טפי מבצער גופיה ואם אמר קח לי כלי זה או בגד וקרע אותו אפילו בלא על מנת פטור כדאי' התם. אמר עשה כן לפלוני על מנת לפטור חייב בין בגופו בין בממונו וכדתנן התם וטעמא דאין שליח לדבר עבירה ואפ"ה האומר הוא שותפו בעון משום ולפני עור וגו':
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המזיק </b> ממון חברו אפילו אנוס חייב כדכתיב ומכה בהמה ישלמנה לא חילק הכתוב בין שוגג למזיד כדתנן סוף פרק כיצד הרגל אדם מועד לעולם וגו'. וברשותו או ברשות אחר שאינו רשות הניזק פטור כשהוא בשוגג או באונס דהא דמרבי' שוגג כמזיד היינו ברשות הניזק דמסתמא חפציו בביתו הם. ושור שעלה על שורו ברשותו להרגו אם היה יכול לשמוט שורו ולא שמט אלא דחף העליון ומת חייב. וכן בא בקורתו או בנרו והזיק לחבית או לפשתן כשעמד הוא לנוח או כשעמד בעל החבית והפשתן הבא אחריו לתקן משאו חייב ואם הזהירו בין כך ובין כך חייב. הרץ שהזיק אפילו שלא בכוונה חייב מפני שהוא משנה כדאמרינן התם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>המזיק </b> בידו או זרק דבר והזיק חייב והם תולדות אדם דכוחו הוא אבל בתר דניחי הוו בור דהא ודאי כיחו וניעו תקלה דאפקרה היא כדאמר' ריש מכלתין דבבא קמא דף ג'. גץ היוצא מן הפטיש והבנאי שסותר והפיל מחמת המכה הוי כזורק חץ או אבן והוי תולדות אדם כדתנן פרק הגוזל.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הכובש </b> בהמת חברו במים או בחמה חייב לשלם משום דיני דגרמי והרי שבת שחייב' בו תורה הוא כדאדקי' באנדרונ' ובטליה דבההוא שעתא הוא דאפסדיה עד דפתח ליה וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בדינא דגרמי שלו והכא נמי לא שנא. ושנים או ה' שהזיקו כאחד משלשין ביניהן. והמקרב את ההיזק חייב במרבה בחבילות או אחרון שישב על הספסל ונשבר שהוא הזיק וכדאמר' פרק קמא.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אדם </b> ושור שהפילו אי זה דבר לבור שלשתן חייבין. ובדמי וולדות וה' דברים אדם לבד חייב ולא שור ובור כדילפינן מדכתיב כי ינצו אנשים ולא שוורים וכן בור פטור לענין כופר ול' של עבד אדם ובור פטורין כדילפינן לעיל לענין כלים ופסולי המוקדשים בור פטור כדילפינן נמי לעיל כדאמר' פרק שור שנגח את הפרה דף נ"ג:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>היזק </b> שאינו ניכר לא שמיה היזק ופטור מן התורה כרבי יוחנן פרק הניזקין כיון שלא חסרו ולא הפסיד צורתו דאף על גב שהזיק ממון חברו לא חייבה תורה אלא בשההזק ניכר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> אדם אוסר דבר שאינו שלו כדילפינן בהלכות ע"ז מדכתיב לאסור אסר על נפשו וגו'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> הגורם לאבד ממון חברו חייב לשלם דדיינינן דינא דגרמי במחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור ודן את הדין חייב את הזכאי ומראה דינר לשולחני ושורף ש"ח ומוכרו ומוחלו ומסור דאחוויי אחוי ומפקיע שעבוד חברו דכל הני הוא בעצמו עושה ההיזק לממון חברו אי נמי משום דבשעת מעשה עושה ההיזק והתוספות כתבו בשבועות השורף שטר חוב של חברו חייב מדאורית' ובפרק הפרה כתבו דדינא דגרמי מדרבנן דנ"ד.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>שמין </b> למזיק כדרך ששמין לו אם הזיק ממונו כדילפינן לעיל דמשלם הפחת עם הנבלה דבגזלן וגנב לחוד הוא דילפינן בירושלמי דאין שמין משום דכתיב אשר גזל כעין שגזל וכו' וכולן גובין ממיטב כדילפינן פרק קמא מתחת נתינה ישלם כסף בדף ה':
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>חייב </b> המוסר מדינא דגרמי כדאמר' לעיל ומותר להרגו דהוי כרודף דניתן להצילו בנפשו כשאינם יכולים להצילו באחד מאיבריו ומסור חשיב אין יכול ולהכי מותר והר' אליעזר ממיץ היה מדמה ענין המסור לבא במחתרת לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ולכך מותר להרגו ורודף ששבר כלים פטור מפני שהוא מתחייב בנפשו וכדאמר' בהגוזל זוטא דף קי"ז וכן נרדף ששבר כלים של רודף שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו שהרי נרדף זה ראוי להרוג את רודפו דכתיב אם במחתרת ימצא הגנב וגו' התורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו והמשליך כובד משא דספינה להציל הוי כמציל מן הרודף. ויש בהלכות אלו דברים מדרבנן סמוכין אלא תסור:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b012c909aee845a0f7595c3926d1fcdae25e15b3
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,463 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_One_Who_Injures_a_Person_or_Property
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קצז </b> לדון בחובל בחברו או מזיק ממונו שחייב החובל בחמשה דברים נזק וצער וריפוי ושבת ובשת ומשתלם מן היפה שבנכסיו כדילפינן בקמא ד"ה תחת נתינה ישלם כסף דכולן כאבות לשלם ממיטב כדכתיב בשן מיטב שדהו וגו' וארבע אבות גמירי כולהו משן ורגל והואיל וכתיב בחובל בחברו תחת דכתיב פצע תחת פצע כולהו חמשה דברים דידיה משור מועד ילפינן דכתיב ביה שור תחת השור מה התם ממיטב דגמרינן משן ורגל אף הכא נמי מיטב וחיוב נזק ילפינן מדכתיב עין תחת עין דהיינו ממון כדילפינן בריש החובל בגוונא טובא ותנא דבי רבי ישמעאל כן ינתן בו אין נתינה אלא ממון וקרא יתירא דרשי דמכדי כתיב ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו כן ינתן בו למה לי ש"מ ממון והרי הוא אומר ולא תקחו כופר לנפש רוצח וכו' ודרשינן לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים ולחבלות ולא תחוס עינך הנאמר בחובל שלא תאמר עני הוא ושלא בכוונה עשה ולא ישלם וחבורה תחת חבורה שכתובה אצל עין תחת עין היינו ממון כדכתיב וכי יכה איש את רעהו וגו' רק שבתו יתן ורפא ירפא למדנו שתחת הכאה בחבורה הוא ממון וכן מה שנאמר בעין ובשאר איברים. ומנין שחייב בצער בפני עצמו דדרשינן התם ריש פרק החובל פצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק וקרא יתירא דרשי דהא כתיב כויה תחת כויה ושבת ילפינן מדכתיב שבתו יתן ורפא ירפא ליתן רפואה במקום נזק כדאמר' רפ"ה ובשת דכתיב ושלחה ידו והחזיקה וגו' וכתיב וקצותה את כפה דהיינו ממון. ואינו חייב עד שיתכוין כדכתיב ושלחה ידה והחזיקה במבושיו מבושיו של זה שכוונה לו ולא של אחר שלא כוונה לו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אדם </b> מועד לעולם אפילו שוגג אפילו ישן כדתנן ס"פ כיצד הרגל ובגמרא אמר קרא פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון וקרא יתירא הוא דהא כתיב כי יתן מום בעמיתו וגו' והא מיבעי ליה ליתן צער במקום נזק כדאמרינן לעיל א"כ ליכתוב קרא פצע בפצע תחת פצע למה לי ש"מ תרתי כדאמרינן התם ובריש החובל. ואם בא לישן אצלו או שהניח כלי אצלו כשהיה ישן פטור שהרי זה שבא באחרונה הוא המועד כדאמרינן בירושלמי והרי הוא מזיק עצמו כיון דדרך הישן פשיט ומתהפך שלא מדעתו הוי דרכו להזיק. וכל המתכוין להזיק אף על פי שלא נתכוון לבייש חייב בבשת כדילפינן ס"פ כיצד ממשמע שנאמר ושלחה ידה איני יודע שהחזיקה מה ת"ל והחזיקה לומר לך כיון שנתכוון להזיק אף על פי שלא נתכוון לבייש ואם נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה אינו חייב אלא בנזק דמרביה ליה אונס כרצון וכדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>שנים </b> שחבלו באחד כאחד שניהם חייבים ומשלשין ביניהם ואם האחד לא כיון פטור מן הבשת.
+
+Halakhah 14
+
+<b>המתכוון </b> לבשת קטן (ונעשה) [ובייש] גדול חייב בדמי מה שנתכוון וכדתניא התם פרק החובל דף פ"ו.
+
+Halakhah 15
+
+<b>נפלה </b> אבן מחיקו והזיק או אפילו נתכוון לזרוק ב' וזרק ד' והזיק כשהוא ישן פטור מד' דברים דדוקא בנזק הוא דמרביה לעיל אונס כרצון ואע"ג דבהאי קרא דפצע תחת פצע מרבינן נמי צער כדאמרינן לעיל כל כמה דמצינו למיפטר שוגג פטרינן ועיקר קרא בנזק כתיב ולא בצער וכדאמרינן התם סוף פרק כיצד.
+
+Halakhah 16
+
+<b>נכנסו </b> שנים אפילו שלא ברשות לחצר ונתקל זה בזה והוזק פטור וכל שכן אם הוזקו בבעל הבית דהא דמרבינן שוגג כמזיד אונס כרצון היינו כשמזיק בידים שלא במתכוון אבל נתקל בו האחר לא עשה דבר ואפ"ה נתקל בו בע"ה כשנכנס שלא ברשות חייב כיון שלא היה לו רשות ליכנס לשם וכדאמר' פרק שור שנגח דמ"ח.
+
+Halakhah 17
+
+<b>פרח </b> עץ בקיעתו והזיק ברשות הרבים או לרשות היחיד אחר או אפילו נכנס בחנות הנגר שלא ברשות חייב בארבעה דברים דכיון שרגילין ליכנס שם הוי שלא ברשות כברשות וחייב לבד מבשת דאינו חייב במידי דלא מתכוון וכדאמר' פרק המניח דף ל"ב.
+
+Halakhah 18
+
+<b>יש </b> אומד לניזקין אם היה החפץ שהזיק בו ראוי להיזק זה חייב ואם לאו אינו חייב כדפשטינן בהחובל דף צ"א מה אגרוף מיוחד (יש) שמסור לעדה ולעדים אף כל מיוחד שמסור לעדה ולעדים פרט ליצאה אבן מתחת ידי עדים שנאבדה ולא ראוה בית דין שהיא פטורה דאומדנא בעיא והכא בהאי קרא שבת וריפוי כתיבא שמע מינה יש אומד לניזקין שמע מינה וכמו שהוכיחו שם בהלכות וחייב על בשת בלבד כיון שנתכוון. ברזל אין לו אומד כדילפינן פרק הנשרפין ולענין מיתה מדכתיב ואם בכלי ברזל הכהו וימות וכוליה כדמייתי לה הרב ז"ל פרק שלישי מהלכות רוצח. זרק אבן ואחר כך הוציא אחד את ראשו מן החלון וקבלה פטור מכלום כדילפינן פרק המניח דף ל"ג מדכתיב ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו מכאן אמר רבי אליעזר בן יעקב וכו':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>צער </b> משתלם אפילו שלא במקום נזק כדתנן בהחובל ואמרינן בגמרא דף פ"ד בן עזאי היא דאמר כויה נאמרה תחלה וסתם כויה דאית בה חבורה משמע כתב רחמנא חבורה לגלוי אכויה דרישא דבלא חבורה היא וחייב בצער בלא נזק וכיון דילפינן לצער שלא במקום נזק ה"ה לשבת או ריפוי או בושת שלא במקום נזק אי נמי בכלל ופרט המרוחקים זה מזה קמיפלגי רבי ובן עזאי רבי סבר אין דנין אותו בכלל ופרט כויה וחבורה ואין בכלל אלא מה שבפרט יש עמה חבורה אין אין עמה חבורה לא דכיון דכתיב פצע בנתים הוו מרוחקין ומתחלת המקרא אנו למדין שהוא חייב בכויה גרידתא וחבורה איצטריך לדמים יתירים כשיש בכויה חבורה דמשלם תרויהו ומתניתין רבי היא כדאמרינן התם דף פ"ה א"נ כמו שפי' התוספ' שם לדמים יתירים שמשלם בצער שיש בו רושם מבצער שאין בו רושם. הבעיתו בלא נגיעה פטור מדיני אדם ואם אחז בו או בבגדיו חייב בתשלומין כדאיתא התם דף צ"א גבי חירשו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>תשלומי </b> הצער הוא לפי מה שהוא הניזק אם הוא ענוג ועשיר או עמלן ועני ואינו חושש כל כך בצערו אומדין כמה אדם כזה רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתב למלכות בסם ולא בסיף וכן יתן לו מזיק לבד דמי ידו דכיון דצער שלא במקום נזק משתלם כדילפינן לעיל הוי תשלום צער לפי מה שמצטער כל א' וה"נ במקום נזק הוי לפי מה שמצטער כל אחד וכן בשבת משלם לפי מה שבטלו ממלאכתו. חרשו נותן לו דמי כולו כדתנ' התם דפ"ה דהא לא שוי למידי דמיירי באדם שאינו בר אומנות כמו שפי' התוס' שם סמא עינו ולא אמדוהו וקטע רגלו ולא אמדוהו ואח"כ חירשו חשיב כאלו עשה הכל בבת אחת ואומדין הכל ביחד כמו שפי' התוספות שם ואם אמדוהו לכל נזק הוי בעיא התם דסלקא בתיקו דכיון דאמדוהו חדא חדא בעי למיתב ליה כמו שאמדוהו או דילמא כיון דלא שלים יהיב ליה דמי כולה ביחד ונ"מ שאין עולה כ"כ כשאומדין הכל ביחד כמו כשאומדין כל אחת בפני עצמה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>ריפוי </b> ושבת נותן לו עד שיתרפא או פוסק עמו על הכל ואם עלו צמחים מחמת מכה או נסתרה המכה חייב בשבת וריפוי כדילפינן דפ"ה בברית' מדכתיב שבתו יתן ורפא ירפא שנה הכתוב בריפוי לחייבו אף על הצמחים והקיש שבת לריפוי יכול אפילו שלא מחמת המכה תלמוד לומר רק מיעט ושלא מחמת המכה לא הוה בעי קרא אלא היכא דעבר על דברי רופא ואכל מיני מתיקה והעלה מכתו גרגותני דפטור כדכתיב רק אין נותנין זמן לחבלות ונראה דהוי דאורי':
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בשת </b> הכל לפי המבייש והמתבייש כדתנן התם ריש פרקא וכיון דחייבה תורה בושת אפילו שלא במקום נזק כדאמרינן לעיל משמע דלכל חד לפי מה שהוא מתבייש מן המבייש בייש ישן ולא הקיץ הוי בעי' דף פ"ו פרק החובל ולא איפשטא ולכך אם תפסו יורשין אין מוציאין מידם דדילמא בושת הוא משום זילותא שמזלזל בו בפניהם ואף על פי שאינו שם על לבו א"נ משום בשת משפחה ולא משום כסופת פנים. גר ועבד יש להם בשת דכתיב כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו ועבד ואף על פי שאין לו אחוה אחיו הוא במצות כרבנן דרבי יהודה דף פ"ח וכן קטן הנכלם כשמכלימין אותו. ואינו חייב מן התורה אלא בבושת שיש בו מעשה כדמשמע קרא והחזיקה במבושיו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>חכמים </b> קצבו דמים קצובים על כל מכה שהיא דרך כיווי וצער מעט כדי שלא יצטרך לומר לכל אחד לפי מה שהוא:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הנוגף </b> את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי וולדות לבעל ונזק וצער לאשה כדתנן פרק הפרה דמ"ח וכתיב בעל האשה נראה שהתורה זכתה לו דמי וולדות דעליהו קאי כאשר ישית עליו בעל האשה אבל צער ונזק שלה ואם נגפה אחר שמת בעלה אף דמי וולדות שלה דכיון דכתיב כאשר ישית עליו וגו' משמע בזמן שהוא בעולם בשעת נגיפה אבל אם מת לאשה דומיא דאשת גר דאמרינן התם דף מ"ט דזכה איהו בגויהו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>היתה </b> שפחה או גויה בשעת הריון ונתגיירה או נשתחררה דמי הוולדות שלה דלא קרינא ביה בעל האשה כיון שאין עליה קדושין שהרי אינו קרוי בנו לכל דבר.
+
+Halakhah 5
+
+<b>נגפה </b> ומתה פטור מדמי וולדות כדכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש הא יש אסון לא יענש ולא חילק בין שוגג למזיד בדבר שיש בו מיתת ב"ד לפוטרו מן התשלומין ואם לא היה מכוין אלא לחברו משלם דמי וולדות דאנשים שנתכונו זה לזה אף על גב דיש אסון לאשה יענשו כדאסיק רב אדא פ' דו"ה וכרבי דאמר הכין פרק אלו הן הנשרפין. וכן חובל אביו ואמו ולא עשה בהם חבורה שאינו חייב מיתה כדילפינן פרק אלו הן הנחנקין דף פ"ה ממכה אדם ומכה בהמה דכת' בה נפש דמשמע דם דעשה חבורה וחייב בה' דברים כיון שלא עשה חבורה. וכן חובל בחברו בי"ה דאינו חייב אלא מלקות חייב בתשלומין דאף על גב דאין אדם לוקה ומשלם כדילפינן בעלמא הכא משלם דבפי' רבתה תורה חובל בתשלומין כדכתיב רק שבתו יתן ובפי' המשנה כתב משום דכתיב יד ביד וכו' וכדאמרינן באלו נערות אבל עשה חבורה או חובל בשבת שעושה נחת רוח ליצרו הרע שחייב מיתה פטור מן התשלומין כדאמרינן.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>החובל </b> בעבד כנעני שלו פטור שהרי אחר שחובל בו נותן כולם לרבו כדאמרינן פ"ק דגיטין ואם יצא לחירות ולא הגיע גט שיחרור בידו הוא בעיא דלא איפשיט אי הוי לאדון או לעבד דהלכה כרבי עקיבא מחבירו פ"ק דקידושין דאמר על איברים שהעבד יוצא לחרות דצריך נמי גט שחרור להתירו בבת חורין דיליף שילוח דכתיב גבי עבד לחפשי ישלחנו משילוח דאשה דכתיב ושלחה דהיינו בשטר כדאמרינן התם דף כ"ד. מי שחציו עבד וחציו בן חורין והוזק ביום של רבו בדלא כפוהו עדיין לשחררו היזקו לרבו. אבל בעבד עברי בדבר שבטלו ממלאכה ילקח קרקע מחמשה דברים ויאכל הרב פירות דהני פירות הוו במקום ידו שקטע ובטלו ממלאכ' ואם אינו מעכב מלאכה כמו קטע ראש אזנו הכל לעבד כדאיתא פרק החובל דף פ"ו.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>החובל </b> בבת קטנה צער ובושת וריפוי ונזק שאינו פוחתה מכספה הוא [שלה] אפי' לרבי יוחנן דלא זכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד אבל חבלה כיון דלא מצי חביל בה דהא ישראלי' היא ועבר על לא תוסיף לא קנייה ליה רחמנא ושבת הוי לאב דמעשה ידיה עד שעת בגרות לאביה וחבלא דאפחתא מכספא נמי משום דבידו למוכרה הוי דאביה כר' יוחנן דפליג אדרב וכדאמרינן התם פרק החובל דף פ"ז.
+
+Halakhah 15
+
+<b>החובל </b> באשת איש מדאוריתא כל ה' דברים הם שלה אלא שחכמים זיכו לו מקצת כדתנן ריש פרק מציאת האשה. וכן בעל המזיק לאשתו אפילו בתשמיש המטה כדאיפשטא לן פרק המניח את הכד דף ל"ב דאף על גב דהנאה לתרויהו איהו הוא דקעביד מעשה ומיהו לענין חטאת ומלקות חייבת דרחמנא אחשבה להנאה מעשה כמו שכתבו התוספ'. אשה שחבלה בבעלה אם רצה לגרשה גובה הכל מכתובתה.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>החובל </b> בבניו גדולים או קטנים או של חברו מדאוריתא משלם להם אלא שחכמים תקנו בסמוכים לאב.
+
+Halakhah 20
+
+<b>חרש </b> שוטה וקטן בכלל אחיך הם לחייב החובל בהם אלא שפגיעתן רעה שאם חבלו באחרים פטורים כדת' התם פ' החובל משום דלאו בני דעה (נינהו) הוו כשחבלו ועבד ואשה [משלמין] לכשישתחרר או תתגרש.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>הניח </b> גחלת על לב עבדו של חברו הוי כגופו דהוה ליה לסלקה ופטור ובהמתו כממונו דאין בו דעת לסלקה וחייב כדאיתא שלהי כיצד הרגל:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אסור </b> לאדם לחבול בעצמו כדילפינן פרק החובל דף צ"ח מאשר חטא על הנפש שציער עצמו מן היין המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה דנקרא חוטא כדכתיב מאשר חטא על הנפש דמשמע שחטא בנפש אדם וחובל או מכה חברו דרך ניציון עובר בלאו דכתיב פן יוסיף להכותו אם הזהירה תורה בתוספת הכאת החוטא כל שכן למכה הצדיק. והמגביה ידו על חברו להכותו נקרא רשע אף על פי שלא הכהו כדכתיב ויאמר לרשע למה תכה רעך הכית לא נאמר אלא תכה כדאיתא פרק ארבע מיתות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>המכה </b> הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה שאין כאן תשלומין כדי שיהיה לאו זה ניתן לתשלומין ואפי' לעבד חברו נמי דישנו במקצת מצות. גוי שהכה ישראל חייב מיתה כדכתיב וירא איש מצרי מכה איש עברי וגו' ויפן כה וכה ויך את המצרי כדאמר' פרק ד' מיתות דף נ"ח.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>חובל </b> בחברו אף על פי שיתן לו ה' דברים אין נמחל לו עד שיבקש ממנו וימחול כדכתיב השב אשת האיש וגו' ויתפלל בעדך וגו' וכדתנן התם דף נ"ב.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>האומר </b> סמא את עיני על מנת שאתה פטור חייב קרע כסותי על מנת לפטור פטור כדתנן התם וטעמא כדאמ' בגמרא דאין אדם מוחל על ראשי אברים אבל הכני ופצעני הוי כקרע כסותי דיש הן שהוא כלאו כשהוא מתמיה וכדאמ' התם סוף פרקא הכני פצעני על מנת לפטור ואמר ליה הן יש הן שהוא כלאו קרע כסותי על מנת לפטור ואמר לאו הרי לאו שהוא כהן ואורחא דמילתא נקיט דמחיל איניש אממוניה טפי מבצער גופיה ואם אמר קח לי כלי זה או בגד וקרע אותו אפילו בלא על מנת פטור כדאי' התם. אמר עשה כן לפלוני על מנת לפטור חייב בין בגופו בין בממונו וכדתנן התם וטעמא דאין שליח לדבר עבירה ואפ"ה האומר הוא שותפו בעון משום ולפני עור וגו':
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המזיק </b> ממון חברו אפילו אנוס חייב כדכתיב ומכה בהמה ישלמנה לא חילק הכתוב בין שוגג למזיד כדתנן סוף פרק כיצד הרגל אדם מועד לעולם וגו'. וברשותו או ברשות אחר שאינו רשות הניזק פטור כשהוא בשוגג או באונס דהא דמרבי' שוגג כמזיד היינו ברשות הניזק דמסתמא חפציו בביתו הם. ושור שעלה על שורו ברשותו להרגו אם היה יכול לשמוט שורו ולא שמט אלא דחף העליון ומת חייב. וכן בא בקורתו או בנרו והזיק לחבית או לפשתן כשעמד הוא לנוח או כשעמד בעל החבית והפשתן הבא אחריו לתקן משאו חייב ואם הזהירו בין כך ובין כך חייב. הרץ שהזיק אפילו שלא בכוונה חייב מפני שהוא משנה כדאמרינן התם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>המזיק </b> בידו או זרק דבר והזיק חייב והם תולדות אדם דכוחו הוא אבל בתר דניחי הוו בור דהא ודאי כיחו וניעו תקלה דאפקרה היא כדאמר' ריש מכלתין דבבא קמא דף ג'. גץ היוצא מן הפטיש והבנאי שסותר והפיל מחמת המכה הוי כזורק חץ או אבן והוי תולדות אדם כדתנן פרק הגוזל.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הכובש </b> בהמת חברו במים או בחמה חייב לשלם משום דיני דגרמי והרי שבת שחייב' בו תורה הוא כדאדקי' באנדרונ' ובטליה דבההוא שעתא הוא דאפסדיה עד דפתח ליה וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בדינא דגרמי שלו והכא נמי לא שנא. ושנים או ה' שהזיקו כאחד משלשין ביניהן. והמקרב את ההיזק חייב במרבה בחבילות או אחרון שישב על הספסל ונשבר שהוא הזיק וכדאמר' פרק קמא.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אדם </b> ושור שהפילו אי זה דבר לבור שלשתן חייבין. ובדמי וולדות וה' דברים אדם לבד חייב ולא שור ובור כדילפינן מדכתיב כי ינצו אנשים ולא שוורים וכן בור פטור לענין כופר ול' של עבד אדם ובור פטורין כדילפינן לעיל לענין כלים ופסולי המוקדשים בור פטור כדילפינן נמי לעיל כדאמר' פרק שור שנגח את הפרה דף נ"ג:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>היזק </b> שאינו ניכר לא שמיה היזק ופטור מן התורה כרבי יוחנן פרק הניזקין כיון שלא חסרו ולא הפסיד צורתו דאף על גב שהזיק ממון חברו לא חייבה תורה אלא בשההזק ניכר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> אדם אוסר דבר שאינו שלו כדילפינן בהלכות ע"ז מדכתיב לאסור אסר על נפשו וגו'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> הגורם לאבד ממון חברו חייב לשלם דדיינינן דינא דגרמי במחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור ודן את הדין חייב את הזכאי ומראה דינר לשולחני ושורף ש"ח ומוכרו ומוחלו ומסור דאחוויי אחוי ומפקיע שעבוד חברו דכל הני הוא בעצמו עושה ההיזק לממון חברו אי נמי משום דבשעת מעשה עושה ההיזק והתוספות כתבו בשבועות השורף שטר חוב של חברו חייב מדאורית' ובפרק הפרה כתבו דדינא דגרמי מדרבנן דנ"ד.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>שמין </b> למזיק כדרך ששמין לו אם הזיק ממונו כדילפינן לעיל דמשלם הפחת עם הנבלה דבגזלן וגנב לחוד הוא דילפינן בירושלמי דאין שמין משום דכתיב אשר גזל כעין שגזל וכו' וכולן גובין ממיטב כדילפינן פרק קמא מתחת נתינה ישלם כסף בדף ה':
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>חייב </b> המוסר מדינא דגרמי כדאמר' לעיל ומותר להרגו דהוי כרודף דניתן להצילו בנפשו כשאינם יכולים להצילו באחד מאיבריו ומסור חשיב אין יכול ולהכי מותר והר' אליעזר ממיץ היה מדמה ענין המסור לבא במחתרת לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ולכך מותר להרגו ורודף ששבר כלים פטור מפני שהוא מתחייב בנפשו וכדאמר' בהגוזל זוטא דף קי"ז וכן נרדף ששבר כלים של רודף שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו שהרי נרדף זה ראוי להרוג את רודפו דכתיב אם במחתרת ימצא הגנב וגו' התורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו והמשליך כובד משא דספינה להציל הוי כמציל מן הרודף. ויש בהלכות אלו דברים מדרבנן סמוכין אלא תסור:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1abe5f42701891880de24ce5ce4d22b6c0552a59
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,616 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רפ </b> שלא לגזול כדכתיב לא תגזול ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה דכתיב והשיב את הגזלה ובעי' דומיא דלאו דחסימה כדאמרינן לעיל ריש הלכות גניבה. ואסור לגזול כל שהוא דהוי כחצי שיעור מן התורה וכדאמר' לעיל ואפילו לגוי כדילפינן פרק הגוזל וכדאמר' לעיל בהלכות גניבה. כל הלוקח ממון חברו בחזקה הוי גזל כדכתיב ויגזול את החנית מיד המצרי וכדאמרינן במרובה:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אזהרת רפא </b> שלא לעשוק כל מי שבא ממון חברו לתוך ידו ברצון הבעלים וכבשו בחזקה ולא החזירו נקרא עשק ועל זה נאמר לא תעשוק רעך וגו' דגזל משמע שאנסו בידו מידו ממש טפי מעושק כדפי' רש"י ז"ל בהמקבל דף קי"א:
+
+Halakhah 5
+
+<b>מצות קצה </b> להשיב הגזלה עצמה דכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם אבדה או נשתנית ישלם דמיה אפילו בנאה בבירה דין תורה שיהרוס הבנין ויחזירנה כיון שלא נשתנית כדאמר' פרק הניזקין. ופחות משוה פרוטה אינו בתורת השבה וכדאמרינן פרק הגוזל דף ק"ה דלשמא תייקר לא חיישי' ואם מתחלה היתה שוה פרוטה והוזלה חייב להחזיר וכדאמר' התם.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>גזל </b> את חברו בישוב לא יחזיר לו במדבר נראה דהוי תקנה מדרבנן דמדאורית' כל שהשיב לו הגזלה מ"מ יצא והחזרה שלא מדעת לכיס שאין בו כלום לא יצא ידי השבה דלא ידע ולא ממשמש ביה ולהכי ברשות גנב קאי וכדאמר' פרק הגוזל זוטא:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אזהרת רפב </b> שלא לחמוד כדכתיב לא תחמוד בית רעך וגו' ואם חמד כל דבר שאפשר לו שיקנהו והפציר בו עד שלקחהו אפילו בדמים עבר וכדתניא במכילתא מה הפרט מפורש בדבר שהוא קונה ומקנה וכו' ואין עובר עד שיקח כדכתיב לא תחמוד כסף וגו' ולקחת לך מה להלן עד שעושה מעשה אף כאן וכדא' במכילתא:
+
+Halakhah 10
+
+<b>אזהרת רפג </b> שלא להתאוות כדתניא לא תתאוה וגו' וכיון שחשב ועלתה בלבו היאך יקנה דבר שהתאוה עבר והמתאוה בא לידי שפיכות דמים והקונה דבר שהתאוה עובר בשני לאוין לא תחמוד ולא תתאוה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>גזלה </b> שלא נשתנית אפילו אחר יאוש חוזרת בעצמה ואפילו מיד יורש וכדאמרינן ריש פרק הגוזל זוטא דיורש לאו כרשות לוקח דמי לקנות ביאוש ושנוי רשות אבל שינוי קונה אפילו קודם יאוש כדתניא אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר וכו' כדאמרינן לעיל פרק א' דהלכות גניבה ויאוש כדי לא קני ובשינוי רשות קני ושינוי החוזר לבריתו אינו שינוי דאכתי כעין שגזל היא כיון שחוזר למה שהיה וגזל טלה ונעשה איל וכו' אף על גב דהוי שבח דגניבה וממילא הוי שינוי וכדאמרינן פרק מרובה דף ס"ה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>גזל </b> חבית שוה זוז ונשברה מאליה או אבדה משלם כשעת הגזילה אף ע"פ שבשעת שבירה היתה שוה ארבעה דאשעת גזלה הוא דמחייבינן ליה וההיא שעתא זוזא הוא דשויא ואי תברא או מכרה ברשות דמריה הוקרה וההיא שעתא דתברא הוא דקגזלה לה ומשלם ארבעה כדאמרינן במרובה ובהמפקיד דף מ"ג ואם היתה שוה ארבע בשעת הגזילה ובשעת הוצאה זוז משלם ארבעה בכל גוונא כשעת גזילה וכדאמרינן לעיל גבי גניבה וחיים אחיה לקרן כעין שגנב. גזל חותל תמרים שאם ימכר אחד אחד ימכר בעשרה לא ישלם אלא תשעה כמו שימכר בבת אחת כמזיק דאין מדקדקין להיות שמין האכילה לבדה אלא שמין בית סאה כדילפי' לעיל הלכות נזקי ממון דשמין אגב שדה דמקילין בה והכא נמי אין לנו להחמיר ובהקדש משלם עשרה כדא' פרק השואל דף כ"ט וכל שהגזילה בעין אפילו נאסרה אומר לו הרי שלך לפניך וכן כל שאין בו היזק גמור דהוי כעין שגזל ואם נאבדה משלם כשעת הגזילה לפיכך אם כפר ונשבע משלם חומש ואשם כדאיפשיטא פרק הגוזל דף ק"ז דאף על גב דכפירה כהודאה הוא דהא הוי כעפרא בעלמא כיון דאי מגניב בעי שלומי ליה ממונא מעליא הוא ונמצא שתועיל לו שבועה זו להפטר ולפיכך חייב כדאמר'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>המשתמש </b> בבהמת חברו בגזל אינו חייב מן התורה לשלם שכר דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה וכיון דלא נפחתה פטור וכדאיתא התם דף צ"ו. וכן המשתמש בעבד חברו בשלא בטלו ממלאכה דניחא ליה לאיניש דלא ליסתריה עבדיה שלא ילמד דרך בטלה כדתנן התם ואם בטלו ממלאכה משלם לו כפועל ונראה דטעמא דבעבד משלם אם בטלו ובבהמה לא משלם ולא מפלגינן ביה אם בטלה או לא משום דעבד הוי טפי ברשות מריה מבהמה דאית ביה דעת והדר למריה ואי לאו משום דניחא ליה למריה דלא ליסתריה וכו' הוה חייב לשלם אפילו בשלא בטלו מה שאין כן בבהמה ולהכי קאמר בעבד לישנא דתוקף דלא חשיב גזל אלא שלפי שעה משתמש בו בתקפה שלא יברח ובבהמה נקט לשון גזל ומשום דבספינה צריך נמי תוקף רב להוציאה מיד בעלה נקט נמי לישנא דהתוקף אף על גב דהוי דינה כבהמה דאינו משלם אלא כשירד לה בתורת גזל וכדאמרינן התם. וכן הדר בחצר חברו שלא מדעתו נראה דאין חייב מן התורה אלא במה שחסר הבית כיון שלא ירד בה בתורת שכירות.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הצובע </b> צמר חברו בסמנים של חברו וזל ציבעא שאין מגיע שבח הצבע לדמי הסמנין איבעיא לן התם דף ק"א אם יש שבח סמנין על גבי צמר דחזותא מילתא הוא ובהשבה דצמר קמהדר ליה סמנין או לא ולא איפשיטא.
+
+Halakhah 11
+
+<b>שולח </b> יד בפקדון אפילו על ידי שליח הוי גזלן וחייב באונסיו דמדכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו וגו' משמע דאם שלח בו יד נתחייב באונסיו וכתיב על כל דבר פשע לרבות עבדו או שלוחו כדתניא סוף פרק המפקיד דף מ"ד וחשב לשלוח יד אינו חייב עד שישלח כדכתיב אם לא שלח ידו וגו' כדתנן התם לב"ה ושליחות יד אינה צריכה חסרון כדאמר רבא התם דף מ"א משום דלא תאמר שליחות יד בשומר חנם ושומר שכר ותיתי משואל דלדעת בעלים שלח בה יד לעשות מלאכתו וחייב באונסין הני דשלא לדעת לא כל שכן דחייבין אם כן למה נאמר בשתיהן חדא לומר לך שליחות יד אינה צריכה חסרון ואידך שלא תאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון דיו להיות כשואל מה שואל אם בעליו עמו לא ישלם אף שומרים ששלחו יד כתב קרא יתירא לחייב אפילו בבעלים וגלי רחמנא בחד והוא הדין בכולהו. הגביה הפקדון ליטול ממנו חייב אף על פי שלא נטל שהרי קנאה בהגבהה ואם הגביה כיס ליטול ממנה דינר דלא הוו גוף אחד הוי ספק סוף פרק המפקיד אי חשיב שליחות יד קודם שיטול משום דנטירותא דכיס עדיף דנראה הוא ומשתמר ואין נוח להיות נאבד כדינר יחידי או לא חשיב שליחות יד דהא מינטר נמי תיקו ואם לא הגביה אלא מה שנטל השאר הוי עדין ברשות בעלים אלא אם כן נפסד השאר מחמת זה כגון שהחמיצה החבית מחמת שהטה אותה ונוטל ממנה רביעית וכדאמרינן התם.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הכופר </b> בב"ד בפקדון שהיתה ברשותו נעשה גזלן עליו ואף על פי שלא נשבע ואין לו דין שומר אלא חייב באונסין כדאמר רב ששת פרק הגוזל דף קכ"ה וכגון דאמרי סהדי כי כפר ליה בידי' הוה נקיט ליה וכדאמרינן התם ובריש מציעא דכופר בפקדון פסול לעדות משום דלאו לאישתמוטי הוה כופר כיון דהוה בידיה משמע דהוי גזלן משעת כפירה בב"ד כהודאה בב"ד דמחייב בה קרן וחומש ואשם ואף על פי דלא אשבע דאי אישתבע אפי' כופר במלוה נמי.
+
+Halakhah 15
+
+<b>השואל </b> שלא מדעת הבעלים הוי גזלן כדאמרינן פרק הספינה דף פ"ח דקא סברי רבנן שואל שלא מדעת גזלן הוי וקנייה להתחייב בה עד שתבוא ליד הבעלים דבעינן והשיב את הגזלה והשבה ליד תינוק לאו השבה היא.
+
+Halakhah 16
+
+<b>החוטף </b> משכון מיד הלוה שלא ברשות ב"ד הוי גזלן ואצ"ל אם נכנס לביתו כדכתיב בחוץ תעמוד וגו' וכדתנן פ' כל הנשבעין נגזל כיצד נכנס לבית חברו למשכנו שלא ברשות וכו' נראה דהוי גזלן כיון דכתיב בחוץ תעמוד ונכנס שלא ברשות בעלים:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דין </b> תורה בכל טענות ממון המוציא מחברו ע"ה כדילפינן לעיל מסברא דמאן דכאיב ליה כיבא אזיל לבי אסיא כדאמרינן ריש פ' הפרה. הטוען לחברו שגזלו והודה במקצת נשבע שבועת התורה על השאר כיון שלא הוחזק גזלן בעדים וכן באומר דרך משכון לקחתי מביתך אבל נכנס לבית חברו והוציא כלים בפני עדים אין כאן שבוע' שהרי עדים ראו שגזל ולפיכך מחזיר מה שנטל וחזר וטוען על בע"ה שחייב לו כדמשמע פרק כל הנשבעין וכמו שפי' הרי"ף ז"ל בשער העשירי שם דכיון דלאו באפיה שקליה וודאי כל מאי דאיתיה בביתיה דאיניש ברשותיה ובחזקתיה קאי ולא מצי איניש לאפוקיה מיניה אלא בראיה ברורה והאי דשקיל מיניה קמי עדים ולית ליה ראיה מיחייב להדורי ליה. ואפילו ליכא אלא חד סהד' דשקל קמיה מיחייב לאהדורי דאמר מר כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה וכיון דאודי דשקליה הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם כנסכא דר' אבא דההוא דחטף נסכא קמי חד סהדא ואמר אין חטפי ודידי חטפי הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע שהרי [לא] מכחיש את העד ולהכי משלם וכדאמר רבא מסתברא כוותיה דר' אבא דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ודרשינן ולא בין היורשים והיינו כה"ג דא"ל מנה לי בידך והלה אומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דחייב משום דהוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ולהכי איצטריך קרא למיפטר גבי יורשין דאי אביו פטור לא צריך קרא ליורשין אלא ודאי אביו חייב משום דהתורה האמינה עד אחד לשבועה כמו שנים לממון כדתניא כל מקום ששנים מחייבין ממון אחד מחייבו שבועה וכיון שיש לא' נאמנו' לשבועה כשנים לממון יש לבעל הדין לשלם או לישבע להכחיש העד וכל שלא הכחישו כי הכא לא מצי למימר דידי חטפי אפילו בשבועה כי היכי דלא מצי למימר הכי בשנים לענין ממון וכן כל כיוצא בזה שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע בדיני דמייתי הרב ז"ל:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הקונה </b> מן הגזלן או מסעדו לשנות הגזלה לקנותה הוי בכלל ולפני עור לא תתן מכשול שהרי הוא מחזיק יד עובר עברה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אסור </b> ליהנות בדבר הגזול אפילו לאחר יאוש דיאוש כדי לא קני וכיון שהגזלה הוא בעין ודינא הוא שיחזירנה לבעלי' היא בעצמה אם כן אסור ליהנות ממנה דהוי גזל במה שנהנה בדבר שאינו שלו שלא ברשות בעלים.
+
+Halakhah 3
+
+<b>מי </b> שעבר ואכל גזלה של אחר יאוש פטור מלשלם וקודם יאוש אם רצה בעל הגזלה לגבות ממנו גובה כדתנן במתניתין קמיתא הגוזל ומאכיל בניו פטורים מלשלם ואוקמי' לאח' יאוש וקודם יאוש רצה מזה גובה רצה מזה גובה כדאמ' רב חסדא דכל כמה דלא נתיאשו הבעלים ברשותיה דמריה קאי וזה שאוכלו נעשה כגוזלו מבעליו ותניא התם והשיב את הגזלה אשר גזל מה תלמוד לומר אשר גזל יחזיר כעין שגזל מכאן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם ובדידיה ליכא לאוקמי דלעולם חייב אלא בבניו כעין שגזל כלומר אם גזלה קיימת יחזיר אבל אין גזלה קיימת פטורין כדאמרינן. הגוזל ומת חייבין הבנים לשלם מנכסיו דאישתעבוד נכסי ואם לא הניח אלא מטלטלין הוי כמלוה על פה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>בני </b> אדם שחזקתן גזלנין אסור להנות מהן דחזקה דהוי גזל. וגבאי המלך שמטבעו יוצא שגובין דבר שהוא חוקק לכל אינו גזל דדינא דמלכותא דינא כדילפינן מקראי דמשפט המלוכה כדנילף בהלכות מלכים בס"ד ואפילו מלך גוי:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>יאוש </b> כדי קני באבדה כדתניא בריש אלו מציאות מנין לאבדה ששטפה נהר הואיל ונתיאשו בעלים שהיא מותרת תלמוד לומר אשר תאבד ממנו ומצאתה שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם אלמא יאוש קני באבדה משום דבהיתרא אתא לידיה כדאמרינן פרק מרובה דף ס"ו א"נ משום דכתיב שמלה שיש בה סימן וחייב להחזיר משום דאינו מתיאש אבל דברים (שיש) [שאין] בהם סימן מתיאש ואינו חייב להחזיר כמו שכתבו התוספות פ' אלו מציאות דף כ"ז. ואם אינו יודע אם נתיאשו חייב להחזיר דאכתי בחזקת בעלים קיימא וכדתנן פרק הגוזל ומאכיל אם נתיאשו דמשמע הא סתמא דלא ידע אם נתיאשו לא. נתחלפו לו כלים בבית המשתה וכו' הוי שואל שלא מדעת ולהכי לא ישתמש בהן וכדתניא פרק חזקת הבתים דף מ"ו וכל שבידו גזל מדבריהם אין מוציאין מידו:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> מי שנתחייב לחברו ממון שאלו הודה בו חייב לשלם בדין וכפר בו ונשבע על שקר חייב קרן וחומש ואשם כדכתיב וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל וגו' והיה כי יחטא ואשם וגו' וכדאמרינן פרק שבועת העדות ופרק הגוזל. ואם היה חייב לשלם מצד אביו שגזל ואין הגזלה קיימת אינו חייב חומש אם כפר ונשבע והודה דתניא בת"כ אשר גזל על גזלו הוא מוסיף חומש ואינו מוסיף חומש על גזל אביו והיינו כשאין גזלה קיימת דלאו עליה רמיא לשלומי כדתנן הגוזל ומאכיל את בניו פטורין וכו' הילכך כי כפר כפירת דברים בעלמא היא ושבועת ביטוי היא דליכא חומש וקרן מיהא משלם משום דאיכא אחריות נכסים מאביו ועמד בדין וחומש לא משלם דאין משלמין חומש על כפירת שעבוד הקרקעות דחומש אשבועה הוא דקאתי ולאו שבועה היא דקיימא לן אין נשבעין על הקרקעות וכדאמרינן התם דף ק"ה בהגוזל אבל גזלה קיימת כיון דחייב להחזיר הוי גזל שלו. ואם כפר האב ונשבע והודה ומת משלם בנו קרן וחומש כיון שנתחייב אביו בחומש כשהודה מיחייבי יורשים כדאוקי ר' נחמן התם ואם לא הודה אביו והודה בנו קרן משלם אבל חומש לא דמעטי' קרא מחומש על גזל אביו כשאין גזלה קיימת וקרן מיהא משלם דאיכא אחריות נכסים כדאמר' וכדמרבינן גזלה ועושק אבדה ופקדון דמדכתב קרא כל הני ריבויי משמע שהבן חייב לשלם הקרן כדתני' התם דק"ד. ובין כך ובין כך היורש פטור מן האשם כדתניא התם דפטורין מן האשם דהא מתו בעליו ואם הפרישו בחייו הי' טעון רעייה וכי לא הפרישו פטורין דאשם כפרה הוא ואין כפרה למתים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הנשבע </b> לגוי אינו חייב חומש כדכתיב וכחש בעמיתו וכדתניא ופחות משוה פרוטה לאו ממון הוא להתחייב בחומש כדתנן התם וכדאמ' לעיל דאינו נמי בתורת השבה. חומש הוא אחד מארבעה בקרן כדאמר' לענין תוספת חומש מעשר שני בפרק הזהב ויסף חמישיתו עליו שיהא הוא וחומשו חמשה דברי רבי יאשיה דהיינו חומש מלבר שהוא רביע הקרן.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> משלם חומש על פי עדים עד שיודה מעצמו כדתנן פרק הגוזל דף ק"ח משום דכתיב בגזל הגר בפ' נשא והתודה וכתיב נמי הכא והיה כי יחטא ואשם ששב מאליו.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מי </b> שנשבע אפילו על שוה פרוטה כדאמרינן חייב להוליך הגזל אחר הנגזל מפני שכבר נתיאשו ואינ' באים עוד לתבעו כדתנן דף ק"ג יוליכנו אחריו למדי דאין לו כפרה עד שיחזור לנגזל עצמו כדכתיב גבי נשבע לשקר לאשר הוא לו וגו' ולא יתן לא לבנו ולא לשלוחו של נגזל דלאו השבה היא עד דמטיא לידיה דנגזל ואם אנסוהו חייב להחזיר אלא אם כן עשה הנגזל שליח בעדים כרב חסדא דלהכי טרח ואוקמי בעדים דליקום ברשותיה והויא השבה מעליא ואם נתן לב"ד או לשליח ב"ד יצא ומיפטר מאחריות הדרך כשנתן לשליח ב"ד ויש לו כפרה מיד ואין צריך להמתין עד שיגיע ליד הנגזל כמו שכתבו שם התוספות דף ק"ג. ואם לא נשאר אצל הגזלן אלא פחות משוה פרוטה בקרן אינו צריך להוליך אחריו כדתנן התם דכיון דכתיב לאשר הוא לו פחות משוה פרוטה לא חשוב.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>החזיר </b> קרן וכפר בחומש נעשה החומש כקרן ומשלם חומש על חומש כיון שנשבע וכדתנן התם ומייתי לה פ' הזהב דנ"ז ומייתו (קרן) [קרא] דוחמישיתו יוסף עליו חמישיות הרבה. וכן חזר ונשבע משלם חומש לכל שבועה ושבועה כדתניא התם בהגוזל וחמישיתו יוסף עליו התורה ריבתה חמשיות הרבה לקרן אחד כשכפר וחזר וכפר:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הגוזל </b> חברו ומת הנגזל יחזיר ליורשיו ואם נשבע לו ואח"כ מת מחזיר ליורשיו קרן וחומש וכדתנן התם דף ק"ג.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הגוזל </b> את אביו ונשבע לו ומת האב יעשה חשבון עם אחיו על הקרן ועל החומש וכדתנן התם דף ק"ח וכשהגזלה קיימת חייב להוציא הגזלה עצמה מתחת ידו אף על פי שאין לו אחים ואין לו בנים אין לו תקנה עד שתצא מתחת ידו ואפי' לארנקי של צדקה וכדאמר התם משום דכתיב והשיב את הגזלה וגו' דאף על גב דנגזל מצי מחיל כדתנן מחל לו את הקרן וכו' האי גזלן לנפשיה לא מצי מחיל כדאמ' התם.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>הגוזל </b> את הגר שאין לו יורשים ונשבע לו ומת הגר חייב לשלם קרן וחומש לכהנים של אותו משמר ומביא אשמו ואחר כך יתכפר לו כדתנן דף ק"י שנאמר ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן מלבד חטאת הכפורים אשר יכפר בו עליו ובגר שאין לו יורשים הכתוב מדבר דבישראל אין ישראל שאין לו גואל אם אין לו בן או בת או אח יש לו קרוב עד יעקב אבינו הקרוב קרוב יורש אלא בגזל הגר ונשבע לשקר מיירי כדכתיב למעול מעל בה' ותניא התם האשם זה קרן המושב זה חומש וכתיב האשם המושב לכהן הקרן והחומש הוא לכהנים כשנשבע לגר ומת ואין לו יורשים כדאמ'. אבל אם הודה לגר עצמו והגר זקפו עליו במלוה דנפק מתורת גזל ולכי מיית גר זכה במה שבידו מן ההפקר אלא שאין לו תקנה עד שיוציא גזלה מתחת ידו לרבי עקיבא דפליג אדרבי יוסי הגלילי דף ק"ט דכיון דבנשבע לגר ומת הגר מיירי קרא כדכתיב למעול מעל בה' וכתיב ואם אין לאיש גואל וגו' משמע דאם הודה לגר ומת כיון שזכה הגר שזקפן עליו במלוה הוי הוא יורש נכסי הגר אלא דלרבי עקיבא אין לו תקנה עד שיוציא גזלה מתחת ידו כדאמ' לעיל בגזל אביו ומת אביו אבל לכהנים לא מיחייב כיון שהודה בחיי הגר כדאמרינן. המחזיר גזל הגר בלילה לא יצא כדאמר רבא התם מ"ט אשם קרייה רחמנא כדכתיב האשם המושב דאי תימא זה איל הא כתיב בתריה מלבד איל הכפורים וגו' וכיון דקרייה אשם הוי כוותיה [מה] (מאי) אשם אינו בא בלילה כדכתיב ביום צוותו ואינו בא לחצאין אף קרן. אין הכהנים חולקים גזל הגר כנגד גזל גר אחר כדפשטה התם דף ק"י רבא גופיה ואמר אשם קרייה רחמנא דכיון דאין חולקים קרבן כנגד קרבן כדנפקא בקידושין ובמנחו' פרק אלו מנחות מדכתיב לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו ה"נ בגזל הגר לכהנים דקרייה אשם כדאמ'. כל גזל שאין בו שוה פרוטה לכל כהן מאנשי משמר לא יצא ידי חובה כדאמר רבא התם מדכתיב האשם המושב עד שיהא השבה לכל כהן וכהן ולכך מוסיף משלו עוד להשלים ואיש דכתיב בקרא לאו לאפוקי אשה דתניא התם דף ק"ט אשה מנין כשהוא אומר המושב הרי כאן שנים תרי השבות כתיב להשיב המושב א"נ תרי אשמות כתיב להשיב האשם האשם המושב אם כן מה ת"ל איש איש אתה צריך לחזר אחריו ולשאול אם יש לו בנים קודם שתתנהו לכהן קטן אי אתה צריך לחזר אחריו בידוע שאין לו בנים ויתנהו לכהנים ומהכא נפקא לן דקטן לאו בר אולודי הוא בפרק בן סורר. כהנים מקבלי מתנות הוו בגזל הגר כדפשטי' התם ולכך אין מחזיר להם בפסח החמץ שגזל דעפרא בעלמא הוא ואינו נותן כלום. כהן שגזל גר ונשבע לו ומת אינו זוכה בגזל הגר כדתניא התם דף ק"ט דאם בשל אחרים זוכה בשל עצמו וכו' לא אם אמרת וכו' ודיו לבא מן הדין להיות כנדון מה בשל אחרים אינו זוכה אלא כפי חלקו כך בשל עצמו לא יזכה בו אלא כפי חלקו ומשום דכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו דמשמע דגזל נמי דידיה הוא אמר אלא אתיא לכהן לכהן משדה אחוזה דילפינן מגזרה שוה דיוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכהנים כי התם. אם מת הגזלן קודם כפרה בני הגזלן יורשים את הגזלה והאשם ירעה כדתנן התם משום דכשמת הגר זכה הוא ביה אלא דבעינן למיעבד השבה כי היכי דתיהוי ליה כפרה אשבועתיה והשתא ליכא תו כפרה כיון דמית ליה והוי אשם שמתו בעליו דקי"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה כדא' בדוכתי'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>נתן </b> הגזלן את הכסף לאנשי משמר ומת קודם כפרה אין יורשי הגזלן יכולין להוציא מיד הכהנים שנאמר ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה כדתנן התם דק"י ואפילו היה הגזלן קטן המשמרה שמקרבת האשם בשבתה מוציאה את הכסף מהמשמרה שלקחהו בלא שבתה כדתניא התם לה' לכהן קנאו ה' ונתנו לכהן שבאותו משמר כדכתיב מלבד איל הכפורים אשר יכפר דמשמע למי שהאשם ניתן שהוא למשמרה שהוא בא לכפר בו ניתן גם כן הכסף. ואין מקריבין את האשם עד שיחזור הקרן כדתנן התם הביא אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא כדילפינן בגמרא מאשר יכפר דכתיב בלשון עתיד ומשמע דכשהשיב לכהן את האשם דהיינו קרן הכסף עדין לא כפר כדכתיב האשם המושב לכהן וגו' אשר יכפר וגו'. אין החומש מעכב גבי נהנה מן ההקדש כדכתי' באיל האשם ונסלח לו איל ואשם מעכבים בהקדש ואין חומש מעכב ומה אשם דהבא בגזל הגר קרן כדילפינן לעיל אף אשם בהקדש קרן ומה הקדש אין חומש מעכב אף הדיוט נמי אין חומש מעכב דילפינן הקדש מהדיוט והדיוט מהקדש כדאיתא התם שלהי פרק הגוזל קמא.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>עבדים </b> ושטרות וקרקעות אין בהם תוספת חומש כיון דאין נשבעין עליהם כדילפינן בדוכתא והכא נמי כל הכתוב בענין פקדון ותשומת יד וכו' הוו מטלטלין וגופן ממון ודרשי כללי ופרטי כדאיתא פרק הגוזל זוטא דף קי"ז יצאו קרקעות ועבדים שהוקשו להם ויצאו שטרות שאין גופן ממון ואם היו גזל גר שאין לו יורשין אין חוזרין לכהנים דכתיב ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו וגו' לכהן וגו' דהיינו מטלטלי כדאמר'. והקרקע אינה נקנית לעולם לגזלן דברשות בעליה עומדת כדאמ' פרק הגוזל זוטא דף קי"ז כרבנן דרבי אליעזר:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הגוזל </b> קרקע והפסידה ישלם מה שהפסיד או יעמידנה כמו שהיתה דאין קרקע נגזלת ולהכי אם נשחתה מאליה אומר הרי שלך לפניך כדתנן התם שטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך וכן אם נלקחה מידו שלא מחמתו כדתנן התם ואם מחמתו אפילו הראה אותו בכלל שדותיו באונס לאנס חייב משום דינא כמו שפי' התוס' שם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b> גובין מן הגזלן בשלא עמד בדין אלא מנכסים בני חורין מפני שהיא כמלוה על פה. גזל והשביח שמין לו וידו על התחתונה דקרקע בחזקת בעליה קיימת וכן השביחה ביד לוקח מן הגזלן נוטל מן הנגזל ההוצאה אם היא פחותה מהשבח והקרן ושאר השבח מן הגזלן אם לא זכה בה שהיתה גזולה וכל הפירות שאכל הלוקח משלם לבעל השדה דברשותיה קיימא כדאמר' וכדכתיב נמי התם השב לה את כל תבואת השדה מיום עזבה את הארץ וגו' ואם אחר שמכרה גזלן לקחה מעצמו מבעלי השדה נתקיימה ביד לוקח דסברא היא דניחא ליה דניקום בהימנותיה ואפילו נתנה במתנה כדאיתא התם פרק קמא דמציעא דף ט"ו ואם גלה דעתו שאינו רוצה להעמידה כמו מכרה לאחר אחר שקנאה וכו' לא נתקיימה ביה לוקח כדאיתא התם. ואין בעל השדה צריך למסור מודעא על מכר זה אם טוען שבאונס מכרה כיון שהוחזק זה גזלן על שדה זה סמכינן אהאי חזקה לומר דאנוס היה ג"כ במכר וכדאיתא התם:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הלוקח </b> מיד גוי שגזל מישראל אם היה הנגזל יכול להוציא מיד הגוי בדיניהם אין יכול להוציא מן הלוקח כדאמר' בהניזקין אין דין אנפרות בבבל דאיכא בי דואר ולא אזיל וקביל חזקה הוא דאחוליה אחליה וכדאית' התם וכן דין סקריקון מן התורה נראה דלוקח ממנו אין חייב להחזיר דבר לבעלים דאחולי אחליה אלא דחכמים תקנו רביע.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>היורד </b> לתוך שדה חברו העשויה ליטע או לחצרו שלא ברשות ונטע ובנה שמין לו כמנהג וידו על התחתונה כיון שירד שלא ברשות ואם ירד ברשות וכן בעל ושותף ידם על העליונה ואם בעל השדה או הבית השלים על מה שעשה היורד שלא ברשות גלה דעתו שרצונו במה שעשה וידו על העליונה וכדאמ' פרק חזקת:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קצו </b> להשיב אבדה לישראל דכתיב השב תשיבם לאחיך וגומר והמתעלם עובר:<br><b> אזהרת רפד </b> שלא להתעלם ממנה כדכתיב לא תראה את שור אחיך וגו' והתעלמת מהם וגו' לקח האבדה לפני יאוש ולא השיבה ביטל מצות עשה ועבר על ב' לאוין לא תוכל להתעלם וגו' לא תראה וגו' אפילו היה בעל האבדה רשע מצוה להשב לו אבדתו אבל אוכל נבלות להכעיס ומין ומחלל שבת בפרהסיא אסור להחזיר להן אבידתן כגוי כדאיתא פרק אין מעמידין דף כ"ו לכל אבדת אחיך לרבות את המומר ואוקמינן באוכל נבלות לתיאבון כשאין לו בשר אבל להכעיס מין הוא וכיון דהיו מורידין אותו כדאיתא התם אין מחזירין אבידתו אבל לאוכל לתאבון כתיב והשבותו לו לרבות אבדת גופו וכיון דמצילין אותו הכי נמי אבדתו הוא בכלל דלכל אבדת אחיך כדאמ'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אבדת </b> גוי מותרת כדכתיב אחיך לאפוקי גוי וכו' פרק הגוזל ומאכיל דף קי"ג לאחיך אתה מחזיר ולא לגוי ואפילו אתאי לידיה כבר כדכתיב ומצאתה דאתאי לידיה משמע ואפ"ה אחיך ולא גוי והמחזירה נאמר עליו לא יאבה ה' סלוח לו וגו' ובמקום שיש חילול השם אסורה כדאמ' התם וטעותו ליכא חילול השם ומותר כדאמר' לגוי שסמך עליו כדאיתא התם. והמוצא במקום שגוים מצוין שם תמיד ובכל מקום שידוע שנתיאשו הבעלים ממנה מותרת כדאיתא התם.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>המוצא </b> בזוט' של ים וכו' אף על פי שיש בה סימן הרי היא של מוצאה כדכתיב אשר תאבד ממנו ומצאתה יצאתה זו שהיא [אבודה] לכל והרי נתיאשו כדאמר' לעיל פ"ו ואם כן אפי' יש בה סימן דהא משום דאבודה לכל הוא מותרת.
+
+Halakhah 11
+
+<b>המאבד </b> ממונו לדעת אין נזקקין לו ואין חייבין בהשבתה דקרא דהשב תשיב לאחיך איירי כשנאבדה ממנו שלא מדעתו כדכתיב אשר תאבד ממנו פרט למאבד לדעתו.
+
+Halakhah 12
+
+<b>אבדה </b> שאין בה שוה פרוטה אינו חייב בה אית דמפקי לה בגמרא פרק אלו מציאות דף כ"ו מאשר תאבד ואית דמפקי מומצאתה שתהא קרויה מציאה ופרוטה שהוקרה והוזלה וכו' איכא בינייהו וכו'.
+
+Halakhah 13
+
+<b>ומה </b> שאין דרכו להחזיר לעצמו אינו חייב להחזירה לחברו כדדרשינן דף ל' והתעלמת פעמים שאתה מתעלם ללמדך בא שמותר להתעלם בזקן ואינה לפי כבודו. ואם הכישה כיון שהתחיל במצוה גומרה ושמירת' עליו כיון שהזיזה ממקומה. החזירה וברחה אפילו כמה פעמים חייב להחזיר שנאמר השב תשיבם כדתנן התם דף ל' ולא תימא השב חדא זימנא תשיבם תרי זימני דהשב אפילו מאה פעמים משמע כדאיתא התם דף ל"א. וחייב להטפל בה עד שיחזירנה לרשות בעליה המשתמר ואפילו גינה וחורבה אם היא משתמר כדאמר' התם תשיבם מכל מקום אפילו לגינה וחורבה דמינטרא והא קא משמע לן דלא בעינן דעת בעלים בהשבת אבדה שהתורה ריבתה בה השבות הרבה כדכתיב השב תשיבם. העושה לפנים משורת הדין מחזיר ואפילו אינה לפי כבודו כדאמר' התם ואת המעשה אשר יעשון זה לפנים משורת הדין.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>כהן </b> אינו מטמא להחזיר אבדה דלא אתי עשה דאבדה ודחי עשה ולא תעשה דטומאה כדכתיב לנפש לא יטמא קדושים יהיו וגו' ותו לא דחינן איסורא מקמיה ממונא כדאיתא התם דף ל'.
+
+Halakhah 19
+
+<b>אמר </b> לו אביו אל תחזיר אל יקבל ממנו כדתנן דף ל"ב וכדכתיב איש אמו ואביו וגו' אני ה' אלהיכם כולכם חייבים בכבודי ובלאו הכי כיבוד אב עשה והשבת אבדה לא תעשה ועשה השב תשיבם לא תוכל להתעלם לא אתי עשה ודחי וכו' אלא משום דאיתקש כיבוד אב ואם לכבוד המקום כדכתיב כבד אביך וכתיב כבד את ה' מהונך ה"א ליציית ליה קמ"ל כדאיתא התם.
+
+Halakhah 20
+
+<b>חייב </b> לגדור המים הבאים להפסיד בנין חברו משום אבדה כדכתי' לכל אבדת אחיך לכל מרבה אבדת קרקע כדאמר רבא התם דף ל"א:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אבדתו </b> קודמת כשאינו יכול להשיב שתיהן ואפילו לאבדת אביו ורבו כדתנן התם דף ל"ג ובגמרא אמר קרא אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם דלא יהיה בך אביון משמע הזהר מן העניות ואבדת אביו ורבו אם היה אביו חכם אביו קודם דאיכא כבוד תורה וכבוד אביו. וכשהוא מניח אבדתו או מלאכתו להשיב אבדת חברו ששוה יותר אין לו אלא שכרו הראוי לו אלא א"כ התנה וכן מציל כד דבש של חברו בחבית שלו כדאיתא התם פרק הגוזל ומאכיל ובשלא הפסידו כלום אפילו התנו אין לו אלא שכרו כדאיתא התם. ושיירה שטרפוה ועמד אחד והציל לעצמו הרי הוא שלו כיון שלא היו יכולין להציל אלא על ידי הדחק כבר נתייאשו ושותף המציל מן הסתם הוא לאמצע וכן השוכר למשכיר. שיירה שפסקו עם הגייס ממון נותנין לפי הממון שעל עסקי ממון באים ואם שכרו תייר להראות להם הדרך מחשבין אף לפי נפשות שטעות הדרך במדבר סכנת נפשות היא כדתניא התם פרק הגוזל דף קי"ו ואל ישנו ממנהג החמרין כי לפי מנהגם יצאו וכן בספינה וכל שיתנו ביניהם החמרים או הספנים תנאי וכדתניא התם:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הכרזת </b> אבדה הוי מדאוריתא וכדמשמע ממתניתין דף כ"ו אף השמלה היתה בכלל כל אלה וכו' מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין אף כל דבר שיש לו סימנים ויש לו תובעים חייב להכריז כך היא הנוסחא בכל הספרים אלא שהרב ז"ל לקמן פרק י"ד כתב חייב להחזיר ואינו מחזיר אלא בסימנין מובהקין במדה ומשקל ומנין ומקום האבדה דסימנין דאוריתא כדאמר רבא דף כ"ח דכתיב והיה עמך עד דרוש אחיך אותו וכי תעלה על דעתך שיתננו לו קודם שידרשנו אלא דורשיהו אם הוא רמאי בסימנין דהכי משמע עד דרוש אחיך אותו עד דרשיך את אחיך והרמאי צריך עדים כדאמרינן דעדיפי מסימנין וסימנין יתן למי שנותן סימנין מובהקים יותר. כל זמן שהאבדה אצלו הוי כשומר שכר מפני שהוא עוסק במצוה ופטור מכמה מצות עשה ומפרוטה לעני כל זמן שהוא עוסק בשמירתה והוי שומר שכר ופטור מאונסין וחייב בגניבה ואבדה כדאמר'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>וצריך </b> לבקר את האבדה שלא תפסד דכתיב והשבות לו ראה היאך תשיבנו לו כדתנן התם שלא תאכילנו חצי דמיו שא"כ אין זו השבה אם יאכיל עגל לעגלים סיח לסייחין כדאיתא התם וכשמוכר בב"ד שיש לו רשות להשתמש במעות חייב אפי' באונסין:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>השמלה </b> בכלל כל אבדת אחיך היתה ופרט הכתוב חמור להחזירו בסימני מרדעת דקרא יתירא הוא לדרשא אף על פי שאין לו סימן בגופו ופרט שור דאפילו לגיזת זנבו יחזיר וכ"ש גיזת זנב שה שלמה מה היא מיוחדת שיש לה סימנים וחזקתה שיש לה תובעין אף כל שיש לו סימנין הוא בחזקת שיש לו תובעין וחייב להחזיר אבל דבר שאין לו סימן או יש בה סימן ונתייאש או חזקה שנתיאש משעה שנפל כמוצא בים ובנהר וכדאמר' לעיל הוי של מוצאה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>יאוש </b> שלא ידעו הבעלים שנפל וכשידעו ודאי נתיאשו לא הוי יאוש אפילו בדבר שאין בה סימן. והנוטל קודם יאוש עובר על עשה וב' לאוין אף על פי שהחזירה אח"כ כיון שנטלה שלא להחזירה ואם אח"כ הוא שנתכוון לגוזלה אינו עובר אלא משום השב תשיב כל זמן שלא החזירה לא רצו ליטלה עד שידעו הבעלים שנפלה ונתיאשו עבר משום לא תוכל להתעלם לבד.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ספק </b> אם היא של אחד חייב להחזיר אפילו ראה שנפל מג':
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דבר </b> המונח או ספק אם הוא מונח או אבוד לא יגע בו כשאין בו סימן דשמא איניש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו סימן בגויהו הלכך לישבקינהו כדאיתא דף כ"ה וכל שחייב להחזיר או להכריז הוי מדאוריתא:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>המוצא </b> מטמון [יכול לומר] (ואמר) שמגוים הקדמונים הם ואינו זוכה לו חצרו כיון שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך היא של מוצאו ואם הוא ספק חדש לא יגע בו שמא מונח הוא מחדש וכשאין הוכחה אם הוא לבעל הבית או לאחר מן השוק שהניחם דרך חוץ בכותל חולקין:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> מציאה שהיא של מוצאה הוא כשתגיע לידו או לרשותו ואפילו נפל לו עליה מי שהחזיק בה זכה והמגביה מציאה לחברו קנה חברו הגביהו שנים קנו שניהם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>חצרו </b> של אדם קונה לו שלא מדעתו כדילפינן גבי גט דכתיב ונתן בידה ומרבי' חצרה משום ידה מדכתיב ונתן מ"מ דלא כתיב ובידה יתנהו וכדאמר' פרק ב' אוחזין ד"י וכדכתיב פרק ה' דהלכות גירושין והתם הוא דבעיא שתהא היא סמוכה לחצר אפילו הוא משתמר משום דלהוי דומיא דידה משום דחוב הוא לה אבל הכא לגבי קנין אי הוי חצר משתמר לא בעיא שיהא סמיך לה אלא כשאינו משתמר ושיאמר זכה לי שדי וגבי איש אמרינן התם פרק שנים אוחזין דילפינן חצר משליחות דמרבינן שליחות לאדם כדכתיב ושלח וכו' ואיתרבי נמי חצר דהוי כשלוחו ומרבינן נמי גבי גנב מדכתיב אם המצא תמצא בידו וגו' גגו חצרו וכו' כדאיתא התם.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מציאת </b> בתו קטנה ונערה מדינא הרי אלו שלו דהא ילפינן בכתובות דקטנה ואף נערה כל שבח נעורים לאביה כדכתיב בנעוריה בית אביה דבהפרת נדרים הוא דכתיב וכסף קידושין מדרש דאין כסף לאדון זה וכו' ועבד ושפחה כנענים גופם קנוי לו עולמית כדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם ומציאתה שלו:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נראה </b> דהשבת שטרי מציאה לבעלים הוי מדרבנן כיון דלא הוי גופן ממון בפרטי דאבדה שור שה שלמה דהא אפילו קרקע דגופו ממון מרבינן ליה מכל אבדת אחיך כדאמר' לעיל ואינה נקראת אבדה כיון שאפשר שיפרעו לו החוב ויכתבו שובר דלראיה בלחוד הוא דקיימי ובגט ובענין קידושין (אמרינן) [סמכינן] אסימנין דאורי' או אטביעות עין כדאמר' בהלכות גירושין פרק שלישי וממה שכתב הרב ז"ל סוף הפרק שהשטרות שדינם שלא יחזיר אם החזיר הם כשרים נראה גם כן שאין החזרת שטרות מן התורה כדאמרינן:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e7cd6731370dc7ad0ceeaa53f1e215fc73988ad6
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,619 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Robbery_and_Lost_Property
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רפ </b> שלא לגזול כדכתיב לא תגזול ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה דכתיב והשיב את הגזלה ובעי' דומיא דלאו דחסימה כדאמרינן לעיל ריש הלכות גניבה. ואסור לגזול כל שהוא דהוי כחצי שיעור מן התורה וכדאמר' לעיל ואפילו לגוי כדילפינן פרק הגוזל וכדאמר' לעיל בהלכות גניבה. כל הלוקח ממון חברו בחזקה הוי גזל כדכתיב ויגזול את החנית מיד המצרי וכדאמרינן במרובה:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אזהרת רפא </b> שלא לעשוק כל מי שבא ממון חברו לתוך ידו ברצון הבעלים וכבשו בחזקה ולא החזירו נקרא עשק ועל זה נאמר לא תעשוק רעך וגו' דגזל משמע שאנסו בידו מידו ממש טפי מעושק כדפי' רש"י ז"ל בהמקבל דף קי"א:
+
+Halakhah 5
+
+<b>מצות קצה </b> להשיב הגזלה עצמה דכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם אבדה או נשתנית ישלם דמיה אפילו בנאה בבירה דין תורה שיהרוס הבנין ויחזירנה כיון שלא נשתנית כדאמר' פרק הניזקין. ופחות משוה פרוטה אינו בתורת השבה וכדאמרינן פרק הגוזל דף ק"ה דלשמא תייקר לא חיישי' ואם מתחלה היתה שוה פרוטה והוזלה חייב להחזיר וכדאמר' התם.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>גזל </b> את חברו בישוב לא יחזיר לו במדבר נראה דהוי תקנה מדרבנן דמדאורית' כל שהשיב לו הגזלה מ"מ יצא והחזרה שלא מדעת לכיס שאין בו כלום לא יצא ידי השבה דלא ידע ולא ממשמש ביה ולהכי ברשות גנב קאי וכדאמר' פרק הגוזל זוטא:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אזהרת רפב </b> שלא לחמוד כדכתיב לא תחמוד בית רעך וגו' ואם חמד כל דבר שאפשר לו שיקנהו והפציר בו עד שלקחהו אפילו בדמים עבר וכדתניא במכילתא מה הפרט מפורש בדבר שהוא קונה ומקנה וכו' ואין עובר עד שיקח כדכתיב לא תחמוד כסף וגו' ולקחת לך מה להלן עד שעושה מעשה אף כאן וכדא' במכילתא:
+
+Halakhah 10
+
+<b>אזהרת רפג </b> שלא להתאוות כדתניא לא תתאוה וגו' וכיון שחשב ועלתה בלבו היאך יקנה דבר שהתאוה עבר והמתאוה בא לידי שפיכות דמים והקונה דבר שהתאוה עובר בשני לאוין לא תחמוד ולא תתאוה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>גזלה </b> שלא נשתנית אפילו אחר יאוש חוזרת בעצמה ואפילו מיד יורש וכדאמרינן ריש פרק הגוזל זוטא דיורש לאו כרשות לוקח דמי לקנות ביאוש ושנוי רשות אבל שינוי קונה אפילו קודם יאוש כדתניא אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר וכו' כדאמרינן לעיל פרק א' דהלכות גניבה ויאוש כדי לא קני ובשינוי רשות קני ושינוי החוזר לבריתו אינו שינוי דאכתי כעין שגזל היא כיון שחוזר למה שהיה וגזל טלה ונעשה איל וכו' אף על גב דהוי שבח דגניבה וממילא הוי שינוי וכדאמרינן פרק מרובה דף ס"ה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>גזל </b> חבית שוה זוז ונשברה מאליה או אבדה משלם כשעת הגזילה אף ע"פ שבשעת שבירה היתה שוה ארבעה דאשעת גזלה הוא דמחייבינן ליה וההיא שעתא זוזא הוא דשויא ואי תברא או מכרה ברשות דמריה הוקרה וההיא שעתא דתברא הוא דקגזלה לה ומשלם ארבעה כדאמרינן במרובה ובהמפקיד דף מ"ג ואם היתה שוה ארבע בשעת הגזילה ובשעת הוצאה זוז משלם ארבעה בכל גוונא כשעת גזילה וכדאמרינן לעיל גבי גניבה וחיים אחיה לקרן כעין שגנב. גזל חותל תמרים שאם ימכר אחד אחד ימכר בעשרה לא ישלם אלא תשעה כמו שימכר בבת אחת כמזיק דאין מדקדקין להיות שמין האכילה לבדה אלא שמין בית סאה כדילפי' לעיל הלכות נזקי ממון דשמין אגב שדה דמקילין בה והכא נמי אין לנו להחמיר ובהקדש משלם עשרה כדא' פרק השואל דף כ"ט וכל שהגזילה בעין אפילו נאסרה אומר לו הרי שלך לפניך וכן כל שאין בו היזק גמור דהוי כעין שגזל ואם נאבדה משלם כשעת הגזילה לפיכך אם כפר ונשבע משלם חומש ואשם כדאיפשיטא פרק הגוזל דף ק"ז דאף על גב דכפירה כהודאה הוא דהא הוי כעפרא בעלמא כיון דאי מגניב בעי שלומי ליה ממונא מעליא הוא ונמצא שתועיל לו שבועה זו להפטר ולפיכך חייב כדאמר'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>המשתמש </b> בבהמת חברו בגזל אינו חייב מן התורה לשלם שכר דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה וכיון דלא נפחתה פטור וכדאיתא התם דף צ"ו. וכן המשתמש בעבד חברו בשלא בטלו ממלאכה דניחא ליה לאיניש דלא ליסתריה עבדיה שלא ילמד דרך בטלה כדתנן התם ואם בטלו ממלאכה משלם לו כפועל ונראה דטעמא דבעבד משלם אם בטלו ובבהמה לא משלם ולא מפלגינן ביה אם בטלה או לא משום דעבד הוי טפי ברשות מריה מבהמה דאית ביה דעת והדר למריה ואי לאו משום דניחא ליה למריה דלא ליסתריה וכו' הוה חייב לשלם אפילו בשלא בטלו מה שאין כן בבהמה ולהכי קאמר בעבד לישנא דתוקף דלא חשיב גזל אלא שלפי שעה משתמש בו בתקפה שלא יברח ובבהמה נקט לשון גזל ומשום דבספינה צריך נמי תוקף רב להוציאה מיד בעלה נקט נמי לישנא דהתוקף אף על גב דהוי דינה כבהמה דאינו משלם אלא כשירד לה בתורת גזל וכדאמרינן התם. וכן הדר בחצר חברו שלא מדעתו נראה דאין חייב מן התורה אלא במה שחסר הבית כיון שלא ירד בה בתורת שכירות.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הצובע </b> צמר חברו בסמנים של חברו וזל ציבעא שאין מגיע שבח הצבע לדמי הסמנין איבעיא לן התם דף ק"א אם יש שבח סמנין על גבי צמר דחזותא מילתא הוא ובהשבה דצמר קמהדר ליה סמנין או לא ולא איפשיטא.
+
+Halakhah 11
+
+<b>שולח </b> יד בפקדון אפילו על ידי שליח הוי גזלן וחייב באונסיו דמדכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו וגו' משמע דאם שלח בו יד נתחייב באונסיו וכתיב על כל דבר פשע לרבות עבדו או שלוחו כדתניא סוף פרק המפקיד דף מ"ד וחשב לשלוח יד אינו חייב עד שישלח כדכתיב אם לא שלח ידו וגו' כדתנן התם לב"ה ושליחות יד אינה צריכה חסרון כדאמר רבא התם דף מ"א משום דלא תאמר שליחות יד בשומר חנם ושומר שכר ותיתי משואל דלדעת בעלים שלח בה יד לעשות מלאכתו וחייב באונסין הני דשלא לדעת לא כל שכן דחייבין אם כן למה נאמר בשתיהן חדא לומר לך שליחות יד אינה צריכה חסרון ואידך שלא תאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון דיו להיות כשואל מה שואל אם בעליו עמו לא ישלם אף שומרים ששלחו יד כתב קרא יתירא לחייב אפילו בבעלים וגלי רחמנא בחד והוא הדין בכולהו. הגביה הפקדון ליטול ממנו חייב אף על פי שלא נטל שהרי קנאה בהגבהה ואם הגביה כיס ליטול ממנה דינר דלא הוו גוף אחד הוי ספק סוף פרק המפקיד אי חשיב שליחות יד קודם שיטול משום דנטירותא דכיס עדיף דנראה הוא ומשתמר ואין נוח להיות נאבד כדינר יחידי או לא חשיב שליחות יד דהא מינטר נמי תיקו ואם לא הגביה אלא מה שנטל השאר הוי עדין ברשות בעלים אלא אם כן נפסד השאר מחמת זה כגון שהחמיצה החבית מחמת שהטה אותה ונוטל ממנה רביעית וכדאמרינן התם.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הכופר </b> בב"ד בפקדון שהיתה ברשותו נעשה גזלן עליו ואף על פי שלא נשבע ואין לו דין שומר אלא חייב באונסין כדאמר רב ששת פרק הגוזל דף קכ"ה וכגון דאמרי סהדי כי כפר ליה בידי' הוה נקיט ליה וכדאמרינן התם ובריש מציעא דכופר בפקדון פסול לעדות משום דלאו לאישתמוטי הוה כופר כיון דהוה בידיה משמע דהוי גזלן משעת כפירה בב"ד כהודאה בב"ד דמחייב בה קרן וחומש ואשם ואף על פי דלא אשבע דאי אישתבע אפי' כופר במלוה נמי.
+
+Halakhah 15
+
+<b>השואל </b> שלא מדעת הבעלים הוי גזלן כדאמרינן פרק הספינה דף פ"ח דקא סברי רבנן שואל שלא מדעת גזלן הוי וקנייה להתחייב בה עד שתבוא ליד הבעלים דבעינן והשיב את הגזלה והשבה ליד תינוק לאו השבה היא.
+
+Halakhah 16
+
+<b>החוטף </b> משכון מיד הלוה שלא ברשות ב"ד הוי גזלן ואצ"ל אם נכנס לביתו כדכתיב בחוץ תעמוד וגו' וכדתנן פ' כל הנשבעין נגזל כיצד נכנס לבית חברו למשכנו שלא ברשות וכו' נראה דהוי גזלן כיון דכתיב בחוץ תעמוד ונכנס שלא ברשות בעלים:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דין </b> תורה בכל טענות ממון המוציא מחברו ע"ה כדילפינן לעיל מסברא דמאן דכאיב ליה כיבא אזיל לבי אסיא כדאמרינן ריש פ' הפרה. הטוען לחברו שגזלו והודה במקצת נשבע שבועת התורה על השאר כיון שלא הוחזק גזלן בעדים וכן באומר דרך משכון לקחתי מביתך אבל נכנס לבית חברו והוציא כלים בפני עדים אין כאן שבוע' שהרי עדים ראו שגזל ולפיכך מחזיר מה שנטל וחזר וטוען על בע"ה שחייב לו כדמשמע פרק כל הנשבעין וכמו שפי' הרי"ף ז"ל בשער העשירי שם דכיון דלאו באפיה שקליה וודאי כל מאי דאיתיה בביתיה דאיניש ברשותיה ובחזקתיה קאי ולא מצי איניש לאפוקיה מיניה אלא בראיה ברורה והאי דשקיל מיניה קמי עדים ולית ליה ראיה מיחייב להדורי ליה. ואפילו ליכא אלא חד סהד' דשקל קמיה מיחייב לאהדורי דאמר מר כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה וכיון דאודי דשקליה הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם כנסכא דר' אבא דההוא דחטף נסכא קמי חד סהדא ואמר אין חטפי ודידי חטפי הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע שהרי [לא] מכחיש את העד ולהכי משלם וכדאמר רבא מסתברא כוותיה דר' אבא דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ודרשינן ולא בין היורשים והיינו כה"ג דא"ל מנה לי בידך והלה אומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דחייב משום דהוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ולהכי איצטריך קרא למיפטר גבי יורשין דאי אביו פטור לא צריך קרא ליורשין אלא ודאי אביו חייב משום דהתורה האמינה עד אחד לשבועה כמו שנים לממון כדתניא כל מקום ששנים מחייבין ממון אחד מחייבו שבועה וכיון שיש לא' נאמנו' לשבועה כשנים לממון יש לבעל הדין לשלם או לישבע להכחיש העד וכל שלא הכחישו כי הכא לא מצי למימר דידי חטפי אפילו בשבועה כי היכי דלא מצי למימר הכי בשנים לענין ממון וכן כל כיוצא בזה שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע בדיני דמייתי הרב ז"ל:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הקונה </b> מן הגזלן או מסעדו לשנות הגזלה לקנותה הוי בכלל ולפני עור לא תתן מכשול שהרי הוא מחזיק יד עובר עברה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אסור </b> ליהנות בדבר הגזול אפילו לאחר יאוש דיאוש כדי לא קני וכיון שהגזלה הוא בעין ודינא הוא שיחזירנה לבעלי' היא בעצמה אם כן אסור ליהנות ממנה דהוי גזל במה שנהנה בדבר שאינו שלו שלא ברשות בעלים.
+
+Halakhah 3
+
+<b>מי </b> שעבר ואכל גזלה של אחר יאוש פטור מלשלם וקודם יאוש אם רצה בעל הגזלה לגבות ממנו גובה כדתנן במתניתין קמיתא הגוזל ומאכיל בניו פטורים מלשלם ואוקמי' לאח' יאוש וקודם יאוש רצה מזה גובה רצה מזה גובה כדאמ' רב חסדא דכל כמה דלא נתיאשו הבעלים ברשותיה דמריה קאי וזה שאוכלו נעשה כגוזלו מבעליו ותניא התם והשיב את הגזלה אשר גזל מה תלמוד לומר אשר גזל יחזיר כעין שגזל מכאן אמרו הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם ובדידיה ליכא לאוקמי דלעולם חייב אלא בבניו כעין שגזל כלומר אם גזלה קיימת יחזיר אבל אין גזלה קיימת פטורין כדאמרינן. הגוזל ומת חייבין הבנים לשלם מנכסיו דאישתעבוד נכסי ואם לא הניח אלא מטלטלין הוי כמלוה על פה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>בני </b> אדם שחזקתן גזלנין אסור להנות מהן דחזקה דהוי גזל. וגבאי המלך שמטבעו יוצא שגובין דבר שהוא חוקק לכל אינו גזל דדינא דמלכותא דינא כדילפינן מקראי דמשפט המלוכה כדנילף בהלכות מלכים בס"ד ואפילו מלך גוי:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>יאוש </b> כדי קני באבדה כדתניא בריש אלו מציאות מנין לאבדה ששטפה נהר הואיל ונתיאשו בעלים שהיא מותרת תלמוד לומר אשר תאבד ממנו ומצאתה שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם אלמא יאוש קני באבדה משום דבהיתרא אתא לידיה כדאמרינן פרק מרובה דף ס"ו א"נ משום דכתיב שמלה שיש בה סימן וחייב להחזיר משום דאינו מתיאש אבל דברים (שיש) [שאין] בהם סימן מתיאש ואינו חייב להחזיר כמו שכתבו התוספות פ' אלו מציאות דף כ"ז. ואם אינו יודע אם נתיאשו חייב להחזיר דאכתי בחזקת בעלים קיימא וכדתנן פרק הגוזל ומאכיל אם נתיאשו דמשמע הא סתמא דלא ידע אם נתיאשו לא. נתחלפו לו כלים בבית המשתה וכו' הוי שואל שלא מדעת ולהכי לא ישתמש בהן וכדתניא פרק חזקת הבתים דף מ"ו וכל שבידו גזל מדבריהם אין מוציאין מידו:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> מי שנתחייב לחברו ממון שאלו הודה בו חייב לשלם בדין וכפר בו ונשבע על שקר חייב קרן וחומש ואשם כדכתיב וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל וגו' והיה כי יחטא ואשם וגו' וכדאמרינן פרק שבועת העדות ופרק הגוזל. ואם היה חייב לשלם מצד אביו שגזל ואין הגזלה קיימת אינו חייב חומש אם כפר ונשבע והודה דתניא בת"כ אשר גזל על גזלו הוא מוסיף חומש ואינו מוסיף חומש על גזל אביו והיינו כשאין גזלה קיימת דלאו עליה רמיא לשלומי כדתנן הגוזל ומאכיל את בניו פטורין וכו' הילכך כי כפר כפירת דברים בעלמא היא ושבועת ביטוי היא דליכא חומש וקרן מיהא משלם משום דאיכא אחריות נכסים מאביו ועמד בדין וחומש לא משלם דאין משלמין חומש על כפירת שעבוד הקרקעות דחומש אשבועה הוא דקאתי ולאו שבועה היא דקיימא לן אין נשבעין על הקרקעות וכדאמרינן התם דף ק"ה בהגוזל אבל גזלה קיימת כיון דחייב להחזיר הוי גזל שלו. ואם כפר האב ונשבע והודה ומת משלם בנו קרן וחומש כיון שנתחייב אביו בחומש כשהודה מיחייבי יורשים כדאוקי ר' נחמן התם ואם לא הודה אביו והודה בנו קרן משלם אבל חומש לא דמעטי' קרא מחומש על גזל אביו כשאין גזלה קיימת וקרן מיהא משלם דאיכא אחריות נכסים כדאמר' וכדמרבינן גזלה ועושק אבדה ופקדון דמדכתב קרא כל הני ריבויי משמע שהבן חייב לשלם הקרן כדתני' התם דק"ד. ובין כך ובין כך היורש פטור מן האשם כדתניא התם דפטורין מן האשם דהא מתו בעליו ואם הפרישו בחייו הי' טעון רעייה וכי לא הפרישו פטורין דאשם כפרה הוא ואין כפרה למתים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הנשבע </b> לגוי אינו חייב חומש כדכתיב וכחש בעמיתו וכדתניא ופחות משוה פרוטה לאו ממון הוא להתחייב בחומש כדתנן התם וכדאמ' לעיל דאינו נמי בתורת השבה. חומש הוא אחד מארבעה בקרן כדאמר' לענין תוספת חומש מעשר שני בפרק הזהב ויסף חמישיתו עליו שיהא הוא וחומשו חמשה דברי רבי יאשיה דהיינו חומש מלבר שהוא רביע הקרן.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> משלם חומש על פי עדים עד שיודה מעצמו כדתנן פרק הגוזל דף ק"ח משום דכתיב בגזל הגר בפ' נשא והתודה וכתיב נמי הכא והיה כי יחטא ואשם ששב מאליו.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מי </b> שנשבע אפילו על שוה פרוטה כדאמרינן חייב להוליך הגזל אחר הנגזל מפני שכבר נתיאשו ואינ' באים עוד לתבעו כדתנן דף ק"ג יוליכנו אחריו למדי דאין לו כפרה עד שיחזור לנגזל עצמו כדכתיב גבי נשבע לשקר לאשר הוא לו וגו' ולא יתן לא לבנו ולא לשלוחו של נגזל דלאו השבה היא עד דמטיא לידיה דנגזל ואם אנסוהו חייב להחזיר אלא אם כן עשה הנגזל שליח בעדים כרב חסדא דלהכי טרח ואוקמי בעדים דליקום ברשותיה והויא השבה מעליא ואם נתן לב"ד או לשליח ב"ד יצא ומיפטר מאחריות הדרך כשנתן לשליח ב"ד ויש לו כפרה מיד ואין צריך להמתין עד שיגיע ליד הנגזל כמו שכתבו שם התוספות דף ק"ג. ואם לא נשאר אצל הגזלן אלא פחות משוה פרוטה בקרן אינו צריך להוליך אחריו כדתנן התם דכיון דכתיב לאשר הוא לו פחות משוה פרוטה לא חשוב.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>החזיר </b> קרן וכפר בחומש נעשה החומש כקרן ומשלם חומש על חומש כיון שנשבע וכדתנן התם ומייתי לה פ' הזהב דנ"ז ומייתו (קרן) [קרא] דוחמישיתו יוסף עליו חמישיות הרבה. וכן חזר ונשבע משלם חומש לכל שבועה ושבועה כדתניא התם בהגוזל וחמישיתו יוסף עליו התורה ריבתה חמשיות הרבה לקרן אחד כשכפר וחזר וכפר:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הגוזל </b> חברו ומת הנגזל יחזיר ליורשיו ואם נשבע לו ואח"כ מת מחזיר ליורשיו קרן וחומש וכדתנן התם דף ק"ג.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הגוזל </b> את אביו ונשבע לו ומת האב יעשה חשבון עם אחיו על הקרן ועל החומש וכדתנן התם דף ק"ח וכשהגזלה קיימת חייב להוציא הגזלה עצמה מתחת ידו אף על פי שאין לו אחים ואין לו בנים אין לו תקנה עד שתצא מתחת ידו ואפי' לארנקי של צדקה וכדאמר התם משום דכתיב והשיב את הגזלה וגו' דאף על גב דנגזל מצי מחיל כדתנן מחל לו את הקרן וכו' האי גזלן לנפשיה לא מצי מחיל כדאמ' התם.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>הגוזל </b> את הגר שאין לו יורשים ונשבע לו ומת הגר חייב לשלם קרן וחומש לכהנים של אותו משמר ומביא אשמו ואחר כך יתכפר לו כדתנן דף ק"י שנאמר ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן מלבד חטאת הכפורים אשר יכפר בו עליו ובגר שאין לו יורשים הכתוב מדבר דבישראל אין ישראל שאין לו גואל אם אין לו בן או בת או אח יש לו קרוב עד יעקב אבינו הקרוב קרוב יורש אלא בגזל הגר ונשבע לשקר מיירי כדכתיב למעול מעל בה' ותניא התם האשם זה קרן המושב זה חומש וכתיב האשם המושב לכהן הקרן והחומש הוא לכהנים כשנשבע לגר ומת ואין לו יורשים כדאמ'. אבל אם הודה לגר עצמו והגר זקפו עליו במלוה דנפק מתורת גזל ולכי מיית גר זכה במה שבידו מן ההפקר אלא שאין לו תקנה עד שיוציא גזלה מתחת ידו לרבי עקיבא דפליג אדרבי יוסי הגלילי דף ק"ט דכיון דבנשבע לגר ומת הגר מיירי קרא כדכתיב למעול מעל בה' וכתיב ואם אין לאיש גואל וגו' משמע דאם הודה לגר ומת כיון שזכה הגר שזקפן עליו במלוה הוי הוא יורש נכסי הגר אלא דלרבי עקיבא אין לו תקנה עד שיוציא גזלה מתחת ידו כדאמ' לעיל בגזל אביו ומת אביו אבל לכהנים לא מיחייב כיון שהודה בחיי הגר כדאמרינן. המחזיר גזל הגר בלילה לא יצא כדאמר רבא התם מ"ט אשם קרייה רחמנא כדכתיב האשם המושב דאי תימא זה איל הא כתיב בתריה מלבד איל הכפורים וגו' וכיון דקרייה אשם הוי כוותיה [מה] (מאי) אשם אינו בא בלילה כדכתיב ביום צוותו ואינו בא לחצאין אף קרן. אין הכהנים חולקים גזל הגר כנגד גזל גר אחר כדפשטה התם דף ק"י רבא גופיה ואמר אשם קרייה רחמנא דכיון דאין חולקים קרבן כנגד קרבן כדנפקא בקידושין ובמנחו' פרק אלו מנחות מדכתיב לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו ה"נ בגזל הגר לכהנים דקרייה אשם כדאמ'. כל גזל שאין בו שוה פרוטה לכל כהן מאנשי משמר לא יצא ידי חובה כדאמר רבא התם מדכתיב האשם המושב עד שיהא השבה לכל כהן וכהן ולכך מוסיף משלו עוד להשלים ואיש דכתיב בקרא לאו לאפוקי אשה דתניא התם דף ק"ט אשה מנין כשהוא אומר המושב הרי כאן שנים תרי השבות כתיב להשיב המושב א"נ תרי אשמות כתיב להשיב האשם האשם המושב אם כן מה ת"ל איש איש אתה צריך לחזר אחריו ולשאול אם יש לו בנים קודם שתתנהו לכהן קטן אי אתה צריך לחזר אחריו בידוע שאין לו בנים ויתנהו לכהנים ומהכא נפקא לן דקטן לאו בר אולודי הוא בפרק בן סורר. כהנים מקבלי מתנות הוו בגזל הגר כדפשטי' התם ולכך אין מחזיר להם בפסח החמץ שגזל דעפרא בעלמא הוא ואינו נותן כלום. כהן שגזל גר ונשבע לו ומת אינו זוכה בגזל הגר כדתניא התם דף ק"ט דאם בשל אחרים זוכה בשל עצמו וכו' לא אם אמרת וכו' ודיו לבא מן הדין להיות כנדון מה בשל אחרים אינו זוכה אלא כפי חלקו כך בשל עצמו לא יזכה בו אלא כפי חלקו ומשום דכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו דמשמע דגזל נמי דידיה הוא אמר אלא אתיא לכהן לכהן משדה אחוזה דילפינן מגזרה שוה דיוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכהנים כי התם. אם מת הגזלן קודם כפרה בני הגזלן יורשים את הגזלה והאשם ירעה כדתנן התם משום דכשמת הגר זכה הוא ביה אלא דבעינן למיעבד השבה כי היכי דתיהוי ליה כפרה אשבועתיה והשתא ליכא תו כפרה כיון דמית ליה והוי אשם שמתו בעליו דקי"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה כדא' בדוכתי'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>נתן </b> הגזלן את הכסף לאנשי משמר ומת קודם כפרה אין יורשי הגזלן יכולין להוציא מיד הכהנים שנאמר ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה כדתנן התם דק"י ואפילו היה הגזלן קטן המשמרה שמקרבת האשם בשבתה מוציאה את הכסף מהמשמרה שלקחהו בלא שבתה כדתניא התם לה' לכהן קנאו ה' ונתנו לכהן שבאותו משמר כדכתיב מלבד איל הכפורים אשר יכפר דמשמע למי שהאשם ניתן שהוא למשמרה שהוא בא לכפר בו ניתן גם כן הכסף. ואין מקריבין את האשם עד שיחזור הקרן כדתנן התם הביא אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא כדילפינן בגמרא מאשר יכפר דכתיב בלשון עתיד ומשמע דכשהשיב לכהן את האשם דהיינו קרן הכסף עדין לא כפר כדכתיב האשם המושב לכהן וגו' אשר יכפר וגו'. אין החומש מעכב גבי נהנה מן ההקדש כדכתי' באיל האשם ונסלח לו איל ואשם מעכבים בהקדש ואין חומש מעכב ומה אשם דהבא בגזל הגר קרן כדילפינן לעיל אף אשם בהקדש קרן ומה הקדש אין חומש מעכב אף הדיוט נמי אין חומש מעכב דילפינן הקדש מהדיוט והדיוט מהקדש כדאיתא התם שלהי פרק הגוזל קמא.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>עבדים </b> ושטרות וקרקעות אין בהם תוספת חומש כיון דאין נשבעין עליהם כדילפינן בדוכתא והכא נמי כל הכתוב בענין פקדון ותשומת יד וכו' הוו מטלטלין וגופן ממון ודרשי כללי ופרטי כדאיתא פרק הגוזל זוטא דף קי"ז יצאו קרקעות ועבדים שהוקשו להם ויצאו שטרות שאין גופן ממון ואם היו גזל גר שאין לו יורשין אין חוזרין לכהנים דכתיב ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו וגו' לכהן וגו' דהיינו מטלטלי כדאמר'. והקרקע אינה נקנית לעולם לגזלן דברשות בעליה עומדת כדאמ' פרק הגוזל זוטא דף קי"ז כרבנן דרבי אליעזר:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הגוזל </b> קרקע והפסידה ישלם מה שהפסיד או יעמידנה כמו שהיתה דאין קרקע נגזלת ולהכי אם נשחתה מאליה אומר הרי שלך לפניך כדתנן התם שטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך וכן אם נלקחה מידו שלא מחמתו כדתנן התם ואם מחמתו אפילו הראה אותו בכלל שדותיו באונס לאנס חייב משום דינא כמו שפי' התוס' שם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b> גובין מן הגזלן בשלא עמד בדין אלא מנכסים בני חורין מפני שהיא כמלוה על פה. גזל והשביח שמין לו וידו על התחתונה דקרקע בחזקת בעליה קיימת וכן השביחה ביד לוקח מן הגזלן נוטל מן הנגזל ההוצאה אם היא פחותה מהשבח והקרן ושאר השבח מן הגזלן אם לא זכה בה שהיתה גזולה וכל הפירות שאכל הלוקח משלם לבעל השדה דברשותיה קיימא כדאמר' וכדכתיב נמי התם השב לה את כל תבואת השדה מיום עזבה את הארץ וגו' ואם אחר שמכרה גזלן לקחה מעצמו מבעלי השדה נתקיימה ביד לוקח דסברא היא דניחא ליה דניקום בהימנותיה ואפילו נתנה במתנה כדאיתא התם פרק קמא דמציעא דף ט"ו ואם גלה דעתו שאינו רוצה להעמידה כמו מכרה לאחר אחר שקנאה וכו' לא נתקיימה ביה לוקח כדאיתא התם. ואין בעל השדה צריך למסור מודעא על מכר זה אם טוען שבאונס מכרה כיון שהוחזק זה גזלן על שדה זה סמכינן אהאי חזקה לומר דאנוס היה ג"כ במכר וכדאיתא התם:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הלוקח </b> מיד גוי שגזל מישראל אם היה הנגזל יכול להוציא מיד הגוי בדיניהם אין יכול להוציא מן הלוקח כדאמר' בהניזקין אין דין אנפרות בבבל דאיכא בי דואר ולא אזיל וקביל חזקה הוא דאחוליה אחליה וכדאית' התם וכן דין סקריקון מן התורה נראה דלוקח ממנו אין חייב להחזיר דבר לבעלים דאחולי אחליה אלא דחכמים תקנו רביע.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>היורד </b> לתוך שדה חברו העשויה ליטע או לחצרו שלא ברשות ונטע ובנה שמין לו כמנהג וידו על התחתונה כיון שירד שלא ברשות ואם ירד ברשות וכן בעל ושותף ידם על העליונה ואם בעל השדה או הבית השלים על מה שעשה היורד שלא ברשות גלה דעתו שרצונו במה שעשה וידו על העליונה וכדאמ' פרק חזקת:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קצו </b> להשיב אבדה לישראל דכתיב השב תשיבם לאחיך וגומר והמתעלם עובר:<br><b> אזהרת רפד </b> שלא להתעלם ממנה כדכתיב לא תראה את שור אחיך וגו' והתעלמת מהם וגו' לקח האבדה לפני יאוש ולא השיבה ביטל מצות עשה ועבר על ב' לאוין לא תוכל להתעלם וגו' לא תראה וגו' אפילו היה בעל האבדה רשע מצוה להשב לו אבדתו אבל אוכל נבלות להכעיס ומין ומחלל שבת בפרהסיא אסור להחזיר להן אבידתן כגוי כדאיתא פרק אין מעמידין דף כ"ו לכל אבדת אחיך לרבות את המומר ואוקמינן באוכל נבלות לתיאבון כשאין לו בשר אבל להכעיס מין הוא וכיון דהיו מורידין אותו כדאיתא התם אין מחזירין אבידתו אבל לאוכל לתאבון כתיב והשבותו לו לרבות אבדת גופו וכיון דמצילין אותו הכי נמי אבדתו הוא בכלל דלכל אבדת אחיך כדאמ'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אבדת </b> גוי מותרת כדכתיב אחיך לאפוקי גוי וכו' פרק הגוזל ומאכיל דף קי"ג לאחיך אתה מחזיר ולא לגוי ואפילו אתאי לידיה כבר כדכתיב ומצאתה דאתאי לידיה משמע ואפ"ה אחיך ולא גוי והמחזירה נאמר עליו לא יאבה ה' סלוח לו וגו' ובמקום שיש חילול השם אסורה כדאמ' התם וטעותו ליכא חילול השם ומותר כדאמר' לגוי שסמך עליו כדאיתא התם. והמוצא במקום שגוים מצוין שם תמיד ובכל מקום שידוע שנתיאשו הבעלים ממנה מותרת כדאיתא התם.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>המוצא </b> בזוט' של ים וכו' אף על פי שיש בה סימן הרי היא של מוצאה כדכתיב אשר תאבד ממנו ומצאתה יצאתה זו שהיא [אבודה] לכל והרי נתיאשו כדאמר' לעיל פ"ו ואם כן אפי' יש בה סימן דהא משום דאבודה לכל הוא מותרת.
+
+Halakhah 11
+
+<b>המאבד </b> ממונו לדעת אין נזקקין לו ואין חייבין בהשבתה דקרא דהשב תשיב לאחיך איירי כשנאבדה ממנו שלא מדעתו כדכתיב אשר תאבד ממנו פרט למאבד לדעתו.
+
+Halakhah 12
+
+<b>אבדה </b> שאין בה שוה פרוטה אינו חייב בה אית דמפקי לה בגמרא פרק אלו מציאות דף כ"ו מאשר תאבד ואית דמפקי מומצאתה שתהא קרויה מציאה ופרוטה שהוקרה והוזלה וכו' איכא בינייהו וכו'.
+
+Halakhah 13
+
+<b>ומה </b> שאין דרכו להחזיר לעצמו אינו חייב להחזירה לחברו כדדרשינן דף ל' והתעלמת פעמים שאתה מתעלם ללמדך בא שמותר להתעלם בזקן ואינה לפי כבודו. ואם הכישה כיון שהתחיל במצוה גומרה ושמירת' עליו כיון שהזיזה ממקומה. החזירה וברחה אפילו כמה פעמים חייב להחזיר שנאמר השב תשיבם כדתנן התם דף ל' ולא תימא השב חדא זימנא תשיבם תרי זימני דהשב אפילו מאה פעמים משמע כדאיתא התם דף ל"א. וחייב להטפל בה עד שיחזירנה לרשות בעליה המשתמר ואפילו גינה וחורבה אם היא משתמר כדאמר' התם תשיבם מכל מקום אפילו לגינה וחורבה דמינטרא והא קא משמע לן דלא בעינן דעת בעלים בהשבת אבדה שהתורה ריבתה בה השבות הרבה כדכתיב השב תשיבם. העושה לפנים משורת הדין מחזיר ואפילו אינה לפי כבודו כדאמר' התם ואת המעשה אשר יעשון זה לפנים משורת הדין.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>כהן </b> אינו מטמא להחזיר אבדה דלא אתי עשה דאבדה ודחי עשה ולא תעשה דטומאה כדכתיב לנפש לא יטמא קדושים יהיו וגו' ותו לא דחינן איסורא מקמיה ממונא כדאיתא התם דף ל'.
+
+Halakhah 19
+
+<b>אמר </b> לו אביו אל תחזיר אל יקבל ממנו כדתנן דף ל"ב וכדכתיב איש אמו ואביו וגו' אני ה' אלהיכם כולכם חייבים בכבודי ובלאו הכי כיבוד אב עשה והשבת אבדה לא תעשה ועשה השב תשיבם לא תוכל להתעלם לא אתי עשה ודחי וכו' אלא משום דאיתקש כיבוד אב ואם לכבוד המקום כדכתיב כבד אביך וכתיב כבד את ה' מהונך ה"א ליציית ליה קמ"ל כדאיתא התם.
+
+Halakhah 20
+
+<b>חייב </b> לגדור המים הבאים להפסיד בנין חברו משום אבדה כדכתי' לכל אבדת אחיך לכל מרבה אבדת קרקע כדאמר רבא התם דף ל"א:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אבדתו </b> קודמת כשאינו יכול להשיב שתיהן ואפילו לאבדת אביו ורבו כדתנן התם דף ל"ג ובגמרא אמר קרא אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם דלא יהיה בך אביון משמע הזהר מן העניות ואבדת אביו ורבו אם היה אביו חכם אביו קודם דאיכא כבוד תורה וכבוד אביו. וכשהוא מניח אבדתו או מלאכתו להשיב אבדת חברו ששוה יותר אין לו אלא שכרו הראוי לו אלא א"כ התנה וכן מציל כד דבש של חברו בחבית שלו כדאיתא התם פרק הגוזל ומאכיל ובשלא הפסידו כלום אפילו התנו אין לו אלא שכרו כדאיתא התם. ושיירה שטרפוה ועמד אחד והציל לעצמו הרי הוא שלו כיון שלא היו יכולין להציל אלא על ידי הדחק כבר נתייאשו ושותף המציל מן הסתם הוא לאמצע וכן השוכר למשכיר. שיירה שפסקו עם הגייס ממון נותנין לפי הממון שעל עסקי ממון באים ואם שכרו תייר להראות להם הדרך מחשבין אף לפי נפשות שטעות הדרך במדבר סכנת נפשות היא כדתניא התם פרק הגוזל דף קי"ו ואל ישנו ממנהג החמרין כי לפי מנהגם יצאו וכן בספינה וכל שיתנו ביניהם החמרים או הספנים תנאי וכדתניא התם:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הכרזת </b> אבדה הוי מדאוריתא וכדמשמע ממתניתין דף כ"ו אף השמלה היתה בכלל כל אלה וכו' מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין אף כל דבר שיש לו סימנים ויש לו תובעים חייב להכריז כך היא הנוסחא בכל הספרים אלא שהרב ז"ל לקמן פרק י"ד כתב חייב להחזיר ואינו מחזיר אלא בסימנין מובהקין במדה ומשקל ומנין ומקום האבדה דסימנין דאוריתא כדאמר רבא דף כ"ח דכתיב והיה עמך עד דרוש אחיך אותו וכי תעלה על דעתך שיתננו לו קודם שידרשנו אלא דורשיהו אם הוא רמאי בסימנין דהכי משמע עד דרוש אחיך אותו עד דרשיך את אחיך והרמאי צריך עדים כדאמרינן דעדיפי מסימנין וסימנין יתן למי שנותן סימנין מובהקים יותר. כל זמן שהאבדה אצלו הוי כשומר שכר מפני שהוא עוסק במצוה ופטור מכמה מצות עשה ומפרוטה לעני כל זמן שהוא עוסק בשמירתה והוי שומר שכר ופטור מאונסין וחייב בגניבה ואבדה כדאמר'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>וצריך </b> לבקר את האבדה שלא תפסד דכתיב והשבות לו ראה היאך תשיבנו לו כדתנן התם שלא תאכילנו חצי דמיו שא"כ אין זו השבה אם יאכיל עגל לעגלים סיח לסייחין כדאיתא התם וכשמוכר בב"ד שיש לו רשות להשתמש במעות חייב אפי' באונסין:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>השמלה </b> בכלל כל אבדת אחיך היתה ופרט הכתוב חמור להחזירו בסימני מרדעת דקרא יתירא הוא לדרשא אף על פי שאין לו סימן בגופו ופרט שור דאפילו לגיזת זנבו יחזיר וכ"ש גיזת זנב שה שלמה מה היא מיוחדת שיש לה סימנים וחזקתה שיש לה תובעין אף כל שיש לו סימנין הוא בחזקת שיש לו תובעין וחייב להחזיר אבל דבר שאין לו סימן או יש בה סימן ונתייאש או חזקה שנתיאש משעה שנפל כמוצא בים ובנהר וכדאמר' לעיל הוי של מוצאה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>יאוש </b> שלא ידעו הבעלים שנפל וכשידעו ודאי נתיאשו לא הוי יאוש אפילו בדבר שאין בה סימן. והנוטל קודם יאוש עובר על עשה וב' לאוין אף על פי שהחזירה אח"כ כיון שנטלה שלא להחזירה ואם אח"כ הוא שנתכוון לגוזלה אינו עובר אלא משום השב תשיב כל זמן שלא החזירה לא רצו ליטלה עד שידעו הבעלים שנפלה ונתיאשו עבר משום לא תוכל להתעלם לבד.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ספק </b> אם היא של אחד חייב להחזיר אפילו ראה שנפל מג':
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דבר </b> המונח או ספק אם הוא מונח או אבוד לא יגע בו כשאין בו סימן דשמא איניש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו סימן בגויהו הלכך לישבקינהו כדאיתא דף כ"ה וכל שחייב להחזיר או להכריז הוי מדאוריתא:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>המוצא </b> מטמון [יכול לומר] (ואמר) שמגוים הקדמונים הם ואינו זוכה לו חצרו כיון שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך היא של מוצאו ואם הוא ספק חדש לא יגע בו שמא מונח הוא מחדש וכשאין הוכחה אם הוא לבעל הבית או לאחר מן השוק שהניחם דרך חוץ בכותל חולקין:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> מציאה שהיא של מוצאה הוא כשתגיע לידו או לרשותו ואפילו נפל לו עליה מי שהחזיק בה זכה והמגביה מציאה לחברו קנה חברו הגביהו שנים קנו שניהם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>חצרו </b> של אדם קונה לו שלא מדעתו כדילפינן גבי גט דכתיב ונתן בידה ומרבי' חצרה משום ידה מדכתיב ונתן מ"מ דלא כתיב ובידה יתנהו וכדאמר' פרק ב' אוחזין ד"י וכדכתיב פרק ה' דהלכות גירושין והתם הוא דבעיא שתהא היא סמוכה לחצר אפילו הוא משתמר משום דלהוי דומיא דידה משום דחוב הוא לה אבל הכא לגבי קנין אי הוי חצר משתמר לא בעיא שיהא סמיך לה אלא כשאינו משתמר ושיאמר זכה לי שדי וגבי איש אמרינן התם פרק שנים אוחזין דילפינן חצר משליחות דמרבינן שליחות לאדם כדכתיב ושלח וכו' ואיתרבי נמי חצר דהוי כשלוחו ומרבינן נמי גבי גנב מדכתיב אם המצא תמצא בידו וגו' גגו חצרו וכו' כדאיתא התם.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מציאת </b> בתו קטנה ונערה מדינא הרי אלו שלו דהא ילפינן בכתובות דקטנה ואף נערה כל שבח נעורים לאביה כדכתיב בנעוריה בית אביה דבהפרת נדרים הוא דכתיב וכסף קידושין מדרש דאין כסף לאדון זה וכו' ועבד ושפחה כנענים גופם קנוי לו עולמית כדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם ומציאתה שלו:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נראה </b> דהשבת שטרי מציאה לבעלים הוי מדרבנן כיון דלא הוי גופן ממון בפרטי דאבדה שור שה שלמה דהא אפילו קרקע דגופו ממון מרבינן ליה מכל אבדת אחיך כדאמר' לעיל ואינה נקראת אבדה כיון שאפשר שיפרעו לו החוב ויכתבו שובר דלראיה בלחוד הוא דקיימי ובגט ובענין קידושין (אמרינן) [סמכינן] אסימנין דאורי' או אטביעות עין כדאמר' בהלכות גירושין פרק שלישי וממה שכתב הרב ז"ל סוף הפרק שהשטרות שדינם שלא יחזיר אם החזיר הם כשרים נראה גם כן שאין החזרת שטרות מן התורה כדאמרינן:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f818f7b78966cc0b0ec34c4e59a488bbf63d25de
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,388 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Theft
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות גניבה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות גניבה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת ערה </b> שלא לגנוב ממון משוה פרוטה ולמעלה דכתיב לא תגנובו ומיירי בממון דהוי דבר הלמד מעניינו דכתיב גבי לאוי דממון וכדאמר' פרק אלו הן הנחנקין דף פ"ו ופחות משוה פרוטה אינו נחשב גזל בעיניהם שעוברים על מדתם רחמנים הם ומוחלין על דבר קל אבל בני נח אכזרים הם וכדאיתא פרק ארבע מיתות דף כ"ט ואין לוקין על לאו זה שהרי ניתק לתשלומין שחייבו תורה לשלם מה שגנב ואמרינן ריש פרק אלו הן הלוקין דלאו שניתק לעשה פטור ממלקות דבעינן דומיא דלאו דחסימה שהוא כתוב אצל פרשת מלקות ונתקו נמי הכתוב לעשה להיות ענשו של לאו ותיקונו לומר לא תעשה כך ואם עשה עשה זאת והפטר כדפי' רש"י ז"ל התם דף י"ד ואחד הגונב ממון ישראל או ממון גוי עובד עבודה זרה וכדילפינן פרק הגוזל ומאכיל דף קי"ג אחרי נמכר גאולה תהיה לו שלא יוציאוהו בית דין מיד גוי אלא בגאולה והתם כתיב או לעקר משפחת גר זה הנמכר לעבודה זרה עצמה לחטוב לה עצים ואכולהו קאי גאולה תהיה לו ואחד הגונב את הגדול ואת הקטן. אסור לגנוב כל שהוא מן התורה דאף על גב דאינו עובר אלא אשוה פרוטה לענין איסור אפילו כל שהו כחצי שיעור באיסורין וכו'. אסור לגנוב דרך שחוק או ע"מ לשלם כדתניא פרק איזהו נשך דמריבית ואונאה הוה ילפינן גניבה שהרי מחסרו ממון לא תגנובו למה לי לא תגנוב ע"מ למיקט לצערו לא תגנוב על מנת לשלם תשלומי כפל שרוצה ויודע בו שלא יקבל וכו'. ואי זהו גנב הלוקח ממון חברו בסתר ואם לקח בגלוי בחוזק יד הוא גזלן ולסטים מזויין כיון דמיטמר מאינשי גנב הוא כדאיתא פרק הכונס דף נ"ז ובמרובה דף ע"ט גזלן היכי דמי כגון בניהו בן יהוידע דכתיב ויגזול את החנית מיד המצרי וגו':
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מצות קצג </b> לדון לגנב בתשלומין או במיתה כדכתיב כי יגנוב וגו' אם במחתרת וגו' וגונב איש ומכרו וגו' הגנב משלם שנים כדכתיב ישלם שנים לרעהו ונוהג בכל כדנילף לפנים וכו'. המודה מעצמו בבית דין פטור מכל כדכתיב אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע עצמו שאינו משלם שנים וכן כל הקנסות ילפינן מהכא וכו'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>תשלומי </b> כפל נוהג בכל חוץ משור ושה דמשלם ארבעה וחמשה וכדילפינן ריש מרובה על כל דבר פשע כלל על שור על חמור וכו' פרט על כל אבדה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט שהוא מטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות ושטרות ועבדים שהוקשו לקרקעות כדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם וגו' יצאה הקדש דרעהו כתיב ומשום דאיכא פרטי יתירא וכל חד מרבי כעין דידיה הוי אמינא עופות לא דלא קדשי דבכורה דומיא דשור וחמור להכי כתב שה ואכתי לא הוו מייתי עוף טמא דלית בהו טומאת בגדים אבית הבליעה וכדילפי' בחולין מנבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה כתב כל דהוא ריבוייא ואיבעית אימא כל בעלמא כלל הוא מיהו כל דהכא ריבוייא הוא מדכתיב בראש הפרשה כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור כלל ופרט וכלל ואי ס"ד האי כל נמי כלל הוא לכתוב רחמנא להני פרטי גבי האיך כלל ופרט על כל דבר פשע למה לי ש"מ ריבויא הוא והני פרטי שור וחמור וכו' למעוטי קרקעות ועבדים ושטרות ושלמה למעוטי דבר שאינו מסויים כשלמה שכיון שאין לבעלים בו סימן פטור מכפל על כל אבדה לטוען טענת גנב באבדה דמשלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה דוקא בשור ושה ולא נילף שור שור משבת דשור דסיפיה דקרא ושה דרישא מיתרי כדאמרי' התם במרובה דף ס"ז לומר שור ושה אין מידי אחרינא לא.
+
+Halakhah 7
+
+<b>אחד </b> האיש ואחד האשה המה בתשלומי כפל וד' וכו' כדילפינן פרק קמא דף ט"ו איש או אשה כי יעשו מכל חטאת השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתור' ואית דתני אשר תשים לפניהם השוה לכל דינים שבתורה ואית דתני והמית איש או אשה השוה הכתוב וכו' וצריכי כולהו כדאיתא התם. אשת איש שאין לה לשלם נפרעין ממנה לאחר שתתגרש כדתנן פרק החובל דף פ"ז העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורים אבל משלמין אחר גירושין ואחר שיחרו' דנכסי מלוג משועבדין לבעל לפירות ולירושה. קטן שגנב פטור מכפל ואף מקרן אם נאבד כדתנן נמי התם.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>שבח </b> הגניבה מאליה לבעלים ואחר יאוש לגנב ואם השביחה על ידי שפטמה אפילו קודם יאוש לגנב ונראה שהשביחה מאליה אפילו לאחר יאוש מן התורה הוא לגנב וכשהשביחה הוא שבח דידיה אפילו קודם יאוש דא"ל אנא מפטימנא ואת שקלת כדאמרינן במרובה דף ס"ה והיינו משום דדרשינן וכו' נשתנית הגניבה אפי' לפני יאוש השבח לגנב ואינו משלם אלא דמי' דשינוי קונה מן התורה כדאמר רבה דף ס"ו שינוי קונה כתיבא ותנינא כתיבא והשיב את הגזילה אשר גזל כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי וכתבו התוספות דאפילו בשינוי החוזר לבריתו קאמר רבה וצריכי תרי קראי לשינוי שאינו חוזר ושינוי החוזר האי אשר גזל וקרא גבי אתנן [היא] (הכי) ולא שנוייהם כדאמרינן התם דף ס"ה. גנב כחושה והשמינה או איפכא נראה דלא חשיב שינוי ולהכי משלם תשלומי כפל וארבעה וחמשה אלא שמשלם כעין שגנב משום דא"ל אנא פטימנא ואת שקלת כדאיתא התם טלה ונעשה איל משלם תשלומי כפל כשעת הגניבה דחשיב שינוי ולהכי אינו משלם ד' וה' כדאמר ר' אילעי התם דף ס"ה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הוזלה </b> הגניבה בשעת העמדה בדין משלם קרן כשעת גניבה וכפל וארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין כדאמר רב דף ס"ה אמר קרא גניבה וחיים אחייה לקרן כעין שגנב החייהו לקרן של גניבה שיהא שלם ודוקא גניבה עצמה דהוא קרן הוא דרבי רחמנא ולא כפל וארבעה וחמשה ואם הוקרה נמי כעין שגנב דאשעתא דגניבה הוא דמחייב ולא הוה שויא אלא זוזא אבל איבדה ביד או תברה משלם כמו שהיתה שוה או דההיא שעתא הוא דגזיל לה דכל כמה דאיתא בעינה ברשותה דמרה הוה קימא דהא בעי לאהדורי.
+
+Halakhah 15
+
+<b>הגניבה </b> שנפחתה אין שמין לו הפחת ושיהיו השברים לבעלים אלא ישלם בהמה שלמה או כלים מעולים והשבר שלו דאף על גב דלנזקין אמרינן ישיב לרבות שוה כסף וכו' ואמרינן והמת יהיה לו מלמד שהבעלים מטפלין בנבלה גבי גנב וגזלן שאני דכתיב אשר גזל כעין שגזל הילכך צריך להחזיר הגניבה או דמיה ולא סובין ובירושלמי מפיק לגניבה מדכתיב חיים שנים ולא מתים וטעמא דגנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים ומזיק לא נתחייב אלא כשעה שהזיק כמו שכתבו התוספות פרק קמא דף י"א.
+
+Halakhah 16
+
+<b>מכר </b> או טבח לפני יאוש שלא קנה לוקח משלם ארבעה וחמשה כרב נחמן דף ס"ח דאמר ומכרו אמר רחמנא והא זבין לא שנא לפני יאוש לא שנא לאחר יאוש.
+
+Halakhah 17
+
+<b>הגונב </b> מן הגנב פטור מכפל ומארבעה וחמשה דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב לגנב עצמו לא משלם כפל דהא לא קנה דהדרא בעינא. ואם קנאה הגנב האחד בשינוי מעשה משלם כפל הגנב הב' לא' דקרינא ביה וגונב מבית האיש דהא קנאה ביאוש ושינוי רשות ושמכרה משלם כפל מי שגנב ללוקח מן הגנב דקרינא ביה מבית האיש כדאמרינן:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>גניבת </b> הקדש וגוי אימעיטו מכפל וד' וה' דכתיב רעהו ואפילו קדשים שחייב באחריותן כרבנן דרבי שמעון פרק מרובה דע"ד וטעמא דרבנן כדמפרש בגמרא דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש מבית איש דשייך ביה רעהו ולא מבית הקדש ואגב דגבי גנב איצטריך למכתב האי לישנא למידרש ולא מבית הגנב נקט ליה נמי לענין הקדש. וכן הגונב עבדים ושטרות וקרקעות אינו משלם כפל וכדילפינן לעיל פרק קמא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הגונב </b> פטר חמור קודם שיפדה משלם תשלומי כפל וכדתניא פרק קמא דבכורות דף י"א דמשלם כפל אף על פי שאין לו עכשיו רשות יש לו לאחר זמן ואי ס"ד להקדש מדמיה ליה וגונב מבית האיש אמר רחמנא ולא מבית הקדש ותו לא מידי.
+
+Halakhah 4
+
+<b>הגונב </b> טבלו של חברו ואכלו משלם לו דמי טבלו כר' מחברו ספ"ק דקידושין דאף דמי תרומה והמעשר שבו משלם כיון שלא הפרישם עדין וגונב חלב ואכלו אע"פ שמתחייב בנפשו משלם כדאמ' פרק אלו נערות.
+
+Halakhah 5
+
+<b>גונב </b> תרומה מישראל אין בו כפל דאין לו בה אלא טובת הנאה ואינה ממון כדאיתא התם סוף האיש מקדש וכו'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>גנב </b> משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו או גנב וטבח ומכר ואחר כך הקדיש אחר יאוש בעלים משלם ארבעה וה' כדתנן במרובה ד"ע ואם טבח אחר שמת אביו או הקדיש אינו משלם ד' וה' כדתנן דע"ד וטעמא דוטבחו כולו משמע וברישא קרינא ביה כולו באיסור ובסיפא לא קרינא ביה כולו באיסור אלא חלק אחיו ולא חלקו דהא מת אביו וכו' והקדש נמי כי קא טבח דהקדש קא טבח ולא דבעלים.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הקדישו </b> הבעלים בבית הגנב אפילו לפני יאוש אינו קדוש כדאמר רבי יוחנן במרובה דס"ח שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכתיב איש כי יקדיש את ביתו מה ביתו שלו אף כל שלו ומה ביתו ברשותו אף כל ברשותו וכדאמ' נמי התם דף ס"ט.
+
+Halakhah 8
+
+<b>השוחט </b> ונפסלה בשחיטה אינו משלם תשלומי ד' וה' דהא לאו שחיטה היא כלל כדתנן דמ"ח אבל שחט לרפואה או לכלבים או נמצאת טריפה שלא נפסלה בשחיטה או חולין בעזרה דאין איסורן מן התורה חייב בארבעה וחמש' כדתנן התם ד"ע.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הגונב </b> בהמת כלאים שטבח או מכר חייב ד' וה' דכתיב שור או שה או מייתר לרבות כלאים דאף על גב דאו דשור או כשב או עז דרשינן פרט לכלאים ולנדמה הכא גבי גניבה דלא כתיב אלא שור או שה דאי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם דאין עיבורן שוה אתא או לרבות וכשב ועז דעיבורן שוה ויכול לצאת כלאים מביניהם או למעט כדאמ' התם דע"ח וכן טריפה או חגרת או סומא חייב ד' וה' במכירה אע"ג דכתיב וטבחו דמשמע כולה והך חסרה היא אפ"ה הא זבין כל מאי דגנב וכן (על) בהמת שותפין דהא טבחה או מכרה כולה כדאמר' דע"ח.
+
+Halakhah 10
+
+<b>נתינה </b> הוי בכלל מכירה דדומיא דטביחה הוא כל זמן שמשתמש לו ויצא מרשותו ועל ידי שליח נמי חייב ולא אמרינן אין שליח לדבר עבירה בכל התורה כולה משום דכתיב וטבחו או מכרו מה מכירה דלא אפשר דלאו על ידי אחר מחייב וכדאמר' דף ע"ט ובדף ע"א אמרינן נמי או לרבות את השליח תחת לרבות את השליח וגנב והקדיש נמי מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים כדאמרינן התם וכו'.
+
+Halakhah 11
+
+<b>מכירה </b> לאחר שלשים יום לא משלם אלא כשהוכר הגנב לאחר שלשים משום דלא הוחלטה עד אחר שלשים ובעינן מכירה דומיא דטביחה שאינה חוזרת כדאיתא התם. שייר במכירה דבר הניתר עמו בשחיטה הוי [שיור] (שווי) כדתנן התם דע"ה וחוץ מגיזת' או קרניה חייב דאין ניתרין עמו בשחיטה כמו בשרו וכיון דכתיב וטבחו או מכרו מידי דצריך טביחה הוי שיור כמכירה גיזת וקרנים דלא צריכי טביחה לא הוי שיור כתנא דאמר הכי משמיה דר' שמעון בן אלעזר כדאיתא התם. גנבה וקטעה ומכרה סלקא התם בתיקו אי אמרינן מאי דגנב הא לא זבין והוי שיור או דילמא מאי דזבין הא לא שייר. מכרה חוץ ממלאכתה אם לא ישחטנה או חוץ משלשים יום שיעשה בה מלאכתו מיבעיא התם אי הוי שיור או לא ולא איפשיטא היתה לו בה שותפות פטור כדתנן התם דע"ח דלא קרינא ביה ומכרו כולו באיסור.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>שותפין </b> שגנבו ומכר אחד שלא מדעת חברו פטור מד' וה' אפילו על חלקו הואיל וליכא וטבחו כולו בחיובא כדאמר התם ואף על גב דחמשה בקר ואפילו ה' חצאין ה"מ היכא שגנב בהמת שותפין וטבחו ואחר כך הודה לאחד מהם על חלקו דבשעת טביחה הויא כוליה בחיובא ואם היה מדעת חברו הוי טבחו כולו בחיובא דחברו נמי עשאו שליח והא רבינן שליח לעבירה לענין זה תחת לרבות את השליח כדאמרינן.
+
+Halakhah 15
+
+<span class="">גנב שעמד בדין ואמר' לו צא תן לו טבח או מכר אח"כ פטור דכיון דפסקינן למילתיה הוה ליה גזלן וגזלן אינו משלם ד' וה' ואם אמרו לו חייב אתה ליתן לו אכתי גנב הוא כדאמ' פרק מרובה דף ס"ט.</span>
+
+Halakhah 16
+
+<b>גניבה </b> שלא יצאת עדין מרשות בעלים פטור מכפל ומד' וה' כדתנן דע"ט וטעמא דלא נעשת עליו גנב ואי הגביהו או הוציאו הוה קני וחייב וכן אם נתנו לב"ח או לד' שומרים אם הגביהו או הוציאו ומת חייבים כדתנן נמי התם. גנב בהמה מן העדר והטמינה ביער כיון שהכישה חייב דהא הויא ברשותיה וכדאמר' התם וכל שגנב אפילו החזירה לרשות בעלים וטבחה או מכרה חייב דהא קנאה קודם וכדתנן התם:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>גנב </b> כיס בשבת שגררה עד שהוציאה מרשות היחיד של בעלים לרשות הרבים ואבדו פטור דכל שיש מיתה ותשלומין כאחד אינו משלם אע"פ שהיה שוגג דכל שמתחייב בנפשו אמרינן קים ליה בדרבה מיניה אבל קדם גניבה לאיסור שבת כגון שהגביהו שם ברשות הבעלים חייב תשלומי כפל אף על פי שחייב סקילה כדילפינן בהלכות נערה בתולה וכן אם נתחייב בגניבה ומלקות כאחד כגנב וטבח בי"ה והתרו בו פטור מן התשלומין ואם לא התרו בו חייב דכשחייב מלקות כתיב כדי רשעתו ודרשינן משום רשעה אחת שהוא מלקות אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. ובמכירה בשבת כשנעשית מלאכה בשעת המכירה שלא תקנה עד שתנוח בחצר הלוקח איסור שבת ומכירה באין כאחד ופטור ואם שחט בשבת על ידי שליח חייב ד' וה' שיש שליח לטביחה כדילפינן והוא לא חלל שבת.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>העדים </b> שהעידו על הגניבה ומעידין ג"כ על הטביחה או על המכירה משלם ואם לא היו ב' עדים או הודה הוא פטור דב' עדים בעיא ואשר ירשיעון אלהים כתיב וכדא' לעיל.
+
+Halakhah 8
+
+<b>המודה </b> בגניבה בב"ד ואחר כך באו עדים פטור כדילפינן בגמרא לרב דף ס"ד אם המצא תמצא בידו הגניבה אם תמצא בעדים אם תחלה תמצא בעדים תמצא הכפל שהוא קנס בדיינים פרט למרשיע את עצמו אע"פ שבאו עדים אחר כך אינו משלם כפל ואם פטר עצמו תחלה מכלום שאמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב ואחר כך אמר טבחתי ובאו עדים שטבח משלם ולא אמרינן מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור אלא היכא דאיכא קרן וקנס דאיחייב ליה ממונא בהודאתו ומתכוין להחזיר ממון אבל הכא בהודאתו לא מתחייב במידי וכדאמרינן התם דף ע"ה דפטר עצמו מכלום דאינו בא להשיב כלום בהודאתו דיודע הוא שמודה בקנס פטור מתכוין להפטר בהודאתו וכדא'.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>טבח </b> שור של ב' שותפין והודה בב"ד לאחד וכפר באחר ובאו עדים משלם לו ה' חצאי בקר חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי כיון שטבח הכל באיסור.
+
+Halakhah 11
+
+<b>גובין </b> מן הגנב כשאר נזקין דכתיב בהו מיטב שדהו וכו' וכדאמ' פ"ק דף ה' כולן כאבות לשלם ממיטב מ"ט אתיא תחת נתינה ישלם כסף דבכולהו כתיב חד מהני לישני וילפינן ממזיק ובד' שומרים כתיב ישלם בתשלומי כפל ישלם שנים וקרן בכלל [כפל] ובתשלומי ד' וה' כתיב חמשה בקר ישלם וכו'. אם אין לגנב דבר נמכר בגניבתו כדכתיב אם אין לו ונמכר בגניבתו אם המצא תמצא בידו הגניבה וגו'. האיש נמכר בגניבתו לא האשה כדתנן בסוטה דף כ"ג ובגמרא מ"ט אמר קרא ונמכר בגניבתו בגניבתו ולא בגניבתה. ואינו נמכר אלא על הקרן כדתניא פ"ק דקידושין דף י"ח בגניבתו ולא בכפלו דאם אין לו ממה לשלם הכפל אינו נמכר. ואם אין הגנב שוה כנגד דמי הגניבה ימכר והשאר עליו חוב כדאיתא התם בגניבתו כיון שנמכר פעם אחד שוב אינו נמכר דאם אינו שוה כל גניבתו אינו נמכר בשביל חציה ולכשיוצא משום חציה וכן בגניבתו של זה נמכר פעם אחד ולא יותר אפילו על גניבה אחרת ובשני בני אדם גנב לאחד ונמכר וגנב לאחר חוזר ונמכר והיינו דאמר התם כאן באדם אחד כאן בשני בני אדם לפי' הרב ז"ל בשני בני אדם חוזר ונמכר ובאדם אחד לא דלכל אחד שגנב קאמר קרא ונמכר בגניבתו פעם אחד לכל אחד כת"ק דבריתא דת"ר גניבו אלף ושוה ת"ק נמכר ול"ג לדעת הרב ז"ל וחוזר ונמכר ודרשינן נמי התם גניבו ת"ק ושוה אלף אינו נמכר כלל כדכתיב ונמכר בגניבתו דאינו נמכר אלא על גניבתו וממה ששוה יותר אינו בשביל גניבתו שאין כל דמיו מובלעים בגניבתו.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>גנב </b> לכמה בני אדם כולן שותפין בדמי המכר ומחלקים ביניהם. ושותפים שגנבו כל אחד נמכר על חלקו דהא קרינא ביה ונמכר בגניבתו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>טוען </b> טענת גנב בפקדון ונשבע משלם כפל ד' וה' כדאמר ר' יוחנן פרק הגוזל דק"ו דמה גנב משלם אף טוען טענת גנב בפקדון נמי משלם כפל ד' וה' ואי תימא מה לגנב שמשלם כפל שלא בשבועה הא היקשא היא ואין משיבין עליה דסמיכי קראי אהדדי אם ימצא הגנב הרי גנב ואם לא ימצא הגנב כמו שאמר אלא הוא עצמו גנבו וטען טענת גנב משלם והיינו בשבועה כדכתיב אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית כלומר אם לא נמצא כמו שטען והוא כבר נשבע בדבר שלא שלח בו יד מה כתיב אחריו על כל דבר פשע וגו' ישלם שנים וכדמייתי נמי במרובה דף ס"ג וממאי דהאי ונקרב לשבועה דכתיב שליחות יד למטה שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו וגו' מה שם לשבועה אף שליחות יד דהכא דכתיב ונקרב בע"ה אם לא שלח ידו וגו' לשבועה. חומש ואשם לא שייכי אלא כשהודה אחר שנשבע ולא בבאו עדים וכדאמר' דק"ו דכתיב בגזל הגר והתודו את חטאתם וגו' והשיב אשמו וגו' וחמישיתו יוסף עליו וגומר כי הכא דכתיב והשיב את הגזלה וגו' או מכל אשר ישבע עליו לשקר וגו' וחמישיתו יוסף עליו וגומר. ואם שלח יד בפקדון קודם שטען טענת גנב דקמה ליה ברשותיה נתחייב בו ופטור מכפל אפילו נשבע ובאו עדים כדאמר רב ששת דק"ז דכתיב ונקרב בעל הבית וגו' אם לא שלח ידו וגו' הא שלח ידו פטור מכל הדין הזה. וכן בטענת אבדה ונשבע וחזר וטען גנבה ונשבע ובאו עדים פטור כדאמר ר' יוחנן התם משום דיצא מידי בעלים בשבועה ראשונה וטוען טענת גנב באבדה בליסטים מזויין דפוטר עצמו הוי כטוען על הפקדון ומשלם כפל כדכתיב על כל אבדה אשר יאמר וגומר כדאמר ר' יוחנן במרובה דף ס"ג ובטוען טענת גנב מוקמינן ליה להאי קרא כדאיתא התם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>טוען </b> טענת גנב ונשבע וחוזר וטוען ונשבע חייב כפל על כל טענה או חומש על כל הודאה דאיבעיא ליה התם לרב פפא דף ק"ח ופשיט דכתיב וחמישיתו יוסף עליו וגו' התורה רבתה חומשין הרבה לקרן אחד בכפר וחזר וכפר וה"ה לכפל כמו שכתב רש"י ז"ל שם ממון המחייבו בכפל.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אם </b> טען נגנב ונשבע וחזר וטען אבד ובאו עדים שלא נגנב פוטרו מחומש אם הודה הוא אח"כ שלא אבד דהא איחייב כפל עלויה דהאי ממון.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מסר </b> לשנים והודה אחד והאחר באו עליו עדים שלא נגנב איבעיא לן התם מי אמרינן בחד גברא קפיד רחמנא דלא לשלם חומש וכפלא והכא האי לישלם חמשא והאי כפלא או דילמא עלויה חד ממונא קפיד רחמנא דלא לישלם חומש וכפלא תיקו.
+
+Halakhah 8
+
+<b>נשבע </b> השומר באמת שנגנב נפטר הגנב מן הכפל בהודאתו לשומר דהוי כבעלים דניחא להו לבעלים דתיקו בשמירתו כיון דגברא מהימנא הוא ואם בשקר טען סלקא בתיקו אם ההודאה לו הוי כהודאה לבעלים או דילמא לא ניחא ליה למריה דלהוי תו שומר עלה כרב טביומי דמתני הכי התם דף ק"ח לא רצה השומר לישבע ושילם ואחר כך הוכר הגנב והודה לבעלים וכפר לשומר ובאו עדים איבעיא לן אי נפטר גנב בהודאת בעלים דרמיא עליהו למעבד מילתא דטיבותא לשומר כי היכי דהוא עבד להו מילתא דטיבותא לשלומי או דילמא מצי אמר שומר לבעלים כיון דשקליתו לכו דמי אסתלקיתו וכו' תיקו כדמייתי התם דק"ח.
+
+Halakhah 9
+
+<b>פקדון </b> של קטן אפילו תבעו כשהוא גדול פטור מכפל דכתיב כי יתן איש ובעינן נתינה ותביעה בגדול. הגונב ממה שהופקד אצלו אף על פי שהחזירו חייב באחריותו עד שיודיע לבעלים דכלתה לו שמירתו כר' עקיבא ותו לא מהימן לבעלים כדאיתא התם דף קי"ח.
+
+Halakhah 10
+
+<b>הגונב </b> סלע מחברו והחזירו ולא ידעו הבעלים לא גניבה ולא חזרה כיון שהחזירו למקומו נפטר אף על פי שלא מנו הבעלים את המעות ומצאום שלם. ובבעלי חיים כיון שלא ידעו הגניבה אף על פי שמנו ומצאו שלם חייב הגנב כדאמ' רב חסדא פרק הגוזל ומאכיל דף קי"ח הואיל ואנקטיה נגרי ברייתא למידה לצאת חוץ ומעתה צריכה שמירה יפה וכיון דלא ידעו בעלים לא מזדהרי בה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שקנה מן הגנב קודם יאוש בעלים מן התורה אינו קנין דאין אדם מוכר מה שאינו שלו ואם נתיאשו הבעלים קנה ביאוש ושינוי רשות. נכנס לתוך בית חברו ויצא בכלים תחת כנפיו בע"ה אומר גנובים הם המוציא מחברו עליו הראיה מן התורה וכל דיני הפרק מדרבנן:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נראה </b> דמן התורה אסור לקנות שום גניבה דבר הידוע שהוא גנוב בפחות משווי וקודם יאוש לעכבו בידו וכן מה שחזקתו שהוא גנוב או מה שרובו גנוב דחזקה ורובא מדאוריתא כדילפינן בעלמא ואפשר דילפינן הא מילתא מדאמרינן הגונב מן הגנב פטור מכפל כדילפינן לעיל מן וגונב מבית האיש הא קרן חייב לבעלים דאם ידע שדבר זה שגנב היה גנוב ולא אייאש מריה אינו חייב קרן לגנב שהיה גנוב אתו שהרי אינו שלו וא"כ מה שלוקח מן הגנב בפחות הוי נמי דבעלים והוי נמי כגונב על ידי שליח דאף על גב דאין שליח לדבר עבירה היינו לענין איסור לאו לא תגנוב דשליח הוא דעבד ולא משלם אבל מי שהגניבה בידו אף על גב דלאו באיסורא אתא לידיה שלא גנבה הוא אפ"ה חייב להחזירה לבעליו דאפילו מאי דאתא לידיה בהתירא הוי גזל בידיה כמציאה ושכר שכיר ומשום ולפני עור לא תתן מכשול נמי אסיר מדאוריתא כדכתיב פרק ה' דהלכות גזלה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רעו </b> שלא יעשה עול במדות ובמשקלות שלא יחסרו ממה שהסכימו באותה המדינה דכתיב לא תעשו עול במדה במשקל ובמשורה ואף על פי שהוא גונב אינו משלם כפל דאמרינן בריש אי זהו נשך טומן משקלותיו במלח היינו גזל מעליא לעבור עליו משעת עשיה אף על פי שלא שקל בהן ונראה דנקרא גניבה כיון שאינו יודע הלוקח שנותן לו חסר וכיון דבידו לידע ולשקול הוו גזל ולא משלם כפל:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אזהרת רעז </b> שלא ישהה ברשותו מדה או משקל חסר אף על פי שאינו לוקח ונותן בהם דכתיב לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן איפה ואיפה גדולה וקטנה ואם מדות בני העיר חתומות מותר לשהות זו שאינה חתומה וכתב הרשב"ם ז"ל אסור לאדם שישהה וכו' דזימנין אתי למדוד ומיהו קרא לא אזהר גדולה וקטנה אלא כשתקנה על מנת למוד בה וכו' בפ' הספינה דף פ"ט.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>והמודד </b> או שוקל לגוי בחסר עובר וחייב להחזיר וכדילפינן לעיל גזל הגוי פרק אחד וכן אסור להטעותו כדכתיב וחשב עם קונהו ידקדק עמו וכדאמר' לעיל וכתיב כי תועבת ה' כל עושה אלה כל עושה עול מכל מקום. וכן עובר אם הטעה במדת הקרקע כדכתיב לא תעשו עול במשפט במדה זו מדת קרקע שהרי מדת כלי כתוב כדכתיב משורה כדאמרינן ומים במשורה תשתה. ובני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום מדה וכו' וענין הכתוב הוא לא תעשו עול במשפט מדת הקרקע ולא במשפט משקל ולא במשפט המדה הקטנה שהיא המשורה ע"כ:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אזהרת רעח </b> שלא ישיג גבול והוי בכלל גזל או גניבה אלא שבא"י עובר עוד בלאו זה כדכתיב לא תשיג וגו' בנחלתך אשר תנחל וגו' קשה עונשן של מדות דלא אפשר בתשובה כדאיתא התם בגמרא וכן הכופר בהן ככופר ביציאת מצרים והמקבל כמודה ביציאת מצרים שהוא גרמא לכל המצות:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קצד </b> לצדק המאזנים והמשקלות והמדות יפה כדכתיב מאזני צדק אבן שלימה וצדק יהיה לך וגו' וצריך לדקדק במדידת הקרקע ובעשיית המשקלות ואיכות המדידה ועשיית המאזנים שיהו שלמים וצודקים והכרעת המאזנים מן התורה כדכתיב וצדק צדק משלך ותן לו דצדק מיותר הוא למדרש אף על פי שאיפה שלימה מדדת תן לו הכרעה משלך אפילו כשמוכרין מין במין ובמדה נמי למדוד בריוח ואין הכתוב מקפיד אלא שיוסיף על המשקל או בשעת המשקל או לאחר כן כדאמר' פרק הספינה דף פ"ח ואמרינן נמי התם מנין שאין מוחקין במקום שגודשין או איפכא תלמוד לומר שלימה שיהא האיפה שלימה שלא יבוא לידי רמאות שיאמרו הרואים כך המנהג וירמה הלוקח את המוכר או איפכא ומנין אפילו לפחות מן הדמים לא ימחוק במקום שגודשין ולהוסיף על הדמים לא יגדוש דכתיב איפא שלימה וצדק יהיה לך וצדק לטפויי אתא וצדק מ"מ דאף לזה יכול לבוא לידי רמאות דאיכא דחזי במדידה ולא ידע בפחיתה או בתוספת ובספרי יליף להו לכולהו מוצדק שהוא מיותר ומנין שאין מעיינין במקום שמכריעין או איפכא דכתיב אבן שלימה ואפילו לפחות או להוסיף על הדמים דכתיב אבן שלימה וצדק כדאמרינן. ואמרינן נמי יהיה לך מלמד שמעמידין אגרדמים ו(א)[ל]ב"ד קמוזהר וקרא יתירא קדריש דמצי למכתב לא יהיה לך אבן ואבן כי אם איפה שלימה וצדק וכתיב יהיה לך להעמיד שוטר לצדק המשקלות והמדות ולפסוק השער וכדאמרינן התם פרק הספינה:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רעט </b> שלא לגנוב נפש מישראל כדכתיב לא תגנוב והוא אזהרה לגונב נפשות כדאמרינן בסנהדרין פרק הנחנקין לא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר דבר הלמד מענינו במה כל הענין מדבר בנפשות לא תרצח לא תנאף שחייבים מיתת ב"ד אף לא תגנוב בגניבה שיש בה מיתת ב"ד כדתניא התם דף פ"ו וכן המוכרו נכלל בלאו דלא ימכרו ממכרת עבד וכדאמרינן התם ואין לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כדילפינן בעלמ' משום דלאו זה למיתה הוא ולא להתראת מלקות.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> הגנב חייב מיתת חנק עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו וימכרנו לאחרים כדכתיב והתעמר בו ומכרו וכדתנן התם דף פ"ה עד שיכנסנו לרשותו מדכתיב ונמצא בידו ותניא במכילתא ונמצא אין מציאה בכל מקום אלא בעדים בידו ברשותו וכן הוא אומר ויקח את כל ארצו מידו והתעמר בו משמע עימור כל שהוא ואפילו פחות משוה פרוטה בנטען או נסמך בו ואפילו הוא ישן כדאמרינן התם. מכרו לאחד מקרוביו של נגנב פטור דכתיב גונב נפש מאחיו עד שיבדילנה מאחיו ומקרוביו במכירה כדתניא התם וכן אם היה ישן משעת גניבה עד מכירה או מכר אשה לעוברה פטור דהוי בעי' התם בגמרא אי דרך עימור בכך דזגא עליה כשהיא ישן או אוקמ' לאשה באפי זיקא וכל כמה שהיה עב' מועיל יותר להגין בפני הרוח והרי נשתמש בעובר או אין דרך עמור בכך תיקו וכל ספק נפשות להקל דדילמא אין דרך עמור בכך ואף על גב דאמרינן לעיל דאפילו נתעמר בו כל שהוא ישן הוי עמור היינו משום דגנבו ומכרו ניעור.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>הגונב </b> בנו או כל שמצוי אצלו פטור כדתנן התם ובגמרא אמר אביי דאמר קרא הנמצא בידו קרא יתירא הוא למדרש פרט למצוי דאי ללמד שימצא בעדים הא כתיב כי ימצא.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אחד </b> הגונב גדול או קטן בן יומו שכלו לו חדשיו בין איש בין אשה כדתניא התם וטעמא דקטן דכיון דכלו לו חדשיו וחייבין מיתה על הריגתו הכי נמי בגניבה ומכירה תניא נמי התם אין לי אלא איש שגנב אשה מנין תלמוד לומר וגונב איש אפילו אשה גונבת משמע אשה שגנבה אשה מנין תלמוד לומר ומת הגנב ההוא מ"מ וכתיב נמי גונב נפש מכל מקום. וגונב גר או עבד משוחרר הוי כגונב ישראל כדכתיב מאחיו ואלו בכלל אחיו הם אבל עבד או אפילו חציו עבד פטור דכתיב בני ישראל מבני ישראל חד למעוטי עבד וחד למעוטי חציו עבד וחציו בן חורין דמבני יתירא הוא דהוה ליה למכתב מאחיו בני ישראל.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הבא </b> במחתרת אין לו דמים כדכתיב אם במחתרת ימצא הגנב וגו' ותנן בפרק בן סורר דע"ב דנידון על שם סופו ובגמרא מ"ט דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ורואה שאחר נוטלו ושותק ויודע זה הגנב ומימר אמר אי קאי באפי קטילנא ליה ומלמדתך תורה מאחר שהוא בא להרגך השכם אתה להרגו כדכתיב אין לו דמים כלומר הרי הוא לך כמי שאין לו דם ונשמה ומותר להורגו וקרא דכתיב אם זרחה השמש עליו דמים לו דמשמע ביום חייב אינו [כן] דא"כ יאמר אם זרחה השמש ולא יאמר עליו למדרש אם הדבר ברור לך כשמש שאינו בא להרוג. וכל אדם נמי רשאי להרגו דכיון דחשבין ליה רודף הא ילפינן התם ניתן להצילו בנפשו מהיקשא דכי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו וכו' דנערה מאורסה ניתן להצילה מדכתיב ואין מושיע לה הא יש לה מושיע מושיעה בכל דבר שיכול להושיע והכא נמי כתיב והוכה ומת ודרשינן והוכה בכל אדם ואפילו אינו בעל הממון מדלא כתיב והוכהו וקמ"ל דרודף הוא וכדאמרינן התם. ובין בחול בין בשבת ילפינן מדכתיב אין לו דמים גבי איניש דעלמא לומר אין לו דמים אפילו בשבת סד"א מידי דהוה אהרוגי ב"ד בשבת לא קטלינן קמ"ל הכא משום פקוח נפש דהאיך. ואחד הבא במחתרת או שנמצא בתוך חצרו או גגו או קרפיפו דכתיב ימצא הגנב מכל מקום מדלא כתיב אם במחתרת ימצאנו וכתיב הגנב יתירא משמע בכל צדדין שיראה לו שהוא גנב ומה תלמוד לומר מחתרת מפני שרוב גנבים מצויים במחתר' ותניא נמי מחתרתו זו היא התראתו דכל גנב הוי כבא במחתרת דבא להרוג וזו היא התראתו כדאיתא התם ולהכי קטן נמי שהוא רודף ניתן להציל הנרדף בנפשו אף על גב דקטן הוא ולא בר קבולי התראה הוא מחתרתו זו היא התראתו כדאמ'.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>היה </b> הדבר ברור שאינו בא אלא על עסקי ממון כאב הבא במחתרת על הבן אינו נהרג דתניא התם אין לו דמים אם זרחה השמש עליו וכי השמש עליו בלבד זרחה אלא אם ברור לך הדבר כשמש שאין לך שלום עמו הרגהו ואם לאו אל תהרגהו דדרשינן סמוכין אימתי מותר להרגו בזמן שהשמש זרחה עליו כלומר שברור לך שלהרגך בא ותניא אידך אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו ואם לאו הרגהו קשיא סתמא אסתמא דבקמיתא אמרינן דבסתם אל תהרגהו ובתריתא אמרינן דבסתם הרגהו לא קשיא כאן באב על הבן מספק אל יהרגהו בנו דודאי רחמני היא על בנו ואפילו מציל ממונו מידו לא יהרגנו הילכך דמים לו עד שיודע לך כשמש שהוא אכזרי עליך ושונאך ובתריתא בבן על האב וכ"ש אינש בעלמא הרגהו מספק דודאי אדעתא דהכי אתא דאי קיימת ליה באפיה קטיל לך עד שיודע כשמש שהוא רחמני עליך כאב על הבן וכדאיתא התם דף ע"ב. וכן הגנב שגנב ויוצא או שלא גנב ומצאו יוצא הואיל ופנה עורף יש לו דמים דהא לא נמצא במחתרת וקרא כתיב אם במחתרת וגו' וכן אם הקיפוהו בני אדם או עדים אינו נהרג כדרך התרגום שאומר אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי וכו'. וכן הבא במחתרת לתוך גינתו או שדהו שאין רוב הבעלים מצויים שם יש לו דמים שחזקתו שבא על ממון בלבד ולא מרבינן גנו חצרו אלא משום דבעל הבית מצוי שם.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> גנב שיש לו דמים אם נפל עליו גל בשבת מפקחים עליו כדאמרינן התם כדתני' התם דמים לו בין בחול בין בשבת ואמרינן לא נצרכה אלא לפקח עליו את הגל היכא דלא בא על עסקי נפשות ואם שבר כלים בביאתו חייב בתשלומין ומי שאין לו דמים פטור מן התשלומין כדתנן התם דפטור מלשלם משום דחיוב מיתה ותשלומין באין כאחד ואע"ג שניצל פטור דקיימא לן חייבי מיתות שוגגין אין משלמין ממון שעם המיתה אף על פי שאין נהרגין:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dbe1b899d0cf48f87c7299f20302a84668f4dde3
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Nezikim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,391 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Theft
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות גניבה
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Theft
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות גניבה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת ערה </b> שלא לגנוב ממון משוה פרוטה ולמעלה דכתיב לא תגנובו ומיירי בממון דהוי דבר הלמד מעניינו דכתיב גבי לאוי דממון וכדאמר' פרק אלו הן הנחנקין דף פ"ו ופחות משוה פרוטה אינו נחשב גזל בעיניהם שעוברים על מדתם רחמנים הם ומוחלין על דבר קל אבל בני נח אכזרים הם וכדאיתא פרק ארבע מיתות דף כ"ט ואין לוקין על לאו זה שהרי ניתק לתשלומין שחייבו תורה לשלם מה שגנב ואמרינן ריש פרק אלו הן הלוקין דלאו שניתק לעשה פטור ממלקות דבעינן דומיא דלאו דחסימה שהוא כתוב אצל פרשת מלקות ונתקו נמי הכתוב לעשה להיות ענשו של לאו ותיקונו לומר לא תעשה כך ואם עשה עשה זאת והפטר כדפי' רש"י ז"ל התם דף י"ד ואחד הגונב ממון ישראל או ממון גוי עובד עבודה זרה וכדילפינן פרק הגוזל ומאכיל דף קי"ג אחרי נמכר גאולה תהיה לו שלא יוציאוהו בית דין מיד גוי אלא בגאולה והתם כתיב או לעקר משפחת גר זה הנמכר לעבודה זרה עצמה לחטוב לה עצים ואכולהו קאי גאולה תהיה לו ואחד הגונב את הגדול ואת הקטן. אסור לגנוב כל שהוא מן התורה דאף על גב דאינו עובר אלא אשוה פרוטה לענין איסור אפילו כל שהו כחצי שיעור באיסורין וכו'. אסור לגנוב דרך שחוק או ע"מ לשלם כדתניא פרק איזהו נשך דמריבית ואונאה הוה ילפינן גניבה שהרי מחסרו ממון לא תגנובו למה לי לא תגנוב ע"מ למיקט לצערו לא תגנוב על מנת לשלם תשלומי כפל שרוצה ויודע בו שלא יקבל וכו'. ואי זהו גנב הלוקח ממון חברו בסתר ואם לקח בגלוי בחוזק יד הוא גזלן ולסטים מזויין כיון דמיטמר מאינשי גנב הוא כדאיתא פרק הכונס דף נ"ז ובמרובה דף ע"ט גזלן היכי דמי כגון בניהו בן יהוידע דכתיב ויגזול את החנית מיד המצרי וגו':
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מצות קצג </b> לדון לגנב בתשלומין או במיתה כדכתיב כי יגנוב וגו' אם במחתרת וגו' וגונב איש ומכרו וגו' הגנב משלם שנים כדכתיב ישלם שנים לרעהו ונוהג בכל כדנילף לפנים וכו'. המודה מעצמו בבית דין פטור מכל כדכתיב אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע עצמו שאינו משלם שנים וכן כל הקנסות ילפינן מהכא וכו'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>תשלומי </b> כפל נוהג בכל חוץ משור ושה דמשלם ארבעה וחמשה וכדילפינן ריש מרובה על כל דבר פשע כלל על שור על חמור וכו' פרט על כל אבדה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט שהוא מטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות ושטרות ועבדים שהוקשו לקרקעות כדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם וגו' יצאה הקדש דרעהו כתיב ומשום דאיכא פרטי יתירא וכל חד מרבי כעין דידיה הוי אמינא עופות לא דלא קדשי דבכורה דומיא דשור וחמור להכי כתב שה ואכתי לא הוו מייתי עוף טמא דלית בהו טומאת בגדים אבית הבליעה וכדילפי' בחולין מנבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה כתב כל דהוא ריבוייא ואיבעית אימא כל בעלמא כלל הוא מיהו כל דהכא ריבוייא הוא מדכתיב בראש הפרשה כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור כלל ופרט וכלל ואי ס"ד האי כל נמי כלל הוא לכתוב רחמנא להני פרטי גבי האיך כלל ופרט על כל דבר פשע למה לי ש"מ ריבויא הוא והני פרטי שור וחמור וכו' למעוטי קרקעות ועבדים ושטרות ושלמה למעוטי דבר שאינו מסויים כשלמה שכיון שאין לבעלים בו סימן פטור מכפל על כל אבדה לטוען טענת גנב באבדה דמשלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה דוקא בשור ושה ולא נילף שור שור משבת דשור דסיפיה דקרא ושה דרישא מיתרי כדאמרי' התם במרובה דף ס"ז לומר שור ושה אין מידי אחרינא לא.
+
+Halakhah 7
+
+<b>אחד </b> האיש ואחד האשה המה בתשלומי כפל וד' וכו' כדילפינן פרק קמא דף ט"ו איש או אשה כי יעשו מכל חטאת השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתור' ואית דתני אשר תשים לפניהם השוה לכל דינים שבתורה ואית דתני והמית איש או אשה השוה הכתוב וכו' וצריכי כולהו כדאיתא התם. אשת איש שאין לה לשלם נפרעין ממנה לאחר שתתגרש כדתנן פרק החובל דף פ"ז העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורים אבל משלמין אחר גירושין ואחר שיחרו' דנכסי מלוג משועבדין לבעל לפירות ולירושה. קטן שגנב פטור מכפל ואף מקרן אם נאבד כדתנן נמי התם.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>שבח </b> הגניבה מאליה לבעלים ואחר יאוש לגנב ואם השביחה על ידי שפטמה אפילו קודם יאוש לגנב ונראה שהשביחה מאליה אפילו לאחר יאוש מן התורה הוא לגנב וכשהשביחה הוא שבח דידיה אפילו קודם יאוש דא"ל אנא מפטימנא ואת שקלת כדאמרינן במרובה דף ס"ה והיינו משום דדרשינן וכו' נשתנית הגניבה אפי' לפני יאוש השבח לגנב ואינו משלם אלא דמי' דשינוי קונה מן התורה כדאמר רבה דף ס"ו שינוי קונה כתיבא ותנינא כתיבא והשיב את הגזילה אשר גזל כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי וכתבו התוספות דאפילו בשינוי החוזר לבריתו קאמר רבה וצריכי תרי קראי לשינוי שאינו חוזר ושינוי החוזר האי אשר גזל וקרא גבי אתנן [היא] (הכי) ולא שנוייהם כדאמרינן התם דף ס"ה. גנב כחושה והשמינה או איפכא נראה דלא חשיב שינוי ולהכי משלם תשלומי כפל וארבעה וחמשה אלא שמשלם כעין שגנב משום דא"ל אנא פטימנא ואת שקלת כדאיתא התם טלה ונעשה איל משלם תשלומי כפל כשעת הגניבה דחשיב שינוי ולהכי אינו משלם ד' וה' כדאמר ר' אילעי התם דף ס"ה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הוזלה </b> הגניבה בשעת העמדה בדין משלם קרן כשעת גניבה וכפל וארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין כדאמר רב דף ס"ה אמר קרא גניבה וחיים אחייה לקרן כעין שגנב החייהו לקרן של גניבה שיהא שלם ודוקא גניבה עצמה דהוא קרן הוא דרבי רחמנא ולא כפל וארבעה וחמשה ואם הוקרה נמי כעין שגנב דאשעתא דגניבה הוא דמחייב ולא הוה שויא אלא זוזא אבל איבדה ביד או תברה משלם כמו שהיתה שוה או דההיא שעתא הוא דגזיל לה דכל כמה דאיתא בעינה ברשותה דמרה הוה קימא דהא בעי לאהדורי.
+
+Halakhah 15
+
+<b>הגניבה </b> שנפחתה אין שמין לו הפחת ושיהיו השברים לבעלים אלא ישלם בהמה שלמה או כלים מעולים והשבר שלו דאף על גב דלנזקין אמרינן ישיב לרבות שוה כסף וכו' ואמרינן והמת יהיה לו מלמד שהבעלים מטפלין בנבלה גבי גנב וגזלן שאני דכתיב אשר גזל כעין שגזל הילכך צריך להחזיר הגניבה או דמיה ולא סובין ובירושלמי מפיק לגניבה מדכתיב חיים שנים ולא מתים וטעמא דגנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים ומזיק לא נתחייב אלא כשעה שהזיק כמו שכתבו התוספות פרק קמא דף י"א.
+
+Halakhah 16
+
+<b>מכר </b> או טבח לפני יאוש שלא קנה לוקח משלם ארבעה וחמשה כרב נחמן דף ס"ח דאמר ומכרו אמר רחמנא והא זבין לא שנא לפני יאוש לא שנא לאחר יאוש.
+
+Halakhah 17
+
+<b>הגונב </b> מן הגנב פטור מכפל ומארבעה וחמשה דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב לגנב עצמו לא משלם כפל דהא לא קנה דהדרא בעינא. ואם קנאה הגנב האחד בשינוי מעשה משלם כפל הגנב הב' לא' דקרינא ביה וגונב מבית האיש דהא קנאה ביאוש ושינוי רשות ושמכרה משלם כפל מי שגנב ללוקח מן הגנב דקרינא ביה מבית האיש כדאמרינן:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>גניבת </b> הקדש וגוי אימעיטו מכפל וד' וה' דכתיב רעהו ואפילו קדשים שחייב באחריותן כרבנן דרבי שמעון פרק מרובה דע"ד וטעמא דרבנן כדמפרש בגמרא דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש מבית איש דשייך ביה רעהו ולא מבית הקדש ואגב דגבי גנב איצטריך למכתב האי לישנא למידרש ולא מבית הגנב נקט ליה נמי לענין הקדש. וכן הגונב עבדים ושטרות וקרקעות אינו משלם כפל וכדילפינן לעיל פרק קמא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הגונב </b> פטר חמור קודם שיפדה משלם תשלומי כפל וכדתניא פרק קמא דבכורות דף י"א דמשלם כפל אף על פי שאין לו עכשיו רשות יש לו לאחר זמן ואי ס"ד להקדש מדמיה ליה וגונב מבית האיש אמר רחמנא ולא מבית הקדש ותו לא מידי.
+
+Halakhah 4
+
+<b>הגונב </b> טבלו של חברו ואכלו משלם לו דמי טבלו כר' מחברו ספ"ק דקידושין דאף דמי תרומה והמעשר שבו משלם כיון שלא הפרישם עדין וגונב חלב ואכלו אע"פ שמתחייב בנפשו משלם כדאמ' פרק אלו נערות.
+
+Halakhah 5
+
+<b>גונב </b> תרומה מישראל אין בו כפל דאין לו בה אלא טובת הנאה ואינה ממון כדאיתא התם סוף האיש מקדש וכו'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>גנב </b> משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו או גנב וטבח ומכר ואחר כך הקדיש אחר יאוש בעלים משלם ארבעה וה' כדתנן במרובה ד"ע ואם טבח אחר שמת אביו או הקדיש אינו משלם ד' וה' כדתנן דע"ד וטעמא דוטבחו כולו משמע וברישא קרינא ביה כולו באיסור ובסיפא לא קרינא ביה כולו באיסור אלא חלק אחיו ולא חלקו דהא מת אביו וכו' והקדש נמי כי קא טבח דהקדש קא טבח ולא דבעלים.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הקדישו </b> הבעלים בבית הגנב אפילו לפני יאוש אינו קדוש כדאמר רבי יוחנן במרובה דס"ח שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וכתיב איש כי יקדיש את ביתו מה ביתו שלו אף כל שלו ומה ביתו ברשותו אף כל ברשותו וכדאמ' נמי התם דף ס"ט.
+
+Halakhah 8
+
+<b>השוחט </b> ונפסלה בשחיטה אינו משלם תשלומי ד' וה' דהא לאו שחיטה היא כלל כדתנן דמ"ח אבל שחט לרפואה או לכלבים או נמצאת טריפה שלא נפסלה בשחיטה או חולין בעזרה דאין איסורן מן התורה חייב בארבעה וחמש' כדתנן התם ד"ע.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הגונב </b> בהמת כלאים שטבח או מכר חייב ד' וה' דכתיב שור או שה או מייתר לרבות כלאים דאף על גב דאו דשור או כשב או עז דרשינן פרט לכלאים ולנדמה הכא גבי גניבה דלא כתיב אלא שור או שה דאי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם דאין עיבורן שוה אתא או לרבות וכשב ועז דעיבורן שוה ויכול לצאת כלאים מביניהם או למעט כדאמ' התם דע"ח וכן טריפה או חגרת או סומא חייב ד' וה' במכירה אע"ג דכתיב וטבחו דמשמע כולה והך חסרה היא אפ"ה הא זבין כל מאי דגנב וכן (על) בהמת שותפין דהא טבחה או מכרה כולה כדאמר' דע"ח.
+
+Halakhah 10
+
+<b>נתינה </b> הוי בכלל מכירה דדומיא דטביחה הוא כל זמן שמשתמש לו ויצא מרשותו ועל ידי שליח נמי חייב ולא אמרינן אין שליח לדבר עבירה בכל התורה כולה משום דכתיב וטבחו או מכרו מה מכירה דלא אפשר דלאו על ידי אחר מחייב וכדאמר' דף ע"ט ובדף ע"א אמרינן נמי או לרבות את השליח תחת לרבות את השליח וגנב והקדיש נמי מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים כדאמרינן התם וכו'.
+
+Halakhah 11
+
+<b>מכירה </b> לאחר שלשים יום לא משלם אלא כשהוכר הגנב לאחר שלשים משום דלא הוחלטה עד אחר שלשים ובעינן מכירה דומיא דטביחה שאינה חוזרת כדאיתא התם. שייר במכירה דבר הניתר עמו בשחיטה הוי [שיור] (שווי) כדתנן התם דע"ה וחוץ מגיזת' או קרניה חייב דאין ניתרין עמו בשחיטה כמו בשרו וכיון דכתיב וטבחו או מכרו מידי דצריך טביחה הוי שיור כמכירה גיזת וקרנים דלא צריכי טביחה לא הוי שיור כתנא דאמר הכי משמיה דר' שמעון בן אלעזר כדאיתא התם. גנבה וקטעה ומכרה סלקא התם בתיקו אי אמרינן מאי דגנב הא לא זבין והוי שיור או דילמא מאי דזבין הא לא שייר. מכרה חוץ ממלאכתה אם לא ישחטנה או חוץ משלשים יום שיעשה בה מלאכתו מיבעיא התם אי הוי שיור או לא ולא איפשיטא היתה לו בה שותפות פטור כדתנן התם דע"ח דלא קרינא ביה ומכרו כולו באיסור.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>שותפין </b> שגנבו ומכר אחד שלא מדעת חברו פטור מד' וה' אפילו על חלקו הואיל וליכא וטבחו כולו בחיובא כדאמר התם ואף על גב דחמשה בקר ואפילו ה' חצאין ה"מ היכא שגנב בהמת שותפין וטבחו ואחר כך הודה לאחד מהם על חלקו דבשעת טביחה הויא כוליה בחיובא ואם היה מדעת חברו הוי טבחו כולו בחיובא דחברו נמי עשאו שליח והא רבינן שליח לעבירה לענין זה תחת לרבות את השליח כדאמרינן.
+
+Halakhah 15
+
+<span class="">גנב שעמד בדין ואמר' לו צא תן לו טבח או מכר אח"כ פטור דכיון דפסקינן למילתיה הוה ליה גזלן וגזלן אינו משלם ד' וה' ואם אמרו לו חייב אתה ליתן לו אכתי גנב הוא כדאמ' פרק מרובה דף ס"ט.</span>
+
+Halakhah 16
+
+<b>גניבה </b> שלא יצאת עדין מרשות בעלים פטור מכפל ומד' וה' כדתנן דע"ט וטעמא דלא נעשת עליו גנב ואי הגביהו או הוציאו הוה קני וחייב וכן אם נתנו לב"ח או לד' שומרים אם הגביהו או הוציאו ומת חייבים כדתנן נמי התם. גנב בהמה מן העדר והטמינה ביער כיון שהכישה חייב דהא הויא ברשותיה וכדאמר' התם וכל שגנב אפילו החזירה לרשות בעלים וטבחה או מכרה חייב דהא קנאה קודם וכדתנן התם:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>גנב </b> כיס בשבת שגררה עד שהוציאה מרשות היחיד של בעלים לרשות הרבים ואבדו פטור דכל שיש מיתה ותשלומין כאחד אינו משלם אע"פ שהיה שוגג דכל שמתחייב בנפשו אמרינן קים ליה בדרבה מיניה אבל קדם גניבה לאיסור שבת כגון שהגביהו שם ברשות הבעלים חייב תשלומי כפל אף על פי שחייב סקילה כדילפינן בהלכות נערה בתולה וכן אם נתחייב בגניבה ומלקות כאחד כגנב וטבח בי"ה והתרו בו פטור מן התשלומין ואם לא התרו בו חייב דכשחייב מלקות כתיב כדי רשעתו ודרשינן משום רשעה אחת שהוא מלקות אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. ובמכירה בשבת כשנעשית מלאכה בשעת המכירה שלא תקנה עד שתנוח בחצר הלוקח איסור שבת ומכירה באין כאחד ופטור ואם שחט בשבת על ידי שליח חייב ד' וה' שיש שליח לטביחה כדילפינן והוא לא חלל שבת.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>העדים </b> שהעידו על הגניבה ומעידין ג"כ על הטביחה או על המכירה משלם ואם לא היו ב' עדים או הודה הוא פטור דב' עדים בעיא ואשר ירשיעון אלהים כתיב וכדא' לעיל.
+
+Halakhah 8
+
+<b>המודה </b> בגניבה בב"ד ואחר כך באו עדים פטור כדילפינן בגמרא לרב דף ס"ד אם המצא תמצא בידו הגניבה אם תמצא בעדים אם תחלה תמצא בעדים תמצא הכפל שהוא קנס בדיינים פרט למרשיע את עצמו אע"פ שבאו עדים אחר כך אינו משלם כפל ואם פטר עצמו תחלה מכלום שאמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב ואחר כך אמר טבחתי ובאו עדים שטבח משלם ולא אמרינן מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור אלא היכא דאיכא קרן וקנס דאיחייב ליה ממונא בהודאתו ומתכוין להחזיר ממון אבל הכא בהודאתו לא מתחייב במידי וכדאמרינן התם דף ע"ה דפטר עצמו מכלום דאינו בא להשיב כלום בהודאתו דיודע הוא שמודה בקנס פטור מתכוין להפטר בהודאתו וכדא'.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>טבח </b> שור של ב' שותפין והודה בב"ד לאחד וכפר באחר ובאו עדים משלם לו ה' חצאי בקר חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי כיון שטבח הכל באיסור.
+
+Halakhah 11
+
+<b>גובין </b> מן הגנב כשאר נזקין דכתיב בהו מיטב שדהו וכו' וכדאמ' פ"ק דף ה' כולן כאבות לשלם ממיטב מ"ט אתיא תחת נתינה ישלם כסף דבכולהו כתיב חד מהני לישני וילפינן ממזיק ובד' שומרים כתיב ישלם בתשלומי כפל ישלם שנים וקרן בכלל [כפל] ובתשלומי ד' וה' כתיב חמשה בקר ישלם וכו'. אם אין לגנב דבר נמכר בגניבתו כדכתיב אם אין לו ונמכר בגניבתו אם המצא תמצא בידו הגניבה וגו'. האיש נמכר בגניבתו לא האשה כדתנן בסוטה דף כ"ג ובגמרא מ"ט אמר קרא ונמכר בגניבתו בגניבתו ולא בגניבתה. ואינו נמכר אלא על הקרן כדתניא פ"ק דקידושין דף י"ח בגניבתו ולא בכפלו דאם אין לו ממה לשלם הכפל אינו נמכר. ואם אין הגנב שוה כנגד דמי הגניבה ימכר והשאר עליו חוב כדאיתא התם בגניבתו כיון שנמכר פעם אחד שוב אינו נמכר דאם אינו שוה כל גניבתו אינו נמכר בשביל חציה ולכשיוצא משום חציה וכן בגניבתו של זה נמכר פעם אחד ולא יותר אפילו על גניבה אחרת ובשני בני אדם גנב לאחד ונמכר וגנב לאחר חוזר ונמכר והיינו דאמר התם כאן באדם אחד כאן בשני בני אדם לפי' הרב ז"ל בשני בני אדם חוזר ונמכר ובאדם אחד לא דלכל אחד שגנב קאמר קרא ונמכר בגניבתו פעם אחד לכל אחד כת"ק דבריתא דת"ר גניבו אלף ושוה ת"ק נמכר ול"ג לדעת הרב ז"ל וחוזר ונמכר ודרשינן נמי התם גניבו ת"ק ושוה אלף אינו נמכר כלל כדכתיב ונמכר בגניבתו דאינו נמכר אלא על גניבתו וממה ששוה יותר אינו בשביל גניבתו שאין כל דמיו מובלעים בגניבתו.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>גנב </b> לכמה בני אדם כולן שותפין בדמי המכר ומחלקים ביניהם. ושותפים שגנבו כל אחד נמכר על חלקו דהא קרינא ביה ונמכר בגניבתו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>טוען </b> טענת גנב בפקדון ונשבע משלם כפל ד' וה' כדאמר ר' יוחנן פרק הגוזל דק"ו דמה גנב משלם אף טוען טענת גנב בפקדון נמי משלם כפל ד' וה' ואי תימא מה לגנב שמשלם כפל שלא בשבועה הא היקשא היא ואין משיבין עליה דסמיכי קראי אהדדי אם ימצא הגנב הרי גנב ואם לא ימצא הגנב כמו שאמר אלא הוא עצמו גנבו וטען טענת גנב משלם והיינו בשבועה כדכתיב אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית כלומר אם לא נמצא כמו שטען והוא כבר נשבע בדבר שלא שלח בו יד מה כתיב אחריו על כל דבר פשע וגו' ישלם שנים וכדמייתי נמי במרובה דף ס"ג וממאי דהאי ונקרב לשבועה דכתיב שליחות יד למטה שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו וגו' מה שם לשבועה אף שליחות יד דהכא דכתיב ונקרב בע"ה אם לא שלח ידו וגו' לשבועה. חומש ואשם לא שייכי אלא כשהודה אחר שנשבע ולא בבאו עדים וכדאמר' דק"ו דכתיב בגזל הגר והתודו את חטאתם וגו' והשיב אשמו וגו' וחמישיתו יוסף עליו וגומר כי הכא דכתיב והשיב את הגזלה וגו' או מכל אשר ישבע עליו לשקר וגו' וחמישיתו יוסף עליו וגומר. ואם שלח יד בפקדון קודם שטען טענת גנב דקמה ליה ברשותיה נתחייב בו ופטור מכפל אפילו נשבע ובאו עדים כדאמר רב ששת דק"ז דכתיב ונקרב בעל הבית וגו' אם לא שלח ידו וגו' הא שלח ידו פטור מכל הדין הזה. וכן בטענת אבדה ונשבע וחזר וטען גנבה ונשבע ובאו עדים פטור כדאמר ר' יוחנן התם משום דיצא מידי בעלים בשבועה ראשונה וטוען טענת גנב באבדה בליסטים מזויין דפוטר עצמו הוי כטוען על הפקדון ומשלם כפל כדכתיב על כל אבדה אשר יאמר וגומר כדאמר ר' יוחנן במרובה דף ס"ג ובטוען טענת גנב מוקמינן ליה להאי קרא כדאיתא התם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>טוען </b> טענת גנב ונשבע וחוזר וטוען ונשבע חייב כפל על כל טענה או חומש על כל הודאה דאיבעיא ליה התם לרב פפא דף ק"ח ופשיט דכתיב וחמישיתו יוסף עליו וגו' התורה רבתה חומשין הרבה לקרן אחד בכפר וחזר וכפר וה"ה לכפל כמו שכתב רש"י ז"ל שם ממון המחייבו בכפל.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אם </b> טען נגנב ונשבע וחזר וטען אבד ובאו עדים שלא נגנב פוטרו מחומש אם הודה הוא אח"כ שלא אבד דהא איחייב כפל עלויה דהאי ממון.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מסר </b> לשנים והודה אחד והאחר באו עליו עדים שלא נגנב איבעיא לן התם מי אמרינן בחד גברא קפיד רחמנא דלא לשלם חומש וכפלא והכא האי לישלם חמשא והאי כפלא או דילמא עלויה חד ממונא קפיד רחמנא דלא לישלם חומש וכפלא תיקו.
+
+Halakhah 8
+
+<b>נשבע </b> השומר באמת שנגנב נפטר הגנב מן הכפל בהודאתו לשומר דהוי כבעלים דניחא להו לבעלים דתיקו בשמירתו כיון דגברא מהימנא הוא ואם בשקר טען סלקא בתיקו אם ההודאה לו הוי כהודאה לבעלים או דילמא לא ניחא ליה למריה דלהוי תו שומר עלה כרב טביומי דמתני הכי התם דף ק"ח לא רצה השומר לישבע ושילם ואחר כך הוכר הגנב והודה לבעלים וכפר לשומר ובאו עדים איבעיא לן אי נפטר גנב בהודאת בעלים דרמיא עליהו למעבד מילתא דטיבותא לשומר כי היכי דהוא עבד להו מילתא דטיבותא לשלומי או דילמא מצי אמר שומר לבעלים כיון דשקליתו לכו דמי אסתלקיתו וכו' תיקו כדמייתי התם דק"ח.
+
+Halakhah 9
+
+<b>פקדון </b> של קטן אפילו תבעו כשהוא גדול פטור מכפל דכתיב כי יתן איש ובעינן נתינה ותביעה בגדול. הגונב ממה שהופקד אצלו אף על פי שהחזירו חייב באחריותו עד שיודיע לבעלים דכלתה לו שמירתו כר' עקיבא ותו לא מהימן לבעלים כדאיתא התם דף קי"ח.
+
+Halakhah 10
+
+<b>הגונב </b> סלע מחברו והחזירו ולא ידעו הבעלים לא גניבה ולא חזרה כיון שהחזירו למקומו נפטר אף על פי שלא מנו הבעלים את המעות ומצאום שלם. ובבעלי חיים כיון שלא ידעו הגניבה אף על פי שמנו ומצאו שלם חייב הגנב כדאמ' רב חסדא פרק הגוזל ומאכיל דף קי"ח הואיל ואנקטיה נגרי ברייתא למידה לצאת חוץ ומעתה צריכה שמירה יפה וכיון דלא ידעו בעלים לא מזדהרי בה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שקנה מן הגנב קודם יאוש בעלים מן התורה אינו קנין דאין אדם מוכר מה שאינו שלו ואם נתיאשו הבעלים קנה ביאוש ושינוי רשות. נכנס לתוך בית חברו ויצא בכלים תחת כנפיו בע"ה אומר גנובים הם המוציא מחברו עליו הראיה מן התורה וכל דיני הפרק מדרבנן:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נראה </b> דמן התורה אסור לקנות שום גניבה דבר הידוע שהוא גנוב בפחות משווי וקודם יאוש לעכבו בידו וכן מה שחזקתו שהוא גנוב או מה שרובו גנוב דחזקה ורובא מדאוריתא כדילפינן בעלמא ואפשר דילפינן הא מילתא מדאמרינן הגונב מן הגנב פטור מכפל כדילפינן לעיל מן וגונב מבית האיש הא קרן חייב לבעלים דאם ידע שדבר זה שגנב היה גנוב ולא אייאש מריה אינו חייב קרן לגנב שהיה גנוב אתו שהרי אינו שלו וא"כ מה שלוקח מן הגנב בפחות הוי נמי דבעלים והוי נמי כגונב על ידי שליח דאף על גב דאין שליח לדבר עבירה היינו לענין איסור לאו לא תגנוב דשליח הוא דעבד ולא משלם אבל מי שהגניבה בידו אף על גב דלאו באיסורא אתא לידיה שלא גנבה הוא אפ"ה חייב להחזירה לבעליו דאפילו מאי דאתא לידיה בהתירא הוי גזל בידיה כמציאה ושכר שכיר ומשום ולפני עור לא תתן מכשול נמי אסיר מדאוריתא כדכתיב פרק ה' דהלכות גזלה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רעו </b> שלא יעשה עול במדות ובמשקלות שלא יחסרו ממה שהסכימו באותה המדינה דכתיב לא תעשו עול במדה במשקל ובמשורה ואף על פי שהוא גונב אינו משלם כפל דאמרינן בריש אי זהו נשך טומן משקלותיו במלח היינו גזל מעליא לעבור עליו משעת עשיה אף על פי שלא שקל בהן ונראה דנקרא גניבה כיון שאינו יודע הלוקח שנותן לו חסר וכיון דבידו לידע ולשקול הוו גזל ולא משלם כפל:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אזהרת רעז </b> שלא ישהה ברשותו מדה או משקל חסר אף על פי שאינו לוקח ונותן בהם דכתיב לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן איפה ואיפה גדולה וקטנה ואם מדות בני העיר חתומות מותר לשהות זו שאינה חתומה וכתב הרשב"ם ז"ל אסור לאדם שישהה וכו' דזימנין אתי למדוד ומיהו קרא לא אזהר גדולה וקטנה אלא כשתקנה על מנת למוד בה וכו' בפ' הספינה דף פ"ט.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>והמודד </b> או שוקל לגוי בחסר עובר וחייב להחזיר וכדילפינן לעיל גזל הגוי פרק אחד וכן אסור להטעותו כדכתיב וחשב עם קונהו ידקדק עמו וכדאמר' לעיל וכתיב כי תועבת ה' כל עושה אלה כל עושה עול מכל מקום. וכן עובר אם הטעה במדת הקרקע כדכתיב לא תעשו עול במשפט במדה זו מדת קרקע שהרי מדת כלי כתוב כדכתיב משורה כדאמרינן ומים במשורה תשתה. ובני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום מדה וכו' וענין הכתוב הוא לא תעשו עול במשפט מדת הקרקע ולא במשפט משקל ולא במשפט המדה הקטנה שהיא המשורה ע"כ:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אזהרת רעח </b> שלא ישיג גבול והוי בכלל גזל או גניבה אלא שבא"י עובר עוד בלאו זה כדכתיב לא תשיג וגו' בנחלתך אשר תנחל וגו' קשה עונשן של מדות דלא אפשר בתשובה כדאיתא התם בגמרא וכן הכופר בהן ככופר ביציאת מצרים והמקבל כמודה ביציאת מצרים שהוא גרמא לכל המצות:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קצד </b> לצדק המאזנים והמשקלות והמדות יפה כדכתיב מאזני צדק אבן שלימה וצדק יהיה לך וגו' וצריך לדקדק במדידת הקרקע ובעשיית המשקלות ואיכות המדידה ועשיית המאזנים שיהו שלמים וצודקים והכרעת המאזנים מן התורה כדכתיב וצדק צדק משלך ותן לו דצדק מיותר הוא למדרש אף על פי שאיפה שלימה מדדת תן לו הכרעה משלך אפילו כשמוכרין מין במין ובמדה נמי למדוד בריוח ואין הכתוב מקפיד אלא שיוסיף על המשקל או בשעת המשקל או לאחר כן כדאמר' פרק הספינה דף פ"ח ואמרינן נמי התם מנין שאין מוחקין במקום שגודשין או איפכא תלמוד לומר שלימה שיהא האיפה שלימה שלא יבוא לידי רמאות שיאמרו הרואים כך המנהג וירמה הלוקח את המוכר או איפכא ומנין אפילו לפחות מן הדמים לא ימחוק במקום שגודשין ולהוסיף על הדמים לא יגדוש דכתיב איפא שלימה וצדק יהיה לך וצדק לטפויי אתא וצדק מ"מ דאף לזה יכול לבוא לידי רמאות דאיכא דחזי במדידה ולא ידע בפחיתה או בתוספת ובספרי יליף להו לכולהו מוצדק שהוא מיותר ומנין שאין מעיינין במקום שמכריעין או איפכא דכתיב אבן שלימה ואפילו לפחות או להוסיף על הדמים דכתיב אבן שלימה וצדק כדאמרינן. ואמרינן נמי יהיה לך מלמד שמעמידין אגרדמים ו(א)[ל]ב"ד קמוזהר וקרא יתירא קדריש דמצי למכתב לא יהיה לך אבן ואבן כי אם איפה שלימה וצדק וכתיב יהיה לך להעמיד שוטר לצדק המשקלות והמדות ולפסוק השער וכדאמרינן התם פרק הספינה:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רעט </b> שלא לגנוב נפש מישראל כדכתיב לא תגנוב והוא אזהרה לגונב נפשות כדאמרינן בסנהדרין פרק הנחנקין לא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר דבר הלמד מענינו במה כל הענין מדבר בנפשות לא תרצח לא תנאף שחייבים מיתת ב"ד אף לא תגנוב בגניבה שיש בה מיתת ב"ד כדתניא התם דף פ"ו וכן המוכרו נכלל בלאו דלא ימכרו ממכרת עבד וכדאמרינן התם ואין לוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כדילפינן בעלמ' משום דלאו זה למיתה הוא ולא להתראת מלקות.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> הגנב חייב מיתת חנק עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו וימכרנו לאחרים כדכתיב והתעמר בו ומכרו וכדתנן התם דף פ"ה עד שיכנסנו לרשותו מדכתיב ונמצא בידו ותניא במכילתא ונמצא אין מציאה בכל מקום אלא בעדים בידו ברשותו וכן הוא אומר ויקח את כל ארצו מידו והתעמר בו משמע עימור כל שהוא ואפילו פחות משוה פרוטה בנטען או נסמך בו ואפילו הוא ישן כדאמרינן התם. מכרו לאחד מקרוביו של נגנב פטור דכתיב גונב נפש מאחיו עד שיבדילנה מאחיו ומקרוביו במכירה כדתניא התם וכן אם היה ישן משעת גניבה עד מכירה או מכר אשה לעוברה פטור דהוי בעי' התם בגמרא אי דרך עימור בכך דזגא עליה כשהיא ישן או אוקמ' לאשה באפי זיקא וכל כמה שהיה עב' מועיל יותר להגין בפני הרוח והרי נשתמש בעובר או אין דרך עמור בכך תיקו וכל ספק נפשות להקל דדילמא אין דרך עמור בכך ואף על גב דאמרינן לעיל דאפילו נתעמר בו כל שהוא ישן הוי עמור היינו משום דגנבו ומכרו ניעור.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>הגונב </b> בנו או כל שמצוי אצלו פטור כדתנן התם ובגמרא אמר אביי דאמר קרא הנמצא בידו קרא יתירא הוא למדרש פרט למצוי דאי ללמד שימצא בעדים הא כתיב כי ימצא.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אחד </b> הגונב גדול או קטן בן יומו שכלו לו חדשיו בין איש בין אשה כדתניא התם וטעמא דקטן דכיון דכלו לו חדשיו וחייבין מיתה על הריגתו הכי נמי בגניבה ומכירה תניא נמי התם אין לי אלא איש שגנב אשה מנין תלמוד לומר וגונב איש אפילו אשה גונבת משמע אשה שגנבה אשה מנין תלמוד לומר ומת הגנב ההוא מ"מ וכתיב נמי גונב נפש מכל מקום. וגונב גר או עבד משוחרר הוי כגונב ישראל כדכתיב מאחיו ואלו בכלל אחיו הם אבל עבד או אפילו חציו עבד פטור דכתיב בני ישראל מבני ישראל חד למעוטי עבד וחד למעוטי חציו עבד וחציו בן חורין דמבני יתירא הוא דהוה ליה למכתב מאחיו בני ישראל.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הבא </b> במחתרת אין לו דמים כדכתיב אם במחתרת ימצא הגנב וגו' ותנן בפרק בן סורר דע"ב דנידון על שם סופו ובגמרא מ"ט דמחתרת חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ורואה שאחר נוטלו ושותק ויודע זה הגנב ומימר אמר אי קאי באפי קטילנא ליה ומלמדתך תורה מאחר שהוא בא להרגך השכם אתה להרגו כדכתיב אין לו דמים כלומר הרי הוא לך כמי שאין לו דם ונשמה ומותר להורגו וקרא דכתיב אם זרחה השמש עליו דמים לו דמשמע ביום חייב אינו [כן] דא"כ יאמר אם זרחה השמש ולא יאמר עליו למדרש אם הדבר ברור לך כשמש שאינו בא להרוג. וכל אדם נמי רשאי להרגו דכיון דחשבין ליה רודף הא ילפינן התם ניתן להצילו בנפשו מהיקשא דכי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו וכו' דנערה מאורסה ניתן להצילה מדכתיב ואין מושיע לה הא יש לה מושיע מושיעה בכל דבר שיכול להושיע והכא נמי כתיב והוכה ומת ודרשינן והוכה בכל אדם ואפילו אינו בעל הממון מדלא כתיב והוכהו וקמ"ל דרודף הוא וכדאמרינן התם. ובין בחול בין בשבת ילפינן מדכתיב אין לו דמים גבי איניש דעלמא לומר אין לו דמים אפילו בשבת סד"א מידי דהוה אהרוגי ב"ד בשבת לא קטלינן קמ"ל הכא משום פקוח נפש דהאיך. ואחד הבא במחתרת או שנמצא בתוך חצרו או גגו או קרפיפו דכתיב ימצא הגנב מכל מקום מדלא כתיב אם במחתרת ימצאנו וכתיב הגנב יתירא משמע בכל צדדין שיראה לו שהוא גנב ומה תלמוד לומר מחתרת מפני שרוב גנבים מצויים במחתר' ותניא נמי מחתרתו זו היא התראתו דכל גנב הוי כבא במחתרת דבא להרוג וזו היא התראתו כדאיתא התם ולהכי קטן נמי שהוא רודף ניתן להציל הנרדף בנפשו אף על גב דקטן הוא ולא בר קבולי התראה הוא מחתרתו זו היא התראתו כדאמ'.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>היה </b> הדבר ברור שאינו בא אלא על עסקי ממון כאב הבא במחתרת על הבן אינו נהרג דתניא התם אין לו דמים אם זרחה השמש עליו וכי השמש עליו בלבד זרחה אלא אם ברור לך הדבר כשמש שאין לך שלום עמו הרגהו ואם לאו אל תהרגהו דדרשינן סמוכין אימתי מותר להרגו בזמן שהשמש זרחה עליו כלומר שברור לך שלהרגך בא ותניא אידך אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו ואם לאו הרגהו קשיא סתמא אסתמא דבקמיתא אמרינן דבסתם אל תהרגהו ובתריתא אמרינן דבסתם הרגהו לא קשיא כאן באב על הבן מספק אל יהרגהו בנו דודאי רחמני היא על בנו ואפילו מציל ממונו מידו לא יהרגנו הילכך דמים לו עד שיודע לך כשמש שהוא אכזרי עליך ושונאך ובתריתא בבן על האב וכ"ש אינש בעלמא הרגהו מספק דודאי אדעתא דהכי אתא דאי קיימת ליה באפיה קטיל לך עד שיודע כשמש שהוא רחמני עליך כאב על הבן וכדאיתא התם דף ע"ב. וכן הגנב שגנב ויוצא או שלא גנב ומצאו יוצא הואיל ופנה עורף יש לו דמים דהא לא נמצא במחתרת וקרא כתיב אם במחתרת וגו' וכן אם הקיפוהו בני אדם או עדים אינו נהרג כדרך התרגום שאומר אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי וכו'. וכן הבא במחתרת לתוך גינתו או שדהו שאין רוב הבעלים מצויים שם יש לו דמים שחזקתו שבא על ממון בלבד ולא מרבינן גנו חצרו אלא משום דבעל הבית מצוי שם.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> גנב שיש לו דמים אם נפל עליו גל בשבת מפקחים עליו כדאמרינן התם כדתני' התם דמים לו בין בחול בין בשבת ואמרינן לא נצרכה אלא לפקח עליו את הגל היכא דלא בא על עסקי נפשות ואם שבר כלים בביאתו חייב בתשלומין ומי שאין לו דמים פטור מן התשלומין כדתנן התם דפטור מלשלם משום דחיוב מיתה ותשלומין באין כאחד ואע"ג שניצל פטור דקיימא לן חייבי מיתות שוגגין אין משלמין ממון שעם המיתה אף על פי שאין נהרגין:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bcb322b55a3ec885d64c230b370ddfb613e74e3d
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,753 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קעד </b> להורות בצרעת אדם כדינה הכתוב בתורה והוא כשילבין מקום מן העור מקרום ביצה ולמעלה דשאת ובהרת כתיבי בקרא וכתיב בהרת לבנה ושאת הוי דיהא ממנה דהוא גבוה ממנו מעט כדכתיב שאת מתוך שאינו לבן כמוהו וכתיב ספחת דרבי טפלה לשניהם והנך ד' מראות הן ביותר לבנות מכל דבר לבן וקרום ביצה דיהא מכל הד' ולהכי מה שהוא דיהא מקרום ביצה לא הוי נגע אלא בוהק כדקרי לה קרא וכדאמר' פרק קמא דשבועות עלה דמתניתין דהתם ודריש מסכת נגעים דתנן מראות נגעים שתים שהן ארבע בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה כחכמים דרבי מאיר ודרשינן בפרק קמא דשבועות אין ספחת אלא טפלה וכן הוא אומר ספחני נא אל אחד הכהונות וכתיב לשאת ולספחת ולבהרת הטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שיש טפלה לשאת כך יש טפלה לבהרת ומנא לן דבהרת עזה דכתיב אם בהרת לבנה היא היא לבנה ואין אחרת לבנה והא דכתיב הנותן שלג כצמר אורחיה דקרא למתלי שאינו מצוי במצוי וסדר לבנותם שלג צמר סיד קרום ואין דרך נגע לבא אלא בד' מראות הללו ואין מראות אחרות בנתים אלא דבשלג יש שלגים שזה לבן מזה וכולן מראה שלג וכן בשאר המראות ושתים הלבנות לשתי האבות שלג לבהרת דכתיב לבנה היא ואין למעלה ממנה כדדרשינן בת"כ וכמה תהא לבנניתיה כשלג כדכתיב והנה מרים מצורעת כשלג יכול כל מראה השלג יהו טמאים ושאר כל המראות יהו טהורים תלמוד לומר בהק הוא הבוהק טהור למעלה הימנו טמא מכאן אמרו מראות נגעים ב' שהם ארבע וכו' וצמר לבן של אחר שלג יהבינן לה לשאת דכתיב בה נמי שאת לבנה והשנים שאחריהן שהן תולדות נותנין הלבנה לאב הלבן דהיינו סיד לשלג והגבוה לאב גבוה דהיינו קרום ביצה לצמר לבן ותניא בת"כ בהרת לבנה אין לי אלא בהרת לבנה מנין לרבות השאת תלמוד לומר למטה שאת לבנה מנין לרבות שאר המראות ת"ל אם בהרת יכול כשם שהיא שלישית לכתוב כך תהא שלישית למראות ת"ל לבנה היא ואין למעלה הימנה כשלג כדכתיב והנה מרים מצורעת כשלג וגו' ומפני שאין לבן יותר ממנה נקראת בהרת מלשון בהיר הוא בשחקים ותניא נמי התם שאת זו השאת בהרת זו בהרת ספחת שני לבהרת ומראה הנגע עמוק שני לשאת מה לשון שאת מגבהת כמראה הצל שגבוה ממראה החמה מה לשון עמוק עמוקה כמראה חמה שעמוקה ממראה הצל מה לשון ספחת טפלה כדכתיב ספחני וגו' ובתוס' תניא הטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שטפלה לזו כך טפלה לזו וכן אמרינן נמי פ"ק דשבועות דמספחת הוא דדרשינן תולדה לבהרת ולשאת ובתורת כהנים מפיק לה לתולדה שאת ממראה הנגע עמוק כדתניא לעיל וכתב הר"ש דלרבי מאיר איצטריך לאשמועינן דתולדה דשאת עזה ועמוקה ממנה כמראה חמה עמוקה מן הצל ע"כ ואיפשר דאף לרבנן איצטריך לגלויי אספחת דקרא דהוי טפלה לבהרת ולשאת דאי לאו האי קרא לא הוה אמינא דאית טפלה אלא לבהרת שאין לבנה למעלה הימנה והשתא דגלי קרא דכתיב ומראה הנגע עמוק לרבות מראה רביעי דלכתוב קרא ונגע עמוק מאי ומראה הנגע עמוק לרבות מראה רביעי דתלת' מראות נגעים כתיבי שאת וספחת ובהרת וממרא' הנגע מרבה מראה רביעית דהויא לה ספחת לשאת וספחת לבהרת והוו להו ד' מראות נגעים שאת וספחת בהרת וספחת כך כתב ר' הלל בר מר' אליקים בנימי' ת"כ ודרשינן בת"כ נגע צרעת הוא למעוטי שאין לו מראה חמישי אף על גב דהוי לבן אינו טמא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ד' </b> מראות אלו כולן מצטרפין בין להקל בין להחמיר בין בתחלה בין בסוף השבע' בין לאחר שנפטר המצורע או נחלט כדתנן במתניתין פרק קמא דנגעים ד' מראות נגעים הללו מצטרפין זה עם זה לפטור להחליט ולהסגיר וילפי' לה בת"כ מדכתיב שאת או ספחת או בהרת והיה ולא כתיב והיו מלמד שמצטרפין זה עם זה כלומר דכולהו איתנהו כחד לאיצטרופי דאי איכא מהני כולהו ארבע נגעים כגריס מצטרפין וחזקיה נפקא ליה בירושלמי בפ' ד' דשבועות מדכתיב לנגע צרעת ולא כתיב לנגעי צרעת מלמד שעשה כל הנגעים אחד לפטור ולהחליט ולהסגיר כדמפרש להו התם במתניתין וקרא דכתיב והיה משמע דכולהו כחד נינהו לכל מילי דהיינו לפטור להחליט ולהסגיר ומשום דכתיב שאת או ספחת או בהרת דמשמע דחלקן איצטריך והיה לומר דמצטרפין ויש מפרשים דלאו כל המראות מצטרפין דתולדה דהאי לא מצטרף בהדי תולדה דהאי דלא קאי והיה אלא אשאת ובהרת דכתיב בהדיא אבל הרב ז"ל סבירא ליה דכיון דתנן סתמא ארבע מראות אלו מצטרפין זה עם זה לפטור וכו' משמע דכולהו מצטרפי אהדדי וקרא דכתיב והיה אכולהו קאי ואיפשר נמי דלדעת הרב ז"ל נמי לא מצטרפי תולדות אהדדי כדמשמע בריש שבועות אבל תרתי תולדות בהדי תרתי אבות מצטרפי כולהו ארבע מראות לכגריס כדכתב הרב ז"ל דאגב אבות דמצטרפי להדדי ולתולדותיהן דהאי גריס מצטרפי כל תולדות לאב דלאו דידיה אבל נגע דאית ביה ג' מראות לא מצטרף תולדה לתולדה אחריתי וכיון דמצטרפי כולהו ארבע מראות למה מנאום חכמים ואמרו מראות נגעים שתים שהן ארבע שכל כהן שאינו מכיר המראות ושמותיהן כשמלמדין אותו ומודיעין אותו לא יראה הנגע כדתניא בתוספתא ללמדך שכל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים ופי' הר"ש דכשאין עם הכהן ישראל בקי קאמר דאם יש עמו בקי אומר לכהן אמור טמא והוא אומר כדאי' ריש ערכין ואפילו כהן שוטה כדאיתא בת"כ ומלשון הרב ז"ל שכתב כל כהן שאינו מכיר המראות ושמותיהן כשמלמדי' אותו ומודיעין אותו נראה דאפילו יש עמו בקי שמלמדו בעת ראיית הנגע צריך הוא להכיר המראות ושמותן והיינו כשאין הכהן רוצה לסמוך על דברי החכם שאומר לו אמור טמא או טהור אלא שרוצה לידע הוא אי זה נגע טמא ואי זה טהור לא בעי ליה כשידע האי נגע אי הוא טהור או טמא אלא צריך שיהיה בקי בכולן אבל אם סומך על דברי החכם שאומר לו אמור טמא והוא אומר טמא לא בעי ידיעה כלל דהא אפי' שוטה מרבינן בת"כ כדאמרי' והא דאמרי' רפ"ק דערכין והוא דמסברו ליה וסבר היינו כשאינו רוצה לסמוך על הבקי אלא שרוצה לסמוך על עצמו כדאמר' וכמו שכתב ג"כ הרב ז"ל פ"ט והא דבעי' שיהיה הישראל המלמד או הכהן בקי בכל המראות ובשמותיהן נפקא לן בתוספתא מדכתיב זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולשאת ולספחת ולבהרת דמשמע דתורה אחת נינהו וצריך שיהא בקי בכולם.
+
+Halakhah 4
+
+<b>היה </b> במראה הלובן מד' מראות נגעים אדמומית מעורבת גם זה נגע צרעת וכדילפינן בת"כ מדכתיב שאת לבנה מלמד שמטמא' חלקה בהרת לבנה אדמדמת מלמד שמטמ' בפתוך יכול שאת תטמא חלקה ובהרת בפתוך מנין ליתן את האמור בשאת בבהרת ואת האמור בבהרת בשאת ת"ל נגע צרעת הוא בפרשה ראשונה בבהרת וכתיב נמי צרעת הוא בפרשה שניה בשאת להקיש זו לזו וממילא דתולדותיהן כיוצא בהם. ומראה הפתוך בד' מראות כד' כוסות מלאות חלב ונתערב בא' ב' טיפי דם ובב' ד' ובג' ח' ובד' י"ו כדאיתא פרק קמא דשבועות משל דרבי עקיבא למה"ד לד' כוסות של חלב וכו' דאף על גב דאמרינן התם מראות נגעים דלא כרבי עקיבא דאמר זו למעלה מזו וזו למעלה מזו סבירא ליה לרב ז"ל דלרבי עקיבא מראות שלג סיד צמר קרום דתולדת בהרת לבנה משאת והיינו זו למעלה מזו דלא כתנא דמתניתין כדכתב הרב ז"ל עלה דמתניתין דארבע מראות אלו מצטרפין וכו' ולית הלכתא כרבי עקיבא בהא אלא שאת דהיינו צמר יותר לבן מסיד שהיא תולדת בהרת כחכמים אבל לכולי עלמא כולהו מצטרפי להדדי דאגב אבות דמצטרפי מצטרפי נמי תולדות לאבות דלאו דידהו כדפי' לעיל ובפתוך נקטי' כרבי עקיבא לגבי ר' ישמעאל דפליג עליה כדתנן רבי עקיבא אומר אדמדם שבזה ושבזה כיין המזוג במים אלא של שלג עזה ושל סיד דיהא הימנה וכמשל דרבי עקיבא לד' כוסות של חלב דאף על גב דלית הלכתא כוותיה בסדרא דמראות אפ"ה לסדרא דידן גוונא דפיתוך הוי כרבי עקיבא אלא דקשיא לי דאסיק התם תלמודא לרבי עקיבא לא של סיד דיהא אלא של צמר דיהא משלג כדתני רבי נתן וצריך עיון לישב דעת הרב ז"ל. הפתוך שבבהרת הוא המראה הרביעי של י"ו טפות דסבירא ליה לרב ז"ל דכיון דבהרת עזה כשלג וכתיב בה אדמדם צריך (שני) טפות הרבה לשתהיה אדמדם כיון שהוא לבנה ביותר ושאת דאינה כל כך לבנה אינה צריכה כל כך טפות לשתהא אדמדמת וכן התולדות. כל המראות בין הלבן בין הפתוך מצטרפין ובמראה אחת הן דהא תנן ד' מראות אלו מצטרפין זה עם זה וכו' בתר מתניתין דפתוך משמע דפתוך ארבע מראות נמי מצטרפי דהא כתיב נמי והיה גבי קרא דבהרת לבנה אדמדמת דמשמע דמצטרפי כולהי פיתוכי דאדמדמת מדלא כתיב והיו ולא תימא פיתוכי לחודייהו מצטרפי וד' מראות לחודייהו דהא כתיב לבנה נמי בהאי קרא באדמדמת דמשמע דכולהו מצטרפי פתוך או חלק.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> מראה צרעת הוא עמוק משאר עור הבשר למראית העין כמראה חמה עמוקה מן הצל לא שהוא עמוק ממש אלא למראה כדכתיב ומראה הנגע עמוק וכו' כדתניא בת"כ ובריש שבועות דמשמע דבמראה העין לחוד הוא דעמוק כדכתיב ומראה עמוק לא עמוק ממש מדלא כתיב והוא עמוק דהוה משמע עמוק ממש ולא מראה עמוק וכיון דכתיב מראה עמוק משמע אפילו אינו עמוק ממש אלא במראה עמוק לחוד סגי אבל ודאי אי הוי עמוק נמי הוי נגע ולא אתי למעוטי קרא דכתיב ומראה עמוק אלא היכא דאינו מראה עמוק אלא שוה או עור שאר הבשר עמוק מן הנגע דהשתא לא איקרי נגע צרעת.
+
+Halakhah 7
+
+<b>[שיעור] </b> כל נגעי צרעת אדם ובגדים כגריס מרובע כדי צמיחת שש שערות על שש שערות ופחות מזה בין ברוחב בין באורך אינו נגע כדתניא בת"כ ומחית בשר חי בשאת יכול כל שהוא ת"ל שער לבן ומחית בשר חי בשאת הקיש מחיה לשער לבן מה שיער לבן ב' שערות דשיער לשון רבים ומיעוט רבים שנים כדדרשינן נמי התם בת"כ אף מחיה מקום שתי שערות יכול לא תהא טמאה עד שיהא בה מחיה ושער לבן ת"ל צרעת נושנת היא בתר מחיה היא טמאה ואין צריכה דבר אחר לסעדה כלומר שיער לבן אלא בלא שיער לבן טמא משום מחיה א"כ למה נאמר שיער לבן ומחית לומר לך שלא תהא טמאה עד שתהא בה כדי לקבל שיער לבן ומחית דהיינו ד' שערות יכול שיער לבן מצד אחד ומחיה מצד אחר ת"ל מחית בשר חי בשאת שתהא מבוצרת לתוך השאת כלומר שתהא המחיה תוך השאת והשאת כמבצר סביב ולא שתהא בצד השאת הא כיצד מקום שתי שערות מימינה וכן משמאלה ומלמעלה ומלמטה דהוו להו ל"ו שערות דמחיה וב' שערות הם ב' שערות על ב' שערות שהם ד' וכן מימינה ב' שערות על ב' שערות וכן משמאלה ומלמעלה ומלמטה שהם עשרים שערות כגון זה. וכי מרבעת לה ד' שערות לכל זוית הוו ל"ו שערות מרובעין ששה על ששה ומשום דילפינן מדכתיב בשאת דלהוו מבוצרות תוך השאת משמע שיעור ד' שערות תוך השאת כשיעו' מחי' ושיער לבן דהוו ב' שערות על ב' שערו' כדילפי' ולהכי בעינן ב' שערות על ב' שערות לד' צדדין ואכתי לא הוו מבוצרות מן הזויות וכתיב בשאת דמשמע דלהוו מבוצרות תוך השאת ממש ולהכי בעינן לה נמי מן הזויות והוו להו ל"ו שערות מרובעין כדאמ' ותניא בת"כ צרעת בנין אב לכל הצרעת שיהיו כגריס משום דלא ילפינן האי שיעורא אלא בשאת להכי סמך לה צרעת נושנת לרבות כל הצרעות להאי שיעורא דכולהו צרעות איקרו ודבתים נמי הוי שיעור גריס אלא כדילפינן מקיר קירות שני שיעורין ואף על גב דילפינן מקרא האי שיעורא הוי נמי בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני דבציר מהאי שיעורא בין ברוחב בין באורך אפילו הוי טפי מל"ו שערות לא הוי נגע.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> מקום שנא' בהרת הוא הדין לשאר ד' מראות של לובן או של פתוך והוא שיהיה כגריס ועמוק כדאיתא לעיל דהא מצטרפי כולהו וכדילפינן לעיל בהרת עזה נראית בגרמני שהוא לבן ביותר כהה ובהרת שהיא כהה נראית בכושי עזה כדתנן במתניתין ריש פרק ב' ופליגי תנאי במתניתין ונקטינן כחכמים דאמרי זה וזה כבינוני דאף ע"ג דכתיב בעור בשרו של נראה אם גרמני או בינוני או כושי הא כתיב נמי קרא אחריני בעור הבשר משמע בשר דעלמא דהיינו בינוני והא דכתיב בעור בשרו דמשמע בשרו של נראה היינו ברוב בני אדם שהם בינונים.
+
+Halakhah 10
+
+<b>ג' </b> סימני טומא' הן בצרעת שיער לבן ומחיה ופסיון וכולהו כתיבי בהדיא בקראי דכתיב ושער בנגע הפך לבן וטמא אותו וגו' וכתיב והנה פשתה המספחת בעור וטמאו הכהן וכתיב ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת היא וגו' ואע"ג דמחיה כתיב בשאת ולא בבהרת הא ילפינן לעיל צרעת צרעת דכת' בתרוייהו ליתן את האמור בזה בזה ושער לבן או מחיה כשיראם הכהן יחליט הנגע כדכתיב בקרא וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן וגו' וטמא אותו וגבי מחיה נמי כתיב וראה הכהן וגו' ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת היא וטמאו הכהן ואם לא היה בתחלת ראיית הכהן שיער לבן או מחיה צריך הסגר כדכתיב ואם בהרת לבנה וגו' ושערה לא הפך לבן והסגיר הכהן וגו' וגבי מחיה נמי כתיב צרעת נושנת וגו' לא יסגירנו כי טמא הוא הא אם אין בה מחיה עתה יסגירנו ופסיון אינו מטמא בתחלה אם פשה קודם שיסגירנו דכתיב ואם פשה וגו' אחרי הראותו אל הכהן ואם אחר הסגר היה בה שיער לבן או מחיה או פסיון טמא דכתיב ואם בעיניו עמד הנגע בשיעורו ובמראיתו הא אם נהפך אפילו מראית השיער ללבן או מראית קצת הנגע למחיה טמא בין בהסגר ראשון בין בהסגר שני ואפילו לאחר הפיטור דכתיב במחיה וביום הראות בו בשר חי יטמא דמשמע דכל זמן שיראה בשר חי טמא ותנן פרק ג' דנגעים עור הבשר מטמא בשער לבן ומחיה בתחלה ובסוף שבוע ראשון ובסוף שני ולאחר הפיטור ופסיון בסוף שבוע ראשון ושני ולאחר הפיטור דכתיב בתר והסגיר ואם פשה תפשה וכתיב בהאי קרא אחרי הראותו אל הכהן ונראה שנית אל הכהן ר"ל אם נתחדש בנגע חידוש טומאה בין בשער ומחיה ובין בפסיון תראה שנית אל הכהן להחליטה ובת"כ מרבינן פריחה בכולו טהור כדכתיב כולו הפך לבן טהור הוא אף אם נולדו סימני טומאה לסוף שבוע ראשון ושני ולאחר הפיטור מדכתיב וטהר את הנגע טהור הוא לרבות את כולן משמע דאם לא פרחה בכולו טמא משום סימני טומאה שנולדו אחר שבוע ראשון ושני ולאחר הפיטור.
+
+Halakhah 11
+
+<b>בהרת </b> שהיתה עזה כשלג ונעשה בהק כקרום ביצה או איפכא אינו סימן טהרה ולא סימן טומאה אלא אם כן נעשת כהה למטה מקרום ביצה כדתנן פרק ד' ובת"כ יליף לה מדכתיב והנה הנגע עמד בעיניו שאם העז וכהה או כהה והעז כאלו לא כהה דכל שהיא מד' מראות נגעים כעומד בעיניו חשיב דהא דכתיב בקרא דהסגר שני והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע וטהרו הכהן שאם כהה מד' מראות אף על פי שפשה או נולד לה שיער לבן או מחיה טהור וכן אם לא כהה ולא פשה ולא נולד שיער ומחיה טהור אי נמי הא דנקט והנה כהה לאשמועינן דאפילו נשתנית הנגע משלג לסיד לא אמרינן נגע אחר הוא ויחזור ויסגירנו בתחלה אלא כעומד דמי ומטהרו:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שיער </b> לבן אין פחות מב' שערות כדילפינן מדכתיב שיער לשון רבוי ואין פחות משנים וארכן כדי שיהיו ניטלות בזוג כרבי עקיבא פרק בא סימן והוי בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני היתה אחת קצרה או שחורה או שהיה עיקרן אחת ונחלקו לב' מלמעלה או עיקרן משחיר וראשן מלבין טהור עד שיהו שניהם ארוכים כשיעור ולבנים כדכתיב שיער לבן ואם היה עקרן מלבין טמא כדתנן פ"ד וכדתניא בת"כ ושער בנגע הפך לבן מכאן אמרו עיקרן מלבין וראשן משחיר טמא דמשמע דבסמוך לנגע יהא לבן דהיינו בעיקרו. וב' שערות לבנות אע"פ שיש שיער שחור ביניהם הוו סימן טומאה כדתנן פ"ד דשער לבן מטמא במכונס ובמפוזר במבוצר ושלא במבוצר דלא קפיד קרא בשיער אלא שיהיו ב' שערות לבנות בנגע באי זה מקום שיהיו דבמחיה הוא דבעינן מבוצר כדילפינן מדכתיב ומחית בשר חי בשאת וכדאמרינן לעיל אבל אם היו חוץ לנגע בצדה אפילו שהיו שוכבת על הנגע טמא דשער בנגע כתיב דמשמע תוך הנגע ולא חוצה לה ודרשינן בת"כ בנגע להביא את מה שבתוכו ושוכב חוצה לו פרט לשחוצה לו ושוכב בתוכה ושער שחור אינו ממעט את הנגע כדתנן התם מפני שאין בו ממש ותניא בת"כ ושער' לא הפך לבן והסגיר הא אם יש בה שער שחור אינו ממעט דמשמע אעפ"י שעדין שחור הוא יסגיר משמע דאינו ממעט.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>לובן </b> הספחת מטמא בכל מראה כדתנן ומטמא בכל מראה לובן אפילו למטה מד' מראות כדתניא בת"כ ומראה הנגע עמוק ולא מראה שער לבן עמוק דלא כתיב בשער אלא לבן.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b> שער לבן סימן טומאה עד שיהיה בגוף הבהרת אבל אם היתה שחין או מכוה או מחייתן או בוהק בתוך הבהרת ושתי שערות בתוכן אינו סימן טומאה ויסגיר דבעינן שער לבן בגוף הבהרת או השאת כדכתיב גבייהו ושער בנגע הפך לבן דאע"ג דשער לבן סימן טומאה נמי בשחין ומכוה לית בהאי שחין ומכוה שבתוך הבהרת שיעור. וכן אם הקיף שחין או מכוה או מחיתן או בוהק את ב' השערות שבבהרת אין סימן טומאה דבעינן שיהיו שתי שערות לבנות בגוף הבהרת מכל הצדדים. הלכו להן השחין והמכוה ומחיתן והבוהק שנסמכו לב' שערות או הקיפו אותן או חלקו ביניהם ונמצאו עכשיו ב' שערות בתוך הבהרת עצמו הרי זה מוחלט וכדתנן פרקא קמא דנגעים גבי כיצד להקל וכו'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> שיער לבן סימן טומאה עד שתקדים הבהרת את שער הלבן ולא שקדם שער לבן כדתנן פ"ד ודרשינן בת"כ ושער בנגע הפך לבן ולא קודם מכאן אמרו אם בהרת קדמה לשער לבן טמא ואם בהפך טהור כלומר דאינו סימן טומאה ויסגיר. היתה בהרת ובה שער לבן והוחלט והלכה הבהרת ונשאר שער לבן וחזרה בהרת אחרת במקום הראשונה ושער הלבן בתוכה הרי זה נקרא שער פקודה שנחלקו בה בפ"ה עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרים וטעמייהו כדתניא בת"כ והיא הפכה שער לבן שהפכתו היא ולא שהפכתן חברתה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>בהרת </b> כגריס ובה ב' שערות והוחלט והלך חצי גריס וחזר כחצי גריס במקום זה שהלך והשתי שערות במקומה בבהרת כגריס אינה סימן טומאה כדאמרי ליה חכמים לר' עקיבא בההיא מתניתין דשער פקודה אף דבריך אין מקיימין דהאי נמי טהור וטעמא כדלעיל בשער פקודה דבעינן היפוך. שתי שערות לבנות בבהרת אחת בהרת כחצי גריס ונולד בצדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת הרי זו להסגיר כדתנן פ"ד דאכתי לא איתיליד ביה סימן טומאה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת ונולדה לה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת הרי זו להסגיר כדתנן נמי התם משום דאף על גב שקדמה הבהרת לשער האחרון כיון דלא קדמה את הראשון לא מהני לטמא דבעינן שתקדום הבהרת לב' השערות כדדרשינן בת"כ והיא הפכה שער לבן שהפכה כולה את כולו ולא שהפכה כולה את מקצתה דשער משמע כל השער הגורם לה טומאה ולא מקצת השער כדאמרינן התם מיעוט שער שתים. בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת הרי זו להסגיר כדתנן נמי התם דאף על פי שחצי גריס הראשון קדם לב' שערות לא מהני עד שיקרום כגריס שלם לב' השערות כדאיתא לעיל מדכתיב והיא הפכה כולה ולא שהפכה מקצתה ולא זו אף זו קתני מתניתין כדפי' הר"ש ז"ל.
+
+Halakhah 9
+
+<b>בהרת </b> כחצי גריס ואין בה כלום ונולדה לה כחצי גריס ושתי שערות הרי זו להחליט שהרי קדמה בהרת לב' שערות הלבנות דאפילו חצי הבהרת שנולד אח"כ קדם לשתי השערות. ספק שער לבן קדם ספק הבהרת קדמה טמא כרבנן דר' יהושע ספ"ד ומייתי לה בכמה דוכתי ונראה דסבר הרב ז"ל דהאי ספק קאי אהאי בבא דחצי גריס שנולד אח"כ וב' שערות דקסברי רבנן דכיון שבא חצי גריס ראשון קודם לשער סתמא דמילתא דכמו כן קדם חצי האחרון לב' השערות אבל גריס שלם הבא עם השערות ואין ידוע אי זה קדם מודי רבנן לר' יהושע דטהור דספק נגעים להקל מדפתח הכתוב תחלה בטהרה כדכתיב לטהרו או לטמאו כדדרשינן שלהי נזיר וכן פי' הר"ש ז"ל במתניתין ספ"ד והרב ז"ל כתב ויראה לי שטומאתו בספק דסבר דכיון דגריס שלם הבא עם שתי שערות ואין אנו יודעים אי זה קדם ספקו טהור אפילו לרבנן כדפרשינן א"כ אפילו קדם בודאי חצי הבהרת לב' השערות לא הוי טומאתו בודאי כיון שהוא ספק אם קדם חצי הבהרת האחרון אם לאו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> המחיה סימן טומאה עד שתהיה כעדשה מרובעת או יתר כדילפינן לעיל מדהקיש רחמנא מחיה לשער לבן כדכתי' שער לבן ומחית בשר חי בשאת דאע"ג דשיער לבן אינו אלא ב' שערות בשר חי הוי ב' שערות על ב' שערות דמקשי' מחיה לב' שערות באורך וברוח' דהויא מרובעת ובאמצע השאת או הבהרת כדילפי' מדכתיב בשאת מבוצרת לתוך השאת כדאמרינן לעיל ומפוזרת נמי אין מצטרף לכעדשה כדתנן התם פרק ד' דשער לבן מטמא במפוזר במבוצר ושלא במבוצר מה שאין כן במחיה דאינה מטמא אלא במכונס ובמבוצר. ומחיה מטמאה בכל מראה אדום או שחור או לבן מה שאין כן בשער לבן שמטמא בכל מראה לובן כדתנן פ"ד אפי' למטה מד' מראות כדתניא בת"כ ומראה הנגע עמוק ולא מראה שער לבן עמוק אבל מחיה לא הוזכר בה לובן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> המחיה סימן טומאה עד שתהא בגופה של הבהרת לא בתוך השחין או המכוה או במחיתן או בבוהק שהן בתוך הבהרת וכן אם הקפו א' מאלו את המחיה או שנסמך א' מהן למחיה מצדה או חלקוה אינו סימן טומאה ויסגיר ואם הלכו להם ונמצאת המחיה בסוף שבוע ראשון או שני תוך הבהרת גופה יחליט ואם לאו יפטור כדמשמע במתניתין דכיצד להקל ולהחמיר בפרק קמא דאין מחיה מטמאה אלא בגוף הבהרת עצמה כדכתיב ומחית בשר חי בשאת דמשמע בגופה של שאת או של בהרת.
+
+Halakhah 4
+
+<b>המחיה </b> סימן טומאה לעולם בין קדמה בהרת למחיה או איפכא וכדתנן פ"ד יש במחיה מה שאין בשער לבן שהיא מטמאה הפוכה ושלא הפוכה כלומר בין שבהרת קדמה לה או שקדמה היא את הבהרת כדדרשינן בת"כ מדכתיב גבי מחיה צרעת נושנת היא נושנת מלמד שמטמא שלא הפוכה שהיתה שם קודם הבהרת ולא תלמוד משער לבן שאינו מטמא אלא הפוך ומדכתיב היא מלמד שמטמאה נמי הפוכה דאף על גב דמדינא דשער לבן מטמא הפוך ואינו מטמא שלא הפוך הוה ילפינן למחיה דתטמא הפוכה משום דאיכא למיפרך מה לשיער לבן שכן מטמא מפוזר ושאינו מבוצר מה שאין כן במחיה משום הכי איצטריך היא ללמד שמטמא' נמי הפוכה זה שנאמר בתורה והיא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת אינו צריך לשניהן שער לבן ומחיה דהא כתיב לעיל ושער בנגע הפך לבן וגו' צרעת הוא וא"כ מחיה נמי הוי סימן טומאה בפני עצמו ולא סמכם הכתוב אלא ליתן שיעור למחיה כדי לקבל שתי שערות מכל צד כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 5
+
+<b>בהרת </b> כגריס מצומצם ובאמצעה מחיה כעדשה מצומצמת הרי זה מוחלט בסימן טומאה של מחיה נתמעטה הבהרת או המחיה טהור דבעינן גריס בבהרת וכעדשה במחיה וכדתנן ריש פרק ו' ואם רבתה המחיה שבתוך הבהרת טהור דכנסה הבהרת ובעינן סביב המחיה בהרת כעדשה מכל צד וליכא כיון דרבתה המחיה ולא היתה הבהרת אלא כגריס מצומצם והשתא בצר ליה שיעורה היתה המחיה פחותה מכעדשה ורבתה כעדשה הרי זה מוחלט דהא איכא בין הכל שיעור גריס נתמעטה המחיה דפשתה בהרת לתוכה הרי היא כמות שהיתה כחכמים דר' מאיר דלא חשבי לה פסיון דאין הבהרת פושה לתוכה כדמשמע פשטיה דקרא דפי' ולא פשה הנגע בעור דמשמע חוץ לנגע ולא בתוכה. בהרת יתרה מגריס ובה מחיה יתרה מכעדשה ורבו או שנתמעטו טמא כדתנן התם פ"ו רבי אומר אם נתמעטו טמאים ובלבד שלא יתמעטו מכשיעור ותהיה המחיה מבוצרת לתוך הבהרת ב' שערות מכל צד כדאמ' לעיל. בהרת כגריס ומחיה כעדשה או יתר מקיפה מבחוץ ושיעור בהרת שניה מקפת את המחיה הבהרת הפנימית להסגיר דאין בה סימן טומאה כיון דאין המחי' באמצעה והחיצונה להחליט דהא מחיה מבוצרת באמצעה כת"ק דר' יוסי פ' ששי דמכלתין ואם נתמעטה המחיה והלכה לה בין מצד פנים מהבהרת הפנימית בין מבחוץ הרי שתיהן כבהרת א' שאין בה סימן טומאה כרבי עקיבא דאמר בין כך ובין כך החיצונה טהורה דלא הוי פסיון מה שנכנסה הבהרת הפנימית או החיצונ' לתוך המחיה דאין הנגע עושה לתוכו כדילפינן לעיל וכיון דנעשה הכל נגע אחד מה שפשתה הבהרת הפנימית הוי נמי כפושה לתוכה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>בהרת </b> שהיתה בראש אבר מן האיברים שנמצא מקצת הבהרת שופע ויורד מכאן ומכאן אין המחיה שבתוכה סימן טומאה כדתנן פרק ששי כ"ד איברים אין מטמאין משום מחיה אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש החוטם וראש העטרה ובאשה ראשי הדדין ג"כ ונקט מחיה ולא שער לבן ופסיון משום דראשי איברים אינו מקום שער ופסיון נמי לית בהו שיעורא לכגריס ופסיון א"נ איפשר דנקט מחיה לחודא דמינה סליק דבכולי האי פרקא לא איירי מתניתין במחיה דשער לבן ופסיון איירי בהו בפרקא קמאי משום דכתיב בקרא ברישא ובתר דפי' במתניתין דינא דכולהו תלתא סימני טומאה קתני איברים דלא מיטמאי בנגעים ומשום דנגע בלא סימן אחד מסימני טומאה לא הוי טמא קתני כ"ד ראשי איברים אין מטמאין משום מחיה דסליק מינה כדפי' וטעמא דאין מטמאין ראשי איברים כדתניא בת"כ וראהו כולו כאחד שאם היה בראש חוטמו שופע אילך ואילך או בראש אצבעו כמו כן אינו טמא דבעינן שיראהו כולו כאחד וכשיש כגריס בראש החוטם יכול לראות כולו כאחד ואם היה מקומן יושב כגריס מטמאין כדתניא בתוספתא כיון דיכול לראות כולו כאחד:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הפסיון </b> מטמא בכל שהו דלא הזכיר הכתוב שיעור בפסיון וקרא נמי כתיב עמד בעיניו לא פשה אפילו כל שהו ואם היה הפסיון מראה בוהק אינו פסיון עד שיהיה מראה מד' מראות הנגע כדתנן ריש פרק ד' דשער לבן מטמא בכל מראה לובן מה שאין כן בפסיון דבעיא מד' מראות וכדדרשינן בת"כ והנה פשתה המספחת בעור וטמאו הכהן צרעת הוא הרי זה בא ללמד על הפסיון שלא יטמא אלא בד' מראות שהאום שהוא תחלת הנגע מטמא דלהכי כתיב צרעת בתר דכתב וטמאו הכהן ללמד דבמראה הצרעת הוא דמטמא ולא למטה מד' מראות וכיון שהפסיון לבן כא' מד' מראות אף על גב דבהרת עזה כשלג והפסיון כסיד אפילו הכי הוי טמא דכתיב פשתה המספחת בעור ולא כתיב פשתה הבהרת ש"מ דאם נשתנו מראה הפסיון משלג לסיד דהוי ספחת אפ"ה הוי טמא מדשנה מבהרת דמשתעי בה לספחת כדאמרינן כן מצאתי בנימוקי ת"כ לר' הלל ז"ל. ואין הפסיון מטמא אלא חוץ לנגע כדאמרי' לעיל כדכתיב לא פשה הנגע בעור דמשמע חוץ לנגע. ואין הפסיון סימן טומאה אלא אחר הסגר לא בתחלה שאם ראהו פושה והולך לא יחליטנו אלא מסגירו דלא כתיב פסיון אלא בתר הסגר ראשון לשני ותניא בת"כ יכול יהא הפסיון מטמא בתחלה ת"ל אחרי הראותו אל הכהן יכול אם ראהו הכהן שהוא פושה והולך יזקק לו ת"ל לטהרתו אינו נזקק לו אלא בשעה שהוא רואה אותו אם לטומאה כגון בסוף הסגר הראשון שנקרא עליו שום טומאה אם לטהרה כגון בסוף הסגר שני שאין שבוע ראשון כשבוע שני דמה שמסגיר בסוף שבוע ראשון פוטר בסוף שבוע שני.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> הבהרת פושה לתוך השחין והמכוה ומחיתן ולא לראש וזקן ואף על פי שנקרחו כדתנן פרק ו' ואין הנגע פושה לתוכן דלא חשיבי כעור הבשר דראש וזקן עתידין לגדל שער ושחין ומכוה עדין לא עשו צלקת דלא נרפא ונשאר רושם כדכתיב ואם פשה תפשה המספחת בעור ולא באלו ואם היה הפסיון בבוהק הוי פסיון דהוי בעור הבשר ותניא בת"כ היא פרט לשפשתה לבוהק דטמא. ושחין או מכוה או מחיתן או הבוהק שחולקין בין האום לפסיון אינו סימן טומאה כדתנן ספ"ק דהני חולקים בין האום לפסיון נמצא אחר הסגר הפסיון סמוך לאום הרי זה מוחלט.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>בהרת </b> כגריס ופשתה כחצי גריס ועוד והלך מן האום כחצי גריס אף על פי שהנותר עתה הוא יותר מגריס טהור כחכמים דפליגי אר' עקיבא פ"ד דכיון דאזיל ליה חצי גריס מן האום ליכא מנגע חדש אלא חצי גריס ועוד. היתה כגריס ופשתה כגריס ועוד והלכה לה האום תראה בתחלה כחכמים נמי דפליגי אר' עקיבא וסברי כיון דאזל ליה (דאזיל ליה) קמא כוליה והאי נגע דקאי חדש הוא ותראה בתחלה ויסגיר דברישא אפילו איכא בין הכל יתר מגריס הוי טהור כיון דליכא מן החדש גריס כדי שיהא צריך הסגר ולא מן הישן אלא חצי גריס. היתה בו בהרת והסגירה והלכה וחזרה בהרת במקומה הרי היא כמות שהיתה כדתנן פרק ד' ולהכי יסגיר. נתמעטה בהסגר ופשתה כמו שהיתה או שפשתה ונתמעט הפשיון וחזרה כמו שהיתה כדתניא בתוספתא בהרת אחר הפיטור כנסה ופשתה או פשתה וכנסה נשתנית משלג לסיד וכו' הרי זו כמו שהיתה ונראה דלא הוה גריס בה הרב ז"ל לאחר הפיטור אלא סתמה כנסה ופשתה כלומר תוך ימי הסגר וקתני הרי זו כמות שהיתה דבסוף שבוע אחד יסגיר ובסוף שבוע שני יפטור דמתניתן דקתני כנסה ופשתה או שפשתה וכנסה ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרים הא מייתי לה הרב ז"ל בתר הכי דכתב בהרת שכנסה אחר הפיטור ופשתה לכמו' שהיה וכו' בהרת כגריס ונולד בפשיון שהוא כגריס גם כן מחיה או שער לבן והלכה לה האום תראה בתחלה כחכמים דפליגי אר' עקיבא דמטמא ואמר תראה בתחלה וכתב הר"ש ז"ל עלה דהך מתני' כשתראה בתחלה נמי יחליטנה הכהן מיד דמחיה ושער לבן מטמאין בתחלה ולא בעיא הסגר אלא עד שיטמאנו הכהן אין עליו תורת מוחלט וגם נפקא מינה לענין קרבן דבעי לאיתויי אכל חד וחד ולרבי עקיבא בנגע ראשון חשיב מתסי מהאי מייתי חד קרבן ע"כ. היתה בו בהרת כגריס והסגירו ובסוף שבוע הרי היא כסלע ספק שהיא היא ספק שאחרת בא תחתיה טמא כדתנן ריש פ"ה כל ספק נגעים טהור חוץ מזה דשער לבן ספק קדם לבהרת או בהרת קדם לו ועוד אחר ואי זהו בהרת כגריס ובסוף שבוע הרי הוא כסלע וכו' דספק שהיא היא וראויה להחליט דפשתה ספק אחרת באה תחתיה וראוי להסגיר דאין פשיון מטמא בתחלה והוי טמא לחומרא ומחליטו דכל ספק נגעים טהור ילפינן מדפתח הכתוב בטהרה תחלה כדכתיב לטהרו או לטמאו והני תרי ספקי חמירי והוו כנזקק לטומאה דספקו טמא כדילפינן בת"כ מדכתיב וטהרו הכהן את הודאי הוא מטהר ואינו מטהר את הספק.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>בהרת </b> כגריס וחוט יוצא ממנו אם יש בו רוחב שתי שערות זוקקת לשער לבן ולפסיון אבל לא למחיה כדתנן במתניתין פ"ד וטעמא דבמחיה בעיא מבוצר מה שאין כן בשער לבן כדילפינן לעיל ואפ"ה בעיא דלהוי כחוט רוחב ב' שערות ולהכי אי איכא בחוט שער לבן מחליטו או אם פשה אצל החוט בסוף שבוע נמי טמא אבל אם אין ברוחב החוט ב' שערות ואית ביה שער לבן לא מטמא דלא חשיב מן הנגע וכן אם פשה אצל החוט שאין ברוחבו ב' שערות בפסיון רחוק חשוב ובעינן כגריס כן כתב הר"ש ז"ל עלה דהך מתניתין ובת"כ יליף לה מדכתיב והנה אין בה שער לבן בה ולא בחוט היוצא ממנה יכול אף על פי שיש בו רוחב ב' שערות ת"ל והנה אין בבהרת שער לבן פי' מדכתיב בקרא אחרינא בבהרת ודרשינן עלה לרבות החוט שיש בו רוחב ב' שערות. היו שתי בהרות חוט רחב שתי שערות מצרפן כדתניא בתוספתא ליטמא בשער לבן ופסיון אבל לא למחיה עד שיהיה כחוט רוחב גריס ורבי אלעזר בן רבי שמעון פליג ואמר דכשם דאינו מצרפן למחיה כך אין מצרפן לשער לבן ופסיון. הסגיר שבוע ראשון ושני ולא נולד סימן טומאה ופטרו ואחר כך פשה הנגע כל שהו הרי זה מוחלט כדילפינן לעיל דפסיון מטמא לאחר הפיטור וכדתנן פרק קמא דג' סימני טומאה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני ולאחר הפיטור מוחלטין הנגע וכדילפינן לעיל פרק קמא.
+
+Halakhah 8
+
+<b>בהרת </b> שטהרה מתוך הסגר או מתוך החלט שהלכו ממנה סימני טומאה אין מסגירין אותה לעולם כדתני' בתוספתא פרק ב' בהרת שטהרה מתוך החלט מחיה ושער לבן מתוך פסיון ומתוך הסגר אינה משמש את הסגר מעתה ופי' מתוך הסגר שעמדה בעיניו עד סוף שבוע שני ופטרו אין מסגירין בה לעולם ומתוך החלט כשנחלטה באחד מסימני טומאה והלכו ממנה. בהרת שכנסה לאחר הפיטור ופשתה לכמו שהיתה או שפשתה וחזרה הרי הוא בטהרתו כחכמים דפליגי אר' עקיבא ומטהרין דלא חשבי פסיון מה שפשה לאחר שנכנס כיון שלא פשה אלא כמו שהיה וכן פשה יותר ממה שהיה וחזר וכנס (הא) ליכא פסיון.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>בהרת </b> כגריס ובה מחיה כעדשה ושער לבן בתוך המחיה החליטו והלכה המחיה טמא מפני שער לבן וכן איפכא כת"ק דרבי שמעון פרק ד' וכן בשער לבן תוך הבהרת ולא תוך המחיה הלך אחד מהן טמא מפני השני כדתנן נמי התם בפלוגתא דת"ק ורבי שמעון וטעמא דרבנן דאמרי טמא דאף על גב דכתיב ושערה לא הפך לבן דמשמע ולא שער מחיה רבנן סברי דכיון דכתיב נמי ושער בנגע הפך לבן נגע מכל מקום ומחיה נמי נגע הויא ובשער לבן תוך הבהרת נמי אף על גב דלית כגריס בבהרת אלא עם המחיה הוי שער לבן סימן טומאה בבהרת דמחיה נמי נגע הוי כדאמרינן ולא קרינא בה שערה ולא שער מקצתה דלא הוי כגריס בהדי מחיה כדאמר'.
+
+Halakhah 11
+
+<b>בהרת </b> ובה מחיה ופסיון או שער לבן ופסיון הלך אחד מהם טמא מפני השני כדתנן נמי התם סתמא דמתניתין דכל חד לחודיה הוי סימן טומאה. החליטו בשער לבן והלך לו ובא שער לבן אחר או נולד לו מחיה או פסיון וכן המחיה או הפסיון שהלכו להם ובאו אחרים או שבאו אחת מב' סימנים האחרים הרי זה בטומאתו כמות שהיה כדתנן פ"ה ותניא בת"כ וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע נרפא שהלך לו נגעו נגע שהלך לו שער לבן דאיקרי נגע כדכתיב ושער בנגע הפך לבן הצרעת שהלכה לה מחיה דאיקרי צרעת כדכתיב ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת היא וגו' אין לי אלא כולן מנין אף מקצתן שלא נשאר אלא שער א' ומקצת שיעור המחיה שהיא כעדשה ת"ל מן הנגע כלומר מדכתיב והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע דהיינו מן הנגע ומדכתיב מן הצרוע יתירא דכיון דכתיב נרפא נגע הצרעת הוה משמע מן הצרוע וכתב מן הצרוע להביא את שפרחה בכולו נמי שיטעון צפרים כדאיתא התם. אחד שהוחלט בתחלה או בסוף שבוע אחד או שתים או אחר הפיטור טמא עד שלא ישאר אחד משלשה סימנים כדא' וכדתנן בהאי מתניתין דריש פרק חמישי דנגעים:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מכה </b> מחמת האש שנכוה בגחלת או ברמץ או בברזל ואבן שלבנן באש נקרא מכוה ושלא מחמת האש או חולי כגרב ושחפת וקדחת שהשחיתו העור הרי זה נקרא שחין כדתנן ריש פ"ט וגבי מכוה כתיב מכות אש ותניא בת"כ אין לי אלא שנכוה באור נכוה בגחלת ברמץ בסיד רותח בגפסית רותח בחמי האור מנין ת"ל מכוה מכוה ריבה דכתיב מכות אש והיתה מחית המכוה ואמרינן פרק כיצד צולין דלגחלת של עץ לא איצטריך קרא אלא לגחלת של מתכת וגבי שחין נמי תניא התם אין לי אלא שחין שעלה מאליו דשחין לשון חמימות כמו שנה שחונה ותרגם יונתן חמותי ראיתי אור שחינית לקה בעץ באבן בגפת בחמי טבריה וכל דבר שאינו מחמת האור מנין ת"ל שחין שחין ריבה דלהכי כתיב תרי זימני שחין שחין ונרפא והיה במקום השחין לרבות אפילו לקה בעץ וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ליבן </b> שפוד והכה בו אם היה ראשו מבורז הרי זה מכוה ואם היה ראשו חד הוי ספק מכוה או שחין כדתני' בפ"ק דחולין ליבן שפוד והכה בו נידון משום מכות אש ומוקמינן לה דברזיה מברז שלא הכהו בכח ואין כאן חבטא אלא הבל והוי מכוה אבל הכהו דאיכא חבטא מספקא לן אי חבטה קדים ואתי הבלא ומבטל לה והוה ליה מכוה או דילמא הבלא קדים ואתי חבטא ומבטל לה והוה ליה שחין ונפקא מינה דהוי חצי גריס ויצטרף לחצי גריס אחר של שחין אי הוי שחין או למכוה אי הוי מכוה דשחין ומכוה לא מצטרפי כדנילף לקמן לקה במי טבריה או בגפת וכיוצא בהן הרי זה שחין כדאמרינן לעיל משחין שחין כל מידי דלאו מחמת האור הוא כדתנן להו במתניתין פ"ט.
+
+Halakhah 3
+
+<b>השחין </b> והמכוה כל זמן שהם מכות טריות נקראים מורדין ואינם מטמאים בנגעים כלל אם נולד במקומם אחד מד' מראות כדתנן פ"ט היו מורדין טהורים ותניא בת"כ שחין יכול מורד דקאי במרדו ולא נרפא ת"ל ונרפא יכול עד שנעשה צלקת דהיינו שנתרפא לגמרי ועשה רושם במקום השחין ת"ל שחין דאכתי אף על גב דנרפא אית ביה שחין הא כיצד נרפא ולא נרפא כשהוא אומר למטה צרבת השחין הוא עד שיקרום כקליפת השום וגבי מכוה נמי תניא מכות אש יכול מורדת ת"ל והיתה מחית המכוה יכול משתעשה צלקת ת"ל מכות אש הא כיצד חיתה ולא חיתה כשהוא אומר למטה צרבת המכוה היא עד שתקרום כקליפת השום דצרבת מתרגמינן רושם שיחנא והוא רושם החימום הניכר בבשר כמו ונצרבו בה כל פנים דאם נתרפא ריפוי גמור אף על פי שהמקום צלקת ואינו דומה לשער העור הרי הוא כעור לכל דבר ומתטמא בג' סימנים אם נולד בו אחת מד' מראות ויש בו הסגר שני שבועות אבל כשלא נתרפא ריפוי גמור דהיינו כשתקרום כקליפת השום דהוי צרבת בין בשחין בין במכוה ונולד בו בהרת אינו מיטמא אלא בשער לבן ובפסיון ואין כהן הסגיר אלא שבוע אחד כדתנן ריש פ"ט ותנן ספ"ו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבא מלשון צרבת מיטמאן בנגעים וכו' ואין מיטמאן משום מחיה דמחיה בשר חי בעיא ואין זה בשר חי כיון דמקומו שחין ומכוה עד שיעשה מקומו צלקת שהוא קרום חזק ודרשי' בת"כ מדכתיב היא שבעה פעמים גבי מכוה דחד מינייהו לומר היא אינו מטמאה במחיה בתחלה ולא בסוף שבוע ולא לאחר הפיטור וכתיב צרעת צרעת שלשה פעמים וחד מיניהו ליתן את האמור בשחין במכוה ואת האמור במכוה דהיינו שאין מטמא במחיה כדילפינן ממיעוטא דהיא הכי נמי השחין לא יטמא במחיה ושער לבן ופסיון כתיבי בהדיא בשחין ומכוה ולא כתיב בהו הסגר אלא שבעת ימים ולהכי לא מטמאו אלא בשבוע אחד.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>השחין </b> והמכוה אין מצטרפין זה עם זה כדתנן פ"ט דחצי גריס שחין וחצי גריס מכוה שנולד בהן בהרת אין מצטרפין כדדרשינן בת"כ ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא וכתיב או בשר כי יהיה בעורו מכות אש מלמד שאין השחין ומכוה מצטרפין זה עם זה דלכך חלקו הכתוב בשתי פרשיות ופי' משפט כל אחת בה ולא צירפה יחד שהרי משפטה שוה והיה לו לכתוב ובשר כי יהיה בו בעורו שחין או מכוה ואין פושין זה לזה ולא לעור הבשר דאין שחין ומכוה זה אצל זה ובאחד מהן בהרת כגריס והסגירה ובסוף שבוע פשתה לחברו או לעור הבשר אין מחליטו וכדתנן פ"ט ותניא בת"כ נגע צרעת היא בשחין פרחה ולא פרחה בעור הבשר יכול לא תפשה בעור הבשר אבל תפשה במכוה תלמוד לומר ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה צרבת השחין היא למקום שתחתיה היא פושה ואינה פושה לא בעור הבשר ולא למכוה וכן מכוה נמי אינה פושה לשחין ולא לעור הבשר דכתיב צרעת צרעת ליתן את האמור בשחין במכוה כדאמר' לעיל ואין נגע עור הבשר פושה לתוכן כדתנן נמי פ"ט וכתיב גבי פסיון נגעים לא פשה הנגע בעור תפשה דמספחת בעור דמשמע דבעור פושה ולא בשחין ומכוה. היה בתוך כפו צרבת שחין כגריס ובה בהרת כגריס יסגיר כדתנן פ"ט ששאלו את ר' אליעזר ואמר להן לא שמעתי ולמד ר' יהודה בן בתירא לקיים דברי חכמים שיסגיר דשמא יוולד לו שאין אחר אצלו ויפשה לתוכו דאי לאו הכי אינו מטמא בפסיון לעור הבשר כדילפינן לעיל ושער נמי אי אפשר דאין כף היד מגדל שער ותניא בת"כ שחין אין לי אלא שחין שיש לו להיכן שיפשה שהוא יותר מהבהרת שעליו שהיא כגריס שאין לו להיכן שיפשה שאין השחין אלא כגריס מנין ת"ל כי יהיה בו אפילו בכולו אפילו שכסתה הבהרת כל השחין יסגיר דשמא יעלה שחין אצלה ויפשה לתוכו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>
+שחין </b> שנעשה מכוה בטלה את השחין ומכוה שנעשה שחין בטלה את המכוה אין ידוע אי זה מהם קדם אין בכך כלום ששניהם סימן אחד וטומאה אחת כדתניא בתוספתא דנגעים ספ"ג וטעמא שיבטל האחרון את הראשון דאזלינן בתר מאי דקמן השתא שחין או מכוה ונפקא מינה אם הוא שחין שבטל את המכוה שאינו מצטרף למכוה שנולדה אצלה אח"כ אבל כשאין ידוע אם שחין אם מכוה ונולד אצלה שחין או מכוה נראה דמצטרף דודאי שחין ומכוה הוא דאין מצטרפין זה לזה או אפשר דאין מצטרף לה לא שחין ולא מכוה שחין דילמא מכוה הוא הראשון ומכוה דילמא שחין הוא והכי משמע לישנא דתוספתא דתני הרי הן לפניך ואין ידוע אם שחין אם מכוה טהור משמע דטהור מלהצטרף כמו שחין ומכוה הנולדים אצלם.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הסגירו </b> בבהרת שבשחין ובסוף השבוע נעשה עור הבשר שנעשה מקומו צלקת או הסגירו בצלקת שהוא בעור הבשר ונעשה מקומו שחין בסוף השבוע יראה בתחלה כדתניא בתוספתא פ"ג שאם היה בתחלה כגריס ועכשיו כסלע לא יחליט אלא יסגיר כאלו עכשיו רואה בתחלה ותני בת"כ והיה במקום השחין שאת לבנה שיקדים השחין לשאת ולא שתקדים השאת לשחין שאם היה בעור הבשר עד שלא נעשה שחין ונעשה שחין ר' אליעזר מטמא וחכמים מטהרים משום דלא קדם השחין ומטהרים היינו שיסגיר בתחלה כדתנא דתוס' דקתני יראה בתחלה ולא נקט מטהרים אלא משום ר' אליעזר בן יעקב דמטמא.
+
+Halakhah 8
+
+<b>מי </b> שנשר כל שער ראשו מחמת חולי או מכה או שאכל או סך דברים המשירים את השער מן הקדקד ולמטה שופע לאחור נקרא קרח ומלפניו נקרא גבח כדתנן ס"פ עשירי דנגעים דכתיב ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא ואם מפאת פניו ימרט ראשו גבח הוא טהור הוא אין לי אלא פאת פניו מנין אף את הצדעין מכאן ומכאן תלמוד לומר אם מפאת פניו טהור הוא מטומאת נתקים שאין קרחת נידון בסימני ראש וזקן שהוא מקום שער וכדכתיב ואם מפאת פניו ימרט ראשו גבח הוא משמע רישיה דקרא דקרח הוא הוי מלאחוריו ותניא בת"כ יכול אפילו נמרט ראשו מחמת חולי יהא טמא ת"ל קרחת וגבחת מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער אף גבחת אימא קרחת בידי שמים אף גבחת בידי שמים מנין אכל וסך ת"ל קרחת קרחת ריבה והרב ז"ל כתב מי שנשר שער ראשו בין מחמת חולי וכו' ואפשר לומר דמחמת חולי דממעט בת"כ היינו כשראוי לחזור ולגדל שער אחר כך כדקתני מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער אבל אם הוא חולי שאין ראוי לגדל שער עד לאחר זמן הוי קרחת דומיא דמכה דקתני נמי מתניתין דכשאינה ראויה לגדל שער הויא קרחת. ומיטמא בשני סימנים במחיה ובפסיון ובשני שבועות כדתנן פרק עשירי וב' שבועות נפקא לן בת"כ מדכתיב בקרחת ובגבחת כמראה צרעת עור בשר מה עור בשר בשני שבועות אף כאן בשני שבועות ומטמא בד' מראות כנגע עור הבשר ופתוך מנין ת"ל נגע לבן אדמדם ומחיה ופסיון נפקא לן מדכתיב צרעת פורחת היא בקרחתו וגו' צרעת מלמד שמטמאה במחיה דכתיב ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת היא וגו' פורחת מלמד שמטמאה בפסיון היא דאינה מטמאה בשער לבן והא דלא קאמר איפכא שיטמא בשער לבן ולא במחיה כשחין ומכוה דלא מטמאי במחיה משום דסתמה לא מגדל שער ומחיה מטמאה בתחלה ובסוף הסגר ואחר הפיטור ופסיון אחר הסגר ואחרי הפיטור כבהרת ושאת.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הקרחת </b> והגבחת אין מצטרפות זו עם זו כדתנן התם וכן אין פושות זו לזו כדתנן נמי התם פרק עשירי ותניא בת"כ וכי יהיה בקרחת או בגבחת מלמד שאין הקרחת והגבחת מצטרפות זו עם זו דאו אתא לחלק יכול לא יצטרפו אבל יפשו ת"ל בקרחתו או בגבחתו ואין פושות לעור הבשר ולא בהרת של עור הבשר פושה לתוכן דהכי משמע פשטיה דקרא דכתיב וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם וגו' דמשמע דבעיא כל הנגע תוך הקרחת או הגבחת.
+
+Halakhah 11
+
+<b>הקרחת </b> או הגבחת או הזקן שנקרח ונעשה בהם שחין או מכוה מטמאין כשחין ובמכוה שבעור הבשר כדתניא בתוספתא העלה שער ונקרח טמא משום קרחת נעשה שחין ומכוה טמא משום שחין או מכוה ואע"ג דאין מטמאין משום שער לבן בקרחת וגבחת אפ"ה אם יש בהן שחין או מכוה מטמאין כדינם בשער לבן ופסיון ומה שכתב הרב ז"ל אלא שאין מטמאין בשער לבן לא קאי אלא אקרחת וגבחת לחודא דלא עלה בהן שחין ומכוה אבל כשיש בהן שחין ומכוה מטמא בשער לבן כדאמ'. הראש והזקן קודם שיצמח בהן שער כגון קטן וכן הדלדולין הוו כעור הבשר כדתנן ספ"ו לטמא בג' סימנין וב' שבועות כיון שלא עלה בהם שער מעולם הוו כעור כדאמרינן וכן זקן האשה והסריס שלא העלו שער הוו כעור הבשר דלא מיקרי קרחת אלא כשהיה לו שער ונמרט כדכתיב ואיש כי ימרט ראשו וגו' ואם העלו שער הוו כזקן האיש:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אלו </b> מקומות שאין מתטמאין בבהרת תוך העין והחוטם והאוזן והפה והקמטים ובית השחי ותחת השחי ותחת הדד וכף הרגל דכתיב לכל מראה עיני הכהן פרט להני דהוו בית הסתרים והצפורן שאינו עור וכתיב בעור בשרו הראש והזקן שיש בהן שער כדתניא בת"כ יכול תהא הבהרת מטמאה בראש ובזקן ת"ל נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא ואין לראש ולזקן טומאה אלא טומאת נתקים בלבד והשחין והמכוה והקרח והמורדין דכתיב את כל עור הנגע עור הראוי לקבל הנגע פרט למורדין דאינם מטמאין בבהרת ושחין ומכוה נמי לא מטמאי אלא בשבוע אחד וב' סימנים כדאמרינן לעיל וכדתנן להו כולהו פרק ששי דנגעים ואודם השפתים נידון כבית הסתרים כדתניא בתוספתא דהא כשהפה סתום אינו נראה וכל הני אין מצטרפין נמי לנגע שבעור הבשר ולא הנגע פושה לתוכן ואין מטמאין משום מחיה ואין מעכבין את ההופך כולו לבן דאף על פי שלא הפך לבן אחד מאלו אינו מעכב כדתנן להו במתני' דאין מצטרפין דאין ראוין לנגע כדילפינן ואין הנגע פושה לתוכן דכיון דלא מיטמו באום לא מיטמו בפסיון ואין מיטמאין משום מחיה דאי איכא מחיה בחד מהני אצל הבהרת לא מטמא דבעינן מבוצר לתוך השאת כדכתיב ומחית בשר חי בשאת וכיון דהני לאו בני טמויי נינהו אין זה מבוצרת לתוך השאת או הבהרת שאצלן ואין מעכבין את ההופך כולו לבן כדתניא בת"כ וכסתה הצרעת את כל עור הנגע עור הראוי לקבל נגע מעכב פרט לאלו שאינם ראוים לקבל נגע.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הראש </b> והזקן שנשר כל שערן והשחין והמכוה שהעלו צרבת כדתנן בהאי מתניתין הרי אלו מיטמאין בנגעים בד' מראות דהוו בעור הבשר כדאיתא לעיל וכן הקמטין שנתפשטו תניא בתוספתא דהוי בעור הבשר לכל דבר ואין מצטרפין בנגעים ראש וזקן כשלא נקרחו לעור הבשר ולא עור הבשר לראש ולזקן ולא זה לזה דכתיב בראש או בזקן לחלק ביניהם שלא יצטרפו דראש וזקן נידונים בנתקין ועור הבשר בד' מראות ואין פושין זה לזה כיון שאינם שוין ואין מטמאין משום מחיה דנתקים מיטמין בשער צהוב ופסיון ושחין ומכוה בשער לבן ופסיון לחוד כדאמרינן לעיל אבל מעכבין את ההופך כולו לבן דכיון דראש וזקן ושחין ומכוה מיטמא בנגעים כל חד כדיניה מעכב את ההופך כולו לבן כדכתיב וכסתה הצרעת את כל עור הנגע עור הראוי לקבל הנגע והני ראויים לקבל נגע כל חד כדיני' כדאמ'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>בהרת </b> הסמוכה לראש וכו' בתוספתא פ' ב' תני רבי יוסי בר יהודה אומר היתה בהרת סמוכה לראש לעין לאוזן ולחוטם ולפה טהור שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהא כל חוצה לו עור הבשר וראוי לפסיון ואף על גב דראוי ליטמא בשער לבן ומחיה ופסיון נמי מצד האחר אפילו הכי כיון דאין ראוי לפסיון מצד הראש או האוזן נראה דהוי גזרת הכתוב שיהיה טהור.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אלו </b> בהרות טהורות ריש פ"ז תנן אלו בהרות טהורות מי שהיו בו קודם מתן תורה ודרשינן בת"כ מדכתיב כי יהי' דמשמע מן הדיבור ואילך בגוי ונתגייר בעובר ונולד בקמט ונתגלה בראש ובזקן כשהיה בהן שיער דאינו מטמא בבהרת ונקרחו אחר כך ונתגלה הבהרת בשחין ומכוה כשהן מורדין דאינם מטמאין בנגע ואחר כך נעשו צרבת דמטמאי כדין בהרת של שחין ומכוה הרי אלו טהורות כדתנן התם דבעינן שנולד הנגע משעה שראוי ליטמא בו ולא קודם כדכתיב כי יהיה דמשעה שיהיה בו ראוי ליטמא בבהרת וכן אם היתה הבהרת בראש ובזקן קודם שיעלו שער דהוו בעור הבשר ליטמא בנגעים והעלו שער דאינו ראוי ליטמא בבהרת והלך השער שראוי ליטמא וכן בשחין ובמכוה שהיה תחלה וסוף בטומאה ולא באמצע טהורין כדתניא בתוספתא דהואיל והיתה טהורה בנתים לא קריא ביה כי יהיה בעור בשרו דמשמע דמשעה שיהיה בו הנגע ועד סוף היה ראוי ליטמא. נשתנו מראיהן של בהרות טהורות כגון של גר אחר שנתגייר נשתנה מראית הבהרת שהעז או כהה יראה בתחלה כדתנן במתניתין פ"ז רבי עקיבא אומר בין להקל שכהה בין להחמיר שהעז תראה בתחלה דהשתא הויא בנגע אחר שנולד בו אחר שנתגייר או הקטן אחר שנולד וכן האחרות.
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל </b> ספק נגעים להקל חוץ משנים שכתבנו למעלה ספק שער קדם ובהרת כגריס ובסוף שבוע הרי היא כסלע ספק היא היא וראויה להחליט דפשתה ספק אחרת באה תחתיה וראוי להסגיר וכגון שהיה בה אי זה שינוי שהיה נראה שהיתה אחרת אפ"ה אזלינן לחומרא כיון שהיא במקומה אמרינן היא היא דאי לאו הכי כל פשתה כמה הוי ספק אי היא היא או אחרת באה תחתיה וקרא משמע דאם פשה לא מספקינן כלל אלא ודאי טמאה ושאר ספקות כגון שני אנשים בזה כגריס ובזה כסלע ואחר הסגר נמצא בשניהם כסלע ואין ידוע באי זה מהן פשתה ואפילו באיש אחד שהסגירו מתחלה בשני בהרות אחד כגריס ואחד כסלע ואחר הסגר היו שתיהן כסלע דודאי פשתה אחד מהן כיון דאינו ידוע אי זו היא טהור דלא כרבי עקיבא דקאמר באיש אחד טמא במתניתין פ"ה וטעמא דרבנן דגזרת הכתוב היא כדתניא בת"כ ואם פשה תפשה המספחת בעור וטמאו הכהן דמשמע טמאו לנגע הידוע לו את הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק ואף על גב דהאי קרא גבי פסיון כתיב הוא הדין בשער לבן דצריך לידע באי זה שער לבן הוא מחליטו כדאיתא לעיל. ואם אחר החלט שנזקק כבר לטומאה ספקו טמא כגון שהיו לו שערות שקדמו לבהרת ושערות שאחר הבהרת והלך אחד מהן ואין ידוע אי זה הלך אם השיער שהוא סימן טומאה שהפכתו בהרת או השיער האחר שקדם לבהרת ומשנזקק לטומאה ספקו טמא כשנים שבאו אצל כהן בזה כגריס ובזה כסלע ובסוף הסגר בשניהם כסלע ועוד דטמאים שניהם ואם חזרו שניהם להיות כסלע שהלך הפסיון של אחד מהן ואינו ידוע אי זה הוא ספקו טמא כיון שנזקקו כבר לטומאה שבסוף שבוע נמצא כסלע ועוד בכל חד דהוה ליה פסיון בתרוייהו.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מי </b> שבא אצל כהן וראהו שצריך הסגר או שהוא פטור שלא היה לבן כקרום ביצה ועד שלא הסגירו או פטרו (העז) נולדו לו סימני טומאה שיער לבן או מחיה יחליט וכן אם היה לו סימני טומאה וקודם שאמר לו טמא אתה הלכו להן יסגיר אותו ואם היה בסוף שבוע שני או לאחר הפיטור יפטור אותו כדתנן פרק ז' דנגעים דכל זמן שלא הסגירו או פטרו או החליטו הוי כרואהו בתחלה ואמר מה שלפניו עתה החלט או הסגר או פיטור:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שהיתה בו בהרת והוחלט באחד מסימני טומאה ונהפך כולו לבן אפילו מקום המחיה אי הוה סימן טומאה שבו מחיה בין מתוך הסגר בין מתוך החלט הרי זה טהור ואם לאחר הפיטור שהוא טהור נהפך טמא וכדתנן ריש פרק ח' הפורח מן הטמא טהור ומן הטהור טמא וכתיב צרעת נושנת היא בעור בשרו וגו' כי טמא הוא ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וגו' מראשו ועד רגליו וגו' וטהר את הנגע כולו הפך לבן טהור הוא דמשמע דאינו מטהר ההופך כולו לבן אלא מתוך טומאה ותניא בת"כ כולו הפך לבן טהור הוא מה תלמוד לומר שיכול אין לי פרחה אלא אחר החלט דבתר החלט משתעי קרא מנין נולדו לו מחיה ושער לבן בתחלה בסוף שבוע ראשון ושני לאחר הפיטור או פסיון בסוף שבוע ראשון ושני ולאחר הפיטור תלמוד לומר וטהר את הנגע טהור הוא לרבות את כולם יכול הפורח בתחלה יהא טהור תלמוד לומר דהיינו כשנטהר אחר הסגר ואחר כך פרחה צרעת בכולו והבא בתחלה כולו לבן יהא טהור תלמוד לומר הוא הוא הטהור ואין הבא כולו לבן בתחלה טהור אלא טמא דמתוך טומאה הוא דטהור הפורח כולו לבן כדא' ומתוך הסגר נמי הוי טהור דמוסגר טמא הוי דאין בין מוסגר למוחלט אלא פריעה ופרימה ותגלחת וצפורים.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הבא </b> בתחלה כולו לבן אם היתה מחיה או שער לבן מחליטין אותו מיד ואם לאו טעון הסגר שבוע אחד כדתנן התם לא נולד בו סימן טומאה טעון הסגר שבוע שני לא נולד בו טהור שדין בהרת זו הגדולה כדין הקטנה כדתנן פרק שמיני נולד לו שער לבן או מחיה טמא לא נולד טהור ותניא בת"כ באדם להביא את הבא כולו לבן שתהא המחיה מטמאתו דבמחיה משתעי קרא דכתיב בתריה ומחית בשר חי בשאת וגו' ואם פרוח תפרח וגו' שער ילפינן ממחיה כדאיתא לעיל ולא שנא בהרת גדולה מבהרת קטנה דמטמאה בסימנין כדאמרן והא דממעטינן מדכתיב הוא הבא בתחלה כולו לבן דאינו טהור אלא טמא היינו בסימני טומאה דומיא דהופך כולו לבן מתוך טומאה דהיינו בסימני טומאה שנחלט בהם דמתוך הסגר ולאחר הפיטור נמי אינו טהור ההופך כולו לבן אלא בנולדו סימני טומאה בתוך הסגר או לאחר הפיטור ואח"כ הפך כולו לבן ומדברי הרב ז"ל נראה דמתוך הסגר אפי' לא נראו בו סימני טומאה ופרחה בכולו הוי טהור דכיון דמצורע מוסגר הוי טמא במוחלט החליטו לבא כולו לבן בתחלה כשער לבן והשחיר או הקציר אפילו אחד מהן נסמך או הקיף השחין אפילו אחד מהן חלקן השחין או המכוה או מחייתן או הבוהק הרי זה טהור כדתנן במתני' פרק ח' משום דליכא שתי שערות לבנות ואם נולד לו שער לבן אחר או מחיה טמא דהא איכא סימני טומאה ובא כולו לבן בתחלה דהוי טמא כדאמר'. אחד שפרחה הצרעת בכולו כא' ואחד שפשתה ופרחה מעט מעט עד שהלבין כולו אם מתוך הסגר או החלט טהור ואם אחר פיטור טמא כדילפינן דמתוך טמא טהור ומתוך טהור טמא ואם בתחלה יסגיר כשאין בה סימני טומאה כדאמ' ותניא בת"כ ואם פרוח תפרח אין לי אלא בזמן שפרחה כולו כא' מנין לפורחת וחוזרת ופורחת ת"ל תפרח אין לי אלא מלמעלן למטן איפכא מנין ת"ל תפרח ואם פרוח תפרח. אחד שהיה כולו מראה אחד או מד' של לובן או של פתוך הכל מצטרפין בין לטהרו ובין לטמאו דתניא בת"כ וכסתה הצרעת את כל עור וגו' מה תלמוד לומר הא כתיב ואם פרח תפרח הצרעת שיכול אין לי פריחה מטהרת אלא מן השאת בלבד דקרא דאם פרח תפרח בשאת משתעי מנין לרבות שאר מראות תלמוד לומר והנה כסתה הצרעת דלהכי מהני בה קרא לרבות שאר מראות דפריחה מטהרת בהו כדאמר'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>היתה </b> בו בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה והוחלט במחיה ופרחה הצרעת בכולו ואח"כ הלכה המחיה או שהלכה המחיה תחלה ואח"כ פרחה בכולו הרי זה טהור ודוקא הלכה המחיה שפשתה הנגע עליה אבל הניחה מחיה במקומה טמא כדתניא בתוספתא דאין פריחה מטהרת אלא בכולו כיון דנשארה מחיה במקומה אינה ככולו והיינו כשהיה מתחלה בהרת במחיה ופרחה אחר כך בכולו אבל בא בתחלה כולו לבן עם מחיה או אחר כך נולד לו מחיה טמא אף על גב דאינה פריחה בכולו במקום מחיה ואפילו נולד לו שיער לבן כדתנן במתניתין פרק ח' בפלוגתא דרבי יהושע וחכמים ואף ע"ג דילפינן לעיל דפורח מן הטמא דוקא הוא דטהור אבל פורח מן הטהור הוא טמא והכא פורח מן הטהור הוא כיון שהלכה לה מחיה ואחר כך פרחה בכולו היינו פורח מן הטהור שהיה לעולם טהור אבל הכא שהוחלטה כבר במחיה אף על גב דהלכה לא הוי כמן הטמא טהור בממה נפשך הוא טהור אי אית ביה מחיה הרי הוא טמא ובפריחה הוי טהור ואי לית ביה מחיה הוי כבא בתחלה כולו לבן דאינו טמא בלא סימן טומאה כדאמ' לעיל אף על גב דטעון הסגר היינו משום דבא בתחלה אבל הכא דאינו בא בתחלה כולו לבן והוה ביה נמי קודם מחיה הוי כמן הטמ' טהור כדאמ' ולהכי אם נולדה בו מחיה טמא דבא בתחלה כולו לבן בלא סימן טומאה ואחר כך נולד בו סימן טומאה טמא אבל נולד בו שיער לבן טהור כחכמים דפליגי ארבי יהושע דבתר קרא דכולו הפך לבן טהור הוא דכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא ודרשינן בתוספתא ובת"כ בשר חי החוזר טמא ואין שער לבן החוזר להופך כולו לבן טמא דשער לבן דמטמא להופך כולו לבן היינו כשבא מתחלתו כולו לבן ובו שער לבן או שבא כולו לבן והסגירוהו ונולד בו שער לבן טמא אבל אם היה שער לבן בבהרת כגריס קודם פריחה והלך השער ופרח כולו לבן וחזר שער לבן או שלא היה מתחלה שער לבן בבהרת ואחר שהפך כולו לבן בא שער לבן אינו מטמא והיינו דילפינן מדכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא דמחיה החוזרת מטמאה ולא שער לבן החוזר ולא איקרי שער לבן החוזר אלא כשבא קודם בבהרת והלך ופרח בכולו וחזר שער הלבן או בשלא בא קודם בבהרת ובא עם הפריחה אבל אם בא קודם כבא בתחלה כולו לבן והלך ואחר כך חזר הוי טמא דלא ממעטינן ליה אלא דומיא דבשר חי החוזר דמיירי קרא שהיה מחיה קודם בבהרת או בשאת כדכתיב ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת היא וגו' וסמיך ליה ואם פרח תפרח הצרעת בעור וכסתה וגו' כולו הפך לבן טהור הוא וביום הראות בו בשר חי יטמא והרי היתה מחיה קודם פריחה אלא ע"כ לומר שהלכה לה ואחר שפרחה הצרעת בכולו חזרה המחיה כדכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא ודוקא חזרה מחיה כדאמרינן אבל חזר שער לבן כי האי גוונא שהיה קודם פריחה בבהרת והלכה ואחר פריחה חזרה או שלא היה קודם בבהרת ועתה בא עם הפריחה אין חזרתו מטמא אבל אם בא קודם בבא כולו לבן וחזר מטמא כדאמרינן וכמו שכתב הרב ז"ל לעיל החליטו בשער לבן להופך כולו לבן והשחירו שתיהן או אחד מהן וכו' טהור נולד לו שער לבן אחר או מחיה הרי זה טמא מפני שבא כולו לבן בתחלה ע"כ הרי ששער לבן שוה למחיה בחזרה כי האי גוונא הכל בבא לבן מתחלה כדאמ'. היתה בו בהרת ובה שיער לבן והוחלט בשער ואחר כך פרחה הצרעת בכולו אף על פי ששער לבן במקומו עומד טהור כדתנן התם וכדילפינן לעיל פורח מן הטמא שהוא טהור דדוקא במחיה מתטמא ההופך כולו לבן אחר החלט או אחר הסגר ואינו מטמא בשער לבן וכל שכן אי השתא אינו עומד במקומו שהוא טהור נמי כיון דנטהר כבר בפריחה מתוך טומאה בהרת שבה שער לבן החליטו בפסיון ואחר כך פשתה ופרחה בכולו טהור ואם נראית בו מחיה טמא כדתנן פרק שמיני בהרת ובה פסיון פרחה בכולו טהור ונראה דהיינו כשפשת ופסקה מלפשות ואח"כ אי זה זמן פרחה בכולו דאי פושה וחוזר ופושה מיד עד שפרחה בכולו הא ילפי' דאחר שפרחה בכולו כאחד או פרחה מעט מעט דהויא פריחה בכולו ואי הויא מתוך פטור בלא סימן טומאה הוי טמא ואי פריחה מעט מעט הויא פריחה ליכא פריחה דמטמאה בפורח מעט מעט כיון שמה שמתחיל לפשות הוי פסיון סימן טומאה והדר פורח בכולו והוי טמא אלא ודאי כדאמרינן ולא תימא דאשכחן פריחה דמטמאה מתוך טהור כשפרח בבת אחת אבל בזה אחר זה לא דהא מרבינן ליה לפורחת וחוזרת ופורחת מפרוח תפרח דומיא דפורח בבת אחת משמע דתרוייהו כי הדדי נינהו לטמא או לטהר אי נמי אשכחן פריחה דמטמאה מתוך טהור אפילו כשפרחה מעט מעט בשלא הספיק בהן להחליטו בהתחלת פסיון ופריחה עד שפרח בכולו ואם נראית בו מחיה טמא כדילפינן לעיל. ואף ראשי איברים שאינם מטמאין משום מחיה שבתוך הבהרת מטמאים ומעכבין את הנהפך כולו לבן אם נשאר באחד מראשי איברים כעדשה בשר חי שלא נהפך לבן או שהפך כולו לבן וחזר כעדשה בשר חי אפילו מראשי איברים הרי זה מוחלט כדתנן פ"ח וכולן שחזרו בהן ראשי איברים טמא ותנן נמי התם כל פריחת ראשי איברים שעל ידי פריחתן טהרו את הטמא שנשלם הפיכת כולו לבן אם חזרו ונתכסו טהור שהרי הפך כולו לבן חזרו ונתגלו טמא אפילו מאה פעמים ומשנה יתיר' הוא אלא איצטריך לאשמועי' אפילו זימני טובא כדקתני אפי' מאה פעמים ותניא בת"כ וראה הכהן הבשר החי וטמאו הבשר החי טמא הוא צרעת הוא מה תלמוד לומר שיכול אין לי אלא ראשי איברים שנתגלו שיהו טמאים אלא אחר פריחת חלוט מחיה בתחלה מנין אחר פריחת חלוט מחיה בסוף שבוע ראשון ושני ולאחר הפיטור אחר פריחת חלוט שער לבן בתחלה בסוף שבוע ראשון ושני ואחר הפיטור אחר פריחת חלוט פסיון בסוף שבוע ראשון ושני ולאחר הפיטור אחר פריחת הסגר ת"ל וראה הכהן הבשר החי וטמאו הבשר החי טמא הוא לרבות את כולם ותניא נמי התם או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן הרי זה בא ללמד על ראשי איברים שנתגלו וחזרו ונתכסו שיהו טהורים ומנין אפילו מאה פעמים נתכסו טהור נתגלו טמא תלמוד לומר כי ישוב או כי ישוב כלומר לכתוב ישוב הבשר החי אי נמי כי ישוב מאי או כי ישוב לרבות את כולן דאפילו מאה פעמים נתכסו טהור נתגלו טמא נהפך כולו למראה צרעת חוץ מכעדשה אפילו בראש אחד מן האיברים שנהפך לבוהק שאינו מארבע מראות הרי זה טמא מוחלט כדתנן התם פרחה בכולו אבל לא בבוהק טמא דבוהק הוא למטה מד' מראות ומעכב את הפריחה שהרי אינו כולו לבן מארבע מראות ותניא בת"כ וכסתה הצרעת ולא הבוהק שהייתי אומר הואיל והוא סימן טהרה בסוף תהא סימן טהרה בתחלה תלמוד לומר וכסתה הצרעת ולא הבהק אפי' היה מקצת העדשה בשר חי ומקצתה בהק הרי זו סימן טומאה דבהק אפילו פחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה ואין סימן טומאה בסוף כחכמים דפליגי ארבי מאיר וכיון דהאי בתחלת פריחה טמא שלא פרחה בכולו כיון שנשאר אפילו פחות מכעדשה בוהק ותשלום העדשה בשר חי כדכתיב וכסתה הצרעת ולא הבוהק והא אית קצת בוהק וקצת בשר חי כעדשה ואינו מכוסה כולו בצרעת ואם נהפך כולו לבן ואחר כך חזר בו כעדשה טהור ומקצת העדשה בוהק ומקצתה בשר חי נמי טהור כיון דפרחה בכולו מתחלה השתא בסוף אינו סימן טומאה כחכמים כדאיתא לעיל דלא ממעט קרא בבוהק שלא יטהר אלא בתחלת הפריחה אבל בשכבר פרח בכולו אף על פי שחזר בו בוהק ונשאר בטהרתו דאין החוזר אחר פריחה מטמא אלא כשהוא בשר חי כעדשה כדכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא אבל בוהק לא.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל </b> טמא שפרחה הצרעת בכולו טהור כדאמר' נתגלה כעדשה מבשר חי יטמא חזר ונתכסה נטהר אפילו מאה פעמים כדילפינן מדכתיב או כי ישוב התחיל להתגלות והולך ומתגלה טמא עד שיתמעט בהרת מגריס כל הראוי ליטמא בבהרת מעכבת ההופך כולו לבן ושאינו ראוי אינו מעכב כדתנן פרק ח' ומפרש להו במתניתין דעור הבשר ראוי ליטמא וראש וזקן והנהו דחשיב התם דאינם מטמאים בבהרת אינם מעכבים את הפריחה ואפי' חזרו אלו ונעשו כעור הבשר שנקרחו הראש והזקן ונעשו צרבת השחין והמכוה שהרי הם ראוים ליטמא בבהרת אין מעכבין את הפריחה כדתנן נמי התם דכיון דבשעת פריחה לא הוו ראוים ליטמא לא מעכבי וטהור פרחה בכולו אבל לא בפחות מכעדשה סמוך לאלו וחזרו ונעשו ראויים אף על פי שמקום המחיה שהוא מה שנשאר סמוך לאלו נעשה בהרת טמא עד שתפרח בכולו כדתנן התם וטעמא דפריחה קמייתא לאו פריחה היא כיון דאישתייר מעור הבשר חצי עדשה סמוך לראש או לאחרים ופריחה דהשתא שנתכסית המחיה של חצי עדשה נמי לא חשיב פריחה כיון שכבר חזרו אלו ונעשו כעור הבשר ראוים לבהרת ולא מהני עד דפרח נמי עליהו והכא דאמרינן לעיל דבשר חי כעדשה שלא נהפך לבן מתחלתו מעכב את הפריחה הא פחות מכעדשה אינו מעכב היינו כשאין פחות מכעדשה זה סמוך לאחד מאלו דא"א לו להיות כעדשה אבל כשהוא סמוך לראש או לאחרים טמא שאם תחזור הראש להיות כעור הבשר כגון שנקרח כולו או קצתו אצל זה הפחות מכעדשה יצטרף עמו להיות כעדשה ויטמא ובשלא נשאר אפילו פחות מכעדשה סמוך לאלו טהור דהא פרח בכולו ואפילו נקרחו הראש והזקן אח"כ כדתנן במתניתין דכיון דבשעת פריחה לא היו ראוין לא מעכבי וטהור והרב ז"ל השמיט בבא זו וצ"ע למה השמיטה. היו בה שתי בהרות א' יש בה סימן טומאה וא' טהורה בסוף שני לאחר הפיטור ופרחה מזו לזו אפילו מטהורה לטמאה ואחר כך פרחה בכולו טהור כדתנן התם פרק ח' משום דטהורה נעשת טמאה כשפרח ממנה לטמאה שהרי פשתה וכי פרחה אח"כ בכולו הוה ליה פורח מן הטמא והוא טהור כן כתב הרא"ש ז"ל והרב ז"ל כתב מפני שכבר היה מוחלט בטומאה ואף על פי שלא הפרחה ממנה הוי פורח מן הטמא ולא עוד אלא אפי' היה אחת משתי בהרות אלו (כ"ש) [א'] בשפתו העליונה וא' בשפתו התחתונה או בשתי אצבעותיו וב' ריסי עיניו וכשנדבקין נראין כבהרת אחת הואיל ופרחה בכולו טהור דהוי מן הטמא טהור כיון דאחד ממנה טמאה ורבותא אשמועינן דאפילו שלא פרחה בכולו אלא מן הטהורה וכללה כל הגוף מן הצד הא' עד שהגיעה הפריח' לטמא' שאצלה הוי פורח מן הטמא כיון שכבר היה טמא בטמאה ולהכי טהור דמבבא דלעיל לא שמעי' אלא כשפרח מן הטהור' ואחר כך מן הטמא' פרח בכל הגוף עד שהגיע לטמא' כדפי' ולהכי נקט לישנא דולא עוד אלא אפילו היו וכו' ובפי' המשנה נראית שמפרשה הרב ז"ל פירוש אחר בבבא זו דלענין פריחה בכולו אף על פי שאינו נראה לבן כולו כשמתפרדין איברים אלו זה מזה אפילו הכי הוי פריחה בכולו כיון שכשמדבק זה לזה הן נראין כא' והם לבנים הוי פריחה בכולו דבמתניתין לא תנן בהדיא אחד בשפתו העליונה וא' בשפתו התחתונ' אלא בשפתו העליונ' ובשפתו התחתונ' וכו' הרא"ש ז"ל פי' דלאו לענין פריחה תנן אלא לענין צירוף שאם היה חצי גריס בהרת בשפתו העליונ' וחצי גריס בשפתו התחתונ' וכשסוגר פיו נראה בהרת כגריס הוא דאינו מצטרף כיון שכשפותח פיו אינו מחובר חצי גריס לחצי האחר.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>יש </b> מראה נגע לכהן ונשכר מפני שהקדים להראותו כמי שהיה מוחלט והלכו סימני טומאה ולא הספיק להראותו עד שפרח' בכולו הוי כפורח מן הטמא וטהור כיון שהחליטו הכהן קודם ולא ראה אותו אחר כך עד שפרח בכולו דאלו קדם והראה קודם שפרח בכולו אחר שהלכו סימני טומאה הוה טהור ואחר שפרח בכולו הוי פורח מן הטהור והיה טמא והשתא שהיה טמא כבר על ידי כהן ואחר כך לא ראהו הכהן עד שפרח בכולו הוי טהור דהוי פורח מן הטמא והיינו שנשכר מפני שהקדים להראותו קודם לכהן שהחליטו לטומאה ולכך טהרו אחר שבא לפניו כולו לבן דאילו לא הקדים והראהו קודם ולא היה מחליטו והיה פורח כולו לבן ובא לפני כהן היה צריך הסגר והיינו דקתני ויש מראה ומפסיד שנתאחר להראותו קודם עד שפרח דהוי טמא וצריך הסגר ב' שבועות דאלו קדם והראה קודם שפרח היה מסגירו והיה פורח מתוך הסגר שבוע אחד וטהור כדאמ' לעיל דפורח מתוך הסגר (טמא) [טהור] דאין בין מוסגר למוחלט אלא תגלחת וצפרים ולמאי דאמרינן לעיל דפורח מתוך הסגר בלא סימני טומאה לא הוי (טמא) [טהור] צריך לומר נמי הכא שהיה פורח מתוך הסגר ובסימן טומאה והיה טהור:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נגע </b> הראש והזקן הוא שישאר המקום פנוי בלא שיער וזהו שנקרא נתק שניתק ונתלש השער ממקומו וכדנילף לקמן ואין נתק פחות מגריס כדדרשינן בת"כ אם כן למה נאמר נגע הנתק הקיש נתק לנגע מה נגע כגריס כדילפינן לעיל אף נתק ובין שהיה מראהו עמוק או לא כדתניא בת"כ ומראהו עמוק אין לי אלא מראה עמוק מנין לרבות את השוה ואת הגבוה כלומר דשוה הנתק לעור הבשר הגבוה ת"ל והנה אין מראהו עמוק מן העור דאף על גב דאין מראהו עמוק אלא שוה טעון הסגר ואם כן למה נאמר מראה עמוק דמשמע ולא שוה שיכול אם נתקו אדם יהא טמא תלמוד לומר מראה עמוק מה מראה עמוק בידי שמים אף נתק המטמא בידי שמים. האשה והסריס שהעלה זקנם שיער הרי זה מטמא כנתקים כדתני' פ"ק דקידושין זקן אשה והסריס שהעלו שער הרי הוא כזקן לכל דבריהם דאף על גב דאחד מסימני סריס הוא שאין לו שער בזקן וכולהו סימנין בעינן לשיהיה סריס הכא איירי כגון שהביא זקן אחר רוב שנותיו דכי האי גוונא סריס הוא כדאמ' פרק אלו יוצא דופן ומוקמינן להך ברייתא לטומאת נגעים ופריך תלמודא טומאת נגעים בהדיא כתיב זקן באשה כדכתיב איש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן ומשני אצטריך סד"א לצדדים כתיב איש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן הדר אתאן לאיש קמ"ל תנא דבריתא דהרי הן כזקן לכל דבריהם ולא תימא לצדדין קתני אלא ראש וזקן אאשה נמי כפשטיה דקרא וכיון דבאשה אי אית לה זקן מטמאה בנגעי זקן כל שכן בסריס.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הנתקים </b> מטמאים בשני סימנים בשער צהוב דק ובפשיון שער צהוב דק כתיב בקרא ובו שער צהוב דק וטמא אותו וגו' וכתיב והנה לא פשה הנגע בעור וגו' וטהר אותו הכהן ויש בו הסגר שתי שבועות כדכתיב בקרא הסגר שתי שבועות והסגיר והסגיר ושער צהוב היינו שתי שערות ולא יותר דשער לשון רבים כדאמ' לעיל ומיעוט רבים שנים כדתניא בתורת כהנים וצהוב ולא ירוק ולא אדום ולא שחור ולא לבן אוציא את כולם ולא את הלבן שהוא סימן טומאה בבהרת תלמוד לומר צהוב ולא לבן ודומה לתבנית הזהב ואין שער צהוב סימן טומאה אם יש בנתק שער שחור ג"כ כדכתי' ובו שער צהוב דק וטמא אותו יחליט וגו' וכתיב בתריה ושער שחור אין בו והסגיר דבשאין בו לא זה ולא זה יסגיר דאם יש לו שער צהוב הא כתיב וטמא ואם אחר הסגר נולד שער צהוב או פשה יחליט כדכתיב וראה הכהן את הנגע ביום השביעי והנה לא פשה הנתק ולא היה בו שער צהוב משמע דאם פשה או נולד שער צהוב יחליט ואם אחר הסגר נולדו בו שתי שערות שחורות יפטור אותו כדכתיב ואם בעיניו עמד הנתק וגו' ושער שחור צמח בו נרפא הנתק מנין אפילו שער אדום וירוק שאינו צהוב ת"ל ושער דגורעין שחור ודורשי' ושער אין דמשמע כל שיער דאפילו ירוק דצהוב דומה לתבנית זהב צהוב כמו זהוב. לא פשה ולא נולד בו שער צהוב שהן סימן טומאה ולא שער שחור שהוא סימן טהרה יגלח סביבות הנתק כדכתיב והתגלח דהיינו בסביבות הנתק דאלו במקום הנתק ליכא שער לגלח וכדתנן פרק עשירי כיצד מגלחין את הנתק היה מגלח חוצה לו וכו' אזהרה שלא לגלח הנתק דכתיב ואת הנתק לא יגלח ודרשינן בת"כ וכי מה יש בו לגלח והרי ניתק השער כדמשמע לישנא דנתק וכתיב נמי לא היה בו שער צהוב ושחור נמי כתיב ושער שחור אין בו ואדום וירוק מרבינן להו לעיל דהוו כשחור ואם כן מה שער יש בו לגלח ולבן נמי אף על גב דאינו לא סימן טומאה ולא סימן טהרה לפי דעת הרב ז"ל כדמשמע לקמן אפילו הכי לא מצי גילוח אלבן כיון שאינו מעלה ואינו מוריד בנתק אלא ע"כ האי גילוח הוא סמוך לנתק לא יגלח אלא מגלח חוצה לו ומניח שתי שערות סמוך לנתק כדי שיהא ניכר אם פשה שאם יפשה יעבור השערות ויצא למקום הגילוח והיינו דמתרגמינן ויגלח סחרני נתקא ודעם נתקא לא יגלח דמגלח סביב לנתק ומשייר סביב שתי שערות מכל רוח דמוקף הנתק שערות כעטרה ומסגירו שבוע שנית ואחר הסגר אם פשה או נולד שער צהוב יחליט כדכתיב בהסגר שני והנה לא פשה הנתק בעור וטהר ואם פשה יפשה וגו' לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא דמשמע דכשפשה אין צריך לראות אם נולד בו שער צהוב והוא טמא וכן בשער צהוב טמא ואם לא נולד בו כלום יפטור אותו שאין הסגר יותר מב' שבועות כדכתיב בתר הסגר שני והנה לא פשה הנתק וגו' וטהר אותו הכהן ואם אחר שפטרו נולד בו שער צהוב או פשה יחליט כדכתיב ואם פשה יפשה הנתק בעור אחרי טהרתו וראהו הכהן וגו' טמא הוא ודרשינן בת"כ אין לי אלא לאחר הפיטור בסוף שבוע ראשון ושני מנין תלמוד לומר פשה יפשה ומנין לשער צהוב שחוזר אחר הפיטור יהא טמא ת"ל לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא משמע דאם לא פשה יבקר לשער הצהוב ויטמא והכא לאחר הפיטור מיירי כדכתיב האי קרא בתר קרא דאחרי טהרתו ומנין לשער הצהוב שיטמא בלא פשיון ולפשיון שיטמא בלא שער צהוב ת"ל לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא דמשמע אם פשה טמא בפשיון ולא יבקר לשער הצהוב דאפילו ליכא שער צהוב טמא כיון דפשה ומשמע נמי לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא כלו' בשיש שער צהוב לא יבקר לפשיון אי איתא אי לאו דטמא הוא בלא פשיון כיון דאית ביה צהוב. כיצד מגלחין את הנתק מגלח חוצה כדאיתא וכדתנן במתניתין ותגלחתו כשרה בכל אדם כדתניא בת"כ והתגלח בכל אדם דלא בעי תער וכהן בגילוח ובכל דבר בין בתער בין במספרים דלא בעי תער וכהן כתגלחת אחרונה דמצורע דבעי תער וכהן כדילפינן התם ואפילו היה נזיר הרי זה מגלח דתניא בת"כ לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו יכול אף על פי שהוא מנוגע ת"ל והתגלח אף על פי שהוא נזיר הסגירו ולא גלחו הרי זה מוסגר.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>שער </b> צהוב הוא התבנית הזהב דצהוב זהוב וזה שנאמר דק הוא קצר כדתנן ריש פרק עשירי שער צהוב דק לקוי קצר דברי רבי עקיבא רבי יוחנן בן נורי אומר אפילו ארוך דהלשון אומרת דק קנה זה אפילו שיהיה ארוך כיון שהוא דק ורבי עקיבא אומר עד שאתה למד מן הקנה נלמד מן השער דק שערו של פלוני דר"ל קצר לא ארוך ונקטינן כרבי עקיבא מחברו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>שתי </b> שערות צהובות בין שהיו זה בצד זה או לא בין באמצע הנתק או בסוף בין קדם הנתק את השער או קדם השער לנתק כדתנן פ"י שער צהוב מטמא מכונס ומפוזר מבוצר ושלא מבוצר הפוך ושלא הפוך דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר אינו מטמא אלא הפוך דאי שער לבן שאין אחר מצילו מידו ואינו מטמא אלא הפוך זה ששער שחור מציל מידו אינו דין שלא יטמא אלא הפוך ורבי יהודה אומר כל מקום שצריך לומר הפוך [אמר הפוך] אבל הנתק שנאמר בו ולא היה בו שער צהוב מטמא הפוך ושלא הפוך דלא היה בו משמע בין כך ובין כך והלכתא כרבי יהודה ומפוזר ושאינו מבוצר פשיטא דהוי נמי סימן טומאה דהא בשער לבן נמי הוי סימן טומאה כדאמר' לעיל דבמחיה לחוד הוא דבעיא מבוצר כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 6
+
+<b>השער </b> השחור המציל בנתק אין פחות מב' שערות כדאמרינן לעיל וארכן כדי לקוף ראשן לעיקרן כרבי ישמעאל דמתניתין דפרק בא סימן דאף על גב דבשער לבן וצהוב נקטינן כרבי עקיבא דאמר כדי שיהו ניטלות בזוג דהוא שיעורא רבה הכא בשער שחור שהוא סימן טהרה כנתקים נקטינן כרבי ישמעאל ואע"ג דאיפסיקא התם הלכתא כדברי כולם להחמיר וא"כ שהם סימן טומאה הוה לן להחמיר בשיעורא זוטא וכשהן סימן טהרה הוה לן להחמיר נמי שלא יהיו סימן טהרה עד שיעורא רבה דהוא ניטלות בזוג כדפי' רש"י ז"ל התם אפ"ה לא איצטריך כרבה הכל להחמיר אלא לענין קטנה כדפי' רש"י ז"ל אבל הכא דק"ל כל ספק נגעים להקל נקטינן כרבי עקיבא בסימן טומאה להקל וכרבי ישמעאל בסימן טהרה להקל דאף על גב דאינן ארוכות כל כך הוי סימן טהרה והרב ז"ל פי' התם דניטלות בזוג הוא שיעורא זוטא דכולהו וא"כ אתי שפיר דבסימן טומאה נקט שיעורא זוטא להחמיר והכא בסימן טהרה דב' שערות שחורות נקט נמי להחמיר בשיעורה רבה כדפסיק מר עוקבא הלכה כדברי כולם להחמיר והיינו דכתב אינו מציל עד שיהו ארכן כדי לכוף ראשן לעיקרן דהיינו שיעורה רבה. בין שהיו הב' שערות שחורות זו בצד זו בין שהיו מפוזרות והוא שיהיו באמצע הנתק שישאר מן השער עד סוף הנתק מקום צמיחת שתי שערות כדתנן התם פ"י המשואר דכשניתק שער ראשו נשארו ב' שערות שחורות שקדמו לנתק מציל מיד שער צהוב ומן הפסיון מכונס ומפוזר ומבוצר ואינו מציל מן הצד עד שיהא רחוק מן הקמה דהיינו שערות המקיפות את הנתק רחוק מהם ב' שערות וכדאמרינן במחיה דבעינן מבוצר ואם צמח אחר כך שניתק מציל מכל מקום כדתנן במתניתין גופא הצומח מציל מיד שער צהוב ומיד פשיון מכונס ומפוזר מבוצר ושלא מבוצר כדתניא בת"כ ושער שחור אין בו הא יש בו שער שחור טהור ומציל מסימני טומאה דהיינו שער צהוב ופשיון ואין בו משמע עד שיהא מבוצר בו כלומר שיהא מבוצר בתוכו ומוקף שער השחור בנתק שיער מקום בשערות והאי קרא היינו במשואר כשניתק כדכתיב ושער שחור אין בו וסמיך ליה והסגיר דהיינו שנשארו ב' שערות אלו כשניתק ראשו קודם הסגר וגבי צומח אחר הסגר כתיב בתר הסגר שנאמר ושער שחור צמח בו נרפא הנתק ודרשינן בת"כ צמח בו משמע בכל מקום שצמח אפילו מן הצד וכתב הר"ש ז"ל צריך לדקדק מנא ליה הא דאין בו משמע מבוצר וצמח בו משמע בכל מקום שצמח אפילו מן הצד וכתב הר"ש ז"ל אף על פי שאינו מבוצר ע"כ ונראה דמשמע ליה לתנא דת"כ דאין בו משמע מבוצר אין בו הא אם יש בו מבוצר טהור דאי אין בו הוא מן הצד אצל שער המקיף את הנתק הא יש בו אצל שער המקיף דהיינו מן הצד הוי טהור אם כן הרי הוא מן השער המקיף ואינו בכלל הנתק והיכי להוי סימן טהרה אלא ע"כ לומר דאין בו היינו מבוצר בתוכו הא אם יש בו כלומר מבוצר בתוכו טהור אבל בצומח דכתיב צמח בו משמע מ"מ כדאמרינן.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ב' </b> שערות שצמחו אחד שחורה ואחד לבנה או צהובה אחד ארוכה ואחד קצרה אין מצילות כדתנן התם אחד צהובה ואחד שחורה אחד צהובה ואחד לבנה אינן מצילות ופי' הר"ש ז"ל כגון להציל מן הפסיון דסד"א כיון דשער אחד צהוב בפני עצמו ואינו סימן טומאה יצטרף עם השחור להציל מן הפסיון קמ"ל דשחור הוא דמציל ולא צהוב ומדברי הרב ז""ל נראה דשער לבן אינו כשחור להציל שכת' א' שחורה ואחד לבנה או צהובה אינן מצילות ובמתניתין תנן אחד צהובה ואחד שחורה אחד צהובה ואחד לבנה אין מצילות דמשמע דלבנה בהדי שחורה מצלת דדוקא בהדי צהובה הוא דאינה מצלת ובהדיא תניא בת"כ אין לי אלא שחור מנין לרבות הירוק והאדום והלבן ת"ל ושער והר"ש ז"ל נמי מייתי לה להא ברייתא ונראה דלדעת הרב ז"ל לא גרסינן בה לבן אלא ירוק ואדום ואגב שטפא דתניא גבי שער צהוב ולא שחור ולא ירוק ואדום ולא לבן תנו בה נמי לבן אבל לבן אינו סימן טומאה ולא סימן טהרה בנתקים לדעת הרב ז"ל דכיון דשער לבן הוי סימן טומאה בבהרת ממעטי' ליה דלא להוי סימן טומאה בנתק מדכתיב צהוב אבל לא מרבינן ליה שיציל כשחור הואיל ומטמא בבהרת ובסמ"ג נמי הביא ברייתא זו ולא הזכיר בה לבן משמע דלבן אינו סימן טומאה ולא סימן טהרה כדעת הרב ז"ל ובמתניתין נמי נראה דגריס אחד שחורה ואחד צהובה או לבנה דמשמע דלבנה אינה מצטרפת להציל וכן כתב בפי' המשנה וב' שחורות אם האחד לבנה או צהובה ואחרת שחורה אינן מצילין ע"כ. נתק שהוחלט בשער צהוב או בפשיון ונולד בו שחור וטיהר אף ע"פ שחזר והלך שער השחור טהור עד שנולד בו שער צהוב אחר או פסיון אחר כדתנן התם לת"ק דרבי שמעון בן יהודה ור' שמעון וטעמא דכתיב נרפא הנתק טהור הוא וטהרו כיון שנרפא בסימן טהרה טהור אף על פי שסימני טומאה עדין במקומם.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>החליטו </b> בשער צהוב והלך ובא אחר במקומו או פשה וכן אם החליטו בפסיון והלך שחזרו וצמחו שערות במקומו ושערות אלו אינן מצילות שלא צמחו בנתק אלא בפשיון וחזר פשיון אחר או שער צהוב הרי זה מוחלט כשהיה עד שלא ישאר סימן טומאה או עד שיצמיח בו שער שחור כדתנן התם פ"י ובת"כ דרשינן דהרי הוא כמות שהיה מדכתיב ואם פשה יפשה אין לי אלא אחר הפיטור כדכתיב אם פשה תפשה הנתק בעור אחרי טהרתו מנין אף בסוף שבוע ראשון ושני ת"ל יפשה ואם פשה והלך הפסיון וחזר פשיון הוה ליה כאלו בא עכשיו דמרבית לה מפשה יפשה בתחלה ובסוף כדא' וכן שער הצהוב החוזר טמא מדכתיב לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא דמשמע לא יבקר אם חזר דילמא אית ביה טהרה מיום דהלך אלא כיון דחזר טמא.
+
+Halakhah 10
+
+<b>ב' </b> נתקים זה בצד זה ושטה של שער שחור מפסקת ונפרצה מצד אחד הרי הוא כמות שהיא שהשער שחור הוא בצד הנתק ואם נפרץ משני מקומות טהור כדתנן במתניתין משום דנשארו ב' שערות שחורות באמצע מבוצרות תוך הנתק ומקום הפרצה שערות ואם היתה פרצה ממקום אחד כגריס הוי נתק אחד וטמא דשער שחור בצדו הוא ואינו מבוצר כדתנן נמי התם ואם היו שני נתקים זה לפנים מזה שהיה מקיף שער את הפנימי ונתק כגריס מקיף סביב השער אם נפרץ ממקום אחד טמא שהנתק הפנימי לא ניצל ששער שחור אינו אלא בצדו לא מבוצר לתוכו ומשני מקומות טהור אפילו היתה פרצה כגריס שהרי נעשו נתק אחד ויש שער שחור באמצע וכדתנן התם ממקום אחד טמא מב' מקומות טהור וכמה תהא הפרצה ב' שערות נפרץ ממקום אחד כגריס טהור וקשה לשון הרב ז"ל שכתב ואפילו היתה פרצה כגריס דהא תנן נפרץ ממקום אחד כגריס טהור דמשמע דוקא כגריס אבל פחות מגריס ממקום אחד טמא כדתנן ברישא וכדכתב הרב ז"ל עצמו נפרץ השיער שביניהן ממקום אחד טמא וכו' ואפשר לפרש לשון הרב ז"ל ואפילו היתה פרצה כגריס כלומר אפילו היתה פרצה אחד והיתה כגריס טהור. והיינו מאי דקתני מתניתין ממקום אחד כגריס טהור.
+
+Halakhah 11
+
+<b>נתק </b> שהיה חוט יוצא ממנו וכן ב' נתקים וחוט יוצא מזה לזה אם יש ברוחב החוט הנתוק כדי צמיחת ב' שערות זוקקין ליטמא כשער צהוב ופשיון ומצילין שתי שערות שחורות הצומחות בו אבל הנשארים באותו החוט אינם מצילים עד שיהא רוחב החוט כגריס כדתניא בתוספתא פ"ד לת"ק דר' אלעזר בר' שמעון משום דצמח מציל בכל מקום והמשואר אינו מציל אלא מבוצר כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 12
+
+<b>מי </b> שהיה בראשו נתק כגריס ופשה הנתק בכל ראשו הרי זה טהור בין שנתק מתוך הסגר או החלט או בסוף שבוע אחד ושני או אחר הפיטור דבכולם פריחת כל הראש מטהרת אפילו היה לו שער צהוב וילפינן לה בת"כ מדכתיב ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא וכן אם היה בזקנו נתק כגריס ואחר כך נתק כל זקנו טהור כדילפינן מדכתיב ואיש להביא את הזקן יכול הזקן יעכב את פריחת הראש ת"ל ראשו ניתק כל ראשו טהור דאין הזקן מעכבו כדתנן במתניתין הראש והזקן אין מעכבין זה את זה דברי רבי יהודה ר' שמעון אומר מעכבין וכו'.
+
+Halakhah 13
+
+<b>הבא </b> בתחלה כל ראשו נתוק או כל זקנו יסגיר שבוע אחד ושנים ואם נולד לו שער צהוב אף אחר הפיטור טמא אלא אם כן נולד לו שער שחור כדתניא בתוספתא פ"ד דאין פריחה מטהרת בתחלה בנתק כמו שאינה מטהרת בבא כולו לבן בתחלה כדמעטי' ליה לעיל פ' שביעי מדכתיב הוא דאינו טהור אלא טמא ואם הלך שער שחור טמא משום פשיון כדתניא נמי התם בתוספתא דאם היה שער שחור מן הצד וניתק טמא משום פשיון שפשה הנתק במקום ב' השערות והיינו דנקט מן הצד דאם הוו באמצע וניתק לא הוה פשיון דאין הנגע פושה לתוכו כדאמר לעיל.
+
+Halakhah 14
+
+<b>הראש </b> והזקן אין מעכבין זה את זה כדילפינן לעיל מדכתיב ראשו טהור ואין הזקן מעכבו ואין מצטרפין לשיעור גריס ואין פושין מזה לזה כדתנן התם במתניתין דילפינן ליה מדכתיב צרעת הראש או הזקן מלמד שהם שנים ואין מצטרפין ולא פושין כדאמר' ובמתניתין ובתוספתא מפרש מה שהוא מן הראש ומה שהוא מן הזקן שהוא מפרק לחי ועד פיקה של גרגרת:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הכל </b> מיטמאין בנגעים אפילו קטן בן יומו והעבדים אבל לא גוים ולא גר תושב וכדתנן רפ"ג ובריש ערכין אמרינן הכל לאתויי קטן סד"א איש צרוע כתיב איש קטן לא קמ"ל ופריך ואימא ה"נ ופריק אדם כי יהיה בעור בשרו כתיב מכל מקום והרב ז"ל כתב בפי' המשנה הכל ואפילו עבדים ואפילו קטן בן יומו דכיון דמרבינן קטן ה"ה עבד דהא לא ממעט מתניתין אלא גוי וגר תושב הא עבד מתטמא כדא' וכל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו כדתנן פ"ב כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר' מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו ובפרק א' דיני ממונות אמרינן טעמא דר' מאיר דכתיב ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים ורבנן לא מקשי ובריתא דפרק טבול יום אתיא כר' מאיר דקתני מרים מי הסגירה אהרן קרוב הוא וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>והכל </b> כשרים לראות את הנגעים אלא שהטומאה והטהרה תלויה בכהן כדתנן התם בריש ערכין לאיתויי שאינו בקי בהן ובשמותיהן והוא דמסברו ליה ומסבר דהא דאמרינן בפ' קמא דשבועות כל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים היינו בפני עצמו אבל חכם עמו רואה ומרבינן ליה בת"כ מדכתיב והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים דהוה מצי למכתב או אל בניו הכהנים מאי או אל אחד לרבות כל ישראל ואם סופנו לרבות כ"י מה ת"ל הכהנים ללמדך שאין הטומאה והטהרה אלא מפי כהן הא כיצד חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן אפי' הוא שוטה אמור טמא והוא אומר טמא אמור טהור והוא אומר טהור או הסגר או פטור ואם היה הכהן רוא' וסומך על דברי עצמו אסור לו לראות עד שיהיה בקי בכל מיני נגעים ובשמותיהן כדילפינן לעיל בפ"ק מדכתיב זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק וגו' ואמרינן בת"כ להורות בין הטמא ובין הטהור וגו' ומלמד שאינו רואה בנגעים עד שיורנו רבו.
+
+Halakhah 3
+
+<b>כהן </b> שטמא את הטהור או טהר את הטמא לא עשה כלום כדתניא בת"כ וטהרו הכהן יכול אפילו אמר על טמא טהור ת"ל טהור הוא וטהרו הכהן ובענין טומאה תניא בתוספתא טמא הוא וטמאו הכהן הא אם טמאו הכהן ולא היה טמא אינו טמא. מצורע שנתרפא בין מתוך הסגר בין מתוך החלט לעולם הוא בטמאתו עד שיאמר לו כהן טהור אתה כדתניא בתוספתא פרק קמא וטעמא דבכולהו כתיב וטהרו הכהן.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b> הכהן רשאי לטמא עד שיהו עיניו במקום הנגע בעור הבשר שחוצה לו דתניא בתוספתא ובת"כ תניא וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהו עיניו בו בשעה שרואהו בעור הבשר שיהא רואה עמו הבשר עמו כאחד וכהן שראה הנגע בתחלה הוא שרואהו בסוף מת או חלה רואהו כהן אחר כדכתיב וראהו הכהן ביום השביעי שנית לראייתו דכהן ואם מת הוי שנית מ"מ לראיה ראשונה ואין השני יכול לטמא בפשיון שאין יודע אם פשה אם לא. ונאמן כהן לומר נגע זה פשה או לא פשה ושער לבן קודם לבהרת או לא קדם כדתנ' בתוספ' וטעמא דעד אחד נאמן באיסורי כדא' בעלמא.
+
+Halakhah 5
+
+<b>חלל </b> פסול לראיית נגעים דכתי' אחד מבניו הכהנים כדדרשינן בת"כ והובא אל אהרן אין לי אלא אהרן מנין לי לרבות כהן אחר ת"ל הכהן מנין לרבות בעלי מומין ת"ל מבניו יכול שאני מרבה חללים ת"ל הכהנים בכיהונ'. סומא ואפילו באחת מעיניו ואפילו כהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים כדתנן פ"ב מדכתיב לכל מראה עיני הכהן.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> רואים את הנגעים אלא ביום בין להסגיר בין להחליט בין לפטור דבכולהו עניינא כתיב ביום ואין רואין לא בשבת ולא בין הערבים ולא בתוך הבית ולא ביום המעונן כדתנן פ"ב דנגעים לפי שכהה נראית עזה ולא בצהרים לפי שעזה נראית כהה וכדתניא בת"כ והסגיר את הנגע שבעת ימים יכול בין ביום ובין בלילה תלמוד לומר ביום ולא בלילה דכתיב לקמיה וראהו הכהן ביום השביעי וגו' יכול כל מראה היום יהו כשרים תלמוד לומר לכל מראה עיני הכהן מה כהן פרט לשחס' מאור עיניו כדדרשינן לעיל אף ביום פרט לשחסר מאור היום מכאן אמרו אין רואין את הנגעים שחרית ולא בין הערבים וכו' אימתי רואין בארבע שעות ובחמש ובשמנ' ובתשע כר' יהודה דפליג אר' מאיר במתניתין ריש פ"ב דשלש שעות ראשונות הוו שחרית ושלש אחרונות הוו בין הערבים וששית ושביעית הוו צהרים וכן נגעי בגדים ובתים אין רואין אלא בשעות אלו דבכולהו כתיב ראיה ביום.
+
+Halakhah 7
+
+<b>בכל </b> יום רואין את הנגעים חוץ מי"ט ושבת וכדתנן פרק קמא ר' עקיבא אומר לעולם רואין ואם חל שביעי בשבת מעבירין לאחר השבת דבשבת וי"ט אין רואין דהוו כמו דין ואין דנין בשבת וי"ט ועקר הטעם מדאורי' משום עונג ושמחה בשבת וי"ט כדילפינן דבחג אין רואין את הנגע משום שמחת החג וכדתניא פרק קמא דמ"ק וביום הראות בו יש יום שאתה רואה ויש יום שאי אתה רואה מכאן אמרו חתן שנראה לו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו אם נולד בביתו וכן לכסותו וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגל דברי ר' יהודה רבי אומר אינו צריך הרי הוא אומר ופינו את הבית אם ממתינין לו שאין מטמאין עד שמפנה את כל הכלים שבבית כל שכן לדבר מצוה כגון חתן וברגל ואמר אביי משמעות דורשים איכא ביניהו דמר דריש מהאי קרא ומר מהאי קרא ורבא אמר דבר הרשות איכא ביניהו וכו' כדאיתא התם ושקיל וטרי תלמודא במילתיה דרבי יהודה וקאמר מאי משמע מוביום דיש יום שאתה רואה ויש יום שאי אתה רואה אמר רבא כוליה קרא כלומר כולה תיבה יתירא הוא דלכתוב רחמנא ובהראות מאי וביום ש"מ יש יום שאתה רואה וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b> מסגירין ולא מחליטים ולא פוטרין אלא ביום שיראה בו בתחלה בשביעי או בי"ג שיום שביעי עולה למנין שבוע ראשון ושבוע שני כדדרשינן בת"כ והסגירו שבעת ימים שנית מלמד שיום שביעי עולה מן המנין מלפניו ומלאחריו דביום שביעי חזי ליה כהן ובההוא יום גופא מסגר ליה פעם שניה עד שבעה יומין דהוו ליה תליסר יומין וכן בנגעי בגדים ובתים יום שביעי או יום י"ג עולה מן המנין.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין </b> מסגירין בתוך ימי הסגר ולא מחליטין כדתנן פ"ב אין מסגירין את המוסגר ולא מחליטין את המוחלט ואין מסגירין את המוחלט ולא מחליטין את המוסגר ודרשינן בת"כ נגע צרעת הוא וראהו הכהן מה תלמוד לומר לפי שנאמר וטמאו הכהן לא יסגירנו למדנו שאין מסגירין את המוחלט דמשום דטמאו הכהן כבר קאמר לא יסגירנו אפילו נולד לו נגע אחר שראוי להסגירו מנין שאין מחליטין את המוסגר ואין מסגירין את המוסגר ואין מחליטין את המוחלט תלמוד לומר לא יסגירנו כי טמא הוא כלומר משום דהוי טמא דכל שקרא עליו טמא אין זקוק לו יכול לא יאמר לו אם היו בו שני נגעים וראה זה אחר זה הרי אתה מוסגר בזה ומוחלט בזה או מוחלט בזה ומוסגר בזה ת"ל נגע וראהו צרעת וראהו דמשמע דאחר הסגר דנגע יראה לטומאת נגע אחר ואחר צרעת דטומא' יראה נגע אחר להסגיר בין בתחלה ראיה בין בסוף שבוע אחד ושני. ואין רואין שני נגעים כאחד בין באיש אחד בין בשני אנשים כדתנן נמי התם ריש פ"ב וטעמא שאין יכול לראות בנגעים כאחד שאין יכול לראות יפה לפי שצריך לראות הנגע עם הבשר שסביביו כדכתיב את הנגע בעור הבשר כדא' לעיל.
+
+Halakhah 11
+
+<b>נגוע </b> שבא לכהן לראותו לא יאמר לו לך ושוב אלא נזקק לו מיד באו לפניו שנים רואה את הראשון מסגירו או פוטרו או מחליטו וחוזר לשני.
+
+Halakhah 12
+
+<b>אין </b> הכהן זקוק לבקש תחת אצילי ידיו של נגוע או בין פחדיו או תוך הקמצים שמא שם תשלום שיעור הנגע וכן בהופך כולו לבן אינו צריך לבקש בבית הסתרים כיצד יעמוד לפני הכהן האיש כעודר וכמוסק זיתים והאשה כעורכה וכמניקה את בנה כדתנן פרק ב' וכאוגרת בעומדין לשחי ליד הימנית כת"ק דרבי יהודה דמה שנראה בכל אלו אינו נחשב בית הסתרים ומה שאינו נראה נחשב בית הסתרים ודרשינן בת"כ לכל מראה עיני הכהן פרט לבית הסתרים דאף על גב דדרשינן לעיל פרט לשחסר מאור עיניו היינו מדכתיב לכל מראה וממילא מפשטיה דקרא משמע מה שרואה בגוף הנגוע כמו שרגיל לעמוד במלאכתו וכשם שנראה לנגעו כך נראה לתגלחתו כשנטהר ומגלח דמה שאין מיטמא בנגעים אין טעון תגלחת דדרשינן בתורת כהנים וגלח את כל שערו יכול בית הסתרים תלמוד לומר גבות עיניו מה גבות עיניו בנראה אף כל שערו בנראה פרט לבית הסתרים:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רעג </b> שלא יקוץ סימני טומאה והתולש אותן או קצתן בין קודם שיבאו ליד כהן או אחר כך עובר בלא תעשה השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים וגו' וכדתנן פ"ז דנגעים ובתוספתא פ"ד וילפינן לה בספרי הכי השמר זה לא תעשה דכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה בנגע זה שער לבן הצרעת זו מחיה שהכווה אותה שעכשו אינה סימן טומאה אין לי אלא עד שלא נזקק לטומאה שלא אמר כהן טמא משנזקק לטומאה ואחר פיטור מנין תלמוד לומר לשמור ולעשות ואינו לוקה עד שיועילו מעשיו דאם עדיין נשאר שיעור נגע והוא טמא לא עבר דפשטיה דקרא השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים וכו' כלומר שלא תהיה הנגע טהורה כי אם על פי הכהנים ולא שתקוץ הנגע:<br><b> אזהרת רעד </b> שלא לגלח הנתק והמגלח ותולש סימני טומאה בנתק עובר בלא תעשה דכתיב ואת הנתק לא יגלח כדדרשינן בת"כ ומותר למצורע לישא המוט על כתפו שיש בו הצרעת ולקשור החוט על רגלו ואם הלכו סימני טומאה ילכו שלא נתכוון לכך כדדרשי' בספרי ולעשות עושה אתה בה והולך ואי אתה חושש שמא הלכה לה צרעת. התולש סימני טומאה או כוה את המחיה קודם שיבוא ליד כהן או בימי הסגר הרי זה טהור כדתנן במתניתין דר' עקיבא התחיל להביא ראיות לפני רבן גמליאל ורבי יהושע שבין עומד בפני כהן ומיהר לתלוש סימני טומאה קודם שתצא טומאה מפי כהן ובין שתלשן בתוך ימי הסגירו כשצמחו סימני טומאה לעולם טהור אבל אם טמאו הכהן טמא אפילו תלשן והיינו מדרבנן קנסא דמדאוריתא טהור כיון דלית ביה סימן טומאה. ותלש שערה א' או כוה מקצת המחיה שנוי שם בתוספתא והוי קנסא כדאמר'. מי שהיתה בהרת בערלתו ימול כדתנן סוף פרק ז' ואם היתה בראש הערלה ימול ובפרק רבי אליעזר דמילה תניא מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה כגון חולה שהמתינו לו עד שיבריא מנה"מ דתנו רבנן ימול בשר ערלתו ואפילו יש שם בהרת יקוץ דבשר ריבויא לדרשא ומה אני מקיים השמר בנגע הצרעת בשאר מקומות חוץ ממילה או אינו אלא אפילו במילה ומה אני מקיים ימול בשר ערלתו בזמן שאין שם בהרת תלמוד לומר ובשר ואף על פי שיש שם בהרת דאתי עשה דמילה ודחי לא תעשה דצרעת ופריך תנא או אינו אלא אפילו במילה כלומר היכא אמרינן דעשה דוחה לא תעשה כשהוא לא תעשה גרידא הכא איכא עשה ולא תעשה דכתיב לשמור ולעשות ככל אשר יורו אתכם דמשמע עשה בתר לאו דרישיה דקרא דכתיב השמר ת"ל בשר לדרשא דדחי' צרעת תינח גדול דכתיב ביה בשר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו דבבר עונשין משתעי מדכתיב ונכרתה וקטן נמי בזמנה ביום השמיני כדכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו בינוני כגון שלא בזמנה ולאו בר עונשין הוא ואביו מצווה עליו דנפקא לן מהמול לכם כל זכר מנא לן אתיא מביניא מגדול לחודיה לא אתיא שכן ענוש כרת מקטן לא אתיא שכן מילה בזמנה הצד השוה שבהם שכן נימולים ודוחין את הצרעת אף אני אביא בינוני שנימול שידחה את הצרעת ורבא אמר מילה בזמנה לא צריכה קרא דאי שבת דחמירה דחי מילה צרעת לא כל שכן ואם הלך בעור הערלה סימן שהיה מוחלט בו הרי זה חייב בקרבן מצורע:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מצות קעה </b> שיהיה המצורע המוחלט מכוסה ראש כל ימי חלוטו ועוטה על שפם כאבל ופורם בגדיו ומודיע לעוברים עליו שהוא טמא כדכתיב והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וגו' ואפילו כהן גדול שנצטרע פורע ופורם כדתניא בת"כ והצרוע אף על פי שהוא כהן גדול לפי שנאמר בו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום יכול אף על פי שהוא מנוגע ת"ל אשר בו הנגע ואף על פי שהוא כהן גדול דאתא עשה ודחי לא תעשה. ואסור בשאלת שלום כדתניא פ' אלו מגלחין ועל שפם יעטה שיהו שפתותיו מדובקות זו בזו דשפם משמע הכי ותניא נמי התם ועל שפם יעטה מכלל שחייב בעטיפת הראש דיעטה משמע עטיפת הראש וכתבו בתוספ' דשמא תרוייהו משמע מעל שפם יעטה אי נמי שאלת שלום דרשינן מדכתיב שפם ולא כתיב שפה אבל קורא ושונה כדתניא התם והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיע מכאן אמרו הזבין והמצורעין ובועלי נדות מותרין לקרות בתורה בנביאים וכו' ובעלי קרין אסורין לפי שבא להם מחמת שמחה וקלות ראש וליכא אימה ואסור לספר ולכבס כדתניא התם מנודין ומצורעין אסורין לספר ולכבס תספורת נפקא לן מדכתיב וראשו יהי' פרוע דמשמע גידל שיער דאף על גב דרבי עקיבא פליג ארבי אליעזר וקאמר נאמרה הויה בראש ונאמר הויה בבגד מה הויה האמורה בבגד דבר שחוץ מגופו אף הויה שנאמר בראש דבר שחוץ מגופו כדאמ' התם שמא לא פליג ארבי דפריעת הראש היינו גידולי שיער אלא דדריש נמי דבר שחוץ מגופו ותרוייהו דריש רבי עקיבא כמו שכתבו התוספ' שם וכיבוס נראה מדכתיב בגדיו יהיו פרומים נראה נמי שלא יכבסם. ונוהג כל אלו הדברים אפילו בשבתות וימים טובים כדכתיב כל ימי אשר הנגע בו טמא וגו' ומדרבינן מקרא דכתיב והצרוע לרבות כ"ג משמע דמצורע נוהג כל דיני מצורע בכל הימים דהא כ"ג כל השנה כולה לדידיה כרגל דמי. ומותר ברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ותשמיש המטה וזוקף מטתו בפרק אלו מגלחין איבעיא לן כל הני וסלקי בתיקו חוץ מתשמיש המטה דפשיטה לה לאיסורה מדכתיב וישב מחוץ לאהלו ואין אהלו אלא אשתו כדכתיב שובו לכם לאהלכם ואף על גב דתיקו דאוריתא לחומרא כל שכן היכא דפשיט ליה תלמודא בתשמיש המטה אפילו הכי נראה דלא פשיט תלמודא אלא אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה דפליג בפרק קמא דמועד קטן אר' יהודה דקאמר רבי יהודה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ימי ספרו ולא ימי חלוטו ולא אמרינן כל שכן ימי חלוטו כרבי יוסי דהיכא דגלו גלי היכא דלא גלי לא גלי ואם כן נקטינן כרבי יהודה אף על גב דתלמודא פשיט לאיסורא הא קיימא פשיטותא דתלמודא במצורע בימי ספרו דבהני כתיב קרא לכ"ע אבל בימי חלוטו הוי פלוגתא ונקטינן כרבי יהודה כדאמר' ובמאי דסליק בתלמודא בתיקו נמי מצינו למימר דלאו מדאוריתא בעי תלמודא אי אתיא כהני אלא מדרבנן אי מחמרינן עליהו כמנודה ואכל דתני להו בהדי דמצורע או לא וכיון דסלקא בתיקו אזלינן לקולא דלא מבעי' לן אלא מדרבנן אי מחמרינן עליהו דמדאוריתא פשיטא דאינן אסורים בהני מילי ולית ביה אלא מאי דמפרש ביה קרא בגדיו יהיו פרומים ושאר מילי דילפי' להו מקרא כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 7
+
+<b>דין </b> המצורע שיהיה לו מושב לבדו חוץ לעיר שנאמר מחוץ למחנה מושבו ודבר זה בעיירות המוקפות חומה בלבד דקידש יהושע כל עיירות המוקפות חומה בקדושת מחנה ישראל וכדתנן פרק קמא דכלים ובת"כ דרשינן גבי נגעי בתים והשליכו אותן אל מחוץ לעיר אתהן חוץ לכל עיר ולא אדם חוץ לכל עיר אלא חוץ לעיירות המוקפות חומה דהוי מחנה ישראל כדאמר.
+
+Halakhah 8
+
+<b>המצורעת </b> אינה פורעת ואינה פורמת ולא עוטה על שפם כדתניא ריש פרק ד' מחוסרי כפרה ופרק א' דערכין אין לי אלא איש דכתיב במקרא העליון איש צרוע הוא וגו' נתקו הכתוב מענין של מטה לענין של מעלה דבענין של מטה כתיב והצרוע דהוה משמע בין איש בין אשה אלא דרשינן איש של מעלה למטה לומר איש פורע ופורם ועוטה ולא אשה וכדתנן פרק היה נוטל אבל יושבת היא מחוץ לעיר ומודיעה שהיא טמאה כדכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וגו' דמשמע בין איש ובין אשה וכיון דיושבת חוץ לעיר מודיעה שהיא טמאה כדכתיב וטמא טמא יקרא וכל הטמאים מודיעים שהם טמאים כדתניא בת"כ אין לי אלא מצורע זה דסליק מיניה שאר מנוגעין מנין תלמוד לומר טמא טמא יקרא מה זה מיוח' שבראשו נגעו אף אני אבי' וכו' מנין לרבות שאר הטמאים ת"ל וטמא טמא יקרא כל טמא מודיע שהוא טמא וטומטום ואנדרוגינוס פורעים ופורמים ועוטים על שפם מפני שהם ספק דאוריתא ואזלינן לחומרא. אין בין מצורע מוסגר למוחלט בענין טומאה אלא פריעה ופרימה ותגלחת וצפרים שהטהור מתוך הסגר פטור מתגלחת וצפרים ומתוך החלט חייב אבל טומאת שניהם שוה בכל דבר כדתנן פ"ק דמגלה אין בין מצורע מוסגר למוחלט אלא פריעה ופרימה ובגמרא הא לענין שלוח חוץ לעיר וכל חומר טומאת מצורע זה וזה שוין מנה"מ דתני רב שמואל וטהרו הכהן מספחת היא וכבס בגדיו וטהר ובמצורע שבא לכלל טהרה מתוך הסגרו ולא נחלט כתיב וסיפיה דקרא וטהר מדלא כתיב ויטהר לישנא דמעיקרא הוא וה"ק וכבר קודם טבילה היה טהור ממקצת טומאה של חומר מצורע והיינו פריעה ופרימה דמעיקרא ומקשי תלמודא מוטהר אחרינא דלא הוי מעיקרא אלא אמר רבא מהוא והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וגו' מי שצרעתו תלויה בגופו דאשר בו משמע דטומאתו בגופו שנחלט דגבי טהרה דיליה כתיב והנה נרפא וגו' יצא זה מוסגר שאין טהרתו תלויה אלא בימים שאם לא ימצא סימן טומאה שיער לבן או פסיון יטהרנו ואף על פי שנגעו עומד עליו ואף על גב דכתיב נמי כל ימי אשר נגע בו יטמא דמשמע נמי שנגעו בגופו הוא דיטמא ולא מוסגר הכתיב כל ימי דמרבה מוסגר לשילוח כדאיתא התם ותנן נמי אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים ובגמרא אמר אביי אמר קרא ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע מי שצרעתו תלויה ברפואתו יצא זה מוסגר שאין טהרתו תלויה ברפואה אלא בימים כדאמר'.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>המצורע </b> אב מאבות הטומאה מטמא אדם וכלים במגעו וכלי חרס באוירו ומטמא אדם במשא ומטמא משכב ומושב אפילו תחת אבן מטמא כזב וכזבה כדתנן פ"ק דכלים למעלה מן הזבה מצורע שמטמא בביאה לבית ומטמא בכל טומאות דלעיל באבות הטומאה דתנן דמטמו אדם וכלים במגע וכלי חרס מאוירן דכתיב במצורע כל ימי אשר הנגע בו יטמא וכתיב וטמא טמא יקרא דמטמא אדם וכל שמטמא אדם מטמא כלים כדא' פרק קמא בהלכות טומאת מת ובת"כ נפקא לן דמצורע מטמא משכב ומושב מדכתיב ביה וכבס המטהר את בגדיו מה בא זה ללמדנו אם ללמד שמטמא בגדים אם בימי ספרו אחר שנתרפא דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים מטמא בגדים בימי גמרו שהם ימי החלטו שמטמא בביאה לבית לא כל שכן אם כן למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו לטהר עצמו מלטמא משכב ומושב ומייתי' ליה נמי בק"ו מן הזב שאינו מטמא בביאה לבית ומטמא משכב ומושב מצורע שמטמא בביאה אינו דין שיטמא משכב ומושב דאף על גב דאמרינן ריש אלו דברים דזב חמור ממצורע שכן מטמא במשכב ובמושב מה שאין כן במצורע היינו דזב מטמא משכב ומושב לטמא אדם ובגדים ומצורע אינו עושה משכב ומושב אלא לטמא אוכלים ומשקין כדפי' רש"י ז"ל התם וכן ריש פרק דם הנדה דממעטים אבן מנוגעת מטמא משכב ומושב מדכתיב אשר ישכב עליו הזב ולא אבן מנוגעת וה"ה (ולא) מצורע היינו נמי דלא עביד מצורע משכב ומושב לטמא אדם אלא לטמא אוכלים ומשקין כדאמרינן. ואחד המוסגר ואחד המוחלט בכל אלו כדתנן פרק קמא דלענין טומאה זה וזה שוים כדילפינן לעיל ומטמא בביאה לבית כל שיש בבית בין אדם בין כלים כדדרשינן בת"כ מחוץ למחנה מושבו מושבו טמא כדאמרינן דכל זמן שיושב בבית או תחת האילן ונכנס טהור שם או עובר טמא דהיינו בזמן שטמא יושב או עומד כדכתיב מושבו אבל אי טמא עובר לא מטמא ליה טהור עד שיעמוד כדכתיב מושבו כדאמרינן פרק י"ג דנגעים ספק עמד או לא טהור דכל ספק בנגעים טהור כדאמר' לעיל. הכניס המצורע ראשו ורובו לבית נטמא כל מה שבבית כדתנן התם דבבציר מהכי לא חשיב ביאה כדכתיב בנכנס לבית המנוגע והבא אל הבית וגו' ועושין לו בב"ה מחיצה עשרה טפחים ברוחב ארבע אמות על ארבע אמות כדי שיהיה לו מושב לבדו ולא הוי כיושב בב"ה כיון שיש לו בית בפני עצמו וכדתנן נמי התם:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קעו </b> שתהיה טהרת המצורע כמו שכתוב בתורה דכתיב זאת תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים וגו' ומביאין מזרק של חרש חדש ונותן לתוכה רביעית מים חיים כדתנן ריש פרק ד' וכתיב אל כלי חרש אל מים חיים ותניא בת"כ אל כלי יכול אחד מכל הכלים תלמוד לומר חרש יכול מקידה שהיא שבירת כלי תלמוד לומר כלי וחדשה ילפינן בפרק שני דסוטה מדכתיב כלי חרש אל מים חיים מה מים שלא נעשו בהן מלאכה אף כלי שלא נעשה בו מלאכה ותניא בת"כ ובסוטה מים חיים שדם הצפור ניכר בהם ושיערו חכמים רביעית והוי מדרבנן ומביא שני צפרים דרור טהורות לשם טהרת צרעת כדתניא בת"כ ולקח למטהר לשם המטהר כלומר לשם טהרת מצורע בין איש בין אשה או קטן מכאן אמרו לקח לאיש כשרות לאשה לאשה כשרות לאיש לבית כשרות למצורע למצורע כשרות לבית דלשם המטהר קרינא ביה כיון דהוי לטהרת מצורע צפרים מיעוט צפרים שתים אם כן למה נאמר שתי שיהיו שוות ומנין אע"פ שאינן שוות כשרות בדיעבד ת"ל צפור צפור ריבה דסד"א תהיה תורת המצורע כתיב לעיכובא קמ"ל קרא יתירא דלא מעכב וכדא' פ"ב שעירי ושתהיה צפור דרור דרשינן במדרש רבה רבי יהודה ברבי סימון יבא הקול ויכפר על הקול דאילין צפריא קולנין ורבי יהושע בן לוי אמר ציפורי דרור שאוכלת מפתו ושותה מימיו ובת"כ תניא רבי שמעון אומר מה מים ברורים שבמינם כדכתיב מים חיים אף צפור ברורה שבמינה ואיפשר דאע"ג דילפינן ממים חיים דלא ליהוי עכובא בצפרים שיהו דרור מן המובחרים. ושוחט הברורה שבשתיהן על המים שבכלי וממצה עד שיהי' הדם ניכר במים כדכת' ושחט את הצפור האחת ותני' בת"כ ברורה שבשתיהן דהאחת משמע הברורה ושיהיה הדם ניכר בהם משמע מדכתיב וטבל אותם בדם הצפור השחוטה דאף על גב דדם היה בתוך המים ניכר שהוא דם ובפרק ג' אמרינן מים חיים רביעית שדם צפור ניכר בהן. וקובר הצפור השחוטה בפניו כדתנן במתני' פרק בתרא ובסוף התמורה מתנינן לה בהדי נקברין דאיסורין הנאה נינהו [ובפניו לא ילפינן ליה בתורת כהנים מקרא והרב ז"ל כתב ודבר זה הלכה מפי השמועה] ובפניו ילפינן ליה. ונוטל עץ ארז ומצותו שיהיה אורך אמה ורביע עובי כרעי המטה כדתנן במתניתין וכדתניא בתוספתא ובת"כ עץ ארז יכול כל עץ תלמוד לומר ארז יכול טרף כלומר עלה ממנה ת"ל עץ הא כיצד זו בקעה של ארז ואזוב שאין לו שם לווי כדדרשינן גבי פרה אדומה דאזוב סתם הוא אותו שאין לו שם לווי ואין פחות מטפח נראה דילפינן ליה מדכתי' ביה לקיחה ושני תולעת משקלו שקל והשיעורין הלכה למשה מסיני טעמה פוסלת בצביעת שני תולעת בצביעה תחלה דבעינן לשמה כדילפינן התם בדוכתיה ובת"כ דרשינן אי תולעת יכול כל צבעונין ת"ל ושני תולעת הא כיצד זו זהורית טובה דאית ליה זוהר טוב מצבע תולעת. וד' מינין אלו מעכבין זה את זה כדתנן פרק הקומץ רבה ובגמרא יהיב טעמא דכתיב זאת תהיה תורת המצורע תהיה עיכובא הוא ומים חיים לא חשיב לפי שהיה מערב בהם הדם ותנא ושייר ולא חשיב הזאות מצורע דמעכבי נמי כמו שכתבו בתוספות עלה דמתניתין ועץ ארז ואזוב שנתקלפו פסולים [דמשמע עץ ארז ואזוב שלמים]. וכורך האזוב עם הארז בלשון של זהורית ומקיף להם ראשי אגפים וראש הזנב של צפור החיה וטובל ארבעתם במים שבכלי ובדם שבו ומזה שבע פעמים כדתניא במתניתין פרק בתרא וכדכתיב בקרא את הצפור החיה יקח אותה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה על המים החיים ותניא בת"כ יכול לא תהא עמהם בכלל טבילה הואיל ולא היתה עמהם בכלל אגודה דכתיב את הצפור החיה יקח אותה דמשמע דמפרישה לעצמה והדר ואת עץ הארז ואת וגו' דמשמע דאינהו באגודה אחת וקיחה אחת לשלשתן להכי הדר כתב ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה החזיר את הצפור לכלל טבילה והזאת שבע פעמים דכתיב והזה עליו המטהר מן הצרעת שבע פעמים וטיהרו וכו' ותנן פרק בתרא לאחר ידו של מצורע ויש אומרים על מצחו והלכתא כתנא קמא ומשמע ליה על המטהר לאחר ידו. ומשלח את הצפור מן העיר חוץ לחומה ואינו הופך פניו לים ולא לעיר ולא למדבר אלא לשדה כדתנן במתניתין דכתיב ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה אל מחוץ לעיר משמע דאין הופך פניו לעיר ומדכתיב אל פני השדה משמע לא לים כשהיא עיר יושבת בשפת הים ולא למדבר כשיושבת על שפת המדבר שלחה וחזרה ואפילו מאה פעמים חוזר ומשלחה. ואחר כך מגלח הכהן את המצורע מעביר תער על כל בשרו הנראה ותניא בת"כ וכבס המטהר את בגדיו וכי מה זה בא ללמדנו אם ללמד שיטמא בגדים במגע ולהכי הוצרך לכיבוס ק"ו הוא מימי ספרו שאינו מטמא בביאה לבית ומטמא במגע דכתיב ביה נמי כיבוס בגדים אם כן למה נאמר וכבס אחת מלטמא משכב ומושב ואחת מלטמא בגדים וגלח את כל שערו פרט לבית הסתרים דנאמרה תגלחת אחר כך בימי ספרו מה להלן פרט לבית הסתרים כדכתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח ודרשינן את כל שערו יכול אף בית הסתרים תלמוד לומר גבות עיניו מה גבות עיניו הם הנראה אף כל הנראה פרט לבית הסתרים וה"נ דנאמרה תגלחת פרט לבית הסתרים כרבי עקיבא דדריש ריבויי ומעוטי את כל שערו ריבה את ראשו ואת זקנו מיעט ואת כל שערו יגלח הדר ריבה מאי ריבה ריבה כל מילי ומאי מיעטה מיעט שבתוך החוטם והיינו דתניא ומגלח כדלעת ואחר כך מכבס בגדיו וטובל כדכתיב וכבס ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו דהיינו שיכנס לפנים מן החומה ומונה שבעה ואף על גב דכתיב וכבס המטהר את בגדיו והדר וגלח את כל שערו כיון דילפינן מימי ספרו והתם כתיב גילוח והדר כיבוס ורחיצה הכא נמי האי גילוח דהכא הוי קודם כיבוס וטבילה דהכא נמי כתיב רחיצה דהיינו טבילה בתר גילוח וכל שלא רחץ אכתי מטמא בביאה ומשכב ומושב ואם כן כיון דטבילה הוי בתר גילוח כיבוס נמי הוי בתר גילוח וכיון שטבל טהור מלטמא משכב ומושב ומלטמא בביאה. ואסור בתשמיש המטה כדכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ואין אהלו אלא אשתו כדאמרינן ריש פרק ז' מחוסרי כפרה ובמועד קטן ומצורעת מותרת בתשמיש המטה דכתיב וישב מחוץ לאהלו ולא אהלה כדאיתא התם.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b> שבעת הימים האלו עדיין הוא מטמא אדם וכלים כדכתיב והיה ביום השביעי וגו' וכבס בגדיו מלמד שהיה מטמא בגדים במגע דהא בגדיו נוגעים בו ומטמא אדם נמי דכל שמטמא בגדים מטמא אדם כדאיתא לעיל וביום השביעי מגלח בתגלחת הראשונה כדילפינן לעיל מהני קרא ומכבס בגדיו וטובל כדכתיב בקרא והוי טבול יום שאוכל במעשר עד שיעריב שמשו ואוכל בתרומה כדתנן פרק בתרא דנגעים וריש ד' מחוסרי כפרה וכתיב בתר קרבן מצורע וכפר עליו הכהן וטהר דהיינו טהר לאכול בתרומה דמעשר מחוסר כפורים נמי אכיל ליה כדילפינן בדוכתיה:<br><b> מצות קעז </b> שצוה המצורע לגלח והיא הטהרה השניה בתגלחת שניה כדכתיב וביום השביעי יגלח את כל שערו וגו' ורחץ בשרו וטהר מלטמא והרי הוא כטבול יום עד שיביא קרבנותיו. כשהוא מגלח אינו מגלח אלא בתער ואם גלח שלא בתער או שהניח שתי שערות לא עשה כלום כדתנן התם ומייתי לה פ"ג מינין ויליף תער במצורע במה הצד מנזיר ולויים דכתיב בהו תער ואסיק דלרבנן דרבי אליעזר נפקא לן מדכתיב זקנו יתירא במצורע משום דכתיב בכהנים ופאת זקנם לא יגלחו יכול אפילו כהן מצורע המתגלח לא יגלח פאת זקנו תלמוד לומר וגלח זקנו וגו' והאי גילוח דכהן בתער דכתיב גבי ישראל לא תשחית את פאת זקנך ואי זו היא השחתה שיש בה גילוח זה תער וכיון דאיצטריך זקנו למשרי מצורע בגילוח זקן מכלל דתגלחת מצורע בתער ואם שייר שתי שערות לא עשה כלום דילפינן מנזיר טמא דאי שייר שתי שערות לא עשה כלום כדילפינן פרק ג' מינין מדכתיב ביום השביעי יגלחנו דמשמע דלא חשיב גילוח עד דאיכא כולו שיער מגולח וב' שערות ולא א' או ג' נראה דהוי הלכתא ואינו מגלחו אלא כהן כדדרשינן בסמוך מדכתיב תורת המצורע והובא אל הכהן ואם שייר שתי שערות וגלחן בתגלחת שניה לא עלתה לו אלא תגלחת אחת והרי היא הראשונה וסופר שבעה ומגלח שניה וכדתניא בתוספתא וכל היום כשר לטהרת מצורע כדתנן פרק ב' דמגלה משום דכתיב זאת תורת המצורע ביום טהרתו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>תגלחת </b> המצורע וטבילתו והזאתו אינן מעכבות זו את זו ושאר כל מעשיו מעכבים ובתוספתא פרק ח' תניא איפכא ומייתי לה הר"ש ז"ל פרק בתרא דנגעים הכי תגלחתו של מצורע טבילתו והזאתו מעכבין בו ושאר כל מעשיו אין מעכבין בו והכי נמי משמע מדאמר לעיל דאם גלח שלא בתער או שייר ב' שערות דלא עשה כלום משמע דתגלחת הוי לעיכובא וכן שאר מצוה שבגופו דהיינו טבילתו והזאתו אבל לא שילוח צפרים וכבוס בגדים שאין בגופו ולכך נראה דטעות סופר הוא מה שכתב הרב ז"ל וכמו שכתב הראב"ד ז"ל ות"כ גבי הזאת שבעה תניא וטהרו בדמים הנעשים בגופו יכול הרי הוא מסולק מטומאתו לגמרי ת"ל ושלח וכבס ורחץ וגילח יכול יהו כולן מעכבין בו ת"ל וטהרו וכתיב נמי התם וטהר מה טהרה דהכא בדבר הנעשה בגופו דהיינו גילוח ורחיצה והזאה לאפוקי שילוח וכיבוס דלא מעכבי משום דאין נעשין בגופו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>שחיטת </b> הצפור והתגלחת ביום ושאר כל מעשיו בין ביום ובין בלילה כדתניא בסיפא דההיא בריתא בתוספתא פרק ח' ותניא בת"כ זאת תורת המצורע ביום טהרתו מלמד שטהרתו וטומאתו ביום דכתיב ביום בין מצורע לטהרתו אין לי אלא טומאתו וטהרתו ביום מנין שחיטת צפריו והזאתו והתגלחתו ביום ת"ל תורת המצורע ביום דמשמע עיקר תורתו ומעשה טהרתו יכול אפילו לקיחת צפריו ושילוחן וכיבוס בגדיו ורחיצתו ביום ת"ל תורת המצורע ביום ולא אלו תורת המצורע בכהן דכתיב תורת המצורע והובא אל הכהן מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן כדאמרי' אין לי אלא טומאתו וטהרתו בכהן מנין אף שחיטת צפריו והזאתו ותגלחתו בכהן ת"ל תורת המצורע בכהן יכול אף לקיחת צפריו ושילוח צפריו וכבוס בגדיו ורחיצתו בכהן ת"ל תורת המצורע בכהן ובשחיטה פליגי תנאי התם דכתיב וצוה הכהן ושחט ציווי בכהן שחיטה בכל אדם דברי רבי ר' יוסי אומר אף שחיטה בכהן והרב ז"ל כתב שחיטת הצפור והתגלחת ביום וההזיה ושאר כל מעשיו בין ביום בין בלילה ובתוספתא מתני' הזאה בהדי שחיטת צפור ותגלחת דהוו ביום וכהן ואיפשר דלא דק בלישניה הרב ז"ל והכי קאמר שחיטת הצפור והתגלחת ביום וההזיה נמי ביום ושאר כל מעשיו בין ביום ובין בלילה ואלו בכהן ושאר כל מעשיו בין בכהן בין בישראל בין באיש בין באשה וכיון דלא בעינן כהן לא בעיא נמי איש וטעמא דשחיטת צפרים ותגלחת והזאה הוא דבעינן כהן וביום ולא שילוח וכיבוס ורחיצה נראה משום דכיבוס ושילוח לא מעכבי כדאמרינן לעיל ולהכי לא בעו כהן וביום ורחיצה אף על גב דמעכבה לא בעי כהן דרחיצה היינו טבילה וליכא בה מעשה אלא לכניסתו למקוה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>טהרת </b> מצורע זו נוהגת בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית כדתני' בת"כ זאת תהיה תורת המצורע לבית עולמים דהיינו בית המקדש זאת אינה נוהגת בבמה הזאת למעוטי במה שאין קרבן מצורע בה תהיה בזמן הזה דלהכי כתיב תהיה דבזמן הזה נמי מטהרין את המצורע אף על גב דאין בית המקדש קיים כדרבי טרפון בתוספתא ובת"כ דקאמר בעץ ארז זה טהרת ג' מצורעין ורבי טרפון שלא בפני הבית הוה כדמשמע סוף פרק אלו דברים בפסחים ובהאי תוספתא נמי תניא ומטהרין בגבולין וילפינן לה מדכתיב לטהרו או לטמאו בארץ ובחוצה לארץ ובת"כ נמי תניא לטהרו או לטמאו בארץ ובחוצה לארץ לטהרו או לטמאו כשם שמצוה לטהרו כך מצוה לטמאו לטהרו או לטמאו כהן שמטמאו מטהרו דכיון דפירש למעלה מה שהוא טהור ומה שהוא טמא למה חזר ואמר לטהרו או לטמאו אלא לומר שיטהר או יטמא אפילו בחוצה לארץ ומשמע נמי דכשם שמצוה לטהר כך מצוה לטמא דהקישן הכתו' ומדכת' לטהרו או לטמאו ולא כתב לטהר או לטמא משמע דכהן שמטמאו מצוה לטהרו. והכל כשרין לטהר את המצורע אפי' זב ואפי' טמא כדתני' בתוספת' אבל אין מצורע מטהר מצורע כדתני' נמי התם וכדתניא נמי בת"כ ויצא הכהן אל מחוץ למחנה כהן שאיפשר ליכנס לפנים מן המחנה לצאת מטהר את המצורע דהיינו כהן טמא לאפוקי כהן מצורע דאי אפשר לו ליכנס לפנים מן המחנה. ואין מטהרין ב' מצורעין כאחת כדתניא בתוספתא [ובפרק ערבי פסחים (קב, ב) גבי אין אומ' שתי קדושות על כוס אחד אמרי' שאין עושין מצות חבילות חבילות ואפשר דגבי [מצורע] (מצות) הוי דאורייתא וילפינן לה הכא מפשטיה דקרא דכתיב (ויקרא יד, ב) ביום טהרתו דמשמע טהרה דכל חד לחודיה] ובפ' ערבי פסחים אמרינן ואין עושין מצות חבילות חבילות ואיפשר דהוי דאורי' וילפי' לה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>עץ </b> ארז ואזוב ושני תולעת שטהר בהן מצורע זה מטהר בהן מצורעין אחרים כרבי טרפון דאמר בזה טהרתי שלשה מצורעין וכדתניא נמי התם הזה בו לחטאת כשר למצורע דאינם נפסלין במלאכה דלא כרבי אליעזר דדוקא חרש הוא דבעינן שלא נעשה בו מלאכה דומיא דמים שבו דהוו מים חיים אבל הני לא וכן צפור משתלחת כיון שמותרת מאחר שנשתלחה וכבר נעשית מצותה ובפרק ב' דקידושין נפקא לן דשריא מדכתיב השדה בה"א כשדה דהוא הפקר ומותר ואית דאמרי לא אמרה תורה שלח לתקלה אבל הצפור השחוטה אסורה בהנאה משעת שחיטתה כדילפינן פרק האיש מקדש דכתיב וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת ומשום דלא נימא איפוך כתיב השדה במשולחת דמותרת כשדה שהוא הפקר כדאמרינן לעיל ואיסור הנאה בשחוטה למ"ד לא תאכלו לא משמע איסור הנאה גמרה איסור שחוטה מאיסור משולחת קודם שילוחה דאסורה בהנאה כדתנן במתניתין צפורי מצורע והיינו איסור הנאה לקידושין דמחיים לא שייך אכילה ובשחוטה נמי אסורה בהנאה ואם שחטה שלא בעץ ארז ואזוב נמי אסורה כדתניא התם רבי יעקב אומר הואיל והוקצה למצותה אסורה דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה לאוסרה בהנאה. והאוכל כזית מצפור שחוטה עובר על לאו דלא תאכלו מהם ועל עשה דכל צפור טהו' תאכלו הא אסור' לא תאכלו וכדאמרי' לעיל.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> לוקחין שתי הצפרים מעיר הנדחת כדאמר' פ' שילוח הקן טהורות דכתיב גבי צפרים למעוטי צפרי עיר הנדחת ולהי מנייהו איצטריך למשולחת פשיטא דלעיר הנדחת לאו בר שילוח היא דלא אמרה תורה שלח לתקלה דיהי' בני אדם צדין אותן אלא אפילו ההיא דשחוטה היא ולא אכלי לה ויכול לשורפה אחר שחיטה לא תיתי מעיר הנדחת ורב פפא אמר לצפרים שהחליפן בע"ז ואיצטריך לשחוטה כדאמרי' לעיל דמשולחת לא אמרה תורה שלח לתקלה ורבינא אמר בעוף שהרג את הנפש ולשחוטה איצטריך דלמשולחת הא בעיא לאיתוייא לב"ד וקיומיה בה ובערת הרע מקרבך ורבא אמר ברישא למעוטי שלא יזווג לה אחרת שאם בא לידו מצורע אחר לאחר שיטהר זה לא יאמר הכהן הבא אחרת וזווגה לחיה של מצורע ראשון ותיפוק האי לשילוח דתרוייהו ואף על גב דהני אמוראי פליגי בהי מינייהו ממעט קרא דטהורות אי צפרי עיר הנדחת אי חילוף ע"ז אי אחריני דאמרן לעיל אפילו הכי לכ"ע כולהו אסירי אלא דקרא משמע טפי האי מיעוטא למר והאי מיעוטא למר וממילא אימעיטו כולהו. שתי צפרים מצותן שיהיו שוות במראה ובקומה ובדמי' ולקיחתן כאחת אף על פי שאינן שוות כדתנן פר' בתרא דנגעים ותניא בת"כ ולקח למטהר שתי צפרים חיות אלו נאמר צפרים היינו יודעים שהם שנים דמיעוט רבים שנים אם כן למה נאמר שנים שיהיו שוות בכל מנין אף על פי שאינם שוות כשרות ת"ל את הצפור האחת את הצפור החיה משמע אע"פ שאינן שוות באלו הדברים כשרות. לקחן לשם איש כשרות לאשה לאשה כשרות לאיש לאדם כשרות לבית המנוגע לבית כשרות לאדם דכתיב ולקח למטהר לשם המטהר כדאמ' לעיל ריש פרק.
+
+Halakhah 9
+
+<b>שחט </b> אחת מהם ונמצאת שלא היתה דרור יקח זוג לשניה והראשונה מותרת באכילה כדתנן התם ואם נמצאת טרפה יקח זוג לשניה והראשונה מותרת בהנאה כדתנן נמי התם דכיון דלא מעכבי לקיחתן כאחד יכול ליקח שניה ולא נאסרה השחוטה כיון שלא היתה דרור או שלא היתה כשרה דכשרה בעינן דכתיב חיות טהורות ולא טרפות אי נמי כדאמרינן פרק האיש מקדש דתנא דבי ר' ישמעאל נאמר מכשיר ומכפר מה מכפר בעינן כשר אף מכשיר כדאי' התם. נשפך הדם מניחי' את המשתלחת עד שתמות דכיון דנאסרה השחוטה אסורה המשתלחת מתה המשתלחת קודם הזאת דם השחוטה ישפוך הדם כדתנן נמי התם וטעמא דבעינן טבילה המשתלחת ועץ ארז ואזוב ושני תולעת בדם השחוטה וכיון דלא מצי לאטבולי המשתלחת שכבר מתה לא טביל נמי ג' מינין כדכתיב את הצפור החיה יקח אותה ואת עץ הארז וגו' וטבל אותם דמשמע כולהו בהדי הדדי ובעודה חיה כדכתיב את הצפור החיה:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קעח </b> להיות בגד מנוגע טמא ומטמא כדכתיב והבגד כי יהיה בו נגע צרעת וגו' וצרעת בגדים כגריס כצרעת אדם כדילפינן לעיל פ"א מדכתיב צרעת נושנת לרבות כל מיני הצרעות לשיעור גריס וכתיב נמי הכא צרעת הוא דלא תימא דנילף מצרעת בתים בשני גריסין דדמי לה שמטמא בירקרק ואדמדם ת"ל צרעת דילפינן מצרעת נושנת דנגעי אדם דמטמאי כולהו בשני שבועות משא"כ בבתים שמטמאים בשלשה שבועות ושלשה סימני טומאה יש בצרעת בגדים ירקרק ואדמדם והפסיון כדכתיב והיה הנגע ירקרק או אדמדם בבגד או בעור וגו' נגע צרעת הוא וגו' והסגיר את הנגע שבעת ימים וגו' וראה את הנגע ביום השביעי כי פשה הנגע וגו' ירקרק הוא הירוק הרבה ככנף הטווס ואדמדם אדום הרבה כדתנן פי"א מנגעים ובת"כ דרש לה מדלא כתיב ירוק ואדום. ושני מראות אלו מצטרפין כחצי גריס ירקרק וכחצי גריס אדמדם כדתניא בתוספתא וגבי מראות נגעי בשר ילפינן דמצטרפים מדכתיב והיה בעור בשרם וגו' ולא כתיב והיו והכא נמי כתיב והיה הנגע ובת"כ תניא ירקרק או אדמדם מלמד שאין מטמאין בפתוך יכול לא יצטרפו זה עם זה ת"ל והיה דלהכי אפקינהו לירקרק ואדמדם בלשון יחיד דכתיב והיה לאשמועינן דמצטרפים ואם עמד במראה שני שבועות מחליטין ושורפין כדכתיב והסגירו שבעת ימים שנית וגו' וראה הכהן אחרי הכבס את הנגע והנגע לא פשה טמא באש תשרפנו וכן אם פשה בשבוע ראשון מחליטין ושורפין אותו כדכתיב בהסגר ראשון וראה את הנגע ביום השביעי כי פשה וגו' ושרף את הבגד וגו' ואם פשה וכהה ממראה שהוסגר בו דהיינו מראה שלישי יכבס מקום הנגע ויסגיר שבעת ימים שנית כדתנן התם הכהה בשבוע ראשון יכבס ויסגיר והיינו אפילו פשה כיון שכהה וכדתניא בתוספתא הפושה בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני מכבסו וטהור והיינו בכהה דאם לא כהה ופשה שורף ומכבסו וטהור דקתני היינו בסוף שבוע שני דבסוף שבוע ראשון מכבסו ומסגירו דפסיון דמטמא היינו בעומד במראה אדמדם או ירקרק וכיון שכהה אינו אדמדם וירקרק ואם הוסיף המראה להאדים ולהוריק בסוף שבוע אחת ולא פשה יכבס ויסגיר כדתנן התם נשתנה ולא פשה כאלו לא נשתנה והיינו הוסיף מראה אדמומית דכל שהוסיף אדמדם הוא דהוי אדום שבאדומי' כדילפינן מדכתב אדמדם ובסוף שבוע שני שהוא יום י"ג כדילפינן לעיל רואה אם כהה למראה שלישי טעון כיבוס וטהור כדכתיב בסוף שבוע שני וראה הכהן אחרי הכבס את הנגע והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא וגו' ולא הפך הנגע את עינו היינו שלא כהה ממראיתו הא אם כהה טהור וטעון כיבוס כדכתיב בסוף הפרשה וסר מהם הנגע וכובס שנית וטהר. ואם נשתנה מירקרק לאדמדם או איפכא קורע מקום הנגע ושורפו כדתנן במתניתין הכהה בשני קורע ושורף מה שקרע והוי כאלו עומד בעיניו כיון דנשתנה מאדמדם לירקרק או איפכא ותופר מטלית במקום שקרע כת"ק דרבי נחוניה במתניתין ותניא בת"כ וקרע אותו יכול יקרע קרע קטן ויקיים בו מצות קריעה ת"ל אותו אי אותו יכול ישופנו ויניחנו במקומו ת"ל לו מן הבגד ינתקנו מן הבגד יכול ויקרע וישליך את הקרעים לאשפה ת"ל כנגע שלא הפך עינו ולא פשה באש תשרפנו את אשר בו הנגע דמשמע דטעון שריפה מידי דאית ביה נגע וקרע נמי כיון דאית ביה נגע טעון שריפה ומנין שהוא טולה עליו מטלית ת"ל ואם תראה עוד ואין עוד אלא מקומו דמשמע שנראה עוד במקום שהיה ואם חזר הנגע למטלית טעון שריפה ותניא בת"כ והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה לא הפך ולא פשה טמא הפך ולא פשה איני יודע מה אעשה ת"ל והסגיר את הנגע שבעת ימים שנית דברי רבי יהודה וחכמים אומרים אינו טמא אלא משום עומד הא מה אני מקיים והנה לא הפך הנגע את עינו בכל מין שהוא מטמא לו כגון ירקרק ואדמדם אפילו הפך מזה לזה כעומד דמי דהכי משמע והנה לא הפך הנגע מעין מין שהוא טמא דהפך מירקרק לאדמדם לא הפך קרינא ביה אבל אי הפך במידי דלא מיטמא לו לא הוי טמא כגון מראה שלישי דהא דכתיב ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע אחרי הכבס אותו וקרע אותו וגו' היינו דכהה למראה שני כדתניא בת"כ והנה כהה למראה שני או כהה למראה ג' ת"ל הנגע דאף על גב דכהה מיקרי נגע כיון דהוי מראה שני דהיינו מירקרק אדמדם או איפכא יכול במראיו ת"ל כהה הא כיצד כהה למראה שני ולאו למראה שלישי והוא ירוק או אדום למטה מירקרק או אדמדם ובפי' ת"כ לרבי הלל ז"ל פי' כמו שנראה מדברי הראב"ד ז"ל דהאי מראה שני דקרינן ביה כהה היינו מראה למטה מירקרק דהיינו ירוק ולמטה מאדמדם דהיינו אדום דומיא דד' מראות נגעים דאדם בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל ומראה שלישי היינו למטה מלמטה הימנו וכן פי' ג"כ הר"ש על תוספתא שהביא פי"א דנגעים עלה דמתניתין דהעומד בראשון יכבס ויסגיר וכו' והיינו דתנן הכוהה בשבוע שני קורע ושורף מה שקרע דהיינו כהה למטה מאדמדם או ירקרק דאלו כהה מירקרק לאדמדם או איפכא הא תנא ליה ברישא נשתנה ולא פשה כאלו לא נשתנה אלא שהרב ז"ל פי' בפי' המשנה נשתנה ולא פשה שנשתנה לחוזק האדמימות או הירקרקות כדאמר' לעיל ובין לפי' הרב ז"ל דכהה דכתיב בקרא היינו מירקרק לאדמדם או איפכא ובין לפי' אחר דהיינו מראה שני קורע מקום הנגע ואינו שורף אלא זה שקרע כדכתיב בקרא והנה כהה הנגע אחרי הכבס אותו וקרע אותו דמשמע דפוטר שאר הבגד אבל אם לא נשתנה כלל אלא שעמד במראה הראשון ירקרק או אדמדם יחליטו וישרוף את כולו כדכתיב והנה לא הפך הנגע את עיניו והנגע לא פשה טמא הוא באש תשרפנו וכיון דלא הזכיר קריעה וכתיב תשרפנו באש משמע שישרוף כל הבגד דלא הפך ולא פשה לדעת הרב ז"ל הוא דלא הפך למראה אחר אלא שנתחזק המראה או עמד במראיו ולהכי ישרוף כולו ולפי' האחר לא הפך ולא פשה היינו אפילו הפך מירקרק לאדמדם או איפכא דלא הפך קרינא ביה כדאמרינן לעיל והוי כעומד ושורף כל הבגד וכהה דכתיב בקרא היינו מראה שני למטה מירקרק או אדמדם ולהכי לא ישרוף אלא מה שקרע כן נראה לישב ב' הפירושים.
+
+Halakhah 2
+
+<b>נגע </b> שהיה ירקרק ופשה אדמדם או איפכא הרי זה פשיון כדתנן במתניתין וכדאמרינן לעיל דמצטרפי ירקרק ואדמדם והפך נמי מזה לזה בסוף שבוע שני הוי טמא ולהכי פשה נמי מירקרק אדמדם או איפכא הוי פשיון אין פשיון לתוך הנגע אם היה באמצעה מקום נקי ופשה לתוכו כמו בנגעי אדם כדילפינן לעיל דאין הנגע פושה לתוכו מדכתיב לא פשה הנגע בעור דמשמע עור שחוץ לנגע ולא בתוכה והכא נמי כתיב לא פשה הנגע בבגד או בשתי וגו' דמשמע בגד שחוץ לנגע ולא בתוכו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>הפשיון </b> הסמוך כל שהוא והרחוק כגריס כדתניא בת"כ כי פשה זה פשיון דסמוך לו כל שהוא ומנין לרבות את הרחוק ת"ל בבגד יכול כל שהוא נאמר כאן נגע נאמר להלן נגע מה נגע האמור להלן כגריס אף נגע האמור כאן כגריס דכתיב וראה את הנגע וגו' כי פשה הנגע בבגד וגו' נמצאת אומר הפשיון הסמוך כל שהוא והרחוק כגריס וגו' והחוזר כדכתיב ואם תראה עוד בבגד שיעורו כגריס וכתיב ושרף את הבגד וגו'.
+
+Halakhah 5
+
+<b>מי </b> שמכבס את הנגע בשבוע ראשון צריך לכבס מעט מן הבגד שחוצה לו כדתניא בת"כ וצוה הכהן וכבסו ציווי בכהן וכיבוס בכל אדם וכבסו את הנגע יכול במקום הנגע בלבד טעון כיבוס ת"ל אשר בו הנגע דהיינו הבגד דאית ביה נגע יכול כל הבגד כולו יטעון כיבוס ת"ל הנגע הא כיצד מכבס מן הבגד עמו ואית דגרסי ת"ל וכבסו את אשר בו כלומר את אשר בו ולא כל אשר בו הא כיצד יכבס מן הבגד שחוצה לו עמו ובכיבוס ראשון נמי בעיא דעת כהן כדתניא פרק השוחט וכבס שנית מה ת"ל שנית הקישא לתכבוסת ראשונה דבעי דעת כהן כדכתיב וצוה הכהן וגו' אימא בעינן דעת כהן בתכבוסת ראשונה ת"ל וטהר מכל מקום. וכל כיבוס נגע מעבירין עליו שבעה סימנים ככתמים כדאמר רבה בר אבוה פרק דם חטאת דכתיב וכבסו את אשר בו הנגע ולא מקרי כיבוס שפיר אלא בשבעה סממנים דמתרגמינן וכבס ויתחוור.
+
+Halakhah 6
+
+<b>בגד </b> שקרע ממנו מקום הנגע ותפר מטלית כדאמרינן לעיל וחזר נגע לבגד מתיר את המטלית ומצילו ושורף שאר הבגד ואם חוזר על המטלית שורף הכל כדתנן במתניתין פרק שביעי חזר נגע לבגד מציל את המטלית חזר למטלית שורף את הבגד וסבירא ליה לרב ז"ל דשורף הבגד היינו כולו עם המטלית אבל הר"ש ז"ל פי' הבגד לבד דמטלית אינה טעונה שריפה וטעמא דחזר לבגד ניצול המטלית אע"ג דהוי מיעוט הבגד וטפל לו וכשחזר למטלית שורף הכל אף על גב דבגד הוי רוב משום דכתיב ואם תראה עוד ומדכתיב עוד משמע במקום הראשון דהיינו במטלית כדאמר' לעיל דהוי כאלו חזר בבגד עצמו כיון שבמקומו היה נגע מעיקרא אבל כשחזר לבגד המטלית אינו חשוב מן הבגד וניצול משריפה הטולה מן המוסגר בטהור דהיינו בגד שהסגירו ועמד בעיניו בשבוע אחד ובשבוע שני כהה דקורע ממנו הנגע ושורף מה שקרע כדאמרינן ההוא מוסגר קרע ליה ואם חתך ממנו חתיכה ועשאו טלאי לבגד טהור וחזר הנגע לבגד המוסגר שנטלה ממנו חתיכה זו אף על פי שהמוסגר טעון שריפה כדכתיב ואם תראה עוד בבגד וגו' מציל את המטלית דהיינו טלאי שנטל ממנו וחברה בבגד הטהור כך כתב הר"ש ז"ל עלה דמתניתין פי"א דקתני הטולה מן המוסגר בטהור חזר הנגע לבגד מציל את המטלית חזר למטלית הבגד הראשון ישרף והרב ז"ל גריס במתניתין חזר הנגע לבגד שורף את המטלית דדוקא במטלית מבחוץ שחבר בבגד במקום הקרע וחזר הנגע לבגד הוא דאמרינן לעיל דניצול מטלית משום שלא היה מבגד זה ואינו חשוב מן הבגד אבל מטלית זה שחתכו מבגד המוסגר וחבר בטהור וחזר הנגע למוסגר כיון שהמוסגר ישרף המטלית נמי ישרף שהיה ממנו וקרינן ביה שפיר ואם תראה עוד בבגד ולדעת הר"ש ז"ל כיון שחתכו מן המוסגר וחברו בטהור ניצול אף על פי שחזר הנגע לבגד הראשון המוסגר כדאמ' ואם חזר הנגע למטלית זה שחברו בטהור הבגד הראשון המוסגר ישרף כדתנן במתניתין דכיון שמטלית זה היה מוסגר בהדי בגד הראשון שנחתך ממנו וחזר עתה במטלית הוי כאלו חזר בבגד שהיה מחובר לו מטלית זו וישרף ולהכי אם חזר לבגד המוסגר ישרף המטלית לדעת הרב ז"ל אבל לדעת הר"ש ז"ל אע"ג דאם חזר למטלית אמרינן דהבגד הראשון ישרף אם חזר לבגד הראשון דהיינו המוסגר לא ישרף המטלית שנחתך ממנו כיון שכבר היה מחובר בטהור כדאמ' אבל אם לא היה מחובר בטהור נראה פשיטה אף לדעת הר"ש ז"ל דישרף דאם הרוב נגרר אחר המיעוט כשחוזר למטלית כשהוא מיעוט הבגד הראשון ישרף כל שכן אם חזר לבגד שהמטלית שחתך ממנו ולא חברו לאחר שיהיה נגרר אחר רוב הבגד שנחתך ממנו וישרף הכל אבל נתחבר לבגד טהור סבירא ליה להר"ש ז"ל דאינו נגרר אחר הבגד כדאמרינן וכשחזר על המטלית דאמרן דבגד הראשון ישרף מטלית זה תשמש את הבגד שנתחבר לו כדתנן במתניתין דאם עמד בעיניו ב' שבועות או פשה ישרף הכל דדינו של בגד שני כאלו הנגע בו כיון שמחובר לו מטלית זה חשוב ממנו כדכתיב ואם תראה עוד דהוי כמטלית שנתחבר לבגד כדאמר' לעיל ואם ניצול הבגד השני אפילו שהלך הנגע לגמרי מן החתיכה טעונה שריפה כדתניא בתוספתא על מטלית זו וטעונה שריפה באחרונה דכיון שחזר בו הנגע מתחלתו כבר הוזקק לשריפה כדכתיב ואם תראה עוד בבגד וגו'.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>בגד </b> שבא כולו בתחלה ירקרק או אדמדם מסגירו שבוע אחר שבוע אם עמד בו שני שבועות ישרף כדתני בתוספתא הבא כולו נגע יסגיר כאדם הבא כולו לבן שיסגיר עמד בו שבוע אחד נותן לו שבוע ב' עמד ב' שבועות לפטור שכהה פטור אותו ומכבסו וטהור עמד בו ב' שבועות שלא כהה או שכנס אחד שבסוף שבוע אחד כנס הנגע ונתמעט ופשה אחד דמה שכנס בסוף שבוע אחד פשה בסוף שבוע ב' ישרוף את כל הבגד ותניא בת"כ והבגד אין לי אלא בגד שיש לו במה שיפשה בגד שאין לו להיכן יפשה מנין תלמוד לומר בו יהיה בו ואפילו בכולו דאין לו במה יפשה ונראה דהכא מיירי נמי כשהנגע בסביבות הבגד שאין לו היכן יפשה חוץ לנגע ותוך הנגע נמי אף על פי שיפשה אין נגע פושה לתוכו כדילפינן לעיל. בגד שהסגירו ופשה הנגע בכולו ופושה ירקרק או אדמדם או שפטרו ואח"כ בא כולו ירקרק או אדמדם הרי זה טהור כנס ופשה ישרף.
+
+Halakhah 9
+
+<b>בגד </b> שמוכין יוצאין על פניו מן האריג כגון סגוס של צמר שנראה בו נגע אינו מתטמא אם נראה במקום שיש בו מוכין שהם כמו גרגרים בולטים מן הצמר עד שיראה הנגע במוכין ובאריג עצמו כאלו נראה במוכין אפילו יש בו שיעור גריס ולא הגיעו לאריג שתחתיו או שנראה הנגע מתחת המוכין באריג ולא במוכין אינו מתטמא עד שיראה באריג ובמוכין כדתנן במתניתין רבי אליעזר בן יעקב אומר עד שיראה באריג ובמוכין ותניא בת"כ בקרחתו אלו השחקים בגבחתו אלו החדשים מכאן אמרו עד שיראה במוכין ובאריג והר"ש ז"ל פי' פי' אחר עד שיראה באריג ובמוכין שאין באריג אלא פחות משלש אצבעות שאין מטמא בנגעים אלא אם כן יצטרף עם אותו שאינו אריג שהוא באמצע שהוא בגד שעשוי קצתו ארוג וקצתו שאינו ארוג וקשיא לי בהאי דרשא בת"כ דהא בקרחתו או בגבחתו משמע בהאי או בהאי.
+
+Halakhah 10
+
+<b>הבגדים </b> הצבועים אינם מטמאין בנגעים בין צבועים בידי אדם בין בידי שמים כדתנן במתניתין פי"א ותניא בת"כ יכול יהו מטמאין בין צבועין בין שאינן צבועים ת"ל בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתים כברייתן אף צמר כברייתה אוציא את הצבוע בידי אדם ולא הצבוע בידי שמים כגון צמר צבוע מברייתו ת"ל לפשתים ולצמר מה פשתים לבנה מברייתה אף צמר לבן. בגד ששתיו צבוע וערבו לבן או איפכא הכל הולך אחר הנראה כדתנן במתניתין ובסתם בגדים הערב נראה ובכרי' וכסתות השתי נראה וכיון דקפיד קרא אלבן ונראה לבן מיטמא בנגעים. פחות משלש אצבעות על שלש אצבעות מן האריג אינו מטמא בנגעים כדתניא פרק במה מדליקין בגד אין לי אלא בגד כלומר אי הוה כתב בגד בנגעים אין לי דמטמא בנגעים אלא בגד שלם שלש על שלש מנין ת"ל והבגד ומשום דלא חזי ג' על ג' אלא לעניים ולא לעשירים איצטריך קרא דאי לאו הכי הוה אתי בק"ו משתי וערב דמטמא בנגעים. בגד שארג בו פחות משלש על שלש ונראה בו נגע ואח"כ השלימו לשלש על שלש טהור כדתנן פי"ב גבי נגעי בתים וטעמא דבעי בגד תחלה דהיינו שלש על שלש ואח"כ נגע. התופר מטליות שאין בכל אחד ג' על ג' ועשה מהן בגד מיטמא בנגעים שהתפור כארוג וכולו בגד אחד הוא.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>בגד </b> שהוא מטליות מטליות מהן צבועין ומהן לבנים נראה נגע בלבן שבו מסגירין אותו אם עמד ב' שבועות נטמא כולו וישרף דתפירה הוי חיבור וכן אם פשה הנגע במטלית לבנה אחרת שאינה מחוברת אצלה הרי זה פסיון אף על פי שיש ביניהן צבוע במתניתין פי"א קיטא שיש בה פספיסין צבועין ולבנים פושין מזה לזה דהא ילפינן לעיל דאיכא פסיון ברחוק והוא כגריס כדאמרינן לעיל ואם לא היה בו אלא פס אחד לבן אפי' כגריס ונראה בו נגע יסגיר שאם עמד בעיניו שני שבועות ישרף אף על פי שאין לו במה יפשה וכדתנן התם במתניתין:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> מיטמא בנגעים אלא בגדי צמר ופשתים או השתי והערב שלהם וכן כל כלי העור כדכתיב בבגד צמר או בבגד פשתים או בשתי או בערב לפשתים ולצמר או בעור או בכל מלאכת עור אף העור הצבוע בידי שמים מטמא בנגעים כרבי שמעון במתניתין דקאמר הצבועין בידי שמים מיטמאין בנגעים בידי אדם אין מטמאין בנגעים ותניא בת"כ ר' שמעון אומר כתוב אחד אומר בגד דמשמע לבן בבגד פשתים וכתוב אחד אומר או בעור דלא כתיב בעור אלא או בעור כן כתב ר' הלל ז"ל בנימוקיו ונראה לי דבעור לחוד משמע צבוע דהא האי או (אצטריך) לרבויי לבדים כדבסמוך בעור דמשמע צבוע הא כיצד צבועין בידי שמים מטמאין בידי אדם אין מיטמאין ובתוספתא מתני' הן דרבי שמעון משום ר' עקיבא ולהכי נראה דהלכתא כוותיה והלבדים כבגדים וכדתניא בתוספתא הלבדים והסגוסים והכרי' והכסתות אין מטמאין בנגעי' עד שיראו כארוג וכמוכין שלהם דכיון דכתיב אשר יהי' בו נגע משמע שירא' בו מכל צד והאהלים מיטמאים בנגעים בין של צמר או פשתים בין של עור כדתניא בת"כ או בעור להביא עורות אהלים.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b> הבגדים של צמר ופשתים מיטמאים בנגעים חוץ מבגדי גוים כדתנן במתניתין ריש פי"א ותני בת"כ גבי נגעי בתים אחוזתכם אחוזתכם מטמא בנגעים ואין אחוזת גוים מיטמא בנגעים דכשם שאין אחוזתם מטמא בנגעים כך אין בגדיהם וגופם מטמא בנגעים ומייתי לה ריש פרק המגרש וטעמא דיליף נגע גופו ובגדים מבתים משום דאיתקשו כולהו צרעות כדאמרינן לעיל והלוקח בגדים מן הגוים יראו בתחלה כדתנן במתניתין דימים שעבר בהם בנגעו בעודו ברשות הגוי אין עולין לו משבא לרשות ישראל שקנאו דאף על גב דבבהרת שבגופו קודם שנתגייר תנן דטהורה היינו משום דכקטן שנולד דמי. בגד שהוא כלאים צמר ופשתים מטמא בנגעים דתניא בת"כ והבגד יכול השיראין והסריקין וכו' ת"ל בבגד צמר או בבגד פשתים דמשמע צמר ופשתים לחודיהו אין לי אלא לצמר ופשתים המיוחדים כלומר כל חד באנפיה נפשיה מנין לרבות את הכלאים תלמוד לומר והבגד והרב ר' הלל פי' בנימוקי ת"כ מנין לרבות את הכלאים כלומר מנין אם היה מעורב בבגד צמר או פשתים חד מהנך מינין דתניא לעיל השראים והסריקין וכו' מנין דמטמא בנגעים תלמוד לומר והבגד.
+
+Halakhah 3
+
+<b>צמר </b> גמלים וצמר רחלים שטוון זה עם זה אם רוב מן הגמלים אינו מטמא ואם רוב מן הרחלים מטמא מחצה למחצה נמי מטמא כדתנן במתניתין פי"ב ובסיפא דהאי ברייתא דת"כ מרבינן לה הכי אין לי אלא אחד מן המינין הבא מקצתו הבא בכולו כגון שהיה שתיו צמר וערבו א' מן המינין או איפכא מנין דמטמא תלמוד לומר והבגד והיינו לפי' ר' הלל ז"ל ולפי' הרב ז"ל מצינן למימר דמהדר נמי אכלאים דאין לי דכלאים צמר בפשתים או איפכא מטמא בנגעים אלא הבא במקצתו דאכתי שם דבגד צמר או דפשתים עליה כיון דרובא דחד מינייהו דהכי משמע קרא בבגד צמר מיוחד או בבגד פשתים מיוחד מנין הבא בכולו שהוא מחצה למחצה תלמוד לומר והבגד וכיון דבצמר ופשתים מרבינן מחצה למחצה נמי דמטמא בנגעים הה"נ בצמר או פשתים בחד מהני שיראין וכלך וכו' ורחל בת עז אין צמרה מטמא בנגעים בפרק שני דבכורות קאמר עלה רב נחמן הכל מודים שאין צמרו מטמא בנגעים שנאמר בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתים שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה. בגד ששתיו פשתן או צמר וערבו קנבוס או איפכא אינו מטמא בנגעים כדתניא בתוספתא פ"ה בגד ששתיו סריקון וערבו צמר ערבו סריקון ושתיו צמר אין מטמא בנגעים דהא דאמרינן לעיל דמחצה על מחצה מטמא בנגעים היינו כשטרף צמר או פשתים בא' מן המינין זה בזה בשתי ובערב ועשאן בגד אבל כשהשתי או הערב שהוא ניכר בפני עצמו הוא מאחד מן המינין שאינן מטמאין בנגעים אינו מטמא גם כן ולפי' ר' הלל ז"ל קשיא תוספתא אלא שדחקו לשון ת"כ לפרש הבא בכולו כלומר שתי או ערב ואיפשר נמי לפרשו לפירוש הרב ז"ל הבא במקצתו שטרף מקצת צמר וא' מן המינין לכל הבגד ואתיא בתוספתא דקתני דאין מטמאין בנגעים כדאמרינן.
+
+Halakhah 4
+
+<b>העור </b> שאינו מעובד אינו מטמא בנגעים וכן העור שהוא גולם שלא עשה ממנו כלים כדתניא בת"כ יכול אף עור המצה ועור החיפה תלמוד לומר או בכל מלאכת עור יצאו עור המצה ועור החיפה שלא נעשה בהן מלאכה דאף על גב דסיפא הוי מליח ולא קמיח ולא עפיץ וחזי לעשות קמיע ולצור משקולת לא מיקרי בהכי נעשה למלאכה אוציא את אלו ולא את עורות רצועות וסנדלים שנעשית בהן מלאכה כלומר עורות שחתכן רצועות רצועות לעשות מהם סנדלים תלמוד לומר כלי יצאו רצועות אלו שאינן כלי. עורות חיה שבים אינם מטמאים בנגעים כדתנן פי"ד ודרש לה בת"כ מדכת' עור יכול אף עורות שבים ת"ל בגד מה בגד מין הגדל בארץ אף עור מין הגדל בארץ יכול אני מוציא את שחובר לו מן הגדל בארץ כל שהו ת"ל או בעור להביא את שחבר לעור שבים כל שהוא ממין הגדל בארץ אפילו חוט ומשיחה דבר שמקבל טומאה כדתנן במתניתין ובלבד שיחברנו כדרך חיבורו כדתניא בת"כ כלומר בשתי תכיפות.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> כלי הראוי להתטמא בשאר הטומאות אף על פי שאינו מתטמא במדרס הזב מפני שלא נעשה למשכב או מושב הזב כקלע של ספינה וכל הני דתנינן פי"א דיש להן רוחב גריס מיטמאין בנגעים אף על גב דאין מיטמא במדרס עד שיהא בו שלשה על שלשה טפחים דכל המיטמא במת מיטמא בנגעים כדתניא נמי בתוספתא וכדאמרינן לעיל מדכתיב בגד דחזי לעניים דהיינו ג' אצבעות על ג' ואין צ"ל שאר הכלים ככרים וכסתות. החמת והתורמל נראין ואין פושטן את כפליו אלא מה שיכול לראות כמו שהוא יראה ופושה מתוכו לאחוריו ולאחוריו לתוכו כדתנן במתניתין דחשיב פסיון וסדין הקמוט מפשיטין את קמטיו ורואין את נגעו דבחמת ותורמיל דרכן להיות כך כפולים במקום הקשר הוא דאין פושטין את קמטיו אבל סדין לא ובתוספתא נראה דמתוכו לאחוריו ואיפכא דחשיב פסיון היינו בכלי עור דוקא אבל לא בשאר כלים ונראה דטעמא הוי משום דבעור דהוא קשה לא בעינן שתראה הנגע בכל עובי העור מב' צדדיו אבל בבגדים בעינן שיראה באריג ובמוכין כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>השתי </b> והערב בין של צמר בין של פשתן מטמאין בנגעים מיד שיטוו אף על פי שלא ליבן הפשתן ולא שלק הצמר כת"ק דר' יהודה פרק י"א ובת"כ יליף לרבי יהודה מבגד דלא מטמא מיד דמה בגד עד שתגמר מלאכתו ולרבנן דמטמא מיד טעמא משום דכתי' או בשתי או בערב ומשמע משעה שנקראו שתי וערב ובגד מוקמינן ליה לדרשי' אחריתי ובעינן שיהיה בטווי כדי לארוג ממנו ג' על ג' כדתנן במתניתין ותניא בת"כ יכול יהיו מטמאין שתי וערב בכל שהן ת"ל בגד מה בגד מיוחס שיש בו ג' אף כולן כדי לארוג ג' על ג' ובין שהיה כולה שתי בין שהיה כולה ערב מטמא בנגעים כיון שיש בו לארוג ג' על ג' אי הוה חציו שתי וחציו ערב וכדתנן נמי במתניתין ותניא בת"כ שתי וערב אפי' כולה שתי אפילו כולה ערב היו חוטין פסוקין אפילו היו חוטין שיש בהם לארוג ג' על ג' לא מטמא בנגעים כדתנן נמי במתניתין דלא הוי חבור מה שהן מקובצין בפקעה אחד כיון שהם חוטין מופסקין ובעינן שיהיו מחוברין דומיא דבגד. ב' פקעו' המעורות זו בזו וכן החוט המחבר שתי שבין ב' עצי האורגים הנקראים כבדים וכן דפי חלוק אינם חיבור כדתנן במתניתין דאם נראה נגע באחד מהם השני טהור דכל חשוב בפני עצמו לא הוו חיבור כדא'. נראה הנגע בנפש המסכת שהוא חוט הערב שנכנס לתוך השתי ובשתי העומד בין כובד התחתון לעליון הרי אלו מטמאין בנגעים כת"ק דר' שמעון במתני' פרק י"א. נראה הנגע בשתי העומד לבדו הארוג טהור כדתנן נמי התם ומשמע בתוספתא דהיינו כשאין עתיד לארוג יותר ומשום הכי לא הוו חיבור זה עם זה נראה בסדין שורף את הנימין בנימין הסדין טהור כדתנן נמי התם פשה לסדין טמא כדתניא בתוספתא. נראה נגע בחלוק האימרות ניצולות אפי' הן צמר או פשתים ואינה נשרפת כדתנן התם סדין שנראה בו נגע מציל את האימריות אפילו הן ארגמן ותניא בת"כ ושרף את הבגד או את השתי או את הערב בצמר או בפשתים יכול כיון דכתיב בצמר או בפשתים יביא גיזי צמר ואניצי פשתן וישרפם עמו ת"ל באש תשרף ולא דבר אחר עמה דאף על גב דהיא מהדר אצרעת ממארת משמע נמי דלא ישרוף דבר אחר דהיינו גיזי צמר ואניצי פשתן עמה כדפי' ונראה דהיינו גיזי צמר או אניצי פשתן המחוברים לחוט השתי או הערב שהוא טווי ועדין מדובק בצמר או בפשתים שנטוו ממנו ואם כן למה נאמר בצמר או בפשתים להוציא את האמריות שבו דאינו טעונין שריפה בהדי בגד אוציא אימרות של זהב שאין מינו מטמא בנגעים ולא של ארגמן שמינו מטמא בנגעים דהוו מצמר ת"ל את אשר בו הנגע הראוי לקבל נגע עכשיו לאפוקי ארגמן ותולעת שני דאף על גב דהוו צמר כיון שהן צבועין אינן מטמאין כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>בגד </b> שצבעו כשהיה מוסגר או מכרו לגוי טהור כדתני בתוספתא ת"ק דרבי אליעזר ברבי שמעון משום דלא נזקק לטומאה וכן בגד המוסגר שנתערב באחרים כולן טהורים ועשאו מוכין נמי פחות משלש על שלש טהור ומותר בהנייתו כדתנן במתניתין ותניא בת"כ צרעת ממארת תן בו מארה ואל תהנה בו אין לי אלא מוחלט מוסגר מנין תלמוד לומר כי צרעת ממארת היא כלומר להכי תנא ביה קרא בתר דכתב הנגע כתב תו צרעת ממארת לרבויי אפילו מוסגר דאסור בהנאה אימא מוחלט אם קצצו ועשאו מוכין טמא ואסור בהנייתו יכול אף המוסגר כן ת"ל כי צרעת במוסגר דהיינו בזמן דצרעת נראית בו לאפוקי איקצצו ועשאו מוכין דכיון דאין הצרעת נראית בו טהור ואינו אסור בהנאה וכן כשנתערב באחרים דכולן טהורים דאינו ניכר כגון ב' בגדים בזה כגריס ובזה כסלע ובסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע כדאמרינן גבי אדם דעד שלא נזקק לטומאת טהור אבל המוחלט כיון שנזקק לטומאה אין הספק מטהרו אפילו באלף ומדאוריתא חד בתרי בטיל וכן עשאו לבגד מוחלט מוכין פחות מג' טמא דאכתי בטומאתו עומד דאף על גב דמעיקרא פחות מג' אינו מטמא בנגעים כיון דהאי מעיקרא הוה ביה ג' על ג' וטעון שריפה כדכתיב בקרא משמע דאינו מצילו משריפה אפילו שיעשה אותו מוכין.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>א' </b> בגד המוסגר או המוחלט לטומאה דהוי אבי אבות הטומאה כאדם המצור' לכל דבר לטמא במגע ובמשא ובביאה לעשות משכב או מושב וכדתנן פרק קמא דכלים גבי מצורע דהוא למעלה מזב דמטמא בביאה והכא בבגד ילפינן דמטמא בביאה בת"כ מדכתיב זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר וגו' למאי כתיב התם בתר צרעת בתים זאת התורה לכל נגע וגו' לצרעת הבגד וגו' אמאי כתיב התם בגד לאקושינהו לכולהו לבית מה בית מטמא בביאה כדכתי' והבא אל הבית וגו' יטמא וגו' אף בגד יטמא בביאה אין לי אלא בגד מנין כולן כלומר שתי וערב וכלי עור ת"ל הכא בגד הצמר או הפשתים או בשתי או בערב או כלי עור הקישן לבגד דמטמא בביאה כדילפינן יכול יטענו צפרים תלמוד לומר זאת וכיון שהכניס לבית כזית מאלו או רוב בגד ג' על ג' אף על גב דאין בו כזית הבית טמא וכדתניא בתוספת' ושיעור כזית הלכה למשה מסיני והכא איכא נמי היקשה דאיתקשו כולהו נגעים לנגעי אדם שהוא מצורע דאיתקש למת כדכתיב אל נא תהי כמת מה מת בכזית אף אלו בכזית.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>בגדים </b> המנוגעים משלחין אותן חוץ לכל עיר אפילו שאינה מוקפת חומה וזה חומר בבגדים מאדם כדתניא בתוספת' דהא איתקשו בגדים לבית כדאמרינן לעיל וגבי בית כתיב והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר ומתני' בת"כ אתהן חוץ לכל עיר ולא אדם חוץ לכל עיר אלא עיר המוקפת חומה:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קעט </b> להיות בית המנוגע טמא. ושיעור נגע בתים כשני גריסין זה בצד זה כדתנן במתני' דנגעים פרק י"ב כרבי עקיבא דסבר ב' גריסים על ב' אבנים כדכתיב וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע וכדתניא בת"כ והנה הנגע בקירות הבית מלמד שאין הבית מטמא אלא בשני גריסין קיר קירות הרי שתים ולמטה הוא אומר קיר קירות הרי ארבע מלמד שאין הבית מטמא בנגעים אלא שיהו בה ד' כותלים מכאן אמרו בית עגול בית טריגון אינו מטמא בנגעים יכול עד שיראה על ב' כותלים ת"ל ומראיהן שפל מן הקיר אפילו על כותל אחד יכול נראה על אבן אחת ת"ל וחלצו את האבנים דברי רבי עקיבא.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ג' </b> סימני טומאה יש בבתים מראה ירקרק ואדמדם והפסיון כדתנן סוף פרק ג' דנגעים וכתיב שקערורות ירקרקות או אדמדמות ומראיהן שפל מן הקיר ותניא בתורת כהנים שקערורות שוקעות במראיהן ירקרקות או אדמדמות ירוק שבירוקים אדום שבאדומים ומראיהן שפל מן הקיר לא ממשן וכתיב בתר הסגר וראה והנה פשה הנגע בקירות הבית וצוה וחלצו וגו' ושני המראות מצטרפות דומיא דירקרק ואדמדם דכתיב גבי בגדים דילפי' לעיל מדכתיב והיה ולא כתיב והיו ופסיון הסמוך כל שהו והרחוק כגריס כדתנן במתני' פרק י"ב ותניא בת"כ ואם ישוב הנגע ופרח בבית וגו' משל חזר איש פלוני למקומו שיחזור הנגע לאותן האבנים אין לי אלא מקומו מנין לרבות אם חזר בבית ת"ל בבית יכול כגריס ת"ל הנגע ונאמר להלן ברישא הנגע בקירות הבית מה להלן שני גריסין כדילפינן לעיל מדכתיב בקירות נמצאת אתה אומר הפסיון הסמוך כל שהו והרחוק כגריס וחוזר לבתים כשני גריסים ומשום חוזר נקיט הכא נמצאת אתה אומר דסמוך ורחוק נפקא לן מקרא דלעיל דכתיב ושב הכהן וראה הכהן והנה פשה הנגע בקירות הבית ותניא בת"כ והנה פשה זה פשיון הסמוך בכל שהוא ומנין לרבות את הרחוק דלא פשה סמוך לנגע ת"ל בקירות הבית כלומר בכל מקום הוי פסיון טמא כיון שהוא בקירות הבית בין רחוק בין קרוב יכול בכל שהוא יהיה טמא אפילו רחוק תלמוד לומר כאן נגע ולהלן באדם נאמר גם כן נגע מה להלן כגריס כדאמרינן לעיל אף כאן בבית אי פשה ברחוק כגריס הוי טמא ואי לא לא נמצאת אומר הפסיון הסמוך כל שהו והרחוק כגריס והחוזר כשני גריסין גרסי' נמי הכא בת"כ. ואין נגעי בתים מטמאין עד שיהיה מראה הנגע שפל מן הקיר כדכתיב שקערורות שיהו שוקעין במראה כדכתיב ומראיהן שפל מן הקיר ולא ממשן כדאמר' לעיל ובשני המראות מסגירין או מחליטין ובפסיון נותצין כדנילף לקמן בילפותא דג' שבועות מקראי דאין נתיצה אלא בפסיון שאחרי הטחיה ולא קודם כדנילף לקמן.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כשיראה </b> הנגע אפילו הוא חכם שיודע שהוא נגע לא יאמר נגע נראה לי אלא כנגע כדכתיב בקרא וכדתנן במתני' ותניא בת"כ ובא אשר לו הבית שלא ישלח ביד שליח יכול אפילו זקן או חולה ת"ל ובא והגיד ידקדק הכהן עמו כיצד בא הנגע לביתו לאמר שיאמר לו דברי כיבושין בני אין הנגעים באים אלא על לשון הרע וכו' וצוה הכהן ופנו את הבית אפילו חבילי עצים וחבילי קנים כרבי יהודה במתניתין ודרשינן בת"כ צווי בכהן והפינוי בכל אדם ופינוי משמע אפילו מדברים שאין מקבלים טומאה ופינוי בכל אדם דרשינן מדכתיב ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע משמע דפינוי בכל אדם דאכתי לא מטמא כהן ואחר יבא הכהן לראות את הבית. ובית אפל אין פותחין בו חלונות ודריש ליה בת"כ מדכתיב כנגע נראה לי ולא לי ולאורי ואף על גב דקרא בבעל הבית משתעי ממילא משמע דנראה לו הנגע בלא נר או בלא אור חלון והכי נמי בעי כהן לראותה ואחר שיראה הכהן הנגע יצא ויעמוד על פתח הבית בצד המשקוף ויסגיר או יחליט או יפטור כדתנן במתניתין אינו הולך לתוך ביתו להסגיר בחבל ארוך ולא עומד בתוך הבית שהנגע בו ומסגיר דכתיב ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים תניא בת"כ יכול ילך לביתו ויסגיר אל פתח הבית יכול יעמוד תחת המשקוף ויסגיר ת"ל ויצא מן הבית עד שיעקר מכולו ואם הסגיר בדיעבד בכל גוונא מוסגר דכתיב והסגיר את הבית מכל מקום דיעבד מהני אלא שלא קיים מצוה ומייתי הך ברייתא פ"ק דחולין.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> הבית מטמא בנגעים עד שיהיה בו ד' אמות על ד' אמות דבפחות לא מיקרי בית וד' כותלים דרשי' דכתיב למעלה קיר קירות דכתיב והנה הנגע בקירות הבית ויכול לומר בקיר הבית וכתב קירות וכן למטה והנה פשה הנגע בקירות הבית הרי כאן ד' ומראיהן שפל מן הקיר לגופיה אתא ובית עגול כולה קיר א' ובעל ג' או ה' נמי לא מיטמא דד' בעינן לא פחות ולא יותר דאף על גב דגבי ציצית כתיב על ארבע כנפות כסותך ובעלת חמש כנפות אמרינן דחייבת בציצית על ארבע כנפות היינו משום דכתיב אשר תכסה בה דמרבה אפילו בעלת חמש דיש בכלל חמש ארבע אבל הכא ליכא רבוי לבית בת חמש כותלים אלא ארבע כדאמרינן ויהיה בנוי בארץ באבנים ועפר ועצים כדכתיב את אבניו ואת עציו ואת עפרו. בית בנוי בספינה אינו מטמא בנגעים כדתנן במתניתין ובתוספתא בית שבים ובית שבספינה אינם מטמאים בנגעים ותרי מילי נינהו בית שבים שהביאו אבנים ועפר הרבה וישפכו בים עד שנעשה תל ובנו עליו בית אינו מטמא בנגעים בארץ כתיב ולא ים ובית שבספינה אפילו עודה ביבשה כיון דאין סוף הבית לעמוד שם והיא מטולטלת לאו בית קבוע הוא וכתיב בבית ארץ אחוזתכם וגו' ובית תלוי על ד' קורות נמי כדתנן באיסקריה על ד' קורות אינו מיטמא בנגעים ועל ב' עמודים מיטמא כדתנן במתניתין וכדתניא נמי בתוספת' ובת"כ מרבינן לה מדכתיב בבית ארץ פרט לבית הבנוי בספינה ובאיסקריה ועל ד' קורות ולהביא בית הבנוי על העמודים דהיינו עמודי שיש או אבנים דבבית ארץ קרינא ביה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>כמה </b> אבנים יהיו בו אין פחות משמנה כרבי עקיבא במתניתין דאמר כשני גריסין על שתי אבנים ולא בעינן על ב' כותלים כרבי אליעזר ברבי שמעון כדתניא בת"כ יכול עד שיראה על ב' כותלים ת"ל ומראיהן שפל מן הקיר אפילו על כותל אחד יכול אפילו נראה על אבן אחד תלמוד לומר וחלצו את האבנים אין פחות משני אבנים דברי רבי עקיבא רבי ישמעאל אומר וכו' וכיון דילפינן דבקיר אחד שני גריסין בשני אבנים מיטמא מדכתיב ומראיהן שפל מן הקיר אם כן הוו שמנה אבנים בכל הבית וכמה עצים יהיו בו כדי ליתן תחת המשקוף כת"ק דר' יהודה במתניתין דקתני עצים כדי ליתן תחת המשקוף ופי' הר"ש ז"ל כן צריך לכל קיר וקיר דומיא דאבנים ועפר כדי ליתן בין פצים לחברו כדתנן במתני' ושיווי בנין האבנים מב' צדדין בעפר נקרא פצים דלא איצטריך עפר אלא להשוות ופחות משיעורים אלו לא מיטמא דלעיכובא הוא דילפינן הני שיעורים. הלבנים והשיש אין חשובין כאבנים כדתניא בת"כ יכול אפילו קרמירין אפילו לבנים ת"ל אבנים ופי' הר"ש ז"ל קרמירים רעפים ואיפשר שהרב ז"ל היה גורס מרמרין שכתב הלבנים והשיש וכו'. בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש ואחד בסלע ואחד באבנים ואחד בעפר אינו מיטמא בנגעים כדתנן במתני' וכתב הר"ש ז"ל דיש ראוים לבא בהן נגע דלאו אבנים סתם הוו וסלע הוי צור מששת ימי בראשית ולאו קיר הוי וכן לבנים אינו אבן כדאמרינן לעיל. בית שלא היו בו אבנים ועצים ועפר כשיעור ונראה בו נגע ואח"כ הביא לו אבנים ועצים ועפר טהור כדתנן במתניתין ואו או קתני כדלעיל דלאו בית מיקרי מעיקרא ואין הבית מיטמא עד שיהא בו אבנים וכו' וכדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>בית </b> שסככו בזרעים בטלו והן כעץ בעלמא ונטמאו טומאה חמורה כדמייתי סוף פרק העור והרוטב אמר רב מתנא הרי אמרו בית שסככו בזרעים טהרו מטומאת אוכלין כגון שסכך ביתו בשבלים ובהם הזרעים וכיון שעשה מהם סכך בטלו הזרעים אצל הסיכוך ונעשו אהל חשוב ואם פרחה צרעת באותו בית כל הבית טמא כתליו ואהל שלו לטמא אדם וכלים וכששמש מעשה עץ שמש כדאיתא התם.
+
+Halakhah 11
+
+<b>וירושלם </b> וח"ל אין מטמאין בנגעים כדתנן התם פר' י"ב דנגעים ובת"כ ממעט חוצה לארץ מדכתיב אחוזתכם ובשלהי מרובה ממעט נמי ירושלם מדכתיב אחוזתכם וירושלם לא נתחלקה לשבטים ובתי הגוים שבארץ ישראל אין מטמאים בנגעים כדתניא התם כל הבתים מטמאין בנגעים חוץ משל גוים ותניא בת"כ אחוזתכם מטמאה בנגעים ולא אחוזת גוים וכשם שאין אחוזתם מטמא כך גופם ובגדיהם אין מטמא בנגעים ומשמע דהיינו בתי גוים שהן קנויים להם בא"י אבל אחוזת ישראל שמושכרת לגוים נראה דמטמאה דהא אחוזתם קרינא בה ותנן נמי הלוקח בתים מן הגוים יראו בתחלה כדאמר לעיל בבגדים ומשמע דוקא לוקח שקונה אותה מן הגוי אבל אם שכרה לו לא יראו בתחלה. בית שצדו אחד גוי וצדו אחד ישראל או צדו אחד בארץ וצדו אחד בח"ל כדתניא בתוספתא פרק ששי וטעמא דבעינן כל צידי הבית ראוים לטומאת נגעים כדאמר' ושאר כל הבתים שבא"י מטמאין בין צבועים בידי אדם בין צבועין בידי שמים כדתנן פרק י"א דנגעים דבבגדים ועורות הוא דמפלגינן בין צבוע בידי אדם לצבוע בידי שמים משום דכתיב גבי בגד פשתים כדאמ' לעיל אבל בתים לא.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>בית </b> האשה בית השותפין בית הכנסת ובית המדרש שיש בהן בית דירה לחזנים או לתלמידים מיטמאין בנגעים כדתניא בתוספתא בית הכנסת ובית האשה ובית השותפין מטמאין בנגעים וכת' הר"ש ז"ל דהיינו טעמא דבית הכנסת דמצו לזבוניה אבל הרב ז"ל כתב כשיש בהן בית דירה לחזנים או לתלמידים משמע דבלאו הכי לא מיטמאי דבעינן ובא אשר לו הבית. קירות האבוס וקירות המחיצה שבבית אין מטמאין כדתנן במתניתין פרק י"ב וכדדרשינן בת"כ בקירות הבית ולא בקירות האבוס ולא בקירות המחיצה והמגורה דאין הבית טמא עד שיראה הנגע באחד מארבע קירות הבית עצמה ולא בקירות אלו:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נגעי </b> בתים שיש בהם הסגר שלשה שבועות שהן י"ט יום שיום ז' עולה לכאן ולכאן ויום שלשה עשר עולה לכאן ולכאן וכן יום י"ט לשבוע שלישי בבתים כדדרשינן בת"כ מדכתיב והסגירו שבעת ימים שנית מלמד שיום אחד עולה לו מן המנין מלפניו ומלאחריו כדאמר' לעיל פרק ט' וכיון דיום אחד עולה ה"נ יום י"ג מלפניו ומלאחריו לבתים דהסגר בתים ג' שבועות כדתנן פ"ג דנגעים ופ' אין בערכין אין בנגעים פחות משבוע אחד ולא יותר על ג' שבועות שבוע א' כגון שחין ומכוה ושלש שבועות נגעי בתים דזמנין דלא ידעינן אם נטהרו לגמרי עד שלשה שבועות כגון אם עומד בראשון ובשני וחלץ וקוצה וטח נותן לו שבוע אחר שאם חזר טעון נתיצה ואם לא חזר טהור אבל אדם לעולם בשני שבועות ידעי' דיניו דאם עמד בשבוע שני טהור מיד ובפחות משבעה אין לידע טהרתו דאין הסגר פחות מז' כן כתבו בתוספות פרק אין בערכין.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כשיבא </b> הכהן ויראה הנגע שוקע ירקרק או אדמדם אפילו כולה יסגיר שבעת ימים כדכתיב בקירות הבית שקערורות ירקרקות או אדמדמות וגו' ובשביעי רואה אם כהה או הלך קולף מקום הנגע בלבד והבית טהור כדתנן ריש פי"ג עשרה בתים הן הכהה בראשון וההולך לו קולפו והוא טהור ולא בעי צפרים הרי ב' בתים הכוהה בשני וההולך לו קולפו וטעון צפרים הרי כאן ארבע פשה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר ינתץ הרי חמש לא חזר טעון צפרים הרי שש עמד בראשון ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ הרי שבע לא חזר טעון צפרים הרי שמנה עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ הרי בית תשיעי לא חזר טעון צפרים הרי עשירי ותניא בת"כ מנין לכהה בשני וההולך לו שקולפו והוא טעון צפרים תלמוד לומר ולקח הכהן לחטא את הבית הרי כאן בית אחד דהוה ליה למכתב ולקח לחטאו בצפרים וכו' דהא בבית קמשתעי קרא מאי את הבית הביא בית אחר שכהה בשני או שהלך לו שטעון צפרים וקליפת כהה לא מצינו בקרא ושמא מדכתיב כי נרפא הנגע וסמיך ליה ולקח לחטא את הבית דמשמע דאין טהרת בית אלא בריפוי דהיינו שהוקצה ונוטח כדפי' הר"ש סוף פרק י"ב דנגעים וכיון דילפינן לכהה בשני או הלך לו דטעון צפרים משמע דאם כהה בראשון או הלך לו לא בעי צפרים אבל קליפה בעי הרי למדנו לארבע בתים ואם פשה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים דכתיב ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בקירות הבית וצוה הכהן וחלצו את האבנים וגו' ואת הבית יקציע וגו' ולקחו אבנים אחרות וגו' ועפר אחר יקח וטח את הבית ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ את האבנים ואחר הקצות את הבית ואחרי הטוח ותניא בת"כ ואם ישוב הנגע וגו' יכול חזר בו ביום השביעי שחלץ והקצה וטח יהא טמא תלמוד לומר ושב הכהן ביום השביעי וכתיב הכא ואם ישוב הכהן מה שיבה האמורה להלן בסוף שבוע כדכתיב ושב הכהן ביום השביעי אף שיבה האמורה כאן ואם ישוב הוא בסוף שבוע שני שחזר הנגע כדכתיב ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ וגו' משל חזר איש פלוני למקומו שיחזור הנגע לאותן האבנים אין לי חזר אלא במקומו דהיינו לאותן האבנים מנין לרבות את כל הבית תלמוד לומר בבית שאם חזר הנגע בסוף שבוע שני אחר חלץ וכו' שינתץ הבית כדכתיב ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ וגו' ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית צרעת ממארת היא בבית טמא הוא ונתץ את הבית את אבניו וגו' ואמרינן בת"כ דהאי קרא דכתיב ובא הכהן וראה והנה פשה וגו' הנח לו כלומר שאין זה מקומו אלא אחר ופרח והיה לו לכתוב מיד ונתץ את הבית דלא מצינן למימר שלא יהא החוזר טמא אלא א"כ פשה כדמשמע פשטיה דקרא דכתיב ובא הכהן וראה והנה פשה דהא כתיב בהאי קרא צרעת ממארת היא ותניא נאמרה צרעת ממארת בבגדים ונאמר צרעת ממארת בבתים מה צרעת ממארת שנאמר בבגדים טימא את החוזר אע"פ שלא פשה כדכתיב ואם תראה עוד בבגד וגו' באש תשרפנו וגו' אף צרעת ממארת האמור' בבתים טימא את החוזר אף ע"פ שלא פשה אם כן האי ובא הכהן וראה והנה פשה אין זה מקומו וסדר המקרא ואם ישוב הנגע ופרח וגו' דהיינו חוזר כדאמר' ונתץ את הבית וגו' ואם לא חזר בסוף שבוע שני טעון צפרים כדאמר' לעיל דדוקא בחזר כתיב ונתץ וגו' הרי למדנו לב' בתים אחרות הרי הן שש ומנין לעמד בראשון ופשה בשני דחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים מהאי קרא דובא הכהן וראה והנה פשה במה הוא מדבר אם בפשה בראשון הרי כבר אמור כדאמרינן לעיל הא אינו מדבר אלא בעומד בעיניו בסוף שבוע ראשון שמסגירו שבוע שני בלא חליצה וקציעה וטיחה בא בסוף שבוע שני שהוא יום י"ג ומצאו שפשה מה יעשה לו יכול ינתץ מיד כדכתיב סמוך לו ונתץ את הבית תלמוד לומר ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע וגו' ונאמר למעלה ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע ועבדינן מינייהו גזרה שוה כאלו בשניהם כתוב ובא או בשניהם כתוב ושב דזו היא שיבה זו היא ביאה דהך ביאה שיבה היא ששב לבית המנוגע וילפינן כהאי ג"ש הכי מה ופשה האמורה בשיבה למעלה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע כדכתיב בקראי בתרה כדאמ' לעיל אף פשה האמור בביאה ובא הכהן וראה והנה פשה דאוקימנא דמיירי בשעמד בסוף שבוע ראשון ופשה בסוף שבוע שני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שלישי אם חזר ונתץ את הבית ואם לא חזר טעון צפרים והדר קתני בת"כ דהיכי אמרי' דפושה בשני לא ינתצנו כפושה בראשון דאם הקל בפושה בסוף שבוע ראשון שלא חייבו נתיצה אלא חליצה וכו' היינו משום דהקל בעומד בסוף שבוע ראשון דאינו טעון חליצה וכו' אלא מסגירו אבל בשני דהחמיר בעומד בו דבעי חליצה לא נקל בפושה בו שלא לחייבו נתיצה תלמוד לומר ושב ובא וכו' זו היא שיבה זו היא ביאה כדאמר' דילפינן בגזרה שוה דפושה בשני לא יתצנו אלא חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שלישי חזר יתצנו לא חזר טעון צפרים כדאמרינן הרי ב' בתים אחרות והן שמנה ומנין עומד בזה ובזה חוזר וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים תלמוד לומר ואם בוא יבוא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית וגו' במה הוא מדבר אם בפושה בראשון הרי כבר אמור ופושה בשני כבר אמור הא אינו מדבר אלא בעומד בסוף שבוע ראשון ושני דכתיב ואם בוא יבוא ב' ביאות וראה והנה לא פשה מה יעשה לו יכול יפטרנו וילך כמו שכתוב בסיפיה דהאי קרא וטהר הכהן את הבית תלמוד לומר כי נרפא הנגע לא טהרתי אלא הרפוי ואין רפוי אלא בית שהוחלט והוקצה והוטח ולא חזר הנגע ואם כן מה יעשה לו הרי אני דן מה מצינו בפושה שני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף עומד בשני כן להכי כתב ואם בוא יבוא ב' ביאות לומר מה ביאה האמורה למעלה בפושה בשני חולץ וקוצה אף ביאה דעומד בראשון ובשני כן ופריך אם החמיר בפושה בשני שהרי החמיר בפושה בראשון שטעון חליצה וכו' נחמיר בעומד בשני שלא החמיר בעומד בראשון שיטעון חליצה ת"ל ואם בוא יבוא כדאמר' דמה ביאה האמורה למעלה בפושה בשני חולץ וקוצה וטח כדא' אף ביאה האמורה למטה בעומד בראשון ובשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ג' חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים הרי למדנו לעשרה בתים ואין לי נותץ בקרא אלא בפושה בסוף ראשון וחוזר בסוף שני מנין לרבות את החוזר אחר שפשה בשני ואחר שעמד בראשון ובשני ת"ל אחר חלץ את האבנים אחרי הקצות ואחרי הטוח למה לי וכי יש חליצה שאין עמה קציעה וטיחה מה ת"ל אחרי הקצות ואחרי הטוח חד לרבות את החוזר אחר הפושה בשני וחד לרבות החוזר אחר העומד בשני דטעון נתיצה דהא סמכינן קרא דונתץ אקרא דאם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ את האבנים ואחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח וענין הכתוב מוכיח דקראי קמאי דושב הכהן ביום השביעי והנה פשה וגו' ואם ישוב הנגע ופרח בבית וגו' מיירי בפושה בראשון וחוזר בשני וקרא דובא הכהן וראה והנה פשה וגו' מיירי בעומד בראשון ופשה בשני וקרא דאם בוא יבוא וראה והנה לא פשה מיירי בעומד בזה ובזה דקראי קמאי בהדיא כתיב בסוף שבוע ראשון פשיון ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה וגו' ובסוף שבוע שני חזר כדכתיב ואם ישוב הנגע ופרח כדאמ' חזר פלוני למקומו והא ילפינן דהאי ישוב ביום השביעי הוא דומיא דשב דלעיל דהוא ביום השביעי כדכתיב ושב הכהן ביום השביעי וקרא דובא הכהן וראה והנה פשה מיירי בעומד בראשון ופשה בשני דאי האי פשה בראשון הרי כבר אמור אלא ודאי והנה פשה בשבוע שני דמינה סליק דכתיב ואם ישוב הנגע וגו' דהוי בשבוע שני וכתיב ובא הכהן וראה והנה פשה וכו' וא"כ בסוף שבוע ראשון עמד דאי פשה הא בעי חליצה וקציעה וטיחה ותו ליכא פשיון בשבוע שני אלא חזרה כמו שהיה קודם וכיון דכתיב פשיון דשבוע שני כדאמרינן אם כן בסוף שבוע ראשון עמד ולא הוה בעי חליצה עד דפשה בסוף שבוע שני וחלץ והקצה וטח ונתן לו שבוע ג' כדאמרינן לעיל וקרא דאם בוא יבוא הכהן וראה והנה לא פשה וגו' קאי אפשה דלעיל בסוף שבוע שני וקאמר דאם לא פשה בסוף שבוע שני דבעי חליצה וכו' כדאמר לעיל והיינו שלא פשה גם כן בסוף שבוע ראשון אלא שעמד בזה ובזה דאי פשה בראשון לא מצי למכתב לא פשה בשני דהא בעי חליצה בפשיון של סוף שבוע ראשון ואם כן לא שייך בסוף שבוע שני לא פשה אלא לא שב דהיינו לא חזר ומדכתיב לא פשה בסוף שבוע שני משמע דבסוף שבוע ראשון נמי לא פשה אלא עמד בזה ובזה כדאמרינן והני ששה בתים דהני קראי הוא דבעו חליצה והקצאה וטיחה בסוף שבוע ראשון לפושה בראשון ובסוף שני לעומד בראשון ופושה בשני או עומד בזה ובזה ונתיצה בסוף שבוע שני לפושה בראשון וחוזר בשני ובסוף שבוע שלישי לעומד בראשון ופושה בשני או עומד בזה ובזה דאין נתיצה אלא בנגע החוזר אחר חליצה וקציעה וטיחה והדר כתיב ולקח לחטא את הבית להביא בית אחרת שכהה בשני או הלך לה דבעי צפרים ומינה דאי כהה או הלך לו בראשון קולפו והוא טהור הרי ד' בתים אחרים דלית בהו צד נתיצה והוו כולהו עשרה כדילפינן להו מקראי אם נראה בה נגע אחר שנטהרה בצפרים יראה בתחלה ואם עד שלא טהרו בצפרים ינתץ כדתנן במתניתין דכיון דנטהר בצפרים אם חזר הויא כבא בבית אחרת וכל שלא נטהר וחזר הנגע ינתץ כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 3
+
+<b>כשהוא </b> חולץ את האבנים אינו חולץ פחות משתים כרבי עקיבא כדא' לעיל מדכתי' וחלצו את האבנים ואינו נוטל אבנים מצד זה ומביאן לצד זה ולא עפר מצד זה לטוח או לבנות בצד זה כדתנן במתניתין פי"ב ונפקא בתורת כהנים מדכתיב אבנים אחרות ועפר אחר ואינו טח בטיט אלא בעפר כדכתיב ועפר אינו מביא אבן אחת גדולה תחת שתים שחלץ ולא שתים תחת אחת חלוצה אבל מביא שתים תחת שלש כדתנן במתניתין דכתיב ולקחו אבנים אחרות והביאו אל תחת האבנים אבנים תחת אבנים ושתים תחת ג' או ג' תחת ארבע מביא דהא הוו אבנים תחת אבנים.
+
+Halakhah 4
+
+<b>היה </b> הכותל בינו לבין חבירו שניהם חולצים ושניהם קוצים את העפר ושניהם מביאים אבנים אחרות כדתנן במתני' אוי לרשע אוי לשכנו מכאן אמרו וכו' וכדתנא בת"כ וחלצו מלמד ששניהם חולצים וכתיב העפר אשר הקצו ולקחו אבנים אחרות והביאו משמע שניהם אבל בעל הבית שהנגע כלפי ביתו מביא את העפר וטח כדכתיב ועפר אחר יקח וטח את הבית לשון יחיד דאין חברו מיטפל עמו בטיחה כדתנן במתניתין.
+
+Halakhah 5
+
+<b>אבן </b> שבזוית בזמן שהוא חולץ חולץ את כולה כדכתיב וחלצו ובזמן שהוא נותץ נותץ את שלו ומניח צד חברו נמצא חומר בחליצה מבנתיצה כדתנן במתניתין וטעמא דכתיב גבי נתיצה את אבניו ואת עציו משמע שלו ולא של חברו ויש בדבר ספק אם תהיה אבן זו של חברו כמו יד לאבן שלו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>בית </b> שנראה בו נגע והיתה עליה על גביו נותן את הקורות לעליה וסומכן בעמודים ואינו נותצן עם הבית נראה בעליה נותן את הקורות לבית כדתנן במתניתין ונפקא לן בת"כ מדכתיב אבניו עציו ואת כל עפר הבית ולא אבני ועצי ועפר העליה לא היתה עליה על גביו כולן ניתצין עמו דכיון דכתיב אבניו עציו ואת כל עפר הבית כל שנבנה עמו משמע דכיון דאין עליה על גביו הרי הכל נבנה עם הבית ומציל את המלבנות ואת הסריגות שעושים בחלונות כדי שלא יפלו משם התינוקות ואין מוציאין חוץ לעיר דלא מיתסרי בהנאה דלא הוו בכלל אבנים ועצים ועפר.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הלוקח </b> אבנים מבית מוסגר ובנאן בבית טהור אם חזר הנגע למוסגר חולץ את האבנים שבטהור כדתנן במתניתין דדינם כדין הבית שניטלו ממנו והיינו אבנים שלא היה בהן הנגע ואם חזר לאבנים שהניח בטהור הבית הראשון ינתץ כאלו היו האבנים קבועים בו וחזר נגע לבית והני אבנים נמי בעו נתיצה אלא שממתין להם עד שישמשו את הבית השני בסימנין דטעון הסגר והיינו בכל בית שנראה בו נגע בתחלה כדתנן במתניתין דפי"ג.
+
+Halakhah 8
+
+<b>כיצד </b> מטהרין את הבית המנוגע אחר החליצה וטיחה מביא מים חיים בכלי חרש כדכתיב בקרא וב' צפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת דכתיבי נמי בטהרת הבית אלא שבאדם מזה שבעה פעמים לאחר ידו כדאמר' לעיל ובבית מזה שבעה פעמים על המשקוף של בית מבחוץ כדתנן במתניתין פי"ד וכתיב בקרא והזה אל הבית שבע פעמים ומשמע פני הבית דהיינו על המשקוף מבחוץ בהסגר הבית דמסגיר אותה והוא עומד בפתח כדאמר' לעיל ותניא והזה על הבית על שקופו ויש אומר על כולו ואם נאמרו כל דיני טהרת צרעת באדם למה נשנו בבית ואם נאמרו בבית למה נשנו באדם אלא מפני שיש באדם מה שאין בבתים דאדם טעון קרבן ובית אין טעון קרבן ויש בבתים חומרא שאין לו טהרה מטומאה כשניתץ ואדם יש לו טהרה מטומאתו אפילו אחר החלט כשנתרפא:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בית </b> המנוגע אב מאבות הטומאה כל הנוגע בו יטמא וכן אבנים שחולצים ממנו אחר הסגר ואבנים ועצים ועפר שנותצין ממנו כולן אבות הטומאה כדתניא בתוספתא דנגעים פ"ו אלו ואלו טמאים במגע ובמשא וקאי אאבנים מנוגעות שחולצן ואאבני נתיצה ומטמאין נמי בביאה כדתנן במתניתין פי"ג דאבן אחת מטמא בביאה ותנן נמי התם אבניו ועציו ועפרו מטמאין בכזית רבי אליעזר חסמא אומר במשהו מר יליף ממת דצרעת איתקש לטומאת מת כדכתיב אל נא תהי כמת ומר יליף מאיברים של מת דתנן בפרק קמא דאהלות האיברים אין להם שיעור כיון דילפינן בגד צמר ופשתים ושתי וערב וכל כלי עור דמטמאי נמי בביאה שהוקשו כולן לבית בקרא דכתיב זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר וגו' וכדא' לעיל ספי"ג משמע דאבני בית נמי ועציו ועפרו מטמאין נמי בביאה כדאמרינן וכולן אסורין בהנאה כדילפינן גבי צרעת ממארת דכתיב בבגדים תן בו מארה ואל תהנה בו ואפילו עשאן סיד והכא נמי בבתים כתיב צרעת ממארת וכולן משלחין אותן חוץ לעיר אף על פי שאינה מוקפת חומה כדכתיב והשליכו אותן אל מחוץ לעיר חוץ לכל עיר כדאמרינן לעיל ספי"ג.
+
+Halakhah 2
+
+<b>בית </b> מוסגר אינו מטמא אלא מתוכו ומוחלט מיטמא מאחוריו ומתוכו וזה וזה מטמאין בביאה כדתנן פי"ג וכתיב בבית מוסגר והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא הרי שאינו מטמא אלא מתוכו ותניא בת"כ צרעת ממארת היא בבית טמא הוא מה תלמוד לומר והרי מוסגר נמי אמרינן דמטמא אלא הוסיף לו טומאה שיטמא בין מתוכו בין מאחוריו וטומאת ביאה בין שנכנס לבית בין שהאהיל דבר אחר עליו ועל הבית ונכנס תחת האהל הרי כאלו בא לבית וכדתנן פי"ג היתה אבן מנוגעת מונחת תחת האילן והטהור עובר ניטמא טהור עומד תחת האילן ועבר אדם באבן מנוגעת לא טמאהו ואם הניחה טמא וכדתנן פי"ג וכדדרשינן בת"כ מחוץ למחנה מושבו מושבו טמא היינו בית מושבו דכל זמן שיושבת הטומאה תחת האילן ועבר טהור טמא.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>המאהיל </b> בידו על אבן מנוגעת או שהאהילה עליו טהור כת"ק דרבי שמעון בתוספתא פ"ז דהבא אל הבית לא משמע אלא שנכנס לבית או תחת האהל עם הבית או עם המנוגע אבל כשהאהיל הוא על המנוגע לא נכנס תוך אהל עמה ולכך אינו מטמא עד שיגע בה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>טהור </b> שנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור כר' אושעיא פרק ידיעות הטומאה דכתיב והבא אל הבית דרך ביאה אמרה תורה ואי נכנס כולו מאחוריו טמא דלא גרע מכלים שבבית דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית. טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא נטמא כדתנן פי"ג ותניא בת"כ והבא אל הבית כשיכניס ראשו ורובו דבציר מהכי לא חשיב ביאה וכן טלית טהורה שהכניס ממנה ג' על ג' לבית טמא נטמא כדתנן נמי התם דכיון דמיקרי בגד לטומאות נגעים שאינו מטמא בנגעים אלא א"כ יש בו ג' על ג' הכי נמי אם נכנס ג' על ג' ממנו ובבית טמא נטמא כל הבגד אפילו רובו בחוץ כיון דקצתו שנכנס מיקרי נמי בגד מה שאין כן באדם דאם נכנס מיעוטו לא מיקרי ביאת אדם לבית וכן חרס שהכניס אויר לבית טמא נטמא כדתניא בתוספתא דכיון דאין טומאה נכנס לכלי חרס אלא דרך פתחו ונכנס פיו לתוך הבית נטמא אפילו רובו בחוץ ושאר כלים כשיכנסו רובן טמאין מיד כשלא הכניסן לבושין אבל אם נכנס לבוש כליו הוא טמא מיד והן טהורים עד שישהה בכדי אכילת פרס פת חטין ולא פת שעורים מסב ואוכלו בלפתן כדתנן התם וטעמא דרישא דכיון דאינן לבושין קרינן נמי בכלים והבא אל הבית ותניא בת"כ והבא אל הבית וכו' יטמא עד הערב מלמד שאין מטמא בגדים פי' מדלא כתיב וכבס בגדיו וטמא עד הערב יכול אפילו שהה שם כדי אכילת פרס ת"ל והאוכל בבית יכבס בגדיו דכי היכי דאוכל מטמא בגדים הכי נמי אי שהה כדי אכילה מטמא בגדים ובעו כיבוס אין לי אלא האוכל השוכב מנין ת"ל והשוכב בבית יכבס בגדיו אין לי אלא אוכל ושוכב האי בלא האי לא האי ולא האי שאינו אוכל ולא שוכב ולא עומד מנין שטעון כיבוס בגדים ת"ל יכבס בגדיו לרבות דאף על גב דלא אכל ולא שכב כיון דשהה כדי אכילת פרס מטמא בגדים אם סופינו לרבות לא אוכל ולא שוכב אלא שוהה מה ת"ל האוכל ושוכב ליתן שיעור לאכול כדי שוכב דהיינו מסב דלא תימא אכילת כזית חשיבה אכילה ומטמא בגדים להכי כתיב והשוכב שלא יהא מטמא בגדים האוכל עד שיאכל כדי שיעור שכיבה שהיא הסבה דהיינו כדי אכילת פרס וכיון דמרבינן לא אוכל ולא שוכב בעינן כדי אכילת פרס כדאמרינן. הגוי והבהמה שהיו לבושין כלים ונכנסו לבית המנוגע נטמאו הכלים מיד כדתניא בתוספתא הבהמה והגויי אין מקבלין טומאה ואין מצילין בגדים בבית המנוגע ותניא בת"כ יכול אף הבהמה והגוי יהיו מצילין בבית המנוגע עד כדי שיעור אכילת פרס ת"ל יכבס את בגדיו פי' מדלא ערבינהו אוכל ושוכב יכבס בגדיו אלא כתב כיבוס בגדים בתרוייהו כל המטמא בגדים מצילין והני דלא מטמא בגדים דלאו בני קבולי טומאה נינהו אין מצילין על הבגדים כדי אכילת פרס אלא מיד טמאים דקרינא בהו והבא אל הבית וגו'. היה עומד בבית המנוגע וידיו חוץ לבית וטבעותיו בידיו אם שהה כדי אכילת פרס טבעותיו טמאים אע"פ שהן בחוץ והעומד בחוץ ופשט ידיו לפנים נטמאו ידיו בלבד מיד וטבעות שבידיו בכדי אכילת פרס כדתנן במתניתין פי"ג כחכמים דפליגי אר' יהודה וסבר דמציל עד כדי שיעור אכילת פרס אע"ג דהוא לא נטמא דלא הוי כגוי ובהמה דכיון דאינם מקבלים טומאה אין מצילין על כליהם דישראל ראוי לקבל טומאה כשיכנס ולהכי אף על פי שלא הכניס אלא ידיו ולא נטמא גופו מציל על כליו כיון שהם לבושים באצבעותיו ואם היה הוא בפנים וידיו בחוץ בטבעותיו לכ"ע מציל ובכדי אכילת פרס מיהא נטמאו דהא ידיו בתר גופו גרירי כיון שנכנס רובו הרי כולו טמא והיה נראה דאם טבעותיו בקומצו טהורין כיון שאינן לבושין לא גרירי בתריה אלא דבתוספתא תניא טבעותיו בקומצו הוא והן טמאין מיד ואם היה מלובש בהן עד שישהה כדי אכילה וכו'.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> המציל בצמיד פתיל באהל המת בכלי חרס ואבנים ואדמה שהיו אוכלים בתוכן מציל מכוסה בלא צמיד בבית המנוגע וכל המציל מכוסה באהל המת בלא צמיד כבור ודות שבבית אפילו היו מגולין בבית המנוגע מה שבתוכן טהור כר' יוסי דפליג אר' מאיר במתניתין פי"ג דכיון דטומאת מת שבעה וטומאת צרעת טומאת ערב לא הוי באהל המת.
+
+Halakhah 10
+
+<b>זה </b> השינוי האמור בבגדים ובתים שהראתו תורה צרעת בשתוף השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא להזהירן מלשון הרע ואם עמד ברשותו עד שניתץ ביתו ועד שנשרפו כליו ומלבושיו משתנה עורו ויצטער שלא כמנהגו של עולם בלא סיבה טבעית אלא סבת העון עד שישוב ויתרפא ג"כ שלא כמנהגו של עולם אלא כרצון המקבל תשובתו שמקרבו על ידי טהרתו והבאת קרבנותיו ומפני כי מותר האדם מן הבהמה בג' דברים כוללים והם שכלו הדבוק בנשמתו וממנו כח הדיבור ומעשיו ומלאכותיו המסודרות ביושר על פי שכלו וכן מלבושיו החופפים את גופו מפני כבודו כי הם כבוד הגוף שהוא כלי מוכן לקבל השכל וכן נכסיו שקונה בעולם הזה להשתמש בהם בעבודת בוראו אם יחטא בשכלו לדבר תועה וחונף ולשון הרע על נכסי חברו להוציא דבה שקנה אותם בגזל ובעולה אז ישתנו קורות ביתו שנכסיו כנוסים בו להורות הפסד בקנינו על מה שחטא בלשונו בנכסי חברו ואם יאריך פיו ולשונו יותר להוציא דבה על גוף חברו ולעשותו בעל מום במה שלא יתראה בהיותו לבוש ומכוסה במלבושיו המכבדים אותו וכן להוציא עליו שום דבה המגעת לכבוד גופו כמו תאוות גופניות אז ישתנו כליו ומלבושיו אשר הם כבודו ויעמוד ערום ואם ירחיב פיו ולשונו יותר לדבר תועה על האדם במה שהוא אדם לומר שחוטא בשכלו ובדעותיו אז ישתנה עורו ויהיה מושבו מחוץ למחנה כבהמות שאין להם שכל בלי בית ונכסים ובלי מלבושים בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע וגם שכלו לא יעמוד בו כי אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות ואם תחלת חטאו יהיה בדבר החמור והקשה במה שמגיע לשכל האדם יצטרע מיד כמו שמצינו במרים שלא נשתנו יריעות אהלה ולא מלבושיה אלא מיד נצטרעה בדברה במשה אחיה לפי' ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מבעלי לשון הרע ומלדבר עמהם ולא תהיה שיחתו אלא עם כשרי ישראל שאין דיבורם אלא בדברי תורה וחכמה ולפי' הקב"ה עוזר על ידן ומזכה אותן בה כמו שכתוב אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו וגו'. ויש בהלכות אלו קצת דברים שהם מדרבנן וכו':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..04e225b302f5de1056134358d440b614acaa3bc3
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,756 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Defilement_by_Leprosy
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קעד </b> להורות בצרעת אדם כדינה הכתוב בתורה והוא כשילבין מקום מן העור מקרום ביצה ולמעלה דשאת ובהרת כתיבי בקרא וכתיב בהרת לבנה ושאת הוי דיהא ממנה דהוא גבוה ממנו מעט כדכתיב שאת מתוך שאינו לבן כמוהו וכתיב ספחת דרבי טפלה לשניהם והנך ד' מראות הן ביותר לבנות מכל דבר לבן וקרום ביצה דיהא מכל הד' ולהכי מה שהוא דיהא מקרום ביצה לא הוי נגע אלא בוהק כדקרי לה קרא וכדאמר' פרק קמא דשבועות עלה דמתניתין דהתם ודריש מסכת נגעים דתנן מראות נגעים שתים שהן ארבע בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה כחכמים דרבי מאיר ודרשינן בפרק קמא דשבועות אין ספחת אלא טפלה וכן הוא אומר ספחני נא אל אחד הכהונות וכתיב לשאת ולספחת ולבהרת הטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שיש טפלה לשאת כך יש טפלה לבהרת ומנא לן דבהרת עזה דכתיב אם בהרת לבנה היא היא לבנה ואין אחרת לבנה והא דכתיב הנותן שלג כצמר אורחיה דקרא למתלי שאינו מצוי במצוי וסדר לבנותם שלג צמר סיד קרום ואין דרך נגע לבא אלא בד' מראות הללו ואין מראות אחרות בנתים אלא דבשלג יש שלגים שזה לבן מזה וכולן מראה שלג וכן בשאר המראות ושתים הלבנות לשתי האבות שלג לבהרת דכתיב לבנה היא ואין למעלה ממנה כדדרשינן בת"כ וכמה תהא לבנניתיה כשלג כדכתיב והנה מרים מצורעת כשלג יכול כל מראה השלג יהו טמאים ושאר כל המראות יהו טהורים תלמוד לומר בהק הוא הבוהק טהור למעלה הימנו טמא מכאן אמרו מראות נגעים ב' שהם ארבע וכו' וצמר לבן של אחר שלג יהבינן לה לשאת דכתיב בה נמי שאת לבנה והשנים שאחריהן שהן תולדות נותנין הלבנה לאב הלבן דהיינו סיד לשלג והגבוה לאב גבוה דהיינו קרום ביצה לצמר לבן ותניא בת"כ בהרת לבנה אין לי אלא בהרת לבנה מנין לרבות השאת תלמוד לומר למטה שאת לבנה מנין לרבות שאר המראות ת"ל אם בהרת יכול כשם שהיא שלישית לכתוב כך תהא שלישית למראות ת"ל לבנה היא ואין למעלה הימנה כשלג כדכתיב והנה מרים מצורעת כשלג וגו' ומפני שאין לבן יותר ממנה נקראת בהרת מלשון בהיר הוא בשחקים ותניא נמי התם שאת זו השאת בהרת זו בהרת ספחת שני לבהרת ומראה הנגע עמוק שני לשאת מה לשון שאת מגבהת כמראה הצל שגבוה ממראה החמה מה לשון עמוק עמוקה כמראה חמה שעמוקה ממראה הצל מה לשון ספחת טפלה כדכתיב ספחני וגו' ובתוס' תניא הטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת לומר לך כשם שטפלה לזו כך טפלה לזו וכן אמרינן נמי פ"ק דשבועות דמספחת הוא דדרשינן תולדה לבהרת ולשאת ובתורת כהנים מפיק לה לתולדה שאת ממראה הנגע עמוק כדתניא לעיל וכתב הר"ש דלרבי מאיר איצטריך לאשמועינן דתולדה דשאת עזה ועמוקה ממנה כמראה חמה עמוקה מן הצל ע"כ ואיפשר דאף לרבנן איצטריך לגלויי אספחת דקרא דהוי טפלה לבהרת ולשאת דאי לאו האי קרא לא הוה אמינא דאית טפלה אלא לבהרת שאין לבנה למעלה הימנה והשתא דגלי קרא דכתיב ומראה הנגע עמוק לרבות מראה רביעי דלכתוב קרא ונגע עמוק מאי ומראה הנגע עמוק לרבות מראה רביעי דתלת' מראות נגעים כתיבי שאת וספחת ובהרת וממרא' הנגע מרבה מראה רביעית דהויא לה ספחת לשאת וספחת לבהרת והוו להו ד' מראות נגעים שאת וספחת בהרת וספחת כך כתב ר' הלל בר מר' אליקים בנימי' ת"כ ודרשינן בת"כ נגע צרעת הוא למעוטי שאין לו מראה חמישי אף על גב דהוי לבן אינו טמא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ד' </b> מראות אלו כולן מצטרפין בין להקל בין להחמיר בין בתחלה בין בסוף השבע' בין לאחר שנפטר המצורע או נחלט כדתנן במתניתין פרק קמא דנגעים ד' מראות נגעים הללו מצטרפין זה עם זה לפטור להחליט ולהסגיר וילפי' לה בת"כ מדכתיב שאת או ספחת או בהרת והיה ולא כתיב והיו מלמד שמצטרפין זה עם זה כלומר דכולהו איתנהו כחד לאיצטרופי דאי איכא מהני כולהו ארבע נגעים כגריס מצטרפין וחזקיה נפקא ליה בירושלמי בפ' ד' דשבועות מדכתיב לנגע צרעת ולא כתיב לנגעי צרעת מלמד שעשה כל הנגעים אחד לפטור ולהחליט ולהסגיר כדמפרש להו התם במתניתין וקרא דכתיב והיה משמע דכולהו כחד נינהו לכל מילי דהיינו לפטור להחליט ולהסגיר ומשום דכתיב שאת או ספחת או בהרת דמשמע דחלקן איצטריך והיה לומר דמצטרפין ויש מפרשים דלאו כל המראות מצטרפין דתולדה דהאי לא מצטרף בהדי תולדה דהאי דלא קאי והיה אלא אשאת ובהרת דכתיב בהדיא אבל הרב ז"ל סבירא ליה דכיון דתנן סתמא ארבע מראות אלו מצטרפין זה עם זה לפטור וכו' משמע דכולהו מצטרפי אהדדי וקרא דכתיב והיה אכולהו קאי ואיפשר נמי דלדעת הרב ז"ל נמי לא מצטרפי תולדות אהדדי כדמשמע בריש שבועות אבל תרתי תולדות בהדי תרתי אבות מצטרפי כולהו ארבע מראות לכגריס כדכתב הרב ז"ל דאגב אבות דמצטרפי להדדי ולתולדותיהן דהאי גריס מצטרפי כל תולדות לאב דלאו דידיה אבל נגע דאית ביה ג' מראות לא מצטרף תולדה לתולדה אחריתי וכיון דמצטרפי כולהו ארבע מראות למה מנאום חכמים ואמרו מראות נגעים שתים שהן ארבע שכל כהן שאינו מכיר המראות ושמותיהן כשמלמדין אותו ומודיעין אותו לא יראה הנגע כדתניא בתוספתא ללמדך שכל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים ופי' הר"ש דכשאין עם הכהן ישראל בקי קאמר דאם יש עמו בקי אומר לכהן אמור טמא והוא אומר כדאי' ריש ערכין ואפילו כהן שוטה כדאיתא בת"כ ומלשון הרב ז"ל שכתב כל כהן שאינו מכיר המראות ושמותיהן כשמלמדי' אותו ומודיעין אותו נראה דאפילו יש עמו בקי שמלמדו בעת ראיית הנגע צריך הוא להכיר המראות ושמותן והיינו כשאין הכהן רוצה לסמוך על דברי החכם שאומר לו אמור טמא או טהור אלא שרוצה לידע הוא אי זה נגע טמא ואי זה טהור לא בעי ליה כשידע האי נגע אי הוא טהור או טמא אלא צריך שיהיה בקי בכולן אבל אם סומך על דברי החכם שאומר לו אמור טמא והוא אומר טמא לא בעי ידיעה כלל דהא אפי' שוטה מרבינן בת"כ כדאמרי' והא דאמרי' רפ"ק דערכין והוא דמסברו ליה וסבר היינו כשאינו רוצה לסמוך על הבקי אלא שרוצה לסמוך על עצמו כדאמר' וכמו שכתב ג"כ הרב ז"ל פ"ט והא דבעי' שיהיה הישראל המלמד או הכהן בקי בכל המראות ובשמותיהן נפקא לן בתוספתא מדכתיב זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולשאת ולספחת ולבהרת דמשמע דתורה אחת נינהו וצריך שיהא בקי בכולם.
+
+Halakhah 4
+
+<b>היה </b> במראה הלובן מד' מראות נגעים אדמומית מעורבת גם זה נגע צרעת וכדילפינן בת"כ מדכתיב שאת לבנה מלמד שמטמא' חלקה בהרת לבנה אדמדמת מלמד שמטמ' בפתוך יכול שאת תטמא חלקה ובהרת בפתוך מנין ליתן את האמור בשאת בבהרת ואת האמור בבהרת בשאת ת"ל נגע צרעת הוא בפרשה ראשונה בבהרת וכתיב נמי צרעת הוא בפרשה שניה בשאת להקיש זו לזו וממילא דתולדותיהן כיוצא בהם. ומראה הפתוך בד' מראות כד' כוסות מלאות חלב ונתערב בא' ב' טיפי דם ובב' ד' ובג' ח' ובד' י"ו כדאיתא פרק קמא דשבועות משל דרבי עקיבא למה"ד לד' כוסות של חלב וכו' דאף על גב דאמרינן התם מראות נגעים דלא כרבי עקיבא דאמר זו למעלה מזו וזו למעלה מזו סבירא ליה לרב ז"ל דלרבי עקיבא מראות שלג סיד צמר קרום דתולדת בהרת לבנה משאת והיינו זו למעלה מזו דלא כתנא דמתניתין כדכתב הרב ז"ל עלה דמתניתין דארבע מראות אלו מצטרפין וכו' ולית הלכתא כרבי עקיבא בהא אלא שאת דהיינו צמר יותר לבן מסיד שהיא תולדת בהרת כחכמים אבל לכולי עלמא כולהו מצטרפי להדדי דאגב אבות דמצטרפי מצטרפי נמי תולדות לאבות דלאו דידהו כדפי' לעיל ובפתוך נקטי' כרבי עקיבא לגבי ר' ישמעאל דפליג עליה כדתנן רבי עקיבא אומר אדמדם שבזה ושבזה כיין המזוג במים אלא של שלג עזה ושל סיד דיהא הימנה וכמשל דרבי עקיבא לד' כוסות של חלב דאף על גב דלית הלכתא כוותיה בסדרא דמראות אפ"ה לסדרא דידן גוונא דפיתוך הוי כרבי עקיבא אלא דקשיא לי דאסיק התם תלמודא לרבי עקיבא לא של סיד דיהא אלא של צמר דיהא משלג כדתני רבי נתן וצריך עיון לישב דעת הרב ז"ל. הפתוך שבבהרת הוא המראה הרביעי של י"ו טפות דסבירא ליה לרב ז"ל דכיון דבהרת עזה כשלג וכתיב בה אדמדם צריך (שני) טפות הרבה לשתהיה אדמדם כיון שהוא לבנה ביותר ושאת דאינה כל כך לבנה אינה צריכה כל כך טפות לשתהא אדמדמת וכן התולדות. כל המראות בין הלבן בין הפתוך מצטרפין ובמראה אחת הן דהא תנן ד' מראות אלו מצטרפין זה עם זה וכו' בתר מתניתין דפתוך משמע דפתוך ארבע מראות נמי מצטרפי דהא כתיב נמי והיה גבי קרא דבהרת לבנה אדמדמת דמשמע דמצטרפי כולהי פיתוכי דאדמדמת מדלא כתיב והיו ולא תימא פיתוכי לחודייהו מצטרפי וד' מראות לחודייהו דהא כתיב לבנה נמי בהאי קרא באדמדמת דמשמע דכולהו מצטרפי פתוך או חלק.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> מראה צרעת הוא עמוק משאר עור הבשר למראית העין כמראה חמה עמוקה מן הצל לא שהוא עמוק ממש אלא למראה כדכתיב ומראה הנגע עמוק וכו' כדתניא בת"כ ובריש שבועות דמשמע דבמראה העין לחוד הוא דעמוק כדכתיב ומראה עמוק לא עמוק ממש מדלא כתיב והוא עמוק דהוה משמע עמוק ממש ולא מראה עמוק וכיון דכתיב מראה עמוק משמע אפילו אינו עמוק ממש אלא במראה עמוק לחוד סגי אבל ודאי אי הוי עמוק נמי הוי נגע ולא אתי למעוטי קרא דכתיב ומראה עמוק אלא היכא דאינו מראה עמוק אלא שוה או עור שאר הבשר עמוק מן הנגע דהשתא לא איקרי נגע צרעת.
+
+Halakhah 7
+
+<b>[שיעור] </b> כל נגעי צרעת אדם ובגדים כגריס מרובע כדי צמיחת שש שערות על שש שערות ופחות מזה בין ברוחב בין באורך אינו נגע כדתניא בת"כ ומחית בשר חי בשאת יכול כל שהוא ת"ל שער לבן ומחית בשר חי בשאת הקיש מחיה לשער לבן מה שיער לבן ב' שערות דשיער לשון רבים ומיעוט רבים שנים כדדרשינן נמי התם בת"כ אף מחיה מקום שתי שערות יכול לא תהא טמאה עד שיהא בה מחיה ושער לבן ת"ל צרעת נושנת היא בתר מחיה היא טמאה ואין צריכה דבר אחר לסעדה כלומר שיער לבן אלא בלא שיער לבן טמא משום מחיה א"כ למה נאמר שיער לבן ומחית לומר לך שלא תהא טמאה עד שתהא בה כדי לקבל שיער לבן ומחית דהיינו ד' שערות יכול שיער לבן מצד אחד ומחיה מצד אחר ת"ל מחית בשר חי בשאת שתהא מבוצרת לתוך השאת כלומר שתהא המחיה תוך השאת והשאת כמבצר סביב ולא שתהא בצד השאת הא כיצד מקום שתי שערות מימינה וכן משמאלה ומלמעלה ומלמטה דהוו להו ל"ו שערות דמחיה וב' שערות הם ב' שערות על ב' שערות שהם ד' וכן מימינה ב' שערות על ב' שערות וכן משמאלה ומלמעלה ומלמטה שהם עשרים שערות כגון זה. וכי מרבעת לה ד' שערות לכל זוית הוו ל"ו שערות מרובעין ששה על ששה ומשום דילפינן מדכתיב בשאת דלהוו מבוצרות תוך השאת משמע שיעור ד' שערות תוך השאת כשיעו' מחי' ושיער לבן דהוו ב' שערות על ב' שערו' כדילפי' ולהכי בעינן ב' שערות על ב' שערות לד' צדדין ואכתי לא הוו מבוצרות מן הזויות וכתיב בשאת דמשמע דלהוו מבוצרות תוך השאת ממש ולהכי בעינן לה נמי מן הזויות והוו להו ל"ו שערות מרובעין כדאמ' ותניא בת"כ צרעת בנין אב לכל הצרעת שיהיו כגריס משום דלא ילפינן האי שיעורא אלא בשאת להכי סמך לה צרעת נושנת לרבות כל הצרעות להאי שיעורא דכולהו צרעות איקרו ודבתים נמי הוי שיעור גריס אלא כדילפינן מקיר קירות שני שיעורין ואף על גב דילפינן מקרא האי שיעורא הוי נמי בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני דבציר מהאי שיעורא בין ברוחב בין באורך אפילו הוי טפי מל"ו שערות לא הוי נגע.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> מקום שנא' בהרת הוא הדין לשאר ד' מראות של לובן או של פתוך והוא שיהיה כגריס ועמוק כדאיתא לעיל דהא מצטרפי כולהו וכדילפינן לעיל בהרת עזה נראית בגרמני שהוא לבן ביותר כהה ובהרת שהיא כהה נראית בכושי עזה כדתנן במתניתין ריש פרק ב' ופליגי תנאי במתניתין ונקטינן כחכמים דאמרי זה וזה כבינוני דאף ע"ג דכתיב בעור בשרו של נראה אם גרמני או בינוני או כושי הא כתיב נמי קרא אחריני בעור הבשר משמע בשר דעלמא דהיינו בינוני והא דכתיב בעור בשרו דמשמע בשרו של נראה היינו ברוב בני אדם שהם בינונים.
+
+Halakhah 10
+
+<b>ג' </b> סימני טומא' הן בצרעת שיער לבן ומחיה ופסיון וכולהו כתיבי בהדיא בקראי דכתיב ושער בנגע הפך לבן וטמא אותו וגו' וכתיב והנה פשתה המספחת בעור וטמאו הכהן וכתיב ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת היא וגו' ואע"ג דמחיה כתיב בשאת ולא בבהרת הא ילפינן לעיל צרעת צרעת דכת' בתרוייהו ליתן את האמור בזה בזה ושער לבן או מחיה כשיראם הכהן יחליט הנגע כדכתיב בקרא וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן וגו' וטמא אותו וגבי מחיה נמי כתיב וראה הכהן וגו' ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת היא וטמאו הכהן ואם לא היה בתחלת ראיית הכהן שיער לבן או מחיה צריך הסגר כדכתיב ואם בהרת לבנה וגו' ושערה לא הפך לבן והסגיר הכהן וגו' וגבי מחיה נמי כתיב צרעת נושנת וגו' לא יסגירנו כי טמא הוא הא אם אין בה מחיה עתה יסגירנו ופסיון אינו מטמא בתחלה אם פשה קודם שיסגירנו דכתיב ואם פשה וגו' אחרי הראותו אל הכהן ואם אחר הסגר היה בה שיער לבן או מחיה או פסיון טמא דכתיב ואם בעיניו עמד הנגע בשיעורו ובמראיתו הא אם נהפך אפילו מראית השיער ללבן או מראית קצת הנגע למחיה טמא בין בהסגר ראשון בין בהסגר שני ואפילו לאחר הפיטור דכתיב במחיה וביום הראות בו בשר חי יטמא דמשמע דכל זמן שיראה בשר חי טמא ותנן פרק ג' דנגעים עור הבשר מטמא בשער לבן ומחיה בתחלה ובסוף שבוע ראשון ובסוף שני ולאחר הפיטור ופסיון בסוף שבוע ראשון ושני ולאחר הפיטור דכתיב בתר והסגיר ואם פשה תפשה וכתיב בהאי קרא אחרי הראותו אל הכהן ונראה שנית אל הכהן ר"ל אם נתחדש בנגע חידוש טומאה בין בשער ומחיה ובין בפסיון תראה שנית אל הכהן להחליטה ובת"כ מרבינן פריחה בכולו טהור כדכתיב כולו הפך לבן טהור הוא אף אם נולדו סימני טומאה לסוף שבוע ראשון ושני ולאחר הפיטור מדכתיב וטהר את הנגע טהור הוא לרבות את כולן משמע דאם לא פרחה בכולו טמא משום סימני טומאה שנולדו אחר שבוע ראשון ושני ולאחר הפיטור.
+
+Halakhah 11
+
+<b>בהרת </b> שהיתה עזה כשלג ונעשה בהק כקרום ביצה או איפכא אינו סימן טהרה ולא סימן טומאה אלא אם כן נעשת כהה למטה מקרום ביצה כדתנן פרק ד' ובת"כ יליף לה מדכתיב והנה הנגע עמד בעיניו שאם העז וכהה או כהה והעז כאלו לא כהה דכל שהיא מד' מראות נגעים כעומד בעיניו חשיב דהא דכתיב בקרא דהסגר שני והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע וטהרו הכהן שאם כהה מד' מראות אף על פי שפשה או נולד לה שיער לבן או מחיה טהור וכן אם לא כהה ולא פשה ולא נולד שיער ומחיה טהור אי נמי הא דנקט והנה כהה לאשמועינן דאפילו נשתנית הנגע משלג לסיד לא אמרינן נגע אחר הוא ויחזור ויסגירנו בתחלה אלא כעומד דמי ומטהרו:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שיער </b> לבן אין פחות מב' שערות כדילפינן מדכתיב שיער לשון רבוי ואין פחות משנים וארכן כדי שיהיו ניטלות בזוג כרבי עקיבא פרק בא סימן והוי בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני היתה אחת קצרה או שחורה או שהיה עיקרן אחת ונחלקו לב' מלמעלה או עיקרן משחיר וראשן מלבין טהור עד שיהו שניהם ארוכים כשיעור ולבנים כדכתיב שיער לבן ואם היה עקרן מלבין טמא כדתנן פ"ד וכדתניא בת"כ ושער בנגע הפך לבן מכאן אמרו עיקרן מלבין וראשן משחיר טמא דמשמע דבסמוך לנגע יהא לבן דהיינו בעיקרו. וב' שערות לבנות אע"פ שיש שיער שחור ביניהם הוו סימן טומאה כדתנן פ"ד דשער לבן מטמא במכונס ובמפוזר במבוצר ושלא במבוצר דלא קפיד קרא בשיער אלא שיהיו ב' שערות לבנות בנגע באי זה מקום שיהיו דבמחיה הוא דבעינן מבוצר כדילפינן מדכתיב ומחית בשר חי בשאת וכדאמרינן לעיל אבל אם היו חוץ לנגע בצדה אפילו שהיו שוכבת על הנגע טמא דשער בנגע כתיב דמשמע תוך הנגע ולא חוצה לה ודרשינן בת"כ בנגע להביא את מה שבתוכו ושוכב חוצה לו פרט לשחוצה לו ושוכב בתוכה ושער שחור אינו ממעט את הנגע כדתנן התם מפני שאין בו ממש ותניא בת"כ ושער' לא הפך לבן והסגיר הא אם יש בה שער שחור אינו ממעט דמשמע אעפ"י שעדין שחור הוא יסגיר משמע דאינו ממעט.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>לובן </b> הספחת מטמא בכל מראה כדתנן ומטמא בכל מראה לובן אפילו למטה מד' מראות כדתניא בת"כ ומראה הנגע עמוק ולא מראה שער לבן עמוק דלא כתיב בשער אלא לבן.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b> שער לבן סימן טומאה עד שיהיה בגוף הבהרת אבל אם היתה שחין או מכוה או מחייתן או בוהק בתוך הבהרת ושתי שערות בתוכן אינו סימן טומאה ויסגיר דבעינן שער לבן בגוף הבהרת או השאת כדכתיב גבייהו ושער בנגע הפך לבן דאע"ג דשער לבן סימן טומאה נמי בשחין ומכוה לית בהאי שחין ומכוה שבתוך הבהרת שיעור. וכן אם הקיף שחין או מכוה או מחיתן או בוהק את ב' השערות שבבהרת אין סימן טומאה דבעינן שיהיו שתי שערות לבנות בגוף הבהרת מכל הצדדים. הלכו להן השחין והמכוה ומחיתן והבוהק שנסמכו לב' שערות או הקיפו אותן או חלקו ביניהם ונמצאו עכשיו ב' שערות בתוך הבהרת עצמו הרי זה מוחלט וכדתנן פרקא קמא דנגעים גבי כיצד להקל וכו'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> שיער לבן סימן טומאה עד שתקדים הבהרת את שער הלבן ולא שקדם שער לבן כדתנן פ"ד ודרשינן בת"כ ושער בנגע הפך לבן ולא קודם מכאן אמרו אם בהרת קדמה לשער לבן טמא ואם בהפך טהור כלומר דאינו סימן טומאה ויסגיר. היתה בהרת ובה שער לבן והוחלט והלכה הבהרת ונשאר שער לבן וחזרה בהרת אחרת במקום הראשונה ושער הלבן בתוכה הרי זה נקרא שער פקודה שנחלקו בה בפ"ה עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרים וטעמייהו כדתניא בת"כ והיא הפכה שער לבן שהפכתו היא ולא שהפכתן חברתה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>בהרת </b> כגריס ובה ב' שערות והוחלט והלך חצי גריס וחזר כחצי גריס במקום זה שהלך והשתי שערות במקומה בבהרת כגריס אינה סימן טומאה כדאמרי ליה חכמים לר' עקיבא בההיא מתניתין דשער פקודה אף דבריך אין מקיימין דהאי נמי טהור וטעמא כדלעיל בשער פקודה דבעינן היפוך. שתי שערות לבנות בבהרת אחת בהרת כחצי גריס ונולד בצדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת הרי זו להסגיר כדתנן פ"ד דאכתי לא איתיליד ביה סימן טומאה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת ונולדה לה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת הרי זו להסגיר כדתנן נמי התם משום דאף על גב שקדמה הבהרת לשער האחרון כיון דלא קדמה את הראשון לא מהני לטמא דבעינן שתקדום הבהרת לב' השערות כדדרשינן בת"כ והיא הפכה שער לבן שהפכה כולה את כולו ולא שהפכה כולה את מקצתה דשער משמע כל השער הגורם לה טומאה ולא מקצת השער כדאמרינן התם מיעוט שער שתים. בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת הרי זו להסגיר כדתנן נמי התם דאף על פי שחצי גריס הראשון קדם לב' שערות לא מהני עד שיקרום כגריס שלם לב' השערות כדאיתא לעיל מדכתיב והיא הפכה כולה ולא שהפכה מקצתה ולא זו אף זו קתני מתניתין כדפי' הר"ש ז"ל.
+
+Halakhah 9
+
+<b>בהרת </b> כחצי גריס ואין בה כלום ונולדה לה כחצי גריס ושתי שערות הרי זו להחליט שהרי קדמה בהרת לב' שערות הלבנות דאפילו חצי הבהרת שנולד אח"כ קדם לשתי השערות. ספק שער לבן קדם ספק הבהרת קדמה טמא כרבנן דר' יהושע ספ"ד ומייתי לה בכמה דוכתי ונראה דסבר הרב ז"ל דהאי ספק קאי אהאי בבא דחצי גריס שנולד אח"כ וב' שערות דקסברי רבנן דכיון שבא חצי גריס ראשון קודם לשער סתמא דמילתא דכמו כן קדם חצי האחרון לב' השערות אבל גריס שלם הבא עם השערות ואין ידוע אי זה קדם מודי רבנן לר' יהושע דטהור דספק נגעים להקל מדפתח הכתוב תחלה בטהרה כדכתיב לטהרו או לטמאו כדדרשינן שלהי נזיר וכן פי' הר"ש ז"ל במתניתין ספ"ד והרב ז"ל כתב ויראה לי שטומאתו בספק דסבר דכיון דגריס שלם הבא עם שתי שערות ואין אנו יודעים אי זה קדם ספקו טהור אפילו לרבנן כדפרשינן א"כ אפילו קדם בודאי חצי הבהרת לב' השערות לא הוי טומאתו בודאי כיון שהוא ספק אם קדם חצי הבהרת האחרון אם לאו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> המחיה סימן טומאה עד שתהיה כעדשה מרובעת או יתר כדילפינן לעיל מדהקיש רחמנא מחיה לשער לבן כדכתי' שער לבן ומחית בשר חי בשאת דאע"ג דשיער לבן אינו אלא ב' שערות בשר חי הוי ב' שערות על ב' שערות דמקשי' מחיה לב' שערות באורך וברוח' דהויא מרובעת ובאמצע השאת או הבהרת כדילפי' מדכתיב בשאת מבוצרת לתוך השאת כדאמרינן לעיל ומפוזרת נמי אין מצטרף לכעדשה כדתנן התם פרק ד' דשער לבן מטמא במפוזר במבוצר ושלא במבוצר מה שאין כן במחיה דאינה מטמא אלא במכונס ובמבוצר. ומחיה מטמאה בכל מראה אדום או שחור או לבן מה שאין כן בשער לבן שמטמא בכל מראה לובן כדתנן פ"ד אפי' למטה מד' מראות כדתניא בת"כ ומראה הנגע עמוק ולא מראה שער לבן עמוק אבל מחיה לא הוזכר בה לובן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> המחיה סימן טומאה עד שתהא בגופה של הבהרת לא בתוך השחין או המכוה או במחיתן או בבוהק שהן בתוך הבהרת וכן אם הקפו א' מאלו את המחיה או שנסמך א' מהן למחיה מצדה או חלקוה אינו סימן טומאה ויסגיר ואם הלכו להם ונמצאת המחיה בסוף שבוע ראשון או שני תוך הבהרת גופה יחליט ואם לאו יפטור כדמשמע במתניתין דכיצד להקל ולהחמיר בפרק קמא דאין מחיה מטמאה אלא בגוף הבהרת עצמה כדכתיב ומחית בשר חי בשאת דמשמע בגופה של שאת או של בהרת.
+
+Halakhah 4
+
+<b>המחיה </b> סימן טומאה לעולם בין קדמה בהרת למחיה או איפכא וכדתנן פ"ד יש במחיה מה שאין בשער לבן שהיא מטמאה הפוכה ושלא הפוכה כלומר בין שבהרת קדמה לה או שקדמה היא את הבהרת כדדרשינן בת"כ מדכתיב גבי מחיה צרעת נושנת היא נושנת מלמד שמטמא שלא הפוכה שהיתה שם קודם הבהרת ולא תלמוד משער לבן שאינו מטמא אלא הפוך ומדכתיב היא מלמד שמטמאה נמי הפוכה דאף על גב דמדינא דשער לבן מטמא הפוך ואינו מטמא שלא הפוך הוה ילפינן למחיה דתטמא הפוכה משום דאיכא למיפרך מה לשיער לבן שכן מטמא מפוזר ושאינו מבוצר מה שאין כן במחיה משום הכי איצטריך היא ללמד שמטמא' נמי הפוכה זה שנאמר בתורה והיא הפכה שער לבן ומחית בשר חי בשאת אינו צריך לשניהן שער לבן ומחיה דהא כתיב לעיל ושער בנגע הפך לבן וגו' צרעת הוא וא"כ מחיה נמי הוי סימן טומאה בפני עצמו ולא סמכם הכתוב אלא ליתן שיעור למחיה כדי לקבל שתי שערות מכל צד כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 5
+
+<b>בהרת </b> כגריס מצומצם ובאמצעה מחיה כעדשה מצומצמת הרי זה מוחלט בסימן טומאה של מחיה נתמעטה הבהרת או המחיה טהור דבעינן גריס בבהרת וכעדשה במחיה וכדתנן ריש פרק ו' ואם רבתה המחיה שבתוך הבהרת טהור דכנסה הבהרת ובעינן סביב המחיה בהרת כעדשה מכל צד וליכא כיון דרבתה המחיה ולא היתה הבהרת אלא כגריס מצומצם והשתא בצר ליה שיעורה היתה המחיה פחותה מכעדשה ורבתה כעדשה הרי זה מוחלט דהא איכא בין הכל שיעור גריס נתמעטה המחיה דפשתה בהרת לתוכה הרי היא כמות שהיתה כחכמים דר' מאיר דלא חשבי לה פסיון דאין הבהרת פושה לתוכה כדמשמע פשטיה דקרא דפי' ולא פשה הנגע בעור דמשמע חוץ לנגע ולא בתוכה. בהרת יתרה מגריס ובה מחיה יתרה מכעדשה ורבו או שנתמעטו טמא כדתנן התם פ"ו רבי אומר אם נתמעטו טמאים ובלבד שלא יתמעטו מכשיעור ותהיה המחיה מבוצרת לתוך הבהרת ב' שערות מכל צד כדאמ' לעיל. בהרת כגריס ומחיה כעדשה או יתר מקיפה מבחוץ ושיעור בהרת שניה מקפת את המחיה הבהרת הפנימית להסגיר דאין בה סימן טומאה כיון דאין המחי' באמצעה והחיצונה להחליט דהא מחיה מבוצרת באמצעה כת"ק דר' יוסי פ' ששי דמכלתין ואם נתמעטה המחיה והלכה לה בין מצד פנים מהבהרת הפנימית בין מבחוץ הרי שתיהן כבהרת א' שאין בה סימן טומאה כרבי עקיבא דאמר בין כך ובין כך החיצונה טהורה דלא הוי פסיון מה שנכנסה הבהרת הפנימית או החיצונ' לתוך המחיה דאין הנגע עושה לתוכו כדילפינן לעיל וכיון דנעשה הכל נגע אחד מה שפשתה הבהרת הפנימית הוי נמי כפושה לתוכה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>בהרת </b> שהיתה בראש אבר מן האיברים שנמצא מקצת הבהרת שופע ויורד מכאן ומכאן אין המחיה שבתוכה סימן טומאה כדתנן פרק ששי כ"ד איברים אין מטמאין משום מחיה אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש החוטם וראש העטרה ובאשה ראשי הדדין ג"כ ונקט מחיה ולא שער לבן ופסיון משום דראשי איברים אינו מקום שער ופסיון נמי לית בהו שיעורא לכגריס ופסיון א"נ איפשר דנקט מחיה לחודא דמינה סליק דבכולי האי פרקא לא איירי מתניתין במחיה דשער לבן ופסיון איירי בהו בפרקא קמאי משום דכתיב בקרא ברישא ובתר דפי' במתניתין דינא דכולהו תלתא סימני טומאה קתני איברים דלא מיטמאי בנגעים ומשום דנגע בלא סימן אחד מסימני טומאה לא הוי טמא קתני כ"ד ראשי איברים אין מטמאין משום מחיה דסליק מינה כדפי' וטעמא דאין מטמאין ראשי איברים כדתניא בת"כ וראהו כולו כאחד שאם היה בראש חוטמו שופע אילך ואילך או בראש אצבעו כמו כן אינו טמא דבעינן שיראהו כולו כאחד וכשיש כגריס בראש החוטם יכול לראות כולו כאחד ואם היה מקומן יושב כגריס מטמאין כדתניא בתוספתא כיון דיכול לראות כולו כאחד:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הפסיון </b> מטמא בכל שהו דלא הזכיר הכתוב שיעור בפסיון וקרא נמי כתיב עמד בעיניו לא פשה אפילו כל שהו ואם היה הפסיון מראה בוהק אינו פסיון עד שיהיה מראה מד' מראות הנגע כדתנן ריש פרק ד' דשער לבן מטמא בכל מראה לובן מה שאין כן בפסיון דבעיא מד' מראות וכדדרשינן בת"כ והנה פשתה המספחת בעור וטמאו הכהן צרעת הוא הרי זה בא ללמד על הפסיון שלא יטמא אלא בד' מראות שהאום שהוא תחלת הנגע מטמא דלהכי כתיב צרעת בתר דכתב וטמאו הכהן ללמד דבמראה הצרעת הוא דמטמא ולא למטה מד' מראות וכיון שהפסיון לבן כא' מד' מראות אף על גב דבהרת עזה כשלג והפסיון כסיד אפילו הכי הוי טמא דכתיב פשתה המספחת בעור ולא כתיב פשתה הבהרת ש"מ דאם נשתנו מראה הפסיון משלג לסיד דהוי ספחת אפ"ה הוי טמא מדשנה מבהרת דמשתעי בה לספחת כדאמרינן כן מצאתי בנימוקי ת"כ לר' הלל ז"ל. ואין הפסיון מטמא אלא חוץ לנגע כדאמרי' לעיל כדכתיב לא פשה הנגע בעור דמשמע חוץ לנגע. ואין הפסיון סימן טומאה אלא אחר הסגר לא בתחלה שאם ראהו פושה והולך לא יחליטנו אלא מסגירו דלא כתיב פסיון אלא בתר הסגר ראשון לשני ותניא בת"כ יכול יהא הפסיון מטמא בתחלה ת"ל אחרי הראותו אל הכהן יכול אם ראהו הכהן שהוא פושה והולך יזקק לו ת"ל לטהרתו אינו נזקק לו אלא בשעה שהוא רואה אותו אם לטומאה כגון בסוף הסגר הראשון שנקרא עליו שום טומאה אם לטהרה כגון בסוף הסגר שני שאין שבוע ראשון כשבוע שני דמה שמסגיר בסוף שבוע ראשון פוטר בסוף שבוע שני.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> הבהרת פושה לתוך השחין והמכוה ומחיתן ולא לראש וזקן ואף על פי שנקרחו כדתנן פרק ו' ואין הנגע פושה לתוכן דלא חשיבי כעור הבשר דראש וזקן עתידין לגדל שער ושחין ומכוה עדין לא עשו צלקת דלא נרפא ונשאר רושם כדכתיב ואם פשה תפשה המספחת בעור ולא באלו ואם היה הפסיון בבוהק הוי פסיון דהוי בעור הבשר ותניא בת"כ היא פרט לשפשתה לבוהק דטמא. ושחין או מכוה או מחיתן או הבוהק שחולקין בין האום לפסיון אינו סימן טומאה כדתנן ספ"ק דהני חולקים בין האום לפסיון נמצא אחר הסגר הפסיון סמוך לאום הרי זה מוחלט.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>בהרת </b> כגריס ופשתה כחצי גריס ועוד והלך מן האום כחצי גריס אף על פי שהנותר עתה הוא יותר מגריס טהור כחכמים דפליגי אר' עקיבא פ"ד דכיון דאזיל ליה חצי גריס מן האום ליכא מנגע חדש אלא חצי גריס ועוד. היתה כגריס ופשתה כגריס ועוד והלכה לה האום תראה בתחלה כחכמים נמי דפליגי אר' עקיבא וסברי כיון דאזל ליה (דאזיל ליה) קמא כוליה והאי נגע דקאי חדש הוא ותראה בתחלה ויסגיר דברישא אפילו איכא בין הכל יתר מגריס הוי טהור כיון דליכא מן החדש גריס כדי שיהא צריך הסגר ולא מן הישן אלא חצי גריס. היתה בו בהרת והסגירה והלכה וחזרה בהרת במקומה הרי היא כמות שהיתה כדתנן פרק ד' ולהכי יסגיר. נתמעטה בהסגר ופשתה כמו שהיתה או שפשתה ונתמעט הפשיון וחזרה כמו שהיתה כדתניא בתוספתא בהרת אחר הפיטור כנסה ופשתה או פשתה וכנסה נשתנית משלג לסיד וכו' הרי זו כמו שהיתה ונראה דלא הוה גריס בה הרב ז"ל לאחר הפיטור אלא סתמה כנסה ופשתה כלומר תוך ימי הסגר וקתני הרי זו כמות שהיתה דבסוף שבוע אחד יסגיר ובסוף שבוע שני יפטור דמתניתן דקתני כנסה ופשתה או שפשתה וכנסה ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרים הא מייתי לה הרב ז"ל בתר הכי דכתב בהרת שכנסה אחר הפיטור ופשתה לכמו' שהיה וכו' בהרת כגריס ונולד בפשיון שהוא כגריס גם כן מחיה או שער לבן והלכה לה האום תראה בתחלה כחכמים דפליגי אר' עקיבא דמטמא ואמר תראה בתחלה וכתב הר"ש ז"ל עלה דהך מתני' כשתראה בתחלה נמי יחליטנה הכהן מיד דמחיה ושער לבן מטמאין בתחלה ולא בעיא הסגר אלא עד שיטמאנו הכהן אין עליו תורת מוחלט וגם נפקא מינה לענין קרבן דבעי לאיתויי אכל חד וחד ולרבי עקיבא בנגע ראשון חשיב מתסי מהאי מייתי חד קרבן ע"כ. היתה בו בהרת כגריס והסגירו ובסוף שבוע הרי היא כסלע ספק שהיא היא ספק שאחרת בא תחתיה טמא כדתנן ריש פ"ה כל ספק נגעים טהור חוץ מזה דשער לבן ספק קדם לבהרת או בהרת קדם לו ועוד אחר ואי זהו בהרת כגריס ובסוף שבוע הרי הוא כסלע וכו' דספק שהיא היא וראויה להחליט דפשתה ספק אחרת באה תחתיה וראוי להסגיר דאין פשיון מטמא בתחלה והוי טמא לחומרא ומחליטו דכל ספק נגעים טהור ילפינן מדפתח הכתוב בטהרה תחלה כדכתיב לטהרו או לטמאו והני תרי ספקי חמירי והוו כנזקק לטומאה דספקו טמא כדילפינן בת"כ מדכתיב וטהרו הכהן את הודאי הוא מטהר ואינו מטהר את הספק.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>בהרת </b> כגריס וחוט יוצא ממנו אם יש בו רוחב שתי שערות זוקקת לשער לבן ולפסיון אבל לא למחיה כדתנן במתניתין פ"ד וטעמא דבמחיה בעיא מבוצר מה שאין כן בשער לבן כדילפינן לעיל ואפ"ה בעיא דלהוי כחוט רוחב ב' שערות ולהכי אי איכא בחוט שער לבן מחליטו או אם פשה אצל החוט בסוף שבוע נמי טמא אבל אם אין ברוחב החוט ב' שערות ואית ביה שער לבן לא מטמא דלא חשיב מן הנגע וכן אם פשה אצל החוט שאין ברוחבו ב' שערות בפסיון רחוק חשוב ובעינן כגריס כן כתב הר"ש ז"ל עלה דהך מתניתין ובת"כ יליף לה מדכתיב והנה אין בה שער לבן בה ולא בחוט היוצא ממנה יכול אף על פי שיש בו רוחב ב' שערות ת"ל והנה אין בבהרת שער לבן פי' מדכתיב בקרא אחרינא בבהרת ודרשינן עלה לרבות החוט שיש בו רוחב ב' שערות. היו שתי בהרות חוט רחב שתי שערות מצרפן כדתניא בתוספתא ליטמא בשער לבן ופסיון אבל לא למחיה עד שיהיה כחוט רוחב גריס ורבי אלעזר בן רבי שמעון פליג ואמר דכשם דאינו מצרפן למחיה כך אין מצרפן לשער לבן ופסיון. הסגיר שבוע ראשון ושני ולא נולד סימן טומאה ופטרו ואחר כך פשה הנגע כל שהו הרי זה מוחלט כדילפינן לעיל דפסיון מטמא לאחר הפיטור וכדתנן פרק קמא דג' סימני טומאה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני ולאחר הפיטור מוחלטין הנגע וכדילפינן לעיל פרק קמא.
+
+Halakhah 8
+
+<b>בהרת </b> שטהרה מתוך הסגר או מתוך החלט שהלכו ממנה סימני טומאה אין מסגירין אותה לעולם כדתני' בתוספתא פרק ב' בהרת שטהרה מתוך החלט מחיה ושער לבן מתוך פסיון ומתוך הסגר אינה משמש את הסגר מעתה ופי' מתוך הסגר שעמדה בעיניו עד סוף שבוע שני ופטרו אין מסגירין בה לעולם ומתוך החלט כשנחלטה באחד מסימני טומאה והלכו ממנה. בהרת שכנסה לאחר הפיטור ופשתה לכמו שהיתה או שפשתה וחזרה הרי הוא בטהרתו כחכמים דפליגי אר' עקיבא ומטהרין דלא חשבי פסיון מה שפשה לאחר שנכנס כיון שלא פשה אלא כמו שהיה וכן פשה יותר ממה שהיה וחזר וכנס (הא) ליכא פסיון.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>בהרת </b> כגריס ובה מחיה כעדשה ושער לבן בתוך המחיה החליטו והלכה המחיה טמא מפני שער לבן וכן איפכא כת"ק דרבי שמעון פרק ד' וכן בשער לבן תוך הבהרת ולא תוך המחיה הלך אחד מהן טמא מפני השני כדתנן נמי התם בפלוגתא דת"ק ורבי שמעון וטעמא דרבנן דאמרי טמא דאף על גב דכתיב ושערה לא הפך לבן דמשמע ולא שער מחיה רבנן סברי דכיון דכתיב נמי ושער בנגע הפך לבן נגע מכל מקום ומחיה נמי נגע הויא ובשער לבן תוך הבהרת נמי אף על גב דלית כגריס בבהרת אלא עם המחיה הוי שער לבן סימן טומאה בבהרת דמחיה נמי נגע הוי כדאמרינן ולא קרינא בה שערה ולא שער מקצתה דלא הוי כגריס בהדי מחיה כדאמר'.
+
+Halakhah 11
+
+<b>בהרת </b> ובה מחיה ופסיון או שער לבן ופסיון הלך אחד מהם טמא מפני השני כדתנן נמי התם סתמא דמתניתין דכל חד לחודיה הוי סימן טומאה. החליטו בשער לבן והלך לו ובא שער לבן אחר או נולד לו מחיה או פסיון וכן המחיה או הפסיון שהלכו להם ובאו אחרים או שבאו אחת מב' סימנים האחרים הרי זה בטומאתו כמות שהיה כדתנן פ"ה ותניא בת"כ וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע נרפא שהלך לו נגעו נגע שהלך לו שער לבן דאיקרי נגע כדכתיב ושער בנגע הפך לבן הצרעת שהלכה לה מחיה דאיקרי צרעת כדכתיב ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת היא וגו' אין לי אלא כולן מנין אף מקצתן שלא נשאר אלא שער א' ומקצת שיעור המחיה שהיא כעדשה ת"ל מן הנגע כלומר מדכתיב והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע דהיינו מן הנגע ומדכתיב מן הצרוע יתירא דכיון דכתיב נרפא נגע הצרעת הוה משמע מן הצרוע וכתב מן הצרוע להביא את שפרחה בכולו נמי שיטעון צפרים כדאיתא התם. אחד שהוחלט בתחלה או בסוף שבוע אחד או שתים או אחר הפיטור טמא עד שלא ישאר אחד משלשה סימנים כדא' וכדתנן בהאי מתניתין דריש פרק חמישי דנגעים:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מכה </b> מחמת האש שנכוה בגחלת או ברמץ או בברזל ואבן שלבנן באש נקרא מכוה ושלא מחמת האש או חולי כגרב ושחפת וקדחת שהשחיתו העור הרי זה נקרא שחין כדתנן ריש פ"ט וגבי מכוה כתיב מכות אש ותניא בת"כ אין לי אלא שנכוה באור נכוה בגחלת ברמץ בסיד רותח בגפסית רותח בחמי האור מנין ת"ל מכוה מכוה ריבה דכתיב מכות אש והיתה מחית המכוה ואמרינן פרק כיצד צולין דלגחלת של עץ לא איצטריך קרא אלא לגחלת של מתכת וגבי שחין נמי תניא התם אין לי אלא שחין שעלה מאליו דשחין לשון חמימות כמו שנה שחונה ותרגם יונתן חמותי ראיתי אור שחינית לקה בעץ באבן בגפת בחמי טבריה וכל דבר שאינו מחמת האור מנין ת"ל שחין שחין ריבה דלהכי כתיב תרי זימני שחין שחין ונרפא והיה במקום השחין לרבות אפילו לקה בעץ וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ליבן </b> שפוד והכה בו אם היה ראשו מבורז הרי זה מכוה ואם היה ראשו חד הוי ספק מכוה או שחין כדתני' בפ"ק דחולין ליבן שפוד והכה בו נידון משום מכות אש ומוקמינן לה דברזיה מברז שלא הכהו בכח ואין כאן חבטא אלא הבל והוי מכוה אבל הכהו דאיכא חבטא מספקא לן אי חבטה קדים ואתי הבלא ומבטל לה והוה ליה מכוה או דילמא הבלא קדים ואתי חבטא ומבטל לה והוה ליה שחין ונפקא מינה דהוי חצי גריס ויצטרף לחצי גריס אחר של שחין אי הוי שחין או למכוה אי הוי מכוה דשחין ומכוה לא מצטרפי כדנילף לקמן לקה במי טבריה או בגפת וכיוצא בהן הרי זה שחין כדאמרינן לעיל משחין שחין כל מידי דלאו מחמת האור הוא כדתנן להו במתניתין פ"ט.
+
+Halakhah 3
+
+<b>השחין </b> והמכוה כל זמן שהם מכות טריות נקראים מורדין ואינם מטמאים בנגעים כלל אם נולד במקומם אחד מד' מראות כדתנן פ"ט היו מורדין טהורים ותניא בת"כ שחין יכול מורד דקאי במרדו ולא נרפא ת"ל ונרפא יכול עד שנעשה צלקת דהיינו שנתרפא לגמרי ועשה רושם במקום השחין ת"ל שחין דאכתי אף על גב דנרפא אית ביה שחין הא כיצד נרפא ולא נרפא כשהוא אומר למטה צרבת השחין הוא עד שיקרום כקליפת השום וגבי מכוה נמי תניא מכות אש יכול מורדת ת"ל והיתה מחית המכוה יכול משתעשה צלקת ת"ל מכות אש הא כיצד חיתה ולא חיתה כשהוא אומר למטה צרבת המכוה היא עד שתקרום כקליפת השום דצרבת מתרגמינן רושם שיחנא והוא רושם החימום הניכר בבשר כמו ונצרבו בה כל פנים דאם נתרפא ריפוי גמור אף על פי שהמקום צלקת ואינו דומה לשער העור הרי הוא כעור לכל דבר ומתטמא בג' סימנים אם נולד בו אחת מד' מראות ויש בו הסגר שני שבועות אבל כשלא נתרפא ריפוי גמור דהיינו כשתקרום כקליפת השום דהוי צרבת בין בשחין בין במכוה ונולד בו בהרת אינו מיטמא אלא בשער לבן ובפסיון ואין כהן הסגיר אלא שבוע אחד כדתנן ריש פ"ט ותנן ספ"ו השחין והמכוה והקדח ונעשו צרבא מלשון צרבת מיטמאן בנגעים וכו' ואין מיטמאן משום מחיה דמחיה בשר חי בעיא ואין זה בשר חי כיון דמקומו שחין ומכוה עד שיעשה מקומו צלקת שהוא קרום חזק ודרשי' בת"כ מדכתיב היא שבעה פעמים גבי מכוה דחד מינייהו לומר היא אינו מטמאה במחיה בתחלה ולא בסוף שבוע ולא לאחר הפיטור וכתיב צרעת צרעת שלשה פעמים וחד מיניהו ליתן את האמור בשחין במכוה ואת האמור במכוה דהיינו שאין מטמא במחיה כדילפינן ממיעוטא דהיא הכי נמי השחין לא יטמא במחיה ושער לבן ופסיון כתיבי בהדיא בשחין ומכוה ולא כתיב בהו הסגר אלא שבעת ימים ולהכי לא מטמאו אלא בשבוע אחד.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>השחין </b> והמכוה אין מצטרפין זה עם זה כדתנן פ"ט דחצי גריס שחין וחצי גריס מכוה שנולד בהן בהרת אין מצטרפין כדדרשינן בת"כ ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא וכתיב או בשר כי יהיה בעורו מכות אש מלמד שאין השחין ומכוה מצטרפין זה עם זה דלכך חלקו הכתוב בשתי פרשיות ופי' משפט כל אחת בה ולא צירפה יחד שהרי משפטה שוה והיה לו לכתוב ובשר כי יהיה בו בעורו שחין או מכוה ואין פושין זה לזה ולא לעור הבשר דאין שחין ומכוה זה אצל זה ובאחד מהן בהרת כגריס והסגירה ובסוף שבוע פשתה לחברו או לעור הבשר אין מחליטו וכדתנן פ"ט ותניא בת"כ נגע צרעת היא בשחין פרחה ולא פרחה בעור הבשר יכול לא תפשה בעור הבשר אבל תפשה במכוה תלמוד לומר ואם תחתיה תעמוד הבהרת לא פשתה צרבת השחין היא למקום שתחתיה היא פושה ואינה פושה לא בעור הבשר ולא למכוה וכן מכוה נמי אינה פושה לשחין ולא לעור הבשר דכתיב צרעת צרעת ליתן את האמור בשחין במכוה כדאמר' לעיל ואין נגע עור הבשר פושה לתוכן כדתנן נמי פ"ט וכתיב גבי פסיון נגעים לא פשה הנגע בעור תפשה דמספחת בעור דמשמע דבעור פושה ולא בשחין ומכוה. היה בתוך כפו צרבת שחין כגריס ובה בהרת כגריס יסגיר כדתנן פ"ט ששאלו את ר' אליעזר ואמר להן לא שמעתי ולמד ר' יהודה בן בתירא לקיים דברי חכמים שיסגיר דשמא יוולד לו שאין אחר אצלו ויפשה לתוכו דאי לאו הכי אינו מטמא בפסיון לעור הבשר כדילפינן לעיל ושער נמי אי אפשר דאין כף היד מגדל שער ותניא בת"כ שחין אין לי אלא שחין שיש לו להיכן שיפשה שהוא יותר מהבהרת שעליו שהיא כגריס שאין לו להיכן שיפשה שאין השחין אלא כגריס מנין ת"ל כי יהיה בו אפילו בכולו אפילו שכסתה הבהרת כל השחין יסגיר דשמא יעלה שחין אצלה ויפשה לתוכו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>
+שחין </b> שנעשה מכוה בטלה את השחין ומכוה שנעשה שחין בטלה את המכוה אין ידוע אי זה מהם קדם אין בכך כלום ששניהם סימן אחד וטומאה אחת כדתניא בתוספתא דנגעים ספ"ג וטעמא שיבטל האחרון את הראשון דאזלינן בתר מאי דקמן השתא שחין או מכוה ונפקא מינה אם הוא שחין שבטל את המכוה שאינו מצטרף למכוה שנולדה אצלה אח"כ אבל כשאין ידוע אם שחין אם מכוה ונולד אצלה שחין או מכוה נראה דמצטרף דודאי שחין ומכוה הוא דאין מצטרפין זה לזה או אפשר דאין מצטרף לה לא שחין ולא מכוה שחין דילמא מכוה הוא הראשון ומכוה דילמא שחין הוא והכי משמע לישנא דתוספתא דתני הרי הן לפניך ואין ידוע אם שחין אם מכוה טהור משמע דטהור מלהצטרף כמו שחין ומכוה הנולדים אצלם.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הסגירו </b> בבהרת שבשחין ובסוף השבוע נעשה עור הבשר שנעשה מקומו צלקת או הסגירו בצלקת שהוא בעור הבשר ונעשה מקומו שחין בסוף השבוע יראה בתחלה כדתניא בתוספתא פ"ג שאם היה בתחלה כגריס ועכשיו כסלע לא יחליט אלא יסגיר כאלו עכשיו רואה בתחלה ותני בת"כ והיה במקום השחין שאת לבנה שיקדים השחין לשאת ולא שתקדים השאת לשחין שאם היה בעור הבשר עד שלא נעשה שחין ונעשה שחין ר' אליעזר מטמא וחכמים מטהרים משום דלא קדם השחין ומטהרים היינו שיסגיר בתחלה כדתנא דתוס' דקתני יראה בתחלה ולא נקט מטהרים אלא משום ר' אליעזר בן יעקב דמטמא.
+
+Halakhah 8
+
+<b>מי </b> שנשר כל שער ראשו מחמת חולי או מכה או שאכל או סך דברים המשירים את השער מן הקדקד ולמטה שופע לאחור נקרא קרח ומלפניו נקרא גבח כדתנן ס"פ עשירי דנגעים דכתיב ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא ואם מפאת פניו ימרט ראשו גבח הוא טהור הוא אין לי אלא פאת פניו מנין אף את הצדעין מכאן ומכאן תלמוד לומר אם מפאת פניו טהור הוא מטומאת נתקים שאין קרחת נידון בסימני ראש וזקן שהוא מקום שער וכדכתיב ואם מפאת פניו ימרט ראשו גבח הוא משמע רישיה דקרא דקרח הוא הוי מלאחוריו ותניא בת"כ יכול אפילו נמרט ראשו מחמת חולי יהא טמא ת"ל קרחת וגבחת מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער אף גבחת אימא קרחת בידי שמים אף גבחת בידי שמים מנין אכל וסך ת"ל קרחת קרחת ריבה והרב ז"ל כתב מי שנשר שער ראשו בין מחמת חולי וכו' ואפשר לומר דמחמת חולי דממעט בת"כ היינו כשראוי לחזור ולגדל שער אחר כך כדקתני מה קרחת שאינה ראויה לגדל שער אבל אם הוא חולי שאין ראוי לגדל שער עד לאחר זמן הוי קרחת דומיא דמכה דקתני נמי מתניתין דכשאינה ראויה לגדל שער הויא קרחת. ומיטמא בשני סימנים במחיה ובפסיון ובשני שבועות כדתנן פרק עשירי וב' שבועות נפקא לן בת"כ מדכתיב בקרחת ובגבחת כמראה צרעת עור בשר מה עור בשר בשני שבועות אף כאן בשני שבועות ומטמא בד' מראות כנגע עור הבשר ופתוך מנין ת"ל נגע לבן אדמדם ומחיה ופסיון נפקא לן מדכתיב צרעת פורחת היא בקרחתו וגו' צרעת מלמד שמטמאה במחיה דכתיב ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת היא וגו' פורחת מלמד שמטמאה בפסיון היא דאינה מטמאה בשער לבן והא דלא קאמר איפכא שיטמא בשער לבן ולא במחיה כשחין ומכוה דלא מטמאי במחיה משום דסתמה לא מגדל שער ומחיה מטמאה בתחלה ובסוף הסגר ואחר הפיטור ופסיון אחר הסגר ואחרי הפיטור כבהרת ושאת.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הקרחת </b> והגבחת אין מצטרפות זו עם זו כדתנן התם וכן אין פושות זו לזו כדתנן נמי התם פרק עשירי ותניא בת"כ וכי יהיה בקרחת או בגבחת מלמד שאין הקרחת והגבחת מצטרפות זו עם זו דאו אתא לחלק יכול לא יצטרפו אבל יפשו ת"ל בקרחתו או בגבחתו ואין פושות לעור הבשר ולא בהרת של עור הבשר פושה לתוכן דהכי משמע פשטיה דקרא דכתיב וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן אדמדם וגו' דמשמע דבעיא כל הנגע תוך הקרחת או הגבחת.
+
+Halakhah 11
+
+<b>הקרחת </b> או הגבחת או הזקן שנקרח ונעשה בהם שחין או מכוה מטמאין כשחין ובמכוה שבעור הבשר כדתניא בתוספתא העלה שער ונקרח טמא משום קרחת נעשה שחין ומכוה טמא משום שחין או מכוה ואע"ג דאין מטמאין משום שער לבן בקרחת וגבחת אפ"ה אם יש בהן שחין או מכוה מטמאין כדינם בשער לבן ופסיון ומה שכתב הרב ז"ל אלא שאין מטמאין בשער לבן לא קאי אלא אקרחת וגבחת לחודא דלא עלה בהן שחין ומכוה אבל כשיש בהן שחין ומכוה מטמא בשער לבן כדאמ'. הראש והזקן קודם שיצמח בהן שער כגון קטן וכן הדלדולין הוו כעור הבשר כדתנן ספ"ו לטמא בג' סימנין וב' שבועות כיון שלא עלה בהם שער מעולם הוו כעור כדאמרינן וכן זקן האשה והסריס שלא העלו שער הוו כעור הבשר דלא מיקרי קרחת אלא כשהיה לו שער ונמרט כדכתיב ואיש כי ימרט ראשו וגו' ואם העלו שער הוו כזקן האיש:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אלו </b> מקומות שאין מתטמאין בבהרת תוך העין והחוטם והאוזן והפה והקמטים ובית השחי ותחת השחי ותחת הדד וכף הרגל דכתיב לכל מראה עיני הכהן פרט להני דהוו בית הסתרים והצפורן שאינו עור וכתיב בעור בשרו הראש והזקן שיש בהן שער כדתניא בת"כ יכול תהא הבהרת מטמאה בראש ובזקן ת"ל נתק הוא צרעת הראש או הזקן הוא ואין לראש ולזקן טומאה אלא טומאת נתקים בלבד והשחין והמכוה והקרח והמורדין דכתיב את כל עור הנגע עור הראוי לקבל הנגע פרט למורדין דאינם מטמאין בבהרת ושחין ומכוה נמי לא מטמאי אלא בשבוע אחד וב' סימנים כדאמרינן לעיל וכדתנן להו כולהו פרק ששי דנגעים ואודם השפתים נידון כבית הסתרים כדתניא בתוספתא דהא כשהפה סתום אינו נראה וכל הני אין מצטרפין נמי לנגע שבעור הבשר ולא הנגע פושה לתוכן ואין מטמאין משום מחיה ואין מעכבין את ההופך כולו לבן דאף על פי שלא הפך לבן אחד מאלו אינו מעכב כדתנן להו במתני' דאין מצטרפין דאין ראוין לנגע כדילפינן ואין הנגע פושה לתוכן דכיון דלא מיטמו באום לא מיטמו בפסיון ואין מיטמאין משום מחיה דאי איכא מחיה בחד מהני אצל הבהרת לא מטמא דבעינן מבוצר לתוך השאת כדכתיב ומחית בשר חי בשאת וכיון דהני לאו בני טמויי נינהו אין זה מבוצרת לתוך השאת או הבהרת שאצלן ואין מעכבין את ההופך כולו לבן כדתניא בת"כ וכסתה הצרעת את כל עור הנגע עור הראוי לקבל נגע מעכב פרט לאלו שאינם ראוים לקבל נגע.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הראש </b> והזקן שנשר כל שערן והשחין והמכוה שהעלו צרבת כדתנן בהאי מתניתין הרי אלו מיטמאין בנגעים בד' מראות דהוו בעור הבשר כדאיתא לעיל וכן הקמטין שנתפשטו תניא בתוספתא דהוי בעור הבשר לכל דבר ואין מצטרפין בנגעים ראש וזקן כשלא נקרחו לעור הבשר ולא עור הבשר לראש ולזקן ולא זה לזה דכתיב בראש או בזקן לחלק ביניהם שלא יצטרפו דראש וזקן נידונים בנתקין ועור הבשר בד' מראות ואין פושין זה לזה כיון שאינם שוין ואין מטמאין משום מחיה דנתקים מיטמין בשער צהוב ופסיון ושחין ומכוה בשער לבן ופסיון לחוד כדאמרינן לעיל אבל מעכבין את ההופך כולו לבן דכיון דראש וזקן ושחין ומכוה מיטמא בנגעים כל חד כדיניה מעכב את ההופך כולו לבן כדכתיב וכסתה הצרעת את כל עור הנגע עור הראוי לקבל הנגע והני ראויים לקבל נגע כל חד כדיני' כדאמ'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>בהרת </b> הסמוכה לראש וכו' בתוספתא פ' ב' תני רבי יוסי בר יהודה אומר היתה בהרת סמוכה לראש לעין לאוזן ולחוטם ולפה טהור שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהא כל חוצה לו עור הבשר וראוי לפסיון ואף על גב דראוי ליטמא בשער לבן ומחיה ופסיון נמי מצד האחר אפילו הכי כיון דאין ראוי לפסיון מצד הראש או האוזן נראה דהוי גזרת הכתוב שיהיה טהור.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אלו </b> בהרות טהורות ריש פ"ז תנן אלו בהרות טהורות מי שהיו בו קודם מתן תורה ודרשינן בת"כ מדכתיב כי יהי' דמשמע מן הדיבור ואילך בגוי ונתגייר בעובר ונולד בקמט ונתגלה בראש ובזקן כשהיה בהן שיער דאינו מטמא בבהרת ונקרחו אחר כך ונתגלה הבהרת בשחין ומכוה כשהן מורדין דאינם מטמאין בנגע ואחר כך נעשו צרבת דמטמאי כדין בהרת של שחין ומכוה הרי אלו טהורות כדתנן התם דבעינן שנולד הנגע משעה שראוי ליטמא בו ולא קודם כדכתיב כי יהיה דמשעה שיהיה בו ראוי ליטמא בבהרת וכן אם היתה הבהרת בראש ובזקן קודם שיעלו שער דהוו בעור הבשר ליטמא בנגעים והעלו שער דאינו ראוי ליטמא בבהרת והלך השער שראוי ליטמא וכן בשחין ובמכוה שהיה תחלה וסוף בטומאה ולא באמצע טהורין כדתניא בתוספתא דהואיל והיתה טהורה בנתים לא קריא ביה כי יהיה בעור בשרו דמשמע דמשעה שיהיה בו הנגע ועד סוף היה ראוי ליטמא. נשתנו מראיהן של בהרות טהורות כגון של גר אחר שנתגייר נשתנה מראית הבהרת שהעז או כהה יראה בתחלה כדתנן במתניתין פ"ז רבי עקיבא אומר בין להקל שכהה בין להחמיר שהעז תראה בתחלה דהשתא הויא בנגע אחר שנולד בו אחר שנתגייר או הקטן אחר שנולד וכן האחרות.
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל </b> ספק נגעים להקל חוץ משנים שכתבנו למעלה ספק שער קדם ובהרת כגריס ובסוף שבוע הרי היא כסלע ספק היא היא וראויה להחליט דפשתה ספק אחרת באה תחתיה וראוי להסגיר וכגון שהיה בה אי זה שינוי שהיה נראה שהיתה אחרת אפ"ה אזלינן לחומרא כיון שהיא במקומה אמרינן היא היא דאי לאו הכי כל פשתה כמה הוי ספק אי היא היא או אחרת באה תחתיה וקרא משמע דאם פשה לא מספקינן כלל אלא ודאי טמאה ושאר ספקות כגון שני אנשים בזה כגריס ובזה כסלע ואחר הסגר נמצא בשניהם כסלע ואין ידוע באי זה מהן פשתה ואפילו באיש אחד שהסגירו מתחלה בשני בהרות אחד כגריס ואחד כסלע ואחר הסגר היו שתיהן כסלע דודאי פשתה אחד מהן כיון דאינו ידוע אי זו היא טהור דלא כרבי עקיבא דקאמר באיש אחד טמא במתניתין פ"ה וטעמא דרבנן דגזרת הכתוב היא כדתניא בת"כ ואם פשה תפשה המספחת בעור וטמאו הכהן דמשמע טמאו לנגע הידוע לו את הודאי הוא מטמא ואינו מטמא את הספק ואף על גב דהאי קרא גבי פסיון כתיב הוא הדין בשער לבן דצריך לידע באי זה שער לבן הוא מחליטו כדאיתא לעיל. ואם אחר החלט שנזקק כבר לטומאה ספקו טמא כגון שהיו לו שערות שקדמו לבהרת ושערות שאחר הבהרת והלך אחד מהן ואין ידוע אי זה הלך אם השיער שהוא סימן טומאה שהפכתו בהרת או השיער האחר שקדם לבהרת ומשנזקק לטומאה ספקו טמא כשנים שבאו אצל כהן בזה כגריס ובזה כסלע ובסוף הסגר בשניהם כסלע ועוד דטמאים שניהם ואם חזרו שניהם להיות כסלע שהלך הפסיון של אחד מהן ואינו ידוע אי זה הוא ספקו טמא כיון שנזקקו כבר לטומאה שבסוף שבוע נמצא כסלע ועוד בכל חד דהוה ליה פסיון בתרוייהו.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מי </b> שבא אצל כהן וראהו שצריך הסגר או שהוא פטור שלא היה לבן כקרום ביצה ועד שלא הסגירו או פטרו (העז) נולדו לו סימני טומאה שיער לבן או מחיה יחליט וכן אם היה לו סימני טומאה וקודם שאמר לו טמא אתה הלכו להן יסגיר אותו ואם היה בסוף שבוע שני או לאחר הפיטור יפטור אותו כדתנן פרק ז' דנגעים דכל זמן שלא הסגירו או פטרו או החליטו הוי כרואהו בתחלה ואמר מה שלפניו עתה החלט או הסגר או פיטור:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שהיתה בו בהרת והוחלט באחד מסימני טומאה ונהפך כולו לבן אפילו מקום המחיה אי הוה סימן טומאה שבו מחיה בין מתוך הסגר בין מתוך החלט הרי זה טהור ואם לאחר הפיטור שהוא טהור נהפך טמא וכדתנן ריש פרק ח' הפורח מן הטמא טהור ומן הטהור טמא וכתיב צרעת נושנת היא בעור בשרו וגו' כי טמא הוא ואם פרוח תפרח הצרעת בעור וגו' מראשו ועד רגליו וגו' וטהר את הנגע כולו הפך לבן טהור הוא דמשמע דאינו מטהר ההופך כולו לבן אלא מתוך טומאה ותניא בת"כ כולו הפך לבן טהור הוא מה תלמוד לומר שיכול אין לי פרחה אלא אחר החלט דבתר החלט משתעי קרא מנין נולדו לו מחיה ושער לבן בתחלה בסוף שבוע ראשון ושני לאחר הפיטור או פסיון בסוף שבוע ראשון ושני ולאחר הפיטור תלמוד לומר וטהר את הנגע טהור הוא לרבות את כולם יכול הפורח בתחלה יהא טהור תלמוד לומר דהיינו כשנטהר אחר הסגר ואחר כך פרחה צרעת בכולו והבא בתחלה כולו לבן יהא טהור תלמוד לומר הוא הוא הטהור ואין הבא כולו לבן בתחלה טהור אלא טמא דמתוך טומאה הוא דטהור הפורח כולו לבן כדא' ומתוך הסגר נמי הוי טהור דמוסגר טמא הוי דאין בין מוסגר למוחלט אלא פריעה ופרימה ותגלחת וצפורים.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הבא </b> בתחלה כולו לבן אם היתה מחיה או שער לבן מחליטין אותו מיד ואם לאו טעון הסגר שבוע אחד כדתנן התם לא נולד בו סימן טומאה טעון הסגר שבוע שני לא נולד בו טהור שדין בהרת זו הגדולה כדין הקטנה כדתנן פרק שמיני נולד לו שער לבן או מחיה טמא לא נולד טהור ותניא בת"כ באדם להביא את הבא כולו לבן שתהא המחיה מטמאתו דבמחיה משתעי קרא דכתיב בתריה ומחית בשר חי בשאת וגו' ואם פרוח תפרח וגו' שער ילפינן ממחיה כדאיתא לעיל ולא שנא בהרת גדולה מבהרת קטנה דמטמאה בסימנין כדאמרן והא דממעטינן מדכתיב הוא הבא בתחלה כולו לבן דאינו טהור אלא טמא היינו בסימני טומאה דומיא דהופך כולו לבן מתוך טומאה דהיינו בסימני טומאה שנחלט בהם דמתוך הסגר ולאחר הפיטור נמי אינו טהור ההופך כולו לבן אלא בנולדו סימני טומאה בתוך הסגר או לאחר הפיטור ואח"כ הפך כולו לבן ומדברי הרב ז"ל נראה דמתוך הסגר אפי' לא נראו בו סימני טומאה ופרחה בכולו הוי טהור דכיון דמצורע מוסגר הוי טמא במוחלט החליטו לבא כולו לבן בתחלה כשער לבן והשחיר או הקציר אפילו אחד מהן נסמך או הקיף השחין אפילו אחד מהן חלקן השחין או המכוה או מחייתן או הבוהק הרי זה טהור כדתנן במתני' פרק ח' משום דליכא שתי שערות לבנות ואם נולד לו שער לבן אחר או מחיה טמא דהא איכא סימני טומאה ובא כולו לבן בתחלה דהוי טמא כדאמר'. אחד שפרחה הצרעת בכולו כא' ואחד שפשתה ופרחה מעט מעט עד שהלבין כולו אם מתוך הסגר או החלט טהור ואם אחר פיטור טמא כדילפינן דמתוך טמא טהור ומתוך טהור טמא ואם בתחלה יסגיר כשאין בה סימני טומאה כדאמ' ותניא בת"כ ואם פרוח תפרח אין לי אלא בזמן שפרחה כולו כא' מנין לפורחת וחוזרת ופורחת ת"ל תפרח אין לי אלא מלמעלן למטן איפכא מנין ת"ל תפרח ואם פרוח תפרח. אחד שהיה כולו מראה אחד או מד' של לובן או של פתוך הכל מצטרפין בין לטהרו ובין לטמאו דתניא בת"כ וכסתה הצרעת את כל עור וגו' מה תלמוד לומר הא כתיב ואם פרח תפרח הצרעת שיכול אין לי פריחה מטהרת אלא מן השאת בלבד דקרא דאם פרח תפרח בשאת משתעי מנין לרבות שאר מראות תלמוד לומר והנה כסתה הצרעת דלהכי מהני בה קרא לרבות שאר מראות דפריחה מטהרת בהו כדאמר'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>היתה </b> בו בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה והוחלט במחיה ופרחה הצרעת בכולו ואח"כ הלכה המחיה או שהלכה המחיה תחלה ואח"כ פרחה בכולו הרי זה טהור ודוקא הלכה המחיה שפשתה הנגע עליה אבל הניחה מחיה במקומה טמא כדתניא בתוספתא דאין פריחה מטהרת אלא בכולו כיון דנשארה מחיה במקומה אינה ככולו והיינו כשהיה מתחלה בהרת במחיה ופרחה אחר כך בכולו אבל בא בתחלה כולו לבן עם מחיה או אחר כך נולד לו מחיה טמא אף על גב דאינה פריחה בכולו במקום מחיה ואפילו נולד לו שיער לבן כדתנן במתניתין פרק ח' בפלוגתא דרבי יהושע וחכמים ואף ע"ג דילפינן לעיל דפורח מן הטמא דוקא הוא דטהור אבל פורח מן הטהור הוא טמא והכא פורח מן הטהור הוא כיון שהלכה לה מחיה ואחר כך פרחה בכולו היינו פורח מן הטהור שהיה לעולם טהור אבל הכא שהוחלטה כבר במחיה אף על גב דהלכה לא הוי כמן הטמא טהור בממה נפשך הוא טהור אי אית ביה מחיה הרי הוא טמא ובפריחה הוי טהור ואי לית ביה מחיה הוי כבא בתחלה כולו לבן דאינו טמא בלא סימן טומאה כדאמ' לעיל אף על גב דטעון הסגר היינו משום דבא בתחלה אבל הכא דאינו בא בתחלה כולו לבן והוה ביה נמי קודם מחיה הוי כמן הטמ' טהור כדאמ' ולהכי אם נולדה בו מחיה טמא דבא בתחלה כולו לבן בלא סימן טומאה ואחר כך נולד בו סימן טומאה טמא אבל נולד בו שיער לבן טהור כחכמים דפליגי ארבי יהושע דבתר קרא דכולו הפך לבן טהור הוא דכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא ודרשינן בתוספתא ובת"כ בשר חי החוזר טמא ואין שער לבן החוזר להופך כולו לבן טמא דשער לבן דמטמא להופך כולו לבן היינו כשבא מתחלתו כולו לבן ובו שער לבן או שבא כולו לבן והסגירוהו ונולד בו שער לבן טמא אבל אם היה שער לבן בבהרת כגריס קודם פריחה והלך השער ופרח כולו לבן וחזר שער לבן או שלא היה מתחלה שער לבן בבהרת ואחר שהפך כולו לבן בא שער לבן אינו מטמא והיינו דילפינן מדכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא דמחיה החוזרת מטמאה ולא שער לבן החוזר ולא איקרי שער לבן החוזר אלא כשבא קודם בבהרת והלך ופרח בכולו וחזר שער הלבן או בשלא בא קודם בבהרת ובא עם הפריחה אבל אם בא קודם כבא בתחלה כולו לבן והלך ואחר כך חזר הוי טמא דלא ממעטינן ליה אלא דומיא דבשר חי החוזר דמיירי קרא שהיה מחיה קודם בבהרת או בשאת כדכתיב ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת היא וגו' וסמיך ליה ואם פרח תפרח הצרעת בעור וכסתה וגו' כולו הפך לבן טהור הוא וביום הראות בו בשר חי יטמא והרי היתה מחיה קודם פריחה אלא ע"כ לומר שהלכה לה ואחר שפרחה הצרעת בכולו חזרה המחיה כדכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא ודוקא חזרה מחיה כדאמרינן אבל חזר שער לבן כי האי גוונא שהיה קודם פריחה בבהרת והלכה ואחר פריחה חזרה או שלא היה קודם בבהרת ועתה בא עם הפריחה אין חזרתו מטמא אבל אם בא קודם בבא כולו לבן וחזר מטמא כדאמרינן וכמו שכתב הרב ז"ל לעיל החליטו בשער לבן להופך כולו לבן והשחירו שתיהן או אחד מהן וכו' טהור נולד לו שער לבן אחר או מחיה הרי זה טמא מפני שבא כולו לבן בתחלה ע"כ הרי ששער לבן שוה למחיה בחזרה כי האי גוונא הכל בבא לבן מתחלה כדאמ'. היתה בו בהרת ובה שיער לבן והוחלט בשער ואחר כך פרחה הצרעת בכולו אף על פי ששער לבן במקומו עומד טהור כדתנן התם וכדילפינן לעיל פורח מן הטמא שהוא טהור דדוקא במחיה מתטמא ההופך כולו לבן אחר החלט או אחר הסגר ואינו מטמא בשער לבן וכל שכן אי השתא אינו עומד במקומו שהוא טהור נמי כיון דנטהר כבר בפריחה מתוך טומאה בהרת שבה שער לבן החליטו בפסיון ואחר כך פשתה ופרחה בכולו טהור ואם נראית בו מחיה טמא כדתנן פרק שמיני בהרת ובה פסיון פרחה בכולו טהור ונראה דהיינו כשפשת ופסקה מלפשות ואח"כ אי זה זמן פרחה בכולו דאי פושה וחוזר ופושה מיד עד שפרחה בכולו הא ילפי' דאחר שפרחה בכולו כאחד או פרחה מעט מעט דהויא פריחה בכולו ואי הויא מתוך פטור בלא סימן טומאה הוי טמא ואי פריחה מעט מעט הויא פריחה ליכא פריחה דמטמאה בפורח מעט מעט כיון שמה שמתחיל לפשות הוי פסיון סימן טומאה והדר פורח בכולו והוי טמא אלא ודאי כדאמרינן ולא תימא דאשכחן פריחה דמטמאה מתוך טהור כשפרח בבת אחת אבל בזה אחר זה לא דהא מרבינן ליה לפורחת וחוזרת ופורחת מפרוח תפרח דומיא דפורח בבת אחת משמע דתרוייהו כי הדדי נינהו לטמא או לטהר אי נמי אשכחן פריחה דמטמאה מתוך טהור אפילו כשפרחה מעט מעט בשלא הספיק בהן להחליטו בהתחלת פסיון ופריחה עד שפרח בכולו ואם נראית בו מחיה טמא כדילפינן לעיל. ואף ראשי איברים שאינם מטמאין משום מחיה שבתוך הבהרת מטמאים ומעכבין את הנהפך כולו לבן אם נשאר באחד מראשי איברים כעדשה בשר חי שלא נהפך לבן או שהפך כולו לבן וחזר כעדשה בשר חי אפילו מראשי איברים הרי זה מוחלט כדתנן פ"ח וכולן שחזרו בהן ראשי איברים טמא ותנן נמי התם כל פריחת ראשי איברים שעל ידי פריחתן טהרו את הטמא שנשלם הפיכת כולו לבן אם חזרו ונתכסו טהור שהרי הפך כולו לבן חזרו ונתגלו טמא אפילו מאה פעמים ומשנה יתיר' הוא אלא איצטריך לאשמועי' אפילו זימני טובא כדקתני אפי' מאה פעמים ותניא בת"כ וראה הכהן הבשר החי וטמאו הבשר החי טמא הוא צרעת הוא מה תלמוד לומר שיכול אין לי אלא ראשי איברים שנתגלו שיהו טמאים אלא אחר פריחת חלוט מחיה בתחלה מנין אחר פריחת חלוט מחיה בסוף שבוע ראשון ושני ולאחר הפיטור אחר פריחת חלוט שער לבן בתחלה בסוף שבוע ראשון ושני ואחר הפיטור אחר פריחת חלוט פסיון בסוף שבוע ראשון ושני ולאחר הפיטור אחר פריחת הסגר ת"ל וראה הכהן הבשר החי וטמאו הבשר החי טמא הוא לרבות את כולם ותניא נמי התם או כי ישוב הבשר החי ונהפך ללבן הרי זה בא ללמד על ראשי איברים שנתגלו וחזרו ונתכסו שיהו טהורים ומנין אפילו מאה פעמים נתכסו טהור נתגלו טמא תלמוד לומר כי ישוב או כי ישוב כלומר לכתוב ישוב הבשר החי אי נמי כי ישוב מאי או כי ישוב לרבות את כולן דאפילו מאה פעמים נתכסו טהור נתגלו טמא נהפך כולו למראה צרעת חוץ מכעדשה אפילו בראש אחד מן האיברים שנהפך לבוהק שאינו מארבע מראות הרי זה טמא מוחלט כדתנן התם פרחה בכולו אבל לא בבוהק טמא דבוהק הוא למטה מד' מראות ומעכב את הפריחה שהרי אינו כולו לבן מארבע מראות ותניא בת"כ וכסתה הצרעת ולא הבוהק שהייתי אומר הואיל והוא סימן טהרה בסוף תהא סימן טהרה בתחלה תלמוד לומר וכסתה הצרעת ולא הבהק אפי' היה מקצת העדשה בשר חי ומקצתה בהק הרי זו סימן טומאה דבהק אפילו פחות מכעדשה סימן טומאה בתחלה ואין סימן טומאה בסוף כחכמים דפליגי ארבי מאיר וכיון דהאי בתחלת פריחה טמא שלא פרחה בכולו כיון שנשאר אפילו פחות מכעדשה בוהק ותשלום העדשה בשר חי כדכתיב וכסתה הצרעת ולא הבוהק והא אית קצת בוהק וקצת בשר חי כעדשה ואינו מכוסה כולו בצרעת ואם נהפך כולו לבן ואחר כך חזר בו כעדשה טהור ומקצת העדשה בוהק ומקצתה בשר חי נמי טהור כיון דפרחה בכולו מתחלה השתא בסוף אינו סימן טומאה כחכמים כדאיתא לעיל דלא ממעט קרא בבוהק שלא יטהר אלא בתחלת הפריחה אבל בשכבר פרח בכולו אף על פי שחזר בו בוהק ונשאר בטהרתו דאין החוזר אחר פריחה מטמא אלא כשהוא בשר חי כעדשה כדכתיב וביום הראות בו בשר חי יטמא אבל בוהק לא.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל </b> טמא שפרחה הצרעת בכולו טהור כדאמר' נתגלה כעדשה מבשר חי יטמא חזר ונתכסה נטהר אפילו מאה פעמים כדילפינן מדכתיב או כי ישוב התחיל להתגלות והולך ומתגלה טמא עד שיתמעט בהרת מגריס כל הראוי ליטמא בבהרת מעכבת ההופך כולו לבן ושאינו ראוי אינו מעכב כדתנן פרק ח' ומפרש להו במתניתין דעור הבשר ראוי ליטמא וראש וזקן והנהו דחשיב התם דאינם מטמאים בבהרת אינם מעכבים את הפריחה ואפי' חזרו אלו ונעשו כעור הבשר שנקרחו הראש והזקן ונעשו צרבת השחין והמכוה שהרי הם ראוים ליטמא בבהרת אין מעכבין את הפריחה כדתנן נמי התם דכיון דבשעת פריחה לא הוו ראוים ליטמא לא מעכבי וטהור פרחה בכולו אבל לא בפחות מכעדשה סמוך לאלו וחזרו ונעשו ראויים אף על פי שמקום המחיה שהוא מה שנשאר סמוך לאלו נעשה בהרת טמא עד שתפרח בכולו כדתנן התם וטעמא דפריחה קמייתא לאו פריחה היא כיון דאישתייר מעור הבשר חצי עדשה סמוך לראש או לאחרים ופריחה דהשתא שנתכסית המחיה של חצי עדשה נמי לא חשיב פריחה כיון שכבר חזרו אלו ונעשו כעור הבשר ראוים לבהרת ולא מהני עד דפרח נמי עליהו והכא דאמרינן לעיל דבשר חי כעדשה שלא נהפך לבן מתחלתו מעכב את הפריחה הא פחות מכעדשה אינו מעכב היינו כשאין פחות מכעדשה זה סמוך לאחד מאלו דא"א לו להיות כעדשה אבל כשהוא סמוך לראש או לאחרים טמא שאם תחזור הראש להיות כעור הבשר כגון שנקרח כולו או קצתו אצל זה הפחות מכעדשה יצטרף עמו להיות כעדשה ויטמא ובשלא נשאר אפילו פחות מכעדשה סמוך לאלו טהור דהא פרח בכולו ואפילו נקרחו הראש והזקן אח"כ כדתנן במתניתין דכיון דבשעת פריחה לא היו ראוין לא מעכבי וטהור והרב ז"ל השמיט בבא זו וצ"ע למה השמיטה. היו בה שתי בהרות א' יש בה סימן טומאה וא' טהורה בסוף שני לאחר הפיטור ופרחה מזו לזו אפילו מטהורה לטמאה ואחר כך פרחה בכולו טהור כדתנן התם פרק ח' משום דטהורה נעשת טמאה כשפרח ממנה לטמאה שהרי פשתה וכי פרחה אח"כ בכולו הוה ליה פורח מן הטמא והוא טהור כן כתב הרא"ש ז"ל והרב ז"ל כתב מפני שכבר היה מוחלט בטומאה ואף על פי שלא הפרחה ממנה הוי פורח מן הטמא ולא עוד אלא אפי' היה אחת משתי בהרות אלו (כ"ש) [א'] בשפתו העליונה וא' בשפתו התחתונה או בשתי אצבעותיו וב' ריסי עיניו וכשנדבקין נראין כבהרת אחת הואיל ופרחה בכולו טהור דהוי מן הטמא טהור כיון דאחד ממנה טמאה ורבותא אשמועינן דאפילו שלא פרחה בכולו אלא מן הטהורה וכללה כל הגוף מן הצד הא' עד שהגיעה הפריח' לטמא' שאצלה הוי פורח מן הטמא כיון שכבר היה טמא בטמאה ולהכי טהור דמבבא דלעיל לא שמעי' אלא כשפרח מן הטהור' ואחר כך מן הטמא' פרח בכל הגוף עד שהגיע לטמא' כדפי' ולהכי נקט לישנא דולא עוד אלא אפילו היו וכו' ובפי' המשנה נראית שמפרשה הרב ז"ל פירוש אחר בבבא זו דלענין פריחה בכולו אף על פי שאינו נראה לבן כולו כשמתפרדין איברים אלו זה מזה אפילו הכי הוי פריחה בכולו כיון שכשמדבק זה לזה הן נראין כא' והם לבנים הוי פריחה בכולו דבמתניתין לא תנן בהדיא אחד בשפתו העליונה וא' בשפתו התחתונ' אלא בשפתו העליונ' ובשפתו התחתונ' וכו' הרא"ש ז"ל פי' דלאו לענין פריחה תנן אלא לענין צירוף שאם היה חצי גריס בהרת בשפתו העליונ' וחצי גריס בשפתו התחתונ' וכשסוגר פיו נראה בהרת כגריס הוא דאינו מצטרף כיון שכשפותח פיו אינו מחובר חצי גריס לחצי האחר.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>יש </b> מראה נגע לכהן ונשכר מפני שהקדים להראותו כמי שהיה מוחלט והלכו סימני טומאה ולא הספיק להראותו עד שפרח' בכולו הוי כפורח מן הטמא וטהור כיון שהחליטו הכהן קודם ולא ראה אותו אחר כך עד שפרח בכולו דאלו קדם והראה קודם שפרח בכולו אחר שהלכו סימני טומאה הוה טהור ואחר שפרח בכולו הוי פורח מן הטהור והיה טמא והשתא שהיה טמא כבר על ידי כהן ואחר כך לא ראהו הכהן עד שפרח בכולו הוי טהור דהוי פורח מן הטמא והיינו שנשכר מפני שהקדים להראותו קודם לכהן שהחליטו לטומאה ולכך טהרו אחר שבא לפניו כולו לבן דאילו לא הקדים והראהו קודם ולא היה מחליטו והיה פורח כולו לבן ובא לפני כהן היה צריך הסגר והיינו דקתני ויש מראה ומפסיד שנתאחר להראותו קודם עד שפרח דהוי טמא וצריך הסגר ב' שבועות דאלו קדם והראה קודם שפרח היה מסגירו והיה פורח מתוך הסגר שבוע אחד וטהור כדאמ' לעיל דפורח מתוך הסגר (טמא) [טהור] דאין בין מוסגר למוחלט אלא תגלחת וצפרים ולמאי דאמרינן לעיל דפורח מתוך הסגר בלא סימני טומאה לא הוי (טמא) [טהור] צריך לומר נמי הכא שהיה פורח מתוך הסגר ובסימן טומאה והיה טהור:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נגע </b> הראש והזקן הוא שישאר המקום פנוי בלא שיער וזהו שנקרא נתק שניתק ונתלש השער ממקומו וכדנילף לקמן ואין נתק פחות מגריס כדדרשינן בת"כ אם כן למה נאמר נגע הנתק הקיש נתק לנגע מה נגע כגריס כדילפינן לעיל אף נתק ובין שהיה מראהו עמוק או לא כדתניא בת"כ ומראהו עמוק אין לי אלא מראה עמוק מנין לרבות את השוה ואת הגבוה כלומר דשוה הנתק לעור הבשר הגבוה ת"ל והנה אין מראהו עמוק מן העור דאף על גב דאין מראהו עמוק אלא שוה טעון הסגר ואם כן למה נאמר מראה עמוק דמשמע ולא שוה שיכול אם נתקו אדם יהא טמא תלמוד לומר מראה עמוק מה מראה עמוק בידי שמים אף נתק המטמא בידי שמים. האשה והסריס שהעלה זקנם שיער הרי זה מטמא כנתקים כדתני' פ"ק דקידושין זקן אשה והסריס שהעלו שער הרי הוא כזקן לכל דבריהם דאף על גב דאחד מסימני סריס הוא שאין לו שער בזקן וכולהו סימנין בעינן לשיהיה סריס הכא איירי כגון שהביא זקן אחר רוב שנותיו דכי האי גוונא סריס הוא כדאמ' פרק אלו יוצא דופן ומוקמינן להך ברייתא לטומאת נגעים ופריך תלמודא טומאת נגעים בהדיא כתיב זקן באשה כדכתיב איש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן ומשני אצטריך סד"א לצדדים כתיב איש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן הדר אתאן לאיש קמ"ל תנא דבריתא דהרי הן כזקן לכל דבריהם ולא תימא לצדדין קתני אלא ראש וזקן אאשה נמי כפשטיה דקרא וכיון דבאשה אי אית לה זקן מטמאה בנגעי זקן כל שכן בסריס.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הנתקים </b> מטמאים בשני סימנים בשער צהוב דק ובפשיון שער צהוב דק כתיב בקרא ובו שער צהוב דק וטמא אותו וגו' וכתיב והנה לא פשה הנגע בעור וגו' וטהר אותו הכהן ויש בו הסגר שתי שבועות כדכתיב בקרא הסגר שתי שבועות והסגיר והסגיר ושער צהוב היינו שתי שערות ולא יותר דשער לשון רבים כדאמ' לעיל ומיעוט רבים שנים כדתניא בתורת כהנים וצהוב ולא ירוק ולא אדום ולא שחור ולא לבן אוציא את כולם ולא את הלבן שהוא סימן טומאה בבהרת תלמוד לומר צהוב ולא לבן ודומה לתבנית הזהב ואין שער צהוב סימן טומאה אם יש בנתק שער שחור ג"כ כדכתי' ובו שער צהוב דק וטמא אותו יחליט וגו' וכתיב בתריה ושער שחור אין בו והסגיר דבשאין בו לא זה ולא זה יסגיר דאם יש לו שער צהוב הא כתיב וטמא ואם אחר הסגר נולד שער צהוב או פשה יחליט כדכתיב וראה הכהן את הנגע ביום השביעי והנה לא פשה הנתק ולא היה בו שער צהוב משמע דאם פשה או נולד שער צהוב יחליט ואם אחר הסגר נולדו בו שתי שערות שחורות יפטור אותו כדכתיב ואם בעיניו עמד הנתק וגו' ושער שחור צמח בו נרפא הנתק מנין אפילו שער אדום וירוק שאינו צהוב ת"ל ושער דגורעין שחור ודורשי' ושער אין דמשמע כל שיער דאפילו ירוק דצהוב דומה לתבנית זהב צהוב כמו זהוב. לא פשה ולא נולד בו שער צהוב שהן סימן טומאה ולא שער שחור שהוא סימן טהרה יגלח סביבות הנתק כדכתיב והתגלח דהיינו בסביבות הנתק דאלו במקום הנתק ליכא שער לגלח וכדתנן פרק עשירי כיצד מגלחין את הנתק היה מגלח חוצה לו וכו' אזהרה שלא לגלח הנתק דכתיב ואת הנתק לא יגלח ודרשינן בת"כ וכי מה יש בו לגלח והרי ניתק השער כדמשמע לישנא דנתק וכתיב נמי לא היה בו שער צהוב ושחור נמי כתיב ושער שחור אין בו ואדום וירוק מרבינן להו לעיל דהוו כשחור ואם כן מה שער יש בו לגלח ולבן נמי אף על גב דאינו לא סימן טומאה ולא סימן טהרה לפי דעת הרב ז"ל כדמשמע לקמן אפילו הכי לא מצי גילוח אלבן כיון שאינו מעלה ואינו מוריד בנתק אלא ע"כ האי גילוח הוא סמוך לנתק לא יגלח אלא מגלח חוצה לו ומניח שתי שערות סמוך לנתק כדי שיהא ניכר אם פשה שאם יפשה יעבור השערות ויצא למקום הגילוח והיינו דמתרגמינן ויגלח סחרני נתקא ודעם נתקא לא יגלח דמגלח סביב לנתק ומשייר סביב שתי שערות מכל רוח דמוקף הנתק שערות כעטרה ומסגירו שבוע שנית ואחר הסגר אם פשה או נולד שער צהוב יחליט כדכתיב בהסגר שני והנה לא פשה הנתק בעור וטהר ואם פשה יפשה וגו' לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא דמשמע דכשפשה אין צריך לראות אם נולד בו שער צהוב והוא טמא וכן בשער צהוב טמא ואם לא נולד בו כלום יפטור אותו שאין הסגר יותר מב' שבועות כדכתיב בתר הסגר שני והנה לא פשה הנתק וגו' וטהר אותו הכהן ואם אחר שפטרו נולד בו שער צהוב או פשה יחליט כדכתיב ואם פשה יפשה הנתק בעור אחרי טהרתו וראהו הכהן וגו' טמא הוא ודרשינן בת"כ אין לי אלא לאחר הפיטור בסוף שבוע ראשון ושני מנין תלמוד לומר פשה יפשה ומנין לשער צהוב שחוזר אחר הפיטור יהא טמא ת"ל לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא משמע דאם לא פשה יבקר לשער הצהוב ויטמא והכא לאחר הפיטור מיירי כדכתיב האי קרא בתר קרא דאחרי טהרתו ומנין לשער הצהוב שיטמא בלא פשיון ולפשיון שיטמא בלא שער צהוב ת"ל לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא דמשמע אם פשה טמא בפשיון ולא יבקר לשער הצהוב דאפילו ליכא שער צהוב טמא כיון דפשה ומשמע נמי לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא כלו' בשיש שער צהוב לא יבקר לפשיון אי איתא אי לאו דטמא הוא בלא פשיון כיון דאית ביה צהוב. כיצד מגלחין את הנתק מגלח חוצה כדאיתא וכדתנן במתניתין ותגלחתו כשרה בכל אדם כדתניא בת"כ והתגלח בכל אדם דלא בעי תער וכהן בגילוח ובכל דבר בין בתער בין במספרים דלא בעי תער וכהן כתגלחת אחרונה דמצורע דבעי תער וכהן כדילפינן התם ואפילו היה נזיר הרי זה מגלח דתניא בת"כ לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו יכול אף על פי שהוא מנוגע ת"ל והתגלח אף על פי שהוא נזיר הסגירו ולא גלחו הרי זה מוסגר.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>שער </b> צהוב הוא התבנית הזהב דצהוב זהוב וזה שנאמר דק הוא קצר כדתנן ריש פרק עשירי שער צהוב דק לקוי קצר דברי רבי עקיבא רבי יוחנן בן נורי אומר אפילו ארוך דהלשון אומרת דק קנה זה אפילו שיהיה ארוך כיון שהוא דק ורבי עקיבא אומר עד שאתה למד מן הקנה נלמד מן השער דק שערו של פלוני דר"ל קצר לא ארוך ונקטינן כרבי עקיבא מחברו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>שתי </b> שערות צהובות בין שהיו זה בצד זה או לא בין באמצע הנתק או בסוף בין קדם הנתק את השער או קדם השער לנתק כדתנן פ"י שער צהוב מטמא מכונס ומפוזר מבוצר ושלא מבוצר הפוך ושלא הפוך דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר אינו מטמא אלא הפוך דאי שער לבן שאין אחר מצילו מידו ואינו מטמא אלא הפוך זה ששער שחור מציל מידו אינו דין שלא יטמא אלא הפוך ורבי יהודה אומר כל מקום שצריך לומר הפוך [אמר הפוך] אבל הנתק שנאמר בו ולא היה בו שער צהוב מטמא הפוך ושלא הפוך דלא היה בו משמע בין כך ובין כך והלכתא כרבי יהודה ומפוזר ושאינו מבוצר פשיטא דהוי נמי סימן טומאה דהא בשער לבן נמי הוי סימן טומאה כדאמר' לעיל דבמחיה לחוד הוא דבעיא מבוצר כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 6
+
+<b>השער </b> השחור המציל בנתק אין פחות מב' שערות כדאמרינן לעיל וארכן כדי לקוף ראשן לעיקרן כרבי ישמעאל דמתניתין דפרק בא סימן דאף על גב דבשער לבן וצהוב נקטינן כרבי עקיבא דאמר כדי שיהו ניטלות בזוג דהוא שיעורא רבה הכא בשער שחור שהוא סימן טהרה כנתקים נקטינן כרבי ישמעאל ואע"ג דאיפסיקא התם הלכתא כדברי כולם להחמיר וא"כ שהם סימן טומאה הוה לן להחמיר בשיעורא זוטא וכשהן סימן טהרה הוה לן להחמיר נמי שלא יהיו סימן טהרה עד שיעורא רבה דהוא ניטלות בזוג כדפי' רש"י ז"ל התם אפ"ה לא איצטריך כרבה הכל להחמיר אלא לענין קטנה כדפי' רש"י ז"ל אבל הכא דק"ל כל ספק נגעים להקל נקטינן כרבי עקיבא בסימן טומאה להקל וכרבי ישמעאל בסימן טהרה להקל דאף על גב דאינן ארוכות כל כך הוי סימן טהרה והרב ז"ל פי' התם דניטלות בזוג הוא שיעורא זוטא דכולהו וא"כ אתי שפיר דבסימן טומאה נקט שיעורא זוטא להחמיר והכא בסימן טהרה דב' שערות שחורות נקט נמי להחמיר בשיעורה רבה כדפסיק מר עוקבא הלכה כדברי כולם להחמיר והיינו דכתב אינו מציל עד שיהו ארכן כדי לכוף ראשן לעיקרן דהיינו שיעורה רבה. בין שהיו הב' שערות שחורות זו בצד זו בין שהיו מפוזרות והוא שיהיו באמצע הנתק שישאר מן השער עד סוף הנתק מקום צמיחת שתי שערות כדתנן התם פ"י המשואר דכשניתק שער ראשו נשארו ב' שערות שחורות שקדמו לנתק מציל מיד שער צהוב ומן הפסיון מכונס ומפוזר ומבוצר ואינו מציל מן הצד עד שיהא רחוק מן הקמה דהיינו שערות המקיפות את הנתק רחוק מהם ב' שערות וכדאמרינן במחיה דבעינן מבוצר ואם צמח אחר כך שניתק מציל מכל מקום כדתנן במתניתין גופא הצומח מציל מיד שער צהוב ומיד פשיון מכונס ומפוזר מבוצר ושלא מבוצר כדתניא בת"כ ושער שחור אין בו הא יש בו שער שחור טהור ומציל מסימני טומאה דהיינו שער צהוב ופשיון ואין בו משמע עד שיהא מבוצר בו כלומר שיהא מבוצר בתוכו ומוקף שער השחור בנתק שיער מקום בשערות והאי קרא היינו במשואר כשניתק כדכתיב ושער שחור אין בו וסמיך ליה והסגיר דהיינו שנשארו ב' שערות אלו כשניתק ראשו קודם הסגר וגבי צומח אחר הסגר כתיב בתר הסגר שנאמר ושער שחור צמח בו נרפא הנתק ודרשינן בת"כ צמח בו משמע בכל מקום שצמח אפילו מן הצד וכתב הר"ש ז"ל צריך לדקדק מנא ליה הא דאין בו משמע מבוצר וצמח בו משמע בכל מקום שצמח אפילו מן הצד וכתב הר"ש ז"ל אף על פי שאינו מבוצר ע"כ ונראה דמשמע ליה לתנא דת"כ דאין בו משמע מבוצר אין בו הא אם יש בו מבוצר טהור דאי אין בו הוא מן הצד אצל שער המקיף את הנתק הא יש בו אצל שער המקיף דהיינו מן הצד הוי טהור אם כן הרי הוא מן השער המקיף ואינו בכלל הנתק והיכי להוי סימן טהרה אלא ע"כ לומר דאין בו היינו מבוצר בתוכו הא אם יש בו כלומר מבוצר בתוכו טהור אבל בצומח דכתיב צמח בו משמע מ"מ כדאמרינן.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ב' </b> שערות שצמחו אחד שחורה ואחד לבנה או צהובה אחד ארוכה ואחד קצרה אין מצילות כדתנן התם אחד צהובה ואחד שחורה אחד צהובה ואחד לבנה אינן מצילות ופי' הר"ש ז"ל כגון להציל מן הפסיון דסד"א כיון דשער אחד צהוב בפני עצמו ואינו סימן טומאה יצטרף עם השחור להציל מן הפסיון קמ"ל דשחור הוא דמציל ולא צהוב ומדברי הרב ז""ל נראה דשער לבן אינו כשחור להציל שכת' א' שחורה ואחד לבנה או צהובה אינן מצילות ובמתניתין תנן אחד צהובה ואחד שחורה אחד צהובה ואחד לבנה אין מצילות דמשמע דלבנה בהדי שחורה מצלת דדוקא בהדי צהובה הוא דאינה מצלת ובהדיא תניא בת"כ אין לי אלא שחור מנין לרבות הירוק והאדום והלבן ת"ל ושער והר"ש ז"ל נמי מייתי לה להא ברייתא ונראה דלדעת הרב ז"ל לא גרסינן בה לבן אלא ירוק ואדום ואגב שטפא דתניא גבי שער צהוב ולא שחור ולא ירוק ואדום ולא לבן תנו בה נמי לבן אבל לבן אינו סימן טומאה ולא סימן טהרה בנתקים לדעת הרב ז"ל דכיון דשער לבן הוי סימן טומאה בבהרת ממעטי' ליה דלא להוי סימן טומאה בנתק מדכתיב צהוב אבל לא מרבינן ליה שיציל כשחור הואיל ומטמא בבהרת ובסמ"ג נמי הביא ברייתא זו ולא הזכיר בה לבן משמע דלבן אינו סימן טומאה ולא סימן טהרה כדעת הרב ז"ל ובמתניתין נמי נראה דגריס אחד שחורה ואחד צהובה או לבנה דמשמע דלבנה אינה מצטרפת להציל וכן כתב בפי' המשנה וב' שחורות אם האחד לבנה או צהובה ואחרת שחורה אינן מצילין ע"כ. נתק שהוחלט בשער צהוב או בפשיון ונולד בו שחור וטיהר אף ע"פ שחזר והלך שער השחור טהור עד שנולד בו שער צהוב אחר או פסיון אחר כדתנן התם לת"ק דרבי שמעון בן יהודה ור' שמעון וטעמא דכתיב נרפא הנתק טהור הוא וטהרו כיון שנרפא בסימן טהרה טהור אף על פי שסימני טומאה עדין במקומם.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>החליטו </b> בשער צהוב והלך ובא אחר במקומו או פשה וכן אם החליטו בפסיון והלך שחזרו וצמחו שערות במקומו ושערות אלו אינן מצילות שלא צמחו בנתק אלא בפשיון וחזר פשיון אחר או שער צהוב הרי זה מוחלט כשהיה עד שלא ישאר סימן טומאה או עד שיצמיח בו שער שחור כדתנן התם פ"י ובת"כ דרשינן דהרי הוא כמות שהיה מדכתיב ואם פשה יפשה אין לי אלא אחר הפיטור כדכתיב אם פשה תפשה הנתק בעור אחרי טהרתו מנין אף בסוף שבוע ראשון ושני ת"ל יפשה ואם פשה והלך הפסיון וחזר פשיון הוה ליה כאלו בא עכשיו דמרבית לה מפשה יפשה בתחלה ובסוף כדא' וכן שער הצהוב החוזר טמא מדכתיב לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא דמשמע לא יבקר אם חזר דילמא אית ביה טהרה מיום דהלך אלא כיון דחזר טמא.
+
+Halakhah 10
+
+<b>ב' </b> נתקים זה בצד זה ושטה של שער שחור מפסקת ונפרצה מצד אחד הרי הוא כמות שהיא שהשער שחור הוא בצד הנתק ואם נפרץ משני מקומות טהור כדתנן במתניתין משום דנשארו ב' שערות שחורות באמצע מבוצרות תוך הנתק ומקום הפרצה שערות ואם היתה פרצה ממקום אחד כגריס הוי נתק אחד וטמא דשער שחור בצדו הוא ואינו מבוצר כדתנן נמי התם ואם היו שני נתקים זה לפנים מזה שהיה מקיף שער את הפנימי ונתק כגריס מקיף סביב השער אם נפרץ ממקום אחד טמא שהנתק הפנימי לא ניצל ששער שחור אינו אלא בצדו לא מבוצר לתוכו ומשני מקומות טהור אפילו היתה פרצה כגריס שהרי נעשו נתק אחד ויש שער שחור באמצע וכדתנן התם ממקום אחד טמא מב' מקומות טהור וכמה תהא הפרצה ב' שערות נפרץ ממקום אחד כגריס טהור וקשה לשון הרב ז"ל שכתב ואפילו היתה פרצה כגריס דהא תנן נפרץ ממקום אחד כגריס טהור דמשמע דוקא כגריס אבל פחות מגריס ממקום אחד טמא כדתנן ברישא וכדכתב הרב ז"ל עצמו נפרץ השיער שביניהן ממקום אחד טמא וכו' ואפשר לפרש לשון הרב ז"ל ואפילו היתה פרצה כגריס כלומר אפילו היתה פרצה אחד והיתה כגריס טהור. והיינו מאי דקתני מתניתין ממקום אחד כגריס טהור.
+
+Halakhah 11
+
+<b>נתק </b> שהיה חוט יוצא ממנו וכן ב' נתקים וחוט יוצא מזה לזה אם יש ברוחב החוט הנתוק כדי צמיחת ב' שערות זוקקין ליטמא כשער צהוב ופשיון ומצילין שתי שערות שחורות הצומחות בו אבל הנשארים באותו החוט אינם מצילים עד שיהא רוחב החוט כגריס כדתניא בתוספתא פ"ד לת"ק דר' אלעזר בר' שמעון משום דצמח מציל בכל מקום והמשואר אינו מציל אלא מבוצר כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 12
+
+<b>מי </b> שהיה בראשו נתק כגריס ופשה הנתק בכל ראשו הרי זה טהור בין שנתק מתוך הסגר או החלט או בסוף שבוע אחד ושני או אחר הפיטור דבכולם פריחת כל הראש מטהרת אפילו היה לו שער צהוב וילפינן לה בת"כ מדכתיב ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא וכן אם היה בזקנו נתק כגריס ואחר כך נתק כל זקנו טהור כדילפינן מדכתיב ואיש להביא את הזקן יכול הזקן יעכב את פריחת הראש ת"ל ראשו ניתק כל ראשו טהור דאין הזקן מעכבו כדתנן במתניתין הראש והזקן אין מעכבין זה את זה דברי רבי יהודה ר' שמעון אומר מעכבין וכו'.
+
+Halakhah 13
+
+<b>הבא </b> בתחלה כל ראשו נתוק או כל זקנו יסגיר שבוע אחד ושנים ואם נולד לו שער צהוב אף אחר הפיטור טמא אלא אם כן נולד לו שער שחור כדתניא בתוספתא פ"ד דאין פריחה מטהרת בתחלה בנתק כמו שאינה מטהרת בבא כולו לבן בתחלה כדמעטי' ליה לעיל פ' שביעי מדכתיב הוא דאינו טהור אלא טמא ואם הלך שער שחור טמא משום פשיון כדתניא נמי התם בתוספתא דאם היה שער שחור מן הצד וניתק טמא משום פשיון שפשה הנתק במקום ב' השערות והיינו דנקט מן הצד דאם הוו באמצע וניתק לא הוה פשיון דאין הנגע פושה לתוכו כדאמר לעיל.
+
+Halakhah 14
+
+<b>הראש </b> והזקן אין מעכבין זה את זה כדילפינן לעיל מדכתיב ראשו טהור ואין הזקן מעכבו ואין מצטרפין לשיעור גריס ואין פושין מזה לזה כדתנן התם במתניתין דילפינן ליה מדכתיב צרעת הראש או הזקן מלמד שהם שנים ואין מצטרפין ולא פושין כדאמר' ובמתניתין ובתוספתא מפרש מה שהוא מן הראש ומה שהוא מן הזקן שהוא מפרק לחי ועד פיקה של גרגרת:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הכל </b> מיטמאין בנגעים אפילו קטן בן יומו והעבדים אבל לא גוים ולא גר תושב וכדתנן רפ"ג ובריש ערכין אמרינן הכל לאתויי קטן סד"א איש צרוע כתיב איש קטן לא קמ"ל ופריך ואימא ה"נ ופריק אדם כי יהיה בעור בשרו כתיב מכל מקום והרב ז"ל כתב בפי' המשנה הכל ואפילו עבדים ואפילו קטן בן יומו דכיון דמרבינן קטן ה"ה עבד דהא לא ממעט מתניתין אלא גוי וגר תושב הא עבד מתטמא כדא' וכל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו כדתנן פ"ב כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו ר' מאיר אומר אף לא נגעי קרוביו ובפרק א' דיני ממונות אמרינן טעמא דר' מאיר דכתיב ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים ורבנן לא מקשי ובריתא דפרק טבול יום אתיא כר' מאיר דקתני מרים מי הסגירה אהרן קרוב הוא וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>והכל </b> כשרים לראות את הנגעים אלא שהטומאה והטהרה תלויה בכהן כדתנן התם בריש ערכין לאיתויי שאינו בקי בהן ובשמותיהן והוא דמסברו ליה ומסבר דהא דאמרינן בפ' קמא דשבועות כל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים היינו בפני עצמו אבל חכם עמו רואה ומרבינן ליה בת"כ מדכתיב והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים דהוה מצי למכתב או אל בניו הכהנים מאי או אל אחד לרבות כל ישראל ואם סופנו לרבות כ"י מה ת"ל הכהנים ללמדך שאין הטומאה והטהרה אלא מפי כהן הא כיצד חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן אפי' הוא שוטה אמור טמא והוא אומר טמא אמור טהור והוא אומר טהור או הסגר או פטור ואם היה הכהן רוא' וסומך על דברי עצמו אסור לו לראות עד שיהיה בקי בכל מיני נגעים ובשמותיהן כדילפינן לעיל בפ"ק מדכתיב זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק וגו' ואמרינן בת"כ להורות בין הטמא ובין הטהור וגו' ומלמד שאינו רואה בנגעים עד שיורנו רבו.
+
+Halakhah 3
+
+<b>כהן </b> שטמא את הטהור או טהר את הטמא לא עשה כלום כדתניא בת"כ וטהרו הכהן יכול אפילו אמר על טמא טהור ת"ל טהור הוא וטהרו הכהן ובענין טומאה תניא בתוספתא טמא הוא וטמאו הכהן הא אם טמאו הכהן ולא היה טמא אינו טמא. מצורע שנתרפא בין מתוך הסגר בין מתוך החלט לעולם הוא בטמאתו עד שיאמר לו כהן טהור אתה כדתניא בתוספתא פרק קמא וטעמא דבכולהו כתיב וטהרו הכהן.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b> הכהן רשאי לטמא עד שיהו עיניו במקום הנגע בעור הבשר שחוצה לו דתניא בתוספתא ובת"כ תניא וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהו עיניו בו בשעה שרואהו בעור הבשר שיהא רואה עמו הבשר עמו כאחד וכהן שראה הנגע בתחלה הוא שרואהו בסוף מת או חלה רואהו כהן אחר כדכתיב וראהו הכהן ביום השביעי שנית לראייתו דכהן ואם מת הוי שנית מ"מ לראיה ראשונה ואין השני יכול לטמא בפשיון שאין יודע אם פשה אם לא. ונאמן כהן לומר נגע זה פשה או לא פשה ושער לבן קודם לבהרת או לא קדם כדתנ' בתוספ' וטעמא דעד אחד נאמן באיסורי כדא' בעלמא.
+
+Halakhah 5
+
+<b>חלל </b> פסול לראיית נגעים דכתי' אחד מבניו הכהנים כדדרשינן בת"כ והובא אל אהרן אין לי אלא אהרן מנין לי לרבות כהן אחר ת"ל הכהן מנין לרבות בעלי מומין ת"ל מבניו יכול שאני מרבה חללים ת"ל הכהנים בכיהונ'. סומא ואפילו באחת מעיניו ואפילו כהה מאור עיניו לא יראה את הנגעים כדתנן פ"ב מדכתיב לכל מראה עיני הכהן.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> רואים את הנגעים אלא ביום בין להסגיר בין להחליט בין לפטור דבכולהו עניינא כתיב ביום ואין רואין לא בשבת ולא בין הערבים ולא בתוך הבית ולא ביום המעונן כדתנן פ"ב דנגעים לפי שכהה נראית עזה ולא בצהרים לפי שעזה נראית כהה וכדתניא בת"כ והסגיר את הנגע שבעת ימים יכול בין ביום ובין בלילה תלמוד לומר ביום ולא בלילה דכתיב לקמיה וראהו הכהן ביום השביעי וגו' יכול כל מראה היום יהו כשרים תלמוד לומר לכל מראה עיני הכהן מה כהן פרט לשחס' מאור עיניו כדדרשינן לעיל אף ביום פרט לשחסר מאור היום מכאן אמרו אין רואין את הנגעים שחרית ולא בין הערבים וכו' אימתי רואין בארבע שעות ובחמש ובשמנ' ובתשע כר' יהודה דפליג אר' מאיר במתניתין ריש פ"ב דשלש שעות ראשונות הוו שחרית ושלש אחרונות הוו בין הערבים וששית ושביעית הוו צהרים וכן נגעי בגדים ובתים אין רואין אלא בשעות אלו דבכולהו כתיב ראיה ביום.
+
+Halakhah 7
+
+<b>בכל </b> יום רואין את הנגעים חוץ מי"ט ושבת וכדתנן פרק קמא ר' עקיבא אומר לעולם רואין ואם חל שביעי בשבת מעבירין לאחר השבת דבשבת וי"ט אין רואין דהוו כמו דין ואין דנין בשבת וי"ט ועקר הטעם מדאורי' משום עונג ושמחה בשבת וי"ט כדילפינן דבחג אין רואין את הנגע משום שמחת החג וכדתניא פרק קמא דמ"ק וביום הראות בו יש יום שאתה רואה ויש יום שאי אתה רואה מכאן אמרו חתן שנראה לו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו אם נולד בביתו וכן לכסותו וכן ברגל נותנין לו שבעת ימי הרגל דברי ר' יהודה רבי אומר אינו צריך הרי הוא אומר ופינו את הבית אם ממתינין לו שאין מטמאין עד שמפנה את כל הכלים שבבית כל שכן לדבר מצוה כגון חתן וברגל ואמר אביי משמעות דורשים איכא ביניהו דמר דריש מהאי קרא ומר מהאי קרא ורבא אמר דבר הרשות איכא ביניהו וכו' כדאיתא התם ושקיל וטרי תלמודא במילתיה דרבי יהודה וקאמר מאי משמע מוביום דיש יום שאתה רואה ויש יום שאי אתה רואה אמר רבא כוליה קרא כלומר כולה תיבה יתירא הוא דלכתוב רחמנא ובהראות מאי וביום ש"מ יש יום שאתה רואה וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b> מסגירין ולא מחליטים ולא פוטרין אלא ביום שיראה בו בתחלה בשביעי או בי"ג שיום שביעי עולה למנין שבוע ראשון ושבוע שני כדדרשינן בת"כ והסגירו שבעת ימים שנית מלמד שיום שביעי עולה מן המנין מלפניו ומלאחריו דביום שביעי חזי ליה כהן ובההוא יום גופא מסגר ליה פעם שניה עד שבעה יומין דהוו ליה תליסר יומין וכן בנגעי בגדים ובתים יום שביעי או יום י"ג עולה מן המנין.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין </b> מסגירין בתוך ימי הסגר ולא מחליטין כדתנן פ"ב אין מסגירין את המוסגר ולא מחליטין את המוחלט ואין מסגירין את המוחלט ולא מחליטין את המוסגר ודרשינן בת"כ נגע צרעת הוא וראהו הכהן מה תלמוד לומר לפי שנאמר וטמאו הכהן לא יסגירנו למדנו שאין מסגירין את המוחלט דמשום דטמאו הכהן כבר קאמר לא יסגירנו אפילו נולד לו נגע אחר שראוי להסגירו מנין שאין מחליטין את המוסגר ואין מסגירין את המוסגר ואין מחליטין את המוחלט תלמוד לומר לא יסגירנו כי טמא הוא כלומר משום דהוי טמא דכל שקרא עליו טמא אין זקוק לו יכול לא יאמר לו אם היו בו שני נגעים וראה זה אחר זה הרי אתה מוסגר בזה ומוחלט בזה או מוחלט בזה ומוסגר בזה ת"ל נגע וראהו צרעת וראהו דמשמע דאחר הסגר דנגע יראה לטומאת נגע אחר ואחר צרעת דטומא' יראה נגע אחר להסגיר בין בתחלה ראיה בין בסוף שבוע אחד ושני. ואין רואין שני נגעים כאחד בין באיש אחד בין בשני אנשים כדתנן נמי התם ריש פ"ב וטעמא שאין יכול לראות בנגעים כאחד שאין יכול לראות יפה לפי שצריך לראות הנגע עם הבשר שסביביו כדכתיב את הנגע בעור הבשר כדא' לעיל.
+
+Halakhah 11
+
+<b>נגוע </b> שבא לכהן לראותו לא יאמר לו לך ושוב אלא נזקק לו מיד באו לפניו שנים רואה את הראשון מסגירו או פוטרו או מחליטו וחוזר לשני.
+
+Halakhah 12
+
+<b>אין </b> הכהן זקוק לבקש תחת אצילי ידיו של נגוע או בין פחדיו או תוך הקמצים שמא שם תשלום שיעור הנגע וכן בהופך כולו לבן אינו צריך לבקש בבית הסתרים כיצד יעמוד לפני הכהן האיש כעודר וכמוסק זיתים והאשה כעורכה וכמניקה את בנה כדתנן פרק ב' וכאוגרת בעומדין לשחי ליד הימנית כת"ק דרבי יהודה דמה שנראה בכל אלו אינו נחשב בית הסתרים ומה שאינו נראה נחשב בית הסתרים ודרשינן בת"כ לכל מראה עיני הכהן פרט לבית הסתרים דאף על גב דדרשינן לעיל פרט לשחסר מאור עיניו היינו מדכתיב לכל מראה וממילא מפשטיה דקרא משמע מה שרואה בגוף הנגוע כמו שרגיל לעמוד במלאכתו וכשם שנראה לנגעו כך נראה לתגלחתו כשנטהר ומגלח דמה שאין מיטמא בנגעים אין טעון תגלחת דדרשינן בתורת כהנים וגלח את כל שערו יכול בית הסתרים תלמוד לומר גבות עיניו מה גבות עיניו בנראה אף כל שערו בנראה פרט לבית הסתרים:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת רעג </b> שלא יקוץ סימני טומאה והתולש אותן או קצתן בין קודם שיבאו ליד כהן או אחר כך עובר בלא תעשה השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים וגו' וכדתנן פ"ז דנגעים ובתוספתא פ"ד וילפינן לה בספרי הכי השמר זה לא תעשה דכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה בנגע זה שער לבן הצרעת זו מחיה שהכווה אותה שעכשו אינה סימן טומאה אין לי אלא עד שלא נזקק לטומאה שלא אמר כהן טמא משנזקק לטומאה ואחר פיטור מנין תלמוד לומר לשמור ולעשות ואינו לוקה עד שיועילו מעשיו דאם עדיין נשאר שיעור נגע והוא טמא לא עבר דפשטיה דקרא השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים וכו' כלומר שלא תהיה הנגע טהורה כי אם על פי הכהנים ולא שתקוץ הנגע:<br><b> אזהרת רעד </b> שלא לגלח הנתק והמגלח ותולש סימני טומאה בנתק עובר בלא תעשה דכתיב ואת הנתק לא יגלח כדדרשינן בת"כ ומותר למצורע לישא המוט על כתפו שיש בו הצרעת ולקשור החוט על רגלו ואם הלכו סימני טומאה ילכו שלא נתכוון לכך כדדרשי' בספרי ולעשות עושה אתה בה והולך ואי אתה חושש שמא הלכה לה צרעת. התולש סימני טומאה או כוה את המחיה קודם שיבוא ליד כהן או בימי הסגר הרי זה טהור כדתנן במתניתין דר' עקיבא התחיל להביא ראיות לפני רבן גמליאל ורבי יהושע שבין עומד בפני כהן ומיהר לתלוש סימני טומאה קודם שתצא טומאה מפי כהן ובין שתלשן בתוך ימי הסגירו כשצמחו סימני טומאה לעולם טהור אבל אם טמאו הכהן טמא אפילו תלשן והיינו מדרבנן קנסא דמדאוריתא טהור כיון דלית ביה סימן טומאה. ותלש שערה א' או כוה מקצת המחיה שנוי שם בתוספתא והוי קנסא כדאמר'. מי שהיתה בהרת בערלתו ימול כדתנן סוף פרק ז' ואם היתה בראש הערלה ימול ובפרק רבי אליעזר דמילה תניא מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה כגון חולה שהמתינו לו עד שיבריא מנה"מ דתנו רבנן ימול בשר ערלתו ואפילו יש שם בהרת יקוץ דבשר ריבויא לדרשא ומה אני מקיים השמר בנגע הצרעת בשאר מקומות חוץ ממילה או אינו אלא אפילו במילה ומה אני מקיים ימול בשר ערלתו בזמן שאין שם בהרת תלמוד לומר ובשר ואף על פי שיש שם בהרת דאתי עשה דמילה ודחי לא תעשה דצרעת ופריך תנא או אינו אלא אפילו במילה כלומר היכא אמרינן דעשה דוחה לא תעשה כשהוא לא תעשה גרידא הכא איכא עשה ולא תעשה דכתיב לשמור ולעשות ככל אשר יורו אתכם דמשמע עשה בתר לאו דרישיה דקרא דכתיב השמר ת"ל בשר לדרשא דדחי' צרעת תינח גדול דכתיב ביה בשר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו דבבר עונשין משתעי מדכתיב ונכרתה וקטן נמי בזמנה ביום השמיני כדכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו בינוני כגון שלא בזמנה ולאו בר עונשין הוא ואביו מצווה עליו דנפקא לן מהמול לכם כל זכר מנא לן אתיא מביניא מגדול לחודיה לא אתיא שכן ענוש כרת מקטן לא אתיא שכן מילה בזמנה הצד השוה שבהם שכן נימולים ודוחין את הצרעת אף אני אביא בינוני שנימול שידחה את הצרעת ורבא אמר מילה בזמנה לא צריכה קרא דאי שבת דחמירה דחי מילה צרעת לא כל שכן ואם הלך בעור הערלה סימן שהיה מוחלט בו הרי זה חייב בקרבן מצורע:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מצות קעה </b> שיהיה המצורע המוחלט מכוסה ראש כל ימי חלוטו ועוטה על שפם כאבל ופורם בגדיו ומודיע לעוברים עליו שהוא טמא כדכתיב והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וגו' ואפילו כהן גדול שנצטרע פורע ופורם כדתניא בת"כ והצרוע אף על פי שהוא כהן גדול לפי שנאמר בו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום יכול אף על פי שהוא מנוגע ת"ל אשר בו הנגע ואף על פי שהוא כהן גדול דאתא עשה ודחי לא תעשה. ואסור בשאלת שלום כדתניא פ' אלו מגלחין ועל שפם יעטה שיהו שפתותיו מדובקות זו בזו דשפם משמע הכי ותניא נמי התם ועל שפם יעטה מכלל שחייב בעטיפת הראש דיעטה משמע עטיפת הראש וכתבו בתוספ' דשמא תרוייהו משמע מעל שפם יעטה אי נמי שאלת שלום דרשינן מדכתיב שפם ולא כתיב שפה אבל קורא ושונה כדתניא התם והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיע מכאן אמרו הזבין והמצורעין ובועלי נדות מותרין לקרות בתורה בנביאים וכו' ובעלי קרין אסורין לפי שבא להם מחמת שמחה וקלות ראש וליכא אימה ואסור לספר ולכבס כדתניא התם מנודין ומצורעין אסורין לספר ולכבס תספורת נפקא לן מדכתיב וראשו יהי' פרוע דמשמע גידל שיער דאף על גב דרבי עקיבא פליג ארבי אליעזר וקאמר נאמרה הויה בראש ונאמר הויה בבגד מה הויה האמורה בבגד דבר שחוץ מגופו אף הויה שנאמר בראש דבר שחוץ מגופו כדאמ' התם שמא לא פליג ארבי דפריעת הראש היינו גידולי שיער אלא דדריש נמי דבר שחוץ מגופו ותרוייהו דריש רבי עקיבא כמו שכתבו התוספ' שם וכיבוס נראה מדכתיב בגדיו יהיו פרומים נראה נמי שלא יכבסם. ונוהג כל אלו הדברים אפילו בשבתות וימים טובים כדכתיב כל ימי אשר הנגע בו טמא וגו' ומדרבינן מקרא דכתיב והצרוע לרבות כ"ג משמע דמצורע נוהג כל דיני מצורע בכל הימים דהא כ"ג כל השנה כולה לדידיה כרגל דמי. ומותר ברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ותשמיש המטה וזוקף מטתו בפרק אלו מגלחין איבעיא לן כל הני וסלקי בתיקו חוץ מתשמיש המטה דפשיטה לה לאיסורה מדכתיב וישב מחוץ לאהלו ואין אהלו אלא אשתו כדכתיב שובו לכם לאהלכם ואף על גב דתיקו דאוריתא לחומרא כל שכן היכא דפשיט ליה תלמודא בתשמיש המטה אפילו הכי נראה דלא פשיט תלמודא אלא אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה דפליג בפרק קמא דמועד קטן אר' יהודה דקאמר רבי יהודה וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ימי ספרו ולא ימי חלוטו ולא אמרינן כל שכן ימי חלוטו כרבי יוסי דהיכא דגלו גלי היכא דלא גלי לא גלי ואם כן נקטינן כרבי יהודה אף על גב דתלמודא פשיט לאיסורא הא קיימא פשיטותא דתלמודא במצורע בימי ספרו דבהני כתיב קרא לכ"ע אבל בימי חלוטו הוי פלוגתא ונקטינן כרבי יהודה כדאמר' ובמאי דסליק בתלמודא בתיקו נמי מצינו למימר דלאו מדאוריתא בעי תלמודא אי אתיא כהני אלא מדרבנן אי מחמרינן עליהו כמנודה ואכל דתני להו בהדי דמצורע או לא וכיון דסלקא בתיקו אזלינן לקולא דלא מבעי' לן אלא מדרבנן אי מחמרינן עליהו דמדאוריתא פשיטא דאינן אסורים בהני מילי ולית ביה אלא מאי דמפרש ביה קרא בגדיו יהיו פרומים ושאר מילי דילפי' להו מקרא כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 7
+
+<b>דין </b> המצורע שיהיה לו מושב לבדו חוץ לעיר שנאמר מחוץ למחנה מושבו ודבר זה בעיירות המוקפות חומה בלבד דקידש יהושע כל עיירות המוקפות חומה בקדושת מחנה ישראל וכדתנן פרק קמא דכלים ובת"כ דרשינן גבי נגעי בתים והשליכו אותן אל מחוץ לעיר אתהן חוץ לכל עיר ולא אדם חוץ לכל עיר אלא חוץ לעיירות המוקפות חומה דהוי מחנה ישראל כדאמר.
+
+Halakhah 8
+
+<b>המצורעת </b> אינה פורעת ואינה פורמת ולא עוטה על שפם כדתניא ריש פרק ד' מחוסרי כפרה ופרק א' דערכין אין לי אלא איש דכתיב במקרא העליון איש צרוע הוא וגו' נתקו הכתוב מענין של מטה לענין של מעלה דבענין של מטה כתיב והצרוע דהוה משמע בין איש בין אשה אלא דרשינן איש של מעלה למטה לומר איש פורע ופורם ועוטה ולא אשה וכדתנן פרק היה נוטל אבל יושבת היא מחוץ לעיר ומודיעה שהיא טמאה כדכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וגו' דמשמע בין איש ובין אשה וכיון דיושבת חוץ לעיר מודיעה שהיא טמאה כדכתיב וטמא טמא יקרא וכל הטמאים מודיעים שהם טמאים כדתניא בת"כ אין לי אלא מצורע זה דסליק מיניה שאר מנוגעין מנין תלמוד לומר טמא טמא יקרא מה זה מיוח' שבראשו נגעו אף אני אבי' וכו' מנין לרבות שאר הטמאים ת"ל וטמא טמא יקרא כל טמא מודיע שהוא טמא וטומטום ואנדרוגינוס פורעים ופורמים ועוטים על שפם מפני שהם ספק דאוריתא ואזלינן לחומרא. אין בין מצורע מוסגר למוחלט בענין טומאה אלא פריעה ופרימה ותגלחת וצפרים שהטהור מתוך הסגר פטור מתגלחת וצפרים ומתוך החלט חייב אבל טומאת שניהם שוה בכל דבר כדתנן פ"ק דמגלה אין בין מצורע מוסגר למוחלט אלא פריעה ופרימה ובגמרא הא לענין שלוח חוץ לעיר וכל חומר טומאת מצורע זה וזה שוין מנה"מ דתני רב שמואל וטהרו הכהן מספחת היא וכבס בגדיו וטהר ובמצורע שבא לכלל טהרה מתוך הסגרו ולא נחלט כתיב וסיפיה דקרא וטהר מדלא כתיב ויטהר לישנא דמעיקרא הוא וה"ק וכבר קודם טבילה היה טהור ממקצת טומאה של חומר מצורע והיינו פריעה ופרימה דמעיקרא ומקשי תלמודא מוטהר אחרינא דלא הוי מעיקרא אלא אמר רבא מהוא והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וגו' מי שצרעתו תלויה בגופו דאשר בו משמע דטומאתו בגופו שנחלט דגבי טהרה דיליה כתיב והנה נרפא וגו' יצא זה מוסגר שאין טהרתו תלויה אלא בימים שאם לא ימצא סימן טומאה שיער לבן או פסיון יטהרנו ואף על פי שנגעו עומד עליו ואף על גב דכתיב נמי כל ימי אשר נגע בו יטמא דמשמע נמי שנגעו בגופו הוא דיטמא ולא מוסגר הכתיב כל ימי דמרבה מוסגר לשילוח כדאיתא התם ותנן נמי אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים ובגמרא אמר אביי אמר קרא ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע מי שצרעתו תלויה ברפואתו יצא זה מוסגר שאין טהרתו תלויה ברפואה אלא בימים כדאמר'.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>המצורע </b> אב מאבות הטומאה מטמא אדם וכלים במגעו וכלי חרס באוירו ומטמא אדם במשא ומטמא משכב ומושב אפילו תחת אבן מטמא כזב וכזבה כדתנן פ"ק דכלים למעלה מן הזבה מצורע שמטמא בביאה לבית ומטמא בכל טומאות דלעיל באבות הטומאה דתנן דמטמו אדם וכלים במגע וכלי חרס מאוירן דכתיב במצורע כל ימי אשר הנגע בו יטמא וכתיב וטמא טמא יקרא דמטמא אדם וכל שמטמא אדם מטמא כלים כדא' פרק קמא בהלכות טומאת מת ובת"כ נפקא לן דמצורע מטמא משכב ומושב מדכתיב ביה וכבס המטהר את בגדיו מה בא זה ללמדנו אם ללמד שמטמא בגדים אם בימי ספרו אחר שנתרפא דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים מטמא בגדים בימי גמרו שהם ימי החלטו שמטמא בביאה לבית לא כל שכן אם כן למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו לטהר עצמו מלטמא משכב ומושב ומייתי' ליה נמי בק"ו מן הזב שאינו מטמא בביאה לבית ומטמא משכב ומושב מצורע שמטמא בביאה אינו דין שיטמא משכב ומושב דאף על גב דאמרינן ריש אלו דברים דזב חמור ממצורע שכן מטמא במשכב ובמושב מה שאין כן במצורע היינו דזב מטמא משכב ומושב לטמא אדם ובגדים ומצורע אינו עושה משכב ומושב אלא לטמא אוכלים ומשקין כדפי' רש"י ז"ל התם וכן ריש פרק דם הנדה דממעטים אבן מנוגעת מטמא משכב ומושב מדכתיב אשר ישכב עליו הזב ולא אבן מנוגעת וה"ה (ולא) מצורע היינו נמי דלא עביד מצורע משכב ומושב לטמא אדם אלא לטמא אוכלים ומשקין כדאמרינן. ואחד המוסגר ואחד המוחלט בכל אלו כדתנן פרק קמא דלענין טומאה זה וזה שוים כדילפינן לעיל ומטמא בביאה לבית כל שיש בבית בין אדם בין כלים כדדרשינן בת"כ מחוץ למחנה מושבו מושבו טמא כדאמרינן דכל זמן שיושב בבית או תחת האילן ונכנס טהור שם או עובר טמא דהיינו בזמן שטמא יושב או עומד כדכתיב מושבו אבל אי טמא עובר לא מטמא ליה טהור עד שיעמוד כדכתיב מושבו כדאמרינן פרק י"ג דנגעים ספק עמד או לא טהור דכל ספק בנגעים טהור כדאמר' לעיל. הכניס המצורע ראשו ורובו לבית נטמא כל מה שבבית כדתנן התם דבבציר מהכי לא חשיב ביאה כדכתיב בנכנס לבית המנוגע והבא אל הבית וגו' ועושין לו בב"ה מחיצה עשרה טפחים ברוחב ארבע אמות על ארבע אמות כדי שיהיה לו מושב לבדו ולא הוי כיושב בב"ה כיון שיש לו בית בפני עצמו וכדתנן נמי התם:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קעו </b> שתהיה טהרת המצורע כמו שכתוב בתורה דכתיב זאת תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים וגו' ומביאין מזרק של חרש חדש ונותן לתוכה רביעית מים חיים כדתנן ריש פרק ד' וכתיב אל כלי חרש אל מים חיים ותניא בת"כ אל כלי יכול אחד מכל הכלים תלמוד לומר חרש יכול מקידה שהיא שבירת כלי תלמוד לומר כלי וחדשה ילפינן בפרק שני דסוטה מדכתיב כלי חרש אל מים חיים מה מים שלא נעשו בהן מלאכה אף כלי שלא נעשה בו מלאכה ותניא בת"כ ובסוטה מים חיים שדם הצפור ניכר בהם ושיערו חכמים רביעית והוי מדרבנן ומביא שני צפרים דרור טהורות לשם טהרת צרעת כדתניא בת"כ ולקח למטהר לשם המטהר כלומר לשם טהרת מצורע בין איש בין אשה או קטן מכאן אמרו לקח לאיש כשרות לאשה לאשה כשרות לאיש לבית כשרות למצורע למצורע כשרות לבית דלשם המטהר קרינא ביה כיון דהוי לטהרת מצורע צפרים מיעוט צפרים שתים אם כן למה נאמר שתי שיהיו שוות ומנין אע"פ שאינן שוות כשרות בדיעבד ת"ל צפור צפור ריבה דסד"א תהיה תורת המצורע כתיב לעיכובא קמ"ל קרא יתירא דלא מעכב וכדא' פ"ב שעירי ושתהיה צפור דרור דרשינן במדרש רבה רבי יהודה ברבי סימון יבא הקול ויכפר על הקול דאילין צפריא קולנין ורבי יהושע בן לוי אמר ציפורי דרור שאוכלת מפתו ושותה מימיו ובת"כ תניא רבי שמעון אומר מה מים ברורים שבמינם כדכתיב מים חיים אף צפור ברורה שבמינה ואיפשר דאע"ג דילפינן ממים חיים דלא ליהוי עכובא בצפרים שיהו דרור מן המובחרים. ושוחט הברורה שבשתיהן על המים שבכלי וממצה עד שיהי' הדם ניכר במים כדכת' ושחט את הצפור האחת ותני' בת"כ ברורה שבשתיהן דהאחת משמע הברורה ושיהיה הדם ניכר בהם משמע מדכתיב וטבל אותם בדם הצפור השחוטה דאף על גב דדם היה בתוך המים ניכר שהוא דם ובפרק ג' אמרינן מים חיים רביעית שדם צפור ניכר בהן. וקובר הצפור השחוטה בפניו כדתנן במתני' פרק בתרא ובסוף התמורה מתנינן לה בהדי נקברין דאיסורין הנאה נינהו [ובפניו לא ילפינן ליה בתורת כהנים מקרא והרב ז"ל כתב ודבר זה הלכה מפי השמועה] ובפניו ילפינן ליה. ונוטל עץ ארז ומצותו שיהיה אורך אמה ורביע עובי כרעי המטה כדתנן במתניתין וכדתניא בתוספתא ובת"כ עץ ארז יכול כל עץ תלמוד לומר ארז יכול טרף כלומר עלה ממנה ת"ל עץ הא כיצד זו בקעה של ארז ואזוב שאין לו שם לווי כדדרשינן גבי פרה אדומה דאזוב סתם הוא אותו שאין לו שם לווי ואין פחות מטפח נראה דילפינן ליה מדכתי' ביה לקיחה ושני תולעת משקלו שקל והשיעורין הלכה למשה מסיני טעמה פוסלת בצביעת שני תולעת בצביעה תחלה דבעינן לשמה כדילפינן התם בדוכתיה ובת"כ דרשינן אי תולעת יכול כל צבעונין ת"ל ושני תולעת הא כיצד זו זהורית טובה דאית ליה זוהר טוב מצבע תולעת. וד' מינין אלו מעכבין זה את זה כדתנן פרק הקומץ רבה ובגמרא יהיב טעמא דכתיב זאת תהיה תורת המצורע תהיה עיכובא הוא ומים חיים לא חשיב לפי שהיה מערב בהם הדם ותנא ושייר ולא חשיב הזאות מצורע דמעכבי נמי כמו שכתבו בתוספות עלה דמתניתין ועץ ארז ואזוב שנתקלפו פסולים [דמשמע עץ ארז ואזוב שלמים]. וכורך האזוב עם הארז בלשון של זהורית ומקיף להם ראשי אגפים וראש הזנב של צפור החיה וטובל ארבעתם במים שבכלי ובדם שבו ומזה שבע פעמים כדתניא במתניתין פרק בתרא וכדכתיב בקרא את הצפור החיה יקח אותה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה על המים החיים ותניא בת"כ יכול לא תהא עמהם בכלל טבילה הואיל ולא היתה עמהם בכלל אגודה דכתיב את הצפור החיה יקח אותה דמשמע דמפרישה לעצמה והדר ואת עץ הארז ואת וגו' דמשמע דאינהו באגודה אחת וקיחה אחת לשלשתן להכי הדר כתב ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה החזיר את הצפור לכלל טבילה והזאת שבע פעמים דכתיב והזה עליו המטהר מן הצרעת שבע פעמים וטיהרו וכו' ותנן פרק בתרא לאחר ידו של מצורע ויש אומרים על מצחו והלכתא כתנא קמא ומשמע ליה על המטהר לאחר ידו. ומשלח את הצפור מן העיר חוץ לחומה ואינו הופך פניו לים ולא לעיר ולא למדבר אלא לשדה כדתנן במתניתין דכתיב ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר אל פני השדה אל מחוץ לעיר משמע דאין הופך פניו לעיר ומדכתיב אל פני השדה משמע לא לים כשהיא עיר יושבת בשפת הים ולא למדבר כשיושבת על שפת המדבר שלחה וחזרה ואפילו מאה פעמים חוזר ומשלחה. ואחר כך מגלח הכהן את המצורע מעביר תער על כל בשרו הנראה ותניא בת"כ וכבס המטהר את בגדיו וכי מה זה בא ללמדנו אם ללמד שיטמא בגדים במגע ולהכי הוצרך לכיבוס ק"ו הוא מימי ספרו שאינו מטמא בביאה לבית ומטמא במגע דכתיב ביה נמי כיבוס בגדים אם כן למה נאמר וכבס אחת מלטמא משכב ומושב ואחת מלטמא בגדים וגלח את כל שערו פרט לבית הסתרים דנאמרה תגלחת אחר כך בימי ספרו מה להלן פרט לבית הסתרים כדכתיב והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח ודרשינן את כל שערו יכול אף בית הסתרים תלמוד לומר גבות עיניו מה גבות עיניו הם הנראה אף כל הנראה פרט לבית הסתרים וה"נ דנאמרה תגלחת פרט לבית הסתרים כרבי עקיבא דדריש ריבויי ומעוטי את כל שערו ריבה את ראשו ואת זקנו מיעט ואת כל שערו יגלח הדר ריבה מאי ריבה ריבה כל מילי ומאי מיעטה מיעט שבתוך החוטם והיינו דתניא ומגלח כדלעת ואחר כך מכבס בגדיו וטובל כדכתיב וכבס ורחץ במים וטהר ואחר יבא אל המחנה וישב מחוץ לאהלו דהיינו שיכנס לפנים מן החומה ומונה שבעה ואף על גב דכתיב וכבס המטהר את בגדיו והדר וגלח את כל שערו כיון דילפינן מימי ספרו והתם כתיב גילוח והדר כיבוס ורחיצה הכא נמי האי גילוח דהכא הוי קודם כיבוס וטבילה דהכא נמי כתיב רחיצה דהיינו טבילה בתר גילוח וכל שלא רחץ אכתי מטמא בביאה ומשכב ומושב ואם כן כיון דטבילה הוי בתר גילוח כיבוס נמי הוי בתר גילוח וכיון שטבל טהור מלטמא משכב ומושב ומלטמא בביאה. ואסור בתשמיש המטה כדכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ואין אהלו אלא אשתו כדאמרינן ריש פרק ז' מחוסרי כפרה ובמועד קטן ומצורעת מותרת בתשמיש המטה דכתיב וישב מחוץ לאהלו ולא אהלה כדאיתא התם.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b> שבעת הימים האלו עדיין הוא מטמא אדם וכלים כדכתיב והיה ביום השביעי וגו' וכבס בגדיו מלמד שהיה מטמא בגדים במגע דהא בגדיו נוגעים בו ומטמא אדם נמי דכל שמטמא בגדים מטמא אדם כדאיתא לעיל וביום השביעי מגלח בתגלחת הראשונה כדילפינן לעיל מהני קרא ומכבס בגדיו וטובל כדכתיב בקרא והוי טבול יום שאוכל במעשר עד שיעריב שמשו ואוכל בתרומה כדתנן פרק בתרא דנגעים וריש ד' מחוסרי כפרה וכתיב בתר קרבן מצורע וכפר עליו הכהן וטהר דהיינו טהר לאכול בתרומה דמעשר מחוסר כפורים נמי אכיל ליה כדילפינן בדוכתיה:<br><b> מצות קעז </b> שצוה המצורע לגלח והיא הטהרה השניה בתגלחת שניה כדכתיב וביום השביעי יגלח את כל שערו וגו' ורחץ בשרו וטהר מלטמא והרי הוא כטבול יום עד שיביא קרבנותיו. כשהוא מגלח אינו מגלח אלא בתער ואם גלח שלא בתער או שהניח שתי שערות לא עשה כלום כדתנן התם ומייתי לה פ"ג מינין ויליף תער במצורע במה הצד מנזיר ולויים דכתיב בהו תער ואסיק דלרבנן דרבי אליעזר נפקא לן מדכתיב זקנו יתירא במצורע משום דכתיב בכהנים ופאת זקנם לא יגלחו יכול אפילו כהן מצורע המתגלח לא יגלח פאת זקנו תלמוד לומר וגלח זקנו וגו' והאי גילוח דכהן בתער דכתיב גבי ישראל לא תשחית את פאת זקנך ואי זו היא השחתה שיש בה גילוח זה תער וכיון דאיצטריך זקנו למשרי מצורע בגילוח זקן מכלל דתגלחת מצורע בתער ואם שייר שתי שערות לא עשה כלום דילפינן מנזיר טמא דאי שייר שתי שערות לא עשה כלום כדילפינן פרק ג' מינין מדכתיב ביום השביעי יגלחנו דמשמע דלא חשיב גילוח עד דאיכא כולו שיער מגולח וב' שערות ולא א' או ג' נראה דהוי הלכתא ואינו מגלחו אלא כהן כדדרשינן בסמוך מדכתיב תורת המצורע והובא אל הכהן ואם שייר שתי שערות וגלחן בתגלחת שניה לא עלתה לו אלא תגלחת אחת והרי היא הראשונה וסופר שבעה ומגלח שניה וכדתניא בתוספתא וכל היום כשר לטהרת מצורע כדתנן פרק ב' דמגלה משום דכתיב זאת תורת המצורע ביום טהרתו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>תגלחת </b> המצורע וטבילתו והזאתו אינן מעכבות זו את זו ושאר כל מעשיו מעכבים ובתוספתא פרק ח' תניא איפכא ומייתי לה הר"ש ז"ל פרק בתרא דנגעים הכי תגלחתו של מצורע טבילתו והזאתו מעכבין בו ושאר כל מעשיו אין מעכבין בו והכי נמי משמע מדאמר לעיל דאם גלח שלא בתער או שייר ב' שערות דלא עשה כלום משמע דתגלחת הוי לעיכובא וכן שאר מצוה שבגופו דהיינו טבילתו והזאתו אבל לא שילוח צפרים וכבוס בגדים שאין בגופו ולכך נראה דטעות סופר הוא מה שכתב הרב ז"ל וכמו שכתב הראב"ד ז"ל ות"כ גבי הזאת שבעה תניא וטהרו בדמים הנעשים בגופו יכול הרי הוא מסולק מטומאתו לגמרי ת"ל ושלח וכבס ורחץ וגילח יכול יהו כולן מעכבין בו ת"ל וטהרו וכתיב נמי התם וטהר מה טהרה דהכא בדבר הנעשה בגופו דהיינו גילוח ורחיצה והזאה לאפוקי שילוח וכיבוס דלא מעכבי משום דאין נעשין בגופו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>שחיטת </b> הצפור והתגלחת ביום ושאר כל מעשיו בין ביום ובין בלילה כדתניא בסיפא דההיא בריתא בתוספתא פרק ח' ותניא בת"כ זאת תורת המצורע ביום טהרתו מלמד שטהרתו וטומאתו ביום דכתיב ביום בין מצורע לטהרתו אין לי אלא טומאתו וטהרתו ביום מנין שחיטת צפריו והזאתו והתגלחתו ביום ת"ל תורת המצורע ביום דמשמע עיקר תורתו ומעשה טהרתו יכול אפילו לקיחת צפריו ושילוחן וכיבוס בגדיו ורחיצתו ביום ת"ל תורת המצורע ביום ולא אלו תורת המצורע בכהן דכתיב תורת המצורע והובא אל הכהן מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן כדאמרי' אין לי אלא טומאתו וטהרתו בכהן מנין אף שחיטת צפריו והזאתו ותגלחתו בכהן ת"ל תורת המצורע בכהן יכול אף לקיחת צפריו ושילוח צפריו וכבוס בגדיו ורחיצתו בכהן ת"ל תורת המצורע בכהן ובשחיטה פליגי תנאי התם דכתיב וצוה הכהן ושחט ציווי בכהן שחיטה בכל אדם דברי רבי ר' יוסי אומר אף שחיטה בכהן והרב ז"ל כתב שחיטת הצפור והתגלחת ביום וההזיה ושאר כל מעשיו בין ביום בין בלילה ובתוספתא מתני' הזאה בהדי שחיטת צפור ותגלחת דהוו ביום וכהן ואיפשר דלא דק בלישניה הרב ז"ל והכי קאמר שחיטת הצפור והתגלחת ביום וההזיה נמי ביום ושאר כל מעשיו בין ביום ובין בלילה ואלו בכהן ושאר כל מעשיו בין בכהן בין בישראל בין באיש בין באשה וכיון דלא בעינן כהן לא בעיא נמי איש וטעמא דשחיטת צפרים ותגלחת והזאה הוא דבעינן כהן וביום ולא שילוח וכיבוס ורחיצה נראה משום דכיבוס ושילוח לא מעכבי כדאמרינן לעיל ולהכי לא בעו כהן וביום ורחיצה אף על גב דמעכבה לא בעי כהן דרחיצה היינו טבילה וליכא בה מעשה אלא לכניסתו למקוה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>טהרת </b> מצורע זו נוהגת בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית כדתני' בת"כ זאת תהיה תורת המצורע לבית עולמים דהיינו בית המקדש זאת אינה נוהגת בבמה הזאת למעוטי במה שאין קרבן מצורע בה תהיה בזמן הזה דלהכי כתיב תהיה דבזמן הזה נמי מטהרין את המצורע אף על גב דאין בית המקדש קיים כדרבי טרפון בתוספתא ובת"כ דקאמר בעץ ארז זה טהרת ג' מצורעין ורבי טרפון שלא בפני הבית הוה כדמשמע סוף פרק אלו דברים בפסחים ובהאי תוספתא נמי תניא ומטהרין בגבולין וילפינן לה מדכתיב לטהרו או לטמאו בארץ ובחוצה לארץ ובת"כ נמי תניא לטהרו או לטמאו בארץ ובחוצה לארץ לטהרו או לטמאו כשם שמצוה לטהרו כך מצוה לטמאו לטהרו או לטמאו כהן שמטמאו מטהרו דכיון דפירש למעלה מה שהוא טהור ומה שהוא טמא למה חזר ואמר לטהרו או לטמאו אלא לומר שיטהר או יטמא אפילו בחוצה לארץ ומשמע נמי דכשם שמצוה לטהר כך מצוה לטמא דהקישן הכתו' ומדכת' לטהרו או לטמאו ולא כתב לטהר או לטמא משמע דכהן שמטמאו מצוה לטהרו. והכל כשרין לטהר את המצורע אפי' זב ואפי' טמא כדתני' בתוספת' אבל אין מצורע מטהר מצורע כדתני' נמי התם וכדתניא נמי בת"כ ויצא הכהן אל מחוץ למחנה כהן שאיפשר ליכנס לפנים מן המחנה לצאת מטהר את המצורע דהיינו כהן טמא לאפוקי כהן מצורע דאי אפשר לו ליכנס לפנים מן המחנה. ואין מטהרין ב' מצורעין כאחת כדתניא בתוספתא [ובפרק ערבי פסחים (קב, ב) גבי אין אומ' שתי קדושות על כוס אחד אמרי' שאין עושין מצות חבילות חבילות ואפשר דגבי [מצורע] (מצות) הוי דאורייתא וילפינן לה הכא מפשטיה דקרא דכתיב (ויקרא יד, ב) ביום טהרתו דמשמע טהרה דכל חד לחודיה] ובפ' ערבי פסחים אמרינן ואין עושין מצות חבילות חבילות ואיפשר דהוי דאורי' וילפי' לה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>עץ </b> ארז ואזוב ושני תולעת שטהר בהן מצורע זה מטהר בהן מצורעין אחרים כרבי טרפון דאמר בזה טהרתי שלשה מצורעין וכדתניא נמי התם הזה בו לחטאת כשר למצורע דאינם נפסלין במלאכה דלא כרבי אליעזר דדוקא חרש הוא דבעינן שלא נעשה בו מלאכה דומיא דמים שבו דהוו מים חיים אבל הני לא וכן צפור משתלחת כיון שמותרת מאחר שנשתלחה וכבר נעשית מצותה ובפרק ב' דקידושין נפקא לן דשריא מדכתיב השדה בה"א כשדה דהוא הפקר ומותר ואית דאמרי לא אמרה תורה שלח לתקלה אבל הצפור השחוטה אסורה בהנאה משעת שחיטתה כדילפינן פרק האיש מקדש דכתיב וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת ומשום דלא נימא איפוך כתיב השדה במשולחת דמותרת כשדה שהוא הפקר כדאמרינן לעיל ואיסור הנאה בשחוטה למ"ד לא תאכלו לא משמע איסור הנאה גמרה איסור שחוטה מאיסור משולחת קודם שילוחה דאסורה בהנאה כדתנן במתניתין צפורי מצורע והיינו איסור הנאה לקידושין דמחיים לא שייך אכילה ובשחוטה נמי אסורה בהנאה ואם שחטה שלא בעץ ארז ואזוב נמי אסורה כדתניא התם רבי יעקב אומר הואיל והוקצה למצותה אסורה דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה לאוסרה בהנאה. והאוכל כזית מצפור שחוטה עובר על לאו דלא תאכלו מהם ועל עשה דכל צפור טהו' תאכלו הא אסור' לא תאכלו וכדאמרי' לעיל.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> לוקחין שתי הצפרים מעיר הנדחת כדאמר' פ' שילוח הקן טהורות דכתיב גבי צפרים למעוטי צפרי עיר הנדחת ולהי מנייהו איצטריך למשולחת פשיטא דלעיר הנדחת לאו בר שילוח היא דלא אמרה תורה שלח לתקלה דיהי' בני אדם צדין אותן אלא אפילו ההיא דשחוטה היא ולא אכלי לה ויכול לשורפה אחר שחיטה לא תיתי מעיר הנדחת ורב פפא אמר לצפרים שהחליפן בע"ז ואיצטריך לשחוטה כדאמרי' לעיל דמשולחת לא אמרה תורה שלח לתקלה ורבינא אמר בעוף שהרג את הנפש ולשחוטה איצטריך דלמשולחת הא בעיא לאיתוייא לב"ד וקיומיה בה ובערת הרע מקרבך ורבא אמר ברישא למעוטי שלא יזווג לה אחרת שאם בא לידו מצורע אחר לאחר שיטהר זה לא יאמר הכהן הבא אחרת וזווגה לחיה של מצורע ראשון ותיפוק האי לשילוח דתרוייהו ואף על גב דהני אמוראי פליגי בהי מינייהו ממעט קרא דטהורות אי צפרי עיר הנדחת אי חילוף ע"ז אי אחריני דאמרן לעיל אפילו הכי לכ"ע כולהו אסירי אלא דקרא משמע טפי האי מיעוטא למר והאי מיעוטא למר וממילא אימעיטו כולהו. שתי צפרים מצותן שיהיו שוות במראה ובקומה ובדמי' ולקיחתן כאחת אף על פי שאינן שוות כדתנן פר' בתרא דנגעים ותניא בת"כ ולקח למטהר שתי צפרים חיות אלו נאמר צפרים היינו יודעים שהם שנים דמיעוט רבים שנים אם כן למה נאמר שנים שיהיו שוות בכל מנין אף על פי שאינם שוות כשרות ת"ל את הצפור האחת את הצפור החיה משמע אע"פ שאינן שוות באלו הדברים כשרות. לקחן לשם איש כשרות לאשה לאשה כשרות לאיש לאדם כשרות לבית המנוגע לבית כשרות לאדם דכתיב ולקח למטהר לשם המטהר כדאמ' לעיל ריש פרק.
+
+Halakhah 9
+
+<b>שחט </b> אחת מהם ונמצאת שלא היתה דרור יקח זוג לשניה והראשונה מותרת באכילה כדתנן התם ואם נמצאת טרפה יקח זוג לשניה והראשונה מותרת בהנאה כדתנן נמי התם דכיון דלא מעכבי לקיחתן כאחד יכול ליקח שניה ולא נאסרה השחוטה כיון שלא היתה דרור או שלא היתה כשרה דכשרה בעינן דכתיב חיות טהורות ולא טרפות אי נמי כדאמרינן פרק האיש מקדש דתנא דבי ר' ישמעאל נאמר מכשיר ומכפר מה מכפר בעינן כשר אף מכשיר כדאי' התם. נשפך הדם מניחי' את המשתלחת עד שתמות דכיון דנאסרה השחוטה אסורה המשתלחת מתה המשתלחת קודם הזאת דם השחוטה ישפוך הדם כדתנן נמי התם וטעמא דבעינן טבילה המשתלחת ועץ ארז ואזוב ושני תולעת בדם השחוטה וכיון דלא מצי לאטבולי המשתלחת שכבר מתה לא טביל נמי ג' מינין כדכתיב את הצפור החיה יקח אותה ואת עץ הארז וגו' וטבל אותם דמשמע כולהו בהדי הדדי ובעודה חיה כדכתיב את הצפור החיה:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קעח </b> להיות בגד מנוגע טמא ומטמא כדכתיב והבגד כי יהיה בו נגע צרעת וגו' וצרעת בגדים כגריס כצרעת אדם כדילפינן לעיל פ"א מדכתיב צרעת נושנת לרבות כל מיני הצרעות לשיעור גריס וכתיב נמי הכא צרעת הוא דלא תימא דנילף מצרעת בתים בשני גריסין דדמי לה שמטמא בירקרק ואדמדם ת"ל צרעת דילפינן מצרעת נושנת דנגעי אדם דמטמאי כולהו בשני שבועות משא"כ בבתים שמטמאים בשלשה שבועות ושלשה סימני טומאה יש בצרעת בגדים ירקרק ואדמדם והפסיון כדכתיב והיה הנגע ירקרק או אדמדם בבגד או בעור וגו' נגע צרעת הוא וגו' והסגיר את הנגע שבעת ימים וגו' וראה את הנגע ביום השביעי כי פשה הנגע וגו' ירקרק הוא הירוק הרבה ככנף הטווס ואדמדם אדום הרבה כדתנן פי"א מנגעים ובת"כ דרש לה מדלא כתיב ירוק ואדום. ושני מראות אלו מצטרפין כחצי גריס ירקרק וכחצי גריס אדמדם כדתניא בתוספתא וגבי מראות נגעי בשר ילפינן דמצטרפים מדכתיב והיה בעור בשרם וגו' ולא כתיב והיו והכא נמי כתיב והיה הנגע ובת"כ תניא ירקרק או אדמדם מלמד שאין מטמאין בפתוך יכול לא יצטרפו זה עם זה ת"ל והיה דלהכי אפקינהו לירקרק ואדמדם בלשון יחיד דכתיב והיה לאשמועינן דמצטרפים ואם עמד במראה שני שבועות מחליטין ושורפין כדכתיב והסגירו שבעת ימים שנית וגו' וראה הכהן אחרי הכבס את הנגע והנגע לא פשה טמא באש תשרפנו וכן אם פשה בשבוע ראשון מחליטין ושורפין אותו כדכתיב בהסגר ראשון וראה את הנגע ביום השביעי כי פשה וגו' ושרף את הבגד וגו' ואם פשה וכהה ממראה שהוסגר בו דהיינו מראה שלישי יכבס מקום הנגע ויסגיר שבעת ימים שנית כדתנן התם הכהה בשבוע ראשון יכבס ויסגיר והיינו אפילו פשה כיון שכהה וכדתניא בתוספתא הפושה בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני מכבסו וטהור והיינו בכהה דאם לא כהה ופשה שורף ומכבסו וטהור דקתני היינו בסוף שבוע שני דבסוף שבוע ראשון מכבסו ומסגירו דפסיון דמטמא היינו בעומד במראה אדמדם או ירקרק וכיון שכהה אינו אדמדם וירקרק ואם הוסיף המראה להאדים ולהוריק בסוף שבוע אחת ולא פשה יכבס ויסגיר כדתנן התם נשתנה ולא פשה כאלו לא נשתנה והיינו הוסיף מראה אדמומית דכל שהוסיף אדמדם הוא דהוי אדום שבאדומי' כדילפינן מדכתב אדמדם ובסוף שבוע שני שהוא יום י"ג כדילפינן לעיל רואה אם כהה למראה שלישי טעון כיבוס וטהור כדכתיב בסוף שבוע שני וראה הכהן אחרי הכבס את הנגע והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה טמא הוא וגו' ולא הפך הנגע את עינו היינו שלא כהה ממראיתו הא אם כהה טהור וטעון כיבוס כדכתיב בסוף הפרשה וסר מהם הנגע וכובס שנית וטהר. ואם נשתנה מירקרק לאדמדם או איפכא קורע מקום הנגע ושורפו כדתנן במתניתין הכהה בשני קורע ושורף מה שקרע והוי כאלו עומד בעיניו כיון דנשתנה מאדמדם לירקרק או איפכא ותופר מטלית במקום שקרע כת"ק דרבי נחוניה במתניתין ותניא בת"כ וקרע אותו יכול יקרע קרע קטן ויקיים בו מצות קריעה ת"ל אותו אי אותו יכול ישופנו ויניחנו במקומו ת"ל לו מן הבגד ינתקנו מן הבגד יכול ויקרע וישליך את הקרעים לאשפה ת"ל כנגע שלא הפך עינו ולא פשה באש תשרפנו את אשר בו הנגע דמשמע דטעון שריפה מידי דאית ביה נגע וקרע נמי כיון דאית ביה נגע טעון שריפה ומנין שהוא טולה עליו מטלית ת"ל ואם תראה עוד ואין עוד אלא מקומו דמשמע שנראה עוד במקום שהיה ואם חזר הנגע למטלית טעון שריפה ותניא בת"כ והנה לא הפך הנגע את עינו והנגע לא פשה לא הפך ולא פשה טמא הפך ולא פשה איני יודע מה אעשה ת"ל והסגיר את הנגע שבעת ימים שנית דברי רבי יהודה וחכמים אומרים אינו טמא אלא משום עומד הא מה אני מקיים והנה לא הפך הנגע את עינו בכל מין שהוא מטמא לו כגון ירקרק ואדמדם אפילו הפך מזה לזה כעומד דמי דהכי משמע והנה לא הפך הנגע מעין מין שהוא טמא דהפך מירקרק לאדמדם לא הפך קרינא ביה אבל אי הפך במידי דלא מיטמא לו לא הוי טמא כגון מראה שלישי דהא דכתיב ואם ראה הכהן והנה כהה הנגע אחרי הכבס אותו וקרע אותו וגו' היינו דכהה למראה שני כדתניא בת"כ והנה כהה למראה שני או כהה למראה ג' ת"ל הנגע דאף על גב דכהה מיקרי נגע כיון דהוי מראה שני דהיינו מירקרק אדמדם או איפכא יכול במראיו ת"ל כהה הא כיצד כהה למראה שני ולאו למראה שלישי והוא ירוק או אדום למטה מירקרק או אדמדם ובפי' ת"כ לרבי הלל ז"ל פי' כמו שנראה מדברי הראב"ד ז"ל דהאי מראה שני דקרינן ביה כהה היינו מראה למטה מירקרק דהיינו ירוק ולמטה מאדמדם דהיינו אדום דומיא דד' מראות נגעים דאדם בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל ומראה שלישי היינו למטה מלמטה הימנו וכן פי' ג"כ הר"ש על תוספתא שהביא פי"א דנגעים עלה דמתניתין דהעומד בראשון יכבס ויסגיר וכו' והיינו דתנן הכוהה בשבוע שני קורע ושורף מה שקרע דהיינו כהה למטה מאדמדם או ירקרק דאלו כהה מירקרק לאדמדם או איפכא הא תנא ליה ברישא נשתנה ולא פשה כאלו לא נשתנה אלא שהרב ז"ל פי' בפי' המשנה נשתנה ולא פשה שנשתנה לחוזק האדמימות או הירקרקות כדאמר' לעיל ובין לפי' הרב ז"ל דכהה דכתיב בקרא היינו מירקרק לאדמדם או איפכא ובין לפי' אחר דהיינו מראה שני קורע מקום הנגע ואינו שורף אלא זה שקרע כדכתיב בקרא והנה כהה הנגע אחרי הכבס אותו וקרע אותו דמשמע דפוטר שאר הבגד אבל אם לא נשתנה כלל אלא שעמד במראה הראשון ירקרק או אדמדם יחליטו וישרוף את כולו כדכתיב והנה לא הפך הנגע את עיניו והנגע לא פשה טמא הוא באש תשרפנו וכיון דלא הזכיר קריעה וכתיב תשרפנו באש משמע שישרוף כל הבגד דלא הפך ולא פשה לדעת הרב ז"ל הוא דלא הפך למראה אחר אלא שנתחזק המראה או עמד במראיו ולהכי ישרוף כולו ולפי' האחר לא הפך ולא פשה היינו אפילו הפך מירקרק לאדמדם או איפכא דלא הפך קרינא ביה כדאמרינן לעיל והוי כעומד ושורף כל הבגד וכהה דכתיב בקרא היינו מראה שני למטה מירקרק או אדמדם ולהכי לא ישרוף אלא מה שקרע כן נראה לישב ב' הפירושים.
+
+Halakhah 2
+
+<b>נגע </b> שהיה ירקרק ופשה אדמדם או איפכא הרי זה פשיון כדתנן במתניתין וכדאמרינן לעיל דמצטרפי ירקרק ואדמדם והפך נמי מזה לזה בסוף שבוע שני הוי טמא ולהכי פשה נמי מירקרק אדמדם או איפכא הוי פשיון אין פשיון לתוך הנגע אם היה באמצעה מקום נקי ופשה לתוכו כמו בנגעי אדם כדילפינן לעיל דאין הנגע פושה לתוכו מדכתיב לא פשה הנגע בעור דמשמע עור שחוץ לנגע ולא בתוכה והכא נמי כתיב לא פשה הנגע בבגד או בשתי וגו' דמשמע בגד שחוץ לנגע ולא בתוכו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>הפשיון </b> הסמוך כל שהוא והרחוק כגריס כדתניא בת"כ כי פשה זה פשיון דסמוך לו כל שהוא ומנין לרבות את הרחוק ת"ל בבגד יכול כל שהוא נאמר כאן נגע נאמר להלן נגע מה נגע האמור להלן כגריס אף נגע האמור כאן כגריס דכתיב וראה את הנגע וגו' כי פשה הנגע בבגד וגו' נמצאת אומר הפשיון הסמוך כל שהוא והרחוק כגריס וגו' והחוזר כדכתיב ואם תראה עוד בבגד שיעורו כגריס וכתיב ושרף את הבגד וגו'.
+
+Halakhah 5
+
+<b>מי </b> שמכבס את הנגע בשבוע ראשון צריך לכבס מעט מן הבגד שחוצה לו כדתניא בת"כ וצוה הכהן וכבסו ציווי בכהן וכיבוס בכל אדם וכבסו את הנגע יכול במקום הנגע בלבד טעון כיבוס ת"ל אשר בו הנגע דהיינו הבגד דאית ביה נגע יכול כל הבגד כולו יטעון כיבוס ת"ל הנגע הא כיצד מכבס מן הבגד עמו ואית דגרסי ת"ל וכבסו את אשר בו כלומר את אשר בו ולא כל אשר בו הא כיצד יכבס מן הבגד שחוצה לו עמו ובכיבוס ראשון נמי בעיא דעת כהן כדתניא פרק השוחט וכבס שנית מה ת"ל שנית הקישא לתכבוסת ראשונה דבעי דעת כהן כדכתיב וצוה הכהן וגו' אימא בעינן דעת כהן בתכבוסת ראשונה ת"ל וטהר מכל מקום. וכל כיבוס נגע מעבירין עליו שבעה סימנים ככתמים כדאמר רבה בר אבוה פרק דם חטאת דכתיב וכבסו את אשר בו הנגע ולא מקרי כיבוס שפיר אלא בשבעה סממנים דמתרגמינן וכבס ויתחוור.
+
+Halakhah 6
+
+<b>בגד </b> שקרע ממנו מקום הנגע ותפר מטלית כדאמרינן לעיל וחזר נגע לבגד מתיר את המטלית ומצילו ושורף שאר הבגד ואם חוזר על המטלית שורף הכל כדתנן במתניתין פרק שביעי חזר נגע לבגד מציל את המטלית חזר למטלית שורף את הבגד וסבירא ליה לרב ז"ל דשורף הבגד היינו כולו עם המטלית אבל הר"ש ז"ל פי' הבגד לבד דמטלית אינה טעונה שריפה וטעמא דחזר לבגד ניצול המטלית אע"ג דהוי מיעוט הבגד וטפל לו וכשחזר למטלית שורף הכל אף על גב דבגד הוי רוב משום דכתיב ואם תראה עוד ומדכתיב עוד משמע במקום הראשון דהיינו במטלית כדאמר' לעיל דהוי כאלו חזר בבגד עצמו כיון שבמקומו היה נגע מעיקרא אבל כשחזר לבגד המטלית אינו חשוב מן הבגד וניצול משריפה הטולה מן המוסגר בטהור דהיינו בגד שהסגירו ועמד בעיניו בשבוע אחד ובשבוע שני כהה דקורע ממנו הנגע ושורף מה שקרע כדאמרינן ההוא מוסגר קרע ליה ואם חתך ממנו חתיכה ועשאו טלאי לבגד טהור וחזר הנגע לבגד המוסגר שנטלה ממנו חתיכה זו אף על פי שהמוסגר טעון שריפה כדכתיב ואם תראה עוד בבגד וגו' מציל את המטלית דהיינו טלאי שנטל ממנו וחברה בבגד הטהור כך כתב הר"ש ז"ל עלה דמתניתין פי"א דקתני הטולה מן המוסגר בטהור חזר הנגע לבגד מציל את המטלית חזר למטלית הבגד הראשון ישרף והרב ז"ל גריס במתניתין חזר הנגע לבגד שורף את המטלית דדוקא במטלית מבחוץ שחבר בבגד במקום הקרע וחזר הנגע לבגד הוא דאמרינן לעיל דניצול מטלית משום שלא היה מבגד זה ואינו חשוב מן הבגד אבל מטלית זה שחתכו מבגד המוסגר וחבר בטהור וחזר הנגע למוסגר כיון שהמוסגר ישרף המטלית נמי ישרף שהיה ממנו וקרינן ביה שפיר ואם תראה עוד בבגד ולדעת הר"ש ז"ל כיון שחתכו מן המוסגר וחברו בטהור ניצול אף על פי שחזר הנגע לבגד הראשון המוסגר כדאמ' ואם חזר הנגע למטלית זה שחברו בטהור הבגד הראשון המוסגר ישרף כדתנן במתניתין דכיון שמטלית זה היה מוסגר בהדי בגד הראשון שנחתך ממנו וחזר עתה במטלית הוי כאלו חזר בבגד שהיה מחובר לו מטלית זו וישרף ולהכי אם חזר לבגד המוסגר ישרף המטלית לדעת הרב ז"ל אבל לדעת הר"ש ז"ל אע"ג דאם חזר למטלית אמרינן דהבגד הראשון ישרף אם חזר לבגד הראשון דהיינו המוסגר לא ישרף המטלית שנחתך ממנו כיון שכבר היה מחובר בטהור כדאמ' אבל אם לא היה מחובר בטהור נראה פשיטה אף לדעת הר"ש ז"ל דישרף דאם הרוב נגרר אחר המיעוט כשחוזר למטלית כשהוא מיעוט הבגד הראשון ישרף כל שכן אם חזר לבגד שהמטלית שחתך ממנו ולא חברו לאחר שיהיה נגרר אחר רוב הבגד שנחתך ממנו וישרף הכל אבל נתחבר לבגד טהור סבירא ליה להר"ש ז"ל דאינו נגרר אחר הבגד כדאמרינן וכשחזר על המטלית דאמרן דבגד הראשון ישרף מטלית זה תשמש את הבגד שנתחבר לו כדתנן במתניתין דאם עמד בעיניו ב' שבועות או פשה ישרף הכל דדינו של בגד שני כאלו הנגע בו כיון שמחובר לו מטלית זה חשוב ממנו כדכתיב ואם תראה עוד דהוי כמטלית שנתחבר לבגד כדאמר' לעיל ואם ניצול הבגד השני אפילו שהלך הנגע לגמרי מן החתיכה טעונה שריפה כדתניא בתוספתא על מטלית זו וטעונה שריפה באחרונה דכיון שחזר בו הנגע מתחלתו כבר הוזקק לשריפה כדכתיב ואם תראה עוד בבגד וגו'.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>בגד </b> שבא כולו בתחלה ירקרק או אדמדם מסגירו שבוע אחר שבוע אם עמד בו שני שבועות ישרף כדתני בתוספתא הבא כולו נגע יסגיר כאדם הבא כולו לבן שיסגיר עמד בו שבוע אחד נותן לו שבוע ב' עמד ב' שבועות לפטור שכהה פטור אותו ומכבסו וטהור עמד בו ב' שבועות שלא כהה או שכנס אחד שבסוף שבוע אחד כנס הנגע ונתמעט ופשה אחד דמה שכנס בסוף שבוע אחד פשה בסוף שבוע ב' ישרוף את כל הבגד ותניא בת"כ והבגד אין לי אלא בגד שיש לו במה שיפשה בגד שאין לו להיכן יפשה מנין תלמוד לומר בו יהיה בו ואפילו בכולו דאין לו במה יפשה ונראה דהכא מיירי נמי כשהנגע בסביבות הבגד שאין לו היכן יפשה חוץ לנגע ותוך הנגע נמי אף על פי שיפשה אין נגע פושה לתוכו כדילפינן לעיל. בגד שהסגירו ופשה הנגע בכולו ופושה ירקרק או אדמדם או שפטרו ואח"כ בא כולו ירקרק או אדמדם הרי זה טהור כנס ופשה ישרף.
+
+Halakhah 9
+
+<b>בגד </b> שמוכין יוצאין על פניו מן האריג כגון סגוס של צמר שנראה בו נגע אינו מתטמא אם נראה במקום שיש בו מוכין שהם כמו גרגרים בולטים מן הצמר עד שיראה הנגע במוכין ובאריג עצמו כאלו נראה במוכין אפילו יש בו שיעור גריס ולא הגיעו לאריג שתחתיו או שנראה הנגע מתחת המוכין באריג ולא במוכין אינו מתטמא עד שיראה באריג ובמוכין כדתנן במתניתין רבי אליעזר בן יעקב אומר עד שיראה באריג ובמוכין ותניא בת"כ בקרחתו אלו השחקים בגבחתו אלו החדשים מכאן אמרו עד שיראה במוכין ובאריג והר"ש ז"ל פי' פי' אחר עד שיראה באריג ובמוכין שאין באריג אלא פחות משלש אצבעות שאין מטמא בנגעים אלא אם כן יצטרף עם אותו שאינו אריג שהוא באמצע שהוא בגד שעשוי קצתו ארוג וקצתו שאינו ארוג וקשיא לי בהאי דרשא בת"כ דהא בקרחתו או בגבחתו משמע בהאי או בהאי.
+
+Halakhah 10
+
+<b>הבגדים </b> הצבועים אינם מטמאין בנגעים בין צבועים בידי אדם בין בידי שמים כדתנן במתניתין פי"א ותניא בת"כ יכול יהו מטמאין בין צבועין בין שאינן צבועים ת"ל בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתים כברייתן אף צמר כברייתה אוציא את הצבוע בידי אדם ולא הצבוע בידי שמים כגון צמר צבוע מברייתו ת"ל לפשתים ולצמר מה פשתים לבנה מברייתה אף צמר לבן. בגד ששתיו צבוע וערבו לבן או איפכא הכל הולך אחר הנראה כדתנן במתניתין ובסתם בגדים הערב נראה ובכרי' וכסתות השתי נראה וכיון דקפיד קרא אלבן ונראה לבן מיטמא בנגעים. פחות משלש אצבעות על שלש אצבעות מן האריג אינו מטמא בנגעים כדתניא פרק במה מדליקין בגד אין לי אלא בגד כלומר אי הוה כתב בגד בנגעים אין לי דמטמא בנגעים אלא בגד שלם שלש על שלש מנין ת"ל והבגד ומשום דלא חזי ג' על ג' אלא לעניים ולא לעשירים איצטריך קרא דאי לאו הכי הוה אתי בק"ו משתי וערב דמטמא בנגעים. בגד שארג בו פחות משלש על שלש ונראה בו נגע ואח"כ השלימו לשלש על שלש טהור כדתנן פי"ב גבי נגעי בתים וטעמא דבעי בגד תחלה דהיינו שלש על שלש ואח"כ נגע. התופר מטליות שאין בכל אחד ג' על ג' ועשה מהן בגד מיטמא בנגעים שהתפור כארוג וכולו בגד אחד הוא.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>בגד </b> שהוא מטליות מטליות מהן צבועין ומהן לבנים נראה נגע בלבן שבו מסגירין אותו אם עמד ב' שבועות נטמא כולו וישרף דתפירה הוי חיבור וכן אם פשה הנגע במטלית לבנה אחרת שאינה מחוברת אצלה הרי זה פסיון אף על פי שיש ביניהן צבוע במתניתין פי"א קיטא שיש בה פספיסין צבועין ולבנים פושין מזה לזה דהא ילפינן לעיל דאיכא פסיון ברחוק והוא כגריס כדאמרינן לעיל ואם לא היה בו אלא פס אחד לבן אפי' כגריס ונראה בו נגע יסגיר שאם עמד בעיניו שני שבועות ישרף אף על פי שאין לו במה יפשה וכדתנן התם במתניתין:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> מיטמא בנגעים אלא בגדי צמר ופשתים או השתי והערב שלהם וכן כל כלי העור כדכתיב בבגד צמר או בבגד פשתים או בשתי או בערב לפשתים ולצמר או בעור או בכל מלאכת עור אף העור הצבוע בידי שמים מטמא בנגעים כרבי שמעון במתניתין דקאמר הצבועין בידי שמים מיטמאין בנגעים בידי אדם אין מטמאין בנגעים ותניא בת"כ ר' שמעון אומר כתוב אחד אומר בגד דמשמע לבן בבגד פשתים וכתוב אחד אומר או בעור דלא כתיב בעור אלא או בעור כן כתב ר' הלל ז"ל בנימוקיו ונראה לי דבעור לחוד משמע צבוע דהא האי או (אצטריך) לרבויי לבדים כדבסמוך בעור דמשמע צבוע הא כיצד צבועין בידי שמים מטמאין בידי אדם אין מיטמאין ובתוספתא מתני' הן דרבי שמעון משום ר' עקיבא ולהכי נראה דהלכתא כוותיה והלבדים כבגדים וכדתניא בתוספתא הלבדים והסגוסים והכרי' והכסתות אין מטמאין בנגעי' עד שיראו כארוג וכמוכין שלהם דכיון דכתיב אשר יהי' בו נגע משמע שירא' בו מכל צד והאהלים מיטמאים בנגעים בין של צמר או פשתים בין של עור כדתניא בת"כ או בעור להביא עורות אהלים.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b> הבגדים של צמר ופשתים מיטמאים בנגעים חוץ מבגדי גוים כדתנן במתניתין ריש פי"א ותני בת"כ גבי נגעי בתים אחוזתכם אחוזתכם מטמא בנגעים ואין אחוזת גוים מיטמא בנגעים דכשם שאין אחוזתם מטמא בנגעים כך אין בגדיהם וגופם מטמא בנגעים ומייתי לה ריש פרק המגרש וטעמא דיליף נגע גופו ובגדים מבתים משום דאיתקשו כולהו צרעות כדאמרינן לעיל והלוקח בגדים מן הגוים יראו בתחלה כדתנן במתניתין דימים שעבר בהם בנגעו בעודו ברשות הגוי אין עולין לו משבא לרשות ישראל שקנאו דאף על גב דבבהרת שבגופו קודם שנתגייר תנן דטהורה היינו משום דכקטן שנולד דמי. בגד שהוא כלאים צמר ופשתים מטמא בנגעים דתניא בת"כ והבגד יכול השיראין והסריקין וכו' ת"ל בבגד צמר או בבגד פשתים דמשמע צמר ופשתים לחודיהו אין לי אלא לצמר ופשתים המיוחדים כלומר כל חד באנפיה נפשיה מנין לרבות את הכלאים תלמוד לומר והבגד והרב ר' הלל פי' בנימוקי ת"כ מנין לרבות את הכלאים כלומר מנין אם היה מעורב בבגד צמר או פשתים חד מהנך מינין דתניא לעיל השראים והסריקין וכו' מנין דמטמא בנגעים תלמוד לומר והבגד.
+
+Halakhah 3
+
+<b>צמר </b> גמלים וצמר רחלים שטוון זה עם זה אם רוב מן הגמלים אינו מטמא ואם רוב מן הרחלים מטמא מחצה למחצה נמי מטמא כדתנן במתניתין פי"ב ובסיפא דהאי ברייתא דת"כ מרבינן לה הכי אין לי אלא אחד מן המינין הבא מקצתו הבא בכולו כגון שהיה שתיו צמר וערבו א' מן המינין או איפכא מנין דמטמא תלמוד לומר והבגד והיינו לפי' ר' הלל ז"ל ולפי' הרב ז"ל מצינן למימר דמהדר נמי אכלאים דאין לי דכלאים צמר בפשתים או איפכא מטמא בנגעים אלא הבא במקצתו דאכתי שם דבגד צמר או דפשתים עליה כיון דרובא דחד מינייהו דהכי משמע קרא בבגד צמר מיוחד או בבגד פשתים מיוחד מנין הבא בכולו שהוא מחצה למחצה תלמוד לומר והבגד וכיון דבצמר ופשתים מרבינן מחצה למחצה נמי דמטמא בנגעים הה"נ בצמר או פשתים בחד מהני שיראין וכלך וכו' ורחל בת עז אין צמרה מטמא בנגעים בפרק שני דבכורות קאמר עלה רב נחמן הכל מודים שאין צמרו מטמא בנגעים שנאמר בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתים שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה. בגד ששתיו פשתן או צמר וערבו קנבוס או איפכא אינו מטמא בנגעים כדתניא בתוספתא פ"ה בגד ששתיו סריקון וערבו צמר ערבו סריקון ושתיו צמר אין מטמא בנגעים דהא דאמרינן לעיל דמחצה על מחצה מטמא בנגעים היינו כשטרף צמר או פשתים בא' מן המינין זה בזה בשתי ובערב ועשאן בגד אבל כשהשתי או הערב שהוא ניכר בפני עצמו הוא מאחד מן המינין שאינן מטמאין בנגעים אינו מטמא גם כן ולפי' ר' הלל ז"ל קשיא תוספתא אלא שדחקו לשון ת"כ לפרש הבא בכולו כלומר שתי או ערב ואיפשר נמי לפרשו לפירוש הרב ז"ל הבא במקצתו שטרף מקצת צמר וא' מן המינין לכל הבגד ואתיא בתוספתא דקתני דאין מטמאין בנגעים כדאמרינן.
+
+Halakhah 4
+
+<b>העור </b> שאינו מעובד אינו מטמא בנגעים וכן העור שהוא גולם שלא עשה ממנו כלים כדתניא בת"כ יכול אף עור המצה ועור החיפה תלמוד לומר או בכל מלאכת עור יצאו עור המצה ועור החיפה שלא נעשה בהן מלאכה דאף על גב דסיפא הוי מליח ולא קמיח ולא עפיץ וחזי לעשות קמיע ולצור משקולת לא מיקרי בהכי נעשה למלאכה אוציא את אלו ולא את עורות רצועות וסנדלים שנעשית בהן מלאכה כלומר עורות שחתכן רצועות רצועות לעשות מהם סנדלים תלמוד לומר כלי יצאו רצועות אלו שאינן כלי. עורות חיה שבים אינם מטמאים בנגעים כדתנן פי"ד ודרש לה בת"כ מדכת' עור יכול אף עורות שבים ת"ל בגד מה בגד מין הגדל בארץ אף עור מין הגדל בארץ יכול אני מוציא את שחובר לו מן הגדל בארץ כל שהו ת"ל או בעור להביא את שחבר לעור שבים כל שהוא ממין הגדל בארץ אפילו חוט ומשיחה דבר שמקבל טומאה כדתנן במתניתין ובלבד שיחברנו כדרך חיבורו כדתניא בת"כ כלומר בשתי תכיפות.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> כלי הראוי להתטמא בשאר הטומאות אף על פי שאינו מתטמא במדרס הזב מפני שלא נעשה למשכב או מושב הזב כקלע של ספינה וכל הני דתנינן פי"א דיש להן רוחב גריס מיטמאין בנגעים אף על גב דאין מיטמא במדרס עד שיהא בו שלשה על שלשה טפחים דכל המיטמא במת מיטמא בנגעים כדתניא נמי בתוספתא וכדאמרינן לעיל מדכתיב בגד דחזי לעניים דהיינו ג' אצבעות על ג' ואין צ"ל שאר הכלים ככרים וכסתות. החמת והתורמל נראין ואין פושטן את כפליו אלא מה שיכול לראות כמו שהוא יראה ופושה מתוכו לאחוריו ולאחוריו לתוכו כדתנן במתניתין דחשיב פסיון וסדין הקמוט מפשיטין את קמטיו ורואין את נגעו דבחמת ותורמיל דרכן להיות כך כפולים במקום הקשר הוא דאין פושטין את קמטיו אבל סדין לא ובתוספתא נראה דמתוכו לאחוריו ואיפכא דחשיב פסיון היינו בכלי עור דוקא אבל לא בשאר כלים ונראה דטעמא הוי משום דבעור דהוא קשה לא בעינן שתראה הנגע בכל עובי העור מב' צדדיו אבל בבגדים בעינן שיראה באריג ובמוכין כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>השתי </b> והערב בין של צמר בין של פשתן מטמאין בנגעים מיד שיטוו אף על פי שלא ליבן הפשתן ולא שלק הצמר כת"ק דר' יהודה פרק י"א ובת"כ יליף לרבי יהודה מבגד דלא מטמא מיד דמה בגד עד שתגמר מלאכתו ולרבנן דמטמא מיד טעמא משום דכתי' או בשתי או בערב ומשמע משעה שנקראו שתי וערב ובגד מוקמינן ליה לדרשי' אחריתי ובעינן שיהיה בטווי כדי לארוג ממנו ג' על ג' כדתנן במתניתין ותניא בת"כ יכול יהיו מטמאין שתי וערב בכל שהן ת"ל בגד מה בגד מיוחס שיש בו ג' אף כולן כדי לארוג ג' על ג' ובין שהיה כולה שתי בין שהיה כולה ערב מטמא בנגעים כיון שיש בו לארוג ג' על ג' אי הוה חציו שתי וחציו ערב וכדתנן נמי במתניתין ותניא בת"כ שתי וערב אפי' כולה שתי אפילו כולה ערב היו חוטין פסוקין אפילו היו חוטין שיש בהם לארוג ג' על ג' לא מטמא בנגעים כדתנן נמי במתניתין דלא הוי חבור מה שהן מקובצין בפקעה אחד כיון שהם חוטין מופסקין ובעינן שיהיו מחוברין דומיא דבגד. ב' פקעו' המעורות זו בזו וכן החוט המחבר שתי שבין ב' עצי האורגים הנקראים כבדים וכן דפי חלוק אינם חיבור כדתנן במתניתין דאם נראה נגע באחד מהם השני טהור דכל חשוב בפני עצמו לא הוו חיבור כדא'. נראה הנגע בנפש המסכת שהוא חוט הערב שנכנס לתוך השתי ובשתי העומד בין כובד התחתון לעליון הרי אלו מטמאין בנגעים כת"ק דר' שמעון במתני' פרק י"א. נראה הנגע בשתי העומד לבדו הארוג טהור כדתנן נמי התם ומשמע בתוספתא דהיינו כשאין עתיד לארוג יותר ומשום הכי לא הוו חיבור זה עם זה נראה בסדין שורף את הנימין בנימין הסדין טהור כדתנן נמי התם פשה לסדין טמא כדתניא בתוספתא. נראה נגע בחלוק האימרות ניצולות אפי' הן צמר או פשתים ואינה נשרפת כדתנן התם סדין שנראה בו נגע מציל את האימריות אפילו הן ארגמן ותניא בת"כ ושרף את הבגד או את השתי או את הערב בצמר או בפשתים יכול כיון דכתיב בצמר או בפשתים יביא גיזי צמר ואניצי פשתן וישרפם עמו ת"ל באש תשרף ולא דבר אחר עמה דאף על גב דהיא מהדר אצרעת ממארת משמע נמי דלא ישרוף דבר אחר דהיינו גיזי צמר ואניצי פשתן עמה כדפי' ונראה דהיינו גיזי צמר או אניצי פשתן המחוברים לחוט השתי או הערב שהוא טווי ועדין מדובק בצמר או בפשתים שנטוו ממנו ואם כן למה נאמר בצמר או בפשתים להוציא את האמריות שבו דאינו טעונין שריפה בהדי בגד אוציא אימרות של זהב שאין מינו מטמא בנגעים ולא של ארגמן שמינו מטמא בנגעים דהוו מצמר ת"ל את אשר בו הנגע הראוי לקבל נגע עכשיו לאפוקי ארגמן ותולעת שני דאף על גב דהוו צמר כיון שהן צבועין אינן מטמאין כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>בגד </b> שצבעו כשהיה מוסגר או מכרו לגוי טהור כדתני בתוספתא ת"ק דרבי אליעזר ברבי שמעון משום דלא נזקק לטומאה וכן בגד המוסגר שנתערב באחרים כולן טהורים ועשאו מוכין נמי פחות משלש על שלש טהור ומותר בהנייתו כדתנן במתניתין ותניא בת"כ צרעת ממארת תן בו מארה ואל תהנה בו אין לי אלא מוחלט מוסגר מנין תלמוד לומר כי צרעת ממארת היא כלומר להכי תנא ביה קרא בתר דכתב הנגע כתב תו צרעת ממארת לרבויי אפילו מוסגר דאסור בהנאה אימא מוחלט אם קצצו ועשאו מוכין טמא ואסור בהנייתו יכול אף המוסגר כן ת"ל כי צרעת במוסגר דהיינו בזמן דצרעת נראית בו לאפוקי איקצצו ועשאו מוכין דכיון דאין הצרעת נראית בו טהור ואינו אסור בהנאה וכן כשנתערב באחרים דכולן טהורים דאינו ניכר כגון ב' בגדים בזה כגריס ובזה כסלע ובסוף שבוע בזה כסלע ובזה כסלע כדאמרינן גבי אדם דעד שלא נזקק לטומאת טהור אבל המוחלט כיון שנזקק לטומאה אין הספק מטהרו אפילו באלף ומדאוריתא חד בתרי בטיל וכן עשאו לבגד מוחלט מוכין פחות מג' טמא דאכתי בטומאתו עומד דאף על גב דמעיקרא פחות מג' אינו מטמא בנגעים כיון דהאי מעיקרא הוה ביה ג' על ג' וטעון שריפה כדכתיב בקרא משמע דאינו מצילו משריפה אפילו שיעשה אותו מוכין.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>א' </b> בגד המוסגר או המוחלט לטומאה דהוי אבי אבות הטומאה כאדם המצור' לכל דבר לטמא במגע ובמשא ובביאה לעשות משכב או מושב וכדתנן פרק קמא דכלים גבי מצורע דהוא למעלה מזב דמטמא בביאה והכא בבגד ילפינן דמטמא בביאה בת"כ מדכתיב זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר וגו' למאי כתיב התם בתר צרעת בתים זאת התורה לכל נגע וגו' לצרעת הבגד וגו' אמאי כתיב התם בגד לאקושינהו לכולהו לבית מה בית מטמא בביאה כדכתי' והבא אל הבית וגו' יטמא וגו' אף בגד יטמא בביאה אין לי אלא בגד מנין כולן כלומר שתי וערב וכלי עור ת"ל הכא בגד הצמר או הפשתים או בשתי או בערב או כלי עור הקישן לבגד דמטמא בביאה כדילפינן יכול יטענו צפרים תלמוד לומר זאת וכיון שהכניס לבית כזית מאלו או רוב בגד ג' על ג' אף על גב דאין בו כזית הבית טמא וכדתניא בתוספת' ושיעור כזית הלכה למשה מסיני והכא איכא נמי היקשה דאיתקשו כולהו נגעים לנגעי אדם שהוא מצורע דאיתקש למת כדכתיב אל נא תהי כמת מה מת בכזית אף אלו בכזית.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>בגדים </b> המנוגעים משלחין אותן חוץ לכל עיר אפילו שאינה מוקפת חומה וזה חומר בבגדים מאדם כדתניא בתוספת' דהא איתקשו בגדים לבית כדאמרינן לעיל וגבי בית כתיב והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר ומתני' בת"כ אתהן חוץ לכל עיר ולא אדם חוץ לכל עיר אלא עיר המוקפת חומה:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קעט </b> להיות בית המנוגע טמא. ושיעור נגע בתים כשני גריסין זה בצד זה כדתנן במתני' דנגעים פרק י"ב כרבי עקיבא דסבר ב' גריסים על ב' אבנים כדכתיב וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע וכדתניא בת"כ והנה הנגע בקירות הבית מלמד שאין הבית מטמא אלא בשני גריסין קיר קירות הרי שתים ולמטה הוא אומר קיר קירות הרי ארבע מלמד שאין הבית מטמא בנגעים אלא שיהו בה ד' כותלים מכאן אמרו בית עגול בית טריגון אינו מטמא בנגעים יכול עד שיראה על ב' כותלים ת"ל ומראיהן שפל מן הקיר אפילו על כותל אחד יכול נראה על אבן אחת ת"ל וחלצו את האבנים דברי רבי עקיבא.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ג' </b> סימני טומאה יש בבתים מראה ירקרק ואדמדם והפסיון כדתנן סוף פרק ג' דנגעים וכתיב שקערורות ירקרקות או אדמדמות ומראיהן שפל מן הקיר ותניא בתורת כהנים שקערורות שוקעות במראיהן ירקרקות או אדמדמות ירוק שבירוקים אדום שבאדומים ומראיהן שפל מן הקיר לא ממשן וכתיב בתר הסגר וראה והנה פשה הנגע בקירות הבית וצוה וחלצו וגו' ושני המראות מצטרפות דומיא דירקרק ואדמדם דכתיב גבי בגדים דילפי' לעיל מדכתיב והיה ולא כתיב והיו ופסיון הסמוך כל שהו והרחוק כגריס כדתנן במתני' פרק י"ב ותניא בת"כ ואם ישוב הנגע ופרח בבית וגו' משל חזר איש פלוני למקומו שיחזור הנגע לאותן האבנים אין לי אלא מקומו מנין לרבות אם חזר בבית ת"ל בבית יכול כגריס ת"ל הנגע ונאמר להלן ברישא הנגע בקירות הבית מה להלן שני גריסין כדילפינן לעיל מדכתיב בקירות נמצאת אתה אומר הפסיון הסמוך כל שהו והרחוק כגריס וחוזר לבתים כשני גריסים ומשום חוזר נקיט הכא נמצאת אתה אומר דסמוך ורחוק נפקא לן מקרא דלעיל דכתיב ושב הכהן וראה הכהן והנה פשה הנגע בקירות הבית ותניא בת"כ והנה פשה זה פשיון הסמוך בכל שהוא ומנין לרבות את הרחוק דלא פשה סמוך לנגע ת"ל בקירות הבית כלומר בכל מקום הוי פסיון טמא כיון שהוא בקירות הבית בין רחוק בין קרוב יכול בכל שהוא יהיה טמא אפילו רחוק תלמוד לומר כאן נגע ולהלן באדם נאמר גם כן נגע מה להלן כגריס כדאמרינן לעיל אף כאן בבית אי פשה ברחוק כגריס הוי טמא ואי לא לא נמצאת אומר הפסיון הסמוך כל שהו והרחוק כגריס והחוזר כשני גריסין גרסי' נמי הכא בת"כ. ואין נגעי בתים מטמאין עד שיהיה מראה הנגע שפל מן הקיר כדכתיב שקערורות שיהו שוקעין במראה כדכתיב ומראיהן שפל מן הקיר ולא ממשן כדאמר' לעיל ובשני המראות מסגירין או מחליטין ובפסיון נותצין כדנילף לקמן בילפותא דג' שבועות מקראי דאין נתיצה אלא בפסיון שאחרי הטחיה ולא קודם כדנילף לקמן.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כשיראה </b> הנגע אפילו הוא חכם שיודע שהוא נגע לא יאמר נגע נראה לי אלא כנגע כדכתיב בקרא וכדתנן במתני' ותניא בת"כ ובא אשר לו הבית שלא ישלח ביד שליח יכול אפילו זקן או חולה ת"ל ובא והגיד ידקדק הכהן עמו כיצד בא הנגע לביתו לאמר שיאמר לו דברי כיבושין בני אין הנגעים באים אלא על לשון הרע וכו' וצוה הכהן ופנו את הבית אפילו חבילי עצים וחבילי קנים כרבי יהודה במתניתין ודרשינן בת"כ צווי בכהן והפינוי בכל אדם ופינוי משמע אפילו מדברים שאין מקבלים טומאה ופינוי בכל אדם דרשינן מדכתיב ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע משמע דפינוי בכל אדם דאכתי לא מטמא כהן ואחר יבא הכהן לראות את הבית. ובית אפל אין פותחין בו חלונות ודריש ליה בת"כ מדכתיב כנגע נראה לי ולא לי ולאורי ואף על גב דקרא בבעל הבית משתעי ממילא משמע דנראה לו הנגע בלא נר או בלא אור חלון והכי נמי בעי כהן לראותה ואחר שיראה הכהן הנגע יצא ויעמוד על פתח הבית בצד המשקוף ויסגיר או יחליט או יפטור כדתנן במתניתין אינו הולך לתוך ביתו להסגיר בחבל ארוך ולא עומד בתוך הבית שהנגע בו ומסגיר דכתיב ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים תניא בת"כ יכול ילך לביתו ויסגיר אל פתח הבית יכול יעמוד תחת המשקוף ויסגיר ת"ל ויצא מן הבית עד שיעקר מכולו ואם הסגיר בדיעבד בכל גוונא מוסגר דכתיב והסגיר את הבית מכל מקום דיעבד מהני אלא שלא קיים מצוה ומייתי הך ברייתא פ"ק דחולין.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> הבית מטמא בנגעים עד שיהיה בו ד' אמות על ד' אמות דבפחות לא מיקרי בית וד' כותלים דרשי' דכתיב למעלה קיר קירות דכתיב והנה הנגע בקירות הבית ויכול לומר בקיר הבית וכתב קירות וכן למטה והנה פשה הנגע בקירות הבית הרי כאן ד' ומראיהן שפל מן הקיר לגופיה אתא ובית עגול כולה קיר א' ובעל ג' או ה' נמי לא מיטמא דד' בעינן לא פחות ולא יותר דאף על גב דגבי ציצית כתיב על ארבע כנפות כסותך ובעלת חמש כנפות אמרינן דחייבת בציצית על ארבע כנפות היינו משום דכתיב אשר תכסה בה דמרבה אפילו בעלת חמש דיש בכלל חמש ארבע אבל הכא ליכא רבוי לבית בת חמש כותלים אלא ארבע כדאמרינן ויהיה בנוי בארץ באבנים ועפר ועצים כדכתיב את אבניו ואת עציו ואת עפרו. בית בנוי בספינה אינו מטמא בנגעים כדתנן במתניתין ובתוספתא בית שבים ובית שבספינה אינם מטמאים בנגעים ותרי מילי נינהו בית שבים שהביאו אבנים ועפר הרבה וישפכו בים עד שנעשה תל ובנו עליו בית אינו מטמא בנגעים בארץ כתיב ולא ים ובית שבספינה אפילו עודה ביבשה כיון דאין סוף הבית לעמוד שם והיא מטולטלת לאו בית קבוע הוא וכתיב בבית ארץ אחוזתכם וגו' ובית תלוי על ד' קורות נמי כדתנן באיסקריה על ד' קורות אינו מיטמא בנגעים ועל ב' עמודים מיטמא כדתנן במתניתין וכדתניא נמי בתוספת' ובת"כ מרבינן לה מדכתיב בבית ארץ פרט לבית הבנוי בספינה ובאיסקריה ועל ד' קורות ולהביא בית הבנוי על העמודים דהיינו עמודי שיש או אבנים דבבית ארץ קרינא ביה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>כמה </b> אבנים יהיו בו אין פחות משמנה כרבי עקיבא במתניתין דאמר כשני גריסין על שתי אבנים ולא בעינן על ב' כותלים כרבי אליעזר ברבי שמעון כדתניא בת"כ יכול עד שיראה על ב' כותלים ת"ל ומראיהן שפל מן הקיר אפילו על כותל אחד יכול אפילו נראה על אבן אחד תלמוד לומר וחלצו את האבנים אין פחות משני אבנים דברי רבי עקיבא רבי ישמעאל אומר וכו' וכיון דילפינן דבקיר אחד שני גריסין בשני אבנים מיטמא מדכתיב ומראיהן שפל מן הקיר אם כן הוו שמנה אבנים בכל הבית וכמה עצים יהיו בו כדי ליתן תחת המשקוף כת"ק דר' יהודה במתניתין דקתני עצים כדי ליתן תחת המשקוף ופי' הר"ש ז"ל כן צריך לכל קיר וקיר דומיא דאבנים ועפר כדי ליתן בין פצים לחברו כדתנן במתני' ושיווי בנין האבנים מב' צדדין בעפר נקרא פצים דלא איצטריך עפר אלא להשוות ופחות משיעורים אלו לא מיטמא דלעיכובא הוא דילפינן הני שיעורים. הלבנים והשיש אין חשובין כאבנים כדתניא בת"כ יכול אפילו קרמירין אפילו לבנים ת"ל אבנים ופי' הר"ש ז"ל קרמירים רעפים ואיפשר שהרב ז"ל היה גורס מרמרין שכתב הלבנים והשיש וכו'. בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש ואחד בסלע ואחד באבנים ואחד בעפר אינו מיטמא בנגעים כדתנן במתני' וכתב הר"ש ז"ל דיש ראוים לבא בהן נגע דלאו אבנים סתם הוו וסלע הוי צור מששת ימי בראשית ולאו קיר הוי וכן לבנים אינו אבן כדאמרינן לעיל. בית שלא היו בו אבנים ועצים ועפר כשיעור ונראה בו נגע ואח"כ הביא לו אבנים ועצים ועפר טהור כדתנן במתניתין ואו או קתני כדלעיל דלאו בית מיקרי מעיקרא ואין הבית מיטמא עד שיהא בו אבנים וכו' וכדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>בית </b> שסככו בזרעים בטלו והן כעץ בעלמא ונטמאו טומאה חמורה כדמייתי סוף פרק העור והרוטב אמר רב מתנא הרי אמרו בית שסככו בזרעים טהרו מטומאת אוכלין כגון שסכך ביתו בשבלים ובהם הזרעים וכיון שעשה מהם סכך בטלו הזרעים אצל הסיכוך ונעשו אהל חשוב ואם פרחה צרעת באותו בית כל הבית טמא כתליו ואהל שלו לטמא אדם וכלים וכששמש מעשה עץ שמש כדאיתא התם.
+
+Halakhah 11
+
+<b>וירושלם </b> וח"ל אין מטמאין בנגעים כדתנן התם פר' י"ב דנגעים ובת"כ ממעט חוצה לארץ מדכתיב אחוזתכם ובשלהי מרובה ממעט נמי ירושלם מדכתיב אחוזתכם וירושלם לא נתחלקה לשבטים ובתי הגוים שבארץ ישראל אין מטמאים בנגעים כדתניא התם כל הבתים מטמאין בנגעים חוץ משל גוים ותניא בת"כ אחוזתכם מטמאה בנגעים ולא אחוזת גוים וכשם שאין אחוזתם מטמא כך גופם ובגדיהם אין מטמא בנגעים ומשמע דהיינו בתי גוים שהן קנויים להם בא"י אבל אחוזת ישראל שמושכרת לגוים נראה דמטמאה דהא אחוזתם קרינא בה ותנן נמי הלוקח בתים מן הגוים יראו בתחלה כדאמר לעיל בבגדים ומשמע דוקא לוקח שקונה אותה מן הגוי אבל אם שכרה לו לא יראו בתחלה. בית שצדו אחד גוי וצדו אחד ישראל או צדו אחד בארץ וצדו אחד בח"ל כדתניא בתוספתא פרק ששי וטעמא דבעינן כל צידי הבית ראוים לטומאת נגעים כדאמר' ושאר כל הבתים שבא"י מטמאין בין צבועים בידי אדם בין צבועין בידי שמים כדתנן פרק י"א דנגעים דבבגדים ועורות הוא דמפלגינן בין צבוע בידי אדם לצבוע בידי שמים משום דכתיב גבי בגד פשתים כדאמ' לעיל אבל בתים לא.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>בית </b> האשה בית השותפין בית הכנסת ובית המדרש שיש בהן בית דירה לחזנים או לתלמידים מיטמאין בנגעים כדתניא בתוספתא בית הכנסת ובית האשה ובית השותפין מטמאין בנגעים וכת' הר"ש ז"ל דהיינו טעמא דבית הכנסת דמצו לזבוניה אבל הרב ז"ל כתב כשיש בהן בית דירה לחזנים או לתלמידים משמע דבלאו הכי לא מיטמאי דבעינן ובא אשר לו הבית. קירות האבוס וקירות המחיצה שבבית אין מטמאין כדתנן במתניתין פרק י"ב וכדדרשינן בת"כ בקירות הבית ולא בקירות האבוס ולא בקירות המחיצה והמגורה דאין הבית טמא עד שיראה הנגע באחד מארבע קירות הבית עצמה ולא בקירות אלו:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נגעי </b> בתים שיש בהם הסגר שלשה שבועות שהן י"ט יום שיום ז' עולה לכאן ולכאן ויום שלשה עשר עולה לכאן ולכאן וכן יום י"ט לשבוע שלישי בבתים כדדרשינן בת"כ מדכתיב והסגירו שבעת ימים שנית מלמד שיום אחד עולה לו מן המנין מלפניו ומלאחריו כדאמר' לעיל פרק ט' וכיון דיום אחד עולה ה"נ יום י"ג מלפניו ומלאחריו לבתים דהסגר בתים ג' שבועות כדתנן פ"ג דנגעים ופ' אין בערכין אין בנגעים פחות משבוע אחד ולא יותר על ג' שבועות שבוע א' כגון שחין ומכוה ושלש שבועות נגעי בתים דזמנין דלא ידעינן אם נטהרו לגמרי עד שלשה שבועות כגון אם עומד בראשון ובשני וחלץ וקוצה וטח נותן לו שבוע אחר שאם חזר טעון נתיצה ואם לא חזר טהור אבל אדם לעולם בשני שבועות ידעי' דיניו דאם עמד בשבוע שני טהור מיד ובפחות משבעה אין לידע טהרתו דאין הסגר פחות מז' כן כתבו בתוספות פרק אין בערכין.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כשיבא </b> הכהן ויראה הנגע שוקע ירקרק או אדמדם אפילו כולה יסגיר שבעת ימים כדכתיב בקירות הבית שקערורות ירקרקות או אדמדמות וגו' ובשביעי רואה אם כהה או הלך קולף מקום הנגע בלבד והבית טהור כדתנן ריש פי"ג עשרה בתים הן הכהה בראשון וההולך לו קולפו והוא טהור ולא בעי צפרים הרי ב' בתים הכוהה בשני וההולך לו קולפו וטעון צפרים הרי כאן ארבע פשה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר ינתץ הרי חמש לא חזר טעון צפרים הרי שש עמד בראשון ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ הרי שבע לא חזר טעון צפרים הרי שמנה עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ הרי בית תשיעי לא חזר טעון צפרים הרי עשירי ותניא בת"כ מנין לכהה בשני וההולך לו שקולפו והוא טעון צפרים תלמוד לומר ולקח הכהן לחטא את הבית הרי כאן בית אחד דהוה ליה למכתב ולקח לחטאו בצפרים וכו' דהא בבית קמשתעי קרא מאי את הבית הביא בית אחר שכהה בשני או שהלך לו שטעון צפרים וקליפת כהה לא מצינו בקרא ושמא מדכתיב כי נרפא הנגע וסמיך ליה ולקח לחטא את הבית דמשמע דאין טהרת בית אלא בריפוי דהיינו שהוקצה ונוטח כדפי' הר"ש סוף פרק י"ב דנגעים וכיון דילפינן לכהה בשני או הלך לו דטעון צפרים משמע דאם כהה בראשון או הלך לו לא בעי צפרים אבל קליפה בעי הרי למדנו לארבע בתים ואם פשה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים דכתיב ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בקירות הבית וצוה הכהן וחלצו את האבנים וגו' ואת הבית יקציע וגו' ולקחו אבנים אחרות וגו' ועפר אחר יקח וטח את הבית ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ את האבנים ואחר הקצות את הבית ואחרי הטוח ותניא בת"כ ואם ישוב הנגע וגו' יכול חזר בו ביום השביעי שחלץ והקצה וטח יהא טמא תלמוד לומר ושב הכהן ביום השביעי וכתיב הכא ואם ישוב הכהן מה שיבה האמורה להלן בסוף שבוע כדכתיב ושב הכהן ביום השביעי אף שיבה האמורה כאן ואם ישוב הוא בסוף שבוע שני שחזר הנגע כדכתיב ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ וגו' משל חזר איש פלוני למקומו שיחזור הנגע לאותן האבנים אין לי חזר אלא במקומו דהיינו לאותן האבנים מנין לרבות את כל הבית תלמוד לומר בבית שאם חזר הנגע בסוף שבוע שני אחר חלץ וכו' שינתץ הבית כדכתיב ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ וגו' ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית צרעת ממארת היא בבית טמא הוא ונתץ את הבית את אבניו וגו' ואמרינן בת"כ דהאי קרא דכתיב ובא הכהן וראה והנה פשה וגו' הנח לו כלומר שאין זה מקומו אלא אחר ופרח והיה לו לכתוב מיד ונתץ את הבית דלא מצינן למימר שלא יהא החוזר טמא אלא א"כ פשה כדמשמע פשטיה דקרא דכתיב ובא הכהן וראה והנה פשה דהא כתיב בהאי קרא צרעת ממארת היא ותניא נאמרה צרעת ממארת בבגדים ונאמר צרעת ממארת בבתים מה צרעת ממארת שנאמר בבגדים טימא את החוזר אע"פ שלא פשה כדכתיב ואם תראה עוד בבגד וגו' באש תשרפנו וגו' אף צרעת ממארת האמור' בבתים טימא את החוזר אף ע"פ שלא פשה אם כן האי ובא הכהן וראה והנה פשה אין זה מקומו וסדר המקרא ואם ישוב הנגע ופרח וגו' דהיינו חוזר כדאמר' ונתץ את הבית וגו' ואם לא חזר בסוף שבוע שני טעון צפרים כדאמר' לעיל דדוקא בחזר כתיב ונתץ וגו' הרי למדנו לב' בתים אחרות הרי הן שש ומנין לעמד בראשון ופשה בשני דחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים מהאי קרא דובא הכהן וראה והנה פשה במה הוא מדבר אם בפשה בראשון הרי כבר אמור כדאמרינן לעיל הא אינו מדבר אלא בעומד בעיניו בסוף שבוע ראשון שמסגירו שבוע שני בלא חליצה וקציעה וטיחה בא בסוף שבוע שני שהוא יום י"ג ומצאו שפשה מה יעשה לו יכול ינתץ מיד כדכתיב סמוך לו ונתץ את הבית תלמוד לומר ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע וגו' ונאמר למעלה ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע ועבדינן מינייהו גזרה שוה כאלו בשניהם כתוב ובא או בשניהם כתוב ושב דזו היא שיבה זו היא ביאה דהך ביאה שיבה היא ששב לבית המנוגע וילפינן כהאי ג"ש הכי מה ופשה האמורה בשיבה למעלה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע כדכתיב בקראי בתרה כדאמ' לעיל אף פשה האמור בביאה ובא הכהן וראה והנה פשה דאוקימנא דמיירי בשעמד בסוף שבוע ראשון ופשה בסוף שבוע שני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שלישי אם חזר ונתץ את הבית ואם לא חזר טעון צפרים והדר קתני בת"כ דהיכי אמרי' דפושה בשני לא ינתצנו כפושה בראשון דאם הקל בפושה בסוף שבוע ראשון שלא חייבו נתיצה אלא חליצה וכו' היינו משום דהקל בעומד בסוף שבוע ראשון דאינו טעון חליצה וכו' אלא מסגירו אבל בשני דהחמיר בעומד בו דבעי חליצה לא נקל בפושה בו שלא לחייבו נתיצה תלמוד לומר ושב ובא וכו' זו היא שיבה זו היא ביאה כדאמר' דילפינן בגזרה שוה דפושה בשני לא יתצנו אלא חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שלישי חזר יתצנו לא חזר טעון צפרים כדאמרינן הרי ב' בתים אחרות והן שמנה ומנין עומד בזה ובזה חוזר וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים תלמוד לומר ואם בוא יבוא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית וגו' במה הוא מדבר אם בפושה בראשון הרי כבר אמור ופושה בשני כבר אמור הא אינו מדבר אלא בעומד בסוף שבוע ראשון ושני דכתיב ואם בוא יבוא ב' ביאות וראה והנה לא פשה מה יעשה לו יכול יפטרנו וילך כמו שכתוב בסיפיה דהאי קרא וטהר הכהן את הבית תלמוד לומר כי נרפא הנגע לא טהרתי אלא הרפוי ואין רפוי אלא בית שהוחלט והוקצה והוטח ולא חזר הנגע ואם כן מה יעשה לו הרי אני דן מה מצינו בפושה שני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף עומד בשני כן להכי כתב ואם בוא יבוא ב' ביאות לומר מה ביאה האמורה למעלה בפושה בשני חולץ וקוצה אף ביאה דעומד בראשון ובשני כן ופריך אם החמיר בפושה בשני שהרי החמיר בפושה בראשון שטעון חליצה וכו' נחמיר בעומד בשני שלא החמיר בעומד בראשון שיטעון חליצה ת"ל ואם בוא יבוא כדאמר' דמה ביאה האמורה למעלה בפושה בשני חולץ וקוצה וטח כדא' אף ביאה האמורה למטה בעומד בראשון ובשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ג' חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים הרי למדנו לעשרה בתים ואין לי נותץ בקרא אלא בפושה בסוף ראשון וחוזר בסוף שני מנין לרבות את החוזר אחר שפשה בשני ואחר שעמד בראשון ובשני ת"ל אחר חלץ את האבנים אחרי הקצות ואחרי הטוח למה לי וכי יש חליצה שאין עמה קציעה וטיחה מה ת"ל אחרי הקצות ואחרי הטוח חד לרבות את החוזר אחר הפושה בשני וחד לרבות החוזר אחר העומד בשני דטעון נתיצה דהא סמכינן קרא דונתץ אקרא דאם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ את האבנים ואחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח וענין הכתוב מוכיח דקראי קמאי דושב הכהן ביום השביעי והנה פשה וגו' ואם ישוב הנגע ופרח בבית וגו' מיירי בפושה בראשון וחוזר בשני וקרא דובא הכהן וראה והנה פשה וגו' מיירי בעומד בראשון ופשה בשני וקרא דאם בוא יבוא וראה והנה לא פשה מיירי בעומד בזה ובזה דקראי קמאי בהדיא כתיב בסוף שבוע ראשון פשיון ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה וגו' ובסוף שבוע שני חזר כדכתיב ואם ישוב הנגע ופרח כדאמ' חזר פלוני למקומו והא ילפינן דהאי ישוב ביום השביעי הוא דומיא דשב דלעיל דהוא ביום השביעי כדכתיב ושב הכהן ביום השביעי וקרא דובא הכהן וראה והנה פשה מיירי בעומד בראשון ופשה בשני דאי האי פשה בראשון הרי כבר אמור אלא ודאי והנה פשה בשבוע שני דמינה סליק דכתיב ואם ישוב הנגע וגו' דהוי בשבוע שני וכתיב ובא הכהן וראה והנה פשה וכו' וא"כ בסוף שבוע ראשון עמד דאי פשה הא בעי חליצה וקציעה וטיחה ותו ליכא פשיון בשבוע שני אלא חזרה כמו שהיה קודם וכיון דכתיב פשיון דשבוע שני כדאמרינן אם כן בסוף שבוע ראשון עמד ולא הוה בעי חליצה עד דפשה בסוף שבוע שני וחלץ והקצה וטח ונתן לו שבוע ג' כדאמרינן לעיל וקרא דאם בוא יבוא הכהן וראה והנה לא פשה וגו' קאי אפשה דלעיל בסוף שבוע שני וקאמר דאם לא פשה בסוף שבוע שני דבעי חליצה וכו' כדאמר לעיל והיינו שלא פשה גם כן בסוף שבוע ראשון אלא שעמד בזה ובזה דאי פשה בראשון לא מצי למכתב לא פשה בשני דהא בעי חליצה בפשיון של סוף שבוע ראשון ואם כן לא שייך בסוף שבוע שני לא פשה אלא לא שב דהיינו לא חזר ומדכתיב לא פשה בסוף שבוע שני משמע דבסוף שבוע ראשון נמי לא פשה אלא עמד בזה ובזה כדאמרינן והני ששה בתים דהני קראי הוא דבעו חליצה והקצאה וטיחה בסוף שבוע ראשון לפושה בראשון ובסוף שני לעומד בראשון ופושה בשני או עומד בזה ובזה ונתיצה בסוף שבוע שני לפושה בראשון וחוזר בשני ובסוף שבוע שלישי לעומד בראשון ופושה בשני או עומד בזה ובזה דאין נתיצה אלא בנגע החוזר אחר חליצה וקציעה וטיחה והדר כתיב ולקח לחטא את הבית להביא בית אחרת שכהה בשני או הלך לה דבעי צפרים ומינה דאי כהה או הלך לו בראשון קולפו והוא טהור הרי ד' בתים אחרים דלית בהו צד נתיצה והוו כולהו עשרה כדילפינן להו מקראי אם נראה בה נגע אחר שנטהרה בצפרים יראה בתחלה ואם עד שלא טהרו בצפרים ינתץ כדתנן במתניתין דכיון דנטהר בצפרים אם חזר הויא כבא בבית אחרת וכל שלא נטהר וחזר הנגע ינתץ כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 3
+
+<b>כשהוא </b> חולץ את האבנים אינו חולץ פחות משתים כרבי עקיבא כדא' לעיל מדכתי' וחלצו את האבנים ואינו נוטל אבנים מצד זה ומביאן לצד זה ולא עפר מצד זה לטוח או לבנות בצד זה כדתנן במתניתין פי"ב ונפקא בתורת כהנים מדכתיב אבנים אחרות ועפר אחר ואינו טח בטיט אלא בעפר כדכתיב ועפר אינו מביא אבן אחת גדולה תחת שתים שחלץ ולא שתים תחת אחת חלוצה אבל מביא שתים תחת שלש כדתנן במתניתין דכתיב ולקחו אבנים אחרות והביאו אל תחת האבנים אבנים תחת אבנים ושתים תחת ג' או ג' תחת ארבע מביא דהא הוו אבנים תחת אבנים.
+
+Halakhah 4
+
+<b>היה </b> הכותל בינו לבין חבירו שניהם חולצים ושניהם קוצים את העפר ושניהם מביאים אבנים אחרות כדתנן במתני' אוי לרשע אוי לשכנו מכאן אמרו וכו' וכדתנא בת"כ וחלצו מלמד ששניהם חולצים וכתיב העפר אשר הקצו ולקחו אבנים אחרות והביאו משמע שניהם אבל בעל הבית שהנגע כלפי ביתו מביא את העפר וטח כדכתיב ועפר אחר יקח וטח את הבית לשון יחיד דאין חברו מיטפל עמו בטיחה כדתנן במתניתין.
+
+Halakhah 5
+
+<b>אבן </b> שבזוית בזמן שהוא חולץ חולץ את כולה כדכתיב וחלצו ובזמן שהוא נותץ נותץ את שלו ומניח צד חברו נמצא חומר בחליצה מבנתיצה כדתנן במתניתין וטעמא דכתיב גבי נתיצה את אבניו ואת עציו משמע שלו ולא של חברו ויש בדבר ספק אם תהיה אבן זו של חברו כמו יד לאבן שלו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>בית </b> שנראה בו נגע והיתה עליה על גביו נותן את הקורות לעליה וסומכן בעמודים ואינו נותצן עם הבית נראה בעליה נותן את הקורות לבית כדתנן במתניתין ונפקא לן בת"כ מדכתיב אבניו עציו ואת כל עפר הבית ולא אבני ועצי ועפר העליה לא היתה עליה על גביו כולן ניתצין עמו דכיון דכתיב אבניו עציו ואת כל עפר הבית כל שנבנה עמו משמע דכיון דאין עליה על גביו הרי הכל נבנה עם הבית ומציל את המלבנות ואת הסריגות שעושים בחלונות כדי שלא יפלו משם התינוקות ואין מוציאין חוץ לעיר דלא מיתסרי בהנאה דלא הוו בכלל אבנים ועצים ועפר.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הלוקח </b> אבנים מבית מוסגר ובנאן בבית טהור אם חזר הנגע למוסגר חולץ את האבנים שבטהור כדתנן במתניתין דדינם כדין הבית שניטלו ממנו והיינו אבנים שלא היה בהן הנגע ואם חזר לאבנים שהניח בטהור הבית הראשון ינתץ כאלו היו האבנים קבועים בו וחזר נגע לבית והני אבנים נמי בעו נתיצה אלא שממתין להם עד שישמשו את הבית השני בסימנין דטעון הסגר והיינו בכל בית שנראה בו נגע בתחלה כדתנן במתניתין דפי"ג.
+
+Halakhah 8
+
+<b>כיצד </b> מטהרין את הבית המנוגע אחר החליצה וטיחה מביא מים חיים בכלי חרש כדכתיב בקרא וב' צפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת דכתיבי נמי בטהרת הבית אלא שבאדם מזה שבעה פעמים לאחר ידו כדאמר' לעיל ובבית מזה שבעה פעמים על המשקוף של בית מבחוץ כדתנן במתניתין פי"ד וכתיב בקרא והזה אל הבית שבע פעמים ומשמע פני הבית דהיינו על המשקוף מבחוץ בהסגר הבית דמסגיר אותה והוא עומד בפתח כדאמר' לעיל ותניא והזה על הבית על שקופו ויש אומר על כולו ואם נאמרו כל דיני טהרת צרעת באדם למה נשנו בבית ואם נאמרו בבית למה נשנו באדם אלא מפני שיש באדם מה שאין בבתים דאדם טעון קרבן ובית אין טעון קרבן ויש בבתים חומרא שאין לו טהרה מטומאה כשניתץ ואדם יש לו טהרה מטומאתו אפילו אחר החלט כשנתרפא:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בית </b> המנוגע אב מאבות הטומאה כל הנוגע בו יטמא וכן אבנים שחולצים ממנו אחר הסגר ואבנים ועצים ועפר שנותצין ממנו כולן אבות הטומאה כדתניא בתוספתא דנגעים פ"ו אלו ואלו טמאים במגע ובמשא וקאי אאבנים מנוגעות שחולצן ואאבני נתיצה ומטמאין נמי בביאה כדתנן במתניתין פי"ג דאבן אחת מטמא בביאה ותנן נמי התם אבניו ועציו ועפרו מטמאין בכזית רבי אליעזר חסמא אומר במשהו מר יליף ממת דצרעת איתקש לטומאת מת כדכתיב אל נא תהי כמת ומר יליף מאיברים של מת דתנן בפרק קמא דאהלות האיברים אין להם שיעור כיון דילפינן בגד צמר ופשתים ושתי וערב וכל כלי עור דמטמאי נמי בביאה שהוקשו כולן לבית בקרא דכתיב זאת תורת נגע צרעת בגד הצמר וגו' וכדא' לעיל ספי"ג משמע דאבני בית נמי ועציו ועפרו מטמאין נמי בביאה כדאמרינן וכולן אסורין בהנאה כדילפינן גבי צרעת ממארת דכתיב בבגדים תן בו מארה ואל תהנה בו ואפילו עשאן סיד והכא נמי בבתים כתיב צרעת ממארת וכולן משלחין אותן חוץ לעיר אף על פי שאינה מוקפת חומה כדכתיב והשליכו אותן אל מחוץ לעיר חוץ לכל עיר כדאמרינן לעיל ספי"ג.
+
+Halakhah 2
+
+<b>בית </b> מוסגר אינו מטמא אלא מתוכו ומוחלט מיטמא מאחוריו ומתוכו וזה וזה מטמאין בביאה כדתנן פי"ג וכתיב בבית מוסגר והבא אל הבית כל ימי הסגיר אותו יטמא הרי שאינו מטמא אלא מתוכו ותניא בת"כ צרעת ממארת היא בבית טמא הוא מה תלמוד לומר והרי מוסגר נמי אמרינן דמטמא אלא הוסיף לו טומאה שיטמא בין מתוכו בין מאחוריו וטומאת ביאה בין שנכנס לבית בין שהאהיל דבר אחר עליו ועל הבית ונכנס תחת האהל הרי כאלו בא לבית וכדתנן פי"ג היתה אבן מנוגעת מונחת תחת האילן והטהור עובר ניטמא טהור עומד תחת האילן ועבר אדם באבן מנוגעת לא טמאהו ואם הניחה טמא וכדתנן פי"ג וכדדרשינן בת"כ מחוץ למחנה מושבו מושבו טמא היינו בית מושבו דכל זמן שיושבת הטומאה תחת האילן ועבר טהור טמא.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>המאהיל </b> בידו על אבן מנוגעת או שהאהילה עליו טהור כת"ק דרבי שמעון בתוספתא פ"ז דהבא אל הבית לא משמע אלא שנכנס לבית או תחת האהל עם הבית או עם המנוגע אבל כשהאהיל הוא על המנוגע לא נכנס תוך אהל עמה ולכך אינו מטמא עד שיגע בה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>טהור </b> שנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור כר' אושעיא פרק ידיעות הטומאה דכתיב והבא אל הבית דרך ביאה אמרה תורה ואי נכנס כולו מאחוריו טמא דלא גרע מכלים שבבית דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית. טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא נטמא כדתנן פי"ג ותניא בת"כ והבא אל הבית כשיכניס ראשו ורובו דבציר מהכי לא חשיב ביאה וכן טלית טהורה שהכניס ממנה ג' על ג' לבית טמא נטמא כדתנן נמי התם דכיון דמיקרי בגד לטומאות נגעים שאינו מטמא בנגעים אלא א"כ יש בו ג' על ג' הכי נמי אם נכנס ג' על ג' ממנו ובבית טמא נטמא כל הבגד אפילו רובו בחוץ כיון דקצתו שנכנס מיקרי נמי בגד מה שאין כן באדם דאם נכנס מיעוטו לא מיקרי ביאת אדם לבית וכן חרס שהכניס אויר לבית טמא נטמא כדתניא בתוספתא דכיון דאין טומאה נכנס לכלי חרס אלא דרך פתחו ונכנס פיו לתוך הבית נטמא אפילו רובו בחוץ ושאר כלים כשיכנסו רובן טמאין מיד כשלא הכניסן לבושין אבל אם נכנס לבוש כליו הוא טמא מיד והן טהורים עד שישהה בכדי אכילת פרס פת חטין ולא פת שעורים מסב ואוכלו בלפתן כדתנן התם וטעמא דרישא דכיון דאינן לבושין קרינן נמי בכלים והבא אל הבית ותניא בת"כ והבא אל הבית וכו' יטמא עד הערב מלמד שאין מטמא בגדים פי' מדלא כתיב וכבס בגדיו וטמא עד הערב יכול אפילו שהה שם כדי אכילת פרס ת"ל והאוכל בבית יכבס בגדיו דכי היכי דאוכל מטמא בגדים הכי נמי אי שהה כדי אכילה מטמא בגדים ובעו כיבוס אין לי אלא האוכל השוכב מנין ת"ל והשוכב בבית יכבס בגדיו אין לי אלא אוכל ושוכב האי בלא האי לא האי ולא האי שאינו אוכל ולא שוכב ולא עומד מנין שטעון כיבוס בגדים ת"ל יכבס בגדיו לרבות דאף על גב דלא אכל ולא שכב כיון דשהה כדי אכילת פרס מטמא בגדים אם סופינו לרבות לא אוכל ולא שוכב אלא שוהה מה ת"ל האוכל ושוכב ליתן שיעור לאכול כדי שוכב דהיינו מסב דלא תימא אכילת כזית חשיבה אכילה ומטמא בגדים להכי כתיב והשוכב שלא יהא מטמא בגדים האוכל עד שיאכל כדי שיעור שכיבה שהיא הסבה דהיינו כדי אכילת פרס וכיון דמרבינן לא אוכל ולא שוכב בעינן כדי אכילת פרס כדאמרינן. הגוי והבהמה שהיו לבושין כלים ונכנסו לבית המנוגע נטמאו הכלים מיד כדתניא בתוספתא הבהמה והגויי אין מקבלין טומאה ואין מצילין בגדים בבית המנוגע ותניא בת"כ יכול אף הבהמה והגוי יהיו מצילין בבית המנוגע עד כדי שיעור אכילת פרס ת"ל יכבס את בגדיו פי' מדלא ערבינהו אוכל ושוכב יכבס בגדיו אלא כתב כיבוס בגדים בתרוייהו כל המטמא בגדים מצילין והני דלא מטמא בגדים דלאו בני קבולי טומאה נינהו אין מצילין על הבגדים כדי אכילת פרס אלא מיד טמאים דקרינא בהו והבא אל הבית וגו'. היה עומד בבית המנוגע וידיו חוץ לבית וטבעותיו בידיו אם שהה כדי אכילת פרס טבעותיו טמאים אע"פ שהן בחוץ והעומד בחוץ ופשט ידיו לפנים נטמאו ידיו בלבד מיד וטבעות שבידיו בכדי אכילת פרס כדתנן במתניתין פי"ג כחכמים דפליגי אר' יהודה וסבר דמציל עד כדי שיעור אכילת פרס אע"ג דהוא לא נטמא דלא הוי כגוי ובהמה דכיון דאינם מקבלים טומאה אין מצילין על כליהם דישראל ראוי לקבל טומאה כשיכנס ולהכי אף על פי שלא הכניס אלא ידיו ולא נטמא גופו מציל על כליו כיון שהם לבושים באצבעותיו ואם היה הוא בפנים וידיו בחוץ בטבעותיו לכ"ע מציל ובכדי אכילת פרס מיהא נטמאו דהא ידיו בתר גופו גרירי כיון שנכנס רובו הרי כולו טמא והיה נראה דאם טבעותיו בקומצו טהורין כיון שאינן לבושין לא גרירי בתריה אלא דבתוספתא תניא טבעותיו בקומצו הוא והן טמאין מיד ואם היה מלובש בהן עד שישהה כדי אכילה וכו'.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> המציל בצמיד פתיל באהל המת בכלי חרס ואבנים ואדמה שהיו אוכלים בתוכן מציל מכוסה בלא צמיד בבית המנוגע וכל המציל מכוסה באהל המת בלא צמיד כבור ודות שבבית אפילו היו מגולין בבית המנוגע מה שבתוכן טהור כר' יוסי דפליג אר' מאיר במתניתין פי"ג דכיון דטומאת מת שבעה וטומאת צרעת טומאת ערב לא הוי באהל המת.
+
+Halakhah 10
+
+<b>זה </b> השינוי האמור בבגדים ובתים שהראתו תורה צרעת בשתוף השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא להזהירן מלשון הרע ואם עמד ברשותו עד שניתץ ביתו ועד שנשרפו כליו ומלבושיו משתנה עורו ויצטער שלא כמנהגו של עולם בלא סיבה טבעית אלא סבת העון עד שישוב ויתרפא ג"כ שלא כמנהגו של עולם אלא כרצון המקבל תשובתו שמקרבו על ידי טהרתו והבאת קרבנותיו ומפני כי מותר האדם מן הבהמה בג' דברים כוללים והם שכלו הדבוק בנשמתו וממנו כח הדיבור ומעשיו ומלאכותיו המסודרות ביושר על פי שכלו וכן מלבושיו החופפים את גופו מפני כבודו כי הם כבוד הגוף שהוא כלי מוכן לקבל השכל וכן נכסיו שקונה בעולם הזה להשתמש בהם בעבודת בוראו אם יחטא בשכלו לדבר תועה וחונף ולשון הרע על נכסי חברו להוציא דבה שקנה אותם בגזל ובעולה אז ישתנו קורות ביתו שנכסיו כנוסים בו להורות הפסד בקנינו על מה שחטא בלשונו בנכסי חברו ואם יאריך פיו ולשונו יותר להוציא דבה על גוף חברו ולעשותו בעל מום במה שלא יתראה בהיותו לבוש ומכוסה במלבושיו המכבדים אותו וכן להוציא עליו שום דבה המגעת לכבוד גופו כמו תאוות גופניות אז ישתנו כליו ומלבושיו אשר הם כבודו ויעמוד ערום ואם ירחיב פיו ולשונו יותר לדבר תועה על האדם במה שהוא אדם לומר שחוטא בשכלו ובדעותיו אז ישתנה עורו ויהיה מושבו מחוץ למחנה כבהמות שאין להם שכל בלי בית ונכסים ובלי מלבושים בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע וגם שכלו לא יעמוד בו כי אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות ואם תחלת חטאו יהיה בדבר החמור והקשה במה שמגיע לשכל האדם יצטרע מיד כמו שמצינו במרים שלא נשתנו יריעות אהלה ולא מלבושיה אלא מיד נצטרעה בדברה במשה אחיה לפי' ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מבעלי לשון הרע ומלדבר עמהם ולא תהיה שיחתו אלא עם כשרי ישראל שאין דיבורם אלא בדברי תורה וחכמה ולפי' הקב"ה עוזר על ידן ומזכה אותן בה כמו שכתוב אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו וגו'. ויש בהלכות אלו קצת דברים שהם מדרבנן וכו':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b6c8626f388dc729ac836aef608fd89e1a33db29
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,1081 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות טומאת מת
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות טומאת מת
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קעא </b> להיות המת מטמא בכל האמור בפרשת זאת חוקת. המת מטמא במגע ובמשא ובאהל טומאת ז' טומאת מגע ואהל מפורשים בתורה כדכתיב הנוגע במת וגו' וטמא שבעת ימים וכתיב כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים. וטומאת משא מפי השמועה כדתניא בספרי מנין אף במשא תלמוד לומר וטמא שבעת ימים לרבות טומאת משא א"ר שמעון אינו צריך ומה אם נבילה שאינה מטמאה באהל הרי היא מטמאה במשא המת שהוא מטמא באהל אינו דין שיהא מטמא במשא וכיון שלא חלקה תורה טומאת משא נבלה ממגעה בטומאת ערב דין הוא שלא נחלוק טומאת משא במת ממגעו בטומאת שבעה ושתק הכתוב מטומאת משא במת לפי שטמא בפי' אהל כמו ששתק מאיסור הבת לפי שאסר בפי' בת הבת ושתק מאיסור אכילת בשר בחלב לפי שאסר בפי' אפילו בישולו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>טומאת </b> מגע האמורה בכל מקום בין במת בין בשאר הטמאים הוא שנגע האדם בבשרו בטומאה עצמה בין ביד בין ברגל בין בשאר גופו אפילו בלשונו הרי זה נטמא בפרק קמא דקדושין גבי עשרים וארבעה אברים שהעבד יוצא בהן לחירות אמר בן עזאי אף הלשון אמר עולא הכל מודים לענין טומאה לשון גלוי הוא אצל השרץ דקי"ל מגע בית הסתרים אינו מטמא ולשון גלוי הוא דאשר יגע אמר רחמנא והאי נמי בר נגיעה היא שהרי מוציא לשונו ונוגעים בו בגלוי הילכך נגע שרץ בלשונו טמאהו כמו אם נגע בידיו או בשאר גופו שבגלוי וכתב הרב ז"ל שאם נגע בצפרניו או בשיניו נטמא כיון שהם מחוברים לגוף ונראה שלמד מדתנן במקוואות פ"ט גבי שאין חוצצין צפורן המדולדלת ותניא בתוספתא עלה ושאמרו חוצצין ואין חוצצין לא מטמאין ולא מיטמאין חוץ מקרום שעל גבי המכה וכו' משמע לא מטמאין ולא מיטמאין השנויין במשנה צפורן המדולדלת הא שאינה מדולדלת מטמאה ומיטמא' ובהדיה תניא בת"כ יכול שאני מוציא את השיער ואת הצפורן תלמוד לומר טמא ובספרי תניא הנוגע במת פרט לנוגע בשיניו בשערו ובצפרניו בזמן שפרשו יכול שאני מרבה בשער שהן מחוברין תלמוד לומר טמא ושינים הוו דבר שבגלוי כיון שמגביה שפתיו ונראה שניו. אבל אם תחב אדם טומאה והכניסה לתוך גרונו של אדם טהור ולא נגעה בלשונו כדאיבעי' לן פרק יוצא דופן מקום נבלת עוף טהור שהוא בית הבליעה של אדם שאין לנבלת עוף טהור טומאה אלא שם בלוע הוי או בית הסתרים הוי למאי נפקא מינה כגון שתחב לו חברו כזית נבלה לתוך פיו אי אמרת בלוע הוי טומאה בלועה לא מיטמיא אלא אי אמרת בית הסתרים הוי נהי נמי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מיטמא ואמר רבא בית הסתרים הוי ובמגע לא מטמא אבל מטמא במשא כדאמ' גבי טומאת משא לקמן וגבי אשה שתחבתה לה חברתה כזית נבלה באותו מקום איבעיא לן כי האי גונא ואיפליגו בה אביי ורבא כי הכא דאביי אמר בלוע הוי ולא מטמיא כלל ורבא אמר בית הסתרים הוי ובמגע לא מטמא אבל במשא מטמיא כדאמר' משמע דלכ"ע משום נגיעה לא מטמיא וגבי שרץ דלית בה טומאת משא לכ"ע לית שום טומאה בבית הסתרים דבעינן נגיעה בגלוי כמו ידיו. קרום שעל המכה הרי הוא כעור הבשר לענין מגע ליטמא ולטמא אבל כשות הקטן אינו כעור הבשר פרק ט' דמקוואות תנן כשות של קטן לא מטמא ולא מיטמא הקרום שעל גבי המכה טמא ומטמא כשות היינו כמו שיער הקטן שיש לקטן כשם שיש לקישות כשהקשואים קטנים יש להם כמין שער ונקרא כשות של קישות והאי כשות של קטן לא מטמא ולא מיטמא דלא חשיב יד להכניס טומאה ולהוציא טומאה והא דתניא בת"כ בבשר הזב ולא בצואה שעליו ולא בקלקין שעליו ולא בשירים ונזמים וטבעות אף על פי שאין יוצאין יכול שאני מוציא את השער ואת הצפורן תלמוד לומר טמא ההוא שיער דמרבינן התם לא דמי כלל לכשות דהכא דאין לו אלא בקטנותו ואינו עיקר שער ולא חשיב כלל וקורין אותו שיער שוטה אבל קרום שעל גבי מכה חשיב כגופו וליכלוכי צואה וטיט וכיוצא בו אינו כעור כדתניא בהאי בריתא דת"כ.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כשם </b> שהאדם מתטמא בנגיעת טומאה כן הכלים מתטמאים בנגיעה כדכתיב כל הנוגע בהם יטמא בין אדם בין כלים חוץ בכלי חרס שאינו מתטמא אלא מאוירו בלבד כדכתיב גבי טומאת שרץ וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או עור או שק דעליו בנגיעה משמע וכתיב בתריה וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו מאוירו בלבד הוא מטמא כל המטמא אדם במגע מטמא כלים וכל שאינו מטמא אדם במגע אינו מטמא כלים דאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>טומאת </b> משא האמורה בכל מקום בין במת בין בשאר הטמאים הוא שישא אדם אב הטומאה אף על פי שלא נגע בה ואפילו היה בינו לבינה אבן הואיל ונשאה נטמא כדכתיב הנוגע בנבלתה וכתיב והנושא את נבלתה משמע בלא נגיעה אלא שהוא נשא עליו באי זה צד שיהיה הוי משא.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מסיט </b> בכלל נושא הוא וכל שמטמא במשאו מטמא בהסיטו פ' בתרא דזבין תנן א' הנוגע וא' המסיט רבי אליעזר אומר אף הנושא ובפרק העור והרוטב פרכינן אטו נושא לאו מסיט הוא אלא לאו הכי קאמר אחד הנוגע ואחד המסיט בלא נשא כלום בשני חצאי זתים אף על פי שאינן מחוברין יחד מטמא בהיסט אף על פי שאין מטמא בנגיעה דשתי נגיעות אין מצטרפות משמע דמסיט לחודיה הוי כנושא וילפינן ליה גבי אדם דכתיב וכל אשר יגע בו הזב יטמא אי משום מגע הא כתיב והנוגע בבשר הזב אלא להביא מגעו שהוא ככולו ואפילו מאחריו כדכתיב בו ואי זה זה היסט וכן גבי כלי חרס ואוכלין ומשקין ילפינן בת"כ מקראי דמטמאי בהיסט בפרשת זבין ובמסכת זבין פרק בתרא תנן הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניה כרע הזב טמאים משום היסט ומייתי לה פרק ר' עקיבא וזה וכל כיוצא בו טמא משום היסט וגבי טומאת מת ילפינן בק"ו מנבלה דמת מטמא בהיסט כדתני בסיפרי פרשת חוקת והיסט בנבלה הוי בכלל נושא כדאיתא התם והיינו כשמסיט הטומאה אבל טומאה מסיטה אותו אינו טמא אלא בזב. הנושא בתוך בית הסתרים נטמא שאף על פי שאין הנגיעה שם נגיעה כדאמרינן לעיל הנושא שם נושא הוא כרבא דאמר בהני תרי בעיי דמייתי' פרק יוצא דופן כדאמרינן לעיל דנהי דבמגע לא מטמא דהוי בבית הסתרים במשא מיהא מטמא שהרי נושא את הנבלה אבל נבלע בתוך מעיו אין שם אלא נוגע ולא נושא דדוקא בכזית נבלה באותו מקום או לתוך פיו הוא דאמרינן דטומאת סתרים הויא ולא טומאת בלועה אבל בתוך מעיו אפילו לרבא הויא בלועה והרי היא כמי שאינה ואין בה לא מגע ולא משא ואם טבל על טומאת בית הסתרים בהיותו בתוך מעיו טהור כטומאת נבלת עוף טהור שאינה מטמאה אלא בבית הבליעה ואפילו הכי אית לה טהרה כטומאת נבלה דכתיב בה ורחץ במים וגו' מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה דעדין היא במעיו ולא נתעכלה וקמטהר לה קרא בהערב שמש ש"מ בליעה מעכלתה מלטמא בר"פ בהמה המקשה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b> מתטמא במשא אלא האדם בלבד לא הכלים שנישא טומאה עליהם ולא נגעה בהם כדתניא בת"כ גבי קרא דכתיב והנושא את נבלתם יכבס בגדיו וגו' טמאים המה לכם מלמד שהנושא מטמא בגדים שהיה בדין שלא יטמא בגדים הנושא ומה אם במקום שנטמאו מחמת עצמן במגע לא נטמאו מחמת הנוגע דנוגע בגדיו אינו מטמא בגדים דלא כתיב ביה יכבס בגדיו מקום שלא נטמאו מחמת עצמן במשא אינו דין שלא יטמאו מחמת הנושא ת"ל והנושא וגו' יכבס בגדיו וגו' שלא נטמאו מחמת עצמן כמשא דכתיב בהאי קרא דנושא טמאים הם לכם לכם הם מטמאין ואין מטמאים אוכלין ומשקין וכלים כדאיתא התם.
+
+Halakhah 10
+
+<b>טומאת </b> אהל אינה אלא במת בלבד בין שהאהיל המת על הטהור בין הטהור על המת בין שניהם תחת אהל טמאים כדכתיב כל הבא אל האהל וכל אשר באהל אין לי אלא אדם מאהיל על המת טמא מנין אם האהיל עליו המת תלמוד לומר יטמא שבעת ימים כדתניא בספרי זוטא ותניא נמי פכ"ג בנזיר וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב זה המאהיל על פני המת המוטל בשדה מדלא כתיב יגע על פני המת בשדה. אחד הבא כולו לאהל המת או מקצתו הרי זה נטמא פ"ג מינין בבית נמי כי אעיל ידיה אסתאב דכמאן דנגע בטומאת המת שבפנים דמי דהויא בית כמליא טומאה וכן חוטמו וראשי אצבעותיו אמרינן התם דנטמא בכניסתן דהוי כנוגע בטומאה ובספרי דרשינן ליה מדכתיב כל הבא אל האהל יכול מרחוק ת"ל וכל אשר באהל אי בכל אשר באהל בכולו מנין אפילו במקצתו תלמוד לומר כל הבא אל האהל אפילו במקצתו נגע באסקופה מטפח ולמטה קרוב לארץ טהור דהוי כנוגע בקרקע עולם ומטפח ולמעלה טמא כדתנן פי"ב דאהלות וכדתניא בתוס' דאהלות פי' כרבי יהושע דפליג אר' אליעזר וכתב הרב ז"ל דהוי טומאה דרבנן.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>אחד </b> המת מישראל או מן הגוים מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל כדכתי' אדם כי ימות באהל וכתי' ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרוים אדם כמו שאר"ש בן יאחי פרק הבא על יבמתו ואמר רבינא נהי דמעטינהו קרא מטומאת אהל דכתיב אדם כי ימות באהל ממגע ומשא ממעטינהו קרא הא כתיב במדין כל הורג נפש וכל נוגע בחלל ומדבעו טומאת שבעה אלמא מטמו וגבי מגע אשכחן נוגע בעצם או בחלל ולא כתיב אדם הילכך אף על גב דלא מיקרו אדם מטמו במגע ובמשא וכדאמר' נמי פכ"ג לענין טומאת מגע או בקבר זה קבר שלפני הדבור כלומר של גוים. הגוי אינו נעשה טמא מת ואין בכל מיני נפש מה שמתטמא והוא חי או מטמא והוא חי אלא אדם מישראל כדתניא פרק לא יחפור דגוי ממעט בחלון דאינו מקבל טומאה כדילפינן פרק בתרא דנזיר דכתיב ואיש אשר יטמא וגו' מתוך הקהל יצא גוי שאין לו קהל וחכמים הוא דעשאום כזבים לכל דבריהם. אחד גדול ואחד קטן מתטמאות בכל הטומאות אפילו בטומאת המת דכתיב בה איש כדאמר' פ"ק דערכין הכל מטמאין בטמא מת לאיתויי קטן סד"א איש אשר יטמא ולא יתחטא קמ"ל ועל הנפשות אשר היו שם אלא איש למעוטי מאי למעוטי קטן מכרת דביאת מקדש. ואפילו קטן בן יומו שנגע או נשא או האהיל על הטומאה נטמא וב' ח' הרי הוא כאבן ואינו מקבל טומאה פרק יוצא דופן תנן תינוק בן יום אחד מטמא בטמא מת ובגמרא מ"ט דכתיב ועל הנפשות אשר היו שם נפש כל דהו ואוקמי' מתני' בדקים ליה דכלו לו חדשיו ובפרק לא יחפור תניא דבן ח' המונח בחלון ממעט משום דאינו מקבל טומאה כשהוא חי דלא איקרי אדם.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>המת </b> אינו מטמא עד שתצא נפשו מתני' פ"ק דאהלות אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו וכו' ובפ"ג מינין מייתי בריתא דפרק העור והרוטב במת בנפש האדם אשר ימות אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו. נשברה מפרקתו ורוב בשר עמה או נקרע כדג מגבו או הותז ראשו או נחלק לב' חלקים בבטנו הרי זה מטמא אע"פ שעדין מרפרף בא' מאיבריו פ"ק דחולין אמר רב יהודה אמר שמואל נשברה מפרקת באדם ורוב בשר עמה מטמא באהל ואפילו מפרכס ואם תאמר מעשה דעלי מפרקת בלא רוב בשר הוה וקרי ליה מת זקנה שאני כדכתיב כי זקן האיש וכבר א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן קרעו כדג מטמא באהל אמר רב שמואל בר רב יצחק ומגבו אמר שמואל עשאה גסטרא נבלה ותנן פרק העור והרוטב מפרכסת אינה מטמאה טומאה נבלות עד שתמות או עד שיתיז ראשה וטעמא דכתיב וכי ימות מן הבהמה עד שתמות או יתיז ראשה דה"ל גסטרא ונבלה היא דחשובה כמתה ואפילו מפרכסת:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הנפל </b> אף על פי שעדין לא נתקשרו איבריו בגידין מטמא במגע ובמשא ובאהל כאדם גדול שמת דכתיב הנוגע במת לכל נפש אדם דתנן פ"ב דאהלות אלו מטמאין באהל המת וכזית מן המת וגבי נזיר דמיטמא נמי תנן הכי ופרכי' על כזית מן המת מיטמא על כולו לא כ"ש וא"ר יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידים ואין בו כזית בשר ואבר מאותו נפל אינו מטמא באהל כיון שאין גידים דלא מיקרי אבר אלא עצם ובשר וגידין ועל הכל מגלח הנזיר אף על פי שאין לו גידים עדין ובפרק בהמה המקשה אמרינן ור' עקיבא עובר במעי אשה דטמא מדאוריתא מנ"ל א"ר אושעיא אמר קרא כל הנוגע במת בנפש אי זהו מת שבנפש אדם שהוא בתוך נפש אחרת הוי אומר זה עובר שבמעי אשה ואפילו לרבי ישמעאל דאמר דאינו מטמא משום דכתיב על פני השדה דמשמע גלוי וזה טמון במעי אמו כשיצא טמא אפילו לא נתקשרו איבריו בגידין עובר מיקרי והוי טמא וכל שלא יצא אינו מטמא אלא מדרבנן דהוי מגע בית הסתרים וכמו שכתב הרב ז"ל סוף הלכות אלו. וכן כזית מן בשר המת בין לח בין יבש כחרש כדתנן פרק דם הנדה ובשר המת מטמאין לחים ומטמאים יבשים ובגמרא מנ"ל אמר קרא לכל טומאתו לכל טומאות הפורשות ממנו ל"ש לח ול"ש יבש רבי יוחנן אמר או בעצם אדם או בקבר אדם דומיא דעצם מה עצם יבש אף בשר אדם יבש מאי בינייהו איכא בינייהו דמיפרך איפרוכי שיבש יותר מדאי לרבי יוחנן טהור דדומיא דעצם בעי דלא מיפרך ולכך כתב הרב ז"ל כחרש דהוו כעצם דלא מיפרך וכזית מן המת דמטמא כמת שלם נפקא לן בספרי זוטא מדכתיב במת וכזית מן המת הוי תחלת יצירתו של אדם ולכך מטמא כמת במגע ובמשא ובאהל. והנצל כבשרו מטמא בכזית והוא בשר שנימוח ונעשה כלחה סרוחה קרושה כדתנן פ"ק דאהלות ופרק כ"ג והוי כזית בשר דמטמא כמת משום דתחלת ברייתו בכזית וכולהו שיעורין נמי הוו הלכה למשה מסיני.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אבר </b> שנחתך מן האדם החי הרי הוא כמת שלם אפילו אבר קטן בן יומו שאיברים אין להם שיעור כדתנן במתניתין דפ"ק דאהלות ואבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ובמתני' דפרק כ"ג ותניא בגמרא וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת זה המאהיל על פני המת כדאמר' לעיל בחלל חרב זה אבר הנחלל ונקצץ מן החי ויש לו להעלות ארוכה דהכי משמע אבר שנפל מגוף החי ע"י החרב ואמרינן בהעור והרוטב שהוא כ"כ בשר שיכול לחיות ממנה אם האבר היה מחובר לאדם חי יוכל להעלות ארוכה אע"פ שאין בו כזית בשר והוא שיהיה האבר שלם כברייתו בשר גידים ועצמות דומיא דאיסור אכילת אבר מן החי והכא נמי כתיב בעצם אדם עצם שהוא כאדם בשר גידין ועצמות אבל הכוליא והלשון וכיוצא בהם אע"פ שהן אבר כיון שאין בהם עצם הרי הן כשאר הבשר פרק העור והרוטב כוליא וניב שפתים איכא בין רבי עקיבא לרבי יוסי הגלילי דלרבי עקיבא לאו אבר נינהו דבעיא דומיא דבהמה בשר גידין ועצמות וכן נמי לגבי טומאת אדם. חסר מן העצם של אבר כל שהו פ"ו דעדיות במשנה דבר אחר אבר שיש עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ובאהל חסר הבשר טמא חסר העצם טהור ופי' רבינו שמשון ספ"ק דאהלות בהאי מתניתין דעדיות חסר בשר טמא כדתנן במתניתין דאם אין עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ואין מטמא כאהל חסר עצם טהור לגמרי ובלבד שלא יהא בו כזית בשר וכגון דחסר עצם לגמרי דליכא עצם כלל דאי חסר עצם מכברייתו צריך שלא ישאר ממנו עצם כשעורה דבענין אחר אם חסר לא הוי טהור לגמרי ע"כ. ובפ"ב גבי מתניתין דאלו אם חסרו טהורים כזית מן המת וכו' ואבר מן החי שחסר עצמו פי' ונראה דחסר עצמו לאו דליכא עצם כלל אלא אפילו חסר משהו ממנו שאינו כברייתו אפילו קולית גדולה שחסר משהו ממנה תו לא מיטמיא משום אבר מן החי וכמו שכתב הרב ז"ל חסר מן העצם של אבר כל שהו הרי האבר כולו טהור ונראה דמפרש רבינו שמשון ההיא מתני' דעדיות דאבר שיש עליו בשר כראוי דמיירי באבר מן המת ולהכי כתב שלא ישאר ממנו עצם כשעורה דבענין אחר לא הוי טהור לגמרי אבל מפשטא דמתני' לא משמע דמיירי אלא באבר מן החי דעליה קאי וכן פרשה הראב"ד ז"ל באבר מן החי. ובשר הפורש מן החי טהור וכן עצם הפרוש מן החי בלא בשר טהור פ"ו דעדיות במתני' אריכתא כזית בשר הפרוש מן אבר מן החי רבי אליעזר מטמא ורבי יהושע ורבי נחוניא מטהרין וכו' עד שכן טהרת עצם כשעורה הפורש מן החי וכו' שכן טהרת כזית בשר הפורש מן החי דאבר מן החי הוא דילפינן דמטמא במגע ובמשא ובאהל משום דהוי דומיא דאדם עצמו בשר וגידין ועצמות כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אבר </b> הפורש מן המת מטמא במגע ובמשא ובאהל במת והוא שיהיה בשר גידין ועצמות כדתנן התם פ"ב דאהלות ובפ"ו דעדיות תנן העיד ר' יהושע ור' נחוניא על אבר מן המת שהוא טמא שר' אליעזר אומר לא אמרו אלא על אבר מן החי אמרו לו והלא ק"ו הוא ומה מן החי שהחי הוא טהור אבר הפורש ממנו טמא מן המת שהוא טמא אינו דין שיהא אבר הפורש ממנו טמא חסר עצמו אם נשאר עליו בשר כזית מטמא במת שלם כדילפינן לעיל לכזית מן המת חסר הבשר אם נשאר עליו כדי להעלות ארוכה בחי מטמא כמת שלם ואם לאו הרי הוא כשאר עצמות המתים וכדתנן פ"ק ופ"ב דאהלות גבי איברים שיש עליהם בשר כראוי דבעי דומיא דאדם בשר וגידים ועצמות לטמא במגע ובמשא ובאהל כדאמ'.
+
+Halakhah 5
+
+<b>מוח </b> שבתוך העצם הרי הוא מעלה ארוכה מבחוץ לפי' קולית המת שהוא סתום אם יש שיעור מוח להעלות ארוכה טמא כמת שלם ואם לאו הוי כשאר עצמות המת פ' העור והרוטב תנן קולית המת וקולית המוקדשין דפגול ודנותר הנוגע בהן בין נקובין בין סתומין טמא ובגמרא נוגע אין מאהיל לא אי דאיכא כזית מוח מבפנים טומאה בוקעת ועולה ואמאי אין מטמא באהל הא אין בה חלל טפח וקי"ל בברכות כל חלל שאין בו טפח אין חוצץ בפני המת ואי קסבר מוח שבפנים מעלה ארוכה מבחוץ אע"ג דליכא כזית מוח על ידי המוח גדל הבשר למעלה כשהוא מחובר לחי ואוקמה אביי לעולם מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ והאי דקתני מתני' נוגע ולא מאהיל משום דשפה שנסרה במגל דתו לא מעלה ארוכה כחי משמע דאי לא נסרה מטמא באהל הואיל דמעלה ארוכה אע"ג דאין בו כזית מוח ולפרש"י מעלה ארוכה אע"ג דלית ביה מוח כלל דבמחובר לחי אע"ג דליכא מוח סוף המוח לבא שפעמים המוח כולו כלה וחוזר וע"י המוח גדל הבשר מלמעלה ומשום דאביי אוקי מתני' בתרי טעמי כדאיתא התם מייתי תלמודא אוקמתא דר' יוחנן דאמר לעולם בכזית מוח ומוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ ומאי נוגע דקתני מתני' מאהיל ומשום סיפא דקולית נבלה אוקי דהאי כזית מוח הוי מתקשקש יבש ונעקר בתוך חלל העצם דאינו מעלה ארוכה ואפ"ה מטמא באהל משום האי כזית מוח דבפנים דטומאת בוקעת ועולה דמוח כבשר לכל דבר.
+
+Halakhah 6
+
+<b>האבר </b> והבשר המדולדלים באדם אף ע"פ שאינם ראויים לחזור ולחיות טהורים שם פרק העור במשנה וטעמא דטהורים דכי ימות כתיב מה האדם הבשר טהור האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת שם במשנה דברי ר"מ ור"ש מטהר וטעמא דר"מ דמיתה עושה ניפול ובשר הפורש מן החי טהור ואבר מן החי טמא כדילפינן לעיל ובפ' כ"ג אמרינן או במת זה אבר הנדלדל מן המת ובגמרא מאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן המת כזית בשר ועצם כשעורה הפורש מאבר מן החי איכא בינייהו כדתנן בעדיות דר' נחוניא ור' יהושע מטהרין בשר הפורש מן החי ור' אליעזר ור' יהושע מטהרין עצם כשעורה הפורש מן החי ואמרו לו לר' יהושע מה ראית לטהר בשניהם והא שניהם במת טמאים אמר להם לא אם אמרתם במת שהרי יש בו רובע הקב ורקב דרובע הקב עצמות מת מטמא באהל ורוב בנינו ורוב מנינו ומלא תרווד רקב תאמרו בחי שאין בו רוב ורובע ורקב וכו'. איברים אין להם שיעור כדתנן במתני' דפ"ק דאהלות דאפילו פחות מכזית מן המת ופחות מכזית מן הנבלה ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין טומאתן ומיירי בין באבר מן החי בין באבר מן המת אמרו חכמים בהאי משנה רמ"ח איברים באדם שלשים בפסת הרגל ששה בכל אצבע וכו' כל א' מטמא במגע ובמשא ובאהל אימתי בזמן שיש עליהם בשר כראוי דהוא שיעור להעלות ארוכה כדאמר לעיל כל אחד ואחד מהן בשר וגידין ועצמות כדמני להו במתני' ואין השנים מן המנין ובאשה רנ"א כדאמר' פ' מומין אלו בבכורות מעשה בתלמידיו של ר' ישמעאל ששילקו זונה אחת שנתחייבה מיתה למלך ומצאו בה רנ"ב אמר להם ר' ישמעאל שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות דתניא רבי אליעזר אומר כשם שצירים לבית צירים לאשה דכתיב ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה רבי יהושע אומר כשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה דכתיב כי לא סגר דלתי בטני רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה דכתיב ויפתח את רחמה ולר' עקיב' קשיא תלמידי דרבי ישמעאל דלא מצאו אלא רנ"ב דילמ' איידי דזוטר המפתח איתמוחי אתמח בשליקה ונראה דדלתות וצירים חשיבי כחד חד ומפתח בחד ה"ל ג' יתרים באשה שהם רנ"א כמו שכתב הרב ז"ל ותלמידי רבי ישמעאל משום בדיקה יתירא חשיבי להו בתרי תרי ואמרינן התם אמר רבא וכולן אין מטמאין באהל כיון שאינם באיש דכתיב אדם כי ימות באהל דבר השוה לכל אדם ותנא נמי התם יתרת שיש בה עצם ואין בה צפורן מטמא במגע ובמשא ובאהל וא"ר יוחנן ובנספרת על גב היד שעומדת בשורתן וכן אמר רבינו הגדול דהיינו רב דמטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל ואמר רבי יוחנן בשאינה נספרת על גב היד ואמרי' מה נפשך אי אבר הוא באהל נמי תטמא אע"ג דאינה נספרת ואי לאו אבר הוא במגע ובמשא נמי לא ליטמא אמרי משום עצם כשעורה נגעו בה אי נגע בעצם ואי איכא כזית בשר באהל נמי מטמא דהא איכא כזית בשר המת אפילו אין בה עצם וצפורן ואינה נספרת אבל אם היא נספרת על גב היד ויש בה עצם אף על גב דאין בה צפורן קחשיב אבר ומטמא באהל אף על גב דליכא כזית בשר ועולה למנין קנ"ה שהוא רוב איברים כדתניא התם ואיכא אוקמתא אחריתא לרב פפא דאמר דמדרבנן היא טומאה שאינה נספרת על גב היד אטו אותה שנספרת ע"ג היד וכמו שכתב הרב ז"ל ובפרק בא סימן משמ' דהוי דאורי' כאוקמתא קמית'.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>עצמות </b> שאין עליהם בשר אם נכרת עלי' צורת עצמות האדם מטמאים באהל שאני קורא בהם עצם אדם וכדתנן בפרק ב' דאהלות אלו מטמאין באהל המת השדרה והגלגלת וכו' ורוב עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין כלומר אף על גב דליכא רוב מנין ולא רוב בנין ורוב בנינו ורוב מנינו אף על פי שאין בהם רובע וכמה הוא רוב מנינו קנ"ה וכתב הרב ז"ל דמפקינן להו מדכתיב עצם אדם והני הרי הם ניכרים שהם עצם אדם וכדתניא פכ"ג או בעצם אדם זה רובע עצמות ובספרי זוטא תניא זאת התורה אדם כי ימות באהל אם לאדם כבר לימד ומה אני מקיים אדם לרבות דבר אח' שיטמא כמת שלם את מרבה השדרה והגלגלת וכו' ורוב עצמות ורוב בנין ורוב מנין ואם חסרה חוליא א' מי"ח חוליות או חסר כסלע מעצם הראש או חסר מרוב בנינו כל שהו או מרוב מנין אינן מטמאין באהל דלא מרבינן טומאה לעצמות אלא כי האי גונא אבל אי חסרו הוו כטומאת עצם כשעורה דמטמא במגע ובמשא ולא באהל דכתיב וכל הנוגע בעצם לרבות אפילו עצם כשעורה לטומאת מגע ומשא.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>מת </b> שהרקיבו עצמותיו בקבר ונעשו רקב מלא חפנים ממנו מטמא במשא ובאהל כדתנן במתני' דאהלות ופרק כ"ג ומלא תרווד רקב וכמה שיעורו חזקיה אמר מלא פסת יד ורבי יוחנן אמר מלא חפנים ואתיא כחכמים דאמרי מלא חפניו כדאיתא התם ופרק העור והרוטב תניא רבי יוסי אומר מלא תרווד רקב מטמא במגע ובמשא ובאהל ופרש"י רקב עפר הנמצא בארון של מת שהוא רקבוביתו של מת ושיעור מלא תרווד הלכה למשה מסיני ואמרינן התם דהא נוגע דקתני הכא היינו מאהיל ואית תרי גווני מאהיל כדאיתא התם אבל נוגע וחוזר ונוגע דהא לא מצי נגע בכוליה בבת אחת ובפרק כ"ג אמרינן אי זהו מת שיש לו רקב זה שנקבר ערום בארון של שיש אבל נקבר בכסותו בארון של עץ אין לו רקב דאין לנו הלכה למשה מסיני שיהא רקב מטמא אלא הבא מן המת עצמו בלי תערובת וכל שיש לו תערובת אין לו תורת רקב וכדאיתא נמי פ' המפלת.
+
+Halakhah 12
+
+<b>דם </b> המת מטמא כמת אפילו באהל כדכתיב בנפש האדם אשר ימות ונאמר כי הדם הוא הנפש ושיעור רביעית הוא מן השיעורים שאמרו עליהם הלכה למשה מסיני ואמרו גם כן דתחלת דם בריאת האדם ברביעית וכדאמ' בעלמא רביעית דם נתתי בכם על עסקי דם הזהרתי אתכם ותניא בתוספתא דאהלות אבל שאול אומר תחלת דמו של קטן רביעית ואפילו תמצית הדם כל שיש בו אדמומית מטמא באהל דדם הוי לענין נדה כל שיש בה אדמומית וגבי נזיר תנן פכ"ג ועל חצי לוג דם דאף ע"ג דברביעית מטמא באהל כדתנן במתניתן דאהלות לענין גילוח נזיר אינו מגלח אלא על חצי לוג דשיעורין הלכתא למשה מסיני. דם החי אפילו דם נחירה הרי זה טהור ודם תבוסה טמא כדתנן במתני' דפ"ב ורביעית דם תבוסה ובפ"ג תנן אי זהו דם תבוסה שיצא ממנו שמינית בחייו ושמינית אחר מותו דברי ר' עקיבא דסבר דמצטרפי ומטמא בג' טומאות אבל רבי ישמעאל סבר דכי האי גוונא טהור ולא איקרי דם תבוסה אלא בגוונא אחריתי כדמפרש במתני' והכל מדרבנן דלא מטמא רביעית דם מן התורה אלא הבאה מן המת כדכתיב במת בנפש דמו של מת וכדאמר' פרק האשה שאני דם תבוסה מדרבנן. הרוג שהיה מוטל ודמו מנטף כשהוא חי ויורד לגומא ומת והוא מנטף טפה טפה ראשונה שלאחר מיתה בטלה בדם שנטף מחיים כחכמים בפרק תנוקת ואמרינן נמי התם דאם הדם הוא שותת דאינו נוטף אלא שותת לארץ ואינו נפסק לא מבטל לההוא דלאחר מיתה ואם היתה רביעית דם בלבד והיה ספק מחיים ספק לאחר מיתה הוי כשאר ספיקות דברשות היחיד טמא כדילפי' מסוטה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>הקבר </b> כל זמן שהטומאה בתוכו מטמא במגע ובאהל כמת שלם כדתניא פכ"ג או בקבר זה קבר סתום דאמר מר טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ונעשה קבר כגופו של מת והמהלך עליו אף על פי שאין נוגע אלא מאהיל לטמא ובתוספות כתבו קבר סתום בשאין בו פותח טפח איירי דאי הויא טומאה רצוצה אינו מטמא אלא מה שכנגד גופו של מת והכא איירי בהקבר עצמו מטמא אפילו שלא כנגד המת והכי איתא בספרי בקבר זה קבר סתום שמטמא כל צדדין אפילו ריק שבו כיון שיש פותח טפח בין המת לקבר שעליו טומאה בוקעת ועולה מכל הקבר ועל כרחך מיירי בטומאת אהל מדכתיב ברישיה דקרא וכל אשר יגע על פני השדה וכו' דהיינו שהוא מאהיל על פני המת המוטל בשדה מדלא כתיב יגע על פני המת בשדה והדר כתיב ועל הנוגע בעצם וגו' או בקבר ואמר ר"ל זה קבר שלפני הדבור כלומר שהגוים מטמאים במגע אף על פי שאין מטמאים באהל כדתניא קבר הגוים אין מטמא באהל אלא בנגיעה וכל שהיה קודם מתן תורה בין גוים בין ישראל הוו בני נח וקברי הגוים לאחר הדיבור כקודם הדיבור שאין מטמאין באהל לפי שלא ניתן להם תורה. ואחד הנוגע בגגו של קבר או בכותליו וכדתנן פרק ז' דאהלות נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור ואם היה מקום הטומאה טפח על רום טפח הנוגע בה מכל מקום טמאה מפני שהיא כקבר סתום והוא מטמא כל סביביו כיון שהוא בנוי וסתום. אבל המעמיד כלים או אבנים בצידי המת וכסה עליו מלמעלה בכלים או באבנים והם גולל ודופק מטמאין במגע ובאהל כקבר מדברי סופרים ואינן מטמאין במשא ובפרק העור והרוטב גולל ודופק מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא וכתבו בתוספות למ"ד בפרק המקשה דגולל ודופק הוי הלכתא איכא למימר דהכי גמירי לה דמטמא במגע ובאהל ולא במשא אלא למאן דמייתי לה מעל פני השדה קשה מנ"ל ונראה משום דההוא קרא דכל אשר יגע על פני השדה מוקמי' בנזיר באהל ובמגע נמי מטמא משום דאפקיה בלשון נגיעה ובמשא לא מצינן שיטמא ע"כ וכיון שאין מטמא במשא אם גרר הגולל וכו' הרי זה טהור ודופק דופקין טהורים כדתנן פרק שני דאהלות דדוקא דופק הסומך עליו הגולל הוא דילפינן ולא דופק דופקין.
+
+Halakhah 16
+
+<b>טומאת </b> בית הפרס וארץ העמים מדברי סופרים כדאמר' פרק קמא דשבת:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אלו </b> מטמאין במגע ובמשא ובאהל המת אפילו נפל שלא נתקשרו איבריו בגידין וכזית מבשר המת ונצל ואבר מן החי ומן המת שיש עמהם בשר כראוי והשדרה והגלגלת ורוב בנין ומנין ורובע עצמות כלהו מן התורה כדילפינן לעיל ודם תבוסה מדרבנן א"נ ספיקא דאוריתא כשהוא ספק אם כולה מחיים או אחר מיתה כדאמ' לעיל וכל אלו שחסרו מטמאין במגע ובמשא ולא באהל אלא שארץ העמים ובית הפרס הם מדרבנן כדאמר' לעיל ובשר מן המת כזית וכן נצל שחסרו מכזית אין בהם טומאה כלל דכל אלו שחסרו והם מטמאים במגע ובמשא משום עצם כשעורה הוא דמטמאין דהוי הלכתא וגמרינן ליה נמי מקרא כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הגולל </b> והדופק מטמאין במגע ובאהל כדילפינן לעיל ולא במשא הרקב מטמא במשא ובאהל ומגע אין בו דאי איפשר ליגע בכולו בבת אחת כדאמרינן לעיל ואם חסר כל שהוא ממלא תרווד טהור לגמרי וכן אבר מן החי שחסר כל שהו מעצמו כדתנן פרק שני דאהלות דלא ילפינן טומאה לאבר מן החי אלא כשהוא שלם כברייתו וכן רביעית דם שחסר כל שהו טהור לגמרי כללא דמילתא דכל אותם שחסרו לא מטמאי אלא משום עצם כשעורה דהוי הלכתא וקרא ואותם דלית בהו עצם כשעורה טהורים לגמרי כדאמ' וטומאת רביעית דם ואבר שאין עליו בשר כראוי ילפינן להו נמי מן התורה רביעית דם משום נפש ואבר שאין עליו בשר כראוי משום עצם כשעורה והרב ז"ל כתב שאינו דין תורה לפי שאין הנזיר מגלח עליהם. ואין רקב אלא כשאין בו שום תערובת כלל ויהיה מן המת השלם כדאמרינן בנזיר ובנדה דהכי גמירי לה לטומאת רקב והרוג נמי מהאי טעמא אין לו רקב שיצא דמו וחסר כדאמרינן פרק המפלת. ורקב הבא מב' מתים שנקברו כאחד אפילו ערומים בארון של שיש אין להם רקב דהוו כמו עירוב זה לזה כדאמר רבי יוחנן פכ"ג וכן גזז שערו וקברו עמו נעשה לו תערובת כדאמר נמי רבי יוחנן התם ועובר במעי אשה אמרינן התם דנעשה עירוב ואין לה רקב כיון דסופו למיפרש מינה. טחן המת עד שנעשה רקב אינו מטמא עד שירקיב מאיליו שם אמר אביי נקטי' מת שטחנו אין לו רקב איבעיא להו חזר והרקיב מהו מידי הוא טעמא אלא דאיכא בשר גידין ועצמות והאיכא או דילמא כברייתו בעינן והא ליכא שהרי טחנו כבר תיקו. הרקיב כשהוא חי שם בעיא דרבא הרקיב כשהוא חי ולאחר כך חזר ומת והרקיב כולו מהו כי גמירי רקב דאירקיב כשהוא מת והאי כשהוא חי הרקיב מקצתו ואין לו תורת רקב או דילמא השתא הא מיית והוי כולו נרקב ולא איפשיטא. מלא חפנים ועוד מעפר הנמצא בקבר פרק שני דאהלות פלוגתא דרבנן ור"ש ובפרק המפלת מאי טעמא דרבנן לפי שאי איפשר למלא תרווד ועוד עפר בית הקברות שאין בו מלא תרווד רקב ונראה דהוי מדרבנן כמו שכתב הרב ז"ל כיון דמעורב בעפר.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>המת </b> שנשרף ושלדו קיימת והצלעות שלא נתפזר האפר ועדין נראה כשלם טמא כדאמר ר' שבתי פרק המפלת ושפיר מרוקם שטרפו במים שם מימרא דר"ל שפיר שטרפוהו במימיו דמי הלידה היוצא עמו הודח בהן ונמחה הוי כמת שנתבלבלה צורתו כמו שרוף שנתפזר ואין שלדו קיימת. בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור כדתניא סוף תמורה דם הנדה ובשר המת שנפרכו טהורים דאף ע"ג דתנן פרק דם הנדה דמטמאין לחין ויבשים היכא דנעשו אפר בעלמא טהורים אם אין שם מלא תרווד רקב וכן אפר שרופים פרק שני דאהלות רבי אליעזר אומר שיעורו ברובע וחכמים מטהרים וכן התולעים הנהוין מבשר המת בין חיים בין מתים טהורים פרק שני דאהלות כזית רמה רבי אליעזר מטמא וחכמים מטהרים ומייתי לה סוף פ' כל האסורין בתמורה וקאמר דסברי רבנן דפירשה הוי ורבי אליעזר סבר דמ"מ טמא משום דכתיב אף כי אנוש רמה דמחיים איקרי רמה והמוח כבשר כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עור </b> האדם כבשרו ריש פרק דם הנדה אמר עולא דבר תורה עור האדם כי עבדו טהור ומה טעם אמרו טמא שמא יעשה עור אביו ואמו שטיחין וכן בפרק העור והרוטב גבי מתני' דאלו עורותיהן כבשרן עור האדם וכו' מתנו הא דעולא אסיפא דכולן שעבדו וכו' לאיכא דאמר ומאן דמתני לה הכי אסיפא דעבדן אבל רישא דלא עבדן טומאה דאוריתא אית בהו דעור האדם הוי רך כבשר. ועור הבא כנגד פניו של אדם כשנולד פרק קמא דבכורות ברייתא בין הוא חי ואמו חיה או שניהם מתים טהור דלאו בשר הוי.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> שבמת טמא כדילפינן לעיל חוץ מן השינים והשער והצפורן הואיל וגזען מחליף ובשעת חבורן הכל טמא משנה פרק ג' דאהלות ומייתי לה בפרק דם הנדה ואמר רב אדא דומיא דעצם אדם מה עצם נברא עמו ואין גזעו מחליף שאם ניטל אינו חוזר אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף יצאו השינים שלא נבראו עמו ויצאו שער וצפורן שאף על פי שנבראו עמו גזען מחליף ובשעת חבורן הכל טמא כדילפינן לעיל מדכתיב הנוגע במת לכל נפש אדם וגו' ולכך מטמא באהל ובנגיעה בו וכתבו התוספות פרק כ"ג משום דהוו יד לטומאת המת. ושערו העומד ליגזז וצפרניו העומדות לינטל שם פכ"ג בעיא דחזקיה ולא איפשיטא. כל משקה היוצא מן המת טהור חוץ מדמו כדילפינן מנפש וכל מראה אדמומית שבו כדאמ' פרק כיסוי דמייתי להא מתני' ואמר מת דבדילי אינשי מיניה לא גזרו ביה רבנן ומראה אדמומית טמא דומיא דמראה אדמומית דם שחייב בכיסוי וכשר לזריקה נמי כדתנן התם. כבד שנימוחה מטמאה ברביעית מפני שהיא כדם נקפה. דם קטן שיצא כלו אם אין בו רביעית טהור אף על פי שהוא כל דם שבו כחכמים דפליגי אר' אליעזר במתניתין ריש פרק ב' דאהלות ונראה דמאי דאמרינן אפילו הוא כל דם שבו היינו כל הדם שבו שיכולת לצאת דהא תחלת דמו של קטן ברביעית כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>ואלו </b> אם חסרו כל שהו טהורים רביעית דם ועצם כשעורה וכזית מת ונצל ומלא תרווד ואבר מן החי שחסר מעצמו כדתנן לכולהו פרק שני דאהלות וכדילפינן לעיל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>רביעית </b> דם הבאה משני מתים טהורה וכן שדרה וגלגלת ורבע עצמות ואבר משני מתים כולהו הוו פלוגתא דר' עקיבא וחכמים פרק ב' דאהלות דמטהרי רבנן מטומאת אהל דכולהו גמרינן להו ממת אחד ולא משני מתים ומייתי לה פכ"ג ואמרו דבכולהו חזר בו רבי עקיבא חוץ מרביעית דם הבאה משני מתים דכתיב על כל נפשות מת גבי נזיר דמגלח עליו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אבר </b> מן החי משני בני אדם טהור כדתנן בהאי מתניתין בפלוגתא דרבי עקיבא וחכמים ואפילו מאיש אחד אם נחלק לשנים טהור כדתנן התם לרבנן דר' יוסי ואפילו חזר וחברו דחיבור אדם אינו חיבור. כזית בשר משני מתים ומלא תרווד משני מתים מצטרפין זה עם זה משום דשוו בשיעוריהן בכזית אבל גלגלה ורובע ושדרה ואבר לא מצטרפי דלא שוו בשיעוריהן דאין עצמות ואיברים שני מתים שוים ואין חצי גלגלה זה שוה לחצי גלגלה זה אבל כזית בין ממת זה בין ממת זה הוי שיעור.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>עצם </b> כשעורה שנחלק לשנים מטמא במשא פרק ב' דאהלות רבי עקיבא מטמא והיינו במשא דבמגע אין נוגע וחזר ונוגע ואין חיבור בידי אדם חיבור וכן רובע עצמות המת שנדקדקו ואין בכל אחד מהם עצם כשעורה מטמאין באהל שם במשנה רבי שמעון מטהר וחכמים מטמאים. כזית מן המת שחתכו נחלקים ורדדו ודבקו מטמא באהל ובמשא ואינו מטמא במגע אף ע"פ שחברו דחיבור אדם אינו חיבור וכדאיתא בתוספתא דאהלות פרק ד'. כזית שלם שהתיכו טמא היה מפורד והתיכו טהור שם בתוס' וטעמא דכזית שלם כיון שהיה טמא קודם ה"נ השתא דלאו מידי חיבור עבד איהו אבל כשהיה מפורד שלא היה מטמא במגע התיכו ונתחבר הוי חיבור בידי אדם ולא שמיה חיבור דהא פרח ליה טומאה מיניה כשנתפרד כדאיתא פכ"ג. שדרה שנגררו רוב חוליות שבה אף על פי ששלדה קיימת אינה מטמא' באהל ובקבר הקבר מצרפה וכתבו בתוספות פרק כ"ג דהכי גמירי לה דכשגרר רוב צלעות שבה שעקר רוב הצלעות טהורה אף על פי שהן מונחות אצלה ובקבר אפילו משוברת ומפורקת טמאה שהקבר מצרפה להיות כמו שלימה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> הטמאים באהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית האהל מצרפן ומטמאין באהל כדתנן פ"ג דאהלות ר' דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאים ומייתי לה פרק העור והרוטב. עצם שיש עליו כזית בשר בידי שמים והכניס מקצתו לפנים מן הבית נטמא הבית וכן ב' עצמות בשני חצאי זתים והכניס מקצתן לפנים אבל היו תחובין בעצם בידי אדם טהור שם במשנה וטעמא דאף על גב דעצם אינו מטמא באהל הוי יד להכניס טומאת הבשר ויש יד נמי לפחות מכזית כר' יוחנן דפליג ארב פרק העור והרוטב.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מלא </b> תרווד רקב שנתפזר בתוך הבית טמא שם במשנה פלוגתא דרבנן ור' שמעון ומייתי לה פרק המפלת. רביעית דם שנתבלע בתוך הבית טהור שם במשנה ובנדה פרק האשה אמרינן הבית טמא ואמרי לה הבית טהור ולא פליגי הא בכלים דבסוף שבאו לבית אחר שנבלע הדם טהורים והא בכלים דמעיקרא שהיו קודם שבלעה טמאים שנטמאו באהל. כזית מן המת שנאבד בתוך הבית טהור ולכשימצא הבית טמא למפרע פרק האשה רבי מאיר אומר כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיודע לך טומאה היכן היא וחכמים אומרים בודק עד שמגיע לסלע או לבתולה ובגמרא כמה עובדות דבדקו ולא מצאו ואחר כך נמצא ומסתמא טמאו למפרע.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>רביעית </b> דם שנשפך באויר שם במשנה פרק ג' אם היה מקומו קטפרס והאהיל על מקצתו דקטפרס אינו חיבור אבל אם אשבורן שהוא מקום גומא או שקרש ואפי' קטפרס הוי חיבור וטמא אפילו האהיל על מקצתו. נשפך על האיסקופה והיא קטפרס בין לפנים שמשפע לצד פנים בין לחוץ והבית מאהיל עליו טהור אף על פי שסופו לירד לפנים אינו חיבור היה אשבורן או קרש טמא. רביעית דם שנבלעה בכסות אם מתכבסת ויצאה ממנה רביעית דם שנבלעה בה הרי הכסות מטמאה ואם לאו אינה מטמאה באהל והרי היא ככסות שנגעה במת כיון שנגע בה רביעית דם אבל רביעית דם עצמו שבלוע אינה מטמאה כיון שאינו יכול לצאת שם משנה ומייתי לה פרק האשה ומוקי לה בדם תבוסה דרבנן ולכך מתבטל אגב בגד כדקתני מתניתין דטהורה אם אינו יכול לצאת אבל דאוריתא לא ולהכי כתב הרב ז"ל שהבגד עצמו הוא ככסות שנגעה במת.
+
+Halakhah 14
+
+<b>המשא </b> והמגע והאהל ג' שמות הם ואין מצטרפין אלא כל שהוא משם אחד כדתנן זה הכלל כל שהוא משם אחד מצטרף וטמא מב' שמות אינו מצטרף ומייתי לה פרק העור והרוטב ומייתי מתניתין דאהלות דקתני נוגע בחצי זית ומאהיל בחצי זית טמא ובעי למימר דנוגע ומאהיל חד שמא הוא אלא דקשיא לה סיפא דקתני הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל חצי זית טהור ואי חד שמא הוא אמאי טהור ומוקי רישא בטומאה רצוצה בין שני מגדלים דכולה נגיעה היא הילכך מגע ומגע כגון נוגע בשני חצאי זתים בבת אחת או האהיל על חצי זית וחצי זית מאהיל עליו טמאים אבל מגע עם אהל או עם משא וכן הם עם מגע אינן מצטרפין כדאמר' דכל חד באנפי נפשיה בשיעורי וכיון דליכא שיעור בחד לא מצטרף חבריה משום דהיא גוונא אחריתי מטומאה וכל חד מינייהו אית ליה קרא באנפיה נפשיה כדילפי' לעיל:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> המתטמאין מחמת המת בין אדם בין כלים טמאים טומאת שבעה האדם בין במגע בין במשא בין באהל וכלים כדילפינן לעיל פרק קמא כדכתיב כל הנוגע בהם יטמא בין אדם בין כלים ובאהל נמי מטמאי כדכתיב וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים אבל במשא לא מטמאי מחמת עצמן כדילפי' לעיל פרק קמא מהאי דתניא בת"כ גבי נבלה והנושא וכו' כדאיתא התם.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אדם </b> שנטמא במת וכלים שנגע בהם אדם זה טמאים טומאת שבעה שנאמר וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וגו' אבל אדם שנגע באדם שנטמא במת בין שנגע בו אחר שפירש ממטמאיו בין שנגע בו כשהו' עדין נוגע במת הרי זה השני טמא טומאת ערב כדתנן ריש אהלות שנים טמאים במת אחד טמא טומאת ז' ואחד טמא טומאת ערב כיצד אדם הנוגע במת טמא טומאת ז' ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב ומייתי לה בירוש' דנזיר פ' כ"ג ובספרי ילפינן דאינו טמא השני אלא טומאת ערב דהוה ס"ד דליטמא טומאת שבעה מק"ו דכלים שאין מטמאין על גבי משכב ומושב ומקבלין טומאה מן המת לטמא אדם טומאת שבעה ולהכי כתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב טומאת ערב מטמא ואין מקבל מן המת לטמא טומאת שבעה וכשנגע באדם בשעת חיבורו במת טמא טומאת שבעה מדרבנן לענין תרומה וקדשים כדאי' בירושלמי דנזיר פרק כ"ג.
+
+Halakhah 3
+
+<b>כלים </b> שנטמאו במת בין במגע בין באהל הנוגע בהם כנוגע במת דמטמא אדם וכלים טומאת שבעה כדדרשינן בספרי דכתיב וכל אשר יגע בו הטמא למה נאמר לפי שהוא אומר בחלל חרב בא הכתוב ולימד על החרב שהיא טמאה טומאת שבעה הנוגע בה יטמא טומאת שבעה דחרב הרי היא כחלל הא למדנו לכלים ואדם כלים ואדם וכלים מנין תלמוד לומר וכבסתם בגדיכם ביום השביעי כלים בכלים מנין אמרת ק"ו הוא ומה כלים הנוגעים באדם הנוגע בכלים שנגעו במת הרי הם טמאים כדילפינן כלים הנוגעים בכלים הנוגעים במת דין הוא שיהו טמאים והני כלים בין כלי מתכות בין כלי שטף ובגדים דהא דאמרינן חרב הרי הוא כחלל לאו דוקא חרב דה"ה כל כלים דהא וכבסתם בגדיכם לאו בכלי מתכות איירי ואם כן כלים שנגעו בכלים הנוגעים במת וכן אדם שנגע בכלים שנגעו במת וכלים שנגעו באדם זה וכ"ש באדם שנגע הוא עצמו במת כולם טמאים טומאת שבעה אבל אדם שנגעו באדם הנוגע במת וכן אדם או כלים שנגעו בכלים שנגעו בכלים שנגעו במת וכן אדם או כלים שנגעו בכלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנגעו במת דהיינו שני וג' ורביעי מהני תלת גווני לא טמאי אלא טומאת ערב כדתנן מתניתין קמיתא דאהלות וכדילפינן נמי מקראי בד"א דאיכא טומאת שלישי ורביעי לענין תרומה וקדשים אבל לחייב כרת על ביאת מקדש ואכיל' קדשים אינו חייב אלא הראשון והשני בלבד כדכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא אבל נוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת או בכלים שנגעו בכלים שנגעו במת פטור כדאמ' פ"ג דה' ביאת המקדש.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כלי </b> חרש שנגע במת או שהיה עמו באהל טמא ואינו מטמא אחרים סוף פ"ק דפסחים תניא יכול יהו כל הכלים מיטמאים מאויר כלי חרש אם הם תוך כלי חרש ושרץ באויר כלי חרש החיצון דטמא יכול שכלים שבתוכו טמאים משום דכתיב כל אשר בתוכו יטמא ת"ל כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכל מטמא מאויר כלי חרש ואין כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרש דמשמע האי כל אשר בתוכו יטמא דאמרתי לך באוכל אמרתי לך ומשמע קרא דאוכלין ומשקין הוא דמקבלי טומאה מוולד הטומאה אבל כלי לא ומהכא נפקא לן בכל דוכתא הא דאשכחן דאין כלי ראשון מטמא כלי.
+
+Halakhah 7
+
+<b>זה </b> כלל גדול בטומאות כל אב הטומאה מטמא אדם וכל מיני כלים כדתנן ריש כלים אבות הטומאות השרץ וכו' ומייתי לה בשמעתא קמייתא דב"ק ואמרינן אבות מכלל דאיכא תולדות ותולדותיהן לאו כיוצא בהם דאלו אב מטמא אדם וכלים דמת עצמו הוי אבי אבות הטומאה והנוגע בו הוי אב הטומאה ומטמא אדם וכלים דהא כתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא והאי קרא בטמא מת כתיב דמשמע דמטמא אדם דהא כתיב והנפש הנוגעת תטמא וכו' ואלו תולדה אוכלין ומשקין מטמא אדם וכלים לא מטמא דאין אדם וכלים מקבלין טומאה כי אם מאב הטומאה וכל המטמא' אדם וכלים בנגיעה הוי אב הטומאה וכל וולד הטומאה מטמא אוכלין ומשקין ואינו מטמא לא אדם ולא כלים בד"א בכלי חרש דאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין משום דהוי וולד הטומאה כדילפינן לעיל מדכתיב כל אשר בתוכו וסמיך ליה מכל האוכל ובתוספתא נמי אמרינן וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא הוא טמא ואינו נעשה אב הטומאה לטמא.
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> הנוגע באב נקרא ראשון ונוגע בו נקרא שני ונוגע בשני שלישי וראשון ושל מטה נקראים וולד משום דלא הוו אבות לטמא אדם וכלים.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> המתטמא מחמת המת טומאת שבעה בין אדם בין כלים נקרא טמא מת והוא אב לענין טומאת תרומה וקדשים למנות ממנו ראשון ושני ולטמא אדם וכלים במגע וכל המתטמא מחמת המת טומאת ערב כאדם הנוגע באדם שנגע במת הוא וולד הטומאה והוא ראשון ואיפשר שיהיה הרביעי ראשון לטומאה דכלים הנוגעים במת ואדם באותם הכלים וכלים באדם שלשתן אבות וטמאים טומאת שבעה והרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב והוי וולד שהוא ראשון לטומאה לענין תרומה וקדשים כדאמר'.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אדם </b> או כלים שנטמאו במגע ארץ העמים ובית הפרס או במשאן או במגע דם תבוסה וגולל ודופק או באהלן כולן מדברי סופרים נתנו להן פרק ב' דאהלות אלו מטמאין במגע ובמשא ארץ העמים ובית הפרס וכבר ביארו בשבת ובפסחים דהוו מדרבנן וכליל להו תנא הכא בהדי עצם כשעורה ושדרה וגלגלת ואחריני דמטמאי מדאוריתא משום דכולהו לא מיטמאי באהל אלא במגע ובמשא ודם תבוסה שם במשנה גם כן ואמרינן בנדה דהויא מדאוריתא כדא' לעיל וגולל ודופק תנן ליה נמי התם ואמרי' לעיל דהוי מדאוריתא.
+
+Halakhah 12
+
+<b>האהל </b> עצמו המאהיל על הטומאה אע"פ שלא נגעה טומא' באהל הרי הוא טמא טומאת שבעה מן התורה כדתניא בספרי והזה על האהל בא ללמד על האהל שהוא מקבל טומא' והיינו כשהיה האהל בגד או שק או עור כדתנן פרק במה מדליקין וכל היוצא מן העץ ואין כלי אינו מיטמא טומאת אהלים אלא פשתן ובגמרא מנ"ל א"ר אלעזר גמר אהל אהל ממשכן דלא הוה ביה שום יוצא מן העץ אלא פשתן כדכתיב עשר יריעות שש משזר כתיב הכא אהל אדם כי ימות באהל וכתיב ויפרוש את האהל על המשכן מה להלן קרוי אהל אף כאן קרוי אהל אימא להלן שזורין וחוטן כפול ששה אף כאן וכו' תלמוד לומר אהל אהל אהלים טובא כתיבי בפרשת פרה ריבה אי אהל אהל ריבה אפילו כל מילי נמי אם כן גזרה שוה מאי אהני ליה ושאר המאהילין דלא דמו למשכן דמביאין את הטומאה כדאמר'. כל פותח טפח מביא את הטומאה היינו מק"ו דמצורע הקל דעשה בו כל המאהיל כאהל ואף על גב דהתם לא הוי אלא טומאת ערב לא הוי ילפותא ממש אלא גילוי מילתא בעלמא מק"ו דמצורע דלית לן למילף אהל אהל ממשכן לענין למעט הבאת טומאה בשאר אהלים דלאו פשתן ולא ילפינן ממשכן למעט אלא מידי דיוצא מן העץ דדוקא פשתן ולא שאר יוצא מן העץ ועור בהמה טמאה מטמאה באהל (בהמה) כדתניא התם פרק במה מדליקין או בעור ריבה עור בהמה טמאה דגבי נגעים כתיב או בעור והוה מצי למיכתב או עור ופרכינן מה לנגעים שכן שתי וערב טמא בהן אלא גמר משרצים וכו' מה לשרצים שכן מטמאין בכעדשה נגעים יוכיחו וחזר הדין וכו' מה להצד השוה שכן טמאין בפחות מכזית בכעדשה וכגריס תאמר במת דאינו מטמא באהל בפחות מכזית אלא אמר רבא אתיא מק"ו דנוצה של עזים שאין מטמא בנגעים דצמר ופשתים כתיב והיא מטמאה באהל המת דעיקר אהל דכתיב במשכן ביריעות עזים כתיב עור בהמה טמאה שמטמאה בנגעים כדילפינן מדכתיב או בעור אינו דין שמטמאה באהל המת ואין קרוי אהל אלא ארוג או עור כמשכן אבל תקרה או עצם או מתכות ובנין טהור מטומאת אהלים דלא הוו דומיא דמשכן ובנגעים נמי לא מטמאי אלא צמר ופשתים ועור בגדים הנוגעים במת אף על פי שהן כמת לטמא אחרים טומאת שבעה אינן מטמאין במשא ובאהל ומשא אפילו למת עצמו אינו מפורש אלא דאתי מק"ו דנבילה כדילפינן לעיל ובטומאת אהל כתיב אדם כי ימות באהל מת הוא דמטמא באהל ולא דבר אחר.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>המת </b> אינו מטמא משכב ומושב מתחתיו ולא מדף מעל גביו כדתנן פרק ד' דזבין חומר בזב מבמת שהזב עושה משכב ומושב וכו' ועל גביו מדף וכו' מה שאין המת מטמא ומפרש ה"ר שמשו' על הא מתניתין כגון עליה מפסקת דאם המת בעליה ומשכבת מושבות בבית עד שמי קורה והנסרים נכפפין מכובד המת על המשכבות או שהמת בבית סמוך לשמי קורה והמשכבות בעליה ונכפפין הנסרים של עליה מכובד המשכבות ומכבידין על המת כי הא גוונא בזב טמא מתחתיו לטמא בגדים ועל גביו לטמא אוכלין כדתנן במתני' ובמת בין מתחתיו בין מעל גביו טהור ודרשינן לה מדכתיב כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא זב ולא המת משום דהוה דיינינן ק"ו שיהא המת מטמא משכב ומושב מזב להכי כתב הזב דלא הוה צריך דהא כתיב לעיל זב אלא לומר זב ולא טמא מת:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> שבים טהור כדתנן פרק י"ז דכלים ותניא בת"כ פרשת ביום השמיני או עור יכול אפילו עורות של ים יהו טמאין והלא דין הוא וכו' ת"ל בגד מה בגד מיוחד מן הגדל בארץ אף עור מן הגדל בארץ יכול שאני מוציא את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהו ת"ל או עור להביא את שחבר לו מן הגדל בארץ כל שהו אפילו חוט ואפילו משיחה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כלי </b> גללים כלי אבנים כלי אדמה אינם מקבלין טומאה כלל משום דאין גדלין בארץ וכן כלי עץ העשוי לנחת שמחזיק מ' סאה בלח טהורים דכתיב מכל כלי עץ או עור או שק ואיתקש כלי עץ לשק דשק מיטלטל מלא וריקם וזה אינו מטלטל מלא דגדול הוא יותר מדאי ואם יטלטלוהו ישבר בידיהם. כלי חרש פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאים מאוירן או בהיסט הזב בפרק קמא דחולין תנן טהור בכלי חרס טמא בכל הכלים טהור בכל הכלים טמא בכלי חרס ובגמרא תנו רבנן אויר כלי חרס טמא וגבו טהור אויר כל הכלים טהור וגבן טמא מנה"מ דתנו רבנן תוכו דכתיב גבי כלי חרס וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו אף על פי שלא נגע אתה אומר אף ע"פ שלא נגע או אינו אלא אם כן נגע נאמר תוכו לטמא ונאמר תוכו ליטמא מה תוכו האמור לטמא אוכלין שבתוכו דכתיב כל אשר בתוכו יטמא אף על פי שלא נגע דהתורה העידה על כלי חרס דמטמא כל אוכלין שבתוכו כדכתיב כל אשר בתוכו יטמא ואפי' הוא מלא חרדל שהכלי אינו נוגע בכל החרדל שבתוכו אלא במה שסמוך לדפנות והאמצעיים מיטמאין מן האויר ואי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה שהרי אין כביצה בכל א' וא' ועוד אין אוכל מטמא אוכל ועוד דאם כן זה שני וזה שלישי וזה רביעי ואין רביעי לטמא את האמצעיים ופשוטי כלי חרש טהורין משום דאין להם תוך ולא טמאה התורה כלי חרש אלא דרך פתחו ותוכו כדאמר ובמס' כלים פרק כ"ז תנן כל שאין בו תוך בכלי חרש אין לו אחוריים ואמרינן ריש פרק על אלו מומין כלי חרש בתוכו תלה רחמנא אית ליה תוך איטמי לית ליה תוך לא איטמי ליה ותניא בתוספתא דכלים אין טומאה לכלי חרש אלא מאוירו ובהיסט הזב ותניא נמי בתוספת' גבי חומרי זב מבמת בזב מטמא כלי חרש בהיסט ואין טמא מת מטמא כלי חרש בהיסט כדתניא בת"כ וכלי חרש אשר יגע בו הזב יכול יטמאנו מאחוריו נאמר כאן בו ונאמר להלן בו אשר תבושל בו מה להלן מאוירו אף כאן מאוירו אם כן למה נאמר אשר יגע בו פשיטא מי גרע משאר טומאות שמטמאות כלי חרש מאוירו אלא להביא מגעו שהוא ככולו ואפילו מאחוריו ואי זה זה היסטו אבל גבי מת לא נתפרש טומאה בכלי חרש אלא מאוירו כשהוא פתוח באהל המת או שאינו באהל ונכנסה כזית בשר מת מאוירו אף על פי שלא נגעה בו דומיא דטומאות אחרות בכלי חרש דכתיב וכל אשר יפול מהם אל תוכו וגו' ואם היה מוקף צמיד פתיל הוא ומה שבתוכו טהור כדכתיב וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו הא יש צמיד פתיל עליו טהור.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>העושה </b> גולל מדבר שאינו מקבל טומאה וכן בכלי חרש מוקף צמיד פתיל הנוגע בהן טמא טומאת שבעה משום נוגע בגולל כדילפינן טומאה לגולל פרק בהמה המקשה מדכתיב וכל אשר יגע על פני השדה וכשפרשו מלהיות גולל טהורין דהא הוו דברים שאין מקבלין טומאה ומשום גולל הוא דמטמאי בזמן שהם גולל. וכן בהמה שכפתה ועשו אותה גולל הנוגע בה טמא טומאת שבעה כדתנן פט"ו דאהלות וחבית וקורה נמי תנן להו התם פרק ט"ו כמו שכתב הרב ז"ל. וב' אבנים תני להו בתוספתא דאהלות פרק ב' דניטלה אחת מהן המאהיל על השניה טהור מפני שיש לטומאה דרך שתצא. גל של צרורות נמי תני להו התם וחכמים אומרים אינו טמא אלא חדר הפנימי שהוא צרכו של קבר דמה שסותם החלל נקרא גולל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ארון </b> שהוא חקוק בסלע והניח בו המת וכסהו בגולל אין טמא אלא הנוגע בגולל ולא בסלע אלא אם כן בנה נפש על גבה כדתניא בתוספתא. וארון שחקוק בסלע רחבה מלמטה וצרה מלמעלה או איפכא או שוה מעלה ומטה פ"ט דאהלות במשנה כלשון הרב וכשהוא שוה פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע ופסק כרבי יהושע. נקב ארון בסלע שם במשנה גלוסקוס הנוגע בו מכל מקום טהור חוץ ממקום פתיחתה. חצר הקבר במשנה פ' ט"ו כבית הלל דאמרי ד' טפחים ובזמן שהחצר לאויר בתוספ' ומייתי לה לכולה פרק משוח מלחמה וטעמא דכל מאי דטמא הוא משום גולל או משום קבר דילפינן להו לעיל מקראי:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בית </b> סתום שהמת בתוכו מטמא מכל סביביו דהוי כקבר סתום וכדתנן פ"ז דאהלות וכדתניא פרק קמא דבתרא בית סתום מטמא כל סביביו והיינו משום דהוי כקבר סתום דמטמא מכל צדדיו וכדתניא בספרי כל הבא אל האהל דרך פתחו הוא מטמא ואינו מטמא מן הצדדין כשהוא פתוח מכאן אתה דן לקבר מה אהל שהוא מקבל טומאה אינו מטמא מכל צדדין כשהוא פתוח קבר שאין מקבל טומאה אינו דין שלא יטמא מכל צדדין כשהוא פתוח משמע דכשהאהל סתום מטמא במגע מכל סביביו והכא לא ילפינן אלא באהל שמקבל טומאה אבל בבית שאינו מקבל טומאה איכא לספוקי אי טומאת סביביו כשהוא סתום אי הויא דאוריתא או דרבנן. וכמה יהיה שיעור הפתח לטמא כנגדו כשהוא פתוח ד' טפחים וכזית מן המת פתחו בטפח וגדול מכזית הרי הוא כמת ופתחו בד' פרק ג' דאהלות במשנה ורבנן הוא דגזור טומאה כנגד הפתח שסופו של מת לצאת דרך שם.
+
+Halakhah 2
+
+<b>המת </b> בתוך הבית ובו פתחים הרבה נעולים כולם טמאים נפתח אחד מהם או חשב להוציאו באחד מהם אפילו שחשב אחר שמת המת אפילו חשב על חלון שהיא ד' טפחים הציל על כל הפתחים חוץ מאותה שפתח או שחשב עליה כדתנן במתני' דאהלות פ"ח כב"ה דאמרי אף על פי שחשב משמת ואפילו בחלון ד' כדתנן במתניתין דהא דתנן בתוספתא דנפתחו חלונות אינם מצילות על הפתחים היינו משום דאין דרך להוציאו דרך חלונות בסתמא אבל אם חשב להוציאו דרך החלון שיש בה ד' הציל על כל הפתחים ומדמחשבה מפקא מידי טומאת פתחים נר' דטומאתן לא הוי אלא מדרבנן ובפ' הדר מייתי תלמודא הא מתני' דמת בתוך הבית ובו פתחים הרבה נעולים וכו' וכתב רש"י ז"ל על פתח שעתיד לצאת בו טמא מיד טעמא ליכא אלא הלכות טומאה הכי גמירי להו וכן אם התחיל לחתור פתח משיחתור ד' הציל על כל הפתחים היה סתום באבנים אחד מן הפתחים והתחיל לפותחו להוציא משם המת משהתחיל הציל על כל הפתחים כבית הלל דאמרו התם כשיתחיל ומודים בפותח בתחלה עד שיפתח בארבעה. היו בו חלונות הרבה כולן מגופות טהורות נפתחו טמאות ולא הצילו על הפתחים כדתניא בתוספתא והיינו משום דאין דרך להוציאו דרך חלונות אבל חשב להוציאו דרך החלון הציל על הפתחים כדא' לעיל. פתח קטן בתוך פתח גדול המאהיל ע"ג שניהם טמא חשב להוציאו בקטן טיהר את הגדול שם בתוספת' וכן אם היו שניהם מתאימים כגון שיש לו שני דלתות אחד מימין ואחד משמאל כדתניא בתוספתא. חשב להוציאו בפתח צפוני ואח"כ אמרו אחיו שלא יוציאוהו אלא בדרומי טיהר את הצפוני ובלבד שלא יערי' כדאי' בהאי תוספתא.
+
+Halakhah 3
+
+<b>בתים </b> הפתוחים לאכסדרה אם היה דרכו של מת שבבית (א') לצאת באכסדרה הבית שער טמא ושאר הבתים טהורים החדר שלפנים מן הבית שהיה סגור ונכנסה שם טומאה דרך חלון הבית טהור מפני שהטומאה חוזרת ויוצאה דרך החלון שנכנסה בו כדתניא התם בתוספתא פ"ח.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b> הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהא שם חלל טפח על טפח ברום טפח אבל טומאה רצוצה אינו מטמא אלא המאהיל כנגד הטומאה כדאמר רבה בפרק מי שמתו דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה וכתב רש"י ז"ל דבר תורה הלכה למשה מסיני וכן כתב פרק העור והרוטב דהלכה למשה מסיני דטומאה רצוצה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת עד התהום. כרי של תבואה או גג של אבנים וכן בית שמלאהו עפר או צרורות היה כזית מן המת תחתיו וכלים בצד הטומאה טהורים דטומא' בוקעת ועולה ואם היה מקום הטומאה חלול טפח הוי כקבר סתום כדתנן במתני' דאהלות פרק ט"ו ובתוספתא.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>טומאה </b> שהיא רצוצה בכותל פ"ז במשנה סמך לה סוכות טמאות ורבי יהודה מטהר ומפרש הרב ז"ל דקאי אנפש אטומה דהוי טומאה רצוצה ולא אטפח על טפח דסליק מיניה משום דבתוספתא סוף פרק ז' מייתי להא דרבי יהודה אטומאה רצוצה כדאיתא התם:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שדה </b> שאבד בה קבר עפרה מטמא במגע ובמשא שמא יש בתוך עפרה עצם כשעורה ואם האהיל עליה נטמא באהלות פ' י"ח שלשה בית הפרסות הן ותני שדה שאבד בה קבר בהדייהו וכל טומאות בית הפרס מדרבנן כדאמר' בכמה דוכתי בתלמודא והתם תנן דמטמאה במגע ובמשא ובאהל כיון שלא נחרש הקבר מטמא נמי באהל וכתב רבינו שמשון ז"ל דמסתברא דשדה שאבד בה קבר ברשות היחיד בבקעה בימות הגשמים דהוי טומאתה דאוריתא דכיון דמוקפת גדר הויא רשות היחיד לשבת ולטומאה ובתוספות נמי כתבו פ"ק דשבת דשדה שאבד בה קבר מוכח במועד קטן דהוי ספיקא דאוריתא וכל ספק ברשות היחיד הוי דאוריתא כסוטה דכתיב בה ונסתרה ונטמאה וגו'. בנה בית ועליה על גביו פרק י"ז במשנה אם מכוין פתח העליה כנגד פתח הבית טהורה ואם לאו טמאה משום אסקופת עליה שמאהיל על השדה ומותר לזרוע בשדה זה כל זרע ולא אילנות מאכל שמגיעין למת השרשים כדתנן פרק י"ח חוץ מאילן סרק שאינו עושה פירות ומפרש הרב ז"ל דאאין ניטעת קאי חוץ מאילן סרק ולא אאין מקיימין ורבינו שמשון נמי כתב אי נמי אאין ניטעת קאי חוץ מאילן סרק והכי משמע כיון דקתני מפני שאינו עושה פירות משמע דאפי' בנטיעה לכתחלה. התלוליות הקרובות לעיר או לדרך בית הקברות בין חדשות בין ישנות טמאות רחוקות ישנות טמאות חדשות טהורות כדתנן פי"ו דאהלות וישנה שאין אדם זוכרה כרבי יהודה במתניתין והאי ספקא מדרבנן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>שדה </b> בוכין עפרה טהור ואינה נזרעת ואינה ניטעת כדתנן במתניתין פרק י"ח בהדי ג' בית הפרסות מדרבנן ועושין מעפרה תנורים לקדש כדתנן התם גבי שדה בוכין דמשני בית הפרס הראשונים אין עושין תנורים מדרבנן.
+
+Halakhah 5
+
+<b>קבר </b> הנמצא מותר לפנותו ואם פנהו מקומו טמא וכו' פרק נגמר הדין תא שמע נמצאת אתה אומר ג' קברות הן חלוקין בהלכותיהן קבר הנמצא קבר הידוע קבר המזיק לרבים קבר הנמצא וכגון שהוא חדש ויודע בעל השדה שלא צוה לעולם לקוברו שם ובגזילה נקבר לשם מותר לפנותו שלא קנה את מקומו פנהו מקומו טהור שאף על פי שגזרו טומאה על הקברות ואף על פי שנטלו משם לא גזרו על זה ובהנאה נמי מותר ואף על גב דאיסורא דאוריתא הוא דאין תורת קבר עליו קבר הידוע שנקבר שם מדעת בעל השדה אסור לפנותו פנהו מקומו טמא גזירה רבנן היא שגזרו טומא' עולמית על הקבר כדי שלא יפנהו ואסור בהנאה וקבר המזיק את הרבים שקבור במקום הילוך הרבים ומיטמאין באהלו מותר לפנותו מפני נזקן של רבים פנהו מקומו טהור דלא גזור עליה מפני הנזק ומיהו אסור בהנאה דאיסורא דאוריתא הוא ולא פקעה כך פרש"י ז"ל בריתא זו ומוקי לה תלמודא דהאי דאסור בהנאה בקבר בנין הוא דאסיר מן התורה דמת וכל הנקבר בו איסורי הנאה נינהו דגמר שם שם מעגלה ערופה אבל אי לאו קבר בנין הוא לא מיתסרא דקרקע עולם אינה נאסרת דכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם מקיש קבר לע"ז מה עבוד' זרה במחובר לא מתסרא אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם הכי נמי קבר במחובר לא מיתסר והרב ז"ל כתב בקבר הנמצא וקבר המזיק דמקומם טמא ואסור בהנאה ואין הפרש ביניהם אלא שקבר נמצא מותר לפנותו ואינו חובה וקבר המזיק חובה לפנותו מפני נזק הרבים ובקבר הידוע כתב דמקומו טהור ומותר בהנאה וכן שנויה בריתא זו בירושלמי דסוף נזיר כגרסת הרב ז"ל ובתוספת' פרק י"ז דאהלות גרסה אחרת קבר הנמצא מפנין אותו ומקומו טהור ואסור בהנאה כהראב"ד ז"ל ובקבר הידוע קתני ומותר בהנאה ובקבר המזיק טמא ואסור בהנאה הפך מה שכתב הראב"ד ז"ל ואיפשר שמצא הוא בתוספתא כמו שכתב.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הפוגע </b> במת מצוה אם מצאו בתוך התחום מביאו לבית הקברות חוץ לתחום קנה מקומו אפילו בשדה מלאה כרכום שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ כדאמ' במרוב' ובירוש' דנזיר פרק כהן גדול מצאו בדרך קוברו לצדדין בצד שדה בור ולא בצד שדה ניר בשדה ניר ולא בשדה זרע בשדה זרע ולא בשדה כרם בשדה כרם ולא בשדה אילן משום אהל הטומאה היו שני השדות שווין קוברו בצד אי זה מהם שירצה הכל שם פרק כהן גדול דנזיר.
+
+Halakhah 8
+
+<b>קבר </b> הנמצא מטמא למפרע פרק דם הנדה תנן שרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי ולא היה בה שרץ וכו'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> המוצא מת או קבר או דבר שמטמא באהל מן המת חייב לציין עליו כדי שלא יהא תקלה לאחרים ובפ' קמא דמועד קטן תנן ומציינין על הקברות בחולו של מועד ובגמרא אמר רבי שמעון בן פזי רמז לציון קברות מן התורה מנין דכתיב וראה עצם אדם ובנה עליו ציון ואף על גב דהאי קרא לעתיד לבא הוא דכתיב איכא למילף מהתם דמציינין והא מקמי דליתיה יחזקאל מאן אמרה ומשני הא אמר רב חסדא דבר זה לא למדנו מן התורה אלא מדברי יחזקאל כל בן נכר ערל לב וערל בשר וגו' הא מקמי דליתיה יחזקאל גמרא גמירי לה בהלכה למשה מסיני עד דאתא יחזקאל ואסמכיה אקרא הכא נמי גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא רבי אבהו אמר מהכא וטמא טמא יקרא טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש דעל ידי הציון יהא מרגיש ויפרוש וכן אמר רבי עוזיאל וכו' ואע"ג דדרשינן מיניה דצריך אדם להודיע צערו לרבים מדכתיב טמא טמא תרי זימני שמעת מינה תרתי אביי אמר ולפני עור לא תתן מכשול שלא יהא נכשל בטומאה מי שאינו יודע ואמוראי אחריני ילפי התם מקראי טובא כדאיתא התם. ואין מציינין על כזית מצומצם שם בריתא אין מציינין על כזית ופריך וכזית מן המת אינו מטמא באהל אמר רב פפא בכזית מצומצם עסקינן דסוף סוף מיחסר חסר בקרקע ומוטב ישרפו עליו קדשים ותרומה לפי שעה ואל ישרפו לעולם. ובמה מציינין בסיד כדתנן פ' ה' דמעשר שני ושל קברות בסיד ממחה ושופך סביב הטומאה ואין מעמידין הציון על גבי הטומאה אלא יהא עודף מכאן ומכאן בצידי הטומאה. ואין מרחיקין את הציון ממקום הטומאה שלא להפסיד את ארץ ישראל שם פרק קמא דמועד קטן בבריתא ואין מציינין על הודאות כדתניא התם דכיון דטומאה וודאית וברורה היא לא מטלטלי באותו מקום אבל מציינין על הספקות כדתניא התם.
+
+Halakhah 10
+
+<b>שדה </b> מצויינת ויש בה אילנות נחרש בה קבר אין בה אילנות נאבד בה קבר ומטמא באהל כדתניא התם. מצא אבן מצויינת תחתיה טמא שתים ויש סיד ביניהם טמא ואם אין סיד ביניהם אם יש חרס ביניהם טהור שאינו אלא בנין שם מימרא דרב יהודה וקאמר אף על גב דליכא חרס ואקשו עליה מבריתא דקתני דאי ליכא חרס ביניהם טמא ואמר רב פפא כשהסיד שפוך על ראשיהן ומרודד לכאן ולכאן אי איכא חרס טהור ואי לא סיד דביני ביני הוא וטמא וכתבו בתוספות דחרס גרסינן כגרסת הרב ז"ל. מצא מצר אחד מצויין הוא טמא וכל השדה טהורה וכן שנים וכן שלשה אבל ארבעה הן טהורין וכל השדה כולה טמאה שם מימרא דרב אסי משום דאין מרחיקין ציון ממקום הטומאה כדאיתא התם:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שהיה חופר בשדה ומצא מתים בגומא או הרוגים או מת יושב או ראשו בין ברכיו אינו חושש שמא בית הקברות הוא אלא נוטל מה שמצא וחופר בבתולת הקרקע ג' אצבעות ושאר השדה בחזקת טהרה והעפר תיחוח עם ג' אצבעות נקרא תבוסת המת פרק המוכר פירות תניא מצאן רצופין ואין ביניהם מארבע אמות עד שמנה יש להם תבוסה ואין להם שכונת קברות.
+
+Halakhah 2
+
+<b>שדה </b> שנהרגו בה הרוגים ומפנה קבר מתוך שדהו וכן בור תנן בפי"ז דאהלות בכולהו דמלקט עצם עצם וטהור.
+
+Halakhah 3
+
+<b>היה </b> חופר ומצא מת מושכב כדרך שקוברין המתים נוטלו ואת תבוסתו וכו' כדתנן התם פי"ו ופ' בתרא דנזיר והתם דייקינן מוצא פרט (למצור) [למצוי] שידוע שנקבר לשם שאין מותר לפנותו מת פרט להרוג שאם מצא אחד מגויד או שלשה מגויידין אמרינן דהכי איתרמי ולא הוי בשכונה קברות וקנו מקומן אלא נוטלן ואת תפוסתן מושכב פרט ליושב שאם מצא השלשה יושבין הואיל ואין מושכבין כשאר מתים נוטלן ואת תפוסתן כדרכן פרט לשראשו מונח בין ירכותיו שאם מצא אחד מן השלשה מונח ראשו בין ירכותיו לא הוו שכונה דהכי איתרמי שנזרק לשם ולהכי נוטלן ואת תפוסתן וכל הני מאי טעמא לא הוי שכונת בית הקברות בשלמא אחד מהם מצוי הכי הוא דגמירי דבעינן שלשה ידועין או שלשתן תחלה דמצא שלשה האחד ידוע ושנים תחלה או איפכא אין להם תפוסה ושכונה אלא כי מצאן אחד הרוג או יושב או ראשו מונחת לו בין ירכותיו או חפר הואיל ושלשתן מצאן תחלה שיש להם שכונת קברות אמאי נוטלן ומשני אמרינן דילמא גוי הוא האי יושב או ראשו בין ברכיו ולא פש להוא להכא אלא תרי ותנן נוטלן ואת תפוסתן ורשב"ם נמי פי' דטעמא דשנים ידוע ואחד תחלה או איפכא דהוי הלכה למשה מסיני והרוג משום דהוי חסר וחסר אין לו תפוסה ולא שכונה וכתבו בתוספות ושמא הלכה למשה מסיני הוא והוי נמי דומיא דמלא תרווד רקב דהרוג וחסר אין לו מלא תרווד רקב כדאמרינן לעיל וטעמא דנטילה תפיסה אמרינן פרקא בתרא דנזיר דכתיב ונשאתני ממצרים מעפר מצרים טול עמי. מצא שלשה מתים כל אחד מהם מוטל כדרך כל הנקברים אם יש בין זה לזה מארבע אמות עד (שלשה) שמנה הרי זו שכונת קברות שם במשנה וגבי חצר הקבר תנן פרק המוכר פירות בהלין מטה וקוברין ובמתניתין דאהלות נמי תנן כמלא מטה וקוברים וכיון דהוי שכונת קברות בודק הימנו ולהלן עשרים אמה כדתנן התם וטעמא דעשרים אמה שהוא כמנין שתי מערות והחצר שביניהם ומשמע דמתחלה ג' מנינן להני עשרים אמה כדפי' רש"י ז"ל התם ואם לא מצא מת בתוך העשרים הם טהורות לפי מה שכתב הרב ז"ל דצריך לבדוק מן האחרון עשרים אמה כתב דהני עשרים טהורות כיון שלא מצא בהם טומאה ודייק לישנא דמתניתין דקתני בודק הימנו ולהלן עשרים אמה דמשמע מן האחרון וכן פי' רשב"ם ז"ל ממקום שכלה גוף המתים לצד המערה עשרים אמה. מצא מת אחר בתוך עשרים צריך לבדוק ממנו עשרים אמה אחרות כדתנן התם שרגלים לדבר שהיא שכונת קברות שאילו זה יחיד מצא בתחלה היה נוטל אותו ואת תפוסתו אבל עכשיו שמצא ג' בתוך עשרים ואחד בסוף עשרים יש לומר שהיא שכונת קברות והוי בחזקה דהויא מדאוריתא ואם היה אחד מאלו שמצא הרוג או יושב או ראשו בין ברכיו אינו בודק עוד דלא מחזקינן בהו שכונה כדאמרינן אלא נוטלן ואת תפוסתן שחזקתן גוים.
+
+Halakhah 4
+
+<b>הגוים </b> אין להם טומאת קברות עד שיגע בעצמה של טומאה או ישאנה כדילפינן לעיל פ"ק דלית להו אלא טומאת מגע ומשא.
+
+Halakhah 5
+
+<b>מת </b> שחסר אבר אין לו תפוסה ולא שכונה הלכה למשה מסיני כדאמרינן לעיל וכתב הרב ז"ל אבר שאם ינטל מן החי וימות ובגמרא אמרינן סתמא מת שחסר אין לו תפוסה ולא שכונה ובתוספתא גרסינן רבי אומר כדי שינטל מן החי וימות. מתים הנמצאים על פני השדה אין להם שכונה ולא תפוסה אלא מלקט עצם עצם והכל טהור בתוספתא והנקבר שלא ברשות יש לו תפוסה ולא שכונה שם בהאי תוספתא.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אחד </b> המוצא ג' מתים כדרכן בתחלה או שלשה כוכין או כוך ונקיע ומערה הרי זו שכונת קברות כחכמים דפליגי (אמר) ארבי שמעון בתוספתא. מצא שנים ואחד היה ידוע יש להם תפוסה ולא שכונה כדאמר' לעיל דהלכתא גמירי לה הכי דאינו עושה שכונה לבדוק אלא בשלשה ידועין או נמצאים. כיצד בודק חופר עד שמגיע לבתולה או לסלע כדתנן פי"ו דאהלות ואם מצא חרס אינו כבתולה דחרס בידי אדם הוא ואית דגרסי' בתוספתא הרי זו בתולה כדאשכחן בדוד כשכרה שתין כרה אלף אמה ומצא חרס. מצא מים הרי הוא כבתולה כמו ששנוי שם בתוספתא ואין צריך לחפור כל עשרים אמה אלא חופר אמה ומניח אמה כדתנן התם ונהר ושלוליה ודרך הרבים ג"כ במשנה פי"ו תנן התם דמפסיקין ורבינו שמשון כתב דמפסיקין אבל בודק מצד האחר כדמשמע בתוספתא. והמוציא עפר הבדיקה אפילו היה כהן אוכל בתרומה כדתנן במתניתין אוכל בדמעו כל כמה דלא איתחזק שם טומאה ודמעו פי' רבינו שמשון תרומתו מלשון מלאתך ודמעך ומשמע אפילו בתרומה וודאית. אבל מי שמפקח בגל של אבנים שנפל על אדם ומת אינו אוכל בדמעו כדתנן התם דכיון דהוחזקה שם טומאה דילמא מאהיל ואפילו ספק חי ספק מת.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>גל </b> טמא שנתערב בשני גלין טהורין מה שבדק טהור ומה שלא בדק טמא ואם בדק את כולן כולן בחזקת טומאה עד שיגיע לסלע או לבתולה כחכמים דפליגי אר' מאיר בפרק האשה בנדה במתניתין דקתני וחכמים אומרים בודק עד שמגיע לסלע או לבתולה ואם לא מצא כולן טהורין דאע"ג דגל אחד היה טמא שהיה שם כזית מן המת כיון דבדק עד הסלע ולא מצא דילמא עורב נטלו כדאמרינן בגמרא.
+
+Halakhah 11
+
+<b>בור </b> שמטילין לתוכו נפלין המאהיל עליו טמא דין תורה במשנת אהלות פי"ו בור שמטילין לתוכו נפלין או הרוגין מלקט עצם והכל טהור ואם הפילה אשה שם נפל ואין ידוע אם הפילה דבר מטמא או לא ספקו טהור כיון דחולדה וברדלס מצויין שם כדתניא התם בתוספתא דבא מעשה לפני חכמים וטהרוהו מהאי טעמא ואמרינן בתוספתא דרשב"ג אומר דנפלין אינן קונין את הקבר והביא רבינו שמשון ז"ל וכתב טעמא משום דכתיב לא תשיג גבול רעיך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל כל שיש לו נחלה יש לו גבול ושאין לו נחלה אין לו גבול ולהכי אינן קונין מקומן ואין להם תפוסה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b> ספק במידי דאוריתא נראה דהוי חומרו מדאוריתא כדאשכחן בכמה דוכתי דמעטינן ספק מקרה כמו ממזר ודאי אמר רחמנא ולא ממזר ספק משמע דאי לא מעטיה הוה אסרינן ליה לספק ממזר מן התורה:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בית </b> הפרס מקום שנחרש בו קבר כדתנן פי"ו דעושה בית פרס עד מאה אמה ממקום הקבר ואפילו היה בארון ומושקע ברובדין ורום ב' קומות הואיל וחרש על הקבר עושה בית הפרס מדרבנן וכדתניא התם בתוס' היה חורש והטיח בסלע או בגדר (במשא) דעד שם לבד הוא עושה בית הפרס. חרש חמשים שהוא חצי מענה וחזר והשלים למאה הכל בית הפרס אבל חרש והלך חוץ למאה אינו עושה בית הפרס אלא עד מאה כדתנן התם ואין בית הפרס עושה בית הפרס אחר כדאמר' ספ"ק דתמורה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>חזקת </b> העצמות המכוסות שהן של אדם והמגולות של בהמה כדתניא בתוספתא ספי"ז חריץ מלא עצמות אדם או צבורי עצמות וחרשן עם השדה אינם עושים בית הפרס כדתנן פי"ז החורש (מלטמא) [מלא טמי'] שהוא חריץ מתים טמונים הרבה יחד כמו שהגוים עושים ומצבירת עצמות דודאי אותו המקום אינו שלו וכן שדה שאבד בה קבר דהוי ספק ספקא שמא לא חרש במקום הקבר או שנמצא בה קבר דלא קנסינן ליה כיון דלא ידע. וכן חורש שדה שאינו שלו דלדידיה קנסו רבנן כשהוא עצמו חרש הקבר וכן נכרי וכן כותי אינן עושין בית הפרס כדתנן בהאי מתניתין ושותף ואריס ואפטרופוס אין עושין בית הפרס כדתניא בתוספתא ואם חרש קבר בשדה שלו ושל חברו כאחד שלו עושה בית הפרס ולא של חברו כדתניא נמי התם בתוספתא וכן החורש את המת עצמו שלא היה קבור אינו עושה בית הפרס דאין בית הפרס אלא בשדה שחרש בה קבר וכדתניא בתוספתא ריש פי"ז.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אין </b> בית הפרס של מעלה עושה בית הפרס שדה אחר שהוא למטה ממנו ועל ידי גשמים ששטפו מלמעלה למטה ואפילו הלבינו או האדימו אותה בשדה בית הפרס כדתנן פי"ז דאהלות.
+
+Halakhah 8
+
+<b>בית </b> הפרס זה שנחרש בה קבר מותר לנטוע בו כל נטע ולא כל זרע אלא הנקצר כדתנן הכל פי"ח דאהלות. שדה שהוחזקה שהיא בית הפרס אפילו ארבעה סאין הויא בחזקתה כדתניא בתוספתא. מצא שדה מצויינת אם יש בה אילן בידוע שאבד קבר כדתניא בתוספתא ספי"ח.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>המהלך </b> בבית הפרס על אבנים שאינם מתנדנדים בשעת הילוך או על בהמה ואדם שכחן יפה טהור אבל מתנדנדין או אדם ובהמה שכחן רע טמא כדתנן פרק בתרא דאהלות.
+
+Halakhah 12
+
+<b>המטהר </b> בית הפרס צריך לטהרו במעמד ב' תלמידי חכמים כדתניא בתוספתא וכונס כל העפר בכברה שנקבה דקין וממחה ומוציא כל עצם כשעורה כדתנן פי"ח דאהלות. נטל ג' טפחים עפר מבית הפרס או נתן על גביו ג"ט טהור כדתניא בתוספתא פי"ז ובמתניתין וכן אם נטל מחציו ג"ט ונתן על חציו האחר ג"ט טהור כדתנן התם אבל נטל טפח ומחצה ונתן טפח ומחצה ממקום אחר טמאה דלא כרבי שמעון דמטהר במתני' דפרק בתרא וכן אם עזקו טמא כדתניא בתוספתא עזקו אין לו בדיקה גדולה מזה דברי רבי שמעון ובמתני' נמי תנן ר' שמעון אומר אפילו העוזק טהור אבל לרבנן טמא רצפו באבנים שאינן מזדעזעות טהור כדתנן התם בסוף אהלות והכל מדרבנן:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ארץ </b> העמים בתחלה גזרו על גושה ואחר כך גזרו על אוירה כדאמרינן פ"ק דשבת ובפכ"ג בנזיר וכן כלי חרס שהכניס אוירן לאויר ארץ העמים ושאר כלים שהכניסן לארץ העמים כדתניא פרק בתרא דתוספתא דאהלות. טומאת אויר ארץ העמים אין שורפין תרומה וקדשים עליה בטומאת עפרה אלא תולין אותן וכן אין צריך הזאה שלישית בעפרה. שיעור טומאה עפר בית הפרס וארץ העמים כחותם המרצופין כדתנן במתני' פי"ז ושם אמר רבי יהודה מעשה שהיו אגרות באות מח"ל וכו' לפי שלא היה בהם כחותם המרצופין.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>המביא </b> תנורים וספסלים וכלי חרס אפילו הוסקו טמאין משום שהיו באויר ארץ העמים וכלי חרס מטמא מאוירו וכדתניא פי"ז בתוספתא.
+
+Halakhah 5
+
+<b>המהלך </b> בארץ העמים בהרים ובסלעים בתוספתא פי"ח ארץ העמים בתולה שלה טמאה ובמתני' תנן בהדיא דבהרים ובסלעים טמא בים ובשונית טהור ובים טהור משום נוגע ולא משום אויר דמתניתין לא איירי אלא בטומאה נגיעה בעפר. נכנס בשידה תיבה ומגדל טמא וכדאמר' בתוספתא פי"ח טהור אתיא כרבי יוסי דפליג אר' בבריתא פ"ק דגיטין והלכה כרבי מחברו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>סוריה </b> עפרה טמא ואוירה טהור כדא' פ"ק דגיטין ואם היתה סמוכה לארץ העמים נכנסין לה בשידה תיבה כיון שאין לה טומאת אויר וארץ ישראל הסמוך לארץ העמים נבדקת וטהורה כדמשמע בתוספתא פי"ח.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מדורות </b> הגוים אפילו בארץ ישראל טמאים משום נפלים. ותרומה וקדשים שנמצאו שם תולין לא אוכלין ולא שורפין כדתנן במתניתין פרק בתרא ובתוספתא על מדור העמים תולין ורבי יוסי אומר אף שורפין ושיעור הדירה ארבעים יום כדי שתתעבר ותפיל נפל שמטמא כדתנן במתניתין ואף על פי שאין עמו אשה דפרוצין בעריות ומביאין נשים לבתיהן בלילה ומדרבנן הוא דחיישינן להכי. ואפילו עבד או סריס או קטן בן ט' עושין מדור הגוים כדתניא בתוספתא פרק בתרא ואם היה עבד או אשה שומרין אותו מדור שלא יקברו שם הגוים הדרים בבית שום נפל טהור אע"פ שנכנס ויוצא וכדתנן במתניתין פרק בתרא. ומה הם בודקים הביבים ומים סרוחים כדתנן במתניתין וכל מקום שחזיר וברדלס יכולין להלכו אין צריך בדיקה כדתנן התם מדור שחרב הרי הוא בטומאתו כדתנן בתוספתא פ"ז ובמתניתין תנן רשב"ג אומר עיר גוים שחרבה אין בה משום מדור וכתב רבינו שמשון ז"ל הבית של גוי שחרב טמא כדתניא בתוס' כיון דשאר העיר בישוב.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>איצטוונים </b> טהורה כדתנן במתניתין ועשרה מקומות אין בהם משום מדור הגוים אהלי הערביים (והזונו') [והסוכות] כולהו תנן להו במתניתין בתרא דאהלות וחנות שאינו דר בה טהור כדתניא בתוספתא בית שער החצר הטמאה כמוה כדתנא התם.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>עיירות </b> המובלעות אין בהם משום ארץ העמים אע"פ שפטורות מן המעשרות כדתניא בשלהי תוספתא ודרך של עולי בבל נמי טהורות אע"פ שהם מובלעים כדאיתא התם דהכי חזקתן טהור:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>טפח </b> על טפח מרובע על רום טפח מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה דין תורה כדתנן פ"ג דאהלות והא אמרינן לעיל דהלכה למשה מסיני הוא דחלל טפח חוצץ בפני הטומאה משום דהוי אהל ולכך מביא את הטומאה לכלים שתחתיו מכזית המת שהיא תחתיו ובציר מטפח לא הוי אהל ולהכי אינו מביא את הטומאה שאם יש תחתיו כזית מת וכלים אינו מביא את הטומאה דלאו אהל הוא אלא הויא טומאה רצוצה ובוקעת ועולה ויורדת ומה שכנגד הטומאה למעלה או למטה טמא ומה שבצדה ואין נוגע בה טהור וכן אם יש בה טפח על טפח מרובע על רום טפח חוצץ שהכלים שהם על אהל זה טהורים ואם אין בו טפח על טפח וכו' הכלים שעל גביו והם נגד הטומאה או אותם שהם תחתיו נגד הטומאה טמאים דטומאה רצוצה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כדאמרינן ואם כן האהל שהוא טפח על טפח מביא וחוצץ בין שהוא למטה מן האהל והכלים על גביו או איפכא ואם היה פחות מטפח ברום או ברוחב או באורך אינו מביא ואינו חוצץ אע"פ שהוא ארוך הרבה אם אינו רוחב טפח דהכי גמיר לה לטומאת אהל שאינה בפחות מטפח על טפח מרובע וברום טפח ולא הוי אלא טומאה רצוצה ואדם וכלים נעשים אהל מביאין את הטומאה ואין חוצצין ואפילו כלי חרש שאין מקבלין טומאה מגבן כדתניא בתוס' פ"ז כדתנן ריש פ' ששי דאהלות בגווני טובא דמתני התם דאפילו אהל שהוא סמוך על האדם ועל הכלים אינו חוצץ כיון דמקבלים טומאה ואם היה לוח מונח על גבי אבנים או כ"ח מביא וחוצץ כדתנן התם. וכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה הבאים במדה הרי הם כאהלים ואינם ככלים ולפיכך חוצצין בפני הטומאה כדתנן פ"ח דאהלות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>נסר </b> שהוא נתון על פי תנור חדש לא הוי כלי והנסר מביא את הטומאה וחוצץ בפניה ואם הוא ישן הוא כלי ונמצא הנסר סמוך על כלי ואינו נעשה אהל לחצוץ בפני הטומאה אלא להביא כדתנן ריש פ' נסר י"ב מאהלות. נסר שהוא נתון על פי שני תנורין אפילו ישנים ועודף מחוצה להם וטומאה בין ב' התנורים ביניהם בלבד טמא דאינו עודף מן הצדדין וכן כשהיה הנסר על תנור אחד ישן ואינו עודף מן הצדדין אלא מזה ומזה טומאה בצד זה כלים (יש) שבצד השני טהורים דאין מקום לטומאה לבא לצד האחר כיון שאינו עודף אלא מזה ומזה בין בתנור אחד בין בשני תנורין ולא מן הצדדין התם פי"ב.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל </b> הכלים מביאין את הטומאה בעובי המרדע דאע"ג דאהל דאוריתא לא הוי פחות מטפח דהלכה למשה מסיני הוא כשאר שיעורין גזרו רבנן על מי שיש בהקפו טפח כמו המרדע שיביא את הטומאה אע"פ שאין רחבו אלא אצבע ושליש כדתנן פי"ו דאהלות ומייתי לה פ"ק דשבת בי"ח דבר שגזרו וכרבי שקיים דברי חכמים שאין מרדע מביא טומאה אלא על הנושא לבד כיון שאין ברחבו טפח אלא בהקפו דאלו היה ברחבו טפח היה מביא את הטומאה לכל מה שתחתיו והשתא לא גזרו הקפו אטו רחבו אלא לאדם הנושא והיינו כשהיה נושאו ולא היה נוגע בו אלא על ידי סודרין דאינו נטמא אלא טומאת ערב מדאוריתא דשלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב כדאמרינן לעיל פרק חמשי והוי כלים בכלים ואדם בכלים מרדע מטמא סודר וסודר אדם טומאת ערב מן התורה וגזרו טומאת שבעה שיביא לו המרדע טומאת אהל לטמאו שבעה מדרבנן גזרה הקפו משום רחבו כדאמר דאי לא מטמאה ליה טומאת שבעה הוא סבר דטומאתו הויא משום אהל ושאהל אינו מטמא אלא טומאת ערב ולהכי גזרו עליו טומאת שבעה אי נמי הוה מצינן לאוקומי על ידי סודרין הרבה ולא היה אדם טמא מדאוריתא אפילו טומאת ערב שהיא ד' או ה' וגזרו עליו טומאת שבעה כדין טומאת אהל כמו שפי' התוס' פ"ק דשבת.
+
+Halakhah 6
+
+<b>ארונות </b> של עץ אם יש בין כיסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ והעומד על הארון טהור מן התורה אלא שחכמים גזרו על כל הארונות משום אותם שאין בהם גובה טפח חלל וכדא' פרק מי שמתו משום טומאה רצוצה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>קורה </b> שיש בה פותח טפח שמביאה את הטומאה אם יש בהקפה ג"ט במשנה פי"ח סאה שהיא מוטה על צדה באויר כלומר שאינה בתוך הבית והיא שוכבת על צדה בארץ אינה מביאה את הטומאה תחת כולה למה שהוא תחת חלל שפועה מן הצדדין או למה שיש בתוכה אם היתה טומאה תחתיה בצדה הנוגע בארץ עד שיהיה בהקפה ד' טפחי' ומחצה כדתני' בתוספ' פ"ג וטעמא דבהאי שיעורא איכא טפח על טפח גובה מעל הארץ דכיון שיש ד"ט ומחצה בהקפה יש בעוביה טפח ומחצה דכל שיש בהקפו ג"ט יש ברחבו טפח ואם נשים מחיצה תוך זאת הסאה באמצע עובי רחבה תהיה זאת המחיצה רחבה טפח ומחצה פחות עובי דופני הסאה ותהיה גבוה מן הארץ שהוא מקום שמוטל עליו סאה ג' רביעי טפח ואם נגביה מחיצה זאת תוך הסאה כשנקצר אותה עד טפח תהיה גבוה מן הארץ טפח על טפח ומן המחיצה לצד העליון של סאה יהיה שיעור חצי טפח כי כשנעשה מרובע תוך העיגול אם יהיה העיגול ד"ט ומחצה היקף יהיה אלכסונו והוא רחבו טפח ומחצה ויש כדי לרבע בתוכו טפח על טפח כי כל טפח בריבועה טפח ותרי חומשי באלכסונה שהוא טפח ומחצה פחות חצי חומש והחצי חומש הוא עובי דופני הסאה נמצא שבפחות מד"ט ומחצה הקף אין אתה יכול לרבע בו טפח על טפח כדי שיהיה גבהו מעל הארץ טפח לפיכך אם היתה סאה זאת גבוה מעל הארץ חצי טפח והיה בהקפה ג' טפחים מביאה את הטומאה שאם נניח מחיצה תוך אמצע חלל' תהיה זאת המחיצה טפח עם עובי דופני הסאה שכל שיש בהיקפו ג"ט יש ברחבו טפח ותהיה זאת המחיצה גבוה מצד התחתון של סאה חצי טפח ומצד העליון כמו כן חצי טפח עם עובי הדפנות נמצא ממחיצה זאת עד הארץ טפח כיון שהיא גבוהה מן הארץ חצי טפח ולכך מביאה את הטומאה כדמסיים בתוס' וכיון דאיכא אהל טפח מבפנים מהני לטמא אף מבחוץ למה שהוא תחת הטפח דסאה מקבלת טומאה ואינה חוצצת. וכן עמוד עגול שהוא מוטל לארץ אינו מביא את הטומאה תחת דופנו עד שיהיה בו היקף כ"ד טפחים שאם לא כן טומאה בוקעת ועולה כדתני' בההוא תוספתא גופא ומפני שעמוד זה אטום אין בו חלל אלא מן הצדדין וצריך שיהיה בהיקפו כ"ד כדי שיהא מכל צד טפח על טפח חלל מעל הארץ שהרי אמצעות עובי העמוד הוא היותר בולט ומאהיל על הארץ מזה ומזה וכשיש בהקף העמוד כ"ד יהיה טפח ע"ט חלל ואמצעות עובי העמוד מאהיל וזה צורתו העיגול הוא כ"ד טפחים נמצא המרובע שבתוכו ששה פחות שליש בקירוב על ששה פחות שליש בקירוב כי אלכסון זה המרובע הוא רוחב העמוד והוא שמנה טפחים בקירוב והוא שליש כל העובי בחשבון מה שאמרו כל שיש בהקפו ג"ט יש ברחבו טפח ואם היה המרובע ו' על ו' היה אלכסונו והוא רוחב העגול י"ב חומשין יותר באופן שיהי' שמונה וב' חומשין נסיר השני חומשין בעד השליש שחסר בריבוע וגם אינם שני חומשים מכוונים יותר האלכסון על הריבוע אלא חסר ממנו מעט כמו שנראה בגמ' עירובין ואם כן הריבוע קרוב לששה על ששה נמשיך קו על אמצעי הריבוע ויגיע משני הצדדין עד העיגול נמצא מה שיש מן הקו תוך המרובע ששה בקירוב ומה שיוצא מן הקו מן המרובע עד העיגול הוא טפח ומשהו יותר מכאן וכן מכל ארבע צלעות המרובע מה שיוצא מאמצע כל צלע עד העיגול הוא טפח ומשהו כמו שכתבתי וזה הטפח הוא שמאהיל על חלל טפח כי הנה זה העמוד נניח שהוא שוכב בארץ נגד מקום שממנו כתוב עליו בי"ת והנה מה שבולט ומאהיל משני הצדדין הוא זוית אל"ף מצד אחד וזוית ה"א מצד אחר והוא קו טפח מזה ומזה המאהלים טפח על טפח שלמטה מהם נניחם מזה ומזה וכתוב בתוכם גימ"ל דל"ת והראיה כי הם טפח על טפח שהרי הוכחנו כי מה שיש בין המרובע לעגול הוא קו טפח כמו הקו שכתוב אצלו בי"ת מקום מושב העמוד הוא טפח ונמשיך ב' צלעות המרובע מזה ומזה חוץ למרובע והוא חוץ לעגול עד כנגד תחתית העמוד והוא המקום שהוא שוכב עליו נמצא חלל גובה טפח מזה ומזה ונמשיך ג"כ משתי קצוות האלכסון שכתוב אצלו אל"ף ה"א קו אחד עד למטה נכח הקו שהמשכנו משתי צלעות המרובע נמצא זה טפח המרובע טפח על טפח ברום טפח כמו שהוא מצוייר לעין ומאהיל על הטפח מזה ומזה מה שיש בין המרובע לעגול גם כי הוא בשיפוע דשיפועי אהלים כאהלים דמו א"כ כל מה שיש מן הכלים תוך זה החלל של טפח על טפח הוא טמא מכזית המת הנתון תחת העמוד במקום ששוכב בו וגם הכלים הנתונים במקום שכתבו בו וי"ו זי"ן הם טמאים גם כי אין לשם חלל טפח דשיפועי אהלים כאהלים דמו ולכן תחת כולו מטמא באוהל:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> טפח על טפח ברום טפח קרוי אהל כמו שנתבאר ואפילו שהיה שלא בידי אדם כדתנן פ"ג דאהלות דלא כר' יהודה דסבר דאהל שאינו בידי אדם אינו קרוי אהל וילף ממשכן דקרוי אהל והוי בידי אדם כדאמרינן פרק הישן ורבנן סברי אהל אהל ריבה דאהלים טובא כתיבי בפרשת פרה לרבות אף העשוי מאליו כדאיתא התם. ואם היה אהל זה רעוע אינו אהל כגון שבכות ופרעות שאינם יכולים לקבל מעזיבה בינונית כדתנן פ"ח דאהלות אינם אהל אלא מדבריהם ואם יכולים לקבל מעזיבה בינונית הוו אהל מן התורה דאהל קבוע בעינן להביא ולחוץ וסביר' ליה לרב ז"ל דמתני' דפ"ח דקתני וח"א מעזיבה בינונית מדאורי' קתני דמביאין וחוצצין משום דתני להו בהדי הני דמביאין וחוצצין מדאוריתא ואלו הוה מדרבנן היו מביאין ולא היו חוצצין בפני הטומאה ומשום הכי הא דאמרינן דסבכות ופרעות הוו מדרבנן פ"ק דמועד קטן ופר' דם הנדה היינו כשאינם מקבלים מעזיבה בינונית דהוו אהל להביא טומאה לחומרא ולא לחוץ בפני הטומאה לקולא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אלו </b> מביאין וחוצצין כלי עץ הבאין במדה כדתנן ריש פ"ח והם כלים שדה תיבה ומגדל וכוורת ובור כדתנן להו התם שמחזיקים מ' סאה בלח שהם כורים ביבש וכיון דלא מקבלי טומאה הוו אהל מן התורה להביא ולחוץ בפני הטומאה ופשוטי כלי עור דהיינו סקורטיא וקטבלי' דתנן במתניתין ויריעה וסדין ומפץ ומחצלת שהם נטוים כעין אהל כדתנן להו התם ובהמות וחיות בין טהורות בין טמאות כדתנן התם ובתוספ' מפרש ראשו של זה בין רגליו של זה והעוף ששכן שם במשנה ופירש רבינו שמשון בקשור וכתב עוד ויתכן דהכא אפילו דלא קשור דלא דמי לעוף ששכן בחלון בפרק לא יחפור דהתם לענין למעט את הטפח והחוטט בגדיש מקום לקטן להצילו מן השמש כדתנן בהאי מתניתין ואוכלים שאינם מוכשרים כדי שלא יטמאו שם במשנה ואוכלים טהורים ירקות המתקיימות בימות החמה ובימות הגשמים הוו כאילנות כדמתני' להו במתניתין התם אירוס וקיסוס וירקות חמור ודלעת יוונית וכן סובכות ופרעות שיכולות לקבל מעזיבה כדאמ' לעיל וזיזין וגזריות ושובכות ושקיפין וסלעין ונחירין ושנינים כולהו מייתי להו התם גבי מתניתין באלו מביאין וחוצצין.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואלו </b> מביאין ולא חוצצין הכלים שאינם במדה שהרי מקבלים טומאה וכלי עור שאינם נטוים כעין אהל אלא מתוחים כדמתני להו בסיפא דמתניתין לכולהו דמני ברישא דמתניתין וכן בהמה וחיה שמתו ואוכלין טמאין ומוסף עליהם ריחים של אדם כדתנן התם ואדם הא אמרינן לעיל דאינו חוצץ בפני הטומאה משום דמקבל טומאה. ובספרי זוטא מרבינן לכל המאהילין מזאת התורה אדם כי ימות באהל תורה אחת לכל המאהילין ומזאת ממעט אותן שאינם מביאים ולא חוצצין זרעים וירקות המחוברים חוץ מהד' שמנינו וכפת הברד והשלג והכפור והגליד והמלח ואדם הדולג והקופץ ממקום [למקו'] אינו מביא הטומאה ועוף פורח וטלית מנפנפת וספינה ששטה על פני המים כדתנן לכולהו התם פרק שמיני משום דאין לכולם קיום אהל ולאו אהל מיקרי. ואם קשר הספינה או הטלית מביאין את הטומאה כדתנן התם. ונסר השטה על פני המים הוא כספינה השטה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אלו </b> חוצצין ולא מביאין מסכת פרוסה וחבילי מטה והמשפלות והסרוגות שבחלונ' כדתנן להו התם פרק שמיני ובפרק העור והרוטב תניא נמי חוצצין אם הם מונחים בין הבית והעליה:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> טומאה נכנסה לאהל ולא יוצאה ממנו בפחות מטפח כדתנן פ"ג דאהלות ובחלון שנעשה לאורה הטומאה יוצאה ונכנסה בשיעור פנדיון האיטלקי כדתנן במתניתין פי"ג דשיעורו כמלא מקדח גדול של לשכה ותנן בכלים דהוי כשיעור פונדיון ולכך מביא את הטומאה למה שחוץ לחלון זה לצד אחר דאם עשאה לשום תשמיש לא הויא חלון בבציר מטפח אבל כל שהוא לאורה בשיעור פונדיון מהניא והוי חלון.
+
+Halakhah 2
+
+<b>חלון </b> הנעשה שלא בידי אדם פי"ז מכלים ופי"ג אהלות תנן דשיעורו כמלא אגרוף והוא כראש גדול של אדם שהוא גדול מטפח משום דלא נעשה בידי אדם וכדאיתא פ' הישן דמודה ר' יהודה דאהל שלא בידי אדם אם יש בה רוחב כמלא אגרוף דהויא אהל אע"ג דסבירא ליה דאהל שלא בידי אדם לאו הוי אהל כדיליף איהו ממשכן והיינו בטפח אבל כמלא אגרוף מודה משום דמלא אגרף חשבינן ליה למאור העשוי שלא בידי אדם ואם חישב על חלון זה שנעשה מאליו לתשמיש הוי שיעורו בטפח כדיניה ואם לאורה שיעורו בפונדיון כדתנן באהלות פי"ג דמחשבה כאן כמעשה כיון שהוא פתוח כבר.
+
+Halakhah 3
+
+<b>מאור </b> שהתחיל לסותמו ולא הספיק לגמור סתימתו אם נשאר ממנו רום אצבעיים על רוחב גודל מביא את הטומאה פחות מכאן הרי הוא כסתום כדתנן פי"ג ובתוספ' מפר' שלא הספיק לגומרו שלא היה לו טיט או שראו חברו וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>חלון </b> גדול העשוי לאורה והיה בו שבכה אם יש בה נקב אחד כמלא מקדח מביא ומוציא את הטומאה כדתנן פי"ג בפלוגתא דב"ש וב"ה אמרה עד שיהא במקום אחד כמלא מקדח. וחלון שהוא עשוי לתשמיש ויש בו שבכה אם יש במקום אחד טפח על טפח [כו'] בנה בית חוצה לחלון העשוי לאורה ואינה מאירה צריכה שיעור טפח דהרי אינה עתה אלא לתשמיש ואם לא בנה אלא כנגד אמצעה התחתון שהוא מכוסה הוי בפותח טפח והעליון שהוא מגולה לאויר כמלא מקדח כדתנן התם פי"ג (האור) [החור] שבדלת כמלא אגרוף כרבי דפליג אר' טרפון במתניתין ואם שייר בה החרש מקום פתוח או נשאר אויר בין ב' הדלתות או שפתחו הרוח מודה רבי טרפון דהוי שיעורו כמלא אגרוף כדתנן התם סתמא דמתניתין.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>העושה </b> חור בכותל שם במשנה העושה מקום לקנה ולאספתי ולנר פי' להוציא משם קנה או יתד או נר שיעורו בפותח טפח לב"ה לזון את עיניו ולדבר עם חברו ולתשמיש אחר חוץ מקנה ואספתי ונר שיעורו בפותח טפח כדתנן התם והני שיעורין כולהו הלכתא בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>חלון </b> תשמיש שסתמה בדבר החוצץ בפני הטומאה אלא שדעתו לפנותו אינו חוצץ כדא' פרק לא יחפור והא עשבים חזו לבהמתו וסופו ליטלן משם והיכי תני' דמעטי' ומוקי לה באפרזת' שאינו ראוי לבהמה וכן תבן סרוח חוצץ ושאינו סרוח אינו חוצץ כדאיתא התם פ' לא יחפור. ותבואה שגדלה בחלון וחבית וקופה ועשבים מרים דהני אפרזתא במטלניות ואבר ובשר המדולדלים בבהמה טמאה ועוף וגוי כפות ובן שמנה בשבת ומלח מר כולהו ממעטי וחוצצין כדהוו בגוונא דמוקי להו התם בגמרא עלה דבריתא משום דאין דעתו לפנותו כדאמרינן התם וכן חרס וס"ת שבלה אבל שלג וברד וגליד וכפור ומים אין ממעטין כדתני' בהאי בריתא פרק לא יחפור משום דאין מתקיימין ונמסין.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מיעט </b> את הטפח בפחות מכזית בשר המת או מבשר הנבלה אי עצם פחות מכשעורה או פחו' מכעדשה מן השרץ הרי אלו חוצצין שאין דעתו לפנותן וכן פחות מכביצה אוכלין כולהו תנן להו פי"ג דאהלות. וכלי חרס שסתם בו את החלון ופיו לחוץ במשנה פ"ו דאהלות ומייתי לה פרק לא יחפור משום דאינו מטמאה מגבו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>היה </b> בבית מת או רובע עצמות שהוא מטמא באהל וכיוצא בהם ומיעט החלון בעצם כשעורה הרי הוא מצטרף לשאר העצמות ואינו חוצץ וכן פחות מכזית אינו מיעוט ומצטרף לבשר המת שבפנים כדתנן התם אבל העצם ממעט על יד הבשר שבפנים ובשר ממעט על יד העצמות שבפנים כדתנן נמי התם פי"ג. מיעט הטפח בשתי וערב המנוגעין או גוש מבית הפרס אינם חוצצין כיון דהוו דבר טמא כדתנן התם. ולבינה שעשאה מעפר בית הפרס ממעטה דכיון דנעשה עפר טהור דגוש הוא דהוי טמא ואינו חוצץ מיעוט בקורי עכביש דהיינו כביי דתנן התם במתניתין אם יש בהם ממש חוצץ ואם לאו אינו חוצץ:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ארובה </b> שהיא באמצע הבית וטומאה תחת תקרת הבית כנגד ארובה טהור ושאר הבית טמא כיון שהטומאה תחת התקרה הכלים שכנגד הארובה טהורים כיון שהם רואים פני הרקיע דליכא אהל כנגד הארובה מלמעלה ואע"פ דטומאה אצל הכלים שהם כנגד התקרה תוך ג' טפחים לא אמרי לבוד דשאני טומאה דהלכתא גמירי לה הכי דכל שאינו תחת אהל הטומאה לא מיטמא היתה הטומאה כנגד הארובה בלבד כל הבית טהור דאינה תחת אהל הבית וכדתנן באהלות פרק עשירי ברישא דמתניתין דיש בה פותח טפח ובסיפא דמתניתין דאין הארובה פותח טפח היתה הטומאה מקצתה תחת התקרה ומקצתה תחת אויר הארובה שיש בה פותח טפח מה שבתוך הבית הכל טמא דאף על גב דלא הוי כל הטומאה אלא כזית חציו תחת התקרה וחציו תחת האויר אפילו הכי אנו מושכין כל הטומאה לבית כיון שהיה מסובכת וגם כן מה שכנגד הטומאה שהוא נגד הארובה טמא שהזית נמשך לכאן ולכאן כדתנן ברישא דמתניתין דיש בה פותח טפח ובסיפא דמתניתין דאין בה פותח טפח תנן מקצת הטומאה בבית ומקצתה כנגד ארובה רבי יוסי אומר אם יש בטומאה שתחלק ויש שיעור טומאה תחת התקרה ושיעור תחת הארובה הכל טמא ואם לאו הבית טמא כנגד הטומאה טהור דכיון דאין בה פותח טפח אינו נמשך מה שבתוך הבית להשלים חצי שיעור שכנגד ארובה להוציא הטומאה ולהכי אפילו האהיל נגד הטומאה מן הארובה טהור וברישא דאיכא שיעור נגד הארובה אפילו מה שאינו כנגד הטומאה אלא הוא בבית נגד האויר של ארובה שאינו נגד הטומאה טמא כיון דאיכא שיעור נגד הארובה והא דתנן וכנגד הטומאה טמא דמשמע דוקא כנגד הטומאה אבל שלא כנגד הטומאה וכנגד אויר הארובה טהור הוא הדין דאפילו כנגד הארובה שלא כנגד הטומאה טמא ומשום דתנן בסיפא בדליכא שיעור דכנגד הטומאה טהור דהוי רבותא דאפילו מאהיל על הטומאה טהור כיון דליכא שיעור נגד אויר הארובה תנא נמי ברישא דכנגד הטומאה טמא והוא הדין שלא כנגד הטומאה נגד אויר הארובה הואיל דאיכא שיעור טומאה נגד הארובה כדאיתא וכן כתב הרב ז"ל ברישא דיש בה פותח טפח ומקצת הטומאה נגד הארובה דכנגד כל הארובה טמא. היה בארובה פותח טפח ונתן אדם רגלו מלמעלה הכל טמא כדתנן התם אין בארובה פותח טפח הוא טהור דאין טומאה יוצאה לו בפחות מטפח כיון דאין הטומאה אלא כנגד התקרה ואם היתה הטומאה נגד הארובה שם במשנה ר' מאיר מטמא וחכמים אומרים אם טומאה קדמה את רגלו טמא שהרי האהיל על הטומאה דהא דאמרי' דאין טומאה יוצאה בפחות מטפח היינו כשאינו מאהיל על הטומאה ממש אלא שטומאה בבית והוא מאהיל על פחות מטפח שבבית ואינו יוצא טומא' שבבית כנגד התקר' לחוץ דרך ארובה שאין פותח טפח אבל אם הטומאה כנגד הארוב' והאהיל עליה נגד הטומאה אפילו שאין בה פותח טפח טמא כדאמרינן אלא שאם קדם רגלו לטומאה שתחת הארובה טהור המאהיל עצמו משום דנסתמה הארובה מקודם הטומאה ולא אתיא עליה כדאמר'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>היה </b> כזית מן המת בפי העורב והאהיל על גבי ארובה שאין בה טפח הבית טמא כדתני' בתוספתא בפלוגתא דרבנן ורבי יוסי.
+
+Halakhah 3
+
+<b>בית </b> וארובה באמצע התקרה ועליה על גבה וארובה בעליה נגד ארובת הבית בין יש בהן פותח טפח או לא הטומאה בבית כנגד ארובות טהור ועליה נמי טהורה אפילו שיש בארובה פותח טפח כיון דיש לעליה נמי ארוב' שיש לה פותח יוצאה משם הטומאה לחוץ טומאה נגד הארובות הבית טהור כדתנן התם במתניתין ברישא דיש בה פותח טפח ובסיפא דאין בה פותח טפח ואם נתן דבר שהוא מקבל טומאה על אחת מן הארובות לשיש בהן פותח טפח הכל טמא מה שבבית ומה שבעליה דאין דבר שמקבל טומאה חוצץ כדא' לעיל והרי יש בהן פותח טפח שיצא' הטומאה ואם נתן דבר שאינו מקבל טומאה על ארובת הבית העליה טהורה ואם נתנו על ארובת העליה הבית והעליה טמאים וכנגד הארובות למעלה טהור כדתנן ברישא דיש בה פותח טפח ובסיפא דאין בארובות פותח טפח תנן דאם הטומאה בבית ונתן דבר שמקבל טומאה או שאינו מקבל בין מלמטה בארובה של בית בין בשל עליה אין טמא אלא התחתון דאין טומאה יוצאה בפחות פותח טפח ואפילו מה שנתן על הארובה שמקבל טומאה טהור כיון דלא הוי הטומאה נגד הארובה אבל אם הטומאה כנגד הארובה ונתן על אחד מן הארובה דבר שהוא מקבל טומאה טמאין הבית והעליה שהרי עירב את הטומאה דאע"ג דאין יוצאה הטומאה בפחות מטפח הכא דהיתה הטומאה נגד הארובה והאהיל על הטומאה דבר המקבל טומאה כיון שיצאה הטומאה לטמא אותו דבר המטמא טומאה שהאהיל עליו הרי עירב את הטומאה למעלה בעליה ואם נתן דבר שאינו מקבל טומאה על אחד מן הארובות הבית שלמטה לבד טמא דאף ע"ג דהטומאה היתה נגד הארובה ולא נגד תקרת הבית השתא שכסה הארובה נעשה כל הבית סתום והרי בתוכה טומאה וטמא כל מה שבתוכה אבל העליה טהורה אע"ג דלא כסה אלא ארובת העליה של מעלה ולא ארובת הבית משום דאין טומאה יוצאה בפחות מטפח כדאמר' והיינו כשעשה הארובה אבל נפתחה התקרה ונעשית ארובה מאליה הא אמרינן לעיל דכל שלא נעשה בידי אדם שיעורו כמלא אגרוף.
+
+Halakhah 4
+
+<b>הפוחת </b> את המעזיבה להכניס בה רגל הערש אם יש במה שפחת ונכנס בו רגל הערש פותח טפח ויש טומאה בבית אף העליה טמאה ואם אין בה פותח טפח הרגל לבד טמא שאין טומאה יוצאה לעליה בפחות מטפח ורגל מיהא טמא שמאהיל בבית כדתנן פי"ב סנדל של עריסה וכו' ומונין בו כדרך שמונין במת שהסנדל והעריסה טמאין טומאת שבעה והתינוק טמא טומאת ערב כדאמר' לעיל דשלישי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב ואע"ג דאמרינן לעיל גבי ארובה שאין בה פותח טפח וטומאה בבית ונתן את רגלו על גבה טהורה הכא מיירי בשהרגל נתון בפחת המעזיבה בחציה של מעזיבה של מטה דנידונית מעזיבה מחצה על מחצה כדתנן פ"ו כך כתב רבינו שמשון. נפחתה המעזיבה מאליה שיעורה כמלא אגרוף כיון דלא הוי בידי אדם כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 5
+
+<b>ארובה </b> שבתוך תקרת הבית וקדרה מונחת על הארץ מכוונת כנגד ארובה ויכולה לצאת בצמצום מן הארובה טומאה תחתיה רצוצה בינה ובין הארץ או שהיתה הטומאה בתוך הקדרה או על גבה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואין טמא אלא כנגדה למעלה ולמטה והבית כולו טהור וטעמא דבתוכה או על גבה דאע"ג דלא הויא טומאה רצוצה דאינה תחתיה כיון שהיא מגולה לשמים תחת אויר הארובה ונכנסה ויוצאה מן הארובה אין הבית טמא ורבינו שמשון ז"ל כתב דהמאהיל עליה נמי שלא כנגד הטומאה טהור אבל כנגד הטומאה טמא דאף על גב דאין כלי חרס מטמא מגבו היינו בשאר טומאה או אפילו בטומאת מת והוא מוקף צמיד פתיל או בגבוהה טפח כדאיתא בסיפא דמתניתין אבל הכא דבוקעת תוכה נמי טמא אף על גב דטומאה תחתיה וכל מה שבקדרה נמי טמא דאע"ג דאין אדם וכלים מטמאין מאויר כלי חרס הכא בטומאת מת מיטמאין כל זמן שהטומאה שם מטעם חיבורין והא דקתני בוקעת ועולה דמשמע כנגד הטומאה טמא שלא כנגד הטומאה טהור היינו דוקא במה שחוץ לקדרה ע"כ וכן נראה גם כן מדברי הרב ז"ל שכתב ואין טמא אלא כנגדה דמשמע מחוץ לקדרה. היתה הקדרה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או תחת תקרת הבית כלו טהור מה שבתוך הקדרה וכל מה שכנגדה נגד הארובה שהרי האהילה אהל טפח מגבה על הטומאה ומצלת של מעלה כיון דאינה מקבלת טומאה מגבה וכדתנן במתניתין טומאה תחתיה או בבית תחתיה והבית טמא תוכה וגבה טהור היתה הטומאה בתוכה או על גבה הבית כולו טהור שהרי הטומאה כנגד ארובה בלבד ובמתניתין תנן בתוכה או על גבה הכל טמא ונראה שהרב ז"ל גורס הכל טהור כמו שפי' בפי' המשנה דכיון שהטומאה היא כנגד הארובה כל הבית טהור ואף מה שתחת הקדרה כיון שהיא גבוהה מן הארץ טפח ואינו טמא אלא מה שכנגד הטומא' עד לרקיע ומה שבתוך הקדרה כשהטומאה בתוכה נמי איפשר דטמא מאוירו מטעם חיבורין כדאמ' לעיל. היתה הקדרה קטנה שאם תעלה מן הארובה נמצא בינה ובין הארובה פותח טפח אע"פ שהיא גבוה טפח וטומאה בתוכה או על גבה או תחתיה הבית טהור בתוספ' פרק י"א תני בבי טובא בארובה ובהדיא תניא היתה גבוהה טפח וטומאה תחתיה תחתיה טמא תוכה וגבה והבית טהורין מפני שניצולין תוכה וגבה עם דופנו של אהל ואם היתה הטומאה בתוכה או על גבה הכל טמא שאם תעלה עולה והולכה בארובה וישיבנה לארובה פותח טפח ואם היתה טומאה תחתיה והיא רוצצת טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ע"כ לשון הברייתא והא דקתני הכל טמא היינו מה שבתוכה וע"ג אבל הבית טהור כיון שאם תעלה יש פותח טפח בינה ובין הארובה מצלה על הבית וכן פי' הר"ש ז"ל. היתה הקדרה מונחת בצד איסקופת הבית שאם תעלה נמצא ממנה פותח טפח לפנים מן המשקוף והיתה טומאה רצוצה תחתיה או בתוכה או על גבה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. היתה גבוהה מן הארץ טפח וטומאה תחתיה או בבית תחתיה והבית טמא כיון שיש ממנה פותח טפח לפנים הכל אהל א' הוי ותוכה וגבה טהור כיון שגבוהה טפח. היתה הטומאה בתוכה או על גבה הבית טמא מפני שנכנסה טפח במשקוף וכן תחתיה טמא מפני שהטומאה יוצאה לתחתיה מן הבית שהכל אהל אחד והיינו דתנן בסיפא דמתני' בתוכה או על גבה הכל טמא ואם לא היתה נכנסת במשקוף פותח או היתה בצד המשקוף טומאה תחתיה אין טמא אלא תחתיה והבית טהור כדתנן במתני' התם פרק ארובה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>קורות </b> הבית והעליה שאין עליהן מעזיבה והן מכוונות קורה כנגד קורה ואויר כנגד אויר ובכל קורה מהן פותח טפח וביניהן אויר פותח טפח טומאה תחת אחת מהן תחתיה בלבד טמא כדתנן במתניתין דאהלות פרק י"ב היתה הטומאה בין קורת הבית לקורת העליה בין שתיהן בלבד טמא כיון שהן מכוונות ויש בהן רוחב טפח. היתה הטומאה על גבי עליונה כנגדה עד לרקיע טמא כדתנן התם ואם היו מכוונות קורות העליונות כנגד אויר התחתונות וטומאה תחת אחת מהן תחת כולם טמא שאם תעלה התחתונות או תוריד העליונות נמצא הכל סתום כאלו היתה תקרה שוה ולכך הכל טמא כדתנן התם ואם היתה טומאה על גבן מהן ולרקיע טמא. אין בקורות פותח טפח בכל גוונא טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כדתניא בתוספת' בסיפא אין בהן פותח טפח טומאה בוקעת ועולה וכו' ואכולהו קאי אעליונות מתחתונות דלית בהו פותח טפח. בית שנסדק גגו וכותליו פרק י"ב דאהלות טומאה בצד חוץ כלים שבצד פנים טהורים דאין דרך טומאה ליכנס טומאה בצד פנים אם היה רוחב הסדק כמלא חוט המשקולת לב"ה כדקתני בתוס' כלים שבחציו החיצון טהורין פחות מכאן טמאים.
+
+Halakhah 7
+
+<b>אכסדרה </b> שנסדקה אויר הסדק מפסיק והוו כשני אהלים כדתנן התם. נתן רגלו או קנה עירב את הטומאה שהרי נסתם האויר כדתנן נתן את רגלו או קנה מלמעלן עירב את הטומאה נתנן בארץ אינו מביא את הטומאה עד שיהא גבוה מן הארץ פותח טפח ואדם וכלים מקבלים שם במשנה:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>טומאת </b> זיז מדבריהם כשגבוה י"ב טפח מביא את הטומאה בכל שהו כדתנן פרק י"ד ואם היה גבוה יותר וכן העטרו' והתפוסין אין מביאין את הטומאה אלא בפותח טפח כדתנן התם וכתב הרב ז"ל בפירוש המשנה על משנה זו ששיעורין אלו כולם הלכה למשה מסיני והרי כתב שטומאת זיז וכיוצא בה שאין בהם פותח טפח הוא מדבריהם ואפשר דהוי הלכה פסוקה כהלכה למשה מסיני כדאמר' בעלמא אבל כל שיש בו רוחב טפח הוי טומאתו מן התורה וזיז שעל גבי הפתח בפותח טפח כדתנן התם וכן קנה לרבי יוחנן בן נורי הוי כזיז.
+
+Halakhah 2
+
+<b>
+זיז </b> הסובב את הבית בפחות מטפח שיוצא הטומאה מן הבית לתחתיו ואינה נכנסת שם במשנה כרבי יהושע וכן בחצר המוקפת אכסדרה.
+
+Halakhah 3
+
+<b>חלון </b> העשויה לתשמיש וזיז יוצא עליו כל שהוא מביא את הטומאה דתנן פרק י"ד זיז שעל גבי חלון רום אצבעיים וכו' וזיז שעל גבי חלון העשויה למאור תניא בתוספת' בכל שהוא ובנין היוצא לפני החלון אינו מביא את הטומאה אלא אם כן יש עליו זיז כרבי יהושע פרק י"ב גבי בטח וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>שני </b> זיזין זה על גב זה ויש בהן וביניהן פותח טפח היתה הטומאה תחת התחתון תחתיו בלבד טמא ביניהם ביניהם בלבד טמא על גב העליון כנגדו עד הרקיע טמא כדתנן פרק י"ד. היה עודף העליון על פותח טפח טומאה תחת התחתון או ביניהן תחתיהן או ביניהן טמא דכיון שהעליון עודף טפח עירב את הטומא' ואם היה עודף פחות מטפח וטומאה תחת התחתון תחתיהן וביניהן טמא והעודף מערב את הטומאה. היתה הטומאה ביניהן או תחת המותר ביניהן ותחת המותר טמא ותחת התחתון טהור דכיון דאינו עודף פותח טפח אינו מביא את הטומאה לתחת התחתון כרבי יהושע במתניתין. יש בכל אחד מהן פותח טפח ולא ביניהם טומאה תחת התחתון תחתון בלבד טמא כדתנן טומאה תחתיהן התחתון טמא והכי גריס הרב ז"ל בפי' המשנה דהא דתנן אין ביניהן פותח טפח אבין שני הזיזין קאי אבל תחת התחתון איכא פותח טפח והר"ש ז"ל מייתי נמי האי גרסא. היתה ביניהן או על גבן כנגד הטומאה עד לרקיע טמא כיון דאין ביניהן פותח טפח וכל זיז שיש בו טפח מביא את הטומאה תחתיו מן התורה אין בהן פותח טפח בין שיש ביניהן טפח או לא לעולם טומאה בוקעת כדתנן התם וכן ב' יריעות כדתנן נמי התם. כלים או בגדים שהם מונחים זה על גב זה וטומאה רצוצה ביניהן גבוהה מן הארץ טפח מה שלמעלה הוי אהל ונטמא מה שלמטה כדתנן פרק י"א ופרק ט"ו ואם היו טבליות של שיש הוו כקרקע וטומאה בוקעת כדתנן [פט"ו] (פטור).
+
+Halakhah 5
+
+<b>לוחות </b> של עץ שנוגעות זה בקרן זוית שלהן שאין שיעור טפח מחובר זו בזו וגבוהות מן הארץ טפח וטומאה תחת אחת מהן כלים שתחת השניה טהורין כדתנן פרק ט"ו והנוגע בטבלא זו השניה כנוגע בכלים שנגעו באהל המת וטמא טומאת שבעה כדתנן התם וכל כלי שמביא את הטומאה ואינו חוצץ אם האהיל על המת כלים שעל גביו טמאים כדאמר' לעיל משום שהם מאהילים כיון שהכלי אינו חוצץ כדאמ'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>חבית </b> שהיא יושבת על שוליה וכזית מן המת נתון בתוכה או תחתיה כנגד אויר פיה ולא כנגד דופנותיה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת והחבית טמאה שהרי הטומאה בוקעת מתחתיה ונטמא אוירא וכדתנן במתני' פרק ט' והחבית טמאה וכתב הר"ש ז"ל לא שתהא החבית עצמה טמאה דע"כ מתניתין בחבית שאינה מקבלת טומאה כדמוכח בסיפא דקתני בד"א בחבית טהורה אלא כלומר אף שבתוך החבית כנגד הטומאה טמאין משום דסתם חבית פיה רחב כשיעור קרקרותיה ע"כ והרב ז"ל גם כן כתב בפי' המשנה וז"ל וזו החבית כבר נטמא אותה בזה המין מן הטומאה אשר יטמא כל מה שיהיה נכחי אליו עכ"ל נראה כי החבית טמאה ר"ל מה שבתוך החבית נכח הטומאה היתה הטומאה תחת עובי דופנה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת והחבית טהורה היינו מה שבתוך החבית אפילו כנגד הזוית דדופני החבית בולטין כמין בטן כן כתב הר"ש ז"ל אבל הרב ז"ל כתב היתה הטומאה תחת עובי דפנה משמע דאינו נגד אוירה כלל שדופן החבית שוה בלי בליטה וכמו שכתב ולמה החבית טהורה שהרי אין הטומאה בוקעת אוירה לה ואין כלי חרס מטמא אלא מאוירו. היתה הטומאה מקצתה תחת עובי דפנה ומקצתה תחת אוירה טומאה בוקעת ואם יש בדפנות פותח טפח כולה טמאה וכנגד פיה טהור וכדתנן במתני' וכתב הרב ז"ל טעמא שהרי הטומאה פשטה בדפנות בלבד כיון שיש בעובי הדפנות פותח טפח והר"ש ז"ל כתב אם יש בדפנות פותח טפח שבטן החבית בולט כל כך לחוץ שיש שם במקום אחד מדפיה של חבית טפח על טפח על רום טפח הכל טמא שהאהל מביא את הטומאה בכל החבית חוץ מכנגד פיה שאין שם אהל ומשום הכי כנגד פיה טהורה ואם לאו שאין שם טפח טומאה בוקעה ואין טמא אלא כנגד הזית בד"א בחבית טהורה כתב הר"ש ז"ל ע"כ האי בחבית טהורה דתנן היינו דלאו בת קבולי טומאה הוא בחבית של שייטין דתנן פ' ב' דכלים דאי בת קבולי טומאה היא מאי נפקא לן מינה במה שהיתה טהורה כיון דהשתא מיהא נטמאה אבל אם היתה בת קבול טומאה או גבוהה טפח מן הארץ או מכוסה או כפוי' והיתה טומאה תחתיה או תוכה או על גבה הכל טמא כדתנן במתני'. היתה מוקפת צמיד פתיל ונתונה על גבי המת אוכלים ומשקין שבתוכה טהורין משום דניצולין בצמיד פתיל כדכתיב וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל וגו' הא יש צמיד פתיל עליו מציל והכלים שעל גבה טמאים וכדתניא בתוס' גבי דיני חבית. חביות שהן יושבות על שוליהן או מוטות ונוגעות זו בזו ברוחב טפח טומאה אחת מהן בוקעת מפני שהיא רצוצה כדתנן פרק ט"ו וכתב הר"ש ז"ל ואפילו כנגד הטומאה אלא מה שחוץ לחביות משום שאין כלי מציל אלא עם דפנות אהלים אבל מה שבתוכו טהור כיון דאין כלי חרס מיטמא מגבו בעלמא שבתוכו מציל דחביות אלא באויר הן עומדות ולא בבית והשתא הא דקתני טומאה בוקעת ועולה לצדדין הוי המוטות על צדיהן בוקעת ועולה דוקא במה שלא כנגד הטומאה טהור אבל ביושבות על שוליהן דקדרה עצמה נטמאת כדפי' פרק כוורת הרי היא כמאן דליתיה ואינה סותמת את החלל ואותה חבית שעל גבה מאהילה ומביאה את הטומאה לכל שתחתיה ובוקעת ועולה כנגדה עד לרקיע ע"כ. בד"א בטהורות אבל אם היו טמאות או גבוהות מעל הארץ טפח תחת כולן טמא כדתנן התם משום דנוגעות זו בזו בפותח טפח והרי הן טמאות דאין חוצצות למה שבתוכן או הן גבוהות טפח ונעשה אהל אחד כל מה שתחתיהן במה שנגועה זו בזו בפותח טפח:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אדם </b> שהאהיל בידו אחת על המת והשניה על הכלים או נגע והאהיל על הכלים אם יש בידו פותח טפח הכלים טמאים וכדתנן סוף פרק ט"ו דאהלות דכיון דידיו מאהילות על המת ועל הכלים מביאות את הטומאה וכן שני בתים ובהן שני חצאי זתים ופשט ידיו לשני הבתים והאהיל על שני חצי זתים ויש בידו פותח טפח ערב את הטומאה ונעשה הכל אהל אחד כדתנן התם במתני' גופא וטמא הוא והבתים ואם אין בידיו פותח טפח אינו מביא את הטומאה כדתנן בסיפא דמתני'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אדם </b> שהשקיף בצד החלון והאהיל על הטומאה שבחוץ מביא את הטומאה לבית כדתנן פרק י"א ובית אומר' מביא את הטומאה ואזלי לטעמייהו דחשבי ליה לאדם חלל טפח הילכך אף על פי שגופו דבוק בחלון צד עליון שבו מביא את הטומא' לבית דהא איכא חלל גופו דהוי טפח וכן אם היה מוטל על האסקופ' והאהילה טומאה עליו מביאה לבית משום חלל גופו או מוציאה מן הבית לטהורין שהאהילו עליו מבחוץ משום חלל גופו כדתנן התם אליבא דב"ה דאמרי אדם חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה וחלל הגוף חשיב חלל אף על פי שבני מעיו לתוכו.
+
+Halakhah 3
+
+<b>נושאי </b> המת שהיו תחת אכסדרא והגיף אחד הדלת של בית שבתוך אכסדרא כדי שלא תכנס הטומאה לבית וסמכו במפתח אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו הבית טהור ואם לאו טמא דכל דבר הנסמך כאדם וכלים אינו חוצץ בפני הטומאה דהא אמרינן לעיל דאין נעשין אהל לטהר דמביאין ואין חוצצין.
+
+Halakhah 4
+
+<b>תנור </b> שעינו קמורה חוץ לבית והאהילו עליו קוברי המת פ"ה ב"ה אומרי' התנור טמא והבית טהור דקא סברי דנכנסת דרך עינו לתנור אבל אין יוצאה דרך פיה וכתב הר"ש ז"ל דבשאין בעין פותח טפח איירי וכדמוכח בתוספ' דסברי ב"ה דנכנסת טומאה לכלי קטן ולא לטמא הבית ע"כ. מגדל הבא במדה שהוא עמד בתוך הפתח ופתח לחוץ טומאה בתוכו הבית טהור טומאה בבית מה שבתוכו טמא כדתנן סוף פרק ד' טומאה בתוכו הבית טהור שהטומאה יוצאה דרך פתח המגדל שחוץ לבית טומאה בבית מה שבתוכו טמא שדרך הטומאה לצאת וכתב הר"ש ז"ל דבמשנה דוקני' גרסינן טהור וכן בתוספת' וכן עיקר שאין דרך טומאה ליכנס שם ע"כ. היתה מוכני של מגדל מושכב לאחוריו ואינה נשמטת (נשמטה) מתחת המגדל וטומאה תוך המוכני נגד קורות הבית טהור דנחשב כמגדל והרי המגדל נפתח לחוץ וכשיש במוכני טפח על טפח על רום טפח חלול כדתנן התם פרק ד' דמתני'. היה המגדל עומד בתוך הבית וטומאה בתוכו או בתוך התיבה שלו אף על פי שאין ביציאתה פותח טפח הבית טמא שם פרק ד' דאהלות משום שדרך טומאה לצאת וכשתצא לבית הרי היא טומאה ורבי יוסי פליג משום דאיפשר להוציא את הטומאה לחצאין או לשורפה במקומה טומאה בבית מה שבתוכו טהור דאין דרך טומאה ליכנס שם כדתנן התם. וכלים שבינו לארץ או לכותל או לקורות טמאים אם יש שם פותח טפח לארץ או לכותל או למגדל. היתה הטומאה בין המגדל והארץ או הכותל או הקורות אפילו אין שם חלל טפח הבית טמא כדתנן התם משום דבוקעת ועולה ויורדת נכנס לחלל המגדל ויוצאה לבית ומשום הכי בעינן שלא תהא הטומאה נגד עובי הדפנות של מגדל וכן כתב הר"ש. היה המגדל עומד באויר חוץ לבית טומאה בתוכו כלים שבעוביו טהורין טומאה בעוביו כלים שבתוכו טהורין כדתנן התם ריש פרק ד' בפלוגתא דרבי יוסי.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> שיפועי אהלים כאהלים כדתנן פרק י"ז דאהלות כולהו גווני בין היתה טומאה בתוך האהל או מאחוריו או בחצי זית תוכו בחצי זית מאחוריו והאהל לעצמו טמא טומאת שבעה ואף על גב דאין טפח גג למעלה כיון דבשיפוע האהל יכול האדם לרבע טפח על טפח ברום טפח באויר שתחתיו הוי אהל דשיפועי אהלים כאהלים דמו כדאמרי'.
+
+Halakhah 8
+
+<b>היה </b> כנף האהל (מדורה) [מרודד] שם במשנה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כוורת </b> שפיה חוץ לפתח וכזית מן המת תחתיה או על גבה מבחוץ כל שכנגד הטומאה תחתיה או גבה טמא כדתנן פ' כוורת והוא פרק ט' דאהלות וכל מה שבאוי' תוכה טהור חוץ ממה שהוא תוכה נגד הטומאה והבית טהור שם במשנה תנן וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור ומפרש הר"ש ז"ל דכל שאינו כנגד הזית אתוכה נמי קאי דמה שאינו כנגד הזית בתוכה הוא דטהור אבל מה שהוא כנגד הזית בתוכה טמא דכמו שאינה מצלת על מה שעל גבה שהוא כנגד הטומאה הכי נמי אינה מצלת על מה שבתוכה אם הוא נגד הטומאה והר"ש ז"ל פי' דכל שאינו כנגד הזית אתחתיה וגבה קאי אבל תוכה אפילו מה שכנגד הטומאה טהור דמצלת על מה שבתוכ' וה"ק וכל מה שאינו כנגד הזית מבחוץ תוכה כלו' ותוכה בוא"ו כלים שבתוכה אפילו כנגד הזית והבית ג"כ טהור טומאה בבית אין טמא אלא הבית טומאה בתוכה הכל טמא כדתנן התם משום דכמלי' טומאה דמיא ואינה מצלת על מה שתחתיה או על גבה אפילו שלא כנגד הטומאה והבית נמי טמא שהרי חללה תוך הבית ואינה מצלת על הבית כיון שהיא מחולחלת. היתה גבוהה מן הארץ טפח וטומאה תחתיה או על גבה או בבית הכל טמא כדתנן במתניתין הכל טמא אלא תוכה ומפרש הרב ז"ל אלא תוכה מה שאינו כנגד הטומאה בתוכה אבל מה שכנגד הטומאה אפילו בתוכה טמא כדאמר' לעיל. היתה הטומאה בתוכה כשהיא גבוהה טפח הכל טמא כדתנן התם בד"א בזמן שהוא כלי ומחולחלת אבל אי לאו הכי תוכה וגבה טהור כשטומאה תחתיה ואין טמא תחתיה והבית כיון שגבוהה טפח הוי אהל אחד עם הבית היתה טומאה בתוכה אין טמא אלא תוכה וכל השאר טהור דאין הטומאה נכנסת לבית כיון דאינה מחולחלת ופיה לחוץ ומצלת נמי על מה שתחתיה ועל גבה כיון דלאו כלי הוא היתה הטומאה על גבה ממנו עד לרקיע טמא כדתנן התם. היתה מונחת לארץ ופיה לחוץ כזית מן המת נתון תחתיה כנגדו עד התהום טמא על גבה כנגדו עד לרקיע טמא בבית אין טמא אלא הבית בתוכה אין טמא אלא תוכה. היתה מוטלת בארץ ופיה לפנים והיא שלימה וחלולה וטומאה נתון תחתיה או על גבה מבחוץ כל שכנגד הזית תחתיה או על גבה וכל מה שבאויר תוכה טהור חוץ מכנגד הטומאה והא דתנן תחתיה וגבה ותוכה טמא היינו מה שכנגד הטומאה בתוכה כדפי' הרב ז"ל ותנן כל שאינו כנגד הטומאה תחתיה וגבה טהור ולא הזכיר תוכה וחפשתי במשנה דוקנית ומצאתי תוכה והבית טהור וכן נראה גרסת הרב ז"ל דכתב והבית טהור כיון שהטומאה בחוץ. היתה הטומאה בתוכה או בבית הכל טמא כדתנן התם משום דנכנסה טומאה תוך פיה. היתה גבוהה מן הארץ טפח הכל טמא כדת' התם משום דהוי אהל אחד הית' פחותה או פקוקה הכל טמא חוץ מעל גבה וטומאה על גבה כנגדו עד לרקיע טמא ותוכה ותחתיה והבית טהור ואם היתה מונחת על הארץ שאינה גבוהה טפח ופיה לפנים טומאה תחתיה כנגדו עד התהום טמא על גבה עד לרקיע טמא בתוכה או בבית תוכה והבית טמאה משום דפיה לפנים. כוורת שהיא בתוך הבית וממלאה הבית ופיה למעלה הטומאה בתוכה הבית טמא טומאה בבית שבתוכה טהור שדרך טומאה לצאת ממנה לבית אף על פי שאין בה פותח טפח ואין דרכה ליכנס מן הבית לתוכה וכדתנן התם בין אחת בין שתים בין עומדות בין מטות כיון שאין ממנה ולכותל טפח. היתה עומדת בפתח ואין בינה למשקוף טפח טומאה בתוכה הבית טהור בבית תוכה טמא כדתנן התם שדרך הטומאה לצאת מן הבית דרך הפתח ותטמא מה שבתוך הכוורת ואין דרכה ליכנס כשהטומאה בתוכה והר"ש ז"ל כתב דטומאה בבית מה שבתוכה טהור גרסי' כדמשמע בתוס' שהטומאה יוצאה לחוץ ואין נכנסה לתוך הכוורת. כוורת חלולה שלימה מונחת על צידה באויר כגון בחצר או בגינה כזית מן (המתחתים) [המת תחתי'] או על גבה כל שכנגד הזית תחתיה וגבה טמא ומה שבתוכה טהור אלא כנגד הטומאה טומאה בתוכה הכל טמא כל מה שבתוכה ושנגדה למעלה ולמטה וכדתנן התם היתה מוטה על צדה באויר היתה גבוהה טפח וטומאה תחתיה או על גבה כל שתחתיה ושעל גבה טמא ושבתוכה נגד הטומאה כדתנן התם הכל טמא אלא תוכה ורוצה לומר תוכה שלא כנגד הטומאה היתה טומאה בתוכה הכל טמא כדתנן התם שהכלים מביאין ואין חוצצין כדא' לעיל. היתה פחותה או פקוקה או באה במדה טומאה תחתיה כנגדו עד התהום טמא על גבה כנגדו עד לרקיע טמא בתוכה אין טמא אלא תוכה. היתה גבוהה טפח טומאה תחתי' תחתיה בלבד טמא תוכה תוכה בלבד טמא על גבה כנגדו עד לרקיע טמא וכדתנן התם במתני'. היתה כלי ויושבת על שוליה לאויר טומאה תחתיה או תוכה או על גבה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת היתה גבוהה טפח או מכוסה או כפויה על פיה טומאה תחתיה בתוכה או על גבה הכל טמא כדתנן התם וכתב הרב ז"ל בפי' המשנה דכשהיתה מכוסה וטומאה בתוכה או היתה הפוכה על פיה ושוליה לשמים וטומאה גם כן בתוכה שמטמא ג"כ למעלה ולמטה כמו קבר סתום דילפינן לעיל דמטמא מכל צדדיו היתה פחותה או פקוקה או באה במדה טומאה תחתיה או תוכה או על גבה בוקעת ועולה ויורדת ואם היתה גבוה טפח טומאה תחתיה בלבד טמאה בתוכה או על גבה כנגדו עד לרקיע טמא וכלים שתחתיה טהורים מפני שהיא אהל וחוצצת וכדתנן התם בסיפא דדיני כוורה היתה גבוהה טפח וטומאה תחתיה וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>גמל </b> שהוא עומד מביא טומאה למה שתחתיו וחוצץ למה שעליו ואם היה רובץ וטומאה תחתיו או עומד טומאה תחת בעליו בוקעת ועולה ויורדת וכדתניא פי"ג בתוס' דאהלות כל טפח על טפח שמביא את הטומאה אפילו מבעלי חיים הוי אהל מן התורה או מדברי קבלה דהוי דאוריתא וכן טומאה שאין הנזיר מגלח עליה הוי טומאה דאוריתא אלא שאין סותר כדילפינן בדוכתיה מקראי וליכא טומאה דרבנן אלא כגון בית הפרס וכן בענין אהלים מה שאין בו טפח כגון זיזין או אפילו יש בו טפח אם הוא אהל רעוע כגון סככות דפי"ג:
+
+Chapter 20
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שלשה </b> דברים מצילין באהל המת צמיד פתיל ואהלים ובלועין כדתניא פ"ו בתוספתא דכלים בבא קמא דמסכת כלים. הבלועים מצילין על הטהורים שלא יתטמאו מטומאה שבבית ככלב שנכנס לבית המת וטבעת בלועה בבטנו ומונעין את הטומאה שלא תצא אם בלע טומאה ונכנס לבית אבל צמיד פתיל ואהלים מצילים על הטהורים שבתוכן ואין מונעין את הטומאה שלא תצא מתוכן לטמא שאם טומאה בצמיד פתיל או באהל שבתוך אהל אחר מה שבאהל טמא כדאמ' פרק בהמה המקשה גבי מתניתין דהאשה שמת וולדה בתוך מעיה טהורה אמר רבא כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מיטמאה טומאה בלועה מנא לן דכתיב והאוכל מנבלתם יכבס בגדיו מי לא עסקינן אפילו באוכל נבלה סמוך לשקיעת החמה ועדין היא במעיו ולא נתעכלה וקמטהר ליה קרא בהערב שמש אלמא מכיון שנבלעה הרי היא כמי שנתעכלה ובמשא נמי לא מטמאה דקאמר בס' טהור וטהרה דבלועה אינה מטמאה ילפינן בקל וחומר מה כלי חרס המוקף צמיד פתיל שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא דאין בליעת הכלי מעכבתו מלטמא את הכלי ואת כל האהל דאמר מר טומאה רצוצה בוקעת ועולה עד לרקיע דמטמאה כל המאהילים עליה אפילו סמוך לרקיע אלמא אפילו בלועה קרקע אינה מעכבת וכל שכן בליעה כלי ואפילו הכי מציל צמיד פתיל על טהרה שבתוכו ומעכבת מלטמא באהל המת אדם שמציל כלים שבבית מטומאה שבתוכו דמעכל הטומאה כדא' אינו דין שמציל על טהרה שבתוכו מלטמא משום בלוע ובלוע דלמטה דרך בית הרעי ילפי' נמי התם בק"ו מבלוע דלמעלה דרך פיו כדאיתא התם ובלוע דבהמה נמי ילפינן בק"ו דאדם שמטמא בחיים ואפילו הכי מציל בבלוע. ואם מתה הבהמה ובשר המת בתוך מעיה או בכלים הרי הוא כמי שאינו בלוע כדתנן פי"א דאהלות גבי כלב שאכל בשר ומת [ו]מייתי לה פרק העור והרוטב דוקא בעודם חיים דאין טמאים הוא דילפינן דמצילין אבל כשמתו לא. וכל שלשה ימים הכלב מטמא כזית המת שבתוכו כדתנן פי"א דאהלות כדאמר בעלמא יודע צדיק דין דלים גלוי וידוע לפני הקב"ה שמזונותיו של כלב מועטין לפיכך משהה אכילתו שלשה ימים במעיו מעת לעת ובחיה ועופות ודגים יום אחד מעת לעת כר' יהודה בן בתירה התם במתניתין. נשחט רוב אחד בעוף או שנים בבהמה מייתי לה פרק העור והרוטב דהוו כמתים כיון דמטמאה טומאת אוכלין אלמא מתה הוא כדקאמר אביי התם ודוקא כשנשאר הבשר בתוך מעיהן אבל הקיאום דרך בית הרעי הבשר טהור דהוי עיכול משום דרכיך והעצמות דקשו טפי טמאין כדאמרינן במנחות פרק רבי ישמעאל גבי זאבים דבלעו שני תינוקות בעבר הירדן ואהל בתוך אהל דאין חוצצה היינו משום דמקבלת טומאה והמקבל טומאה אינו חוצץ וכן אי נמי כשאין דרך לטומאה לצאת אלא דרך אהל חיצון וכדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b> הבלועין בכלים או באבנים ניצולין מליטמא באהל המת וכוש ומלמד ולבנה תנן להו בכלים פ"ט דאין הבלוע בתוכן ניצול מטומאה שבבית וכן מחט וטבעת המובלעין בטפלת התנור כדתנן התם פ"ט אלא א"כ היה התנור מוקף צמיד פתיל דכיון דהתנור מוקף צמיד פתיל ניצול גם הם ניצולים דבטיל אגב טפלה של תנור כדתנן התם. וכן חבית המוקפת צמיד פתיל ומחט וטבעת במגופה מצדה שם במשנה מצדה טמאים מכנגד פיה טהורין נראין בתוכה אבל לא לאוירה טהורין שוקעין בתוכה תחתיהן כקליפת השום טהורים ובתוספתא תניא פ"ז אין החבית מצלת עליהם באהל המת ואם נמצאו למעלה משפתה כנגד תוכה של חבית מצלת עליהם בין שהטיט צף תחתיהן בין שאין הטיט צף תחתיהן והא דאין הטיט צף תחתיהם דטהורין היינו כשנראים באוירה לבד ואין יוצא מקצתן לתוך אוירה אבל יוצא לתוך אוירה אין צמיד פתיל מציל על הכלים מדרבנן אלא א"כ יש תחתיהן כקליפת השום מטיט דאע"פ שהן שקועין כיון שמכוסים טהורים והיינו דתניא בין שהטיט צף תחתיהן דכשהן שקועין לתוך אוירא בעינן טיט צף וכשאין שקועין אלא הם כנגד האויר של הבית לא בעינן טיט צף אבל שקוע לתוך אוירא בלא טיט צף טמאין דאין כלים נוטלין בצמיד פתיל מדרבנן כד'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> הבלועין בקרקעיתו של בית אינן ניצולין באהל המת שקרקע האהל כמוהו עד התהום כדתנן פרק ט"ו דאהלות ואם יש במקומה טפח על טפח טהורין כדתנן התם שארצו של בית כמוהו ותניא בספרי כל אשר באהל לעשות קרקע הבית כמוהו עד התהום ואם חלק הבית במחיצה שם טומאה בחצץ כלים שבבית טמאים דאינה חוצצת בפני הטומאה כיון שדרך הטומאה לצאת מן הבית טומאה בבית כלים שבחצר טהורים אם יש במקומה טפח על טפח שהאהל מציל אף על פי דאינו חוצץ כדאמר' לעיל ואם אין במקומן טפח על טפח טמאין כדאמרינן שקרקע הבית כמוהו עד התהום.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ביב </b> שיש ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טהור טומאה בבית מה שבתוכו טהור כדתנן פרק ב' דאהלות אין ביציאתו פותח טפח ויש בחללו לפנים פותח טפח טומאה בבית מה שבתוכו טהור שהטומאה תצא מן הבית ואין דרכה ליכנס לשם אין בו פותח טפח ולא ביציאתו טומאה בתוכו הבית טמא כאלו הוא בתוך הבית טומאה בבית מה שבתוכו טמא כדילפינן מכל אשר באהל לעשות כל מה שבקרקעות הבית כמוהו עד התהום.
+
+Halakhah 8
+
+<b>שתי </b> חביות ובהן כשני חצאי זתים ומוקפות צמיד פתיל מה שבתוכן טהור שצמיד פתיל מציל עליהן מליצטרף החצי זית שבחוץ ומה שבבית טמא דאין צמיד פתיל לחצוץ בפני הטומאה כדילפינן לעיל וכדתנן ספ"ח נפחתה אחת מהן היא והבית טמא וחברתה טהורה כדתנן התם וכן שני חדרים בכל אחד חצי זית הבית שלפניהן טמא דסוף טומאה לצאת והחדרים טהורים דאין דרך טומאה ליכנס מזו לזו כדתנן התם ובתוספת' תניא כשהן של זה זו לפנים מזו שדרך טומאה ליכנס לאחת מהן אותה שהטומאה יוצאה עליה טמאה:
+
+Chapter 21
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מנין </b> לצמיד פתיל שמציל באהל המת שנאמר וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא הא יש צמיד פתיל עליו טהור הוא ובכלי חרס הכתוב מדבר כדילפינן בספרי גווני טובא ובהדייהו תניא כלי פתוח כלי שמקבל טומא' דרך פתחו ואי זה זה כלי חרס מה תלמוד לומר טמא טמא לעולם לפיכך אם היה פתחו סתום ומוקף צמיד פתיל הציל על כל שבתוכו ובפרק קמא דחולין נמי ילפינן הכי כלי שטומאתו קודמת לפתחו כדכתיב כלי פתוח מדקפיד אפתיחה שמע מינה בכלי חרס קאי דבאי זה כלים הרגילה להשכים ולמהר ולבא דרך פתחו הוי אומר זה כלי חרס דכתיב לך בגויה בדוכתא אחריתי אל תוכו קל וחומר לכל הכלים שאין מקבלין טומאה שיציל בצמיד פתיל כלי אבנים כלי אדמה כדתנן בכלים פרק עשירי ובספרי יליף להו מקל וחומר דכלי חרס שמקבל טומאה מציל בצמיד פתיל כלים אלו שאין עלולים לקבל טומאה אינו דין שיצילו בצמיד פתיל ובספרי זוטא מדכתיב כלי וכל כלי לרבות ועצמות העוף תני להן בתוספ' דמצילי בצמיד פתיל משום דאינם מקבלים טומאה כדתניא בסוף פרק קמא דחולין עזים פרט לעופות כגון צפרניהם שעושין מהם כלים וכלי עץ שאינם מקבלים תנן להו נמי פרק י' הכלים וגולמים כלי מתכות בתוספתא משום דאין מקבלין טומאה קל וחומר מבלועין שניצולין מליטמא באהל המת כדילפינן בפרקין דלעיל ולכלים שתחת האהלים מה בין אהלים לכלי צמיד פתיל דאהל מציל בכיסוי אמר רבי מאיר כלי צמיד פתיל וכלים בעינן צמיד פתיל כדתניא בתוספתא פרק ו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>משפך </b> שכפהו בתוספתא דכלים פ"ו וחכמים אומרים מציל בכיסוי ופליגי ארבי מאיר דאמר משפך אפי' טהור אינו מציל ופי' הר"ש ז"ל כגון של בעלי בתים דאמרינן בפרק ב' דכלים דהוא טהור ועשאו כיסוי לחבית ומרח פיו והרב ז"ל כתב שכפהו מציל בכיסוי דסבירא ליה דחכמים דפליגי ארבי מאיר אכולה מילתא פליגי דקאמר אפילו טהור וחכמים אומרים מציל בין טהור בין טמא והיכי דמי שיציל אם הוא טמא כגון של רוכלין דתנן בפרק ב' ושל רוכלין טמא היינו כגון שכפהו דאינו מקבל טומאה מאחוריו ולהכי כתב אף על פי שקצתו נקוב נקב קטן הרי הוא כסתום דבמשפך זה של רוכלין אמר רבי עקיבא בפרק ב' מפני שהוא מטהו על צדו ומריח בו ללוקח וכתב הרב ז"ל בפי' המשנה כי בזה שבכלי קבול וטמא ואם כן כיון דחשיב כלי קבול ולא קפדינן אנקב הכי נמי הוא לענין כיסוי שכפהו הוי כסתום ומציל.
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> הכלים המצילים בצמיד פתיל אם היה בהן טפח על טפח על רום טפח וכפאן על פיהן על הארץ אע"פ שלא מירח מצילין מה שתחתיהן מפני שהן כאהל כדתנן (ס' עשירים בכלים) [פ"י דכלים] היו כפויים על פיהם מצילין כל שתחתיהן עד התהום וקאי אכלים שאינן מקבלים טומאה כגון כלי גללים כלי אבנים וכו' ובתוספתא תניא אם יש בהם טפח על טפח מצילין אבל כלי חרס דמקבל טומאה דרך פתחו אינו מציל באהל אם כפה חבית ומרחה בטיט מן הצדדין כל מה שתחתיה טמא כדתניא בספרי צמיד פתיל עליו ולא צמיד פתיל על גבו ותניא בספר' וכלי חרס לרבות האהלים כאהל של חרס יטמא ולא יציל מה שתחתיו. הדביק פיה לכותל ומירחה מצלת כדתניא התם בתוספתא וטעמא משום דהוי צמיד פתיל עליו כיון דאינה כפויה ממש על פיה ושאר הכלים שאינם מקבלים טומאה מצילין אפילו בלא מירוח כדתנן סתמא היו כפויין ומשמע כפויים לבד בלי מירוח דכיון דטעמא משום אהל טפח הוא דמצילין לא בעו מירוח היה לכלי חצי טפח דופן והיה דופן האהל חצי טפח אינו מציל עד שהיה טפח במקום אחד כדתנן פרק ה' דכלים. וכשם שכלים אלו שאינם מקבלים טומאה מצילין מבפנים אם יש בהם טפח כך מצילין חוץ כדתנן התם פרק ה' דכפישה שהוא כלי גדול שאינו מקבל טומאה כגון כלי עץ הבא במדה אם היה נתון על יתדות מבחוץ טומאה תחתיה כלים שבכפישה טהורים כיון שהיא סמוכה לכותל אהל כגון כותל בית שנעשה לאהל נחשבת הכפישה גם היא אהל להפסיק הטומאה שתחתיה מכלים שבתוכה כיון שיש בדפנותיה טפח וסמוכה לכותל אהל כדאמ' אבל סמוכה לכותל חצר או גינה שלא נעשו לאהל לא תחשב הכפישה אהל להפסיק.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>קורה </b> רחב טפח ונתונה מכותל לכותל טומאה תחתיה וקדרה תלויה מן הקורה כלים שבקדרה טמאים כחכמים דפליגי ארבי עקיבא במתניתין ובתוספתא מוכיח דאם היא נוגעת בפי הקדרה כולה ומכסה אותה דניצולו הכלים שבתוך הקדרה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>בור </b> שבתוך הבית וטומאה בבית כלים שבתוכו טהורים אם היה מכוסה בנסר חלק או חרדה שאין לה גפיים כדתנן התם פרק ה' ואם היה לבור בנין סביב גובה טפח מציל כשכסהו בכל שיש לו דופן או אין לו דופן כדתנן ברישא דמתני' וכפישה נתונה עליו טהור כיון דיש לו מחיצות סביב.
+
+Halakhah 7
+
+<b>החדות </b> הבנוי בתוך הבית ומנורה בתוכו ופרחה יוצא וכפישה מכוסה ונשען על הפרח אם תנטל המנורה והכיסוי עומד מציל על כל מה שבתוך החדות כדתנן אהלות פרק י"א בית הלל אומרים אף מנורה טהורה ומודים שאם תנצל מנורה כפישה נופלת הכל טמא וכלים שבין שפת כפישה לשפת החדות טהורים כדתנן התם טומאה שם הבית טמאה דאין צמיד פתיל לטומאה כדאמ' לעיל טומאה בבית כלים שבכותלי החדות אם יש במקומן טפח על טפח על רום טפח טהורי' דניצולין שם כביב שהוא קמור תחת הבית כדאמרינן לעיל ואם לאו טמאים ואם היה כותלי החדות רחבים משל בית בין כך ובין כך טהורים כדתנן התם סוף פרק י"א. תנור ישן שאינו מציל אלא בצמיד פתיל שהוא בתוך החדש שמציל על מה שבתוכו הכיסוי בלבד כאהלים כדאמרינן לעיל וסרידא שהוא כיסוי התנור מונחת על פי החדש ונשען על הישן רואים אם כשינטל הישן תפול הסרידה לא הציל וכל שבתוכו טמא ואם לאו הכל טהור היה החדש בתוך הישן והסרידה מונחת על פי הישן אם יש בין החדש והכיסוי פחות מטפח כל שבתוך החדש טהור וכאלו הסרידה מונחת על פיו בכלים פרק עשירי תנן תנור ישן בתוך החדש וסרידה על פי הישן ניטל הישן וסרידה נופלת הכל טמא ואם לאו הכל טהור חדש בתוך ישן וסרידה על פי הישן אם אין בין חדש לסרידה פותח טפח כל שבחדש טהור ע"כ לישנא דמתני' וסובר הרב ז"ל דפירושא דמתני' הכי הוא תנור ישן בתוך החדש וסרידה נשענת על פי הישן ומכסה כל פי החדש שבחוץ אלא שהישן הוא יוצא מעט לחוץ מתוך החדש ולכך נשען הכיסוי עליו אם כשינטל הישן שהוא משען לסרידה תפול הסרידה הכל טמא ונמצא שהכיסוי אינו נסמך אלא על הישן ואין תנור ישן מציל בלא צמיד פתיל ואם לאו שלא תפול הסרידה אפילו ינטל הישן מלמטה הכל טהור ונמצא סמיכה דסרידה על החדש והוי כיסוי לחדש ולא בעי צמיד פתיל כיון שאינו מקבל טומאה ומציל על כל שבתוכו מטומאה שבבית ואם כן הא דתנן ברישא וסרידה על פי הישן ר"ל שנסמך על פי הישן אבל היא מונחת על פי החדש כמו שכתב הרמז"ל וכן נראה במה שכתב בפירוש המשנה ובסיפא נמי תנן וסרידה על פי הישן וכיון דאין בינה והחדש פותח טפח הוי כאלו מונח על פי החדש ומציל מה שבתוכו והר"ש ז"ל פי' מתניתין בצמיד פתיל שמירח הסרידה על פי הישן שבפנים אלא שאם ינטל כלומר שיוציא אותו מתוך התנור החדש תפול הסרידה מתוך הנדנוד לא חשיב מוקף צמיד פתיל ואם לאו טהור אלא דקשיא ליה סיפא דקתני אם אין בין חדש לסרידה פותח טפח דמצלי אין בו פותח טפח או יש לו פותח טפח כיון דישן מוקף צמיד פתיל וכן הוא פי' הרב היוני ז"ל שהביא הראב"ד ז"ל ובפי' רבי' זרחיה ז"ל ראיתי שפי' על הסרידה על פי הישן דסיפא דאיירי כשכזית מן המת בתוך הישן וכן אין בין סרידה לחדש שבתוך הישן פותח טפח כל שבחדש טהור כלומר דמציל שאין טומאה מת נכנסת לחדש בפחות מטפח אבל אם יש לו פותח טפח כל שבחדש טמא שטומאה עולה מן הישן בהמשכ' ונכנסת לחדש וטמא כל שבתוכו אבל התנור עצמו טהור דהא לא הוסק ולאו בר קבולי טומאה הוא וכתב הוא מיהו עוד קשיא לי מאי איריא ישן וחדש אפי' ישן בישן נמי וניתרץ לי הא לא קשיא דאלו הוה ישן לא בעינן טפח דכיון דחזי לקבולי טומאה היתה טומאה נכנס' לטמא האוכלין שבו שכותלי הישן לא חייצי דאין דבר טמא חוצץ אבל השתא הוה ליה כותלי ככותל הבית וכל שאין שם פותח טפח אין הטומאה נכנסת בו וטהור כל מה שבתוכו עד כאן לשונו.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>סרידה </b> של חרס שעודפת על פי התנור טפח ומוקפת צמיד פתיל טומאה תחת העודף או על גבו הכל טמא כלים שתחתיה ושעל גבה אבל כלים שעל גבה כנגד אוירו של תנור טהורים כדתנן כלים פרק י"ב כנגד אוירו של תנור טהור כיון שמוקף צמיד פתיל ואם היתה טומאה כנגד אוירו של תנור וכנגדו עד לרקיע טמא ואינו מטמא מה שתחת העודף ולא מה שעל גבי העודף ולא מה שבתוך התנור כיון שהוא מוקף צמיד כדאמר'.
+
+Halakhah 11
+
+<b>קדרה </b> כפויה על פי החבית ומוקפת צמיד פתיל מצלת אבל אם הושיבה כדרכה והקיפה צמיד אינה מצלת כיון שהיא מתטמאה מאוירה אין כלי טמא מציל בצמיד וכדתניא בתוספ' פרק ז' דבבא קמא דכלים:
+
+Chapter 22
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> מציל בצמיד פתיל אלא כלים כדתני' בתוספתא וכלי כתוב בפרשה וכל כלי פתוח אשר אין צמיד וגו' הא יש צמיד פתיל עליו טהור הוא כדאמרינן לעיל ולכך שולי הכלים ודפנותיהם מאחוריהם אין מצילין אלא אם כן שפאן ותקנן ועשאן כלים כדתניא בתוספתא דכלים פ"ז דמזין ומקדשין בהם כיון שתקנם.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כלי </b> חרס שנתן בהם טיט עד חציו לא בטלו ואם השקיע בו כלים מציל כדתניא בתוספתא כפישה שנתן בה טיט עד חציה והשקיע בה את הכלים רבי יהודה אומר אינו מצלת וחכמים אומרים מצלת והוי דומיא דמתניתין פרק ה' דכלים תנור שנתן בו עפר עד חציו מן העפר ולמטה אינו מטמא באויר כדאיתא התם.
+
+Halakhah 3
+
+<b>כלי </b> חרס מציל עד שינקב כמוציא זית ובגדול עד שיפחות ברובו ואם סתם מקום הפחת בצמיד פתיל מצילו אף על פי שאינו חשוב כלי לקבל טומאה וכלי מוקף צמיד שהיה נקוב או סדוק ולא סתם הנקב ניטמא ואינו מציל אם היה כלי אוכלין שיעורו כמוציא זית וכלי העשוי למשקין ככונס משקה העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרו כדתנן פ' ג' דמס' כלים ואמרי' (אע"פ) [סוף פ'] המצניע א' רבא חמש מדות בכלי חרס ומדה חמשית הוי ניקב כמוציא רמונים טהור מכלום משום כלי אא"כ יצניעו לגסטרא שנטמא בתוכה גסטרא ואם היה מוקף צמיד פתיל והוא באהל המת אין טומאה נכנסת לו דרך נקב ומציל על כל מה שבתוכו עד שיפחת ברובו וכל כלי פתוח כתיב דרך פתח נכנס לו טומאה ולא דרך נקביו אמר ר' אסי אני שמעתי כלי חרס שיעורו כמוציא רמון אמר ליה רבא שמא לא שמעת אלא במוקף צמיד פתיל שאם ניקב כמוציא רמון אינו מציל והא רבא הוא דאמר מוקף צמיד פתיל עד שיפחת ברובו לא קשיא הא ברברבי ברובו הא בזוטרי כמוציא רמון בטל ליה מכלי ומשמע לפי' רש"י ז"ל דכל שלא נפחת רובו בגדול או כמוציא רמון בקטן מציל בצמיד פתיל בפיו אף על פי שהנקב פתוח אבל הרב ז"ל סבירא ליה דבפחת רובו וכמוציא רמון בעינן נמי צמיד פתיל בנקב ובלא"ה אינו מציל דנקב זה הוי נפתח וכתיב כל כלי פתוח אבל בבציר מהכי לא חשיב פתח ומציל הכלי מה שבתוכו הואיל ומוקף צמיד בפיו ושיעורין אלו נראה דהם בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני.
+
+Halakhah 4
+
+<b>תנור </b> שהיתה סרידה על פיו ומוקף צמיד ונסדק התנור מלא פי מרדע שלא נכנס טמא נסדקה סרידה מלא פי מרדע נכנס טמא היה עגול הנקב אין רואין אותו ארוך אלא שיעורו כמלא פי מרדע נכנס כדתנן פרק ט' דכלים כתנא קמא דר' יהודה ותניא בספרי אמר רשב"ג הואיל ונאמר צמיד פתיל מה אני מקיים פתוח להביא את הנסדק. תנור המוקף צמיד פתיל וניקב עינו במקום מרוח מלא כוש נכנס ויוצא דולק נטמא. ניקב מצדו מלא כוש נכנס ויוצא שלא דולק נטמא כתנא קמא דרבי יהודה פרק ט' וכן מגופת חבית שניקבה שיעורה כדי שתכנס קשר שני של שיפון שהוא דק מן הראשון ומחצבים גדולים שניקבו שיעורין מלא קשר שניה של קנה דלא כרבי שמעון דמחלק במתני' אם נקבה מן הצד לאמצע והיינו בזמן שנעשו ליין אבל לשאר משקין נקובתן כל שהוא כדתנן התם והיינו נמי שלא ניקבו בידי אדם בכוונה אבל ניקבו בידי אדם אפילו כל שהוא טמאים כיון שהוא בכונס משקה דנקיבת הנך שיעורי דעד השתא בסתימה שבפתחו אבל השתא איירי כשניקב הכלי עצמו כן כתב הר"ש ז"ל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>חבית </b> מלאה משקין טהורין ומוקפת צמיד ומניקת של חרס בתוכה החבית ומשקין טהורין ומינקת טמאה כבית שמאי דפ"ט דכלים דחזרו ב"ה להורות כדברי בית שמאי כדתנן התם והרב ז"ל פי' דמינקת זו היא של חרס כמו שפירש גם כן בפי' המשנה וכיון שהיא חלולה ומונחת צדה אחת תוך החבית חשיבא כלי שיש לו בית קבול ונכנסת טומאה לתוכו דרך פיו שבחוץ אף על פי שהוא עקום אבל אין טומאה נכנסת לחבית שהנקב של חבית הרי הוא סתום במינקת ולא חשיב השתא האי נקב של מינקת אלא להכניס הטומאה למינקת בלבד כן נראה לישב דברי הרב ז"ל במה שהשיג עליו הראב"ד ז"ל.
+
+Halakhah 8
+
+<b>חבית </b> שניקבה וסתמוה שמרים הצילה כדתנן פ' עשירי בכלים. אגף חצי הנקב וסתם חציו הוי ספק דלא איפשיטא בעי' דרבא פרק הגוזל קמא סתם את הנקב בזמורה צריך למרח מן הצדדין סתמו בשנים ימרח ג"כ בין שניהם כדתנן התם וכן נסר הנתון על פי התנור ימרח ואם היו שתים ימרח בין שתיהן כדתנן התם ואם חברן יפה אינו צריך למרח ביניהן כדתנן התם במה מקיפין בסיד וכו' ובכל דבר המתמרח דהוו צמיד פתיל אבל בעץ ועופרת הוי פתיל ולא צמיד ומקיפין בדבילה שמינה ובבצק שנילושה במי פירות שם במשנה תנן שאין מקיפין בהן ואם הקיף הציל מדאוריתא דהוי צמיד פתיל אבל משום דאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל אמרו שאין מקיפין והיינו משנה ראשונה אבל במשנה אחרונה אמרו מותר כדאסקי' בע"ז פרק רבי ישמעאל.
+
+Halakhah 9
+
+<b>מגופת </b> חבית של חלחלה חכמים אומרים אינה מצלת כדתנן פרק עשירי דכלים כיון דמחלחלה לאו צמיד פתיל הוא. הכדור והפקעת של שתי לא הציל עד שימרח מלמעלה למטה כדתנן התם וכן מטלית של בגד כדתנן היתה של נייר או של עור וקשרה במשיחה אם מירח מן הצדדין הציל כדתנן התם.
+
+Halakhah 10
+
+<b>חמת </b> של עור הדג ושל נייר דלא מקבל טומאה והלביש בהן את החבית וצררה למטה הרי זו מצלת כדתנן בתוספתא פרק ז' דכלים אבל לא צררה שפי החבית לצד פי החמת אינה מצלת.
+
+Halakhah 11
+
+<b>חבית </b> זפיתה שנתקלף הכיסוי וזפת עומד וחזר ודחק הכיסוי בזפת מציל וכן קבותין של מורייס שהם קנקנים שגפתן עם השפה חכמים אומרים מצילין כדתנן בפרק עשירי דכלים:
+
+Chapter 23
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הכלים המצילין בצמיד פתיל והם כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה כלי חרש וכלי נתר וכלי עצמות וכלי עץ הטהורים כדילפי' לכולהו לעיל דמצילין על כל מה שבתוכן וכדתנן פרק עשירי דכלים על הכל מצילין חוץ מכלי חרש שאין מצילין אלא על אוכלין ומשקין וכלי חרס והיינו מדרבנן כדאמרי' פרק חומר בקדש אבל מדאוריתא אבוהן דכולהו כלים דמצילין הוו כלי חרש דכתיבי בהדיא בקרא.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אדם </b> הנתון בתוך כלי חרס מוקף צמיד טהור דכלי חרס מציל מדאוריתא על כל מה שבתוכו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ארובה </b> שבין בית לעליה ונקובה בכונס משקה וקדירה נתונה על פי הארובה קדרה טמאה ועליה טהורה כבית הלל פרק ה' דאהלות והא דקדרה טמאה חומרא בעלמא כן כתב הר"ם סוף פרק תשיעי דכלים היתה שלימה מצילה על הכל מן התורה דמדרבנן אינה מצלת על הכלים כדתנן התם פ' חמישי דחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי וכלי מתכות טמאים ומשקין שבתוכן טהורים וכן אשה ועריב' שלשה בה טמאים והבצק טהור היינו טומאות מדרבנן דאין מצילין אלא על אוכלין ומשקין כדתנן התם. ואם היה הכלי המונח על פי הארובה משאר כלים המצילים בצמיד ואינם מקבלים טומאה כגון כלי גללים וכו' מצילין על כל מה שבעליה אפילו מדרבנן דלא גזרו להציל על הכלים אלא בכלי חרס כדאמרינן וכלי חרס שהוא טהור לקדש ולחטא' מציל גם כן אפילו מדרבנן כיון שעם הארץ נאמן עליהם כמו שאמרו פרק חומר בקדש וכמו ששנינו פרק ה' דאהלות. אהל הנטוי בעליה ומקצתו מרודד על הארובה מציל מטומאה שבבית שאהל מציל בכיסוי וכדתנן פרק ז' דאהלות כרבי יוסי דסבר מציל והראב"ד ז"ל כתב משום שיפועי אהלים דתנן התם דהוו כאהלים:
+
+Chapter 24
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בית </b> שחלקו בקנקנים טהורות ופיהן לחוץ מצילין מטומאה שבפנים כדתניא בתוספתא פ"ז בפלוגתא דרבי שמעון ברבי יהודה ואם טחן בטיט ויכול לעמוד בפני עצמו מציל לכ"ע כדתנן התם בתוספתא וכדתנן במתניתין פרק ששי דאהלות. בית שחצצו בנסרים או ביריעות מן הצדדין או מן הקורות טומאה בבית כלים שבחציין טהורים לפי שאהלים מצילין מן הטומאה וכדאיתא לעיל טומאה בחצין כלים שבבית טמאים מידי דהוה אכלי חרס המוקף צמיד פתיל וטומאה בתוכו דאין צמיד פתיל לטומאה כדילפינן לעיל כלים שבחצין טמאים אם יש שם פותח טפח ואם לאו טהורים כדתנן פט"ו דאהלות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>בית </b> שהוא מלא תבן ואין בין התבן לקורות פותח טפח טומאה בפנים בין בתוך תבן בין למעלה כל הכלים שכנגד יציאת הטומאה טמאים כדתניא פט"ו דאהלות ומפרש בתוספתא האי כנגד יציאה שהוא במלואו של פתח היתה טומאה במקום זה במילואו של פתח כלים שבפנים אם יש במקומן טפח על רום טפח טהורים כדתנן במתניתין ואם לאו טמאים דבחציין נמי אמרינן לעיל אם טומאה בבית כלים שבחצין שאין בו טפח טמאים ואם יש בין תבן לקורות טפח בין כך ובין כך טמאים כדתנן במתניתין דאין התבן נחשב כחצץ ואין מציל על מה שבתוכו בין יש במקומן טפח או לא דסתם תבן דעתו לפנותו.
+
+Halakhah 4
+
+<b>כותל </b> שבין שני בתים באהלות פ"ו כותל שבין ב' בתים וטומאה בתוכו הקרוב לטומאה טמא מחצה למחצה שניהם טמאים טומאה באחת מן הבתים וכלים בכותל מחציו וכלפי טומאה טמאים מחציו וכלפי טהרה טהורים מחציו למחצה נמי טמאין כדתנן נמי התם וכן מעזיבה שבין בית ועליה כדתנן נמי התם מעזיבה שהיא לאויר שאין עלייה עליה טומאה בתוכה מחציה ולמטה הבית טמא והעומד מלמעלה אפילו כנגד הטומאה טהור כמו אם היתה בבית דהא פשטה טומאה בכל הבית היתה טומאה מחציה ולמעלה הבית טהור והעומד מלמעלה כנגד הטומאה טמא כדתניא בתוספתא פ"ד מחצה על מחצה הבית טמא והעומד מלמטה כנגד הטומאה טמא כרבי מאיר דמטמא בתוספתא והוי כמתני' דמעזיבה שבין בית ועליה דתנן דמחצה על מחצה טמאה והראב"ד ז"ל חלק כשמעזיבה עומדת לאויר. וכן כותל המשמש את הבית כגון כותל המפסיק בין בית לחצר או לגנה ידון מחצה על מחצה כדתנן התם פרק ששי ומחצה למחצה הבית טמא והעומד מלמעלה טהור כדתנן וחכמים מטהרים דשדינן לה בתר בית נטל מהכותל מבפנים או הוסיף מבחוץ עד שנמצאת הטומאה מחצי כותל ולפנים הבית טמא ואיפכא הבית טהור וכדתניא התם בתוספתא היתה הטומאה על הכותל אפילו מחציו ולפנים הבית טהור כיון שאין הטומאה בתוך הכותל וכדתני נמי התם.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>בית </b> המשמש את הכותל ידון כקליפת השום כגון כותל שבין ב' כוכין או ב' מערות דנעשו על ידי החפירה ולא נבנה הכותל אין דינם כדין כותל הפנוי בין ב' בתים אלא אם טומאה בכותל ועליה כקליפת השום הבתים טהורים אפילו הכוך שהוא קרוב לטומאה ואם טומאה בבית וכלים בכותל ועליהם כקליפת השום טהורים אפילו קרובים לטומאה וכדתנן פ"ו דאהלות. כותל שחצי עוביו בנין וחציו סלע נידון מחצה למחצה כדתניא התם בתוספתא ונראה דהוי מדרבנן דהא בכותל עצמו דהוי מחצה על מחצה הוי חומרא.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>טומאה </b> שהיתה בין קורות הבית אפילו אין תחתיה אלא כקליפת השום הבית טהור כדתנן פ"ו דאם אין שם פותח טפח רואין את הטומאה כאלו הוא אטום ואין יוצאה הטומאה לבית אלא בוקעת ועולה ואם יש במקומה טפח על טפח הכל טמא כדתנן התם ואם היתה נראית בין כך ובין כך הבית טמא כדתנן התם ופי' הר"ש והעליה טהורה. שני פתחים זו על גב זו וטומאה בכותל שביניהם אם נראית לתוך אחד מהן הוא טמא וחברו טהור ואם לאו נידונין מחצה על מחצה:
+
+Chapter 25
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עמוד </b> העומד בתוך הבית וטומאה רצוצה תחתיו בוקעת ואינו מטמא אלא כנגד הטומאה לבד כדתנן במתני' פ"ו ובתוספתא כלים שתחת הפרח שבולט מן העמוד מחוץ טפח טהורים כת"ק דרבי יוחנן בן נורי במתניתין דאינו מטמא אלא כנגד הטומאה. טפח על טפח על רום טפח הרי הוא כקבר סתום ומטמא כל סביביו כדתניא בתוספתא ולא הזכיר בבריתא דהבית כולו טמא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>טומאה </b> שבתוך הכותל ומקומה טפח על טפח על רום טפח כל העליות הבנויות על כותל זה אפילו הן עשרה טמאות כדתנן ריש פרק ז' דאהלות משום דהכותל משמש להן וראשי קורות העליה תחובות בכותל והכותל גבוה והוי מחיצה לכל העליות שזו למעלה מזו ודוקא כשמקום הטומאה טפח דנחשב כל הכותל כקבר סתום ומביא טומאה לכל העליות אבל אין שם טפח בוקעת כנגדה והצדדין טהורין ואין נידון למחצה על מחצה כיון דאפילו טפח ליכא לצד העליות כך כתב הר"ש ז"ל. בנה בית בצד הכותל מכאן ובית מכאן ובנה עליה על גבי שני בתים העליה טמאה שהאהילה על הקבר שבאמצע קרקע העליה והעליה השניה שעל גבה טהורה שאין הכותל הטמא כותלה וכדתנן התם בההיא מתני' דריש פ"ז וטעמא משום מעזיבה של עליה חוצצת.
+
+Halakhah 4
+
+<b>חור </b> גדול שבעובי הכותלים והוא פרדסיק וטומאה בתוכו ודלתות סגורות עליו הבית טהור כן כתב הרב ז"ל ובתוס' פ"ז תניא פרדסקין שהוא פתוח לבית מוגף וטומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך טומאה לצאת ולא ליכנס טומאה בקרקעו או בכותל שלפנים הימנו טומאה בוקעת ועולה ויורדת ורואין את הפרדסקין כאלו הוא אטום ונידון מחצה על מחצה להביא הטומאה לבית.
+
+Halakhah 5
+
+<b>שני </b> פרדסקין מתני' פ"ו תנן ב' פרדסקין זה בצד זה או זה על גב זה נפתח אחד מהן הוא והבית טמא וחברו טהור וכתב הרב ז"ל דנפתח אותו שהטומאה בתוכו והשני טהור דאין דרך טומאה ליכנס לו ומכאן נראה שכתב הרב ז"ל בפרדסקין אחת שהוא סגור דהבית טהור דהא תנן במתני' ונפתח אחת מהן שהוא אותו שהטומאה בתוכו ומשמע דוקא נפתח הבית טמא אבל לא נפתח הבית טהור אע"ג דאפשר לומר דאפילו לא נפתח הבית טמא ולא נקט נפתח אלא לאשמועינן אפילו נפתח חבירו טהור ואין טומאה נכנסה לו. היתה טומאה רצוצה בתוך הבנין רואין את הפרדסקין כאלו הן אטומין וידון מחצה למחצה להביא את הטומאה לבית כדתנן התם ספ"ו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>כזית </b> מן המת מודבק באסקופת הבית מבחוץ הבית טהור כרבי יהושע דפליג אר' אליעזר פי"ב דאהלות היה רצוץ תחת האסקופה ידון מחצה למחצה כדתנן התם היה מודבק למשקוף הבית טמא כדתנן התם לת"ק דרבי יוסי.
+
+Halakhah 7
+
+<b>כלב </b> שאכל בשר המת ומת בתוך ג' ימים ומוטל על האסקופה רואין חלל הטומאה אם הוא כנגד המשקוף ולפנים הבית טמא ומכנגד המשקוף ולחוץ הבית טהור כרבי יוסי פי"א דאהלות.
+
+Halakhah 8
+
+<b>האשה </b> שמת עוברה בתוך מעיה כיון שנפתח הרחם עד שנראית הראש נטמא הבית מפני העובר אף על פי שעדין לא יצא ואין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראשו כפיקה שראשו עב כפיקה של צמר כדתנן פ"ו דאהלות ומייתי לה פ"ג דבכורות שאם לא העגילו ראשו כפיקה ויצאה מבית לבית כשהיא מקשה לילד והפילה בבית שני הבית ראשון טמא בספק שמא יצא ראשו כיון שלא היה ראשו כפיקה ואם היתה ראשו כפיקה הבית הראשון טהור דלא היתה יכולה להלך על רגליה לפיכך אם היתה ניטלת בזרועותיה כשהוציאוה הבית הראשון טמא בספק כדתנן פ"ו דאהלות וכל שלא יצא ראשון חוץ לפרוזדור אינו כילוד ואינו מטמא אם יצא מת מדאוריתא עד שיצא חוץ לפרוזדור ופתיחת קבר לא מטמאה אלא גזירה שמא יוציא ראשו חוץ לפרוזדור כדאיתא פרק בהמה המקשה וכמו שכתבו התוספות פ"ג דבכורות. האשה שהפילה שליא הבית טמא ודאי דחזקה אין שליא בלא ולד כדאיתא פרק כל היד.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>מי </b> שילדה ב' ילדים א' חי ואחד מת ויצא המת ראשון החי טהור שלא נגע בו אלא מבפנים ואם הוא יצא ראשון הרי הוא טמא שהמת נתגלגל אחריו ונגע בו שאין בו רוח להעמיד עצמו כת"ק דרבי מאיר ספ"ז דאהלות וכן פי' הר"ש ז"ל טמא וטהור על הוולד כפי' הרב ז"ל מכח התוס'.
+
+Halakhah 12
+
+<b>האשה </b> שילדה נפל קטן טמאה טומאת שבעה כדאיתא פ"ב מת עוברה בתוך מעיה ונגעה בו החיה טמאה מדרבנן כדאיתא פרק בהמה המקשה אבל מדאוריתא אין מגע בית הסתרים מגע וכן בולע ב' טבעים זו אחר זו אחד טמאה ואחד טהורה ונגעו בתוך מעיו אינו מגע והטהורה בטהרתה כדאיתא פרק בהמה המקשה משום דמגע בית הסתרים לא מטמא וכדילפינן בנדה פרק יוצא דופן דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים זה היסטו שלהם וכתיב וידיו ודרשינן הכי היכא דהיסיט הזב בידיו כלומר בגלוי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..06bf71fbd7a2d7dafcc0bf37d2d5494cb7d63881
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,1084 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות טומאת מת
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Defilement_by_a_Corpse
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות טומאת מת
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קעא </b> להיות המת מטמא בכל האמור בפרשת זאת חוקת. המת מטמא במגע ובמשא ובאהל טומאת ז' טומאת מגע ואהל מפורשים בתורה כדכתיב הנוגע במת וגו' וטמא שבעת ימים וכתיב כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים. וטומאת משא מפי השמועה כדתניא בספרי מנין אף במשא תלמוד לומר וטמא שבעת ימים לרבות טומאת משא א"ר שמעון אינו צריך ומה אם נבילה שאינה מטמאה באהל הרי היא מטמאה במשא המת שהוא מטמא באהל אינו דין שיהא מטמא במשא וכיון שלא חלקה תורה טומאת משא נבלה ממגעה בטומאת ערב דין הוא שלא נחלוק טומאת משא במת ממגעו בטומאת שבעה ושתק הכתוב מטומאת משא במת לפי שטמא בפי' אהל כמו ששתק מאיסור הבת לפי שאסר בפי' בת הבת ושתק מאיסור אכילת בשר בחלב לפי שאסר בפי' אפילו בישולו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>טומאת </b> מגע האמורה בכל מקום בין במת בין בשאר הטמאים הוא שנגע האדם בבשרו בטומאה עצמה בין ביד בין ברגל בין בשאר גופו אפילו בלשונו הרי זה נטמא בפרק קמא דקדושין גבי עשרים וארבעה אברים שהעבד יוצא בהן לחירות אמר בן עזאי אף הלשון אמר עולא הכל מודים לענין טומאה לשון גלוי הוא אצל השרץ דקי"ל מגע בית הסתרים אינו מטמא ולשון גלוי הוא דאשר יגע אמר רחמנא והאי נמי בר נגיעה היא שהרי מוציא לשונו ונוגעים בו בגלוי הילכך נגע שרץ בלשונו טמאהו כמו אם נגע בידיו או בשאר גופו שבגלוי וכתב הרב ז"ל שאם נגע בצפרניו או בשיניו נטמא כיון שהם מחוברים לגוף ונראה שלמד מדתנן במקוואות פ"ט גבי שאין חוצצין צפורן המדולדלת ותניא בתוספתא עלה ושאמרו חוצצין ואין חוצצין לא מטמאין ולא מיטמאין חוץ מקרום שעל גבי המכה וכו' משמע לא מטמאין ולא מיטמאין השנויין במשנה צפורן המדולדלת הא שאינה מדולדלת מטמאה ומיטמא' ובהדיה תניא בת"כ יכול שאני מוציא את השיער ואת הצפורן תלמוד לומר טמא ובספרי תניא הנוגע במת פרט לנוגע בשיניו בשערו ובצפרניו בזמן שפרשו יכול שאני מרבה בשער שהן מחוברין תלמוד לומר טמא ושינים הוו דבר שבגלוי כיון שמגביה שפתיו ונראה שניו. אבל אם תחב אדם טומאה והכניסה לתוך גרונו של אדם טהור ולא נגעה בלשונו כדאיבעי' לן פרק יוצא דופן מקום נבלת עוף טהור שהוא בית הבליעה של אדם שאין לנבלת עוף טהור טומאה אלא שם בלוע הוי או בית הסתרים הוי למאי נפקא מינה כגון שתחב לו חברו כזית נבלה לתוך פיו אי אמרת בלוע הוי טומאה בלועה לא מיטמיא אלא אי אמרת בית הסתרים הוי נהי נמי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מיטמא ואמר רבא בית הסתרים הוי ובמגע לא מטמא אבל מטמא במשא כדאמ' גבי טומאת משא לקמן וגבי אשה שתחבתה לה חברתה כזית נבלה באותו מקום איבעיא לן כי האי גונא ואיפליגו בה אביי ורבא כי הכא דאביי אמר בלוע הוי ולא מטמיא כלל ורבא אמר בית הסתרים הוי ובמגע לא מטמא אבל במשא מטמיא כדאמר' משמע דלכ"ע משום נגיעה לא מטמיא וגבי שרץ דלית בה טומאת משא לכ"ע לית שום טומאה בבית הסתרים דבעינן נגיעה בגלוי כמו ידיו. קרום שעל המכה הרי הוא כעור הבשר לענין מגע ליטמא ולטמא אבל כשות הקטן אינו כעור הבשר פרק ט' דמקוואות תנן כשות של קטן לא מטמא ולא מיטמא הקרום שעל גבי המכה טמא ומטמא כשות היינו כמו שיער הקטן שיש לקטן כשם שיש לקישות כשהקשואים קטנים יש להם כמין שער ונקרא כשות של קישות והאי כשות של קטן לא מטמא ולא מיטמא דלא חשיב יד להכניס טומאה ולהוציא טומאה והא דתניא בת"כ בבשר הזב ולא בצואה שעליו ולא בקלקין שעליו ולא בשירים ונזמים וטבעות אף על פי שאין יוצאין יכול שאני מוציא את השער ואת הצפורן תלמוד לומר טמא ההוא שיער דמרבינן התם לא דמי כלל לכשות דהכא דאין לו אלא בקטנותו ואינו עיקר שער ולא חשיב כלל וקורין אותו שיער שוטה אבל קרום שעל גבי מכה חשיב כגופו וליכלוכי צואה וטיט וכיוצא בו אינו כעור כדתניא בהאי בריתא דת"כ.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כשם </b> שהאדם מתטמא בנגיעת טומאה כן הכלים מתטמאים בנגיעה כדכתיב כל הנוגע בהם יטמא בין אדם בין כלים חוץ בכלי חרס שאינו מתטמא אלא מאוירו בלבד כדכתיב גבי טומאת שרץ וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או עור או שק דעליו בנגיעה משמע וכתיב בתריה וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו מאוירו בלבד הוא מטמא כל המטמא אדם במגע מטמא כלים וכל שאינו מטמא אדם במגע אינו מטמא כלים דאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>טומאת </b> משא האמורה בכל מקום בין במת בין בשאר הטמאים הוא שישא אדם אב הטומאה אף על פי שלא נגע בה ואפילו היה בינו לבינה אבן הואיל ונשאה נטמא כדכתיב הנוגע בנבלתה וכתיב והנושא את נבלתה משמע בלא נגיעה אלא שהוא נשא עליו באי זה צד שיהיה הוי משא.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מסיט </b> בכלל נושא הוא וכל שמטמא במשאו מטמא בהסיטו פ' בתרא דזבין תנן א' הנוגע וא' המסיט רבי אליעזר אומר אף הנושא ובפרק העור והרוטב פרכינן אטו נושא לאו מסיט הוא אלא לאו הכי קאמר אחד הנוגע ואחד המסיט בלא נשא כלום בשני חצאי זתים אף על פי שאינן מחוברין יחד מטמא בהיסט אף על פי שאין מטמא בנגיעה דשתי נגיעות אין מצטרפות משמע דמסיט לחודיה הוי כנושא וילפינן ליה גבי אדם דכתיב וכל אשר יגע בו הזב יטמא אי משום מגע הא כתיב והנוגע בבשר הזב אלא להביא מגעו שהוא ככולו ואפילו מאחריו כדכתיב בו ואי זה זה היסט וכן גבי כלי חרס ואוכלין ומשקין ילפינן בת"כ מקראי דמטמאי בהיסט בפרשת זבין ובמסכת זבין פרק בתרא תנן הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניה כרע הזב טמאים משום היסט ומייתי לה פרק ר' עקיבא וזה וכל כיוצא בו טמא משום היסט וגבי טומאת מת ילפינן בק"ו מנבלה דמת מטמא בהיסט כדתני בסיפרי פרשת חוקת והיסט בנבלה הוי בכלל נושא כדאיתא התם והיינו כשמסיט הטומאה אבל טומאה מסיטה אותו אינו טמא אלא בזב. הנושא בתוך בית הסתרים נטמא שאף על פי שאין הנגיעה שם נגיעה כדאמרינן לעיל הנושא שם נושא הוא כרבא דאמר בהני תרי בעיי דמייתי' פרק יוצא דופן כדאמרינן לעיל דנהי דבמגע לא מטמא דהוי בבית הסתרים במשא מיהא מטמא שהרי נושא את הנבלה אבל נבלע בתוך מעיו אין שם אלא נוגע ולא נושא דדוקא בכזית נבלה באותו מקום או לתוך פיו הוא דאמרינן דטומאת סתרים הויא ולא טומאת בלועה אבל בתוך מעיו אפילו לרבא הויא בלועה והרי היא כמי שאינה ואין בה לא מגע ולא משא ואם טבל על טומאת בית הסתרים בהיותו בתוך מעיו טהור כטומאת נבלת עוף טהור שאינה מטמאה אלא בבית הבליעה ואפילו הכי אית לה טהרה כטומאת נבלה דכתיב בה ורחץ במים וגו' מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה דעדין היא במעיו ולא נתעכלה וקמטהר לה קרא בהערב שמש ש"מ בליעה מעכלתה מלטמא בר"פ בהמה המקשה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b> מתטמא במשא אלא האדם בלבד לא הכלים שנישא טומאה עליהם ולא נגעה בהם כדתניא בת"כ גבי קרא דכתיב והנושא את נבלתם יכבס בגדיו וגו' טמאים המה לכם מלמד שהנושא מטמא בגדים שהיה בדין שלא יטמא בגדים הנושא ומה אם במקום שנטמאו מחמת עצמן במגע לא נטמאו מחמת הנוגע דנוגע בגדיו אינו מטמא בגדים דלא כתיב ביה יכבס בגדיו מקום שלא נטמאו מחמת עצמן במשא אינו דין שלא יטמאו מחמת הנושא ת"ל והנושא וגו' יכבס בגדיו וגו' שלא נטמאו מחמת עצמן כמשא דכתיב בהאי קרא דנושא טמאים הם לכם לכם הם מטמאין ואין מטמאים אוכלין ומשקין וכלים כדאיתא התם.
+
+Halakhah 10
+
+<b>טומאת </b> אהל אינה אלא במת בלבד בין שהאהיל המת על הטהור בין הטהור על המת בין שניהם תחת אהל טמאים כדכתיב כל הבא אל האהל וכל אשר באהל אין לי אלא אדם מאהיל על המת טמא מנין אם האהיל עליו המת תלמוד לומר יטמא שבעת ימים כדתניא בספרי זוטא ותניא נמי פכ"ג בנזיר וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב זה המאהיל על פני המת המוטל בשדה מדלא כתיב יגע על פני המת בשדה. אחד הבא כולו לאהל המת או מקצתו הרי זה נטמא פ"ג מינין בבית נמי כי אעיל ידיה אסתאב דכמאן דנגע בטומאת המת שבפנים דמי דהויא בית כמליא טומאה וכן חוטמו וראשי אצבעותיו אמרינן התם דנטמא בכניסתן דהוי כנוגע בטומאה ובספרי דרשינן ליה מדכתיב כל הבא אל האהל יכול מרחוק ת"ל וכל אשר באהל אי בכל אשר באהל בכולו מנין אפילו במקצתו תלמוד לומר כל הבא אל האהל אפילו במקצתו נגע באסקופה מטפח ולמטה קרוב לארץ טהור דהוי כנוגע בקרקע עולם ומטפח ולמעלה טמא כדתנן פי"ב דאהלות וכדתניא בתוס' דאהלות פי' כרבי יהושע דפליג אר' אליעזר וכתב הרב ז"ל דהוי טומאה דרבנן.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>אחד </b> המת מישראל או מן הגוים מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל כדכתי' אדם כי ימות באהל וכתי' ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרוים אדם כמו שאר"ש בן יאחי פרק הבא על יבמתו ואמר רבינא נהי דמעטינהו קרא מטומאת אהל דכתיב אדם כי ימות באהל ממגע ומשא ממעטינהו קרא הא כתיב במדין כל הורג נפש וכל נוגע בחלל ומדבעו טומאת שבעה אלמא מטמו וגבי מגע אשכחן נוגע בעצם או בחלל ולא כתיב אדם הילכך אף על גב דלא מיקרו אדם מטמו במגע ובמשא וכדאמר' נמי פכ"ג לענין טומאת מגע או בקבר זה קבר שלפני הדבור כלומר של גוים. הגוי אינו נעשה טמא מת ואין בכל מיני נפש מה שמתטמא והוא חי או מטמא והוא חי אלא אדם מישראל כדתניא פרק לא יחפור דגוי ממעט בחלון דאינו מקבל טומאה כדילפינן פרק בתרא דנזיר דכתיב ואיש אשר יטמא וגו' מתוך הקהל יצא גוי שאין לו קהל וחכמים הוא דעשאום כזבים לכל דבריהם. אחד גדול ואחד קטן מתטמאות בכל הטומאות אפילו בטומאת המת דכתיב בה איש כדאמר' פ"ק דערכין הכל מטמאין בטמא מת לאיתויי קטן סד"א איש אשר יטמא ולא יתחטא קמ"ל ועל הנפשות אשר היו שם אלא איש למעוטי מאי למעוטי קטן מכרת דביאת מקדש. ואפילו קטן בן יומו שנגע או נשא או האהיל על הטומאה נטמא וב' ח' הרי הוא כאבן ואינו מקבל טומאה פרק יוצא דופן תנן תינוק בן יום אחד מטמא בטמא מת ובגמרא מ"ט דכתיב ועל הנפשות אשר היו שם נפש כל דהו ואוקמי' מתני' בדקים ליה דכלו לו חדשיו ובפרק לא יחפור תניא דבן ח' המונח בחלון ממעט משום דאינו מקבל טומאה כשהוא חי דלא איקרי אדם.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>המת </b> אינו מטמא עד שתצא נפשו מתני' פ"ק דאהלות אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו וכו' ובפ"ג מינין מייתי בריתא דפרק העור והרוטב במת בנפש האדם אשר ימות אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו. נשברה מפרקתו ורוב בשר עמה או נקרע כדג מגבו או הותז ראשו או נחלק לב' חלקים בבטנו הרי זה מטמא אע"פ שעדין מרפרף בא' מאיבריו פ"ק דחולין אמר רב יהודה אמר שמואל נשברה מפרקת באדם ורוב בשר עמה מטמא באהל ואפילו מפרכס ואם תאמר מעשה דעלי מפרקת בלא רוב בשר הוה וקרי ליה מת זקנה שאני כדכתיב כי זקן האיש וכבר א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן קרעו כדג מטמא באהל אמר רב שמואל בר רב יצחק ומגבו אמר שמואל עשאה גסטרא נבלה ותנן פרק העור והרוטב מפרכסת אינה מטמאה טומאה נבלות עד שתמות או עד שיתיז ראשה וטעמא דכתיב וכי ימות מן הבהמה עד שתמות או יתיז ראשה דה"ל גסטרא ונבלה היא דחשובה כמתה ואפילו מפרכסת:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הנפל </b> אף על פי שעדין לא נתקשרו איבריו בגידין מטמא במגע ובמשא ובאהל כאדם גדול שמת דכתיב הנוגע במת לכל נפש אדם דתנן פ"ב דאהלות אלו מטמאין באהל המת וכזית מן המת וגבי נזיר דמיטמא נמי תנן הכי ופרכי' על כזית מן המת מיטמא על כולו לא כ"ש וא"ר יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידים ואין בו כזית בשר ואבר מאותו נפל אינו מטמא באהל כיון שאין גידים דלא מיקרי אבר אלא עצם ובשר וגידין ועל הכל מגלח הנזיר אף על פי שאין לו גידים עדין ובפרק בהמה המקשה אמרינן ור' עקיבא עובר במעי אשה דטמא מדאוריתא מנ"ל א"ר אושעיא אמר קרא כל הנוגע במת בנפש אי זהו מת שבנפש אדם שהוא בתוך נפש אחרת הוי אומר זה עובר שבמעי אשה ואפילו לרבי ישמעאל דאמר דאינו מטמא משום דכתיב על פני השדה דמשמע גלוי וזה טמון במעי אמו כשיצא טמא אפילו לא נתקשרו איבריו בגידין עובר מיקרי והוי טמא וכל שלא יצא אינו מטמא אלא מדרבנן דהוי מגע בית הסתרים וכמו שכתב הרב ז"ל סוף הלכות אלו. וכן כזית מן בשר המת בין לח בין יבש כחרש כדתנן פרק דם הנדה ובשר המת מטמאין לחים ומטמאים יבשים ובגמרא מנ"ל אמר קרא לכל טומאתו לכל טומאות הפורשות ממנו ל"ש לח ול"ש יבש רבי יוחנן אמר או בעצם אדם או בקבר אדם דומיא דעצם מה עצם יבש אף בשר אדם יבש מאי בינייהו איכא בינייהו דמיפרך איפרוכי שיבש יותר מדאי לרבי יוחנן טהור דדומיא דעצם בעי דלא מיפרך ולכך כתב הרב ז"ל כחרש דהוו כעצם דלא מיפרך וכזית מן המת דמטמא כמת שלם נפקא לן בספרי זוטא מדכתיב במת וכזית מן המת הוי תחלת יצירתו של אדם ולכך מטמא כמת במגע ובמשא ובאהל. והנצל כבשרו מטמא בכזית והוא בשר שנימוח ונעשה כלחה סרוחה קרושה כדתנן פ"ק דאהלות ופרק כ"ג והוי כזית בשר דמטמא כמת משום דתחלת ברייתו בכזית וכולהו שיעורין נמי הוו הלכה למשה מסיני.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אבר </b> שנחתך מן האדם החי הרי הוא כמת שלם אפילו אבר קטן בן יומו שאיברים אין להם שיעור כדתנן במתניתין דפ"ק דאהלות ואבר מן החי שיש עליו בשר כראוי ובמתני' דפרק כ"ג ותניא בגמרא וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת זה המאהיל על פני המת כדאמר' לעיל בחלל חרב זה אבר הנחלל ונקצץ מן החי ויש לו להעלות ארוכה דהכי משמע אבר שנפל מגוף החי ע"י החרב ואמרינן בהעור והרוטב שהוא כ"כ בשר שיכול לחיות ממנה אם האבר היה מחובר לאדם חי יוכל להעלות ארוכה אע"פ שאין בו כזית בשר והוא שיהיה האבר שלם כברייתו בשר גידים ועצמות דומיא דאיסור אכילת אבר מן החי והכא נמי כתיב בעצם אדם עצם שהוא כאדם בשר גידין ועצמות אבל הכוליא והלשון וכיוצא בהם אע"פ שהן אבר כיון שאין בהם עצם הרי הן כשאר הבשר פרק העור והרוטב כוליא וניב שפתים איכא בין רבי עקיבא לרבי יוסי הגלילי דלרבי עקיבא לאו אבר נינהו דבעיא דומיא דבהמה בשר גידין ועצמות וכן נמי לגבי טומאת אדם. חסר מן העצם של אבר כל שהו פ"ו דעדיות במשנה דבר אחר אבר שיש עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ובאהל חסר הבשר טמא חסר העצם טהור ופי' רבינו שמשון ספ"ק דאהלות בהאי מתניתין דעדיות חסר בשר טמא כדתנן במתניתין דאם אין עליו בשר כראוי מטמא במגע ובמשא ואין מטמא כאהל חסר עצם טהור לגמרי ובלבד שלא יהא בו כזית בשר וכגון דחסר עצם לגמרי דליכא עצם כלל דאי חסר עצם מכברייתו צריך שלא ישאר ממנו עצם כשעורה דבענין אחר אם חסר לא הוי טהור לגמרי ע"כ. ובפ"ב גבי מתניתין דאלו אם חסרו טהורים כזית מן המת וכו' ואבר מן החי שחסר עצמו פי' ונראה דחסר עצמו לאו דליכא עצם כלל אלא אפילו חסר משהו ממנו שאינו כברייתו אפילו קולית גדולה שחסר משהו ממנה תו לא מיטמיא משום אבר מן החי וכמו שכתב הרב ז"ל חסר מן העצם של אבר כל שהו הרי האבר כולו טהור ונראה דמפרש רבינו שמשון ההיא מתני' דעדיות דאבר שיש עליו בשר כראוי דמיירי באבר מן המת ולהכי כתב שלא ישאר ממנו עצם כשעורה דבענין אחר לא הוי טהור לגמרי אבל מפשטא דמתני' לא משמע דמיירי אלא באבר מן החי דעליה קאי וכן פרשה הראב"ד ז"ל באבר מן החי. ובשר הפורש מן החי טהור וכן עצם הפרוש מן החי בלא בשר טהור פ"ו דעדיות במתני' אריכתא כזית בשר הפרוש מן אבר מן החי רבי אליעזר מטמא ורבי יהושע ורבי נחוניא מטהרין וכו' עד שכן טהרת עצם כשעורה הפורש מן החי וכו' שכן טהרת כזית בשר הפורש מן החי דאבר מן החי הוא דילפינן דמטמא במגע ובמשא ובאהל משום דהוי דומיא דאדם עצמו בשר וגידין ועצמות כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אבר </b> הפורש מן המת מטמא במגע ובמשא ובאהל במת והוא שיהיה בשר גידין ועצמות כדתנן התם פ"ב דאהלות ובפ"ו דעדיות תנן העיד ר' יהושע ור' נחוניא על אבר מן המת שהוא טמא שר' אליעזר אומר לא אמרו אלא על אבר מן החי אמרו לו והלא ק"ו הוא ומה מן החי שהחי הוא טהור אבר הפורש ממנו טמא מן המת שהוא טמא אינו דין שיהא אבר הפורש ממנו טמא חסר עצמו אם נשאר עליו בשר כזית מטמא במת שלם כדילפינן לעיל לכזית מן המת חסר הבשר אם נשאר עליו כדי להעלות ארוכה בחי מטמא כמת שלם ואם לאו הרי הוא כשאר עצמות המתים וכדתנן פ"ק ופ"ב דאהלות גבי איברים שיש עליהם בשר כראוי דבעי דומיא דאדם בשר וגידים ועצמות לטמא במגע ובמשא ובאהל כדאמ'.
+
+Halakhah 5
+
+<b>מוח </b> שבתוך העצם הרי הוא מעלה ארוכה מבחוץ לפי' קולית המת שהוא סתום אם יש שיעור מוח להעלות ארוכה טמא כמת שלם ואם לאו הוי כשאר עצמות המת פ' העור והרוטב תנן קולית המת וקולית המוקדשין דפגול ודנותר הנוגע בהן בין נקובין בין סתומין טמא ובגמרא נוגע אין מאהיל לא אי דאיכא כזית מוח מבפנים טומאה בוקעת ועולה ואמאי אין מטמא באהל הא אין בה חלל טפח וקי"ל בברכות כל חלל שאין בו טפח אין חוצץ בפני המת ואי קסבר מוח שבפנים מעלה ארוכה מבחוץ אע"ג דליכא כזית מוח על ידי המוח גדל הבשר למעלה כשהוא מחובר לחי ואוקמה אביי לעולם מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ והאי דקתני מתני' נוגע ולא מאהיל משום דשפה שנסרה במגל דתו לא מעלה ארוכה כחי משמע דאי לא נסרה מטמא באהל הואיל דמעלה ארוכה אע"ג דאין בו כזית מוח ולפרש"י מעלה ארוכה אע"ג דלית ביה מוח כלל דבמחובר לחי אע"ג דליכא מוח סוף המוח לבא שפעמים המוח כולו כלה וחוזר וע"י המוח גדל הבשר מלמעלה ומשום דאביי אוקי מתני' בתרי טעמי כדאיתא התם מייתי תלמודא אוקמתא דר' יוחנן דאמר לעולם בכזית מוח ומוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ ומאי נוגע דקתני מתני' מאהיל ומשום סיפא דקולית נבלה אוקי דהאי כזית מוח הוי מתקשקש יבש ונעקר בתוך חלל העצם דאינו מעלה ארוכה ואפ"ה מטמא באהל משום האי כזית מוח דבפנים דטומאת בוקעת ועולה דמוח כבשר לכל דבר.
+
+Halakhah 6
+
+<b>האבר </b> והבשר המדולדלים באדם אף ע"פ שאינם ראויים לחזור ולחיות טהורים שם פרק העור במשנה וטעמא דטהורים דכי ימות כתיב מה האדם הבשר טהור האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת שם במשנה דברי ר"מ ור"ש מטהר וטעמא דר"מ דמיתה עושה ניפול ובשר הפורש מן החי טהור ואבר מן החי טמא כדילפינן לעיל ובפ' כ"ג אמרינן או במת זה אבר הנדלדל מן המת ובגמרא מאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן המת כזית בשר ועצם כשעורה הפורש מאבר מן החי איכא בינייהו כדתנן בעדיות דר' נחוניא ור' יהושע מטהרין בשר הפורש מן החי ור' אליעזר ור' יהושע מטהרין עצם כשעורה הפורש מן החי ואמרו לו לר' יהושע מה ראית לטהר בשניהם והא שניהם במת טמאים אמר להם לא אם אמרתם במת שהרי יש בו רובע הקב ורקב דרובע הקב עצמות מת מטמא באהל ורוב בנינו ורוב מנינו ומלא תרווד רקב תאמרו בחי שאין בו רוב ורובע ורקב וכו'. איברים אין להם שיעור כדתנן במתני' דפ"ק דאהלות דאפילו פחות מכזית מן המת ופחות מכזית מן הנבלה ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין טומאתן ומיירי בין באבר מן החי בין באבר מן המת אמרו חכמים בהאי משנה רמ"ח איברים באדם שלשים בפסת הרגל ששה בכל אצבע וכו' כל א' מטמא במגע ובמשא ובאהל אימתי בזמן שיש עליהם בשר כראוי דהוא שיעור להעלות ארוכה כדאמר לעיל כל אחד ואחד מהן בשר וגידין ועצמות כדמני להו במתני' ואין השנים מן המנין ובאשה רנ"א כדאמר' פ' מומין אלו בבכורות מעשה בתלמידיו של ר' ישמעאל ששילקו זונה אחת שנתחייבה מיתה למלך ומצאו בה רנ"ב אמר להם ר' ישמעאל שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות דתניא רבי אליעזר אומר כשם שצירים לבית צירים לאשה דכתיב ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה רבי יהושע אומר כשם שדלתות לבית כך דלתות לאשה דכתיב כי לא סגר דלתי בטני רבי עקיבא אומר כשם שמפתח לבית כך מפתח לאשה דכתיב ויפתח את רחמה ולר' עקיב' קשיא תלמידי דרבי ישמעאל דלא מצאו אלא רנ"ב דילמ' איידי דזוטר המפתח איתמוחי אתמח בשליקה ונראה דדלתות וצירים חשיבי כחד חד ומפתח בחד ה"ל ג' יתרים באשה שהם רנ"א כמו שכתב הרב ז"ל ותלמידי רבי ישמעאל משום בדיקה יתירא חשיבי להו בתרי תרי ואמרינן התם אמר רבא וכולן אין מטמאין באהל כיון שאינם באיש דכתיב אדם כי ימות באהל דבר השוה לכל אדם ותנא נמי התם יתרת שיש בה עצם ואין בה צפורן מטמא במגע ובמשא ובאהל וא"ר יוחנן ובנספרת על גב היד שעומדת בשורתן וכן אמר רבינו הגדול דהיינו רב דמטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל ואמר רבי יוחנן בשאינה נספרת על גב היד ואמרי' מה נפשך אי אבר הוא באהל נמי תטמא אע"ג דאינה נספרת ואי לאו אבר הוא במגע ובמשא נמי לא ליטמא אמרי משום עצם כשעורה נגעו בה אי נגע בעצם ואי איכא כזית בשר באהל נמי מטמא דהא איכא כזית בשר המת אפילו אין בה עצם וצפורן ואינה נספרת אבל אם היא נספרת על גב היד ויש בה עצם אף על גב דאין בה צפורן קחשיב אבר ומטמא באהל אף על גב דליכא כזית בשר ועולה למנין קנ"ה שהוא רוב איברים כדתניא התם ואיכא אוקמתא אחריתא לרב פפא דאמר דמדרבנן היא טומאה שאינה נספרת על גב היד אטו אותה שנספרת ע"ג היד וכמו שכתב הרב ז"ל ובפרק בא סימן משמ' דהוי דאורי' כאוקמתא קמית'.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>עצמות </b> שאין עליהם בשר אם נכרת עלי' צורת עצמות האדם מטמאים באהל שאני קורא בהם עצם אדם וכדתנן בפרק ב' דאהלות אלו מטמאין באהל המת השדרה והגלגלת וכו' ורוב עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין כלומר אף על גב דליכא רוב מנין ולא רוב בנין ורוב בנינו ורוב מנינו אף על פי שאין בהם רובע וכמה הוא רוב מנינו קנ"ה וכתב הרב ז"ל דמפקינן להו מדכתיב עצם אדם והני הרי הם ניכרים שהם עצם אדם וכדתניא פכ"ג או בעצם אדם זה רובע עצמות ובספרי זוטא תניא זאת התורה אדם כי ימות באהל אם לאדם כבר לימד ומה אני מקיים אדם לרבות דבר אח' שיטמא כמת שלם את מרבה השדרה והגלגלת וכו' ורוב עצמות ורוב בנין ורוב מנין ואם חסרה חוליא א' מי"ח חוליות או חסר כסלע מעצם הראש או חסר מרוב בנינו כל שהו או מרוב מנין אינן מטמאין באהל דלא מרבינן טומאה לעצמות אלא כי האי גונא אבל אי חסרו הוו כטומאת עצם כשעורה דמטמא במגע ובמשא ולא באהל דכתיב וכל הנוגע בעצם לרבות אפילו עצם כשעורה לטומאת מגע ומשא.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>מת </b> שהרקיבו עצמותיו בקבר ונעשו רקב מלא חפנים ממנו מטמא במשא ובאהל כדתנן במתני' דאהלות ופרק כ"ג ומלא תרווד רקב וכמה שיעורו חזקיה אמר מלא פסת יד ורבי יוחנן אמר מלא חפנים ואתיא כחכמים דאמרי מלא חפניו כדאיתא התם ופרק העור והרוטב תניא רבי יוסי אומר מלא תרווד רקב מטמא במגע ובמשא ובאהל ופרש"י רקב עפר הנמצא בארון של מת שהוא רקבוביתו של מת ושיעור מלא תרווד הלכה למשה מסיני ואמרינן התם דהא נוגע דקתני הכא היינו מאהיל ואית תרי גווני מאהיל כדאיתא התם אבל נוגע וחוזר ונוגע דהא לא מצי נגע בכוליה בבת אחת ובפרק כ"ג אמרינן אי זהו מת שיש לו רקב זה שנקבר ערום בארון של שיש אבל נקבר בכסותו בארון של עץ אין לו רקב דאין לנו הלכה למשה מסיני שיהא רקב מטמא אלא הבא מן המת עצמו בלי תערובת וכל שיש לו תערובת אין לו תורת רקב וכדאיתא נמי פ' המפלת.
+
+Halakhah 12
+
+<b>דם </b> המת מטמא כמת אפילו באהל כדכתיב בנפש האדם אשר ימות ונאמר כי הדם הוא הנפש ושיעור רביעית הוא מן השיעורים שאמרו עליהם הלכה למשה מסיני ואמרו גם כן דתחלת דם בריאת האדם ברביעית וכדאמ' בעלמא רביעית דם נתתי בכם על עסקי דם הזהרתי אתכם ותניא בתוספתא דאהלות אבל שאול אומר תחלת דמו של קטן רביעית ואפילו תמצית הדם כל שיש בו אדמומית מטמא באהל דדם הוי לענין נדה כל שיש בה אדמומית וגבי נזיר תנן פכ"ג ועל חצי לוג דם דאף ע"ג דברביעית מטמא באהל כדתנן במתניתן דאהלות לענין גילוח נזיר אינו מגלח אלא על חצי לוג דשיעורין הלכתא למשה מסיני. דם החי אפילו דם נחירה הרי זה טהור ודם תבוסה טמא כדתנן במתני' דפ"ב ורביעית דם תבוסה ובפ"ג תנן אי זהו דם תבוסה שיצא ממנו שמינית בחייו ושמינית אחר מותו דברי ר' עקיבא דסבר דמצטרפי ומטמא בג' טומאות אבל רבי ישמעאל סבר דכי האי גוונא טהור ולא איקרי דם תבוסה אלא בגוונא אחריתי כדמפרש במתני' והכל מדרבנן דלא מטמא רביעית דם מן התורה אלא הבאה מן המת כדכתיב במת בנפש דמו של מת וכדאמר' פרק האשה שאני דם תבוסה מדרבנן. הרוג שהיה מוטל ודמו מנטף כשהוא חי ויורד לגומא ומת והוא מנטף טפה טפה ראשונה שלאחר מיתה בטלה בדם שנטף מחיים כחכמים בפרק תנוקת ואמרינן נמי התם דאם הדם הוא שותת דאינו נוטף אלא שותת לארץ ואינו נפסק לא מבטל לההוא דלאחר מיתה ואם היתה רביעית דם בלבד והיה ספק מחיים ספק לאחר מיתה הוי כשאר ספיקות דברשות היחיד טמא כדילפי' מסוטה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>הקבר </b> כל זמן שהטומאה בתוכו מטמא במגע ובאהל כמת שלם כדתניא פכ"ג או בקבר זה קבר סתום דאמר מר טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ונעשה קבר כגופו של מת והמהלך עליו אף על פי שאין נוגע אלא מאהיל לטמא ובתוספות כתבו קבר סתום בשאין בו פותח טפח איירי דאי הויא טומאה רצוצה אינו מטמא אלא מה שכנגד גופו של מת והכא איירי בהקבר עצמו מטמא אפילו שלא כנגד המת והכי איתא בספרי בקבר זה קבר סתום שמטמא כל צדדין אפילו ריק שבו כיון שיש פותח טפח בין המת לקבר שעליו טומאה בוקעת ועולה מכל הקבר ועל כרחך מיירי בטומאת אהל מדכתיב ברישיה דקרא וכל אשר יגע על פני השדה וכו' דהיינו שהוא מאהיל על פני המת המוטל בשדה מדלא כתיב יגע על פני המת בשדה והדר כתיב ועל הנוגע בעצם וגו' או בקבר ואמר ר"ל זה קבר שלפני הדבור כלומר שהגוים מטמאים במגע אף על פי שאין מטמאים באהל כדתניא קבר הגוים אין מטמא באהל אלא בנגיעה וכל שהיה קודם מתן תורה בין גוים בין ישראל הוו בני נח וקברי הגוים לאחר הדיבור כקודם הדיבור שאין מטמאין באהל לפי שלא ניתן להם תורה. ואחד הנוגע בגגו של קבר או בכותליו וכדתנן פרק ז' דאהלות נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור ואם היה מקום הטומאה טפח על רום טפח הנוגע בה מכל מקום טמאה מפני שהיא כקבר סתום והוא מטמא כל סביביו כיון שהוא בנוי וסתום. אבל המעמיד כלים או אבנים בצידי המת וכסה עליו מלמעלה בכלים או באבנים והם גולל ודופק מטמאין במגע ובאהל כקבר מדברי סופרים ואינן מטמאין במשא ובפרק העור והרוטב גולל ודופק מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא וכתבו בתוספות למ"ד בפרק המקשה דגולל ודופק הוי הלכתא איכא למימר דהכי גמירי לה דמטמא במגע ובאהל ולא במשא אלא למאן דמייתי לה מעל פני השדה קשה מנ"ל ונראה משום דההוא קרא דכל אשר יגע על פני השדה מוקמי' בנזיר באהל ובמגע נמי מטמא משום דאפקיה בלשון נגיעה ובמשא לא מצינן שיטמא ע"כ וכיון שאין מטמא במשא אם גרר הגולל וכו' הרי זה טהור ודופק דופקין טהורים כדתנן פרק שני דאהלות דדוקא דופק הסומך עליו הגולל הוא דילפינן ולא דופק דופקין.
+
+Halakhah 16
+
+<b>טומאת </b> בית הפרס וארץ העמים מדברי סופרים כדאמר' פרק קמא דשבת:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אלו </b> מטמאין במגע ובמשא ובאהל המת אפילו נפל שלא נתקשרו איבריו בגידין וכזית מבשר המת ונצל ואבר מן החי ומן המת שיש עמהם בשר כראוי והשדרה והגלגלת ורוב בנין ומנין ורובע עצמות כלהו מן התורה כדילפינן לעיל ודם תבוסה מדרבנן א"נ ספיקא דאוריתא כשהוא ספק אם כולה מחיים או אחר מיתה כדאמ' לעיל וכל אלו שחסרו מטמאין במגע ובמשא ולא באהל אלא שארץ העמים ובית הפרס הם מדרבנן כדאמר' לעיל ובשר מן המת כזית וכן נצל שחסרו מכזית אין בהם טומאה כלל דכל אלו שחסרו והם מטמאים במגע ובמשא משום עצם כשעורה הוא דמטמאין דהוי הלכתא וגמרינן ליה נמי מקרא כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הגולל </b> והדופק מטמאין במגע ובאהל כדילפינן לעיל ולא במשא הרקב מטמא במשא ובאהל ומגע אין בו דאי איפשר ליגע בכולו בבת אחת כדאמרינן לעיל ואם חסר כל שהוא ממלא תרווד טהור לגמרי וכן אבר מן החי שחסר כל שהו מעצמו כדתנן פרק שני דאהלות דלא ילפינן טומאה לאבר מן החי אלא כשהוא שלם כברייתו וכן רביעית דם שחסר כל שהו טהור לגמרי כללא דמילתא דכל אותם שחסרו לא מטמאי אלא משום עצם כשעורה דהוי הלכתא וקרא ואותם דלית בהו עצם כשעורה טהורים לגמרי כדאמ' וטומאת רביעית דם ואבר שאין עליו בשר כראוי ילפינן להו נמי מן התורה רביעית דם משום נפש ואבר שאין עליו בשר כראוי משום עצם כשעורה והרב ז"ל כתב שאינו דין תורה לפי שאין הנזיר מגלח עליהם. ואין רקב אלא כשאין בו שום תערובת כלל ויהיה מן המת השלם כדאמרינן בנזיר ובנדה דהכי גמירי לה לטומאת רקב והרוג נמי מהאי טעמא אין לו רקב שיצא דמו וחסר כדאמרינן פרק המפלת. ורקב הבא מב' מתים שנקברו כאחד אפילו ערומים בארון של שיש אין להם רקב דהוו כמו עירוב זה לזה כדאמר רבי יוחנן פכ"ג וכן גזז שערו וקברו עמו נעשה לו תערובת כדאמר נמי רבי יוחנן התם ועובר במעי אשה אמרינן התם דנעשה עירוב ואין לה רקב כיון דסופו למיפרש מינה. טחן המת עד שנעשה רקב אינו מטמא עד שירקיב מאיליו שם אמר אביי נקטי' מת שטחנו אין לו רקב איבעיא להו חזר והרקיב מהו מידי הוא טעמא אלא דאיכא בשר גידין ועצמות והאיכא או דילמא כברייתו בעינן והא ליכא שהרי טחנו כבר תיקו. הרקיב כשהוא חי שם בעיא דרבא הרקיב כשהוא חי ולאחר כך חזר ומת והרקיב כולו מהו כי גמירי רקב דאירקיב כשהוא מת והאי כשהוא חי הרקיב מקצתו ואין לו תורת רקב או דילמא השתא הא מיית והוי כולו נרקב ולא איפשיטא. מלא חפנים ועוד מעפר הנמצא בקבר פרק שני דאהלות פלוגתא דרבנן ור"ש ובפרק המפלת מאי טעמא דרבנן לפי שאי איפשר למלא תרווד ועוד עפר בית הקברות שאין בו מלא תרווד רקב ונראה דהוי מדרבנן כמו שכתב הרב ז"ל כיון דמעורב בעפר.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>המת </b> שנשרף ושלדו קיימת והצלעות שלא נתפזר האפר ועדין נראה כשלם טמא כדאמר ר' שבתי פרק המפלת ושפיר מרוקם שטרפו במים שם מימרא דר"ל שפיר שטרפוהו במימיו דמי הלידה היוצא עמו הודח בהן ונמחה הוי כמת שנתבלבלה צורתו כמו שרוף שנתפזר ואין שלדו קיימת. בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור כדתניא סוף תמורה דם הנדה ובשר המת שנפרכו טהורים דאף ע"ג דתנן פרק דם הנדה דמטמאין לחין ויבשים היכא דנעשו אפר בעלמא טהורים אם אין שם מלא תרווד רקב וכן אפר שרופים פרק שני דאהלות רבי אליעזר אומר שיעורו ברובע וחכמים מטהרים וכן התולעים הנהוין מבשר המת בין חיים בין מתים טהורים פרק שני דאהלות כזית רמה רבי אליעזר מטמא וחכמים מטהרים ומייתי לה סוף פ' כל האסורין בתמורה וקאמר דסברי רבנן דפירשה הוי ורבי אליעזר סבר דמ"מ טמא משום דכתיב אף כי אנוש רמה דמחיים איקרי רמה והמוח כבשר כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עור </b> האדם כבשרו ריש פרק דם הנדה אמר עולא דבר תורה עור האדם כי עבדו טהור ומה טעם אמרו טמא שמא יעשה עור אביו ואמו שטיחין וכן בפרק העור והרוטב גבי מתני' דאלו עורותיהן כבשרן עור האדם וכו' מתנו הא דעולא אסיפא דכולן שעבדו וכו' לאיכא דאמר ומאן דמתני לה הכי אסיפא דעבדן אבל רישא דלא עבדן טומאה דאוריתא אית בהו דעור האדם הוי רך כבשר. ועור הבא כנגד פניו של אדם כשנולד פרק קמא דבכורות ברייתא בין הוא חי ואמו חיה או שניהם מתים טהור דלאו בשר הוי.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> שבמת טמא כדילפינן לעיל חוץ מן השינים והשער והצפורן הואיל וגזען מחליף ובשעת חבורן הכל טמא משנה פרק ג' דאהלות ומייתי לה בפרק דם הנדה ואמר רב אדא דומיא דעצם אדם מה עצם נברא עמו ואין גזעו מחליף שאם ניטל אינו חוזר אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף יצאו השינים שלא נבראו עמו ויצאו שער וצפורן שאף על פי שנבראו עמו גזען מחליף ובשעת חבורן הכל טמא כדילפינן לעיל מדכתיב הנוגע במת לכל נפש אדם וגו' ולכך מטמא באהל ובנגיעה בו וכתבו התוספות פרק כ"ג משום דהוו יד לטומאת המת. ושערו העומד ליגזז וצפרניו העומדות לינטל שם פכ"ג בעיא דחזקיה ולא איפשיטא. כל משקה היוצא מן המת טהור חוץ מדמו כדילפינן מנפש וכל מראה אדמומית שבו כדאמ' פרק כיסוי דמייתי להא מתני' ואמר מת דבדילי אינשי מיניה לא גזרו ביה רבנן ומראה אדמומית טמא דומיא דמראה אדמומית דם שחייב בכיסוי וכשר לזריקה נמי כדתנן התם. כבד שנימוחה מטמאה ברביעית מפני שהיא כדם נקפה. דם קטן שיצא כלו אם אין בו רביעית טהור אף על פי שהוא כל דם שבו כחכמים דפליגי אר' אליעזר במתניתין ריש פרק ב' דאהלות ונראה דמאי דאמרינן אפילו הוא כל דם שבו היינו כל הדם שבו שיכולת לצאת דהא תחלת דמו של קטן ברביעית כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>ואלו </b> אם חסרו כל שהו טהורים רביעית דם ועצם כשעורה וכזית מת ונצל ומלא תרווד ואבר מן החי שחסר מעצמו כדתנן לכולהו פרק שני דאהלות וכדילפינן לעיל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>רביעית </b> דם הבאה משני מתים טהורה וכן שדרה וגלגלת ורבע עצמות ואבר משני מתים כולהו הוו פלוגתא דר' עקיבא וחכמים פרק ב' דאהלות דמטהרי רבנן מטומאת אהל דכולהו גמרינן להו ממת אחד ולא משני מתים ומייתי לה פכ"ג ואמרו דבכולהו חזר בו רבי עקיבא חוץ מרביעית דם הבאה משני מתים דכתיב על כל נפשות מת גבי נזיר דמגלח עליו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אבר </b> מן החי משני בני אדם טהור כדתנן בהאי מתניתין בפלוגתא דרבי עקיבא וחכמים ואפילו מאיש אחד אם נחלק לשנים טהור כדתנן התם לרבנן דר' יוסי ואפילו חזר וחברו דחיבור אדם אינו חיבור. כזית בשר משני מתים ומלא תרווד משני מתים מצטרפין זה עם זה משום דשוו בשיעוריהן בכזית אבל גלגלה ורובע ושדרה ואבר לא מצטרפי דלא שוו בשיעוריהן דאין עצמות ואיברים שני מתים שוים ואין חצי גלגלה זה שוה לחצי גלגלה זה אבל כזית בין ממת זה בין ממת זה הוי שיעור.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>עצם </b> כשעורה שנחלק לשנים מטמא במשא פרק ב' דאהלות רבי עקיבא מטמא והיינו במשא דבמגע אין נוגע וחזר ונוגע ואין חיבור בידי אדם חיבור וכן רובע עצמות המת שנדקדקו ואין בכל אחד מהם עצם כשעורה מטמאין באהל שם במשנה רבי שמעון מטהר וחכמים מטמאים. כזית מן המת שחתכו נחלקים ורדדו ודבקו מטמא באהל ובמשא ואינו מטמא במגע אף ע"פ שחברו דחיבור אדם אינו חיבור וכדאיתא בתוספתא דאהלות פרק ד'. כזית שלם שהתיכו טמא היה מפורד והתיכו טהור שם בתוס' וטעמא דכזית שלם כיון שהיה טמא קודם ה"נ השתא דלאו מידי חיבור עבד איהו אבל כשהיה מפורד שלא היה מטמא במגע התיכו ונתחבר הוי חיבור בידי אדם ולא שמיה חיבור דהא פרח ליה טומאה מיניה כשנתפרד כדאיתא פכ"ג. שדרה שנגררו רוב חוליות שבה אף על פי ששלדה קיימת אינה מטמא' באהל ובקבר הקבר מצרפה וכתבו בתוספות פרק כ"ג דהכי גמירי לה דכשגרר רוב צלעות שבה שעקר רוב הצלעות טהורה אף על פי שהן מונחות אצלה ובקבר אפילו משוברת ומפורקת טמאה שהקבר מצרפה להיות כמו שלימה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> הטמאים באהל שנחלקו והכניסן לתוך הבית האהל מצרפן ומטמאין באהל כדתנן פ"ג דאהלות ר' דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאים ומייתי לה פרק העור והרוטב. עצם שיש עליו כזית בשר בידי שמים והכניס מקצתו לפנים מן הבית נטמא הבית וכן ב' עצמות בשני חצאי זתים והכניס מקצתן לפנים אבל היו תחובין בעצם בידי אדם טהור שם במשנה וטעמא דאף על גב דעצם אינו מטמא באהל הוי יד להכניס טומאת הבשר ויש יד נמי לפחות מכזית כר' יוחנן דפליג ארב פרק העור והרוטב.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מלא </b> תרווד רקב שנתפזר בתוך הבית טמא שם במשנה פלוגתא דרבנן ור' שמעון ומייתי לה פרק המפלת. רביעית דם שנתבלע בתוך הבית טהור שם במשנה ובנדה פרק האשה אמרינן הבית טמא ואמרי לה הבית טהור ולא פליגי הא בכלים דבסוף שבאו לבית אחר שנבלע הדם טהורים והא בכלים דמעיקרא שהיו קודם שבלעה טמאים שנטמאו באהל. כזית מן המת שנאבד בתוך הבית טהור ולכשימצא הבית טמא למפרע פרק האשה רבי מאיר אומר כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בטומאתו עד שיודע לך טומאה היכן היא וחכמים אומרים בודק עד שמגיע לסלע או לבתולה ובגמרא כמה עובדות דבדקו ולא מצאו ואחר כך נמצא ומסתמא טמאו למפרע.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>רביעית </b> דם שנשפך באויר שם במשנה פרק ג' אם היה מקומו קטפרס והאהיל על מקצתו דקטפרס אינו חיבור אבל אם אשבורן שהוא מקום גומא או שקרש ואפי' קטפרס הוי חיבור וטמא אפילו האהיל על מקצתו. נשפך על האיסקופה והיא קטפרס בין לפנים שמשפע לצד פנים בין לחוץ והבית מאהיל עליו טהור אף על פי שסופו לירד לפנים אינו חיבור היה אשבורן או קרש טמא. רביעית דם שנבלעה בכסות אם מתכבסת ויצאה ממנה רביעית דם שנבלעה בה הרי הכסות מטמאה ואם לאו אינה מטמאה באהל והרי היא ככסות שנגעה במת כיון שנגע בה רביעית דם אבל רביעית דם עצמו שבלוע אינה מטמאה כיון שאינו יכול לצאת שם משנה ומייתי לה פרק האשה ומוקי לה בדם תבוסה דרבנן ולכך מתבטל אגב בגד כדקתני מתניתין דטהורה אם אינו יכול לצאת אבל דאוריתא לא ולהכי כתב הרב ז"ל שהבגד עצמו הוא ככסות שנגעה במת.
+
+Halakhah 14
+
+<b>המשא </b> והמגע והאהל ג' שמות הם ואין מצטרפין אלא כל שהוא משם אחד כדתנן זה הכלל כל שהוא משם אחד מצטרף וטמא מב' שמות אינו מצטרף ומייתי לה פרק העור והרוטב ומייתי מתניתין דאהלות דקתני נוגע בחצי זית ומאהיל בחצי זית טמא ובעי למימר דנוגע ומאהיל חד שמא הוא אלא דקשיא לה סיפא דקתני הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל חצי זית טהור ואי חד שמא הוא אמאי טהור ומוקי רישא בטומאה רצוצה בין שני מגדלים דכולה נגיעה היא הילכך מגע ומגע כגון נוגע בשני חצאי זתים בבת אחת או האהיל על חצי זית וחצי זית מאהיל עליו טמאים אבל מגע עם אהל או עם משא וכן הם עם מגע אינן מצטרפין כדאמר' דכל חד באנפי נפשיה בשיעורי וכיון דליכא שיעור בחד לא מצטרף חבריה משום דהיא גוונא אחריתי מטומאה וכל חד מינייהו אית ליה קרא באנפיה נפשיה כדילפי' לעיל:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> המתטמאין מחמת המת בין אדם בין כלים טמאים טומאת שבעה האדם בין במגע בין במשא בין באהל וכלים כדילפינן לעיל פרק קמא כדכתיב כל הנוגע בהם יטמא בין אדם בין כלים ובאהל נמי מטמאי כדכתיב וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים אבל במשא לא מטמאי מחמת עצמן כדילפי' לעיל פרק קמא מהאי דתניא בת"כ גבי נבלה והנושא וכו' כדאיתא התם.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אדם </b> שנטמא במת וכלים שנגע בהם אדם זה טמאים טומאת שבעה שנאמר וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וגו' אבל אדם שנגע באדם שנטמא במת בין שנגע בו אחר שפירש ממטמאיו בין שנגע בו כשהו' עדין נוגע במת הרי זה השני טמא טומאת ערב כדתנן ריש אהלות שנים טמאים במת אחד טמא טומאת ז' ואחד טמא טומאת ערב כיצד אדם הנוגע במת טמא טומאת ז' ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב ומייתי לה בירוש' דנזיר פ' כ"ג ובספרי ילפינן דאינו טמא השני אלא טומאת ערב דהוה ס"ד דליטמא טומאת שבעה מק"ו דכלים שאין מטמאין על גבי משכב ומושב ומקבלין טומאה מן המת לטמא אדם טומאת שבעה ולהכי כתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב טומאת ערב מטמא ואין מקבל מן המת לטמא טומאת שבעה וכשנגע באדם בשעת חיבורו במת טמא טומאת שבעה מדרבנן לענין תרומה וקדשים כדאי' בירושלמי דנזיר פרק כ"ג.
+
+Halakhah 3
+
+<b>כלים </b> שנטמאו במת בין במגע בין באהל הנוגע בהם כנוגע במת דמטמא אדם וכלים טומאת שבעה כדדרשינן בספרי דכתיב וכל אשר יגע בו הטמא למה נאמר לפי שהוא אומר בחלל חרב בא הכתוב ולימד על החרב שהיא טמאה טומאת שבעה הנוגע בה יטמא טומאת שבעה דחרב הרי היא כחלל הא למדנו לכלים ואדם כלים ואדם וכלים מנין תלמוד לומר וכבסתם בגדיכם ביום השביעי כלים בכלים מנין אמרת ק"ו הוא ומה כלים הנוגעים באדם הנוגע בכלים שנגעו במת הרי הם טמאים כדילפינן כלים הנוגעים בכלים הנוגעים במת דין הוא שיהו טמאים והני כלים בין כלי מתכות בין כלי שטף ובגדים דהא דאמרינן חרב הרי הוא כחלל לאו דוקא חרב דה"ה כל כלים דהא וכבסתם בגדיכם לאו בכלי מתכות איירי ואם כן כלים שנגעו בכלים הנוגעים במת וכן אדם שנגע בכלים שנגעו במת וכלים שנגעו באדם זה וכ"ש באדם שנגע הוא עצמו במת כולם טמאים טומאת שבעה אבל אדם שנגעו באדם הנוגע במת וכן אדם או כלים שנגעו בכלים שנגעו בכלים שנגעו במת וכן אדם או כלים שנגעו בכלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנגעו במת דהיינו שני וג' ורביעי מהני תלת גווני לא טמאי אלא טומאת ערב כדתנן מתניתין קמיתא דאהלות וכדילפינן נמי מקראי בד"א דאיכא טומאת שלישי ורביעי לענין תרומה וקדשים אבל לחייב כרת על ביאת מקדש ואכיל' קדשים אינו חייב אלא הראשון והשני בלבד כדכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא אבל נוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת או בכלים שנגעו בכלים שנגעו במת פטור כדאמ' פ"ג דה' ביאת המקדש.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כלי </b> חרש שנגע במת או שהיה עמו באהל טמא ואינו מטמא אחרים סוף פ"ק דפסחים תניא יכול יהו כל הכלים מיטמאים מאויר כלי חרש אם הם תוך כלי חרש ושרץ באויר כלי חרש החיצון דטמא יכול שכלים שבתוכו טמאים משום דכתיב כל אשר בתוכו יטמא ת"ל כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכל מטמא מאויר כלי חרש ואין כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרש דמשמע האי כל אשר בתוכו יטמא דאמרתי לך באוכל אמרתי לך ומשמע קרא דאוכלין ומשקין הוא דמקבלי טומאה מוולד הטומאה אבל כלי לא ומהכא נפקא לן בכל דוכתא הא דאשכחן דאין כלי ראשון מטמא כלי.
+
+Halakhah 7
+
+<b>זה </b> כלל גדול בטומאות כל אב הטומאה מטמא אדם וכל מיני כלים כדתנן ריש כלים אבות הטומאות השרץ וכו' ומייתי לה בשמעתא קמייתא דב"ק ואמרינן אבות מכלל דאיכא תולדות ותולדותיהן לאו כיוצא בהם דאלו אב מטמא אדם וכלים דמת עצמו הוי אבי אבות הטומאה והנוגע בו הוי אב הטומאה ומטמא אדם וכלים דהא כתיב כל אשר יגע בו הטמא יטמא והאי קרא בטמא מת כתיב דמשמע דמטמא אדם דהא כתיב והנפש הנוגעת תטמא וכו' ואלו תולדה אוכלין ומשקין מטמא אדם וכלים לא מטמא דאין אדם וכלים מקבלין טומאה כי אם מאב הטומאה וכל המטמא' אדם וכלים בנגיעה הוי אב הטומאה וכל וולד הטומאה מטמא אוכלין ומשקין ואינו מטמא לא אדם ולא כלים בד"א בכלי חרש דאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין משום דהוי וולד הטומאה כדילפינן לעיל מדכתיב כל אשר בתוכו וסמיך ליה מכל האוכל ובתוספתא נמי אמרינן וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא הוא טמא ואינו נעשה אב הטומאה לטמא.
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> הנוגע באב נקרא ראשון ונוגע בו נקרא שני ונוגע בשני שלישי וראשון ושל מטה נקראים וולד משום דלא הוו אבות לטמא אדם וכלים.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> המתטמא מחמת המת טומאת שבעה בין אדם בין כלים נקרא טמא מת והוא אב לענין טומאת תרומה וקדשים למנות ממנו ראשון ושני ולטמא אדם וכלים במגע וכל המתטמא מחמת המת טומאת ערב כאדם הנוגע באדם שנגע במת הוא וולד הטומאה והוא ראשון ואיפשר שיהיה הרביעי ראשון לטומאה דכלים הנוגעים במת ואדם באותם הכלים וכלים באדם שלשתן אבות וטמאים טומאת שבעה והרביעי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב והוי וולד שהוא ראשון לטומאה לענין תרומה וקדשים כדאמר'.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אדם </b> או כלים שנטמאו במגע ארץ העמים ובית הפרס או במשאן או במגע דם תבוסה וגולל ודופק או באהלן כולן מדברי סופרים נתנו להן פרק ב' דאהלות אלו מטמאין במגע ובמשא ארץ העמים ובית הפרס וכבר ביארו בשבת ובפסחים דהוו מדרבנן וכליל להו תנא הכא בהדי עצם כשעורה ושדרה וגלגלת ואחריני דמטמאי מדאוריתא משום דכולהו לא מיטמאי באהל אלא במגע ובמשא ודם תבוסה שם במשנה גם כן ואמרינן בנדה דהויא מדאוריתא כדא' לעיל וגולל ודופק תנן ליה נמי התם ואמרי' לעיל דהוי מדאוריתא.
+
+Halakhah 12
+
+<b>האהל </b> עצמו המאהיל על הטומאה אע"פ שלא נגעה טומא' באהל הרי הוא טמא טומאת שבעה מן התורה כדתניא בספרי והזה על האהל בא ללמד על האהל שהוא מקבל טומא' והיינו כשהיה האהל בגד או שק או עור כדתנן פרק במה מדליקין וכל היוצא מן העץ ואין כלי אינו מיטמא טומאת אהלים אלא פשתן ובגמרא מנ"ל א"ר אלעזר גמר אהל אהל ממשכן דלא הוה ביה שום יוצא מן העץ אלא פשתן כדכתיב עשר יריעות שש משזר כתיב הכא אהל אדם כי ימות באהל וכתיב ויפרוש את האהל על המשכן מה להלן קרוי אהל אף כאן קרוי אהל אימא להלן שזורין וחוטן כפול ששה אף כאן וכו' תלמוד לומר אהל אהל אהלים טובא כתיבי בפרשת פרה ריבה אי אהל אהל ריבה אפילו כל מילי נמי אם כן גזרה שוה מאי אהני ליה ושאר המאהילין דלא דמו למשכן דמביאין את הטומאה כדאמר'. כל פותח טפח מביא את הטומאה היינו מק"ו דמצורע הקל דעשה בו כל המאהיל כאהל ואף על גב דהתם לא הוי אלא טומאת ערב לא הוי ילפותא ממש אלא גילוי מילתא בעלמא מק"ו דמצורע דלית לן למילף אהל אהל ממשכן לענין למעט הבאת טומאה בשאר אהלים דלאו פשתן ולא ילפינן ממשכן למעט אלא מידי דיוצא מן העץ דדוקא פשתן ולא שאר יוצא מן העץ ועור בהמה טמאה מטמאה באהל (בהמה) כדתניא התם פרק במה מדליקין או בעור ריבה עור בהמה טמאה דגבי נגעים כתיב או בעור והוה מצי למיכתב או עור ופרכינן מה לנגעים שכן שתי וערב טמא בהן אלא גמר משרצים וכו' מה לשרצים שכן מטמאין בכעדשה נגעים יוכיחו וחזר הדין וכו' מה להצד השוה שכן טמאין בפחות מכזית בכעדשה וכגריס תאמר במת דאינו מטמא באהל בפחות מכזית אלא אמר רבא אתיא מק"ו דנוצה של עזים שאין מטמא בנגעים דצמר ופשתים כתיב והיא מטמאה באהל המת דעיקר אהל דכתיב במשכן ביריעות עזים כתיב עור בהמה טמאה שמטמאה בנגעים כדילפינן מדכתיב או בעור אינו דין שמטמאה באהל המת ואין קרוי אהל אלא ארוג או עור כמשכן אבל תקרה או עצם או מתכות ובנין טהור מטומאת אהלים דלא הוו דומיא דמשכן ובנגעים נמי לא מטמאי אלא צמר ופשתים ועור בגדים הנוגעים במת אף על פי שהן כמת לטמא אחרים טומאת שבעה אינן מטמאין במשא ובאהל ומשא אפילו למת עצמו אינו מפורש אלא דאתי מק"ו דנבילה כדילפינן לעיל ובטומאת אהל כתיב אדם כי ימות באהל מת הוא דמטמא באהל ולא דבר אחר.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>המת </b> אינו מטמא משכב ומושב מתחתיו ולא מדף מעל גביו כדתנן פרק ד' דזבין חומר בזב מבמת שהזב עושה משכב ומושב וכו' ועל גביו מדף וכו' מה שאין המת מטמא ומפרש ה"ר שמשו' על הא מתניתין כגון עליה מפסקת דאם המת בעליה ומשכבת מושבות בבית עד שמי קורה והנסרים נכפפין מכובד המת על המשכבות או שהמת בבית סמוך לשמי קורה והמשכבות בעליה ונכפפין הנסרים של עליה מכובד המשכבות ומכבידין על המת כי הא גוונא בזב טמא מתחתיו לטמא בגדים ועל גביו לטמא אוכלין כדתנן במתני' ובמת בין מתחתיו בין מעל גביו טהור ודרשינן לה מדכתיב כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא זב ולא המת משום דהוה דיינינן ק"ו שיהא המת מטמא משכב ומושב מזב להכי כתב הזב דלא הוה צריך דהא כתיב לעיל זב אלא לומר זב ולא טמא מת:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> שבים טהור כדתנן פרק י"ז דכלים ותניא בת"כ פרשת ביום השמיני או עור יכול אפילו עורות של ים יהו טמאין והלא דין הוא וכו' ת"ל בגד מה בגד מיוחד מן הגדל בארץ אף עור מן הגדל בארץ יכול שאני מוציא את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהו ת"ל או עור להביא את שחבר לו מן הגדל בארץ כל שהו אפילו חוט ואפילו משיחה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כלי </b> גללים כלי אבנים כלי אדמה אינם מקבלין טומאה כלל משום דאין גדלין בארץ וכן כלי עץ העשוי לנחת שמחזיק מ' סאה בלח טהורים דכתיב מכל כלי עץ או עור או שק ואיתקש כלי עץ לשק דשק מיטלטל מלא וריקם וזה אינו מטלטל מלא דגדול הוא יותר מדאי ואם יטלטלוהו ישבר בידיהם. כלי חרש פשוטיהן טהורין ומקבליהן טמאים מאוירן או בהיסט הזב בפרק קמא דחולין תנן טהור בכלי חרס טמא בכל הכלים טהור בכל הכלים טמא בכלי חרס ובגמרא תנו רבנן אויר כלי חרס טמא וגבו טהור אויר כל הכלים טהור וגבן טמא מנה"מ דתנו רבנן תוכו דכתיב גבי כלי חרס וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו אף על פי שלא נגע אתה אומר אף ע"פ שלא נגע או אינו אלא אם כן נגע נאמר תוכו לטמא ונאמר תוכו ליטמא מה תוכו האמור לטמא אוכלין שבתוכו דכתיב כל אשר בתוכו יטמא אף על פי שלא נגע דהתורה העידה על כלי חרס דמטמא כל אוכלין שבתוכו כדכתיב כל אשר בתוכו יטמא ואפי' הוא מלא חרדל שהכלי אינו נוגע בכל החרדל שבתוכו אלא במה שסמוך לדפנות והאמצעיים מיטמאין מן האויר ואי אתה יכול לומר שזה מטמא את זה שהרי אין כביצה בכל א' וא' ועוד אין אוכל מטמא אוכל ועוד דאם כן זה שני וזה שלישי וזה רביעי ואין רביעי לטמא את האמצעיים ופשוטי כלי חרש טהורין משום דאין להם תוך ולא טמאה התורה כלי חרש אלא דרך פתחו ותוכו כדאמר ובמס' כלים פרק כ"ז תנן כל שאין בו תוך בכלי חרש אין לו אחוריים ואמרינן ריש פרק על אלו מומין כלי חרש בתוכו תלה רחמנא אית ליה תוך איטמי לית ליה תוך לא איטמי ליה ותניא בתוספתא דכלים אין טומאה לכלי חרש אלא מאוירו ובהיסט הזב ותניא נמי בתוספת' גבי חומרי זב מבמת בזב מטמא כלי חרש בהיסט ואין טמא מת מטמא כלי חרש בהיסט כדתניא בת"כ וכלי חרש אשר יגע בו הזב יכול יטמאנו מאחוריו נאמר כאן בו ונאמר להלן בו אשר תבושל בו מה להלן מאוירו אף כאן מאוירו אם כן למה נאמר אשר יגע בו פשיטא מי גרע משאר טומאות שמטמאות כלי חרש מאוירו אלא להביא מגעו שהוא ככולו ואפילו מאחוריו ואי זה זה היסטו אבל גבי מת לא נתפרש טומאה בכלי חרש אלא מאוירו כשהוא פתוח באהל המת או שאינו באהל ונכנסה כזית בשר מת מאוירו אף על פי שלא נגעה בו דומיא דטומאות אחרות בכלי חרש דכתיב וכל אשר יפול מהם אל תוכו וגו' ואם היה מוקף צמיד פתיל הוא ומה שבתוכו טהור כדכתיב וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו הא יש צמיד פתיל עליו טהור.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>העושה </b> גולל מדבר שאינו מקבל טומאה וכן בכלי חרש מוקף צמיד פתיל הנוגע בהן טמא טומאת שבעה משום נוגע בגולל כדילפינן טומאה לגולל פרק בהמה המקשה מדכתיב וכל אשר יגע על פני השדה וכשפרשו מלהיות גולל טהורין דהא הוו דברים שאין מקבלין טומאה ומשום גולל הוא דמטמאי בזמן שהם גולל. וכן בהמה שכפתה ועשו אותה גולל הנוגע בה טמא טומאת שבעה כדתנן פט"ו דאהלות וחבית וקורה נמי תנן להו התם פרק ט"ו כמו שכתב הרב ז"ל. וב' אבנים תני להו בתוספתא דאהלות פרק ב' דניטלה אחת מהן המאהיל על השניה טהור מפני שיש לטומאה דרך שתצא. גל של צרורות נמי תני להו התם וחכמים אומרים אינו טמא אלא חדר הפנימי שהוא צרכו של קבר דמה שסותם החלל נקרא גולל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ארון </b> שהוא חקוק בסלע והניח בו המת וכסהו בגולל אין טמא אלא הנוגע בגולל ולא בסלע אלא אם כן בנה נפש על גבה כדתניא בתוספתא. וארון שחקוק בסלע רחבה מלמטה וצרה מלמעלה או איפכא או שוה מעלה ומטה פ"ט דאהלות במשנה כלשון הרב וכשהוא שוה פלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע ופסק כרבי יהושע. נקב ארון בסלע שם במשנה גלוסקוס הנוגע בו מכל מקום טהור חוץ ממקום פתיחתה. חצר הקבר במשנה פ' ט"ו כבית הלל דאמרי ד' טפחים ובזמן שהחצר לאויר בתוספ' ומייתי לה לכולה פרק משוח מלחמה וטעמא דכל מאי דטמא הוא משום גולל או משום קבר דילפינן להו לעיל מקראי:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בית </b> סתום שהמת בתוכו מטמא מכל סביביו דהוי כקבר סתום וכדתנן פ"ז דאהלות וכדתניא פרק קמא דבתרא בית סתום מטמא כל סביביו והיינו משום דהוי כקבר סתום דמטמא מכל צדדיו וכדתניא בספרי כל הבא אל האהל דרך פתחו הוא מטמא ואינו מטמא מן הצדדין כשהוא פתוח מכאן אתה דן לקבר מה אהל שהוא מקבל טומאה אינו מטמא מכל צדדין כשהוא פתוח קבר שאין מקבל טומאה אינו דין שלא יטמא מכל צדדין כשהוא פתוח משמע דכשהאהל סתום מטמא במגע מכל סביביו והכא לא ילפינן אלא באהל שמקבל טומאה אבל בבית שאינו מקבל טומאה איכא לספוקי אי טומאת סביביו כשהוא סתום אי הויא דאוריתא או דרבנן. וכמה יהיה שיעור הפתח לטמא כנגדו כשהוא פתוח ד' טפחים וכזית מן המת פתחו בטפח וגדול מכזית הרי הוא כמת ופתחו בד' פרק ג' דאהלות במשנה ורבנן הוא דגזור טומאה כנגד הפתח שסופו של מת לצאת דרך שם.
+
+Halakhah 2
+
+<b>המת </b> בתוך הבית ובו פתחים הרבה נעולים כולם טמאים נפתח אחד מהם או חשב להוציאו באחד מהם אפילו שחשב אחר שמת המת אפילו חשב על חלון שהיא ד' טפחים הציל על כל הפתחים חוץ מאותה שפתח או שחשב עליה כדתנן במתני' דאהלות פ"ח כב"ה דאמרי אף על פי שחשב משמת ואפילו בחלון ד' כדתנן במתניתין דהא דתנן בתוספתא דנפתחו חלונות אינם מצילות על הפתחים היינו משום דאין דרך להוציאו דרך חלונות בסתמא אבל אם חשב להוציאו דרך החלון שיש בה ד' הציל על כל הפתחים ומדמחשבה מפקא מידי טומאת פתחים נר' דטומאתן לא הוי אלא מדרבנן ובפ' הדר מייתי תלמודא הא מתני' דמת בתוך הבית ובו פתחים הרבה נעולים וכו' וכתב רש"י ז"ל על פתח שעתיד לצאת בו טמא מיד טעמא ליכא אלא הלכות טומאה הכי גמירי להו וכן אם התחיל לחתור פתח משיחתור ד' הציל על כל הפתחים היה סתום באבנים אחד מן הפתחים והתחיל לפותחו להוציא משם המת משהתחיל הציל על כל הפתחים כבית הלל דאמרו התם כשיתחיל ומודים בפותח בתחלה עד שיפתח בארבעה. היו בו חלונות הרבה כולן מגופות טהורות נפתחו טמאות ולא הצילו על הפתחים כדתניא בתוספתא והיינו משום דאין דרך להוציאו דרך חלונות אבל חשב להוציאו דרך החלון הציל על הפתחים כדא' לעיל. פתח קטן בתוך פתח גדול המאהיל ע"ג שניהם טמא חשב להוציאו בקטן טיהר את הגדול שם בתוספת' וכן אם היו שניהם מתאימים כגון שיש לו שני דלתות אחד מימין ואחד משמאל כדתניא בתוספתא. חשב להוציאו בפתח צפוני ואח"כ אמרו אחיו שלא יוציאוהו אלא בדרומי טיהר את הצפוני ובלבד שלא יערי' כדאי' בהאי תוספתא.
+
+Halakhah 3
+
+<b>בתים </b> הפתוחים לאכסדרה אם היה דרכו של מת שבבית (א') לצאת באכסדרה הבית שער טמא ושאר הבתים טהורים החדר שלפנים מן הבית שהיה סגור ונכנסה שם טומאה דרך חלון הבית טהור מפני שהטומאה חוזרת ויוצאה דרך החלון שנכנסה בו כדתניא התם בתוספתא פ"ח.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b> הקבר מטמא מכל סביביו עד שיהא שם חלל טפח על טפח ברום טפח אבל טומאה רצוצה אינו מטמא אלא המאהיל כנגד הטומאה כדאמר רבה בפרק מי שמתו דבר תורה אהל כל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ בפני הטומאה וכתב רש"י ז"ל דבר תורה הלכה למשה מסיני וכן כתב פרק העור והרוטב דהלכה למשה מסיני דטומאה רצוצה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת עד התהום. כרי של תבואה או גג של אבנים וכן בית שמלאהו עפר או צרורות היה כזית מן המת תחתיו וכלים בצד הטומאה טהורים דטומא' בוקעת ועולה ואם היה מקום הטומאה חלול טפח הוי כקבר סתום כדתנן במתני' דאהלות פרק ט"ו ובתוספתא.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>טומאה </b> שהיא רצוצה בכותל פ"ז במשנה סמך לה סוכות טמאות ורבי יהודה מטהר ומפרש הרב ז"ל דקאי אנפש אטומה דהוי טומאה רצוצה ולא אטפח על טפח דסליק מיניה משום דבתוספתא סוף פרק ז' מייתי להא דרבי יהודה אטומאה רצוצה כדאיתא התם:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שדה </b> שאבד בה קבר עפרה מטמא במגע ובמשא שמא יש בתוך עפרה עצם כשעורה ואם האהיל עליה נטמא באהלות פ' י"ח שלשה בית הפרסות הן ותני שדה שאבד בה קבר בהדייהו וכל טומאות בית הפרס מדרבנן כדאמר' בכמה דוכתי בתלמודא והתם תנן דמטמאה במגע ובמשא ובאהל כיון שלא נחרש הקבר מטמא נמי באהל וכתב רבינו שמשון ז"ל דמסתברא דשדה שאבד בה קבר ברשות היחיד בבקעה בימות הגשמים דהוי טומאתה דאוריתא דכיון דמוקפת גדר הויא רשות היחיד לשבת ולטומאה ובתוספות נמי כתבו פ"ק דשבת דשדה שאבד בה קבר מוכח במועד קטן דהוי ספיקא דאוריתא וכל ספק ברשות היחיד הוי דאוריתא כסוטה דכתיב בה ונסתרה ונטמאה וגו'. בנה בית ועליה על גביו פרק י"ז במשנה אם מכוין פתח העליה כנגד פתח הבית טהורה ואם לאו טמאה משום אסקופת עליה שמאהיל על השדה ומותר לזרוע בשדה זה כל זרע ולא אילנות מאכל שמגיעין למת השרשים כדתנן פרק י"ח חוץ מאילן סרק שאינו עושה פירות ומפרש הרב ז"ל דאאין ניטעת קאי חוץ מאילן סרק ולא אאין מקיימין ורבינו שמשון נמי כתב אי נמי אאין ניטעת קאי חוץ מאילן סרק והכי משמע כיון דקתני מפני שאינו עושה פירות משמע דאפי' בנטיעה לכתחלה. התלוליות הקרובות לעיר או לדרך בית הקברות בין חדשות בין ישנות טמאות רחוקות ישנות טמאות חדשות טהורות כדתנן פי"ו דאהלות וישנה שאין אדם זוכרה כרבי יהודה במתניתין והאי ספקא מדרבנן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>שדה </b> בוכין עפרה טהור ואינה נזרעת ואינה ניטעת כדתנן במתניתין פרק י"ח בהדי ג' בית הפרסות מדרבנן ועושין מעפרה תנורים לקדש כדתנן התם גבי שדה בוכין דמשני בית הפרס הראשונים אין עושין תנורים מדרבנן.
+
+Halakhah 5
+
+<b>קבר </b> הנמצא מותר לפנותו ואם פנהו מקומו טמא וכו' פרק נגמר הדין תא שמע נמצאת אתה אומר ג' קברות הן חלוקין בהלכותיהן קבר הנמצא קבר הידוע קבר המזיק לרבים קבר הנמצא וכגון שהוא חדש ויודע בעל השדה שלא צוה לעולם לקוברו שם ובגזילה נקבר לשם מותר לפנותו שלא קנה את מקומו פנהו מקומו טהור שאף על פי שגזרו טומאה על הקברות ואף על פי שנטלו משם לא גזרו על זה ובהנאה נמי מותר ואף על גב דאיסורא דאוריתא הוא דאין תורת קבר עליו קבר הידוע שנקבר שם מדעת בעל השדה אסור לפנותו פנהו מקומו טמא גזירה רבנן היא שגזרו טומא' עולמית על הקבר כדי שלא יפנהו ואסור בהנאה וקבר המזיק את הרבים שקבור במקום הילוך הרבים ומיטמאין באהלו מותר לפנותו מפני נזקן של רבים פנהו מקומו טהור דלא גזור עליה מפני הנזק ומיהו אסור בהנאה דאיסורא דאוריתא הוא ולא פקעה כך פרש"י ז"ל בריתא זו ומוקי לה תלמודא דהאי דאסור בהנאה בקבר בנין הוא דאסיר מן התורה דמת וכל הנקבר בו איסורי הנאה נינהו דגמר שם שם מעגלה ערופה אבל אי לאו קבר בנין הוא לא מיתסרא דקרקע עולם אינה נאסרת דכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם מקיש קבר לע"ז מה עבוד' זרה במחובר לא מתסרא אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם הכי נמי קבר במחובר לא מיתסר והרב ז"ל כתב בקבר הנמצא וקבר המזיק דמקומם טמא ואסור בהנאה ואין הפרש ביניהם אלא שקבר נמצא מותר לפנותו ואינו חובה וקבר המזיק חובה לפנותו מפני נזק הרבים ובקבר הידוע כתב דמקומו טהור ומותר בהנאה וכן שנויה בריתא זו בירושלמי דסוף נזיר כגרסת הרב ז"ל ובתוספת' פרק י"ז דאהלות גרסה אחרת קבר הנמצא מפנין אותו ומקומו טהור ואסור בהנאה כהראב"ד ז"ל ובקבר הידוע קתני ומותר בהנאה ובקבר המזיק טמא ואסור בהנאה הפך מה שכתב הראב"ד ז"ל ואיפשר שמצא הוא בתוספתא כמו שכתב.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הפוגע </b> במת מצוה אם מצאו בתוך התחום מביאו לבית הקברות חוץ לתחום קנה מקומו אפילו בשדה מלאה כרכום שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ כדאמ' במרוב' ובירוש' דנזיר פרק כהן גדול מצאו בדרך קוברו לצדדין בצד שדה בור ולא בצד שדה ניר בשדה ניר ולא בשדה זרע בשדה זרע ולא בשדה כרם בשדה כרם ולא בשדה אילן משום אהל הטומאה היו שני השדות שווין קוברו בצד אי זה מהם שירצה הכל שם פרק כהן גדול דנזיר.
+
+Halakhah 8
+
+<b>קבר </b> הנמצא מטמא למפרע פרק דם הנדה תנן שרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי ולא היה בה שרץ וכו'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> המוצא מת או קבר או דבר שמטמא באהל מן המת חייב לציין עליו כדי שלא יהא תקלה לאחרים ובפ' קמא דמועד קטן תנן ומציינין על הקברות בחולו של מועד ובגמרא אמר רבי שמעון בן פזי רמז לציון קברות מן התורה מנין דכתיב וראה עצם אדם ובנה עליו ציון ואף על גב דהאי קרא לעתיד לבא הוא דכתיב איכא למילף מהתם דמציינין והא מקמי דליתיה יחזקאל מאן אמרה ומשני הא אמר רב חסדא דבר זה לא למדנו מן התורה אלא מדברי יחזקאל כל בן נכר ערל לב וערל בשר וגו' הא מקמי דליתיה יחזקאל גמרא גמירי לה בהלכה למשה מסיני עד דאתא יחזקאל ואסמכיה אקרא הכא נמי גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא רבי אבהו אמר מהכא וטמא טמא יקרא טומאה קוראה לו ואומרת לו פרוש דעל ידי הציון יהא מרגיש ויפרוש וכן אמר רבי עוזיאל וכו' ואע"ג דדרשינן מיניה דצריך אדם להודיע צערו לרבים מדכתיב טמא טמא תרי זימני שמעת מינה תרתי אביי אמר ולפני עור לא תתן מכשול שלא יהא נכשל בטומאה מי שאינו יודע ואמוראי אחריני ילפי התם מקראי טובא כדאיתא התם. ואין מציינין על כזית מצומצם שם בריתא אין מציינין על כזית ופריך וכזית מן המת אינו מטמא באהל אמר רב פפא בכזית מצומצם עסקינן דסוף סוף מיחסר חסר בקרקע ומוטב ישרפו עליו קדשים ותרומה לפי שעה ואל ישרפו לעולם. ובמה מציינין בסיד כדתנן פ' ה' דמעשר שני ושל קברות בסיד ממחה ושופך סביב הטומאה ואין מעמידין הציון על גבי הטומאה אלא יהא עודף מכאן ומכאן בצידי הטומאה. ואין מרחיקין את הציון ממקום הטומאה שלא להפסיד את ארץ ישראל שם פרק קמא דמועד קטן בבריתא ואין מציינין על הודאות כדתניא התם דכיון דטומאה וודאית וברורה היא לא מטלטלי באותו מקום אבל מציינין על הספקות כדתניא התם.
+
+Halakhah 10
+
+<b>שדה </b> מצויינת ויש בה אילנות נחרש בה קבר אין בה אילנות נאבד בה קבר ומטמא באהל כדתניא התם. מצא אבן מצויינת תחתיה טמא שתים ויש סיד ביניהם טמא ואם אין סיד ביניהם אם יש חרס ביניהם טהור שאינו אלא בנין שם מימרא דרב יהודה וקאמר אף על גב דליכא חרס ואקשו עליה מבריתא דקתני דאי ליכא חרס ביניהם טמא ואמר רב פפא כשהסיד שפוך על ראשיהן ומרודד לכאן ולכאן אי איכא חרס טהור ואי לא סיד דביני ביני הוא וטמא וכתבו בתוספות דחרס גרסינן כגרסת הרב ז"ל. מצא מצר אחד מצויין הוא טמא וכל השדה טהורה וכן שנים וכן שלשה אבל ארבעה הן טהורין וכל השדה כולה טמאה שם מימרא דרב אסי משום דאין מרחיקין ציון ממקום הטומאה כדאיתא התם:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שהיה חופר בשדה ומצא מתים בגומא או הרוגים או מת יושב או ראשו בין ברכיו אינו חושש שמא בית הקברות הוא אלא נוטל מה שמצא וחופר בבתולת הקרקע ג' אצבעות ושאר השדה בחזקת טהרה והעפר תיחוח עם ג' אצבעות נקרא תבוסת המת פרק המוכר פירות תניא מצאן רצופין ואין ביניהם מארבע אמות עד שמנה יש להם תבוסה ואין להם שכונת קברות.
+
+Halakhah 2
+
+<b>שדה </b> שנהרגו בה הרוגים ומפנה קבר מתוך שדהו וכן בור תנן בפי"ז דאהלות בכולהו דמלקט עצם עצם וטהור.
+
+Halakhah 3
+
+<b>היה </b> חופר ומצא מת מושכב כדרך שקוברין המתים נוטלו ואת תבוסתו וכו' כדתנן התם פי"ו ופ' בתרא דנזיר והתם דייקינן מוצא פרט (למצור) [למצוי] שידוע שנקבר לשם שאין מותר לפנותו מת פרט להרוג שאם מצא אחד מגויד או שלשה מגויידין אמרינן דהכי איתרמי ולא הוי בשכונה קברות וקנו מקומן אלא נוטלן ואת תפוסתן מושכב פרט ליושב שאם מצא השלשה יושבין הואיל ואין מושכבין כשאר מתים נוטלן ואת תפוסתן כדרכן פרט לשראשו מונח בין ירכותיו שאם מצא אחד מן השלשה מונח ראשו בין ירכותיו לא הוו שכונה דהכי איתרמי שנזרק לשם ולהכי נוטלן ואת תפוסתן וכל הני מאי טעמא לא הוי שכונת בית הקברות בשלמא אחד מהם מצוי הכי הוא דגמירי דבעינן שלשה ידועין או שלשתן תחלה דמצא שלשה האחד ידוע ושנים תחלה או איפכא אין להם תפוסה ושכונה אלא כי מצאן אחד הרוג או יושב או ראשו מונחת לו בין ירכותיו או חפר הואיל ושלשתן מצאן תחלה שיש להם שכונת קברות אמאי נוטלן ומשני אמרינן דילמא גוי הוא האי יושב או ראשו בין ברכיו ולא פש להוא להכא אלא תרי ותנן נוטלן ואת תפוסתן ורשב"ם נמי פי' דטעמא דשנים ידוע ואחד תחלה או איפכא דהוי הלכה למשה מסיני והרוג משום דהוי חסר וחסר אין לו תפוסה ולא שכונה וכתבו בתוספות ושמא הלכה למשה מסיני הוא והוי נמי דומיא דמלא תרווד רקב דהרוג וחסר אין לו מלא תרווד רקב כדאמרינן לעיל וטעמא דנטילה תפיסה אמרינן פרקא בתרא דנזיר דכתיב ונשאתני ממצרים מעפר מצרים טול עמי. מצא שלשה מתים כל אחד מהם מוטל כדרך כל הנקברים אם יש בין זה לזה מארבע אמות עד (שלשה) שמנה הרי זו שכונת קברות שם במשנה וגבי חצר הקבר תנן פרק המוכר פירות בהלין מטה וקוברין ובמתניתין דאהלות נמי תנן כמלא מטה וקוברים וכיון דהוי שכונת קברות בודק הימנו ולהלן עשרים אמה כדתנן התם וטעמא דעשרים אמה שהוא כמנין שתי מערות והחצר שביניהם ומשמע דמתחלה ג' מנינן להני עשרים אמה כדפי' רש"י ז"ל התם ואם לא מצא מת בתוך העשרים הם טהורות לפי מה שכתב הרב ז"ל דצריך לבדוק מן האחרון עשרים אמה כתב דהני עשרים טהורות כיון שלא מצא בהם טומאה ודייק לישנא דמתניתין דקתני בודק הימנו ולהלן עשרים אמה דמשמע מן האחרון וכן פי' רשב"ם ז"ל ממקום שכלה גוף המתים לצד המערה עשרים אמה. מצא מת אחר בתוך עשרים צריך לבדוק ממנו עשרים אמה אחרות כדתנן התם שרגלים לדבר שהיא שכונת קברות שאילו זה יחיד מצא בתחלה היה נוטל אותו ואת תפוסתו אבל עכשיו שמצא ג' בתוך עשרים ואחד בסוף עשרים יש לומר שהיא שכונת קברות והוי בחזקה דהויא מדאוריתא ואם היה אחד מאלו שמצא הרוג או יושב או ראשו בין ברכיו אינו בודק עוד דלא מחזקינן בהו שכונה כדאמרינן אלא נוטלן ואת תפוסתן שחזקתן גוים.
+
+Halakhah 4
+
+<b>הגוים </b> אין להם טומאת קברות עד שיגע בעצמה של טומאה או ישאנה כדילפינן לעיל פ"ק דלית להו אלא טומאת מגע ומשא.
+
+Halakhah 5
+
+<b>מת </b> שחסר אבר אין לו תפוסה ולא שכונה הלכה למשה מסיני כדאמרינן לעיל וכתב הרב ז"ל אבר שאם ינטל מן החי וימות ובגמרא אמרינן סתמא מת שחסר אין לו תפוסה ולא שכונה ובתוספתא גרסינן רבי אומר כדי שינטל מן החי וימות. מתים הנמצאים על פני השדה אין להם שכונה ולא תפוסה אלא מלקט עצם עצם והכל טהור בתוספתא והנקבר שלא ברשות יש לו תפוסה ולא שכונה שם בהאי תוספתא.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אחד </b> המוצא ג' מתים כדרכן בתחלה או שלשה כוכין או כוך ונקיע ומערה הרי זו שכונת קברות כחכמים דפליגי (אמר) ארבי שמעון בתוספתא. מצא שנים ואחד היה ידוע יש להם תפוסה ולא שכונה כדאמר' לעיל דהלכתא גמירי לה הכי דאינו עושה שכונה לבדוק אלא בשלשה ידועין או נמצאים. כיצד בודק חופר עד שמגיע לבתולה או לסלע כדתנן פי"ו דאהלות ואם מצא חרס אינו כבתולה דחרס בידי אדם הוא ואית דגרסי' בתוספתא הרי זו בתולה כדאשכחן בדוד כשכרה שתין כרה אלף אמה ומצא חרס. מצא מים הרי הוא כבתולה כמו ששנוי שם בתוספתא ואין צריך לחפור כל עשרים אמה אלא חופר אמה ומניח אמה כדתנן התם ונהר ושלוליה ודרך הרבים ג"כ במשנה פי"ו תנן התם דמפסיקין ורבינו שמשון כתב דמפסיקין אבל בודק מצד האחר כדמשמע בתוספתא. והמוציא עפר הבדיקה אפילו היה כהן אוכל בתרומה כדתנן במתניתין אוכל בדמעו כל כמה דלא איתחזק שם טומאה ודמעו פי' רבינו שמשון תרומתו מלשון מלאתך ודמעך ומשמע אפילו בתרומה וודאית. אבל מי שמפקח בגל של אבנים שנפל על אדם ומת אינו אוכל בדמעו כדתנן התם דכיון דהוחזקה שם טומאה דילמא מאהיל ואפילו ספק חי ספק מת.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>גל </b> טמא שנתערב בשני גלין טהורין מה שבדק טהור ומה שלא בדק טמא ואם בדק את כולן כולן בחזקת טומאה עד שיגיע לסלע או לבתולה כחכמים דפליגי אר' מאיר בפרק האשה בנדה במתניתין דקתני וחכמים אומרים בודק עד שמגיע לסלע או לבתולה ואם לא מצא כולן טהורין דאע"ג דגל אחד היה טמא שהיה שם כזית מן המת כיון דבדק עד הסלע ולא מצא דילמא עורב נטלו כדאמרינן בגמרא.
+
+Halakhah 11
+
+<b>בור </b> שמטילין לתוכו נפלין המאהיל עליו טמא דין תורה במשנת אהלות פי"ו בור שמטילין לתוכו נפלין או הרוגין מלקט עצם והכל טהור ואם הפילה אשה שם נפל ואין ידוע אם הפילה דבר מטמא או לא ספקו טהור כיון דחולדה וברדלס מצויין שם כדתניא התם בתוספתא דבא מעשה לפני חכמים וטהרוהו מהאי טעמא ואמרינן בתוספתא דרשב"ג אומר דנפלין אינן קונין את הקבר והביא רבינו שמשון ז"ל וכתב טעמא משום דכתיב לא תשיג גבול רעיך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל כל שיש לו נחלה יש לו גבול ושאין לו נחלה אין לו גבול ולהכי אינן קונין מקומן ואין להם תפוסה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b> ספק במידי דאוריתא נראה דהוי חומרו מדאוריתא כדאשכחן בכמה דוכתי דמעטינן ספק מקרה כמו ממזר ודאי אמר רחמנא ולא ממזר ספק משמע דאי לא מעטיה הוה אסרינן ליה לספק ממזר מן התורה:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בית </b> הפרס מקום שנחרש בו קבר כדתנן פי"ו דעושה בית פרס עד מאה אמה ממקום הקבר ואפילו היה בארון ומושקע ברובדין ורום ב' קומות הואיל וחרש על הקבר עושה בית הפרס מדרבנן וכדתניא התם בתוס' היה חורש והטיח בסלע או בגדר (במשא) דעד שם לבד הוא עושה בית הפרס. חרש חמשים שהוא חצי מענה וחזר והשלים למאה הכל בית הפרס אבל חרש והלך חוץ למאה אינו עושה בית הפרס אלא עד מאה כדתנן התם ואין בית הפרס עושה בית הפרס אחר כדאמר' ספ"ק דתמורה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>חזקת </b> העצמות המכוסות שהן של אדם והמגולות של בהמה כדתניא בתוספתא ספי"ז חריץ מלא עצמות אדם או צבורי עצמות וחרשן עם השדה אינם עושים בית הפרס כדתנן פי"ז החורש (מלטמא) [מלא טמי'] שהוא חריץ מתים טמונים הרבה יחד כמו שהגוים עושים ומצבירת עצמות דודאי אותו המקום אינו שלו וכן שדה שאבד בה קבר דהוי ספק ספקא שמא לא חרש במקום הקבר או שנמצא בה קבר דלא קנסינן ליה כיון דלא ידע. וכן חורש שדה שאינו שלו דלדידיה קנסו רבנן כשהוא עצמו חרש הקבר וכן נכרי וכן כותי אינן עושין בית הפרס כדתנן בהאי מתניתין ושותף ואריס ואפטרופוס אין עושין בית הפרס כדתניא בתוספתא ואם חרש קבר בשדה שלו ושל חברו כאחד שלו עושה בית הפרס ולא של חברו כדתניא נמי התם בתוספתא וכן החורש את המת עצמו שלא היה קבור אינו עושה בית הפרס דאין בית הפרס אלא בשדה שחרש בה קבר וכדתניא בתוספתא ריש פי"ז.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אין </b> בית הפרס של מעלה עושה בית הפרס שדה אחר שהוא למטה ממנו ועל ידי גשמים ששטפו מלמעלה למטה ואפילו הלבינו או האדימו אותה בשדה בית הפרס כדתנן פי"ז דאהלות.
+
+Halakhah 8
+
+<b>בית </b> הפרס זה שנחרש בה קבר מותר לנטוע בו כל נטע ולא כל זרע אלא הנקצר כדתנן הכל פי"ח דאהלות. שדה שהוחזקה שהיא בית הפרס אפילו ארבעה סאין הויא בחזקתה כדתניא בתוספתא. מצא שדה מצויינת אם יש בה אילן בידוע שאבד קבר כדתניא בתוספתא ספי"ח.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>המהלך </b> בבית הפרס על אבנים שאינם מתנדנדים בשעת הילוך או על בהמה ואדם שכחן יפה טהור אבל מתנדנדין או אדם ובהמה שכחן רע טמא כדתנן פרק בתרא דאהלות.
+
+Halakhah 12
+
+<b>המטהר </b> בית הפרס צריך לטהרו במעמד ב' תלמידי חכמים כדתניא בתוספתא וכונס כל העפר בכברה שנקבה דקין וממחה ומוציא כל עצם כשעורה כדתנן פי"ח דאהלות. נטל ג' טפחים עפר מבית הפרס או נתן על גביו ג"ט טהור כדתניא בתוספתא פי"ז ובמתניתין וכן אם נטל מחציו ג"ט ונתן על חציו האחר ג"ט טהור כדתנן התם אבל נטל טפח ומחצה ונתן טפח ומחצה ממקום אחר טמאה דלא כרבי שמעון דמטהר במתני' דפרק בתרא וכן אם עזקו טמא כדתניא בתוספתא עזקו אין לו בדיקה גדולה מזה דברי רבי שמעון ובמתני' נמי תנן ר' שמעון אומר אפילו העוזק טהור אבל לרבנן טמא רצפו באבנים שאינן מזדעזעות טהור כדתנן התם בסוף אהלות והכל מדרבנן:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ארץ </b> העמים בתחלה גזרו על גושה ואחר כך גזרו על אוירה כדאמרינן פ"ק דשבת ובפכ"ג בנזיר וכן כלי חרס שהכניס אוירן לאויר ארץ העמים ושאר כלים שהכניסן לארץ העמים כדתניא פרק בתרא דתוספתא דאהלות. טומאת אויר ארץ העמים אין שורפין תרומה וקדשים עליה בטומאת עפרה אלא תולין אותן וכן אין צריך הזאה שלישית בעפרה. שיעור טומאה עפר בית הפרס וארץ העמים כחותם המרצופין כדתנן במתני' פי"ז ושם אמר רבי יהודה מעשה שהיו אגרות באות מח"ל וכו' לפי שלא היה בהם כחותם המרצופין.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>המביא </b> תנורים וספסלים וכלי חרס אפילו הוסקו טמאין משום שהיו באויר ארץ העמים וכלי חרס מטמא מאוירו וכדתניא פי"ז בתוספתא.
+
+Halakhah 5
+
+<b>המהלך </b> בארץ העמים בהרים ובסלעים בתוספתא פי"ח ארץ העמים בתולה שלה טמאה ובמתני' תנן בהדיא דבהרים ובסלעים טמא בים ובשונית טהור ובים טהור משום נוגע ולא משום אויר דמתניתין לא איירי אלא בטומאה נגיעה בעפר. נכנס בשידה תיבה ומגדל טמא וכדאמר' בתוספתא פי"ח טהור אתיא כרבי יוסי דפליג אר' בבריתא פ"ק דגיטין והלכה כרבי מחברו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>סוריה </b> עפרה טמא ואוירה טהור כדא' פ"ק דגיטין ואם היתה סמוכה לארץ העמים נכנסין לה בשידה תיבה כיון שאין לה טומאת אויר וארץ ישראל הסמוך לארץ העמים נבדקת וטהורה כדמשמע בתוספתא פי"ח.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מדורות </b> הגוים אפילו בארץ ישראל טמאים משום נפלים. ותרומה וקדשים שנמצאו שם תולין לא אוכלין ולא שורפין כדתנן במתניתין פרק בתרא ובתוספתא על מדור העמים תולין ורבי יוסי אומר אף שורפין ושיעור הדירה ארבעים יום כדי שתתעבר ותפיל נפל שמטמא כדתנן במתניתין ואף על פי שאין עמו אשה דפרוצין בעריות ומביאין נשים לבתיהן בלילה ומדרבנן הוא דחיישינן להכי. ואפילו עבד או סריס או קטן בן ט' עושין מדור הגוים כדתניא בתוספתא פרק בתרא ואם היה עבד או אשה שומרין אותו מדור שלא יקברו שם הגוים הדרים בבית שום נפל טהור אע"פ שנכנס ויוצא וכדתנן במתניתין פרק בתרא. ומה הם בודקים הביבים ומים סרוחים כדתנן במתניתין וכל מקום שחזיר וברדלס יכולין להלכו אין צריך בדיקה כדתנן התם מדור שחרב הרי הוא בטומאתו כדתנן בתוספתא פ"ז ובמתניתין תנן רשב"ג אומר עיר גוים שחרבה אין בה משום מדור וכתב רבינו שמשון ז"ל הבית של גוי שחרב טמא כדתניא בתוס' כיון דשאר העיר בישוב.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>איצטוונים </b> טהורה כדתנן במתניתין ועשרה מקומות אין בהם משום מדור הגוים אהלי הערביים (והזונו') [והסוכות] כולהו תנן להו במתניתין בתרא דאהלות וחנות שאינו דר בה טהור כדתניא בתוספתא בית שער החצר הטמאה כמוה כדתנא התם.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>עיירות </b> המובלעות אין בהם משום ארץ העמים אע"פ שפטורות מן המעשרות כדתניא בשלהי תוספתא ודרך של עולי בבל נמי טהורות אע"פ שהם מובלעים כדאיתא התם דהכי חזקתן טהור:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>טפח </b> על טפח מרובע על רום טפח מביא את הטומאה וחוצץ בפני הטומאה דין תורה כדתנן פ"ג דאהלות והא אמרינן לעיל דהלכה למשה מסיני הוא דחלל טפח חוצץ בפני הטומאה משום דהוי אהל ולכך מביא את הטומאה לכלים שתחתיו מכזית המת שהיא תחתיו ובציר מטפח לא הוי אהל ולהכי אינו מביא את הטומאה שאם יש תחתיו כזית מת וכלים אינו מביא את הטומאה דלאו אהל הוא אלא הויא טומאה רצוצה ובוקעת ועולה ויורדת ומה שכנגד הטומאה למעלה או למטה טמא ומה שבצדה ואין נוגע בה טהור וכן אם יש בה טפח על טפח מרובע על רום טפח חוצץ שהכלים שהם על אהל זה טהורים ואם אין בו טפח על טפח וכו' הכלים שעל גביו והם נגד הטומאה או אותם שהם תחתיו נגד הטומאה טמאים דטומאה רצוצה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כדאמרינן ואם כן האהל שהוא טפח על טפח מביא וחוצץ בין שהוא למטה מן האהל והכלים על גביו או איפכא ואם היה פחות מטפח ברום או ברוחב או באורך אינו מביא ואינו חוצץ אע"פ שהוא ארוך הרבה אם אינו רוחב טפח דהכי גמיר לה לטומאת אהל שאינה בפחות מטפח על טפח מרובע וברום טפח ולא הוי אלא טומאה רצוצה ואדם וכלים נעשים אהל מביאין את הטומאה ואין חוצצין ואפילו כלי חרש שאין מקבלין טומאה מגבן כדתניא בתוס' פ"ז כדתנן ריש פ' ששי דאהלות בגווני טובא דמתני התם דאפילו אהל שהוא סמוך על האדם ועל הכלים אינו חוצץ כיון דמקבלים טומאה ואם היה לוח מונח על גבי אבנים או כ"ח מביא וחוצץ כדתנן התם. וכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה הבאים במדה הרי הם כאהלים ואינם ככלים ולפיכך חוצצין בפני הטומאה כדתנן פ"ח דאהלות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>נסר </b> שהוא נתון על פי תנור חדש לא הוי כלי והנסר מביא את הטומאה וחוצץ בפניה ואם הוא ישן הוא כלי ונמצא הנסר סמוך על כלי ואינו נעשה אהל לחצוץ בפני הטומאה אלא להביא כדתנן ריש פ' נסר י"ב מאהלות. נסר שהוא נתון על פי שני תנורין אפילו ישנים ועודף מחוצה להם וטומאה בין ב' התנורים ביניהם בלבד טמא דאינו עודף מן הצדדין וכן כשהיה הנסר על תנור אחד ישן ואינו עודף מן הצדדין אלא מזה ומזה טומאה בצד זה כלים (יש) שבצד השני טהורים דאין מקום לטומאה לבא לצד האחר כיון שאינו עודף אלא מזה ומזה בין בתנור אחד בין בשני תנורין ולא מן הצדדין התם פי"ב.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל </b> הכלים מביאין את הטומאה בעובי המרדע דאע"ג דאהל דאוריתא לא הוי פחות מטפח דהלכה למשה מסיני הוא כשאר שיעורין גזרו רבנן על מי שיש בהקפו טפח כמו המרדע שיביא את הטומאה אע"פ שאין רחבו אלא אצבע ושליש כדתנן פי"ו דאהלות ומייתי לה פ"ק דשבת בי"ח דבר שגזרו וכרבי שקיים דברי חכמים שאין מרדע מביא טומאה אלא על הנושא לבד כיון שאין ברחבו טפח אלא בהקפו דאלו היה ברחבו טפח היה מביא את הטומאה לכל מה שתחתיו והשתא לא גזרו הקפו אטו רחבו אלא לאדם הנושא והיינו כשהיה נושאו ולא היה נוגע בו אלא על ידי סודרין דאינו נטמא אלא טומאת ערב מדאוריתא דשלישי בין אדם בין כלים טמא טומאת ערב כדאמרינן לעיל פרק חמשי והוי כלים בכלים ואדם בכלים מרדע מטמא סודר וסודר אדם טומאת ערב מן התורה וגזרו טומאת שבעה שיביא לו המרדע טומאת אהל לטמאו שבעה מדרבנן גזרה הקפו משום רחבו כדאמר דאי לא מטמאה ליה טומאת שבעה הוא סבר דטומאתו הויא משום אהל ושאהל אינו מטמא אלא טומאת ערב ולהכי גזרו עליו טומאת שבעה אי נמי הוה מצינן לאוקומי על ידי סודרין הרבה ולא היה אדם טמא מדאוריתא אפילו טומאת ערב שהיא ד' או ה' וגזרו עליו טומאת שבעה כדין טומאת אהל כמו שפי' התוס' פ"ק דשבת.
+
+Halakhah 6
+
+<b>ארונות </b> של עץ אם יש בין כיסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ והעומד על הארון טהור מן התורה אלא שחכמים גזרו על כל הארונות משום אותם שאין בהם גובה טפח חלל וכדא' פרק מי שמתו משום טומאה רצוצה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>קורה </b> שיש בה פותח טפח שמביאה את הטומאה אם יש בהקפה ג"ט במשנה פי"ח סאה שהיא מוטה על צדה באויר כלומר שאינה בתוך הבית והיא שוכבת על צדה בארץ אינה מביאה את הטומאה תחת כולה למה שהוא תחת חלל שפועה מן הצדדין או למה שיש בתוכה אם היתה טומאה תחתיה בצדה הנוגע בארץ עד שיהיה בהקפה ד' טפחי' ומחצה כדתני' בתוספ' פ"ג וטעמא דבהאי שיעורא איכא טפח על טפח גובה מעל הארץ דכיון שיש ד"ט ומחצה בהקפה יש בעוביה טפח ומחצה דכל שיש בהקפו ג"ט יש ברחבו טפח ואם נשים מחיצה תוך זאת הסאה באמצע עובי רחבה תהיה זאת המחיצה רחבה טפח ומחצה פחות עובי דופני הסאה ותהיה גבוה מן הארץ שהוא מקום שמוטל עליו סאה ג' רביעי טפח ואם נגביה מחיצה זאת תוך הסאה כשנקצר אותה עד טפח תהיה גבוה מן הארץ טפח על טפח ומן המחיצה לצד העליון של סאה יהיה שיעור חצי טפח כי כשנעשה מרובע תוך העיגול אם יהיה העיגול ד"ט ומחצה היקף יהיה אלכסונו והוא רחבו טפח ומחצה ויש כדי לרבע בתוכו טפח על טפח כי כל טפח בריבועה טפח ותרי חומשי באלכסונה שהוא טפח ומחצה פחות חצי חומש והחצי חומש הוא עובי דופני הסאה נמצא שבפחות מד"ט ומחצה הקף אין אתה יכול לרבע בו טפח על טפח כדי שיהיה גבהו מעל הארץ טפח לפיכך אם היתה סאה זאת גבוה מעל הארץ חצי טפח והיה בהקפה ג' טפחים מביאה את הטומאה שאם נניח מחיצה תוך אמצע חלל' תהיה זאת המחיצה טפח עם עובי דופני הסאה שכל שיש בהיקפו ג"ט יש ברחבו טפח ותהיה זאת המחיצה גבוה מצד התחתון של סאה חצי טפח ומצד העליון כמו כן חצי טפח עם עובי הדפנות נמצא ממחיצה זאת עד הארץ טפח כיון שהיא גבוהה מן הארץ חצי טפח ולכך מביאה את הטומאה כדמסיים בתוס' וכיון דאיכא אהל טפח מבפנים מהני לטמא אף מבחוץ למה שהוא תחת הטפח דסאה מקבלת טומאה ואינה חוצצת. וכן עמוד עגול שהוא מוטל לארץ אינו מביא את הטומאה תחת דופנו עד שיהיה בו היקף כ"ד טפחים שאם לא כן טומאה בוקעת ועולה כדתני' בההוא תוספתא גופא ומפני שעמוד זה אטום אין בו חלל אלא מן הצדדין וצריך שיהיה בהיקפו כ"ד כדי שיהא מכל צד טפח על טפח חלל מעל הארץ שהרי אמצעות עובי העמוד הוא היותר בולט ומאהיל על הארץ מזה ומזה וכשיש בהקף העמוד כ"ד יהיה טפח ע"ט חלל ואמצעות עובי העמוד מאהיל וזה צורתו העיגול הוא כ"ד טפחים נמצא המרובע שבתוכו ששה פחות שליש בקירוב על ששה פחות שליש בקירוב כי אלכסון זה המרובע הוא רוחב העמוד והוא שמנה טפחים בקירוב והוא שליש כל העובי בחשבון מה שאמרו כל שיש בהקפו ג"ט יש ברחבו טפח ואם היה המרובע ו' על ו' היה אלכסונו והוא רוחב העגול י"ב חומשין יותר באופן שיהי' שמונה וב' חומשין נסיר השני חומשין בעד השליש שחסר בריבוע וגם אינם שני חומשים מכוונים יותר האלכסון על הריבוע אלא חסר ממנו מעט כמו שנראה בגמ' עירובין ואם כן הריבוע קרוב לששה על ששה נמשיך קו על אמצעי הריבוע ויגיע משני הצדדין עד העיגול נמצא מה שיש מן הקו תוך המרובע ששה בקירוב ומה שיוצא מן הקו מן המרובע עד העיגול הוא טפח ומשהו יותר מכאן וכן מכל ארבע צלעות המרובע מה שיוצא מאמצע כל צלע עד העיגול הוא טפח ומשהו כמו שכתבתי וזה הטפח הוא שמאהיל על חלל טפח כי הנה זה העמוד נניח שהוא שוכב בארץ נגד מקום שממנו כתוב עליו בי"ת והנה מה שבולט ומאהיל משני הצדדין הוא זוית אל"ף מצד אחד וזוית ה"א מצד אחר והוא קו טפח מזה ומזה המאהלים טפח על טפח שלמטה מהם נניחם מזה ומזה וכתוב בתוכם גימ"ל דל"ת והראיה כי הם טפח על טפח שהרי הוכחנו כי מה שיש בין המרובע לעגול הוא קו טפח כמו הקו שכתוב אצלו בי"ת מקום מושב העמוד הוא טפח ונמשיך ב' צלעות המרובע מזה ומזה חוץ למרובע והוא חוץ לעגול עד כנגד תחתית העמוד והוא המקום שהוא שוכב עליו נמצא חלל גובה טפח מזה ומזה ונמשיך ג"כ משתי קצוות האלכסון שכתוב אצלו אל"ף ה"א קו אחד עד למטה נכח הקו שהמשכנו משתי צלעות המרובע נמצא זה טפח המרובע טפח על טפח ברום טפח כמו שהוא מצוייר לעין ומאהיל על הטפח מזה ומזה מה שיש בין המרובע לעגול גם כי הוא בשיפוע דשיפועי אהלים כאהלים דמו א"כ כל מה שיש מן הכלים תוך זה החלל של טפח על טפח הוא טמא מכזית המת הנתון תחת העמוד במקום ששוכב בו וגם הכלים הנתונים במקום שכתבו בו וי"ו זי"ן הם טמאים גם כי אין לשם חלל טפח דשיפועי אהלים כאהלים דמו ולכן תחת כולו מטמא באוהל:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> טפח על טפח ברום טפח קרוי אהל כמו שנתבאר ואפילו שהיה שלא בידי אדם כדתנן פ"ג דאהלות דלא כר' יהודה דסבר דאהל שאינו בידי אדם אינו קרוי אהל וילף ממשכן דקרוי אהל והוי בידי אדם כדאמרינן פרק הישן ורבנן סברי אהל אהל ריבה דאהלים טובא כתיבי בפרשת פרה לרבות אף העשוי מאליו כדאיתא התם. ואם היה אהל זה רעוע אינו אהל כגון שבכות ופרעות שאינם יכולים לקבל מעזיבה בינונית כדתנן פ"ח דאהלות אינם אהל אלא מדבריהם ואם יכולים לקבל מעזיבה בינונית הוו אהל מן התורה דאהל קבוע בעינן להביא ולחוץ וסביר' ליה לרב ז"ל דמתני' דפ"ח דקתני וח"א מעזיבה בינונית מדאורי' קתני דמביאין וחוצצין משום דתני להו בהדי הני דמביאין וחוצצין מדאוריתא ואלו הוה מדרבנן היו מביאין ולא היו חוצצין בפני הטומאה ומשום הכי הא דאמרינן דסבכות ופרעות הוו מדרבנן פ"ק דמועד קטן ופר' דם הנדה היינו כשאינם מקבלים מעזיבה בינונית דהוו אהל להביא טומאה לחומרא ולא לחוץ בפני הטומאה לקולא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אלו </b> מביאין וחוצצין כלי עץ הבאין במדה כדתנן ריש פ"ח והם כלים שדה תיבה ומגדל וכוורת ובור כדתנן להו התם שמחזיקים מ' סאה בלח שהם כורים ביבש וכיון דלא מקבלי טומאה הוו אהל מן התורה להביא ולחוץ בפני הטומאה ופשוטי כלי עור דהיינו סקורטיא וקטבלי' דתנן במתניתין ויריעה וסדין ומפץ ומחצלת שהם נטוים כעין אהל כדתנן להו התם ובהמות וחיות בין טהורות בין טמאות כדתנן התם ובתוספ' מפרש ראשו של זה בין רגליו של זה והעוף ששכן שם במשנה ופירש רבינו שמשון בקשור וכתב עוד ויתכן דהכא אפילו דלא קשור דלא דמי לעוף ששכן בחלון בפרק לא יחפור דהתם לענין למעט את הטפח והחוטט בגדיש מקום לקטן להצילו מן השמש כדתנן בהאי מתניתין ואוכלים שאינם מוכשרים כדי שלא יטמאו שם במשנה ואוכלים טהורים ירקות המתקיימות בימות החמה ובימות הגשמים הוו כאילנות כדמתני' להו במתניתין התם אירוס וקיסוס וירקות חמור ודלעת יוונית וכן סובכות ופרעות שיכולות לקבל מעזיבה כדאמ' לעיל וזיזין וגזריות ושובכות ושקיפין וסלעין ונחירין ושנינים כולהו מייתי להו התם גבי מתניתין באלו מביאין וחוצצין.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואלו </b> מביאין ולא חוצצין הכלים שאינם במדה שהרי מקבלים טומאה וכלי עור שאינם נטוים כעין אהל אלא מתוחים כדמתני להו בסיפא דמתניתין לכולהו דמני ברישא דמתניתין וכן בהמה וחיה שמתו ואוכלין טמאין ומוסף עליהם ריחים של אדם כדתנן התם ואדם הא אמרינן לעיל דאינו חוצץ בפני הטומאה משום דמקבל טומאה. ובספרי זוטא מרבינן לכל המאהילין מזאת התורה אדם כי ימות באהל תורה אחת לכל המאהילין ומזאת ממעט אותן שאינם מביאים ולא חוצצין זרעים וירקות המחוברים חוץ מהד' שמנינו וכפת הברד והשלג והכפור והגליד והמלח ואדם הדולג והקופץ ממקום [למקו'] אינו מביא הטומאה ועוף פורח וטלית מנפנפת וספינה ששטה על פני המים כדתנן לכולהו התם פרק שמיני משום דאין לכולם קיום אהל ולאו אהל מיקרי. ואם קשר הספינה או הטלית מביאין את הטומאה כדתנן התם. ונסר השטה על פני המים הוא כספינה השטה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אלו </b> חוצצין ולא מביאין מסכת פרוסה וחבילי מטה והמשפלות והסרוגות שבחלונ' כדתנן להו התם פרק שמיני ובפרק העור והרוטב תניא נמי חוצצין אם הם מונחים בין הבית והעליה:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> טומאה נכנסה לאהל ולא יוצאה ממנו בפחות מטפח כדתנן פ"ג דאהלות ובחלון שנעשה לאורה הטומאה יוצאה ונכנסה בשיעור פנדיון האיטלקי כדתנן במתניתין פי"ג דשיעורו כמלא מקדח גדול של לשכה ותנן בכלים דהוי כשיעור פונדיון ולכך מביא את הטומאה למה שחוץ לחלון זה לצד אחר דאם עשאה לשום תשמיש לא הויא חלון בבציר מטפח אבל כל שהוא לאורה בשיעור פונדיון מהניא והוי חלון.
+
+Halakhah 2
+
+<b>חלון </b> הנעשה שלא בידי אדם פי"ז מכלים ופי"ג אהלות תנן דשיעורו כמלא אגרוף והוא כראש גדול של אדם שהוא גדול מטפח משום דלא נעשה בידי אדם וכדאיתא פ' הישן דמודה ר' יהודה דאהל שלא בידי אדם אם יש בה רוחב כמלא אגרוף דהויא אהל אע"ג דסבירא ליה דאהל שלא בידי אדם לאו הוי אהל כדיליף איהו ממשכן והיינו בטפח אבל כמלא אגרוף מודה משום דמלא אגרף חשבינן ליה למאור העשוי שלא בידי אדם ואם חישב על חלון זה שנעשה מאליו לתשמיש הוי שיעורו בטפח כדיניה ואם לאורה שיעורו בפונדיון כדתנן באהלות פי"ג דמחשבה כאן כמעשה כיון שהוא פתוח כבר.
+
+Halakhah 3
+
+<b>מאור </b> שהתחיל לסותמו ולא הספיק לגמור סתימתו אם נשאר ממנו רום אצבעיים על רוחב גודל מביא את הטומאה פחות מכאן הרי הוא כסתום כדתנן פי"ג ובתוספ' מפר' שלא הספיק לגומרו שלא היה לו טיט או שראו חברו וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>חלון </b> גדול העשוי לאורה והיה בו שבכה אם יש בה נקב אחד כמלא מקדח מביא ומוציא את הטומאה כדתנן פי"ג בפלוגתא דב"ש וב"ה אמרה עד שיהא במקום אחד כמלא מקדח. וחלון שהוא עשוי לתשמיש ויש בו שבכה אם יש במקום אחד טפח על טפח [כו'] בנה בית חוצה לחלון העשוי לאורה ואינה מאירה צריכה שיעור טפח דהרי אינה עתה אלא לתשמיש ואם לא בנה אלא כנגד אמצעה התחתון שהוא מכוסה הוי בפותח טפח והעליון שהוא מגולה לאויר כמלא מקדח כדתנן התם פי"ג (האור) [החור] שבדלת כמלא אגרוף כרבי דפליג אר' טרפון במתניתין ואם שייר בה החרש מקום פתוח או נשאר אויר בין ב' הדלתות או שפתחו הרוח מודה רבי טרפון דהוי שיעורו כמלא אגרוף כדתנן התם סתמא דמתניתין.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>העושה </b> חור בכותל שם במשנה העושה מקום לקנה ולאספתי ולנר פי' להוציא משם קנה או יתד או נר שיעורו בפותח טפח לב"ה לזון את עיניו ולדבר עם חברו ולתשמיש אחר חוץ מקנה ואספתי ונר שיעורו בפותח טפח כדתנן התם והני שיעורין כולהו הלכתא בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>חלון </b> תשמיש שסתמה בדבר החוצץ בפני הטומאה אלא שדעתו לפנותו אינו חוצץ כדא' פרק לא יחפור והא עשבים חזו לבהמתו וסופו ליטלן משם והיכי תני' דמעטי' ומוקי לה באפרזת' שאינו ראוי לבהמה וכן תבן סרוח חוצץ ושאינו סרוח אינו חוצץ כדאיתא התם פ' לא יחפור. ותבואה שגדלה בחלון וחבית וקופה ועשבים מרים דהני אפרזתא במטלניות ואבר ובשר המדולדלים בבהמה טמאה ועוף וגוי כפות ובן שמנה בשבת ומלח מר כולהו ממעטי וחוצצין כדהוו בגוונא דמוקי להו התם בגמרא עלה דבריתא משום דאין דעתו לפנותו כדאמרינן התם וכן חרס וס"ת שבלה אבל שלג וברד וגליד וכפור ומים אין ממעטין כדתני' בהאי בריתא פרק לא יחפור משום דאין מתקיימין ונמסין.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מיעט </b> את הטפח בפחות מכזית בשר המת או מבשר הנבלה אי עצם פחות מכשעורה או פחו' מכעדשה מן השרץ הרי אלו חוצצין שאין דעתו לפנותן וכן פחות מכביצה אוכלין כולהו תנן להו פי"ג דאהלות. וכלי חרס שסתם בו את החלון ופיו לחוץ במשנה פ"ו דאהלות ומייתי לה פרק לא יחפור משום דאינו מטמאה מגבו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>היה </b> בבית מת או רובע עצמות שהוא מטמא באהל וכיוצא בהם ומיעט החלון בעצם כשעורה הרי הוא מצטרף לשאר העצמות ואינו חוצץ וכן פחות מכזית אינו מיעוט ומצטרף לבשר המת שבפנים כדתנן התם אבל העצם ממעט על יד הבשר שבפנים ובשר ממעט על יד העצמות שבפנים כדתנן נמי התם פי"ג. מיעט הטפח בשתי וערב המנוגעין או גוש מבית הפרס אינם חוצצין כיון דהוו דבר טמא כדתנן התם. ולבינה שעשאה מעפר בית הפרס ממעטה דכיון דנעשה עפר טהור דגוש הוא דהוי טמא ואינו חוצץ מיעוט בקורי עכביש דהיינו כביי דתנן התם במתניתין אם יש בהם ממש חוצץ ואם לאו אינו חוצץ:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ארובה </b> שהיא באמצע הבית וטומאה תחת תקרת הבית כנגד ארובה טהור ושאר הבית טמא כיון שהטומאה תחת התקרה הכלים שכנגד הארובה טהורים כיון שהם רואים פני הרקיע דליכא אהל כנגד הארובה מלמעלה ואע"פ דטומאה אצל הכלים שהם כנגד התקרה תוך ג' טפחים לא אמרי לבוד דשאני טומאה דהלכתא גמירי לה הכי דכל שאינו תחת אהל הטומאה לא מיטמא היתה הטומאה כנגד הארובה בלבד כל הבית טהור דאינה תחת אהל הבית וכדתנן באהלות פרק עשירי ברישא דמתניתין דיש בה פותח טפח ובסיפא דמתניתין דאין הארובה פותח טפח היתה הטומאה מקצתה תחת התקרה ומקצתה תחת אויר הארובה שיש בה פותח טפח מה שבתוך הבית הכל טמא דאף על גב דלא הוי כל הטומאה אלא כזית חציו תחת התקרה וחציו תחת האויר אפילו הכי אנו מושכין כל הטומאה לבית כיון שהיה מסובכת וגם כן מה שכנגד הטומאה שהוא נגד הארובה טמא שהזית נמשך לכאן ולכאן כדתנן ברישא דמתניתין דיש בה פותח טפח ובסיפא דמתניתין דאין בה פותח טפח תנן מקצת הטומאה בבית ומקצתה כנגד ארובה רבי יוסי אומר אם יש בטומאה שתחלק ויש שיעור טומאה תחת התקרה ושיעור תחת הארובה הכל טמא ואם לאו הבית טמא כנגד הטומאה טהור דכיון דאין בה פותח טפח אינו נמשך מה שבתוך הבית להשלים חצי שיעור שכנגד ארובה להוציא הטומאה ולהכי אפילו האהיל נגד הטומאה מן הארובה טהור וברישא דאיכא שיעור נגד הארובה אפילו מה שאינו כנגד הטומאה אלא הוא בבית נגד האויר של ארובה שאינו נגד הטומאה טמא כיון דאיכא שיעור נגד הארובה והא דתנן וכנגד הטומאה טמא דמשמע דוקא כנגד הטומאה אבל שלא כנגד הטומאה וכנגד אויר הארובה טהור הוא הדין דאפילו כנגד הארובה שלא כנגד הטומאה טמא ומשום דתנן בסיפא בדליכא שיעור דכנגד הטומאה טהור דהוי רבותא דאפילו מאהיל על הטומאה טהור כיון דליכא שיעור נגד אויר הארובה תנא נמי ברישא דכנגד הטומאה טמא והוא הדין שלא כנגד הטומאה נגד אויר הארובה הואיל דאיכא שיעור טומאה נגד הארובה כדאיתא וכן כתב הרב ז"ל ברישא דיש בה פותח טפח ומקצת הטומאה נגד הארובה דכנגד כל הארובה טמא. היה בארובה פותח טפח ונתן אדם רגלו מלמעלה הכל טמא כדתנן התם אין בארובה פותח טפח הוא טהור דאין טומאה יוצאה לו בפחות מטפח כיון דאין הטומאה אלא כנגד התקרה ואם היתה הטומאה נגד הארובה שם במשנה ר' מאיר מטמא וחכמים אומרים אם טומאה קדמה את רגלו טמא שהרי האהיל על הטומאה דהא דאמרי' דאין טומאה יוצאה בפחות מטפח היינו כשאינו מאהיל על הטומאה ממש אלא שטומאה בבית והוא מאהיל על פחות מטפח שבבית ואינו יוצא טומא' שבבית כנגד התקר' לחוץ דרך ארובה שאין פותח טפח אבל אם הטומאה כנגד הארוב' והאהיל עליה נגד הטומאה אפילו שאין בה פותח טפח טמא כדאמרינן אלא שאם קדם רגלו לטומאה שתחת הארובה טהור המאהיל עצמו משום דנסתמה הארובה מקודם הטומאה ולא אתיא עליה כדאמר'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>היה </b> כזית מן המת בפי העורב והאהיל על גבי ארובה שאין בה טפח הבית טמא כדתני' בתוספתא בפלוגתא דרבנן ורבי יוסי.
+
+Halakhah 3
+
+<b>בית </b> וארובה באמצע התקרה ועליה על גבה וארובה בעליה נגד ארובת הבית בין יש בהן פותח טפח או לא הטומאה בבית כנגד ארובות טהור ועליה נמי טהורה אפילו שיש בארובה פותח טפח כיון דיש לעליה נמי ארוב' שיש לה פותח יוצאה משם הטומאה לחוץ טומאה נגד הארובות הבית טהור כדתנן התם במתניתין ברישא דיש בה פותח טפח ובסיפא דאין בה פותח טפח ואם נתן דבר שהוא מקבל טומאה על אחת מן הארובות לשיש בהן פותח טפח הכל טמא מה שבבית ומה שבעליה דאין דבר שמקבל טומאה חוצץ כדא' לעיל והרי יש בהן פותח טפח שיצא' הטומאה ואם נתן דבר שאינו מקבל טומאה על ארובת הבית העליה טהורה ואם נתנו על ארובת העליה הבית והעליה טמאים וכנגד הארובות למעלה טהור כדתנן ברישא דיש בה פותח טפח ובסיפא דאין בארובות פותח טפח תנן דאם הטומאה בבית ונתן דבר שמקבל טומאה או שאינו מקבל בין מלמטה בארובה של בית בין בשל עליה אין טמא אלא התחתון דאין טומאה יוצאה בפחות פותח טפח ואפילו מה שנתן על הארובה שמקבל טומאה טהור כיון דלא הוי הטומאה נגד הארובה אבל אם הטומאה כנגד הארובה ונתן על אחד מן הארובה דבר שהוא מקבל טומאה טמאין הבית והעליה שהרי עירב את הטומאה דאע"ג דאין יוצאה הטומאה בפחות מטפח הכא דהיתה הטומאה נגד הארובה והאהיל על הטומאה דבר המקבל טומאה כיון שיצאה הטומאה לטמא אותו דבר המטמא טומאה שהאהיל עליו הרי עירב את הטומאה למעלה בעליה ואם נתן דבר שאינו מקבל טומאה על אחד מן הארובות הבית שלמטה לבד טמא דאף ע"ג דהטומאה היתה נגד הארובה ולא נגד תקרת הבית השתא שכסה הארובה נעשה כל הבית סתום והרי בתוכה טומאה וטמא כל מה שבתוכה אבל העליה טהורה אע"ג דלא כסה אלא ארובת העליה של מעלה ולא ארובת הבית משום דאין טומאה יוצאה בפחות מטפח כדאמר' והיינו כשעשה הארובה אבל נפתחה התקרה ונעשית ארובה מאליה הא אמרינן לעיל דכל שלא נעשה בידי אדם שיעורו כמלא אגרוף.
+
+Halakhah 4
+
+<b>הפוחת </b> את המעזיבה להכניס בה רגל הערש אם יש במה שפחת ונכנס בו רגל הערש פותח טפח ויש טומאה בבית אף העליה טמאה ואם אין בה פותח טפח הרגל לבד טמא שאין טומאה יוצאה לעליה בפחות מטפח ורגל מיהא טמא שמאהיל בבית כדתנן פי"ב סנדל של עריסה וכו' ומונין בו כדרך שמונין במת שהסנדל והעריסה טמאין טומאת שבעה והתינוק טמא טומאת ערב כדאמר' לעיל דשלישי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב ואע"ג דאמרינן לעיל גבי ארובה שאין בה פותח טפח וטומאה בבית ונתן את רגלו על גבה טהורה הכא מיירי בשהרגל נתון בפחת המעזיבה בחציה של מעזיבה של מטה דנידונית מעזיבה מחצה על מחצה כדתנן פ"ו כך כתב רבינו שמשון. נפחתה המעזיבה מאליה שיעורה כמלא אגרוף כיון דלא הוי בידי אדם כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 5
+
+<b>ארובה </b> שבתוך תקרת הבית וקדרה מונחת על הארץ מכוונת כנגד ארובה ויכולה לצאת בצמצום מן הארובה טומאה תחתיה רצוצה בינה ובין הארץ או שהיתה הטומאה בתוך הקדרה או על גבה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואין טמא אלא כנגדה למעלה ולמטה והבית כולו טהור וטעמא דבתוכה או על גבה דאע"ג דלא הויא טומאה רצוצה דאינה תחתיה כיון שהיא מגולה לשמים תחת אויר הארובה ונכנסה ויוצאה מן הארובה אין הבית טמא ורבינו שמשון ז"ל כתב דהמאהיל עליה נמי שלא כנגד הטומאה טהור אבל כנגד הטומאה טמא דאף על גב דאין כלי חרס מטמא מגבו היינו בשאר טומאה או אפילו בטומאת מת והוא מוקף צמיד פתיל או בגבוהה טפח כדאיתא בסיפא דמתניתין אבל הכא דבוקעת תוכה נמי טמא אף על גב דטומאה תחתיה וכל מה שבקדרה נמי טמא דאע"ג דאין אדם וכלים מטמאין מאויר כלי חרס הכא בטומאת מת מיטמאין כל זמן שהטומאה שם מטעם חיבורין והא דקתני בוקעת ועולה דמשמע כנגד הטומאה טמא שלא כנגד הטומאה טהור היינו דוקא במה שחוץ לקדרה ע"כ וכן נראה גם כן מדברי הרב ז"ל שכתב ואין טמא אלא כנגדה דמשמע מחוץ לקדרה. היתה הקדרה גבוהה מן הארץ טפח טומאה תחתיה או תחת תקרת הבית כלו טהור מה שבתוך הקדרה וכל מה שכנגדה נגד הארובה שהרי האהילה אהל טפח מגבה על הטומאה ומצלת של מעלה כיון דאינה מקבלת טומאה מגבה וכדתנן במתניתין טומאה תחתיה או בבית תחתיה והבית טמא תוכה וגבה טהור היתה הטומאה בתוכה או על גבה הבית כולו טהור שהרי הטומאה כנגד ארובה בלבד ובמתניתין תנן בתוכה או על גבה הכל טמא ונראה שהרב ז"ל גורס הכל טהור כמו שפי' בפי' המשנה דכיון שהטומאה היא כנגד הארובה כל הבית טהור ואף מה שתחת הקדרה כיון שהיא גבוהה מן הארץ טפח ואינו טמא אלא מה שכנגד הטומא' עד לרקיע ומה שבתוך הקדרה כשהטומאה בתוכה נמי איפשר דטמא מאוירו מטעם חיבורין כדאמ' לעיל. היתה הקדרה קטנה שאם תעלה מן הארובה נמצא בינה ובין הארובה פותח טפח אע"פ שהיא גבוה טפח וטומאה בתוכה או על גבה או תחתיה הבית טהור בתוספ' פרק י"א תני בבי טובא בארובה ובהדיא תניא היתה גבוהה טפח וטומאה תחתיה תחתיה טמא תוכה וגבה והבית טהורין מפני שניצולין תוכה וגבה עם דופנו של אהל ואם היתה הטומאה בתוכה או על גבה הכל טמא שאם תעלה עולה והולכה בארובה וישיבנה לארובה פותח טפח ואם היתה טומאה תחתיה והיא רוצצת טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ע"כ לשון הברייתא והא דקתני הכל טמא היינו מה שבתוכה וע"ג אבל הבית טהור כיון שאם תעלה יש פותח טפח בינה ובין הארובה מצלה על הבית וכן פי' הר"ש ז"ל. היתה הקדרה מונחת בצד איסקופת הבית שאם תעלה נמצא ממנה פותח טפח לפנים מן המשקוף והיתה טומאה רצוצה תחתיה או בתוכה או על גבה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. היתה גבוהה מן הארץ טפח וטומאה תחתיה או בבית תחתיה והבית טמא כיון שיש ממנה פותח טפח לפנים הכל אהל א' הוי ותוכה וגבה טהור כיון שגבוהה טפח. היתה הטומאה בתוכה או על גבה הבית טמא מפני שנכנסה טפח במשקוף וכן תחתיה טמא מפני שהטומאה יוצאה לתחתיה מן הבית שהכל אהל אחד והיינו דתנן בסיפא דמתני' בתוכה או על גבה הכל טמא ואם לא היתה נכנסת במשקוף פותח או היתה בצד המשקוף טומאה תחתיה אין טמא אלא תחתיה והבית טהור כדתנן במתני' התם פרק ארובה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>קורות </b> הבית והעליה שאין עליהן מעזיבה והן מכוונות קורה כנגד קורה ואויר כנגד אויר ובכל קורה מהן פותח טפח וביניהן אויר פותח טפח טומאה תחת אחת מהן תחתיה בלבד טמא כדתנן במתניתין דאהלות פרק י"ב היתה הטומאה בין קורת הבית לקורת העליה בין שתיהן בלבד טמא כיון שהן מכוונות ויש בהן רוחב טפח. היתה הטומאה על גבי עליונה כנגדה עד לרקיע טמא כדתנן התם ואם היו מכוונות קורות העליונות כנגד אויר התחתונות וטומאה תחת אחת מהן תחת כולם טמא שאם תעלה התחתונות או תוריד העליונות נמצא הכל סתום כאלו היתה תקרה שוה ולכך הכל טמא כדתנן התם ואם היתה טומאה על גבן מהן ולרקיע טמא. אין בקורות פותח טפח בכל גוונא טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת כדתניא בתוספת' בסיפא אין בהן פותח טפח טומאה בוקעת ועולה וכו' ואכולהו קאי אעליונות מתחתונות דלית בהו פותח טפח. בית שנסדק גגו וכותליו פרק י"ב דאהלות טומאה בצד חוץ כלים שבצד פנים טהורים דאין דרך טומאה ליכנס טומאה בצד פנים אם היה רוחב הסדק כמלא חוט המשקולת לב"ה כדקתני בתוס' כלים שבחציו החיצון טהורין פחות מכאן טמאים.
+
+Halakhah 7
+
+<b>אכסדרה </b> שנסדקה אויר הסדק מפסיק והוו כשני אהלים כדתנן התם. נתן רגלו או קנה עירב את הטומאה שהרי נסתם האויר כדתנן נתן את רגלו או קנה מלמעלן עירב את הטומאה נתנן בארץ אינו מביא את הטומאה עד שיהא גבוה מן הארץ פותח טפח ואדם וכלים מקבלים שם במשנה:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>טומאת </b> זיז מדבריהם כשגבוה י"ב טפח מביא את הטומאה בכל שהו כדתנן פרק י"ד ואם היה גבוה יותר וכן העטרו' והתפוסין אין מביאין את הטומאה אלא בפותח טפח כדתנן התם וכתב הרב ז"ל בפירוש המשנה על משנה זו ששיעורין אלו כולם הלכה למשה מסיני והרי כתב שטומאת זיז וכיוצא בה שאין בהם פותח טפח הוא מדבריהם ואפשר דהוי הלכה פסוקה כהלכה למשה מסיני כדאמר' בעלמא אבל כל שיש בו רוחב טפח הוי טומאתו מן התורה וזיז שעל גבי הפתח בפותח טפח כדתנן התם וכן קנה לרבי יוחנן בן נורי הוי כזיז.
+
+Halakhah 2
+
+<b>
+זיז </b> הסובב את הבית בפחות מטפח שיוצא הטומאה מן הבית לתחתיו ואינה נכנסת שם במשנה כרבי יהושע וכן בחצר המוקפת אכסדרה.
+
+Halakhah 3
+
+<b>חלון </b> העשויה לתשמיש וזיז יוצא עליו כל שהוא מביא את הטומאה דתנן פרק י"ד זיז שעל גבי חלון רום אצבעיים וכו' וזיז שעל גבי חלון העשויה למאור תניא בתוספת' בכל שהוא ובנין היוצא לפני החלון אינו מביא את הטומאה אלא אם כן יש עליו זיז כרבי יהושע פרק י"ב גבי בטח וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>שני </b> זיזין זה על גב זה ויש בהן וביניהן פותח טפח היתה הטומאה תחת התחתון תחתיו בלבד טמא ביניהם ביניהם בלבד טמא על גב העליון כנגדו עד הרקיע טמא כדתנן פרק י"ד. היה עודף העליון על פותח טפח טומאה תחת התחתון או ביניהן תחתיהן או ביניהן טמא דכיון שהעליון עודף טפח עירב את הטומא' ואם היה עודף פחות מטפח וטומאה תחת התחתון תחתיהן וביניהן טמא והעודף מערב את הטומאה. היתה הטומאה ביניהן או תחת המותר ביניהן ותחת המותר טמא ותחת התחתון טהור דכיון דאינו עודף פותח טפח אינו מביא את הטומאה לתחת התחתון כרבי יהושע במתניתין. יש בכל אחד מהן פותח טפח ולא ביניהם טומאה תחת התחתון תחתון בלבד טמא כדתנן טומאה תחתיהן התחתון טמא והכי גריס הרב ז"ל בפי' המשנה דהא דתנן אין ביניהן פותח טפח אבין שני הזיזין קאי אבל תחת התחתון איכא פותח טפח והר"ש ז"ל מייתי נמי האי גרסא. היתה ביניהן או על גבן כנגד הטומאה עד לרקיע טמא כיון דאין ביניהן פותח טפח וכל זיז שיש בו טפח מביא את הטומאה תחתיו מן התורה אין בהן פותח טפח בין שיש ביניהן טפח או לא לעולם טומאה בוקעת כדתנן התם וכן ב' יריעות כדתנן נמי התם. כלים או בגדים שהם מונחים זה על גב זה וטומאה רצוצה ביניהן גבוהה מן הארץ טפח מה שלמעלה הוי אהל ונטמא מה שלמטה כדתנן פרק י"א ופרק ט"ו ואם היו טבליות של שיש הוו כקרקע וטומאה בוקעת כדתנן [פט"ו] (פטור).
+
+Halakhah 5
+
+<b>לוחות </b> של עץ שנוגעות זה בקרן זוית שלהן שאין שיעור טפח מחובר זו בזו וגבוהות מן הארץ טפח וטומאה תחת אחת מהן כלים שתחת השניה טהורין כדתנן פרק ט"ו והנוגע בטבלא זו השניה כנוגע בכלים שנגעו באהל המת וטמא טומאת שבעה כדתנן התם וכל כלי שמביא את הטומאה ואינו חוצץ אם האהיל על המת כלים שעל גביו טמאים כדאמר' לעיל משום שהם מאהילים כיון שהכלי אינו חוצץ כדאמ'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>חבית </b> שהיא יושבת על שוליה וכזית מן המת נתון בתוכה או תחתיה כנגד אויר פיה ולא כנגד דופנותיה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת והחבית טמאה שהרי הטומאה בוקעת מתחתיה ונטמא אוירא וכדתנן במתני' פרק ט' והחבית טמאה וכתב הר"ש ז"ל לא שתהא החבית עצמה טמאה דע"כ מתניתין בחבית שאינה מקבלת טומאה כדמוכח בסיפא דקתני בד"א בחבית טהורה אלא כלומר אף שבתוך החבית כנגד הטומאה טמאין משום דסתם חבית פיה רחב כשיעור קרקרותיה ע"כ והרב ז"ל גם כן כתב בפי' המשנה וז"ל וזו החבית כבר נטמא אותה בזה המין מן הטומאה אשר יטמא כל מה שיהיה נכחי אליו עכ"ל נראה כי החבית טמאה ר"ל מה שבתוך החבית נכח הטומאה היתה הטומאה תחת עובי דופנה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת והחבית טהורה היינו מה שבתוך החבית אפילו כנגד הזוית דדופני החבית בולטין כמין בטן כן כתב הר"ש ז"ל אבל הרב ז"ל כתב היתה הטומאה תחת עובי דפנה משמע דאינו נגד אוירה כלל שדופן החבית שוה בלי בליטה וכמו שכתב ולמה החבית טהורה שהרי אין הטומאה בוקעת אוירה לה ואין כלי חרס מטמא אלא מאוירו. היתה הטומאה מקצתה תחת עובי דפנה ומקצתה תחת אוירה טומאה בוקעת ואם יש בדפנות פותח טפח כולה טמאה וכנגד פיה טהור וכדתנן במתני' וכתב הרב ז"ל טעמא שהרי הטומאה פשטה בדפנות בלבד כיון שיש בעובי הדפנות פותח טפח והר"ש ז"ל כתב אם יש בדפנות פותח טפח שבטן החבית בולט כל כך לחוץ שיש שם במקום אחד מדפיה של חבית טפח על טפח על רום טפח הכל טמא שהאהל מביא את הטומאה בכל החבית חוץ מכנגד פיה שאין שם אהל ומשום הכי כנגד פיה טהורה ואם לאו שאין שם טפח טומאה בוקעה ואין טמא אלא כנגד הזית בד"א בחבית טהורה כתב הר"ש ז"ל ע"כ האי בחבית טהורה דתנן היינו דלאו בת קבולי טומאה הוא בחבית של שייטין דתנן פ' ב' דכלים דאי בת קבולי טומאה היא מאי נפקא לן מינה במה שהיתה טהורה כיון דהשתא מיהא נטמאה אבל אם היתה בת קבול טומאה או גבוהה טפח מן הארץ או מכוסה או כפוי' והיתה טומאה תחתיה או תוכה או על גבה הכל טמא כדתנן במתני'. היתה מוקפת צמיד פתיל ונתונה על גבי המת אוכלים ומשקין שבתוכה טהורין משום דניצולין בצמיד פתיל כדכתיב וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל וגו' הא יש צמיד פתיל עליו מציל והכלים שעל גבה טמאים וכדתניא בתוס' גבי דיני חבית. חביות שהן יושבות על שוליהן או מוטות ונוגעות זו בזו ברוחב טפח טומאה אחת מהן בוקעת מפני שהיא רצוצה כדתנן פרק ט"ו וכתב הר"ש ז"ל ואפילו כנגד הטומאה אלא מה שחוץ לחביות משום שאין כלי מציל אלא עם דפנות אהלים אבל מה שבתוכו טהור כיון דאין כלי חרס מיטמא מגבו בעלמא שבתוכו מציל דחביות אלא באויר הן עומדות ולא בבית והשתא הא דקתני טומאה בוקעת ועולה לצדדין הוי המוטות על צדיהן בוקעת ועולה דוקא במה שלא כנגד הטומאה טהור אבל ביושבות על שוליהן דקדרה עצמה נטמאת כדפי' פרק כוורת הרי היא כמאן דליתיה ואינה סותמת את החלל ואותה חבית שעל גבה מאהילה ומביאה את הטומאה לכל שתחתיה ובוקעת ועולה כנגדה עד לרקיע ע"כ. בד"א בטהורות אבל אם היו טמאות או גבוהות מעל הארץ טפח תחת כולן טמא כדתנן התם משום דנוגעות זו בזו בפותח טפח והרי הן טמאות דאין חוצצות למה שבתוכן או הן גבוהות טפח ונעשה אהל אחד כל מה שתחתיהן במה שנגועה זו בזו בפותח טפח:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אדם </b> שהאהיל בידו אחת על המת והשניה על הכלים או נגע והאהיל על הכלים אם יש בידו פותח טפח הכלים טמאים וכדתנן סוף פרק ט"ו דאהלות דכיון דידיו מאהילות על המת ועל הכלים מביאות את הטומאה וכן שני בתים ובהן שני חצאי זתים ופשט ידיו לשני הבתים והאהיל על שני חצי זתים ויש בידו פותח טפח ערב את הטומאה ונעשה הכל אהל אחד כדתנן התם במתני' גופא וטמא הוא והבתים ואם אין בידיו פותח טפח אינו מביא את הטומאה כדתנן בסיפא דמתני'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אדם </b> שהשקיף בצד החלון והאהיל על הטומאה שבחוץ מביא את הטומאה לבית כדתנן פרק י"א ובית אומר' מביא את הטומאה ואזלי לטעמייהו דחשבי ליה לאדם חלל טפח הילכך אף על פי שגופו דבוק בחלון צד עליון שבו מביא את הטומא' לבית דהא איכא חלל גופו דהוי טפח וכן אם היה מוטל על האסקופ' והאהילה טומאה עליו מביאה לבית משום חלל גופו או מוציאה מן הבית לטהורין שהאהילו עליו מבחוץ משום חלל גופו כדתנן התם אליבא דב"ה דאמרי אדם חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה וחלל הגוף חשיב חלל אף על פי שבני מעיו לתוכו.
+
+Halakhah 3
+
+<b>נושאי </b> המת שהיו תחת אכסדרא והגיף אחד הדלת של בית שבתוך אכסדרא כדי שלא תכנס הטומאה לבית וסמכו במפתח אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו הבית טהור ואם לאו טמא דכל דבר הנסמך כאדם וכלים אינו חוצץ בפני הטומאה דהא אמרינן לעיל דאין נעשין אהל לטהר דמביאין ואין חוצצין.
+
+Halakhah 4
+
+<b>תנור </b> שעינו קמורה חוץ לבית והאהילו עליו קוברי המת פ"ה ב"ה אומרי' התנור טמא והבית טהור דקא סברי דנכנסת דרך עינו לתנור אבל אין יוצאה דרך פיה וכתב הר"ש ז"ל דבשאין בעין פותח טפח איירי וכדמוכח בתוספ' דסברי ב"ה דנכנסת טומאה לכלי קטן ולא לטמא הבית ע"כ. מגדל הבא במדה שהוא עמד בתוך הפתח ופתח לחוץ טומאה בתוכו הבית טהור טומאה בבית מה שבתוכו טמא כדתנן סוף פרק ד' טומאה בתוכו הבית טהור שהטומאה יוצאה דרך פתח המגדל שחוץ לבית טומאה בבית מה שבתוכו טמא שדרך הטומאה לצאת וכתב הר"ש ז"ל דבמשנה דוקני' גרסינן טהור וכן בתוספת' וכן עיקר שאין דרך טומאה ליכנס שם ע"כ. היתה מוכני של מגדל מושכב לאחוריו ואינה נשמטת (נשמטה) מתחת המגדל וטומאה תוך המוכני נגד קורות הבית טהור דנחשב כמגדל והרי המגדל נפתח לחוץ וכשיש במוכני טפח על טפח על רום טפח חלול כדתנן התם פרק ד' דמתני'. היה המגדל עומד בתוך הבית וטומאה בתוכו או בתוך התיבה שלו אף על פי שאין ביציאתה פותח טפח הבית טמא שם פרק ד' דאהלות משום שדרך טומאה לצאת וכשתצא לבית הרי היא טומאה ורבי יוסי פליג משום דאיפשר להוציא את הטומאה לחצאין או לשורפה במקומה טומאה בבית מה שבתוכו טהור דאין דרך טומאה ליכנס שם כדתנן התם. וכלים שבינו לארץ או לכותל או לקורות טמאים אם יש שם פותח טפח לארץ או לכותל או למגדל. היתה הטומאה בין המגדל והארץ או הכותל או הקורות אפילו אין שם חלל טפח הבית טמא כדתנן התם משום דבוקעת ועולה ויורדת נכנס לחלל המגדל ויוצאה לבית ומשום הכי בעינן שלא תהא הטומאה נגד עובי הדפנות של מגדל וכן כתב הר"ש. היה המגדל עומד באויר חוץ לבית טומאה בתוכו כלים שבעוביו טהורין טומאה בעוביו כלים שבתוכו טהורין כדתנן התם ריש פרק ד' בפלוגתא דרבי יוסי.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> שיפועי אהלים כאהלים כדתנן פרק י"ז דאהלות כולהו גווני בין היתה טומאה בתוך האהל או מאחוריו או בחצי זית תוכו בחצי זית מאחוריו והאהל לעצמו טמא טומאת שבעה ואף על גב דאין טפח גג למעלה כיון דבשיפוע האהל יכול האדם לרבע טפח על טפח ברום טפח באויר שתחתיו הוי אהל דשיפועי אהלים כאהלים דמו כדאמרי'.
+
+Halakhah 8
+
+<b>היה </b> כנף האהל (מדורה) [מרודד] שם במשנה טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כוורת </b> שפיה חוץ לפתח וכזית מן המת תחתיה או על גבה מבחוץ כל שכנגד הטומאה תחתיה או גבה טמא כדתנן פ' כוורת והוא פרק ט' דאהלות וכל מה שבאוי' תוכה טהור חוץ ממה שהוא תוכה נגד הטומאה והבית טהור שם במשנה תנן וכל שאינו כנגד הזית תוכה והבית טהור ומפרש הר"ש ז"ל דכל שאינו כנגד הזית אתוכה נמי קאי דמה שאינו כנגד הזית בתוכה הוא דטהור אבל מה שהוא כנגד הזית בתוכה טמא דכמו שאינה מצלת על מה שעל גבה שהוא כנגד הטומאה הכי נמי אינה מצלת על מה שבתוכה אם הוא נגד הטומאה והר"ש ז"ל פי' דכל שאינו כנגד הזית אתחתיה וגבה קאי אבל תוכה אפילו מה שכנגד הטומאה טהור דמצלת על מה שבתוכ' וה"ק וכל מה שאינו כנגד הזית מבחוץ תוכה כלו' ותוכה בוא"ו כלים שבתוכה אפילו כנגד הזית והבית ג"כ טהור טומאה בבית אין טמא אלא הבית טומאה בתוכה הכל טמא כדתנן התם משום דכמלי' טומאה דמיא ואינה מצלת על מה שתחתיה או על גבה אפילו שלא כנגד הטומאה והבית נמי טמא שהרי חללה תוך הבית ואינה מצלת על הבית כיון שהיא מחולחלת. היתה גבוהה מן הארץ טפח וטומאה תחתיה או על גבה או בבית הכל טמא כדתנן במתניתין הכל טמא אלא תוכה ומפרש הרב ז"ל אלא תוכה מה שאינו כנגד הטומאה בתוכה אבל מה שכנגד הטומאה אפילו בתוכה טמא כדאמר' לעיל. היתה הטומאה בתוכה כשהיא גבוהה טפח הכל טמא כדתנן התם בד"א בזמן שהוא כלי ומחולחלת אבל אי לאו הכי תוכה וגבה טהור כשטומאה תחתיה ואין טמא תחתיה והבית כיון שגבוהה טפח הוי אהל אחד עם הבית היתה טומאה בתוכה אין טמא אלא תוכה וכל השאר טהור דאין הטומאה נכנסת לבית כיון דאינה מחולחלת ופיה לחוץ ומצלת נמי על מה שתחתיה ועל גבה כיון דלאו כלי הוא היתה הטומאה על גבה ממנו עד לרקיע טמא כדתנן התם. היתה מונחת לארץ ופיה לחוץ כזית מן המת נתון תחתיה כנגדו עד התהום טמא על גבה כנגדו עד לרקיע טמא בבית אין טמא אלא הבית בתוכה אין טמא אלא תוכה. היתה מוטלת בארץ ופיה לפנים והיא שלימה וחלולה וטומאה נתון תחתיה או על גבה מבחוץ כל שכנגד הזית תחתיה או על גבה וכל מה שבאויר תוכה טהור חוץ מכנגד הטומאה והא דתנן תחתיה וגבה ותוכה טמא היינו מה שכנגד הטומאה בתוכה כדפי' הרב ז"ל ותנן כל שאינו כנגד הטומאה תחתיה וגבה טהור ולא הזכיר תוכה וחפשתי במשנה דוקנית ומצאתי תוכה והבית טהור וכן נראה גרסת הרב ז"ל דכתב והבית טהור כיון שהטומאה בחוץ. היתה הטומאה בתוכה או בבית הכל טמא כדתנן התם משום דנכנסה טומאה תוך פיה. היתה גבוהה מן הארץ טפח הכל טמא כדת' התם משום דהוי אהל אחד הית' פחותה או פקוקה הכל טמא חוץ מעל גבה וטומאה על גבה כנגדו עד לרקיע טמא ותוכה ותחתיה והבית טהור ואם היתה מונחת על הארץ שאינה גבוהה טפח ופיה לפנים טומאה תחתיה כנגדו עד התהום טמא על גבה עד לרקיע טמא בתוכה או בבית תוכה והבית טמאה משום דפיה לפנים. כוורת שהיא בתוך הבית וממלאה הבית ופיה למעלה הטומאה בתוכה הבית טמא טומאה בבית שבתוכה טהור שדרך טומאה לצאת ממנה לבית אף על פי שאין בה פותח טפח ואין דרכה ליכנס מן הבית לתוכה וכדתנן התם בין אחת בין שתים בין עומדות בין מטות כיון שאין ממנה ולכותל טפח. היתה עומדת בפתח ואין בינה למשקוף טפח טומאה בתוכה הבית טהור בבית תוכה טמא כדתנן התם שדרך הטומאה לצאת מן הבית דרך הפתח ותטמא מה שבתוך הכוורת ואין דרכה ליכנס כשהטומאה בתוכה והר"ש ז"ל כתב דטומאה בבית מה שבתוכה טהור גרסי' כדמשמע בתוס' שהטומאה יוצאה לחוץ ואין נכנסה לתוך הכוורת. כוורת חלולה שלימה מונחת על צידה באויר כגון בחצר או בגינה כזית מן (המתחתים) [המת תחתי'] או על גבה כל שכנגד הזית תחתיה וגבה טמא ומה שבתוכה טהור אלא כנגד הטומאה טומאה בתוכה הכל טמא כל מה שבתוכה ושנגדה למעלה ולמטה וכדתנן התם היתה מוטה על צדה באויר היתה גבוהה טפח וטומאה תחתיה או על גבה כל שתחתיה ושעל גבה טמא ושבתוכה נגד הטומאה כדתנן התם הכל טמא אלא תוכה ורוצה לומר תוכה שלא כנגד הטומאה היתה טומאה בתוכה הכל טמא כדתנן התם שהכלים מביאין ואין חוצצין כדא' לעיל. היתה פחותה או פקוקה או באה במדה טומאה תחתיה כנגדו עד התהום טמא על גבה כנגדו עד לרקיע טמא בתוכה אין טמא אלא תוכה. היתה גבוהה טפח טומאה תחתי' תחתיה בלבד טמא תוכה תוכה בלבד טמא על גבה כנגדו עד לרקיע טמא וכדתנן התם במתני'. היתה כלי ויושבת על שוליה לאויר טומאה תחתיה או תוכה או על גבה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת היתה גבוהה טפח או מכוסה או כפויה על פיה טומאה תחתיה בתוכה או על גבה הכל טמא כדתנן התם וכתב הרב ז"ל בפי' המשנה דכשהיתה מכוסה וטומאה בתוכה או היתה הפוכה על פיה ושוליה לשמים וטומאה גם כן בתוכה שמטמא ג"כ למעלה ולמטה כמו קבר סתום דילפינן לעיל דמטמא מכל צדדיו היתה פחותה או פקוקה או באה במדה טומאה תחתיה או תוכה או על גבה בוקעת ועולה ויורדת ואם היתה גבוה טפח טומאה תחתיה בלבד טמאה בתוכה או על גבה כנגדו עד לרקיע טמא וכלים שתחתיה טהורים מפני שהיא אהל וחוצצת וכדתנן התם בסיפא דדיני כוורה היתה גבוהה טפח וטומאה תחתיה וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>גמל </b> שהוא עומד מביא טומאה למה שתחתיו וחוצץ למה שעליו ואם היה רובץ וטומאה תחתיו או עומד טומאה תחת בעליו בוקעת ועולה ויורדת וכדתניא פי"ג בתוס' דאהלות כל טפח על טפח שמביא את הטומאה אפילו מבעלי חיים הוי אהל מן התורה או מדברי קבלה דהוי דאוריתא וכן טומאה שאין הנזיר מגלח עליה הוי טומאה דאוריתא אלא שאין סותר כדילפינן בדוכתיה מקראי וליכא טומאה דרבנן אלא כגון בית הפרס וכן בענין אהלים מה שאין בו טפח כגון זיזין או אפילו יש בו טפח אם הוא אהל רעוע כגון סככות דפי"ג:
+
+Chapter 20
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שלשה </b> דברים מצילין באהל המת צמיד פתיל ואהלים ובלועין כדתניא פ"ו בתוספתא דכלים בבא קמא דמסכת כלים. הבלועים מצילין על הטהורים שלא יתטמאו מטומאה שבבית ככלב שנכנס לבית המת וטבעת בלועה בבטנו ומונעין את הטומאה שלא תצא אם בלע טומאה ונכנס לבית אבל צמיד פתיל ואהלים מצילים על הטהורים שבתוכן ואין מונעין את הטומאה שלא תצא מתוכן לטמא שאם טומאה בצמיד פתיל או באהל שבתוך אהל אחר מה שבאהל טמא כדאמ' פרק בהמה המקשה גבי מתניתין דהאשה שמת וולדה בתוך מעיה טהורה אמר רבא כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מיטמאה טומאה בלועה מנא לן דכתיב והאוכל מנבלתם יכבס בגדיו מי לא עסקינן אפילו באוכל נבלה סמוך לשקיעת החמה ועדין היא במעיו ולא נתעכלה וקמטהר ליה קרא בהערב שמש אלמא מכיון שנבלעה הרי היא כמי שנתעכלה ובמשא נמי לא מטמאה דקאמר בס' טהור וטהרה דבלועה אינה מטמאה ילפינן בקל וחומר מה כלי חרס המוקף צמיד פתיל שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא דאין בליעת הכלי מעכבתו מלטמא את הכלי ואת כל האהל דאמר מר טומאה רצוצה בוקעת ועולה עד לרקיע דמטמאה כל המאהילים עליה אפילו סמוך לרקיע אלמא אפילו בלועה קרקע אינה מעכבת וכל שכן בליעה כלי ואפילו הכי מציל צמיד פתיל על טהרה שבתוכו ומעכבת מלטמא באהל המת אדם שמציל כלים שבבית מטומאה שבתוכו דמעכל הטומאה כדא' אינו דין שמציל על טהרה שבתוכו מלטמא משום בלוע ובלוע דלמטה דרך בית הרעי ילפי' נמי התם בק"ו מבלוע דלמעלה דרך פיו כדאיתא התם ובלוע דבהמה נמי ילפינן בק"ו דאדם שמטמא בחיים ואפילו הכי מציל בבלוע. ואם מתה הבהמה ובשר המת בתוך מעיה או בכלים הרי הוא כמי שאינו בלוע כדתנן פי"א דאהלות גבי כלב שאכל בשר ומת [ו]מייתי לה פרק העור והרוטב דוקא בעודם חיים דאין טמאים הוא דילפינן דמצילין אבל כשמתו לא. וכל שלשה ימים הכלב מטמא כזית המת שבתוכו כדתנן פי"א דאהלות כדאמר בעלמא יודע צדיק דין דלים גלוי וידוע לפני הקב"ה שמזונותיו של כלב מועטין לפיכך משהה אכילתו שלשה ימים במעיו מעת לעת ובחיה ועופות ודגים יום אחד מעת לעת כר' יהודה בן בתירה התם במתניתין. נשחט רוב אחד בעוף או שנים בבהמה מייתי לה פרק העור והרוטב דהוו כמתים כיון דמטמאה טומאת אוכלין אלמא מתה הוא כדקאמר אביי התם ודוקא כשנשאר הבשר בתוך מעיהן אבל הקיאום דרך בית הרעי הבשר טהור דהוי עיכול משום דרכיך והעצמות דקשו טפי טמאין כדאמרינן במנחות פרק רבי ישמעאל גבי זאבים דבלעו שני תינוקות בעבר הירדן ואהל בתוך אהל דאין חוצצה היינו משום דמקבלת טומאה והמקבל טומאה אינו חוצץ וכן אי נמי כשאין דרך לטומאה לצאת אלא דרך אהל חיצון וכדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b> הבלועין בכלים או באבנים ניצולין מליטמא באהל המת וכוש ומלמד ולבנה תנן להו בכלים פ"ט דאין הבלוע בתוכן ניצול מטומאה שבבית וכן מחט וטבעת המובלעין בטפלת התנור כדתנן התם פ"ט אלא א"כ היה התנור מוקף צמיד פתיל דכיון דהתנור מוקף צמיד פתיל ניצול גם הם ניצולים דבטיל אגב טפלה של תנור כדתנן התם. וכן חבית המוקפת צמיד פתיל ומחט וטבעת במגופה מצדה שם במשנה מצדה טמאים מכנגד פיה טהורין נראין בתוכה אבל לא לאוירה טהורין שוקעין בתוכה תחתיהן כקליפת השום טהורים ובתוספתא תניא פ"ז אין החבית מצלת עליהם באהל המת ואם נמצאו למעלה משפתה כנגד תוכה של חבית מצלת עליהם בין שהטיט צף תחתיהן בין שאין הטיט צף תחתיהן והא דאין הטיט צף תחתיהם דטהורין היינו כשנראים באוירה לבד ואין יוצא מקצתן לתוך אוירה אבל יוצא לתוך אוירה אין צמיד פתיל מציל על הכלים מדרבנן אלא א"כ יש תחתיהן כקליפת השום מטיט דאע"פ שהן שקועין כיון שמכוסים טהורים והיינו דתניא בין שהטיט צף תחתיהן דכשהן שקועין לתוך אוירא בעינן טיט צף וכשאין שקועין אלא הם כנגד האויר של הבית לא בעינן טיט צף אבל שקוע לתוך אוירא בלא טיט צף טמאין דאין כלים נוטלין בצמיד פתיל מדרבנן כד'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> הבלועין בקרקעיתו של בית אינן ניצולין באהל המת שקרקע האהל כמוהו עד התהום כדתנן פרק ט"ו דאהלות ואם יש במקומה טפח על טפח טהורין כדתנן התם שארצו של בית כמוהו ותניא בספרי כל אשר באהל לעשות קרקע הבית כמוהו עד התהום ואם חלק הבית במחיצה שם טומאה בחצץ כלים שבבית טמאים דאינה חוצצת בפני הטומאה כיון שדרך הטומאה לצאת מן הבית טומאה בבית כלים שבחצר טהורים אם יש במקומה טפח על טפח שהאהל מציל אף על פי דאינו חוצץ כדאמר' לעיל ואם אין במקומן טפח על טפח טמאין כדאמרינן שקרקע הבית כמוהו עד התהום.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ביב </b> שיש ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טהור טומאה בבית מה שבתוכו טהור כדתנן פרק ב' דאהלות אין ביציאתו פותח טפח ויש בחללו לפנים פותח טפח טומאה בבית מה שבתוכו טהור שהטומאה תצא מן הבית ואין דרכה ליכנס לשם אין בו פותח טפח ולא ביציאתו טומאה בתוכו הבית טמא כאלו הוא בתוך הבית טומאה בבית מה שבתוכו טמא כדילפינן מכל אשר באהל לעשות כל מה שבקרקעות הבית כמוהו עד התהום.
+
+Halakhah 8
+
+<b>שתי </b> חביות ובהן כשני חצאי זתים ומוקפות צמיד פתיל מה שבתוכן טהור שצמיד פתיל מציל עליהן מליצטרף החצי זית שבחוץ ומה שבבית טמא דאין צמיד פתיל לחצוץ בפני הטומאה כדילפינן לעיל וכדתנן ספ"ח נפחתה אחת מהן היא והבית טמא וחברתה טהורה כדתנן התם וכן שני חדרים בכל אחד חצי זית הבית שלפניהן טמא דסוף טומאה לצאת והחדרים טהורים דאין דרך טומאה ליכנס מזו לזו כדתנן התם ובתוספת' תניא כשהן של זה זו לפנים מזו שדרך טומאה ליכנס לאחת מהן אותה שהטומאה יוצאה עליה טמאה:
+
+Chapter 21
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מנין </b> לצמיד פתיל שמציל באהל המת שנאמר וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא הא יש צמיד פתיל עליו טהור הוא ובכלי חרס הכתוב מדבר כדילפינן בספרי גווני טובא ובהדייהו תניא כלי פתוח כלי שמקבל טומא' דרך פתחו ואי זה זה כלי חרס מה תלמוד לומר טמא טמא לעולם לפיכך אם היה פתחו סתום ומוקף צמיד פתיל הציל על כל שבתוכו ובפרק קמא דחולין נמי ילפינן הכי כלי שטומאתו קודמת לפתחו כדכתיב כלי פתוח מדקפיד אפתיחה שמע מינה בכלי חרס קאי דבאי זה כלים הרגילה להשכים ולמהר ולבא דרך פתחו הוי אומר זה כלי חרס דכתיב לך בגויה בדוכתא אחריתי אל תוכו קל וחומר לכל הכלים שאין מקבלין טומאה שיציל בצמיד פתיל כלי אבנים כלי אדמה כדתנן בכלים פרק עשירי ובספרי יליף להו מקל וחומר דכלי חרס שמקבל טומאה מציל בצמיד פתיל כלים אלו שאין עלולים לקבל טומאה אינו דין שיצילו בצמיד פתיל ובספרי זוטא מדכתיב כלי וכל כלי לרבות ועצמות העוף תני להן בתוספ' דמצילי בצמיד פתיל משום דאינם מקבלים טומאה כדתניא בסוף פרק קמא דחולין עזים פרט לעופות כגון צפרניהם שעושין מהם כלים וכלי עץ שאינם מקבלים תנן להו נמי פרק י' הכלים וגולמים כלי מתכות בתוספתא משום דאין מקבלין טומאה קל וחומר מבלועין שניצולין מליטמא באהל המת כדילפינן בפרקין דלעיל ולכלים שתחת האהלים מה בין אהלים לכלי צמיד פתיל דאהל מציל בכיסוי אמר רבי מאיר כלי צמיד פתיל וכלים בעינן צמיד פתיל כדתניא בתוספתא פרק ו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>משפך </b> שכפהו בתוספתא דכלים פ"ו וחכמים אומרים מציל בכיסוי ופליגי ארבי מאיר דאמר משפך אפי' טהור אינו מציל ופי' הר"ש ז"ל כגון של בעלי בתים דאמרינן בפרק ב' דכלים דהוא טהור ועשאו כיסוי לחבית ומרח פיו והרב ז"ל כתב שכפהו מציל בכיסוי דסבירא ליה דחכמים דפליגי ארבי מאיר אכולה מילתא פליגי דקאמר אפילו טהור וחכמים אומרים מציל בין טהור בין טמא והיכי דמי שיציל אם הוא טמא כגון של רוכלין דתנן בפרק ב' ושל רוכלין טמא היינו כגון שכפהו דאינו מקבל טומאה מאחוריו ולהכי כתב אף על פי שקצתו נקוב נקב קטן הרי הוא כסתום דבמשפך זה של רוכלין אמר רבי עקיבא בפרק ב' מפני שהוא מטהו על צדו ומריח בו ללוקח וכתב הרב ז"ל בפי' המשנה כי בזה שבכלי קבול וטמא ואם כן כיון דחשיב כלי קבול ולא קפדינן אנקב הכי נמי הוא לענין כיסוי שכפהו הוי כסתום ומציל.
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> הכלים המצילים בצמיד פתיל אם היה בהן טפח על טפח על רום טפח וכפאן על פיהן על הארץ אע"פ שלא מירח מצילין מה שתחתיהן מפני שהן כאהל כדתנן (ס' עשירים בכלים) [פ"י דכלים] היו כפויים על פיהם מצילין כל שתחתיהן עד התהום וקאי אכלים שאינן מקבלים טומאה כגון כלי גללים כלי אבנים וכו' ובתוספתא תניא אם יש בהם טפח על טפח מצילין אבל כלי חרס דמקבל טומאה דרך פתחו אינו מציל באהל אם כפה חבית ומרחה בטיט מן הצדדין כל מה שתחתיה טמא כדתניא בספרי צמיד פתיל עליו ולא צמיד פתיל על גבו ותניא בספר' וכלי חרס לרבות האהלים כאהל של חרס יטמא ולא יציל מה שתחתיו. הדביק פיה לכותל ומירחה מצלת כדתניא התם בתוספתא וטעמא משום דהוי צמיד פתיל עליו כיון דאינה כפויה ממש על פיה ושאר הכלים שאינם מקבלים טומאה מצילין אפילו בלא מירוח כדתנן סתמא היו כפויין ומשמע כפויים לבד בלי מירוח דכיון דטעמא משום אהל טפח הוא דמצילין לא בעו מירוח היה לכלי חצי טפח דופן והיה דופן האהל חצי טפח אינו מציל עד שהיה טפח במקום אחד כדתנן פרק ה' דכלים. וכשם שכלים אלו שאינם מקבלים טומאה מצילין מבפנים אם יש בהם טפח כך מצילין חוץ כדתנן התם פרק ה' דכפישה שהוא כלי גדול שאינו מקבל טומאה כגון כלי עץ הבא במדה אם היה נתון על יתדות מבחוץ טומאה תחתיה כלים שבכפישה טהורים כיון שהיא סמוכה לכותל אהל כגון כותל בית שנעשה לאהל נחשבת הכפישה גם היא אהל להפסיק הטומאה שתחתיה מכלים שבתוכה כיון שיש בדפנותיה טפח וסמוכה לכותל אהל כדאמ' אבל סמוכה לכותל חצר או גינה שלא נעשו לאהל לא תחשב הכפישה אהל להפסיק.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>קורה </b> רחב טפח ונתונה מכותל לכותל טומאה תחתיה וקדרה תלויה מן הקורה כלים שבקדרה טמאים כחכמים דפליגי ארבי עקיבא במתניתין ובתוספתא מוכיח דאם היא נוגעת בפי הקדרה כולה ומכסה אותה דניצולו הכלים שבתוך הקדרה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>בור </b> שבתוך הבית וטומאה בבית כלים שבתוכו טהורים אם היה מכוסה בנסר חלק או חרדה שאין לה גפיים כדתנן התם פרק ה' ואם היה לבור בנין סביב גובה טפח מציל כשכסהו בכל שיש לו דופן או אין לו דופן כדתנן ברישא דמתני' וכפישה נתונה עליו טהור כיון דיש לו מחיצות סביב.
+
+Halakhah 7
+
+<b>החדות </b> הבנוי בתוך הבית ומנורה בתוכו ופרחה יוצא וכפישה מכוסה ונשען על הפרח אם תנטל המנורה והכיסוי עומד מציל על כל מה שבתוך החדות כדתנן אהלות פרק י"א בית הלל אומרים אף מנורה טהורה ומודים שאם תנצל מנורה כפישה נופלת הכל טמא וכלים שבין שפת כפישה לשפת החדות טהורים כדתנן התם טומאה שם הבית טמאה דאין צמיד פתיל לטומאה כדאמ' לעיל טומאה בבית כלים שבכותלי החדות אם יש במקומן טפח על טפח על רום טפח טהורי' דניצולין שם כביב שהוא קמור תחת הבית כדאמרינן לעיל ואם לאו טמאים ואם היה כותלי החדות רחבים משל בית בין כך ובין כך טהורים כדתנן התם סוף פרק י"א. תנור ישן שאינו מציל אלא בצמיד פתיל שהוא בתוך החדש שמציל על מה שבתוכו הכיסוי בלבד כאהלים כדאמרינן לעיל וסרידא שהוא כיסוי התנור מונחת על פי החדש ונשען על הישן רואים אם כשינטל הישן תפול הסרידה לא הציל וכל שבתוכו טמא ואם לאו הכל טהור היה החדש בתוך הישן והסרידה מונחת על פי הישן אם יש בין החדש והכיסוי פחות מטפח כל שבתוך החדש טהור וכאלו הסרידה מונחת על פיו בכלים פרק עשירי תנן תנור ישן בתוך החדש וסרידה על פי הישן ניטל הישן וסרידה נופלת הכל טמא ואם לאו הכל טהור חדש בתוך ישן וסרידה על פי הישן אם אין בין חדש לסרידה פותח טפח כל שבחדש טהור ע"כ לישנא דמתני' וסובר הרב ז"ל דפירושא דמתני' הכי הוא תנור ישן בתוך החדש וסרידה נשענת על פי הישן ומכסה כל פי החדש שבחוץ אלא שהישן הוא יוצא מעט לחוץ מתוך החדש ולכך נשען הכיסוי עליו אם כשינטל הישן שהוא משען לסרידה תפול הסרידה הכל טמא ונמצא שהכיסוי אינו נסמך אלא על הישן ואין תנור ישן מציל בלא צמיד פתיל ואם לאו שלא תפול הסרידה אפילו ינטל הישן מלמטה הכל טהור ונמצא סמיכה דסרידה על החדש והוי כיסוי לחדש ולא בעי צמיד פתיל כיון שאינו מקבל טומאה ומציל על כל שבתוכו מטומאה שבבית ואם כן הא דתנן ברישא וסרידה על פי הישן ר"ל שנסמך על פי הישן אבל היא מונחת על פי החדש כמו שכתב הרמז"ל וכן נראה במה שכתב בפירוש המשנה ובסיפא נמי תנן וסרידה על פי הישן וכיון דאין בינה והחדש פותח טפח הוי כאלו מונח על פי החדש ומציל מה שבתוכו והר"ש ז"ל פי' מתניתין בצמיד פתיל שמירח הסרידה על פי הישן שבפנים אלא שאם ינטל כלומר שיוציא אותו מתוך התנור החדש תפול הסרידה מתוך הנדנוד לא חשיב מוקף צמיד פתיל ואם לאו טהור אלא דקשיא ליה סיפא דקתני אם אין בין חדש לסרידה פותח טפח דמצלי אין בו פותח טפח או יש לו פותח טפח כיון דישן מוקף צמיד פתיל וכן הוא פי' הרב היוני ז"ל שהביא הראב"ד ז"ל ובפי' רבי' זרחיה ז"ל ראיתי שפי' על הסרידה על פי הישן דסיפא דאיירי כשכזית מן המת בתוך הישן וכן אין בין סרידה לחדש שבתוך הישן פותח טפח כל שבחדש טהור כלומר דמציל שאין טומאה מת נכנסת לחדש בפחות מטפח אבל אם יש לו פותח טפח כל שבחדש טמא שטומאה עולה מן הישן בהמשכ' ונכנסת לחדש וטמא כל שבתוכו אבל התנור עצמו טהור דהא לא הוסק ולאו בר קבולי טומאה הוא וכתב הוא מיהו עוד קשיא לי מאי איריא ישן וחדש אפי' ישן בישן נמי וניתרץ לי הא לא קשיא דאלו הוה ישן לא בעינן טפח דכיון דחזי לקבולי טומאה היתה טומאה נכנס' לטמא האוכלין שבו שכותלי הישן לא חייצי דאין דבר טמא חוצץ אבל השתא הוה ליה כותלי ככותל הבית וכל שאין שם פותח טפח אין הטומאה נכנסת בו וטהור כל מה שבתוכו עד כאן לשונו.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>סרידה </b> של חרס שעודפת על פי התנור טפח ומוקפת צמיד פתיל טומאה תחת העודף או על גבו הכל טמא כלים שתחתיה ושעל גבה אבל כלים שעל גבה כנגד אוירו של תנור טהורים כדתנן כלים פרק י"ב כנגד אוירו של תנור טהור כיון שמוקף צמיד פתיל ואם היתה טומאה כנגד אוירו של תנור וכנגדו עד לרקיע טמא ואינו מטמא מה שתחת העודף ולא מה שעל גבי העודף ולא מה שבתוך התנור כיון שהוא מוקף צמיד כדאמר'.
+
+Halakhah 11
+
+<b>קדרה </b> כפויה על פי החבית ומוקפת צמיד פתיל מצלת אבל אם הושיבה כדרכה והקיפה צמיד אינה מצלת כיון שהיא מתטמאה מאוירה אין כלי טמא מציל בצמיד וכדתניא בתוספ' פרק ז' דבבא קמא דכלים:
+
+Chapter 22
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> מציל בצמיד פתיל אלא כלים כדתני' בתוספתא וכלי כתוב בפרשה וכל כלי פתוח אשר אין צמיד וגו' הא יש צמיד פתיל עליו טהור הוא כדאמרינן לעיל ולכך שולי הכלים ודפנותיהם מאחוריהם אין מצילין אלא אם כן שפאן ותקנן ועשאן כלים כדתניא בתוספתא דכלים פ"ז דמזין ומקדשין בהם כיון שתקנם.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כלי </b> חרס שנתן בהם טיט עד חציו לא בטלו ואם השקיע בו כלים מציל כדתניא בתוספתא כפישה שנתן בה טיט עד חציה והשקיע בה את הכלים רבי יהודה אומר אינו מצלת וחכמים אומרים מצלת והוי דומיא דמתניתין פרק ה' דכלים תנור שנתן בו עפר עד חציו מן העפר ולמטה אינו מטמא באויר כדאיתא התם.
+
+Halakhah 3
+
+<b>כלי </b> חרס מציל עד שינקב כמוציא זית ובגדול עד שיפחות ברובו ואם סתם מקום הפחת בצמיד פתיל מצילו אף על פי שאינו חשוב כלי לקבל טומאה וכלי מוקף צמיד שהיה נקוב או סדוק ולא סתם הנקב ניטמא ואינו מציל אם היה כלי אוכלין שיעורו כמוציא זית וכלי העשוי למשקין ככונס משקה העשוי לכך ולכך מטילין אותו לחומרו כדתנן פ' ג' דמס' כלים ואמרי' (אע"פ) [סוף פ'] המצניע א' רבא חמש מדות בכלי חרס ומדה חמשית הוי ניקב כמוציא רמונים טהור מכלום משום כלי אא"כ יצניעו לגסטרא שנטמא בתוכה גסטרא ואם היה מוקף צמיד פתיל והוא באהל המת אין טומאה נכנסת לו דרך נקב ומציל על כל מה שבתוכו עד שיפחת ברובו וכל כלי פתוח כתיב דרך פתח נכנס לו טומאה ולא דרך נקביו אמר ר' אסי אני שמעתי כלי חרס שיעורו כמוציא רמון אמר ליה רבא שמא לא שמעת אלא במוקף צמיד פתיל שאם ניקב כמוציא רמון אינו מציל והא רבא הוא דאמר מוקף צמיד פתיל עד שיפחת ברובו לא קשיא הא ברברבי ברובו הא בזוטרי כמוציא רמון בטל ליה מכלי ומשמע לפי' רש"י ז"ל דכל שלא נפחת רובו בגדול או כמוציא רמון בקטן מציל בצמיד פתיל בפיו אף על פי שהנקב פתוח אבל הרב ז"ל סבירא ליה דבפחת רובו וכמוציא רמון בעינן נמי צמיד פתיל בנקב ובלא"ה אינו מציל דנקב זה הוי נפתח וכתיב כל כלי פתוח אבל בבציר מהכי לא חשיב פתח ומציל הכלי מה שבתוכו הואיל ומוקף צמיד בפיו ושיעורין אלו נראה דהם בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני.
+
+Halakhah 4
+
+<b>תנור </b> שהיתה סרידה על פיו ומוקף צמיד ונסדק התנור מלא פי מרדע שלא נכנס טמא נסדקה סרידה מלא פי מרדע נכנס טמא היה עגול הנקב אין רואין אותו ארוך אלא שיעורו כמלא פי מרדע נכנס כדתנן פרק ט' דכלים כתנא קמא דר' יהודה ותניא בספרי אמר רשב"ג הואיל ונאמר צמיד פתיל מה אני מקיים פתוח להביא את הנסדק. תנור המוקף צמיד פתיל וניקב עינו במקום מרוח מלא כוש נכנס ויוצא דולק נטמא. ניקב מצדו מלא כוש נכנס ויוצא שלא דולק נטמא כתנא קמא דרבי יהודה פרק ט' וכן מגופת חבית שניקבה שיעורה כדי שתכנס קשר שני של שיפון שהוא דק מן הראשון ומחצבים גדולים שניקבו שיעורין מלא קשר שניה של קנה דלא כרבי שמעון דמחלק במתני' אם נקבה מן הצד לאמצע והיינו בזמן שנעשו ליין אבל לשאר משקין נקובתן כל שהוא כדתנן התם והיינו נמי שלא ניקבו בידי אדם בכוונה אבל ניקבו בידי אדם אפילו כל שהוא טמאים כיון שהוא בכונס משקה דנקיבת הנך שיעורי דעד השתא בסתימה שבפתחו אבל השתא איירי כשניקב הכלי עצמו כן כתב הר"ש ז"ל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>חבית </b> מלאה משקין טהורין ומוקפת צמיד ומניקת של חרס בתוכה החבית ומשקין טהורין ומינקת טמאה כבית שמאי דפ"ט דכלים דחזרו ב"ה להורות כדברי בית שמאי כדתנן התם והרב ז"ל פי' דמינקת זו היא של חרס כמו שפירש גם כן בפי' המשנה וכיון שהיא חלולה ומונחת צדה אחת תוך החבית חשיבא כלי שיש לו בית קבול ונכנסת טומאה לתוכו דרך פיו שבחוץ אף על פי שהוא עקום אבל אין טומאה נכנסת לחבית שהנקב של חבית הרי הוא סתום במינקת ולא חשיב השתא האי נקב של מינקת אלא להכניס הטומאה למינקת בלבד כן נראה לישב דברי הרב ז"ל במה שהשיג עליו הראב"ד ז"ל.
+
+Halakhah 8
+
+<b>חבית </b> שניקבה וסתמוה שמרים הצילה כדתנן פ' עשירי בכלים. אגף חצי הנקב וסתם חציו הוי ספק דלא איפשיטא בעי' דרבא פרק הגוזל קמא סתם את הנקב בזמורה צריך למרח מן הצדדין סתמו בשנים ימרח ג"כ בין שניהם כדתנן התם וכן נסר הנתון על פי התנור ימרח ואם היו שתים ימרח בין שתיהן כדתנן התם ואם חברן יפה אינו צריך למרח ביניהן כדתנן התם במה מקיפין בסיד וכו' ובכל דבר המתמרח דהוו צמיד פתיל אבל בעץ ועופרת הוי פתיל ולא צמיד ומקיפין בדבילה שמינה ובבצק שנילושה במי פירות שם במשנה תנן שאין מקיפין בהן ואם הקיף הציל מדאוריתא דהוי צמיד פתיל אבל משום דאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל אמרו שאין מקיפין והיינו משנה ראשונה אבל במשנה אחרונה אמרו מותר כדאסקי' בע"ז פרק רבי ישמעאל.
+
+Halakhah 9
+
+<b>מגופת </b> חבית של חלחלה חכמים אומרים אינה מצלת כדתנן פרק עשירי דכלים כיון דמחלחלה לאו צמיד פתיל הוא. הכדור והפקעת של שתי לא הציל עד שימרח מלמעלה למטה כדתנן התם וכן מטלית של בגד כדתנן היתה של נייר או של עור וקשרה במשיחה אם מירח מן הצדדין הציל כדתנן התם.
+
+Halakhah 10
+
+<b>חמת </b> של עור הדג ושל נייר דלא מקבל טומאה והלביש בהן את החבית וצררה למטה הרי זו מצלת כדתנן בתוספתא פרק ז' דכלים אבל לא צררה שפי החבית לצד פי החמת אינה מצלת.
+
+Halakhah 11
+
+<b>חבית </b> זפיתה שנתקלף הכיסוי וזפת עומד וחזר ודחק הכיסוי בזפת מציל וכן קבותין של מורייס שהם קנקנים שגפתן עם השפה חכמים אומרים מצילין כדתנן בפרק עשירי דכלים:
+
+Chapter 23
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הכלים המצילין בצמיד פתיל והם כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה כלי חרש וכלי נתר וכלי עצמות וכלי עץ הטהורים כדילפי' לכולהו לעיל דמצילין על כל מה שבתוכן וכדתנן פרק עשירי דכלים על הכל מצילין חוץ מכלי חרש שאין מצילין אלא על אוכלין ומשקין וכלי חרס והיינו מדרבנן כדאמרי' פרק חומר בקדש אבל מדאוריתא אבוהן דכולהו כלים דמצילין הוו כלי חרש דכתיבי בהדיא בקרא.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אדם </b> הנתון בתוך כלי חרס מוקף צמיד טהור דכלי חרס מציל מדאוריתא על כל מה שבתוכו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ארובה </b> שבין בית לעליה ונקובה בכונס משקה וקדירה נתונה על פי הארובה קדרה טמאה ועליה טהורה כבית הלל פרק ה' דאהלות והא דקדרה טמאה חומרא בעלמא כן כתב הר"ם סוף פרק תשיעי דכלים היתה שלימה מצילה על הכל מן התורה דמדרבנן אינה מצלת על הכלים כדתנן התם פ' חמישי דחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי וכלי מתכות טמאים ומשקין שבתוכן טהורים וכן אשה ועריב' שלשה בה טמאים והבצק טהור היינו טומאות מדרבנן דאין מצילין אלא על אוכלין ומשקין כדתנן התם. ואם היה הכלי המונח על פי הארובה משאר כלים המצילים בצמיד ואינם מקבלים טומאה כגון כלי גללים וכו' מצילין על כל מה שבעליה אפילו מדרבנן דלא גזרו להציל על הכלים אלא בכלי חרס כדאמרינן וכלי חרס שהוא טהור לקדש ולחטא' מציל גם כן אפילו מדרבנן כיון שעם הארץ נאמן עליהם כמו שאמרו פרק חומר בקדש וכמו ששנינו פרק ה' דאהלות. אהל הנטוי בעליה ומקצתו מרודד על הארובה מציל מטומאה שבבית שאהל מציל בכיסוי וכדתנן פרק ז' דאהלות כרבי יוסי דסבר מציל והראב"ד ז"ל כתב משום שיפועי אהלים דתנן התם דהוו כאהלים:
+
+Chapter 24
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בית </b> שחלקו בקנקנים טהורות ופיהן לחוץ מצילין מטומאה שבפנים כדתניא בתוספתא פ"ז בפלוגתא דרבי שמעון ברבי יהודה ואם טחן בטיט ויכול לעמוד בפני עצמו מציל לכ"ע כדתנן התם בתוספתא וכדתנן במתניתין פרק ששי דאהלות. בית שחצצו בנסרים או ביריעות מן הצדדין או מן הקורות טומאה בבית כלים שבחציין טהורים לפי שאהלים מצילין מן הטומאה וכדאיתא לעיל טומאה בחצין כלים שבבית טמאים מידי דהוה אכלי חרס המוקף צמיד פתיל וטומאה בתוכו דאין צמיד פתיל לטומאה כדילפינן לעיל כלים שבחצין טמאים אם יש שם פותח טפח ואם לאו טהורים כדתנן פט"ו דאהלות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>בית </b> שהוא מלא תבן ואין בין התבן לקורות פותח טפח טומאה בפנים בין בתוך תבן בין למעלה כל הכלים שכנגד יציאת הטומאה טמאים כדתניא פט"ו דאהלות ומפרש בתוספתא האי כנגד יציאה שהוא במלואו של פתח היתה טומאה במקום זה במילואו של פתח כלים שבפנים אם יש במקומן טפח על רום טפח טהורים כדתנן במתניתין ואם לאו טמאים דבחציין נמי אמרינן לעיל אם טומאה בבית כלים שבחצין שאין בו טפח טמאים ואם יש בין תבן לקורות טפח בין כך ובין כך טמאים כדתנן במתניתין דאין התבן נחשב כחצץ ואין מציל על מה שבתוכו בין יש במקומן טפח או לא דסתם תבן דעתו לפנותו.
+
+Halakhah 4
+
+<b>כותל </b> שבין שני בתים באהלות פ"ו כותל שבין ב' בתים וטומאה בתוכו הקרוב לטומאה טמא מחצה למחצה שניהם טמאים טומאה באחת מן הבתים וכלים בכותל מחציו וכלפי טומאה טמאים מחציו וכלפי טהרה טהורים מחציו למחצה נמי טמאין כדתנן נמי התם וכן מעזיבה שבין בית ועליה כדתנן נמי התם מעזיבה שהיא לאויר שאין עלייה עליה טומאה בתוכה מחציה ולמטה הבית טמא והעומד מלמעלה אפילו כנגד הטומאה טהור כמו אם היתה בבית דהא פשטה טומאה בכל הבית היתה טומאה מחציה ולמעלה הבית טהור והעומד מלמעלה כנגד הטומאה טמא כדתניא בתוספתא פ"ד מחצה על מחצה הבית טמא והעומד מלמטה כנגד הטומאה טמא כרבי מאיר דמטמא בתוספתא והוי כמתני' דמעזיבה שבין בית ועליה דתנן דמחצה על מחצה טמאה והראב"ד ז"ל חלק כשמעזיבה עומדת לאויר. וכן כותל המשמש את הבית כגון כותל המפסיק בין בית לחצר או לגנה ידון מחצה על מחצה כדתנן התם פרק ששי ומחצה למחצה הבית טמא והעומד מלמעלה טהור כדתנן וחכמים מטהרים דשדינן לה בתר בית נטל מהכותל מבפנים או הוסיף מבחוץ עד שנמצאת הטומאה מחצי כותל ולפנים הבית טמא ואיפכא הבית טהור וכדתניא התם בתוספתא היתה הטומאה על הכותל אפילו מחציו ולפנים הבית טהור כיון שאין הטומאה בתוך הכותל וכדתני נמי התם.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>בית </b> המשמש את הכותל ידון כקליפת השום כגון כותל שבין ב' כוכין או ב' מערות דנעשו על ידי החפירה ולא נבנה הכותל אין דינם כדין כותל הפנוי בין ב' בתים אלא אם טומאה בכותל ועליה כקליפת השום הבתים טהורים אפילו הכוך שהוא קרוב לטומאה ואם טומאה בבית וכלים בכותל ועליהם כקליפת השום טהורים אפילו קרובים לטומאה וכדתנן פ"ו דאהלות. כותל שחצי עוביו בנין וחציו סלע נידון מחצה למחצה כדתניא התם בתוספתא ונראה דהוי מדרבנן דהא בכותל עצמו דהוי מחצה על מחצה הוי חומרא.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>טומאה </b> שהיתה בין קורות הבית אפילו אין תחתיה אלא כקליפת השום הבית טהור כדתנן פ"ו דאם אין שם פותח טפח רואין את הטומאה כאלו הוא אטום ואין יוצאה הטומאה לבית אלא בוקעת ועולה ואם יש במקומה טפח על טפח הכל טמא כדתנן התם ואם היתה נראית בין כך ובין כך הבית טמא כדתנן התם ופי' הר"ש והעליה טהורה. שני פתחים זו על גב זו וטומאה בכותל שביניהם אם נראית לתוך אחד מהן הוא טמא וחברו טהור ואם לאו נידונין מחצה על מחצה:
+
+Chapter 25
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עמוד </b> העומד בתוך הבית וטומאה רצוצה תחתיו בוקעת ואינו מטמא אלא כנגד הטומאה לבד כדתנן במתני' פ"ו ובתוספתא כלים שתחת הפרח שבולט מן העמוד מחוץ טפח טהורים כת"ק דרבי יוחנן בן נורי במתניתין דאינו מטמא אלא כנגד הטומאה. טפח על טפח על רום טפח הרי הוא כקבר סתום ומטמא כל סביביו כדתניא בתוספתא ולא הזכיר בבריתא דהבית כולו טמא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>טומאה </b> שבתוך הכותל ומקומה טפח על טפח על רום טפח כל העליות הבנויות על כותל זה אפילו הן עשרה טמאות כדתנן ריש פרק ז' דאהלות משום דהכותל משמש להן וראשי קורות העליה תחובות בכותל והכותל גבוה והוי מחיצה לכל העליות שזו למעלה מזו ודוקא כשמקום הטומאה טפח דנחשב כל הכותל כקבר סתום ומביא טומאה לכל העליות אבל אין שם טפח בוקעת כנגדה והצדדין טהורין ואין נידון למחצה על מחצה כיון דאפילו טפח ליכא לצד העליות כך כתב הר"ש ז"ל. בנה בית בצד הכותל מכאן ובית מכאן ובנה עליה על גבי שני בתים העליה טמאה שהאהילה על הקבר שבאמצע קרקע העליה והעליה השניה שעל גבה טהורה שאין הכותל הטמא כותלה וכדתנן התם בההיא מתני' דריש פ"ז וטעמא משום מעזיבה של עליה חוצצת.
+
+Halakhah 4
+
+<b>חור </b> גדול שבעובי הכותלים והוא פרדסיק וטומאה בתוכו ודלתות סגורות עליו הבית טהור כן כתב הרב ז"ל ובתוס' פ"ז תניא פרדסקין שהוא פתוח לבית מוגף וטומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך טומאה לצאת ולא ליכנס טומאה בקרקעו או בכותל שלפנים הימנו טומאה בוקעת ועולה ויורדת ורואין את הפרדסקין כאלו הוא אטום ונידון מחצה על מחצה להביא הטומאה לבית.
+
+Halakhah 5
+
+<b>שני </b> פרדסקין מתני' פ"ו תנן ב' פרדסקין זה בצד זה או זה על גב זה נפתח אחד מהן הוא והבית טמא וחברו טהור וכתב הרב ז"ל דנפתח אותו שהטומאה בתוכו והשני טהור דאין דרך טומאה ליכנס לו ומכאן נראה שכתב הרב ז"ל בפרדסקין אחת שהוא סגור דהבית טהור דהא תנן במתני' ונפתח אחת מהן שהוא אותו שהטומאה בתוכו ומשמע דוקא נפתח הבית טמא אבל לא נפתח הבית טהור אע"ג דאפשר לומר דאפילו לא נפתח הבית טמא ולא נקט נפתח אלא לאשמועינן אפילו נפתח חבירו טהור ואין טומאה נכנסה לו. היתה טומאה רצוצה בתוך הבנין רואין את הפרדסקין כאלו הן אטומין וידון מחצה למחצה להביא את הטומאה לבית כדתנן התם ספ"ו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>כזית </b> מן המת מודבק באסקופת הבית מבחוץ הבית טהור כרבי יהושע דפליג אר' אליעזר פי"ב דאהלות היה רצוץ תחת האסקופה ידון מחצה למחצה כדתנן התם היה מודבק למשקוף הבית טמא כדתנן התם לת"ק דרבי יוסי.
+
+Halakhah 7
+
+<b>כלב </b> שאכל בשר המת ומת בתוך ג' ימים ומוטל על האסקופה רואין חלל הטומאה אם הוא כנגד המשקוף ולפנים הבית טמא ומכנגד המשקוף ולחוץ הבית טהור כרבי יוסי פי"א דאהלות.
+
+Halakhah 8
+
+<b>האשה </b> שמת עוברה בתוך מעיה כיון שנפתח הרחם עד שנראית הראש נטמא הבית מפני העובר אף על פי שעדין לא יצא ואין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראשו כפיקה שראשו עב כפיקה של צמר כדתנן פ"ו דאהלות ומייתי לה פ"ג דבכורות שאם לא העגילו ראשו כפיקה ויצאה מבית לבית כשהיא מקשה לילד והפילה בבית שני הבית ראשון טמא בספק שמא יצא ראשו כיון שלא היה ראשו כפיקה ואם היתה ראשו כפיקה הבית הראשון טהור דלא היתה יכולה להלך על רגליה לפיכך אם היתה ניטלת בזרועותיה כשהוציאוה הבית הראשון טמא בספק כדתנן פ"ו דאהלות וכל שלא יצא ראשון חוץ לפרוזדור אינו כילוד ואינו מטמא אם יצא מת מדאוריתא עד שיצא חוץ לפרוזדור ופתיחת קבר לא מטמאה אלא גזירה שמא יוציא ראשו חוץ לפרוזדור כדאיתא פרק בהמה המקשה וכמו שכתבו התוספות פ"ג דבכורות. האשה שהפילה שליא הבית טמא ודאי דחזקה אין שליא בלא ולד כדאיתא פרק כל היד.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>מי </b> שילדה ב' ילדים א' חי ואחד מת ויצא המת ראשון החי טהור שלא נגע בו אלא מבפנים ואם הוא יצא ראשון הרי הוא טמא שהמת נתגלגל אחריו ונגע בו שאין בו רוח להעמיד עצמו כת"ק דרבי מאיר ספ"ז דאהלות וכן פי' הר"ש ז"ל טמא וטהור על הוולד כפי' הרב ז"ל מכח התוס'.
+
+Halakhah 12
+
+<b>האשה </b> שילדה נפל קטן טמאה טומאת שבעה כדאיתא פ"ב מת עוברה בתוך מעיה ונגעה בו החיה טמאה מדרבנן כדאיתא פרק בהמה המקשה אבל מדאוריתא אין מגע בית הסתרים מגע וכן בולע ב' טבעים זו אחר זו אחד טמאה ואחד טהורה ונגעו בתוך מעיו אינו מגע והטהורה בטהרתה כדאיתא פרק בהמה המקשה משום דמגע בית הסתרים לא מטמא וכדילפינן בנדה פרק יוצא דופן דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים זה היסטו שלהם וכתיב וידיו ודרשינן הכי היכא דהיסיט הזב בידיו כלומר בגלוי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9756b876b3876c8a027f9f73b65fc57003ef9c7c
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,840 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Defilement of Foods
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קפז </b> שצונו לדון בדין טומאת אוכלין ומשקין והכשרן כמו שכתוב בתורה. כל אוכל המיוחד לאדם מקבל טומאה וכל שאינו מיוחד לאדם אינו מקבל טומאה אלא אם כן חשבו עליו ויחדו למאכל אדם וכדתנן פרק שמיני דטהרות כל המיוחד למאכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב וכל שאינו מיוחד וכו' טעמא משום דכתיב מכל האוכל אשר יאכל ודרשינן בת"כ יכול אף אוכלי בהמה יהו מטמאים באויר כלי חרס תלמוד לומר האוכל דהוי אוכל אדם דהאוכל משמע האוכל המיוחד יכול שאני מוציא אוכלי בהמה שחשב עליהם לאדם תלמוד לומר כל אוכל יטמא יכול כל אוכל ת"ל אשר יאכל פרט לאוכל סרוח וכו'. ואין מקבל טומאה עד שיבלל תחלה כדתנן פרק ג' דעוקצין כל האוכלין המיוחדים לאדם צריכין הכשר ואינם צריכין מחשבה וכתיב וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם וכו' וכתיב מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא למדנו שאין אוכל מוכשר ומתוקן לקבל טומאה עד שיבואו עליו מים פעם אחת ואפילו הוא נגוב עתה כדדרשינן בת"כ ממים על זרע ונפל מנבלתם עליו דמשמע בתר הכי אף משניגב שלא הקפידה תורה אלא שירד לו הכשר טומאה פעם אחת דשוב אינו נעקר ממנו. והשבעה משקין הן המים והטל והשמן והיין והחלב והדם והדבש דכתיב בסיפיה דקרא דאשר יבוא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ויש לדרוש המקרא כך אשר יבא עליו מים או כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא האוכל וכל הני נמי משקה נינהו יכול מי תותים ומי רמונים ומי פירות ת"ל אשר יבא עליו מים מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי אף אני ארבה את הטל היין השמן והדבש והחלב והדם שאין להם שם לווי ומוציא אני את מי פירות שיש להם שם לווי ודבש דבורים אין לו שם לווי דבש סתם מיקרי דדבש צרעין לא הוי דבש סתם ובתוספתא דשבת תניא מנין לדם שהוא משקה שנאמר ודם חללים ישתה ומנין ליין דכתיב אשקך מיין הרקח וכתיב ודם ענב תשתה חמר ודבש שנאמר ויניקהו דבש מסלע ושמן דכתיב משתה שמנים וכו' וחלב דכתיב ותפתח את נאד החלב ותשקהו וטל דכתיב וימץ טל מן הגזה מלא הספל מים ודם דכתיב את מקור דמיה ואומר ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד לחטאת ולנדה ובת"כ אשר ישתה זו הדם דכתיב ודם חללים ישתה וגו'. ואינם מכשירים עד שיפלו על האוכלים ברצון הבעלים כדדרשינן בת"כ וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע וגו' טהור הוא וכי יותן מים על זרע וגו' טמא הוא כתיב זרע בטהור וטמא וזרע משמע בין מחובר בין תלוש בין אוכל אדם בין אוכל בהמה ונתינת מים משמע בין מתן בידי שמים בין מתן אדם ולהכי מוקמינן לקרא דטהור במחובר ובאוכל בהמה ובמתן בידי שמים דאי מחובר מכשיר ליכא זרע שלא הוכשר ואי אוכל בהמה אפילו אוכל אדם חזי לבהמה ואי מתן בידי שמים טמאת הכל דכולהו זרעים מן מי גשמים קא רבו ואם כן קרא דטמא הוי בתלוש ובאוכל אדם ובמתן בידי אדם דהוי כרצונו דאי שלא מרצונו אפילו מתן בידי אדם לא מכשיר דכתיב כי יתן וקרי כי יותן דכי יותן דומיא דכי יתן מה כי יתן לרצונו ולדעתו אף כי יותן שנתרצה והמשקה סרוח אינו מכשיר כדתניא בתוספתא דטהרות פ"ט וטעמא כדמשמע בת"כ משום דכתיב אשר ישתה דמשמע ראוי לשתות אדם כאוכל שהוא ראוי לאדם ועוד דאית ליה שם לווי דלאו מים סתמא מיקרו וכו' וכיון שהוכשר האוכל אף על פי שהוא נגוב עתה מקבל טומאה כדילפינן וכן שאר מי פירות ילפינן לעיל דאין מכשירין דאית להו שם לווי כדאמרינן וכן אין מקבלין טומאה כלל כדתנן פ' בתרא דתרומות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>שבעה </b> משקין טמאים ושאר כל המשקין טהורין והראב"ד ז"ל כתב שלא מצא ששאר משקין לא יקבלו טומאה כלל והרי מתני' היא שאר כל המשקין טהורים ואי ר"ל דאינם מכשירים הוה ליה לתנא למיתני אינם מכשירים בפירוש וילפינן טומאת משקין מדכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא סוף פרק קמא דפסחים כרבי מאיר וכן בפרק רביעי דטהרות ספק משקין ליטמא טמא משום דטומאת עצמן מן התורה לטמא אחרים דרבנן כתנא קמא דרבי יוסי.
+
+Halakhah 5
+
+<b>זתים </b> וענבים שלא הביאו שליש אין משקה שלהם מכשיר ואינו מקבל טומאה כדדרשי' לענין מעשר מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר שתזרע ותצמיח יצא פחות משליש שאינו מצמח כדילפי' פרק קמא דראש השנה ואמר בשם רבי התם בירושלמי דזתים וענבים שלא הביאו שליש משקין היוצאין מהן אינם מכשירים דכיון דילפינן לענין מעשר דאינם חייבים לא חשיבי נמי משקה להכשיר וה"נ לקבל טומאה וכו'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>דברים </b> שאינם נאכלים לאדם מפני הנאת גופן אלא מפני טעם שנותנים במאכלות או מפני הריח או המראה אינם מקבלים טומאה כדתנן פ"ג דעוקצים ומייתי לה פרק בא סימן ואמר נמנו וגמרו דאין נקחין בכסף מעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין דכל מידי דלא עביד לאוכל אלא להטעים הקדרה לא מטמא והוא הדין לריח ולמראה דלאו אוכל הוו וקרא אוכל קאמר מכל האוכל אשר יאכל וכו'. השבת משנתן טעם בקדרה אינו מתטמא כדתנן פ"ו דעוקצין משום דהשליך כל כחו בתבשיל ונשאר כזבל. ותמרים וגרוגרות בקדרה עדין הן מתטמאין עד שיפסלו מאכילת אדם כדתניא בתוספתא. העוקצים והקור דהוו כעץ תנן ליה נמי התם ושלקן וטיגנן אמר וכו' בכל מערבין דהוו אוכל וחרצנים וזגים תניא בתוס' אף על פי שכנסן לאוכלין בטלה דעתו וזתים וענבים הקשים אם כנסן לאוכלין מקבלין טומאה ובתוספתא מצאתי דבטלה דעתו. וכפניות ופגין ובוסר וקצח הוו אוכל כדתנן להו התם וכו'. לולבי זרדים וחרובין תניא להו נמי התם דמשימתיקו טמאים טומאת אוכלין ושל ערל ועלי הלוף השוטה והתם תניא עלי הלוף בהדי חרדל ותרמוסין ושאר כל הנכבשין דמטמאין טומאת אוכלין אפילו לא המתיקו דהוו אוכל ונראה דהוי טעות דבמתני' תנן התם עלי לוף שוטה בהדי של ערל ולולבי זרדין וכו'. עלי הזתים שכבשן אינו אוכל וכן כשות של כשות והנץ.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>דבש </b> בכוורתו מטמא טומאת אוכלין כדתניא פרק הספינה דהא דתניא לא אוכל ולא משקה משני אביי התם דלא נצרכה אלא לשתי חלות ואם רדה הדבש משירסק הוי משקה כדתנן סוף עוקצין לב"ה דבש הזב מכוורתו מתטמא טומאת אוכלין אם חישב עליו לאוכלין כדתניא בריש ברייתא דטהרות וכדמשמע פ' הספינה.
+
+Halakhah 19
+
+<b>השמן </b> הקרוש אינו אוכל ולא משקה חשב עליו כשהוא קרוש בין לאוכלין בין למשקין בטלה דעתו ובתוספתא תניא לאוכלין מטמא טומאת אוכלין למשקין בטלה דעתו וע"כ כשהוא קרוש מיירי דאי אינו קרוש בכל דוכתא משמע דשמן חשיב משקה וכמו שכתב ר"ת פרק הקומץ רבה דהא דפסקי' התם הלכתא כרבי שמעון שזורי דיין דוקא הוי תחלה ולא שמן ודבש איירי בקרוש ואם כן מה שכתב הרב ז"ל בין לאוכלין בין למשקין בטלה דעתו היינו בקרוש וחזר ונמחה כמו שהוסיף הר"ש ז"ל על דברי ר"ת ז"ל פרק שלישי דטהרות אבל ניטמא ואחר כך קרש ונימוח הוי תחלה לעולם וכמו שכתב הרב ז"ל ריש פרק תשיעי ובתוספתא דקתני לאוכלין מטמא וכו' איירי שנטמא קודם שקרש ולא נימוח אחר כך וכן הדם שקרש חשב עליו למשקין בטלה דעתו כדתניא התם בתוספתא בהדי שמן וכן דבש כדתניא נמי התם בההיא תוספתא גופא ומייתי לה הר"ש ז"ל פרק שלישי דטהרות ושאר כל מיני פירות לא אוכל ולא משקה וחשב עליו לכל בטלה דעתו כדתניא בההיא תוספתא. והשלג חשב עליו לאכילה בטלה דעתו דקרוב הוא להיות משקה יותר מאוכל כדתניא נמי התם ומייתי לה פרק כל היד ניטמא מקצתו לא ניטמא כולו דאינו חבור אלא כל קורט בפני עצמו חשוב ואינו טמא אלא מקום מגע טומאה נטהר מקצתו כגון חשב עליו למשקה ונטמא טומאת משקין סלקא ליה השקה במקוה כשאר מים ולא משום טבילה דאין אוכל ומשקה נטהרין במקוה דלא כתיב טבילה אלא באדם וכלים אבל יין ולא שום משקה אין להם טהרה אלא מים ומשום זריעה דכי משיק להו הוו להו חיבור מים שבכלי עם מי המקוה ובטילו להו גבייהו כדתנן שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהור מלטמא אלמא מטהרת להו זריעה ומים במים זו היא זריעתן כן כתב רש"י ז"ל פרק כל היד העבירו על גבי כלי חרש הטמא מטמא כולו שם פרק כל היד אקשינן סיפא דקתני נטהר כולו למימרא דניטמא כולו והא אמרת נטמא מקצתו לא ניטמא כולו ושני אביי כגון שהעבירה על אויר תנור ושרץ בתוכו דהתורה העידה על כלי חרש אפילו מלא חרדל דכולו אפילו מה שאין נוגע בו טמא מן האויר כדכתיב כל אשר בתוכו וגו'.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>החלב </b> שבכחל שחשב עליו בטלה דעתו וטהור ושל קבה טמא טומאת אוכלין כשחישב עליו כדתניא בההיא תוספתא.
+
+Halakhah 24
+
+<b>ענבים </b> משהלך הדורך בהן שתי וערב מתטמאין טומאת משקין והגרגרים השלמים מתטמאין טומאת אוכלין כדתני בתוס' דטהרות פרק עשירי ומייתי לה הר"ש ז"ל התם וכן הזתים משיטענו בקורת בית הבד כתנא קמא דרבי שמעון בההיא תוספתא והגרגרים השלמים הוו אוכל.
+
+Halakhah 25
+
+<b>הערלה </b> וכלאי הכרם ושור הנסקל שנשחט ועגלה ערופה בין נשחטה או נערפה וצפורי מצורע ופטר חמור ובשר בחלב ובשר פרה אדומה והפגול והנותר אע"פ שכולן אסורים בהנאה מתטמאין טומאת אוכלין:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האוכלין </b> כל זמן שהן מחוברין אפילו בשורש קטן שיכולין לחיות ממנו אין מקבלין טומאה כדתנן פרק ג' דעוקצין וכדילפינן לעיל פרק ראשון דאין מקבל טומאה אלא בתלוש וכל שאינו יכול לחיות ממנו הוי כתלוש. ויחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה שאינו יכול לחיות טמא כרבנן דפליגי במתניתין אר' יהודה ומייתי לה שלהי פרק העור והרוטב ובעי רב פפא מהו שיעשה יד לחברו תיקו ופרש"י ז"ל כשיכול לחיות ונפשח ממנו יחור אחד אחר שאינו יכול לחיות אם נעשה האחד בית יד לזה השני ומביא לו טומאה א"נ אם האילן נעשה יד להביא טומאה לייחור שנפשח ואינו יכול לחיות כפי' הרב ז"ל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ירקות </b> שצמקו באיביהן ככרוב ודלעת אינן מתטמאין אף על גב דהן כתלושין כמין שאין ראוין לאכילה ואם לקטן לייבשן מקבלין טומאה עד שיבשו אף על גב דלא קיימי למאכל וכדתניא התם ס"פ העור והרוטב. וכן אילן שיבש פירותיו הן כתלושין כדאמרינן התם הא שאר פירות מטמאי (ה"ד) והראב"ד ז"ל כתב ואולי מבכורים גמרי לה דקתני יבש האילן מביא ואינו קורא קתני יבש דומיא דנקצץ וכו'. תאנים שיבשו באיביהן מטמאי טומאת אוכלין במקומן מימרא דשמואל פרק העור והרוטב מדאיצטריך קרא גבי אבר ובשר המדולדלין בבהמה ומעורין כחוט השערה למעט שלא יטמאו טומאת נבלה דכתיב כי יפול מנבלתה אינו קרוי נבילה עד שיפול לגמרי אפילו הכי מיטמו טומאת אוכלין והכי נמי הכא אף על גב דלענין שבת הוו כמחוברין לענין טומאת אוכלין הוו כתלושין. בעל חי כיון שמת או נשחט אף על פי שהוא מפרכס מקבל טומאה דאף על גב דלא הותר באכילה עד שתצא נפשה אוכל מיהא הויא וכדתנן פרק העור והרוטב וכדאמרינן פרק שלישי דגים מאימתי מקבלין טומאה משימותו כדתנן פרק שלישי דעוקצין דע"ח כב"ה ומייתי לה פ"ק דחולין דף ע"ח פ' בהמה נולד בהן טרפה שם בעיא דרב חסדא נולד בדגים סימני טרפה מהו תיבעי למ"ד טריפה חיה ותיבעי למ"ד אינה חיה דלמ"ד טרפה חיה נימא דוקא בהמה דנפיש חיותה או דילמא אפי' למ"ד אינה חיה היינו בהמה דיש במינה שחיטה אבל דגים לא תיקו. האבר או הבשר המדולדלין בבהמה או חיה שאינם יכולין לחיות אם הוכשרו מקבלין טומאה במקומן כדתנן פרק העור והרוטב דף קכ"ו דדוקא לענין נבלה וכו' דאמרינן כי יפול עד שיפול אינו קרוי נבלה אבל לענין טומאת האוכלין הוו כתלושין וכו' נשחטה הבהמה הוכשרה בדמיה כרבי מאיר במתניתין שהבהמה כולה כמו יד לאבר זה ובעי רבה בגמרא אם בחייה נמי תהיה כולה יד לאבר או לא תיקו וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>השוחט </b> בהמה חיה או עוף הוכשר כל הבשר בדם דדם הוי אחד משבעת משקין המכשירין וכיון שיצא הדם דרך כל הבשר בשחיטה הוכשר כל הבשר ואם לא יצא דם לא הוכשר הבשר כת"ק דרבי שמעון דמתניתין פרק השוחט דף ל"ג וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> הכשר בפירות מחוברין ולא במים המחוברין פירות מחוברין כדילפינן לעיל פרק א' מים מחוברין מדכתיב בכל כלי כדדרשינן בת"כ יכול אף הן בבורות שיחין ומערות יהו מכשירין תלמוד לומר אשר ישתה מה שתיה מיוחדת שיש עמה מחשבה וכו' יכול אפילו חשב שירדו לדורות וכו' תלמוד לומר בכלי יטמא שתלוש מן הקרקע ואפילו שאבם קודם וכדאמרינן.
+
+Halakhah 9
+
+<b>קשות </b> שנטעה בעציץ והגדילה אף על פי שיצאת חוץ לעציץ אינה מקבלת טומאה כדתנן פרק שני דעוקצין ומייתי לה ס"פ העור והרוטב דכיון דיצאה לחוץ שיונק מריח הארץ הויא כמחובר ומה שכתב הרב ז"ל אף ע"פ אפשר דה"ק אף על פי שיצאת לחוץ דוקא מה שיצא לחוץ הוא דאינו מקבל טומאה אבל מה שהגדילה בתוך העציץ מקבל טומאה וכ"ש כשגדלה לבד ולא יצא ממנה לחוץ שמקבל טומאה מה שגדל הואיל ולא יצא לחוץ ודוחק וכו' ועציץ נקוב הוי כארץ כדתנן התם בין להכשר בין לקבל טומאה וכדילפינן ס"פ המצניע מדכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע ריבתה התורה טהרה אצל זרעים כאשר יזרע משמע כדרך שאדם מוציא לזריעה למעוטי מחובר כל דהו להכי אהני זריעות יתירא ומיהו שאינו נקוב תלוש גמור הוא וכדי שורש קטן הוא דהוי נקוב דבבציר מהכי לא הוי ראוי להריח לחלוחית הקרקע וכדאמרינן ס"פ המצניע וכלי גללים כלי אדמה הוו כנקובין כיון שהשרשי' יכולין לבקוע בהן וכדתנן התם פרק ב' דעוקצין.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>עציץ </b> מלא עפר הוי כטבלא שאינו כלי קבול וכדתנן התם בטבלה שאין לה ליזבז לענין דאם אחר כך הוסיף עפר על גביו הוי כעפר שע"ג טבלה חלקה דהוי כמחובר לפי שנראה אויר מד' רוחות כך פי' הר"ש ולרמב"ם ז"ל נראה דבלא הוספה הוי כמחובר.
+
+Halakhah 13
+
+<b>משקין </b> טמאים מטמאים ברצון ושלא לרצון כדתנן במתניתין קמיתא דמס' מכשירין דכי כתיב כי יתן דבעיא לרצון הבעלים היינו כשמכשיר לבד ואחר כך מתטמא כדכתיב בתריה ונפל מנבלתם וכו' אבל אם בשעת ההכשר מתטמא כי הכא לא בעיא כי יתן דניחא ליה אלא בין כך וכך טמא וכתב הרב ז"ל והוא שלא יהו בקרקע וכבר כתב למעלה כי המים שבקרקע אינם מכשירים ונראה שהוצרך כאן לחזור ולאומרו משום דהני מים טמאים אמרינן דמטמאי אפילו שלא לרצון ולהכי הוה אמינא דאפילו בקרקע (אי) אכתי לא פרח טומאה מינייהו וכו'.
+
+Halakhah 14
+
+<b>אוכל </b> הנפסד ונסרח לאדם אינו מקבל טומאה ובמתניתין דטהרות פ"ח תנן עד שיפסל מלאכול לכלב ונראה דלקבל טומאה כמו שכתב הרב ז"ל כיון שנפסלה מאכילת אדם אינו מקבל טומאה אע"ג דראויה לכלב אבל כשהיא האוכל כבר טמא לאפרוחי טומאה מיניה לא פרחה עד דמיפסיל מלאכול לכלב והיינו מתניתין דטהרות וכן נראה מפי' הרב ז"ל עלה דמתניתין וכן נראה נמי פי' הר"ש ז"ל שם פ"ח וכדמשמע פ"ג דבכורות דבין לבר פדא בין לר' יוחנן כולהו פשיט' להו דטומאה קלה דהיינו טומאת אוכלין לפי' התוספות שם ולפירוש רש"י ז"ל פ' בא סימן הויא עד לכלב כדתנן כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסול מלאכול לכלב וכמו שכתבו התוס' שם וכיון שכן טומאה קלה הויא דומיא דטומאה חמירי דהינו טומאת נבלה דהויא טמאה ולא פרחה מינה טמאה לר' יוחנן עד שתפסל מלאכול לכלב וה"נ בטומאה קלה מיירי דהוו טמאין הני אוכלין ולא פרח טומאה מיניהו עד שיפסלו מלאכול לכלב וכדתנן במתניתין אבל לקבל טומאה מחדש אי נפסלו מלאכול לאדם לא מקבלי טומאה אע"ג דראויין לכלב כדאמרינן וקרא נמי דדרשינן מיניה פרט לאוכל סרוח הכי משמע דכתיב מכל האוכל דהיינו אוכל המיוחד לאדם דכתיב אשר יאכל פרט לסרוח משמע לאדם כיון דהאוכל הוי מיוחד לאדם וקרא מיירי לקבל טומאה כדכתיב מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא וכן מצאתי אח"כ ריש פ' דם שחיטה בגמרא בהדיא דלאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת כלב ומשקה שנסרח לאדם נמי כדרך שאינו מכשיר כדכתיב אשר ישתה בכל כלי יטמא ודרשינן הכי אשר יבוא עליו מים או כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא האוכל כן נמי אינו מקבל טומאה.
+
+Halakhah 15
+
+<b>העור </b> ששלקו והשליה שחישב עליה מתטמאין טומאת אוכלין כדתניא פרק בכל מערבין דף כ"ח דעור במחשבה גרידתא לא משוי לה אוכל. ועור החמור ששלקו הוי ספק מפני שהוא מאוס הרבה וכדאמרינן פרק בהמה המקשה דע"ז וכו'.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>חטים </b> ושעורים שבגללי הבהמות שלקטן וחישב עליהן לאכילה מתטמאין וכדתניא בתוספתא דטהרות פרק ח' דבעי לקיטה ומחשבה משום דהוו כגללים וכו'.
+
+Halakhah 18
+
+<b>כל </b> אוכל שנטמא ואחר כך נפסל ונסרח מלאכול לכלב או יבש כחרש טהור אבל נפסל לאדם וראוי לכלב טמא כשהיה וכדתנן פרק ח' דטהרות כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם וכו' וכדפי' לעיל דשאני אוכלין שקבלו טומאה דלאפרוחי טומאה מיניהו בעיא שיפסלו מלאכול לכלב ולקבל טומאה כיון שנפסל מלאכול לאדם לא מקבל טומאה אפילו ראוי לכלב וכדאמר' לעיל. כל האוכלין שניטמאו אין להם טהרה במקוה כדתניא בתוספתא דטהרות פרק קמא ותניא בת"כ גבי כלי חרש ואותו תשבורו אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן אבל משקין יש להן טהרה על ידי השקה במקוה כדתנן פרק ב' דביצה דהוי כעין זריעה כדאשכחן נמי טהרה באוכלין ע"י זריעה דכיון דאשרוש כחיטי אחריני חשיבי וכדאמרי' בירושלמי פרק ה' דמעשרות דריבה תורה בטהרת זרעים כדכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע וגו' טהור הוא.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>אוכלין </b> שמחוברין לכלים בטלו מתורת אוכל ומתטמאין בטומאה הכלי הואיל ומשמשין שימוש עץ וכדאמ' ס"פ העור והרוטב כששימש מעשה עץ שימש שבטל מתורת אוכל ונעשת עץ שנתחבר בכלי והרי הוא ככלי ואם נגעה טומאה באוכל נטמא הכלי ג"כ וכדתנן פרק אלו עוברין בצק שבסדקי עריבה וכו'.
+
+Halakhah 21
+
+<b>כל </b> משקה שניטמא ואחר כך נפסד ונסרח אין יוצא מטומאתו לעולם וכמו שאמר לו לר' אליעזר פרק ט' דטהרות אין המשקה יוצא על ידי הפרה ולא על ידי הכלב ואין למשקה טהרה אלא בטבילה כדאמרינן מדין זריעה וכדתניא בתוספתא דטבול פרק קמא דמשקין אין להן טהרה מטומאתן וכו' מטבילין חמין בצונן וכו' כב"ה פ"י דמסכת מקואות.
+
+Halakhah 22
+
+<b>מקל </b> שמלאה משקין טמאין והטבילו במקום שנגעו המים במקוה דרך פי המקל לא טהרו עד שיטבול כולה כחכמים דפליגי אר' יהושע פרק ח' דטהרות ואמרי עד שיטבלו כולה דקטפרס אינו חיבור וכו'.
+
+Halakhah 23
+
+<b>שלג </b> שנטמא והשיק מקצתו טהר כולו כדתניא בתוספתא דטהרות פרק ב' השלג טהר מקצתו טהר כולו וטעמא כיון דלא הוי בכלי והיא חתיכה אחד הויא השקה ואינו קטפרס כמים שבתוך המקל וכו'.
+
+Halakhah 24
+
+<b>התמד </b> הטמא יש לו טהרה במקוה ואם החמיץ הרי הוא כיין ואין לו טהרה וכדתניא ספ"ק דחולין דכלים ואדם נתנה להם תורה טהרה במקוה אבל באוכל ומשקה לא נאמר בהן טבילה אבל מים מטהרים בהשקה דהוי חיבור ובטלי לגבי מקוה כתרומה טמאה שזרעה בקרקע שבטלה טומאתה והיא טהורה כדמפרש פרק כל שעה אבל יין במים לאו זריעה היא דטעמיה לא בטיל.
+
+Halakhah 25
+
+<b>קדרה </b> שמלאה יין או דבש בתוך המקוה ונגע בהם ראשון לטומאה נטמאו המשקין והקדרה מחמתן מדרבנן כדאיתא פרק קמא דשבת ולא עלתה לה טהרה במקוה שהמשקין חוצצין ואם היתה מלאה מים טהורה שהן מעורבין במי המקוה ואם היה הנוגע בה אב הטומאה טמאה דאינה נטהרת במקוה שהמים חוצצין וכדתנן פרק שני דמכשירין.
+
+Halakhah 26
+
+<b>מי </b> שפיכות שהן בחזקת טמאות שירדו עליהן גשמים הולכין אחר הרוב כשקדמו מי שפיכות ומחצה למחצה נמי טמא אם ירדו מי שפיכה על מי גשמים אפילו בכל שהו הכל טמא וכדתנן פ"ב דמכשירין ונראה דהוי מדרבנן. הטורף את גנו שמדיחו או מכבס כסותו והן מנטפין מים טמאים וירדו גשמים עליהם הולכין אחר הרוב כדלעיל וכדתנן בסיפא דהאי מתניתין ובתוספתא מפ' כשיהיו הטפות קטנות וגדל שיעור נטיפתן על ידי גשמים וכו'.
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+<b>הסך </b> שמן טהור ונטמא וטבל ונשאר על בשרו יותר מכדי סיכת אבר קטן כיון שהשמן נשאר בטומאתו שאין לו טהרה במקוה כדאמר' לעיל טמא כב"ה פרק ד' דעדיות והיינו מדרבנן ואם היה השמן טמא מתחלתו וטבל אם לא נשאר ממנו כדי להטפיח בטל במיעוטו כדתנן נמי התם לב"ה וכתב הראב"ד ז"ל דהא דמפליגי' בין טמא מתחלתו לטהור מתחלתו מפני שטומאתו חושבתו א"נ גזירה שמא יאמרו ראינו שמן טמא עולה לו טהרה במקוה והיינו נמי מדרבנן:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אוכל </b> שהוא מיוחד לאדם במקום אחד אין צריך שם מחשבה כדמשמע פרק בתרא דעוקצין וכל אוכל שסופו לטמא אדם וכלים אינו צריך הכשר ויש שצריך הכשר ומחשבה מחשבה ולא הכשר או איפכא ויש שאין צריך לא זה ולא זה כדתנן התם ריש פרק בתרא דכל האוכלין המיוחדין לאדם אין צריכין מחשבה שהרי הן אוכלין וצריכין הכשר כדכתיב וכי יותן מים על זרע וגו' ומה שאינו מיוחד אלא על ידי מחשבה צריך מחשבה ואחר כך הכשר ומחשבה למחובר לא הויא מחשבה כעולשין שזרען לבהמה ואחר כך נמלך עליהן לאדם צריכין מחשבה אחר תלישה ויש שאין צריכין מחשבה דהוו אוכל מיוחד לאדם כחלב בהמה טהורה בכרכים ונבלת בהמה טהורה בכל מקום ואין צריכין ג"כ הכשר מפני שסופן לטמא אדם וכלים בכזית וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר כדתנא דבי רבי ישמעאל פרק העור והרוטב דף קכ"א ופ' בא סימן דף נ"א וכי יותן מים על זרע מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה לטמא אדם וכלים דכתיב והנפש הנוגעת יצאו אוכלין ומשקים וכלי חרש הואיל ואין להן טהרה במקוה אין נעשין אב הטומאה וצריכין הכשר כדכתיב וכי יותן מים וגו' אף כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך היתר יצתה נבילת עוף טהור וכו' וחלב דאין בו טומאה אפילו הוא חלב נבלה היכא דניטמא בשרץ לא בעי הכשר מים כגון בחלב שחוטה דהוכשר בשחיטתה ויש צריכין מחשבה ולא הכשר נבלת עוף טהור בכפרים ונבלת בהמה טמאה בכל מקום צריכין מחשבה דסתמיהו לאו לאכילה קיימי ואין צריכין הכשר כדתנן התם שסופן לטמא טומאה חמורה ומוקי לה פרק דם שחיטה כגון דהיא פחות מכזית וצרפה לפחות מכביצה אוכלין והוי כביצה דאי הוי כזית היא גופא טמאה היא וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ישראל </b> ששחט בהמה טמאה לנכרי אינה צריכה מחשבה כיון ששחטה לנכרי ולא הכשר שסופה לטמא טומאה חמורה וכדתנן ריש פרק העור והרוטב שחט בה אחד או רוב אחד או נחרה אינה מטמאה טומאת אוכלין דלא אשכחן היתר אכילה כדכותה לא לישראל ולא לגוי וכן בנחרה וכן גוי ששחט לישראל כדתניא נמי התם דף קכ"א וכו'.
+
+Halakhah 5
+
+<b>החותך </b> בשר מאבר מן החי ואחר כך חישב עליו צריך הכשר ואיפכא לא משום דמטמא טומאה חמורה כשהיה מחובר לאבר וכשחתכו הלכה לה טומאה חמורה ונשארה עליו הקלה כדתניא נמי התם וכדפי' רש"י ז"ל וכו'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>פחות </b> מכזית שחישב עליו והשלים לכביצה ממאכלים אחרים אין צריך הכשר כיון דאם ישלימו לכזית יטמא טומאה חמורה וכדאמרינן ריש פרק דם שחיטה דף כ"ה וכן כזית נבלה שחפהו בבצק אין צריכה הכשר כיון שסופו לטמא טומאת משא אף ע"ג דאינו מטמא במגע מפני הבצק. ופחות מכזית מבשר המת שהשלים עליו כביצה מאוכלין צריך מחשבה שהרי בטל הכל אצל כל אדם כך נראה שגורס הרב ז"ל שם בכריתות פרק דם שחיטה ולא בטלה דעתו דמשמע אפילו במחשבה ואין הכל צריך הכשר מפני בשר המת שהוא מטמא טומאה חמורה. וכזית מן המת שחפהו הכל מטמא טומאה חמורה דבוקעת ועולה כיון שאין עליה אהל טפח.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>החותך </b> בשר מאדם חי להאכילו לכלב צריך מחשבה לאדם לאחותי ליה טומאה כדאמרינן התם ריש פרק דם שחיטה וכו'.
+
+Halakhah 10
+
+<b>גוזל </b> שנפל לגת ומת צריך מחשבה לנכרי כדתניא פ"ח דטהרות וכדאמרינן פ' בא סימן דגת מאסתו ואם חשב לכלב טהור כדתנן נמי התם לת"ק דר' יוחנן בן נורי ומחשבת חש"ו טהור כדתנן נמי התם ואם העלוהו לאדם שעשו מעשה לאדם טהור כדתנן התם שיש להם מעשה ולא מחשבה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האוכלין </b> מקבלין טומאה בכל שהו ואין מטמאין אוכל אחר עד שיהיה בטמא כביצה וכדתניא בת"כ אוכל יטמא מלמד שמטמא בכל שהוא יכול יטמא אחרים בכל שהו ת"ל אשר יאכל ור"ת מפרש דאין אוכל מקבל טומאה מן התורה אלא בכביצה וכדמייתו בתוספתא פרק קמא ומייתי לה פרק בתרא דיומא אוכל אשר יאכל אוכל הבא מחמת אוכל אחר דהיינו ביצה דגדי מחוסר שחיטה ובן פקועה מחוסר קריעה ופריך ואימא ביעתה דצפרתא וכו' רבי אבהו דידיה אמר וכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה אוכלו כאחד ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה דתרנגולתא בלא קליפתה כחכמים דפליגי אר' נתן ור' דוסא בבריתא פרק כיצד משתתפין דף פ"ג וטעמא כיון דדרשינן אוכל שאתה אוכלו כאחד א"כ בלא קליפה קאמר והיינו אסמכתא בעלמא דמדאוריתא אין אוכל מטמא אוכל כדתניא ונפל מנבלתם עליו טמא הוא הוא טמא ואין עושה כיוצא בו וכדאמרינן נמי פרק על אלו מומין וכדמשמע בפסחים בפ"ק עלה דמתניתין דר' יוחנן סגן הכהנים אומר וכו' דף י"ד וכמו שכתב הרב ז"ל פרק ז' מהלכות שאר אבות הטומאות. וכן האוכל אוכלים טמאים אינו נפסל עד כביצה ומחצה וזהו חצי פרס דתנן פרק כיצד משתתפין חצי חציה לפסול את הגויה מלאכול בתרומה מדרבנן היא דמדאוריתא אין אוכל מטמא אדם ורבנן גזרו וכדאמרינן פרק בתרא דיומא הנח לטומאת גויה דלאו דאוריתא ואמרינן בגמרא מאן חכמים דאמר ביצה ומחצה ר' יוחנן בן נורי דמתני' וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>המשקין </b> מתטמאין ומטמאין בכל שהן כדמשמע פרק קמא דפסחים דף י"ד דאמרינן דאיכא משקין בהדי בשר דקא מטמא מחמת משקין וסתם משקין דבהדי בשר ליכא בהו רביעית כמו שמדקדק ריב"א שם בתוספתא. כל המשקין מצטרפין לפסול את הגויה ברביעית וכל האוכלין לטמא כביצה ולחצי פרס כדתנן סוף מקואות ובמעילה פרק קדשי מזבח והיינו מדרבנן.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>העור </b> המחובר בבשר ומרק ותבלין וכו' וכל הני דתנן פרק העור והרוטב ופרק קמא דטהרות מיטמאין מדאוריתא דהוה כאוכל ומטמאין ופוסלין מדרבנן כדאמרינן.
+
+Halakhah 5
+
+<b>כביצה </b> אוכל שנתמעט בחמה וכן כזית מן המת ומן הנבלה וכעדשה מן השרץ שנתמעטו טהורין כדתנן פרק שלישי דטהרות ואם חזרו ותפחו שהניחן בגשמים חזרו לכמות שהיו דאין דיחוי באיסורין כדאמרינן פרק כל המנחות באות מצה גבי האי מתניתין דכיון דהיה בו שיעור וצמקה וחזרה לכמות שהיה מיחייב מדאוריתא דהא אית ביה שיעורה והוה ליה שיעורה נמי קודם ומיהו כשצמקה הא לית בה שיעורה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>עלי </b> בצלים ובני בצלים ופת סופגנין אם יש בהן חלל ממעכו כדתנן פרק ב' דעוקצין דהיינו לטמא אוכלין מדרבנן. ובשר עגל שנתפח כדרכו ושל זקנה שנתמעט מכמות שהן כדתנן נמי התם. ואגוז ותמרים ושקדים המתקשקשים משתערים כמות שהם כדתנן בתוס' דעוקצין דמתחלתו לא היה מתקשקש והשתא שנתיבש האוכל נתמעט וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> שטומאתו ושיעורו שוין מצטרפין כדתנן במעילה פרק קדשי מזבח דף י"ז דם השרץ והבשר אין מצטרפין כלל א"ר יהושע כל שטומאתו ושיעורו שוין מצטרפין כגון נבלה ונבלה וחולד ועכבר טומאתו ולא שיעורו כשרץ ונבלה דטומאתן טומאת ערב ואין שיעורן שוה שיעורו ולא טומאתו כמת ונבלה לא טומאתו ולא שיעורו כמת ושרץ דזה בכזית וטומאת שבעה וזה בכעדשה וטומאת ערב אין מצטרפין ובספרי הרב יש טעות שאם לא היו שוים לא בשיעור ולא בטומאה כגון בשר נבלה ובשר השרץ אין מצטרפין וצ"ל כגון בשר המת ובשר השרץ כדאמרינן וכששיעורן וטומאתן שוין דמצטרפין ילפינן לה התם במעילה מדכתיב גבי שרצים הטמאים ה"א יתירא מלמד שמצטרף אפילו חצי שיעור משרץ זה וחצי שיעור משרץ זה וכן שרץ ודם שרץ וכו'.
+
+Halakhah 12
+
+<b>אוכלין </b> טמאין מצטרפין לטמאה כקל שבשניהם כגון חצי ביצה אוכל שני וחצי ביצה אוכל שלישי הרי זה שלישי וכדתנן פרק קמא דטהרות לכולהו הני בבי דמייתי הרב ז"ל עד סוף הפרק והכל מדרבנן:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ידות </b> האוכלין שהן העצים הרכים הסמוכים לאוכל ושומרי האוכלין שהן הקליפה שעל האוכל היא מתטמא ומטמא ולא מצטרף והשומר מצטרף נמי וכדתנן במתניתין קמייתא דעוקצין וכדילפינן ריש פרק העור והרוטב על כל זרע זרוע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה וכו' וידות ילפינן מדכתיב וכי יתן מים וגו' טמא הוא לכם לכל שבצרכיכם לרבות את הידות דהם צורך לאוכל לאוכלם ובנבלה נמי כתיב אשר היא לכם הרי יד להוצי' טומאה ואם יד מכניס ומוציא קרא דשומר למה לי דשומר עדיף מיד ואתי בק"ו משום דמגינה אאוכל ש"מ שומר מצטרף ואמרינן נמי דתלתא קראי כתיבי זרע זרוע אשר יזרע חד לשומר דזרעים כדא' וחד לשומר דאילנות אף על גב דאינו נזרע אלא נוטעין ייחור וחד לשומר דבשר ובצים ודגים וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הבוצר </b> לגת אין לו יד וכן הקוצר לסכך כדאמרינן פרק קמא דסוכה דף י"ג דכי איתרבו ידות לטומאה בפרק העור והרוטב הני מילי ביד הצריכה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>וידות </b> האוכלין שבססן בגורן טהורות כדתנן בעוקצין ומייתי לה התם פ"ק דסוכה וגלי דעתיה דלא ניחא ליה בהו וטהרו מלקבל טומאה. פסיגה שהיא אשכול שנתפסג ונתפצל טהור ואם נשתייר בה גרגיר אחד טמא על ידי היד כדתנן התם פ"ק דעוקצין וכן תמרה אם נשתייר בו תמרה כדתנן התם וכן של קטניות כת"ק דרבי אלעזר בן עזריה התם במתניתין.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין </b> שומר ע"ג שומר כקליפת אגוזים העליונה שבשעת לקיטה כדמשמע פרק ב' דעוקצין ופרק העור והרוטב גבי נץ של רמון אין מצטרף.
+
+Halakhah 11
+
+<b>שלש </b> קליפות בבצל החיצונה טהורה ואמצעית אם היתה שלימה חשיב שומר כדתנן התם. כל הקליפין הן שומר וקליפות פולין ותרמוסין עדיפי משומר דאם כנסן לאוכל מתטמאין וכדתניא בתוספתא קליפה מלפפין מתטמאין וכו' השעורין לחים קליפתן מצטרפת וחטה בין לחה בין יבשה כדתניא במנחות פרק רבי ישמעאל דף ע' דקליפת חטין דקה ורכה וכו'.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> הגרעינין מתטמאות ומטמאות ולא מצטרפות חוץ משל תמרה לחה שמצטרפת כדתנן פרק שני דעוקצין וחותם שעליה אינו מצטרף ושעל היבשה מצטרף מפני שהוא דבוק באוכל וכדתנן התם וגרעינה של לחה שיצאה מקצתה שנאכל מקצת התמרה מה שכנגד האוכל מצטרף וכן עצם שכנגד הבשר כדתנן נמי התם ואם היה הבשר מצד אחד אינו מצטרף אלא מה שתחת הבשר עד חלל העצם ואם אין לו חלל כעובי האזוב וכדתנן התם לרבנן דרבי שמעון וכו'. קולית אפילו בשר כפול שבה גורר את כולה לטומאה כחכמים בתוספתא וכו'. גרעיני זתים ותמרה אף על פי ששלקן אין מטמאין ושל חרובין אם שלקן מתטמאין כדתניא בתוספתא דעוקצין פרק ג'.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>ואלו </b> מיטמאין ומטמאין ומצטרפין שום בצלים וקפלוטות לחין ופיטמא שלהן והני אחריני כדתנן לכולהו במתניתין ריש עוקצין ואם הן לחין והני אחריני דתנן התם בסיפא לא מצטרפי משום דהוו ידות ושיעור הידות מפ' נמי התם ושאר כל העוקצין ושרשי קלפי הכרוב וחלפי תרדים והלפת וכל הני דחשיב הרב ז"ל דתנן להו נמי התם לא מטמאין ולא מתטמאין ולא מצטרפין ופטמא של רמון דמצטרפת והנץ תנן נמי פרק ב'.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>רמון </b> ואבטיח אין הנשאר חיבור לנימוק ולא הנשאר מן הקליפה מצטרף וכשנימוק באמצע אין הצדדין חיבור ואין קליפתו מצטרפת כדתנן נמי התם ועלי ירקות ירוקין מצטרפין ולא לבנים כדתנן נמי התם.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האגוזים </b> והשקדים שנסדקה קליפתן עדין הוא חיבור לאוכל עד שירצץ הקליפה כדתנן התם פרק ב' דעוקצין.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ביצה </b> שנקב בה מקום לגומעה אין שאר הקליפה חיבור ששותת מן הנקב ההוא ואם היתה שלוקה כל קליפתה חיבור עד שירצץ כדתנן נמי התם ואם נתבלה בקליפה לעולם חיבור כדתני' בתוספתא התם.
+
+Halakhah 3
+
+<b>עצם </b> שיש בו מוח חיבור עד שירצץ וצמר שבראשי הכבשים ושיער של זקן התיישי' עד שיתחיל לתלוש.
+
+Halakhah 4
+
+<b>כנפי </b> חגבים וקשקשי דגים חיבור עד שיתחיל לקלוף כדתניא התם בתוספתא רמון שפררו חיבור עד שיקישנו הקנה כדתנן התם. שרביטי תמרים אינם חיבור כדתניא התם. מלפפון שחתכו חיבור עד שיפרק וכמו ששנוי בתוספתא אלא שבגרסת התוספתא שמצאתי כתוב זה שהתחיל בו אינו חיבור והשאר חיבור וכו'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>המחתך </b> ירקות לבשל במתניתין פרק ב' דעוקצין אוכל ומעורה במקצת אם השני עולה עמו חיבור ואם כשאוחז בטמא ישמט האחר אינו חיבור כחכמים ריש פר' שלישי דטבול יום וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b> האוכלין שהיו בהן עלין או קלחי' את שדרכו להאחז בעלה או בקלח אם נתלה עמו הרי זה חיבור כטבול יום כדתנן התם וכן אם היה לו יד ואם אין לו לא יד ולא עלה אם אוחז בטמא והב' עולה עמו חיבור כדתניא התם בתוספתא דטבול יום.
+
+Halakhah 11
+
+<b>האגוזים </b> שחברן כמו חבל הרי זה חיבור התחיל לפרק אין השאר חיבור כדתנן פרק שני דעוקצים ובתוספתא אפילו מאה כור אין כולן חיבור כיון שהתחיל לפרק וכו'.
+
+Halakhah 12
+
+<b>קליעה </b> של שום חיבורו טהור שאין חיבור אדם חיבור לכל דבר וכן אתרוג שנפרש ותחבו בכוש כדתניא בתוספתא דאהלות פרק ה' ובתוס' דטבול יום פ"ג ויש לחלק בין חיבור זה לחיבור אגוזים ובצלים דלעיל וכו'.
+
+Halakhah 13
+
+<b>עיסה </b> שנילושה במי פירות אינה חיבור כדתניא פרקא קמא דעוקצין בתוספתא דאין דבר מחבר אלא שבעה משקין בלבד ואפילו הוכשרו מעיקרו כמו שמפרש הר"ש ז"ל פרק שלישי דטבול יום.
+
+Halakhah 14
+
+<b>הממעך </b> אוכלין וקבצן כדבלה אם נפלו משקין טמאים על מקצתו השאר טהור כדתניא בתוספתא פרק שני דטבול יום.
+
+Halakhah 15
+
+<b>תמרים </b> וגרוגרות ששלקן ונעשו אום הרי אלו חיבור כתנא קמא דרבי בתוספתא דעוקצין פרק שני וכו'. זתים שניטמאו ונעשו גוש אחד הוי חיבור ואם עתיד להפך האום של זתים כיון שתקע בה היתד אינה חיבור כדתניא בתוספתא דטהרות פרק עשירי אוכל פרוד שהוא מכונס ודבק מצטרף לכביצה כחכמים דפליגי ארבי דוסא פרק שלישי דעדיות וכו'. גושי זתים הרבה נגע טומאה באחד מהם הוא ראשון ושבצדו שני כדתניא נמי התם.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>ככר </b> של תרומה שהשיך לה אחרות כולן ראשון פירשה האחרות שניות כדתנן פ"ק דטהרות וכן אם היתה שניה הראשונה פירשו השאר [שניה] שלישיות אפילו לא פירשו השאר טהורות כדתנן נמי התם וכו'. ככרות של תרומה נושכות נטמאת אחד מהן בשרץ כולן ראשון אף על פי שפירשו בידים כולן שלישיות כדתנן נמי התם ובמשקין תנן נמי התם דכולן שניות אע"פ שפירש כדאמרינן וכו':
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הנצוק </b> אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה כדתנן פרק שמיני דטהרות ואם הוא משקה צונן לתוך משקה חמין טמא ויטמא משקה הצונן והכלי מפני העשן שמתערב בעליון על יד הניצוק כדמייתי התם במתניתין דפרק חמישי דמכשירין וכן אם הזיעו ידי האשה המגיסה הקדרה מן ההבל ניטמאו ידיה וכן אם היו ידיה טמאות ניטמאת הקדרה כדתנן נמי התם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ודבש </b> של זיף וצפחת שהם שני מקומות בארץ ישראל שהדבש עב הניצוק הוי חבור כדתנן נמי התם והאוכלין אין הניצוק שלהן חיבור כדמשמע פרק כ"ג דנזיר דף נ'. וכן הנצוק אין חיבור לטהר המים במקוה כדתנן פרק שמיני דטהרות וכן הקטפרת שיש עליו משקה טופח אינו מחבר שאר המשקין שבמדרון לא לטומאה ולא לטהרה כדתנן נמי התם אבל שבאשבורן הוי חיבור כדתנן נמי התם.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עריבה </b> שהיא קטפרס ועליה משקה טופח וג' חתיכות כביצה אין מצטרפות שני חתיכות כביצה מצטרפות ומשקה כעין החרדל מצרף כולן כדתנן התם וכו'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>טבול </b> יום פוסל אוכלי תרומה ומשקה תרומה ועושה אותן שלישי ובקדש עושה רביעי כדתנן ריש פרק שני דמעילה לחכמים דרבי מאיר וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+<b>ויש </b> דברים שאינם חיבור בטבול יום אף על פי שהוא חיבור בשאר טמאים וכדתנן במתניתין קמייתא דמסכת טבול יום ועוד יש קולא בטבול יום שיש אוכלין שהם מיוחדים לאדם ומתטמאים ובטבול יום טהורים כחכמים דרבי מאיר התם במתניתין והר"ש ז"ל תמה על זה כיון דאוכלין אלו מקבלין טומאה מדאוריתא כדילפי' מדכתיב על זרע זרוע אפילו חטה בקליפתה וטבול יום נמי דאוריתא וכו' היכי טהורים בטבול יום ומפרש מתניתין דלא איירי לענין חיבור קליפה כשעורה אלא דלא חזו לאכילה כולי האי שעורה וכוסמת בקליפתן ובשאר הטומאות גזור ולא בטבול יום והיינו מדרבנן.
+
+Halakhah 9
+
+<b>וכל </b> יד שהוא חיבורו לטומאה הוא חיבור לטבול יום וכן אוכל שנפרס ומעורה במקצת ומה שאינו חיבור בטבול יום הוי חיבור לידים כדתנן התם פרק ב' דטבול יום:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>טבול </b> יום שנגע באחת מחלות הנושכות שדעתו להפרישן או בחלה שעל גבי חלה אחרת שהיו בתנור ולא קרמו פניה לא פסל אלא מה שנגע כדתנן ריש טבול יום וכן אם נגע ברתיחת מים שנעשו כקובה ורתיחה ראשונה של גריסין ורתיחת יין חדש ואורז לא פסל אלא הרתיחה אבל שאין דעתו להפרישן וחלות שקרמו ורתיחת מים שלא נעשו כקובה ורתיחה שניה של גריסין ורתיחת היין ישן ורתיחת השמן והעדשים הוו חיבור לטבול יום וכל שכן לשאר טומאות כדתנן התם ריש מכלתין דטבול יום וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>בצק </b> שיוצא מן הככר בתנור וקצת הבצק שנחרך פחות מכאצבע פסל כל הככר כשנגע בו טבול יום וכן בגרגיר מלח שבככר אבל צרור או תרמוס שבככר וגרגיר מלח גדול וחרחור יותר מכאצבע שנגע בהן אפילו אב הטומאה הככר טהור ואין צריך לומר טבול יום כדתנן נמי התם וכו'. רקיק שנחרך חציו אינו חיבור אפילו לשאר הטומאות כדתני' בתוספת' דמסכת טבול יום בשר קדש שקרם עליו הקפה ונגע בה החתיכה מותרת נגע בחתיכה כל העולה עמה חיבור לה וכן תבשיל קטנית שקרם על גבי פרוסות ושמן שצף על גבי יין נגע טבול יום בשמן לא פסל היין כדתנן נמי התם פרק קמא לתנא קמא דרבי יוחנן בן נורי וכו'.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ירק </b> תרומה שנגע טבול יום בביצה טרופה שעליו לא פסל אלא קלח שכנגדו אם לא היתה כמין כובע שנתפחה הביצה וכדתנן התם מסכת טבול יום פרק שלישי ועדיות פרק שני. חוט של ביצה שקרם על דופנה של אילפס מן השפה ולחוץ אינו חיבור לטבול יום כדתנן נמי התם וכן קטניות שקרמו על גבי שפת קדרה כדתנן התם וכו'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>חבית </b> שניקבה וסתם טבול יום הנקב בידיו נפסלה. המערה מכלי לכלי ונגע בקלוח אף על גב דנצוק לא הוי חיבור עולה באחד ומאה כדתנן סוף פרק שני דטבול יום.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>נפל </b> חבית של תרומה בבור של יין ונשקעה ביין ונגע טבול יום ביין שבבור מן השפה ולחוץ אינו חיבור כדתנן התם בתוספתא ואם היה הבור קטן אפילו היה כלי גדול כולו חיבור ופסל התרומה שבחבית כדתניא התם ואם היתה פיטם אפילו כלי וכו' ומפרש הרב שהבור היה קטן כפיטם.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הסלת </b> של מנחות ולבונה וקטרת וגחלים של מחתת יום הכפורים שנגע טבול יום במקצתן פסל את כולן כדתניא בפסחים פרק קמא ובפרק חומר בקדש גבי מתניתין דכלי מצרף מה שבתוכו לקדש מדכתיב כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת הכתוב עשה לכל מה שבכף אחת ומותיב מהא מתניתין דפסל את כולן מפני שהכלי מצרפן יחד והא דרבנן היא מדתניא לה גבי אפר פרה דרישא דהוי דרבנן דמהאי קרא דכף אחת לא איירי אלא בקדשי מזבח ומשני דלא נצרכא אלא לשיירי מנחות דאלו מדאוריתא הצריך לכלי דומיא דקטרת שבכף הוא דילפי' הכלי מצרפו אבל מה שאינו צריך כשיירי מנחה שהן אכילת כהן רבנן הוא דגזרו דכלי מצרפו תינח סלת קטרת ולבונה מאי איכא למימר כגון שצברן על גבי קטבלא שהוא עור שלוק ואף על גב דאין לו תוך דומיא דכף מצרף מדרבנן ובגחלים אמרינן בירושלמי תפתר בגחלים של יום הכפורים שבמה שהיה חותה היה מכניס אבל של כל יום לא כההיא דתנן נתפזר ממנו קב גחלים מכבדן לאמה והרי מפ' הירוש' בענין אחר כמו שכתבו התוספות שם פרק חומר בקדש.
+
+Halakhah 10
+
+<b>מקפה </b> של חולין או רקיק שנגע טבול יום בשמן תרומה שצף עליהם לא פסל אלא השמן ואם עירב הכל כל מקום שהולך השמן פסול כדתנן פרק ב' דטבול יום וכן בשמן שצף על גבי ירק של חולין כדתנן התם פרק ג'. המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין שנגע טבול יום במקצתן פסל את כולן ואיפכא לא פסל אלא מקום מגעו ואם היה השום מרובה והן גוש בקערה הולכין אחר קרוב ושאר הנידוכין במשקין שדכן שלא במשקין אף על פי שהן גוש בקערה לא פסל אלא מקום מגעו כעיגול דבילה כדתנן התם פרק שני דטבול יום.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>עיסה </b> שקרא שם חלתה בצפונה או בדרומה ונגע טבול יום במקצת העסה הרי זה חיבור לחלה ואם נטלה החלה וחזרה לה אינה חיבור כדתניא ריש פרק שני דתוספתא דטבול יום. עיסה שנדמעה או נתחמצה בשאור של תרומה אינה נפסלת בטבול יום כדתנן פרק שלישי דטבול יום משום דבתר עסה אזלינן אף על גב דאסורה לזרים כדתנן פרק שני דערלה. עסה שהוכשרה במשקין ונילושה במי פירות לא פסל אלא מקום מגע טבול יום בלבד כרבי עקיבא התם במתני' פ"ג.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>מעשר </b> ראשון שהוכשר ונגע טבול יום או ידים מסואבות אינן פוסלין אותו כחולין טהור וכדתנן ריש פרק רביעי דטבול יום ואף על גב דהאי מעשר טבול לתרומה קסבר דחולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו דפלוגתא היא בסוטה פרק כשם א"נ לגבי טבול יום ושני לא הוי כחלה כדמפרש פרק קמא דנדה כדמייתי הר"ש ז"ל על הא מתניתין פרק רביעי דטבול יום וכן אשה טבולת יום לשה ומפרשת חלה קודם קריאת שם וכן בעריבה טבולת יום ולגין שהוא טבול יום להוציא תרומת מעשר על יין שבחבית כדתנן נמי התם נשברה החבית קודם שתחשך הלגין בטבלו נשבר הלגין החבית בטבלו כדתנן נמי התם משום דלא עשאו תרומת מעשר אלא עד שתחשך שיעריב שמשו של לגין וכו'.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>טבול </b> יום מטומאת מת ומבעילת נדה עושה בבית הבד ולא טבול יום של זב וזבה שמא יראו ויסתרו למפרע כדתניא:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שמן </b> ודבש שניטמאו וקרשו ונימוחו הן ראשון לטומאה לעולם כחכמים דאמרי אף הדבש במתניתין דפרק שלישי דטהרות ורבי שמעון שזורי אומר אף היין ופסקינן פרק הקומץ כרבי שמעון ואמרינן דדוקא יין אמרינן דהוו תחלה ולא שמן ודבש היינו כשהיה קרוש כשנטמא אפילו נמחה אחר כך אבל ניטמא ואחר כך קרש ונימוח הוי תחלה לעולם.
+
+Halakhah 2
+
+<b>רוטב </b> וגריסין וחלב שקרשו הוו כאוכלין במחשבה היה בהן משקה טופח הוו כמשקה והוו תחלה לטומאה ויטמאו כשהן משקין נקפאו הוו שניים כאוכל שניטמא נימוחו והיו יותר מכביצה טמאין שכיון שיצאת טפה ראשונה נטמאת בכביצה שנשאר באוכל ואותה טפה תטמא שאר הטפות וכדתנן ריש פ"ג דטהרות אבל כביצה מכוון טפה ראשונה שנימוחה לא נטמאה דמכי יצאת אימעיט מכביצה לא מטמאה אפילו מדרבנן דמדאוריתא אין אוכל מטמא אוכל כדאמרינן לעיל והא דטהור כביצה מכוון היינו דלא הוו ראשון כמשקין אבל טומאת אוכל שני בעלמא אכתי הויא דלהיכן הלכה כדפי' הר"ש ז"ל עלה דמתניתין וכן טמא מת שסחט זתים וענבים שהוכשרו אם היו כביצה טהורין אם לא נגע במשקה יתר מכביצה טמא כדתנן נמי התם ואם היה זב או זבה אפילו גרגר יחידי טמא במשא הזב וכן זב שחלב את העז כדתנן נמי התם דטפה ראשונה טמאה במשא זב דמטמא במשא כדילפינן בדוכתיה וכו'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>קדרה </b> של כבשין של חולין שנגע אב הטומאה בעלה נגוב בחוץ לקדרה אפילו הוא כביצה הכל טהור (בשלו) חזר לקדרה [הכל טמא] ואם היה בה משקה הכל טמא אם יש בה כביצה כדאמרינן ריש פ"ב דטהרות במתניתין דהאשה שהיא כובשת ירק בקדרה ואם היה מגע טמא מת שהיא ראשון אם יש כביצה הכל טמא בין נגע במקום המשקה בין בנגוב כדתנן התם ונראה דמיירי שנגע בעלה שתוך הקדרה וכמו שנראה מפי' הרב ז"ל שם עלה דמתניתין ובבא זו חסרה כאן בספרי הרב ז"ל. ואם היו כבשים של תרומה וניער אותם טבול יום ויש משקין על ידו ספק מן הקדרה ניתנו ספק מן הקלח שנגע הירק פסול והקדרה טהורה כדתנן נמי התם שהמשקין שניטמאו מחמת הידים אין מטמאין את הכלי.
+
+Halakhah 4
+
+<b>טמא </b> שנפל ממנו גרגר ענבים יחידי מוכשר לגת אם ניטל עוקצו ניטמא הגת כטפת משקה שבראש הגרגיר במקום העוקץ כיון שהענבים מוכנים לדרכן ורוצה במשקה היוצא מהם ואם נפלו ממנו ענבים ודרכן במקום מופנה שבגת שאין שם ענבים ולא יין יתר מכביצה טמא שטפה ראשונה שטמאה בכביצה מטמאה כל המשקה אחריה וכדתנן פרק בתרא דטהרות וכו'.
+
+Halakhah 5
+
+<b>גוש </b> של זתים טמאין שהשליכו לתנור והוסק אם היה יתר מכביצה טפה ראשונה שיצאת טמאה את התנור כדתנן פרק שלישי דטהרות ואם היו פרודין שאינן גוש ואפילו הן סאה טהור כדתנן התם דאין מצטרפין לביצה זו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>עצים </b> שנבלעו בהם משקין טמאין בטלו בעצים ואין מטמאין התנור בהסק ואפילו נפלו עליהן גשמים לרצונו אין המים שעליהן מתטמא מן המים שנבלעו כדתנן פרק ה' דמכשירין ולא יסיקם אלא בידים טהורות כדתנן נמי התם וכו'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>שרץ </b> שנמצא ברחים של זתים אם היו משקה מהלך הכל טמא נמצא על גבי עלים אם אמרו הבדדין לא נגענו בשרץ נאמנים ועלה נמי לאו בר קבולי טומאה הוא נמצא על גבי זתים פרודים אם נוגע כביצה הכל טמא כיון שהזתים שהשרץ נוגע בהן יש בהן כביצה ואם הם פרודים ע"ג פרודים והמשקה מלמטה אע"פ שנגע בכביצה אין טמא אלא מקום מגעו כדתנן פ"ט דטהרות וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+<b>עם </b> הארץ שהושיט ידיו לגת אשכול שנגע בו וכל סביבותיו טמאים וכל הגת כולה טהורה דמפסקי אשכולות כדאמרינן שלהי ע"ז בפלוגתא דרבי ור' חייא כחד מנייהו דאמר הכי ואורו ליה רבנן לר' יהודה הכי כדאמרינן התם וכו'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הגפת </b> והזגים שהלכו עליהן טמאים ואחר כך יצאו מהם משקין טהורים כדתנן פרק ט' דכלי' שמתחלתן נעשו בטהרה וכו'.
+
+Halakhah 10
+
+<b>הבדדים </b> שנכנסים ויוצאים לתוך בית הבד על משקין טמאין אם יש בין משקין למקום הזיתים ארץ כדי שינגבו רגליהם מאותם משקים טהורים. ככרות הקדש שהיו בגומותיהן משקין של קדש ונגע שרץ באחת והיא בשניה והיא בג' אפילו מאה כולן ראשון מפני המשקה וחבת הקדש והוו כמשקין שאין מונין בהם ב' וג' ואם היו של תרומה משלישית והלאה טהור ובמשקה טופח הכל טמאות וכולן שנויות חוץ מן הראשונה וכדתנן פ"ק דטהרות והר"ש פי' שהככרות מונחות בטבלא שיש בה גומות גומות והמשקין שם והכלי שהוא הטבלא מצרפן.
+
+Halakhah 11
+
+<b>אבעבוע </b> הנעשה בדופן החבית חלולה מכח האש אם נגע אב הטומאה במשקה שבאבעבועות דרך נקב שבחוץ ניטמאו כל המשקין שבחבית דרך נקב שכנגדו מבפנים או למטה ממנו כדתנן פרק ב' דטבול יום וטמאה נמי באהל המת אפילו היתה החבית מוקפת צמיד פתיל שהרי הנקב מפולש לאויר ואפילו נקב שבצד פנים למעלה והחיצון מלמט' וכדת' התם דבאב הטומא' טהור ובאהל המת טמא:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>תולדות </b> שבעה משקין כיוצא בהן כגון כל היוצא מן האדם כדתנן פרק ששי דמכשירין דמדכתיב וכל משקה אשר ישתה דרשי' בת"כ יכול מי תותים ומי רמונים תלמוד לומר אשר יבוא עליו מים מה מים שאין להן שם לווי אף כל שאין לו שם לווי יצאו אלו ומדלא ממעטינן אלא הני דאית להו שם לווי משמע דכל תולדות המשקין שאין למשקין שם לווי מתטמאין ומכשירין אע"פ שהתולדות יש להם שם לווי ואשכחן נמי בתולדות מים דאיקרו מים כדאמרינן בתוספתא דשבת מנין לדמעת העין דאיקרי משקה דכתי' ותשקמו בדמעות שליש ומי האף דכתיב ועפעפינו יזלו מים אבל היוצא מן הבהמה ומלח שנמחת הוו כמי פירות כדתניא שלהי תוספתא דמסכת מכשירין דם קילוח אינו מכשיר כדאמ' פרק ב' דחולין דף ל"ה ונתז דם על האוכלים ונתקנח בין סימן לסימן תולין לא אוכלין ולא שורפין כדאמרינן נמי התם דתולדות דדם הקז ודם שחיטת בהמה חיה ועוף טהורים השותת ולא המקלח וכן דם היוצא עם הליחה וכו' אינו מכשיר כדתנן לכולהו הני פרק ו' דמכשירין ודם שרץ כבשרו מטמא ולא מכשיר כדתנן נמי התם ופרק קדשי מזבח דמעילה וילפינן לה התם מדכתיב וזה לכם הטמא להביא דמו שיטמא כבשרו יכול יכשיר את הזרעים תלמוד לומר לכם לכם הוא מטמא ואינו מכשיר. מי החלב הוי תולדות חלב אע"ג דלענין בשול בשר בחלב אינן כחלב הכא תולדות הוו כמשקין כדילפינן וחלב שאין צריך לו וחלב זכר אינו מכשיר וכן חלב בהמה וחיה היוצא שלא לרצון כדתנן נמי התם פרק ו' דמכשירין וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>המשקין </b> שיוצאין מן הטמאין שהן אבות הטומאה בזוב הזב ושכבת זרעו ומימי רגליו מטמאין בלא הכשר שהכשר והטומאה באין כאחד וכדילפינן פרק דם הנדה דהני משקין מטמאין וכדילפינן בדוכתיה ולענין הכשר לא גרעי מתולדות מים דאמרינן לעיל דמכשירין כמי רגלים והני אחריני.
+
+Halakhah 6
+
+<b>משקין </b> היוצאין מטבול יום אינם מכשירין אלא לרצון הזיעה וליחה סרוחה ורעי ומשקין בן ח' והשותה מי טבריה אף על פי שיוצאים נקיים אין מכשירין ולא מטמאים כדתנן נמי התם.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>השותה </b> שאר משקין ויצאו הרי הן משקין כשהיו דאין שאר משקין טהורים בטבילת הגוף דמים טמאים לחוד הוא דאם טבל והקיאן טהורים דנטהרו בטבילת הגוף כדתנן בסוף מקואות משום דמים יש להן טהרה במקוה מה שאין כן בשאר משקין שאפי' טבל והקיאן טמאים ומים טמאים נמי אם הקיאן קודם טבילה טמאים דאף על פי שטבלה טומאתן בתוך מעיו חזרו וטמאו במגע כשיצאו.
+
+Halakhah 9
+
+<b>בא </b> במים שאובין והזיע זיעתו טמאה דמחמת המים היא וכדתנן פרק שני דמכשירין. זיעת בתים וכיוצא בהם אף על פי שהם טמאים זיעתן טהורה כדתנן ריש פרק ב' דמכשירין ומרחץ טמא זיעתה טמאה כדתנן נמי התם מרחץ טהור זיעתה מכשרת הפירות שהכניסו בה כיון שהיא טהורה שהיא ממי מעיין וכן מים שנתכנסו במים שהכניס בה זיעת הבית שמחמת הבריכה הטמאה טמאה. וב' ברכות בבית אחד טמאה ואחד טהורה המזיע בבית אזלי' אחר הקרובה לו כדתנן נמי התם.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>המוהל </b> בשמן כדאמרינן בשבת פ' חבית ומשקין המנטפין מסלי זתים וענבים אינם משקה עד שיערה לכלים כדאיתא התם פ"ה דמכשירין.
+
+Halakhah 14
+
+<b>השוקל </b> ענבים בכף מאזנים הנוטף אינו משקה עד שיכניסנו לכלי וכדתניא בתוספתא דפרק ששי דמכשירין הדורך ענבים של תרומה בחבית טהור אף על פי שהיין צף כיון שאינו נמשך וכן הגוי אינו חושש משום יין נסך כדתניא התם בתוספתא דמכשירין.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>משקה </b> בית המטבחיים שבעזרה והוא דם הקדשים והמים שמשתמשין בהם בעזרה טהורין לעולם ואינם מתטמאים ולא מכשירין כדתנן פרק בתרא דעדיות משקה בית מטבחיים דכן דהיינו מטומאת משקין ושאין מכשירין ומייתי לה פרק קמא דע"ז ופרקא קמא דפסחים וכרב פפא דאמר אפילו למאן דאמר טומאת משקין דאוריתא משקה בית מטבחים הלכתא גמירי לה ואף על גב דהאי מימרא דרב פפא סלקא בקשיא אפילו הכי איפשר דהוי הלכתא שהרי כתוב בספר כריתות בשער ג' סימן ע"ב כל מקום שנאמר קשיא הדבר תלוי ועומד ע"כ וכן נראה מדכלל דם קדשים בהדי משקה בית מטבחים דכן ודם מדאוריתא הוא דאינו מכשיר כדילפינן ריש פרק כל שעה ובפרק ב' דחולין מדכתיב על הארץ תשפכנו כמים דם שנשפך כמים מכשיר ושאינו נשפך כמים אינו מכשיר וא"כ דם קדשים שנשחטו בעזרה אינו מכשירן עד שיפלו עליהם משקין חוץ לעזרה דלא מיקרו משקה בית מטבחים וכו'.
+
+Halakhah 17
+
+<b>פרת </b> קדשים שעברה בנהר ונשחטה בעזרה אם עדיין משקה טופח עליה הרי זה מוכשרת כדאמר שמואל סוף פרק קמא דפסחים והיינו משום שאי אפשר שלא יפלו מן המשקה על הבשר כשהוא מפשיט א"נ דיש שומר להבשר ובכל העור באו מים כמו שפי' התוספות שם פרק קמא ולפיכך אם נמצאת מחט טמאה בבשר טמא. וכן אם היתה הפרה חסומה כשנכנסה לירושלם אף על פי שאין המחט ידועה הבשר טמא מפני שנגע בכלים שחוץ לירושלם דהוו להו ספק כלים של מקומות אחרים דגזרו עליהם טומאה מדרבנן כדאוקימנן סוף פרק קמא דפסחים. ואם נמצאת המחט בפרש הבשר טהור כדתנן נמי התם פרק שני דעדיות וכו' וחבת הקדש נמי מכשרת לטומאה וכתב הרב שהוא מדבריהם ובפרק שני דחולין ילפינן לחבת הקדש דמכשר מדכתיב והבשר כל טהור וגו' והאי והבשר יתירא הוא דהא רישיה דקרא בבשר משתעי לרבות עצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו אלא חבת הקדש מכשרתן ומשויא להו אוכל ואף על גב דחבת הקדש מכשרת מדאוריתא אפ"ה נפקא מיניה מהא דאמרינן משקי בי מטבחים דכן דאם לא דכן ומכשרי יש כמה דברים שמביאין בעזרה דלא שייך בהו חיבת הקדש כגון בבכורים או חולין שאוכלין בעזרה כדי לאכול המנחה או הזבח על השבע כמו שכתבו התוספות דפסחים ופרק ב' דחולין:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הבוצר </b> ענבים לא הוכשר והוי מי"ח דבר שגזרו בית שמאי ובית הלל כדאי' פרק קמא דשבת. והכשר זתים משעת גמר מלאכה הוי נמי מדרבנן וכן כל שאר הפרק מדרבנן בטהרות פרק עשירי ופרק אחד עשר ופרק תשיעי ופרק ששי משנה ותוספות ושבת פרק חבית:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הכשר </b> אוכלין במים ילפינן להו בפרקא קמא מדכתיב וכי יותן מים על זרע וגו' היינו אחר שנעקרו כדאמרינן התם וכן לרצונו דבעי' כי יותן דומיא כי יתן כדאמרינן התם וכל לרצון בין בתחלה בין בסוף הוכשר כדתנן ריש מכשירין דכל דניחא ליה בין בתחלה בין בסוף הוכשר וקרינן ביה כי יתן אי נמי כיון דכתיב כי יתן וקרינא כי יותן משמע תרוייהו לרצון ושלא לרצון והיינו כהאי גוונא אבל שלא לרצון כטומן פירות במים מפני הגנבים לא כדתנן נמי התם פרק קמא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>משקין </b> שנתלשו מן הקרקע שלא לרצון אין מכשירין אפילו נגעו אחר כך באוכלין ברצון וקערה שכפאה על הכותל בשביל שלא ילקה הכותל אינם כתלושין וכדתנן פרק רביעי דמכשירין ומייתי לה פרק חמישי דחולין ואיבעיא לן התם תלוש שחברו לענין הכשר ואמרינן תנאי היא אי הוי מחובר אי הוי תלוש דאי אחשבינהו לגשמים בירידתן לצורך שום דבר תלוש ואחר כך נפלו פירות לתוכן אף על פי שלא ידע הוכשרו כדתנן ריש מכשירין כל שתחלתו לרצון וכו' ואי אחשבינהו בירידתן לצורך דבר מחובר לא מכשרי וכדתניא בת"כ אשר יבא עליו מים אין לי אלא מים וכו' יכול אפילו הן בבורות וכו' תלמוד לומר כלי אין לי אלא בכלי מנין לגבל בהן את הטיט ולכבס בהן את הכלים תלמוד לומר בכל יטמא יכול אפילו בבורות וכו' תלמוד לומר כלי מה כלי מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל וכו' יכול אפילו חישב עליהם שירדו בבורות וכו' יהיו מכשירין תלמוד לומר אשר ישתה אין לי אלא שמלאן לשתיה מנין שאם חישב עליהם להדיח עצים ואבנים ת"ל מים אלמא אחשבינהו לצורך תלוש מכשרי לצורך מחובר לא מכשרי אלא אם כן ניחא ליה בנפילת הפירות לתוכן דהיינו הדר אחשבינהו לתלוש דהא דאמרינן בפסחים מחוברין מכשירין היינו דניחא ליה שיפלו פירות לתוכן וכשכפה קערה בשביל שיודח הכותל הוי בכי יותן כדיוקא דסיפא דמתניתין דהכופה קערה וכו' כיון דאחשבינהו לצורך הכותל אף על גב דהוי מחובר וכותל מערה שאינו של בנין המים שבה אינם כתלושין כדאמרי' התם וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>השותה </b> ועלו מים בשפמו ובפיו הוו תלושין לרצון כדתנן ריש פרק ד' דמכשירין דכיון שאין המים נכנסים לפיו אלא אם כן נוגעין בשפמו אחשבינהו והרי הן בכי יותן וכן הממלא בחבית המים שאחריה ובחבל שהוא לצרכה הרי הן בכי יותן כדתנן נמי התם ואם נתנה תחת הצנור מים שעל גבה ושעל החבל אינם בכי יותן כדתנן נמי התם פרק ד' וכו'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> גשמים שירדו על מי שהיה אב הטומאה והתיזם מעליו בכל כחו טהורים כדאסיק' בכריתות פרק אמרו לו ואינם מכשירין כיון שאינן תלושים עליו לרצונו ואם ניער הוי לרצונו כדתנן התם פרק ד' דמכשירין.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ודין </b> חבית ועריבה ומטביל כליו ופירות שנפלו ונותן פירות לתוך המים וקופה מלאה פירות הכל פרק רביעי דמכשירין משנה ותוספתא וכל שהוא לרצון מכשיר מדאוריתא כדילפינן מכי יתן וכו':
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דיני </b> פרק זה כולן מכשירין פרק ראשון ושלישי ורביעי ופרק אמרו לו והכשר שמרי תרומה פרק המוכר פירות וכל לרצון מכשיר כדא':
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>פירות </b> שירד הדלף לתוכן (וז') הוכשרו כחכמים דפליגי אתנא קמא פרק ה' ובספרי הרב כתוב לא הוכשרו ונראה שהוא טעות סופר וכל דיני הפרק מכשירין פ"ג וד' וה' וו' ופרק ג' דטבול יום ופ' העור והרוטב הכל לרצון מכשיר כדילפי':
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מים </b> שבכלים מתטמאים ומטמאים אוכלים ומשקין מדרבנן בין לרצון בין שלא לרצון אבל שבקרקעות שאין בהם ארבעים סאה אין מתטמאין ואין מטמאין אלא לרצון כדתנן ריש מקואות במעלה ראשונה דשש מעלות דבמקואות דמדאוריתא אין מים מחוברין לקרקע מקבלין טומאה כדכתיב אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור אבל שאר משקין הרי הן בקרקע כמו שהן בכלים דין אחד הוא ליטמא מדאוריתא ומדרבנן. ודיני כל הפרק במסכת מקואות ותוס' דילה ות"כ ופרק שמיני דכלים:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אוכלין </b> שהן בחזקת מוכשרין הרי הן בחזקת טומאה שהכל ממשמשין בהם וכל דיני הפרק מכשירין ותוס' דיליה ופרק הלוקח בהמה בבכורות וירושלמי דתרומות ופרק קמא דשבת ופ' קמא דנדה ות"כ ופרק קמא דראש השנה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>וכל </b> טומאה וטהרה אינה לענין מקדש וקדשיו ומעשר שני ותרומות שהזהירה תורה עליו מליכנס טמא למקדש או מלאכול קדש או תרומה ומעשר בטומאה אבל חולין מותרין באכילה ושתיה בטומאה מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ובענין קדשים משתעי קרא משמע דבחולין מותר. וכן מותר אדם להתטמא בכל טומאה מדהזהיר הכתוב את הכהנים ואת הנזיר מכלל דשאר העם מותרים ואף כהנים ונזיר לא הוזהרו אלא מטמא מת כדילפינן בדוכתי' דכתיב לנפש מת וגו'.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וכל </b> ישראל מוזהרים ברגל להיות טהורים ליכנס במקדש ולאכול בקדשים כדכתי' ובנבלתם לא תגעו ותניא בת"כ ומייתי לה פרק קמא דראש השנה יכול יהו מוזהרים ישראל על מגע נבלה כדכתי' ובנבלתם לא תגעו תלמוד לומר אמור אל הכהנים בני אהרן מוזהרים בני ישראל אין מוזהרים וכו' אם כן מה תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו ברגל כדרבי יצחק דאמר חייב אדם לטהר עצמו ברגל שנא' ובנבלתם וגו' ואם ניטמא אינו לוקה מדכתיב ולאלה תטמאו כדתניא בת"כ ואף על פי כן פרישות הטומאה מביאה לידי טהרת הגוף וקדושת הנפש וכתיב והתקדשתם והייתם קדושים וגו':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8953ec52b4a64d295da42403d3b40e9d077f4b1a
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,843 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Defilement of Foods
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Defilement_of_Foods
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קפז </b> שצונו לדון בדין טומאת אוכלין ומשקין והכשרן כמו שכתוב בתורה. כל אוכל המיוחד לאדם מקבל טומאה וכל שאינו מיוחד לאדם אינו מקבל טומאה אלא אם כן חשבו עליו ויחדו למאכל אדם וכדתנן פרק שמיני דטהרות כל המיוחד למאכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב וכל שאינו מיוחד וכו' טעמא משום דכתיב מכל האוכל אשר יאכל ודרשינן בת"כ יכול אף אוכלי בהמה יהו מטמאים באויר כלי חרס תלמוד לומר האוכל דהוי אוכל אדם דהאוכל משמע האוכל המיוחד יכול שאני מוציא אוכלי בהמה שחשב עליהם לאדם תלמוד לומר כל אוכל יטמא יכול כל אוכל ת"ל אשר יאכל פרט לאוכל סרוח וכו'. ואין מקבל טומאה עד שיבלל תחלה כדתנן פרק ג' דעוקצין כל האוכלין המיוחדים לאדם צריכין הכשר ואינם צריכין מחשבה וכתיב וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם וכו' וכתיב מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא למדנו שאין אוכל מוכשר ומתוקן לקבל טומאה עד שיבואו עליו מים פעם אחת ואפילו הוא נגוב עתה כדדרשינן בת"כ ממים על זרע ונפל מנבלתם עליו דמשמע בתר הכי אף משניגב שלא הקפידה תורה אלא שירד לו הכשר טומאה פעם אחת דשוב אינו נעקר ממנו. והשבעה משקין הן המים והטל והשמן והיין והחלב והדם והדבש דכתיב בסיפיה דקרא דאשר יבוא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ויש לדרוש המקרא כך אשר יבא עליו מים או כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא האוכל וכל הני נמי משקה נינהו יכול מי תותים ומי רמונים ומי פירות ת"ל אשר יבא עליו מים מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי אף אני ארבה את הטל היין השמן והדבש והחלב והדם שאין להם שם לווי ומוציא אני את מי פירות שיש להם שם לווי ודבש דבורים אין לו שם לווי דבש סתם מיקרי דדבש צרעין לא הוי דבש סתם ובתוספתא דשבת תניא מנין לדם שהוא משקה שנאמר ודם חללים ישתה ומנין ליין דכתיב אשקך מיין הרקח וכתיב ודם ענב תשתה חמר ודבש שנאמר ויניקהו דבש מסלע ושמן דכתיב משתה שמנים וכו' וחלב דכתיב ותפתח את נאד החלב ותשקהו וטל דכתיב וימץ טל מן הגזה מלא הספל מים ודם דכתיב את מקור דמיה ואומר ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דוד לחטאת ולנדה ובת"כ אשר ישתה זו הדם דכתיב ודם חללים ישתה וגו'. ואינם מכשירים עד שיפלו על האוכלים ברצון הבעלים כדדרשינן בת"כ וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע וגו' טהור הוא וכי יותן מים על זרע וגו' טמא הוא כתיב זרע בטהור וטמא וזרע משמע בין מחובר בין תלוש בין אוכל אדם בין אוכל בהמה ונתינת מים משמע בין מתן בידי שמים בין מתן אדם ולהכי מוקמינן לקרא דטהור במחובר ובאוכל בהמה ובמתן בידי שמים דאי מחובר מכשיר ליכא זרע שלא הוכשר ואי אוכל בהמה אפילו אוכל אדם חזי לבהמה ואי מתן בידי שמים טמאת הכל דכולהו זרעים מן מי גשמים קא רבו ואם כן קרא דטמא הוי בתלוש ובאוכל אדם ובמתן בידי אדם דהוי כרצונו דאי שלא מרצונו אפילו מתן בידי אדם לא מכשיר דכתיב כי יתן וקרי כי יותן דכי יותן דומיא דכי יתן מה כי יתן לרצונו ולדעתו אף כי יותן שנתרצה והמשקה סרוח אינו מכשיר כדתניא בתוספתא דטהרות פ"ט וטעמא כדמשמע בת"כ משום דכתיב אשר ישתה דמשמע ראוי לשתות אדם כאוכל שהוא ראוי לאדם ועוד דאית ליה שם לווי דלאו מים סתמא מיקרו וכו' וכיון שהוכשר האוכל אף על פי שהוא נגוב עתה מקבל טומאה כדילפינן וכן שאר מי פירות ילפינן לעיל דאין מכשירין דאית להו שם לווי כדאמרינן וכן אין מקבלין טומאה כלל כדתנן פ' בתרא דתרומות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>שבעה </b> משקין טמאים ושאר כל המשקין טהורין והראב"ד ז"ל כתב שלא מצא ששאר משקין לא יקבלו טומאה כלל והרי מתני' היא שאר כל המשקין טהורים ואי ר"ל דאינם מכשירים הוה ליה לתנא למיתני אינם מכשירים בפירוש וילפינן טומאת משקין מדכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא סוף פרק קמא דפסחים כרבי מאיר וכן בפרק רביעי דטהרות ספק משקין ליטמא טמא משום דטומאת עצמן מן התורה לטמא אחרים דרבנן כתנא קמא דרבי יוסי.
+
+Halakhah 5
+
+<b>זתים </b> וענבים שלא הביאו שליש אין משקה שלהם מכשיר ואינו מקבל טומאה כדדרשי' לענין מעשר מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך דבר שתזרע ותצמיח יצא פחות משליש שאינו מצמח כדילפי' פרק קמא דראש השנה ואמר בשם רבי התם בירושלמי דזתים וענבים שלא הביאו שליש משקין היוצאין מהן אינם מכשירים דכיון דילפינן לענין מעשר דאינם חייבים לא חשיבי נמי משקה להכשיר וה"נ לקבל טומאה וכו'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>דברים </b> שאינם נאכלים לאדם מפני הנאת גופן אלא מפני טעם שנותנים במאכלות או מפני הריח או המראה אינם מקבלים טומאה כדתנן פ"ג דעוקצים ומייתי לה פרק בא סימן ואמר נמנו וגמרו דאין נקחין בכסף מעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין דכל מידי דלא עביד לאוכל אלא להטעים הקדרה לא מטמא והוא הדין לריח ולמראה דלאו אוכל הוו וקרא אוכל קאמר מכל האוכל אשר יאכל וכו'. השבת משנתן טעם בקדרה אינו מתטמא כדתנן פ"ו דעוקצין משום דהשליך כל כחו בתבשיל ונשאר כזבל. ותמרים וגרוגרות בקדרה עדין הן מתטמאין עד שיפסלו מאכילת אדם כדתניא בתוספתא. העוקצים והקור דהוו כעץ תנן ליה נמי התם ושלקן וטיגנן אמר וכו' בכל מערבין דהוו אוכל וחרצנים וזגים תניא בתוס' אף על פי שכנסן לאוכלין בטלה דעתו וזתים וענבים הקשים אם כנסן לאוכלין מקבלין טומאה ובתוספתא מצאתי דבטלה דעתו. וכפניות ופגין ובוסר וקצח הוו אוכל כדתנן להו התם וכו'. לולבי זרדים וחרובין תניא להו נמי התם דמשימתיקו טמאים טומאת אוכלין ושל ערל ועלי הלוף השוטה והתם תניא עלי הלוף בהדי חרדל ותרמוסין ושאר כל הנכבשין דמטמאין טומאת אוכלין אפילו לא המתיקו דהוו אוכל ונראה דהוי טעות דבמתני' תנן התם עלי לוף שוטה בהדי של ערל ולולבי זרדין וכו'. עלי הזתים שכבשן אינו אוכל וכן כשות של כשות והנץ.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>דבש </b> בכוורתו מטמא טומאת אוכלין כדתניא פרק הספינה דהא דתניא לא אוכל ולא משקה משני אביי התם דלא נצרכה אלא לשתי חלות ואם רדה הדבש משירסק הוי משקה כדתנן סוף עוקצין לב"ה דבש הזב מכוורתו מתטמא טומאת אוכלין אם חישב עליו לאוכלין כדתניא בריש ברייתא דטהרות וכדמשמע פ' הספינה.
+
+Halakhah 19
+
+<b>השמן </b> הקרוש אינו אוכל ולא משקה חשב עליו כשהוא קרוש בין לאוכלין בין למשקין בטלה דעתו ובתוספתא תניא לאוכלין מטמא טומאת אוכלין למשקין בטלה דעתו וע"כ כשהוא קרוש מיירי דאי אינו קרוש בכל דוכתא משמע דשמן חשיב משקה וכמו שכתב ר"ת פרק הקומץ רבה דהא דפסקי' התם הלכתא כרבי שמעון שזורי דיין דוקא הוי תחלה ולא שמן ודבש איירי בקרוש ואם כן מה שכתב הרב ז"ל בין לאוכלין בין למשקין בטלה דעתו היינו בקרוש וחזר ונמחה כמו שהוסיף הר"ש ז"ל על דברי ר"ת ז"ל פרק שלישי דטהרות אבל ניטמא ואחר כך קרש ונימוח הוי תחלה לעולם וכמו שכתב הרב ז"ל ריש פרק תשיעי ובתוספתא דקתני לאוכלין מטמא וכו' איירי שנטמא קודם שקרש ולא נימוח אחר כך וכן הדם שקרש חשב עליו למשקין בטלה דעתו כדתניא התם בתוספתא בהדי שמן וכן דבש כדתניא נמי התם בההיא תוספתא גופא ומייתי לה הר"ש ז"ל פרק שלישי דטהרות ושאר כל מיני פירות לא אוכל ולא משקה וחשב עליו לכל בטלה דעתו כדתניא בההיא תוספתא. והשלג חשב עליו לאכילה בטלה דעתו דקרוב הוא להיות משקה יותר מאוכל כדתניא נמי התם ומייתי לה פרק כל היד ניטמא מקצתו לא ניטמא כולו דאינו חבור אלא כל קורט בפני עצמו חשוב ואינו טמא אלא מקום מגע טומאה נטהר מקצתו כגון חשב עליו למשקה ונטמא טומאת משקין סלקא ליה השקה במקוה כשאר מים ולא משום טבילה דאין אוכל ומשקה נטהרין במקוה דלא כתיב טבילה אלא באדם וכלים אבל יין ולא שום משקה אין להם טהרה אלא מים ומשום זריעה דכי משיק להו הוו להו חיבור מים שבכלי עם מי המקוה ובטילו להו גבייהו כדתנן שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהור מלטמא אלמא מטהרת להו זריעה ומים במים זו היא זריעתן כן כתב רש"י ז"ל פרק כל היד העבירו על גבי כלי חרש הטמא מטמא כולו שם פרק כל היד אקשינן סיפא דקתני נטהר כולו למימרא דניטמא כולו והא אמרת נטמא מקצתו לא ניטמא כולו ושני אביי כגון שהעבירה על אויר תנור ושרץ בתוכו דהתורה העידה על כלי חרש אפילו מלא חרדל דכולו אפילו מה שאין נוגע בו טמא מן האויר כדכתיב כל אשר בתוכו וגו'.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>החלב </b> שבכחל שחשב עליו בטלה דעתו וטהור ושל קבה טמא טומאת אוכלין כשחישב עליו כדתניא בההיא תוספתא.
+
+Halakhah 24
+
+<b>ענבים </b> משהלך הדורך בהן שתי וערב מתטמאין טומאת משקין והגרגרים השלמים מתטמאין טומאת אוכלין כדתני בתוס' דטהרות פרק עשירי ומייתי לה הר"ש ז"ל התם וכן הזתים משיטענו בקורת בית הבד כתנא קמא דרבי שמעון בההיא תוספתא והגרגרים השלמים הוו אוכל.
+
+Halakhah 25
+
+<b>הערלה </b> וכלאי הכרם ושור הנסקל שנשחט ועגלה ערופה בין נשחטה או נערפה וצפורי מצורע ופטר חמור ובשר בחלב ובשר פרה אדומה והפגול והנותר אע"פ שכולן אסורים בהנאה מתטמאין טומאת אוכלין:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האוכלין </b> כל זמן שהן מחוברין אפילו בשורש קטן שיכולין לחיות ממנו אין מקבלין טומאה כדתנן פרק ג' דעוקצין וכדילפינן לעיל פרק ראשון דאין מקבל טומאה אלא בתלוש וכל שאינו יכול לחיות ממנו הוי כתלוש. ויחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה שאינו יכול לחיות טמא כרבנן דפליגי במתניתין אר' יהודה ומייתי לה שלהי פרק העור והרוטב ובעי רב פפא מהו שיעשה יד לחברו תיקו ופרש"י ז"ל כשיכול לחיות ונפשח ממנו יחור אחד אחר שאינו יכול לחיות אם נעשה האחד בית יד לזה השני ומביא לו טומאה א"נ אם האילן נעשה יד להביא טומאה לייחור שנפשח ואינו יכול לחיות כפי' הרב ז"ל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ירקות </b> שצמקו באיביהן ככרוב ודלעת אינן מתטמאין אף על גב דהן כתלושין כמין שאין ראוין לאכילה ואם לקטן לייבשן מקבלין טומאה עד שיבשו אף על גב דלא קיימי למאכל וכדתניא התם ס"פ העור והרוטב. וכן אילן שיבש פירותיו הן כתלושין כדאמרינן התם הא שאר פירות מטמאי (ה"ד) והראב"ד ז"ל כתב ואולי מבכורים גמרי לה דקתני יבש האילן מביא ואינו קורא קתני יבש דומיא דנקצץ וכו'. תאנים שיבשו באיביהן מטמאי טומאת אוכלין במקומן מימרא דשמואל פרק העור והרוטב מדאיצטריך קרא גבי אבר ובשר המדולדלין בבהמה ומעורין כחוט השערה למעט שלא יטמאו טומאת נבלה דכתיב כי יפול מנבלתה אינו קרוי נבילה עד שיפול לגמרי אפילו הכי מיטמו טומאת אוכלין והכי נמי הכא אף על גב דלענין שבת הוו כמחוברין לענין טומאת אוכלין הוו כתלושין. בעל חי כיון שמת או נשחט אף על פי שהוא מפרכס מקבל טומאה דאף על גב דלא הותר באכילה עד שתצא נפשה אוכל מיהא הויא וכדתנן פרק העור והרוטב וכדאמרינן פרק שלישי דגים מאימתי מקבלין טומאה משימותו כדתנן פרק שלישי דעוקצין דע"ח כב"ה ומייתי לה פ"ק דחולין דף ע"ח פ' בהמה נולד בהן טרפה שם בעיא דרב חסדא נולד בדגים סימני טרפה מהו תיבעי למ"ד טריפה חיה ותיבעי למ"ד אינה חיה דלמ"ד טרפה חיה נימא דוקא בהמה דנפיש חיותה או דילמא אפי' למ"ד אינה חיה היינו בהמה דיש במינה שחיטה אבל דגים לא תיקו. האבר או הבשר המדולדלין בבהמה או חיה שאינם יכולין לחיות אם הוכשרו מקבלין טומאה במקומן כדתנן פרק העור והרוטב דף קכ"ו דדוקא לענין נבלה וכו' דאמרינן כי יפול עד שיפול אינו קרוי נבלה אבל לענין טומאת האוכלין הוו כתלושין וכו' נשחטה הבהמה הוכשרה בדמיה כרבי מאיר במתניתין שהבהמה כולה כמו יד לאבר זה ובעי רבה בגמרא אם בחייה נמי תהיה כולה יד לאבר או לא תיקו וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>השוחט </b> בהמה חיה או עוף הוכשר כל הבשר בדם דדם הוי אחד משבעת משקין המכשירין וכיון שיצא הדם דרך כל הבשר בשחיטה הוכשר כל הבשר ואם לא יצא דם לא הוכשר הבשר כת"ק דרבי שמעון דמתניתין פרק השוחט דף ל"ג וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> הכשר בפירות מחוברין ולא במים המחוברין פירות מחוברין כדילפינן לעיל פרק א' מים מחוברין מדכתיב בכל כלי כדדרשינן בת"כ יכול אף הן בבורות שיחין ומערות יהו מכשירין תלמוד לומר אשר ישתה מה שתיה מיוחדת שיש עמה מחשבה וכו' יכול אפילו חשב שירדו לדורות וכו' תלמוד לומר בכלי יטמא שתלוש מן הקרקע ואפילו שאבם קודם וכדאמרינן.
+
+Halakhah 9
+
+<b>קשות </b> שנטעה בעציץ והגדילה אף על פי שיצאת חוץ לעציץ אינה מקבלת טומאה כדתנן פרק שני דעוקצין ומייתי לה ס"פ העור והרוטב דכיון דיצאה לחוץ שיונק מריח הארץ הויא כמחובר ומה שכתב הרב ז"ל אף ע"פ אפשר דה"ק אף על פי שיצאת לחוץ דוקא מה שיצא לחוץ הוא דאינו מקבל טומאה אבל מה שהגדילה בתוך העציץ מקבל טומאה וכ"ש כשגדלה לבד ולא יצא ממנה לחוץ שמקבל טומאה מה שגדל הואיל ולא יצא לחוץ ודוחק וכו' ועציץ נקוב הוי כארץ כדתנן התם בין להכשר בין לקבל טומאה וכדילפינן ס"פ המצניע מדכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע ריבתה התורה טהרה אצל זרעים כאשר יזרע משמע כדרך שאדם מוציא לזריעה למעוטי מחובר כל דהו להכי אהני זריעות יתירא ומיהו שאינו נקוב תלוש גמור הוא וכדי שורש קטן הוא דהוי נקוב דבבציר מהכי לא הוי ראוי להריח לחלוחית הקרקע וכדאמרינן ס"פ המצניע וכלי גללים כלי אדמה הוו כנקובין כיון שהשרשי' יכולין לבקוע בהן וכדתנן התם פרק ב' דעוקצין.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>עציץ </b> מלא עפר הוי כטבלא שאינו כלי קבול וכדתנן התם בטבלה שאין לה ליזבז לענין דאם אחר כך הוסיף עפר על גביו הוי כעפר שע"ג טבלה חלקה דהוי כמחובר לפי שנראה אויר מד' רוחות כך פי' הר"ש ולרמב"ם ז"ל נראה דבלא הוספה הוי כמחובר.
+
+Halakhah 13
+
+<b>משקין </b> טמאים מטמאים ברצון ושלא לרצון כדתנן במתניתין קמיתא דמס' מכשירין דכי כתיב כי יתן דבעיא לרצון הבעלים היינו כשמכשיר לבד ואחר כך מתטמא כדכתיב בתריה ונפל מנבלתם וכו' אבל אם בשעת ההכשר מתטמא כי הכא לא בעיא כי יתן דניחא ליה אלא בין כך וכך טמא וכתב הרב ז"ל והוא שלא יהו בקרקע וכבר כתב למעלה כי המים שבקרקע אינם מכשירים ונראה שהוצרך כאן לחזור ולאומרו משום דהני מים טמאים אמרינן דמטמאי אפילו שלא לרצון ולהכי הוה אמינא דאפילו בקרקע (אי) אכתי לא פרח טומאה מינייהו וכו'.
+
+Halakhah 14
+
+<b>אוכל </b> הנפסד ונסרח לאדם אינו מקבל טומאה ובמתניתין דטהרות פ"ח תנן עד שיפסל מלאכול לכלב ונראה דלקבל טומאה כמו שכתב הרב ז"ל כיון שנפסלה מאכילת אדם אינו מקבל טומאה אע"ג דראויה לכלב אבל כשהיא האוכל כבר טמא לאפרוחי טומאה מיניה לא פרחה עד דמיפסיל מלאכול לכלב והיינו מתניתין דטהרות וכן נראה מפי' הרב ז"ל עלה דמתניתין וכן נראה נמי פי' הר"ש ז"ל שם פ"ח וכדמשמע פ"ג דבכורות דבין לבר פדא בין לר' יוחנן כולהו פשיט' להו דטומאה קלה דהיינו טומאת אוכלין לפי' התוספות שם ולפירוש רש"י ז"ל פ' בא סימן הויא עד לכלב כדתנן כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסול מלאכול לכלב וכמו שכתבו התוס' שם וכיון שכן טומאה קלה הויא דומיא דטומאה חמירי דהינו טומאת נבלה דהויא טמאה ולא פרחה מינה טמאה לר' יוחנן עד שתפסל מלאכול לכלב וה"נ בטומאה קלה מיירי דהוו טמאין הני אוכלין ולא פרח טומאה מיניהו עד שיפסלו מלאכול לכלב וכדתנן במתניתין אבל לקבל טומאה מחדש אי נפסלו מלאכול לאדם לא מקבלי טומאה אע"ג דראויין לכלב כדאמרינן וקרא נמי דדרשינן מיניה פרט לאוכל סרוח הכי משמע דכתיב מכל האוכל דהיינו אוכל המיוחד לאדם דכתיב אשר יאכל פרט לסרוח משמע לאדם כיון דהאוכל הוי מיוחד לאדם וקרא מיירי לקבל טומאה כדכתיב מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא וכן מצאתי אח"כ ריש פ' דם שחיטה בגמרא בהדיא דלאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת כלב ומשקה שנסרח לאדם נמי כדרך שאינו מכשיר כדכתיב אשר ישתה בכל כלי יטמא ודרשינן הכי אשר יבוא עליו מים או כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא האוכל כן נמי אינו מקבל טומאה.
+
+Halakhah 15
+
+<b>העור </b> ששלקו והשליה שחישב עליה מתטמאין טומאת אוכלין כדתניא פרק בכל מערבין דף כ"ח דעור במחשבה גרידתא לא משוי לה אוכל. ועור החמור ששלקו הוי ספק מפני שהוא מאוס הרבה וכדאמרינן פרק בהמה המקשה דע"ז וכו'.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>חטים </b> ושעורים שבגללי הבהמות שלקטן וחישב עליהן לאכילה מתטמאין וכדתניא בתוספתא דטהרות פרק ח' דבעי לקיטה ומחשבה משום דהוו כגללים וכו'.
+
+Halakhah 18
+
+<b>כל </b> אוכל שנטמא ואחר כך נפסל ונסרח מלאכול לכלב או יבש כחרש טהור אבל נפסל לאדם וראוי לכלב טמא כשהיה וכדתנן פרק ח' דטהרות כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם וכו' וכדפי' לעיל דשאני אוכלין שקבלו טומאה דלאפרוחי טומאה מיניהו בעיא שיפסלו מלאכול לכלב ולקבל טומאה כיון שנפסל מלאכול לאדם לא מקבל טומאה אפילו ראוי לכלב וכדאמר' לעיל. כל האוכלין שניטמאו אין להם טהרה במקוה כדתניא בתוספתא דטהרות פרק קמא ותניא בת"כ גבי כלי חרש ואותו תשבורו אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן אבל משקין יש להן טהרה על ידי השקה במקוה כדתנן פרק ב' דביצה דהוי כעין זריעה כדאשכחן נמי טהרה באוכלין ע"י זריעה דכיון דאשרוש כחיטי אחריני חשיבי וכדאמרי' בירושלמי פרק ה' דמעשרות דריבה תורה בטהרת זרעים כדכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע וגו' טהור הוא.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>אוכלין </b> שמחוברין לכלים בטלו מתורת אוכל ומתטמאין בטומאה הכלי הואיל ומשמשין שימוש עץ וכדאמ' ס"פ העור והרוטב כששימש מעשה עץ שימש שבטל מתורת אוכל ונעשת עץ שנתחבר בכלי והרי הוא ככלי ואם נגעה טומאה באוכל נטמא הכלי ג"כ וכדתנן פרק אלו עוברין בצק שבסדקי עריבה וכו'.
+
+Halakhah 21
+
+<b>כל </b> משקה שניטמא ואחר כך נפסד ונסרח אין יוצא מטומאתו לעולם וכמו שאמר לו לר' אליעזר פרק ט' דטהרות אין המשקה יוצא על ידי הפרה ולא על ידי הכלב ואין למשקה טהרה אלא בטבילה כדאמרינן מדין זריעה וכדתניא בתוספתא דטבול פרק קמא דמשקין אין להן טהרה מטומאתן וכו' מטבילין חמין בצונן וכו' כב"ה פ"י דמסכת מקואות.
+
+Halakhah 22
+
+<b>מקל </b> שמלאה משקין טמאין והטבילו במקום שנגעו המים במקוה דרך פי המקל לא טהרו עד שיטבול כולה כחכמים דפליגי אר' יהושע פרק ח' דטהרות ואמרי עד שיטבלו כולה דקטפרס אינו חיבור וכו'.
+
+Halakhah 23
+
+<b>שלג </b> שנטמא והשיק מקצתו טהר כולו כדתניא בתוספתא דטהרות פרק ב' השלג טהר מקצתו טהר כולו וטעמא כיון דלא הוי בכלי והיא חתיכה אחד הויא השקה ואינו קטפרס כמים שבתוך המקל וכו'.
+
+Halakhah 24
+
+<b>התמד </b> הטמא יש לו טהרה במקוה ואם החמיץ הרי הוא כיין ואין לו טהרה וכדתניא ספ"ק דחולין דכלים ואדם נתנה להם תורה טהרה במקוה אבל באוכל ומשקה לא נאמר בהן טבילה אבל מים מטהרים בהשקה דהוי חיבור ובטלי לגבי מקוה כתרומה טמאה שזרעה בקרקע שבטלה טומאתה והיא טהורה כדמפרש פרק כל שעה אבל יין במים לאו זריעה היא דטעמיה לא בטיל.
+
+Halakhah 25
+
+<b>קדרה </b> שמלאה יין או דבש בתוך המקוה ונגע בהם ראשון לטומאה נטמאו המשקין והקדרה מחמתן מדרבנן כדאיתא פרק קמא דשבת ולא עלתה לה טהרה במקוה שהמשקין חוצצין ואם היתה מלאה מים טהורה שהן מעורבין במי המקוה ואם היה הנוגע בה אב הטומאה טמאה דאינה נטהרת במקוה שהמים חוצצין וכדתנן פרק שני דמכשירין.
+
+Halakhah 26
+
+<b>מי </b> שפיכות שהן בחזקת טמאות שירדו עליהן גשמים הולכין אחר הרוב כשקדמו מי שפיכות ומחצה למחצה נמי טמא אם ירדו מי שפיכה על מי גשמים אפילו בכל שהו הכל טמא וכדתנן פ"ב דמכשירין ונראה דהוי מדרבנן. הטורף את גנו שמדיחו או מכבס כסותו והן מנטפין מים טמאים וירדו גשמים עליהם הולכין אחר הרוב כדלעיל וכדתנן בסיפא דהאי מתניתין ובתוספתא מפ' כשיהיו הטפות קטנות וגדל שיעור נטיפתן על ידי גשמים וכו'.
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+<b>הסך </b> שמן טהור ונטמא וטבל ונשאר על בשרו יותר מכדי סיכת אבר קטן כיון שהשמן נשאר בטומאתו שאין לו טהרה במקוה כדאמר' לעיל טמא כב"ה פרק ד' דעדיות והיינו מדרבנן ואם היה השמן טמא מתחלתו וטבל אם לא נשאר ממנו כדי להטפיח בטל במיעוטו כדתנן נמי התם לב"ה וכתב הראב"ד ז"ל דהא דמפליגי' בין טמא מתחלתו לטהור מתחלתו מפני שטומאתו חושבתו א"נ גזירה שמא יאמרו ראינו שמן טמא עולה לו טהרה במקוה והיינו נמי מדרבנן:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אוכל </b> שהוא מיוחד לאדם במקום אחד אין צריך שם מחשבה כדמשמע פרק בתרא דעוקצין וכל אוכל שסופו לטמא אדם וכלים אינו צריך הכשר ויש שצריך הכשר ומחשבה מחשבה ולא הכשר או איפכא ויש שאין צריך לא זה ולא זה כדתנן התם ריש פרק בתרא דכל האוכלין המיוחדין לאדם אין צריכין מחשבה שהרי הן אוכלין וצריכין הכשר כדכתיב וכי יותן מים על זרע וגו' ומה שאינו מיוחד אלא על ידי מחשבה צריך מחשבה ואחר כך הכשר ומחשבה למחובר לא הויא מחשבה כעולשין שזרען לבהמה ואחר כך נמלך עליהן לאדם צריכין מחשבה אחר תלישה ויש שאין צריכין מחשבה דהוו אוכל מיוחד לאדם כחלב בהמה טהורה בכרכים ונבלת בהמה טהורה בכל מקום ואין צריכין ג"כ הכשר מפני שסופן לטמא אדם וכלים בכזית וכל המטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר כדתנא דבי רבי ישמעאל פרק העור והרוטב דף קכ"א ופ' בא סימן דף נ"א וכי יותן מים על זרע מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה לטמא אדם וכלים דכתיב והנפש הנוגעת יצאו אוכלין ומשקים וכלי חרש הואיל ואין להן טהרה במקוה אין נעשין אב הטומאה וצריכין הכשר כדכתיב וכי יותן מים וגו' אף כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך היתר יצתה נבילת עוף טהור וכו' וחלב דאין בו טומאה אפילו הוא חלב נבלה היכא דניטמא בשרץ לא בעי הכשר מים כגון בחלב שחוטה דהוכשר בשחיטתה ויש צריכין מחשבה ולא הכשר נבלת עוף טהור בכפרים ונבלת בהמה טמאה בכל מקום צריכין מחשבה דסתמיהו לאו לאכילה קיימי ואין צריכין הכשר כדתנן התם שסופן לטמא טומאה חמורה ומוקי לה פרק דם שחיטה כגון דהיא פחות מכזית וצרפה לפחות מכביצה אוכלין והוי כביצה דאי הוי כזית היא גופא טמאה היא וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ישראל </b> ששחט בהמה טמאה לנכרי אינה צריכה מחשבה כיון ששחטה לנכרי ולא הכשר שסופה לטמא טומאה חמורה וכדתנן ריש פרק העור והרוטב שחט בה אחד או רוב אחד או נחרה אינה מטמאה טומאת אוכלין דלא אשכחן היתר אכילה כדכותה לא לישראל ולא לגוי וכן בנחרה וכן גוי ששחט לישראל כדתניא נמי התם דף קכ"א וכו'.
+
+Halakhah 5
+
+<b>החותך </b> בשר מאבר מן החי ואחר כך חישב עליו צריך הכשר ואיפכא לא משום דמטמא טומאה חמורה כשהיה מחובר לאבר וכשחתכו הלכה לה טומאה חמורה ונשארה עליו הקלה כדתניא נמי התם וכדפי' רש"י ז"ל וכו'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>פחות </b> מכזית שחישב עליו והשלים לכביצה ממאכלים אחרים אין צריך הכשר כיון דאם ישלימו לכזית יטמא טומאה חמורה וכדאמרינן ריש פרק דם שחיטה דף כ"ה וכן כזית נבלה שחפהו בבצק אין צריכה הכשר כיון שסופו לטמא טומאת משא אף ע"ג דאינו מטמא במגע מפני הבצק. ופחות מכזית מבשר המת שהשלים עליו כביצה מאוכלין צריך מחשבה שהרי בטל הכל אצל כל אדם כך נראה שגורס הרב ז"ל שם בכריתות פרק דם שחיטה ולא בטלה דעתו דמשמע אפילו במחשבה ואין הכל צריך הכשר מפני בשר המת שהוא מטמא טומאה חמורה. וכזית מן המת שחפהו הכל מטמא טומאה חמורה דבוקעת ועולה כיון שאין עליה אהל טפח.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>החותך </b> בשר מאדם חי להאכילו לכלב צריך מחשבה לאדם לאחותי ליה טומאה כדאמרינן התם ריש פרק דם שחיטה וכו'.
+
+Halakhah 10
+
+<b>גוזל </b> שנפל לגת ומת צריך מחשבה לנכרי כדתניא פ"ח דטהרות וכדאמרינן פ' בא סימן דגת מאסתו ואם חשב לכלב טהור כדתנן נמי התם לת"ק דר' יוחנן בן נורי ומחשבת חש"ו טהור כדתנן נמי התם ואם העלוהו לאדם שעשו מעשה לאדם טהור כדתנן התם שיש להם מעשה ולא מחשבה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האוכלין </b> מקבלין טומאה בכל שהו ואין מטמאין אוכל אחר עד שיהיה בטמא כביצה וכדתניא בת"כ אוכל יטמא מלמד שמטמא בכל שהוא יכול יטמא אחרים בכל שהו ת"ל אשר יאכל ור"ת מפרש דאין אוכל מקבל טומאה מן התורה אלא בכביצה וכדמייתו בתוספתא פרק קמא ומייתי לה פרק בתרא דיומא אוכל אשר יאכל אוכל הבא מחמת אוכל אחר דהיינו ביצה דגדי מחוסר שחיטה ובן פקועה מחוסר קריעה ופריך ואימא ביעתה דצפרתא וכו' רבי אבהו דידיה אמר וכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה אוכלו כאחד ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מכביצה דתרנגולתא בלא קליפתה כחכמים דפליגי אר' נתן ור' דוסא בבריתא פרק כיצד משתתפין דף פ"ג וטעמא כיון דדרשינן אוכל שאתה אוכלו כאחד א"כ בלא קליפה קאמר והיינו אסמכתא בעלמא דמדאוריתא אין אוכל מטמא אוכל כדתניא ונפל מנבלתם עליו טמא הוא הוא טמא ואין עושה כיוצא בו וכדאמרינן נמי פרק על אלו מומין וכדמשמע בפסחים בפ"ק עלה דמתניתין דר' יוחנן סגן הכהנים אומר וכו' דף י"ד וכמו שכתב הרב ז"ל פרק ז' מהלכות שאר אבות הטומאות. וכן האוכל אוכלים טמאים אינו נפסל עד כביצה ומחצה וזהו חצי פרס דתנן פרק כיצד משתתפין חצי חציה לפסול את הגויה מלאכול בתרומה מדרבנן היא דמדאוריתא אין אוכל מטמא אדם ורבנן גזרו וכדאמרינן פרק בתרא דיומא הנח לטומאת גויה דלאו דאוריתא ואמרינן בגמרא מאן חכמים דאמר ביצה ומחצה ר' יוחנן בן נורי דמתני' וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>המשקין </b> מתטמאין ומטמאין בכל שהן כדמשמע פרק קמא דפסחים דף י"ד דאמרינן דאיכא משקין בהדי בשר דקא מטמא מחמת משקין וסתם משקין דבהדי בשר ליכא בהו רביעית כמו שמדקדק ריב"א שם בתוספתא. כל המשקין מצטרפין לפסול את הגויה ברביעית וכל האוכלין לטמא כביצה ולחצי פרס כדתנן סוף מקואות ובמעילה פרק קדשי מזבח והיינו מדרבנן.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>העור </b> המחובר בבשר ומרק ותבלין וכו' וכל הני דתנן פרק העור והרוטב ופרק קמא דטהרות מיטמאין מדאוריתא דהוה כאוכל ומטמאין ופוסלין מדרבנן כדאמרינן.
+
+Halakhah 5
+
+<b>כביצה </b> אוכל שנתמעט בחמה וכן כזית מן המת ומן הנבלה וכעדשה מן השרץ שנתמעטו טהורין כדתנן פרק שלישי דטהרות ואם חזרו ותפחו שהניחן בגשמים חזרו לכמות שהיו דאין דיחוי באיסורין כדאמרינן פרק כל המנחות באות מצה גבי האי מתניתין דכיון דהיה בו שיעור וצמקה וחזרה לכמות שהיה מיחייב מדאוריתא דהא אית ביה שיעורה והוה ליה שיעורה נמי קודם ומיהו כשצמקה הא לית בה שיעורה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>עלי </b> בצלים ובני בצלים ופת סופגנין אם יש בהן חלל ממעכו כדתנן פרק ב' דעוקצין דהיינו לטמא אוכלין מדרבנן. ובשר עגל שנתפח כדרכו ושל זקנה שנתמעט מכמות שהן כדתנן נמי התם. ואגוז ותמרים ושקדים המתקשקשים משתערים כמות שהם כדתנן בתוס' דעוקצין דמתחלתו לא היה מתקשקש והשתא שנתיבש האוכל נתמעט וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> שטומאתו ושיעורו שוין מצטרפין כדתנן במעילה פרק קדשי מזבח דף י"ז דם השרץ והבשר אין מצטרפין כלל א"ר יהושע כל שטומאתו ושיעורו שוין מצטרפין כגון נבלה ונבלה וחולד ועכבר טומאתו ולא שיעורו כשרץ ונבלה דטומאתן טומאת ערב ואין שיעורן שוה שיעורו ולא טומאתו כמת ונבלה לא טומאתו ולא שיעורו כמת ושרץ דזה בכזית וטומאת שבעה וזה בכעדשה וטומאת ערב אין מצטרפין ובספרי הרב יש טעות שאם לא היו שוים לא בשיעור ולא בטומאה כגון בשר נבלה ובשר השרץ אין מצטרפין וצ"ל כגון בשר המת ובשר השרץ כדאמרינן וכששיעורן וטומאתן שוין דמצטרפין ילפינן לה התם במעילה מדכתיב גבי שרצים הטמאים ה"א יתירא מלמד שמצטרף אפילו חצי שיעור משרץ זה וחצי שיעור משרץ זה וכן שרץ ודם שרץ וכו'.
+
+Halakhah 12
+
+<b>אוכלין </b> טמאין מצטרפין לטמאה כקל שבשניהם כגון חצי ביצה אוכל שני וחצי ביצה אוכל שלישי הרי זה שלישי וכדתנן פרק קמא דטהרות לכולהו הני בבי דמייתי הרב ז"ל עד סוף הפרק והכל מדרבנן:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ידות </b> האוכלין שהן העצים הרכים הסמוכים לאוכל ושומרי האוכלין שהן הקליפה שעל האוכל היא מתטמא ומטמא ולא מצטרף והשומר מצטרף נמי וכדתנן במתניתין קמייתא דעוקצין וכדילפינן ריש פרק העור והרוטב על כל זרע זרוע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה וכו' וידות ילפינן מדכתיב וכי יתן מים וגו' טמא הוא לכם לכל שבצרכיכם לרבות את הידות דהם צורך לאוכל לאוכלם ובנבלה נמי כתיב אשר היא לכם הרי יד להוצי' טומאה ואם יד מכניס ומוציא קרא דשומר למה לי דשומר עדיף מיד ואתי בק"ו משום דמגינה אאוכל ש"מ שומר מצטרף ואמרינן נמי דתלתא קראי כתיבי זרע זרוע אשר יזרע חד לשומר דזרעים כדא' וחד לשומר דאילנות אף על גב דאינו נזרע אלא נוטעין ייחור וחד לשומר דבשר ובצים ודגים וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הבוצר </b> לגת אין לו יד וכן הקוצר לסכך כדאמרינן פרק קמא דסוכה דף י"ג דכי איתרבו ידות לטומאה בפרק העור והרוטב הני מילי ביד הצריכה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>וידות </b> האוכלין שבססן בגורן טהורות כדתנן בעוקצין ומייתי לה התם פ"ק דסוכה וגלי דעתיה דלא ניחא ליה בהו וטהרו מלקבל טומאה. פסיגה שהיא אשכול שנתפסג ונתפצל טהור ואם נשתייר בה גרגיר אחד טמא על ידי היד כדתנן התם פ"ק דעוקצין וכן תמרה אם נשתייר בו תמרה כדתנן התם וכן של קטניות כת"ק דרבי אלעזר בן עזריה התם במתניתין.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין </b> שומר ע"ג שומר כקליפת אגוזים העליונה שבשעת לקיטה כדמשמע פרק ב' דעוקצין ופרק העור והרוטב גבי נץ של רמון אין מצטרף.
+
+Halakhah 11
+
+<b>שלש </b> קליפות בבצל החיצונה טהורה ואמצעית אם היתה שלימה חשיב שומר כדתנן התם. כל הקליפין הן שומר וקליפות פולין ותרמוסין עדיפי משומר דאם כנסן לאוכל מתטמאין וכדתניא בתוספתא קליפה מלפפין מתטמאין וכו' השעורין לחים קליפתן מצטרפת וחטה בין לחה בין יבשה כדתניא במנחות פרק רבי ישמעאל דף ע' דקליפת חטין דקה ורכה וכו'.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> הגרעינין מתטמאות ומטמאות ולא מצטרפות חוץ משל תמרה לחה שמצטרפת כדתנן פרק שני דעוקצין וחותם שעליה אינו מצטרף ושעל היבשה מצטרף מפני שהוא דבוק באוכל וכדתנן התם וגרעינה של לחה שיצאה מקצתה שנאכל מקצת התמרה מה שכנגד האוכל מצטרף וכן עצם שכנגד הבשר כדתנן נמי התם ואם היה הבשר מצד אחד אינו מצטרף אלא מה שתחת הבשר עד חלל העצם ואם אין לו חלל כעובי האזוב וכדתנן התם לרבנן דרבי שמעון וכו'. קולית אפילו בשר כפול שבה גורר את כולה לטומאה כחכמים בתוספתא וכו'. גרעיני זתים ותמרה אף על פי ששלקן אין מטמאין ושל חרובין אם שלקן מתטמאין כדתניא בתוספתא דעוקצין פרק ג'.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>ואלו </b> מיטמאין ומטמאין ומצטרפין שום בצלים וקפלוטות לחין ופיטמא שלהן והני אחריני כדתנן לכולהו במתניתין ריש עוקצין ואם הן לחין והני אחריני דתנן התם בסיפא לא מצטרפי משום דהוו ידות ושיעור הידות מפ' נמי התם ושאר כל העוקצין ושרשי קלפי הכרוב וחלפי תרדים והלפת וכל הני דחשיב הרב ז"ל דתנן להו נמי התם לא מטמאין ולא מתטמאין ולא מצטרפין ופטמא של רמון דמצטרפת והנץ תנן נמי פרק ב'.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>רמון </b> ואבטיח אין הנשאר חיבור לנימוק ולא הנשאר מן הקליפה מצטרף וכשנימוק באמצע אין הצדדין חיבור ואין קליפתו מצטרפת כדתנן נמי התם ועלי ירקות ירוקין מצטרפין ולא לבנים כדתנן נמי התם.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האגוזים </b> והשקדים שנסדקה קליפתן עדין הוא חיבור לאוכל עד שירצץ הקליפה כדתנן התם פרק ב' דעוקצין.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ביצה </b> שנקב בה מקום לגומעה אין שאר הקליפה חיבור ששותת מן הנקב ההוא ואם היתה שלוקה כל קליפתה חיבור עד שירצץ כדתנן נמי התם ואם נתבלה בקליפה לעולם חיבור כדתני' בתוספתא התם.
+
+Halakhah 3
+
+<b>עצם </b> שיש בו מוח חיבור עד שירצץ וצמר שבראשי הכבשים ושיער של זקן התיישי' עד שיתחיל לתלוש.
+
+Halakhah 4
+
+<b>כנפי </b> חגבים וקשקשי דגים חיבור עד שיתחיל לקלוף כדתניא התם בתוספתא רמון שפררו חיבור עד שיקישנו הקנה כדתנן התם. שרביטי תמרים אינם חיבור כדתניא התם. מלפפון שחתכו חיבור עד שיפרק וכמו ששנוי בתוספתא אלא שבגרסת התוספתא שמצאתי כתוב זה שהתחיל בו אינו חיבור והשאר חיבור וכו'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>המחתך </b> ירקות לבשל במתניתין פרק ב' דעוקצין אוכל ומעורה במקצת אם השני עולה עמו חיבור ואם כשאוחז בטמא ישמט האחר אינו חיבור כחכמים ריש פר' שלישי דטבול יום וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b> האוכלין שהיו בהן עלין או קלחי' את שדרכו להאחז בעלה או בקלח אם נתלה עמו הרי זה חיבור כטבול יום כדתנן התם וכן אם היה לו יד ואם אין לו לא יד ולא עלה אם אוחז בטמא והב' עולה עמו חיבור כדתניא התם בתוספתא דטבול יום.
+
+Halakhah 11
+
+<b>האגוזים </b> שחברן כמו חבל הרי זה חיבור התחיל לפרק אין השאר חיבור כדתנן פרק שני דעוקצים ובתוספתא אפילו מאה כור אין כולן חיבור כיון שהתחיל לפרק וכו'.
+
+Halakhah 12
+
+<b>קליעה </b> של שום חיבורו טהור שאין חיבור אדם חיבור לכל דבר וכן אתרוג שנפרש ותחבו בכוש כדתניא בתוספתא דאהלות פרק ה' ובתוס' דטבול יום פ"ג ויש לחלק בין חיבור זה לחיבור אגוזים ובצלים דלעיל וכו'.
+
+Halakhah 13
+
+<b>עיסה </b> שנילושה במי פירות אינה חיבור כדתניא פרקא קמא דעוקצין בתוספתא דאין דבר מחבר אלא שבעה משקין בלבד ואפילו הוכשרו מעיקרו כמו שמפרש הר"ש ז"ל פרק שלישי דטבול יום.
+
+Halakhah 14
+
+<b>הממעך </b> אוכלין וקבצן כדבלה אם נפלו משקין טמאים על מקצתו השאר טהור כדתניא בתוספתא פרק שני דטבול יום.
+
+Halakhah 15
+
+<b>תמרים </b> וגרוגרות ששלקן ונעשו אום הרי אלו חיבור כתנא קמא דרבי בתוספתא דעוקצין פרק שני וכו'. זתים שניטמאו ונעשו גוש אחד הוי חיבור ואם עתיד להפך האום של זתים כיון שתקע בה היתד אינה חיבור כדתניא בתוספתא דטהרות פרק עשירי אוכל פרוד שהוא מכונס ודבק מצטרף לכביצה כחכמים דפליגי ארבי דוסא פרק שלישי דעדיות וכו'. גושי זתים הרבה נגע טומאה באחד מהם הוא ראשון ושבצדו שני כדתניא נמי התם.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>ככר </b> של תרומה שהשיך לה אחרות כולן ראשון פירשה האחרות שניות כדתנן פ"ק דטהרות וכן אם היתה שניה הראשונה פירשו השאר [שניה] שלישיות אפילו לא פירשו השאר טהורות כדתנן נמי התם וכו'. ככרות של תרומה נושכות נטמאת אחד מהן בשרץ כולן ראשון אף על פי שפירשו בידים כולן שלישיות כדתנן נמי התם ובמשקין תנן נמי התם דכולן שניות אע"פ שפירש כדאמרינן וכו':
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הנצוק </b> אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה כדתנן פרק שמיני דטהרות ואם הוא משקה צונן לתוך משקה חמין טמא ויטמא משקה הצונן והכלי מפני העשן שמתערב בעליון על יד הניצוק כדמייתי התם במתניתין דפרק חמישי דמכשירין וכן אם הזיעו ידי האשה המגיסה הקדרה מן ההבל ניטמאו ידיה וכן אם היו ידיה טמאות ניטמאת הקדרה כדתנן נמי התם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ודבש </b> של זיף וצפחת שהם שני מקומות בארץ ישראל שהדבש עב הניצוק הוי חבור כדתנן נמי התם והאוכלין אין הניצוק שלהן חיבור כדמשמע פרק כ"ג דנזיר דף נ'. וכן הנצוק אין חיבור לטהר המים במקוה כדתנן פרק שמיני דטהרות וכן הקטפרת שיש עליו משקה טופח אינו מחבר שאר המשקין שבמדרון לא לטומאה ולא לטהרה כדתנן נמי התם אבל שבאשבורן הוי חיבור כדתנן נמי התם.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עריבה </b> שהיא קטפרס ועליה משקה טופח וג' חתיכות כביצה אין מצטרפות שני חתיכות כביצה מצטרפות ומשקה כעין החרדל מצרף כולן כדתנן התם וכו'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>טבול </b> יום פוסל אוכלי תרומה ומשקה תרומה ועושה אותן שלישי ובקדש עושה רביעי כדתנן ריש פרק שני דמעילה לחכמים דרבי מאיר וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+<b>ויש </b> דברים שאינם חיבור בטבול יום אף על פי שהוא חיבור בשאר טמאים וכדתנן במתניתין קמייתא דמסכת טבול יום ועוד יש קולא בטבול יום שיש אוכלין שהם מיוחדים לאדם ומתטמאים ובטבול יום טהורים כחכמים דרבי מאיר התם במתניתין והר"ש ז"ל תמה על זה כיון דאוכלין אלו מקבלין טומאה מדאוריתא כדילפי' מדכתיב על זרע זרוע אפילו חטה בקליפתה וטבול יום נמי דאוריתא וכו' היכי טהורים בטבול יום ומפרש מתניתין דלא איירי לענין חיבור קליפה כשעורה אלא דלא חזו לאכילה כולי האי שעורה וכוסמת בקליפתן ובשאר הטומאות גזור ולא בטבול יום והיינו מדרבנן.
+
+Halakhah 9
+
+<b>וכל </b> יד שהוא חיבורו לטומאה הוא חיבור לטבול יום וכן אוכל שנפרס ומעורה במקצת ומה שאינו חיבור בטבול יום הוי חיבור לידים כדתנן התם פרק ב' דטבול יום:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>טבול </b> יום שנגע באחת מחלות הנושכות שדעתו להפרישן או בחלה שעל גבי חלה אחרת שהיו בתנור ולא קרמו פניה לא פסל אלא מה שנגע כדתנן ריש טבול יום וכן אם נגע ברתיחת מים שנעשו כקובה ורתיחה ראשונה של גריסין ורתיחת יין חדש ואורז לא פסל אלא הרתיחה אבל שאין דעתו להפרישן וחלות שקרמו ורתיחת מים שלא נעשו כקובה ורתיחה שניה של גריסין ורתיחת היין ישן ורתיחת השמן והעדשים הוו חיבור לטבול יום וכל שכן לשאר טומאות כדתנן התם ריש מכלתין דטבול יום וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>בצק </b> שיוצא מן הככר בתנור וקצת הבצק שנחרך פחות מכאצבע פסל כל הככר כשנגע בו טבול יום וכן בגרגיר מלח שבככר אבל צרור או תרמוס שבככר וגרגיר מלח גדול וחרחור יותר מכאצבע שנגע בהן אפילו אב הטומאה הככר טהור ואין צריך לומר טבול יום כדתנן נמי התם וכו'. רקיק שנחרך חציו אינו חיבור אפילו לשאר הטומאות כדתני' בתוספת' דמסכת טבול יום בשר קדש שקרם עליו הקפה ונגע בה החתיכה מותרת נגע בחתיכה כל העולה עמה חיבור לה וכן תבשיל קטנית שקרם על גבי פרוסות ושמן שצף על גבי יין נגע טבול יום בשמן לא פסל היין כדתנן נמי התם פרק קמא לתנא קמא דרבי יוחנן בן נורי וכו'.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ירק </b> תרומה שנגע טבול יום בביצה טרופה שעליו לא פסל אלא קלח שכנגדו אם לא היתה כמין כובע שנתפחה הביצה וכדתנן התם מסכת טבול יום פרק שלישי ועדיות פרק שני. חוט של ביצה שקרם על דופנה של אילפס מן השפה ולחוץ אינו חיבור לטבול יום כדתנן נמי התם וכן קטניות שקרמו על גבי שפת קדרה כדתנן התם וכו'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>חבית </b> שניקבה וסתם טבול יום הנקב בידיו נפסלה. המערה מכלי לכלי ונגע בקלוח אף על גב דנצוק לא הוי חיבור עולה באחד ומאה כדתנן סוף פרק שני דטבול יום.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>נפל </b> חבית של תרומה בבור של יין ונשקעה ביין ונגע טבול יום ביין שבבור מן השפה ולחוץ אינו חיבור כדתנן התם בתוספתא ואם היה הבור קטן אפילו היה כלי גדול כולו חיבור ופסל התרומה שבחבית כדתניא התם ואם היתה פיטם אפילו כלי וכו' ומפרש הרב שהבור היה קטן כפיטם.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הסלת </b> של מנחות ולבונה וקטרת וגחלים של מחתת יום הכפורים שנגע טבול יום במקצתן פסל את כולן כדתניא בפסחים פרק קמא ובפרק חומר בקדש גבי מתניתין דכלי מצרף מה שבתוכו לקדש מדכתיב כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת הכתוב עשה לכל מה שבכף אחת ומותיב מהא מתניתין דפסל את כולן מפני שהכלי מצרפן יחד והא דרבנן היא מדתניא לה גבי אפר פרה דרישא דהוי דרבנן דמהאי קרא דכף אחת לא איירי אלא בקדשי מזבח ומשני דלא נצרכא אלא לשיירי מנחות דאלו מדאוריתא הצריך לכלי דומיא דקטרת שבכף הוא דילפי' הכלי מצרפו אבל מה שאינו צריך כשיירי מנחה שהן אכילת כהן רבנן הוא דגזרו דכלי מצרפו תינח סלת קטרת ולבונה מאי איכא למימר כגון שצברן על גבי קטבלא שהוא עור שלוק ואף על גב דאין לו תוך דומיא דכף מצרף מדרבנן ובגחלים אמרינן בירושלמי תפתר בגחלים של יום הכפורים שבמה שהיה חותה היה מכניס אבל של כל יום לא כההיא דתנן נתפזר ממנו קב גחלים מכבדן לאמה והרי מפ' הירוש' בענין אחר כמו שכתבו התוספות שם פרק חומר בקדש.
+
+Halakhah 10
+
+<b>מקפה </b> של חולין או רקיק שנגע טבול יום בשמן תרומה שצף עליהם לא פסל אלא השמן ואם עירב הכל כל מקום שהולך השמן פסול כדתנן פרק ב' דטבול יום וכן בשמן שצף על גבי ירק של חולין כדתנן התם פרק ג'. המקפה של תרומה והשום והשמן של חולין שנגע טבול יום במקצתן פסל את כולן ואיפכא לא פסל אלא מקום מגעו ואם היה השום מרובה והן גוש בקערה הולכין אחר קרוב ושאר הנידוכין במשקין שדכן שלא במשקין אף על פי שהן גוש בקערה לא פסל אלא מקום מגעו כעיגול דבילה כדתנן התם פרק שני דטבול יום.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>עיסה </b> שקרא שם חלתה בצפונה או בדרומה ונגע טבול יום במקצת העסה הרי זה חיבור לחלה ואם נטלה החלה וחזרה לה אינה חיבור כדתניא ריש פרק שני דתוספתא דטבול יום. עיסה שנדמעה או נתחמצה בשאור של תרומה אינה נפסלת בטבול יום כדתנן פרק שלישי דטבול יום משום דבתר עסה אזלינן אף על גב דאסורה לזרים כדתנן פרק שני דערלה. עסה שהוכשרה במשקין ונילושה במי פירות לא פסל אלא מקום מגע טבול יום בלבד כרבי עקיבא התם במתני' פ"ג.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>מעשר </b> ראשון שהוכשר ונגע טבול יום או ידים מסואבות אינן פוסלין אותו כחולין טהור וכדתנן ריש פרק רביעי דטבול יום ואף על גב דהאי מעשר טבול לתרומה קסבר דחולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו דפלוגתא היא בסוטה פרק כשם א"נ לגבי טבול יום ושני לא הוי כחלה כדמפרש פרק קמא דנדה כדמייתי הר"ש ז"ל על הא מתניתין פרק רביעי דטבול יום וכן אשה טבולת יום לשה ומפרשת חלה קודם קריאת שם וכן בעריבה טבולת יום ולגין שהוא טבול יום להוציא תרומת מעשר על יין שבחבית כדתנן נמי התם נשברה החבית קודם שתחשך הלגין בטבלו נשבר הלגין החבית בטבלו כדתנן נמי התם משום דלא עשאו תרומת מעשר אלא עד שתחשך שיעריב שמשו של לגין וכו'.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>טבול </b> יום מטומאת מת ומבעילת נדה עושה בבית הבד ולא טבול יום של זב וזבה שמא יראו ויסתרו למפרע כדתניא:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שמן </b> ודבש שניטמאו וקרשו ונימוחו הן ראשון לטומאה לעולם כחכמים דאמרי אף הדבש במתניתין דפרק שלישי דטהרות ורבי שמעון שזורי אומר אף היין ופסקינן פרק הקומץ כרבי שמעון ואמרינן דדוקא יין אמרינן דהוו תחלה ולא שמן ודבש היינו כשהיה קרוש כשנטמא אפילו נמחה אחר כך אבל ניטמא ואחר כך קרש ונימוח הוי תחלה לעולם.
+
+Halakhah 2
+
+<b>רוטב </b> וגריסין וחלב שקרשו הוו כאוכלין במחשבה היה בהן משקה טופח הוו כמשקה והוו תחלה לטומאה ויטמאו כשהן משקין נקפאו הוו שניים כאוכל שניטמא נימוחו והיו יותר מכביצה טמאין שכיון שיצאת טפה ראשונה נטמאת בכביצה שנשאר באוכל ואותה טפה תטמא שאר הטפות וכדתנן ריש פ"ג דטהרות אבל כביצה מכוון טפה ראשונה שנימוחה לא נטמאה דמכי יצאת אימעיט מכביצה לא מטמאה אפילו מדרבנן דמדאוריתא אין אוכל מטמא אוכל כדאמרינן לעיל והא דטהור כביצה מכוון היינו דלא הוו ראשון כמשקין אבל טומאת אוכל שני בעלמא אכתי הויא דלהיכן הלכה כדפי' הר"ש ז"ל עלה דמתניתין וכן טמא מת שסחט זתים וענבים שהוכשרו אם היו כביצה טהורין אם לא נגע במשקה יתר מכביצה טמא כדתנן נמי התם ואם היה זב או זבה אפילו גרגר יחידי טמא במשא הזב וכן זב שחלב את העז כדתנן נמי התם דטפה ראשונה טמאה במשא זב דמטמא במשא כדילפינן בדוכתיה וכו'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>קדרה </b> של כבשין של חולין שנגע אב הטומאה בעלה נגוב בחוץ לקדרה אפילו הוא כביצה הכל טהור (בשלו) חזר לקדרה [הכל טמא] ואם היה בה משקה הכל טמא אם יש בה כביצה כדאמרינן ריש פ"ב דטהרות במתניתין דהאשה שהיא כובשת ירק בקדרה ואם היה מגע טמא מת שהיא ראשון אם יש כביצה הכל טמא בין נגע במקום המשקה בין בנגוב כדתנן התם ונראה דמיירי שנגע בעלה שתוך הקדרה וכמו שנראה מפי' הרב ז"ל שם עלה דמתניתין ובבא זו חסרה כאן בספרי הרב ז"ל. ואם היו כבשים של תרומה וניער אותם טבול יום ויש משקין על ידו ספק מן הקדרה ניתנו ספק מן הקלח שנגע הירק פסול והקדרה טהורה כדתנן נמי התם שהמשקין שניטמאו מחמת הידים אין מטמאין את הכלי.
+
+Halakhah 4
+
+<b>טמא </b> שנפל ממנו גרגר ענבים יחידי מוכשר לגת אם ניטל עוקצו ניטמא הגת כטפת משקה שבראש הגרגיר במקום העוקץ כיון שהענבים מוכנים לדרכן ורוצה במשקה היוצא מהם ואם נפלו ממנו ענבים ודרכן במקום מופנה שבגת שאין שם ענבים ולא יין יתר מכביצה טמא שטפה ראשונה שטמאה בכביצה מטמאה כל המשקה אחריה וכדתנן פרק בתרא דטהרות וכו'.
+
+Halakhah 5
+
+<b>גוש </b> של זתים טמאין שהשליכו לתנור והוסק אם היה יתר מכביצה טפה ראשונה שיצאת טמאה את התנור כדתנן פרק שלישי דטהרות ואם היו פרודין שאינן גוש ואפילו הן סאה טהור כדתנן התם דאין מצטרפין לביצה זו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>עצים </b> שנבלעו בהם משקין טמאין בטלו בעצים ואין מטמאין התנור בהסק ואפילו נפלו עליהן גשמים לרצונו אין המים שעליהן מתטמא מן המים שנבלעו כדתנן פרק ה' דמכשירין ולא יסיקם אלא בידים טהורות כדתנן נמי התם וכו'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>שרץ </b> שנמצא ברחים של זתים אם היו משקה מהלך הכל טמא נמצא על גבי עלים אם אמרו הבדדין לא נגענו בשרץ נאמנים ועלה נמי לאו בר קבולי טומאה הוא נמצא על גבי זתים פרודים אם נוגע כביצה הכל טמא כיון שהזתים שהשרץ נוגע בהן יש בהן כביצה ואם הם פרודים ע"ג פרודים והמשקה מלמטה אע"פ שנגע בכביצה אין טמא אלא מקום מגעו כדתנן פ"ט דטהרות וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+<b>עם </b> הארץ שהושיט ידיו לגת אשכול שנגע בו וכל סביבותיו טמאים וכל הגת כולה טהורה דמפסקי אשכולות כדאמרינן שלהי ע"ז בפלוגתא דרבי ור' חייא כחד מנייהו דאמר הכי ואורו ליה רבנן לר' יהודה הכי כדאמרינן התם וכו'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הגפת </b> והזגים שהלכו עליהן טמאים ואחר כך יצאו מהם משקין טהורים כדתנן פרק ט' דכלי' שמתחלתן נעשו בטהרה וכו'.
+
+Halakhah 10
+
+<b>הבדדים </b> שנכנסים ויוצאים לתוך בית הבד על משקין טמאין אם יש בין משקין למקום הזיתים ארץ כדי שינגבו רגליהם מאותם משקים טהורים. ככרות הקדש שהיו בגומותיהן משקין של קדש ונגע שרץ באחת והיא בשניה והיא בג' אפילו מאה כולן ראשון מפני המשקה וחבת הקדש והוו כמשקין שאין מונין בהם ב' וג' ואם היו של תרומה משלישית והלאה טהור ובמשקה טופח הכל טמאות וכולן שנויות חוץ מן הראשונה וכדתנן פ"ק דטהרות והר"ש פי' שהככרות מונחות בטבלא שיש בה גומות גומות והמשקין שם והכלי שהוא הטבלא מצרפן.
+
+Halakhah 11
+
+<b>אבעבוע </b> הנעשה בדופן החבית חלולה מכח האש אם נגע אב הטומאה במשקה שבאבעבועות דרך נקב שבחוץ ניטמאו כל המשקין שבחבית דרך נקב שכנגדו מבפנים או למטה ממנו כדתנן פרק ב' דטבול יום וטמאה נמי באהל המת אפילו היתה החבית מוקפת צמיד פתיל שהרי הנקב מפולש לאויר ואפילו נקב שבצד פנים למעלה והחיצון מלמט' וכדת' התם דבאב הטומא' טהור ובאהל המת טמא:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>תולדות </b> שבעה משקין כיוצא בהן כגון כל היוצא מן האדם כדתנן פרק ששי דמכשירין דמדכתיב וכל משקה אשר ישתה דרשי' בת"כ יכול מי תותים ומי רמונים תלמוד לומר אשר יבוא עליו מים מה מים שאין להן שם לווי אף כל שאין לו שם לווי יצאו אלו ומדלא ממעטינן אלא הני דאית להו שם לווי משמע דכל תולדות המשקין שאין למשקין שם לווי מתטמאין ומכשירין אע"פ שהתולדות יש להם שם לווי ואשכחן נמי בתולדות מים דאיקרו מים כדאמרינן בתוספתא דשבת מנין לדמעת העין דאיקרי משקה דכתי' ותשקמו בדמעות שליש ומי האף דכתיב ועפעפינו יזלו מים אבל היוצא מן הבהמה ומלח שנמחת הוו כמי פירות כדתניא שלהי תוספתא דמסכת מכשירין דם קילוח אינו מכשיר כדאמ' פרק ב' דחולין דף ל"ה ונתז דם על האוכלים ונתקנח בין סימן לסימן תולין לא אוכלין ולא שורפין כדאמרינן נמי התם דתולדות דדם הקז ודם שחיטת בהמה חיה ועוף טהורים השותת ולא המקלח וכן דם היוצא עם הליחה וכו' אינו מכשיר כדתנן לכולהו הני פרק ו' דמכשירין ודם שרץ כבשרו מטמא ולא מכשיר כדתנן נמי התם ופרק קדשי מזבח דמעילה וילפינן לה התם מדכתיב וזה לכם הטמא להביא דמו שיטמא כבשרו יכול יכשיר את הזרעים תלמוד לומר לכם לכם הוא מטמא ואינו מכשיר. מי החלב הוי תולדות חלב אע"ג דלענין בשול בשר בחלב אינן כחלב הכא תולדות הוו כמשקין כדילפינן וחלב שאין צריך לו וחלב זכר אינו מכשיר וכן חלב בהמה וחיה היוצא שלא לרצון כדתנן נמי התם פרק ו' דמכשירין וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>המשקין </b> שיוצאין מן הטמאין שהן אבות הטומאה בזוב הזב ושכבת זרעו ומימי רגליו מטמאין בלא הכשר שהכשר והטומאה באין כאחד וכדילפינן פרק דם הנדה דהני משקין מטמאין וכדילפינן בדוכתיה ולענין הכשר לא גרעי מתולדות מים דאמרינן לעיל דמכשירין כמי רגלים והני אחריני.
+
+Halakhah 6
+
+<b>משקין </b> היוצאין מטבול יום אינם מכשירין אלא לרצון הזיעה וליחה סרוחה ורעי ומשקין בן ח' והשותה מי טבריה אף על פי שיוצאים נקיים אין מכשירין ולא מטמאים כדתנן נמי התם.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>השותה </b> שאר משקין ויצאו הרי הן משקין כשהיו דאין שאר משקין טהורים בטבילת הגוף דמים טמאים לחוד הוא דאם טבל והקיאן טהורים דנטהרו בטבילת הגוף כדתנן בסוף מקואות משום דמים יש להן טהרה במקוה מה שאין כן בשאר משקין שאפי' טבל והקיאן טמאים ומים טמאים נמי אם הקיאן קודם טבילה טמאים דאף על פי שטבלה טומאתן בתוך מעיו חזרו וטמאו במגע כשיצאו.
+
+Halakhah 9
+
+<b>בא </b> במים שאובין והזיע זיעתו טמאה דמחמת המים היא וכדתנן פרק שני דמכשירין. זיעת בתים וכיוצא בהם אף על פי שהם טמאים זיעתן טהורה כדתנן ריש פרק ב' דמכשירין ומרחץ טמא זיעתה טמאה כדתנן נמי התם מרחץ טהור זיעתה מכשרת הפירות שהכניסו בה כיון שהיא טהורה שהיא ממי מעיין וכן מים שנתכנסו במים שהכניס בה זיעת הבית שמחמת הבריכה הטמאה טמאה. וב' ברכות בבית אחד טמאה ואחד טהורה המזיע בבית אזלי' אחר הקרובה לו כדתנן נמי התם.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>המוהל </b> בשמן כדאמרינן בשבת פ' חבית ומשקין המנטפין מסלי זתים וענבים אינם משקה עד שיערה לכלים כדאיתא התם פ"ה דמכשירין.
+
+Halakhah 14
+
+<b>השוקל </b> ענבים בכף מאזנים הנוטף אינו משקה עד שיכניסנו לכלי וכדתניא בתוספתא דפרק ששי דמכשירין הדורך ענבים של תרומה בחבית טהור אף על פי שהיין צף כיון שאינו נמשך וכן הגוי אינו חושש משום יין נסך כדתניא התם בתוספתא דמכשירין.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>משקה </b> בית המטבחיים שבעזרה והוא דם הקדשים והמים שמשתמשין בהם בעזרה טהורין לעולם ואינם מתטמאים ולא מכשירין כדתנן פרק בתרא דעדיות משקה בית מטבחיים דכן דהיינו מטומאת משקין ושאין מכשירין ומייתי לה פרק קמא דע"ז ופרקא קמא דפסחים וכרב פפא דאמר אפילו למאן דאמר טומאת משקין דאוריתא משקה בית מטבחים הלכתא גמירי לה ואף על גב דהאי מימרא דרב פפא סלקא בקשיא אפילו הכי איפשר דהוי הלכתא שהרי כתוב בספר כריתות בשער ג' סימן ע"ב כל מקום שנאמר קשיא הדבר תלוי ועומד ע"כ וכן נראה מדכלל דם קדשים בהדי משקה בית מטבחים דכן ודם מדאוריתא הוא דאינו מכשיר כדילפינן ריש פרק כל שעה ובפרק ב' דחולין מדכתיב על הארץ תשפכנו כמים דם שנשפך כמים מכשיר ושאינו נשפך כמים אינו מכשיר וא"כ דם קדשים שנשחטו בעזרה אינו מכשירן עד שיפלו עליהם משקין חוץ לעזרה דלא מיקרו משקה בית מטבחים וכו'.
+
+Halakhah 17
+
+<b>פרת </b> קדשים שעברה בנהר ונשחטה בעזרה אם עדיין משקה טופח עליה הרי זה מוכשרת כדאמר שמואל סוף פרק קמא דפסחים והיינו משום שאי אפשר שלא יפלו מן המשקה על הבשר כשהוא מפשיט א"נ דיש שומר להבשר ובכל העור באו מים כמו שפי' התוספות שם פרק קמא ולפיכך אם נמצאת מחט טמאה בבשר טמא. וכן אם היתה הפרה חסומה כשנכנסה לירושלם אף על פי שאין המחט ידועה הבשר טמא מפני שנגע בכלים שחוץ לירושלם דהוו להו ספק כלים של מקומות אחרים דגזרו עליהם טומאה מדרבנן כדאוקימנן סוף פרק קמא דפסחים. ואם נמצאת המחט בפרש הבשר טהור כדתנן נמי התם פרק שני דעדיות וכו' וחבת הקדש נמי מכשרת לטומאה וכתב הרב שהוא מדבריהם ובפרק שני דחולין ילפינן לחבת הקדש דמכשר מדכתיב והבשר כל טהור וגו' והאי והבשר יתירא הוא דהא רישיה דקרא בבשר משתעי לרבות עצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו אלא חבת הקדש מכשרתן ומשויא להו אוכל ואף על גב דחבת הקדש מכשרת מדאוריתא אפ"ה נפקא מיניה מהא דאמרינן משקי בי מטבחים דכן דאם לא דכן ומכשרי יש כמה דברים שמביאין בעזרה דלא שייך בהו חיבת הקדש כגון בבכורים או חולין שאוכלין בעזרה כדי לאכול המנחה או הזבח על השבע כמו שכתבו התוספות דפסחים ופרק ב' דחולין:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הבוצר </b> ענבים לא הוכשר והוי מי"ח דבר שגזרו בית שמאי ובית הלל כדאי' פרק קמא דשבת. והכשר זתים משעת גמר מלאכה הוי נמי מדרבנן וכן כל שאר הפרק מדרבנן בטהרות פרק עשירי ופרק אחד עשר ופרק תשיעי ופרק ששי משנה ותוספות ושבת פרק חבית:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הכשר </b> אוכלין במים ילפינן להו בפרקא קמא מדכתיב וכי יותן מים על זרע וגו' היינו אחר שנעקרו כדאמרינן התם וכן לרצונו דבעי' כי יותן דומיא כי יתן כדאמרינן התם וכל לרצון בין בתחלה בין בסוף הוכשר כדתנן ריש מכשירין דכל דניחא ליה בין בתחלה בין בסוף הוכשר וקרינן ביה כי יתן אי נמי כיון דכתיב כי יתן וקרינא כי יותן משמע תרוייהו לרצון ושלא לרצון והיינו כהאי גוונא אבל שלא לרצון כטומן פירות במים מפני הגנבים לא כדתנן נמי התם פרק קמא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>משקין </b> שנתלשו מן הקרקע שלא לרצון אין מכשירין אפילו נגעו אחר כך באוכלין ברצון וקערה שכפאה על הכותל בשביל שלא ילקה הכותל אינם כתלושין וכדתנן פרק רביעי דמכשירין ומייתי לה פרק חמישי דחולין ואיבעיא לן התם תלוש שחברו לענין הכשר ואמרינן תנאי היא אי הוי מחובר אי הוי תלוש דאי אחשבינהו לגשמים בירידתן לצורך שום דבר תלוש ואחר כך נפלו פירות לתוכן אף על פי שלא ידע הוכשרו כדתנן ריש מכשירין כל שתחלתו לרצון וכו' ואי אחשבינהו בירידתן לצורך דבר מחובר לא מכשרי וכדתניא בת"כ אשר יבא עליו מים אין לי אלא מים וכו' יכול אפילו הן בבורות וכו' תלמוד לומר כלי אין לי אלא בכלי מנין לגבל בהן את הטיט ולכבס בהן את הכלים תלמוד לומר בכל יטמא יכול אפילו בבורות וכו' תלמוד לומר כלי מה כלי מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל וכו' יכול אפילו חישב עליהם שירדו בבורות וכו' יהיו מכשירין תלמוד לומר אשר ישתה אין לי אלא שמלאן לשתיה מנין שאם חישב עליהם להדיח עצים ואבנים ת"ל מים אלמא אחשבינהו לצורך תלוש מכשרי לצורך מחובר לא מכשרי אלא אם כן ניחא ליה בנפילת הפירות לתוכן דהיינו הדר אחשבינהו לתלוש דהא דאמרינן בפסחים מחוברין מכשירין היינו דניחא ליה שיפלו פירות לתוכן וכשכפה קערה בשביל שיודח הכותל הוי בכי יותן כדיוקא דסיפא דמתניתין דהכופה קערה וכו' כיון דאחשבינהו לצורך הכותל אף על גב דהוי מחובר וכותל מערה שאינו של בנין המים שבה אינם כתלושין כדאמרי' התם וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>השותה </b> ועלו מים בשפמו ובפיו הוו תלושין לרצון כדתנן ריש פרק ד' דמכשירין דכיון שאין המים נכנסים לפיו אלא אם כן נוגעין בשפמו אחשבינהו והרי הן בכי יותן וכן הממלא בחבית המים שאחריה ובחבל שהוא לצרכה הרי הן בכי יותן כדתנן נמי התם ואם נתנה תחת הצנור מים שעל גבה ושעל החבל אינם בכי יותן כדתנן נמי התם פרק ד' וכו'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> גשמים שירדו על מי שהיה אב הטומאה והתיזם מעליו בכל כחו טהורים כדאסיק' בכריתות פרק אמרו לו ואינם מכשירין כיון שאינן תלושים עליו לרצונו ואם ניער הוי לרצונו כדתנן התם פרק ד' דמכשירין.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ודין </b> חבית ועריבה ומטביל כליו ופירות שנפלו ונותן פירות לתוך המים וקופה מלאה פירות הכל פרק רביעי דמכשירין משנה ותוספתא וכל שהוא לרצון מכשיר מדאוריתא כדילפינן מכי יתן וכו':
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דיני </b> פרק זה כולן מכשירין פרק ראשון ושלישי ורביעי ופרק אמרו לו והכשר שמרי תרומה פרק המוכר פירות וכל לרצון מכשיר כדא':
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>פירות </b> שירד הדלף לתוכן (וז') הוכשרו כחכמים דפליגי אתנא קמא פרק ה' ובספרי הרב כתוב לא הוכשרו ונראה שהוא טעות סופר וכל דיני הפרק מכשירין פ"ג וד' וה' וו' ופרק ג' דטבול יום ופ' העור והרוטב הכל לרצון מכשיר כדילפי':
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מים </b> שבכלים מתטמאים ומטמאים אוכלים ומשקין מדרבנן בין לרצון בין שלא לרצון אבל שבקרקעות שאין בהם ארבעים סאה אין מתטמאין ואין מטמאין אלא לרצון כדתנן ריש מקואות במעלה ראשונה דשש מעלות דבמקואות דמדאוריתא אין מים מחוברין לקרקע מקבלין טומאה כדכתיב אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור אבל שאר משקין הרי הן בקרקע כמו שהן בכלים דין אחד הוא ליטמא מדאוריתא ומדרבנן. ודיני כל הפרק במסכת מקואות ותוס' דילה ות"כ ופרק שמיני דכלים:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אוכלין </b> שהן בחזקת מוכשרין הרי הן בחזקת טומאה שהכל ממשמשין בהם וכל דיני הפרק מכשירין ותוס' דיליה ופרק הלוקח בהמה בבכורות וירושלמי דתרומות ופרק קמא דשבת ופ' קמא דנדה ות"כ ופרק קמא דראש השנה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>וכל </b> טומאה וטהרה אינה לענין מקדש וקדשיו ומעשר שני ותרומות שהזהירה תורה עליו מליכנס טמא למקדש או מלאכול קדש או תרומה ומעשר בטומאה אבל חולין מותרין באכילה ושתיה בטומאה מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ובענין קדשים משתעי קרא משמע דבחולין מותר. וכן מותר אדם להתטמא בכל טומאה מדהזהיר הכתוב את הכהנים ואת הנזיר מכלל דשאר העם מותרים ואף כהנים ונזיר לא הוזהרו אלא מטמא מת כדילפינן בדוכתי' דכתיב לנפש מת וגו'.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וכל </b> ישראל מוזהרים ברגל להיות טהורים ליכנס במקדש ולאכול בקדשים כדכתי' ובנבלתם לא תגעו ותניא בת"כ ומייתי לה פרק קמא דראש השנה יכול יהו מוזהרים ישראל על מגע נבלה כדכתי' ובנבלתם לא תגעו תלמוד לומר אמור אל הכהנים בני אהרן מוזהרים בני ישראל אין מוזהרים וכו' אם כן מה תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו ברגל כדרבי יצחק דאמר חייב אדם לטהר עצמו ברגל שנא' ובנבלתם וגו' ואם ניטמא אינו לוקה מדכתיב ולאלה תטמאו כדתניא בת"כ ואף על פי כן פרישות הטומאה מביאה לידי טהרת הגוף וקדושת הנפש וכתיב והתקדשתם והייתם קדושים וגו':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6ced9c2c8f65af723a52f972621e0b41e899d0da
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,187 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Immersion Pools
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מקואות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מקואות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קפח </b> לטבול כל טמא במי מקוה וכל הטמאים טומאה של תורה אין להם טהרה אלא בטבילה במים הנקוין בקרקע וכל רחיצת בשר וכיבוס בגדים שבתורה אינו אלא טבילה במקוה דאיתקש כיבוס בגדים לרחיצה זימני טובא מה רחיצה טבילה אף כיבוס טבילה ודרשינן בתורת כהנים וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וכו' גבי זב מקיש כיבוס לרחיצת גופו מה רחיצת גופו בנקיות אף כיבוס בגדים בנקיות הא למדנו שיש חציצה בכלי' ומדלא כתי' ורחץ בשרו ובגדיו במים חיים דרשינן בשרו במים חיים פרט לבגדיו שהם ככל הטמאים במי מקוה ובכלי מדין נמי כתיב וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם וגו' ודרשינן מלמד שהן טעונין הזייה אחר טבילה וזה שכתוב וידיו לא שטף במים היינו כל גופו כדתניא בת"כ מה תלמוד לומר ידיו יכול אף בית הסתרים ת"ל וידיו מה ידיו בנראה אף כל בשרו דכתיב ורחץ בשרו במים בנראה פרט לבית הסתרים וה"ה לכל הטמאים כדכתיב במים יובא וטמא עד הערב וטהר בנין אב לכל הטמאים שיבואו במים וכדאמרינן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> הכלים יש להן טהרה במקוה כדילפינן וכלי חרס אין לו תקנה אלא שבירה כדכתיב גבי זב וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר וכל כלי עץ ישטף במים וגבי טומאת שרץ נמי כתיב וכל כלי חרש וגו' ואותו תשבורו לימד שאין לו טהרה במקוה וכלי זכוכית טומאתן מדרבנן שמונים שנה קודם שחרב הבית כדאיתא פרקא קמא דשבת ומדרבנן נמי אין להם טהרה אלא שבירה ככלי חרש דתחלת ברייתן מן החול.
+
+Halakhah 4
+
+<b>מפץ </b> אין לו טהרה במקוה כדאיתא פרק ר' עקיבא אי משום דאינו בכלל כלים הכתובים בתורה בטהרת מקוה דכתיב וכל כלי עץ ישטף במים ומפץ אינו בכלל אלו כפי' הראב"ד ז"ל אי משום דאין לו טומאה וטהרה בפירוש בתורה ולכך לא נתרבה לטהרת טבילה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הזב </b> אין לו טהרה אלא במעיין כדכתיב ורחץ בשרו במים חיים וכדאיתא בתורת כהנים הזב טעון ביאת מים חיים ואין מצורע טעון ביאת מים חיים אף על פי שטעון הזייה מים חיים קל וחומ' לשאר טמאים שאינם טעונים הזייה וזבה נמי לא כתיב בה מים חיים אלא וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר דהיינו מקוה בטהרת טומאת נדתה דאיתקש זיבה לטומא' כדכתיב כימי נדת דותה תטמא.
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> חייבי טבילות טבילתן ביום חוץ מנדה ויולדות כדילפינן מדכתיב והזה הטהור על הטמא ביום השביעי ואיתקש טבילה להזאה דכתיב בסיפיה דקרא ורחץ במים וגו' וה"ה לזב וזבה אבל בנדה כתיב שבעת ימים תהיה בנדתה השבעה כולן תהיה בנדתה וטובלת בלילה וגבי יולדת זכר כתיב נמי שבעת ימים ויולדת נקבה שבועיים ואיתקש נמי לנדה וכדאמרינן פרק האשה בפסחים וכדכתיב פרק ד' מהלכות איסורי ביאה. בעל קרי טובל והולך כל היום כולו כדכתיב והיה לפנות ערב ירחץ במים וכבוא השמש ישוב אל המחנה וכתיב ברישא כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה וגו' והיה לפנות ערב וגו' והא דכתיב מקרה לילה דבר הכתוב בהווה דיום נמי ילפינן מדכתיב אשר לא יהיה טהור.
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> הטובל צריך שיטבול כל גופו בבת אחת כדכתיב כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר מדלא כתיב וטמא עד הערב אלא ובא השמש דרשינן בת"כ מה ביאת שמשו כולו כאחת אף ביאת בשרו במים כולו כאחת ומשם נלמוד לכל הרחיצות שבתורה שיהיו כאחת ושערו היינו כגופו דכתיב בזב והנוגע בבשר הזב ודרשי' נגיעת שער שהוא כבשר וגבי מת נמי מרבינן טומאה בשיער כדכתב פרק קמא דהלכות טומאת מת ואין חציצה בטבילה לבוש בגדים.
+
+Halakhah 8
+
+<b>לא </b> בעינן כוונה לטבילה לחולין אלא לתרומה וקדשים וכדתנן גל שנתלש ובו מ' סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורים קתני אדם דומיא דכלים מה כלים דלא מכוונה אף אדם דלא מיכוון וממאי דילמא וכו' ותניא בין נתכוון בין לא נתכוון ידיו טהורות וכדאמרינן נמי פ"ב דחולין גבי זרק סכין לנעצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה רב נתן מכשיר וחכמים פוסלין דנהי דלא בעינן כוונה לשחיטה לחתיכה בעינן ולרבי נתן דלא בעינן כוונה אפי' לחתיכ' דכותא הכא אם נפלה מן הגשר שלא נתכוונה כלל לרחוץ הויא טבילה ולרבנן אם ירדה להקר ולא לטבול ונפלה כולה לתוך המים הוי כנתכוון לחתוך ושחט דכשרה ובשחיטה ילפינן דחולין לא בעו כוונה מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים דפסול כדכתיב לרצונכם תזבחו לדעתכם זבוחו מכלל דחולין לא בעו כוונה ולתרומה ולקדשים אינה טהורה עד שתכוין דומיא דשחיטת קדשים דבעו כוונה כדאמרינן.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>בית </b> הסתרים ובית הקמטין אינם צריכין שיבואו בהם המים דכתיב וידיו לא שטף במים איברים הנראים בלבד ובפרק קמא דקידושין אמרינן לשון לענין טבילה כטמון דמי ואין צריך ביאת מים בתוך הפה כדכתיב ורחץ בשרו במים מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי ולא שיכניס מים לתוך הפה ואף להוציא כל הלשון אינו יכול וטבילה למקצת לא אשכחינן ואף על פי כן צריכין להיות ראוין שיבואו בהן המים ולא יהיה דבר חוצץ וכתבו שם בתוספתא דילפינן בטבילה דבעינן ראוי מדכתיב ורחץ את כל בשרו במים דמשמע אפילו בית הסתרים וכתיב וידיו לא שטף במים וגו' מה ידיו מאבראי וכו' למעוטי בית הסתרים וכיון דאיכא כל דמרבינן אפי' בית הסתרים איכא למימר לכל הפחות דלהכי מרבינן דבעינן ראוי לביאת מים כדרבי זירא כל הראוי לבילה וכו' וכדאמרי' נמי פרק תינוקת אשה טובלת דרך גדילתה כאורגת וכמניקת את בנה וכדתניא בתורת כהנים לענין נגעים לכל מראה עיני הכהן פרט לבית הסתרים מכאן אמרו האיש נראה כמוסק וכו' והאשה כאורגת וכו'.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>דבר </b> תורה דבר חוצץ על רובו ומקפיד עליו חוצץ כדא' פרק קמא דעירובין ופרקא קמא דסוכה ורחץ את כל בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין המים והיינו ברובו כדאמרינן:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דברים </b> החוצצין באדם ובכלים אינם אלא ברוב הגוף מדאוריתא ובמקפיד כדאמרינן דכיון דכתיב כל בשרו רובו ככולו וכשאינו מקפיד שיהיה בו דבר החוצץ או לא הוי נמי כבשרו ולא הויא חציצה מדאוריתא כדאמרינן רובו המקפיד ואף על גב דבעינן ראוי לביאת מים מדאוריתא בבית הסתרים כדילפינן לעיל אף על גב דהוי מיעוטו המקפיד איפשר דבית הסתרים כקרצה שפתותיה דאינו ראוי ליכנס מים בפיה הויא חציצה טפי שמכוונת לקרוץ ושלא יכנסו המים וכדתנן פרק ח' כאלו לא טבלה ממעוטו המקפיד שלא היה רוצה בקיומו אי נמי שרוחקת שפתותיה ביותר ומתכסה הבשר החיצון אי נמי איפשר דהא דבעינן בית הסתרים ראוי לביאת מים מדאוריתא היינו כשיש דבר חוצץ בגופו ובהאי חציצה דבית הסתרים מצטרף לרוב ואין חציצה בשיער אא"כ היה רוב שערו כל (טמא) [נימא] קשורה בפני עצמה לדעת הגאונים ז"ל ולדעת הרב ז"ל אפילו כל שערותיו קשורות אחד אחד לא הויא חציצה אלא א"כ מצטרף לדבר אחר החוצץ בגופו והוי רוב ואם הוא מקפיד הוי דאוריתא וכדאמרינן ושער דאית ביה חציצה ילפינן לה פרקא קמא דעירובין דכתיב את כל בשרו את הטפל לבשרו וזהו שיער וכי אתאי הלכתא דאמרינן חציצין הלכה למשה מסיני היינו לרובו ולמיעוטו למקפיד ושאינו מקפיד דגלי אקרא דחציצת בשר ושיער לא הויא אלא ברובו המקפיד וכדאמרינן:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דבר </b> החוצץ גם כן מאחורי הכלי אם מקפיד עליו מצטרף לרוב למהוי חציצה דאוריתא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כלי </b> שהפך פיו למטה והטבילו כאלו לא טבל נראה דלא הויא טבילה כלל מדאוריתא וכדתנן כאלו לא טבל פ' בתרא דמקואות וטעמא דאינו ראוי לביאת מים כיון שאין המים נכנסים לתוכו לעולם ואפילו מכניסו כולו במים. וכן כלי מלא משקין דחייצי וכשלא נשתנו מראיהן דלא נתבטלו במי המקוה ואיפשר דבתרוייהו נמי לא הויא חציצה מדאוריתא אלא א"כ איכא רוב הכלי עם דבר חוצץ שבחוץ:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דין </b> תורה כל מים מכונסין טובלין בהם כדכתיב מקוה מים מ"מ וכדאמרינן פרקא קמא דעירובין וחגיגה ורחץ בשרו במים במי מקוה וסובר הרב ז"ל דמקוה כולו שאובין לא פסול אלא מדרבנן וקרא דאך מעיין ובור מקוה מים מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים אסמכתא בעלמא ואית דסברי דדרשא גמורה היא ורש"י ז"ל כתב במים נקודתו בפתח משמע מים המיוחדים לאפוקי שאובין ומיהו מים חיים לא צריך מדכתיב בזב במים חיים מכלל דשאר טמאים לאו מים חיים בעו ואית סוגיי טובא דמשמע דפליגן אהדדי בשאיבה אי הויא מן התורה ומתרץ להו לכולהו הר"ש ז"ל בפי' המשנה פרק ב' דמקואות ומ' סאה נמי מן התורה כדכתיב כל בשרו מים שכל גופו עולה בהם דהיינו שלשה אמה על אמה ברום שלשה אמות והיינו ארבעים סאה וכן פרש"י ז"ל פ' ערבי פסחים דהוי מן התורה ואף על גב דאין כתוב בתורה שלשה אמות ולא ארבעים סאה כך למדו חכמים מפי השמועה שמה שכתוב בתורה את כל בשרו ר"ל כל גופו עולה בהן והיינו אמה על אמה וכו' כמו שלמדו הל"מ שאכילה הכתובה בתורה היא בכזית וכמו שהאריך הרשב"א ז"ל תשובה ק"ה ס"ב. וכל דיני הפרק מדרבנן וכן פרק ה' ופ"ו מדרבנן במסכת מקואות ותוס' דילה ופרק חמישי דתמורה ופרק המוכר את הבית:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק ד-</small><br>[
+<b> וכל </b> דיני הפרק מדרבנן וכן פרק ה' ופ"ו מדרבנן במסכת מקואות ותוס' דילה ופרק חמישי דתמורה ופרק המוכר את הבית:]
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק ד-</small><br>[
+<b> וכל </b> דיני הפרק מדרבנן וכן פרק ה' ופ"ו מדרבנן במסכת מקואות ותוס' דילה ופרק חמישי דתמורה ופרק המוכר את הבית:]
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מקוה </b> של שאר משקין פסול כדכתיב מקוה מים ודרשינן בתורת כהנים ולא מקוה שאר משקין ובפ' כיסוי הדם אמרינן גבי דם קדשים דכתיב מקוה מים מידי אחרינא לא ואף על גב דכתיב על הארץ תשפכנו כמים דאיקרו מים תלתא מיעוטי כתיבי וכדאיתא התם ובתורת כהנים אמרי' מים שאין להם שם לווי יצאו מי תותים שיש להם שם וכו' ופיסול מקוה בשינוי מראה נראה דהוי דאוריתא דאף על גב דבמים איכא רובא לא בטיל דם ברובא כיון דמראית הכל דם וכדאמר' לגבי דם זריקה פרק שני דהלכות פסולי המוקדשין:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עירוב </b> מקואות כשפופרת הנוד וספק אם יש בחור כשיעור זה או לא פסול וכדתנן במתניתין פרק ו' דמקואות פסולה מפני שהוא מן התורה כלומר עיקר הטבילה במקום (הנח) [מים] מן התורה ושיעורו מדברי סופרים וכדתניא התם בתוספתא וכל שאינו בפסוק יקראוהו מדברי סופרים אבל הוא הל"מ וכדאמרינן בכמה דוכתי שיעורין חציצין ומחיצין הל"מ ובהאי תוספתא נמי מייתי כזית מן המת כעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור או לא טמא שכל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים ספקו טמא וכתב הר"ש ז"ל עלה שיעורו מדברי סופרים הל"מ כדאמרינן פרק קמא דעירובין וכו' משמע בשיעור שפופרת הנוד נמי הוי בכלל שיעורין דהוו הל"מ כדאמרינן. וב' שטבלו זה אחר זה במקוה המכוון ארבעים סאה השני טמא כדתנן במתניתין לרבנן דר' יהודה אפילו רגליו של ראשון נוגעת במים דטופח להטפיח אינו חיבור ונראה דאפילו מדאוריתא השני טמא כשאין עליו אלא טופח אבל טופח להטפיח אפילו לרבנן אפשר דהוי חיבור מן התורה ונקב בעיא כשפופרת הנוד ומים סגי בטופח להטפיח כדפי' ר"ת ז"ל ריש פרק שני דגיטין:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המקוה </b> אינו מטהר אלא במ' סאה כדאמרינן לעיל ואינו מטהר אלא באשבורן דכתיב מקוה מים היינו מקום עמוק שנקוין בו המים ולא הזוחלין דהוו כמעין ונוטפין הוו כמקוה כדתנן פרק קמא דמקואות ואם עשאן זוחלין בסמיכה אי זה דבר הוו כמעין וטובל בו זב וכל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו כדתנן התם לרבי יוסי דפליגי אר' יהודה ומפרש טעמא בפרק ב' דזבחים משום דכתיב אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור הוייתן על ידי טהרה תהא כלומר הוייתן המטהרים על ידי טהרה תהא. ואין מטבילין כשהוא באויר קודם שיפול לארץ לפי שאין מטבילין בזוחלין כ"ש באויר כדאמרינן:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>טמא </b> מן התורה אם טבל או ספק אם יש במקוה מ' סאה או ספקי אחריני העמד טמא על חזקתו עד שיודע שטבל כראוי וכן במקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות וכדתנן פרק שני דמקואות והוי מדאוריתא ופרק י"א כולו מדרבנן וכל מה שהוא מדרבנן אית ביה אסמכתא מלא תסור או מקרא דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק י-</small><br>[
+<b> ופרק </b> י"א כולו מדרבנן וכל מה שהוא מדרבנן אית ביה אסמכתא מלא תסור או מקרא דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:]
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..48cdcd971dce644e020dba847c8d361dc1d79448
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,190 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Immersion Pools
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מקואות
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Immersion_Pools
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מקואות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קפח </b> לטבול כל טמא במי מקוה וכל הטמאים טומאה של תורה אין להם טהרה אלא בטבילה במים הנקוין בקרקע וכל רחיצת בשר וכיבוס בגדים שבתורה אינו אלא טבילה במקוה דאיתקש כיבוס בגדים לרחיצה זימני טובא מה רחיצה טבילה אף כיבוס טבילה ודרשינן בתורת כהנים וכבס בגדיו ורחץ בשרו במים חיים וכו' גבי זב מקיש כיבוס לרחיצת גופו מה רחיצת גופו בנקיות אף כיבוס בגדים בנקיות הא למדנו שיש חציצה בכלי' ומדלא כתי' ורחץ בשרו ובגדיו במים חיים דרשינן בשרו במים חיים פרט לבגדיו שהם ככל הטמאים במי מקוה ובכלי מדין נמי כתיב וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם וגו' ודרשינן מלמד שהן טעונין הזייה אחר טבילה וזה שכתוב וידיו לא שטף במים היינו כל גופו כדתניא בת"כ מה תלמוד לומר ידיו יכול אף בית הסתרים ת"ל וידיו מה ידיו בנראה אף כל בשרו דכתיב ורחץ בשרו במים בנראה פרט לבית הסתרים וה"ה לכל הטמאים כדכתיב במים יובא וטמא עד הערב וטהר בנין אב לכל הטמאים שיבואו במים וכדאמרינן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> הכלים יש להן טהרה במקוה כדילפינן וכלי חרס אין לו תקנה אלא שבירה כדכתיב גבי זב וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר וכל כלי עץ ישטף במים וגבי טומאת שרץ נמי כתיב וכל כלי חרש וגו' ואותו תשבורו לימד שאין לו טהרה במקוה וכלי זכוכית טומאתן מדרבנן שמונים שנה קודם שחרב הבית כדאיתא פרקא קמא דשבת ומדרבנן נמי אין להם טהרה אלא שבירה ככלי חרש דתחלת ברייתן מן החול.
+
+Halakhah 4
+
+<b>מפץ </b> אין לו טהרה במקוה כדאיתא פרק ר' עקיבא אי משום דאינו בכלל כלים הכתובים בתורה בטהרת מקוה דכתיב וכל כלי עץ ישטף במים ומפץ אינו בכלל אלו כפי' הראב"ד ז"ל אי משום דאין לו טומאה וטהרה בפירוש בתורה ולכך לא נתרבה לטהרת טבילה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הזב </b> אין לו טהרה אלא במעיין כדכתיב ורחץ בשרו במים חיים וכדאיתא בתורת כהנים הזב טעון ביאת מים חיים ואין מצורע טעון ביאת מים חיים אף על פי שטעון הזייה מים חיים קל וחומ' לשאר טמאים שאינם טעונים הזייה וזבה נמי לא כתיב בה מים חיים אלא וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר דהיינו מקוה בטהרת טומאת נדתה דאיתקש זיבה לטומא' כדכתיב כימי נדת דותה תטמא.
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> חייבי טבילות טבילתן ביום חוץ מנדה ויולדות כדילפינן מדכתיב והזה הטהור על הטמא ביום השביעי ואיתקש טבילה להזאה דכתיב בסיפיה דקרא ורחץ במים וגו' וה"ה לזב וזבה אבל בנדה כתיב שבעת ימים תהיה בנדתה השבעה כולן תהיה בנדתה וטובלת בלילה וגבי יולדת זכר כתיב נמי שבעת ימים ויולדת נקבה שבועיים ואיתקש נמי לנדה וכדאמרינן פרק האשה בפסחים וכדכתיב פרק ד' מהלכות איסורי ביאה. בעל קרי טובל והולך כל היום כולו כדכתיב והיה לפנות ערב ירחץ במים וכבוא השמש ישוב אל המחנה וכתיב ברישא כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה וגו' והיה לפנות ערב וגו' והא דכתיב מקרה לילה דבר הכתוב בהווה דיום נמי ילפינן מדכתיב אשר לא יהיה טהור.
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> הטובל צריך שיטבול כל גופו בבת אחת כדכתיב כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר מדלא כתיב וטמא עד הערב אלא ובא השמש דרשינן בת"כ מה ביאת שמשו כולו כאחת אף ביאת בשרו במים כולו כאחת ומשם נלמוד לכל הרחיצות שבתורה שיהיו כאחת ושערו היינו כגופו דכתיב בזב והנוגע בבשר הזב ודרשי' נגיעת שער שהוא כבשר וגבי מת נמי מרבינן טומאה בשיער כדכתב פרק קמא דהלכות טומאת מת ואין חציצה בטבילה לבוש בגדים.
+
+Halakhah 8
+
+<b>לא </b> בעינן כוונה לטבילה לחולין אלא לתרומה וקדשים וכדתנן גל שנתלש ובו מ' סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורים קתני אדם דומיא דכלים מה כלים דלא מכוונה אף אדם דלא מיכוון וממאי דילמא וכו' ותניא בין נתכוון בין לא נתכוון ידיו טהורות וכדאמרינן נמי פ"ב דחולין גבי זרק סכין לנעצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה רב נתן מכשיר וחכמים פוסלין דנהי דלא בעינן כוונה לשחיטה לחתיכה בעינן ולרבי נתן דלא בעינן כוונה אפי' לחתיכ' דכותא הכא אם נפלה מן הגשר שלא נתכוונה כלל לרחוץ הויא טבילה ולרבנן אם ירדה להקר ולא לטבול ונפלה כולה לתוך המים הוי כנתכוון לחתוך ושחט דכשרה ובשחיטה ילפינן דחולין לא בעו כוונה מדגלי רחמנא מתעסק בקדשים דפסול כדכתיב לרצונכם תזבחו לדעתכם זבוחו מכלל דחולין לא בעו כוונה ולתרומה ולקדשים אינה טהורה עד שתכוין דומיא דשחיטת קדשים דבעו כוונה כדאמרינן.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>בית </b> הסתרים ובית הקמטין אינם צריכין שיבואו בהם המים דכתיב וידיו לא שטף במים איברים הנראים בלבד ובפרק קמא דקידושין אמרינן לשון לענין טבילה כטמון דמי ואין צריך ביאת מים בתוך הפה כדכתיב ורחץ בשרו במים מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי ולא שיכניס מים לתוך הפה ואף להוציא כל הלשון אינו יכול וטבילה למקצת לא אשכחינן ואף על פי כן צריכין להיות ראוין שיבואו בהן המים ולא יהיה דבר חוצץ וכתבו שם בתוספתא דילפינן בטבילה דבעינן ראוי מדכתיב ורחץ את כל בשרו במים דמשמע אפילו בית הסתרים וכתיב וידיו לא שטף במים וגו' מה ידיו מאבראי וכו' למעוטי בית הסתרים וכיון דאיכא כל דמרבינן אפי' בית הסתרים איכא למימר לכל הפחות דלהכי מרבינן דבעינן ראוי לביאת מים כדרבי זירא כל הראוי לבילה וכו' וכדאמרי' נמי פרק תינוקת אשה טובלת דרך גדילתה כאורגת וכמניקת את בנה וכדתניא בתורת כהנים לענין נגעים לכל מראה עיני הכהן פרט לבית הסתרים מכאן אמרו האיש נראה כמוסק וכו' והאשה כאורגת וכו'.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>דבר </b> תורה דבר חוצץ על רובו ומקפיד עליו חוצץ כדא' פרק קמא דעירובין ופרקא קמא דסוכה ורחץ את כל בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין המים והיינו ברובו כדאמרינן:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דברים </b> החוצצין באדם ובכלים אינם אלא ברוב הגוף מדאוריתא ובמקפיד כדאמרינן דכיון דכתיב כל בשרו רובו ככולו וכשאינו מקפיד שיהיה בו דבר החוצץ או לא הוי נמי כבשרו ולא הויא חציצה מדאוריתא כדאמרינן רובו המקפיד ואף על גב דבעינן ראוי לביאת מים מדאוריתא בבית הסתרים כדילפינן לעיל אף על גב דהוי מיעוטו המקפיד איפשר דבית הסתרים כקרצה שפתותיה דאינו ראוי ליכנס מים בפיה הויא חציצה טפי שמכוונת לקרוץ ושלא יכנסו המים וכדתנן פרק ח' כאלו לא טבלה ממעוטו המקפיד שלא היה רוצה בקיומו אי נמי שרוחקת שפתותיה ביותר ומתכסה הבשר החיצון אי נמי איפשר דהא דבעינן בית הסתרים ראוי לביאת מים מדאוריתא היינו כשיש דבר חוצץ בגופו ובהאי חציצה דבית הסתרים מצטרף לרוב ואין חציצה בשיער אא"כ היה רוב שערו כל (טמא) [נימא] קשורה בפני עצמה לדעת הגאונים ז"ל ולדעת הרב ז"ל אפילו כל שערותיו קשורות אחד אחד לא הויא חציצה אלא א"כ מצטרף לדבר אחר החוצץ בגופו והוי רוב ואם הוא מקפיד הוי דאוריתא וכדאמרינן ושער דאית ביה חציצה ילפינן לה פרקא קמא דעירובין דכתיב את כל בשרו את הטפל לבשרו וזהו שיער וכי אתאי הלכתא דאמרינן חציצין הלכה למשה מסיני היינו לרובו ולמיעוטו למקפיד ושאינו מקפיד דגלי אקרא דחציצת בשר ושיער לא הויא אלא ברובו המקפיד וכדאמרינן:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דבר </b> החוצץ גם כן מאחורי הכלי אם מקפיד עליו מצטרף לרוב למהוי חציצה דאוריתא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כלי </b> שהפך פיו למטה והטבילו כאלו לא טבל נראה דלא הויא טבילה כלל מדאוריתא וכדתנן כאלו לא טבל פ' בתרא דמקואות וטעמא דאינו ראוי לביאת מים כיון שאין המים נכנסים לתוכו לעולם ואפילו מכניסו כולו במים. וכן כלי מלא משקין דחייצי וכשלא נשתנו מראיהן דלא נתבטלו במי המקוה ואיפשר דבתרוייהו נמי לא הויא חציצה מדאוריתא אלא א"כ איכא רוב הכלי עם דבר חוצץ שבחוץ:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דין </b> תורה כל מים מכונסין טובלין בהם כדכתיב מקוה מים מ"מ וכדאמרינן פרקא קמא דעירובין וחגיגה ורחץ בשרו במים במי מקוה וסובר הרב ז"ל דמקוה כולו שאובין לא פסול אלא מדרבנן וקרא דאך מעיין ובור מקוה מים מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים אסמכתא בעלמא ואית דסברי דדרשא גמורה היא ורש"י ז"ל כתב במים נקודתו בפתח משמע מים המיוחדים לאפוקי שאובין ומיהו מים חיים לא צריך מדכתיב בזב במים חיים מכלל דשאר טמאים לאו מים חיים בעו ואית סוגיי טובא דמשמע דפליגן אהדדי בשאיבה אי הויא מן התורה ומתרץ להו לכולהו הר"ש ז"ל בפי' המשנה פרק ב' דמקואות ומ' סאה נמי מן התורה כדכתיב כל בשרו מים שכל גופו עולה בהם דהיינו שלשה אמה על אמה ברום שלשה אמות והיינו ארבעים סאה וכן פרש"י ז"ל פ' ערבי פסחים דהוי מן התורה ואף על גב דאין כתוב בתורה שלשה אמות ולא ארבעים סאה כך למדו חכמים מפי השמועה שמה שכתוב בתורה את כל בשרו ר"ל כל גופו עולה בהן והיינו אמה על אמה וכו' כמו שלמדו הל"מ שאכילה הכתובה בתורה היא בכזית וכמו שהאריך הרשב"א ז"ל תשובה ק"ה ס"ב. וכל דיני הפרק מדרבנן וכן פרק ה' ופ"ו מדרבנן במסכת מקואות ותוס' דילה ופרק חמישי דתמורה ופרק המוכר את הבית:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק ד-</small><br>[
+<b> וכל </b> דיני הפרק מדרבנן וכן פרק ה' ופ"ו מדרבנן במסכת מקואות ותוס' דילה ופרק חמישי דתמורה ופרק המוכר את הבית:]
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק ד-</small><br>[
+<b> וכל </b> דיני הפרק מדרבנן וכן פרק ה' ופ"ו מדרבנן במסכת מקואות ותוס' דילה ופרק חמישי דתמורה ופרק המוכר את הבית:]
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מקוה </b> של שאר משקין פסול כדכתיב מקוה מים ודרשינן בתורת כהנים ולא מקוה שאר משקין ובפ' כיסוי הדם אמרינן גבי דם קדשים דכתיב מקוה מים מידי אחרינא לא ואף על גב דכתיב על הארץ תשפכנו כמים דאיקרו מים תלתא מיעוטי כתיבי וכדאיתא התם ובתורת כהנים אמרי' מים שאין להם שם לווי יצאו מי תותים שיש להם שם וכו' ופיסול מקוה בשינוי מראה נראה דהוי דאוריתא דאף על גב דבמים איכא רובא לא בטיל דם ברובא כיון דמראית הכל דם וכדאמר' לגבי דם זריקה פרק שני דהלכות פסולי המוקדשין:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עירוב </b> מקואות כשפופרת הנוד וספק אם יש בחור כשיעור זה או לא פסול וכדתנן במתניתין פרק ו' דמקואות פסולה מפני שהוא מן התורה כלומר עיקר הטבילה במקום (הנח) [מים] מן התורה ושיעורו מדברי סופרים וכדתניא התם בתוספתא וכל שאינו בפסוק יקראוהו מדברי סופרים אבל הוא הל"מ וכדאמרינן בכמה דוכתי שיעורין חציצין ומחיצין הל"מ ובהאי תוספתא נמי מייתי כזית מן המת כעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור או לא טמא שכל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים ספקו טמא וכתב הר"ש ז"ל עלה שיעורו מדברי סופרים הל"מ כדאמרינן פרק קמא דעירובין וכו' משמע בשיעור שפופרת הנוד נמי הוי בכלל שיעורין דהוו הל"מ כדאמרינן. וב' שטבלו זה אחר זה במקוה המכוון ארבעים סאה השני טמא כדתנן במתניתין לרבנן דר' יהודה אפילו רגליו של ראשון נוגעת במים דטופח להטפיח אינו חיבור ונראה דאפילו מדאוריתא השני טמא כשאין עליו אלא טופח אבל טופח להטפיח אפילו לרבנן אפשר דהוי חיבור מן התורה ונקב בעיא כשפופרת הנוד ומים סגי בטופח להטפיח כדפי' ר"ת ז"ל ריש פרק שני דגיטין:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המקוה </b> אינו מטהר אלא במ' סאה כדאמרינן לעיל ואינו מטהר אלא באשבורן דכתיב מקוה מים היינו מקום עמוק שנקוין בו המים ולא הזוחלין דהוו כמעין ונוטפין הוו כמקוה כדתנן פרק קמא דמקואות ואם עשאן זוחלין בסמיכה אי זה דבר הוו כמעין וטובל בו זב וכל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו כדתנן התם לרבי יוסי דפליגי אר' יהודה ומפרש טעמא בפרק ב' דזבחים משום דכתיב אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור הוייתן על ידי טהרה תהא כלומר הוייתן המטהרים על ידי טהרה תהא. ואין מטבילין כשהוא באויר קודם שיפול לארץ לפי שאין מטבילין בזוחלין כ"ש באויר כדאמרינן:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>טמא </b> מן התורה אם טבל או ספק אם יש במקוה מ' סאה או ספקי אחריני העמד טמא על חזקתו עד שיודע שטבל כראוי וכן במקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות וכדתנן פרק שני דמקואות והוי מדאוריתא ופרק י"א כולו מדרבנן וכל מה שהוא מדרבנן אית ביה אסמכתא מלא תסור או מקרא דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק י-</small><br>[
+<b> ופרק </b> י"א כולו מדרבנן וכל מה שהוא מדרבנן אית ביה אסמכתא מלא תסור או מקרא דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:]
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bd189e72435c3c65a4f89b7e6d980a3e377137ad
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,765 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קפד </b> להיות כל איש נוגע בנבלה טמאה והיא אב מאבות הטומאה כזית מבשרה מטמא אדם וכלים במגע וכלי חרש באויר דכתיב וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב ושיעור כזית ילפינן מדכתיב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו ואין אוכל נבלה מטמא בגדים בבית הבליעה בעוף אלא מה ת"ל והאוכל ליתן שיעור למגע ולנושא כדי אכילה והוא כזית והא דמטמא נבלה כלים בנגיעה דהוי בכלל והנוגע בנבלתה וטומאת כלי חרס הוו מאוירו כדכתיב גבי שרצים כל אשר יפול מהם אל תוכו ובמשא מטמא בגדי הנוגע גם כן או כלים הנוגע בהם בשעת מגעו דכתיב והנושא את נבלתה יכבס בגדיו ותניא בת"כ מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל וטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס שנוגע בהם או בתוכם בשעת נשיאתו תלמוד לומר בגד בגד הוא מטמא ואין מטמא אדם וכלי חרש וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אחד </b> בהמה וחיה טהורים או טמאים אם מתו בשרן מטמא כזית כדכתיב ולאלה תטמאו כל הנוגע בנבלתם וגו' והנושא מנבלתם וגו' לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה ושסע אינה שוסעת וגו' טמאים הם לכם כל הנוגע בהם יטמא ואין השחיטה מועלת בה אלא כל שהיא מתה עתה מטמאה טומאת נבלה כדילפינן בת"כ מקרא יתירא דכתיב כל הנוגע בהם במותם האי בהם יתירא הוא לומר אף על פי שהם שחוטים ומה אני מקיים במותם במותם ולא בחייהם ובבהמה טמאה כתיב דסמיך ליה לכל הבהמה אשר היא מפרסת וגו' כן כתב רש"י ז"ל בזבחים פרק חטאת העוף וקשה דהאי קרא דכל הנוגע בהם במותם יטמא גבי שרצים כתיב ועליהו דריש בת"כ הנוגע בהם יכול בחייהם ת"ל במותם אי במותם ולא בשחיטתן ת"ל בהם ואף ע"פ ששחוטין וגבי נבלה טמאה בעי למילף בת"כ משרצים דאסורים באכילה כבהמה טמאה ואין שחיטתן מטהרתן כדילפינן וקתני או כלך לדרך זו ונילף מטרפה דשחיטתה מטהרתה וכו' ת"ל הכא גבי בהמה טמאה כל הנוגע בהם יטמא להביא בהמה טמאה שלא תהא שחיטתה מטהרתה ואפשר דכיון דאסיק בת"כ דאין שחיטתה מטהרתה כשרצים דסמיכי לבהמה טמאה הוי קרא דבמותם כאלו כתיב גבי בהמה טמאה והאי דכתב ובבהמה טמאה כתיב דסמיך ליה לכל הבהמה אשר היא וכו' ר"ל דבבהמה טמאה נמי כתיב כיון דיליף מינה כדאמרינן סמיך לכל הבהמה וכו' דכתיב לעיל בפרשה וחיה בכלל בהמה כדילפינן פרק בהמה המקשה כל הנבלות מצטרפות כדתנן במעילה פרק קדשי מזבח ובגמרא אמר רב לא שנו אלא לענין טומאה דבתרויהו כתיב הנוגע בנבלתה יטמא אבל לענין אכילה לא.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מוח </b> הרי הוא כבשר וכדתניא בפרק העור והרוטב דף קכ"ו בנבלתה ולא בקולית סתומה יכול אפילו ניקבה ת"ל הנוגע יטמא יו"ד יתירא דריש את שאפשר ליגע טמא וכו' אעפ"י שלא נגע משמע דמוח הוי כבשר וכשנוגע בעצם דהוי שומר הוי טמא. דם הנבלה אינו מטמא כנבלה אלא הוא כמשקים טמאים שאינם מטמאין לא אדם ולא כלים מן התורה וכדתנן פרק בתרא דעדיות העיד רבי יהושע ן' בתירא על דם נבלות שהוא טהור דרבי יהודה לחוד הוא דקאמר ריש פרק ה' דדם נבלות הוי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה אבל תנא דפרקין דלעיל סבירא ליה כהנך דרבי יהודה דב"ש לחומרא וב"ה לקולא כרבי יהושע ופרק המנחות והנסכים מייתי מתני' דהעיד רבי יהושע לאותבי מינה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>חלב </b> בהמה שמתה טהור כדתניא בזבחים פרק חטאת העוף דף ע' וחלב טרפה בחלב טהורה הכתוב מדבר דטיהר מכלל שחוטה וטיהר מכלל חלב וכו' או כלך לדרך זה וכו' ת"ל טריפה מי שיש במינה טרפה דהינו בהמה טהורה אוציא את הטמאה שאין במינה טרפה ולא אוציא את החיה שיש במינה טרפה ת"ל ואכל לא תאכלוהו מי שחלבה אסור ובשרה מותר דהינו בהמה הוא דחלבה טהור מלטמא כדכתיב יעשה לכל מלאכה וגו' יצא חיה דחלבה ובשרה מותר וכדתניא נמי פרק כל שעה מה ת"ל לכל מלאכה שיכול למלאכת הדיוט יהא טהור למלאכת גבוה יהא טמא ת"ל לכל מלאכה ואם הוכשר חלב הטהורה הרי הוא כאוכלין טמאים ולא כבשר נבלה וכדתנן סוף עוקצין דף ע"ז ותניא בספרא וכי יותן מים על זרע וכו' מה זרעים שאין סופן ליטמא טומאה חמורה צריכין הכשר אף כל שאין סופו ליטמא טומאה חמורה דהיינו לטמא אדם וכלים צריך הכשר ואוכלין ומשקין אין נעשין אב הטומאה דהני דהוו אב הטומאה יש להם טהרה במקוה כדכתיב והנפש הנוגעת יטמא עד הערב ואוכלין ומשקין דאין להם טהרה במקוה אין נעשין אב הטומאה כדאמרינן וכדתניא פרק העור ד' קנ"א. הנוגע בחלב הכוליא קודם הפרשה הוי כנוגע בכוליא עצמה כדאמר' התם פרק העור והרוטב תא חזי כמה חוטין נמשכין הימנה באמצעיתה וכן בשר וכו'. הכוי חלבן טמא כבשרו וטומאתו מספק וכדתנן פרק ב' דבכורים (ד"פ).
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>העצמות </b> והקרנים והטלפים אפי' עקרן הרך והעור אף על פי שאינו מעובד והאלל והגידים והמרק והתבלין שמתבשלין עמה אין מטמאין טומאת נבלות כדתנן ריש פרק העור והרוטב וכו' אבל לא טומאת נבלות וכו' ואם נגע באחת מהם כשהוא מחובר בבשר כזית הנבלה הרי זה יטמא וכדתניא התם בגמרא בנבלתה ולא בעור שאין עליו כזית בשר ועור משלימו לכזית יכול אני מוציא אף עור שיש עליו כזית בשר הנוגע בעור כנגד הבשר לא יהא טמא תלמוד לומר יטמא וכדתנן ריש עוקצין כל שהוא יד ולא שומר טמא ומטמא ואינו מצטרף שומר ואף על פי שאינו יד טמא ומטמא ומצטרף ועוד דנבלה דהוי שומר מיעטי' קרא מצירוף כדאמרינן התם. האלל בין שפלטתו חיה בין סכין אין מצטרף לכזית ואם היה בו כזית מכונס מטמא כדאמר רב הונא והוא שכנסו וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ואלו </b> שעורותיהם כבשרם עור חזיר הישוב וחטוטרת גמל הרכה ועור בית הבושת והשליל והאליה דכיון דרכיכי הוו כבשר וכולהו תנינן להו פר' העור והרוטב וגבי עורות שרצים הרכים דתנן נמי דהוה כבשרן ילפי לה בגמרא מדכתיב הטמאים ה"א יתירא לרבות עורותיהם כבשרן ומהאי ה"א יתירא דרשינן נמי צירן ורוטבן וקיפה שלהן ועור הרך נמי איתא בהדיהו דהי מינייהו מפקת איהו נמי אוכלא הוא ואם עבדן או הולך בהן כדי עבודה הרי אלו טהורים ואם עשה בהן מעשה שביטלן כאוזן חמור שתלאה לכפיפתו טהורה דכיון דעשה מעשה ליטלה מתורת בשר לתורת עור בטלה כדאמרינן התם בגמרא הגיע זמן הגמל לטעון דעד השתא קרי לה רכה ולא טענה הוי ספק וכן טענה קודם זמנה דסליקו בתיקו בגמרא.
+
+Halakhah 10
+
+<b>המפשיט </b> לשטיח משהפשיט בכדי אחיזה שהיא ב' טפחי' הנוגע בעור זה טהור ועד שלא הפשיט ב' טפחים הנוגע בעור כנוגע בבשר כדתנן התם דקכ"ג ואם לעשות חמת עד שיפשיט את החזה הוי כנוגע בבשר ותניא בת"כ בנבלתה ולא במפשיט לשטוח כדי אחיזה ולחמת עד החזה יכול שאני מוצא פחות מכשיעור ת"ל טמא מנבלתה. ואם הפשיטה מרגליה הוי חיבור עד שיפשיט כולו כדתנן נמי התם ובשרצים גם כן עד שיפשיט כולו כדתניא בגמרא משום רבי שמעון וטעמא משום דבהני קשה להפשיט וצריך כל העור להפשיט קצתו ועור שעל הצואר חיבור עד שיפשיט את כולו כחכמים דפליגי אר' יוחנן בן נורי במתניתין דמשום דעור הצואר מעצמו ופשט לא אמרינן דאם הפשיט כולו ולא הצואר שיהיה כמי שהופשט כולו כרבי יוחנן בן נורי אלא כחכמים דעדין הוה חיבור עד שיפשיט כולו וכל שהוא חיבור לטמא כך הוא חבור ליטמא כדתנן ריש עוקצין דיד ושומר מטמא ומתטמא הנוגע בציב ובשערה שאחורי העור כנגד בשר שנשאר בו שפלטתו חיה דלא בטיל טמא כדתנן התם וכדילפינן לעיל מדכתיב יטמא. ואם היו שני חצאי זתים העור מבטלן הואיל ואינן מטמאים במגע דשתי נגיעות אין מצטרפות אין מטמאים במשא דכתיבי הנוגע והנושא גבי הדדי לומר את שבא לכלל משא בא לכלל מגע ושלא בא לכלל משא לא בא לכלל מגע כרבי עקיבא דפליג במתניתין אר' ישמעאל ומודה בשני חצאי זתים שתחבן בקיסם והן מרודדין ודבוקין זה בזה עד שינטלו כאחד דנושאן טמא אבל היו כל אחת בפני עצמו אפילו הולך כל היום כולו טהור כעולא וטעמא דכתיב והנשא את נבלתה חסר בלא וי"ו ונקרא נישא ואנן קרינן נושא משמע דבעינן נושא והוא דנישא בבת אחת שיהא כולו ניטל בלא בית יד אחר והיינו כשהוא מרודד ומחובר ואפ"ה במגע לא דאין חיבור אדם חיבור ולא קרינא ביה והנוגע בנבלתה דאין בכל נגיעה כשיעור וחיבור אדם לא הוי חיבור כדאמר' דאף על גב שהם מחוברים אפ"ה כל חצי זית הוא בפני עצמו וכשנוגע החצי אינו נוגע בחצי האחר ולא הוי כזית שלם הנוגע במקצתו הוי כנוגע בכולו והא דאמרינן דאת שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא היינו כשאינו נטל כלו כאחד אבל אי ניטל על ידי חיבור מרבינן מדכתיב והנשא חסר וי"ו דאם נישא בבת אחת טמא במשא אף על גב דבמגע לא מטמא על ידי חיבור אדם כדאמרינן והתוספות כתבו פ"ג דבכורות גבי נבלה בטלה כשחוטה דהא דאמרינן לרבי עקיבא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא היינו כגון קולית סתומה שאין יכול ליגע או כגון ב' חצאי זתים על העור אבל הכא דאיכא שם שעור טומאה אלא דאין ידוע אי זו היא בא לכלל מגע קרינא ביה ע"כ והכא נמי גבי תחבן בקיסם כיון דהוא מחובר בא לכלל מגע קרינא ביה אף על גב דאינו מטמא במגע משום דהוי חיבורי אדם כדאמרינן.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>בשר </b> נבלה שהבאיש ונפסד מלאכול לכלב טהור כרבי יוחנן דפליג אבן פדא בבכורות פרק הלוקח בהמה דכ"ג דקאמר אחד זו ואחד זו עד לכלב דכל שהיה ראויה לכלב אף על פי שאינה ראויה לגר מטמאה במשא ובמגע אבל נפסלה מלאכול לכלב טהור דאכילת כלב שמה אכילה כדכתיב ואת איזבל יאכלו הכלבים כדאמ' ספ"ב דזבחים ואם היתה סרוחה מעיקרא ואינה ראויה לאדם טהור דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וגו' עד שתהיה תחלתה ראויה לגר כדאמרינן התם לרבי יוחנן ולענין טומאה הוה אמינא דמטמא סרוח מעיקרו אף על גב דלא חזיא לאכילה מידי דהוה אשרץ ושכבת זרע וזבה ולהכי איצטריך קרא. נצל הנבלה ספק אי מטמא בכזית אי לא דאיבעי' לן פרק כ"ג בנזיר אי יש נצל לבהמה או לא ולא איפשיטא. בשר נבלה שיבש ויכול לחזור להיות ראויה לכלב בשריה בפושרין מעת לעת מטמא וכדתנן פרק דם הנדה דנ"ו הנבלה בהדי הנך דאינן מטמאין יבשין וקתני ואם יכולים להשרות ולחזור וטעמא משום דכתיב וכי ימות מן הבהמה כעין מיתה שהם לחים.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>שליא </b> אינה מטמאה בנבלה כדתנן פרק בהמה המקשה דע"ז דהוי כפרש בעלמא ואם חישב עליה לאוכלה מתטמאה טומאת אוכלין כדתנן נמי התם דמחשבה משויא לה אוכל אבל לא לטומאת נבלות דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכל בעלמא. קבה וחלב של נבלה טהורים כדאמרינן פרק כל הבשר דף קי"ו דקבה גופא שהוא חלב הקרוש בעור הקבה שריא וחלב פשיטא דלאו בשר הוא.
+
+Halakhah 16
+
+<b>בהמה </b> ששפעה חררת דם אינה מטמאה עד שיהיה בה צורת נפל כדתנן פרק ג' דבכורות דף כ"א דתקבר ופטורה מן הבכורה ותני רבי חייא אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ואמר רבי יוחנן משום ביטול ברוב נגעו בה שבטל הבשר ברוב דם וגנינים היוצאים עמו.
+
+Halakhah 17
+
+<b>נבלה </b> שנתערבה בשחוטה בטלה הנבלה ברוב השחוטה ואינה מטמאה במגע אלא במשא אם נשא הכל וכדאמרי' פרק ג' דבכורות דף כ"ג משום דאי איפשר לשחוטה שתעשה נבלה ואיפשר לנבלה שתטהר כשתסרח ולפיכך תבטל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בהמה </b> או חיה טמאה שנשחטה אינה מטמאה משום נבלה עד שתמות או עד שיתיז ראשה כדתנן ריש העור והרוטב וטעמא משום דכתיב וכי ימות מן הבהמה עד שתמות ומתיז ראשה נמי הוה ליה גסטרא ונבלה היא דחשיבא מתה ואפילו היא מפרכסת אבל מטמאה טומאת אוכלין דמשויא ליה מחשבתו של ישראל אוכלה בשחיטה. נחרה והיא מפרכסת אינה מטמאה אפילו טומאת אוכלין כדתניא התם נחרה אין בה טומאה של כלום דכיון דלא אשכחן נחירה גבי ישראל לא משויא לה אוכלה. ואבר הפורש ממנה אסור לבני נח כפורש מן החי וכן בשר הפורש ממנה כדתניא התם דף קכ"א דאסור לבני נח ואפילו לאחר שתצא נפשה הואיל ונחתך מחיים וכן בהמה טהורה שנפסלה בשחיטה ועדיין היא מפרכסת ושחט בה אחד או רוב אחד אין להם אפילו טומאת אוכלין כדתניא התם. חלקה לשנים או ניטל הירך וחללה הרי זו נבלה וכן קרעה מגבה כדג או נשברה מפרקתה ורוב בשר עמה וכדאמ' פרק קמא דחולין דכ"א וטעמא דהוו כמתים.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> הנוגע בנפל מת שבמעי בהמה טמאה עד שיצא לאויר העולם כדתנן פרק בהמה המקשה ד"ע ומפרש טעמא בגמר' אם הועילה לו מחיצת אמו להתירו באכילה בשחיטתה אף על פי שהוא מת לא תועיל לו כשהיא חיה לטהרו מלטמא ובהמה טמאה איתקשא לטהורה דכתיב וכי ימות מן הבהמה זו טמאה אשר היא לכם לאכלה זו טהורה מי שאינו קרוי נבלה בטהורה אינו קרוי בטמאה וכיון דטהורה עוברה טהור כדאמר' טמאה נמי עוברה טהור.
+
+Halakhah 3
+
+<b>בשר </b> הפורש מן החי אינו מטמא אבל אבר מן החי מטמא בנבלה כדא' פ' העור והרוטב דף קכ"ח וילפינן לה מדכתיב וכי ימות מן הבהמה דמשמע מיתת מקצת בהמה דהיינו אבר מן החי דאע"ג דדרשינן נמי מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה ואי זו זו טרפה ששחטה אי להא דרשא לחוד לכתוב מבהמה מאי מן הבהמה ש"מ תרתי ואבר מן החי מבהמה טמאה ילפינן מדכתיב לכל הבהמה גבי קרא דכתיב ולאלה תטמאו וכו' והתם מרבינן נמי חיה טמאה וכדלקמן פרק ג' ותניא יכול יהא בשר הפורש מן החי מטמא ת"ל וכי ימות מן הבהמה מה מיתה שאינה עושה חליפין אף כל שאינו עושה חליפין אבל בשר עושה חליפין וחוזר לקדמותו ורבי עקיבא אומר מה בהמה גידים ועצמות ורבי אומר מה בהמה בשר גידין ועצמות אף כל בשר וכו' ואיברים אין להם שיעור אפילו פחות משעורה מטמא והוא שיהיה בו בשר גידין ועצמות והבשר שיהיה בה שיעור לעלות ארוכה כדתנן פרק קמא דאהלות גבי טומאת מת דאיברים אין להם שיעור ומייתי לה פרק יוצא דופן פחות מכזית מן הנבלה ואע"ג דגבי אכילת אבר מן החי בעינן אבר כזית היינו משום דאכילה כתיב ביה ואין אכילה פחות מכזית אבל גבי טומאת נבלות כיון שהוא אבר בשר גידין ועצמות דומיא דבהמה מטמא אפילו פחות מכזית כדתנן התם. איברים שאין בהם עצם ככוליא ולשון הרי הן כבשר כדאיתא התם פ' העור והרוטב בין רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא מאי איכא בינייהו כוליא וניב שפתים איכא ביניהו דלרבי יוסי הוו אבר כיון דאין עושין חליפין ולר' עקיבא לאו אבר נינהו כיון דליכא בשר גידין ועצמות וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>והאבר </b> והבשר המדולדלין בבהמה או חיה שאינן יכולין לחיות אינן מטמאין ואם הוכשרו מקבלין טומאה במקומן נשחטה הוכשרו בדמיה אבל אם מתה הבשר צריך הכשר והאבר מטמא משום אבר מן החי ולא משום אבר נבלה כדתנן התם לרבי מאיר פרק העור דף קכ"ז ואמרינן בגמרא דהני אבר ובשר אין מעלין ארוכה ואפילו הכי ליכא בהו טומאת נבלה דלא הוו כתלושין לגמרי דכתיב כי יפול מנבלתם אינו קרוי נבלה עד שיפול לגמרי ואפילו הכי טומאת אוכלין מטמו דדוקא לטומאת אבר מן החי הוא דבעיא שיפול לגמרי כדילפינן ואם נשחטה הבהמה הוכשרו בדמיה דרבי מאיר סבירא ליה בהמה נעשת יד לאבר והוכשר בשחיטת בהמה ואם מתה הבהמה הבשר המדולדל צריך הכשר דלא הוכשר במיתה והאבר מטמא משום אבר מן החי דמיתה עושה ניפול נמי שנפל סמוך למיתה ואינו מטמא משום נבלה כיון דהוי כאלו נפל סמוך למיתה כדילפינן מכי יפול דמיתה עושה ניפול ומאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן הנבלה דאלו אבר מן הנבלה כזית בשר הפורש ממנו מטמא דהא איכא כזית נבלה ובשר הפורש מן אבר מן החי אינו מטמא דבעינן בשר גידין ועצמות כדילפי' לעיל.
+
+Halakhah 6
+
+<b>טרפה </b> שנשחטה שחיטה כשרה טהורה מלטמא כדתנן זבחים פרק חטאת העוף דף ס"ט ופרק בהמה המקשה וכדילפינן בגמ' התם ופרק העור מדכתיב וכי ימות מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצת אין מטמאה ואי זו זו טרפה ששחטה. וכן השוחט בהמה ומצא בה עובר מת שחיטת אמו מטהרתו מידי נבלה כיון שמתירתו באכילה מדכתיב כל בבהמה תאכלו וכדאמרינן פרק בהמה המקשה וכו'. מצא בה בן שמונה חי נטרף אין שחיטתו מטהרתו מידי נבלה מפני שאין למינו שחיטה בטמאה כדתנן פרק בהמה דף ע"ב דכיון שהוא בן ח' והוא חי ונולד אינו בכלל בקר וצאן לפיכך וולד בהמה תוך שבעה אין שחיטתו מטהרתו דהוי כנפל. בן תשעה חי אף ע"פ ששחיטת אמו מטהרתו אם נתנבלה אמו הרי הוא טהור מטומאת אוכלין ונבלות וכדאמר רבא התם גבי טרפה שמצא בה בן תשעה חי דד' סימנין אכשר ביה רחמנא דהיתרא הוא דרבי ביה קרא מכל הבהמה תאכלו שאם רצה אוכלו בשחיטת אמו אבל אם צריך הוא לשחיטת עצמו כשליל של טרפה שוחטו ומותר שניתר בשנים מד' סימנים או בקנה וושט של אמו או שלו ואם ניתר בשחיטת אמו ואחר כך מת הרי הוא טהור. אבר העובר שיצא ונחתך קודם שחיטת אמו נבילה שלא טהרתו ושחיטת אמו שחט אמו ואחר כך חתכה האבר כטרפה שנשחט שמטהרה מידי נבלה ושאר בשר העובר מגע טריפה שחוטה כחכמים ואע"ג דטריפה שחוטה נטהרה מלטמא משום נבלה אפילו הכי מדרבנן מטמאה במוקדשים כדאמר אבוה דשמואל בגמר' הוציא העובר את ידו בין שחיטת סימן לסימן וחתכו מצטרף שחיטת סימן השני לטהרו מידי נבלה כדבעי התם אילפא דס"ט ופשיט רבא דאם הועיל סימן ראשון לשני להתיר שאר העובר והבהמה באכילה לא יועיל לו לטהריה מידי נבלה דהא אפילו יצא קודם שחיטת סימן ראשון ואחר כך שחט שני סימנים ואחר כך חתכה אמרינן דלא הוי אלא כטריפה שחוטה והכא נמי אף על גב דיש חילוק בין שחיטת שני הסימנים דזה לטהר ולהתיר והב' לטהר לבד הואיל ושניהם שוין בכך מצטרפי כדאמר'.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>שחיטת </b> נכרי נבלה ומטמאה במשא כדתנן פרק קמא דחולין דף י"ג וכותי אמרינן נמי התם דנמנו ר"ג וב"ד ואסרוה לאחר שנשנית מתניתין דהכל שוחטין דמרבינן ואפילו כותי כשישראל עומד על גביו וגר תושב כנכרי לענין שחיטה וסובר הרב ז"ל דטומאה זו מדברי סופרים אף על גב דאיסור אכילתה הוי מן התורה אפילו הכי הוי כטרפה דאסורה וטהורה.
+
+Halakhah 11
+
+<b>קולית </b> הנבלה הנושא אותה טהור דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא במשא כדילפינן לעיל ואם נקבה כל שהוא הנוגע או הנושא טמא כדתנן פרק העור והרוטב ד' קכ"ה והינו במתקשקש כדאוקי רבי יוחנן משום דאינו מעלה ארוכה מבחוץ אבל אי לאו הכי מטמא אפילו סתום דהוי בכל האיברים כיון דמעלה ארוכה לחוץ כדאמר'. חשב על הקולית לנקבה הוי ספק אי מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה או לא שם בעיא דרבי אושעיא בתר ברייתא דת"ר בנבלתה ולא בקולית סתומה יכול אפילו נקיבה תלמוד לומר הנוגע יטמא יו"ד יתירא דריש את שאיפשר ליגע טמא ואת שאי איפשר ליגע טהור ואף על גב דמהאי קרא ממעטי פרק בהמה המקשה עצמות וגידים אפילו הכי ממילא כי אימעיטו עצמות אימעיט נמי קולית סתומה וגלי קרא דשומר לא הוי אלא בשאיפשר ליגע ועליה בעי רבי אושעיא אי מחשבה משויא לה נקובה או לא משום דשומר הוי כסתום כגון חטה בקליפתה כדמרבי' מקרא דזרע אשר יזרע וגו' והכי גלי קרא דבעי' איפשר ליגע ואם כן סגי מחשבה או לא והדר פשטה דלאו כמחוסר מעשה ומחשבה משויא לה נקובה והרב ז"ל כתב דיש בדבר ספק אי מחוסר נקובה כמחוסר מעשה או לא וצ"ע דהא רבי אושעיא גופיה פשטה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נבלת </b> העוף הטהור מטמא מן התורה כדכתי' פרשת אחרי מות וכל נפש אשר תאכל נבילה וטריפה וגו' ורחץ במים ותניא בת"כ דבנבלת עוף טהור הכתוב מדבר דהא חלוק מעוף טהור דלעיל דכתי' כי יצוד ציד חיה או עוף וגו' והוא אסור משום נבילה וטריפה כחכמים דאמר' התם נבלה וטרפה נבלה שיש לה טריפה יצא עוף טמא שאין לו טרפה ואינה מטמאה אלא בבית הבליעה דבתוך המעים אינה מטמאה דכתיב וכבס בגדיו במים וטמא עד הערב וטהר דאע"ג דנבלה בתוך מעיו דלא נתעכלה כגון שאכלה סמוך לשקיעת החמה כיון דטבל והעריב השמש הוי טהור ובתוך הפה נמי אינה מטמאה דכתיב נפש אשר תאכל להכי אפקיה בלשון נפש לאשמועינן דאבית נפש הוא דמטמא דהיינו בבית הבליעה והאי דכתיב אשר תאכל ליתן שיעור לטומאתה כדי אכילה דהיינו כזית יכול יטמא אדם וכלי חרש בשעת בליעתו תלמוד לומר וכבס בגדיו בגד הוא מטמא ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס נמצאת אומר היה אוכל נבלת עוף טהור וידו אחת בתנור וידו אחת על גבי חברו שניהם טהורים ואחר שבלעה אינו מטמא שאר כלים דאף על פי שהוא טעון טבילה והערב שמש לא הוי אלא ככלי ראשון לטומאה אחר שפירש ממטמאיו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> נבלת העוף הטהור צריכה מחשבה לטמא בבית הבליעה אלא לטומאת אוכלין כדתנן פרק קמא דטהרות י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור צריכה מחשב' ואינה צריכה הכשר ומטמאה טומאת אוכלין דמשמע דהא דצריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר היינו לטומאת אוכלין דלטומאה נבלה הא חשיב לה קרא אוכל לטמא כדכתיב וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה וגו' ואוקמי' בנבלת עוף טהור כדאמרינן ופשיטה דאינה צריכה הכשר דהיא עצמה מטמאה ואינה מקבלת טומאה לאחר שתהיה צריכה הכשר וכדתנן פרק בתרא דעוקצין דכל שמטמא טומאה חמורה אינה צריך הכשר כדילפינן פרק דם שחיטה מתני' דבי רבי ישמעאל על כל זרע זרוע וכו' מה זרעים מיוחדים שאין סופן ליטמא טומאה חמורה וצריך הכשר אף כל שאין סופן ליטמא טומאה חמורה צריך הכשר יצאת נבלת עוף שסופו לטמא טומא' חמורה ואינו צריך הכשר כדא' וכו'. פרה אדומה ושעירי הנשרפי' אף על פי שמטמאין המתעסק בהן אם חישב עליהן לאכילה צריך שתגע בהן טומאה ואחר כך יטמאו טומאת אוכלין כחכמים דפרק טבול יום דפליגי ארבי מאיר ואמרי דפרה ופרים הוא דמטמאי טומאת אוכלין ולא שעיר המשתלח דהא דתנא דבי רבי ישמעאל הכי קאמר לטמא טומאה חמורה צריך הכשר טומאה ממקום אחר שיגע בשרץ או בנבלה ולא שיטמא מאליו וכדאמרי' במערבא כדמייתי התם אבל מי שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך ליגע בטומאה ומטמא טומאת אוכלין מאליו כגון פרה ופרים אבל חזי לטומאה מיהת בעלמא בעי' ולא בעלי חיים דלא אשכח' בעלי חיים מטמאין.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כזית </b> מנבלת בהמה שתחבו במעי האשה או בבית הבליעה הרי זה טמא משום נושא כדאיבעיא לן פרק יוצא דופן דף מ"ב ואמר רבא בית הסתרים הוי ונהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמיא והא דתניא יכול יהא נבלת בהמה מטמאה בבית הבליעה וכו' ת"ל לא יאכל לטמאה בה יצתה היא שמטמאה קודם שיאכלנה לרבא איירי כגון שבית הבליעה רחב כל כך שלא יסיט נבלה שתחבה לו חברו והוי כטומאה בלועה בתוך מעיו דאינו לא נוגע ולא נושא כדאמ' פרק קמא דהלכות כלים. הכורך כזית נבלת עוף טהור בחזרת ובלעה טמא כרכה בסיב טהור כדתניא בתוספתא שלהי זבין והיינו טעמא משום דבחזר' שם אכילה עליה ובסיב אין זה דרך אכילה ואכילה כתי' בה בנבלת עוף טהור. ואם בלע והקיא קודם עיכול אינה מטמאה בגדים בשעת הקאה בשנתעכבה בבית הבליעה כדתניא התם משום דלא קרינא ביה והאוכל אבל הקיאה לגמרי וחזר ובלעה ונתעכבה בבית הבליעה אכילה הויא כדתניא התם מטמא שנים ופוסל אחד. מעי של נבלת עוף הטהור שבלעו מקצתו אם יש כזית בבית הבליעה טמא אף על פי שמקצתו בחוץ במנחות פרק רבי ישמעאל בפנקסים דאלפא ביצי נבלת עוף הטהור ומקצתן בחוץ וכו' והיינו חוץ ופנים בגוף העוף ואפ"ה משמע דכי ה"ג דכתב הרב ז"ל טמא דעבידי אינשי דאכלי הכי. הבולע אבר שלם ואפי' צפור ואכלה אם אין בה כזית טהור כדתניא התם דאכילה כתיב בה בנבלת עוף טהור וכדאמרינן גבי אבר מן החי.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כנפים </b> ונוצה אינן מצטרפין לכזית אבל מקומות הרכים שאצל הבשר שהם חרטום וצפרנים מצטרפין וראשי אגפים וראש הזנב ועצמות אפילו רכים אינם מצטרפין כדתנן פרק קמא דמסכת טהרות מיטמאות ומטמאות פי' טומאות אוכלין ולא מצטרפות לטומאת נבלת עוף טהור לת"ק דרבי ישמעאל וחרטום וצפרנים מצטרפות לת"ק דרבי יוסי. האוכל מן הגידין מן השלל של בצים ומן הדם ומבשר החי טהור כדתנן פרק קמא דביצה ד"ז ושלהי תוספתא דזבין אבל אוכל מן האשכול של ביצים ומן הקרקבן ומן בני המעיים או המחה החלב באור וגמעו הוי כאוכל מבשרם ושותה נמי בכלל אוכל וכתיב הנפש לרבות את השותה וכדאמרינן פרק העור והרוטב דק"כ ומייתי התם ברייתא דקתני המחהו באור טמא בחמה טהור ומפרש טעמא משום דאסרוחי אסרח.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>נבלת </b> העוף הטהור שנפסלה מלאכול הכלב טהורה כדילפינן לעיל גבי נבלת בהמה וכן יבשה כחרס כדתנן פרק דם הנדה נבלה בהדי הנך דאין מטמאין יבשין ומפרש בגמ' נבלה משום דכתיב וכי ימות כעין מיתה ונבלת עוף טהור נמי כיון דהוי מתה איפשר דילפינן מינה דבמתניתין קתני סתמא והנבלה דמשמע בין נבלת בהמה או עוף טהור ובת"כ גבי שרצים מרבינן מכי יפול מנבלתם יש מנבלתם שאינו מטמא פרט ליבישה שאינה יכולה להשרות. ונצל של עוף טהור לא מטמא בפרק כ"ג דנזיר בעי יש נצל לבהמה או לא מי אמרינן גמירי נצל דאתא מאדם אבל דבהמה לא או דילמא לא ולא איפשיטא בעיין ולהכי כתב הרב ז"ל לעיל פרק ראשון דנצל דבהמה הוי ספק ונראה דדוקא בנבלת בהמה הוא דאיבעיא לן כדקאמר יש נצל לבהמה וכו' ולא קאמר יש נצל לנבלה דאע"ג דבעי למיפשיט מהמחהו באור וכו' דמתניתין גבי נבלת עוף טהור אפילו הכי משמע דבנצל בהמה דוקא בעי דנבלת עוף טהור פשיטא ליה דלא מטמא והוי כהמחה החלב בחמה דאמרינן דטהור.
+
+Halakhah 12
+
+<b>עוף </b> טהור שנטרף ונשחט ואפילו בעזרה שחיטתו מטהרתו אבל נמלק לא כר' יוסי דמתני' קמא דמסכת טהרות וכדאמר ליה רבי יוסי לרבי מאיר במתניתין דסוף פרק דם חטאת בזבחים דיו בנבלת בהמה ששחיטתה מטהרתה ולא מליקתה דהואיל דלא יליף עוף מבהמה לטהר טריפה מטומאתה כדילפינן מדכתיב וכי ימות מן הבהמה וגו' מקצת בהמה מטמאה וכו' אם כן דיו לבא מן הדין להיות כנדון ושחיטת עוף בין בפנים בין בחוץ מטהרת כדתניא התם סוף פרק דם חטאת יכול תהא שחיטת חולין בפנים וקדשים בין בפנים בין בחוץ מטמאה בגדים בבית הבליעה תלמוד לומר נבלה וטרפה כלומר שהוא כטריפה מטמאה ששוות בפנים (כפנים) כבחוץ דכאן וכאן היא אסורה יצא שוחט חולין בפנים דלא שוה לשוחט חולין (בסוף) [בחוץ] דכשרה ולהכי אינה מטמאה בגדים ושחיטה בחוץ אף על גב דשוו בפנים כבחוץ דאידי ואידי פסולין נינהו אפילו הכי כיון דהועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת משום שחוטי חוץ כדמרבינן פרק השוחט ומעלה מאו אשר ישחט לרבות שחיטת עוף אלמא שחיטה שמה הועיל לה נמי לטהרה מידי נבלה ושחיטת פנים נמי משום דלא שוו בפנים כבחוץ דבחוץ לא מטמא כדאמרינן ואף ע"ג דבאכילה אסור בטומאה מיהא לא שוו ודנין דבר שלא בהכשרו שהוא שחיטת קדשי' בפנים מדבר שלא בהכשרו שחיטת קדשים בחוץ וכן שחיטת חולין בפנים משחיטת חולין טריפה בחוץ דמטהר כדאמ' ואין דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שהוא בהכשרו כמליקת חוץ ממליקת פנים כדאי' התם. מלק חולין בפנים וקדשים בחוץ מטמא בגדים בבית הבליעה כדתנן התם ותני' בגמר' יכול תהא מליקת פנים מטמאה בגדים תלמוד לומר והנפש אשר תאכל נבלה וטריפה דמיתוקמא בנבלה עוף טהור מה טרפה אין הטרפות המאורע בה מתיר שום איסור שהיה בו מתחלה אף נבלה שאין נבלות המאורע בה מתיר שום איסור שהיה בה מתחלה יצא מליקת פנים בהכשר דמתיר האיסור שבחייה לא היתה ראויה ליקרב לגבוה והותרה במליקה זו והואיל ומתירה אין מטמאה בבגדים בבית הבליעה יצא מליקת קדשים בחוץ וחולין בין בפנים בין בחוץ דהואיל ואין מתירין מטמאין בגדים אבית הבליעה. עגלה שנערפה כהלכתה טהורה כדבי רבי ינאי דאמרי התם כפרה כתיב בה כקדשים וכן אם נשחטה אחר ירידתה לנחל איתן אף על פי שאסורה בהנאה הצילה מידי נבלה כדאמר' התם דאין לך שחיטת בהמה טהורה שמטמאה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>נבלת </b> העוף הטמא טהורה מטומאת בית הבליעה כדתניא פרק חטאת העוף ופרק גיד הנשה רבי יהודה אומר יכול תהא וכו' תלמוד לומר נבלה וטרפה לא יאכל מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמא דאין איסור נבלה חייל אאיסור טמא ומ"ד (ליה) איסור חל על איסור דריש מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה לחודיה יצא זה שאיסורו משום טמא ונבלה ואם חשב עליה לאכילה והוכשרה הויא כאוכלין טמאין שהן ראשון לטומאה כדתנן פרק קמא דטהרות דצריכה מחשבה והכשר ומשום דאסורה באכילה צריך מחשבה לשוויה אוכל והכשר כדתנא דבי רבי ישמעאל פרק העור והרוטב ופרק טבול יום על כל זרע וכו' כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר יצא נבלת עוף טהור כדאמ' לעיל וכנפים ונוצה והרך שבה הוו כבשרה כדתנן נמי התם.
+
+Halakhah 15
+
+<b>אבר </b> החי הפורש מעוף טמא או טהור אין בו טומאה כלל כדתנן פרק קמא דטהרות האוכל הוא דסופג ארבעים אי משום אבר מן החי בטהורה אי משום טמא בטמאה אבל לענין טומאה לא מטמאה בבית בליעה וכדיליף בת"כ מדכתיב ולאלה תטמאו כל הנוגע בנבלת' יטמא וכל הנושא וגו' לכל הבהמה אשר היא מפרסת וגו' יכול יהא אבר מן החי מטמא בכולן דהאי קרא באבר מן החי משתעי כדילפינן התם הנוגע והנושא דכתיב הכא להביא את אבר מן החי ואם כן יכול יהא וכו' ת"ל בהמה אוציא את הדגים הגדלים בים ולא אוציא את החגבים תלמוד לומר מפרסת אוציא את החגבים ולא את העופות תלמוד לומר פרסה אוציא את העוף הטמא ולא את הטהור דכיון שמטמא בגדים בבית הבליעה משא"כ בבהמה דין הוא שיטמא אבר מן החי ממנה ת"ל ושסע איננה שוסעת פרט לעוף דלית ליה שסע אין לי דאבר מן החי מטמא אלא בבהמה טהורה דאית ליה שסע בהמה טמאה דלית לה שסע מנין תלמוד לומר לכל הבהמה אשר הוא כלומר בהמה מאי דהויא חיה טהורה מנין תלמוד לומר פרסה דחיה טהורה הויא מפרסת פרסה טמאה מנין תלמוד לומר פרסה וחיה טמאה נמי אית לה פרסה לשסועין מנין תלמוד לומר ושסע וכו'. אבר מן המת הוי כנבלת העוף שפרש ממנו לטמא בגדי' אי הוי בשר גידין ועצמות כדלעיל בבהמה אלא דבעי כזית דאכילה כתיב בה כדא' לעיל ולטומאת אוכלין אם חשב עליה לאוכלה כדלעיל ומעוף טמא נמי מטמא טומאת אוכלין בתר מחשבה והכשר כדאמרינן לעיל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קפה </b> להיות כל איש נוגע בשרץ טמא כדכתי' וזה לכם הטמא בשרץ וגו' החולד והעכבר והצב למינהו והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת אלה הטמאים לכם וגו' וטומאת כולן שוה והן הנקראים שרץ לענין טומאה והוא אב הטומאה ומטמא אדם וכלים וכלי חרש באויר ואינו מטמא במשא וכדתנן בריש כלים שרץ בהדי הני דהוו אב הטומאה ומטמא אדם וכלים וכלי חרש במגע ואינן מטמאין במשא ושרץ דמטמא אדם נפקא לן מדכתיב בפרשת אמור או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו וגו' וכלים דכתי' בפרשת שמיני מכל כלי עץ או בגד וגו' וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו וגו' ולא כתיב בשרצים נושא אלא נוגע ואינו מטמא בגדים בשעת מגעו דלא כתיב אלא יטמא עד הערב ולא כיבוס בגדים ושיעור טומאתו בכעדשה כדאמ' בנזיר פרק כ"ג דף כ"א כל הנוגע בהם במותם אי בהם יכול בכולם תלמוד לומר מהם במותם יכול במקצתן תלמוד לומר בהם הא כיצד עד שיגע במקצתן שהן ככולו ושיערו חכמים כעדשה שוה ככולו שכן החומט תחלת ברייתו כעדשה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>האיברים </b> אין להם שיעור וכדתנן פ"ק דאהלות פחות מכעדשה מן השרץ בהדי איברים דאין להם שיעור ומייתי לה פרק יוצא דופן וקאמר דאבר במקום כעדשה קאי כיון דהוי בשר גידין ועצמות בין שפירש מן החי או מן המת כיון שיש בבשר או במוח העצם כדי לעלות ארוכה דהוי דומיא דכולו. בשר מן החי הפורש מן השרץ טהור כדתניא נמי גבי שרצים פרק העור והרוטב רבי עקיבא אומר שרץ מה שרץ גידין ועצמות אף כל גידין וכו' רבי אומר מה שרץ בשר גידין ועצמות אף כל וכו'. הכוליא והכבד והלשון אף על פי שאין עושין חליפין כאבר הרי הן כבשר ואם פרשו מן החי טהורין דאין בהם בשר גידין ועצמות וכדאמר' התם איכא בינייהו כוליא וניב שפתים וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>דם </b> השרץ כבשרו ומצטרף לכעדשה כל זמן שהוא מחובר בבשר כדתנן פרק רביעי דמעלה דם השרץ ובשרו מצטרפין לכעדשה ובגמ' מנין לדם שרצים שהוא טמא דכתיב וזה לכם הטמא וקרא יתירא הוא למדרש ביה הכי דהא כתיב קרא אחרינא אלה הטמאים לכם אי נמי לכתוב קרא וזה לכם טמא מאי הטמא להביא דמה. עצמות השרץ וגידיו וצפרניו טהורים וכן עור ארבע שרצים אף על פי שהוא לח אבל עור הד' שהן אנקה וכח והלטאה וחומט הוי כבשרן וטמא בכעדשה כל שלא עבדן ולא הילך בהן כדי עבודה כדתנן פרק העור והרוטב ובגמרא תנו רבנן הטמאים לרבות עורותיהן כבשרן וה"א יתירא קדריש יכול אפילו כולן תלמוד לומר אלה ולא קאי האי אלה אלא אקרא בתרא האנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת אלה הטמאים דלמינהו האמור בפסוק ראשון הפסיקו מהאמורי' בפסוק שני ופריך וליחשוב נמי תנשמת דכתיב בפסוק שני ומשני תנא דידן סבר לה כרבי יהודה דאזיל בתר גשתא וכו' ופי' כל שאין ממש בעורן שהוא רך קרי בשר ופי' בתוספות דאית להו דרשא דהטמאים ומוקמינן מסברא רבויא בהנהו דלית להו גשתא ומיעוטה דאלה בדאית להו גישתא ולית להו למינהו הפסיק הענין.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>קולית </b> השרץ אם המוח עומד במקומו שאינו מתקשקש ויש בו להעלות ארוכה מבחוץ הנוגע בו טמא כדתנן התם פר' העור דף קכ"ה וכדאמרינן בגמרא ואם נקבה הקולית בכל שהוא הנוגע בה טמא כדתנן נמי התם. וכן ביצת השרץ המרוקמת שניקבה כל שהוא טמא כדתנן נמי התם ובגמרא הטמאים לרבות ביצת השרץ וקולית השרץ יכול אפילו לא רקמה תלמוד לומר השרץ מה שרץ מרוקם אף ביצה מרוקמת יכול אפילו לא ניקבו ת"ל הנוגע יטמא את שאיפשר ליגע טמא וכו' ועיקר קרא לא אתא אלא לביצת השרץ שרקמה אבל קולית נפקא מיטמא ואף על גב דמהטמאים דרשינן טובא איפשר דדרשינן מטמא טמאים הטמאים או טובא טמאים כתיבי התם.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>שרץ </b> שחציו בשר וחציו אדמה הנוגע בבשר טמא כדתנן התם ואם השריץ על פני כולה מצד א' מראשו ועד רגליו אף הנוגע באדמה שעדיין לא נגמרה צורתו טמא כדאמר' התם בגמרא מאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא אף על גב דלא השריץ ותנו רבנן מתוך שנאמר עכבר שומע אני אפילו עכבר שבים וכו' אוציא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאין פרה ורבה ודין הוא וכו' תלמוד לומר בשרץ קרא יתירא הוא דהא כתיב בתרויהו אלה הטמאי' לכם בכל השרץ ואף על גב דכל דאיכא לאוקושי לקולא ולחומרא אקשי' לחומרא ולא הוה צריך קרא דמה חולדה כל ששמה חולדה אף עכבר כל ששמו עכבר אביא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה משום דהשורץ דכתיב בקרא משמע כל שהוא משריץ איצטריך בשרץ לעכבר שחציו אדמה כדאמרינן.
+
+Halakhah 12
+
+<b>בשר </b> השרץ שנפסד מאכילת כלב טהור כדילפינן לעיל גבי נבלה סוף פרק ראשון ואם יבש עד כחרש ואין יכול לחזור לח בשריית פושרין טהור כדתנן פרק דם הנדה דף נ"ו וטעמא דכתיב במותם כעין מותם ושרץ שיבש ושלדו קיים או נשרף ושלדו קיים טמא כדאמר ריש לקיש התם ותניא כל הנוגע בהם יכול בכולן בשכולן שלם טמא אפילו יבש תלמוד לומר מהם וכל אשר יפול מהם במותם יטמא אי מהם יכול במקצתן תלמוד לומר בהם הא כיצד כאן בלח כאן ביבש דבלח סגי במקצתו וביבש בעינן כולו שלם דהיינו כששלדו קיימת שלא נשבר ונתפזר וכן גבי נשרף כדאמר.
+
+Halakhah 13
+
+<b>כזית </b> מן הנבלה וכעדשה מן השרץ שצמקו וחסרו טהורים כדתנן פרק ג' דטהרות ומייתי לה פרק כל המנחות וטעמא דליכא השתא שיעור ופחות מכשיעור ועמד על כשיעור טמא ומוכח התם פרק כל המנחות דטומאה דרבנן היא דמדאוריתא כיון דבלאו תפיחה ליכא שיעור טהורים ואם מתחלה היה שיעור וצמק וחזר אחר כך לשיעורו בתפיחה מטמאין מן התורה כדתנן התם.
+
+Halakhah 14
+
+<b>השרץ </b> אינו מטמא עד שימות כדכתיב במותם ואם הותזו ראשיהם אף על פי שהראש מעורה בעור הגוף ומפרכס בזנב הלטאה טמאים כדתנן ומייתינן לה פרק קמא דחולין דכיון דעשויין גסטרא אע"פ שלא הובדלו לגמרי הרי הם כמתים כדילפינן הלכות טומאת מת סוף פרק ראשון. שאר שקצים ורמשים כצפרדע ונחש טהורים מטומאה כדדרשינן בתורת כהנים אלה הטמאים לכם אלה אין לך מטמא כשרץ אלא אלו בלבד:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קפו </b> להיות שכבת זרע טמא ושכבת זרע אב מאבות הטומאה מטמא אדם וכלים במגע וכלי חרש באויר ואינה מטמאה במשא וכדתנן ריש מסכת כלים אבות הטומאה השרץ והשכבת זרע וכו' וכתיב ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וגו' וכל בגד וכל כלי עור וגו' וכבס במים וגו' וטומאת כלי חרש באויר תנן לה במתניתין וכתיבא גבי שרצים ומהתם ילפינן לכל הטומאות ואינה מטמאה במשא כדתנן במתניתין משום דלא כתיב והנושא ואינו מתטמא בגדים בשעת מגעו אלא כלים במגע ממש כדתנן במתניתין וקרא כתיב ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וגו' ולא כתיב יכבס בגדיו וגו' ואחד הנוגע ואחד הרואה אותה בבשרו שניהם ראשון לטומאה דין תורה ושיעורה לנוגע בכעדשה ולרואה בכל שהוא כדאמרינן פרק יוצא דופן ותניא מנין לרבות נוגע בשכבת זרע ת"ל או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא וגו' למ"ד דון מינה ומינה מה שרץ בנגיעה אף שכבת זרע דלעיל מיניה בנגיעה ומיניה מה שרץ בכעדשה אף שכבת זרע בכעדשה ורואה בכל שהוא כדתנן התם ומטמאין בכל שהו ואין הרואה טמא עד שתצא ממנו ויחתם ממנו פי אמה כדתנן התם אין מטמאין עד שיצא טומאתן לחוץ ובגמרא משום דכתיב ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ובריש פרק המפלת איבעיא ליה לרבה הרואה קרי בקיסם שהניחו בפי אמה ממנו אמר רחמנא עד דנפיק מבשרו ולא בקיסם או דילמא האי ממנו עד שתצא טומאתו לחוץ ואפילו בקיסם נמי וכדילפינן עד שיצא טומאתן. אחד הרואה מחמת בשרו או באונס טמא וכדאמרינן פרק בנות כותים דל"ח משום דשכבת זרע כל עצמו מחמת אונס חמום בא מה שאין כן בזוב.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> שכבת זרע של קטן מטמאה עד שיהא בן ט' שנים ויום אחד כדאיתא התם פרק בנות כותים וילפינן בת"כ מדכתיב איש פרט לקטן יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד ת"ל ואיש ומייתי לה פרק המפלת ואמר רבא הלכתא היא ואסמכוה אקרא.
+
+Halakhah 3
+
+<b>שכבת </b> זרע אדומה טהורה כדדרשינן פרק בנות כותים דל"ב אשה אין לי אלא אשה תנוקת מנין ת"ל ואשה וכו' אמר רבא הלכתא וכו' ומאחר דהלכתא קרא למה לי למעוטי איש מאודם ואף על גב דקרא לאו באודם מיירי על כרחיך כיון דקרא יתירתא היא לדרשא אתא ומה שיש לך לדרוש דבר הקרוב לענין דרוש בו וה"ק אשה טמאה בדבר האמור בה דהיינו אודם ואיש אין מטמא בדבר האמור באשה וכו'. וכל שכבת זרע שאין גופו של אדם מרגיש בה אינה מטמאה כדאמר שמואל פרק יוצא דופן דמ"ג ומאי טעמא שכבת זרע אמר רחמנא בראויה להזריע נעקרה בהרגשה אף על פי שיצתה בלא הרגשה טמא כדאמרינן התם דהויא מילתא דפשיטא ליה לשמואל ומיבעיא ליה לרבא וכו' ומשמש מטתו בחלומו אחר הרהור אמרינן נמי התם אי אפשר לשמש בלא הרגשה הרהר ולא מצא בשרו חם או איפכא טהור כדתנן פ"ח דמקואות דדוקא הרהר ומצא בשרו חם טמא וכתב הרב ז"ל דטומאת הרהור ומטיל מים מדרבנן לתרומה ובתוספתא מייתי התם הרהר בלא חם או חם בלא הרהר טהור.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>המטיל </b> מים וראה מים חלוקים או עכורים בתחלה טהור באמצע ובסוף טמא כדתנן התם משום דמין קרי הוא מתחלה ועד סוף טהור כדתנן נמי התם ולבנים ונמשכים טמא כדתנן נמי התם משום דמין קרי הוא והמטיל טפות עבות טהור והתם פ"ח תנן טמא דברי רבי אלעזר חסמא ולא פליגי עליה וצ"ע.
+
+Halakhah 7
+
+<b>בעל </b> קרי חולה או זקן שלא הטיל מים אלא אחר טבילה טמא שמא נשתייר מן הקרי ויוצא עכשיו ובבריא טהור כדאמר רבי יוסי התם במתניתין פרק ח' משום דיוצא בכח ואין משתייר מן הקרי ובסוף פרק קמא דחולין מפרש ילד עד כמה עד שנועל או חולץ על רגלו אחת. כל אשה ששמשה מטתה וטבלה קודם שתקנח יפה הרי היא בטומאתה כדתנן נמי התם פ"ח דמקואות דחיישינן שמא נשתייר וכדאמרינן נמי פרק יוצא דופן וי"מ משום חציצה ולא יתכן כדפי' הר"ש ז"ל התם עלה דמתניתין.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>האיש </b> והאשה ששמשו מטתן טמאין דין תורה כדכתיב ואשה אשר ישכב איש אותה וגו' ורחצו במים וטמאו עד הערב ותניא בת"כ אי משום נוגעת בשכבת זרע הרי הוא אמור והכא טומאת בית הסתרים הוי אלא גזרת מלך היא אפילו כל שהו ומייתי לה פרק יוצא דופן. קטנה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד אינה מתטמאה בשכיבה אלא דוקא בת ג' ויום אחד כדדרשינן בת"כ ואשה אשר ישכב איש אותה ואשה פרט לקטנה יכול שאני מוציא בת ג' שנים ויום אחד ת"ל ואשה דמדהוה ליה למכתב אשה דרשינן פרט לקטנה ומדכתיב ואשה נמי מרבינן בת שלשה שנים ויום אחד משום דראויה לביאה ופחותה מבת ג' שנים ויום אחד בנגיעה מיהא מטמאין אם נגע בבשרה מבחוץ משום נוגע הבועל שלא כדרכה אינה מתטמאה דלא טמא הכתוב טומאת בית הסתרים אלא בכדרכה וכדתניא פרק ד' אחין וחכמים אומרים אותה פרט לשלא כדרכה. הבועל את האשה ולא הוציא ש"ז טהור הוא והיא דכתיב שכבת זרע פרט למערה כדתניא בת"כ ופרק ד' אחין.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>האשה </b> שפלטה שכבת זרע תוך שלשה עונות דיום או דלילה טמאה כרואה קרי וכדתניא פרק יוצא דופן לרבנן דרבי שמעון פולטת שכבת זרע מניין ת"ל יהיה זובה בבשרה וג' עונות היינו כר' אלעזר בן עזריה דתנן פרק ח' דמקואות הפולטת שכבת זרע ביום הג' טהורה דברי ר' אלעזר בן עזריה ומייתי לה פרק ר' עקיבא ומוקי ר' אלעזר כרבנן דאמרי ב"ה בשבת פירשו מנשותיהם ולכ"ע בשבת ניתנו עשרת הדברות ובליל שבת טבלו דבשחרית לא דלא יהו הללו טובלים והללו מהלכין לקבל תורה ותוך ג' עונות אכתי לא אסרח זרע וראוי לקלוט ולהיות ולד נוצר הימנו וקרינן ש"ז הראוי להזריע ואע"ג דבלאו פלוטה טמאה האשה ששמשה וכדילפינן לעיל הא אוקי' פרק יוצא דופן כשטבלה לשמושה וכגון שלא נתהפכה לאחר הטבילה כדדרשינן התם וכיון שהיה ברואה קרי סותרה יום אחד ומטמאה בכל שהוא ואע"פ שלא יצא לחוץ אלא שהגיעה לבין השנים וכדא' התם דאליבא דרבנן לא קמיבעיא ליה לרב שמואל וכו' דלרבנן דמטמאין בפנים כבחוץ אלמא רואה הויא וכ"ש דמטמאה במשהו ולענין סתירה נמי סתרה דהא בתורת זיבה מרבו לה מיהיה זובה וגו'. שכבת זרע עצמה שנפלטה בתוך הג' עונות מטמאה אחרים שנגעו בה כיון דאכתי הויא ראויה להזריע האשה שפירשה ממנה שכבת זרע אפילו לאחר כמה עונות טמאה כל זמן שהיא לחה כדא' פרק ר' עקיבא מחלוקת שפירשה מן האשה שפולטה ש"ז שקבלה מזכר הוא דאמר ר' אלעזר דבתרי יומי מסרחא מפני שמתחמם בגופה אבל פירשה מן האיש על הבגד מטמאה לעולם כל זמן שהיא לחה ומיהו משיבשה לא דתו לא חזיא להזריע וכתב הרב ז"ל והפורש ממנו טמא ופשיטא דכשפירש ממנו קודם על הבגד טמא אלא נראה שמפרש כפי' ר' חננאל ז"ל וכמו שכתבו התוספות דבזכר שנרבע ופלט זרע דומיא דאשה מיירי דדוקא באשה ילפינן דביום הג' טהורה ולא באיש ושכבת זרע יבשה דלא מטמאה תנן לה פרק דם הנדה וילפינן לה בגמרא מדכתיב שכבת זרע משמע דראויה להזריע ויבשה אינה ראויה להזריע ואם חוזרת לכמות שהיתה בשריית פושרין טמאה דראויה להזריע.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>נכרית </b> שפלטה שכבת זרע של ישראל בתוך ג' עונות וכן בהמה טמאה וכדתנן פרק ח' דמקואות ותניא נמי פרק בנות כותים דל"ד נמצאת או' ש"ז של ישראל טמאה בכל מקום ואפילו במעי גויה שאם תפלטנו על הבגד תטמאנו ולאחר שלש עונות איבעיא לן אי מסרח כיון דאכלו שקצים ורמשים דחביל גופייהו או דילמא כיון דלא דייגי במצוה לא חביל גופייהו ולא אסרח וסלקא בתיקו ומייתי לה נמי פרק ר' עקיבא והתם מייתי נמי ש"ז במעי בהמה שכבת זרע של גוי אפילו תוך ג' עונות טהורה כדילפינן לעיל בהלכות מטמאי משכב. וגוי שהרגיש ונתגייר וירד וטבל לשם גירות ויצא ממנו שכבת זרע שהרגיש הוי ספק טמא דהוי בעיא דרבא פרק יוצא דופן דאם תמצא לומר בתר עקירה אזלינן גבי ישראל שנעקר ממנו בהרגשה ויצא שלא בהרגשה דטמא היינו משום דאזלינן לחומרא אבל הכא דלקולא דכשהוא גוי תעקר וטהור לא אמרה או דילמא לא שנא תיקו.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>אשה </b> ששכבה קטן פחות מבן ט' או נכרי או בהמה טהורה דכתיב ואיש אשר ישכב את אשה וגו' עד שיהיה השוכב איש וכשהוא בן ט' ויום אחד הוי כאיש לענין זה וכדילפינן לעיל ריש פרקין:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>טומאת </b> ע"ז מדרבנן ויש לה רמז בתורה הסירו את אלהי הנכר וגו' והטהרו וגו' וד' אבות יש בה הכל מדרבנן פרק ר' עקיבא ופרק כל הצלמים ופ"ק דחולין ופרק העור והרוטב ות"כ ופרק רבי ישמעאל ופרק אין מעמידין וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> אב טומאה שמטמא במגע ולא במשא אינו מטמא בגדים בשעת מגעו ולא אדם וכלי חרש אע"פ שלא פירש ממטמאיו והרי ולד הטומאה לטמא אוכלין וכל אב שמטמא במגע ומשא אדם הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים בשעת מגעו או נשיאתו ועושה אותן ראשון לטומאה וכן אם נגע באוכלין עשאן ראשון כל זמן שלא פי' וכשפירש ממטמאיו הוי ראשון לכל דבר ואם נגע באוכלין הרי הן שני והנבלה והמרכב אף על פי שמטמאין במגע ומשא אינו מטמא בגדים בשעת מגעו והנושא מטמא בגדים בשעת נשיאותו ועושה אוכלין ראשון לטומאה וכדילפינן לעיל פ"א ופ"ו מהלכות מטמאי משכב ומושב ופרק א' מהלכות אלו ונגיעה שאי אפשר לה בלא היסט כנגיעת מי חטאת וצמר נבלה או בנימי המרכב הוי כטומאת משא וכדתניא בתוספתא דמטמא בגדים בשעת נשיאה דאחד הנושאה ואחד המסיט כדילפינן פרק קמא דטומאת מת ובולעת נבלת עוף טהור מטמא בגדים בשעת בליעה דכתיב בה וכבס בגדיו כדאמרינן לעיל פרק שלישי והשורף פרה ושעירים ומשלח שעיר לעזאזל אף על פי שבשעת מעשיהן מטמאין בגדים כדילפינן פ"ה מהלכות פרה אדומה אם נגעו באוכלין בשעת מעשיהן הרי הן שני לטומאה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>הנוגע </b> בטומאה שבתוך המקוה טמא כדכתיב אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור ונוגע בנבלתם יטמא ודרשינן בת"כ הנוגע בנבלתם יטמא הלל אומר אפילו הן בתוך המים דאין מקוה מעלה טמאין מטומאתן כזרעים טמאין שנזרעו בארץ שעולין מטומאתן כדכתיב אשר יזרע טהור הוא וכשיעלה מן המקוה אחר שפי' מן הטומאה טהור וכן זב שדרס על המשכב שבתוך המקוה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אוכלין </b> ומשקין מתטמאין כדכתיב מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ואין מטמאין דבר אחר מן התורה אלא מדרבנן אוכל מטמא אוכלין ומשקין ומשקה מטמא אוכלין ומשקין וכלים וכדא' פ"ק דפסחים די"ד אלא נהי דאין אוכל מטמא אוכל מדאוריתא מדרבנן מיהא מטמא וכדתניא יכול יהא אוכל מטמא אוכל תלמוד לומר כי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא הוא טמא ואין עושה כיוצא בו דטמא הוה משמע מיעוטא ופרק על אלו מומין נמי אמרינן דמדאוריתא אין אוכל מטמא כלי ואין משקה מטמא כלי ורבנן הוא דגזור משום משקה זב וזבה דמטמא אדם וכלים מדאוריתא כדכתיב וכי ירוק הזב וגו' ובת"כ ר' יוסי אומר אין טומאת משקין לכלים מדברי תורה אלא מדברי סופרים ואמר ר' יהושע בן קרחא לרבי יהודה מפני מה אין אנו רואין דברי ר' יוסי דשפיר קאמר דאין טומאת משקין לכלים מדברי תורה לפי שאין טומאה עולה מידי טומאתה בו ביום בלא טבילה והערב שמש וכלים שניטמאו במשקין עולין בו ביום דלא צריכה טבילה אלא מנגבן והן טהורין וכדתנן במסכת כלים פ' כ"ה והאי דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא מוקי לה לכלים מטמאים את המשקים וטומאת משקין לאוכלין ומשקין נמי מדרבנן דלא כרבי עקיבא אלא כהני תנאי דפ"ק דפסחים דאמרי דאין משקין מטמאין אוכל מן התורה אלא מדרבנן וכדכתב רש"י ז"ל התם די"ד. ודיני פרק זה מבואר בפרקא קמא דפסחים וזבין פ"ה ופרקא קמא דשבת ופרקא קמא דנדה ובכורות פרק על אלו מומין ופרק חומר בקדש:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה וטומאת ידים מדרבנן וכן האוכל או שותה אוכלין ומשקין טמאים הוא שני לטומאה מדרבנן וכל דיני פרק זה בידים פ"ג ופ"ב דחולין ופ"ק דפסחים ופ"ק דשבת וסוף זבין ופרק העור והרוטב ופרק כיצד צולין ופרק חומר בקדש ופרק כל הבשר ופרק אמרו לו:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>פרק </b> ט דיניו מדרבנן סוף זבין ופ"ק דשבת ומקואות ובתוספתא ופרק שני דגטין וסוף ידים ובתוספתא:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הנוגע באב מאבות הטומאה בין אדם בין כלים הוי ראשון עד שיטבול טבל הוי כשני עד שיעריב שמשו וכל הטעון הערב שמש מאי זו טומאה שתהיה הוי כשני דכתיב בפרשת שרצים וכל אשר יפול עליהם במותם וגו' במים יובא וטמא עד הערב וטהר ותניא פ' הערל דע"ח וטמא יכול לכל הוי טמא תלמוד לומר וטהר מדלא כתיב ויטהר משמע דאמעיקרא קאי קודם הערב שמש אי וטהר יכול לכל תלמוד לומר וטמא הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה דכי היכי דחמירא אכילה דתרומה ממעשר חמירא נמי נגיעה ולהכי טבול יום פוסל אוכלין ומשקין של תרומה וקדש דאב עושה ראשון וראשון שני בחולין ותו לא ושני ושלישי בתרומה ושלישי רביעי בקדש וכו' מדאורי' היא פ"ק דפסחים וכמו שכתב רש"י ז"ל התם דף י"ד וכדאמרינן פ"ק דשבת גבי י"ח דבר גזרו אותו היום דמני בהדיהו טבול יום ופריך טבול יום דאוריתא היא דכתיב ובא השמש וטהר ואוקי' להאי קרא התם פרק הערל בתרומה ולנגיעת תרומה אשכחן נמי קרא דאמרן לעיל במים יובא וגו' דאלמא פסיל בנגיעתה מדקאמר וטהר כדאמרינן ומשני סמי מכאן טבול יום דלא הוי ממנין י"ח דבר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>משקה </b> היוצא מהמטמאין הוו כמשקין שנגעו בהן ברוק ומימי רגלים חוץ מזב שהן אב כדכתיב וכי ירוק הזב וגו' כדתנן פרק ד' דטבול יום ומייתי לה פרק כיסוי הדם דשאר כל הטמאות בין קלין בין חמורין משקין היוצאין מהן כמשקין הנוגעים בהם ואלו ואלו תחלה ומפרש קלין שרץ וחמורין זב מן המשקה שהוא אב הטומאה בשלשה מעיינות שבזב המנויין פרק דם הנדה שהן אב טומאה לטמא כלים ואדם זובו ורוקו ומימי רגליו ושכבת זרע של כל אדם דילפינן מרוק כדאית' התם וכדילפינן לעיל בדוכתיה אדם וכלים יכולין להיות אב וראשון לטומאה וכדילפינן לעיל אבל לא שני אלא מדבריהם וכלי חרס לא יהיה אלא ראשון לטומאה מן התורה ושני מדבריהם וכדתניא שלהי עירובין מזכר עד נקבה תשלחו וכו' ולא יטמאו את מחניהם וכו' פרט לכלי חרס דברי רבי יוסי הגלילי שאם הכניסו למקדש פטור משום שאינו ראוי למדרס להיות אב הטומאה ובעינן דומיא דזכר ונקבה דפעמים שהם אב הטומאה כזב וזבה וטמא מת וכן כלים שהן ראוין למדרס ולמושב הזב אב הטומאה ומטמאין אדם וכלים דכתיב והיושב על הכלי וגו' והמכניסן למקדש חייב וכלי חרס אינו נעשה אב טומאה דלמדרס לא חזי משום דנשבר ותניא בהדיא פרק רבי עקיבא מדרס כלי חרס טהור ועל ידי מגע נמי לא הוי אב הטומאה דכתיב לעיל מההוא קרא וחטאו ביום השלישי וגו' וכל אשר יגע בו הטמא וגו' וכל היכא דקרינא ביה וחטאו דיש לו טהרה בטבילה קרינא ביה והנפש הנוגעת תטמא וכל דלא קרינא ביה וחטאו דהיינו כלי חרס דטעון שבירה לא קרינא ביה והנפש הנוגעת.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>האוכלין </b> לא יהיו אב הטומאה לעולם דלהכי אינם מטמאים כלים דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה וכדאמרינן לעיל ואם נגעו משקין בוולד הטומאה בין אדם בין כלים נטמאו מדברי תורה והוו כראשון לטומאה לטמא אחרים מדבריהם כדאיתא התם פרקא קמא דפסחים:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מנין </b> לאוכל שני שהוא פסול בחולין ואינו מטמא אחר דכתיב וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו וגו' כדתנן בסוטה פרק כשם ומייתי לה פרק ב' דחולין דל"ג כל אשר בתוכו יטמא אינו אומר טמא אלא יטמא לטמא אחרים לימד על ככר שני שעושה שלישי בחולין והיינו לרבי עקיבא אבל לדידן דקי"ל בכולי תלמודא אין שני עושה שלישי בחולין לא מפלגינן בין טמא ליטמא וילפינן מהאי קרא דשני לחוד טמא דמשמע דכלי חרס שהוא תנור והוא ראשון מחמת השרץ שהוא אב הוא עושה טמא לככר שבתוכו והוא שני אבל אינו עושה שלישי וכדתנן התם אמר רבי יהושע מי יגלה עפר מעיניך ריב"ז שהיית אומר עתיד דור אחד לטהר ככר שלישי בתרומה שהרי אין לו מקרא מן התורה שהוא טמא ואנן הוא דמטמי' ליה מקל וחומר כדאיתא התם בגמרא והלא רבי עקיבא תלמידך מביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא אף בחולין שנאמר כל אשר בתוכו יטמא דמשמע יטמא ג' ואפילו חולין משמע דלדידן אין לשני מקרא מן התורה שיעשה שלישי ודרשי' יטמא יהיה טמא השני לבד יהיה טמא ולא יטמא אחרי' ומנין לאוכל שלישי שפסול בתרומה דכתיב ובא השמש וטהר וגו' דטבול יום אסור בתרומה עד שיעריב שמשו והוי כשני וכדילפינן בפרקים דלעיל והתם פרק כשם יליף מק"ו דשני עושה שלישי בתרומה מטבול יום שמות' בחולין ופסול לתרומה ופריך מה לטבול יום וכו' כלי חרס יוכיח וכו' וחזר הדין וכו' הצד השוה שבהם וכו' מה להצד השוה שבהם וכו' שכן יש בהם צד חמור וריב"ז צד חמור לא פריך וכו' ומנין לשלישי בקדש שהו' טמא דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא וגו' כדדרשינן פרקא קמא דפסחים דף י"ח ופ' חומר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מי לא עסקינן דנגע בשני דכיון דשני טמא וכתיב בכל טמא משמע נמי דאי נגע בשני טמאה ורש"י ז"ל פירש פ"ב דחולין דף ל"ה דרביעי בקדש מעלה מדרבנן היא ומנין לרביעי בקדש שפסול מק"ו דמחוסר כפורים כדאיתא התם ומה מחוסר כפורים שמותר בתרומה כדילפינן פרק הערל העריב שמשו אוכל בתרומה כדכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ואסור בקדש כדיליף מוכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שעד עכשיו טמאה היא שלישי שפסול בתרומה כדילפי' בק"ו מטבול יום אינו דין שיעשה רביעי בקדש וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>בשר </b> תאוה הוי כשלישי מדרבנן כדאמ'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>חיבורי </b> אוכלין על ידי משקין סוף פרק טבול יום מייתי מתניתין חיבורי אוכלין על ידי משקין חיבור לטומאה קלה ולא לטומאה חמורה ופרש"י ז"ל חצי זית נבלה מכאן וחצי זית נבלה מכאן ומשקה טופח באמצע ונוגע בשניהם מחברן לטמא אוכלין ומשקין הנוגעים באחד מן החצאין האלו ולא לטומאה חמורה לטמא אדם וכלים וטעמא לא ידענא עכ"ל ובעי עלה רבי זירא מונין ראשון ושני או אין מונין בו ראשון ושני א"ל כל היכא דמטמא אדם מונין בו ראשון ושני ושלישי אין מטמא אדם אין מונין בו ראשון ושני והרב ז"ל כתב והדבר ספק אם חשובים כגוף א' למנות בהם ראשון ושני ושלישי או חושבין זה האוכל שנגעה בו הטומאה ראשון והאוכל המחובר לו שני ותימא דהא פשיטא לה כדא' התם כל היכא דמטמא אדם וכו' אין מטמא אדם אין מונין בו ראשון ושני ועוד קשה לשון הרב ז"ל שכתב והדבר ספק אם חשובים כגוף א' למנות בהם ראשון ושני ושלישי או חושבים זה האוכל שנגעה בו הטומאה ראשון וכו' דהני שני צדדין כולהו צד אחד נינהו דאם חיבור האוכל המטמאים שהם ב' חצאי נבלה הם כגוף אחד למנות בהם ראשון ושני ושלישי כלומר שהאוכל הנוגע בהם הוי ראשון והאוכל הנוגע בזה הראשון הוי שני וכן הנוגע בזה ג' א"כ הרי אנו חושבים האוכל שנגעה בו הטומאה ראשון והאוכל האחר שני וא"כ היכי קאמר או חושבים זה האוכל וכו' היינו הצד הראשון ונראה שהרב ז"ל מפרש מתניתין דחיבורי אוכלין על ידי משקין חיבור לטומאה קלה וכו' דהאי משקה שמחבר האוכלין המטמאין והן ב' חצאי נבלה מאבר נמי האוכלים המתטמאים שהם שנים או שלשה או כלים מחוברים על ידי המשקין שמחוברין בהן האוכלין המטמאין ופשיטא ליה דשני חצאי הנבלה המטמאים הם חיבור לטומאה קלה והרי הן כגוף אחד אלא שהדבר ספק אם חשובים כגוף אחד האוכלים המתטמאים על ידי חיבור המשקין שמחבר המטמא למת טמא וכל האוכלין המתטמאים על ידי חיבור זה הוו כגוף אחד למנות מהן ראשון ושני ושלישי כלומר שהם יהיו ראשון והנוגע בהם ב' והנוגע בשני ג' או דילמא שהאוכל המתטמא שהוא בצד המטמא הוי ראשון כיון שמחובר לו על ידי משקין דהוי חיבור ואוכל המחובר על ידי משקין לזה האוכל הראשון הוי שני דאף על גב שהמשקים המחוברים בין האוכלים המטמאי' לזה האוכל הראשון אינהו גופייהו מחובר בין אוכל זה ראשון לשני אפ"ה האוכל שבצד האוכלין המטמאין קרינא ראשון שהוא מחובר לו על ידי משקין והאוכל שבצד זה האוכל שניטמא יהיה שני דהוי מחובר לראשון על ידי משקין ולא תימא דניהוי נמי ראשון הואיל ומחובר נמי על ידי המשקין לאוכלין המטמאים דדי לאוכלין המטמאין דלהוו חיבור על ידי משקין לאוכל שבצדן ולא לאוכל שבצד האחר ולהכי האוכל שבצד האוכלין המטמאים דוקא הוי כנוגע והוי ראשון והמחובר לו על ידי משקין הוי שני דהוי כנוגע בראשון והכי דייק לשון הרב ז"ל שכתב והאוכל מחובר לו שני ולא כתב והאוכל הנוגע בו שני כנ"ל לישב לשון הרב ז"ל ולענין מה שכתב והדבר ספק וכו' וכבר פשטוה שם כדאמרינן לעיל וכמו שהשיג הראב"ד ז"ל גם כן נראה דסבירא ליה לרב ז"ל דכיון דהאי ספקא הויא דאוריתא אזלינן בה לחומרא ולא סמכינן אפשיטות דאין מונין בו ראשון ושני שיהיה טמא לבד ולא טמא אחר כשני בחולין דאין עושה שלישי משום דר' זירא דבעי לה התם נראה דלא קבל פשיטות זה דהא התם לעיל מיניה אמרינן אמר ליה רב המנונא לר' זירא לא תיתיב אכרעך עד דאמרת לי הא מילתא נבלת העוף הטהור לר' מאיר דסבירא ליה דמטמאה טומאת אוכלין מאליה בכזית מהו מונין לה ראשון ושני או אין מונין ראשון ושני אמר ליה כל היכא דמטמא אדם במגע מונין בו ראשון ושני כל היכא דאין מטמא אדם במגע כנבלת עוף טהור דלא מטמא אדם במגע אלא בבית הבליעה אין מונין בו ראשון ושני דגמר משרץ דכתיב ביה מנין ראשון ושני כדכת' כל אשר בתוכו יטמא דהוה ליה הכלי ראשון והאוכל שני ובתר הכי אמרינן בעא מיניה ר' זירא מרבי אמי בר חייא ואמרי לה מר' אבין בר כהנא הא דתנן חיבורי אוכלין ע"י משקין חיבור לטומאה קלה ואין חיבור לטומאה חמורה מונין בו ראשון ושני או לא אמר ליה כל היכא דמטמא אדם מונין בו ראשון ושני אין מטמא אדם אין מונין בו ראשון ושני ע"כ והשתא איכא למתמה (אמר) אר' זירא אי לא אותיב אכרעיה עד דפשיט ליה לרב המנונא דכל היכא דאין מטמא אדם במגע אין מונין בו ראשון ושני היכי יתיב ובעא מחד מהני אמוראי בחיבורי אוכלים ע"י משקין אי מונין בו ראשון ושני או לא הא איהו גופיה קאמר כל היכא דאין מטמא אדם וכו' ולא מצית אמרת דבתר דשמעה מחד מהני אמוראי פשטה לרב המנונא דאי הכי הוה ליה למימר הכי אמר ר' אמי בר חייא או ר' אבין בר כהנא כל היכא דמטמא וכו' אלא משמע דמדנפשיה הוא דפשיט ליה לרב המנונא וא"כ היכי בעי בתר הכי מאי דפשיט הוא גופיה אלא ודאי משמע ליה לר' זירא דבנבלת עוף דאינו מטמא כלל במגע הוא דאמרינן דאין מונין בו ראשון ושני אלא האוכל הנטמא לבד יהיה טמא כשני בחולין אבל בחיבורי אוכל על ידי משקין דהני אוכלין כשהן מחוברין ממש הם מטמאים אדם במגע שהם ב' חצאי נבלה מספקא ליה אי מונין בו א' ושני כיון דהוו חיבור לטומאה קלה על ידי משקין או לא ואפ"ה פשיט ליה דהכא נמי אף על גב דהני שני חצאי נבלה מטמאי אדם במגע כיון דהשתא אין מטמאין אדם על ידי חיבור זה אין מונין בו ראשון ושני ודייק לישנא דגמרא דלעיל אמרינן כל היכא דמטמא אדם במגע וכל היכא דאין מטמא אדם במגע והכא אמרינן כל היכא דמטמא אדם וכו' אין מטמא אדם וכו' דהא הני ב' חצאי זתים כשהן מחוברין מטמאים אדם במגע מה שאין כן בנבלת עוף טהור אלא דהשתא דהוי על ידי חיבור משקה לא מטמאי אדם ור' זירא נראה דלא קבל פשיטות זה מטעמא דאמרן דהא הוה ידע ליה כדפשיט לרב המנונא אלא דהכא איכא לספוקי כדאמר והויא ספקא דאוריתא ואזלינן בה לחומרא כנ"ל לסברת הרב ז"ל שכתב והדבר ספק וכו' והשני שבחולין שפוסל אוכלי תרומה הוי מי"ח דבר שגזרו כדמייתי פ"ק דשבת וכל טומאת גויה באוכל אוכל טמא הויא מדרבנן דמדאוריתא אין אוכל מטמא אדם אלא נבלת עוף טהור בבית הבליעה וכדאמ' פרק בתרא דיומא הנח לטומאת גויה דלאו דאוריתא וקרא דאל תטמאו בכל אלה וכו' אסמכתא בעלמא הוא כדאמרינן התם.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ודיני </b> חולין על טהרת תרומה או קדש טהרות פ"ב חולין פ"ב שבת פ"ק ופסחים פרק קמא וחגיגה פרק חומר וסוטה פרק כשם.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> קדש האמור בענין זה קדשי מקדש שנתקדשו אבל חלות ורקיקין שלא נשחט עליהם הזבח ומנחות שלא נתקדשו בכלי אינן כקדש אלא כתרומה וחלה ובכורים ותשלומי תרומה וחומשה הוו נמי כתרומה כדתניא בתוספתא פ"ק דטהרות ואמרינן נמי פ"ב דחולין דל"ה אין לך דבר שעושה רביעי בקדש אלא קדשי מקדש בלבד וכו'. טבל ומדומע וגידולי תרומה ומעשר שני וראשון ועיסה הטבולה לחלה הוו כחולין ואין בהם שלישי ומדרבנן גזרו על טומאת ספק בחולין הטבולין לחלה אף על גב דהוו כחולין שתעשה בטהרה וחלתה תלויה כדאמ' פרק קמא דנדה ורש"י ז"ל כתב משגלגלת תעשה בטהרה בכלים טהורים ואל יטמאנה ביד דהואיל ונגמרה מלאכתה לחלה אסור לגרום לה טומאה ודאית דכתיב משמרת תרומותי בשתי תרומות טהורה ותלויה:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אחת </b> עשרה מעלות של קדש על התרומה הוא מדרבנן וקצתם רמז בקרא כדאמרינן פרק חומר בקדש ותוספ' דידיה ופ' אין דורשין ופרק קמא דפסחים ופרק קומץ ופרק ב' דחולין:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>חמש </b> מעלות שעשו חכמים בבגדים הוו מדרבנן פרק אין דורשין ופ' בנות כותים ופרק חומר ופרק בתרא דשקלים ופסחים פרק אלו דברים כשם שראשון עושה שני ושלישי כך ספק אחד עושה ספק שני וכו' תוס' דטהרות פ"ה תרומה וקדשים שניטמאו בספק אם של תורה הרי הם נשרפים דספק אם נגע או לא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>על </b> ו' ספקות שורפין את התרומה וכולם גזירה מדבריהם פרק ד' דטהרות ופרק בנות כותים ופרקא קמא דשבת ופסחים וכו':
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<span class="H">פי"ד וטו</span><br><b> י"ב </b> ספקות שטהרו חכמים פרק ד' דטהרות ותוספתא פ"ה ופרק בתרא דנזירות ופרק ואלו מותרין ופרק במה אשה ופרק קמא דשבת וידים פרק שני ונגעים פרק חמישי ועדיות פרק שלישי ופרקא קמא דחולין וסוטה פרק כשם וסוף הוריות ופרק אין מעמידין ופרק ד' דנדה ופ"י דטהרות וכו'. שני עדים אומרים לו נטמא והוא אומר לא נטמאתי הוא נאמן על ידי עצמו כחכמים דפליגי ארבי מאיר פ"ה דטהרות ואמרי אדם נאמן על ידי עצמו וכדאמר' פרק אמרו לו גבי שנים אומרים לו אכלת חלב דנאמן אדם על עצמו יותר ממאה איש בדברים שיש בהן כפרה לא מימנע לאיתויי חטאת להתכפר ותניא התם או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים דהודע אליו משמע מעצמו יכול אפילו אין מכחישין תלמוד לומר או הודע אליו מכל מקום ואף על פי כן אין אומרים לו עסוק בטהרות דלעצמו לבד הוא דנאמן וכדתניא בתוספתא דטהרות וכו' עד אומר נטמא ושנים אומרים לא נטמא טהור איפכא טמא כדתנן התם בטהרות ומיירי דשתיק איהו ואין דבריו של עד אחד במקום שנים וכו' עד אחד או אשה אומרין נטמא והשני אומר לא נטמא ברשות היחיד טמא דכל ספק ברה"י טמא ואכי האי גוונא אמור פרק אמרו לו גבי חלב דמביא אשם תלוי:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<span class="H">פי"ד וטו</span><br>[
+<b> שני </b> עדים אומרים לו נטמא והוא אומר לא נטמאתי הוא נאמן על ידי עצמו כחכמים דפליגי ארבי מאיר פ"ה דטהרות ואמרי אדם נאמן על ידי עצמו וכדאמר' פרק אמרו לו גבי שנים אומרים לו אכלת חלב דנאמן אדם על עצמו יותר ממאה איש בדברים שיש בהן כפרה לא מימנע לאיתויי חטאת להתכפר ותניא התם או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים דהודע אליו משמע מעצמו יכול אפילו אין מכחישין תלמוד לומר או הודע אליו מכל מקום ואף על פי כן אין אומרים לו עסוק בטהרות דלעצמו לבד הוא דנאמן וכדתניא בתוספתא דטהרות וכו' עד אומר נטמא ושנים אומרים לא נטמא טהור איפכא טמא כדתנן התם בטהרות ומיירי דשתיק איהו ואין דבריו של עד אחד במקום שנים וכו' עד אחד או אשה אומרין נטמא והשני אומר לא נטמא ברשות היחיד טמא דכל ספק ברה"י טמא ואכי האי גוונא אמור פרק אמרו לו גבי חלב דמביא אשם תלוי:]
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ספק </b> טומאה ברשות הרבים טהור דאם טומאה ודאית נדחית (וכמו שהשיב בספק) ברוב טמאים קל וחומר לספק טומאה [וכמו שהשיב] בן זומא בתוספתא דטהרות פרק חמישי ובריש פרק שני נזירים כתבו התוספ' משום דאוקמינן אחזקת טהרה הוא דטהור ברשות הרבים וכדילפי' פרקא קמא דחולין מקרא דאוקמי' אחזקה וספק ברשות היחיד ספקו טמא דמצינו דסוטה אסורה לבעלה והיא ספק ברשות היחיד כמו שהשיב בן זומא לחכמים כדאיתא התם ואי היו שלשה ברה"י הוי ספק טומאה טהור דהוי כרשות הרבים דהא סוטה ובועלה הוו תרי לחוד ולהכי אסורה לבעלה וכדאמרינן פ' קמא דחולין ופרק אין מעמידין דספק טומאה ברה"י הלכתא גמירי לה מסוטה. והוא שיש בזה שנטמא בספק דעת לישאל כסוטה וכדא' פרק כשם ומה סוטה דבר שיש בו דעת לישאל אם נטמאת אם לאו אף ספק טומאה דבר שיש בו בנוגע זה דעת לישאל אם נגע אם לאו והוא אומר איני יודע ומכאן אמרו דבר שיש בו דעת וכו' ורב גידל אמר רב דבר שיש בו דעת לישאל ואין בו מהאי קרא נפקא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק יאכל אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל בשר ודאי טהור הוא דיאכל הא ספק לא יאכל אלא לאו ש"מ כאן שיש בו דעת לישאל דכל טהור יאכל בשר איירי בטומאת הגוף שיש בו דעת לישאל ובההוא קאמר ספקו טמא וכשאין בו דעת לישאל כבשר דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא דדבר שאין בו דעת לישאל הוא דבשר הוי נוגע ולהכי ספקו טהור ואי לא רב גידל אמר רב ה"א בין ברשות היחיד בין ברה"ר איצטריך למגמר מסוטה דברשות היחיד הוא דמפלגי' בין יש בו דעת לאין בו אבל ברשות הרבים לא ואי מסוטה ה"א עד דאיכא דעת נוגע ומגיע במטמא וטמא כי סוטה דיש בה דעת לישאל ובבועלה המטמאה קמ"ל דרב גידל דנפקא מכל טהור הא ספק לא יאכל כיון דיש בו דעת בזה שתטמא אבל במטמא לא בעינן דעת. ואם היה הדבר ידוע שחזקתו שניטמא כתינוק טמא שנמצא בצד העסה ובצק בידו העסה טמאה שדרך תינוק לטפח וחזקתו בכך וכדתנן פרק ג' דטהרות וכן משקין טמאין ובצק טהור וכו' וכל חזקה הוי דאוריתא כדילפי' בדוכתי טובא ואפ"ה אין שורפין על חזקה זו ומיהו האי רוב דמטפחין לאו רוב גמור הוא כדאמרינן שלהי קידושין וחזקה ששורפין עליה תרומה בעסה בבית ושרצים וצפרדעים שם ונמצא חתיכות כשרין בעסה אם רוב שרצים טמאה והאי רוב הוי דאוריתא ואפילו בר"ה אם אי איפשר שלא יגע בטומאה ספקו טמא וכדאמר' התם וכן אם איפשר שלא יגע בשידוע בודאי שנפל ולא ניטל על יד אדם. ותינוק שנמצא בצד הקברות וכן חמור הוו כשעת מציאתן כדאיתא טהרות פרק ג' ותינוק עם אביו נשאל הוא עליו וספקו כרשות היחיד כדאיתא טהרות פרק ששי וד' ספקות נאמרו בתינוק כדאיתא התם בתוס' ושלהי פרק לולב הגזול:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ספק </b> טומאה באדם ובכלים באדם טמא דיש בו דעת לישאל ובכלים טהור וכדתנן טהרות פרק שני כזית מן המת בפי העורב וכו' והממלא בעשרה דליים וכו' ואם יש לדליים אזנים פרק קמא דנדה מימרא דרבי ינאי ומחזיקין טומאה ממקום למקום לתלות אבל לא לשרוף בקופה שנשתמש בה טהרות ונמצאת בה שרץ כדאמרינן פרק קמא דנדה בפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הזולף </b> ונמצא השרץ בחבית ראשונ' שמילא כולן טמאות באחרונה היא טמאה וכולן טהורות שאני אומר אחר כך נפל שרץ לבור כדתנן פרק עשירי דטהרות ואם היה זולף בכלי לחביות אותה שנמצאה בה שרץ טמאה והשאר טהורות ואם היה בודק כל חבית ומכסה אחר שזולף לתוכה יין ונמצא שרץ באחת מהן כולן טמאות דבכלי או בבור היה השרץ וכן אם נמצא השרץ בכלי או בבור הכל טמא כדתנן התם וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>היה </b> קוצה זתים מן המעטן לראש הגג וכו' תוספתא דטהרות פרק עשירי.
+
+Halakhah 5
+
+<b>נמצא </b> שרץ במקרצת העיסה טהורה בעסה המקרצת טהורה בתוך המקרצות אף העסה טמאה כדתניא התם בתוספתא דטהרות פ"ד ובנמצא הלך אחר הרוב בהני גווני דמייתי התם פ"ד ופ"ו בתוספת' דטהרו' ואשה שהיתה מגבבת בחצר ונמצא שרץ על גבי גבבא או היתה כוברת ונמצא על גבי כברה הוי ספק טומאה ברה"י וכדתניא פרק ג' דטהרות בתוספתא:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ספק </b> ספקא נראה דטהור מן התורה אפילו ברשות היחיד דספק טומאה גמרינן לה מסוטה והתם ליכא אלא חד ספקא ואפילו מדרבנן אמרינן דספק ספקא לקולא אלא דבטהרות ויין נסך אחמירו רבנן דרבי אליעזר בספק ספקא וכמו שכתבו התוספות סוף פרק חזקת על מתניתין דפרק ו' דטהרות דמייתי לה התם וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>תשע </b> צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ברשות היחיד ונגע באחד מהם ספק טמא כדתניא בתוספתא דטהרות ומייתי לה פרק כל היד דף י"ח ואף על גב דרובא צפרדעים דאין להם טומאה כיון שיש שרץ אחד ביניהם הוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי ובכתובו' פרקא קמא נפקא לן מדכתיב וארב לו וקם עליו וכדאמ' בדוכתיה אחריני והני ספקו דר"ה תנן להו פ"ו ופרק ה' דטהרות ובתוספ' וכו'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>המוצא </b> מת מושכב לרחבו של דרך והוא שלם ואין לו מקום לעבור חזקתו נגע ואם היה קבר לכל רוחב הדרך הקבר מצרפו אפילו אינו שלם וכדתניא בתוספתא ומייתי לה פרק כיצד צולין דף פ"א ומדכתיב או בקבר ילפינן שכל הקבר מטמא ואפי' ריקם שבו וכמו שפרש"י ז"ל התם וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>שרץ </b> שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי כדתניא פ' קמא דנדה ופרק דם הנדה ונראה דהוי מדרבנן.
+
+Halakhah 5
+
+<b>שני </b> רוקים ברשות היחיד מדרבנן ותוספתא היא פרק ה' דמקואות וכו'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> שישב ברשות הרבים ובא אחר ודרסו אם רוב העיר טמאים בגדיו מדרס.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מי </b> שאבד לו כלי ומצאו בר"ה וכו' טמא וכו' בתוספתא דטהרות פרק ח' ונראה דהוי מדרבנן וכמו שכתב הרב ז"ל דבשוכח ומניח לא גזרו עליו שאינו מצוי וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>השוטח </b> כלים בר"ה טהורי' ברשות היחיד טמאים וכו' משנה פ"ח דטהרות מדרבנן וכו'.
+
+Halakhah 11
+
+<b>שוטה </b> אחת בעיר או נוכרית הרוקין שבעיר טמאים כדתנן פ"ה דטהרות ומדרבנן. וכן מי שדרסה אשה על בגדיו ומי שישן ברשות הרבים שם פ"ה וכו' ומדרבנן.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>המסוכן </b> ברשות היחיד שם פ"ה ומעשה במסוכן בתוספת' וכו' וטמא שהיה עומד ומדבר:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שני </b> שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך בשניהם ועשה טהרות ישרפו דודאי טמא היה כיון שהלך בשניהם וכדתנן פ"ה דטהרות וכן בשרץ וצפרדע כדתנן התם וכו' בשבילין אחד טמא ואחד טהור הלכו ב' בשניהם ועשו טהרות וכו' ונשאלו שניהם כאחד או אחד עליו ועל חברו כאחד שניהם טמאים דהוי ספקא דאורייתא וכן שני ככרים אחד טמא ואחד טהור שאכלום שנים ועשו טהרות כדתנן התם פ"ה אף על גב דהוי טומאה דרבנן אחמירו משום דאי איפשר לומר על שתיהן טהורות בבת אחת וכו'. אפילו ככר אחת טמאה שנתערבה במאה טהורות כולן טמאות מדרבנן כדתניא בתוספתא וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ככר </b> טמא שנתערב בתשע ואכלו חמשה בני אדם החמשה והחמשה בני אדם וכו' הראשונים טמאים וכו' כדתניא בתוספתא דכיון שהיו כל הככרים לפניהם הוו קבוע כמחצה על מחצה דמי וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ב' </b> שבילין אחד טמא ואחד טהור והלכו בהן טהור וטמא ואפילו טהור ותלוי תולין בתלוי כדאמר רבי יוסי דנדה פרק האשה דף ס':
+
+Chapter 20
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ספק </b> טומאה ברשות היחיד דטמא מסוטה ילפינן לה כדאמר ריש פ"ב נזירים דמה סוטה בועלת ונבעלת אף כל ספק טומאה ברשות היחיד כגון דאיכא בי תרי אבל אי איכא תלתא הוי ספק טומאה ברשות הרבים וטהור אי נמי אוקמי' לה אחזקת טהור ברשות הרבים דחזקה דאוריתא וכדאמרינן לעיל וכל שרבים מצויים בו לענין טומאה אף על גב דאינו רשות הרבים לענין שבת דאי בדאיכא תלתא אפי' בחדרי חדרים טהור כדמשמע בנזיר כמו שכתב הר"ש ז"ל פרק עשירי דטהרות וכל דיני פרק זה נתבארו פרק ששי דטהרות משנה ותוספתא ופרקא קמא דשבת ופרק קמא דפסחים:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4bad4f0e5f27bd6552dff3e7657872c2dfec284c
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,768 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Other Sources of Defilement
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Other_Sources_of_Defilement
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שאר אבות הטומאות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קפד </b> להיות כל איש נוגע בנבלה טמאה והיא אב מאבות הטומאה כזית מבשרה מטמא אדם וכלים במגע וכלי חרש באויר דכתיב וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב ושיעור כזית ילפינן מדכתיב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו ואין אוכל נבלה מטמא בגדים בבית הבליעה בעוף אלא מה ת"ל והאוכל ליתן שיעור למגע ולנושא כדי אכילה והוא כזית והא דמטמא נבלה כלים בנגיעה דהוי בכלל והנוגע בנבלתה וטומאת כלי חרס הוו מאוירו כדכתיב גבי שרצים כל אשר יפול מהם אל תוכו ובמשא מטמא בגדי הנוגע גם כן או כלים הנוגע בהם בשעת מגעו דכתיב והנושא את נבלתה יכבס בגדיו ותניא בת"כ מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל וטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס שנוגע בהם או בתוכם בשעת נשיאתו תלמוד לומר בגד בגד הוא מטמא ואין מטמא אדם וכלי חרש וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אחד </b> בהמה וחיה טהורים או טמאים אם מתו בשרן מטמא כזית כדכתיב ולאלה תטמאו כל הנוגע בנבלתם וגו' והנושא מנבלתם וגו' לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה ושסע אינה שוסעת וגו' טמאים הם לכם כל הנוגע בהם יטמא ואין השחיטה מועלת בה אלא כל שהיא מתה עתה מטמאה טומאת נבלה כדילפינן בת"כ מקרא יתירא דכתיב כל הנוגע בהם במותם האי בהם יתירא הוא לומר אף על פי שהם שחוטים ומה אני מקיים במותם במותם ולא בחייהם ובבהמה טמאה כתיב דסמיך ליה לכל הבהמה אשר היא מפרסת וגו' כן כתב רש"י ז"ל בזבחים פרק חטאת העוף וקשה דהאי קרא דכל הנוגע בהם במותם יטמא גבי שרצים כתיב ועליהו דריש בת"כ הנוגע בהם יכול בחייהם ת"ל במותם אי במותם ולא בשחיטתן ת"ל בהם ואף ע"פ ששחוטין וגבי נבלה טמאה בעי למילף בת"כ משרצים דאסורים באכילה כבהמה טמאה ואין שחיטתן מטהרתן כדילפינן וקתני או כלך לדרך זו ונילף מטרפה דשחיטתה מטהרתה וכו' ת"ל הכא גבי בהמה טמאה כל הנוגע בהם יטמא להביא בהמה טמאה שלא תהא שחיטתה מטהרתה ואפשר דכיון דאסיק בת"כ דאין שחיטתה מטהרתה כשרצים דסמיכי לבהמה טמאה הוי קרא דבמותם כאלו כתיב גבי בהמה טמאה והאי דכתב ובבהמה טמאה כתיב דסמיך ליה לכל הבהמה אשר היא וכו' ר"ל דבבהמה טמאה נמי כתיב כיון דיליף מינה כדאמרינן סמיך לכל הבהמה וכו' דכתיב לעיל בפרשה וחיה בכלל בהמה כדילפינן פרק בהמה המקשה כל הנבלות מצטרפות כדתנן במעילה פרק קדשי מזבח ובגמרא אמר רב לא שנו אלא לענין טומאה דבתרויהו כתיב הנוגע בנבלתה יטמא אבל לענין אכילה לא.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מוח </b> הרי הוא כבשר וכדתניא בפרק העור והרוטב דף קכ"ו בנבלתה ולא בקולית סתומה יכול אפילו ניקבה ת"ל הנוגע יטמא יו"ד יתירא דריש את שאפשר ליגע טמא וכו' אעפ"י שלא נגע משמע דמוח הוי כבשר וכשנוגע בעצם דהוי שומר הוי טמא. דם הנבלה אינו מטמא כנבלה אלא הוא כמשקים טמאים שאינם מטמאין לא אדם ולא כלים מן התורה וכדתנן פרק בתרא דעדיות העיד רבי יהושע ן' בתירא על דם נבלות שהוא טהור דרבי יהודה לחוד הוא דקאמר ריש פרק ה' דדם נבלות הוי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה אבל תנא דפרקין דלעיל סבירא ליה כהנך דרבי יהודה דב"ש לחומרא וב"ה לקולא כרבי יהושע ופרק המנחות והנסכים מייתי מתני' דהעיד רבי יהושע לאותבי מינה.
+
+Halakhah 5
+
+<b>חלב </b> בהמה שמתה טהור כדתניא בזבחים פרק חטאת העוף דף ע' וחלב טרפה בחלב טהורה הכתוב מדבר דטיהר מכלל שחוטה וטיהר מכלל חלב וכו' או כלך לדרך זה וכו' ת"ל טריפה מי שיש במינה טרפה דהינו בהמה טהורה אוציא את הטמאה שאין במינה טרפה ולא אוציא את החיה שיש במינה טרפה ת"ל ואכל לא תאכלוהו מי שחלבה אסור ובשרה מותר דהינו בהמה הוא דחלבה טהור מלטמא כדכתיב יעשה לכל מלאכה וגו' יצא חיה דחלבה ובשרה מותר וכדתניא נמי פרק כל שעה מה ת"ל לכל מלאכה שיכול למלאכת הדיוט יהא טהור למלאכת גבוה יהא טמא ת"ל לכל מלאכה ואם הוכשר חלב הטהורה הרי הוא כאוכלין טמאים ולא כבשר נבלה וכדתנן סוף עוקצין דף ע"ז ותניא בספרא וכי יותן מים על זרע וכו' מה זרעים שאין סופן ליטמא טומאה חמורה צריכין הכשר אף כל שאין סופו ליטמא טומאה חמורה דהיינו לטמא אדם וכלים צריך הכשר ואוכלין ומשקין אין נעשין אב הטומאה דהני דהוו אב הטומאה יש להם טהרה במקוה כדכתיב והנפש הנוגעת יטמא עד הערב ואוכלין ומשקין דאין להם טהרה במקוה אין נעשין אב הטומאה כדאמרינן וכדתניא פרק העור ד' קנ"א. הנוגע בחלב הכוליא קודם הפרשה הוי כנוגע בכוליא עצמה כדאמר' התם פרק העור והרוטב תא חזי כמה חוטין נמשכין הימנה באמצעיתה וכן בשר וכו'. הכוי חלבן טמא כבשרו וטומאתו מספק וכדתנן פרק ב' דבכורים (ד"פ).
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>העצמות </b> והקרנים והטלפים אפי' עקרן הרך והעור אף על פי שאינו מעובד והאלל והגידים והמרק והתבלין שמתבשלין עמה אין מטמאין טומאת נבלות כדתנן ריש פרק העור והרוטב וכו' אבל לא טומאת נבלות וכו' ואם נגע באחת מהם כשהוא מחובר בבשר כזית הנבלה הרי זה יטמא וכדתניא התם בגמרא בנבלתה ולא בעור שאין עליו כזית בשר ועור משלימו לכזית יכול אני מוציא אף עור שיש עליו כזית בשר הנוגע בעור כנגד הבשר לא יהא טמא תלמוד לומר יטמא וכדתנן ריש עוקצין כל שהוא יד ולא שומר טמא ומטמא ואינו מצטרף שומר ואף על פי שאינו יד טמא ומטמא ומצטרף ועוד דנבלה דהוי שומר מיעטי' קרא מצירוף כדאמרינן התם. האלל בין שפלטתו חיה בין סכין אין מצטרף לכזית ואם היה בו כזית מכונס מטמא כדאמר רב הונא והוא שכנסו וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ואלו </b> שעורותיהם כבשרם עור חזיר הישוב וחטוטרת גמל הרכה ועור בית הבושת והשליל והאליה דכיון דרכיכי הוו כבשר וכולהו תנינן להו פר' העור והרוטב וגבי עורות שרצים הרכים דתנן נמי דהוה כבשרן ילפי לה בגמרא מדכתיב הטמאים ה"א יתירא לרבות עורותיהם כבשרן ומהאי ה"א יתירא דרשינן נמי צירן ורוטבן וקיפה שלהן ועור הרך נמי איתא בהדיהו דהי מינייהו מפקת איהו נמי אוכלא הוא ואם עבדן או הולך בהן כדי עבודה הרי אלו טהורים ואם עשה בהן מעשה שביטלן כאוזן חמור שתלאה לכפיפתו טהורה דכיון דעשה מעשה ליטלה מתורת בשר לתורת עור בטלה כדאמרינן התם בגמרא הגיע זמן הגמל לטעון דעד השתא קרי לה רכה ולא טענה הוי ספק וכן טענה קודם זמנה דסליקו בתיקו בגמרא.
+
+Halakhah 10
+
+<b>המפשיט </b> לשטיח משהפשיט בכדי אחיזה שהיא ב' טפחי' הנוגע בעור זה טהור ועד שלא הפשיט ב' טפחים הנוגע בעור כנוגע בבשר כדתנן התם דקכ"ג ואם לעשות חמת עד שיפשיט את החזה הוי כנוגע בבשר ותניא בת"כ בנבלתה ולא במפשיט לשטוח כדי אחיזה ולחמת עד החזה יכול שאני מוצא פחות מכשיעור ת"ל טמא מנבלתה. ואם הפשיטה מרגליה הוי חיבור עד שיפשיט כולו כדתנן נמי התם ובשרצים גם כן עד שיפשיט כולו כדתניא בגמרא משום רבי שמעון וטעמא משום דבהני קשה להפשיט וצריך כל העור להפשיט קצתו ועור שעל הצואר חיבור עד שיפשיט את כולו כחכמים דפליגי אר' יוחנן בן נורי במתניתין דמשום דעור הצואר מעצמו ופשט לא אמרינן דאם הפשיט כולו ולא הצואר שיהיה כמי שהופשט כולו כרבי יוחנן בן נורי אלא כחכמים דעדין הוה חיבור עד שיפשיט כולו וכל שהוא חיבור לטמא כך הוא חבור ליטמא כדתנן ריש עוקצין דיד ושומר מטמא ומתטמא הנוגע בציב ובשערה שאחורי העור כנגד בשר שנשאר בו שפלטתו חיה דלא בטיל טמא כדתנן התם וכדילפינן לעיל מדכתיב יטמא. ואם היו שני חצאי זתים העור מבטלן הואיל ואינן מטמאים במגע דשתי נגיעות אין מצטרפות אין מטמאים במשא דכתיבי הנוגע והנושא גבי הדדי לומר את שבא לכלל משא בא לכלל מגע ושלא בא לכלל משא לא בא לכלל מגע כרבי עקיבא דפליג במתניתין אר' ישמעאל ומודה בשני חצאי זתים שתחבן בקיסם והן מרודדין ודבוקין זה בזה עד שינטלו כאחד דנושאן טמא אבל היו כל אחת בפני עצמו אפילו הולך כל היום כולו טהור כעולא וטעמא דכתיב והנשא את נבלתה חסר בלא וי"ו ונקרא נישא ואנן קרינן נושא משמע דבעינן נושא והוא דנישא בבת אחת שיהא כולו ניטל בלא בית יד אחר והיינו כשהוא מרודד ומחובר ואפ"ה במגע לא דאין חיבור אדם חיבור ולא קרינא ביה והנוגע בנבלתה דאין בכל נגיעה כשיעור וחיבור אדם לא הוי חיבור כדאמר' דאף על גב שהם מחוברים אפ"ה כל חצי זית הוא בפני עצמו וכשנוגע החצי אינו נוגע בחצי האחר ולא הוי כזית שלם הנוגע במקצתו הוי כנוגע בכולו והא דאמרינן דאת שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא היינו כשאינו נטל כלו כאחד אבל אי ניטל על ידי חיבור מרבינן מדכתיב והנשא חסר וי"ו דאם נישא בבת אחת טמא במשא אף על גב דבמגע לא מטמא על ידי חיבור אדם כדאמרינן והתוספות כתבו פ"ג דבכורות גבי נבלה בטלה כשחוטה דהא דאמרינן לרבי עקיבא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא היינו כגון קולית סתומה שאין יכול ליגע או כגון ב' חצאי זתים על העור אבל הכא דאיכא שם שעור טומאה אלא דאין ידוע אי זו היא בא לכלל מגע קרינא ביה ע"כ והכא נמי גבי תחבן בקיסם כיון דהוא מחובר בא לכלל מגע קרינא ביה אף על גב דאינו מטמא במגע משום דהוי חיבורי אדם כדאמרינן.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>בשר </b> נבלה שהבאיש ונפסד מלאכול לכלב טהור כרבי יוחנן דפליג אבן פדא בבכורות פרק הלוקח בהמה דכ"ג דקאמר אחד זו ואחד זו עד לכלב דכל שהיה ראויה לכלב אף על פי שאינה ראויה לגר מטמאה במשא ובמגע אבל נפסלה מלאכול לכלב טהור דאכילת כלב שמה אכילה כדכתיב ואת איזבל יאכלו הכלבים כדאמ' ספ"ב דזבחים ואם היתה סרוחה מעיקרא ואינה ראויה לאדם טהור דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וגו' עד שתהיה תחלתה ראויה לגר כדאמרינן התם לרבי יוחנן ולענין טומאה הוה אמינא דמטמא סרוח מעיקרו אף על גב דלא חזיא לאכילה מידי דהוה אשרץ ושכבת זרע וזבה ולהכי איצטריך קרא. נצל הנבלה ספק אי מטמא בכזית אי לא דאיבעי' לן פרק כ"ג בנזיר אי יש נצל לבהמה או לא ולא איפשיטא. בשר נבלה שיבש ויכול לחזור להיות ראויה לכלב בשריה בפושרין מעת לעת מטמא וכדתנן פרק דם הנדה דנ"ו הנבלה בהדי הנך דאינן מטמאין יבשין וקתני ואם יכולים להשרות ולחזור וטעמא משום דכתיב וכי ימות מן הבהמה כעין מיתה שהם לחים.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>שליא </b> אינה מטמאה בנבלה כדתנן פרק בהמה המקשה דע"ז דהוי כפרש בעלמא ואם חישב עליה לאוכלה מתטמאה טומאת אוכלין כדתנן נמי התם דמחשבה משויא לה אוכל אבל לא לטומאת נבלות דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכל בעלמא. קבה וחלב של נבלה טהורים כדאמרינן פרק כל הבשר דף קי"ו דקבה גופא שהוא חלב הקרוש בעור הקבה שריא וחלב פשיטא דלאו בשר הוא.
+
+Halakhah 16
+
+<b>בהמה </b> ששפעה חררת דם אינה מטמאה עד שיהיה בה צורת נפל כדתנן פרק ג' דבכורות דף כ"א דתקבר ופטורה מן הבכורה ותני רבי חייא אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ואמר רבי יוחנן משום ביטול ברוב נגעו בה שבטל הבשר ברוב דם וגנינים היוצאים עמו.
+
+Halakhah 17
+
+<b>נבלה </b> שנתערבה בשחוטה בטלה הנבלה ברוב השחוטה ואינה מטמאה במגע אלא במשא אם נשא הכל וכדאמרי' פרק ג' דבכורות דף כ"ג משום דאי איפשר לשחוטה שתעשה נבלה ואיפשר לנבלה שתטהר כשתסרח ולפיכך תבטל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בהמה </b> או חיה טמאה שנשחטה אינה מטמאה משום נבלה עד שתמות או עד שיתיז ראשה כדתנן ריש העור והרוטב וטעמא משום דכתיב וכי ימות מן הבהמה עד שתמות ומתיז ראשה נמי הוה ליה גסטרא ונבלה היא דחשיבא מתה ואפילו היא מפרכסת אבל מטמאה טומאת אוכלין דמשויא ליה מחשבתו של ישראל אוכלה בשחיטה. נחרה והיא מפרכסת אינה מטמאה אפילו טומאת אוכלין כדתניא התם נחרה אין בה טומאה של כלום דכיון דלא אשכחן נחירה גבי ישראל לא משויא לה אוכלה. ואבר הפורש ממנה אסור לבני נח כפורש מן החי וכן בשר הפורש ממנה כדתניא התם דף קכ"א דאסור לבני נח ואפילו לאחר שתצא נפשה הואיל ונחתך מחיים וכן בהמה טהורה שנפסלה בשחיטה ועדיין היא מפרכסת ושחט בה אחד או רוב אחד אין להם אפילו טומאת אוכלין כדתניא התם. חלקה לשנים או ניטל הירך וחללה הרי זו נבלה וכן קרעה מגבה כדג או נשברה מפרקתה ורוב בשר עמה וכדאמ' פרק קמא דחולין דכ"א וטעמא דהוו כמתים.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> הנוגע בנפל מת שבמעי בהמה טמאה עד שיצא לאויר העולם כדתנן פרק בהמה המקשה ד"ע ומפרש טעמא בגמר' אם הועילה לו מחיצת אמו להתירו באכילה בשחיטתה אף על פי שהוא מת לא תועיל לו כשהיא חיה לטהרו מלטמא ובהמה טמאה איתקשא לטהורה דכתיב וכי ימות מן הבהמה זו טמאה אשר היא לכם לאכלה זו טהורה מי שאינו קרוי נבלה בטהורה אינו קרוי בטמאה וכיון דטהורה עוברה טהור כדאמר' טמאה נמי עוברה טהור.
+
+Halakhah 3
+
+<b>בשר </b> הפורש מן החי אינו מטמא אבל אבר מן החי מטמא בנבלה כדא' פ' העור והרוטב דף קכ"ח וילפינן לה מדכתיב וכי ימות מן הבהמה דמשמע מיתת מקצת בהמה דהיינו אבר מן החי דאע"ג דדרשינן נמי מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה ואי זו זו טרפה ששחטה אי להא דרשא לחוד לכתוב מבהמה מאי מן הבהמה ש"מ תרתי ואבר מן החי מבהמה טמאה ילפינן מדכתיב לכל הבהמה גבי קרא דכתיב ולאלה תטמאו וכו' והתם מרבינן נמי חיה טמאה וכדלקמן פרק ג' ותניא יכול יהא בשר הפורש מן החי מטמא ת"ל וכי ימות מן הבהמה מה מיתה שאינה עושה חליפין אף כל שאינו עושה חליפין אבל בשר עושה חליפין וחוזר לקדמותו ורבי עקיבא אומר מה בהמה גידים ועצמות ורבי אומר מה בהמה בשר גידין ועצמות אף כל בשר וכו' ואיברים אין להם שיעור אפילו פחות משעורה מטמא והוא שיהיה בו בשר גידין ועצמות והבשר שיהיה בה שיעור לעלות ארוכה כדתנן פרק קמא דאהלות גבי טומאת מת דאיברים אין להם שיעור ומייתי לה פרק יוצא דופן פחות מכזית מן הנבלה ואע"ג דגבי אכילת אבר מן החי בעינן אבר כזית היינו משום דאכילה כתיב ביה ואין אכילה פחות מכזית אבל גבי טומאת נבלות כיון שהוא אבר בשר גידין ועצמות דומיא דבהמה מטמא אפילו פחות מכזית כדתנן התם. איברים שאין בהם עצם ככוליא ולשון הרי הן כבשר כדאיתא התם פ' העור והרוטב בין רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא מאי איכא בינייהו כוליא וניב שפתים איכא ביניהו דלרבי יוסי הוו אבר כיון דאין עושין חליפין ולר' עקיבא לאו אבר נינהו כיון דליכא בשר גידין ועצמות וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>והאבר </b> והבשר המדולדלין בבהמה או חיה שאינן יכולין לחיות אינן מטמאין ואם הוכשרו מקבלין טומאה במקומן נשחטה הוכשרו בדמיה אבל אם מתה הבשר צריך הכשר והאבר מטמא משום אבר מן החי ולא משום אבר נבלה כדתנן התם לרבי מאיר פרק העור דף קכ"ז ואמרינן בגמרא דהני אבר ובשר אין מעלין ארוכה ואפילו הכי ליכא בהו טומאת נבלה דלא הוו כתלושין לגמרי דכתיב כי יפול מנבלתם אינו קרוי נבלה עד שיפול לגמרי ואפילו הכי טומאת אוכלין מטמו דדוקא לטומאת אבר מן החי הוא דבעיא שיפול לגמרי כדילפינן ואם נשחטה הבהמה הוכשרו בדמיה דרבי מאיר סבירא ליה בהמה נעשת יד לאבר והוכשר בשחיטת בהמה ואם מתה הבהמה הבשר המדולדל צריך הכשר דלא הוכשר במיתה והאבר מטמא משום אבר מן החי דמיתה עושה ניפול נמי שנפל סמוך למיתה ואינו מטמא משום נבלה כיון דהוי כאלו נפל סמוך למיתה כדילפינן מכי יפול דמיתה עושה ניפול ומאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן הנבלה דאלו אבר מן הנבלה כזית בשר הפורש ממנו מטמא דהא איכא כזית נבלה ובשר הפורש מן אבר מן החי אינו מטמא דבעינן בשר גידין ועצמות כדילפי' לעיל.
+
+Halakhah 6
+
+<b>טרפה </b> שנשחטה שחיטה כשרה טהורה מלטמא כדתנן זבחים פרק חטאת העוף דף ס"ט ופרק בהמה המקשה וכדילפינן בגמ' התם ופרק העור מדכתיב וכי ימות מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצת אין מטמאה ואי זו זו טרפה ששחטה. וכן השוחט בהמה ומצא בה עובר מת שחיטת אמו מטהרתו מידי נבלה כיון שמתירתו באכילה מדכתיב כל בבהמה תאכלו וכדאמרינן פרק בהמה המקשה וכו'. מצא בה בן שמונה חי נטרף אין שחיטתו מטהרתו מידי נבלה מפני שאין למינו שחיטה בטמאה כדתנן פרק בהמה דף ע"ב דכיון שהוא בן ח' והוא חי ונולד אינו בכלל בקר וצאן לפיכך וולד בהמה תוך שבעה אין שחיטתו מטהרתו דהוי כנפל. בן תשעה חי אף ע"פ ששחיטת אמו מטהרתו אם נתנבלה אמו הרי הוא טהור מטומאת אוכלין ונבלות וכדאמר רבא התם גבי טרפה שמצא בה בן תשעה חי דד' סימנין אכשר ביה רחמנא דהיתרא הוא דרבי ביה קרא מכל הבהמה תאכלו שאם רצה אוכלו בשחיטת אמו אבל אם צריך הוא לשחיטת עצמו כשליל של טרפה שוחטו ומותר שניתר בשנים מד' סימנים או בקנה וושט של אמו או שלו ואם ניתר בשחיטת אמו ואחר כך מת הרי הוא טהור. אבר העובר שיצא ונחתך קודם שחיטת אמו נבילה שלא טהרתו ושחיטת אמו שחט אמו ואחר כך חתכה האבר כטרפה שנשחט שמטהרה מידי נבלה ושאר בשר העובר מגע טריפה שחוטה כחכמים ואע"ג דטריפה שחוטה נטהרה מלטמא משום נבלה אפילו הכי מדרבנן מטמאה במוקדשים כדאמר אבוה דשמואל בגמר' הוציא העובר את ידו בין שחיטת סימן לסימן וחתכו מצטרף שחיטת סימן השני לטהרו מידי נבלה כדבעי התם אילפא דס"ט ופשיט רבא דאם הועיל סימן ראשון לשני להתיר שאר העובר והבהמה באכילה לא יועיל לו לטהריה מידי נבלה דהא אפילו יצא קודם שחיטת סימן ראשון ואחר כך שחט שני סימנים ואחר כך חתכה אמרינן דלא הוי אלא כטריפה שחוטה והכא נמי אף על גב דיש חילוק בין שחיטת שני הסימנים דזה לטהר ולהתיר והב' לטהר לבד הואיל ושניהם שוין בכך מצטרפי כדאמר'.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>שחיטת </b> נכרי נבלה ומטמאה במשא כדתנן פרק קמא דחולין דף י"ג וכותי אמרינן נמי התם דנמנו ר"ג וב"ד ואסרוה לאחר שנשנית מתניתין דהכל שוחטין דמרבינן ואפילו כותי כשישראל עומד על גביו וגר תושב כנכרי לענין שחיטה וסובר הרב ז"ל דטומאה זו מדברי סופרים אף על גב דאיסור אכילתה הוי מן התורה אפילו הכי הוי כטרפה דאסורה וטהורה.
+
+Halakhah 11
+
+<b>קולית </b> הנבלה הנושא אותה טהור דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא במשא כדילפינן לעיל ואם נקבה כל שהוא הנוגע או הנושא טמא כדתנן פרק העור והרוטב ד' קכ"ה והינו במתקשקש כדאוקי רבי יוחנן משום דאינו מעלה ארוכה מבחוץ אבל אי לאו הכי מטמא אפילו סתום דהוי בכל האיברים כיון דמעלה ארוכה לחוץ כדאמר'. חשב על הקולית לנקבה הוי ספק אי מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה או לא שם בעיא דרבי אושעיא בתר ברייתא דת"ר בנבלתה ולא בקולית סתומה יכול אפילו נקיבה תלמוד לומר הנוגע יטמא יו"ד יתירא דריש את שאיפשר ליגע טמא ואת שאי איפשר ליגע טהור ואף על גב דמהאי קרא ממעטי פרק בהמה המקשה עצמות וגידים אפילו הכי ממילא כי אימעיטו עצמות אימעיט נמי קולית סתומה וגלי קרא דשומר לא הוי אלא בשאיפשר ליגע ועליה בעי רבי אושעיא אי מחשבה משויא לה נקובה או לא משום דשומר הוי כסתום כגון חטה בקליפתה כדמרבי' מקרא דזרע אשר יזרע וגו' והכי גלי קרא דבעי' איפשר ליגע ואם כן סגי מחשבה או לא והדר פשטה דלאו כמחוסר מעשה ומחשבה משויא לה נקובה והרב ז"ל כתב דיש בדבר ספק אי מחוסר נקובה כמחוסר מעשה או לא וצ"ע דהא רבי אושעיא גופיה פשטה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נבלת </b> העוף הטהור מטמא מן התורה כדכתי' פרשת אחרי מות וכל נפש אשר תאכל נבילה וטריפה וגו' ורחץ במים ותניא בת"כ דבנבלת עוף טהור הכתוב מדבר דהא חלוק מעוף טהור דלעיל דכתי' כי יצוד ציד חיה או עוף וגו' והוא אסור משום נבילה וטריפה כחכמים דאמר' התם נבלה וטרפה נבלה שיש לה טריפה יצא עוף טמא שאין לו טרפה ואינה מטמאה אלא בבית הבליעה דבתוך המעים אינה מטמאה דכתיב וכבס בגדיו במים וטמא עד הערב וטהר דאע"ג דנבלה בתוך מעיו דלא נתעכלה כגון שאכלה סמוך לשקיעת החמה כיון דטבל והעריב השמש הוי טהור ובתוך הפה נמי אינה מטמאה דכתיב נפש אשר תאכל להכי אפקיה בלשון נפש לאשמועינן דאבית נפש הוא דמטמא דהיינו בבית הבליעה והאי דכתיב אשר תאכל ליתן שיעור לטומאתה כדי אכילה דהיינו כזית יכול יטמא אדם וכלי חרש בשעת בליעתו תלמוד לומר וכבס בגדיו בגד הוא מטמא ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס נמצאת אומר היה אוכל נבלת עוף טהור וידו אחת בתנור וידו אחת על גבי חברו שניהם טהורים ואחר שבלעה אינו מטמא שאר כלים דאף על פי שהוא טעון טבילה והערב שמש לא הוי אלא ככלי ראשון לטומאה אחר שפירש ממטמאיו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> נבלת העוף הטהור צריכה מחשבה לטמא בבית הבליעה אלא לטומאת אוכלין כדתנן פרק קמא דטהרות י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור צריכה מחשב' ואינה צריכה הכשר ומטמאה טומאת אוכלין דמשמע דהא דצריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר היינו לטומאת אוכלין דלטומאה נבלה הא חשיב לה קרא אוכל לטמא כדכתיב וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה וגו' ואוקמי' בנבלת עוף טהור כדאמרינן ופשיטה דאינה צריכה הכשר דהיא עצמה מטמאה ואינה מקבלת טומאה לאחר שתהיה צריכה הכשר וכדתנן פרק בתרא דעוקצין דכל שמטמא טומאה חמורה אינה צריך הכשר כדילפינן פרק דם שחיטה מתני' דבי רבי ישמעאל על כל זרע זרוע וכו' מה זרעים מיוחדים שאין סופן ליטמא טומאה חמורה וצריך הכשר אף כל שאין סופן ליטמא טומאה חמורה צריך הכשר יצאת נבלת עוף שסופו לטמא טומא' חמורה ואינו צריך הכשר כדא' וכו'. פרה אדומה ושעירי הנשרפי' אף על פי שמטמאין המתעסק בהן אם חישב עליהן לאכילה צריך שתגע בהן טומאה ואחר כך יטמאו טומאת אוכלין כחכמים דפרק טבול יום דפליגי ארבי מאיר ואמרי דפרה ופרים הוא דמטמאי טומאת אוכלין ולא שעיר המשתלח דהא דתנא דבי רבי ישמעאל הכי קאמר לטמא טומאה חמורה צריך הכשר טומאה ממקום אחר שיגע בשרץ או בנבלה ולא שיטמא מאליו וכדאמרי' במערבא כדמייתי התם אבל מי שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך ליגע בטומאה ומטמא טומאת אוכלין מאליו כגון פרה ופרים אבל חזי לטומאה מיהת בעלמא בעי' ולא בעלי חיים דלא אשכח' בעלי חיים מטמאין.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כזית </b> מנבלת בהמה שתחבו במעי האשה או בבית הבליעה הרי זה טמא משום נושא כדאיבעיא לן פרק יוצא דופן דף מ"ב ואמר רבא בית הסתרים הוי ונהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמיא והא דתניא יכול יהא נבלת בהמה מטמאה בבית הבליעה וכו' ת"ל לא יאכל לטמאה בה יצתה היא שמטמאה קודם שיאכלנה לרבא איירי כגון שבית הבליעה רחב כל כך שלא יסיט נבלה שתחבה לו חברו והוי כטומאה בלועה בתוך מעיו דאינו לא נוגע ולא נושא כדאמ' פרק קמא דהלכות כלים. הכורך כזית נבלת עוף טהור בחזרת ובלעה טמא כרכה בסיב טהור כדתניא בתוספתא שלהי זבין והיינו טעמא משום דבחזר' שם אכילה עליה ובסיב אין זה דרך אכילה ואכילה כתי' בה בנבלת עוף טהור. ואם בלע והקיא קודם עיכול אינה מטמאה בגדים בשעת הקאה בשנתעכבה בבית הבליעה כדתניא התם משום דלא קרינא ביה והאוכל אבל הקיאה לגמרי וחזר ובלעה ונתעכבה בבית הבליעה אכילה הויא כדתניא התם מטמא שנים ופוסל אחד. מעי של נבלת עוף הטהור שבלעו מקצתו אם יש כזית בבית הבליעה טמא אף על פי שמקצתו בחוץ במנחות פרק רבי ישמעאל בפנקסים דאלפא ביצי נבלת עוף הטהור ומקצתן בחוץ וכו' והיינו חוץ ופנים בגוף העוף ואפ"ה משמע דכי ה"ג דכתב הרב ז"ל טמא דעבידי אינשי דאכלי הכי. הבולע אבר שלם ואפי' צפור ואכלה אם אין בה כזית טהור כדתניא התם דאכילה כתיב בה בנבלת עוף טהור וכדאמרינן גבי אבר מן החי.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כנפים </b> ונוצה אינן מצטרפין לכזית אבל מקומות הרכים שאצל הבשר שהם חרטום וצפרנים מצטרפין וראשי אגפים וראש הזנב ועצמות אפילו רכים אינם מצטרפין כדתנן פרק קמא דמסכת טהרות מיטמאות ומטמאות פי' טומאות אוכלין ולא מצטרפות לטומאת נבלת עוף טהור לת"ק דרבי ישמעאל וחרטום וצפרנים מצטרפות לת"ק דרבי יוסי. האוכל מן הגידין מן השלל של בצים ומן הדם ומבשר החי טהור כדתנן פרק קמא דביצה ד"ז ושלהי תוספתא דזבין אבל אוכל מן האשכול של ביצים ומן הקרקבן ומן בני המעיים או המחה החלב באור וגמעו הוי כאוכל מבשרם ושותה נמי בכלל אוכל וכתיב הנפש לרבות את השותה וכדאמרינן פרק העור והרוטב דק"כ ומייתי התם ברייתא דקתני המחהו באור טמא בחמה טהור ומפרש טעמא משום דאסרוחי אסרח.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>נבלת </b> העוף הטהור שנפסלה מלאכול הכלב טהורה כדילפינן לעיל גבי נבלת בהמה וכן יבשה כחרס כדתנן פרק דם הנדה נבלה בהדי הנך דאין מטמאין יבשין ומפרש בגמ' נבלה משום דכתיב וכי ימות כעין מיתה ונבלת עוף טהור נמי כיון דהוי מתה איפשר דילפינן מינה דבמתניתין קתני סתמא והנבלה דמשמע בין נבלת בהמה או עוף טהור ובת"כ גבי שרצים מרבינן מכי יפול מנבלתם יש מנבלתם שאינו מטמא פרט ליבישה שאינה יכולה להשרות. ונצל של עוף טהור לא מטמא בפרק כ"ג דנזיר בעי יש נצל לבהמה או לא מי אמרינן גמירי נצל דאתא מאדם אבל דבהמה לא או דילמא לא ולא איפשיטא בעיין ולהכי כתב הרב ז"ל לעיל פרק ראשון דנצל דבהמה הוי ספק ונראה דדוקא בנבלת בהמה הוא דאיבעיא לן כדקאמר יש נצל לבהמה וכו' ולא קאמר יש נצל לנבלה דאע"ג דבעי למיפשיט מהמחהו באור וכו' דמתניתין גבי נבלת עוף טהור אפילו הכי משמע דבנצל בהמה דוקא בעי דנבלת עוף טהור פשיטא ליה דלא מטמא והוי כהמחה החלב בחמה דאמרינן דטהור.
+
+Halakhah 12
+
+<b>עוף </b> טהור שנטרף ונשחט ואפילו בעזרה שחיטתו מטהרתו אבל נמלק לא כר' יוסי דמתני' קמא דמסכת טהרות וכדאמר ליה רבי יוסי לרבי מאיר במתניתין דסוף פרק דם חטאת בזבחים דיו בנבלת בהמה ששחיטתה מטהרתה ולא מליקתה דהואיל דלא יליף עוף מבהמה לטהר טריפה מטומאתה כדילפינן מדכתיב וכי ימות מן הבהמה וגו' מקצת בהמה מטמאה וכו' אם כן דיו לבא מן הדין להיות כנדון ושחיטת עוף בין בפנים בין בחוץ מטהרת כדתניא התם סוף פרק דם חטאת יכול תהא שחיטת חולין בפנים וקדשים בין בפנים בין בחוץ מטמאה בגדים בבית הבליעה תלמוד לומר נבלה וטרפה כלומר שהוא כטריפה מטמאה ששוות בפנים (כפנים) כבחוץ דכאן וכאן היא אסורה יצא שוחט חולין בפנים דלא שוה לשוחט חולין (בסוף) [בחוץ] דכשרה ולהכי אינה מטמאה בגדים ושחיטה בחוץ אף על גב דשוו בפנים כבחוץ דאידי ואידי פסולין נינהו אפילו הכי כיון דהועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת משום שחוטי חוץ כדמרבינן פרק השוחט ומעלה מאו אשר ישחט לרבות שחיטת עוף אלמא שחיטה שמה הועיל לה נמי לטהרה מידי נבלה ושחיטת פנים נמי משום דלא שוו בפנים כבחוץ דבחוץ לא מטמא כדאמרינן ואף ע"ג דבאכילה אסור בטומאה מיהא לא שוו ודנין דבר שלא בהכשרו שהוא שחיטת קדשי' בפנים מדבר שלא בהכשרו שחיטת קדשים בחוץ וכן שחיטת חולין בפנים משחיטת חולין טריפה בחוץ דמטהר כדאמ' ואין דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שהוא בהכשרו כמליקת חוץ ממליקת פנים כדאי' התם. מלק חולין בפנים וקדשים בחוץ מטמא בגדים בבית הבליעה כדתנן התם ותני' בגמר' יכול תהא מליקת פנים מטמאה בגדים תלמוד לומר והנפש אשר תאכל נבלה וטריפה דמיתוקמא בנבלה עוף טהור מה טרפה אין הטרפות המאורע בה מתיר שום איסור שהיה בו מתחלה אף נבלה שאין נבלות המאורע בה מתיר שום איסור שהיה בה מתחלה יצא מליקת פנים בהכשר דמתיר האיסור שבחייה לא היתה ראויה ליקרב לגבוה והותרה במליקה זו והואיל ומתירה אין מטמאה בבגדים בבית הבליעה יצא מליקת קדשים בחוץ וחולין בין בפנים בין בחוץ דהואיל ואין מתירין מטמאין בגדים אבית הבליעה. עגלה שנערפה כהלכתה טהורה כדבי רבי ינאי דאמרי התם כפרה כתיב בה כקדשים וכן אם נשחטה אחר ירידתה לנחל איתן אף על פי שאסורה בהנאה הצילה מידי נבלה כדאמר' התם דאין לך שחיטת בהמה טהורה שמטמאה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>נבלת </b> העוף הטמא טהורה מטומאת בית הבליעה כדתניא פרק חטאת העוף ופרק גיד הנשה רבי יהודה אומר יכול תהא וכו' תלמוד לומר נבלה וטרפה לא יאכל מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמא דאין איסור נבלה חייל אאיסור טמא ומ"ד (ליה) איסור חל על איסור דריש מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה לחודיה יצא זה שאיסורו משום טמא ונבלה ואם חשב עליה לאכילה והוכשרה הויא כאוכלין טמאין שהן ראשון לטומאה כדתנן פרק קמא דטהרות דצריכה מחשבה והכשר ומשום דאסורה באכילה צריך מחשבה לשוויה אוכל והכשר כדתנא דבי רבי ישמעאל פרק העור והרוטב ופרק טבול יום על כל זרע וכו' כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר יצא נבלת עוף טהור כדאמ' לעיל וכנפים ונוצה והרך שבה הוו כבשרה כדתנן נמי התם.
+
+Halakhah 15
+
+<b>אבר </b> החי הפורש מעוף טמא או טהור אין בו טומאה כלל כדתנן פרק קמא דטהרות האוכל הוא דסופג ארבעים אי משום אבר מן החי בטהורה אי משום טמא בטמאה אבל לענין טומאה לא מטמאה בבית בליעה וכדיליף בת"כ מדכתיב ולאלה תטמאו כל הנוגע בנבלת' יטמא וכל הנושא וגו' לכל הבהמה אשר היא מפרסת וגו' יכול יהא אבר מן החי מטמא בכולן דהאי קרא באבר מן החי משתעי כדילפינן התם הנוגע והנושא דכתיב הכא להביא את אבר מן החי ואם כן יכול יהא וכו' ת"ל בהמה אוציא את הדגים הגדלים בים ולא אוציא את החגבים תלמוד לומר מפרסת אוציא את החגבים ולא את העופות תלמוד לומר פרסה אוציא את העוף הטמא ולא את הטהור דכיון שמטמא בגדים בבית הבליעה משא"כ בבהמה דין הוא שיטמא אבר מן החי ממנה ת"ל ושסע איננה שוסעת פרט לעוף דלית ליה שסע אין לי דאבר מן החי מטמא אלא בבהמה טהורה דאית ליה שסע בהמה טמאה דלית לה שסע מנין תלמוד לומר לכל הבהמה אשר הוא כלומר בהמה מאי דהויא חיה טהורה מנין תלמוד לומר פרסה דחיה טהורה הויא מפרסת פרסה טמאה מנין תלמוד לומר פרסה וחיה טמאה נמי אית לה פרסה לשסועין מנין תלמוד לומר ושסע וכו'. אבר מן המת הוי כנבלת העוף שפרש ממנו לטמא בגדי' אי הוי בשר גידין ועצמות כדלעיל בבהמה אלא דבעי כזית דאכילה כתיב בה כדא' לעיל ולטומאת אוכלין אם חשב עליה לאוכלה כדלעיל ומעוף טמא נמי מטמא טומאת אוכלין בתר מחשבה והכשר כדאמרינן לעיל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קפה </b> להיות כל איש נוגע בשרץ טמא כדכתי' וזה לכם הטמא בשרץ וגו' החולד והעכבר והצב למינהו והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת אלה הטמאים לכם וגו' וטומאת כולן שוה והן הנקראים שרץ לענין טומאה והוא אב הטומאה ומטמא אדם וכלים וכלי חרש באויר ואינו מטמא במשא וכדתנן בריש כלים שרץ בהדי הני דהוו אב הטומאה ומטמא אדם וכלים וכלי חרש במגע ואינן מטמאין במשא ושרץ דמטמא אדם נפקא לן מדכתיב בפרשת אמור או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו וגו' וכלים דכתי' בפרשת שמיני מכל כלי עץ או בגד וגו' וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו וגו' ולא כתיב בשרצים נושא אלא נוגע ואינו מטמא בגדים בשעת מגעו דלא כתיב אלא יטמא עד הערב ולא כיבוס בגדים ושיעור טומאתו בכעדשה כדאמ' בנזיר פרק כ"ג דף כ"א כל הנוגע בהם במותם אי בהם יכול בכולם תלמוד לומר מהם במותם יכול במקצתן תלמוד לומר בהם הא כיצד עד שיגע במקצתן שהן ככולו ושיערו חכמים כעדשה שוה ככולו שכן החומט תחלת ברייתו כעדשה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>האיברים </b> אין להם שיעור וכדתנן פ"ק דאהלות פחות מכעדשה מן השרץ בהדי איברים דאין להם שיעור ומייתי לה פרק יוצא דופן וקאמר דאבר במקום כעדשה קאי כיון דהוי בשר גידין ועצמות בין שפירש מן החי או מן המת כיון שיש בבשר או במוח העצם כדי לעלות ארוכה דהוי דומיא דכולו. בשר מן החי הפורש מן השרץ טהור כדתניא נמי גבי שרצים פרק העור והרוטב רבי עקיבא אומר שרץ מה שרץ גידין ועצמות אף כל גידין וכו' רבי אומר מה שרץ בשר גידין ועצמות אף כל וכו'. הכוליא והכבד והלשון אף על פי שאין עושין חליפין כאבר הרי הן כבשר ואם פרשו מן החי טהורין דאין בהם בשר גידין ועצמות וכדאמר' התם איכא בינייהו כוליא וניב שפתים וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>דם </b> השרץ כבשרו ומצטרף לכעדשה כל זמן שהוא מחובר בבשר כדתנן פרק רביעי דמעלה דם השרץ ובשרו מצטרפין לכעדשה ובגמ' מנין לדם שרצים שהוא טמא דכתיב וזה לכם הטמא וקרא יתירא הוא למדרש ביה הכי דהא כתיב קרא אחרינא אלה הטמאים לכם אי נמי לכתוב קרא וזה לכם טמא מאי הטמא להביא דמה. עצמות השרץ וגידיו וצפרניו טהורים וכן עור ארבע שרצים אף על פי שהוא לח אבל עור הד' שהן אנקה וכח והלטאה וחומט הוי כבשרן וטמא בכעדשה כל שלא עבדן ולא הילך בהן כדי עבודה כדתנן פרק העור והרוטב ובגמרא תנו רבנן הטמאים לרבות עורותיהן כבשרן וה"א יתירא קדריש יכול אפילו כולן תלמוד לומר אלה ולא קאי האי אלה אלא אקרא בתרא האנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת אלה הטמאים דלמינהו האמור בפסוק ראשון הפסיקו מהאמורי' בפסוק שני ופריך וליחשוב נמי תנשמת דכתיב בפסוק שני ומשני תנא דידן סבר לה כרבי יהודה דאזיל בתר גשתא וכו' ופי' כל שאין ממש בעורן שהוא רך קרי בשר ופי' בתוספות דאית להו דרשא דהטמאים ומוקמינן מסברא רבויא בהנהו דלית להו גשתא ומיעוטה דאלה בדאית להו גישתא ולית להו למינהו הפסיק הענין.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>קולית </b> השרץ אם המוח עומד במקומו שאינו מתקשקש ויש בו להעלות ארוכה מבחוץ הנוגע בו טמא כדתנן התם פר' העור דף קכ"ה וכדאמרינן בגמרא ואם נקבה הקולית בכל שהוא הנוגע בה טמא כדתנן נמי התם. וכן ביצת השרץ המרוקמת שניקבה כל שהוא טמא כדתנן נמי התם ובגמרא הטמאים לרבות ביצת השרץ וקולית השרץ יכול אפילו לא רקמה תלמוד לומר השרץ מה שרץ מרוקם אף ביצה מרוקמת יכול אפילו לא ניקבו ת"ל הנוגע יטמא את שאיפשר ליגע טמא וכו' ועיקר קרא לא אתא אלא לביצת השרץ שרקמה אבל קולית נפקא מיטמא ואף על גב דמהטמאים דרשינן טובא איפשר דדרשינן מטמא טמאים הטמאים או טובא טמאים כתיבי התם.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>שרץ </b> שחציו בשר וחציו אדמה הנוגע בבשר טמא כדתנן התם ואם השריץ על פני כולה מצד א' מראשו ועד רגליו אף הנוגע באדמה שעדיין לא נגמרה צורתו טמא כדאמר' התם בגמרא מאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא אף על גב דלא השריץ ותנו רבנן מתוך שנאמר עכבר שומע אני אפילו עכבר שבים וכו' אוציא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאין פרה ורבה ודין הוא וכו' תלמוד לומר בשרץ קרא יתירא הוא דהא כתיב בתרויהו אלה הטמאי' לכם בכל השרץ ואף על גב דכל דאיכא לאוקושי לקולא ולחומרא אקשי' לחומרא ולא הוה צריך קרא דמה חולדה כל ששמה חולדה אף עכבר כל ששמו עכבר אביא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה משום דהשורץ דכתיב בקרא משמע כל שהוא משריץ איצטריך בשרץ לעכבר שחציו אדמה כדאמרינן.
+
+Halakhah 12
+
+<b>בשר </b> השרץ שנפסד מאכילת כלב טהור כדילפינן לעיל גבי נבלה סוף פרק ראשון ואם יבש עד כחרש ואין יכול לחזור לח בשריית פושרין טהור כדתנן פרק דם הנדה דף נ"ו וטעמא דכתיב במותם כעין מותם ושרץ שיבש ושלדו קיים או נשרף ושלדו קיים טמא כדאמר ריש לקיש התם ותניא כל הנוגע בהם יכול בכולן בשכולן שלם טמא אפילו יבש תלמוד לומר מהם וכל אשר יפול מהם במותם יטמא אי מהם יכול במקצתן תלמוד לומר בהם הא כיצד כאן בלח כאן ביבש דבלח סגי במקצתו וביבש בעינן כולו שלם דהיינו כששלדו קיימת שלא נשבר ונתפזר וכן גבי נשרף כדאמר.
+
+Halakhah 13
+
+<b>כזית </b> מן הנבלה וכעדשה מן השרץ שצמקו וחסרו טהורים כדתנן פרק ג' דטהרות ומייתי לה פרק כל המנחות וטעמא דליכא השתא שיעור ופחות מכשיעור ועמד על כשיעור טמא ומוכח התם פרק כל המנחות דטומאה דרבנן היא דמדאוריתא כיון דבלאו תפיחה ליכא שיעור טהורים ואם מתחלה היה שיעור וצמק וחזר אחר כך לשיעורו בתפיחה מטמאין מן התורה כדתנן התם.
+
+Halakhah 14
+
+<b>השרץ </b> אינו מטמא עד שימות כדכתיב במותם ואם הותזו ראשיהם אף על פי שהראש מעורה בעור הגוף ומפרכס בזנב הלטאה טמאים כדתנן ומייתינן לה פרק קמא דחולין דכיון דעשויין גסטרא אע"פ שלא הובדלו לגמרי הרי הם כמתים כדילפינן הלכות טומאת מת סוף פרק ראשון. שאר שקצים ורמשים כצפרדע ונחש טהורים מטומאה כדדרשינן בתורת כהנים אלה הטמאים לכם אלה אין לך מטמא כשרץ אלא אלו בלבד:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קפו </b> להיות שכבת זרע טמא ושכבת זרע אב מאבות הטומאה מטמא אדם וכלים במגע וכלי חרש באויר ואינה מטמאה במשא וכדתנן ריש מסכת כלים אבות הטומאה השרץ והשכבת זרע וכו' וכתיב ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וגו' וכל בגד וכל כלי עור וגו' וכבס במים וגו' וטומאת כלי חרש באויר תנן לה במתניתין וכתיבא גבי שרצים ומהתם ילפינן לכל הטומאות ואינה מטמאה במשא כדתנן במתניתין משום דלא כתיב והנושא ואינו מתטמא בגדים בשעת מגעו אלא כלים במגע ממש כדתנן במתניתין וקרא כתיב ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וגו' ולא כתיב יכבס בגדיו וגו' ואחד הנוגע ואחד הרואה אותה בבשרו שניהם ראשון לטומאה דין תורה ושיעורה לנוגע בכעדשה ולרואה בכל שהוא כדאמרינן פרק יוצא דופן ותניא מנין לרבות נוגע בשכבת זרע ת"ל או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא וגו' למ"ד דון מינה ומינה מה שרץ בנגיעה אף שכבת זרע דלעיל מיניה בנגיעה ומיניה מה שרץ בכעדשה אף שכבת זרע בכעדשה ורואה בכל שהוא כדתנן התם ומטמאין בכל שהו ואין הרואה טמא עד שתצא ממנו ויחתם ממנו פי אמה כדתנן התם אין מטמאין עד שיצא טומאתן לחוץ ובגמרא משום דכתיב ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ובריש פרק המפלת איבעיא ליה לרבה הרואה קרי בקיסם שהניחו בפי אמה ממנו אמר רחמנא עד דנפיק מבשרו ולא בקיסם או דילמא האי ממנו עד שתצא טומאתו לחוץ ואפילו בקיסם נמי וכדילפינן עד שיצא טומאתן. אחד הרואה מחמת בשרו או באונס טמא וכדאמרינן פרק בנות כותים דל"ח משום דשכבת זרע כל עצמו מחמת אונס חמום בא מה שאין כן בזוב.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> שכבת זרע של קטן מטמאה עד שיהא בן ט' שנים ויום אחד כדאיתא התם פרק בנות כותים וילפינן בת"כ מדכתיב איש פרט לקטן יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד ת"ל ואיש ומייתי לה פרק המפלת ואמר רבא הלכתא היא ואסמכוה אקרא.
+
+Halakhah 3
+
+<b>שכבת </b> זרע אדומה טהורה כדדרשינן פרק בנות כותים דל"ב אשה אין לי אלא אשה תנוקת מנין ת"ל ואשה וכו' אמר רבא הלכתא וכו' ומאחר דהלכתא קרא למה לי למעוטי איש מאודם ואף על גב דקרא לאו באודם מיירי על כרחיך כיון דקרא יתירתא היא לדרשא אתא ומה שיש לך לדרוש דבר הקרוב לענין דרוש בו וה"ק אשה טמאה בדבר האמור בה דהיינו אודם ואיש אין מטמא בדבר האמור באשה וכו'. וכל שכבת זרע שאין גופו של אדם מרגיש בה אינה מטמאה כדאמר שמואל פרק יוצא דופן דמ"ג ומאי טעמא שכבת זרע אמר רחמנא בראויה להזריע נעקרה בהרגשה אף על פי שיצתה בלא הרגשה טמא כדאמרינן התם דהויא מילתא דפשיטא ליה לשמואל ומיבעיא ליה לרבא וכו' ומשמש מטתו בחלומו אחר הרהור אמרינן נמי התם אי אפשר לשמש בלא הרגשה הרהר ולא מצא בשרו חם או איפכא טהור כדתנן פ"ח דמקואות דדוקא הרהר ומצא בשרו חם טמא וכתב הרב ז"ל דטומאת הרהור ומטיל מים מדרבנן לתרומה ובתוספתא מייתי התם הרהר בלא חם או חם בלא הרהר טהור.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>המטיל </b> מים וראה מים חלוקים או עכורים בתחלה טהור באמצע ובסוף טמא כדתנן התם משום דמין קרי הוא מתחלה ועד סוף טהור כדתנן נמי התם ולבנים ונמשכים טמא כדתנן נמי התם משום דמין קרי הוא והמטיל טפות עבות טהור והתם פ"ח תנן טמא דברי רבי אלעזר חסמא ולא פליגי עליה וצ"ע.
+
+Halakhah 7
+
+<b>בעל </b> קרי חולה או זקן שלא הטיל מים אלא אחר טבילה טמא שמא נשתייר מן הקרי ויוצא עכשיו ובבריא טהור כדאמר רבי יוסי התם במתניתין פרק ח' משום דיוצא בכח ואין משתייר מן הקרי ובסוף פרק קמא דחולין מפרש ילד עד כמה עד שנועל או חולץ על רגלו אחת. כל אשה ששמשה מטתה וטבלה קודם שתקנח יפה הרי היא בטומאתה כדתנן נמי התם פ"ח דמקואות דחיישינן שמא נשתייר וכדאמרינן נמי פרק יוצא דופן וי"מ משום חציצה ולא יתכן כדפי' הר"ש ז"ל התם עלה דמתניתין.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>האיש </b> והאשה ששמשו מטתן טמאין דין תורה כדכתיב ואשה אשר ישכב איש אותה וגו' ורחצו במים וטמאו עד הערב ותניא בת"כ אי משום נוגעת בשכבת זרע הרי הוא אמור והכא טומאת בית הסתרים הוי אלא גזרת מלך היא אפילו כל שהו ומייתי לה פרק יוצא דופן. קטנה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד אינה מתטמאה בשכיבה אלא דוקא בת ג' ויום אחד כדדרשינן בת"כ ואשה אשר ישכב איש אותה ואשה פרט לקטנה יכול שאני מוציא בת ג' שנים ויום אחד ת"ל ואשה דמדהוה ליה למכתב אשה דרשינן פרט לקטנה ומדכתיב ואשה נמי מרבינן בת שלשה שנים ויום אחד משום דראויה לביאה ופחותה מבת ג' שנים ויום אחד בנגיעה מיהא מטמאין אם נגע בבשרה מבחוץ משום נוגע הבועל שלא כדרכה אינה מתטמאה דלא טמא הכתוב טומאת בית הסתרים אלא בכדרכה וכדתניא פרק ד' אחין וחכמים אומרים אותה פרט לשלא כדרכה. הבועל את האשה ולא הוציא ש"ז טהור הוא והיא דכתיב שכבת זרע פרט למערה כדתניא בת"כ ופרק ד' אחין.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>האשה </b> שפלטה שכבת זרע תוך שלשה עונות דיום או דלילה טמאה כרואה קרי וכדתניא פרק יוצא דופן לרבנן דרבי שמעון פולטת שכבת זרע מניין ת"ל יהיה זובה בבשרה וג' עונות היינו כר' אלעזר בן עזריה דתנן פרק ח' דמקואות הפולטת שכבת זרע ביום הג' טהורה דברי ר' אלעזר בן עזריה ומייתי לה פרק ר' עקיבא ומוקי ר' אלעזר כרבנן דאמרי ב"ה בשבת פירשו מנשותיהם ולכ"ע בשבת ניתנו עשרת הדברות ובליל שבת טבלו דבשחרית לא דלא יהו הללו טובלים והללו מהלכין לקבל תורה ותוך ג' עונות אכתי לא אסרח זרע וראוי לקלוט ולהיות ולד נוצר הימנו וקרינן ש"ז הראוי להזריע ואע"ג דבלאו פלוטה טמאה האשה ששמשה וכדילפינן לעיל הא אוקי' פרק יוצא דופן כשטבלה לשמושה וכגון שלא נתהפכה לאחר הטבילה כדדרשינן התם וכיון שהיה ברואה קרי סותרה יום אחד ומטמאה בכל שהוא ואע"פ שלא יצא לחוץ אלא שהגיעה לבין השנים וכדא' התם דאליבא דרבנן לא קמיבעיא ליה לרב שמואל וכו' דלרבנן דמטמאין בפנים כבחוץ אלמא רואה הויא וכ"ש דמטמאה במשהו ולענין סתירה נמי סתרה דהא בתורת זיבה מרבו לה מיהיה זובה וגו'. שכבת זרע עצמה שנפלטה בתוך הג' עונות מטמאה אחרים שנגעו בה כיון דאכתי הויא ראויה להזריע האשה שפירשה ממנה שכבת זרע אפילו לאחר כמה עונות טמאה כל זמן שהיא לחה כדא' פרק ר' עקיבא מחלוקת שפירשה מן האשה שפולטה ש"ז שקבלה מזכר הוא דאמר ר' אלעזר דבתרי יומי מסרחא מפני שמתחמם בגופה אבל פירשה מן האיש על הבגד מטמאה לעולם כל זמן שהיא לחה ומיהו משיבשה לא דתו לא חזיא להזריע וכתב הרב ז"ל והפורש ממנו טמא ופשיטא דכשפירש ממנו קודם על הבגד טמא אלא נראה שמפרש כפי' ר' חננאל ז"ל וכמו שכתבו התוספות דבזכר שנרבע ופלט זרע דומיא דאשה מיירי דדוקא באשה ילפינן דביום הג' טהורה ולא באיש ושכבת זרע יבשה דלא מטמאה תנן לה פרק דם הנדה וילפינן לה בגמרא מדכתיב שכבת זרע משמע דראויה להזריע ויבשה אינה ראויה להזריע ואם חוזרת לכמות שהיתה בשריית פושרין טמאה דראויה להזריע.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>נכרית </b> שפלטה שכבת זרע של ישראל בתוך ג' עונות וכן בהמה טמאה וכדתנן פרק ח' דמקואות ותניא נמי פרק בנות כותים דל"ד נמצאת או' ש"ז של ישראל טמאה בכל מקום ואפילו במעי גויה שאם תפלטנו על הבגד תטמאנו ולאחר שלש עונות איבעיא לן אי מסרח כיון דאכלו שקצים ורמשים דחביל גופייהו או דילמא כיון דלא דייגי במצוה לא חביל גופייהו ולא אסרח וסלקא בתיקו ומייתי לה נמי פרק ר' עקיבא והתם מייתי נמי ש"ז במעי בהמה שכבת זרע של גוי אפילו תוך ג' עונות טהורה כדילפינן לעיל בהלכות מטמאי משכב. וגוי שהרגיש ונתגייר וירד וטבל לשם גירות ויצא ממנו שכבת זרע שהרגיש הוי ספק טמא דהוי בעיא דרבא פרק יוצא דופן דאם תמצא לומר בתר עקירה אזלינן גבי ישראל שנעקר ממנו בהרגשה ויצא שלא בהרגשה דטמא היינו משום דאזלינן לחומרא אבל הכא דלקולא דכשהוא גוי תעקר וטהור לא אמרה או דילמא לא שנא תיקו.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>אשה </b> ששכבה קטן פחות מבן ט' או נכרי או בהמה טהורה דכתיב ואיש אשר ישכב את אשה וגו' עד שיהיה השוכב איש וכשהוא בן ט' ויום אחד הוי כאיש לענין זה וכדילפינן לעיל ריש פרקין:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>טומאת </b> ע"ז מדרבנן ויש לה רמז בתורה הסירו את אלהי הנכר וגו' והטהרו וגו' וד' אבות יש בה הכל מדרבנן פרק ר' עקיבא ופרק כל הצלמים ופ"ק דחולין ופרק העור והרוטב ות"כ ופרק רבי ישמעאל ופרק אין מעמידין וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> אב טומאה שמטמא במגע ולא במשא אינו מטמא בגדים בשעת מגעו ולא אדם וכלי חרש אע"פ שלא פירש ממטמאיו והרי ולד הטומאה לטמא אוכלין וכל אב שמטמא במגע ומשא אדם הנוגע בו או הנושאו מטמא בגדים בשעת מגעו או נשיאתו ועושה אותן ראשון לטומאה וכן אם נגע באוכלין עשאן ראשון כל זמן שלא פי' וכשפירש ממטמאיו הוי ראשון לכל דבר ואם נגע באוכלין הרי הן שני והנבלה והמרכב אף על פי שמטמאין במגע ומשא אינו מטמא בגדים בשעת מגעו והנושא מטמא בגדים בשעת נשיאותו ועושה אוכלין ראשון לטומאה וכדילפינן לעיל פ"א ופ"ו מהלכות מטמאי משכב ומושב ופרק א' מהלכות אלו ונגיעה שאי אפשר לה בלא היסט כנגיעת מי חטאת וצמר נבלה או בנימי המרכב הוי כטומאת משא וכדתניא בתוספתא דמטמא בגדים בשעת נשיאה דאחד הנושאה ואחד המסיט כדילפינן פרק קמא דטומאת מת ובולעת נבלת עוף טהור מטמא בגדים בשעת בליעה דכתיב בה וכבס בגדיו כדאמרינן לעיל פרק שלישי והשורף פרה ושעירים ומשלח שעיר לעזאזל אף על פי שבשעת מעשיהן מטמאין בגדים כדילפינן פ"ה מהלכות פרה אדומה אם נגעו באוכלין בשעת מעשיהן הרי הן שני לטומאה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>הנוגע </b> בטומאה שבתוך המקוה טמא כדכתיב אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור ונוגע בנבלתם יטמא ודרשינן בת"כ הנוגע בנבלתם יטמא הלל אומר אפילו הן בתוך המים דאין מקוה מעלה טמאין מטומאתן כזרעים טמאין שנזרעו בארץ שעולין מטומאתן כדכתיב אשר יזרע טהור הוא וכשיעלה מן המקוה אחר שפי' מן הטומאה טהור וכן זב שדרס על המשכב שבתוך המקוה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אוכלין </b> ומשקין מתטמאין כדכתיב מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ואין מטמאין דבר אחר מן התורה אלא מדרבנן אוכל מטמא אוכלין ומשקין ומשקה מטמא אוכלין ומשקין וכלים וכדא' פ"ק דפסחים די"ד אלא נהי דאין אוכל מטמא אוכל מדאוריתא מדרבנן מיהא מטמא וכדתניא יכול יהא אוכל מטמא אוכל תלמוד לומר כי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא הוא טמא ואין עושה כיוצא בו דטמא הוה משמע מיעוטא ופרק על אלו מומין נמי אמרינן דמדאוריתא אין אוכל מטמא כלי ואין משקה מטמא כלי ורבנן הוא דגזור משום משקה זב וזבה דמטמא אדם וכלים מדאוריתא כדכתיב וכי ירוק הזב וגו' ובת"כ ר' יוסי אומר אין טומאת משקין לכלים מדברי תורה אלא מדברי סופרים ואמר ר' יהושע בן קרחא לרבי יהודה מפני מה אין אנו רואין דברי ר' יוסי דשפיר קאמר דאין טומאת משקין לכלים מדברי תורה לפי שאין טומאה עולה מידי טומאתה בו ביום בלא טבילה והערב שמש וכלים שניטמאו במשקין עולין בו ביום דלא צריכה טבילה אלא מנגבן והן טהורין וכדתנן במסכת כלים פ' כ"ה והאי דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא מוקי לה לכלים מטמאים את המשקים וטומאת משקין לאוכלין ומשקין נמי מדרבנן דלא כרבי עקיבא אלא כהני תנאי דפ"ק דפסחים דאמרי דאין משקין מטמאין אוכל מן התורה אלא מדרבנן וכדכתב רש"י ז"ל התם די"ד. ודיני פרק זה מבואר בפרקא קמא דפסחים וזבין פ"ה ופרקא קמא דשבת ופרקא קמא דנדה ובכורות פרק על אלו מומין ופרק חומר בקדש:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה וטומאת ידים מדרבנן וכן האוכל או שותה אוכלין ומשקין טמאים הוא שני לטומאה מדרבנן וכל דיני פרק זה בידים פ"ג ופ"ב דחולין ופ"ק דפסחים ופ"ק דשבת וסוף זבין ופרק העור והרוטב ופרק כיצד צולין ופרק חומר בקדש ופרק כל הבשר ופרק אמרו לו:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>פרק </b> ט דיניו מדרבנן סוף זבין ופ"ק דשבת ומקואות ובתוספתא ופרק שני דגטין וסוף ידים ובתוספתא:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הנוגע באב מאבות הטומאה בין אדם בין כלים הוי ראשון עד שיטבול טבל הוי כשני עד שיעריב שמשו וכל הטעון הערב שמש מאי זו טומאה שתהיה הוי כשני דכתיב בפרשת שרצים וכל אשר יפול עליהם במותם וגו' במים יובא וטמא עד הערב וטהר ותניא פ' הערל דע"ח וטמא יכול לכל הוי טמא תלמוד לומר וטהר מדלא כתיב ויטהר משמע דאמעיקרא קאי קודם הערב שמש אי וטהר יכול לכל תלמוד לומר וטמא הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה דכי היכי דחמירא אכילה דתרומה ממעשר חמירא נמי נגיעה ולהכי טבול יום פוסל אוכלין ומשקין של תרומה וקדש דאב עושה ראשון וראשון שני בחולין ותו לא ושני ושלישי בתרומה ושלישי רביעי בקדש וכו' מדאורי' היא פ"ק דפסחים וכמו שכתב רש"י ז"ל התם דף י"ד וכדאמרינן פ"ק דשבת גבי י"ח דבר גזרו אותו היום דמני בהדיהו טבול יום ופריך טבול יום דאוריתא היא דכתיב ובא השמש וטהר ואוקי' להאי קרא התם פרק הערל בתרומה ולנגיעת תרומה אשכחן נמי קרא דאמרן לעיל במים יובא וגו' דאלמא פסיל בנגיעתה מדקאמר וטהר כדאמרינן ומשני סמי מכאן טבול יום דלא הוי ממנין י"ח דבר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>משקה </b> היוצא מהמטמאין הוו כמשקין שנגעו בהן ברוק ומימי רגלים חוץ מזב שהן אב כדכתיב וכי ירוק הזב וגו' כדתנן פרק ד' דטבול יום ומייתי לה פרק כיסוי הדם דשאר כל הטמאות בין קלין בין חמורין משקין היוצאין מהן כמשקין הנוגעים בהם ואלו ואלו תחלה ומפרש קלין שרץ וחמורין זב מן המשקה שהוא אב הטומאה בשלשה מעיינות שבזב המנויין פרק דם הנדה שהן אב טומאה לטמא כלים ואדם זובו ורוקו ומימי רגליו ושכבת זרע של כל אדם דילפינן מרוק כדאית' התם וכדילפינן לעיל בדוכתיה אדם וכלים יכולין להיות אב וראשון לטומאה וכדילפינן לעיל אבל לא שני אלא מדבריהם וכלי חרס לא יהיה אלא ראשון לטומאה מן התורה ושני מדבריהם וכדתניא שלהי עירובין מזכר עד נקבה תשלחו וכו' ולא יטמאו את מחניהם וכו' פרט לכלי חרס דברי רבי יוסי הגלילי שאם הכניסו למקדש פטור משום שאינו ראוי למדרס להיות אב הטומאה ובעינן דומיא דזכר ונקבה דפעמים שהם אב הטומאה כזב וזבה וטמא מת וכן כלים שהן ראוין למדרס ולמושב הזב אב הטומאה ומטמאין אדם וכלים דכתיב והיושב על הכלי וגו' והמכניסן למקדש חייב וכלי חרס אינו נעשה אב טומאה דלמדרס לא חזי משום דנשבר ותניא בהדיא פרק רבי עקיבא מדרס כלי חרס טהור ועל ידי מגע נמי לא הוי אב הטומאה דכתיב לעיל מההוא קרא וחטאו ביום השלישי וגו' וכל אשר יגע בו הטמא וגו' וכל היכא דקרינא ביה וחטאו דיש לו טהרה בטבילה קרינא ביה והנפש הנוגעת תטמא וכל דלא קרינא ביה וחטאו דהיינו כלי חרס דטעון שבירה לא קרינא ביה והנפש הנוגעת.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>האוכלין </b> לא יהיו אב הטומאה לעולם דלהכי אינם מטמאים כלים דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה וכדאמרינן לעיל ואם נגעו משקין בוולד הטומאה בין אדם בין כלים נטמאו מדברי תורה והוו כראשון לטומאה לטמא אחרים מדבריהם כדאיתא התם פרקא קמא דפסחים:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מנין </b> לאוכל שני שהוא פסול בחולין ואינו מטמא אחר דכתיב וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו וגו' כדתנן בסוטה פרק כשם ומייתי לה פרק ב' דחולין דל"ג כל אשר בתוכו יטמא אינו אומר טמא אלא יטמא לטמא אחרים לימד על ככר שני שעושה שלישי בחולין והיינו לרבי עקיבא אבל לדידן דקי"ל בכולי תלמודא אין שני עושה שלישי בחולין לא מפלגינן בין טמא ליטמא וילפינן מהאי קרא דשני לחוד טמא דמשמע דכלי חרס שהוא תנור והוא ראשון מחמת השרץ שהוא אב הוא עושה טמא לככר שבתוכו והוא שני אבל אינו עושה שלישי וכדתנן התם אמר רבי יהושע מי יגלה עפר מעיניך ריב"ז שהיית אומר עתיד דור אחד לטהר ככר שלישי בתרומה שהרי אין לו מקרא מן התורה שהוא טמא ואנן הוא דמטמי' ליה מקל וחומר כדאיתא התם בגמרא והלא רבי עקיבא תלמידך מביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא אף בחולין שנאמר כל אשר בתוכו יטמא דמשמע יטמא ג' ואפילו חולין משמע דלדידן אין לשני מקרא מן התורה שיעשה שלישי ודרשי' יטמא יהיה טמא השני לבד יהיה טמא ולא יטמא אחרי' ומנין לאוכל שלישי שפסול בתרומה דכתיב ובא השמש וטהר וגו' דטבול יום אסור בתרומה עד שיעריב שמשו והוי כשני וכדילפינן בפרקים דלעיל והתם פרק כשם יליף מק"ו דשני עושה שלישי בתרומה מטבול יום שמות' בחולין ופסול לתרומה ופריך מה לטבול יום וכו' כלי חרס יוכיח וכו' וחזר הדין וכו' הצד השוה שבהם וכו' מה להצד השוה שבהם וכו' שכן יש בהם צד חמור וריב"ז צד חמור לא פריך וכו' ומנין לשלישי בקדש שהו' טמא דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא וגו' כדדרשינן פרקא קמא דפסחים דף י"ח ופ' חומר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מי לא עסקינן דנגע בשני דכיון דשני טמא וכתיב בכל טמא משמע נמי דאי נגע בשני טמאה ורש"י ז"ל פירש פ"ב דחולין דף ל"ה דרביעי בקדש מעלה מדרבנן היא ומנין לרביעי בקדש שפסול מק"ו דמחוסר כפורים כדאיתא התם ומה מחוסר כפורים שמותר בתרומה כדילפינן פרק הערל העריב שמשו אוכל בתרומה כדכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ואסור בקדש כדיליף מוכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שעד עכשיו טמאה היא שלישי שפסול בתרומה כדילפי' בק"ו מטבול יום אינו דין שיעשה רביעי בקדש וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>בשר </b> תאוה הוי כשלישי מדרבנן כדאמ'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>חיבורי </b> אוכלין על ידי משקין סוף פרק טבול יום מייתי מתניתין חיבורי אוכלין על ידי משקין חיבור לטומאה קלה ולא לטומאה חמורה ופרש"י ז"ל חצי זית נבלה מכאן וחצי זית נבלה מכאן ומשקה טופח באמצע ונוגע בשניהם מחברן לטמא אוכלין ומשקין הנוגעים באחד מן החצאין האלו ולא לטומאה חמורה לטמא אדם וכלים וטעמא לא ידענא עכ"ל ובעי עלה רבי זירא מונין ראשון ושני או אין מונין בו ראשון ושני א"ל כל היכא דמטמא אדם מונין בו ראשון ושני ושלישי אין מטמא אדם אין מונין בו ראשון ושני והרב ז"ל כתב והדבר ספק אם חשובים כגוף א' למנות בהם ראשון ושני ושלישי או חושבין זה האוכל שנגעה בו הטומאה ראשון והאוכל המחובר לו שני ותימא דהא פשיטא לה כדא' התם כל היכא דמטמא אדם וכו' אין מטמא אדם אין מונין בו ראשון ושני ועוד קשה לשון הרב ז"ל שכתב והדבר ספק אם חשובים כגוף א' למנות בהם ראשון ושני ושלישי או חושבים זה האוכל שנגעה בו הטומאה ראשון וכו' דהני שני צדדין כולהו צד אחד נינהו דאם חיבור האוכל המטמאים שהם ב' חצאי נבלה הם כגוף אחד למנות בהם ראשון ושני ושלישי כלומר שהאוכל הנוגע בהם הוי ראשון והאוכל הנוגע בזה הראשון הוי שני וכן הנוגע בזה ג' א"כ הרי אנו חושבים האוכל שנגעה בו הטומאה ראשון והאוכל האחר שני וא"כ היכי קאמר או חושבים זה האוכל וכו' היינו הצד הראשון ונראה שהרב ז"ל מפרש מתניתין דחיבורי אוכלין על ידי משקין חיבור לטומאה קלה וכו' דהאי משקה שמחבר האוכלין המטמאין והן ב' חצאי נבלה מאבר נמי האוכלים המתטמאים שהם שנים או שלשה או כלים מחוברים על ידי המשקין שמחוברין בהן האוכלין המטמאין ופשיטא ליה דשני חצאי הנבלה המטמאים הם חיבור לטומאה קלה והרי הן כגוף אחד אלא שהדבר ספק אם חשובים כגוף אחד האוכלים המתטמאים על ידי חיבור המשקין שמחבר המטמא למת טמא וכל האוכלין המתטמאים על ידי חיבור זה הוו כגוף אחד למנות מהן ראשון ושני ושלישי כלומר שהם יהיו ראשון והנוגע בהם ב' והנוגע בשני ג' או דילמא שהאוכל המתטמא שהוא בצד המטמא הוי ראשון כיון שמחובר לו על ידי משקין דהוי חיבור ואוכל המחובר על ידי משקין לזה האוכל הראשון הוי שני דאף על גב שהמשקים המחוברים בין האוכלים המטמאי' לזה האוכל הראשון אינהו גופייהו מחובר בין אוכל זה ראשון לשני אפ"ה האוכל שבצד האוכלין המטמאין קרינא ראשון שהוא מחובר לו על ידי משקין והאוכל שבצד זה האוכל שניטמא יהיה שני דהוי מחובר לראשון על ידי משקין ולא תימא דניהוי נמי ראשון הואיל ומחובר נמי על ידי המשקין לאוכלין המטמאים דדי לאוכלין המטמאין דלהוו חיבור על ידי משקין לאוכל שבצדן ולא לאוכל שבצד האחר ולהכי האוכל שבצד האוכלין המטמאים דוקא הוי כנוגע והוי ראשון והמחובר לו על ידי משקין הוי שני דהוי כנוגע בראשון והכי דייק לשון הרב ז"ל שכתב והאוכל מחובר לו שני ולא כתב והאוכל הנוגע בו שני כנ"ל לישב לשון הרב ז"ל ולענין מה שכתב והדבר ספק וכו' וכבר פשטוה שם כדאמרינן לעיל וכמו שהשיג הראב"ד ז"ל גם כן נראה דסבירא ליה לרב ז"ל דכיון דהאי ספקא הויא דאוריתא אזלינן בה לחומרא ולא סמכינן אפשיטות דאין מונין בו ראשון ושני שיהיה טמא לבד ולא טמא אחר כשני בחולין דאין עושה שלישי משום דר' זירא דבעי לה התם נראה דלא קבל פשיטות זה דהא התם לעיל מיניה אמרינן אמר ליה רב המנונא לר' זירא לא תיתיב אכרעך עד דאמרת לי הא מילתא נבלת העוף הטהור לר' מאיר דסבירא ליה דמטמאה טומאת אוכלין מאליה בכזית מהו מונין לה ראשון ושני או אין מונין ראשון ושני אמר ליה כל היכא דמטמא אדם במגע מונין בו ראשון ושני כל היכא דאין מטמא אדם במגע כנבלת עוף טהור דלא מטמא אדם במגע אלא בבית הבליעה אין מונין בו ראשון ושני דגמר משרץ דכתיב ביה מנין ראשון ושני כדכת' כל אשר בתוכו יטמא דהוה ליה הכלי ראשון והאוכל שני ובתר הכי אמרינן בעא מיניה ר' זירא מרבי אמי בר חייא ואמרי לה מר' אבין בר כהנא הא דתנן חיבורי אוכלין ע"י משקין חיבור לטומאה קלה ואין חיבור לטומאה חמורה מונין בו ראשון ושני או לא אמר ליה כל היכא דמטמא אדם מונין בו ראשון ושני אין מטמא אדם אין מונין בו ראשון ושני ע"כ והשתא איכא למתמה (אמר) אר' זירא אי לא אותיב אכרעיה עד דפשיט ליה לרב המנונא דכל היכא דאין מטמא אדם במגע אין מונין בו ראשון ושני היכי יתיב ובעא מחד מהני אמוראי בחיבורי אוכלים ע"י משקין אי מונין בו ראשון ושני או לא הא איהו גופיה קאמר כל היכא דאין מטמא אדם וכו' ולא מצית אמרת דבתר דשמעה מחד מהני אמוראי פשטה לרב המנונא דאי הכי הוה ליה למימר הכי אמר ר' אמי בר חייא או ר' אבין בר כהנא כל היכא דמטמא וכו' אלא משמע דמדנפשיה הוא דפשיט ליה לרב המנונא וא"כ היכי בעי בתר הכי מאי דפשיט הוא גופיה אלא ודאי משמע ליה לר' זירא דבנבלת עוף דאינו מטמא כלל במגע הוא דאמרינן דאין מונין בו ראשון ושני אלא האוכל הנטמא לבד יהיה טמא כשני בחולין אבל בחיבורי אוכל על ידי משקין דהני אוכלין כשהן מחוברין ממש הם מטמאים אדם במגע שהם ב' חצאי נבלה מספקא ליה אי מונין בו א' ושני כיון דהוו חיבור לטומאה קלה על ידי משקין או לא ואפ"ה פשיט ליה דהכא נמי אף על גב דהני שני חצאי נבלה מטמאי אדם במגע כיון דהשתא אין מטמאין אדם על ידי חיבור זה אין מונין בו ראשון ושני ודייק לישנא דגמרא דלעיל אמרינן כל היכא דמטמא אדם במגע וכל היכא דאין מטמא אדם במגע והכא אמרינן כל היכא דמטמא אדם וכו' אין מטמא אדם וכו' דהא הני ב' חצאי זתים כשהן מחוברין מטמאים אדם במגע מה שאין כן בנבלת עוף טהור אלא דהשתא דהוי על ידי חיבור משקה לא מטמאי אדם ור' זירא נראה דלא קבל פשיטות זה מטעמא דאמרן דהא הוה ידע ליה כדפשיט לרב המנונא אלא דהכא איכא לספוקי כדאמר והויא ספקא דאוריתא ואזלינן בה לחומרא כנ"ל לסברת הרב ז"ל שכתב והדבר ספק וכו' והשני שבחולין שפוסל אוכלי תרומה הוי מי"ח דבר שגזרו כדמייתי פ"ק דשבת וכל טומאת גויה באוכל אוכל טמא הויא מדרבנן דמדאוריתא אין אוכל מטמא אדם אלא נבלת עוף טהור בבית הבליעה וכדאמ' פרק בתרא דיומא הנח לטומאת גויה דלאו דאוריתא וקרא דאל תטמאו בכל אלה וכו' אסמכתא בעלמא הוא כדאמרינן התם.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ודיני </b> חולין על טהרת תרומה או קדש טהרות פ"ב חולין פ"ב שבת פ"ק ופסחים פרק קמא וחגיגה פרק חומר וסוטה פרק כשם.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> קדש האמור בענין זה קדשי מקדש שנתקדשו אבל חלות ורקיקין שלא נשחט עליהם הזבח ומנחות שלא נתקדשו בכלי אינן כקדש אלא כתרומה וחלה ובכורים ותשלומי תרומה וחומשה הוו נמי כתרומה כדתניא בתוספתא פ"ק דטהרות ואמרינן נמי פ"ב דחולין דל"ה אין לך דבר שעושה רביעי בקדש אלא קדשי מקדש בלבד וכו'. טבל ומדומע וגידולי תרומה ומעשר שני וראשון ועיסה הטבולה לחלה הוו כחולין ואין בהם שלישי ומדרבנן גזרו על טומאת ספק בחולין הטבולין לחלה אף על גב דהוו כחולין שתעשה בטהרה וחלתה תלויה כדאמ' פרק קמא דנדה ורש"י ז"ל כתב משגלגלת תעשה בטהרה בכלים טהורים ואל יטמאנה ביד דהואיל ונגמרה מלאכתה לחלה אסור לגרום לה טומאה ודאית דכתיב משמרת תרומותי בשתי תרומות טהורה ותלויה:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אחת </b> עשרה מעלות של קדש על התרומה הוא מדרבנן וקצתם רמז בקרא כדאמרינן פרק חומר בקדש ותוספ' דידיה ופ' אין דורשין ופרק קמא דפסחים ופרק קומץ ופרק ב' דחולין:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>חמש </b> מעלות שעשו חכמים בבגדים הוו מדרבנן פרק אין דורשין ופ' בנות כותים ופרק חומר ופרק בתרא דשקלים ופסחים פרק אלו דברים כשם שראשון עושה שני ושלישי כך ספק אחד עושה ספק שני וכו' תוס' דטהרות פ"ה תרומה וקדשים שניטמאו בספק אם של תורה הרי הם נשרפים דספק אם נגע או לא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>על </b> ו' ספקות שורפין את התרומה וכולם גזירה מדבריהם פרק ד' דטהרות ופרק בנות כותים ופרקא קמא דשבת ופסחים וכו':
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<span class="H">פי"ד וטו</span><br><b> י"ב </b> ספקות שטהרו חכמים פרק ד' דטהרות ותוספתא פ"ה ופרק בתרא דנזירות ופרק ואלו מותרין ופרק במה אשה ופרק קמא דשבת וידים פרק שני ונגעים פרק חמישי ועדיות פרק שלישי ופרקא קמא דחולין וסוטה פרק כשם וסוף הוריות ופרק אין מעמידין ופרק ד' דנדה ופ"י דטהרות וכו'. שני עדים אומרים לו נטמא והוא אומר לא נטמאתי הוא נאמן על ידי עצמו כחכמים דפליגי ארבי מאיר פ"ה דטהרות ואמרי אדם נאמן על ידי עצמו וכדאמר' פרק אמרו לו גבי שנים אומרים לו אכלת חלב דנאמן אדם על עצמו יותר ממאה איש בדברים שיש בהן כפרה לא מימנע לאיתויי חטאת להתכפר ותניא התם או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים דהודע אליו משמע מעצמו יכול אפילו אין מכחישין תלמוד לומר או הודע אליו מכל מקום ואף על פי כן אין אומרים לו עסוק בטהרות דלעצמו לבד הוא דנאמן וכדתניא בתוספתא דטהרות וכו' עד אומר נטמא ושנים אומרים לא נטמא טהור איפכא טמא כדתנן התם בטהרות ומיירי דשתיק איהו ואין דבריו של עד אחד במקום שנים וכו' עד אחד או אשה אומרין נטמא והשני אומר לא נטמא ברשות היחיד טמא דכל ספק ברה"י טמא ואכי האי גוונא אמור פרק אמרו לו גבי חלב דמביא אשם תלוי:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<span class="H">פי"ד וטו</span><br>[
+<b> שני </b> עדים אומרים לו נטמא והוא אומר לא נטמאתי הוא נאמן על ידי עצמו כחכמים דפליגי ארבי מאיר פ"ה דטהרות ואמרי אדם נאמן על ידי עצמו וכדאמר' פרק אמרו לו גבי שנים אומרים לו אכלת חלב דנאמן אדם על עצמו יותר ממאה איש בדברים שיש בהן כפרה לא מימנע לאיתויי חטאת להתכפר ותניא התם או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים דהודע אליו משמע מעצמו יכול אפילו אין מכחישין תלמוד לומר או הודע אליו מכל מקום ואף על פי כן אין אומרים לו עסוק בטהרות דלעצמו לבד הוא דנאמן וכדתניא בתוספתא דטהרות וכו' עד אומר נטמא ושנים אומרים לא נטמא טהור איפכא טמא כדתנן התם בטהרות ומיירי דשתיק איהו ואין דבריו של עד אחד במקום שנים וכו' עד אחד או אשה אומרין נטמא והשני אומר לא נטמא ברשות היחיד טמא דכל ספק ברה"י טמא ואכי האי גוונא אמור פרק אמרו לו גבי חלב דמביא אשם תלוי:]
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ספק </b> טומאה ברשות הרבים טהור דאם טומאה ודאית נדחית (וכמו שהשיב בספק) ברוב טמאים קל וחומר לספק טומאה [וכמו שהשיב] בן זומא בתוספתא דטהרות פרק חמישי ובריש פרק שני נזירים כתבו התוספ' משום דאוקמינן אחזקת טהרה הוא דטהור ברשות הרבים וכדילפי' פרקא קמא דחולין מקרא דאוקמי' אחזקה וספק ברשות היחיד ספקו טמא דמצינו דסוטה אסורה לבעלה והיא ספק ברשות היחיד כמו שהשיב בן זומא לחכמים כדאיתא התם ואי היו שלשה ברה"י הוי ספק טומאה טהור דהוי כרשות הרבים דהא סוטה ובועלה הוו תרי לחוד ולהכי אסורה לבעלה וכדאמרינן פ' קמא דחולין ופרק אין מעמידין דספק טומאה ברה"י הלכתא גמירי לה מסוטה. והוא שיש בזה שנטמא בספק דעת לישאל כסוטה וכדא' פרק כשם ומה סוטה דבר שיש בו דעת לישאל אם נטמאת אם לאו אף ספק טומאה דבר שיש בו בנוגע זה דעת לישאל אם נגע אם לאו והוא אומר איני יודע ומכאן אמרו דבר שיש בו דעת וכו' ורב גידל אמר רב דבר שיש בו דעת לישאל ואין בו מהאי קרא נפקא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק יאכל אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל בשר ודאי טהור הוא דיאכל הא ספק לא יאכל אלא לאו ש"מ כאן שיש בו דעת לישאל דכל טהור יאכל בשר איירי בטומאת הגוף שיש בו דעת לישאל ובההוא קאמר ספקו טמא וכשאין בו דעת לישאל כבשר דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא דדבר שאין בו דעת לישאל הוא דבשר הוי נוגע ולהכי ספקו טהור ואי לא רב גידל אמר רב ה"א בין ברשות היחיד בין ברה"ר איצטריך למגמר מסוטה דברשות היחיד הוא דמפלגי' בין יש בו דעת לאין בו אבל ברשות הרבים לא ואי מסוטה ה"א עד דאיכא דעת נוגע ומגיע במטמא וטמא כי סוטה דיש בה דעת לישאל ובבועלה המטמאה קמ"ל דרב גידל דנפקא מכל טהור הא ספק לא יאכל כיון דיש בו דעת בזה שתטמא אבל במטמא לא בעינן דעת. ואם היה הדבר ידוע שחזקתו שניטמא כתינוק טמא שנמצא בצד העסה ובצק בידו העסה טמאה שדרך תינוק לטפח וחזקתו בכך וכדתנן פרק ג' דטהרות וכן משקין טמאין ובצק טהור וכו' וכל חזקה הוי דאוריתא כדילפי' בדוכתי טובא ואפ"ה אין שורפין על חזקה זו ומיהו האי רוב דמטפחין לאו רוב גמור הוא כדאמרינן שלהי קידושין וחזקה ששורפין עליה תרומה בעסה בבית ושרצים וצפרדעים שם ונמצא חתיכות כשרין בעסה אם רוב שרצים טמאה והאי רוב הוי דאוריתא ואפילו בר"ה אם אי איפשר שלא יגע בטומאה ספקו טמא וכדאמר' התם וכן אם איפשר שלא יגע בשידוע בודאי שנפל ולא ניטל על יד אדם. ותינוק שנמצא בצד הקברות וכן חמור הוו כשעת מציאתן כדאיתא טהרות פרק ג' ותינוק עם אביו נשאל הוא עליו וספקו כרשות היחיד כדאיתא טהרות פרק ששי וד' ספקות נאמרו בתינוק כדאיתא התם בתוס' ושלהי פרק לולב הגזול:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ספק </b> טומאה באדם ובכלים באדם טמא דיש בו דעת לישאל ובכלים טהור וכדתנן טהרות פרק שני כזית מן המת בפי העורב וכו' והממלא בעשרה דליים וכו' ואם יש לדליים אזנים פרק קמא דנדה מימרא דרבי ינאי ומחזיקין טומאה ממקום למקום לתלות אבל לא לשרוף בקופה שנשתמש בה טהרות ונמצאת בה שרץ כדאמרינן פרק קמא דנדה בפלוגתא דחזקיה ור' יוחנן וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הזולף </b> ונמצא השרץ בחבית ראשונ' שמילא כולן טמאות באחרונה היא טמאה וכולן טהורות שאני אומר אחר כך נפל שרץ לבור כדתנן פרק עשירי דטהרות ואם היה זולף בכלי לחביות אותה שנמצאה בה שרץ טמאה והשאר טהורות ואם היה בודק כל חבית ומכסה אחר שזולף לתוכה יין ונמצא שרץ באחת מהן כולן טמאות דבכלי או בבור היה השרץ וכן אם נמצא השרץ בכלי או בבור הכל טמא כדתנן התם וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>היה </b> קוצה זתים מן המעטן לראש הגג וכו' תוספתא דטהרות פרק עשירי.
+
+Halakhah 5
+
+<b>נמצא </b> שרץ במקרצת העיסה טהורה בעסה המקרצת טהורה בתוך המקרצות אף העסה טמאה כדתניא התם בתוספתא דטהרות פ"ד ובנמצא הלך אחר הרוב בהני גווני דמייתי התם פ"ד ופ"ו בתוספת' דטהרו' ואשה שהיתה מגבבת בחצר ונמצא שרץ על גבי גבבא או היתה כוברת ונמצא על גבי כברה הוי ספק טומאה ברה"י וכדתניא פרק ג' דטהרות בתוספתא:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ספק </b> ספקא נראה דטהור מן התורה אפילו ברשות היחיד דספק טומאה גמרינן לה מסוטה והתם ליכא אלא חד ספקא ואפילו מדרבנן אמרינן דספק ספקא לקולא אלא דבטהרות ויין נסך אחמירו רבנן דרבי אליעזר בספק ספקא וכמו שכתבו התוספות סוף פרק חזקת על מתניתין דפרק ו' דטהרות דמייתי לה התם וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>תשע </b> צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ברשות היחיד ונגע באחד מהם ספק טמא כדתניא בתוספתא דטהרות ומייתי לה פרק כל היד דף י"ח ואף על גב דרובא צפרדעים דאין להם טומאה כיון שיש שרץ אחד ביניהם הוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי ובכתובו' פרקא קמא נפקא לן מדכתיב וארב לו וקם עליו וכדאמ' בדוכתיה אחריני והני ספקו דר"ה תנן להו פ"ו ופרק ה' דטהרות ובתוספ' וכו'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>המוצא </b> מת מושכב לרחבו של דרך והוא שלם ואין לו מקום לעבור חזקתו נגע ואם היה קבר לכל רוחב הדרך הקבר מצרפו אפילו אינו שלם וכדתניא בתוספתא ומייתי לה פרק כיצד צולין דף פ"א ומדכתיב או בקבר ילפינן שכל הקבר מטמא ואפי' ריקם שבו וכמו שפרש"י ז"ל התם וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>שרץ </b> שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי כדתניא פ' קמא דנדה ופרק דם הנדה ונראה דהוי מדרבנן.
+
+Halakhah 5
+
+<b>שני </b> רוקים ברשות היחיד מדרבנן ותוספתא היא פרק ה' דמקואות וכו'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> שישב ברשות הרבים ובא אחר ודרסו אם רוב העיר טמאים בגדיו מדרס.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מי </b> שאבד לו כלי ומצאו בר"ה וכו' טמא וכו' בתוספתא דטהרות פרק ח' ונראה דהוי מדרבנן וכמו שכתב הרב ז"ל דבשוכח ומניח לא גזרו עליו שאינו מצוי וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>השוטח </b> כלים בר"ה טהורי' ברשות היחיד טמאים וכו' משנה פ"ח דטהרות מדרבנן וכו'.
+
+Halakhah 11
+
+<b>שוטה </b> אחת בעיר או נוכרית הרוקין שבעיר טמאים כדתנן פ"ה דטהרות ומדרבנן. וכן מי שדרסה אשה על בגדיו ומי שישן ברשות הרבים שם פ"ה וכו' ומדרבנן.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>המסוכן </b> ברשות היחיד שם פ"ה ומעשה במסוכן בתוספת' וכו' וטמא שהיה עומד ומדבר:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שני </b> שבילין אחד טמא ואחד טהור והלך בשניהם ועשה טהרות ישרפו דודאי טמא היה כיון שהלך בשניהם וכדתנן פ"ה דטהרות וכן בשרץ וצפרדע כדתנן התם וכו' בשבילין אחד טמא ואחד טהור הלכו ב' בשניהם ועשו טהרות וכו' ונשאלו שניהם כאחד או אחד עליו ועל חברו כאחד שניהם טמאים דהוי ספקא דאורייתא וכן שני ככרים אחד טמא ואחד טהור שאכלום שנים ועשו טהרות כדתנן התם פ"ה אף על גב דהוי טומאה דרבנן אחמירו משום דאי איפשר לומר על שתיהן טהורות בבת אחת וכו'. אפילו ככר אחת טמאה שנתערבה במאה טהורות כולן טמאות מדרבנן כדתניא בתוספתא וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ככר </b> טמא שנתערב בתשע ואכלו חמשה בני אדם החמשה והחמשה בני אדם וכו' הראשונים טמאים וכו' כדתניא בתוספתא דכיון שהיו כל הככרים לפניהם הוו קבוע כמחצה על מחצה דמי וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ב' </b> שבילין אחד טמא ואחד טהור והלכו בהן טהור וטמא ואפילו טהור ותלוי תולין בתלוי כדאמר רבי יוסי דנדה פרק האשה דף ס':
+
+Chapter 20
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ספק </b> טומאה ברשות היחיד דטמא מסוטה ילפינן לה כדאמר ריש פ"ב נזירים דמה סוטה בועלת ונבעלת אף כל ספק טומאה ברשות היחיד כגון דאיכא בי תרי אבל אי איכא תלתא הוי ספק טומאה ברשות הרבים וטהור אי נמי אוקמי' לה אחזקת טהור ברשות הרבים דחזקה דאוריתא וכדאמרינן לעיל וכל שרבים מצויים בו לענין טומאה אף על גב דאינו רשות הרבים לענין שבת דאי בדאיכא תלתא אפי' בחדרי חדרים טהור כדמשמע בנזיר כמו שכתב הר"ש ז"ל פרק עשירי דטהרות וכל דיני פרק זה נתבארו פרק ששי דטהרות משנה ותוספתא ופרקא קמא דשבת ופרק קמא דפסחים:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Red Heifer/English/Sefaria Community Translation.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Red Heifer/English/Sefaria Community Translation.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a366e0e3e93620a3ad379d06b0e6ba02e6fcfc60
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Red Heifer/English/Sefaria Community Translation.txt	
@@ -0,0 +1,16 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Red Heifer
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות פרה אדומה
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Red Heifer
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+It is a mitzvah to fulfill the commandment of the Red Heifer as it is written: "They shall take to you a red heifer..." (Numbers 19:2). The commandment of the Red Heifer is that it should be a female, three or four years old. And if it is older, it is still valid according to the Sages, as stated in Tractate Parah, where it is said that it can be either three or four years old. Since it is called a calf (עגלה), and a calf is two years old, as it is written: "A heifer of the cattle" (עגלת בקר), the Red Heifer can be three or four years old. As we say in the first chapter of the Mishnah in Parah, that a bull (פר בן בקר) is three years old, and even if it is two years old, it is not called a bull (פר בן בקר) unless it is at least three years old. Therefore, if the Red Heifer is four years old, it is also valid, and if it is older, it is still valid, as stated in the first chapter of Parah. And one does not take a calf and raise it, as it is written: "They shall take to you a heifer" (פרה), and not a calf (עגלה), as we derive from the Sifri Zuta. And this is what is stated in the Torah: "Without blemish" (תמימה תמימת), meaning without blemish of its stature, as we derive from the Sifri Parah. "I hear 'black' and 'white'" (שחורה ולבנה אני שומע), it is taught to say "a red heifer" (אדומה תמימה), meaning completely red, without blemishes. When it says "which has no blemish" (אשר אין בה מום), it includes cases of blemishes. But what does the Torah teach us by saying "without blemish"? It is to teach us to be completely without blemishes. And it is tested as valid, as we learn in the Mishnah in the second chapter and as we learn in the Mishnah in the chapter of blemishes: These are the laws regarding firstborns - those that are tested are disqualified in humans but valid in animals. If it had two black or white hairs within one patch, it is disqualified, as stated in the first Tanna of Rabbi Yehuda in the second chapter of Parah. And we also learn there: If there were two hairs within two cups and they touch each other and lean against each other, it is disqualified. The reason is that it is not completely without blemish in its stature, since the two black or white hairs are adjacent and thus visible. If its testicles are reddish and its head is black, or vice versa, everything depends on the main color, according to the Sages who disagree with Rabbi Meir in the Mishnah, who said that everything depends on the appearance, meaning the head color. But the Sages hold that it is not considered completely red unless its main color is red, and even if its head is shaven, it is not disqualified from being used for the sprinkling in the Temple, as it is only prohibited rabbinically to shave it. But in the case of the Red Heifer, which is rare, they did not decree such a prohibition, as it is stated in the Tosefta in the book of Numbers. And one does not need to be concerned about shaving it. And it is necessary that there remains a portion of the reddish color so that it can be plucked with a pair of hairs, as any hair that cannot be plucked with a pair is considered as if it is not there, as stated in the Mishnah in the chapter of Niddah. Therefore, if the two hairs are white or black and they cannot be plucked together as a pair, it is valid, as it does not disqualify two hairs unless they are long enough to be plucked together, as stated. If its horns or forehead are black, they should be cut off, as stated in the Mishnah in the second chapter of Parah and in the chapter of blemishes. "Za'iri" translates it as "the upper part of the male reproductive organ" that has two or three finger-like extensions that have no male reproductive function. If the black hairs do not reach the location of these extensions, they should be cut off. However, if they extend beyond this point, it disqualifies it. This is also taught in the Sifri and in the Tosefta. The eye, teeth, and tongue do not disqualify based on appearance, as stated in the Sifrei. If the pupil of the eye of the red heifer turns black, it is valid if its appearance is similar to the rest of the heifer. If not, it is disqualified. The reason is that they should not resemble the horns and extensions that require cutting, as mentioned earlier. Alternatively, it may be because the horns have a visible change in their appearance, unlike the eye, tongue, and teeth. If it has a growth or was cut, according to the Mishnah in the second chapter, Rabbi Yehuda disqualifies it, while Rabbi Shimon says that as long as a red hair was plucked from the place where the growth was removed, it is valid. This implies that according to Rabbi Yehuda, even if a red hair grows in the place where the growth was cut, it is disqualified. This is explained by the commentary of the Rabbeinu Avraham ben David (Ravad), who states that the reason is that it does not exhibit complete redness but rather has flawed red hair.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Red Heifer/English/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Red Heifer/English/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fcc6cbcf67137e6680e66b0ae78c62c6d40ef272
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Red Heifer/English/merged.txt	
@@ -0,0 +1,19 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Red Heifer
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות פרה אדומה
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Red_Heifer
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Sefaria Community Translation
+-https://www.sefaria.org
+
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Red Heifer
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+It is a mitzvah to fulfill the commandment of the Red Heifer as it is written: "They shall take to you a red heifer..." (Numbers 19:2). The commandment of the Red Heifer is that it should be a female, three or four years old. And if it is older, it is still valid according to the Sages, as stated in Tractate Parah, where it is said that it can be either three or four years old. Since it is called a calf (עגלה), and a calf is two years old, as it is written: "A heifer of the cattle" (עגלת בקר), the Red Heifer can be three or four years old. As we say in the first chapter of the Mishnah in Parah, that a bull (פר בן בקר) is three years old, and even if it is two years old, it is not called a bull (פר בן בקר) unless it is at least three years old. Therefore, if the Red Heifer is four years old, it is also valid, and if it is older, it is still valid, as stated in the first chapter of Parah. And one does not take a calf and raise it, as it is written: "They shall take to you a heifer" (פרה), and not a calf (עגלה), as we derive from the Sifri Zuta. And this is what is stated in the Torah: "Without blemish" (תמימה תמימת), meaning without blemish of its stature, as we derive from the Sifri Parah. "I hear 'black' and 'white'" (שחורה ולבנה אני שומע), it is taught to say "a red heifer" (אדומה תמימה), meaning completely red, without blemishes. When it says "which has no blemish" (אשר אין בה מום), it includes cases of blemishes. But what does the Torah teach us by saying "without blemish"? It is to teach us to be completely without blemishes. And it is tested as valid, as we learn in the Mishnah in the second chapter and as we learn in the Mishnah in the chapter of blemishes: These are the laws regarding firstborns - those that are tested are disqualified in humans but valid in animals. If it had two black or white hairs within one patch, it is disqualified, as stated in the first Tanna of Rabbi Yehuda in the second chapter of Parah. And we also learn there: If there were two hairs within two cups and they touch each other and lean against each other, it is disqualified. The reason is that it is not completely without blemish in its stature, since the two black or white hairs are adjacent and thus visible. If its testicles are reddish and its head is black, or vice versa, everything depends on the main color, according to the Sages who disagree with Rabbi Meir in the Mishnah, who said that everything depends on the appearance, meaning the head color. But the Sages hold that it is not considered completely red unless its main color is red, and even if its head is shaven, it is not disqualified from being used for the sprinkling in the Temple, as it is only prohibited rabbinically to shave it. But in the case of the Red Heifer, which is rare, they did not decree such a prohibition, as it is stated in the Tosefta in the book of Numbers. And one does not need to be concerned about shaving it. And it is necessary that there remains a portion of the reddish color so that it can be plucked with a pair of hairs, as any hair that cannot be plucked with a pair is considered as if it is not there, as stated in the Mishnah in the chapter of Niddah. Therefore, if the two hairs are white or black and they cannot be plucked together as a pair, it is valid, as it does not disqualify two hairs unless they are long enough to be plucked together, as stated. If its horns or forehead are black, they should be cut off, as stated in the Mishnah in the second chapter of Parah and in the chapter of blemishes. "Za'iri" translates it as "the upper part of the male reproductive organ" that has two or three finger-like extensions that have no male reproductive function. If the black hairs do not reach the location of these extensions, they should be cut off. However, if they extend beyond this point, it disqualifies it. This is also taught in the Sifri and in the Tosefta. The eye, teeth, and tongue do not disqualify based on appearance, as stated in the Sifrei. If the pupil of the eye of the red heifer turns black, it is valid if its appearance is similar to the rest of the heifer. If not, it is disqualified. The reason is that they should not resemble the horns and extensions that require cutting, as mentioned earlier. Alternatively, it may be because the horns have a visible change in their appearance, unlike the eye, tongue, and teeth. If it has a growth or was cut, according to the Mishnah in the second chapter, Rabbi Yehuda disqualifies it, while Rabbi Shimon says that as long as a red hair was plucked from the place where the growth was removed, it is valid. This implies that according to Rabbi Yehuda, even if a red hair grows in the place where the growth was cut, it is disqualified. This is explained by the commentary of the Rabbeinu Avraham ben David (Ravad), who states that the reason is that it does not exhibit complete redness but rather has flawed red hair.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..368c479027aaaad294d6992f0fbd0b7947145fd3
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,688 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Red Heifer
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות פרה אדומה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות פרה אדומה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קעב </b> לעשות פרה אדומה כמצותה כדכתיב ויקחו אליך פרה אדומה וגו' ומצות פרה אדומה שתהיה בת שלש שנים או ארבעה. ואם היתה זקנה כשרה כחכמים דריש מסכת פרה דאמרי בת ג' או בת ארבע דכיון דעגלה בת שתים דכתיב בה עגלת בקר פרה בת ג' או בת ד' דאמרינן פ"ק דר"ה דפר בן ג' ואפילו בת שתים פר בן בקר לא נקרא בפחות מג' שנים ואם כן פרה בת ד' נמי וזקנה נמי כשרה כדתנן פרק קמא דפרה. ואין לוקחין עגלה ומגדלין אותה דכתיב ויקחו אליך פרה ולא עגלה כדדרשינן בספרי זוטא וזה שנאמר בתורה תמימה תמימת אדמימות לא תמימת קומה כדדרשינן בספרי פרה שומע אני שחורה ולבנה תלמוד לומר אדומה תמימה תמימה באדמימות או תמימה למומין כשהוא אומר אשר אין בה מום הרי מומין אמורים מה תלמוד לומר תמימה לאדמימות. וננסה כשרה כדתנן פרק שני וכדתנן פרק מומין אלו בבכורות דננס פסולים באדם וכשרים בבהמה. היו בה שתי שערות שחורות או לבנות בתוך גומא אחת פסולה כתנא קמא דרבי יהודה פרק ב' דפרה ותנן נמי התם היו בתוך ב' כוסות ומוכיחות זו את זו שמכוונות וסמוכות זו בצד זו פסולה טעמא דאינה תמימה באדמימות כיון שהשתי שערות שחורות או לבנות סמוכים הרי הם נראים. היה עקרן מאדים וראשן משחיר או איפכא הכל הולך אחר העיקר כחכמים דפליגי ארבי מאיר במתניתין דקאמר הכל הולך אחר הנראה דהיינו ראשן אבל חכמים סברי דלא הויא תמימה באדמימות אלא אם כן עיקרן אדום ויגוז ראשן [דקדשי] בדק הבית לא מתסרי מגיזה מן התורה אלא מדרבנן ובפרה דלא שכיחא לא גזור וכדתניא בתוספתא מספר ואינו חושש משום גוזז. וצריך שישאר מן המאדים כדי שינטל בזוג שכל שערה שאינה ניטלת בזוג הרי היא כמי שאינה כדתנן במתניתין בנדה פ' בא סימן לפיכך אם היו השתי שערות לבנות או שחורות שאינן נלקטות בזוג כשרה דלא פסלי שתי שערות אלא אם כן ארוכות דנלקטות בזוג כדאיתא. היו קרניה או טלפיה שחורים יגוד כדתנן פרק ב' דפרה ובב' מומין אלו בבכורות תרגמה זעירי מעילוי זכרות שיש בחודו של קרן כשנים או שלש אצבעות שאין זכרות מגיע שם ואם השחרות אינו מגיע עד מקום הזכרות יחתוך אבל יותר מכאן פסלה וכן תניא נמי בספרי ובתוספתא. העין והשינים והלשון אינן פוסלים במראה ובספרי תניא פרה שגלגל עיניה משחיר אם דומה עינה לשאר הפרות כשרה ואם לאו פסולה ונראה טעמא דאינם נראים כמו הקרנים והטלפים דבעי' קציצה כדאמרי' לעיל אי נמי משום דרך הקרנים להיות ממראה הפרה והיכא דהם שחורים הוי שינוי בגופא מה שאין כן בעין ולשון ושינים. היתה בה יבלת וחתכה במתניתין פרק שני רבי יהודה פוסל רבי שמעון אומר כל מקום שניטל ולא העלה מקומו שער אדום פסולה משמע דלרבי יהודה אפילו העלה שער אדום במקום שחתך היבלת פסולה וכמו שפי' הראב"ד ז"ל הטעם לפי שאינו עולה בו אדמימות גמורה אבל הוא שער לקוי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> המומין הפוסלים בקדשים פוסלים בפרה דכתיב אשר אין בה מום וכדתנן פרק ב'. היתה יוצא דופן או אתנן ומחיר פסולה כתנא קמא דרבי אליעזר פרק שני ואף על פי דקדשי בדק הבית היה ולא קדשי מזבח אפי' הכי חטאת קרייה רחמנא כדאמרינן נמי פרק קמא דחולין דטרפות פוסל בה מהאי טעמא כיון דפוסל שאר קדשים. ומותר ליקח אותם מן הגוי כחכמים דמכשירין בפרק שני דפליגי (אמר) ארבי אלעזר ובפרק אין מעמידין מוקמינן פלוגתייהו בחיישינן לרביעה דלרבנן לא חיישי אבל אם ודאי רבעה פסלה אפילו למאן דאמר פרק קדשי בדק הבית היא דכתיב כי משחתם בהם מום בם כל שהמום פוסל דבר ערוה וע"ז דכתיב בהו השחתה פוסלין בו וחטאת קרייה רחמנא כדאמ'. יתרה פרה על הקדשים שעבודה פוסל בה דכתיב אשר לא עלה עליה עול וכתי' (כי) בעגלה ערופה אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול מה עול האמור בעגלה עשה שאר עבודות כעול דכתיב אשר לא עובד בה אף עול האמור בפרה עשה בה שאר עבודות כעול אם כן מה תלמוד לומר עול עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה שהניחו עליה להקל משא מידו ולא למשוך ושאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה כדאמרינן בסוטה פרק עגלה ערופה ושאר עבודה היינו כשעושה לשם עבודה והיינו היכא דניחא ליה כדאשכחן גבי עלה עליה זכר אבל עול פוסל אף על גב דלא ניחא ליה ועובד דומיא דעבד מתוקמא בשאר עבודות דלאו עול כך כתב הר"ש ז"ל והרב ז"ל כתב דעלה עליה עול נמי אם לרצונו דוקא הוא דפסולה וכדא' גבי הכניסה לרבקה וכו' דהוי דומיא דעול וכל שעשה בה לצרכה כשרה ולצורך אחר פסולה כדמפרש במתניתין דפרק שני במסכת פרה וטעמא דכל שלא לצרכה הוי עבודה וכל לצרכה לא הוי עבודה. נעשה בה מלאכה מאליה או שעלה עליה עול מאליו אם לרצונו פסולה דכתיב אשר לא עובד בה ואמר רב פפא בפרק אלו מציאות אי כתיב עובד וקרינא עובד הוה אמינא אפילו ממילא ואי כתיב עבד וקרינא עבד הוה אמינא עד דעבד בה איהו השתא דכתיב עבד וקרינא עובד בעינא דומיא דעבד מה עבד דניחא לה אף עובד דניחא ליה והא ילפינן עול עול מג"ש מעגלה ערופה לפרה אדומה ואפילו למאן דלית ג"ש ויליף לה התם בסוטה שאר עבודות שפוסלות בפרה (ערופה דפרה) דכתיב אשר לא עלה עליה עול מ"מ ודריש ליה בלא עול מדלא כתיב אשר לא עלה (עליה) עול עליה ותו הדר כתיב עול לדרשא דעול פוסל בין בשעת עבודה בין בשלא בשעת עבודה ושאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה כדאמרינן התם ומכל מקום סברא הוא דלא אתא לרבויי קרא שאר עבודות אלא בדניחא ליה כדאשכחן בעגלה וכמו שכתבו בתוספות פ' אלו מציאות והר"ש פרק שני דפרה. לפיכך אם שכן עליה עוף כשרה עלה עליה זכר פסולה כדתנן בפרק ב' דאף על גב דלא ניחא ליה חשיב ניחא ליה כיון דבשאר פרות הוה ניחא ליה וכל דניחא ליה הוי שעת עבודה ואין צריך לומר שבמעוברת פסולה כחכמים דפליגי ארבי אליעזר ריש פ' שני דפרה דרבי אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא והוי כגופה דפרה ולאו עבודת משא הוא וחכמים פוסלים דלאו ירך אמו הוא ולא הוי כפרה אלא חולין גמורין ונפסלין מטעם מלאכה. הכניסה לרבקה ודשה מאליה כשרה הכניסה כדי שתינק ותדוש פסולה שהרי עשה לרצונו כדתניא בתוספתא דפרה ובעול נמי בעינן עובד דומיא דעבד דניחא ליה וליכא בין עול לשאר עבודות אלא בעול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה ושאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת עבודה כדאמרינן ולפי' הר"ש ז"ל בשעת עבודה היינו היכא דניחא ליה ועול פוסל שלא בשעת עבודה דלא ניחא לי' כמו שכתב פרק ב' דפרה צריך לישב הכניסה לרבקה ודשה כשרה משום דלא ניחא ליה דלאו בעול קמשתעי אלא רבקה היינו שקושרים ארבעה פרות ביחד וכמו שפי' רש"י ז"ל פרק אלו מציאות ופרק כל שעה ומשום עבודה הוא כדתניא ודשה ועבודה אינה פוסלת אלא בדניחא ליה כדילפינן מדכתיב עובד דומיא דעבד כדאמרינן.
+
+Halakhah 8
+
+<b>פרה </b> שנולד בה פיסול תפדה כדתניא בתוספת' פרק ב' וכן אם מתה תפדה משום עורה תניא נמי התם מתה תפדה ושחטה על גב מערכה אין לה פדיה עולמית מצא אחרת נאה הימנה תפדה כדתניא נמי התם ומייתי להא תוספתא פרק קמא דשבועות ואמרינן עלה שאני פרה דקדשי בדק הבית היא כלומר אינה מקדשי מזבח ליקדש קדושת הגוף ולפיכך נפדית בלא מום ואינה צריכה לב בית דין להתנות עליה ואפילו הכי מתה או נשחטה חוץ למקומה נפדת דקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה כר' שמעון דסוף תמורה ואקשיא והאמר ריש לקיש אומר היה רבי שמעון פרה נפדית על גב מערכתה אף על גב דנשחטה כהלכתה על גבי מערכתה נפדת אם מצא אחרת נאה הימנה והכא תניא שחטה על גבי מערכתה אין לה פדיה עולמית דכיון דנעשה בהכשר גנאי הוא להוציאה לחולין אלא לא תוקמה כרבי שמעון והאי דקתני דבלא מום נפדת אם מצא נאה הימנה כשלא נשחטה דינו משום דלב בית דין מתנה עליה אף על גב דלא שכיחא איידי דדמיה יקרים מסקי אדעתייהו לאתנויי דיוכלו לפדותה אם מצאו נאה הימנה ואם מתה תפדה מוקמינן ליה נמי התם משום עורה דאמרי אינשי מגמלא אונא ומדאוריתא אפילו משום בשרה היו יכולים לפדותה דהא דאמרינן דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אפילו בקדשי בדק הבית דמשמע דאין לבשרה פדיון היינו מדרבנן אבל מדאוריתא פודין קדשי בדק הבית דהא דאין פודין נפקא לן מדכתיב ואכלת ולא לכלביך דכתיב בפסולי המוקדשין של מזבח כדמוכח בפרק ב' דבכורות מהאי קרא נפקא לן גיזה וחלב ושל בדק הבית מותרין ובהדיא קתני התם אם מתו יפדו והיינו מדאוריתא כמו שכתבו התוספות פרק קמא דשבועות. נשחטה לשם חולין תפדה כדאיתא בתוספתא דמייתי פרק קמא דשבועות נמי תניא נשחטה תפדה והיינו נשחטה שלא בהכשר כדפרשי' נשחטה חוץ למקומה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אף </b> כהן הדיוט כשר לשריפת הפרה כרבי אליעזר בן יעקב פרק שני דפרה דכתיב ונתתם אותה אל אלעזר הכהן ודריש אותה באלעזר שהוא סגן ושאר כל הפרות אפילו בכהן הדיוט כרבי יהודה דמכשיר שלא בכ"ג במתניתין ודלא כתנא קמא. והעושה אותה לובש ארבע בגדים של כהן הדיוט כדתניא נמי התם מצותה בד' בגדי לבן עשאה בבגדי זהב ובבגדי חול פסולה דילפינן חוקה חוקה מיום הכיפורים דבגדי לבן מעכבין כדאיתא התם.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> העוסקים בפרה היו טבול יום דכשרים למעשה הפרה לקדש ולהזות כדתנן פ"ג דפרה. מטמאין היו את הכהן השורף את [הפרה] מפני הצדוקין שלא יהו אומרים במערבי שמש היתה נעשת ומייתי' לה פרק חומר בקודש ופרש"י דלרבנן טבול יום כשר בה דנפקא להו מריבוייא דקרא דכתיב והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא שיוצא מכלל טומאה וכדאיתא בפרק טרף בקלפי לימד על טבול יום שכשר בפרה מכדי בטהור עסקינן ואהא דכתב לעיל מיניה ולקח אזוב וטבל במים איש טהור למה לי למהדר ולמכתב והזה הטהור ליכתוב והזה על הטמא אלא טהור כל דהו ואשכחן טבול יום דאיקרי טהור דכתיב ורחץ במים וטהר ואם כן אפי' אינו טהור לתרומה עד שיעריב שמשו הוי טהור למעשה פרה כדאמרינן. וכן כל הכלים שמכניסין לתוכן אפר הפרה כולם טבולי יום היו כדתנן פ"ה שפופרת שחתכה רבי יהושע אומר יטמא ויטביל וטעונה טבילה כדתניא פרק חומר בקודש ואמרינן התם דעשאוה כטמא מת והיינו מדרבנן משום חומרא:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מעלות </b> יתירות עשו בטהרת פרה מפני שכשרה בטבול יום כדילפינן ולא יזלזלו בה לומר הואיל וטבול יום כשר בפרה אין צריך להיות זריזין בשמירת טהרתה וכדאמרינן ריש יומא כל מעשיה בכלי גללים כלי אבנים והיינו מדרבנן. שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין הכהן השורף אותה מביתו כמו שמפרישין כ"ג לעבודת יוה"כ הדתניא פ"ג דפרה ואמרינן בריש יומא מנא הני מילי דבעי פרישה ליה"כ ולפרה אמר ר' יוחנן אמר קרא כאשר עשה ביום הזה צוה לעשות לכפר עליכם ובמילואים כתיב האי קרא שצוה אותם לפרוש מביתם ז' ימים כדכתיב ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה וגו' וביום השמיני עבדו כמו שכתוב ויהי ביום השמיני וכתיב כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות ומנין דכוליה קרא דלעשות ולכפר עליכם בי"ה כתיב ופרה יליף בג"ש דצוה צוה דכתיב הכא צוה וכתיב גבי פרה זאת חוקת התורה אשר צוה ה' מה להלן פרה אף כאן פרה ומה להלן פרישה אף כאן פרישה וכן מפרישים אותו מאשתו שמא תמצא נדה. הלשכה שהיה יושב בה היתה צפונית מזרחית כדתנן בפרה וטעמא מפרש ביומא מדרבנן שיהיה היכר שהיה כחטאת הנשחט בצפון. ובכל יום מזין עליו מי חטאת חוץ מיום ד' ומן הדין לא היה צריך אלא שלישי ושביעי משום טומאת מת אלא משום חומרא היו מזין עליו בכל יום כדילפינן ממלואים דכתיב בהו ויז על אהרן וגו' וכתיב שבעת ימים ימלא את ידם והאי ילפינן הוי אסמכתא בעלמא וכדאיתא ביומא. ומכל חטאות שהיו שם היו מזין עליו כדתנן בפרה פ"ג והינו נמי משום חומרא. ואין מזה עליו אלא אדם שלא נטמא מעולם וכן הכלים שאינם מקבלים טומאה וכדתנן התם והכל מעלה יתרה מדרבנן:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית כדכתיב והוציא אותה אל מחוץ למחנה בהר המשחה על גבי כיפין מפני קבר התהום כדתנן פרק ג' וטומאת הכהן וטבילתו וסמיכת הזקנים עליו שם בפרק שלישי וכדאיתא לעיל דליהוי טבול יום וסידור מערכה מעצי ארזים וכו' שם במשנה וכפתוה בחבל ראשה לדרום ופניה למערב כדתנן התם והכהן ג"כ פניו למערב לצד מקדש כדכתיב והזה אל נכח פני אהל מועד וגו' ושוחט בימינו ומקבל בשמאלו דלא כר' יהודה דאמר בימינו היה מקבל אחר שחיטה ונותן לשמאלו ולכ"ע מזה באצבע ימינו דנאמר בהן ואצבע ונאמר במצורע בהן ואצבע מה להלן מיומנה שבימין אף כאן מיומנה שבימין דהואיל ונאמרו בתורה אצבעות סתם ופרט הכתוב בא' מהן שהיא ביד הימין אף כל אצבע מהימין דכתיב הימנית המיומנת שבימין הרגילה שבאצבעות המוכנת שימושה בה וכדתני' בספרי ותני' נמי התם מדמה באצבעו מצותה מצות יד ולא מצות כלי כלוג שמן שהוא מכשיר נמי ואין כשר אלא ביד וההזאות שבעה כדכתיב והזה ז' פעמים על כל הזאה טבילת אצבע בדם כדתנן התם דכתיב וטבל והזה ודרשי' על כל הזאה טבילה כדדרשינן בספרי מדמה ז"פ שחוזר לדם ז"פ וכדא' פ"ק דמנחות דשיירי הדם שבאצבע פסולין דכתיב התם והזה מן הדם שבענין למעוטי שירים שבאצבע שצריך לטבול אצבעו בין כל הזאה והזאה דהכי משמע והזה מן הדם שבענין האמור למעלה וטבל הכהן באצבעו בדם מאותו דם שבכלי שטובל בו יזה כל הזאות ולא שבאצבע והכא נמי בעינן על כל הזאה טבילה וכדאיתא התם גבי פרה. גמר מלהזות הזאות דם פרה אדומה מקנח ידו בגופה של פרה כדתנן במתניתין דפרה לא גמר מקנח אצבעו בין כל הזאה והזאה כדאי' קנוח בגופה של פרה כתבו בתוס' התם טעמא דכתיב בסיפיה ואת דמה ישרוף אלמא דמה טעון שריפה ולכך מקנח בגוף הפרה. ירד והצית האש באליגות כדתנן התם וכשיצת האור ברובה ותקרע בטנה משליך לתוכה עץ ארז ואזוב בשני התולעת כדכתיב והשליך אל תוך שריפת הפרה וכדתנן במתניתין פ"ג ותניא בספרי עץ שומע אני כל עץ במשמע ת"ל ארז אי ארז שומע אני אפילו ענף ת"ל עץ הא כיצד זו בקעת של ארז אזוב ולא אזוב יון וכו' ולא כל אזוב שיש לו שם ליווי ושני תולעת ששינתו תולעת ולא ששינתו דבר אחר ועוד תניא בספרי ר' עקיבא אומר והשליך אל תוך שריפת הפרה שומע אני משתעשה אפר ת"ל הפרה יכול יקרענה ויתננו בתוכה ת"ל והשליך אל תוך שריפת הפרה הא כיצד משתבקע על ידי שיצית האור ברובה ובפ' טרף אמרינן שני תולעת של פרה עשרה זוז משקלה דאע"ג דלא בעי' כובד כר' שמעון בן אלעזר אפ"ה אם נתהבהבה יביא אחרת כדתניא התם משום דכתיב אל תוך שריפת והא דאמר רב עץ ארז ואזוב ושני שקלטתן שלהבת כשרה מוקמי לה בנכפפת שהשלהבת נמוכה וסמוכה לגחלת וקרינן בה אל תוך ומפני שיש מיני ארז ואזוב ושני אומר ג' פעמים על כל דבר כדתנן במתני' ושלשתן מעכבין זה את זה כדתנן במתני' דהקומץ ג' שבפרה ובגמרא טעמא דכתיב חקה דהויא עכובה וכריכה מפרש טעמא בפ' טרף בקלפי אליבא דר' משום דכתיב ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך וגו' שיהיו נלקחין בבת אחת ואינו משליך קודם שיצת האור ברובה ולא אחר שתעשה אפר כדאמרינן לעיל לר' עקיבא ואם השליך פסולה כדכתיב אל תוך שריפת הפרה דמשמע שהיא נשרפת דהיינו שיצת האור ברובה ועדין היא פרה ולא אפר וכתיב חקה לעיכובא. בין שהשליך כולן כא' או זה אחר זה בין תוך גופה או תוך שריפתה בין נקרעה בין קרעה ביד או בסכין כשרה וכדתניא בתוספתא וטעמא דלא קפיד קרא אלא אתוך בין אפרה בין אשריפתה דכתיב שריפתה וכתיב הפרה כדאמרינן לעיל וכן קרעה כיון שכבר הוצת האור ברובה כשרה דלא קפיד קרא אלא שישליך תוך שריפת הפרה וזה אחר זה נמי כשרה דאף על גב דבעינן כריכה היינו כשלוקחין בידו להשליכן כדכתיב ולקח שיהו נלקחין כאחד אבל אם אחר שלקחן כרוכין נפרדו והשליכן אחד אחד כשרים כדאמ'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>נגמרה </b> שריפתה חובטין אותה והעצים שנשרפו עמה וכורכין אותן כדתנן במתני' דפ"ג ותניא בספרי על פרשה ישרוף ר' יהודה אומר שלא ימעט לה עצים מרבה הוא לה חבילי אזוב ואזוב יון בשביל להרבות את האפר. כל שחור שאפשר שיכתש ויהיה אפר בין מבשרה בין מהעצים כותשין אותו עד שיעשה אפר ושאין בו אפר מניחין אותו וכדתנן במתניתין וכל עצם שנשאר בלא שריפה בין כך ובין כך היה נכתש כדתניא במתניתין ונראה דטעמא דבשר ועצים שאין בהם אפר מניחין אותו ועצם כותשין משום דבשר בני שריפה נינהו ולהכי לא מיקרו שרופים עד שיהא בהם אפר אבל עצם אפילו אחר שריפתו הוא שלם דלאו בר שריפה הם כבשר ועצים ולכך נכתשים בין כך ובין כך.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b> מניחין בעזרה מאפרה דכתיב והניח מחוץ למחנה וחולקין אותה לג' חלקים א' ניתן בחיל ואחד בהר המשחה ואחד היה מתחלק בכל המשמרות כדתנן במתני' ותניא בספרי ואסף איש טהור והניח אוסף לפני מחנה ישראל דהיינו הר המשחה שישראל היו מזין ממנו והניח במחנה ישראל שיהו הכהנים מקדשין ממנו וא' בחיל כדכתיב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת מלמד שמצניעין ממנו ותשעה פרות נעשו והעשירית יעשה מלך המשיח מהר יגלה כנגד עשרה פסוקים שיש מתחלת פרשת פרה עד לחוקת עולם שהם בעניין עשיית הפרה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> שוחטין ב' פרות אדומות כא' כדתניא בסיפרי ושחט אותה מכאן אמרו אין עושין שתי פרות כאחת. לא רצתה פרה לצאת אין מוציאין עמה שחורה שלא יאמרו שחורה שחטו ולא אדומה שלא יאמרו שתים שחטו כדתנן במתניתין פ"ג דפרה בפלוגתא דר' ומייתי לה פ' טרף ומשמע דלת"ק הוי מדרבנן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>פרה </b> שנשחטה שלא לשמה או קבל או הזה שלא לשמה או לשמה ושלא לשמה או שלא לשמה ולשמה או שלא בכהן או במחוסר בגדים או בבגדי זהב או בבגדי חול פסולה כדתנן פ"ד לת"ק דר' אליעזר וכדדריש בסיפרי חטאת היא מגיד שאם נשחטה שלא לשמה פסולה כלומר מדאיתקש לחטאת כדדריש נמי התם חטאת היא מגיד שמועלין בה וכו' אבל אין לומר דמדכתיב היא דריש שלא לשמה פסולה כדדרשינן בזבחים ובמנחות היא לשמה כשרה שלא לשמה פסולה דלא דמי דהכא לא כתיב בשחיטה ובהזאה ושלא בכהן דאע"ג דכ"ג לא בעיא כהן מיהא בעיא ומחוסר בגדים במתניתין וכדתניא בסיפרי ולקח אלעזר הכהן מדמה הכהן בכיהונו ובתוספתא שנינו עשאה בבגדי זהב או בבגדי חול פסולה דמצותה בד' בגדי לבן כדתנן במתני' ובבגדי לבן היתה נעשית דילפינן חוקה חוקה מיום הכיפורים מה חוקה האמורה בי"ה בבגדי לבן אף חוקה האמורה כאן בבגדי לבן ובסיפרי אמרינן מי שרף פרה ראשונה אלעזר וכי לובש אלעזר בגדי כ"ג בימי אביו.
+
+Halakhah 4
+
+<b>קבל </b> דמה בכלי פסולה דכתיב ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו מצותה מצות יד ולא מצות כלי כדדרשינן בסיפרי. הזה בכלי אפילו אחת מהן פסולה כדתניא בתוספתא משום דכתיב אצבע הזה אחד מהן בשמאלו פסולה כדתניא נמי בתוספתא ובספרי יליף ממצורע דכתיב ביה ימנית הזו שבעה כהנים כאחד פסולה זה אחר זה כשרה כדתניא נמי בתוספתא פ"ד וטעמא משום דשבע פעמים כתיב ולא שייך אלא זה אחר זה הזה ולא כיון כנגד ההיכל פסולה כדתניא בספרי אל נכח פני אהל מועד שיהא מתכוין ורואה פתחו של ההיכל בשעת הזאת הדם וכן אם שחטה או שרפה שלא כנגד ההיכל פסולה כדאמ' ר' יוחנן בזבחים פ' פרת חטאת משום דהקיש שחיטה ושריפה להזאה דכתיב ושחט ושרף והזה מה הזאה כנגד הפתח כדתניא בה אל נכח פני אהל מועד אף שחיטה ושריפה דסמיך להזאה בעיא כנגד הפתח והיינו שפניו כנגד רוח שההיכל בו אף על פי שלא כיון בדקדוק כנגד ההיכל משום דכתיב אל נכח פני אהל מועד דמשמע ברוח שאהל מועד בו.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>חסר </b> א' מן המתנות פסולה דתנן פרק הקומץ שבעה הזאות שבפרה מעכבות זו את זו ובגמרא טעמא משום דכתיב חקה ובספרי דרש שבע פעמים שיהו מעכבות זו את זו טבל שנים והזה אחד חטאתו פסולה כדתניא בתוספתא דבעיא על כל הזאה טבילה אחד טבל אחד והזה שתים אע"פ שלא חשב השניה בכלל שבע אלא חזר וטבל והזה על השניה הזייתו פסולה כדתנן בתוספתא ובמתניתין וטעמא דשירים שבאצבע פסולין כדילפינן לעיל ובסיפרי דרשינן דבעיא על כל הזאה טבילה מדכתיב מדמה שבע פעמים שחוזר לדם שבע פעמים והמוסיף על שבעה אינו כלום אם הוא כהן אחר אבל הכהן עצמו אם הוסיף פסלה כדמפרש בתוספתא משום שעשה עמה מלאכה שפוסל בה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>הוציא </b> את הדם חוץ ממערכתה והזה פסולה כרבי אליעזר בן יעקב בתוספתא דאמר חוץ למערכתה לא יחזיר ואם החזיר כשר הא לא החזיר והזה פסול. הזה מדמה בלילה אפילו השביעית בלילה פסולה כדתניא בתוספתא וכדדרשינן בסיפרי דחטאת קרייה רחמנא. שחטה חוץ ממקום שריפתה אפילו לפנים מן החומה פסולה דכתיב והוציא אותה אל מחוץ למחנה ואפילו חוץ למחנה בעיא שחיטה במקום שריפה. שרפה חוץ ממערכתה שנשחטה עליה או חלקה לב' ושרפה בשני מערכות או שרף ב' במערכה אחת פסולה כדתנן פ"ד דפרה וטעמא כדכתיב ושחט ושרף ובשתי גתות נמי פסולה דקרא משמע ושרף את הפרה כולה במקום אחת ושתים בגת אחת נמי פסלה משום מלאכה שזו פוסלת על זו אבל בזו אחר זו כשרה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הפשיטה </b> ונתחה ואחר כך שרף כולה כשרה כדתנן במתניתין משום ואת עורה ואת בשרה כתיב רצה בהפשט וניתוח רצה במחובר ואם חסר ממנה כלום אפילו מפירשה פסולה דפרה משמע שלימה כמות שהיא פקע מעורה או מבשרה אפילו משערה כזית פסולה אם לא החזיר כדתניא בתוספתא וכזית נמי תניא התם רבי אלעזר ברבי שמעון אומר כזית מעכב ובספרי דרשינן את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף מה פרשה במקומו אף כולן במקומן מכאן אמרו הדם כל שהו יחזיר ואם לא החזיר פסל וכו' בכזית יחזיר ואם לא החזיר פסל. פקע חוץ למערכתה מרבה עליו עצים ושורפו במקומו כדתניא בתוס' והא דתניא אי לא החזיר פסל היינו כשלא הרבה עצים ושרפו במקומו פקע מקרניה ומטלפיה ומפרשי' אין צריך להחזיר שכל דבר שאין מעכב בחייה אין מעכב בשריפתה כדתניא התם בתוספתא ושערה מעכב בחייה הוא דבעיא שתהא אדומה ופרשה דאין מעכב היינו כשפקע מעצמה אבל חיסר הוא אפילו מפירשה אמרינן דפסולה משום דכתיב על פרשה ישרוף כדאמ'.
+
+Halakhah 13
+
+<b>הפרה </b> אינה נפסלת בלינה כדתניא בתוספתא דשחטה היום ושרפה למחר כשרה וכדדרשינן בספרי חטאת היא מגיד שנשרפת בלילה כביום יכול תהא נפסלת בלינה ת"ל למשמרת מגיד שמשתמרה ימים על ימים שנים על שנים. שרפה אונן או מחוסר כפרה כשרה כדתניא פרק הערל אונן לכ"ע במחוסר כפרה פליג יוסף הבבלי משום דמחוסר מעשה הוא אבל לת"ק תרוייהו כשרים דטהורים נינהו ובפ"ב דזבחים מייתי להא מתניתא ופי' בתוספתא דאף על גב דחטאת קרייה רחמנא אפילו הכי הני כשרים דאתו בקל וחומר מטבול יום דאסור בנגיעת תרומה וכשר בפרה כדילפינן לעיל. שרפה שלא בקידוש ידים ורגלים פסולה שמעשי' כעין עבודה הם כדתנן פרק ד' דפרה וטעמא מדאיתקש לחטאת כדאיתא לעיל. ואם קדש בחוץ שלא בכלי שרת כשר כרבי יוחנן בפרק ב' דזבחים ומפרש רב פפא משום דכל מעשיה בחוץ שרפה שלא בעצים או בכל עצים אפילו בקש כשרה כדתנן במתני' פרק ד' משום דלא כתיב עצים אלא ושרף סתם ומצותה שירבה לה עצים כדי שיהא לה אפר הרבה כדתניא בתוספתא ובספרי ומשתעשה אפר אם הוסיף אפילו עץ אחד הוי כאפר מקלה דכיון דלא נשרף עמה לא אפר פרה הוא.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>כל </b> מעשה הפרה מתחלה ועד סוף אינו אלא ביום ובזכרי כהונה כדתניא פרק טרף אין לי אלא הזאת מימיה שאין כשרין באשה כבאיש דהזאה אין כשרה באשה מדכתיב וטבל במים איש טהור לרבנן איש להוציא את האשה ואין כשרים אלא ביום כדכתיב הוא יתחטא בו ביום השלישי וגו' מנין לרבות שחיטתה וקבלת דמה והזאת דמה ושריפתה והשלכה עץ ארז ואזוב ושני תולעת מנין דלא יהיו כשרים אלא ביום דאלו לענין אשה כבאיש לא איצטריך רבוי דבכולהו כתיב בהו אלעזר או כהן לאפוקי אשה אבל ביום צריך קרא וקאמר תורה זאת חקת התורה תורה אחת לכל עבודותיו יכול שאני מרבה אף אסיפת אפר ומילוי מים וקידוש דהיינו נתינת אפר במים ת"ל זאת הכתוב כאן קיים ואל תוסף ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו לאחר שריבה הכתוב תורה ומיעט זאת ולא פי' מאי ריבה ומאי מיעט מעתה לא מוסרן אלא להתבונן בה את האמת ואת הישר והרי אנו למדי' כולה מהזאת מימיה מה הזאת מימיה אינה כשרים באשה כבאיש כדכתיב ולקח אזוב וטבל במים איש טהור ואין כשרין אלא ביום כדכתיב הוא יתחטא בו ביום וגו' אף אני אביא שחיטתה וקבלת דמה והזאתה ושריפתה והשלכת ג' מינים הואיל ואין כשרים באשה כבאיש כדאמרינן דאלעזר או כהן כתיב בכולהו אין כשרים אלא ביום ומוציא אני אסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש הואיל וכשרים באשה כבאיש כדילפינן מדכתיב ואסף איש טהור מכלל שאינה צריכה כהן וכאלו אמר אדם טהור בין איש בין אשה ביום ובלילה נמי והמלאכה פוסלת בה עד שתעשה אפר כדתנן במתניתין פרק ד' כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאים בגדים ופוסלים אותה במלאכה וילפינן בסיפרי פסול מלאכה מדכתיב ושחט אותה בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בשחיטתה וכתיב ושרף את הפרה בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בשריפתה הא עד שלא אמר לי יש לי בדין אם פוסלת בשחיטתה לא תפסול בשריפתה אלא בא הכתוב ללמד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בה משעת שחיטתה עד שתעשה אפר.
+
+Halakhah 18
+
+<b>שחט </b> את הפרה ונשחטה בהמה אחרת עמה או נחתכה דלעת כשרה כדאמרי' פרק השוחט דכיון דהוי בלא כוונה לאו מלאכה היא ואם נתכוון פסולה דמדכתיב ושחט אותה שתהא מלאכה פוסלת בה משמע ושחט אותה שלא יתכוין לשחוט אלא אותה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף מטמאים בגדים כדתנן פ"ה דכתיב בעץ ארז ואזוב והשליך אל תוך שריפת הפרה וסמיך ליה וכבס בגדיו הכהן וכתיב בשריפתה והשורף אותה יכבס בגדיו ותניא בספרי אם המשליך את האזוב מטמא בגדים השורף לא כל שכן מה תלמוד לומר והשורף בא הכתוב ולימדך על כל העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף שיהו טעונין תכבוסת בגדים וכבס האוסף למה נאמר אם המשליך עץ ארז מטמא בגדים האוסף לא כל שכן אם אמרת כן ענשת מן הדין ולימדך שאין עונשין מן הדין דבר אחר בא הכתוב ולימדך על האוסף את האפר שמטמא בהיסט וטעונין טבילה והערב שמש דין תורה כדכתיב וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב ומשמרה מטמא מדרבנן.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b> מקום שנאמר בתורה בטומאה יכבס בגדיו לא בא ללמדנו שהבגדים שעליו בלבד הם טמאים אלא כל שיגיע בו בשעת חיבורו בטומאה כדתניא בת"כ גבי נבלה יכבס בגדיו יכול אף הציפה ת"ל בגד אי בגד יכול בגד גדול לבן דמטמא בזב ובנגעים מנין גדול צבוע וקטן לבן וקטן צבוע וכו' ת"ל בגד בגדיו ומנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל וטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד בגד הוא מטמא ואין מטמא אדם וכלי חרס והיינו בגדי' שנוגע בהם בזמן חיבורו בטומאה דומיא דבגדיו שהוא לבוש אבל אחר שנגע אינו מטמא בגדים וכי האי גוונא דרשינן נמי בתורת כהנים גבי משכב זב דמטמא שאר כלים כבגדים בשעת נגיעה ואם פירש אינו מטמא כדתניא נמי ואיש אשר יגע במשכבו בשעת מגעו מטמא בגדים פירש אינו מטמא בגדים וכן העוסק בפרה דוקא בשעת שחיטה או שריפה הוא דמטמא בגדים שהוא לבוש או נוגע בהם אבל אחר שפירש ממעשיה אינו מטמא דהא כתיב ביה בגדיו כדכתיב גבי נבלה ופרה עצמה אינה מטמאה כלים ואדם הנוגעים בה אלא המתעסק כדכתיב וכבס בגדיו גבי משליך ושורף ואוסף דמשמע משום דמתעסקין בה וכדתנן פרק ה' דפרה שהבגדים אומרים לאדם מטמאין לא טימאוני ואתה טמאתני והיינו כשנעשית כמצותה. אבל נפסלה המתעסק בה טהור כדתנן פרק רביעי דפרה נפסלה בשחיטתה אינה מטמאה בגדים בהזייתה כל שעוסק בה לפני פיסולה מטמא בגדים לאחר פיסולה אינו מטמא בגדים נמצא חומרא קולא.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>והנוגע </b> באפר אחר כינוסו אינו מטמא בגדים וכן פרים ושעירים הנשרפים מטמאים בגדים משעת שריפתן עד שיעשו אפר כדכתיב גבי פר ושעיר של יוה"כ והשורף אותה יכבס בגדיו וכדתניא סוף פרק שני שעירי יוה"כ וסוף פרק טבול יום והשורף אותם השורף מטמא בגדים ולא המצית את האור ולא המסדר את המערכה ואי זהו השורף זה המסייע בשעת שריפה יכול אף כל מי שנעשו אפר תלמוד לומר אותם אותם מטמאים בגדים כגון שסייע בשריפתן ולא משנעשו אפר דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר וכו' ותניא נמי פרק טבול יום פרה ופרים הנשרפין ושעירים השורפן והמוציאן מטמא בגדים והן עצמן אין מטמאין בגדים הנוגעים בהם בלא מתעסקים פרה פר ושעיר של יוה"כ בהדיא כתיב בהו והשורף וכו' ופר כהן משיח ופר העדה יליף בסוף פרק כל הזבחים שנתערבו מדכתיב גבי פר ושעיר של יוה"כ והשורף אותה יכבס בגדיו וכתיב לעיל מיניה ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת מה תלמוד לומר חטאת חטאת תרי זימני שלא למדנו אלא לפר ושעיר של יוה"כ שמטמאין בגדים שאר נשרפין מנין תלמוד לומר חטאת חטאת דברי רבי יהודה ורבי מאיר יליף מדכתיב בהאי קרא אשר הובא את דמם לכפר מה תלמוד לומר לכפר לימד על המתכפרין הפנימיים שמטמאין בגדים והיינו כשנעשו כמצותן כדתנן פרק טבול יום בזמן שהם נשרפין כמצותן בבית הדשן מטמאין בגדים ואם אינם נשרפים כמצותן בבית הבירה אינם מטמאים בגדים דהשורף אותם משמע כמצותן והנושא פרים ושעירים הנשרפים להוציאן לבית הדשן לשורפן טמא ומטמא בגדים דין תורה כדתנן התם פרק טבול יום ובמשלח שעיר לעזאזל כתיב נמי יכבס בגדיו כל זמן שמתעסק בשילוחו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>מאימתי </b> מטמא בגדים הנושא פרים ושעירים הנשרפים משיצאו חוץ לחומת העזרה כדתנן פ' טבול יום וילפי' בגמ' ובפ' ב' שעירי דמטמא חוץ לחומת העזרה דת"ר לכולן הוא אומר חוץ לג' מחנות דפר העד' ופר כהן משיח מקום שריפתן חוץ לשלש מחנות כדכתיב והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה גבי פר כהן משיח והיינו חוץ לג' מחנות משום דכתיב בפר העדה אחריו מחוץ למחנה שלא היה צריך לומר שהרי כבר נאמר בו כאשר שרף את הפר הראשון ומה תלמוד לומר מחוץ למחנה ליתן לו מחנה שניה וכשהוא אומר אל מחוץ למחנה בדשן דכתיב בתחלת צו את אהרן והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור שאין תלמוד לומר דאנא ידענא דאל מחוץ למחנה מוציאין אותה כדכתיב בקרא קמא דפר כהן משיח והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה אל מקום טהור אל שפך הדשן הא משמע דשפך דשן המזבח הוא מחוץ למחנה ואם כן למה נאמר אל מחוץ למחנה גבי דשן ליתן מחנה שלישית לשריפת פרים וגבי פר ושעיר של יוה"כ כתיב יוציא אל מחוץ למחנה ושרפן דמשמע דשורפין חוץ לעזרה מיד בהר הבית והלא אף אלו פנימיים ואייתי' לכולהו בריבויא דחטאת חטאת כי הדדי כדאמרינן לעיל ואם כן למה נאמר אל מחוץ למחנה גבי פר ושעיר של יוה"כ לומר לך כיון שיצא חוץ למחנה א' מטמא בגדים דכתיב בקרא בתר מחוץ למחנה והשורף אותם יכבס בגדיו וגו'. נשאום במוטות ויצאו מקצת הנושאין אותם שיצאו לבד מטמאין בגדים כדתנן במתני' פרק טבול יום דהא אינהו הוי חוץ למחנה. יצאו וחזרו לעזרה הנושאן בעזרה טהור עד שיצא דבעי' ואחר יבא אל המחנה וכל כמה דלא נפיק לא קרינא ביה ואחר יבא וכיון דלא קרינא ביה ואחר יבא לא קרינא ביה יכבס בגדיו כדאיתא התם פר' טבול יום היה מושכם מבחוץ מאחר שחזרו הוי ספק שם בעיא דרבי אלעזר מי אמרינן כיון שיצאו חוץ מן העזרה כל המתעסקים בהם טמאים אף על גב דהדור או דילמא כיון דהדור הדור ועד דהדרי ונפקי לא מטמאו ולא איפשיטא בעיין.
+
+Halakhah 6
+
+<b>ומאימתי </b> מטמא בגדים המשלח את השעיר משיצא חוץ לחומת ירושלם עד שעת דחייתו לעזאזל כדתניא פרק שני שעירי המשלח מטמא בגדים ואין השולח את המשלח מטמא בגדים דהיינו המלוים אותן מירושלם יכול משיצא חוץ לחומת העזרה תלמוד לומר המשלח יכול עד שיגיע לצוק ת"ל והמשלח משעה ששלחו כבר לצד המדבר והיינו משיצא מחומת ירושלם ואחר שדחהו אם נגע בכלים ובבגדים טהורים דמטומאת בגדים היינו בשעת חיבורו כדאמרי' לעיל אבל בשכבר דחהו לא.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הנוגע </b> בפרים ובשעירים הנשרפים עצמם אפי' אחר שיצאו בין אדם בין כלים בין אוכלין בין משקין הכל טהור ובפרק טבול יום תניא גבי כולהו והם עצמם אינם מטמאים בגדים אבל מטמאין אוכלין ומשקין דברי רבי מאיר וחכמים אומרים פרה ופרים מטמאים אוכלים ומשקים שעיר המשתלח אינו מטמא אוכלין ומשקין מפני שהוא חי וכן איתא נמי בתוספתא רבי שמעון אומר פרה מטמאה אוכלין ומשקין שהיתה לה שעת הכושר פרים אין מטמאין אוכלין וכו' שלא היתה להן שעת הכושר ותימא הוא אם פסק כרבי שמעון לגבי חכמים דלעיל גבי פרה כתיב דהיא עצמה אינה מטמאה אדם וכלים הא אוכלין ומשקין מטמאין ותלמודא לא מייתי לה בגופה דבריתא דרבי שמעון סוף פרק טבול יום ובמתני' דפרה פרק ח' נמי תנן פרה ופרים ושעיר המשתלח עצמן אינם מטמאין בגדים וכו' משמע דכי הדדי נינהו וצריך עיון ובפי' המשנה כתב הרב דפרים ושעירים הנשרפים מטמאין אוכלין ומשקין כחכמים דתוספתא:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> חטאת אין ממלאין אותן אלא בכלי מן המעיינות הנובעין או מן הנהרות המושכין דכתיב ונתן עליו מים חיים אל כלי ותניא בספרי ונתן עליו מים חיים במי מעיין הכתוב מדבר או אינו אלא במים שהם חיים לעולם כדכתיב וימצאו שם באר מים חיים תלמוד לומר ונתן עליו מים חיים במי מעיין הכתוב מדבר ונהרות המושכין הוו נמי מי מעיין.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הכל </b> כשרין למלאת ולקדש חוץ מחרש שוטה וקטן כדתנן פרק ה' לרבנן דרבי יהודה ומייתי לה פרק קמא דערכין וקאמר דלרבנן הכל לאיתויי אשה דכשרה לקדש דהיינו עירוב אפר במים ואמרינן פרק טרף בקלפי ואסף איש טהור והניח איש להכשיר את הזר משום דלעיל מיניה איירי בכהן כתיב הכא איש להכשיר את הזר טהור להכשיר את האשה דאי למעוטי טמא פשיטא דחטאת קרייה רחמנא והניח מי שיש בו דעה להניח יצאו חרש שוטה וקטן וכתיב בתריה ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת זו היא עבודה של אחר אסיפה וכתיב ולקחו אותם שנאמרו באסיפת האפר דפסולים פסולים נמי לקדש והנך דאכשרי לך באסיפה זר ואשה אכשרי לך בקידוש והא דלא כתיב ולקח לשון יחיד כדכתיב לעיל ואסף והניח דאי הוה כתיב ולקח ונתן הוה אמינא עד דשקיל חד העפר והוא עצמו יתנהו על המים כתיב ולקחו דאפילו תרי ואי כתב ולקחו ונתנו הוה אמינא עד דשקלי תרי ויהבי תרי כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפילו שקלי תרי ויהב חד ומילוי נמי בעי' שיהא בו דעה ולא חרש שוטה וקטן דבהאי קרא כתיב נמי מילוי כדכתיב ונתן עליו מים חיים. ואין ממלאין ואין מקדשין אלא בכלי כדתנן פרק קמא דידים וכתיב אל כלי ואין מזין אלא מכלי פ"ק דידים ופרק ה' דפרה וכתיב בתר כלי וטבל והזה דמשמע מן הכלי והמילוי והקידוש כשרין בלילה דדוקא הזאה הוא דבעינן יום כדכתיב והזה הטהור על הטמא ביום השביעי וטבילת אזוב איתקש להזאה כדכתיב פרק הקורא את המגילה ופי' ריב"א בעל טבילת אזוב הוא משום דקתני לא טובלין ולא מזין טבילה ברישא ורש"י פי' טבילה דטמא דכתיב ורחץ במים בסיפיה דקרא.
+
+Halakhah 3
+
+<b>בכל </b> הכלים ממלאין ומקדשין ומזין אפילו כלי גללים וכו' דתניא בספרי מים חיים אל כלי מגיד שעשה בה כל הכלים ככלי חרס דהוי אמינא כלי חרס דוקא בסוטה דמיא ועפר מקדשים נמי בה וכתיב בה כלי חרש להכי כתיב אל כלי להגיד שעשה כל הכלים ככלי חרש דנראה אי זה כלי שיהיה דלא כתיב הכלי אבל לא בדופן הכלי וכו' כדתנן פרק ה' דפרה דכלי מיהא בעינן והני לאו כלי נינהו וביצת היוצרים הוי כלי אדמה וכשר כתנא קמא דרבי יוסי במתניתין וביצת תרנגולת לא הוי כלי כחכמים דפליגי ארבי יהודה במתני'. שולי הכלים ומגופה שתקנם הוו כלי כדתניא בתוספתא ביצת הנעמית כשרה לקדש כדתניא בתוספתא וכל שכן למילוי והזאה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כלי </b> שחברו בארץ או בסלע אפילו חברו בסיד מקדשין ומזין ממנו כדתנן במתניתין פרק ה' וטעמא דהוי תלוש ולבסוף חברו דהוי כתלוש מדאוריתא. עשה טיט עטרה סביב לכלי והמים צפין אם נוטלת העטרה עם הכלי הוי העטרה ככלי אדמה וכשר כדתנן התם אם היה בריאה כדי שינטל עמה כשר.
+
+Halakhah 6
+
+<b>כלי </b> חרש שניקב בכונס משקה אין ממלאין ואין מקדשין בו כדאיתא סוף פרק המצניע במימרא דרבא דחמש מדות בכלי חרס וכו' ניקב בכונס משקה בטל לו מתורת כלי לענין מי חטאת. ניקב מלמטה וסתמו בסמרטוט פסול מן הצד כשר כדתנן פ"ה דפרה וטעמא לפי שהם נחים בהקף כלי שהנקב היה מן הצד.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>הזולף </b> מים מן המעיין שלא על ידי כלי פסולין אף על פי שנתנן אחר כך בכלי כדתנן פרק ו' זילף את המים וכו' בתוספ' זילף בידיו וכו' פסולין שלא נתמלאו בכלי דכתיב מים חיים אל כלי שינטלו בכלי ממקום חיותן זה הכלל אם סייע שיתמלאו המים בדבר המקבל טומאה פסולין ואם לאו כשרים דכתי' מקוה מים יהיה טהור ודרשי' בפ' שני דזבחים הוייתן על ידי טהרה דאף על גב דהאי קרא גבי מקוה כתיב ילפינן מיניה כל הויות דהכי משמע הוייתן של מים המטהרים על ידי טהרה תהא כלומר בדבר שאינו מקבל טומאה. המפנה את המעיין לתוך הגת או לתוך הגבא שם במשנה פסולין לקדש מהן מי חטאת שלא נתמלאו בכלי דגת וגבא לאו כלי נינהו ונעשו מי מקוה דצריך שתהיה לקיחת המים מן המעיין תחלה בכלי דכתיב מים חיים אל כלי. הים הגדול כמקוה כדתנן פרק ה' ואפי' לר' יוסי פסולין לתורת מים חיים דהכתוב קראה מקוה ונהרות פסולין כדתניא בתוספתא פרק ט' ובמשנה פרק ח' מי קרמיון וכו' שהם נהרות שבארץ ישראל פסולין מפני שהם מי בצים עפר וטיט מעורב בהם וכתיב מים חיים אל כלי והכא איכא חציצה בין מים לכלי ושאר הימים כמעיין כשאינם זוחלין אבל זוחלין פסולים כדתנן במתניתין פרק ח' ופי' הרב ז"ל בפי' המשנה שמושכים אפילו (הכי) נובעים אינם נקראים מים חיים והר"ש ז"ל כתב ושמא משום דיש להם שם לווי.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מים </b> מלוחים או פושרים ומכזבין פסולין מפני שהן מי תערובת כדתנן התם וכיון דמעורבים מיני פסולים בכשרים לאו מים חיים מיקרו אבל שתיהם כשרים מים חיים איקרו. מים שנשתנו מחמת עצמן כשרים כדתנן התם דאכתי מים חיים היו ונעשו עכורין על ידי חרסים או אדמה אין צריך להמתין עד שיצלו כר' עקיבא דפליג ארבי ישמעאל במתני' נפל לתוכה שטף מי גשמים ימתין עד שיצלו דהכל מודים דצריך להמתין עד שיחזרו לכמות שהיו כדתניא בתוספתא משום דמים מתערבים טפי מחרסיה ואדמה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אמת </b> המים הבאה מרחוק מן המעיין בלי הפסק כשרה כדתנן במתני' לת"ק דרבי יהודה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המלאכה </b> פוסלת במים קודם שיתקדשו ואינה פוסלת בהזאה כדתנן סוף פרק ד' במים מנין תלמוד לומר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה משמע דצריכים המים שמירה יכול אפילו אחר שקדשו בכלי תלמוד לומר למי נדה כבר הם למי נדה וקדשו היינו שהטילו בהם את האפר ובתוספת' נמי תניא דהזאה אין מלאכה פוסלת בה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>השכר </b> פוסל בקידוש ובהזייה ואינו פוסל במילוי כדתנן בבכורות פרק עד כמה הנוטל שכרו להזות ולקדש מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה ובגמר' צריך ממתני' דקידושין דמקדש במי חטאת ובאפר חטאת דמקודשת ומוקי מתני' דקידושין בשכר הבאה ומילוי דאגר טרחיה שקיל ומתניתין דהכא בהזאה וקידוש כדתנן להזות ולקדש וכיון דהיא היא הכשר מצוה לא שקיל ואם היה כהן ומטמאו לאכול מתרומתו שמאכילו וזקן מרכיבו על החמור שם במשנה ובגמרא דלאו מידי קא מרוח אלא כנגד מה שמפסיד דמילתא דטריחא הוא ורחמנא לא רמיא עליה ושרי למשקל אבל שכר הזאה וקידוש דליכא טירחא שכר מצוה הוא נוטל והתורה אמרה ראה למדתי אתכם וגו' כאשר צוני וגו' מה אני בחנם אף אתה בחנם כך כתב רש"י ז"ל סוף פרק האיש מקדש וכתבו בתוספות דלא שמעינן מהאי קרא היכא דעבד בשכר דלא מהני אלא אסמכה בעלמא הוא דלא מהני אפילו בדיעבד.
+
+Halakhah 3
+
+<b>הממלא </b> בא' ידו ועושה מלאכה בשניה או ממלא לו ולאחר או לב' כאחת שניהם פסולין כדתנן התם שהמלאכה פוסלת המילוי בין לו בין לאחר דמילוי האחר פוסל את חברו במלאכה. הממלא לאחרים אפילו אלף חביות זו אחר זו כשרים ולעצמו חבית אחר חבית לקדשן קידוש א' בכלי' כולן כשרים שהכל מילוי א' הוא אבל נתכוון לקדש כל חבית בפני עצמה אין כשרה אלא אחרונה שמילוי השני' פוסל הראשונה ושלישית שניה וכן כולן לבד האחרונה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>חמשה </b> שמלאו חמש חביות לקדשם חמש קידושי' ונמלכו לערבן ולקדשן קידוש אחד או איפכא כולן כשרים כדתנן במתניתין ריש פרק ז' שלא נתעסק הממלא במילוי אחר אבל יחיד שמלא חמש לקדש חמש ונמלך לקדשן קידוש אחד אין כשר אלא אחרון דפסל את כולם משום מלאכה כדכתיב לעיל מלאן לקדשן קידוש א' ונמלך לקדשן חמשה אין כשר אלא זה שקידש ראשון כדתנן התם וקידוש ראשון חשיב מלאכה לאחרים שהיו ממולאים כבר ולא ניתן לתוכן אפר ומלאכה פוסלת עד שיתן את האפר כדילפינן לעיל. וכן אמר לאחד קדש לך את אלו אין כשר אלא ראשון כדתנן התם ואמלאן לקדשן קידוש אחד קאי וכיון שנתן לו נעשו שלו וכאלו מלאן הוא והקידוש שקידש ראשון חשיב מלאכה לפסול האחרים אמר קדש לי את אלו כולן כשרים כדתנן התם דממלא לא עשה מלאכה דלקידוש א' מלאן והמקדש אין המים שלו שיפסלו האחרים על ידו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>הממלא </b> מים לצרכיו ולחטאת ממלא את של צרכו קודם וקושרו לאחוריו כדתנן במתניתין פרק ו' קושרו באכולי ואחר כך ממלא את של חטאת כדי שלא יתעסק במלאכה אחר המילוי ואם מילא של צרכיו אחר כך פסול מטעם מלאכה ותנן נמי התם נותן לו את שלו לאחוריו ואת של חטאת לפניו ואם נתן של חטאת לאחוריו פסול דכתיב למשמרת למי נדה בזמן שהם שמורים הם מי נדה ושמירה מעליא לא הוי אלא לפניו ואם היה כל מה שמלא לחטאת לפניו ולאחריו כשר מפני שאי אפשר בלאו הכי כיון שהכל הוא לחטאת וכדגרסי' התם במתני' מפני שאי אפשר. שנים שהיו ממלאים כל אחד לעצמו אם הגביהו זה על זה או נטל קוץ זה מזה בקידוש אחד כשרה בשני קידושין פסול אותו שעשה מלאכה עם חברו כדתנן התם במתניתין כתנא קמא דרבי יוסי.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>שואל </b> חבל למלאת ואחר כך חזר החבל לבעליו כדרכו מימיו כשרים ואם יצא מן הדרך לתתה פסולין משום מלאכה כדתנן התם וכדתניא התם בתוספתא פרק ז' הממלא וקבץ אחר כך החבל על ידו דהיינו כננו דמתני' פסל משום מלאכה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הממלא </b> והצניעה או שכפה על פיה על מנת לנגבה שצריך עדין למלאת בה לצורך קידוש זה כשר המילוי אבל נגבה לצורך הקידוש חשיב מלאכה ופסיל המילוי וכדתנן התם וכן מפנה חרסים מן השוקה שתחזיק מים הרבה כשרים דלא חשיב פינוי זה מלאכה ואם בשעה שהוא זולף את המים לכלי פינן חשיב מלאכה ופסולין כדתנן נמי התם. הממלא דלי לשתות ונמלך לחטאת משהגיע דלי למים מערה וצריך לנגב משום דלא יתערבו מים שמלא לעצמו עם מים של קידוש וכדתניא בפ"ה בתוספתא. שלשל הדלי ונפסק החבל אם עד שלא הגיע הדלי במים חשב עליו למי חטאת אינו צריך לנגב כדתניא נמי התם מערה וצריך לנגב רשב"ג אומר אין צריך לערות והרב ז"ל נראה שהיה גורס ואין צריך לנגב. מים שמלאן לחטאת וחשב עליהן לשתות משיטה הכלי פסל כרבי יהושע פרק תשיעי דקאמר בשיטה ואם הם מקדשין כבר כשישתה תנן התם:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שהיה מימיו על כתפו ועמד והורה הוראה וכו' זה הכלל כל שהוא משום מלאכה בין עמד בין לא עמד פסול אם אינו מצורך הולכת המים שאינו משום מלאכה אם לא עמד כשר ואם עמד פסול כדאמ' ר' יהודה ספ"ז וטעמא דעמד פסול אף על גב דליכא משום מלאכה בהוראה משום היסח הדעת כדא' פרק הניזקין דנפסלין בהיסח הדעת דלמשמרת למי נדה כתיב שצריכות שימור תמיד ומהאי טעמא נמי פסול בה איזה מלאכה שתהיה אף על גב דלא חשיבי מלאכה במשכן ובדוכתיה אחריני. וכן היה מהלך במים ופרץ על מנת לגדור או אכל על מנת לקצור או היה האוכל והותיר וזרק מה שהותיר ואין לו צורך בו כשרים ואם גדר מה שחשב או הקצה שעשה גרוגרות או שזרק מה שהותיר שלא יאבדו הפירות בכולן פסול כדתנן התם דחשיבה מלאכה. מסר מי חטאת לשומר לא נפסלו המים במלאכת הבעלים אלא במלאכה שעושה השומר כדתנן התם פ"ז במתניתין דהמוסר מימיו לטמא פסולין לטהור כשרים אף על פי שעשו הבעלים מלאכה. היו שני שומרים ועשה אחד מהם מלאכה המים כשרים בשמירת השני וכן חזר הראשון לשמור והשני עשה מלאכה המים כשרים עד שיעשו כל השומרים מלאכה בבת אחת כדתנן ריש פרק א'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>המקדש </b> באחת ידו ועשה מלאכה בשניה אם לעצמו קדש פסול שעשה מלאכה קודם קידוש ואם לחברו כשרים שאין זה פוסל מימיו של חברו במלאכה שעשה דלא הוה שומר וקידוש נמי אינו נפסל במלאכה. קדש לעצמו ולאחר בבת אחת שנפסלו מימיו בקידוש חבירו דהוי מלאכה קודם שנתקדשו מימיו ואם קדש לשנים כאחת כשרים דאין מלאכה פוסלת מי אחרים שלא היה שומר ואין המים שלו וכדתנן פ"ז. הממלא לעצמו משתי ידיו כאחת בקידוש א' פסול בשתי קידושין כשר וקידוש מב' ידיו כאחת הוי איפכא דבקידוש א' כשר וכדתניא בתוספתא פ"ז וטעמא דקידוש אחד פסול כלומר שלא קדיש את אחת מן החביות דאיגלאי מילתא דהאחרת לא נתמלאת לקידוש ולהכי פוסלת חברתה בשתי קידושין שנתקדשו החביות כשר וכגון שקדשן שתיהן בקידוש אחת כך פי' הרא"ש ז"ל פ"ז דפרה ופירש נמי כגוונא אחריתי מילא וקידוש בשתי ידיו כאחת לעצמו שניהם פסולים לאחר בקידוש אחד כשר כדתניא נמי התם ומפרש לה הר"ש ז"ל התם לתוס' כולה זה הכלל כל מילוי שנעשה עמו מלאכה פסל וכל שמלא כהלכתו ועשה מלאכה קודם שיתן את האפר אם המים שלו פסולין ושלאחר כשרים וכל דבר שבידו נעשה מלאכה פסל וכל שאין בידו ועשה מלאכה אם אין שומר פסל כדתניא נמי בהדיא בתוספתא.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>קדש </b> לי ואקדש לך הראשון כשר כדתנן במתניתין התם משום דלא נעשה מלאכה עד שנתקדשו אבל השני פסול שהראשון פסלם במה שקידש מימי השני קודם שנתקדשו מימיו מלא לי ואמלא לך אחרון כשר כדתנן התם משום דאין מלאכה פוסלת לאחר קידוש כדפי' הר"ש ז"ל מלא לי ואקדש לך שניהם פסולים כדתנן נמי התם מילוי פסול משום משיכה וקידוש משום שכר.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ההולך </b> לקדש ועשה צורך נטילת האפר כשר ומה שאינו צורך נתינת האפר כמו אם כסה כלי האפר אחר שנטל ממנו אפר פסול המים ולתוך ידו כשר כדתנן במתניתין פ"ו ובתוס' משום מלאכה והר"ש ז"ל פי' הא דתנן זקפה בארץ פסול האפר כדכתיב למשמרת לתוך ידו כשר דאפשר לשומרו בידו ולמשמרת הוא נטל את האפר והחזיר ממנה שהיתה מרובה כשר דלאו מלאכה הוא נטל ממנה מעל המים לקדש מים אחרים כשר כדתניא התם בתוס' קירסם עלי זית לנענע האפר להוציאו מן השפופרת כשר המילוי דהיינו המים דלא חשיב מלאכה ואם בשביל שיכנס האפר בכלי כשר כדתניא התם בתוספתא והר"ש ז"ל פי' ואם בשביל שתחזיק השפופרת אפר הרבה סיבב העלים סביב פי השפופרת ראשן בפני' ורובן בחוץ והכניס אפר עד למעלה בעלים פסול המילוי דחשיבה מלאכה:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כיצד </b> מקדשין המים באפר הפרה נותן אפר על המים ואם נתן אפר בתחלה פסל דתנן פ"ק דתמורה אין מי חטאת עושין מי חטאת אלא עם מתן האפר דבשעה שנותן את האפר נעשין מי חטאת הלכך בעינן שיהו מים תחלה בכלי ואחר כך אפר אבל נתן אפר תחילה פסול דהא עם מתן אפר לעשות מי חטאת לא היו שם מים ותו לא עבדי מי חטאת ואמרינן בגמרא דלא כרבי שמעון דמכשיר נתן אפר ברישא משום דכתיבי תרי קראי ונתן עליו מים אלמא אפר ברישא והדר כתיב מים חיים אל כלי ראשונה המים יהיו נתונין אל כלי ולא אל [האפר] הא כיצד רצה אפר למעלה רצה אפר למטה ות"ק אמר קרא דסיפא דוקא דכתיב מים חיים אל כלי ורישא דקרא דכתיב ונתן עליו לאו למימרא דאם הקדים אפר כשר אלא להזהר שלאחר שיתן האפר למים יערבם באצבעו יפה ויחזר המים שתחתיו עליו ואמר מאי חזית דסיפיה דקרא דוקא דילמא דרישיא דקרא דוקא דמצינו בכל מקום כגון בסוטה עפר למעלה שהוא מכשיר את המים לבדוק והוי למעלה כדכתיב ומן העפר אשר יהיה וכו' ונתן אל המים אף כאן מכשיר למעלה הילכך ע"כ סיפיה דקרא לגופיה ורישא לדרשא דעירוב.
+
+Halakhah 2
+
+<b>המקדש </b> צריך שיתכוין ויתן האפר בידו על המים דבעינן כוונת קידוש ומילוי והזאה אבל אם נפל האפר מן הכלי שיש בו האפר למים פסול כדתנן בפרה פ"ו דנפל מן השפופרת לשוקת פסול וברישא דמתניתין נמי תנן נפל על ידו או על צד הכלי ואחר כך נפל לשוקת פסול וטעמא משום דבעינן מכח אדם לשוקת דולקחו ונתן כדא' פ' לולב הגזול.
+
+Halakhah 3
+
+<b>קדש </b> פחות מכדי הזאה בכלי זה וכן בכלי שני לא נתקדשו דהזאה צריכה שיעור במנא כדתניא פ"ק דנדה כמה יהיו במים ויהא בהם כדי הזאה כדי שיטבול ראשי גבעולים ויזה וכו' וילפינן התם דמזה היינו נושא וליכתוב נושא קמ"ל דעד דדרי שיעור הזאה לא מטמא נושא משמע דהזאה צריכה שיעור בכלי כדאמרי'. היה האפר צף על פני המים וכנס ממנו וקדש מים אחרים הרי אלו מקודשי' וכל שנגע כבר במים אין מקדשין בו פעם שניה כחכמי' דפליגי אר' מאיר ורבי שמעון במתניתין פ"ו דפרה וטעמא דכיון שנגעו במים הרי הן מי חטאת ואין עושין מי חטאת אחרת כדאמ' לעיל ונשבה הרוח את האפר על גבי המים אינו מנגבו ומקדש בו ובתוספתא תניא מנגבו ומקדש בו וכתב הר"ש ז"ל פ"ו דפרה דבהא מודה רבנן דאין קידוש הרוח קידוש דבעי' כוונה בקידו' והרב ז"ל דייק לישנא דמתניתין דקתני וחכמים אומרים כל שנגע במים אין מקדשין בו דמשמע דלא שנה בכונה או שלא בכוונה אף על גב דשלא בכוונה לא מקדשי מים כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 4
+
+<b>כלי </b> קטן שהיה בתוך כלי גדול ומלאים מים כיון שנתן האפר במים שבגדול נתקדשו גם המים שבקטן אף על פי שפיו צר כיון שכל המים מעורבין וכדתנן פרק ששי המקדש בשוקת והטפי בתוכה ואף על פי שפיו צר כל שהוא המים שבתוכו מקודשין. היה ספוג בתוך המים שקדש המים שבספוג פסולין כדתנן נמי התם ופי' רש"י פרק הוציאו לו דבשעת מילוי היה ספוג בשוקת ונפסלין מים הבלועים בספוג משום מים חיים אל כלי נפל ספוג לתוך מים מקודשים נוטלו וסוחטו לחוץ. שתי שקתות שבאבן אחד והיו נקובות בשפופרת או המים צפים על גביהם אפילו כקליפת השום כגון שכותל שביניהם נמוך משאר הכותלים כיון שקדש אחד מהם המים שבשניה מקודשין כדתנן פרק ה'. ב' אבנים או ב' עריבות או שוקת שנחלקה אין המים שביניהם מקודשין אלא א"כ חברן בסיד שיכולות להנטל כאחת והוו כמו כלי כדתנן נמי התם.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מים </b> מקודשין שנתערב בהן מים כל שהוא אפילו מים שנתמלאו לקידוש הרי אלו פסולין וכן ירד לתוכן טל כמים דפליגי ארבי אליעזר בתרוייהו בריש פרק תשיעי דפרה משום דהזאה צריכה שיעור במנא כדאמר' לעיל ואין המים האחרות מצטרפות להזאה. נפל לתוכן משקין ומי פירות יערה וינגב כדתנן נמי התם ואם נפל דיו יבש או קומוס וקנקנתום אינו צריך לנגב כדתנן נמי התם דדבר הרושם הרי הוא נראה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>המטביל </b> כלי לחטאת במים שאינם ראוים לקדש צריך לנגב דבעינן מים חיים ואחר כך יקדש בו הטבילו במים הראויים אינו צריך לנגב כדתנן פרק ה' אלא אם כן הטביל להכניס בו מים המקודשין כבר דאם נתערבו מים שאינם מקודשים במים המקודשי' פסולין כדאמר' לעיל. והקרוייה שהטבילוה אפילו במים הראוים אין אוספין בו מים המקודשין אפילו בנגוב דחיישינן שמא תפלוט ויתערבו במים מקודשין וכדתנן התם וכן אם נטמאת והטבילוה אין מקדשין בה שהמשקין הטמאין שנבלעין בה יחזרו ויתערבו במים שמקדשין בה כתנא קמא דרבי יהושע התם במתני' דקא סברי רבנן דמחמרי במים טמאים יותר מבמים שאין ראוין לקדש דמקדשין בה לכשתנגב וטבילה זו היינו מעלה בעלמא לחטאת ולא משום טומאה דחדשה היא קרוייה זו ולא נטמאת מעולם.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>מים </b> מקודשים שנפל לתוכן שקצים ורמשים ונתבקעו או נשתנו מראיהן פסולין כדתנן פרק ח' וחיפושים אפילו לא נתבקעו המים פסולין משום דהויא כשפופרת כדתנן נמי התם ולא גרע מנתערבו מים שאינם מקודשין דפסולין כדאמ' לעיל. מים מקודשין ששתה מהן בהמה פסולין אית דמפרשי משום היסח הדעת דכיון דנכנסו המים בפי הבהמה הסיח דעתו מהן וכשמקיאן פוסלות הראשונות דהיסח דעת פוסל מדכתיב למשמרת וכל העופות פוסלין חוץ מן היונה מפני שהיא מוצת ואינה מקיאה וכדתנן נמי התם וכל השרצים נמי אינם פוסלים כדתנן התם חוץ מן החולדה שמלקקת כדתנן התם והליחה יוצאת מפיה למים.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מי </b> חטאת שנשתנו מראיהן מחמת עצמן כשרים מחמת עשן פסולים כדתניא בתוספתא פרק ט' דכל הפוסל במעיין פוסל במי חטאת הגלידו וחזרו ונימוחו בחמה כשרים באור פוסלים כדתני' נמי התם דכיון דבעי אור להמחותן הוי כשנשתנו מראיהן מחמת דבר אחר דפסולין.
+
+Halakhah 14
+
+<b>אפר </b> חטאת שנשתנו מראיו מחמת עצמן או מעשן כשר מחמת אבק או סיד פסול כדתניא נמי התם ועשן פוסל מראה המים ולא מראה האפר דאין העשן מתערב ומשנה האפר כמו המים ונתערב אפר מקלה באפר נמי הא אמרינן לעיל דפסול וכדתנן פרק ט'.
+
+Halakhah 15
+
+<b>חשב </b> לשתות מימי חטאת לא פסל עד שישתה ואם לא נגעה שפתו בכלי לא פסל כרבי יהושע דקתני במתני' פ"ט עד שישתה משום משקה פיו המתערב במים ואם גרגר כשר כדתנן התם דליכא משקה פיו בחבית כלי.
+
+Halakhah 16
+
+<b>מי </b> חטאת שהניחו מגולה בא ומצאו מכוסה פסולין דכיון דאדם כסהו שמא לא היה טהור לחטאת כדתנן פרק י"א מכוסה ומצאו מגולה אם יכולה חולדה לשתות או שירד לו טל בלילה פסולין כדתנן התם ואם לאו כשרים דשמא אדם גלה או בהמה ואם תמצא לומר אדם שמא טהור היה.
+
+Halakhah 17
+
+<b>המוסר </b> המים לטמא לשומרן פסולין כדתנן פרק ט' דהוו בחזקת טומא' וב' שומרים אחד טמא ואחד טהור וחזר הטמא להיות טהור ושמר והטהור נטמא כשרים שהן ברשות הטהור ואם נטמאו שניהם כאחד פסולין כדתנן ריש פ"ח:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הממלא </b> מים לקידוש אינו צריך להיות הוא עצמו מקדש ומזה אלא מקדש אחד ומזה אחד דהא אפילו בקידוש עצמו לא בעי דשקיל חד ויהיב הוא עצמו במים אלא אפילו תרי כדכתיב ולקחו לטמא כדא' פרק טרף בקלפי וכדאמרינן לעיל פרק ששי דאשה כשרה למלאות ולקדש אבל לא להזות ואם כן אם היא קדשה המים האיש מזה וכן ממלא אדם בכלי ומערה מכלי לכלי ומקדש בכלי אחר ומערה מים המוקדשים מכלי לכלי ומזה מכלי אחר דהא לא קפיד קרא אלא אכלי.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ממלא </b> אדם מים ומניחן אצלו בלא קידוש כל זמן שירצה ומוליכן למקום שירצה ונותן עליהם אפר בכל עת שירצה וכן המים המקודשים משהן אצלו כל זמן שירצה ומזה מהן ומוליכן למקום שירצה דכל זמן שלא נפסלו כשרין אפילו לזמן מרובה ואפילו הוליכן למקום רחוק דהא לא גזרו אלא על מי חטאת ואפר חטאת שלא יעבירם בנהר ובספינה ולא ישיטם וכדתנן פרק ט' ולא יזרקם לצד שני של נהר אבל עובר עד צוארו בהן כדתנן נמי התם וכן מעבירין נהר ובספינה כלים ומים שלא נתקדשו. ובים הגדול מעבירין אפילו מים המקודשים שלא גזרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה כדאמ' פ' במה אשה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>המוליך </b> מים לקדשן או מים שנתקדשו לא יוליכם אלא לפניו כדכתיב למשמרת למי נדה בזמן שהן שמורין הן מי נדה ואם מילא שתי חביות ינתן אחת לאחוריו דאי אפשר בלאו הכי כדתנן פרק ז'.
+
+Halakhah 5
+
+<b>מי </b> חטאת ששקלן אם הסיח דעתו פסולין ואם לאו כשרים דתניא בגיטין פרק הניזקין העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים דנפסלים במלאכה פרה דכתיב אשר לא עלה עליה עול ומי חטאת דכתיב למשמרת למי נדה ותניא בספרי למשמרת למי נדה כלומר שיהו משומרות לכך ולא לדבר אחר ומוקמינן לה ששקל בהם משקלות ופרכינן והאמר רבא שקל בהן משקלות כשרה לא קשיא הא בגופיה הא כנגדן ופריך בגופן מעשה קא עביד בהו ובדיני אדם נמי ליחייב אלא אידי ואידי כנגדן ולא קשיא הא דאסח דעתיה משמירתן ונפסלו בהיסח הדעת דלמשמרת למי נדה כתיב שצריכות שימור תמיד והא דרבא לא אסח דעתיה ונראה דמפרש הרב ז"ל בכנגדן ששוקל אותם במשקל שכנגדן דלא איתעבי' מלאכה בגופן אלא ששקלן וכיון דלא אסח דעתיה לא פסלן ואם שקל דברים אחרים בהן פסלן אפילו לא הסיח דעתו מהן הואיל ועשאן משקולת פסלן והיינו דאמרינן בגופן שנעשה מעשה בגופן ובכנגדן שנשקלו במשקל שכנגדן ונראה דגרסינן במילתא דרבא ששקלן במשקלות ולא ששקל בהן משקלות. כל מעשה פרה בין אדם בין כלים כשרי' בטבול יום כדילפינן לעיל וכל שכן מי שהעריב שמשו אלא מפני הצדוקים משתמשין הכל בטבול יום כדאמרי' לעיל. הכל כשרין להזות חוץ מאשה וטומטום ואנדרוגינוס וקטן שאין בו דעת כדתנן פרק בתרא דפרה ובפרק טרף לרבנן וטבל במים איש טהור איש ולא אשה טהור להכשיר את הקטן שיש בו דעת להזות וערל כשר להזות כדאמ' פרק הערל מימרא דר' אלעזר מידי דהוה אטבול יום דאסור בנגיעה דתרומה ומותר בפרה ערל שמותר בנגיעה דתרומה אינו דין שמותר בפרה ותניא כוותיה דרבי אלעזר כדאיתא התם קטן שיש בו דעת ואשה אחזה לו המים כשרה ואם אחזה בידו פסולה כדתנן נמי התם פרק בתרא דפרה משום דהוה ליה כאלו היא הזה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>המזה </b> צריך כוונה לטהר כדכתיב והזה הטהור על הטמא לטהרו אבל זה שמזין עליו אין צריך כוונה התם מזין על האדם מדעתו ושלא מדעתו ונראה טעמא מידי דהוו בכלים שמזין עליהם אבל במזה בעינן דעת נתכוון להזות לפניו והזה לאחוריו או איפכא פסולה כדתנן התם משום דבעי' כוונה וכן נתכוון להזות לפניו והזה לצדדין מה שלפניו בלבד כשר. המזה אין צריך טבילה לכל הזיה כדאמרינן במתני' ישנה כדבסמוך ומזה מהזאה אחת על כמה בני אדם וכלים כדתנן התם משום דכולהו הוו בכלל טמא נתכוון על המקבל טומאה או על האדם והזה על שאינו מקבל או על הבהמה ישנה כדגרסינן התם במתני' לא ישנה כלומר אינו צריך להזות שניה ולהטביל אלא במים שנשארו באזוב יכול לחזור ולהזות על המקבל טומאה דאזלינן בתר כוונה והרי בשטבל להזות על דבר המקבל טומאה טבל אבל טבל על מנת להזות על דבר שאינו מקבל טומאה והזה על המקבל בלא כוונה הזאה זו פסולה שהיא בלא כוונה וישנה לטבול האזוב להזות על דבר המקבל טומאה כיון שלא קבל אותו קודם אלא להזות על דבר שאינו מקבל טומאה ובפרק קמא דיומא דרשינן לה מדכתיב והזה הטהור על הטמא דהוה מצי למיכתב עליו מאי על הטמא לדברים דמקבלים טומאה הוא דאתא דצריך לכוין בטבילה לדברים המקבלים טומאה והמים המנטפים מן האזוב בלי הזאה אפילו הטבילו לדבר שאינו מקבל טומאה כשרין אם נטפו בכלי וחזר והטביל בהן אזוב להזות על המקבל טומאה ונראה טעמא דכיון שהן מנטפין מעצמן בלי הזאה לא הוו בכלל מה שנטבל האזוב בכוונת דבר שאינו מקבל טומאה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מי </b> חטאת שנתמעטו טובל אפילו ראשי גבעולין ומזה ובלבד שלא יספג כדתנן התם פרק י"ב ומדכתיב וטבל נפקא לן שלא יספג דהיינו שמקנח מצדי הכלי וכדדרשינן פרק קמא דמנחות גבי דם וטבל ולא יספג צלוחית שפיה צר טובל ומעלה כדרכו ולא חיישי' מתוך שפיה צר שידחוק האזוב ויצאו מים מגוף האזוב ויתערבו במי חטאת:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כיצד </b> מטהרין טמאי מת לוקח אדם טהור ג' קלחין של אזוב דכתיב ולקח אזוב וטבל במים וגו' וילפינן בג"ש לקיחה לקיחה מאזוב דפסח מצרים דכתיב ביה ולקחתם אגודת אזוב מה להלן שלשה דאין אגודה פחות מג' אף כאן ג' וכדדרשינן בספרי ותנן נמי פי"א דפרה מצות אזוב לוקחין ג' ובהם ג' גבעולים ומייתי לה פרק קמא דסוכה ואוקי לרבנן דר' יוסי דשלשה למצוה ולא לעכב וטובל ראשי גבעולין כדתנן פי"ב כדי שיטבול ראשי גבעולין וגבעול הוא קנה האמצעי שהזרע בתוכו כקנבוס ופשתן וכיון דכתיב ולקח אזוב וטבל מסתמא ראשו הוא דטבל דהוא הגבעול ומתכוין ומזה על הטמא ביום הג' וביום הז' כדכתיב והזה הטהור על הטמא דהיינו כוונת הזאה על הטמא כדא' לעיל וכתיב ביום הג' וביום הז' אחר שתנץ החמה כדכתיב ביום ואם הזה משעלה עמוד השחר כשר דהא הוי יום וכדתנן פ"ב דמגלה וכולם שעשו משעלה עמוד השחר כשר דכתיב מעלות השחר ועד צאת הכוכבים דכתיב והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה ואח"כ טובל ביום ומעריב שמשו כדכתיב וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב ותניא בספרי שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזייה יצא ת"ל וחטאו ביום ואח"כ וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב טבל את האזוב בלילה והזה ביום ביום והזה בלילה פסולה כדתנן סוף פרה דתרוייהו בעינן ביום כדדרשינן ספ"ב דמגלה לא טובלין ולא מזין אלא ביום דכתיב והזה הטהור על הטמא ביום ואיתקש טבילת אזוב להזאה דכתיב ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה ומים אלו מטמאין משום מי חטאת וכדתניא בשלהי תוספתא דפרה וכדתניא והנוגע במי הנדה וגו' ומזה מי הנדה וגו' כמו שיתבאר פט"ו דמי חטאת שנוגע בהן שלא לצורך הזאה מטמאין. חבר שבא להזות מזין עליו מיד כיון שאמר שעברו עליו ג' ימים אבל ע"ה לא מהימן מדרבנן כדתניא פרק חומר בקדש. מי שהוזה עליו בג' ולא הוזה בשביעי טובל בכל עת שירצה אח"כ ומזין עליו ביום כדאמרינן פ' המפלת לר' יוסי בר' יהודה דלא אמרינן טבילה בזמנה מצוה דאע"ג דאמרינן התם דב"ש וב"ה סברי דטבילה בזמנה מצוה ר' יוסי ברבי יהודה סבירא ליה דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה וכמו שכתבו התוספות שם ופ"ק דיומא וכי כתיב שלישי ושביעי היינו שלא יקדים אלא ישהא בין הזאה להזאתו ד' ימים ואם השהא יותר לית לן בה ויכול להזות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> המתטמאין מקבלין הזאה כיצד זבים וזבות נדות ויולדות שנטמאו במת מזין עליהם ב"ג ובשביעי כדתניא בסיפרי זוטא ובפרק דם חטאת נמי תניא דנדה מזין עליה וטהורה אם נטמאת במת מזין עליה לפני טבילת נדתה וטובלת לב' הטומאות בשביל האחת שלא מצינו בתורה שהוזקקה לטבול לנדתה תחלה ולקבל הזאה וטהרה כשתטבול ובספרי זוטא מייתי קרא דהזה הטהור על הטמא. וכן הערל מקבל הזאה כדאיתא פרק הערל שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה מטומאת מת כשהם ערלן כדכתיב והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון ובההוא יומא דעשור לא מהילי משום חולשא דאורחא הזייה אימת עביד לטומאת מת שעליהם שרוב צבור טמאי מת היו שנטמאו באבותיהן שכל יוצאי מצרים מתו במדבר ומלו בניהם כדכתיב ואת בניהם הקים תחתם וגו' והיאך נטהרו לאכול פסחיהן אם לא קבלו הזאת ג' וז' לאו כשהן ערלים שכל אחד קבל הזאה בשלישי ושביעי שלו או כולם הזו עליהם יחד בעשור לחדש ובערב הפסח והיו להם ד' ימים כמשפט בין הזאה להזאה דאם לא היו מזין עד יום אחד עשר לאחר מילה נמצאת הזאת שניה דערב פסח מחוסרת זמן אלמא דערלים הזו עליהם ולא מצית למימר דלא עבוד פסח כלל דההיא שתא דהא כתיב ויעשו את הפסח ולא מצית למימר נמי דפסח הבא בטומאה היה דהא תניא בהדיא מלו וטבלו ועשו פסחיהן בטהרה.
+
+Halakhah 4
+
+<b>מצות </b> אזוב שלשה קלחים וכל קלח גבעול אחד כדילפינן לעיל ריש פרקין והיינו למצוה ולא לעכב ותניא בפרק קמא דסוכה אזוב שתחלתו שנים נמי כשר ואין תחלתו פסול עד שיהא כשיריו אחד כדאוקי התם בגמרא אלמא לרבנן ג' דקאמר למצוה אבל דיעבד שנים ואגדן כשר דלרבנן קריביה נמי אגודה נתפרדו גבעולין ונשרו העלין אפילו לא נשתייר מכל גבעול אלא כל שהוא כשר. קלח שיש בו ג' בדין מפסגו ואוגדן כדתנן פי"א ואפילו לא פסגו ולא אגדו כשר כדתנן התם דאגודה דילפינן התם מאגודת אזוב דפסח לא הוי אלא למצוה. האזוב הקצר אוגדו בחוט על הכוש וכיוצא בו וטובל כדתנן פי"ב דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה כדא' פ' לולב ואוחז באזוב ומזה דהזאה בעיא באזוב ספק אם הזה מן החוט פסולה דהזאה ודאי מן האזוב בעינן. אין מזין אלא בגבעולין ולא ביונקות ותמרות כדתנן פי"א בתוספתא פי' דבגבעול דהוא קנה האמצעי שהזרע בו הוא דמשמע קרא דכתיב ולקח אזוב וטבל במים וגו' ומי שהוזה עליו ביונקים פטור אם נכנס למקדש כדתנן נמי התם לת"ק דר' אליעזר דאמר אף לא על התמרות דכיון דיונקות הוו גבעולין שלא גמלו כדמפרש במתניתין אם נכנס למקדש בהזאת יונקות לא קרינא ביה את מקדש ה' טמא ואם לא הנצו כל עיקר והזה בהם ונכנס למקדש חייב. אזוב שהזה בו כשר לטהר בו את המצורע כדתנן התם פי"א משום דלית ביה טומאה כל אזוב שיש לו שם לווי פסול כדתנן התם במתניתין דאזוב דקאמר קרא היינו סתם אזוב דאין לו שום לווי. של אשרה ושל עיר הנדחת ושל ע"ז ושל תרומה טמאה פסול כדתניא בתוספתא ושל תרומה טהורה לא יזה ואם הזה כשר כדתניא נמי התם ובאשרה כתב ר"ש דאיכא לאוקמי באשרה דמשה דמיכתת שיעורא דומיא דעיר הנדחת ושל ע"ז נמי דכתב הרב היינו ע"ז דישראל דאין לה ביטול עולמית.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אזוב </b> שלקטו לעצים ונפלו עליו משקין מנגבו והוא כשר להזאה וניגוב מיהא בעיא שלא יתערבו מים הפסולים בכשרים ואם לקטו לאוכלין אע"פ שנגבו פסול כדתנן התם פי"ח משום דעלול לקבל טומאה לקטו לחטאת הוי כנלקט לעצים כרבי יהודה וכרבי יוסי ורבי שמעון דפליגי ארבי מאיר במתניתין:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אדם </b> שנטמא והזה עליו כיון שנגע כל שהוא ממי הנדה על מקום מעור בשרו עלתה לו הזאה דכתיב והזה הטהור על הטמא וכיון שנגע בבשרו טהור ולשונו פלוגתא דרבי ורבנן פ"ק דקידושין דרבנן סברי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים בעיא חיטוי שיפול על מקום הראוי לרחיצה דהיינו טבילה ובטבילה כתיב ורחץ בשרו במים מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי לאפוקי לשון וכן בכלי שנגע במקצתו מי הנדה עלתה לו הזאה כדכתיב ועל כל הכלים דמשמע בכל מקום שנגע בו. ובעיא הזאה מהזאת המזה ולא ממה שנטף על אחר שהזה כדכתיב והזה הטהור על הטמא דמשמע שהמזה מזה מן האזוב ממש על הטמא ולא שהזה על אחת ונטף ממנו על אחר שבצדו ואם נסתפק אם הזה ממש על שני כלים או אם נמצא מחברו פסולה דספקא דאוריתא הוא וכדתנן פרה פי"ב דהזאתו פסולה דבעיא הזאה ודאי מן האזוב. וכן במחט הנתונה על החרש ספק מן החרש נמצה עליה הזאתו פסולה כדתנן נמי התם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כלים </b> המפוצלים במסניות ואיזמל בשעת מלאכה חיבור לטומאה ולהזייה שלא בשעת מלאכה אינו חיבור כלל ומדרבנן הוי חיבור לטומאה ולא להזייה כדתניא בפרק במה בהמה ואמר רבא דבר תורה בשעת מלאכה חיבור לטומאה ולהזאה ושלא בשעת מלאכה אינו חיבור וטעמא כיון שמשמשין שניהם תשמיש אחת וצריכים זה לזה בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה כיון שאין משמשין ואין צריכים להיות מחוברים זה לזה ולהכי לא הוו חיבור.
+
+Halakhah 5
+
+<b>שני </b> בגדים או יריעות שתפרן הם חיבור לטומאה ולהזאה ואפילו מדרבנן. ושלל הכובסין ובגד התפור מכלאים אינן חיבור להזאה והן חיבור לטומאה כדתנן בפרה פי"ב ומייתי לה פרק במה בהמה והיינו מדרבנן דמדאורייתא אינו חיבור כלל כיון שעומד להתיר וכן שאר הכלים שהזכיר הרב ז"ל תנן להו התם במתניתין וכן המחבר ג' כסתות וכו' הוו חיבור לטומאה לבד. חלוק אחד וטלית וקלובקרין הוי חיבור כל אחת אף על פי שהוא רחב וארוך כיסוי המחם המחובר בשלשלת הזה על המיחם טהר הכל לב"ה פרק בתרא דפרה. הזוג והענבל חיבור לכל כדתנן התם ומייתי לה פרק במה אשה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הכוש </b> והצינורא והפיקא הזה על אחת משלשתן טהור הכל ושל פשתן אפילו לכתחלה וכדתנן במתניתין התם דהוו חיבור. עור של עריסה המחובר לפיקוס חיבור לכל כדתנן נמי התם. ומלבן של מטות אינו חיבור כלל כדתנן התם.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ידות </b> הכלים כנצב הסכין שהברזל נכנס בנצב הנקוב חיבור לכלי אבל עץ נכנס בברזל כחנית אינו חיבור להזאה דלא כרבי יוחנן בן נורי דקאמר במתניתין אף החרוקות:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מעלות </b> יתרות שעשו בטהרת הפרה מייתי להו פרק ב' חגיגה משום דהקלו לעשותה במעורבי שמש כדאמ' לעיל ומקדש מי חטאת לא ינעול את הסנדל פ"ח דפרה ומי שנטמאו ידיו נטמא גופו לחטאת פי"ב והטעון טבילה אפילו מדרבנן מטמא מי חטאת ואפר ואת המזה במגע ובמשא כדתנן פי"א ומטמא את האזוב ואת המים שאינם מקודשים ואת הכלים ריקן במגע כחכמים דפליגי אר' מאיר דקאמר במגע ובמשא וטמא שנגע במקצת אפר חטאת פסל את כולו כדתנן פ"ח דעדיות העיד רבי שמעון בן בתירא על אפר חטאת וכו' ומייתי לה פרק חומר בקדש משמע דאפילו היא בכלי אין הכלי מצרפו מן התורה אלא מדרבנן מעלה בעלמא אף על גב שבכף מצרפו מדאוריתא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> מונין ראשון ושני ושלישי לחטאת אלא אם נטמא אפילו יד אחד ונגע בחברו וחברו בחברו אפילו הן מאה כולן טמאים וכן בכלים כדתנן פי"ב ומדרבנן. וכל הראוי ליתטמא במדרס הזב אף על פי שהוא טהור אם הנידו נטמא חומרא בעלמא וכן הניד האדם שאינו טהור לחטאת וכדתנן ריש פ"י דפרה ובכלי הראוי לטמא טמא מת איכא ג' מחלוקות בדבר דחכמים אומרי' הטהור אינו מדף והטמא מדף וכן אם הסיט את השרץ ואת שכבת זרע כר' יהושע בתוספתא הטהור לחטאת שנגע בכלים של מעלה מן הזב כדתנן התם במתניתין. הטהור לחטאת שנגע במדף טמא ובת"כ קרי מדף לעליונו של זב ונגע באוכלים ומשקים נמי דטמא לחטאת תנן לה נמי במתניתין והסיטן בידו דטהור כחכמים דפליגי אר' יהושע במתניתין ונגע בתנור בידו טמא שם במשנה וכל הני חומרא בעלמא בפרה כדתנן התם פרק עשירי.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הכל </b> נאמנים על החטאת כרבי יהודה בפ"ה דפרה וכדתניא נמי בתוספתא וכתיב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת ודרשינן כל ישראל ראויים לשמירה זו:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נגע </b> שרץ בצד הכלי שיש בו אפר פרה לא טמאו אפילו מדרבנן אבל אם הניחו על גבי השרץ האפר טמא כחכמים דפליגי אר' אליעזר במתניתין וטעמייהו דמשום דמונח במקום טמא וכתיב גבי אפר והניח מחוץ למחנה במקום טהור ונראה דהוי דרשא גמורה דאע"ג דאם הניחו על גבי דבר שאינו טמא אלא מדרבנן אמרינן נמי דטמא כדתנן נמי התם לרבנן דר' יוסי היינו משום דגזרינן טומאה דרבנן אטו טומאה דאוריתא וכן כלי חרש שיש בו אפר ונתון על ארובה של בית טמא נטמא האפר כדתניא בתוספתא ואין אפר חטאת ניצלת בצמיד פתיל וכדתניא בסיפרי במקום טהור שיהא מקומו טהור מכאן היה ר' אלעזר הקפר אומר קלל של חטאת שמוקף צמיד פתיל ונתון באהלי המת טמא דכתיב במקום טהור ואין זה מקום טהור וכדתנן פי"א דפרה החטאת אינה ניצולת בצמיד פתיל ומים שאינם מקודשים ניצולים בצמיד פתיל. נטמאו הבעלים נטמאו בכל מקום שהם כדתניא בתוספ' דפרה פרק ששי דאם הוא באהל המת ומימיו בחוץ כשם שהוא טמא כך מימיו טמאים הוא מבחוץ ומימיו מבפנים כשם שהוא טהור כך מימיו טהורים והיינו כשמימיו אינם מקודשין כדאיתא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>הטהור </b> לחטאת שם במשנה פרק עשירי פשט ידו חוץ לתנור והלגין בתוכה ובו האסלי שהוא מוט שנותנין שני כדין בשני קצותיו וכן שני קללות ר' עקיבא מטהר וחכמים מטמאים. היה חוץ לתנור והעביר כלי שיש בו מי חטאת על גביו טהור כחכמים התם במתניתין וכלי ריקם ומים שאינם מקודשים תנן להו נמי התם וכן הזייה שעברה על גבי טומאה טהורה כדאמרינן פרק דם חטאת.
+
+Halakhah 6
+
+<b>כלי </b> של חטאת וכלי של קדש כל הני גווני דטומאה וטהרה תנן להו במתניתין וכן הני גווני דהיה כרוך בנייר והסיט ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרים.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> ספק הטומאות שטהורות לתרומה טהורות לחטאת ותלויות לתרומה נשפך לחטאת כמה שנעשה על גבן שהזה בהן תלויות כדתנא פי"א ורפפות טהורות כדתנן נמי התם.
+
+Halakhah 10
+
+<b>דבלה </b> של תרומה כביצה שנפלה למי חטאת המים טמאים מדרבנן והתרומה טמאה מדאוריתא דנגעה במי חטאת וחייבין באכילתה מיתה אם היא תרומה מדאוריתא (ופי') [אפילו] היתה פחות מכביצה דלא בעיא כביצה אלא לטמא המים וכדתנן במתניתין התם:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קע"ג </b> שיהיו מי חטאת מטהרים מטומאת מת ומטמא לטהור דכתיב והזה הטהור על הטמא וכתיב הנוגע במי הנדה יטמא הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה בין אדם בין כלים טמא והנוגע לצורך הזאה טהור מק"ו שהוא יטהר הטמא ואיך יטמא הוא בעצמו וכדתניא בתוספתא ובספרי ועוד דוהזה הטהור משמע שאינו מקבל טומאה על ידי הזאה. ואינו מטמא בגדים בשעת מגעו שלא לצורך דכתיב והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב וטומאת מגען בכל שהוא כדכתיב סתמא מי הנדה ולא כתיב וכבס בגדיו ואם היה במים כדי הזייה מטמא בגדים בשעת מגע ומשא שלא לצורך דכתיב ומזה מי הנדה יכבס בגדיו ואמרינן בספרי מים שהן ראוין לנדה ולא מים שאין בהם כדי הזיה מה אני מקיים והנוגע במי הנדה ריבה מי חטאת שאין בהם כדי הזייה שמטמאים במגע אבל לא במשא דנוגע כתיב אבל מזה מי הנדה דהיינו שיש בהן כדי הזייה אף במשא דלא כתיב נוגע ולא נאמר מזה מי הנדה אלא לשיעור הזייה כדמשמע ומזה מי הנדה כלומר מי נדה שיעור הזאה ואמרינן פ"ק דנדה מאי מזה נושא ולכתוב נושא קמ"ל דעד דדרי כשיעור הזאה שהוא כדי שיטבול ראשי גבעולי אזוב במים כדאמר' לעיל. מי חטאת שעשו מצותן אין מטמאין כדתנן במתניתין שלהי מכלתין דפרה וטעמא דכיון שנעשה מצותן הרי אינם מי נדה וקרא כתיב ומזה מי הנדה והנוגע במי הנדה דמשמע בשעת הזאה ועל דבר שמקבל טומאה לפיכך מים השותתין והמנתזין מהזאת דבר שהוא מקבל טומאה טהורי' ומדבר שאינו מקבל טומא' טמאי' שלא עשו מצותן וכדתנן נמי התם מי חטאת שנפסלו מטמאין את הטהור לתרומה בידיו ובגופו והטהור להזאה אין מטמאין אותו אפילו נגע בידיו וכדתנן התם פרק ט' ואם נטמאו מטמאין לטהור לחטאת בנגיעת ידיו וכדתנן נמי התם והיינו מדרבנן דמדאוריתא אין אוכלים ומשקין מטמאים כלים ואדם. נפלו לתוכן מים פסולים לחטאת או מי פירות אזלינן בתר רובא לטמא במשא ואם הם מחצה על מחצה נמי מטמאים כדתניא בתוספתא פ"ח דאזלינן לחומרא במחצה על מחצה וכדמסיים בה בין כך ובין כך פסול להזות מהן. אפר פרה שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב לטמא ואין מקדשין בו כדתנן התם פ"ט ודלא כר' אליעזר דקאמר מקדשין בכולו וכתב הרב ז"ל דאפילו רוב אפר מקלה מטמא במשא שהרי נושא אפר חטאת אפילו היא מעורבת דאינו כעירוב מים פסולים עם מי חטאת דאמרינן דאם רוב מי פירות אין מטמאין דמים במים מתערבים מכל וכל ואינן נכרים מי חטאת בהם מה שאין כן בעירוב אפר אע"ג שהוא מעורב כל חד וחד באנפיה נפשיה הוא. אפר כשר שנתערב במים פסולים מטמאין מדרבנן את הכהן ואת תרומתו כדתניא התם בתוספתא וכדתנן נמי במתניתין פ"ט דטהור לחטאת אפילו נגע בידיו טהור.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> חטאת שנפסלו לא יגבלם בטיט שלא יעשה תקלה לאחרים שיטמאו כדתנן נמי התם לת"ק דר' יהודה דאינם בטלים בטיט דכתיב חטאת היא ואע"ג דאמרינן לעיל דעירוב אזלינן בתר רובא הכא אפשר שגבל בהם ומקצתם אינם מעורבין אלא עומדין בפני עצמם ואם יגע בהם יטמא. פרה ששתת מי חטאת בשרה טהור דאינן שמורות וכתיב למשמרת.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>המזה </b> מחלון של מים ונמצאו המים פסולים הוי כספק טומאה בר"ה וטהור ומשל יחיד חייב בקרבן עולה ויורד כספק טומאה ברה"י דילפינן מסוטה כדאמ' בכמה דוכתי וכהן גדול בין כך ובין כך פטור כדתנן התם פי"ב דאין כהן גדול חייב על ביאת מקדש וקדשיו כדילפי' סוף פ"ב דהוריות מדכתיב ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל מי שחטאו שוה לקהל דהיינו יחידים. מחליקין היו במים ששותתין מחלון של רבים ונכנסין למקדש כדתנן התם דכיון דעשו מצותן אין מטמאין.
+
+Halakhah 9
+
+<b>המזה </b> באזוב הטמא לחטאת כגון דלקטו לאכילה ונטמאה אם יש כביצה דהוא שיעור אוכל לטמא אחרים המים פסולים דנטמאו והזאתו פסולה משום דכתיב והזה הטהור על הטמא שיהא המזה טהור והאזוב טהור אין בו כביצה המים כשרים דלא נטמאה והזאה פסולה דהויא מאזוב טמא כדאמ' וכדתנן התם במתני' ומטמא את חברו עד מאה כדאיתא התם דאין או' בחטאת ראשון ושלישי משום מעלה דחטאת.
+
+Halakhah 10
+
+<b>כלי </b> שהוזה עליו ויש בו מים כדי הזאה ונשאו טהור שהרי נעשה מצותן כדתנן התם אוחז הוא טהור בקורדום הטמא וכו' אף על פי שיש עליו מים כדי הזיה טהור דהא נעשו מצותן כדאמר':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d478738cba8aab6a3ac7d7b4838e745014879647
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,691 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Red Heifer
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות פרה אדומה
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Red_Heifer
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות פרה אדומה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קעב </b> לעשות פרה אדומה כמצותה כדכתיב ויקחו אליך פרה אדומה וגו' ומצות פרה אדומה שתהיה בת שלש שנים או ארבעה. ואם היתה זקנה כשרה כחכמים דריש מסכת פרה דאמרי בת ג' או בת ארבע דכיון דעגלה בת שתים דכתיב בה עגלת בקר פרה בת ג' או בת ד' דאמרינן פ"ק דר"ה דפר בן ג' ואפילו בת שתים פר בן בקר לא נקרא בפחות מג' שנים ואם כן פרה בת ד' נמי וזקנה נמי כשרה כדתנן פרק קמא דפרה. ואין לוקחין עגלה ומגדלין אותה דכתיב ויקחו אליך פרה ולא עגלה כדדרשינן בספרי זוטא וזה שנאמר בתורה תמימה תמימת אדמימות לא תמימת קומה כדדרשינן בספרי פרה שומע אני שחורה ולבנה תלמוד לומר אדומה תמימה תמימה באדמימות או תמימה למומין כשהוא אומר אשר אין בה מום הרי מומין אמורים מה תלמוד לומר תמימה לאדמימות. וננסה כשרה כדתנן פרק שני וכדתנן פרק מומין אלו בבכורות דננס פסולים באדם וכשרים בבהמה. היו בה שתי שערות שחורות או לבנות בתוך גומא אחת פסולה כתנא קמא דרבי יהודה פרק ב' דפרה ותנן נמי התם היו בתוך ב' כוסות ומוכיחות זו את זו שמכוונות וסמוכות זו בצד זו פסולה טעמא דאינה תמימה באדמימות כיון שהשתי שערות שחורות או לבנות סמוכים הרי הם נראים. היה עקרן מאדים וראשן משחיר או איפכא הכל הולך אחר העיקר כחכמים דפליגי ארבי מאיר במתניתין דקאמר הכל הולך אחר הנראה דהיינו ראשן אבל חכמים סברי דלא הויא תמימה באדמימות אלא אם כן עיקרן אדום ויגוז ראשן [דקדשי] בדק הבית לא מתסרי מגיזה מן התורה אלא מדרבנן ובפרה דלא שכיחא לא גזור וכדתניא בתוספתא מספר ואינו חושש משום גוזז. וצריך שישאר מן המאדים כדי שינטל בזוג שכל שערה שאינה ניטלת בזוג הרי היא כמי שאינה כדתנן במתניתין בנדה פ' בא סימן לפיכך אם היו השתי שערות לבנות או שחורות שאינן נלקטות בזוג כשרה דלא פסלי שתי שערות אלא אם כן ארוכות דנלקטות בזוג כדאיתא. היו קרניה או טלפיה שחורים יגוד כדתנן פרק ב' דפרה ובב' מומין אלו בבכורות תרגמה זעירי מעילוי זכרות שיש בחודו של קרן כשנים או שלש אצבעות שאין זכרות מגיע שם ואם השחרות אינו מגיע עד מקום הזכרות יחתוך אבל יותר מכאן פסלה וכן תניא נמי בספרי ובתוספתא. העין והשינים והלשון אינן פוסלים במראה ובספרי תניא פרה שגלגל עיניה משחיר אם דומה עינה לשאר הפרות כשרה ואם לאו פסולה ונראה טעמא דאינם נראים כמו הקרנים והטלפים דבעי' קציצה כדאמרי' לעיל אי נמי משום דרך הקרנים להיות ממראה הפרה והיכא דהם שחורים הוי שינוי בגופא מה שאין כן בעין ולשון ושינים. היתה בה יבלת וחתכה במתניתין פרק שני רבי יהודה פוסל רבי שמעון אומר כל מקום שניטל ולא העלה מקומו שער אדום פסולה משמע דלרבי יהודה אפילו העלה שער אדום במקום שחתך היבלת פסולה וכמו שפי' הראב"ד ז"ל הטעם לפי שאינו עולה בו אדמימות גמורה אבל הוא שער לקוי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b> המומין הפוסלים בקדשים פוסלים בפרה דכתיב אשר אין בה מום וכדתנן פרק ב'. היתה יוצא דופן או אתנן ומחיר פסולה כתנא קמא דרבי אליעזר פרק שני ואף על פי דקדשי בדק הבית היה ולא קדשי מזבח אפי' הכי חטאת קרייה רחמנא כדאמרינן נמי פרק קמא דחולין דטרפות פוסל בה מהאי טעמא כיון דפוסל שאר קדשים. ומותר ליקח אותם מן הגוי כחכמים דמכשירין בפרק שני דפליגי (אמר) ארבי אלעזר ובפרק אין מעמידין מוקמינן פלוגתייהו בחיישינן לרביעה דלרבנן לא חיישי אבל אם ודאי רבעה פסלה אפילו למאן דאמר פרק קדשי בדק הבית היא דכתיב כי משחתם בהם מום בם כל שהמום פוסל דבר ערוה וע"ז דכתיב בהו השחתה פוסלין בו וחטאת קרייה רחמנא כדאמ'. יתרה פרה על הקדשים שעבודה פוסל בה דכתיב אשר לא עלה עליה עול וכתי' (כי) בעגלה ערופה אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול מה עול האמור בעגלה עשה שאר עבודות כעול דכתיב אשר לא עובד בה אף עול האמור בפרה עשה בה שאר עבודות כעול אם כן מה תלמוד לומר עול עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה שהניחו עליה להקל משא מידו ולא למשוך ושאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה כדאמרינן בסוטה פרק עגלה ערופה ושאר עבודה היינו כשעושה לשם עבודה והיינו היכא דניחא ליה כדאשכחן גבי עלה עליה זכר אבל עול פוסל אף על גב דלא ניחא ליה ועובד דומיא דעבד מתוקמא בשאר עבודות דלאו עול כך כתב הר"ש ז"ל והרב ז"ל כתב דעלה עליה עול נמי אם לרצונו דוקא הוא דפסולה וכדא' גבי הכניסה לרבקה וכו' דהוי דומיא דעול וכל שעשה בה לצרכה כשרה ולצורך אחר פסולה כדמפרש במתניתין דפרק שני במסכת פרה וטעמא דכל שלא לצרכה הוי עבודה וכל לצרכה לא הוי עבודה. נעשה בה מלאכה מאליה או שעלה עליה עול מאליו אם לרצונו פסולה דכתיב אשר לא עובד בה ואמר רב פפא בפרק אלו מציאות אי כתיב עובד וקרינא עובד הוה אמינא אפילו ממילא ואי כתיב עבד וקרינא עבד הוה אמינא עד דעבד בה איהו השתא דכתיב עבד וקרינא עובד בעינא דומיא דעבד מה עבד דניחא לה אף עובד דניחא ליה והא ילפינן עול עול מג"ש מעגלה ערופה לפרה אדומה ואפילו למאן דלית ג"ש ויליף לה התם בסוטה שאר עבודות שפוסלות בפרה (ערופה דפרה) דכתיב אשר לא עלה עליה עול מ"מ ודריש ליה בלא עול מדלא כתיב אשר לא עלה (עליה) עול עליה ותו הדר כתיב עול לדרשא דעול פוסל בין בשעת עבודה בין בשלא בשעת עבודה ושאר עבודות אין פוסלות אלא בשעת עבודה כדאמרינן התם ומכל מקום סברא הוא דלא אתא לרבויי קרא שאר עבודות אלא בדניחא ליה כדאשכחן בעגלה וכמו שכתבו בתוספות פ' אלו מציאות והר"ש פרק שני דפרה. לפיכך אם שכן עליה עוף כשרה עלה עליה זכר פסולה כדתנן בפרק ב' דאף על גב דלא ניחא ליה חשיב ניחא ליה כיון דבשאר פרות הוה ניחא ליה וכל דניחא ליה הוי שעת עבודה ואין צריך לומר שבמעוברת פסולה כחכמים דפליגי ארבי אליעזר ריש פ' שני דפרה דרבי אליעזר סבר עובר ירך אמו הוא והוי כגופה דפרה ולאו עבודת משא הוא וחכמים פוסלים דלאו ירך אמו הוא ולא הוי כפרה אלא חולין גמורין ונפסלין מטעם מלאכה. הכניסה לרבקה ודשה מאליה כשרה הכניסה כדי שתינק ותדוש פסולה שהרי עשה לרצונו כדתניא בתוספתא דפרה ובעול נמי בעינן עובד דומיא דעבד דניחא ליה וליכא בין עול לשאר עבודות אלא בעול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה ושאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת עבודה כדאמרינן ולפי' הר"ש ז"ל בשעת עבודה היינו היכא דניחא ליה ועול פוסל שלא בשעת עבודה דלא ניחא לי' כמו שכתב פרק ב' דפרה צריך לישב הכניסה לרבקה ודשה כשרה משום דלא ניחא ליה דלאו בעול קמשתעי אלא רבקה היינו שקושרים ארבעה פרות ביחד וכמו שפי' רש"י ז"ל פרק אלו מציאות ופרק כל שעה ומשום עבודה הוא כדתניא ודשה ועבודה אינה פוסלת אלא בדניחא ליה כדילפינן מדכתיב עובד דומיא דעבד כדאמרינן.
+
+Halakhah 8
+
+<b>פרה </b> שנולד בה פיסול תפדה כדתניא בתוספת' פרק ב' וכן אם מתה תפדה משום עורה תניא נמי התם מתה תפדה ושחטה על גב מערכה אין לה פדיה עולמית מצא אחרת נאה הימנה תפדה כדתניא נמי התם ומייתי להא תוספתא פרק קמא דשבועות ואמרינן עלה שאני פרה דקדשי בדק הבית היא כלומר אינה מקדשי מזבח ליקדש קדושת הגוף ולפיכך נפדית בלא מום ואינה צריכה לב בית דין להתנות עליה ואפילו הכי מתה או נשחטה חוץ למקומה נפדת דקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה כר' שמעון דסוף תמורה ואקשיא והאמר ריש לקיש אומר היה רבי שמעון פרה נפדית על גב מערכתה אף על גב דנשחטה כהלכתה על גבי מערכתה נפדת אם מצא אחרת נאה הימנה והכא תניא שחטה על גבי מערכתה אין לה פדיה עולמית דכיון דנעשה בהכשר גנאי הוא להוציאה לחולין אלא לא תוקמה כרבי שמעון והאי דקתני דבלא מום נפדת אם מצא נאה הימנה כשלא נשחטה דינו משום דלב בית דין מתנה עליה אף על גב דלא שכיחא איידי דדמיה יקרים מסקי אדעתייהו לאתנויי דיוכלו לפדותה אם מצאו נאה הימנה ואם מתה תפדה מוקמינן ליה נמי התם משום עורה דאמרי אינשי מגמלא אונא ומדאוריתא אפילו משום בשרה היו יכולים לפדותה דהא דאמרינן דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אפילו בקדשי בדק הבית דמשמע דאין לבשרה פדיון היינו מדרבנן אבל מדאוריתא פודין קדשי בדק הבית דהא דאין פודין נפקא לן מדכתיב ואכלת ולא לכלביך דכתיב בפסולי המוקדשין של מזבח כדמוכח בפרק ב' דבכורות מהאי קרא נפקא לן גיזה וחלב ושל בדק הבית מותרין ובהדיא קתני התם אם מתו יפדו והיינו מדאוריתא כמו שכתבו התוספות פרק קמא דשבועות. נשחטה לשם חולין תפדה כדאיתא בתוספתא דמייתי פרק קמא דשבועות נמי תניא נשחטה תפדה והיינו נשחטה שלא בהכשר כדפרשי' נשחטה חוץ למקומה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אף </b> כהן הדיוט כשר לשריפת הפרה כרבי אליעזר בן יעקב פרק שני דפרה דכתיב ונתתם אותה אל אלעזר הכהן ודריש אותה באלעזר שהוא סגן ושאר כל הפרות אפילו בכהן הדיוט כרבי יהודה דמכשיר שלא בכ"ג במתניתין ודלא כתנא קמא. והעושה אותה לובש ארבע בגדים של כהן הדיוט כדתניא נמי התם מצותה בד' בגדי לבן עשאה בבגדי זהב ובבגדי חול פסולה דילפינן חוקה חוקה מיום הכיפורים דבגדי לבן מעכבין כדאיתא התם.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> העוסקים בפרה היו טבול יום דכשרים למעשה הפרה לקדש ולהזות כדתנן פ"ג דפרה. מטמאין היו את הכהן השורף את [הפרה] מפני הצדוקין שלא יהו אומרים במערבי שמש היתה נעשת ומייתי' לה פרק חומר בקודש ופרש"י דלרבנן טבול יום כשר בה דנפקא להו מריבוייא דקרא דכתיב והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא שיוצא מכלל טומאה וכדאיתא בפרק טרף בקלפי לימד על טבול יום שכשר בפרה מכדי בטהור עסקינן ואהא דכתב לעיל מיניה ולקח אזוב וטבל במים איש טהור למה לי למהדר ולמכתב והזה הטהור ליכתוב והזה על הטמא אלא טהור כל דהו ואשכחן טבול יום דאיקרי טהור דכתיב ורחץ במים וטהר ואם כן אפי' אינו טהור לתרומה עד שיעריב שמשו הוי טהור למעשה פרה כדאמרינן. וכן כל הכלים שמכניסין לתוכן אפר הפרה כולם טבולי יום היו כדתנן פ"ה שפופרת שחתכה רבי יהושע אומר יטמא ויטביל וטעונה טבילה כדתניא פרק חומר בקודש ואמרינן התם דעשאוה כטמא מת והיינו מדרבנן משום חומרא:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מעלות </b> יתירות עשו בטהרת פרה מפני שכשרה בטבול יום כדילפינן ולא יזלזלו בה לומר הואיל וטבול יום כשר בפרה אין צריך להיות זריזין בשמירת טהרתה וכדאמרינן ריש יומא כל מעשיה בכלי גללים כלי אבנים והיינו מדרבנן. שבעת ימים קודם שריפת הפרה מפרישין הכהן השורף אותה מביתו כמו שמפרישין כ"ג לעבודת יוה"כ הדתניא פ"ג דפרה ואמרינן בריש יומא מנא הני מילי דבעי פרישה ליה"כ ולפרה אמר ר' יוחנן אמר קרא כאשר עשה ביום הזה צוה לעשות לכפר עליכם ובמילואים כתיב האי קרא שצוה אותם לפרוש מביתם ז' ימים כדכתיב ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה וגו' וביום השמיני עבדו כמו שכתוב ויהי ביום השמיני וכתיב כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות ומנין דכוליה קרא דלעשות ולכפר עליכם בי"ה כתיב ופרה יליף בג"ש דצוה צוה דכתיב הכא צוה וכתיב גבי פרה זאת חוקת התורה אשר צוה ה' מה להלן פרה אף כאן פרה ומה להלן פרישה אף כאן פרישה וכן מפרישים אותו מאשתו שמא תמצא נדה. הלשכה שהיה יושב בה היתה צפונית מזרחית כדתנן בפרה וטעמא מפרש ביומא מדרבנן שיהיה היכר שהיה כחטאת הנשחט בצפון. ובכל יום מזין עליו מי חטאת חוץ מיום ד' ומן הדין לא היה צריך אלא שלישי ושביעי משום טומאת מת אלא משום חומרא היו מזין עליו בכל יום כדילפינן ממלואים דכתיב בהו ויז על אהרן וגו' וכתיב שבעת ימים ימלא את ידם והאי ילפינן הוי אסמכתא בעלמא וכדאיתא ביומא. ומכל חטאות שהיו שם היו מזין עליו כדתנן בפרה פ"ג והינו נמי משום חומרא. ואין מזה עליו אלא אדם שלא נטמא מעולם וכן הכלים שאינם מקבלים טומאה וכדתנן התם והכל מעלה יתרה מדרבנן:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> שורפין את הפרה אלא חוץ להר הבית כדכתיב והוציא אותה אל מחוץ למחנה בהר המשחה על גבי כיפין מפני קבר התהום כדתנן פרק ג' וטומאת הכהן וטבילתו וסמיכת הזקנים עליו שם בפרק שלישי וכדאיתא לעיל דליהוי טבול יום וסידור מערכה מעצי ארזים וכו' שם במשנה וכפתוה בחבל ראשה לדרום ופניה למערב כדתנן התם והכהן ג"כ פניו למערב לצד מקדש כדכתיב והזה אל נכח פני אהל מועד וגו' ושוחט בימינו ומקבל בשמאלו דלא כר' יהודה דאמר בימינו היה מקבל אחר שחיטה ונותן לשמאלו ולכ"ע מזה באצבע ימינו דנאמר בהן ואצבע ונאמר במצורע בהן ואצבע מה להלן מיומנה שבימין אף כאן מיומנה שבימין דהואיל ונאמרו בתורה אצבעות סתם ופרט הכתוב בא' מהן שהיא ביד הימין אף כל אצבע מהימין דכתיב הימנית המיומנת שבימין הרגילה שבאצבעות המוכנת שימושה בה וכדתני' בספרי ותני' נמי התם מדמה באצבעו מצותה מצות יד ולא מצות כלי כלוג שמן שהוא מכשיר נמי ואין כשר אלא ביד וההזאות שבעה כדכתיב והזה ז' פעמים על כל הזאה טבילת אצבע בדם כדתנן התם דכתיב וטבל והזה ודרשי' על כל הזאה טבילה כדדרשינן בספרי מדמה ז"פ שחוזר לדם ז"פ וכדא' פ"ק דמנחות דשיירי הדם שבאצבע פסולין דכתיב התם והזה מן הדם שבענין למעוטי שירים שבאצבע שצריך לטבול אצבעו בין כל הזאה והזאה דהכי משמע והזה מן הדם שבענין האמור למעלה וטבל הכהן באצבעו בדם מאותו דם שבכלי שטובל בו יזה כל הזאות ולא שבאצבע והכא נמי בעינן על כל הזאה טבילה וכדאיתא התם גבי פרה. גמר מלהזות הזאות דם פרה אדומה מקנח ידו בגופה של פרה כדתנן במתניתין דפרה לא גמר מקנח אצבעו בין כל הזאה והזאה כדאי' קנוח בגופה של פרה כתבו בתוס' התם טעמא דכתיב בסיפיה ואת דמה ישרוף אלמא דמה טעון שריפה ולכך מקנח בגוף הפרה. ירד והצית האש באליגות כדתנן התם וכשיצת האור ברובה ותקרע בטנה משליך לתוכה עץ ארז ואזוב בשני התולעת כדכתיב והשליך אל תוך שריפת הפרה וכדתנן במתניתין פ"ג ותניא בספרי עץ שומע אני כל עץ במשמע ת"ל ארז אי ארז שומע אני אפילו ענף ת"ל עץ הא כיצד זו בקעת של ארז אזוב ולא אזוב יון וכו' ולא כל אזוב שיש לו שם ליווי ושני תולעת ששינתו תולעת ולא ששינתו דבר אחר ועוד תניא בספרי ר' עקיבא אומר והשליך אל תוך שריפת הפרה שומע אני משתעשה אפר ת"ל הפרה יכול יקרענה ויתננו בתוכה ת"ל והשליך אל תוך שריפת הפרה הא כיצד משתבקע על ידי שיצית האור ברובה ובפ' טרף אמרינן שני תולעת של פרה עשרה זוז משקלה דאע"ג דלא בעי' כובד כר' שמעון בן אלעזר אפ"ה אם נתהבהבה יביא אחרת כדתניא התם משום דכתיב אל תוך שריפת והא דאמר רב עץ ארז ואזוב ושני שקלטתן שלהבת כשרה מוקמי לה בנכפפת שהשלהבת נמוכה וסמוכה לגחלת וקרינן בה אל תוך ומפני שיש מיני ארז ואזוב ושני אומר ג' פעמים על כל דבר כדתנן במתני' ושלשתן מעכבין זה את זה כדתנן במתני' דהקומץ ג' שבפרה ובגמרא טעמא דכתיב חקה דהויא עכובה וכריכה מפרש טעמא בפ' טרף בקלפי אליבא דר' משום דכתיב ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך וגו' שיהיו נלקחין בבת אחת ואינו משליך קודם שיצת האור ברובה ולא אחר שתעשה אפר כדאמרינן לעיל לר' עקיבא ואם השליך פסולה כדכתיב אל תוך שריפת הפרה דמשמע שהיא נשרפת דהיינו שיצת האור ברובה ועדין היא פרה ולא אפר וכתיב חקה לעיכובא. בין שהשליך כולן כא' או זה אחר זה בין תוך גופה או תוך שריפתה בין נקרעה בין קרעה ביד או בסכין כשרה וכדתניא בתוספתא וטעמא דלא קפיד קרא אלא אתוך בין אפרה בין אשריפתה דכתיב שריפתה וכתיב הפרה כדאמרינן לעיל וכן קרעה כיון שכבר הוצת האור ברובה כשרה דלא קפיד קרא אלא שישליך תוך שריפת הפרה וזה אחר זה נמי כשרה דאף על גב דבעינן כריכה היינו כשלוקחין בידו להשליכן כדכתיב ולקח שיהו נלקחין כאחד אבל אם אחר שלקחן כרוכין נפרדו והשליכן אחד אחד כשרים כדאמ'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>נגמרה </b> שריפתה חובטין אותה והעצים שנשרפו עמה וכורכין אותן כדתנן במתני' דפ"ג ותניא בספרי על פרשה ישרוף ר' יהודה אומר שלא ימעט לה עצים מרבה הוא לה חבילי אזוב ואזוב יון בשביל להרבות את האפר. כל שחור שאפשר שיכתש ויהיה אפר בין מבשרה בין מהעצים כותשין אותו עד שיעשה אפר ושאין בו אפר מניחין אותו וכדתנן במתניתין וכל עצם שנשאר בלא שריפה בין כך ובין כך היה נכתש כדתניא במתניתין ונראה דטעמא דבשר ועצים שאין בהם אפר מניחין אותו ועצם כותשין משום דבשר בני שריפה נינהו ולהכי לא מיקרו שרופים עד שיהא בהם אפר אבל עצם אפילו אחר שריפתו הוא שלם דלאו בר שריפה הם כבשר ועצים ולכך נכתשים בין כך ובין כך.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b> מניחין בעזרה מאפרה דכתיב והניח מחוץ למחנה וחולקין אותה לג' חלקים א' ניתן בחיל ואחד בהר המשחה ואחד היה מתחלק בכל המשמרות כדתנן במתני' ותניא בספרי ואסף איש טהור והניח אוסף לפני מחנה ישראל דהיינו הר המשחה שישראל היו מזין ממנו והניח במחנה ישראל שיהו הכהנים מקדשין ממנו וא' בחיל כדכתיב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת מלמד שמצניעין ממנו ותשעה פרות נעשו והעשירית יעשה מלך המשיח מהר יגלה כנגד עשרה פסוקים שיש מתחלת פרשת פרה עד לחוקת עולם שהם בעניין עשיית הפרה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> שוחטין ב' פרות אדומות כא' כדתניא בסיפרי ושחט אותה מכאן אמרו אין עושין שתי פרות כאחת. לא רצתה פרה לצאת אין מוציאין עמה שחורה שלא יאמרו שחורה שחטו ולא אדומה שלא יאמרו שתים שחטו כדתנן במתניתין פ"ג דפרה בפלוגתא דר' ומייתי לה פ' טרף ומשמע דלת"ק הוי מדרבנן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>פרה </b> שנשחטה שלא לשמה או קבל או הזה שלא לשמה או לשמה ושלא לשמה או שלא לשמה ולשמה או שלא בכהן או במחוסר בגדים או בבגדי זהב או בבגדי חול פסולה כדתנן פ"ד לת"ק דר' אליעזר וכדדריש בסיפרי חטאת היא מגיד שאם נשחטה שלא לשמה פסולה כלומר מדאיתקש לחטאת כדדריש נמי התם חטאת היא מגיד שמועלין בה וכו' אבל אין לומר דמדכתיב היא דריש שלא לשמה פסולה כדדרשינן בזבחים ובמנחות היא לשמה כשרה שלא לשמה פסולה דלא דמי דהכא לא כתיב בשחיטה ובהזאה ושלא בכהן דאע"ג דכ"ג לא בעיא כהן מיהא בעיא ומחוסר בגדים במתניתין וכדתניא בסיפרי ולקח אלעזר הכהן מדמה הכהן בכיהונו ובתוספתא שנינו עשאה בבגדי זהב או בבגדי חול פסולה דמצותה בד' בגדי לבן כדתנן במתני' ובבגדי לבן היתה נעשית דילפינן חוקה חוקה מיום הכיפורים מה חוקה האמורה בי"ה בבגדי לבן אף חוקה האמורה כאן בבגדי לבן ובסיפרי אמרינן מי שרף פרה ראשונה אלעזר וכי לובש אלעזר בגדי כ"ג בימי אביו.
+
+Halakhah 4
+
+<b>קבל </b> דמה בכלי פסולה דכתיב ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו מצותה מצות יד ולא מצות כלי כדדרשינן בסיפרי. הזה בכלי אפילו אחת מהן פסולה כדתניא בתוספתא משום דכתיב אצבע הזה אחד מהן בשמאלו פסולה כדתניא נמי בתוספתא ובספרי יליף ממצורע דכתיב ביה ימנית הזו שבעה כהנים כאחד פסולה זה אחר זה כשרה כדתניא נמי בתוספתא פ"ד וטעמא משום דשבע פעמים כתיב ולא שייך אלא זה אחר זה הזה ולא כיון כנגד ההיכל פסולה כדתניא בספרי אל נכח פני אהל מועד שיהא מתכוין ורואה פתחו של ההיכל בשעת הזאת הדם וכן אם שחטה או שרפה שלא כנגד ההיכל פסולה כדאמ' ר' יוחנן בזבחים פ' פרת חטאת משום דהקיש שחיטה ושריפה להזאה דכתיב ושחט ושרף והזה מה הזאה כנגד הפתח כדתניא בה אל נכח פני אהל מועד אף שחיטה ושריפה דסמיך להזאה בעיא כנגד הפתח והיינו שפניו כנגד רוח שההיכל בו אף על פי שלא כיון בדקדוק כנגד ההיכל משום דכתיב אל נכח פני אהל מועד דמשמע ברוח שאהל מועד בו.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>חסר </b> א' מן המתנות פסולה דתנן פרק הקומץ שבעה הזאות שבפרה מעכבות זו את זו ובגמרא טעמא משום דכתיב חקה ובספרי דרש שבע פעמים שיהו מעכבות זו את זו טבל שנים והזה אחד חטאתו פסולה כדתניא בתוספתא דבעיא על כל הזאה טבילה אחד טבל אחד והזה שתים אע"פ שלא חשב השניה בכלל שבע אלא חזר וטבל והזה על השניה הזייתו פסולה כדתנן בתוספתא ובמתניתין וטעמא דשירים שבאצבע פסולין כדילפינן לעיל ובסיפרי דרשינן דבעיא על כל הזאה טבילה מדכתיב מדמה שבע פעמים שחוזר לדם שבע פעמים והמוסיף על שבעה אינו כלום אם הוא כהן אחר אבל הכהן עצמו אם הוסיף פסלה כדמפרש בתוספתא משום שעשה עמה מלאכה שפוסל בה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>הוציא </b> את הדם חוץ ממערכתה והזה פסולה כרבי אליעזר בן יעקב בתוספתא דאמר חוץ למערכתה לא יחזיר ואם החזיר כשר הא לא החזיר והזה פסול. הזה מדמה בלילה אפילו השביעית בלילה פסולה כדתניא בתוספתא וכדדרשינן בסיפרי דחטאת קרייה רחמנא. שחטה חוץ ממקום שריפתה אפילו לפנים מן החומה פסולה דכתיב והוציא אותה אל מחוץ למחנה ואפילו חוץ למחנה בעיא שחיטה במקום שריפה. שרפה חוץ ממערכתה שנשחטה עליה או חלקה לב' ושרפה בשני מערכות או שרף ב' במערכה אחת פסולה כדתנן פ"ד דפרה וטעמא כדכתיב ושחט ושרף ובשתי גתות נמי פסולה דקרא משמע ושרף את הפרה כולה במקום אחת ושתים בגת אחת נמי פסלה משום מלאכה שזו פוסלת על זו אבל בזו אחר זו כשרה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הפשיטה </b> ונתחה ואחר כך שרף כולה כשרה כדתנן במתניתין משום ואת עורה ואת בשרה כתיב רצה בהפשט וניתוח רצה במחובר ואם חסר ממנה כלום אפילו מפירשה פסולה דפרה משמע שלימה כמות שהיא פקע מעורה או מבשרה אפילו משערה כזית פסולה אם לא החזיר כדתניא בתוספתא וכזית נמי תניא התם רבי אלעזר ברבי שמעון אומר כזית מעכב ובספרי דרשינן את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף מה פרשה במקומו אף כולן במקומן מכאן אמרו הדם כל שהו יחזיר ואם לא החזיר פסל וכו' בכזית יחזיר ואם לא החזיר פסל. פקע חוץ למערכתה מרבה עליו עצים ושורפו במקומו כדתניא בתוס' והא דתניא אי לא החזיר פסל היינו כשלא הרבה עצים ושרפו במקומו פקע מקרניה ומטלפיה ומפרשי' אין צריך להחזיר שכל דבר שאין מעכב בחייה אין מעכב בשריפתה כדתניא התם בתוספתא ושערה מעכב בחייה הוא דבעיא שתהא אדומה ופרשה דאין מעכב היינו כשפקע מעצמה אבל חיסר הוא אפילו מפירשה אמרינן דפסולה משום דכתיב על פרשה ישרוף כדאמ'.
+
+Halakhah 13
+
+<b>הפרה </b> אינה נפסלת בלינה כדתניא בתוספתא דשחטה היום ושרפה למחר כשרה וכדדרשינן בספרי חטאת היא מגיד שנשרפת בלילה כביום יכול תהא נפסלת בלינה ת"ל למשמרת מגיד שמשתמרה ימים על ימים שנים על שנים. שרפה אונן או מחוסר כפרה כשרה כדתניא פרק הערל אונן לכ"ע במחוסר כפרה פליג יוסף הבבלי משום דמחוסר מעשה הוא אבל לת"ק תרוייהו כשרים דטהורים נינהו ובפ"ב דזבחים מייתי להא מתניתא ופי' בתוספתא דאף על גב דחטאת קרייה רחמנא אפילו הכי הני כשרים דאתו בקל וחומר מטבול יום דאסור בנגיעת תרומה וכשר בפרה כדילפינן לעיל. שרפה שלא בקידוש ידים ורגלים פסולה שמעשי' כעין עבודה הם כדתנן פרק ד' דפרה וטעמא מדאיתקש לחטאת כדאיתא לעיל. ואם קדש בחוץ שלא בכלי שרת כשר כרבי יוחנן בפרק ב' דזבחים ומפרש רב פפא משום דכל מעשיה בחוץ שרפה שלא בעצים או בכל עצים אפילו בקש כשרה כדתנן במתני' פרק ד' משום דלא כתיב עצים אלא ושרף סתם ומצותה שירבה לה עצים כדי שיהא לה אפר הרבה כדתניא בתוספתא ובספרי ומשתעשה אפר אם הוסיף אפילו עץ אחד הוי כאפר מקלה דכיון דלא נשרף עמה לא אפר פרה הוא.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>כל </b> מעשה הפרה מתחלה ועד סוף אינו אלא ביום ובזכרי כהונה כדתניא פרק טרף אין לי אלא הזאת מימיה שאין כשרין באשה כבאיש דהזאה אין כשרה באשה מדכתיב וטבל במים איש טהור לרבנן איש להוציא את האשה ואין כשרים אלא ביום כדכתיב הוא יתחטא בו ביום השלישי וגו' מנין לרבות שחיטתה וקבלת דמה והזאת דמה ושריפתה והשלכה עץ ארז ואזוב ושני תולעת מנין דלא יהיו כשרים אלא ביום דאלו לענין אשה כבאיש לא איצטריך רבוי דבכולהו כתיב בהו אלעזר או כהן לאפוקי אשה אבל ביום צריך קרא וקאמר תורה זאת חקת התורה תורה אחת לכל עבודותיו יכול שאני מרבה אף אסיפת אפר ומילוי מים וקידוש דהיינו נתינת אפר במים ת"ל זאת הכתוב כאן קיים ואל תוסף ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו לאחר שריבה הכתוב תורה ומיעט זאת ולא פי' מאי ריבה ומאי מיעט מעתה לא מוסרן אלא להתבונן בה את האמת ואת הישר והרי אנו למדי' כולה מהזאת מימיה מה הזאת מימיה אינה כשרים באשה כבאיש כדכתיב ולקח אזוב וטבל במים איש טהור ואין כשרין אלא ביום כדכתיב הוא יתחטא בו ביום וגו' אף אני אביא שחיטתה וקבלת דמה והזאתה ושריפתה והשלכת ג' מינים הואיל ואין כשרים באשה כבאיש כדאמרינן דאלעזר או כהן כתיב בכולהו אין כשרים אלא ביום ומוציא אני אסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש הואיל וכשרים באשה כבאיש כדילפינן מדכתיב ואסף איש טהור מכלל שאינה צריכה כהן וכאלו אמר אדם טהור בין איש בין אשה ביום ובלילה נמי והמלאכה פוסלת בה עד שתעשה אפר כדתנן במתניתין פרק ד' כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאים בגדים ופוסלים אותה במלאכה וילפינן בסיפרי פסול מלאכה מדכתיב ושחט אותה בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בשחיטתה וכתיב ושרף את הפרה בא הכתוב ולימד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בשריפתה הא עד שלא אמר לי יש לי בדין אם פוסלת בשחיטתה לא תפסול בשריפתה אלא בא הכתוב ללמד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בה משעת שחיטתה עד שתעשה אפר.
+
+Halakhah 18
+
+<b>שחט </b> את הפרה ונשחטה בהמה אחרת עמה או נחתכה דלעת כשרה כדאמרי' פרק השוחט דכיון דהוי בלא כוונה לאו מלאכה היא ואם נתכוון פסולה דמדכתיב ושחט אותה שתהא מלאכה פוסלת בה משמע ושחט אותה שלא יתכוין לשחוט אלא אותה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף מטמאים בגדים כדתנן פ"ה דכתיב בעץ ארז ואזוב והשליך אל תוך שריפת הפרה וסמיך ליה וכבס בגדיו הכהן וכתיב בשריפתה והשורף אותה יכבס בגדיו ותניא בספרי אם המשליך את האזוב מטמא בגדים השורף לא כל שכן מה תלמוד לומר והשורף בא הכתוב ולימדך על כל העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף שיהו טעונין תכבוסת בגדים וכבס האוסף למה נאמר אם המשליך עץ ארז מטמא בגדים האוסף לא כל שכן אם אמרת כן ענשת מן הדין ולימדך שאין עונשין מן הדין דבר אחר בא הכתוב ולימדך על האוסף את האפר שמטמא בהיסט וטעונין טבילה והערב שמש דין תורה כדכתיב וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב ומשמרה מטמא מדרבנן.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b> מקום שנאמר בתורה בטומאה יכבס בגדיו לא בא ללמדנו שהבגדים שעליו בלבד הם טמאים אלא כל שיגיע בו בשעת חיבורו בטומאה כדתניא בת"כ גבי נבלה יכבס בגדיו יכול אף הציפה ת"ל בגד אי בגד יכול בגד גדול לבן דמטמא בזב ובנגעים מנין גדול צבוע וקטן לבן וקטן צבוע וכו' ת"ל בגד בגדיו ומנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל וטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד בגד הוא מטמא ואין מטמא אדם וכלי חרס והיינו בגדי' שנוגע בהם בזמן חיבורו בטומאה דומיא דבגדיו שהוא לבוש אבל אחר שנגע אינו מטמא בגדים וכי האי גוונא דרשינן נמי בתורת כהנים גבי משכב זב דמטמא שאר כלים כבגדים בשעת נגיעה ואם פירש אינו מטמא כדתניא נמי ואיש אשר יגע במשכבו בשעת מגעו מטמא בגדים פירש אינו מטמא בגדים וכן העוסק בפרה דוקא בשעת שחיטה או שריפה הוא דמטמא בגדים שהוא לבוש או נוגע בהם אבל אחר שפירש ממעשיה אינו מטמא דהא כתיב ביה בגדיו כדכתיב גבי נבלה ופרה עצמה אינה מטמאה כלים ואדם הנוגעים בה אלא המתעסק כדכתיב וכבס בגדיו גבי משליך ושורף ואוסף דמשמע משום דמתעסקין בה וכדתנן פרק ה' דפרה שהבגדים אומרים לאדם מטמאין לא טימאוני ואתה טמאתני והיינו כשנעשית כמצותה. אבל נפסלה המתעסק בה טהור כדתנן פרק רביעי דפרה נפסלה בשחיטתה אינה מטמאה בגדים בהזייתה כל שעוסק בה לפני פיסולה מטמא בגדים לאחר פיסולה אינו מטמא בגדים נמצא חומרא קולא.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>והנוגע </b> באפר אחר כינוסו אינו מטמא בגדים וכן פרים ושעירים הנשרפים מטמאים בגדים משעת שריפתן עד שיעשו אפר כדכתיב גבי פר ושעיר של יוה"כ והשורף אותה יכבס בגדיו וכדתניא סוף פרק שני שעירי יוה"כ וסוף פרק טבול יום והשורף אותם השורף מטמא בגדים ולא המצית את האור ולא המסדר את המערכה ואי זהו השורף זה המסייע בשעת שריפה יכול אף כל מי שנעשו אפר תלמוד לומר אותם אותם מטמאים בגדים כגון שסייע בשריפתן ולא משנעשו אפר דברי רבי יהודה רבי שמעון אומר וכו' ותניא נמי פרק טבול יום פרה ופרים הנשרפין ושעירים השורפן והמוציאן מטמא בגדים והן עצמן אין מטמאין בגדים הנוגעים בהם בלא מתעסקים פרה פר ושעיר של יוה"כ בהדיא כתיב בהו והשורף וכו' ופר כהן משיח ופר העדה יליף בסוף פרק כל הזבחים שנתערבו מדכתיב גבי פר ושעיר של יוה"כ והשורף אותה יכבס בגדיו וכתיב לעיל מיניה ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת מה תלמוד לומר חטאת חטאת תרי זימני שלא למדנו אלא לפר ושעיר של יוה"כ שמטמאין בגדים שאר נשרפין מנין תלמוד לומר חטאת חטאת דברי רבי יהודה ורבי מאיר יליף מדכתיב בהאי קרא אשר הובא את דמם לכפר מה תלמוד לומר לכפר לימד על המתכפרין הפנימיים שמטמאין בגדים והיינו כשנעשו כמצותן כדתנן פרק טבול יום בזמן שהם נשרפין כמצותן בבית הדשן מטמאין בגדים ואם אינם נשרפים כמצותן בבית הבירה אינם מטמאים בגדים דהשורף אותם משמע כמצותן והנושא פרים ושעירים הנשרפים להוציאן לבית הדשן לשורפן טמא ומטמא בגדים דין תורה כדתנן התם פרק טבול יום ובמשלח שעיר לעזאזל כתיב נמי יכבס בגדיו כל זמן שמתעסק בשילוחו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>מאימתי </b> מטמא בגדים הנושא פרים ושעירים הנשרפים משיצאו חוץ לחומת העזרה כדתנן פ' טבול יום וילפי' בגמ' ובפ' ב' שעירי דמטמא חוץ לחומת העזרה דת"ר לכולן הוא אומר חוץ לג' מחנות דפר העד' ופר כהן משיח מקום שריפתן חוץ לשלש מחנות כדכתיב והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה גבי פר כהן משיח והיינו חוץ לג' מחנות משום דכתיב בפר העדה אחריו מחוץ למחנה שלא היה צריך לומר שהרי כבר נאמר בו כאשר שרף את הפר הראשון ומה תלמוד לומר מחוץ למחנה ליתן לו מחנה שניה וכשהוא אומר אל מחוץ למחנה בדשן דכתיב בתחלת צו את אהרן והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור שאין תלמוד לומר דאנא ידענא דאל מחוץ למחנה מוציאין אותה כדכתיב בקרא קמא דפר כהן משיח והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה אל מקום טהור אל שפך הדשן הא משמע דשפך דשן המזבח הוא מחוץ למחנה ואם כן למה נאמר אל מחוץ למחנה גבי דשן ליתן מחנה שלישית לשריפת פרים וגבי פר ושעיר של יוה"כ כתיב יוציא אל מחוץ למחנה ושרפן דמשמע דשורפין חוץ לעזרה מיד בהר הבית והלא אף אלו פנימיים ואייתי' לכולהו בריבויא דחטאת חטאת כי הדדי כדאמרינן לעיל ואם כן למה נאמר אל מחוץ למחנה גבי פר ושעיר של יוה"כ לומר לך כיון שיצא חוץ למחנה א' מטמא בגדים דכתיב בקרא בתר מחוץ למחנה והשורף אותם יכבס בגדיו וגו'. נשאום במוטות ויצאו מקצת הנושאין אותם שיצאו לבד מטמאין בגדים כדתנן במתני' פרק טבול יום דהא אינהו הוי חוץ למחנה. יצאו וחזרו לעזרה הנושאן בעזרה טהור עד שיצא דבעי' ואחר יבא אל המחנה וכל כמה דלא נפיק לא קרינא ביה ואחר יבא וכיון דלא קרינא ביה ואחר יבא לא קרינא ביה יכבס בגדיו כדאיתא התם פר' טבול יום היה מושכם מבחוץ מאחר שחזרו הוי ספק שם בעיא דרבי אלעזר מי אמרינן כיון שיצאו חוץ מן העזרה כל המתעסקים בהם טמאים אף על גב דהדור או דילמא כיון דהדור הדור ועד דהדרי ונפקי לא מטמאו ולא איפשיטא בעיין.
+
+Halakhah 6
+
+<b>ומאימתי </b> מטמא בגדים המשלח את השעיר משיצא חוץ לחומת ירושלם עד שעת דחייתו לעזאזל כדתניא פרק שני שעירי המשלח מטמא בגדים ואין השולח את המשלח מטמא בגדים דהיינו המלוים אותן מירושלם יכול משיצא חוץ לחומת העזרה תלמוד לומר המשלח יכול עד שיגיע לצוק ת"ל והמשלח משעה ששלחו כבר לצד המדבר והיינו משיצא מחומת ירושלם ואחר שדחהו אם נגע בכלים ובבגדים טהורים דמטומאת בגדים היינו בשעת חיבורו כדאמרי' לעיל אבל בשכבר דחהו לא.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הנוגע </b> בפרים ובשעירים הנשרפים עצמם אפי' אחר שיצאו בין אדם בין כלים בין אוכלין בין משקין הכל טהור ובפרק טבול יום תניא גבי כולהו והם עצמם אינם מטמאים בגדים אבל מטמאין אוכלין ומשקין דברי רבי מאיר וחכמים אומרים פרה ופרים מטמאים אוכלים ומשקים שעיר המשתלח אינו מטמא אוכלין ומשקין מפני שהוא חי וכן איתא נמי בתוספתא רבי שמעון אומר פרה מטמאה אוכלין ומשקין שהיתה לה שעת הכושר פרים אין מטמאין אוכלין וכו' שלא היתה להן שעת הכושר ותימא הוא אם פסק כרבי שמעון לגבי חכמים דלעיל גבי פרה כתיב דהיא עצמה אינה מטמאה אדם וכלים הא אוכלין ומשקין מטמאין ותלמודא לא מייתי לה בגופה דבריתא דרבי שמעון סוף פרק טבול יום ובמתני' דפרה פרק ח' נמי תנן פרה ופרים ושעיר המשתלח עצמן אינם מטמאין בגדים וכו' משמע דכי הדדי נינהו וצריך עיון ובפי' המשנה כתב הרב דפרים ושעירים הנשרפים מטמאין אוכלין ומשקין כחכמים דתוספתא:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> חטאת אין ממלאין אותן אלא בכלי מן המעיינות הנובעין או מן הנהרות המושכין דכתיב ונתן עליו מים חיים אל כלי ותניא בספרי ונתן עליו מים חיים במי מעיין הכתוב מדבר או אינו אלא במים שהם חיים לעולם כדכתיב וימצאו שם באר מים חיים תלמוד לומר ונתן עליו מים חיים במי מעיין הכתוב מדבר ונהרות המושכין הוו נמי מי מעיין.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הכל </b> כשרין למלאת ולקדש חוץ מחרש שוטה וקטן כדתנן פרק ה' לרבנן דרבי יהודה ומייתי לה פרק קמא דערכין וקאמר דלרבנן הכל לאיתויי אשה דכשרה לקדש דהיינו עירוב אפר במים ואמרינן פרק טרף בקלפי ואסף איש טהור והניח איש להכשיר את הזר משום דלעיל מיניה איירי בכהן כתיב הכא איש להכשיר את הזר טהור להכשיר את האשה דאי למעוטי טמא פשיטא דחטאת קרייה רחמנא והניח מי שיש בו דעה להניח יצאו חרש שוטה וקטן וכתיב בתריה ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת זו היא עבודה של אחר אסיפה וכתיב ולקחו אותם שנאמרו באסיפת האפר דפסולים פסולים נמי לקדש והנך דאכשרי לך באסיפה זר ואשה אכשרי לך בקידוש והא דלא כתיב ולקח לשון יחיד כדכתיב לעיל ואסף והניח דאי הוה כתיב ולקח ונתן הוה אמינא עד דשקיל חד העפר והוא עצמו יתנהו על המים כתיב ולקחו דאפילו תרי ואי כתב ולקחו ונתנו הוה אמינא עד דשקלי תרי ויהבי תרי כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפילו שקלי תרי ויהב חד ומילוי נמי בעי' שיהא בו דעה ולא חרש שוטה וקטן דבהאי קרא כתיב נמי מילוי כדכתיב ונתן עליו מים חיים. ואין ממלאין ואין מקדשין אלא בכלי כדתנן פרק קמא דידים וכתיב אל כלי ואין מזין אלא מכלי פ"ק דידים ופרק ה' דפרה וכתיב בתר כלי וטבל והזה דמשמע מן הכלי והמילוי והקידוש כשרין בלילה דדוקא הזאה הוא דבעינן יום כדכתיב והזה הטהור על הטמא ביום השביעי וטבילת אזוב איתקש להזאה כדכתיב פרק הקורא את המגילה ופי' ריב"א בעל טבילת אזוב הוא משום דקתני לא טובלין ולא מזין טבילה ברישא ורש"י פי' טבילה דטמא דכתיב ורחץ במים בסיפיה דקרא.
+
+Halakhah 3
+
+<b>בכל </b> הכלים ממלאין ומקדשין ומזין אפילו כלי גללים וכו' דתניא בספרי מים חיים אל כלי מגיד שעשה בה כל הכלים ככלי חרס דהוי אמינא כלי חרס דוקא בסוטה דמיא ועפר מקדשים נמי בה וכתיב בה כלי חרש להכי כתיב אל כלי להגיד שעשה כל הכלים ככלי חרש דנראה אי זה כלי שיהיה דלא כתיב הכלי אבל לא בדופן הכלי וכו' כדתנן פרק ה' דפרה דכלי מיהא בעינן והני לאו כלי נינהו וביצת היוצרים הוי כלי אדמה וכשר כתנא קמא דרבי יוסי במתניתין וביצת תרנגולת לא הוי כלי כחכמים דפליגי ארבי יהודה במתני'. שולי הכלים ומגופה שתקנם הוו כלי כדתניא בתוספתא ביצת הנעמית כשרה לקדש כדתניא בתוספתא וכל שכן למילוי והזאה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כלי </b> שחברו בארץ או בסלע אפילו חברו בסיד מקדשין ומזין ממנו כדתנן במתניתין פרק ה' וטעמא דהוי תלוש ולבסוף חברו דהוי כתלוש מדאוריתא. עשה טיט עטרה סביב לכלי והמים צפין אם נוטלת העטרה עם הכלי הוי העטרה ככלי אדמה וכשר כדתנן התם אם היה בריאה כדי שינטל עמה כשר.
+
+Halakhah 6
+
+<b>כלי </b> חרש שניקב בכונס משקה אין ממלאין ואין מקדשין בו כדאיתא סוף פרק המצניע במימרא דרבא דחמש מדות בכלי חרס וכו' ניקב בכונס משקה בטל לו מתורת כלי לענין מי חטאת. ניקב מלמטה וסתמו בסמרטוט פסול מן הצד כשר כדתנן פ"ה דפרה וטעמא לפי שהם נחים בהקף כלי שהנקב היה מן הצד.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>הזולף </b> מים מן המעיין שלא על ידי כלי פסולין אף על פי שנתנן אחר כך בכלי כדתנן פרק ו' זילף את המים וכו' בתוספ' זילף בידיו וכו' פסולין שלא נתמלאו בכלי דכתיב מים חיים אל כלי שינטלו בכלי ממקום חיותן זה הכלל אם סייע שיתמלאו המים בדבר המקבל טומאה פסולין ואם לאו כשרים דכתי' מקוה מים יהיה טהור ודרשי' בפ' שני דזבחים הוייתן על ידי טהרה דאף על גב דהאי קרא גבי מקוה כתיב ילפינן מיניה כל הויות דהכי משמע הוייתן של מים המטהרים על ידי טהרה תהא כלומר בדבר שאינו מקבל טומאה. המפנה את המעיין לתוך הגת או לתוך הגבא שם במשנה פסולין לקדש מהן מי חטאת שלא נתמלאו בכלי דגת וגבא לאו כלי נינהו ונעשו מי מקוה דצריך שתהיה לקיחת המים מן המעיין תחלה בכלי דכתיב מים חיים אל כלי. הים הגדול כמקוה כדתנן פרק ה' ואפי' לר' יוסי פסולין לתורת מים חיים דהכתוב קראה מקוה ונהרות פסולין כדתניא בתוספתא פרק ט' ובמשנה פרק ח' מי קרמיון וכו' שהם נהרות שבארץ ישראל פסולין מפני שהם מי בצים עפר וטיט מעורב בהם וכתיב מים חיים אל כלי והכא איכא חציצה בין מים לכלי ושאר הימים כמעיין כשאינם זוחלין אבל זוחלין פסולים כדתנן במתניתין פרק ח' ופי' הרב ז"ל בפי' המשנה שמושכים אפילו (הכי) נובעים אינם נקראים מים חיים והר"ש ז"ל כתב ושמא משום דיש להם שם לווי.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מים </b> מלוחים או פושרים ומכזבין פסולין מפני שהן מי תערובת כדתנן התם וכיון דמעורבים מיני פסולים בכשרים לאו מים חיים מיקרו אבל שתיהם כשרים מים חיים איקרו. מים שנשתנו מחמת עצמן כשרים כדתנן התם דאכתי מים חיים היו ונעשו עכורין על ידי חרסים או אדמה אין צריך להמתין עד שיצלו כר' עקיבא דפליג ארבי ישמעאל במתני' נפל לתוכה שטף מי גשמים ימתין עד שיצלו דהכל מודים דצריך להמתין עד שיחזרו לכמות שהיו כדתניא בתוספתא משום דמים מתערבים טפי מחרסיה ואדמה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אמת </b> המים הבאה מרחוק מן המעיין בלי הפסק כשרה כדתנן במתני' לת"ק דרבי יהודה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המלאכה </b> פוסלת במים קודם שיתקדשו ואינה פוסלת בהזאה כדתנן סוף פרק ד' במים מנין תלמוד לומר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה משמע דצריכים המים שמירה יכול אפילו אחר שקדשו בכלי תלמוד לומר למי נדה כבר הם למי נדה וקדשו היינו שהטילו בהם את האפר ובתוספת' נמי תניא דהזאה אין מלאכה פוסלת בה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>השכר </b> פוסל בקידוש ובהזייה ואינו פוסל במילוי כדתנן בבכורות פרק עד כמה הנוטל שכרו להזות ולקדש מימיו מי מערה אפרו אפר מקלה ובגמר' צריך ממתני' דקידושין דמקדש במי חטאת ובאפר חטאת דמקודשת ומוקי מתני' דקידושין בשכר הבאה ומילוי דאגר טרחיה שקיל ומתניתין דהכא בהזאה וקידוש כדתנן להזות ולקדש וכיון דהיא היא הכשר מצוה לא שקיל ואם היה כהן ומטמאו לאכול מתרומתו שמאכילו וזקן מרכיבו על החמור שם במשנה ובגמרא דלאו מידי קא מרוח אלא כנגד מה שמפסיד דמילתא דטריחא הוא ורחמנא לא רמיא עליה ושרי למשקל אבל שכר הזאה וקידוש דליכא טירחא שכר מצוה הוא נוטל והתורה אמרה ראה למדתי אתכם וגו' כאשר צוני וגו' מה אני בחנם אף אתה בחנם כך כתב רש"י ז"ל סוף פרק האיש מקדש וכתבו בתוספות דלא שמעינן מהאי קרא היכא דעבד בשכר דלא מהני אלא אסמכה בעלמא הוא דלא מהני אפילו בדיעבד.
+
+Halakhah 3
+
+<b>הממלא </b> בא' ידו ועושה מלאכה בשניה או ממלא לו ולאחר או לב' כאחת שניהם פסולין כדתנן התם שהמלאכה פוסלת המילוי בין לו בין לאחר דמילוי האחר פוסל את חברו במלאכה. הממלא לאחרים אפילו אלף חביות זו אחר זו כשרים ולעצמו חבית אחר חבית לקדשן קידוש א' בכלי' כולן כשרים שהכל מילוי א' הוא אבל נתכוון לקדש כל חבית בפני עצמה אין כשרה אלא אחרונה שמילוי השני' פוסל הראשונה ושלישית שניה וכן כולן לבד האחרונה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>חמשה </b> שמלאו חמש חביות לקדשם חמש קידושי' ונמלכו לערבן ולקדשן קידוש אחד או איפכא כולן כשרים כדתנן במתניתין ריש פרק ז' שלא נתעסק הממלא במילוי אחר אבל יחיד שמלא חמש לקדש חמש ונמלך לקדשן קידוש אחד אין כשר אלא אחרון דפסל את כולם משום מלאכה כדכתיב לעיל מלאן לקדשן קידוש א' ונמלך לקדשן חמשה אין כשר אלא זה שקידש ראשון כדתנן התם וקידוש ראשון חשיב מלאכה לאחרים שהיו ממולאים כבר ולא ניתן לתוכן אפר ומלאכה פוסלת עד שיתן את האפר כדילפינן לעיל. וכן אמר לאחד קדש לך את אלו אין כשר אלא ראשון כדתנן התם ואמלאן לקדשן קידוש אחד קאי וכיון שנתן לו נעשו שלו וכאלו מלאן הוא והקידוש שקידש ראשון חשיב מלאכה לפסול האחרים אמר קדש לי את אלו כולן כשרים כדתנן התם דממלא לא עשה מלאכה דלקידוש א' מלאן והמקדש אין המים שלו שיפסלו האחרים על ידו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>הממלא </b> מים לצרכיו ולחטאת ממלא את של צרכו קודם וקושרו לאחוריו כדתנן במתניתין פרק ו' קושרו באכולי ואחר כך ממלא את של חטאת כדי שלא יתעסק במלאכה אחר המילוי ואם מילא של צרכיו אחר כך פסול מטעם מלאכה ותנן נמי התם נותן לו את שלו לאחוריו ואת של חטאת לפניו ואם נתן של חטאת לאחוריו פסול דכתיב למשמרת למי נדה בזמן שהם שמורים הם מי נדה ושמירה מעליא לא הוי אלא לפניו ואם היה כל מה שמלא לחטאת לפניו ולאחריו כשר מפני שאי אפשר בלאו הכי כיון שהכל הוא לחטאת וכדגרסי' התם במתני' מפני שאי אפשר. שנים שהיו ממלאים כל אחד לעצמו אם הגביהו זה על זה או נטל קוץ זה מזה בקידוש אחד כשרה בשני קידושין פסול אותו שעשה מלאכה עם חברו כדתנן התם במתניתין כתנא קמא דרבי יוסי.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>שואל </b> חבל למלאת ואחר כך חזר החבל לבעליו כדרכו מימיו כשרים ואם יצא מן הדרך לתתה פסולין משום מלאכה כדתנן התם וכדתניא התם בתוספתא פרק ז' הממלא וקבץ אחר כך החבל על ידו דהיינו כננו דמתני' פסל משום מלאכה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הממלא </b> והצניעה או שכפה על פיה על מנת לנגבה שצריך עדין למלאת בה לצורך קידוש זה כשר המילוי אבל נגבה לצורך הקידוש חשיב מלאכה ופסיל המילוי וכדתנן התם וכן מפנה חרסים מן השוקה שתחזיק מים הרבה כשרים דלא חשיב פינוי זה מלאכה ואם בשעה שהוא זולף את המים לכלי פינן חשיב מלאכה ופסולין כדתנן נמי התם. הממלא דלי לשתות ונמלך לחטאת משהגיע דלי למים מערה וצריך לנגב משום דלא יתערבו מים שמלא לעצמו עם מים של קידוש וכדתניא בפ"ה בתוספתא. שלשל הדלי ונפסק החבל אם עד שלא הגיע הדלי במים חשב עליו למי חטאת אינו צריך לנגב כדתניא נמי התם מערה וצריך לנגב רשב"ג אומר אין צריך לערות והרב ז"ל נראה שהיה גורס ואין צריך לנגב. מים שמלאן לחטאת וחשב עליהן לשתות משיטה הכלי פסל כרבי יהושע פרק תשיעי דקאמר בשיטה ואם הם מקדשין כבר כשישתה תנן התם:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b> שהיה מימיו על כתפו ועמד והורה הוראה וכו' זה הכלל כל שהוא משום מלאכה בין עמד בין לא עמד פסול אם אינו מצורך הולכת המים שאינו משום מלאכה אם לא עמד כשר ואם עמד פסול כדאמ' ר' יהודה ספ"ז וטעמא דעמד פסול אף על גב דליכא משום מלאכה בהוראה משום היסח הדעת כדא' פרק הניזקין דנפסלין בהיסח הדעת דלמשמרת למי נדה כתיב שצריכות שימור תמיד ומהאי טעמא נמי פסול בה איזה מלאכה שתהיה אף על גב דלא חשיבי מלאכה במשכן ובדוכתיה אחריני. וכן היה מהלך במים ופרץ על מנת לגדור או אכל על מנת לקצור או היה האוכל והותיר וזרק מה שהותיר ואין לו צורך בו כשרים ואם גדר מה שחשב או הקצה שעשה גרוגרות או שזרק מה שהותיר שלא יאבדו הפירות בכולן פסול כדתנן התם דחשיבה מלאכה. מסר מי חטאת לשומר לא נפסלו המים במלאכת הבעלים אלא במלאכה שעושה השומר כדתנן התם פ"ז במתניתין דהמוסר מימיו לטמא פסולין לטהור כשרים אף על פי שעשו הבעלים מלאכה. היו שני שומרים ועשה אחד מהם מלאכה המים כשרים בשמירת השני וכן חזר הראשון לשמור והשני עשה מלאכה המים כשרים עד שיעשו כל השומרים מלאכה בבת אחת כדתנן ריש פרק א'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>המקדש </b> באחת ידו ועשה מלאכה בשניה אם לעצמו קדש פסול שעשה מלאכה קודם קידוש ואם לחברו כשרים שאין זה פוסל מימיו של חברו במלאכה שעשה דלא הוה שומר וקידוש נמי אינו נפסל במלאכה. קדש לעצמו ולאחר בבת אחת שנפסלו מימיו בקידוש חבירו דהוי מלאכה קודם שנתקדשו מימיו ואם קדש לשנים כאחת כשרים דאין מלאכה פוסלת מי אחרים שלא היה שומר ואין המים שלו וכדתנן פ"ז. הממלא לעצמו משתי ידיו כאחת בקידוש א' פסול בשתי קידושין כשר וקידוש מב' ידיו כאחת הוי איפכא דבקידוש א' כשר וכדתניא בתוספתא פ"ז וטעמא דקידוש אחד פסול כלומר שלא קדיש את אחת מן החביות דאיגלאי מילתא דהאחרת לא נתמלאת לקידוש ולהכי פוסלת חברתה בשתי קידושין שנתקדשו החביות כשר וכגון שקדשן שתיהן בקידוש אחת כך פי' הרא"ש ז"ל פ"ז דפרה ופירש נמי כגוונא אחריתי מילא וקידוש בשתי ידיו כאחת לעצמו שניהם פסולים לאחר בקידוש אחד כשר כדתניא נמי התם ומפרש לה הר"ש ז"ל התם לתוס' כולה זה הכלל כל מילוי שנעשה עמו מלאכה פסל וכל שמלא כהלכתו ועשה מלאכה קודם שיתן את האפר אם המים שלו פסולין ושלאחר כשרים וכל דבר שבידו נעשה מלאכה פסל וכל שאין בידו ועשה מלאכה אם אין שומר פסל כדתניא נמי בהדיא בתוספתא.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>קדש </b> לי ואקדש לך הראשון כשר כדתנן במתניתין התם משום דלא נעשה מלאכה עד שנתקדשו אבל השני פסול שהראשון פסלם במה שקידש מימי השני קודם שנתקדשו מימיו מלא לי ואמלא לך אחרון כשר כדתנן התם משום דאין מלאכה פוסלת לאחר קידוש כדפי' הר"ש ז"ל מלא לי ואקדש לך שניהם פסולים כדתנן נמי התם מילוי פסול משום משיכה וקידוש משום שכר.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ההולך </b> לקדש ועשה צורך נטילת האפר כשר ומה שאינו צורך נתינת האפר כמו אם כסה כלי האפר אחר שנטל ממנו אפר פסול המים ולתוך ידו כשר כדתנן במתניתין פ"ו ובתוס' משום מלאכה והר"ש ז"ל פי' הא דתנן זקפה בארץ פסול האפר כדכתיב למשמרת לתוך ידו כשר דאפשר לשומרו בידו ולמשמרת הוא נטל את האפר והחזיר ממנה שהיתה מרובה כשר דלאו מלאכה הוא נטל ממנה מעל המים לקדש מים אחרים כשר כדתניא התם בתוס' קירסם עלי זית לנענע האפר להוציאו מן השפופרת כשר המילוי דהיינו המים דלא חשיב מלאכה ואם בשביל שיכנס האפר בכלי כשר כדתניא התם בתוספתא והר"ש ז"ל פי' ואם בשביל שתחזיק השפופרת אפר הרבה סיבב העלים סביב פי השפופרת ראשן בפני' ורובן בחוץ והכניס אפר עד למעלה בעלים פסול המילוי דחשיבה מלאכה:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כיצד </b> מקדשין המים באפר הפרה נותן אפר על המים ואם נתן אפר בתחלה פסל דתנן פ"ק דתמורה אין מי חטאת עושין מי חטאת אלא עם מתן האפר דבשעה שנותן את האפר נעשין מי חטאת הלכך בעינן שיהו מים תחלה בכלי ואחר כך אפר אבל נתן אפר תחילה פסול דהא עם מתן אפר לעשות מי חטאת לא היו שם מים ותו לא עבדי מי חטאת ואמרינן בגמרא דלא כרבי שמעון דמכשיר נתן אפר ברישא משום דכתיבי תרי קראי ונתן עליו מים אלמא אפר ברישא והדר כתיב מים חיים אל כלי ראשונה המים יהיו נתונין אל כלי ולא אל [האפר] הא כיצד רצה אפר למעלה רצה אפר למטה ות"ק אמר קרא דסיפא דוקא דכתיב מים חיים אל כלי ורישא דקרא דכתיב ונתן עליו לאו למימרא דאם הקדים אפר כשר אלא להזהר שלאחר שיתן האפר למים יערבם באצבעו יפה ויחזר המים שתחתיו עליו ואמר מאי חזית דסיפיה דקרא דוקא דילמא דרישיא דקרא דוקא דמצינו בכל מקום כגון בסוטה עפר למעלה שהוא מכשיר את המים לבדוק והוי למעלה כדכתיב ומן העפר אשר יהיה וכו' ונתן אל המים אף כאן מכשיר למעלה הילכך ע"כ סיפיה דקרא לגופיה ורישא לדרשא דעירוב.
+
+Halakhah 2
+
+<b>המקדש </b> צריך שיתכוין ויתן האפר בידו על המים דבעינן כוונת קידוש ומילוי והזאה אבל אם נפל האפר מן הכלי שיש בו האפר למים פסול כדתנן בפרה פ"ו דנפל מן השפופרת לשוקת פסול וברישא דמתניתין נמי תנן נפל על ידו או על צד הכלי ואחר כך נפל לשוקת פסול וטעמא משום דבעינן מכח אדם לשוקת דולקחו ונתן כדא' פ' לולב הגזול.
+
+Halakhah 3
+
+<b>קדש </b> פחות מכדי הזאה בכלי זה וכן בכלי שני לא נתקדשו דהזאה צריכה שיעור במנא כדתניא פ"ק דנדה כמה יהיו במים ויהא בהם כדי הזאה כדי שיטבול ראשי גבעולים ויזה וכו' וילפינן התם דמזה היינו נושא וליכתוב נושא קמ"ל דעד דדרי שיעור הזאה לא מטמא נושא משמע דהזאה צריכה שיעור בכלי כדאמרי'. היה האפר צף על פני המים וכנס ממנו וקדש מים אחרים הרי אלו מקודשי' וכל שנגע כבר במים אין מקדשין בו פעם שניה כחכמי' דפליגי אר' מאיר ורבי שמעון במתניתין פ"ו דפרה וטעמא דכיון שנגעו במים הרי הן מי חטאת ואין עושין מי חטאת אחרת כדאמ' לעיל ונשבה הרוח את האפר על גבי המים אינו מנגבו ומקדש בו ובתוספתא תניא מנגבו ומקדש בו וכתב הר"ש ז"ל פ"ו דפרה דבהא מודה רבנן דאין קידוש הרוח קידוש דבעי' כוונה בקידו' והרב ז"ל דייק לישנא דמתניתין דקתני וחכמים אומרים כל שנגע במים אין מקדשין בו דמשמע דלא שנה בכונה או שלא בכוונה אף על גב דשלא בכוונה לא מקדשי מים כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 4
+
+<b>כלי </b> קטן שהיה בתוך כלי גדול ומלאים מים כיון שנתן האפר במים שבגדול נתקדשו גם המים שבקטן אף על פי שפיו צר כיון שכל המים מעורבין וכדתנן פרק ששי המקדש בשוקת והטפי בתוכה ואף על פי שפיו צר כל שהוא המים שבתוכו מקודשין. היה ספוג בתוך המים שקדש המים שבספוג פסולין כדתנן נמי התם ופי' רש"י פרק הוציאו לו דבשעת מילוי היה ספוג בשוקת ונפסלין מים הבלועים בספוג משום מים חיים אל כלי נפל ספוג לתוך מים מקודשים נוטלו וסוחטו לחוץ. שתי שקתות שבאבן אחד והיו נקובות בשפופרת או המים צפים על גביהם אפילו כקליפת השום כגון שכותל שביניהם נמוך משאר הכותלים כיון שקדש אחד מהם המים שבשניה מקודשין כדתנן פרק ה'. ב' אבנים או ב' עריבות או שוקת שנחלקה אין המים שביניהם מקודשין אלא א"כ חברן בסיד שיכולות להנטל כאחת והוו כמו כלי כדתנן נמי התם.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מים </b> מקודשין שנתערב בהן מים כל שהוא אפילו מים שנתמלאו לקידוש הרי אלו פסולין וכן ירד לתוכן טל כמים דפליגי ארבי אליעזר בתרוייהו בריש פרק תשיעי דפרה משום דהזאה צריכה שיעור במנא כדאמר' לעיל ואין המים האחרות מצטרפות להזאה. נפל לתוכן משקין ומי פירות יערה וינגב כדתנן נמי התם ואם נפל דיו יבש או קומוס וקנקנתום אינו צריך לנגב כדתנן נמי התם דדבר הרושם הרי הוא נראה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>המטביל </b> כלי לחטאת במים שאינם ראוים לקדש צריך לנגב דבעינן מים חיים ואחר כך יקדש בו הטבילו במים הראויים אינו צריך לנגב כדתנן פרק ה' אלא אם כן הטביל להכניס בו מים המקודשין כבר דאם נתערבו מים שאינם מקודשים במים המקודשי' פסולין כדאמר' לעיל. והקרוייה שהטבילוה אפילו במים הראוים אין אוספין בו מים המקודשין אפילו בנגוב דחיישינן שמא תפלוט ויתערבו במים מקודשין וכדתנן התם וכן אם נטמאת והטבילוה אין מקדשין בה שהמשקין הטמאין שנבלעין בה יחזרו ויתערבו במים שמקדשין בה כתנא קמא דרבי יהושע התם במתני' דקא סברי רבנן דמחמרי במים טמאים יותר מבמים שאין ראוין לקדש דמקדשין בה לכשתנגב וטבילה זו היינו מעלה בעלמא לחטאת ולא משום טומאה דחדשה היא קרוייה זו ולא נטמאת מעולם.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>מים </b> מקודשים שנפל לתוכן שקצים ורמשים ונתבקעו או נשתנו מראיהן פסולין כדתנן פרק ח' וחיפושים אפילו לא נתבקעו המים פסולין משום דהויא כשפופרת כדתנן נמי התם ולא גרע מנתערבו מים שאינם מקודשין דפסולין כדאמ' לעיל. מים מקודשין ששתה מהן בהמה פסולין אית דמפרשי משום היסח הדעת דכיון דנכנסו המים בפי הבהמה הסיח דעתו מהן וכשמקיאן פוסלות הראשונות דהיסח דעת פוסל מדכתיב למשמרת וכל העופות פוסלין חוץ מן היונה מפני שהיא מוצת ואינה מקיאה וכדתנן נמי התם וכל השרצים נמי אינם פוסלים כדתנן התם חוץ מן החולדה שמלקקת כדתנן התם והליחה יוצאת מפיה למים.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מי </b> חטאת שנשתנו מראיהן מחמת עצמן כשרים מחמת עשן פסולים כדתניא בתוספתא פרק ט' דכל הפוסל במעיין פוסל במי חטאת הגלידו וחזרו ונימוחו בחמה כשרים באור פוסלים כדתני' נמי התם דכיון דבעי אור להמחותן הוי כשנשתנו מראיהן מחמת דבר אחר דפסולין.
+
+Halakhah 14
+
+<b>אפר </b> חטאת שנשתנו מראיו מחמת עצמן או מעשן כשר מחמת אבק או סיד פסול כדתניא נמי התם ועשן פוסל מראה המים ולא מראה האפר דאין העשן מתערב ומשנה האפר כמו המים ונתערב אפר מקלה באפר נמי הא אמרינן לעיל דפסול וכדתנן פרק ט'.
+
+Halakhah 15
+
+<b>חשב </b> לשתות מימי חטאת לא פסל עד שישתה ואם לא נגעה שפתו בכלי לא פסל כרבי יהושע דקתני במתני' פ"ט עד שישתה משום משקה פיו המתערב במים ואם גרגר כשר כדתנן התם דליכא משקה פיו בחבית כלי.
+
+Halakhah 16
+
+<b>מי </b> חטאת שהניחו מגולה בא ומצאו מכוסה פסולין דכיון דאדם כסהו שמא לא היה טהור לחטאת כדתנן פרק י"א מכוסה ומצאו מגולה אם יכולה חולדה לשתות או שירד לו טל בלילה פסולין כדתנן התם ואם לאו כשרים דשמא אדם גלה או בהמה ואם תמצא לומר אדם שמא טהור היה.
+
+Halakhah 17
+
+<b>המוסר </b> המים לטמא לשומרן פסולין כדתנן פרק ט' דהוו בחזקת טומא' וב' שומרים אחד טמא ואחד טהור וחזר הטמא להיות טהור ושמר והטהור נטמא כשרים שהן ברשות הטהור ואם נטמאו שניהם כאחד פסולין כדתנן ריש פ"ח:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הממלא </b> מים לקידוש אינו צריך להיות הוא עצמו מקדש ומזה אלא מקדש אחד ומזה אחד דהא אפילו בקידוש עצמו לא בעי דשקיל חד ויהיב הוא עצמו במים אלא אפילו תרי כדכתיב ולקחו לטמא כדא' פרק טרף בקלפי וכדאמרינן לעיל פרק ששי דאשה כשרה למלאות ולקדש אבל לא להזות ואם כן אם היא קדשה המים האיש מזה וכן ממלא אדם בכלי ומערה מכלי לכלי ומקדש בכלי אחר ומערה מים המוקדשים מכלי לכלי ומזה מכלי אחר דהא לא קפיד קרא אלא אכלי.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ממלא </b> אדם מים ומניחן אצלו בלא קידוש כל זמן שירצה ומוליכן למקום שירצה ונותן עליהם אפר בכל עת שירצה וכן המים המקודשים משהן אצלו כל זמן שירצה ומזה מהן ומוליכן למקום שירצה דכל זמן שלא נפסלו כשרין אפילו לזמן מרובה ואפילו הוליכן למקום רחוק דהא לא גזרו אלא על מי חטאת ואפר חטאת שלא יעבירם בנהר ובספינה ולא ישיטם וכדתנן פרק ט' ולא יזרקם לצד שני של נהר אבל עובר עד צוארו בהן כדתנן נמי התם וכן מעבירין נהר ובספינה כלים ומים שלא נתקדשו. ובים הגדול מעבירין אפילו מים המקודשים שלא גזרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה כדאמ' פ' במה אשה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>המוליך </b> מים לקדשן או מים שנתקדשו לא יוליכם אלא לפניו כדכתיב למשמרת למי נדה בזמן שהן שמורין הן מי נדה ואם מילא שתי חביות ינתן אחת לאחוריו דאי אפשר בלאו הכי כדתנן פרק ז'.
+
+Halakhah 5
+
+<b>מי </b> חטאת ששקלן אם הסיח דעתו פסולין ואם לאו כשרים דתניא בגיטין פרק הניזקין העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים דנפסלים במלאכה פרה דכתיב אשר לא עלה עליה עול ומי חטאת דכתיב למשמרת למי נדה ותניא בספרי למשמרת למי נדה כלומר שיהו משומרות לכך ולא לדבר אחר ומוקמינן לה ששקל בהם משקלות ופרכינן והאמר רבא שקל בהן משקלות כשרה לא קשיא הא בגופיה הא כנגדן ופריך בגופן מעשה קא עביד בהו ובדיני אדם נמי ליחייב אלא אידי ואידי כנגדן ולא קשיא הא דאסח דעתיה משמירתן ונפסלו בהיסח הדעת דלמשמרת למי נדה כתיב שצריכות שימור תמיד והא דרבא לא אסח דעתיה ונראה דמפרש הרב ז"ל בכנגדן ששוקל אותם במשקל שכנגדן דלא איתעבי' מלאכה בגופן אלא ששקלן וכיון דלא אסח דעתיה לא פסלן ואם שקל דברים אחרים בהן פסלן אפילו לא הסיח דעתו מהן הואיל ועשאן משקולת פסלן והיינו דאמרינן בגופן שנעשה מעשה בגופן ובכנגדן שנשקלו במשקל שכנגדן ונראה דגרסינן במילתא דרבא ששקלן במשקלות ולא ששקל בהן משקלות. כל מעשה פרה בין אדם בין כלים כשרי' בטבול יום כדילפינן לעיל וכל שכן מי שהעריב שמשו אלא מפני הצדוקים משתמשין הכל בטבול יום כדאמרי' לעיל. הכל כשרין להזות חוץ מאשה וטומטום ואנדרוגינוס וקטן שאין בו דעת כדתנן פרק בתרא דפרה ובפרק טרף לרבנן וטבל במים איש טהור איש ולא אשה טהור להכשיר את הקטן שיש בו דעת להזות וערל כשר להזות כדאמ' פרק הערל מימרא דר' אלעזר מידי דהוה אטבול יום דאסור בנגיעה דתרומה ומותר בפרה ערל שמותר בנגיעה דתרומה אינו דין שמותר בפרה ותניא כוותיה דרבי אלעזר כדאיתא התם קטן שיש בו דעת ואשה אחזה לו המים כשרה ואם אחזה בידו פסולה כדתנן נמי התם פרק בתרא דפרה משום דהוה ליה כאלו היא הזה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>המזה </b> צריך כוונה לטהר כדכתיב והזה הטהור על הטמא לטהרו אבל זה שמזין עליו אין צריך כוונה התם מזין על האדם מדעתו ושלא מדעתו ונראה טעמא מידי דהוו בכלים שמזין עליהם אבל במזה בעינן דעת נתכוון להזות לפניו והזה לאחוריו או איפכא פסולה כדתנן התם משום דבעי' כוונה וכן נתכוון להזות לפניו והזה לצדדין מה שלפניו בלבד כשר. המזה אין צריך טבילה לכל הזיה כדאמרינן במתני' ישנה כדבסמוך ומזה מהזאה אחת על כמה בני אדם וכלים כדתנן התם משום דכולהו הוו בכלל טמא נתכוון על המקבל טומאה או על האדם והזה על שאינו מקבל או על הבהמה ישנה כדגרסינן התם במתני' לא ישנה כלומר אינו צריך להזות שניה ולהטביל אלא במים שנשארו באזוב יכול לחזור ולהזות על המקבל טומאה דאזלינן בתר כוונה והרי בשטבל להזות על דבר המקבל טומאה טבל אבל טבל על מנת להזות על דבר שאינו מקבל טומאה והזה על המקבל בלא כוונה הזאה זו פסולה שהיא בלא כוונה וישנה לטבול האזוב להזות על דבר המקבל טומאה כיון שלא קבל אותו קודם אלא להזות על דבר שאינו מקבל טומאה ובפרק קמא דיומא דרשינן לה מדכתיב והזה הטהור על הטמא דהוה מצי למיכתב עליו מאי על הטמא לדברים דמקבלים טומאה הוא דאתא דצריך לכוין בטבילה לדברים המקבלים טומאה והמים המנטפים מן האזוב בלי הזאה אפילו הטבילו לדבר שאינו מקבל טומאה כשרין אם נטפו בכלי וחזר והטביל בהן אזוב להזות על המקבל טומאה ונראה טעמא דכיון שהן מנטפין מעצמן בלי הזאה לא הוו בכלל מה שנטבל האזוב בכוונת דבר שאינו מקבל טומאה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מי </b> חטאת שנתמעטו טובל אפילו ראשי גבעולין ומזה ובלבד שלא יספג כדתנן התם פרק י"ב ומדכתיב וטבל נפקא לן שלא יספג דהיינו שמקנח מצדי הכלי וכדדרשינן פרק קמא דמנחות גבי דם וטבל ולא יספג צלוחית שפיה צר טובל ומעלה כדרכו ולא חיישי' מתוך שפיה צר שידחוק האזוב ויצאו מים מגוף האזוב ויתערבו במי חטאת:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כיצד </b> מטהרין טמאי מת לוקח אדם טהור ג' קלחין של אזוב דכתיב ולקח אזוב וטבל במים וגו' וילפינן בג"ש לקיחה לקיחה מאזוב דפסח מצרים דכתיב ביה ולקחתם אגודת אזוב מה להלן שלשה דאין אגודה פחות מג' אף כאן ג' וכדדרשינן בספרי ותנן נמי פי"א דפרה מצות אזוב לוקחין ג' ובהם ג' גבעולים ומייתי לה פרק קמא דסוכה ואוקי לרבנן דר' יוסי דשלשה למצוה ולא לעכב וטובל ראשי גבעולין כדתנן פי"ב כדי שיטבול ראשי גבעולין וגבעול הוא קנה האמצעי שהזרע בתוכו כקנבוס ופשתן וכיון דכתיב ולקח אזוב וטבל מסתמא ראשו הוא דטבל דהוא הגבעול ומתכוין ומזה על הטמא ביום הג' וביום הז' כדכתיב והזה הטהור על הטמא דהיינו כוונת הזאה על הטמא כדא' לעיל וכתיב ביום הג' וביום הז' אחר שתנץ החמה כדכתיב ביום ואם הזה משעלה עמוד השחר כשר דהא הוי יום וכדתנן פ"ב דמגלה וכולם שעשו משעלה עמוד השחר כשר דכתיב מעלות השחר ועד צאת הכוכבים דכתיב והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה ואח"כ טובל ביום ומעריב שמשו כדכתיב וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב ותניא בספרי שהייתי אומר אם קדמה טבילה להזייה יצא ת"ל וחטאו ביום ואח"כ וכבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב טבל את האזוב בלילה והזה ביום ביום והזה בלילה פסולה כדתנן סוף פרה דתרוייהו בעינן ביום כדדרשינן ספ"ב דמגלה לא טובלין ולא מזין אלא ביום דכתיב והזה הטהור על הטמא ביום ואיתקש טבילת אזוב להזאה דכתיב ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והזה ומים אלו מטמאין משום מי חטאת וכדתניא בשלהי תוספתא דפרה וכדתניא והנוגע במי הנדה וגו' ומזה מי הנדה וגו' כמו שיתבאר פט"ו דמי חטאת שנוגע בהן שלא לצורך הזאה מטמאין. חבר שבא להזות מזין עליו מיד כיון שאמר שעברו עליו ג' ימים אבל ע"ה לא מהימן מדרבנן כדתניא פרק חומר בקדש. מי שהוזה עליו בג' ולא הוזה בשביעי טובל בכל עת שירצה אח"כ ומזין עליו ביום כדאמרינן פ' המפלת לר' יוסי בר' יהודה דלא אמרינן טבילה בזמנה מצוה דאע"ג דאמרינן התם דב"ש וב"ה סברי דטבילה בזמנה מצוה ר' יוסי ברבי יהודה סבירא ליה דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה וכמו שכתבו התוספות שם ופ"ק דיומא וכי כתיב שלישי ושביעי היינו שלא יקדים אלא ישהא בין הזאה להזאתו ד' ימים ואם השהא יותר לית לן בה ויכול להזות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> המתטמאין מקבלין הזאה כיצד זבים וזבות נדות ויולדות שנטמאו במת מזין עליהם ב"ג ובשביעי כדתניא בסיפרי זוטא ובפרק דם חטאת נמי תניא דנדה מזין עליה וטהורה אם נטמאת במת מזין עליה לפני טבילת נדתה וטובלת לב' הטומאות בשביל האחת שלא מצינו בתורה שהוזקקה לטבול לנדתה תחלה ולקבל הזאה וטהרה כשתטבול ובספרי זוטא מייתי קרא דהזה הטהור על הטמא. וכן הערל מקבל הזאה כדאיתא פרק הערל שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה מטומאת מת כשהם ערלן כדכתיב והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון ובההוא יומא דעשור לא מהילי משום חולשא דאורחא הזייה אימת עביד לטומאת מת שעליהם שרוב צבור טמאי מת היו שנטמאו באבותיהן שכל יוצאי מצרים מתו במדבר ומלו בניהם כדכתיב ואת בניהם הקים תחתם וגו' והיאך נטהרו לאכול פסחיהן אם לא קבלו הזאת ג' וז' לאו כשהן ערלים שכל אחד קבל הזאה בשלישי ושביעי שלו או כולם הזו עליהם יחד בעשור לחדש ובערב הפסח והיו להם ד' ימים כמשפט בין הזאה להזאה דאם לא היו מזין עד יום אחד עשר לאחר מילה נמצאת הזאת שניה דערב פסח מחוסרת זמן אלמא דערלים הזו עליהם ולא מצית למימר דלא עבוד פסח כלל דההיא שתא דהא כתיב ויעשו את הפסח ולא מצית למימר נמי דפסח הבא בטומאה היה דהא תניא בהדיא מלו וטבלו ועשו פסחיהן בטהרה.
+
+Halakhah 4
+
+<b>מצות </b> אזוב שלשה קלחים וכל קלח גבעול אחד כדילפינן לעיל ריש פרקין והיינו למצוה ולא לעכב ותניא בפרק קמא דסוכה אזוב שתחלתו שנים נמי כשר ואין תחלתו פסול עד שיהא כשיריו אחד כדאוקי התם בגמרא אלמא לרבנן ג' דקאמר למצוה אבל דיעבד שנים ואגדן כשר דלרבנן קריביה נמי אגודה נתפרדו גבעולין ונשרו העלין אפילו לא נשתייר מכל גבעול אלא כל שהוא כשר. קלח שיש בו ג' בדין מפסגו ואוגדן כדתנן פי"א ואפילו לא פסגו ולא אגדו כשר כדתנן התם דאגודה דילפינן התם מאגודת אזוב דפסח לא הוי אלא למצוה. האזוב הקצר אוגדו בחוט על הכוש וכיוצא בו וטובל כדתנן פי"ב דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה כדא' פ' לולב ואוחז באזוב ומזה דהזאה בעיא באזוב ספק אם הזה מן החוט פסולה דהזאה ודאי מן האזוב בעינן. אין מזין אלא בגבעולין ולא ביונקות ותמרות כדתנן פי"א בתוספתא פי' דבגבעול דהוא קנה האמצעי שהזרע בו הוא דמשמע קרא דכתיב ולקח אזוב וטבל במים וגו' ומי שהוזה עליו ביונקים פטור אם נכנס למקדש כדתנן נמי התם לת"ק דר' אליעזר דאמר אף לא על התמרות דכיון דיונקות הוו גבעולין שלא גמלו כדמפרש במתניתין אם נכנס למקדש בהזאת יונקות לא קרינא ביה את מקדש ה' טמא ואם לא הנצו כל עיקר והזה בהם ונכנס למקדש חייב. אזוב שהזה בו כשר לטהר בו את המצורע כדתנן התם פי"א משום דלית ביה טומאה כל אזוב שיש לו שם לווי פסול כדתנן התם במתניתין דאזוב דקאמר קרא היינו סתם אזוב דאין לו שום לווי. של אשרה ושל עיר הנדחת ושל ע"ז ושל תרומה טמאה פסול כדתניא בתוספתא ושל תרומה טהורה לא יזה ואם הזה כשר כדתניא נמי התם ובאשרה כתב ר"ש דאיכא לאוקמי באשרה דמשה דמיכתת שיעורא דומיא דעיר הנדחת ושל ע"ז נמי דכתב הרב היינו ע"ז דישראל דאין לה ביטול עולמית.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אזוב </b> שלקטו לעצים ונפלו עליו משקין מנגבו והוא כשר להזאה וניגוב מיהא בעיא שלא יתערבו מים הפסולים בכשרים ואם לקטו לאוכלין אע"פ שנגבו פסול כדתנן התם פי"ח משום דעלול לקבל טומאה לקטו לחטאת הוי כנלקט לעצים כרבי יהודה וכרבי יוסי ורבי שמעון דפליגי ארבי מאיר במתניתין:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אדם </b> שנטמא והזה עליו כיון שנגע כל שהוא ממי הנדה על מקום מעור בשרו עלתה לו הזאה דכתיב והזה הטהור על הטמא וכיון שנגע בבשרו טהור ולשונו פלוגתא דרבי ורבנן פ"ק דקידושין דרבנן סברי וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו ורחץ במים בעיא חיטוי שיפול על מקום הראוי לרחיצה דהיינו טבילה ובטבילה כתיב ורחץ בשרו במים מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי לאפוקי לשון וכן בכלי שנגע במקצתו מי הנדה עלתה לו הזאה כדכתיב ועל כל הכלים דמשמע בכל מקום שנגע בו. ובעיא הזאה מהזאת המזה ולא ממה שנטף על אחר שהזה כדכתיב והזה הטהור על הטמא דמשמע שהמזה מזה מן האזוב ממש על הטמא ולא שהזה על אחת ונטף ממנו על אחר שבצדו ואם נסתפק אם הזה ממש על שני כלים או אם נמצא מחברו פסולה דספקא דאוריתא הוא וכדתנן פרה פי"ב דהזאתו פסולה דבעיא הזאה ודאי מן האזוב. וכן במחט הנתונה על החרש ספק מן החרש נמצה עליה הזאתו פסולה כדתנן נמי התם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כלים </b> המפוצלים במסניות ואיזמל בשעת מלאכה חיבור לטומאה ולהזייה שלא בשעת מלאכה אינו חיבור כלל ומדרבנן הוי חיבור לטומאה ולא להזייה כדתניא בפרק במה בהמה ואמר רבא דבר תורה בשעת מלאכה חיבור לטומאה ולהזאה ושלא בשעת מלאכה אינו חיבור וטעמא כיון שמשמשין שניהם תשמיש אחת וצריכים זה לזה בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה כיון שאין משמשין ואין צריכים להיות מחוברים זה לזה ולהכי לא הוו חיבור.
+
+Halakhah 5
+
+<b>שני </b> בגדים או יריעות שתפרן הם חיבור לטומאה ולהזאה ואפילו מדרבנן. ושלל הכובסין ובגד התפור מכלאים אינן חיבור להזאה והן חיבור לטומאה כדתנן בפרה פי"ב ומייתי לה פרק במה בהמה והיינו מדרבנן דמדאורייתא אינו חיבור כלל כיון שעומד להתיר וכן שאר הכלים שהזכיר הרב ז"ל תנן להו התם במתניתין וכן המחבר ג' כסתות וכו' הוו חיבור לטומאה לבד. חלוק אחד וטלית וקלובקרין הוי חיבור כל אחת אף על פי שהוא רחב וארוך כיסוי המחם המחובר בשלשלת הזה על המיחם טהר הכל לב"ה פרק בתרא דפרה. הזוג והענבל חיבור לכל כדתנן התם ומייתי לה פרק במה אשה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הכוש </b> והצינורא והפיקא הזה על אחת משלשתן טהור הכל ושל פשתן אפילו לכתחלה וכדתנן במתניתין התם דהוו חיבור. עור של עריסה המחובר לפיקוס חיבור לכל כדתנן נמי התם. ומלבן של מטות אינו חיבור כלל כדתנן התם.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ידות </b> הכלים כנצב הסכין שהברזל נכנס בנצב הנקוב חיבור לכלי אבל עץ נכנס בברזל כחנית אינו חיבור להזאה דלא כרבי יוחנן בן נורי דקאמר במתניתין אף החרוקות:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מעלות </b> יתרות שעשו בטהרת הפרה מייתי להו פרק ב' חגיגה משום דהקלו לעשותה במעורבי שמש כדאמ' לעיל ומקדש מי חטאת לא ינעול את הסנדל פ"ח דפרה ומי שנטמאו ידיו נטמא גופו לחטאת פי"ב והטעון טבילה אפילו מדרבנן מטמא מי חטאת ואפר ואת המזה במגע ובמשא כדתנן פי"א ומטמא את האזוב ואת המים שאינם מקודשים ואת הכלים ריקן במגע כחכמים דפליגי אר' מאיר דקאמר במגע ובמשא וטמא שנגע במקצת אפר חטאת פסל את כולו כדתנן פ"ח דעדיות העיד רבי שמעון בן בתירא על אפר חטאת וכו' ומייתי לה פרק חומר בקדש משמע דאפילו היא בכלי אין הכלי מצרפו מן התורה אלא מדרבנן מעלה בעלמא אף על גב שבכף מצרפו מדאוריתא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> מונין ראשון ושני ושלישי לחטאת אלא אם נטמא אפילו יד אחד ונגע בחברו וחברו בחברו אפילו הן מאה כולן טמאים וכן בכלים כדתנן פי"ב ומדרבנן. וכל הראוי ליתטמא במדרס הזב אף על פי שהוא טהור אם הנידו נטמא חומרא בעלמא וכן הניד האדם שאינו טהור לחטאת וכדתנן ריש פ"י דפרה ובכלי הראוי לטמא טמא מת איכא ג' מחלוקות בדבר דחכמים אומרי' הטהור אינו מדף והטמא מדף וכן אם הסיט את השרץ ואת שכבת זרע כר' יהושע בתוספתא הטהור לחטאת שנגע בכלים של מעלה מן הזב כדתנן התם במתניתין. הטהור לחטאת שנגע במדף טמא ובת"כ קרי מדף לעליונו של זב ונגע באוכלים ומשקים נמי דטמא לחטאת תנן לה נמי במתניתין והסיטן בידו דטהור כחכמים דפליגי אר' יהושע במתניתין ונגע בתנור בידו טמא שם במשנה וכל הני חומרא בעלמא בפרה כדתנן התם פרק עשירי.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הכל </b> נאמנים על החטאת כרבי יהודה בפ"ה דפרה וכדתניא נמי בתוספתא וכתיב והיתה לעדת בני ישראל למשמרת ודרשינן כל ישראל ראויים לשמירה זו:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נגע </b> שרץ בצד הכלי שיש בו אפר פרה לא טמאו אפילו מדרבנן אבל אם הניחו על גבי השרץ האפר טמא כחכמים דפליגי אר' אליעזר במתניתין וטעמייהו דמשום דמונח במקום טמא וכתיב גבי אפר והניח מחוץ למחנה במקום טהור ונראה דהוי דרשא גמורה דאע"ג דאם הניחו על גבי דבר שאינו טמא אלא מדרבנן אמרינן נמי דטמא כדתנן נמי התם לרבנן דר' יוסי היינו משום דגזרינן טומאה דרבנן אטו טומאה דאוריתא וכן כלי חרש שיש בו אפר ונתון על ארובה של בית טמא נטמא האפר כדתניא בתוספתא ואין אפר חטאת ניצלת בצמיד פתיל וכדתניא בסיפרי במקום טהור שיהא מקומו טהור מכאן היה ר' אלעזר הקפר אומר קלל של חטאת שמוקף צמיד פתיל ונתון באהלי המת טמא דכתיב במקום טהור ואין זה מקום טהור וכדתנן פי"א דפרה החטאת אינה ניצולת בצמיד פתיל ומים שאינם מקודשים ניצולים בצמיד פתיל. נטמאו הבעלים נטמאו בכל מקום שהם כדתניא בתוספ' דפרה פרק ששי דאם הוא באהל המת ומימיו בחוץ כשם שהוא טמא כך מימיו טמאים הוא מבחוץ ומימיו מבפנים כשם שהוא טהור כך מימיו טהורים והיינו כשמימיו אינם מקודשין כדאיתא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>הטהור </b> לחטאת שם במשנה פרק עשירי פשט ידו חוץ לתנור והלגין בתוכה ובו האסלי שהוא מוט שנותנין שני כדין בשני קצותיו וכן שני קללות ר' עקיבא מטהר וחכמים מטמאים. היה חוץ לתנור והעביר כלי שיש בו מי חטאת על גביו טהור כחכמים התם במתניתין וכלי ריקם ומים שאינם מקודשים תנן להו נמי התם וכן הזייה שעברה על גבי טומאה טהורה כדאמרינן פרק דם חטאת.
+
+Halakhah 6
+
+<b>כלי </b> של חטאת וכלי של קדש כל הני גווני דטומאה וטהרה תנן להו במתניתין וכן הני גווני דהיה כרוך בנייר והסיט ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרים.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> ספק הטומאות שטהורות לתרומה טהורות לחטאת ותלויות לתרומה נשפך לחטאת כמה שנעשה על גבן שהזה בהן תלויות כדתנא פי"א ורפפות טהורות כדתנן נמי התם.
+
+Halakhah 10
+
+<b>דבלה </b> של תרומה כביצה שנפלה למי חטאת המים טמאים מדרבנן והתרומה טמאה מדאוריתא דנגעה במי חטאת וחייבין באכילתה מיתה אם היא תרומה מדאוריתא (ופי') [אפילו] היתה פחות מכביצה דלא בעיא כביצה אלא לטמא המים וכדתנן במתניתין התם:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קע"ג </b> שיהיו מי חטאת מטהרים מטומאת מת ומטמא לטהור דכתיב והזה הטהור על הטמא וכתיב הנוגע במי הנדה יטמא הנוגע במי חטאת שלא לצורך הזאה בין אדם בין כלים טמא והנוגע לצורך הזאה טהור מק"ו שהוא יטהר הטמא ואיך יטמא הוא בעצמו וכדתניא בתוספתא ובספרי ועוד דוהזה הטהור משמע שאינו מקבל טומאה על ידי הזאה. ואינו מטמא בגדים בשעת מגעו שלא לצורך דכתיב והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב וטומאת מגען בכל שהוא כדכתיב סתמא מי הנדה ולא כתיב וכבס בגדיו ואם היה במים כדי הזייה מטמא בגדים בשעת מגע ומשא שלא לצורך דכתיב ומזה מי הנדה יכבס בגדיו ואמרינן בספרי מים שהן ראוין לנדה ולא מים שאין בהם כדי הזיה מה אני מקיים והנוגע במי הנדה ריבה מי חטאת שאין בהם כדי הזייה שמטמאים במגע אבל לא במשא דנוגע כתיב אבל מזה מי הנדה דהיינו שיש בהן כדי הזייה אף במשא דלא כתיב נוגע ולא נאמר מזה מי הנדה אלא לשיעור הזייה כדמשמע ומזה מי הנדה כלומר מי נדה שיעור הזאה ואמרינן פ"ק דנדה מאי מזה נושא ולכתוב נושא קמ"ל דעד דדרי כשיעור הזאה שהוא כדי שיטבול ראשי גבעולי אזוב במים כדאמר' לעיל. מי חטאת שעשו מצותן אין מטמאין כדתנן במתניתין שלהי מכלתין דפרה וטעמא דכיון שנעשה מצותן הרי אינם מי נדה וקרא כתיב ומזה מי הנדה והנוגע במי הנדה דמשמע בשעת הזאה ועל דבר שמקבל טומאה לפיכך מים השותתין והמנתזין מהזאת דבר שהוא מקבל טומאה טהורי' ומדבר שאינו מקבל טומא' טמאי' שלא עשו מצותן וכדתנן נמי התם מי חטאת שנפסלו מטמאין את הטהור לתרומה בידיו ובגופו והטהור להזאה אין מטמאין אותו אפילו נגע בידיו וכדתנן התם פרק ט' ואם נטמאו מטמאין לטהור לחטאת בנגיעת ידיו וכדתנן נמי התם והיינו מדרבנן דמדאוריתא אין אוכלים ומשקין מטמאים כלים ואדם. נפלו לתוכן מים פסולים לחטאת או מי פירות אזלינן בתר רובא לטמא במשא ואם הם מחצה על מחצה נמי מטמאים כדתניא בתוספתא פ"ח דאזלינן לחומרא במחצה על מחצה וכדמסיים בה בין כך ובין כך פסול להזות מהן. אפר פרה שנתערב באפר מקלה הולכין אחר הרוב לטמא ואין מקדשין בו כדתנן התם פ"ט ודלא כר' אליעזר דקאמר מקדשין בכולו וכתב הרב ז"ל דאפילו רוב אפר מקלה מטמא במשא שהרי נושא אפר חטאת אפילו היא מעורבת דאינו כעירוב מים פסולים עם מי חטאת דאמרינן דאם רוב מי פירות אין מטמאין דמים במים מתערבים מכל וכל ואינן נכרים מי חטאת בהם מה שאין כן בעירוב אפר אע"ג שהוא מעורב כל חד וחד באנפיה נפשיה הוא. אפר כשר שנתערב במים פסולים מטמאין מדרבנן את הכהן ואת תרומתו כדתניא התם בתוספתא וכדתנן נמי במתניתין פ"ט דטהור לחטאת אפילו נגע בידיו טהור.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> חטאת שנפסלו לא יגבלם בטיט שלא יעשה תקלה לאחרים שיטמאו כדתנן נמי התם לת"ק דר' יהודה דאינם בטלים בטיט דכתיב חטאת היא ואע"ג דאמרינן לעיל דעירוב אזלינן בתר רובא הכא אפשר שגבל בהם ומקצתם אינם מעורבין אלא עומדין בפני עצמם ואם יגע בהם יטמא. פרה ששתת מי חטאת בשרה טהור דאינן שמורות וכתיב למשמרת.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>המזה </b> מחלון של מים ונמצאו המים פסולים הוי כספק טומאה בר"ה וטהור ומשל יחיד חייב בקרבן עולה ויורד כספק טומאה ברה"י דילפינן מסוטה כדאמ' בכמה דוכתי וכהן גדול בין כך ובין כך פטור כדתנן התם פי"ב דאין כהן גדול חייב על ביאת מקדש וקדשיו כדילפי' סוף פ"ב דהוריות מדכתיב ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל מי שחטאו שוה לקהל דהיינו יחידים. מחליקין היו במים ששותתין מחלון של רבים ונכנסין למקדש כדתנן התם דכיון דעשו מצותן אין מטמאין.
+
+Halakhah 9
+
+<b>המזה </b> באזוב הטמא לחטאת כגון דלקטו לאכילה ונטמאה אם יש כביצה דהוא שיעור אוכל לטמא אחרים המים פסולים דנטמאו והזאתו פסולה משום דכתיב והזה הטהור על הטמא שיהא המזה טהור והאזוב טהור אין בו כביצה המים כשרים דלא נטמאה והזאה פסולה דהויא מאזוב טמא כדאמ' וכדתנן התם במתני' ומטמא את חברו עד מאה כדאיתא התם דאין או' בחטאת ראשון ושלישי משום מעלה דחטאת.
+
+Halakhah 10
+
+<b>כלי </b> שהוזה עליו ויש בו מים כדי הזאה ונשאו טהור שהרי נעשה מצותן כדתנן התם אוחז הוא טהור בקורדום הטמא וכו' אף על פי שיש עליו מים כדי הזיה טהור דהא נעשו מצותן כדאמר':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..564208df387ce484cc69cf28ddbb347c4babf813
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,364 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קפ </b> להיות הנדה טמאה ומטמאה כדין הכתוב בה ואשה כי תהי' זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה וכל הנוגע בה יטמא עד הערב וכל אשר תשכב עליו בנדתה יטמא וגו':<br><b> מצות קפא </b> להיות היולדת טמאה ומטמאה כדין הכתוב בה אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו' כימי נדת דותה וגו':<br><b> מצות קפב </b> להיות הזבה טמאה ומטמאה כדין הכתוב בה ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא וכל המשכב אשר תשכב עליו וגו':<br><b> מצות קפג </b> להיות הזב טמא ומטמא כדין הכתוב בו איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא וזאת תהיה טומאתו וגו' וכל אחד מארבעתן אב מאבות הטומאות מטמאין כולן במגע ואדם במגע ומשא ומשכב ומושב ומרכב מתחתיו ועושה אותן אב הטומאה ומטמא מדף על גבו בזב כתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וכבס בגדיו וגו' וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר וכלי עץ ישטף במים וכתיב והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו וגו' והנושא אותם יכבס וגו' קאי אמשכב ומושב וק"ו זב עצמו דמטמא במשא וכתי' וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל כלי אשר ישב עליו יטמא וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא ומשכב ומושב ומרכב הן אב טומאה לטמא כדכתיב ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו וגו' והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יכבס וגו' וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא וגו' מטמא מדף על גבו כדדרשינן בת"כ וכל כלי עץ ישטף במים מלמד שהיה עושה מדף על גבו דהיינו כלים שינשאו למעלה מן הזב שהם ראשון לטומאה והיא טומאה קלה ולהכי קרי לה מדף לשון קול עלה נדף דלית ביה מששא הכי נמי הך טומאה דלא מטמא אדם לטמא בגדים ובזבה כתיב וכל הנוגע בם יטמא וכבס בגדיו וגו' וקאי אמשכב ומושב דכתיב ביה כל המשכב אשר תשכב עליו וגו' וכל הכלי אשר תשב עליו וגו' וק"ו זבה עצמה ומשא דכתיב בזב והנושא אותה יכבס וגו' דקאי אמשכב ומושב דכתיבי נמי הכא גבי זבה ומרכב נמי מטמא בזבה דכתיב גבי נדה ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושב' עליו בנגעו בו יטמא ותניא בת"כ משכב זה המשכב אשר היא יושבת עליו זה המושב כלי זה המרכב שנאמ' בנגעו בו אי זהו דבר שחלוק מגעו ממשאו הוי אומר זה המרכב שאין טעון כבוס בגדים הנוגע במרכב בנושאו ומשום הכי לא כתיב הכא יכבס בגדיו אלא יטמא עד הערב וזבה מטמאה מדף ג"כ. ונדה מטמאה במגע דכתיב בה וכל הנוגע בה יטמא וגו' וכתיב בה ג"כ משכב ומושב בהדיא ומרכב מרבינן מכלי כדאמרינן לעיל ותניא בת"כ כל הנוגע בה יטמא יכול לא יהיה הנוגע בה מטמא בגדים דלא כתיב יכבס בגדיו הא אם מטמא משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים כדכתיב וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו היא עצמה לא תטמא אדם לטמא בגדים ומהאי ק"ו נמי יש ללמוד הנושאה ויולדת הויא כנדה כדכתיב בה כימי נדת דותה תטמא וגו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אחת </b> זבה קטנה ואחת זבה גדולה שוין לטומאה כדתניא בת"כ אין לי אלא רואה ג' שהיא מטמאה משכב ומושב מנין לרואה שנים שתטמאה משכב ומושב ת"ל כל ימי זובה כמשכב נדתה ובין בזבה מחמת עצמה או מחמת אונס כדתניא נמי התם או דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת האונס כשהוא אומר זוב לרבות את האונסין ובפ' בנות כותים נמי תניא כשהוא אומר אשה כי יזוב זוב דמה הרי אונס אמור דמשמע זוב מכל מקום ואפילו באונס מטמאה ואחד זב בעל שתי ראיות או שלש טומאתן שוה כדתנן פ"ק דמגלה אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן ובגמרא הא לענין משכב ומושב וספירת ז' שניהם שוים מנא הני מילי דתנו רבנן רב סימאי אומר מנה הכתוב ב' וקרא טמא דכתיב ואיש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא הרי שתי זובות מנויות כאן וקראו טמא ומנה שלש וקרא טמא כדכתיב וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא הרי לך שלש זיבות וכתיב טומאתו היא אם משתים טמא למה מנה שלש הא כיצד ב' לטומאה כדכתיב טמאה בתר ב' וג' לקרבן ולא מציא למימר ב' לקרבן ולא לטומאה חמירה אלא כבעל קרי בעלמא ושלש אף לטומאה חמירה דכתיב וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו מקצת זבין מביאין קרבן ומקצת זבין אין מביאין קרבן הא כיצד ראה ג' מביא ב' אינו מביא כדמסיק התם.
+
+Halakhah 3
+
+<b>קטנה </b> בת יום א' מטמאה בנדה בת עשרה ימים בזיבה בת שלש שנים ויום אחד מטמאה את בועלה כדתניא ריש פרק בנות כותים אשה אין לי אלא אשה תנוקת בת יום אחד לנדה מנין תלמוד לומר ואשה כי תהיה זבה ובנדה קמשתעי קרא כדכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה ותניא נמי אשה אין לי אלא אשה בת עשרה ימים לזיבה מנין דבציר מהכי ליכא זיבה שבעת ימים נדה ושלש ימי זיבה שאין זיבה אלא לאחר נידות כדדרשינן סוף מסכת נדה מקרא דבלא עת נדתה תלמוד לומר ואשה כי יזוב זוב דמה וגו' ותניא אשה אין לי שמטמאה אדם בביאתה אלא אשה כדכתיב ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע תנוקת בת ג' שנים ויום אחד מנין תלמוד לומר ואשה ואמרינן התם דבת יום אחד ילפינן מקרא כדאמר' מריבויי דוי"ו דכתיב ואשה כל שהיא אשה משמע אפילו בת יום א' לנדה משתמעא מקרא אבל בת ג' שנים ויום אחד לא משמע מקרא טפי מבת שנים או בת ארבע אלא הויא הלכה למשה מסיני ואסמכוה אקרא דוי"ו דהאי קרא איצטריך לאיש שאינו מטמא באודם כדאיתא התם ובת עשרה ימים לזיבה נמי מקרא דמשמע כל שהיא אשה ובבציר מעשרה ימים אינן ימי זיבה כדאמ' וכיון דאין זבה בלא נדה לא הוה צריך יתירא דוי"ו דנדה אלא למעוטי איש מאודם חד מיעוט למעוטי ש"ז אדום וחד למעוטי דם כדאיתא התם. קטן בן יום אחד מטמא בזיבה כדילפינן נמי התם לרבי יהודה דכתיב איש איש כי יהיה זב מבשרו וגו' לרבות תינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה וכו'. אחד גרים ועבדים וישראל מטמאין בנידה וזיבה כדתניא בת"כ דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם איש איש כי יהיה זב וגו' בני ישראל מטמאים בזיבה ולא גוים אין לי אלא בני ישראל גרים ועבדים מנין תלמוד לומר ואמרתם אליהם דכיון דכתיב דברו אל בני ישראל מאי ואמרת אליהם הוסיף אמירה אחרת לגרים ועבדים דמטמאים בזיבה וכו'. סריס אדם וסריס חמה מטמאין בזיבה כבריאין כדתנן פ"ק דזבין.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> האשה מטמאה בלובן ולא האיש באודם כדילפינן לעיל מוי"ו דכתיב גבי ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע למעוטי איש מאודם דאף על גב דקרא לאו באודם מיירי ע"כ כיון דקרא יתירא הוא לדרשא אתי ומה שיש לדרוש דבר הקרוב לענין דרוש בו וה"ק אשה טמאה בדבר האמור בה דהיינו אודם ואין איש טמא בדבר האמור באשה ואין אשה מטמאה בלובן ילפינן נמי התם פ' בנות כותים מדכתיב ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע וי"ו יתירא למעוטי אשה שאינה מטמאה בלובן כאיש וכו'. טומטום ואנדרוגינוס נותנין עליהן חומרי האיש וחומרי האשה בלובן ובאודם וטומאתן בספק כדתנן פ"ב דזבין ובפרק המפלת אמר רב דאין שורפין עליהם את התרומה ואם ראה לובן ואודם כאחד דממה נפשך טמא אי הוי איש או אשה ואפ"ה אין חייבין על ביאת מקדש קרבן משום דכתיב מזכר עד נקבה תשלחו דהיינו שלוח טמאים ממקדש ודרשינן זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס ואפילו הכי שורפין עליו תרומה דממה נפשך טמא באודם או בלובן ואף על גב דבזב נמי כתיב זכר ונקבה כדכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה האי זכר ונקבה צריכי לדרשיה אחריתי כדאיתא התם פרק המפלת וכן הנוגע בלובן ואודם שלו כאחת אינו חייב על טומאת מקדש וקדשיו כדתניא בתוספתא דזבין ריש פרק ב' דכיון דאינהו אינן חייבין נוגע בזוב היוצא מהם גם כן לא חמיר מאינהו גופייהו וכו' נגע הוא בעצמו בלובן ואודם שראה הרי זה חייב על ביאת המקדש בתוספתא תניא הוא עצמו שנגע בלובן ואודם ונכנס למקדש פטור וכן הביא התוספתא רבינו שמשון ז"ל פרק ב' דזבין ולא מצאתי גם כן לשון התוספתא שכתב הראב"ד ז"ל שטומטום חייב על נגיעת אודם או לובן של אשה או איש ודאין אבל הדין אמת הוא שהרי טמא הוא בטומאת זוב זכר או נקבה ודאין כדאמרינן ומה שכתב הראב"ד ז"ל דנגע הוא עצמו בלובן ואודם שראה שיהיה חייב הוא דבר תימה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>דם </b> הנדה או דם הזבה או היולדת מטמאין בכל שהוא במגע ובמשא בריש פרק דם הנדה תנן דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ויבשין ובגמרא אמר חזקיה דאמר קרא והדוה בנדתה מדוה כמותה מה היא מטמא במגע ובמשא אף מדוה מטמאה יבש מנלן דכתיב דם יהיה זובה וגו' יהיה בהויתו יהא ואפילו יבש מעיקרו דיהיה ריבויא הוא וכיון דדם נדה מטמא כדאמר' זיבת זבה נמי דהא מטמא באונס הנדה וכדאמרינן לעיל ואיכא נמי ק"ו בגמרא לאחרים גורם טומאה דהיינו לזב' שתטמא לעצמו הנוגע בו לא כ"ש ולא אמרינן שעיר המשתלח יוכיח לרבא פרק בנות כותים וכו' דמים טמאים כדילפינן פ' כל היד מדכתיב דמיה דמיה הרי כאן ד' ושחור אדום הוא אלא שלקה והוי בכלל ד' וירוק טהור כחכמים דמטהרין דלא הוי נמי כמשקה הזב והזב' דמטמאי כדאמר רבי מאיר משום דרבנן סברי דומיא דרוק דזב שמתעגל ויוצא שמתאסף תחלה ואחר כך יוצא לאפוקי דם כשהוא בא נוטף ויוצא ראשון ראשון וכו'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>אשה </b> שיצא הוולד מדפנה דם היוצא עמו הוי אב הטומאה כדם הנידה והזיבה והלידה כדא' פרק יוצא דופן לרבנן דרבי שמעון בבריתא דאמר רב יוסף כגון שיצא ולד ודם דרך דופן ובמקור מקומו טמא קמיפלגי דרבנן סברי מקור מקומו טמא הילכך טפת דם מטמאה ואף על גב דדרך דופן לאו ראיה היא לטמא את האשה טומאת שבעה מיהו טפה עצמה מטמאה במגע משום דנגע במקור ומקור מקומו טמא כדילפינן התם למקור שנעקר ונפל לארץ דטמאה כדכתיב יען השפך נחושתיך ותגלי ערותך אלמא נעקר ונשפך לארץ קרי ליה ערוה כאלו הוא מקומו הילכך טמא והיינו לטומאת ערב לטומאת שבעה דם אמר רחמנא ולא חתיכת בשר וכיון דאיהו טמא דם שנגע בו אף על גב דיצא דרך דופן הנוגע בה טמא. מקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות טמאה כדאמר רבי יוחנן התם וטיפי מרגליות הוא דם לבן וצלול והיינו לטומאת ערב משום דנגע במקור ונוגעים בה ביציאתן אבל טומאת שבעה לא דחמשה דמים טמאים ותו לא ודוקא תרתי טיפין כדאמרינן דודאי מן המקור באו ונגעו בו אבל אחת אימא מעלמא אתיא מן הצדדין ולא מטמא.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>זובו </b> של זב הוא מאבות הטומאה בזב כדתנן ריש פרק דם הנדה ובגמרא זוב מנ"ל דטמא דתניא זובו טמא לימד על הזוב שהוא טמא שהטפה עצמה טמאה וכתיב הזב את זובו מקיש זובו לו מה הוא לא חלקת בו בין מגעו למשאו לטמא אדם ולטמא בגדים אף זובו כן ואיצטריכו תרי קראי כדאיתא התם וכו'. ראיה ראשונה של זב אינה מטמאה במשא אלא הויא כשכבת זרע כדילפינן בת"כ מדכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע דזב שראה ראיה אחד הרי הוא כבעל קרי טובל ואוכל פסחו לערב כיון דהקיש זב לבעל קרי היינו כשראה ראיה א' דומיא דבעל קרי ואינו קרוי זב לטמא אלא אחר ראיה שניה כדילפינן לעיל וכדאמ' פרק ב' דהלכות מחוסרי כפרה וכו' ראה ראיה אחת כשתים אין טמא אלא המסיט טפה אחרונה כדתנן פרק קמא דזבין ראה אחת מרובה כשתים מטמא משכב ומושב דכיון דזב מטמא בכל שהו כדילפינן מדכתיב או החתים בשרו כל שניכר בבשרו טמא אם כן ראה מרובה בשתים כמגדיון לשילוח הויא כשתי ראיות כיון שיש שהות לטבול ועדיין הוא רואה ובת"כ אמרינן אין לי אלא ג' ראיות דכתיב ג' זמני זוב אלא גדולות קטנות מנין ת"ל תהיה כל שהוא החתים אפילו כל שהו בשרו אפילו כל שהו ואם נאמרו בגדולות למה נאמרו בקטנות אלא ליתן שיעור לגדולות כקטנות שאם אחת מרובה כשתים או בשלש הוי זב וכתב הרב דאין טמא אלא מסיט טפה אחרונה דהויא כראיה שניה דראשונה לא הויא אלא כבעל קרי כדילפינן לעיל וכו'.
+
+Halakhah 13
+
+<b>ראיה </b> ראשונה של מצורע מטמא במשא פרק בנות כותים בעיא דרב יוסף מקום זיבה מעין הוא ומטמא משום דאיתרבי מצורע למעינותיו מדכתיב לזכר יתירא והזב את זובו לזכר וכו' או דילמא לאו מעין הוא והוי כשאר ראיה ראשונה של זב דלא מטמאה אלא בקרי ואמר אביי מאי תיבעי ליה לרב יוסף והא הוא דאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן ואייתר ליה לזכר לרבות מצורע למעינותיו ואקשיה רחמנא הכא לזב גמור בעל שתי ראיות דכתיב והזב את זובו הרי ב' ראיות וכתיב לזכר לרבות מצורע למעינותיו כדאמר' מה זב בעל שתי ראיות זובו מטמא במשא אף מצורע זובו מטמא במשא אפילו ראיה ראשונה וכו'.
+
+Halakhah 14
+
+<b>רוק </b> הזב ושכבת זרעו ומימי רגליו כל אחת משלשתן אב טומאה דין תורה דתנן ריש דם הנדה דזוב והשכב' זרע והניע והרוק מטמאין לחין וכו' ובגמרא רוק מנלן דתניא וכי ירוק הזב בטהור וכו' כיחו וניעו שהן מין רוק ומי האף שלו מנין תלמוד לומר וכי ירוק וי"ו דוכי ירוק דריש ובברייתא תניא מימי רגליו ובגמרא מנלן דתניא זובו טמא וזאת לרבות מימי רגליו לטומאה דכתיב וזאת תהיה טומאתו ודרשינן האי וזאת אקרא דלעיל זובו טמא וזאת כלומר דבר אחר נמי כזוב ולא תימא דאתי מדינא רוק הבא ממקום טהרה טמא מי רגלים הבאים ממקום טומאה אינו דין שיהו טמאין דדם היוצא מפי האמה יוכיח דטהור דכתיב זובו טמא הוא טמא ואין דם היוצא מפי האמה טמא אלא טהור ולא תימא איפוך דדם היוצא מפי האמה להוי טמא מריבויא דוזאת ומי רגלים יהיו טהורים ממיעוטה דזובו טמא וכו' דדומיא דרוק מרבינן מה רוק מתעגל ומתאסף הרבה כאחד ואחר כך יוצא כגון רוק ומי רגלים ושכבת זרע יצא דם שאינו מתעגל ויוצא דכי אתא קמא קמא נפיק ופרכינן והרי חלב אשה שמתעגל ויוצא ואמר מר דחלב אינו מטמא אלא טומאת משקין אלא אמר רבי יוחנן וכו' מה ברוק שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע כשאינו מוציאו יצא דם וחלב דאינן חוזרים ונבלעים דמיד יוצאים ושכבת זרע הוי כמי רגליו דאי איפשר שלא יהיה בה צחצוחי זיבה דזיבה מטמא בכל שהוא כדאמרינן לעיל וכו' ובפ"ה דזבין תנן נמי שכבת זרע בהדי זובו של זוב ורוקו ומימי רגליו ומרוק איתרבו כולהו ובסוף פרק כיצד הרגל מייתי ליה בק"ו מרוקו הכי ומה רוק שהוא טהור בטהור הוא טמא בטמא דכתי' וכי ירוק הזב בטהור דמשמע במה שביד הטהור דהיינו משא וכתיב וכבס בגדיו וגו' הרי שהוא טמא באדם טהור דמטמאה במגע כדכתיב וכל אשר יהיה עליו שכבת זרע וגו' ואדם נמי מטמא במגע כדכתיב או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע ודרשינן פרק יוצא דופן או איש לרבות את הנוגע אינו דין שיהא טמא שכבת זרע כזב כרוק. ואחד זב נדה וזבה ויולדת כל אחת מהן רוקו ושכבת זרע וכו' ומימי רגליו הוי כרוק הזב כדאמרינן והזוב דומה לביצה המוזרת ושכבת זרע דומה ללובן ביצה שאינה מוזרת.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>תשעה </b> משקין בזב ג' מהן אב הטומאה רוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו דכיון דמרבינן להו מרוק הוא דומיא דידיה ושלשה הן ולד הטומאה דמטמאין טומאת משקין לבד כדתניא התם פרק בנות כותים בבריתא דתשעה משקין בזב זיעה וליחה סרוחה ורעי טהורים מכלום דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה מטמאין טומאת משקין ברביעית אבל זובו רוקו ומימי רגליו מטמאין טומאת חמורה ובת"כ יליף להני טהורים הכי יכול הזיעה והלחה והרעי יהו טמאים ת"ל טמא הוא הוא טמא ולא אלו אוציא את אלו ולא אוציא דמעות עינו ודם מגפתו וחלב האשה שהן מטמאין טומאת משקין תלמוד לומר זאת מיעט ונראה דמדאוריתא לא מיטמו כלל דהא מיעט להו דומיא דזיעה ולחה ורעי ומשום דאיקרי משקה כדילפינן פרק דם הנדה תניא דמטמאי טומאת משקין וכן מצאתי בתוספות פרק אמרו לו דאינן אלא מדרבנן כיון דבעי רביעית לטומאה ולא מטמא בכל שהוא כשאר משקין דזב וכו'. היה מוצץ ורוקק דם הרי זה מטמא כרוק דאי איפשר בלא צחצוחי רוק כדמוקי פרק מצות חליצה הא מתניתין דתניא יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא תלמוד לומר הוא וכו' דמיירי בשותת אבל מוצץ אי איפשר בלא צחצוחי רוק ולהכי יבמה שמצצה ורקקה דם אמרינן דלא תתיבם שאי איפשר לדם היוצא במציצה בלא צחצוחי רוק וכתי' בה וירקה וכו':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דם </b> נדה וזבה ויולדת מטמא לח ויבש כדתנן פרק דם הנדה ובשר המת וכו' מטמאין לחין ויבשין ובגמרא דכתיב והדוה בנדתה מדוה כמותה כדאמר' לעיל אשכחן לח דדוה לח משמע כמו שהו זב יבש מנלן דכתיב יהיה דם יהיה זובה וכו' יהיה בהוייתו יהא ואפילו יבש מעיקרו כדאמרינן התם דיהיה ריבויא הוא אבל זובו של זב ורוקו ושכבת זרע אינו מטמא אלא כל זמן שהוא לח כדתניא נמי במתני' ובגמרא מנלן זוב דכתיב רר בשרו דמשמע כעין ריר שהוא לחה כמו ויורד רירו ופי' ניחו וניעו ורוקו דכתיב וכי ירוק הזב כעין רוק שכבת זרע הראויה להזריע ויבשה אינה ראויה להזריע ואם חוזר ללחותו כמו שהיה שלא נתיבש כל כך מטמא לח ויבש כדתנן נמי התם וכמה שרייתן בפושרין מעת לעת ותחלתן בפושרין אע"פ שאין סופן כדאמר' התם בגמרא כר' יהודה בן נקוסה דפליג ארשב"ג בברייתא ותמיהא לי היכי פסיק כרבי יהודה בן נקוסה לגבי רשב"ג כ"ש דהוי קולא דאי לא הדר בהכי שאין סופן פושרין טהור ואי הוו פושרין כל מעת לעת הוה הדר וצ"ע.
+
+Halakhah 2
+
+<b>פשתן </b> שטוותהו נדה המסיטו טהור ואם היה לח מחמת הרוק מסיטו טמא כדתניא פ' התערובות לתנא קמא ורבי יהודה אף הרוטבו במים שמלחלחו טמא וכתבו בתוספות דאלח קאי לאשמועינן דאינו יוצא מטומאה על ידי שריה אפילו במים טובא אבל רבנן סברי דמשנתנו לתוך מים ורבו עליו טהור כדתניא בתוספת' וכו'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>זב </b> שהניח פיו על פי הכוס ונמלך שלא לשתותו המסיט הכוס טהור ואם שתה טמא מפני משקה הזוב כדתניא בתוספת' פרק ה' דטהרות. וכן נשך הקשות ומלפפונות המסיטן טמא מפני משקה פי הזב כדתניא נמי התם אבל נשך בבצל ובפת המסיטו טהור משום דאינו מתערב בפת ובבצל כדתנן נמי התם בתוספת'. קליפי פולין ותרמוסין שקצצן הגוי המסיטן טמא מדרבנן ושבשווקים הלך אחר הרוב מתנינן נמי התם וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>דם </b> טמא שנתערב במים אם בטלו מראיו טהור נתערב בדם טהור או ביין רואין אותן כאלו הוא מים נתערבו בשל גוים דהם כזבין מדרבנן הולכין אחר הרוב כדתניא נמי התם ריש פרק ד' דתוספתא דטהרות.
+
+Halakhah 7
+
+<b>שואלין </b> כלי [של] מי רגלים ואין חוששין שמא של נדות הן כדתניא נמי התם והויא כחזקה דמהניא מדאורייתא כדילפינן בדוכתא וכו'. חרש של זב או זבה מכניסין לו (מימו בכיסו) [מ"ר וכבסו] פ"א וב' המשקין טמאין ומשקה פעם שלישית טהור כדתניא נמי התם בפלוגתא דת"ק ור' אליעזר בן יעקב ומייתי לה פרק התערובות ונקטינן כר' אליעזר בן יעקב דהויא משנתו קב ונקי ורש"י ז"ל פי' דלענין טהרת הכלי מתנינן דבפעם ראשונה ושניה שהדיחו אכתי הוי טמא ובפעם שלישית הוי טהור ונראה דהא בהא תליא דכשהכלי טמא מים שהדיחו אותו בהן טמאים וכו'. זבה שנעקרו מימי רגליה וטבלה ואחר כך הטילה מים הוי ספק פרק יוצא דופן בעיא דרבא מי אזלינן בתר עקירה כשכבת זרע ומטמאו או דילמא כיון דמצי' נקיט להו מלצאת לא חשיב עקירה צורך יציאה ולא אזלי' אלא בתר יציאה וכן גויה שנתגיירה וטבלה והטילה אחר כך מי רגלים שנעקרו קודם שנתגיירה הוי ספקה מדרבנן וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>העבדים </b> מטמאים בזיבה ובנדה ובלידה כישראל כדילפינן בת"כ מדכתיב ואמרת אליהם כדא' לעיל פרק קמא אבל גוים לא מיטמאי מדאורית' דכתיב בני ישראל אלא מדרבנן קטן מבן תשעה ויום אחד וקטנה מבת שלשה ויום אחד וכדאמרינן פרק יוצא דופן ופרק בנות כותים ועדיות פרק ה' וכו':
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בועל </b> נדה כנדה שהוא אב הטומאה של תורה מטמא כלים במגע ומטמא אדם במשא ובמגע ומטמא בהיסט ומשכב ומרכב כדתנן פרק קמא דכלים למעלה מהם בועל נדה שהוא מטמא משכב תחתון כעליון וקאי אמתניתין דלעיל דקתני נבלה ומי חטאת שמטמאין במשא לטמא בגדים במגע וכו' ודרשינן בת"כ ותהי נדתה עליו מה היא מטמאה אדם וכלי חרס אף בועלה דנדתה עליו משמע כל מידי דמטמאה בנדתה תהא עליו שיהא מטמא בועל נדה כנדה ואף על גב דלא כתיב בהדיא בנדה דמטמאה כלי חרס יליף לה במה מצינו מזב דמזב דמטמא משכב ומושב לטמא אדם ובגדים ומטמא כלי חרס אף משכב ומושב לטמא אדם ובגדים מטמא כלי חרס כזב דכתיב ביה וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר וגו' ואין משכב ומרכב של בועל נדה כנדה שהוא אב הטומאה כדילפינן לעיל אלא הוא וולד הטומאה שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין כדאמרן בת"כ ומייתי לה ריש פרק בנות כותים אימא היא משכב ומושב לטמא אדם ובגדים אף הוא כן תלמוד לומר וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא שאין תלמוד לומר הרי כבר נאמר ברישיה דהאי קרא ותהי נדתה עליו ובדידה כתיב וכל אשר יגע במשכבה וגו' אם כן למה נאמר וכל המשכב אשר ישכב עליו וגו' לנתקו מטומאה חמורה שלא יהיה משכבו חמור כמשכבה לטמא אדם ובגדים שעליו אלא אוכלין ומשקין דיטמא טומא' קלה משמע וכדאיתא התם וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אחד </b> [הבא על] נדה או זבה ויולדת בין כדרכן או שלא כדרכן ואפילו הערה וכדתניא סוף נדה כימי נדתה תהיה טמאה היא מלמד שזבה מטמא את בועלה כנדה שמפורש בה אשר ישכב איש אותה היא מטמא בועלה ואין הזב מטמא מה שהוא בועל ומנין שהוא עושה משכב ומושב כבועל נדה ת"ל כמשכב נדתה ואתקשה נמי התם רואה ב' ימים או יום אחד לרואה ג' שהיא זבה גדולה וכדאיתא התם ויולדת נמי כתיב בה כימי נדת דותה וגו' דמשמע דהויא כדין נדה וקטן בן תשעה ויום אחד וקטנה בת שלשה ויום א' כיון שביאתן ביאה ה"נ לענין טומאה בועל נדה וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>נדה </b> וזבה ויולדת מיטמאי למפרע מעת לעת או מפקידה לפקידה מדרבנן כדאמ' בפרק קמא דנדה דמדאורייתא אין אשה טמאה עד שתרגיש דם שיצא למטה מבין השינים כדילפינן פרק חמישי דהלכות איסורי ביאה. וכן טומאות ווסתות שאם הגיע וסתה ולא בדקה ואחר ימים בדקה ומצאה דם אינה טמאה למפרע אלא מדרבנן דהכי אסיקנא פרק כל היד דאפילו לרשב"ג ווסתות דרבנן ואפי' תרגיש פיהוק ועטוש אינה טמאה מדאוריתא עד שתרגיש בבשרה וכדאמר' פרק האשה בנדה וכן טומאת כתמים מדרבנן וכל דינים אלו סוף פרק קמא דנדה ופרק כל היד:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>פרק</b> ד כל דיניו מדרבנן פרק קמא דנדה ופרק כל היד ופרק האשה ותנוקת ודם הנדה ופרק תנוקת ורביעית דם שיצא מן האשה שמתה מטמא במגע ובמשא ובאהל כדכתיב בנפש אדם וגו' וכתיב כי הדם הוא הנפש וגו':
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הזב </b> והזבה והנדה והיולדת לעולם הם בטומאתם עד שיטבולו וכדא' פרק בנות כותים לב"ה דביומי וטבילה תלא רחמנא דכל זמן שלא טבלה טמאה ובת"כ נמי אמרינן דלימד ר' עקיבא מה אני מקיים והדוה בנדתה תהא עד שתבא במים וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>יולדת </b> שלא טבלה דמה אפילו בתוך ימי טוהר הוי כדם נידות ומטמא כדתנן פרק בנות כותים לב"ה דביומי וטבילה תלא רחמנא אליבא דרב דאמר דם הבא בימי לידה ודם הבא בימי טוהר מעין אחד הוא דממעין אחד הן באים והתורה טומאתו כל שבעה לזכר וכל י"ד לנקבה והתורה טהרתו אחר מכאן כדאמר' התם וכו'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>יולדת </b> שירדה לטבול מטומאה לטהרה לאחר שבועיים ונעקר דם לבית החיצון ועמד שם טמאה כל זמן שהוא בה וכשתצא בעיא טבילה אחריתי ואם בעליתה נעקר הדם טהורה כדאמר רב חייא בר אשי משמיה דרב פרט יוצא דופן ואקשי' טומאה בלועה היא ולא מטמאה לא במגע ולא במשא והכא משום משא ונגיעה היא וטומאת ערב דאי משום ראיה מאתמול איעקר ורחמנא אמר בבשרה מכי אתי בבית החיצון הויא ראיה אלא משום משא ונגיעה היא כדאמר' ואם כן טומאה בלועה היא ואיפרק שמעתין דלכשיצא לחוץ הוא דקאמר דאז תטמא משום מגע ואם בעליתה נעקר הוי דם טהור ולא מיטמיא וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>יולדת </b> שטבלה כדינה הרי היא טבולת יום ואינה צריכה טבילה אחרת בסוף ימי טוהר למעשר ולתרומה אלא לקדשים כב"ה דפרק תנוקת דתנן ובית הלל אומרים אינה צריכה טבילה באחרונה ובגמרא טבולת יום ארוך איכא בינייהו דהכתוב עשאה טבולת יום דכתיב בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה ולקדשים מודו בית הלל לב"ש דק"ל אונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש והיינו מדרבנן כדאמר' פרק חומר בקדש כיון דעד האידנא אסיר אצריכינהו רבנן טבילה ורוקה ודם טהרתה טהורים לתרומה כדתנן התם פרק תינוקת ואם נפל מרוקה וכו' על ככר של תרומה טהור וכדתנן נמי ריש פרק שני דטבול יום דדוקא בטבול יום עצמו הוא דמרבי' אפילו לתרומה וכדאמ' וכו'.
+
+Halakhah 5
+
+<b>יולדת </b> שהיא מצורעת וטבלה אחר שבעה או י"ד דם טוהר שלה טמא כרוקה ומימי רגליה כדתנן פרק בנות כותים ב"ה אומר כרוקה וכו' ובגמרא מ"ט דב"ה אמר ר' יצחק לזכר לרבות מצורע למעיינותיו ולנקבה לרבות מצורעת למעיינותיה ואילימא שאר מעיינותיה כרוקה וכמימי רגליה דאתו מזב דכתיב וכי ירוק הזב ומיניה נפקי שאר מעיינות האי מזכר נפקא כיון דאיתרבי מצורע למעיינותיו כדאמר' איתרבי נמי מצורעת לכל מעיינותיה דאיכא דכוותיהו בזכר אלא האי דאיצטריך ולנקבה לרבות מצורעת לטמא דם טהרה שלה דליתיה בזכר ומשקין אלו היוצאין מהן כמשקין הנוגעים בהם חוץ מזב ששלשה המשקים היוצאים מהם הם אב הטומאה כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 6
+
+<b>זבה </b> קטנה שטבלה ביום השמור מגעה ובעילתה תלויה שאם ראתה אחר כך כל טהרות שעשתה טמאות ועושה מרכב ומושב ומטמאה בועלה כדתנן פרק תנוקת דף ע"ב הרי זה תרבות רעה ומגען ובעילתן תלוייה וכו' טבלה בליל השמור הרי זה כמו שלא טבלה כדתנן התם לעיל ומודים ברואה וכו' וטבלה לערב ושמשה שמטמאין משכב ומושב וחייבים בקרבן משום דבעינן שימור והרי בעל זבה קטנה וכו'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ראתה </b> ביום אחד עשר וטבלה לערב יום שנים עשר שהוא תחלת נדה פטורין מן הקרבן כדתנן התם במתניתין לב"ה משום דלא בעיא שימורים כיון שאינה בימי זיבה ולענין טומאה מודו לב"ש מדרבנן ואם טבלה ביום י"ב אחר הנץ בועלה טהור אפי' מדרבנן כדא' ב"ה הרי זה גרגרן הרואה דם בעשירי טובלת ביום אחד עשר ומשמרת אותו אף על פי שאינה ראויה להיות זבה גדולה ביום שלישי הוא יום י"ב דהוי תחלת נדה ואפ"ה בעיא שימו' דעשירי כתשיעי כרבי יוחנן דאמר התם מה תשיעי בעי שימור דהא ראוי להביאה לידי זבה גדולה תשיעי ועשירי ואחד עשר אף עשירי אם התחילה לראות בו בעי שימור י"א כנגדו אף ע"פ דאינה ראויה להיות זבה גדולה וכדאמרי' אחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני ויום אחד עשר קאמר רבי אלעזר בן עזריה דהוי הלכה למשה מסיני ומאי הלכותיו משאר הימים שלפניו רבי יוחנן אמר הלכה אחד עשר דבדבר אחד הוא חלוק משלפניו דאחד עשר הוא דלא בעי שימור הא לאחריני עביד שימור דהיינו לעשירי ולרבי עקיבא קראי נינהו הני אחד עשר יום כדאיתא התם שלהי מכלתין וכדילפינן פרק ו' מהלכות איסורי ביאה וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>זבה </b> וזבה גדולה שטבלו ביום שביעי אם חזרו וראו ביום עצמו סותרים וכדילפינן נמי התם בהלכות איסורי ביאה פרק ו':
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>משכב </b> ומושב אחד הוא ובתרוייהו כתיב יכבס בגדיו ורחץ במים וכתיב בפ' נדה ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו ודרשינן בת"כ דעל הכלי לרבות את המרכב דכתיב בנגעו בו בסיפיה דקרא דמהדר אמרכב דרבינן מעל הכלי ואם כן משמע דמשכב ומושב חד הוא דכתי' ואם על המשכב הוא אשר היא יושבת עליו דעל הכלי אמרכב מהדר כדאמר' וכו' ולמה נאמרו משכב ומושב שהמשכב ראוי לשכיבה והמושב לישיבה כדדרשי' בת"כ מדכתיב אשר ישכב עליו יכול אפילו שכב על עריבה ועל הדלת תלמוד לומר משכב וגו' וכל כלי אשר ישב עליו וגו' יכול אפילו ישב על האבן ועל הקורה תלמוד לומר כלי וגו' שישב על המשכב או שכב על המושב טמאהו כדמרבי' בת"כ מדכתיב כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל כלי אשר ישב עליו יטמא יטמא ריבה וכו' המרכב הוא הראוי לרכיבה כמרדעת וטפיסן כדאמרינן בת"כ. וכולן אבות הטומאה ומטמאין אדם וכלים במגע ואת האדם במשא אלא שהנוגע במרכב אינו מטמא בגדים ולא כלים אפילו בשעת מגעו דמגעו חלוק ממשאו במרכב מה שאין כן במשכב ומושב כדכתיב בהו יכבס בגדיו ובמרכב כתיב וכל המרכב וגו' וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא ולא כתיב יכבס בגדיו וכתיב והנושא אותם יכבס בגדיו נמצאו הזב והזבה והיולדת והנדה משכבן ורוקן ומימי רגליהן ודם נדה וזיבה ויולדת וזובו של זב כל אחד מאלו הוא אב כדילפי' לעיל פ' ראשון ואדם שנגע באחד מאלו או נשאן מטמא בגדים וכלים בשעת נגיעתו או נשיאתו ואינו מטמא אדם ולא כלי חרש כדתנן פרק בתרא דזבין ותניא מנין לעשות שאר כלים כבגדים דלא כתיב אלא יכבס בגדיו תלמוד לומר וטמא יכול יטמא אדם וכלי חרש ת"ל בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרש ותניא נמי ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו בשעת מגעו מטמא בגדים פירש אינו מטמא בגדים וכל שלא נאמר בו יכבס בגדיו אינו מטמא בגדים בשעת מגעו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> הכלים שינשאו למעלה מן הזב הם נקראים מדף ואינם מטמאים אוכלים ומשקים כדתנן פרק ד' דזבין וכדא' פרק בנות כותים מה עליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלים ומשקים וכו' וכתב הרב ז"ל שטומאת מדף מדבריהם והראב"ד ז"ל כתב דטומאת מדף זו מדאוריתא ובת"כ יליף לה רבי שמעון מדכתיב כל כלי עץ ישטף במים דלכלי שטף לא איצטריך דהא כבר נאמר הנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו וכל שמטמא בגדים כלים נמי מטמא דבגדים נמי כלים נינהו ואם הנוגע בזב מטמא כלי שטף כדאמר' כל שכן הוא עצמו אם כן למה נאמר וכל כלי עץ ישטף במים אלו אוכלים ומשקים וכלים שעל גבי הזב דהיינו מדף ומשום דהויא טומאה קלה דלא מטמא אדם לטמא בגדים קרי לה מדף כדכתיב קול עלה נדף מידי דלית ביה מששא כדא' פרק קמא דנדה וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>הזב </b> והזבה והנדה והיולדת ומצורע שמתו הרי הן מטמאין משכב ומרכב אחר מיתתן מדרבנן כדתנן פרק תנוקת ובת"כ יליף שאין זב מת מטמא משכב דכתיב וזב ולא המת ורבי שמעון יליף מדכתיב אשר ישכב ואשר ישב משמע את שיש לו שכיבה וישיבה אבל מת שאין לו שכיבה וישיבה אינו מטמא משכב ומושב.
+
+Halakhah 5
+
+<b>אחד </b> ממטמאי משכב ומושב שישב על אבן ותחתיהן אפילו אלף מרכב ומושב ניטמאו הכל כדתנן פרק קמא דכלים למעלה מהן מרכב שהוא מטמא תחת אבן מטמא וכדתניא בת"כ והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב אין לי אלא בזמן שישב עליו הזב ונגע בו מנין לעשרה מושבות זו על גב זו אפילו על גבי אבן מטמא תלמוד לומר אשר ישב עליו הזב יטמא מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא דאשר ישב עליו הזב משמע ראוי לישב עליו אף על גב דלא ישב גביה בחיבורין כגון הכא דישב על גבי אבן מטמא וכדכתיב והתות אבן חדא ושומת על פום גובא ואין לי אלא שהזב יושב והזב שם מנין לעשות ריקם כמלא דהיינו בזמן שאין יושב עליו כיושב עליו תלמוד לומר בכלי בין מלא בין ריקם. וכן אם היו אוכלין ומשקין וכלים ואדם על גבי האבן ואחד ממטמאי משכב למטה מן האבן האוכלים וכו' הם וולד הטומאה והוי מדרבנן כדא' לעיל לדעת הרב ז"ל וכל שיהיה למטה מן הזב ולא יגע בו טהור חוץ מן האדם שהוא ראשון לטומאה וחוץ מכלי העשוי למשכב או מרכב דהוי אב הטומאה כדילפינן בת"כ מדכתיב כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו משכב הוא טמא תחת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים ואין אדם מטמא תחת הזב לטמא אדם ובגדים ומה שאינו ראוי למשכב ומושב ולא נגע בו אלא שהיה תחתיו טהור דכתיב ישב עליו המיוחד לישיבה לא שאומר עמוד ונעשה מלאכתנו:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בחמשה </b> דרכים מטמא הזב משכב או מרכב עומד יושב שוכב נתלה נשען כדתנן פרק ב' דזבין ותניא בת"כ כתיב אשר ישכב עליו והיושב על הכלי וגו' אין לי אלא שכב וישב על משכב ומושב שכב על מושב או ישב על משכב או עמד נשען נתלה מנין ת"ל יטמא יטמא ריבה והמשכב והמרכב מטמאין האדם במגע ובמשא גם כן מה שאין כן בזב שאינו מטמא משכב ומרכב אלא בחמשה דרכים כדאמר וכולם נקראים מדרס ולא במגע ובמשא דלא כתיב נגיעה ונשיאה אלא באדם הנוגע או הנושא הזב או המשכב או המרכב כדא' לעיל פרק ו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> הזב מטמא משכב עד שינשא רובו עליו כדתנן פ"ה דזבין הטמא על מקצת המשכב וכו' ותניא בת"כ אשר ישב עליו ואשר ישכב עליו עד שינשא רובו עליו ותניא נמי ואם על המשכב הוא עד שינשא רובו עליו דלהכי כתיב הוא דהיינו כולו ורובו ככולו הוי או על הכלי אשר היא יושבת עליו וכו' אפילו על מקצתו מכאן אמרו רוב טמא על הטהור או על מקצתו ורוב טהור על הטמא או על מקצתו בין בזב בין במשכב טמא מקצת טמא על הטהור או על מקצתו בזב טמא במשכב טהור דמשכב הוא דבעינן שינשא רובו דכתיב הוא כדאמר' אבל בזב כל שנישא מקצתו על אדם הטהור או מקצת הטהור עליו מטמא וכדתניא בתוספתא דזבין פרק בתרא והא דסגי בנשיאת רובו של זב על מקצת המשכ' לטמאו ובנשיאת רוב הטהור על מקצת המשכב פי' הרב ר' הלל ז"ל בפי' ת"כ מדכתיב והיושב על הכלי אשר היא יושבת עליו מדלא כתיב אשר ישבה אלא אשר היא יושבת משמע דנדה קא יתבא במקצת מושב והטהור במקצתו ואפילו הכי כיון שנישא רובו טמא כדאמר'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>זב </b> שהיה מוטל על חמשה ספסלים לארכן טמאים שהרי נשא הזב על כל א' מהם כיון ששכב עליהם לארכו על רחבן והר"ש ז"ל פי' ששכב ארכו לארכן ולרחבן ששכב ארכו לרחבן ולכך טהורים דאין רובו נשען על אחת מהם ובעיא עד שינשא רובו כדילפינן מדכתיב אם על המשכב הוא וכו' ואם ישן טמאים מספק כדתנן נמי התם פרק ד' דזבין. היה מוטל על ששה אין טמא אלא זה שתחת גופו שנישא רובו עליו כדתנן נמי התם וכו' עמד על שתי כסאות רגל אחד על כל אחד שניהם טמאים כדתנן התם רבי שמעון אומר אם רחוקים זה מזה טהורים משמע דאם קרובים טמאים דלפעמים נסמך רובו על רגל זה או על זה ולהכי שניהם טמאים אי נמי בין קרובים בין רחוקים שניהם טמאים כדמשמע לשון הרב ז"ל שלא חילק ומשמע דסבירא ליה דת"ק דה' ספסלים או ששה כסאות סבר דבשני כסאות רגלו על כל אחד שניהם טמאים ופליג רבי שמעון כשהם רחוקים ולכך כתב הרב ז"ל בפי' המשנה ואין הלכה כרבי שמעון דמשמע דפליג עליה ת"ק.
+
+Halakhah 5
+
+<b>היה </b> יושב על גבי המטה וד' משכבות תחת ד' רגלים טמאות שאינה יכולה לעמוד על ג' כדתנן נמי התם והוי נישא רובו על כל משכב אבל ד' משכבות שתחת רגלי הבהמה שהיה רוכב עליה טהורים שיכולה לעמוד על ג' אבל שתחת ב' רגלים טמא.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ישב </b> על קורת בית הבד כל הכלים שבעקל טמאים אבל על לוח הכלים שתחתיה (טמאים) [טהורים] כדתנן התם וטעמא מפני שהוא רפוי ואין נישא רובו הכלים והראב"ד ז"ל כתב מפני שטעון כאבנים כדתניא בתוספתא ומקפיד שלא ישבו עליו שלא יפלו האבנים והוי כתרקב דאף ע"ג שהאבנים ראוים לישיבה הרי הם כרוכים בדבר שמקפיד עליו ולפי' הרב ז"ל ניחא הא דתניא מכבש בהדי הני דטעמן משום נישא רובו ולאו משום דאינו לישיבה כהראב"ד ז"ל.
+
+Halakhah 8
+
+<b>זב </b> שדרס על כלי שלא נעשה למשכב ומושב או מרכב טהור דכתיב אשר ישב עליו המיוחד לישיבה לא שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו היה הכלי משמש ישיבה עם מלאכתו שעושה הרי זה מתטמא במדרס כדתנן פרק ב' דכלים דהוי כמיוחד לישיבה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> טומאה שתסיט את הטהור ותטמא אלא הזב וחבריו בלבד ולא מצינו כמותה בכל התורה כולה כדתניא פ' ר' עקיבא ותנן בזבין הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניה כרע הזב טמאין שהרי הסיטן זה והיסט של זב כי האי גוונא בין בכלים בין באדם בין באוכלים ומשקין טמא דבכלים כתיב וכלי חרש אשר יגע בו הזב ותניא בת"כ יכול יטמאנו מאחוריו נאמר כאן בו ונאמר להלן אשר תבושל בו מה להלן מאוירו אף כאן מאוירו א"כ למה נאמר אשר יגע בו פשיטא מי גרע משאר טומאות שמטמאות כלי חרס מאוירן כיון דכתיב גבי שרצים למה לי למכתביה הכא אלא להביא מגעו שהוא ככולו שהוא הסיטו שמסיט אותו וגבי אדם נמי כתיב וכל אשר יגע בו הזב ואי משום מגע הא כתיב נוגע בבשר הזב אלא להביא מגעו שהוא ככולו שהוא היסטו וגבי אוכלים ומשקין תניא וכל כלי עץ ישטף במים מה בא זה ללמדנו וכו' אלא להביא אוכלין ומשקין וכלים הנישאים על גבי הזב דבסיפיה דקרא דאשר יגע בו הזב כתיב דאוקמניה (דאוקמיניה) דמשתעי בהיסט והיינו דתנן כל הנישא ע"ג הזב טמא ואם כרעו הם שנשאו הן את הזב טהורים כדתנן כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב שמיוחד לישיבה כדאמרינן לעיל וכי כתיב משא הזב באדם כתיב והנושא אותם וגו'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ומה </b> שאינו מטמא באהל המת בצמיד פתיל מיטמא בהיסט הזב דהא מסיט ליה לכוליה ככלי חרס שהוא נבוב כדתנן פ"ב בעדיות וכמחט בלועה בתוך העץ וטבעת בתוך הלבינה וכדתנן פרק ט' דכלים. זב שהכניס ידו או רגלו לאויר כלי חרש הואיל ולא נגע בו ולא הנידו טהור שאין מטמאים לאיברים.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>זב </b> המסיט בבית הסתרים טהור כדאמרינן פ' יוצא דופן בזב שהיה קנה אחוז תוך קומטו והיסיט בקצה הקנה ויליף לה מדכתיב כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף וכו' זהו הסיטו של זב כדאמר' לעיל וכתיב וידיו דדרשינן ביה הכי היכא דהיסיט בו הזב בידיו כלומר בגלוי ומדאפקיה בלשון נגיעה ילפינן נמי לכל נגיעות דאין מגע בית הסתרים מטמא אבל טהור שהסיט את הזב ניטמא שהרי הסיטה דהוי כנושאה וגבי טהור שהסיט את הזב דנפקא לן מקרא אחרינא לא כתיב ביה ידיו ולהכי לא בעיא גלוי.
+
+Halakhah 6
+
+<b>הזב </b> בכף מאזנים וכלי העשוי למשכב ומושב בכף שניה כרע הזב הרי הן ככלים שנגע בהן שהרי הסיטן כרעו הן טמאים משום משכב ובפ"ד דזבין תנן כרע הזב טהורים כרעו הן טמאים ופי' הרב ז"ל שם שאין המשכב או המושב טמאים מדרס והוא אומר טהורים אבל טמא משום הסט וכן פי' התוספות שבת פ' רבי עקיבא ואם היו שאר כלים או אוכלים בכף שניה כולן ראשון לטומאה כדתנן התם טמאים ולא פליג בין כרע הוא בין כרעו הם ורש"י ז"ל גריס כרע הזב טמאים כרעו הם טהורים כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הזב </b> והטהור שישבו על הספסל או על הנסר בזמן שהן מחגירין דנשען הטהור על הזב והזב על הטהור כשנוטים הספסל או הנסר לכאן ולכאן וכן אם עלו באילן שכוחו רע או סוכה או סולם מצרי או כבש או קורה או דלת שאינם מחוברים בטיט הרי זה טמא משום היסט זב כדתנן פ"ג דזבין אבל כשאין יכול להסיט כמו אם כחן יפה טהור כדתנן נמי התם. זב וטהור שהגיפו או פתחו פתח כאחד טהור אחד מגיף ואחד פותח ניטמא כיון שזה מושך לסגור וזה לפתוח וכו' העלו זה את זה מן הבור ניטמא כדתנן נמי התם לת"ק דר' יהודה ומפשילים בחבלים אם היה זה מושך אילך וזה מושך אילך טמא כדתנן התם וחכמים אומרים עד וכו'. היו אורגים בין עומדים בין יושבין או טוענין או טוחנין או פורקין אם משאן כבד טמא כדתנן נמי התם דבכולהו איכא היסט. טהור שהיה מכה את הזב הרי זה טהור וזב שהכה את הטהור טמאהו שאם ימשך הטהור הרי הטמא נופל כדתנן התם ולכך נחשב המכה דהיינו הזב כנשען על הטהור וכתב הר"ש ז"ל דתימה הוא דמהאי טעמא נמי יהא טמא טהור המכה את הטמא דהוי כנשען על הזב ואי הוה מפרשינן דהכא לענין טומאת מדרס איירי ניחא דטהור מטומאת מדרס אבל טמא המכה את הטהור בגדי הטהור טמאים טומאת מדרס וכן משמע בתוספתא דלענין בגדים תנן ע"כ וכן נראה גם כן מלשון הרב ז"ל שכתב ולפיכך אף בגדי הטהור טמאים. זב שנישא מקצתו על הטהור שהניח אצבעו עליו או טהור על הזב ניטמא אף על פי שלא נגע וכן חיבורי' שהם שינים או צפרנים שנישאו על אחד מהם טמא כדתנן פרק בתרא דזבין וכתב הרב ז"ל שם שלא נצטרך שינשא או ישא הרוב אלא במשכב לבד כדא' לעיל לא כאדם ואפ"ה כתב כאן שנראה לו שטומאה זו מדבריהם דמן התורה נראה דבעיא עד שינשא רובו:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דבר </b> חזק שהקים עליו הזב והניד כלי או אוכלים מחמת ההכאה הרי אלו טהורים ואם לא היה דבר חזק הוי כאלו הסיטן שהרי מכחו עלו או נתנדנדו כדתנן פ"ד ותניא בתוספתא זה הכלל כל שהוא מכח הסטה טמא דהיינו כשאינו דבר חזק וכשהוא מכח הרעדה טהור דהיינו בדבר חזק. וככר שנפל מן התנור בהקשו טהור אפילו של תרומה כדתנן התם ואם היה חרס מן התנור מדובק בו אפילו היה חולין טמא כדתניא בתוספתא דכיון שנדבק בו החרס נראה שניסט.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> משכב ומרכב מטמא כלים או אוכלין ומשקין אלא במגע בלבד כדתנן פרק בתרא דזבין וכל הנושא ונישא על גבי המשכב טהור חוץ מן האדם דאדם כיון שנישא ע"ג משכב אפילו היה חוצץ אבן מטמא בינו ובין המשכב ניטמא משום דנישא על גבי משכב אבל כלים או אוכלים ומשקין לא וכדתנן נמי התם ככר של תרומה שהוא נתון ע"ג משכב והנייר בנתים בין מלמעלן בין מלמטן טהור וילפינן בת"כ דאין משכב עושה משכב כדתנן פ"ק דכלים מדכתיב וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב וגו' הזב עושה משכב ואין משכב עושה משכב וכן אם הסיט המשכב את הכלים או אוכלים ומשקים הרי אלו טהורים דלא מרבי' לעיל היסט אלא בזב עצמו אבל במשכב ליכא אלא טומאת נגיעה וכדתניא בתוספתא אין לך היסט אלא בדבר שיש בו רוח חיים.
+
+Halakhah 4
+
+<b>הזב </b> והטהור שישבו בספינה או נדה שישבה עם הטהורה במטה בגדים טמאים מדרס אף על פי שלא נגעו כדתנן פ"ג משום דפעמים מכריע הטהור שהספינה קטנה חוץ מכפה שבראש האשה הטהורה וכלי שבראש הנס שבספינה כדתנן ריש פ"ד דר' יהושע מטמא ולית הלכה כוותיה אלא בסתם דפרק ג' והראב"ד ז"ל גריס בהאי מתניתין גופא וחכמים מטהרים.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הנדחק </b> ברחים שהגוי או הזב בתוכם בגדים טמאים כשהם מנדנדים הקרקע וכדתניא ריש פ"ט דתוספתא דאהלות וטומאה זו מספק:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>טומאת </b> עם הארץ מדבריהם דגזרו משום ספק שמא תסיט כליו אשתו נדה כדאמרינן בהניזקין. ושורפין תרומה על מגעו ואף ע"ג דאין מאבדין תרומה בידים כדילפינן פי"א מהלכות תרומות והני טומאות מדרבנן נינהו אפילו הכי שורפין על ו' ספקות כדתנן פ"ד דטהרות ומייתי לה בכמה דוכתי. וקבלת דברי חברות פ' עד כמה ותוספתא דטהרות פ"ט והחשוד על דבר נאמן להעיד בו לאחרים ולדון בו לאחרים דחזקה היא דאין אדם חוטא כדי שיהנו בו אחרים וכרשב"ג דפליג אר' מאיר פ' כל פסולי המוקדשין ואע"ג דבפרק עד כמה תנן מתני' סתמא זה הכלל כל החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו אפ"ה סמכינן אכללא דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו וכו' ונראה דאפילו חשוד על דבר תורה נאמן להעיד או לדון לאחרים משום האי חזקה דאין אדם חוטא ולא לו דחזקה מהניא מדאורייתא כדילפינן בדוכתא וכתב הרמב"ן ז"ל דמה שכתוב בבריתא החשוד ליטול שכר לדון דיניו בטלים שאם נתברר לנו שלא נטל שכר בדין שדן אין הדין בטל וכתב עליו הרא"ש ז"ל בפסקיו ומסתברא טעמא אבל לא ידענא היאך יתברר הדבר בעדים שלא נטל כיון שהוא חשוד ע"כ משמע דאפילו חשוד על דבר תורה אינו פסול לדון ולהעיד כשידוע שלא נטל מה שנחשד עליו וכיון דהכא אינו חשוד על השביעית או על התרומה אלא למכרן לשם חולין לעצמו דן ומעיד לאחרים דחזקה אין אדם חוטא ולא לו כדאמרינן:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עמי </b> ארץ נאמנים על טהרת חטאת וכו' פ' חומר בקודש ותוספתא פ' בתרא וכו'. ע"ה שנעל בית בדו או גתו וכו' תוספתא טהרות פרק ו' הביא לו ע"ה חבית וכו' פ' חומר. הלוקח כלי חרס ג"כ שם וריש פ' ה' דפרה. טומאת עמי הארץ ברגל פרק בנות כותים הפותח חביתו פרק חומר. ע"ה שאמר טהור אני ג"כ שם וס"פ אין דורשין ופרק בתרא דשקלים ופרק טבול יום. הכל מדרבנן:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המפקיד </b> כלים וכו' טהרות פרק ח' המניח כליו טהרות משנה ותוספתא פרק ז' וח' חבר שהיה בנו תוספתא טהרות פרק ח' ופ' בתרא דע"ז. ב' חצרות זו לפנים מזו פרק בתרא דע"ז חבר שנפל כליו פרק ח' דטהרות קדר חבר שהניח טהרות פרק ז' ופ"ב דכתובות חבר שהניח אוכלי' תוספתא דטהרות פרק ט':
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כהן </b> שטיהר כליו ס"פ אין דורשין. וצריך לעמוד על האומנים וכו' פרק בתרא דטהרות ופרק חומר בקדש. היו חמריו ופועליו וכו' תוספתא דטהרות פרק ה' ופרק בתרא דע"ז. חבר שהיה לבוש בחלוקו תוספתא דטהרות פרק ה'. היה סל על כתפו פרק אין דורשין. חבר שמת והניח טהרות תוספתא דטהרות פ"ט.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מי </b> שאמר לו עד אחד ניטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ואם הכחישו אינו נאמן כדתניא פרק האומר בקידושין דהא דילפינן בעלמא דעד אחד נאמן באיסורים דוקא להתיר כגון בשר זו מנוקרת או חתיכה זו של שומן אבל לא לאסור אלא אם היה הדבר ברשותו אי הלה שותק כדאמרינן וכשבידו נאמן כי ההיא דפרק הניזקין טהרות שעשיתי עמך ויטמאו או זבחים שעשיתי עמך נתגלו ואי אשכחי' ולא אמר ליה ולא מידי ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה אינו נאמן כאוקמתא דרבא וכו'. סליק להו הלכות מטמאי משכב ומושב בס"ד:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0d8ab11c04ce6e411fbe692c0d864b544cac7260
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,367 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Those_Who_Defile_Bed_or_Seat
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קפ </b> להיות הנדה טמאה ומטמאה כדין הכתוב בה ואשה כי תהי' זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה וכל הנוגע בה יטמא עד הערב וכל אשר תשכב עליו בנדתה יטמא וגו':<br><b> מצות קפא </b> להיות היולדת טמאה ומטמאה כדין הכתוב בה אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו' כימי נדת דותה וגו':<br><b> מצות קפב </b> להיות הזבה טמאה ומטמאה כדין הכתוב בה ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא וכל המשכב אשר תשכב עליו וגו':<br><b> מצות קפג </b> להיות הזב טמא ומטמא כדין הכתוב בו איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא וזאת תהיה טומאתו וגו' וכל אחד מארבעתן אב מאבות הטומאות מטמאין כולן במגע ואדם במגע ומשא ומשכב ומושב ומרכב מתחתיו ועושה אותן אב הטומאה ומטמא מדף על גבו בזב כתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וכבס בגדיו וגו' וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר וכלי עץ ישטף במים וכתיב והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו וגו' והנושא אותם יכבס וגו' קאי אמשכב ומושב וק"ו זב עצמו דמטמא במשא וכתי' וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל כלי אשר ישב עליו יטמא וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא ומשכב ומושב ומרכב הן אב טומאה לטמא כדכתיב ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו וגו' והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יכבס וגו' וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא וגו' מטמא מדף על גבו כדדרשינן בת"כ וכל כלי עץ ישטף במים מלמד שהיה עושה מדף על גבו דהיינו כלים שינשאו למעלה מן הזב שהם ראשון לטומאה והיא טומאה קלה ולהכי קרי לה מדף לשון קול עלה נדף דלית ביה מששא הכי נמי הך טומאה דלא מטמא אדם לטמא בגדים ובזבה כתיב וכל הנוגע בם יטמא וכבס בגדיו וגו' וקאי אמשכב ומושב דכתיב ביה כל המשכב אשר תשכב עליו וגו' וכל הכלי אשר תשב עליו וגו' וק"ו זבה עצמה ומשא דכתיב בזב והנושא אותה יכבס וגו' דקאי אמשכב ומושב דכתיבי נמי הכא גבי זבה ומרכב נמי מטמא בזבה דכתיב גבי נדה ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושב' עליו בנגעו בו יטמא ותניא בת"כ משכב זה המשכב אשר היא יושבת עליו זה המושב כלי זה המרכב שנאמ' בנגעו בו אי זהו דבר שחלוק מגעו ממשאו הוי אומר זה המרכב שאין טעון כבוס בגדים הנוגע במרכב בנושאו ומשום הכי לא כתיב הכא יכבס בגדיו אלא יטמא עד הערב וזבה מטמאה מדף ג"כ. ונדה מטמאה במגע דכתיב בה וכל הנוגע בה יטמא וגו' וכתיב בה ג"כ משכב ומושב בהדיא ומרכב מרבינן מכלי כדאמרינן לעיל ותניא בת"כ כל הנוגע בה יטמא יכול לא יהיה הנוגע בה מטמא בגדים דלא כתיב יכבס בגדיו הא אם מטמא משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים כדכתיב וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו היא עצמה לא תטמא אדם לטמא בגדים ומהאי ק"ו נמי יש ללמוד הנושאה ויולדת הויא כנדה כדכתיב בה כימי נדת דותה תטמא וגו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אחת </b> זבה קטנה ואחת זבה גדולה שוין לטומאה כדתניא בת"כ אין לי אלא רואה ג' שהיא מטמאה משכב ומושב מנין לרואה שנים שתטמאה משכב ומושב ת"ל כל ימי זובה כמשכב נדתה ובין בזבה מחמת עצמה או מחמת אונס כדתניא נמי התם או דמה מחמת עצמה ולא דמה מחמת האונס כשהוא אומר זוב לרבות את האונסין ובפ' בנות כותים נמי תניא כשהוא אומר אשה כי יזוב זוב דמה הרי אונס אמור דמשמע זוב מכל מקום ואפילו באונס מטמאה ואחד זב בעל שתי ראיות או שלש טומאתן שוה כדתנן פ"ק דמגלה אין בין זב הרואה שתי ראיות לרואה שלש אלא קרבן ובגמרא הא לענין משכב ומושב וספירת ז' שניהם שוים מנא הני מילי דתנו רבנן רב סימאי אומר מנה הכתוב ב' וקרא טמא דכתיב ואיש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא הרי שתי זובות מנויות כאן וקראו טמא ומנה שלש וקרא טמא כדכתיב וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא הרי לך שלש זיבות וכתיב טומאתו היא אם משתים טמא למה מנה שלש הא כיצד ב' לטומאה כדכתיב טמאה בתר ב' וג' לקרבן ולא מציא למימר ב' לקרבן ולא לטומאה חמירה אלא כבעל קרי בעלמא ושלש אף לטומאה חמירה דכתיב וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו מקצת זבין מביאין קרבן ומקצת זבין אין מביאין קרבן הא כיצד ראה ג' מביא ב' אינו מביא כדמסיק התם.
+
+Halakhah 3
+
+<b>קטנה </b> בת יום א' מטמאה בנדה בת עשרה ימים בזיבה בת שלש שנים ויום אחד מטמאה את בועלה כדתניא ריש פרק בנות כותים אשה אין לי אלא אשה תנוקת בת יום אחד לנדה מנין תלמוד לומר ואשה כי תהיה זבה ובנדה קמשתעי קרא כדכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה ותניא נמי אשה אין לי אלא אשה בת עשרה ימים לזיבה מנין דבציר מהכי ליכא זיבה שבעת ימים נדה ושלש ימי זיבה שאין זיבה אלא לאחר נידות כדדרשינן סוף מסכת נדה מקרא דבלא עת נדתה תלמוד לומר ואשה כי יזוב זוב דמה וגו' ותניא אשה אין לי שמטמאה אדם בביאתה אלא אשה כדכתיב ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע תנוקת בת ג' שנים ויום אחד מנין תלמוד לומר ואשה ואמרינן התם דבת יום אחד ילפינן מקרא כדאמר' מריבויי דוי"ו דכתיב ואשה כל שהיא אשה משמע אפילו בת יום א' לנדה משתמעא מקרא אבל בת ג' שנים ויום אחד לא משמע מקרא טפי מבת שנים או בת ארבע אלא הויא הלכה למשה מסיני ואסמכוה אקרא דוי"ו דהאי קרא איצטריך לאיש שאינו מטמא באודם כדאיתא התם ובת עשרה ימים לזיבה נמי מקרא דמשמע כל שהיא אשה ובבציר מעשרה ימים אינן ימי זיבה כדאמ' וכיון דאין זבה בלא נדה לא הוה צריך יתירא דוי"ו דנדה אלא למעוטי איש מאודם חד מיעוט למעוטי ש"ז אדום וחד למעוטי דם כדאיתא התם. קטן בן יום אחד מטמא בזיבה כדילפינן נמי התם לרבי יהודה דכתיב איש איש כי יהיה זב מבשרו וגו' לרבות תינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה וכו'. אחד גרים ועבדים וישראל מטמאין בנידה וזיבה כדתניא בת"כ דברו אל בני ישראל ואמרתם אליהם איש איש כי יהיה זב וגו' בני ישראל מטמאים בזיבה ולא גוים אין לי אלא בני ישראל גרים ועבדים מנין תלמוד לומר ואמרתם אליהם דכיון דכתיב דברו אל בני ישראל מאי ואמרת אליהם הוסיף אמירה אחרת לגרים ועבדים דמטמאים בזיבה וכו'. סריס אדם וסריס חמה מטמאין בזיבה כבריאין כדתנן פ"ק דזבין.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> האשה מטמאה בלובן ולא האיש באודם כדילפינן לעיל מוי"ו דכתיב גבי ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע למעוטי איש מאודם דאף על גב דקרא לאו באודם מיירי ע"כ כיון דקרא יתירא הוא לדרשא אתי ומה שיש לדרוש דבר הקרוב לענין דרוש בו וה"ק אשה טמאה בדבר האמור בה דהיינו אודם ואין איש טמא בדבר האמור באשה ואין אשה מטמאה בלובן ילפינן נמי התם פ' בנות כותים מדכתיב ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע וי"ו יתירא למעוטי אשה שאינה מטמאה בלובן כאיש וכו'. טומטום ואנדרוגינוס נותנין עליהן חומרי האיש וחומרי האשה בלובן ובאודם וטומאתן בספק כדתנן פ"ב דזבין ובפרק המפלת אמר רב דאין שורפין עליהם את התרומה ואם ראה לובן ואודם כאחד דממה נפשך טמא אי הוי איש או אשה ואפ"ה אין חייבין על ביאת מקדש קרבן משום דכתיב מזכר עד נקבה תשלחו דהיינו שלוח טמאים ממקדש ודרשינן זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס ואפילו הכי שורפין עליו תרומה דממה נפשך טמא באודם או בלובן ואף על גב דבזב נמי כתיב זכר ונקבה כדכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה האי זכר ונקבה צריכי לדרשיה אחריתי כדאיתא התם פרק המפלת וכן הנוגע בלובן ואודם שלו כאחת אינו חייב על טומאת מקדש וקדשיו כדתניא בתוספתא דזבין ריש פרק ב' דכיון דאינהו אינן חייבין נוגע בזוב היוצא מהם גם כן לא חמיר מאינהו גופייהו וכו' נגע הוא בעצמו בלובן ואודם שראה הרי זה חייב על ביאת המקדש בתוספתא תניא הוא עצמו שנגע בלובן ואודם ונכנס למקדש פטור וכן הביא התוספתא רבינו שמשון ז"ל פרק ב' דזבין ולא מצאתי גם כן לשון התוספתא שכתב הראב"ד ז"ל שטומטום חייב על נגיעת אודם או לובן של אשה או איש ודאין אבל הדין אמת הוא שהרי טמא הוא בטומאת זוב זכר או נקבה ודאין כדאמרינן ומה שכתב הראב"ד ז"ל דנגע הוא עצמו בלובן ואודם שראה שיהיה חייב הוא דבר תימה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>דם </b> הנדה או דם הזבה או היולדת מטמאין בכל שהוא במגע ובמשא בריש פרק דם הנדה תנן דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ויבשין ובגמרא אמר חזקיה דאמר קרא והדוה בנדתה מדוה כמותה מה היא מטמא במגע ובמשא אף מדוה מטמאה יבש מנלן דכתיב דם יהיה זובה וגו' יהיה בהויתו יהא ואפילו יבש מעיקרו דיהיה ריבויא הוא וכיון דדם נדה מטמא כדאמר' זיבת זבה נמי דהא מטמא באונס הנדה וכדאמרינן לעיל ואיכא נמי ק"ו בגמרא לאחרים גורם טומאה דהיינו לזב' שתטמא לעצמו הנוגע בו לא כ"ש ולא אמרינן שעיר המשתלח יוכיח לרבא פרק בנות כותים וכו' דמים טמאים כדילפינן פ' כל היד מדכתיב דמיה דמיה הרי כאן ד' ושחור אדום הוא אלא שלקה והוי בכלל ד' וירוק טהור כחכמים דמטהרין דלא הוי נמי כמשקה הזב והזב' דמטמאי כדאמר רבי מאיר משום דרבנן סברי דומיא דרוק דזב שמתעגל ויוצא שמתאסף תחלה ואחר כך יוצא לאפוקי דם כשהוא בא נוטף ויוצא ראשון ראשון וכו'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>אשה </b> שיצא הוולד מדפנה דם היוצא עמו הוי אב הטומאה כדם הנידה והזיבה והלידה כדא' פרק יוצא דופן לרבנן דרבי שמעון בבריתא דאמר רב יוסף כגון שיצא ולד ודם דרך דופן ובמקור מקומו טמא קמיפלגי דרבנן סברי מקור מקומו טמא הילכך טפת דם מטמאה ואף על גב דדרך דופן לאו ראיה היא לטמא את האשה טומאת שבעה מיהו טפה עצמה מטמאה במגע משום דנגע במקור ומקור מקומו טמא כדילפינן התם למקור שנעקר ונפל לארץ דטמאה כדכתיב יען השפך נחושתיך ותגלי ערותך אלמא נעקר ונשפך לארץ קרי ליה ערוה כאלו הוא מקומו הילכך טמא והיינו לטומאת ערב לטומאת שבעה דם אמר רחמנא ולא חתיכת בשר וכיון דאיהו טמא דם שנגע בו אף על גב דיצא דרך דופן הנוגע בה טמא. מקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות טמאה כדאמר רבי יוחנן התם וטיפי מרגליות הוא דם לבן וצלול והיינו לטומאת ערב משום דנגע במקור ונוגעים בה ביציאתן אבל טומאת שבעה לא דחמשה דמים טמאים ותו לא ודוקא תרתי טיפין כדאמרינן דודאי מן המקור באו ונגעו בו אבל אחת אימא מעלמא אתיא מן הצדדין ולא מטמא.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>זובו </b> של זב הוא מאבות הטומאה בזב כדתנן ריש פרק דם הנדה ובגמרא זוב מנ"ל דטמא דתניא זובו טמא לימד על הזוב שהוא טמא שהטפה עצמה טמאה וכתיב הזב את זובו מקיש זובו לו מה הוא לא חלקת בו בין מגעו למשאו לטמא אדם ולטמא בגדים אף זובו כן ואיצטריכו תרי קראי כדאיתא התם וכו'. ראיה ראשונה של זב אינה מטמאה במשא אלא הויא כשכבת זרע כדילפינן בת"כ מדכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע דזב שראה ראיה אחד הרי הוא כבעל קרי טובל ואוכל פסחו לערב כיון דהקיש זב לבעל קרי היינו כשראה ראיה א' דומיא דבעל קרי ואינו קרוי זב לטמא אלא אחר ראיה שניה כדילפינן לעיל וכדאמ' פרק ב' דהלכות מחוסרי כפרה וכו' ראה ראיה אחת כשתים אין טמא אלא המסיט טפה אחרונה כדתנן פרק קמא דזבין ראה אחת מרובה כשתים מטמא משכב ומושב דכיון דזב מטמא בכל שהו כדילפינן מדכתיב או החתים בשרו כל שניכר בבשרו טמא אם כן ראה מרובה בשתים כמגדיון לשילוח הויא כשתי ראיות כיון שיש שהות לטבול ועדיין הוא רואה ובת"כ אמרינן אין לי אלא ג' ראיות דכתיב ג' זמני זוב אלא גדולות קטנות מנין ת"ל תהיה כל שהוא החתים אפילו כל שהו בשרו אפילו כל שהו ואם נאמרו בגדולות למה נאמרו בקטנות אלא ליתן שיעור לגדולות כקטנות שאם אחת מרובה כשתים או בשלש הוי זב וכתב הרב דאין טמא אלא מסיט טפה אחרונה דהויא כראיה שניה דראשונה לא הויא אלא כבעל קרי כדילפינן לעיל וכו'.
+
+Halakhah 13
+
+<b>ראיה </b> ראשונה של מצורע מטמא במשא פרק בנות כותים בעיא דרב יוסף מקום זיבה מעין הוא ומטמא משום דאיתרבי מצורע למעינותיו מדכתיב לזכר יתירא והזב את זובו לזכר וכו' או דילמא לאו מעין הוא והוי כשאר ראיה ראשונה של זב דלא מטמאה אלא בקרי ואמר אביי מאי תיבעי ליה לרב יוסף והא הוא דאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן ואייתר ליה לזכר לרבות מצורע למעינותיו ואקשיה רחמנא הכא לזב גמור בעל שתי ראיות דכתיב והזב את זובו הרי ב' ראיות וכתיב לזכר לרבות מצורע למעינותיו כדאמר' מה זב בעל שתי ראיות זובו מטמא במשא אף מצורע זובו מטמא במשא אפילו ראיה ראשונה וכו'.
+
+Halakhah 14
+
+<b>רוק </b> הזב ושכבת זרעו ומימי רגליו כל אחת משלשתן אב טומאה דין תורה דתנן ריש דם הנדה דזוב והשכב' זרע והניע והרוק מטמאין לחין וכו' ובגמרא רוק מנלן דתניא וכי ירוק הזב בטהור וכו' כיחו וניעו שהן מין רוק ומי האף שלו מנין תלמוד לומר וכי ירוק וי"ו דוכי ירוק דריש ובברייתא תניא מימי רגליו ובגמרא מנלן דתניא זובו טמא וזאת לרבות מימי רגליו לטומאה דכתיב וזאת תהיה טומאתו ודרשינן האי וזאת אקרא דלעיל זובו טמא וזאת כלומר דבר אחר נמי כזוב ולא תימא דאתי מדינא רוק הבא ממקום טהרה טמא מי רגלים הבאים ממקום טומאה אינו דין שיהו טמאין דדם היוצא מפי האמה יוכיח דטהור דכתיב זובו טמא הוא טמא ואין דם היוצא מפי האמה טמא אלא טהור ולא תימא איפוך דדם היוצא מפי האמה להוי טמא מריבויא דוזאת ומי רגלים יהיו טהורים ממיעוטה דזובו טמא וכו' דדומיא דרוק מרבינן מה רוק מתעגל ומתאסף הרבה כאחד ואחר כך יוצא כגון רוק ומי רגלים ושכבת זרע יצא דם שאינו מתעגל ויוצא דכי אתא קמא קמא נפיק ופרכינן והרי חלב אשה שמתעגל ויוצא ואמר מר דחלב אינו מטמא אלא טומאת משקין אלא אמר רבי יוחנן וכו' מה ברוק שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע כשאינו מוציאו יצא דם וחלב דאינן חוזרים ונבלעים דמיד יוצאים ושכבת זרע הוי כמי רגליו דאי איפשר שלא יהיה בה צחצוחי זיבה דזיבה מטמא בכל שהוא כדאמרינן לעיל וכו' ובפ"ה דזבין תנן נמי שכבת זרע בהדי זובו של זוב ורוקו ומימי רגליו ומרוק איתרבו כולהו ובסוף פרק כיצד הרגל מייתי ליה בק"ו מרוקו הכי ומה רוק שהוא טהור בטהור הוא טמא בטמא דכתי' וכי ירוק הזב בטהור דמשמע במה שביד הטהור דהיינו משא וכתיב וכבס בגדיו וגו' הרי שהוא טמא באדם טהור דמטמאה במגע כדכתיב וכל אשר יהיה עליו שכבת זרע וגו' ואדם נמי מטמא במגע כדכתיב או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע ודרשינן פרק יוצא דופן או איש לרבות את הנוגע אינו דין שיהא טמא שכבת זרע כזב כרוק. ואחד זב נדה וזבה ויולדת כל אחת מהן רוקו ושכבת זרע וכו' ומימי רגליו הוי כרוק הזב כדאמרינן והזוב דומה לביצה המוזרת ושכבת זרע דומה ללובן ביצה שאינה מוזרת.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>תשעה </b> משקין בזב ג' מהן אב הטומאה רוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו דכיון דמרבינן להו מרוק הוא דומיא דידיה ושלשה הן ולד הטומאה דמטמאין טומאת משקין לבד כדתניא התם פרק בנות כותים בבריתא דתשעה משקין בזב זיעה וליחה סרוחה ורעי טהורים מכלום דמעת עינו ודם מגפתו וחלב האשה מטמאין טומאת משקין ברביעית אבל זובו רוקו ומימי רגליו מטמאין טומאת חמורה ובת"כ יליף להני טהורים הכי יכול הזיעה והלחה והרעי יהו טמאים ת"ל טמא הוא הוא טמא ולא אלו אוציא את אלו ולא אוציא דמעות עינו ודם מגפתו וחלב האשה שהן מטמאין טומאת משקין תלמוד לומר זאת מיעט ונראה דמדאוריתא לא מיטמו כלל דהא מיעט להו דומיא דזיעה ולחה ורעי ומשום דאיקרי משקה כדילפינן פרק דם הנדה תניא דמטמאי טומאת משקין וכן מצאתי בתוספות פרק אמרו לו דאינן אלא מדרבנן כיון דבעי רביעית לטומאה ולא מטמא בכל שהוא כשאר משקין דזב וכו'. היה מוצץ ורוקק דם הרי זה מטמא כרוק דאי איפשר בלא צחצוחי רוק כדמוקי פרק מצות חליצה הא מתניתין דתניא יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא תלמוד לומר הוא וכו' דמיירי בשותת אבל מוצץ אי איפשר בלא צחצוחי רוק ולהכי יבמה שמצצה ורקקה דם אמרינן דלא תתיבם שאי איפשר לדם היוצא במציצה בלא צחצוחי רוק וכתי' בה וירקה וכו':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דם </b> נדה וזבה ויולדת מטמא לח ויבש כדתנן פרק דם הנדה ובשר המת וכו' מטמאין לחין ויבשין ובגמרא דכתיב והדוה בנדתה מדוה כמותה כדאמר' לעיל אשכחן לח דדוה לח משמע כמו שהו זב יבש מנלן דכתיב יהיה דם יהיה זובה וכו' יהיה בהוייתו יהא ואפילו יבש מעיקרו כדאמרינן התם דיהיה ריבויא הוא אבל זובו של זב ורוקו ושכבת זרע אינו מטמא אלא כל זמן שהוא לח כדתניא נמי במתני' ובגמרא מנלן זוב דכתיב רר בשרו דמשמע כעין ריר שהוא לחה כמו ויורד רירו ופי' ניחו וניעו ורוקו דכתיב וכי ירוק הזב כעין רוק שכבת זרע הראויה להזריע ויבשה אינה ראויה להזריע ואם חוזר ללחותו כמו שהיה שלא נתיבש כל כך מטמא לח ויבש כדתנן נמי התם וכמה שרייתן בפושרין מעת לעת ותחלתן בפושרין אע"פ שאין סופן כדאמר' התם בגמרא כר' יהודה בן נקוסה דפליג ארשב"ג בברייתא ותמיהא לי היכי פסיק כרבי יהודה בן נקוסה לגבי רשב"ג כ"ש דהוי קולא דאי לא הדר בהכי שאין סופן פושרין טהור ואי הוו פושרין כל מעת לעת הוה הדר וצ"ע.
+
+Halakhah 2
+
+<b>פשתן </b> שטוותהו נדה המסיטו טהור ואם היה לח מחמת הרוק מסיטו טמא כדתניא פ' התערובות לתנא קמא ורבי יהודה אף הרוטבו במים שמלחלחו טמא וכתבו בתוספות דאלח קאי לאשמועינן דאינו יוצא מטומאה על ידי שריה אפילו במים טובא אבל רבנן סברי דמשנתנו לתוך מים ורבו עליו טהור כדתניא בתוספת' וכו'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>זב </b> שהניח פיו על פי הכוס ונמלך שלא לשתותו המסיט הכוס טהור ואם שתה טמא מפני משקה הזוב כדתניא בתוספת' פרק ה' דטהרות. וכן נשך הקשות ומלפפונות המסיטן טמא מפני משקה פי הזב כדתניא נמי התם אבל נשך בבצל ובפת המסיטו טהור משום דאינו מתערב בפת ובבצל כדתנן נמי התם בתוספת'. קליפי פולין ותרמוסין שקצצן הגוי המסיטן טמא מדרבנן ושבשווקים הלך אחר הרוב מתנינן נמי התם וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>דם </b> טמא שנתערב במים אם בטלו מראיו טהור נתערב בדם טהור או ביין רואין אותן כאלו הוא מים נתערבו בשל גוים דהם כזבין מדרבנן הולכין אחר הרוב כדתניא נמי התם ריש פרק ד' דתוספתא דטהרות.
+
+Halakhah 7
+
+<b>שואלין </b> כלי [של] מי רגלים ואין חוששין שמא של נדות הן כדתניא נמי התם והויא כחזקה דמהניא מדאורייתא כדילפינן בדוכתא וכו'. חרש של זב או זבה מכניסין לו (מימו בכיסו) [מ"ר וכבסו] פ"א וב' המשקין טמאין ומשקה פעם שלישית טהור כדתניא נמי התם בפלוגתא דת"ק ור' אליעזר בן יעקב ומייתי לה פרק התערובות ונקטינן כר' אליעזר בן יעקב דהויא משנתו קב ונקי ורש"י ז"ל פי' דלענין טהרת הכלי מתנינן דבפעם ראשונה ושניה שהדיחו אכתי הוי טמא ובפעם שלישית הוי טהור ונראה דהא בהא תליא דכשהכלי טמא מים שהדיחו אותו בהן טמאים וכו'. זבה שנעקרו מימי רגליה וטבלה ואחר כך הטילה מים הוי ספק פרק יוצא דופן בעיא דרבא מי אזלינן בתר עקירה כשכבת זרע ומטמאו או דילמא כיון דמצי' נקיט להו מלצאת לא חשיב עקירה צורך יציאה ולא אזלי' אלא בתר יציאה וכן גויה שנתגיירה וטבלה והטילה אחר כך מי רגלים שנעקרו קודם שנתגיירה הוי ספקה מדרבנן וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>העבדים </b> מטמאים בזיבה ובנדה ובלידה כישראל כדילפינן בת"כ מדכתיב ואמרת אליהם כדא' לעיל פרק קמא אבל גוים לא מיטמאי מדאורית' דכתיב בני ישראל אלא מדרבנן קטן מבן תשעה ויום אחד וקטנה מבת שלשה ויום אחד וכדאמרינן פרק יוצא דופן ופרק בנות כותים ועדיות פרק ה' וכו':
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בועל </b> נדה כנדה שהוא אב הטומאה של תורה מטמא כלים במגע ומטמא אדם במשא ובמגע ומטמא בהיסט ומשכב ומרכב כדתנן פרק קמא דכלים למעלה מהם בועל נדה שהוא מטמא משכב תחתון כעליון וקאי אמתניתין דלעיל דקתני נבלה ומי חטאת שמטמאין במשא לטמא בגדים במגע וכו' ודרשינן בת"כ ותהי נדתה עליו מה היא מטמאה אדם וכלי חרס אף בועלה דנדתה עליו משמע כל מידי דמטמאה בנדתה תהא עליו שיהא מטמא בועל נדה כנדה ואף על גב דלא כתיב בהדיא בנדה דמטמאה כלי חרס יליף לה במה מצינו מזב דמזב דמטמא משכב ומושב לטמא אדם ובגדים ומטמא כלי חרס אף משכב ומושב לטמא אדם ובגדים מטמא כלי חרס כזב דכתיב ביה וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר וגו' ואין משכב ומרכב של בועל נדה כנדה שהוא אב הטומאה כדילפינן לעיל אלא הוא וולד הטומאה שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין כדאמרן בת"כ ומייתי לה ריש פרק בנות כותים אימא היא משכב ומושב לטמא אדם ובגדים אף הוא כן תלמוד לומר וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא שאין תלמוד לומר הרי כבר נאמר ברישיה דהאי קרא ותהי נדתה עליו ובדידה כתיב וכל אשר יגע במשכבה וגו' אם כן למה נאמר וכל המשכב אשר ישכב עליו וגו' לנתקו מטומאה חמורה שלא יהיה משכבו חמור כמשכבה לטמא אדם ובגדים שעליו אלא אוכלין ומשקין דיטמא טומא' קלה משמע וכדאיתא התם וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אחד </b> [הבא על] נדה או זבה ויולדת בין כדרכן או שלא כדרכן ואפילו הערה וכדתניא סוף נדה כימי נדתה תהיה טמאה היא מלמד שזבה מטמא את בועלה כנדה שמפורש בה אשר ישכב איש אותה היא מטמא בועלה ואין הזב מטמא מה שהוא בועל ומנין שהוא עושה משכב ומושב כבועל נדה ת"ל כמשכב נדתה ואתקשה נמי התם רואה ב' ימים או יום אחד לרואה ג' שהיא זבה גדולה וכדאיתא התם ויולדת נמי כתיב בה כימי נדת דותה וגו' דמשמע דהויא כדין נדה וקטן בן תשעה ויום אחד וקטנה בת שלשה ויום א' כיון שביאתן ביאה ה"נ לענין טומאה בועל נדה וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>נדה </b> וזבה ויולדת מיטמאי למפרע מעת לעת או מפקידה לפקידה מדרבנן כדאמ' בפרק קמא דנדה דמדאורייתא אין אשה טמאה עד שתרגיש דם שיצא למטה מבין השינים כדילפינן פרק חמישי דהלכות איסורי ביאה. וכן טומאות ווסתות שאם הגיע וסתה ולא בדקה ואחר ימים בדקה ומצאה דם אינה טמאה למפרע אלא מדרבנן דהכי אסיקנא פרק כל היד דאפילו לרשב"ג ווסתות דרבנן ואפי' תרגיש פיהוק ועטוש אינה טמאה מדאוריתא עד שתרגיש בבשרה וכדאמר' פרק האשה בנדה וכן טומאת כתמים מדרבנן וכל דינים אלו סוף פרק קמא דנדה ופרק כל היד:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>פרק</b> ד כל דיניו מדרבנן פרק קמא דנדה ופרק כל היד ופרק האשה ותנוקת ודם הנדה ופרק תנוקת ורביעית דם שיצא מן האשה שמתה מטמא במגע ובמשא ובאהל כדכתיב בנפש אדם וגו' וכתיב כי הדם הוא הנפש וגו':
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הזב </b> והזבה והנדה והיולדת לעולם הם בטומאתם עד שיטבולו וכדא' פרק בנות כותים לב"ה דביומי וטבילה תלא רחמנא דכל זמן שלא טבלה טמאה ובת"כ נמי אמרינן דלימד ר' עקיבא מה אני מקיים והדוה בנדתה תהא עד שתבא במים וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>יולדת </b> שלא טבלה דמה אפילו בתוך ימי טוהר הוי כדם נידות ומטמא כדתנן פרק בנות כותים לב"ה דביומי וטבילה תלא רחמנא אליבא דרב דאמר דם הבא בימי לידה ודם הבא בימי טוהר מעין אחד הוא דממעין אחד הן באים והתורה טומאתו כל שבעה לזכר וכל י"ד לנקבה והתורה טהרתו אחר מכאן כדאמר' התם וכו'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>יולדת </b> שירדה לטבול מטומאה לטהרה לאחר שבועיים ונעקר דם לבית החיצון ועמד שם טמאה כל זמן שהוא בה וכשתצא בעיא טבילה אחריתי ואם בעליתה נעקר הדם טהורה כדאמר רב חייא בר אשי משמיה דרב פרט יוצא דופן ואקשי' טומאה בלועה היא ולא מטמאה לא במגע ולא במשא והכא משום משא ונגיעה היא וטומאת ערב דאי משום ראיה מאתמול איעקר ורחמנא אמר בבשרה מכי אתי בבית החיצון הויא ראיה אלא משום משא ונגיעה היא כדאמר' ואם כן טומאה בלועה היא ואיפרק שמעתין דלכשיצא לחוץ הוא דקאמר דאז תטמא משום מגע ואם בעליתה נעקר הוי דם טהור ולא מיטמיא וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>יולדת </b> שטבלה כדינה הרי היא טבולת יום ואינה צריכה טבילה אחרת בסוף ימי טוהר למעשר ולתרומה אלא לקדשים כב"ה דפרק תנוקת דתנן ובית הלל אומרים אינה צריכה טבילה באחרונה ובגמרא טבולת יום ארוך איכא בינייהו דהכתוב עשאה טבולת יום דכתיב בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה ולקדשים מודו בית הלל לב"ש דק"ל אונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש והיינו מדרבנן כדאמר' פרק חומר בקדש כיון דעד האידנא אסיר אצריכינהו רבנן טבילה ורוקה ודם טהרתה טהורים לתרומה כדתנן התם פרק תינוקת ואם נפל מרוקה וכו' על ככר של תרומה טהור וכדתנן נמי ריש פרק שני דטבול יום דדוקא בטבול יום עצמו הוא דמרבי' אפילו לתרומה וכדאמ' וכו'.
+
+Halakhah 5
+
+<b>יולדת </b> שהיא מצורעת וטבלה אחר שבעה או י"ד דם טוהר שלה טמא כרוקה ומימי רגליה כדתנן פרק בנות כותים ב"ה אומר כרוקה וכו' ובגמרא מ"ט דב"ה אמר ר' יצחק לזכר לרבות מצורע למעיינותיו ולנקבה לרבות מצורעת למעיינותיה ואילימא שאר מעיינותיה כרוקה וכמימי רגליה דאתו מזב דכתיב וכי ירוק הזב ומיניה נפקי שאר מעיינות האי מזכר נפקא כיון דאיתרבי מצורע למעיינותיו כדאמר' איתרבי נמי מצורעת לכל מעיינותיה דאיכא דכוותיהו בזכר אלא האי דאיצטריך ולנקבה לרבות מצורעת לטמא דם טהרה שלה דליתיה בזכר ומשקין אלו היוצאין מהן כמשקין הנוגעים בהם חוץ מזב ששלשה המשקים היוצאים מהם הם אב הטומאה כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 6
+
+<b>זבה </b> קטנה שטבלה ביום השמור מגעה ובעילתה תלויה שאם ראתה אחר כך כל טהרות שעשתה טמאות ועושה מרכב ומושב ומטמאה בועלה כדתנן פרק תנוקת דף ע"ב הרי זה תרבות רעה ומגען ובעילתן תלוייה וכו' טבלה בליל השמור הרי זה כמו שלא טבלה כדתנן התם לעיל ומודים ברואה וכו' וטבלה לערב ושמשה שמטמאין משכב ומושב וחייבים בקרבן משום דבעינן שימור והרי בעל זבה קטנה וכו'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ראתה </b> ביום אחד עשר וטבלה לערב יום שנים עשר שהוא תחלת נדה פטורין מן הקרבן כדתנן התם במתניתין לב"ה משום דלא בעיא שימורים כיון שאינה בימי זיבה ולענין טומאה מודו לב"ש מדרבנן ואם טבלה ביום י"ב אחר הנץ בועלה טהור אפי' מדרבנן כדא' ב"ה הרי זה גרגרן הרואה דם בעשירי טובלת ביום אחד עשר ומשמרת אותו אף על פי שאינה ראויה להיות זבה גדולה ביום שלישי הוא יום י"ב דהוי תחלת נדה ואפ"ה בעיא שימו' דעשירי כתשיעי כרבי יוחנן דאמר התם מה תשיעי בעי שימור דהא ראוי להביאה לידי זבה גדולה תשיעי ועשירי ואחד עשר אף עשירי אם התחילה לראות בו בעי שימור י"א כנגדו אף ע"פ דאינה ראויה להיות זבה גדולה וכדאמרי' אחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני ויום אחד עשר קאמר רבי אלעזר בן עזריה דהוי הלכה למשה מסיני ומאי הלכותיו משאר הימים שלפניו רבי יוחנן אמר הלכה אחד עשר דבדבר אחד הוא חלוק משלפניו דאחד עשר הוא דלא בעי שימור הא לאחריני עביד שימור דהיינו לעשירי ולרבי עקיבא קראי נינהו הני אחד עשר יום כדאיתא התם שלהי מכלתין וכדילפינן פרק ו' מהלכות איסורי ביאה וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>זבה </b> וזבה גדולה שטבלו ביום שביעי אם חזרו וראו ביום עצמו סותרים וכדילפינן נמי התם בהלכות איסורי ביאה פרק ו':
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>משכב </b> ומושב אחד הוא ובתרוייהו כתיב יכבס בגדיו ורחץ במים וכתיב בפ' נדה ואם על המשכב הוא או על הכלי אשר היא יושבת עליו ודרשינן בת"כ דעל הכלי לרבות את המרכב דכתיב בנגעו בו בסיפיה דקרא דמהדר אמרכב דרבינן מעל הכלי ואם כן משמע דמשכב ומושב חד הוא דכתי' ואם על המשכב הוא אשר היא יושבת עליו דעל הכלי אמרכב מהדר כדאמר' וכו' ולמה נאמרו משכב ומושב שהמשכב ראוי לשכיבה והמושב לישיבה כדדרשי' בת"כ מדכתיב אשר ישכב עליו יכול אפילו שכב על עריבה ועל הדלת תלמוד לומר משכב וגו' וכל כלי אשר ישב עליו וגו' יכול אפילו ישב על האבן ועל הקורה תלמוד לומר כלי וגו' שישב על המשכב או שכב על המושב טמאהו כדמרבי' בת"כ מדכתיב כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל כלי אשר ישב עליו יטמא יטמא ריבה וכו' המרכב הוא הראוי לרכיבה כמרדעת וטפיסן כדאמרינן בת"כ. וכולן אבות הטומאה ומטמאין אדם וכלים במגע ואת האדם במשא אלא שהנוגע במרכב אינו מטמא בגדים ולא כלים אפילו בשעת מגעו דמגעו חלוק ממשאו במרכב מה שאין כן במשכב ומושב כדכתיב בהו יכבס בגדיו ובמרכב כתיב וכל המרכב וגו' וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא ולא כתיב יכבס בגדיו וכתיב והנושא אותם יכבס בגדיו נמצאו הזב והזבה והיולדת והנדה משכבן ורוקן ומימי רגליהן ודם נדה וזיבה ויולדת וזובו של זב כל אחד מאלו הוא אב כדילפי' לעיל פ' ראשון ואדם שנגע באחד מאלו או נשאן מטמא בגדים וכלים בשעת נגיעתו או נשיאתו ואינו מטמא אדם ולא כלי חרש כדתנן פרק בתרא דזבין ותניא מנין לעשות שאר כלים כבגדים דלא כתיב אלא יכבס בגדיו תלמוד לומר וטמא יכול יטמא אדם וכלי חרש ת"ל בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרש ותניא נמי ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו בשעת מגעו מטמא בגדים פירש אינו מטמא בגדים וכל שלא נאמר בו יכבס בגדיו אינו מטמא בגדים בשעת מגעו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> הכלים שינשאו למעלה מן הזב הם נקראים מדף ואינם מטמאים אוכלים ומשקים כדתנן פרק ד' דזבין וכדא' פרק בנות כותים מה עליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלים ומשקים וכו' וכתב הרב ז"ל שטומאת מדף מדבריהם והראב"ד ז"ל כתב דטומאת מדף זו מדאוריתא ובת"כ יליף לה רבי שמעון מדכתיב כל כלי עץ ישטף במים דלכלי שטף לא איצטריך דהא כבר נאמר הנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו וכל שמטמא בגדים כלים נמי מטמא דבגדים נמי כלים נינהו ואם הנוגע בזב מטמא כלי שטף כדאמר' כל שכן הוא עצמו אם כן למה נאמר וכל כלי עץ ישטף במים אלו אוכלים ומשקים וכלים שעל גבי הזב דהיינו מדף ומשום דהויא טומאה קלה דלא מטמא אדם לטמא בגדים קרי לה מדף כדכתיב קול עלה נדף מידי דלית ביה מששא כדא' פרק קמא דנדה וכו'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>הזב </b> והזבה והנדה והיולדת ומצורע שמתו הרי הן מטמאין משכב ומרכב אחר מיתתן מדרבנן כדתנן פרק תנוקת ובת"כ יליף שאין זב מת מטמא משכב דכתיב וזב ולא המת ורבי שמעון יליף מדכתיב אשר ישכב ואשר ישב משמע את שיש לו שכיבה וישיבה אבל מת שאין לו שכיבה וישיבה אינו מטמא משכב ומושב.
+
+Halakhah 5
+
+<b>אחד </b> ממטמאי משכב ומושב שישב על אבן ותחתיהן אפילו אלף מרכב ומושב ניטמאו הכל כדתנן פרק קמא דכלים למעלה מהן מרכב שהוא מטמא תחת אבן מטמא וכדתניא בת"כ והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב אין לי אלא בזמן שישב עליו הזב ונגע בו מנין לעשרה מושבות זו על גב זו אפילו על גבי אבן מטמא תלמוד לומר אשר ישב עליו הזב יטמא מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא דאשר ישב עליו הזב משמע ראוי לישב עליו אף על גב דלא ישב גביה בחיבורין כגון הכא דישב על גבי אבן מטמא וכדכתיב והתות אבן חדא ושומת על פום גובא ואין לי אלא שהזב יושב והזב שם מנין לעשות ריקם כמלא דהיינו בזמן שאין יושב עליו כיושב עליו תלמוד לומר בכלי בין מלא בין ריקם. וכן אם היו אוכלין ומשקין וכלים ואדם על גבי האבן ואחד ממטמאי משכב למטה מן האבן האוכלים וכו' הם וולד הטומאה והוי מדרבנן כדא' לעיל לדעת הרב ז"ל וכל שיהיה למטה מן הזב ולא יגע בו טהור חוץ מן האדם שהוא ראשון לטומאה וחוץ מכלי העשוי למשכב או מרכב דהוי אב הטומאה כדילפינן בת"כ מדכתיב כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו משכב הוא טמא תחת הזב לטמא אדם ולטמא בגדים ואין אדם מטמא תחת הזב לטמא אדם ובגדים ומה שאינו ראוי למשכב ומושב ולא נגע בו אלא שהיה תחתיו טהור דכתיב ישב עליו המיוחד לישיבה לא שאומר עמוד ונעשה מלאכתנו:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בחמשה </b> דרכים מטמא הזב משכב או מרכב עומד יושב שוכב נתלה נשען כדתנן פרק ב' דזבין ותניא בת"כ כתיב אשר ישכב עליו והיושב על הכלי וגו' אין לי אלא שכב וישב על משכב ומושב שכב על מושב או ישב על משכב או עמד נשען נתלה מנין ת"ל יטמא יטמא ריבה והמשכב והמרכב מטמאין האדם במגע ובמשא גם כן מה שאין כן בזב שאינו מטמא משכב ומרכב אלא בחמשה דרכים כדאמר וכולם נקראים מדרס ולא במגע ובמשא דלא כתיב נגיעה ונשיאה אלא באדם הנוגע או הנושא הזב או המשכב או המרכב כדא' לעיל פרק ו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> הזב מטמא משכב עד שינשא רובו עליו כדתנן פ"ה דזבין הטמא על מקצת המשכב וכו' ותניא בת"כ אשר ישב עליו ואשר ישכב עליו עד שינשא רובו עליו ותניא נמי ואם על המשכב הוא עד שינשא רובו עליו דלהכי כתיב הוא דהיינו כולו ורובו ככולו הוי או על הכלי אשר היא יושבת עליו וכו' אפילו על מקצתו מכאן אמרו רוב טמא על הטהור או על מקצתו ורוב טהור על הטמא או על מקצתו בין בזב בין במשכב טמא מקצת טמא על הטהור או על מקצתו בזב טמא במשכב טהור דמשכב הוא דבעינן שינשא רובו דכתיב הוא כדאמר' אבל בזב כל שנישא מקצתו על אדם הטהור או מקצת הטהור עליו מטמא וכדתניא בתוספתא דזבין פרק בתרא והא דסגי בנשיאת רובו של זב על מקצת המשכ' לטמאו ובנשיאת רוב הטהור על מקצת המשכב פי' הרב ר' הלל ז"ל בפי' ת"כ מדכתיב והיושב על הכלי אשר היא יושבת עליו מדלא כתיב אשר ישבה אלא אשר היא יושבת משמע דנדה קא יתבא במקצת מושב והטהור במקצתו ואפילו הכי כיון שנישא רובו טמא כדאמר'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>זב </b> שהיה מוטל על חמשה ספסלים לארכן טמאים שהרי נשא הזב על כל א' מהם כיון ששכב עליהם לארכו על רחבן והר"ש ז"ל פי' ששכב ארכו לארכן ולרחבן ששכב ארכו לרחבן ולכך טהורים דאין רובו נשען על אחת מהם ובעיא עד שינשא רובו כדילפינן מדכתיב אם על המשכב הוא וכו' ואם ישן טמאים מספק כדתנן נמי התם פרק ד' דזבין. היה מוטל על ששה אין טמא אלא זה שתחת גופו שנישא רובו עליו כדתנן נמי התם וכו' עמד על שתי כסאות רגל אחד על כל אחד שניהם טמאים כדתנן התם רבי שמעון אומר אם רחוקים זה מזה טהורים משמע דאם קרובים טמאים דלפעמים נסמך רובו על רגל זה או על זה ולהכי שניהם טמאים אי נמי בין קרובים בין רחוקים שניהם טמאים כדמשמע לשון הרב ז"ל שלא חילק ומשמע דסבירא ליה דת"ק דה' ספסלים או ששה כסאות סבר דבשני כסאות רגלו על כל אחד שניהם טמאים ופליג רבי שמעון כשהם רחוקים ולכך כתב הרב ז"ל בפי' המשנה ואין הלכה כרבי שמעון דמשמע דפליג עליה ת"ק.
+
+Halakhah 5
+
+<b>היה </b> יושב על גבי המטה וד' משכבות תחת ד' רגלים טמאות שאינה יכולה לעמוד על ג' כדתנן נמי התם והוי נישא רובו על כל משכב אבל ד' משכבות שתחת רגלי הבהמה שהיה רוכב עליה טהורים שיכולה לעמוד על ג' אבל שתחת ב' רגלים טמא.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ישב </b> על קורת בית הבד כל הכלים שבעקל טמאים אבל על לוח הכלים שתחתיה (טמאים) [טהורים] כדתנן התם וטעמא מפני שהוא רפוי ואין נישא רובו הכלים והראב"ד ז"ל כתב מפני שטעון כאבנים כדתניא בתוספתא ומקפיד שלא ישבו עליו שלא יפלו האבנים והוי כתרקב דאף ע"ג שהאבנים ראוים לישיבה הרי הם כרוכים בדבר שמקפיד עליו ולפי' הרב ז"ל ניחא הא דתניא מכבש בהדי הני דטעמן משום נישא רובו ולאו משום דאינו לישיבה כהראב"ד ז"ל.
+
+Halakhah 8
+
+<b>זב </b> שדרס על כלי שלא נעשה למשכב ומושב או מרכב טהור דכתיב אשר ישב עליו המיוחד לישיבה לא שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו היה הכלי משמש ישיבה עם מלאכתו שעושה הרי זה מתטמא במדרס כדתנן פרק ב' דכלים דהוי כמיוחד לישיבה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> טומאה שתסיט את הטהור ותטמא אלא הזב וחבריו בלבד ולא מצינו כמותה בכל התורה כולה כדתניא פ' ר' עקיבא ותנן בזבין הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניה כרע הזב טמאין שהרי הסיטן זה והיסט של זב כי האי גוונא בין בכלים בין באדם בין באוכלים ומשקין טמא דבכלים כתיב וכלי חרש אשר יגע בו הזב ותניא בת"כ יכול יטמאנו מאחוריו נאמר כאן בו ונאמר להלן אשר תבושל בו מה להלן מאוירו אף כאן מאוירו א"כ למה נאמר אשר יגע בו פשיטא מי גרע משאר טומאות שמטמאות כלי חרס מאוירן כיון דכתיב גבי שרצים למה לי למכתביה הכא אלא להביא מגעו שהוא ככולו שהוא הסיטו שמסיט אותו וגבי אדם נמי כתיב וכל אשר יגע בו הזב ואי משום מגע הא כתיב נוגע בבשר הזב אלא להביא מגעו שהוא ככולו שהוא היסטו וגבי אוכלים ומשקין תניא וכל כלי עץ ישטף במים מה בא זה ללמדנו וכו' אלא להביא אוכלין ומשקין וכלים הנישאים על גבי הזב דבסיפיה דקרא דאשר יגע בו הזב כתיב דאוקמניה (דאוקמיניה) דמשתעי בהיסט והיינו דתנן כל הנישא ע"ג הזב טמא ואם כרעו הם שנשאו הן את הזב טהורים כדתנן כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב שמיוחד לישיבה כדאמרינן לעיל וכי כתיב משא הזב באדם כתיב והנושא אותם וגו'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ומה </b> שאינו מטמא באהל המת בצמיד פתיל מיטמא בהיסט הזב דהא מסיט ליה לכוליה ככלי חרס שהוא נבוב כדתנן פ"ב בעדיות וכמחט בלועה בתוך העץ וטבעת בתוך הלבינה וכדתנן פרק ט' דכלים. זב שהכניס ידו או רגלו לאויר כלי חרש הואיל ולא נגע בו ולא הנידו טהור שאין מטמאים לאיברים.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>זב </b> המסיט בבית הסתרים טהור כדאמרינן פ' יוצא דופן בזב שהיה קנה אחוז תוך קומטו והיסיט בקצה הקנה ויליף לה מדכתיב כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף וכו' זהו הסיטו של זב כדאמר' לעיל וכתיב וידיו דדרשינן ביה הכי היכא דהיסיט בו הזב בידיו כלומר בגלוי ומדאפקיה בלשון נגיעה ילפינן נמי לכל נגיעות דאין מגע בית הסתרים מטמא אבל טהור שהסיט את הזב ניטמא שהרי הסיטה דהוי כנושאה וגבי טהור שהסיט את הזב דנפקא לן מקרא אחרינא לא כתיב ביה ידיו ולהכי לא בעיא גלוי.
+
+Halakhah 6
+
+<b>הזב </b> בכף מאזנים וכלי העשוי למשכב ומושב בכף שניה כרע הזב הרי הן ככלים שנגע בהן שהרי הסיטן כרעו הן טמאים משום משכב ובפ"ד דזבין תנן כרע הזב טהורים כרעו הן טמאים ופי' הרב ז"ל שם שאין המשכב או המושב טמאים מדרס והוא אומר טהורים אבל טמא משום הסט וכן פי' התוספות שבת פ' רבי עקיבא ואם היו שאר כלים או אוכלים בכף שניה כולן ראשון לטומאה כדתנן התם טמאים ולא פליג בין כרע הוא בין כרעו הם ורש"י ז"ל גריס כרע הזב טמאים כרעו הם טהורים כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הזב </b> והטהור שישבו על הספסל או על הנסר בזמן שהן מחגירין דנשען הטהור על הזב והזב על הטהור כשנוטים הספסל או הנסר לכאן ולכאן וכן אם עלו באילן שכוחו רע או סוכה או סולם מצרי או כבש או קורה או דלת שאינם מחוברים בטיט הרי זה טמא משום היסט זב כדתנן פ"ג דזבין אבל כשאין יכול להסיט כמו אם כחן יפה טהור כדתנן נמי התם. זב וטהור שהגיפו או פתחו פתח כאחד טהור אחד מגיף ואחד פותח ניטמא כיון שזה מושך לסגור וזה לפתוח וכו' העלו זה את זה מן הבור ניטמא כדתנן נמי התם לת"ק דר' יהודה ומפשילים בחבלים אם היה זה מושך אילך וזה מושך אילך טמא כדתנן התם וחכמים אומרים עד וכו'. היו אורגים בין עומדים בין יושבין או טוענין או טוחנין או פורקין אם משאן כבד טמא כדתנן נמי התם דבכולהו איכא היסט. טהור שהיה מכה את הזב הרי זה טהור וזב שהכה את הטהור טמאהו שאם ימשך הטהור הרי הטמא נופל כדתנן התם ולכך נחשב המכה דהיינו הזב כנשען על הטהור וכתב הר"ש ז"ל דתימה הוא דמהאי טעמא נמי יהא טמא טהור המכה את הטמא דהוי כנשען על הזב ואי הוה מפרשינן דהכא לענין טומאת מדרס איירי ניחא דטהור מטומאת מדרס אבל טמא המכה את הטהור בגדי הטהור טמאים טומאת מדרס וכן משמע בתוספתא דלענין בגדים תנן ע"כ וכן נראה גם כן מלשון הרב ז"ל שכתב ולפיכך אף בגדי הטהור טמאים. זב שנישא מקצתו על הטהור שהניח אצבעו עליו או טהור על הזב ניטמא אף על פי שלא נגע וכן חיבורי' שהם שינים או צפרנים שנישאו על אחד מהם טמא כדתנן פרק בתרא דזבין וכתב הרב ז"ל שם שלא נצטרך שינשא או ישא הרוב אלא במשכב לבד כדא' לעיל לא כאדם ואפ"ה כתב כאן שנראה לו שטומאה זו מדבריהם דמן התורה נראה דבעיא עד שינשא רובו:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דבר </b> חזק שהקים עליו הזב והניד כלי או אוכלים מחמת ההכאה הרי אלו טהורים ואם לא היה דבר חזק הוי כאלו הסיטן שהרי מכחו עלו או נתנדנדו כדתנן פ"ד ותניא בתוספתא זה הכלל כל שהוא מכח הסטה טמא דהיינו כשאינו דבר חזק וכשהוא מכח הרעדה טהור דהיינו בדבר חזק. וככר שנפל מן התנור בהקשו טהור אפילו של תרומה כדתנן התם ואם היה חרס מן התנור מדובק בו אפילו היה חולין טמא כדתניא בתוספתא דכיון שנדבק בו החרס נראה שניסט.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> משכב ומרכב מטמא כלים או אוכלין ומשקין אלא במגע בלבד כדתנן פרק בתרא דזבין וכל הנושא ונישא על גבי המשכב טהור חוץ מן האדם דאדם כיון שנישא ע"ג משכב אפילו היה חוצץ אבן מטמא בינו ובין המשכב ניטמא משום דנישא על גבי משכב אבל כלים או אוכלים ומשקין לא וכדתנן נמי התם ככר של תרומה שהוא נתון ע"ג משכב והנייר בנתים בין מלמעלן בין מלמטן טהור וילפינן בת"כ דאין משכב עושה משכב כדתנן פ"ק דכלים מדכתיב וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב וגו' הזב עושה משכב ואין משכב עושה משכב וכן אם הסיט המשכב את הכלים או אוכלים ומשקים הרי אלו טהורים דלא מרבי' לעיל היסט אלא בזב עצמו אבל במשכב ליכא אלא טומאת נגיעה וכדתניא בתוספתא אין לך היסט אלא בדבר שיש בו רוח חיים.
+
+Halakhah 4
+
+<b>הזב </b> והטהור שישבו בספינה או נדה שישבה עם הטהורה במטה בגדים טמאים מדרס אף על פי שלא נגעו כדתנן פ"ג משום דפעמים מכריע הטהור שהספינה קטנה חוץ מכפה שבראש האשה הטהורה וכלי שבראש הנס שבספינה כדתנן ריש פ"ד דר' יהושע מטמא ולית הלכה כוותיה אלא בסתם דפרק ג' והראב"ד ז"ל גריס בהאי מתניתין גופא וחכמים מטהרים.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הנדחק </b> ברחים שהגוי או הזב בתוכם בגדים טמאים כשהם מנדנדים הקרקע וכדתניא ריש פ"ט דתוספתא דאהלות וטומאה זו מספק:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>טומאת </b> עם הארץ מדבריהם דגזרו משום ספק שמא תסיט כליו אשתו נדה כדאמרינן בהניזקין. ושורפין תרומה על מגעו ואף ע"ג דאין מאבדין תרומה בידים כדילפינן פי"א מהלכות תרומות והני טומאות מדרבנן נינהו אפילו הכי שורפין על ו' ספקות כדתנן פ"ד דטהרות ומייתי לה בכמה דוכתי. וקבלת דברי חברות פ' עד כמה ותוספתא דטהרות פ"ט והחשוד על דבר נאמן להעיד בו לאחרים ולדון בו לאחרים דחזקה היא דאין אדם חוטא כדי שיהנו בו אחרים וכרשב"ג דפליג אר' מאיר פ' כל פסולי המוקדשין ואע"ג דבפרק עד כמה תנן מתני' סתמא זה הכלל כל החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו אפ"ה סמכינן אכללא דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו וכו' ונראה דאפילו חשוד על דבר תורה נאמן להעיד או לדון לאחרים משום האי חזקה דאין אדם חוטא ולא לו דחזקה מהניא מדאורייתא כדילפינן בדוכתא וכתב הרמב"ן ז"ל דמה שכתוב בבריתא החשוד ליטול שכר לדון דיניו בטלים שאם נתברר לנו שלא נטל שכר בדין שדן אין הדין בטל וכתב עליו הרא"ש ז"ל בפסקיו ומסתברא טעמא אבל לא ידענא היאך יתברר הדבר בעדים שלא נטל כיון שהוא חשוד ע"כ משמע דאפילו חשוד על דבר תורה אינו פסול לדון ולהעיד כשידוע שלא נטל מה שנחשד עליו וכיון דהכא אינו חשוד על השביעית או על התרומה אלא למכרן לשם חולין לעצמו דן ומעיד לאחרים דחזקה אין אדם חוטא ולא לו כדאמרינן:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עמי </b> ארץ נאמנים על טהרת חטאת וכו' פ' חומר בקודש ותוספתא פ' בתרא וכו'. ע"ה שנעל בית בדו או גתו וכו' תוספתא טהרות פרק ו' הביא לו ע"ה חבית וכו' פ' חומר. הלוקח כלי חרס ג"כ שם וריש פ' ה' דפרה. טומאת עמי הארץ ברגל פרק בנות כותים הפותח חביתו פרק חומר. ע"ה שאמר טהור אני ג"כ שם וס"פ אין דורשין ופרק בתרא דשקלים ופרק טבול יום. הכל מדרבנן:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המפקיד </b> כלים וכו' טהרות פרק ח' המניח כליו טהרות משנה ותוספתא פרק ז' וח' חבר שהיה בנו תוספתא טהרות פרק ח' ופ' בתרא דע"ז. ב' חצרות זו לפנים מזו פרק בתרא דע"ז חבר שנפל כליו פרק ח' דטהרות קדר חבר שהניח טהרות פרק ז' ופ"ב דכתובות חבר שהניח אוכלי' תוספתא דטהרות פרק ט':
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כהן </b> שטיהר כליו ס"פ אין דורשין. וצריך לעמוד על האומנים וכו' פרק בתרא דטהרות ופרק חומר בקדש. היו חמריו ופועליו וכו' תוספתא דטהרות פרק ה' ופרק בתרא דע"ז. חבר שהיה לבוש בחלוקו תוספתא דטהרות פרק ה'. היה סל על כתפו פרק אין דורשין. חבר שמת והניח טהרות תוספתא דטהרות פ"ט.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מי </b> שאמר לו עד אחד ניטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ואם הכחישו אינו נאמן כדתניא פרק האומר בקידושין דהא דילפינן בעלמא דעד אחד נאמן באיסורים דוקא להתיר כגון בשר זו מנוקרת או חתיכה זו של שומן אבל לא לאסור אלא אם היה הדבר ברשותו אי הלה שותק כדאמרינן וכשבידו נאמן כי ההיא דפרק הניזקין טהרות שעשיתי עמך ויטמאו או זבחים שעשיתי עמך נתגלו ואי אשכחי' ולא אמר ליה ולא מידי ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה אינו נאמן כאוקמתא דרבא וכו'. סליק להו הלכות מטמאי משכב ומושב בס"ד:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d5581eeedbcaf1bfffd0fb1ecf510fa0cce0567e
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,1076 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Vessels
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות כלים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות כלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שבעה </b> מיני כלים הם מקבלים טומאה מן התורה הבגדים וכלי עור והשקין וכלי עצם ומתכות ועץ וחרש דכתיב וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו ומרבינן סוף פרק קמא דחולין כלי עצם מכל מעשה עזים להביא דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים שלהם דהא כלי עור בהדיא כתיב ברישיה דקרא שאר בהמה וחיה מנין תלמוד לומר וכל מעשה אם כן מה תלמוד לומר עזים פרט לעופות כצפרנים שעושים מהם כלים ואימעיטו נמי עופות ודגים מדכתיב והבגד משום דעור סתמא כתיב והוה אמינא בכל עור קאמר רחמנא ואיתקוש כלי עצם בהאי קרא לכלי עור ועץ וכולהו איתקוש לשק בפרשה ויהי ביום השמיני הילכך פשוטיהן טהורים דבעינן דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן ובכלי מתכות נאמר אך את הזהב ואת הכסף וגו' ובכלי חרש וגו' וכלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו וגו' וכל העשוי מן הגדל בים אפילו אורג בגד מצמר הגדל בים אינו מקבל טומאה כדתניא בת"כ או עור יכול אפילו עורות של ים יהו טמאים כיון שטימא עורות צבועים מה שאין כן בנגעים וכיון שטימא צבועים יטמא עורות של ים תלמוד לומר בגד מה בגד מיוחד מן הגדל בארץ אף עור מן הגדל בארץ יכול שאני מוציא את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהו תלמוד לומר עור להביא את שחיבר ואפילו חוט או משיחה וכדתנן כלים פרק י"ז וילפי' לה התם בת"כ.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>פיל </b> שבלע כפיפה טמאה והקיאה דרך בית הרעי הרי היא בטומאתה כדאמר' פרק רבי ישמעאל במנחות משום דאין עולה מטומאה אלא בשינוי מעשה והכא ליכא שינוי מעשה דשלימה הקיאה ואם בלע ואחר כך עשאן כלים הוי בעי' התם ולא איפשיטא והוי ספקא דאוריתא ולחומרא וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+<b>פשוטי </b> כלי חרס טהורים כדכתיב אשר יפול מהם אל תוכו יטמא כל שיש לו תוך וכו'. כלי מתכות אפילו פשוטין מקבלין טומאה כדתנן פי"א דכלים כדכתיב כל דבר אשר יבוא באש בין מקבל בין פשוט ולא איתקוש לשק כשאר כלים דפשוטיהן טהורים משום דאיתקוש לשק כדאמרינן לעיל וכיון דכלי מתכות לא איתקוש לשק אפילו גדולים המקבלים מ' סאה בלח או יתר מקבלין טומאה מדכתיב כל דבר אשר יבוא באש וגו' ושאר כלים דפשוטיהן טהורים מדאוריתא היינו בשאר טומאות חוץ מן המדרס של זב שמתטמא מן התורה כדכתיב כל המשכב אשר ישכב עליו הזב וגו' וכדאמרינן פרק על מומין אלו בהנך דחזו למדרסות ככסא וספסל דמקבלי טומאה על ידי מדרס ופשוט כלי חרס לא חזי שישבר אם ישב אדם עליו ובפרק רבי עקיבא אמרינן ואיש אשר יגע במשכבו מקיש משכבו לו מה הוא אית ליה טהרה במקוה אף משכבו לאפוקי כלי חרס דלית למינו טהרה במקוה דכתיב ישבר אין לו טהרה אלא שבירה ותנא דבי רבי ישמעאל כמשכב נדתה מקיש משכבה לה וכו' והכא מפיק ליה מכל כלי פתוח וגו' כדאיתא התם. כל ארוג מדבר שגדל ביבשה הוי בגד והלבדים כבגדים לכל דבר וכדילפינן בהלכות אלו פרק כ"ב. ושק הוא מחוטי שיער והחבלים והמשיחות אינם מקבלים טומאה בפני עצמן כדאמרינן פרק במה אשה יכול שאני מרבה חבלים ומשיחות מדכתיב כל ת"ל בגד ועור לגזרה שוה מבגד ועור האמור בשרץ דלא טימא אלא ארוג וטווי וחבל משיחה הוי קליעה ולא הוי טווי.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> הגדל מן הארץ הוא כלי עץ וכל שהוא מאי זה עפר מן העפרות שוה לכלי חרס כדתניא פ"ב דכלים:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כלי </b> קבול מ"מ מקבל טומאה כדתנן פרק י"ז ואין לכלי קיבול שיעור כל שהוא דבר של קיימא שאיפשר שיעמוד. וכן כל מה שהוא פשוטי כלי עץ ויש לו בית קיבול כל שהו כקנה מאזנים והמחק וכל הנהו דתנן התם פרק י"ז מקבלין טומאה מן התורה והיתר על מה שצריך למקום הבית קיבול טהור מדאוריתא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>בית </b> קיבול העשוי למלאתו אינו בית קיבול דבעינן בית קיבול דומיא דשק וכלי חרס שאינם עשוין למלאתם לעולם אלא להשתמש בבית קיבול. וכן בית קיבול העשוי לסמוך אינו בית קיבול וכל בית קיבול בכל הנהו דמפרש במתניתין פרק י"ד וי"ז ופרק כ"ו ותוספתא פרק הכלים טמאים וכו':
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כלי </b> עץ המטלטל מלא וריקן דומיא דשק הוא דמטמא אבל העשוי לנחת כשידה תיבה ומגדל וכוורת ובור ספינה אלכסנדרית שחזקתן שהן לנחת וכן כלי עץ שהוא סתם ומחזיק מ' סאה בלח שהם ס' ביבש ויש לו שולים כדי שלא יהיה נוח להתגלגל אינם מקבלים טומאה כלל כדתנן פרק ט"ו דמסכת כלים ותניא בת"כ פרשה ויהי ביום השמיני כלי עץ יכול אף שדה ותיבה וכו' ת"ל מכל כלי עץ ולא כל כלי עץ יכול שאני מוציא דירדור עגלה וקסתות מלכים וכו' שעשוין ליטלטל אפילו מחזיקין מ' סאה תלמוד לומר כל כלי עץ ריבה ואחר שריבה ומיעט מרבה אני מה שהוא עשוי ליטלטל במילואו דומיא דשק המיוחד ליטלטל במילואו דהוקשו כדכתיב כל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או שק ומוציא אני תיבה ושידה וכו' שאינם מטלטלים במילואן שאם יטלטלנו מלא ישבר אף על פי שמטלטל ריקן ויצא העשוי לנחת דאינו מיטלטל מלא וריקן וכדמייתי נמי שלהי חגיגה ופרק קמא דסוכה וכן כלי עצם וכלי עור המחזיקים מ' סאה אין מקבלין טומאה דכולהו איתקשו לשק כדאמרינן וכל שחזקתו שהוא לנחת טהור וכו':
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ג' </b> מדות בכלי עץ כדתניא בתוספתא לרבי עקיבא פרק י"ג כלים ובת"כ מפיק לה מכלי עץ ולא כל כלי עץ יצאו סולם וקולם וכו' יכול שאני מוציא שלחן ודלבקי וכו' שמשמשין את האדם וכו' תלמוד לומר כל כלי ריבה את אלו ובפרק המוכר את הבית אמרינן שאני פשוטי כלי עץ דטומאתן דרבנן וכתבו בתוס' דהאי דרשא דת"כ אסמכתא בעלמא היא כמו כמה דרשות דת"כ וספרי דלא הוו אלא אסמכתא וכן נראה בפרק שתי הלחם כדאיתא התם וכן נראה נמי מדדרשינן לעיל מהאי קרא דכלי עץ דאיתקשו לשק דמיטלטל מלא וריקן וכו' וכן מה שהוא משמש לכלי אינו טמא מן התורה דלא הוו דומיא דכלים דכתיב בתורה שהן משמשין את האדם ואין משמשין כלים אחרים וכו' דשק משמש האדם לישב עליו או ללבוש או לכסות.
+
+Halakhah 2
+
+<b>מלבן </b> המטה הרי הוא כאחד מאיבריה וכשהמטה טמאה מן התורה במדרס הזב מלבן נמי טמא וכדאמרינן בהלכות אלו. וחיפויי הכלים טהורים דכתיב כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם וכו' ודרשי' בת"כ בהם ולא בחיפויי'.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>המשמש </b> את המתכת במפתח של עץ ושניו של מתכת טמא משום דמתכת פשוטיהן טמאים כדילפינן לעיל וכו' וכל דיני הפרק כלים פרק י"ד ט"ו י"ו י"ט ותוספת' ות"כ ופרק במה אשה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הכלים אין מקבלין טומאה עד שתגמר מלאכתן וכדילפינן בת"כ וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא תנור וכירים וגו' טימא כלי חרס וטימא תנור מה כלי חרס משנגמרה מלאכתו דהיינו משיצטרפו בכבשן דמקמי הכי טיט בעלמא הוא אף תנור משתגמר מלאכתו וכו' ושאר כלים ילפינן מיני' וכל שיש עליו צורת כלי אם הוא מפשוטי כלי עץ טהור מדאורי' ואם יש לו בית קיבול טמא וכלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאים מדאוריתא כדילפינן לעיל. וכל תלוי שעשוי לסייע בשעת מלאכה אם היה הכלי בית קיבול אפילו הוא כלי עץ טמא מן התורה וכלי המשוררים טמאים מדרבנן כדפיר' הר"ש ז"ל במתניתין דכלים פרק ט"ו וכן ביטנון ונקטמון ואירוס מתטמאין מדרבנן וכן כל שאר הטמאים שבפרק זה נראה דהוי מדרבנן:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> כלי שנטמא ונשבר עד שנפסד תשמישו נטהר וכן אם היה טהור אינו מקבל עוד טומאה ולפי מה שהוא תשמישו כך הוא שיעור שבירתו וכדתנן ריש פרק שלישי דכלים שיעור כלי חרס ליטהר העשוי לאוכלין שיעורו כזתים למשקין שיעורו כמשקין לכך ולכך מטילין אותו להחמיר כזתים ותנן נמי הכי פרק ט' ופי' הר"ש ויש ליתן טעם משום דכתיב וכל כלי פתוח וכו' ודרשינן שטומאה משכמת לפתחו וכי ניקב כדי טהרתו חשוב כפתח ובעי צמיד פתיל עליו פחות מכאן לא ושבירת שום כלי במוציא משקה לא חשיבא והוי כשלם אפילו לקדש בו מי חטאת דבעינן כלי ראוי דכתיב מים חיים אל כלי וכל שכן שמקבל טומאה דכלי שלם חסין עליו ומשום נקב פורתא לא שרו ליה ומניחין גסטרא תחתיו וכדאמרינן סוף פרק המצניע אבל בכונס משקה דהיינו נקב רחב קצת שאם מושיבו על המים נכנסין בו לא חשיב כלי וטהור ואם לאוכלין שיעור שבירתו כזתים כדתנן סתמא כרבי מאיר דמתני' דלקמיה דקאמר חבית שיעורא כזתים דתו חזי למילתיה ולא חשוב תוך דידיה אפילו היתה מיוחדת לאגוזים ולגרוגרות אם נקבה במוציא זית טהורה לרבי מאיר דאין מקיימין אותה לאוכלין אם לא חזר ויחדה כדאמרינן פרק המצניע דאם יחדה לרמונים עדיין הוא כלי לקבל בה רמונים או אם היתה מיוחדת לרמונים מתחלה לא נטהרה והיינו בכלי חרס דאזלינן בתר מה שהוא מיוחד אבל כלי עץ תנן עליהו ריש פרק י"ז כל כלי בעלי בתים שיעורם כרמונים מפני שהוא ראוי לתקנו ואין אדם פורש ממנו עד שינקב במוציא רמון דחייס עליה ולא מבטל ליה. ניקב כמוציא זית וסתמו וחזר ונקב אצל נקב הראשון וסתמו עד שהשלימו לרמון טהור כדאמר רבי יוחנן פרק אלו קשרים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כלים </b> שעשאן מתחלה נקובים כמוציא רמון כסל ופוחלץ ואפיפירות שעושין אותן נקובין מתחלתן אלא שמקבלין רמון כדתניא בתוס' פ' י"ג ולכך מקבלין טומאה ואי אין מקבלין רמון שנפחו יותר לא אבל כלים אלו שתשמישן מועיל אפילו יהיו נקובים כמוציא רמון כיון שעשאן מתחלתן כך טמאים עד שיקרע רובן אם עדיין מועילים לתשמישן והוי כסלים של פת ששיעורן כככרות של פת ואם לא על דרך זה איני רואה שום תירוץ לדברי הרב ז"ל ממתני' דפרק כ"ד ומתוספת' פרק י"ג.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אפיפירות </b> שעשה להם גפים טמאות כדתנן פרק י"ז. הכלים הקטנים שאינם יכולים לקבל רמון כרובע הקב דפי"ז דכלים שיעורן כזתים נגממו בכל שהו שיקבלו טמאים כדתנן התם. סלין של פת וקופה גננין ושל בעלי בתים ושל בלנין כפי תשמישן כדתנן ריש פרק י"ז. בית קערות שמקבל תמחויין ובית הרעי שמקבל [רעי] מקבלין טומאה כדתנן התם.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כלי </b> עץ שנחלק לשנים טהור חוץ מאותן שהן נחלקין כל אחד בפני עצמו מתחלת עשייתן כשלחן כפול וכסא כפול ותמחוי המזנון כדתנן פי"ו וכן בית לגינין ובית כוסות הנפחת מהם טהור ואינו חיבור לשלם.
+
+Halakhah 10
+
+<b>משפלת </b> שגבוה מאמצע נפחתה מצד א' טמאה מצד שני טהורה כדתניא בתוספתא ומייתי לה הר"ש ז"ל סוף פרק י"ט דכלים וכתב דכרבי מאיר דמתניתין אתיא דמטמא משפלת שנפחתה מלקבל רמונים השולחן והדולבקי שפחתו טמאים כדתנן ריש פרק כ"ב ואם ניטל אחד או ב' מג' רגליהן טהורה ואם נטלו שלשתן טמא כשיחשוב לאכול עליו כמו על טבלא כדתנן נמי התם וטמאתן מדרבנן כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 11
+
+<b>כלי </b> נצרים שנשאר משפתותיהן כל שהוא מקבלין טומאה כדתנן פרק שני. טבלא שחיפה בנסרים מקבלת טומאה וספסל שנתפרק וסרגלו במשיחה טמא כדתניא בתוספתא. סלים של גמלים קשורים טמאים התירן טהורים כדתניא התם פרק י"ט בתוספתא דכלים.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>שלחן </b> או דולבק שחפן כולן ולא שייר מקום הנחת כוסות טהורים כדתנן פרק כ"ב ואמרינן פרק שתי הלחם לא שנא ציפוי עומד וכו' ואמרינן התם ולרבנן דאומ' שלחן של מקדש מסגרתו למטה היתה טבלא המתהפכת טמאה שחלקה היא משני צדדיה ואינה כשאר פשוטי כלי עץ דרחבה היא:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כלי </b> עור מאימתי מקבלין טומאה התורמל משיחסום כדתנן פרק י"ו ובכלי חרס ילפינן לעיל פרק ה' דבעינן גמר מלאכה לכלי כדי שיקבל טומאה ובכלי מדין כתיב נמי כל כלי מעשה דמשמע שנגמר כל מעשהו כדכתב רש"י ז"ל פרק במה בהמה ואם כלי עור אלו הם פשוטי מקבלים טומאה מדרבנן משיגמרו ואם הם מקבלים הוי טומאתם מדאורי' כשיגמרו. ועור שאין עליו צורת כלי הכף של עור של לוקטי עצים ולוקטי גללי בהמה ובית אצבעות של קייצין ועורות קטוגין מקבלין טומאה וטומאתן נראה דהוי דרבנן וכמו שכתב הרב ז"ל כלים פרק כ"ו ואפילו יש לו צורת כלי אלא שאין עשוי לאחוז בו יפה יפה אלא כדי שלא יפסיד הדבר שמתעסק בו בזיעת ידו כעור שתופרין הצבעין והנפחין על היד אינו מקבל טומאה ואם היה עור של זורעי גנות וכיוצא בו שהוא כדי שיאחז יפה מקבלים טומאה ואפשר דטומאתן מדרבנן אף ע"ג דאינן פשוטי כלי עור כיון דכשאין עשויין אלא בשביל הזיעה הן טהורין אף על גב דהוו כצורה הני דמקבלי טומאה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>שיעור </b> נקב כלי עור ליטהר החמת במוציא פקעיות של שתי ואם אינה מקבלת אלא של ערב עד שתנקב רובה ומשום דראוי לתקנו אין אדם פורש ממנו עד כדי שיעור טהרת כל אחד.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>סנדל </b> עמקי וכיס של שנצית מקבלין טומאה כשהן מותרין ונפשטין כיון שהדיוט יכול להחזירן ולהדק השנצות בלולאות ויחזור כלי קבול וכל שכן אם היו טמאים קודם התרן והפשטן דאכתי טומאתן עליהו וכן אם הסיר השנצות מהן שהעבירן מכל וכל מפסדת צורת הכלי נטהרו אף על פי שאיפשר להחזירן שלא באומן כרבי יוסי ריש מתניתין דפרק כ"ו כלים ואם היה כיס של שנצות אעפ"י שהוסרו השנצות עדין הוא כלי מקבל ואם נפשט בעור טהור כדתנן נמי התם ואם תלה עליו מטלית טמא שהרי יש עליו צורת כלי וכדתנן נמי התם ונראה דקבלת טומאה כהני גווני הויא נמי מדאוריתא כיון דחשיבי כלי קיבול.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>תפלה </b> של ראש ד' כלים בהיתר ראשון שהתירו הד' קציצות וחזרו וניתקנו כתב הר"ש בפי' המשנה פרק י"ח דרביעית אין בגופה טומאה דאי משום שנגעה בג' אין מגע עושה מגע והרב ז"ל כתב כאן דכולן ראשון לטומאה דהיינו מגע טמא מת וכדמשמע מתני' דקתני התיר הד' טהורה מטומאת מת אבל טמא מגע ויפרש הר"ש ז"ל מתניתין אבל טמא מגע דקאי אשלשה לא אד' דהא פרחה ממנה טומאתה ולישנא דמתניתין לא משמע אלא שכולן טמאות טומאת מגע ואיפשר דמאי דכתב דאין בגופה טומאה כלל היינו משום שכשהתירה פרחה ממנה טומאה וכשחזר ותקנה אין מקבל טומאה דאין מגע עושה מגע אבל כיון שהיא מחוברת לג' שהן טמאות מגע היא נמי טמאה מגע כמותן מצד שהן כלי אחד והרביעי מחוברת לשלשה כמו השלשה כשנתקנו שפרחה מהן טומאתן ומצד חיבורן לד' טמאות כולן טמא מת דאי לאו האי חיבור הוו הג' מגע טמא מת והד' טמא מת ובהתר שני שחזרו והתירו הג' ותיקנום תנן במתני' התיר השלישית טהורה שהרביעית במגע ואין מגע עושה מגע דמשמע שהג' טהרו מכל טומאה וכמו שכתבו בפירוש המשנה וכאן כתב הרב ז"ל חזר והתיר האחד פעם שני ותקנה הרי היא ראשון כשהיתה וכן אם היתר השניה ואת השלישית חזר והתיר אף הד' ותקנה הרי כולה טהורה וכו' ונראה שיש בספרים טעות סופר ואפשר לפרש כדי לישב הלשון דהתיר השלישית טהורה שהרביעית במגע ואין מגע עושה מגע דקתני מתני' היינו שהן טהורות דאין מקבלות טומאה מהד' אבל כל שהן מחוברות עם הד' שהיא טמאה מגע הוו כולהו כלי אחד מצד חיבורן וכולן טמאות מגע מחמת חיבורן לד' כדאמרינן כמו בהתר ראשון כשהתיר שלשתן דהא אינן טמאות אלא מגע טמא מת ומצד חיבורן לד' שטמאה טמא מת הוו כולהו טמא מת ולהכי כתב הרב ז"ל בהתיר שני דכשהתיר השלישית נמי הוו ראשון כלומר מצד שהן כלי אחד עם הד' שהיא ראשון והן מחוברות לה אבל כשהתיר גם הד' והחזירה הרי כולן טהורות מכל טומאה וכן סנדל שנפסק אחד מאזניו כשהיה טמא מדרס ותקנה הוי מגע מדרס נפסקה שניה או עקבו או ניטל חוטמו נחלק לב' טהור כדתנן פרק כ"ו. מנעל שנפסק ואינו מקבל רוב הרגל טהור כדתנן נמי התם. טהרות טומאת תפילין של יד בהתרת ג' רוחות ושל ראש בשלש ובקציצה מייתי לה בתוספתא פרק כ"ב.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>הכדור </b> והאימום וקמיע ותפילין שנטמאה הנוגע במה שבתוכן טהור והאיכוף אף נוגע במה שבתוכו טמא כדתנן פרק כ"ג שהתפירה מחברתו ועושהו אחד:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>גמר </b> מלאכה בכלי מתכות דילפינן לה מכלי מדין דכתיב כלי מעשה כלים שלמים וכל שלא נגמרה מלאכת עשייתן הוו גולמים ואמרינן פר' קמא דחולין מ"ש גולמי כלי מתכות דטהורין ושל עץ טמאים רבי יוחנן אמר הואיל ולכבוד הם עשוים לא חשיבי כלי עד שתגמר מלאכתם ורב נחמן אמר הואיל ודמיהן יקרין לא מזו עד דעביד נויין איכא ביניהו כלי עצם דלרבי יוחנן הוו ככלי עץ וכו' ואין מקבלין טומאה עד שלא יהיה מחוסר מעשה כלל כדתנן כלים פרק י"ד ועדיות פרק שלישי ופרק קמא דחולין והעושה כלים מן העשת וכו' פרק י"א ועושה כלי משכב כלי טמא כדתנן נמי התם לפי' הרב ז"ל משום שאינם גולמין והוי דאוריתא ולפירוש אחר דשמא הכלים היו טמאים וחזרו עתה לטומאתן הישנה מדרבנן וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כלי </b> שמחוסר כיסויו אינו גולם כדתניא בתוספתא פ"ט וכדתניא פרק קמא דחולין וכן מחט שעשאה מתחלתה שלא לנקבה לא הויא גולם וגולמי כלי עץ טמאים וכדאמרינן לעיל כדמייתינן פרק קמא דחולין.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> כלי המלחמה טמאים כדתנן התם פרק י"א וכן כל תכשיטי נשים אף על פי שאינם אלא לנוי מרבינן להו בסיפרי זוטא מדכתיב וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים ומנה תכשיטין אצעדה וצמיד ואכולהו קאי תתחטאו אתם ושביכם. כל תכשיטי בהמה וכלים טהורין כדתנן ריש פרק י"ב וטעמא משום דלא רבי קרא לטומאה אלא תכשיטי אדם ולא תכשיטי בהמה וכלים וכל כלי של בהמה וכלים שמשמש גם כן לאדם מקבל טומאה והוו כתכשיטי אדם וכדתנן נמי התם וכדתניא בתוספתא פ"ח בזוג של בהמה וכלים המשמיע קול לאדם כדאמ' פרק במה אשה דכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש אפילו דיבור יבא באש ואף על גב דהאי קרא לגבי הגעלה הוא דכתיב אם אינו ענין להגעלה דהתם מסתברא דאין דיבור מעלה ומוריד תנהו לענין טומאה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b> הכלים יורדים לטומאה במחשבה אם חשב על טבעת בהמה לאדם ואין עולין מידי טומאה אם חשב מאדם לבהמה עד שיעשה מעשה כדתנן פרק כ"ה כלים ומייתי לה פרק בהמה ופרש"י ז"ל לגולמים דאם חשב להניחו כמות שהוא הוי גמר מלאכתו ומקבל טומאה וכאלו נגמר כל מעשה מלאכתו מדכתיב מכל כלי מעשה והא דבמחשבה יורד לטומאה כגון טבעת בהמה לאדם היינו משום דמתחלת עשיית הטבעת נמי לאדם יורדת לטומאה במחשבה לאדם דאלו חשב עליה לבהמה מתחלת עשייתה אינה מקבלת טומאה ובפרק האומר בקידושין אמרינן מחשבה דטומאה כי מעשה דמי דרחמנ' קרייה מעשה דכתיב כי יתן דהיינו בידים וקרינא כי יותן ואף על גב דהוי מחשבה בעלמא דנפלו ממילא וניחא ליה והוי הכשר ומקרי כי יותן.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>זוג </b> של דלת שאינו מקבל טומאה חשב עליו לבהמה מקבל טומאה במחשבה כדאמרינן לעיל משום דמשמיע קול לאדם ועל ידו יודע היכן הוא בהמתו ומוצאה ושל בהמה שעשאה לדלת אפי' קבעו לא הוי מעשה דבעינן מעשה בגופו כדאמרינן פרק במה אשה זוגין שעשאן לבהמה ולדלת אזלינן בתר רובא וכולם מקבלים טומאה עד שיפרישם אם היו רובם לדבר שמקבל טומאה. זוגין הנמצאים בכל מקום רובן לבהמה חוץ מהנמצאים בכרכים דרובן לדלתות. אמר לאומן עשה לי ב' זוגים אחד לדלת ואחד לבהמה מקבל טומאה עד שיפרש זה לכך וזה לכך דכל אחד עשוי לכך ולכך כפי מה שירצה מטילין אותו להחמיר:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> כלי מתכות שיש להם שם בפני עצמן מקבלין טומאה חוץ מהעשויין לקרקע או לשמש את העץ כדתנן בכלים פי"א ותניא בספרי זוטא דבר אשר יבא באש וכו' ריבה את הכלים התלויין בשמותיהם ומשמשין בשמות אחרים ככן שלפני המטה וקולב של מנורה כל דבר ריבה כלים התלויין בשמות אחרים ומשמשין בשמותיהן כפרח של מנורה יכול שאני מרבה קנה של מנורה ושל קרן תלמוד לומר אך וכן כל שאין לו שם בפני עצמו דיש לו שם לווי ובשעת חיבורן הכל טמא. ואם יש לו בית קיבול כקדרה של נזם מקבל טומאה אפילו יש לו שם לווי וכן כל שהוא כלי בפני עצמו כל הכיסויין של מתכת טהורין שאין להם שם בפני עצמם חוץ מאותם שמשתמשין בהם שנעשו כלי קבול וכדתנן התם פרק י"ב וי"ד. וכן הכיסוי שעשאו מראה הוי כלי בפני עצמו כדתנן התם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> האונקיות מקבלות טומאה וכן כשהן תלויות וקבועות בכלי וכן כשנשברה וייחד מהן חצאי ליטרין או שליש או רביעי וכל כלי שמקבל טומאה בפני עצמו מן התורה האונקלי של מתכת והשלשלת הויא מדרבנן וכל שיש לו שם בפני עצמו כהני דכתב הרב בסוף הפרק טמאים מדאוריתא כדאמרינן לעיל וכדתנן להו פי"א וי"ב:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> מסמר שהתקינו להיות כלי בפני עצמו מקבל טומאה שהרי הוא כלי בפני עצמו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל </b> כלי מתכות המשמשות בעגלה שאינם לנוי ולהשמעת קול חשיבי כלי וטמאים כדתנן התם פרק י"ט וכן עקרב ובית הבד.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ריחים </b> של פלפלין עליונה מקבלת טומאה משום כלי מתכות שהוא עיקר והעץ בטל אצלו ותחתונה משום כלי קבול אף על פי שהיה של עץ ואמצעית משום כברה פרש"י ז"ל פרק שני דביצה דגזרו טומאה על הכברה משום ארוג ובתוספ' פירוש דכברה סלתות יש עליה תורת כלי שמקבלת הסובין שאינן יכולים לצאת ממנו וכדאמ' בירוש' ולפי' זה הוי טומאה מדאוריתא. וכל מקבל טומאה שעד סוף הפרק משום דהכי חשיבי כלי וכולהו מייתי פרק י"א וי"ב וי"ד ותוספתא דילהו.
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שיעור </b> כלי מתכת ליטהר כל שאינו יכול לעשות בו מעין מלאכתו לא חשיב כלי ואם משמר הכלי מעין מלאכתו חשוב כלי שלם וכולהו תני לה פי"ג ופי"ד וט"ו ובתוספתו' דילהו וכו':
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כלי </b> עץ ועור ועצם שנשברה טהורה ואם חזר ועשה מהן כלי מקבלין טומאה מכאן ולהבא וכדתנן פ"ב. וכלי מתכת טמאים שנשברו טהרו ואם התיכן וחזר ועשה מהן כלי חזרו לטומאתן מדרבנן וכדתנן פרק י"א. וטיט שבללו בגללים שאין כלי גללים מקבל טומאה אזלינן אחר רובא ואם רוב מן הטיט הוי כלי חרס ומקבל טומאה כדתנן נמי התם. וכלי זכוכית אין טומאתן אלא מדבריהם וכל דיני הפ' פ"ח וי"א וי"ב ועבודה זרה פרק רבי ישמעאל ופרק קמא דשבת וכלים פרק כ' וט"ו ותוספתו' וכו':
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> כלי חרס מתטמא אלא מאוירו או בהיסט הזב כדתני פרק קמא דחולין דכתיב וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו ואע"פ שלא נגע דמה תוכו האמור לטמא אף על פי שלא נגע הכלי למה שבתוכו הוא מטמא אוכלין או משקין הנתונין באוירו דהתורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל דכתיב כלי כל אשר בתוכו אפילו הכלי אינו נוגע בכולו אלא במה שסמוך לדפנות ומה שבאמצע מטמא מן האויר ולא תימא משום דהכלי מצרפן דמדכתיב כל משמע אפילו נתלה באויר ואין אתה יכול לומר שזה מטמא את זה שהרי אין כביצה בכל אחד ועוד דא"כ זה שני וזה שלישי והג' לא יעשה רביעי לטמא את האמצעי' ואם כן מה תוכו האמור לטמא הוא מאוירו אף על פי שלא נגע אף תוכו האמור לטמא להוריד טומאה לכלי אף ע"פ שלא נגע בו טומאה אלא שנכנסה לאויר וכן היסט הזב מטמא כלי חרש כדתניא וכלי חרש אשר יגע בו הזב להביא מגעו שהוא ככולו והוא היסט וכדאמ' לעיל פרק שמיני דהלכות מטמאי משכב ומושב ושאר הכלים והטמאים אין מטמאי אוכלין ומשקין עד שיגעו בהן כדילפינן פרק קמא דחולין דכתיב תוכו וחד מיניהו לדרוש תוכו של זה ולא תוכו של אחר דהינו שאר כלים שאין מקבלין טומאה מאוירן והכי נמי לא מטמאי אוכלין ומשקין מאוירן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> כלי חרס מטמא כלים אחרים מאוירן דכשנכנסה טומאה באוירו הוא טמא וכלים שבתוכו טהורין ואפילו הן כלי חרס כיון שלא נכנסה הטומאה גם כן לאוירן וכדתניא בפסחים יכול יהו כל הכלים מקבלין טומאה מאויר כלי חרס תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מטמאין מאויר כלי חרש ואין כלים מטמאים מאויר כלי חרס וטומאת משקין לכלים הויא מדרבנן וכדא' פ"ח מהלכות שאר אבות הטומאות.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כלי </b> חרס שכפהו על הטומאה כאהל טמא שהרי הטומאה באוירו של כלי חרס ואם היתה הטומאה בגומא שאינה תוך אויר הכלי או התנור או אפילו היתה שוה לקרקע ולא היתה יוצאה לאויר טהור ואם אופה בצק בינוני והוא נוגע בטומאה נטמא התנור אלא אם כן היה בעץ פותח טפח שמביא את הטומאה וכדתנן פ"ח דכלים ואין התנור וכיוצא מתטמא אלא אם כן נמצאת הטומאה מן הסתומה ולפנים כדתנן התם דבלאו הכי לא הויא כאוירו של תנור.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מסרק </b> שעל הרשת של בקבוק אם יש טומאה באויר המסרק טמא כולו כחכמים דפליגי ארבי אליעזר פ"ב דכלים דחשיב תוך כלי חרש.
+
+Halakhah 11
+
+<b>כלי </b> חרס שהיו לו שלשה שפיות זו לפנים מזו טומאה שבעודפה כל שבפני' ממנה טמא ואם היו שוות כל שנטמא אוירה טמא והשאר טהור כדתנן פרק ב' משום דמקום שהוא טהור לא חשיב תוך מקום הטומאה. וכן באלפסי שהן זה בתוך זה היו נקובין בכונס משקה והשרץ בעליונה כולן טמאים שהטומאה באויר כולן כיון שהן נקובין ואם היה שרץ בעליונה ושפת התחתונה עודפת שתיהן טמאות ואמצעיות טהורות שאין כלי חרס מטמא כלים כדאמרינן לעיל כדתנן פ"י.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>טבלא </b> של חרש שהיו קערות דבוקות בה ודופנה עודף על הקערות ניטמאת אחד מהן נטמאו כולן דתוכן קרינא ביה כיון דפיהן למטה מן הדופן והיינו לענין אוכלין ומשקין שבכולן אבל קערות עצמן לא ניטמאו כדאמרינן דאין כלי מיטמא מאויר כלי חרש אי נמי לענין קערות עצמן כיון שפיהן למטה ומחוברות לטבלא חשיב הכל כלי אחד וכן בית התבלין וקלמרין כדתנן נמי התם. וכן בית התבלין של עץ שניטמא אחד מבתיו במשקין והיינו מדרבנן כדאמרינן לעיל דטומאת משקין לכלים מדרבנן ומה שהוא חיבור לטומאה ולא להזייה הוי גזירה מדרבנן וכדאמ' פי"ב דהלכות פרה:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כשם </b> שמציל צמיד פתיל באהל המת כך מציל באויר תנור כדתניא בת"כ מכל האוכל ולא כל האוכל פרט למוקף צמיד פתיל בכלי חרש ונתון לתוך התנור ואין צמיד פתיל לטומאה שהיא כלי בתוך כלי חרש כדמשמע במתניתין דפ"ח דכלים וילפינן לה פרק בהמה המקשה מטומאה רצוצה דבוקעת ועולה עד לרקיע אלמא אפילו בליעת קרקע אינה מעכבת וכל שכן בליעת כלי טומאה מובלעת בדבר אחר שנכנסה לאויר התנור טמאהו כדתנן פרק ח' ופ"ט גבי טבעת המובלעת בלבנה ותרנגול שבלע שרץ ומת דאם הוא חי הבלוע בחי מציל כדרך שמציל באהל המת כדילפינן פרק בהמה המקשה דף ע"א טומאה בלועה שאינה מטמאת מדכתיב והאוכל מנבלתם יכבס בגדיו ואפילו היא במעיו שלא נתעכלה וטהרה בלועה דאינה מקבלת טומאה מק"ו דכלי חרס מוקף צמיד פתיל שאינו מציל על הטומאה שבתוכו מלטמא כדילפינן לעיל ואפ"ה מציל על טהרה שבתוכו מלטמא אדם שמציל על הטומאה כו' אינו דין שיציל על טהרה ובלוע דלמטה דרך בית הרעי ילפינן בק"ו מלמעלה דאינו עושה עיכול עד שיורד למטה דמציל למטה שעושה עיכול אינו דין שיציל ובלוע בבהמה ילפינן בק"ו מבלוע באדם דמטמא מחיים ואפ"ה מציל ק"ו לבהמה שאינה מטמאה מחיים כדאמרינן התם ודוקא בבלוע בתוך החי הוא דילפינן דמציל אבל בלוע דמת או בדבר אחר אינו מציל כדאמרינן ודוקא בלוע בתוך הגוף ודומיא דאוכל נבלה אבל בלוע בתוך פיו וכיוצא בו אינו מציל לא לטומאה ולא לטהרה כדתניא בתוספתא פרק ששי ופרק יוצא דופן וכן בלוע שאינו עומד בפני עצמו אלא הוא מובלע ומפוזר בדבר שהוא בו כגון ספג ולפת וגמי וחרסין דפ' ט' דכלים כיון שסוף המשקה לצאת מטמאים את התנור מדרבנן ואם הם משקין טמאין שהן אב הטומאה כמי רגלים של זב ושל זבה התנור טמא מן התורה וריבה הכתוב בהם מעינות לטמא אדם וכלים וכדאמרי' פ' האשה בנדה דמייתי התם מתניתין דחרסית וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כלי </b> חרס שחלקו במחיצה אין המחיצה מצלת על מה שחוצה לה דאין דרך בני אדם לחלק כלי חרס וכדתנן ריש פרק ח' דדוקא באהל הוא שמצלת המחיצה כדתנן פרק ט"ו מאהלות וילפינן לה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>כלי </b> חרש שיוצא שפתו חוץ מן הכלי האחר שמונח בו אפילו שהטומאה או האוכלין שבו מכוונין בתוך הכלי חרש האחר אין כאן טומאה כדכתיב כל אשר בתוכו יטמא ולא שבתוך תוכו והיינו כששפת הפנימי בחוץ דאם כולו הוא בפנים הרי כולו אויר אחד וחד תוך הוא ואם יש נקב בפנימי אינו מציל כדכתיב כל אשר בתוכו יטמא והרי הוא בתוכו על ידי הנקב ואם סתם הנקב מצילו בצמיד פתיל של כלי חרש שמציל על האוכלין שלא יטמאו ואין מציל כששפתו לחוץ אלא כלי שיש לו תוך משום דדרשינן ולא תוך תוכו. אבל עור וכיוצא בו שהיה שקוע לאויר כלי חרס וקצותיו בחוץ הוי כמונח באויר כלי חרש כיון דאין לו תוך כדאמרינן.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>כלי </b> חרס הכפוי על פי כלי חרש אחר אף על פי שאויר שניהם מעורב לא חשיב אחד תוך חברו ואם טומאה בא' מהם לא נטמאו האוכלין שהן בשני דלא הוו תוך הכלי:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> כלי חרש מקבל טומאה עד שיצרפנו בכבשן דמקמי הכי טיט בעלמא הוא ואף על גב דתנור אפילו לא הוסק תנור שמו הא כתיב אך למעט שלא יקבל טומאה עד שיסיקנו וכדילפינן לעיל ריש פ"ה ושיעור הסקה כל אחד כפי מה שהוא וכדתנן פרק ה' וכן שיעור תחלת בנינו כל אחד כפי מה שהוא מקבל טומאה מתחלת אחר הסק לבשל או לצלות בו כדתנן התם דבהני שיעורי הוי תנור או כירה או כופח.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>תנור </b> שחצצו לשנים והוסק אחד מחלקיו ונטמא בשרץ הכל טמא כיון שהעובי שביניהם טמא.
+
+Halakhah 6
+
+<b>תנור </b> או כירה של אבן טהורים לעולם וכן של מתכת טהורין משום דין כלי חרס וכדילפינן בתורת כהנים יותץ טמאים הם את שיש לו נתיצה יש לו טומאה את שאין לו נתיצה אין לו טומאה פרט לאלו ואם ניקב נקב שיוצא ממנו האור וסתמו בטיט הוי כתנור ואפשר דהוי מדרבנן.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>תנור </b> שאינו מחובר לארץ טמא משום תנור ואפילו בהיסק ראשון כדאמר עולא פרק כל הכלים לרבנן דפליגי אר' יהודה ואמרי דהואיל והוסק מכל מקום טמא דכתיב טמאים הם וטמאים יהיו לכם כיון דכפל ביה ריבוייא הוא שאף ע"פ שאינו מתוקן כל צרכו ואע"ג דאין הבל שלו מתקיים יפה מקבל טומאה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כור </b> של צורפי מתכות וכירה של עושי זכוכית אם יש להן בית שפיתה מקבלין טומאה כדתנן פרק ח'. וכבשן של שלשת אומניות טהור ופורנה טמאה כדתנן התם אם יש לה לזבז דמשמש עם הקרקע וכדתנן התם ובתוספתא.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אבנים </b> שעשאן תנור וטפלן בטיט מבחוץ בלבד מתטמא במגע ולא באויר כר' יהודה דפליג אר' מאיר בתוספתא דכל שלא מירח מבפנים לית ליה טומאה אלא מדרבנן ולא מיטמא באויר דעבדינן היכרא דלא לשרוף עליהו תרומה וקדשים כן כתב הר"ש ז"ל פרק ה' דכלים חוברן לתנור ולא חברן זו לזו מתטמאות כדתניא התם ונראה דהוי מדרבנן וטירת הכירה טהור דלאו אורחא בהכי אבל תנור אורחיה בהכי וכו'.
+
+Halakhah 12
+
+<b>ב' </b> חביות וב' אלפסין שעשאן כירה מתטמאין ותוכן טהור שאין כלי חרס מיטמא מגבו ועובי החביות חולקין המשמש לטמא טמא לטהור טהור כדתניא בתוספתא פרק ה'.
+
+Halakhah 13
+
+<b>שלשה </b> פטפוטין שחברן בטיט טמאה משום כירה כדתנן ריש פרק ו' דנעשו ככירה לטמאה באויר כנגד גובה הפטפוטים וג' מסמרים טהור מדין כלי חרס וכן אבנים שלא חברן בטיט הן ככירה של אבן.
+
+Halakhah 14
+
+<b>שני </b> אבנים שחברן בקרקע בטיט לכירה מתטמאה חיבר האחד טהורה כדתנן נמי התם. האבן ששופת עליה ועל התנור או על הכירה וכו' וכדתניא בתורת כהנים יותץ טמאים את שיש לו נתיצה יש לו טומאה את שאין לו נתיצה אין לו טומאה ובהני ליכא נתיצה.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>כירת </b> הטבחים שאבן אחת משמשת לשני קדרות נטמא אחת לא נטמאו כולן כדתנן התם.
+
+Halakhah 17
+
+<b>שלש </b> אבנים שעשאן שני כירות נטמאת אחת מהן האבן האמצעית המשמש ממנה לכירה טמאה טמא ניטלה הטהורה הוחלטה האמצעית לטמאה ניטלה טמאה הוחלטה האמצעית לטהורה וכדתנן התם פרק ו' נטמאו שתיהן והיתה האבן האמצעית גדולה אמצעה שאינו משמש לשפיתה טהור ואם ניטלה האבן האמצעית אם יכול לשפות על שתים החיצונות טמאה ואם לא היה יכול לשפות שהיו מרוחקות טהורה ואפילו החזירה אחר כך עד שימרח ויסיק כל אחת וכדתנן נמי התם. וב' אבנים שסמכן לכירה טמאה מכאן ומכאן חצי כל אבן כירה ראשונה טהור דמשמש לחיצונות ניטלו חזרו לטומאתן כדתנן נמי התם. וטומאת [דוכן] משום כלי קבול כדתנן פרק ז' וכירה הבנויה על גבי הסל אינה מקבלת טומאה מאוירה דאין לה קיום אלא על ידי הסל שהוא כלי עץ:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>תנור </b> גדול שיריו ד' טפחים והקטן רובו והכירה ג' אצבעות וכופח שהוא לאפות בו כתנור ולבישול ככירה וכדתנן פ"ה דכלים דבהני שיעורי אכתי שמו עליו וטומאתו בו ובציר מהכי אינו מקבל טומאה וגם אם היה טמא פרחה מיניה טומאתו ואם חלק התנור לג' וגרר את הטפלה שעל החרסים נטהר דאי לב' הגדול טמא דאיכא רובא כדתנן התם ומייתי לה פרק העור והרוטב ואוקי לה דעבדיה גסטרא שחלקו לארכו ולהכי כרובא טמא אע"ג דלא הוי ארבעה דאי צלקיה מצלק לרחבו אי לא הוי ארבעה לא הוי טמא דשוב אינו עומד יפה חלקו לב' בשוה כל אחד מהן טמא דא"א לצמצם כדתניא בתוס' וכדאמ' פרק שני דחולין ובבכורות משום דכלי חרס יש בו גומות ולהכי א"א לצמצם ולא סלקא טומאה מיניה והוי ספקא דאוריתא. וטבלא של חרש שיש לה דופן שנחלקה לב' בשוה דליכא רובא בחד מיניהו טהורין דהוי מד' דברים שחכמים מטהרים ור"ג מטמא פי"ב כלים ופ"ג דעדויות ולפי' הראב"ד ז"ל היא טבלא של עץ ומשום דטומאתה מדרבנן לא אמרינן בה תרי רובי ולדעת הרב שהיא של חרס נראה דטהורה משום דהשתא אין לה דופן ברוח רביעית ואפ"ה אם אחת מהן גדולה טמאה דאכתי חשיבא כלי קיבול וכל שהוא טמא משום תנור הוי טומאתו מן התורה כתנורו של עכנאי וכשאינו מטמא אלא במגע ולא באויר הוי מדרבנן ובפ"ה תנן להו לכולהו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>יורת </b> הערביים הוא תנור טמא וכלי חרש שטהר אין לו טומאה לעולם אלא א"כ טחו מבית ומחוץ.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>תנור </b> של סדקין כל שאין עושין ממנו תנור אינו מחבר את הסדקין כדתניא בתוספתא.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>תנור </b> שיש בו עפר אם נטמא מאוירו אינו טמא אלא מעפר ולמעלה ואם במגע ניטמא כולו אף מעפר ולמטה כדתנן התם פ' ה'.
+
+Halakhah 13
+
+<b>כירה </b> שנחלקה לרחבה מקבלת טומאה כיון שהיא מקום שפיתת שני קדרות וטומאת קלתות נראה דהויא דאוריתא ובריש פרק שמיני תנן לה:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בריש </b> פרק העור והרוטב אמרינן תנור וכירים יותץ טמאים הם לכם לכל שבצרכיכם לרבות את הידות מכאן אמרו אבן היוצאת מן התנור טפח ומן הכירה שלשה אצבעות וכדתנן פרק ה' ותניא בת"כ או יכול שאני מרבה יותר מכשיעור ת"ל הם וכתיב לכם הא כיצד מה שהוא צורך לתנור או לכירה הוי כותיהו. וכופח שהוא לאפיית סופגנין הויא כתנור ולבישול ביצה קלה הוא ככירה. וכן מוסף התנור של נחתומין ומוסף יורה של שולקי זתים טמא כדתנן התם דהוו להו צורך וכתיב לכם כדאמר' לעיל. וכן טירת התנור גבוהה ד"ט אבל בית הפך ותבלין ונר של כירה אינן חיבור לה מדאוריתא דלאו צורך הכירה ממש הם ומדרבנן הם חבור לטומאת מגע וכל מה שמתטמא במגע ולא באויר טומאתו נמי מדרבנן כדאמרינן לעיל. וטומאה חצר כירה כשהיא גבוהה ג' אצבעות מדאוריתא מטעם יד נטמאת בטומאת הכירה וכירה נמי מקבלת טומאה על ידה דהוי חיבור לה אבל כשאינה גבוה ג' אצבעות אינה חיבור אלא מדרבנן וכשהיה גבוה אפילו היא מופרשת שלא בנאה האומן בחיבור טמאה בטומאת הכירה דהוי תשמיש לצורך לה וכדתנן נמי התם. ופטפוטי כירה ג' בגובה שלשה אצבעות או פחות ניטמאו בטומא' הכירה ואפילו אם הפטפוטים ד' נידונים ככירה וכל שמיטמא במגע ובאויר הוי דאוריתא כדא' וכל הני בבי פרק שביעי:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> כלי חרש שאינו מקבל או אינו עשוי לקבלה כסלונות שהמים מהלכין בהם וכחבית של שייטין אין לו טומאה כלל כדתנן פרק שני דכלים ותניא בת"כ אל תוכו את שיש לו תוך טמא ושאין לו תוך טהור פרט לאלו וכיוצא בהם.
+
+Halakhah 2
+
+<b>פנס </b> שיש לו בית קיבול שמן ומגופה יוצרים שיש לה תוך ומשפך של רוכלין וכיסוי כדין שהתקינן לתשמיש וכיסוי אלפס שאינו נקוב ואין לו חידוד כולם חשיבי כלי קבול לתשמיש ומתטמאים וכדתנן להו פרק כ' אבל כיסוי שאינו משמש כשהוא כפוי טהור וכדאמרינן לעיל אשר יעשה מלאכה ולא העושה מלאכה כאחרים יכול שאני מרבה אף חיפויי כלים תלמוד לומר בהם. וטיטרוס שהמים מתקבצין לצדדין הוי עשוי לקבלה כרבי יוסי במתני' פרק שני'.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הלפיד </b> של חרס שדולק בשמן ומטלניות שבו אף על גב דאין עומד בפני עצמו טמא וכן כלי שמניחין תחת הנר לקבל השמן הנוטף כדתנן להו סוף פ"ב דכלים.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ספינה </b> מכל דבר שתהיה טהורה כדתנן פ' ר' עקיבא מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר דרך אניה בלב ים מה ים טהור אף אניה טהורה ולחנניה דקאמר התם מה שק מיטלטל מלא וריקן לאפוקי ספינה דאינה מיטלטלה מלאה ספינה של חרש טמאה ומתניתין דכלים כרבי עקיבא וברייתא דת"כ נמי כרבי עקיבא.
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b> הכלים שנשברו ונפסדה צורתן אף על פי שהשברים ראויים לאי זה תשמיש אין מקבלין טומאה חוץ מכלי חרש שהשבר הראוי לקבל בלא סמיכה מקבל טומאה וכדתניא בת"כ וכלי חרש לרבות אהלים מנין לרבות שברי כלי חרש תלמוד לומר וכל כלי חרש מכאן אמרו הדקין שבכלי חרש קרקרותיהן ודופנותיהן יושבין שלא מסומכין וכו' כדתנן פרק שני דכלים וכל כלי שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם. וכל כלי שנעשה מתחלה לקבל בסמיכה או באחיזה מקבל טומאה דלא ממעטי אלא שברים שאינם מקבלים בלי סמיכה דלא הוו בכלל ריבויא דשבר כלים היושבים בלי סמיכה וכל שבר שאינו מקבל שיעור המפורש בו במתניתין דפ"ב וכדמייתי הרב ז"ל אינו מקבל טומאה דאף על גב דמקבל רביעית שלא מסומך כיון שבא מכלי גדול לא חשיב כלי אלא אם כן מקבל כשיעור המפורש בו וכלי חרש קטן שנשבר ונשאר מקרקעית קיבול כל שהוא מקבל טומאה. וגסטרא מקבלת טומאה אף על פי שהיא משברי כלים:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כלי </b> חרש העשוי לאוכלין שניקב במוציא זית ולמשקין בכונס משקה נטהר ואינו מקבל טומאה לכך ולכך מטילין אותו לחומרו בזיתים כדתנן ריש פרק שלישי דכלים והיינו משום דכשניקב בשיעור זה חשוב כפתח ובעינן צמיד פתיל עליו וכדאמרינן לעיל פרק ששי ובפרק בא סימן אמרינן שונין כלומר הלכה למשה מסיני שכלי חרש שיעור המבטלו להיות כלי למי חטאת הוה בכונס משקה ולא אמרו מוציא משקה אלא לגסטרא בלבד שבטלה אף על פי שאינה מכניסה משקה ששוב אין חס עליה ואין משתמש בה דהכלי שלם חס עליו כשאינו אלא במוציא משקה שמביא גסטרא תחתיו אבל גסטרא אין אומרים הבא גסטרא לגסטרא ובפרק המצניע נמי אמרינן חמש מדות בכלי חרש תרתי הני כלי שלם בכונס וגסטרא במוציא ועדין הוא כלי להכשיר זרעים הזרועים בתוכה דכתלושין נינהו דאין נקב זה ראוי להריח לחלוחית הקרקע עד שינקב כשורש קטן ועדין הוא כלי לאוכלין עד שינקב במוציא זתים ועדין הוא כלי אם יחדו לרמונים עד שינקב במוציא רמון דטהור מכלום אלא שאם הוקף בצמיד פתיל אין טומאה נכנסת בו דרך נקב ומציל על כל מה שבתוכו עד שיפחת רובו דכל כלי פתוח כתיב דרך פתח נכנסת לו טומאה ולא דרך נקב כשניקב במקום שנשאר עוד שיעור כלי מן הנקב ולמטה כמו שתירצו התוספתא שם סוף פרק המצניע.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>חבית </b> שיעורה באגוזים כר' יהודה במתניתין דפ"ג דכלים וכל שאר הכלים כל אחד כשיעור המפורש בו נטהר ולא חשיב כלי וכדתנן להו התם. וכן דיני טומאת חבית שנפחתה או נתרועעה או נסדקה וגסטרא כולן מן התורה דחשיבי כלי או שבר כלי המתטמא מן התורה ומה שמיטמא במגע ולא באויר כשיוצא זית מן החידודין של שבר הוי נמי מדאורייתא ומיטמא מטעם יד כדפי' הר"ש ז"ל עלה דמתניתין פרק ד' וטומאת מגע בכלי חרש הוא מתוכו דאין לכלי חרש טומאה אלא מתוכו כדאמרינן לעיל. וחבית שנתרועעה וטפלה בגללים טומאתה נמי מדאוריתא דאכתי חשיבא כלי ואם היה בה חרש מחזיק רביעית כנגד אותו החרש מתטמא באויר ושאר החבית אינו מתטמא אלא במגע מטעם יד כדאמר' לעיל אבל בטומאת אויר כנגדו דוקא ולית בה טומאה משום יד דאין אויר ליד כלי חרש וכל שבר חרש שניקב וטהר שעה אחת אף על פי שסתמו בחבית אחר כך אין לו טומאה לעולם. וכלי שסתמו בזפת ואינו יכול להשתמש שימושו אינה סתימה וכן כלי זפת ושעוה לא חשיבי כלום. ומשפך שסתמו אי הוי של עץ טמא כרבי עקיבא במתניתין וכדמפרש בתוספת' לפי שהוא (מוכן) [מינו] שהזפת יוצא מן העץ:
+
+Chapter 20
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>טפילת </b> כלי חרש הצריך שהוא רעוע חשוב' כגוף הכלי וכן כל שהוא חבור לכלי הוי כגופו מן התורה וטפילת התנור עד טפח וכירה ג' אצבעות הוי צרכן טפח לה ומה שהוא צורך הכלי הוי ככלי כדאמ' וכדתנן להו פרק ג' במתני' ובתוספ' וטומא' עריבת על ידי בצק שבסדקיה וטומאת משיחות ורצועות תפירות הויא נמי דאוריתא ומייתי לה פרק י"ו בתוספתא דכלים ועריבת פרק אלו עוברין שיעור יד קורדום מלפניו ומאחריו ושיירי פרגל ויד מקבת וקורנס ושאר הידות כולן טמאין מן התורה כדכתיב וטמאים יהיו לכם לכל צרככם כדאמ' לעיל וכל היתר על השיעורין טהור אלא אם רצה לקיימו דאז חשיב יד ומשמשי האור כל מה שהוא ארוך הוא צורך וחשיב יד להתרחק מן האש וכדתנן להו פרק כ"ט מהלכות כלים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מקל </b> שעשאו יד לקורדום אף על גב דפשוטי כלי עץ לא מיטמאי חשיב חיבור בשעת מלאכה והוי יד ושלא בשעת מלאכה לא משום דאדם עשוי לזורקו בין העצים ודיוסטר שהוא כשני כלים הוו חיבור בשעת מלאכה. וכל מה שהוא חיבור לעגלה טמא עמה וקשת ומצודת האישות אין להם חיבור וכן מסכת נסוכה אין כליה חיבור ליד אבל נפש המסכת וחבוריו הם חיבור לבגד כדתנן להו לכולהו פרק כ' וכ"א. ונוגע בפיקה עד שלא פירע נמי טמא כדתנן התם.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>החוט </b> הצריך חיבור לבגד ולא למחט וחוט שפירש מן הבגד כולו חיבור וכן חבל הקשור בחרס ואם קשר בה חבל אחר מן הקשר ולפנים חיבור וחבל קופה קשורה נמי חיבור כדתניא להו בתוספתא פרק ט"ז:
+
+Chapter 21
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>חוטין </b> היוצאין מן האריג ומן הנימין שיעורן מפורש במתניתין דפרק כ"ט ובת"כ תניא במשכבו ולא בנימין יותר מג' אצבעות וטפי מהני שיעורי לא חשיב יד ונימי כיפה של ראש וחבוריו כל שהן כדתנן נמי התם חוט מיני משקולות ומאזנים שיעורן המפורש שם במשנה הוי יד טפי לא אפילו בציר דטפי לא חשיב יד.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>החבל </b> שמסרגין בה המטות וחבל היוצא מן המטה שיעור המפורש הוי חיבור ותניא בת"כ במשכבו ולא בחבל היוצא מן המטה פחות מה' או יותר על עשרה או יכול שאני מוציא מחמשה עד עשרה ת"ל טמא דפחות לא חזי לידו טפי מעשרה נמי לא חשיב יד ומזרן של מטה ושיירי המזרן מפורש שיעורן פ' י"ט. ולשאר טומאות אפילו מאה אמה כולו חיבור כדתניא בתוספתא זה הכלל כל טומאה ששוה מזרן למטה כולן חיבור אחד אפילו עד מאה אמה ומה שאינו שוה מטה למזרן כטומאת מדרס זב דלא חזי מזרן למדרס ואפ"ה עד עשרה חשיב למטה כדאמרינן לעיל וטומאת שבע' וטומא' ערב במטה ומזרן וכרעי המטה וכן השן של מעדר פרק י"ח וי"ט וטומאת ערב הויא:
+
+Chapter 22
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שיעור </b> בגד צמר או פשתים למדרס ג"ט ולטומאת מת ושאר טומאות שלש אצבעות כדתנן פרק כ"ז ממסכת כלים ואמרינן פרק במה מדליקין הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם בטומאת מת ושרצים דכתיב בטומאת [מת] וכל בגד וכל כלי עור ובשרצים או בגד או עור ובשכבת זרע וכל בגד וכל עור ופרט הכתוב בטומאת נגעים צמר ופשתים דכתיב תחלה והבגד אשר יהיה בו וגו' כלל בבגד צמר וגו' פרט אף כל בגדים הסתומים ילפינן במה מצינו דאינן אלא צמר ופשתים ודכולי עלמא שלש על שלש אצבעות בצמר ופשתים מיטמא בנגעים דתניא בגד דכתיב בנגעים אין לי שיטמא אלא בגד שלם שלש על שלש מנין תלמוד לומר והבגד דשלשה על שלשה לא צריך קרא כיון דחזי לעשירים נמי אבל שלש על שלש דלא חזי לעניים איצטריך קרא ולא אתי בק"ו דשתי וערב וגלי רחמנא בנגעים והוא הדין לשרצים דכתיב בהו בגד כי התם ושלשה על שלשה בשאר בגדים נפקא לן מאו בגד דכתיב בשרצים דאו ריבוייא הוא. והאורג בגד כל שהוא בפני עצמו מטמא כשאר טומאות חוץ מטומאת מדרס וכדמרבינן ליה פרק במה אשה מאו בגד דכתיב גבי שרצים דהוי ריבויא ואף על גב דמפקינן ליה לשלשה על שלשה הבא מבגד גדול אפ"ה שקולים הם ויבואו שניהם דכל שהוא אריג מתחלה חשיב כשלשה על שלש' הבא מבגד גדול וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הבגדים </b> העבים ביותר כלבדים והדקין ביותר כפשתן דק שבשרו נראית מתחתיהן אין מקבלין טומאה אפילו בשאר טומאות עד שיהיה כדי שלשה על שלשה כדתניא בתוספתא פרק כ"ד אין בהם משום שלש על שלש אבל יש בהן משום שלשה על שלשה ובמתניתין פרק כ"ח נמי תנן דאין בהם ג' על ג' והיינו בפחות מג' אינם ראוים לשום דבר.
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> הקליעות מקבלות טומאה בבגדים חוץ משל צמרים כדתנן פרק שלישי דעדיות וטעמא דמה לי ארוג עם המחט מה לי ארוג ביד וקליעה הוי כארוג ביד ושל צמרים טהורה דאינה מהודקת וקלע ומכמורות ורשתות וזוטו של חרש המקבלין טומאה הוי מדאורית' כבגד. וכן טומאה משמרת ומטפחות ספרים המצויירות אין מקבלות טומאה כדתנן פרק כ"ח כב"ה דמצויירות עבידי לנוי ואפילו מטומאות מת טהור דאין תכשיט לכלי כדמשמע פרק בהמה דלא מנה הכתוב אלא נויי אדם ולא נויי בהמה וכלים ואפילו מצויירות אינן מטמאות מדרס דאין ראוי למדרס שאומ' עמוד ונעשה מלאכתנו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כסת </b> סבלין טמאה מדרס כדתנן פרק כ"ח משום דלפעמים יושבים עליו וכן משמרת של יין כן כתב הרב ז"ל ובמתניתין פרק כ"ח תנן בהדיא אין בה משום מושב היינו משום דאין יושבין עליו מפני השמרים.
+
+Halakhah 8
+
+<b>בגד </b> שחשב עליו לצורות ובטל מחשבתו מקבל טומאה ומטפחות העשויות לחפות כותלים ועמודים מקבלים טומאה דחיפוי ונויי כלים הוא דממעטינן לעיל אבל חיפויי דבר מחובר חשיבי כלים בפני עצמם.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כפה </b> שנתנה על הספר טהרה ממדרס כדתנן פכ"ח וכדאמרינן פרק נגמר הדין דנאסר לתשמיש קמא ולכך לא חזי למדרס אספלנית על העור ועל בגד מבטלו מתורת טומאה ומלוגמא על העור כיון שכשמתקנח ראוי למדרס טמא וכדתנן התם
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>בגד </b> משיארוג שלש אצבעות מקבל טומאה ואריגת מחט עד שתיגמר מלאכתן והנעשה על גבי מחט כמצודה עד שיעשה בה בית קיבול.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>סבכה </b> של בנות עד שיגמור פיה או קרקעיתה שהן גמר מלאכתה כדתנן התם וחוטי השביסה הן חיבור לה ואם נקרעה הסבכה שאינה מקבלת רוב השיער טהורה כדתנן נמי התם.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>חלוק </b> של כל דבר גמר מלאכתו הויא משיפתח את פיו וכדתניא בתוספתא וטהרתה משיבלה ואינה ראויה לעין מלאכה ראשונה וכדתניא נמי התם ואם נשתייר רובו מלמעלה עדיין טמא. וכל טומאות אלו וטומאת חגור וטלית של עני ומטליות פחותות מג"ט או שלא היו בריאות לקבל או קרועות בלא הבדלת קרעים או נמחות או מושלכות באשפה או נתונות בכדור טומאת כולן מן התורה דאכתי חשיבי כלי כדתניא בתוספתא ופרק (כ"ג וכ"ג) [כ"ז ונח] דמתניתין דכלים:
+
+Chapter 23
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מחצלות </b> מטמאות טומאת מדרס כדתנן פרק ג' דעדיות וחכמים אומרים מדרס ומתרץ פ' קמא דסוכה אף מדרס שראוי למשכב וכתיב כל המשכב אשר ישכב עליו וכו' ובפרק כיצד הרגל מייתי מפץ שיהא טמא בשרץ מדין ק"ו מפכין קטנים שטהורים בזב בכל טומאות דפיו צר ואין יכול להכניס אצבעו לאויר ושיעור הזב דמרבינן בתורת כהנים דמטמא באויר הני מילי בכלי הראוי לנגיעת בשר דלהכי אפקיה רחמנא בלשון נגיעת בשר כדכתיב והנוגע בבשר הזב ולמדרס נמי לא חזי דאין עשוי לישיבה ובהסיט נמי לא דאפקה רחמנא לטומאת היסט בזב בלשון נגיעה כדכתיב וכל כלי חרש אשר יגע בו הזב לומר דכל שאינו ראוי למגע אינו ראוי לטמא בהיסט ואפילו שהן טהורין מכל טומאת הזב טמאים בשרץ דשרץ מטמא בכעדשה וראוי ליכנס בפי פך קטן מפץ שטמא בזב שראוי למשכב אינו דין שיהא טמא בשרץ ומפץ במת מנין נאמר בגד ועור בשרץ ונאמר בגד ועור במת מה בגד ועור האמור בשרץ מפץ טמא בו כדילפינן מק"ו אף בגד ועור האמור במת מפץ טמא בו ומשום דאיכא למיפרך מה לשרץ דמטמא בכעדשה אמרינן דהוו מופנין משני צדדין וכו' כדאיתא התם והרב ז"ל כתב שטומאת מת ושאר טומאות במפץ היה מדבריהם ככל פשוטי כלי עץ ונראה דמיירי במפץ של גמי ושל שיפה כפי' ר"ת ז"ל פרק ר' עקיבא דטומאתן מדרבנן לבד טומאת מדרס והא דילפינן מפכים לשאר טומאות היינו במפץ קנים אם עשאה לשכיבה דמטמאה מדרס מטמאה נמי שאר טומאות דשל קנים דקתני כלים פי"ו דטהורה היינו כשאינה ראויה למדרס.
+
+Halakhah 2
+
+<b>שיעור </b> בגד למדרס ג' על ג' שק ד' עור ה' מפץ ששה ואם קצץ בכונה אפילו טפח על טפח למושב וג"ט על ג' למשכב טמא מדרס וכדתנן פרק כ"ז ובמעילה ספ"ב קדשי מזבח תנא נמי הכי משום דאם חשב למושב לעשותו טלאי לבגד מטמ' משום זב אם היה ג"ט על שלשה אפילו משק או עור אם חישב עליו לעשותו למשכב הואיל וראוי לעשות ממנו טלאי לכסות שנקרע חזי למדרס וכן אם קצצו לאחיזה כל שהוא כדאמרינן התם דראוי לקצצו תאנים וכל שהוא פחות משלשה אצבעות לא חזי למידי וכל שחיבור והשלים שיעור ממין שני כחמור שבשניהם טמא בשיעור קל טהור וכדתנן התם פרק כ"ד ובלויי נפה שקצצם והנמדדים כפולים כמו שהם טומאתה מן התורה וכדתנן פכ"ז דכיון דאורחיה כפול אי הוי פשוט לא מהני.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ג"ט </b> על ג' ארוגין שנטמאו במדרס והשלים עליו כל הבגד כולו מדרס וכן בגד שנארג בו ג' אצבעות על ג' ניטמא במת והשלים הבגד כולו טמא ניטל חוט אחד מתחלתו טמא מגע מדרס או מגע טמא מת ואם ניטל חוט אחד מתחלתו ואחר כך השלים כל הבגד במדרס טמא מגע מדרס ובטומאת מת טהור שכל פחות משלש' אצבעות טהור מכלום כדתנן התם פכ"ז.
+
+Halakhah 8
+
+<b>מטלית </b> שהוא מדרס ותלאו בקופה ונעשה הכל ראשון שהרי נתבטלה ממדרס ואם הפרישה המטלית טהור מכלום שכבר נתבטל ואם תלאה על הבגד בתפירה מב' רוחות הכל מדרס הפרישה המטלית אב כשהיה שלא נתבטל.
+
+Halakhah 9
+
+<b>שלשה </b> טפחים על שלשה שנחלק טהור וקרע שלשה אצבעות הבא מבגד מדרס טמא מגע בעת פרישתו. סדין שעשאו פרכת טהור מן המדרס כדתנן פרק עשרים.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>טלית </b> מדרס שהטבילה וקודם הערב שמש נקרע רובה טהורה כולה שלא יחוס לקרוע כולה כיון שהטבילה וכדאמרינן פרק העור והרוטב ומדאוריתא אפילו אינה טבולת יום אלא טמאה כיון שנקרעה רובה טהרה אפילו נשאר כדי מעפורת ולית בה טומאה אלא מדרבנן וכדאמרינן נמי פרק דם חטאת:
+
+Chapter 24
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> העורות שיושב עליהן ואפילו בשעת מלאכה טמאין מדרס וכולן כשיעור חמשה טפחים על חמשה ועור שחוגר הסורק ועור שלופף בו המלאכה אינו טמא מדרס אלא טומאות אחרות ועור חיפויי כלים טהור מכלום וכדילפינן לעיל וכולהו תנן להו פכ"ו וחיפוי משקולת הוי כלי קבול המשקלות וכן עור החופה את רוב הרגל מנעל שעל האימום מתטמא מדרס.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> עור הראוי למדרס ואינו חסר מלאכה במחשבה לדבר הטמא מדרס מתטמא אם הוא של בעל הבית כדאמרינן התם משום דלא מימליך וכו'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>אין </b> אדם מטמא משכב שאינו שלו כדאמרינן פרק מרובה דכתיב במשכבו גזלן שדרס על המשכב שגזל טהור אם לא נתיאשו הבעלים וגנב שישב על המשכב שגנב טמא שחזקת יאוש יש כיון שאין יודעים מי גנבו ולפיכך מחשבה מועלת לגנב ולא לגזלן כדאמרינן פרק כ"ו ובמרובה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>עור </b> מדרס והתחיל לעשותו רצועות טמא עד שימעט מחמשה טפחים כדתנן התם עור ששנה מפשוט למקבל או איפכא נטהר דהוה ליה ככלי שנשבר אבל מפשוט לפשוט לא חשיב שינוי וכדתנן התם כל ששנה לשמו טמא לשם אחר טהור ובבגד הכל טמא כדתניא בתוספתא התם.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כלים </b> שעיקר עשייתן למשכב ולקיבול ככרים וכסתות אם נפחתו שאינם מקבלים עדין מטמאין מדרס אבל אם עיקר עשייתן לקבלה וראויין נמי למושב כחמת ותורמיל הגדולים אם נפחתו מלקבל טהרו מכל טומאה ואפילו צרר מקום הפחת חוץ משל ערביים שדרכן לצרור ואינו נוח להתיר וכדתנן פרק כ"ה ועדויות פרק ה':
+
+Chapter 25
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> פשוטי כלי עץ העשוי לישב או לשכב או לרכוב מתטמא מדרס כדכתיב וכל המשכב וכדכתב פרק קמא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>טומאת </b> כסא של ברזל וטרסקל ועורם וספסלים ונסרים שבמרחץ וכלכלה וסל טומאתן מן התורה וכולהו פרק כ"ה מהלכות כלים וכן טומאת כסא שקבעה בקורת בית הבד וקורת סתתין וראשי כלונסאות ועושה כיפה מן השאור טומאתן מן התורה ומייתי להו בתוספתא דכלים ופרק העור והרוטב.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מחצלת </b> הקש טמאה מדרס כר' עקיבא כלים פי"ז ושל קנים ושל חלף טהורה כדתנן נמי התם וכתב שם הרב ז"ל שטהורה מן טומאת שרץ וחבוריו אבל במשכב הזב מתטמא וכאן כתב מפני שאינה ראויה למדרס נראה דטהורה דקתני מתניתין היינו ממדרס נמי והר"ש פירש טהורה אבל אם עשאה לשכיבה טמאה כדתנן סוף פ"ק דסוכה אלא מיירי שעשאה לסיכוך אי נמי בגדולה דסתמא לסיכוך ונראה דהתם עלה דמתניתין דפירוש טהורה משאר טומאות אבל מתטמאה בזב מיירי בעשאה לשכיבה או בקטנה דסתמא לשכיבה והכא מיירי בעשא' לסיכוך או בגדולה דסתמא לסיכוך כפי' הר"ש ז"ל ומשום הכי אינה ראויה למדרס והתם פי' חדא והכא פי' חדא ולא פליג בדינה מדידיה לדידיה.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>תיבה </b> שפחתה עגלה של קטן וסנדל סיידין והטמאים משום מרכב טומאתן מן התורה ומייתי להו בעדיות וכלים פרק י"ט וכ"ג ובת"כ ילפינן מכל כלי ריב' תיבת בלנין ותיבה שפחתה מצדה ועריבה משני לוגין ועד תשעה שנסדקה שאין יכול לרחוץ בה רגלו אחד שאין אומר לו עמוד ונעשה מלאכתינו כדכתיב אשר ישב עליו הזב מיוחד לישיבה וכו' וכמו שהביא הר"ש ז"ל פי"ט:
+
+Chapter 26
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כלי </b> עץ הראוי למדרס וכן מפץ וספסל וכסא ושדה ותיבה ומשפל ועריבה ומטה ביטול טומאתן ממדרס על יד פחיתה או שבירה מן התורה דלא חשיבי כלי למדרס וכולהו פ"ב ופ' י"ט וכ"ב ותוספתא ועדיות פ"א וב'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ותיבה </b> שפחתה למטה ומשפלת שנפחתה מלקבל רמונים אין בהן טומאת מדרס מפני שבטל עיקר תשמישן ובטל העיקר בטל הטפלה שהוא הישיבה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ועריבה </b> שמחזיק משני לוגין עד ט' שנסדקה ואינו יכול לרחוץ בה אפילו רגלו אחד דטומאה מדרס אף על פי שבטל עיקר תשמישם מתטמא' במדרס שסתמה שכופתה וישב עליה:
+
+Chapter 27
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הני </b> שלש שלש דחד מטמא מדרס וחד טמא מת וחד טהור כולהו מייתי להו פרק כ"ד וי"ט ופרק במה אשה וטעמא דהטמאים מדרס דחזו לשכיבה או לישיבה והוא הדין דטמאין טמא מת דכל היכא דמטמא טומאת מדרס מטמא טומאת מת אפילו כלי שטף הפשוטים המיוחדים למדרסות כדאיתא בבכורות פרק על אלו מומין והטמאים טמא מת משום דחשיבי כלי לאדם והטהורים לפי שאינם משמשי אדם דומיא דכלי מדין וכדאמרינן לעיל:
+
+Chapter 28
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>טומאת </b> משקין לכלים מדרבנן וכלי שנטמא מתוכו בטומאה שהיא מן התורה ניטמאו אחוריו ואוגניו ואזניו וידיו דכולהו הוו מגוף הכלי ואם הם שני כלים ככיס בתוך כיס ניטמא האחד בשרץ לא ניטמא חבירו וכדתניא בתוספתא דכלים:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b99b9c848d3550ff3c3474eaa4887b20fed93a1e
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Taharah/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,1079 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Vessels
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות כלים
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Vessels
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות כלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שבעה </b> מיני כלים הם מקבלים טומאה מן התורה הבגדים וכלי עור והשקין וכלי עצם ומתכות ועץ וחרש דכתיב וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו ומרבינן סוף פרק קמא דחולין כלי עצם מכל מעשה עזים להביא דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים שלהם דהא כלי עור בהדיא כתיב ברישיה דקרא שאר בהמה וחיה מנין תלמוד לומר וכל מעשה אם כן מה תלמוד לומר עזים פרט לעופות כצפרנים שעושים מהם כלים ואימעיטו נמי עופות ודגים מדכתיב והבגד משום דעור סתמא כתיב והוה אמינא בכל עור קאמר רחמנא ואיתקוש כלי עצם בהאי קרא לכלי עור ועץ וכולהו איתקוש לשק בפרשה ויהי ביום השמיני הילכך פשוטיהן טהורים דבעינן דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן ובכלי מתכות נאמר אך את הזהב ואת הכסף וגו' ובכלי חרש וגו' וכלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו וגו' וכל העשוי מן הגדל בים אפילו אורג בגד מצמר הגדל בים אינו מקבל טומאה כדתניא בת"כ או עור יכול אפילו עורות של ים יהו טמאים כיון שטימא עורות צבועים מה שאין כן בנגעים וכיון שטימא צבועים יטמא עורות של ים תלמוד לומר בגד מה בגד מיוחד מן הגדל בארץ אף עור מן הגדל בארץ יכול שאני מוציא את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהו תלמוד לומר עור להביא את שחיבר ואפילו חוט או משיחה וכדתנן כלים פרק י"ז וילפי' לה התם בת"כ.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>פיל </b> שבלע כפיפה טמאה והקיאה דרך בית הרעי הרי היא בטומאתה כדאמר' פרק רבי ישמעאל במנחות משום דאין עולה מטומאה אלא בשינוי מעשה והכא ליכא שינוי מעשה דשלימה הקיאה ואם בלע ואחר כך עשאן כלים הוי בעי' התם ולא איפשיטא והוי ספקא דאוריתא ולחומרא וכו'.
+
+Halakhah 8
+
+<b>פשוטי </b> כלי חרס טהורים כדכתיב אשר יפול מהם אל תוכו יטמא כל שיש לו תוך וכו'. כלי מתכות אפילו פשוטין מקבלין טומאה כדתנן פי"א דכלים כדכתיב כל דבר אשר יבוא באש בין מקבל בין פשוט ולא איתקוש לשק כשאר כלים דפשוטיהן טהורים משום דאיתקוש לשק כדאמרינן לעיל וכיון דכלי מתכות לא איתקוש לשק אפילו גדולים המקבלים מ' סאה בלח או יתר מקבלין טומאה מדכתיב כל דבר אשר יבוא באש וגו' ושאר כלים דפשוטיהן טהורים מדאוריתא היינו בשאר טומאות חוץ מן המדרס של זב שמתטמא מן התורה כדכתיב כל המשכב אשר ישכב עליו הזב וגו' וכדאמרינן פרק על מומין אלו בהנך דחזו למדרסות ככסא וספסל דמקבלי טומאה על ידי מדרס ופשוט כלי חרס לא חזי שישבר אם ישב אדם עליו ובפרק רבי עקיבא אמרינן ואיש אשר יגע במשכבו מקיש משכבו לו מה הוא אית ליה טהרה במקוה אף משכבו לאפוקי כלי חרס דלית למינו טהרה במקוה דכתיב ישבר אין לו טהרה אלא שבירה ותנא דבי רבי ישמעאל כמשכב נדתה מקיש משכבה לה וכו' והכא מפיק ליה מכל כלי פתוח וגו' כדאיתא התם. כל ארוג מדבר שגדל ביבשה הוי בגד והלבדים כבגדים לכל דבר וכדילפינן בהלכות אלו פרק כ"ב. ושק הוא מחוטי שיער והחבלים והמשיחות אינם מקבלים טומאה בפני עצמן כדאמרינן פרק במה אשה יכול שאני מרבה חבלים ומשיחות מדכתיב כל ת"ל בגד ועור לגזרה שוה מבגד ועור האמור בשרץ דלא טימא אלא ארוג וטווי וחבל משיחה הוי קליעה ולא הוי טווי.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל </b> הגדל מן הארץ הוא כלי עץ וכל שהוא מאי זה עפר מן העפרות שוה לכלי חרס כדתניא פ"ב דכלים:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כלי </b> קבול מ"מ מקבל טומאה כדתנן פרק י"ז ואין לכלי קיבול שיעור כל שהוא דבר של קיימא שאיפשר שיעמוד. וכן כל מה שהוא פשוטי כלי עץ ויש לו בית קיבול כל שהו כקנה מאזנים והמחק וכל הנהו דתנן התם פרק י"ז מקבלין טומאה מן התורה והיתר על מה שצריך למקום הבית קיבול טהור מדאוריתא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>בית </b> קיבול העשוי למלאתו אינו בית קיבול דבעינן בית קיבול דומיא דשק וכלי חרס שאינם עשוין למלאתם לעולם אלא להשתמש בבית קיבול. וכן בית קיבול העשוי לסמוך אינו בית קיבול וכל בית קיבול בכל הנהו דמפרש במתניתין פרק י"ד וי"ז ופרק כ"ו ותוספתא פרק הכלים טמאים וכו':
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כלי </b> עץ המטלטל מלא וריקן דומיא דשק הוא דמטמא אבל העשוי לנחת כשידה תיבה ומגדל וכוורת ובור ספינה אלכסנדרית שחזקתן שהן לנחת וכן כלי עץ שהוא סתם ומחזיק מ' סאה בלח שהם ס' ביבש ויש לו שולים כדי שלא יהיה נוח להתגלגל אינם מקבלים טומאה כלל כדתנן פרק ט"ו דמסכת כלים ותניא בת"כ פרשה ויהי ביום השמיני כלי עץ יכול אף שדה ותיבה וכו' ת"ל מכל כלי עץ ולא כל כלי עץ יכול שאני מוציא דירדור עגלה וקסתות מלכים וכו' שעשוין ליטלטל אפילו מחזיקין מ' סאה תלמוד לומר כל כלי עץ ריבה ואחר שריבה ומיעט מרבה אני מה שהוא עשוי ליטלטל במילואו דומיא דשק המיוחד ליטלטל במילואו דהוקשו כדכתיב כל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או שק ומוציא אני תיבה ושידה וכו' שאינם מטלטלים במילואן שאם יטלטלנו מלא ישבר אף על פי שמטלטל ריקן ויצא העשוי לנחת דאינו מיטלטל מלא וריקן וכדמייתי נמי שלהי חגיגה ופרק קמא דסוכה וכן כלי עצם וכלי עור המחזיקים מ' סאה אין מקבלין טומאה דכולהו איתקשו לשק כדאמרינן וכל שחזקתו שהוא לנחת טהור וכו':
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ג' </b> מדות בכלי עץ כדתניא בתוספתא לרבי עקיבא פרק י"ג כלים ובת"כ מפיק לה מכלי עץ ולא כל כלי עץ יצאו סולם וקולם וכו' יכול שאני מוציא שלחן ודלבקי וכו' שמשמשין את האדם וכו' תלמוד לומר כל כלי ריבה את אלו ובפרק המוכר את הבית אמרינן שאני פשוטי כלי עץ דטומאתן דרבנן וכתבו בתוס' דהאי דרשא דת"כ אסמכתא בעלמא היא כמו כמה דרשות דת"כ וספרי דלא הוו אלא אסמכתא וכן נראה בפרק שתי הלחם כדאיתא התם וכן נראה נמי מדדרשינן לעיל מהאי קרא דכלי עץ דאיתקשו לשק דמיטלטל מלא וריקן וכו' וכן מה שהוא משמש לכלי אינו טמא מן התורה דלא הוו דומיא דכלים דכתיב בתורה שהן משמשין את האדם ואין משמשין כלים אחרים וכו' דשק משמש האדם לישב עליו או ללבוש או לכסות.
+
+Halakhah 2
+
+<b>מלבן </b> המטה הרי הוא כאחד מאיבריה וכשהמטה טמאה מן התורה במדרס הזב מלבן נמי טמא וכדאמרינן בהלכות אלו. וחיפויי הכלים טהורים דכתיב כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם וכו' ודרשי' בת"כ בהם ולא בחיפויי'.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>המשמש </b> את המתכת במפתח של עץ ושניו של מתכת טמא משום דמתכת פשוטיהן טמאים כדילפינן לעיל וכו' וכל דיני הפרק כלים פרק י"ד ט"ו י"ו י"ט ותוספת' ות"כ ופרק במה אשה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הכלים אין מקבלין טומאה עד שתגמר מלאכתן וכדילפינן בת"כ וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא תנור וכירים וגו' טימא כלי חרס וטימא תנור מה כלי חרס משנגמרה מלאכתו דהיינו משיצטרפו בכבשן דמקמי הכי טיט בעלמא הוא אף תנור משתגמר מלאכתו וכו' ושאר כלים ילפינן מיני' וכל שיש עליו צורת כלי אם הוא מפשוטי כלי עץ טהור מדאורי' ואם יש לו בית קיבול טמא וכלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאים מדאוריתא כדילפינן לעיל. וכל תלוי שעשוי לסייע בשעת מלאכה אם היה הכלי בית קיבול אפילו הוא כלי עץ טמא מן התורה וכלי המשוררים טמאים מדרבנן כדפיר' הר"ש ז"ל במתניתין דכלים פרק ט"ו וכן ביטנון ונקטמון ואירוס מתטמאין מדרבנן וכן כל שאר הטמאים שבפרק זה נראה דהוי מדרבנן:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> כלי שנטמא ונשבר עד שנפסד תשמישו נטהר וכן אם היה טהור אינו מקבל עוד טומאה ולפי מה שהוא תשמישו כך הוא שיעור שבירתו וכדתנן ריש פרק שלישי דכלים שיעור כלי חרס ליטהר העשוי לאוכלין שיעורו כזתים למשקין שיעורו כמשקין לכך ולכך מטילין אותו להחמיר כזתים ותנן נמי הכי פרק ט' ופי' הר"ש ויש ליתן טעם משום דכתיב וכל כלי פתוח וכו' ודרשינן שטומאה משכמת לפתחו וכי ניקב כדי טהרתו חשוב כפתח ובעי צמיד פתיל עליו פחות מכאן לא ושבירת שום כלי במוציא משקה לא חשיבא והוי כשלם אפילו לקדש בו מי חטאת דבעינן כלי ראוי דכתיב מים חיים אל כלי וכל שכן שמקבל טומאה דכלי שלם חסין עליו ומשום נקב פורתא לא שרו ליה ומניחין גסטרא תחתיו וכדאמרינן סוף פרק המצניע אבל בכונס משקה דהיינו נקב רחב קצת שאם מושיבו על המים נכנסין בו לא חשיב כלי וטהור ואם לאוכלין שיעור שבירתו כזתים כדתנן סתמא כרבי מאיר דמתני' דלקמיה דקאמר חבית שיעורא כזתים דתו חזי למילתיה ולא חשוב תוך דידיה אפילו היתה מיוחדת לאגוזים ולגרוגרות אם נקבה במוציא זית טהורה לרבי מאיר דאין מקיימין אותה לאוכלין אם לא חזר ויחדה כדאמרינן פרק המצניע דאם יחדה לרמונים עדיין הוא כלי לקבל בה רמונים או אם היתה מיוחדת לרמונים מתחלה לא נטהרה והיינו בכלי חרס דאזלינן בתר מה שהוא מיוחד אבל כלי עץ תנן עליהו ריש פרק י"ז כל כלי בעלי בתים שיעורם כרמונים מפני שהוא ראוי לתקנו ואין אדם פורש ממנו עד שינקב במוציא רמון דחייס עליה ולא מבטל ליה. ניקב כמוציא זית וסתמו וחזר ונקב אצל נקב הראשון וסתמו עד שהשלימו לרמון טהור כדאמר רבי יוחנן פרק אלו קשרים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כלים </b> שעשאן מתחלה נקובים כמוציא רמון כסל ופוחלץ ואפיפירות שעושין אותן נקובין מתחלתן אלא שמקבלין רמון כדתניא בתוס' פ' י"ג ולכך מקבלין טומאה ואי אין מקבלין רמון שנפחו יותר לא אבל כלים אלו שתשמישן מועיל אפילו יהיו נקובים כמוציא רמון כיון שעשאן מתחלתן כך טמאים עד שיקרע רובן אם עדיין מועילים לתשמישן והוי כסלים של פת ששיעורן כככרות של פת ואם לא על דרך זה איני רואה שום תירוץ לדברי הרב ז"ל ממתני' דפרק כ"ד ומתוספת' פרק י"ג.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אפיפירות </b> שעשה להם גפים טמאות כדתנן פרק י"ז. הכלים הקטנים שאינם יכולים לקבל רמון כרובע הקב דפי"ז דכלים שיעורן כזתים נגממו בכל שהו שיקבלו טמאים כדתנן התם. סלין של פת וקופה גננין ושל בעלי בתים ושל בלנין כפי תשמישן כדתנן ריש פרק י"ז. בית קערות שמקבל תמחויין ובית הרעי שמקבל [רעי] מקבלין טומאה כדתנן התם.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כלי </b> עץ שנחלק לשנים טהור חוץ מאותן שהן נחלקין כל אחד בפני עצמו מתחלת עשייתן כשלחן כפול וכסא כפול ותמחוי המזנון כדתנן פי"ו וכן בית לגינין ובית כוסות הנפחת מהם טהור ואינו חיבור לשלם.
+
+Halakhah 10
+
+<b>משפלת </b> שגבוה מאמצע נפחתה מצד א' טמאה מצד שני טהורה כדתניא בתוספתא ומייתי לה הר"ש ז"ל סוף פרק י"ט דכלים וכתב דכרבי מאיר דמתניתין אתיא דמטמא משפלת שנפחתה מלקבל רמונים השולחן והדולבקי שפחתו טמאים כדתנן ריש פרק כ"ב ואם ניטל אחד או ב' מג' רגליהן טהורה ואם נטלו שלשתן טמא כשיחשוב לאכול עליו כמו על טבלא כדתנן נמי התם וטמאתן מדרבנן כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 11
+
+<b>כלי </b> נצרים שנשאר משפתותיהן כל שהוא מקבלין טומאה כדתנן פרק שני. טבלא שחיפה בנסרים מקבלת טומאה וספסל שנתפרק וסרגלו במשיחה טמא כדתניא בתוספתא. סלים של גמלים קשורים טמאים התירן טהורים כדתניא התם פרק י"ט בתוספתא דכלים.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>שלחן </b> או דולבק שחפן כולן ולא שייר מקום הנחת כוסות טהורים כדתנן פרק כ"ב ואמרינן פרק שתי הלחם לא שנא ציפוי עומד וכו' ואמרינן התם ולרבנן דאומ' שלחן של מקדש מסגרתו למטה היתה טבלא המתהפכת טמאה שחלקה היא משני צדדיה ואינה כשאר פשוטי כלי עץ דרחבה היא:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כלי </b> עור מאימתי מקבלין טומאה התורמל משיחסום כדתנן פרק י"ו ובכלי חרס ילפינן לעיל פרק ה' דבעינן גמר מלאכה לכלי כדי שיקבל טומאה ובכלי מדין כתיב נמי כל כלי מעשה דמשמע שנגמר כל מעשהו כדכתב רש"י ז"ל פרק במה בהמה ואם כלי עור אלו הם פשוטי מקבלים טומאה מדרבנן משיגמרו ואם הם מקבלים הוי טומאתם מדאורי' כשיגמרו. ועור שאין עליו צורת כלי הכף של עור של לוקטי עצים ולוקטי גללי בהמה ובית אצבעות של קייצין ועורות קטוגין מקבלין טומאה וטומאתן נראה דהוי דרבנן וכמו שכתב הרב ז"ל כלים פרק כ"ו ואפילו יש לו צורת כלי אלא שאין עשוי לאחוז בו יפה יפה אלא כדי שלא יפסיד הדבר שמתעסק בו בזיעת ידו כעור שתופרין הצבעין והנפחין על היד אינו מקבל טומאה ואם היה עור של זורעי גנות וכיוצא בו שהוא כדי שיאחז יפה מקבלים טומאה ואפשר דטומאתן מדרבנן אף ע"ג דאינן פשוטי כלי עור כיון דכשאין עשויין אלא בשביל הזיעה הן טהורין אף על גב דהוו כצורה הני דמקבלי טומאה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>שיעור </b> נקב כלי עור ליטהר החמת במוציא פקעיות של שתי ואם אינה מקבלת אלא של ערב עד שתנקב רובה ומשום דראוי לתקנו אין אדם פורש ממנו עד כדי שיעור טהרת כל אחד.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>סנדל </b> עמקי וכיס של שנצית מקבלין טומאה כשהן מותרין ונפשטין כיון שהדיוט יכול להחזירן ולהדק השנצות בלולאות ויחזור כלי קבול וכל שכן אם היו טמאים קודם התרן והפשטן דאכתי טומאתן עליהו וכן אם הסיר השנצות מהן שהעבירן מכל וכל מפסדת צורת הכלי נטהרו אף על פי שאיפשר להחזירן שלא באומן כרבי יוסי ריש מתניתין דפרק כ"ו כלים ואם היה כיס של שנצות אעפ"י שהוסרו השנצות עדין הוא כלי מקבל ואם נפשט בעור טהור כדתנן נמי התם ואם תלה עליו מטלית טמא שהרי יש עליו צורת כלי וכדתנן נמי התם ונראה דקבלת טומאה כהני גווני הויא נמי מדאוריתא כיון דחשיבי כלי קיבול.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>תפלה </b> של ראש ד' כלים בהיתר ראשון שהתירו הד' קציצות וחזרו וניתקנו כתב הר"ש בפי' המשנה פרק י"ח דרביעית אין בגופה טומאה דאי משום שנגעה בג' אין מגע עושה מגע והרב ז"ל כתב כאן דכולן ראשון לטומאה דהיינו מגע טמא מת וכדמשמע מתני' דקתני התיר הד' טהורה מטומאת מת אבל טמא מגע ויפרש הר"ש ז"ל מתניתין אבל טמא מגע דקאי אשלשה לא אד' דהא פרחה ממנה טומאתה ולישנא דמתניתין לא משמע אלא שכולן טמאות טומאת מגע ואיפשר דמאי דכתב דאין בגופה טומאה כלל היינו משום שכשהתירה פרחה ממנה טומאה וכשחזר ותקנה אין מקבל טומאה דאין מגע עושה מגע אבל כיון שהיא מחוברת לג' שהן טמאות מגע היא נמי טמאה מגע כמותן מצד שהן כלי אחד והרביעי מחוברת לשלשה כמו השלשה כשנתקנו שפרחה מהן טומאתן ומצד חיבורן לד' טמאות כולן טמא מת דאי לאו האי חיבור הוו הג' מגע טמא מת והד' טמא מת ובהתר שני שחזרו והתירו הג' ותיקנום תנן במתני' התיר השלישית טהורה שהרביעית במגע ואין מגע עושה מגע דמשמע שהג' טהרו מכל טומאה וכמו שכתבו בפירוש המשנה וכאן כתב הרב ז"ל חזר והתיר האחד פעם שני ותקנה הרי היא ראשון כשהיתה וכן אם היתר השניה ואת השלישית חזר והתיר אף הד' ותקנה הרי כולה טהורה וכו' ונראה שיש בספרים טעות סופר ואפשר לפרש כדי לישב הלשון דהתיר השלישית טהורה שהרביעית במגע ואין מגע עושה מגע דקתני מתני' היינו שהן טהורות דאין מקבלות טומאה מהד' אבל כל שהן מחוברות עם הד' שהיא טמאה מגע הוו כולהו כלי אחד מצד חיבורן וכולן טמאות מגע מחמת חיבורן לד' כדאמרינן כמו בהתר ראשון כשהתיר שלשתן דהא אינן טמאות אלא מגע טמא מת ומצד חיבורן לד' שטמאה טמא מת הוו כולהו טמא מת ולהכי כתב הרב ז"ל בהתיר שני דכשהתיר השלישית נמי הוו ראשון כלומר מצד שהן כלי אחד עם הד' שהיא ראשון והן מחוברות לה אבל כשהתיר גם הד' והחזירה הרי כולן טהורות מכל טומאה וכן סנדל שנפסק אחד מאזניו כשהיה טמא מדרס ותקנה הוי מגע מדרס נפסקה שניה או עקבו או ניטל חוטמו נחלק לב' טהור כדתנן פרק כ"ו. מנעל שנפסק ואינו מקבל רוב הרגל טהור כדתנן נמי התם. טהרות טומאת תפילין של יד בהתרת ג' רוחות ושל ראש בשלש ובקציצה מייתי לה בתוספתא פרק כ"ב.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>הכדור </b> והאימום וקמיע ותפילין שנטמאה הנוגע במה שבתוכן טהור והאיכוף אף נוגע במה שבתוכו טמא כדתנן פרק כ"ג שהתפירה מחברתו ועושהו אחד:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>גמר </b> מלאכה בכלי מתכות דילפינן לה מכלי מדין דכתיב כלי מעשה כלים שלמים וכל שלא נגמרה מלאכת עשייתן הוו גולמים ואמרינן פר' קמא דחולין מ"ש גולמי כלי מתכות דטהורין ושל עץ טמאים רבי יוחנן אמר הואיל ולכבוד הם עשוים לא חשיבי כלי עד שתגמר מלאכתם ורב נחמן אמר הואיל ודמיהן יקרין לא מזו עד דעביד נויין איכא ביניהו כלי עצם דלרבי יוחנן הוו ככלי עץ וכו' ואין מקבלין טומאה עד שלא יהיה מחוסר מעשה כלל כדתנן כלים פרק י"ד ועדיות פרק שלישי ופרק קמא דחולין והעושה כלים מן העשת וכו' פרק י"א ועושה כלי משכב כלי טמא כדתנן נמי התם לפי' הרב ז"ל משום שאינם גולמין והוי דאוריתא ולפירוש אחר דשמא הכלים היו טמאים וחזרו עתה לטומאתן הישנה מדרבנן וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כלי </b> שמחוסר כיסויו אינו גולם כדתניא בתוספתא פ"ט וכדתניא פרק קמא דחולין וכן מחט שעשאה מתחלתה שלא לנקבה לא הויא גולם וגולמי כלי עץ טמאים וכדאמרינן לעיל כדמייתינן פרק קמא דחולין.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> כלי המלחמה טמאים כדתנן התם פרק י"א וכן כל תכשיטי נשים אף על פי שאינם אלא לנוי מרבינן להו בסיפרי זוטא מדכתיב וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים ומנה תכשיטין אצעדה וצמיד ואכולהו קאי תתחטאו אתם ושביכם. כל תכשיטי בהמה וכלים טהורין כדתנן ריש פרק י"ב וטעמא משום דלא רבי קרא לטומאה אלא תכשיטי אדם ולא תכשיטי בהמה וכלים וכל כלי של בהמה וכלים שמשמש גם כן לאדם מקבל טומאה והוו כתכשיטי אדם וכדתנן נמי התם וכדתניא בתוספתא פ"ח בזוג של בהמה וכלים המשמיע קול לאדם כדאמ' פרק במה אשה דכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש אפילו דיבור יבא באש ואף על גב דהאי קרא לגבי הגעלה הוא דכתיב אם אינו ענין להגעלה דהתם מסתברא דאין דיבור מעלה ומוריד תנהו לענין טומאה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b> הכלים יורדים לטומאה במחשבה אם חשב על טבעת בהמה לאדם ואין עולין מידי טומאה אם חשב מאדם לבהמה עד שיעשה מעשה כדתנן פרק כ"ה כלים ומייתי לה פרק בהמה ופרש"י ז"ל לגולמים דאם חשב להניחו כמות שהוא הוי גמר מלאכתו ומקבל טומאה וכאלו נגמר כל מעשה מלאכתו מדכתיב מכל כלי מעשה והא דבמחשבה יורד לטומאה כגון טבעת בהמה לאדם היינו משום דמתחלת עשיית הטבעת נמי לאדם יורדת לטומאה במחשבה לאדם דאלו חשב עליה לבהמה מתחלת עשייתה אינה מקבלת טומאה ובפרק האומר בקידושין אמרינן מחשבה דטומאה כי מעשה דמי דרחמנ' קרייה מעשה דכתיב כי יתן דהיינו בידים וקרינא כי יותן ואף על גב דהוי מחשבה בעלמא דנפלו ממילא וניחא ליה והוי הכשר ומקרי כי יותן.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>זוג </b> של דלת שאינו מקבל טומאה חשב עליו לבהמה מקבל טומאה במחשבה כדאמרינן לעיל משום דמשמיע קול לאדם ועל ידו יודע היכן הוא בהמתו ומוצאה ושל בהמה שעשאה לדלת אפי' קבעו לא הוי מעשה דבעינן מעשה בגופו כדאמרינן פרק במה אשה זוגין שעשאן לבהמה ולדלת אזלינן בתר רובא וכולם מקבלים טומאה עד שיפרישם אם היו רובם לדבר שמקבל טומאה. זוגין הנמצאים בכל מקום רובן לבהמה חוץ מהנמצאים בכרכים דרובן לדלתות. אמר לאומן עשה לי ב' זוגים אחד לדלת ואחד לבהמה מקבל טומאה עד שיפרש זה לכך וזה לכך דכל אחד עשוי לכך ולכך כפי מה שירצה מטילין אותו להחמיר:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> כלי מתכות שיש להם שם בפני עצמן מקבלין טומאה חוץ מהעשויין לקרקע או לשמש את העץ כדתנן בכלים פי"א ותניא בספרי זוטא דבר אשר יבא באש וכו' ריבה את הכלים התלויין בשמותיהם ומשמשין בשמות אחרים ככן שלפני המטה וקולב של מנורה כל דבר ריבה כלים התלויין בשמות אחרים ומשמשין בשמותיהן כפרח של מנורה יכול שאני מרבה קנה של מנורה ושל קרן תלמוד לומר אך וכן כל שאין לו שם בפני עצמו דיש לו שם לווי ובשעת חיבורן הכל טמא. ואם יש לו בית קיבול כקדרה של נזם מקבל טומאה אפילו יש לו שם לווי וכן כל שהוא כלי בפני עצמו כל הכיסויין של מתכת טהורין שאין להם שם בפני עצמם חוץ מאותם שמשתמשין בהם שנעשו כלי קבול וכדתנן התם פרק י"ב וי"ד. וכן הכיסוי שעשאו מראה הוי כלי בפני עצמו כדתנן התם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> האונקיות מקבלות טומאה וכן כשהן תלויות וקבועות בכלי וכן כשנשברה וייחד מהן חצאי ליטרין או שליש או רביעי וכל כלי שמקבל טומאה בפני עצמו מן התורה האונקלי של מתכת והשלשלת הויא מדרבנן וכל שיש לו שם בפני עצמו כהני דכתב הרב בסוף הפרק טמאים מדאוריתא כדאמרינן לעיל וכדתנן להו פי"א וי"ב:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> מסמר שהתקינו להיות כלי בפני עצמו מקבל טומאה שהרי הוא כלי בפני עצמו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל </b> כלי מתכות המשמשות בעגלה שאינם לנוי ולהשמעת קול חשיבי כלי וטמאים כדתנן התם פרק י"ט וכן עקרב ובית הבד.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ריחים </b> של פלפלין עליונה מקבלת טומאה משום כלי מתכות שהוא עיקר והעץ בטל אצלו ותחתונה משום כלי קבול אף על פי שהיה של עץ ואמצעית משום כברה פרש"י ז"ל פרק שני דביצה דגזרו טומאה על הכברה משום ארוג ובתוספ' פירוש דכברה סלתות יש עליה תורת כלי שמקבלת הסובין שאינן יכולים לצאת ממנו וכדאמ' בירוש' ולפי' זה הוי טומאה מדאוריתא. וכל מקבל טומאה שעד סוף הפרק משום דהכי חשיבי כלי וכולהו מייתי פרק י"א וי"ב וי"ד ותוספתא דילהו.
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שיעור </b> כלי מתכת ליטהר כל שאינו יכול לעשות בו מעין מלאכתו לא חשיב כלי ואם משמר הכלי מעין מלאכתו חשוב כלי שלם וכולהו תני לה פי"ג ופי"ד וט"ו ובתוספתו' דילהו וכו':
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כלי </b> עץ ועור ועצם שנשברה טהורה ואם חזר ועשה מהן כלי מקבלין טומאה מכאן ולהבא וכדתנן פ"ב. וכלי מתכת טמאים שנשברו טהרו ואם התיכן וחזר ועשה מהן כלי חזרו לטומאתן מדרבנן וכדתנן פרק י"א. וטיט שבללו בגללים שאין כלי גללים מקבל טומאה אזלינן אחר רובא ואם רוב מן הטיט הוי כלי חרס ומקבל טומאה כדתנן נמי התם. וכלי זכוכית אין טומאתן אלא מדבריהם וכל דיני הפ' פ"ח וי"א וי"ב ועבודה זרה פרק רבי ישמעאל ופרק קמא דשבת וכלים פרק כ' וט"ו ותוספתו' וכו':
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> כלי חרס מתטמא אלא מאוירו או בהיסט הזב כדתני פרק קמא דחולין דכתיב וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו ואע"פ שלא נגע דמה תוכו האמור לטמא אף על פי שלא נגע הכלי למה שבתוכו הוא מטמא אוכלין או משקין הנתונין באוירו דהתורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל דכתיב כלי כל אשר בתוכו אפילו הכלי אינו נוגע בכולו אלא במה שסמוך לדפנות ומה שבאמצע מטמא מן האויר ולא תימא משום דהכלי מצרפן דמדכתיב כל משמע אפילו נתלה באויר ואין אתה יכול לומר שזה מטמא את זה שהרי אין כביצה בכל אחד ועוד דא"כ זה שני וזה שלישי והג' לא יעשה רביעי לטמא את האמצעי' ואם כן מה תוכו האמור לטמא הוא מאוירו אף על פי שלא נגע אף תוכו האמור לטמא להוריד טומאה לכלי אף ע"פ שלא נגע בו טומאה אלא שנכנסה לאויר וכן היסט הזב מטמא כלי חרש כדתניא וכלי חרש אשר יגע בו הזב להביא מגעו שהוא ככולו והוא היסט וכדאמ' לעיל פרק שמיני דהלכות מטמאי משכב ומושב ושאר הכלים והטמאים אין מטמאי אוכלין ומשקין עד שיגעו בהן כדילפינן פרק קמא דחולין דכתיב תוכו וחד מיניהו לדרוש תוכו של זה ולא תוכו של אחר דהינו שאר כלים שאין מקבלין טומאה מאוירן והכי נמי לא מטמאי אוכלין ומשקין מאוירן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> כלי חרס מטמא כלים אחרים מאוירן דכשנכנסה טומאה באוירו הוא טמא וכלים שבתוכו טהורין ואפילו הן כלי חרס כיון שלא נכנסה הטומאה גם כן לאוירן וכדתניא בפסחים יכול יהו כל הכלים מקבלין טומאה מאויר כלי חרס תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא וסמיך ליה מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מטמאין מאויר כלי חרש ואין כלים מטמאים מאויר כלי חרס וטומאת משקין לכלים הויא מדרבנן וכדא' פ"ח מהלכות שאר אבות הטומאות.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כלי </b> חרס שכפהו על הטומאה כאהל טמא שהרי הטומאה באוירו של כלי חרס ואם היתה הטומאה בגומא שאינה תוך אויר הכלי או התנור או אפילו היתה שוה לקרקע ולא היתה יוצאה לאויר טהור ואם אופה בצק בינוני והוא נוגע בטומאה נטמא התנור אלא אם כן היה בעץ פותח טפח שמביא את הטומאה וכדתנן פ"ח דכלים ואין התנור וכיוצא מתטמא אלא אם כן נמצאת הטומאה מן הסתומה ולפנים כדתנן התם דבלאו הכי לא הויא כאוירו של תנור.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מסרק </b> שעל הרשת של בקבוק אם יש טומאה באויר המסרק טמא כולו כחכמים דפליגי ארבי אליעזר פ"ב דכלים דחשיב תוך כלי חרש.
+
+Halakhah 11
+
+<b>כלי </b> חרס שהיו לו שלשה שפיות זו לפנים מזו טומאה שבעודפה כל שבפני' ממנה טמא ואם היו שוות כל שנטמא אוירה טמא והשאר טהור כדתנן פרק ב' משום דמקום שהוא טהור לא חשיב תוך מקום הטומאה. וכן באלפסי שהן זה בתוך זה היו נקובין בכונס משקה והשרץ בעליונה כולן טמאים שהטומאה באויר כולן כיון שהן נקובין ואם היה שרץ בעליונה ושפת התחתונה עודפת שתיהן טמאות ואמצעיות טהורות שאין כלי חרס מטמא כלים כדאמרינן לעיל כדתנן פ"י.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>טבלא </b> של חרש שהיו קערות דבוקות בה ודופנה עודף על הקערות ניטמאת אחד מהן נטמאו כולן דתוכן קרינא ביה כיון דפיהן למטה מן הדופן והיינו לענין אוכלין ומשקין שבכולן אבל קערות עצמן לא ניטמאו כדאמרינן דאין כלי מיטמא מאויר כלי חרש אי נמי לענין קערות עצמן כיון שפיהן למטה ומחוברות לטבלא חשיב הכל כלי אחד וכן בית התבלין וקלמרין כדתנן נמי התם. וכן בית התבלין של עץ שניטמא אחד מבתיו במשקין והיינו מדרבנן כדאמרינן לעיל דטומאת משקין לכלים מדרבנן ומה שהוא חיבור לטומאה ולא להזייה הוי גזירה מדרבנן וכדאמ' פי"ב דהלכות פרה:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כשם </b> שמציל צמיד פתיל באהל המת כך מציל באויר תנור כדתניא בת"כ מכל האוכל ולא כל האוכל פרט למוקף צמיד פתיל בכלי חרש ונתון לתוך התנור ואין צמיד פתיל לטומאה שהיא כלי בתוך כלי חרש כדמשמע במתניתין דפ"ח דכלים וילפינן לה פרק בהמה המקשה מטומאה רצוצה דבוקעת ועולה עד לרקיע אלמא אפילו בליעת קרקע אינה מעכבת וכל שכן בליעת כלי טומאה מובלעת בדבר אחר שנכנסה לאויר התנור טמאהו כדתנן פרק ח' ופ"ט גבי טבעת המובלעת בלבנה ותרנגול שבלע שרץ ומת דאם הוא חי הבלוע בחי מציל כדרך שמציל באהל המת כדילפינן פרק בהמה המקשה דף ע"א טומאה בלועה שאינה מטמאת מדכתיב והאוכל מנבלתם יכבס בגדיו ואפילו היא במעיו שלא נתעכלה וטהרה בלועה דאינה מקבלת טומאה מק"ו דכלי חרס מוקף צמיד פתיל שאינו מציל על הטומאה שבתוכו מלטמא כדילפינן לעיל ואפ"ה מציל על טהרה שבתוכו מלטמא אדם שמציל על הטומאה כו' אינו דין שיציל על טהרה ובלוע דלמטה דרך בית הרעי ילפינן בק"ו מלמעלה דאינו עושה עיכול עד שיורד למטה דמציל למטה שעושה עיכול אינו דין שיציל ובלוע בבהמה ילפינן בק"ו מבלוע באדם דמטמא מחיים ואפ"ה מציל ק"ו לבהמה שאינה מטמאה מחיים כדאמרינן התם ודוקא בבלוע בתוך החי הוא דילפינן דמציל אבל בלוע דמת או בדבר אחר אינו מציל כדאמרינן ודוקא בלוע בתוך הגוף ודומיא דאוכל נבלה אבל בלוע בתוך פיו וכיוצא בו אינו מציל לא לטומאה ולא לטהרה כדתניא בתוספתא פרק ששי ופרק יוצא דופן וכן בלוע שאינו עומד בפני עצמו אלא הוא מובלע ומפוזר בדבר שהוא בו כגון ספג ולפת וגמי וחרסין דפ' ט' דכלים כיון שסוף המשקה לצאת מטמאים את התנור מדרבנן ואם הם משקין טמאין שהן אב הטומאה כמי רגלים של זב ושל זבה התנור טמא מן התורה וריבה הכתוב בהם מעינות לטמא אדם וכלים וכדאמרי' פ' האשה בנדה דמייתי התם מתניתין דחרסית וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כלי </b> חרס שחלקו במחיצה אין המחיצה מצלת על מה שחוצה לה דאין דרך בני אדם לחלק כלי חרס וכדתנן ריש פרק ח' דדוקא באהל הוא שמצלת המחיצה כדתנן פרק ט"ו מאהלות וילפינן לה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>כלי </b> חרש שיוצא שפתו חוץ מן הכלי האחר שמונח בו אפילו שהטומאה או האוכלין שבו מכוונין בתוך הכלי חרש האחר אין כאן טומאה כדכתיב כל אשר בתוכו יטמא ולא שבתוך תוכו והיינו כששפת הפנימי בחוץ דאם כולו הוא בפנים הרי כולו אויר אחד וחד תוך הוא ואם יש נקב בפנימי אינו מציל כדכתיב כל אשר בתוכו יטמא והרי הוא בתוכו על ידי הנקב ואם סתם הנקב מצילו בצמיד פתיל של כלי חרש שמציל על האוכלין שלא יטמאו ואין מציל כששפתו לחוץ אלא כלי שיש לו תוך משום דדרשינן ולא תוך תוכו. אבל עור וכיוצא בו שהיה שקוע לאויר כלי חרס וקצותיו בחוץ הוי כמונח באויר כלי חרש כיון דאין לו תוך כדאמרינן.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>כלי </b> חרס הכפוי על פי כלי חרש אחר אף על פי שאויר שניהם מעורב לא חשיב אחד תוך חברו ואם טומאה בא' מהם לא נטמאו האוכלין שהן בשני דלא הוו תוך הכלי:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> כלי חרש מקבל טומאה עד שיצרפנו בכבשן דמקמי הכי טיט בעלמא הוא ואף על גב דתנור אפילו לא הוסק תנור שמו הא כתיב אך למעט שלא יקבל טומאה עד שיסיקנו וכדילפינן לעיל ריש פ"ה ושיעור הסקה כל אחד כפי מה שהוא וכדתנן פרק ה' וכן שיעור תחלת בנינו כל אחד כפי מה שהוא מקבל טומאה מתחלת אחר הסק לבשל או לצלות בו כדתנן התם דבהני שיעורי הוי תנור או כירה או כופח.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>תנור </b> שחצצו לשנים והוסק אחד מחלקיו ונטמא בשרץ הכל טמא כיון שהעובי שביניהם טמא.
+
+Halakhah 6
+
+<b>תנור </b> או כירה של אבן טהורים לעולם וכן של מתכת טהורין משום דין כלי חרס וכדילפינן בתורת כהנים יותץ טמאים הם את שיש לו נתיצה יש לו טומאה את שאין לו נתיצה אין לו טומאה פרט לאלו ואם ניקב נקב שיוצא ממנו האור וסתמו בטיט הוי כתנור ואפשר דהוי מדרבנן.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>תנור </b> שאינו מחובר לארץ טמא משום תנור ואפילו בהיסק ראשון כדאמר עולא פרק כל הכלים לרבנן דפליגי אר' יהודה ואמרי דהואיל והוסק מכל מקום טמא דכתיב טמאים הם וטמאים יהיו לכם כיון דכפל ביה ריבוייא הוא שאף ע"פ שאינו מתוקן כל צרכו ואע"ג דאין הבל שלו מתקיים יפה מקבל טומאה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כור </b> של צורפי מתכות וכירה של עושי זכוכית אם יש להן בית שפיתה מקבלין טומאה כדתנן פרק ח'. וכבשן של שלשת אומניות טהור ופורנה טמאה כדתנן התם אם יש לה לזבז דמשמש עם הקרקע וכדתנן התם ובתוספתא.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אבנים </b> שעשאן תנור וטפלן בטיט מבחוץ בלבד מתטמא במגע ולא באויר כר' יהודה דפליג אר' מאיר בתוספתא דכל שלא מירח מבפנים לית ליה טומאה אלא מדרבנן ולא מיטמא באויר דעבדינן היכרא דלא לשרוף עליהו תרומה וקדשים כן כתב הר"ש ז"ל פרק ה' דכלים חוברן לתנור ולא חברן זו לזו מתטמאות כדתניא התם ונראה דהוי מדרבנן וטירת הכירה טהור דלאו אורחא בהכי אבל תנור אורחיה בהכי וכו'.
+
+Halakhah 12
+
+<b>ב' </b> חביות וב' אלפסין שעשאן כירה מתטמאין ותוכן טהור שאין כלי חרס מיטמא מגבו ועובי החביות חולקין המשמש לטמא טמא לטהור טהור כדתניא בתוספתא פרק ה'.
+
+Halakhah 13
+
+<b>שלשה </b> פטפוטין שחברן בטיט טמאה משום כירה כדתנן ריש פרק ו' דנעשו ככירה לטמאה באויר כנגד גובה הפטפוטים וג' מסמרים טהור מדין כלי חרס וכן אבנים שלא חברן בטיט הן ככירה של אבן.
+
+Halakhah 14
+
+<b>שני </b> אבנים שחברן בקרקע בטיט לכירה מתטמאה חיבר האחד טהורה כדתנן נמי התם. האבן ששופת עליה ועל התנור או על הכירה וכו' וכדתניא בתורת כהנים יותץ טמאים את שיש לו נתיצה יש לו טומאה את שאין לו נתיצה אין לו טומאה ובהני ליכא נתיצה.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>כירת </b> הטבחים שאבן אחת משמשת לשני קדרות נטמא אחת לא נטמאו כולן כדתנן התם.
+
+Halakhah 17
+
+<b>שלש </b> אבנים שעשאן שני כירות נטמאת אחת מהן האבן האמצעית המשמש ממנה לכירה טמאה טמא ניטלה הטהורה הוחלטה האמצעית לטמאה ניטלה טמאה הוחלטה האמצעית לטהורה וכדתנן התם פרק ו' נטמאו שתיהן והיתה האבן האמצעית גדולה אמצעה שאינו משמש לשפיתה טהור ואם ניטלה האבן האמצעית אם יכול לשפות על שתים החיצונות טמאה ואם לא היה יכול לשפות שהיו מרוחקות טהורה ואפילו החזירה אחר כך עד שימרח ויסיק כל אחת וכדתנן נמי התם. וב' אבנים שסמכן לכירה טמאה מכאן ומכאן חצי כל אבן כירה ראשונה טהור דמשמש לחיצונות ניטלו חזרו לטומאתן כדתנן נמי התם. וטומאת [דוכן] משום כלי קבול כדתנן פרק ז' וכירה הבנויה על גבי הסל אינה מקבלת טומאה מאוירה דאין לה קיום אלא על ידי הסל שהוא כלי עץ:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>תנור </b> גדול שיריו ד' טפחים והקטן רובו והכירה ג' אצבעות וכופח שהוא לאפות בו כתנור ולבישול ככירה וכדתנן פ"ה דכלים דבהני שיעורי אכתי שמו עליו וטומאתו בו ובציר מהכי אינו מקבל טומאה וגם אם היה טמא פרחה מיניה טומאתו ואם חלק התנור לג' וגרר את הטפלה שעל החרסים נטהר דאי לב' הגדול טמא דאיכא רובא כדתנן התם ומייתי לה פרק העור והרוטב ואוקי לה דעבדיה גסטרא שחלקו לארכו ולהכי כרובא טמא אע"ג דלא הוי ארבעה דאי צלקיה מצלק לרחבו אי לא הוי ארבעה לא הוי טמא דשוב אינו עומד יפה חלקו לב' בשוה כל אחד מהן טמא דא"א לצמצם כדתניא בתוס' וכדאמ' פרק שני דחולין ובבכורות משום דכלי חרס יש בו גומות ולהכי א"א לצמצם ולא סלקא טומאה מיניה והוי ספקא דאוריתא. וטבלא של חרש שיש לה דופן שנחלקה לב' בשוה דליכא רובא בחד מיניהו טהורין דהוי מד' דברים שחכמים מטהרים ור"ג מטמא פי"ב כלים ופ"ג דעדויות ולפי' הראב"ד ז"ל היא טבלא של עץ ומשום דטומאתה מדרבנן לא אמרינן בה תרי רובי ולדעת הרב שהיא של חרס נראה דטהורה משום דהשתא אין לה דופן ברוח רביעית ואפ"ה אם אחת מהן גדולה טמאה דאכתי חשיבא כלי קיבול וכל שהוא טמא משום תנור הוי טומאתו מן התורה כתנורו של עכנאי וכשאינו מטמא אלא במגע ולא באויר הוי מדרבנן ובפ"ה תנן להו לכולהו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>יורת </b> הערביים הוא תנור טמא וכלי חרש שטהר אין לו טומאה לעולם אלא א"כ טחו מבית ומחוץ.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>תנור </b> של סדקין כל שאין עושין ממנו תנור אינו מחבר את הסדקין כדתניא בתוספתא.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>תנור </b> שיש בו עפר אם נטמא מאוירו אינו טמא אלא מעפר ולמעלה ואם במגע ניטמא כולו אף מעפר ולמטה כדתנן התם פ' ה'.
+
+Halakhah 13
+
+<b>כירה </b> שנחלקה לרחבה מקבלת טומאה כיון שהיא מקום שפיתת שני קדרות וטומאת קלתות נראה דהויא דאוריתא ובריש פרק שמיני תנן לה:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בריש </b> פרק העור והרוטב אמרינן תנור וכירים יותץ טמאים הם לכם לכל שבצרכיכם לרבות את הידות מכאן אמרו אבן היוצאת מן התנור טפח ומן הכירה שלשה אצבעות וכדתנן פרק ה' ותניא בת"כ או יכול שאני מרבה יותר מכשיעור ת"ל הם וכתיב לכם הא כיצד מה שהוא צורך לתנור או לכירה הוי כותיהו. וכופח שהוא לאפיית סופגנין הויא כתנור ולבישול ביצה קלה הוא ככירה. וכן מוסף התנור של נחתומין ומוסף יורה של שולקי זתים טמא כדתנן התם דהוו להו צורך וכתיב לכם כדאמר' לעיל. וכן טירת התנור גבוהה ד"ט אבל בית הפך ותבלין ונר של כירה אינן חיבור לה מדאוריתא דלאו צורך הכירה ממש הם ומדרבנן הם חבור לטומאת מגע וכל מה שמתטמא במגע ולא באויר טומאתו נמי מדרבנן כדאמרינן לעיל. וטומאה חצר כירה כשהיא גבוהה ג' אצבעות מדאוריתא מטעם יד נטמאת בטומאת הכירה וכירה נמי מקבלת טומאה על ידה דהוי חיבור לה אבל כשאינה גבוה ג' אצבעות אינה חיבור אלא מדרבנן וכשהיה גבוה אפילו היא מופרשת שלא בנאה האומן בחיבור טמאה בטומאת הכירה דהוי תשמיש לצורך לה וכדתנן נמי התם. ופטפוטי כירה ג' בגובה שלשה אצבעות או פחות ניטמאו בטומא' הכירה ואפילו אם הפטפוטים ד' נידונים ככירה וכל שמיטמא במגע ובאויר הוי דאוריתא כדא' וכל הני בבי פרק שביעי:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> כלי חרש שאינו מקבל או אינו עשוי לקבלה כסלונות שהמים מהלכין בהם וכחבית של שייטין אין לו טומאה כלל כדתנן פרק שני דכלים ותניא בת"כ אל תוכו את שיש לו תוך טמא ושאין לו תוך טהור פרט לאלו וכיוצא בהם.
+
+Halakhah 2
+
+<b>פנס </b> שיש לו בית קיבול שמן ומגופה יוצרים שיש לה תוך ומשפך של רוכלין וכיסוי כדין שהתקינן לתשמיש וכיסוי אלפס שאינו נקוב ואין לו חידוד כולם חשיבי כלי קבול לתשמיש ומתטמאים וכדתנן להו פרק כ' אבל כיסוי שאינו משמש כשהוא כפוי טהור וכדאמרינן לעיל אשר יעשה מלאכה ולא העושה מלאכה כאחרים יכול שאני מרבה אף חיפויי כלים תלמוד לומר בהם. וטיטרוס שהמים מתקבצין לצדדין הוי עשוי לקבלה כרבי יוסי במתני' פרק שני'.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הלפיד </b> של חרס שדולק בשמן ומטלניות שבו אף על גב דאין עומד בפני עצמו טמא וכן כלי שמניחין תחת הנר לקבל השמן הנוטף כדתנן להו סוף פ"ב דכלים.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ספינה </b> מכל דבר שתהיה טהורה כדתנן פ' ר' עקיבא מנין לספינה שהיא טהורה שנאמר דרך אניה בלב ים מה ים טהור אף אניה טהורה ולחנניה דקאמר התם מה שק מיטלטל מלא וריקן לאפוקי ספינה דאינה מיטלטלה מלאה ספינה של חרש טמאה ומתניתין דכלים כרבי עקיבא וברייתא דת"כ נמי כרבי עקיבא.
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b> הכלים שנשברו ונפסדה צורתן אף על פי שהשברים ראויים לאי זה תשמיש אין מקבלין טומאה חוץ מכלי חרש שהשבר הראוי לקבל בלא סמיכה מקבל טומאה וכדתניא בת"כ וכלי חרש לרבות אהלים מנין לרבות שברי כלי חרש תלמוד לומר וכל כלי חרש מכאן אמרו הדקין שבכלי חרש קרקרותיהן ודופנותיהן יושבין שלא מסומכין וכו' כדתנן פרק שני דכלים וכל כלי שטהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם. וכל כלי שנעשה מתחלה לקבל בסמיכה או באחיזה מקבל טומאה דלא ממעטי אלא שברים שאינם מקבלים בלי סמיכה דלא הוו בכלל ריבויא דשבר כלים היושבים בלי סמיכה וכל שבר שאינו מקבל שיעור המפורש בו במתניתין דפ"ב וכדמייתי הרב ז"ל אינו מקבל טומאה דאף על גב דמקבל רביעית שלא מסומך כיון שבא מכלי גדול לא חשיב כלי אלא אם כן מקבל כשיעור המפורש בו וכלי חרש קטן שנשבר ונשאר מקרקעית קיבול כל שהוא מקבל טומאה. וגסטרא מקבלת טומאה אף על פי שהיא משברי כלים:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כלי </b> חרש העשוי לאוכלין שניקב במוציא זית ולמשקין בכונס משקה נטהר ואינו מקבל טומאה לכך ולכך מטילין אותו לחומרו בזיתים כדתנן ריש פרק שלישי דכלים והיינו משום דכשניקב בשיעור זה חשוב כפתח ובעינן צמיד פתיל עליו וכדאמרינן לעיל פרק ששי ובפרק בא סימן אמרינן שונין כלומר הלכה למשה מסיני שכלי חרש שיעור המבטלו להיות כלי למי חטאת הוה בכונס משקה ולא אמרו מוציא משקה אלא לגסטרא בלבד שבטלה אף על פי שאינה מכניסה משקה ששוב אין חס עליה ואין משתמש בה דהכלי שלם חס עליו כשאינו אלא במוציא משקה שמביא גסטרא תחתיו אבל גסטרא אין אומרים הבא גסטרא לגסטרא ובפרק המצניע נמי אמרינן חמש מדות בכלי חרש תרתי הני כלי שלם בכונס וגסטרא במוציא ועדין הוא כלי להכשיר זרעים הזרועים בתוכה דכתלושין נינהו דאין נקב זה ראוי להריח לחלוחית הקרקע עד שינקב כשורש קטן ועדין הוא כלי לאוכלין עד שינקב במוציא זתים ועדין הוא כלי אם יחדו לרמונים עד שינקב במוציא רמון דטהור מכלום אלא שאם הוקף בצמיד פתיל אין טומאה נכנסת בו דרך נקב ומציל על כל מה שבתוכו עד שיפחת רובו דכל כלי פתוח כתיב דרך פתח נכנסת לו טומאה ולא דרך נקב כשניקב במקום שנשאר עוד שיעור כלי מן הנקב ולמטה כמו שתירצו התוספתא שם סוף פרק המצניע.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>חבית </b> שיעורה באגוזים כר' יהודה במתניתין דפ"ג דכלים וכל שאר הכלים כל אחד כשיעור המפורש בו נטהר ולא חשיב כלי וכדתנן להו התם. וכן דיני טומאת חבית שנפחתה או נתרועעה או נסדקה וגסטרא כולן מן התורה דחשיבי כלי או שבר כלי המתטמא מן התורה ומה שמיטמא במגע ולא באויר כשיוצא זית מן החידודין של שבר הוי נמי מדאורייתא ומיטמא מטעם יד כדפי' הר"ש ז"ל עלה דמתניתין פרק ד' וטומאת מגע בכלי חרש הוא מתוכו דאין לכלי חרש טומאה אלא מתוכו כדאמרינן לעיל. וחבית שנתרועעה וטפלה בגללים טומאתה נמי מדאוריתא דאכתי חשיבא כלי ואם היה בה חרש מחזיק רביעית כנגד אותו החרש מתטמא באויר ושאר החבית אינו מתטמא אלא במגע מטעם יד כדאמר' לעיל אבל בטומאת אויר כנגדו דוקא ולית בה טומאה משום יד דאין אויר ליד כלי חרש וכל שבר חרש שניקב וטהר שעה אחת אף על פי שסתמו בחבית אחר כך אין לו טומאה לעולם. וכלי שסתמו בזפת ואינו יכול להשתמש שימושו אינה סתימה וכן כלי זפת ושעוה לא חשיבי כלום. ומשפך שסתמו אי הוי של עץ טמא כרבי עקיבא במתניתין וכדמפרש בתוספת' לפי שהוא (מוכן) [מינו] שהזפת יוצא מן העץ:
+
+Chapter 20
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>טפילת </b> כלי חרש הצריך שהוא רעוע חשוב' כגוף הכלי וכן כל שהוא חבור לכלי הוי כגופו מן התורה וטפילת התנור עד טפח וכירה ג' אצבעות הוי צרכן טפח לה ומה שהוא צורך הכלי הוי ככלי כדאמ' וכדתנן להו פרק ג' במתני' ובתוספ' וטומא' עריבת על ידי בצק שבסדקיה וטומאת משיחות ורצועות תפירות הויא נמי דאוריתא ומייתי לה פרק י"ו בתוספתא דכלים ועריבת פרק אלו עוברין שיעור יד קורדום מלפניו ומאחריו ושיירי פרגל ויד מקבת וקורנס ושאר הידות כולן טמאין מן התורה כדכתיב וטמאים יהיו לכם לכל צרככם כדאמ' לעיל וכל היתר על השיעורין טהור אלא אם רצה לקיימו דאז חשיב יד ומשמשי האור כל מה שהוא ארוך הוא צורך וחשיב יד להתרחק מן האש וכדתנן להו פרק כ"ט מהלכות כלים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מקל </b> שעשאו יד לקורדום אף על גב דפשוטי כלי עץ לא מיטמאי חשיב חיבור בשעת מלאכה והוי יד ושלא בשעת מלאכה לא משום דאדם עשוי לזורקו בין העצים ודיוסטר שהוא כשני כלים הוו חיבור בשעת מלאכה. וכל מה שהוא חיבור לעגלה טמא עמה וקשת ומצודת האישות אין להם חיבור וכן מסכת נסוכה אין כליה חיבור ליד אבל נפש המסכת וחבוריו הם חיבור לבגד כדתנן להו לכולהו פרק כ' וכ"א. ונוגע בפיקה עד שלא פירע נמי טמא כדתנן התם.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>החוט </b> הצריך חיבור לבגד ולא למחט וחוט שפירש מן הבגד כולו חיבור וכן חבל הקשור בחרס ואם קשר בה חבל אחר מן הקשר ולפנים חיבור וחבל קופה קשורה נמי חיבור כדתניא להו בתוספתא פרק ט"ז:
+
+Chapter 21
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>חוטין </b> היוצאין מן האריג ומן הנימין שיעורן מפורש במתניתין דפרק כ"ט ובת"כ תניא במשכבו ולא בנימין יותר מג' אצבעות וטפי מהני שיעורי לא חשיב יד ונימי כיפה של ראש וחבוריו כל שהן כדתנן נמי התם חוט מיני משקולות ומאזנים שיעורן המפורש שם במשנה הוי יד טפי לא אפילו בציר דטפי לא חשיב יד.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>החבל </b> שמסרגין בה המטות וחבל היוצא מן המטה שיעור המפורש הוי חיבור ותניא בת"כ במשכבו ולא בחבל היוצא מן המטה פחות מה' או יותר על עשרה או יכול שאני מוציא מחמשה עד עשרה ת"ל טמא דפחות לא חזי לידו טפי מעשרה נמי לא חשיב יד ומזרן של מטה ושיירי המזרן מפורש שיעורן פ' י"ט. ולשאר טומאות אפילו מאה אמה כולו חיבור כדתניא בתוספתא זה הכלל כל טומאה ששוה מזרן למטה כולן חיבור אחד אפילו עד מאה אמה ומה שאינו שוה מטה למזרן כטומאת מדרס זב דלא חזי מזרן למדרס ואפ"ה עד עשרה חשיב למטה כדאמרינן לעיל וטומאת שבע' וטומא' ערב במטה ומזרן וכרעי המטה וכן השן של מעדר פרק י"ח וי"ט וטומאת ערב הויא:
+
+Chapter 22
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שיעור </b> בגד צמר או פשתים למדרס ג"ט ולטומאת מת ושאר טומאות שלש אצבעות כדתנן פרק כ"ז ממסכת כלים ואמרינן פרק במה מדליקין הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם בטומאת מת ושרצים דכתיב בטומאת [מת] וכל בגד וכל כלי עור ובשרצים או בגד או עור ובשכבת זרע וכל בגד וכל עור ופרט הכתוב בטומאת נגעים צמר ופשתים דכתיב תחלה והבגד אשר יהיה בו וגו' כלל בבגד צמר וגו' פרט אף כל בגדים הסתומים ילפינן במה מצינו דאינן אלא צמר ופשתים ודכולי עלמא שלש על שלש אצבעות בצמר ופשתים מיטמא בנגעים דתניא בגד דכתיב בנגעים אין לי שיטמא אלא בגד שלם שלש על שלש מנין תלמוד לומר והבגד דשלשה על שלשה לא צריך קרא כיון דחזי לעשירים נמי אבל שלש על שלש דלא חזי לעניים איצטריך קרא ולא אתי בק"ו דשתי וערב וגלי רחמנא בנגעים והוא הדין לשרצים דכתיב בהו בגד כי התם ושלשה על שלשה בשאר בגדים נפקא לן מאו בגד דכתיב בשרצים דאו ריבוייא הוא. והאורג בגד כל שהוא בפני עצמו מטמא כשאר טומאות חוץ מטומאת מדרס וכדמרבינן ליה פרק במה אשה מאו בגד דכתיב גבי שרצים דהוי ריבויא ואף על גב דמפקינן ליה לשלשה על שלשה הבא מבגד גדול אפ"ה שקולים הם ויבואו שניהם דכל שהוא אריג מתחלה חשיב כשלשה על שלש' הבא מבגד גדול וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הבגדים </b> העבים ביותר כלבדים והדקין ביותר כפשתן דק שבשרו נראית מתחתיהן אין מקבלין טומאה אפילו בשאר טומאות עד שיהיה כדי שלשה על שלשה כדתניא בתוספתא פרק כ"ד אין בהם משום שלש על שלש אבל יש בהן משום שלשה על שלשה ובמתניתין פרק כ"ח נמי תנן דאין בהם ג' על ג' והיינו בפחות מג' אינם ראוים לשום דבר.
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> הקליעות מקבלות טומאה בבגדים חוץ משל צמרים כדתנן פרק שלישי דעדיות וטעמא דמה לי ארוג עם המחט מה לי ארוג ביד וקליעה הוי כארוג ביד ושל צמרים טהורה דאינה מהודקת וקלע ומכמורות ורשתות וזוטו של חרש המקבלין טומאה הוי מדאורית' כבגד. וכן טומאה משמרת ומטפחות ספרים המצויירות אין מקבלות טומאה כדתנן פרק כ"ח כב"ה דמצויירות עבידי לנוי ואפילו מטומאות מת טהור דאין תכשיט לכלי כדמשמע פרק בהמה דלא מנה הכתוב אלא נויי אדם ולא נויי בהמה וכלים ואפילו מצויירות אינן מטמאות מדרס דאין ראוי למדרס שאומ' עמוד ונעשה מלאכתנו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כסת </b> סבלין טמאה מדרס כדתנן פרק כ"ח משום דלפעמים יושבים עליו וכן משמרת של יין כן כתב הרב ז"ל ובמתניתין פרק כ"ח תנן בהדיא אין בה משום מושב היינו משום דאין יושבין עליו מפני השמרים.
+
+Halakhah 8
+
+<b>בגד </b> שחשב עליו לצורות ובטל מחשבתו מקבל טומאה ומטפחות העשויות לחפות כותלים ועמודים מקבלים טומאה דחיפוי ונויי כלים הוא דממעטינן לעיל אבל חיפויי דבר מחובר חשיבי כלים בפני עצמם.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כפה </b> שנתנה על הספר טהרה ממדרס כדתנן פכ"ח וכדאמרינן פרק נגמר הדין דנאסר לתשמיש קמא ולכך לא חזי למדרס אספלנית על העור ועל בגד מבטלו מתורת טומאה ומלוגמא על העור כיון שכשמתקנח ראוי למדרס טמא וכדתנן התם
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>בגד </b> משיארוג שלש אצבעות מקבל טומאה ואריגת מחט עד שתיגמר מלאכתן והנעשה על גבי מחט כמצודה עד שיעשה בה בית קיבול.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>סבכה </b> של בנות עד שיגמור פיה או קרקעיתה שהן גמר מלאכתה כדתנן התם וחוטי השביסה הן חיבור לה ואם נקרעה הסבכה שאינה מקבלת רוב השיער טהורה כדתנן נמי התם.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>חלוק </b> של כל דבר גמר מלאכתו הויא משיפתח את פיו וכדתניא בתוספתא וטהרתה משיבלה ואינה ראויה לעין מלאכה ראשונה וכדתניא נמי התם ואם נשתייר רובו מלמעלה עדיין טמא. וכל טומאות אלו וטומאת חגור וטלית של עני ומטליות פחותות מג"ט או שלא היו בריאות לקבל או קרועות בלא הבדלת קרעים או נמחות או מושלכות באשפה או נתונות בכדור טומאת כולן מן התורה דאכתי חשיבי כלי כדתניא בתוספתא ופרק (כ"ג וכ"ג) [כ"ז ונח] דמתניתין דכלים:
+
+Chapter 23
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מחצלות </b> מטמאות טומאת מדרס כדתנן פרק ג' דעדיות וחכמים אומרים מדרס ומתרץ פ' קמא דסוכה אף מדרס שראוי למשכב וכתיב כל המשכב אשר ישכב עליו וכו' ובפרק כיצד הרגל מייתי מפץ שיהא טמא בשרץ מדין ק"ו מפכין קטנים שטהורים בזב בכל טומאות דפיו צר ואין יכול להכניס אצבעו לאויר ושיעור הזב דמרבינן בתורת כהנים דמטמא באויר הני מילי בכלי הראוי לנגיעת בשר דלהכי אפקיה רחמנא בלשון נגיעת בשר כדכתיב והנוגע בבשר הזב ולמדרס נמי לא חזי דאין עשוי לישיבה ובהסיט נמי לא דאפקה רחמנא לטומאת היסט בזב בלשון נגיעה כדכתיב וכל כלי חרש אשר יגע בו הזב לומר דכל שאינו ראוי למגע אינו ראוי לטמא בהיסט ואפילו שהן טהורין מכל טומאת הזב טמאים בשרץ דשרץ מטמא בכעדשה וראוי ליכנס בפי פך קטן מפץ שטמא בזב שראוי למשכב אינו דין שיהא טמא בשרץ ומפץ במת מנין נאמר בגד ועור בשרץ ונאמר בגד ועור במת מה בגד ועור האמור בשרץ מפץ טמא בו כדילפינן מק"ו אף בגד ועור האמור במת מפץ טמא בו ומשום דאיכא למיפרך מה לשרץ דמטמא בכעדשה אמרינן דהוו מופנין משני צדדין וכו' כדאיתא התם והרב ז"ל כתב שטומאת מת ושאר טומאות במפץ היה מדבריהם ככל פשוטי כלי עץ ונראה דמיירי במפץ של גמי ושל שיפה כפי' ר"ת ז"ל פרק ר' עקיבא דטומאתן מדרבנן לבד טומאת מדרס והא דילפינן מפכים לשאר טומאות היינו במפץ קנים אם עשאה לשכיבה דמטמאה מדרס מטמאה נמי שאר טומאות דשל קנים דקתני כלים פי"ו דטהורה היינו כשאינה ראויה למדרס.
+
+Halakhah 2
+
+<b>שיעור </b> בגד למדרס ג' על ג' שק ד' עור ה' מפץ ששה ואם קצץ בכונה אפילו טפח על טפח למושב וג"ט על ג' למשכב טמא מדרס וכדתנן פרק כ"ז ובמעילה ספ"ב קדשי מזבח תנא נמי הכי משום דאם חשב למושב לעשותו טלאי לבגד מטמ' משום זב אם היה ג"ט על שלשה אפילו משק או עור אם חישב עליו לעשותו למשכב הואיל וראוי לעשות ממנו טלאי לכסות שנקרע חזי למדרס וכן אם קצצו לאחיזה כל שהוא כדאמרינן התם דראוי לקצצו תאנים וכל שהוא פחות משלשה אצבעות לא חזי למידי וכל שחיבור והשלים שיעור ממין שני כחמור שבשניהם טמא בשיעור קל טהור וכדתנן התם פרק כ"ד ובלויי נפה שקצצם והנמדדים כפולים כמו שהם טומאתה מן התורה וכדתנן פכ"ז דכיון דאורחיה כפול אי הוי פשוט לא מהני.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ג"ט </b> על ג' ארוגין שנטמאו במדרס והשלים עליו כל הבגד כולו מדרס וכן בגד שנארג בו ג' אצבעות על ג' ניטמא במת והשלים הבגד כולו טמא ניטל חוט אחד מתחלתו טמא מגע מדרס או מגע טמא מת ואם ניטל חוט אחד מתחלתו ואחר כך השלים כל הבגד במדרס טמא מגע מדרס ובטומאת מת טהור שכל פחות משלש' אצבעות טהור מכלום כדתנן התם פכ"ז.
+
+Halakhah 8
+
+<b>מטלית </b> שהוא מדרס ותלאו בקופה ונעשה הכל ראשון שהרי נתבטלה ממדרס ואם הפרישה המטלית טהור מכלום שכבר נתבטל ואם תלאה על הבגד בתפירה מב' רוחות הכל מדרס הפרישה המטלית אב כשהיה שלא נתבטל.
+
+Halakhah 9
+
+<b>שלשה </b> טפחים על שלשה שנחלק טהור וקרע שלשה אצבעות הבא מבגד מדרס טמא מגע בעת פרישתו. סדין שעשאו פרכת טהור מן המדרס כדתנן פרק עשרים.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>טלית </b> מדרס שהטבילה וקודם הערב שמש נקרע רובה טהורה כולה שלא יחוס לקרוע כולה כיון שהטבילה וכדאמרינן פרק העור והרוטב ומדאוריתא אפילו אינה טבולת יום אלא טמאה כיון שנקרעה רובה טהרה אפילו נשאר כדי מעפורת ולית בה טומאה אלא מדרבנן וכדאמרינן נמי פרק דם חטאת:
+
+Chapter 24
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> העורות שיושב עליהן ואפילו בשעת מלאכה טמאין מדרס וכולן כשיעור חמשה טפחים על חמשה ועור שחוגר הסורק ועור שלופף בו המלאכה אינו טמא מדרס אלא טומאות אחרות ועור חיפויי כלים טהור מכלום וכדילפינן לעיל וכולהו תנן להו פכ"ו וחיפוי משקולת הוי כלי קבול המשקלות וכן עור החופה את רוב הרגל מנעל שעל האימום מתטמא מדרס.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b> עור הראוי למדרס ואינו חסר מלאכה במחשבה לדבר הטמא מדרס מתטמא אם הוא של בעל הבית כדאמרינן התם משום דלא מימליך וכו'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>אין </b> אדם מטמא משכב שאינו שלו כדאמרינן פרק מרובה דכתיב במשכבו גזלן שדרס על המשכב שגזל טהור אם לא נתיאשו הבעלים וגנב שישב על המשכב שגנב טמא שחזקת יאוש יש כיון שאין יודעים מי גנבו ולפיכך מחשבה מועלת לגנב ולא לגזלן כדאמרינן פרק כ"ו ובמרובה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>עור </b> מדרס והתחיל לעשותו רצועות טמא עד שימעט מחמשה טפחים כדתנן התם עור ששנה מפשוט למקבל או איפכא נטהר דהוה ליה ככלי שנשבר אבל מפשוט לפשוט לא חשיב שינוי וכדתנן התם כל ששנה לשמו טמא לשם אחר טהור ובבגד הכל טמא כדתניא בתוספתא התם.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כלים </b> שעיקר עשייתן למשכב ולקיבול ככרים וכסתות אם נפחתו שאינם מקבלים עדין מטמאין מדרס אבל אם עיקר עשייתן לקבלה וראויין נמי למושב כחמת ותורמיל הגדולים אם נפחתו מלקבל טהרו מכל טומאה ואפילו צרר מקום הפחת חוץ משל ערביים שדרכן לצרור ואינו נוח להתיר וכדתנן פרק כ"ה ועדויות פרק ה':
+
+Chapter 25
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> פשוטי כלי עץ העשוי לישב או לשכב או לרכוב מתטמא מדרס כדכתיב וכל המשכב וכדכתב פרק קמא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>טומאת </b> כסא של ברזל וטרסקל ועורם וספסלים ונסרים שבמרחץ וכלכלה וסל טומאתן מן התורה וכולהו פרק כ"ה מהלכות כלים וכן טומאת כסא שקבעה בקורת בית הבד וקורת סתתין וראשי כלונסאות ועושה כיפה מן השאור טומאתן מן התורה ומייתי להו בתוספתא דכלים ופרק העור והרוטב.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מחצלת </b> הקש טמאה מדרס כר' עקיבא כלים פי"ז ושל קנים ושל חלף טהורה כדתנן נמי התם וכתב שם הרב ז"ל שטהורה מן טומאת שרץ וחבוריו אבל במשכב הזב מתטמא וכאן כתב מפני שאינה ראויה למדרס נראה דטהורה דקתני מתניתין היינו ממדרס נמי והר"ש פירש טהורה אבל אם עשאה לשכיבה טמאה כדתנן סוף פ"ק דסוכה אלא מיירי שעשאה לסיכוך אי נמי בגדולה דסתמא לסיכוך ונראה דהתם עלה דמתניתין דפירוש טהורה משאר טומאות אבל מתטמאה בזב מיירי בעשאה לשכיבה או בקטנה דסתמא לשכיבה והכא מיירי בעשא' לסיכוך או בגדולה דסתמא לסיכוך כפי' הר"ש ז"ל ומשום הכי אינה ראויה למדרס והתם פי' חדא והכא פי' חדא ולא פליג בדינה מדידיה לדידיה.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>תיבה </b> שפחתה עגלה של קטן וסנדל סיידין והטמאים משום מרכב טומאתן מן התורה ומייתי להו בעדיות וכלים פרק י"ט וכ"ג ובת"כ ילפינן מכל כלי ריב' תיבת בלנין ותיבה שפחתה מצדה ועריבה משני לוגין ועד תשעה שנסדקה שאין יכול לרחוץ בה רגלו אחד שאין אומר לו עמוד ונעשה מלאכתינו כדכתיב אשר ישב עליו הזב מיוחד לישיבה וכו' וכמו שהביא הר"ש ז"ל פי"ט:
+
+Chapter 26
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כלי </b> עץ הראוי למדרס וכן מפץ וספסל וכסא ושדה ותיבה ומשפל ועריבה ומטה ביטול טומאתן ממדרס על יד פחיתה או שבירה מן התורה דלא חשיבי כלי למדרס וכולהו פ"ב ופ' י"ט וכ"ב ותוספתא ועדיות פ"א וב'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ותיבה </b> שפחתה למטה ומשפלת שנפחתה מלקבל רמונים אין בהן טומאת מדרס מפני שבטל עיקר תשמישן ובטל העיקר בטל הטפלה שהוא הישיבה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ועריבה </b> שמחזיק משני לוגין עד ט' שנסדקה ואינו יכול לרחוץ בה אפילו רגלו אחד דטומאה מדרס אף על פי שבטל עיקר תשמישם מתטמא' במדרס שסתמה שכופתה וישב עליה:
+
+Chapter 27
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הני </b> שלש שלש דחד מטמא מדרס וחד טמא מת וחד טהור כולהו מייתי להו פרק כ"ד וי"ט ופרק במה אשה וטעמא דהטמאים מדרס דחזו לשכיבה או לישיבה והוא הדין דטמאין טמא מת דכל היכא דמטמא טומאת מדרס מטמא טומאת מת אפילו כלי שטף הפשוטים המיוחדים למדרסות כדאיתא בבכורות פרק על אלו מומין והטמאים טמא מת משום דחשיבי כלי לאדם והטהורים לפי שאינם משמשי אדם דומיא דכלי מדין וכדאמרינן לעיל:
+
+Chapter 28
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>טומאת </b> משקין לכלים מדרבנן וכלי שנטמא מתוכו בטומאה שהיא מן התורה ניטמאו אחוריו ואוגניו ואזניו וידיו דכולהו הוו מגוף הכלי ואם הם שני כלים ככיס בתוך כיס ניטמא האחד בשרץ לא ניטמא חבירו וכדתניא בתוספתא דכלים:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..474847d40a555c102ed9e79e34195c3cf4850f20
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,24 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Fasts
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות תעניות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות תעניות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה מו </b> לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתהיה על הציבור שנאמר על הצר הצורר אתכם ותקעתם בחצוצרות כלומר דבר שיצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה שידעו שבגלל מעשיהם הורע להם וזה יגרום להסיר צרתם מעליהם אבל אם לא יזעקו ויריעו אלא יחשבו כי במקרה בא להם אז תוסיף הצרה צרות אחרות הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי אף אני בחמת קרי. וכשצועקים לפני ה' מריעים בחצוצרות בלבד כדכתיב והרעותם בחצוצרות ואם היו במקדש מריעים בחצוצרות ובשופר השופר מקצר והחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות כדכתיב והרעותם בחצוצרות ואין תוקעים בחצוצרות ושופר אלא במקדש שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אלו </b> הן הצרות שמתריעין עליה על הצרת שונאי ישראל לישראל ועל החרב ועל הדבר ועל חיה רעה ועל הארבה ועל החסיל ועל השידפון ועל הירקון ועל המפולת ועל החולאים ועל המזונות ועל המטר כל אלו הם בכלל פסוק על הצר הצורר אתכם דאין צר גדול מאלו ולכך מתריעים על כל אחד מהם כמו שהן מפורשות בזה הפרק. וכל שאר הלכות אלו הם דרבנן סמוכים אלאו דלא תסור מכל אשר יגידו לך ימין ושמאל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8de0e9e2bd8fe5b85ac92d7aa8c39c69f0013819
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,27 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Fasts
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות תעניות
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Fasts
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות תעניות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה מו </b> לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתהיה על הציבור שנאמר על הצר הצורר אתכם ותקעתם בחצוצרות כלומר דבר שיצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה שידעו שבגלל מעשיהם הורע להם וזה יגרום להסיר צרתם מעליהם אבל אם לא יזעקו ויריעו אלא יחשבו כי במקרה בא להם אז תוסיף הצרה צרות אחרות הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי אף אני בחמת קרי. וכשצועקים לפני ה' מריעים בחצוצרות בלבד כדכתיב והרעותם בחצוצרות ואם היו במקדש מריעים בחצוצרות ובשופר השופר מקצר והחצוצרות מאריכות שמצות היום בחצוצרות כדכתיב והרעותם בחצוצרות ואין תוקעים בחצוצרות ושופר אלא במקדש שנאמר בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אלו </b> הן הצרות שמתריעין עליה על הצרת שונאי ישראל לישראל ועל החרב ועל הדבר ועל חיה רעה ועל הארבה ועל החסיל ועל השידפון ועל הירקון ועל המפולת ועל החולאים ועל המזונות ועל המטר כל אלו הם בכלל פסוק על הצר הצורר אתכם דאין צר גדול מאלו ולכך מתריעים על כל אחד מהם כמו שהן מפורשות בזה הפרק. וכל שאר הלכות אלו הם דרבנן סמוכים אלאו דלא תסור מכל אשר יגידו לך ימין ושמאל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c4a1c9b38e0142d679079fa4dd125760fdef0306
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,316 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת עא </b> שלא לאכול חמץ כל שבעת ימי הפסח שנאמר לא יאכל חמץ כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחלת ליל ט"ו עד סוף יום אחד ועשרים בניסן במזיד חייב כרת שנאמר ונכרתה בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה דאין חטאת בא אלא על דבר שזדונו כרת כדילפינן מע"ז במצות שבת. ואחד האוכל ואחד הממחה ושותה דכתיב ונכרתה הנפש האוכלת לרבות השותה. החמץ אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה דמדלא קרינן לא יאכל בפתח משמע לא יהא בו היתר המביא לידי אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הן באות שלוקח בדמים דבר מאכל ואינו חייב אלא על כזית דכתיב כי כל אוכל חמץ וגו' ואין אכילה בפחות מכזית והוי הלכה למשה מסיני בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני ואסמכתא מקרא דארץ חטה וגו' זית שמן ארץ שרוב שיעוריה כזתים ופחות מכזית אסור מן התורה דכתיב לא יאכל דאף על גב דאין אכילה פחות מכזית הכא כתיב לא יאכל דהוי איסור הנאה דמשמע דלאו דוקא אכילה הכי נמי בפחות משיעור הוי בכלל האי אכילה וביומא יליף לכולהו איסורי בחצי שיעור מדכתיב כי כל אוכל חלב יתירה ויש במצוה זו איסורים מדרבנן על ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:<br><b> אזהרת עב ועג </b> שלא יראה ולא ימצא חמץ כל שבעה דכתיב לא יראה לך חמץ וגו' שאור לא ימצא בבתיכם המניח חמץ ברשותו בפסח אף על פי שלא אכלו עובר בשני לאוין אלו ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא לשיעור אכילה וביעור דפתח הכתוב בשאור דכתיב שאור לא ימצא וסיים בחמץ כי כל אוכל חמץ דהוה ליה למכתב כי כל אוכל שאור דהא אתא ענשו עם אזהרתו אלא לומר לך זהו שאור זהו חמץ כזה כן זה לשיעור אכילה דהוי בכזית וילפי' ביעור מאכילה דכי היכי דבאכילה השוה הכתוב אכילת חמץ לביעור שאור דהוי ביעורו בכזית כמו אכילה אף לביעורו השוה החמץ לשאור דלהוי בכזית וצריכי תרוייהו דאי כתב רחמנא שאור הוה אמינא משום דחמוצו קשה מה שאין כן בחמץ ואי כתב חמץ הוה אמינא משום דראוי לאכילה מה שאין כן בשאור להכי צריכי תרוייהו. אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה מעשה דכתיב אם לא תשמור לעשות והפלא ה' את מכותך וגו' דמיירי במלקות כדלעיל במצות יום טוב דכתיב לשון עשייה במלקות אבל לא עשה מעשה אף ע"פ שעבר על שני לאוין אין לוקה כדכתיב לעשות וגו' ויש באזהרות אלו דברים מדרבנן סמוכים על ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:<br><b> אזהרת עד </b> שלא לאכול תערובת חמץ כל שבעה דכתיב כל מחמצת לא תאכלו ואין חייבין על תערובת חמץ אלא מלקות דלא חייבה תורה כרת אלא על חמץ עצמו מדכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה וגו' והאי קרא למיעוטא אתא דכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה אם במחמצת דהיינו נתחמץ מחמת דבר אחר ענוש כרת כל שכן חמץ שנתחמץ מאליו אם כן למה לי למכתב חמץ אלא מעטיה רחמנא לערובו בין מלאו בין מכרת לרבנן אבל איסורא מיהא מדאוריתא איכא כל שלא נתבטל כמו חצי שיעור דילפינן לעיל דהוי דאוריתא וכי מעטיה קרא ואמרי רבנן דלא לקי הני מילי היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס אבל אי איכא כזית בכדי אכילת פרס אפילו לרבנן לקי דהא כתיב כל מחמצת לא תאכלו ויש באזהרה זו גם כן איסורים דרבנן על ושמרתם את משמרתי:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אזהרת עה </b> שלא לאכול חמץ ביום י"ד לניסן מתחלת שעה שביעית ביום והעובר על זה לוקה מן התורה דכתיב לא תאכל עליו חמץ כלומר על קרבן פסח כך למדו מפי השמועה פי' דבר זה לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערבים והוא חצי היום ואסור בהנאה ג"כ בי"ד דהא ילפינן איסור הנאה מלא יאכל חמץ לכל היכא דחמץ אסור באכילה מדאוריתא ויש באזהרה זו הרחקה מדרבנן על ושמרתם את משמרתי:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה לח </b> להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ומפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום י"ד ראיה לדבר זה שכתוב בתורה לא תשחט על חמץ דם זבחי כלומר לא תשחט הפסח ועדין החמץ קיים ושחיטת הפסח הוא יום י"ד אחר חצות דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. ומה היא השבתה זו שיבטל אותו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל דמדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו או תשרפו כענין שפי' בע"ז השחת שרוף וכלה משמע דהוי ביטול וכן תרגם אנקלוס תבטלון:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ביום </b> י"ד קודם שש שעות צריך לבטל כל חמץ דכתיב ביום הראשון תשביתו והיינו קודם זמן איסורו שהוא קודם שש שעות אבל מתחלת שעה שביעית ולמעלה אין יכול לבטלו מן התורה שהרי אינו ברשותו שכבר נאסר בהנאה כמו שכתבנו למעלה. ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בבל יראה אם לא בערו מרשותו כשלא בטלו שהרי לא ביער ולא ביטל. ואע"פ שעבר עליו חייב לבערו בכל עת שימצאנו שלא יהא עובר והולך כל שבעה. וכן אם היה לו עיסה תוך הפסח והחמיצה אין הביטול מועיל לו כלום שהרי עבר על לא יראה וגו' וחייב לבערו מיד.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כיצד </b> ביעור חמץ כשהגיע זמן איסורו שאינו יכול לבטלו שורפו או פורר וזורה לרוח או זורקו לים דלאו דוקא שריפה כנותר דלא דמי ליה כדאיתא בגמרא ואם שרפו קודם שעה שביעית הרי זה מותר מן התורה ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח דעץ בעלמא היא קודם שיחול זמן איסור החמץ ולא נאסר בהנאה אלא מה שהיה חמץ מתחלת זמן האיסור אבל שרפו משעה שביעית ולמעלה הואיל והוא אסור בהנאה לא יסיק בו תנור וכירים. ואם אפה בו את הפת אסור בהנאה שהרי יש שבח עצים בפת והוא נהנה מן החמץ וכן הפחמין שלו אסורין בהנאה הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנאה כדאמרן:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>על </b> אזהרת לא יראה ולא ימצא כתוב בתורה לא יראה לך חמץ. יכול אם טמן אותו או הפקיד אותו ביד גוים לא יהיה עובר ת"ל שאור לא ימצא בבתיכם דהטמנה בכלל מציאה היא. והמופקד ביד גוי נמי אליבא דהרמב"ם ז"ל מדאוריתא אסור דלא גרע מחמצו של נכרי שקבל עליו ישראל אחריות דאסור. יכול לא יהיה עובר אלא בביתו דכתיב בבתיכם אבל בשדה ובעיר אחרת לא ת"ל בכל גבולך בכל רשותך. יכול יהא חייב לבער חמץ של גוים או של הקדש ת"ל לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ואפילו היה של גוי תושב שיד ישראל שולטת עליו אין כופין אותו להוציא דכתיב לך לך תרי זימני שדי חד לך אלא ימצא ודרוש ביה הכי אפילו במצוי אצלך דהיינו גוי שכבשתו לא מיתסר אלא לך כלומר בדקבל עליה אחריות. גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל אם קבל עליו אחריות חייב לבערו דכתיב לא ימצא ולא כתיב לך ואם לא קבל אחריות מותר דכתיב לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וגו' והיינו כשלא קבל עליו אחריות ומנין ליתן קולו של זה בזה וחומרו של זה בזה ת"ל שאור שאור לגזירה שוה נאמר שאור בבתים ונאמר שאור בגבולין ושדינן חומרי דבתים דלא כתיב לך אגבולים בשקבל עליו אחריות וקולא דגבולין דכתיב לך שדינן ליה אבתים בשלא קבל עליו אחריות ואפילו היו מחייבין אותו באחריות החמץ באונס כבני חילא חייב לבער דבשלו הוא כיון שחייב באחריות. ישראל שהרהין חמצו אצל הגוי ואמר לו קנה מעכשיו אם לא הבאתי לך קודם הפסח מותר ואם לא אמר לו קנה מעכשיו עובר דאין בעל חוב גוי קונה משכון דכתיב ולך תהיה צדקה ישראל הוא דקרינן ביה צדקה משום דקני משכון ולא גוי ואם כן נמצא כאלו הוא החמץ המופקד אצל גוי דאסור מדאוריתא לפי' הרב ז"ל וכן אם מכר או נתן על תנאי עובר משום בל יראה וגו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>תערובת </b> חמץ עוברים עליה משום בל יראה ובל ימצא כשיש בה כזית בכדי אכילת פרס דלוקין על אכילתו כדלעיל פרק ראשון כל חמץ נוקשה מדרבנן:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> איסור משום חמץ בפסח אלא חמשה מיני דגן אבל קטניות וכיוצא בהן אין בהם משום חמץ אפילו נתפחו הבצק שנתחמץ הרי אלו מותרות באכילה שאין זה חימוץ אלא סרחון וקרא לא אסר אלא חמץ. וכן מי פירות אפילו בחמשת מיני דגן אין מחמיצין אלא מסריחין ואית דיליף לה מדכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח חייבים על חימוצו כרת והא הואיל ואין אדם יוצא ידי חובתו דהוה ליה מצה עשירה ורחמנא אמר לחם עוני אין חייבים על חימוצו כרת והאי טעמא הוי פרכא ואסיקו משום דמי פירות אין מחמיצין וקרא לא אסר אלא מידי דמחמיץ ואם נתערב בהן מים כל שהוא הרי אלו מחמיצין. אם בשל דגן במים הרי זה חמץ גמור והוא שיתבקעו החטים דאדמבשל ליה אחמועי מחמע. אין קולין את הבצק שנילושה במים על המחבת בשמן דאדמבשל ליה אחמועי מחמע כיון שיש תערובת מים ואם הרתיח המים הרבה ואח"כ השליך לתוכן קמח מותר מפני שהוא מתבשל קודם שיבא לידי חימוץ. אם בלל שעורים ורפן עד כדי שאם הניחן על פי הביב שאופין עליו החלות יתבקעו הרי אלו אסורין דספק הוא אם באו לידי חימוץ והוי ספקא דאוריתא ובחטים עד שיתבקעו בתבשיל. דגן שנפל עליו דלף כל זמן שהוא טורד טיפה אחר טיפה אינו בא לידי חימוץ ומשיפסק אם נשתהא כשיעור הרי זה אסור.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>וכל </b> זמן שאדם עוסק בבצק אפי' כל היום אינו בא לידי חימוץ ואם הגביה ידו והניחה עד שמשמיע קול בזמן שמכים עליו כבר החמיץ ונשרף מיד ואם אין קולו נשמע אם שהא כדי שיהלך אדם מיל קים לן שכבר החמיצה וישרף מיד. שתי עיסות שהגביהו היד מהם בבת אחת ונשתהו האחד מהן יש לה קול והאחרת אין לה קול שתיהן ישרפו שהן חמץ גמור.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>כל </b> כלי שהוא בלוע מחמץ בן יומו תוך הפסח צריך הגעלה מדאוריתא דלא אסרה תורה אלא כלי בן יומו דילפינן מכלי מדין דכתיב בהו כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש כדרך תשמישו כן הכשרו. מה שנשתמשו גוים בצונן מדיחן דכתיב וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים ומה שנשתמשו בהן על ידי חמין מגעילין כעין תשמישם. ומה שנשתמשו על ידי האור מלבנן דכתי' כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וגו'. ויש במצות חמץ ותערובתו דברים הרבה מדרבנן סמוכים לושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה לט </b> לאכול מצה בליל ט"ו לניסן. שנא' בערב תאכלו מצות וכתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לד' אלהיך מה שביעי רשות דלא כתיב ביה תאכל מצות אף ששת ימים רשות דהוי דבר שהיה בכלל דכתיב שבעת ימים תאכלו מצות ויצא מן הכלל הכא דכתיב וביום השביעי עצרת ולא ללמד על עצמו לבדו אלא ללמד על הכלל כולו דהיינו כל שבעת ימים דזו היא מדה אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. יכול אף לילה הראשון רשות ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו. אין לי אלא בזמן שבית המקד' קיים דאיכא פסח בזמן שאין בית המקדש קיים מנין ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. ומצותה כל הלילה כמו באכילת פסחים דכתיב ואכלתם אותו בחפזון עד שעת חפזון והיינו לאור הבוקר כדכתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. ומשאכל כזית יצא ידי חובתו דאין אכילה בפחות מכזית והוי בכלל שיעורין הל"מ ואסמכתא זית שמן ארץ שרוב שיעוריה כזתי'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>בלע </b> מצה יצא דכיון שבלעה בפיו הויה ליה אכילה ויצא בלע מרור לא יצא בזמן בית המקדש דהוי דאוריתא דבעי טעם מרור וליכא. ואם כרכה בסיב וכיוצא בו ובלעה לא יצא כיון דמפסיק הסיב בין המצה לפיו לא מיקרי אכילה. אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו גוים יצא ידי חובתו שהרי אכלו. אבל היה נכפה ואכל אם חזר ונתרפא חייב לאכול שאותה אכילה היתה בזמן שהיה פטור מכל המצות דאנוס רחמנא פטריה כדכתיב ולנערה לא תעש' דבר וכו'.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b> אדם יוצא ידי חובת מצה אלא מחמשת המינין שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ יצא בהן ידי חובת מצה ושאר דברים אין יוצא בהן ידי חובת מצה לפי שאין בהן חמץ. העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו בפסח דנותן טעם כרוב דאוריתא דחשיב כרוב וראוי להיות חמץ. עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה יוצא בה ידי חובתו דהויה ראויה לאכילה אין הרועים אוכלים ממנה אינו יוצא שאין זו משומרת למצה דאינה ראויה לאכילה. מצה שנלושה ביין שמן או דבש או חלב אין יוצא בה ידי חובתו דכתיב לחם עוני והאי לאו לחם עוני הוא אבל במים ושאר מי פירות קרינן ביה שפיר לחם עוני. ואין יוצאין בפת מורסין וסובין דלאו פת מיקרי ואנן לחם בעינן. אבל קמח שלא הוציאו הסובין ואמורסן מיקרי שפיר פת ויוצאין בה. וכן פת סולת נקיה ביותר יוצאין בה. ואין אומרים אין זה לחם עוני דהא דבעינן דלא להוי עשיר היינו מחמת דבר אחר אבל מה שהוא מצד עצמו אכתי עוני קרינן ביה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אחד </b> מצה שנאפת בתנור או באלפס ואפילו בקרקע יוצא בה ידי חובתו דלחם הוי. וכן אם לא נאפת אפיה גמורה יוצאין בה כל שאין חוטין נמשכין הימנה בעת שפורסת. ויוצאין ברקיק שרוי דאכתי איכא טעם מצה אבל מבושל ליכא ביה טעם מצה אחר שנתבשלה ולכך אין יוצאין בה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מצה </b> טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזל מצה אין יוצא בהן ידי חובתו דהוי מצוה הבאה בעבירה דכתיב אלה המצות וגומ' אם עשיתן כמצותן שלא בדבר האסור הרי הן מצות ואם לאו אינן מצות ואין יוצא ידי חובתו. ולמה שהוא אסור בגופו כטבל ותרומה איכא טעמא אחרינא בגמרא משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ ודרשינן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ ולא משום בל תאכל טבל וגו' ואיתא כר' שמעון דאין איסור חל על איסור. והכהנים יוצאין בחלה ובתרומ' דלא בעינן מצה שוה לכל אדם דמצות מצות ריבה והן כמצת מעשר שני בירושלם דמצות מצות ריבה. אבל אין יוצאין במצת ביכורים אפילו בירושלים דכתיב בכל מושבותיכם תאכלו מצות מצה הנאכלת בכל המושבות הוא דיוצאין בה יצאו ביכורים שאינן נאכלים בכל מושבות אלא בירושלים דאין להם פדיון. חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו שהיה מחויב תודה אין יוצא בהן דכתיב ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה הוא דיוצאין בה יצאת זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח. ואם עשאה למכור בשוק יוצאים בה דמימלך אי מזביננה ואי לא איפוק ביה אנא והרי הם לשם מצה כדקאמר קרא ושמרתם את המצות.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>נשים </b> חייבות באכילת מצה דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל וגו' והני נשי הואיל וישנן בבל תאכל עליו חמץ דכתיב כל אוכל מחמצת ונכרתה לרבות נשים ישנן נמי בקום אכול מצה ועבדים בהקשה דלה לה מאשה. חולה או זקן יוצאין ברקיק השרוי דאיכא טעמא דמצה ואפילו לבריא כדלעיל ויש במצוה זו דברים מדרבנן סמוכים אלא תסור ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה מ </b> לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים באותו הלילה של ט"ו בניסן שנאמר זכור את היום הזה. ומנין שבליל ט"ו דכתיב והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה בשעת שיש מצה ומרור מונחין לפניך. ואעפ"י שאין לו בן ואפילו חכמים גדולים צריכין לעסוק בהלכות פסח עד חצות דכתיב מה העדות והחקים וגו' וכמו שנלמד גם כן מזכור את היום הזה וגו' דזכור בפה. ואפילו לא שאלו הבנים מצוה להודיעם כל אחד כפי דעתו. ואם לא אמר ופירש טעמי שלשה דברים אלו בפסח שהן פסח מצה ומרור לא יצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים. ובכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים שנאמר ואותנו הוציא משם שאף אותנו גאל הקב"ה ועל דבר זה צוה הקב"ה וזכרת כי עבד היית במצרים כלומר כאלו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית וכל זה נכלל במצות סיפור יציאת מצרי' בליל ט"ו לניסן. ומרור אינו מצוה בפני עצמה אלא נכלל במצות הפסח דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו והאידנ' מדרבנן:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<span class=""> מפטירין אחר הפסח אפיקומן לפי שדינו ליאכל על השבע בסוף. וכן כל קרבנות כדכתיב למשחה לגדולה כדרך שמלכים אוכלים. ואיפשר דהוי מדרבנן וקרא אסמכתא. ובירושלמי נראה בפרוש דהוי מדרבנן משום גזרת שבירת עצם בפסח דהוי רכיך בן שנתו. ויש במצוה זו דברים מדרבנן סמוכים אלא תסור וגדרים וסייגים אושמרתם את משמרתי:</span>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2b8f177285712bf2439633b86dbc307d38f34789
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,319 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Leavened_and_Unleavened_Bread
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת עא </b> שלא לאכול חמץ כל שבעת ימי הפסח שנאמר לא יאכל חמץ כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחלת ליל ט"ו עד סוף יום אחד ועשרים בניסן במזיד חייב כרת שנאמר ונכרתה בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה דאין חטאת בא אלא על דבר שזדונו כרת כדילפינן מע"ז במצות שבת. ואחד האוכל ואחד הממחה ושותה דכתיב ונכרתה הנפש האוכלת לרבות השותה. החמץ אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה דמדלא קרינן לא יאכל בפתח משמע לא יהא בו היתר המביא לידי אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הן באות שלוקח בדמים דבר מאכל ואינו חייב אלא על כזית דכתיב כי כל אוכל חמץ וגו' ואין אכילה בפחות מכזית והוי הלכה למשה מסיני בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני ואסמכתא מקרא דארץ חטה וגו' זית שמן ארץ שרוב שיעוריה כזתים ופחות מכזית אסור מן התורה דכתיב לא יאכל דאף על גב דאין אכילה פחות מכזית הכא כתיב לא יאכל דהוי איסור הנאה דמשמע דלאו דוקא אכילה הכי נמי בפחות משיעור הוי בכלל האי אכילה וביומא יליף לכולהו איסורי בחצי שיעור מדכתיב כי כל אוכל חלב יתירה ויש במצוה זו איסורים מדרבנן על ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:<br><b> אזהרת עב ועג </b> שלא יראה ולא ימצא חמץ כל שבעה דכתיב לא יראה לך חמץ וגו' שאור לא ימצא בבתיכם המניח חמץ ברשותו בפסח אף על פי שלא אכלו עובר בשני לאוין אלו ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא לשיעור אכילה וביעור דפתח הכתוב בשאור דכתיב שאור לא ימצא וסיים בחמץ כי כל אוכל חמץ דהוה ליה למכתב כי כל אוכל שאור דהא אתא ענשו עם אזהרתו אלא לומר לך זהו שאור זהו חמץ כזה כן זה לשיעור אכילה דהוי בכזית וילפי' ביעור מאכילה דכי היכי דבאכילה השוה הכתוב אכילת חמץ לביעור שאור דהוי ביעורו בכזית כמו אכילה אף לביעורו השוה החמץ לשאור דלהוי בכזית וצריכי תרוייהו דאי כתב רחמנא שאור הוה אמינא משום דחמוצו קשה מה שאין כן בחמץ ואי כתב חמץ הוה אמינא משום דראוי לאכילה מה שאין כן בשאור להכי צריכי תרוייהו. אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה מעשה דכתיב אם לא תשמור לעשות והפלא ה' את מכותך וגו' דמיירי במלקות כדלעיל במצות יום טוב דכתיב לשון עשייה במלקות אבל לא עשה מעשה אף ע"פ שעבר על שני לאוין אין לוקה כדכתיב לעשות וגו' ויש באזהרות אלו דברים מדרבנן סמוכים על ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:<br><b> אזהרת עד </b> שלא לאכול תערובת חמץ כל שבעה דכתיב כל מחמצת לא תאכלו ואין חייבין על תערובת חמץ אלא מלקות דלא חייבה תורה כרת אלא על חמץ עצמו מדכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה וגו' והאי קרא למיעוטא אתא דכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה אם במחמצת דהיינו נתחמץ מחמת דבר אחר ענוש כרת כל שכן חמץ שנתחמץ מאליו אם כן למה לי למכתב חמץ אלא מעטיה רחמנא לערובו בין מלאו בין מכרת לרבנן אבל איסורא מיהא מדאוריתא איכא כל שלא נתבטל כמו חצי שיעור דילפינן לעיל דהוי דאוריתא וכי מעטיה קרא ואמרי רבנן דלא לקי הני מילי היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס אבל אי איכא כזית בכדי אכילת פרס אפילו לרבנן לקי דהא כתיב כל מחמצת לא תאכלו ויש באזהרה זו גם כן איסורים דרבנן על ושמרתם את משמרתי:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אזהרת עה </b> שלא לאכול חמץ ביום י"ד לניסן מתחלת שעה שביעית ביום והעובר על זה לוקה מן התורה דכתיב לא תאכל עליו חמץ כלומר על קרבן פסח כך למדו מפי השמועה פי' דבר זה לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערבים והוא חצי היום ואסור בהנאה ג"כ בי"ד דהא ילפינן איסור הנאה מלא יאכל חמץ לכל היכא דחמץ אסור באכילה מדאוריתא ויש באזהרה זו הרחקה מדרבנן על ושמרתם את משמרתי:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה לח </b> להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנאמר ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ומפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום י"ד ראיה לדבר זה שכתוב בתורה לא תשחט על חמץ דם זבחי כלומר לא תשחט הפסח ועדין החמץ קיים ושחיטת הפסח הוא יום י"ד אחר חצות דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים. ומה היא השבתה זו שיבטל אותו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל דמדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו או תשרפו כענין שפי' בע"ז השחת שרוף וכלה משמע דהוי ביטול וכן תרגם אנקלוס תבטלון:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ביום </b> י"ד קודם שש שעות צריך לבטל כל חמץ דכתיב ביום הראשון תשביתו והיינו קודם זמן איסורו שהוא קודם שש שעות אבל מתחלת שעה שביעית ולמעלה אין יכול לבטלו מן התורה שהרי אינו ברשותו שכבר נאסר בהנאה כמו שכתבנו למעלה. ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בבל יראה אם לא בערו מרשותו כשלא בטלו שהרי לא ביער ולא ביטל. ואע"פ שעבר עליו חייב לבערו בכל עת שימצאנו שלא יהא עובר והולך כל שבעה. וכן אם היה לו עיסה תוך הפסח והחמיצה אין הביטול מועיל לו כלום שהרי עבר על לא יראה וגו' וחייב לבערו מיד.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כיצד </b> ביעור חמץ כשהגיע זמן איסורו שאינו יכול לבטלו שורפו או פורר וזורה לרוח או זורקו לים דלאו דוקא שריפה כנותר דלא דמי ליה כדאיתא בגמרא ואם שרפו קודם שעה שביעית הרי זה מותר מן התורה ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח דעץ בעלמא היא קודם שיחול זמן איסור החמץ ולא נאסר בהנאה אלא מה שהיה חמץ מתחלת זמן האיסור אבל שרפו משעה שביעית ולמעלה הואיל והוא אסור בהנאה לא יסיק בו תנור וכירים. ואם אפה בו את הפת אסור בהנאה שהרי יש שבח עצים בפת והוא נהנה מן החמץ וכן הפחמין שלו אסורין בהנאה הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנאה כדאמרן:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>על </b> אזהרת לא יראה ולא ימצא כתוב בתורה לא יראה לך חמץ. יכול אם טמן אותו או הפקיד אותו ביד גוים לא יהיה עובר ת"ל שאור לא ימצא בבתיכם דהטמנה בכלל מציאה היא. והמופקד ביד גוי נמי אליבא דהרמב"ם ז"ל מדאוריתא אסור דלא גרע מחמצו של נכרי שקבל עליו ישראל אחריות דאסור. יכול לא יהיה עובר אלא בביתו דכתיב בבתיכם אבל בשדה ובעיר אחרת לא ת"ל בכל גבולך בכל רשותך. יכול יהא חייב לבער חמץ של גוים או של הקדש ת"ל לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ואפילו היה של גוי תושב שיד ישראל שולטת עליו אין כופין אותו להוציא דכתיב לך לך תרי זימני שדי חד לך אלא ימצא ודרוש ביה הכי אפילו במצוי אצלך דהיינו גוי שכבשתו לא מיתסר אלא לך כלומר בדקבל עליה אחריות. גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל אם קבל עליו אחריות חייב לבערו דכתיב לא ימצא ולא כתיב לך ואם לא קבל אחריות מותר דכתיב לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים וגו' והיינו כשלא קבל עליו אחריות ומנין ליתן קולו של זה בזה וחומרו של זה בזה ת"ל שאור שאור לגזירה שוה נאמר שאור בבתים ונאמר שאור בגבולין ושדינן חומרי דבתים דלא כתיב לך אגבולים בשקבל עליו אחריות וקולא דגבולין דכתיב לך שדינן ליה אבתים בשלא קבל עליו אחריות ואפילו היו מחייבין אותו באחריות החמץ באונס כבני חילא חייב לבער דבשלו הוא כיון שחייב באחריות. ישראל שהרהין חמצו אצל הגוי ואמר לו קנה מעכשיו אם לא הבאתי לך קודם הפסח מותר ואם לא אמר לו קנה מעכשיו עובר דאין בעל חוב גוי קונה משכון דכתיב ולך תהיה צדקה ישראל הוא דקרינן ביה צדקה משום דקני משכון ולא גוי ואם כן נמצא כאלו הוא החמץ המופקד אצל גוי דאסור מדאוריתא לפי' הרב ז"ל וכן אם מכר או נתן על תנאי עובר משום בל יראה וגו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>תערובת </b> חמץ עוברים עליה משום בל יראה ובל ימצא כשיש בה כזית בכדי אכילת פרס דלוקין על אכילתו כדלעיל פרק ראשון כל חמץ נוקשה מדרבנן:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> איסור משום חמץ בפסח אלא חמשה מיני דגן אבל קטניות וכיוצא בהן אין בהם משום חמץ אפילו נתפחו הבצק שנתחמץ הרי אלו מותרות באכילה שאין זה חימוץ אלא סרחון וקרא לא אסר אלא חמץ. וכן מי פירות אפילו בחמשת מיני דגן אין מחמיצין אלא מסריחין ואית דיליף לה מדכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח חייבים על חימוצו כרת והא הואיל ואין אדם יוצא ידי חובתו דהוה ליה מצה עשירה ורחמנא אמר לחם עוני אין חייבים על חימוצו כרת והאי טעמא הוי פרכא ואסיקו משום דמי פירות אין מחמיצין וקרא לא אסר אלא מידי דמחמיץ ואם נתערב בהן מים כל שהוא הרי אלו מחמיצין. אם בשל דגן במים הרי זה חמץ גמור והוא שיתבקעו החטים דאדמבשל ליה אחמועי מחמע. אין קולין את הבצק שנילושה במים על המחבת בשמן דאדמבשל ליה אחמועי מחמע כיון שיש תערובת מים ואם הרתיח המים הרבה ואח"כ השליך לתוכן קמח מותר מפני שהוא מתבשל קודם שיבא לידי חימוץ. אם בלל שעורים ורפן עד כדי שאם הניחן על פי הביב שאופין עליו החלות יתבקעו הרי אלו אסורין דספק הוא אם באו לידי חימוץ והוי ספקא דאוריתא ובחטים עד שיתבקעו בתבשיל. דגן שנפל עליו דלף כל זמן שהוא טורד טיפה אחר טיפה אינו בא לידי חימוץ ומשיפסק אם נשתהא כשיעור הרי זה אסור.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>וכל </b> זמן שאדם עוסק בבצק אפי' כל היום אינו בא לידי חימוץ ואם הגביה ידו והניחה עד שמשמיע קול בזמן שמכים עליו כבר החמיץ ונשרף מיד ואם אין קולו נשמע אם שהא כדי שיהלך אדם מיל קים לן שכבר החמיצה וישרף מיד. שתי עיסות שהגביהו היד מהם בבת אחת ונשתהו האחד מהן יש לה קול והאחרת אין לה קול שתיהן ישרפו שהן חמץ גמור.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>כל </b> כלי שהוא בלוע מחמץ בן יומו תוך הפסח צריך הגעלה מדאוריתא דלא אסרה תורה אלא כלי בן יומו דילפינן מכלי מדין דכתיב בהו כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש כדרך תשמישו כן הכשרו. מה שנשתמשו גוים בצונן מדיחן דכתיב וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים ומה שנשתמשו בהן על ידי חמין מגעילין כעין תשמישם. ומה שנשתמשו על ידי האור מלבנן דכתי' כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וגו'. ויש במצות חמץ ותערובתו דברים הרבה מדרבנן סמוכים לושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה לט </b> לאכול מצה בליל ט"ו לניסן. שנא' בערב תאכלו מצות וכתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לד' אלהיך מה שביעי רשות דלא כתיב ביה תאכל מצות אף ששת ימים רשות דהוי דבר שהיה בכלל דכתיב שבעת ימים תאכלו מצות ויצא מן הכלל הכא דכתיב וביום השביעי עצרת ולא ללמד על עצמו לבדו אלא ללמד על הכלל כולו דהיינו כל שבעת ימים דזו היא מדה אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. יכול אף לילה הראשון רשות ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו. אין לי אלא בזמן שבית המקד' קיים דאיכא פסח בזמן שאין בית המקדש קיים מנין ת"ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. ומצותה כל הלילה כמו באכילת פסחים דכתיב ואכלתם אותו בחפזון עד שעת חפזון והיינו לאור הבוקר כדכתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. ומשאכל כזית יצא ידי חובתו דאין אכילה בפחות מכזית והוי בכלל שיעורין הל"מ ואסמכתא זית שמן ארץ שרוב שיעוריה כזתי'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>בלע </b> מצה יצא דכיון שבלעה בפיו הויה ליה אכילה ויצא בלע מרור לא יצא בזמן בית המקדש דהוי דאוריתא דבעי טעם מרור וליכא. ואם כרכה בסיב וכיוצא בו ובלעה לא יצא כיון דמפסיק הסיב בין המצה לפיו לא מיקרי אכילה. אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו גוים יצא ידי חובתו שהרי אכלו. אבל היה נכפה ואכל אם חזר ונתרפא חייב לאכול שאותה אכילה היתה בזמן שהיה פטור מכל המצות דאנוס רחמנא פטריה כדכתיב ולנערה לא תעש' דבר וכו'.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b> אדם יוצא ידי חובת מצה אלא מחמשת המינין שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ יצא בהן ידי חובת מצה ושאר דברים אין יוצא בהן ידי חובת מצה לפי שאין בהן חמץ. העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו בפסח דנותן טעם כרוב דאוריתא דחשיב כרוב וראוי להיות חמץ. עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה יוצא בה ידי חובתו דהויה ראויה לאכילה אין הרועים אוכלים ממנה אינו יוצא שאין זו משומרת למצה דאינה ראויה לאכילה. מצה שנלושה ביין שמן או דבש או חלב אין יוצא בה ידי חובתו דכתיב לחם עוני והאי לאו לחם עוני הוא אבל במים ושאר מי פירות קרינן ביה שפיר לחם עוני. ואין יוצאין בפת מורסין וסובין דלאו פת מיקרי ואנן לחם בעינן. אבל קמח שלא הוציאו הסובין ואמורסן מיקרי שפיר פת ויוצאין בה. וכן פת סולת נקיה ביותר יוצאין בה. ואין אומרים אין זה לחם עוני דהא דבעינן דלא להוי עשיר היינו מחמת דבר אחר אבל מה שהוא מצד עצמו אכתי עוני קרינן ביה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אחד </b> מצה שנאפת בתנור או באלפס ואפילו בקרקע יוצא בה ידי חובתו דלחם הוי. וכן אם לא נאפת אפיה גמורה יוצאין בה כל שאין חוטין נמשכין הימנה בעת שפורסת. ויוצאין ברקיק שרוי דאכתי איכא טעם מצה אבל מבושל ליכא ביה טעם מצה אחר שנתבשלה ולכך אין יוצאין בה.
+
+Halakhah 7
+
+<b>מצה </b> טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזל מצה אין יוצא בהן ידי חובתו דהוי מצוה הבאה בעבירה דכתיב אלה המצות וגומ' אם עשיתן כמצותן שלא בדבר האסור הרי הן מצות ואם לאו אינן מצות ואין יוצא ידי חובתו. ולמה שהוא אסור בגופו כטבל ותרומה איכא טעמא אחרינא בגמרא משום דכתיב לא תאכל עליו חמץ ודרשינן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ ולא משום בל תאכל טבל וגו' ואיתא כר' שמעון דאין איסור חל על איסור. והכהנים יוצאין בחלה ובתרומ' דלא בעינן מצה שוה לכל אדם דמצות מצות ריבה והן כמצת מעשר שני בירושלם דמצות מצות ריבה. אבל אין יוצאין במצת ביכורים אפילו בירושלים דכתיב בכל מושבותיכם תאכלו מצות מצה הנאכלת בכל המושבות הוא דיוצאין בה יצאו ביכורים שאינן נאכלים בכל מושבות אלא בירושלים דאין להם פדיון. חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו שהיה מחויב תודה אין יוצא בהן דכתיב ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה הוא דיוצאין בה יצאת זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח. ואם עשאה למכור בשוק יוצאים בה דמימלך אי מזביננה ואי לא איפוק ביה אנא והרי הם לשם מצה כדקאמר קרא ושמרתם את המצות.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>נשים </b> חייבות באכילת מצה דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל וגו' והני נשי הואיל וישנן בבל תאכל עליו חמץ דכתיב כל אוכל מחמצת ונכרתה לרבות נשים ישנן נמי בקום אכול מצה ועבדים בהקשה דלה לה מאשה. חולה או זקן יוצאין ברקיק השרוי דאיכא טעמא דמצה ואפילו לבריא כדלעיל ויש במצוה זו דברים מדרבנן סמוכים אלא תסור ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה מ </b> לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים באותו הלילה של ט"ו בניסן שנאמר זכור את היום הזה. ומנין שבליל ט"ו דכתיב והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה בשעת שיש מצה ומרור מונחין לפניך. ואעפ"י שאין לו בן ואפילו חכמים גדולים צריכין לעסוק בהלכות פסח עד חצות דכתיב מה העדות והחקים וגו' וכמו שנלמד גם כן מזכור את היום הזה וגו' דזכור בפה. ואפילו לא שאלו הבנים מצוה להודיעם כל אחד כפי דעתו. ואם לא אמר ופירש טעמי שלשה דברים אלו בפסח שהן פסח מצה ומרור לא יצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים. ובכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים שנאמר ואותנו הוציא משם שאף אותנו גאל הקב"ה ועל דבר זה צוה הקב"ה וזכרת כי עבד היית במצרים כלומר כאלו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית וכל זה נכלל במצות סיפור יציאת מצרי' בליל ט"ו לניסן. ומרור אינו מצוה בפני עצמה אלא נכלל במצות הפסח דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו והאידנ' מדרבנן:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<span class=""> מפטירין אחר הפסח אפיקומן לפי שדינו ליאכל על השבע בסוף. וכן כל קרבנות כדכתיב למשחה לגדולה כדרך שמלכים אוכלים. ואיפשר דהוי מדרבנן וקרא אסמכתא. ובירושלמי נראה בפרוש דהוי מדרבנן משום גזרת שבירת עצם בפסח דהוי רכיך בן שנתו. ויש במצוה זו דברים מדרבנן סמוכים אלא תסור וגדרים וסייגים אושמרתם את משמרתי:</span>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..737818424c3b9c6502d07297ac00314cc30ecf6d
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,332 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Rest on a Holiday
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה לב </b> לשבות בראשון של פסח:<br><b> אזהרת סה </b> שלא לעשות בו מלאכה שנאמר כל מלאכה לא יעשה:<br><b> מצוה לג </b> לשבות בשביעי של פסח:<br><b> אזהרת סו </b> שלא לעשות מלאכה בו שנאמר וביום השביעי וגו':<br><b> מצוה לד </b> לשבות ביום חג השבועות:<br><b> אזהרת סז </b> שלא לעשות בו מלאכה שנאמר כל מלאכת עבודה וגו':<br><b> מצוה לה </b> לשבות בראש השנה:<br><b> אזהרת סח </b> שלא לעשות בו מלאכה שנאמר כל מלאכת עבודה וגו':<br><b> מצוה לו </b> לשבות בראשון של סוכות:<br><b> אזהרת סט </b> שלא לעשות בו מלאכה שנאמר כל מלאכת עבודה וגו':<br><b> מצוה לז </b> לשבות בשמיני של חג:<br><b> אזהרת ע </b> שלא לעשות בו מלאכה שנאמר ביום השמיני כל מלאכת עבודה לא תעשו:<br><b> ששת </b> ימים אלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה שהן ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של סוכות וביום חג השבועות ובאחד לחדש השביעי הן הנקראים ימים טובים ובכל אחד מהן כתוב בפרשת אמור כל מלאכת עבודה לא תעשו ובכל חד נמי מקרא קדש ומשום שביעי ושמיני דכתיב בהו מלאכה סתם הוצרך לכתוב אך אשר יאכל לכל נפש להתיר אוכל נפש בחג המצות ואתי מבנין אב מכתוב אחד דזה בנה אב לכל המועדים ושביתה בהן נפקא משבתון דכתיב בהו כלומר שבות ואיסור המלאכות הם המלאכות האסורות בשבת שאינם לצורך אכילה כגון בנין ואריגה וכיוצא בהן דכתיב הכא מלאכה ביום טוב וכתיב בשבת נמי מלאכה והיינו דכוותא ואם עשה בעדי' והתראה לוקה מן התורה דכתיב והפלה ה' את מכותך וגו' הפלאה זו איני יודע מה הוא כשהוא אומר והפילו השופט והכהו הוי אומר הפלאה זה מלקות וכתיב אם לא תשמור לעשות וגו' דמשמע דבכל הלאוין אית מלקות דתשמור היינו לא תעשה והיינו בלאו שיש בו מעשה ואינו ניתק לעשה דומיא דלאו דחסימה דסמיך ליה למלקות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> חילוק מלאכות במזיד לי"ט דבשבת דכתיב ביה הבערה לחלק הוא דיש חילוק ולא ביום טוב ואליב' דמאן דאמר הבערה ללאו יצתה ילפינן חילוק מלאכות מדכתיב ועשה מאחת מהנה והיינו בחייבי חטאות בשבת ולא ביום טוב דלית ביה חטאת.
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b> מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה ביו"ט שלא לצורך אכילה לוקה דהיינו מלאכת עבודה שהיא מלאכה ונעשת לעבודה ולא לאוכל נפש חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות שמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה כלל מן התורה שכיון שהיא אף באוכל ומשקה אף על פי שהיא בדברים אחרים ג"כ אמרינן מתוך דלא מצינו דנאסר אלא מלאכת עבודה דהיינו בנין ואריגה ולא הוצאה והבערה נמי אמרינן מתוך אף על גב דלא שייכא הבערה ממש באוכלין ומשקין דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת דמשמע ביום השבת הוא דאסור ולא ביום טוב ודרשינן הכי משום דביום השבת הוי מיותר דהא כתיב לעיל מיניה וביום השביעי וכל שאין בהן צורך אכילה ככתיבה ואריגה אסור מדאוריתא אפילו עשאן לאכילה דלא התירה תורה אוכל נפש אלא מה שהוא רגיל לעשות לצורך אוכל נפש כאפיה ובישול ומכל מקום נראה דאינו לוקה מדאוריתא דלאו בכלל מלאכת עבודה הוו כיון דעשאן לצורך אכילה וכן נראה מלשון הרב ז"ל שכתב כל מלאכה שחייבים עליה בשבת אם עשה אותה ביו"ט שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מההוצאה וגו' דמשמע הא אם עשאם לצורך אכילה לא לקי ודלא כבעל מגיד משנה דכתב דלקי ומלאכות שאיפשר לעשותן מערב יו"ט כקצירה וטחינה הן מותרת מדאוריתא לפי' הרב ז"ל דהם בכלל אוכל נפש אבל בירושלמי משמע דהוו מדאוריתא כל שהם במחובר ודרי' ליה מדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש וגו' וסמך ליה ושמרתם את המצות שהוא בתלוש וכן דעת קצת מהפוסקים ז"ל ומכשירי אוכל נפש שיש בה חסרון אם נעשו מבערב עושין ביום טוב דכתיב הוא ודרשינן ולא מכשירין וכתיב לכם ודרשינן לכל צרכיכם להביא מכשירין הא כיצד שאיפשר לעשות מערב י"ט אין מותר לעשותן בי"ט מכשירין שאי איפשר לעשותן מערב יו"ט עושין אותן ביו"ט.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>אין </b> אופין ומבשלים ביו"ט כדי להאכיל לגוים או לכלבים שנאמר הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לגוים לכם ולא לכלבים ואע"ג דאוקמינן האי קרא לכם לכל שבצרכיכם להביא מכשירין ממילא משמע דלכם הוא דמות' לכל צרכיכם ולא לגוים וכלבים. בהמה שחציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביו"ט דמלאכת ישראל הוא דאי איפשר לכזית בשר בלא שחיטה אבל עיסה דאיפשר לחלקה לא יאפה אותה דהוא לצורך הגוי וכתיב לכם ולא לגוים ואם אין מקפיד הגוי אם יתן פת מחלקו לתינוק מותר לאפותו שהרי לישראל הוא ועיסת הכלבים נמי אם הרועים אוכלים ממנה נאפית ביו"ט דלכם הוא. המבשל ביו"ט לגוים או לבהמה אינו לוקה אבל הוא אסור מדאוריתא כדילפינן מלכם וגו'.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>רחיצה </b> וסיכה הן בכלל אכילה ושתיה ועושין אותן ביו"ט שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש לכל שצריך הגוף לפיכך מחמין חמין לצורך רחיצה ביום טוב ודוקא לרגליו אבל לכל גופו נראה דאסור מדאוריתא דלאו שוה לכל נפש הוא ומדברי הרב ז"ל נראה דלא הוי אלא מדרבנן וכל שחייבין בשבת סופג את הארבעים ביו"ט אלא אם היה בו צורך אכילה וכיוצא בה.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>חול </b> מכין לשבת וחול מכין ליו"ט אבל אין יו"ט מכין לשבת ולא שבת ליו"ט ומשום הכי ביצה שנולדה ביו"ט אחר השבת אסורה ואף על גב שהתרנגולת עומדת לאכילה הואיל ומאמש נגמרה הביצ' נמצא שבת מכין אותו ליו"ט וכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו יום ששי שהוא חול הוא דמכין לשבת וליו"ט נמי דאיקרי שבת וצריך הכנת סעודה אבל אין שבת מכין ליו"ט מק"ו דיו"ט לשבת דילפינן מקרא דהששי המיוחד שהוא חול ולא יו"ט וסעודת חול אין לה הכנה ולהכי ביצה שנולדה באחד בשבת לא מתסרא והאי הכנה דמיתסרא מדאוריתא היינו בביצה שהיא בלועה ולא בפירות מגולין כדאיתא בגמרא משום דהכנ' דביצה הוא הכנה גמורה שנגמרה כל בריאתה של ביצה מה שאין כן בשאר הכנות ולהכי אם שחט תרנגולת ביו"ט ומצא בה בצים גמורות הרי אלו מותרות דכל שלא יצאה לאו הכנה גמורה היא:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>מי </b> ששחט חיה או עוף לא יכתוש גוש עפר ביום טוב לכסות דכיסוי עשה וכתישה היא תולדות טוחן ויש בה עשה דיו"ט ולא תעשה ואין עשה דכיסוי דוחה את לא תעשה ועשה דיו"ט כדילפינן מכלאים בציצית במצות כ"ו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>השוחט </b> עוף ביום טוב לא ימרוט מפני שהוא דרכו ונמצא תולש בי"ט דלאו צורך אוכל נפש הוא כיון דאפשר לשחוט בלא מריטה ותולש חייב משום גוזז דהוי אב מלאכה מל"ט מלאכות והיינו כשצריך לגוף המריטה.
+
+Halakhah 4
+
+<b>המפשיט </b> עור בהמה ביום טוב לא ימלחנו שזה עיבוד הוא ונמצא עושה מלאכה שלא לצורך אוכל נפש ועיבוד הוי אב מלאכה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> שורפין קדשים וחלה שנטמאו בי"ט ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה שנאמר באש ישרף ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה כדלעיל.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין </b> מגבלין העפר לסתום פי התנור ואע"פ שצריך לכך מפני שהגיבול מלאכה גמורה היא ואפשר לגבלו מערב י"ט ומדברי הר"ן ז"ל נראה דאינו אלא מדרבנן דמדינא מותר דצורך אוכל נפש הוא. אין מלבנים את הרעפים לצלות או לאפות עליהן מפני שמחסמן שהוא גמר כלי וחייב משום מכה בפטיש.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>אין </b> עושין גבינה בי"ט נראה דהוי מדרבנן לפירוש הרב ז"ל דלעיל דאפילו קצירה וטחינה לא הוי אלא מדרבנן ואפילו לפירוש הירושלמי דאסר קצירה וגו' היינו משום דהוי מחובר וכתיב ושמרתם את המצות כדלעיל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>המכבה </b> את האש או את הנר בי"ט לוקה כמי שבונה או אורג וכיבוי הוה בסממני המשכן כדפרשינן התם וכן אין מסלקין את פי הנר ואין מסיר את השמן ממנו דהוי מסתפק ובשבת חייב והכא אסור מדאוריתא ואין מכבין את הדלקה בי"ט כדי להציל ממון דכתיב ואהבת את ה' וגו' בכל מאדך והיינו שאם ימשך לו היזק ממון בעשית המצות או מהיותו זהיר מעבור על העבירה שיאהב השם ית' ולא ימנע מעשות המצוה ולא יעבור העבירה. ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המטה שהכיבוי בי"ט מדאוריתא כדכתיב והרשב"א כתב דאסורה לא הוי אלא מדרבנן. אין מעשנין בקטרת בי"ט מפני שהוא מכבה דלאו שוה לכל נפש הוא אלא למעונגין. ואין ממתקין את החרדל בגחלת של אש מפני שהוא מכבה ונעשה פחם. ואין מכבין את האש כדי שלא תתעשן הקדרה והבית דדרשי' הוא לבדו כן כתב רש"י ז"ל והרמב"ן והרשב"א כתבו שהוא דרבנן. אין עושים פחמים משום מכבה ורש"י ז"ל פי' משום דהוי כלי לצורפי זהב. ואין גודלין את הפתילה ואין חותכין אותה לשנים בכלי משום דהוי כלי וחייב משום בונה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות עליהן ואין פוצעין את הקנה לצלות בה דמתקן כלי הוי כבונה. וכן אין פוחתין את הנר מזה הטעם ואין משחיזין את הסכין במשחזת שלה לפי שהוא עושה כלי ואף על גב דהוי לצורך נפש עבד להו אסור דהוו מכשירין שאיפשר לעשותם מערב יום טוב וכתיב הוא לבדו יעשה לכם ודרשינן ולא מכשיריו.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין מבקעין </b> עצים דקים שנוחין לידלק בלא ביקוע שעושה מלאכה שאינו צריך אותה ומלאכה גמורה דאוריתא היא דהאי מאן דסלית סלתי חייב משום טוחן. הא דמן התורה אסור להכין מיום טוב לשבת כדילפינן היינו הכנת ביצה דהוא דבר חדש ולא היה ראוי מעיקרא כלל אבל אפיה ובשול לא שייך ביה הכנה שאין מחוסר רק תקון בעלמ':
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>כל </b> המבזה את המועדות כאלו נטפל לע"ז שנאמר אלהי מסכה לא תעשה לך וכתיב בתריה את חג המצות תשמור וגו' יום טוב אסורים בהספד ותענית וחייב אדם להיות שמח וטוב לב הוא וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך וגו'. ואף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שיתבאר בסיעתא דשמיא במצות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד כראוי לו ואע"פ שאכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה זאת לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו אלא חציו לה' וחציו לכם דכתיב עצרת לה' אלהיך וכתיב עצרת תהיה לכם הא כיצד חלקהו חציו לה' וחציו לכם. ויש במצות ימים טובים ציוויים ואזהרות מדברי סופרים ואנו חייבים מן התורה לקיים גזרתם דכתיב לא תסור וכתיב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וכל הני חולו של מועד מדברי סופרים לפי' הרב ז"ל ויש אסמכתא מן הכתוב דכתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת מה שביעי עצור אף ששי עצור אי מה שביעי אסור בכל מלאכה אף ששי אסור בכל מלאכה ת"ל השביעי שביעי אסור בכל מלאכה ואין ששי אסור בכל מלאכה שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים. ואין נושאים נשים במועד מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו וכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך וכתבו בתוספות דהוי דרשא גמורה ועיקר חולו של מועד וודאי דבר תורה הוא:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a309e4126ce589a2707c0773f1a4e3f8ab5c2e52
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,335 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Rest on a Holiday
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_a_Holiday
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה לב </b> לשבות בראשון של פסח:<br><b> אזהרת סה </b> שלא לעשות בו מלאכה שנאמר כל מלאכה לא יעשה:<br><b> מצוה לג </b> לשבות בשביעי של פסח:<br><b> אזהרת סו </b> שלא לעשות מלאכה בו שנאמר וביום השביעי וגו':<br><b> מצוה לד </b> לשבות ביום חג השבועות:<br><b> אזהרת סז </b> שלא לעשות בו מלאכה שנאמר כל מלאכת עבודה וגו':<br><b> מצוה לה </b> לשבות בראש השנה:<br><b> אזהרת סח </b> שלא לעשות בו מלאכה שנאמר כל מלאכת עבודה וגו':<br><b> מצוה לו </b> לשבות בראשון של סוכות:<br><b> אזהרת סט </b> שלא לעשות בו מלאכה שנאמר כל מלאכת עבודה וגו':<br><b> מצוה לז </b> לשבות בשמיני של חג:<br><b> אזהרת ע </b> שלא לעשות בו מלאכה שנאמר ביום השמיני כל מלאכת עבודה לא תעשו:<br><b> ששת </b> ימים אלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה שהן ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של סוכות וביום חג השבועות ובאחד לחדש השביעי הן הנקראים ימים טובים ובכל אחד מהן כתוב בפרשת אמור כל מלאכת עבודה לא תעשו ובכל חד נמי מקרא קדש ומשום שביעי ושמיני דכתיב בהו מלאכה סתם הוצרך לכתוב אך אשר יאכל לכל נפש להתיר אוכל נפש בחג המצות ואתי מבנין אב מכתוב אחד דזה בנה אב לכל המועדים ושביתה בהן נפקא משבתון דכתיב בהו כלומר שבות ואיסור המלאכות הם המלאכות האסורות בשבת שאינם לצורך אכילה כגון בנין ואריגה וכיוצא בהן דכתיב הכא מלאכה ביום טוב וכתיב בשבת נמי מלאכה והיינו דכוותא ואם עשה בעדי' והתראה לוקה מן התורה דכתיב והפלה ה' את מכותך וגו' הפלאה זו איני יודע מה הוא כשהוא אומר והפילו השופט והכהו הוי אומר הפלאה זה מלקות וכתיב אם לא תשמור לעשות וגו' דמשמע דבכל הלאוין אית מלקות דתשמור היינו לא תעשה והיינו בלאו שיש בו מעשה ואינו ניתק לעשה דומיא דלאו דחסימה דסמיך ליה למלקות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> חילוק מלאכות במזיד לי"ט דבשבת דכתיב ביה הבערה לחלק הוא דיש חילוק ולא ביום טוב ואליב' דמאן דאמר הבערה ללאו יצתה ילפינן חילוק מלאכות מדכתיב ועשה מאחת מהנה והיינו בחייבי חטאות בשבת ולא ביום טוב דלית ביה חטאת.
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b> מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה ביו"ט שלא לצורך אכילה לוקה דהיינו מלאכת עבודה שהיא מלאכה ונעשת לעבודה ולא לאוכל נפש חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות שמתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה כלל מן התורה שכיון שהיא אף באוכל ומשקה אף על פי שהיא בדברים אחרים ג"כ אמרינן מתוך דלא מצינו דנאסר אלא מלאכת עבודה דהיינו בנין ואריגה ולא הוצאה והבערה נמי אמרינן מתוך אף על גב דלא שייכא הבערה ממש באוכלין ומשקין דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת דמשמע ביום השבת הוא דאסור ולא ביום טוב ודרשינן הכי משום דביום השבת הוי מיותר דהא כתיב לעיל מיניה וביום השביעי וכל שאין בהן צורך אכילה ככתיבה ואריגה אסור מדאוריתא אפילו עשאן לאכילה דלא התירה תורה אוכל נפש אלא מה שהוא רגיל לעשות לצורך אוכל נפש כאפיה ובישול ומכל מקום נראה דאינו לוקה מדאוריתא דלאו בכלל מלאכת עבודה הוו כיון דעשאן לצורך אכילה וכן נראה מלשון הרב ז"ל שכתב כל מלאכה שחייבים עליה בשבת אם עשה אותה ביו"ט שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מההוצאה וגו' דמשמע הא אם עשאם לצורך אכילה לא לקי ודלא כבעל מגיד משנה דכתב דלקי ומלאכות שאיפשר לעשותן מערב יו"ט כקצירה וטחינה הן מותרת מדאוריתא לפי' הרב ז"ל דהם בכלל אוכל נפש אבל בירושלמי משמע דהוו מדאוריתא כל שהם במחובר ודרי' ליה מדכתיב אך אשר יאכל לכל נפש וגו' וסמך ליה ושמרתם את המצות שהוא בתלוש וכן דעת קצת מהפוסקים ז"ל ומכשירי אוכל נפש שיש בה חסרון אם נעשו מבערב עושין ביום טוב דכתיב הוא ודרשינן ולא מכשירין וכתיב לכם ודרשינן לכל צרכיכם להביא מכשירין הא כיצד שאיפשר לעשות מערב י"ט אין מותר לעשותן בי"ט מכשירין שאי איפשר לעשותן מערב יו"ט עושין אותן ביו"ט.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>אין </b> אופין ומבשלים ביו"ט כדי להאכיל לגוים או לכלבים שנאמר הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לגוים לכם ולא לכלבים ואע"ג דאוקמינן האי קרא לכם לכל שבצרכיכם להביא מכשירין ממילא משמע דלכם הוא דמות' לכל צרכיכם ולא לגוים וכלבים. בהמה שחציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביו"ט דמלאכת ישראל הוא דאי איפשר לכזית בשר בלא שחיטה אבל עיסה דאיפשר לחלקה לא יאפה אותה דהוא לצורך הגוי וכתיב לכם ולא לגוים ואם אין מקפיד הגוי אם יתן פת מחלקו לתינוק מותר לאפותו שהרי לישראל הוא ועיסת הכלבים נמי אם הרועים אוכלים ממנה נאפית ביו"ט דלכם הוא. המבשל ביו"ט לגוים או לבהמה אינו לוקה אבל הוא אסור מדאוריתא כדילפינן מלכם וגו'.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>רחיצה </b> וסיכה הן בכלל אכילה ושתיה ועושין אותן ביו"ט שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש לכל שצריך הגוף לפיכך מחמין חמין לצורך רחיצה ביום טוב ודוקא לרגליו אבל לכל גופו נראה דאסור מדאוריתא דלאו שוה לכל נפש הוא ומדברי הרב ז"ל נראה דלא הוי אלא מדרבנן וכל שחייבין בשבת סופג את הארבעים ביו"ט אלא אם היה בו צורך אכילה וכיוצא בה.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>חול </b> מכין לשבת וחול מכין ליו"ט אבל אין יו"ט מכין לשבת ולא שבת ליו"ט ומשום הכי ביצה שנולדה ביו"ט אחר השבת אסורה ואף על גב שהתרנגולת עומדת לאכילה הואיל ומאמש נגמרה הביצ' נמצא שבת מכין אותו ליו"ט וכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו יום ששי שהוא חול הוא דמכין לשבת וליו"ט נמי דאיקרי שבת וצריך הכנת סעודה אבל אין שבת מכין ליו"ט מק"ו דיו"ט לשבת דילפינן מקרא דהששי המיוחד שהוא חול ולא יו"ט וסעודת חול אין לה הכנה ולהכי ביצה שנולדה באחד בשבת לא מתסרא והאי הכנה דמיתסרא מדאוריתא היינו בביצה שהיא בלועה ולא בפירות מגולין כדאיתא בגמרא משום דהכנ' דביצה הוא הכנה גמורה שנגמרה כל בריאתה של ביצה מה שאין כן בשאר הכנות ולהכי אם שחט תרנגולת ביו"ט ומצא בה בצים גמורות הרי אלו מותרות דכל שלא יצאה לאו הכנה גמורה היא:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>מי </b> ששחט חיה או עוף לא יכתוש גוש עפר ביום טוב לכסות דכיסוי עשה וכתישה היא תולדות טוחן ויש בה עשה דיו"ט ולא תעשה ואין עשה דכיסוי דוחה את לא תעשה ועשה דיו"ט כדילפינן מכלאים בציצית במצות כ"ו:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>השוחט </b> עוף ביום טוב לא ימרוט מפני שהוא דרכו ונמצא תולש בי"ט דלאו צורך אוכל נפש הוא כיון דאפשר לשחוט בלא מריטה ותולש חייב משום גוזז דהוי אב מלאכה מל"ט מלאכות והיינו כשצריך לגוף המריטה.
+
+Halakhah 4
+
+<b>המפשיט </b> עור בהמה ביום טוב לא ימלחנו שזה עיבוד הוא ונמצא עושה מלאכה שלא לצורך אוכל נפש ועיבוד הוי אב מלאכה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> שורפין קדשים וחלה שנטמאו בי"ט ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה שנאמר באש ישרף ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה כדלעיל.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין </b> מגבלין העפר לסתום פי התנור ואע"פ שצריך לכך מפני שהגיבול מלאכה גמורה היא ואפשר לגבלו מערב י"ט ומדברי הר"ן ז"ל נראה דאינו אלא מדרבנן דמדינא מותר דצורך אוכל נפש הוא. אין מלבנים את הרעפים לצלות או לאפות עליהן מפני שמחסמן שהוא גמר כלי וחייב משום מכה בפטיש.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>אין </b> עושין גבינה בי"ט נראה דהוי מדרבנן לפירוש הרב ז"ל דלעיל דאפילו קצירה וטחינה לא הוי אלא מדרבנן ואפילו לפירוש הירושלמי דאסר קצירה וגו' היינו משום דהוי מחובר וכתיב ושמרתם את המצות כדלעיל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>המכבה </b> את האש או את הנר בי"ט לוקה כמי שבונה או אורג וכיבוי הוה בסממני המשכן כדפרשינן התם וכן אין מסלקין את פי הנר ואין מסיר את השמן ממנו דהוי מסתפק ובשבת חייב והכא אסור מדאוריתא ואין מכבין את הדלקה בי"ט כדי להציל ממון דכתיב ואהבת את ה' וגו' בכל מאדך והיינו שאם ימשך לו היזק ממון בעשית המצות או מהיותו זהיר מעבור על העבירה שיאהב השם ית' ולא ימנע מעשות המצוה ולא יעבור העבירה. ואין מכבין את הנר מפני תשמיש המטה שהכיבוי בי"ט מדאוריתא כדכתיב והרשב"א כתב דאסורה לא הוי אלא מדרבנן. אין מעשנין בקטרת בי"ט מפני שהוא מכבה דלאו שוה לכל נפש הוא אלא למעונגין. ואין ממתקין את החרדל בגחלת של אש מפני שהוא מכבה ונעשה פחם. ואין מכבין את האש כדי שלא תתעשן הקדרה והבית דדרשי' הוא לבדו כן כתב רש"י ז"ל והרמב"ן והרשב"א כתבו שהוא דרבנן. אין עושים פחמים משום מכבה ורש"י ז"ל פי' משום דהוי כלי לצורפי זהב. ואין גודלין את הפתילה ואין חותכין אותה לשנים בכלי משום דהוי כלי וחייב משום בונה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> שוברין את החרס ואין חותכין את הנייר לצלות עליהן ואין פוצעין את הקנה לצלות בה דמתקן כלי הוי כבונה. וכן אין פוחתין את הנר מזה הטעם ואין משחיזין את הסכין במשחזת שלה לפי שהוא עושה כלי ואף על גב דהוי לצורך נפש עבד להו אסור דהוו מכשירין שאיפשר לעשותם מערב יום טוב וכתיב הוא לבדו יעשה לכם ודרשינן ולא מכשיריו.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין מבקעין </b> עצים דקים שנוחין לידלק בלא ביקוע שעושה מלאכה שאינו צריך אותה ומלאכה גמורה דאוריתא היא דהאי מאן דסלית סלתי חייב משום טוחן. הא דמן התורה אסור להכין מיום טוב לשבת כדילפינן היינו הכנת ביצה דהוא דבר חדש ולא היה ראוי מעיקרא כלל אבל אפיה ובשול לא שייך ביה הכנה שאין מחוסר רק תקון בעלמ':
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>כל </b> המבזה את המועדות כאלו נטפל לע"ז שנאמר אלהי מסכה לא תעשה לך וכתיב בתריה את חג המצות תשמור וגו' יום טוב אסורים בהספד ותענית וחייב אדם להיות שמח וטוב לב הוא וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך וגו'. ואף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שיתבאר בסיעתא דשמיא במצות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד כראוי לו ואע"פ שאכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה זאת לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו אלא חציו לה' וחציו לכם דכתיב עצרת לה' אלהיך וכתיב עצרת תהיה לכם הא כיצד חלקהו חציו לה' וחציו לכם. ויש במצות ימים טובים ציוויים ואזהרות מדברי סופרים ואנו חייבים מן התורה לקיים גזרתם דכתיב לא תסור וכתיב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וכל הני חולו של מועד מדברי סופרים לפי' הרב ז"ל ויש אסמכתא מן הכתוב דכתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת מה שביעי עצור אף ששי עצור אי מה שביעי אסור בכל מלאכה אף ששי אסור בכל מלאכה ת"ל השביעי שביעי אסור בכל מלאכה ואין ששי אסור בכל מלאכה שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים. ואין נושאים נשים במועד מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו וכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך וכתבו בתוספות דהוי דרשא גמורה ועיקר חולו של מועד וודאי דבר תורה הוא:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7eba7789a42b5f370c39e98fb6c0df9c7a11d840
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,108 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שביתת עשור
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שביתת עשור
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה ל </b> לשבות ממלאכה בעשור לחדש השביעי שנאמר שבת שבתון הוא לכם וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה זו ועבר על לא תעשה:<br><b> אזהרת סג </b> שהזהירנו מעשות מלאכה ביום הכפורים והוא אומרו ובעשור לחדש הזה וגו' כל מלאכה לא תעשו ומה חייב על עשיית מלאכה ביום זה אם עשה כרצונו בזדון חייב כרת דכתיב וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה וכתיב והאבדתי את הנפש ההיא וזהו כרת ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה דמפיק מעבודה זרה דכתיב בה וכי תשגו ולא תעשו ואמר מר שקולה עבודה זרה כנגד כל המצות דהא כתיב בה מצוה וכתיב בה קרבן דכתיב והקריבה עז בת שנתה וגמרינן מה עבודה זרה שחייבים על זדונה כרת חייבים על שגגתה חטאת אף כל שחייבים על זדונו כרת חייבים על שגגתו חטאת וכיון דביום כיפור חייבים כרת דכתיב והאבדתי וגו' חייבים נמי בשוגג חטאת. כל מלאכה שחייבים על זדונה בשבת סקילה חייבים על זדונה בעשור כרת וכל שחייבים עליו קרבן חטאת קבועה בשבת חייבים בעשור וסתם מלאכה שנאמר בעשור כמלאכה דשבת דהוי מלאכות דמעשה המשכן. אין בין שבת ליום כיפור בדברים אלו אלא זדון מלאכה דבשבת בסקילה כדכתיב התם וביום כיפור בכרת כדכתיב הכא ואבדתי. ומותר בקניבת ירק מדאוריתא ואפילו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת דלאו מלאכה היא אלא משום שבות. ויש במצוה איסורים דרבנן גדר וסייג לכל המלאכות כמו בשבת וכל מה שאסור בשבת בין תולדות המלאכות מדרבנן בין בשבותן בין מה שיש בו סמך מן המקרא או מה שאין לו הכל אסור ביום כיפור והרי הוא כשבת לכל דבריו:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מצוה לא </b> להתענות ביום הכיפורים מאכילה ושתיה שנא' תענו את נפשותיכם ואמרו תענו את נפשותיכם עינוי שיש בו אבידת נפש בתוך חלל הגוף ואי זהו זה אכילה ושתיה ודבי רבי ישמעאל תנא נאמר כאן עינוי ונאמר להלן עינוי ויענך וירעיבך מה להלן עינוי שיש בו רעבון אף כאן עינוי רעבון והתם ביומא יהיב טעמא אמאי יליף מהאי עינוי ולא מעינויי אחריני בקרא דדנין עינוי בידי שמים מעינוי בידי שמים דעינוי דכיפור מצות מלך היא וכן עינוי המן. וכל האוכל ושותה בו ביטל מצות עשה זו ועבר על לא תעשה המפורשות במצות לא תעשה. וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך בו או לנעול את הסנדל או לבעול ובכלהו כתיב בקרא לשון עינוי רחיצה וסיכה דכתיב בדניאל וסוך לא סכתי הרי סיכה ומדמצי למכתב ולא סכתי וכתיב וסוך לא סכתי מהאי ריבוי' נפקא לן רחיצה ומנ"ל דחשיבו עינוי דכתיב מן היום אשר נתת אל לבך להביא ולהתענות א"נ דכתיב העם רעב ועיף עיף ממאי מרחיצה כדכתיב על נפש עיפה ולא כתיב בנפש דתימא דהיא שתיה וכתיב וכי התענית בכל אשר וגו' נעילת הסנדל דכתיב בדוד והוא הולך יחף וכתיב וכי התענית. תשמיש המיטה דכתיב אם תענה את בנותי מתשמיש וקרי ליה עינוי. ומצוה דאוריתא לשבות מכל אלו בדרך ששובת מאכילה ושתיה שנאמר שבת שבתון שבת לענין מלאכה ושבתון לענינים אלו ורב חסדא אמר כנגד ה' עינויין הכתובים בתורה בפרק יום הכיפורים ובעשור דחומש הפקודים ואך בעשור דשור או כשב שבת שבתון ושבת שבתון והיתה זאת לכם בכולהו כתיב תענו ועניתם ואע"ג דהני חמשה הוו ואנן שיתא עינויי תנן האמר ריש לקיש דשתיה בכלל אכילה היה דכתיב ואכלת וגו' אלא אמר רב אחא בר יעקב מהכא דכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר שכר שתיה הוא וקריא רחמנא ואכלת ולא מצית אמרת ע"י אניגרון ביין ושמן ולא דבילה קעלית דמשכר דילפינן שכר שכר מנזיר מה להלן יין דהכי כתיב בקרא אשר יעשה מגפן היין וגו' אף כאן יין וביין אין שכרות אלא בשתיתו. ואין חייבין כרת או קרבן אלא על אכילה ושתיה דאעינוי דאכילה לחוד קאי כרת דכתיב כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה וגו' דענוי דהאי קרא לא קחשיב בכלל ה' עינויי דאכילה ושתיה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה דלא חשיב אלא ציוויין תענו ועיניתם והאי לאו ציווי הוא. כשם ששבות מלאכה בו בין ביום בין בלילה כדילפינן בשבת כך שבות לעינוי בין ביום בין בלילה כמלאכה דבחד קרא כתיב השבתת מלאכה ואכילה דכתיב שבת שבתון הוא לכם ועניתם. וצריך להוסיף מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו שנאמר ועניתם את נפשותיכם בט' לחדש בערב כלומר התחיל לצום ולהתענות מערב תשעה הסמוך לעשירי וכן ביציאתו שוהא בעינוייו מעט מלילי י"א סמוך לעשירי מערב עד ערב תשבתו שבתכם ואין על תוספת לא כרת ולא אזהרה אלא עשה דכתיב בעצם היום הזה על עצומו של היום חייב כרת ולא על תוספתו ותוספת זה אע"ג דמעטיה קרא מעונש ואזהרה אפילו הכי נשים חייבות בו דמרבים להו דכתיב האזרח והגר לרבות נשים אזרחיות שחייבות בעינוי ותוספת מלאכה אינו אסור מן התורה דכתיב וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה על עיצומו של יום הוא מוזהר ואינו מוזהר על תוספת מלאכה. נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקדש אין ממחין בידן שלא יבאו לעשות בזדון שהרי אי אפשר להיות שוטר בכל בית והנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין דכיון דלא החמירה תורה על השוגג כמו על המזיד וקים לן דיזידו אם מזהירים מוטב שיהו שוגגים:<br><b> אזהרת סד </b> שהזהירנו מאכול ביום כיפור ולא ביאר בתורה אזהרת לפועל הזה אלא עונש וחייב כרת למי שאכל וידענו שהאכילה מוזהרת ממנו והוא אמרו כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה וגו' ואמרו כי כל מה שחייב כרת הוא בלא תעשה חוץ מפסח ומילה שהן מצות עשה וחייבין עליהן כרת ולשון ספרי כי כל הנפש אשר לא תעונה הרי זה עונש עינוי אבל אזהרה לעינוי עצמו לא שמענו כשהוא אומר עונש במלאכה בכיפור שאין ת"ל שקל וחומר הוא ומה עינוי שאינו נוהג ביום טוב ובשבתות עונש עליו ביום כיפורים מלאכה שנוהגת בשבתות ויום טוב אינו דין שיהא ענוש עליה ביום כיפור אם כן למה נאמר עונש מלאכה בכיפור ללמוד ממנה אזהרה לעינוי לומר מה עונש מלאכה לאחר אזהרה אף עונש עינוי לאחר אזהרה מג"ש דעצם עצם מה עצם האמור במלאכה הזהיר עליו אף עצם האמור בעינוי הזהר עליו ודבי ר' ישמעאל תנא נאמר כאן עינוי ונאמר להלן על דבר אשר ענה את אשת רעהו מה להלן לא ענש אלא אם כן הזהיר אף כאן לא ענש אלא אם כן הזהיר ואיכא גווני אחריני התם דילפי לה להא מילתא:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האוכל </b> בי"ה מאכלים הראוי לאדם ככותבת הגסה שהוא פחות מכביצה כמעט הרי זה חייב. ושיעור כותבת הגסה הל"מ בכלל שיעורין דהוו הל"מ ואסמכתא מקרא דארץ חטה וגו' ודבש דהוא דבש תמרים ואע"ג דכל שיעור אכילת איסור בכזית הוא הני מילי היכא דכתיב אכילה אבל הכא אשר לא תעונה כתיב וכל כמה דלא מיתבה דעתי' עינוי הוא וקים להו לרבנן דבפחות מכותבת הגסה לא מיתבה דעתיה. וכל האוכלין מצטרפין לכותבת הגסה דקים להו לרבנן דבהכי מיתבה דעתיה דאיניש מיהו כותבת מבשר שמן מיתבה דעתיה טובה וכותבת מלולבי גפנים מיתבה דעתיה פורתא וכיון דכולהו מיתבי דעתיה בחד שיעורה מצטרפי'. וכן השותה משקים הראוים לשתית אדם כמלא לוגמיו של שותה והוא שיסלקנו לצד אחד ויראה מלא ושיעור זה באדם בינוני פחות מרביעית ואע"ג דאיסורי שתיה דאוריתא בדם הוי בכזית שאני התם דכתיב אכילה אבל הכא דכתיב אשר לא תעונה ביתבי דעתיה תליא מילתא וקים להו לרבנן דלא מיתבה דעתיה אלא כמלא לוגמיו דידיה ובציר ממלא לוגמיו דידיה אע"ג דהוי מלא לוגמיו דאחריני לא מיתבה דעתיה אפילו עוג מלך הבשן מיהו כולי עלמא טובא ועוג מלך הבשן פורתא וכל המשקין מצטרפין למלא לוגמיו דכולהו מיתבי דעתיה והאכילה ושתיה אין מצטרפין לשיעור אחד דכל חד לא מיתב דעתיה אלא בשיעוריה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אחד </b> האוכל אוכלים המותרים או שאר דברים האסורים הואיל והן אוכלים הראוים לאדם הרי זה חייב כרת משום אוכל ביום הכיפורים דתניא תענו את נפשותיכם יכול ישב בחמה ובצינה ויצטער ת"ל וכל מלאכה לא תעשו מה מלאכה דבר שחייבין עליו במקום אחר כרת כי הכא כגון בשבת אף עינוי בדבר אכילה קאמר שמצינו שחייב עליו במקום אחר כרת כגון פיגול ונותר אביא אלו שהן בכרת ולא אביא טבל שהוא במיתה ת"ל תענו ועניתם ריבה אביא הטבל שהוא במיתה ולא אביא את הנבלה שהיא בלאו ת"ל תענו ועניתם ריבה אביא את הנבלה שהיא בלאו ולא אביא את החולין שאינו בלאו ת"ל תענו את נפשותיכם ריבה אביא את החולין שאין בקום אכול ולא אביא את התרומה שהיא בקום אכול ת"ל תענו ועניתם את נפשותיכם ריבה אביא את התרומה שאינה בבל תותירו ולא אביא את הקדשים שהם בבל תותירו ת"ל תענו את נפשותיכם והא דמרבינן כולהו מחד קרא היינו משום דכיון דכל חד חמיר מחבריה וליכא אלא חד ריבוי וליכא שום מיעוט מרבינן כולהו מיניה דהי מינייהו תמעיט וע"כ כולה איתרבו מהאי קרא.
+
+Halakhah 3
+
+<b>אכל </b> או שתה פחות משיעור זה אינו חייב כרת אף על פי שהוא אסור מן התורה בחצי שיעור אין חייבין כרת אלא כשיעור ואיסור חצי שיעור מן התורה ילפינן כי כל אוכל חלב ומינה ילפינן לכולהו איסורי אלא בשבת דמעטיה קרא לחצי מלאכה כדאמר התם. כל אכילות שהן בכדי אכילת שלשה בצים מצטרפין לכותבת ואם לאו אין מצטרפות דאף על גב דכזית בכדי אכילת פרס אמרינן דמצטרף הא כותבת אפילו ביותר מאכילת פרס מצטרף לא היא דהכא ביתוביה דעתה תליא מלתא דכתיב כי כל הנפש אשר לא תעונה וקים להו לרבנן דבהאי שיעורה מיתבה דעתיה בשיעורה טפי מאכילת פרס לא מיתבה דעתיה וכל שתיות מצטרפות למלא לוגמיו בכדי שתית רביעית ואם ביותר אין מצטרפין דלא מיתבה דעתיה כדאמר.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אכל </b> אוכלים שאינה ראוים לאכילת אדם דלאו אכילה הוי ולא מיתבה דעתיה וכן אם שתה משקים שאינם ראוים לשתות פטור שתה חומץ מזוג חייב דמשיב את הנפש הכוסס זנגיבי"ל ופלפלין יבש פטור דלאו אכילה הוי וזנגיבי"ל רטוב הוי אכילה וחייב עלי גפנים פטור דלא הוי אכילה ולולבי גפנים לחים הוי אכילה מלח שבצלי וציר שבירק מצטרפין שמכשירי האוכל כאוכל הן חשובין ומיתבי דעתא. היה שבע מאכילה גסה עד שקץ במזונו פטור כמי שאכל אוכלים שאינם ראוים דאשר לא תעונה כתיב פרט למזיק לזה שאינו מבטל ממנו שום עינוי ע"י אכילה זו אלא מזיק הוא את האוכלים ואת עצמו.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>חולה </b> שיש בו סכנה מאכילים אותו על פי עצמו אף על פי שהרופאים אומרים אינו צריך דלב יודע מרת נפשו. החולה אומר איני צריך והרופא אומר צריך מאכילין אותו ואם החולה אינו אומר דבר והרופאים נחלקו הולכים אחר הרוב או אחר הבקיאין ואם היו שנים מאכילים אותו דלאו דוקא על ודאי פיקוח נפש דוחין את המצוה אלא אפילו על ספק דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ודאי ולא שיבא בעשייתן לידי ספק מיתה אלמא מחללין על הספק. עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתתישב דעתה וכן מי שאחזו בולמוס מאכילין עד שיאורו עיניו ואפילו מדברים האסורים דהוי סכנה ואין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש דכתיב וחי בהם וגו'.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>בת </b> י"ב שנה ויום אחד ובן י"ג ויום אחד שהביאו שתי שערות הרי הן גדולים לכל המצות ומשלימים מן התורה ושיעורין אלו הלכה למשה מסיני בכלל שיעורין הל"מ וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אסור </b> לרחוץ ביום הכיפור בין בחמין בין בצונן בין כל גופו בין אבר א' אפילו אצבע קטנה אסור להושיט במים ונראה דרחיצה כל גופו הוא דאסור מדאוריתא וסיכה כל גוף נמי אבל אבר לא מדילפינן להו דאיקרו עינוי מפסוק וסוך לא סכתי וכתיב מיום אשר נתת אל לבך להתענות וגו' והתם כתיב נמי לחם חמודות לא אכלתי ובשר ושמן לא בא אל פי ומה לחם הנאת כל הגוף וקרי ליה עינוי אף רחיצה וסיכה דילפינן דאיקרו עינוי הוו הנאת כל גופו דומיא דאכילה ולהכי הקלו במלך וכלה שירחצו פניהם ובליכלוך נמי וחייבי טבילות נמי אף על גב דטובלים כל גופם לאו רחיצה הוי אלא שרייה בעלמא וכן ההולך להקביל פני רבו ולשמור פירותיו לאו רחיצה הוי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אסור </b> לנעול סנדל ומנעל אפילו ברגלו אחד ואיפשר דרגלו אחד מדרבנן דלא ילפינן דאיקרי עינוי אלא יחף משתי רגלים כדמשמע סתמא דקרא והוא הולך יחף וקרי ליה עינוי דכתיב בכל אשר התענה אבי. ומותר ללכת בסנדל של שעם וכיוצא בו דכיון דמרגיש בקושי הארץ יחף קרינן ביה והכי הוא עינוי ויש במצוה זו איסורים דרבנן סמוכים אלא תסור:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dfe4a65e1208211a74eaac19dff57378658f73fa
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,111 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שביתת עשור
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_the_Tenth_of_Tishrei
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שביתת עשור
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה ל </b> לשבות ממלאכה בעשור לחדש השביעי שנאמר שבת שבתון הוא לכם וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה זו ועבר על לא תעשה:<br><b> אזהרת סג </b> שהזהירנו מעשות מלאכה ביום הכפורים והוא אומרו ובעשור לחדש הזה וגו' כל מלאכה לא תעשו ומה חייב על עשיית מלאכה ביום זה אם עשה כרצונו בזדון חייב כרת דכתיב וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה וכתיב והאבדתי את הנפש ההיא וזהו כרת ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה דמפיק מעבודה זרה דכתיב בה וכי תשגו ולא תעשו ואמר מר שקולה עבודה זרה כנגד כל המצות דהא כתיב בה מצוה וכתיב בה קרבן דכתיב והקריבה עז בת שנתה וגמרינן מה עבודה זרה שחייבים על זדונה כרת חייבים על שגגתה חטאת אף כל שחייבים על זדונו כרת חייבים על שגגתו חטאת וכיון דביום כיפור חייבים כרת דכתיב והאבדתי וגו' חייבים נמי בשוגג חטאת. כל מלאכה שחייבים על זדונה בשבת סקילה חייבים על זדונה בעשור כרת וכל שחייבים עליו קרבן חטאת קבועה בשבת חייבים בעשור וסתם מלאכה שנאמר בעשור כמלאכה דשבת דהוי מלאכות דמעשה המשכן. אין בין שבת ליום כיפור בדברים אלו אלא זדון מלאכה דבשבת בסקילה כדכתיב התם וביום כיפור בכרת כדכתיב הכא ואבדתי. ומותר בקניבת ירק מדאוריתא ואפילו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת דלאו מלאכה היא אלא משום שבות. ויש במצוה איסורים דרבנן גדר וסייג לכל המלאכות כמו בשבת וכל מה שאסור בשבת בין תולדות המלאכות מדרבנן בין בשבותן בין מה שיש בו סמך מן המקרא או מה שאין לו הכל אסור ביום כיפור והרי הוא כשבת לכל דבריו:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מצוה לא </b> להתענות ביום הכיפורים מאכילה ושתיה שנא' תענו את נפשותיכם ואמרו תענו את נפשותיכם עינוי שיש בו אבידת נפש בתוך חלל הגוף ואי זהו זה אכילה ושתיה ודבי רבי ישמעאל תנא נאמר כאן עינוי ונאמר להלן עינוי ויענך וירעיבך מה להלן עינוי שיש בו רעבון אף כאן עינוי רעבון והתם ביומא יהיב טעמא אמאי יליף מהאי עינוי ולא מעינויי אחריני בקרא דדנין עינוי בידי שמים מעינוי בידי שמים דעינוי דכיפור מצות מלך היא וכן עינוי המן. וכל האוכל ושותה בו ביטל מצות עשה זו ועבר על לא תעשה המפורשות במצות לא תעשה. וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך בו או לנעול את הסנדל או לבעול ובכלהו כתיב בקרא לשון עינוי רחיצה וסיכה דכתיב בדניאל וסוך לא סכתי הרי סיכה ומדמצי למכתב ולא סכתי וכתיב וסוך לא סכתי מהאי ריבוי' נפקא לן רחיצה ומנ"ל דחשיבו עינוי דכתיב מן היום אשר נתת אל לבך להביא ולהתענות א"נ דכתיב העם רעב ועיף עיף ממאי מרחיצה כדכתיב על נפש עיפה ולא כתיב בנפש דתימא דהיא שתיה וכתיב וכי התענית בכל אשר וגו' נעילת הסנדל דכתיב בדוד והוא הולך יחף וכתיב וכי התענית. תשמיש המיטה דכתיב אם תענה את בנותי מתשמיש וקרי ליה עינוי. ומצוה דאוריתא לשבות מכל אלו בדרך ששובת מאכילה ושתיה שנאמר שבת שבתון שבת לענין מלאכה ושבתון לענינים אלו ורב חסדא אמר כנגד ה' עינויין הכתובים בתורה בפרק יום הכיפורים ובעשור דחומש הפקודים ואך בעשור דשור או כשב שבת שבתון ושבת שבתון והיתה זאת לכם בכולהו כתיב תענו ועניתם ואע"ג דהני חמשה הוו ואנן שיתא עינויי תנן האמר ריש לקיש דשתיה בכלל אכילה היה דכתיב ואכלת וגו' אלא אמר רב אחא בר יעקב מהכא דכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר שכר שתיה הוא וקריא רחמנא ואכלת ולא מצית אמרת ע"י אניגרון ביין ושמן ולא דבילה קעלית דמשכר דילפינן שכר שכר מנזיר מה להלן יין דהכי כתיב בקרא אשר יעשה מגפן היין וגו' אף כאן יין וביין אין שכרות אלא בשתיתו. ואין חייבין כרת או קרבן אלא על אכילה ושתיה דאעינוי דאכילה לחוד קאי כרת דכתיב כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה וגו' דענוי דהאי קרא לא קחשיב בכלל ה' עינויי דאכילה ושתיה ורחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה דלא חשיב אלא ציוויין תענו ועיניתם והאי לאו ציווי הוא. כשם ששבות מלאכה בו בין ביום בין בלילה כדילפינן בשבת כך שבות לעינוי בין ביום בין בלילה כמלאכה דבחד קרא כתיב השבתת מלאכה ואכילה דכתיב שבת שבתון הוא לכם ועניתם. וצריך להוסיף מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו שנאמר ועניתם את נפשותיכם בט' לחדש בערב כלומר התחיל לצום ולהתענות מערב תשעה הסמוך לעשירי וכן ביציאתו שוהא בעינוייו מעט מלילי י"א סמוך לעשירי מערב עד ערב תשבתו שבתכם ואין על תוספת לא כרת ולא אזהרה אלא עשה דכתיב בעצם היום הזה על עצומו של היום חייב כרת ולא על תוספתו ותוספת זה אע"ג דמעטיה קרא מעונש ואזהרה אפילו הכי נשים חייבות בו דמרבים להו דכתיב האזרח והגר לרבות נשים אזרחיות שחייבות בעינוי ותוספת מלאכה אינו אסור מן התורה דכתיב וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה על עיצומו של יום הוא מוזהר ואינו מוזהר על תוספת מלאכה. נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקדש אין ממחין בידן שלא יבאו לעשות בזדון שהרי אי אפשר להיות שוטר בכל בית והנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין דכיון דלא החמירה תורה על השוגג כמו על המזיד וקים לן דיזידו אם מזהירים מוטב שיהו שוגגים:<br><b> אזהרת סד </b> שהזהירנו מאכול ביום כיפור ולא ביאר בתורה אזהרת לפועל הזה אלא עונש וחייב כרת למי שאכל וידענו שהאכילה מוזהרת ממנו והוא אמרו כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה וגו' ואמרו כי כל מה שחייב כרת הוא בלא תעשה חוץ מפסח ומילה שהן מצות עשה וחייבין עליהן כרת ולשון ספרי כי כל הנפש אשר לא תעונה הרי זה עונש עינוי אבל אזהרה לעינוי עצמו לא שמענו כשהוא אומר עונש במלאכה בכיפור שאין ת"ל שקל וחומר הוא ומה עינוי שאינו נוהג ביום טוב ובשבתות עונש עליו ביום כיפורים מלאכה שנוהגת בשבתות ויום טוב אינו דין שיהא ענוש עליה ביום כיפור אם כן למה נאמר עונש מלאכה בכיפור ללמוד ממנה אזהרה לעינוי לומר מה עונש מלאכה לאחר אזהרה אף עונש עינוי לאחר אזהרה מג"ש דעצם עצם מה עצם האמור במלאכה הזהיר עליו אף עצם האמור בעינוי הזהר עליו ודבי ר' ישמעאל תנא נאמר כאן עינוי ונאמר להלן על דבר אשר ענה את אשת רעהו מה להלן לא ענש אלא אם כן הזהיר אף כאן לא ענש אלא אם כן הזהיר ואיכא גווני אחריני התם דילפי לה להא מילתא:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האוכל </b> בי"ה מאכלים הראוי לאדם ככותבת הגסה שהוא פחות מכביצה כמעט הרי זה חייב. ושיעור כותבת הגסה הל"מ בכלל שיעורין דהוו הל"מ ואסמכתא מקרא דארץ חטה וגו' ודבש דהוא דבש תמרים ואע"ג דכל שיעור אכילת איסור בכזית הוא הני מילי היכא דכתיב אכילה אבל הכא אשר לא תעונה כתיב וכל כמה דלא מיתבה דעתי' עינוי הוא וקים להו לרבנן דבפחות מכותבת הגסה לא מיתבה דעתיה. וכל האוכלין מצטרפין לכותבת הגסה דקים להו לרבנן דבהכי מיתבה דעתיה דאיניש מיהו כותבת מבשר שמן מיתבה דעתיה טובה וכותבת מלולבי גפנים מיתבה דעתיה פורתא וכיון דכולהו מיתבי דעתיה בחד שיעורה מצטרפי'. וכן השותה משקים הראוים לשתית אדם כמלא לוגמיו של שותה והוא שיסלקנו לצד אחד ויראה מלא ושיעור זה באדם בינוני פחות מרביעית ואע"ג דאיסורי שתיה דאוריתא בדם הוי בכזית שאני התם דכתיב אכילה אבל הכא דכתיב אשר לא תעונה ביתבי דעתיה תליא מילתא וקים להו לרבנן דלא מיתבה דעתיה אלא כמלא לוגמיו דידיה ובציר ממלא לוגמיו דידיה אע"ג דהוי מלא לוגמיו דאחריני לא מיתבה דעתיה אפילו עוג מלך הבשן מיהו כולי עלמא טובא ועוג מלך הבשן פורתא וכל המשקין מצטרפין למלא לוגמיו דכולהו מיתבי דעתיה והאכילה ושתיה אין מצטרפין לשיעור אחד דכל חד לא מיתב דעתיה אלא בשיעוריה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אחד </b> האוכל אוכלים המותרים או שאר דברים האסורים הואיל והן אוכלים הראוים לאדם הרי זה חייב כרת משום אוכל ביום הכיפורים דתניא תענו את נפשותיכם יכול ישב בחמה ובצינה ויצטער ת"ל וכל מלאכה לא תעשו מה מלאכה דבר שחייבין עליו במקום אחר כרת כי הכא כגון בשבת אף עינוי בדבר אכילה קאמר שמצינו שחייב עליו במקום אחר כרת כגון פיגול ונותר אביא אלו שהן בכרת ולא אביא טבל שהוא במיתה ת"ל תענו ועניתם ריבה אביא הטבל שהוא במיתה ולא אביא את הנבלה שהיא בלאו ת"ל תענו ועניתם ריבה אביא את הנבלה שהיא בלאו ולא אביא את החולין שאינו בלאו ת"ל תענו את נפשותיכם ריבה אביא את החולין שאין בקום אכול ולא אביא את התרומה שהיא בקום אכול ת"ל תענו ועניתם את נפשותיכם ריבה אביא את התרומה שאינה בבל תותירו ולא אביא את הקדשים שהם בבל תותירו ת"ל תענו את נפשותיכם והא דמרבינן כולהו מחד קרא היינו משום דכיון דכל חד חמיר מחבריה וליכא אלא חד ריבוי וליכא שום מיעוט מרבינן כולהו מיניה דהי מינייהו תמעיט וע"כ כולה איתרבו מהאי קרא.
+
+Halakhah 3
+
+<b>אכל </b> או שתה פחות משיעור זה אינו חייב כרת אף על פי שהוא אסור מן התורה בחצי שיעור אין חייבין כרת אלא כשיעור ואיסור חצי שיעור מן התורה ילפינן כי כל אוכל חלב ומינה ילפינן לכולהו איסורי אלא בשבת דמעטיה קרא לחצי מלאכה כדאמר התם. כל אכילות שהן בכדי אכילת שלשה בצים מצטרפין לכותבת ואם לאו אין מצטרפות דאף על גב דכזית בכדי אכילת פרס אמרינן דמצטרף הא כותבת אפילו ביותר מאכילת פרס מצטרף לא היא דהכא ביתוביה דעתה תליא מלתא דכתיב כי כל הנפש אשר לא תעונה וקים להו לרבנן דבהאי שיעורה מיתבה דעתיה בשיעורה טפי מאכילת פרס לא מיתבה דעתיה וכל שתיות מצטרפות למלא לוגמיו בכדי שתית רביעית ואם ביותר אין מצטרפין דלא מיתבה דעתיה כדאמר.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אכל </b> אוכלים שאינה ראוים לאכילת אדם דלאו אכילה הוי ולא מיתבה דעתיה וכן אם שתה משקים שאינם ראוים לשתות פטור שתה חומץ מזוג חייב דמשיב את הנפש הכוסס זנגיבי"ל ופלפלין יבש פטור דלאו אכילה הוי וזנגיבי"ל רטוב הוי אכילה וחייב עלי גפנים פטור דלא הוי אכילה ולולבי גפנים לחים הוי אכילה מלח שבצלי וציר שבירק מצטרפין שמכשירי האוכל כאוכל הן חשובין ומיתבי דעתא. היה שבע מאכילה גסה עד שקץ במזונו פטור כמי שאכל אוכלים שאינם ראוים דאשר לא תעונה כתיב פרט למזיק לזה שאינו מבטל ממנו שום עינוי ע"י אכילה זו אלא מזיק הוא את האוכלים ואת עצמו.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>חולה </b> שיש בו סכנה מאכילים אותו על פי עצמו אף על פי שהרופאים אומרים אינו צריך דלב יודע מרת נפשו. החולה אומר איני צריך והרופא אומר צריך מאכילין אותו ואם החולה אינו אומר דבר והרופאים נחלקו הולכים אחר הרוב או אחר הבקיאין ואם היו שנים מאכילים אותו דלאו דוקא על ודאי פיקוח נפש דוחין את המצוה אלא אפילו על ספק דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ודאי ולא שיבא בעשייתן לידי ספק מיתה אלמא מחללין על הספק. עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתתישב דעתה וכן מי שאחזו בולמוס מאכילין עד שיאורו עיניו ואפילו מדברים האסורים דהוי סכנה ואין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש דכתיב וחי בהם וגו'.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>בת </b> י"ב שנה ויום אחד ובן י"ג ויום אחד שהביאו שתי שערות הרי הן גדולים לכל המצות ומשלימים מן התורה ושיעורין אלו הלכה למשה מסיני בכלל שיעורין הל"מ וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אסור </b> לרחוץ ביום הכיפור בין בחמין בין בצונן בין כל גופו בין אבר א' אפילו אצבע קטנה אסור להושיט במים ונראה דרחיצה כל גופו הוא דאסור מדאוריתא וסיכה כל גוף נמי אבל אבר לא מדילפינן להו דאיקרו עינוי מפסוק וסוך לא סכתי וכתיב מיום אשר נתת אל לבך להתענות וגו' והתם כתיב נמי לחם חמודות לא אכלתי ובשר ושמן לא בא אל פי ומה לחם הנאת כל הגוף וקרי ליה עינוי אף רחיצה וסיכה דילפינן דאיקרו עינוי הוו הנאת כל גופו דומיא דאכילה ולהכי הקלו במלך וכלה שירחצו פניהם ובליכלוך נמי וחייבי טבילות נמי אף על גב דטובלים כל גופם לאו רחיצה הוי אלא שרייה בעלמא וכן ההולך להקביל פני רבו ולשמור פירותיו לאו רחיצה הוי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אסור </b> לנעול סנדל ומנעל אפילו ברגלו אחד ואיפשר דרגלו אחד מדרבנן דלא ילפינן דאיקרי עינוי אלא יחף משתי רגלים כדמשמע סתמא דקרא והוא הולך יחף וקרי ליה עינוי דכתיב בכל אשר התענה אבי. ומותר ללכת בסנדל של שעם וכיוצא בו דכיון דמרגיש בקושי הארץ יחף קרינן ביה והכי הוא עינוי ויש במצוה זו איסורים דרבנן סמוכים אלא תסור:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a70aff93497fe5f3a3606f04433069da7a4121f9
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,1486 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sabbath
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שבת
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שבת
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה כח </b> היא שצונו שנשבות בשבת ממלאכה והוא אומרו וביום השביעי תשבות והנה נכפל ציווי זה וביאר לנו שהשבתה ממלאכות היא חובה עלינו ועל בהמתנו ועבדינו ובאזהר' יתבארו בע"ה כל המלאכות שהם מדאוריתא ויש מהם מדרבנן נסמכים על ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:<br><b> אזהרה ס </b> הזהירנו מעשות מלאכה בשבת אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת ואם יש שם עדים והתראה נסקל ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה. כרת דכתיב ונכרתה הנפש ההיא דהוה במזיד התראה בעינן בכל ד' מיתות ובמלקות דכתיב ואיש כי יקח את אחותו וגו' וראה את ערותה וכי בראיה תליא מילתא אלא עד שיראוהו טעמו של דבר ואם אינו ענין לחייבי כרת דהא דין שמים הוא ולא בעי התראה דקמי שמיא גלי אם שוגג הוא או מזיד תנהו ענין להתראת מלקות. דבי חזקיה תנא וכי יזיד איש על רעהו ואם הזיד לא נאמר אלא וכי יזיד משמע תמיד הוא בזדונו. דבי ר' ישמעאל תנא המוצאים אותו מקושש עצים שקושש עצים לא נאמר אלא מקושש דאחר שראוהו ומצאוהו והותרו בו מעין מלאכתו ועדיין היה מקושש. דבי ר' תנא על דבר אשר ענה על עסקי דיבור התראה. וכולהו צריכי כדאיתמר התם פ' היו בודקין. סקילה דכתיב במקושש עצים ביום השבת רגום אותו באבנים. קרבן חטאת קבועה דכתיב נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשנה ואין חטאת בא אלא על דבר שזדונו כרת דיליף מע"ז וחטאת קבועה כתיב בפר' דאינו בא בדלות ולא בדלי דלות. וכל מקום שנאמר בהלכות שבת שהעושה דבר זה חייב הוא כרת או סקילה או חטאת וכל מקום שנאמר פטור הוא פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן אבל אסור מדברי סופרים הרחקה מן המלאכה והעושה אותו בזדון מכין אותו מכת מרדות מדרבנן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אף </b> על גב דכל דבר שאין מתכוין מותר מדאוריתא דמלאכת מחשבת אסרה תורה דהכי ילפינן לה ממשכן לפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן אפילו הכי אי הוי פסיק רישיה חייב דאוריתא אף על פי שלא נתכוין דהוה ליה מתכוין כיון שאי אפשר אלא לעשות המלאכה באותו מעשה והוי מלאכת מחשבת. ומלאכה שאינה צריכה לגופה נמי חייב מדאוריתא דהואיל וצריך לעשות אותה המלאכה לדבר אחר מלאכת מחשבת היא וחייב. אבל מתכוין לעשות מלאכה אחת ונעשה מלאכה אחרת שלא נתכוין לה פטור דלא הוי מלאכת מחשבת אף על גב דנתכוין לשם מלאכה בעלמא. ואפילו נתכוין לעשות מלאכה אחת ונעשת לו אותה המלאכה עצמה בדבר אחר שלא חשב או אפילו חשב בשניהם אלא שחשב לעשות זו קודם זו ונהפך לו הדבר פטור שהרי לא נתקיים מחשבתו בכל אחד מהם שחשב לעשות אחת ועשה האחרת וכן בשניה ולא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת. ואם נעשת מחשבתו כעין הדבר שחשבה לעשותו אף על פי שלא נעשית בדבר עצמו נמי שחשב ללקוט תאנה זו ולקט תאנה אחרת כמותה חייב שהרי נעשת מלאכה שחשב לעשותה. אבל נתכוון לעשות שני מלאכות זו קודם זו ונהפך לו הדבר ממה שחשב פטור שהרי בכל אחת לא נעשת מלאכתו שחשב לעשותה. ואם נעשו בבת אחת שתיהן אף על פי שכוון לעשות זו קודם זו חייב שהרי לא נתאחרה זו לזו ושתיהן נעשו כאחת והוי נתקיימה מחשבתו. כל העושה מלאכה כמתעסק ולא נתכוון לה פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה דומיא דמשכן והאי לאו מלאכת מחשבת הוא.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b> המתכוון לעשות מלאכה ונעשת ביותר על כוונתו חייב דהא ניחא ליה והוי מלאכת מחשבת. בפחות מכוונתו פטור דאנן סהדי דלא ניחא ליה והוי כמתעסק דלא הוי מלאכת מחשבת. ואם מתחלה היה ראוי ליעשות בפחות מכוונתו [כגון] בסינר חייב דידע דסופו להתהפך והוה ליה מלאכת מחשבת.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>כל </b> המתכוון לעשות מלאכה בשבת והתחיל בה ועשה כשיעור חייב אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתכוון להשלימה שהרי נתקיים מחשבתו כשיעור דכתיב בחטאת ועשה אחת דמשמע כל המלאכה וכתיב מאחת מהנה דמשמע מקצתה הא כיצד אינו חייב עד שיעשה שיעור מלאכה והיינו אחת מאחת בערך מה שנתכוון להשלימה.
+
+Halakhah 15
+
+<b>כל </b> מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו ועשו אותה שנים בשותפות בין בזה אחר זה כגון עוקר ומניח בין בבת אחת מתחלה ועד סוף פטורין דכתיב בחטאת בעשותה אחת דהוו תרי מיעוטי חד לזה עוקר וזה מניח וחד לזה יכול וזה יכול דאינם חייבים חטאת. ואם אין אחד מהן יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו שנים שניהם חייבים דלכל חד מינייהו קרינן בעשותה יחיד כיון שאין חברו יכול לעשותה כולה הוה ליה כאלו הוא (שסייעו) עשאה וכן האחר אי נמי כיון דאין כל אחד יכול לעשותה לבדו ועשו שניהם אורחייהו בהכי ובמשכן נמי הוה זה אינו יכול וזה אינו יכול כגון שנים שנושאים את הארון ולהכי לא בעינן אלא שיעור אחד לשניהם זה יכול וזה אינו יכול ונשתתפו שניהם זה שיכול חייב דעליו קרינן בעשותה והאחר פטור דלא עשה דבר.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>כל </b> המקלקלין פטורין משום דלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת דומיא דמשכן דסמוך ליה פרשת שבת וכל היכא דמקלקל לאו מכוון בכל לבו לאותה מלאכה הוא כמו שמכוון במלאכה שהוא נהנה ממנה ולהכי לא הוי מלאכת מחשבת אבל אם מקלקל על מנת לתקן חייב דהרי מלאכת מחשבת היא כיון שמכוין ליהנות לבסוף ושיעורו כשיעור המתקן כיון דמשום דדעתו לתקן היא דמחייב במקלקל הוי שיעורו כמתקן.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>העושה </b> מלאכה בשוגג דחייב חטאת ובמזיד דחייב כרת ובעדים והתראה דנסקל הוי בשעשה כל המלאכה מתחלתה ועד סופה בשוגג או במזיד אבל עשה מקצתה בשוגג ומקצתה במזיד או אפכא פטור דבחטאת כתיב בעשותה ודרשינן נמי דמשמע עושה אותה כולה ולא מקצתה ומשמע עושה אותה כולה בשוגג ולא מקצתה אי נמי דפשטיה דקרא דנפש כי תחטא בשגגה משמע דעושה כל החטא בשגגה ומזיד נמי כתיב כל העושה בו מלאכה יומת דמשמע עושה בו מלאכה שלימה במזיד יומת:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דחויה </b> היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ודרשינן וחי בהם ולא שימות בהם. ואפי' ספק נפשות נמי דוחה שבת דכתיב אשר יעשה אותם האדם המצות שיחיה בהם ודאי ולא שיהא בעשייתן ספק מיתה אלמא מחללין על הספק ולא ספק שבת אחד בלבד אמרו אלא אפילו ספק שבתות הרבה דיעשה אותם האדם המצות שיחיה בהם ודאי הוא דדרשי' וכל היכא דאיכא ספק אפילו רחוק לא הוו חיים ודאי ומחללין עליו אפילו מאה שבתות כל זמן שהוא צריך ויש בו סכנה ואפילו ספק סכנה בכל מלאכות שהן צורך החולה דאף על גב דפשטי' דקרא וחי בהם ולא שימות בהם קאי אמסתכן עצמו כלומר שאם הוא בסכנת נפש אם לא יעבור על המצוה יעבור כדי להציל עצמו ולא יסתכן אפילו הכי דרשי קרא מרישיה ושמרתם את כל חקותי וגו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כלומר אתם תשמרו כלכם את חקותי כשיעשה אותם האדם ויחיה בהם אבל אם יסתכן אדם בשמירת המצות גם אתם לא תשמרו אלא שתעברו כדי להצילו. ובמכילתא מפיק ליה לחילול שבת דכתיב ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם חלל שבת אחד כדי שתשמור שבתות הרבה דהכי משמע ושמרו בני ישראל השבת כשיעשו את השבת לדורותם אבל אם בשמירה יסתכן שלא יעשה שאר שבתות לא ישמור את השבת אלא יחללהו וכן א"ר שמעון בן מנסיא ביומא ומשום הכי אסור להתמהמה באיסור שבת מן התורה דמכלל הן אתה שומע לאו דכשם שהוא מצווה לשמור כשאין סכנה כך מצווה לעבור במקום סכנה ובכל מיני חולאים שיש בהם אפילו ספק סכנה מחללין את השבת וחיה נמי משיתחיל הדם להיות שותת ממנה מחללין עליה את השבת כל זמן הסכנה ואפילו ממי שאין חזקתו חי מחללין עליו כאשה שמתה על המשבר דלא קפיד קרא אהיה מקודם בחזקת חי אלא כיון שמכאן ואילך איפשר שיחיה מחללין עליו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>ומפקחין </b> פיקוח נפש אפילו בדברים הקרובים יותר למיתה מחיים כטביעה בנהר ומפולת דכיון דאיפשר דעדיין חיים קרי' וחי בהם. ואפילו נמשך מזה עשיית מלאכה אחרת כיון שהוא מכוין להצלת נפש פטור. ומפקחין פיקוח נפש אפילו במיעוט ישראל ורוב גוים דאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם שמשמע שלא יכול לבא בשום פנים לידי מיתת ישראל.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>המהלך </b> במדבר ולא ידע מתי הוא יום שבת הוי ספקא דאוריתא ואסור לעשות שום מלאכה בכל הימים אלא כדי חיותו הוא עושה בכל יום דהוי פיקוח נפש ומונה ששה ומקדש שביעי כברייתו של עולם דימי חול נמנו תחלה. ונראה דהוי דרבנן לזכרון בעלמא שיהא לו שם חלוק משאר הימים ולא תשתכח תורת שבת ממנו דמדאוריתא לא מחייב לקדש ולהבדיל כיון שאין יודע אם הוא שבת ובכל הימים אסור לעשות יותר מכדי פרנסתו שכל יום ויום ספק שבת הוא ואם ידע שהוא ח' או ט"ו ליציאתו מותר לעשות מלאכה באותו יום דוודאי לא יצא בשיירא בשבת ושאר הימים הוו ספק דאוריתא ואין עושה אלא כדי פרנסתו ואם יש לו במה לפרנס עצמו אסור לעשות מלאכה בכל הימים דכל יומא הוי ספקא ולית בהו פיקוח נפש.
+
+Halakhah 23
+
+<b>גוים </b> שצרו על עיירות ישראל על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת דלא נתן שבת לידחות אלא בסכנת נפשות כדילפינן וחי בהם וגו'. אפילו לא באו אלא על עסקי התבן וקש מחללין עליהם את השבת [בעיר הסמוכה לספר] ויוצאים עליהם שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ להכבש לפניהם ואיכא סכנת נפשות ובכל המקומות אם באו על עסקי נפשות או צרו סתם על העיר יוצאים עליהם בכלי זיין. ומצוה על כל ישראל שיכולים לעוזרם לבא מיד משום סכנת נפשות כדאמר לעיל וכשיצילו את אחיהם מותר להם לחזור בכלי זין למקומם שלא להכשילם לעתיד לבא ואף על גב דהאי הוי תקנה משום מעשה שהיה הוי מותר דאוריתא כיון שנתגלה שהיה סכנה בדבר. וכן כל שיש סכנה בין לרבים בין ליחיד מצוה להציל בשבת ואפילו בעשיית כמה מלאכות דכיון דיש הצלת נפש לא חיישינן אכמה מלאכות ששבת הוא כחול לגבי סכנת נפשות כדילפינן.
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>צרים </b> על עיירות הגוים קודם השבת ועושים עמהם מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת עד שכובשים אותה אע"פ שהיא מלחמת הרשות מפי השמועה למדו עד רדתה ואפילו בשבת ואין צריך לומר במלחמת מצוה ולא כבש יהושע יריחו אלא בשבת דכתיב ויהי ביום השביעי וקבלו רבותינו ז"ל שיום שבת היה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מותר </b> להתחיל במלאכה בערב שבת אע"פ שהיא נגמרת מאליה בשבת שלא אסר עלינו לעשות מלאכה מלא תעשה כל מלאכה אלא בעצמו של יום אבל כשתעשה המלאכה מעצמה בשבת מותר דכתיב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וכתיב ששת ימים תעשה מעשך וביום דמשמע דאפילו ביום שביעי מותר לעשות מלאכה הא כיצד ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך במלאכת הידים וששת ימים תעשה מעשך ודביום כמה שנעשת מאיליה הכי דרשי' בירושלמי אליבא (ו)דבית הלל. ובמכילתא דריש ביום השבת למה נאמר לפי שהייתי אוסר מלאכה מערב שבת לשבת קל וחומר מערב שביעית דכתיב בחריש ובקציר תשבות שבות מחריש ומקציר שבות מערב שביעית לשביעית שבת שחייב עליו כרת ומיתת בית דין אינו דין שישבות מערב שבת לשבת לפיכך נאמר בכל מושבותיכם ביום השבת ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר מערב שבת לשבת. אף על פי שהתחיל עם חשיכה ואע"פ שנעשת המלאכה בשבת בכליו מותר דלא נצטוינו אלא על שביתתינו ושביתת עבדינו ובהמתנו לא על שביתת כלים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואם </b> היתה קדרה בשבת על האש ולא נתבשלה כל צרכו אסור להגיס בה מדאוריתא. שכל שחייב על בישולו אם היה מבשלו בשבת עצמו חייב על הגסתו. וכל דיני איסור שהייה והטמנה מדרבנן.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>והדלקת </b> נר בשבת חובה מדרבנן
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>בין </b> השמשות שהוא מסוף שקיעה עד שיראו ג' כוכבים הוא ספק מן יום ספק מן הלילה ודנין בו להחמיר דספקא דאוריתא היא דאע"פ דבשבת לא כתיב לילה הא כתיב מחלליה מות יומת דקאי אלילה ואזהרה דכתיב ויום השביעי שבת וגו' דלשבת לא צריך ומוקמינן ליה במכילתא ללילה וכתיב נמי ששת ימים תעשה מלאכה וגו' ויום השביעי שבת מה ששת ימים לילו עמו אף שביעי לילו עמו ובין השמשות ספק יום ספק לילה. ואם עשה מלאכה בין השמשות בערב שבת ומוצאי שבת בשוגג חייב חטאת מכל מקום דמה נפשך אם הוא לילה חייב על ערב שבת אם יום הוא חייב על מוצאי שבת.
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכל </b> שאר איסורי הפרק ופרק ששי כולו מדרבנן. וצ"ע על באמת אמרו דאמרינן בירושלמי הל"מ ונראה דלאו דוקא אלא שהיא הלכה קיימת כהלכה למשה מסיני. וכן כתב הרב רבינו שמשון ז"ל בסוף ידים על עמון ומואב מעשרין מעשר עני הל"מ דלאו דוקא דאינו מן התורה אלא כהלכה למשה מסיני סייג לתורה מושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי ואף המבשל בשבת במזיד או בשוגג אף על גב דחייב מדאוריתא אין איסור הנאת המלאכה שעשה מדאוריתא ונאמר ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם היא קדש ואין מעשה הנעשה בה קדש:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וכל </b> שאר איסורי הפרק ופרק ששי כולו מדרבנן. וצ"ע על באמת אמרו דאמרינן בירושלמי הל"מ ונראה דלאו דוקא אלא שהיא הלכה קיימת כהלכה למשה מסיני. וכן כתב הרב רבינו שמשון ז"ל בסוף ידים על עמון ומואב מעשרין מעשר עני הל"מ דלאו דוקא דאינו מן התורה אלא כהלכה למשה מסיני סייג לתורה מושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. ואף המבשל בשבת במזיד או בשוגג אף על גב דחייב מדאוריתא אין איסור הנאת המלאכה שעשה מדאוריתא ונאמר ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם היא קדש ואין מעשה הנעשה בה קדש:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מלאכות </b> שחייבים עליהם סקילה וכרת במזיד או קרבן חטאת בשגגה מהן אבות ומהן תולדות. ומנין כל אבות מלאכות ארבעים חסר אחד ותניא רבי אומר דברים הדברים אלה הדברים אילו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני פי' דגבי שבת בפרשת ויקהל כתיב אלה הדברים אשר צוה וגו' דברים משמע תרי ה"א מרבת חד הא תלת אלא בגימטריא תלתין ושש עם הדברים ל"ט. ואלו הם: החרישה הזריעה והקצירה והעימור והדישה והזרייה והברירה והטחינה וההרקדה והלישה והאפיה והגזיזה הליבון והניפוץ והצביעה והטויה ועשיית הנירין והנסכת המסכה והאריגה והבציעה והקשירה וההתרה והתפירה והקריעה והבנין והסתירה והכאה בפטיש והצידה והשחיטה וההפשטה וההעבדה ומחיקת העור וחתוכו והכתיבה והמחיקה והשרטוט וההעברה והכיבוי וההוצאה מרשות לרשות. ומנא לן דהני ל"ט הן דנאסרו בשבת דאמר רבי חנינא בר חמא כנגד עבודות המשכן שכל אלו המלאכות המנויות במשנה היו צריכים למשכן ופרשת שבת נסמכה לפרשת מלאכת המשכן ללמוד הימנה ותניא כוותיה אין חייבים אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן הם זרעו ואתם לא תזרעו וגו'. וכל שהו מענין אלו הל"ט מלאכות נקראים אבות כמוהם דמה לי חורש מה לי חופר או עושה חריץ כולן חפירה בקרקע וענין אחד הוא. וכן זורע זרעים או נוטע אילנות או מבריך או מרכיב או זומר כל אלו אב אחד הן שכל אחד מהן לצמח דבר הוא מתכווין. ועל דרך זו שאר האבות כל שהוא מעניינם הוא כמוהם ואם כן כלם בכלל ל"ט מלאכות הרמוזות בכתוב הן. ונמנו אלו הל"ט משום דהוו במשכן דסמיך ליה לשבת. חורש וזורע וגו' עד אחד עשר מלאכות שבפת כולהו הוו בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני בר מאופה דלא הוי במשכן אלא מבשל ומשום סדרה דפת נקטיה. ושלש עשרה מלאכות שבצמר מגזיזה עד קריעה כולהו הוו במשכן. מגוזז עד מיסך שייך בצמר של מלאכת המשכן. וממיסך עד קושר ומתיר שייך ביריעות קושר ומתיר שכן צדי חלזון לצבוע התכלת למלאכת המשכן קושרין ומתירין פעמים קושרים את המכמורות ופעמים מתירים אותם. והתפירה ביריעות והקשירה נמי שכן יריעה שנפל בה דרנא שהוא תולעת שמנקב נקב קטן ועגול צריך לקרוע למעלה ולמטה את הנקב שלא תהא התפירה קמטי' קמטי' והיינו קורע על מנת לתפור. הבנין והסתירה הוו במשכן כדאמר בירושלמי שהיו נותנים קרשים על גבי אדנים ולא לשעה היתה אמר רבי יוסא מכיון שהיו חונים ונוסעים ע"פ הדיבר כמי שהיא לעולם והסותר ובלבד לצורך כמו במשכן. הצידה וכלל מלאכת העור נוהגת בתחשים למשכן בעורותיה. ושחיטה במשכן הוה נטילת נשמה באלים מאדמים ותחש וחלזון. וכתיבה ומחיקה הוו נמי במשכן שהיו רושמין על קרשי המשכן לידע אי זה בן זוגו וכותב אות בזו ואות בזו ומחיקה פעמים שטעה ומוחקו על מנת לחזור לכתוב. והשרטוט היא בעורות המשכן כמו שדרך הרצענין כשהוא בא לחתוך משרטט תחלה ואח"כ מעביר הסכין דרך השרטוט וכן בעורות המשכן כשחתכום. ההבערה והכיבוי באש שתחת הדוד של סמנין. והמכה בפטיש היינו מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה והכי הוה בגמר מלאכה דכלים דמשכן. וההוצאה מרשות לרשות הוא במשכן דכתיב ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא משה היכא הוה יתיב במחנה לויה שהיא ר"ה שהכל מצויין אצל משה רבינו וקאמר לישראל לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד שהיא אהליכם לרשות הרבים שהיא מחנה לויה וממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי גמר העברה העברה כתיב הכא ויעבירו קול וכתיב ביום הכיפורים והעברת שופר תרועה וגו' מה להלן ביום אסור אף כאן ביום אסור.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>התולדה </b> היא המלאכה הדומה לאב ואינה מענין האב. כיצד המחתך הירק מעט מעט לבשלו היא כמו טוחן שמחלק דבר אחד לגופים הרבה. וכן שף לשון מתכת ליקח מעפרו היא תולדת טחינה. וכן הלוקח חלב ונתן בו קיבה לחבצו חייב משום בורר שמפריש הקום מן החלב. ואם גבנו חייב משום בונה שכל מקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשו גוף אחד דומה לבנין. וכן לכל מלאכה ומלאכה מאלו האבות יש להן תולדות על דרך זו דתניא רבי יוסא אומר ועשה מאחת מהנה הנה אבות מהנה תולדות ומגוף המלאכה הנעשית בשבת תדע מעין אי זה אב היא ותולדת אי זה אב היא דבכולהו איכא תולדות כדאמר בירושלמי בר מהושטה והכי דייק קרא הנה שהן הל"ט מלאכות מהנה שהן תולדות הנה משמע דבכולהו איכא תולדה ושהוא דומה לאב.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אחד </b> העושה אב מאבות מלאכות או תולדה מן התולדות במזיד חייב כרת ואם באו עדים בהתראה נסקל כדילפינן לעיל בלא תעשה כל מלאכה. וחייב על התולדה נמי חטאת כדילפינן הנה מהנה לומר שחייב חטאת אתולדה. וכל שחייב עליו חטאת בשוגג חייב כרת במזיד. ומה הפרש בין אבות ותולדות אין הפרש כי אם לענין קרבן שהעושה בשוגג אם עשה אבות הרבה בהעלם אחת דזדון שבת ושגגת מלאכות חייב חטאת על כל אב ואב ואם עשה אב ותולדותיו בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחד גופי מלאכות שמתחלקין לחטאת ואע"פ שבהעלם אחת הן נפקא לן דכתיב מחלליה מות יומת התורה ריבתה מיתות הרבה על חילול אחד ואם אינו ענין למזיד דכתיב כל העושה מלאכה יומת דמשמע דאחד מלאכה לחוד יומת תנהו ענין לשוגג ומאי יומת בממון לאפושי קרבנות והיינו בהעלם אחת דמלאכו' דאלו בשתי העלמות פשיטא דחייב דכל שחייבים עליו כרת במזיד דהיינו על כל מלאכה ומלאכה חייבים עליו קרבן חטאת בשוגג כדילפינן מתורה אחת יהיה לעושה בשגגה וכתיב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה וכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשו קרבנות של שגגות של כל עבירות לשל ע"ז מה של ע"ז קרבן שלו אינו אלא על עבירה גמורה שחייבים על זדונה כרת דסמיך ליה והנפש אשר תעשה וגו' ונכרתה אף כל התורה כולה אין מביאין חטאת אלא על דבר שזדונו כרת ורבי נתן מפיק לחלוק מלאכות דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ולמה נאמר הא כתיב לא תעשה כל מלאכה והבערה בכלל היתה אלא לפי שנאמר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו' אלה הדברים וגו' ששת ימים דברים הדברים אלה הדברים אלו ל"ט מלאכות שנאמר למשה בסיני יכול עשאם כולם בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחד ת"ל בחריש ובקציר תשבות דחייב שתים מדלא כתיב בחריש וקציר ועדין אני אומר על חרישה וקצירה חייב שתים ועל כולן אינו חייב אלא אחד דבחדא מלאכה כיילינהו ובדבר היוצא מן הכלל לא ללמד על עצמו וגו' לא דיינינן ליה דהוה ליה כלל בלא תעשה ופרט עשה אי נמי הוו חריש וקציר שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין דהוה ליה למכתב חד תלמוד לומר לא תבערו אש הבערה בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אליה ולומר לך מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה אף כל שהיא אב מלאכה חייבים עליה בפני עצמה והיינו אפילו בהעלם אחת כדאמר ובמלאכות דאב ותולדות דידיה או אבות מעין מלאכה לא מחייב בהעלם אחת אלא אחת דלא חלקם הכתוב לחטאת אלא למלאכות חלוקות זו מזו כמו שתי אבות או שתי תולדות משתי אבות אבל אב ותולדותיו וכל שהוא מעין המלאכה חדא היא ולא מחייב אלא חטאת אחד בהעלם אחת דכולן מאב אחד הן אי נמי משום דלא הויא אלא שגגת מלאכה אחת:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>החורש </b> אין לו שיעור אלא בכל שהוא חייב דכוותא גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סמנין. המנכש בעיקרי האילנות והמקרסם עשבים והמזרד השריגים כדי ליפות את הקרקע הן תולדות חורש ובכל שהוא חייב. וכן משוה פני השדה ומשוה גומות שיעורו בכל שהוא.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הזורע </b> כל שהוא חייב כחורש שכן ראוי לקלח אחד של סמנין. הזומר את האילן כדי שיצמח הוי אב מלאכה מעין זורע אבל משקה צמחין ואילנות בשבת היא תולדת זורע וחייב בכל שהוא. וכן השורה חטין וגו'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>הקוצר </b> כגרוגרת חייב שיעור גרוגרת להוצאת שבת בכלל שיעורין דהוו הלכתא למשה מסיני ורמיזי בקרא דכתיב ארץ חטה וגומר ותאנה שהיא גרוגרת להוצאת שבת במידי דמיכל כתאנה והכא נמי קוצר דמסתמא הוא לאכילה הוי שיעוריה כגרוגרת. ותולש תולדה דקוצר וכל עוקר דבר מגידולו הוי תולדה דקוצר שהוא עקירת הדבר ממקום גדולו כמו בסממני המשכן. ותולש מעציץ שאינו נקוב לא מקרי מקום גדולו עד שיהא נקוב בכדי שורש קטן. כל זרע שקצירתו מצמחתו ומגדלתו כגון אספסתא וסלקא הקוצרו בשגגה חייב שני חטאות אחד משום קוצר ואחד משום נוטע וכן הזומר וצריך לעצים. וקשיא לי טובא אכל הני דאמר דחייב במעשה אחד משום כך וכך חטאת אפילו בהעלם אחת דלא לחייב אלא חדא דהא אכמה מלאכות מעין מלאכה אחת ואתולדות דידיה לא מחייב אלא חדא וניחא לי בחביתא וחלתא דכל הנהו חייבי היו כל חד וחד באנפיה נפשיה עד דאשתלים חביתא או חלתא כדפרש"י ז"ל. ובירושלמי נמי אמרן הדין דשחק תימה כד מיפריך ברישייא חייב משום דש כד מבחר בקלופיתא משום בורר כד שחיק במדוכתא משום טוחן כד יהיב משקין משום דש גמר מלאכתה משום מכה בפטיש וגווני טובא דמייתי התם דאכל חדא וחדא מיחייב באנפיה נפשה ולא אשמועינן חידושא אלא דיש מעשה דאינו נגמר עד שהוא חייב כמה חטאות כדאמר. אבל אכתי קשיא לי כהאי גוונא דקטל אספסתא דלא הוי אלא חד מלאכה ולא קמוסיף מידי בקצירת אספסתא דצמח מקצירת חטין בזמנן דאמאי חייב שתים ונראה דכיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה והאי מיכוון נמי לצמח בקצירתו זאת מיחייב מה שאין כן בעושה אב ותולדותיו דלא מיכוין אלא למלאכה אחת. אי נמי בהאי קצירה אית בה שינוי מעשה מקצירה דעלמא דקפיד אמעשה הקצירה למעבדה בגוונה דתצמח ולהכי חשיב בתרי מלאכות וחייב אתרוייהו והכי נמי בכל מאי דאיתמר עליה עובר משום שנים כי האי גוונא. גבשושית שעלו בה עשבים והגביה מעל הארץ על גבי יתדות חייב משום תולש דהויא תולדה דקוצר ואם היתה על גבי יתדות והניחה על הארץ חייב משום זורע. תאנים שיבשו באיביהן התולש מהן בשבת חייב מגו דלענין טומאה הוו כעקורין.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>תולש </b> עולשין ומזרד זרדין לאכילה שיעורו כגרוגרת ואם לבהמה שיעורו כמלא פי גדי ולהסקה שיעורו לבשל ביצה שהוא גרוגרת מביצה ושיעור גרוגרות כבר נאמר שהוא הלכה למשה מסיני בכלל שיעורין חציצין ומחיצין ושאר השיעורים כל מידי למאי דחזי הוי שיעור מלאכתו והוצאתו דהכי נמי במשכן לא היו מוציאים אלא מאי דחזי למלאכתו. ומעמר נמי הוי כשיעורין הללו. ומקצץ דבילה לעיגול הוי תולדת מעמר וחייב והדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגידולי קרקע כדישה דמשכן. ומפרק תולדת דש וחולב נמי הוי תולדת דש מפני שהוא מפרק. וחובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק והוא דצריך לדם כחולב אבל נתכוון להזיק בלבד פטור שהוא מקלקל ולא הוי מלאכת מחשבת כדאמרינן לעיל. ואינו חייב עד שיהא בדם או בחלב גרוגרת דהוי מידי דמיכל. ואם חבל דרך נקמה הוי מתקן לגבי חמתו ואע"פ שאינו צריך לדם חייב ואף ע"ג דקלקל לגביה חבריה מדאיצטריך קרא למשריה מילה מכלל דשאר חובל דמתקן במידי חייב. שמנה שרצים יש להן עורות לענין שבת כבהמה כחיה ועוף אבל שאר שקצים ורמשי' אין להם עור לפיכך החובל בהן פטור דלא הוי מפרק במין שאין להם עור ואחד חובל דם ויצא או נצרר ולא יצא חייב דכיון דנצרר הדם הא הוי מפרק. הסוחט את הפירות דהיינו זתים וענבים חייב מן התורה דאורחייהו בדריכה מה שא"כ בשאר פירות להוציא מימיהן חייב משום מפרק ואינו חייב עד שיהא במשקין שסחט כגרוגרת. ומותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך האוכל דלא הוי מפרק כיון שהוא אוכל מאוכל אבל סוחט אפילו ענבים לכלי שאין בו אוכל הרי זה דורך וחייב. והחולב לתוך האוכל או יונק פטור ואינו חייב עד שיחליב לתוך כלי.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>זורה </b> ובורר שיעורן כגרוגרת ומחבץ הוי תולדת בורר ובורר שמרים מתוך משקין הוי תולדת בורר או מרקד שזורה בורר ומרקד דומין עניניהן ולא נמנו בשלשה אלא משום דהוו כולהו במשכן. בורר אוכל מתוך פיסולת או שבורר מין אוכל שאין רוצה לאכול ממין אחר שרוצה אם בנפה וכברה חייב דהוי דרך ברירה בכך ובורר פיסולת מתוך אוכל אפילו ביד חייב ובורר תורמוסין מתוך פיסולת שלהן חייב דהוו כבורר פיסולת מתוך אוכל ואפילו בורר אוכל מתוך פיסולת בידו חייב אם להניחו לאחר זמן אפילו לבו ביום דנעשת כבורר לאוצר והוי ליה דרך ברירה ובשני מיני אוכלין נמי אם ברר בשחרית לבין הערבים אפילו ביד חייב דדרך ברירה בכך. המשמר אי זה משקה במשמרת שלו כגרוגרת חייב ומסננין יין או מים צלולין קצת עד שיצלו ביותר בכפיפה ובסודרין וחרדל שלשו מערב שבת ממחה ושותה ויין מגתו נותן לתוך הסודרין שעדין לא נפרשו השמרים מן היין.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>הטוחן </b> דהוי מידי דמאכל שיעורו כגרוגרת וכל שוחק תבלין וסמנין במכתשת הרי זה טוחן וחייב. המחתך ירק תלוש הוי תולדת טוחן וכן הנוסר עצים ליהנות בנסורת או שף לשון מתכת חייב משישוף כל שהוא דחזי למידי אבל מחתך עצים בעינן כדי לבשל כגרוגרת.
+
+Halakhah 16
+
+<b>הלש </b> כגרוגרת המגבל עפר הוי תולדת לש ושיעורו כדי לעשות פי כור של צורפי זהב כשיעור מוציא דחזי למידי. ואין גיבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן וכיוצא בהן והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן במים חייב משום לש שהן מתערבים ונתלין זה בזה ושיעורן נמי כגרוגרת:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האופה </b> כגרוגרת חייב ומבשל מאכל או סמנין או מחמם המים הכל ענין אופה הן ושיעור כל אחד למאי דחזו מים חמין לכדי רחיצת אבר קטן ומבשל סמנין כדי שיהיו ראוין לדבר שמבשלין אותם לו כל חד וחד למאי דחזי. הנותן ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ונתגלגלה חייב. שהמבשל בתולדת האור כמבשל באור עצמה אבל לא בחמה ובתולדות חמה דבישול לא הוי אלא באור ותולדותיו דהכי נמי הוה בסממני המשכן. וכן המדיח בחמין דג מליח ישן וכיוצא בו חייב שהדחתו זהו גמר בישולו. וכן המבשל בחמי טבריה לא מחייב מדאוריתא דאין בישול מדאוריתא אלא האור ותולדותיו כדאמרי ובבישול בשר וחלב משמע דבישול חמי טבריה היא ספקה דאוריתא אי הוי בישול או לאו. המבשל על האור דבר המבושל כל צרכו או דבר שאין צריך בישול כלל פטור מדאוריתא דסממני המשכן הוי דבר הצריך בישול לצבוע ולא הוו מבשלי ליה אלא כל צרכיה. אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים ואחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין ובא אחר והגיס כולן חייבים משום מבשל. שכל העושה דבר מצרכי בישול הרי זה מבשל. ואע"ג דיחיד העושה אותה חייב ולא שנים ושלשה היינו בזה יכול וזה יכול אבל הכא דבבת אחד באו כלן זה באור וזה בעצים וגו' כדדייק לישנא הוה ליה זה אינו יכול וזה אינו יכול דבבת אחד אין אחד מהם יכול לעשות כל אלו הדברים ולהכי חייב כמו במשכן דחשיבה מלאכה שנים הנושאים את הארון דהוי זה אינו יכול וזה אינו יכול. אבל אם שפת אחד את הקדרה תחלה ואח"כ בא אחר ונתן את העצים וגו' שנים אחרונים בלבד חייבים משום מבשל והראשונים לא עשו דבר בעוד שאין עצים להבעיר האש. הניח בשר על גבי גחלים אם ניצלה בו כגרוגרת אפילו בשנים או שלשה מקומות חייב שהרי יש שיעור דאוריתא לא נצלה שיעור גרוגרת אבל נתבשל כולו חצי בישול חייב דהא חזי למיכל לקצת אבל חצי בישול מצד אחד לא חזי ולאו כלום הוא. שכח והדביק פת בתנור בשבת ונזכר ירדנה קודם שתאפה ויבא לידי מלאכה. המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל. וכן הממסס הדונג וכיוצא בו הוי תולדת מבשל וחייב ואע"ג דחוזרים ונקפים כמו שהיו. וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל כללו של דבר בין שריפא גוף קשה באש בין שהקשה גוף רך חייב משום מבשל דמה לי בישול הני מה לי בישול סממני המשכן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הגוזז </b> צמר או שער בין מן הבהמה בין מן החיה בין מן החי בין מן המת אפילו מן השלחין חייב דכולהו גוזז הוו כבמשכן ושיעורו כדי לטוות ממנו חוט שארכו כרוחב הסיט כפול שהוא קרוב לשני שלישי זרת ושיעור זה בכלל שיעורי תורה. תולש כנף העוף הוי תולדת גוזז. הטווה את הצמר מן החי פטור בין מגזיזה וניפוץ בין מטויה דאין דרכו בכך ואע"ג דבמשכן הוה דכתיב טוו את העזים חכמה יתרה שאני דכתיב וכל אשה חכמת לב וגו' אבל להדיוט אין דרכו בכך והוי כלאחר יד. הנוטל צפרניו או שערו או שפמו או זקנו בכלי הוי תולדת גוזז וחייב ויבלת אפילו בכלי פטור לפירוש הרב ז"ל. הנוטל שערו בכלי בשתי שערות חייב ואם ליקט לבנות מתוך שחורות אפילו אחד חייב. צפורן וציצין שלא פרשו רובן אם נטלין בכלי חייב ואע"ג דהוו תולדה דגוזז וגוזז לא מחייב אלא אארך רוחב הסיט כפול אפילו הכי הכא חייב אחדא דכל חד שיעורי לפי מאי דמהני או לפי חשיבותיה דבהוצאה שהיא מלאכה אחת איכא כמה גווני שיעורי הוצאה כל חד כפי הנאתו ותועלתו דהכי הוו הוצאות המשכן והמלאכות כפי תועלתם וחשיבותם.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>המלבן </b> צמר או פשתן וכיוצא בהן ממה שדרכן להתלבן חייב ושיעורו במה שאינו ארוג כרוחב הסיט כפול שהוא ארבעה טפחים. ומכבס בגדים הוי תולדת מלבן וחייב וסחיטה בכיבוס כהגסה בבישול ואין חייבין על סחיטת שיער ועור.
+
+Halakhah 12
+
+<b>המנפץ </b> את הצמר וכיוצא בה שיעור רוחב הסיט כפול חייב ומנפץ גידים לטוות מהם הוי תולדת מנפץ וחייב.
+
+Halakhah 13
+
+<b>צובע </b> חוט שארכו ארבעה טפחים או ממה שאיפשר לטוות ממנו שיעור כזה חייב והוא שיהיה צבע המתקיים אבל צבע שאין מתקיים שאדם מעבירו לשעתו פטור דלא הוי דמיא דצביעה מלאכת המשכן דמתקיימת. העושה עין הצבע הרי זה תולדת צובע וחייב. וקשיא לי אמאי לא עיילוה בהדי ל"ט מלאכות דהוו במשכן דהאי נמי הוה במשכן דהוו מבשלים סממני צבע תכלת וארגמן ושני לצבוע דהיינו עין הצבע ואע"ג דהיא כעין צביעה הא אמרן דזורה ובורר ומרקד חדא היא ומשום דהוו במשכן מנינהו כ"ש הא דכל חד מלאכה בפני עצמה. וניחא לי קצת במאי דאמר בירושלמי מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה בעורות אלים מאדמים דהכא עין הצביעה והצביעה תרוייהו בהדי הדדי קא אתי ושיעור מין הצבע כצובע.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>הטווה </b> אורך ארבעת טפחים מכל דבר הנטווה חייב. העושה את הלבד הרי זה תולדת טווה וחייב בשילבד דבר שאיפשר לטוות ממנו חוט אורך ארבעה טפחים בעובי בינינו.
+
+Halakhah 16
+
+<b>העושה </b> שתי בתי נירין שנתן שני חוטין של שתי בנירה אחת שקורין ליצ"ז חייב. ועושה נפה וכברה וכיוצא בהן משיעשה שני בתים באחד מכל אלו חייב משום תולדת עושה נירין.
+
+Halakhah 17
+
+<b>מתיחת </b> החוטין באורך היריעה וברחבה עד שתעשה כולה שתי בלא ערב היא הנסכת המסכת. והמותח נקרא מסיך והשובט על החוטין עד שיפרקו ויתקנם הוי תולדת מיסך וחייב כשיעורו ברוחב שתי אצבעות. וכל האורג שני חוטין ברוחב שני אצבעות חייב. ואם ארג חוט אחד והשלים בו הבגד חייב. ארג בשפת היריעה שני חוטים ברוחב שלשה בתי נירין חייב הא למה זה דומה לאורג צלצול קטן ברוחב שלשה בתי נירים. ואע"ג דבאורג בעינן שיעור שני אצבעות רוחב היינו ביריעה דרחבה טפי דכיון דארג בה רוחב שני אצבעות חייב אבל בכי האי גוונא דלא הוי רוחב טפי משלשה בתי נירין בצלצול חייב ברוחבן. המדקדק את החוטין ומפרידין בעת האריגה הוי תולדת אורג. וכן הקולע את הנימין משיעשה קליעה באורך שני אצבעות.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>הבוצע </b> חוטין חייב והוא המפריד את הארוג בין שהוציא הערב מן השתי או שהעביר השתי מעל הערב חייב והוא שיתכוין לתקן כדרך שעושים אלו שמאחים את הבגדים שבוצעים ואח"כ מאחים. והסותר את הקליעה לתקן הוי תולדת בוצע ושיעורו כשיעור הבוצע:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הקושר </b> קשר של קיימא והוא מעשה אומן חייב דומיא דקושרי חוטי יריעות הנפסקות אבל קשר של קיימא ואינו מעשה אומן פטור וקושרי חוטי יריעות דמשכן קשר אומן הוי. וכל קשר שחייבים על קשרו חייבים על התרו דצדי חלזון נצרכים לפרקים להתיר קשרי רשתות הקיימות כדי לקשרם או להרחיבם וכל שהקושר אותו פטור כך מתיר אותו פטור מדאוריתא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>הפותל </b> חבלים מן ההוצין ומן הפשתן וכיוצא בהן הוי תולדת קושר וחייב ושיעורו כדי שיעמוד בלא קשירה וכן המפריד את הפתיל כשיעור זה הוי תולדת מתיר והוא שלא יתכוין לקלקל.
+
+Halakhah 9
+
+<b>התופר </b> שני תפירות חייב והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן ואם תפר יתר על שתי תפירות חייב אע"פ שלא קשר שהרי מתקיימת התפירה. והמותח חוט של תפירה בשבת חייב מפני שהוא מצרכי התפירה. הקורע כדי לתפור שתי תפירות על מנת לתפור שתי תפירות חייב שכן במשכן בגד שנפל עליו דרנ' קורעין בה למעלה ולמטה ותופרין אותו כדי שלא תהא התפירה קמטים קמטים והקורע להפסיד פטור ככל המקלקלין. והקורע בחמתו או על מתו שחייב לקרוע עליו הוי מתקן לגבי יצרו ושככת חמתו וחייב. והפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת ופרש"י משום מכה בפטיש. המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצ' בו הוי תולדת תופר וחייב וכן המפרק ניירות דבוקין ולא נתכוון לקלקל בלבד חייב דהוי תולדת קורע.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הבונה </b> כל שהוא חייב דבכל שהוא מועיל כמאן דעייל שופתה בקופינה דמרא דחייב משום תולדת בונה והוי בנין כל שהוא. משוה פני הקרקע בבית חייב משום בונה אחד נתן את האבן ואחד נתן את הטיט הנותן את הטיט חייב ובנדבך העליון אפילו מניח האבן חייב דאין מניחין עליה טיט. והבונה על גבי כלים פטור ואע"ג דבנין המשכן הוה קרשין על גבי אדנים דהוי בנין על גבי כלים אפילו הכי אדנים כקרקע הם חשובים והכי איתא בירושלמי. העושה אהל קבוע הוי תולדת בונה וחייב. וכן העושה כלי אדמה קודם שישרפו כגון תנור וכירים הוי תולדת בונה וחייב. וכן המגבן גבינה כגרוגרו' חייב משום בונה. התוקע עץ בעץ בין שתקע במסמר בין שתקע בעץ חייב משום בונה כיון שנתאחד. העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולין כדי שיכנס להן האורה חייב משום בונה מחזיר דלת של בור וכיוצא בו חייב משום בונה. הסותר כל שהוא חייב והוא שיסתור על מנת לבנות ואם סתר דרך השחתה פטור דלא הוי מלאכת מחשבת כיון שמקלקל. הסותר אהל קבוע או עץ תקוע על מנת לתקן חייב משום תולדת בונה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>המכה </b> בפטיש חייב שכן האומן מכה בכלי בשעת גמר מלאכתו והכי נמי הוה כל כלי מלאכת המשכן. וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה כמנפח בכלי זכוכית וכיוצא בו חייב משום מכה בפטיש. (דבר מכה) כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אין חייבים על עשייתו. המפיס שחין להרחיב פיה חייב משום מכה בפטיש. והמסתת את האבן כל שהוא חייב משום מכה בפטיש. מצדד האבן ביסוד הבנין להושיבה במקום הראוי לה חייב משום מכה בפטיש. והלוקט יבלת שעל גבי בגדים בידו אם מקפיד עליהן חייב משום מכה בפטיש אבל הסירן דרך עסק פטור. המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה חייב חטאת והוא שמקפיד עליה.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>הצד </b> דבר שדרך מינו לצוד כגון חיה ועוף למקום שאינו מחוסר צידה חייב אבל למקום שאם יבא לקחתו צריך לרדוף אחריו לצוד אותו משם פטור לפיכך הצד ארי פטור עד שיכניסנו לתוך כיפה שלו שהוא נאסר בה. אחד שמנה שרצים האמורים בתורה ואחד שאר שקצים ורמשים שיש למינן צידה הצד אחד מהן בין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב הואיל שנתכוון לצוד וצד שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. הצד את הישן ואת הסומא חייב דנשמטין כשמרגישים יד אדם ומחוסרין צידה נינהו אבל זקן או חיגר או חולה או קטן פטור דלאו מחוסרי צידה נינהו הצד על ידי כלבים או עופות כיון שהוא מסייעם חייב והוא תולדת צד צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב נעלוהו שנים פטורי' דכתיב בעשותה יחיד העושה אותה חייב אם אין יכול אחד לנעול ונעלוהו שנים חייבים דהוה ליה שכל אחד עשה כל המלאכה כיון שהאחד היה יכול לעשותה ישב האחד על הפתח ולא מלאוהו וישב השני ומלאוהו השני חייב דהוא עשה כל המלאכה כיון שהיה יכול לצאת קודם ישב הראשון ומלאוהו ובא השני וישב בצדו אע"פ שעמד האחד והלך לו האחד חייב שהרי היתה נגמרת המלאכה כשבא השני ולא כלום. נכנסה לו ציפור תחת כנפיו יושב ומשמרה דהוא לא עשה דבר. המפרק חיה ועוף מן המצודה פטור דאף על גב דסותר וקורע חייב היינו משום דהוו במשכן האי לא הוה במשכן הצד חיה ועוף שברשותו פטור דצידה דמשכן הוה בדבר שאינו ברשותו וצריך צידה. הצד דבר שאין במינו צידה פטור דכל דהוה ניצוד במשכן הוה דבר שבמינו צידה. רמשים המזיקים ואפילו שיש במינן צידה אם מתכוון לצוד אותן כדי להנצל מנשיכת אע"פ שאין ממיתין מותר:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>השוחט </b> חייב משום נטילת נשמה שהיתה באלים ותחשים במשכן. וכל נטילת נשמה לאחד מכל מיני בהמה וחיה ועוף ודג ושרץ בין בשחיטה בין בנחירה או בהנאה חייב. החונק את החי עד שימות הוי תולדת שוחט. לפיכך אם העלה דג מספל של מים והניחו עד שמת או עד שיבש בו כסלע בין סנפוריו חייב. הושיט ידו למעי הבהמה ודילדל עובר שבמעיה חייב משום נטילת נשמה. רמשים הפרין מזכר ונקבה או נהוין מן העפר כמו הפרעושים חייב כהורג בהמה וחיה דלא פטרו מאלים מאדמים אלא כגון כנה שהיא מן הזיעה אבל הנהוין מן העפר הוו כפרין ורבין דאיכא נהוין מן העפר דאיכא במיניה פרה ורבה כגון עכבר שהשריץ מן העפר ומשום הכי כל נהוין מן העפר חייב כאלים ותחשים דמשכן אע"ג דלא פרו ורבו הנהוין מעפר. חיה ורמש שהן נושכין וממיתין ודאי מותר להרגן בשבת כשיראום דהוי פיקוח נפש וכתיב וחי בהם ולא שימות בהם שאר כל המזיקים אפילו לא היו רצים אחריו פטור דאיכא נמי בהו פיקוח נפש אף על גב דאינם מזיקים וממיתים בודאי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>המפשיט </b> מן העור כדי לעשות קמיע חייב. וכן המעבד מן העור כדי לעשות קמיע חייב. ואחד המעבד ואחד המולח שהמליחה מין עיבוד הוא ואין עיבוד באוכלים. וכן המוחק מן העור כדי לעשות קמיע חייב והוא המעביר השער או הצמר מעל גבי העור עד שיחליק פני העור המפרק דוכסוסטוס מעל הקלף חייב דהוי תולדת מפשיט ומפרק מן העור כדי לעשות קמיע חייב ושיעור לעשות קמיע הוא השיעור היתר קטן מהדברים הנעשים מן העור הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה או מרככו בידו כדרך שהרצענין עושין הרי זה תולדת מעבד וחייב. המורט נוצה מן האברה חייב משום תולדת מוחק וכן ממרח רטיה או כיוצא בדבר המתמרח עד שיחליק חייב משום תולדת מוחק וכן השף בידו על העור המתוח בין העמודים חייב משום מוחק.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>המחתך </b> מן העור כדי לעשות קמיע חייב והוא שיתכוין למדת אורכו ורחבו בכוונת מלאכה שכך היו מחתכין במדה עורות המשכן אבל אם חתך דרך הפסד או בלא כוונה למדתו אלא כמתעסק פטור דלאו מלאכת מחשבת היא. הקוטם את הכנף במדה הראויה לדבר או כל חתיכה שיחתוך חרש עץ או חרש מתכת חייב משום תולדת מחתך. הנוטל קיסם של עץ וקוטמו לחצות בו שיניו או לפתוח בו את הדלת חייב שהרי חתכו במדה לכלי והיינו כקשי' שאינם ראוים למאכל בהמה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הכותב </b> שתי אותיות חייב שכן היו כותבים בקרשי המשכן לידע איזהו בן זוגה והיינו בשני אותיות בשני קרשים וכתיב והקמות את המשכן כמשפטו וכי משפט יש לעצים אלא קרש שזכה ליתנן בצפון אינו רשאי לזוזה משם וכן כל אחת במקומה ולהכי היו נרשמי' עליהן. המוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק שתי אותיות חייב שכן אם טעה בקרשים היה מוחק וחוזר וכותב כותב אות אחת גדולה כשתים פטור דשתי אותיות בעינן אבל מחק אות גדולה לכתוב במקומה שתים חייב כתב אות אחת והשלים בה את הספר חייב כחוט אחד שהשלים בו את הבגד. הכותב על מנת לקלקל את העור חייב דאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב אבל המוחק על מנת לקלקל פטור וכבר כתב הרב ז"ל המוחק כתב על מנת לכתוב שתי אותיות חייב הא כל שאינו על מנת לכתוב שתי אותיות וכ"ש לקלקל פטור ולא היה צריך לחזור לומר דמקלקל פטור ואיפשר דהדר אמאי דכתב הכותב על מנת לקלקל חייב דאפילו הכי אם מחק על מנת לקלקל העור בכתיבה פטור. נפלה דיו על גבי ספר ומחק אותה שעוה על גבי פנקס ומחקה אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות חייב ואף על גב דלא מחק על מנת לכותבם דלעיל דמחק כתיבה אותיות בעינן דלהוי המחיקה על מנת לכתוב שתי אותיות כי היכי דלא להוי מקלקל אבל הכא בלאו הכי הוי מתקן כיון שמה שמוחק אינו כתב ויש במקומו לכתוב שתי אותיות. הכותב אות אחת כפולה והיא שם אחד כמו גג דד חייב. הכותב שתי אותיות כל אחת לבדה ואינם נהוגון [נהגין] זו עם זו פטור דאותיות שבקרשי המשכן אע"ג דהוי אות אחת אבל קרש הוו נהגין זו עם זו כיון שהיו לסימן סדר הקרשים אבל אם הן נהגון זו עם זו בלא מעשה בגוף מה שנכתב עליו אלא בקריבתן זו לזו חייב דהכי נמי הוו קרשי המשכן דבקריבתן הוו נהגין זו עם זו כדאמר. הכותב אות אחת אע"פ שסריח ממנה תיבה שלימה או שכתבה במקום מנין פטור דהרי לא כתב אות אחת. המגיה אות אחת ועשאה שתים כגון שחלק גג החית ועשאה שני זיינין חייב שהרי עשה שתי אותיות. אין חייב הכותב אלא בימינו ואיטר בשמאלו ושולט בשתי ידיו חייב. והכותב הוא שחייב אף על גב דקולמוס ביד אחר אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד על גבי דבר העומד דמתקיים דהכי הוה במשכן וכן אין המוחק חייב עד שימחוק כתב העומד מעל גבי דבר העומד כיון דמוחק כתב אינו חייב אלא על מנת לכתוב בעינן כתיבה קיימת ומקום קיים והכי נמי במחיקה וכותב על בשרו כיון שהוא עור חייב אבל משרט על בשרו צורת כתב פטור לפי שאין דרך כתיבה בכך. הקורע על העור כתבנית כתב חייב משום כותב הרושם על העור כתבנית כתב פטור. המעביר דיו על גבי סקרה בב' אותיות חייב שנים אחד משום כותב ואחד משום מוחק הסקרה דהוה דבר מתקיים אבל דיו על גבי דיו או סקרה על גבי סקרה פטור דלא כתב ולא מחק וסקרה על גבי דיו נמי פטור דמקלקל הוא במחיקה וכתיבה נמי ליכא שמתחלה היה כתוב הגון בדיו מעתה. הרושם רשמים כדרך שהציירין רושמין חייב משום תולדת כותב וכן מוחקן משום תולדות מוחק. המשרטט כדי לכתוב שתי אותיות תחת אותו השרטוט חייב ושרטוט הוא כמשכן כשחתכו העורות אע"ג דלא הוה לכתיבה אם שרטט לכתיבה חייב כשיעור שתי אותיות. חרשי העצים והגבלים שמשרטטים בין בצבע בין בלא צבע בעצים או באבנים כדי שיהיו שוום [שוים] חייב משום תולדת משרטט:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המבעיר </b> כל שהוא חייב והוא שיהא צריך לאפר אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל ולא הוי מלאכת מחשבת. והמבעיר גדישו של חברו כיון ששככה חמתו נעשה כקורע על מתו וחייב שמתקן הוא אצל יצרו ואף על גב דלגביה חבריה הוי מקלקל מדאסר רחמנא שריפת בת כהן בשבת דמקלקל הוא לדידה מכלל דשאר מקלקל לגביה חבריה חייב. וכן המדליק את הנר או את העצים בין להתחמם בין להאיר חייב דמתקן הוי המחמם את הברזל כדי לצרפו במים חייב על החממתו משום תולדת מבעיר וכשמכבה אותו לצרפו חייב משום מכבה שכן לוטשי הברזל עושין כדי לחזק הכלי.
+
+Halakhah 2
+
+<b>המכבה </b> כל שהוא חייב אחד מכבה את הנר ואחד מכבה גחלת של עץ שכן בעלי מלאכה של פחמין עושין כן אבל המכבה גחלת של מתכת שלא לצרף פטור. הנותן שמן לתוך הנר הדולק חייב משום מבעיר דבריבוי השמן דולק יותר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה דלא אנהר כולי האי כי איכא שמן מועט בנר וכיבוי כי האי גוונא הוי נמי כאש שתחת הדוד של סממני המשכן.
+
+Halakhah 3
+
+<b>דליקה </b> שנפלה בשבת המכבה אותה מפני איבוד ממון חייב שאין איבוד ממון דוחה שבת אלא איבוד נפשות דלא ילפינן אלא וחי בהם ולא שימות בהם אבל משום ממון לא מחללינן שבת. וגרם כיבוי מותר אפילו בכלים חדשים מלאים מים שיתבקעו דכתיב לא תעשה כל מלאכה עשיה הוא דאסור גרמה מותר. תיבה שידה שאחז בהן האור מביא עור ופורש על קצה שלא נשרף כדי שלא תעבור האש. טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה וכן ס"ת פושטו וקורא ונותן מים בצד שלא נתלה בו האור ואם כבתה כבתה דגרם כיבוי מותר נר דלוק ע"ג טבלה מנער את הטבלה והוא נופל ואם כבה כבה ובדליכא שמן בנר כדפי' ר"י ז"ל.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מותר </b> מדאוריתא לכבות על ידי גוי וקטן דלאו בני מצות נינהו ורבנן גזור האי כדיניה והאי כדיניה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>הוצאה </b> והכנסה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות ואע"פ שדבר זה עם כל גופי תורה מפי משה מסיני נאמרו ולא צריכינן לאוכוחי מקראי אפילו הכי במלאכת שבת דסמכיה קרא למלאכת משכן משמע דכל הני מלאכות דנאסרו הלכה למשה מסיני איתנהו במשכן ולהכי טרחינן בכולהו לאשכוחי דכוותיהו במשכן ובהוצאה נמי כתיב בה מלאכה דכתיב איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא הא למדת שההבאה שהיא הוצאה מלאכה קורא אותה כגרסת ר"ח לא כגרסה דלעיל. והוצאה נמי נפקא לן מדכתיב אל יצא איש דמשמע הוצאת כלי ללקט המן ואיצטריכו תרי קראי חד להוצאת עני וחד להוצאת בעל הבית דהוי בפנים ומשום דהוי הוצאה מלאכה גרועה אצטריכו תרי קראי והכנסה סברא היא מכדי מרשות לרשות היא מה לי אפוקי ומה לי עיולי והיינו להכנסה דבע"ה דלא הוי במשכן דאילו הכנסת עני בחוץ הוה במשכן כדאמר הם העלו קרשים מקרקע לעגלה והוי מר"ה לרה"י אף אתם אל תכניסו מרשות הרבים לרה"י הם הורידו הקרשים מעגלה לקרקע ואתם לא תוציאו מרה"י לרשות הרבים. ומעביר ארבע אמות ברשות הרבים הלכה למשה מסיני בלחוד היא דלית בה אסמכתא מקראי. אין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיוציא כשיעור המועיל או יכניס דהרי כתיב איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה דהיינו ההבאה והוי בה שיעור המועיל ויעקור מרשות זה ויניח ברשות שניה דלא מקריא הוצאה אלא בעקירה מרשות אחד והנחה ברשות שניה אבל עקירה בלא הנחה והנחה בלא עקירה או הוצאה פחות מכשיעור פטור וכן במעביר ד' אמות בעינן תרויהו עקירה והנחה. הזורק מרשות לרשות או המושיט הרי זה תולדת מוציא זורק גמר' גמירי לה כמעביר ומושיט מרשות לרשות ילפינן ממשכן שכן פרקי המשכן מושיטין הקרשים לאותם שעל העגלות וכן אותם שבעגלות היו מושיטים לאותם שלמטה בשעת העמדת המשכן וכן הזורק או מושיט ד' אמות הוי תולדת מוציא וחייב והזורק כלאחר יד כגון מכתפיו או מאחוריו לאו זריקה היא ופטור. המוציא מקצת חפץ מרשות לרשות ואפילו חפצי' בקופה והוציא רובה פטור עד שיוציא כולה בבת אחת. המוציא בין בימינו בין בשמאלו בין לתוך חיקו או כדרך המוציאים בסדינם וכן המוציא על כתפו חייב שכן משא בני קהת דכתיב ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת סמים ומנחת התמיד ושמן המשחה אחד בימין ואחד בשמאל והקטורת בחיקו והחביתים בכתף ואף ע"פ שהמשוי למעלה מעשרה טפחים בר"ה כשמעבירו חייב שכן משא בני קהת למעלה מעשרה טפחים שנאמר בכתף ישאו וארון כשהיו נושאים אותו בכתף הוה גבוה מן הקרקע יותר מעשרה טפחים דאמר מר ארון תשעה וכפרת טפח הרי כאן עשרה וגמירי דכל טונה דמידלי במוטות תילתא למעלה מכתפותיהון ותרי תלתי מלרע הרי שארון אינו תלוי למטה מן הכתפים אלא ששה טפחים ושני שלישי טפח דהיינו תרי תלתי הרי דגובה הארון למעלה מעשרה קאי טובא מן הקרקע אפילו אין גובהן של לויים אלא שלשה אמות דהם י"ח טפחים והמוציא שלא כדרך המוציאים שאמרנו פטור המוציא משאוי כבד על ראשו ותופש בידו חייב כדרך המוציאים ונמצא כמוציא על כתפו או בידו אבל חפץ קל שאינו כדרך המוציאים פטור. המעביר חפץ מתחלת ארבעה לסוף ארבעה בר"ה ולמעלה מראשו דהוא מקום פטור חייב דלא נח במקום פטור.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>המעביר </b> ברשות הרבים אינו חייב עד שיעביר באורך חמשה אמות ושלשה חומשי אמה דהם אלכסון ד' על ד' פחות מכאן פטור מדאוריתא דכתיב שבו איש תחתיו ומפי השמועה למדו שלא יטלטל חוץ למרובע זה דאלכסונו הוי חמשה אמות וג' חומשי' דכתיב זה יהיה לכם מגרשי הערים כזה יהיו כל שובתי שבת והתם פיאות כתיב דמשמע מרובע וגבי העברה ליכא למיתב פיאות אלא כה"ג שנותנים שיעור אלכסון דהא ליכא ריבוע ועיגול ובאמותיו שלו מודדין דהכי דייק קרא שבו איש תחתיו ובננס נותנים אלו ארבע אמות בינונית דסתם איניש:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> המוציא מרשות לרשות או המעביר ארבעה אמות בר"ה חייב עד שיעקור חפץ מעל גבי מקום ארבעה טפחים או יותר ויניח על מקום כזה דהכי גמירי לה לעקירה והנחה ועוד דאין רגילות להניח חפץ בפחות מארבע טפחים ומסתמא כן היה במשכן ועוד אומר ר"י דאל יצא איש קאי נמי אחפץ כלומר ממקומו של חפץ נמי ואין מקום חשוב בפחות מארבעה. ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' בין בעקירה בין בהנחה בין לעני בין לעשיר ואפילו שהוציאו הוא עצמו מרשות לרשות ולא הניח החפץ בקרקע אלא הניחו בידו הרי הוא כמונח בארץ. ומחשבתו משימה אוכל שבפיו כד' על ד' אף על פי שלא הוציא כדרך המוציאים. וכן השתין או רק מרשות לרשות חייב שהרי עקר והניח מרשות לרשות ומחשבתו עושה אותה כאילו עקר ממקום ארבעה אבל פי אמה ברשות שניה והשתין פטור. נטל מים מעל גבי גומה מלאה מים והוציאם חייב שהרי הם כאלו מונחים בארץ אבל אגוז מעל גבי מים ואפילו אגוז מתוך כלי שצף על פני המים ושמן על גבי מים לאו היינו הנחתן ופטור דהכי גמירי לה לעקירה והנחה דליהוי ממקום חשוב.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>עקר </b> חפץ ברשות אחד ופשט ידו לרשות שניה ונטלו אחר ממנו או שנתן לתוך החפץ והחזיר ידו אליו שניהם פטורים דזה עשה עקירה וזה הנחה וכתיב בעשותה אחד מכל מצות יחיד העושה אותה חייב ולא שנים ושלשה ואם פשט ידו לרשות שניה בחפץ תוך ג' מהארץ חייב דהא היא כמונחת בארץ דלבוד שלשה גמירי לה הלכתא. עקירת גופו בחפץ שנתנו עליו בעמידתו כעקירת חפץ מאותו רשות ועמידתו באותו החפץ כהנחת החפץ בקרקע וחייב לפיכך אם לא עמד ברשות שניה אפילו יצא ונכנס כל היום פטור לפי שעקר ולא הניח ואפילו עמד לתקן המשאוי לא הוי הנחה כיון שהיא לצורך הליכה אלא אם כן עמד לנוח וכן מי שהיתה חבילתו על כתפו והלך בה אפילו כל היום כולו ברשות הרבים אינו חייב עד שיעמוד לנוח ואם נכנס לרשות היחיד זורקה כלאחר יד שלא כדרך זריקה כי היכי דלא להוי הנחה עקר החפץ ברשות הרבים והלך בו פחות מארבע אמות ועמד לנוח וחזר ועשה כך אפילו כל היום כולו מותר ואם עמד לתקן משאו הרי זה כמהלך וכשיעמוד לנוח חוץ מארבע אמות חייב.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>הגביה </b> קצה חפץ אחד וקצה השני היה מונח בארץ והשליכו לפניו וחזר לקצה השני שהיה מונח והגביהו והשליכו לפניו עד שהעבירו כמה מילין פטור שלא עקר כל החפץ בבת אחד מעל גבי הארץ. ואם גרר החפץ על הארץ מתחלת ארבעה לסוף ארבעה חייב שהמגרר עוקר הוא דבכל פורתא דמגרר עוקר כל החפץ ממקום שהיה. עקר חפץ מזויות זו להניחו בזויות אחרת שמותר ונמלך בדרך והוציאו לרשות שניה שלא היתה עקירה ראשונה לכך ותורה לא חייבה אלא מלאכת מחשבת דגמרינן ממשכן שיתכוין לעשות המלאכה אבל לא יודע שהוא שבת או כסבור שמלאכה זו מותרת וכן עוקר חפץ והניחו על גבי חברו כשהוא מהלך ונטלו קודם שיעמוד פטור שאין כאן הנחה הזורק מרשות לרשות או ארבע אמות ברשות הרבים בעינן נמי הנחה במקום חשוב ואם קודם שינוח קלטו אחר או כלב או נשרף פטור דלא הוי הנחה ואם נתכוון מתחלה לכך מחשבתו משויה ליה מקום. מי שזרק חפץ קשור בחבל ואגדו בידו אם יכול למשוך החפץ אצלו פטור שאין כאן הנחה גמורה. הזורק לתוך ידו של חברו וקבלה חברו במקומו חייב הזורק שהרי עקר והניח ואם נעקר ממקומו וקבלו או הזורק עצמו רץ אחר החפץ וקבלו קודם שינוח פטור שאין ההנחה גמורה עד שינוח החפץ במקום שהיה לו לנוח בשעת עקירה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>הזורק </b> מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע אם עבר בפחות משלשה טפחים סמוך לארץ ונח על גבי משהו אף על פי שנעקר או נתגלגל ויצא לרשות היחיד השניה הרי כמי שנשאר עומד ברשות הרבים וחייב וכן מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע אם עבר החפץ בפחות מג' לקרקע ונח על גבי משהו אע"פ שחזר ונתגלגל ויצא לרשות הרבים שניה חייב שהרי הוא כמי שנשאר עומד ברשות היחיד דפחות מג' כלבוד דמי הלכתא גמירי לה אפילו עבר למעלה משלשה אם העבירו ארבע אמות בשתי רשויות הרבים מצטרפים שלא נח החפץ ברשות שביניהם וחייב. המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע חייב ואפילו הושיט למעלה מאויר רשות הרבים שכן היתה עבודת הלוים מושיטין את הקרשים מעגלה לעגלה לאורך רשות הרבים וכל עגלה ועגלה רשות היחיד מעשרה ולמעלה ואם היו שתי רשויות היחיד בשני צידי רשות הרבים אף המושיט פטור שלא היו מושיטין מעגלה לעגלה בדגלי מדבר ורשות הרבים באמצע אלא בזו אחר זו לא זו בצד זו.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>המתכוין </b> לזרוק שמונה אמות ברשות הרבים ונח החפץ בסוף ארבעה חייב שהרי נעשה כשיעור מלאכה וכתיב ועשה מאחת דמשמע שיעור ממלאכה שלימה אבל נתכוון לזרוק ארבעה ונח החפץ בסוף שמונה פטור לפי שנח במקום שלא חשב שינוח ולא נתקיימה מחשבתו ואם נתכוון שינוח החפץ בכל מקום שירצה חייב. זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ ארבע אמות אף ע"פ שזרק לתומו שתנוח בכל מקום שירצה פטור דהא נחה תוך ארבע ואם זרק חוץ ארבע ונתגלגל לתוך ארבע אמות אם נח על גבי משהו חוץ ארבע ואח"כ נתגלגל לתוך ארבעה חייב ואם לא נח כלל פטור:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שתי </b> רשיות חלוקות לשבת מדאוריתא רשות היחיד ורשות הרבים להוציא ולהכניס לזרוק ולהושיט מזה לזה אבל לטלטל כל שאינו רשות הרבים מותר לטלטל בו מדאוריתא כרשות היחיד ומותר להוציא ולהכניס ממנו לרשות הרבים ולרשות היחיד ומהם לתוכו והרי הוא כרשות שלישי דבר תורה שאינו כרשות הרבים לענין טלטול ולא כרשות היחיד לענין הוצאה והכנסה ומדבריהם נחלק לשתי רשויות למקום פטור וכרמלית. ואי זהו רשות הרבים דאוריתא סרטיה ופלטיה גדולה שיהיה רחבן י"ו אמה דגמרי ממשכן דשתי עגלות ההולכות זו אצל זו רוחב כל אחד חמש אמות הרי עשרה וחמש אמות רוחב שבין עגלה לעגלה שהקרשים היו מוטלות ארכן לרוחב העגלה ויוצא מן הקרשים לכל צד שתי אמות וחצי נמצא בין שתי עגלות חמש אמות שתי אמות ומחצה מכאן ושתי אמות ומחצה מכאן הרי ט"ו אמות ואמה אחרת חצי אמה לכאן וחצי אמה לכאן לשני צדדין החיצונין של שתי עגלות דקאי בן לוי דאי משתלפי זו מזו ליפול לתוך אויר שביניהם היה עומד בחצי אמה שיש בין העגלה לצדדים ומתקן את הסדר זו על זו שלא תפול העליונה הרי י"ו אמה רוחב רשות הרבים ולא היה עליו תקרה כדגלי מדבר דלא היו עגלות מקורות מלמטה אלא יתדות היו וריוח ביניהם כעין אותם העגלות העשיות להביא עצים. ואי זהו רשות היחיד דאוריתא כל מקום שגבוה או נמוך עשרה טפחים ורחבו ארבעה ואורך ארבעה או יותר אפילו כמה מילין ואפילו לא הוקפו לדירה ולחי משום מחיצה ברוח רביעית וארבעה מחיצות הלכה למשה מסיני דבציר מארבעה מחיצות לא הוי רשות היחיד והיינו להוציא ולהכניס לזרוק ולהושיט כדאמר דלטלטל כל שאינו רשות הרבים גמורה מותר לטלטל מדאוריתא ואפילו כלים שיש בהם ארבע על ארבע בגובה עשרה הם רשות היחיד מדאורית' דעגלות דהם כלים הוו רשות היחיד דמינייהו ילפינן הושטה לעיל ועובי כותלי רשות היחיד כרשות היחיד לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ"ש אפילו דאינו רחב הכותל ארבעה וגובה עשרה של מחיצה ילפינן מארון דגובהו אמה וחצי דהוא ט' טפחים וכפורת טפח דכתיב ביה פני ואין פני פחות מטפח הרי עשרה וכתיב ודברתי אתך מעל הכפורת ותניא ר' יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה דכתיב השמים שמים לה' וכתיב והארץ נתן לבני אדם ולמטה מעשרה חשיב ארץ וכתיב ודברתי אתך מעל הכפורת אלמא עשרה הוי מחיצה ולמעלה מעשרה לא חשיב רשות תחתית אלא רשותה אחריתי ובירושלמי מפיק ליה בגוונא אחריתי דכתיב כי מן השמים דברתי עמכם וכתיב ודברתי אתך מה להלן למעלה מעשרה אף הכא למעלה מעשרה דהוי רשות אחרת ורוחב ארבעה על ארבעה ובפחות לאו מקום חשוב הוי להנחת שום חפץ דרשות היחיד להנחת חפץ הוא דעבידה וכתיב ביה אל יצא איש דדרשינן נמי אל יוציא דהוא מרשות היחיד וקאמר ממקומו משמע דאית ליה מקום ואין מקום חשוב בפחות מארבעה על ארבעה. אויר רשות היחיד כרשות היחיד עד לרקיע כיון דכמה דבעי לאגבוהי מחיצות מגביה אפילו לא הגביהן הוי אוירו רשות היחיד אבל אויר רשות הרבים עד עשרה לבד כיון דאי בעי לעשות רשות היחיד גובה עשרה תוך רשות הרבים מצי עביד הוה ליה רשות הרבים אין אוירו תופס יותר מעשרה ולמעלה מותר לטלטל מדאוריתא בין בעמודים שברשות הרבים הואיל ורבים דורסים ביניהם הוו רשות הרבים ומקום שיש בו ט' טפחים לא פחות ולא יותר ברשות הרבים בין רחב בין קצר הוי כרשות הרבים מפני שרבים מכתפים עליו וכיון דצורך לרבים הוי רשות הרבים. עמוד ברשות היחיד גבוה עשרה ורוחב ארבעה הוי רשות היחיד. נעץ בגובהו יתד שראוי להשתמש ביתד בני רשות הרבים מיעוט גובה העמוד ואין מודדין לו עשרה טפחים להיות רשות היחיד אלא מן היתד ולמעלה כיון דהיתד ראוי לתלות בו ולהשתמש לבני רשות הרבים חורי רשות היחיד הרי הן כרשות היחיד דכיון דלאחרים מתרת הכותל לחורים העומדים בה לא כ"ש וחורי ר"ה לא כר"ה דמו ופטור הזורק להם אלא שאם הם בפחות משלשה הרי הם כארץ וחייב הזורק. כל מקום שאינו רשות הרבים מותר מדאוריתא לטלטל בכולו אבל ר"ה אין מטלטלין בו אלא תוך ד' אמות ואם העביר או הושיט או זרק חוץ לארבע אמות חייב כדאמר. כשם שמותר לטלטל בכל מה שאינו רשות הרבים מדאוריתא כך מותר להכניס מהם לרשות הרבים ומרשות הרבים לתוכו חוץ מרשות היחיד שיש לו ארבעה מחיצות מדאוריתא שחייב ממנו לר"ה או מר"ה לתוכו כדאמר המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר על מקום פטור או כרמלית חייב שמהלך אינו כעומד מידי דהוה אמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך צדי רשות הרבים כגון חצר שנפרצה לר"ה דהוי מקום המחיצה צדי רשות הרבים וגם דרך בית שיש לפניו צדין וכן היה מסתמא במשכן ואין צריך לומר בזורק שעבר חפץ דרך כרמלית או מקום פטור דחייב דהא לא נח והכי נמי הוה במשכן זריקה דרך צדי רשות הרבים כדאמר ואם היה עומד במקום פטור או כרמלית ונטל חפץ מרשות היחיד והניחו ברשות הרבים או בהפך פטור כיון שהוא היה עומד בין שתי הרשויות. עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורוחב ארבעה ואין בעיקרו ארבעה ויש בגובה קצר שלו שלשה הוי רשות היחיד ואם זרק מרשות הרבים על גביו חייב. נעץ קנה ברשות היחיד אפילו גבוה מאה אמה וזרק מרשות הרבים ונח על גביו חייב דרשות היחיד עולה עד לרקיע כדאמר לעיל וכל המתלקט ברשות הרבים עשרה מתוך ארבעה אמות הוי נמי רשות היחיד דהוי זקיף ובמקום גובהו הוי רשות היחיד שעומד ברה"י. אילן שנופו נוטה לרשות הרבים וזרק ונח על הנוף פטור דלא נח על מקום חשוב דלא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו דהוי מקום חשוב ואפי' נח על מקום חשוב והוא למעלה מעשרה כקנה ברשות הרבים ובראשו טרסקל פטור שאין למעלה מעשרה רשות הרבים כדאמר לעיל ורשות היחיד נמי לא הוי. הזורק בצק וכיוצא בו ארבע אמות ברשות הרבים ונדבק בכותל תוך עשרה חייב דהוה ליה כזורק בארץ כיון דהיא על פני הכותל ואם נחה בחור פטור כדלעיל זרק למעלה מעשרה ונח בחור כל שהוא פטור דלא אמרינן חוקקין ולהשלים ארבעה. זרק קנה לרשות הרבים ומקצתה למעלה מעשרה פטור דבעינן שתנוח כל החפץ ברשות הרבים זרק כלי גבוה עשרה ורוחב ארבעה לרשות הרבים הוה ליה זורק רשות היחיד ולא גמרינן זריקה אלא לזורק חפץ ואי נמי ממשכן גמרינן זריקה לא הוה אלא במחטין דהוו חפץ לא רשות רשות היחיד בעינן דלהוי כמחיצותיו קודם עקירת החפץ כעגלות המדבר דאלו בעיקרא נעשה מחיצה פטור ובחפץ שהיה מבוטל בקרקע בחוליא ואם השליך לרשות היחיד החוליא ומעטו פטור שהנחת החפץ וסלוק המחיצה באין כאחד. הזורק דף ונעשת רשות היחיד על יתדות רשות הרבים ואפילו היה כלי על גבי הדף פטור דהא עשיית הרשות וההנחה באין כאחד. בור שהוא עמוק עשרה ורוחב שמונה וזרק לתוכו מרשות הרבים מחצלת שחלקו הבור האחד לשנים פטור שעם הנחת הכלי בטלו המחיצות דאין ארבעה טפחים לכל צד טעמה דכולהו דבעינן רשות שלם בזמן עקירה והנחה כדגלי מדבר דרשות היחיד דעגלות הוה קודם. בור גבוה עשרה אין המים מבטלים גובהו אבל פירות ממעטי' דהא לא הוי גובה עשרה ולהכי פטור. ריקק מים שברשות הרבים ורבים מהלכין בו ואין בגובהו עשרה טפחים אפי' היה רחב ארבעה הוי רשות הרבים וחייב הזורק:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עומד </b> אדם ברה"י ומטלטל בר"ה תוך ד' אמות ואם הוציא חוץ לארבע אמות אפילו שהוא ברשות היחיד חייב שהרי העביר ארבע אמות והלכתא דגמירי לי למעביר ארבע אמות לא שנא הוא ברשות הרבים ולא שנא הוא ברשות היחיד וכל שאר הפרק מדרבנן משום משמרת למשמרתי:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מקום </b> שלא הוקף לדירה אלא תשמישו לאויר אם יש בגובה המחיצות עשרה טפחים אפילו גדולה כמה מילין המוציא והזורק והמושיט ממנו לרשות הרבים או בהפך חייב דלא בעינן לרה"י אלא גובה עשרה ורוחב ארבעה כל היכא דאיתיה כל מחיצה דרה"י שיש בה פרוץ כעומד הוי מחיצה ואפילו ביותר מעשר אמות ואפילו בכל ארבעה מחיצות מדאוריתא ואפילו לזרוק דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובה דמחיצות והלכותיהן הלכה למשה מסיני וזהו בפרצות יותר משלשה אבל כל פרצות פחותות משלשה כלבוד דמי בין שתי בלא ערב כגון קנים תוך שלשה טפחים זו לזו בין ערב בלא שתי כגון חבלים כל תוך שלשה כלבוד דמי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>מחיצה </b> שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה נראה דאינה מחיצה מדאורייתא כסוכה וכל שיעורין אלו הלכה למשה מסיני אם להוציא או לזרוק ולהושיט דלטלטל כל שאינו רשות הרבים אמרינן דמותר לטלטל בו מדאוריתא אף בלא מחיצות כלל. בכל עושין מחיצה אפילו בבהמה חיה ועוף:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מבוי </b> שהוכשר בקורה בין סתום בין מפולש אינו נחשב רשות היחיד אלא מדרבנן לטלטל אבל הוכשר בלחי הוי רשות היחיד מדאוריתא לחייבו אם זרק מרשות הרבים לתוכו או בהפך שהלחי הוא כמחיצה ברוח רביעית וצורת פתח בשלישית אפילו בפרוץ מרובה. ובכל עושין לחי בדבר שיש בו רוח חיים כיון שהוא משום מחיצה ואפילו באיסורי הנאה כשר שעוביו כל שהוא וגובהו אין פחות מעשרה מקום שעשו לו ח' פסים בארבעה זוית שני פסים דבוקים בכל זוית הרי אלו כמחיצה אע"פ שהפרוץ מרובה על העומד בכל רוח והזורק מרשות הרבים לתוכו חייב הואיל ויש בכל זוית מחיצה גמורה שיש בה גבוה עשרה והרי הריבוע ניכר ונראה ונעשה כל שביניהם רשות היחיד ואפילו רבים בוקעים בו לא בטלי מחיצות דפרוץ מרובה על העומד דאגמריה רחמנא למשה מסיני דלא הוי רשות היחיד היינו משום דאין היכר מחיצות אבל הכא דאיכא מחיצות ניכרות לא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+
+
+Halakhah 30
+
+
+
+Halakhah 31
+
+
+
+Halakhah 32
+
+
+
+Halakhah 33
+
+
+
+Halakhah 34
+
+
+
+Halakhah 35
+
+
+
+Halakhah 36
+
+<b>אצבע </b> שמשערין בו שעורי תורה הוא הגודל והטפח ארבעה גודלים והאמה ששה טפחים מאלו לכל שיעורו תורה וזה בכלל מה שאמרו שיעורין חציצין ומחיצין הל"מ:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המוציא </b> דבר מרשות היחיד לרשות הרבים או מכניס או זורק או מעביר או מושיט מרשות לרשות או ארבע אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שיהא שיעור שמועיל כלום. אוכלי אדם כגרוגרת ומצטרפין זה עם זה והוא שיהא כגרוגרת מן האוכל עצמו ושיעור גרוגרת באוכלי אדם הלכה למשה מסיני ואסמכתא מארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה שהוא גרוגרת להוצאת שבת ושאר השיעורים נמי מדאוריתא הלכה למשה מסיני כי כל דבר לפי מה שמועיל הוא שיעורו. והוצאת יין כדי רובע רביעית שאם ימזגנו יעמוד על רביעית דהוא שיעור מזיגת הכוס ואם היה קרוש בכזית דמעיקרא הוה ביה רביעית. חלב בהמה טהורה כדי גמיעת אדם בינוני שהוא פחות ממלא לוגמיו דכל מידי דאכילה ושתיה אכילתו ושתיתו שכיחא ורפואתו לא שכיחא ואזיל רבנן בתר אכילתו ושתיתו לקולא. חלב טמאה כדי לכחול עין אחת חלב אשה ולובן ביצה כדי ליתן במשיפת קילור שרגילין לשופו בחלב אשה. שמן כדי לסוך אצבע קטנה של קטן בן יומו. טל לשוף את הקילורין. מים כדי רחוץ פני מדוכה דלא אמרה במשנה מים לשוף בו את הקילור אלא במי גליל שמועילין לעין אבל לא בשאר מים. דבש כדי ליתן על ראש כתית שהיא מכת הסיסין מפני משאן ומשום דרפואתו נמי שכיחא אזיל רבנן בתר רפואתו לחומרא. דם ושאר משקין וכל השופכין ברביעית דמועיל לגבל בהן את הטיט. תבן תבואה כמלא פי פרה. תבן קטניו' עד מלא פי גמלו אם הוציאו לפרה כמלא פי פרה הוי שיעור מועיל וחשוב כיון שאוכלו על ידי הדחק שמה אכילה. עמיר כמלא פי טלה עשבים כמלא פי גדי. עלי שום ובצלים לחים כגרוגרת דהוי אוכל אדם. עשבים כמלא פי גדי ואין מצטרפין זו עם זו לשיעור החמור שהוא שיעור קטן אלא מצטרפין לשיעור הגדול. עצים כדי לבשל גרוגרת מביצת תרנגולת טרופה בשמן ונתונה באלפס. קנה כדי לעשות קולמוס המגיע לראשי אצבעותיו ואם לא היתה ראויה לקולמוס כדי לבשל כעצים. תבלין כדי לתבל ביצה ומצטרפין זה עם זה. פלפל עטרן ריח רע ריח טוב מיני בשמים ארגמן טוב כל שהוא דכל שהוא מועיל להוצאה. מיני מתכת הקשי' כנחושת וברזל כל שהן מועילים. עפר המזבח אבני המזבח מקק ספרים ומטפחות שלהם כל שהן שמצניעין אותן לגניזה. גחלת כל שהוא ושלהבת פטור המוציאה. זרעוני גנה שאינן נאכלין לאדם פחות מגרוגרת. זרע קישואין ב' זרע דלועין ב' זרע פול המצרי ב'. המוציא סובין כדי ליתן בפי כור של צורפי זהב במקום שאין פחמין צורפין הזהב באש של סובין. מורסן אם לאכול כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי גדי. לצביעה לצבוע בגד קטן. לולבי זרדין וחרובין עד שלא ימתיקו כגרוגרת ומשימתיקו כמלא פי גדי אבל הלוף והחרדל בכל אופן כגרוגרת וכן התורמוסין והחרדל. המוציא גרעינין אם לאכילה כגרוגרת אם להסקה כעצים אם לנטיעה ב'. המוציא אזוב לאכילה כגרוגרת להסקה כעצים לבהמה כמלא פי גדי להזיה כשיעור הזיה דכל מידי דשכיחא להא ולהא למאי דאפקיה חייב דהוי שיעור המועיל להא מילתא. המוציא כל דבר שצובעין בו כדי לצבוע בהם בגד קטן של סבכה שמניחין הבנות על ראשיהם וכן דברים המנקין ומלבנין כדי לכבס בהן בגד קטן של סבכה. המוציא סמנין שרויין כדי לצבוע דוגמה לאורג. דיו על הקולמס שיעורו כדי לכתוב שתי אותיות דאם לא היה שיעור שתי אותיות פטור אף על הקולמס דהוי טפל לפחות משיעור דלאו מלאכת מחשבת היא על הכלי כיון שאינו מוציאו אלא משום הדיו. דיו בפני עצמו או בקסת צריך יותר שהוא כדי שיעלה בקולמוס כשטובלה בדיו שיעור שתי אותיות בקסת אות אחד ובקולמוס אות אחד או בדיו אות אחד ובקולמוס אות אחד ספק אי הוי הוצאה או לאו הוציא שתי אותיות ולא עמד לשתהיה הנחה אבל כתבן כשהוא מהלך הרי כתיבה כהנחה דאע"ג דלא כתבן במקום חשוב של ארבעה טפחים מחשבתו משויה ליה מקום חשוב דעיקר הנחת דיו על הכתב הוא הוציא אות אחד וכתבה וחוזר והוציא אות אחרת וכתבה פטור דאף על גב דאם הוציא פחות משיעור וחזר והוציא והשלימו לשיעור בהעלם אחד חייב שאני הכא דכי גמורה הוצאה אין כאן שיעור שתי אותיות שכבר חסרה האות הראשונה שנתיבשה. כוחל כדי לכחול עין אחד ואם אין דרכן לכחול אלא שני עינים והוציאו לכחול עד שיוציא כדי לכחול שני עינים. זפת וגפרית כדי לעשות בו נקב אם יסתום בו כלי של כסף חי. שעוה כדי ליתן ע"פ נקב קטן של יין. דבק כדי ליתן בראש השבשב שבראש קנה של ציידין וצריך לתת שם הרבה כדי שיהא נדבק בו העוף. רבב כדי למשוח תחת רקיק כסלע. אדמה כדי לעשות חותם האגרת. טיט כדי לעשות פי כור. זבל או חול דק כדי לזבל כרישה שהיא קפלוט. חול הגס כדי לערב עם מלא כף של ציידין חרסים כדי לעשות פי כור של צורפי זהב והיא לבנה כתושה. סיד כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות. עפר ואפר כדי לכסות דם ציפור קטנה. צרור אבן כדי לזרוק בבהמה ותרגיש והוא משקל עשרה זוזים. חרס כדי לקבל בו רביעית. המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה. גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה. הוצין של לולבי דקל כדי לעשות אוזן לכפיפת המצרית. סיב שגדל סביב הדקל כדי ליתן ע"פ משפך קטן של יין. מוכין כדי לעשות בו כדור כאגוז. עצם כדי לעשות תרווד שהיא כף קולירא זכוכית כדי לגרוד בו ראש הכרכר או עד שיבצע שני נימין כאחד. המוציא שני נימין מזנב הסוס ומזנב הפרה חייב שמצניעין אותן לצוד עופות. הוציא אחת מן הקשה של חזיר שהן בשדרתו חייב דחזיא לאושכפי לתת בראש המשיחה של תפירה. חוטי העץ של דקל ב' לשני בתי נירין קליפת החריות אחד וכתב רש"י ז"ל לא ידעתי למאי חזי. מכל דברים הנטווים כדי לטוות חוט אורך ארבעה טפחים. המוציא מן הבגד או שק או עור כשיעורן לטומאה בגד ג' על שלשה שק ארבעה על ארבעה עור ה' על ה'. עור שלא נתעבד כלל כדי לצוד משקל שקל מליח ולא קמיח ולא עפיץ כדי לעשות קמיע מליח וקמיח ולא עפיץ כדי לכתוב עליו את הגט נגמר עיבודו דהוא קרטבלה שיעורו ה' על ה' כשיעורו לטומאה. המוציא קלף מעובד כדי לכתוב פרשת שמע עד ובשעריך. דוכסוסטוס שיעור מזוזה. נייר כדי לכתוב שתי אותיות של קשר מוכסים והיא חותם להראות למוכסים שמחלו לו המכס והן גדולות מאותיות שלנו. המוציא קשר מוכסין חייב ואפילו שכבר הראהו שהרי ראיה הוא לעולם. המוציא שטר פרוע ונייר מחוק כדי לכרוך ע"פ צלוחית קטנה של פלייטון ואם יש בלובן כולו כדי לכתוב שתי אותיות של קשר מוכסין חייב ולא הוי טפל לכתוב ולמחוק. המוציא בהמה וחיה ועוף אע"פ שהן חיים חייב דמכבידים עצמם להשתמט מיד הנושאן אבל אדם חי אינו משאוי וכתב ר"י דממשכן גמרי לה דכל חי לא הוי משאוי שלא היו נושאים דבר חי שהתחשים והאלים היו הולכים ברגליהם וחלזון היו פוצעין אותו טרם ימות כי היכי דלצליל ציבעיה והיינו אליביה דר' נתן דכל חי נושא את עצמו אבל לרבנן דאדם חי הוא דנושא את עצמו ולא שאר חיים איפשר דילמא איפכא דאלים ותחשים היו מוליכים אותם ולא היו הולכים על רגליהם מדכתיב בכל מלאכת המשכן לשון הבאה דמשמע משאוי ומאיש ואשה אל יביאו עוד נדבה ויכלא העם מהביא ילפינן הוצאה בשבת ואי אלים ותחשים הוו אזלי ברגלייהו הא הוה איפשר להביאם בשבת וא"כ לא נכללו באל יביאו האלים והתחשים ופשטיה דקרא משמע דשום דבר לא הביאו אח"כ אלא על כרחין למימר דאלים ותחשים נמי היו מוליכים אותם ולא היו הולכים על רגליהם שהיו קושרים רגליהם כדי שלא יברחו ולהכי אמרי רבנן דבין חיים ובין שחוטין חייב אבל אדם דלא הוה במלאכת המשכן ולא משרבט פטור דאדם חי נושא את עצמו ואם כפות או חולה המוציא אותו חייב. המוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו אין הכיס טפלה לו וחייב משום הכיס אבל אם הוציא את הגדול אע"פ שהוא מלובש בכליו וטבעותיו בידיו פטור שהכל טפל לו היה כליו על כתפו מקופלים הנושא אותו חייב. המוציא חגב חי טהור כל שהוא דחזי לשחוק בה קטן ומת כגרוגרת דחזי למיכל ציפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהיא שמצניעין אותה לרפואה וכן כל כיוצא בזה. המת והנבלה והשרץ כשיעור טומאתן כך שיעור הוצאתן מת ונבלה כזית ושרץ כעדשה דהוצאה חשובה היא להציל עצמו מן הטומאה זית מדבר הטמא מצומצם שהוציא חצי זית ממנו חייב שהרי הועיל במעשיו שנתמעט השיעור מלטמא אבל הוציא חצי זית מזית ומחצה פטור וכן כל כיוצא בזה בשאר הטומאות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>וכל </b> אלו השיעורין כשהוציא סתם אבל המוציא לזרע או לרפואה או לדוגמא וכיוצא בזה בכל שהוא חייב דאחשביה. ואם הצניעו לאחד מאלו ושכח לאיזו מהן והוציאו סתם חייב בכל שהוא שעל דעת ראשונה דאחשביה הוציאו ושאר האדם אין חייבין אלא על שיעורו דלדידהו לא חשיב אלא כשיעורין של מעלה. זרק זה שהוציאו כבר לאוצר אע"פ שמקומו ניכר כיון שלא זרעו בטלה מחשבתו קמייתא לפיכך אם חזר והכניסו אינו חייב עד שיכניס כשיעור. דבר שאין דרך בני אדם להצניעו ואינו ראוי להצניע כדם הנדה אם הצניעו אחר והוציאו חייב דהוא אחשביה למין זה להצניעו ושאר כל אדם פטורים עליו דאין חייבים אלא על הוצאת דבר כשר להצניע ומצניעין כמוהו.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>המוציא </b> חצי שיעור פטור וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות חצי שיעור פטור כדאמרי' דכתיב בעשותה כולה ולא מקצתה ואע"ג דבאיסורי תורה חצי שיעור אסור מדאוריתא אע"ג דלא לקי שאני התם דמרבי' ליה מכל אוכל חלב והכא ממעטינן ליה מבעשותה. הוציא חצי שיעור והניחו וחזר והוציא חצי שיעור אחר בהעלם אחת חייב דקרינן ביה בעשותה כולה כיון דבהעלם אחת נינהו ואם קדם והגביה החצי הראשון קודם הנחת השני הוי כאלו נשרף ופטור דלא הוי מלאכה שלימה ובשתי העלמות פטור דאמרינן במכילתא הרי שארג חוט אחד בשחרית וחוט אחד בין הערבים שומע אני יהא חייב תלמוד לומר ושמרתם את השבת וגו' כי כל העושה בו מלאכה עד שיעשה מלאכה גמורה. הוציא חצי שיעור והניחו וחזר והוציא חצי שיעור והעבירו על הראשון בתוך שלשה חייב שהמעביר כמי שהניח דהא מנחה בידו וידו סמוכה לקרקע תוך שלשה אבל זרקו תוך שלשה לא חשובה הנחה עד שינוח על גבי משהו כדאמר לעיל. הוציא חצי שיעור וחזר והוציא חצי שיעור אחד בהעלם אחד לרשות הרבים אחר אם יש ביניהם רשות היחיד פטור דכל חד חשיבה הוצאה באנפיה נפשה לרשות בפני עצמו והוי ליה בכל חד שיעור אבל היתה ביניהם כרמלית הרי שתי רשויות הרבים הן כרשות אחד וחייב חטאת.
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>כל </b> שיעורין אלו בעינן דלהוו שלמים בעידן עקירה והנחה ואם באמצע חסרו הוי ספק אי נדחה או לאו. הוציא גרוגרת לאכילה וצמקה קודם הנחה וחשב עליה לזריעה או לרפואה שאינו צריך שיעור הרי זה חייב כמחשבתו של עת הנחה דבשעת עקירה והנחה הוה בה שיעור אכילה לעקירה ושיעור זריעה להנחה ומצטרפי. הוציא פחות מגרוגרת לזריעה דהוי שיעור חשוב להוצאה וקודם הנחה חזר וחשב לאכילה דלא הוי שיעור פטור ואם תפחה קודם ונעשת כגרוגרת קודם שימלך עליה לאכילה חייב שאפילו לא חשב עתה לאכילה היה מתחייב על מחשבת זריעה דהוצאה והשתא נמי בשעת הנחה הוי שיעור אכילה. זרק כזית אוכלין לבית טמא והשלים כזית זה לאוכלים שהיו שם פחות מכביצה ונעשה הכל כביצה הרי זה ספק אם נתחייב מפני שהשלים השיעור לענין טומאה או לא נתחייב כיון דלא הוי גרוגרת.
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+<b>המוציא </b> פחות מכשיעור אע"פ שהוציאו בכלי פטור שהכלי טפלה לו ולא הוי מלאכת מחשבת לגבי הכלי לפיכך הוציא אדם חי שאינו כפות במטה דהוי כחצי שיעור כיון דאדם חי נושא את עצמו פטור אף על המטה דלא הוי מלאכת מחשבת לגבי המטה כדאמר. המוציא קופת הרוכלין אע"פ שיש בה מינין הרבה אפי' הוציאן בתוך כפו אינו חייב אלא אחד דשם הוצאה אחד היא דאמרי בירושלמי דלא נצרכה אלא לר' אליעזר דמינין מחלקין קמ"ל:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> כלי המלחמה שהן דרך מלבוש ככובע אם יצא בהן בשבת פטור דכל דרך מלבוש לא הוי משוי דלא גמרי' ממשכן אלא הוצאה דלאו דרך מלבוש וכל שאין דרך מלבוש כגון רומח וסייף הרי זה חייב דהוי משוי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>טבעת </b> שיש עליה חותם מתכשיטי האיש ושאין עליה חותם מתכשיטי האשה ולא מתכשיטי האיש לפיכך אשה שיצאת כשיש עליה חותם ואיש שאין עליה חותם חייבים דלאו מלבוש דתכשיט נינהו לתרוייהו ולאו שלא כדרך הוצאה היא אע"ג דאפקי' באצבעיה דלפעמים נותן לה הטבעת להצניעיה והיא מנחתה באצבעיה עד שתצניענה וכן האשה נותנת טבעתה להוליכה לאומן לתקנה ומניח אותה באצבעו עד חנות האומן ונמצא שהוציאו כדרך המוציאין ולפיכך חייבים.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אשה </b> שיצאה במחט נקובה כדרך הוצאה חייבת והאיש פטור ואיש שיצא במחט שאינה נקובה חייב והאשה פטורה מפני שהיא תכשיטיה זה הכלל כל היוצא בדבר שאינו מתכשיטיו ואינו דרך מלבוש והוציאו כדרך שמוציאים אותו דבר חייב דמשוי הוי.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>היוצא </b> בטלית מקופלת ומונחת על כתפו חייב דלאו תכשיט הוא הכי ולאו דרך מלבוש הוא ודרך הוצאה היא על הכתף. היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב דאותם החוטין לא בטילי ולאו תכשיט ודרך מלבוש נינהו כיון דאינה שלמים והוציאם כדרך שמוציאים אותו כל שלא הוציא כדרך המוציאים אע"פ שיצא דרך אומנותו פטור.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>הזב </b> שיצא בכיס שלו חייב מפני שאין דרך כיס זה להוציאו אלא בדרך הזאת ולאו תכשיט ולאו דרך מלבוש הוי כיון דלאצולי טינוף הוא דכל אצולי טינוף משוי הוי:
+
+Chapter 20
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אסור </b> להוציא משא מרשות לרשות או ארבע אמות ברשות הרבים על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וגו' אחד שור וחמור ואחד כל בהמה וחיה ועוף דכתיב וכל בהמתך וריבה הכל אפילו עופות מדהוה ליה למכתב ובהמתך כדכתיב בדברות הראשונות ואם הוציא על הבהמה אפילו שהוא מצווה על שביתתו אינו לוקה לפי שאיסור המיוחד בה בא מכלל עשה ולפיכך אפי' נשתתף הוא במלאכת בהמתו כמו המחמר אחר בהמתו והיה עליה משאוי פטור מכלום בשוגג לא מיחייב חטאת דהוקשה כל התורה כולה לע"ז דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה מה ע"ז לא מחייב חטאת עד דעביד מעשה בגופיה דכתיב לעושה בשגגה הכא נמי בעינן דליעבד מעשה בגופיה והא לא קעביד אלא דיבור בעלמא שמנהיגה בקול הרי דבשוגג לא מיחייב חטאת וכל דבשוגג לא מיחייב חטאת במזיד לא מיחייב סקילה דכתיב לעושה בשגגה וסמיך ליה והנפש אשר תעשה ביד רמה דהיינו מזיד ואית בה סקילה ובשבת נמי לא כתיב סקילה אלא בדבר שחייבים על שגגתו חטאת דהיינו מקושש עצים והלא לאו מפורש בתורה שנאמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך ואף על גב דחטאת וסקילה לא מיחייב הוה ליה חייב מלקות דלא אמרינן דהוי לאו שאין בו מעשה ולא לילקי דכשמנהגין בקול על ידי קול הנהגתו נעשה מעש' הליכת הבהמה ולא היא דלאו זה לאו למלאכת הבהמה בלא סיוע אדם קא אתי אלא למלאכות שהאדם שותפין בהם דכתיב אתה ובהמתך שעל ידי שניהם נעשת המלאכ' כגון מחמר אחר בהמתו שהיא טעונה וכגון החרישה שנעשה על ידי שניהם וכיון שכולל לאו זה של לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך דבר שהעושה אותה במזיד נהרג עליה כמו בחרישה אפילו בשאר מלאכות הבהמה אף על פי שהאדם שותף בהם כמו מחמר אינו לוקה לפי שיש בלאו זה אזהרה למלאכה שיש בה מיתת בית דין שהוא החרישה עם הבהמה וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו דעיקר אזהרתו למקום שיש בו מיתה אתאי ולא למלקות א"כ יש איסור עשה במלאכת הבהמה עצמה אפילו בלא סיוע ואיסור לאו בלא מלקות כשמסייעה כגון מחמר וכדאמר' ולפיכך אסור מדאוריתא לישראל להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי בשבת שהרי הוא מצווה על שביתת בהמתו דכתיב למען ינוח שורך וחמורך וגו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> שמחשיך לו בדרך ולא היה עמו נכרי לשיתן לו כיסו דאין אדם מצווה על שביתת גוי והיתה עמו בהמתו מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת ונוטלה מעליה קודם שתעמוד שלא תהיה שם עקירה והנחה דעקירה והנחה בעינן דומיא דידיה שאם היתה עקירה והנחה היה אסור מדאוריתא שהרי הוציא משא על הבהמה ואסור לו גם כן מדאוריתא להנהיגה בקול כל זמן שהכיס עליה שאם מנהיגה הרי הוא מחמר ואף אם היה עמו נכרי מותר מדאוריתא ורבנן הוא דגזרו כשיש נכרי שיתנוה לנכרי ואף מדאוריתא יכול להוליכה הוא עצמו פחות פחות מארבע אמות ואפילו יותר אם רץ בה וכשמגיע לפתח ביתו זורקה כלאחד יד קודם שיעמוד דלאו הנחה הוא כדאמ' לעיל.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> מידי דנטרתא יתירתא היא דאין דרך בחול כלל הוי משוי ואסור בשבת בכלל למען ינוח שורך וגו' והוא דהניחה בשבת ויצאה לרשות הרבים ועמדה דהוי עקירה והנחה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>כשם </b> שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כך הוא מצווה על שביתת עבדו ואמתו ואף על פי שהן בני דעת ולדעת עצמו עושין מצוה עלינו לשומרם ולמונעם מעשיית מלאכה בשבת שנאמר למען ינוח וגו' וינפש בן אמתך והגר ואף על גב דהאי קרא בעבד ערל מוקמי ליה בפ' הערל והרב ז"ל הביאו לעבד מל איפשר דמשום דעבד מה שעושה לדעת עצמו הוא עושה הוה אמינא דדוקא לעשות מלאכתו של ישראל מדעת ישראל הוא דאסור העבד אבל לעשות מלאכת רבו שלא לדעת רבו אלא לדעתו הוה מותר לכך מייתי מהאי קרא דאקשיה לעבד ערל לבהמה מה בהמה בין לדעתה בין שלא לדעתה דהא לית לה דעת אסור למעבד בה מלאכה אף עבד ערל כן ומינה יליף עבד מל דכתיב בקרא אחרינא למען ינוח עבדך ואמתך כמוך והאי קרא הוא מצוה על רבו אבל העבד עצמו הרי הוא מוזהר שלא יעשה שום מלאכה מלא תעשה כל מלאכה אתה וגו' ועבדך וגו'. עבד ואמה שאנו מצווים על שביתתם הם שמלו וטבלו לשם עבדות וקבלו עליהם מצות שהעבדים חייבים בהם אבל עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא קבלו עליהם שבע מצות בני נח בלבד הרי הן כגר תושב ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול דאינן חייבין אלא על שבע מצוות ורבם גם כן אינו חייב שישביתם אלא ממלאכתו בין לדעתו בין מדעתם. ואין מקבלין גר ותושב אלא בזמן שהיובל נוהג דאתיא טוב טוב מעבד עברי כדילפינן במצות מילה ומה זה שכתב הכתוב והגר דאלו בגר תושב עושה מלאכה לעצמו בשבת וגר צדק הרי הוא ככל ישראל א"כ במי נאמר וינפש בן אמתך והגר זה גר תושב שהוא שכירו ולקוטו של ישראל כמו בן אמתו שלא יעשה מלאכה לישראל רבו בשבת בין לדעתו בין שלא לדעתו אבל לעצמו עושה דאינו בכלל לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך אלא עבד שמל וטבל שהוא אסור על כל מלאכה כישראל ולא נשנה בלמען ינוח עבדך ואמתך כמוך אלא להזהיר רבו עליו. והנה נתבארו כל הארבעים מלאכות חסר אחד הן ותולדותיהן מדאוריתא ובשבעה פרקים הנמשכים אחרי אלו הם שבותים כלם מדרבנן מהם תולדות דרבנן לכל מלאכה ומלאכה לבד מאחד עשר מלאכות שאין בהן תולדות דרבנן והם הניפוץ והטווה ועשיית הנירין והנסכת המסכת ואורג ובוצע והצד והשוחט והמפשיט והמחתך והמשרטט ובמקום אחר יתבאר טעם למה גזרו במלאכה אחת ולא באחרת עם ביאור טעמי גזרת חכמים בעזרת האל כי אין מקומן בזה הספר ומהם דברים לא שדומים ומביאים למלאכה אלא משום שנאמר אם תשיב משבת רגליך וגו'. ואם תדקדק בכל הלכות שבת תמצא כי רובן הן מדרבנן גדר וסייג לשבת החמורה מהן סמוכות אלאו דלא תסור ומהם אעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וקצתן עם אסמכתא מן התורה או מן הנביאים ואנו מחויבים לשומרם כדברי תורה כמו שאמרו ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה ואמר ר' יוחנן אל תהי שבות קל בעיניך:
+
+Chapter 21
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק כ-</small><br>[
+<b> והנה </b> נתבארו כל הארבעים מלאכות חסר אחד הן ותולדותיהן מדאוריתא ובשבעה פרקים הנמשכים אחרי אלו הם שבותים כלם מדרבנן מהם תולדות דרבנן לכל מלאכה ומלאכה לבד מאחד עשר מלאכות שאין בהן תולדות דרבנן והם הניפוץ והטווה ועשיית הנירין והנסכת המסכת ואורג ובוצע והצד והשוחט והמפשיט והמחתך והמשרטט ובמקום אחר יתבאר טעם למה גזרו במלאכה אחת ולא באחרת עם ביאור טעמי גזרת חכמים בעזרת האל כי אין מקומן בזה הספר ומהם דברים לא שדומים ומביאים למלאכה אלא משום שנאמר אם תשיב משבת רגליך וגו'. ואם תדקדק בכל הלכות שבת תמצא כי רובן הן מדרבנן גדר וסייג לשבת החמורה מהן סמוכות אלאו דלא תסור ומהם אעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וקצתן עם אסמכתא מן התורה או מן הנביאים ואנו מחויבים לשומרם כדברי תורה כמו שאמרו ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה ואמר ר' יוחנן אל תהי שבות קל בעיניך:]
+
+Chapter 22
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק כ-</small><br>[
+<b> והנה </b> נתבארו כל הארבעים מלאכות חסר אחד הן ותולדותיהן מדאוריתא ובשבעה פרקים הנמשכים אחרי אלו הם שבותים כלם מדרבנן מהם תולדות דרבנן לכל מלאכה ומלאכה לבד מאחד עשר מלאכות שאין בהן תולדות דרבנן והם הניפוץ והטווה ועשיית הנירין והנסכת המסכת ואורג ובוצע והצד והשוחט והמפשיט והמחתך והמשרטט ובמקום אחר יתבאר טעם למה גזרו במלאכה אחת ולא באחרת עם ביאור טעמי גזרת חכמים בעזרת האל כי אין מקומן בזה הספר ומהם דברים לא שדומים ומביאים למלאכה אלא משום שנאמר אם תשיב משבת רגליך וגו'. ואם תדקדק בכל הלכות שבת תמצא כי רובן הן מדרבנן גדר וסייג לשבת החמורה מהן סמוכות אלאו דלא תסור ומהם אעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וקצתן עם אסמכתא מן התורה או מן הנביאים ואנו מחויבים לשומרם כדברי תורה כמו שאמרו ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה ואמר ר' יוחנן אל תהי שבות קל בעיניך:]
+
+Chapter 23
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק כ-</small><br>[
+<b> והנה </b> נתבארו כל הארבעים מלאכות חסר אחד הן ותולדותיהן מדאוריתא ובשבעה פרקים הנמשכים אחרי אלו הם שבותים כלם מדרבנן מהם תולדות דרבנן לכל מלאכה ומלאכה לבד מאחד עשר מלאכות שאין בהן תולדות דרבנן והם הניפוץ והטווה ועשיית הנירין והנסכת המסכת ואורג ובוצע והצד והשוחט והמפשיט והמחתך והמשרטט ובמקום אחר יתבאר טעם למה גזרו במלאכה אחת ולא באחרת עם ביאור טעמי גזרת חכמים בעזרת האל כי אין מקומן בזה הספר ומהם דברים לא שדומים ומביאים למלאכה אלא משום שנאמר אם תשיב משבת רגליך וגו'. ואם תדקדק בכל הלכות שבת תמצא כי רובן הן מדרבנן גדר וסייג לשבת החמורה מהן סמוכות אלאו דלא תסור ומהם אעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וקצתן עם אסמכתא מן התורה או מן הנביאים ואנו מחויבים לשומרם כדברי תורה כמו שאמרו ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה ואמר ר' יוחנן אל תהי שבות קל בעיניך:]
+
+Chapter 24
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק כ-</small><br>[
+<b> והנה </b> נתבארו כל הארבעים מלאכות חסר אחד הן ותולדותיהן מדאוריתא ובשבעה פרקים הנמשכים אחרי אלו הם שבותים כלם מדרבנן מהם תולדות דרבנן לכל מלאכה ומלאכה לבד מאחד עשר מלאכות שאין בהן תולדות דרבנן והם הניפוץ והטווה ועשיית הנירין והנסכת המסכת ואורג ובוצע והצד והשוחט והמפשיט והמחתך והמשרטט ובמקום אחר יתבאר טעם למה גזרו במלאכה אחת ולא באחרת עם ביאור טעמי גזרת חכמים בעזרת האל כי אין מקומן בזה הספר ומהם דברים לא שדומים ומביאים למלאכה אלא משום שנאמר אם תשיב משבת רגליך וגו'. ואם תדקדק בכל הלכות שבת תמצא כי רובן הן מדרבנן גדר וסייג לשבת החמורה מהן סמוכות אלאו דלא תסור ומהם אעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וקצתן עם אסמכתא מן התורה או מן הנביאים ואנו מחויבים לשומרם כדברי תורה כמו שאמרו ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה ואמר ר' יוחנן אל תהי שבות קל בעיניך:]
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אזהרת סא </b> שאין עונשין בשבת אף על פי שהעונש מצות עשה כמו שמפורש בכתוב בכל ארבע מיתות בית דין ובמלקות אינה דוחה את השבת שאם נתחייב מלקות או מיתה אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ואע"ג דהאי קרא מוקמינן ליה לחלק כדתניא הבערה לחלק יצאת דברי ר' נתן אפילו הכי ממושבו' דריש דלפי שנא' כי יהי' באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין בחול בין בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין תלמוד לומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ולהלן הוא אומר והיתה לכם לחוקת עולם משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם גבי מיתת ב"ד בפר' רוצחים כתיב מה להלן מושבות דב"ד אף מושבו' האמו' כאן ב"ד ועוד דהוה מצי למכתב מלאכה אחרת והוה ילפינן מינה לחלק כדר' נתן ומדכתיב הבערה דהוא אחד ממיתת ב"ד ש"מ שהיא אזהרה לבית דין שלא ישרפו בשבת מי שנתחייב שרפה והוא הדין לשאר עונשין:
+
+Chapter 25
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק כ-</small><br>[
+<b> והנה </b> נתבארו כל הארבעים מלאכות חסר אחד הן ותולדותיהן מדאוריתא ובשבעה פרקים הנמשכים אחרי אלו הם שבותים כלם מדרבנן מהם תולדות דרבנן לכל מלאכה ומלאכה לבד מאחד עשר מלאכות שאין בהן תולדות דרבנן והם הניפוץ והטווה ועשיית הנירין והנסכת המסכת ואורג ובוצע והצד והשוחט והמפשיט והמחתך והמשרטט ובמקום אחר יתבאר טעם למה גזרו במלאכה אחת ולא באחרת עם ביאור טעמי גזרת חכמים בעזרת האל כי אין מקומן בזה הספר ומהם דברים לא שדומים ומביאים למלאכה אלא משום שנאמר אם תשיב משבת רגליך וגו'. ואם תדקדק בכל הלכות שבת תמצא כי רובן הן מדרבנן גדר וסייג לשבת החמורה מהן סמוכות אלאו דלא תסור ומהם אעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וקצתן עם אסמכתא מן התורה או מן הנביאים ואנו מחויבים לשומרם כדברי תורה כמו שאמרו ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה ואמר ר' יוחנן אל תהי שבות קל בעיניך:]
+
+Chapter 26
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק כ-</small><br>[
+<b> והנה </b> נתבארו כל הארבעים מלאכות חסר אחד הן ותולדותיהן מדאוריתא ובשבעה פרקים הנמשכים אחרי אלו הם שבותים כלם מדרבנן מהם תולדות דרבנן לכל מלאכה ומלאכה לבד מאחד עשר מלאכות שאין בהן תולדות דרבנן והם הניפוץ והטווה ועשיית הנירין והנסכת המסכת ואורג ובוצע והצד והשוחט והמפשיט והמחתך והמשרטט ובמקום אחר יתבאר טעם למה גזרו במלאכה אחת ולא באחרת עם ביאור טעמי גזרת חכמים בעזרת האל כי אין מקומן בזה הספר ומהם דברים לא שדומים ומביאים למלאכה אלא משום שנאמר אם תשיב משבת רגליך וגו'. ואם תדקדק בכל הלכות שבת תמצא כי רובן הן מדרבנן גדר וסייג לשבת החמורה מהן סמוכות אלאו דלא תסור ומהם אעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וקצתן עם אסמכתא מן התורה או מן הנביאים ואנו מחויבים לשומרם כדברי תורה כמו שאמרו ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה ואמר ר' יוחנן אל תהי שבות קל בעיניך:]
+
+Chapter 27
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת סב </b> שלא לצאת חוץ לתחום המדינה בשבת וכל היוצא חוץ לתחום לוקה שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי מקום זה הוא תחום העיר ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל דגמירי דהוה שלש פרסאות והעיר כולה כארבע אמות בין מוקפת חומה בין אינה מוקפת דמחנה ישראל כולו היו מהלכין אותו כארבע אמות דתניא כשהן נפנין אין נפנין לא לפניהם חוץ לענן שמא ילכו הענן והארון שם ולא לצדיהם חוץ לענן שאין יודעין אנה יפנה הענן לעבור אלא לאחוריהם חוץ לענן דודאי לא יחזור הענן לאחורין אלמא המהלך בראש והוצרך לנקביו חוזר לאחוריו שלשה פרסאות שהוא מחנה ישראל דאמר קרא ויחנו על הירדן מבית הישימון ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לדידי חזי לי ההוא אתרא והוה שלשה פרסאות על תלת' פרסי דאיכא מאן דאמר כתיבה היו ישראל מהלכין במדבר ולא כקורה דכתיב כאשר יחנו כן יסעו ומאן דאמר כקורה מקיים ליה מה בחנייתן על פי הדבור אף בנסיעתן על פי הדבור ומודה דבחנייתן כתיבה היו ואע"ג דיושבי אהלים שאינם קבע היו ואפילו הכי מהלכין את כל המחנה כארבע אמות דדגלי מדבר כיון דכתב בהו על פי ה' יחנו חשובה הוא חנייתן להיות נידונות קבע וכך אמר להם משה רבנו לא תצאו חוץ למחנה דהוי ג' פרסאות וחוץ לאלפים אמה מדברי סופרים וגזירה שוה דמקום ממקום ומקום מניחה וגו' אסמכתא בעלמא דהני שנים עשר מיל דאית ליה הן לצד אחד איזה צד שירצה ואם הלך שנים עשר מיל למזרח אינו יכול לחזור ללכת לצד מערב אפילו אמה אחת מדאוריתא ואפילו אצל העיר ואם הלך אפילו אמה אחת לוקה מן התורה וחוץ לשנים עשר מיל למעלה מעשרה בעמודין שגבוהין עשרה ואין רחבין ארבעה הרי זה ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה או לאו והוא ספקא דאוריתא ולחומרא אבל במקום שיש בו ארבעה על ארבעה אסור מדאוריתא לצאת אפילו אמה אחת ואיסורה דתחומין לא הוי אלא ביבשה דומיא דמחנה ישראל אבל בימים ובנהרות ובכרמלית אפילו אלף מיל מותר מדאוריתא ורשות היחיד המוקף מחיצות נראה דאינו נחשב בתוך שנים עשר מיל לא בתחילה ולא באמצע ולא בסוף אלא בעינן שנים עשר מיל כדגלי מדבר וקולי דאלפים אמה לענין בא בדרך היינו דוקא באלפים אמה דרבנן אבל לענין שנים עשר דאוריתא אין לו רשות ללכת יותר משנים עשר מיל אפי' הוא תוך השנים עשר מיל ממדינתו דקנית שביתה בשנים עשר מיל דאוריתא לאו בדעתיה תליא מילתא אלא ממילא יש לו שנים עשר מיל במקום שביתתו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>מי </b> שיצא חוץ לתחום שנים עשר מיל אפילו אמה אחת נראה דלא יכנס מדאוריתא דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דלא פליגי אלא ברבית קצוצה כדאיתא התם בתמורה דהכא מודה אביי דקאמר קרא ממקומו דהוא שנים עשר מיל מדאוריתא ואם יצא מקום שיצא לאו מקומו הוא ואין לו אלא ארבע אמותיו ואפילו הוציאוהו גוים או יצא שלא לדעת ואם חזר וכל שכן החזירוהו כאילו לא יצא מדאוריתא דמקומו הוי ורשות היחיד שבחוץ לתחום הוי כארבע אמות דהני שנים עשר מיל אין רשות היחיד נחשב בתוכן משום דלא הוי כדגלי מדבר.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>כל </b> מי שאין לו לזוז ממקומו אלא בתוך ארבע אמות מפני שהוא חוץ לשנים עשר מיל אפילו נצרך לנקביו לא יזוז ממקומו דמה שאמרו גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה היינו מתחומין דרבנן דהוא לאו דלא תסור אבל בתחומין דאוריתא לא.
+
+Halakhah 16
+
+<b>ויוצאין </b> חוץ לשנים עשר מיל בשבת להעיד על ראיית הלבנה דכתיב אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם הזהיר שלא יעבור המועד של זמן קריאתן מקראי קדש היינו קדוש בית דין מלמד שמחללין העדים השבת כדי שיתקדשו בזמנן וכן לכל דבר שהוא פיקוח נפש יוצאים חוץ לתחום שנים עשר מיל דכתיב וחי בהם וגו' אי נמי דכתיב ושמרו בני ישראל כדאיתא במכילתא וכדאמר לעיל בענין פיקוח נפש:
+
+Chapter 28
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> בית דירה שהוא יוצא מן המדינה אם היה בינו ובין המדינה שבעים אמה ושני שלישי אמה שהם סאתים כחצר המשכן דכתיב אורך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים אמרה תורה טול חמשים וסבב חמשים הנותרים דהוו ליה שבעים אמות וארבעה טפחים אלמא דמר בעינן ליה לחצר המשכן לשער בו איסור שבת והאי קרא לאו אסמכתא הוא כדמשמע בכיצד מעבירין הרי זה מצטרף למדינה ונחשב ממנה דגלי קרא ביהושע דתוך עיבור העיר דהוי ע' אמה ושירים נמי חשיב מן העיר ממש דכתיב ויהי בהיות יהושע ביריחו מאי ביריחו אלימא ביריחו ממש והכתיב ויריחו סגרת מסוגרת אלא בעיבורה דהיינו ע' אמה ושירים היה בית שני קרוב לזה בית דירה בשבעים אמה ושירים ובית שלישי קרוב בשבעים אמה ושירים וכן עד מהלך כמה ימים הרי הכל כמדינה אחד דכל תוך ע' אמה הוי כמקומו ומודדין מחוץ לבית האחרון שנים עשר מיל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>היו </b> שני עיירות סמוכות אם יש ביניהם קמ"א נחשבים כאחד דכתיב מקיר העיר וחוצה אמרה תורה תן חוצה דהיינו קרפף ואחר כן מדוד.
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואין </b> מודדין תחום תורה מעיקר ישיבת המדינה אלא מרבעין אותה למדוד מהמדינה שנים עשר מיל דכתיב זה יהיה לכם מגרשי הערים כזה יהו שובתי שבת והתם פיאות כתיבי דמשמע מרובעין ומרבעה לרבועו של עולם דמערי הלויים הוא דילפינן פיאות בשבת והתם הוו מרובעות לריבועו של עולם כדכתיב קדמה וימה וגו'.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אין </b> מודדין שנים עשר מיל אלא בחבל של חמשים לא פחות ולא יותר דכתיב ורחב חמשים בחמשים אמרה תורה בחבל של חמשים אמה מדוד והא מיבעי ליה ליטול חמשים ולסבב חמשים אם כן לימא קרא חמשים חמשים מאי בחמשים שמע מינה תרתי. הגיע לגיא אם היה רחבו חמשים מבליעו בחבל המדה דכיון דאמרה תורה בחבל של חמשים אמה מדוד כל מה שיכול להבליעו בחמשים אמה מותר להבליע מדאוריתא אבל אין מקדרין בהרים לתחום תורה דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין מקדרין לא בעגלה ערופה לידע איזו היא קרובה אל החלל ולא בערי מקלט דתחומה קולט הרוצח מפני שהן של תורה והכי נמי תחום שנים עשר מיל שהוא של תורה אין מקדרין.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>אין </b> סומכים אלא על מדידת אדם מומחה שיודע מדת הקרקע וריבה בתחום והני שאר קולי היינו בתחום אלפים דרבנן אבל בשנים עשר מיל דאוריתא לא מקלינן כולי האי:
+
+Chapter 29
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה כט </b> לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו כלומר זכרהו זכירת שבת וקידוש וצריך לזוכרו בכניסתו וביציאתו בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה ואית דילפי לה להבדלה מדכתיב ולהבדיל בין הקדש ובין החול. [ונ"ל דאף אם נאמר דאיסור תענית בשבת מן התורה היינו אם התענה לילה ויום דליכא עינוי מן התורה אלא לילה ויום] וראיתי כתוב בשם הרשב"א ז"ל שכתב על הרב ז"ל שאיפשר לומר שסבור שאסור הוא להתענות בשבת מן התורה על ענין נשבע שלא לאכול בשבת שכתב הרב ז"ל דהויא שבועת שוא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>עיקר </b> קידוש בלילה דכתיב לקדשו דמשמע משעה שמתקדש היום. אם לא קדש בלילה בין בשוגג בין במזיד מקדש והולך כל היום כולו דזכור את יום השבת כתיב מכל מקום צריך אתה לזוכרו. ואם לא הבדיל בלילה מבדיל למחר ומבדיל והולך עד סוף יום שלשה שהוא תחלת יום ד' דשלשה ימים נחשבים אחר השבת ושלשה ימים האחרים קודם השבת מדאוריתא דהא לענין גיטין סמכינן אהא כדאיתא פרק ערבי פסחים.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>יש </b> לו לאדם לקדש ערב שבת מבעוד יום וכן מבדיל מבעוד יום שמצות זכירה לאומרה בין בשעת כניסתו ויציאתו בין קודם לשעה זו כמעט. ונשים חייבות בקידוש היום דבר תורה דכתיב זכור זכרהו ועל היין וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה. ואין קדוש ימים טובים דבר תורה וחיוב שלש סעודות מדרבנן וקרא אסמכתא דפשטיה דקרא לאו להכי אתא. השבת ועבודה זרה כל אחד משתיהן שקולה כנגד כל המצות ע"ז דכתיב וכי תשגו ולא תעשו וילפינן בהוריות דבעבודה זרה מיירי ומחלל בפרהסיא שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית וכל השומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כחו מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על הצפון לעולם הבא שנאמר אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר ויש ציווים ואזהרות מדברי סופרים משום עונג שבת. וכל דיני עירובין מדברי סופרים ושלמה ע"ה תקן עירובי חצרות וגזר שלא להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד חברו לעשות סייג והרחקה איסור תורה שלא יבא להתיר מרשות הרבים לרשות היחיד והיינו דכתיב אזן וחקר משלים שעשה אזנים לתורה כאזני כלי שאוחזין אותו בם ויצאת בת קול ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dd57f2187bc44145707cd7f00c0072e5cf23b97d
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,1489 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sabbath
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שבת
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Sabbath
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שבת
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה כח </b> היא שצונו שנשבות בשבת ממלאכה והוא אומרו וביום השביעי תשבות והנה נכפל ציווי זה וביאר לנו שהשבתה ממלאכות היא חובה עלינו ועל בהמתנו ועבדינו ובאזהר' יתבארו בע"ה כל המלאכות שהם מדאוריתא ויש מהם מדרבנן נסמכים על ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:<br><b> אזהרה ס </b> הזהירנו מעשות מלאכה בשבת אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת ואם יש שם עדים והתראה נסקל ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה. כרת דכתיב ונכרתה הנפש ההיא דהוה במזיד התראה בעינן בכל ד' מיתות ובמלקות דכתיב ואיש כי יקח את אחותו וגו' וראה את ערותה וכי בראיה תליא מילתא אלא עד שיראוהו טעמו של דבר ואם אינו ענין לחייבי כרת דהא דין שמים הוא ולא בעי התראה דקמי שמיא גלי אם שוגג הוא או מזיד תנהו ענין להתראת מלקות. דבי חזקיה תנא וכי יזיד איש על רעהו ואם הזיד לא נאמר אלא וכי יזיד משמע תמיד הוא בזדונו. דבי ר' ישמעאל תנא המוצאים אותו מקושש עצים שקושש עצים לא נאמר אלא מקושש דאחר שראוהו ומצאוהו והותרו בו מעין מלאכתו ועדיין היה מקושש. דבי ר' תנא על דבר אשר ענה על עסקי דיבור התראה. וכולהו צריכי כדאיתמר התם פ' היו בודקין. סקילה דכתיב במקושש עצים ביום השבת רגום אותו באבנים. קרבן חטאת קבועה דכתיב נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' אשר לא תעשנה ואין חטאת בא אלא על דבר שזדונו כרת דיליף מע"ז וחטאת קבועה כתיב בפר' דאינו בא בדלות ולא בדלי דלות. וכל מקום שנאמר בהלכות שבת שהעושה דבר זה חייב הוא כרת או סקילה או חטאת וכל מקום שנאמר פטור הוא פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן אבל אסור מדברי סופרים הרחקה מן המלאכה והעושה אותו בזדון מכין אותו מכת מרדות מדרבנן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אף </b> על גב דכל דבר שאין מתכוין מותר מדאוריתא דמלאכת מחשבת אסרה תורה דהכי ילפינן לה ממשכן לפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן אפילו הכי אי הוי פסיק רישיה חייב דאוריתא אף על פי שלא נתכוין דהוה ליה מתכוין כיון שאי אפשר אלא לעשות המלאכה באותו מעשה והוי מלאכת מחשבת. ומלאכה שאינה צריכה לגופה נמי חייב מדאוריתא דהואיל וצריך לעשות אותה המלאכה לדבר אחר מלאכת מחשבת היא וחייב. אבל מתכוין לעשות מלאכה אחת ונעשה מלאכה אחרת שלא נתכוין לה פטור דלא הוי מלאכת מחשבת אף על גב דנתכוין לשם מלאכה בעלמא. ואפילו נתכוין לעשות מלאכה אחת ונעשת לו אותה המלאכה עצמה בדבר אחר שלא חשב או אפילו חשב בשניהם אלא שחשב לעשות זו קודם זו ונהפך לו הדבר פטור שהרי לא נתקיים מחשבתו בכל אחד מהם שחשב לעשות אחת ועשה האחרת וכן בשניה ולא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת. ואם נעשת מחשבתו כעין הדבר שחשבה לעשותו אף על פי שלא נעשית בדבר עצמו נמי שחשב ללקוט תאנה זו ולקט תאנה אחרת כמותה חייב שהרי נעשת מלאכה שחשב לעשותה. אבל נתכוון לעשות שני מלאכות זו קודם זו ונהפך לו הדבר ממה שחשב פטור שהרי בכל אחת לא נעשת מלאכתו שחשב לעשותה. ואם נעשו בבת אחת שתיהן אף על פי שכוון לעשות זו קודם זו חייב שהרי לא נתאחרה זו לזו ושתיהן נעשו כאחת והוי נתקיימה מחשבתו. כל העושה מלאכה כמתעסק ולא נתכוון לה פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה דומיא דמשכן והאי לאו מלאכת מחשבת הוא.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b> המתכוון לעשות מלאכה ונעשת ביותר על כוונתו חייב דהא ניחא ליה והוי מלאכת מחשבת. בפחות מכוונתו פטור דאנן סהדי דלא ניחא ליה והוי כמתעסק דלא הוי מלאכת מחשבת. ואם מתחלה היה ראוי ליעשות בפחות מכוונתו [כגון] בסינר חייב דידע דסופו להתהפך והוה ליה מלאכת מחשבת.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>כל </b> המתכוון לעשות מלאכה בשבת והתחיל בה ועשה כשיעור חייב אף על פי שלא השלים כל המלאכה שנתכוון להשלימה שהרי נתקיים מחשבתו כשיעור דכתיב בחטאת ועשה אחת דמשמע כל המלאכה וכתיב מאחת מהנה דמשמע מקצתה הא כיצד אינו חייב עד שיעשה שיעור מלאכה והיינו אחת מאחת בערך מה שנתכוון להשלימה.
+
+Halakhah 15
+
+<b>כל </b> מלאכה שהיחיד יכול לעשות אותה לבדו ועשו אותה שנים בשותפות בין בזה אחר זה כגון עוקר ומניח בין בבת אחת מתחלה ועד סוף פטורין דכתיב בחטאת בעשותה אחת דהוו תרי מיעוטי חד לזה עוקר וזה מניח וחד לזה יכול וזה יכול דאינם חייבים חטאת. ואם אין אחד מהן יכול לעשותה לבדו עד שיצטרפו שנים שניהם חייבים דלכל חד מינייהו קרינן בעשותה יחיד כיון שאין חברו יכול לעשותה כולה הוה ליה כאלו הוא (שסייעו) עשאה וכן האחר אי נמי כיון דאין כל אחד יכול לעשותה לבדו ועשו שניהם אורחייהו בהכי ובמשכן נמי הוה זה אינו יכול וזה אינו יכול כגון שנים שנושאים את הארון ולהכי לא בעינן אלא שיעור אחד לשניהם זה יכול וזה אינו יכול ונשתתפו שניהם זה שיכול חייב דעליו קרינן בעשותה והאחר פטור דלא עשה דבר.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>כל </b> המקלקלין פטורין משום דלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת דומיא דמשכן דסמוך ליה פרשת שבת וכל היכא דמקלקל לאו מכוון בכל לבו לאותה מלאכה הוא כמו שמכוון במלאכה שהוא נהנה ממנה ולהכי לא הוי מלאכת מחשבת אבל אם מקלקל על מנת לתקן חייב דהרי מלאכת מחשבת היא כיון שמכוין ליהנות לבסוף ושיעורו כשיעור המתקן כיון דמשום דדעתו לתקן היא דמחייב במקלקל הוי שיעורו כמתקן.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>העושה </b> מלאכה בשוגג דחייב חטאת ובמזיד דחייב כרת ובעדים והתראה דנסקל הוי בשעשה כל המלאכה מתחלתה ועד סופה בשוגג או במזיד אבל עשה מקצתה בשוגג ומקצתה במזיד או אפכא פטור דבחטאת כתיב בעשותה ודרשינן נמי דמשמע עושה אותה כולה ולא מקצתה ומשמע עושה אותה כולה בשוגג ולא מקצתה אי נמי דפשטיה דקרא דנפש כי תחטא בשגגה משמע דעושה כל החטא בשגגה ומזיד נמי כתיב כל העושה בו מלאכה יומת דמשמע עושה בו מלאכה שלימה במזיד יומת:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>דחויה </b> היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצות דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ודרשינן וחי בהם ולא שימות בהם. ואפי' ספק נפשות נמי דוחה שבת דכתיב אשר יעשה אותם האדם המצות שיחיה בהם ודאי ולא שיהא בעשייתן ספק מיתה אלמא מחללין על הספק ולא ספק שבת אחד בלבד אמרו אלא אפילו ספק שבתות הרבה דיעשה אותם האדם המצות שיחיה בהם ודאי הוא דדרשי' וכל היכא דאיכא ספק אפילו רחוק לא הוו חיים ודאי ומחללין עליו אפילו מאה שבתות כל זמן שהוא צריך ויש בו סכנה ואפילו ספק סכנה בכל מלאכות שהן צורך החולה דאף על גב דפשטי' דקרא וחי בהם ולא שימות בהם קאי אמסתכן עצמו כלומר שאם הוא בסכנת נפש אם לא יעבור על המצוה יעבור כדי להציל עצמו ולא יסתכן אפילו הכי דרשי קרא מרישיה ושמרתם את כל חקותי וגו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כלומר אתם תשמרו כלכם את חקותי כשיעשה אותם האדם ויחיה בהם אבל אם יסתכן אדם בשמירת המצות גם אתם לא תשמרו אלא שתעברו כדי להצילו. ובמכילתא מפיק ליה לחילול שבת דכתיב ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם חלל שבת אחד כדי שתשמור שבתות הרבה דהכי משמע ושמרו בני ישראל השבת כשיעשו את השבת לדורותם אבל אם בשמירה יסתכן שלא יעשה שאר שבתות לא ישמור את השבת אלא יחללהו וכן א"ר שמעון בן מנסיא ביומא ומשום הכי אסור להתמהמה באיסור שבת מן התורה דמכלל הן אתה שומע לאו דכשם שהוא מצווה לשמור כשאין סכנה כך מצווה לעבור במקום סכנה ובכל מיני חולאים שיש בהם אפילו ספק סכנה מחללין את השבת וחיה נמי משיתחיל הדם להיות שותת ממנה מחללין עליה את השבת כל זמן הסכנה ואפילו ממי שאין חזקתו חי מחללין עליו כאשה שמתה על המשבר דלא קפיד קרא אהיה מקודם בחזקת חי אלא כיון שמכאן ואילך איפשר שיחיה מחללין עליו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>ומפקחין </b> פיקוח נפש אפילו בדברים הקרובים יותר למיתה מחיים כטביעה בנהר ומפולת דכיון דאיפשר דעדיין חיים קרי' וחי בהם. ואפילו נמשך מזה עשיית מלאכה אחרת כיון שהוא מכוין להצלת נפש פטור. ומפקחין פיקוח נפש אפילו במיעוט ישראל ורוב גוים דאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם שמשמע שלא יכול לבא בשום פנים לידי מיתת ישראל.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>המהלך </b> במדבר ולא ידע מתי הוא יום שבת הוי ספקא דאוריתא ואסור לעשות שום מלאכה בכל הימים אלא כדי חיותו הוא עושה בכל יום דהוי פיקוח נפש ומונה ששה ומקדש שביעי כברייתו של עולם דימי חול נמנו תחלה. ונראה דהוי דרבנן לזכרון בעלמא שיהא לו שם חלוק משאר הימים ולא תשתכח תורת שבת ממנו דמדאוריתא לא מחייב לקדש ולהבדיל כיון שאין יודע אם הוא שבת ובכל הימים אסור לעשות יותר מכדי פרנסתו שכל יום ויום ספק שבת הוא ואם ידע שהוא ח' או ט"ו ליציאתו מותר לעשות מלאכה באותו יום דוודאי לא יצא בשיירא בשבת ושאר הימים הוו ספק דאוריתא ואין עושה אלא כדי פרנסתו ואם יש לו במה לפרנס עצמו אסור לעשות מלאכה בכל הימים דכל יומא הוי ספקא ולית בהו פיקוח נפש.
+
+Halakhah 23
+
+<b>גוים </b> שצרו על עיירות ישראל על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת דלא נתן שבת לידחות אלא בסכנת נפשות כדילפינן וחי בהם וגו'. אפילו לא באו אלא על עסקי התבן וקש מחללין עליהם את השבת [בעיר הסמוכה לספר] ויוצאים עליהם שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ להכבש לפניהם ואיכא סכנת נפשות ובכל המקומות אם באו על עסקי נפשות או צרו סתם על העיר יוצאים עליהם בכלי זיין. ומצוה על כל ישראל שיכולים לעוזרם לבא מיד משום סכנת נפשות כדאמר לעיל וכשיצילו את אחיהם מותר להם לחזור בכלי זין למקומם שלא להכשילם לעתיד לבא ואף על גב דהאי הוי תקנה משום מעשה שהיה הוי מותר דאוריתא כיון שנתגלה שהיה סכנה בדבר. וכן כל שיש סכנה בין לרבים בין ליחיד מצוה להציל בשבת ואפילו בעשיית כמה מלאכות דכיון דיש הצלת נפש לא חיישינן אכמה מלאכות ששבת הוא כחול לגבי סכנת נפשות כדילפינן.
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>צרים </b> על עיירות הגוים קודם השבת ועושים עמהם מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת עד שכובשים אותה אע"פ שהיא מלחמת הרשות מפי השמועה למדו עד רדתה ואפילו בשבת ואין צריך לומר במלחמת מצוה ולא כבש יהושע יריחו אלא בשבת דכתיב ויהי ביום השביעי וקבלו רבותינו ז"ל שיום שבת היה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מותר </b> להתחיל במלאכה בערב שבת אע"פ שהיא נגמרת מאליה בשבת שלא אסר עלינו לעשות מלאכה מלא תעשה כל מלאכה אלא בעצמו של יום אבל כשתעשה המלאכה מעצמה בשבת מותר דכתיב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וכתיב ששת ימים תעשה מעשך וביום דמשמע דאפילו ביום שביעי מותר לעשות מלאכה הא כיצד ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך במלאכת הידים וששת ימים תעשה מעשך ודביום כמה שנעשת מאיליה הכי דרשי' בירושלמי אליבא (ו)דבית הלל. ובמכילתא דריש ביום השבת למה נאמר לפי שהייתי אוסר מלאכה מערב שבת לשבת קל וחומר מערב שביעית דכתיב בחריש ובקציר תשבות שבות מחריש ומקציר שבות מערב שביעית לשביעית שבת שחייב עליו כרת ומיתת בית דין אינו דין שישבות מערב שבת לשבת לפיכך נאמר בכל מושבותיכם ביום השבת ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר מערב שבת לשבת. אף על פי שהתחיל עם חשיכה ואע"פ שנעשת המלאכה בשבת בכליו מותר דלא נצטוינו אלא על שביתתינו ושביתת עבדינו ובהמתנו לא על שביתת כלים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואם </b> היתה קדרה בשבת על האש ולא נתבשלה כל צרכו אסור להגיס בה מדאוריתא. שכל שחייב על בישולו אם היה מבשלו בשבת עצמו חייב על הגסתו. וכל דיני איסור שהייה והטמנה מדרבנן.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>והדלקת </b> נר בשבת חובה מדרבנן
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>בין </b> השמשות שהוא מסוף שקיעה עד שיראו ג' כוכבים הוא ספק מן יום ספק מן הלילה ודנין בו להחמיר דספקא דאוריתא היא דאע"פ דבשבת לא כתיב לילה הא כתיב מחלליה מות יומת דקאי אלילה ואזהרה דכתיב ויום השביעי שבת וגו' דלשבת לא צריך ומוקמינן ליה במכילתא ללילה וכתיב נמי ששת ימים תעשה מלאכה וגו' ויום השביעי שבת מה ששת ימים לילו עמו אף שביעי לילו עמו ובין השמשות ספק יום ספק לילה. ואם עשה מלאכה בין השמשות בערב שבת ומוצאי שבת בשוגג חייב חטאת מכל מקום דמה נפשך אם הוא לילה חייב על ערב שבת אם יום הוא חייב על מוצאי שבת.
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכל </b> שאר איסורי הפרק ופרק ששי כולו מדרבנן. וצ"ע על באמת אמרו דאמרינן בירושלמי הל"מ ונראה דלאו דוקא אלא שהיא הלכה קיימת כהלכה למשה מסיני. וכן כתב הרב רבינו שמשון ז"ל בסוף ידים על עמון ומואב מעשרין מעשר עני הל"מ דלאו דוקא דאינו מן התורה אלא כהלכה למשה מסיני סייג לתורה מושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי ואף המבשל בשבת במזיד או בשוגג אף על גב דחייב מדאוריתא אין איסור הנאת המלאכה שעשה מדאוריתא ונאמר ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם היא קדש ואין מעשה הנעשה בה קדש:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וכל </b> שאר איסורי הפרק ופרק ששי כולו מדרבנן. וצ"ע על באמת אמרו דאמרינן בירושלמי הל"מ ונראה דלאו דוקא אלא שהיא הלכה קיימת כהלכה למשה מסיני. וכן כתב הרב רבינו שמשון ז"ל בסוף ידים על עמון ומואב מעשרין מעשר עני הל"מ דלאו דוקא דאינו מן התורה אלא כהלכה למשה מסיני סייג לתורה מושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. ואף המבשל בשבת במזיד או בשוגג אף על גב דחייב מדאוריתא אין איסור הנאת המלאכה שעשה מדאוריתא ונאמר ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם היא קדש ואין מעשה הנעשה בה קדש:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מלאכות </b> שחייבים עליהם סקילה וכרת במזיד או קרבן חטאת בשגגה מהן אבות ומהן תולדות. ומנין כל אבות מלאכות ארבעים חסר אחד ותניא רבי אומר דברים הדברים אלה הדברים אילו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני פי' דגבי שבת בפרשת ויקהל כתיב אלה הדברים אשר צוה וגו' דברים משמע תרי ה"א מרבת חד הא תלת אלא בגימטריא תלתין ושש עם הדברים ל"ט. ואלו הם: החרישה הזריעה והקצירה והעימור והדישה והזרייה והברירה והטחינה וההרקדה והלישה והאפיה והגזיזה הליבון והניפוץ והצביעה והטויה ועשיית הנירין והנסכת המסכה והאריגה והבציעה והקשירה וההתרה והתפירה והקריעה והבנין והסתירה והכאה בפטיש והצידה והשחיטה וההפשטה וההעבדה ומחיקת העור וחתוכו והכתיבה והמחיקה והשרטוט וההעברה והכיבוי וההוצאה מרשות לרשות. ומנא לן דהני ל"ט הן דנאסרו בשבת דאמר רבי חנינא בר חמא כנגד עבודות המשכן שכל אלו המלאכות המנויות במשנה היו צריכים למשכן ופרשת שבת נסמכה לפרשת מלאכת המשכן ללמוד הימנה ותניא כוותיה אין חייבים אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן הם זרעו ואתם לא תזרעו וגו'. וכל שהו מענין אלו הל"ט מלאכות נקראים אבות כמוהם דמה לי חורש מה לי חופר או עושה חריץ כולן חפירה בקרקע וענין אחד הוא. וכן זורע זרעים או נוטע אילנות או מבריך או מרכיב או זומר כל אלו אב אחד הן שכל אחד מהן לצמח דבר הוא מתכווין. ועל דרך זו שאר האבות כל שהוא מעניינם הוא כמוהם ואם כן כלם בכלל ל"ט מלאכות הרמוזות בכתוב הן. ונמנו אלו הל"ט משום דהוו במשכן דסמיך ליה לשבת. חורש וזורע וגו' עד אחד עשר מלאכות שבפת כולהו הוו בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני בר מאופה דלא הוי במשכן אלא מבשל ומשום סדרה דפת נקטיה. ושלש עשרה מלאכות שבצמר מגזיזה עד קריעה כולהו הוו במשכן. מגוזז עד מיסך שייך בצמר של מלאכת המשכן. וממיסך עד קושר ומתיר שייך ביריעות קושר ומתיר שכן צדי חלזון לצבוע התכלת למלאכת המשכן קושרין ומתירין פעמים קושרים את המכמורות ופעמים מתירים אותם. והתפירה ביריעות והקשירה נמי שכן יריעה שנפל בה דרנא שהוא תולעת שמנקב נקב קטן ועגול צריך לקרוע למעלה ולמטה את הנקב שלא תהא התפירה קמטי' קמטי' והיינו קורע על מנת לתפור. הבנין והסתירה הוו במשכן כדאמר בירושלמי שהיו נותנים קרשים על גבי אדנים ולא לשעה היתה אמר רבי יוסא מכיון שהיו חונים ונוסעים ע"פ הדיבר כמי שהיא לעולם והסותר ובלבד לצורך כמו במשכן. הצידה וכלל מלאכת העור נוהגת בתחשים למשכן בעורותיה. ושחיטה במשכן הוה נטילת נשמה באלים מאדמים ותחש וחלזון. וכתיבה ומחיקה הוו נמי במשכן שהיו רושמין על קרשי המשכן לידע אי זה בן זוגו וכותב אות בזו ואות בזו ומחיקה פעמים שטעה ומוחקו על מנת לחזור לכתוב. והשרטוט היא בעורות המשכן כמו שדרך הרצענין כשהוא בא לחתוך משרטט תחלה ואח"כ מעביר הסכין דרך השרטוט וכן בעורות המשכן כשחתכום. ההבערה והכיבוי באש שתחת הדוד של סמנין. והמכה בפטיש היינו מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה והכי הוה בגמר מלאכה דכלים דמשכן. וההוצאה מרשות לרשות הוא במשכן דכתיב ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא משה היכא הוה יתיב במחנה לויה שהיא ר"ה שהכל מצויין אצל משה רבינו וקאמר לישראל לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד שהיא אהליכם לרשות הרבים שהיא מחנה לויה וממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי גמר העברה העברה כתיב הכא ויעבירו קול וכתיב ביום הכיפורים והעברת שופר תרועה וגו' מה להלן ביום אסור אף כאן ביום אסור.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>התולדה </b> היא המלאכה הדומה לאב ואינה מענין האב. כיצד המחתך הירק מעט מעט לבשלו היא כמו טוחן שמחלק דבר אחד לגופים הרבה. וכן שף לשון מתכת ליקח מעפרו היא תולדת טחינה. וכן הלוקח חלב ונתן בו קיבה לחבצו חייב משום בורר שמפריש הקום מן החלב. ואם גבנו חייב משום בונה שכל מקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשו גוף אחד דומה לבנין. וכן לכל מלאכה ומלאכה מאלו האבות יש להן תולדות על דרך זו דתניא רבי יוסא אומר ועשה מאחת מהנה הנה אבות מהנה תולדות ומגוף המלאכה הנעשית בשבת תדע מעין אי זה אב היא ותולדת אי זה אב היא דבכולהו איכא תולדות כדאמר בירושלמי בר מהושטה והכי דייק קרא הנה שהן הל"ט מלאכות מהנה שהן תולדות הנה משמע דבכולהו איכא תולדה ושהוא דומה לאב.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אחד </b> העושה אב מאבות מלאכות או תולדה מן התולדות במזיד חייב כרת ואם באו עדים בהתראה נסקל כדילפינן לעיל בלא תעשה כל מלאכה. וחייב על התולדה נמי חטאת כדילפינן הנה מהנה לומר שחייב חטאת אתולדה. וכל שחייב עליו חטאת בשוגג חייב כרת במזיד. ומה הפרש בין אבות ותולדות אין הפרש כי אם לענין קרבן שהעושה בשוגג אם עשה אבות הרבה בהעלם אחת דזדון שבת ושגגת מלאכות חייב חטאת על כל אב ואב ואם עשה אב ותולדותיו בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחד גופי מלאכות שמתחלקין לחטאת ואע"פ שבהעלם אחת הן נפקא לן דכתיב מחלליה מות יומת התורה ריבתה מיתות הרבה על חילול אחד ואם אינו ענין למזיד דכתיב כל העושה מלאכה יומת דמשמע דאחד מלאכה לחוד יומת תנהו ענין לשוגג ומאי יומת בממון לאפושי קרבנות והיינו בהעלם אחת דמלאכו' דאלו בשתי העלמות פשיטא דחייב דכל שחייבים עליו כרת במזיד דהיינו על כל מלאכה ומלאכה חייבים עליו קרבן חטאת בשוגג כדילפינן מתורה אחת יהיה לעושה בשגגה וכתיב וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה וכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשו קרבנות של שגגות של כל עבירות לשל ע"ז מה של ע"ז קרבן שלו אינו אלא על עבירה גמורה שחייבים על זדונה כרת דסמיך ליה והנפש אשר תעשה וגו' ונכרתה אף כל התורה כולה אין מביאין חטאת אלא על דבר שזדונו כרת ורבי נתן מפיק לחלוק מלאכות דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ולמה נאמר הא כתיב לא תעשה כל מלאכה והבערה בכלל היתה אלא לפי שנאמר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו' אלה הדברים וגו' ששת ימים דברים הדברים אלה הדברים אלו ל"ט מלאכות שנאמר למשה בסיני יכול עשאם כולם בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחד ת"ל בחריש ובקציר תשבות דחייב שתים מדלא כתיב בחריש וקציר ועדין אני אומר על חרישה וקצירה חייב שתים ועל כולן אינו חייב אלא אחד דבחדא מלאכה כיילינהו ובדבר היוצא מן הכלל לא ללמד על עצמו וגו' לא דיינינן ליה דהוה ליה כלל בלא תעשה ופרט עשה אי נמי הוו חריש וקציר שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין דהוה ליה למכתב חד תלמוד לומר לא תבערו אש הבערה בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אליה ולומר לך מה הבערה שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה אף כל שהיא אב מלאכה חייבים עליה בפני עצמה והיינו אפילו בהעלם אחת כדאמר ובמלאכות דאב ותולדות דידיה או אבות מעין מלאכה לא מחייב בהעלם אחת אלא אחת דלא חלקם הכתוב לחטאת אלא למלאכות חלוקות זו מזו כמו שתי אבות או שתי תולדות משתי אבות אבל אב ותולדותיו וכל שהוא מעין המלאכה חדא היא ולא מחייב אלא חטאת אחד בהעלם אחת דכולן מאב אחד הן אי נמי משום דלא הויא אלא שגגת מלאכה אחת:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>החורש </b> אין לו שיעור אלא בכל שהוא חייב דכוותא גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סמנין. המנכש בעיקרי האילנות והמקרסם עשבים והמזרד השריגים כדי ליפות את הקרקע הן תולדות חורש ובכל שהוא חייב. וכן משוה פני השדה ומשוה גומות שיעורו בכל שהוא.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הזורע </b> כל שהוא חייב כחורש שכן ראוי לקלח אחד של סמנין. הזומר את האילן כדי שיצמח הוי אב מלאכה מעין זורע אבל משקה צמחין ואילנות בשבת היא תולדת זורע וחייב בכל שהוא. וכן השורה חטין וגו'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>הקוצר </b> כגרוגרת חייב שיעור גרוגרת להוצאת שבת בכלל שיעורין דהוו הלכתא למשה מסיני ורמיזי בקרא דכתיב ארץ חטה וגומר ותאנה שהיא גרוגרת להוצאת שבת במידי דמיכל כתאנה והכא נמי קוצר דמסתמא הוא לאכילה הוי שיעוריה כגרוגרת. ותולש תולדה דקוצר וכל עוקר דבר מגידולו הוי תולדה דקוצר שהוא עקירת הדבר ממקום גדולו כמו בסממני המשכן. ותולש מעציץ שאינו נקוב לא מקרי מקום גדולו עד שיהא נקוב בכדי שורש קטן. כל זרע שקצירתו מצמחתו ומגדלתו כגון אספסתא וסלקא הקוצרו בשגגה חייב שני חטאות אחד משום קוצר ואחד משום נוטע וכן הזומר וצריך לעצים. וקשיא לי טובא אכל הני דאמר דחייב במעשה אחד משום כך וכך חטאת אפילו בהעלם אחת דלא לחייב אלא חדא דהא אכמה מלאכות מעין מלאכה אחת ואתולדות דידיה לא מחייב אלא חדא וניחא לי בחביתא וחלתא דכל הנהו חייבי היו כל חד וחד באנפיה נפשיה עד דאשתלים חביתא או חלתא כדפרש"י ז"ל. ובירושלמי נמי אמרן הדין דשחק תימה כד מיפריך ברישייא חייב משום דש כד מבחר בקלופיתא משום בורר כד שחיק במדוכתא משום טוחן כד יהיב משקין משום דש גמר מלאכתה משום מכה בפטיש וגווני טובא דמייתי התם דאכל חדא וחדא מיחייב באנפיה נפשה ולא אשמועינן חידושא אלא דיש מעשה דאינו נגמר עד שהוא חייב כמה חטאות כדאמר. אבל אכתי קשיא לי כהאי גוונא דקטל אספסתא דלא הוי אלא חד מלאכה ולא קמוסיף מידי בקצירת אספסתא דצמח מקצירת חטין בזמנן דאמאי חייב שתים ונראה דכיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה והאי מיכוון נמי לצמח בקצירתו זאת מיחייב מה שאין כן בעושה אב ותולדותיו דלא מיכוין אלא למלאכה אחת. אי נמי בהאי קצירה אית בה שינוי מעשה מקצירה דעלמא דקפיד אמעשה הקצירה למעבדה בגוונה דתצמח ולהכי חשיב בתרי מלאכות וחייב אתרוייהו והכי נמי בכל מאי דאיתמר עליה עובר משום שנים כי האי גוונא. גבשושית שעלו בה עשבים והגביה מעל הארץ על גבי יתדות חייב משום תולש דהויא תולדה דקוצר ואם היתה על גבי יתדות והניחה על הארץ חייב משום זורע. תאנים שיבשו באיביהן התולש מהן בשבת חייב מגו דלענין טומאה הוו כעקורין.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>תולש </b> עולשין ומזרד זרדין לאכילה שיעורו כגרוגרת ואם לבהמה שיעורו כמלא פי גדי ולהסקה שיעורו לבשל ביצה שהוא גרוגרת מביצה ושיעור גרוגרות כבר נאמר שהוא הלכה למשה מסיני בכלל שיעורין חציצין ומחיצין ושאר השיעורים כל מידי למאי דחזי הוי שיעור מלאכתו והוצאתו דהכי נמי במשכן לא היו מוציאים אלא מאי דחזי למלאכתו. ומעמר נמי הוי כשיעורין הללו. ומקצץ דבילה לעיגול הוי תולדת מעמר וחייב והדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגידולי קרקע כדישה דמשכן. ומפרק תולדת דש וחולב נמי הוי תולדת דש מפני שהוא מפרק. וחובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק והוא דצריך לדם כחולב אבל נתכוון להזיק בלבד פטור שהוא מקלקל ולא הוי מלאכת מחשבת כדאמרינן לעיל. ואינו חייב עד שיהא בדם או בחלב גרוגרת דהוי מידי דמיכל. ואם חבל דרך נקמה הוי מתקן לגבי חמתו ואע"פ שאינו צריך לדם חייב ואף ע"ג דקלקל לגביה חבריה מדאיצטריך קרא למשריה מילה מכלל דשאר חובל דמתקן במידי חייב. שמנה שרצים יש להן עורות לענין שבת כבהמה כחיה ועוף אבל שאר שקצים ורמשי' אין להם עור לפיכך החובל בהן פטור דלא הוי מפרק במין שאין להם עור ואחד חובל דם ויצא או נצרר ולא יצא חייב דכיון דנצרר הדם הא הוי מפרק. הסוחט את הפירות דהיינו זתים וענבים חייב מן התורה דאורחייהו בדריכה מה שא"כ בשאר פירות להוציא מימיהן חייב משום מפרק ואינו חייב עד שיהא במשקין שסחט כגרוגרת. ומותר לסחוט אשכול של ענבים לתוך האוכל דלא הוי מפרק כיון שהוא אוכל מאוכל אבל סוחט אפילו ענבים לכלי שאין בו אוכל הרי זה דורך וחייב. והחולב לתוך האוכל או יונק פטור ואינו חייב עד שיחליב לתוך כלי.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>זורה </b> ובורר שיעורן כגרוגרת ומחבץ הוי תולדת בורר ובורר שמרים מתוך משקין הוי תולדת בורר או מרקד שזורה בורר ומרקד דומין עניניהן ולא נמנו בשלשה אלא משום דהוו כולהו במשכן. בורר אוכל מתוך פיסולת או שבורר מין אוכל שאין רוצה לאכול ממין אחר שרוצה אם בנפה וכברה חייב דהוי דרך ברירה בכך ובורר פיסולת מתוך אוכל אפילו ביד חייב ובורר תורמוסין מתוך פיסולת שלהן חייב דהוו כבורר פיסולת מתוך אוכל ואפילו בורר אוכל מתוך פיסולת בידו חייב אם להניחו לאחר זמן אפילו לבו ביום דנעשת כבורר לאוצר והוי ליה דרך ברירה ובשני מיני אוכלין נמי אם ברר בשחרית לבין הערבים אפילו ביד חייב דדרך ברירה בכך. המשמר אי זה משקה במשמרת שלו כגרוגרת חייב ומסננין יין או מים צלולין קצת עד שיצלו ביותר בכפיפה ובסודרין וחרדל שלשו מערב שבת ממחה ושותה ויין מגתו נותן לתוך הסודרין שעדין לא נפרשו השמרים מן היין.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>הטוחן </b> דהוי מידי דמאכל שיעורו כגרוגרת וכל שוחק תבלין וסמנין במכתשת הרי זה טוחן וחייב. המחתך ירק תלוש הוי תולדת טוחן וכן הנוסר עצים ליהנות בנסורת או שף לשון מתכת חייב משישוף כל שהוא דחזי למידי אבל מחתך עצים בעינן כדי לבשל כגרוגרת.
+
+Halakhah 16
+
+<b>הלש </b> כגרוגרת המגבל עפר הוי תולדת לש ושיעורו כדי לעשות פי כור של צורפי זהב כשיעור מוציא דחזי למידי. ואין גיבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן וכיוצא בהן והנותן זרע שומשמין או זרע פשתן וכיוצא בהן במים חייב משום לש שהן מתערבים ונתלין זה בזה ושיעורן נמי כגרוגרת:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האופה </b> כגרוגרת חייב ומבשל מאכל או סמנין או מחמם המים הכל ענין אופה הן ושיעור כל אחד למאי דחזו מים חמין לכדי רחיצת אבר קטן ומבשל סמנין כדי שיהיו ראוין לדבר שמבשלין אותם לו כל חד וחד למאי דחזי. הנותן ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ונתגלגלה חייב. שהמבשל בתולדת האור כמבשל באור עצמה אבל לא בחמה ובתולדות חמה דבישול לא הוי אלא באור ותולדותיו דהכי נמי הוה בסממני המשכן. וכן המדיח בחמין דג מליח ישן וכיוצא בו חייב שהדחתו זהו גמר בישולו. וכן המבשל בחמי טבריה לא מחייב מדאוריתא דאין בישול מדאוריתא אלא האור ותולדותיו כדאמרי ובבישול בשר וחלב משמע דבישול חמי טבריה היא ספקה דאוריתא אי הוי בישול או לאו. המבשל על האור דבר המבושל כל צרכו או דבר שאין צריך בישול כלל פטור מדאוריתא דסממני המשכן הוי דבר הצריך בישול לצבוע ולא הוו מבשלי ליה אלא כל צרכיה. אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים ואחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין ובא אחר והגיס כולן חייבים משום מבשל. שכל העושה דבר מצרכי בישול הרי זה מבשל. ואע"ג דיחיד העושה אותה חייב ולא שנים ושלשה היינו בזה יכול וזה יכול אבל הכא דבבת אחד באו כלן זה באור וזה בעצים וגו' כדדייק לישנא הוה ליה זה אינו יכול וזה אינו יכול דבבת אחד אין אחד מהם יכול לעשות כל אלו הדברים ולהכי חייב כמו במשכן דחשיבה מלאכה שנים הנושאים את הארון דהוי זה אינו יכול וזה אינו יכול. אבל אם שפת אחד את הקדרה תחלה ואח"כ בא אחר ונתן את העצים וגו' שנים אחרונים בלבד חייבים משום מבשל והראשונים לא עשו דבר בעוד שאין עצים להבעיר האש. הניח בשר על גבי גחלים אם ניצלה בו כגרוגרת אפילו בשנים או שלשה מקומות חייב שהרי יש שיעור דאוריתא לא נצלה שיעור גרוגרת אבל נתבשל כולו חצי בישול חייב דהא חזי למיכל לקצת אבל חצי בישול מצד אחד לא חזי ולאו כלום הוא. שכח והדביק פת בתנור בשבת ונזכר ירדנה קודם שתאפה ויבא לידי מלאכה. המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל. וכן הממסס הדונג וכיוצא בו הוי תולדת מבשל וחייב ואע"ג דחוזרים ונקפים כמו שהיו. וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל כללו של דבר בין שריפא גוף קשה באש בין שהקשה גוף רך חייב משום מבשל דמה לי בישול הני מה לי בישול סממני המשכן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הגוזז </b> צמר או שער בין מן הבהמה בין מן החיה בין מן החי בין מן המת אפילו מן השלחין חייב דכולהו גוזז הוו כבמשכן ושיעורו כדי לטוות ממנו חוט שארכו כרוחב הסיט כפול שהוא קרוב לשני שלישי זרת ושיעור זה בכלל שיעורי תורה. תולש כנף העוף הוי תולדת גוזז. הטווה את הצמר מן החי פטור בין מגזיזה וניפוץ בין מטויה דאין דרכו בכך ואע"ג דבמשכן הוה דכתיב טוו את העזים חכמה יתרה שאני דכתיב וכל אשה חכמת לב וגו' אבל להדיוט אין דרכו בכך והוי כלאחר יד. הנוטל צפרניו או שערו או שפמו או זקנו בכלי הוי תולדת גוזז וחייב ויבלת אפילו בכלי פטור לפירוש הרב ז"ל. הנוטל שערו בכלי בשתי שערות חייב ואם ליקט לבנות מתוך שחורות אפילו אחד חייב. צפורן וציצין שלא פרשו רובן אם נטלין בכלי חייב ואע"ג דהוו תולדה דגוזז וגוזז לא מחייב אלא אארך רוחב הסיט כפול אפילו הכי הכא חייב אחדא דכל חד שיעורי לפי מאי דמהני או לפי חשיבותיה דבהוצאה שהיא מלאכה אחת איכא כמה גווני שיעורי הוצאה כל חד כפי הנאתו ותועלתו דהכי הוו הוצאות המשכן והמלאכות כפי תועלתם וחשיבותם.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>המלבן </b> צמר או פשתן וכיוצא בהן ממה שדרכן להתלבן חייב ושיעורו במה שאינו ארוג כרוחב הסיט כפול שהוא ארבעה טפחים. ומכבס בגדים הוי תולדת מלבן וחייב וסחיטה בכיבוס כהגסה בבישול ואין חייבין על סחיטת שיער ועור.
+
+Halakhah 12
+
+<b>המנפץ </b> את הצמר וכיוצא בה שיעור רוחב הסיט כפול חייב ומנפץ גידים לטוות מהם הוי תולדת מנפץ וחייב.
+
+Halakhah 13
+
+<b>צובע </b> חוט שארכו ארבעה טפחים או ממה שאיפשר לטוות ממנו שיעור כזה חייב והוא שיהיה צבע המתקיים אבל צבע שאין מתקיים שאדם מעבירו לשעתו פטור דלא הוי דמיא דצביעה מלאכת המשכן דמתקיימת. העושה עין הצבע הרי זה תולדת צובע וחייב. וקשיא לי אמאי לא עיילוה בהדי ל"ט מלאכות דהוו במשכן דהאי נמי הוה במשכן דהוו מבשלים סממני צבע תכלת וארגמן ושני לצבוע דהיינו עין הצבע ואע"ג דהיא כעין צביעה הא אמרן דזורה ובורר ומרקד חדא היא ומשום דהוו במשכן מנינהו כ"ש הא דכל חד מלאכה בפני עצמה. וניחא לי קצת במאי דאמר בירושלמי מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה בעורות אלים מאדמים דהכא עין הצביעה והצביעה תרוייהו בהדי הדדי קא אתי ושיעור מין הצבע כצובע.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>הטווה </b> אורך ארבעת טפחים מכל דבר הנטווה חייב. העושה את הלבד הרי זה תולדת טווה וחייב בשילבד דבר שאיפשר לטוות ממנו חוט אורך ארבעה טפחים בעובי בינינו.
+
+Halakhah 16
+
+<b>העושה </b> שתי בתי נירין שנתן שני חוטין של שתי בנירה אחת שקורין ליצ"ז חייב. ועושה נפה וכברה וכיוצא בהן משיעשה שני בתים באחד מכל אלו חייב משום תולדת עושה נירין.
+
+Halakhah 17
+
+<b>מתיחת </b> החוטין באורך היריעה וברחבה עד שתעשה כולה שתי בלא ערב היא הנסכת המסכת. והמותח נקרא מסיך והשובט על החוטין עד שיפרקו ויתקנם הוי תולדת מיסך וחייב כשיעורו ברוחב שתי אצבעות. וכל האורג שני חוטין ברוחב שני אצבעות חייב. ואם ארג חוט אחד והשלים בו הבגד חייב. ארג בשפת היריעה שני חוטים ברוחב שלשה בתי נירין חייב הא למה זה דומה לאורג צלצול קטן ברוחב שלשה בתי נירים. ואע"ג דבאורג בעינן שיעור שני אצבעות רוחב היינו ביריעה דרחבה טפי דכיון דארג בה רוחב שני אצבעות חייב אבל בכי האי גוונא דלא הוי רוחב טפי משלשה בתי נירין בצלצול חייב ברוחבן. המדקדק את החוטין ומפרידין בעת האריגה הוי תולדת אורג. וכן הקולע את הנימין משיעשה קליעה באורך שני אצבעות.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>הבוצע </b> חוטין חייב והוא המפריד את הארוג בין שהוציא הערב מן השתי או שהעביר השתי מעל הערב חייב והוא שיתכוין לתקן כדרך שעושים אלו שמאחים את הבגדים שבוצעים ואח"כ מאחים. והסותר את הקליעה לתקן הוי תולדת בוצע ושיעורו כשיעור הבוצע:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הקושר </b> קשר של קיימא והוא מעשה אומן חייב דומיא דקושרי חוטי יריעות הנפסקות אבל קשר של קיימא ואינו מעשה אומן פטור וקושרי חוטי יריעות דמשכן קשר אומן הוי. וכל קשר שחייבים על קשרו חייבים על התרו דצדי חלזון נצרכים לפרקים להתיר קשרי רשתות הקיימות כדי לקשרם או להרחיבם וכל שהקושר אותו פטור כך מתיר אותו פטור מדאוריתא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>הפותל </b> חבלים מן ההוצין ומן הפשתן וכיוצא בהן הוי תולדת קושר וחייב ושיעורו כדי שיעמוד בלא קשירה וכן המפריד את הפתיל כשיעור זה הוי תולדת מתיר והוא שלא יתכוין לקלקל.
+
+Halakhah 9
+
+<b>התופר </b> שני תפירות חייב והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן ואם תפר יתר על שתי תפירות חייב אע"פ שלא קשר שהרי מתקיימת התפירה. והמותח חוט של תפירה בשבת חייב מפני שהוא מצרכי התפירה. הקורע כדי לתפור שתי תפירות על מנת לתפור שתי תפירות חייב שכן במשכן בגד שנפל עליו דרנ' קורעין בה למעלה ולמטה ותופרין אותו כדי שלא תהא התפירה קמטים קמטים והקורע להפסיד פטור ככל המקלקלין. והקורע בחמתו או על מתו שחייב לקרוע עליו הוי מתקן לגבי יצרו ושככת חמתו וחייב. והפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת ופרש"י משום מכה בפטיש. המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצ' בו הוי תולדת תופר וחייב וכן המפרק ניירות דבוקין ולא נתכוון לקלקל בלבד חייב דהוי תולדת קורע.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הבונה </b> כל שהוא חייב דבכל שהוא מועיל כמאן דעייל שופתה בקופינה דמרא דחייב משום תולדת בונה והוי בנין כל שהוא. משוה פני הקרקע בבית חייב משום בונה אחד נתן את האבן ואחד נתן את הטיט הנותן את הטיט חייב ובנדבך העליון אפילו מניח האבן חייב דאין מניחין עליה טיט. והבונה על גבי כלים פטור ואע"ג דבנין המשכן הוה קרשין על גבי אדנים דהוי בנין על גבי כלים אפילו הכי אדנים כקרקע הם חשובים והכי איתא בירושלמי. העושה אהל קבוע הוי תולדת בונה וחייב. וכן העושה כלי אדמה קודם שישרפו כגון תנור וכירים הוי תולדת בונה וחייב. וכן המגבן גבינה כגרוגרו' חייב משום בונה. התוקע עץ בעץ בין שתקע במסמר בין שתקע בעץ חייב משום בונה כיון שנתאחד. העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולין כדי שיכנס להן האורה חייב משום בונה מחזיר דלת של בור וכיוצא בו חייב משום בונה. הסותר כל שהוא חייב והוא שיסתור על מנת לבנות ואם סתר דרך השחתה פטור דלא הוי מלאכת מחשבת כיון שמקלקל. הסותר אהל קבוע או עץ תקוע על מנת לתקן חייב משום תולדת בונה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>המכה </b> בפטיש חייב שכן האומן מכה בכלי בשעת גמר מלאכתו והכי נמי הוה כל כלי מלאכת המשכן. וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה כמנפח בכלי זכוכית וכיוצא בו חייב משום מכה בפטיש. (דבר מכה) כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אין חייבים על עשייתו. המפיס שחין להרחיב פיה חייב משום מכה בפטיש. והמסתת את האבן כל שהוא חייב משום מכה בפטיש. מצדד האבן ביסוד הבנין להושיבה במקום הראוי לה חייב משום מכה בפטיש. והלוקט יבלת שעל גבי בגדים בידו אם מקפיד עליהן חייב משום מכה בפטיש אבל הסירן דרך עסק פטור. המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה חייב חטאת והוא שמקפיד עליה.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>הצד </b> דבר שדרך מינו לצוד כגון חיה ועוף למקום שאינו מחוסר צידה חייב אבל למקום שאם יבא לקחתו צריך לרדוף אחריו לצוד אותו משם פטור לפיכך הצד ארי פטור עד שיכניסנו לתוך כיפה שלו שהוא נאסר בה. אחד שמנה שרצים האמורים בתורה ואחד שאר שקצים ורמשים שיש למינן צידה הצד אחד מהן בין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב הואיל שנתכוון לצוד וצד שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. הצד את הישן ואת הסומא חייב דנשמטין כשמרגישים יד אדם ומחוסרין צידה נינהו אבל זקן או חיגר או חולה או קטן פטור דלאו מחוסרי צידה נינהו הצד על ידי כלבים או עופות כיון שהוא מסייעם חייב והוא תולדת צד צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב נעלוהו שנים פטורי' דכתיב בעשותה יחיד העושה אותה חייב אם אין יכול אחד לנעול ונעלוהו שנים חייבים דהוה ליה שכל אחד עשה כל המלאכה כיון שהאחד היה יכול לעשותה ישב האחד על הפתח ולא מלאוהו וישב השני ומלאוהו השני חייב דהוא עשה כל המלאכה כיון שהיה יכול לצאת קודם ישב הראשון ומלאוהו ובא השני וישב בצדו אע"פ שעמד האחד והלך לו האחד חייב שהרי היתה נגמרת המלאכה כשבא השני ולא כלום. נכנסה לו ציפור תחת כנפיו יושב ומשמרה דהוא לא עשה דבר. המפרק חיה ועוף מן המצודה פטור דאף על גב דסותר וקורע חייב היינו משום דהוו במשכן האי לא הוה במשכן הצד חיה ועוף שברשותו פטור דצידה דמשכן הוה בדבר שאינו ברשותו וצריך צידה. הצד דבר שאין במינו צידה פטור דכל דהוה ניצוד במשכן הוה דבר שבמינו צידה. רמשים המזיקים ואפילו שיש במינן צידה אם מתכוון לצוד אותן כדי להנצל מנשיכת אע"פ שאין ממיתין מותר:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>השוחט </b> חייב משום נטילת נשמה שהיתה באלים ותחשים במשכן. וכל נטילת נשמה לאחד מכל מיני בהמה וחיה ועוף ודג ושרץ בין בשחיטה בין בנחירה או בהנאה חייב. החונק את החי עד שימות הוי תולדת שוחט. לפיכך אם העלה דג מספל של מים והניחו עד שמת או עד שיבש בו כסלע בין סנפוריו חייב. הושיט ידו למעי הבהמה ודילדל עובר שבמעיה חייב משום נטילת נשמה. רמשים הפרין מזכר ונקבה או נהוין מן העפר כמו הפרעושים חייב כהורג בהמה וחיה דלא פטרו מאלים מאדמים אלא כגון כנה שהיא מן הזיעה אבל הנהוין מן העפר הוו כפרין ורבין דאיכא נהוין מן העפר דאיכא במיניה פרה ורבה כגון עכבר שהשריץ מן העפר ומשום הכי כל נהוין מן העפר חייב כאלים ותחשים דמשכן אע"ג דלא פרו ורבו הנהוין מעפר. חיה ורמש שהן נושכין וממיתין ודאי מותר להרגן בשבת כשיראום דהוי פיקוח נפש וכתיב וחי בהם ולא שימות בהם שאר כל המזיקים אפילו לא היו רצים אחריו פטור דאיכא נמי בהו פיקוח נפש אף על גב דאינם מזיקים וממיתים בודאי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>המפשיט </b> מן העור כדי לעשות קמיע חייב. וכן המעבד מן העור כדי לעשות קמיע חייב. ואחד המעבד ואחד המולח שהמליחה מין עיבוד הוא ואין עיבוד באוכלים. וכן המוחק מן העור כדי לעשות קמיע חייב והוא המעביר השער או הצמר מעל גבי העור עד שיחליק פני העור המפרק דוכסוסטוס מעל הקלף חייב דהוי תולדת מפשיט ומפרק מן העור כדי לעשות קמיע חייב ושיעור לעשות קמיע הוא השיעור היתר קטן מהדברים הנעשים מן העור הדורס על העור ברגלו עד שיתקשה או מרככו בידו כדרך שהרצענין עושין הרי זה תולדת מעבד וחייב. המורט נוצה מן האברה חייב משום תולדת מוחק וכן ממרח רטיה או כיוצא בדבר המתמרח עד שיחליק חייב משום תולדת מוחק וכן השף בידו על העור המתוח בין העמודים חייב משום מוחק.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>המחתך </b> מן העור כדי לעשות קמיע חייב והוא שיתכוין למדת אורכו ורחבו בכוונת מלאכה שכך היו מחתכין במדה עורות המשכן אבל אם חתך דרך הפסד או בלא כוונה למדתו אלא כמתעסק פטור דלאו מלאכת מחשבת היא. הקוטם את הכנף במדה הראויה לדבר או כל חתיכה שיחתוך חרש עץ או חרש מתכת חייב משום תולדת מחתך. הנוטל קיסם של עץ וקוטמו לחצות בו שיניו או לפתוח בו את הדלת חייב שהרי חתכו במדה לכלי והיינו כקשי' שאינם ראוים למאכל בהמה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הכותב </b> שתי אותיות חייב שכן היו כותבים בקרשי המשכן לידע איזהו בן זוגה והיינו בשני אותיות בשני קרשים וכתיב והקמות את המשכן כמשפטו וכי משפט יש לעצים אלא קרש שזכה ליתנן בצפון אינו רשאי לזוזה משם וכן כל אחת במקומה ולהכי היו נרשמי' עליהן. המוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק שתי אותיות חייב שכן אם טעה בקרשים היה מוחק וחוזר וכותב כותב אות אחת גדולה כשתים פטור דשתי אותיות בעינן אבל מחק אות גדולה לכתוב במקומה שתים חייב כתב אות אחת והשלים בה את הספר חייב כחוט אחד שהשלים בו את הבגד. הכותב על מנת לקלקל את העור חייב דאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב אבל המוחק על מנת לקלקל פטור וכבר כתב הרב ז"ל המוחק כתב על מנת לכתוב שתי אותיות חייב הא כל שאינו על מנת לכתוב שתי אותיות וכ"ש לקלקל פטור ולא היה צריך לחזור לומר דמקלקל פטור ואיפשר דהדר אמאי דכתב הכותב על מנת לקלקל חייב דאפילו הכי אם מחק על מנת לקלקל העור בכתיבה פטור. נפלה דיו על גבי ספר ומחק אותה שעוה על גבי פנקס ומחקה אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות חייב ואף על גב דלא מחק על מנת לכותבם דלעיל דמחק כתיבה אותיות בעינן דלהוי המחיקה על מנת לכתוב שתי אותיות כי היכי דלא להוי מקלקל אבל הכא בלאו הכי הוי מתקן כיון שמה שמוחק אינו כתב ויש במקומו לכתוב שתי אותיות. הכותב אות אחת כפולה והיא שם אחד כמו גג דד חייב. הכותב שתי אותיות כל אחת לבדה ואינם נהוגון [נהגין] זו עם זו פטור דאותיות שבקרשי המשכן אע"ג דהוי אות אחת אבל קרש הוו נהגין זו עם זו כיון שהיו לסימן סדר הקרשים אבל אם הן נהגון זו עם זו בלא מעשה בגוף מה שנכתב עליו אלא בקריבתן זו לזו חייב דהכי נמי הוו קרשי המשכן דבקריבתן הוו נהגין זו עם זו כדאמר. הכותב אות אחת אע"פ שסריח ממנה תיבה שלימה או שכתבה במקום מנין פטור דהרי לא כתב אות אחת. המגיה אות אחת ועשאה שתים כגון שחלק גג החית ועשאה שני זיינין חייב שהרי עשה שתי אותיות. אין חייב הכותב אלא בימינו ואיטר בשמאלו ושולט בשתי ידיו חייב. והכותב הוא שחייב אף על גב דקולמוס ביד אחר אין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד על גבי דבר העומד דמתקיים דהכי הוה במשכן וכן אין המוחק חייב עד שימחוק כתב העומד מעל גבי דבר העומד כיון דמוחק כתב אינו חייב אלא על מנת לכתוב בעינן כתיבה קיימת ומקום קיים והכי נמי במחיקה וכותב על בשרו כיון שהוא עור חייב אבל משרט על בשרו צורת כתב פטור לפי שאין דרך כתיבה בכך. הקורע על העור כתבנית כתב חייב משום כותב הרושם על העור כתבנית כתב פטור. המעביר דיו על גבי סקרה בב' אותיות חייב שנים אחד משום כותב ואחד משום מוחק הסקרה דהוה דבר מתקיים אבל דיו על גבי דיו או סקרה על גבי סקרה פטור דלא כתב ולא מחק וסקרה על גבי דיו נמי פטור דמקלקל הוא במחיקה וכתיבה נמי ליכא שמתחלה היה כתוב הגון בדיו מעתה. הרושם רשמים כדרך שהציירין רושמין חייב משום תולדת כותב וכן מוחקן משום תולדות מוחק. המשרטט כדי לכתוב שתי אותיות תחת אותו השרטוט חייב ושרטוט הוא כמשכן כשחתכו העורות אע"ג דלא הוה לכתיבה אם שרטט לכתיבה חייב כשיעור שתי אותיות. חרשי העצים והגבלים שמשרטטים בין בצבע בין בלא צבע בעצים או באבנים כדי שיהיו שוום [שוים] חייב משום תולדת משרטט:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המבעיר </b> כל שהוא חייב והוא שיהא צריך לאפר אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל ולא הוי מלאכת מחשבת. והמבעיר גדישו של חברו כיון ששככה חמתו נעשה כקורע על מתו וחייב שמתקן הוא אצל יצרו ואף על גב דלגביה חבריה הוי מקלקל מדאסר רחמנא שריפת בת כהן בשבת דמקלקל הוא לדידה מכלל דשאר מקלקל לגביה חבריה חייב. וכן המדליק את הנר או את העצים בין להתחמם בין להאיר חייב דמתקן הוי המחמם את הברזל כדי לצרפו במים חייב על החממתו משום תולדת מבעיר וכשמכבה אותו לצרפו חייב משום מכבה שכן לוטשי הברזל עושין כדי לחזק הכלי.
+
+Halakhah 2
+
+<b>המכבה </b> כל שהוא חייב אחד מכבה את הנר ואחד מכבה גחלת של עץ שכן בעלי מלאכה של פחמין עושין כן אבל המכבה גחלת של מתכת שלא לצרף פטור. הנותן שמן לתוך הנר הדולק חייב משום מבעיר דבריבוי השמן דולק יותר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה דלא אנהר כולי האי כי איכא שמן מועט בנר וכיבוי כי האי גוונא הוי נמי כאש שתחת הדוד של סממני המשכן.
+
+Halakhah 3
+
+<b>דליקה </b> שנפלה בשבת המכבה אותה מפני איבוד ממון חייב שאין איבוד ממון דוחה שבת אלא איבוד נפשות דלא ילפינן אלא וחי בהם ולא שימות בהם אבל משום ממון לא מחללינן שבת. וגרם כיבוי מותר אפילו בכלים חדשים מלאים מים שיתבקעו דכתיב לא תעשה כל מלאכה עשיה הוא דאסור גרמה מותר. תיבה שידה שאחז בהן האור מביא עור ופורש על קצה שלא נשרף כדי שלא תעבור האש. טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה וכן ס"ת פושטו וקורא ונותן מים בצד שלא נתלה בו האור ואם כבתה כבתה דגרם כיבוי מותר נר דלוק ע"ג טבלה מנער את הטבלה והוא נופל ואם כבה כבה ובדליכא שמן בנר כדפי' ר"י ז"ל.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מותר </b> מדאוריתא לכבות על ידי גוי וקטן דלאו בני מצות נינהו ורבנן גזור האי כדיניה והאי כדיניה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>הוצאה </b> והכנסה מרשות לרשות מלאכה מאבות מלאכות ואע"פ שדבר זה עם כל גופי תורה מפי משה מסיני נאמרו ולא צריכינן לאוכוחי מקראי אפילו הכי במלאכת שבת דסמכיה קרא למלאכת משכן משמע דכל הני מלאכות דנאסרו הלכה למשה מסיני איתנהו במשכן ולהכי טרחינן בכולהו לאשכוחי דכוותיהו במשכן ובהוצאה נמי כתיב בה מלאכה דכתיב איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא הא למדת שההבאה שהיא הוצאה מלאכה קורא אותה כגרסת ר"ח לא כגרסה דלעיל. והוצאה נמי נפקא לן מדכתיב אל יצא איש דמשמע הוצאת כלי ללקט המן ואיצטריכו תרי קראי חד להוצאת עני וחד להוצאת בעל הבית דהוי בפנים ומשום דהוי הוצאה מלאכה גרועה אצטריכו תרי קראי והכנסה סברא היא מכדי מרשות לרשות היא מה לי אפוקי ומה לי עיולי והיינו להכנסה דבע"ה דלא הוי במשכן דאילו הכנסת עני בחוץ הוה במשכן כדאמר הם העלו קרשים מקרקע לעגלה והוי מר"ה לרה"י אף אתם אל תכניסו מרשות הרבים לרה"י הם הורידו הקרשים מעגלה לקרקע ואתם לא תוציאו מרה"י לרשות הרבים. ומעביר ארבע אמות ברשות הרבים הלכה למשה מסיני בלחוד היא דלית בה אסמכתא מקראי. אין המוציא מרשות לרשות חייב עד שיוציא כשיעור המועיל או יכניס דהרי כתיב איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה דהיינו ההבאה והוי בה שיעור המועיל ויעקור מרשות זה ויניח ברשות שניה דלא מקריא הוצאה אלא בעקירה מרשות אחד והנחה ברשות שניה אבל עקירה בלא הנחה והנחה בלא עקירה או הוצאה פחות מכשיעור פטור וכן במעביר ד' אמות בעינן תרויהו עקירה והנחה. הזורק מרשות לרשות או המושיט הרי זה תולדת מוציא זורק גמר' גמירי לה כמעביר ומושיט מרשות לרשות ילפינן ממשכן שכן פרקי המשכן מושיטין הקרשים לאותם שעל העגלות וכן אותם שבעגלות היו מושיטים לאותם שלמטה בשעת העמדת המשכן וכן הזורק או מושיט ד' אמות הוי תולדת מוציא וחייב והזורק כלאחר יד כגון מכתפיו או מאחוריו לאו זריקה היא ופטור. המוציא מקצת חפץ מרשות לרשות ואפילו חפצי' בקופה והוציא רובה פטור עד שיוציא כולה בבת אחת. המוציא בין בימינו בין בשמאלו בין לתוך חיקו או כדרך המוציאים בסדינם וכן המוציא על כתפו חייב שכן משא בני קהת דכתיב ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת סמים ומנחת התמיד ושמן המשחה אחד בימין ואחד בשמאל והקטורת בחיקו והחביתים בכתף ואף ע"פ שהמשוי למעלה מעשרה טפחים בר"ה כשמעבירו חייב שכן משא בני קהת למעלה מעשרה טפחים שנאמר בכתף ישאו וארון כשהיו נושאים אותו בכתף הוה גבוה מן הקרקע יותר מעשרה טפחים דאמר מר ארון תשעה וכפרת טפח הרי כאן עשרה וגמירי דכל טונה דמידלי במוטות תילתא למעלה מכתפותיהון ותרי תלתי מלרע הרי שארון אינו תלוי למטה מן הכתפים אלא ששה טפחים ושני שלישי טפח דהיינו תרי תלתי הרי דגובה הארון למעלה מעשרה קאי טובא מן הקרקע אפילו אין גובהן של לויים אלא שלשה אמות דהם י"ח טפחים והמוציא שלא כדרך המוציאים שאמרנו פטור המוציא משאוי כבד על ראשו ותופש בידו חייב כדרך המוציאים ונמצא כמוציא על כתפו או בידו אבל חפץ קל שאינו כדרך המוציאים פטור. המעביר חפץ מתחלת ארבעה לסוף ארבעה בר"ה ולמעלה מראשו דהוא מקום פטור חייב דלא נח במקום פטור.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>המעביר </b> ברשות הרבים אינו חייב עד שיעביר באורך חמשה אמות ושלשה חומשי אמה דהם אלכסון ד' על ד' פחות מכאן פטור מדאוריתא דכתיב שבו איש תחתיו ומפי השמועה למדו שלא יטלטל חוץ למרובע זה דאלכסונו הוי חמשה אמות וג' חומשי' דכתיב זה יהיה לכם מגרשי הערים כזה יהיו כל שובתי שבת והתם פיאות כתיב דמשמע מרובע וגבי העברה ליכא למיתב פיאות אלא כה"ג שנותנים שיעור אלכסון דהא ליכא ריבוע ועיגול ובאמותיו שלו מודדין דהכי דייק קרא שבו איש תחתיו ובננס נותנים אלו ארבע אמות בינונית דסתם איניש:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> המוציא מרשות לרשות או המעביר ארבעה אמות בר"ה חייב עד שיעקור חפץ מעל גבי מקום ארבעה טפחים או יותר ויניח על מקום כזה דהכי גמירי לה לעקירה והנחה ועוד דאין רגילות להניח חפץ בפחות מארבע טפחים ומסתמא כן היה במשכן ועוד אומר ר"י דאל יצא איש קאי נמי אחפץ כלומר ממקומו של חפץ נמי ואין מקום חשוב בפחות מארבעה. ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' בין בעקירה בין בהנחה בין לעני בין לעשיר ואפילו שהוציאו הוא עצמו מרשות לרשות ולא הניח החפץ בקרקע אלא הניחו בידו הרי הוא כמונח בארץ. ומחשבתו משימה אוכל שבפיו כד' על ד' אף על פי שלא הוציא כדרך המוציאים. וכן השתין או רק מרשות לרשות חייב שהרי עקר והניח מרשות לרשות ומחשבתו עושה אותה כאילו עקר ממקום ארבעה אבל פי אמה ברשות שניה והשתין פטור. נטל מים מעל גבי גומה מלאה מים והוציאם חייב שהרי הם כאלו מונחים בארץ אבל אגוז מעל גבי מים ואפילו אגוז מתוך כלי שצף על פני המים ושמן על גבי מים לאו היינו הנחתן ופטור דהכי גמירי לה לעקירה והנחה דליהוי ממקום חשוב.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>עקר </b> חפץ ברשות אחד ופשט ידו לרשות שניה ונטלו אחר ממנו או שנתן לתוך החפץ והחזיר ידו אליו שניהם פטורים דזה עשה עקירה וזה הנחה וכתיב בעשותה אחד מכל מצות יחיד העושה אותה חייב ולא שנים ושלשה ואם פשט ידו לרשות שניה בחפץ תוך ג' מהארץ חייב דהא היא כמונחת בארץ דלבוד שלשה גמירי לה הלכתא. עקירת גופו בחפץ שנתנו עליו בעמידתו כעקירת חפץ מאותו רשות ועמידתו באותו החפץ כהנחת החפץ בקרקע וחייב לפיכך אם לא עמד ברשות שניה אפילו יצא ונכנס כל היום פטור לפי שעקר ולא הניח ואפילו עמד לתקן המשאוי לא הוי הנחה כיון שהיא לצורך הליכה אלא אם כן עמד לנוח וכן מי שהיתה חבילתו על כתפו והלך בה אפילו כל היום כולו ברשות הרבים אינו חייב עד שיעמוד לנוח ואם נכנס לרשות היחיד זורקה כלאחר יד שלא כדרך זריקה כי היכי דלא להוי הנחה עקר החפץ ברשות הרבים והלך בו פחות מארבע אמות ועמד לנוח וחזר ועשה כך אפילו כל היום כולו מותר ואם עמד לתקן משאו הרי זה כמהלך וכשיעמוד לנוח חוץ מארבע אמות חייב.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>הגביה </b> קצה חפץ אחד וקצה השני היה מונח בארץ והשליכו לפניו וחזר לקצה השני שהיה מונח והגביהו והשליכו לפניו עד שהעבירו כמה מילין פטור שלא עקר כל החפץ בבת אחד מעל גבי הארץ. ואם גרר החפץ על הארץ מתחלת ארבעה לסוף ארבעה חייב שהמגרר עוקר הוא דבכל פורתא דמגרר עוקר כל החפץ ממקום שהיה. עקר חפץ מזויות זו להניחו בזויות אחרת שמותר ונמלך בדרך והוציאו לרשות שניה שלא היתה עקירה ראשונה לכך ותורה לא חייבה אלא מלאכת מחשבת דגמרינן ממשכן שיתכוין לעשות המלאכה אבל לא יודע שהוא שבת או כסבור שמלאכה זו מותרת וכן עוקר חפץ והניחו על גבי חברו כשהוא מהלך ונטלו קודם שיעמוד פטור שאין כאן הנחה הזורק מרשות לרשות או ארבע אמות ברשות הרבים בעינן נמי הנחה במקום חשוב ואם קודם שינוח קלטו אחר או כלב או נשרף פטור דלא הוי הנחה ואם נתכוון מתחלה לכך מחשבתו משויה ליה מקום. מי שזרק חפץ קשור בחבל ואגדו בידו אם יכול למשוך החפץ אצלו פטור שאין כאן הנחה גמורה. הזורק לתוך ידו של חברו וקבלה חברו במקומו חייב הזורק שהרי עקר והניח ואם נעקר ממקומו וקבלו או הזורק עצמו רץ אחר החפץ וקבלו קודם שינוח פטור שאין ההנחה גמורה עד שינוח החפץ במקום שהיה לו לנוח בשעת עקירה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>הזורק </b> מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע אם עבר בפחות משלשה טפחים סמוך לארץ ונח על גבי משהו אף על פי שנעקר או נתגלגל ויצא לרשות היחיד השניה הרי כמי שנשאר עומד ברשות הרבים וחייב וכן מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע אם עבר החפץ בפחות מג' לקרקע ונח על גבי משהו אע"פ שחזר ונתגלגל ויצא לרשות הרבים שניה חייב שהרי הוא כמי שנשאר עומד ברשות היחיד דפחות מג' כלבוד דמי הלכתא גמירי לה אפילו עבר למעלה משלשה אם העבירו ארבע אמות בשתי רשויות הרבים מצטרפים שלא נח החפץ ברשות שביניהם וחייב. המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע חייב ואפילו הושיט למעלה מאויר רשות הרבים שכן היתה עבודת הלוים מושיטין את הקרשים מעגלה לעגלה לאורך רשות הרבים וכל עגלה ועגלה רשות היחיד מעשרה ולמעלה ואם היו שתי רשויות היחיד בשני צידי רשות הרבים אף המושיט פטור שלא היו מושיטין מעגלה לעגלה בדגלי מדבר ורשות הרבים באמצע אלא בזו אחר זו לא זו בצד זו.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>המתכוין </b> לזרוק שמונה אמות ברשות הרבים ונח החפץ בסוף ארבעה חייב שהרי נעשה כשיעור מלאכה וכתיב ועשה מאחת דמשמע שיעור ממלאכה שלימה אבל נתכוון לזרוק ארבעה ונח החפץ בסוף שמונה פטור לפי שנח במקום שלא חשב שינוח ולא נתקיימה מחשבתו ואם נתכוון שינוח החפץ בכל מקום שירצה חייב. זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ ארבע אמות אף ע"פ שזרק לתומו שתנוח בכל מקום שירצה פטור דהא נחה תוך ארבע ואם זרק חוץ ארבע ונתגלגל לתוך ארבע אמות אם נח על גבי משהו חוץ ארבע ואח"כ נתגלגל לתוך ארבעה חייב ואם לא נח כלל פטור:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שתי </b> רשיות חלוקות לשבת מדאוריתא רשות היחיד ורשות הרבים להוציא ולהכניס לזרוק ולהושיט מזה לזה אבל לטלטל כל שאינו רשות הרבים מותר לטלטל בו מדאוריתא כרשות היחיד ומותר להוציא ולהכניס ממנו לרשות הרבים ולרשות היחיד ומהם לתוכו והרי הוא כרשות שלישי דבר תורה שאינו כרשות הרבים לענין טלטול ולא כרשות היחיד לענין הוצאה והכנסה ומדבריהם נחלק לשתי רשויות למקום פטור וכרמלית. ואי זהו רשות הרבים דאוריתא סרטיה ופלטיה גדולה שיהיה רחבן י"ו אמה דגמרי ממשכן דשתי עגלות ההולכות זו אצל זו רוחב כל אחד חמש אמות הרי עשרה וחמש אמות רוחב שבין עגלה לעגלה שהקרשים היו מוטלות ארכן לרוחב העגלה ויוצא מן הקרשים לכל צד שתי אמות וחצי נמצא בין שתי עגלות חמש אמות שתי אמות ומחצה מכאן ושתי אמות ומחצה מכאן הרי ט"ו אמות ואמה אחרת חצי אמה לכאן וחצי אמה לכאן לשני צדדין החיצונין של שתי עגלות דקאי בן לוי דאי משתלפי זו מזו ליפול לתוך אויר שביניהם היה עומד בחצי אמה שיש בין העגלה לצדדים ומתקן את הסדר זו על זו שלא תפול העליונה הרי י"ו אמה רוחב רשות הרבים ולא היה עליו תקרה כדגלי מדבר דלא היו עגלות מקורות מלמטה אלא יתדות היו וריוח ביניהם כעין אותם העגלות העשיות להביא עצים. ואי זהו רשות היחיד דאוריתא כל מקום שגבוה או נמוך עשרה טפחים ורחבו ארבעה ואורך ארבעה או יותר אפילו כמה מילין ואפילו לא הוקפו לדירה ולחי משום מחיצה ברוח רביעית וארבעה מחיצות הלכה למשה מסיני דבציר מארבעה מחיצות לא הוי רשות היחיד והיינו להוציא ולהכניס לזרוק ולהושיט כדאמר דלטלטל כל שאינו רשות הרבים גמורה מותר לטלטל מדאוריתא ואפילו כלים שיש בהם ארבע על ארבע בגובה עשרה הם רשות היחיד מדאורית' דעגלות דהם כלים הוו רשות היחיד דמינייהו ילפינן הושטה לעיל ועובי כותלי רשות היחיד כרשות היחיד לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ"ש אפילו דאינו רחב הכותל ארבעה וגובה עשרה של מחיצה ילפינן מארון דגובהו אמה וחצי דהוא ט' טפחים וכפורת טפח דכתיב ביה פני ואין פני פחות מטפח הרי עשרה וכתיב ודברתי אתך מעל הכפורת ותניא ר' יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה דכתיב השמים שמים לה' וכתיב והארץ נתן לבני אדם ולמטה מעשרה חשיב ארץ וכתיב ודברתי אתך מעל הכפורת אלמא עשרה הוי מחיצה ולמעלה מעשרה לא חשיב רשות תחתית אלא רשותה אחריתי ובירושלמי מפיק ליה בגוונא אחריתי דכתיב כי מן השמים דברתי עמכם וכתיב ודברתי אתך מה להלן למעלה מעשרה אף הכא למעלה מעשרה דהוי רשות אחרת ורוחב ארבעה על ארבעה ובפחות לאו מקום חשוב הוי להנחת שום חפץ דרשות היחיד להנחת חפץ הוא דעבידה וכתיב ביה אל יצא איש דדרשינן נמי אל יוציא דהוא מרשות היחיד וקאמר ממקומו משמע דאית ליה מקום ואין מקום חשוב בפחות מארבעה על ארבעה. אויר רשות היחיד כרשות היחיד עד לרקיע כיון דכמה דבעי לאגבוהי מחיצות מגביה אפילו לא הגביהן הוי אוירו רשות היחיד אבל אויר רשות הרבים עד עשרה לבד כיון דאי בעי לעשות רשות היחיד גובה עשרה תוך רשות הרבים מצי עביד הוה ליה רשות הרבים אין אוירו תופס יותר מעשרה ולמעלה מותר לטלטל מדאוריתא בין בעמודים שברשות הרבים הואיל ורבים דורסים ביניהם הוו רשות הרבים ומקום שיש בו ט' טפחים לא פחות ולא יותר ברשות הרבים בין רחב בין קצר הוי כרשות הרבים מפני שרבים מכתפים עליו וכיון דצורך לרבים הוי רשות הרבים. עמוד ברשות היחיד גבוה עשרה ורוחב ארבעה הוי רשות היחיד. נעץ בגובהו יתד שראוי להשתמש ביתד בני רשות הרבים מיעוט גובה העמוד ואין מודדין לו עשרה טפחים להיות רשות היחיד אלא מן היתד ולמעלה כיון דהיתד ראוי לתלות בו ולהשתמש לבני רשות הרבים חורי רשות היחיד הרי הן כרשות היחיד דכיון דלאחרים מתרת הכותל לחורים העומדים בה לא כ"ש וחורי ר"ה לא כר"ה דמו ופטור הזורק להם אלא שאם הם בפחות משלשה הרי הם כארץ וחייב הזורק. כל מקום שאינו רשות הרבים מותר מדאוריתא לטלטל בכולו אבל ר"ה אין מטלטלין בו אלא תוך ד' אמות ואם העביר או הושיט או זרק חוץ לארבע אמות חייב כדאמר. כשם שמותר לטלטל בכל מה שאינו רשות הרבים מדאוריתא כך מותר להכניס מהם לרשות הרבים ומרשות הרבים לתוכו חוץ מרשות היחיד שיש לו ארבעה מחיצות מדאוריתא שחייב ממנו לר"ה או מר"ה לתוכו כדאמר המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר על מקום פטור או כרמלית חייב שמהלך אינו כעומד מידי דהוה אמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים דרך צדי רשות הרבים כגון חצר שנפרצה לר"ה דהוי מקום המחיצה צדי רשות הרבים וגם דרך בית שיש לפניו צדין וכן היה מסתמא במשכן ואין צריך לומר בזורק שעבר חפץ דרך כרמלית או מקום פטור דחייב דהא לא נח והכי נמי הוה במשכן זריקה דרך צדי רשות הרבים כדאמר ואם היה עומד במקום פטור או כרמלית ונטל חפץ מרשות היחיד והניחו ברשות הרבים או בהפך פטור כיון שהוא היה עומד בין שתי הרשויות. עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורוחב ארבעה ואין בעיקרו ארבעה ויש בגובה קצר שלו שלשה הוי רשות היחיד ואם זרק מרשות הרבים על גביו חייב. נעץ קנה ברשות היחיד אפילו גבוה מאה אמה וזרק מרשות הרבים ונח על גביו חייב דרשות היחיד עולה עד לרקיע כדאמר לעיל וכל המתלקט ברשות הרבים עשרה מתוך ארבעה אמות הוי נמי רשות היחיד דהוי זקיף ובמקום גובהו הוי רשות היחיד שעומד ברה"י. אילן שנופו נוטה לרשות הרבים וזרק ונח על הנוף פטור דלא נח על מקום חשוב דלא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו דהוי מקום חשוב ואפי' נח על מקום חשוב והוא למעלה מעשרה כקנה ברשות הרבים ובראשו טרסקל פטור שאין למעלה מעשרה רשות הרבים כדאמר לעיל ורשות היחיד נמי לא הוי. הזורק בצק וכיוצא בו ארבע אמות ברשות הרבים ונדבק בכותל תוך עשרה חייב דהוה ליה כזורק בארץ כיון דהיא על פני הכותל ואם נחה בחור פטור כדלעיל זרק למעלה מעשרה ונח בחור כל שהוא פטור דלא אמרינן חוקקין ולהשלים ארבעה. זרק קנה לרשות הרבים ומקצתה למעלה מעשרה פטור דבעינן שתנוח כל החפץ ברשות הרבים זרק כלי גבוה עשרה ורוחב ארבעה לרשות הרבים הוה ליה זורק רשות היחיד ולא גמרינן זריקה אלא לזורק חפץ ואי נמי ממשכן גמרינן זריקה לא הוה אלא במחטין דהוו חפץ לא רשות רשות היחיד בעינן דלהוי כמחיצותיו קודם עקירת החפץ כעגלות המדבר דאלו בעיקרא נעשה מחיצה פטור ובחפץ שהיה מבוטל בקרקע בחוליא ואם השליך לרשות היחיד החוליא ומעטו פטור שהנחת החפץ וסלוק המחיצה באין כאחד. הזורק דף ונעשת רשות היחיד על יתדות רשות הרבים ואפילו היה כלי על גבי הדף פטור דהא עשיית הרשות וההנחה באין כאחד. בור שהוא עמוק עשרה ורוחב שמונה וזרק לתוכו מרשות הרבים מחצלת שחלקו הבור האחד לשנים פטור שעם הנחת הכלי בטלו המחיצות דאין ארבעה טפחים לכל צד טעמה דכולהו דבעינן רשות שלם בזמן עקירה והנחה כדגלי מדבר דרשות היחיד דעגלות הוה קודם. בור גבוה עשרה אין המים מבטלים גובהו אבל פירות ממעטי' דהא לא הוי גובה עשרה ולהכי פטור. ריקק מים שברשות הרבים ורבים מהלכין בו ואין בגובהו עשרה טפחים אפי' היה רחב ארבעה הוי רשות הרבים וחייב הזורק:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עומד </b> אדם ברה"י ומטלטל בר"ה תוך ד' אמות ואם הוציא חוץ לארבע אמות אפילו שהוא ברשות היחיד חייב שהרי העביר ארבע אמות והלכתא דגמירי לי למעביר ארבע אמות לא שנא הוא ברשות הרבים ולא שנא הוא ברשות היחיד וכל שאר הפרק מדרבנן משום משמרת למשמרתי:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מקום </b> שלא הוקף לדירה אלא תשמישו לאויר אם יש בגובה המחיצות עשרה טפחים אפילו גדולה כמה מילין המוציא והזורק והמושיט ממנו לרשות הרבים או בהפך חייב דלא בעינן לרה"י אלא גובה עשרה ורוחב ארבעה כל היכא דאיתיה כל מחיצה דרה"י שיש בה פרוץ כעומד הוי מחיצה ואפילו ביותר מעשר אמות ואפילו בכל ארבעה מחיצות מדאוריתא ואפילו לזרוק דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תפרוץ רובה דמחיצות והלכותיהן הלכה למשה מסיני וזהו בפרצות יותר משלשה אבל כל פרצות פחותות משלשה כלבוד דמי בין שתי בלא ערב כגון קנים תוך שלשה טפחים זו לזו בין ערב בלא שתי כגון חבלים כל תוך שלשה כלבוד דמי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>מחיצה </b> שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה נראה דאינה מחיצה מדאורייתא כסוכה וכל שיעורין אלו הלכה למשה מסיני אם להוציא או לזרוק ולהושיט דלטלטל כל שאינו רשות הרבים אמרינן דמותר לטלטל בו מדאוריתא אף בלא מחיצות כלל. בכל עושין מחיצה אפילו בבהמה חיה ועוף:
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מבוי </b> שהוכשר בקורה בין סתום בין מפולש אינו נחשב רשות היחיד אלא מדרבנן לטלטל אבל הוכשר בלחי הוי רשות היחיד מדאוריתא לחייבו אם זרק מרשות הרבים לתוכו או בהפך שהלחי הוא כמחיצה ברוח רביעית וצורת פתח בשלישית אפילו בפרוץ מרובה. ובכל עושין לחי בדבר שיש בו רוח חיים כיון שהוא משום מחיצה ואפילו באיסורי הנאה כשר שעוביו כל שהוא וגובהו אין פחות מעשרה מקום שעשו לו ח' פסים בארבעה זוית שני פסים דבוקים בכל זוית הרי אלו כמחיצה אע"פ שהפרוץ מרובה על העומד בכל רוח והזורק מרשות הרבים לתוכו חייב הואיל ויש בכל זוית מחיצה גמורה שיש בה גבוה עשרה והרי הריבוע ניכר ונראה ונעשה כל שביניהם רשות היחיד ואפילו רבים בוקעים בו לא בטלי מחיצות דפרוץ מרובה על העומד דאגמריה רחמנא למשה מסיני דלא הוי רשות היחיד היינו משום דאין היכר מחיצות אבל הכא דאיכא מחיצות ניכרות לא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+
+
+Halakhah 30
+
+
+
+Halakhah 31
+
+
+
+Halakhah 32
+
+
+
+Halakhah 33
+
+
+
+Halakhah 34
+
+
+
+Halakhah 35
+
+
+
+Halakhah 36
+
+<b>אצבע </b> שמשערין בו שעורי תורה הוא הגודל והטפח ארבעה גודלים והאמה ששה טפחים מאלו לכל שיעורו תורה וזה בכלל מה שאמרו שיעורין חציצין ומחיצין הל"מ:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המוציא </b> דבר מרשות היחיד לרשות הרבים או מכניס או זורק או מעביר או מושיט מרשות לרשות או ארבע אמות ברשות הרבים אינו חייב עד שיהא שיעור שמועיל כלום. אוכלי אדם כגרוגרת ומצטרפין זה עם זה והוא שיהא כגרוגרת מן האוכל עצמו ושיעור גרוגרת באוכלי אדם הלכה למשה מסיני ואסמכתא מארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה שהוא גרוגרת להוצאת שבת ושאר השיעורים נמי מדאוריתא הלכה למשה מסיני כי כל דבר לפי מה שמועיל הוא שיעורו. והוצאת יין כדי רובע רביעית שאם ימזגנו יעמוד על רביעית דהוא שיעור מזיגת הכוס ואם היה קרוש בכזית דמעיקרא הוה ביה רביעית. חלב בהמה טהורה כדי גמיעת אדם בינוני שהוא פחות ממלא לוגמיו דכל מידי דאכילה ושתיה אכילתו ושתיתו שכיחא ורפואתו לא שכיחא ואזיל רבנן בתר אכילתו ושתיתו לקולא. חלב טמאה כדי לכחול עין אחת חלב אשה ולובן ביצה כדי ליתן במשיפת קילור שרגילין לשופו בחלב אשה. שמן כדי לסוך אצבע קטנה של קטן בן יומו. טל לשוף את הקילורין. מים כדי רחוץ פני מדוכה דלא אמרה במשנה מים לשוף בו את הקילור אלא במי גליל שמועילין לעין אבל לא בשאר מים. דבש כדי ליתן על ראש כתית שהיא מכת הסיסין מפני משאן ומשום דרפואתו נמי שכיחא אזיל רבנן בתר רפואתו לחומרא. דם ושאר משקין וכל השופכין ברביעית דמועיל לגבל בהן את הטיט. תבן תבואה כמלא פי פרה. תבן קטניו' עד מלא פי גמלו אם הוציאו לפרה כמלא פי פרה הוי שיעור מועיל וחשוב כיון שאוכלו על ידי הדחק שמה אכילה. עמיר כמלא פי טלה עשבים כמלא פי גדי. עלי שום ובצלים לחים כגרוגרת דהוי אוכל אדם. עשבים כמלא פי גדי ואין מצטרפין זו עם זו לשיעור החמור שהוא שיעור קטן אלא מצטרפין לשיעור הגדול. עצים כדי לבשל גרוגרת מביצת תרנגולת טרופה בשמן ונתונה באלפס. קנה כדי לעשות קולמוס המגיע לראשי אצבעותיו ואם לא היתה ראויה לקולמוס כדי לבשל כעצים. תבלין כדי לתבל ביצה ומצטרפין זה עם זה. פלפל עטרן ריח רע ריח טוב מיני בשמים ארגמן טוב כל שהוא דכל שהוא מועיל להוצאה. מיני מתכת הקשי' כנחושת וברזל כל שהן מועילים. עפר המזבח אבני המזבח מקק ספרים ומטפחות שלהם כל שהן שמצניעין אותן לגניזה. גחלת כל שהוא ושלהבת פטור המוציאה. זרעוני גנה שאינן נאכלין לאדם פחות מגרוגרת. זרע קישואין ב' זרע דלועין ב' זרע פול המצרי ב'. המוציא סובין כדי ליתן בפי כור של צורפי זהב במקום שאין פחמין צורפין הזהב באש של סובין. מורסן אם לאכול כגרוגרת אם לבהמה כמלא פי גדי. לצביעה לצבוע בגד קטן. לולבי זרדין וחרובין עד שלא ימתיקו כגרוגרת ומשימתיקו כמלא פי גדי אבל הלוף והחרדל בכל אופן כגרוגרת וכן התורמוסין והחרדל. המוציא גרעינין אם לאכילה כגרוגרת אם להסקה כעצים אם לנטיעה ב'. המוציא אזוב לאכילה כגרוגרת להסקה כעצים לבהמה כמלא פי גדי להזיה כשיעור הזיה דכל מידי דשכיחא להא ולהא למאי דאפקיה חייב דהוי שיעור המועיל להא מילתא. המוציא כל דבר שצובעין בו כדי לצבוע בהם בגד קטן של סבכה שמניחין הבנות על ראשיהם וכן דברים המנקין ומלבנין כדי לכבס בהן בגד קטן של סבכה. המוציא סמנין שרויין כדי לצבוע דוגמה לאורג. דיו על הקולמס שיעורו כדי לכתוב שתי אותיות דאם לא היה שיעור שתי אותיות פטור אף על הקולמס דהוי טפל לפחות משיעור דלאו מלאכת מחשבת היא על הכלי כיון שאינו מוציאו אלא משום הדיו. דיו בפני עצמו או בקסת צריך יותר שהוא כדי שיעלה בקולמוס כשטובלה בדיו שיעור שתי אותיות בקסת אות אחד ובקולמוס אות אחד או בדיו אות אחד ובקולמוס אות אחד ספק אי הוי הוצאה או לאו הוציא שתי אותיות ולא עמד לשתהיה הנחה אבל כתבן כשהוא מהלך הרי כתיבה כהנחה דאע"ג דלא כתבן במקום חשוב של ארבעה טפחים מחשבתו משויה ליה מקום חשוב דעיקר הנחת דיו על הכתב הוא הוציא אות אחד וכתבה וחוזר והוציא אות אחרת וכתבה פטור דאף על גב דאם הוציא פחות משיעור וחזר והוציא והשלימו לשיעור בהעלם אחד חייב שאני הכא דכי גמורה הוצאה אין כאן שיעור שתי אותיות שכבר חסרה האות הראשונה שנתיבשה. כוחל כדי לכחול עין אחד ואם אין דרכן לכחול אלא שני עינים והוציאו לכחול עד שיוציא כדי לכחול שני עינים. זפת וגפרית כדי לעשות בו נקב אם יסתום בו כלי של כסף חי. שעוה כדי ליתן ע"פ נקב קטן של יין. דבק כדי ליתן בראש השבשב שבראש קנה של ציידין וצריך לתת שם הרבה כדי שיהא נדבק בו העוף. רבב כדי למשוח תחת רקיק כסלע. אדמה כדי לעשות חותם האגרת. טיט כדי לעשות פי כור. זבל או חול דק כדי לזבל כרישה שהיא קפלוט. חול הגס כדי לערב עם מלא כף של ציידין חרסים כדי לעשות פי כור של צורפי זהב והיא לבנה כתושה. סיד כדי לסוד אצבע קטנה שבבנות. עפר ואפר כדי לכסות דם ציפור קטנה. צרור אבן כדי לזרוק בבהמה ותרגיש והוא משקל עשרה זוזים. חרס כדי לקבל בו רביעית. המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה. גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה. הוצין של לולבי דקל כדי לעשות אוזן לכפיפת המצרית. סיב שגדל סביב הדקל כדי ליתן ע"פ משפך קטן של יין. מוכין כדי לעשות בו כדור כאגוז. עצם כדי לעשות תרווד שהיא כף קולירא זכוכית כדי לגרוד בו ראש הכרכר או עד שיבצע שני נימין כאחד. המוציא שני נימין מזנב הסוס ומזנב הפרה חייב שמצניעין אותן לצוד עופות. הוציא אחת מן הקשה של חזיר שהן בשדרתו חייב דחזיא לאושכפי לתת בראש המשיחה של תפירה. חוטי העץ של דקל ב' לשני בתי נירין קליפת החריות אחד וכתב רש"י ז"ל לא ידעתי למאי חזי. מכל דברים הנטווים כדי לטוות חוט אורך ארבעה טפחים. המוציא מן הבגד או שק או עור כשיעורן לטומאה בגד ג' על שלשה שק ארבעה על ארבעה עור ה' על ה'. עור שלא נתעבד כלל כדי לצוד משקל שקל מליח ולא קמיח ולא עפיץ כדי לעשות קמיע מליח וקמיח ולא עפיץ כדי לכתוב עליו את הגט נגמר עיבודו דהוא קרטבלה שיעורו ה' על ה' כשיעורו לטומאה. המוציא קלף מעובד כדי לכתוב פרשת שמע עד ובשעריך. דוכסוסטוס שיעור מזוזה. נייר כדי לכתוב שתי אותיות של קשר מוכסים והיא חותם להראות למוכסים שמחלו לו המכס והן גדולות מאותיות שלנו. המוציא קשר מוכסין חייב ואפילו שכבר הראהו שהרי ראיה הוא לעולם. המוציא שטר פרוע ונייר מחוק כדי לכרוך ע"פ צלוחית קטנה של פלייטון ואם יש בלובן כולו כדי לכתוב שתי אותיות של קשר מוכסין חייב ולא הוי טפל לכתוב ולמחוק. המוציא בהמה וחיה ועוף אע"פ שהן חיים חייב דמכבידים עצמם להשתמט מיד הנושאן אבל אדם חי אינו משאוי וכתב ר"י דממשכן גמרי לה דכל חי לא הוי משאוי שלא היו נושאים דבר חי שהתחשים והאלים היו הולכים ברגליהם וחלזון היו פוצעין אותו טרם ימות כי היכי דלצליל ציבעיה והיינו אליביה דר' נתן דכל חי נושא את עצמו אבל לרבנן דאדם חי הוא דנושא את עצמו ולא שאר חיים איפשר דילמא איפכא דאלים ותחשים היו מוליכים אותם ולא היו הולכים על רגליהם מדכתיב בכל מלאכת המשכן לשון הבאה דמשמע משאוי ומאיש ואשה אל יביאו עוד נדבה ויכלא העם מהביא ילפינן הוצאה בשבת ואי אלים ותחשים הוו אזלי ברגלייהו הא הוה איפשר להביאם בשבת וא"כ לא נכללו באל יביאו האלים והתחשים ופשטיה דקרא משמע דשום דבר לא הביאו אח"כ אלא על כרחין למימר דאלים ותחשים נמי היו מוליכים אותם ולא היו הולכים על רגליהם שהיו קושרים רגליהם כדי שלא יברחו ולהכי אמרי רבנן דבין חיים ובין שחוטין חייב אבל אדם דלא הוה במלאכת המשכן ולא משרבט פטור דאדם חי נושא את עצמו ואם כפות או חולה המוציא אותו חייב. המוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו אין הכיס טפלה לו וחייב משום הכיס אבל אם הוציא את הגדול אע"פ שהוא מלובש בכליו וטבעותיו בידיו פטור שהכל טפל לו היה כליו על כתפו מקופלים הנושא אותו חייב. המוציא חגב חי טהור כל שהוא דחזי לשחוק בה קטן ומת כגרוגרת דחזי למיכל ציפורת כרמים בין חיה בין מתה כל שהיא שמצניעין אותה לרפואה וכן כל כיוצא בזה. המת והנבלה והשרץ כשיעור טומאתן כך שיעור הוצאתן מת ונבלה כזית ושרץ כעדשה דהוצאה חשובה היא להציל עצמו מן הטומאה זית מדבר הטמא מצומצם שהוציא חצי זית ממנו חייב שהרי הועיל במעשיו שנתמעט השיעור מלטמא אבל הוציא חצי זית מזית ומחצה פטור וכן כל כיוצא בזה בשאר הטומאות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>וכל </b> אלו השיעורין כשהוציא סתם אבל המוציא לזרע או לרפואה או לדוגמא וכיוצא בזה בכל שהוא חייב דאחשביה. ואם הצניעו לאחד מאלו ושכח לאיזו מהן והוציאו סתם חייב בכל שהוא שעל דעת ראשונה דאחשביה הוציאו ושאר האדם אין חייבין אלא על שיעורו דלדידהו לא חשיב אלא כשיעורין של מעלה. זרק זה שהוציאו כבר לאוצר אע"פ שמקומו ניכר כיון שלא זרעו בטלה מחשבתו קמייתא לפיכך אם חזר והכניסו אינו חייב עד שיכניס כשיעור. דבר שאין דרך בני אדם להצניעו ואינו ראוי להצניע כדם הנדה אם הצניעו אחר והוציאו חייב דהוא אחשביה למין זה להצניעו ושאר כל אדם פטורים עליו דאין חייבים אלא על הוצאת דבר כשר להצניע ומצניעין כמוהו.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>המוציא </b> חצי שיעור פטור וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות חצי שיעור פטור כדאמרי' דכתיב בעשותה כולה ולא מקצתה ואע"ג דבאיסורי תורה חצי שיעור אסור מדאוריתא אע"ג דלא לקי שאני התם דמרבי' ליה מכל אוכל חלב והכא ממעטינן ליה מבעשותה. הוציא חצי שיעור והניחו וחזר והוציא חצי שיעור אחר בהעלם אחת חייב דקרינן ביה בעשותה כולה כיון דבהעלם אחת נינהו ואם קדם והגביה החצי הראשון קודם הנחת השני הוי כאלו נשרף ופטור דלא הוי מלאכה שלימה ובשתי העלמות פטור דאמרינן במכילתא הרי שארג חוט אחד בשחרית וחוט אחד בין הערבים שומע אני יהא חייב תלמוד לומר ושמרתם את השבת וגו' כי כל העושה בו מלאכה עד שיעשה מלאכה גמורה. הוציא חצי שיעור והניחו וחזר והוציא חצי שיעור והעבירו על הראשון בתוך שלשה חייב שהמעביר כמי שהניח דהא מנחה בידו וידו סמוכה לקרקע תוך שלשה אבל זרקו תוך שלשה לא חשובה הנחה עד שינוח על גבי משהו כדאמר לעיל. הוציא חצי שיעור וחזר והוציא חצי שיעור אחד בהעלם אחד לרשות הרבים אחר אם יש ביניהם רשות היחיד פטור דכל חד חשיבה הוצאה באנפיה נפשה לרשות בפני עצמו והוי ליה בכל חד שיעור אבל היתה ביניהם כרמלית הרי שתי רשויות הרבים הן כרשות אחד וחייב חטאת.
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>כל </b> שיעורין אלו בעינן דלהוו שלמים בעידן עקירה והנחה ואם באמצע חסרו הוי ספק אי נדחה או לאו. הוציא גרוגרת לאכילה וצמקה קודם הנחה וחשב עליה לזריעה או לרפואה שאינו צריך שיעור הרי זה חייב כמחשבתו של עת הנחה דבשעת עקירה והנחה הוה בה שיעור אכילה לעקירה ושיעור זריעה להנחה ומצטרפי. הוציא פחות מגרוגרת לזריעה דהוי שיעור חשוב להוצאה וקודם הנחה חזר וחשב לאכילה דלא הוי שיעור פטור ואם תפחה קודם ונעשת כגרוגרת קודם שימלך עליה לאכילה חייב שאפילו לא חשב עתה לאכילה היה מתחייב על מחשבת זריעה דהוצאה והשתא נמי בשעת הנחה הוי שיעור אכילה. זרק כזית אוכלין לבית טמא והשלים כזית זה לאוכלים שהיו שם פחות מכביצה ונעשה הכל כביצה הרי זה ספק אם נתחייב מפני שהשלים השיעור לענין טומאה או לא נתחייב כיון דלא הוי גרוגרת.
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+<b>המוציא </b> פחות מכשיעור אע"פ שהוציאו בכלי פטור שהכלי טפלה לו ולא הוי מלאכת מחשבת לגבי הכלי לפיכך הוציא אדם חי שאינו כפות במטה דהוי כחצי שיעור כיון דאדם חי נושא את עצמו פטור אף על המטה דלא הוי מלאכת מחשבת לגבי המטה כדאמר. המוציא קופת הרוכלין אע"פ שיש בה מינין הרבה אפי' הוציאן בתוך כפו אינו חייב אלא אחד דשם הוצאה אחד היא דאמרי בירושלמי דלא נצרכה אלא לר' אליעזר דמינין מחלקין קמ"ל:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> כלי המלחמה שהן דרך מלבוש ככובע אם יצא בהן בשבת פטור דכל דרך מלבוש לא הוי משוי דלא גמרי' ממשכן אלא הוצאה דלאו דרך מלבוש וכל שאין דרך מלבוש כגון רומח וסייף הרי זה חייב דהוי משוי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>טבעת </b> שיש עליה חותם מתכשיטי האיש ושאין עליה חותם מתכשיטי האשה ולא מתכשיטי האיש לפיכך אשה שיצאת כשיש עליה חותם ואיש שאין עליה חותם חייבים דלאו מלבוש דתכשיט נינהו לתרוייהו ולאו שלא כדרך הוצאה היא אע"ג דאפקי' באצבעיה דלפעמים נותן לה הטבעת להצניעיה והיא מנחתה באצבעיה עד שתצניענה וכן האשה נותנת טבעתה להוליכה לאומן לתקנה ומניח אותה באצבעו עד חנות האומן ונמצא שהוציאו כדרך המוציאין ולפיכך חייבים.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אשה </b> שיצאה במחט נקובה כדרך הוצאה חייבת והאיש פטור ואיש שיצא במחט שאינה נקובה חייב והאשה פטורה מפני שהיא תכשיטיה זה הכלל כל היוצא בדבר שאינו מתכשיטיו ואינו דרך מלבוש והוציאו כדרך שמוציאים אותו דבר חייב דמשוי הוי.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>היוצא </b> בטלית מקופלת ומונחת על כתפו חייב דלאו תכשיט הוא הכי ולאו דרך מלבוש הוא ודרך הוצאה היא על הכתף. היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב דאותם החוטין לא בטילי ולאו תכשיט ודרך מלבוש נינהו כיון דאינה שלמים והוציאם כדרך שמוציאים אותו כל שלא הוציא כדרך המוציאים אע"פ שיצא דרך אומנותו פטור.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>הזב </b> שיצא בכיס שלו חייב מפני שאין דרך כיס זה להוציאו אלא בדרך הזאת ולאו תכשיט ולאו דרך מלבוש הוי כיון דלאצולי טינוף הוא דכל אצולי טינוף משוי הוי:
+
+Chapter 20
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אסור </b> להוציא משא מרשות לרשות או ארבע אמות ברשות הרבים על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וגו' אחד שור וחמור ואחד כל בהמה וחיה ועוף דכתיב וכל בהמתך וריבה הכל אפילו עופות מדהוה ליה למכתב ובהמתך כדכתיב בדברות הראשונות ואם הוציא על הבהמה אפילו שהוא מצווה על שביתתו אינו לוקה לפי שאיסור המיוחד בה בא מכלל עשה ולפיכך אפי' נשתתף הוא במלאכת בהמתו כמו המחמר אחר בהמתו והיה עליה משאוי פטור מכלום בשוגג לא מיחייב חטאת דהוקשה כל התורה כולה לע"ז דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה מה ע"ז לא מחייב חטאת עד דעביד מעשה בגופיה דכתיב לעושה בשגגה הכא נמי בעינן דליעבד מעשה בגופיה והא לא קעביד אלא דיבור בעלמא שמנהיגה בקול הרי דבשוגג לא מיחייב חטאת וכל דבשוגג לא מיחייב חטאת במזיד לא מיחייב סקילה דכתיב לעושה בשגגה וסמיך ליה והנפש אשר תעשה ביד רמה דהיינו מזיד ואית בה סקילה ובשבת נמי לא כתיב סקילה אלא בדבר שחייבים על שגגתו חטאת דהיינו מקושש עצים והלא לאו מפורש בתורה שנאמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך ואף על גב דחטאת וסקילה לא מיחייב הוה ליה חייב מלקות דלא אמרינן דהוי לאו שאין בו מעשה ולא לילקי דכשמנהגין בקול על ידי קול הנהגתו נעשה מעש' הליכת הבהמה ולא היא דלאו זה לאו למלאכת הבהמה בלא סיוע אדם קא אתי אלא למלאכות שהאדם שותפין בהם דכתיב אתה ובהמתך שעל ידי שניהם נעשת המלאכ' כגון מחמר אחר בהמתו שהיא טעונה וכגון החרישה שנעשה על ידי שניהם וכיון שכולל לאו זה של לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך דבר שהעושה אותה במזיד נהרג עליה כמו בחרישה אפילו בשאר מלאכות הבהמה אף על פי שהאדם שותף בהם כמו מחמר אינו לוקה לפי שיש בלאו זה אזהרה למלאכה שיש בה מיתת בית דין שהוא החרישה עם הבהמה וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו דעיקר אזהרתו למקום שיש בו מיתה אתאי ולא למלקות א"כ יש איסור עשה במלאכת הבהמה עצמה אפילו בלא סיוע ואיסור לאו בלא מלקות כשמסייעה כגון מחמר וכדאמר' ולפיכך אסור מדאוריתא לישראל להשכיר או להשאיל בהמתו לגוי בשבת שהרי הוא מצווה על שביתת בהמתו דכתיב למען ינוח שורך וחמורך וגו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b> שמחשיך לו בדרך ולא היה עמו נכרי לשיתן לו כיסו דאין אדם מצווה על שביתת גוי והיתה עמו בהמתו מניח כיסו עליה כשהיא מהלכת ונוטלה מעליה קודם שתעמוד שלא תהיה שם עקירה והנחה דעקירה והנחה בעינן דומיא דידיה שאם היתה עקירה והנחה היה אסור מדאוריתא שהרי הוציא משא על הבהמה ואסור לו גם כן מדאוריתא להנהיגה בקול כל זמן שהכיס עליה שאם מנהיגה הרי הוא מחמר ואף אם היה עמו נכרי מותר מדאוריתא ורבנן הוא דגזרו כשיש נכרי שיתנוה לנכרי ואף מדאוריתא יכול להוליכה הוא עצמו פחות פחות מארבע אמות ואפילו יותר אם רץ בה וכשמגיע לפתח ביתו זורקה כלאחד יד קודם שיעמוד דלאו הנחה הוא כדאמ' לעיל.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b> מידי דנטרתא יתירתא היא דאין דרך בחול כלל הוי משוי ואסור בשבת בכלל למען ינוח שורך וגו' והוא דהניחה בשבת ויצאה לרשות הרבים ועמדה דהוי עקירה והנחה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>כשם </b> שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כך הוא מצווה על שביתת עבדו ואמתו ואף על פי שהן בני דעת ולדעת עצמו עושין מצוה עלינו לשומרם ולמונעם מעשיית מלאכה בשבת שנאמר למען ינוח וגו' וינפש בן אמתך והגר ואף על גב דהאי קרא בעבד ערל מוקמי ליה בפ' הערל והרב ז"ל הביאו לעבד מל איפשר דמשום דעבד מה שעושה לדעת עצמו הוא עושה הוה אמינא דדוקא לעשות מלאכתו של ישראל מדעת ישראל הוא דאסור העבד אבל לעשות מלאכת רבו שלא לדעת רבו אלא לדעתו הוה מותר לכך מייתי מהאי קרא דאקשיה לעבד ערל לבהמה מה בהמה בין לדעתה בין שלא לדעתה דהא לית לה דעת אסור למעבד בה מלאכה אף עבד ערל כן ומינה יליף עבד מל דכתיב בקרא אחרינא למען ינוח עבדך ואמתך כמוך והאי קרא הוא מצוה על רבו אבל העבד עצמו הרי הוא מוזהר שלא יעשה שום מלאכה מלא תעשה כל מלאכה אתה וגו' ועבדך וגו'. עבד ואמה שאנו מצווים על שביתתם הם שמלו וטבלו לשם עבדות וקבלו עליהם מצות שהעבדים חייבים בהם אבל עבדים שלא מלו ולא טבלו אלא קבלו עליהם שבע מצות בני נח בלבד הרי הן כגר תושב ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול דאינן חייבין אלא על שבע מצוות ורבם גם כן אינו חייב שישביתם אלא ממלאכתו בין לדעתו בין מדעתם. ואין מקבלין גר ותושב אלא בזמן שהיובל נוהג דאתיא טוב טוב מעבד עברי כדילפינן במצות מילה ומה זה שכתב הכתוב והגר דאלו בגר תושב עושה מלאכה לעצמו בשבת וגר צדק הרי הוא ככל ישראל א"כ במי נאמר וינפש בן אמתך והגר זה גר תושב שהוא שכירו ולקוטו של ישראל כמו בן אמתו שלא יעשה מלאכה לישראל רבו בשבת בין לדעתו בין שלא לדעתו אבל לעצמו עושה דאינו בכלל לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך אלא עבד שמל וטבל שהוא אסור על כל מלאכה כישראל ולא נשנה בלמען ינוח עבדך ואמתך כמוך אלא להזהיר רבו עליו. והנה נתבארו כל הארבעים מלאכות חסר אחד הן ותולדותיהן מדאוריתא ובשבעה פרקים הנמשכים אחרי אלו הם שבותים כלם מדרבנן מהם תולדות דרבנן לכל מלאכה ומלאכה לבד מאחד עשר מלאכות שאין בהן תולדות דרבנן והם הניפוץ והטווה ועשיית הנירין והנסכת המסכת ואורג ובוצע והצד והשוחט והמפשיט והמחתך והמשרטט ובמקום אחר יתבאר טעם למה גזרו במלאכה אחת ולא באחרת עם ביאור טעמי גזרת חכמים בעזרת האל כי אין מקומן בזה הספר ומהם דברים לא שדומים ומביאים למלאכה אלא משום שנאמר אם תשיב משבת רגליך וגו'. ואם תדקדק בכל הלכות שבת תמצא כי רובן הן מדרבנן גדר וסייג לשבת החמורה מהן סמוכות אלאו דלא תסור ומהם אעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וקצתן עם אסמכתא מן התורה או מן הנביאים ואנו מחויבים לשומרם כדברי תורה כמו שאמרו ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה ואמר ר' יוחנן אל תהי שבות קל בעיניך:
+
+Chapter 21
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק כ-</small><br>[
+<b> והנה </b> נתבארו כל הארבעים מלאכות חסר אחד הן ותולדותיהן מדאוריתא ובשבעה פרקים הנמשכים אחרי אלו הם שבותים כלם מדרבנן מהם תולדות דרבנן לכל מלאכה ומלאכה לבד מאחד עשר מלאכות שאין בהן תולדות דרבנן והם הניפוץ והטווה ועשיית הנירין והנסכת המסכת ואורג ובוצע והצד והשוחט והמפשיט והמחתך והמשרטט ובמקום אחר יתבאר טעם למה גזרו במלאכה אחת ולא באחרת עם ביאור טעמי גזרת חכמים בעזרת האל כי אין מקומן בזה הספר ומהם דברים לא שדומים ומביאים למלאכה אלא משום שנאמר אם תשיב משבת רגליך וגו'. ואם תדקדק בכל הלכות שבת תמצא כי רובן הן מדרבנן גדר וסייג לשבת החמורה מהן סמוכות אלאו דלא תסור ומהם אעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וקצתן עם אסמכתא מן התורה או מן הנביאים ואנו מחויבים לשומרם כדברי תורה כמו שאמרו ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה ואמר ר' יוחנן אל תהי שבות קל בעיניך:]
+
+Chapter 22
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק כ-</small><br>[
+<b> והנה </b> נתבארו כל הארבעים מלאכות חסר אחד הן ותולדותיהן מדאוריתא ובשבעה פרקים הנמשכים אחרי אלו הם שבותים כלם מדרבנן מהם תולדות דרבנן לכל מלאכה ומלאכה לבד מאחד עשר מלאכות שאין בהן תולדות דרבנן והם הניפוץ והטווה ועשיית הנירין והנסכת המסכת ואורג ובוצע והצד והשוחט והמפשיט והמחתך והמשרטט ובמקום אחר יתבאר טעם למה גזרו במלאכה אחת ולא באחרת עם ביאור טעמי גזרת חכמים בעזרת האל כי אין מקומן בזה הספר ומהם דברים לא שדומים ומביאים למלאכה אלא משום שנאמר אם תשיב משבת רגליך וגו'. ואם תדקדק בכל הלכות שבת תמצא כי רובן הן מדרבנן גדר וסייג לשבת החמורה מהן סמוכות אלאו דלא תסור ומהם אעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וקצתן עם אסמכתא מן התורה או מן הנביאים ואנו מחויבים לשומרם כדברי תורה כמו שאמרו ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה ואמר ר' יוחנן אל תהי שבות קל בעיניך:]
+
+Chapter 23
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק כ-</small><br>[
+<b> והנה </b> נתבארו כל הארבעים מלאכות חסר אחד הן ותולדותיהן מדאוריתא ובשבעה פרקים הנמשכים אחרי אלו הם שבותים כלם מדרבנן מהם תולדות דרבנן לכל מלאכה ומלאכה לבד מאחד עשר מלאכות שאין בהן תולדות דרבנן והם הניפוץ והטווה ועשיית הנירין והנסכת המסכת ואורג ובוצע והצד והשוחט והמפשיט והמחתך והמשרטט ובמקום אחר יתבאר טעם למה גזרו במלאכה אחת ולא באחרת עם ביאור טעמי גזרת חכמים בעזרת האל כי אין מקומן בזה הספר ומהם דברים לא שדומים ומביאים למלאכה אלא משום שנאמר אם תשיב משבת רגליך וגו'. ואם תדקדק בכל הלכות שבת תמצא כי רובן הן מדרבנן גדר וסייג לשבת החמורה מהן סמוכות אלאו דלא תסור ומהם אעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וקצתן עם אסמכתא מן התורה או מן הנביאים ואנו מחויבים לשומרם כדברי תורה כמו שאמרו ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה ואמר ר' יוחנן אל תהי שבות קל בעיניך:]
+
+Chapter 24
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק כ-</small><br>[
+<b> והנה </b> נתבארו כל הארבעים מלאכות חסר אחד הן ותולדותיהן מדאוריתא ובשבעה פרקים הנמשכים אחרי אלו הם שבותים כלם מדרבנן מהם תולדות דרבנן לכל מלאכה ומלאכה לבד מאחד עשר מלאכות שאין בהן תולדות דרבנן והם הניפוץ והטווה ועשיית הנירין והנסכת המסכת ואורג ובוצע והצד והשוחט והמפשיט והמחתך והמשרטט ובמקום אחר יתבאר טעם למה גזרו במלאכה אחת ולא באחרת עם ביאור טעמי גזרת חכמים בעזרת האל כי אין מקומן בזה הספר ומהם דברים לא שדומים ומביאים למלאכה אלא משום שנאמר אם תשיב משבת רגליך וגו'. ואם תדקדק בכל הלכות שבת תמצא כי רובן הן מדרבנן גדר וסייג לשבת החמורה מהן סמוכות אלאו דלא תסור ומהם אעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וקצתן עם אסמכתא מן התורה או מן הנביאים ואנו מחויבים לשומרם כדברי תורה כמו שאמרו ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה ואמר ר' יוחנן אל תהי שבות קל בעיניך:]
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אזהרת סא </b> שאין עונשין בשבת אף על פי שהעונש מצות עשה כמו שמפורש בכתוב בכל ארבע מיתות בית דין ובמלקות אינה דוחה את השבת שאם נתחייב מלקות או מיתה אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו בשבת שנאמר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ואע"ג דהאי קרא מוקמינן ליה לחלק כדתניא הבערה לחלק יצאת דברי ר' נתן אפילו הכי ממושבו' דריש דלפי שנא' כי יהי' באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין בחול בין בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין תלמוד לומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ולהלן הוא אומר והיתה לכם לחוקת עולם משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם גבי מיתת ב"ד בפר' רוצחים כתיב מה להלן מושבות דב"ד אף מושבו' האמו' כאן ב"ד ועוד דהוה מצי למכתב מלאכה אחרת והוה ילפינן מינה לחלק כדר' נתן ומדכתיב הבערה דהוא אחד ממיתת ב"ד ש"מ שהיא אזהרה לבית דין שלא ישרפו בשבת מי שנתחייב שרפה והוא הדין לשאר עונשין:
+
+Chapter 25
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק כ-</small><br>[
+<b> והנה </b> נתבארו כל הארבעים מלאכות חסר אחד הן ותולדותיהן מדאוריתא ובשבעה פרקים הנמשכים אחרי אלו הם שבותים כלם מדרבנן מהם תולדות דרבנן לכל מלאכה ומלאכה לבד מאחד עשר מלאכות שאין בהן תולדות דרבנן והם הניפוץ והטווה ועשיית הנירין והנסכת המסכת ואורג ובוצע והצד והשוחט והמפשיט והמחתך והמשרטט ובמקום אחר יתבאר טעם למה גזרו במלאכה אחת ולא באחרת עם ביאור טעמי גזרת חכמים בעזרת האל כי אין מקומן בזה הספר ומהם דברים לא שדומים ומביאים למלאכה אלא משום שנאמר אם תשיב משבת רגליך וגו'. ואם תדקדק בכל הלכות שבת תמצא כי רובן הן מדרבנן גדר וסייג לשבת החמורה מהן סמוכות אלאו דלא תסור ומהם אעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וקצתן עם אסמכתא מן התורה או מן הנביאים ואנו מחויבים לשומרם כדברי תורה כמו שאמרו ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה ואמר ר' יוחנן אל תהי שבות קל בעיניך:]
+
+Chapter 26
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק כ-</small><br>[
+<b> והנה </b> נתבארו כל הארבעים מלאכות חסר אחד הן ותולדותיהן מדאוריתא ובשבעה פרקים הנמשכים אחרי אלו הם שבותים כלם מדרבנן מהם תולדות דרבנן לכל מלאכה ומלאכה לבד מאחד עשר מלאכות שאין בהן תולדות דרבנן והם הניפוץ והטווה ועשיית הנירין והנסכת המסכת ואורג ובוצע והצד והשוחט והמפשיט והמחתך והמשרטט ובמקום אחר יתבאר טעם למה גזרו במלאכה אחת ולא באחרת עם ביאור טעמי גזרת חכמים בעזרת האל כי אין מקומן בזה הספר ומהם דברים לא שדומים ומביאים למלאכה אלא משום שנאמר אם תשיב משבת רגליך וגו'. ואם תדקדק בכל הלכות שבת תמצא כי רובן הן מדרבנן גדר וסייג לשבת החמורה מהן סמוכות אלאו דלא תסור ומהם אעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וקצתן עם אסמכתא מן התורה או מן הנביאים ואנו מחויבים לשומרם כדברי תורה כמו שאמרו ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה ואמר ר' יוחנן אל תהי שבות קל בעיניך:]
+
+Chapter 27
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת סב </b> שלא לצאת חוץ לתחום המדינה בשבת וכל היוצא חוץ לתחום לוקה שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי מקום זה הוא תחום העיר ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל דגמירי דהוה שלש פרסאות והעיר כולה כארבע אמות בין מוקפת חומה בין אינה מוקפת דמחנה ישראל כולו היו מהלכין אותו כארבע אמות דתניא כשהן נפנין אין נפנין לא לפניהם חוץ לענן שמא ילכו הענן והארון שם ולא לצדיהם חוץ לענן שאין יודעין אנה יפנה הענן לעבור אלא לאחוריהם חוץ לענן דודאי לא יחזור הענן לאחורין אלמא המהלך בראש והוצרך לנקביו חוזר לאחוריו שלשה פרסאות שהוא מחנה ישראל דאמר קרא ויחנו על הירדן מבית הישימון ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לדידי חזי לי ההוא אתרא והוה שלשה פרסאות על תלת' פרסי דאיכא מאן דאמר כתיבה היו ישראל מהלכין במדבר ולא כקורה דכתיב כאשר יחנו כן יסעו ומאן דאמר כקורה מקיים ליה מה בחנייתן על פי הדבור אף בנסיעתן על פי הדבור ומודה דבחנייתן כתיבה היו ואע"ג דיושבי אהלים שאינם קבע היו ואפילו הכי מהלכין את כל המחנה כארבע אמות דדגלי מדבר כיון דכתב בהו על פי ה' יחנו חשובה הוא חנייתן להיות נידונות קבע וכך אמר להם משה רבנו לא תצאו חוץ למחנה דהוי ג' פרסאות וחוץ לאלפים אמה מדברי סופרים וגזירה שוה דמקום ממקום ומקום מניחה וגו' אסמכתא בעלמא דהני שנים עשר מיל דאית ליה הן לצד אחד איזה צד שירצה ואם הלך שנים עשר מיל למזרח אינו יכול לחזור ללכת לצד מערב אפילו אמה אחת מדאוריתא ואפילו אצל העיר ואם הלך אפילו אמה אחת לוקה מן התורה וחוץ לשנים עשר מיל למעלה מעשרה בעמודין שגבוהין עשרה ואין רחבין ארבעה הרי זה ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה או לאו והוא ספקא דאוריתא ולחומרא אבל במקום שיש בו ארבעה על ארבעה אסור מדאוריתא לצאת אפילו אמה אחת ואיסורה דתחומין לא הוי אלא ביבשה דומיא דמחנה ישראל אבל בימים ובנהרות ובכרמלית אפילו אלף מיל מותר מדאוריתא ורשות היחיד המוקף מחיצות נראה דאינו נחשב בתוך שנים עשר מיל לא בתחילה ולא באמצע ולא בסוף אלא בעינן שנים עשר מיל כדגלי מדבר וקולי דאלפים אמה לענין בא בדרך היינו דוקא באלפים אמה דרבנן אבל לענין שנים עשר דאוריתא אין לו רשות ללכת יותר משנים עשר מיל אפי' הוא תוך השנים עשר מיל ממדינתו דקנית שביתה בשנים עשר מיל דאוריתא לאו בדעתיה תליא מילתא אלא ממילא יש לו שנים עשר מיל במקום שביתתו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>מי </b> שיצא חוץ לתחום שנים עשר מיל אפילו אמה אחת נראה דלא יכנס מדאוריתא דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דלא פליגי אלא ברבית קצוצה כדאיתא התם בתמורה דהכא מודה אביי דקאמר קרא ממקומו דהוא שנים עשר מיל מדאוריתא ואם יצא מקום שיצא לאו מקומו הוא ואין לו אלא ארבע אמותיו ואפילו הוציאוהו גוים או יצא שלא לדעת ואם חזר וכל שכן החזירוהו כאילו לא יצא מדאוריתא דמקומו הוי ורשות היחיד שבחוץ לתחום הוי כארבע אמות דהני שנים עשר מיל אין רשות היחיד נחשב בתוכן משום דלא הוי כדגלי מדבר.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>כל </b> מי שאין לו לזוז ממקומו אלא בתוך ארבע אמות מפני שהוא חוץ לשנים עשר מיל אפילו נצרך לנקביו לא יזוז ממקומו דמה שאמרו גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה היינו מתחומין דרבנן דהוא לאו דלא תסור אבל בתחומין דאוריתא לא.
+
+Halakhah 16
+
+<b>ויוצאין </b> חוץ לשנים עשר מיל בשבת להעיד על ראיית הלבנה דכתיב אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם הזהיר שלא יעבור המועד של זמן קריאתן מקראי קדש היינו קדוש בית דין מלמד שמחללין העדים השבת כדי שיתקדשו בזמנן וכן לכל דבר שהוא פיקוח נפש יוצאים חוץ לתחום שנים עשר מיל דכתיב וחי בהם וגו' אי נמי דכתיב ושמרו בני ישראל כדאיתא במכילתא וכדאמר לעיל בענין פיקוח נפש:
+
+Chapter 28
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> בית דירה שהוא יוצא מן המדינה אם היה בינו ובין המדינה שבעים אמה ושני שלישי אמה שהם סאתים כחצר המשכן דכתיב אורך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים אמרה תורה טול חמשים וסבב חמשים הנותרים דהוו ליה שבעים אמות וארבעה טפחים אלמא דמר בעינן ליה לחצר המשכן לשער בו איסור שבת והאי קרא לאו אסמכתא הוא כדמשמע בכיצד מעבירין הרי זה מצטרף למדינה ונחשב ממנה דגלי קרא ביהושע דתוך עיבור העיר דהוי ע' אמה ושירים נמי חשיב מן העיר ממש דכתיב ויהי בהיות יהושע ביריחו מאי ביריחו אלימא ביריחו ממש והכתיב ויריחו סגרת מסוגרת אלא בעיבורה דהיינו ע' אמה ושירים היה בית שני קרוב לזה בית דירה בשבעים אמה ושירים ובית שלישי קרוב בשבעים אמה ושירים וכן עד מהלך כמה ימים הרי הכל כמדינה אחד דכל תוך ע' אמה הוי כמקומו ומודדין מחוץ לבית האחרון שנים עשר מיל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>היו </b> שני עיירות סמוכות אם יש ביניהם קמ"א נחשבים כאחד דכתיב מקיר העיר וחוצה אמרה תורה תן חוצה דהיינו קרפף ואחר כן מדוד.
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואין </b> מודדין תחום תורה מעיקר ישיבת המדינה אלא מרבעין אותה למדוד מהמדינה שנים עשר מיל דכתיב זה יהיה לכם מגרשי הערים כזה יהו שובתי שבת והתם פיאות כתיבי דמשמע מרובעין ומרבעה לרבועו של עולם דמערי הלויים הוא דילפינן פיאות בשבת והתם הוו מרובעות לריבועו של עולם כדכתיב קדמה וימה וגו'.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אין </b> מודדין שנים עשר מיל אלא בחבל של חמשים לא פחות ולא יותר דכתיב ורחב חמשים בחמשים אמרה תורה בחבל של חמשים אמה מדוד והא מיבעי ליה ליטול חמשים ולסבב חמשים אם כן לימא קרא חמשים חמשים מאי בחמשים שמע מינה תרתי. הגיע לגיא אם היה רחבו חמשים מבליעו בחבל המדה דכיון דאמרה תורה בחבל של חמשים אמה מדוד כל מה שיכול להבליעו בחמשים אמה מותר להבליע מדאוריתא אבל אין מקדרין בהרים לתחום תורה דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין מקדרין לא בעגלה ערופה לידע איזו היא קרובה אל החלל ולא בערי מקלט דתחומה קולט הרוצח מפני שהן של תורה והכי נמי תחום שנים עשר מיל שהוא של תורה אין מקדרין.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>אין </b> סומכים אלא על מדידת אדם מומחה שיודע מדת הקרקע וריבה בתחום והני שאר קולי היינו בתחום אלפים דרבנן אבל בשנים עשר מיל דאוריתא לא מקלינן כולי האי:
+
+Chapter 29
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה כט </b> לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו כלומר זכרהו זכירת שבת וקידוש וצריך לזוכרו בכניסתו וביציאתו בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה ואית דילפי לה להבדלה מדכתיב ולהבדיל בין הקדש ובין החול. [ונ"ל דאף אם נאמר דאיסור תענית בשבת מן התורה היינו אם התענה לילה ויום דליכא עינוי מן התורה אלא לילה ויום] וראיתי כתוב בשם הרשב"א ז"ל שכתב על הרב ז"ל שאיפשר לומר שסבור שאסור הוא להתענות בשבת מן התורה על ענין נשבע שלא לאכול בשבת שכתב הרב ז"ל דהויא שבועת שוא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>עיקר </b> קידוש בלילה דכתיב לקדשו דמשמע משעה שמתקדש היום. אם לא קדש בלילה בין בשוגג בין במזיד מקדש והולך כל היום כולו דזכור את יום השבת כתיב מכל מקום צריך אתה לזוכרו. ואם לא הבדיל בלילה מבדיל למחר ומבדיל והולך עד סוף יום שלשה שהוא תחלת יום ד' דשלשה ימים נחשבים אחר השבת ושלשה ימים האחרים קודם השבת מדאוריתא דהא לענין גיטין סמכינן אהא כדאיתא פרק ערבי פסחים.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>יש </b> לו לאדם לקדש ערב שבת מבעוד יום וכן מבדיל מבעוד יום שמצות זכירה לאומרה בין בשעת כניסתו ויציאתו בין קודם לשעה זו כמעט. ונשים חייבות בקידוש היום דבר תורה דכתיב זכור זכרהו ועל היין וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה. ואין קדוש ימים טובים דבר תורה וחיוב שלש סעודות מדרבנן וקרא אסמכתא דפשטיה דקרא לאו להכי אתא. השבת ועבודה זרה כל אחד משתיהן שקולה כנגד כל המצות ע"ז דכתיב וכי תשגו ולא תעשו וילפינן בהוריות דבעבודה זרה מיירי ומחלל בפרהסיא שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית וכל השומר את השבת כהלכתה ומכבדה ומענגה כפי כחו מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה יתר על הצפון לעולם הבא שנאמר אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר ויש ציווים ואזהרות מדברי סופרים משום עונג שבת. וכל דיני עירובין מדברי סופרים ושלמה ע"ה תקן עירובי חצרות וגזר שלא להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד חברו לעשות סייג והרחקה איסור תורה שלא יבא להתיר מרשות הרבים לרשות היחיד והיינו דכתיב אזן וחקר משלים שעשה אזנים לתורה כאזני כלי שאוחזין אותו בם ויצאת בת קול ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2b434f69ee1d347c339459fb6b820e27a91c8c34
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,212 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות קידוש החודש
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות קידוש החודש
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה מה </b> היא שצונו לקדש חדשים ולחשוב חדשים ושנים בב"ד שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים. וחדשי השנה הם חדשי הלבנה שנאמר עולת חדש בחדשו ונאמר החדש הזה לכם ראש חדשים כך אמרו חכמים הראה לו הקב"ה למשה במראה הנבואה דמות לבנה ואמר לו כזה ראה וקדש. והשנים שאנו מחשבים הם שני החמה שנאמר שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך. לפיכך חייבים אנו לעשות הפסח בחדש שיש בו אביב שהוא תחלת בישול התבואה כמו כי השעורה אביב והוא זמן יציאת מצרים דכתיב כי בחד' האביב הוציאך וגו' וכן צריכין אנו לעשות שאר המועדים בזמניהם חג השבועות בזמן הקציר וחג הסוכות בזמן האסיף וזה לא יתכן עד שיהיה פסח בזמן האביב וזה האביב הוא תלוי בשנות השמש לא בשנות הלבנה לפי שבישול התבואות והפירות אחר תקופות השמש הם הולכים וכשיתקבץ מתוספת שנת השמש על הלבנה קרוב לשלשים יום מוסיפין חדש אחד ועושין אותה השנה י"ג חדש שאי איפשר להיות שנה מי"ב חדש וכך ימים שנאמר לחדשי השנה ודרשו ז"ל חדשים אתה מונה לשנה ואי אתה מונה ימים ולכך צריך להמתין עד אשר יותירו ימי מספר חדש אחד ואז תהיה שנה מעוברת.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>קידוש </b> החדש שתלוי בראיית הירח כדדרשינן מהחדש הזה כו' כזה ראה וקדש אינו אלא בראיית הירח ליל שלשים ויהיה חדש שעבר חסר שאם לא נראה בליל שלשים יהיה יום ל"א ראש חדש ויהיה חדש שעבר מלא ואין נזקקין לראיית הירח בליל ל"א שאין לך חדש לבנה יותר על שלשים ואע"פ שאנו מקובלים שחדשה של לבנה תשעה ועשרים יום ושתים עשרה שעות ותשצ"ג חלקים מתתר"ף לשעה אי איפשר לומר שהחדש יהא בחצי היום מקצת היום מחדש שעבר ומקצתו מחדש הבא שנאמר עד חדש ימים ללמדנו ימים אתה מונה לחדשים ואי אתה מונה שעות.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b> ראית הירח מסורה לכל אדם כמו שבת בראשית שכל אחד מונה ששה ושובת בשביעי אלא לב"ד הדבר מסור שיקדשוהו ויקבעו אותו ראש חדש שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים עדות זו תהיה מסורה לכם לחשובי הדור ואני מוסר שיקבלו העדות ויקדשו החדש לא לאחרים. אע"פ שחשבו ב"ד ודקדקו וידעו שתראה הירח בליל שלשים לא יקדשו יום שלשים עד אשר יבואו עדים ויחקרו וידעו נאמנה שראו הירח דכתיב החדש הזה לכם וגו' כזה ראה וקדש ואם ידעו שלא תראה הירח אין מצפין עדים ויהיה ראש חדש יום אחד ושלשים דמצות עשה היא על ב"ד שיחשבו וידעו אם יראה הירח או לאו ולא יסמכו על העדים אלא כשידעו בדרכי חשבונם שאיפשר שתראה ואז יקדשו ויחקרו אותם ויקדשו את החדש וישלחו ויודיעו שאר העם באי זה יום קבעו ראש חדש כדי שידעו באיזה יום הן המועדות שנאמר אשר תקראו אותם מקראי קדש אל תקרי אותם אלא אתם ב"ד הם שעושים המועדות ביום פלוני ונאמר ושמרתם את החקה הזאת למועדה דבב"ד משתעי.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> מחשבין וקובעים חדשים ומעברים שנים אלא בארץ ישראל שנאמר כי מציון תצא תורה וגו' ובסנהדרין מפיק ליה לעיבור שנים בארץ ישראל מדכתיב לשכנו תדרשו ובאת שמה כל דרשות שאתה דורש לא יהיו אלא בשכנו של מקום ואם לא היה כמותו בארץ הרי זה מחשב וקובע חדשים ומעבר שנים שמה שאמרה תורה לשכנו תדרשו היינו כשגדול הדור הוא לשם:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> כשר לעדות החדש אלא שני אנשים כשרים הראוים להעיד בכל דבר ודבר. דכתיב אל תשת ידך עם רשע וגו' אל תשת רשע עד ונשים ועבדים הרי הן כשאר פסולי עדות ואין מעידין. נשים דכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וגומ' בעדים הכתוב מדבר ולימד שאין עדות בנשים וכתיב נמי על פי שנים עדים לשון זכר ולא לשון נקבה. ועבדים פסולים מק"ו דנשים ומה אשה שכשרה לבא בקהל פסולה להעיד דכתיב האנשים עבד שפסול לבא בקהל אינו דין שיהיה פסול להעיד וכתיב נמי ועשיתם לו כאש' זמם לעשות לאחיו מכלל דאחיו כמוהו מה אחיו בן ברית אף העד בן ברית. וקרובים גם כן פסולין לעדות החדש כמו שפסולים לכל עדות דילפינן מדכתיב לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות דהיינו לא יומתו אבות בעדות בנים ולא בנים בעדות אבות ומדהוי מצי למיכתב ובן על אבות אי נמי והם על אבות והדר כתב ובנים דאפילו בנים לעלמ' פסולים להעיד.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ודין </b> תורה שאין מדקדקין בעדות החדש אפילו קדשו החדש על פי עדים ונמצאו זוממים בעדות הרי זה מקודש שנאמר אשר תקראו אותם אל תקרי אותם אלא אתם בקריאת ב"ד תלאו הכתוב ואפילו מוטעין על ידי עדי שקר ואם לא נמצאו דברי העדים למה שנודע בחשבון אין מקבלים אותם דכתיב החדש הזה לכם עדות זו מסורה לכם לחקור את דברי העדים מכווני' אם לאו. אמרו העדים שראו אותה ע"י דבר אחר אין זו ראיה דבעינן ראיה ברור' כמו שהרא' הב"ה למשה כזה ראה וקדש. אמר אחד ראיתיו גבוה בעיני כשתי קומות והשני אמר כשלש קומות מצטרפין דלזה נראה שנים ולזה נראה שלש אבל זה אומר שלש וזה חמש אין מצטרפין דכל כי האי לא טעו ואין עדותן מכוונת ומצטרף אחד מהם עם שני שיעיד כמותו או יהיה ביניהם קומה אחת. אמרו ראונוהו בלא כוונה וכיון שנתכוונו לראותו להעיד לא ראינוהו אין זו עדות דבעינן ראיה אמיתת בלא ספק כזה ראה וקדש ושמא עבים נתקשרו ונראו כלבנה והלכו להם. אמרו שראו אותה בליל שלשים ואע"פ שאמרו שראו אותה ג"כ בשחרית כ"ט הרי אלו נאמנים על ראייתה בליל שלשים ולא נחוש למה שראו בשחרית שנא' עבים היה וכן ראוהו בזמנו אע"פ שלא נראה אח"כ בליל עיבורו אין אנו אחראין אלא לראיית ליל שלשים כשקבלו עדות העדים ונמצאו דבריהם מכוונים ותתקיים העדות.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ראש </b> בית דין אומר מקודש דכתיב וידבר משה את מועדי ה' מכאן שראש ב"ד אומר מקודש וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש מקראי קדש אלה הם מועדי הם יאמרו מועדי תרי זמני דמקראי תרי משמע. ואין מקדשין החדש אלא בשלשה דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים וגו' החדש הזה לכם וגו' עד דאיכא אהרן בהדך ואין ב"ד שקול דבעינן אחרי רבים וליכא ולכן מוסיפין אחד והם שלשה. ואין מקדשין אלא חדש שנראה בזמנו שאם לא נראה בזמנו כבר קדשוהו שמים ולא נצטוו לקדש אלא מה שלא נתקדש עדין. ואין מקדשין אלא ביום ואפילו בגמר דין דכתיב כי חק לישראל הוא דמיירי בקידוש החדש משפט לאלהי יעקב אימת הוי חק בגמר דין שכבר נתקדש וקא קרי ליה לגמר דין חק ומשפט מה משפט ביום דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות ולא בלילה ונחלה איקרי משפט דכתיב והיתה לבני ישראל לחקת משפט אף הכא נמי ביום וכיון שלא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה לא יהיה ראש חדש אלא יום ל"א שאין הראיה קובעת אלא ב"ד שאומרין מקודש היום שקובעים כדילפינן לעיל. ראוהו ב"ד עצמה בסוף יום כ"ט אם עדין לא יצא כוכב של ליל שלשים אומרים מקודש שעדין יום הוא ואין שמיעה גדול מראיה ואם ראוהו בליל שלשים אחר שיצא כוכב של לילה שהם שני כוכבים עם כוכב של יום למחר מושיבין שני דיינים אצל אחד מהם ויעידו השנים בפני השלשה דאי לאו שמיעה על מה יקדשו:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ב"ד </b> שקדשו את החדש בין שוגגין בין מוטעין בין אנוסין הרי זה מקודש דכתיב שלשה פעמים אותם בפרשת שור או כשב אל תקרי אותם אלא אתם אפילו שוגגין מאליהן כסבורין שהוא ראוי להתעבר ומוטעין על ידי עדי שקר דאנוסין הרי זה מעובר וחייבין הכל לתקן המועדות על היום שקדשו בו אע"פ שזה יודע שטעו חייב לסמוך עליהם שאין הדבר מסור אלא להם ומי שצוה לשמור המועדות צוה לסמוך עליהם שנאמר אשר תקראו אותם וגו':
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>עדים </b> שראו את החדש הרי אלו הולכים לב"ד להעיד ואפילו היה שבת. שנא' אשר תקראו אותם במועדם ואיתקש ראש חדש למועד דכתיב מועדיכם ובראשי חדשיכם א"נ דכתיב קרא עלי מועד דתמוז דשילוח מרגלים מלויי מלייה וכלו מ' בט' באב ויום עיבור החדש קרי מועד הזהיר שלא יעבור המועד של זמן קריאתם מקרא קדש היינו קידוש בית דין וכל מקום שנאמר מועד הוא דוחה את השבת. ומן התורה מחללין השבת על כל החדשים כדילפינן דאיקרי מועד וכן העדים המזכים אותם מחללים השבת כיון שאם אינם מכירים אותם אינם מקבלים עדותם הם עיקר העדות והוו בכלל קרא דאשר תקראו אותם וגו' וכמו שא' שראה את החדש הולך ומעיד דשמא ימצא אחר שיעידו עמו כן ההולכים לזכותם אפילו אחד ילך לזכות דשמא ימצא אחר שיצטרף עמו. כל מי שיראה החדש ויהיה ראוי להעיד ויהיה בינו ובין מקום ב"ד פחות מיום אחד מצוה עליו לחלל ואפילו ראהו גדול ואפילו בחילול שבת מלבד ההילוך דכיון דילפינן דדוחה שבת מה לי בהילוך מה לי בדברים הצריכים וכל יום שלשים מקבלים עדות החדש מדאוריתא דהיינו מועדו. אין מחללין שבת לקיים את הר"ח לשלוחין עד שיתקיימו המועדות בזמנן שנאמר אשר תקראו אותם על קריאתם אתה מחלל ואי אתה מחלל על קיומן ויוצאין לשלוחי בית דין להודיע יום שקבעו בו ר"ח מפני תקנת המועדות מדאוריתא דכיון דילפינן דאי אתה מחלל על קיומן משמע דבלא חילול צריכין לקיימן למועדות בזמנן כדכתיב במועדם והיינו בשלוחין ואין יוצאין עד שישמעו מפי ב"ד מקודש כדכתיב אשר תקראו אתם ברישא והדר במועדם דהיינו יציאת השלוחין וכל מקום שהיו השלוחים מגיעים היו עושים יום טוב יום אחד כמו שכתוב בתורה כיון שידעו יום קיבוע החדש ובמקומות שאין שלוחין מגיעים עושים שני ימים מספק דהוי ספקה דאוריתא. ואפילו אחד נאמן להעיד שקדשו בית דין את החדש דכל מילתיה דעבידה לאיגלויי לא משקרי בה אנשי ונחשב בכל מקום בעדות גמורה ואפילו מדאוריתא והכתוב מסרו לחכמים לדעת אי זהו דבר מפורסם וניכר שהן דברי אמת שיהא חשוב בעדות כל שלא באו עדי הכחשה וכמו שכתב הרא"ה ז"ל ביבמות פרק האשה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>בית </b> דין שעיברו את החדש ואחר כמה ימים באו עדים שראו את החדש בזמנה שהוא ליל שלשים אם כוונו עדותן מקדשין אותו וחוזרים ומונים מיום שלשים דכיון דראו אותה בזמנה חייבים לקדש יום שלשים דכתיב החדש הזה וגו' כזה ראה וקדש והא דכתב הרב ז"ל ריש פרקה דאם יש בין העדים וב"ד יותר מיום ולילה לא ילכו שאין עדותן מועלת שכבר נתעבר החדש היינו עצה טובה לעדים שלא ילכו כיון שכבר נתעבר החדש ולא נתחייבו ב"ד לקדשו כיון שלא באו עדים אבל אם הלכו לב"ד והעידו פשיטא שמקבלים עדותן כדהכא ולתירוץ המפרש ז"ל קשיא לי דלא קאמר שאין עדותן מועלת מפני שכבר נקרב הקרבן אלא שכבר נתעבר החדש:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>חדש </b> שמוסיפין על השנה אינו אלא אדר ועושין אותה שנה שני אדרים ראשון ושני ומפני מה מוסיפים חדש זה מפני זמן האביב שיהא פסח באותו זמן שנאמר שמור את חדש האביב שיהא חדש זה בזמן האביב לפי שאם יעברו חדש לפניו שמא תתבשל התבואה במהרה ולא תצטרך השנה לעיבור אבל אם יעשו חדש העיבור קרוב מזמן האביב הם יודעים אם הגיע זמן בישול האביב אם לא וזהו אדר שהוא הקרוב לחדש האביב ולולי תוספת החדש הזה היו חוזרים חדשי השנים חלילה על כל השנה מפני תוספת שנת החמה על שנת הלבנה והיה הפסח בא פעם בימות החמה אחר זמן האביב ופעם בימות הגשמים קודם זמן האביב ורחמנא קרייה חדש האביב.
+
+Halakhah 2
+
+<b>על </b> ג' סימנים מעברים את השנה על התקופה ועל האביב ועל פירות האילן. כיצד ב"ד מחשבין ויודעין אם תהיה תקופת ניסן בששה עשר בניסן או אחר זמן זה מעברין אותה השנה דכתיב בחג הסוכות וחג האסיף תקופת השנה והוא זמן האסיף שבחג דהיינו חולו של מועד שיכול לאסוף בו דבר האבד השמר שיהא בתקופת שנת הנכנסת ולא בתוך תקופת תמוז שהיא משנה לשעברה ואינה תקופת השנה ולכך בעינן מקצת חולו של מועד בתקופה חדשה הילכך כשתקופת ניסן נופלת בתחלת יום י"ו בניסן או בשש שעות ביום מיקלע תקופת תשרי בכ"ב וליכא מקצת חג בתקופת חדשה כיצד טול י"ד יום וחצי דניסן שהוא מלא ואייר וסיון נ"ט ותמוז ואב נ"ט הרי קל"ב וחצי ואלול כ"ט שהוא חסר הרי קס"א וחצי וכ"א דתשרי הרי קפ"ב וחצי ימים שתי תקופות ושל תשרי נופלת בכ"ב לחדש שהרי יש בין תקופה לתקופה צ"א יום ושבע שעות ומחצה ומשום הכי מעברין דליכא מקצת חג בתקופה חדשה אבל נפלה תקופת תשרי ביום כ"א כגון דנפלה תקופת ניסן בליל י"ו לניסן אין מעברין דיום תקופה מתחיל שהוא ראשון לימי תקופה הבאה ואיכא מקצת יום כ"א בתקופה חדשה ולמה יעברו השנה מעתה כדי שיבא זמן הבאת העומר בתקופת ניסן ולא בתוך תקופת טבת ואפילו אם תפול תקופת תשרי תוך החג אם נמשכת תקופת טבת עד י"ו בניסן ולא עד בכלל מעברין דכתיב את חדש האביב שיהא בחידוש שאביב הוא יום תקופת ניסן שניסן קרוי אביב על שם בישול התבואה ובישול התבואה הוא לחשבון החמה שקיץ וחורף אחר חשבון החמה הולכים והזהירך הכתוב לשמרו שיהא בחידוש ואין לשון חידוש נופל אלא בלבנה שמתחדשת בתולדותיה ואשמעינן קרא שיהא ניסן של חמה בתוך יום ט"ו למולד הלבנה שהוא עדין מחידוש הלבנה כדאמר עד מתי מברכין על החדש נהרדעי אמרי עד י"ו משמע דיום ט"ו הוי מן החידוש ומתחלת י"ו ואילך היא ישנה והא דאמרן לעיל דאם נפלה תקופה בתחלת ליל י"ו אין מעברים היינו משום תקופת תשרי דהא איכא מקצת חג בתקופה חדשה אבל משום תקופת ניסן דבעינן תוך חידוש הלבנה מעברין אפילו שנפלה בתחלת י"ו כדילפינן וכן אם עדין לא הגיע האביב אלא עדין אפל הוא מעברין דכתיב שמור את חדש האביב כדי שיהיה האביב מצוי להקריב ממנו עומר התנופה בששה עשר בניסן ואע"פ שהתקופה קודם י"ו בניסן וכן אם לא צמחו פירות האילן שדרכן לצמח בזמן הפסח מעברין מפני שמתאחר זמן בישולם יותר מזמן העצרת ועצרת הוא זמן ביכורים דכתיב וחג הקציר ביכורי מעשיך ואפילו שהתקופה קודם בניסן ונראה דמדאוריתא נמי על כל אחד מאלו מעברין אלא משום דבפירות האילן באביב עבידי דטעו דאיפשר שיתבשלו ויהיה אביב בזמנו ולכך אין סומכין אלא על שניהם מדרבנן כדפ' וכן שאר הדברים שמעברים בשבילם הם מדרבנן.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ואין </b> מעברין אלא בארץ ישראל וביום כדילפינן לעיל בקידוש החדש וביום נמי דהוקש עבור השנה לקידוש החדש מה קידוש החדש ביום כדילפינן לעיל מקרא דכי חק לישראל הוא וגו' אף עיבור שנה ביום. אין מעברין את השנה בניסן דכתיב החדש הזה לכם זה ניסן ואין אחר ניסן משקבעתו זה ניסן אי אתה יכול לעשות זה אדר והאחר ניסן ואין מעברין אלא אדר וכל שאר החדשים אין מעברין דכתיב לחדש שנים עשר הוא חדש אדר ואי מעברין אחד משאר החדשים לא הוי אדר שנים עשר ובמכילתא תני הואיל וחדש מתעבר ושנה מתעברת מה חדש למינוייו אף שנה למינוייה ומה חדש אין תוספת עיבורו אלא בסוף אף שנה אין תוספת עיבורה אלא בסוף והוא אדר ועיבור חדש ועיבור שנה למדנו ג"כ מפשט הכתובים שבנביאים שהרי כתוב במעשה דיהונתן ויהי ממחרת החדש השני וגו' ועיבור השנה מחזקיהו דכתיב ויועץ המלך וגו' לעשות הפסח השני וגו':
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> שאמרנו מקביעות ראש חדש על הראיה ועיבור השנה מפני הזמן אין עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל או בית דין הסמוכים בארץ ישראל שנתנו להם רשות הסנהדרין שכך נאמר למשה ולאהרן החדש הזה לכם ראש חדשים ומפי השמועה למדו איש מאיש מפי משה רבינו שכך היא פירוש הדבר עדות זו תהיה מסורה לכם ולכל העומדים אחריכם במקומכם אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל אין קובעים חדשים ואין מעברים שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבים בו היום ודבר זה הלכה למשה מסיני שבזמן שיש סנהדרין קובעים על פי הראיה ובזמן שאין סנהדרין קובעים על החשבון זה שאנו מחשבים בו היום ואין נזקקים לראיה אלא פעמים היה יום הראיה (פעמים) קודם לו או בפחות יום ומן התורה אפילו בחשבון זה אין חיוב י"ט אלא יום אחד ודרך כל חשבון מולדות ותקופות הם כולם מן התורה וצונו קב"ה לחשב התקופות והמזלות ומולדות הלבנה דכתיב ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אי זו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים זה חישוב תקופות ומזלות שעל ידי זה יודע מתי יצטרך לעבר החדש והשנה ויש במצוה דברים ותקנות מדרבנן סמוכות על לא תסור ועל ושמרתם את משמרתי וחייבים אנו ליזהר בהן: תמו הלכות קידוש החדש מדאוריתא:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..002c3807ee2cabf99ff78cee3987e7e26e9bb95e
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,215 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות קידוש החודש
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Sanctification_of_the_New_Month
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות קידוש החודש
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה מה </b> היא שצונו לקדש חדשים ולחשוב חדשים ושנים בב"ד שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים. וחדשי השנה הם חדשי הלבנה שנאמר עולת חדש בחדשו ונאמר החדש הזה לכם ראש חדשים כך אמרו חכמים הראה לו הקב"ה למשה במראה הנבואה דמות לבנה ואמר לו כזה ראה וקדש. והשנים שאנו מחשבים הם שני החמה שנאמר שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך. לפיכך חייבים אנו לעשות הפסח בחדש שיש בו אביב שהוא תחלת בישול התבואה כמו כי השעורה אביב והוא זמן יציאת מצרים דכתיב כי בחד' האביב הוציאך וגו' וכן צריכין אנו לעשות שאר המועדים בזמניהם חג השבועות בזמן הקציר וחג הסוכות בזמן האסיף וזה לא יתכן עד שיהיה פסח בזמן האביב וזה האביב הוא תלוי בשנות השמש לא בשנות הלבנה לפי שבישול התבואות והפירות אחר תקופות השמש הם הולכים וכשיתקבץ מתוספת שנת השמש על הלבנה קרוב לשלשים יום מוסיפין חדש אחד ועושין אותה השנה י"ג חדש שאי איפשר להיות שנה מי"ב חדש וכך ימים שנאמר לחדשי השנה ודרשו ז"ל חדשים אתה מונה לשנה ואי אתה מונה ימים ולכך צריך להמתין עד אשר יותירו ימי מספר חדש אחד ואז תהיה שנה מעוברת.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>קידוש </b> החדש שתלוי בראיית הירח כדדרשינן מהחדש הזה כו' כזה ראה וקדש אינו אלא בראיית הירח ליל שלשים ויהיה חדש שעבר חסר שאם לא נראה בליל שלשים יהיה יום ל"א ראש חדש ויהיה חדש שעבר מלא ואין נזקקין לראיית הירח בליל ל"א שאין לך חדש לבנה יותר על שלשים ואע"פ שאנו מקובלים שחדשה של לבנה תשעה ועשרים יום ושתים עשרה שעות ותשצ"ג חלקים מתתר"ף לשעה אי איפשר לומר שהחדש יהא בחצי היום מקצת היום מחדש שעבר ומקצתו מחדש הבא שנאמר עד חדש ימים ללמדנו ימים אתה מונה לחדשים ואי אתה מונה שעות.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b> ראית הירח מסורה לכל אדם כמו שבת בראשית שכל אחד מונה ששה ושובת בשביעי אלא לב"ד הדבר מסור שיקדשוהו ויקבעו אותו ראש חדש שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים עדות זו תהיה מסורה לכם לחשובי הדור ואני מוסר שיקבלו העדות ויקדשו החדש לא לאחרים. אע"פ שחשבו ב"ד ודקדקו וידעו שתראה הירח בליל שלשים לא יקדשו יום שלשים עד אשר יבואו עדים ויחקרו וידעו נאמנה שראו הירח דכתיב החדש הזה לכם וגו' כזה ראה וקדש ואם ידעו שלא תראה הירח אין מצפין עדים ויהיה ראש חדש יום אחד ושלשים דמצות עשה היא על ב"ד שיחשבו וידעו אם יראה הירח או לאו ולא יסמכו על העדים אלא כשידעו בדרכי חשבונם שאיפשר שתראה ואז יקדשו ויחקרו אותם ויקדשו את החדש וישלחו ויודיעו שאר העם באי זה יום קבעו ראש חדש כדי שידעו באיזה יום הן המועדות שנאמר אשר תקראו אותם מקראי קדש אל תקרי אותם אלא אתם ב"ד הם שעושים המועדות ביום פלוני ונאמר ושמרתם את החקה הזאת למועדה דבב"ד משתעי.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> מחשבין וקובעים חדשים ומעברים שנים אלא בארץ ישראל שנאמר כי מציון תצא תורה וגו' ובסנהדרין מפיק ליה לעיבור שנים בארץ ישראל מדכתיב לשכנו תדרשו ובאת שמה כל דרשות שאתה דורש לא יהיו אלא בשכנו של מקום ואם לא היה כמותו בארץ הרי זה מחשב וקובע חדשים ומעבר שנים שמה שאמרה תורה לשכנו תדרשו היינו כשגדול הדור הוא לשם:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> כשר לעדות החדש אלא שני אנשים כשרים הראוים להעיד בכל דבר ודבר. דכתיב אל תשת ידך עם רשע וגו' אל תשת רשע עד ונשים ועבדים הרי הן כשאר פסולי עדות ואין מעידין. נשים דכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וגומ' בעדים הכתוב מדבר ולימד שאין עדות בנשים וכתיב נמי על פי שנים עדים לשון זכר ולא לשון נקבה. ועבדים פסולים מק"ו דנשים ומה אשה שכשרה לבא בקהל פסולה להעיד דכתיב האנשים עבד שפסול לבא בקהל אינו דין שיהיה פסול להעיד וכתיב נמי ועשיתם לו כאש' זמם לעשות לאחיו מכלל דאחיו כמוהו מה אחיו בן ברית אף העד בן ברית. וקרובים גם כן פסולין לעדות החדש כמו שפסולים לכל עדות דילפינן מדכתיב לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות דהיינו לא יומתו אבות בעדות בנים ולא בנים בעדות אבות ומדהוי מצי למיכתב ובן על אבות אי נמי והם על אבות והדר כתב ובנים דאפילו בנים לעלמ' פסולים להעיד.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ודין </b> תורה שאין מדקדקין בעדות החדש אפילו קדשו החדש על פי עדים ונמצאו זוממים בעדות הרי זה מקודש שנאמר אשר תקראו אותם אל תקרי אותם אלא אתם בקריאת ב"ד תלאו הכתוב ואפילו מוטעין על ידי עדי שקר ואם לא נמצאו דברי העדים למה שנודע בחשבון אין מקבלים אותם דכתיב החדש הזה לכם עדות זו מסורה לכם לחקור את דברי העדים מכווני' אם לאו. אמרו העדים שראו אותה ע"י דבר אחר אין זו ראיה דבעינן ראיה ברור' כמו שהרא' הב"ה למשה כזה ראה וקדש. אמר אחד ראיתיו גבוה בעיני כשתי קומות והשני אמר כשלש קומות מצטרפין דלזה נראה שנים ולזה נראה שלש אבל זה אומר שלש וזה חמש אין מצטרפין דכל כי האי לא טעו ואין עדותן מכוונת ומצטרף אחד מהם עם שני שיעיד כמותו או יהיה ביניהם קומה אחת. אמרו ראונוהו בלא כוונה וכיון שנתכוונו לראותו להעיד לא ראינוהו אין זו עדות דבעינן ראיה אמיתת בלא ספק כזה ראה וקדש ושמא עבים נתקשרו ונראו כלבנה והלכו להם. אמרו שראו אותה בליל שלשים ואע"פ שאמרו שראו אותה ג"כ בשחרית כ"ט הרי אלו נאמנים על ראייתה בליל שלשים ולא נחוש למה שראו בשחרית שנא' עבים היה וכן ראוהו בזמנו אע"פ שלא נראה אח"כ בליל עיבורו אין אנו אחראין אלא לראיית ליל שלשים כשקבלו עדות העדים ונמצאו דבריהם מכוונים ותתקיים העדות.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ראש </b> בית דין אומר מקודש דכתיב וידבר משה את מועדי ה' מכאן שראש ב"ד אומר מקודש וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש מקראי קדש אלה הם מועדי הם יאמרו מועדי תרי זמני דמקראי תרי משמע. ואין מקדשין החדש אלא בשלשה דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים וגו' החדש הזה לכם וגו' עד דאיכא אהרן בהדך ואין ב"ד שקול דבעינן אחרי רבים וליכא ולכן מוסיפין אחד והם שלשה. ואין מקדשין אלא חדש שנראה בזמנו שאם לא נראה בזמנו כבר קדשוהו שמים ולא נצטוו לקדש אלא מה שלא נתקדש עדין. ואין מקדשין אלא ביום ואפילו בגמר דין דכתיב כי חק לישראל הוא דמיירי בקידוש החדש משפט לאלהי יעקב אימת הוי חק בגמר דין שכבר נתקדש וקא קרי ליה לגמר דין חק ומשפט מה משפט ביום דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות ולא בלילה ונחלה איקרי משפט דכתיב והיתה לבני ישראל לחקת משפט אף הכא נמי ביום וכיון שלא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה לא יהיה ראש חדש אלא יום ל"א שאין הראיה קובעת אלא ב"ד שאומרין מקודש היום שקובעים כדילפינן לעיל. ראוהו ב"ד עצמה בסוף יום כ"ט אם עדין לא יצא כוכב של ליל שלשים אומרים מקודש שעדין יום הוא ואין שמיעה גדול מראיה ואם ראוהו בליל שלשים אחר שיצא כוכב של לילה שהם שני כוכבים עם כוכב של יום למחר מושיבין שני דיינים אצל אחד מהם ויעידו השנים בפני השלשה דאי לאו שמיעה על מה יקדשו:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ב"ד </b> שקדשו את החדש בין שוגגין בין מוטעין בין אנוסין הרי זה מקודש דכתיב שלשה פעמים אותם בפרשת שור או כשב אל תקרי אותם אלא אתם אפילו שוגגין מאליהן כסבורין שהוא ראוי להתעבר ומוטעין על ידי עדי שקר דאנוסין הרי זה מעובר וחייבין הכל לתקן המועדות על היום שקדשו בו אע"פ שזה יודע שטעו חייב לסמוך עליהם שאין הדבר מסור אלא להם ומי שצוה לשמור המועדות צוה לסמוך עליהם שנאמר אשר תקראו אותם וגו':
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>עדים </b> שראו את החדש הרי אלו הולכים לב"ד להעיד ואפילו היה שבת. שנא' אשר תקראו אותם במועדם ואיתקש ראש חדש למועד דכתיב מועדיכם ובראשי חדשיכם א"נ דכתיב קרא עלי מועד דתמוז דשילוח מרגלים מלויי מלייה וכלו מ' בט' באב ויום עיבור החדש קרי מועד הזהיר שלא יעבור המועד של זמן קריאתם מקרא קדש היינו קידוש בית דין וכל מקום שנאמר מועד הוא דוחה את השבת. ומן התורה מחללין השבת על כל החדשים כדילפינן דאיקרי מועד וכן העדים המזכים אותם מחללים השבת כיון שאם אינם מכירים אותם אינם מקבלים עדותם הם עיקר העדות והוו בכלל קרא דאשר תקראו אותם וגו' וכמו שא' שראה את החדש הולך ומעיד דשמא ימצא אחר שיעידו עמו כן ההולכים לזכותם אפילו אחד ילך לזכות דשמא ימצא אחר שיצטרף עמו. כל מי שיראה החדש ויהיה ראוי להעיד ויהיה בינו ובין מקום ב"ד פחות מיום אחד מצוה עליו לחלל ואפילו ראהו גדול ואפילו בחילול שבת מלבד ההילוך דכיון דילפינן דדוחה שבת מה לי בהילוך מה לי בדברים הצריכים וכל יום שלשים מקבלים עדות החדש מדאוריתא דהיינו מועדו. אין מחללין שבת לקיים את הר"ח לשלוחין עד שיתקיימו המועדות בזמנן שנאמר אשר תקראו אותם על קריאתם אתה מחלל ואי אתה מחלל על קיומן ויוצאין לשלוחי בית דין להודיע יום שקבעו בו ר"ח מפני תקנת המועדות מדאוריתא דכיון דילפינן דאי אתה מחלל על קיומן משמע דבלא חילול צריכין לקיימן למועדות בזמנן כדכתיב במועדם והיינו בשלוחין ואין יוצאין עד שישמעו מפי ב"ד מקודש כדכתיב אשר תקראו אתם ברישא והדר במועדם דהיינו יציאת השלוחין וכל מקום שהיו השלוחים מגיעים היו עושים יום טוב יום אחד כמו שכתוב בתורה כיון שידעו יום קיבוע החדש ובמקומות שאין שלוחין מגיעים עושים שני ימים מספק דהוי ספקה דאוריתא. ואפילו אחד נאמן להעיד שקדשו בית דין את החדש דכל מילתיה דעבידה לאיגלויי לא משקרי בה אנשי ונחשב בכל מקום בעדות גמורה ואפילו מדאוריתא והכתוב מסרו לחכמים לדעת אי זהו דבר מפורסם וניכר שהן דברי אמת שיהא חשוב בעדות כל שלא באו עדי הכחשה וכמו שכתב הרא"ה ז"ל ביבמות פרק האשה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>בית </b> דין שעיברו את החדש ואחר כמה ימים באו עדים שראו את החדש בזמנה שהוא ליל שלשים אם כוונו עדותן מקדשין אותו וחוזרים ומונים מיום שלשים דכיון דראו אותה בזמנה חייבים לקדש יום שלשים דכתיב החדש הזה וגו' כזה ראה וקדש והא דכתב הרב ז"ל ריש פרקה דאם יש בין העדים וב"ד יותר מיום ולילה לא ילכו שאין עדותן מועלת שכבר נתעבר החדש היינו עצה טובה לעדים שלא ילכו כיון שכבר נתעבר החדש ולא נתחייבו ב"ד לקדשו כיון שלא באו עדים אבל אם הלכו לב"ד והעידו פשיטא שמקבלים עדותן כדהכא ולתירוץ המפרש ז"ל קשיא לי דלא קאמר שאין עדותן מועלת מפני שכבר נקרב הקרבן אלא שכבר נתעבר החדש:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>חדש </b> שמוסיפין על השנה אינו אלא אדר ועושין אותה שנה שני אדרים ראשון ושני ומפני מה מוסיפים חדש זה מפני זמן האביב שיהא פסח באותו זמן שנאמר שמור את חדש האביב שיהא חדש זה בזמן האביב לפי שאם יעברו חדש לפניו שמא תתבשל התבואה במהרה ולא תצטרך השנה לעיבור אבל אם יעשו חדש העיבור קרוב מזמן האביב הם יודעים אם הגיע זמן בישול האביב אם לא וזהו אדר שהוא הקרוב לחדש האביב ולולי תוספת החדש הזה היו חוזרים חדשי השנים חלילה על כל השנה מפני תוספת שנת החמה על שנת הלבנה והיה הפסח בא פעם בימות החמה אחר זמן האביב ופעם בימות הגשמים קודם זמן האביב ורחמנא קרייה חדש האביב.
+
+Halakhah 2
+
+<b>על </b> ג' סימנים מעברים את השנה על התקופה ועל האביב ועל פירות האילן. כיצד ב"ד מחשבין ויודעין אם תהיה תקופת ניסן בששה עשר בניסן או אחר זמן זה מעברין אותה השנה דכתיב בחג הסוכות וחג האסיף תקופת השנה והוא זמן האסיף שבחג דהיינו חולו של מועד שיכול לאסוף בו דבר האבד השמר שיהא בתקופת שנת הנכנסת ולא בתוך תקופת תמוז שהיא משנה לשעברה ואינה תקופת השנה ולכך בעינן מקצת חולו של מועד בתקופה חדשה הילכך כשתקופת ניסן נופלת בתחלת יום י"ו בניסן או בשש שעות ביום מיקלע תקופת תשרי בכ"ב וליכא מקצת חג בתקופת חדשה כיצד טול י"ד יום וחצי דניסן שהוא מלא ואייר וסיון נ"ט ותמוז ואב נ"ט הרי קל"ב וחצי ואלול כ"ט שהוא חסר הרי קס"א וחצי וכ"א דתשרי הרי קפ"ב וחצי ימים שתי תקופות ושל תשרי נופלת בכ"ב לחדש שהרי יש בין תקופה לתקופה צ"א יום ושבע שעות ומחצה ומשום הכי מעברין דליכא מקצת חג בתקופה חדשה אבל נפלה תקופת תשרי ביום כ"א כגון דנפלה תקופת ניסן בליל י"ו לניסן אין מעברין דיום תקופה מתחיל שהוא ראשון לימי תקופה הבאה ואיכא מקצת יום כ"א בתקופה חדשה ולמה יעברו השנה מעתה כדי שיבא זמן הבאת העומר בתקופת ניסן ולא בתוך תקופת טבת ואפילו אם תפול תקופת תשרי תוך החג אם נמשכת תקופת טבת עד י"ו בניסן ולא עד בכלל מעברין דכתיב את חדש האביב שיהא בחידוש שאביב הוא יום תקופת ניסן שניסן קרוי אביב על שם בישול התבואה ובישול התבואה הוא לחשבון החמה שקיץ וחורף אחר חשבון החמה הולכים והזהירך הכתוב לשמרו שיהא בחידוש ואין לשון חידוש נופל אלא בלבנה שמתחדשת בתולדותיה ואשמעינן קרא שיהא ניסן של חמה בתוך יום ט"ו למולד הלבנה שהוא עדין מחידוש הלבנה כדאמר עד מתי מברכין על החדש נהרדעי אמרי עד י"ו משמע דיום ט"ו הוי מן החידוש ומתחלת י"ו ואילך היא ישנה והא דאמרן לעיל דאם נפלה תקופה בתחלת ליל י"ו אין מעברים היינו משום תקופת תשרי דהא איכא מקצת חג בתקופה חדשה אבל משום תקופת ניסן דבעינן תוך חידוש הלבנה מעברין אפילו שנפלה בתחלת י"ו כדילפינן וכן אם עדין לא הגיע האביב אלא עדין אפל הוא מעברין דכתיב שמור את חדש האביב כדי שיהיה האביב מצוי להקריב ממנו עומר התנופה בששה עשר בניסן ואע"פ שהתקופה קודם י"ו בניסן וכן אם לא צמחו פירות האילן שדרכן לצמח בזמן הפסח מעברין מפני שמתאחר זמן בישולם יותר מזמן העצרת ועצרת הוא זמן ביכורים דכתיב וחג הקציר ביכורי מעשיך ואפילו שהתקופה קודם בניסן ונראה דמדאוריתא נמי על כל אחד מאלו מעברין אלא משום דבפירות האילן באביב עבידי דטעו דאיפשר שיתבשלו ויהיה אביב בזמנו ולכך אין סומכין אלא על שניהם מדרבנן כדפ' וכן שאר הדברים שמעברים בשבילם הם מדרבנן.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ואין </b> מעברין אלא בארץ ישראל וביום כדילפינן לעיל בקידוש החדש וביום נמי דהוקש עבור השנה לקידוש החדש מה קידוש החדש ביום כדילפינן לעיל מקרא דכי חק לישראל הוא וגו' אף עיבור שנה ביום. אין מעברין את השנה בניסן דכתיב החדש הזה לכם זה ניסן ואין אחר ניסן משקבעתו זה ניסן אי אתה יכול לעשות זה אדר והאחר ניסן ואין מעברין אלא אדר וכל שאר החדשים אין מעברין דכתיב לחדש שנים עשר הוא חדש אדר ואי מעברין אחד משאר החדשים לא הוי אדר שנים עשר ובמכילתא תני הואיל וחדש מתעבר ושנה מתעברת מה חדש למינוייו אף שנה למינוייה ומה חדש אין תוספת עיבורו אלא בסוף אף שנה אין תוספת עיבורה אלא בסוף והוא אדר ועיבור חדש ועיבור שנה למדנו ג"כ מפשט הכתובים שבנביאים שהרי כתוב במעשה דיהונתן ויהי ממחרת החדש השני וגו' ועיבור השנה מחזקיהו דכתיב ויועץ המלך וגו' לעשות הפסח השני וגו':
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> שאמרנו מקביעות ראש חדש על הראיה ועיבור השנה מפני הזמן אין עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל או בית דין הסמוכים בארץ ישראל שנתנו להם רשות הסנהדרין שכך נאמר למשה ולאהרן החדש הזה לכם ראש חדשים ומפי השמועה למדו איש מאיש מפי משה רבינו שכך היא פירוש הדבר עדות זו תהיה מסורה לכם ולכל העומדים אחריכם במקומכם אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל אין קובעים חדשים ואין מעברים שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבים בו היום ודבר זה הלכה למשה מסיני שבזמן שיש סנהדרין קובעים על פי הראיה ובזמן שאין סנהדרין קובעים על החשבון זה שאנו מחשבים בו היום ואין נזקקים לראיה אלא פעמים היה יום הראיה (פעמים) קודם לו או בפחות יום ומן התורה אפילו בחשבון זה אין חיוב י"ט אלא יום אחד ודרך כל חשבון מולדות ותקופות הם כולם מן התורה וצונו קב"ה לחשב התקופות והמזלות ומולדות הלבנה דכתיב ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אי זו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים זה חישוב תקופות ומזלות שעל ידי זה יודע מתי יצטרך לעבר החדש והשנה ויש במצוה דברים ותקנות מדרבנן סמוכות על לא תסור ועל ושמרתם את משמרתי וחייבים אנו ליזהר בהן: תמו הלכות קידוש החדש מדאוריתא:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7bbf05a4ba23d7e60873093c56f4221867ed5388
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,28 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הלכות </b> מגלה וחנוכה הם שתי מצות מדברי סופרים ואנו חייבים לקיימם מדכתיב לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ואית דאמר שאל אביך ויגדך ודרשו ז"ל מן התורה מקרא מגלה מפסוק כתוב זאת זכרון ואמרו בספר מה שכתוב במגלה ובירושלמי דרבנן הוו יתבין ואמרין המגלה נאמרה למשה מסיני אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ונרות חנוכה גם כן יש להן רמז בתורה בפרשת בהעלותך כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי חלשה דעתו של אהרן אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל ע"י בניך נסים ותשועה וחנוכה שהיא קרויה על שמם והוא חנוכת בני חשמונאי:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הלכות </b> מגלה וחנוכה הם שתי מצות מדברי סופרים ואנו חייבים לקיימם מדכתיב לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ואית דאמר שאל אביך ויגדך ודרשו ז"ל מן התורה מקרא מגלה מפסוק כתוב זאת זכרון ואמרו בספר מה שכתוב במגלה ובירושלמי דרבנן הוו יתבין ואמרין המגלה נאמרה למשה מסיני אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ונרות חנוכה גם כן יש להן רמז בתורה בפרשת בהעלותך כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי חלשה דעתו של אהרן אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל ע"י בניך נסים ותשועה וחנוכה שהיא קרויה על שמם והוא חנוכת בני חשמונאי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..aa167d12413d01ee7e9926003bae53b8c301f560
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,31 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Scroll_of_Esther_and_Hanukkah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הלכות </b> מגלה וחנוכה הם שתי מצות מדברי סופרים ואנו חייבים לקיימם מדכתיב לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ואית דאמר שאל אביך ויגדך ודרשו ז"ל מן התורה מקרא מגלה מפסוק כתוב זאת זכרון ואמרו בספר מה שכתוב במגלה ובירושלמי דרבנן הוו יתבין ואמרין המגלה נאמרה למשה מסיני אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ונרות חנוכה גם כן יש להן רמז בתורה בפרשת בהעלותך כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי חלשה דעתו של אהרן אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל ע"י בניך נסים ותשועה וחנוכה שהיא קרויה על שמם והוא חנוכת בני חשמונאי:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הלכות </b> מגלה וחנוכה הם שתי מצות מדברי סופרים ואנו חייבים לקיימם מדכתיב לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ואית דאמר שאל אביך ויגדך ודרשו ז"ל מן התורה מקרא מגלה מפסוק כתוב זאת זכרון ואמרו בספר מה שכתוב במגלה ובירושלמי דרבנן הוו יתבין ואמרין המגלה נאמרה למשה מסיני אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ונרות חנוכה גם כן יש להן רמז בתורה בפרשת בהעלותך כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי חלשה דעתו של אהרן אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל ע"י בניך נסים ותשועה וחנוכה שהיא קרויה על שמם והוא חנוכת בני חשמונאי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..48f154f7335fced750a90efd42b54af495724e86
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,188 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sheqel Dues
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שקלים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שקלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה מד </b> ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ושואל מאחרים או מוכר כסותו ונותן מחצית השקל כסף שנאמר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. ואינו נותנו מעט אלא כולו כאחד בפעם אחד. דכתיב לא ימעיט ממחצית השקל דאי למימר שיתן חצי שקל הוה סגי לכתוב יתן חצי שקל וקאמר לא ימעיט דרוצה לומר אפי' בנתינת לא ימעיט מחצית שקל.
+
+Halakhah 2
+
+<b>מנין </b> כסף האמור בתורה באונס ומפתה ומוציא שם רע והורג עבד הוא כסף הוא שקל הנאמר בכל מקום בתורה. דבעבד כתיב כסף חמשים שקלים הרי כסף שהוא שקל. ובמפתה כתיב כסף ישקול הרי כסף שהוא שקל. ואונס ומוציא שם רע דלא כתיב בהו שקל אלא כסף ילפי בכסף כסף מה כסף קצוב הנאמר בעבד ובמפתה הוי שקל אף כסף קצוב דחמשים ומאה דאונס ומוציא שם רע הוי שקל. ומשקלו שלש מאות ועשרים שעורה דכתיב עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרים מעין ותניא שש מעה כסף דינר נמצא שקל ג' דינרין ושליש דינר שהם עשרים מעין ומעה שני פונדיונין ופונדיון שני איסרים שכל איסר הוא שמונה פרוטות נמצא מעה שהיא גרה ל"ב פרוטות שהן י"ו שעורה ועשרים גרה הם שלש מאות ועשרים שעורה והסלע הוא ארבעה דינרין שכל דינר ששה מעין שהן כ"ד מעין נמצא תוספת על שקל של משה ארבעה מעין שהוא שתות. ואפילו שהתורה אמרה מחצית של עשרים גרה שהם עשרה גרה עשרה מעין אם המטבע של אותו הזמן גדול מהשקל כסלע שהוא שתות יותר צריך ליתן חצי הסלע שהוא י"ב מעין דכתיב בערכים עשרים גרה יהיה השקל למדנו לשקל שהוא עשרים גרה. ומנין שאם רצה להוסיף עליו מוסיף ת"ל יהיה דמשמע עוד הויה אחרת בתוס' מיקרי שקל אבל אם מטבע של אותו זמן פחות מעשרים גרה לא יפחות למחצית השקל מעשרה גרה שהם מעין דכתיב עשרים גרה הוא ואמרו יכול יפחות ת"ל הוא.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הכל </b> חייבין ליתן מחצית השקל כהנים לוים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים. דכופר נפש הוא ועוד אמרו זה יתנו כמנין זה שהם שנים עשר שבטים יתנו מחצית השקל ולאו לאפוקי גרים ועבדים משוחררים דאינם בכלל י"ב שבטים אלא לאתויי כהנים לוים דהוה אמינא הא כתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה וגו' והואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים באין מתרומות הלשכה היאך שוקלין קמ"ל דכי כתיב לכל מנחת כהן היינו במנחת יחיד אבל מנחת ציבור אפילו הוי לכהנים חלק בה כי הכא נאכלת. אבל נשים ועבדים וקטנים אינם חייבים דכתיב כל העובר על הפקודים ואין אשה ועבד וקטן עוברים על הפקודים דאף ע"ג דהוי מצות עשה שהזמן גרמה ונשים ועבדים פטורים הכא דכתיב כופר נפשו הוה אמינא דחייבים אי לאו דכתיב פקודים ואם נתנו מקבלים מהם דהא הוו בכלל כופר נפש ולא תימא אם מי שהוא חייב שהוא העשיר אינו מרבה כ"ש מי שאינו חייב שלא יתן אבל גוים שנתנו אין מקבלים מהם דכתיב כי תשא את ראש בני ישראל ותרומת הלשכה ממנה באין קרבנות ציבור שהן חובה ולא אתרבו גוים מאיש איש לרבות את הגוים אלא לנדרים ונדבות כדכתיב בקרא לכל נדריהם וגו'.
+
+Halakhah 8
+
+<b>השקלים </b> אינם נוהגים אלא בפני הבית שנאמר ולקחת את כסף הכיפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד בזמן שעבודת אהל מועד וכיוצא בו נוהגת ובזמן שבית המקדש קיים נותנים את השקלים בין בארץ בין בחוצה לארץ דחובת כל ישראל הוא ובזמן שחרב בית המקדש אפילו בארץ ישראל אין נותנין דלעבודת אהל מועד כתיב.
+
+Halakhah 9
+
+<b>וקרוב </b> לר"ח ניסן שהוא עונת תרומה חדשה ממשכנין את מי שלא נתן עדין דאם להדיוט ממשכנין ומחזירין דכתיב אם חבול תחבול כ"ש לגבוה דממשכנין ואין מחזירים דכתיב ולך תהיה צדקה מי שצריך צדקה יצא הקדש שאין צריך צדקה והא דעונת תרומה חדשה הוי מר"ח ניסן מדכתיב זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה חידושי יתרי כתיב לדרשה לומר לך יש חדש שאתה צריך לחדש הקרבנות ולהביאם מתרומה חדשה וגמר שנה שנה מניסן דכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה פרק שני שעירי ובירושלמי ילפינן דכ"א בניסן הוקם המשכן ובו ביום נתרמה תרומה דכתיב ויהי בחדש הראשון וגו' כ"א לחדש הוקם המשכן דכתיב ונתת אותו על עבודת אהל מועד אם כן מיום שהוקם המשכן נתרמה תרומה לעבודת אהל מועד שהם הקרבנות וכך היתה בתחלה בימי המדבר:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מצרפין </b> שקלים בדרבונות מפני משוי הדרך דלא הקפידה תורה אלא לשיווי חצי שקל בכל זמן מאיזה מטבע שיהיה ומשלחין אותן ביד שלוחין למקדש.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כשהוא </b> תורם מתכוין לתרום על הגבוי בין הגיע ללשכה בין לא הגיע ועל העתיד לגבות כדי שיהיה כפרה על ישראל כדכתיב לכפר על נפשותיכם ואי אפשר שכלם יתנו מיד ואפילו הכי אמר קרא לכפר על כולם נראה דמתכוונים על העתיד לגבות:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שנים </b> שנתנו שקל שניהם חייבים בקולבון דילפינן לעיל מעשרים גרה הוא דלא יפחות מחצי שקל וכיון דאם בא לצרף שקל בשני חצאים צריך ליתן תוספת דהיינו קולבון אם כן כשנותן שקל לשנים הוי פחות מחצי שקל לכל אחד ולכך צריכין לתת קולבון. ובירושלמי מפיק ליה מדכתיב זה יתנו כמין מטבע הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו והראה למשה ואמר לו כזה יתנו ולכך קולבון מן התורה. הנותן על יד עני או שכנו דרך הלואה חייב בקולבון. האחין והשותפין פטורין מהקולבון אם נתנו שקל על יד שניהם והוא שלא חלקו האחין מה שהניח להן אביהן והשותפין שנשאו ונתנו במעות השותפות ונשתנה מעות השותפות אבל חלקו האחין או לא נשתנה עדין מעות שהניחו בשותפות חייבים דכל אחד לעצמו וכיון שכל אחד חייב בחצי שקל חייבים בקולבון אם נתנו שניהם שקל אבל כשבאים לפרוע ביחיד דהיינו כדאמר לא נתחייבו מעולם בקולבון כיון שהכל ממון אחד באחין שלא חלקו ובשותפין שנשתנה המעות והרי השקל עובר בשני חצאי שקלים ואינו פוחת ממה שאמרה תורה. הנותן שקל להקדש שיחשבו לו מחצית השקל ויטול חצי שקל לאחר נותן שני קולבונות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מי </b> שאבד שקלו חייב באחריותו עד שימסרנו לגזבר דכתי' זה יתנו דבעינן נתינה לגזבר ואפילו נתרמה תרומה כיון שעדין היה שקלו בידו וכן אם מסרו לשומר חנם לא נפטרו אפילו נתרמה תרומה אלא אם נגנבו נשבע להם ונפטר כדין שומר (שכר) [חנם] דכתיב ולקח בעליו וגו' ונותנים שקליהם פעם אחרת ואם לשומר שכר מסרו ונאנסו אחר שנתרמה תרומה נשבעין לגזברין כדכתיב כי יתן איש אל רעהו וגו' דפרשה שניה נאמרה בשומר שכר והם פטורים שהתרומה תורם על העתיד לגבותו ברשות הקדש הן ואם קודם שנתרמה תרומה נאנס ונשבע לאנשי העיר והם משלמים דשלא ברשות הקדש היו כיון שעדין לא נתרמה תרומה ואם אחר שגבו שנית נמצאו אלו ואלו שקלים ויתנו הראשונים או האחרונים ליד גזבר לשנה זו.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הנותן </b> חצי שקל לחברו ולהוליכו לשקול אותו על ידו ושקלו על עצמו כדי שלא ימשכנו אותו אם נתרמה התרומה מעל השוקל שזה השקל ברשות הקדש הוא שכבר תרמו על העתיד לגבות ונמצא זה הציל עצמו בממון הקדש. ונראה דהיינו כשהוא שומר שכר דאי לאו הכי אמרן לעיל דאפילו נתרמה תרומה לא נפטר דאין מכוונין על העתיד לגבות אלא כשהוא ביד שומר שכר ואם לא נתרמה תרומה לא מעל וחייב ליתן לחברו חצי שקל שנתן לו. וכן הגוזל או הגונב חצי שקל ושקלו יצא וחייב לשלם לבעלים שנים או להוסיף חומש אם כפר ונשבע כדכתיב ישלם שנים לרעהו וכתיב וחמישיתו יוסיף עליו.
+
+Halakhah 11
+
+<b>הנותן </b> מחצית השקל מן ההקדש ונתרמה תרומה ממנו כשיסתפקו ממנה יתחייב במעילה ויצא ידי מחצית השקל לפי שזה ההקדש הקדש היה בכל מקום שהוא ולא נשתנה מההקדש שהיה כשנתנו לתרומת הלשכה וכשיסתפקו ממנה אז חייב קרבן מעילה. נתנו ממעות מעשר שני או שביעית יאכל כנגדן בירושלם או בקדושת שביעית דכתיב במעשר שני ונתת הכסף בכל אשר תאוה וגו' וכל שהוא קדוש אין קדושה חלה עליו דכתיב אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה דמשמע דלא שייך קדושה אחרת בבכור אלא בכורה ובשביעית כתיב כי קדש היא מה קדש תופס דמיו וגו'. היה של עיר הנדחת לא עשה כלום מפני שאסור בהנאה וטעון שריפה כדכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה וגו'.
+
+Halakhah 12
+
+<b>המפריש </b> שקלו ונמצא שאינו חייב לא קדש הפריש שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחד האחרון לא קדש ואם בבת אחד השני מותר שקלים. הפריש שקלו ומת יפול לנדבה דאין כפרה למת ושקלים לכפרה כדכתיב לכפר על וגו'. מותר מה שהפריש לשקלים חולין דכתיב העשיר לא ירבה וגו'. מעות שנמצאו בין תיבה לתיבה יפלו לקרוב דחזקה מן הקרוב הם ומן התורה סומכים על החזקות דכתיב ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית וגו' דילמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא אלא לאו משום דאמר אוקי אחזקה מחצה על מחצה להחמיר דהוי ספקה דאוריתא ולחומרא כדגמרי' באזהרת ל"ט וכל מעות הנמצאות בהר הבית חולין חזקה שאין הגזבר מוציא מהלשכה עד שהוא מחללן על הבהמות שלוקח לקרבנות ומן התורה סמכינן על החזקות כדלעיל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>תרומת </b> הלשכה לוקחין ממנה תמידין ומוספין וכל קרבנות ציבור וצרכיהן וצרכי עשייתן שעל תרומת שקלים נאמר לכפר על נפשותיכם שהקרבנות לכפרה הם באים אבל פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה אין באים מתרומת הלשכה דלאו אדעתא דהכי הביאו שקליהם שהרי לא היו יודעים שיחטאו. פרוכות של שערים ומנורה וכלי שרת ובגדי כהונה שעובדים בהם במקדש כולם מתרומת הלשכה דהוו כולהו צרכי ציבור וקרבן בכלל הכתוב לכפר על נפשותיכם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> הבהמות הנמצאות בירושלם או קרוב לה וגו' תקנות חכמים ז"ל אלא חביתי כהן גדול שמת שיקריבום מתרומת הלשכה מדאוריתא דכתיב בחביתי כהן גדול חק עולם כליל תקטר ודרשי' משל עולם משל ציבור מתרומת הלשכה ותמיה לי על הרב ז"ל דבשקלים פסק כר' שמעון כי הכא ובמנחות כר' יודה דקאמר משל יורשים היה בא ולא משל ציבור. מבקרי מומין ומלמד הלכות שחיטה וקמיצה ונשים המגדלות בניהן לפרה כולן נוטלין שכר מתרומת הלשכה דכולהו צריכי קרבנות ציבור הן. שומרי ספיחי שביעית לעומר ושתי הלחם נוטלים מתרומת הלשכה. כבש פרה ושעיר המשתלח וכן מזבח העולה והיכל ועזרות נעשין משיירי הלשכה. אמת המים שבירושלם וחומת ירושלם ומגדלותיה וכל צרכי העיר באין משיירי הלשכה משום דהוו צרכי ציבור. ואין מקבלין מגוי ואפילו מגר תושב לדברים אלו דכתיב לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו וכתיב ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מותר </b> תרומת הלשכה ושיירי הלשכה לוקחין בו בהמות לקרבן והן קיץ למזבח אבל לא עופות שאין בקרבנות הציבור עוף אי משום דכתיב בהו נפש דמשמע יחיד אי משום דכתיב והקריב מן התורים היחיד מביא עוף ואין הציבור מביאין עוף. שקלים שלא הספיקו לקרבנות מוציאין את הראוי להם מקדשי בדק הבית אבל אין קדשי בדק הבית מוציאים את הראוי לו מקדשי מזבח דלכפר על נפשותיכם קאמר קרא ולא לבדק הבית.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>משיגיע </b> ראש חדש ניסן אין מקריבין קרבנות ציבור אלא מתרומה חדשה כדילפינן לעיל מזאת עולת חדש וגו' ואם לא באה החדשה לוקחין מן הישנה דחדוש הקרבנות דילפינן היינו כשיש תרומה חדשה ואם הגיע ראש חדש ניסן שצריכים להקריב מתרומה חדשה והיה להם בהמות לתמידין מתרומה ישנה פודין אותן וכן במותר מחללין אותו על שכר האומנים וחוזרים ולוקחים את הקטרת מהן מתרומה חדשה כדי להקריבה מתרומה כדאמר ויש במצוה תקנות חכמים ז"ל ואסור לעבור עליהם וכבר אמר שלמה ע"ה ופורץ גדר ישכנו נחש:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7dc294170ab2abcf80c8047d6da53241db7e27b3
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,191 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sheqel Dues
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שקלים
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Sheqel_Dues
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שקלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה מד </b> ליתן כל איש מישראל מחצית השקל בכל שנה. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ושואל מאחרים או מוכר כסותו ונותן מחצית השקל כסף שנאמר העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. ואינו נותנו מעט אלא כולו כאחד בפעם אחד. דכתיב לא ימעיט ממחצית השקל דאי למימר שיתן חצי שקל הוה סגי לכתוב יתן חצי שקל וקאמר לא ימעיט דרוצה לומר אפי' בנתינת לא ימעיט מחצית שקל.
+
+Halakhah 2
+
+<b>מנין </b> כסף האמור בתורה באונס ומפתה ומוציא שם רע והורג עבד הוא כסף הוא שקל הנאמר בכל מקום בתורה. דבעבד כתיב כסף חמשים שקלים הרי כסף שהוא שקל. ובמפתה כתיב כסף ישקול הרי כסף שהוא שקל. ואונס ומוציא שם רע דלא כתיב בהו שקל אלא כסף ילפי בכסף כסף מה כסף קצוב הנאמר בעבד ובמפתה הוי שקל אף כסף קצוב דחמשים ומאה דאונס ומוציא שם רע הוי שקל. ומשקלו שלש מאות ועשרים שעורה דכתיב עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרים מעין ותניא שש מעה כסף דינר נמצא שקל ג' דינרין ושליש דינר שהם עשרים מעין ומעה שני פונדיונין ופונדיון שני איסרים שכל איסר הוא שמונה פרוטות נמצא מעה שהיא גרה ל"ב פרוטות שהן י"ו שעורה ועשרים גרה הם שלש מאות ועשרים שעורה והסלע הוא ארבעה דינרין שכל דינר ששה מעין שהן כ"ד מעין נמצא תוספת על שקל של משה ארבעה מעין שהוא שתות. ואפילו שהתורה אמרה מחצית של עשרים גרה שהם עשרה גרה עשרה מעין אם המטבע של אותו הזמן גדול מהשקל כסלע שהוא שתות יותר צריך ליתן חצי הסלע שהוא י"ב מעין דכתיב בערכים עשרים גרה יהיה השקל למדנו לשקל שהוא עשרים גרה. ומנין שאם רצה להוסיף עליו מוסיף ת"ל יהיה דמשמע עוד הויה אחרת בתוס' מיקרי שקל אבל אם מטבע של אותו זמן פחות מעשרים גרה לא יפחות למחצית השקל מעשרה גרה שהם מעין דכתיב עשרים גרה הוא ואמרו יכול יפחות ת"ל הוא.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הכל </b> חייבין ליתן מחצית השקל כהנים לוים וישראלים וגרים ועבדים משוחררים. דכופר נפש הוא ועוד אמרו זה יתנו כמנין זה שהם שנים עשר שבטים יתנו מחצית השקל ולאו לאפוקי גרים ועבדים משוחררים דאינם בכלל י"ב שבטים אלא לאתויי כהנים לוים דהוה אמינא הא כתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה וגו' והואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים באין מתרומות הלשכה היאך שוקלין קמ"ל דכי כתיב לכל מנחת כהן היינו במנחת יחיד אבל מנחת ציבור אפילו הוי לכהנים חלק בה כי הכא נאכלת. אבל נשים ועבדים וקטנים אינם חייבים דכתיב כל העובר על הפקודים ואין אשה ועבד וקטן עוברים על הפקודים דאף ע"ג דהוי מצות עשה שהזמן גרמה ונשים ועבדים פטורים הכא דכתיב כופר נפשו הוה אמינא דחייבים אי לאו דכתיב פקודים ואם נתנו מקבלים מהם דהא הוו בכלל כופר נפש ולא תימא אם מי שהוא חייב שהוא העשיר אינו מרבה כ"ש מי שאינו חייב שלא יתן אבל גוים שנתנו אין מקבלים מהם דכתיב כי תשא את ראש בני ישראל ותרומת הלשכה ממנה באין קרבנות ציבור שהן חובה ולא אתרבו גוים מאיש איש לרבות את הגוים אלא לנדרים ונדבות כדכתיב בקרא לכל נדריהם וגו'.
+
+Halakhah 8
+
+<b>השקלים </b> אינם נוהגים אלא בפני הבית שנאמר ולקחת את כסף הכיפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד בזמן שעבודת אהל מועד וכיוצא בו נוהגת ובזמן שבית המקדש קיים נותנים את השקלים בין בארץ בין בחוצה לארץ דחובת כל ישראל הוא ובזמן שחרב בית המקדש אפילו בארץ ישראל אין נותנין דלעבודת אהל מועד כתיב.
+
+Halakhah 9
+
+<b>וקרוב </b> לר"ח ניסן שהוא עונת תרומה חדשה ממשכנין את מי שלא נתן עדין דאם להדיוט ממשכנין ומחזירין דכתיב אם חבול תחבול כ"ש לגבוה דממשכנין ואין מחזירים דכתיב ולך תהיה צדקה מי שצריך צדקה יצא הקדש שאין צריך צדקה והא דעונת תרומה חדשה הוי מר"ח ניסן מדכתיב זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה חידושי יתרי כתיב לדרשה לומר לך יש חדש שאתה צריך לחדש הקרבנות ולהביאם מתרומה חדשה וגמר שנה שנה מניסן דכתיב ראשון הוא לכם לחדשי השנה פרק שני שעירי ובירושלמי ילפינן דכ"א בניסן הוקם המשכן ובו ביום נתרמה תרומה דכתיב ויהי בחדש הראשון וגו' כ"א לחדש הוקם המשכן דכתיב ונתת אותו על עבודת אהל מועד אם כן מיום שהוקם המשכן נתרמה תרומה לעבודת אהל מועד שהם הקרבנות וכך היתה בתחלה בימי המדבר:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מצרפין </b> שקלים בדרבונות מפני משוי הדרך דלא הקפידה תורה אלא לשיווי חצי שקל בכל זמן מאיזה מטבע שיהיה ומשלחין אותן ביד שלוחין למקדש.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כשהוא </b> תורם מתכוין לתרום על הגבוי בין הגיע ללשכה בין לא הגיע ועל העתיד לגבות כדי שיהיה כפרה על ישראל כדכתיב לכפר על נפשותיכם ואי אפשר שכלם יתנו מיד ואפילו הכי אמר קרא לכפר על כולם נראה דמתכוונים על העתיד לגבות:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שנים </b> שנתנו שקל שניהם חייבים בקולבון דילפינן לעיל מעשרים גרה הוא דלא יפחות מחצי שקל וכיון דאם בא לצרף שקל בשני חצאים צריך ליתן תוספת דהיינו קולבון אם כן כשנותן שקל לשנים הוי פחות מחצי שקל לכל אחד ולכך צריכין לתת קולבון. ובירושלמי מפיק ליה מדכתיב זה יתנו כמין מטבע הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו והראה למשה ואמר לו כזה יתנו ולכך קולבון מן התורה. הנותן על יד עני או שכנו דרך הלואה חייב בקולבון. האחין והשותפין פטורין מהקולבון אם נתנו שקל על יד שניהם והוא שלא חלקו האחין מה שהניח להן אביהן והשותפין שנשאו ונתנו במעות השותפות ונשתנה מעות השותפות אבל חלקו האחין או לא נשתנה עדין מעות שהניחו בשותפות חייבים דכל אחד לעצמו וכיון שכל אחד חייב בחצי שקל חייבים בקולבון אם נתנו שניהם שקל אבל כשבאים לפרוע ביחיד דהיינו כדאמר לא נתחייבו מעולם בקולבון כיון שהכל ממון אחד באחין שלא חלקו ובשותפין שנשתנה המעות והרי השקל עובר בשני חצאי שקלים ואינו פוחת ממה שאמרה תורה. הנותן שקל להקדש שיחשבו לו מחצית השקל ויטול חצי שקל לאחר נותן שני קולבונות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מי </b> שאבד שקלו חייב באחריותו עד שימסרנו לגזבר דכתי' זה יתנו דבעינן נתינה לגזבר ואפילו נתרמה תרומה כיון שעדין היה שקלו בידו וכן אם מסרו לשומר חנם לא נפטרו אפילו נתרמה תרומה אלא אם נגנבו נשבע להם ונפטר כדין שומר (שכר) [חנם] דכתיב ולקח בעליו וגו' ונותנים שקליהם פעם אחרת ואם לשומר שכר מסרו ונאנסו אחר שנתרמה תרומה נשבעין לגזברין כדכתיב כי יתן איש אל רעהו וגו' דפרשה שניה נאמרה בשומר שכר והם פטורים שהתרומה תורם על העתיד לגבותו ברשות הקדש הן ואם קודם שנתרמה תרומה נאנס ונשבע לאנשי העיר והם משלמים דשלא ברשות הקדש היו כיון שעדין לא נתרמה תרומה ואם אחר שגבו שנית נמצאו אלו ואלו שקלים ויתנו הראשונים או האחרונים ליד גזבר לשנה זו.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הנותן </b> חצי שקל לחברו ולהוליכו לשקול אותו על ידו ושקלו על עצמו כדי שלא ימשכנו אותו אם נתרמה התרומה מעל השוקל שזה השקל ברשות הקדש הוא שכבר תרמו על העתיד לגבות ונמצא זה הציל עצמו בממון הקדש. ונראה דהיינו כשהוא שומר שכר דאי לאו הכי אמרן לעיל דאפילו נתרמה תרומה לא נפטר דאין מכוונין על העתיד לגבות אלא כשהוא ביד שומר שכר ואם לא נתרמה תרומה לא מעל וחייב ליתן לחברו חצי שקל שנתן לו. וכן הגוזל או הגונב חצי שקל ושקלו יצא וחייב לשלם לבעלים שנים או להוסיף חומש אם כפר ונשבע כדכתיב ישלם שנים לרעהו וכתיב וחמישיתו יוסיף עליו.
+
+Halakhah 11
+
+<b>הנותן </b> מחצית השקל מן ההקדש ונתרמה תרומה ממנו כשיסתפקו ממנה יתחייב במעילה ויצא ידי מחצית השקל לפי שזה ההקדש הקדש היה בכל מקום שהוא ולא נשתנה מההקדש שהיה כשנתנו לתרומת הלשכה וכשיסתפקו ממנה אז חייב קרבן מעילה. נתנו ממעות מעשר שני או שביעית יאכל כנגדן בירושלם או בקדושת שביעית דכתיב במעשר שני ונתת הכסף בכל אשר תאוה וגו' וכל שהוא קדוש אין קדושה חלה עליו דכתיב אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה דמשמע דלא שייך קדושה אחרת בבכור אלא בכורה ובשביעית כתיב כי קדש היא מה קדש תופס דמיו וגו'. היה של עיר הנדחת לא עשה כלום מפני שאסור בהנאה וטעון שריפה כדכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה וגו'.
+
+Halakhah 12
+
+<b>המפריש </b> שקלו ונמצא שאינו חייב לא קדש הפריש שנים ונמצא שאינו חייב אלא אחד האחרון לא קדש ואם בבת אחד השני מותר שקלים. הפריש שקלו ומת יפול לנדבה דאין כפרה למת ושקלים לכפרה כדכתיב לכפר על וגו'. מותר מה שהפריש לשקלים חולין דכתיב העשיר לא ירבה וגו'. מעות שנמצאו בין תיבה לתיבה יפלו לקרוב דחזקה מן הקרוב הם ומן התורה סומכים על החזקות דכתיב ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית וגו' דילמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא אלא לאו משום דאמר אוקי אחזקה מחצה על מחצה להחמיר דהוי ספקה דאוריתא ולחומרא כדגמרי' באזהרת ל"ט וכל מעות הנמצאות בהר הבית חולין חזקה שאין הגזבר מוציא מהלשכה עד שהוא מחללן על הבהמות שלוקח לקרבנות ומן התורה סמכינן על החזקות כדלעיל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>תרומת </b> הלשכה לוקחין ממנה תמידין ומוספין וכל קרבנות ציבור וצרכיהן וצרכי עשייתן שעל תרומת שקלים נאמר לכפר על נפשותיכם שהקרבנות לכפרה הם באים אבל פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה אין באים מתרומת הלשכה דלאו אדעתא דהכי הביאו שקליהם שהרי לא היו יודעים שיחטאו. פרוכות של שערים ומנורה וכלי שרת ובגדי כהונה שעובדים בהם במקדש כולם מתרומת הלשכה דהוו כולהו צרכי ציבור וקרבן בכלל הכתוב לכפר על נפשותיכם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כל </b> הבהמות הנמצאות בירושלם או קרוב לה וגו' תקנות חכמים ז"ל אלא חביתי כהן גדול שמת שיקריבום מתרומת הלשכה מדאוריתא דכתיב בחביתי כהן גדול חק עולם כליל תקטר ודרשי' משל עולם משל ציבור מתרומת הלשכה ותמיה לי על הרב ז"ל דבשקלים פסק כר' שמעון כי הכא ובמנחות כר' יודה דקאמר משל יורשים היה בא ולא משל ציבור. מבקרי מומין ומלמד הלכות שחיטה וקמיצה ונשים המגדלות בניהן לפרה כולן נוטלין שכר מתרומת הלשכה דכולהו צריכי קרבנות ציבור הן. שומרי ספיחי שביעית לעומר ושתי הלחם נוטלים מתרומת הלשכה. כבש פרה ושעיר המשתלח וכן מזבח העולה והיכל ועזרות נעשין משיירי הלשכה. אמת המים שבירושלם וחומת ירושלם ומגדלותיה וכל צרכי העיר באין משיירי הלשכה משום דהוו צרכי ציבור. ואין מקבלין מגוי ואפילו מגר תושב לדברים אלו דכתיב לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו וכתיב ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מותר </b> תרומת הלשכה ושיירי הלשכה לוקחין בו בהמות לקרבן והן קיץ למזבח אבל לא עופות שאין בקרבנות הציבור עוף אי משום דכתיב בהו נפש דמשמע יחיד אי משום דכתיב והקריב מן התורים היחיד מביא עוף ואין הציבור מביאין עוף. שקלים שלא הספיקו לקרבנות מוציאין את הראוי להם מקדשי בדק הבית אבל אין קדשי בדק הבית מוציאים את הראוי לו מקדשי מזבח דלכפר על נפשותיכם קאמר קרא ולא לבדק הבית.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>משיגיע </b> ראש חדש ניסן אין מקריבין קרבנות ציבור אלא מתרומה חדשה כדילפינן לעיל מזאת עולת חדש וגו' ואם לא באה החדשה לוקחין מן הישנה דחדוש הקרבנות דילפינן היינו כשיש תרומה חדשה ואם הגיע ראש חדש ניסן שצריכים להקריב מתרומה חדשה והיה להם בהמות לתמידין מתרומה ישנה פודין אותן וכן במותר מחללין אותו על שכר האומנים וחוזרים ולוקחים את הקטרת מהן מתרומה חדשה כדי להקריבה מתרומה כדאמר ויש במצוה תקנות חכמים ז"ל ואסור לעבור עליהם וכבר אמר שלמה ע"ה ופורץ גדר ישכנו נחש:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bc8993dec45250b6bc01785ff8417327c04cb2f5
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,448 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה מא </b> לשמוע תרועת השופר בראש השנה. שנאמר יום תרועה יהיה לכם ומנין שבשופר תלמוד לומר והעברת שופר תרועה אין לי אלא ביובל בראש השנה מנין ת"ל בחדש השביעי שאין ת"ל בחדש השביעי דהא כתב לן בכמה דוכתי דיום הכיפורים בחדש השביעי והכא יום הכיפורים כתיב ביום הכיפורים תעבירו אלא מה ת"ל בחדש השביעי שיהיו כל התרועות של חודש השביעי כזה. ובספרי איתא כתיב תרועה בראש השנה וביובל מה תרועת יובל בשופר אף תרועת ראש השנה בשופר. וכל השופרות כשרים מדאוריתא דפשוט וכפוף לא כתיב בתורה אלא תעבירו שופר כתיב ביובל וגמרה ר"ה מיניה חוץ ממה שלא נקרא שופר אלא קרן דפסול מדאוריתא דשופר כתיב. ולמצוה הוא דבעו של איל כדאמר תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>שופר </b> של ע"ג כשר מדאוריתא דאע"ג דנשתמשו בו לע"ג ונאסר בהנאה כדכתיב אבד תאבדון וגו' בכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר אפילו הכי מצות לאו ליהנות נתנו אין קיומם הנאת הגוף אלא עבודת עבד לרבו ואם של ע"ז של ישראל הוא לא יצא דאין לה בטלה עולמית כדילפינן מושם בסתר וכתותי מכתת שיעורה וה"ה תקרובת ע"ז שמסרוה לפניו לשם דורון דקי"ל דאין לה בטלה עולמית דאיתקש למת דכתיב ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה כדילפינן שם שם מעגלה ערופה אף תקרובת ע"ז אסור בהנאה. ושל עיר הנדחת נמי לא יצא דכתותי מיכתת שיעוריה דהא לשריפה קאי כדכתיב ושרפת וגו' וכשרוף דמי כדילפינן דכל העומד לישרף או לינתץ כשרוף או כנתוץ דמי מבית המוחלטת דלא הוה מטמאת בביאה משום דעומדת לינתץ אי לאו דאמר קרא ונתץ את הבית דאפילו בשעת נתינה קרוי בית הא לאו הכי לא דכל העומד לינתץ כנתוץ דמי ובשופר בעינן שיעור כדלקמן. אבל בשופר הגזול ושל עולה יצא דאין בקול גזל ומעילה וגם אינו נהנה דמצות לאו ליהנות נתנו וגו'. והראב"ד כתב בירושלמי דאע"ג דיש בקול דין גזל יום תרועה יהיה לכם כתיב דמשמע לכם מכל מקום. והמודר הנאה מחברו או משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה דמצות לאו ליהנות נתנו כדאמר ולאו הנאה הוא.
+
+Halakhah 4
+
+<b>שופר </b> של ראש השנה אין מחללין עליו י"ט לא בדבר שהוא משום שבות ואין צריך לומר בדבר שהוא משום מלאכה. משום דשופר עשה ויו"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. דכיון דגלי קרא בציצית דאתי עשה דציצית ודחי לא תעשה דכלאים משמע דעשה ולא תעשה לא דחי. והכא אפילו לא תעשה גרידה לא הוה דחי משום דבעידנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה. ומאי דקאמר עשה ולא תעשה קושטא דמילתא קאמר אבל לא צריך. ומשום הכי נמי עשו חיזוק חכמים לדבריהם כשל תורה דלא דחי שבות דידהו משום דהוו מכשירין דהא גופא דתקיעה שבות היא ודחיה לה עשה דשופר משום דבעידנא דמעקר לשבות מקיים ליה לעשה אבל מכשירים דמעקר ליה לשבות ואכתי לא מקיים עשה לא דכיון דנתנה תורה מקום לחכמים לאסור מה שאסרו משום שבות העמידו דבריהם אפילו היכא דאתי לידי דחיית עשה כיון דבההיא עידנא לא מקיים ליה לעשה כדאמר והוה איפשר לעשות מכשיר דמצוה מבעוד יום. ומים או יין כדי לצחצחו מותר ליתן בתוכו ביו"ט ולא יתן לתוכו מי רגלים לעולם שלא יהו מצות בזויות עליו כדילפינן מושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יכסה ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>ושיעור </b> דשופר נראה דהוי בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני דשיעור שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן טפח הוי דהוא ד' אצבעות בגודל. נסדק לארכו פסול אי משום שתי שופרות כדפרש"י ז"ל ואנן חד שופר בעינן. אי משום דלאו שם שופר עליו אלא כחתיכת שופר שתקנה. נסדק לרחבו אם נשתייר כשיעור לצד הפה כשר דהוה ליה כאלו ניטל כל מה שלמעלה ואע"ג דלאו שופר שלם הוא לא איכפת לן בהכי אלא אשיעורא דאי הוה קפדינן אשלם לא הוה ביה שיעורא. ניקב אם סתמו שלא במינו פסול ואפילו נשתייר רובו שלם ואפילו לא היה מעכב עכשיו סתימת הנקבים את התקיעה פסול כיון דבסתימת שלא במינו חזרה התקיעה לכמו שהיתה קודם שניקב הרי קול שופר ודבר אחר אף ע"ג דהשתא לא מעכב סתמו במינו אם נשתייר רובו שלם ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה הרי זה כשר דאי מעכבי הנקבים שנסתמו אף ע"ג דנשתייר רוב שלם הוי פסול דהוי שופר ודבר אחר ואי לא נשתייר רובו שלם אף ע"ג דלא מעכב השתא את התקיעה נמי פסול דהוה כדבק שברי שופרות דפסול דשופר אחד אמר רחמנא ולא ב' או ג'. קדחו בזכרותו שהוא עצם הבולט מן הראש ונכנס לתוכו ומוציאין אותו והוא לא הוציאו אלא נקב את הזכרות כשר שמין במינו אינו חוצץ והוי הקול מן השופר. והא דמין במינו אינו חוצץ ילפי' מדבעינן בכלי שרת לקיחה ממש דכתיב ולקח והיינו המזרק שבו הדם ואי הוי מזרק תוך מזרק לא הוי חציצה דהוי דרך שירות כדנילף במצות לולב. דבק שברי שופרות עד שהשלימו לאחד פסול דהוה ליה ב' או ג' שופרות וקרא שופר קאמר. הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול דהוה ליה שני שופרות. צפהו זהב מבפנים או במקום הנחת פיו פסול ואם מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה נמי פסול טעמא דכולם לפי שאין הקול קול שופר אלא קול זהב ואם לא נשתנה קולו כשצפהו מבחוץ כשר דקול שופר הוי. וטעמא דפסול כשצפהו במקום הנחת פה דאינו מגיע פיו לשופר וכתיב והעברת דמשמע דהוא עצמו מעביר הקול בשופר והיינו כשמגיע לשופר. נתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא דחיצון כמאן דליתיה אבל אם שמע קול חיצון לא יצא שהקול יוצא באויר שבין חיצון לפנימי והיינו ב' או ג' שופרות. הרחיב את הקצר וקיצר את הרחב פסול דכתיב והעברת ובעינן דרך העברתו כדרך שהאיל מעבירו בראשו בבהמה מחיים היה ארוך וקצרו כשר דלא תימא דפסול משום דכתיב והעברת שופר אלא כיון דאית ביה שיעור כשר. גרדו בין מבפנים בין מבחוץ אפילו העמידו על גלדו כשר דאכתי שופר הוי. וכל הקולות כשר בשופר והעברת קול שופר הוא דבעינן לא שנא דק או עבה או צח כשר. התוקע לתוך הבור או המערה או חבית גדולה העומדים בפנים יצאו דשמעו קול שופר אבל עומדים בחוץ לא יצאו אי דשמעו קול הברה ואנן בעינן קול שופר לחוד:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הכל </b> חייבים לשמוע קול שופר כהנים לוים וישראלים. דלא תימא כהנים לוים דליתנהו במצות יובל דמוכרים לעולם וגואלים לעולם ליתנהו נמי בתקיעת שופר קמ"ל דנהי דליתנהו בכל דין השמטת קרקע אבל בהשמטת כספים ושילוח עבדים איתנהו ולהכי איתנהו נמי בתקיעת שופר. וגרים ועבדים משוחררים נמי דחייבים בכל המצות אבל נשים ועבדים וקטנים פטורים משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמה וכל מצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות. כדילפינן מתפילין דכתיב בהו למען תהיה תורת ה' בפיך הוקשה כל התורה לתפילין מה תפילין מצות עשה שהזמן גרמה דכתיב מימים ימימה ונשים פטורות דאיתקוש תפילין לתלמוד תורה דכתיב ושננתם וקשרתם ונשים פטורות מתלמוד תורה דכתיב לבניך הכי נמי דתפילין ואיתקש כל התורה כולה במצות עשה שהזמן גרמה לתפילין כדאמר. ועבדים אתקשו לאשה בגזירה שוה דלה לה כתיב באשה וכתב לה ספר כריתות וכתיב בשפחה חרופה או חפשה לא ניתן לה מה אשה פטורה ממצות עשה שהזמן גרמה אף עבדים וקטנים דלאו בני חיוב מצוה נינהו. מי שחציו עבד וחציו בן חורין וטומטום ואנדרוגינוס חייבים טומטום שמא זכר הוא ואנדרוגינוס נמי דבריה בפני עצמה היא ולאו אשה הוא. השומע תקיעת שופר ממי שאינו חייב לא יצא דתוקע ושומע כולהו מחד קרא נפקין וכי היכי דשומע בר חיוב הכי נמי תוקע. אנדרוגינוס מוציא את מינו ולא שאינו מינו דאף על גב דהוי חייב לא מפיק לאנשים דהוו ודאי בני חיובא. טומטום אפילו מינו אינו מוציא דשמא השומע זכר והיא נקבה לכשקרע ומי שחציו עבד אפילו עצמו אינו מוציא דלא אתי צד עבדות שבו ומפיק צד חירות שבו וכיצד יצא ידי חובתו שישמע מבן חורין שיתקע לו דבין בתקיעה בין בשמיעה נפיק איניש ידי חובתיה דקרא קאמר יום תרועה ולא קפיד אתוקע או אשומע אלא בחד מתרי גווני נפיק.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>המתעסק </b> בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו ונראה דכוונת שומע ומשמיע דבעינן למאן דאמר מצות צריכות כוונה היינו מדרבנן.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>י"ט </b> של ראש השנה שחל להיות בשבת תוקעין מדאוריתא אלא שחכמים העמידו דבריהם לעשות גדר שלא יבא לידי איסור סקילה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כמה </b> תקיעות חייב אדם לשמוע בראש השנה תשע. לפי שנאמרה תרועה ביובל ובראש השנה ג' פעמים וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה דכתיב והעברת שופר תרועה הרי פשוטה לפניה תעבירו שופר הרי פשוטה לאחריה ומפי השמועה למדו שכל תרועה של חדש השביעי אחד הן בין בראש השנה בין ביובל של יום הכיפורים שאין ת"ל בחדש השביעי דהא ידענא דיום כיפור בחדש השביעי הוא אלא אתא לאשמועינן דכל תרועות של חדש השביעי זה כזה. ומנין לג' של שלש שלש דכתיב תרועה ג' פעמים בר"ה וביובל ומנין ליתן האמור של זה בזה ת"ל שביעי שביעי לג"ש נאמר בראש השנה בחדש השביעי ונאמר ביובל והעברת שופר תרועה בחדש השביעי הא כיצד ג' שהן תשע והשתא דאתי בג"ש הקשה דלעיל לתקיעה לפניה ולאחריה לא צריך. תרועה האמורה בתורה מספקא לן אם היא היללה או האנחה או שניהן כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה ולכך אנו עושים הכל לצאת מידי ספק תרועה דמתרגמא יבבא ובאימיה דסיסרא כתיב נשקפה ותיבב והיינו או גנוחי גנחה או ילולי יללה. נמצא מנין התקיעות ל' כדי לצאת מכל ספק ובסימן תשר"ת היה נראה לומר שהיה יוצא ידי ספק מדאוריתא דההפסקה נראה דהוי דרבנן אלא דאפשר דאהפסקה נמי חיישינן מדאוריתא ולא נפיק ידי חובתיה דכתיב והעברת ותעבירו דמינייהו ילפינן פשוטה לפניה ולאחריה ומשמע לפניה דוקא ולאחריה דוקא בלא הפסק שום תקיעה בנתים והכא דאיכא הפסק בין תקיעה ראשונה ליבבא אי תרועה דקרא הוי יבבות לא נפיק ידי חובתיה מדאוריתא דהא דאמר שמע ט' תקיעות בט' שעות יצא שאני הכא דהפסיק בתקיעה אחרת לשם מצוה כדכתב הרמב"ן ז"ל. שיעור תרועה כשתי תקיעות למאן דסבירא להו שיעור תקיעה אחד כתרועה אפשר דילפינן ליה מדכתיב והעברת שופר תרועה דמשמע שתהא העברה כשיעור התרועה ולפי' הרב ז"ל נראה דהכי קים להו דשיעור תרועה כשתי תקיעות והוי בכלל שיעורין הל"מ והכי נמי שיעור ג' שברים כתרועה ואף על גב דתקיעה אית לה שיעור כדאמר אם האריך בה כשתים לא עלתה לו אלא אחת דלמעלה לית בה שיעור דפסוקי תקיעתה בעינן דבכל תרועה בעינן העברה חדא בתחלה וחדא בסוף כדילפינן והאי כולה חדא היא. שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא כיון ששמען כסדרן אבל שמען מט' בני אדם כאחד לא יצא דבעינן תקיעה לפני התרועה ואחריה והכא כולהו הוו בבת אחת ואינו יוצא ידי חובתו עד שישמע כל הט' תקיעות כדילפינן דכולהו חדא מצוה נינהו ואית דאמר בגמרא דחד מדאוריתא ותרי מדברי סופרים דקראי דוהעברת שופר תרועה ויום תרועה יהיה לכם לתלמודו הוא בא כדאיתא התם. ויש במצוה זו ציוויין ואזהרות מדרבנן סמוכים אלא תסור ואקרא דושמרתם את משמרתי ורובן יש להן סמך מן המקרא בברכות של ראש השנה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה מב </b> לישב בסוכה כל ז' ימי החג דכתיב בסוכות תשבו ז' ימים. שיעור הסוכה גובהה אין פחות מעשרה טפחים ולא יתר על עשרים אמה ורחבה אין פחות משבעה טפחים על שבעה טפחים. גובהה אין פחות מעשרה ילפינן דעד עשרה הוא דחשיב רשות ובפחות מעשרה חלל לא חשיב סכך דכתיב בבית עולמים והבית אשר בנה שלמה שלשים אמה קומתו וכתיב קומת הכרוב האחד עשר אמות וכן הכרוב השני ותניא מה מצינו בבית עולמים כרובים בשליש הבית הן עומדים משכן נמי כרובים בשליש הבית הן עומדין ומשכן כמה הוי עשר אמות דכתיב עשר אמות אורך הקרש כמה הוי להו שיתין פושכיה תילתא כמה הוי עשרים פושכי נמצא גובה הכרובים של משכן כלה לסוף עשרים טפחים מן הארץ והם עומדים על הכפורת דל עשרה דארון וכפורת דארון הוי ט' דכתיב אמה וחצי קומתו וכפורת טפח דכתיב אל פני הכפורת ואין פני פחות מטפח פשו להו עשרה לכרובים וכתיב ויהיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת אלמא מכנפיהם ולמטה עד הכפורת והוי סכך וכנפיהן למעלה לגובהן היו פרוסות אלמא תחת כנפיהם עשרה טפחים חלל וקרי ליה סוכה ולא תימא דגדנפייה להדי רישייהו דהוי ליה עשרה טפחים עם עובי הכנפים אלא עילויה רישייהו פרסי' גדנפייהו דלמעלה כתיב והוו ליה חללה עשרה אלמא דכל פחות מעשרה חלל לאו סכך הוא. ולא יתר על עשרים אמה דאמר רבה כתיב בסוכות תשבו שבעת ימים אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע שצריך לעשות יתדותיה ומחיצותיה חזקים וקבועים שלא תפול ואנן דירת עראי בעינן כדכתיב בסוכות תשבו שבעת ימים עשה סוכה לשבעה והיינו עראי. ורחבה אין פחות משבעה טפחים על ז' טפחים מדאוריתא בכלל שיעורין דהוו הלכה למשה מסיני. היתה פחותה מעשרה או מז' על שבעה או יותר מעשרים אמה פסולה כדאמר.
+
+Halakhah 2
+
+<b>סוכה </b> שאין לה שלשה דפנות פסולה היו לה שנים גמורות זו בצד זו כמין גם עושה דופן שיש ברוחבו יותר על טפח ומעמידו בפחות משלשה סמוך לאחד משתי הדפנות. דכתיב בסכת בסכת בסוכות בסכת תשבו ישבו בסכת כי בסכות הושבתי חד מלא ותרין חסרין דיש אם למסורת דמה שמסר משה בספר תורה לישראל היא האם והעיקר לא כמו שהוא נקרא הרי כאן ארבע. (כ)[ד]ל חד לגופיה דאין דורשין תחלת פסוק הנאמר ראשון אינו לדרשה אלא למשמעו אתא פשו להו תלתא שתים כהלכתן מזרחית דרומית ומערבית וצפונית כשיעור משך סוכה ז' טפחים ושלישית אפילו טפח דאתאי הלכתא דמחיצין דאמרן דהוו הלכה למשה מסיני למיגרעיה לדופן ג' של סוכה ולאוקומא אטפח. ונראה דמדאוריתא סגי בטפח מצומצם סמוך לאחד מהדפנות ואפילו בסוכה העשויה כמבוי דמיקרו נמי כי האי גונא כהלכתן דהא הלכתא אוקמיה אטפח בכל מקום שיהיה. קנים שיוצאים מסכך הסוכה לפני הסוכה ודופן אחד נמשכת עמהן כשרה דהוי מן הסוכה והוי כשתים כהלכתן וג' אפילו טפח דלא ממשכא עד הרביעית וכשרה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>דפנות </b> שלא היו מגיעות לארץ אם היו גבוהות מן הארץ ג' טפחים פסולה דהוה ליה סוכה בלא דפנות אבל תוך שלשה כלבוד דמי דהוי הלכתא למשה מסיני. היו מגיעות לארץ ולא לסכך כל שהדפנות גבוהות עשרה טפחים ומכוונת נגד הסכך כשרה אע"ג דמרחקי מן הגג כמה אמות דהא הוי הני דפנות לסוכה אבל אם אינם מכוונות לסכך אלא דמרחקי שלשה טפחים מכנגד הסכך פסולה דאויר ג' פוסל בסכך ואפילו מן הצד. תלה מחיצה ד' ועשהו בפחות משלשה סמוך לארץ ולגג כשרה דתרי לבוד נמי אמרינן דהלכתא היא בין (חרבין) [חד בין] תרי. העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה ואותם הדפנות הם יכולים לעמוד ברוח מצויה כשרה אבל אינם עומדים ברוח מצויה פסולה דלא הוו מחיצה דכל מחיצה שאינה עומדת ברוח מצויה לאו שמה מחיצה דבעינן מחיצות מגיעות לתוך ג' לארץ ומכוונות לסכך והאי דפנות הואיל ונעין ונדין על ידי רוח מצויה דיבשה לאו הכי הוו.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>העושה </b> סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה כשרה. והכי נמי בראש האילן או על גבי גמל כשרה מדאוריתא דסוכה דירת עראי בעינן כדילפינן מקרא דבסוכות תשבו שבעת ימים.
+
+Halakhah 7
+
+<b>סוכה </b> שאין לה גג פסולה והיא העשויה כמין צריף או שסמכה לכותל ואם היה לה גג טפח או שהגביה מן הקרקע טפח הרי זו כשרה דכיון דאיכא טפח דגג שוה מסיכוך כשר שאר שיפוע תשלום ז' טפחים חשיב ליה גג והכי נמי הגביה מן הקרקע טפח ההוא טפח חשיב בכותלים של סוכה בשיפוע תשלום עשרה טפחים ושאר השיפוע חשיב ליה גג ונראה דהכי גמירי לה ולמחיצה דכל שיש טפח שוה בין בגג בין במחיצה חשיב ליה לשיפוע מחיצה. סוכה עגולה שיש לרבע בה ז' על ז' טפחים כשרה דכיון דילפינן סוכה דירת עראי לא בעינן זויות.
+
+Halakhah 8
+
+<b>סיכך </b> על גבי אכסדרה שיש לה פצימין שהם עומדים בולטים ברוח ג' אפילו אין נראין מבחוץ או מבפנים כשרה דאמרינן פי תקרה יורד וסותם דהיינו גוד אחית דאמרן דאתאי הלכתא דמחיצין לגוד ולבוד ודופן עקומה ואע"ג דהאי פי תקרה לגגות הוא דעבידה ולא לאוירה כיון דאית בה הני תרי פצימי אמרינן גוד אחית אבל ליכא פצימי לא אמרינן משום דהאי תקרה לאו לאוירה עבידה וכי אגמריה רחמנא למשה גוד אחית במחיצה העשויה לחלל שלה גמירי.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>סיכך </b> על גבי מבוי שיש לו לחי או על גבי פסי ביראות כשרה אף על גב דלסוכה בעינן שנים כהלכתן ושלישית אפילו טפח הכא כיון דלחי ופסי ביראות הוו מחיצה לשבת מהני לכל מה שצריך מחיצה לאותה שבת דהרי מחיצה היא עכשיו.
+
+Halakhah 11
+
+<b>נעץ </b> ד' קונדסין על ד' זויות הגג וסכך על גבן על שפת הגג כשרה דאמרינן גוד אחית מחיצתה דהלכתא דמחיצה אתא לגוד בין גוד אחית בין גוד אסיק.
+
+Halakhah 12
+
+<b>פרוץ </b> מרובה על העומד הותר בסוכה משום דסגי לה בשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח ואפילו הוי פתחים בשתי הדפנות אחד או שנים דכי מצרפה להו בהדי שתי דפנות הפרוצות הוה ליה פרוץ מרובה ושריה מה שאין כן בשבת דבעינן שלש מחיצות שלימות.
+
+Halakhah 13
+
+<b>סוכה </b> שאוירה גבוה מעשרים אמה ומיעטה בכרים וכסתות אינו מיעוט ואפילו בטלם שאין סוף להניחם שם כל שבעה מפני הפסד ממונו ואפילו בטלינהו בטלה דעתו אצל כל אדם והרי חללה יותר מעשרים. תבן ואין צריך לומר עפר ובטלם הוי מיעוט. היתה גבוהה מעשרים והוצין יורדין לתוך כ' אם צלתן מרובה מחמתן יחשבו כגג עבה וכשרה דסוכ' דמשמע סכך לא מיקרי אלא בצלתו מרובה מחמתו. בנה בה איצטבה באמצע אם יש משפת האצטבה ולכותל פחות מארבע אמות כשרה דאמר דופן עקומה דהיא בכלל מחיצין הלכה למשה מסיני דאתי לגוד וללבו' ולדופן עקומה דרואין כאלו המחיצות נוגעות באצטבה והרי נתמעט חלל מתחתיו ובשיש באצטבה שיעור סוכה בנה בה עמוד ויש בו הכשר סוכה פסולה דלא אמרינן גוד אסיק כי האי גוונא דליכא מחיצות ניכרות ונמצא על גב העמוד סכך כשר בלא מחיצות.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>היתה </b> פחותה מעשרה וחקק בה להשלימה לעשרה אם יש משפת חקק ולכותל ג' טפחים פסולה דלא הוי לבוד וליכא דפנות ואנן דפנות בעינן פחות מכאן כשרה דאמרינן לבוד דהוא הלכתא בכלל מחיצין הלכה למשה מסיני.
+
+Halakhah 16
+
+<b>דופני </b> סוכה כשרים מן הכל שאין אנו צריכים אלא מחיצה מכל מקום והני גמירי לה למחיצה ואפילו מבעלי חיים ועושה אדם את חברו דופן ביו"ט וכן מכלים דאהל עראי לא אסור מדאוריתא:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> מסככין אלא בדבר שגידולו מן הארץ שנעקר מן הארץ ואינו מקבל טומאה. למאן דסבר כי בסוכות הושבתי את בני ישראל ענני כבוד היו סוכות שהושיבן במדבר בסוכות הושבתי מתרגמינן במטלות ענני יליף לה מדכתיב ואיד יעלה מן הארץ והשקה וגו' מה איד דבר שאינו מקבל טומאה דלא נאמרה טומאה אלא בכלים ואוכלים ומשקין ואדם וזה אינו אחד מאלה אף סוכה דבר שאינו מקבל טומאה ומה איד גידולו מן הארץ ונעקר ממנה כדכתיב ואיד יעלה מן הארץ. ואמרו בבראשית רבה על דעתיה דר"ל דיליף מואיד יעלה מן הארץ דמי לאדם אחד שאמר לחברו תן לי סאה חטין אמר לו הבא קופתך וטול כך אמר הקב"ה לארץ אייתי עננים וקביל מטרא. ולמאן דאמ' סוכות ממש מפני החמה בשעת חנייתן עשו להם יליף לה להא מילתא מדכתיב חג הסוכות תעשה לך באספך מגרנך ומיקבך בפיסולת גורן ויקב הכתוב מדבר פסולת גורן קשי תבואה פסולת יקב זמורות ואשכולות ריקנין דכתיב מגרנך ומיקבך ולא גורן ויקב עצמו דמשמע מה שאתה אוספו וניטלו מן הגורן וגורן הוא האוכל ומה שאתה אוסף ובורר מתוכו הוא הפיסולת והני לאו לקבלי טומאה וגידולם מן הארץ ונעקרים ממנה. סיכך בדבר שאין גידולו מן הארץ כגון מיני מתכות ועצמות ועורות או במחובר לארץ כגון שהדלה עליה גפנים וכיוצא בהם או בדבר המקבל טומאה כגון מחצלאות העשויות לשכיב' וכיוצא בהן פסולה כדילפינן מקראי כדכתיב.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>סוכי </b> תאנים ובהן תאנים וכן כל כיוצא בהן אם פסולת מרובה על האוכלים מסככין בהן דבטיל מדאוריתא דכתיב אחרי רבים להטות. ירקות שאינן מאכל אדם מסככין בהם מדאוריתא בעודם לחים וחוצצין מדאוריתא בפני הטומאה. ומסככין מדאוריתא אפילו בפשתן שרק ונפץ אותו דאכתי לא מקבל טומאה והרי הוא גידולי קרקע אף על גב שנשתנית צורתו וכן בכל חבלים אפילו בחבלי פשתן מדאוריתא דלא מקבלי טומאה. סיככה בחצים זכרים כשרה בנקבות פסולה דמקבלי טומאה ונראה דהוי דרבנן טומאת בית קיבול העשוי למלאות וצ"ע בהלכות כלים פ"ב.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מחצלת </b> הקטנה מאי זה דבר שתהיה סתמה לשכיבה וראויה לקבל טומאה לכשישכב בה הזב ולכך אינה ראויה לסיכך כדילפינן לעיל למקבלי טומאה. ומה שהוא טמא מדרס הזב מטמא טמא מת וה"ה לכל הטומאות ואפילו הוא פשוטי כלי עץ דילפינן בק"ו מפץ קנים שראוי לשכיבה שיקבל טומאה מגע במת ומהפכין קטנים של חרס שטהורין בזב דלא חזו לישיבה וכתיב אשר ישב עליו הזב יצא זה שאומרים עמוד ונעשה מלאכתינו ועוד שהן של חרס ולא מטמאו אלא מאוירן ואין יכול להכניס אצבעו לתוכו שפיהן צר ובהיסט נמי לא דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא בהיסט משום דאפקיה רחמנא בלשון נגיעה ואפילו הכי טמאין באוהל המת דכתיב וכל כלי פתוח מפץ שטמא בזב אינו דין שיהא טמא במת. ומחצלת גדולה סתמה לסיכוך אלא אם כן עשאה לשכיבה דראויה לקבל טומאה. ואם יש לה קיר אפילו גדולה אין מסככין בה דהוי כלי קבול וכל שיש לו בית קבול טמאה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>תקרה </b> שאין עליה מעזיבה שהוא הטיט והעפר אלא נסרים תקועים פסול דכתיב חג הסוכות תעשה לך ולא מן העשוי כבר לשם בית לפיכך אם פקפק הנסרים לשם סוכה כשרה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>סוכה </b> העשויה כהלכתה אע"פ שלא נעשה לשם סוכת מצוה כשרה והוא שתהיה עשויה לצל דחג הסוכות תעשה לך וגו' לא דרשינן ליה לשם חג אבל סוכה שנעשית מאליה פסולה שלא נעשית לצל. וכן החוטט בגדיש אינה סוכה דבעינן תעשה ולא מן העשוי ואם בתחילה עשה טפח חלל במשך שבעה לשם סוכה והשלימה אח"כ לעשרה כשרה דחלל טפח אהל הוא ויש שם סכך עליו מתחלה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>העושה </b> סוכתו תחת האילן כאלו עשאה בתוך הבית דהוי אילן סכך פסול כמחובר דכתיב באספך מגרנך ומיקבך בפיסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. הדלה עליה עלי האילנות וסיכך על גבן ואחר כן קצצן אם היא בסיכוך הרבה מהן כשרה ואם לא היה הסיכוך שהיה מתחלת כשר הרבה מהן צריך לעשות אותן אחר קציצתן שתהיה לסוכה דכתיב תעשה לך ולא מן העשוי והאי כיון דהשתא בקציצה הוי כשר הרי היה עשוי.
+
+Halakhah 13
+
+<b>עירב </b> דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו וסיכך בשניהם אע"פ שהכשר יתר על הפסול פסולה שהרי מועיל הפסול להכשר סוכה שתהא צלתה מרובה מחמתה. סיכך בזה לעצמו ובזה לעצמו זה בצד זה אם יש בסכך פסול שלשה טפחים בסוכת שבעה באיזה צד שיהיו פסולה שהרי אין כאן הכשר סוכה ובסוכה גדולה שישאר בה שבעה על שבעה מסכך כשר. סכך פסול פוסל באמצע בד' טפחים ומן הצד בד' אמות דאמ' דופן עקומה הלכה למשה מסיני ושאר השיעורין בכלל שיעורין הל"מ. סיכך בדבר פסול ודבר כשר זה בצד זה ואין במקום אחד מסכך הפסול רוחב שלשה טפחים אם היה כל הסכך הכשר יותר על כל הפסול כשר דמדאורית' אזלינן בתר רובא דכתיב אחרי רבים ואם היה זה כמו זה בצמצום פסולה שסכך פסול כפרוץ נחשב ולענין סוכה אגמרי רחמנא למשה גדור רובא משום דבעינן צילתה מרובה מחמתה והיינו לדעת הרב ז"ל.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>פירש </b> בגד עליה או תחתיה פסולה דהוי דבר המקבל טומאה ופסול כדילפינן לעיל ואם לנאותה אין שם סכך עליו וכשר וכן בכל מה שמונח בה לנוי. ואין ממעטין בגובה הסוכה לא להכשיר ולא לפסול אבל מן הצד ממעטין דהרי אינה מחזקת ראשו ורובו ושלחנו דהוי שיעור רוחב סוכה קטנה ואם מופלגים מן הסכך ארבעה טפחים לא בטיל לגבי סוכה והוו סכך פסול.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>סוכה </b> שיש בה מקומות מגולין אם יש בכל האויר כמקום המסוכך פסולה שהיה חמתה מרובה מצילתה ואין לה סכך ואם היה הסכך רב על האויר כשרה והוא שאין במקום אחד אויר ג"ט ואם יש אויר ג"ט בין מאמצע בין מן הצד באופן שלא נשאר הכשר סוכה ודפנות במקום אחד פסולה כולה עד שימעט האויר משלשה טפחים. מעטו בדבר הפסול לסכך בסוכה גדולה כשרה דהרי איכא הכשר סוכה כיון שמעט ובסוכה קטנה פסולה דליכא הכשר סוכה אלא באויר ובסכך פסולה שמיעט בו. היה רוב הסיכוך צלתו מרובה ומיעוטו חמתה מרובה הואיל וצילת הכל מרובה מחמתה הכל כשרה דשם סכך עליו. סוכה מעובה כמין בית כשרה דסכך קרינן ביה היה הסיכוך מדולדל מקצתו למעלה ומקצתו למטה אם אין ביניהם שלשה אמרינן לבוד ואם היה ברוחב העולה טפח או יותר אע"פ שהוא גבוה שלשה טפחים כשר דאמר חבוט רמי השפל והשלך דהוא ענין גוד אחית דהוי הל"מ אלא דלענין מחיצה שייך גוד אחית ולענין המוטל לרוחב שייך חבטה והוא שיהיה מכוון לשפת היורד.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>סוכה </b> על גבי סוכה התחתונה פסולה כמי שעשאה בתוך הבית דכתיב בסוכת תשבו ולא בסוכה שתחת סוכה ולא בסוכה שתחת האילן ולא בסוכה שבתוך הבית ולא תימא דסוכות תרתי משמע דהא סכת כתיב דיש אם למקרא [למסורת] ואפי' למאן דאמר יש אם למקרא מודה דלא לחנם נכתב המסורת. והא דמיפסלה משום סוכה שתחת סוכה היינו כשהעליונה כשרה דגבוהה עשרה ויכולה לקבל כרים וכסתות אפילו על ידי הדחק אבל אי לאו הכי אף התחתונה כשרה דחשבינן לסכך עליונה כסכך תחתונה והוא שאין גובה העליונה יותר מעשרים אמה. מטה שבתוך הסוכה אם גבוהה עשרה טפחים היושב תחתיה לא יצא ידי חובתו מפני שהיא כסוכה בתוך סוכה דכיון דקפיד רחמנא למיפסיל סוכה שתחת סוכה הכא נמי קפיד לפסול סוכה שיש תחתיה אהל שכיוצא בו פסול מלמעלה וכן כילה שיש לה גג טפח דלענין טומאה טפח על טפח הוי אהל אם גבוהה עשרה טפחים אין ישנין תחתיה וכן המעמיד ד' עמודים וגו' הרי זו כסוכה שתחת סוכה ומדברי התוספות נראה דלאו מדאוריתא הוו האי פיסולה.
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>סוכה </b> שאולה כשרה דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחד וסכת כתיב דמשמע סוכה אחד שישבו בה זה אחר זה ואי איפשר שיהא לכולן דהא לא מטי שוה פרוטה לכל חד אלא על ידי שאלה. וכן סוכה גזולה כשרה דקרקע אינה נגזלת והוה ליה שאולה וכשר ואם גזל עצים ועשה מהם סוכה מדאוריתא הוה פסולה דכתיב לך אלא משום תקנת מריש אינו חייב אלא דמים וכשרה מדרבנן. והמסכך ברשות הרבים נמי אע"ג דהוי גזל רבים יצא דקרקע אינה נגזלת והוה ליה שאולה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נשים </b> ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה. נשים הלכתא היא דהוה סד"א תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו קמ"ל הלכתא אי נמי דהוה יליף ט"ו מט"ו דחג המצות מה להלן נשים חייבות אף כאן נשים חייבות קמ"ל וקרא דכל האזרח אוקמי ליה לגרים דחייבים בסוכה דס"ד ישראל ולא גרים קמ"ל ועבדים דילפינן לה לה מאשה וקטנים דלאו בני חיובא נינהו. טומטום ואנדרוגינוס חייבים מספק דאוריתא. ומי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב נמי משום צד חירות שבו דהוי כגר דחייב.
+
+Halakhah 2
+
+<b>חולין </b> ומשמשיהם וכל הני דפטירי היינו משום דכתיב תשבו שהוא כעין תדורו וכמו שאין אדם דר במקום שמצטער הכי נמי בסוכה. האבל חייב בסוכה דאף על גב דמצטע' פטור היינו מצטער מחמת הסוכה אבל הכא אי(נ)[ה]ו הוא דקמצטער נפשיה וחובה עליו לישב דעתו למצוה. וחתן וכל השושבינין נמי פטורין כל שבעת ימי המשתה משום צער חתן שמצטער דלא מצי עיילי כל בני חופה בסוכה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>שלוחי </b> מצוה פטורין מן הסוכה דכתיב ובלכתך בדרך בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה דפטור מן המצוה. ההולכי דרכים וגו' דכתיב תשבו כעין תדורו וכשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך בסחורה כך כל ימות החג שאינו י"ט לא הצריכו הכתוב למנוע. ושומרי העיר ביום ובלילה וגנות ופרדסים פטורים בעת שמירתם דכתיב תשבו כעין תדורו דכיון שאין דרך לקבוע שם אינו חייב לעשות שם סוכה ולרבה משום שאם יעשה סוכה ידע הגנב ויבא ויגנוב וגו' ואית ליה תשבו כעין תדורו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>כיצד </b> היא מצות הסוכה שיהיה אוכל ושותה ודר בסוכה כל שבעה בין ביום בין בלילה דאע"ג דכתיב שבעת ימים כתיב הכא תשבו וכתיב התם במילואים תשבו יומם וליל' מה להלן ימים ואפילו לילות אף כאן ימים ואפילו לילות. כל שבעת הימים עושה אדם את ביתו עראי וסוכתו קבע שנאמר בסוכות תשבו שבעת ימים. אוכלים ושותים וישנים בסוכה כל שבעת ימים בין ביום בין בלילה כמו שאין אדם אוכל חוץ מביתו אלא אם אכל אכילת עראי חוץ לסוכה כביצה או פחות או יותר מעט.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אכילה </b> בליל יו"ט הראשון בסוכ' חובה אפי' אכל כזית פת יצא ידי חובתו דילפי' ט"ו מט"ו של חג המצות דכתיב בערב תאכלו מצות ומכאן ואילך רשות כדין אכילת מצה בפסח. ואם ירדו גשמים נכנס לביתו כל הני משום דכל ענינים שאדם רגיל לצאת מדירתו רשאי לצאת מביתו דתשבו כעין תדורו.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ומצות </b> הסוכה כל היום עד הלילה של יום שמיני חג עצרת. מי שלא עשה סוכה בין בשוגג בין במזיד עושה סוכה בחולו של מועד דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים דדרשינן לרבנן עשה סוכה בחג כל שבעת ימים ואפילו ביום שביעי. עצי סוכה אסורים כל שבעת ימי החג דכתיב חג הסוכות שבעת ימים לה' כשם שחל ש"ש על חגיגה שהם שלמי חגיגה לאוסרן עד לאחר הקטרת אימורין כך חל ש"ש על הסוכה דאקשינהו קרא חג הסוכות מה חג לה' אף סוכה לה' והיינו בכל מה שצריך להכשר סוכה ובעודה קיימת מדאורייתא. ונוי סוכה נראה דלא אסירי אלא מדרבנן משום בזויי מצוה ויש במצוה זו דברים מדרבנן סמוכים אלא תסור ואקרא דושמרתם את משמרתי וגו':
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה מג </b> לנטול לולב עם שלש מינין כל שבעת ימי החג במקדש דכתיב ולקחתם לכם לקיחה לכל אחד ואחד מדכתיב ולקחתם לשון רבים ולא כתיב ולקחת לשון יחיד במקדש. כפות תמרים האמורות בתורה הם חריות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין שלהן דכפת כתיב שיהיו עליו מחוברין וכפותין ולא פרודין ואין לשון זה נופל אלא בלולב שהוא כמו שרביט. פרי עץ הדר האמור בתורה זה אתרוג דכתיב פרי עץ שהעץ כפרי בטעם שוה ולא תימא פלפלים דלא איפשר דאינקט חדא לא מינכרה לקיחתה ואי נקיט תרי או תלתא חד קאמר רחמנא ולא שנים ושלשה הלכך לא איפשר ר' אומר אל תקרי הדר אלא הדיר מה דיר זה עד שבאים קטנים עדין גדולים של שתים ושלש שנים קיימים הכא נמי גדולים של אשתקד וקטנים של שנה זו שהאתרוג דר וגדל באילנות שתים ושלש שנים וכשבאים וחונטין של עכשיו עדין גדולים של אשתקד קיימים בו כדיר צאן ר' אבהו אמר אל תקרי הדר אלא הדר דבר שדר באילנו משנה לשנה כדאמרן בן עזאי אומר אל תקרי הדר אלא הידור שכן בלשון יון קורין למים הידור ואי זו שגדל על כל מים הוי אומר זה אתרוג. וענף עץ עבות האמור בתורה הוא ההדס שעליו חופין את עציו כגון ג' עלין בגבעול אחד דכתיב ענף עץ עבות עץ שהוא עבות שענפיו חופים את עצו וזהו הדס דאי תימא זיתא דעליו ארוכים ומרובים ומכסים את העץ הא כתיב עבות דבעינן מעשה שרשרות שיהו מורכבין זה על זה ואי אמרת דולבא דהיינו ערמון דקלוע הוא הא אין עליו רצופים לכסות כל עצו ולא תימא נמי הרדופני דעליו הן כמין קליעה דכתיב דרכיה דרכי נועם והאי עוקץ את הידים שראשי עליו חדים כמחט הילכך זה הדס ר' אליעזר בן יעקב אומר ענף עץ עץ שטעם עצו ופריו שוה והיכי דמי עבות דקיימי תלתא בחד קינה דתרי וחד אין זה עבות אבל נקרא הדס שוטה. ערבי נחל האמורות בתורה הם מין ידוע הנקרא ערבי נחל עלה שלו משוך כנחל ולא עגול ופיו חלק וקנה שלה אדום הוא הנקרא ערבה ורוב מין זה גדל על כל הנחלים לכך נאמר ערבי נחל אבל אפא הגדל במדבר ובהרים כשר דכתיב ערבי לשון רבים וצפצפא שעלה שלה עגול ואינו בנחל פסול ויש ערבה שאין פיה חלק אבל אינו כמסר אלא יש בו תלמים קטנים כפי מגל קטן וזה כשר דאע"ג דיש לה שם ליווי חילפה גילה כשרה דערבי נחל אמר רחמנא מכל מקום וכל הדברים האלו מפי השמועה ממשה רבינו נתפרש.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ארבעה </b> מינין אלו מצוה אחד הן דכולהו כתיבי בחד קרא ומעכבין זה את זה דכתיב ולקחתם שתהא לקיחה תמה דהכי משמע ולקחתם ואין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהם דארבעה מינין דווקא כתיב בקרא ואם לא מצא אחד מהם אינו מביא אחר הדומה לו תחתיו דאהני הוא דקפיד רחמנא כדאמר. מצוה מן המובחר לאגוד הדס וערבה עם הלולב משום זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות אבל לא לעיכוב דאם לא אגדן ונטלן אחד אחד יצא והיינו כשארבעתן מצויין אצלו דבעינן לקיחה תמה וכל היכא דאין ארבעתם לאו לקיחה שלימה היא ולהכי אם חסר לו מין אחד לא יטול עד שימצא השאר.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כמה </b> נוטל מהן לולב אחד אתרוג אחד ושני בדי ערבה וג' בדי הדס דכתיב פרי עץ הדר אחד כפת תמרים אחד משמע דכפת כתיב ענף חד עץ חד עבות חד ערבי נחל שתים דמיעוט רבים שנים. ואם רצה להוסיף בהדס וגו' טעמא דשריותא דתוספת הדס מה שאין כן בשאר המינין להאי גירסת הרב ז"ל משום דהדס לא ילפינן ג' בדי הדס אלא מיתורא דענף עץ עבות ולהכי אמרינן דמנינא לאו דוקא מלעיל אבל בהנך אחריני דילפי מנינא ממשמעותא דכתיב פרי עץ וכתיב כפת וכתיב ערבי דמיעוט רבים שנים הוי מנינא דוקא בין מלעיל בין מלרע ואם הוסיף או גרע פסול דכתיב לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו ופשטי' דקרא דקאמר עליו משמע דתוספת במנין עצמו איקרי תוספת כדדייק קרא עליו דמשמע ממינה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>שיעורי </b> ארבעה מינין נראה דהוו דאוריתא ובכלל שיעורין הל"מ דטפח שדרו של לולב היוצא מן ההדס דהוי דאוריתא כדמוכח פרק המפלת ולמעלה אין להן שיעור.
+
+Halakhah 9
+
+<b>משיגביה </b> ארבעה מינין אלו בין בבת אחת בין בזה אחר זה יצא דכתיב ולקחתם לכם והא לקחם והוא שיגביה דרך גדילתם דכל המצות כולם אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתם דכתיב עצי שטים עומדים שעומדים דרך גדילתם ואם לא הגביהם דרך גדילתם לא יצא כדילפינן. כל לקיחת לולב על ידי דבר אחר שהוא דרך כבוד והידור ללולב הוי לקיחה תמה ולא הוי חציצה אבל אי לאו דרך כבוד והידור הוא לא הוי לקיחה תמה והוי חציצה ולא יצא דכתיב ולקחתם שתהא לקיחה תמה ולקיחה על ידי דבר אחר שאין כבוד והידור ללולב לא שמה לקיחה ואם הוא ממינו אפילו אינו דרך נוי הויא לקיחה ואיפשר דילפינן לה מדבעי' בכלי שרת לקיחה ממש דכתיב ולקח והיינו המזרק שבו הדם ואפ"ה אם נתן מזרק בתוך מזרק לא הוי חציצה כיון שהוא מינו וגלי קרא דכי האי גוונא הוי דרך שירות דכתיב ואת כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקודש שני כלים ושירות אחד דהיינו מזרק בתוך מזרק ומינה דלא הוי חציצה במין במינו.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מצות </b> לולב להנטל ביום ראשון של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן ואפילו בשבת שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון ביום ואפילו בשבת הראשון ואפילו בגבולין והיינו לר' אליעזר ולרבנן דקיימא לן כוותיהו לא איצטריך קרא למשרי טלטול אלא ביום ולא בלילה ובמקדש לבדו נוטלין בכל יום מז' ימי החג דכתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ולא בגבולין שבעת ימים.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>כל </b> שחייב בשופר ובסוכה חייב בנטילת לולב וכל הפטור מהן פטור מנטילת לולב דהוי מצות עשה שהזמן גרמא דנשים ועבדים פטורים דילפינן מתפילין כדכתיב במצות מ'.
+
+Halakhah 20
+
+<b>הלכה </b> למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב מדאיצטריך הל"מ ושיעורה אפילו עלה אחד בבד אחד והיינו במקדש ולא בגבולין.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>הדס </b> שבלולב אסור להריח בה דגמרי' מסוכה דילפינן דחל שם שמים עליה מדכתיב חג הסוכות שבעת ימים לה' מה חג לה' אף סוכה לה' כדלעיל ונראה דמדרבנן היא דילפינן הדס מסוכה דלא קרא ולא היקשה איכא:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ארבעה </b> מינין אלו שהיה אחד מהן יבש פסול. דכתיב באתרוג הדר ויבש לאו הדר הוא וילפינן שאר מינין מאתרוג מדאתקשו כולהו אמרינן מה אתרוג בעינן הדר אף שאר מינין הדר בעינן. וכן גזול וגנוב פסול דכתיב ולקחתם לכם משלכם ואפילו לאחר יאוש לא קני דלאו שלכם הוא ולמ"ד קני הוה מצוה הבאה בעבירה ונראה דמדרבנן הוי פיסול מצוה הבאה בעבירה למ"ד יאוש כדי קני. היה אחד מאלו המינין של אשרה ושל עיר הנדחת הרי זה פסול כאשרה דמשה אותן שהיה בשעת כיבוש ארץ ישראל שהצריכו הכתוב שרפה כדכתיב ואשריהם תשרפון באש ולולב ושאר מינין צריכין שיעור והאי כמאן דמכתת שיעוריה כיון דלשרפה קאי דכל העומד לישרף כשרוף דמי כדלעיל. וע"ז של ישראל דאין לה ביטול כדילפינן באזהרת מ' הוו כאשרה דמשה דמיכתת שיעוריה. ועיר הנדחת כתיב בה ושרפת וגו' ומיכתת שיעוריה. ובע"ז ואשרה של גוי שנטלן בשאלה פסול משום שאול ובשאר ימים אפילו במקדש דהוי דאוריתא כשר ואפילו גזול אי לאו מצוה הבאה בעבירה דלא כתיב לכם אלא ביום ראשון. היה כמוש ולא גמר ליבש כשר דאכתי מיחזי הדר ובשעת הדחק או הסכנה לולב היבש כשר אבל לא שאר מינים. ואיפשר דטעמא דבלולב מכשרינן יבש בשעת הדחק משום דכתי' כפת בלא וי"ו דנראה דלא יליף מאתרוג מה שאין כן בשאר מינין דכתיבי בו"ו דמהדר אריש קרא ומשום זה אלי ואנוהו הוא דבעינן לולב לא כדפרש"י ז"ל במתניתן דלולב דהא דאקשי' שאר מינין לאתרוג בגמר' היינו הדס וערבה לחוד כדפי'. אתרוג של ערלה ושל תרומ' טמאה פסו' דלשריפה קיימי. ערלה יליף מכלאי הכרם כפרש"י (בשלהי תרומה) דאיתקש לכלאי הכרם דכתיב בהו פן תקדש תוקד אש. ותרומה טמאה היתר הסקה ילפינן מדכתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומותי שתי תרומות במשמע אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה וכתיב לך תהא להסקה. ושל טבל ביום א' פסול דלא קרינן ביה לכם אבל של מעשר שני ותרומה טהורה כשר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>לולב </b> שנקטם ראשו או נסדק כי המניק או היה עקום לפניו או לצדדיו או שנפרצו עליו פסול. כל הני משום דלא הוי הדר ונחלקה התיומת נמי פסול דלאו הדר הוא. ולולבא דסליק בחד הוצה נמי פסול אי משום דלאו לולב מיקרי אי משום דלאו הדר הוא. ואם אין עליו מגיעות זו לעיקרה של זו פסול נמי דלאו הדר הוא.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>הדס </b> שנקטם ראשו כשר דאכתי הדר הוא ואם נשתיירו שלשה עליו בקן אחד כשר דהא עליו חופין את עצו במקום העלין. היו ענביו שחורות או אדומות מרובות מעליו פסול דבטילי עלים לגבי ענבים ואם מיעטן כשר דאזלינן בתר רובא מדאוריתא אבל ירוקות מין הדס הן וכשר.
+
+Halakhah 6
+
+<b>ערבה </b> שנקטם ראשה כשרה דאכתי הדר ונפרצו עליה פסולה נמי מהאי טעמא.
+
+Halakhah 7
+
+<b>אתרוג </b> שניקב נקב מפולש כל שהוא או שאינו מפולש כאיסר אפילו שאינו חסר פסול דלאו הדר הוא ואם חסר אפילו כל שהוא פסול דפרי עץ קאמר רחמנא שלם ולא חסר והרב ז"ל כתב דפסול משום דבעינן לקיחה תמה דכתיב ולקחתם לכם וגו'. ניטל דדו או העץ שתלוי בו ונשאר במקומו גימה פסול מדין חסר. עלתה חזזית בשנים או בשלשה מקומות או ברובו במקום אחד או כל שהוא בדדו פסול ונראה דמשום הדר הוא פסול. נקלף אם נשאר ממנו כל שהוא כשר דמציל על כולו ואכתי הדר הוא ואם נקלף כולו פסול דלאו הדר הוא. אתרוג שהוא תפוח סרוח כבוש שלוק שחור לבן מנומר ירוק ככרתי שהוא כעשב פסול וכל הני נראה דמיפסלי משום דאינם הדר. עשהו כמין ברייתו אע"פ שעשהו כמין דפין דפין כשר דהוי הדר. התיום והבוסר נמי הוו הדר כושי פסול בכל מקום דומה לכושי במקום שהם כעין שחורות כשר דהוו הדר למקומו.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> שהוא פסול משום שאינו שלכם ביו"ט ראשון בלבד הוא דכתיב לכם ביום הראשון אבל הפסולים משום שאינם הדר או משום ע"ז או משום שאסור באכילה בין בי"ט ראשון בין בשאר הימים של תורה במקדש פסולים.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין </b> אדם יוצא ביו"ט הראשון של חג בלולבו של חברו דבעינן שלכם עד שיתננו לו במתנה נתנו במתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ואם לא החזירו לא יצא דנמצא גזול. ואין נותנין אותו לקטן דכשדעת אחרת מקנה יש לו זכיה מן התורה דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבל קידושיך ויש לה יד לזכות בהן ומתקדשת. ואחד לולב ואחד כל המינין אם היה אחד מהן שאול אין יוצאין בו בי"ט ראשון דקרא דלכם אכולהו כתיב. שותפין שקנו לולב או אתרוג בשותפות אין אחד מהם יוצא ביום ראשון עד שיתן חלקו לחברו במתנה דבעינן שיהא כולו שלו. האחין שקנו אתרוגין בתפיסת הבית ונטל אחד מהן אתרוג אם יכול לאוכלו ואין האחין מקפידין יצא ואם הם מקפידים לא יצא עד שיתנו לו חלקם במתנה ואם קנו אתרוג עם מינים אחרים אפילו אינם מקפידים לא יצאו דכל שאין שם מאותו המין אין מחילתה בסתם מועלת עד שיתן אותו במתנה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>אע"פ </b> שכל המועדות מצוה לשמוח בהם בחג הסוכות היתה שמחה יתירה במקדש שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ומצוה להרבות בשמחה זו שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצות ובאהבת האל עבודה גדולה היא והמונע עצמו ממנו ראוי ליפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב והמגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו במקומות אלו חוטא ואמר שלמה אל תתהדר לפני מלך והמשפיל על עצמו ומקיל בכבודו הוא הגדול המכובד וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ויש במצוה זו דברים מדרבנן נכללים בלא תסור ובושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי ויש מה שאינו בכלל אלו אלא מנהג נביאים ועל הכל אנו חייבים מן התורה שלא למרות את פיהם:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d3b87e6294c88455f3a7cf6fa4d354b64c12e9b7
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zemanim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,451 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Shofar,_Sukkah_and_Lulav
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה מא </b> לשמוע תרועת השופר בראש השנה. שנאמר יום תרועה יהיה לכם ומנין שבשופר תלמוד לומר והעברת שופר תרועה אין לי אלא ביובל בראש השנה מנין ת"ל בחדש השביעי שאין ת"ל בחדש השביעי דהא כתב לן בכמה דוכתי דיום הכיפורים בחדש השביעי והכא יום הכיפורים כתיב ביום הכיפורים תעבירו אלא מה ת"ל בחדש השביעי שיהיו כל התרועות של חודש השביעי כזה. ובספרי איתא כתיב תרועה בראש השנה וביובל מה תרועת יובל בשופר אף תרועת ראש השנה בשופר. וכל השופרות כשרים מדאוריתא דפשוט וכפוף לא כתיב בתורה אלא תעבירו שופר כתיב ביובל וגמרה ר"ה מיניה חוץ ממה שלא נקרא שופר אלא קרן דפסול מדאוריתא דשופר כתיב. ולמצוה הוא דבעו של איל כדאמר תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>שופר </b> של ע"ג כשר מדאוריתא דאע"ג דנשתמשו בו לע"ג ונאסר בהנאה כדכתיב אבד תאבדון וגו' בכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר אפילו הכי מצות לאו ליהנות נתנו אין קיומם הנאת הגוף אלא עבודת עבד לרבו ואם של ע"ז של ישראל הוא לא יצא דאין לה בטלה עולמית כדילפינן מושם בסתר וכתותי מכתת שיעורה וה"ה תקרובת ע"ז שמסרוה לפניו לשם דורון דקי"ל דאין לה בטלה עולמית דאיתקש למת דכתיב ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה כדילפינן שם שם מעגלה ערופה אף תקרובת ע"ז אסור בהנאה. ושל עיר הנדחת נמי לא יצא דכתותי מיכתת שיעוריה דהא לשריפה קאי כדכתיב ושרפת וגו' וכשרוף דמי כדילפינן דכל העומד לישרף או לינתץ כשרוף או כנתוץ דמי מבית המוחלטת דלא הוה מטמאת בביאה משום דעומדת לינתץ אי לאו דאמר קרא ונתץ את הבית דאפילו בשעת נתינה קרוי בית הא לאו הכי לא דכל העומד לינתץ כנתוץ דמי ובשופר בעינן שיעור כדלקמן. אבל בשופר הגזול ושל עולה יצא דאין בקול גזל ומעילה וגם אינו נהנה דמצות לאו ליהנות נתנו וגו'. והראב"ד כתב בירושלמי דאע"ג דיש בקול דין גזל יום תרועה יהיה לכם כתיב דמשמע לכם מכל מקום. והמודר הנאה מחברו או משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה דמצות לאו ליהנות נתנו כדאמר ולאו הנאה הוא.
+
+Halakhah 4
+
+<b>שופר </b> של ראש השנה אין מחללין עליו י"ט לא בדבר שהוא משום שבות ואין צריך לומר בדבר שהוא משום מלאכה. משום דשופר עשה ויו"ט עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. דכיון דגלי קרא בציצית דאתי עשה דציצית ודחי לא תעשה דכלאים משמע דעשה ולא תעשה לא דחי. והכא אפילו לא תעשה גרידה לא הוה דחי משום דבעידנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה. ומאי דקאמר עשה ולא תעשה קושטא דמילתא קאמר אבל לא צריך. ומשום הכי נמי עשו חיזוק חכמים לדבריהם כשל תורה דלא דחי שבות דידהו משום דהוו מכשירין דהא גופא דתקיעה שבות היא ודחיה לה עשה דשופר משום דבעידנא דמעקר לשבות מקיים ליה לעשה אבל מכשירים דמעקר ליה לשבות ואכתי לא מקיים עשה לא דכיון דנתנה תורה מקום לחכמים לאסור מה שאסרו משום שבות העמידו דבריהם אפילו היכא דאתי לידי דחיית עשה כיון דבההיא עידנא לא מקיים ליה לעשה כדאמר והוה איפשר לעשות מכשיר דמצוה מבעוד יום. ומים או יין כדי לצחצחו מותר ליתן בתוכו ביו"ט ולא יתן לתוכו מי רגלים לעולם שלא יהו מצות בזויות עליו כדילפינן מושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יכסה ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>ושיעור </b> דשופר נראה דהוי בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני דשיעור שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן טפח הוי דהוא ד' אצבעות בגודל. נסדק לארכו פסול אי משום שתי שופרות כדפרש"י ז"ל ואנן חד שופר בעינן. אי משום דלאו שם שופר עליו אלא כחתיכת שופר שתקנה. נסדק לרחבו אם נשתייר כשיעור לצד הפה כשר דהוה ליה כאלו ניטל כל מה שלמעלה ואע"ג דלאו שופר שלם הוא לא איכפת לן בהכי אלא אשיעורא דאי הוה קפדינן אשלם לא הוה ביה שיעורא. ניקב אם סתמו שלא במינו פסול ואפילו נשתייר רובו שלם ואפילו לא היה מעכב עכשיו סתימת הנקבים את התקיעה פסול כיון דבסתימת שלא במינו חזרה התקיעה לכמו שהיתה קודם שניקב הרי קול שופר ודבר אחר אף ע"ג דהשתא לא מעכב סתמו במינו אם נשתייר רובו שלם ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה הרי זה כשר דאי מעכבי הנקבים שנסתמו אף ע"ג דנשתייר רוב שלם הוי פסול דהוי שופר ודבר אחר ואי לא נשתייר רובו שלם אף ע"ג דלא מעכב השתא את התקיעה נמי פסול דהוה כדבק שברי שופרות דפסול דשופר אחד אמר רחמנא ולא ב' או ג'. קדחו בזכרותו שהוא עצם הבולט מן הראש ונכנס לתוכו ומוציאין אותו והוא לא הוציאו אלא נקב את הזכרות כשר שמין במינו אינו חוצץ והוי הקול מן השופר. והא דמין במינו אינו חוצץ ילפי' מדבעינן בכלי שרת לקיחה ממש דכתיב ולקח והיינו המזרק שבו הדם ואי הוי מזרק תוך מזרק לא הוי חציצה דהוי דרך שירות כדנילף במצות לולב. דבק שברי שופרות עד שהשלימו לאחד פסול דהוה ליה ב' או ג' שופרות וקרא שופר קאמר. הוסיף עליו כל שהוא בין במינו בין שלא במינו פסול דהוה ליה שני שופרות. צפהו זהב מבפנים או במקום הנחת פיו פסול ואם מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה נמי פסול טעמא דכולם לפי שאין הקול קול שופר אלא קול זהב ואם לא נשתנה קולו כשצפהו מבחוץ כשר דקול שופר הוי. וטעמא דפסול כשצפהו במקום הנחת פה דאינו מגיע פיו לשופר וכתיב והעברת דמשמע דהוא עצמו מעביר הקול בשופר והיינו כשמגיע לשופר. נתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי שמע יצא דחיצון כמאן דליתיה אבל אם שמע קול חיצון לא יצא שהקול יוצא באויר שבין חיצון לפנימי והיינו ב' או ג' שופרות. הרחיב את הקצר וקיצר את הרחב פסול דכתיב והעברת ובעינן דרך העברתו כדרך שהאיל מעבירו בראשו בבהמה מחיים היה ארוך וקצרו כשר דלא תימא דפסול משום דכתיב והעברת שופר אלא כיון דאית ביה שיעור כשר. גרדו בין מבפנים בין מבחוץ אפילו העמידו על גלדו כשר דאכתי שופר הוי. וכל הקולות כשר בשופר והעברת קול שופר הוא דבעינן לא שנא דק או עבה או צח כשר. התוקע לתוך הבור או המערה או חבית גדולה העומדים בפנים יצאו דשמעו קול שופר אבל עומדים בחוץ לא יצאו אי דשמעו קול הברה ואנן בעינן קול שופר לחוד:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הכל </b> חייבים לשמוע קול שופר כהנים לוים וישראלים. דלא תימא כהנים לוים דליתנהו במצות יובל דמוכרים לעולם וגואלים לעולם ליתנהו נמי בתקיעת שופר קמ"ל דנהי דליתנהו בכל דין השמטת קרקע אבל בהשמטת כספים ושילוח עבדים איתנהו ולהכי איתנהו נמי בתקיעת שופר. וגרים ועבדים משוחררים נמי דחייבים בכל המצות אבל נשים ועבדים וקטנים פטורים משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמה וכל מצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות. כדילפינן מתפילין דכתיב בהו למען תהיה תורת ה' בפיך הוקשה כל התורה לתפילין מה תפילין מצות עשה שהזמן גרמה דכתיב מימים ימימה ונשים פטורות דאיתקוש תפילין לתלמוד תורה דכתיב ושננתם וקשרתם ונשים פטורות מתלמוד תורה דכתיב לבניך הכי נמי דתפילין ואיתקש כל התורה כולה במצות עשה שהזמן גרמה לתפילין כדאמר. ועבדים אתקשו לאשה בגזירה שוה דלה לה כתיב באשה וכתב לה ספר כריתות וכתיב בשפחה חרופה או חפשה לא ניתן לה מה אשה פטורה ממצות עשה שהזמן גרמה אף עבדים וקטנים דלאו בני חיוב מצוה נינהו. מי שחציו עבד וחציו בן חורין וטומטום ואנדרוגינוס חייבים טומטום שמא זכר הוא ואנדרוגינוס נמי דבריה בפני עצמה היא ולאו אשה הוא. השומע תקיעת שופר ממי שאינו חייב לא יצא דתוקע ושומע כולהו מחד קרא נפקין וכי היכי דשומע בר חיוב הכי נמי תוקע. אנדרוגינוס מוציא את מינו ולא שאינו מינו דאף על גב דהוי חייב לא מפיק לאנשים דהוו ודאי בני חיובא. טומטום אפילו מינו אינו מוציא דשמא השומע זכר והיא נקבה לכשקרע ומי שחציו עבד אפילו עצמו אינו מוציא דלא אתי צד עבדות שבו ומפיק צד חירות שבו וכיצד יצא ידי חובתו שישמע מבן חורין שיתקע לו דבין בתקיעה בין בשמיעה נפיק איניש ידי חובתיה דקרא קאמר יום תרועה ולא קפיד אתוקע או אשומע אלא בחד מתרי גווני נפיק.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>המתעסק </b> בתקיעת שופר להתלמד לא יצא ידי חובתו ונראה דכוונת שומע ומשמיע דבעינן למאן דאמר מצות צריכות כוונה היינו מדרבנן.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>י"ט </b> של ראש השנה שחל להיות בשבת תוקעין מדאוריתא אלא שחכמים העמידו דבריהם לעשות גדר שלא יבא לידי איסור סקילה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כמה </b> תקיעות חייב אדם לשמוע בראש השנה תשע. לפי שנאמרה תרועה ביובל ובראש השנה ג' פעמים וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה דכתיב והעברת שופר תרועה הרי פשוטה לפניה תעבירו שופר הרי פשוטה לאחריה ומפי השמועה למדו שכל תרועה של חדש השביעי אחד הן בין בראש השנה בין ביובל של יום הכיפורים שאין ת"ל בחדש השביעי דהא ידענא דיום כיפור בחדש השביעי הוא אלא אתא לאשמועינן דכל תרועות של חדש השביעי זה כזה. ומנין לג' של שלש שלש דכתיב תרועה ג' פעמים בר"ה וביובל ומנין ליתן האמור של זה בזה ת"ל שביעי שביעי לג"ש נאמר בראש השנה בחדש השביעי ונאמר ביובל והעברת שופר תרועה בחדש השביעי הא כיצד ג' שהן תשע והשתא דאתי בג"ש הקשה דלעיל לתקיעה לפניה ולאחריה לא צריך. תרועה האמורה בתורה מספקא לן אם היא היללה או האנחה או שניהן כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה ולכך אנו עושים הכל לצאת מידי ספק תרועה דמתרגמא יבבא ובאימיה דסיסרא כתיב נשקפה ותיבב והיינו או גנוחי גנחה או ילולי יללה. נמצא מנין התקיעות ל' כדי לצאת מכל ספק ובסימן תשר"ת היה נראה לומר שהיה יוצא ידי ספק מדאוריתא דההפסקה נראה דהוי דרבנן אלא דאפשר דאהפסקה נמי חיישינן מדאוריתא ולא נפיק ידי חובתיה דכתיב והעברת ותעבירו דמינייהו ילפינן פשוטה לפניה ולאחריה ומשמע לפניה דוקא ולאחריה דוקא בלא הפסק שום תקיעה בנתים והכא דאיכא הפסק בין תקיעה ראשונה ליבבא אי תרועה דקרא הוי יבבות לא נפיק ידי חובתיה מדאוריתא דהא דאמר שמע ט' תקיעות בט' שעות יצא שאני הכא דהפסיק בתקיעה אחרת לשם מצוה כדכתב הרמב"ן ז"ל. שיעור תרועה כשתי תקיעות למאן דסבירא להו שיעור תקיעה אחד כתרועה אפשר דילפינן ליה מדכתיב והעברת שופר תרועה דמשמע שתהא העברה כשיעור התרועה ולפי' הרב ז"ל נראה דהכי קים להו דשיעור תרועה כשתי תקיעות והוי בכלל שיעורין הל"מ והכי נמי שיעור ג' שברים כתרועה ואף על גב דתקיעה אית לה שיעור כדאמר אם האריך בה כשתים לא עלתה לו אלא אחת דלמעלה לית בה שיעור דפסוקי תקיעתה בעינן דבכל תרועה בעינן העברה חדא בתחלה וחדא בסוף כדילפינן והאי כולה חדא היא. שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא כיון ששמען כסדרן אבל שמען מט' בני אדם כאחד לא יצא דבעינן תקיעה לפני התרועה ואחריה והכא כולהו הוו בבת אחת ואינו יוצא ידי חובתו עד שישמע כל הט' תקיעות כדילפינן דכולהו חדא מצוה נינהו ואית דאמר בגמרא דחד מדאוריתא ותרי מדברי סופרים דקראי דוהעברת שופר תרועה ויום תרועה יהיה לכם לתלמודו הוא בא כדאיתא התם. ויש במצוה זו ציוויין ואזהרות מדרבנן סמוכים אלא תסור ואקרא דושמרתם את משמרתי ורובן יש להן סמך מן המקרא בברכות של ראש השנה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה מב </b> לישב בסוכה כל ז' ימי החג דכתיב בסוכות תשבו ז' ימים. שיעור הסוכה גובהה אין פחות מעשרה טפחים ולא יתר על עשרים אמה ורחבה אין פחות משבעה טפחים על שבעה טפחים. גובהה אין פחות מעשרה ילפינן דעד עשרה הוא דחשיב רשות ובפחות מעשרה חלל לא חשיב סכך דכתיב בבית עולמים והבית אשר בנה שלמה שלשים אמה קומתו וכתיב קומת הכרוב האחד עשר אמות וכן הכרוב השני ותניא מה מצינו בבית עולמים כרובים בשליש הבית הן עומדים משכן נמי כרובים בשליש הבית הן עומדין ומשכן כמה הוי עשר אמות דכתיב עשר אמות אורך הקרש כמה הוי להו שיתין פושכיה תילתא כמה הוי עשרים פושכי נמצא גובה הכרובים של משכן כלה לסוף עשרים טפחים מן הארץ והם עומדים על הכפורת דל עשרה דארון וכפורת דארון הוי ט' דכתיב אמה וחצי קומתו וכפורת טפח דכתיב אל פני הכפורת ואין פני פחות מטפח פשו להו עשרה לכרובים וכתיב ויהיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת אלמא מכנפיהם ולמטה עד הכפורת והוי סכך וכנפיהן למעלה לגובהן היו פרוסות אלמא תחת כנפיהם עשרה טפחים חלל וקרי ליה סוכה ולא תימא דגדנפייה להדי רישייהו דהוי ליה עשרה טפחים עם עובי הכנפים אלא עילויה רישייהו פרסי' גדנפייהו דלמעלה כתיב והוו ליה חללה עשרה אלמא דכל פחות מעשרה חלל לאו סכך הוא. ולא יתר על עשרים אמה דאמר רבה כתיב בסוכות תשבו שבעת ימים אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי למעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע שצריך לעשות יתדותיה ומחיצותיה חזקים וקבועים שלא תפול ואנן דירת עראי בעינן כדכתיב בסוכות תשבו שבעת ימים עשה סוכה לשבעה והיינו עראי. ורחבה אין פחות משבעה טפחים על ז' טפחים מדאוריתא בכלל שיעורין דהוו הלכה למשה מסיני. היתה פחותה מעשרה או מז' על שבעה או יותר מעשרים אמה פסולה כדאמר.
+
+Halakhah 2
+
+<b>סוכה </b> שאין לה שלשה דפנות פסולה היו לה שנים גמורות זו בצד זו כמין גם עושה דופן שיש ברוחבו יותר על טפח ומעמידו בפחות משלשה סמוך לאחד משתי הדפנות. דכתיב בסכת בסכת בסוכות בסכת תשבו ישבו בסכת כי בסכות הושבתי חד מלא ותרין חסרין דיש אם למסורת דמה שמסר משה בספר תורה לישראל היא האם והעיקר לא כמו שהוא נקרא הרי כאן ארבע. (כ)[ד]ל חד לגופיה דאין דורשין תחלת פסוק הנאמר ראשון אינו לדרשה אלא למשמעו אתא פשו להו תלתא שתים כהלכתן מזרחית דרומית ומערבית וצפונית כשיעור משך סוכה ז' טפחים ושלישית אפילו טפח דאתאי הלכתא דמחיצין דאמרן דהוו הלכה למשה מסיני למיגרעיה לדופן ג' של סוכה ולאוקומא אטפח. ונראה דמדאוריתא סגי בטפח מצומצם סמוך לאחד מהדפנות ואפילו בסוכה העשויה כמבוי דמיקרו נמי כי האי גונא כהלכתן דהא הלכתא אוקמיה אטפח בכל מקום שיהיה. קנים שיוצאים מסכך הסוכה לפני הסוכה ודופן אחד נמשכת עמהן כשרה דהוי מן הסוכה והוי כשתים כהלכתן וג' אפילו טפח דלא ממשכא עד הרביעית וכשרה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>דפנות </b> שלא היו מגיעות לארץ אם היו גבוהות מן הארץ ג' טפחים פסולה דהוה ליה סוכה בלא דפנות אבל תוך שלשה כלבוד דמי דהוי הלכתא למשה מסיני. היו מגיעות לארץ ולא לסכך כל שהדפנות גבוהות עשרה טפחים ומכוונת נגד הסכך כשרה אע"ג דמרחקי מן הגג כמה אמות דהא הוי הני דפנות לסוכה אבל אם אינם מכוונות לסכך אלא דמרחקי שלשה טפחים מכנגד הסכך פסולה דאויר ג' פוסל בסכך ואפילו מן הצד. תלה מחיצה ד' ועשהו בפחות משלשה סמוך לארץ ולגג כשרה דתרי לבוד נמי אמרינן דהלכתא היא בין (חרבין) [חד בין] תרי. העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה ואותם הדפנות הם יכולים לעמוד ברוח מצויה כשרה אבל אינם עומדים ברוח מצויה פסולה דלא הוו מחיצה דכל מחיצה שאינה עומדת ברוח מצויה לאו שמה מחיצה דבעינן מחיצות מגיעות לתוך ג' לארץ ומכוונות לסכך והאי דפנות הואיל ונעין ונדין על ידי רוח מצויה דיבשה לאו הכי הוו.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>העושה </b> סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה כשרה. והכי נמי בראש האילן או על גבי גמל כשרה מדאוריתא דסוכה דירת עראי בעינן כדילפינן מקרא דבסוכות תשבו שבעת ימים.
+
+Halakhah 7
+
+<b>סוכה </b> שאין לה גג פסולה והיא העשויה כמין צריף או שסמכה לכותל ואם היה לה גג טפח או שהגביה מן הקרקע טפח הרי זו כשרה דכיון דאיכא טפח דגג שוה מסיכוך כשר שאר שיפוע תשלום ז' טפחים חשיב ליה גג והכי נמי הגביה מן הקרקע טפח ההוא טפח חשיב בכותלים של סוכה בשיפוע תשלום עשרה טפחים ושאר השיפוע חשיב ליה גג ונראה דהכי גמירי לה ולמחיצה דכל שיש טפח שוה בין בגג בין במחיצה חשיב ליה לשיפוע מחיצה. סוכה עגולה שיש לרבע בה ז' על ז' טפחים כשרה דכיון דילפינן סוכה דירת עראי לא בעינן זויות.
+
+Halakhah 8
+
+<b>סיכך </b> על גבי אכסדרה שיש לה פצימין שהם עומדים בולטים ברוח ג' אפילו אין נראין מבחוץ או מבפנים כשרה דאמרינן פי תקרה יורד וסותם דהיינו גוד אחית דאמרן דאתאי הלכתא דמחיצין לגוד ולבוד ודופן עקומה ואע"ג דהאי פי תקרה לגגות הוא דעבידה ולא לאוירה כיון דאית בה הני תרי פצימי אמרינן גוד אחית אבל ליכא פצימי לא אמרינן משום דהאי תקרה לאו לאוירה עבידה וכי אגמריה רחמנא למשה גוד אחית במחיצה העשויה לחלל שלה גמירי.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>סיכך </b> על גבי מבוי שיש לו לחי או על גבי פסי ביראות כשרה אף על גב דלסוכה בעינן שנים כהלכתן ושלישית אפילו טפח הכא כיון דלחי ופסי ביראות הוו מחיצה לשבת מהני לכל מה שצריך מחיצה לאותה שבת דהרי מחיצה היא עכשיו.
+
+Halakhah 11
+
+<b>נעץ </b> ד' קונדסין על ד' זויות הגג וסכך על גבן על שפת הגג כשרה דאמרינן גוד אחית מחיצתה דהלכתא דמחיצה אתא לגוד בין גוד אחית בין גוד אסיק.
+
+Halakhah 12
+
+<b>פרוץ </b> מרובה על העומד הותר בסוכה משום דסגי לה בשתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח ואפילו הוי פתחים בשתי הדפנות אחד או שנים דכי מצרפה להו בהדי שתי דפנות הפרוצות הוה ליה פרוץ מרובה ושריה מה שאין כן בשבת דבעינן שלש מחיצות שלימות.
+
+Halakhah 13
+
+<b>סוכה </b> שאוירה גבוה מעשרים אמה ומיעטה בכרים וכסתות אינו מיעוט ואפילו בטלם שאין סוף להניחם שם כל שבעה מפני הפסד ממונו ואפילו בטלינהו בטלה דעתו אצל כל אדם והרי חללה יותר מעשרים. תבן ואין צריך לומר עפר ובטלם הוי מיעוט. היתה גבוהה מעשרים והוצין יורדין לתוך כ' אם צלתן מרובה מחמתן יחשבו כגג עבה וכשרה דסוכ' דמשמע סכך לא מיקרי אלא בצלתו מרובה מחמתו. בנה בה איצטבה באמצע אם יש משפת האצטבה ולכותל פחות מארבע אמות כשרה דאמר דופן עקומה דהיא בכלל מחיצין הלכה למשה מסיני דאתי לגוד וללבו' ולדופן עקומה דרואין כאלו המחיצות נוגעות באצטבה והרי נתמעט חלל מתחתיו ובשיש באצטבה שיעור סוכה בנה בה עמוד ויש בו הכשר סוכה פסולה דלא אמרינן גוד אסיק כי האי גוונא דליכא מחיצות ניכרות ונמצא על גב העמוד סכך כשר בלא מחיצות.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>היתה </b> פחותה מעשרה וחקק בה להשלימה לעשרה אם יש משפת חקק ולכותל ג' טפחים פסולה דלא הוי לבוד וליכא דפנות ואנן דפנות בעינן פחות מכאן כשרה דאמרינן לבוד דהוא הלכתא בכלל מחיצין הלכה למשה מסיני.
+
+Halakhah 16
+
+<b>דופני </b> סוכה כשרים מן הכל שאין אנו צריכים אלא מחיצה מכל מקום והני גמירי לה למחיצה ואפילו מבעלי חיים ועושה אדם את חברו דופן ביו"ט וכן מכלים דאהל עראי לא אסור מדאוריתא:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> מסככין אלא בדבר שגידולו מן הארץ שנעקר מן הארץ ואינו מקבל טומאה. למאן דסבר כי בסוכות הושבתי את בני ישראל ענני כבוד היו סוכות שהושיבן במדבר בסוכות הושבתי מתרגמינן במטלות ענני יליף לה מדכתיב ואיד יעלה מן הארץ והשקה וגו' מה איד דבר שאינו מקבל טומאה דלא נאמרה טומאה אלא בכלים ואוכלים ומשקין ואדם וזה אינו אחד מאלה אף סוכה דבר שאינו מקבל טומאה ומה איד גידולו מן הארץ ונעקר ממנה כדכתיב ואיד יעלה מן הארץ. ואמרו בבראשית רבה על דעתיה דר"ל דיליף מואיד יעלה מן הארץ דמי לאדם אחד שאמר לחברו תן לי סאה חטין אמר לו הבא קופתך וטול כך אמר הקב"ה לארץ אייתי עננים וקביל מטרא. ולמאן דאמ' סוכות ממש מפני החמה בשעת חנייתן עשו להם יליף לה להא מילתא מדכתיב חג הסוכות תעשה לך באספך מגרנך ומיקבך בפיסולת גורן ויקב הכתוב מדבר פסולת גורן קשי תבואה פסולת יקב זמורות ואשכולות ריקנין דכתיב מגרנך ומיקבך ולא גורן ויקב עצמו דמשמע מה שאתה אוספו וניטלו מן הגורן וגורן הוא האוכל ומה שאתה אוסף ובורר מתוכו הוא הפיסולת והני לאו לקבלי טומאה וגידולם מן הארץ ונעקרים ממנה. סיכך בדבר שאין גידולו מן הארץ כגון מיני מתכות ועצמות ועורות או במחובר לארץ כגון שהדלה עליה גפנים וכיוצא בהם או בדבר המקבל טומאה כגון מחצלאות העשויות לשכיב' וכיוצא בהן פסולה כדילפינן מקראי כדכתיב.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>סוכי </b> תאנים ובהן תאנים וכן כל כיוצא בהן אם פסולת מרובה על האוכלים מסככין בהן דבטיל מדאוריתא דכתיב אחרי רבים להטות. ירקות שאינן מאכל אדם מסככין בהם מדאוריתא בעודם לחים וחוצצין מדאוריתא בפני הטומאה. ומסככין מדאוריתא אפילו בפשתן שרק ונפץ אותו דאכתי לא מקבל טומאה והרי הוא גידולי קרקע אף על גב שנשתנית צורתו וכן בכל חבלים אפילו בחבלי פשתן מדאוריתא דלא מקבלי טומאה. סיככה בחצים זכרים כשרה בנקבות פסולה דמקבלי טומאה ונראה דהוי דרבנן טומאת בית קיבול העשוי למלאות וצ"ע בהלכות כלים פ"ב.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מחצלת </b> הקטנה מאי זה דבר שתהיה סתמה לשכיבה וראויה לקבל טומאה לכשישכב בה הזב ולכך אינה ראויה לסיכך כדילפינן לעיל למקבלי טומאה. ומה שהוא טמא מדרס הזב מטמא טמא מת וה"ה לכל הטומאות ואפילו הוא פשוטי כלי עץ דילפינן בק"ו מפץ קנים שראוי לשכיבה שיקבל טומאה מגע במת ומהפכין קטנים של חרס שטהורין בזב דלא חזו לישיבה וכתיב אשר ישב עליו הזב יצא זה שאומרים עמוד ונעשה מלאכתינו ועוד שהן של חרס ולא מטמאו אלא מאוירן ואין יכול להכניס אצבעו לתוכו שפיהן צר ובהיסט נמי לא דכל שאינו מטמא במגע אינו מטמא בהיסט משום דאפקיה רחמנא בלשון נגיעה ואפילו הכי טמאין באוהל המת דכתיב וכל כלי פתוח מפץ שטמא בזב אינו דין שיהא טמא במת. ומחצלת גדולה סתמה לסיכוך אלא אם כן עשאה לשכיבה דראויה לקבל טומאה. ואם יש לה קיר אפילו גדולה אין מסככין בה דהוי כלי קבול וכל שיש לו בית קבול טמאה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>תקרה </b> שאין עליה מעזיבה שהוא הטיט והעפר אלא נסרים תקועים פסול דכתיב חג הסוכות תעשה לך ולא מן העשוי כבר לשם בית לפיכך אם פקפק הנסרים לשם סוכה כשרה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>סוכה </b> העשויה כהלכתה אע"פ שלא נעשה לשם סוכת מצוה כשרה והוא שתהיה עשויה לצל דחג הסוכות תעשה לך וגו' לא דרשינן ליה לשם חג אבל סוכה שנעשית מאליה פסולה שלא נעשית לצל. וכן החוטט בגדיש אינה סוכה דבעינן תעשה ולא מן העשוי ואם בתחילה עשה טפח חלל במשך שבעה לשם סוכה והשלימה אח"כ לעשרה כשרה דחלל טפח אהל הוא ויש שם סכך עליו מתחלה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>העושה </b> סוכתו תחת האילן כאלו עשאה בתוך הבית דהוי אילן סכך פסול כמחובר דכתיב באספך מגרנך ומיקבך בפיסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. הדלה עליה עלי האילנות וסיכך על גבן ואחר כן קצצן אם היא בסיכוך הרבה מהן כשרה ואם לא היה הסיכוך שהיה מתחלת כשר הרבה מהן צריך לעשות אותן אחר קציצתן שתהיה לסוכה דכתיב תעשה לך ולא מן העשוי והאי כיון דהשתא בקציצה הוי כשר הרי היה עשוי.
+
+Halakhah 13
+
+<b>עירב </b> דבר שמסככין בו בדבר שאין מסככין בו וסיכך בשניהם אע"פ שהכשר יתר על הפסול פסולה שהרי מועיל הפסול להכשר סוכה שתהא צלתה מרובה מחמתה. סיכך בזה לעצמו ובזה לעצמו זה בצד זה אם יש בסכך פסול שלשה טפחים בסוכת שבעה באיזה צד שיהיו פסולה שהרי אין כאן הכשר סוכה ובסוכה גדולה שישאר בה שבעה על שבעה מסכך כשר. סכך פסול פוסל באמצע בד' טפחים ומן הצד בד' אמות דאמ' דופן עקומה הלכה למשה מסיני ושאר השיעורין בכלל שיעורין הל"מ. סיכך בדבר פסול ודבר כשר זה בצד זה ואין במקום אחד מסכך הפסול רוחב שלשה טפחים אם היה כל הסכך הכשר יותר על כל הפסול כשר דמדאורית' אזלינן בתר רובא דכתיב אחרי רבים ואם היה זה כמו זה בצמצום פסולה שסכך פסול כפרוץ נחשב ולענין סוכה אגמרי רחמנא למשה גדור רובא משום דבעינן צילתה מרובה מחמתה והיינו לדעת הרב ז"ל.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>פירש </b> בגד עליה או תחתיה פסולה דהוי דבר המקבל טומאה ופסול כדילפינן לעיל ואם לנאותה אין שם סכך עליו וכשר וכן בכל מה שמונח בה לנוי. ואין ממעטין בגובה הסוכה לא להכשיר ולא לפסול אבל מן הצד ממעטין דהרי אינה מחזקת ראשו ורובו ושלחנו דהוי שיעור רוחב סוכה קטנה ואם מופלגים מן הסכך ארבעה טפחים לא בטיל לגבי סוכה והוו סכך פסול.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>סוכה </b> שיש בה מקומות מגולין אם יש בכל האויר כמקום המסוכך פסולה שהיה חמתה מרובה מצילתה ואין לה סכך ואם היה הסכך רב על האויר כשרה והוא שאין במקום אחד אויר ג"ט ואם יש אויר ג"ט בין מאמצע בין מן הצד באופן שלא נשאר הכשר סוכה ודפנות במקום אחד פסולה כולה עד שימעט האויר משלשה טפחים. מעטו בדבר הפסול לסכך בסוכה גדולה כשרה דהרי איכא הכשר סוכה כיון שמעט ובסוכה קטנה פסולה דליכא הכשר סוכה אלא באויר ובסכך פסולה שמיעט בו. היה רוב הסיכוך צלתו מרובה ומיעוטו חמתה מרובה הואיל וצילת הכל מרובה מחמתה הכל כשרה דשם סכך עליו. סוכה מעובה כמין בית כשרה דסכך קרינן ביה היה הסיכוך מדולדל מקצתו למעלה ומקצתו למטה אם אין ביניהם שלשה אמרינן לבוד ואם היה ברוחב העולה טפח או יותר אע"פ שהוא גבוה שלשה טפחים כשר דאמר חבוט רמי השפל והשלך דהוא ענין גוד אחית דהוי הל"מ אלא דלענין מחיצה שייך גוד אחית ולענין המוטל לרוחב שייך חבטה והוא שיהיה מכוון לשפת היורד.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>סוכה </b> על גבי סוכה התחתונה פסולה כמי שעשאה בתוך הבית דכתיב בסוכת תשבו ולא בסוכה שתחת סוכה ולא בסוכה שתחת האילן ולא בסוכה שבתוך הבית ולא תימא דסוכות תרתי משמע דהא סכת כתיב דיש אם למקרא [למסורת] ואפי' למאן דאמר יש אם למקרא מודה דלא לחנם נכתב המסורת. והא דמיפסלה משום סוכה שתחת סוכה היינו כשהעליונה כשרה דגבוהה עשרה ויכולה לקבל כרים וכסתות אפילו על ידי הדחק אבל אי לאו הכי אף התחתונה כשרה דחשבינן לסכך עליונה כסכך תחתונה והוא שאין גובה העליונה יותר מעשרים אמה. מטה שבתוך הסוכה אם גבוהה עשרה טפחים היושב תחתיה לא יצא ידי חובתו מפני שהיא כסוכה בתוך סוכה דכיון דקפיד רחמנא למיפסיל סוכה שתחת סוכה הכא נמי קפיד לפסול סוכה שיש תחתיה אהל שכיוצא בו פסול מלמעלה וכן כילה שיש לה גג טפח דלענין טומאה טפח על טפח הוי אהל אם גבוהה עשרה טפחים אין ישנין תחתיה וכן המעמיד ד' עמודים וגו' הרי זו כסוכה שתחת סוכה ומדברי התוספות נראה דלאו מדאוריתא הוו האי פיסולה.
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>סוכה </b> שאולה כשרה דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחד וסכת כתיב דמשמע סוכה אחד שישבו בה זה אחר זה ואי איפשר שיהא לכולן דהא לא מטי שוה פרוטה לכל חד אלא על ידי שאלה. וכן סוכה גזולה כשרה דקרקע אינה נגזלת והוה ליה שאולה וכשר ואם גזל עצים ועשה מהם סוכה מדאוריתא הוה פסולה דכתיב לך אלא משום תקנת מריש אינו חייב אלא דמים וכשרה מדרבנן. והמסכך ברשות הרבים נמי אע"ג דהוי גזל רבים יצא דקרקע אינה נגזלת והוה ליה שאולה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נשים </b> ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה. נשים הלכתא היא דהוה סד"א תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו קמ"ל הלכתא אי נמי דהוה יליף ט"ו מט"ו דחג המצות מה להלן נשים חייבות אף כאן נשים חייבות קמ"ל וקרא דכל האזרח אוקמי ליה לגרים דחייבים בסוכה דס"ד ישראל ולא גרים קמ"ל ועבדים דילפינן לה לה מאשה וקטנים דלאו בני חיובא נינהו. טומטום ואנדרוגינוס חייבים מספק דאוריתא. ומי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב נמי משום צד חירות שבו דהוי כגר דחייב.
+
+Halakhah 2
+
+<b>חולין </b> ומשמשיהם וכל הני דפטירי היינו משום דכתיב תשבו שהוא כעין תדורו וכמו שאין אדם דר במקום שמצטער הכי נמי בסוכה. האבל חייב בסוכה דאף על גב דמצטע' פטור היינו מצטער מחמת הסוכה אבל הכא אי(נ)[ה]ו הוא דקמצטער נפשיה וחובה עליו לישב דעתו למצוה. וחתן וכל השושבינין נמי פטורין כל שבעת ימי המשתה משום צער חתן שמצטער דלא מצי עיילי כל בני חופה בסוכה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>שלוחי </b> מצוה פטורין מן הסוכה דכתיב ובלכתך בדרך בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה דפטור מן המצוה. ההולכי דרכים וגו' דכתיב תשבו כעין תדורו וכשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך בסחורה כך כל ימות החג שאינו י"ט לא הצריכו הכתוב למנוע. ושומרי העיר ביום ובלילה וגנות ופרדסים פטורים בעת שמירתם דכתיב תשבו כעין תדורו דכיון שאין דרך לקבוע שם אינו חייב לעשות שם סוכה ולרבה משום שאם יעשה סוכה ידע הגנב ויבא ויגנוב וגו' ואית ליה תשבו כעין תדורו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>כיצד </b> היא מצות הסוכה שיהיה אוכל ושותה ודר בסוכה כל שבעה בין ביום בין בלילה דאע"ג דכתיב שבעת ימים כתיב הכא תשבו וכתיב התם במילואים תשבו יומם וליל' מה להלן ימים ואפילו לילות אף כאן ימים ואפילו לילות. כל שבעת הימים עושה אדם את ביתו עראי וסוכתו קבע שנאמר בסוכות תשבו שבעת ימים. אוכלים ושותים וישנים בסוכה כל שבעת ימים בין ביום בין בלילה כמו שאין אדם אוכל חוץ מביתו אלא אם אכל אכילת עראי חוץ לסוכה כביצה או פחות או יותר מעט.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אכילה </b> בליל יו"ט הראשון בסוכ' חובה אפי' אכל כזית פת יצא ידי חובתו דילפי' ט"ו מט"ו של חג המצות דכתיב בערב תאכלו מצות ומכאן ואילך רשות כדין אכילת מצה בפסח. ואם ירדו גשמים נכנס לביתו כל הני משום דכל ענינים שאדם רגיל לצאת מדירתו רשאי לצאת מביתו דתשבו כעין תדורו.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ומצות </b> הסוכה כל היום עד הלילה של יום שמיני חג עצרת. מי שלא עשה סוכה בין בשוגג בין במזיד עושה סוכה בחולו של מועד דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים דדרשינן לרבנן עשה סוכה בחג כל שבעת ימים ואפילו ביום שביעי. עצי סוכה אסורים כל שבעת ימי החג דכתיב חג הסוכות שבעת ימים לה' כשם שחל ש"ש על חגיגה שהם שלמי חגיגה לאוסרן עד לאחר הקטרת אימורין כך חל ש"ש על הסוכה דאקשינהו קרא חג הסוכות מה חג לה' אף סוכה לה' והיינו בכל מה שצריך להכשר סוכה ובעודה קיימת מדאורייתא. ונוי סוכה נראה דלא אסירי אלא מדרבנן משום בזויי מצוה ויש במצוה זו דברים מדרבנן סמוכים אלא תסור ואקרא דושמרתם את משמרתי וגו':
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה מג </b> לנטול לולב עם שלש מינין כל שבעת ימי החג במקדש דכתיב ולקחתם לכם לקיחה לכל אחד ואחד מדכתיב ולקחתם לשון רבים ולא כתיב ולקחת לשון יחיד במקדש. כפות תמרים האמורות בתורה הם חריות של דקל כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין שלהן דכפת כתיב שיהיו עליו מחוברין וכפותין ולא פרודין ואין לשון זה נופל אלא בלולב שהוא כמו שרביט. פרי עץ הדר האמור בתורה זה אתרוג דכתיב פרי עץ שהעץ כפרי בטעם שוה ולא תימא פלפלים דלא איפשר דאינקט חדא לא מינכרה לקיחתה ואי נקיט תרי או תלתא חד קאמר רחמנא ולא שנים ושלשה הלכך לא איפשר ר' אומר אל תקרי הדר אלא הדיר מה דיר זה עד שבאים קטנים עדין גדולים של שתים ושלש שנים קיימים הכא נמי גדולים של אשתקד וקטנים של שנה זו שהאתרוג דר וגדל באילנות שתים ושלש שנים וכשבאים וחונטין של עכשיו עדין גדולים של אשתקד קיימים בו כדיר צאן ר' אבהו אמר אל תקרי הדר אלא הדר דבר שדר באילנו משנה לשנה כדאמרן בן עזאי אומר אל תקרי הדר אלא הידור שכן בלשון יון קורין למים הידור ואי זו שגדל על כל מים הוי אומר זה אתרוג. וענף עץ עבות האמור בתורה הוא ההדס שעליו חופין את עציו כגון ג' עלין בגבעול אחד דכתיב ענף עץ עבות עץ שהוא עבות שענפיו חופים את עצו וזהו הדס דאי תימא זיתא דעליו ארוכים ומרובים ומכסים את העץ הא כתיב עבות דבעינן מעשה שרשרות שיהו מורכבין זה על זה ואי אמרת דולבא דהיינו ערמון דקלוע הוא הא אין עליו רצופים לכסות כל עצו ולא תימא נמי הרדופני דעליו הן כמין קליעה דכתיב דרכיה דרכי נועם והאי עוקץ את הידים שראשי עליו חדים כמחט הילכך זה הדס ר' אליעזר בן יעקב אומר ענף עץ עץ שטעם עצו ופריו שוה והיכי דמי עבות דקיימי תלתא בחד קינה דתרי וחד אין זה עבות אבל נקרא הדס שוטה. ערבי נחל האמורות בתורה הם מין ידוע הנקרא ערבי נחל עלה שלו משוך כנחל ולא עגול ופיו חלק וקנה שלה אדום הוא הנקרא ערבה ורוב מין זה גדל על כל הנחלים לכך נאמר ערבי נחל אבל אפא הגדל במדבר ובהרים כשר דכתיב ערבי לשון רבים וצפצפא שעלה שלה עגול ואינו בנחל פסול ויש ערבה שאין פיה חלק אבל אינו כמסר אלא יש בו תלמים קטנים כפי מגל קטן וזה כשר דאע"ג דיש לה שם ליווי חילפה גילה כשרה דערבי נחל אמר רחמנא מכל מקום וכל הדברים האלו מפי השמועה ממשה רבינו נתפרש.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ארבעה </b> מינין אלו מצוה אחד הן דכולהו כתיבי בחד קרא ומעכבין זה את זה דכתיב ולקחתם שתהא לקיחה תמה דהכי משמע ולקחתם ואין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהם דארבעה מינין דווקא כתיב בקרא ואם לא מצא אחד מהם אינו מביא אחר הדומה לו תחתיו דאהני הוא דקפיד רחמנא כדאמר. מצוה מן המובחר לאגוד הדס וערבה עם הלולב משום זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות אבל לא לעיכוב דאם לא אגדן ונטלן אחד אחד יצא והיינו כשארבעתן מצויין אצלו דבעינן לקיחה תמה וכל היכא דאין ארבעתם לאו לקיחה שלימה היא ולהכי אם חסר לו מין אחד לא יטול עד שימצא השאר.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כמה </b> נוטל מהן לולב אחד אתרוג אחד ושני בדי ערבה וג' בדי הדס דכתיב פרי עץ הדר אחד כפת תמרים אחד משמע דכפת כתיב ענף חד עץ חד עבות חד ערבי נחל שתים דמיעוט רבים שנים. ואם רצה להוסיף בהדס וגו' טעמא דשריותא דתוספת הדס מה שאין כן בשאר המינין להאי גירסת הרב ז"ל משום דהדס לא ילפינן ג' בדי הדס אלא מיתורא דענף עץ עבות ולהכי אמרינן דמנינא לאו דוקא מלעיל אבל בהנך אחריני דילפי מנינא ממשמעותא דכתיב פרי עץ וכתיב כפת וכתיב ערבי דמיעוט רבים שנים הוי מנינא דוקא בין מלעיל בין מלרע ואם הוסיף או גרע פסול דכתיב לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו ופשטי' דקרא דקאמר עליו משמע דתוספת במנין עצמו איקרי תוספת כדדייק קרא עליו דמשמע ממינה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>שיעורי </b> ארבעה מינין נראה דהוו דאוריתא ובכלל שיעורין הל"מ דטפח שדרו של לולב היוצא מן ההדס דהוי דאוריתא כדמוכח פרק המפלת ולמעלה אין להן שיעור.
+
+Halakhah 9
+
+<b>משיגביה </b> ארבעה מינין אלו בין בבת אחת בין בזה אחר זה יצא דכתיב ולקחתם לכם והא לקחם והוא שיגביה דרך גדילתם דכל המצות כולם אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתם דכתיב עצי שטים עומדים שעומדים דרך גדילתם ואם לא הגביהם דרך גדילתם לא יצא כדילפינן. כל לקיחת לולב על ידי דבר אחר שהוא דרך כבוד והידור ללולב הוי לקיחה תמה ולא הוי חציצה אבל אי לאו דרך כבוד והידור הוא לא הוי לקיחה תמה והוי חציצה ולא יצא דכתיב ולקחתם שתהא לקיחה תמה ולקיחה על ידי דבר אחר שאין כבוד והידור ללולב לא שמה לקיחה ואם הוא ממינו אפילו אינו דרך נוי הויא לקיחה ואיפשר דילפינן לה מדבעי' בכלי שרת לקיחה ממש דכתיב ולקח והיינו המזרק שבו הדם ואפ"ה אם נתן מזרק בתוך מזרק לא הוי חציצה כיון שהוא מינו וגלי קרא דכי האי גוונא הוי דרך שירות דכתיב ואת כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקודש שני כלים ושירות אחד דהיינו מזרק בתוך מזרק ומינה דלא הוי חציצה במין במינו.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מצות </b> לולב להנטל ביום ראשון של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן ואפילו בשבת שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון ביום ואפילו בשבת הראשון ואפילו בגבולין והיינו לר' אליעזר ולרבנן דקיימא לן כוותיהו לא איצטריך קרא למשרי טלטול אלא ביום ולא בלילה ובמקדש לבדו נוטלין בכל יום מז' ימי החג דכתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ולא בגבולין שבעת ימים.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>כל </b> שחייב בשופר ובסוכה חייב בנטילת לולב וכל הפטור מהן פטור מנטילת לולב דהוי מצות עשה שהזמן גרמא דנשים ועבדים פטורים דילפינן מתפילין כדכתיב במצות מ'.
+
+Halakhah 20
+
+<b>הלכה </b> למשה מסיני שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב מדאיצטריך הל"מ ושיעורה אפילו עלה אחד בבד אחד והיינו במקדש ולא בגבולין.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>הדס </b> שבלולב אסור להריח בה דגמרי' מסוכה דילפינן דחל שם שמים עליה מדכתיב חג הסוכות שבעת ימים לה' מה חג לה' אף סוכה לה' כדלעיל ונראה דמדרבנן היא דילפינן הדס מסוכה דלא קרא ולא היקשה איכא:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ארבעה </b> מינין אלו שהיה אחד מהן יבש פסול. דכתיב באתרוג הדר ויבש לאו הדר הוא וילפינן שאר מינין מאתרוג מדאתקשו כולהו אמרינן מה אתרוג בעינן הדר אף שאר מינין הדר בעינן. וכן גזול וגנוב פסול דכתיב ולקחתם לכם משלכם ואפילו לאחר יאוש לא קני דלאו שלכם הוא ולמ"ד קני הוה מצוה הבאה בעבירה ונראה דמדרבנן הוי פיסול מצוה הבאה בעבירה למ"ד יאוש כדי קני. היה אחד מאלו המינין של אשרה ושל עיר הנדחת הרי זה פסול כאשרה דמשה אותן שהיה בשעת כיבוש ארץ ישראל שהצריכו הכתוב שרפה כדכתיב ואשריהם תשרפון באש ולולב ושאר מינין צריכין שיעור והאי כמאן דמכתת שיעוריה כיון דלשרפה קאי דכל העומד לישרף כשרוף דמי כדלעיל. וע"ז של ישראל דאין לה ביטול כדילפינן באזהרת מ' הוו כאשרה דמשה דמיכתת שיעוריה. ועיר הנדחת כתיב בה ושרפת וגו' ומיכתת שיעוריה. ובע"ז ואשרה של גוי שנטלן בשאלה פסול משום שאול ובשאר ימים אפילו במקדש דהוי דאוריתא כשר ואפילו גזול אי לאו מצוה הבאה בעבירה דלא כתיב לכם אלא ביום ראשון. היה כמוש ולא גמר ליבש כשר דאכתי מיחזי הדר ובשעת הדחק או הסכנה לולב היבש כשר אבל לא שאר מינים. ואיפשר דטעמא דבלולב מכשרינן יבש בשעת הדחק משום דכתי' כפת בלא וי"ו דנראה דלא יליף מאתרוג מה שאין כן בשאר מינין דכתיבי בו"ו דמהדר אריש קרא ומשום זה אלי ואנוהו הוא דבעינן לולב לא כדפרש"י ז"ל במתניתן דלולב דהא דאקשי' שאר מינין לאתרוג בגמר' היינו הדס וערבה לחוד כדפי'. אתרוג של ערלה ושל תרומ' טמאה פסו' דלשריפה קיימי. ערלה יליף מכלאי הכרם כפרש"י (בשלהי תרומה) דאיתקש לכלאי הכרם דכתיב בהו פן תקדש תוקד אש. ותרומה טמאה היתר הסקה ילפינן מדכתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומותי שתי תרומות במשמע אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה וכתיב לך תהא להסקה. ושל טבל ביום א' פסול דלא קרינן ביה לכם אבל של מעשר שני ותרומה טהורה כשר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>לולב </b> שנקטם ראשו או נסדק כי המניק או היה עקום לפניו או לצדדיו או שנפרצו עליו פסול. כל הני משום דלא הוי הדר ונחלקה התיומת נמי פסול דלאו הדר הוא. ולולבא דסליק בחד הוצה נמי פסול אי משום דלאו לולב מיקרי אי משום דלאו הדר הוא. ואם אין עליו מגיעות זו לעיקרה של זו פסול נמי דלאו הדר הוא.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>הדס </b> שנקטם ראשו כשר דאכתי הדר הוא ואם נשתיירו שלשה עליו בקן אחד כשר דהא עליו חופין את עצו במקום העלין. היו ענביו שחורות או אדומות מרובות מעליו פסול דבטילי עלים לגבי ענבים ואם מיעטן כשר דאזלינן בתר רובא מדאוריתא אבל ירוקות מין הדס הן וכשר.
+
+Halakhah 6
+
+<b>ערבה </b> שנקטם ראשה כשרה דאכתי הדר ונפרצו עליה פסולה נמי מהאי טעמא.
+
+Halakhah 7
+
+<b>אתרוג </b> שניקב נקב מפולש כל שהוא או שאינו מפולש כאיסר אפילו שאינו חסר פסול דלאו הדר הוא ואם חסר אפילו כל שהוא פסול דפרי עץ קאמר רחמנא שלם ולא חסר והרב ז"ל כתב דפסול משום דבעינן לקיחה תמה דכתיב ולקחתם לכם וגו'. ניטל דדו או העץ שתלוי בו ונשאר במקומו גימה פסול מדין חסר. עלתה חזזית בשנים או בשלשה מקומות או ברובו במקום אחד או כל שהוא בדדו פסול ונראה דמשום הדר הוא פסול. נקלף אם נשאר ממנו כל שהוא כשר דמציל על כולו ואכתי הדר הוא ואם נקלף כולו פסול דלאו הדר הוא. אתרוג שהוא תפוח סרוח כבוש שלוק שחור לבן מנומר ירוק ככרתי שהוא כעשב פסול וכל הני נראה דמיפסלי משום דאינם הדר. עשהו כמין ברייתו אע"פ שעשהו כמין דפין דפין כשר דהוי הדר. התיום והבוסר נמי הוו הדר כושי פסול בכל מקום דומה לכושי במקום שהם כעין שחורות כשר דהוו הדר למקומו.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> שהוא פסול משום שאינו שלכם ביו"ט ראשון בלבד הוא דכתיב לכם ביום הראשון אבל הפסולים משום שאינם הדר או משום ע"ז או משום שאסור באכילה בין בי"ט ראשון בין בשאר הימים של תורה במקדש פסולים.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין </b> אדם יוצא ביו"ט הראשון של חג בלולבו של חברו דבעינן שלכם עד שיתננו לו במתנה נתנו במתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ואם לא החזירו לא יצא דנמצא גזול. ואין נותנין אותו לקטן דכשדעת אחרת מקנה יש לו זכיה מן התורה דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבל קידושיך ויש לה יד לזכות בהן ומתקדשת. ואחד לולב ואחד כל המינין אם היה אחד מהן שאול אין יוצאין בו בי"ט ראשון דקרא דלכם אכולהו כתיב. שותפין שקנו לולב או אתרוג בשותפות אין אחד מהם יוצא ביום ראשון עד שיתן חלקו לחברו במתנה דבעינן שיהא כולו שלו. האחין שקנו אתרוגין בתפיסת הבית ונטל אחד מהן אתרוג אם יכול לאוכלו ואין האחין מקפידין יצא ואם הם מקפידים לא יצא עד שיתנו לו חלקם במתנה ואם קנו אתרוג עם מינים אחרים אפילו אינם מקפידים לא יצאו דכל שאין שם מאותו המין אין מחילתה בסתם מועלת עד שיתן אותו במתנה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>אע"פ </b> שכל המועדות מצוה לשמוח בהם בחג הסוכות היתה שמחה יתירה במקדש שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ומצוה להרבות בשמחה זו שהשמחה שישמח אדם בעשיית המצות ובאהבת האל עבודה גדולה היא והמונע עצמו ממנו ראוי ליפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב והמגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו במקומות אלו חוטא ואמר שלמה אל תתהדר לפני מלך והמשפיל על עצמו ומקיל בכבודו הוא הגדול המכובד וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ויש במצוה זו דברים מדרבנן נכללים בלא תסור ובושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי ויש מה שאינו בכלל אלו אלא מנהג נביאים ועל הכל אנו חייבים מן התורה שלא למרות את פיהם:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1c5c8bc29df1cc306eb81022374d5ca47c9356fc
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,625 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Diverse Species
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות כלאים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות כלאים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קסא </b> שלא לזרוע כלאים דכתיב שדך לא תזרע כלאים ואם זרע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל לוקה כדכתיב שדך דהוא בארץ ישראל ולא בחוצה לארץ וכתיב כלאים שהם שני מינים דאף על גב דבלא תזרע כרמך כלאים אמרינן שני מינים עם חרצן דכתיב כרמך וכלאים הכא שאני דכתיב שדך דמשמע קרקע בלא זרעים דנקראת שדה אבל כרם בלא גפנים לא מיקרי כרם. ואחד זורע או מנכש שעוקר עשבים רעים כדי שיגדלו האחרים יותר חשיב כזורע כלאים או מחפה זרע שהיה מונח בעפר לוקה דמה דרכו של זורע לצמוחי פירא מכוין הא נמי לצמוחי פירא מכוין ובין בידו בין ברגלו בין בכלי לצמוחי קא מכוין. ואחד הזורע בארץ או בעציץ נקוב דהוי כמחובר כדאמרי' לענין הכשר זרעים דהוי כמחובר דהתורה ריבתה אצל זרעים דכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שאדם מוציא לזריעה למעוטי מחובר כל דהו דלהכי אהני זריעות יתירי דקרא ומיהו שאינו נקוב תלוש גמור הוא מדאוריתא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אסור </b> לזרוע כלאים לגוי דאין קנין לגוי בארץ ישראל דשדך לא אתא למעוטי אלא חוצה לארץ ומותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים דאין האיסור אלא למי שזרע שדהו כלאים דלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים דמהכא נפקא דמותר לזרוע שעורים בצד שדה חברו הזרועה חטין. ואסור לאדם לקיים כלאים זרעים בשדהו אלא עוקרן דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ושמעינן ליה הכי כלאים שדך לא דמשמע שמזהיר הכתוב שלא יקיים כלאים בשדה דהוי מצי למיכתב בהמתך כלאים לא תרביע ומדסמכן כלאים לשדה שמע מינה להכי הוא דאתא ואם קיימן אינו לוקה דהוי לאו שאין בו מעשה דילפינן בעלמא דאין לוקין עליו. ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בחוצה לארץ ואפילו לערבן לכתחלה ולזורען דשדך כתיב למעוטי חוצה לארץ ודברים אלו דברי קבלה הם גם כן.
+
+Halakhah 4
+
+<b>עשבים </b> מרים ושאינם ראויים אלא לרפואה אין בהם משום כלאי זרעים [דאין אסור משום כלאי זרעים אלא שבני אדם נוהגים לזרוע כדכתיב אשר תזרע (ויקרא יט, יט)].
+
+Halakhah 5
+
+<b>כלאי </b> האילנות הרי הם בכלל מה שנאמר שדך לא תזרע כלאים בין אילן באילן בין ירק בהרכבה ולוקה בכל מקום דכתיב שדך לא תזרע כלאים בתר בהמתך לא תרביע כלאים וילפינן מינה מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה דהוי דבר המסוים דומיא דהרבעת בהמה ומה בהמתך אף בחוצה לארץ דהא חובת הגוף היא אף שדך בהרכבה אפילו בחוצה לארץ לוקה דהא דכתיב שדך למעוטי חוצה לארץ היינו בזרעים לא בהרכבת אילן באילן או בירק או ירק באילן. ואסור לישראל להניח לגוי שירכיב לו אילנות כלאים דהוי כהרבעת בהמה דילפינן מינה ואין כלאים באילנות אלא בהרכבה לא בזריעה דלא הוי דבר המסוים בהרבעה דבהמה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כלאים </b> דזרעים והרכבת אילנות אף על פי שלוקה מותרין באכילה מדגלי רחמנא בכלאי הכרם דאסירי דכתיב פן תקדש פן תוקד אש מכלל דכלאי זרעים שרו ולא תימא כלאי הכרם אסורים אפילו בהנאה אבל כלאי זרעים שרו בהנאה ואסירי באכילה דהא איתקוש לכלאי בהמה כדכתיב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע וגו' מה בהמתך כלאים היוצא ממנה מותר אף שדך כלאים היוצא ממנה מותר וכלאי בהמה גופייהו דשרו ילפינן מדאסר רחמנא כלאים לגבוה דכתיב שור או כשב או עז פרט לכלאים מכלל דלהדיוט שרי דאי לאו הכי לא הוה צריך קרא. ומותר ליטע יחור מן האילן שהורכב ולזרוע זרע הירק שנזרע כלאים נראה דכיון דשרו באכילה ולא אסרתן תורה משום כלאים תו ליכא בהו כלאים ואפילו בנטיעה או בזריעה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>תבואה </b> היא חמשת המינים חטה ושעורה שבולת שועל ושיפון וכוסמין חטים ב' מינים ושעורה ג' מינים כדילפינן בהלכות חמץ ומצה וקטנית הם כמו פול ואפונים כל זרע שהוא נאכל וזרעוני גינה הן אותן שאינו נאכל אלא הפרי שלהם כבצלים ושומים וכיוצא בהם והכל נקרא זרעונין וכשיצמחו נקראים דשא או ירק וזרעוני גנה שדרכן לזרוע מהם שדות נקראים מיני זרעים ומה שדרכן לזרוע ערוגות קטנות נקראים מיני ירקות:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>זרע </b> שנתערב בזרע אחר שהוא כלאים עמו חלק אחד בעשרים ושלשה אסור לזרוע ולוקה עליו. וכל שהוא כלאים עם הזרע מצטרף לאחד מעשרים וארבעה כשנתערבו תבואה זה עם זה וקטניות זה בזה או מיני קטניות בתבואה וזרעוני גנה שאין נאכלין מצטרפין אחד מכ"ד ממה שזורעים בבית סאה מאותו המין לסאה של תבואה או קטנית עד שימעט או יוסיף ושיעור זה הלכה למשה מסיני. ונראה דשיעור חלק אחד מכ"ד בתבואה וקטנית הוו בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני משום דהוי מילתא פסיקא אחד מכ"ד בזרע אבל בזרעוני גנה לא משערינן בזרע אלא כפי מה שזורעים בבית סאה מאותו המין ולהכי איצטרך הלכתא למשה מסיני באפי נפשה לומר דאחד מכ"ד ממה שנופל לבית סאה הוי כלאים בסאה של תבואה או קטנית. ואם נתכוון לערב או לזרוע הב' מינים אפילו חטה אחד בכרי של שעורים אסור לזורעה דהא בכל שהו הוי כלאים בזריעה דכיון דאיכוון ליה מעיקרא בשעת כינוס תבואה לזורעה מעורבת או שערבה לזורעה אחשבה ואסיר מדאוריתא אבל איפשר דלא לקי אלא על שיעור אחד מכ"ד דהא לא מחייב מן התורה לעקור כשזרע כלאים אלא אם הם אחד מכ"ד דהוי כלאים בשדה אבל אם זרע כל שהו בכוונה לא מחייב למיעקר דלא הוי כלאים בשדה כיון דלא מינכר ואם לא זרע כלאים אלא שעלה מאיליו אפי' אחד מכ"ד לא מיחייב מן התורה לעקור כיון דלא זרע אלא מין אחד אלא אם כן רצה בקיומן דהא ילפינן לה למקיים כלאים כדכתיב כלאים שדך לא כדלעיל פרק א'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אין </b> נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה שהיא תאנה מדברית דהוי ירק באילן והוי דבר המסוים. והרכבת אילן סרק באילן מאכל ילפינן מדכתיב את חקותי תשמורו וגו' חוקות שחקקתי לבני נח דכתיב למינהו באילנות אבל עץ סרק על עץ סרק חשיבי כמין אחד. הטומן לפת וצנונות תחת האילן או הגפן אם אינן אגודה או שלא היו העלין [מגולין] חושש משום כלאים כיון דהוי דרך שתילה ונראה דחששא זו מדרבנן כיון דלא השרישו עדין.
+
+Halakhah 12
+
+<b>שדה </b> שהיתה זרועה וקצרה ונשארו השרשין בארץ לא יהיה זורע עד שיעקר ואיפשר דלא אסיר אלא מדרבנן כל שלא צמחו העיקרין.
+
+Halakhah 13
+
+<b>היתה </b> שדהו זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורים כשהתליעו החטים יהפכם במחרישה ויזרע שעורים דהא לא יצמחו החטים כיון שהתליעו והפכם במחרישה כדרך שחורשין האדמה קודם המטר כדי שתרוה. ואם צמחו החטים יהפך ואחר כך זורע ואם קרסמה בהמ' את הצמח הרי זו מותר דתו לא צמח:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שני </b> מיני זרעים או פירות אף על פי שהן דומין זה לזה כצנון ונפוס בירקות או כתפוח וחזרד בפירות שדומין זה לזה בעלין או בפירות הם כלאים זה בזה כיון שהם שני מינים אבל מין אחד אף על פי שאין דומים זה לזה ונראים כשני מינין כחזרת עם חזרת גלים בירקות ואגסים עם קרוסטומלין בפירות אינם כלאים זה בזה דכתיב שדך לא תזרע כלאים וגו' ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך מה בבגדים אסר שני מינים לא זה ממין זה ולא זה ממין זה כדכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים אף כל כלאים שאסר הכתוב הם שני מינים לא זה ממין זה ולא זה ממין זה וכן אפילו הם שני מינים אלא שדומין זה לזה בפרי או בעלין דמיון גדול עד שיראו כשני גוונין ממין אחד כלפת עם צנון בירקות שדומין בפרי ולפת עם נפוס שדומין בעלין הרי אלו אינם כלאים זה בזה דלא הוו כצמר ופשתים שהם נכרים שני מינים וצנון עם נפוס אף על פי שדומין זה לזה בפרי ובעלין הם כלאים זה בזה הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה על ידי הטעם ניכר שהם שני מינים והוו כצמר ופשתים דהוו כלאים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>זרעים </b> שהם כלאים זה עם זה שנזרעו בערבוביא אסור דכלאים היינו ערבוביא ואם מובדלים זה מזה כשיעור אין חוששין ליניקה וכשהן מובדלים כשיעור יניקה דאוריתא אין חוששין למראית העין שנראים מעורבים ושיעור הרחקה בין שדה מין תבואה לשדה תבואה אחרת מדאוריתא ולמלקות ששה טפחים ובין שדה ירק לשדה ירק אחר מדאוריתא ולמלקות טפח ושדה תבואה משדה ירק נמי ששה טפחים כתבואה ותבואה ובין שדה ירק לשורה של ירק ובין שדה תבואה לשורה של ירק נראה דסגי בטפח מדאורייתא ושיעורין אלו [מדרבנן]. וכשהרחיק כשיעור לא חיישינן לנטיית העלין זו על גב זו דכל שהן מרוחקים כשיעור מדאורייתא אין חוששין למראית העין שנראים מעורבין וכל שאינן נראים מעורבין אלא מובדלים כצורת זריעתן אין חוששין ליניקה אפילו אינם מרוחקים כשיעור תורה דכלאים דקרא היינו כשאינם מרוחקים זה מזה כשיעור וגם שנראים מעורבין למראית העין דלישנא דכלאים הכי משמע שהוא קרוב זה לזה ונראין מעורבין. והפסק בור וכיוצא בו נראה דמהני אפי' אין ביניהם ו' טפחים (דהוי) [דלא הוי] כלאים דאוריתא.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>ואם </b> זרע חברו בצדו שדה של מין אחר אינו צריך הרחקה דלא כתיב הארץ לא תזרע כלאים אלא לא תזרע כלאים שאין האיסור אלא למי שזרע שדהו כלאים ואפילו זרע הוא בתוך שדהו ונראה כסוף שדה חברו כגון שסמכו לו מותר. וכל שמתכוין לבדוק אם יצלח שדה זה לזרע זה נראה דלא אסיר מן התורה ואפילו באמצע שדהו משום דלא תזרע כתיב והיינו כשזורע לקיים והאי אינו מכוין אלא לבדוק כדי שיזרע שנה אחרת. ומה שזורעים ממנו תלם אחד כחרדל וחריע אסור דהא זורע כלאים והויא זריעה כיון שדרך לזרוע ממנו מעט ובין שני שדות של ירקות מותר דכיון שאין שני מינים אלו חריע וחרדל מפסידין את הירקות הרואה אומר של אחר הם ובעלי הירקות אינם מקפידים אם הם סמוכים לירקות שלהם כיון שאינם מזיקין להם. וכן זוית בזוית או זוית בצלע מותר בלא הרחקה והבדלה שהרי נראה כסוף שדה ונראין מובדלין זה מזה כיון שאין צלע זה אצל צלע זה ונראה דמדאוריתא אפילו הוא ידוע שאינו של אדם אחר אלא שהוא זרע הכל מותר דלא הוו כלאים כיון שנראים מובדלים בצורת הזריעה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> שיש טפח בין ירק לירק אפילו בין שורה לשורה לא אסיר מדאוריתא אלא מדרבנן משום דמחזי כערבוביא בהני גווני דמייתי הרב ז"ל. וכן כשבא לזרוע תבואה אפילו אצל דלעת אין צריך להרחיק מן התורה אלא ששה טפחים אלא דרבנן גזרו עד בית רובע משום המשכת העלין. לא גזרו חכמים שלא לזרוע בתלם עמוקה טפח שלשה מיני זרעים וכן ארבעה מינים לתוך גומא ומהפך עלין לד' רוחותיה והפוך העלין בעינן אפילו מדאוריתא דאי לאו הכי הא איכא יניקה וערבוב דהוי כלאים מדאוריתא. ואם הרחיק בין משר ומשר של שני מיני תבואה ששה טפחים אע"פ שמיצר והולך עד כל שהו בסוף התחום נראה דלא אסיר אלא מדרבנן וכן בין קרחת לקרחת.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ערוגת </b> ששה טפחים על ששה זורעין בתוכה חמשה מינין בארבע רוחות ובאמצע וערוגה שהיא ששה נפקא לן מדכתיב לחייו כערוגת הבשם ומשמע לחייו לשון לוחות והם היו ששה על ששה מכלל דערוגה נמי כן הוא וה' זרעונין נפקא לן מדכתיב כי כארץ תוציא צמחה תוציא חד צמחה חד זרועיה תרי תצמיח חד הרי ה' ומנא לן דבערוגה מיירי קרא ולא נימא בפחות מערוגה דקים להו לרבנן דחמשה מינין בשתא לא יניקי מהדדי ואל תתמה לומר מי הודיע את הבריות שיעור יניקה ואיך יוכלו לעמוד על כן דהא כתיב לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים ליטע סמוך למצר להכחיש קרקעו כשיעור אשר גבלו ראשונים שהם אמוריים וחוים שהיו בקיאים בכך כדאשכחן בבני שעיר דכתיב בני שעיר החרי יושבי הארץ אטו כ"ע יושבי רקיע נינהו אלא שהיו בקיאים בישוב של ארץ שהיו אומרים מלא קנה זה ראוי לגדל זתים וזה לתאנה בריחה וטעמה וממילא שהיו בקיאין בשיעור יניקה. ולדעת הרב שאין מלקות בירק וירק אלא א"כ הם קרובים בתוך טפח נראה דכל הני קראי הוו אסמכתא בעלמא ומדרבנן דלא ליזרעו טפי מה' מינין בערוגה בת ששה משום דהוו כנטועים בערבוביא דמדאוריתא כל שהרחיק בין ירק לירק אחר אפילו בין שדה ושדה טפח לא לקי ואיסור נמי מדאוריתא לא אשכחן בהא עד דליהוו תוך טפח ולא יהו מובדלין בצורת הזריעה אבל אי מובדלין בצורת הזריעה אפילו תוך טפח או אינם מובדלים בזריעה ורחוק זה מזה טפח לא וא"כ מן התורה היו יכולין לזרוע י"א מינין בערוגה בי"ח טפחים מה' לו' שבערוגה אחד זרוע ואחד חלק כזה ואם נרצה להרבות במינים ובזריעה נוכל לזרוע עוד ט' טפחים וי"ח מינים אחרים תוך כל טפח חלק על טפח מרובע אחד של חצי טפח על חצי טפח זויותיו נוגעות באמצע צלעות טפח על טפח אלא שריבוי מינין במקום צר נראה ערבוב וכלאים דאוריתא או י"ג מינין בערוגה בת ששה עשרה בסביבות ושלשה באמצע ויהיה שיעור הנזרע בה י"ח טפחים כזה עשרה טפחים בסביבות טפח זרוע וטפח חרב וששה עשר טפחים שבאמצע השמנה טפחים הם נזרעים ששה טפחים מה שבין שני אלכסונים של מרובע ג' וחומש על שלשה וחומש וטפח מה שבין אלכסון מרובע טפח על טפח לאלכסון מרובע בטפחים פחות חומש על שני טפחים פחות חומש וכן בצד האחד טפח הרי הם שמנה עשר נמצא בין זרע לזרע שיעור טפח חלק שהרי בין אלכסון ג' על ג' וחומש לאלכסון שניה על ב' פחות חומש יש טפח אחד ואם נרצה להרבות יותר במינים ובזריעה נאמר שאפשר לזרוע עוד שבעה טפחים בארבעה עשר מינים אחרים שנעשה בכל טפח חלק מרובע חצי טפח על חצי טפח זויותיו נוגעות באמצע צלעות של טפח על טפח החרב כזה אלא שאפשר לומר שכיון שיש יניקה וריבוי מינין במקום צר כזה הוי ערבוב וכלאים דאוריתא אבל י"ח או י"ג מינין בערוגה נראה דלא אסיר אלא מדרבנן כדאמר כיון דאיכא בין זרע לזרע שיעור טפח דאוריתא ואם היתה ערוגה שיש לה גבול גבוה טפח היה יכול מן התורה לזרוע מינין הרבה ג"כ ובעיגולין שבתוך הערוגה היה יכול מן התורה לעשותה בערוגת חמשה על חמשה או ארבעה על ארבעה אלא מדרבנן הוא דלא התירו אלא בערוגת ששה דבבציר מהכי לא הוה חשיב עיגול הנראה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קסב </b> שלא לזרוע תבואה או ירק בכרם דכתיב לא תזרע כרמך כלאים ואם זרע ב' מיני תבואה או ירק עם זרע הכרם לוקה דכתיב כרמך וכלאים דהיינו שני מינים בכרם ולוקה נמי משום שדך לא תזרע כלאים דהא זרע שני מינים וכן אם חפה בעפר חטה ושעורה וחרצן שהיו מונחין בארץ לוקה דהוי כזורע כדאמר לעיל. ואינו חייב בירק בכרם אלא על קנבוס ולוף וכיוצא בהם שנגמרים עם תבואת הכרם אבל שאר זרעים אינם אלא מדבריהם דכתיב כרמך כלאים זרעים הדומים לכרם ובהנך תולין אשכולות כעין ענבים קנבוס ולוף אסרה תורה בכרם דאין זרעה כלה שיש להם שורש. אין עודרים עם הגוי וגו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> אסור משום כלאי הכרם אלא תבואה וירק דומיא דקנבוס ולוף כדאמר מדאוריתא ומיני זרעים ושאר אילנות מותר לזורעם בכרם אפילו מדרבנן.
+
+Halakhah 7
+
+<b>אע"פ </b> שאינו לוקה אלא בזריעת שני מינים עם זרע כרם או במחפן (א)[ע]ם זרע כרם (או במחפן) אם זרע ירק או תבואה בצד גפן או נטע גפן בצד תבואה או ירק הרי זה קדש ונאסרו שניהם בהנאה דכתיב פן תקדש פן תוקד אש שישרפם ולא יהנה בהם אפילו במין אחד עם הכרם כדכתיב מלאה וכרם דהיינו מין אחד עם כרם מקדש ואפילו הקש של תבואה ועצים של גפן אסורים בהנאה דבכלאים לא כתיב פרי ולא יסיק בהם תנור וכירים ולא יבשל בהם בעת שריפתן שהרי אסור בהנאתן.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אחד </b> הנוטע ואחד המקיים כיון שראה כלאים שהם ב' מינים שצמחו בכרמו והניחה הרי זה קדש דכתיב לא תזרע כרמך כלאים אין לי אלא הזורע מקיים מנין ת"ל כרם לא כלאים ואם קיים על ידי מעשה לוקה ואין אדם מקדש מה שאינו שלו דכתיב כרמך ולא כרם אחרים וכתיב נמי לא תזרע מה זורע דניחא ליה והא כיון שאינו נהנה פשיטא דלא ניחא ליה מקיים כלאים בכרם חברו דאסור הוא בהנייתן נראה דהוי מדרבנן דכיון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו לא אסרן כדאמר ואם קיימן בעל הכרם קדשן לכל כדילפינן.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>האנס </b> שזרע כלאים בכרם חברו ונשתקעו שם הבעלים מן השדה אפילו לא נתיאשו הרי זה קדש מן התורה ואפילו עומד וצווח הוי כצווח על ספינתו שטבעה בים ואנן סהדי דנתיאש אף על גב דלא שמעיניה דאמר ווי ליה לחסרון כיס והרי היא של האנס ואיתסרא מדאוריתא. פארות הגפן שעקרן הרוח על התבואה לא קדשו עד שיקיימן. אנס שזרע כלאים ויצא ונשתהא בעל הכרם לקוצרן עד עונת שיקדש הרי זה יקדש ואסור בהנאה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>תבואה </b> או ירק מתקדשים משישרישו וענבים כשיעשו כפול הלבן דכתיב המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם ובבציר מהכי לא חשיב מלאה ולא תבואת הכרם. וכן תבואה שיבשה כל צרכה וענבים שבשלו כל צרכן אין מתקדשות דכתיב מלאת זרע ותבואת כרם דמשמע דהם בענין גדול ותוספת ואם הגיעו לשלימותן לא מיקרו מלאת זרע ותבואת כרם אלא ענבים וחטים וכל שלקט הזרע קודם שהשריש אף על פי שהענבים נעשו כפול הלבן מותר דתרוייהו בעינן מלאה בתבואות ותבואת כרם.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>היה </b> עובר בכרם ונפלו ממנו זרעים או שיצאו עם הזבלים ועם המים או סערתו הרוח לאחוריו כשהיה זורע שדה לבן ונפלו הזרעים בכרם וצמחו הרי זה לא קדש דלא תזרע כרמך בכונה משמע והני כולהו שלא בכוונה נזרע ושרי אבל קיימן קדש כדאמר'. סערתו הרוח לפניו הוי כזורע כיון שראה אותם כשנפלו ואם צמחו יהפכם במחרישה ואם נעשו אביב ינפץ וישחית הכל ואם מצאה שנעשית דגן הרי זו תשרף ואפילו הקשין שהכל בשרפה כדכתיב פן תקדש פן תוקד אש ומתרגמים נמי תתוקד והיינו במידי שדרכו בשריפה אבל בעשבים לחים שדרכן בקבורה יקברו כדאמר' שיהפך או ינפץ.
+
+Halakhah 18
+
+<b>עשב </b> שאין דרך בני אדם לזרעו אף ע"פ שרוצה בקיומו לבהמה ולרפואה לא קדש עד שיקיים דבר שרוב העם מקיימין באותו מקום דאשר תזרע משמע מה שנהגו בני אדם לזרוע ורוצין בקיומן.
+
+Halakhah 19
+
+<b>קנדס </b> וצמר גפן הם כמיני ירקות שמקדשין בכרם דהם דומיא לכרם כדאמר לעיל וכן דשאים שעולים מאיליהם אי הוו כי האי גונא מקדשין בכרם ופול המצרי מין זרעים הוא ולא קדש קנים וורד ואטדין הם מיני אילן ולא מקדשי דכתיב לא תזרע ואין זרעי אילן קרוים זרעים וכל שמוציא עלין מעיקרו הוי ירק ואי לא הוי אילן.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>
+הרואה </b> ירק בכרם ועבר מעליו אם שהה עד שהוסיף אחד ממאתים הרי זה קדש דכתיב פן תקדש המלאה דמשמע מילוייו ותוספתו וכתיב הזרע דמשמע זריעה עצמה הא כיצד זרוע מעיקרו בתוך הכרם בהשרשה נאסר מיד זרוע ובא שהיה נשרש כבר בהתר חוץ לכרם בעינן מלאה היינו תוספת ונראה דלא אסיר מדאוריתא אלא היכא דליכא רובא דהתר אבל אי רובא גדל בהתר אף על גב דניתוסף הרבה באיסור ליכא איסור דאוריתא דקרא דמלאה דמשמע מילוי ותוספת היינו שהיה נשרש כבר בהתר וניתוסף אחר כך באיסור וליכא רובא בהתר כדאמר דשיעור מאתים מדרבנן וילפינן אסמכתא בגזירה שוה דמלאה מלאה מתרומה.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>עציץ </b> נקוב ששהא בארץ עד שהוסיף עד שאין במה שגדל בהתר כדי לבטל הנוסף ברוב אסור מדאוריתא שהרי קדש כדאמר וגידולי התר אין מעלין את העיקר האסור היינו מדרבנן דמדאוריתא ברובא דהתר בטיל האיסור כדאמר:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הזורע </b> ירק או תבואה בכרם או המקיימו עד שאין במעט גדול הירק שגדל בהתר לבטל מה שגדל באיסור הרי זה מקדש [ומקיים בכרם ילפי' בת"כ (קדושים פ"ד פי' ט"ז) שדך לא תזרע מנין שלא יקיים ת"ל לא כלאים, לא אמרתי אלא משום כלאים, ובכרם נמי כתיב הכי ודרשי' בספרי (כי תצא פי' רל) מה אני צריך מלמד שכל המקיים כלאים בכרם עובר בשני לאוין] ובפחות מכן נראה דלא נאסרו מדאוריתא אבל הירק או התבואה שהשרישה באיסור אף על גב דהכרם לא גדלה כלל קדשה ואסירי תרוייהו מדאוריתא כדכתיב הזרע דמשמע הזריעה שהשרישה מקדשה ושיעור מה שאוסר מן הכרם מדאוריתא נראה דהוי שמנה אמות לכל צד דהא עבודת הכרם ד' אמות שהיה בוצרים בשוורים ובעגלות ובעת החרישה חורשים אותה בשוורים הילכך אותם ד' אמות ככרם דמו ואם זרע תוך ד' אמות פחות משהו מד' אמות מן הכרם הרי זה קדש שתי שורות שבכרם דכתיב ותבואת הכרם ולא מיקרי כרם בפחות משתי שורות גפנים נטועות מארבע אמות בין שורה לשורה שהוא שיעור הפחות שבין שורה לשורה נמצא שמקדש עד סוף שמנה ואם כן כשזרע ירק או תבואה באמצע הכרם הרי הוא אוסר שמנה אמות לכל צד שהיא עגולה שיש באלכסונה ששה עשר אמות ומשום דפחות משהו מששה עשר אמות בקרחת הכרם מצטרף לשלא יביא זרע באמצע וחשיב כרם אמרינן דמקדש מ"ה גפנים כשהן נטועות על ארבע ארבע או על חמש חמש או ששה עשר אמה לכל רוח כשהן נטועות על שיעור יותר והוי מדרבנן דאמרינן בירושלמי אמר רבי יוסי אין לוקין אלא על עיקר הכרם דמשמע דעל מה שמצטרף לכרם לאסור זריעה באמצע כקרחת הכרם אין לוקין אלא על עיקרה שהיא ח' אמות כדפרישית ואמרינן נמי בירושלמי אמר רבי אלעזר מד' אמות ועד שמנה אסור ומקדש משמנה ועד שש עשרה אסור ואינו מקדש ומתני' דהיו נטועות על שש שש ועל שבע שבע מסייעא ליה לרבי אלעזר כדאמרינן התם פ' קרחת ופ' כרם שחרב משמע דשמנה על שמנה הוי דאוריתא וששה עשר על ששה עשר הוי דרבנן מטעמא דאמרן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואם </b> זרע חוץ לכרם וסמוך לו מקדש שתי שורות של גפנים אפילו הן רחוקות זו מזו פחות כל שהו משמנה אמות דאיקרו כרם וחוץ לזרע ד' אמות ומתקדש מן הזרע ארבע אמות רוחב באורך כל השורה של כרם שכיון דמקדש חוץ לכרם בארבע אמות פחות כל שהוא מתקדש נמי כי האי שיעורא ואם זרע בצד גפן אינו מקדש הזרע אלא ששה טפחים לכל רוח כשיעור ריחוק הזרע מגפן יחידית שהוא ששה טפחים והני שיעורין בכלל הלכה למשה מסיני.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ילדה </b> פחות מטפח אינה מקדשת הזרעים והיינו שאר זרעים דלא אסירי אלא מדרבנן ובכי הא כרם שתים כנגד שתים ואחד יוצאה זנב לא גזור רבנן אשאר זרעים אבל כולי כרם גדול שהיא שפלת קומה הואיל וחשיבא גזור עליה וכן פרש"י ז"ל התם אבל קנבוס ולוף דאסירי מדאוריתא נראה דאפילו ילדה יחידית פחות מטפח מקדש להו ששה טפחים אי הוו תוך עבודת גפן דהוי ששה טפחים.
+
+Halakhah 5
+
+<b>ב' </b> גנות זו על גב זו זורע העליונה עד שהוא מגיע לאויר עשרה טפחים קרוב לאויר הכרם ואיפשר דמדאוריתא בג' טפחים סגי דהוי רשות בפני עצמו.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>המבריך </b> את הגפן בארץ חוץ לששה טפחים מעיקרה מותר לזרוע על גבה אם היה עליה שלשה טפחים עפר ונראה דהוי מדאוריתא משום דבבציר משלשה טפחים הוי מרכיב ירק באילן דאסיר מדאוריתא אבל המבריך בתוך הדלעת שיבשה או בתוך סילון נראה דלא בעינן שלשה טפחים אלא מדרבנן.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הבריך </b> שלשה גפנים ועיקריהן נראין מצטרפין לשמנה אמות שבין שורה לשורה למיהוי כרם היו הגפנים פחות משלשה אינם מצטרפות לכרם אלא הוו כגפן יחידית.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>הזורע </b> תחת השריגים והעלים קדש ואפילו רחוק כמה אמות וכן כתבו התוספות פ' הספינה. מותר האפיפירות ומותר האילן וקנים שהניחם שיהלך עליהם שריג היוצא ופרח היוצא מן העריס ומותח זמורה ומותח חבל באפיפירות איסור הכל מדרבנן כיון שהוא רחוק מעיקר הגפנים כדי עבודתן אם כרם ארבע אמות ואם גפן ששה טפחים:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הני גווני דמיקרו כרם צריך להרחיק ד' אמות כדי עבודה דחשיב ככרם כדאמר וכל מה שאינו כרם אין צריך להרחיק מעיקרה אלא ששה טפחים כדאמר' קרחת הכרם ומחול הכרם לא יביא זרע תוך פחות מששה עשר או משנים עשר מדרבנן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>גדר </b> אפילו על ידי לבוד מבדיל בין הכרם והירק בלא הרחקה ופרצה יותר מעשר צריך להרחיק כנגד הפרצה ופרוץ מרובה על העומד זורע כנגד העומד.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>מחיצה </b> שנפרצה ונתיאש ולא גדרה קדש מן התורה אם הוסיף כשיעור שאין בהתר כדי לבטלו ואמרינן הכא פי תקרה יורד וסותם כשבת וסוכה דהלכה גמירי לה הכי בכל דוכתיה.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>חריץ </b> הרי הוא כגת דלא יביא זרע לשם ונראה דהוי דרבנן ושביל הוא ככרם שחרב ושאר מה שנזכר פ' זה הוי דרבנן:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מן </b> התורה אין צריך להרחיק מעיקרי הגפנים של כרם או של עריס אלא ד' אמות דתוך ארבע אמות חשיב ככרם כדאמרינן לעיל ומעיקרי הגפן שאינם אלא גפן יחידית ששה טפחים ומחיצה מפסקת לכל כדאמר ארכובת הגפן נראה דאין צריך למדוד מעיקר השני אלא מדרבנן שרשי הגפן שנתפשטו לתוך ארבע אמות של תבואה יעקר אבל לא שרשי תבואה. הרחקת ארבע אמות וששה טפחים באמה בת ששה טפחים ושוחקות להחמיר דהוי איסורא דאוריתא:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קסג </b> שלא להרביע בהמת כלאים דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים ואם הרכיב זכר על נקבה שאינו מינו לוקה מן התורה בבהמה דכתיב בהמתך וחיה בכלל בהמה היא כדכתיב זאת הבהמה וגו' איל וצבי ויחמור וגו' וילפינן נמי בהמתך בהמתך משבת דכתיב וכל בהמתך מה להלן חיה ועוף בכלל אף כאן וגבי שבת מנא לן דנאמר בהמתך בדברות הראשונות ובדברות האחרונות נאמר שורך וחמורך וכל בהמתך והלא שור וחמור בכלל כל בהמתך האמור בצידן היו ויצאו לומר לך מה שור וחמור האמור כאן חיה ועוף כיוצא בהם דוכל משמע ריבוי וריבה הכל אף כל חיה ועוף כיוצא בהם ואפילו על מיני חיה שבים לוקה דאתיא למינהו למינהו מיבשה דנוהג בהם כלאים ובין בארץ בין בחוצה לארץ דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים והוי חובת הגוף דנוהג בכל מושבות ואחד בהמה חיה ועוף שלו או של חברו [משום דדרשי' בת"כ (קדושים פ"ד פי' יד) מנין בהמתך על בהמת אחרים, בהמת אחרים על בהמתך, בהמת אחרים על בהמת אחרים, ת"ל את חקותי תשמורו]. ואינו לוקה עד שיכניס בידו כמכחול בשפופרת אבר הזכר בנקיבה דכתיב לא תרביע כלאים דמשמע דומיא דמין במינו שדרך בני אדם להכניס כמכחול בשפופרת דבעיבידתיה טריד וליכא פריצותא ובלאו הכי לא אסיר אלא מדרבנן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מי </b> שעבר והרכיב כלאים הנולד מהם מותר בהנאה ובאכילה אם הוא מין טהור מדאסר רחמנא כלאים לגבוה כדכתיב שור או כשב או עז פרט לכלאים מכלל דלהדיוט שרי דאי לאו הכי מיעוטא למה לי בגבוה.
+
+Halakhah 4
+
+<b>שני </b> מיני בהמה וחיה שדומין זה לזה הם כלאים זה בזה כיון שהם שני מינים דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים והייתי אומר אפילו שור שחור על גבי שור לבן תלמוד לומר בגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך מה התם שני מינין לא זה ממין זה ולא זה ממין זה כדכתיב צמר ופשתים אף כאן שני מינין אע"פ שדומין ככלב עם זאב הם כלאים זה בזה ומדברי בישובי כשור הבר עם שור הישוב הוו מין אחד ואווז בר עם אווז כיון שחלוקים זה מזה בבצים שזה ביציו מבחוץ אווז ביציו מבפנים הם שני מינים. הכוי כלאים עם הבהמה ועם החיה ואין לוקין עליו דהוי התראת ספק אי חוששין לזרע האב אי לא.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הילודים </b> מן הכלאים אם היו אמותיהן מין אחת כפרד שאמו חמורה עם פרדה שאמה חמורה מותר להרכיבם ואסור להרכיבו אפילו על החמור משום זרע האב דמספקא לן אבל פרד שאמו סוס אסור להרכיבו על פרדה שאמה חמורה ולוקה דהוו שני מינין ובקול וזנב ואזנים ניכר אם אמן ממין א':
+
+Halakhah 7
+
+<b>אזהרת קסד </b> שלא לעשות מלאכה בשני מיני בהמה דכתיב לא תחרוש בשור ובחמור ואינו חייב מן התורה אלא בשני מינין אחד טמא ואחד טהור כדכתיב שור וחמור וילפינן שור שור משבת דכתיב שורך וחמורך וכל בהמתך מה התם בהמה וחיה ועוף אף כאן ובספרי מפיק להו מדכתיב לא תחרוש מכל מקום והיינו שהאחד טמא והאחד טהור דומיא דשור וחמור ואחד החורש או הזורע או המושך בהם עגלה או אבן כל שמשכן והנהיגן אפילו בקול לוקה דכתיב יחדיו מכל מקום והנהגה בקול ואינו אוחז במרדע הויא נמי בכלל מלקות דעקימת פיו הויא מעשה והוי לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו והמזווגן פטור דלא תחרוש כתיב דהיינו מושכו או מנהיגו. שני מינים שהם כלאים בהרבעה ושניהם טמאים או טהורים אין אסור לחרוש בהם אלא מדרבנן דבהמה חיה ועוף דמרבינן לאיסור חרישה היינו כשהם דומיא דשור וחמור כדאמר' ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים דהוי ספיקא דאוריתא ולחומרא.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>עגלה </b> שהיו מושכין אותה כלאים היושב בעגלה לוקה דאזלא מחמתיה וחשיב כמנהיג וכן אם היה יושב ומנהיג שניהם לוקין ואפילו מאה שהנהיגו כאחד כולן לוקין דכולן הנהיגו.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אדם </b> יכול למשוך עם כל בהמה או חיה דלמה נאמר שור וחמור לומר לך בשור וחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש בשור ואדם או בחמור ואדם ונראה דמשום דבשר אדם אסור בעשה לדעת הרב ז"ל נקט שור ואדם דכיון דאסור מן התורה הוה כשור וחמור אי לאו מיעוטא דקרא וחמור ואדם דכיון דלא אסיר בלאו כחמור אלא בעשה הוה כשור וחמור אי לאו מיעוטא דקרא דאי לאו הכי שור ואדם תיפוק לי דשניהם טהורים ואינם באיסור כלאים ולא צריך קרא ולסברת האומר שהאדם הוא טהור מן התורה לא איצטריך קרא אלא לאדם וחמור דהוי טהור וטמא.
+
+Halakhah 11
+
+<b>בהמת </b> פסולי המוקדשים קדש וחול מעורבין בה ונמצאת כבהמה טהורה עם טמאה מעורבין כאחד הרי הוא אומר ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו וגו' מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין וקראה טמאה לפיכך החורש בשור פסולי המוקדשין או המרביע הרי זה לוקה משום כלאים ואסור זה מדברי קבלה ורש"י ז"ל כתב שלהי מכות ולא שמעתי ראיה מנא לן דחולין וקדשים כלאים זה בזה ודבר תימה הוא עכ"ל:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קסה </b> שלא ללבוש כלאים כאחד דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו. ואין אסור אלא צמר ופשתים בלבד לא שאר מינין דצמר ופשתים לחוד קאמר רחמנא וכיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם כמו אם עשה מהם לבדים או טווי וארגו או תפר מזה לזה או קשרן אפי' בגדיל או גדלן וכיוצא בו הכל כלאים דכתיב צמר ופשתים יחדיו כיון שנתאחד נאסר מכל מקום.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מנין </b> שכל איסורין אלו מן התורה שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית מדסמכו לכלאי בגדים והציצית חוטין קשורין לבד הן מכלל שחבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה דאי לאו הכי לא הוה צריך קרא למעט ואפילו חוט כל שהו של צמר בבגד פשתן או של פשתן בבגד צמר אסור דהא הוי כלאים ולא בטיל ברוב דעל ידי תערובת הוא דנאסר ובשר בחלב דבטיל ברוב שאני דדרך בישול אסרה תורה דלא מיקרי בשר בחלב אלא בנתינת טעם.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>צמר </b> דקרא היינו דרחלים ואילים לא מגמלים וארנבים דכתיב ומישע מלך מואב היה נוקד מהו נוקד רועה והשיב למלך ישראל מאה אלף פרים ומאה אלף אילים צמר אין לך קרוי צמר אלא צמר אילים וכן פשתים הוו דוקא שאין לו שם ליווי אבל לא פשתן קנבוס וכיוצא בהם שיש להם שם ליווי דלאו פשתים סתמא כפשתים דקרא איקרו. צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה או פשתן שטרפו עם קנבוס אם הצמר של הרחלים והפשתן הם מיעוט לגבי צמר גמלים וקנבוס הרי נתבטלו ברוב ומותר לערב פשתן וצמר עמהם ואם הצמר או הפשתן הם מחצה על מחצה וכל שכן אם הם רוב אסור לערב עמהם פשתן וצמר דהוי כלאים וכן בגד שכולו צמר גמלים או ארנבים או קנבוס וארג בו חוט של צמר וחוט של פשתן חייב משום כלאים דחוטי חשיבי ולא בטלי. בגד צמר שנפרם מותר לפרוף אותו בפשתן בקשירה ולא בתפירה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>אין </b> אסור כלאי בגדים אלא בלבישה או בכיסוי דכתיב לא יעלה עליך וכתיב לא תלבש שעטנז ולבישה גלי אלא יעלה לומר שהעליה שהיא דרך לבישה היא שאסור אבל שאינה דרך לבישה כאהל שהוא כלאים מותר. וכן מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים דכתיב לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך מנעל כלאים ואין לו עקב מותר ללובשו שאינו נהנה כשאר עור הגוף שעור הרגל הוא קשה אבל אם יש לו עקב אסור שהרי נהנה כשאר הגוף.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>כלאים </b> שלבשו אפי' דרך עראי ואפילו על עשרה בגדים ואפילו להבריח מן המכס אסור ולוקה דהא לבש כלאים וכתיב לא תלבש מכל מקום. כל כלאים שאינם דרך חמום כצלצולין קטנים או סמרטוט שמניחין בו רטיה ומלוגמא אף על פי שנגע בבשרו מותר דלא אסרה תורה אלא מה שהוא דרך לבישה וחימום כדכתיב לא תלבש כלאים וחבלים ומטפחות נראה דלא אסירי מדאוריתא ואפילו אותות כובסין וגרדין כיון דלא חשיבי.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>תכיפה </b> אחת אינה חיבור שהרי נמשך החוט אבל קבץ שני ראשי החוטין או עשה שתי תכיפות הוי כלאים.
+
+Halakhah 25
+
+<b>תכריכין </b> אין בהם משום כלאים דגלי קרא דבמתים חפשי דכיון דמת אדם נעשה חפשי מן המצות.
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+<b>בגד </b> צמר שאבד בו בגד של פשתן צובעו שאין הצמר והפשתים עולים בצבע אחד ומיד הוא ניכר ואם לא ניכר מותר דאמר נשמט והלך לו כיון שלא מצאו וכל איסורי ספקות מדברי סופרים ולפיכך הקלו בספק זה וכבר כתבתי בכמה דוכתי דספיקא דאוריתא לחומרא דבר תורה היא דאם לא כן אשם תלוי למה וקולא דספק ערלה מהלכה וספק ממזר מקרא נמי לא הוו צריכי הלכתא וקרא אי לאו דבעלמא ספקא דאוריתא לחומרא מדאוריתא ואיפשר שגם הרב ז"ל לא כתב דהוי ספיקא איסור מדרבנן אלא כי האי ספקא דכלאים אבל בספק שהוא קרוב יותר לודאי איפשר דהוי חומרתו דבר תורה אפילו לדעת הרב ז"ל.
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+<b>המוצא </b> כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק שאין כבוד הבריות דוחה את לא תעשה המפורש בתורה ולמה נדחה בהשבת אבדה דפעמים שהוא מתעלם ממנה כדכתיב והתעלמת והיא בבית הקברות או זקן ואינה לפי כבודו מפני שהוא לאו של ממון וקל מאיסורא ולהכי לא ילפינן מיניה ולמה נדחה בטומאת מת הואיל ופרט הכתוב ולאחותו הבתולה דמפי השמועה למדו דלאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ומה שאיסורו מדבריהם נדחה מפני הבריות.
+
+Halakhah 30
+
+<b>הלובש </b> כלאים או שהתכסה בו לוקה אבל היה לבוש כל היום כולו אינו לוקה אלא אחת אלא אם כן הוציא ראשו והחזירו או שהתרו בו ואמרו פשוט דחייב על כל הוצאת ראשו והחזרה או על כל שהיה ושהיה ששהה כדי לפשוט וללבוש דאי אין שהות לפשוט וללבוש אין כאן עבירה אחר דעדין הלבישה הראשונה קיימת.
+
+Halakhah 31
+
+<b>המלביש </b> את חבירו כלאים ולא ידע הלובש שהוא כלאים והמלביש הוא מזיד המלביש לוקה והלובש פטור. [ולא מצאתי מאין לומד הרב ז"ל דין זה כי אפי' שהלובש הוא שוגג והמלביש מזיד נראה שאינו חייב מלקות אלא שעובר על לפני עור וגו'. ומצאתי להרא"ש ז"ל בתשובה (כלל ב סי' טז) שתמה הרב ז"ל על זה וכתב לא ידענא מנין מלקות זה למלביש דלא תלבש אלובש קאי ואי דריש נמי לא תלביש אם כן אפילו הלובש מזיד נמי ילקה המלביש גם הוא, דאין זה לאו שבכללות כיון דאתרי גברי קאי ע"כ. ונ"ל שהרב ז"ל סובר דאע"ג דלא אשכחן שדרשו חז"ל לא תלביש אשכחן דדרשי כי האי גוונא בת"כ (שמיני פרק יב) דכתיב גבי שרצים לא יאכל ודרשי' לא יאכיל , ואית דמפרשי (ר' אברהם זעירא בפי' המזרחי ויקרא יא, ג ועי' בקרבן אהרן שם) דאיירי במאכיל לחבריה עוף טמא בחזקת טהור כדכתבי' סוף הל' מאכלות אסורות, וגבי מלביש מסתברא טפי למידרש הכי, משום דמאכיל לאו מידי עביד אלא אלא דיהיב ליה למיכל ואכיל איהו גופיה, ומלביש הוא גופיה מלבישו, וחיובא לא אתי אלא אלבישה דאם לבש ונשאר לבוש כל היום כולו אינו חייב אלא אחת אלבישה והוא לא לבש אלא שהלבישוהו בשוגג וכדאמרן].
+
+Halakhah 32
+
+<b>כהנים </b> שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני כלאים שבהם ולא הותרו אלא בשעת עבודה ככלאים בציצית דלובשו ביום דאיכא מצות ציצית ולא בלילה שאינה זמן חיוב ציצית כדכתיב וראיתם אותו בשעת ראיה והוא באור היום. ויש במצות הלכות איסורין דרבנן סמוכים אלאו דלא תסור וחייבים אנו מן התורה להזהר בהם כמו שצונו חכמים ז"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..410c071887ed72fed597077970959b79e7e10788
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,628 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Diverse Species
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות כלאים
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Diverse_Species
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות כלאים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קסא </b> שלא לזרוע כלאים דכתיב שדך לא תזרע כלאים ואם זרע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל לוקה כדכתיב שדך דהוא בארץ ישראל ולא בחוצה לארץ וכתיב כלאים שהם שני מינים דאף על גב דבלא תזרע כרמך כלאים אמרינן שני מינים עם חרצן דכתיב כרמך וכלאים הכא שאני דכתיב שדך דמשמע קרקע בלא זרעים דנקראת שדה אבל כרם בלא גפנים לא מיקרי כרם. ואחד זורע או מנכש שעוקר עשבים רעים כדי שיגדלו האחרים יותר חשיב כזורע כלאים או מחפה זרע שהיה מונח בעפר לוקה דמה דרכו של זורע לצמוחי פירא מכוין הא נמי לצמוחי פירא מכוין ובין בידו בין ברגלו בין בכלי לצמוחי קא מכוין. ואחד הזורע בארץ או בעציץ נקוב דהוי כמחובר כדאמרי' לענין הכשר זרעים דהוי כמחובר דהתורה ריבתה אצל זרעים דכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שאדם מוציא לזריעה למעוטי מחובר כל דהו דלהכי אהני זריעות יתירי דקרא ומיהו שאינו נקוב תלוש גמור הוא מדאוריתא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אסור </b> לזרוע כלאים לגוי דאין קנין לגוי בארץ ישראל דשדך לא אתא למעוטי אלא חוצה לארץ ומותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים דאין האיסור אלא למי שזרע שדהו כלאים דלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים דמהכא נפקא דמותר לזרוע שעורים בצד שדה חברו הזרועה חטין. ואסור לאדם לקיים כלאים זרעים בשדהו אלא עוקרן דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ושמעינן ליה הכי כלאים שדך לא דמשמע שמזהיר הכתוב שלא יקיים כלאים בשדה דהוי מצי למיכתב בהמתך כלאים לא תרביע ומדסמכן כלאים לשדה שמע מינה להכי הוא דאתא ואם קיימן אינו לוקה דהוי לאו שאין בו מעשה דילפינן בעלמא דאין לוקין עליו. ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בחוצה לארץ ואפילו לערבן לכתחלה ולזורען דשדך כתיב למעוטי חוצה לארץ ודברים אלו דברי קבלה הם גם כן.
+
+Halakhah 4
+
+<b>עשבים </b> מרים ושאינם ראויים אלא לרפואה אין בהם משום כלאי זרעים [דאין אסור משום כלאי זרעים אלא שבני אדם נוהגים לזרוע כדכתיב אשר תזרע (ויקרא יט, יט)].
+
+Halakhah 5
+
+<b>כלאי </b> האילנות הרי הם בכלל מה שנאמר שדך לא תזרע כלאים בין אילן באילן בין ירק בהרכבה ולוקה בכל מקום דכתיב שדך לא תזרע כלאים בתר בהמתך לא תרביע כלאים וילפינן מינה מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה דהוי דבר המסוים דומיא דהרבעת בהמה ומה בהמתך אף בחוצה לארץ דהא חובת הגוף היא אף שדך בהרכבה אפילו בחוצה לארץ לוקה דהא דכתיב שדך למעוטי חוצה לארץ היינו בזרעים לא בהרכבת אילן באילן או בירק או ירק באילן. ואסור לישראל להניח לגוי שירכיב לו אילנות כלאים דהוי כהרבעת בהמה דילפינן מינה ואין כלאים באילנות אלא בהרכבה לא בזריעה דלא הוי דבר המסוים בהרבעה דבהמה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כלאים </b> דזרעים והרכבת אילנות אף על פי שלוקה מותרין באכילה מדגלי רחמנא בכלאי הכרם דאסירי דכתיב פן תקדש פן תוקד אש מכלל דכלאי זרעים שרו ולא תימא כלאי הכרם אסורים אפילו בהנאה אבל כלאי זרעים שרו בהנאה ואסירי באכילה דהא איתקוש לכלאי בהמה כדכתיב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע וגו' מה בהמתך כלאים היוצא ממנה מותר אף שדך כלאים היוצא ממנה מותר וכלאי בהמה גופייהו דשרו ילפינן מדאסר רחמנא כלאים לגבוה דכתיב שור או כשב או עז פרט לכלאים מכלל דלהדיוט שרי דאי לאו הכי לא הוה צריך קרא. ומותר ליטע יחור מן האילן שהורכב ולזרוע זרע הירק שנזרע כלאים נראה דכיון דשרו באכילה ולא אסרתן תורה משום כלאים תו ליכא בהו כלאים ואפילו בנטיעה או בזריעה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>תבואה </b> היא חמשת המינים חטה ושעורה שבולת שועל ושיפון וכוסמין חטים ב' מינים ושעורה ג' מינים כדילפינן בהלכות חמץ ומצה וקטנית הם כמו פול ואפונים כל זרע שהוא נאכל וזרעוני גינה הן אותן שאינו נאכל אלא הפרי שלהם כבצלים ושומים וכיוצא בהם והכל נקרא זרעונין וכשיצמחו נקראים דשא או ירק וזרעוני גנה שדרכן לזרוע מהם שדות נקראים מיני זרעים ומה שדרכן לזרוע ערוגות קטנות נקראים מיני ירקות:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>זרע </b> שנתערב בזרע אחר שהוא כלאים עמו חלק אחד בעשרים ושלשה אסור לזרוע ולוקה עליו. וכל שהוא כלאים עם הזרע מצטרף לאחד מעשרים וארבעה כשנתערבו תבואה זה עם זה וקטניות זה בזה או מיני קטניות בתבואה וזרעוני גנה שאין נאכלין מצטרפין אחד מכ"ד ממה שזורעים בבית סאה מאותו המין לסאה של תבואה או קטנית עד שימעט או יוסיף ושיעור זה הלכה למשה מסיני. ונראה דשיעור חלק אחד מכ"ד בתבואה וקטנית הוו בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני משום דהוי מילתא פסיקא אחד מכ"ד בזרע אבל בזרעוני גנה לא משערינן בזרע אלא כפי מה שזורעים בבית סאה מאותו המין ולהכי איצטרך הלכתא למשה מסיני באפי נפשה לומר דאחד מכ"ד ממה שנופל לבית סאה הוי כלאים בסאה של תבואה או קטנית. ואם נתכוון לערב או לזרוע הב' מינים אפילו חטה אחד בכרי של שעורים אסור לזורעה דהא בכל שהו הוי כלאים בזריעה דכיון דאיכוון ליה מעיקרא בשעת כינוס תבואה לזורעה מעורבת או שערבה לזורעה אחשבה ואסיר מדאוריתא אבל איפשר דלא לקי אלא על שיעור אחד מכ"ד דהא לא מחייב מן התורה לעקור כשזרע כלאים אלא אם הם אחד מכ"ד דהוי כלאים בשדה אבל אם זרע כל שהו בכוונה לא מחייב למיעקר דלא הוי כלאים בשדה כיון דלא מינכר ואם לא זרע כלאים אלא שעלה מאיליו אפי' אחד מכ"ד לא מיחייב מן התורה לעקור כיון דלא זרע אלא מין אחד אלא אם כן רצה בקיומן דהא ילפינן לה למקיים כלאים כדכתיב כלאים שדך לא כדלעיל פרק א'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אין </b> נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה שהיא תאנה מדברית דהוי ירק באילן והוי דבר המסוים. והרכבת אילן סרק באילן מאכל ילפינן מדכתיב את חקותי תשמורו וגו' חוקות שחקקתי לבני נח דכתיב למינהו באילנות אבל עץ סרק על עץ סרק חשיבי כמין אחד. הטומן לפת וצנונות תחת האילן או הגפן אם אינן אגודה או שלא היו העלין [מגולין] חושש משום כלאים כיון דהוי דרך שתילה ונראה דחששא זו מדרבנן כיון דלא השרישו עדין.
+
+Halakhah 12
+
+<b>שדה </b> שהיתה זרועה וקצרה ונשארו השרשין בארץ לא יהיה זורע עד שיעקר ואיפשר דלא אסיר אלא מדרבנן כל שלא צמחו העיקרין.
+
+Halakhah 13
+
+<b>היתה </b> שדהו זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורים כשהתליעו החטים יהפכם במחרישה ויזרע שעורים דהא לא יצמחו החטים כיון שהתליעו והפכם במחרישה כדרך שחורשין האדמה קודם המטר כדי שתרוה. ואם צמחו החטים יהפך ואחר כך זורע ואם קרסמה בהמ' את הצמח הרי זו מותר דתו לא צמח:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שני </b> מיני זרעים או פירות אף על פי שהן דומין זה לזה כצנון ונפוס בירקות או כתפוח וחזרד בפירות שדומין זה לזה בעלין או בפירות הם כלאים זה בזה כיון שהם שני מינים אבל מין אחד אף על פי שאין דומים זה לזה ונראים כשני מינין כחזרת עם חזרת גלים בירקות ואגסים עם קרוסטומלין בפירות אינם כלאים זה בזה דכתיב שדך לא תזרע כלאים וגו' ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך מה בבגדים אסר שני מינים לא זה ממין זה ולא זה ממין זה כדכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים אף כל כלאים שאסר הכתוב הם שני מינים לא זה ממין זה ולא זה ממין זה וכן אפילו הם שני מינים אלא שדומין זה לזה בפרי או בעלין דמיון גדול עד שיראו כשני גוונין ממין אחד כלפת עם צנון בירקות שדומין בפרי ולפת עם נפוס שדומין בעלין הרי אלו אינם כלאים זה בזה דלא הוו כצמר ופשתים שהם נכרים שני מינים וצנון עם נפוס אף על פי שדומין זה לזה בפרי ובעלין הם כלאים זה בזה הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה על ידי הטעם ניכר שהם שני מינים והוו כצמר ופשתים דהוו כלאים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>זרעים </b> שהם כלאים זה עם זה שנזרעו בערבוביא אסור דכלאים היינו ערבוביא ואם מובדלים זה מזה כשיעור אין חוששין ליניקה וכשהן מובדלים כשיעור יניקה דאוריתא אין חוששין למראית העין שנראים מעורבים ושיעור הרחקה בין שדה מין תבואה לשדה תבואה אחרת מדאוריתא ולמלקות ששה טפחים ובין שדה ירק לשדה ירק אחר מדאוריתא ולמלקות טפח ושדה תבואה משדה ירק נמי ששה טפחים כתבואה ותבואה ובין שדה ירק לשורה של ירק ובין שדה תבואה לשורה של ירק נראה דסגי בטפח מדאורייתא ושיעורין אלו [מדרבנן]. וכשהרחיק כשיעור לא חיישינן לנטיית העלין זו על גב זו דכל שהן מרוחקים כשיעור מדאורייתא אין חוששין למראית העין שנראים מעורבין וכל שאינן נראים מעורבין אלא מובדלים כצורת זריעתן אין חוששין ליניקה אפילו אינם מרוחקים כשיעור תורה דכלאים דקרא היינו כשאינם מרוחקים זה מזה כשיעור וגם שנראים מעורבין למראית העין דלישנא דכלאים הכי משמע שהוא קרוב זה לזה ונראין מעורבין. והפסק בור וכיוצא בו נראה דמהני אפי' אין ביניהם ו' טפחים (דהוי) [דלא הוי] כלאים דאוריתא.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>ואם </b> זרע חברו בצדו שדה של מין אחר אינו צריך הרחקה דלא כתיב הארץ לא תזרע כלאים אלא לא תזרע כלאים שאין האיסור אלא למי שזרע שדהו כלאים ואפילו זרע הוא בתוך שדהו ונראה כסוף שדה חברו כגון שסמכו לו מותר. וכל שמתכוין לבדוק אם יצלח שדה זה לזרע זה נראה דלא אסיר מן התורה ואפילו באמצע שדהו משום דלא תזרע כתיב והיינו כשזורע לקיים והאי אינו מכוין אלא לבדוק כדי שיזרע שנה אחרת. ומה שזורעים ממנו תלם אחד כחרדל וחריע אסור דהא זורע כלאים והויא זריעה כיון שדרך לזרוע ממנו מעט ובין שני שדות של ירקות מותר דכיון שאין שני מינים אלו חריע וחרדל מפסידין את הירקות הרואה אומר של אחר הם ובעלי הירקות אינם מקפידים אם הם סמוכים לירקות שלהם כיון שאינם מזיקין להם. וכן זוית בזוית או זוית בצלע מותר בלא הרחקה והבדלה שהרי נראה כסוף שדה ונראין מובדלין זה מזה כיון שאין צלע זה אצל צלע זה ונראה דמדאוריתא אפילו הוא ידוע שאינו של אדם אחר אלא שהוא זרע הכל מותר דלא הוו כלאים כיון שנראים מובדלים בצורת הזריעה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> שיש טפח בין ירק לירק אפילו בין שורה לשורה לא אסיר מדאוריתא אלא מדרבנן משום דמחזי כערבוביא בהני גווני דמייתי הרב ז"ל. וכן כשבא לזרוע תבואה אפילו אצל דלעת אין צריך להרחיק מן התורה אלא ששה טפחים אלא דרבנן גזרו עד בית רובע משום המשכת העלין. לא גזרו חכמים שלא לזרוע בתלם עמוקה טפח שלשה מיני זרעים וכן ארבעה מינים לתוך גומא ומהפך עלין לד' רוחותיה והפוך העלין בעינן אפילו מדאוריתא דאי לאו הכי הא איכא יניקה וערבוב דהוי כלאים מדאוריתא. ואם הרחיק בין משר ומשר של שני מיני תבואה ששה טפחים אע"פ שמיצר והולך עד כל שהו בסוף התחום נראה דלא אסיר אלא מדרבנן וכן בין קרחת לקרחת.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ערוגת </b> ששה טפחים על ששה זורעין בתוכה חמשה מינין בארבע רוחות ובאמצע וערוגה שהיא ששה נפקא לן מדכתיב לחייו כערוגת הבשם ומשמע לחייו לשון לוחות והם היו ששה על ששה מכלל דערוגה נמי כן הוא וה' זרעונין נפקא לן מדכתיב כי כארץ תוציא צמחה תוציא חד צמחה חד זרועיה תרי תצמיח חד הרי ה' ומנא לן דבערוגה מיירי קרא ולא נימא בפחות מערוגה דקים להו לרבנן דחמשה מינין בשתא לא יניקי מהדדי ואל תתמה לומר מי הודיע את הבריות שיעור יניקה ואיך יוכלו לעמוד על כן דהא כתיב לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים ליטע סמוך למצר להכחיש קרקעו כשיעור אשר גבלו ראשונים שהם אמוריים וחוים שהיו בקיאים בכך כדאשכחן בבני שעיר דכתיב בני שעיר החרי יושבי הארץ אטו כ"ע יושבי רקיע נינהו אלא שהיו בקיאים בישוב של ארץ שהיו אומרים מלא קנה זה ראוי לגדל זתים וזה לתאנה בריחה וטעמה וממילא שהיו בקיאין בשיעור יניקה. ולדעת הרב שאין מלקות בירק וירק אלא א"כ הם קרובים בתוך טפח נראה דכל הני קראי הוו אסמכתא בעלמא ומדרבנן דלא ליזרעו טפי מה' מינין בערוגה בת ששה משום דהוו כנטועים בערבוביא דמדאוריתא כל שהרחיק בין ירק לירק אחר אפילו בין שדה ושדה טפח לא לקי ואיסור נמי מדאוריתא לא אשכחן בהא עד דליהוו תוך טפח ולא יהו מובדלין בצורת הזריעה אבל אי מובדלין בצורת הזריעה אפילו תוך טפח או אינם מובדלים בזריעה ורחוק זה מזה טפח לא וא"כ מן התורה היו יכולין לזרוע י"א מינין בערוגה בי"ח טפחים מה' לו' שבערוגה אחד זרוע ואחד חלק כזה ואם נרצה להרבות במינים ובזריעה נוכל לזרוע עוד ט' טפחים וי"ח מינים אחרים תוך כל טפח חלק על טפח מרובע אחד של חצי טפח על חצי טפח זויותיו נוגעות באמצע צלעות טפח על טפח אלא שריבוי מינין במקום צר נראה ערבוב וכלאים דאוריתא או י"ג מינין בערוגה בת ששה עשרה בסביבות ושלשה באמצע ויהיה שיעור הנזרע בה י"ח טפחים כזה עשרה טפחים בסביבות טפח זרוע וטפח חרב וששה עשר טפחים שבאמצע השמנה טפחים הם נזרעים ששה טפחים מה שבין שני אלכסונים של מרובע ג' וחומש על שלשה וחומש וטפח מה שבין אלכסון מרובע טפח על טפח לאלכסון מרובע בטפחים פחות חומש על שני טפחים פחות חומש וכן בצד האחד טפח הרי הם שמנה עשר נמצא בין זרע לזרע שיעור טפח חלק שהרי בין אלכסון ג' על ג' וחומש לאלכסון שניה על ב' פחות חומש יש טפח אחד ואם נרצה להרבות יותר במינים ובזריעה נאמר שאפשר לזרוע עוד שבעה טפחים בארבעה עשר מינים אחרים שנעשה בכל טפח חלק מרובע חצי טפח על חצי טפח זויותיו נוגעות באמצע צלעות של טפח על טפח החרב כזה אלא שאפשר לומר שכיון שיש יניקה וריבוי מינין במקום צר כזה הוי ערבוב וכלאים דאוריתא אבל י"ח או י"ג מינין בערוגה נראה דלא אסיר אלא מדרבנן כדאמר כיון דאיכא בין זרע לזרע שיעור טפח דאוריתא ואם היתה ערוגה שיש לה גבול גבוה טפח היה יכול מן התורה לזרוע מינין הרבה ג"כ ובעיגולין שבתוך הערוגה היה יכול מן התורה לעשותה בערוגת חמשה על חמשה או ארבעה על ארבעה אלא מדרבנן הוא דלא התירו אלא בערוגת ששה דבבציר מהכי לא הוה חשיב עיגול הנראה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קסב </b> שלא לזרוע תבואה או ירק בכרם דכתיב לא תזרע כרמך כלאים ואם זרע ב' מיני תבואה או ירק עם זרע הכרם לוקה דכתיב כרמך וכלאים דהיינו שני מינים בכרם ולוקה נמי משום שדך לא תזרע כלאים דהא זרע שני מינים וכן אם חפה בעפר חטה ושעורה וחרצן שהיו מונחין בארץ לוקה דהוי כזורע כדאמר לעיל. ואינו חייב בירק בכרם אלא על קנבוס ולוף וכיוצא בהם שנגמרים עם תבואת הכרם אבל שאר זרעים אינם אלא מדבריהם דכתיב כרמך כלאים זרעים הדומים לכרם ובהנך תולין אשכולות כעין ענבים קנבוס ולוף אסרה תורה בכרם דאין זרעה כלה שיש להם שורש. אין עודרים עם הגוי וגו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> אסור משום כלאי הכרם אלא תבואה וירק דומיא דקנבוס ולוף כדאמר מדאוריתא ומיני זרעים ושאר אילנות מותר לזורעם בכרם אפילו מדרבנן.
+
+Halakhah 7
+
+<b>אע"פ </b> שאינו לוקה אלא בזריעת שני מינים עם זרע כרם או במחפן (א)[ע]ם זרע כרם (או במחפן) אם זרע ירק או תבואה בצד גפן או נטע גפן בצד תבואה או ירק הרי זה קדש ונאסרו שניהם בהנאה דכתיב פן תקדש פן תוקד אש שישרפם ולא יהנה בהם אפילו במין אחד עם הכרם כדכתיב מלאה וכרם דהיינו מין אחד עם כרם מקדש ואפילו הקש של תבואה ועצים של גפן אסורים בהנאה דבכלאים לא כתיב פרי ולא יסיק בהם תנור וכירים ולא יבשל בהם בעת שריפתן שהרי אסור בהנאתן.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אחד </b> הנוטע ואחד המקיים כיון שראה כלאים שהם ב' מינים שצמחו בכרמו והניחה הרי זה קדש דכתיב לא תזרע כרמך כלאים אין לי אלא הזורע מקיים מנין ת"ל כרם לא כלאים ואם קיים על ידי מעשה לוקה ואין אדם מקדש מה שאינו שלו דכתיב כרמך ולא כרם אחרים וכתיב נמי לא תזרע מה זורע דניחא ליה והא כיון שאינו נהנה פשיטא דלא ניחא ליה מקיים כלאים בכרם חברו דאסור הוא בהנייתן נראה דהוי מדרבנן דכיון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו לא אסרן כדאמר ואם קיימן בעל הכרם קדשן לכל כדילפינן.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>האנס </b> שזרע כלאים בכרם חברו ונשתקעו שם הבעלים מן השדה אפילו לא נתיאשו הרי זה קדש מן התורה ואפילו עומד וצווח הוי כצווח על ספינתו שטבעה בים ואנן סהדי דנתיאש אף על גב דלא שמעיניה דאמר ווי ליה לחסרון כיס והרי היא של האנס ואיתסרא מדאוריתא. פארות הגפן שעקרן הרוח על התבואה לא קדשו עד שיקיימן. אנס שזרע כלאים ויצא ונשתהא בעל הכרם לקוצרן עד עונת שיקדש הרי זה יקדש ואסור בהנאה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>תבואה </b> או ירק מתקדשים משישרישו וענבים כשיעשו כפול הלבן דכתיב המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם ובבציר מהכי לא חשיב מלאה ולא תבואת הכרם. וכן תבואה שיבשה כל צרכה וענבים שבשלו כל צרכן אין מתקדשות דכתיב מלאת זרע ותבואת כרם דמשמע דהם בענין גדול ותוספת ואם הגיעו לשלימותן לא מיקרו מלאת זרע ותבואת כרם אלא ענבים וחטים וכל שלקט הזרע קודם שהשריש אף על פי שהענבים נעשו כפול הלבן מותר דתרוייהו בעינן מלאה בתבואות ותבואת כרם.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>היה </b> עובר בכרם ונפלו ממנו זרעים או שיצאו עם הזבלים ועם המים או סערתו הרוח לאחוריו כשהיה זורע שדה לבן ונפלו הזרעים בכרם וצמחו הרי זה לא קדש דלא תזרע כרמך בכונה משמע והני כולהו שלא בכוונה נזרע ושרי אבל קיימן קדש כדאמר'. סערתו הרוח לפניו הוי כזורע כיון שראה אותם כשנפלו ואם צמחו יהפכם במחרישה ואם נעשו אביב ינפץ וישחית הכל ואם מצאה שנעשית דגן הרי זו תשרף ואפילו הקשין שהכל בשרפה כדכתיב פן תקדש פן תוקד אש ומתרגמים נמי תתוקד והיינו במידי שדרכו בשריפה אבל בעשבים לחים שדרכן בקבורה יקברו כדאמר' שיהפך או ינפץ.
+
+Halakhah 18
+
+<b>עשב </b> שאין דרך בני אדם לזרעו אף ע"פ שרוצה בקיומו לבהמה ולרפואה לא קדש עד שיקיים דבר שרוב העם מקיימין באותו מקום דאשר תזרע משמע מה שנהגו בני אדם לזרוע ורוצין בקיומן.
+
+Halakhah 19
+
+<b>קנדס </b> וצמר גפן הם כמיני ירקות שמקדשין בכרם דהם דומיא לכרם כדאמר לעיל וכן דשאים שעולים מאיליהם אי הוו כי האי גונא מקדשין בכרם ופול המצרי מין זרעים הוא ולא קדש קנים וורד ואטדין הם מיני אילן ולא מקדשי דכתיב לא תזרע ואין זרעי אילן קרוים זרעים וכל שמוציא עלין מעיקרו הוי ירק ואי לא הוי אילן.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>
+הרואה </b> ירק בכרם ועבר מעליו אם שהה עד שהוסיף אחד ממאתים הרי זה קדש דכתיב פן תקדש המלאה דמשמע מילוייו ותוספתו וכתיב הזרע דמשמע זריעה עצמה הא כיצד זרוע מעיקרו בתוך הכרם בהשרשה נאסר מיד זרוע ובא שהיה נשרש כבר בהתר חוץ לכרם בעינן מלאה היינו תוספת ונראה דלא אסיר מדאוריתא אלא היכא דליכא רובא דהתר אבל אי רובא גדל בהתר אף על גב דניתוסף הרבה באיסור ליכא איסור דאוריתא דקרא דמלאה דמשמע מילוי ותוספת היינו שהיה נשרש כבר בהתר וניתוסף אחר כך באיסור וליכא רובא בהתר כדאמר דשיעור מאתים מדרבנן וילפינן אסמכתא בגזירה שוה דמלאה מלאה מתרומה.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>עציץ </b> נקוב ששהא בארץ עד שהוסיף עד שאין במה שגדל בהתר כדי לבטל הנוסף ברוב אסור מדאוריתא שהרי קדש כדאמר וגידולי התר אין מעלין את העיקר האסור היינו מדרבנן דמדאוריתא ברובא דהתר בטיל האיסור כדאמר:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הזורע </b> ירק או תבואה בכרם או המקיימו עד שאין במעט גדול הירק שגדל בהתר לבטל מה שגדל באיסור הרי זה מקדש [ומקיים בכרם ילפי' בת"כ (קדושים פ"ד פי' ט"ז) שדך לא תזרע מנין שלא יקיים ת"ל לא כלאים, לא אמרתי אלא משום כלאים, ובכרם נמי כתיב הכי ודרשי' בספרי (כי תצא פי' רל) מה אני צריך מלמד שכל המקיים כלאים בכרם עובר בשני לאוין] ובפחות מכן נראה דלא נאסרו מדאוריתא אבל הירק או התבואה שהשרישה באיסור אף על גב דהכרם לא גדלה כלל קדשה ואסירי תרוייהו מדאוריתא כדכתיב הזרע דמשמע הזריעה שהשרישה מקדשה ושיעור מה שאוסר מן הכרם מדאוריתא נראה דהוי שמנה אמות לכל צד דהא עבודת הכרם ד' אמות שהיה בוצרים בשוורים ובעגלות ובעת החרישה חורשים אותה בשוורים הילכך אותם ד' אמות ככרם דמו ואם זרע תוך ד' אמות פחות משהו מד' אמות מן הכרם הרי זה קדש שתי שורות שבכרם דכתיב ותבואת הכרם ולא מיקרי כרם בפחות משתי שורות גפנים נטועות מארבע אמות בין שורה לשורה שהוא שיעור הפחות שבין שורה לשורה נמצא שמקדש עד סוף שמנה ואם כן כשזרע ירק או תבואה באמצע הכרם הרי הוא אוסר שמנה אמות לכל צד שהיא עגולה שיש באלכסונה ששה עשר אמות ומשום דפחות משהו מששה עשר אמות בקרחת הכרם מצטרף לשלא יביא זרע באמצע וחשיב כרם אמרינן דמקדש מ"ה גפנים כשהן נטועות על ארבע ארבע או על חמש חמש או ששה עשר אמה לכל רוח כשהן נטועות על שיעור יותר והוי מדרבנן דאמרינן בירושלמי אמר רבי יוסי אין לוקין אלא על עיקר הכרם דמשמע דעל מה שמצטרף לכרם לאסור זריעה באמצע כקרחת הכרם אין לוקין אלא על עיקרה שהיא ח' אמות כדפרישית ואמרינן נמי בירושלמי אמר רבי אלעזר מד' אמות ועד שמנה אסור ומקדש משמנה ועד שש עשרה אסור ואינו מקדש ומתני' דהיו נטועות על שש שש ועל שבע שבע מסייעא ליה לרבי אלעזר כדאמרינן התם פ' קרחת ופ' כרם שחרב משמע דשמנה על שמנה הוי דאוריתא וששה עשר על ששה עשר הוי דרבנן מטעמא דאמרן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואם </b> זרע חוץ לכרם וסמוך לו מקדש שתי שורות של גפנים אפילו הן רחוקות זו מזו פחות כל שהו משמנה אמות דאיקרו כרם וחוץ לזרע ד' אמות ומתקדש מן הזרע ארבע אמות רוחב באורך כל השורה של כרם שכיון דמקדש חוץ לכרם בארבע אמות פחות כל שהוא מתקדש נמי כי האי שיעורא ואם זרע בצד גפן אינו מקדש הזרע אלא ששה טפחים לכל רוח כשיעור ריחוק הזרע מגפן יחידית שהוא ששה טפחים והני שיעורין בכלל הלכה למשה מסיני.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ילדה </b> פחות מטפח אינה מקדשת הזרעים והיינו שאר זרעים דלא אסירי אלא מדרבנן ובכי הא כרם שתים כנגד שתים ואחד יוצאה זנב לא גזור רבנן אשאר זרעים אבל כולי כרם גדול שהיא שפלת קומה הואיל וחשיבא גזור עליה וכן פרש"י ז"ל התם אבל קנבוס ולוף דאסירי מדאוריתא נראה דאפילו ילדה יחידית פחות מטפח מקדש להו ששה טפחים אי הוו תוך עבודת גפן דהוי ששה טפחים.
+
+Halakhah 5
+
+<b>ב' </b> גנות זו על גב זו זורע העליונה עד שהוא מגיע לאויר עשרה טפחים קרוב לאויר הכרם ואיפשר דמדאוריתא בג' טפחים סגי דהוי רשות בפני עצמו.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>המבריך </b> את הגפן בארץ חוץ לששה טפחים מעיקרה מותר לזרוע על גבה אם היה עליה שלשה טפחים עפר ונראה דהוי מדאוריתא משום דבבציר משלשה טפחים הוי מרכיב ירק באילן דאסיר מדאוריתא אבל המבריך בתוך הדלעת שיבשה או בתוך סילון נראה דלא בעינן שלשה טפחים אלא מדרבנן.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הבריך </b> שלשה גפנים ועיקריהן נראין מצטרפין לשמנה אמות שבין שורה לשורה למיהוי כרם היו הגפנים פחות משלשה אינם מצטרפות לכרם אלא הוו כגפן יחידית.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>הזורע </b> תחת השריגים והעלים קדש ואפילו רחוק כמה אמות וכן כתבו התוספות פ' הספינה. מותר האפיפירות ומותר האילן וקנים שהניחם שיהלך עליהם שריג היוצא ופרח היוצא מן העריס ומותח זמורה ומותח חבל באפיפירות איסור הכל מדרבנן כיון שהוא רחוק מעיקר הגפנים כדי עבודתן אם כרם ארבע אמות ואם גפן ששה טפחים:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> הני גווני דמיקרו כרם צריך להרחיק ד' אמות כדי עבודה דחשיב ככרם כדאמר וכל מה שאינו כרם אין צריך להרחיק מעיקרה אלא ששה טפחים כדאמר' קרחת הכרם ומחול הכרם לא יביא זרע תוך פחות מששה עשר או משנים עשר מדרבנן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>גדר </b> אפילו על ידי לבוד מבדיל בין הכרם והירק בלא הרחקה ופרצה יותר מעשר צריך להרחיק כנגד הפרצה ופרוץ מרובה על העומד זורע כנגד העומד.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>מחיצה </b> שנפרצה ונתיאש ולא גדרה קדש מן התורה אם הוסיף כשיעור שאין בהתר כדי לבטלו ואמרינן הכא פי תקרה יורד וסותם כשבת וסוכה דהלכה גמירי לה הכי בכל דוכתיה.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>חריץ </b> הרי הוא כגת דלא יביא זרע לשם ונראה דהוי דרבנן ושביל הוא ככרם שחרב ושאר מה שנזכר פ' זה הוי דרבנן:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מן </b> התורה אין צריך להרחיק מעיקרי הגפנים של כרם או של עריס אלא ד' אמות דתוך ארבע אמות חשיב ככרם כדאמרינן לעיל ומעיקרי הגפן שאינם אלא גפן יחידית ששה טפחים ומחיצה מפסקת לכל כדאמר ארכובת הגפן נראה דאין צריך למדוד מעיקר השני אלא מדרבנן שרשי הגפן שנתפשטו לתוך ארבע אמות של תבואה יעקר אבל לא שרשי תבואה. הרחקת ארבע אמות וששה טפחים באמה בת ששה טפחים ושוחקות להחמיר דהוי איסורא דאוריתא:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קסג </b> שלא להרביע בהמת כלאים דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים ואם הרכיב זכר על נקבה שאינו מינו לוקה מן התורה בבהמה דכתיב בהמתך וחיה בכלל בהמה היא כדכתיב זאת הבהמה וגו' איל וצבי ויחמור וגו' וילפינן נמי בהמתך בהמתך משבת דכתיב וכל בהמתך מה להלן חיה ועוף בכלל אף כאן וגבי שבת מנא לן דנאמר בהמתך בדברות הראשונות ובדברות האחרונות נאמר שורך וחמורך וכל בהמתך והלא שור וחמור בכלל כל בהמתך האמור בצידן היו ויצאו לומר לך מה שור וחמור האמור כאן חיה ועוף כיוצא בהם דוכל משמע ריבוי וריבה הכל אף כל חיה ועוף כיוצא בהם ואפילו על מיני חיה שבים לוקה דאתיא למינהו למינהו מיבשה דנוהג בהם כלאים ובין בארץ בין בחוצה לארץ דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים והוי חובת הגוף דנוהג בכל מושבות ואחד בהמה חיה ועוף שלו או של חברו [משום דדרשי' בת"כ (קדושים פ"ד פי' יד) מנין בהמתך על בהמת אחרים, בהמת אחרים על בהמתך, בהמת אחרים על בהמת אחרים, ת"ל את חקותי תשמורו]. ואינו לוקה עד שיכניס בידו כמכחול בשפופרת אבר הזכר בנקיבה דכתיב לא תרביע כלאים דמשמע דומיא דמין במינו שדרך בני אדם להכניס כמכחול בשפופרת דבעיבידתיה טריד וליכא פריצותא ובלאו הכי לא אסיר אלא מדרבנן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מי </b> שעבר והרכיב כלאים הנולד מהם מותר בהנאה ובאכילה אם הוא מין טהור מדאסר רחמנא כלאים לגבוה כדכתיב שור או כשב או עז פרט לכלאים מכלל דלהדיוט שרי דאי לאו הכי מיעוטא למה לי בגבוה.
+
+Halakhah 4
+
+<b>שני </b> מיני בהמה וחיה שדומין זה לזה הם כלאים זה בזה כיון שהם שני מינים דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים והייתי אומר אפילו שור שחור על גבי שור לבן תלמוד לומר בגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך מה התם שני מינין לא זה ממין זה ולא זה ממין זה כדכתיב צמר ופשתים אף כאן שני מינין אע"פ שדומין ככלב עם זאב הם כלאים זה בזה ומדברי בישובי כשור הבר עם שור הישוב הוו מין אחד ואווז בר עם אווז כיון שחלוקים זה מזה בבצים שזה ביציו מבחוץ אווז ביציו מבפנים הם שני מינים. הכוי כלאים עם הבהמה ועם החיה ואין לוקין עליו דהוי התראת ספק אי חוששין לזרע האב אי לא.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הילודים </b> מן הכלאים אם היו אמותיהן מין אחת כפרד שאמו חמורה עם פרדה שאמה חמורה מותר להרכיבם ואסור להרכיבו אפילו על החמור משום זרע האב דמספקא לן אבל פרד שאמו סוס אסור להרכיבו על פרדה שאמה חמורה ולוקה דהוו שני מינין ובקול וזנב ואזנים ניכר אם אמן ממין א':
+
+Halakhah 7
+
+<b>אזהרת קסד </b> שלא לעשות מלאכה בשני מיני בהמה דכתיב לא תחרוש בשור ובחמור ואינו חייב מן התורה אלא בשני מינין אחד טמא ואחד טהור כדכתיב שור וחמור וילפינן שור שור משבת דכתיב שורך וחמורך וכל בהמתך מה התם בהמה וחיה ועוף אף כאן ובספרי מפיק להו מדכתיב לא תחרוש מכל מקום והיינו שהאחד טמא והאחד טהור דומיא דשור וחמור ואחד החורש או הזורע או המושך בהם עגלה או אבן כל שמשכן והנהיגן אפילו בקול לוקה דכתיב יחדיו מכל מקום והנהגה בקול ואינו אוחז במרדע הויא נמי בכלל מלקות דעקימת פיו הויא מעשה והוי לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו והמזווגן פטור דלא תחרוש כתיב דהיינו מושכו או מנהיגו. שני מינים שהם כלאים בהרבעה ושניהם טמאים או טהורים אין אסור לחרוש בהם אלא מדרבנן דבהמה חיה ועוף דמרבינן לאיסור חרישה היינו כשהם דומיא דשור וחמור כדאמר' ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים דהוי ספיקא דאוריתא ולחומרא.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>עגלה </b> שהיו מושכין אותה כלאים היושב בעגלה לוקה דאזלא מחמתיה וחשיב כמנהיג וכן אם היה יושב ומנהיג שניהם לוקין ואפילו מאה שהנהיגו כאחד כולן לוקין דכולן הנהיגו.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אדם </b> יכול למשוך עם כל בהמה או חיה דלמה נאמר שור וחמור לומר לך בשור וחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש בשור ואדם או בחמור ואדם ונראה דמשום דבשר אדם אסור בעשה לדעת הרב ז"ל נקט שור ואדם דכיון דאסור מן התורה הוה כשור וחמור אי לאו מיעוטא דקרא וחמור ואדם דכיון דלא אסיר בלאו כחמור אלא בעשה הוה כשור וחמור אי לאו מיעוטא דקרא דאי לאו הכי שור ואדם תיפוק לי דשניהם טהורים ואינם באיסור כלאים ולא צריך קרא ולסברת האומר שהאדם הוא טהור מן התורה לא איצטריך קרא אלא לאדם וחמור דהוי טהור וטמא.
+
+Halakhah 11
+
+<b>בהמת </b> פסולי המוקדשים קדש וחול מעורבין בה ונמצאת כבהמה טהורה עם טמאה מעורבין כאחד הרי הוא אומר ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו וגו' מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין וקראה טמאה לפיכך החורש בשור פסולי המוקדשין או המרביע הרי זה לוקה משום כלאים ואסור זה מדברי קבלה ורש"י ז"ל כתב שלהי מכות ולא שמעתי ראיה מנא לן דחולין וקדשים כלאים זה בזה ודבר תימה הוא עכ"ל:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קסה </b> שלא ללבוש כלאים כאחד דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו. ואין אסור אלא צמר ופשתים בלבד לא שאר מינין דצמר ופשתים לחוד קאמר רחמנא וכיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם כמו אם עשה מהם לבדים או טווי וארגו או תפר מזה לזה או קשרן אפי' בגדיל או גדלן וכיוצא בו הכל כלאים דכתיב צמר ופשתים יחדיו כיון שנתאחד נאסר מכל מקום.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מנין </b> שכל איסורין אלו מן התורה שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית מדסמכו לכלאי בגדים והציצית חוטין קשורין לבד הן מכלל שחבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה דאי לאו הכי לא הוה צריך קרא למעט ואפילו חוט כל שהו של צמר בבגד פשתן או של פשתן בבגד צמר אסור דהא הוי כלאים ולא בטיל ברוב דעל ידי תערובת הוא דנאסר ובשר בחלב דבטיל ברוב שאני דדרך בישול אסרה תורה דלא מיקרי בשר בחלב אלא בנתינת טעם.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>צמר </b> דקרא היינו דרחלים ואילים לא מגמלים וארנבים דכתיב ומישע מלך מואב היה נוקד מהו נוקד רועה והשיב למלך ישראל מאה אלף פרים ומאה אלף אילים צמר אין לך קרוי צמר אלא צמר אילים וכן פשתים הוו דוקא שאין לו שם ליווי אבל לא פשתן קנבוס וכיוצא בהם שיש להם שם ליווי דלאו פשתים סתמא כפשתים דקרא איקרו. צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה או פשתן שטרפו עם קנבוס אם הצמר של הרחלים והפשתן הם מיעוט לגבי צמר גמלים וקנבוס הרי נתבטלו ברוב ומותר לערב פשתן וצמר עמהם ואם הצמר או הפשתן הם מחצה על מחצה וכל שכן אם הם רוב אסור לערב עמהם פשתן וצמר דהוי כלאים וכן בגד שכולו צמר גמלים או ארנבים או קנבוס וארג בו חוט של צמר וחוט של פשתן חייב משום כלאים דחוטי חשיבי ולא בטלי. בגד צמר שנפרם מותר לפרוף אותו בפשתן בקשירה ולא בתפירה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>אין </b> אסור כלאי בגדים אלא בלבישה או בכיסוי דכתיב לא יעלה עליך וכתיב לא תלבש שעטנז ולבישה גלי אלא יעלה לומר שהעליה שהיא דרך לבישה היא שאסור אבל שאינה דרך לבישה כאהל שהוא כלאים מותר. וכן מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים דכתיב לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך מנעל כלאים ואין לו עקב מותר ללובשו שאינו נהנה כשאר עור הגוף שעור הרגל הוא קשה אבל אם יש לו עקב אסור שהרי נהנה כשאר הגוף.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>כלאים </b> שלבשו אפי' דרך עראי ואפילו על עשרה בגדים ואפילו להבריח מן המכס אסור ולוקה דהא לבש כלאים וכתיב לא תלבש מכל מקום. כל כלאים שאינם דרך חמום כצלצולין קטנים או סמרטוט שמניחין בו רטיה ומלוגמא אף על פי שנגע בבשרו מותר דלא אסרה תורה אלא מה שהוא דרך לבישה וחימום כדכתיב לא תלבש כלאים וחבלים ומטפחות נראה דלא אסירי מדאוריתא ואפילו אותות כובסין וגרדין כיון דלא חשיבי.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>תכיפה </b> אחת אינה חיבור שהרי נמשך החוט אבל קבץ שני ראשי החוטין או עשה שתי תכיפות הוי כלאים.
+
+Halakhah 25
+
+<b>תכריכין </b> אין בהם משום כלאים דגלי קרא דבמתים חפשי דכיון דמת אדם נעשה חפשי מן המצות.
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+<b>בגד </b> צמר שאבד בו בגד של פשתן צובעו שאין הצמר והפשתים עולים בצבע אחד ומיד הוא ניכר ואם לא ניכר מותר דאמר נשמט והלך לו כיון שלא מצאו וכל איסורי ספקות מדברי סופרים ולפיכך הקלו בספק זה וכבר כתבתי בכמה דוכתי דספיקא דאוריתא לחומרא דבר תורה היא דאם לא כן אשם תלוי למה וקולא דספק ערלה מהלכה וספק ממזר מקרא נמי לא הוו צריכי הלכתא וקרא אי לאו דבעלמא ספקא דאוריתא לחומרא מדאוריתא ואיפשר שגם הרב ז"ל לא כתב דהוי ספיקא איסור מדרבנן אלא כי האי ספקא דכלאים אבל בספק שהוא קרוב יותר לודאי איפשר דהוי חומרתו דבר תורה אפילו לדעת הרב ז"ל.
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+<b>המוצא </b> כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק שאין כבוד הבריות דוחה את לא תעשה המפורש בתורה ולמה נדחה בהשבת אבדה דפעמים שהוא מתעלם ממנה כדכתיב והתעלמת והיא בבית הקברות או זקן ואינה לפי כבודו מפני שהוא לאו של ממון וקל מאיסורא ולהכי לא ילפינן מיניה ולמה נדחה בטומאת מת הואיל ופרט הכתוב ולאחותו הבתולה דמפי השמועה למדו דלאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ומה שאיסורו מדבריהם נדחה מפני הבריות.
+
+Halakhah 30
+
+<b>הלובש </b> כלאים או שהתכסה בו לוקה אבל היה לבוש כל היום כולו אינו לוקה אלא אחת אלא אם כן הוציא ראשו והחזירו או שהתרו בו ואמרו פשוט דחייב על כל הוצאת ראשו והחזרה או על כל שהיה ושהיה ששהה כדי לפשוט וללבוש דאי אין שהות לפשוט וללבוש אין כאן עבירה אחר דעדין הלבישה הראשונה קיימת.
+
+Halakhah 31
+
+<b>המלביש </b> את חבירו כלאים ולא ידע הלובש שהוא כלאים והמלביש הוא מזיד המלביש לוקה והלובש פטור. [ולא מצאתי מאין לומד הרב ז"ל דין זה כי אפי' שהלובש הוא שוגג והמלביש מזיד נראה שאינו חייב מלקות אלא שעובר על לפני עור וגו'. ומצאתי להרא"ש ז"ל בתשובה (כלל ב סי' טז) שתמה הרב ז"ל על זה וכתב לא ידענא מנין מלקות זה למלביש דלא תלבש אלובש קאי ואי דריש נמי לא תלביש אם כן אפילו הלובש מזיד נמי ילקה המלביש גם הוא, דאין זה לאו שבכללות כיון דאתרי גברי קאי ע"כ. ונ"ל שהרב ז"ל סובר דאע"ג דלא אשכחן שדרשו חז"ל לא תלביש אשכחן דדרשי כי האי גוונא בת"כ (שמיני פרק יב) דכתיב גבי שרצים לא יאכל ודרשי' לא יאכיל , ואית דמפרשי (ר' אברהם זעירא בפי' המזרחי ויקרא יא, ג ועי' בקרבן אהרן שם) דאיירי במאכיל לחבריה עוף טמא בחזקת טהור כדכתבי' סוף הל' מאכלות אסורות, וגבי מלביש מסתברא טפי למידרש הכי, משום דמאכיל לאו מידי עביד אלא אלא דיהיב ליה למיכל ואכיל איהו גופיה, ומלביש הוא גופיה מלבישו, וחיובא לא אתי אלא אלבישה דאם לבש ונשאר לבוש כל היום כולו אינו חייב אלא אחת אלבישה והוא לא לבש אלא שהלבישוהו בשוגג וכדאמרן].
+
+Halakhah 32
+
+<b>כהנים </b> שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני כלאים שבהם ולא הותרו אלא בשעת עבודה ככלאים בציצית דלובשו ביום דאיכא מצות ציצית ולא בלילה שאינה זמן חיוב ציצית כדכתיב וראיתם אותו בשעת ראיה והוא באור היום. ויש במצות הלכות איסורין דרבנן סמוכים אלאו דלא תסור וחייבים אנו מן התורה להזהר בהם כמו שצונו חכמים ז"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3bdf1d9ce482541084c754ee494274bd7b416a9d
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,884 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ארבעה </b> ועשרים מתנות כהונה הם וכולם מפורשים בתורה ועל כולן נכרתה ברית לאהרן כדכתיב ברית מלח עולם וקאי אכולהו כ"ד מתנות כשם שברית מלח אינה שובתת כך זו לא תשבות. וכל כהן שאינו מודה אין לו חלק בכהנים דכיון שאומר בלבו דבר הבל הן ולא צוה המקום להקריב קרבנות אלא משה בדה מלבו אין לו חלק בקדשים דכתיב המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה דמשמע דמי שמקריב ומודה בה לו תהיה שוק הימין למנה אין לי אלא זו שהיא הולכה מנין לרבות חמש עשרה עבודות כגון היציקות ת"ל בהאי קרא מבני אהרן כל עבודה המסורה לבני אהרן אם אינו מודה אין לו חלק בה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>שמנה </b> מתנות אין אוכלים אותם הכהנים אלא לפנים מחומת העזרה בשר חטאת עוף ובהמה ובשר אשם תלוי וודאי וזבחי שלמי צבור ומותר העומר ושירי מנחות ישראל ושתי הלחם ולחם הפנים ולוג שמן של מצורע חטאות ואשמות הוו קדשי קדשים וכתיב בהו לכל חטאתם ולכל אשמם וגו' בקדש הקדשים תאכלנו לימד על קדשי קדשים שאינה נאכלין אלא בעזרה וזבחי שלמי צבור שהם כבשי עצרת הוי בכלל קרא דכל קרבנם דכתיב בתריה בקדש הקדשים תאכלנו ומותר העומר ושיירי מנחות של יחידים דכתיב לכל מנחתם וכתיב בקדש הקדשים וגו' ומשום דעומר הוי מנחת צבור הנקמצת ונאכלת ואין לך עוד בצבור לא חשיב ליה בהדי שיירי מנחות ושתי הלחם ולחם הפנים הוו בכלל מנחתם דכתיב בשתי הלחם מנחה חדשה וכתיב בשתי הלחם והיתה לאהרן ולבניו וגו' המנחה הזאת תהיה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש שכל דבר הבא מן התבואה בכלל מנחה היא ולוג שמן של מצורע דהוי בכלל כל קרבנם דכתיב ביה והקריב אותם לאשם ואת לוג השמן.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וחמש </b> מתנות אין אוכלין אותם אלא בירושלם לפנים מחומת העיר חזה ושוק של שלמים ומורם מתודה ומורם מאיל נזיר דכתיב את חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור וכי קרבנות שנאמרו תחלה בענין כגון שעירים בטומאה אכלום אלא טהור מכלל שהוא טמא דמדלא כתיב קדש ש"מ טהור במקצת קאמר ולא מן הכל הא כיצד במחנה הטהור מטומאת מצורע שאין מצורע נכנס לו שמשולח חוץ לשלש מחנות וטמא מטומאת זב שהזבין נכנסין למחנה ישראל ולא תימא טהור מטומאת זב וטמא מטומאת מת ואי זה זה מחנה לויה דמותר בטומאת מת כדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו דהא כתיב בההוא ענינא אותה במקום קדוש במנחה ולא אחרת במקום קדוש דהיינו לחמי תודה אפקה למנחה ממחנה שכינה שקרבה בתוכה למחנה לויה והדר כתיב במקום טהור להקל ולומר טהורה כל דהו דאי לא איצטריך להא פשיטא דבטומאה ממש לא אכלי להו וכיון דלחמי תודה וחזה ושוק ילפינן ממקום טהור דהוי מחנה ישראל מורם מתודה נמי דהוי חזה ושוק כשאר שלמים הוי במחנה ישראל ומורם מאיל נזיר זרוע בשלה וחזה ושוק הוו כחזה ושוק דשלמים כדילפינן להו וכתיב בזרוע בשלה והניף אותם על חזה התנופה וגו' דמשמע דהוי כחזה התנופה וכשוק הימין ובכור בהמה טהורה דכתיב והבאתם שמה עולותיכם וגו' ובכורות בקרכם וצאנכם והבכורים דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידיך אלו הבכורים.
+
+Halakhah 6
+
+<b>וחמש </b> מתנות אין זוכין בהם מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד תרומה ותרומת מעשר וחלה ושלשתן קדש ואינם אלא בארץ ישראל כדילפינן לעיל בה' תרומות ומעשרות וחלה נמי כתיב בה בבאכם אל הארץ וראשית הגז נמי לא הוי אלא בארץ דכתיב ביה נתינה ראשית גז צאנך תתן לו וכתיב נתינה בתרומה מה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא אף ראשית הגז בארץ אין בחוצה לארץ לא. ושדה אחוזה שהקדיש ולא גאלה ומכרה גזבר לאחר והרי היא יוצאה ביובל ומתחלקת לכהנים של אותו משמר שפגע בו יובל דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל וגו' לכהן תהיה אחוזתו ושניהם חולין.
+
+Halakhah 7
+
+<b>וחמש </b> מתנות זוכין בהם בין בארץ בין בחוצה לארץ המתנות שהם זרוע לחיים וקבה דכתיב אם שור אם שה בין בארץ בין בחוצה לארץ ופדיון הבן ופטר חמור אף על גב דכתיב בהו ביאה נוהגין בכל מקום דבפטר רחם תלה רחמנא והוו מצות הגוף וילפינן לכל חובת הגוף מדכתיב אלה החוקים והמשפטים וגו' וסמיך ליה אבד תאבדון דהיינו ע"ז דהויא חובת הגוף ועליה נתרבו כל המושבות כדכתיב כל הימים אשר אתם חיים על האדמה מה ע"ז חובת הגוף והיא בכל מושבות אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בכל מושבות וגזל הגר וחרמים נמי מהאי טעמא נוהגים בכל מקום דהוו מצות חובת הגוף. וחמש מתנות אלו הן חולין לכל דבר משום דזכה לו הש"י הני מתנות להוצאותיו ושאר צרכיו שהרי אין לו חלק בנחלה ובבזה ובחרמים נמי כתיב כל חרם בישראל לך יהיה לומר דאם כבר נתנם לכהן הרי הן כחולין לכל דבריהם.
+
+Halakhah 8
+
+<b>והמתנה </b> שזוכין בה במקדש היא עורות העולות ושאר קדשי הקדשים דכולם לכהנים עולה דכתיב בהדיא בקרא הכהן המקריב את עולת איש עור העולה וגו' לו יהיה אין לי אלא עור העולה שאר קדשי קדשי מנין ת"ל עור העולה אשר הקריב כל הקרבנות שהן קדשי קדשים כעולה במשמע.
+
+Halakhah 9
+
+<b>השמונה </b> מתנות שאינם נאכלין אלא במקדש כולם קדשי קדשים כדאמר' ואינם נאכלין אלא לזכרי כהונה דכתיב בהו כל זכר בכהנים יאכל וגו'.
+
+Halakhah 10
+
+<b>החמש </b> שבירושלם הם קדשים קלים ונאכלין לזכרים ולנקבות דכתיב בהו לך נתתים לבניך ולבנותיך אתך לחק עולם ואף על פי כן אין ניתנין אלא לזכרי כהונה. וכן עורות ושדה אחוזה וחרמים וגזל הגר הם לאנשי משמר כמו שיתבאר ופדיון הבן לזכרי כהונה כדכתיב ונתת הכסף לאהרן ולבניו ופטר חמור נמי שדין כל הבכורות שוים לזכרים ולא לנקבות. ותרומות וחלה ומתנות כהונה וראשית הגז הם לנקבות כזכרים דראשית הגז כתיב גבי תרומה ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו מה ראשית דגן ניתנת לנקבות כזכרים אף ראשית הגז.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ומנו </b> חכמים מתנות כהונה בדרך אחרת ואמרו עשרים וארבעה מתנות כהונה ניתנו לאהרן עשרה במקדש ארבע בירושלם עשר בגבולין וכולן יתבארו במקומם בס"ד:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות פז </b> להביא בכורים למקדש דכתיב ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך ובארץ ישראל בלבד כדכתיב אדמתך.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> מביאים בכורים אלא משבעת המינין חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון וזתים ודבש דהיינו תמרים דכתיב ולקחת מראשית כל פרי אלו נאמר ולקחת ראשית כל פרי הייתי אומר כל הפירות חייבים בביכורים ת"ל מראשית ולא כל ראשית אי מראשית אין לך אלא חטין בלבד ת"ל כל פרי ריבה הכל נאמר כאן ארצך ונאמר כאן ארץ חטה ושעורה מה להלן בשבעת המינין הכתוב מדבר ואם הביא חוץ מאלו לא נתקדשו דהא מיעט מראשית ולא כל ראשית.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואין </b> מביאין אלא מן המובחר ואם הביא שלא מן המובחר לא נתקדשו דכתיב זית שמן שהוא אגורי ששמנו בתוכו וכתיב נמי מארצך ולא כל ארצך למעוטי שלא מן המובחר דשבעת המינים גופיהן.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואין </b> שקה הביא ענבים ודרכן מנין ת"ל תביא מ"מ וכיון דבתרומה תירוש ויצהר כתיבי גמרינן לביכורים מינה דהא דרבי רחמנא בהו תביא תירוש ויצהר הוא דרבי ואם הביא ממשקין של שאר פירות אין מקבלין ממנו כדילפינן.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הקרובים </b> לירושלם מביאין תאנים וענבים לחים והרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים דכיון דבכל ארץ ישראל ילפינן דמחייבים בביכורים מדאוריתא הרחוקים שאין בכוריהם יכולין להתקיים כל כך היכי מיחייבי לאיתויי בכורים אי לאו כי האי גוונא גרוגרות צמוקים.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> מביאין בכורים קודם לעצרת דכתיב וחג הקציר בכורי מעשיך שהוא זמן הבאת בכורי' ששתי הלחם הבאים בעצרת היו מתירים החדש למנחות ולהביא בכורים למקדש דכתיב וביום הבכורים ולכך יניחום עד שיבא עצרת דאי לאו הכי לא הוי עצרת יום בכורים. ומנין שתהא קודמת לנסכים ופירות האילן שלא יביא נסכים מן החדש ובכורים מפירות תמרים וזתים קודם לשתי הלחם נאמר כאן בכורי מעשיך ונאמר להלן באספך את מעשיך מן השדה מה להלן נסכים ופירות אילן דכתיב את מעשיך כל מעשיך ועוד דבאותו הזמן מאספין יין ופירות האילן אף כאן חג הקציר בכורי מעשיך נסכים ופירות האילן במשמע דשתי הלחם קודם להם. אין מביאין בכורים שבכרו אחר חנוכה דאינו אלא פסולת הפירות והתורה אמרה מארצך ולא כל ארצך למעוטי שלא מן המובחר כדאמר' ולרב ז"ל דסבר דיניחם אחר עצרת משום דחשובים משנה הבאה ילפינן לה מדכתיב מארצך כל זמן שהם מצויים על פני ארצך הוא שיביאם ועכשיו בזמן הזה אינם מצויים על פני הארץ ולכך יניחם עד אחר עצרת.
+
+Halakhah 7
+
+<b>אין </b> מביאין בכורים לא מן החדש שחנט אחר ט"ו בשבט על הישן שקודם ט"ו בשבט ולא איפכא דבכורים איקרו תרומה כדכתיב ותרומת ידיך אלו בכורים ותרומה קי"ל דאין תורמין משנה לשנה כדכתיב במעשר שנה שנה וט"ו בשבט הוא ר"ה לאילנות משום דכל החונטים קודם זמן זה היינו על גשמי שנה שלפני תשרי והחונטים אחר כך הם על גשמי שנה זו שאחר תשרי. אחד הנטוע ואחד העולה מאליו חייב בבכורים דכתיב בכורי כל אשר בארצם דמשמע דכל מה שהוא בכורים בארץ ישראל אפילו עלו מאיליהן חייב כיון שהוא בארצם.
+
+Halakhah 8
+
+<b>ופירות </b> שותפים חייבים [דכתיב כל אשר בארצם] דהויא דרבים. והגדל בעציץ שאינו נקוב ובספינה אינו חייב דכתיב בארצכם אבל מביא מן הגדל בגג ובחורבה דכתיב כל אשר בארצם לאיתויי הני.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וכל </b> שהבריך או נטע ברשותו וברשות אחר אינו מביא בכורים אפילו מן הצד שלו דכתיב בכורי אדמתך עד שיהו כל גידולי הבכורים מאדמתך. וכשהבריכה והנטועה שתיהן לתוך שלו אלא שמפסיק דרך הרבים נמי פטור דמ"מ מרשות הרבים ינקי ואין כל הגידולין מאדמתו. ואם נתן לו חברו רשות להבריך בתוך שלו מביא בכורים דהוי כאלו כל הגידולין שלו ואם היה האילן סמוך למצר שהוא יונק ממה שאינו רשותו או נוטה לתוך שדה חברו הרי זה מביא וקורא שע"מ [כן] הנחיל יהושע את הארץ שלא יקפידו על כך וא"כ הוי כאלו כל הגידולין מאדמתו.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>אריסין </b> וחכירין ובעלי זרוע שלוקחים קרקעות בפחות והגזלנין אף על פי שנתיאשו הבעלים אין מביאים בכורים דאין הקרקע שלהם וכתיב בכורי אדמתך. קנה ג' אילנות בתוך שדה חברו הוי כאלו קנה קרקע ומביא ממנו בכורים.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הלוקח </b> פירות תלושים ולקח הקרקע הרי זה מביא בכורים שהרי יש לו קרקע ופירותיה מכר לו פירות אפילו מחוברים ולא קרקע אין מביא מוכר ולא לוקח ואם חזר מוכר ולקחם אפילו תלושים הרי זה מביא שהרי יש לו קרקע ופירותיה.
+
+Halakhah 15
+
+<b>מוכר </b> שדהו לגוי וחזר ולקחו ממנו הרי זה מביא שאינה נפקעת מן המצות בקנין הגוי דירושה ראשונה ושניה הוא דאיכא כדכתיב אשר ירשו אבותיך וירישתה וגו' משמע דבירושה שניה ליכא הפסק ואפילו מכרה ולענין תרומות ומעשרות דבמירוח תליא מילתא כיון שמרחה ישראל אפילו לא קנה הקרקע חייב דאוריתא ולענין בכורים בעיא שיחזור ישראל ויקח הקרקע משום דבעיא אדמתך כדאמר'.
+
+Halakhah 16
+
+<b>אשרה </b> שבטלה אין מביאין ממנה בכורים שהבכורים הם כקדשי מקדש דכתיב בהו כי משחתם בהם מום בם כל שיש בו השחתה דעבירה ברובע ונרבע או דע"ז כמוקצה ונעבד אף ע"ג דמותרים להדיוט אסירי לגבוה.
+
+Halakhah 17
+
+<b>הבכורים </b> אין להם שיעור מן התורה דכתיב בהו ראשית. והרוצה לעשות כל שדהו בכורים עושה [דכתי'] ראשית כל ביכורי כל.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>כיצד </b> מפרישין הבכורים יורד לתוך שדהו ורואה תאנה או אשכול שבכרו קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים והם נעשים בכורים במחובר לקרקע דכתיב בכורי כל אשר בארצם ומשקרא להם שם אפילו לא בשלו כל צרכן משגמרו ויתלשם אינו צריך לחזור ולקרות להם שם דכתיב ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה בשעת הבאה הוא דבעיא דליהוי פרי אבל בשעת הפרשה אפילו בוסר ופגין. לא הפרישן במחובר ולא קרא להם שם ותלשם הרי זה מפריש אחר שנתלשו דבמחובר הוא דמרבי' דנעשים בכורים מדכתיב בכורי כל אשר בארצם דבתלוש פשיטא ואם נטמאו הפירות כולן מפריש מן הטהור על הטמא אין מפרישין לאיבוד שאין מסיקין בהם דהוו כקדשי מקדש.
+
+Halakhah 20
+
+<b>המפריש </b> בכוריו ונפסדו או נאבדו חייב להפריש אחרים תחתיהם דכתיב תביא בית ה' אלהיך מלמד שהוא חייב באחריותן עד שיביאם להר הבית.
+
+Halakhah 21
+
+<b>המפריש </b> בכוריו להעלותם בידו לירושלם לא ישלחם ביד אחר כיון שנראו לקריאה כדכתיב ולקחת מראשית וגו' וענית ואמרת וגו' ואם לקטן מתחלה לכך הרי זה מותר לשלחם דלא נראו לקריאה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הבכורים </b> נתנים לאנשי משמר מחלקים אותם ביניהם כקדשי מקדש משום דכהן מניף אותם ובמורם מתודה כתיב והניף אותם הכהן תנופה וגו' קדש הוא לכהן למדנו שכהן המניף הוא האוכל אותם והם נקראים תרומה כדכתיב ותרומת ידך וילפינן זר שאכל בכורים בכל מקום חייב מיתה בידי שמים כתרומה דכתיב בה ומתו בו כי יחללוהו והוא שנכנסו כבר לירושלם דכתיב והבאתם שמה עולותיכם וגו' ותרומת ידכם דהיינו בכורים דקדשי בתוך חומת ירושלם. נכנסו מקצתן חייב על מה שנכנס ופטור על מה שבחוץ דכל שלא נכנס לא קרי ליה תרומה אלא הוי חולין לכל דבריו:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אזהרת קפד </b> שלא יאכל הכהן בכורים חוץ לירושלם מאחר שנכנסו לפנים מן החומה דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידך אלו בכורים דכתיב בהו הטנא מידך. וכן אם אכלן בירושלם קודם הנחה בעזרה לוקה דהנחה מעכבת בהם דשנה בה הכתוב לעכב דכתיב והניחו והנחתו ומשהניחם הותרו אע"פ שלא קרא עליהם דקריאה לא מעכבת כיון שלא שנה בה הכתוב בהנחה. ובכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין באכילה דהא לא קפיד קרא אלא שלא לאוכלן חוץ לירושלם או בירושלם קודם הנחה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אכילת </b> בכורים כאכילת תרומה כדאמר יתר בבכורים שאסורין לאונן דכתיב במעשר שני לא אכלתי באוני ואיתקשו בכורים למעשר כדכתיב ואת מעשרותיכם ותרומת ידכם ובבכורים גופייהו נמי כתיב ושמחת בכל הטוב מכלל שחייב לאכלן בשמחה לא באנינות וטעונים הבאת מקום דכתיב בהאי קרא והבאתם שמה וגו'. וכהן טהור שאכל בכורים טמאים לוקה כשם שלוקה שאכל מעשר בטומאה דכתיב ביה ולא בערתי ממנו בטמא ואיתקשו ליה בכורים כדכתיב מעשרותיכם ותרומת ידכם מה שאין כן בתרומה דהוא בעשה דאחר יאכל מן הקדשים כדאמר' בדוכתה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הביכורים </b> טעונין כלי דכתיב ושמת בטנא והיו מביאים תורים ובני יונה בידיהם ותלויים לעטר הבכורים אע"ג דלא מיחייבי התלויין היו לעולות ואותם שבידיהם לכהנים:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מצוה פח </b> לקרות במקדש על הבכורים כשיביאם דכתי' וענית ואמרת לפני ה' וגו' ומתחיל וקורא מהגדתי היום דהוא ריש ענינא ובלשון הקדש דכתיב הכא וענית וכתיב התם וענו הלוים קול רם ואתי קול קול ממשה דכתיב ביה והאלהים יעננו בקול מה להלן במתן תורה בלשון הקדש דבו נתנה אף קול דהכא בלשון קדש.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ואפילו </b> היה מלך ישראל נוטל סלו על כתפו כשהגיע להר הבית דכתיב ולקח הכהן הטנא מידך דמשמע מידך ולא מיד אחר. ועודהו הסל על כתפו קורא הגדתי היום לה' אלהיך דכתיב קודם לקיחת הכהן הטנא ואח"כ מורידו והכהן מניח ידו תחתיו ומניף דכתיב אח"כ ולקח הכהן הטנא מידך וגו' וקורא ארמי אובד אבי דכתיב בתריה עד שגומר. ומניח בצד המזבח בקרן דרומית מערבית בדרומה של קרן דכתיב והניחו לפני מזבח ה' אלהיך וכתיב והנחתו לפני אלהיך יכול למערב ת"ל לפני מזבח יכול בדרום ת"ל לפני ה' הא כיצד מגישן על קרן דרומית מערבית ומניחה בדרומה של קרן דהוי לפני ה' ולפני המזבח. והשתחוה ויצא דכתיב בתר והנחתו והשתחוית לפני ה' אלהיך ומנין שהן טעונין תנופה דכתיב ולקח הכהן הטנא מידך לרבות הבכורים לתנופה וטעונין קרבן ושיר דכתיב ושמחת בכל הטוב וכתיב התם ושמחת בחגך מה שמחת החג בקרבן שלמים אף כאן בקרבן שלמים ואין הקרבן מעכב דהא הבאת בכורים הוי עיקר המצוה שיר דכתיב הכא טוב וכתיב ביחזקאל טוב ומטיב נגן וגמר מיניה. וטעונין לינה שלא יצא באותו היום מירושלם אלא ילין שם דכתיב ופנית בבקר והלכת לאהלך כל פונות שאתה פונה מן המקדש לכשתבוא לו לא יהיו אלא בבקר נמצאת אומר שבכורי שבעה מינין טעונין שבעה דברים:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> המביא בכורים טעון קרבן ושיר ותנופה ולינה אבל הוידוי אינו שוה בכל שיש שחייבים להביא ואין קורין עליהם האשה וטומטום ואנדרוגינוס שהם ספק אשה ואינם יכולין לומר אשר נתת לי ה' דלא נתחלקה ארץ ישראל אלא לזכרים דכתיב לשמות מטות אבותיו ינחלו וכתיב איש לפי פקדיו עד שיהא ודאי בלי ספק. וכן אפטרופוס ועבד ושליח שאינם יכולין לומר אשר נתת לי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הגר </b> מביא וקורא דכתיב לאברהם אב המון גוים נתתיך הרי הוא אב לכל העולם כולו שנכנסים תחת כנפי השכינה ולאברהם היתה השבועה תחלה שינחלו בניו את הארץ וכן כהנים ולויים מביאים וקורים מפני שיש להם ערי מגרש ויכולים לומר אשר נתת לי ה'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>הקונה </b> שתי אילנות בתוך שדה חברו הוו ספק אי קנה קרקע אי לא ולהכי מביא לחומרא דספקא דאוריתא היא ואינו קורא משום דמחזי כשקרא שהרי בשביל הבאת בכורים קא קרי ושמא לאו בקרקע שלו גדלו וקא משקר וכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. ומקדיש אותם תחלה לבדק הבית שהם ספק חולין ואין מכניסין חולין בעזרה דכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת בריחוק מקום אתה זובח שלך ואי אתה זובח בקירוב מקום חולין שלך וה"ה לכל חולין בעזרה שאסור בכל מקום שיש כעין הקרבה כי הכא שיש הגשה ותנופה ומשום דבכורים נאכלין לכהנים פריק להו אחר שהניחם לפני המזבח והניף ואח"כ אוכלן ומפריש מהם תרומות ומעשרות דהוו ספק חולין ונותנם לכהנים דשמא בכורים הם ואסירי לזרים ומעשר ראשון נמי לכהן דלוים דקרא אף כהנים במשמע דבעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים לויים ואינו מביאן הוא אלא משלחן ביד השליח דאע"ג דקריאה לא מעכבא היינו כשראוי לקריאה דכל שראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וגבי בכורים נמי דחזו לקריאה בעיא ואע"ג דאיכא מביאי בכורים שמביאין ואינם קורין ה"מ כגון מחג ועד חנוכה דמביא ואינו קורא דנפקא לן מקראי אבל הנך בכורים דמייתי להו מספקא שמא טעונין קריאה מן התורה דשמא קני קרקע והילכך חזו לקריאה בעיא.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הפריש </b> בכוריו ומכר שדהו אינו קורא דאינו יכול לומר אשר נתתי לי דהא אינה שלו והלוקח מביא ממין אחר וקורא דאע"ג דכתיב הגדתי היום לה' וגו' פעם אחד אתה מגיד ואי אתה מגיד שתי פעמים אפילו בשני מינין היינו באדם אחד אבל בשני בני אדם ובשני מינין מגיד וחוזר ומגיד אבל במין אחד אינו חוזר ומגיד דהרי הגידו עליו פעם אחד.
+
+Halakhah 6
+
+<b>מביא </b> אדם בכורים מנכסי אשתו וקורא דכתיב ושמחת בכל הטוב וגו' ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו שגדלו בקרקע שלה שהכניסה לו אשתו לפירות דאע"ג דנכסי מלוג תקנתא דרבנן בעלמא הוא אפ"ה דרך נשים שנותנות פירות לבעליהם וכי האי גונא איירי קרא באורחא דמילתא ואע"פ שמתה אשתו מביא וקורא כיון שהפריש כבר והוא בדרך.
+
+Halakhah 7
+
+<b>המוכר </b> שדהו בזמן שהיובל נוהג נראה דאפילו ביובל ראשון לא מיחייבי להביא מדאוריתא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מדאיצטריך קרא לרבויי ולביתך דמביא וקורא משדה אשתו.
+
+Halakhah 8
+
+<b>הפריש </b> בכורים וחלה זה שראוי ליורשו מביא ואינו קורא. הפריש בכוריו ושלחן ביד אחר ומת השליח אף על פי שהביאן הוא אינו קורא כיון שהיתה ההפרשה באדם א' וההבאת בדרך באדם אחר דכתיב ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך האי ולקחת קרא יתירא הוא דמצי למיכתב והבאת מארצך ודרשינן ביה מי שלוקח דהיינו בוצר ומפריש הוא מביא דבעינן הבצירה וההבאה כולה עד לירושלם באדם אחד והשליח שהביאן לא הוי' לקיחה והבאה באחד אלא בשנים וכן היכא דמית בדרך לא הויא לקיחה וגמר הבאה בא'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הפריש </b> בכורים ואבדו קודם שיגיע להר הבית והפריש אחרים תחתיהם אינו קורא עליהם שאינו יכול לומר ראשית פרי האדמה דאינם ראשית והשניים כיון שחייב להביאם מדאוריתא דכתיב בית ה' אלהיך מלמד שחייב באחריותן נראה דחייבים עליהם חומש מן התורה כבכורים.
+
+Halakhah 10
+
+<b>הביא </b> בכורים ונטמאו בעזרה נופץ ואינו קורא דכיון שנטמאו ליכא שמחה והסל לכהנים דכתיב ולקח הכהן הטנא מידך פעמים שאין לו כי אם הטנא.
+
+Halakhah 11
+
+<b>הביא </b> בכורים מאחד מן המינים וקרא והביא מין אחר אינו חוזר וקורא דכתיב הגדתי היום פעם אחת ולא שתים בשנה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>הפריש </b> בכוריו ויבש המעין או נקצץ האילן מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר אשר נתת לי שהרי נפסד הקרקע.
+
+Halakhah 13
+
+<b>המביא </b> בכורים מאחר חג הסוכות ועד חנוכה אף על פי שהפרישן קודם החג מביא ואינו קורא דכתיב ושמחת בכל הטוב ואין קריאה אלא בשעת שמחה מעצרת ועד החג דאדם מלקט פירותיו ומכניס לבית ושאר המביאים חוץ מאלו קורים דלא אימעיטו בקרא.
+
+Halakhah 14
+
+<b>הבכורים </b> והתרומות והחלה והקרן והחומש ומתנות בהמה הם נכסי כהן לקנות מהם מה שירצה אף על גב דבכורים ותרומות וחלה אסירי לזרים.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>כיצד </b> מעלין הבכורים לירושלם וכו' הכל הידור למצוה מדברי סופרים:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות פט </b> להפריש תרומה מן העיסה לכהן דכתיב ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה וראשית זו אין לה שיעור מן התורה אפי' כשעורה פטר דכתיב בה ראשית כל דהו כתרומה והעושה כל עיסתו חלה לא עשה כלום עד שישייר מקצתה דכתיב בה מראשית ששייריה ניכרים ולא כל ראשית ואם הפריש חלה חלק אחד מעשרה או פחות נראה דהויא לכולה דין חלה מן התורה כיון דשייריה ניכרין.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b> חייבין בחלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ ובזמן שכל ישראל שם דכתיב הכא בבאכם ולא כתיב כי תבאו או כי יביאך ללמדך שמשנכנסו לארץ קודם ירושה וישיבה נתחייבו יכול משנכנסו לה שנים או שלשה מרגלים ת"ל בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם.
+
+Halakhah 6
+
+<b>פירות </b> חוצה לארץ שהם בארץ חייבים ופירות ארץ ישראל שהם בחוצה לארץ פטורין דכתיב אשר אני מביא אתכם שמה אתם חייבין בין מארץ בין מחוצה לארץ דבלאו הכי שמה לא הוה צריך ואין לה שיעור מן התורה דכתיב כתרומת גורן דאין לה שיעור.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>החלה </b> נקראת תרומה כדכתיב חלה תרימו תרומה לפיכך אינה ניטלת אלא מן המוקף כתרומה דכתיב בתרומת מעשר והרמותם ממנו דמשמע מן המוקף שהוא סמוך לו ולתרומת מעשר גופיה לא אתי דהא כתיב ביה מכל מעשרותיכם שלא מן המוקף אלא לתרומה אתא וכל שבתרומה לא יתרום ואם תרם אין תרומתו תרומה כך בחלה דהא אקריה תרומה לכל דיני תרומה.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>ואין </b> (ה)[ב]עיסה רע ויפה כדי שיכוונו ויפרישו מן היפה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> חייבים בחלה אלא מחמשת מיני תבואה בלבד והם חטים ושעורים וכוסמין שבולת שועל ושיפון דכתיב הכא לחם וכתיב במצה לחם עוני מה התם לחם דחמשת המינין דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ הוא דיוצאין בהם ידי חובת מצה יצאו שאר דברים שאין באים לידי חימוץ אלא לידי סרחון אף כאן חמשת מינים כדאמר' יצא פת אורז ודוחן וכיוצא בהם.
+
+Halakhah 3
+
+<b>הלקט </b> והשכחה והפאה וההפקר ומעשר ראשון שנטלה תרומתו ותבואה שלא הביאה שליש אף על גב דפטירי מתרומה כדכתיב ובא הלוי וגו' חייבים בחלה דכתיב בחלה עריסותיכם להביא אלו ויש ללמוד נמי משבע שנים שכבשו ושבע שחלקו שנתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר. ותבואה שלא הביאה שליש נמי דבר הבא לידי חימוץ הוא כדילפינן. וכן כל המותרות כשיפדו חייבין בחלה. וכן עיסת מעשר שני בירושלם ועיסת שביעית וספק מדומע חייבים בחלה דהא נתחייבו בי"ד שנה שכבשו וחלקו אבל מדומע פטור מן החלה דכתיב חלה תרימו תרומה ולא שכבר נתרמה והיינו ברובה תרומה דאי רובה חולין לא אתי דימוע דרבנן ומפקיע חלה דאוריתא.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>חלות </b> תודה ורקיקי נזיר עשאן לתודתו או לנזירותו פטור מן החלה דגלגול הקדש פטור דכתיב עריסותיכם ולא עיסת הקדש למכרן בשוק למקריבי תודה ולנזירים חייבת בחלה שאם לא תמכר דעתו לאוכלה והרי אינה הקדש.
+
+Halakhah 6
+
+<b>עיסת </b> השותפים ולרבים חייבת בחלה דכתיב הכא ראשית וכתיב בתרומה ראשית ומקשינן לה לחומרא מה התם חייב דכתיב תרומותיכם דמשמע רבים אף הכא רבים.
+
+Halakhah 7
+
+<b>עיסת </b> טבל מפריש ממנה תרומות ומעשרות וחלה כסדרן כדכתיב מלאתך ודמעך כדילפינן בהלכות תרומות ואם הקדים המאוחר מה שעשה עשוי כדאמר' התם.
+
+Halakhah 8
+
+<b>העושה </b> עיסה להאכיל לחיה ולבהמה פטור מן החלה דכתיב עריסותיכם שלכם חייבת ושל בהמה וחיה אינה חייבת ובזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת דכיון דחזיא לרועים לחם קרינא בה. עיסת הנכרי פטורה דכתיב עריסותיכם קמא שלכם חייבת ולא של גוים ושותפות גוי נמי פטור דהא עריסותיכם משמע כל העיסה שלכם ואם היה בחלק ישראל שיעור חלה הרי זו חייבת דהא כל שיעור עיסה שלו והוי כתרומה דשותפות גוי חייבת בחלקו של ישראל דלא בעינן שיעור להוציא תרומה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>המערב </b> קמח חטים וקמח אורז ושאור חטים לתוך עיסת אורז אם יש בהם טעם חלה חייבת בחלה דכל מידי דיהיב טעמא הוי חשיב וניכר בעירוב ברוב.
+
+Halakhah 12
+
+<b>עיסה </b> שנילושה במשקין ונאפת על ידי האש חייבת בחלה דלחם מיקרי דכיון דכתיב במצת פסח לחם עוני למעוטי מצה עשירה משמע דלחם מיהא איקרי וכתיב הכא באכלכם מלחם הארץ אי נמי דכתיב הכא חלה וכתיב התם וחלת לחם שמן מה להלן שמן וקרי לה לחם אף הכא שמן ושמן משבעת המשקין הוא אבל עיסה הנאפת בחמה או המבושלת בקדרה או הנאכל בלא אפייה פטורין שאין חייבת אלא עיסה שסופה להאפות לחם למאכל אדם כדילפינן. ואם התחיל בה לאפות פת והשלימה מעשה חמה נראה דלא מיחייבא מדאורייתא וכן קלי שלשו שאינו צריך אפייה נראה דאם אפאו פת דלא מיחייב מדאוריתא דבעינן עיסה שאינה ראויה להאכל עד שתאפה כדכתיב בקרא עריסותיכם וכתיב לחם. ובענין דכותח נמי נראה דהוו חיוביהו מדרבנן.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>כמה </b> שיעור עיסה שחייבת בחלה מלא העומר דכתיב ראשית עריסותיכם כדי עריסות מדבר דכתיב ביה מלא העומר וחמשת המינין מצטרפין לשיעור דכולהו הוו בכלל לחם דקרא כדילפינן מלחם דמצה דבא לידי חימוץ בדקו ומצאו שאין לך בא לידי חמץ ומצה אלא חמשת המינין בלבד ושאר המינין אינם באים אלא לידי סרחון. וכמה שיעור העומר שני קבין פחות חומש דהאיפה י"ח קבין כל קב כ"ד ביצים דהוו תל"ב ביצים וכתיב והעומר עשירית האיפה ואם כן הוי עומר מ"ג ביצים עישור ת"ל וחומש ביצה עישור שני ביצים ופחות מזה אם הפריש ממנה חלה הרי היא חולין דלא קבע לה קרא שם חלה ותרומה אלא בשיעור עומר שהוא עריסת מדבר ואם נתקבץ בסל שיעור חלה מפריש אותה מן הפת דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ מלמד שהוא מפריש מן האפוי ואם לא הפריש מן העיסה שהיה בה שיעור יפריש מן הלחם אפילו בלא צירוף דכתיב כתרומת גורן ואין התנור מצרפן לחלה דבאכלכם מלחם כתיב דמשמע בשעת אכילה.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>היו </b> הככרות נושכות כשיעור חלה חייבת בחלה דכיון דנושכות בעודו עיסה שראויה להתחבר ולעשות ככר אחד הוו כעיסה אחת. לוח שאין לה תוך הויא ספק אי מצרפה אי לאו.
+
+Halakhah 18
+
+<b>קמח </b> שלא רקדו חייב בחלה שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה אבל נטל המורסן וחזר לתוכו פטור' דכתיב עריסותיכם דרך עיסה ומכיון שנטל המורסן וחזר אין זו דרך עיסה.
+
+Halakhah 19
+
+<b>נחתום </b> שעשה עיסה לחלקה לשאור חייבת בחלה שאם לא תמכר יאפנה פת כלה כאחד אבל עיסה לחלקה בצק פטורה כיון דאינה מוכרה אלא מחלקה לעולם ימצא למי יחלק והרי אינה עיסה שלימה אלא כנשים שנתנו קמח לנחתום לעשות שאור דאם אין בשל אחד שיעור אף על פי שיש בכללן שיעור פטורה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שתי </b> עיסות שיש בשתיהן שיעור ואין באחת מהם שיעור ונשכו זו בזו אם יש קפיד' בעירובן פטורים מן החלה ואפילו אדם אחד ומין אחד אין מצטרפות ואם אין קפידא מצטרפות דהא ראויות להעשות עיסה אחת וכולל קמח חמשת המינין ועושה להם עיסה מצטרפות כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>שתי </b> עיסות שאין בכל אחד מהם כשיעור ועיסה שאינה חייבת בחלה באמצע נושכת בזו ובזו אינם מצטרפות שהרי דבר הפטור מן החלה מבדיל ביניהם ואם היתה עיסה שבאמצע מחוייבת בחלה אלא שכבר הורמה או היתה ראויה להתחייב בחלה או שהיה קפידא בעירובה עם האחרות הרי שתי העיסות שבצדדין מצטרפות לחלה דכיון דעיסה שבאמצע הויא ממין החיוב לא מפסקה בינייהו ואף על גב שהפרישו מהם קודם צירוף אם נצטרפו אחר כך חייבים להפריש והראשונות דפחות מכשיעור אינם כלום כדילפי'.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>עיסה </b> שלא היתה לה שעת חובה כשהיו בעליה גוי ונתגייר והוסיף עד כשיעור חייבת שלא נדחית מעולם אבל פחותה מכשיעור של ישראל שהוסיף עליה עד כשיעור פטורה שהרי נדחית וגרע מעושה עיסתו קבין והשיבם או צירפם בסל דמיחייבי משום דראויות להעשות עיסה אחת אבל הכא דמעיקרא עשאה לחלק תו לא מיחייבא כשהשלימה לשיעור דהא היתה לה שעת חובה אלו לא עשאוה לחלק.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>עיסת </b> השותפין חייבת בחלה אבל שותפות גוי וחלקו והוסיף עד שהשלימה כשיעור של ישראל חייבת דלא היתה לה שעת חובה אפילו לא היה עושה לחלק ושל גוי פטורה דהוי כשעת חובה כיון שעשאה עם ישראל.
+
+Halakhah 11
+
+<b>נתן </b> שאור שלא הורם חלתה לתוך עיסה שהורמה מפריש מעיסה אחרת עליה ועל השאור ואם אין לו נעשה כולה טבל ונראה דהיינו מדרבנן דמדאוריתא בטלה ברובא ואין צריך להפריש עליה הואיל ואין בה כשיעור:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המפריש </b> חלתו קמח אינה חלה דכתיב ראשית עריסותיכם וגזל ביד כהן שעל מנת שתהא עיסתו פטורה נתנה לו והרי היא חייבת והקמח עצמו אם יש בה כשיעור חייבת כשיעשנה עיסה דכיון שלא פטרה היא עצמה אינה חלה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ומפרישין </b> חלה כשיתערב הקמח במים דמנתינת מים קרינא עריסותיכם ומפרישה מתחלת דבר הנילוש כדכתיב ראשית עריסותיכם ואם הפרישה על הקמח הנשאר ג"כ אפילו היא חמשת רבעי קמח מותר ונראה דמדאוריתא אפילו הפריש עיסת חלה על הקמח ולכשתעשה עיסה תתקדש מהניא אי אנשכה אחר כך בעיסה דדוקא קמח על קמח הוא דממעטינן מעריסותיכם אבל עיסה על קמח כיון שעשאה אחר כך ונשכה בה להשלימה לשיעור שפיר קרינא בה עריסה.
+
+Halakhah 3
+
+<b>לא </b> הפריש החלה מראשיתה אלא הניחה עד שלש וערב הכל אין בכך כלום דאפילו אחר אפיה מפריש מן הפת כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ומשתתגלגל </b> בחטין וכוסמין ותטמטם בשעורים ומיניו תתחייב העיסה בחלה והאוכל ממנה קודם הפרשת חלה חייב כאוכל טבל ולוקה עליה דדין חלה כדין תרומה שהרי היא קרויה תרומה וכתיב ולא יחללו וגו' אשר ירימו ויליף חלול חלול מתרומה דאית בה מיתה דימוע והקדש דאמרן לעיל דפטירי היינו בשעת חובתה דהיא שעת גלגולה אבל קודם או אחר כך חייבת כיון שבשעת חיובא לא היתה מדומעת או הקדש וכן הפקר ושל גוי דפטירי היינו כשהיו של הפקר או של גוי בשעת חיוב חלה דהיינו גלגולה אבל קודם או אחר כך חייבת כדאמר' וכן גר שנתגייר אזלינן בתר גלגול לענין חיובא דמשעת גלגול הוא דאיחייבא לה חלה ואף על גב דאף בתר אפיה ילפינן דחייבת היינו כדאתחיל חיובא משעת גלגול אבל אי לאו הכי לא כדאמרינן ואם ספק אם נתגלגלה קודם גירות אי לאו חייבת מספק דהוי ספיקא דאוריתא לחומרא אבל אין חייבין עליה חומש דהמוציא מחברו עליו הראייה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>עיסה </b> שנולד בה ספק טומאה קודם גלגול יגמרה בטומאה דכתיב משמרת תרומותי תרומה צריכה שימור ואין הטבל צריך שימור ומה אני מקיים ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן עשה שינתנו לכהן בכהונו וכאן הואיל ואי אתה רשאי ליתן לאהרן בכהונתו רשאי אתה לטמאותו:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות צ </b> לתת לכהן הזרוע והלחיים והקבה מכל בהמה טהורה שזובח דכתיב וזה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה בכל זמן ובכל מקום דהא מצות הגוף היא בחולין אבל לא במוקדשין דדבר הלמד מענינו הוא במה הכתוב מדבר בחולין דכתיב לעיל מיניה דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך וראשית הגז אינו נוהג במוקדשין דהא אסירא בגיזה כדכתיב לא תגוז בכור צאנך ומשום דהוה מייתינן לה בקל וחומר לחייב מוקדשין במתנות כיון דמחייבי בחזה ושוק איצטריך קרא דכתיב בחזה ושוק ואתן אותם לאהרן ולבניו לחק עולם לומר אין לו אלא חזה ושוק האמור בענין ולא דבר אחר במוקדשין אותם מיעוטא הוא.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ופדיון </b> על ידי מום קבוע שקדם משוי לה חולין גמורין וחייבה במתנות אבל על יד מום עובר שקדם ואחר כך הקדש נולד בה מום קבוע או שקדם הקדש למום פטורין מן המתנות אפילו אחר פדיון דכתיב בהו כצבי וכאיל ואין המתנות נוהגות בצבי ובאיל דכתיב אם שה.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ספק </b> בכור חייב במתנות ממה נפשך ואם נסתפק בשנים ולקח הכהן הא' השני פטור דעשאוהו כמי שזכה בו כהן ונתנו במומו שנולד לבעליו דהשתא ליכא מה נפשך דאי בכור הוא ליכא לכהן ביה מידי דהא יהבית ליה במתנה או מכרו במומו וספק מעשר נמי ליכא מה נפשך והמוציא מחברו עליו הראיה.
+
+Halakhah 4
+
+<b>בהמה </b> שאין עליה שום חיוב שנתערבה בחייבות במתנות אם כל בהמה מהם לאחר כולן פטורין דמוציא מחברו עליו הראיה ואם הם לאחד פוטר מתנות אחת מהם בלבד.
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b> חייב אלא בהמה טהורה כדכתיב אם שור אם שה. כלאים הבא מעז וכבש חייב במתנות דכתיב שור מה תלמוד לומר אם שור לרבות את הכלאים. וכוי אף על פי שהוא ספק מפרישין כל המתנות ולא סגי בחציין דאמרינן בריה בפני עצמה היא ורבייה קרא לשוייה כבהמה דכתיב אם שה לרבות את הכוי ולחלק לא צריך קרא דהא כתיב הזבח דמשמע אפילו זבח אחד. צבי הבא על העז הולד חייב בחצי מתנות דכתיב אם שה ואפילו מקצת שה והאי נמי בכלל ריבויי דכוי איתיה אלא דלא איתיה אלא במקצת. תיש הבא על הצביה הולד פטור דמספקא לן אי חוששין לזרע האב אי לא והמוציא מחברו עליו הראיה דחיישינן לזרע האב.
+
+Halakhah 6
+
+<b>השוחט </b> אפילו לרפואה חייב כיון דשחט שחיטה ראויה דאשחיטה הוא דקפיד קרא כדכתיב לשון זבח לא אאכילה וראוי לאכילה בעינן אבל אי אינה ראויה לאכילה פטור דכתיב ונתן לכהן לו ולא לכלבו.
+
+Halakhah 7
+
+<b>בהמת </b> שותפין חייבת דכתיב זובחי לשון רבים. הלוקח בהמה מדמי שביעית חייבת במתנות דלא ממעטינן מתנות אלא במוקדשין אבל שביעית אף על גב דבעי למיכליה בקדושת שביעית לאו מוקדשין הוי. כהנים פטורים דכתיב מאת העם ונתן לכהן ולויים הוו ספק אי איקרו עם והוו בכלל עם הקהל דכיפורים או לא והכא נמי כתיב מאת העם והמוציא מחברו עליו הראיה. כהן שהוחזק בטבחות חייב ליתן מתנות לכהנים אחרים דהוי כשוחט בהמות לישראל ואי לא הוחזק פטור דמימר אי זבני מנאי מוטב ואי לאו תהוי דידי ואית דסברי דאפילו הוחזק לא מיחייב דאוריתא הואיל ושלו הוא מוכר.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>השוחט </b> למי שהוא פטור פטור דשלוחו כמותו וכיון דמדכתיב זובחי הזבח אמרינן דמשמע אפילו כהן טבח ושוחט לישראל חייב הכא נמי ישראל לכהן פטור דאזלינן בתר בעליה והמשתתף עם כהן או נכרי נראה דמדאוריתא פטור דלא מרבינן מזובחי אלא שותפין ששניהם חייבין אבל כששותף אחד פטור האחר נמי פטור דכיון דלא מיחייב כל שיות שבו פטור לגמרי ואם היה הכהן שותף בראש או בזרוע או בקבה איפשר דחייב מדאוריתא במה שאין לכהן שותפות בו דכל חדא חשיבא מתנה באנפי נפשה והראש שלך וכולה שלי נמי אזלינן בתר חיוב' מדאוריתא וגר שנתגייר אזלינן בפרתו בתר שחיטה דאם נשחטה עד שלא נתגייר פטור ואי בתר הכי חייב דכתיב זובחי ונתן משעת זביחה איחייב וספק פטור דהמוציא מחברו עליו הראיה דאף על גב דהוי ספיקא דאוריתא כיון דלא רמיא איסורא עלייהו אלא ממונא אזלינן לקולא דמתנות לא טבלי דהא מובדלות הן.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>ואסור </b> לישראל לאוכלן אלא מרשות כהן כיון דכתיב ונתן לכהן עבר ואכלן או הוציאם מרשותו אינו חייב לשלם דכתיב זה דמשמע בעודן קיימות חייב ליתנן אבל אינם קיימות לא חייב הכתוב תשלומין ומשום דהוו נמי ממון שאין לו תובעים דנהי דכי איתנהו בעינייהו מיחייב משום מצוה כי ליתנהו בעינייהו אין כאן מצוה ולא דין ממון הילכך פטור לגמרי והקונה אותן מותר לאוכלן שהראשון הוא שגזלן ואין לכהן דין עם השני. מכר בני מעיה שהיו בה מתנות נותנן לכהן שהרי היה יודע הלוקח ששם המתנות וזה לא מכרן לקחו במשקל נותן המתנות לכהן ומנכה לטבח מן הדמים שהרי מכר לו דבר שאינו שלו ולעיל דאמרן דמותר לאוכלן הקונה היינו כשמכרן הם בעצמם בלא דבר אחר שהרי גזלן אבל כשמכרן עם בני מעים אפילו במשקל לא גזלן ולכך מנכה לו מן הדמים. ומשלח בשר לחברו שהיו בה מתנות אינו חושש שמא עבר זה וגזלן דדילמא נתן מעות לכהן ומקום שאין בו כהן מעלין בדמים דנתינה כתיב בהו ועליו ליתן לכהן.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>הרוצה </b> ליתן המתנות לכהן אחד יתן כדכתיב ונתן לכהן ואם רצה לחלק יתנם לארבעה דאם הוא מחלק האבר לשנים לא הויא נתינה מעלייתא ורחמנא אמר ונתן לכהן נתינה מעליא ואם היה שור מחלק לכל אחד כדי נתינה יפה.
+
+Halakhah 18
+
+<b>הזרוע </b> זה של ימין דכתיב הזרוע הידוע המיומן ומן הפרק של הארכובה עד כף של יד נקרא זרוע לחיים איקרו התחתונות עם הלשון דאלו של מעלה הוו מן הראש ויתנו לו בעורן ובצמרן דכתיב הלחיים ה' יתרא להביא צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים וקבה בחלב שעליה כדכתיב הקבה להביא חלב שעל גבה.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>כהנת </b> אפילו נשואה נותנין לה מתנות דכתיב כהן ומשמע אפי' כהנת כיון דלא כתיב בני אהרן למעוטי בנות אי נמי דכתיב ברישא הכהנים דמשמע ולא כהנות וכתיב נמי בסיפיה לכהן דמשמע מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ונותנין לבעל בגלל אשתו דהיא כגופו. ואין חללים בכלל כהנים דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן יכול חללים תלמוד לומר הכהנים יצאו חללים ואין במתנות קדושה כלל כדאמר'.
+
+Halakhah 21
+
+<b>כהן </b> יכול לזכות מתנותיו לאחר ואף על גב דלא אתו לידיה ומקבלם הישראל מישראל בשביל הכהן ואוכלן.
+
+Halakhah 22
+
+<b>לא </b> יחטוף הכהן המתנות דכתיב ונתן ולא שיטול מעצמו ואין הכהנים אוכלים המתנות אלא צלי בחרדל דכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות צא </b> ליתן לכהן הראשית הגז דכתיב וראשית גז צאנך תתן לו ולויים בכלל ישראל במצוה זו דמשום דכתיב עם הוא דמספקי' במתנות אבל הכא לא כתיב עם וכתיב תתן לו והיינו לכהן. ואין לראשית הגז שיעור מן התורה דכתיב ראשית גז וגו' ולא יהיב ביה קרא שיעור. ואינה נוהגת אלא בארץ בכל זמן דיליף נתינה מתרומה מה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא דהויא חובת קרקע אף ראשית הגז בחוצה לארץ לא ולא ילפינן הכי במתנות משום דמובדלות ועומדות אבל ראשית הגז מעורב עם חלקו של ישראל דומה לתרומה בחולין אבל לא במוקדשין דהא אסירי בגיזה ואי משום מקדיש גיזה עצמה דליגזוז וליפרוק וליתיב ליה לא ס"ד דכתיב ראשית גז צאנך תתן לו מי שאינו מחוסר אלא גזיזה ונתינה כדכתיב גז צאנך תתן יצא זה שמחוסר גזיזה פדיה ונתינה ואם הקדיש בהמה חוץ מגיזתה הא כתיב צאנך ואין זו צאנך אלא דהקדש. וכל שקבע מום קבוע להקדש ונפדו הוו כחולין גמורין וחייבין וכל שקדם הקדש או מום עובר להקדש ונפדו על ידי מום קבוע שנולד אחר כך פטור מראשית הגז דכתיב בפסולי המוקדשין לאחר פדיונן תזבח ואכלת בשר תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלבים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואין </b> חייבים בראשית הגז אלא כבשים בלבד זכרים ונקבות דכתיב לעמוד לשרת דבר הראוי לשירות לתכלת דבגדי שרד והתם צמר בעינן ואין צמר אלא של רחלים כדכתיב ומישע מלך מואב היה נוקד גו'. היה צמר קשה שאינו ראוי ללבישה פטורין מראשית הגז דכתיב ומגז כבשי יתחמם לא מיקרי גז אלא בר חימום ואף על גב דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן גילוייא בעלמא הוא דגז כבשים מחמם כדכתיב ומגז כבשי יתחמם שאין זו מתנה אלא כדי ללבוש דשאר מתנות לשאר צרכיו.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>היה </b> הצמר שלהם אדום או שחור או שחום חייבים בראשית הגז דהני נמי מיקרי גז (וצמר) אבל גזז הצמר וצבעו קודם פטור מראשית הגז דקנייה בשינוי והוי כמזיק מתנות כהונה דפטור לגמרי אף מדמי צמר דכיון שפקעה מצותו ליכא חיובא דממונא גביה דהוי ממון שאין לו תובעים אבל הלבינו לא הוי שינוי דאכתי בעיניה הוא. התולש צמר רחלים בידו ולא גזז חייב דאע"ג דדייקינן לישנא דקרא דכתיב גז איפשר דכיון דאיצטרכינן להאי גז לגלויא דגז כבשי יתחמם כדאמר' לעיל לא דייקינן ליה לומר גז ולא תולש.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ראשית </b> הגז נוהג בכלאים ובכוי ובטרפה דהוו בכלל צאן וממילא ידעינן להו דכיון דליכא קרא למעוטי דאף על גב דבמתנות איצטריך קרא דאם אם לאיתויי כלאים וכוי היינו משום דכתיב שור ושה אבל הכא דלא כתיב אלא צאן כל כמה דלא מיעטינהו הוו בכלל צאן אבל הגוזז את המתה פטור דמתה לא הויא בכלל צאן ואיפשר נמי דמתה לאו דרכה בגזיזה אלא בתלישה והכא גז כתיב ואף על גב דתולש צמר רחלים אמרינן דחייב היינו משום דראוייה לגזוז דהוי דרכן אבל הכא [לא].
+
+Halakhah 8
+
+<b>והמפריש </b> ראשית הגז ואבד חייב באחריותו עד שיתן לכהן כדכתיב גז צאנך תתן לו עד שתתנהו הוא באחריותך. האומר כל גזותי ראשית דבריו קיימים דראשית כתיב ומשמע אפי' כל ראשית דבתרומה דבעינן שייריה ניכרין היינו משום דילפינן מחלה דכתיב בת מראשית דדרשינן ולא כל ראשית אבל הכא דלא ילפינן לא.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הלוקח </b> מן הגוי אחר שגזז פטור דגז צאנך כתיב והאי לאו צאן דידיה הוא אבל לקח צאן לגיזתן חייב דהואיל והגוזז ישראל והגיזות שלו קרינא ביה שפיר צאנך שאין החיוב אלא בשעת הגיזה. הלוקח גז צאן חברו אם שייר המוכר הוא חייב ואם לא שייר כלל הלוקח חייב דאמר ליה מוכר מתנה לכהן לא יהבי לך אבל אי שייר הא הויא גביה מתנה דכהן ואפילו שייר אצלו מין אחר נמי חיובא דגז הויא גביה מדאוריתא דכולהו מיני הוו בכלל צאן דקרא. גר שנתגייר ואין ידוע אם משנתגייר נגזזו צאן שהיו לו או קודם פטור דהמוציא מחברו עליו הראיה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>פחות </b> מחמש צאן אין חייבות בראשית הגז דצאנך מרובה משמע דאלו בכורה כתיב בכור שור אפילו חד וכן מתנות אם שור אם שה וכמה מרובה מדאוריתא חמש דכתיב וחמש צאן עשויות שמעשות את בעליהם ואומרות לו קום עשה מצוה חדשה שלא היה עליו בפחות מכן והיינו ראשית הגז דכתיב ביה צאן דמשמע מרובה ועליה גלי האי קרא דהאי מרובה הוו חמש כדאמרן ואי גיזת אחד מחמשתן פחות מי"ב סלע פטורות דכל פחות מכן לא גז מיקרי והרי אינן חמש.
+
+Halakhah 14
+
+<b>השותפין </b> חייבין בראשית הגז כשיש בחלק כל א' כשיעור אבל ליכא שיעור פטורין מראשית הגז דכתיב צאנך המיוחד לך דשותפות גוי אפי' לא כתב רחמנא צאנך ממעטינן ליה כיון דכתיב בריש קרא דגנך ולא של שותפות אפילו לא כתב אלא וראשית גז בלחוד משמע דקאי אלעיל דהיינו שלך ולא של שותפות.
+
+Halakhah 15
+
+<b>ראשית </b> הגז מצותה בתחלה כדכתיב ראשית ואם הפריש אפילו בסוף יצא דקרא דראשית לאו להכי אתא. התחיל לגזוז כשהיו אלו חמש צאן ומכר גיזתה אף על פי שכשגזז האחרונה כבר מכר גיזות הראשונות חייב דגז צאנך אמר רחמנא ובשעת גיזה כל אחד היתה שלו וכבר התחיל בחיוב וחייב לאחר כמה שנים כיון שהתחיל לגזוז בשעת חיובא אפילו שמכר הגיזות קודם גזיזת האחרונה כדאמרינן. ויש לו להפריש מן החדש על הישן כיון דמצטרפות לכמה שנים כדאמר' וממין גיזה על מין א' נמי דכולה בכלל איתנהו כדאמר'. היתה לו רחל וגזזה והניח גיזתה וקנה אחרת וגזזה והניח וכן עד חמש אין מצטרפות דברחל ראשונה לאו בר חיובא הוה.
+
+Halakhah 16
+
+<b>מי </b> שהיו לו גיזות רבות של ראשית הגז יתן לכהן משקל חמש סלעים שהוא כדי מתנה המועלת דכתיב תתן לו דמשמע כדי מתנה ואף על גב דמדאוריתא בכל שהוא מיפטר דלא יהיב ביה קרא שיעור אפילו הכי כשיש לו הרבה ומחלק יתן לכל אחד מתנה ראויה.
+
+Halakhah 17
+
+<b>ראשית </b> הגז חולין לכל דבר דכתיב וראשית גז צאנך תתן לו אין לי בו אלא מראשיתו ואילך משהופרש ונעשה ראשית הוא שלו אבל מעיקרא אין לו אלא שם אחד דהאי ראשית קרא יתירא הוא ואראשית דלעיל סמיך דה"ל למיכתב וגז צאנך ולפיכך נותנין אותו לכהנת אפילו נשואה כיון דלא כתיב מיעוט לבנות כדאמר' במתנות:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות צב </b> לפדות בכור בן וליתן פדיונו לכהן דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ובכור לאשה ולא לאיש דבפטר רחם תלה רחמנא וישראלית ולא כהנת כדכתיב פטר רחם בישראל.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואין </b> האשה חייבת לפדות את בנה שהחייב לפדות את עצמו חייב לפדות את בנו דכתיב תפדה וקרי תפדה לומר שאם לא פדאו אביו הוא חייב לפדות את עצמו ודרשינן תפד' תפדה כל שמצווה לפדות את עצמו כשהוא בכור ולא פדאו אביו מצוה לפדות אחרים והאשה שאינה מצווה לפדות עצמה דבניך כתיב ולא בנותיך אינה מצווה לפדות אחרים ואיהי מנ"ל דלא מיחייבא למפרק נפשה דאע"ג דכתיב בניך ולא בנותיך אימא בניך אב חייב לפדותו אבל בנותיך אין אב חייב לפדותה אלא היא תפדה עצמה לא ס"ד דכתיב פדה תפדה כל שאחרים מצוים לפדותו דהיינו אב מצוה לפדות את עצמו אם לא פדאוהו וכל שאין אחרים מצוים לפדותה דהיינו האם דכתיב בניך ולא בנותיך אין מצוה לפדות את עצמה לא פדהו אביו יפדה עצמו כדילפינן.
+
+Halakhah 3
+
+<b>הוא </b> לפדות ובנו לפדות יפדה עצמו תחלה ואם אין לו אלא כדי פדיון אחד יפדה עצמו דמצוה דגופיה עדיף. אין לו כדי לפדות ולעלות לרגל פודה בנו קודם דכתיב כל בכור בניך תפדה ואח"כ ולא יראו פני ריקם.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מצוה </b> זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן [משום דהויא חובת הגוף] ובכמה פודהו בחמש סלעים כדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בין בכסף בין בשוה כסף מן המטלטלין שגופן ממון דדיינינן להאי קרא בכלל ופרט [וכלל] ופדויו מבן חדש כלל בערכך כסף חמשת שקלים פרט תפדה חזר וכלל דאע"ג דהאי תפדה כתיב קודם לפרט אפ"ה דיינינן ליה בכלל ופרט וכלל ואי אתה דן אלא כעין הפרט דכל מקום שאתה מוצא שני כללות סמוכין זה לזה הטל הפרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל ואי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש כסף שהוא דבר המטלטל וגופו ממון אף כל שהוא כך יצאו קרקעות שאינם מטלטל' יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות כדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופם ממון אלא לראיה בעלמא ואם פדה באחד מאלו אין בנו פדוי כדאמר'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>כתב </b> האב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים בנו פדוי מן התורה לכשיתן שהרי נתן פדיונו. נתן לו כלי וקבלו הכהן בחמש סלעים בנו פדוי אעפ"י שאינו שוה דלדידיה שוה כיון שקבלו בכך. נתן חמש סלעים לעשרה כהנים בין בבת אחת בין בזה אחר זה יצא אעפ"י שלא הגיע ליד כהן אחד חמשה סלעים כיון שיצאו מידו חמשה סלעים לכהנים לפדיון בנו.
+
+Halakhah 8
+
+<b>רצה </b> הכהן להחזיר לו החמשה סלעים יחזיר דהא מתנה הוא דהדר ויהיב ליה ואם נתן אדעתא שיחזיר לו אין בנו פדוי דהוי כמו שלא נתן כלל ומתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה דלא תלה הכתוב אלא בפדיון והרי נפדה ואע"פ שהחזיר המעות כיון שנתנם במתנה גמורה ע"מ שיחזרם לו [יצא].
+
+Halakhah 9
+
+<b>כהנים </b> ולויים פטורין מפדיון הבן מק"ו אם פטרו פשוטיהן את בכורי ישראל במדבר דין הוא שלוי בכור לויות שלו יפקיע עצמו. וישראל הבא מן [הכהנת] והלויה פטור שאין הדבר תלוי אלא באם דכתיב פטר רחם בישראל והרי ברחם שיצא ממנו לאו דחיובא הוא אבל איעברה ישראלית מכהן או לוי בתר אב אזלינן דמשפחת אב קרויה משפח' ולא משפחת אם כדכתיב למשפחותם לבית אבותם והא ילפינן דכהנים ולויים פטורין מפדיון בכור אפילו מישראלית דהא ילפינן מק"ו שפטרו במדבר והתם היו ג"כ נשויים לישראליות ואפ"ה היו פוטרין של ישראל דהא אהרן לקח לו את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה ותלד לו את נדב ואת אביהוא את אלעזר ואת איתמר ואף על גב דאהרן לא היה במנין בניו היו במנין ופטרו של ישראל כדאמר' ולדורות מנ"ל שיפטרו בכורי כהנים ולוים דמהאי קל וחומר לא שמעי' אלא במדבר אמר קרא והיו לי הלוים והיו בהוייתן יהו ולא תימא פחות מבן חדש דלא אפקע קדושת בכור ישראל לא יפקע קדושת עצמן דכתיב הלוים הוקשו כל הלוים זה לזה להפקיע עצמן.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>לויה </b> המעוברת מגוי בנה פטור דלית ליה יחוס לגבי ישראל ושייך בן בתר אם ישראל טפי מבתר אבוה גוי ואף על גב דאיפסלה מתרומה מדין לויה לא מיפסלה אבל כהנת שנתעברה מן הגוי בנה חייב שהרי נפסלה דכתיב כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה ונעשית זרה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>כהן </b> שנולד לו בן חלל כישראל דמי וחייב בבכורה אלא שלאחר שלשים האב עצמו זוכה בפדיונו דהא כהן הוא וכיון דזכה הוא מורישו לבנו עם שאר נכסיו אבל מת קודם שלשים יום חייב הבן לפדות עצמו דהא לא איחייב אב מעולם אלא בן נתחייב לאחר מיתת אביו ואיחייב ליה למיתביה לכהן אחר.
+
+Halakhah 13
+
+<b>השפחה </b> שנשתחררה ונכרית שנתגיירה כשהן מעוברות וילדו הואיל ונולד בקדושה חייב דכתיב פטר רחם והרי פטרה רחמה בישראל ואם אין ידוע אם קודם שנתגיירה או אחר כך המוציא מחברו עליו הראיה.
+
+Halakhah 14
+
+<b>ילדו </b> ואחר כך נתגיירו וחזרו וילדו הרי זה פטור דאף על גב דזהו פטר רחמה בישראל הא ילדה קודם ופטר רחם קאמר רחמנא. כל נפל שאמו טמאה לידה הבא אחריו אינו פטר רחם ואם אין אמו טמאה לידה הבא אחריו בכור לכהן דלמאן דחשיב לידה ואמו טמאה וולד אחרון פטור דבפטר רחם תליא מילתא והרי ראשון פטר את הרחם אבל כל כמה דאין אמו טמאה לידה לא חשיב פטר רחם אלא הבא אחריו. נחתך העובר ויצא רובו אבר אבר או בן שמנה שהוציא ראשו והוא חי או בן תשעה שמת ויצא ראשו והחזירו ואח"כ יצא אחיו זה שילדה אינו פטר רחם שהרי פטרה בראשו של ראשון דראשו חשיב לידה משתצא פדחתו דכתיב גבי נחלה יכיר דהיינו הכרת פדחת. יוצא דופן והבא אחריו בדרכו שניהם פטורים הראשון שלא יצא מן הרחם והשני מפני שקדמו אחר.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>מאימתי </b> יתחייב בפדיון משישלים שלשים יום דכתיב ופדויו מבן חדש תפדה מת בתוך שלשים אפילו ביום שלשים או שנטרף דכתיב אך פדה תפדה יכול אפילו נטרף תוך שלשים יום תלמוד לומר אך חלק אינו חייב בחמש סלעים דבעינן בן חדש שלם דגמרינן חדש ממדבר דכתיב התם מבן חדש ומעלה דמשמע לאחר שלשים ושיהיה בר קיימא ואפילו הקדים ונתן יחזירו לו מת אחר שלשים חייב בפדיון דכיון שהיה בן חדש איתחייב ותו לא מפקע חיובא.
+
+Halakhah 18
+
+<b>מי </b> שפדה בנו בתוך שלשים יום אין בנו פדוי ואם אמר לו לאחר ל' יום בנו פדוי אפילו אין המעות קיימים דמשום דקדם ונתן לא גרע כיון שאמר שאחר שלשים יחול הפדיון אבל אי אמר מעכשיו אפילו הם קיימים לאחר שלשים אין בנו פדוי דבתוך שלשים לא שייכא פדייה אלא מתנה בעלמא הם.
+
+Halakhah 19
+
+<b>מי </b> שהוא ספק אם הוא חייב בפדיון אי לא פטור שהמוציא מחברו עליו הראיה אפילו בספיקא דאוריתא כדילפינן מקרא דמי בעל דברים יגש אלי'. מת האב קודם שלשים לא הוי ספק אלא חזקה שלא נפדה עד שיביא ראיה מת לאחר שלשים הוי בחזקת פדוי עד שיודיעוהו וחזקה ילפינן לה מדאוריתא.
+
+Halakhah 20
+
+<b>ילדה </b> אשתו ב' זכרים חייב בחמש סלעים דבכור קאמר רחמנא לא שנא ידיע או לא מת אחד מהם תוך שלשים פטור מת אביהם נתחייבו הנכסים ואם לא ירשו כלל מאביהן כל חד הוי ספק ופטור. נתן עשר סלעים בעד שני זכרים ומת אחד מהם תוך שלשים אם לשני כהנים נתן כל חד וחד מדחי ליה ואומר הריני מחזיק בם בשביל פדיון החי כיון דלא נודע למי נתן על אותו שמת וזכר שלא נודע אמו חייב כיון דממה נפשך הוי פטר רחם דהא לא בכרו שתי נשיו ואם ילדו שתי נקבות עם זכר או עם שתי זכרים הוי ספיקא. ובנשים שאחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו ב' זכרים הוו כדין אשה אחת שילדה זכר ונקבה כדאמר' לעיל ילדו נקבה בהדי זכרים הוי ספק.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>ואם </b> נתערבו ב' זכרים של שני אנשים זה נותן חמשה סלעים וזה נותן חמשה סלעים מת אחד מהם תוך שלשים אם לשני כהנים נתנו אינם יכולים להוציא מידם ואם לכהן אחד נתנו יחזיר לאחד (לא) בהרשאת חברו.
+
+Halakhah 27
+
+<b>ילדו </b> זכר ונקבה ונתערבו האבות פטורין דהמוציא מחברו עליו הראיה והבן חייב לפדות עצמו דהא בכור ודאי הוא וכן אשה שאין ידוע ממי נתעברה הבכור חייב לפדות עצמו. ילדו שתי נקבות בהדי זכרים פטורין.
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+<b>אחת </b> בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים זה שלא בכרה אשתו נותן החמש סלעים זכר ונקבה אין לכהן כלום שני זכרים ונקבה נראה דלא מיחייב מי שלא בכרה אשתו כלל כיון דאיפשר דילדה נקבה ואחר כך זכר:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות צג </b> לפדות פטר חמור וליתן פדיונו לכהן דכתיב ופטר חמור תפדה בשה וכתיב כל פטר רחם וגו' יהיה לך וגו' ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה בהמה טמאה האמורה כאן היא החמור המפורש במקום אחר ופטר חמור תפדה בשה. ומנ"ל דנפטרו כהנים מפטר חמור דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה וכל שאין בבכור אדם כגון לויים וכהנים הנפטרים מקל וחומר אינו בבכור בהמה טמאה. ואסור בהנאה עד שיפדה דכיון דהקפידה עליו תורה לאפקועיה לאיסוריה בשה ואפילו שלא בשיוויו דשה כתיב בין גדול בין קטן משמע דקודם פדיון אסור ולהכי אסור למוכרו כדי ליהנות מדמיו ואם מכרו דמיו אסורין דהא ילפינן דאסור ליהנות ממנו קודם פדיון ואם מת קודם פדיון או שערפו שהוא אסור בהנאה ואפילו אחר עריפה דכיון דמחיים מיסר אסיר לא פקע איסורו במיתתו ולא תימא דעריפה במקום פדיה מה פדיה מתרת אף עריפה מתרת דנאמר כאן עריפה ונא' בעגלה ערופה מה להלן אסור כדכתיב וערפו שם אף כאן אסור. נתן פטר החמור עצמו לכהן אסור לכהן שיהנה ממנו כיון דילפינן דאסור בהנאה דלא זכה תורה לכהן אלא הפדיון אבל הוא באיסוריה קאי כל כמה דלא נפדה. הפריש פדיון פטר חמור ומת השה קודם שיתננו לכהן אינו חייב באחריותו כפדיון מעשר שני דאם אבד אינו חייב באחריותו דההוא כסף חייביה רחמנא לאכול בירושלם והא אזל ליה ויתן הנבלה לכהן להנות בה מת פטר חמור אחר שפדהו יתן הטלה לכהן דמעידנא דאפרשיה לטלה קם ליה ברשות כהן ופטר חמור פדוי. מאימתי חייב לפדותו משיולד ועד שלשים יום ואחר כך אם רצה לערפו ערפו ואם רצה לפדותו פודהו דכתיב ופטר חמור תפדה דמשמע משעה שפטר תפדה ואם לא תפדהו אח"כ וערפתו:<br><b> מצות צד </b> לערוף פטר חמור אם לא רצה לפדותו דכתיב ואם לא תפדה וערפתו ושתי מצות אלו נוהגות בכל מקום ובכל זמן [משום דהויא חובת הגוף] ומצות פדיה קודמת למצות עריפה דכתיב ואם לא תפדה וערפתו. והעריפה היא בקופיץ מאחוריו כדכתיב וערפתו מן העורף ואין ממיתין אותו בדבר אחר דאין דרך עריפה אלא בקופיץ מאחוריו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> פודין אלא בשה חי ולא טרפה וכלאים דכתיב הכא שה וכתיב בפסח שה מה להלן פרט לכל השמות הללו דאינו בא עגל וחיה דכתיב שה מן הכבשים ומן העזים ולא שחוט דבעינן שחיטה לשם פסח וכלאים נמי לא דאין קרבין לגבי מזבח דכתיב שור וכבש פרט לכלאים וכוי נמי לא הוי כבש ועז וטרפה אינו ראוי לפסח כיון דאסירא באכילה ולא תימא כיון דילפינן מפסח אם כן מה להלן זכר תמים ובן שנה אף כאן דכתיב הכא תפדה תפדה ריבה אפילו נקבה ובעל מום ובן שתי שנים דשה נינהו. נדמה אין פודין בו ואם פדה פדוי דהוי ספיקא דאוריתא אי הוי ככלאים דאין פודין בו או דילמא כלאי' הוא דאין פודין בו הא נדמה פודין בו. ואין פודין בבן פקועה דגבי פסח פסול דכתיב כי יולד פרט ליוצא דופן וילפינן שה שה כדאמר' ולא בפסולי המוקדשים דכתיב בהו כצבי וכאיל דכתיב רק בכל אות נפשך וגו' ובפסולי המוקדשים מדבר מה צבי ואיל אין פודין בו דהא אינו שה כדאמר' אף פסולי המוקדשין אין פודין בהם פודין בכל שה כדאמר' דתפדה תפדה ריבה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>שה </b> שלקחו מדמי שביעית אין פודין בו את הודאי דלאוכלה אמר רחמנא ולא לסחורה ונמצא זה קונה חמור בפירות שביעית שאינו ראוי לאכילה אבל פודין בו את הספק כיון שמפריש טלה והוא לעצמו שאינו נותנו לכהן לאו סחורה היא. אם אין לו שה לפדותו פודהו בשיוויו ונותן דמיו לכהן דלא חמיר מהקדשות ולא אמרה תורה שה להחמיר עליו אלא להקל עליו שפודה בשה שלא בשיוויו כדאמר'. והפודה פטר חמור של חברו הרי זה פדוי והחמור לבעליו דלא מצי כהן לזבוני ליה להאי פודה ופדיונו פדוי לבעלים וזה הניח מעותיו על קרן הצבי.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>כהנים </b> ולויים פטורים מפטר חמור דכתיב בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמ' טמא' והפטור מבכור אדם כדילפי' לעיל פטורין מבכור בהמה טמאה.
+
+Halakhah 15
+
+<b>הלוקח </b> עובר חמורו של נכרי או מוכרו לו פטור דאינו קדוש הואיל ויש חלק לגוי בו או באמו דכתיב הקדשתי לי כל בכור בישראל אבל לא באחרים והאי קרא אכולהו בכורות קאי כדכתי' מאדם עד בהמה ושותפות נכרי נמי באם או בבכור אפילו באבר אחד כיון שעושה אותו בעל מום הרי זה פוטר דכתיב כל בכור בישראל וכל משמע למלויי אתא עד דליהוי כוליה דישראל ואמו נמי בעינן כל מקנך תזכר אם כל המקנה שלך תזכר אם יהא שלך זכר תקדישהו כדמתרגמינן דוכרין תקדיש ואף על גב דהאי קרא בפטר שור ושה כתיב אפילו הכי כיון דבעינן ביה כולו לישראל לאפוקי שותפות גוי בין בכור בהמה טהורה בין בטמאה כדילפינן מכל בכור בישראל דקאי אכולהו כדאמר' ה"נ באמו גלי טהורה לטמאה דשותפות באם נמי פטור אפי' באבר אחד כבכור גופיה דאי הוי בעל מום נהי דהוה ראוי לכהן אלא כיון דאין ראוי למזבח מיפטר ואם כשיחתך חלק הגוי לא יהיה בעל מום חייב דלאו שותפות גוי אית ביה כיון דאין השותפות מגיע לעשותו בעל מום וכן המקבל חמור מן הגוי או נכרי שקבל ממנו הכל פטור דכתיב פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה עד שיהיה הכל בישראל. גר שנתגייר ואין ידוע אי קודם ילדה חמורו או אחר כך הויא ספיקא דאוריתא וצריך לערוף או לפדות והשה שלו דמוציא מחברו עליו הראיה.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>פרה </b> שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטור דכתיב ופטר חמור תפדה בשה ופטר חמור שני פעמים אחד בקדש לי כל בכור ואחד בראה אתה עד שיהא הילוד חמור שהיא האם והנולד חמור שהוא דומה לאמו ואם יש בו מקצת סימני חמור חייב בבכורה שהרי דומה לאמו ולא מיעט קרא אלא אינו דומה כלל.
+
+Halakhah 19
+
+<b>חמורו </b> שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן טלה לכהן דממה נפשך חד פטר את הרחם תחלה והוי בכור דאי איפשר לצמצם ואף על גב דקודם שיצא כולו יצא אחיו וחצץ בינו ובין הרחם וכתיב פטר כל רחם עד שיפטור הרחם אפילו הכי מין במינו הוא ומין במינו אינו חוצץ כדילפי' בעלמא ומהכא נמי איפשר דילפינן לה להא מילתא דמין במינו אינו חוצץ דכיון דבעינן פטירת כל רחם כדכתיב פטר כל רחם וקים להו לרבנן דאי איפשר לצמצם וקודם שיצא כולו יצא אחיו וחצץ משמע דמין במינו אינו חוצץ דאי חוצץ לא הוי פטר כל רחם כדאמר'. ילדה זכר ונקבה הוי ספיקא דאוריתא ומפריש טלה ואינו צריך ליתנו דהמוציא מחברו עליו הראיה. ובשתי חמוריו שלא בכרו אינו נותן אלא על הודאי ואינו צריך אפילו הפרשה כל שיש בו ספק ספקא דחד ספק הוא דאמרי' דהוי דאוריתא לא שתי ספקות. אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שתי זכרים והלוקח חמור מן הגוי ואין ידוע אם בכרה ואם לאו הוי ספיקא ומפריש טלה לעצמו כדאמ'.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>השה </b> שפודין בו מפקיע קדושת החמור אבל לית ביה שום קדושה וחל קדושת מעשר עליו ואפילו ודאין שנפלו ליד ישראל הוו חולין כדאמר'. ויש במצות הלכות אלו איסורין דרבנן סמוכים אלאו דלא תסור ואעשה דושמרתם את משמרתי לעשות סייג לתורה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a97e61bf5d8817c47d05f103f799e39af6f27c39
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,887 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_First_Fruits_and_other_Gifts_to_Priests_Outside_the_Sanctuary
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ארבעה </b> ועשרים מתנות כהונה הם וכולם מפורשים בתורה ועל כולן נכרתה ברית לאהרן כדכתיב ברית מלח עולם וקאי אכולהו כ"ד מתנות כשם שברית מלח אינה שובתת כך זו לא תשבות. וכל כהן שאינו מודה אין לו חלק בכהנים דכיון שאומר בלבו דבר הבל הן ולא צוה המקום להקריב קרבנות אלא משה בדה מלבו אין לו חלק בקדשים דכתיב המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה דמשמע דמי שמקריב ומודה בה לו תהיה שוק הימין למנה אין לי אלא זו שהיא הולכה מנין לרבות חמש עשרה עבודות כגון היציקות ת"ל בהאי קרא מבני אהרן כל עבודה המסורה לבני אהרן אם אינו מודה אין לו חלק בה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>שמנה </b> מתנות אין אוכלים אותם הכהנים אלא לפנים מחומת העזרה בשר חטאת עוף ובהמה ובשר אשם תלוי וודאי וזבחי שלמי צבור ומותר העומר ושירי מנחות ישראל ושתי הלחם ולחם הפנים ולוג שמן של מצורע חטאות ואשמות הוו קדשי קדשים וכתיב בהו לכל חטאתם ולכל אשמם וגו' בקדש הקדשים תאכלנו לימד על קדשי קדשים שאינה נאכלין אלא בעזרה וזבחי שלמי צבור שהם כבשי עצרת הוי בכלל קרא דכל קרבנם דכתיב בתריה בקדש הקדשים תאכלנו ומותר העומר ושיירי מנחות של יחידים דכתיב לכל מנחתם וכתיב בקדש הקדשים וגו' ומשום דעומר הוי מנחת צבור הנקמצת ונאכלת ואין לך עוד בצבור לא חשיב ליה בהדי שיירי מנחות ושתי הלחם ולחם הפנים הוו בכלל מנחתם דכתיב בשתי הלחם מנחה חדשה וכתיב בשתי הלחם והיתה לאהרן ולבניו וגו' המנחה הזאת תהיה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש שכל דבר הבא מן התבואה בכלל מנחה היא ולוג שמן של מצורע דהוי בכלל כל קרבנם דכתיב ביה והקריב אותם לאשם ואת לוג השמן.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וחמש </b> מתנות אין אוכלין אותם אלא בירושלם לפנים מחומת העיר חזה ושוק של שלמים ומורם מתודה ומורם מאיל נזיר דכתיב את חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור וכי קרבנות שנאמרו תחלה בענין כגון שעירים בטומאה אכלום אלא טהור מכלל שהוא טמא דמדלא כתיב קדש ש"מ טהור במקצת קאמר ולא מן הכל הא כיצד במחנה הטהור מטומאת מצורע שאין מצורע נכנס לו שמשולח חוץ לשלש מחנות וטמא מטומאת זב שהזבין נכנסין למחנה ישראל ולא תימא טהור מטומאת זב וטמא מטומאת מת ואי זה זה מחנה לויה דמותר בטומאת מת כדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו דהא כתיב בההוא ענינא אותה במקום קדוש במנחה ולא אחרת במקום קדוש דהיינו לחמי תודה אפקה למנחה ממחנה שכינה שקרבה בתוכה למחנה לויה והדר כתיב במקום טהור להקל ולומר טהורה כל דהו דאי לא איצטריך להא פשיטא דבטומאה ממש לא אכלי להו וכיון דלחמי תודה וחזה ושוק ילפינן ממקום טהור דהוי מחנה ישראל מורם מתודה נמי דהוי חזה ושוק כשאר שלמים הוי במחנה ישראל ומורם מאיל נזיר זרוע בשלה וחזה ושוק הוו כחזה ושוק דשלמים כדילפינן להו וכתיב בזרוע בשלה והניף אותם על חזה התנופה וגו' דמשמע דהוי כחזה התנופה וכשוק הימין ובכור בהמה טהורה דכתיב והבאתם שמה עולותיכם וגו' ובכורות בקרכם וצאנכם והבכורים דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידיך אלו הבכורים.
+
+Halakhah 6
+
+<b>וחמש </b> מתנות אין זוכין בהם מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד תרומה ותרומת מעשר וחלה ושלשתן קדש ואינם אלא בארץ ישראל כדילפינן לעיל בה' תרומות ומעשרות וחלה נמי כתיב בה בבאכם אל הארץ וראשית הגז נמי לא הוי אלא בארץ דכתיב ביה נתינה ראשית גז צאנך תתן לו וכתיב נתינה בתרומה מה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא אף ראשית הגז בארץ אין בחוצה לארץ לא. ושדה אחוזה שהקדיש ולא גאלה ומכרה גזבר לאחר והרי היא יוצאה ביובל ומתחלקת לכהנים של אותו משמר שפגע בו יובל דכתיב והיה השדה בצאתו ביובל וגו' לכהן תהיה אחוזתו ושניהם חולין.
+
+Halakhah 7
+
+<b>וחמש </b> מתנות זוכין בהם בין בארץ בין בחוצה לארץ המתנות שהם זרוע לחיים וקבה דכתיב אם שור אם שה בין בארץ בין בחוצה לארץ ופדיון הבן ופטר חמור אף על גב דכתיב בהו ביאה נוהגין בכל מקום דבפטר רחם תלה רחמנא והוו מצות הגוף וילפינן לכל חובת הגוף מדכתיב אלה החוקים והמשפטים וגו' וסמיך ליה אבד תאבדון דהיינו ע"ז דהויא חובת הגוף ועליה נתרבו כל המושבות כדכתיב כל הימים אשר אתם חיים על האדמה מה ע"ז חובת הגוף והיא בכל מושבות אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בכל מושבות וגזל הגר וחרמים נמי מהאי טעמא נוהגים בכל מקום דהוו מצות חובת הגוף. וחמש מתנות אלו הן חולין לכל דבר משום דזכה לו הש"י הני מתנות להוצאותיו ושאר צרכיו שהרי אין לו חלק בנחלה ובבזה ובחרמים נמי כתיב כל חרם בישראל לך יהיה לומר דאם כבר נתנם לכהן הרי הן כחולין לכל דבריהם.
+
+Halakhah 8
+
+<b>והמתנה </b> שזוכין בה במקדש היא עורות העולות ושאר קדשי הקדשים דכולם לכהנים עולה דכתיב בהדיא בקרא הכהן המקריב את עולת איש עור העולה וגו' לו יהיה אין לי אלא עור העולה שאר קדשי קדשי מנין ת"ל עור העולה אשר הקריב כל הקרבנות שהן קדשי קדשים כעולה במשמע.
+
+Halakhah 9
+
+<b>השמונה </b> מתנות שאינם נאכלין אלא במקדש כולם קדשי קדשים כדאמר' ואינם נאכלין אלא לזכרי כהונה דכתיב בהו כל זכר בכהנים יאכל וגו'.
+
+Halakhah 10
+
+<b>החמש </b> שבירושלם הם קדשים קלים ונאכלין לזכרים ולנקבות דכתיב בהו לך נתתים לבניך ולבנותיך אתך לחק עולם ואף על פי כן אין ניתנין אלא לזכרי כהונה. וכן עורות ושדה אחוזה וחרמים וגזל הגר הם לאנשי משמר כמו שיתבאר ופדיון הבן לזכרי כהונה כדכתיב ונתת הכסף לאהרן ולבניו ופטר חמור נמי שדין כל הבכורות שוים לזכרים ולא לנקבות. ותרומות וחלה ומתנות כהונה וראשית הגז הם לנקבות כזכרים דראשית הגז כתיב גבי תרומה ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו מה ראשית דגן ניתנת לנקבות כזכרים אף ראשית הגז.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ומנו </b> חכמים מתנות כהונה בדרך אחרת ואמרו עשרים וארבעה מתנות כהונה ניתנו לאהרן עשרה במקדש ארבע בירושלם עשר בגבולין וכולן יתבארו במקומם בס"ד:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות פז </b> להביא בכורים למקדש דכתיב ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך ובארץ ישראל בלבד כדכתיב אדמתך.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> מביאים בכורים אלא משבעת המינין חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון וזתים ודבש דהיינו תמרים דכתיב ולקחת מראשית כל פרי אלו נאמר ולקחת ראשית כל פרי הייתי אומר כל הפירות חייבים בביכורים ת"ל מראשית ולא כל ראשית אי מראשית אין לך אלא חטין בלבד ת"ל כל פרי ריבה הכל נאמר כאן ארצך ונאמר כאן ארץ חטה ושעורה מה להלן בשבעת המינין הכתוב מדבר ואם הביא חוץ מאלו לא נתקדשו דהא מיעט מראשית ולא כל ראשית.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואין </b> מביאין אלא מן המובחר ואם הביא שלא מן המובחר לא נתקדשו דכתיב זית שמן שהוא אגורי ששמנו בתוכו וכתיב נמי מארצך ולא כל ארצך למעוטי שלא מן המובחר דשבעת המינים גופיהן.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואין </b> שקה הביא ענבים ודרכן מנין ת"ל תביא מ"מ וכיון דבתרומה תירוש ויצהר כתיבי גמרינן לביכורים מינה דהא דרבי רחמנא בהו תביא תירוש ויצהר הוא דרבי ואם הביא ממשקין של שאר פירות אין מקבלין ממנו כדילפינן.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הקרובים </b> לירושלם מביאין תאנים וענבים לחים והרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים דכיון דבכל ארץ ישראל ילפינן דמחייבים בביכורים מדאוריתא הרחוקים שאין בכוריהם יכולין להתקיים כל כך היכי מיחייבי לאיתויי בכורים אי לאו כי האי גוונא גרוגרות צמוקים.
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b> מביאין בכורים קודם לעצרת דכתיב וחג הקציר בכורי מעשיך שהוא זמן הבאת בכורי' ששתי הלחם הבאים בעצרת היו מתירים החדש למנחות ולהביא בכורים למקדש דכתיב וביום הבכורים ולכך יניחום עד שיבא עצרת דאי לאו הכי לא הוי עצרת יום בכורים. ומנין שתהא קודמת לנסכים ופירות האילן שלא יביא נסכים מן החדש ובכורים מפירות תמרים וזתים קודם לשתי הלחם נאמר כאן בכורי מעשיך ונאמר להלן באספך את מעשיך מן השדה מה להלן נסכים ופירות אילן דכתיב את מעשיך כל מעשיך ועוד דבאותו הזמן מאספין יין ופירות האילן אף כאן חג הקציר בכורי מעשיך נסכים ופירות האילן במשמע דשתי הלחם קודם להם. אין מביאין בכורים שבכרו אחר חנוכה דאינו אלא פסולת הפירות והתורה אמרה מארצך ולא כל ארצך למעוטי שלא מן המובחר כדאמר' ולרב ז"ל דסבר דיניחם אחר עצרת משום דחשובים משנה הבאה ילפינן לה מדכתיב מארצך כל זמן שהם מצויים על פני ארצך הוא שיביאם ועכשיו בזמן הזה אינם מצויים על פני הארץ ולכך יניחם עד אחר עצרת.
+
+Halakhah 7
+
+<b>אין </b> מביאין בכורים לא מן החדש שחנט אחר ט"ו בשבט על הישן שקודם ט"ו בשבט ולא איפכא דבכורים איקרו תרומה כדכתיב ותרומת ידיך אלו בכורים ותרומה קי"ל דאין תורמין משנה לשנה כדכתיב במעשר שנה שנה וט"ו בשבט הוא ר"ה לאילנות משום דכל החונטים קודם זמן זה היינו על גשמי שנה שלפני תשרי והחונטים אחר כך הם על גשמי שנה זו שאחר תשרי. אחד הנטוע ואחד העולה מאליו חייב בבכורים דכתיב בכורי כל אשר בארצם דמשמע דכל מה שהוא בכורים בארץ ישראל אפילו עלו מאיליהן חייב כיון שהוא בארצם.
+
+Halakhah 8
+
+<b>ופירות </b> שותפים חייבים [דכתיב כל אשר בארצם] דהויא דרבים. והגדל בעציץ שאינו נקוב ובספינה אינו חייב דכתיב בארצכם אבל מביא מן הגדל בגג ובחורבה דכתיב כל אשר בארצם לאיתויי הני.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וכל </b> שהבריך או נטע ברשותו וברשות אחר אינו מביא בכורים אפילו מן הצד שלו דכתיב בכורי אדמתך עד שיהו כל גידולי הבכורים מאדמתך. וכשהבריכה והנטועה שתיהן לתוך שלו אלא שמפסיק דרך הרבים נמי פטור דמ"מ מרשות הרבים ינקי ואין כל הגידולין מאדמתו. ואם נתן לו חברו רשות להבריך בתוך שלו מביא בכורים דהוי כאלו כל הגידולין שלו ואם היה האילן סמוך למצר שהוא יונק ממה שאינו רשותו או נוטה לתוך שדה חברו הרי זה מביא וקורא שע"מ [כן] הנחיל יהושע את הארץ שלא יקפידו על כך וא"כ הוי כאלו כל הגידולין מאדמתו.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>אריסין </b> וחכירין ובעלי זרוע שלוקחים קרקעות בפחות והגזלנין אף על פי שנתיאשו הבעלים אין מביאים בכורים דאין הקרקע שלהם וכתיב בכורי אדמתך. קנה ג' אילנות בתוך שדה חברו הוי כאלו קנה קרקע ומביא ממנו בכורים.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הלוקח </b> פירות תלושים ולקח הקרקע הרי זה מביא בכורים שהרי יש לו קרקע ופירותיה מכר לו פירות אפילו מחוברים ולא קרקע אין מביא מוכר ולא לוקח ואם חזר מוכר ולקחם אפילו תלושים הרי זה מביא שהרי יש לו קרקע ופירותיה.
+
+Halakhah 15
+
+<b>מוכר </b> שדהו לגוי וחזר ולקחו ממנו הרי זה מביא שאינה נפקעת מן המצות בקנין הגוי דירושה ראשונה ושניה הוא דאיכא כדכתיב אשר ירשו אבותיך וירישתה וגו' משמע דבירושה שניה ליכא הפסק ואפילו מכרה ולענין תרומות ומעשרות דבמירוח תליא מילתא כיון שמרחה ישראל אפילו לא קנה הקרקע חייב דאוריתא ולענין בכורים בעיא שיחזור ישראל ויקח הקרקע משום דבעיא אדמתך כדאמר'.
+
+Halakhah 16
+
+<b>אשרה </b> שבטלה אין מביאין ממנה בכורים שהבכורים הם כקדשי מקדש דכתיב בהו כי משחתם בהם מום בם כל שיש בו השחתה דעבירה ברובע ונרבע או דע"ז כמוקצה ונעבד אף ע"ג דמותרים להדיוט אסירי לגבוה.
+
+Halakhah 17
+
+<b>הבכורים </b> אין להם שיעור מן התורה דכתיב בהו ראשית. והרוצה לעשות כל שדהו בכורים עושה [דכתי'] ראשית כל ביכורי כל.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>כיצד </b> מפרישין הבכורים יורד לתוך שדהו ורואה תאנה או אשכול שבכרו קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים והם נעשים בכורים במחובר לקרקע דכתיב בכורי כל אשר בארצם ומשקרא להם שם אפילו לא בשלו כל צרכן משגמרו ויתלשם אינו צריך לחזור ולקרות להם שם דכתיב ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה בשעת הבאה הוא דבעיא דליהוי פרי אבל בשעת הפרשה אפילו בוסר ופגין. לא הפרישן במחובר ולא קרא להם שם ותלשם הרי זה מפריש אחר שנתלשו דבמחובר הוא דמרבי' דנעשים בכורים מדכתיב בכורי כל אשר בארצם דבתלוש פשיטא ואם נטמאו הפירות כולן מפריש מן הטהור על הטמא אין מפרישין לאיבוד שאין מסיקין בהם דהוו כקדשי מקדש.
+
+Halakhah 20
+
+<b>המפריש </b> בכוריו ונפסדו או נאבדו חייב להפריש אחרים תחתיהם דכתיב תביא בית ה' אלהיך מלמד שהוא חייב באחריותן עד שיביאם להר הבית.
+
+Halakhah 21
+
+<b>המפריש </b> בכוריו להעלותם בידו לירושלם לא ישלחם ביד אחר כיון שנראו לקריאה כדכתיב ולקחת מראשית וגו' וענית ואמרת וגו' ואם לקטן מתחלה לכך הרי זה מותר לשלחם דלא נראו לקריאה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הבכורים </b> נתנים לאנשי משמר מחלקים אותם ביניהם כקדשי מקדש משום דכהן מניף אותם ובמורם מתודה כתיב והניף אותם הכהן תנופה וגו' קדש הוא לכהן למדנו שכהן המניף הוא האוכל אותם והם נקראים תרומה כדכתיב ותרומת ידך וילפינן זר שאכל בכורים בכל מקום חייב מיתה בידי שמים כתרומה דכתיב בה ומתו בו כי יחללוהו והוא שנכנסו כבר לירושלם דכתיב והבאתם שמה עולותיכם וגו' ותרומת ידכם דהיינו בכורים דקדשי בתוך חומת ירושלם. נכנסו מקצתן חייב על מה שנכנס ופטור על מה שבחוץ דכל שלא נכנס לא קרי ליה תרומה אלא הוי חולין לכל דבריו:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אזהרת קפד </b> שלא יאכל הכהן בכורים חוץ לירושלם מאחר שנכנסו לפנים מן החומה דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידך אלו בכורים דכתיב בהו הטנא מידך. וכן אם אכלן בירושלם קודם הנחה בעזרה לוקה דהנחה מעכבת בהם דשנה בה הכתוב לעכב דכתיב והניחו והנחתו ומשהניחם הותרו אע"פ שלא קרא עליהם דקריאה לא מעכבת כיון שלא שנה בה הכתוב בהנחה. ובכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין באכילה דהא לא קפיד קרא אלא שלא לאוכלן חוץ לירושלם או בירושלם קודם הנחה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אכילת </b> בכורים כאכילת תרומה כדאמר יתר בבכורים שאסורין לאונן דכתיב במעשר שני לא אכלתי באוני ואיתקשו בכורים למעשר כדכתיב ואת מעשרותיכם ותרומת ידכם ובבכורים גופייהו נמי כתיב ושמחת בכל הטוב מכלל שחייב לאכלן בשמחה לא באנינות וטעונים הבאת מקום דכתיב בהאי קרא והבאתם שמה וגו'. וכהן טהור שאכל בכורים טמאים לוקה כשם שלוקה שאכל מעשר בטומאה דכתיב ביה ולא בערתי ממנו בטמא ואיתקשו ליה בכורים כדכתיב מעשרותיכם ותרומת ידכם מה שאין כן בתרומה דהוא בעשה דאחר יאכל מן הקדשים כדאמר' בדוכתה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הביכורים </b> טעונין כלי דכתיב ושמת בטנא והיו מביאים תורים ובני יונה בידיהם ותלויים לעטר הבכורים אע"ג דלא מיחייבי התלויין היו לעולות ואותם שבידיהם לכהנים:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מצוה פח </b> לקרות במקדש על הבכורים כשיביאם דכתי' וענית ואמרת לפני ה' וגו' ומתחיל וקורא מהגדתי היום דהוא ריש ענינא ובלשון הקדש דכתיב הכא וענית וכתיב התם וענו הלוים קול רם ואתי קול קול ממשה דכתיב ביה והאלהים יעננו בקול מה להלן במתן תורה בלשון הקדש דבו נתנה אף קול דהכא בלשון קדש.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ואפילו </b> היה מלך ישראל נוטל סלו על כתפו כשהגיע להר הבית דכתיב ולקח הכהן הטנא מידך דמשמע מידך ולא מיד אחר. ועודהו הסל על כתפו קורא הגדתי היום לה' אלהיך דכתיב קודם לקיחת הכהן הטנא ואח"כ מורידו והכהן מניח ידו תחתיו ומניף דכתיב אח"כ ולקח הכהן הטנא מידך וגו' וקורא ארמי אובד אבי דכתיב בתריה עד שגומר. ומניח בצד המזבח בקרן דרומית מערבית בדרומה של קרן דכתיב והניחו לפני מזבח ה' אלהיך וכתיב והנחתו לפני אלהיך יכול למערב ת"ל לפני מזבח יכול בדרום ת"ל לפני ה' הא כיצד מגישן על קרן דרומית מערבית ומניחה בדרומה של קרן דהוי לפני ה' ולפני המזבח. והשתחוה ויצא דכתיב בתר והנחתו והשתחוית לפני ה' אלהיך ומנין שהן טעונין תנופה דכתיב ולקח הכהן הטנא מידך לרבות הבכורים לתנופה וטעונין קרבן ושיר דכתיב ושמחת בכל הטוב וכתיב התם ושמחת בחגך מה שמחת החג בקרבן שלמים אף כאן בקרבן שלמים ואין הקרבן מעכב דהא הבאת בכורים הוי עיקר המצוה שיר דכתיב הכא טוב וכתיב ביחזקאל טוב ומטיב נגן וגמר מיניה. וטעונין לינה שלא יצא באותו היום מירושלם אלא ילין שם דכתיב ופנית בבקר והלכת לאהלך כל פונות שאתה פונה מן המקדש לכשתבוא לו לא יהיו אלא בבקר נמצאת אומר שבכורי שבעה מינין טעונין שבעה דברים:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> המביא בכורים טעון קרבן ושיר ותנופה ולינה אבל הוידוי אינו שוה בכל שיש שחייבים להביא ואין קורין עליהם האשה וטומטום ואנדרוגינוס שהם ספק אשה ואינם יכולין לומר אשר נתת לי ה' דלא נתחלקה ארץ ישראל אלא לזכרים דכתיב לשמות מטות אבותיו ינחלו וכתיב איש לפי פקדיו עד שיהא ודאי בלי ספק. וכן אפטרופוס ועבד ושליח שאינם יכולין לומר אשר נתת לי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הגר </b> מביא וקורא דכתיב לאברהם אב המון גוים נתתיך הרי הוא אב לכל העולם כולו שנכנסים תחת כנפי השכינה ולאברהם היתה השבועה תחלה שינחלו בניו את הארץ וכן כהנים ולויים מביאים וקורים מפני שיש להם ערי מגרש ויכולים לומר אשר נתת לי ה'.
+
+Halakhah 4
+
+<b>הקונה </b> שתי אילנות בתוך שדה חברו הוו ספק אי קנה קרקע אי לא ולהכי מביא לחומרא דספקא דאוריתא היא ואינו קורא משום דמחזי כשקרא שהרי בשביל הבאת בכורים קא קרי ושמא לאו בקרקע שלו גדלו וקא משקר וכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. ומקדיש אותם תחלה לבדק הבית שהם ספק חולין ואין מכניסין חולין בעזרה דכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת בריחוק מקום אתה זובח שלך ואי אתה זובח בקירוב מקום חולין שלך וה"ה לכל חולין בעזרה שאסור בכל מקום שיש כעין הקרבה כי הכא שיש הגשה ותנופה ומשום דבכורים נאכלין לכהנים פריק להו אחר שהניחם לפני המזבח והניף ואח"כ אוכלן ומפריש מהם תרומות ומעשרות דהוו ספק חולין ונותנם לכהנים דשמא בכורים הם ואסירי לזרים ומעשר ראשון נמי לכהן דלוים דקרא אף כהנים במשמע דבעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים לויים ואינו מביאן הוא אלא משלחן ביד השליח דאע"ג דקריאה לא מעכבא היינו כשראוי לקריאה דכל שראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וגבי בכורים נמי דחזו לקריאה בעיא ואע"ג דאיכא מביאי בכורים שמביאין ואינם קורין ה"מ כגון מחג ועד חנוכה דמביא ואינו קורא דנפקא לן מקראי אבל הנך בכורים דמייתי להו מספקא שמא טעונין קריאה מן התורה דשמא קני קרקע והילכך חזו לקריאה בעיא.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הפריש </b> בכוריו ומכר שדהו אינו קורא דאינו יכול לומר אשר נתתי לי דהא אינה שלו והלוקח מביא ממין אחר וקורא דאע"ג דכתיב הגדתי היום לה' וגו' פעם אחד אתה מגיד ואי אתה מגיד שתי פעמים אפילו בשני מינין היינו באדם אחד אבל בשני בני אדם ובשני מינין מגיד וחוזר ומגיד אבל במין אחד אינו חוזר ומגיד דהרי הגידו עליו פעם אחד.
+
+Halakhah 6
+
+<b>מביא </b> אדם בכורים מנכסי אשתו וקורא דכתיב ושמחת בכל הטוב וגו' ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו שגדלו בקרקע שלה שהכניסה לו אשתו לפירות דאע"ג דנכסי מלוג תקנתא דרבנן בעלמא הוא אפ"ה דרך נשים שנותנות פירות לבעליהם וכי האי גונא איירי קרא באורחא דמילתא ואע"פ שמתה אשתו מביא וקורא כיון שהפריש כבר והוא בדרך.
+
+Halakhah 7
+
+<b>המוכר </b> שדהו בזמן שהיובל נוהג נראה דאפילו ביובל ראשון לא מיחייבי להביא מדאוריתא דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מדאיצטריך קרא לרבויי ולביתך דמביא וקורא משדה אשתו.
+
+Halakhah 8
+
+<b>הפריש </b> בכורים וחלה זה שראוי ליורשו מביא ואינו קורא. הפריש בכוריו ושלחן ביד אחר ומת השליח אף על פי שהביאן הוא אינו קורא כיון שהיתה ההפרשה באדם א' וההבאת בדרך באדם אחר דכתיב ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך האי ולקחת קרא יתירא הוא דמצי למיכתב והבאת מארצך ודרשינן ביה מי שלוקח דהיינו בוצר ומפריש הוא מביא דבעינן הבצירה וההבאה כולה עד לירושלם באדם אחד והשליח שהביאן לא הוי' לקיחה והבאה באחד אלא בשנים וכן היכא דמית בדרך לא הויא לקיחה וגמר הבאה בא'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הפריש </b> בכורים ואבדו קודם שיגיע להר הבית והפריש אחרים תחתיהם אינו קורא עליהם שאינו יכול לומר ראשית פרי האדמה דאינם ראשית והשניים כיון שחייב להביאם מדאוריתא דכתיב בית ה' אלהיך מלמד שחייב באחריותן נראה דחייבים עליהם חומש מן התורה כבכורים.
+
+Halakhah 10
+
+<b>הביא </b> בכורים ונטמאו בעזרה נופץ ואינו קורא דכיון שנטמאו ליכא שמחה והסל לכהנים דכתיב ולקח הכהן הטנא מידך פעמים שאין לו כי אם הטנא.
+
+Halakhah 11
+
+<b>הביא </b> בכורים מאחד מן המינים וקרא והביא מין אחר אינו חוזר וקורא דכתיב הגדתי היום פעם אחת ולא שתים בשנה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>הפריש </b> בכוריו ויבש המעין או נקצץ האילן מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר אשר נתת לי שהרי נפסד הקרקע.
+
+Halakhah 13
+
+<b>המביא </b> בכורים מאחר חג הסוכות ועד חנוכה אף על פי שהפרישן קודם החג מביא ואינו קורא דכתיב ושמחת בכל הטוב ואין קריאה אלא בשעת שמחה מעצרת ועד החג דאדם מלקט פירותיו ומכניס לבית ושאר המביאים חוץ מאלו קורים דלא אימעיטו בקרא.
+
+Halakhah 14
+
+<b>הבכורים </b> והתרומות והחלה והקרן והחומש ומתנות בהמה הם נכסי כהן לקנות מהם מה שירצה אף על גב דבכורים ותרומות וחלה אסירי לזרים.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>כיצד </b> מעלין הבכורים לירושלם וכו' הכל הידור למצוה מדברי סופרים:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות פט </b> להפריש תרומה מן העיסה לכהן דכתיב ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה וראשית זו אין לה שיעור מן התורה אפי' כשעורה פטר דכתיב בה ראשית כל דהו כתרומה והעושה כל עיסתו חלה לא עשה כלום עד שישייר מקצתה דכתיב בה מראשית ששייריה ניכרים ולא כל ראשית ואם הפריש חלה חלק אחד מעשרה או פחות נראה דהויא לכולה דין חלה מן התורה כיון דשייריה ניכרין.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b> חייבין בחלה מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ ובזמן שכל ישראל שם דכתיב הכא בבאכם ולא כתיב כי תבאו או כי יביאך ללמדך שמשנכנסו לארץ קודם ירושה וישיבה נתחייבו יכול משנכנסו לה שנים או שלשה מרגלים ת"ל בבואכם בביאת כולכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם.
+
+Halakhah 6
+
+<b>פירות </b> חוצה לארץ שהם בארץ חייבים ופירות ארץ ישראל שהם בחוצה לארץ פטורין דכתיב אשר אני מביא אתכם שמה אתם חייבין בין מארץ בין מחוצה לארץ דבלאו הכי שמה לא הוה צריך ואין לה שיעור מן התורה דכתיב כתרומת גורן דאין לה שיעור.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>החלה </b> נקראת תרומה כדכתיב חלה תרימו תרומה לפיכך אינה ניטלת אלא מן המוקף כתרומה דכתיב בתרומת מעשר והרמותם ממנו דמשמע מן המוקף שהוא סמוך לו ולתרומת מעשר גופיה לא אתי דהא כתיב ביה מכל מעשרותיכם שלא מן המוקף אלא לתרומה אתא וכל שבתרומה לא יתרום ואם תרם אין תרומתו תרומה כך בחלה דהא אקריה תרומה לכל דיני תרומה.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>ואין </b> (ה)[ב]עיסה רע ויפה כדי שיכוונו ויפרישו מן היפה:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> חייבים בחלה אלא מחמשת מיני תבואה בלבד והם חטים ושעורים וכוסמין שבולת שועל ושיפון דכתיב הכא לחם וכתיב במצה לחם עוני מה התם לחם דחמשת המינין דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ הוא דיוצאין בהם ידי חובת מצה יצאו שאר דברים שאין באים לידי חימוץ אלא לידי סרחון אף כאן חמשת מינים כדאמר' יצא פת אורז ודוחן וכיוצא בהם.
+
+Halakhah 3
+
+<b>הלקט </b> והשכחה והפאה וההפקר ומעשר ראשון שנטלה תרומתו ותבואה שלא הביאה שליש אף על גב דפטירי מתרומה כדכתיב ובא הלוי וגו' חייבים בחלה דכתיב בחלה עריסותיכם להביא אלו ויש ללמוד נמי משבע שנים שכבשו ושבע שחלקו שנתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר. ותבואה שלא הביאה שליש נמי דבר הבא לידי חימוץ הוא כדילפינן. וכן כל המותרות כשיפדו חייבין בחלה. וכן עיסת מעשר שני בירושלם ועיסת שביעית וספק מדומע חייבים בחלה דהא נתחייבו בי"ד שנה שכבשו וחלקו אבל מדומע פטור מן החלה דכתיב חלה תרימו תרומה ולא שכבר נתרמה והיינו ברובה תרומה דאי רובה חולין לא אתי דימוע דרבנן ומפקיע חלה דאוריתא.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>חלות </b> תודה ורקיקי נזיר עשאן לתודתו או לנזירותו פטור מן החלה דגלגול הקדש פטור דכתיב עריסותיכם ולא עיסת הקדש למכרן בשוק למקריבי תודה ולנזירים חייבת בחלה שאם לא תמכר דעתו לאוכלה והרי אינה הקדש.
+
+Halakhah 6
+
+<b>עיסת </b> השותפים ולרבים חייבת בחלה דכתיב הכא ראשית וכתיב בתרומה ראשית ומקשינן לה לחומרא מה התם חייב דכתיב תרומותיכם דמשמע רבים אף הכא רבים.
+
+Halakhah 7
+
+<b>עיסת </b> טבל מפריש ממנה תרומות ומעשרות וחלה כסדרן כדכתיב מלאתך ודמעך כדילפינן בהלכות תרומות ואם הקדים המאוחר מה שעשה עשוי כדאמר' התם.
+
+Halakhah 8
+
+<b>העושה </b> עיסה להאכיל לחיה ולבהמה פטור מן החלה דכתיב עריסותיכם שלכם חייבת ושל בהמה וחיה אינה חייבת ובזמן שהרועים אוכלים ממנה חייבת דכיון דחזיא לרועים לחם קרינא בה. עיסת הנכרי פטורה דכתיב עריסותיכם קמא שלכם חייבת ולא של גוים ושותפות גוי נמי פטור דהא עריסותיכם משמע כל העיסה שלכם ואם היה בחלק ישראל שיעור חלה הרי זו חייבת דהא כל שיעור עיסה שלו והוי כתרומה דשותפות גוי חייבת בחלקו של ישראל דלא בעינן שיעור להוציא תרומה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>המערב </b> קמח חטים וקמח אורז ושאור חטים לתוך עיסת אורז אם יש בהם טעם חלה חייבת בחלה דכל מידי דיהיב טעמא הוי חשיב וניכר בעירוב ברוב.
+
+Halakhah 12
+
+<b>עיסה </b> שנילושה במשקין ונאפת על ידי האש חייבת בחלה דלחם מיקרי דכיון דכתיב במצת פסח לחם עוני למעוטי מצה עשירה משמע דלחם מיהא איקרי וכתיב הכא באכלכם מלחם הארץ אי נמי דכתיב הכא חלה וכתיב התם וחלת לחם שמן מה להלן שמן וקרי לה לחם אף הכא שמן ושמן משבעת המשקין הוא אבל עיסה הנאפת בחמה או המבושלת בקדרה או הנאכל בלא אפייה פטורין שאין חייבת אלא עיסה שסופה להאפות לחם למאכל אדם כדילפינן. ואם התחיל בה לאפות פת והשלימה מעשה חמה נראה דלא מיחייבא מדאורייתא וכן קלי שלשו שאינו צריך אפייה נראה דאם אפאו פת דלא מיחייב מדאוריתא דבעינן עיסה שאינה ראויה להאכל עד שתאפה כדכתיב בקרא עריסותיכם וכתיב לחם. ובענין דכותח נמי נראה דהוו חיוביהו מדרבנן.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>כמה </b> שיעור עיסה שחייבת בחלה מלא העומר דכתיב ראשית עריסותיכם כדי עריסות מדבר דכתיב ביה מלא העומר וחמשת המינין מצטרפין לשיעור דכולהו הוו בכלל לחם דקרא כדילפינן מלחם דמצה דבא לידי חימוץ בדקו ומצאו שאין לך בא לידי חמץ ומצה אלא חמשת המינין בלבד ושאר המינין אינם באים אלא לידי סרחון. וכמה שיעור העומר שני קבין פחות חומש דהאיפה י"ח קבין כל קב כ"ד ביצים דהוו תל"ב ביצים וכתיב והעומר עשירית האיפה ואם כן הוי עומר מ"ג ביצים עישור ת"ל וחומש ביצה עישור שני ביצים ופחות מזה אם הפריש ממנה חלה הרי היא חולין דלא קבע לה קרא שם חלה ותרומה אלא בשיעור עומר שהוא עריסת מדבר ואם נתקבץ בסל שיעור חלה מפריש אותה מן הפת דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ מלמד שהוא מפריש מן האפוי ואם לא הפריש מן העיסה שהיה בה שיעור יפריש מן הלחם אפילו בלא צירוף דכתיב כתרומת גורן ואין התנור מצרפן לחלה דבאכלכם מלחם כתיב דמשמע בשעת אכילה.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>היו </b> הככרות נושכות כשיעור חלה חייבת בחלה דכיון דנושכות בעודו עיסה שראויה להתחבר ולעשות ככר אחד הוו כעיסה אחת. לוח שאין לה תוך הויא ספק אי מצרפה אי לאו.
+
+Halakhah 18
+
+<b>קמח </b> שלא רקדו חייב בחלה שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה אבל נטל המורסן וחזר לתוכו פטור' דכתיב עריסותיכם דרך עיסה ומכיון שנטל המורסן וחזר אין זו דרך עיסה.
+
+Halakhah 19
+
+<b>נחתום </b> שעשה עיסה לחלקה לשאור חייבת בחלה שאם לא תמכר יאפנה פת כלה כאחד אבל עיסה לחלקה בצק פטורה כיון דאינה מוכרה אלא מחלקה לעולם ימצא למי יחלק והרי אינה עיסה שלימה אלא כנשים שנתנו קמח לנחתום לעשות שאור דאם אין בשל אחד שיעור אף על פי שיש בכללן שיעור פטורה:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שתי </b> עיסות שיש בשתיהן שיעור ואין באחת מהם שיעור ונשכו זו בזו אם יש קפיד' בעירובן פטורים מן החלה ואפילו אדם אחד ומין אחד אין מצטרפות ואם אין קפידא מצטרפות דהא ראויות להעשות עיסה אחת וכולל קמח חמשת המינין ועושה להם עיסה מצטרפות כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>שתי </b> עיסות שאין בכל אחד מהם כשיעור ועיסה שאינה חייבת בחלה באמצע נושכת בזו ובזו אינם מצטרפות שהרי דבר הפטור מן החלה מבדיל ביניהם ואם היתה עיסה שבאמצע מחוייבת בחלה אלא שכבר הורמה או היתה ראויה להתחייב בחלה או שהיה קפידא בעירובה עם האחרות הרי שתי העיסות שבצדדין מצטרפות לחלה דכיון דעיסה שבאמצע הויא ממין החיוב לא מפסקה בינייהו ואף על גב שהפרישו מהם קודם צירוף אם נצטרפו אחר כך חייבים להפריש והראשונות דפחות מכשיעור אינם כלום כדילפי'.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>עיסה </b> שלא היתה לה שעת חובה כשהיו בעליה גוי ונתגייר והוסיף עד כשיעור חייבת שלא נדחית מעולם אבל פחותה מכשיעור של ישראל שהוסיף עליה עד כשיעור פטורה שהרי נדחית וגרע מעושה עיסתו קבין והשיבם או צירפם בסל דמיחייבי משום דראויות להעשות עיסה אחת אבל הכא דמעיקרא עשאה לחלק תו לא מיחייבא כשהשלימה לשיעור דהא היתה לה שעת חובה אלו לא עשאוה לחלק.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>עיסת </b> השותפין חייבת בחלה אבל שותפות גוי וחלקו והוסיף עד שהשלימה כשיעור של ישראל חייבת דלא היתה לה שעת חובה אפילו לא היה עושה לחלק ושל גוי פטורה דהוי כשעת חובה כיון שעשאה עם ישראל.
+
+Halakhah 11
+
+<b>נתן </b> שאור שלא הורם חלתה לתוך עיסה שהורמה מפריש מעיסה אחרת עליה ועל השאור ואם אין לו נעשה כולה טבל ונראה דהיינו מדרבנן דמדאוריתא בטלה ברובא ואין צריך להפריש עליה הואיל ואין בה כשיעור:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המפריש </b> חלתו קמח אינה חלה דכתיב ראשית עריסותיכם וגזל ביד כהן שעל מנת שתהא עיסתו פטורה נתנה לו והרי היא חייבת והקמח עצמו אם יש בה כשיעור חייבת כשיעשנה עיסה דכיון שלא פטרה היא עצמה אינה חלה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ומפרישין </b> חלה כשיתערב הקמח במים דמנתינת מים קרינא עריסותיכם ומפרישה מתחלת דבר הנילוש כדכתיב ראשית עריסותיכם ואם הפרישה על הקמח הנשאר ג"כ אפילו היא חמשת רבעי קמח מותר ונראה דמדאוריתא אפילו הפריש עיסת חלה על הקמח ולכשתעשה עיסה תתקדש מהניא אי אנשכה אחר כך בעיסה דדוקא קמח על קמח הוא דממעטינן מעריסותיכם אבל עיסה על קמח כיון שעשאה אחר כך ונשכה בה להשלימה לשיעור שפיר קרינא בה עריסה.
+
+Halakhah 3
+
+<b>לא </b> הפריש החלה מראשיתה אלא הניחה עד שלש וערב הכל אין בכך כלום דאפילו אחר אפיה מפריש מן הפת כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ומשתתגלגל </b> בחטין וכוסמין ותטמטם בשעורים ומיניו תתחייב העיסה בחלה והאוכל ממנה קודם הפרשת חלה חייב כאוכל טבל ולוקה עליה דדין חלה כדין תרומה שהרי היא קרויה תרומה וכתיב ולא יחללו וגו' אשר ירימו ויליף חלול חלול מתרומה דאית בה מיתה דימוע והקדש דאמרן לעיל דפטירי היינו בשעת חובתה דהיא שעת גלגולה אבל קודם או אחר כך חייבת כיון שבשעת חיובא לא היתה מדומעת או הקדש וכן הפקר ושל גוי דפטירי היינו כשהיו של הפקר או של גוי בשעת חיוב חלה דהיינו גלגולה אבל קודם או אחר כך חייבת כדאמר' וכן גר שנתגייר אזלינן בתר גלגול לענין חיובא דמשעת גלגול הוא דאיחייבא לה חלה ואף על גב דאף בתר אפיה ילפינן דחייבת היינו כדאתחיל חיובא משעת גלגול אבל אי לאו הכי לא כדאמרינן ואם ספק אם נתגלגלה קודם גירות אי לאו חייבת מספק דהוי ספיקא דאוריתא לחומרא אבל אין חייבין עליה חומש דהמוציא מחברו עליו הראייה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>עיסה </b> שנולד בה ספק טומאה קודם גלגול יגמרה בטומאה דכתיב משמרת תרומותי תרומה צריכה שימור ואין הטבל צריך שימור ומה אני מקיים ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן עשה שינתנו לכהן בכהונו וכאן הואיל ואי אתה רשאי ליתן לאהרן בכהונתו רשאי אתה לטמאותו:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות צ </b> לתת לכהן הזרוע והלחיים והקבה מכל בהמה טהורה שזובח דכתיב וזה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה בכל זמן ובכל מקום דהא מצות הגוף היא בחולין אבל לא במוקדשין דדבר הלמד מענינו הוא במה הכתוב מדבר בחולין דכתיב לעיל מיניה דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך וראשית הגז אינו נוהג במוקדשין דהא אסירא בגיזה כדכתיב לא תגוז בכור צאנך ומשום דהוה מייתינן לה בקל וחומר לחייב מוקדשין במתנות כיון דמחייבי בחזה ושוק איצטריך קרא דכתיב בחזה ושוק ואתן אותם לאהרן ולבניו לחק עולם לומר אין לו אלא חזה ושוק האמור בענין ולא דבר אחר במוקדשין אותם מיעוטא הוא.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ופדיון </b> על ידי מום קבוע שקדם משוי לה חולין גמורין וחייבה במתנות אבל על יד מום עובר שקדם ואחר כך הקדש נולד בה מום קבוע או שקדם הקדש למום פטורין מן המתנות אפילו אחר פדיון דכתיב בהו כצבי וכאיל ואין המתנות נוהגות בצבי ובאיל דכתיב אם שה.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ספק </b> בכור חייב במתנות ממה נפשך ואם נסתפק בשנים ולקח הכהן הא' השני פטור דעשאוהו כמי שזכה בו כהן ונתנו במומו שנולד לבעליו דהשתא ליכא מה נפשך דאי בכור הוא ליכא לכהן ביה מידי דהא יהבית ליה במתנה או מכרו במומו וספק מעשר נמי ליכא מה נפשך והמוציא מחברו עליו הראיה.
+
+Halakhah 4
+
+<b>בהמה </b> שאין עליה שום חיוב שנתערבה בחייבות במתנות אם כל בהמה מהם לאחר כולן פטורין דמוציא מחברו עליו הראיה ואם הם לאחד פוטר מתנות אחת מהם בלבד.
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b> חייב אלא בהמה טהורה כדכתיב אם שור אם שה. כלאים הבא מעז וכבש חייב במתנות דכתיב שור מה תלמוד לומר אם שור לרבות את הכלאים. וכוי אף על פי שהוא ספק מפרישין כל המתנות ולא סגי בחציין דאמרינן בריה בפני עצמה היא ורבייה קרא לשוייה כבהמה דכתיב אם שה לרבות את הכוי ולחלק לא צריך קרא דהא כתיב הזבח דמשמע אפילו זבח אחד. צבי הבא על העז הולד חייב בחצי מתנות דכתיב אם שה ואפילו מקצת שה והאי נמי בכלל ריבויי דכוי איתיה אלא דלא איתיה אלא במקצת. תיש הבא על הצביה הולד פטור דמספקא לן אי חוששין לזרע האב אי לא והמוציא מחברו עליו הראיה דחיישינן לזרע האב.
+
+Halakhah 6
+
+<b>השוחט </b> אפילו לרפואה חייב כיון דשחט שחיטה ראויה דאשחיטה הוא דקפיד קרא כדכתיב לשון זבח לא אאכילה וראוי לאכילה בעינן אבל אי אינה ראויה לאכילה פטור דכתיב ונתן לכהן לו ולא לכלבו.
+
+Halakhah 7
+
+<b>בהמת </b> שותפין חייבת דכתיב זובחי לשון רבים. הלוקח בהמה מדמי שביעית חייבת במתנות דלא ממעטינן מתנות אלא במוקדשין אבל שביעית אף על גב דבעי למיכליה בקדושת שביעית לאו מוקדשין הוי. כהנים פטורים דכתיב מאת העם ונתן לכהן ולויים הוו ספק אי איקרו עם והוו בכלל עם הקהל דכיפורים או לא והכא נמי כתיב מאת העם והמוציא מחברו עליו הראיה. כהן שהוחזק בטבחות חייב ליתן מתנות לכהנים אחרים דהוי כשוחט בהמות לישראל ואי לא הוחזק פטור דמימר אי זבני מנאי מוטב ואי לאו תהוי דידי ואית דסברי דאפילו הוחזק לא מיחייב דאוריתא הואיל ושלו הוא מוכר.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>השוחט </b> למי שהוא פטור פטור דשלוחו כמותו וכיון דמדכתיב זובחי הזבח אמרינן דמשמע אפילו כהן טבח ושוחט לישראל חייב הכא נמי ישראל לכהן פטור דאזלינן בתר בעליה והמשתתף עם כהן או נכרי נראה דמדאוריתא פטור דלא מרבינן מזובחי אלא שותפין ששניהם חייבין אבל כששותף אחד פטור האחר נמי פטור דכיון דלא מיחייב כל שיות שבו פטור לגמרי ואם היה הכהן שותף בראש או בזרוע או בקבה איפשר דחייב מדאוריתא במה שאין לכהן שותפות בו דכל חדא חשיבא מתנה באנפי נפשה והראש שלך וכולה שלי נמי אזלינן בתר חיוב' מדאוריתא וגר שנתגייר אזלינן בפרתו בתר שחיטה דאם נשחטה עד שלא נתגייר פטור ואי בתר הכי חייב דכתיב זובחי ונתן משעת זביחה איחייב וספק פטור דהמוציא מחברו עליו הראיה דאף על גב דהוי ספיקא דאוריתא כיון דלא רמיא איסורא עלייהו אלא ממונא אזלינן לקולא דמתנות לא טבלי דהא מובדלות הן.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>ואסור </b> לישראל לאוכלן אלא מרשות כהן כיון דכתיב ונתן לכהן עבר ואכלן או הוציאם מרשותו אינו חייב לשלם דכתיב זה דמשמע בעודן קיימות חייב ליתנן אבל אינם קיימות לא חייב הכתוב תשלומין ומשום דהוו נמי ממון שאין לו תובעים דנהי דכי איתנהו בעינייהו מיחייב משום מצוה כי ליתנהו בעינייהו אין כאן מצוה ולא דין ממון הילכך פטור לגמרי והקונה אותן מותר לאוכלן שהראשון הוא שגזלן ואין לכהן דין עם השני. מכר בני מעיה שהיו בה מתנות נותנן לכהן שהרי היה יודע הלוקח ששם המתנות וזה לא מכרן לקחו במשקל נותן המתנות לכהן ומנכה לטבח מן הדמים שהרי מכר לו דבר שאינו שלו ולעיל דאמרן דמותר לאוכלן הקונה היינו כשמכרן הם בעצמם בלא דבר אחר שהרי גזלן אבל כשמכרן עם בני מעים אפילו במשקל לא גזלן ולכך מנכה לו מן הדמים. ומשלח בשר לחברו שהיו בה מתנות אינו חושש שמא עבר זה וגזלן דדילמא נתן מעות לכהן ומקום שאין בו כהן מעלין בדמים דנתינה כתיב בהו ועליו ליתן לכהן.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>הרוצה </b> ליתן המתנות לכהן אחד יתן כדכתיב ונתן לכהן ואם רצה לחלק יתנם לארבעה דאם הוא מחלק האבר לשנים לא הויא נתינה מעלייתא ורחמנא אמר ונתן לכהן נתינה מעליא ואם היה שור מחלק לכל אחד כדי נתינה יפה.
+
+Halakhah 18
+
+<b>הזרוע </b> זה של ימין דכתיב הזרוע הידוע המיומן ומן הפרק של הארכובה עד כף של יד נקרא זרוע לחיים איקרו התחתונות עם הלשון דאלו של מעלה הוו מן הראש ויתנו לו בעורן ובצמרן דכתיב הלחיים ה' יתרא להביא צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים וקבה בחלב שעליה כדכתיב הקבה להביא חלב שעל גבה.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>כהנת </b> אפילו נשואה נותנין לה מתנות דכתיב כהן ומשמע אפי' כהנת כיון דלא כתיב בני אהרן למעוטי בנות אי נמי דכתיב ברישא הכהנים דמשמע ולא כהנות וכתיב נמי בסיפיה לכהן דמשמע מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ונותנין לבעל בגלל אשתו דהיא כגופו. ואין חללים בכלל כהנים דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן יכול חללים תלמוד לומר הכהנים יצאו חללים ואין במתנות קדושה כלל כדאמר'.
+
+Halakhah 21
+
+<b>כהן </b> יכול לזכות מתנותיו לאחר ואף על גב דלא אתו לידיה ומקבלם הישראל מישראל בשביל הכהן ואוכלן.
+
+Halakhah 22
+
+<b>לא </b> יחטוף הכהן המתנות דכתיב ונתן ולא שיטול מעצמו ואין הכהנים אוכלים המתנות אלא צלי בחרדל דכתיב למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות צא </b> ליתן לכהן הראשית הגז דכתיב וראשית גז צאנך תתן לו ולויים בכלל ישראל במצוה זו דמשום דכתיב עם הוא דמספקי' במתנות אבל הכא לא כתיב עם וכתיב תתן לו והיינו לכהן. ואין לראשית הגז שיעור מן התורה דכתיב ראשית גז וגו' ולא יהיב ביה קרא שיעור. ואינה נוהגת אלא בארץ בכל זמן דיליף נתינה מתרומה מה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא דהויא חובת קרקע אף ראשית הגז בחוצה לארץ לא ולא ילפינן הכי במתנות משום דמובדלות ועומדות אבל ראשית הגז מעורב עם חלקו של ישראל דומה לתרומה בחולין אבל לא במוקדשין דהא אסירי בגיזה ואי משום מקדיש גיזה עצמה דליגזוז וליפרוק וליתיב ליה לא ס"ד דכתיב ראשית גז צאנך תתן לו מי שאינו מחוסר אלא גזיזה ונתינה כדכתיב גז צאנך תתן יצא זה שמחוסר גזיזה פדיה ונתינה ואם הקדיש בהמה חוץ מגיזתה הא כתיב צאנך ואין זו צאנך אלא דהקדש. וכל שקבע מום קבוע להקדש ונפדו הוו כחולין גמורין וחייבין וכל שקדם הקדש או מום עובר להקדש ונפדו על ידי מום קבוע שנולד אחר כך פטור מראשית הגז דכתיב בפסולי המוקדשין לאחר פדיונן תזבח ואכלת בשר תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלבים.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואין </b> חייבים בראשית הגז אלא כבשים בלבד זכרים ונקבות דכתיב לעמוד לשרת דבר הראוי לשירות לתכלת דבגדי שרד והתם צמר בעינן ואין צמר אלא של רחלים כדכתיב ומישע מלך מואב היה נוקד גו'. היה צמר קשה שאינו ראוי ללבישה פטורין מראשית הגז דכתיב ומגז כבשי יתחמם לא מיקרי גז אלא בר חימום ואף על גב דדברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן גילוייא בעלמא הוא דגז כבשים מחמם כדכתיב ומגז כבשי יתחמם שאין זו מתנה אלא כדי ללבוש דשאר מתנות לשאר צרכיו.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>היה </b> הצמר שלהם אדום או שחור או שחום חייבים בראשית הגז דהני נמי מיקרי גז (וצמר) אבל גזז הצמר וצבעו קודם פטור מראשית הגז דקנייה בשינוי והוי כמזיק מתנות כהונה דפטור לגמרי אף מדמי צמר דכיון שפקעה מצותו ליכא חיובא דממונא גביה דהוי ממון שאין לו תובעים אבל הלבינו לא הוי שינוי דאכתי בעיניה הוא. התולש צמר רחלים בידו ולא גזז חייב דאע"ג דדייקינן לישנא דקרא דכתיב גז איפשר דכיון דאיצטרכינן להאי גז לגלויא דגז כבשי יתחמם כדאמר' לעיל לא דייקינן ליה לומר גז ולא תולש.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ראשית </b> הגז נוהג בכלאים ובכוי ובטרפה דהוו בכלל צאן וממילא ידעינן להו דכיון דליכא קרא למעוטי דאף על גב דבמתנות איצטריך קרא דאם אם לאיתויי כלאים וכוי היינו משום דכתיב שור ושה אבל הכא דלא כתיב אלא צאן כל כמה דלא מיעטינהו הוו בכלל צאן אבל הגוזז את המתה פטור דמתה לא הויא בכלל צאן ואיפשר נמי דמתה לאו דרכה בגזיזה אלא בתלישה והכא גז כתיב ואף על גב דתולש צמר רחלים אמרינן דחייב היינו משום דראוייה לגזוז דהוי דרכן אבל הכא [לא].
+
+Halakhah 8
+
+<b>והמפריש </b> ראשית הגז ואבד חייב באחריותו עד שיתן לכהן כדכתיב גז צאנך תתן לו עד שתתנהו הוא באחריותך. האומר כל גזותי ראשית דבריו קיימים דראשית כתיב ומשמע אפי' כל ראשית דבתרומה דבעינן שייריה ניכרין היינו משום דילפינן מחלה דכתיב בת מראשית דדרשינן ולא כל ראשית אבל הכא דלא ילפינן לא.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הלוקח </b> מן הגוי אחר שגזז פטור דגז צאנך כתיב והאי לאו צאן דידיה הוא אבל לקח צאן לגיזתן חייב דהואיל והגוזז ישראל והגיזות שלו קרינא ביה שפיר צאנך שאין החיוב אלא בשעת הגיזה. הלוקח גז צאן חברו אם שייר המוכר הוא חייב ואם לא שייר כלל הלוקח חייב דאמר ליה מוכר מתנה לכהן לא יהבי לך אבל אי שייר הא הויא גביה מתנה דכהן ואפילו שייר אצלו מין אחר נמי חיובא דגז הויא גביה מדאוריתא דכולהו מיני הוו בכלל צאן דקרא. גר שנתגייר ואין ידוע אם משנתגייר נגזזו צאן שהיו לו או קודם פטור דהמוציא מחברו עליו הראיה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>פחות </b> מחמש צאן אין חייבות בראשית הגז דצאנך מרובה משמע דאלו בכורה כתיב בכור שור אפילו חד וכן מתנות אם שור אם שה וכמה מרובה מדאוריתא חמש דכתיב וחמש צאן עשויות שמעשות את בעליהם ואומרות לו קום עשה מצוה חדשה שלא היה עליו בפחות מכן והיינו ראשית הגז דכתיב ביה צאן דמשמע מרובה ועליה גלי האי קרא דהאי מרובה הוו חמש כדאמרן ואי גיזת אחד מחמשתן פחות מי"ב סלע פטורות דכל פחות מכן לא גז מיקרי והרי אינן חמש.
+
+Halakhah 14
+
+<b>השותפין </b> חייבין בראשית הגז כשיש בחלק כל א' כשיעור אבל ליכא שיעור פטורין מראשית הגז דכתיב צאנך המיוחד לך דשותפות גוי אפי' לא כתב רחמנא צאנך ממעטינן ליה כיון דכתיב בריש קרא דגנך ולא של שותפות אפילו לא כתב אלא וראשית גז בלחוד משמע דקאי אלעיל דהיינו שלך ולא של שותפות.
+
+Halakhah 15
+
+<b>ראשית </b> הגז מצותה בתחלה כדכתיב ראשית ואם הפריש אפילו בסוף יצא דקרא דראשית לאו להכי אתא. התחיל לגזוז כשהיו אלו חמש צאן ומכר גיזתה אף על פי שכשגזז האחרונה כבר מכר גיזות הראשונות חייב דגז צאנך אמר רחמנא ובשעת גיזה כל אחד היתה שלו וכבר התחיל בחיוב וחייב לאחר כמה שנים כיון שהתחיל לגזוז בשעת חיובא אפילו שמכר הגיזות קודם גזיזת האחרונה כדאמרינן. ויש לו להפריש מן החדש על הישן כיון דמצטרפות לכמה שנים כדאמר' וממין גיזה על מין א' נמי דכולה בכלל איתנהו כדאמר'. היתה לו רחל וגזזה והניח גיזתה וקנה אחרת וגזזה והניח וכן עד חמש אין מצטרפות דברחל ראשונה לאו בר חיובא הוה.
+
+Halakhah 16
+
+<b>מי </b> שהיו לו גיזות רבות של ראשית הגז יתן לכהן משקל חמש סלעים שהוא כדי מתנה המועלת דכתיב תתן לו דמשמע כדי מתנה ואף על גב דמדאוריתא בכל שהוא מיפטר דלא יהיב ביה קרא שיעור אפילו הכי כשיש לו הרבה ומחלק יתן לכל אחד מתנה ראויה.
+
+Halakhah 17
+
+<b>ראשית </b> הגז חולין לכל דבר דכתיב וראשית גז צאנך תתן לו אין לי בו אלא מראשיתו ואילך משהופרש ונעשה ראשית הוא שלו אבל מעיקרא אין לו אלא שם אחד דהאי ראשית קרא יתירא הוא ואראשית דלעיל סמיך דה"ל למיכתב וגז צאנך ולפיכך נותנין אותו לכהנת אפילו נשואה כיון דלא כתיב מיעוט לבנות כדאמר' במתנות:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות צב </b> לפדות בכור בן וליתן פדיונו לכהן דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ובכור לאשה ולא לאיש דבפטר רחם תלה רחמנא וישראלית ולא כהנת כדכתיב פטר רחם בישראל.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואין </b> האשה חייבת לפדות את בנה שהחייב לפדות את עצמו חייב לפדות את בנו דכתיב תפדה וקרי תפדה לומר שאם לא פדאו אביו הוא חייב לפדות את עצמו ודרשינן תפד' תפדה כל שמצווה לפדות את עצמו כשהוא בכור ולא פדאו אביו מצוה לפדות אחרים והאשה שאינה מצווה לפדות עצמה דבניך כתיב ולא בנותיך אינה מצווה לפדות אחרים ואיהי מנ"ל דלא מיחייבא למפרק נפשה דאע"ג דכתיב בניך ולא בנותיך אימא בניך אב חייב לפדותו אבל בנותיך אין אב חייב לפדותה אלא היא תפדה עצמה לא ס"ד דכתיב פדה תפדה כל שאחרים מצוים לפדותו דהיינו אב מצוה לפדות את עצמו אם לא פדאוהו וכל שאין אחרים מצוים לפדותה דהיינו האם דכתיב בניך ולא בנותיך אין מצוה לפדות את עצמה לא פדהו אביו יפדה עצמו כדילפינן.
+
+Halakhah 3
+
+<b>הוא </b> לפדות ובנו לפדות יפדה עצמו תחלה ואם אין לו אלא כדי פדיון אחד יפדה עצמו דמצוה דגופיה עדיף. אין לו כדי לפדות ולעלות לרגל פודה בנו קודם דכתיב כל בכור בניך תפדה ואח"כ ולא יראו פני ריקם.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מצוה </b> זו נוהגת בכל מקום ובכל זמן [משום דהויא חובת הגוף] ובכמה פודהו בחמש סלעים כדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים בין בכסף בין בשוה כסף מן המטלטלין שגופן ממון דדיינינן להאי קרא בכלל ופרט [וכלל] ופדויו מבן חדש כלל בערכך כסף חמשת שקלים פרט תפדה חזר וכלל דאע"ג דהאי תפדה כתיב קודם לפרט אפ"ה דיינינן ליה בכלל ופרט וכלל ואי אתה דן אלא כעין הפרט דכל מקום שאתה מוצא שני כללות סמוכין זה לזה הטל הפרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל ואי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש כסף שהוא דבר המטלטל וגופו ממון אף כל שהוא כך יצאו קרקעות שאינם מטלטל' יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות כדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופם ממון אלא לראיה בעלמא ואם פדה באחד מאלו אין בנו פדוי כדאמר'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>כתב </b> האב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים בנו פדוי מן התורה לכשיתן שהרי נתן פדיונו. נתן לו כלי וקבלו הכהן בחמש סלעים בנו פדוי אעפ"י שאינו שוה דלדידיה שוה כיון שקבלו בכך. נתן חמש סלעים לעשרה כהנים בין בבת אחת בין בזה אחר זה יצא אעפ"י שלא הגיע ליד כהן אחד חמשה סלעים כיון שיצאו מידו חמשה סלעים לכהנים לפדיון בנו.
+
+Halakhah 8
+
+<b>רצה </b> הכהן להחזיר לו החמשה סלעים יחזיר דהא מתנה הוא דהדר ויהיב ליה ואם נתן אדעתא שיחזיר לו אין בנו פדוי דהוי כמו שלא נתן כלל ומתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה דלא תלה הכתוב אלא בפדיון והרי נפדה ואע"פ שהחזיר המעות כיון שנתנם במתנה גמורה ע"מ שיחזרם לו [יצא].
+
+Halakhah 9
+
+<b>כהנים </b> ולויים פטורין מפדיון הבן מק"ו אם פטרו פשוטיהן את בכורי ישראל במדבר דין הוא שלוי בכור לויות שלו יפקיע עצמו. וישראל הבא מן [הכהנת] והלויה פטור שאין הדבר תלוי אלא באם דכתיב פטר רחם בישראל והרי ברחם שיצא ממנו לאו דחיובא הוא אבל איעברה ישראלית מכהן או לוי בתר אב אזלינן דמשפחת אב קרויה משפח' ולא משפחת אם כדכתיב למשפחותם לבית אבותם והא ילפינן דכהנים ולויים פטורין מפדיון בכור אפילו מישראלית דהא ילפינן מק"ו שפטרו במדבר והתם היו ג"כ נשויים לישראליות ואפ"ה היו פוטרין של ישראל דהא אהרן לקח לו את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה ותלד לו את נדב ואת אביהוא את אלעזר ואת איתמר ואף על גב דאהרן לא היה במנין בניו היו במנין ופטרו של ישראל כדאמר' ולדורות מנ"ל שיפטרו בכורי כהנים ולוים דמהאי קל וחומר לא שמעי' אלא במדבר אמר קרא והיו לי הלוים והיו בהוייתן יהו ולא תימא פחות מבן חדש דלא אפקע קדושת בכור ישראל לא יפקע קדושת עצמן דכתיב הלוים הוקשו כל הלוים זה לזה להפקיע עצמן.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>לויה </b> המעוברת מגוי בנה פטור דלית ליה יחוס לגבי ישראל ושייך בן בתר אם ישראל טפי מבתר אבוה גוי ואף על גב דאיפסלה מתרומה מדין לויה לא מיפסלה אבל כהנת שנתעברה מן הגוי בנה חייב שהרי נפסלה דכתיב כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה ונעשית זרה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>כהן </b> שנולד לו בן חלל כישראל דמי וחייב בבכורה אלא שלאחר שלשים האב עצמו זוכה בפדיונו דהא כהן הוא וכיון דזכה הוא מורישו לבנו עם שאר נכסיו אבל מת קודם שלשים יום חייב הבן לפדות עצמו דהא לא איחייב אב מעולם אלא בן נתחייב לאחר מיתת אביו ואיחייב ליה למיתביה לכהן אחר.
+
+Halakhah 13
+
+<b>השפחה </b> שנשתחררה ונכרית שנתגיירה כשהן מעוברות וילדו הואיל ונולד בקדושה חייב דכתיב פטר רחם והרי פטרה רחמה בישראל ואם אין ידוע אם קודם שנתגיירה או אחר כך המוציא מחברו עליו הראיה.
+
+Halakhah 14
+
+<b>ילדו </b> ואחר כך נתגיירו וחזרו וילדו הרי זה פטור דאף על גב דזהו פטר רחמה בישראל הא ילדה קודם ופטר רחם קאמר רחמנא. כל נפל שאמו טמאה לידה הבא אחריו אינו פטר רחם ואם אין אמו טמאה לידה הבא אחריו בכור לכהן דלמאן דחשיב לידה ואמו טמאה וולד אחרון פטור דבפטר רחם תליא מילתא והרי ראשון פטר את הרחם אבל כל כמה דאין אמו טמאה לידה לא חשיב פטר רחם אלא הבא אחריו. נחתך העובר ויצא רובו אבר אבר או בן שמנה שהוציא ראשו והוא חי או בן תשעה שמת ויצא ראשו והחזירו ואח"כ יצא אחיו זה שילדה אינו פטר רחם שהרי פטרה בראשו של ראשון דראשו חשיב לידה משתצא פדחתו דכתיב גבי נחלה יכיר דהיינו הכרת פדחת. יוצא דופן והבא אחריו בדרכו שניהם פטורים הראשון שלא יצא מן הרחם והשני מפני שקדמו אחר.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>מאימתי </b> יתחייב בפדיון משישלים שלשים יום דכתיב ופדויו מבן חדש תפדה מת בתוך שלשים אפילו ביום שלשים או שנטרף דכתיב אך פדה תפדה יכול אפילו נטרף תוך שלשים יום תלמוד לומר אך חלק אינו חייב בחמש סלעים דבעינן בן חדש שלם דגמרינן חדש ממדבר דכתיב התם מבן חדש ומעלה דמשמע לאחר שלשים ושיהיה בר קיימא ואפילו הקדים ונתן יחזירו לו מת אחר שלשים חייב בפדיון דכיון שהיה בן חדש איתחייב ותו לא מפקע חיובא.
+
+Halakhah 18
+
+<b>מי </b> שפדה בנו בתוך שלשים יום אין בנו פדוי ואם אמר לו לאחר ל' יום בנו פדוי אפילו אין המעות קיימים דמשום דקדם ונתן לא גרע כיון שאמר שאחר שלשים יחול הפדיון אבל אי אמר מעכשיו אפילו הם קיימים לאחר שלשים אין בנו פדוי דבתוך שלשים לא שייכא פדייה אלא מתנה בעלמא הם.
+
+Halakhah 19
+
+<b>מי </b> שהוא ספק אם הוא חייב בפדיון אי לא פטור שהמוציא מחברו עליו הראיה אפילו בספיקא דאוריתא כדילפינן מקרא דמי בעל דברים יגש אלי'. מת האב קודם שלשים לא הוי ספק אלא חזקה שלא נפדה עד שיביא ראיה מת לאחר שלשים הוי בחזקת פדוי עד שיודיעוהו וחזקה ילפינן לה מדאוריתא.
+
+Halakhah 20
+
+<b>ילדה </b> אשתו ב' זכרים חייב בחמש סלעים דבכור קאמר רחמנא לא שנא ידיע או לא מת אחד מהם תוך שלשים פטור מת אביהם נתחייבו הנכסים ואם לא ירשו כלל מאביהן כל חד הוי ספק ופטור. נתן עשר סלעים בעד שני זכרים ומת אחד מהם תוך שלשים אם לשני כהנים נתן כל חד וחד מדחי ליה ואומר הריני מחזיק בם בשביל פדיון החי כיון דלא נודע למי נתן על אותו שמת וזכר שלא נודע אמו חייב כיון דממה נפשך הוי פטר רחם דהא לא בכרו שתי נשיו ואם ילדו שתי נקבות עם זכר או עם שתי זכרים הוי ספיקא. ובנשים שאחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו ב' זכרים הוו כדין אשה אחת שילדה זכר ונקבה כדאמר' לעיל ילדו נקבה בהדי זכרים הוי ספק.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>ואם </b> נתערבו ב' זכרים של שני אנשים זה נותן חמשה סלעים וזה נותן חמשה סלעים מת אחד מהם תוך שלשים אם לשני כהנים נתנו אינם יכולים להוציא מידם ואם לכהן אחד נתנו יחזיר לאחד (לא) בהרשאת חברו.
+
+Halakhah 27
+
+<b>ילדו </b> זכר ונקבה ונתערבו האבות פטורין דהמוציא מחברו עליו הראיה והבן חייב לפדות עצמו דהא בכור ודאי הוא וכן אשה שאין ידוע ממי נתעברה הבכור חייב לפדות עצמו. ילדו שתי נקבות בהדי זכרים פטורין.
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+<b>אחת </b> בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים זה שלא בכרה אשתו נותן החמש סלעים זכר ונקבה אין לכהן כלום שני זכרים ונקבה נראה דלא מיחייב מי שלא בכרה אשתו כלל כיון דאיפשר דילדה נקבה ואחר כך זכר:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות צג </b> לפדות פטר חמור וליתן פדיונו לכהן דכתיב ופטר חמור תפדה בשה וכתיב כל פטר רחם וגו' יהיה לך וגו' ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה בהמה טמאה האמורה כאן היא החמור המפורש במקום אחר ופטר חמור תפדה בשה. ומנ"ל דנפטרו כהנים מפטר חמור דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה וכל שאין בבכור אדם כגון לויים וכהנים הנפטרים מקל וחומר אינו בבכור בהמה טמאה. ואסור בהנאה עד שיפדה דכיון דהקפידה עליו תורה לאפקועיה לאיסוריה בשה ואפילו שלא בשיוויו דשה כתיב בין גדול בין קטן משמע דקודם פדיון אסור ולהכי אסור למוכרו כדי ליהנות מדמיו ואם מכרו דמיו אסורין דהא ילפינן דאסור ליהנות ממנו קודם פדיון ואם מת קודם פדיון או שערפו שהוא אסור בהנאה ואפילו אחר עריפה דכיון דמחיים מיסר אסיר לא פקע איסורו במיתתו ולא תימא דעריפה במקום פדיה מה פדיה מתרת אף עריפה מתרת דנאמר כאן עריפה ונא' בעגלה ערופה מה להלן אסור כדכתיב וערפו שם אף כאן אסור. נתן פטר החמור עצמו לכהן אסור לכהן שיהנה ממנו כיון דילפינן דאסור בהנאה דלא זכה תורה לכהן אלא הפדיון אבל הוא באיסוריה קאי כל כמה דלא נפדה. הפריש פדיון פטר חמור ומת השה קודם שיתננו לכהן אינו חייב באחריותו כפדיון מעשר שני דאם אבד אינו חייב באחריותו דההוא כסף חייביה רחמנא לאכול בירושלם והא אזל ליה ויתן הנבלה לכהן להנות בה מת פטר חמור אחר שפדהו יתן הטלה לכהן דמעידנא דאפרשיה לטלה קם ליה ברשות כהן ופטר חמור פדוי. מאימתי חייב לפדותו משיולד ועד שלשים יום ואחר כך אם רצה לערפו ערפו ואם רצה לפדותו פודהו דכתיב ופטר חמור תפדה דמשמע משעה שפטר תפדה ואם לא תפדהו אח"כ וערפתו:<br><b> מצות צד </b> לערוף פטר חמור אם לא רצה לפדותו דכתיב ואם לא תפדה וערפתו ושתי מצות אלו נוהגות בכל מקום ובכל זמן [משום דהויא חובת הגוף] ומצות פדיה קודמת למצות עריפה דכתיב ואם לא תפדה וערפתו. והעריפה היא בקופיץ מאחוריו כדכתיב וערפתו מן העורף ואין ממיתין אותו בדבר אחר דאין דרך עריפה אלא בקופיץ מאחוריו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> פודין אלא בשה חי ולא טרפה וכלאים דכתיב הכא שה וכתיב בפסח שה מה להלן פרט לכל השמות הללו דאינו בא עגל וחיה דכתיב שה מן הכבשים ומן העזים ולא שחוט דבעינן שחיטה לשם פסח וכלאים נמי לא דאין קרבין לגבי מזבח דכתיב שור וכבש פרט לכלאים וכוי נמי לא הוי כבש ועז וטרפה אינו ראוי לפסח כיון דאסירא באכילה ולא תימא כיון דילפינן מפסח אם כן מה להלן זכר תמים ובן שנה אף כאן דכתיב הכא תפדה תפדה ריבה אפילו נקבה ובעל מום ובן שתי שנים דשה נינהו. נדמה אין פודין בו ואם פדה פדוי דהוי ספיקא דאוריתא אי הוי ככלאים דאין פודין בו או דילמא כלאי' הוא דאין פודין בו הא נדמה פודין בו. ואין פודין בבן פקועה דגבי פסח פסול דכתיב כי יולד פרט ליוצא דופן וילפינן שה שה כדאמר' ולא בפסולי המוקדשים דכתיב בהו כצבי וכאיל דכתיב רק בכל אות נפשך וגו' ובפסולי המוקדשים מדבר מה צבי ואיל אין פודין בו דהא אינו שה כדאמר' אף פסולי המוקדשין אין פודין בהם פודין בכל שה כדאמר' דתפדה תפדה ריבה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>שה </b> שלקחו מדמי שביעית אין פודין בו את הודאי דלאוכלה אמר רחמנא ולא לסחורה ונמצא זה קונה חמור בפירות שביעית שאינו ראוי לאכילה אבל פודין בו את הספק כיון שמפריש טלה והוא לעצמו שאינו נותנו לכהן לאו סחורה היא. אם אין לו שה לפדותו פודהו בשיוויו ונותן דמיו לכהן דלא חמיר מהקדשות ולא אמרה תורה שה להחמיר עליו אלא להקל עליו שפודה בשה שלא בשיוויו כדאמר'. והפודה פטר חמור של חברו הרי זה פדוי והחמור לבעליו דלא מצי כהן לזבוני ליה להאי פודה ופדיונו פדוי לבעלים וזה הניח מעותיו על קרן הצבי.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>כהנים </b> ולויים פטורים מפטר חמור דכתיב בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמ' טמא' והפטור מבכור אדם כדילפי' לעיל פטורין מבכור בהמה טמאה.
+
+Halakhah 15
+
+<b>הלוקח </b> עובר חמורו של נכרי או מוכרו לו פטור דאינו קדוש הואיל ויש חלק לגוי בו או באמו דכתיב הקדשתי לי כל בכור בישראל אבל לא באחרים והאי קרא אכולהו בכורות קאי כדכתי' מאדם עד בהמה ושותפות נכרי נמי באם או בבכור אפילו באבר אחד כיון שעושה אותו בעל מום הרי זה פוטר דכתיב כל בכור בישראל וכל משמע למלויי אתא עד דליהוי כוליה דישראל ואמו נמי בעינן כל מקנך תזכר אם כל המקנה שלך תזכר אם יהא שלך זכר תקדישהו כדמתרגמינן דוכרין תקדיש ואף על גב דהאי קרא בפטר שור ושה כתיב אפילו הכי כיון דבעינן ביה כולו לישראל לאפוקי שותפות גוי בין בכור בהמה טהורה בין בטמאה כדילפינן מכל בכור בישראל דקאי אכולהו כדאמר' ה"נ באמו גלי טהורה לטמאה דשותפות באם נמי פטור אפי' באבר אחד כבכור גופיה דאי הוי בעל מום נהי דהוה ראוי לכהן אלא כיון דאין ראוי למזבח מיפטר ואם כשיחתך חלק הגוי לא יהיה בעל מום חייב דלאו שותפות גוי אית ביה כיון דאין השותפות מגיע לעשותו בעל מום וכן המקבל חמור מן הגוי או נכרי שקבל ממנו הכל פטור דכתיב פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה עד שיהיה הכל בישראל. גר שנתגייר ואין ידוע אי קודם ילדה חמורו או אחר כך הויא ספיקא דאוריתא וצריך לערוף או לפדות והשה שלו דמוציא מחברו עליו הראיה.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>פרה </b> שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטור דכתיב ופטר חמור תפדה בשה ופטר חמור שני פעמים אחד בקדש לי כל בכור ואחד בראה אתה עד שיהא הילוד חמור שהיא האם והנולד חמור שהוא דומה לאמו ואם יש בו מקצת סימני חמור חייב בבכורה שהרי דומה לאמו ולא מיעט קרא אלא אינו דומה כלל.
+
+Halakhah 19
+
+<b>חמורו </b> שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן טלה לכהן דממה נפשך חד פטר את הרחם תחלה והוי בכור דאי איפשר לצמצם ואף על גב דקודם שיצא כולו יצא אחיו וחצץ בינו ובין הרחם וכתיב פטר כל רחם עד שיפטור הרחם אפילו הכי מין במינו הוא ומין במינו אינו חוצץ כדילפי' בעלמא ומהכא נמי איפשר דילפינן לה להא מילתא דמין במינו אינו חוצץ דכיון דבעינן פטירת כל רחם כדכתיב פטר כל רחם וקים להו לרבנן דאי איפשר לצמצם וקודם שיצא כולו יצא אחיו וחצץ משמע דמין במינו אינו חוצץ דאי חוצץ לא הוי פטר כל רחם כדאמר'. ילדה זכר ונקבה הוי ספיקא דאוריתא ומפריש טלה ואינו צריך ליתנו דהמוציא מחברו עליו הראיה. ובשתי חמוריו שלא בכרו אינו נותן אלא על הודאי ואינו צריך אפילו הפרשה כל שיש בו ספק ספקא דחד ספק הוא דאמרי' דהוי דאוריתא לא שתי ספקות. אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שתי זכרים והלוקח חמור מן הגוי ואין ידוע אם בכרה ואם לאו הוי ספיקא ומפריש טלה לעצמו כדאמ'.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>השה </b> שפודין בו מפקיע קדושת החמור אבל לית ביה שום קדושה וחל קדושת מעשר עליו ואפילו ודאין שנפלו ליד ישראל הוו חולין כדאמר'. ויש במצות הלכות אלו איסורין דרבנן סמוכים אלאו דלא תסור ואעשה דושמרתם את משמרתי לעשות סייג לתורה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e5a13947d8ab1163bcbc4fb50e5305745bb0f2ff
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,728 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Gifts to the Poor
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מתנות עניים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מתנות עניים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות עד </b> להניח פאה מהתבואות והאילנות דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם אחרי זכרו הפאה וכשם שמניח פאה בשדה כך מניח באילנות כשאוסף פירותיהם יניח מעט לעניים דכתיב ובקוצרכם אין לי אלא תבואה שדרכה להקצר קטנית מנין תלמוד לומר ארצכם אילנות מנין תלמוד לומר שדך דקראי יתירי דרשינן לרבות דהוה מצי למיכתב ובקוצרכם לא תכלה פאה ולא יותר ואית דסברי דלא מיחייב בפאה מן התורה אלא תבואה דשייכא בה קצירה ותירוש ויצהר דהוא כרם וזית דדרשינן להו מדכתיב אחריך ולא נהירא דקראי יתירי הוא דדרשינן כדאמרי'. ואחד הקוצר ואחד התולש צריך להניח פאה דאין לי אלא הקוצר מנין אף התולש ת"ל קציר מנין אף העוקר ת"ל קצירכם וזה שמניח בקמה נקרא פאה כדכתיב פאת שדך:<br><b> אזהרת קסו </b> שלא יכלה פאת שדהו דכתיב לא תכלה פאת שדך בקוצרך דמשמע דצריך להניח מן הקמה עבר וקצרה כלה נותן מן הכרי ואפילו אפאו פת נותן ממנו פאה לעניים דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ונתינתו היא מצות עשה כדכתיב לעני ולגר וגו' ולדעת הרב ז"ל דפסיק כרבי ישמעאל שנותן מן הפת משום דשקיל וטריא תלמודא בטעמיה נראה דאף על גב דנימא דשינוי קונה מפקינן חיובא דפאה אפילו מן הפת מדכתיב תעזוב יתירא דתרי כתיבי חד בקדושים תהיו וחד בשור או כשב. אבד כל הקציר או נשרף הרי זה לוקה דמעתה אינו יכול לקיים עשה שבה שניתק לו:<br><b> מצות עה </b> להניח לקט והוא השבלים שנופלות בשעת הבציר אלא יניחם לעניים כדכתיב ולקט קצירך וגו' לעני ולגר תעזוב אותם:<br><b> אזהרת קסז </b> שלא ילקט הלקט דכתיב ולקט קצירך לא תלקט ואם עבר ולקטו אפילו אפה ממנו פת נותן לעניים דכתיב נמי תעזוב יתירא אבדו או נשרף לוקה שהרי אינו יכול לקיים עשה שניתק לו:<br><b> מצות עו </b> לעזוב פרט הכרם כדכתיב ופרט כרמך וגו' לעני ולגר וגו':<br><b> אזהרת קסח </b> שלא ילקט פרט הכרם דכתיב ופרט כרמך לא תלקט וגו':<br><b> מצות עז </b> לעזוב עוללות הכרם כדכתיב וכרמך לא תעולל לעני ולגר תעזוב אותם:<br><b> אזהרת קסט </b> שלא יעולל הכרם כדכתיב וכרמך לא תעולל:<br><b> מצות עח </b> להניח עומר השכחה דכתיב ושכחת עומר בשדה לגר ליתום ולאלמנה יהיה:<br><b> אזהרת קע </b> שלא ישוב לקחת השכחה דכתיב ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו עבר ולקח את כולן אפי' עשאו פת נותן לעניים דבכולהו כתיב תעזוב או יהיה יתירא ואם קיים עשה שבהם [אינו] לוקה שהרי הוא ניתק לעשה כשיוכל לקיימו. וכשם שהשכחה בעמרים כך השכחה בקמה שאם שכח מקצת הקמה ולא קצרה הרי זו לעניים דכתיב בשדה לרבות שכחת קמה. וכשם שהשכחה בתבואה וכיוצא בה כך יש שכחה לאילנות כולם כדכתיב כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך וה"ה לשאר אילנות שיש להם שכחה כזית דכתיב ביה אחריך דהיינו שכחה שהיא מאחריו וגמר כרם אחריך אחריך מזית דכמו שיש באחריך דזית שכחה הכא נמי בכרם והוא הדין בשאר אילנות דאיתנהו בפאה כזית דכתיב ביה לא תפאר לא תטול כל פריו ה"נ איתנהו בשכחה כותיה נמצאת למד שארבע מתנות לעניים בכרם הפרט והעוללות דכתיבי בגופיה והפאה דדרשינן כולהו אילנות משדך יתירא והשכחה דילפי נמי כולהו אילנות מזית דכתיב ביה אחריך דהיינו שכחה כדאמרי'. ושלש מתנות בתבואה הלקט דליתיה אלא בתבואה שדרכה להקצר וכתיב ולקט קצירך והשכחה נמי כדכתיב ושכחת עומר דהיינו בתבואה והפאה דכתיב ובקוצרכם לא תכלה פאת שדך ושתים באילנות פאה דכתיב שדך יתיר לרבות כל האילנות ושכחה דילפינן מזית כדאמ'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> במתנות עניים טובת הנאה לבעלים אלא עניים באים ונוטלים בעל כרחן של בעלים והיינו כגורן כדילפינן גבי מעשר עני לקמן פרק ו'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> גר האמור במתנות עניים הוא גר צדק דכתיב במעשר עני דהוי ממתנות עניים ובא הלוי והגר מה לוי בן ברית אף גר בן ברית ואף על פי כן אין מונעין אותם מפני דרכי שלום.
+
+Halakhah 10
+
+<b>פסקו </b> העניים מלחזר אחריהם הנשאר מותר לכל אדם שאין גופו קדוש כתרומה ולא נאמר בהם ונתן לעני אלא תעזוב אותם ואינו מצווה לעזוב אותם לחיה ולעופות דלעני תעזוב כתיב ומותר לכל אחר זמן המפורש בכל דבר. כל מתנות אלו אינם נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל כתרומות ומעשרות דכתיב קציר ארצכם וכתיב קצירך בשדך ומדברי סופרים הוו נמי בחוצה לארץ.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>שיעור </b> הפאה מן התורה אפילו שבולת אחת שהרי לא כלה פאת שדהו וכתיב לא תכלה פאת שדך ומדרבנן אחד מששים ולפעמים יותר:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> אוכל שגידולו מן הארץ ונשמר ולקיטתו כאחד ומכניסין אותו לקיום חייב בפאה דכתיב קציר מה קציר מיוחד שהוא אוכל יצא מה שאינו אוכל כאסטיס וקציר הוא מה שיש לו שורש בארץ כדכתיב קציר ארצכם יצאו כמהין שאין להם שרש בארץ כשאר פירות וסתם קציר נשמר וכתיב נמי לעני ולגר תעזוב פרט להפקר שהוא נעזב כבר ועוד שדך כתיב יצא הפקר שאינו נשמר וסתם קציר מתבשל ונקצר ביחד ולקיטתו כאחד יצאו תאנים וכיוצא בו וסתם קציר מכניסו לקיום יצאו ירקות אותם שאין מכניסין לקיום.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>קרקע </b> כל שהוא חייב בפאה דכיון דלית שיעור לפאה מדאוריתא אם כן קרקע כל שהו יניח פאה שבולת אחד מדאוריתא אפילו שהיא אחת מחמשה שבלים שבשדה ושדך נמי כל שהו משמע ואפילו שהיתה של שותפין דכתיב קציר ארצכם אפילו של רבים.
+
+Halakhah 4
+
+<b>חובת </b> הפאה אינה אלא כשנתחייב משעת הקמה אבל קצרה לעצמו מי שאינו חייב הרי זו פטורה דכתיב ובקוצרכם עד שתהיו אתם הקוצרים ואם נשאר ממה שקצרו ליסטים וקצרו הוא אינו חייב אלא על מה שקצר. קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל דהוי כאלו לא מכר אלא מה שנשאר בשדה אחר שיוציא הפאה וכן הפודה מיד הגזבר או קצר חציה והקדישו יתן מן הנשאר על הכל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כרם </b> שבוצר ממנו מעט מעט מכאן ומכאן למכור בשוק אינו נותן פאה אלא ממה שבוצר לגת כפי מה שהוא נשאר. וכן קוטף מלילות מעט מעט אפילו לביתו אפילו שכל שדהו קטפו כן פטור מלקט שכחה ופאה דלא הוי מכניסו לקיום כיון דמוכרו לשוק מעט מעט או אוכל בביתו המלילות ולאו לקיטתן כאחד הוי כיון שאינו בוצר מרוח אחת ובלקט כתיב לקט קצירך ודרשינן ולא לקט קיטוף ומן השכחה נמי פטור [דכתיב נמי כי תקצור קצירך בשדה ושכחת עומר וגו' (דברים כד, יט)]. ובכרם דאמרינן דבוצר לשוק פטור הוא הדין לבית לאכול מיד כיון שבוצרו מעט מעט דלא הוי לקיטתו כאחד אלא משום סיפא דאפילו לשוק אם בצרו מרוח אחת נותן פאה מן המשומר על הכל נקט לה דכל מה שבוצר או קוצר מעט מעט לא הוי דומיא דקציר דלקיטתו כאחד. כל השדה כולה אין חיוב פאה לקוצר אלא אחר שהביאה שליש וכן בפירות האילן דלא מיקרי תבואה ופרי אלא בהבאת שליש דכתיב ועשת את התבואה לשלש השנים אל תיקרי לשלוש אלא לשליש כלומר עשייתה היא כשהיא בשליש בישולה וזתים וענבים הוו תבואה דתרוייהו בכלל תבואת יקב נינהו. אי נמי מדכתיב מקץ שבע שנים וגו' שנת השמטה שמינית היא אלא לומר לך דכל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ראש השנה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית דקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ראש השנה ואית דילפי' מדכתיב תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ומצמיח יצא פחות משליש שאינו מצמיח.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>המקדיש </b> שדהו קמה ופדאה קמה חייבת בפאה דאכתי לא מטא זמן חיובא עד שעת קצירה והרי היא בידו אבל קצרה גזבר ופדאה פטור שבשעת חיוב היתה קדש דפטור מן הפאה דמקרא דממעטינן קציר גוים ממעטינן נמי קציר הקדש דלאו קצירך הוא לא בפאה ולא בשכחה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>נכרי </b> שקצר ונתגייר פטור מן הפאה דבפאה ובשכחה ממעטינן קצרוהו גוים ובשכחה נמי אמרינן בשדה לרבות שכחת קמה הילכך זה שהיה גוי בשעת קצירה [או] בשעת עימור אעפ"י שנתגייר דאת שיש לו שכחת קמה דמרבינן מבשדה יש לו שכחת עומרים דכתיב בקרא ושכחת עומר בשדה את שאין לו שכחת קמה כזה שהיה גוי בשעה שקצרה אין לו שכחת עומרים אפילו נתגייר כדאמר' ולקט נמי אימעיט מקרא דובקצרכם פרט לשקצרוהו גוים דכתיב נמי גבי לקט כדכתיב ובקוצרכם וגו' ולקט קצירך לא תלקט קצרוה פועלים גוים לישראל חייב דקצרכם קרינא ביה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>מי </b> שקצר כל הקמה נותן מן השבלים ואפי' דשו אותם נותן פאה ואינו צריך לעשר כיון שלא גמר מלאכתו דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שידך וידו שוים ומהאי קרא נמי פטרינן פאה ממעשר דאי לאו האי קרא הוה מחייבים להו לעניים דכיון דזכי להו רחמנא בהאי שדה תבואת זרעך קרינא ביה ואם הוסיף נמי על שיעור הפאה פטור מן המעשר כיון שנותנו בתורת פאה הוי כדין פאה קודם מירוח ונראה דמיירי כשנתן הכל בבת אחת דאם כבר נפטר מן הפאה ואחר כך בא להוסיף עליה לא מיפטר התוספת לבדק הבית עד שיופקר לעניים ולעשירים כשמטה. אי נמי אפילו נפטר כבר מן הפאה כל מה שמוסיף משום פאה עד שלא נתמרח פטור אף על פי שאין מפקיר אלא לעניים כדאמרינן בירושלמי דמתניתין בית שמאי היא דאמר הפקר לעניים הפקר גמר מלאכתו מעשר ונותן לו כיון שנתמרח.
+
+Halakhah 12
+
+<b>אין </b> מניחין אלא בסוף השדה כדמשמע לשון פאה שהוא סוף אבל בתחלה ובאמצע נמי קדשה ופטורה נמי מן המעשר דמרבינן לה מדכתיב לקצור דמשמע אפילו יש לו קמה לקצור ומן התורה פטור מלהניח עוד פאה בסוף שדהו דהא בתחלה ובאמצע נמי פאה הויא כדאמר' ולפיכך בעינן דעתו של בעל הבית אם הניחוה פועלים בסוף.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>הפאה </b> של כל דבר הנקצר ופאת כרם ואילנות נתנת במחובר לקרקע דכתיב לא תכלה פאת שדך בקצרך מכאן שהפאה נתנת במחובר לקרקע יכול אפילו בדלית ובדקל תלמוד לומר קציר מה קציר מיוחד שהקטן מושל בהם כגדול יצאו דלית ודקל שאין הקטן מושל בהם כגדול ואית דבעי נשמעינה מן הדא דכתיב תעזוב הנח לפניהם תבואה בקשיה תלתן בעמיר יכול בדלית ובדקל כן תלמוד לומר אותם ומה ראית לרבות אלו ולהוציא אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני מה שאין בו סכנה ומוצא אני את שיש בו סכנה שאפילו תשעים אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעים שאמר כהלכה ומחייבין בעל הבית להוריד להם דאותם כתיב כדאמר.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>עני </b> שנטל פאה וזרק על השאר או שנפל או פירס טליתו עליה מה שנטל הוא שלו מן התורה וכן בלקט ושכחה. עני שלקט לעני אחר זכה דמגו דזכי לנפשיה אי בעי זכי נמי לחבריה אבל עשיר לא דתרי מגו לא אמרינן וכתיב נמי הכא לא תלקט לעני ודרשינן סמוכים לא תלקט אתה לצורך העני משמע דהוא לאו עני הוא וכן בעל הבית אפילו הוא עני אין יכול לזכות לעני פלוני דהא לא מצי זכי לנפשיה דכתיב לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו דאי בעל שדה הוא יניח פאה ותרתי שמעינן מהאי קרא לרבנן דרבי אליעזר וכן בלקט ושכחה מטעמא דאמרן ומציאה נמי אינו זוכה עד שיגיע לידו אם לא כשזכה לו חברו דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו מגו דמצי זכי לה לנפשיה אבל לקט ושכחה ופאה העשיר ובעל הבית דלא מצי זכי לנפשיה לא זכי נמי לחבריה כדאמר':
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> מניחין פאה משדה לחברתה דכתיב שדך לחייב על כל שדה ושדה ואם הניח פאה משדה לשדה אינה פאה וחייב במעשר כשיגמר מלאכתו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>היתה </b> שדהו זרועה מין אחד והיה הפסק בתוך השדה אחד מכל אלו הדברים המפסיקין הרי זו כשתי שדות ונותן פאה מצד זה לעצמו וזה לעצמו אבל מה שאינו הפסק לא חשיב אלא כשדה אחת ונותן פאה אחת לכל כיון שהוא מין אחד ואפילו עשאו שתי גרנות מניח פאה אחת דבשדה תליא מילתא כדכתיב שדך וכיון דהוי מין אחד חשיב הכל שדה אחת אע"ג דעשאו ב' גרנות אבל זרעה ב' מינים אפילו עשאה גורן אחד נותן פאה למין זה ופאה למין זה דכיון שהם ב' מינים משוו ליה לשדה ב' שדות. זרע ב' מיני חטים או שעורים אם עשאו גורן אחד גלי אדעתיה דחשיב ליה כמין אחד ואינו חייב אלא פאה אחת ואם עשאו ב' גרנות חשיב ליה כשני מינין ונותן ב' פיאות ודבר זה הלכה למשה מסיני.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>האחין </b> שחלקו נותנין שתי פיאות דלכל חד וחד קרינא ביה שדך חזרו ונשתתפו נותנין פאה אחת כדילפי' לעיל דשותפין חייבים בפאה דכתיב קציר ארצכם אפי' של רבים. שותפים שקצרו חצי שדה וחלקו זה שלקח הקציר אינו מפריש כלום דחובת הקציר בקמה כדאמר ואע"ג דמרבי' מדכתיב לקצור דקדשה נמי פאה בתחלה ובאמצע אפ"ה כיון שלא פירש דסתמא הוי בסוף דמצותה בסוף כדמשמע פאה לשון סוף ומי שלקח הקמה אינו מפריש אלא על חלקו דכיון דחלקו לא קרינא ביה שדך אלא בזה שקצר דלא הוי כמוכר חצי שקצר דחייב בסוף לתת פאה על הכל דהתם כל השדה שלו. חזרו ונשתתפו כל אחד מהם מפריש מחלקו שבקמה על חלק חברו שבקמה אבל לא חצי שנקצר דהא מיפטר מפאה כדאמרינן ואע"ג דחזרו ונשתתפו נראה דלא מיחייבו להפריש מן הקמה אלא כפי שיעורה שהיה עתה אלא שאם רצה להפריש על הכל לא יפריש על מה שנקצר שהרי הוא פטור כדאמר' ואין עליו דין פאה להפטר ממעשרות אלא כל אחד מהם יפריש על חלקו ועל חלק חברו שבקמה ונמצא שהפריש על כל השדה ויש לו דין פאה להפטר מן המעשרות דהוי תוספת פאה דפטור נמי כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 17
+
+<b>שדה </b> שהגיע חציה ע(ל)[ד] שליש דמיחייבא בפאה והתחיל לקצור מחצי זה וקודם שהשלים לקוצרו הגיעה כולה לשליש וגמר החצי הראשון שהגיע בתחלה הרי זה יפריש מן הראשון על האמצעי ומן האמצעי על הראשון שהם החצי הראשון שנגמר קודם דחשיבי שדה אחת ומן האמצעי על האחרון נמי כיון שהגיע האחרון על שליש קודם שקצר האמצעי אבל לא מן הראשון על האחרון דכשקצר הראשון אכתי לא מטא אחרון לחיוב פאה שלא הגיע לשליש ומן האחרון על האמצעי נראה דיכול נמי להפריש דהא חשיבי שדה אחת.
+
+Halakhah 18
+
+<b>המוכר </b> שדהו מקומות מקומות לאנשים הרבה כל אחד נותן פאה ממה שלקח דלכל חד קרינא ביה שדך ואם התחיל הוא לקצור ומכר ושייר נותן פאה הראויה לכל דכיון דהתחיל לקצור נתחייב בכל כדכתיב ובקצרכם את קציר ארצכם דמשמע מעידנא דאתחיל לקצור איתחייב ליה בכוליה ואם מכר קודם לא איתחייב אלא הלוקח מפריש על מה שלקח דשדך קרינא ביה ובעל השדה על מה ששייר.
+
+Halakhah 19
+
+<b>שדה </b> אילן אין מפסיק בה אלא גדר גבוה שלא יהו מעורבין פארות האילנות דאי הן מעורבין חשיבי כולהו כשדה אחת ונותן פאה אחת לכל.
+
+Halakhah 20
+
+<b>שנים </b> שלקחו אילן אחד נותנין פאה אחת דכתיב קציר ארצכם כדאמר לקח זה צפונו וזה דרומו כל אחד נותן פאה לעצמו דהא לכל חד קרינא שדך דשדה כל שהו חייב בפאה בפני עצמו.
+
+Halakhah 21
+
+<b>החרובים </b> כל הרואין זה את זה חשיבי כשדה א' ונותן פאה א' על הכל והזתים כל שברוח אחת מרוחות העיר.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>המידל </b> שהוא מעט מכאן ומעט מכאן לשוק אינו נותן פאה לזה שהידל ואם לביתו נותן מן המשואר על הכל דהאי דאמרינן לעיל דאפילו לבית כשבוצר מעט מעט אינו נותן פאה מן המשואר על הכל היינו כשמכניסו לבית לאכול מיד דומיא דמוכר לשוק אבל כשמכניסו לבית לקיום נראה דחשיב לקיטתו כא' כיון דהוא בבית:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אי </b> זהו לקט זה הנופל מתוך המגל או מתוך היד כשקוצר דכתיב ולקט קצירך אבל מה שנופל מאחר המגל מכח תנועתה ומאחר היד מחמת נדנודה אינו לקט שהרי לא נפלה מחמת קצירה וכתיב לקט קצירך. ושבולת אחד או ב' הוא דהויא לקט דכתיב לעני לגר חד לעני וחד לגר וג' אינם לקט.
+
+Halakhah 2
+
+<b>היה </b> קוצר בלא מגל הנופל מתוך ידו אינו לקט דלא הוי קצירה אלא במגל אלא א"כ הוא תולש דבר שדרכו בכך דקרינא ביה שפיר קצירה הכהו קוץ ונפל מתוך ידו לא הוי לקט דכל הנופל מחמת אונסו ממעטי' ליה מדכתיב לקט קצירך אין לקט אלא מחמת קציר.
+
+Halakhah 3
+
+<b>שבולת </b> שנקצרו כל סביבותיה ואין ראשה מגיע לקמה הוי לקט לעניים דחשבי לה כאלו כבר נפלה מתוך המגל אבל ראשה מגיע הרי היא כאלו היא תוך המגל כיון שיכול לקוצרה עם הקמה ופנימית נמי מצלת לחיצונה והוו תרוייהו כאלו הם תוך המגל כדאמר' ואית דסברי דמשום שכחה נגעו בה דמגיע לקמה לא קרינא בה לא תשוב לקחתו ואם אינו מגיע הוי (בכלל) [בבל] תשוב והשבלים שבקש הרי הן של בעל הבית.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>הרוח </b> שפזרה את העומרים נותן ד' קבין תבואה לכל בית כור שהוא שיעור שראוי ליפול בשעת קצירה. וכשהגדיש על השדה שקונסין אותו מדרבנן כל השבלים שהן נוגעות בארץ כלם פטורות מן המעשר כדין לקט דאוריתא דהפקר ב"ד הפקר כדדרשינן מדכתיב יחרם כל רכושו וגו' ואית דמפיק הכא פיטור מעשרות מב"ד שעברו את השנה שלא כדין בשביעית דהוי מקודשת ופטור מן המעשרות כדין שביעית.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>חורי </b> הנמלות שבתוך הקמה מה שנמצא בהם לבעל הבית שאין לעניים עדיין בקמה כלום ואם היו במקום שנקצר שהרי יש שם זכות לעניים במה שנקצר הרי הוא שלהם שמא מן הלקט גררוהו הנמלים וספק לקט הוא לקט דאע"ג דכל ספק ממונא אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה הכא בספק מתנות עניים כתיב לעני ולגר תעזוב דמשמע הנח משלך וכן כתיב נמי בהו יהיה לרבות מה שהוא בספק לומר בין דידך בין דידיה הב ליה ואית דמפיק לכולהו ספק מתנות מדכתיב לא תטה משפט אביונך בריבו בריבו אי אתה מטהו אבל אתה מטהו במתנותיו.
+
+Halakhah 10
+
+<b>שבולת </b> לקט שנתערבה בגדיש מעשר על תנאי דאע"ג דכולהו מתנות דהוו הפקר לעניים פטירי ממעשרות כדאמר' לעיל היכא דנתערבה הוי ספיקא דאוריתא ולהכי בעי לעשורה על תנאי אע"ג דלא הגיעה עדין לידו של עני דעשו שאינו זוכה כזוכה ונותן אחת מהם שהיא הראשונה לעני והאחר תהיה מעשר.
+
+Halakhah 11
+
+<b>לא </b> ישכור האדם את הפועל על מנת שילקט בנו אחריו דאם פוחת לו הפועל משכרו על כך אסיר מדאוריתא שהרי מוכר המתנות.
+
+Halakhah 12
+
+<b>המעכב </b> המתנות מעני אחד או מעניים הרי זה גוזל דרחמנא זכינהו כדכתיב תעזוב ויהיה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>המפקיר </b> את הלקט עם נפילת רובו לאו כל כמיניה דהא אין לו בו רשות דקב"ה עבדיה לקט מההיא שעתא.
+
+Halakhah 15
+
+<b>שני </b> גרגרים הנפרטים בשעת בצירה הוו פרט דקרא שלשה אינם פרט דכתיב לעני ולגר שהם שנים. הוסבך האשכול בעלין ונפל לארץ ונפרט אינו פרט דלא הוי מחמת בצירה וכתיב ופרט כרמך ודרשינן אין פרט אלא בשעת בציר וכשבוצר ומשליך לארץ אפילו חצי אשכול הוי פרט אפשר דהוי מדרבנן קנס משום דמשליך האשכולות כדי ללקט הכל אח"כ. המניח כלכלה תחת הגפן כדי שיפלו בתוכה הגרגרים הנפרטים הרי זה גוזל את העניים ונראה דהוי דאוריתא דכתיב פרט דמשעה שנפרט הוי קדוש.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>אי </b> זהו עוללות זה אשכול קטן כמו עולל וכדכתיב אם בוצרים באו לך הלא ישאירו עוללות ואין לו לא כתף ולא נטף דכל שיש לו כתף או נטף לאו עולל הוי ואם ספק לעניים דכולהו ספק מתנות לעניים כדילפינן לעיל והעניים עצמם הם שבוצרים אותם כדכתיב לא תעולל לעני ולגר וגו' אשכול שהגרגירין תלויין בשרביט עצמו כל גרגיר יחידי הוי עוללת דלא חשיבי מה שהגרגרים שוכבים זה על זה נטף עוללת שנקרצת עם האשכול כשקוצר הזמורה ביחד לא מיקרי עוללת דקרא דבטלה לגבי האשכול הנבצר עמו אבל אם רחוק קצת מן האשכול שאין דרכו להקרץ עמו הוי עולל באפי נפשיה ולעניים.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>כרם </b> שכולו עוללות הרי הוא לעניים דכתיב וכרמך לא תעולל אפילו כל כרמך עוללות לעני ולגר וגו' א"כ למה נאמר כי תבצור כרמך לא תעולל לומר דאין לעניים בעוללות קודם הבציר ופרט נמי איתקוש לעוללות כדכתיב וכרמך לא תעולל ופרט כרמך וגו' ואין פרט ועוללות אלא בכרם כדכתיב פרט כרמך וכרמך לא תעולל.
+
+Halakhah 22
+
+<b>וכמה </b> שיעור בצירה דבעל הבית כדי שיזכו אח"כ לעניים בפרט ובעוללות ג' אשכולות שעושין רביע דכיון דעושין רביע דחשיב הוי בצירה.
+
+Halakhah 23
+
+<b>מקדיש </b> כרמו קודם שיודעו בו העוללות חייל הקדש על הכל וכתיב כרמך ולא כרם הקדש אבל משנודעו לא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו דאף ע"ג דאין לעניים עד שעת בצירה אפ"ה אין לו זכות לבעל הכרם בהם דבעינן דליהוו ברשותו כביתו שהוא ברשותו וכתיב איש כי יקדיש את ביתו וגו' ויתנו שכר גידולה להקדש ואפשר דאפילו למ"ד יש מעילה בגידולין הכא שאני דקרקע משועבד לגידול עוללות עד שעת בציר ונימא דלא מחייב בשכר גידול אלא מדרבנן.
+
+Halakhah 24
+
+<b>הזומר </b> אפילו אחר שנודעו העוללות אע"פ שיש במה שזומר עוללות עושה בשלהם כמו בשלו דהוו כשותף ותיקון נמי איכא דהאמצעים מיתקנים בכך.
+
+Halakhah 25
+
+<b>גוי </b> שמכר לישראל כרמו לבצור חייב בעוללות דהא קרינא ביה השתא וכרמך לא תעולל וכן כשהוא שותף עם גוי חלקו חייב.
+
+Halakhah 26
+
+<b>בן </b> לוי שנתנו לו מעשר שהוא טבל שלא הופרשה תרומת מעשר ממנו ומצא בו עוללות נותנן לעני בלא הפרשת תרומה דמתנות עניים לא מיחייבי במידי ואם היה עוללת שנקרצת עם האשכול דהוי לבעל הכרם כדאמר לעיל יש לו לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר אם ירצה דהא פשיטא דהוא של בעל הכרם והוי טבל.
+
+Halakhah 27
+
+<b>מי </b> שהיו לו חמש גפנים ובצרן לתוך ביתו אם לאוכלן ענבים פטור מפרט ושכחה ורבעי דבפרט כתיב כרמך בתר בצירה דמשמע דכדרך הבוצרים הוא דבעי להניח פרט לעניים ובכי האי גוונא לאו בצירה מיקרי דאע"ג דאמרן דג' אשכולות שעושין רביע הוי שיעור בצירה היינו התחלת בצירה בכרם גדול לשיזכו העניים בעוללות אבל כשאין אלא חמש גפנים ובצרן לבית לא הוי בצירה כדאמר' ובשכחה נמי כתיב בצירה בקרא דאחריך דהוי שכחה כדאמר' לעיל ובכרם רבעי נמי כתיב נטע כרם ולא חללו דהיינו שלא עברה שנה רביעית ובכרם כתיב בצירה ולא הויא בבציר מה' גפנים כדאמר' דאין כרם בפחות מחמש גפנים וחייב בעוללות דעוללות משנודעו הוקדשו לעניים ולא תלו בבעל הכרם כפרט ושכחה דהוא משוי להו מתנות עניים במה שנפלו ונפרטו מידו או במה ששכח ואם בצרן לעשות יין חייב בכל כיון שבצר ג' אשכולות כדלעיל:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>העומר </b> ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל השדה שהיה שם או שכחו הוא ולא פועלים אינו שכחה דכתיב קצירך ושכחת משמע שבעל הקציר ישכח דהיינו בעל השדה וכי תקצור ושכחת משמע דהקוצר ישכח דהיינו פועלים וכיון דבעל השדה קאי גביה זכי ליה שדהו שכחוהו אלו ואלו והיו אחרים רואים אותה בעת ששכחוה אינה שכחה עד שישכחוה כל אדם שבשדה דבשדה אפילו זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה כדנילף בסמוך והשתא נמי הוי כזכור ולבסוף שכוח כיון שיש רואים אותה כן נראה לדעת הרב ז"ל דנראה דגריס במילתא דר"ש בן יהודה דהיו חמרין עוברים וכו' ושכחו בעל הבית אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם וסיפא נראה דלאו דר"ש היא. ואפילו עומר הטמון אם נשכח הרי זה שכחה דכתיב בשדך לרבות את הטמון דמשמע מה שבתוך שדך דהיינו טמון ואצטרי' קרא כי היכי דלא נימא מה קציר בגלוי אף שכחה בגלוי כתב רחמנא שדך לרבות טמון. אמר בעיר שהפועלים שכחו עומר שבמקום פלוני ושכחוהו הרי זו שכחה ואם בשדה אמר כן ושכחוהו פועלים אינו שכחה דכתיב ושכחת עומר בשדה ודרשינן ליה הכי בשדה הוא דבעיא שכחה מעיקרא כדכתיב ושכחת והדר בשדה ששכחו הוא תחלה לפועל אבל בעיר משנכנס לעיר אפילו זכור ולבסוף שכחן ע"י פועלים דאם היה בשדה לא היה שכחה כדאמרינן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכל </b> שגרמו עניים שישכח לא הוי שכחה דשכחה דקרא היינו בלי גרמא. וכן החזיק בו להוליכו והניחו לא מיקרי שכחה דהא זכה ביה קודם אבל נטלו ממקום למקום אפילו אצל דבר מסוים הוי שכחה דכיון דלאו להוליכו לעיר לקחו לא זכה בו והרי שכחו.
+
+Halakhah 4
+
+<b>שכח </b> עומר שהניח עליו עומר אחר שנטלו להוליכו לעיר ושכחו אם זכרו קודם שיפגע בו אין התחתון שכחה ואם לאו התחתון שכחה אף על גב דעליון אינו שכחה שהרי החזיק בו אינו מציל התחתון אלא א"כ זוכר העליון קודם שיפגע בו דאז הוי תחתון נמי כזכור.
+
+Halakhah 5
+
+<b>עפו </b> עמריו לשדה אחר ושכח שם אינו שכחה דכתיב קצירך בשדך דהוא מצי למיכתב קצירך בשדה אבל פזר הרוח עמרים בתוך שדהו ושכח הוי שכחה אף על גב דעל ידי גרמת הרוח שכחו לא הויא גרמה כיון דהוי שלא בכונה שישכח לא כעניים שחפו בקש דהיו מכוונים שישכח.
+
+Halakhah 6
+
+<b>הנוטל </b> עומר ראשון ושני ושלישי ושכח הרביעי אם היה שם ששי ואפילו נטלו אין הרביעי שכחה עד שיטול החמישי דכל שלא נטל החמשי אינו שכחה הרביעי דכשיבא ליטול החמשי יפגע קודם ברביעי ואם היו חמשה בלבד מששהא כדי ליטול חמשי אחר שלקח השלישי הרי הרביעי שכחה דמעיקרא הוי שכחה אפילו נשכח גם כן החמשי דשנים הם שכחה אבל כשהיו שם ששה אלו שכח גם הששי לא הוו שכחה דהם ג' עומרים דאינם שכחה הילכך כל שלא נטל החמישי אפילו נטל הששי אין הרביעי שכחה כדאמר.
+
+Halakhah 7
+
+<b>שדה </b> שעומריה מעורבבין ושכח אחד מהם אינו שכחה אפילו שהה או נטל את שאחריו דכיון דמעורבבין הם צריך ליטול כל סביבותיו לשיהא שכחה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>הלוף </b> וכל מה שהוא טמון בארץ יש להם שכחה כדילפינן שכחה לטמון מדכתיב בשדך. הקוצר בלילה או הסומא ששכחו בין קמה בין עומר יש להם שכחה [כיון דיכול לכוין היטב שלא ישכח אפילו הדקין] ואם מתכוין ליטול הגס גס אין לו שכחה אפילו לדקין. גסים דהא לא ראה אותם עדיין ודקין דהא לא איכוון להו. אמר אקצור ע"מ שאטול מה שאשכח יש לו שכחה שאין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה כתנאי בני גד ובני ראובן שלא התנו על מה שכתוב בתורה ולכך היה תנאם קיים ואי לאו הכי תנאם הוה בטל.
+
+Halakhah 9
+
+<b>קצר </b> מה שלא נגמר להאכיל לבהמה או שלא עשאן עמרים אלא אגודות אין להם שכחה [דעומר כתיב (דברים כד, יט) ולא עבדי' עומר אלא ממה שראוי למאכל].
+
+Halakhah 10
+
+<b>הקוצר </b> שהתחיל לקצור ושכח לפניו ולאחריו לאחריו בלחוד הוא דהוי שכחה דכתיב לא תשוב לקחתו אינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחריו זה הכלל כל שהוא בבל תשוב הוי שכחה בשכח לפניו בסוף השורה לא קרינא ביה לא תשוב שעומר שכנגדו מוכיח שראויה להתחשב עמהן בשורה אחת וכן כל מה שמוכיח עליו שאינו שכוח שהוא מעורב באמצע שורות אינו שכחה דלא קרינא בהו לא תשוב לקחתו שהרי נחשב עם שורה אחרת כדאמרינן.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>המפנה </b> עומרים למקום שהוא גמר מלאכה שהוא מקום (שכחה) [קיבוץ] ודישה יש לו שכחה ממנו ולגורן אין לו שכחה ואם פנה העומרים למקום שאינו גמר מלאכה ושכח אינו שכחה ממנו ולגורן יש לו שכחה דכתיב ושכחת עומר בשדה בתר דכתיב קצירך בשדך לומר מה קציר שאין אחריו קציר יש לו שכחה אף עימור שאין אחריו עימור דומיא דקציר שהוא גמר מלאכה יש לו שכחה אבל כל מה שאינו גמר מלאכה דאינו דומיא דקציר לא הוי שכחה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>כל </b> שנים הם שכחה ושלשה אינם שכחה דכתיב לעני ולגר אחד לעני ואחד לגר.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>כל </b> עומרי השדה אחד מארבעה בעומר ששכח הוי שכחה פחות מיכן אינו שכחה דכל יותר מד' לגבי שאר העומרים חשיב כגדיש וכן עומר שיש בו סאתים אינו שכחה דכתיב ושכחת עומר ולא גדיש א"נ מדכתיב עומר ודרשינן עומר שאתה יכול לפשוט ידך וליטלו כדכתיב לא תשוב לקחתו הוא דהוי שכחה יצא זה שיש בו סאתים שאין אתה יכול לשוב לקחתו בפעם אחד דאינו שכחה אפילו כל העומרים סאתים ושני עמרים אפילו יש בשניהם סאתים או יתר הוו שכחה דבכל חד קרינא ביה שכחת עומר וכן קמה שיש בה סאתים או שראויה לעשות סאתים אינה שכחה דמדכתיב בשדה מרבינן שכחת קמה דדרשינן הכי ושכחת עומר ושכחת שדה דהיינו קצת קמה שאין בה סאתים דומיא דשכחת עומר דדרשינן שכחת עומר ולא גדיש דהיינו סאתים כדאמר. ואין קמה ותבואה עקורה מצטרפין לסאתים דכל חד לחודיה הוא דקאמר קרא דליהוי שכחה וכן ירק ופירות האילן מחוברין ותלושין אינם מצטרפין לסאתים כדאמר'.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>הקמה </b> שאינה שכוחה אפילו קלח אחד מצלת את העומר או את הקמה השכוחה שבצדה ואינה שכחה אבל עומר שאינו שכוח אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה שבצדה והוי שכחה דכתיב כי תקצור ושכחת עומר שסביבותיו קציר אפילו אינו שכוח הוא דהוי שכחה אבל עומר שסביבותיו קמה שאינה שכוחה אינה שכחה וכן קמה בצד קמה דהא מעומר הוא דילפינן לשכחת קמה כדאמר' אין קמת חברו מצלת עומר או קמה שלו ולא קמת שעורים מצלת מה שהוא חטים דשדך משמע בשלו דוקא ומשמע של מין אחד דשדה סתם היינו מין א'.
+
+Halakhah 22
+
+<b>השוכח </b> אילן אפילו היה בו כמה סאין או שני אילנות הרי הן שכחה שלשה אינם שכחה דגבי אילנות הוו ב' אילנות כשני עומרים בעמרים דמאחריך הוא דילפינן שכחת אילנות כדאמר' ומשמע דהוי שכחת אילן דנשאר אחריו ולא לקטו דכל שהוא עומר באילן לית ביה שכחה בין מלפניו בין מלאחריו דאינו נלקט כסדר הקמה. ואם הוא אילן מסויים אם שכחו כולו אינו שכחה דכתיב ושכחת עומר בשדה עומר שאתה שוכחו לעולם לא תשוב לקחתו אם זכרת אותו יצא זה המסויים שודאי אתה זוכרו לעולם והוי כאלו לא שכחו א"נ עומר שאתה שוכחו לעולם ואין אתה יודע בו אלא אם תשוב ותראהו יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן אע"פ שלא תפגע בו מפני שהוא ידוע ומפורסם. ומסויים בדעתו הוי כמפורסם דלגבי דידיה הוא דאזלינן והא לא שכח כיון דמפורסם הוא לדידיה והעומד אצל הדקל הוי מסוים במקום ושני זיתי נטופה זה מסיים זה היה כל שדהו זית הנטופה הוי שכחה דלדידיה לא הוי כמסוים כיון דכל שדהו הוי הכי ומקצת אילן המפורסם הוי שכחה והוא דלא נשאר ביה אלא פחות מסאתים דכתיב עומר ולא גדיש. השורות שהסתירו את הזית אינו שכחה באותו הזמן דכל זית היה חשוב ומסוים.
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>ובעריס </b> שהיא מתפשטת הרבה כל שאינו יכול לפשוט וליטול במקום שנזכר כשעבר מעליה לא תשוב לקחתו קרינא ביה אבל רוגליות שדורכין עליהם ברגל משיעבור הימנה הוי שכחה דכל חדא חשיבא כאומן בפני עצמו ואסור לשוב מאומן לאומן דכתיב לא תשוב בדלית ובדקל לא חשיבא שכחה עד שירד מהן ושאר האילנות אע"פ שירד לא חשיבא שכחה עד שיפנה וילך לו לאחר כשלא התחיל בו שאם התחיל בו ושכחו לא חשיב שכחה עד שיבצור כל סביביו דכל שלא בצר כל סביביו לא קרינא ביה לא תשוב.
+
+Halakhah 27
+
+<b>המפקיר </b> כרמו והשכים וזכה בו ובצרו חייב בפרט ובעוללות ושכחה ופאה דאיתנהו כולהו בכרם דכיון שהיה שלו והוא שלו עתה אע"ג דהפקירו וכתיב בכולהו קצירך כרמך ולא של הפקר להכי אהני תעזוב יתירא דכתיב בכולהו לאיתויי הפקר כי האי גונא דהדר איהו וזכה ביה בלקט ובפאה כתיב יתירא חד בקדושים וחד בשור או כשב או עז ופרט בכרם היינו לקט עוללות נשנה במשנה תורה שכחה חד גבי שכחת אילן וחד גבי שכחת כרם דאמרינן לעיל אחריך זו שכחה ואם זכה בהפקר של אחרים פטור מן הכל דהא לא קרינא ביה שדך וכרמך ובין כך ובין כך פטור מן המעשרות שהרי הפקירו ולית ביה יתור לאיתויי הפקר כה"ג כלקט והני אחריני כדאמרי':
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה עט </b> להפריש מעשר עני במקום מעשר שני בשנה שלישית וששית מן השבוע דכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו' והנחת בשעריך ובא הלוי וכתיב כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו פירו' שנת המעשר שנה שאין נוהג בה אלא אחד משני מעשרות שנהגו בשתי שנים שלפניו שהוא מעשר ראשון דכתיב כאן ונתת ללוי את שלו הרי מעשר ראשון לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני וילפינן נמי להא דהקיש הכתוב מעשר ראשון לנחלה מה נחלה אין לה הפסק אף מעשר ראשון אין לו הפסק. וסדר תרומות ומעשרות תרומה גדולה ומעשר ראשון וממנו תרומת מעשר ואחר כך מעשר שני ובשתי שנים מעשר עני במקומו כדנילף בדוכתיה בס"ד.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>שנת </b> השמטה כולה הפקר ואין בה לא תרומות ולא מעשרות כלל שהרי הוא הפקר לכל [דילפינן בספרי (פרשת ראה) יכול אף שנה שביעית תהא חייבת במעשר ת"ל בשנה השלישית שנה שחייבת במעשר יצאה שנה שביעית שאינה חייבת במעשר]. והלכה למשה מסיני שיהו מפרישין בארץ עמון ומואב מעשר עני בשביעית ולאו דוקא הל"מ דאין זה מן התורה אלא הלכה קבועה כהלכה למשה מסיני [מיהו בתוספתא (ידים פ"ב) משמע שהל"מ ממש קאמר].
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ונותן </b> בעל השדה לכל עני שיעבור עליו כדי שביעה ששיערו חכמים דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו ואם היה לו מועט והעניים מרובין נותן לפניהם והם מחלקים ביניהם.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ומעשר </b> עני המתחלק בגורן אין לבעלים בו טובת הנאה אלא העניים נוטלין על כרחו אבל המתחלק בתוך הבית יש לבעלים בו טובת הנאה ונותנו לכל עני שירצה דכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשעריך אלמא צריך להניחו בגורן ובאים עניים ונוטלין אותו וכתוב אחר אומר גבי מעשר עני נמי כי תכלה לעשר את כל מעשר וגו' ונתת ללוי אלמא בתוך הבית מחלקו ויש לו בו טובת הנאה כדכתיב ונתת הא כיצד עד הפסח שהוא זמן גשמים ונפסד בחוץ מחלקו בתוך ביתו מכאן ואילך שהוא זמן הקיץ מניחו בגרנות ועניים באים ונוטלין אותו ואם רצה ליתן לעני קרובו או מיודעו יש לו להפריש מחצה אפילו מהגורן ליתנו לו והחצי לאחרים דענייך קודמין.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>ב' </b> עניים בשדה אריסות נותנין זה לזה דלהזהיר עני על שלו היינו שלו לחוד אבל הכא הרי הוא שלו ושל חברו.
+
+Halakhah 15
+
+<b>המקבל </b> שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני דהא זכה במחובר אבל אמר לו ממה שאתה קוצר אין לו חלק אלא בתלוש וחיוב לקט שכחה ופאה הכל על בעל השדה ואף על פי ששכחת עומר בתלוש בשעת עימור מ"מ כאן פטור דלא קרינא ביה קצירך הואיל ולא זכה אלא בתלוש א"נ משום דכתיב ושכחת עומר בשדה זו שכחת קמה את שיש לו שכחת קמה יש לו שכחת עמרים וזה שאין לו שכחת קמה דאכתי לית ליה מידי עד אחר עימור אין לו שכחת עמרים ואסור במעשר עני שהרי זכה בחלקו שקצר ואין מפרישין מעשר עני אלא אחר קצירה.
+
+Halakhah 16
+
+<b>המוכר </b> שדהו בפירות והעני מותר בלקט שכחה ופאה ומעשר עני דהא לאו שדהו הוא לוקח אסור דקרינא ביה קצירך אפילו לוה המעות ללוקחה.
+
+Halakhah 17
+
+<b>מעשר </b> עני לא ניתן אלא לאכילה דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו ואין מוציאין לחוצה לארץ דכתיב בשעריך:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות פ </b> ליתן צדקה כפי מסת היד דכתיב פתוח תפתח את ידך לו ונכפלה מצוה זו כדכתיב והחזקת בו ואמר וחי אחיך עמך כונת כלם שנעזרם ונחזקם כדי ספוקם:
+
+Halakhah 2
+
+<b>אזהרת קעא </b> שלא יאמץ לבבו על העני דכתיב לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון ואם העלים עיניו מעני המבקש עבר בלאו זה.
+
+Halakhah 3
+
+<b>לפי </b> מה שחסר העני אתה מצוה ליתן לו דכתיב די מחסורו ששוכרין לו בית אשר יחסר שקונין לו כלי בית אחר שמכסין אותו כפי דרכו ואפילו עבד לרוץ לפניו אם היה דרכו בכך הכל נראה דנפקי לן מדכתיב אשר יחסר ומדכתיב לו דרשינן שמשיאין לו אשה וכן הוא אומר אעשה לו עזר כנגדו ובכלל זה אם היתה אשה משיאין אותה אע"ג דלא מיפקדה אפריה ורביה אפ"ה קרינא בה די מחסורה אשר יחסר לה ומצווה אתה להשלים חסרונו ולא לעשרו דכתיב די מחסורו ולא לעשרו וממילא הוא דמשמע הכי מקרא דגופיה דקרא אמרינן דאתא לבית. יתום שוכרין לו בית ואחר כך כלי תשמיש ואח"כ משיאין לו אשה כסדר הכתוב כדדרשינן.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b> יד הנותן משגת לתת לעני די מחסורו נותן לו כפי השגת ידו. מצוה מן המובחר חמישית נכסיו דכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך והוו תרי עישורים דהיינו חומש ואע"ג דלא דמי עישורא בתרא לקמא דכי שקלת לקמא פשו לה תשע וכי מדלית לבתרא לאו כי קמא הוא ואין כאן חומש בשניהם כיון דכתיב אעשרנו ולא כתיב עשר אעשר לך משמע אעשרנו לראשון כלומר מעשר השני יהיה כראשון והיינו חומש ואחד מעשרה בנכסיו בינוני פחות מכאן עין רעה דהא אינו נותן אפי' עישור לחוד דכתיב בהדיא. וכל הנותן פחות משלישית שקל בשנה לא קיים מצוה זו דכתיב והעמדנו עלינו מצוה לתת שלישית השקל בשנה ואע"ג דהאי קרא גבי בית אלהינו כתיב דהיינו בדק הבית כדכתיב לעבודת בית אלהינו אמרי' דכ"ש צדקה דלא יפחות מזה וקרא דדרשינן מיניה עישור ועישור דהיינו חומש הא אמרינן דאינו אלא למצוה מן המובחר ונראה טעמא משום דגבי יעקב אבינו כתיב דמשום דהשתא לא הוה ליה מידי נדר לתת חומש ממה שיתן לו הקב"ה. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר דכתיב בסיפיה דקרא דאם שלמים וכן רבים דדרשינן ליה לענין צדקה כתיב ועיניתיך לא אענך עוד דשוב אין מראין לו סימני עניות דמשמע דאזהר ליה קרא דאפילו הוא עני יעשה צדקה ובזכותה לא יענהו עוד ואפשר דחיוב זה דאוריתא וגמרא גמירי לה הכי כדאמר' בכמה דוכתי וכן כל מאי דדרשינן מקרא דישעיה דכתיב כי תראה ערום וכסיתו שאם אמר רעב אני אין בודקין אחריו דכתיב הלא פרוס לרעב דמשמע פרוס לאלתר משום דאיכא קיום נשמה ולכסות דליכא קיום נשמה בודקין כדכתיב כי תראה ערום וכסיתו כי יראה לך שהוא ערום.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מפרנסין </b> עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום והיינו כשמפרנסין ומכסין עניי ישראל דאיכא דרכי שלום אבל בלאו הכי לא ואין מחזירין את העני אפילו מחזר על הפתחים ריקם דכתיב אל ישוב דך נכלם ואין פוחתין לו משיעור ששיערו חכמים דהיינו אשר יחסר לו.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>עני </b> שאינו רוצה צדקה נותנין לו לשום הלואה דכתיב והעבט תעביטנו ועשיר המרעיב עצמו אין נזקקין לו דאעני הוא דאזהר רחמנא לא אעשיר וב"ד כופין על הצדקה דאע"ג דמצות עשה שמתן שכרה בצדה אין מוזהרין עליה ב"ד של מטה דלכך פירש מתן שכרה לומר אם לא תקיימנה זהו עונשך שלא תטול שכר זה ובצדקה כתיב מתן שכר כדכתיב למען יברכך וגו' אפ"ה שאני צדקה דאיכא בה תרתי לאוי לא תאמץ ולא תקפוץ ולהכי ממשכנין נמי עליה. ואין תובעין לאדם שוע דגלי קרא ופקדתי על כל לוחציו ואין פוסקים על היתומים דלא מיחייבו אכתי במצות אלא א"כ פסק הדיין לשום להם שם. ולוקחין צדקה מן הנשים מן העבדים מן הקטנים דבר מועט דליכא ביה משום גזל.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>עני </b> שהוא קרובו קודם לכל אדם כדכתיב קודם לאחיך וקרוב קרוב קודם דאחיו מן האב קודם לאחיו מן האם כדכתיב בקרא אחרינא כי יהיה בך אביון מאחד אחיך וגו' דרשינן מיוחד שבאחיך דהיינו אחיו מן האב שהוא מיוחד עמו בנחלה ועניי ביתו קודמין לעניי עירו דכתיב בתר לאחיך לענייך דהיינו עניי ביתו ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת כדכתיב אח"כ ולאביונך בארצך דהיינו עניי עירו ועניי ארץ ישראל קודמין ליושבי חוצה לארץ דכתיב בסיפיה דקרא דכי יהיה בך אביון וגו' בארצך דהיינו ארץ ישראל ואח"כ כתיב אשר ה' אלהיך נותן לך לרבות כל מקום ואפילו פסק צדקה במקום אחר מפרנס בה עניי עירו כדילפינן דקודמין לעניי עיר אחרת אלא א"כ יש שם חבר עיר דהא אדעתיה יהב והוא מחלקה כמו שיראה לו וכן האומר תנו מאתים דינר לבית הכנסת או תנו לעניים יתנו לאותם שהוא רגיל בהם ולעניי אותם העיר כדילפי':
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הצדקה </b> הרי היא בכלל הנדרים דכתיב בהו מוצא שפתיך וגו' ואייתר קרא דבפיך למדרש ביה זו צדקה דחייב לשמור מוצא שפתיו וחייב ליתן מיד או להפריש עד שימצא עניים ואם איחר עובר בבל תאחר דאנדר קאי ואמרי' דצדקה הוי בכלל נדר ואם התנה הכל לפי תנאו דהא אינו עובר מוצא שפתיו כיון שהתנה כך ומתפיס בצדקה דאמר סלע זו כזו והיתה אחרת צדקה הרי זו ג"כ צדקה דהוי בכלל נדרים דילפינן להו בה' נדרים דמתפיס בנדר הוי נדר ואם לא ידע כמה נדר יתן עד שיאמר לא לכך נתכונתי דכל שאינו יכול לומר לא לכך נתכונתי הוי בכלל הנדר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>וכשהפריש </b> סלע שנדר כל שלא הגיע ליד גבאי מותר לשנותו באחר כיון דחייב באחריותו ואין הצדקה כהקדש שאסור ליהנות בו דהא לא אקדשה אלא לעניים וחולין הוא ואפילו נר או מנורה לבית הכנסת מותר למוכרה מדאוריתא דלא הוי כקדשי בדק הבית דיש להם קדושת הגוף אלא כצדקה דאמרן דמותר לשנותה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>וקדשי </b> גוים לבדק הבית קדשי ומועלין בהם דכי גמרי' חטא חטא מתרומה דאין מעילה נוהגת בקדשי גוים היינו קדשי מזבח דומיא דקדושת הגוף אבל קדושת דמים לא גמרינן מינה אלא מועלין בה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>פדיון </b> שבוים קודם לכל והמעלים עינו מפדיון שבוי עובר על לא תאמץ ולא תקפוץ [ולא תעמו'] על דם רעך ולא ירדנו בפרך [לעיניך] ובטל מצות עשה דפתוח תפתח וחי אחיך עמך ואהבת לרעך כמוך והכל מוכרין לפדיון שבויים. עבד שנשב' פודין אותו כישראל כיון שטבל לשם עבדות וחייב במצות שהאשה חייבת ואם נשתמד אפילו למצוה אחת אסור לפדותו דלאו אחיך הוא. האשה קודמת לכל מן האיש ואם נתבעו לדבר עבירה האיש קודם לפדות דאין דרכו בכך וכן בשאר הראוי ראוי קודם כמו שפירשו חכמים ז"ל:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>העמדת </b> גבאי צדקה וסדר חילוקה הכל תיקון חכמים ז"ל דמן התורה צריך לתת לכל עני די מחסורו בזמן שצריך לו והם תקנו שיהא מוכן לשעת הצורך. ואין עושין שררה בצבור פחות משנים דכתיב והם יקחו דהוי מיעוט רבים שנים ומתחלקת בשלשה דהויא כדיני ממונות דאינו פחות מג' כדילפינן בדוכתא בס"ד ומה שאינו קצוב נגבה נמי בג' דהוי דיני ממונות כדאמר ומן התורה נראה דשרי לקבל כל שחסר לו שום דבר קרינא ביה די מחסורו אם הוא צריך לזה שהוא מקבל ואפילו יש לו כלי כסף וזהב אם היה נהוג בהם אין מחייבין אותו למוכרם מדאוריתא אפי' אחר [שגבו] כבר צדקה למה שצריך כדאמר'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>ובעל </b> הבית שהיה עובר ואין לו מה יאכל מותר בלקט שכחה ופאה דעני היה באותה שעה ודומה לעני שהעשיר דאינו חייב לשלם [שהרי נהנה] דסברא היא דעני היה באותה שעה וכדאמרי' גבי קרבן עני דלא מחייב להביא קרבן עשיר אם העשיר וכן גבי ערכין אמרינן דאם העשיר אחר כך אינו נותן אלא כפי השג יד כדילפינן התם כיון דבשעה שלקחו לא היה עשיר וכן מי שהיו לו בתים ואינו מוצא למוכרן בשיוויין עני קרינן ביה באותה שעה ונוטל די מחסורו ממעשר עני.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>מותר </b> מה שגבו למה שגבו דהא זכה ביה כיון דלדידיה גבו וזכין לאדם שלא בפניו.
+
+Halakhah 19
+
+<b>ומקבלין </b> פרוטה מעני אבל אין מחייבין אותו ליתן דאע"ג דאיפשר דחייב גם כן מדאוריתא כדאמרינן לעיל כיון דהדר יהבו ליה לא כפינן ליה אי נמי דכיון דאין מחייבים אותו משמע דאינו חייב לתת אלא מדרבנן דהיינו דברי קבלה דועיניתיך לא אענך עוד דמדאוריתא כיון שהוא עני לא אזהר רחמנא ליה אלא למי שאינו עני שיתן די מחסורו לעני:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>חייבין </b> אנו ליזהר במצות צדקה יותר מכל מצות האמורות בתורה שהיא סימן לצדיק זרע אברהם אבינו ואין כסא ישראל מתכונן ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה והמעלים עיניו ממנה נקרא בליעל וחוטא כדילפינן מקראי. ושמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו וכולן מן התורה קצת מהן כמעלה ראשונה נלמדת בפירוש מן התורה מדכתיב והחזקת בו דמשמע קודם שיבא לידי עוני משמע דהשתא מצוה יותר ושאר המעלות סברא הוא דיש יתרון בזו מבזו מדאוריתא. ולעולם ידחיק אדם על עצמו ואל יצטרך לבריות דכל שיש בידו לעסוק באומנות אפילו יתגלגל בצער לא קרינא ביה די מחסורו. וכל הפרק מדאוריתא דברים לקוחים מדברי רבותינו ז"ל וראויים למי שאמרן. ויש בכלל מצות שבהלכות אלו דברים מדברי סופרים חייבין אנו ליזהר בהם מדכתיב לא תסור וגו' אשר יגידו לך וגו' והורשו ונצטוו החכמים ז"ל מן התורה לתקן ולגזור כפי מה שיראה להם כדכתיב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c58d625def0ceecc7aba49c04c8b783fd2796cf6
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,731 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Gifts to the Poor
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מתנות עניים
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Gifts_to_the_Poor
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מתנות עניים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות עד </b> להניח פאה מהתבואות והאילנות דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם אחרי זכרו הפאה וכשם שמניח פאה בשדה כך מניח באילנות כשאוסף פירותיהם יניח מעט לעניים דכתיב ובקוצרכם אין לי אלא תבואה שדרכה להקצר קטנית מנין תלמוד לומר ארצכם אילנות מנין תלמוד לומר שדך דקראי יתירי דרשינן לרבות דהוה מצי למיכתב ובקוצרכם לא תכלה פאה ולא יותר ואית דסברי דלא מיחייב בפאה מן התורה אלא תבואה דשייכא בה קצירה ותירוש ויצהר דהוא כרם וזית דדרשינן להו מדכתיב אחריך ולא נהירא דקראי יתירי הוא דדרשינן כדאמרי'. ואחד הקוצר ואחד התולש צריך להניח פאה דאין לי אלא הקוצר מנין אף התולש ת"ל קציר מנין אף העוקר ת"ל קצירכם וזה שמניח בקמה נקרא פאה כדכתיב פאת שדך:<br><b> אזהרת קסו </b> שלא יכלה פאת שדהו דכתיב לא תכלה פאת שדך בקוצרך דמשמע דצריך להניח מן הקמה עבר וקצרה כלה נותן מן הכרי ואפילו אפאו פת נותן ממנו פאה לעניים דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ונתינתו היא מצות עשה כדכתיב לעני ולגר וגו' ולדעת הרב ז"ל דפסיק כרבי ישמעאל שנותן מן הפת משום דשקיל וטריא תלמודא בטעמיה נראה דאף על גב דנימא דשינוי קונה מפקינן חיובא דפאה אפילו מן הפת מדכתיב תעזוב יתירא דתרי כתיבי חד בקדושים תהיו וחד בשור או כשב. אבד כל הקציר או נשרף הרי זה לוקה דמעתה אינו יכול לקיים עשה שבה שניתק לו:<br><b> מצות עה </b> להניח לקט והוא השבלים שנופלות בשעת הבציר אלא יניחם לעניים כדכתיב ולקט קצירך וגו' לעני ולגר תעזוב אותם:<br><b> אזהרת קסז </b> שלא ילקט הלקט דכתיב ולקט קצירך לא תלקט ואם עבר ולקטו אפילו אפה ממנו פת נותן לעניים דכתיב נמי תעזוב יתירא אבדו או נשרף לוקה שהרי אינו יכול לקיים עשה שניתק לו:<br><b> מצות עו </b> לעזוב פרט הכרם כדכתיב ופרט כרמך וגו' לעני ולגר וגו':<br><b> אזהרת קסח </b> שלא ילקט פרט הכרם דכתיב ופרט כרמך לא תלקט וגו':<br><b> מצות עז </b> לעזוב עוללות הכרם כדכתיב וכרמך לא תעולל לעני ולגר תעזוב אותם:<br><b> אזהרת קסט </b> שלא יעולל הכרם כדכתיב וכרמך לא תעולל:<br><b> מצות עח </b> להניח עומר השכחה דכתיב ושכחת עומר בשדה לגר ליתום ולאלמנה יהיה:<br><b> אזהרת קע </b> שלא ישוב לקחת השכחה דכתיב ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו עבר ולקח את כולן אפי' עשאו פת נותן לעניים דבכולהו כתיב תעזוב או יהיה יתירא ואם קיים עשה שבהם [אינו] לוקה שהרי הוא ניתק לעשה כשיוכל לקיימו. וכשם שהשכחה בעמרים כך השכחה בקמה שאם שכח מקצת הקמה ולא קצרה הרי זו לעניים דכתיב בשדה לרבות שכחת קמה. וכשם שהשכחה בתבואה וכיוצא בה כך יש שכחה לאילנות כולם כדכתיב כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך וה"ה לשאר אילנות שיש להם שכחה כזית דכתיב ביה אחריך דהיינו שכחה שהיא מאחריו וגמר כרם אחריך אחריך מזית דכמו שיש באחריך דזית שכחה הכא נמי בכרם והוא הדין בשאר אילנות דאיתנהו בפאה כזית דכתיב ביה לא תפאר לא תטול כל פריו ה"נ איתנהו בשכחה כותיה נמצאת למד שארבע מתנות לעניים בכרם הפרט והעוללות דכתיבי בגופיה והפאה דדרשינן כולהו אילנות משדך יתירא והשכחה דילפי נמי כולהו אילנות מזית דכתיב ביה אחריך דהיינו שכחה כדאמרי'. ושלש מתנות בתבואה הלקט דליתיה אלא בתבואה שדרכה להקצר וכתיב ולקט קצירך והשכחה נמי כדכתיב ושכחת עומר דהיינו בתבואה והפאה דכתיב ובקוצרכם לא תכלה פאת שדך ושתים באילנות פאה דכתיב שדך יתיר לרבות כל האילנות ושכחה דילפינן מזית כדאמ'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> במתנות עניים טובת הנאה לבעלים אלא עניים באים ונוטלים בעל כרחן של בעלים והיינו כגורן כדילפינן גבי מעשר עני לקמן פרק ו'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> גר האמור במתנות עניים הוא גר צדק דכתיב במעשר עני דהוי ממתנות עניים ובא הלוי והגר מה לוי בן ברית אף גר בן ברית ואף על פי כן אין מונעין אותם מפני דרכי שלום.
+
+Halakhah 10
+
+<b>פסקו </b> העניים מלחזר אחריהם הנשאר מותר לכל אדם שאין גופו קדוש כתרומה ולא נאמר בהם ונתן לעני אלא תעזוב אותם ואינו מצווה לעזוב אותם לחיה ולעופות דלעני תעזוב כתיב ומותר לכל אחר זמן המפורש בכל דבר. כל מתנות אלו אינם נוהגות מן התורה אלא בארץ ישראל כתרומות ומעשרות דכתיב קציר ארצכם וכתיב קצירך בשדך ומדברי סופרים הוו נמי בחוצה לארץ.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>שיעור </b> הפאה מן התורה אפילו שבולת אחת שהרי לא כלה פאת שדהו וכתיב לא תכלה פאת שדך ומדרבנן אחד מששים ולפעמים יותר:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> אוכל שגידולו מן הארץ ונשמר ולקיטתו כאחד ומכניסין אותו לקיום חייב בפאה דכתיב קציר מה קציר מיוחד שהוא אוכל יצא מה שאינו אוכל כאסטיס וקציר הוא מה שיש לו שורש בארץ כדכתיב קציר ארצכם יצאו כמהין שאין להם שרש בארץ כשאר פירות וסתם קציר נשמר וכתיב נמי לעני ולגר תעזוב פרט להפקר שהוא נעזב כבר ועוד שדך כתיב יצא הפקר שאינו נשמר וסתם קציר מתבשל ונקצר ביחד ולקיטתו כאחד יצאו תאנים וכיוצא בו וסתם קציר מכניסו לקיום יצאו ירקות אותם שאין מכניסין לקיום.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>קרקע </b> כל שהוא חייב בפאה דכיון דלית שיעור לפאה מדאוריתא אם כן קרקע כל שהו יניח פאה שבולת אחד מדאוריתא אפילו שהיא אחת מחמשה שבלים שבשדה ושדך נמי כל שהו משמע ואפילו שהיתה של שותפין דכתיב קציר ארצכם אפילו של רבים.
+
+Halakhah 4
+
+<b>חובת </b> הפאה אינה אלא כשנתחייב משעת הקמה אבל קצרה לעצמו מי שאינו חייב הרי זו פטורה דכתיב ובקוצרכם עד שתהיו אתם הקוצרים ואם נשאר ממה שקצרו ליסטים וקצרו הוא אינו חייב אלא על מה שקצר. קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה לכל דהוי כאלו לא מכר אלא מה שנשאר בשדה אחר שיוציא הפאה וכן הפודה מיד הגזבר או קצר חציה והקדישו יתן מן הנשאר על הכל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כרם </b> שבוצר ממנו מעט מעט מכאן ומכאן למכור בשוק אינו נותן פאה אלא ממה שבוצר לגת כפי מה שהוא נשאר. וכן קוטף מלילות מעט מעט אפילו לביתו אפילו שכל שדהו קטפו כן פטור מלקט שכחה ופאה דלא הוי מכניסו לקיום כיון דמוכרו לשוק מעט מעט או אוכל בביתו המלילות ולאו לקיטתן כאחד הוי כיון שאינו בוצר מרוח אחת ובלקט כתיב לקט קצירך ודרשינן ולא לקט קיטוף ומן השכחה נמי פטור [דכתיב נמי כי תקצור קצירך בשדה ושכחת עומר וגו' (דברים כד, יט)]. ובכרם דאמרינן דבוצר לשוק פטור הוא הדין לבית לאכול מיד כיון שבוצרו מעט מעט דלא הוי לקיטתו כאחד אלא משום סיפא דאפילו לשוק אם בצרו מרוח אחת נותן פאה מן המשומר על הכל נקט לה דכל מה שבוצר או קוצר מעט מעט לא הוי דומיא דקציר דלקיטתו כאחד. כל השדה כולה אין חיוב פאה לקוצר אלא אחר שהביאה שליש וכן בפירות האילן דלא מיקרי תבואה ופרי אלא בהבאת שליש דכתיב ועשת את התבואה לשלש השנים אל תיקרי לשלוש אלא לשליש כלומר עשייתה היא כשהיא בשליש בישולה וזתים וענבים הוו תבואה דתרוייהו בכלל תבואת יקב נינהו. אי נמי מדכתיב מקץ שבע שנים וגו' שנת השמטה שמינית היא אלא לומר לך דכל תבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ראש השנה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית דקים להו לרבנן דכל תבואה שנקצרת בחג בידוע שהביאה שליש לפני ראש השנה ואית דילפי' מדכתיב תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ומצמיח יצא פחות משליש שאינו מצמיח.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>המקדיש </b> שדהו קמה ופדאה קמה חייבת בפאה דאכתי לא מטא זמן חיובא עד שעת קצירה והרי היא בידו אבל קצרה גזבר ופדאה פטור שבשעת חיוב היתה קדש דפטור מן הפאה דמקרא דממעטינן קציר גוים ממעטינן נמי קציר הקדש דלאו קצירך הוא לא בפאה ולא בשכחה.
+
+Halakhah 9
+
+<b>נכרי </b> שקצר ונתגייר פטור מן הפאה דבפאה ובשכחה ממעטינן קצרוהו גוים ובשכחה נמי אמרינן בשדה לרבות שכחת קמה הילכך זה שהיה גוי בשעת קצירה [או] בשעת עימור אעפ"י שנתגייר דאת שיש לו שכחת קמה דמרבינן מבשדה יש לו שכחת עומרים דכתיב בקרא ושכחת עומר בשדה את שאין לו שכחת קמה כזה שהיה גוי בשעה שקצרה אין לו שכחת עומרים אפילו נתגייר כדאמר' ולקט נמי אימעיט מקרא דובקצרכם פרט לשקצרוהו גוים דכתיב נמי גבי לקט כדכתיב ובקוצרכם וגו' ולקט קצירך לא תלקט קצרוה פועלים גוים לישראל חייב דקצרכם קרינא ביה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>מי </b> שקצר כל הקמה נותן מן השבלים ואפי' דשו אותם נותן פאה ואינו צריך לעשר כיון שלא גמר מלאכתו דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שידך וידו שוים ומהאי קרא נמי פטרינן פאה ממעשר דאי לאו האי קרא הוה מחייבים להו לעניים דכיון דזכי להו רחמנא בהאי שדה תבואת זרעך קרינא ביה ואם הוסיף נמי על שיעור הפאה פטור מן המעשר כיון שנותנו בתורת פאה הוי כדין פאה קודם מירוח ונראה דמיירי כשנתן הכל בבת אחת דאם כבר נפטר מן הפאה ואחר כך בא להוסיף עליה לא מיפטר התוספת לבדק הבית עד שיופקר לעניים ולעשירים כשמטה. אי נמי אפילו נפטר כבר מן הפאה כל מה שמוסיף משום פאה עד שלא נתמרח פטור אף על פי שאין מפקיר אלא לעניים כדאמרינן בירושלמי דמתניתין בית שמאי היא דאמר הפקר לעניים הפקר גמר מלאכתו מעשר ונותן לו כיון שנתמרח.
+
+Halakhah 12
+
+<b>אין </b> מניחין אלא בסוף השדה כדמשמע לשון פאה שהוא סוף אבל בתחלה ובאמצע נמי קדשה ופטורה נמי מן המעשר דמרבינן לה מדכתיב לקצור דמשמע אפילו יש לו קמה לקצור ומן התורה פטור מלהניח עוד פאה בסוף שדהו דהא בתחלה ובאמצע נמי פאה הויא כדאמר' ולפיכך בעינן דעתו של בעל הבית אם הניחוה פועלים בסוף.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>הפאה </b> של כל דבר הנקצר ופאת כרם ואילנות נתנת במחובר לקרקע דכתיב לא תכלה פאת שדך בקצרך מכאן שהפאה נתנת במחובר לקרקע יכול אפילו בדלית ובדקל תלמוד לומר קציר מה קציר מיוחד שהקטן מושל בהם כגדול יצאו דלית ודקל שאין הקטן מושל בהם כגדול ואית דבעי נשמעינה מן הדא דכתיב תעזוב הנח לפניהם תבואה בקשיה תלתן בעמיר יכול בדלית ובדקל כן תלמוד לומר אותם ומה ראית לרבות אלו ולהוציא אלו אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני מה שאין בו סכנה ומוצא אני את שיש בו סכנה שאפילו תשעים אומרים לבוז ואחד אומר לחלק לזה שומעים שאמר כהלכה ומחייבין בעל הבית להוריד להם דאותם כתיב כדאמר.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>עני </b> שנטל פאה וזרק על השאר או שנפל או פירס טליתו עליה מה שנטל הוא שלו מן התורה וכן בלקט ושכחה. עני שלקט לעני אחר זכה דמגו דזכי לנפשיה אי בעי זכי נמי לחבריה אבל עשיר לא דתרי מגו לא אמרינן וכתיב נמי הכא לא תלקט לעני ודרשינן סמוכים לא תלקט אתה לצורך העני משמע דהוא לאו עני הוא וכן בעל הבית אפילו הוא עני אין יכול לזכות לעני פלוני דהא לא מצי זכי לנפשיה דכתיב לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו דאי בעל שדה הוא יניח פאה ותרתי שמעינן מהאי קרא לרבנן דרבי אליעזר וכן בלקט ושכחה מטעמא דאמרן ומציאה נמי אינו זוכה עד שיגיע לידו אם לא כשזכה לו חברו דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו מגו דמצי זכי לה לנפשיה אבל לקט ושכחה ופאה העשיר ובעל הבית דלא מצי זכי לנפשיה לא זכי נמי לחבריה כדאמר':
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> מניחין פאה משדה לחברתה דכתיב שדך לחייב על כל שדה ושדה ואם הניח פאה משדה לשדה אינה פאה וחייב במעשר כשיגמר מלאכתו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>היתה </b> שדהו זרועה מין אחד והיה הפסק בתוך השדה אחד מכל אלו הדברים המפסיקין הרי זו כשתי שדות ונותן פאה מצד זה לעצמו וזה לעצמו אבל מה שאינו הפסק לא חשיב אלא כשדה אחת ונותן פאה אחת לכל כיון שהוא מין אחד ואפילו עשאו שתי גרנות מניח פאה אחת דבשדה תליא מילתא כדכתיב שדך וכיון דהוי מין אחד חשיב הכל שדה אחת אע"ג דעשאו ב' גרנות אבל זרעה ב' מינים אפילו עשאה גורן אחד נותן פאה למין זה ופאה למין זה דכיון שהם ב' מינים משוו ליה לשדה ב' שדות. זרע ב' מיני חטים או שעורים אם עשאו גורן אחד גלי אדעתיה דחשיב ליה כמין אחד ואינו חייב אלא פאה אחת ואם עשאו ב' גרנות חשיב ליה כשני מינין ונותן ב' פיאות ודבר זה הלכה למשה מסיני.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>האחין </b> שחלקו נותנין שתי פיאות דלכל חד וחד קרינא ביה שדך חזרו ונשתתפו נותנין פאה אחת כדילפי' לעיל דשותפין חייבים בפאה דכתיב קציר ארצכם אפי' של רבים. שותפים שקצרו חצי שדה וחלקו זה שלקח הקציר אינו מפריש כלום דחובת הקציר בקמה כדאמר ואע"ג דמרבי' מדכתיב לקצור דקדשה נמי פאה בתחלה ובאמצע אפ"ה כיון שלא פירש דסתמא הוי בסוף דמצותה בסוף כדמשמע פאה לשון סוף ומי שלקח הקמה אינו מפריש אלא על חלקו דכיון דחלקו לא קרינא ביה שדך אלא בזה שקצר דלא הוי כמוכר חצי שקצר דחייב בסוף לתת פאה על הכל דהתם כל השדה שלו. חזרו ונשתתפו כל אחד מהם מפריש מחלקו שבקמה על חלק חברו שבקמה אבל לא חצי שנקצר דהא מיפטר מפאה כדאמרינן ואע"ג דחזרו ונשתתפו נראה דלא מיחייבו להפריש מן הקמה אלא כפי שיעורה שהיה עתה אלא שאם רצה להפריש על הכל לא יפריש על מה שנקצר שהרי הוא פטור כדאמר' ואין עליו דין פאה להפטר ממעשרות אלא כל אחד מהם יפריש על חלקו ועל חלק חברו שבקמה ונמצא שהפריש על כל השדה ויש לו דין פאה להפטר מן המעשרות דהוי תוספת פאה דפטור נמי כדאמר' לעיל.
+
+Halakhah 17
+
+<b>שדה </b> שהגיע חציה ע(ל)[ד] שליש דמיחייבא בפאה והתחיל לקצור מחצי זה וקודם שהשלים לקוצרו הגיעה כולה לשליש וגמר החצי הראשון שהגיע בתחלה הרי זה יפריש מן הראשון על האמצעי ומן האמצעי על הראשון שהם החצי הראשון שנגמר קודם דחשיבי שדה אחת ומן האמצעי על האחרון נמי כיון שהגיע האחרון על שליש קודם שקצר האמצעי אבל לא מן הראשון על האחרון דכשקצר הראשון אכתי לא מטא אחרון לחיוב פאה שלא הגיע לשליש ומן האחרון על האמצעי נראה דיכול נמי להפריש דהא חשיבי שדה אחת.
+
+Halakhah 18
+
+<b>המוכר </b> שדהו מקומות מקומות לאנשים הרבה כל אחד נותן פאה ממה שלקח דלכל חד קרינא ביה שדך ואם התחיל הוא לקצור ומכר ושייר נותן פאה הראויה לכל דכיון דהתחיל לקצור נתחייב בכל כדכתיב ובקצרכם את קציר ארצכם דמשמע מעידנא דאתחיל לקצור איתחייב ליה בכוליה ואם מכר קודם לא איתחייב אלא הלוקח מפריש על מה שלקח דשדך קרינא ביה ובעל השדה על מה ששייר.
+
+Halakhah 19
+
+<b>שדה </b> אילן אין מפסיק בה אלא גדר גבוה שלא יהו מעורבין פארות האילנות דאי הן מעורבין חשיבי כולהו כשדה אחת ונותן פאה אחת לכל.
+
+Halakhah 20
+
+<b>שנים </b> שלקחו אילן אחד נותנין פאה אחת דכתיב קציר ארצכם כדאמר לקח זה צפונו וזה דרומו כל אחד נותן פאה לעצמו דהא לכל חד קרינא שדך דשדה כל שהו חייב בפאה בפני עצמו.
+
+Halakhah 21
+
+<b>החרובים </b> כל הרואין זה את זה חשיבי כשדה א' ונותן פאה א' על הכל והזתים כל שברוח אחת מרוחות העיר.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>המידל </b> שהוא מעט מכאן ומעט מכאן לשוק אינו נותן פאה לזה שהידל ואם לביתו נותן מן המשואר על הכל דהאי דאמרינן לעיל דאפילו לבית כשבוצר מעט מעט אינו נותן פאה מן המשואר על הכל היינו כשמכניסו לבית לאכול מיד דומיא דמוכר לשוק אבל כשמכניסו לבית לקיום נראה דחשיב לקיטתו כא' כיון דהוא בבית:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אי </b> זהו לקט זה הנופל מתוך המגל או מתוך היד כשקוצר דכתיב ולקט קצירך אבל מה שנופל מאחר המגל מכח תנועתה ומאחר היד מחמת נדנודה אינו לקט שהרי לא נפלה מחמת קצירה וכתיב לקט קצירך. ושבולת אחד או ב' הוא דהויא לקט דכתיב לעני לגר חד לעני וחד לגר וג' אינם לקט.
+
+Halakhah 2
+
+<b>היה </b> קוצר בלא מגל הנופל מתוך ידו אינו לקט דלא הוי קצירה אלא במגל אלא א"כ הוא תולש דבר שדרכו בכך דקרינא ביה שפיר קצירה הכהו קוץ ונפל מתוך ידו לא הוי לקט דכל הנופל מחמת אונסו ממעטי' ליה מדכתיב לקט קצירך אין לקט אלא מחמת קציר.
+
+Halakhah 3
+
+<b>שבולת </b> שנקצרו כל סביבותיה ואין ראשה מגיע לקמה הוי לקט לעניים דחשבי לה כאלו כבר נפלה מתוך המגל אבל ראשה מגיע הרי היא כאלו היא תוך המגל כיון שיכול לקוצרה עם הקמה ופנימית נמי מצלת לחיצונה והוו תרוייהו כאלו הם תוך המגל כדאמר' ואית דסברי דמשום שכחה נגעו בה דמגיע לקמה לא קרינא בה לא תשוב לקחתו ואם אינו מגיע הוי (בכלל) [בבל] תשוב והשבלים שבקש הרי הן של בעל הבית.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>הרוח </b> שפזרה את העומרים נותן ד' קבין תבואה לכל בית כור שהוא שיעור שראוי ליפול בשעת קצירה. וכשהגדיש על השדה שקונסין אותו מדרבנן כל השבלים שהן נוגעות בארץ כלם פטורות מן המעשר כדין לקט דאוריתא דהפקר ב"ד הפקר כדדרשינן מדכתיב יחרם כל רכושו וגו' ואית דמפיק הכא פיטור מעשרות מב"ד שעברו את השנה שלא כדין בשביעית דהוי מקודשת ופטור מן המעשרות כדין שביעית.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>חורי </b> הנמלות שבתוך הקמה מה שנמצא בהם לבעל הבית שאין לעניים עדיין בקמה כלום ואם היו במקום שנקצר שהרי יש שם זכות לעניים במה שנקצר הרי הוא שלהם שמא מן הלקט גררוהו הנמלים וספק לקט הוא לקט דאע"ג דכל ספק ממונא אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה הכא בספק מתנות עניים כתיב לעני ולגר תעזוב דמשמע הנח משלך וכן כתיב נמי בהו יהיה לרבות מה שהוא בספק לומר בין דידך בין דידיה הב ליה ואית דמפיק לכולהו ספק מתנות מדכתיב לא תטה משפט אביונך בריבו בריבו אי אתה מטהו אבל אתה מטהו במתנותיו.
+
+Halakhah 10
+
+<b>שבולת </b> לקט שנתערבה בגדיש מעשר על תנאי דאע"ג דכולהו מתנות דהוו הפקר לעניים פטירי ממעשרות כדאמר' לעיל היכא דנתערבה הוי ספיקא דאוריתא ולהכי בעי לעשורה על תנאי אע"ג דלא הגיעה עדין לידו של עני דעשו שאינו זוכה כזוכה ונותן אחת מהם שהיא הראשונה לעני והאחר תהיה מעשר.
+
+Halakhah 11
+
+<b>לא </b> ישכור האדם את הפועל על מנת שילקט בנו אחריו דאם פוחת לו הפועל משכרו על כך אסיר מדאוריתא שהרי מוכר המתנות.
+
+Halakhah 12
+
+<b>המעכב </b> המתנות מעני אחד או מעניים הרי זה גוזל דרחמנא זכינהו כדכתיב תעזוב ויהיה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>המפקיר </b> את הלקט עם נפילת רובו לאו כל כמיניה דהא אין לו בו רשות דקב"ה עבדיה לקט מההיא שעתא.
+
+Halakhah 15
+
+<b>שני </b> גרגרים הנפרטים בשעת בצירה הוו פרט דקרא שלשה אינם פרט דכתיב לעני ולגר שהם שנים. הוסבך האשכול בעלין ונפל לארץ ונפרט אינו פרט דלא הוי מחמת בצירה וכתיב ופרט כרמך ודרשינן אין פרט אלא בשעת בציר וכשבוצר ומשליך לארץ אפילו חצי אשכול הוי פרט אפשר דהוי מדרבנן קנס משום דמשליך האשכולות כדי ללקט הכל אח"כ. המניח כלכלה תחת הגפן כדי שיפלו בתוכה הגרגרים הנפרטים הרי זה גוזל את העניים ונראה דהוי דאוריתא דכתיב פרט דמשעה שנפרט הוי קדוש.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>אי </b> זהו עוללות זה אשכול קטן כמו עולל וכדכתיב אם בוצרים באו לך הלא ישאירו עוללות ואין לו לא כתף ולא נטף דכל שיש לו כתף או נטף לאו עולל הוי ואם ספק לעניים דכולהו ספק מתנות לעניים כדילפינן לעיל והעניים עצמם הם שבוצרים אותם כדכתיב לא תעולל לעני ולגר וגו' אשכול שהגרגירין תלויין בשרביט עצמו כל גרגיר יחידי הוי עוללת דלא חשיבי מה שהגרגרים שוכבים זה על זה נטף עוללת שנקרצת עם האשכול כשקוצר הזמורה ביחד לא מיקרי עוללת דקרא דבטלה לגבי האשכול הנבצר עמו אבל אם רחוק קצת מן האשכול שאין דרכו להקרץ עמו הוי עולל באפי נפשיה ולעניים.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>כרם </b> שכולו עוללות הרי הוא לעניים דכתיב וכרמך לא תעולל אפילו כל כרמך עוללות לעני ולגר וגו' א"כ למה נאמר כי תבצור כרמך לא תעולל לומר דאין לעניים בעוללות קודם הבציר ופרט נמי איתקוש לעוללות כדכתיב וכרמך לא תעולל ופרט כרמך וגו' ואין פרט ועוללות אלא בכרם כדכתיב פרט כרמך וכרמך לא תעולל.
+
+Halakhah 22
+
+<b>וכמה </b> שיעור בצירה דבעל הבית כדי שיזכו אח"כ לעניים בפרט ובעוללות ג' אשכולות שעושין רביע דכיון דעושין רביע דחשיב הוי בצירה.
+
+Halakhah 23
+
+<b>מקדיש </b> כרמו קודם שיודעו בו העוללות חייל הקדש על הכל וכתיב כרמך ולא כרם הקדש אבל משנודעו לא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו דאף ע"ג דאין לעניים עד שעת בצירה אפ"ה אין לו זכות לבעל הכרם בהם דבעינן דליהוו ברשותו כביתו שהוא ברשותו וכתיב איש כי יקדיש את ביתו וגו' ויתנו שכר גידולה להקדש ואפשר דאפילו למ"ד יש מעילה בגידולין הכא שאני דקרקע משועבד לגידול עוללות עד שעת בציר ונימא דלא מחייב בשכר גידול אלא מדרבנן.
+
+Halakhah 24
+
+<b>הזומר </b> אפילו אחר שנודעו העוללות אע"פ שיש במה שזומר עוללות עושה בשלהם כמו בשלו דהוו כשותף ותיקון נמי איכא דהאמצעים מיתקנים בכך.
+
+Halakhah 25
+
+<b>גוי </b> שמכר לישראל כרמו לבצור חייב בעוללות דהא קרינא ביה השתא וכרמך לא תעולל וכן כשהוא שותף עם גוי חלקו חייב.
+
+Halakhah 26
+
+<b>בן </b> לוי שנתנו לו מעשר שהוא טבל שלא הופרשה תרומת מעשר ממנו ומצא בו עוללות נותנן לעני בלא הפרשת תרומה דמתנות עניים לא מיחייבי במידי ואם היה עוללת שנקרצת עם האשכול דהוי לבעל הכרם כדאמר לעיל יש לו לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר אם ירצה דהא פשיטא דהוא של בעל הכרם והוי טבל.
+
+Halakhah 27
+
+<b>מי </b> שהיו לו חמש גפנים ובצרן לתוך ביתו אם לאוכלן ענבים פטור מפרט ושכחה ורבעי דבפרט כתיב כרמך בתר בצירה דמשמע דכדרך הבוצרים הוא דבעי להניח פרט לעניים ובכי האי גוונא לאו בצירה מיקרי דאע"ג דאמרן דג' אשכולות שעושין רביע הוי שיעור בצירה היינו התחלת בצירה בכרם גדול לשיזכו העניים בעוללות אבל כשאין אלא חמש גפנים ובצרן לבית לא הוי בצירה כדאמר' ובשכחה נמי כתיב בצירה בקרא דאחריך דהוי שכחה כדאמר' לעיל ובכרם רבעי נמי כתיב נטע כרם ולא חללו דהיינו שלא עברה שנה רביעית ובכרם כתיב בצירה ולא הויא בבציר מה' גפנים כדאמר' דאין כרם בפחות מחמש גפנים וחייב בעוללות דעוללות משנודעו הוקדשו לעניים ולא תלו בבעל הכרם כפרט ושכחה דהוא משוי להו מתנות עניים במה שנפלו ונפרטו מידו או במה ששכח ואם בצרן לעשות יין חייב בכל כיון שבצר ג' אשכולות כדלעיל:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>העומר </b> ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל השדה שהיה שם או שכחו הוא ולא פועלים אינו שכחה דכתיב קצירך ושכחת משמע שבעל הקציר ישכח דהיינו בעל השדה וכי תקצור ושכחת משמע דהקוצר ישכח דהיינו פועלים וכיון דבעל השדה קאי גביה זכי ליה שדהו שכחוהו אלו ואלו והיו אחרים רואים אותה בעת ששכחוה אינה שכחה עד שישכחוה כל אדם שבשדה דבשדה אפילו זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה כדנילף בסמוך והשתא נמי הוי כזכור ולבסוף שכוח כיון שיש רואים אותה כן נראה לדעת הרב ז"ל דנראה דגריס במילתא דר"ש בן יהודה דהיו חמרין עוברים וכו' ושכחו בעל הבית אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם וסיפא נראה דלאו דר"ש היא. ואפילו עומר הטמון אם נשכח הרי זה שכחה דכתיב בשדך לרבות את הטמון דמשמע מה שבתוך שדך דהיינו טמון ואצטרי' קרא כי היכי דלא נימא מה קציר בגלוי אף שכחה בגלוי כתב רחמנא שדך לרבות טמון. אמר בעיר שהפועלים שכחו עומר שבמקום פלוני ושכחוהו הרי זו שכחה ואם בשדה אמר כן ושכחוהו פועלים אינו שכחה דכתיב ושכחת עומר בשדה ודרשינן ליה הכי בשדה הוא דבעיא שכחה מעיקרא כדכתיב ושכחת והדר בשדה ששכחו הוא תחלה לפועל אבל בעיר משנכנס לעיר אפילו זכור ולבסוף שכחן ע"י פועלים דאם היה בשדה לא היה שכחה כדאמרינן.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכל </b> שגרמו עניים שישכח לא הוי שכחה דשכחה דקרא היינו בלי גרמא. וכן החזיק בו להוליכו והניחו לא מיקרי שכחה דהא זכה ביה קודם אבל נטלו ממקום למקום אפילו אצל דבר מסוים הוי שכחה דכיון דלאו להוליכו לעיר לקחו לא זכה בו והרי שכחו.
+
+Halakhah 4
+
+<b>שכח </b> עומר שהניח עליו עומר אחר שנטלו להוליכו לעיר ושכחו אם זכרו קודם שיפגע בו אין התחתון שכחה ואם לאו התחתון שכחה אף על גב דעליון אינו שכחה שהרי החזיק בו אינו מציל התחתון אלא א"כ זוכר העליון קודם שיפגע בו דאז הוי תחתון נמי כזכור.
+
+Halakhah 5
+
+<b>עפו </b> עמריו לשדה אחר ושכח שם אינו שכחה דכתיב קצירך בשדך דהוא מצי למיכתב קצירך בשדה אבל פזר הרוח עמרים בתוך שדהו ושכח הוי שכחה אף על גב דעל ידי גרמת הרוח שכחו לא הויא גרמה כיון דהוי שלא בכונה שישכח לא כעניים שחפו בקש דהיו מכוונים שישכח.
+
+Halakhah 6
+
+<b>הנוטל </b> עומר ראשון ושני ושלישי ושכח הרביעי אם היה שם ששי ואפילו נטלו אין הרביעי שכחה עד שיטול החמישי דכל שלא נטל החמשי אינו שכחה הרביעי דכשיבא ליטול החמשי יפגע קודם ברביעי ואם היו חמשה בלבד מששהא כדי ליטול חמשי אחר שלקח השלישי הרי הרביעי שכחה דמעיקרא הוי שכחה אפילו נשכח גם כן החמשי דשנים הם שכחה אבל כשהיו שם ששה אלו שכח גם הששי לא הוו שכחה דהם ג' עומרים דאינם שכחה הילכך כל שלא נטל החמישי אפילו נטל הששי אין הרביעי שכחה כדאמר.
+
+Halakhah 7
+
+<b>שדה </b> שעומריה מעורבבין ושכח אחד מהם אינו שכחה אפילו שהה או נטל את שאחריו דכיון דמעורבבין הם צריך ליטול כל סביבותיו לשיהא שכחה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>הלוף </b> וכל מה שהוא טמון בארץ יש להם שכחה כדילפינן שכחה לטמון מדכתיב בשדך. הקוצר בלילה או הסומא ששכחו בין קמה בין עומר יש להם שכחה [כיון דיכול לכוין היטב שלא ישכח אפילו הדקין] ואם מתכוין ליטול הגס גס אין לו שכחה אפילו לדקין. גסים דהא לא ראה אותם עדיין ודקין דהא לא איכוון להו. אמר אקצור ע"מ שאטול מה שאשכח יש לו שכחה שאין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה כתנאי בני גד ובני ראובן שלא התנו על מה שכתוב בתורה ולכך היה תנאם קיים ואי לאו הכי תנאם הוה בטל.
+
+Halakhah 9
+
+<b>קצר </b> מה שלא נגמר להאכיל לבהמה או שלא עשאן עמרים אלא אגודות אין להם שכחה [דעומר כתיב (דברים כד, יט) ולא עבדי' עומר אלא ממה שראוי למאכל].
+
+Halakhah 10
+
+<b>הקוצר </b> שהתחיל לקצור ושכח לפניו ולאחריו לאחריו בלחוד הוא דהוי שכחה דכתיב לא תשוב לקחתו אינו שכחה עד שיעבור ממנו ויניחנו לאחריו זה הכלל כל שהוא בבל תשוב הוי שכחה בשכח לפניו בסוף השורה לא קרינא ביה לא תשוב שעומר שכנגדו מוכיח שראויה להתחשב עמהן בשורה אחת וכן כל מה שמוכיח עליו שאינו שכוח שהוא מעורב באמצע שורות אינו שכחה דלא קרינא בהו לא תשוב לקחתו שהרי נחשב עם שורה אחרת כדאמרינן.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>המפנה </b> עומרים למקום שהוא גמר מלאכה שהוא מקום (שכחה) [קיבוץ] ודישה יש לו שכחה ממנו ולגורן אין לו שכחה ואם פנה העומרים למקום שאינו גמר מלאכה ושכח אינו שכחה ממנו ולגורן יש לו שכחה דכתיב ושכחת עומר בשדה בתר דכתיב קצירך בשדך לומר מה קציר שאין אחריו קציר יש לו שכחה אף עימור שאין אחריו עימור דומיא דקציר שהוא גמר מלאכה יש לו שכחה אבל כל מה שאינו גמר מלאכה דאינו דומיא דקציר לא הוי שכחה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>כל </b> שנים הם שכחה ושלשה אינם שכחה דכתיב לעני ולגר אחד לעני ואחד לגר.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>כל </b> עומרי השדה אחד מארבעה בעומר ששכח הוי שכחה פחות מיכן אינו שכחה דכל יותר מד' לגבי שאר העומרים חשיב כגדיש וכן עומר שיש בו סאתים אינו שכחה דכתיב ושכחת עומר ולא גדיש א"נ מדכתיב עומר ודרשינן עומר שאתה יכול לפשוט ידך וליטלו כדכתיב לא תשוב לקחתו הוא דהוי שכחה יצא זה שיש בו סאתים שאין אתה יכול לשוב לקחתו בפעם אחד דאינו שכחה אפילו כל העומרים סאתים ושני עמרים אפילו יש בשניהם סאתים או יתר הוו שכחה דבכל חד קרינא ביה שכחת עומר וכן קמה שיש בה סאתים או שראויה לעשות סאתים אינה שכחה דמדכתיב בשדה מרבינן שכחת קמה דדרשינן הכי ושכחת עומר ושכחת שדה דהיינו קצת קמה שאין בה סאתים דומיא דשכחת עומר דדרשינן שכחת עומר ולא גדיש דהיינו סאתים כדאמר. ואין קמה ותבואה עקורה מצטרפין לסאתים דכל חד לחודיה הוא דקאמר קרא דליהוי שכחה וכן ירק ופירות האילן מחוברין ותלושין אינם מצטרפין לסאתים כדאמר'.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>הקמה </b> שאינה שכוחה אפילו קלח אחד מצלת את העומר או את הקמה השכוחה שבצדה ואינה שכחה אבל עומר שאינו שכוח אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה שבצדה והוי שכחה דכתיב כי תקצור ושכחת עומר שסביבותיו קציר אפילו אינו שכוח הוא דהוי שכחה אבל עומר שסביבותיו קמה שאינה שכוחה אינה שכחה וכן קמה בצד קמה דהא מעומר הוא דילפינן לשכחת קמה כדאמר' אין קמת חברו מצלת עומר או קמה שלו ולא קמת שעורים מצלת מה שהוא חטים דשדך משמע בשלו דוקא ומשמע של מין אחד דשדה סתם היינו מין א'.
+
+Halakhah 22
+
+<b>השוכח </b> אילן אפילו היה בו כמה סאין או שני אילנות הרי הן שכחה שלשה אינם שכחה דגבי אילנות הוו ב' אילנות כשני עומרים בעמרים דמאחריך הוא דילפינן שכחת אילנות כדאמר' ומשמע דהוי שכחת אילן דנשאר אחריו ולא לקטו דכל שהוא עומר באילן לית ביה שכחה בין מלפניו בין מלאחריו דאינו נלקט כסדר הקמה. ואם הוא אילן מסויים אם שכחו כולו אינו שכחה דכתיב ושכחת עומר בשדה עומר שאתה שוכחו לעולם לא תשוב לקחתו אם זכרת אותו יצא זה המסויים שודאי אתה זוכרו לעולם והוי כאלו לא שכחו א"נ עומר שאתה שוכחו לעולם ואין אתה יודע בו אלא אם תשוב ותראהו יצא זה שאתה זוכרו לאחר זמן אע"פ שלא תפגע בו מפני שהוא ידוע ומפורסם. ומסויים בדעתו הוי כמפורסם דלגבי דידיה הוא דאזלינן והא לא שכח כיון דמפורסם הוא לדידיה והעומד אצל הדקל הוי מסוים במקום ושני זיתי נטופה זה מסיים זה היה כל שדהו זית הנטופה הוי שכחה דלדידיה לא הוי כמסוים כיון דכל שדהו הוי הכי ומקצת אילן המפורסם הוי שכחה והוא דלא נשאר ביה אלא פחות מסאתים דכתיב עומר ולא גדיש. השורות שהסתירו את הזית אינו שכחה באותו הזמן דכל זית היה חשוב ומסוים.
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>ובעריס </b> שהיא מתפשטת הרבה כל שאינו יכול לפשוט וליטול במקום שנזכר כשעבר מעליה לא תשוב לקחתו קרינא ביה אבל רוגליות שדורכין עליהם ברגל משיעבור הימנה הוי שכחה דכל חדא חשיבא כאומן בפני עצמו ואסור לשוב מאומן לאומן דכתיב לא תשוב בדלית ובדקל לא חשיבא שכחה עד שירד מהן ושאר האילנות אע"פ שירד לא חשיבא שכחה עד שיפנה וילך לו לאחר כשלא התחיל בו שאם התחיל בו ושכחו לא חשיב שכחה עד שיבצור כל סביביו דכל שלא בצר כל סביביו לא קרינא ביה לא תשוב.
+
+Halakhah 27
+
+<b>המפקיר </b> כרמו והשכים וזכה בו ובצרו חייב בפרט ובעוללות ושכחה ופאה דאיתנהו כולהו בכרם דכיון שהיה שלו והוא שלו עתה אע"ג דהפקירו וכתיב בכולהו קצירך כרמך ולא של הפקר להכי אהני תעזוב יתירא דכתיב בכולהו לאיתויי הפקר כי האי גונא דהדר איהו וזכה ביה בלקט ובפאה כתיב יתירא חד בקדושים וחד בשור או כשב או עז ופרט בכרם היינו לקט עוללות נשנה במשנה תורה שכחה חד גבי שכחת אילן וחד גבי שכחת כרם דאמרינן לעיל אחריך זו שכחה ואם זכה בהפקר של אחרים פטור מן הכל דהא לא קרינא ביה שדך וכרמך ובין כך ובין כך פטור מן המעשרות שהרי הפקירו ולית ביה יתור לאיתויי הפקר כה"ג כלקט והני אחריני כדאמרי':
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה עט </b> להפריש מעשר עני במקום מעשר שני בשנה שלישית וששית מן השבוע דכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך וגו' והנחת בשעריך ובא הלוי וכתיב כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו פירו' שנת המעשר שנה שאין נוהג בה אלא אחד משני מעשרות שנהגו בשתי שנים שלפניו שהוא מעשר ראשון דכתיב כאן ונתת ללוי את שלו הרי מעשר ראשון לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני וילפינן נמי להא דהקיש הכתוב מעשר ראשון לנחלה מה נחלה אין לה הפסק אף מעשר ראשון אין לו הפסק. וסדר תרומות ומעשרות תרומה גדולה ומעשר ראשון וממנו תרומת מעשר ואחר כך מעשר שני ובשתי שנים מעשר עני במקומו כדנילף בדוכתיה בס"ד.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>שנת </b> השמטה כולה הפקר ואין בה לא תרומות ולא מעשרות כלל שהרי הוא הפקר לכל [דילפינן בספרי (פרשת ראה) יכול אף שנה שביעית תהא חייבת במעשר ת"ל בשנה השלישית שנה שחייבת במעשר יצאה שנה שביעית שאינה חייבת במעשר]. והלכה למשה מסיני שיהו מפרישין בארץ עמון ומואב מעשר עני בשביעית ולאו דוקא הל"מ דאין זה מן התורה אלא הלכה קבועה כהלכה למשה מסיני [מיהו בתוספתא (ידים פ"ב) משמע שהל"מ ממש קאמר].
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ונותן </b> בעל השדה לכל עני שיעבור עליו כדי שביעה ששיערו חכמים דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו ואם היה לו מועט והעניים מרובין נותן לפניהם והם מחלקים ביניהם.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ומעשר </b> עני המתחלק בגורן אין לבעלים בו טובת הנאה אלא העניים נוטלין על כרחו אבל המתחלק בתוך הבית יש לבעלים בו טובת הנאה ונותנו לכל עני שירצה דכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת בשעריך אלמא צריך להניחו בגורן ובאים עניים ונוטלין אותו וכתוב אחר אומר גבי מעשר עני נמי כי תכלה לעשר את כל מעשר וגו' ונתת ללוי אלמא בתוך הבית מחלקו ויש לו בו טובת הנאה כדכתיב ונתת הא כיצד עד הפסח שהוא זמן גשמים ונפסד בחוץ מחלקו בתוך ביתו מכאן ואילך שהוא זמן הקיץ מניחו בגרנות ועניים באים ונוטלין אותו ואם רצה ליתן לעני קרובו או מיודעו יש לו להפריש מחצה אפילו מהגורן ליתנו לו והחצי לאחרים דענייך קודמין.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>ב' </b> עניים בשדה אריסות נותנין זה לזה דלהזהיר עני על שלו היינו שלו לחוד אבל הכא הרי הוא שלו ושל חברו.
+
+Halakhah 15
+
+<b>המקבל </b> שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני דהא זכה במחובר אבל אמר לו ממה שאתה קוצר אין לו חלק אלא בתלוש וחיוב לקט שכחה ופאה הכל על בעל השדה ואף על פי ששכחת עומר בתלוש בשעת עימור מ"מ כאן פטור דלא קרינא ביה קצירך הואיל ולא זכה אלא בתלוש א"נ משום דכתיב ושכחת עומר בשדה זו שכחת קמה את שיש לו שכחת קמה יש לו שכחת עמרים וזה שאין לו שכחת קמה דאכתי לית ליה מידי עד אחר עימור אין לו שכחת עמרים ואסור במעשר עני שהרי זכה בחלקו שקצר ואין מפרישין מעשר עני אלא אחר קצירה.
+
+Halakhah 16
+
+<b>המוכר </b> שדהו בפירות והעני מותר בלקט שכחה ופאה ומעשר עני דהא לאו שדהו הוא לוקח אסור דקרינא ביה קצירך אפילו לוה המעות ללוקחה.
+
+Halakhah 17
+
+<b>מעשר </b> עני לא ניתן אלא לאכילה דכתיב ואכלו בשעריך ושבעו ואין מוציאין לחוצה לארץ דכתיב בשעריך:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות פ </b> ליתן צדקה כפי מסת היד דכתיב פתוח תפתח את ידך לו ונכפלה מצוה זו כדכתיב והחזקת בו ואמר וחי אחיך עמך כונת כלם שנעזרם ונחזקם כדי ספוקם:
+
+Halakhah 2
+
+<b>אזהרת קעא </b> שלא יאמץ לבבו על העני דכתיב לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון ואם העלים עיניו מעני המבקש עבר בלאו זה.
+
+Halakhah 3
+
+<b>לפי </b> מה שחסר העני אתה מצוה ליתן לו דכתיב די מחסורו ששוכרין לו בית אשר יחסר שקונין לו כלי בית אחר שמכסין אותו כפי דרכו ואפילו עבד לרוץ לפניו אם היה דרכו בכך הכל נראה דנפקי לן מדכתיב אשר יחסר ומדכתיב לו דרשינן שמשיאין לו אשה וכן הוא אומר אעשה לו עזר כנגדו ובכלל זה אם היתה אשה משיאין אותה אע"ג דלא מיפקדה אפריה ורביה אפ"ה קרינא בה די מחסורה אשר יחסר לה ומצווה אתה להשלים חסרונו ולא לעשרו דכתיב די מחסורו ולא לעשרו וממילא הוא דמשמע הכי מקרא דגופיה דקרא אמרינן דאתא לבית. יתום שוכרין לו בית ואחר כך כלי תשמיש ואח"כ משיאין לו אשה כסדר הכתוב כדדרשינן.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b> יד הנותן משגת לתת לעני די מחסורו נותן לו כפי השגת ידו. מצוה מן המובחר חמישית נכסיו דכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך והוו תרי עישורים דהיינו חומש ואע"ג דלא דמי עישורא בתרא לקמא דכי שקלת לקמא פשו לה תשע וכי מדלית לבתרא לאו כי קמא הוא ואין כאן חומש בשניהם כיון דכתיב אעשרנו ולא כתיב עשר אעשר לך משמע אעשרנו לראשון כלומר מעשר השני יהיה כראשון והיינו חומש ואחד מעשרה בנכסיו בינוני פחות מכאן עין רעה דהא אינו נותן אפי' עישור לחוד דכתיב בהדיא. וכל הנותן פחות משלישית שקל בשנה לא קיים מצוה זו דכתיב והעמדנו עלינו מצוה לתת שלישית השקל בשנה ואע"ג דהאי קרא גבי בית אלהינו כתיב דהיינו בדק הבית כדכתיב לעבודת בית אלהינו אמרי' דכ"ש צדקה דלא יפחות מזה וקרא דדרשינן מיניה עישור ועישור דהיינו חומש הא אמרינן דאינו אלא למצוה מן המובחר ונראה טעמא משום דגבי יעקב אבינו כתיב דמשום דהשתא לא הוה ליה מידי נדר לתת חומש ממה שיתן לו הקב"ה. ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר דכתיב בסיפיה דקרא דאם שלמים וכן רבים דדרשינן ליה לענין צדקה כתיב ועיניתיך לא אענך עוד דשוב אין מראין לו סימני עניות דמשמע דאזהר ליה קרא דאפילו הוא עני יעשה צדקה ובזכותה לא יענהו עוד ואפשר דחיוב זה דאוריתא וגמרא גמירי לה הכי כדאמר' בכמה דוכתי וכן כל מאי דדרשינן מקרא דישעיה דכתיב כי תראה ערום וכסיתו שאם אמר רעב אני אין בודקין אחריו דכתיב הלא פרוס לרעב דמשמע פרוס לאלתר משום דאיכא קיום נשמה ולכסות דליכא קיום נשמה בודקין כדכתיב כי תראה ערום וכסיתו כי יראה לך שהוא ערום.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מפרנסין </b> עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום והיינו כשמפרנסין ומכסין עניי ישראל דאיכא דרכי שלום אבל בלאו הכי לא ואין מחזירין את העני אפילו מחזר על הפתחים ריקם דכתיב אל ישוב דך נכלם ואין פוחתין לו משיעור ששיערו חכמים דהיינו אשר יחסר לו.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>עני </b> שאינו רוצה צדקה נותנין לו לשום הלואה דכתיב והעבט תעביטנו ועשיר המרעיב עצמו אין נזקקין לו דאעני הוא דאזהר רחמנא לא אעשיר וב"ד כופין על הצדקה דאע"ג דמצות עשה שמתן שכרה בצדה אין מוזהרין עליה ב"ד של מטה דלכך פירש מתן שכרה לומר אם לא תקיימנה זהו עונשך שלא תטול שכר זה ובצדקה כתיב מתן שכר כדכתיב למען יברכך וגו' אפ"ה שאני צדקה דאיכא בה תרתי לאוי לא תאמץ ולא תקפוץ ולהכי ממשכנין נמי עליה. ואין תובעין לאדם שוע דגלי קרא ופקדתי על כל לוחציו ואין פוסקים על היתומים דלא מיחייבו אכתי במצות אלא א"כ פסק הדיין לשום להם שם. ולוקחין צדקה מן הנשים מן העבדים מן הקטנים דבר מועט דליכא ביה משום גזל.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>עני </b> שהוא קרובו קודם לכל אדם כדכתיב קודם לאחיך וקרוב קרוב קודם דאחיו מן האב קודם לאחיו מן האם כדכתיב בקרא אחרינא כי יהיה בך אביון מאחד אחיך וגו' דרשינן מיוחד שבאחיך דהיינו אחיו מן האב שהוא מיוחד עמו בנחלה ועניי ביתו קודמין לעניי עירו דכתיב בתר לאחיך לענייך דהיינו עניי ביתו ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת כדכתיב אח"כ ולאביונך בארצך דהיינו עניי עירו ועניי ארץ ישראל קודמין ליושבי חוצה לארץ דכתיב בסיפיה דקרא דכי יהיה בך אביון וגו' בארצך דהיינו ארץ ישראל ואח"כ כתיב אשר ה' אלהיך נותן לך לרבות כל מקום ואפילו פסק צדקה במקום אחר מפרנס בה עניי עירו כדילפינן דקודמין לעניי עיר אחרת אלא א"כ יש שם חבר עיר דהא אדעתיה יהב והוא מחלקה כמו שיראה לו וכן האומר תנו מאתים דינר לבית הכנסת או תנו לעניים יתנו לאותם שהוא רגיל בהם ולעניי אותם העיר כדילפי':
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הצדקה </b> הרי היא בכלל הנדרים דכתיב בהו מוצא שפתיך וגו' ואייתר קרא דבפיך למדרש ביה זו צדקה דחייב לשמור מוצא שפתיו וחייב ליתן מיד או להפריש עד שימצא עניים ואם איחר עובר בבל תאחר דאנדר קאי ואמרי' דצדקה הוי בכלל נדר ואם התנה הכל לפי תנאו דהא אינו עובר מוצא שפתיו כיון שהתנה כך ומתפיס בצדקה דאמר סלע זו כזו והיתה אחרת צדקה הרי זו ג"כ צדקה דהוי בכלל נדרים דילפינן להו בה' נדרים דמתפיס בנדר הוי נדר ואם לא ידע כמה נדר יתן עד שיאמר לא לכך נתכונתי דכל שאינו יכול לומר לא לכך נתכונתי הוי בכלל הנדר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>וכשהפריש </b> סלע שנדר כל שלא הגיע ליד גבאי מותר לשנותו באחר כיון דחייב באחריותו ואין הצדקה כהקדש שאסור ליהנות בו דהא לא אקדשה אלא לעניים וחולין הוא ואפילו נר או מנורה לבית הכנסת מותר למוכרה מדאוריתא דלא הוי כקדשי בדק הבית דיש להם קדושת הגוף אלא כצדקה דאמרן דמותר לשנותה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>וקדשי </b> גוים לבדק הבית קדשי ומועלין בהם דכי גמרי' חטא חטא מתרומה דאין מעילה נוהגת בקדשי גוים היינו קדשי מזבח דומיא דקדושת הגוף אבל קדושת דמים לא גמרינן מינה אלא מועלין בה.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>פדיון </b> שבוים קודם לכל והמעלים עינו מפדיון שבוי עובר על לא תאמץ ולא תקפוץ [ולא תעמו'] על דם רעך ולא ירדנו בפרך [לעיניך] ובטל מצות עשה דפתוח תפתח וחי אחיך עמך ואהבת לרעך כמוך והכל מוכרין לפדיון שבויים. עבד שנשב' פודין אותו כישראל כיון שטבל לשם עבדות וחייב במצות שהאשה חייבת ואם נשתמד אפילו למצוה אחת אסור לפדותו דלאו אחיך הוא. האשה קודמת לכל מן האיש ואם נתבעו לדבר עבירה האיש קודם לפדות דאין דרכו בכך וכן בשאר הראוי ראוי קודם כמו שפירשו חכמים ז"ל:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>העמדת </b> גבאי צדקה וסדר חילוקה הכל תיקון חכמים ז"ל דמן התורה צריך לתת לכל עני די מחסורו בזמן שצריך לו והם תקנו שיהא מוכן לשעת הצורך. ואין עושין שררה בצבור פחות משנים דכתיב והם יקחו דהוי מיעוט רבים שנים ומתחלקת בשלשה דהויא כדיני ממונות דאינו פחות מג' כדילפינן בדוכתא בס"ד ומה שאינו קצוב נגבה נמי בג' דהוי דיני ממונות כדאמר ומן התורה נראה דשרי לקבל כל שחסר לו שום דבר קרינא ביה די מחסורו אם הוא צריך לזה שהוא מקבל ואפילו יש לו כלי כסף וזהב אם היה נהוג בהם אין מחייבין אותו למוכרם מדאוריתא אפי' אחר [שגבו] כבר צדקה למה שצריך כדאמר'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>ובעל </b> הבית שהיה עובר ואין לו מה יאכל מותר בלקט שכחה ופאה דעני היה באותה שעה ודומה לעני שהעשיר דאינו חייב לשלם [שהרי נהנה] דסברא היא דעני היה באותה שעה וכדאמרי' גבי קרבן עני דלא מחייב להביא קרבן עשיר אם העשיר וכן גבי ערכין אמרינן דאם העשיר אחר כך אינו נותן אלא כפי השג יד כדילפינן התם כיון דבשעה שלקחו לא היה עשיר וכן מי שהיו לו בתים ואינו מוצא למוכרן בשיוויין עני קרינן ביה באותה שעה ונוטל די מחסורו ממעשר עני.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>מותר </b> מה שגבו למה שגבו דהא זכה ביה כיון דלדידיה גבו וזכין לאדם שלא בפניו.
+
+Halakhah 19
+
+<b>ומקבלין </b> פרוטה מעני אבל אין מחייבין אותו ליתן דאע"ג דאיפשר דחייב גם כן מדאוריתא כדאמרינן לעיל כיון דהדר יהבו ליה לא כפינן ליה אי נמי דכיון דאין מחייבים אותו משמע דאינו חייב לתת אלא מדרבנן דהיינו דברי קבלה דועיניתיך לא אענך עוד דמדאוריתא כיון שהוא עני לא אזהר רחמנא ליה אלא למי שאינו עני שיתן די מחסורו לעני:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>חייבין </b> אנו ליזהר במצות צדקה יותר מכל מצות האמורות בתורה שהיא סימן לצדיק זרע אברהם אבינו ואין כסא ישראל מתכונן ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה והמעלים עיניו ממנה נקרא בליעל וחוטא כדילפינן מקראי. ושמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו וכולן מן התורה קצת מהן כמעלה ראשונה נלמדת בפירוש מן התורה מדכתיב והחזקת בו דמשמע קודם שיבא לידי עוני משמע דהשתא מצוה יותר ושאר המעלות סברא הוא דיש יתרון בזו מבזו מדאוריתא. ולעולם ידחיק אדם על עצמו ואל יצטרך לבריות דכל שיש בידו לעסוק באומנות אפילו יתגלגל בצער לא קרינא ביה די מחסורו. וכל הפרק מדאוריתא דברים לקוחים מדברי רבותינו ז"ל וראויים למי שאמרן. ויש בכלל מצות שבהלכות אלו דברים מדברי סופרים חייבין אנו ליזהר בהם מדכתיב לא תסור וגו' אשר יגידו לך וגו' והורשו ונצטוו החכמים ז"ל מן התורה לתקן ולגזור כפי מה שיראה להם כדכתיב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..971eca86a3f32c56a986440ca759520399e8bb02
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,1189 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Heave Offerings
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות תרומות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות תרומות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות פא </b> להפריש תרומה גדולה לכהן דכתיב ראשית דגנך וגו' תתן לו ואינה נוהגת אלא בארץ ישראל משום דהיא חובת קרקע וילפינן לכל מה שהוא חובת קרקע דאינו נוהג מן התורה אלא בארץ מדכתיב אשר תשמרון לעשות בארץ ובתרומות ובמעשרות נמי כתיב ארץ [וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם וגו' ביכורי כל אשר בארצם וגו' (במדבר יח, יג) וכתיב (שם פסוק כו) במעשר ראשון כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וגו' בנחלתכם, ובמעשר שני כתיב וכל מעשר הארץ וגו' (ויקרא כז, ל)].
+
+Halakhah 2
+
+<b>ארץ </b> ישראל האמורה היא שכבשה מלך או נביא מדעת רוב ישראל שזהו כיבוש רבים דהא ליהושע דהוה מלך ולכל ישראל נאמר כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה וגו' דמשמע דבעינן מלך או נביא וכל ישראל אפילו לכיבוש הארץ שניתנה לאברהם אבינו דבה משתעי קרא אבל מה שאינן מארצות שבעה עממים אף על פי שכבשה מלך ישראל מדעת רוב ישראל כמו שכבש דוד סוריא אין נוהג בה מצות ארץ ישראל מדאוריתא כיון שכבשה קודם שיכבוש כל ארץ ישראל אלא נשאר בה משבעה עממים ואלו תפס כל ארץ כנען ואחר כך כבש ארצות אחרות היה הכבוש כולו כארץ ישראל דכתיב מן המדבר והלבנון ועד הנהר הגדול נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם דהיינו שלשה גבולי ארץ ישראל וכתיב כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה דמשמע כל מקום שתכבשו חוץ ממקומות אלו הרי הוא שלכם כדין ארץ ישראל הא כיצד אם כבשו קודם כל ארץ ישראל כדכתיב מן המדבר והלבנון וגו' וכתיב וירישתם גוים גדולים ועצומים מכם ואחר כך כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו אז הוי הכל כדין ארץ ישראל אבל אם כבשתם שאר ארצות עד שלא כבשתם כל ארץ ישראל אז לא הוי ארץ ישראל אלא מהמדבר והלבנון וגו' הרי שכיבשו שאר ארצות אחר שכיבשו כל ארץ ישראל מנין שמצות נוהגת שם הרי אתה דן נאמר כאן יהיה ונאמר להלן יהיה מה יהיה האמור להלן בארץ ישראל מצות נוהגות שם אף יהיה האמור כאן בשאר ארצות לכם יהיה מצות נוהגות בהם.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל </b> שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש כיון שגלו בטלה קדושתן דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד וכיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה לשעתה ולעתיד דכתיב והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם שבטלה ירושה ראשונה מדנקראת שניה ירושה כדכתיב וירשתה אבל ירושה שלישית אין להם שהרי השניה לא פסקה כיון דלא כתיב לשון ירושה אחריתי בקרא משמע דירושה ועומדת היא אלא שלענין תרומות ומעשרות סבירא ליה לרב ז"ל דלא מיחייבי בזמן הזה דאוריתא כדכתב בסוף פרק ונראה דבעינן מלך או נביא ורוב ישראל אפילו לכיבוש ארץ ישראל היינו בכיבוש ראשון אבל כיבוש שני כיון שכבר קדשה ארץ ישראל אף על פי שבטלה כשגלו לא הוצרכו רוב ישראל אלא עזרא וסיעתו קדשוה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>גוי </b> שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה אלא היא בקדושתה וחייב בתרומות ומעשרות וביכורים מן התורה ישראל שלקחה דאינה כיבוש יחיד דכיון דגלי קרא דירושה שניה לחוד הוא דאית בה משמע דכל זמן ירושה שניה לא בטלה קדושתה אפילו במכר.
+
+Halakhah 11
+
+<b>פירות </b> הגוי שנגמרה מלאכתן בידו פטורין מכלום דכתיב דגנך דיגונך מה שאתה ממרח חייב בתרומה ולא מירוח גוי ואם גמרן ישראל שלקחן חייבים בכל מן התורה דאין קנין לגוי והרי הוא דיגון ישראל. ונותן תרומה גדולה לכהן ותרומת מעשר מוכרה לכהן דכתיב כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש תרומת מעשר ממנו ונותנו לכהן אבל מן הגוי אינו נותנו לכהן אלא מפרישו ומוכרו לו דהא פירות של ארץ ישראל ודיגון ישראל הוי ומעשר ראשון דאינו טובל מצי אמר ליה קא אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי בהדי' דאינו חייב במעשר ואם לקחן קודם שבאו לעונת המעשרות ונגמרו בידו חייבין בכל ונותנן לבעלים דהא קרינא ביה כי תקחו מאת בני ישראל דכשהיו ביד גוי אכתי לא הוה עונת מעשר. ואם הביאה שליש ביד גוי ונגמרה ב' שלישים ביד ישראל חייב לתת לכהן וללוי תרומת מעשר ומעשר ראשון לפי חשבון מה שגדל בידו דכמה שגדל בידו קרינא ביה כי תקחו מאת בני ישראל ובמה שגדל ביד גוי לא קרינא ביה כי תקחו מאת בני ישראל אלא מוכרו כדאמרינן כיון דנגמר על יד ישראל.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>ישראל </b> שמכר פירותיו לגוי קודם מירוח ומרחן הגוי פטורין מן התורה מתרומות ומעשרות דכל דיגון גוי פוטר מדאוריתא. ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו בגדיש חלק הגוי פטור מכלום מדאוריתא כיון שמרח הגוי חלקו.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>פירות </b> ארץ ישראל שיצאו חוצה לארץ פטורין מן החלה דכתיב גבי חלה על הארץ אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבים ואי אתם חייבין בחוצה לארץ ומתרומות ומעשרות נמי פטורין כדגמרי [דגמרי' מחלה דחלה נקראת תרומה כדכתיב חלה תרימו תרומה (במדבר טו, כ) וכיון דפטירי מתרומה פטירי נמי ממעשר דליכא מעשר דלית ביה תרומת מעשר]. וכן פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין בחלה דכתיב שמה שמה אתם חייבים אפילו בפירות חוצה לארץ.
+
+Halakhah 23
+
+<b>עפר </b> שבא בספינה מחוצה לארץ לארץ והספינה גוששת בארץ חייב בתרומות ומעשרות ושביעית כארץ ישראל עצמה דכיון שהיא גוששת הויא כעציץ נקוב דעץ הספינה מתלחלח והוי כגדל במישור של ארץ ישראל עצמה.
+
+Halakhah 24
+
+<b>אילן </b> שנוטה בארץ ועומד בחוצה לארץ או אפכא הכל הולך אחר העיקר דמשם הוא יונק ומיניקתו אתי לה חיובא או פטורה. היו שרשיו בארץ ובחוצה לארץ טבל דאוריתא וחולין מעורבין זה בזה דהיניקה מתערבת ואין לך פירי באילן זה שאין טבל וחולין מתערבין בו ואין מעשרין מטבל ודאי עליו ולא ממנו על טבל ודאי. עציץ נקוב שהיה בו זרע שלא השריש והיה עיקרו בארץ ונופו חוצה לארץ הולכין אחר הנוף דכיון דלא השריש בארץ מהני יניקת הנוף דבחוצה לארץ למפטריה.
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>תרומה </b> בכיבוש שני לדעת הרב ז"ל אינה מדאוריתא דכתיב בה כי תבאו ביאת כולכם כמו שהיו בירושה ראשונה וכמו שעתידין להיות בירושה שלישית לא כמו שהיתה בימות עזרא שהיתה ביאת מקצתן וכן יראה לו במעשר גם כן:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה דכתיב ראשית דגנך תירושך ויצהרך וגו' תתן לו מה דגן תירוש ויצהר מאכל בני אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים כדכתיב דגנך אף כל כיוצא בו חייב בתרומה מדאוריתא וכן במעשרות כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך דומיא דתבואה שהוא אוכל זרעך משמע דבר הנזרע יצאו כמהין ופטריות שאינם נזרעות ולא הוי גידולן מן הארץ ומזרעך נמי ממעטינן הפקר דהא אינו מיוחד לבעלים אי נמי מדכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך וגו' יצא הפקר שידך וידו שוים. מה שהוא אוכל בשני רעבון חייב דקרינא ביה שפיר אוכל דומיא דדגן תירוש ויצהר ותרומת ירקות אינה מן התורה דכתיב בה דגנך תירושך ויצהרך כל הדומה לאלו וכן במעשר כתיב תבואת זרעך תבואה וכיוצא בה וכתיב וכל מעשר הארץ מפרי העץ לרבות כל פירות האילן אבל ירקות אינם בכלל תבואה התבואה שזרעה לירק אינו חייב בתרומות ומעשרות אלא בזרע דהוי דומיא דתירוש ויצהר דאין להם ירק.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> מתנות עניים פטורים מתרומה ומעשר כדילפינן לעיל אפילו העמיד מהם כרי פטירי מן התורה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>ושל </b> גוי שנתמרח על יד העניים חייבים בתרומה ומעשר דלא פטר רחמנא מתנות מתרומה ומעשר אלא למי שהוא חייב במעשרות אבל גוי לא אלא אם כן דהפקר דכולי עלמא פטור כדגמרינן. התבואה והזיתים שלא הביאו שליש פטורין מן התרומות ומן המעשרות דכתיב לשלש השנים ודרשינן לשליש שהיא עשויה כשהגיע לשליש בישולה וזתים הוו בכלל תבואת יקב דכתיב בקרא וענבים אף על גב דהם תבואה נמי כדכתיב ותבואת יקב שליש דידיה היינו ענבים משהבאישו וכן שאר פירות בשליש דידהו או משיגיעו הפירות להזריע ולצמוח הכל לפי מה שהוא הפרי דכתיב תבואת זרעך דבר שתזרע ומצמיח דהכי משמע תבואה שזורעין אותה ומצמחת יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח. הפריש ממה שלא הביא שליש אינה תרומה וכן הפקר אפילו הפקירו הכל דכיון דפטור לא מצי משוי קדושת תרומה במאי דפטור מעיקרא דאף על גב דחטה אחת פוטרת כל הכרי מדאוריתא ואפילו הכי אם הפריש אחת מששים או ארבעים הכל יש לו דין תרומה מדאוריתא היינו משום דכיון דאין לו שיעור ידוע מדאוריתא כל כמה דמפריש הוי תרומה דאוריתא אבל במאי דפטור דאוריתא לא אלא אם כן גזרו עליה חכמים דאז יש לו דין תרומה דרבנן וכן במעשרות. נתערב דבר החיוב עם הפטור מוציא על החייב לפי חשבון.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>התרומה </b> לכהן בין טהורה בין טמאה דכתיב נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה וכתיב לך שלך תהא להסקה תחת תבשילך וכן תרומת מעשר דכולהו תרומה לכהנים הוא דהוי לאכילה או לשרוף. אין מוציאין תרומה לחוצה לארץ נראה דלא הוי אלא מדרבנן:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>תרומה </b> גדולה אין לה שיעור מן התורה דכתיב ראשית דגנך ותירושך וגו' אפילו חטה אחת פוטרת כל הכרי מן התורה דהא הוי ראשית.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואין </b> תורם מה שבדעתו לתרום במדה אלא באומד כדכתיב ונחשב לכם תרומתכם במחשבה אתה תורם ולא במדה במשקל ובמנין דאם אינו ענין לתרומת מעשר דהא איתפרש שיעוריה תנהו ענין לתרומה גדולה. ואם הרבה בתרומה הואיל ושייר מקצת חולין הרי זו תרומה אבל לא שייר לא דבעינן ראשית ששייריה ניכרין דילפינן תרומה מחלה דחלה נקראת תרומה ובחלה כתיב מראשית דמשמע מראשית ולא כל ראשית.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואם </b> תרם וחזר ותרם תרומה שנייה חייבת במעשרות דהא נפטר מתרומת תורה בתרומה ראשונה והאי דקאמרינן דתרם ועלתה בידו אחד מששים ואחד הרי זו תרומה ויחזור וישלים השיעור היינו כשהיה בדעתו לתרום שיעור חכמים ולא עלתה בידו אבל לא איכוון אלא לתרום מעט לפטור כל הכרי נראה דאם חזר ותרם דחייב במעשרות אותם התוספת מן התורה וכן מפריש מקצת תרומה היינו כשהיה בדעתו להפריש את השאר דאי לאו הכי הא הוי תרומה דאוריתא ופטר כל הכרי. האומר תרומת כרי זה לתוכו אם אמר בצפונו או בדרומו דציין מקום חייב להפריש ממנו תרומתו דכתיב ונחשב לכם תרומתכם מה התורם במסויים אף המחשב לתרום ממנו בעינן דליהוי במסויים ובאמצעיתו לא הוי מקום מסויים דהתורם אינו תורם מאמצע ולכך אם אמר בתוכו לא אמר כלום אמר תרומת כרי זה וזה מקום שנסתיים תרומת ראשון שם תרומתו של שני דהא תרוייהו כאחת שוינהו לתרום עליהם מהאחד דהיינו מקום מסויים מהאחת צפונו או דרומו:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מצות פב </b> להפריש תרומת מעשר דכתיב כי את מעשר בני ישראל וכתיב ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בני ישראל. תרומת מעשר אין מפרישין אותה מאומד שהרי נתנה בו תורה שיעור מעשר מן המעשר לכך צריך למדוד כדי שיתן הראוי.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ומצות </b> תרומת מעשר שיפריש אותה בן לוי ממעשר שנתנו לו דכתיב כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וגו' ויש לישראל להפרישה וליתנה לכהן ושאר המעשר ללוי דכתיב ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר תרומה גדולה ותרומת מעשר כשם שיש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומה גדולה כך יש לו רשות לתרום תרומת מעשר.
+
+Halakhah 13
+
+<b>מעשר </b> ראשון שהקדימו ישראל ללוי בשבלים פטור מתרומה גדולה דכתיב והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעש' מן המעשר אבל הקדימו בכרי לא דכת' בפרשת הלוים גבי ואל הלוים תדבר וגו' מכל מעשרותיכם תרימו את כל תרומת ה' כל צד תרומה שבו חייבין להפריש דכיון דנתמרח בכרי נעשה דגן וכיון דאיקרי דגן חלה עליו רשות כהן תחלה דכתיב ראשית דגנך תתן לו אבל בשבלים לא אדגן ולא חלה עליו רשות כהן.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>ישראל </b> שאמר ללוי כך אמר לי אבא מעשר אית לך בידי אין חוששין לתרומה דכיון שצוהו זה המעשר לפלוני לוי הרי הפריש תרומת מעשר שבו אבל אמר כור מעשר חוששין לתרומת מעשר שבו דכור מעשר רוצה לומר ועליו להפריש מה שחייב ונראה דלרב ז"ל היה לו גירסא הפך הגמרא שלנו.
+
+Halakhah 16
+
+<b>תרומת </b> מעשר שהיא מן התורה אפילו כל שהוא חייב לתתה לכהן ואפי' היא טמאה נראה דחייב מן התורה לתתה לו כדכתיב תרומותי ולא קפיד קרא בין מרובה למועט כיון דהוא תרומה דאוריתא כדאמרינן.
+
+Halakhah 17
+
+<b>אין </b> תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף דכתיב בתרומת מעשר והרמותם ממנו תרומת ה' ממנו משמע מן המוקף שהוא סמוך לו ולא בא ללמד אלא על תרומה גדולה דבתרומת מעשר גופא כתיב מכל מעשרותיכם תרימו דמשמע שלא מן המוקף אפילו אחד ביהודה וא' בגליל ואם תרם שלא מן המוקף תרומתו תרומה דכיון דכתיב גבי תרומות ומעשרות למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים לאיתויי שבתות וימים טובים שלא יבטל עונג בשביל שלא יתרום שלא מן המוקף משמע דלא מעכב דאי הוי מעכב מדאוריתא לא הוה שרי ליה רחמנא לשבתות וימים טובים.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>מעשר </b> ראשון כל שלא נטלה ממנו תרומת מעשר מפריש ממנו על אחרים אבל כשנטלה תרומתן ממנו לא דכתיב את מעשר בני ישראל אשר ירימו ממנו לה' תרומה משמע דכל מעשר יכול לעשותו תרומה וכתיב את מקדשו ממנו בזמן שקדשיו בתוכו עושה אותו תרומה לאחרים אין קדשיו בתוכו אין עושה אותו תרומה לאחרים וכן בתרומה ומעשר אם הפירות טבולין להם מפריש מהם על אחרים דגמרינן מתרומת מעשר:
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>אזהרת קעב </b> שלא יקדים מתרומות ומעשרות זה לזה אלא יפריש על הסדר דכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר לא תאחר דבר שראוי להקדימו ויקדימו הביכורים לתרומה דאף על גב דשניהם נקראו תרומה וראשית בכורים קרנהו רחמנא בכורים דמשמע שהם בכורים לכל אי נמי דכתיבי בפרשת כי תשא קודם שנצטוו על התרומה ותרומה גדולה למעשר ראשון דכתיב בה ראשית דגנך ומעשר ראשון לשני דבמעשר ראשון יש תרומת מעשר ותרומה נקראת ראשית ואם הקדים המאוחר לקודם אעפ"י שעבר על לא תעשה מה שעשה עשוי [אע"ג] דאית מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני הכא כתיב מכל מעשרותיכם תרימו דמשמע דתרומות ומעשרות אחד הם לענין קדימה ואיחור ונראה דהכא מכל מעשרותיכם תרימו הוא דדרשינן דכל צד תרומה שבו חייב להפריש כשהקדימוהו לו בכרי היינו מדכתיב כל תרומת כל צד תרומת שבו ויכול להפריש בבת אחת שהרי אינו מקדים המאוחר לקודם וקרא קאמר לא תאחר:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עושה </b> אדם שליח להפריש תרומות ומעשרות דכתיב כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם ואין עושין שליח גוי דכתיב גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית.
+
+Halakhah 2
+
+<b>חמשה </b> לא יתרומו דכתיב דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה פרט לגוי מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו לבו פרט לחרש ושוטה דידבנו משמע דיש בו דעת להתנדב וזאת התרומה אשר תקחו מאתם פרט לתורם את שאינו שלו כיון דלא שויוה שליח. ואם אמר לו בעל הבית כשלקט ותרם כלך אצל יפות והיו שם או שליקט והוסיף תרומתו תרומה דגלי דעתיה דניחא ליה בשלוחותיה אף על גב דמעיקרא לא יהב ליב רשות קרינא ביה גם אתם לרבות שלוחכם שנראה לפירוש הרב ז"ל דלא הוה ליה נוסחת הגמר' ריש פרק אלו מציאות כמו שכתובה בספרינו הכי נמי מסתברא דמעיקרא שויה שליח אלא דומיא דעובדא דבסמוך דמהני כלך אצל יפות לאכילת פירות שלא מדעת בעל הבית מעיקרא ולא הוי גזל כיון דגלי השתא דעתיה דניחא ליה במאי דיהיב אריסיה להנהו רבנן משמע דלענין תרומה דאמרו כלך אצל יפות הוי כי הכא דלא ידע בעל הבית אלא השתא. התורם משלו על של חברו הרי זו תרומה והפירות מתוקנים דלא בעינן דלשויה שליח אלא כשתורם מפירו' בעל הבית אבל כשתורם מפירותיו זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ושלא מדעתו וטובת הנאה של תורם דאי לאו פירי דידיה לא מתקן כרייה דהאיך ולכך הוי טובת הנאה דידיה וקרא דתבואת זרעך ונתת מוקמינן ליה אמעשר דזכאי בעל התבואה בנתינתו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>קטן </b> שהגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה דכיון דהוא מופלא הסמוך לאיש לא ממעטינן ליה מאת כל איש וגו'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>האומר </b> לשלוחו צא ותרום ובא אחר כך ומצא כרי תרום לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותיה דבעל הבית להקל בדאוריתא אלא חיישינן דילמא אחר תרם שלא ברשות ואין תרומתו תרומה דאף על גב דניחא ליה במאי דתרם ואמרינן לעיל דתרומתו תרומה הכא דכבר עשה שליח שאני.
+
+Halakhah 7
+
+<b>שליח </b> תורם כדעת בעל הבית והוי תרומה דאוריתא ואם אינו יודע דעתו תורם כבינוני ואם נתכוון להוסיף על הבינוני אפילו אחד ממ"ט אין תרומתו תרומה דכיון דאינו יודע דעתו אינו שלוחו אלא לבינוני אבל נתכוון לבינוני ועלתה בידו אחד מארבעים אזלינן בתר כונה דידיה ולא קפיד בעל הבית דהא איהו גופיה אם עלה בידו א' (מעשרי') [מארבעי'] תרומתו תרומ'.
+
+Halakhah 8
+
+<b>השותפין </b> חייבין בתרומה ומעשרות דכתיב מעשרותיכם אפילו של שנים וכל מי שתורם מהם תרומתו תרומה ותרומת השני אינה תרומה דהוי תוספת דחייב במעשרות כדאמר' לעיל ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת שניהם תרומה כדאמרינן לעיל דעלתה בידו אחד מס"א דיחזור ויתרום.
+
+Halakhah 9
+
+<b>שליח </b> שהלך לתרום ובטל בעל הבית שליחותו אם לא שנה השליח תרומתו תרומה דאין אדם מבטל שליחותו בדברים ואם שנה הואיל ובטל שליחותו מקודם אינה תרומה דאף על גב דליכא קפידא במאי דשנה אתי דיבור ומבטל ליה לדיבור קמא כיון דשנה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>ואריס </b> שתרם ואחר כך עכב בעל הבית תרומתו תרומה דהא אריס הוי כשלוחו ואפטרופין תורמין מנכסי יתומי דהוו כשלוחין. והגנב והגזלן והאנס כשבעלים רודפים אחריה' ובן ושכיר והעבד והאשה כשתורמין על הכל אין תרומתן תרומה דהוו תורמין על מה שאינו שלהם. הבן כשאוכל עם אביו והאשה בעיסתה ופועלים שהאמינם בעל הבית על הגת תרומתן תרומה דהוו כשלוחין וכן פועל שאמר לו כנוס לי גרני ותרום אפילו תרם קודם תרומתו תרומה. תרומת גוי משלו אינה תרומה מדאוריתא דכתיב בני ישראל ויקחו לי תרומה ולא גוים.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>המכוין </b> לומר תרומה ואמר מעשר או איפכא לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוים דכתיב מוצא שפתיך וכתיב כל נדיב לב דבעינן גומר בלבו ומוציא בשפתיו ודווקא כשמכחישין לבו ושפתיו זה את זה אבל לא מכחשי כמו שחשב בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום הרי זו תרומה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם וגו' כתרומת גורן במחשבה בלבד הויא כתרומת גורן.
+
+Halakhah 17
+
+<b>המפריש </b> תרומה על תנאי אם לא נתקיים התנאי אינה תרומה דהא דינו להפריש מאי זה מקום שירצה וכיון דלא הפריש ממקום זה אלא על תנאי כך אינה תרומה כיון שלא נתקיים. וכן יש שאלה בתרומות ומעשרות דכיון דאיתנהו בבל תאחר כדכתיב ה' אלהיך וגו' איתנהו נמי בכלל לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו דאכל מאי דהוי בכלל נדר קאי וכל מה שהתנה ונתקיים התנאי תרומה גדולה כדינה ותרומת מעשר כדינה דמיד שעלתה נתקיים התנאי הרי הם מדמעות.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>והאומר </b> שלמעלה חולין ושלמטה תרומה או איפכא דבריו קיימים דלדעתו הדבר תלוי והתורם סתם אפילו כל שהו נפטר הכל מן התורה כיון שהכל לפניו בשעה שתורם:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> תורמין אלא מן היפה דכתיב בהרימכם את חלבו ממנו שהוא הטוב והיפה כדכתיב ואכלו את חלב הארץ ובמקום שאין כהן תורם מן המתקיים עד שיבא לידי כהן דהא הוי חלב לדידיה דאי תורם ממה שאינו מתקיים הא פסדי. ואין תורמין ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה דכתיב כל חלב יצהר כל חלב תירוש ודגן תן חלב לזה וחלב לזה שיתן ליצהר ותירוש מעשרותיו בפני עצמן אשכחן תירוש ויצהר דאין מעשרין מזה על זה דכתיב חלב לכל אחד ואחד תירוש ודגן דלא כתיב בתרוייהו אלא חד חלב ודגן ודגן מנ"ל ילפינן בק"ו ומה תירוש ויצהר שאינו כלאים זה בזה אפילו על ידי דגן עד שיהי' מיני דגן ומין כרם אין מתעשרין מזה על זה כדכתיב חלב לכל אחד תירוש ודגן דגן ודגן שהם כלאים זה בזה על ידי מין שלישי אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה וכן כל החייב בתרומה ומעשר דהוי דומיא דדגן ותירוש ויצהר מדאוריתא לדעת הרב ז"ל אין מעשרין ממין על שאינו מינו דהא דומיא דדגן הוא דמרבינן להו וכיון דדגן תירוש ויצהר אין מעשרין ממין על שאינו מינו הכי נמי בהו אין מעשרין אלא על מה שנקרא ממינו ותרומה נמי כתיבא בהאי קרא כדכתיב ראשיתם שהיא תרומה גדולה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכל </b> שהוא כלאים בחברו הוו שני מינין ואין מעשרין מזה על זה כדילפינן וכל שאינו כלאים זה בזה תורם מן היפה על הרע דבעינן חלבו וכיון שהוא כמינו קרינא ביה חלבו ואם תרם מן הרע על היפה תרומתו תרומה דכתיב ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו אם אין תרומתו תרומה נשיאות חטא למה מכאן לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה חוץ מן הזונין על החטין דאף על גב דאינה כלאים זה בזה אין תרומתן זה על זה תרומה דזונין אינם אוכל אדם וא"כ לאו תרומה הוי.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b> תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו או איפכא או ממה שלא נגמר על שלא נגמר כדכתיב כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב מן הגמור על הגמור ולא מה שאינו כך ואם תרמו תרומתן תרומה דכתיב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ קדש לה' אם אתה אומר צריך לתרום שניה אף זה לא קיים קדש לה'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אין </b> תורמין מן הטהור על הטמא מדרבנן דילמא תרים שלא מן המוקף משום דמסתפי דלא ליגע טהור בטמא והלכה למשה מסיני דעיגול דבלה היינו הלכה פסוקה כהלכה למשה מסיני דהא ממנו דילפינן ליה דתרומתו תרומה מצרכינן ליה לעיל לענין דבעינן שיתרום מן המוקף ועוד אי מדאוריתא מה לי עיגול אחד מה לי שני עיגולין וכן כתבו המפרשים וכן איפשר נמי דהוא דעת הרב ז"ל דכדגן מן הגורן גופיה דילפינן מיניה מה גורן אי איפשר מקצתו טמא ומקצתו טהור וכו' מייתי ליה הרב ז"ל לנגמרה מלאכתו על מה שלא נגמרה מלאכתו ואם כן נראה דהוי אסמכתא בעלמא ומן הטמא על הטהור נמי מותר מדאוריתא. ואם לא היתה לו שעת הכושר שלא הגיע לעונת המעשרות ונטמאת לא הויא תרומה דאוריתא דכתיב ראשית דגנך וגו' תתן לו ולא לאורו דתתן לו משמע דבר הראוי לאכילה ולא דבר שאין ראוי לאכילה אלא לאורו ולא חל עליו שום תרומה משנדגן אבל חל עליו שם תרומה שהיה טהור אחר שנדגן אף על גב דנטמא תורמין מדאוריתא דהא כתיב את משמרת תרומותי ומוקמינן ליה דבשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה ובעינן טמאה דומיא דטהורה דהיתה לה מיהא שעת הכושר כדאמר.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>וכן </b> אפילו בתרומת מעשר אין תורמין מן המחובר על התלוש ולא מן התלוש על המחובר דכתיב ממנו בתרומת מעשר ודרשינן ולא מן המחובר דהא קרא בתלוש מיירי וע"כ אתא ממנו למימר דאפילו בדיעבד נמי אסיר דאי משום לכתחלה אתא תיפוק לי' מדכתיב ראשית דגנך ומחובר לאו אידגן הוא אלא שמע מיניה דמחובר אפילו בדיעבד נמי לא ומן התלוש על המחובר נמי לא דהא ממנו משמע מן התלוש על מה שהוא תלוש נמי אלא אם כן אמר לכשיתלשו ובידו לתולשן והביאו שליש דהא קרינא ממנו תלוש ואף על גב דהאי קרא דממנו מוקמינן ליה למוקף כדאמרינן לעיל אפילו הכי נראה דהאי דרשא ממילא משמע כיון דכתיב ממנו דהיינו כמו שהוא בתלוש.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אין </b> תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה ולא איפכא ואם תרם אין תרומתו תרומה דכתיב היוצא השדה שנה שנה מלמד שאין מעשרין משנה לחבירתה וממאי דמעשרין תורמין ואם כן בתרומה נמי אינה תרומה משנה לשנה. ואחד בתשרי ראש השנה למעשרות תבואה וקטנית ונפקא לן מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה וגמר שנה מתשרי דכתיב ביה מראשית השנה ועד אחרית השנה דבראש השנה מישתעי דמראש השנה נדון מה יהא בסופה וט"ו בשבט ראש השנה לאילנות דאף על גב דרוב תקופה מבחוץ כבר יצאו רוב גשמי שנה שכבר עברו רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה שרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה ואם כן השתא הוי תחלת שנתם.
+
+Halakhah 12
+
+<b>אין </b> תורמין מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ או איפכא דכיון דלא מיחייבי פירות חוצה לארץ מדאוריתא לאו תרומה הוי ולא פטר חיוב תורה ולא מן החייב על הפטור או איפכא ואם תרם אינה תרומה כדאמר' דמה שפטור מן התורה אינו פוטר אחרים ואין אחרים צריכין לפוטרו דהא לא מיחייב ואינה תרומה מה שהפריש עליהם כדאמרינן.
+
+Halakhah 13
+
+<b>המפריש </b> תרומה ממעשר ראשון שלא נטלה תרומתו נראה שהרב ז"ל כך היתה גרסתו במשנה שלא נטלה תרומתו דאין תרומתו תרומה דכיון שאינו טבול לתרומה גדולה אינו יכול להפריש ממנו תרומה גדולה דהא דילפינן בספרי זוטא מאת מקדשו ממנו דבזמן שמקדשו בתוכו יכול לעשותו תרומה לאחרים היינו תרומת מעשר לדעת הרב ז"ל שהוא טבול לו אבל לא תרומה גדולה דכיון שאינו טבול לה הוי פטור מתרומה גדולה על החיוב בתרומה גדולה ולכך אין תרומתו תרומה ואם נטלה תרומתו אפילו תרומת מעשר של אחרים אינו יכול להפריש ממנו שהרי אין מקדשו בתוכו וכדמייתי הרב ז"ל פרק ג' ומה שכתב ז"ל בפי' המשנה הוא מגומגם וממעשר שני והקדש שלא נפדו נמי אין תרומתו תרומה דהוי נמי כמו הפטור על החיוב משום דהוו ממון גבוה ואם נפדו נמי ותרם מהם אין תרומתו תרומה דהני פשיטא דהוו מן הפטור על החיוב אלא אם כן הוא הקדש שפדאוהו בעלים קודם מירוח גזבר ומרחו הוא דאז הוי חייב בתרומה ומעשרות והתורם מן החייב מן התורה על הפטור מן התורה או איפכא אינה תרומה מן התורה וצריך לחזור ולתרום מן החייב על החייב.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>עציץ </b> נקוב קודם שהביא שליש התבואה שבתוכו הוי כארץ כדילפינן מזרע זרוע אשר יזרע וכו' ויכול לתרום ממנו על הארץ ואיפכא.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>חומץ </b> על יין נראה דהוי כמן הרע על היפה ואם תרם תרומתו תרומה אלא דהוי בנשיאות חטא ואם היה סבור שהיא יין ונודע שהיה חומץ אינה תרומה שהרי מה שהוא תרומה [מן] הרע על היפה הוא כשהוא מכוין והוא בנשיאות חטא אבל סבור שהיה יין לא.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>המניח </b> פירות להיות מפריש עליהם הן בחזקת קיימים דחזקה דאוריתא:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>התרומות </b> נאכלות לכהנים בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות דלא מיעטינהו רחמנא כמו גבי טומאה וקטנים נמי בכלל כהנים איתנהו ועבדים כנעניים ובהמות שלהם דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ובהמה נמי בכלל נפש (נמי) איתא דאף על גב דכתיב ויליד ביתו הם יאכלו הם אוכלים ואין בהמה אוכלת היינו במידי דמאכל אדם אבל כרשינין כתיב נפש בלחמו לאיתויי בהמה ולא מיעט אלא מת דאין לו לחם. עבד כהן שברח ואשתו שמרדה אוכלין בתרומה דהא אכתי קנין כספו הוו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b> שהוא בחזקת כהן ולא ריע חזקתיה נראה דאוכל תרומת תורה דאוריתא דהא חזקה מדאוריתא כדאמ' בכמה דוכתי אלא דחשו חכמים בה משום דאית בה עון מיתה דלא ליכלה בחזקה לחודה וניתנת נמי לכל כהן שירצה מדאוריתא.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ישראלית </b> שניסת לכהן אפילו בת ג' שנים ויום אחד תאכל בתרומה וחזה ושוק דהא הוי קנין כסף וכתיב נמי גבי מורם כל טהור בביתך יאכלנו לרבות אשתו ומשנתארסה אוכלת בתרומה מן התורה דהוי קנין כסף כדאמר' וכן חרשת ושוטה נמי שנשאו לכהן אוכלות מן התורה ורבנן הוא דגזרו:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אזהרת קעג </b> שלא יאכל זר תרומה דכתיב וכל זר לא יאכל קדש:<br><b> אזהרת קעד </b> שלא יאכל בתרומה תושב כהן או שכירו דכתיב בתרומה תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש תושב זה קנוי קנין עולם עבד עברי הנרצע דאין גופו קנוי ושכיר זה שכיר שנים היוצא בשש ואיצטריך שכיר לגלויי אתושב דהוו קנין עולם וכהנת אשת הזר הרי היא כזר דכתיב וכל זר בין הוא בין אשתו ומדקאמר רחמנא וזרע אין לה ושבה מכלל דבחיי בעלה לא אכלה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>וכל </b> זר שאכל כל תרומה חייב מיתה בידי שמים דכתיב ומתו בו כי יחללוהו ולוקה על אכילתה ואינו משלם דאף על גב דאין לוקין על אזהרת מיתת ב"ד היינו ב"ד של מטה אבל של מעלה לוקין כחייבי כריתות דלוקין ונפטרו מידי כריתן וכיון דלוקה אינו משלם דכתיב כדי רשעתו גבי מלקות לומר משום רשעה אחת אתה מחייבו ולא משום שתי רשעיות ואם אכל בשגגה דאינו לוקה מוסיף חומש דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמשיתו וגו':
+
+Halakhah 7
+
+<b>אזהרת קעה </b> שלא תאכל חללה תרומה ולא מורם מן הקדשים דכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל כיון שנבעלה לפסול פסלה מן התרומה כדכתיב היא בתרומת הקדשים לא תאכל לעולם כחלל שהוא כזר לכל דבר ואי לתרומה לחודה אתא קרא לימא היא בקדשים לא תאכל דכולה פרשתא לתרומת הקדשים קא דריש מאי בתרומת הקדשים שמע מיניה תרתי דאם נשאת לישראל נישואין גמורין כשחוזרת לבית אביה במיתת הבעל וזרע אין לה אינה חוזרת לחזה ושוק של שלמים לאכול כשאר אחיות האוכלות כדכתיב אתה ובניך ובנותיך דמדכתיב בתרומת יתירא שמע מיניה דלמורם מן הקדשים הוא דאתא דבתרומה אוכלת כשחוזרת כדכתיב וסמיך ליה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל דהיינו תרומה דכתיב מלחם ולא כל לחם חוזרת היא לתרומה ולא לחזה ושוק דמשלחן גבוה קא זכו כמשאת מאת פני אלהים שהם שיירי שלחן אבל תרומה הוא לחם הקנוי לאביה דהיא קנויה לכהנים שאינה שיירי שלחן מלך והכי משמע קרא לחם אביה שהיא תרומה כדאמר.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ולא </b> כהנת בלבד אלא אפילו לויה וישראלית שנבעלה לפסול לה אסורה לאכול בתרומה לעולם דכתיב בהאי קרא ובת יתירא דהא כתיב לעיל מיניה וכהן כי יקנה נפש וגו' ויליד ביתו ומצי למיכתב אבתריה וכי תהיה לאיש זר והוה שמעינן דאבתו קאי להכי כתב ובת יתירא לאיתויי בת לוי וישראל אפילו יש להם זרע מכהן. הנבעלת לבהמה לא נפסלה לכהונה ואוכלת בתרומה דאין זנות לבהמה דכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב וגו' גם שניהם שנים ולא ארבעה דאלו אתנן כלב שאמר אדם לזונה הילך טלה זה והבעלי לכלבי ומחיר זונה שהחליף זונה בטלה מותרים לגבי מזבח אלמא לאו זונה משוי לה רביעת בהמה ואף על גב דבסקילה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ישראלית </b> שיש לה זרע מכהן אוכלת בשבילו דכתיב בהאי קרא דכהן כי יקנה נפש קנין כספו דאשתו הוי קנין כספו כתיב ויליד ביתו ודרשי' יליד מאכל את אמו ואפילו טומטום ואנדרוגינוס דזרעו הם והוו בכלל ילוד. ובני בנים הרי הם כבנים כדילפינן מדכתיב מני מכיר יצאו [ירדו] מחוקקים דאפילו בן הבת עד סוף הוי כבנו ואם כן זרע הזרע עד סוף כל העולם מאכיל וכתיב נמי גבי בת כהן הנשאת לישראל ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ודרשינן עיין עליו עד סוף העולם אם יש לה זרע מישראל אינה אוכלת וכשם שזרע ישראל עד סוף העולם פוסל אותה כך זרע הכהן מישראלית המאכילה הוא עד סוף העולם דהוי נמי בכלל ילוד המאכיל ואפילו הוא זרע פסול מאכיל כשם שפוסל לבת כהן הנשאת לישראל דכתיב וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין תלמוד לומר וזרע אין לה מכל מקום וקאי נמי האי וזרע אין לה אובת דרישיה דקרא דאוקמינן ליה דהוא יתירא לומר דהדרה ואכלה בשביל בנה כדבסמוך.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>העבד </b> אינו פוסל ואינו מאכיל דאם (בנה) [בא] על השפחה וילדה ממנו בן ומת הוא אין עבד זה נקרא זרע לפסול או להאכיל דכתיב האשה וילדיה וגו' דמשמע דבתרה גרירי ועבדים נמי אין להם יחוס כדכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור.
+
+Halakhah 17
+
+<b>בת </b> ישראל דאמרינן דאוכלת בשביל בנה כהן כשמת בעלה אם נשאת לישראל לא תאכל בתרומה דלא עדיף מה שאוכלת בשביל בנה מאם היתה כהנת דאם נשאת לישראל אינה אוכלת כדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל ומת ישראל זה שנשאה ויש לה ממנו בן לא תאכל נמי כבת כהן דיש לה זרע מישראל דאינה חוזרת לאכול בתרומת בית אביה אבל מת בנה מישראל חוזרת לאכול בתרומה בשביל בנה הראשון דכתיב ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ובת יתירא הוא דהא כתיב לעיל מיניה ובת כהן כי תהיה לאיש זר וסמיך ליה ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וגו' והוה מצי למיכתב וכי תהיה אלמנה וגרושה ואנא ידענא דבבת כהן משתעי קרא דהא מינה סליק אלא להכי אתא לומר דאם היתה אוכלת בשביל בנה דהיינו כבת כהן האוכלת בשביל אביה דכשאין לה זרע חוזרת לבית אביה הך נמי כיון שאין לה זרע מזה שנשאה אחר כך חוזרת לאכול בשביל בנה כל מה שהיתה אוכלת קודם אפילו חזה ושוק דהא אמרי' דילוד מאכיל כאביו שהיה מאכילה בחזה ושוק ותרומה.
+
+Halakhah 18
+
+<b>בת </b> כהן שנשאת לישראל וילדה ממנו בן פוסלה כדא' אם חזרה ונשאת לכהן אוכלת בתרומה דלא גרעה מישראלית שאוכלת מפני שהיא קנין כסף ובנה נמי מכהן מאכילה כישראלית מת בנה מכהן אסורה לאכול מפני בנה שמישראל הפוסלה מת בנה שמישראל חוזרת לבית אביה כנעוריה כדכתיב ושבה אל בית אביה ואוכלת בתרומה כדכתיב מלחם אביה תאכל ולא בחזה ושוק דלאו לחם אביה קרינא ביה כדאמר' לעיל והאי מיעוטא לא כתיב אלא גבי בת כהן אבל בת ישראל החוזרת לאכול בתרומה בשביל בנה חוזרת אף לחזה ושוק כדאמר.
+
+Halakhah 19
+
+<b>בת </b> ישראל שנשאת לישראל תחלה ויש לה ממנו בן חזרה ונשאת לכהן אוכלת בתרומה אפילו אם יש לה בן ממנו דילוד מאכיל כאביו כדאמרינן לעיל:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קעו </b> שלא יאכל כהן טמא תרומה בין טהורה בין טמאה דכתיב איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל אי זהו דבר ששוה בזרעו של אהרן זכרים ונקבות זו תרומה דחוזרת לה אם מת בנה מישראל כדאמרינן לעיל. והאוכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים כדכתיב ומתו בו כי יחללוהו דהיינו טמא שאוכל תרומ' טהורה ומחללה ולפיכך לוקה אם התרו בו דליכא מיתת ב"ד של מטה וכתיב ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא. וטמא שאוכל תרומה טמאה אף על פי שהיא בלאו דלא ישאו עליו חטא אינו לוקה דהרי אינה קדש וכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לטמאה שמחוללת ועומדת ולא מיעטיה קרא אלא ממיתה ומלקות אבל בלאו איתא.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> הטמאים אוכלים בתרומה עד שיעריב שמשן ויצאו שלשה כוכבים בינונים דכתיב ובא השמש דהיינו ביאת השמש וטהר היינו טיהר יומא שיטהר הרקיע מן האור דהיינו צאת הכוכבים ואחר יאכל מן הקדשים דלא מצית למימר דהאי וטהר טהר גברא דהיינו בהבאת קרבנותיו ואחר יאכל דא"כ לימא קרא ויטהר מאי וטהר לשון עבר שנתפנה השמש מן העולם.
+
+Halakhah 3
+
+<b>כהן </b> טהור שאכל תרומה טמאה אינו לוקה דאינה אלא בעשה דכתיב ואחר יאכל מן הקדשים מדבר שהוא בקדושתו הוא שיאכל כשיטהר אבל דבר טמא לא יאכל אף על פי שיטהר ולאו הבא מכלל עשה עשה ובגמרא מפיק ליה לעשה מדכתיב גבי פסולי המוקדשין בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו וגו' תאכלנו לזה ולא לאחר דהיינו תרומה טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה.
+
+Halakhah 4
+
+<b>היה </b> אוכל תרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו להוציא שכבת זרע אוחז באמ' שלא יצא הזרע עד שיבלע התרומה שבפיו דאין מטמאין עד שיצא לחוץ דכתיב גבי זב כי יהיה זב מבשרו עד שיצא זובו מבשרו ובבעל קרי כתיב כי תצא ממנו שכבת זרע.
+
+Halakhah 5
+
+<b>החרש </b> והשוטה מטבילין אותם ומאכילין אותם אחר שיעריב שמשן ומשמרין אותם שלא ישנו ויראו קרי. ורוכבי גמלים הם בחזקת טמאים ואסורים בתרומה דדילמא הרגיש כל גופו בזרע ולאו אדעתיה ולכך צריכין טבילה והערב שמש.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>המשמשת </b> טובלת ואוכלת בתרומה לערב כדכתיב ורחצו במים וטמאו עד הערב ואם נתהפכה אסורה כל שלשה ימים שאי איפשר לה שלא תפלוט ותהיה טמאה דכתיב יהיה יתירא זובה בבשרה יהיה לפולטת שכבת זרע לבית החיצון:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אזהרת קעז </b> שלא יאכל ערל תרומה דכתיב תושב ושכיר בפסח וכתיב תושב ושכיר בתרומה מה תושב ושכיר שנאמר בפסח ערל אסור בו דכתיב וכל ערל לא יאכל בו אף תושב האמור בתרומה ערל אסור בו דתושב ושכיר הוי מופנה להא מילתא דאין תושב שהוא עבד עברי אסור בפסח דישראל מעליא הוא דהא אין גופו קנוי דלהכי אינו אוכל בתרומה וכיון דתרוייהו תושב ושכיר לא צריכי דלא איפשר לאוקמינהו בפשטיהו כלל שדי חד אלמד דהיינו תרומה וחד אמלמד והוה ליה גזירה שוה מופנה משני צדדיו דלמדין ואין משיבין ורבי עקיבא יליף איסור ערלה בתרומה כי טמא ואי לאו דכתב רחמנא ערל בפסח לא הוה מרבינן ליה. ואם אכל ערל תרומה לוקה מן התורה. משוך שנראה כערל מותר מן התורה לאכול בתרומה דלאו ערל הוא. וכן נולד מהול מותר לאכול בתרומה. וטומטום הוא ספק דאוריתא. ואנדרוגינוס מל ואוכל דבין שהוא איש בין שהוא אשה בין שהוא בריה בפני עצמה הא זרעו של כהן הוא.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ערל </b> וכל הטמאים נשיהם ועבדיהם אוכלים בתרומה דהא משום ערלות וטומאה לא נפקי מכלל כהנים אלא דאינהו גופייהו מחסרי תקנתא.
+
+Halakhah 13
+
+<b>פצוע </b> דכא וכרות שפכה הם ועבדיהם אוכלים דלאו ערלים הוו ועבדיהם דוקא אוכלים משום קנין כסף אבל נשיהם לא יאכלו דשויה חללה בביאתו שהרי נבעלה לפסול לה דכתיב לא יבא פצוע דכא וגו' ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא אוכלת דהויא קנין כסף דכתיב נפש יתירא להא מילתא. סריס חמה הוא ואשתו ועבדיו אוכלים דהא לאו פצוע דכא הוא דאף על גב שאינו מוליד וכתיב ויליד ביתו וגו' משום הכי לא הפסידו אותם שהם קנין כספו מלאכול בתרומה. טומטום ואנדרוגינוס עבדיהם הוו קנין כסף אבל נשותיהם לא יאכלו דהוו ספיקא דאוריתא אי הוו זכרים ומאכילים או לא. חרש שוטה וקטן אין קנינם קנין ואם קנו להם בית דין או אפטרופין הוו קנין כסף או שנפלו לו להם בירושה העבדים כדכתיב ויליד ביתו ודרשינן ילוד מאכיל.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אנדרוגינוס </b> שנבעל לפסול נפסל מלאכול בתרומה דהוי ספק חללה דאי הויא אשה הרי היא כזר כיון שנתחללה ואינה מאכילה לעבדיה דערל וטמאים לא מיחסרי אלא תקנתא דמילה וטהרה הוא דמאכילין אבל חללה הויא כזר כדאמר' וכן נבעל דרך נקבותו לאנדרוגינוס הפוסל לאשה דרך זכרותו לא דאין זכר פוסל זכר מן הכהונה והכא נמי הוי כי האי גוונא לדעת הרב ז"ל דכיון דתרוייהו הוו ספיקא לא פסלי דרך זכרות דנראה דדמי לספק ספקא.
+
+Halakhah 17
+
+<b>עבד </b> של ישראל וכהן אינו אוכל בתרומה דאין כל גופו קנין כספו וכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 18
+
+<b>עבדי </b> בת ישראל שנישאת לכהן אוכלים בתרומה דאשתו הויא קנינו דקנה קנין כעבדים שקנו עבדים דילפינן דאוכלים בתרומה דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו קרא יתירא ודרשינן דלהכי אתא והכי משמע קרא כהן כי יקנה קנין כספו נפש שעבדו קנה עבד הוא יאכל בו ומשכחת לה עבד שקנה עבד כגון שנתנו לו מתנה על מנת שאין לרבו רשות בה וקנה עבד או מפקיר עבדו שאוכל בתרומה וקנין האוכל מאכיל כדכתיב בקרא ושאינו אוכל אינו מאכיל כדאמר.
+
+Halakhah 19
+
+<b>בת </b> כהן שנשאת לישראל אין עבדיה אוכלים בתרומה כיון דהיא אינה אוכלת דאף על גב דערל וטמא מאכילין היינו משום דתקנתן דידהו אבל הך אין בידה להתגרש מישראל.
+
+Halakhah 20
+
+<b>אלמנה </b> לכהן גדול ושאר חייבי לאוין מן התורה אוכלות כשלא נבעלו הן ועבדיהם דהא הוו קנין כסף אלא דרבנן גזרו וכשנבעלה נתחללה היא וכשתתגרש לא תאכל לא היא ולא עבדיה אפילו היא כהנת דהא נתחללה מן הכהונה כדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר וגו' כדא' לעיל וכל שאינה איסור תורה אוכלות אפילו נבעלה וכן עבדיה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>העובר </b> פוסל בת כהן לישראל מלחזור לבית אביה דכתיב ושבה אל בית אביה כנעוריה ולא מעוברת דמשמע בנעוריה בזמן שהיא דומה לנעוריה ואי בת ישראל לכהן היא אינה מאכילה בתרומה דבן מאכיל את אמו נפקא לן מדכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי ביה יאכילו ומהכא ילוד הוא דמשמע וכל ארבעים יום אינו אלא מים בעלמא דאין צורת הולד נגמרת עד ארבעים יום. בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומ' בשביל העובר אם אין לו אחים דילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל כדדרשינן לפיכך אם היה העובר חלל כיון שעובר אינו מאכיל אינו פוסל עובר זה שהוא חלל אם יש לו אחים עד שילד שיאסרו אז מלאכול מפני חלק החלל שהוא כזר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>בת </b> ישראל הזקוקה ליבם כהן לא תאכל דכתיב וכהן כי יקנה נפש וזה עדין לא קנאה דקנין דאחיו הוא ונראה דדרך אסמכתא הוא דקאמר דמדאוריתא אכלה דהא הוי קנינו כיון שאכלה כשמיבמה אפילו שאינו קונה אותה בכסף ובת כהן הזקוקה לישראל אסורה לאכול מפני יבמה דכתיב ושבה אל בית אביה פרט לשומרת יבם שאינה ברשותה לשוב דהא אגידא ביבם וכל שבא עליה וקנאה מדאוריתא אוכלת בתרומה מדאוריתא דהרי היא קנינו.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>בת </b> כהן שנתארסה לישראל אסורה לאכול דקניה בהויה ומשעת הויה איפסילה כדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר והא ארוסה בת ישראל נמי משעת שנתקדשה אוכלת מדאוריתא כדכתיב קנין כספו. ישראל שאמר לכהנת הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום אסורה לאכול מיד דהא אית בה הויה דישראל וכתיב כי תהיה לאיש זר וכן כיוצא בתנאי זה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>חרש </b> אין לו קנין מן התורה לפיכך אינו מאכיל בת ישראל אם הוא כהן ואם היא כהנת והוא ישראל אינו פסולה מלאכול מן התורה דלית בה קנין מדאוריתא כיון שהוא חרש ומדרבנן הוא דאינה אוכלת. נתארסה לכהן פקח היתה אוכלת מן התורה אפילו נתחרש קודם שכנס דהא הוה ליה קנין כשנתקדשה ויבם חרש מאכיל דאף על גב דלית ליה קנין הא הוי קנויה לו ואפילו בלא יבום נראה דמאכיל מדאוריתא כדאמרינן לעיל דהויא קנין יבם ילדה מהחרש אוכלת בשביל בנה דילוד מאכיל כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>בן </b> תשע שנים ויום אחד שבעל למי שנאסר עליה פסלה דביאת בן ט' הויא ביאה בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני אבל אינו מאכיל דאין קנין מן התורה. מי שהוא בן י"ג שנה ספק אם הביא ב' שערות שהוא גדול או לאו אינה אוכלה דהויא ספקא דאוריתא.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>שוטה </b> או אונס או מפתת כהן שילדה האשה מהם אוכלת בשביל בנה דילוד מאכיל ואף על גב דאינהו אינם מאכילים ולא פסולים ואי דיימא נמי מעלמא אין הולד בחזקתם ולא אכלה וכן כהנת מישראל שוטה או אונס או מפתה.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>סוטה </b> שעומדת לשתות אינה אוכלת בתרומה שהיא ספק זונה וכל שלא שתת אסורה לאכול וכן אמרה טמאה אני שויה נפשה זונה ואסורה לאכול בתרומה.
+
+Halakhah 16
+
+<b>קטנה </b> בת ישראל שנתקדשה לכהן מדעת אביה אוכלת בתרומה מדאוריתא אף על גב דנשאת שלא לדעתו דהא ארוסה אוכלת מדאוריתא:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האשה </b> אוכלת בתרומה עד שיגיע הגט לידה דגט כורת בינו לבינה ופקע קנין כסף אבל כל שלא הגיע הגט לידה או ליד שלוחה שליח קבלה אף על גב דכתב הגט אכתי הויא קנין כספו. וספק גרושה לא תאכל דהוי ספיקא דאוריתא ולחומרא. עשתה שליח לקבל לה גיטא לא הויא ספק גרושה מיד מדאוריתא אלא עד שיהא עם הבעל ויתרצה לגרשה. הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתי נראה דאינה אסורה מן התורה לאכול מיד אלא כשיהא גוסס דרוב גוססין למיתה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ועיר </b> שכבשוה כרקום וספינה שאבדה [בים] ויוצא ליהרג בבית דין גוים או גררתו חיה או נפלה מפולת או שטפו נהר הוו ספק חיים ספק מתים ולא יאכלו בתרומה. בת כהן לישראל או בת ישראל לכהן ויוצא ליהרג בבית דין ישראל שנגמר דינו הוי בחזקת מת ולא תאכל אשתו אם הוא כהן ואם הוא ישראל והיא כהנת תאכל בתרומת בית אביה. הניחה בעלה גוסס רוב גוססין למיתה ונראה דמדאוריתא אוכלת אם היא כהנת שנשאת לישראל דאזלינן בתר רובא.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אשת </b> כהן אוכלת לעולם בתרומה עד שיעיד לה מי שהוא נאמן להשיאה על פיו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>עבד </b> כשיזכה בגט שחרור אינו אוכל בתרומה וכל שיצא לחירות והוא מעוכב גט שחרור נראה דאוכל בתרומה מדאוריתא כיון שעדין יש רשות כהן עליו לכתוב לו גט שחרור. מקבל מתנה ששתק ואחר כך צווח הרי זה ספק אי הוכיח סופו על תחלתו אי הוי חזרה הילכך אם היה בכלל המתנה עבדים לא יאכלו בתרומה בין היה רבו ראשון כהן או שני דהוי ספיקא דאוריתא.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ישראל </b> ששכר בהמה מכהן מאכילה כרשיני תרומה דהויא קנין כספו דכהן ובכלל נפש הוי נמי נפש בהמה אבל כהן ששכר מישראל אינו מאכילה בתרומ' דהרי אינה קנין כספו דגופה דישראל היא. ובשומא ישראל מכהן לא יאכילוה דאף על גב דאית ליה רווחא לכהן גופה אינה שלה וכהן הישראל יאכילנה דהרי גופה לכהן.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>בכור </b> שביד ישראל מאכילה תרומה שהרי הוא לכהן. וישראל שקנה בהמה מכהן בדין תורה אינה אוכלת בתרומה אף על פי שלא משך וכהן מישראל נמי מאכילה בתרומה מדאוריתא כיון שקנה קנין המועיל מן התורה:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>זר </b> שאכל תרומה בשגגה משלם קרן וחומש דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ואם לא ידע אם היה בה מיתה מיקרי נמי שגגה ומיתה דכתיב בתרומה ומתו בו כי יחללוהו וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קדש הויא במקום כרת דשאר עבירות וחומש דשגגת תרומה הוי במקום קרבן דשגגת שאר עבירות ואם כן מחייב חומש אשגגות מיתה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואחד </b> האוכל או שותה או סך מה שדרכו בכך דכתיב ולא יחללו לרבות הסך והשותה ודרשינן נמי דשתיה בכלל אכילה היא כדכתיב בבקר ובצאן ביין ובשכר וגו' וכתיב ואכלת וגו' ובסך נמי כתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ונראה דהוי אסמכתא בסך דלא מחייב מדאוריתא כדא' לענין יום הכיפורים. והאוכל אפילו תרומה טמאה בשגגה משלם קרן וחומש דהא קדש היא וכתיב קדש בשגגה וגו' ואינו חייב בחומש עד שיאכל כזית דאין אכילה פחותה מכזית וכתיב כי יאכל קדש אבל קרן מיהא חייב אף על גב דהוי פחות מכזית כיון דאית ביה שוה פרוטה דבתוספת חומש הוא דקפיד קרא אשיעור אכילה לא בקרן כדאמרינן וכשם שאכילת תרומה בכזית כך שתיתה בכזית [ואפשר דמשום דכתיב ואיש כי יאכל קדש (ויקרא כב, יד) דכולל נמי מידי דשתיה כדכתיב גבי מעשר ואכלת שם מעשר דגנך ותירושך וכו' (דברים יד, כג) ותירוש מידי דשתיה הוא וקאמר ואכלת (יומא עו. ושבועות כה:)] ואכילות מצטרפות לבד אכילת פרס ושתיות מצטרפות לבד רביעית בכזית.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>התרומה </b> ותרומת מעשר והחלה והביכורים מצטרפין לכזית לחייב עליהם מיתה וחומש שכולן נקראו תרומה דכתיב חלה תרימו תרומה וכתיב ותרומת ידך ואמרינן אלו ביכורים דכתיב בהו ולקח הכהן הטנא מידך.
+
+Halakhah 5
+
+<b>אכל </b> תרומה במזיד והתראה לוקה ואינו משלם דאין אדם לוקה ומשלם כדילפינן ואם לא התרו בו והיתה טהורה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש דכיון דאינו לוקה שלא התרו בו משלם את הקרן אבל חומש (נמי) לא דלא חייבה תורה חומש אלא לאוכל בשגגה כדכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה וחמשיתו יוסף עליו ואם היתה טמאה משלם דמי עצים דאינה ראויה אלא להסקה כדאמ' לעיל לפיכך אם לא היתה ראויה להסקה כתותים ורמונים שנטמאו פטור מן התשלומין.
+
+Halakhah 6
+
+<b>ובתרומת </b> חמץ בפסח אפילו בשגגה ואפילו טהורה פטור מן התשלומין אפילו הפרישה והחמיצה שהרי אסורה בהנאה ואין לה דמים אפילו להסקה ולאו מידי אפסידה לכהן וכתיב ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש אלמא ראוי להיות קדש היה שכשישלם דוגמתן יהא שם קדש עליו וזה שאכל תרומת חמץ בפסח אין שם קדש חל עליו כשמשלם דוגמתו חמץ דחמץ בפסח אינו ראוי להיות קדש. אבל השוגג שאכל תרומה ביום הכפורים משלם קרן וחומש דהא בת דמים היא ואינו מתחייב בנפש דנימא קים ליה בדרבא מיניה דהא שוגג הוא. וכן אוכל תרומה נקורה או שותה יין תרומה שנתגלה או שותה יין וחומץ כאחת או כוסס חטים או גמע חומץ משלם קרן וחומש ניקור וגלוי דאף על גב דאסורין לאכילה ואף לזילוף לא חזי אפילו הכי חייב לשלם שותה יין וחומץ כאחד דאגב יין הוי חומץ ראוי לשתיה וכוסס חטה דהא מברכים עליה בורא פרי האדמה ומגמע חומץ שהוא מישב את הנפש.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אכל </b> תרומה אכילה גסה אחר שהיה שבע וכן כוסס שעורים של תרומה פטור מן החומש דכתיב כי יאכל פרט למזיק עצמו דאינו משלם חומש.
+
+Halakhah 9
+
+<b>זר </b> שבלע שזפין של תרומה בלא כסיסה והקיאן ובא אחר ואכלן גם הוא בשגגה הראשון משלם קרן וחומש שאף בליעה דרך אכילה היא ושני משלם דמי עצים לראשון שהראשון קנאם ואינם ראויות עוד אלא להסקה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>המאכיל </b> את פועליו ואורחיו תרומה הם משלמין קרן וחומש דהא הוו שוגגים והוא משלם להם דמי סעודתן שדמי החולין יתרין מדמי התרומה שאכלו ושדבר האסור נפשו של אדם חתה בהם ואין נחשב להם אכילה.
+
+Halakhah 11
+
+<b>האוכל </b> או שותה פחות מכזית אינו משלם חומש דאכילה כתיב ביה כדאמרינן לעיל. ונזיר ששגג ושתה יין של תרומה אינו משלם חומש נראה דטעמא דכתיב כי יאכל קדש בשגגה דמשמע דאין באכילה זו אלא איסור קדש מה שאין כן ביין לנזיר דאסיר עליה משום אחר דאף על גב דאמרן לעיל דביום הכפורים אם אכל תרומה משלם קרן וחומש היינו משום דנאסר בכל האוכלין אבל הכא האוכל הוא שנאסר עליו כל אשר יצא מגפן היין מה שאין כן בשאר אוכלים ושותה שמן וסך יין נמי פטור מחומש דכדרכן הוא דילפינן דחייב בחומש אבל שלא כדרכן לא.
+
+Halakhah 12
+
+<b>בת </b> כהן שהיתה נשואה לישראל ואכלה תרומה משלמת כדין גוזל את חברו את הקרן ואינה משלמת את החומש דכהנת היא וכתיב וכל זר לא יאכל קדש יצאת זו שאינה זרה ואיפשר לה שתשוב לבית אביה כנעוריה ותהא מותרת לאכול בתרומה ואפילו נפסלה שאינה חוזרת עוד לתרומת בית אביה כגון שנשאת לחלל נתין וממזר אינה משלמת חומש דלא הויא זרה אלא עד שתהא זרה מתחלתה ועד סופה וזו דכבר אכלה בתרומה אינה משלמת חומש דכתיב ובת איש כהן מכל מקום דהא היא בת איש כהן ואכלה בתחלתה בתרומה כדאמ'. וכן מי שנודע לו שלא היה ראוי לאכול בתרומה אינם משלמים חומש על מה שאכלו דברשות אכלו ולאו שוגג הוי דהא ידעי דהיא תרומה ואם היה ערב פסח פטורין מלשלם שזמנה בהול ומפני כך לא בדקו וכולן שהיתה תרומה בתוך פיהם כשידעו יפלוטו דאף על גב דלעסה אכתי כבר מחוסר בליעה והוי אכילה וכן בכל מה שהודיעו לו שלא היה יכול לאוכלו קודם בליעה פולטו כדאמ'.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>שתי </b> קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלה תרומה לתוך אחד מהם ואין בקופה כדי לבטל ברוב דכל איסורין בטלין ברוב מדאוריתא דכתיב אחרי רבים להטות איפשר דלא אמרינן שאני אומר דהוי ספקא דאוריתא ולחומרא.
+
+Halakhah 15
+
+<b>האוכל </b> את החומש בשגגה הרי זה מוסיף חומש שהחומש כקרן לכל דבר מה קרן נעשה קדש כדכתיב ונתן לכהן את הקדש אף חומש נעשה קדש ומוסיף עליו חומש דכתיב ויסף חמשיתו עליו וקי"ל גורעין ומוסיפים ודורשין הילכך ויסף דכתיב הכא כי שקלת לוי"ו דיוסף תקרי ביה יסף חמשיתו ושדי ליה בסוף חמשיתו איתקרי חמישותיו בשני ווי"ן ונשתמע חמשיות הרבה ולהכי מוסיף חומש על חומש לעולם. כל המשלם קרן וחומש התשלומין כתרומה לכל דבר משעת נתינה דכתיב ונתן לכהן את הקדש מתנתו מקדשתו לחייב עליו חומש ואין הפרשתו מקדשתו ואם רצה הכהן למחול אינו מוחל דכיון שגזרת הכתוב היא שחייב לשלם דבר הראוי להיות קדש ואין יכול לפטור עליו בדמים אין הדבר תלוי בבעלים והמשלם קרן בלבד התשלומין חולין ויכול למחול דכשהוא משלם חומש הוא דכתיב ונתן לכהן את הקדש שהתשלומין קדש אבל כשאין חומש אין התשלומין קדש.
+
+Halakhah 16
+
+<b>בת </b> ישראל שאכלה ואחר כך נשאת לכהן משלמת קרן וחומש לעצמה דתרומה נמי אם היתה בעין לא היתה מחויבת ליתן לכהן דנעשית כהנת בנישואיה ואם תרומה שזכה בה כהן אכלה משלמת קרן לבעלים כדין גוזל אבל החומש מעכבו לעצמה דאפי' מי שמשלם קרן וחומש החומש הוא לכל כהן שירצה. לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה הרי היא כמי שלא נשאת לכהן ומשלמת קרן וחומש לכהנים.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>ואין </b> התרומה משתלמת אלא מן החולין המתוקנים דאי משלם תרומה הרי היא קדש וכתיב ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש וחומש נמי אין משתלם אלא מן החולין המתוקנים דכתיב עליו לרבות חומשו כמותו דבדבר שמשלם קרן משלם חומש אבל לא ממין על שאינו מינו דכתיב ונתן לכהן את הקדש כקדש שאכל וקרא תרתי משמע דבר הראוי להיות קדש ושיהא כקדש ואינו יכול לשלם מפירות שביעית כמו שיתבאר במקומו בס"ד.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>אכל </b> תרומה אפי' טהורה ושלם אפילו חולין טמאים תשלומיו תשלומין מדאוריתא דהא בתרומה גופה אם תרם מן הטמא על הטהור הויא תרומה היכא דהיה לה שעת הכושר דטהרה כדכתיב משמרת תרומותי וכדאמרינן לעיל פרק ה'.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>גזל </b> תרומה מאבי אמו כהן ואכלה ואחר כך מת אבי אמו אינו משלם לעצמו אלא ליורש משאר השבט דהא דאמרן לעיל דבת ישראל שאכלה תרומה ונשאת לכהן דמשלמה לעצמה היינו משום דנעשית כהנת בנישואיה אבל הכא אף על גב דנפלה לו בירושה אינו מותר בה ונראה דמדאוריתא סגי בתשלומין לעצמו כיון שהיא שלו ושפיר קרינא ונתן לכהן את הקדש כיון שהפרישה והרי היא תרומה למכור לכהנים.
+
+Halakhah 23
+
+<b>הגונב </b> תרומה משלם כפל דשפיר קרינא ביה ישלם שנים לרעהו אכלה משלם שני קרנים וחומש קרן וחומש מן החולין דבר הראוי להיות קדש וקרן משום כפל אפילו מדמי תרומה שאין יקרין כחולין ואין צריך לשלם פירות הראוים להיות קדש. היתה תרומת הקדש אין תשלומי כפל להקדש דכתיב לרעהו ולא להקדש אבל משלם קרן ושני חומשין חומש משום אוכל תרומה וחומש משום שנהנה מן ההקדש דכתיב ביה נמי חומש ומגו דאיתוסף בהאי תרומה איסור נמי לכהנים כשהקדישה איתוסף נמי איסור לישראל לשלם שני חומשין משום תרומה ומשום הקדש כדאמ'. ומשלמה להקדש דהא דהקדש היא ואם לא היה בה שוה פרוטה משלם לכהנים דכיון דהיה בה כזית קרינא בה כי יאכל קדש ובעינן ונתן לכהן את הקדש דבפחות משוה פרוטה לית מעילה להקדש.
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>הגוזל </b> תרומת הקדש ואכלה משלם קרן וחומש אחד שהחומש שחייב בו משום תרומה יצא בו ידי גזלו להקדש דכתיב ונתן לכהן את הקדש אינו חייב אלא בחומש של קדש דהיינו תרומה בלבד ומשמע דקרא בגזלן דלא משלם בשום דוכתא אלא קרן אחד הוא דמשתעי קרא דלא ישלם אלא חומש דקדש דגנב כיון דבעלמא משלם כפל הכא נמי משלם חומש דתרומה וחומש דהקדש כן נראה לפי' דברי הרב ז"ל וכן גזלה והאכילה לאחר קאי אהקדש דלעיל כדפי'. וחומש היינו שיהא הקרן וחומשו חמשה דכתיב ויסף חמישיתו שיהא עם ההוספה חמשה ואינו משלם אלא לפי דמים שהיתה שוה בשעת אכילה בין הוקר בין הוזל דלא הקפידה תורה אלא שישלם פירות דבר הראוי להיות קדש אבל לא הקפידה תורה אלא לפי דמים ישלם כשעת גזלה כדכתיב אשר גזל כשעת שגזל:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>התרומה </b> נתנת לאכילה ולשתיה ולסיכה כדילפינן לעיל ונראה דלכהן מדאוריתא לכתחלה נתנה לסיכה דבר שדרכו בכך דהא דאמרינן לעיל דהוי אסמכתא היינו לזר שסך והא דבעינן לכל חד שיהא דרכו בכך נראה דילפינן [לה מקרא] ומדליק שמן טמא דנתנה להסקה כדכתיב תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> משנין את הפירות מברייתן בתרומה חוץ מזתים וענבים וזר שאכל משקה שאר פירות בשגגה אינו משלם דכתיב פרי בביכורים מראשית כל פרי ודרשינן פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה הביא ענבים ודרכן אחר כך מנין תלמוד לומר תביא דהוה ליה למיכתב אשר מארצך ואף על גב דשתיה בכלל אכילה בביכורים לא כתיבא אכילה דהוי שתיה בכלל פרי ותרומה איתקוש לביכורים דכתיב ותרומת ידך אלו בכורים וילפינן תרומה מבכורים למשקין היוצאין ממנה כמותן ואמרינן דון מינה ואוקי באתרא דון מינה למה שהיא צריכה ללמוד הימנה דהיינו שיהו המשקין היוצאין ממנה כמותו ותו לא תדון מינה אלא העמד אותה במקומה תירוש ויצהר כתיבי בה ולא שאר משקין והנך משקין דנהגו בהו תרומה הוא דילפינן מבכורים דאם קרא עליהם שם תרומה קודם שדרכן נאסרין משקין היוצא מהם אבל שאר משקין דלא כתיבא בהו תרומה אפילו היא כתובה בפירות עצמן לא הוי משקה היוצא מהם כמותן ולכך אינו חייב זר האוכלן לשלמן כדאמ' וכיון דאינו חייב אסור לעשותם משקה דהא מפקיעו מידי תרומה וקרא כתיב משמרת תרומותי וכן אסור נמי לאבדה וכל שאינו מאכל גמור נראה דלא אסיר מדאוריתא.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>גידולי </b> תרומה מותרין מדאוריתא וכן תרומה טמאה שזרעה וגידולה טהורין דבחיבורן לקרקע בטלי מתורת אוכל ופקעה לה טומאה מינה דאפילו הוי אוכל מחובר או תלוש שלא הוכשר אינו מקבל טומאה כדכתיב כי יתן מים וגו'.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>שבולת </b> שבתוך הכרי ומרח הכרי כולו הרי היא טבל הואיל ונמרחה ואם קרא עליה שם הויא תרומה אף על גב דשתלה אחר כך שתלה ואחר כך קרא עליה שם הויא ספק שמא פרח הטבל ממנה בשתילתה אבל כשקרא עליה שם ושתלה ותלש ממנה חייב מיתה וחומש ואם גחן ועלה בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הויא אכילה לפיכך פטור.
+
+Halakhah 27
+
+<b>גידולי </b> תרומה הוו חולין לכל הדברים מדאוריתא כדאמר':
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אסור </b> לטמא התרומה כשאר הקדשים דכתיב משמרת תרומותי ויש אם למסורת ותרומתי כתיב דמשמע דתרומה טהורה צריכה שימור מטומאה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ונולד </b> בה ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא מדאוריתא דהכי ילפינן מסוטה בדבר שיכול להיות ואם הם שתי חביות ברשות היחיד ונגע שרץ בא' מהם ולא ידיע הי מינייהו היא שתיהם תלויות מדאוריתא דאין לטמא שתיהם מכח זה כסוטה כיון דממה נפשך חד מינייהו טהור אבל חבית אחד וספק נגע אי לא הוי כסוטה וחבית שמן שהולכה לאיבוד אינו מוזהר שלא להציל בטומאה דהא אית בה שמירה פורתא להסקה ומשקין שאינן ראויין לשריפה שנטמאו קוברין אותם דכיון דאסירי באכילה ולית בהו הנאה אחריתי יקברו ואיסור אכילת תרומה טמאה בעשה דכתיב בשעריך תאכלנו הטמא והטהור ודרשינן לזה ולא לאחר דהיינו תרומה טמאה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>אסור </b> לכהן ליטול תרומה או שאר המתנות עד שיפרישו אותם בעלים דכתיב ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים וכתיב אשר ירימו בני ישראל לה' נתתי לך עד שירימו הם ואחר כך יזכה בהם ברצון ישראל כדכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו והיינו טובת הנאה ואין ישראל חייב להטפל בה להביאם לעיר דמשעת הרמה אין לו בה אלא טובת הנאה דאינה ממון<br><b> ושאר </b> הפרקים מדרבנן דמדאוריתא בטיל ברובה דכתיב אחרי רבים להטות. אחת משני סאין אלו עשויה תרומה על כרי זה הרי אחת מהן תרומה ואין ידוע אי זו היא סאה זו תרומה על אחת משני כריים אלו הרי היא תרומה ואין ידוע אי זה כרי הוא המתוקן מן הטבל והוו ספק. תרומה גדולה ותרומת מעשר והחלה והבכורים כולן נקראו תרומה בתרומת מעשר כתיב והרמותם ממנו תרומת ה' וגו' ואומר כתרומת גורן ובחלה כתיב חלה תרימו תרומה וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידך ואין לך דבר שטעון הבאת מקום שלא פרטו בכתוב זה חוץ מן הבכורים אי נמי נאמר בהם ותרומת ידך הא למדת שהן קרויין תרומה לפיכך דין ארבעתם אחד לענין אכילה ושריפה. ויש בהלכות אלו דברים שהם מדרבנן משום גדר וסייג ומהם יש אסמכתא לגזרתם וכולם נסמכות על לאו דלא תסור ואעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק יב-</small><br>[
+<b> ושאר </b> הפרקים מדרבנן דמדאוריתא בטיל ברובה דכתיב אחרי רבים להטות.]
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<small>-העתקה מסוף פרק יב-</small><br>[
+<b> אחת </b> משני סאין אלו עשויה תרומה על כרי זה הרי אחת מהן תרומה ואין ידוע אי זו היא סאה זו תרומה על אחת משני כריים אלו הרי היא תרומה ואין ידוע אי זה כרי הוא המתוקן מן הטבל והוו ספק.]
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק יב-</small><br>[
+<b> ושאר </b> הפרקים מדרבנן דמדאוריתא בטיל ברובה דכתיב אחרי רבים להטות.]
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק יב-</small><br>[
+<b> ושאר </b> הפרקים מדרבנן דמדאוריתא בטיל ברובה דכתיב אחרי רבים להטות.]
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<small>-העתקה מסוף פרק יב-</small><br>[
+<b> תרומה </b> גדולה ותרומת מעשר והחלה והבכורים כולן נקראו תרומה בתרומת מעשר כתיב והרמותם ממנו תרומת ה' וגו' ואומר כתרומת גורן ובחלה כתיב חלה תרימו תרומה וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידך ואין לך דבר שטעון הבאת מקום שלא פרטו בכתוב זה חוץ מן הבכורים אי נמי נאמר בהם ותרומת ידך הא למדת שהן קרויין תרומה לפיכך דין ארבעתם אחד לענין אכילה ושריפה. ויש בהלכות אלו דברים שהם מדרבנן משום גדר וסייג ומהם יש אסמכתא לגזרתם וכולם נסמכות על לאו דלא תסור ואעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:]
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..05bcb31a7aee9b01a01b60aec99efe81a09a7bf5
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,1192 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Heave Offerings
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות תרומות
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Heave_Offerings
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות תרומות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות פא </b> להפריש תרומה גדולה לכהן דכתיב ראשית דגנך וגו' תתן לו ואינה נוהגת אלא בארץ ישראל משום דהיא חובת קרקע וילפינן לכל מה שהוא חובת קרקע דאינו נוהג מן התורה אלא בארץ מדכתיב אשר תשמרון לעשות בארץ ובתרומות ובמעשרות נמי כתיב ארץ [וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם וגו' ביכורי כל אשר בארצם וגו' (במדבר יח, יג) וכתיב (שם פסוק כו) במעשר ראשון כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וגו' בנחלתכם, ובמעשר שני כתיב וכל מעשר הארץ וגו' (ויקרא כז, ל)].
+
+Halakhah 2
+
+<b>ארץ </b> ישראל האמורה היא שכבשה מלך או נביא מדעת רוב ישראל שזהו כיבוש רבים דהא ליהושע דהוה מלך ולכל ישראל נאמר כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה וגו' דמשמע דבעינן מלך או נביא וכל ישראל אפילו לכיבוש הארץ שניתנה לאברהם אבינו דבה משתעי קרא אבל מה שאינן מארצות שבעה עממים אף על פי שכבשה מלך ישראל מדעת רוב ישראל כמו שכבש דוד סוריא אין נוהג בה מצות ארץ ישראל מדאוריתא כיון שכבשה קודם שיכבוש כל ארץ ישראל אלא נשאר בה משבעה עממים ואלו תפס כל ארץ כנען ואחר כך כבש ארצות אחרות היה הכבוש כולו כארץ ישראל דכתיב מן המדבר והלבנון ועד הנהר הגדול נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם דהיינו שלשה גבולי ארץ ישראל וכתיב כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה דמשמע כל מקום שתכבשו חוץ ממקומות אלו הרי הוא שלכם כדין ארץ ישראל הא כיצד אם כבשו קודם כל ארץ ישראל כדכתיב מן המדבר והלבנון וגו' וכתיב וירישתם גוים גדולים ועצומים מכם ואחר כך כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו אז הוי הכל כדין ארץ ישראל אבל אם כבשתם שאר ארצות עד שלא כבשתם כל ארץ ישראל אז לא הוי ארץ ישראל אלא מהמדבר והלבנון וגו' הרי שכיבשו שאר ארצות אחר שכיבשו כל ארץ ישראל מנין שמצות נוהגת שם הרי אתה דן נאמר כאן יהיה ונאמר להלן יהיה מה יהיה האמור להלן בארץ ישראל מצות נוהגות שם אף יהיה האמור כאן בשאר ארצות לכם יהיה מצות נוהגות בהם.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל </b> שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש כיון שגלו בטלה קדושתן דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד וכיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה לשעתה ולעתיד דכתיב והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם שבטלה ירושה ראשונה מדנקראת שניה ירושה כדכתיב וירשתה אבל ירושה שלישית אין להם שהרי השניה לא פסקה כיון דלא כתיב לשון ירושה אחריתי בקרא משמע דירושה ועומדת היא אלא שלענין תרומות ומעשרות סבירא ליה לרב ז"ל דלא מיחייבי בזמן הזה דאוריתא כדכתב בסוף פרק ונראה דבעינן מלך או נביא ורוב ישראל אפילו לכיבוש ארץ ישראל היינו בכיבוש ראשון אבל כיבוש שני כיון שכבר קדשה ארץ ישראל אף על פי שבטלה כשגלו לא הוצרכו רוב ישראל אלא עזרא וסיעתו קדשוה.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>גוי </b> שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה אלא היא בקדושתה וחייב בתרומות ומעשרות וביכורים מן התורה ישראל שלקחה דאינה כיבוש יחיד דכיון דגלי קרא דירושה שניה לחוד הוא דאית בה משמע דכל זמן ירושה שניה לא בטלה קדושתה אפילו במכר.
+
+Halakhah 11
+
+<b>פירות </b> הגוי שנגמרה מלאכתן בידו פטורין מכלום דכתיב דגנך דיגונך מה שאתה ממרח חייב בתרומה ולא מירוח גוי ואם גמרן ישראל שלקחן חייבים בכל מן התורה דאין קנין לגוי והרי הוא דיגון ישראל. ונותן תרומה גדולה לכהן ותרומת מעשר מוכרה לכהן דכתיב כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר טבל שאתה לוקח מישראל אתה מפריש תרומת מעשר ממנו ונותנו לכהן אבל מן הגוי אינו נותנו לכהן אלא מפרישו ומוכרו לו דהא פירות של ארץ ישראל ודיגון ישראל הוי ומעשר ראשון דאינו טובל מצי אמר ליה קא אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי בהדי' דאינו חייב במעשר ואם לקחן קודם שבאו לעונת המעשרות ונגמרו בידו חייבין בכל ונותנן לבעלים דהא קרינא ביה כי תקחו מאת בני ישראל דכשהיו ביד גוי אכתי לא הוה עונת מעשר. ואם הביאה שליש ביד גוי ונגמרה ב' שלישים ביד ישראל חייב לתת לכהן וללוי תרומת מעשר ומעשר ראשון לפי חשבון מה שגדל בידו דכמה שגדל בידו קרינא ביה כי תקחו מאת בני ישראל ובמה שגדל ביד גוי לא קרינא ביה כי תקחו מאת בני ישראל אלא מוכרו כדאמרינן כיון דנגמר על יד ישראל.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>ישראל </b> שמכר פירותיו לגוי קודם מירוח ומרחן הגוי פטורין מן התורה מתרומות ומעשרות דכל דיגון גוי פוטר מדאוריתא. ישראל וגוי שלקחו שדה בשותפות אפילו חלקו בגדיש חלק הגוי פטור מכלום מדאוריתא כיון שמרח הגוי חלקו.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>פירות </b> ארץ ישראל שיצאו חוצה לארץ פטורין מן החלה דכתיב גבי חלה על הארץ אשר אני מביא אתכם שמה שמה אתם חייבים ואי אתם חייבין בחוצה לארץ ומתרומות ומעשרות נמי פטורין כדגמרי [דגמרי' מחלה דחלה נקראת תרומה כדכתיב חלה תרימו תרומה (במדבר טו, כ) וכיון דפטירי מתרומה פטירי נמי ממעשר דליכא מעשר דלית ביה תרומת מעשר]. וכן פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין בחלה דכתיב שמה שמה אתם חייבים אפילו בפירות חוצה לארץ.
+
+Halakhah 23
+
+<b>עפר </b> שבא בספינה מחוצה לארץ לארץ והספינה גוששת בארץ חייב בתרומות ומעשרות ושביעית כארץ ישראל עצמה דכיון שהיא גוששת הויא כעציץ נקוב דעץ הספינה מתלחלח והוי כגדל במישור של ארץ ישראל עצמה.
+
+Halakhah 24
+
+<b>אילן </b> שנוטה בארץ ועומד בחוצה לארץ או אפכא הכל הולך אחר העיקר דמשם הוא יונק ומיניקתו אתי לה חיובא או פטורה. היו שרשיו בארץ ובחוצה לארץ טבל דאוריתא וחולין מעורבין זה בזה דהיניקה מתערבת ואין לך פירי באילן זה שאין טבל וחולין מתערבין בו ואין מעשרין מטבל ודאי עליו ולא ממנו על טבל ודאי. עציץ נקוב שהיה בו זרע שלא השריש והיה עיקרו בארץ ונופו חוצה לארץ הולכין אחר הנוף דכיון דלא השריש בארץ מהני יניקת הנוף דבחוצה לארץ למפטריה.
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>תרומה </b> בכיבוש שני לדעת הרב ז"ל אינה מדאוריתא דכתיב בה כי תבאו ביאת כולכם כמו שהיו בירושה ראשונה וכמו שעתידין להיות בירושה שלישית לא כמו שהיתה בימות עזרא שהיתה ביאת מקצתן וכן יראה לו במעשר גם כן:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> אוכל אדם הנשמר שגידוליו מן הארץ חייב בתרומה דכתיב ראשית דגנך תירושך ויצהרך וגו' תתן לו מה דגן תירוש ויצהר מאכל בני אדם וגידוליו מן הארץ ויש לו בעלים כדכתיב דגנך אף כל כיוצא בו חייב בתרומה מדאוריתא וכן במעשרות כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך דומיא דתבואה שהוא אוכל זרעך משמע דבר הנזרע יצאו כמהין ופטריות שאינם נזרעות ולא הוי גידולן מן הארץ ומזרעך נמי ממעטינן הפקר דהא אינו מיוחד לבעלים אי נמי מדכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך וגו' יצא הפקר שידך וידו שוים. מה שהוא אוכל בשני רעבון חייב דקרינא ביה שפיר אוכל דומיא דדגן תירוש ויצהר ותרומת ירקות אינה מן התורה דכתיב בה דגנך תירושך ויצהרך כל הדומה לאלו וכן במעשר כתיב תבואת זרעך תבואה וכיוצא בה וכתיב וכל מעשר הארץ מפרי העץ לרבות כל פירות האילן אבל ירקות אינם בכלל תבואה התבואה שזרעה לירק אינו חייב בתרומות ומעשרות אלא בזרע דהוי דומיא דתירוש ויצהר דאין להם ירק.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b> מתנות עניים פטורים מתרומה ומעשר כדילפינן לעיל אפילו העמיד מהם כרי פטירי מן התורה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>ושל </b> גוי שנתמרח על יד העניים חייבים בתרומה ומעשר דלא פטר רחמנא מתנות מתרומה ומעשר אלא למי שהוא חייב במעשרות אבל גוי לא אלא אם כן דהפקר דכולי עלמא פטור כדגמרינן. התבואה והזיתים שלא הביאו שליש פטורין מן התרומות ומן המעשרות דכתיב לשלש השנים ודרשינן לשליש שהיא עשויה כשהגיע לשליש בישולה וזתים הוו בכלל תבואת יקב דכתיב בקרא וענבים אף על גב דהם תבואה נמי כדכתיב ותבואת יקב שליש דידיה היינו ענבים משהבאישו וכן שאר פירות בשליש דידהו או משיגיעו הפירות להזריע ולצמוח הכל לפי מה שהוא הפרי דכתיב תבואת זרעך דבר שתזרע ומצמיח דהכי משמע תבואה שזורעין אותה ומצמחת יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח. הפריש ממה שלא הביא שליש אינה תרומה וכן הפקר אפילו הפקירו הכל דכיון דפטור לא מצי משוי קדושת תרומה במאי דפטור מעיקרא דאף על גב דחטה אחת פוטרת כל הכרי מדאוריתא ואפילו הכי אם הפריש אחת מששים או ארבעים הכל יש לו דין תרומה מדאוריתא היינו משום דכיון דאין לו שיעור ידוע מדאוריתא כל כמה דמפריש הוי תרומה דאוריתא אבל במאי דפטור דאוריתא לא אלא אם כן גזרו עליה חכמים דאז יש לו דין תרומה דרבנן וכן במעשרות. נתערב דבר החיוב עם הפטור מוציא על החייב לפי חשבון.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>התרומה </b> לכהן בין טהורה בין טמאה דכתיב נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה וכתיב לך שלך תהא להסקה תחת תבשילך וכן תרומת מעשר דכולהו תרומה לכהנים הוא דהוי לאכילה או לשרוף. אין מוציאין תרומה לחוצה לארץ נראה דלא הוי אלא מדרבנן:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>תרומה </b> גדולה אין לה שיעור מן התורה דכתיב ראשית דגנך ותירושך וגו' אפילו חטה אחת פוטרת כל הכרי מן התורה דהא הוי ראשית.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואין </b> תורם מה שבדעתו לתרום במדה אלא באומד כדכתיב ונחשב לכם תרומתכם במחשבה אתה תורם ולא במדה במשקל ובמנין דאם אינו ענין לתרומת מעשר דהא איתפרש שיעוריה תנהו ענין לתרומה גדולה. ואם הרבה בתרומה הואיל ושייר מקצת חולין הרי זו תרומה אבל לא שייר לא דבעינן ראשית ששייריה ניכרין דילפינן תרומה מחלה דחלה נקראת תרומה ובחלה כתיב מראשית דמשמע מראשית ולא כל ראשית.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואם </b> תרם וחזר ותרם תרומה שנייה חייבת במעשרות דהא נפטר מתרומת תורה בתרומה ראשונה והאי דקאמרינן דתרם ועלתה בידו אחד מששים ואחד הרי זו תרומה ויחזור וישלים השיעור היינו כשהיה בדעתו לתרום שיעור חכמים ולא עלתה בידו אבל לא איכוון אלא לתרום מעט לפטור כל הכרי נראה דאם חזר ותרם דחייב במעשרות אותם התוספת מן התורה וכן מפריש מקצת תרומה היינו כשהיה בדעתו להפריש את השאר דאי לאו הכי הא הוי תרומה דאוריתא ופטר כל הכרי. האומר תרומת כרי זה לתוכו אם אמר בצפונו או בדרומו דציין מקום חייב להפריש ממנו תרומתו דכתיב ונחשב לכם תרומתכם מה התורם במסויים אף המחשב לתרום ממנו בעינן דליהוי במסויים ובאמצעיתו לא הוי מקום מסויים דהתורם אינו תורם מאמצע ולכך אם אמר בתוכו לא אמר כלום אמר תרומת כרי זה וזה מקום שנסתיים תרומת ראשון שם תרומתו של שני דהא תרוייהו כאחת שוינהו לתרום עליהם מהאחד דהיינו מקום מסויים מהאחת צפונו או דרומו:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מצות פב </b> להפריש תרומת מעשר דכתיב כי את מעשר בני ישראל וכתיב ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בני ישראל. תרומת מעשר אין מפרישין אותה מאומד שהרי נתנה בו תורה שיעור מעשר מן המעשר לכך צריך למדוד כדי שיתן הראוי.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ומצות </b> תרומת מעשר שיפריש אותה בן לוי ממעשר שנתנו לו דכתיב כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וגו' ויש לישראל להפרישה וליתנה לכהן ושאר המעשר ללוי דכתיב ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר תרומה גדולה ותרומת מעשר כשם שיש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומה גדולה כך יש לו רשות לתרום תרומת מעשר.
+
+Halakhah 13
+
+<b>מעשר </b> ראשון שהקדימו ישראל ללוי בשבלים פטור מתרומה גדולה דכתיב והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעש' מן המעשר אבל הקדימו בכרי לא דכת' בפרשת הלוים גבי ואל הלוים תדבר וגו' מכל מעשרותיכם תרימו את כל תרומת ה' כל צד תרומה שבו חייבין להפריש דכיון דנתמרח בכרי נעשה דגן וכיון דאיקרי דגן חלה עליו רשות כהן תחלה דכתיב ראשית דגנך תתן לו אבל בשבלים לא אדגן ולא חלה עליו רשות כהן.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>ישראל </b> שאמר ללוי כך אמר לי אבא מעשר אית לך בידי אין חוששין לתרומה דכיון שצוהו זה המעשר לפלוני לוי הרי הפריש תרומת מעשר שבו אבל אמר כור מעשר חוששין לתרומת מעשר שבו דכור מעשר רוצה לומר ועליו להפריש מה שחייב ונראה דלרב ז"ל היה לו גירסא הפך הגמרא שלנו.
+
+Halakhah 16
+
+<b>תרומת </b> מעשר שהיא מן התורה אפילו כל שהוא חייב לתתה לכהן ואפי' היא טמאה נראה דחייב מן התורה לתתה לו כדכתיב תרומותי ולא קפיד קרא בין מרובה למועט כיון דהוא תרומה דאוריתא כדאמרינן.
+
+Halakhah 17
+
+<b>אין </b> תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף דכתיב בתרומת מעשר והרמותם ממנו תרומת ה' ממנו משמע מן המוקף שהוא סמוך לו ולא בא ללמד אלא על תרומה גדולה דבתרומת מעשר גופא כתיב מכל מעשרותיכם תרימו דמשמע שלא מן המוקף אפילו אחד ביהודה וא' בגליל ואם תרם שלא מן המוקף תרומתו תרומה דכיון דכתיב גבי תרומות ומעשרות למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים לאיתויי שבתות וימים טובים שלא יבטל עונג בשביל שלא יתרום שלא מן המוקף משמע דלא מעכב דאי הוי מעכב מדאוריתא לא הוה שרי ליה רחמנא לשבתות וימים טובים.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>מעשר </b> ראשון כל שלא נטלה ממנו תרומת מעשר מפריש ממנו על אחרים אבל כשנטלה תרומתן ממנו לא דכתיב את מעשר בני ישראל אשר ירימו ממנו לה' תרומה משמע דכל מעשר יכול לעשותו תרומה וכתיב את מקדשו ממנו בזמן שקדשיו בתוכו עושה אותו תרומה לאחרים אין קדשיו בתוכו אין עושה אותו תרומה לאחרים וכן בתרומה ומעשר אם הפירות טבולין להם מפריש מהם על אחרים דגמרינן מתרומת מעשר:
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>אזהרת קעב </b> שלא יקדים מתרומות ומעשרות זה לזה אלא יפריש על הסדר דכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר לא תאחר דבר שראוי להקדימו ויקדימו הביכורים לתרומה דאף על גב דשניהם נקראו תרומה וראשית בכורים קרנהו רחמנא בכורים דמשמע שהם בכורים לכל אי נמי דכתיבי בפרשת כי תשא קודם שנצטוו על התרומה ותרומה גדולה למעשר ראשון דכתיב בה ראשית דגנך ומעשר ראשון לשני דבמעשר ראשון יש תרומת מעשר ותרומה נקראת ראשית ואם הקדים המאוחר לקודם אעפ"י שעבר על לא תעשה מה שעשה עשוי [אע"ג] דאית מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני הכא כתיב מכל מעשרותיכם תרימו דמשמע דתרומות ומעשרות אחד הם לענין קדימה ואיחור ונראה דהכא מכל מעשרותיכם תרימו הוא דדרשינן דכל צד תרומה שבו חייב להפריש כשהקדימוהו לו בכרי היינו מדכתיב כל תרומת כל צד תרומת שבו ויכול להפריש בבת אחת שהרי אינו מקדים המאוחר לקודם וקרא קאמר לא תאחר:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עושה </b> אדם שליח להפריש תרומות ומעשרות דכתיב כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם ואין עושין שליח גוי דכתיב גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית.
+
+Halakhah 2
+
+<b>חמשה </b> לא יתרומו דכתיב דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה פרט לגוי מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו לבו פרט לחרש ושוטה דידבנו משמע דיש בו דעת להתנדב וזאת התרומה אשר תקחו מאתם פרט לתורם את שאינו שלו כיון דלא שויוה שליח. ואם אמר לו בעל הבית כשלקט ותרם כלך אצל יפות והיו שם או שליקט והוסיף תרומתו תרומה דגלי דעתיה דניחא ליה בשלוחותיה אף על גב דמעיקרא לא יהב ליב רשות קרינא ביה גם אתם לרבות שלוחכם שנראה לפירוש הרב ז"ל דלא הוה ליה נוסחת הגמר' ריש פרק אלו מציאות כמו שכתובה בספרינו הכי נמי מסתברא דמעיקרא שויה שליח אלא דומיא דעובדא דבסמוך דמהני כלך אצל יפות לאכילת פירות שלא מדעת בעל הבית מעיקרא ולא הוי גזל כיון דגלי השתא דעתיה דניחא ליה במאי דיהיב אריסיה להנהו רבנן משמע דלענין תרומה דאמרו כלך אצל יפות הוי כי הכא דלא ידע בעל הבית אלא השתא. התורם משלו על של חברו הרי זו תרומה והפירות מתוקנים דלא בעינן דלשויה שליח אלא כשתורם מפירו' בעל הבית אבל כשתורם מפירותיו זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ושלא מדעתו וטובת הנאה של תורם דאי לאו פירי דידיה לא מתקן כרייה דהאיך ולכך הוי טובת הנאה דידיה וקרא דתבואת זרעך ונתת מוקמינן ליה אמעשר דזכאי בעל התבואה בנתינתו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>קטן </b> שהגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה דכיון דהוא מופלא הסמוך לאיש לא ממעטינן ליה מאת כל איש וגו'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>האומר </b> לשלוחו צא ותרום ובא אחר כך ומצא כרי תרום לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותיה דבעל הבית להקל בדאוריתא אלא חיישינן דילמא אחר תרם שלא ברשות ואין תרומתו תרומה דאף על גב דניחא ליה במאי דתרם ואמרינן לעיל דתרומתו תרומה הכא דכבר עשה שליח שאני.
+
+Halakhah 7
+
+<b>שליח </b> תורם כדעת בעל הבית והוי תרומה דאוריתא ואם אינו יודע דעתו תורם כבינוני ואם נתכוון להוסיף על הבינוני אפילו אחד ממ"ט אין תרומתו תרומה דכיון דאינו יודע דעתו אינו שלוחו אלא לבינוני אבל נתכוון לבינוני ועלתה בידו אחד מארבעים אזלינן בתר כונה דידיה ולא קפיד בעל הבית דהא איהו גופיה אם עלה בידו א' (מעשרי') [מארבעי'] תרומתו תרומ'.
+
+Halakhah 8
+
+<b>השותפין </b> חייבין בתרומה ומעשרות דכתיב מעשרותיכם אפילו של שנים וכל מי שתורם מהם תרומתו תרומה ותרומת השני אינה תרומה דהוי תוספת דחייב במעשרות כדאמר' לעיל ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת שניהם תרומה כדאמרינן לעיל דעלתה בידו אחד מס"א דיחזור ויתרום.
+
+Halakhah 9
+
+<b>שליח </b> שהלך לתרום ובטל בעל הבית שליחותו אם לא שנה השליח תרומתו תרומה דאין אדם מבטל שליחותו בדברים ואם שנה הואיל ובטל שליחותו מקודם אינה תרומה דאף על גב דליכא קפידא במאי דשנה אתי דיבור ומבטל ליה לדיבור קמא כיון דשנה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>ואריס </b> שתרם ואחר כך עכב בעל הבית תרומתו תרומה דהא אריס הוי כשלוחו ואפטרופין תורמין מנכסי יתומי דהוו כשלוחין. והגנב והגזלן והאנס כשבעלים רודפים אחריה' ובן ושכיר והעבד והאשה כשתורמין על הכל אין תרומתן תרומה דהוו תורמין על מה שאינו שלהם. הבן כשאוכל עם אביו והאשה בעיסתה ופועלים שהאמינם בעל הבית על הגת תרומתן תרומה דהוו כשלוחין וכן פועל שאמר לו כנוס לי גרני ותרום אפילו תרם קודם תרומתו תרומה. תרומת גוי משלו אינה תרומה מדאוריתא דכתיב בני ישראל ויקחו לי תרומה ולא גוים.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>המכוין </b> לומר תרומה ואמר מעשר או איפכא לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוים דכתיב מוצא שפתיך וכתיב כל נדיב לב דבעינן גומר בלבו ומוציא בשפתיו ודווקא כשמכחישין לבו ושפתיו זה את זה אבל לא מכחשי כמו שחשב בלבו ולא הוציא בשפתיו כלום הרי זו תרומה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם וגו' כתרומת גורן במחשבה בלבד הויא כתרומת גורן.
+
+Halakhah 17
+
+<b>המפריש </b> תרומה על תנאי אם לא נתקיים התנאי אינה תרומה דהא דינו להפריש מאי זה מקום שירצה וכיון דלא הפריש ממקום זה אלא על תנאי כך אינה תרומה כיון שלא נתקיים. וכן יש שאלה בתרומות ומעשרות דכיון דאיתנהו בבל תאחר כדכתיב ה' אלהיך וגו' איתנהו נמי בכלל לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו דאכל מאי דהוי בכלל נדר קאי וכל מה שהתנה ונתקיים התנאי תרומה גדולה כדינה ותרומת מעשר כדינה דמיד שעלתה נתקיים התנאי הרי הם מדמעות.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>והאומר </b> שלמעלה חולין ושלמטה תרומה או איפכא דבריו קיימים דלדעתו הדבר תלוי והתורם סתם אפילו כל שהו נפטר הכל מן התורה כיון שהכל לפניו בשעה שתורם:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> תורמין אלא מן היפה דכתיב בהרימכם את חלבו ממנו שהוא הטוב והיפה כדכתיב ואכלו את חלב הארץ ובמקום שאין כהן תורם מן המתקיים עד שיבא לידי כהן דהא הוי חלב לדידיה דאי תורם ממה שאינו מתקיים הא פסדי. ואין תורמין ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה דכתיב כל חלב יצהר כל חלב תירוש ודגן תן חלב לזה וחלב לזה שיתן ליצהר ותירוש מעשרותיו בפני עצמן אשכחן תירוש ויצהר דאין מעשרין מזה על זה דכתיב חלב לכל אחד ואחד תירוש ודגן דלא כתיב בתרוייהו אלא חד חלב ודגן ודגן מנ"ל ילפינן בק"ו ומה תירוש ויצהר שאינו כלאים זה בזה אפילו על ידי דגן עד שיהי' מיני דגן ומין כרם אין מתעשרין מזה על זה כדכתיב חלב לכל אחד תירוש ודגן דגן ודגן שהם כלאים זה בזה על ידי מין שלישי אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה וכן כל החייב בתרומה ומעשר דהוי דומיא דדגן ותירוש ויצהר מדאוריתא לדעת הרב ז"ל אין מעשרין ממין על שאינו מינו דהא דומיא דדגן הוא דמרבינן להו וכיון דדגן תירוש ויצהר אין מעשרין ממין על שאינו מינו הכי נמי בהו אין מעשרין אלא על מה שנקרא ממינו ותרומה נמי כתיבא בהאי קרא כדכתיב ראשיתם שהיא תרומה גדולה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכל </b> שהוא כלאים בחברו הוו שני מינין ואין מעשרין מזה על זה כדילפינן וכל שאינו כלאים זה בזה תורם מן היפה על הרע דבעינן חלבו וכיון שהוא כמינו קרינא ביה חלבו ואם תרם מן הרע על היפה תרומתו תרומה דכתיב ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו אם אין תרומתו תרומה נשיאות חטא למה מכאן לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה חוץ מן הזונין על החטין דאף על גב דאינה כלאים זה בזה אין תרומתן זה על זה תרומה דזונין אינם אוכל אדם וא"כ לאו תרומה הוי.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b> תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו או איפכא או ממה שלא נגמר על שלא נגמר כדכתיב כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב מן הגמור על הגמור ולא מה שאינו כך ואם תרמו תרומתן תרומה דכתיב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ קדש לה' אם אתה אומר צריך לתרום שניה אף זה לא קיים קדש לה'.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אין </b> תורמין מן הטהור על הטמא מדרבנן דילמא תרים שלא מן המוקף משום דמסתפי דלא ליגע טהור בטמא והלכה למשה מסיני דעיגול דבלה היינו הלכה פסוקה כהלכה למשה מסיני דהא ממנו דילפינן ליה דתרומתו תרומה מצרכינן ליה לעיל לענין דבעינן שיתרום מן המוקף ועוד אי מדאוריתא מה לי עיגול אחד מה לי שני עיגולין וכן כתבו המפרשים וכן איפשר נמי דהוא דעת הרב ז"ל דכדגן מן הגורן גופיה דילפינן מיניה מה גורן אי איפשר מקצתו טמא ומקצתו טהור וכו' מייתי ליה הרב ז"ל לנגמרה מלאכתו על מה שלא נגמרה מלאכתו ואם כן נראה דהוי אסמכתא בעלמא ומן הטמא על הטהור נמי מותר מדאוריתא. ואם לא היתה לו שעת הכושר שלא הגיע לעונת המעשרות ונטמאת לא הויא תרומה דאוריתא דכתיב ראשית דגנך וגו' תתן לו ולא לאורו דתתן לו משמע דבר הראוי לאכילה ולא דבר שאין ראוי לאכילה אלא לאורו ולא חל עליו שום תרומה משנדגן אבל חל עליו שם תרומה שהיה טהור אחר שנדגן אף על גב דנטמא תורמין מדאוריתא דהא כתיב את משמרת תרומותי ומוקמינן ליה דבשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה ובעינן טמאה דומיא דטהורה דהיתה לה מיהא שעת הכושר כדאמר.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>וכן </b> אפילו בתרומת מעשר אין תורמין מן המחובר על התלוש ולא מן התלוש על המחובר דכתיב ממנו בתרומת מעשר ודרשינן ולא מן המחובר דהא קרא בתלוש מיירי וע"כ אתא ממנו למימר דאפילו בדיעבד נמי אסיר דאי משום לכתחלה אתא תיפוק לי' מדכתיב ראשית דגנך ומחובר לאו אידגן הוא אלא שמע מיניה דמחובר אפילו בדיעבד נמי לא ומן התלוש על המחובר נמי לא דהא ממנו משמע מן התלוש על מה שהוא תלוש נמי אלא אם כן אמר לכשיתלשו ובידו לתולשן והביאו שליש דהא קרינא ממנו תלוש ואף על גב דהאי קרא דממנו מוקמינן ליה למוקף כדאמרינן לעיל אפילו הכי נראה דהאי דרשא ממילא משמע כיון דכתיב ממנו דהיינו כמו שהוא בתלוש.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אין </b> תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה ולא איפכא ואם תרם אין תרומתו תרומה דכתיב היוצא השדה שנה שנה מלמד שאין מעשרין משנה לחבירתה וממאי דמעשרין תורמין ואם כן בתרומה נמי אינה תרומה משנה לשנה. ואחד בתשרי ראש השנה למעשרות תבואה וקטנית ונפקא לן מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה וגמר שנה מתשרי דכתיב ביה מראשית השנה ועד אחרית השנה דבראש השנה מישתעי דמראש השנה נדון מה יהא בסופה וט"ו בשבט ראש השנה לאילנות דאף על גב דרוב תקופה מבחוץ כבר יצאו רוב גשמי שנה שכבר עברו רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה שרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה ואם כן השתא הוי תחלת שנתם.
+
+Halakhah 12
+
+<b>אין </b> תורמין מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ או איפכא דכיון דלא מיחייבי פירות חוצה לארץ מדאוריתא לאו תרומה הוי ולא פטר חיוב תורה ולא מן החייב על הפטור או איפכא ואם תרם אינה תרומה כדאמר' דמה שפטור מן התורה אינו פוטר אחרים ואין אחרים צריכין לפוטרו דהא לא מיחייב ואינה תרומה מה שהפריש עליהם כדאמרינן.
+
+Halakhah 13
+
+<b>המפריש </b> תרומה ממעשר ראשון שלא נטלה תרומתו נראה שהרב ז"ל כך היתה גרסתו במשנה שלא נטלה תרומתו דאין תרומתו תרומה דכיון שאינו טבול לתרומה גדולה אינו יכול להפריש ממנו תרומה גדולה דהא דילפינן בספרי זוטא מאת מקדשו ממנו דבזמן שמקדשו בתוכו יכול לעשותו תרומה לאחרים היינו תרומת מעשר לדעת הרב ז"ל שהוא טבול לו אבל לא תרומה גדולה דכיון שאינו טבול לה הוי פטור מתרומה גדולה על החיוב בתרומה גדולה ולכך אין תרומתו תרומה ואם נטלה תרומתו אפילו תרומת מעשר של אחרים אינו יכול להפריש ממנו שהרי אין מקדשו בתוכו וכדמייתי הרב ז"ל פרק ג' ומה שכתב ז"ל בפי' המשנה הוא מגומגם וממעשר שני והקדש שלא נפדו נמי אין תרומתו תרומה דהוי נמי כמו הפטור על החיוב משום דהוו ממון גבוה ואם נפדו נמי ותרם מהם אין תרומתו תרומה דהני פשיטא דהוו מן הפטור על החיוב אלא אם כן הוא הקדש שפדאוהו בעלים קודם מירוח גזבר ומרחו הוא דאז הוי חייב בתרומה ומעשרות והתורם מן החייב מן התורה על הפטור מן התורה או איפכא אינה תרומה מן התורה וצריך לחזור ולתרום מן החייב על החייב.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>עציץ </b> נקוב קודם שהביא שליש התבואה שבתוכו הוי כארץ כדילפינן מזרע זרוע אשר יזרע וכו' ויכול לתרום ממנו על הארץ ואיפכא.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>חומץ </b> על יין נראה דהוי כמן הרע על היפה ואם תרם תרומתו תרומה אלא דהוי בנשיאות חטא ואם היה סבור שהיא יין ונודע שהיה חומץ אינה תרומה שהרי מה שהוא תרומה [מן] הרע על היפה הוא כשהוא מכוין והוא בנשיאות חטא אבל סבור שהיה יין לא.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>המניח </b> פירות להיות מפריש עליהם הן בחזקת קיימים דחזקה דאוריתא:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>התרומות </b> נאכלות לכהנים בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות דלא מיעטינהו רחמנא כמו גבי טומאה וקטנים נמי בכלל כהנים איתנהו ועבדים כנעניים ובהמות שלהם דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ובהמה נמי בכלל נפש (נמי) איתא דאף על גב דכתיב ויליד ביתו הם יאכלו הם אוכלים ואין בהמה אוכלת היינו במידי דמאכל אדם אבל כרשינין כתיב נפש בלחמו לאיתויי בהמה ולא מיעט אלא מת דאין לו לחם. עבד כהן שברח ואשתו שמרדה אוכלין בתרומה דהא אכתי קנין כספו הוו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b> שהוא בחזקת כהן ולא ריע חזקתיה נראה דאוכל תרומת תורה דאוריתא דהא חזקה מדאוריתא כדאמ' בכמה דוכתי אלא דחשו חכמים בה משום דאית בה עון מיתה דלא ליכלה בחזקה לחודה וניתנת נמי לכל כהן שירצה מדאוריתא.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ישראלית </b> שניסת לכהן אפילו בת ג' שנים ויום אחד תאכל בתרומה וחזה ושוק דהא הוי קנין כסף וכתיב נמי גבי מורם כל טהור בביתך יאכלנו לרבות אשתו ומשנתארסה אוכלת בתרומה מן התורה דהוי קנין כסף כדאמר' וכן חרשת ושוטה נמי שנשאו לכהן אוכלות מן התורה ורבנן הוא דגזרו:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אזהרת קעג </b> שלא יאכל זר תרומה דכתיב וכל זר לא יאכל קדש:<br><b> אזהרת קעד </b> שלא יאכל בתרומה תושב כהן או שכירו דכתיב בתרומה תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש תושב זה קנוי קנין עולם עבד עברי הנרצע דאין גופו קנוי ושכיר זה שכיר שנים היוצא בשש ואיצטריך שכיר לגלויי אתושב דהוו קנין עולם וכהנת אשת הזר הרי היא כזר דכתיב וכל זר בין הוא בין אשתו ומדקאמר רחמנא וזרע אין לה ושבה מכלל דבחיי בעלה לא אכלה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>וכל </b> זר שאכל כל תרומה חייב מיתה בידי שמים דכתיב ומתו בו כי יחללוהו ולוקה על אכילתה ואינו משלם דאף על גב דאין לוקין על אזהרת מיתת ב"ד היינו ב"ד של מטה אבל של מעלה לוקין כחייבי כריתות דלוקין ונפטרו מידי כריתן וכיון דלוקה אינו משלם דכתיב כדי רשעתו גבי מלקות לומר משום רשעה אחת אתה מחייבו ולא משום שתי רשעיות ואם אכל בשגגה דאינו לוקה מוסיף חומש דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמשיתו וגו':
+
+Halakhah 7
+
+<b>אזהרת קעה </b> שלא תאכל חללה תרומה ולא מורם מן הקדשים דכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל כיון שנבעלה לפסול פסלה מן התרומה כדכתיב היא בתרומת הקדשים לא תאכל לעולם כחלל שהוא כזר לכל דבר ואי לתרומה לחודה אתא קרא לימא היא בקדשים לא תאכל דכולה פרשתא לתרומת הקדשים קא דריש מאי בתרומת הקדשים שמע מיניה תרתי דאם נשאת לישראל נישואין גמורין כשחוזרת לבית אביה במיתת הבעל וזרע אין לה אינה חוזרת לחזה ושוק של שלמים לאכול כשאר אחיות האוכלות כדכתיב אתה ובניך ובנותיך דמדכתיב בתרומת יתירא שמע מיניה דלמורם מן הקדשים הוא דאתא דבתרומה אוכלת כשחוזרת כדכתיב וסמיך ליה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל דהיינו תרומה דכתיב מלחם ולא כל לחם חוזרת היא לתרומה ולא לחזה ושוק דמשלחן גבוה קא זכו כמשאת מאת פני אלהים שהם שיירי שלחן אבל תרומה הוא לחם הקנוי לאביה דהיא קנויה לכהנים שאינה שיירי שלחן מלך והכי משמע קרא לחם אביה שהיא תרומה כדאמר.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ולא </b> כהנת בלבד אלא אפילו לויה וישראלית שנבעלה לפסול לה אסורה לאכול בתרומה לעולם דכתיב בהאי קרא ובת יתירא דהא כתיב לעיל מיניה וכהן כי יקנה נפש וגו' ויליד ביתו ומצי למיכתב אבתריה וכי תהיה לאיש זר והוה שמעינן דאבתו קאי להכי כתב ובת יתירא לאיתויי בת לוי וישראל אפילו יש להם זרע מכהן. הנבעלת לבהמה לא נפסלה לכהונה ואוכלת בתרומה דאין זנות לבהמה דכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב וגו' גם שניהם שנים ולא ארבעה דאלו אתנן כלב שאמר אדם לזונה הילך טלה זה והבעלי לכלבי ומחיר זונה שהחליף זונה בטלה מותרים לגבי מזבח אלמא לאו זונה משוי לה רביעת בהמה ואף על גב דבסקילה.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ישראלית </b> שיש לה זרע מכהן אוכלת בשבילו דכתיב בהאי קרא דכהן כי יקנה נפש קנין כספו דאשתו הוי קנין כספו כתיב ויליד ביתו ודרשי' יליד מאכל את אמו ואפילו טומטום ואנדרוגינוס דזרעו הם והוו בכלל ילוד. ובני בנים הרי הם כבנים כדילפינן מדכתיב מני מכיר יצאו [ירדו] מחוקקים דאפילו בן הבת עד סוף הוי כבנו ואם כן זרע הזרע עד סוף כל העולם מאכיל וכתיב נמי גבי בת כהן הנשאת לישראל ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ודרשינן עיין עליו עד סוף העולם אם יש לה זרע מישראל אינה אוכלת וכשם שזרע ישראל עד סוף העולם פוסל אותה כך זרע הכהן מישראלית המאכילה הוא עד סוף העולם דהוי נמי בכלל ילוד המאכיל ואפילו הוא זרע פסול מאכיל כשם שפוסל לבת כהן הנשאת לישראל דכתיב וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין תלמוד לומר וזרע אין לה מכל מקום וקאי נמי האי וזרע אין לה אובת דרישיה דקרא דאוקמינן ליה דהוא יתירא לומר דהדרה ואכלה בשביל בנה כדבסמוך.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>העבד </b> אינו פוסל ואינו מאכיל דאם (בנה) [בא] על השפחה וילדה ממנו בן ומת הוא אין עבד זה נקרא זרע לפסול או להאכיל דכתיב האשה וילדיה וגו' דמשמע דבתרה גרירי ועבדים נמי אין להם יחוס כדכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור.
+
+Halakhah 17
+
+<b>בת </b> ישראל דאמרינן דאוכלת בשביל בנה כהן כשמת בעלה אם נשאת לישראל לא תאכל בתרומה דלא עדיף מה שאוכלת בשביל בנה מאם היתה כהנת דאם נשאת לישראל אינה אוכלת כדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל ומת ישראל זה שנשאה ויש לה ממנו בן לא תאכל נמי כבת כהן דיש לה זרע מישראל דאינה חוזרת לאכול בתרומת בית אביה אבל מת בנה מישראל חוזרת לאכול בתרומה בשביל בנה הראשון דכתיב ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ובת יתירא הוא דהא כתיב לעיל מיניה ובת כהן כי תהיה לאיש זר וסמיך ליה ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וגו' והוה מצי למיכתב וכי תהיה אלמנה וגרושה ואנא ידענא דבבת כהן משתעי קרא דהא מינה סליק אלא להכי אתא לומר דאם היתה אוכלת בשביל בנה דהיינו כבת כהן האוכלת בשביל אביה דכשאין לה זרע חוזרת לבית אביה הך נמי כיון שאין לה זרע מזה שנשאה אחר כך חוזרת לאכול בשביל בנה כל מה שהיתה אוכלת קודם אפילו חזה ושוק דהא אמרי' דילוד מאכיל כאביו שהיה מאכילה בחזה ושוק ותרומה.
+
+Halakhah 18
+
+<b>בת </b> כהן שנשאת לישראל וילדה ממנו בן פוסלה כדא' אם חזרה ונשאת לכהן אוכלת בתרומה דלא גרעה מישראלית שאוכלת מפני שהיא קנין כסף ובנה נמי מכהן מאכילה כישראלית מת בנה מכהן אסורה לאכול מפני בנה שמישראל הפוסלה מת בנה שמישראל חוזרת לבית אביה כנעוריה כדכתיב ושבה אל בית אביה ואוכלת בתרומה כדכתיב מלחם אביה תאכל ולא בחזה ושוק דלאו לחם אביה קרינא ביה כדאמר' לעיל והאי מיעוטא לא כתיב אלא גבי בת כהן אבל בת ישראל החוזרת לאכול בתרומה בשביל בנה חוזרת אף לחזה ושוק כדאמר.
+
+Halakhah 19
+
+<b>בת </b> ישראל שנשאת לישראל תחלה ויש לה ממנו בן חזרה ונשאת לכהן אוכלת בתרומה אפילו אם יש לה בן ממנו דילוד מאכיל כאביו כדאמרינן לעיל:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קעו </b> שלא יאכל כהן טמא תרומה בין טהורה בין טמאה דכתיב איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל אי זהו דבר ששוה בזרעו של אהרן זכרים ונקבות זו תרומה דחוזרת לה אם מת בנה מישראל כדאמרינן לעיל. והאוכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים כדכתיב ומתו בו כי יחללוהו דהיינו טמא שאוכל תרומ' טהורה ומחללה ולפיכך לוקה אם התרו בו דליכא מיתת ב"ד של מטה וכתיב ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא. וטמא שאוכל תרומה טמאה אף על פי שהיא בלאו דלא ישאו עליו חטא אינו לוקה דהרי אינה קדש וכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לטמאה שמחוללת ועומדת ולא מיעטיה קרא אלא ממיתה ומלקות אבל בלאו איתא.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> הטמאים אוכלים בתרומה עד שיעריב שמשן ויצאו שלשה כוכבים בינונים דכתיב ובא השמש דהיינו ביאת השמש וטהר היינו טיהר יומא שיטהר הרקיע מן האור דהיינו צאת הכוכבים ואחר יאכל מן הקדשים דלא מצית למימר דהאי וטהר טהר גברא דהיינו בהבאת קרבנותיו ואחר יאכל דא"כ לימא קרא ויטהר מאי וטהר לשון עבר שנתפנה השמש מן העולם.
+
+Halakhah 3
+
+<b>כהן </b> טהור שאכל תרומה טמאה אינו לוקה דאינה אלא בעשה דכתיב ואחר יאכל מן הקדשים מדבר שהוא בקדושתו הוא שיאכל כשיטהר אבל דבר טמא לא יאכל אף על פי שיטהר ולאו הבא מכלל עשה עשה ובגמרא מפיק ליה לעשה מדכתיב גבי פסולי המוקדשין בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו וגו' תאכלנו לזה ולא לאחר דהיינו תרומה טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה.
+
+Halakhah 4
+
+<b>היה </b> אוכל תרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו להוציא שכבת זרע אוחז באמ' שלא יצא הזרע עד שיבלע התרומה שבפיו דאין מטמאין עד שיצא לחוץ דכתיב גבי זב כי יהיה זב מבשרו עד שיצא זובו מבשרו ובבעל קרי כתיב כי תצא ממנו שכבת זרע.
+
+Halakhah 5
+
+<b>החרש </b> והשוטה מטבילין אותם ומאכילין אותם אחר שיעריב שמשן ומשמרין אותם שלא ישנו ויראו קרי. ורוכבי גמלים הם בחזקת טמאים ואסורים בתרומה דדילמא הרגיש כל גופו בזרע ולאו אדעתיה ולכך צריכין טבילה והערב שמש.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>המשמשת </b> טובלת ואוכלת בתרומה לערב כדכתיב ורחצו במים וטמאו עד הערב ואם נתהפכה אסורה כל שלשה ימים שאי איפשר לה שלא תפלוט ותהיה טמאה דכתיב יהיה יתירא זובה בבשרה יהיה לפולטת שכבת זרע לבית החיצון:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אזהרת קעז </b> שלא יאכל ערל תרומה דכתיב תושב ושכיר בפסח וכתיב תושב ושכיר בתרומה מה תושב ושכיר שנאמר בפסח ערל אסור בו דכתיב וכל ערל לא יאכל בו אף תושב האמור בתרומה ערל אסור בו דתושב ושכיר הוי מופנה להא מילתא דאין תושב שהוא עבד עברי אסור בפסח דישראל מעליא הוא דהא אין גופו קנוי דלהכי אינו אוכל בתרומה וכיון דתרוייהו תושב ושכיר לא צריכי דלא איפשר לאוקמינהו בפשטיהו כלל שדי חד אלמד דהיינו תרומה וחד אמלמד והוה ליה גזירה שוה מופנה משני צדדיו דלמדין ואין משיבין ורבי עקיבא יליף איסור ערלה בתרומה כי טמא ואי לאו דכתב רחמנא ערל בפסח לא הוה מרבינן ליה. ואם אכל ערל תרומה לוקה מן התורה. משוך שנראה כערל מותר מן התורה לאכול בתרומה דלאו ערל הוא. וכן נולד מהול מותר לאכול בתרומה. וטומטום הוא ספק דאוריתא. ואנדרוגינוס מל ואוכל דבין שהוא איש בין שהוא אשה בין שהוא בריה בפני עצמה הא זרעו של כהן הוא.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ערל </b> וכל הטמאים נשיהם ועבדיהם אוכלים בתרומה דהא משום ערלות וטומאה לא נפקי מכלל כהנים אלא דאינהו גופייהו מחסרי תקנתא.
+
+Halakhah 13
+
+<b>פצוע </b> דכא וכרות שפכה הם ועבדיהם אוכלים דלאו ערלים הוו ועבדיהם דוקא אוכלים משום קנין כסף אבל נשיהם לא יאכלו דשויה חללה בביאתו שהרי נבעלה לפסול לה דכתיב לא יבא פצוע דכא וגו' ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא אוכלת דהויא קנין כסף דכתיב נפש יתירא להא מילתא. סריס חמה הוא ואשתו ועבדיו אוכלים דהא לאו פצוע דכא הוא דאף על גב שאינו מוליד וכתיב ויליד ביתו וגו' משום הכי לא הפסידו אותם שהם קנין כספו מלאכול בתרומה. טומטום ואנדרוגינוס עבדיהם הוו קנין כסף אבל נשותיהם לא יאכלו דהוו ספיקא דאוריתא אי הוו זכרים ומאכילים או לא. חרש שוטה וקטן אין קנינם קנין ואם קנו להם בית דין או אפטרופין הוו קנין כסף או שנפלו לו להם בירושה העבדים כדכתיב ויליד ביתו ודרשינן ילוד מאכיל.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אנדרוגינוס </b> שנבעל לפסול נפסל מלאכול בתרומה דהוי ספק חללה דאי הויא אשה הרי היא כזר כיון שנתחללה ואינה מאכילה לעבדיה דערל וטמאים לא מיחסרי אלא תקנתא דמילה וטהרה הוא דמאכילין אבל חללה הויא כזר כדאמר' וכן נבעל דרך נקבותו לאנדרוגינוס הפוסל לאשה דרך זכרותו לא דאין זכר פוסל זכר מן הכהונה והכא נמי הוי כי האי גוונא לדעת הרב ז"ל דכיון דתרוייהו הוו ספיקא לא פסלי דרך זכרות דנראה דדמי לספק ספקא.
+
+Halakhah 17
+
+<b>עבד </b> של ישראל וכהן אינו אוכל בתרומה דאין כל גופו קנין כספו וכל המאכיל בתרומה מאכיל בחזה ושוק כדילפינן לעיל.
+
+Halakhah 18
+
+<b>עבדי </b> בת ישראל שנישאת לכהן אוכלים בתרומה דאשתו הויא קנינו דקנה קנין כעבדים שקנו עבדים דילפינן דאוכלים בתרומה דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו קרא יתירא ודרשינן דלהכי אתא והכי משמע קרא כהן כי יקנה קנין כספו נפש שעבדו קנה עבד הוא יאכל בו ומשכחת לה עבד שקנה עבד כגון שנתנו לו מתנה על מנת שאין לרבו רשות בה וקנה עבד או מפקיר עבדו שאוכל בתרומה וקנין האוכל מאכיל כדכתיב בקרא ושאינו אוכל אינו מאכיל כדאמר.
+
+Halakhah 19
+
+<b>בת </b> כהן שנשאת לישראל אין עבדיה אוכלים בתרומה כיון דהיא אינה אוכלת דאף על גב דערל וטמא מאכילין היינו משום דתקנתן דידהו אבל הך אין בידה להתגרש מישראל.
+
+Halakhah 20
+
+<b>אלמנה </b> לכהן גדול ושאר חייבי לאוין מן התורה אוכלות כשלא נבעלו הן ועבדיהם דהא הוו קנין כסף אלא דרבנן גזרו וכשנבעלה נתחללה היא וכשתתגרש לא תאכל לא היא ולא עבדיה אפילו היא כהנת דהא נתחללה מן הכהונה כדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר וגו' כדא' לעיל וכל שאינה איסור תורה אוכלות אפילו נבעלה וכן עבדיה:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>העובר </b> פוסל בת כהן לישראל מלחזור לבית אביה דכתיב ושבה אל בית אביה כנעוריה ולא מעוברת דמשמע בנעוריה בזמן שהיא דומה לנעוריה ואי בת ישראל לכהן היא אינה מאכילה בתרומה דבן מאכיל את אמו נפקא לן מדכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי ביה יאכילו ומהכא ילוד הוא דמשמע וכל ארבעים יום אינו אלא מים בעלמא דאין צורת הולד נגמרת עד ארבעים יום. בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומ' בשביל העובר אם אין לו אחים דילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל כדדרשינן לפיכך אם היה העובר חלל כיון שעובר אינו מאכיל אינו פוסל עובר זה שהוא חלל אם יש לו אחים עד שילד שיאסרו אז מלאכול מפני חלק החלל שהוא כזר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>בת </b> ישראל הזקוקה ליבם כהן לא תאכל דכתיב וכהן כי יקנה נפש וזה עדין לא קנאה דקנין דאחיו הוא ונראה דדרך אסמכתא הוא דקאמר דמדאוריתא אכלה דהא הוי קנינו כיון שאכלה כשמיבמה אפילו שאינו קונה אותה בכסף ובת כהן הזקוקה לישראל אסורה לאכול מפני יבמה דכתיב ושבה אל בית אביה פרט לשומרת יבם שאינה ברשותה לשוב דהא אגידא ביבם וכל שבא עליה וקנאה מדאוריתא אוכלת בתרומה מדאוריתא דהרי היא קנינו.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>בת </b> כהן שנתארסה לישראל אסורה לאכול דקניה בהויה ומשעת הויה איפסילה כדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר והא ארוסה בת ישראל נמי משעת שנתקדשה אוכלת מדאוריתא כדכתיב קנין כספו. ישראל שאמר לכהנת הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום אסורה לאכול מיד דהא אית בה הויה דישראל וכתיב כי תהיה לאיש זר וכן כיוצא בתנאי זה.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>חרש </b> אין לו קנין מן התורה לפיכך אינו מאכיל בת ישראל אם הוא כהן ואם היא כהנת והוא ישראל אינו פסולה מלאכול מן התורה דלית בה קנין מדאוריתא כיון שהוא חרש ומדרבנן הוא דאינה אוכלת. נתארסה לכהן פקח היתה אוכלת מן התורה אפילו נתחרש קודם שכנס דהא הוה ליה קנין כשנתקדשה ויבם חרש מאכיל דאף על גב דלית ליה קנין הא הוי קנויה לו ואפילו בלא יבום נראה דמאכיל מדאוריתא כדאמרינן לעיל דהויא קנין יבם ילדה מהחרש אוכלת בשביל בנה דילוד מאכיל כדאמרינן לעיל.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>בן </b> תשע שנים ויום אחד שבעל למי שנאסר עליה פסלה דביאת בן ט' הויא ביאה בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני אבל אינו מאכיל דאין קנין מן התורה. מי שהוא בן י"ג שנה ספק אם הביא ב' שערות שהוא גדול או לאו אינה אוכלה דהויא ספקא דאוריתא.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>שוטה </b> או אונס או מפתת כהן שילדה האשה מהם אוכלת בשביל בנה דילוד מאכיל ואף על גב דאינהו אינם מאכילים ולא פסולים ואי דיימא נמי מעלמא אין הולד בחזקתם ולא אכלה וכן כהנת מישראל שוטה או אונס או מפתה.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>סוטה </b> שעומדת לשתות אינה אוכלת בתרומה שהיא ספק זונה וכל שלא שתת אסורה לאכול וכן אמרה טמאה אני שויה נפשה זונה ואסורה לאכול בתרומה.
+
+Halakhah 16
+
+<b>קטנה </b> בת ישראל שנתקדשה לכהן מדעת אביה אוכלת בתרומה מדאוריתא אף על גב דנשאת שלא לדעתו דהא ארוסה אוכלת מדאוריתא:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האשה </b> אוכלת בתרומה עד שיגיע הגט לידה דגט כורת בינו לבינה ופקע קנין כסף אבל כל שלא הגיע הגט לידה או ליד שלוחה שליח קבלה אף על גב דכתב הגט אכתי הויא קנין כספו. וספק גרושה לא תאכל דהוי ספיקא דאוריתא ולחומרא. עשתה שליח לקבל לה גיטא לא הויא ספק גרושה מיד מדאוריתא אלא עד שיהא עם הבעל ויתרצה לגרשה. הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתי נראה דאינה אסורה מן התורה לאכול מיד אלא כשיהא גוסס דרוב גוססין למיתה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ועיר </b> שכבשוה כרקום וספינה שאבדה [בים] ויוצא ליהרג בבית דין גוים או גררתו חיה או נפלה מפולת או שטפו נהר הוו ספק חיים ספק מתים ולא יאכלו בתרומה. בת כהן לישראל או בת ישראל לכהן ויוצא ליהרג בבית דין ישראל שנגמר דינו הוי בחזקת מת ולא תאכל אשתו אם הוא כהן ואם הוא ישראל והיא כהנת תאכל בתרומת בית אביה. הניחה בעלה גוסס רוב גוססין למיתה ונראה דמדאוריתא אוכלת אם היא כהנת שנשאת לישראל דאזלינן בתר רובא.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אשת </b> כהן אוכלת לעולם בתרומה עד שיעיד לה מי שהוא נאמן להשיאה על פיו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>עבד </b> כשיזכה בגט שחרור אינו אוכל בתרומה וכל שיצא לחירות והוא מעוכב גט שחרור נראה דאוכל בתרומה מדאוריתא כיון שעדין יש רשות כהן עליו לכתוב לו גט שחרור. מקבל מתנה ששתק ואחר כך צווח הרי זה ספק אי הוכיח סופו על תחלתו אי הוי חזרה הילכך אם היה בכלל המתנה עבדים לא יאכלו בתרומה בין היה רבו ראשון כהן או שני דהוי ספיקא דאוריתא.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ישראל </b> ששכר בהמה מכהן מאכילה כרשיני תרומה דהויא קנין כספו דכהן ובכלל נפש הוי נמי נפש בהמה אבל כהן ששכר מישראל אינו מאכילה בתרומ' דהרי אינה קנין כספו דגופה דישראל היא. ובשומא ישראל מכהן לא יאכילוה דאף על גב דאית ליה רווחא לכהן גופה אינה שלה וכהן הישראל יאכילנה דהרי גופה לכהן.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>בכור </b> שביד ישראל מאכילה תרומה שהרי הוא לכהן. וישראל שקנה בהמה מכהן בדין תורה אינה אוכלת בתרומה אף על פי שלא משך וכהן מישראל נמי מאכילה בתרומה מדאוריתא כיון שקנה קנין המועיל מן התורה:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>זר </b> שאכל תרומה בשגגה משלם קרן וחומש דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ואם לא ידע אם היה בה מיתה מיקרי נמי שגגה ומיתה דכתיב בתרומה ומתו בו כי יחללוהו וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קדש הויא במקום כרת דשאר עבירות וחומש דשגגת תרומה הוי במקום קרבן דשגגת שאר עבירות ואם כן מחייב חומש אשגגות מיתה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואחד </b> האוכל או שותה או סך מה שדרכו בכך דכתיב ולא יחללו לרבות הסך והשותה ודרשינן נמי דשתיה בכלל אכילה היא כדכתיב בבקר ובצאן ביין ובשכר וגו' וכתיב ואכלת וגו' ובסך נמי כתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ונראה דהוי אסמכתא בסך דלא מחייב מדאוריתא כדא' לענין יום הכיפורים. והאוכל אפילו תרומה טמאה בשגגה משלם קרן וחומש דהא קדש היא וכתיב קדש בשגגה וגו' ואינו חייב בחומש עד שיאכל כזית דאין אכילה פחותה מכזית וכתיב כי יאכל קדש אבל קרן מיהא חייב אף על גב דהוי פחות מכזית כיון דאית ביה שוה פרוטה דבתוספת חומש הוא דקפיד קרא אשיעור אכילה לא בקרן כדאמרינן וכשם שאכילת תרומה בכזית כך שתיתה בכזית [ואפשר דמשום דכתיב ואיש כי יאכל קדש (ויקרא כב, יד) דכולל נמי מידי דשתיה כדכתיב גבי מעשר ואכלת שם מעשר דגנך ותירושך וכו' (דברים יד, כג) ותירוש מידי דשתיה הוא וקאמר ואכלת (יומא עו. ושבועות כה:)] ואכילות מצטרפות לבד אכילת פרס ושתיות מצטרפות לבד רביעית בכזית.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>התרומה </b> ותרומת מעשר והחלה והביכורים מצטרפין לכזית לחייב עליהם מיתה וחומש שכולן נקראו תרומה דכתיב חלה תרימו תרומה וכתיב ותרומת ידך ואמרינן אלו ביכורים דכתיב בהו ולקח הכהן הטנא מידך.
+
+Halakhah 5
+
+<b>אכל </b> תרומה במזיד והתראה לוקה ואינו משלם דאין אדם לוקה ומשלם כדילפינן ואם לא התרו בו והיתה טהורה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש דכיון דאינו לוקה שלא התרו בו משלם את הקרן אבל חומש (נמי) לא דלא חייבה תורה חומש אלא לאוכל בשגגה כדכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה וחמשיתו יוסף עליו ואם היתה טמאה משלם דמי עצים דאינה ראויה אלא להסקה כדאמ' לעיל לפיכך אם לא היתה ראויה להסקה כתותים ורמונים שנטמאו פטור מן התשלומין.
+
+Halakhah 6
+
+<b>ובתרומת </b> חמץ בפסח אפילו בשגגה ואפילו טהורה פטור מן התשלומין אפילו הפרישה והחמיצה שהרי אסורה בהנאה ואין לה דמים אפילו להסקה ולאו מידי אפסידה לכהן וכתיב ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש אלמא ראוי להיות קדש היה שכשישלם דוגמתן יהא שם קדש עליו וזה שאכל תרומת חמץ בפסח אין שם קדש חל עליו כשמשלם דוגמתו חמץ דחמץ בפסח אינו ראוי להיות קדש. אבל השוגג שאכל תרומה ביום הכפורים משלם קרן וחומש דהא בת דמים היא ואינו מתחייב בנפש דנימא קים ליה בדרבא מיניה דהא שוגג הוא. וכן אוכל תרומה נקורה או שותה יין תרומה שנתגלה או שותה יין וחומץ כאחת או כוסס חטים או גמע חומץ משלם קרן וחומש ניקור וגלוי דאף על גב דאסורין לאכילה ואף לזילוף לא חזי אפילו הכי חייב לשלם שותה יין וחומץ כאחד דאגב יין הוי חומץ ראוי לשתיה וכוסס חטה דהא מברכים עליה בורא פרי האדמה ומגמע חומץ שהוא מישב את הנפש.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אכל </b> תרומה אכילה גסה אחר שהיה שבע וכן כוסס שעורים של תרומה פטור מן החומש דכתיב כי יאכל פרט למזיק עצמו דאינו משלם חומש.
+
+Halakhah 9
+
+<b>זר </b> שבלע שזפין של תרומה בלא כסיסה והקיאן ובא אחר ואכלן גם הוא בשגגה הראשון משלם קרן וחומש שאף בליעה דרך אכילה היא ושני משלם דמי עצים לראשון שהראשון קנאם ואינם ראויות עוד אלא להסקה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>המאכיל </b> את פועליו ואורחיו תרומה הם משלמין קרן וחומש דהא הוו שוגגים והוא משלם להם דמי סעודתן שדמי החולין יתרין מדמי התרומה שאכלו ושדבר האסור נפשו של אדם חתה בהם ואין נחשב להם אכילה.
+
+Halakhah 11
+
+<b>האוכל </b> או שותה פחות מכזית אינו משלם חומש דאכילה כתיב ביה כדאמרינן לעיל. ונזיר ששגג ושתה יין של תרומה אינו משלם חומש נראה דטעמא דכתיב כי יאכל קדש בשגגה דמשמע דאין באכילה זו אלא איסור קדש מה שאין כן ביין לנזיר דאסיר עליה משום אחר דאף על גב דאמרן לעיל דביום הכפורים אם אכל תרומה משלם קרן וחומש היינו משום דנאסר בכל האוכלין אבל הכא האוכל הוא שנאסר עליו כל אשר יצא מגפן היין מה שאין כן בשאר אוכלים ושותה שמן וסך יין נמי פטור מחומש דכדרכן הוא דילפינן דחייב בחומש אבל שלא כדרכן לא.
+
+Halakhah 12
+
+<b>בת </b> כהן שהיתה נשואה לישראל ואכלה תרומה משלמת כדין גוזל את חברו את הקרן ואינה משלמת את החומש דכהנת היא וכתיב וכל זר לא יאכל קדש יצאת זו שאינה זרה ואיפשר לה שתשוב לבית אביה כנעוריה ותהא מותרת לאכול בתרומה ואפילו נפסלה שאינה חוזרת עוד לתרומת בית אביה כגון שנשאת לחלל נתין וממזר אינה משלמת חומש דלא הויא זרה אלא עד שתהא זרה מתחלתה ועד סופה וזו דכבר אכלה בתרומה אינה משלמת חומש דכתיב ובת איש כהן מכל מקום דהא היא בת איש כהן ואכלה בתחלתה בתרומה כדאמ'. וכן מי שנודע לו שלא היה ראוי לאכול בתרומה אינם משלמים חומש על מה שאכלו דברשות אכלו ולאו שוגג הוי דהא ידעי דהיא תרומה ואם היה ערב פסח פטורין מלשלם שזמנה בהול ומפני כך לא בדקו וכולן שהיתה תרומה בתוך פיהם כשידעו יפלוטו דאף על גב דלעסה אכתי כבר מחוסר בליעה והוי אכילה וכן בכל מה שהודיעו לו שלא היה יכול לאוכלו קודם בליעה פולטו כדאמ'.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>שתי </b> קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלה תרומה לתוך אחד מהם ואין בקופה כדי לבטל ברוב דכל איסורין בטלין ברוב מדאוריתא דכתיב אחרי רבים להטות איפשר דלא אמרינן שאני אומר דהוי ספקא דאוריתא ולחומרא.
+
+Halakhah 15
+
+<b>האוכל </b> את החומש בשגגה הרי זה מוסיף חומש שהחומש כקרן לכל דבר מה קרן נעשה קדש כדכתיב ונתן לכהן את הקדש אף חומש נעשה קדש ומוסיף עליו חומש דכתיב ויסף חמשיתו עליו וקי"ל גורעין ומוסיפים ודורשין הילכך ויסף דכתיב הכא כי שקלת לוי"ו דיוסף תקרי ביה יסף חמשיתו ושדי ליה בסוף חמשיתו איתקרי חמישותיו בשני ווי"ן ונשתמע חמשיות הרבה ולהכי מוסיף חומש על חומש לעולם. כל המשלם קרן וחומש התשלומין כתרומה לכל דבר משעת נתינה דכתיב ונתן לכהן את הקדש מתנתו מקדשתו לחייב עליו חומש ואין הפרשתו מקדשתו ואם רצה הכהן למחול אינו מוחל דכיון שגזרת הכתוב היא שחייב לשלם דבר הראוי להיות קדש ואין יכול לפטור עליו בדמים אין הדבר תלוי בבעלים והמשלם קרן בלבד התשלומין חולין ויכול למחול דכשהוא משלם חומש הוא דכתיב ונתן לכהן את הקדש שהתשלומין קדש אבל כשאין חומש אין התשלומין קדש.
+
+Halakhah 16
+
+<b>בת </b> ישראל שאכלה ואחר כך נשאת לכהן משלמת קרן וחומש לעצמה דתרומה נמי אם היתה בעין לא היתה מחויבת ליתן לכהן דנעשית כהנת בנישואיה ואם תרומה שזכה בה כהן אכלה משלמת קרן לבעלים כדין גוזל אבל החומש מעכבו לעצמה דאפי' מי שמשלם קרן וחומש החומש הוא לכל כהן שירצה. לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה הרי היא כמי שלא נשאת לכהן ומשלמת קרן וחומש לכהנים.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>ואין </b> התרומה משתלמת אלא מן החולין המתוקנים דאי משלם תרומה הרי היא קדש וכתיב ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש וחומש נמי אין משתלם אלא מן החולין המתוקנים דכתיב עליו לרבות חומשו כמותו דבדבר שמשלם קרן משלם חומש אבל לא ממין על שאינו מינו דכתיב ונתן לכהן את הקדש כקדש שאכל וקרא תרתי משמע דבר הראוי להיות קדש ושיהא כקדש ואינו יכול לשלם מפירות שביעית כמו שיתבאר במקומו בס"ד.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>אכל </b> תרומה אפי' טהורה ושלם אפילו חולין טמאים תשלומיו תשלומין מדאוריתא דהא בתרומה גופה אם תרם מן הטמא על הטהור הויא תרומה היכא דהיה לה שעת הכושר דטהרה כדכתיב משמרת תרומותי וכדאמרינן לעיל פרק ה'.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>גזל </b> תרומה מאבי אמו כהן ואכלה ואחר כך מת אבי אמו אינו משלם לעצמו אלא ליורש משאר השבט דהא דאמרן לעיל דבת ישראל שאכלה תרומה ונשאת לכהן דמשלמה לעצמה היינו משום דנעשית כהנת בנישואיה אבל הכא אף על גב דנפלה לו בירושה אינו מותר בה ונראה דמדאוריתא סגי בתשלומין לעצמו כיון שהיא שלו ושפיר קרינא ונתן לכהן את הקדש כיון שהפרישה והרי היא תרומה למכור לכהנים.
+
+Halakhah 23
+
+<b>הגונב </b> תרומה משלם כפל דשפיר קרינא ביה ישלם שנים לרעהו אכלה משלם שני קרנים וחומש קרן וחומש מן החולין דבר הראוי להיות קדש וקרן משום כפל אפילו מדמי תרומה שאין יקרין כחולין ואין צריך לשלם פירות הראוים להיות קדש. היתה תרומת הקדש אין תשלומי כפל להקדש דכתיב לרעהו ולא להקדש אבל משלם קרן ושני חומשין חומש משום אוכל תרומה וחומש משום שנהנה מן ההקדש דכתיב ביה נמי חומש ומגו דאיתוסף בהאי תרומה איסור נמי לכהנים כשהקדישה איתוסף נמי איסור לישראל לשלם שני חומשין משום תרומה ומשום הקדש כדאמ'. ומשלמה להקדש דהא דהקדש היא ואם לא היה בה שוה פרוטה משלם לכהנים דכיון דהיה בה כזית קרינא בה כי יאכל קדש ובעינן ונתן לכהן את הקדש דבפחות משוה פרוטה לית מעילה להקדש.
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>הגוזל </b> תרומת הקדש ואכלה משלם קרן וחומש אחד שהחומש שחייב בו משום תרומה יצא בו ידי גזלו להקדש דכתיב ונתן לכהן את הקדש אינו חייב אלא בחומש של קדש דהיינו תרומה בלבד ומשמע דקרא בגזלן דלא משלם בשום דוכתא אלא קרן אחד הוא דמשתעי קרא דלא ישלם אלא חומש דקדש דגנב כיון דבעלמא משלם כפל הכא נמי משלם חומש דתרומה וחומש דהקדש כן נראה לפי' דברי הרב ז"ל וכן גזלה והאכילה לאחר קאי אהקדש דלעיל כדפי'. וחומש היינו שיהא הקרן וחומשו חמשה דכתיב ויסף חמישיתו שיהא עם ההוספה חמשה ואינו משלם אלא לפי דמים שהיתה שוה בשעת אכילה בין הוקר בין הוזל דלא הקפידה תורה אלא שישלם פירות דבר הראוי להיות קדש אבל לא הקפידה תורה אלא לפי דמים ישלם כשעת גזלה כדכתיב אשר גזל כשעת שגזל:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>התרומה </b> נתנת לאכילה ולשתיה ולסיכה כדילפינן לעיל ונראה דלכהן מדאוריתא לכתחלה נתנה לסיכה דבר שדרכו בכך דהא דאמרינן לעיל דהוי אסמכתא היינו לזר שסך והא דבעינן לכל חד שיהא דרכו בכך נראה דילפינן [לה מקרא] ומדליק שמן טמא דנתנה להסקה כדכתיב תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> משנין את הפירות מברייתן בתרומה חוץ מזתים וענבים וזר שאכל משקה שאר פירות בשגגה אינו משלם דכתיב פרי בביכורים מראשית כל פרי ודרשינן פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה הביא ענבים ודרכן אחר כך מנין תלמוד לומר תביא דהוה ליה למיכתב אשר מארצך ואף על גב דשתיה בכלל אכילה בביכורים לא כתיבא אכילה דהוי שתיה בכלל פרי ותרומה איתקוש לביכורים דכתיב ותרומת ידך אלו בכורים וילפינן תרומה מבכורים למשקין היוצאין ממנה כמותן ואמרינן דון מינה ואוקי באתרא דון מינה למה שהיא צריכה ללמוד הימנה דהיינו שיהו המשקין היוצאין ממנה כמותו ותו לא תדון מינה אלא העמד אותה במקומה תירוש ויצהר כתיבי בה ולא שאר משקין והנך משקין דנהגו בהו תרומה הוא דילפינן מבכורים דאם קרא עליהם שם תרומה קודם שדרכן נאסרין משקין היוצא מהם אבל שאר משקין דלא כתיבא בהו תרומה אפילו היא כתובה בפירות עצמן לא הוי משקה היוצא מהם כמותן ולכך אינו חייב זר האוכלן לשלמן כדאמ' וכיון דאינו חייב אסור לעשותם משקה דהא מפקיעו מידי תרומה וקרא כתיב משמרת תרומותי וכן אסור נמי לאבדה וכל שאינו מאכל גמור נראה דלא אסיר מדאוריתא.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>גידולי </b> תרומה מותרין מדאוריתא וכן תרומה טמאה שזרעה וגידולה טהורין דבחיבורן לקרקע בטלי מתורת אוכל ופקעה לה טומאה מינה דאפילו הוי אוכל מחובר או תלוש שלא הוכשר אינו מקבל טומאה כדכתיב כי יתן מים וגו'.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>שבולת </b> שבתוך הכרי ומרח הכרי כולו הרי היא טבל הואיל ונמרחה ואם קרא עליה שם הויא תרומה אף על גב דשתלה אחר כך שתלה ואחר כך קרא עליה שם הויא ספק שמא פרח הטבל ממנה בשתילתה אבל כשקרא עליה שם ושתלה ותלש ממנה חייב מיתה וחומש ואם גחן ועלה בטלה דעתו אצל כל אדם ולא הויא אכילה לפיכך פטור.
+
+Halakhah 27
+
+<b>גידולי </b> תרומה הוו חולין לכל הדברים מדאוריתא כדאמר':
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אסור </b> לטמא התרומה כשאר הקדשים דכתיב משמרת תרומותי ויש אם למסורת ותרומתי כתיב דמשמע דתרומה טהורה צריכה שימור מטומאה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ונולד </b> בה ספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא מדאוריתא דהכי ילפינן מסוטה בדבר שיכול להיות ואם הם שתי חביות ברשות היחיד ונגע שרץ בא' מהם ולא ידיע הי מינייהו היא שתיהם תלויות מדאוריתא דאין לטמא שתיהם מכח זה כסוטה כיון דממה נפשך חד מינייהו טהור אבל חבית אחד וספק נגע אי לא הוי כסוטה וחבית שמן שהולכה לאיבוד אינו מוזהר שלא להציל בטומאה דהא אית בה שמירה פורתא להסקה ומשקין שאינן ראויין לשריפה שנטמאו קוברין אותם דכיון דאסירי באכילה ולית בהו הנאה אחריתי יקברו ואיסור אכילת תרומה טמאה בעשה דכתיב בשעריך תאכלנו הטמא והטהור ודרשינן לזה ולא לאחר דהיינו תרומה טמאה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>אסור </b> לכהן ליטול תרומה או שאר המתנות עד שיפרישו אותם בעלים דכתיב ראשיתם אשר יתנו לה' לך נתתים וכתיב אשר ירימו בני ישראל לה' נתתי לך עד שירימו הם ואחר כך יזכה בהם ברצון ישראל כדכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו והיינו טובת הנאה ואין ישראל חייב להטפל בה להביאם לעיר דמשעת הרמה אין לו בה אלא טובת הנאה דאינה ממון<br><b> ושאר </b> הפרקים מדרבנן דמדאוריתא בטיל ברובה דכתיב אחרי רבים להטות. אחת משני סאין אלו עשויה תרומה על כרי זה הרי אחת מהן תרומה ואין ידוע אי זו היא סאה זו תרומה על אחת משני כריים אלו הרי היא תרומה ואין ידוע אי זה כרי הוא המתוקן מן הטבל והוו ספק. תרומה גדולה ותרומת מעשר והחלה והבכורים כולן נקראו תרומה בתרומת מעשר כתיב והרמותם ממנו תרומת ה' וגו' ואומר כתרומת גורן ובחלה כתיב חלה תרימו תרומה וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידך ואין לך דבר שטעון הבאת מקום שלא פרטו בכתוב זה חוץ מן הבכורים אי נמי נאמר בהם ותרומת ידך הא למדת שהן קרויין תרומה לפיכך דין ארבעתם אחד לענין אכילה ושריפה. ויש בהלכות אלו דברים שהם מדרבנן משום גדר וסייג ומהם יש אסמכתא לגזרתם וכולם נסמכות על לאו דלא תסור ואעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק יב-</small><br>[
+<b> ושאר </b> הפרקים מדרבנן דמדאוריתא בטיל ברובה דכתיב אחרי רבים להטות.]
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<small>-העתקה מסוף פרק יב-</small><br>[
+<b> אחת </b> משני סאין אלו עשויה תרומה על כרי זה הרי אחת מהן תרומה ואין ידוע אי זו היא סאה זו תרומה על אחת משני כריים אלו הרי היא תרומה ואין ידוע אי זה כרי הוא המתוקן מן הטבל והוו ספק.]
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק יב-</small><br>[
+<b> ושאר </b> הפרקים מדרבנן דמדאוריתא בטיל ברובה דכתיב אחרי רבים להטות.]
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק יב-</small><br>[
+<b> ושאר </b> הפרקים מדרבנן דמדאוריתא בטיל ברובה דכתיב אחרי רבים להטות.]
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<small>-העתקה מסוף פרק יב-</small><br>[
+<b> תרומה </b> גדולה ותרומת מעשר והחלה והבכורים כולן נקראו תרומה בתרומת מעשר כתיב והרמותם ממנו תרומת ה' וגו' ואומר כתרומת גורן ובחלה כתיב חלה תרימו תרומה וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידך ואין לך דבר שטעון הבאת מקום שלא פרטו בכתוב זה חוץ מן הבכורים אי נמי נאמר בהם ותרומת ידך הא למדת שהן קרויין תרומה לפיכך דין ארבעתם אחד לענין אכילה ושריפה. ויש בהלכות אלו דברים שהם מדרבנן משום גדר וסייג ומהם יש אסמכתא לגזרתם וכולם נסמכות על לאו דלא תסור ואעשה דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי:]
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..21a2e69c601c196c04dfdbf465c2d96f77d78118
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,778 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות צה </b> לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה השביעית דכתיב ושבתה הארץ שבת לה' בחריש ובקציר תשבות:<br><b> אזהרת קפה </b> שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו דכתיב שדך לא תזרע וגו' והעובר על לאו זה לוקה:<br><b> אזהרת קפו </b> שלא יעבוד עבודת האילן בשנה זו דכתי' וכרמך לא תזמור והעושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה הכתוב בהם. ואינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה דזמירה בכלל זריעה שדרכו של זומר לצמוחי פרי כזורע ובצירה דענבים בכלל קצירה דתבואה דהיא אב מלאכה דשניהם חותכים ולמה פרטן הכתוב לזמירה ובצירה דכתיב לא תזמור ולא תבצור לומר לך על שני תולדות אלו בלבד חייב ועל שאר התולדות עם שאר האבות שבעבודת הארץ שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה מדאוריתא עליהם. ואחד הכרם ואחד שאר האילנות דהא שבת הארץ דכתיב בקרא היינו שתשבות מזריעה וזימור שהן מיוחדין בארץ ובכל האילנות וכדכתיב תהיה כל תבואתה לאכול דאילנות בכלל תבואה כדילפינן שליש דזתים מדכתיב ועשת את התבואה לשלש השנים אל תיקרי לשלש אלא לשליש. וכל שאר הפרק וכל פרק שני מדרבנן:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק א-</small><br>[
+<b> וכל </b> פרק שני מדרבנן:]
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עבודת </b> הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני מפני שמתקנה לשביעית דמדשרא רחמנא ילדה דהיינו עשר נטיעות הלכה למשה מסיני מכלל דזקנה אסירא הרי דעל ידי הלכה למשה מסיני נאסרה תוספת שביעית דלהיתירא דנטיעות לחוד לא איצטריך דמהיכא תיתי לאיסור. וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים דומיא דניסוך המים דמה שייכא תוספת שביעית גבי ניסוך המים שנתנו למשה גבי הדדי דבכל מקום שנינו אותם ביחד דכך ניתנו אלא ודאי למילף סמכינהו הלכתא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>עשר </b> נטיעות מפוזרות לתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה ודבר זה הלכה למשה מסיני כדא' דחסה תורה על ממונם של ישראל שאם לא יחרוש להם יתיבשו דאין כחן יפה כזקנות ותמיהא לי טובא אמאי איצטריכא הלכתא לחרישה דלא אסירא אפילו בשנה שביעית מדאוריתא כדאמ' לעיל והיכי מחמרינן בתוספת שביעית בזקנה טפי משביעית גופיה. היו עשויות שורה או מוקפות עטרה אין חורשין אלא צרכן לכל אחד ואחד ונראה דהא דחורשין היינו מעצרת ואילך עד שלשים יום קודם ראש השנה דלא חשיב שדה אילן אבל בתוספת דשלשים יום דהוי הלכתא אפילו צרכן אסיר דלא גמירי אלא עשר נטיעות מפוזרות הא לאו הכי אסיר כדאמר'. הדילועים והנטיעות מצטרפות לעשרה ונראה דהאי צירוף נמי אינו לתוך שלשים יום של ראש השנה דנטיעות הוא דגמירי ולא דילועין ונטיעה הוא אילן קטן כל זמן שקוראין לו נטיעה ואילן שנקצץ מטפח ולמטה הוי כנטיעה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> שתוציא הארץ בשנה שביעית בין מן הספיח בין ממה שעלה מאיליו ואין לו זרע הכל מותר לאכול מן התורה דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו':<br><b> אזהרת קפז </b> שלא יקצור ספיחי שביעית כדרך שקוצר בכל שנה ואם קצר כן לוקה דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור דהיינו כדרך קצירה שקוצר ומעמיד כרי ודש בבקר או קצר לעבודת הארץ אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל. באחד בתשרי ראש השנה לשמטין וליובלות דכתיב ובשנה השביעית שבת וגו' וגמר שנה שנה מתשרי דכתיב מראשית השנה וגו' מראש השנה נדון מה יהא בסופה ודנין שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים יובלין דכתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה לפי שנאמר ביום הכיפורים תעבירו שופר יכול לא תהא מתקדשת אלא מעשרה בתשרי תלמוד לומר וקדשתם את שנת החמשים מלמד שמתקדשת והולכת מתחלתה. ואין העבדים משתעבדים לאדוניהם ומשהגיע יום הכיפורים תקעו בית דין בשופר נפטרו עבדים לבתיהם וחוזרות שדות לבעליהן:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>אזהרת קפח </b> שלא יאסוף פירות אילנות שביעית כדרך שאוספם בכל שנה דכתיב ואת ענבי נזירך לא תבצור ואם בצר לעבודת האילן או כדרך הקוצרים לוקה אלא כל שיכול לשנות משנה שלא כדרך שאר השנים:
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>מצוה צו </b> להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה והנועל כרמו או סג שדהו בשביעית בטל מצות עשה וכן אם אסף לתוך ביתו כל פירותיו בטל המצוה דכתיב ונטשתה אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכל מקום דכתיב ואכלו אביוני עמך ויכול להביא לביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר דהא כתיב לכם לאכלה לך ולעבדך וגו'.
+
+Halakhah 25
+
+<b>אין </b> שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד דכתיב כי תבאו אל הארץ ונוהגת בכל זמן דלא קפיד קרא אלא אביאת ארץ ישראל לא אבנין בית. כל שהחזיקו עולי מצרים הוי קדושה לשעתה ובטלה כשגלו וכל שהחזיקו עולי בבל הוי קדושה לעתיד דכתיב אשר ירשו אבותיך וירישתה ירושה ראשונה ושניה יש להם אבל לא שלישית משמע דראשונה פסקה כיון שיש ירושה אחרת אחריה וירושה שניה לא פסקה כיון שלא כתב ירושה שלישית אחריה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>פירות </b> שביעית נתנו לאכילה ולשתיה דכתיב שבת הארץ לכם לאכלה ושתיה בכלל היא דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' וסיכה כשתיה כדכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ולהדלקת הנר ולצביעה דכתיב תהיה ולמדו מפי השמועה תהיה אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואכילה </b> ושתיה הוא לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות ואין מחייבים אותו לאכול מה שאין דרך בני אדם לאכול כתבשיל שנפסד דאף על גב דאמרינן לאכלה ולא להפסד לא חיישינן אם הולך לאיבוד דאינו ראוי לאכילה כדאמ'. ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר כדילפינן פרק י"א מהלכות תרומות ואין אוכלין אותו אלא כדרך אכילתו אם חי חי אם מבושל מבושל דלאכלה דכתיב בקרא משמע כדרך אכילה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>פירות </b> המיוחדין למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה חיה ועוף דלאכלה קאי אכולה כל חד כדרך אכילתו אבל הלכה הבהמה מעצמה אין מחייבין אותו להחזירה דהדר כתיב כל תבואתה לאכול דמשמע דאפילו מה שמיוחד לאדם אוכלת הבהמה ועוף אף על גב דלא כתיבא בקראי איפשר דילפינן לה משבת דעוף בכלל כדדרשינן התם דחיה נמי לא הוה צריך הכא דבכלל בהמה איתא אי לאו דרשא דכלה לחיה מן השדה וגו'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>לסוך </b> בדבר שדרכו לסוך דמשתיה איתרבאי מה אכילה ושתיה בעינן דרך אכילה ושתיה אף סיכה כן וסיכת אדם מרבינן ולא עורות וכלים.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ומדליק </b> הנר בשמן שביעית עצמו כדילפי' מתהיה ואם מכר ולקח שמן אחר או החליפו בשמן אחר שניהם אסורים ונראה דמכירה וחילוף שלא כדרך סחורה לא אסירא מדאוריתא דהא ילפינן דשביעית תופסת דמיו במכירה בקדש דתופס דמיו והכא שניהם אסורים מדרבנן דאף על גב דיכול למכור לכתחלה כשאינה דרך סחורה היינו לאכול אבל להדלקת הנר לא דלא איתרבאי אלא להדליק הוא גופיה לא למכור כדי להדליק.
+
+Halakhah 9
+
+<b>לצביעה </b> דברים שדרכן לצבוע בהם אף על פי שהן מאכלי אדם צובען בו לאדם דומיא דהדלקה דאיתרבאי אף על פי שהוא אוכל אדם והויא דומיא דאכילה דהנאתה וביעורה מן העולם שוה שבשעת הנאתו כלה מן העולם ומיני צבעים נמי בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע נמצא הנאתו וביעורו שוה דהכי נמי משמע קרא והיתה שבת הארץ נוהגת במה שלכם לאכלה שהנאתו דומה לאכילה ולהכי חיילא עלייהו קדושה שביעית יצאו עצים שלאחר שנעשו גחלים היא דהויא עיקר הנאתן ואין צובעין לבהמה ואפילו ממאכל בהמה דאין קדושת שביעית חלה על צבעי בהמה דאין לבהמה אלא אכילה כדכתיב לאכול.
+
+Halakhah 10
+
+<b>מיני </b> כביסה קדושת שביעית חלה עליהם דכתי' והית' שבת הארץ לכם לכל צרכיכם ואין מכבסין בפירות שביעית הראוייה לאכילה ואין עושין מהם מלוגמא דכתיב לכם לאכלה ולא למלוגמא ולא לזלף ולא להקיא ולא למשרה ולא לכביסה.
+
+Halakhah 11
+
+<b>כלל </b> גדול אמרו בשביעית כל שהוא מיוחד למאכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא או רטיה ואפילו לאדם דכתיב לכם לאכלה ודרשינן ליה הכי כל שהוא מיוחד לכם יהיה לאכלה ולא לרפואה כדאמר' וכל שאינו מיוחד לכם עושין מלוגמא לאדם ולא לבהמה דלא ממעטינן מדכתיב לכם לאכלה אלא מה שהוא לכם שהוא מאכל אדם אבל מאכל בהמה לא דאף על גב דכתיב נמי בבהמה אכילה כדכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול דמשמע אפילו אוכלי בהמה דוקא לאכול ולא למלוגמא לא היא דלאכול דבהמה לגופיה איצטריך אי נמי למימר ולא למלוגמא דבהמה וכל שאינו מיוחד לא לזה ולא לזה אם חשב עליו לעצים הוי כעצים לאכילה הוי כפירות לזה ולזה נותנים עליו חומרי אדם שאין עושין מהם מלוגמא וחומרי בהמה שאין שולקין אותם דלאכלה כתיב כדרך אכילה ואין דרך בהמה לאכול שלוק ונראה דחומרי שניהם ע"י מחשבה לא הוי דאוריתא.
+
+Halakhah 12
+
+<b>מותר </b> למכור אוכלים ליקח מהם אוכלי אדם אבל לא ליקח אוכלי בהמה ואפילו מאוכלי בהמה הא אמרן דכל שאינו דרך סחורה לא אסיר מדאוריתא.
+
+Halakhah 13
+
+<b>ופירות </b> שביעית צריכין ביעור בארץ דכתיב בארצך תהיה כל תבואתה לאכול ואין מאכילין אותן לא לגוי ולא לשכיר ואם היה שכיר שבת או שנה או חדש או קצב מזונותיו עליו מאכילן דכתיב ולשכירך ולתושבך הגרים עמך וכן אכסניא הוי כאנשי ביתו ומאכילן.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>אין </b> אוספין פירות שביעית כשהן בוסר דכתיב מן השדה תאכלו את תבואתה אינה נאכלת עד שתעשה תבואה אלא מעט בשדה כשאר שני שבוע דכתיב תהיה כל תבואתה וכתיב מן השדה תאכלו את תבואתה ב' תבואות הן א' בבית וא' מן השדה ולא יכניס לתוך ביתו עד שיגיע לעונת המעשרות דקודם לא מקריא תבואה.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>לא </b> יקוץ אילן משיתחיל לעשות פרי דכתיב לאכלה לא להפסיד האוכל וכל שלא הגיע לעשות פרי אכתי לא הוי מידי דבר אכילה ולא קרינא עליה לאכלה ולא להפסד וכל שהגיע לעונת המעשרות הרי הוציא פירותיו ולא הוי הפסד קציצתו.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>הקליפים </b> והגרעינין שמותרים בתרומה לזרים אין קדושת שביעית חלה עליהם דכיון דבתרומה מותרים לא איקרו תבואה ולא פרי ואם ראויים לצביעה חל קדושת שביעית עליהם. תבלין נראה דקדושת שביעית עליהם מדאוריתא דהא במאכל בהמה נוהגת נמי שביעית:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> עושין סחורה בפירות שביעית דדרשינן לכם לאכלה ולא לסחורה דלכם לכל צרככם היינו דומיא דאכילה דהנאתו וביערו שוה יצאו עצים וכו' אבל סחורה ממילא אימעיט דכתיב לאכלה ולא לסחורה כדאמר'. ויכול למכור מעט והדמים הם כפירות שביעית וילקח בהם מאכל ויאכל בקדושת שביעית והפרי הנמכר הרי הוא בקדושתו כשהיה דכתיב קדש לומר שתופס דמיה וכתיב תהיה לומר בהוייתה תהא. ולוקח ירקות שדה ומוכר וצובע בשכר הוי סחורה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>וחמור </b> שביעית מהקדש [דהקדש] יוצא לחולין בפדיון דכתי' ופדה בערכך ושביעית אינה יוצא דכתיב כי יובל היא קדש תהיה לכם מה קדש תופס דמיו כדילפינן אף שביעית תופסת דמיה אימא יוצאת לחולין כהקדש ת"ל קדש תהיה לכם בהויתה תהא לעולם נמצאת אומר האחרון נתפס בשביעית והפרי עצמו הוא כמו שהיה דבפירות גופיהו כתיב תהיה בהוייתו תהא וחילופיהם נתפסים כהקדש דכתיב בהו קדש ויוצאין לחולין נמי כקדש וצריך לבער פירות הראשונות של שביעית והאחרונות שנשארו מותפסים בקדושת שביעית ואין עושין משניהם מלוגמא ולא מפסידין אותן כשאר פירות שביעית דהא בהוייתן יהו דרשינן דמשמע כל חומרא דהוה בהו קודם ופירות אחרונות נמי ילפינן דתופס דמיו דמשמע כל קדושה שבראשונים ולכך הוו כשאר פירות שביעית שלא נפדו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ואין </b> שביעית מתחללת אלא דרך מקח שמוכרה זה לחברו אבל לא על ידי חילול לומר הרי פירות הללו מחוללין על מעות האלו כדרך שפודין הקדשות דכתיב בשנת היובל הזאת ושביעית ויובל חדא היא דאין יובל נוהג אלא אם כן יש עמו שביעית וסמיך ליה כי תמכרו ממכר לעמיתך ודרשי' סמוכים למימרא דלא שייך בפירות לתפוס קדושת הדמים אלא על ידי ממכר ובפירות שביעית עצמן הוא דאמרינן דרך חילול לא דרשינן סמוכים אבל פרי שני מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול דהוי כקדש דמיניה ילפינן דתופס דמיו.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>דמי </b> שביעית אין פורעין מהם את החוב וכל שפוטר עצמו מממון בפירות שביעית הוי כפורע חוב דאסור משום סחורה וכן אין לוקחין מה שאינו לאכילה ואין סכין כלים ועורות בשמן של שביעית ואם לקח או סך יאכל כנגדן כשיעור אותן דמים יקנה צורך אכילה לאכול בתורת שביעית ונראה דלא מיתפיס קדושת שביעית אלא מידי דבר אכילה או דמי לא כפירות שביעית עצמן דאינן נוהגין אלא במידי דהנאתו וביעורו שוין אבל לקח עבדים או בהמה טמאה אף על גב דאיסורא מדאוריתא שעשה סחורה אבל לא איתפיסו כדאמר' ויאכל כנגדן נראה נמי דהוי דרבנן. ואין נותנין אותן לאומנים בשכרן שאין פורעין חוב מדמי שביעית כדאמר' ומי שנתנו לו פירות שביעית או נפלו לו בירושה אוכלן כפירות שאוסף אותן הוא בעצמו מן השדה דפירות שביעית גופייהו הוא דאית בהו קדושת שביעית לכולי עלמא ל"ש אוספם הוא או לא:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>פירות </b> שביעית אין אוכלין מהם אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול אם חיה שאינה ברשותו אוכלת בהמה לא כ"ש אלא לומר כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכיל לבהמתך מן הבית כלה לחיה בשדה כלה לבהמתך מן הבית וחייב לבערו וזהו ביעור פירות שביעית כל פרי ופרי כל זמן שכלה לחיה מן השדה ואם יש פרי שאינו נגמר אלא בסוף השנה הרי זה אוכל בשבילו אף ע"פ שהוא שמור שאלמלא לא שמרו החיה יכולה לאכול ממנו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אילן </b> שעושה פירות שתי פעמים בשנה אוכלין בראשון עד שיכלה האחרון דכיון שרגיל לעשות פרי ב' פעמים בשנה אחד לא קרינא כלה לחיה אלא כל שכלה מכל וכל באותה שנה ופירות הסתיו נראה דמדאוריתא אוכלין בשבילן כיון שהם של שנה זו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>הכובש </b> ג' כבשים בחבית אחד כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן הבית ונראה דמדאוריתא כל ירק אחת הוא לביעור ומשום הכי אקילו בטעמא. ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים דבשעת הביעור שמחלקן מותר לכל בין עניים בין לעשירים דכתיב ואכלו אביוני עמך ודרשינן אביוני עמך וגם עמך אבל אחר הביעור שהוא אחר שאכלו אותם הפירות שחלקו אז אסור לכל מהן שנשאר לאחד מהם ובשעת הביעור נמי אם לא מצא אוכלים שורפו ומאבדו דהא דדרשינן לאכילה ולא להפסד היינו בשעת אכילה אבל בשעה שהוא אסור באכילה יכול להפסידו. וכשם שמבער אוכלי אדם כך מבער אוכלי בהמה מן הבית בשעה שכלה אותו המין מן השדה דכלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית וכשם שמבערין את הפירות כך מבערין את הדמים דהא איתפיסו בקדושת פירות עצמן.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>שלשה </b> ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ואוכלין בכל אחד משלשתן עד שיכלה האחרון שבה דבכל אחד יש שלש ארצות אבל אין אוכלין ביהודה כשכלו פירות משלש ארצותיו על הגליל שלא כלה דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמה מן הבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית וכיון דכתיב בארצך משמע למעוטי דאין סומכין בני יהודה אלא על ארצם ולא על של גליל דגמירי מסורת מאבות דאין חיה שביהודה מתרחקת כל כך לצאת מגליל ליהודה ומיהודה לגליל אבל יוצאה היא מיהודה ליהודה מגליל לגליל ואם כן אין חיה שביהודה גדלה על פירות שבגליל ואין חיה שבגליל גדלה על פירות שביהודה ולהכי קאמר בארצך לומר דאין סומכים אלא על ארצם ולא מארץ לארץ כדאמר.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>המוליך </b> פירות ממקום שכלו למקום שלא כלו נראה דמדאוריתא חייב לבערם כיון שכלו באותה הארץ דאין סומכין אלא עליה כדילפינן וממקום שלא כלו למקום שכלו נראה דלא אסיר מדאוריתא כיון שלא כלו בארצו כדאמרינן. פירות הארץ שיצאו חוץ לארץ מתבערין במקומם ולא מטרחי' ליה להחזירן לארץ לבערן שם משום שנאמר בארצך לחיה אשר בארצך וזהו ביעורן שמפקירה במקום דריסת חיה ובהמה ואע"ג דמהאי בארצך דרשינן לעיל דאין סומכין בני יהודה אלא על ארצם ולא על של גליל אפ"ה קרי ביה בארץ בארצך דאי הוי כתיב בארץ הוה ש"מ חדא מינייהו השתא דכתיב בארצך קרי ביה תרתי א"נ מאשר בארצך דאשר לדרשא אתא.
+
+Halakhah 13
+
+<b>כלל </b> אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ יש לו ולדמיו ביעור אוכל אדם ובהמה הא דרשינן כל זמן שכלה לחיה מן השדה וגו' וממין הצובעים דנפקא לן לכם לכל צרככם לא עדיף מאכילת אדם ובהמה דאינן אלא עד שעת הביעור ואם היה מתקיים בארץ אע"פ שיש לו ולדמיו שביעית אין לו ביעור דהא אינו כלה לבהמה מן הבית עד שתכלה לחיה מן השדה וצביעה נמי אם לא כלה אותו המין מן השדה יכול לצבוע מאותו המין בבית ונראה דמדאוריתא כל שמתקיים בארץ אין לו ולדמיו ביעור אפילו אחר ר"ה דהא כל זמן שלא כלה מן השדה אינו מבערו מן הבית וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ואין ממין הצובעין הואיל ואינו לעצים יש לו ולדמיו שביעית דלכם כתיב לכל צרככם כשהנאתו וביעורו שוה דומיא דאכילה שבשעת אכילה כלה מן העולם אבל אין להם ולדמיהן ביעור דצביעה והדלקה דאיתרבו מתהיה אפילו במידי דבר אכילה אית להו ביעור כאכילה כשכלה לחיה מן השדה אבל שאר דברים דלא איתרבו אלא במידי דלאו בר אכילה מדכתיב לכם לכל צרככם לית להו ביעור אפילו אינו מתקיים בארץ דהא לא קרינא כלה לחיה כיון דאינו ראוי לאכילה דאף על גב דמין הצובעים אפילו אינו ראוי לאכילה יש לו ביעור היינו משום דצובעין אפילו במידי דבר אכילה כדאמר'.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>קליפין </b> והנץ של רמון וגרעינין יש להם ולדמיהם שביעית ואין להם ביעור נראה משום דאינה עיקר פרי. לולבי זרדין וחרובין יש להם הכל לולבי אלה ובוטץ ואטד יש להם ולדמיהם שביעית אבל אין להם ביעור דאין הלולבין נושרין ואינו כלה מן השדה אבל עלין שלהן יש להם ביעור בעת שנושרין מאילנותיהם ועלי קנין וזתים וחרובין אין להם ביעור לפי שאינן כלות עשבים לחים ויבשים נראה דמדאוריתא כל שלא כלו בשדה.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>הוורד </b> והכופר והלוטם יש להם הכל ולא תימא דהוו כעצים שאין בהם קדושת שביעית ומשום דאין הנאתן וביעורן שוה וקטף לית ביה קדושת שביעית לפי שאינו כי אם לחלוח העץ ובטל אגב העץ והיוצא מן הפגין יש לו הכל הוו כפרי גופיה ולא בטיל דכיון שהפרי עצמו יש לו שביעית שרפו נמי אבל היוצא מן העצים כיון שהעץ אין לו קדושת שביעית בטל שרפו אגביה כדאמר' כיון שיש בעץ פרי אחר אבל באילן סרק אף היוצא מן העלין ומן העקרים יש לו הכל דשרף זה הוא פרי של זה העץ ולא בטיל אגביה.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>פירות </b> שביעית שנתערבו בפירות אחרות מין במינו או מין בשאינו מינו מדאוריתא אזלינן בתר רובא דכתיב אחרי רבים. וכל פרק שמיני מדרבנן אלא מי שהוא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית או שלא לבערם ומוכר מהם דאפשר דמדאוריתא אסור ליקח ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק ז-</small><br>[
+<b> וכל </b> פרק שמיני מדרבנן אלא מי שהוא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית או שלא לבערם ומוכר מהם דאפשר דמדאוריתא אסור ליקח ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית:]
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות סז </b> להשמיט המלוה בשביעית דכתיב שמוט כל בעל משה ידו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמטת קרקע שישוב הקרקע לבעליו בלא כסף דכתיב וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל וגו' אחת שמיטת היובל שהיא שמיטת קרקע וא' שמטת כספים הרי הוקשו שתי שמטות ללמד שבזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאי אתה משמט קרקע שאין כל יושביה עליה דכתיב לכל יושביה אי אתה משמט כספים. ואע"פ שהשמטת כספים חובת הגוף היא ואינה תלויה בארץ ילפינן בהיקשא דלא נהגה השמטת כספים בשביעית.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואין </b> שביעית משמטת אלא בסופה דכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה דמקץ שבע שנים משמע מסוף כדכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות דכל הני סימנין הוא למילף שהוא בשמינית שהוא מוצאי שביעית בחג הסוכות וא"כ מה התם אחר שבע אף שמטת כספים אחר שבע שהוא כשתשקע החמה בליל ר"ה של מוצאי שביעית ואפילו הלוה בשביעית עצמה אינו משמט אלא בסופה כדילפינן.
+
+Halakhah 5
+
+<b>חלק </b> את הפרה על דעת שהיום ר"ה של מוצאי שביעית ונתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית אבדו הדמים דאין ראוי לתובעו בראש השנה כיון דאיגלאי מילתא למפרע שהוא חול כמי שראוי לתובעו דמי.
+
+Halakhah 6
+
+<b>ושביעית </b> משמטת מלוה אפילו היא בשטר שיש בו אחריות נכסים דלאו כגבוי דמי וקרינא ביה לא יגוש אבל סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט דכגבוי דמי ולא קרינא ביה לא יגוש:<br><b> אזהרת קפט </b> שלא יגוש ולא יתבע חוב שעברה עליו שמטה דכתיב לא יגוש את רעהו ואת אחיו ושביעית משמטת נמי את השבועה שהיא באה על דברים שאם יודה בהם שביעית משמטתן דלא יגוש משמע מ"מ לא לשלם ולא להשביע וכתיב נמי וזה דבר השמטה ודרשינן אפילו דיבור משמטת. הלוהו ותבעו וכפר בו והגיע השמיטה והודה אח"כ או באו עדים אין השביעית משמטת דאף על גב דחייב שבועה אכפר בו אי הודה במקצת ושביעית משמטת את השבועה כדאמר' אפ"ה כיון שהודה אחר כך או באו עדים השתא הוא דאיחייב בהודאתו דשבועה כבר נשמטה בשביעית.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>המלוה </b> את חברו וקבע לו זמן לעשר שנים אינו משמט אע"פ שהוא בא לידי לא יגוש הרי הוא עתה אינו יכול לנגוש. התנה עמו שלא יתבענו שביעית משמטת דאע"ג דאינו יכול לנוגשו כיון שהתנה שלא יתבענו אפ"ה הא הוה חייב לשלם ומשום הכי שביעית משמטתו. התנה עמו שלא תשמטנו שביעית הרי זה נשמט דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ובטל תנאו שאינו יכול לבטל הוא דין השביעית התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפילו בשביעית תנאו קיים שכל תנאי שבממון חייב ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>הקפת </b> החנות אינה נשמטת אלא א"כ זקפה במלוה וכן שכר שכיר דכל שלא זקפה במלוה לאו חוב הוא ולא שייך ביה לא יגוש. וכן קנסות אינם נשמטים אלא א"כ זקפן במלוה משעת העמדה בדין דקודם זה לאו ממון הוא דאי מודה ביה מיפטר ולא קרינא ביה לא יגוש ואינם משמיטים אבל משעמד בדין ממון הוי ומשמיט. המגרש אשתו קודם השמטה אין כתובתה נשמטת אלא א"כ פגמתה או זקפתה עליו במלוה דקודם זה לא הויא חוב והויא כמעשה ב"ד.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>המלוה </b> על המשכון שהוא כנגד החוב אינו משמט דבעל חוב קונה משכון מדכתיב ולך תהיה צדקה והואיל דשלא בשעת הלואתו קני ליה בשעת הלואתו נמי אהני לענין דקרינא אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך פרט שיש לאחיך בידיך דהיינו משכון דכנגדו שהוא של אחיך בידיך אינו משמט אבל היה החוב יותר משמט היותר דליכא מידי לאחיו בידו בהאי יתר.
+
+Halakhah 15
+
+<b>המוסר </b> שטרותיו לבית דין אינו משמט דכתיב ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך וזה בית דין הוא שתובעין אותו וכן פסק דין הוי כגבוי ואינו נשמט.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+<b>המחזיר </b> חוב שעברה עליו שמטה צריך המלוה לומר לו משמט אני וכבר נפטרת ממני אמר לו אף על פי כן יקבל דכתיב לא יגוש והרי לא נגש וכתיב וזה דבר השמטה מדכתיב וזה דרשינן דאין צריך אלא דיבור אחד ואם לא אמר שלי הם ובמתנה אני נותנם לך לא יקבל ממנו דכל שנותנם בתורת פרעון הוי נושה ומשמט כדאמר לעיל ע"מ שלא יתבענו שביעית משמט:
+
+Halakhah 29
+
+
+
+Halakhah 30
+
+<b>אזהרת קצ </b> שלא ימנע מלהלוות קודם שמטה כדי שלא יאבד ממונו וישמט דכתיב השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו' וחטא גדול הוא כיון שהזהירה עליו תורה בשני לאוין דכתיב השמר ופן וכל מקום שנאמר השמר או פן או אל אינו אלא ל"ת והתורה הקפידה על מחשבה זו וקראו בליעל והוסיף לצוות שלא ימנע אלא יתן דכתיב נתון תתן לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה':
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות צח </b> לספור שבע שנים שבע פעמים דכתיב וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים יכול יעשה שבע שנים רצופים שמטה ויעשה יובל אחריהם ת"ל שבע שנים שבע פעמים הוי אומר כל שמטה ושמטה בזמנה:<br><b> מצות צט </b> לקדש שנת החמשים דכתיב בתר שבע שבתות שנים וקדשתם את שנת החמשים שנה וגו' ושתי מצות אלו מסורות לב"ד הגדול בלבד [ואפשר דילפינן הא מדאמרינן (ערכין ל"ב:) דאין יובל נוהג אלא בזמן שכל יושביה עליה וכשגלו שני שבטים בטלו היובלות והיינו משום דבית דין הגדול של שנים ושבעים הוו מכל שבטי ישראל כדכתיב אספה לי שבעים איש מזקני ישראל (במדבר יא, טז) ולקח ששה מכל שבט וכיון דבית דין הגדול הוו מכל שבטי ישראל והכ' בעי' יושביה עליה משמע דיובל מסור לבית דין הגדול דהיינו מכל השבטים ויובל סמוך אשמטה].
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואחר </b> י"ד שנה שנכנסו לארץ התחילו למנות דכתיב כי תבאו יכול משבאו לעבר הירדן ת"ל אל הארץ אשר אני נותן לכם מנין אתה אומר כבשו אבל לא חלקו לשבטים חלקו לשבטים ולא חלקו למשפחות ולא לבתי אבות ואין כל אחד מכיר את חלקו שלא יהו חייבין בשמטה ת"ל שדך עד שיהא כל אחד מכיר את שדהו כרמך עד שיהא כל אחד מכיר את כרמו נמצא שעשו שנת אחד ועשרים משנכנסו שמטה ושנת ס"ד יובל
+
+Halakhah 3
+
+<b>שבעה </b> עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ עד שיצאו שהיתה שנת ל"ו ביובל ואף על גב שמשנת שש לחזקיהו בטלו היובלות שגלו עשרת השבטים ואיכא שני טובא עד החרבן כ"ג לחזקיהו ונ"ה למנשה ושתים לאמון ול"א ליאשיהו וכ"ב ליהויקים וצדקיהו אפ"ה הרי אמרו חז"ל שירמיהו החזיר עשרה השבטים ויאשיהו מלך עליהם דכתיב כי המוכר אל הממכר לא ישוב וגו' אפשר יובל בטל ונביא מתנבא עליו שיתבטל אלא מלמד שהחזירן וא"כ בשנת י"ח ליאשיהו שהיתה תחלת היובל כבר קדשו אותו שהיו כל יושביה בתוכה ושנת כ"ד למנשה היתה שנת יובל שתחלתו משנת ד' לחזקיהו ואף על גב שכבר גלו ב' שבטים וחצי בימי פקח אפשר שכיון שחזרו הכל בימי יאשיהו שהיה לו דין יובל למפרע כיון שבתחלה ובסוף היו כל יושביה בתוכה וא"כ לפי חשבון המקובל מן הגאונים שנת הרצ"ב ליצירה היתה שנת שמטה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>משגלו </b> שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשי בטלו היובלות דכתיב וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה והוא שלא יהו מעורבבין דהכי משמע יושביה המיוחדין עליה שיהו יושבין כתקנן וכתיב נמי יושביה לכל יושביה בזמן שהיובל נוהג בארץ נוהג בחוצה לארץ דכתיב יובל היא דמשמע היא יובל בכל מקום א"כ מה ת"ל בארץ לומר בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג אף בחוצה לארץ אינו נוהג בארץ אינו נוהג בחוצה לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית דהא קודם שנבנה הבית כשנכנסו לארץ מנו יובלות ושמטין כדכתיב שבע שנים שבע פעמים וגו' והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה וקדשתם את שנת החמשים וגו'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>ובזמן </b> שהיובל נוהג דין עבד עברי נוהג דכתיב עד שנת היובל יעבוד עמך ודין בתי ערי חומה דכתיב לא יצא ביובל ודין שדה חרמים דכתיב ויצא ביובל ושב לאחוזתו ודין שדה אחוזה דיצא ביובל ותתחלק לכל בני משמר ומקבלין גר תושב דכתיב הכא כי טוב לו עמך בעבד עברי דאינו נוהג אלא ביובל וכתיב בגר תושב עמך ישב בקרבך בטוב לו לא תוננו מה טוב דהתם בזמן שהיובל נוהג אף טוב דהכא בזמן שהיובל נוהג. ונוהגת שביעית הארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה שביעית דכתיב כי קרא שמטה לה' בכל מקום והשמטת כספים הוקש לשביעית דבשתי שמטות הכתוב מדבר ובזמן שאין היובל נוהג אין אחת מכל אלו נוהג כדילפינן:
+
+Halakhah 10
+
+<b>מצות ק </b> לתקוע בשופר בעשרה בתשרי בשנת היובל כדי לצאת עבדים חפשי' דכתיב ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. ומצוה זו מסורה לב"ד תחלה וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע דכתיב תעבירו שופר וכתיב בכל ארצכם דמשמע לכל יחיד ויחיד וב"ד תחלה דכתיב תעבירו שופר והדר בכל ארצכם ותוקעין בשופר תשע כדרך שתוקעין בר"ה דכתיב והעברת דהיינו תקיעה שופר תרועה והדר תעבירו דהיינו תקיעה שלאחריה ומעבירין שופר בכל גבול ישראל כדאמר'.
+
+Halakhah 11
+
+<b>שופר </b> של יובל ושל ר"ה א' הוא דילפינן שביעי שביעי לג"ש ואפי' בשבת דכתיב ביום הכיפורים והא לא איצטריך מדאוריתא דתקיעת שופר חכמה היא ואינה מלאכה וא"כ אסמכתא בעלמא היא לאיסורא דרבנן ואפשר דאתי קרא לדחויי מלאכה מן התורה בעשיית שופר לתקוע בו ביובל ואשמועינן קרא דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה משום דהויא מצוה עוברת מיובל ליובל אף על גב דבעלמא אפילו במצוה עוברת לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>שלשה </b> דברים מעכבים ביובל תקיעה ושילוח עבדים והחזרת שדות לבעליהן וזו היא שמטת קרקע דכתיב יובל היא דמשמע אם עשית דברים הללו היא יובל ואם לאו אינו יובל דקסברי מקרא [נדרש] לפניו ולפני פניו ולאחריו דהיא קאי אקריאת דרור דסליק מיניה ואתקיעת שופר הכתובה לפני פניו ולאחריו שמטת קרקעות דכתיב ושבתם איש אל אחוזתו.
+
+Halakhah 14
+
+<b>מר"ה </b> עד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדים ולא השדות חוזרות דכתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה וכיון דכתיב שבע שבתות שנים והעברת שופר תרועה יודע אני שהיא שנת החמשים וקדשתם את שנת החמשים למה לי לפי שנאמר ביום הכיפורים יכול לא תהא מתקדשת אלא מיום הכיפורים ואילך ת"ל וקדשתם מלמד שמתקדשת והולכת מתחלתה לא נפטרים לבתיהם דכתיב תעבירו שופר והדר וקראתם דרור ולא משתעבדים דכתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה אלא אוכלים ועטרותיהם בראשיהם אם רצה להראות שהם חפשים וכיון שהגיע יום הכיפורים תקעו ב"ד נפטרו עבדים וחזרו שדות לבעליהם.
+
+Halakhah 15
+
+<b>דין </b> היובל בשביעית הארץ ודין השמטה אחת היא לכל דבר דכשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל שנת החמשים שנה וגו' לא תזרעו לא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה:<br><b> אזהרת קצא </b> שלא תעבד אדמה בשנה זו דכתיב לא תזרעו:<br><b> אזהרת קצב </b> שלא יקצור ספיחיה כדרך הקוצרים דכתיב ולא תקצרו את ספיחיה:<br><b> אזהרת קצג </b> שלא יבצור נזיריה [כדרך] הבוצרים דכתיב ולא תבצרו את נזיריה וכל אסור ומותר בשביעית כן ביובל ואכילה ומכירה וביעור נמי כדין פירות שביעית לכל דבר דכתיב ביובל מן השדה תאכלו את תבואתה כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית כלה מן השדה כלה מן הבית והשביעית משמטת כספים ולא יובל דכתיב וזה דבר השמטה שמוט שביעית והיובל מוציא עבדים ולא כספים והיובל מוציא עבדים ומשמט קרקע כדאמר':<br><b> מצות קא </b> ליתן גאולה לארץ בשנה זו והוא דין שדה אחוזה ושדה מקנה דכתיב גאולה תתנו לארץ יובל משמט קרקע בתחלתו דכתיב ביובל וקראתם דרור בארץ ושבתם איש אל אחוזתו ושביעית אינה משמטת כספים אלא בסופה כדילפינן מהקשא דמקץ שבע שנים וגו' וכתיב נמי התם מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה וגו':
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קצד </b> שלא תמכר לצמיתות ארץ ישראל המתחלקת לשבטים דכתיב והארץ לא תמכר לצמיתות ואם מכר לצמיתות שניהם עוברים בלא תעשה דלא כתיב לא תמכור אלא לא תמכר ואין מעשיהם מועילים אלא תחזור השדה לבעליה ביובל דמדאיצטריך קרא למוכר שדהו לששים שנה דאינו יוצא ביובל משמע דאם מכרה סתם או לצמיתות דאינו מועיל אלא תצא ביובל דכתיב והארץ לא תמכר לצמיתות מי שאין שם יובל נצמתת [יש] (אין) שם יובל אינה נצמתת יצאת זו שאע"פ שאין שם יובל אינה נצמתת אלא יוצאה לסוף ששים דאין היובל מוציא אלא קרקע שאם לא היתה מצות יובל היתה נצמתת כדאמר'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>לא </b> ימכור האדם את ביתו או שדה אחוזתו אלא א"כ העני דכתיב כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו ואם עבר ומכר מ"מ מכורין דלאו עיכובא הוא.
+
+Halakhah 4
+
+<b>דין </b> מוכר שדה אחוזתו לחשב לפי השנים הנשארות ליובל וגורע השנים שאכל מדמי המכר ומחזיר לו השאר דכתיב וחשב את שני ממכרו שמחשב כמה שנים משמכרה עד היובל ומחלק הדמים לפי השנים. לא גאלה עד שנת היובל תחזור לבעלים בלא דמים דכתיב כי מספר תבואות הוא מוכר לך הא אינו מוכר גוף השדה אלא מספר התבואות וכתיב ואם לא מצאה ידו וגו' עד שנת היובל ושב לאחוזתו.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מכרה </b> מלאה פירות לפני ר"ה וגאלה אחר שתי שנים הרי זה אוכל שלש תבואות בשתי השנים ואינו מחשב אלא לפי ב' שנים בלבד דכתיב כמספר שני תבואות ימכור לך דמשמע כל תבואות שבשתי שנים מדהוה ליה למיכתב מספר שנים או מספר תבואות דהוה משמע שני תבואות. כל הגדל בשדה הרי הוא של לוקח אבל אילן שנכסח או שיבש שניהם אסורים בו המוכר שהרי מכר הכל הלוקח שאין לו בשדה אלא פירות ולא גוף הקרקעות והאילנות ולכך ימכר וילקח בדמי קרקע והלוקח אוכל פירותיה עד שתגאל השדה הראשון מידו ואז המוכר אוכל פירות אותו הקרקע שלקחו בדמי האילנות שנכסחו או יבשו עד שתגאל מידו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>הלוקח </b> שדה אחוזה והשביחה שנטע אילנות כשחוזרת ביובל שמין השבח ללוקח דגלי קרא גבי לויים שאפילו שגואלים לעולם שמין השבח ללוקח דכתיב ויצא ממכר בית מה שמכר חוזר ולא השבח שהשביח הלוקח.
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b> המוכר שדה מותר לגאול בפחות משתי שנים דכתיב במספר שני תבואות ימכור לך אינו מוכר פחות משתי שנים ואפילו רצה הלוקח אסור דהוא נמי קאי בעשה דכתיב במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך דמשמע שתהא קנויה לו שתי שנים ואי מהדר ליה מקמי הכי עובר בעשה ושתי שנים אלו הם מעת לעת מיום המכירה דכתיב שני תבואות מיעוט שני שתים וכתיב תבואות ומשמע כל תבואות של שתי שנים להביא תבואה שלישית כדאמר' ושלש תבואות לא משכחת לה בשתי שנים אלא מעת לעת כגון מכרה לו באלול מלאה פירות נמצא אוכל תבואה עד שיחזור ויקצור קודם אלול הבא הרי שתי תבואות בשנה אחד ועוד יאכל תבואה השניה שהיא שנה השלישית לפי מנין העולם וצריך שיאכל הלוקח לפחות שתי תבואות בשתי השנים שאם היתה שנה אחת שביעית או שדפון או ירקון אינה מן המנין דהכי משמע קרא מספר שתי תבואות שתי שנים הראויים לתבואה תשהא ביד הלוקח אבל הניחה הוא בורה עולין לו מן המנין דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה. מכרה בשנת היובל עצמה אינה נמכרת והדמים חוזרים לבעלים דאם מכורה כבר יוצאה אינה מכורה אינו דין שלא תמכר מכרה שנה אחת לפני היובל הרי הלוקח אוכל אותה שנה שניה אחר היובל דכתיב שני תבואות והוי כמו אם היתה שנה אחד שביעית או שדפון דילפינן מהכא דאין עולה למנין שתי שני'.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מכר </b> שדה שאינו ראוי לזריעה הרי זה פודה בפחות משתי שנים דכתיב שתי תבואות שדה הראויה לתבואה היא שאינה נגאלת אלא אחר שתי שנים ואם לא גאלה אע"פ שאינה ראויה לזריעה חוזרת לבעלים ביובל דהא לא תמכר לצמיתות כתיב מ"מ בין עושה פירות או לא.
+
+Halakhah 14
+
+<b>מכר </b> אילנות אין נגאלין בפחות משתי שנים דהא ראויים לתבואות ואם לא גאלם אינם חוזרים ביובל דכתיב ושב לאחוזתו לא לאילנות.
+
+Halakhah 15
+
+<b>מכר </b> שדהו לראשון וראשון מכרה לשני וכן עד ק' זה אחר זה בשנת היובל תחזור לאדון ראשון דכתיב בשנת היובל תשוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ דהיינו אדון ראשון ואין המוכר מחשב כשבא לגאול אלא עם לוקח ראשון לא עם שני שלקחה ביותר דכתיב לאשר מכר לו. לקחה שני בפחות מחשב עם השני דכתיב לאיש אשר מכר לו מדכתיב לאיש יתירא משמע לאיש אשר מכרו לו והוא עתה בתוכה כשבא לגאול ומנ"ל דדרשינן לקולא גבי מוכר ולא לחומרא דגמרינן גאולה גאולה מעבד עברי כתיב הכא ומצא כדי גאולתו וכתיב התם גאולה תהיה מה להלן להקל אף כאן להקל והתם מנ"ל דכתיב מכסף מקנתו וכתיב כפי שניו ודרשינן להני קראי הכי אם עוד רבות בשנים אם יש ריבוי בכספו שהשביח ישיב גאולתו מכסף מקנתו דאין מחשב אלא במה שנמכר ואם מעט נשארו דמיו בשנים שהוא עומד בהם כגון שהכסיף כפי שניו שהוא שוה עתה ישיב גאולתו ולא תימא בריבוי ומיעוט שנים משתעי קרא דא"כ ליכתוב רבות שנים מיעוט שנים מאי בשנים נתרבה כספו בשנים מכסף מקנתו נתמעט כספו בשנים כפי שניו כדאמר'. מכר והשביח מאליה ביד הלוקח מחשב לפי מה שמכר דכתיב והשיב את העודף הנשאר בידו מן הדמים שקבל לאחר שינכה לו הלוקח חשבון המגיע לכל שנה שאכל. מכר והכסיפה ביד הלוקח ופחתו דמיו אינו מחשב אלא לפי מה שהיה עתה דכתיב והשיב את העודף העודף שהקרקע שוה יותר על מה שמגיע לחשבון שמנכה לו הלוקח לשנים שאכלה דהאי עודף איכא למדרש להכי ולהכי ודרשינן ליה לקולא ולא לחומרא דגמרינן מעבד עברי כדאמר.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>מכר </b> שדה כדי לגאול שדה אחר שמכר [אין] שומעין לו דכתיב ומצא כדי גאולתו עד שימצא דבר שאינו מצוי לו בשעה שמכר דמה השיגה ידו דהשתא דכשמכרה לא היתה משגת כדכתיב כי ימוך אף מצא נמי דהשתא מצא ידו וכן אם לוה לגאול אין שומעין לו דכתיב והשיגה ידו ולא שילוה.
+
+Halakhah 18
+
+<b>ואין </b> גואל לחצאין דכתיב כדי גאולתו כדי גאולה הוא גואל ואינו גואל לחצאין ואם רצו קרוביו לגאול גואלים דכתיב ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו.
+
+Halakhah 19
+
+<b>הנותן </b> שדהו מתנה הרי זו חוזרת ביובל דכתיב תשובו איש אל אחוזתו לרבות את המתנה דקרא יתירא הוא דהא כבר נאמר ושבתם איש אל אחוזתו והילכך לרבות את המתנה שהיא בהשבה.
+
+Halakhah 20
+
+<b>האחין </b> שחלקו מחזירין זה לזה ביובל דאין ברירה והוי כמי שהחליפו חלקיהן וחליפין כמו המכר וכן הבכור והמייבם אשת אחיו ונטל חלק אחיו מחזיר ביובל חלקו ונוטל חלק שכנגד מה שהחזיר.
+
+Halakhah 21
+
+<b>היורש </b> את אשתו אי ירושת הבעל מדאוריתא אינו מחזיר ביובל דירושה אינה חוזרת ואי דרבנן חוזרת ובלא דמים מדאוריתא:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קב </b> לדון בדין בתי ערי חומה והוא שהמוכר בית בתוך עיר המוקפת חומה שגואלה כל שנים עשר חדש מיום שמכר בכל עת שירצה ואפילו ביום שמכרה ואין לו דין שדה אחוזה שצריך להמתין שתי שנים דכתיב איש כי ימכור בית מושב עיר חומה והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו ימים תהיה גאולתו ודרשינן ליה הכי עד תום שנת ממכרו ולא שנת של מנין עולם. ימים תהיה גאולתו מעת לעת שאם מכרה באחד בניסן בחצי היום אין מונין לו שנה עד חצי יום של ניסן הבא וכשרוצה לפדות נותן כל הדמים שלקח ואינו גורע ללוקח כלום דלא כתיב ביה חשבון אלא והיתה גאולתו דהיינו כל דמים שלקח.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואין </b> הקרובים פודין אותה אלא הוא עצמו אם השיגה ידו דכתיב איש כי ימכור בית מושב עיר חומה והיתה גאולתו מי שמכר הוא שגואל ולא מי שלא מכר ויש לו למכור מנכסיו ולפדות דלא כתיב ביה ומצא אבל לא ילוה ויגאל ולא יגאל לחצאין דגמרי' גאולתו גאולתו משדה אחוזה דאינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין אף כאן דכתיב גאולתו אין לוה וגואל ואינו גואל לחצאין והאי לאו ג"ש אלא גילוי בעלמא ולהכי לא ילפינן מיניה למוכר מנכסיו לגאול דכיון שיש לו לגאול גואל דלא כתיב ומצא כדאמר'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>מת </b> הלוקח יפדה מיד בנו דאף על גב דכתיב מיד הקונה אותו והאי לא קנה הא כתיב והיתה גאולתו מ"מ ואפילו מיד בנו וכן אם מת המוכר יש לבנו לפדותה כל שנים עשר חדש דאף על גב דכתיב כי ימכור בית מושב וגו' והיתה גאולתו אפ"ה כיון דה"ל למיכתב יגאלנה ושני דבוריה וכתב והיתה גאולתו משמע אפילו ע"י אחר.
+
+Halakhah 4
+
+<b>מכר </b> לראשון וראשון לשני בתוך השנה מונין לראשון כיון ששלמה שנה ראשונה הוחלט הבית ביד השני שהמוכר מכר לשני כל זכות שבא לידו דאי לא כתיב אלא עד מלאת שנה לא הוה ידענא אם שנה לראשון או לשני השתא דכתיב לו משמע דאמוכר ראשון קא מהדר. הגיע שנים עשר חדש ולא גאלה הרי זו נחלטת ביד הלוקח דכתיב ואם לא יגאל עד מלאת לו וגו' לצמיתות לקונה אותו לא יצא ביובל וכן אם נתן לו מתנה ולא גאלה כל י"ב חדש נחלטת בידו דכתיב לצמיתות לרבות את המתנה מ"ט צמית הוה מצי למיכת' וכתב לצמיתות.
+
+Halakhah 5
+
+<b>היתה </b> שנה מעוברת אינו נחלט עד סופה דכתיב עד מלאת לו שנה תמימה להביא חדש העיבור ולפעמים כלה קודם זמן בית שנמכרה אחר כך מאותה שנמכרה קודם מפני שירד הלוקח לחדש העיבור לפיכך יפסיד דתמימה כתיב להביא חדש העיבור אבל שני לא ירד לחדש העיבור אם לא רצה לקבל יעשוהו בית דין לקבל כיון שנתנה תורה רשות לגאול.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>המקדיש </b> בית עיר חומה גואלה לעולם דאין הקדש חולט דכתיב לקונה אותו לדורותיו יצא הקדש שאין לו דורות דליכא פריה ורביה קמי שמיא ואם גאלה אחר מיד הקדש כיון שעלתה לו שנה ולא גאלו בעליו נחלט לגואל דכתיב לקונה אותו ואפילו מיד הקדש.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הגיע </b> יובל בתוך שנת מכר אינו חוזר ביובל אלא אם ירצה המוכר יגאול כל שנת המכר או תמלא שנה דחלוט דקרא דלא יצא ביובל יתירא כיון דכתיב לצמיתות לקונה אותו אלא אתא למוכר בית ערי חומה ופגע יובל בתוך שנתו סד"א ליפוק ביובל קמ"ל לא יצא ביובל.
+
+Halakhah 10
+
+<b>המוכר </b> בית בבתי החצרים או עיר שאינה מוקפת חומה כראוי אם רצה לגאול מיד גואל כדין הבתים וגואל עד שנת היובל כדין השדות דכתיב ובתי החצרים אשר אין להם חומה סביב על שדה הארץ יחשב הקשו הכתוב לשדה אחוזה מה שדה אחוזה יוצא ביובל ובגרעון כסף אף בתי ערי החצרים כן אימא אינה נגאלת פחות משתי שנים כשדה אחוזה ת"ל גאולה תהיה לו מיד כבתי ערי חומה.
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתים דכתיב אשר בעיר לרבות כל מה שבעיר הדומה לבתים לא השדות דהא כתיב בית.
+
+Halakhah 12
+
+<b>בית </b> שאין בה ד' אמות על ד' אמות אינו נחלט כבתי ערי חומה אלא פודהו לעולם ויצא ביובל אם לא גאלו כשאר קרקעות דלאו בית מיקרי וירושלם אין בית נחלט בה משום דכתיב לקונה אותו לדורותיו וירושלם לא נתחלקה לשבטים ומאן קא מקני ליה. בית הבנוי בחומה אינו כבתי ערי החומה דכתיב כי ביתה בקיר החומה וכתיב ובחומה היא יושבת לומר בחומה ולא בעיר החומה. עיר שגגותיה חומתה או שהים חומתה אינה כמוקפת חומה דכתיב חומה ולא שור איגר סביב פרט לטבריה שימה חומתה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>אין </b> המקום נקרא ערי חומה עד שיהא בו ג' חצרות או יותר ובכל חצר ב' בתים או יותר דבבציר מהכי לא מקריא עיר וישב ולבסוף הוקף נמי לא מקריא עיר דכתיב בית מושב עיר חומה דמושב נקוד פתח והוא סמוך ומשמעו בית מושב של עיר חומה משמע שהחומה היתה שם תחלה.
+
+Halakhah 15
+
+<b>ואין </b> סומכין אלא על חומה המוקפת מימות יהושע דכתיב עיר חומה שהיא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון לא שהקיפוה חומה מכאן ולהבא ועיר שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע אף על פי שאינה עתה הרי היא כמוקפת חומה דכתיב אשר לוא חומה משמע לא ומשמע לו כלומר אין לו עכשיו והיה לו קודם לכן הוי הבית חלוט נמי בה כדין בתי ערי חומה וכיון שגלו בחורבן ראשון בטלה קדושת ערי חומה וכיון שעלה עזרא בביא' שניה נתקדשו כל הערים המוקפות חומה מימות יהושע דכתיב וישבו בסוכות כי לא עשו מימי יהושע בן נון בני ישראל ותהי שמחה גדולה מאד איפשר בא דוד ולא עשו סוכות אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע דהאי כי לא עשו לאו אסוכות קא מהדר אלא ה"ק כי לא עשו מה שעשו עכשיו מימות יהושע ומאי ניהו קדושת הארץ דמה ביאתם בימי יהושע מנו שמטי' ויובלות וקדשו ערי חומה אף ביאתם בימי עזרא כן וכתיב והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירישתה ובשובם מן הגלות מישתעי קרא דכתיב לעיל מיניה ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך וכיון דכתיב אשר ירשו אבותיך וירשת מקיש ירושתך לירושת אבותי' מה ירושת אבותיך בחידוש כל הדברים הללו אף ירושתך בחידוש כל הדברים הללו. וכן לעתיד לבא בביאה שלישית [י]נהגו כל הדברים הללו דקדושה שניה דעזרא לא פסקה דלא כתיבי בקרא אלא שתי ירושות אשר ירשו אבותיך וירישתה משמע דירושה שנייה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קג </b> שינתנו לשבט לוי בארץ ישראל ערים לשבת ומגרשיהם והם שש ערי מקלט ועליהם ארבעים ושתים עיר דכתיב צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחוזתם ערים לשבת ומגרש לערים אשר סביבותיהם תתנו ללוים והיו הערים וגו'. מגרשי הערים נתפרשו בתורה שהם שלשת אלפים אמה לכל רוח מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב ולהלן הוא אומר ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו' הא כיצד אלף אמה מגרש מקום חלק חוץ לעיר לנוי ואלפים אמה לשדות וכרמים ונותנים לכל עיר בית הקברות חוץ לתחום זה שאין קוברין מתיהם לתחום עריהם דכתיב מגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם לחיים נתנו אלו המגרשים ולא לקבורה:<br><b> אזהרת קצה </b> שלא יעשו בערי הלוים עיר מגרש ולא מגרש עיר ולא מגרש שדה ולא שדה מגרש דכתיב ושדה מגרש עריהם לא ימכר אלימא לא ימכר כלל והא מדכתיב גאולת עולם תהיה ללוים מכלל דמזבני אלא מאי לא ימכר לא ישונה ממה שהוא לעולם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כהנים </b> ולויים שמכרו שדה מעריהם או בית מבתי ערי חומה אין גואלין כסדר הזה אלא מוכרין השדות ואפילו סמוך ליובל וגואלים מיד ואם הקדישו שדה גואלים מיד ההקדש לאחר היובל וגואלים בתי ערי חומה כל זמן שירצו אפילו אחר כמה שנים דכתיב גאולת עולם תהיה ללוים ואשר יגאל מן הלוים ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל כי בתי ערי הלויים היא אחוזתם בתוך בני ישראל אם יקנה איש בית או עיר מהם יצא ביובל אותו ממכר של בית או של עיר לזה שמכרו ולא יהיה לצמיתות כבתי ערי חומה של ישראל וגאולה זו לשון קניה ודין זה תלוי במקומות אלו של הלוים שלא נאמר גאולת עולם תהיה ללוים בכל מה שימכרו אלא בערי הלוים שנתנו להם מאת בני ישראל:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אזהרת קצו </b> שלא ינחלו כל שבט לוי בארץ כנען אלא שיתנו להם ערים לשבת דכתיב לא יהיה לכהנים הלוים כדאמרינן:<br><b> אזהרת קצז </b> שלא יטלו הלוים חלק בבזה בשעה שכובשים את הערים דכתיב לא יהיה הלוים חלק ונחלה עם ישראל חלק בבזה ונחלה בארץ וכן הוא אומר בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם בבזה. ובן לוי או כהן שנטל חלק בבזה לוקה שעבר על מצות ל"ת ואם נטל נחלה בארץ אין לוקין משום דאין קרקע נגזל ומעבירין אותה הימנו ונראה לרב ז"ל שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרת עליה ברית לאבות כדדייק קרא בארצם דהיינו שהוא שלהם מעתה אבל שאר כל הארצות שכובשים ישראל הכהנים ולויים הם כשאר ישראל.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ולמה </b> לא זכה שבט לוי בנחלה ובביזה מפני שהובדל לעבוד את השם ולשרתו ולהורות משפטיו וחוקיו כדכתיב יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מכל דרכי העולם והם חיל ה' כדכתיב ברך ה' חילו והוא ברוך הוא זוכה להם דכתיב אני חלקך ונחלתך.
+
+Halakhah 13
+
+<b>ולא </b> שבט לוי בלבד אלא כל איש מבאי עולם שנדבה רוחו אותו לעמוד לפני השם לשרתו ולפרוק מעליו עול חשבונות הרבים הרי זה נתקדש ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ויזכה לו לעולם דבר המספיק לו ואמר דוד ע"ה ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. ויש במצות אלו דברים מדרבנן כדיני פרוזבול ודברים אחרים סמוכים אלאו דלא תסור:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..55c34022bc5dcf88779b406e4e9c6063b54614d4
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,781 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Sabbatical_Year_and_the_Jubilee
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות צה </b> לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה השביעית דכתיב ושבתה הארץ שבת לה' בחריש ובקציר תשבות:<br><b> אזהרת קפה </b> שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו דכתיב שדך לא תזרע וגו' והעובר על לאו זה לוקה:<br><b> אזהרת קפו </b> שלא יעבוד עבודת האילן בשנה זו דכתי' וכרמך לא תזמור והעושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה הכתוב בהם. ואינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה דזמירה בכלל זריעה שדרכו של זומר לצמוחי פרי כזורע ובצירה דענבים בכלל קצירה דתבואה דהיא אב מלאכה דשניהם חותכים ולמה פרטן הכתוב לזמירה ובצירה דכתיב לא תזמור ולא תבצור לומר לך על שני תולדות אלו בלבד חייב ועל שאר התולדות עם שאר האבות שבעבודת הארץ שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה מדאוריתא עליהם. ואחד הכרם ואחד שאר האילנות דהא שבת הארץ דכתיב בקרא היינו שתשבות מזריעה וזימור שהן מיוחדין בארץ ובכל האילנות וכדכתיב תהיה כל תבואתה לאכול דאילנות בכלל תבואה כדילפינן שליש דזתים מדכתיב ועשת את התבואה לשלש השנים אל תיקרי לשלש אלא לשליש. וכל שאר הפרק וכל פרק שני מדרבנן:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק א-</small><br>[
+<b> וכל </b> פרק שני מדרבנן:]
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עבודת </b> הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני מפני שמתקנה לשביעית דמדשרא רחמנא ילדה דהיינו עשר נטיעות הלכה למשה מסיני מכלל דזקנה אסירא הרי דעל ידי הלכה למשה מסיני נאסרה תוספת שביעית דלהיתירא דנטיעות לחוד לא איצטריך דמהיכא תיתי לאיסור. וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים דומיא דניסוך המים דמה שייכא תוספת שביעית גבי ניסוך המים שנתנו למשה גבי הדדי דבכל מקום שנינו אותם ביחד דכך ניתנו אלא ודאי למילף סמכינהו הלכתא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>עשר </b> נטיעות מפוזרות לתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה ודבר זה הלכה למשה מסיני כדא' דחסה תורה על ממונם של ישראל שאם לא יחרוש להם יתיבשו דאין כחן יפה כזקנות ותמיהא לי טובא אמאי איצטריכא הלכתא לחרישה דלא אסירא אפילו בשנה שביעית מדאוריתא כדאמ' לעיל והיכי מחמרינן בתוספת שביעית בזקנה טפי משביעית גופיה. היו עשויות שורה או מוקפות עטרה אין חורשין אלא צרכן לכל אחד ואחד ונראה דהא דחורשין היינו מעצרת ואילך עד שלשים יום קודם ראש השנה דלא חשיב שדה אילן אבל בתוספת דשלשים יום דהוי הלכתא אפילו צרכן אסיר דלא גמירי אלא עשר נטיעות מפוזרות הא לאו הכי אסיר כדאמר'. הדילועים והנטיעות מצטרפות לעשרה ונראה דהאי צירוף נמי אינו לתוך שלשים יום של ראש השנה דנטיעות הוא דגמירי ולא דילועין ונטיעה הוא אילן קטן כל זמן שקוראין לו נטיעה ואילן שנקצץ מטפח ולמטה הוי כנטיעה:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> שתוציא הארץ בשנה שביעית בין מן הספיח בין ממה שעלה מאיליו ואין לו זרע הכל מותר לאכול מן התורה דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו':<br><b> אזהרת קפז </b> שלא יקצור ספיחי שביעית כדרך שקוצר בכל שנה ואם קצר כן לוקה דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור דהיינו כדרך קצירה שקוצר ומעמיד כרי ודש בבקר או קצר לעבודת הארץ אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל. באחד בתשרי ראש השנה לשמטין וליובלות דכתיב ובשנה השביעית שבת וגו' וגמר שנה שנה מתשרי דכתיב מראשית השנה וגו' מראש השנה נדון מה יהא בסופה ודנין שנה שאין עמה חדשים משנה שאין עמה חדשים יובלין דכתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה לפי שנאמר ביום הכיפורים תעבירו שופר יכול לא תהא מתקדשת אלא מעשרה בתשרי תלמוד לומר וקדשתם את שנת החמשים מלמד שמתקדשת והולכת מתחלתה. ואין העבדים משתעבדים לאדוניהם ומשהגיע יום הכיפורים תקעו בית דין בשופר נפטרו עבדים לבתיהם וחוזרות שדות לבעליהן:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>אזהרת קפח </b> שלא יאסוף פירות אילנות שביעית כדרך שאוספם בכל שנה דכתיב ואת ענבי נזירך לא תבצור ואם בצר לעבודת האילן או כדרך הקוצרים לוקה אלא כל שיכול לשנות משנה שלא כדרך שאר השנים:
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>מצוה צו </b> להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה והנועל כרמו או סג שדהו בשביעית בטל מצות עשה וכן אם אסף לתוך ביתו כל פירותיו בטל המצוה דכתיב ונטשתה אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכל מקום דכתיב ואכלו אביוני עמך ויכול להביא לביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר דהא כתיב לכם לאכלה לך ולעבדך וגו'.
+
+Halakhah 25
+
+<b>אין </b> שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד דכתיב כי תבאו אל הארץ ונוהגת בכל זמן דלא קפיד קרא אלא אביאת ארץ ישראל לא אבנין בית. כל שהחזיקו עולי מצרים הוי קדושה לשעתה ובטלה כשגלו וכל שהחזיקו עולי בבל הוי קדושה לעתיד דכתיב אשר ירשו אבותיך וירישתה ירושה ראשונה ושניה יש להם אבל לא שלישית משמע דראשונה פסקה כיון שיש ירושה אחרת אחריה וירושה שניה לא פסקה כיון שלא כתב ירושה שלישית אחריה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>פירות </b> שביעית נתנו לאכילה ולשתיה דכתיב שבת הארץ לכם לאכלה ושתיה בכלל היא דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' וסיכה כשתיה כדכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ולהדלקת הנר ולצביעה דכתיב תהיה ולמדו מפי השמועה תהיה אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואכילה </b> ושתיה הוא לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות ואין מחייבים אותו לאכול מה שאין דרך בני אדם לאכול כתבשיל שנפסד דאף על גב דאמרינן לאכלה ולא להפסד לא חיישינן אם הולך לאיבוד דאינו ראוי לאכילה כדאמ'. ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר כדילפינן פרק י"א מהלכות תרומות ואין אוכלין אותו אלא כדרך אכילתו אם חי חי אם מבושל מבושל דלאכלה דכתיב בקרא משמע כדרך אכילה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>פירות </b> המיוחדין למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה חיה ועוף דלאכלה קאי אכולה כל חד כדרך אכילתו אבל הלכה הבהמה מעצמה אין מחייבין אותו להחזירה דהדר כתיב כל תבואתה לאכול דמשמע דאפילו מה שמיוחד לאדם אוכלת הבהמה ועוף אף על גב דלא כתיבא בקראי איפשר דילפינן לה משבת דעוף בכלל כדדרשינן התם דחיה נמי לא הוה צריך הכא דבכלל בהמה איתא אי לאו דרשא דכלה לחיה מן השדה וגו'.
+
+Halakhah 6
+
+<b>לסוך </b> בדבר שדרכו לסוך דמשתיה איתרבאי מה אכילה ושתיה בעינן דרך אכילה ושתיה אף סיכה כן וסיכת אדם מרבינן ולא עורות וכלים.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ומדליק </b> הנר בשמן שביעית עצמו כדילפי' מתהיה ואם מכר ולקח שמן אחר או החליפו בשמן אחר שניהם אסורים ונראה דמכירה וחילוף שלא כדרך סחורה לא אסירא מדאוריתא דהא ילפינן דשביעית תופסת דמיו במכירה בקדש דתופס דמיו והכא שניהם אסורים מדרבנן דאף על גב דיכול למכור לכתחלה כשאינה דרך סחורה היינו לאכול אבל להדלקת הנר לא דלא איתרבאי אלא להדליק הוא גופיה לא למכור כדי להדליק.
+
+Halakhah 9
+
+<b>לצביעה </b> דברים שדרכן לצבוע בהם אף על פי שהן מאכלי אדם צובען בו לאדם דומיא דהדלקה דאיתרבאי אף על פי שהוא אוכל אדם והויא דומיא דאכילה דהנאתה וביעורה מן העולם שוה שבשעת הנאתו כלה מן העולם ומיני צבעים נמי בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע נמצא הנאתו וביעורו שוה דהכי נמי משמע קרא והיתה שבת הארץ נוהגת במה שלכם לאכלה שהנאתו דומה לאכילה ולהכי חיילא עלייהו קדושה שביעית יצאו עצים שלאחר שנעשו גחלים היא דהויא עיקר הנאתן ואין צובעין לבהמה ואפילו ממאכל בהמה דאין קדושת שביעית חלה על צבעי בהמה דאין לבהמה אלא אכילה כדכתיב לאכול.
+
+Halakhah 10
+
+<b>מיני </b> כביסה קדושת שביעית חלה עליהם דכתי' והית' שבת הארץ לכם לכל צרכיכם ואין מכבסין בפירות שביעית הראוייה לאכילה ואין עושין מהם מלוגמא דכתיב לכם לאכלה ולא למלוגמא ולא לזלף ולא להקיא ולא למשרה ולא לכביסה.
+
+Halakhah 11
+
+<b>כלל </b> גדול אמרו בשביעית כל שהוא מיוחד למאכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא או רטיה ואפילו לאדם דכתיב לכם לאכלה ודרשינן ליה הכי כל שהוא מיוחד לכם יהיה לאכלה ולא לרפואה כדאמר' וכל שאינו מיוחד לכם עושין מלוגמא לאדם ולא לבהמה דלא ממעטינן מדכתיב לכם לאכלה אלא מה שהוא לכם שהוא מאכל אדם אבל מאכל בהמה לא דאף על גב דכתיב נמי בבהמה אכילה כדכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול דמשמע אפילו אוכלי בהמה דוקא לאכול ולא למלוגמא לא היא דלאכול דבהמה לגופיה איצטריך אי נמי למימר ולא למלוגמא דבהמה וכל שאינו מיוחד לא לזה ולא לזה אם חשב עליו לעצים הוי כעצים לאכילה הוי כפירות לזה ולזה נותנים עליו חומרי אדם שאין עושין מהם מלוגמא וחומרי בהמה שאין שולקין אותם דלאכלה כתיב כדרך אכילה ואין דרך בהמה לאכול שלוק ונראה דחומרי שניהם ע"י מחשבה לא הוי דאוריתא.
+
+Halakhah 12
+
+<b>מותר </b> למכור אוכלים ליקח מהם אוכלי אדם אבל לא ליקח אוכלי בהמה ואפילו מאוכלי בהמה הא אמרן דכל שאינו דרך סחורה לא אסיר מדאוריתא.
+
+Halakhah 13
+
+<b>ופירות </b> שביעית צריכין ביעור בארץ דכתיב בארצך תהיה כל תבואתה לאכול ואין מאכילין אותן לא לגוי ולא לשכיר ואם היה שכיר שבת או שנה או חדש או קצב מזונותיו עליו מאכילן דכתיב ולשכירך ולתושבך הגרים עמך וכן אכסניא הוי כאנשי ביתו ומאכילן.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>אין </b> אוספין פירות שביעית כשהן בוסר דכתיב מן השדה תאכלו את תבואתה אינה נאכלת עד שתעשה תבואה אלא מעט בשדה כשאר שני שבוע דכתיב תהיה כל תבואתה וכתיב מן השדה תאכלו את תבואתה ב' תבואות הן א' בבית וא' מן השדה ולא יכניס לתוך ביתו עד שיגיע לעונת המעשרות דקודם לא מקריא תבואה.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>לא </b> יקוץ אילן משיתחיל לעשות פרי דכתיב לאכלה לא להפסיד האוכל וכל שלא הגיע לעשות פרי אכתי לא הוי מידי דבר אכילה ולא קרינא עליה לאכלה ולא להפסד וכל שהגיע לעונת המעשרות הרי הוציא פירותיו ולא הוי הפסד קציצתו.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>הקליפים </b> והגרעינין שמותרים בתרומה לזרים אין קדושת שביעית חלה עליהם דכיון דבתרומה מותרים לא איקרו תבואה ולא פרי ואם ראויים לצביעה חל קדושת שביעית עליהם. תבלין נראה דקדושת שביעית עליהם מדאוריתא דהא במאכל בהמה נוהגת נמי שביעית:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> עושין סחורה בפירות שביעית דדרשינן לכם לאכלה ולא לסחורה דלכם לכל צרככם היינו דומיא דאכילה דהנאתו וביערו שוה יצאו עצים וכו' אבל סחורה ממילא אימעיט דכתיב לאכלה ולא לסחורה כדאמר'. ויכול למכור מעט והדמים הם כפירות שביעית וילקח בהם מאכל ויאכל בקדושת שביעית והפרי הנמכר הרי הוא בקדושתו כשהיה דכתיב קדש לומר שתופס דמיה וכתיב תהיה לומר בהוייתה תהא. ולוקח ירקות שדה ומוכר וצובע בשכר הוי סחורה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>וחמור </b> שביעית מהקדש [דהקדש] יוצא לחולין בפדיון דכתי' ופדה בערכך ושביעית אינה יוצא דכתיב כי יובל היא קדש תהיה לכם מה קדש תופס דמיו כדילפינן אף שביעית תופסת דמיה אימא יוצאת לחולין כהקדש ת"ל קדש תהיה לכם בהויתה תהא לעולם נמצאת אומר האחרון נתפס בשביעית והפרי עצמו הוא כמו שהיה דבפירות גופיהו כתיב תהיה בהוייתו תהא וחילופיהם נתפסים כהקדש דכתיב בהו קדש ויוצאין לחולין נמי כקדש וצריך לבער פירות הראשונות של שביעית והאחרונות שנשארו מותפסים בקדושת שביעית ואין עושין משניהם מלוגמא ולא מפסידין אותן כשאר פירות שביעית דהא בהוייתן יהו דרשינן דמשמע כל חומרא דהוה בהו קודם ופירות אחרונות נמי ילפינן דתופס דמיו דמשמע כל קדושה שבראשונים ולכך הוו כשאר פירות שביעית שלא נפדו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ואין </b> שביעית מתחללת אלא דרך מקח שמוכרה זה לחברו אבל לא על ידי חילול לומר הרי פירות הללו מחוללין על מעות האלו כדרך שפודין הקדשות דכתיב בשנת היובל הזאת ושביעית ויובל חדא היא דאין יובל נוהג אלא אם כן יש עמו שביעית וסמיך ליה כי תמכרו ממכר לעמיתך ודרשי' סמוכים למימרא דלא שייך בפירות לתפוס קדושת הדמים אלא על ידי ממכר ובפירות שביעית עצמן הוא דאמרינן דרך חילול לא דרשינן סמוכים אבל פרי שני מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול דהוי כקדש דמיניה ילפינן דתופס דמיו.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>דמי </b> שביעית אין פורעין מהם את החוב וכל שפוטר עצמו מממון בפירות שביעית הוי כפורע חוב דאסור משום סחורה וכן אין לוקחין מה שאינו לאכילה ואין סכין כלים ועורות בשמן של שביעית ואם לקח או סך יאכל כנגדן כשיעור אותן דמים יקנה צורך אכילה לאכול בתורת שביעית ונראה דלא מיתפיס קדושת שביעית אלא מידי דבר אכילה או דמי לא כפירות שביעית עצמן דאינן נוהגין אלא במידי דהנאתו וביעורו שוין אבל לקח עבדים או בהמה טמאה אף על גב דאיסורא מדאוריתא שעשה סחורה אבל לא איתפיסו כדאמר' ויאכל כנגדן נראה נמי דהוי דרבנן. ואין נותנין אותן לאומנים בשכרן שאין פורעין חוב מדמי שביעית כדאמר' ומי שנתנו לו פירות שביעית או נפלו לו בירושה אוכלן כפירות שאוסף אותן הוא בעצמו מן השדה דפירות שביעית גופייהו הוא דאית בהו קדושת שביעית לכולי עלמא ל"ש אוספם הוא או לא:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>פירות </b> שביעית אין אוכלין מהם אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול אם חיה שאינה ברשותו אוכלת בהמה לא כ"ש אלא לומר כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכיל לבהמתך מן הבית כלה לחיה בשדה כלה לבהמתך מן הבית וחייב לבערו וזהו ביעור פירות שביעית כל פרי ופרי כל זמן שכלה לחיה מן השדה ואם יש פרי שאינו נגמר אלא בסוף השנה הרי זה אוכל בשבילו אף ע"פ שהוא שמור שאלמלא לא שמרו החיה יכולה לאכול ממנו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אילן </b> שעושה פירות שתי פעמים בשנה אוכלין בראשון עד שיכלה האחרון דכיון שרגיל לעשות פרי ב' פעמים בשנה אחד לא קרינא כלה לחיה אלא כל שכלה מכל וכל באותה שנה ופירות הסתיו נראה דמדאוריתא אוכלין בשבילן כיון שהם של שנה זו.
+
+Halakhah 6
+
+<b>הכובש </b> ג' כבשים בחבית אחד כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן הבית ונראה דמדאוריתא כל ירק אחת הוא לביעור ומשום הכי אקילו בטעמא. ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים דבשעת הביעור שמחלקן מותר לכל בין עניים בין לעשירים דכתיב ואכלו אביוני עמך ודרשינן אביוני עמך וגם עמך אבל אחר הביעור שהוא אחר שאכלו אותם הפירות שחלקו אז אסור לכל מהן שנשאר לאחד מהם ובשעת הביעור נמי אם לא מצא אוכלים שורפו ומאבדו דהא דדרשינן לאכילה ולא להפסד היינו בשעת אכילה אבל בשעה שהוא אסור באכילה יכול להפסידו. וכשם שמבער אוכלי אדם כך מבער אוכלי בהמה מן הבית בשעה שכלה אותו המין מן השדה דכלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית וכשם שמבערין את הפירות כך מבערין את הדמים דהא איתפיסו בקדושת פירות עצמן.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>שלשה </b> ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ואוכלין בכל אחד משלשתן עד שיכלה האחרון שבה דבכל אחד יש שלש ארצות אבל אין אוכלין ביהודה כשכלו פירות משלש ארצותיו על הגליל שלא כלה דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמה מן הבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית וכיון דכתיב בארצך משמע למעוטי דאין סומכין בני יהודה אלא על ארצם ולא על של גליל דגמירי מסורת מאבות דאין חיה שביהודה מתרחקת כל כך לצאת מגליל ליהודה ומיהודה לגליל אבל יוצאה היא מיהודה ליהודה מגליל לגליל ואם כן אין חיה שביהודה גדלה על פירות שבגליל ואין חיה שבגליל גדלה על פירות שביהודה ולהכי קאמר בארצך לומר דאין סומכים אלא על ארצם ולא מארץ לארץ כדאמר.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>המוליך </b> פירות ממקום שכלו למקום שלא כלו נראה דמדאוריתא חייב לבערם כיון שכלו באותה הארץ דאין סומכין אלא עליה כדילפינן וממקום שלא כלו למקום שכלו נראה דלא אסיר מדאוריתא כיון שלא כלו בארצו כדאמרינן. פירות הארץ שיצאו חוץ לארץ מתבערין במקומם ולא מטרחי' ליה להחזירן לארץ לבערן שם משום שנאמר בארצך לחיה אשר בארצך וזהו ביעורן שמפקירה במקום דריסת חיה ובהמה ואע"ג דמהאי בארצך דרשינן לעיל דאין סומכין בני יהודה אלא על ארצם ולא על של גליל אפ"ה קרי ביה בארץ בארצך דאי הוי כתיב בארץ הוה ש"מ חדא מינייהו השתא דכתיב בארצך קרי ביה תרתי א"נ מאשר בארצך דאשר לדרשא אתא.
+
+Halakhah 13
+
+<b>כלל </b> אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ יש לו ולדמיו ביעור אוכל אדם ובהמה הא דרשינן כל זמן שכלה לחיה מן השדה וגו' וממין הצובעים דנפקא לן לכם לכל צרככם לא עדיף מאכילת אדם ובהמה דאינן אלא עד שעת הביעור ואם היה מתקיים בארץ אע"פ שיש לו ולדמיו שביעית אין לו ביעור דהא אינו כלה לבהמה מן הבית עד שתכלה לחיה מן השדה וצביעה נמי אם לא כלה אותו המין מן השדה יכול לצבוע מאותו המין בבית ונראה דמדאוריתא כל שמתקיים בארץ אין לו ולדמיו ביעור אפילו אחר ר"ה דהא כל זמן שלא כלה מן השדה אינו מבערו מן הבית וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ואין ממין הצובעין הואיל ואינו לעצים יש לו ולדמיו שביעית דלכם כתיב לכל צרככם כשהנאתו וביעורו שוה דומיא דאכילה שבשעת אכילה כלה מן העולם אבל אין להם ולדמיהן ביעור דצביעה והדלקה דאיתרבו מתהיה אפילו במידי דבר אכילה אית להו ביעור כאכילה כשכלה לחיה מן השדה אבל שאר דברים דלא איתרבו אלא במידי דלאו בר אכילה מדכתיב לכם לכל צרככם לית להו ביעור אפילו אינו מתקיים בארץ דהא לא קרינא כלה לחיה כיון דאינו ראוי לאכילה דאף על גב דמין הצובעים אפילו אינו ראוי לאכילה יש לו ביעור היינו משום דצובעין אפילו במידי דבר אכילה כדאמר'.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>קליפין </b> והנץ של רמון וגרעינין יש להם ולדמיהם שביעית ואין להם ביעור נראה משום דאינה עיקר פרי. לולבי זרדין וחרובין יש להם הכל לולבי אלה ובוטץ ואטד יש להם ולדמיהם שביעית אבל אין להם ביעור דאין הלולבין נושרין ואינו כלה מן השדה אבל עלין שלהן יש להם ביעור בעת שנושרין מאילנותיהם ועלי קנין וזתים וחרובין אין להם ביעור לפי שאינן כלות עשבים לחים ויבשים נראה דמדאוריתא כל שלא כלו בשדה.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>הוורד </b> והכופר והלוטם יש להם הכל ולא תימא דהוו כעצים שאין בהם קדושת שביעית ומשום דאין הנאתן וביעורן שוה וקטף לית ביה קדושת שביעית לפי שאינו כי אם לחלוח העץ ובטל אגב העץ והיוצא מן הפגין יש לו הכל הוו כפרי גופיה ולא בטיל דכיון שהפרי עצמו יש לו שביעית שרפו נמי אבל היוצא מן העצים כיון שהעץ אין לו קדושת שביעית בטל שרפו אגביה כדאמר' כיון שיש בעץ פרי אחר אבל באילן סרק אף היוצא מן העלין ומן העקרים יש לו הכל דשרף זה הוא פרי של זה העץ ולא בטיל אגביה.
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>פירות </b> שביעית שנתערבו בפירות אחרות מין במינו או מין בשאינו מינו מדאוריתא אזלינן בתר רובא דכתיב אחרי רבים. וכל פרק שמיני מדרבנן אלא מי שהוא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית או שלא לבערם ומוכר מהם דאפשר דמדאוריתא אסור ליקח ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<small>-העתקה מסוף פרק ז-</small><br>[
+<b> וכל </b> פרק שמיני מדרבנן אלא מי שהוא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית או שלא לבערם ומוכר מהם דאפשר דמדאוריתא אסור ליקח ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית:]
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות סז </b> להשמיט המלוה בשביעית דכתיב שמוט כל בעל משה ידו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b> שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמטת קרקע שישוב הקרקע לבעליו בלא כסף דכתיב וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל וגו' אחת שמיטת היובל שהיא שמיטת קרקע וא' שמטת כספים הרי הוקשו שתי שמטות ללמד שבזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאי אתה משמט קרקע שאין כל יושביה עליה דכתיב לכל יושביה אי אתה משמט כספים. ואע"פ שהשמטת כספים חובת הגוף היא ואינה תלויה בארץ ילפינן בהיקשא דלא נהגה השמטת כספים בשביעית.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואין </b> שביעית משמטת אלא בסופה דכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה דמקץ שבע שנים משמע מסוף כדכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות דכל הני סימנין הוא למילף שהוא בשמינית שהוא מוצאי שביעית בחג הסוכות וא"כ מה התם אחר שבע אף שמטת כספים אחר שבע שהוא כשתשקע החמה בליל ר"ה של מוצאי שביעית ואפילו הלוה בשביעית עצמה אינו משמט אלא בסופה כדילפינן.
+
+Halakhah 5
+
+<b>חלק </b> את הפרה על דעת שהיום ר"ה של מוצאי שביעית ונתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית אבדו הדמים דאין ראוי לתובעו בראש השנה כיון דאיגלאי מילתא למפרע שהוא חול כמי שראוי לתובעו דמי.
+
+Halakhah 6
+
+<b>ושביעית </b> משמטת מלוה אפילו היא בשטר שיש בו אחריות נכסים דלאו כגבוי דמי וקרינא ביה לא יגוש אבל סיים לו שדה בהלואתו אינו משמט דכגבוי דמי ולא קרינא ביה לא יגוש:<br><b> אזהרת קפט </b> שלא יגוש ולא יתבע חוב שעברה עליו שמטה דכתיב לא יגוש את רעהו ואת אחיו ושביעית משמטת נמי את השבועה שהיא באה על דברים שאם יודה בהם שביעית משמטתן דלא יגוש משמע מ"מ לא לשלם ולא להשביע וכתיב נמי וזה דבר השמטה ודרשינן אפילו דיבור משמטת. הלוהו ותבעו וכפר בו והגיע השמיטה והודה אח"כ או באו עדים אין השביעית משמטת דאף על גב דחייב שבועה אכפר בו אי הודה במקצת ושביעית משמטת את השבועה כדאמר' אפ"ה כיון שהודה אחר כך או באו עדים השתא הוא דאיחייב בהודאתו דשבועה כבר נשמטה בשביעית.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>המלוה </b> את חברו וקבע לו זמן לעשר שנים אינו משמט אע"פ שהוא בא לידי לא יגוש הרי הוא עתה אינו יכול לנגוש. התנה עמו שלא יתבענו שביעית משמטת דאע"ג דאינו יכול לנוגשו כיון שהתנה שלא יתבענו אפ"ה הא הוה חייב לשלם ומשום הכי שביעית משמטתו. התנה עמו שלא תשמטנו שביעית הרי זה נשמט דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ובטל תנאו שאינו יכול לבטל הוא דין השביעית התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפילו בשביעית תנאו קיים שכל תנאי שבממון חייב ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>הקפת </b> החנות אינה נשמטת אלא א"כ זקפה במלוה וכן שכר שכיר דכל שלא זקפה במלוה לאו חוב הוא ולא שייך ביה לא יגוש. וכן קנסות אינם נשמטים אלא א"כ זקפן במלוה משעת העמדה בדין דקודם זה לאו ממון הוא דאי מודה ביה מיפטר ולא קרינא ביה לא יגוש ואינם משמיטים אבל משעמד בדין ממון הוי ומשמיט. המגרש אשתו קודם השמטה אין כתובתה נשמטת אלא א"כ פגמתה או זקפתה עליו במלוה דקודם זה לא הויא חוב והויא כמעשה ב"ד.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>המלוה </b> על המשכון שהוא כנגד החוב אינו משמט דבעל חוב קונה משכון מדכתיב ולך תהיה צדקה והואיל דשלא בשעת הלואתו קני ליה בשעת הלואתו נמי אהני לענין דקרינא אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך פרט שיש לאחיך בידיך דהיינו משכון דכנגדו שהוא של אחיך בידיך אינו משמט אבל היה החוב יותר משמט היותר דליכא מידי לאחיו בידו בהאי יתר.
+
+Halakhah 15
+
+<b>המוסר </b> שטרותיו לבית דין אינו משמט דכתיב ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך וזה בית דין הוא שתובעין אותו וכן פסק דין הוי כגבוי ואינו נשמט.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+<b>המחזיר </b> חוב שעברה עליו שמטה צריך המלוה לומר לו משמט אני וכבר נפטרת ממני אמר לו אף על פי כן יקבל דכתיב לא יגוש והרי לא נגש וכתיב וזה דבר השמטה מדכתיב וזה דרשינן דאין צריך אלא דיבור אחד ואם לא אמר שלי הם ובמתנה אני נותנם לך לא יקבל ממנו דכל שנותנם בתורת פרעון הוי נושה ומשמט כדאמר לעיל ע"מ שלא יתבענו שביעית משמט:
+
+Halakhah 29
+
+
+
+Halakhah 30
+
+<b>אזהרת קצ </b> שלא ימנע מלהלוות קודם שמטה כדי שלא יאבד ממונו וישמט דכתיב השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגו' וחטא גדול הוא כיון שהזהירה עליו תורה בשני לאוין דכתיב השמר ופן וכל מקום שנאמר השמר או פן או אל אינו אלא ל"ת והתורה הקפידה על מחשבה זו וקראו בליעל והוסיף לצוות שלא ימנע אלא יתן דכתיב נתון תתן לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה':
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות צח </b> לספור שבע שנים שבע פעמים דכתיב וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים יכול יעשה שבע שנים רצופים שמטה ויעשה יובל אחריהם ת"ל שבע שנים שבע פעמים הוי אומר כל שמטה ושמטה בזמנה:<br><b> מצות צט </b> לקדש שנת החמשים דכתיב בתר שבע שבתות שנים וקדשתם את שנת החמשים שנה וגו' ושתי מצות אלו מסורות לב"ד הגדול בלבד [ואפשר דילפינן הא מדאמרינן (ערכין ל"ב:) דאין יובל נוהג אלא בזמן שכל יושביה עליה וכשגלו שני שבטים בטלו היובלות והיינו משום דבית דין הגדול של שנים ושבעים הוו מכל שבטי ישראל כדכתיב אספה לי שבעים איש מזקני ישראל (במדבר יא, טז) ולקח ששה מכל שבט וכיון דבית דין הגדול הוו מכל שבטי ישראל והכ' בעי' יושביה עליה משמע דיובל מסור לבית דין הגדול דהיינו מכל השבטים ויובל סמוך אשמטה].
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואחר </b> י"ד שנה שנכנסו לארץ התחילו למנות דכתיב כי תבאו יכול משבאו לעבר הירדן ת"ל אל הארץ אשר אני נותן לכם מנין אתה אומר כבשו אבל לא חלקו לשבטים חלקו לשבטים ולא חלקו למשפחות ולא לבתי אבות ואין כל אחד מכיר את חלקו שלא יהו חייבין בשמטה ת"ל שדך עד שיהא כל אחד מכיר את שדהו כרמך עד שיהא כל אחד מכיר את כרמו נמצא שעשו שנת אחד ועשרים משנכנסו שמטה ושנת ס"ד יובל
+
+Halakhah 3
+
+<b>שבעה </b> עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ עד שיצאו שהיתה שנת ל"ו ביובל ואף על גב שמשנת שש לחזקיהו בטלו היובלות שגלו עשרת השבטים ואיכא שני טובא עד החרבן כ"ג לחזקיהו ונ"ה למנשה ושתים לאמון ול"א ליאשיהו וכ"ב ליהויקים וצדקיהו אפ"ה הרי אמרו חז"ל שירמיהו החזיר עשרה השבטים ויאשיהו מלך עליהם דכתיב כי המוכר אל הממכר לא ישוב וגו' אפשר יובל בטל ונביא מתנבא עליו שיתבטל אלא מלמד שהחזירן וא"כ בשנת י"ח ליאשיהו שהיתה תחלת היובל כבר קדשו אותו שהיו כל יושביה בתוכה ושנת כ"ד למנשה היתה שנת יובל שתחלתו משנת ד' לחזקיהו ואף על גב שכבר גלו ב' שבטים וחצי בימי פקח אפשר שכיון שחזרו הכל בימי יאשיהו שהיה לו דין יובל למפרע כיון שבתחלה ובסוף היו כל יושביה בתוכה וא"כ לפי חשבון המקובל מן הגאונים שנת הרצ"ב ליצירה היתה שנת שמטה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>משגלו </b> שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשי בטלו היובלות דכתיב וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה והוא שלא יהו מעורבבין דהכי משמע יושביה המיוחדין עליה שיהו יושבין כתקנן וכתיב נמי יושביה לכל יושביה בזמן שהיובל נוהג בארץ נוהג בחוצה לארץ דכתיב יובל היא דמשמע היא יובל בכל מקום א"כ מה ת"ל בארץ לומר בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג אף בחוצה לארץ אינו נוהג בארץ אינו נוהג בחוצה לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית דהא קודם שנבנה הבית כשנכנסו לארץ מנו יובלות ושמטין כדכתיב שבע שנים שבע פעמים וגו' והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה וקדשתם את שנת החמשים וגו'.
+
+Halakhah 9
+
+<b>ובזמן </b> שהיובל נוהג דין עבד עברי נוהג דכתיב עד שנת היובל יעבוד עמך ודין בתי ערי חומה דכתיב לא יצא ביובל ודין שדה חרמים דכתיב ויצא ביובל ושב לאחוזתו ודין שדה אחוזה דיצא ביובל ותתחלק לכל בני משמר ומקבלין גר תושב דכתיב הכא כי טוב לו עמך בעבד עברי דאינו נוהג אלא ביובל וכתיב בגר תושב עמך ישב בקרבך בטוב לו לא תוננו מה טוב דהתם בזמן שהיובל נוהג אף טוב דהכא בזמן שהיובל נוהג. ונוהגת שביעית הארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה שביעית דכתיב כי קרא שמטה לה' בכל מקום והשמטת כספים הוקש לשביעית דבשתי שמטות הכתוב מדבר ובזמן שאין היובל נוהג אין אחת מכל אלו נוהג כדילפינן:
+
+Halakhah 10
+
+<b>מצות ק </b> לתקוע בשופר בעשרה בתשרי בשנת היובל כדי לצאת עבדים חפשי' דכתיב ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. ומצוה זו מסורה לב"ד תחלה וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע דכתיב תעבירו שופר וכתיב בכל ארצכם דמשמע לכל יחיד ויחיד וב"ד תחלה דכתיב תעבירו שופר והדר בכל ארצכם ותוקעין בשופר תשע כדרך שתוקעין בר"ה דכתיב והעברת דהיינו תקיעה שופר תרועה והדר תעבירו דהיינו תקיעה שלאחריה ומעבירין שופר בכל גבול ישראל כדאמר'.
+
+Halakhah 11
+
+<b>שופר </b> של יובל ושל ר"ה א' הוא דילפינן שביעי שביעי לג"ש ואפי' בשבת דכתיב ביום הכיפורים והא לא איצטריך מדאוריתא דתקיעת שופר חכמה היא ואינה מלאכה וא"כ אסמכתא בעלמא היא לאיסורא דרבנן ואפשר דאתי קרא לדחויי מלאכה מן התורה בעשיית שופר לתקוע בו ביובל ואשמועינן קרא דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה משום דהויא מצוה עוברת מיובל ליובל אף על גב דבעלמא אפילו במצוה עוברת לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>שלשה </b> דברים מעכבים ביובל תקיעה ושילוח עבדים והחזרת שדות לבעליהן וזו היא שמטת קרקע דכתיב יובל היא דמשמע אם עשית דברים הללו היא יובל ואם לאו אינו יובל דקסברי מקרא [נדרש] לפניו ולפני פניו ולאחריו דהיא קאי אקריאת דרור דסליק מיניה ואתקיעת שופר הכתובה לפני פניו ולאחריו שמטת קרקעות דכתיב ושבתם איש אל אחוזתו.
+
+Halakhah 14
+
+<b>מר"ה </b> עד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדים ולא השדות חוזרות דכתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה וכיון דכתיב שבע שבתות שנים והעברת שופר תרועה יודע אני שהיא שנת החמשים וקדשתם את שנת החמשים למה לי לפי שנאמר ביום הכיפורים יכול לא תהא מתקדשת אלא מיום הכיפורים ואילך ת"ל וקדשתם מלמד שמתקדשת והולכת מתחלתה לא נפטרים לבתיהם דכתיב תעבירו שופר והדר וקראתם דרור ולא משתעבדים דכתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה אלא אוכלים ועטרותיהם בראשיהם אם רצה להראות שהם חפשים וכיון שהגיע יום הכיפורים תקעו ב"ד נפטרו עבדים וחזרו שדות לבעליהם.
+
+Halakhah 15
+
+<b>דין </b> היובל בשביעית הארץ ודין השמטה אחת היא לכל דבר דכשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל שנת החמשים שנה וגו' לא תזרעו לא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה:<br><b> אזהרת קצא </b> שלא תעבד אדמה בשנה זו דכתיב לא תזרעו:<br><b> אזהרת קצב </b> שלא יקצור ספיחיה כדרך הקוצרים דכתיב ולא תקצרו את ספיחיה:<br><b> אזהרת קצג </b> שלא יבצור נזיריה [כדרך] הבוצרים דכתיב ולא תבצרו את נזיריה וכל אסור ומותר בשביעית כן ביובל ואכילה ומכירה וביעור נמי כדין פירות שביעית לכל דבר דכתיב ביובל מן השדה תאכלו את תבואתה כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מן הבית כלה מן השדה כלה מן הבית והשביעית משמטת כספים ולא יובל דכתיב וזה דבר השמטה שמוט שביעית והיובל מוציא עבדים ולא כספים והיובל מוציא עבדים ומשמט קרקע כדאמר':<br><b> מצות קא </b> ליתן גאולה לארץ בשנה זו והוא דין שדה אחוזה ושדה מקנה דכתיב גאולה תתנו לארץ יובל משמט קרקע בתחלתו דכתיב ביובל וקראתם דרור בארץ ושבתם איש אל אחוזתו ושביעית אינה משמטת כספים אלא בסופה כדילפינן מהקשא דמקץ שבע שנים וגו' וכתיב נמי התם מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה וגו':
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קצד </b> שלא תמכר לצמיתות ארץ ישראל המתחלקת לשבטים דכתיב והארץ לא תמכר לצמיתות ואם מכר לצמיתות שניהם עוברים בלא תעשה דלא כתיב לא תמכור אלא לא תמכר ואין מעשיהם מועילים אלא תחזור השדה לבעליה ביובל דמדאיצטריך קרא למוכר שדהו לששים שנה דאינו יוצא ביובל משמע דאם מכרה סתם או לצמיתות דאינו מועיל אלא תצא ביובל דכתיב והארץ לא תמכר לצמיתות מי שאין שם יובל נצמתת [יש] (אין) שם יובל אינה נצמתת יצאת זו שאע"פ שאין שם יובל אינה נצמתת אלא יוצאה לסוף ששים דאין היובל מוציא אלא קרקע שאם לא היתה מצות יובל היתה נצמתת כדאמר'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>לא </b> ימכור האדם את ביתו או שדה אחוזתו אלא א"כ העני דכתיב כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו ואם עבר ומכר מ"מ מכורין דלאו עיכובא הוא.
+
+Halakhah 4
+
+<b>דין </b> מוכר שדה אחוזתו לחשב לפי השנים הנשארות ליובל וגורע השנים שאכל מדמי המכר ומחזיר לו השאר דכתיב וחשב את שני ממכרו שמחשב כמה שנים משמכרה עד היובל ומחלק הדמים לפי השנים. לא גאלה עד שנת היובל תחזור לבעלים בלא דמים דכתיב כי מספר תבואות הוא מוכר לך הא אינו מוכר גוף השדה אלא מספר התבואות וכתיב ואם לא מצאה ידו וגו' עד שנת היובל ושב לאחוזתו.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מכרה </b> מלאה פירות לפני ר"ה וגאלה אחר שתי שנים הרי זה אוכל שלש תבואות בשתי השנים ואינו מחשב אלא לפי ב' שנים בלבד דכתיב כמספר שני תבואות ימכור לך דמשמע כל תבואות שבשתי שנים מדהוה ליה למיכתב מספר שנים או מספר תבואות דהוה משמע שני תבואות. כל הגדל בשדה הרי הוא של לוקח אבל אילן שנכסח או שיבש שניהם אסורים בו המוכר שהרי מכר הכל הלוקח שאין לו בשדה אלא פירות ולא גוף הקרקעות והאילנות ולכך ימכר וילקח בדמי קרקע והלוקח אוכל פירותיה עד שתגאל השדה הראשון מידו ואז המוכר אוכל פירות אותו הקרקע שלקחו בדמי האילנות שנכסחו או יבשו עד שתגאל מידו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>הלוקח </b> שדה אחוזה והשביחה שנטע אילנות כשחוזרת ביובל שמין השבח ללוקח דגלי קרא גבי לויים שאפילו שגואלים לעולם שמין השבח ללוקח דכתיב ויצא ממכר בית מה שמכר חוזר ולא השבח שהשביח הלוקח.
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b> המוכר שדה מותר לגאול בפחות משתי שנים דכתיב במספר שני תבואות ימכור לך אינו מוכר פחות משתי שנים ואפילו רצה הלוקח אסור דהוא נמי קאי בעשה דכתיב במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך דמשמע שתהא קנויה לו שתי שנים ואי מהדר ליה מקמי הכי עובר בעשה ושתי שנים אלו הם מעת לעת מיום המכירה דכתיב שני תבואות מיעוט שני שתים וכתיב תבואות ומשמע כל תבואות של שתי שנים להביא תבואה שלישית כדאמר' ושלש תבואות לא משכחת לה בשתי שנים אלא מעת לעת כגון מכרה לו באלול מלאה פירות נמצא אוכל תבואה עד שיחזור ויקצור קודם אלול הבא הרי שתי תבואות בשנה אחד ועוד יאכל תבואה השניה שהיא שנה השלישית לפי מנין העולם וצריך שיאכל הלוקח לפחות שתי תבואות בשתי השנים שאם היתה שנה אחת שביעית או שדפון או ירקון אינה מן המנין דהכי משמע קרא מספר שתי תבואות שתי שנים הראויים לתבואה תשהא ביד הלוקח אבל הניחה הוא בורה עולין לו מן המנין דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה. מכרה בשנת היובל עצמה אינה נמכרת והדמים חוזרים לבעלים דאם מכורה כבר יוצאה אינה מכורה אינו דין שלא תמכר מכרה שנה אחת לפני היובל הרי הלוקח אוכל אותה שנה שניה אחר היובל דכתיב שני תבואות והוי כמו אם היתה שנה אחד שביעית או שדפון דילפינן מהכא דאין עולה למנין שתי שני'.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מכר </b> שדה שאינו ראוי לזריעה הרי זה פודה בפחות משתי שנים דכתיב שתי תבואות שדה הראויה לתבואה היא שאינה נגאלת אלא אחר שתי שנים ואם לא גאלה אע"פ שאינה ראויה לזריעה חוזרת לבעלים ביובל דהא לא תמכר לצמיתות כתיב מ"מ בין עושה פירות או לא.
+
+Halakhah 14
+
+<b>מכר </b> אילנות אין נגאלין בפחות משתי שנים דהא ראויים לתבואות ואם לא גאלם אינם חוזרים ביובל דכתיב ושב לאחוזתו לא לאילנות.
+
+Halakhah 15
+
+<b>מכר </b> שדהו לראשון וראשון מכרה לשני וכן עד ק' זה אחר זה בשנת היובל תחזור לאדון ראשון דכתיב בשנת היובל תשוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ דהיינו אדון ראשון ואין המוכר מחשב כשבא לגאול אלא עם לוקח ראשון לא עם שני שלקחה ביותר דכתיב לאשר מכר לו. לקחה שני בפחות מחשב עם השני דכתיב לאיש אשר מכר לו מדכתיב לאיש יתירא משמע לאיש אשר מכרו לו והוא עתה בתוכה כשבא לגאול ומנ"ל דדרשינן לקולא גבי מוכר ולא לחומרא דגמרינן גאולה גאולה מעבד עברי כתיב הכא ומצא כדי גאולתו וכתיב התם גאולה תהיה מה להלן להקל אף כאן להקל והתם מנ"ל דכתיב מכסף מקנתו וכתיב כפי שניו ודרשינן להני קראי הכי אם עוד רבות בשנים אם יש ריבוי בכספו שהשביח ישיב גאולתו מכסף מקנתו דאין מחשב אלא במה שנמכר ואם מעט נשארו דמיו בשנים שהוא עומד בהם כגון שהכסיף כפי שניו שהוא שוה עתה ישיב גאולתו ולא תימא בריבוי ומיעוט שנים משתעי קרא דא"כ ליכתוב רבות שנים מיעוט שנים מאי בשנים נתרבה כספו בשנים מכסף מקנתו נתמעט כספו בשנים כפי שניו כדאמר'. מכר והשביח מאליה ביד הלוקח מחשב לפי מה שמכר דכתיב והשיב את העודף הנשאר בידו מן הדמים שקבל לאחר שינכה לו הלוקח חשבון המגיע לכל שנה שאכל. מכר והכסיפה ביד הלוקח ופחתו דמיו אינו מחשב אלא לפי מה שהיה עתה דכתיב והשיב את העודף העודף שהקרקע שוה יותר על מה שמגיע לחשבון שמנכה לו הלוקח לשנים שאכלה דהאי עודף איכא למדרש להכי ולהכי ודרשינן ליה לקולא ולא לחומרא דגמרינן מעבד עברי כדאמר.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>מכר </b> שדה כדי לגאול שדה אחר שמכר [אין] שומעין לו דכתיב ומצא כדי גאולתו עד שימצא דבר שאינו מצוי לו בשעה שמכר דמה השיגה ידו דהשתא דכשמכרה לא היתה משגת כדכתיב כי ימוך אף מצא נמי דהשתא מצא ידו וכן אם לוה לגאול אין שומעין לו דכתיב והשיגה ידו ולא שילוה.
+
+Halakhah 18
+
+<b>ואין </b> גואל לחצאין דכתיב כדי גאולתו כדי גאולה הוא גואל ואינו גואל לחצאין ואם רצו קרוביו לגאול גואלים דכתיב ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו.
+
+Halakhah 19
+
+<b>הנותן </b> שדהו מתנה הרי זו חוזרת ביובל דכתיב תשובו איש אל אחוזתו לרבות את המתנה דקרא יתירא הוא דהא כבר נאמר ושבתם איש אל אחוזתו והילכך לרבות את המתנה שהיא בהשבה.
+
+Halakhah 20
+
+<b>האחין </b> שחלקו מחזירין זה לזה ביובל דאין ברירה והוי כמי שהחליפו חלקיהן וחליפין כמו המכר וכן הבכור והמייבם אשת אחיו ונטל חלק אחיו מחזיר ביובל חלקו ונוטל חלק שכנגד מה שהחזיר.
+
+Halakhah 21
+
+<b>היורש </b> את אשתו אי ירושת הבעל מדאוריתא אינו מחזיר ביובל דירושה אינה חוזרת ואי דרבנן חוזרת ובלא דמים מדאוריתא:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קב </b> לדון בדין בתי ערי חומה והוא שהמוכר בית בתוך עיר המוקפת חומה שגואלה כל שנים עשר חדש מיום שמכר בכל עת שירצה ואפילו ביום שמכרה ואין לו דין שדה אחוזה שצריך להמתין שתי שנים דכתיב איש כי ימכור בית מושב עיר חומה והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו ימים תהיה גאולתו ודרשינן ליה הכי עד תום שנת ממכרו ולא שנת של מנין עולם. ימים תהיה גאולתו מעת לעת שאם מכרה באחד בניסן בחצי היום אין מונין לו שנה עד חצי יום של ניסן הבא וכשרוצה לפדות נותן כל הדמים שלקח ואינו גורע ללוקח כלום דלא כתיב ביה חשבון אלא והיתה גאולתו דהיינו כל דמים שלקח.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואין </b> הקרובים פודין אותה אלא הוא עצמו אם השיגה ידו דכתיב איש כי ימכור בית מושב עיר חומה והיתה גאולתו מי שמכר הוא שגואל ולא מי שלא מכר ויש לו למכור מנכסיו ולפדות דלא כתיב ביה ומצא אבל לא ילוה ויגאל ולא יגאל לחצאין דגמרי' גאולתו גאולתו משדה אחוזה דאינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין אף כאן דכתיב גאולתו אין לוה וגואל ואינו גואל לחצאין והאי לאו ג"ש אלא גילוי בעלמא ולהכי לא ילפינן מיניה למוכר מנכסיו לגאול דכיון שיש לו לגאול גואל דלא כתיב ומצא כדאמר'.
+
+Halakhah 3
+
+<b>מת </b> הלוקח יפדה מיד בנו דאף על גב דכתיב מיד הקונה אותו והאי לא קנה הא כתיב והיתה גאולתו מ"מ ואפילו מיד בנו וכן אם מת המוכר יש לבנו לפדותה כל שנים עשר חדש דאף על גב דכתיב כי ימכור בית מושב וגו' והיתה גאולתו אפ"ה כיון דה"ל למיכתב יגאלנה ושני דבוריה וכתב והיתה גאולתו משמע אפילו ע"י אחר.
+
+Halakhah 4
+
+<b>מכר </b> לראשון וראשון לשני בתוך השנה מונין לראשון כיון ששלמה שנה ראשונה הוחלט הבית ביד השני שהמוכר מכר לשני כל זכות שבא לידו דאי לא כתיב אלא עד מלאת שנה לא הוה ידענא אם שנה לראשון או לשני השתא דכתיב לו משמע דאמוכר ראשון קא מהדר. הגיע שנים עשר חדש ולא גאלה הרי זו נחלטת ביד הלוקח דכתיב ואם לא יגאל עד מלאת לו וגו' לצמיתות לקונה אותו לא יצא ביובל וכן אם נתן לו מתנה ולא גאלה כל י"ב חדש נחלטת בידו דכתיב לצמיתות לרבות את המתנה מ"ט צמית הוה מצי למיכת' וכתב לצמיתות.
+
+Halakhah 5
+
+<b>היתה </b> שנה מעוברת אינו נחלט עד סופה דכתיב עד מלאת לו שנה תמימה להביא חדש העיבור ולפעמים כלה קודם זמן בית שנמכרה אחר כך מאותה שנמכרה קודם מפני שירד הלוקח לחדש העיבור לפיכך יפסיד דתמימה כתיב להביא חדש העיבור אבל שני לא ירד לחדש העיבור אם לא רצה לקבל יעשוהו בית דין לקבל כיון שנתנה תורה רשות לגאול.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>המקדיש </b> בית עיר חומה גואלה לעולם דאין הקדש חולט דכתיב לקונה אותו לדורותיו יצא הקדש שאין לו דורות דליכא פריה ורביה קמי שמיא ואם גאלה אחר מיד הקדש כיון שעלתה לו שנה ולא גאלו בעליו נחלט לגואל דכתיב לקונה אותו ואפילו מיד הקדש.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הגיע </b> יובל בתוך שנת מכר אינו חוזר ביובל אלא אם ירצה המוכר יגאול כל שנת המכר או תמלא שנה דחלוט דקרא דלא יצא ביובל יתירא כיון דכתיב לצמיתות לקונה אותו אלא אתא למוכר בית ערי חומה ופגע יובל בתוך שנתו סד"א ליפוק ביובל קמ"ל לא יצא ביובל.
+
+Halakhah 10
+
+<b>המוכר </b> בית בבתי החצרים או עיר שאינה מוקפת חומה כראוי אם רצה לגאול מיד גואל כדין הבתים וגואל עד שנת היובל כדין השדות דכתיב ובתי החצרים אשר אין להם חומה סביב על שדה הארץ יחשב הקשו הכתוב לשדה אחוזה מה שדה אחוזה יוצא ביובל ובגרעון כסף אף בתי ערי החצרים כן אימא אינה נגאלת פחות משתי שנים כשדה אחוזה ת"ל גאולה תהיה לו מיד כבתי ערי חומה.
+
+Halakhah 11
+
+<b>כל </b> שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתים דכתיב אשר בעיר לרבות כל מה שבעיר הדומה לבתים לא השדות דהא כתיב בית.
+
+Halakhah 12
+
+<b>בית </b> שאין בה ד' אמות על ד' אמות אינו נחלט כבתי ערי חומה אלא פודהו לעולם ויצא ביובל אם לא גאלו כשאר קרקעות דלאו בית מיקרי וירושלם אין בית נחלט בה משום דכתיב לקונה אותו לדורותיו וירושלם לא נתחלקה לשבטים ומאן קא מקני ליה. בית הבנוי בחומה אינו כבתי ערי החומה דכתיב כי ביתה בקיר החומה וכתיב ובחומה היא יושבת לומר בחומה ולא בעיר החומה. עיר שגגותיה חומתה או שהים חומתה אינה כמוקפת חומה דכתיב חומה ולא שור איגר סביב פרט לטבריה שימה חומתה.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>אין </b> המקום נקרא ערי חומה עד שיהא בו ג' חצרות או יותר ובכל חצר ב' בתים או יותר דבבציר מהכי לא מקריא עיר וישב ולבסוף הוקף נמי לא מקריא עיר דכתיב בית מושב עיר חומה דמושב נקוד פתח והוא סמוך ומשמעו בית מושב של עיר חומה משמע שהחומה היתה שם תחלה.
+
+Halakhah 15
+
+<b>ואין </b> סומכין אלא על חומה המוקפת מימות יהושע דכתיב עיר חומה שהיא מוקפת חומה מימות יהושע בן נון לא שהקיפוה חומה מכאן ולהבא ועיר שהיתה מוקפת חומה מימות יהושע אף על פי שאינה עתה הרי היא כמוקפת חומה דכתיב אשר לוא חומה משמע לא ומשמע לו כלומר אין לו עכשיו והיה לו קודם לכן הוי הבית חלוט נמי בה כדין בתי ערי חומה וכיון שגלו בחורבן ראשון בטלה קדושת ערי חומה וכיון שעלה עזרא בביא' שניה נתקדשו כל הערים המוקפות חומה מימות יהושע דכתיב וישבו בסוכות כי לא עשו מימי יהושע בן נון בני ישראל ותהי שמחה גדולה מאד איפשר בא דוד ולא עשו סוכות אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע דהאי כי לא עשו לאו אסוכות קא מהדר אלא ה"ק כי לא עשו מה שעשו עכשיו מימות יהושע ומאי ניהו קדושת הארץ דמה ביאתם בימי יהושע מנו שמטי' ויובלות וקדשו ערי חומה אף ביאתם בימי עזרא כן וכתיב והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירישתה ובשובם מן הגלות מישתעי קרא דכתיב לעיל מיניה ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך וכיון דכתיב אשר ירשו אבותיך וירשת מקיש ירושתך לירושת אבותי' מה ירושת אבותיך בחידוש כל הדברים הללו אף ירושתך בחידוש כל הדברים הללו. וכן לעתיד לבא בביאה שלישית [י]נהגו כל הדברים הללו דקדושה שניה דעזרא לא פסקה דלא כתיבי בקרא אלא שתי ירושות אשר ירשו אבותיך וירישתה משמע דירושה שנייה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות קג </b> שינתנו לשבט לוי בארץ ישראל ערים לשבת ומגרשיהם והם שש ערי מקלט ועליהם ארבעים ושתים עיר דכתיב צו את בני ישראל ונתנו ללוים מנחלת אחוזתם ערים לשבת ומגרש לערים אשר סביבותיהם תתנו ללוים והיו הערים וגו'. מגרשי הערים נתפרשו בתורה שהם שלשת אלפים אמה לכל רוח מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב ולהלן הוא אומר ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו' הא כיצד אלף אמה מגרש מקום חלק חוץ לעיר לנוי ואלפים אמה לשדות וכרמים ונותנים לכל עיר בית הקברות חוץ לתחום זה שאין קוברין מתיהם לתחום עריהם דכתיב מגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם לחיים נתנו אלו המגרשים ולא לקבורה:<br><b> אזהרת קצה </b> שלא יעשו בערי הלוים עיר מגרש ולא מגרש עיר ולא מגרש שדה ולא שדה מגרש דכתיב ושדה מגרש עריהם לא ימכר אלימא לא ימכר כלל והא מדכתיב גאולת עולם תהיה ללוים מכלל דמזבני אלא מאי לא ימכר לא ישונה ממה שהוא לעולם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כהנים </b> ולויים שמכרו שדה מעריהם או בית מבתי ערי חומה אין גואלין כסדר הזה אלא מוכרין השדות ואפילו סמוך ליובל וגואלים מיד ואם הקדישו שדה גואלים מיד ההקדש לאחר היובל וגואלים בתי ערי חומה כל זמן שירצו אפילו אחר כמה שנים דכתיב גאולת עולם תהיה ללוים ואשר יגאל מן הלוים ויצא ממכר בית ועיר אחוזתו ביובל כי בתי ערי הלויים היא אחוזתם בתוך בני ישראל אם יקנה איש בית או עיר מהם יצא ביובל אותו ממכר של בית או של עיר לזה שמכרו ולא יהיה לצמיתות כבתי ערי חומה של ישראל וגאולה זו לשון קניה ודין זה תלוי במקומות אלו של הלוים שלא נאמר גאולת עולם תהיה ללוים בכל מה שימכרו אלא בערי הלוים שנתנו להם מאת בני ישראל:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אזהרת קצו </b> שלא ינחלו כל שבט לוי בארץ כנען אלא שיתנו להם ערים לשבת דכתיב לא יהיה לכהנים הלוים כדאמרינן:<br><b> אזהרת קצז </b> שלא יטלו הלוים חלק בבזה בשעה שכובשים את הערים דכתיב לא יהיה הלוים חלק ונחלה עם ישראל חלק בבזה ונחלה בארץ וכן הוא אומר בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם בבזה. ובן לוי או כהן שנטל חלק בבזה לוקה שעבר על מצות ל"ת ואם נטל נחלה בארץ אין לוקין משום דאין קרקע נגזל ומעבירין אותה הימנו ונראה לרב ז"ל שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרת עליה ברית לאבות כדדייק קרא בארצם דהיינו שהוא שלהם מעתה אבל שאר כל הארצות שכובשים ישראל הכהנים ולויים הם כשאר ישראל.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ולמה </b> לא זכה שבט לוי בנחלה ובביזה מפני שהובדל לעבוד את השם ולשרתו ולהורות משפטיו וחוקיו כדכתיב יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל לפיכך הובדלו מכל דרכי העולם והם חיל ה' כדכתיב ברך ה' חילו והוא ברוך הוא זוכה להם דכתיב אני חלקך ונחלתך.
+
+Halakhah 13
+
+<b>ולא </b> שבט לוי בלבד אלא כל איש מבאי עולם שנדבה רוחו אותו לעמוד לפני השם לשרתו ולפרוק מעליו עול חשבונות הרבים הרי זה נתקדש ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ויזכה לו לעולם דבר המספיק לו ואמר דוד ע"ה ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. ויש במצות אלו דברים מדרבנן כדיני פרוזבול ודברים אחרים סמוכים אלאו דלא תסור:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9425ab69a9ce7fb2e8b3f6cb5e33d45938ba3844
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,708 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות פד </b> להפריש מעשר שני אחר מעשר ראשון דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' דהיינו מעשר שני דאינו נאכל בכל מקום כמעשר ראשון דכתיב ביה ואכלתם אותו בכל מקום. ובשנה שלישית וששית מפרישין מעשר עני חלף מעשר שני דכתיב מקצה שלש שנים וגו' שנת המעשר דהיינו שנה שאין נוהג בה אלא מעשר אחד דהיינו מעשר ראשון דאין לו הפסק דהקישו הכתוב לנחלה דכתיב כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וגו' בנחלתכם מה נחלה אין לה הפסק אף מעשר ראשון שהוא ללויים אין לו הפסק.
+
+Halakhah 2
+
+<b>בא' </b> בתשרי ר"ה למעשר דגמרינן שנה שנה מתשרי דכתיב ביה מראשית השנה בר"ה נדון מה יהא בסופה ובט"ו בשבט ר"ה לאילנות דכל החונטים קודם הזמן הזה היינו על גשמי שנה שלפני תשרי.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>האתרוג </b> אחר לקיטתו עישורו דכתיב מגרנך ומיקבך מה גורן ויקב מיוחדים שגדלין על רוב מים ומתעשרים לשנה שעברה שהבאת שליש שלהם היא גדילתם שמאותה שעה ראויה ליקצר בדוחק אף כל שגדלין על רוב מים מתעשרים לשנה שעברה דהיינו כל האילנות שגדלין על רוב מים שהם גשמים אבל אתרוג שגדל על כל מים אפילו על שאובין לא אזלי' ביה בתר שנה שעברה למעשר ולשביעית אלא אחר לקיטתו.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>האביונות </b> של צלף הם מתעשרים כאילן מדאוריתא דאילן גמור הוא.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>פירות </b> שנה שנייה שנתערבו בשלישית אזלינן בתר רובא ואם הם מחצה על מחצה יפריש מעשר שני דחמיר ולא מעשר עני וכן פירות שהם ספק אם משניה [אם] משלישית מפריש מהם מעשר שני ולא עני דהמוציא מחברו עליו הראיה כדילפינן מדכתיב מי בעל דברים וגו'.
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b> הפטור או חייב במעשר ראשון כך בשני ועני וכל תורם או אינו תורם כך במעשר:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מעשר </b> שני נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר וגו' דהיינו בירושלם דלא קבע בהו מקום כקדש הקדשים או בחצר אהל מועד אלא לפני ה' דהיינו לפנים מחומת ירושלם כדאמר. ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית מדרבנן ואינו נאכל בירושלם אלא בפני הבית דכתיב מעשר דגנך וגו' ובכורות בקרך מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית בזריקת דם אף מעשר שני לא יאכל אלא בפני הבית:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אזהרת קעח </b> שלא לאכול מעשר שני של דגן חוץ לירושלם דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ואם אכל לוקה כיון שהגיע לפנים מן החומה ויצא שאם לא נכנס ואכלו בחוץ אינו לוקה דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך ואכלת לפני ה' אלהיך כיון שנכנס למקום אכילתו ואכלו בחוץ לוקה אבל לא נכנס אינו לוקה על אכילתו אף על גב דלא ניתנה לו רשות לאוכלו אלא לפני ה':<br><b> אזהרת קעט </b> שלא לאכול מעשר שני של תירוש חוץ לחומה דכתיב תירושך וגו' ואם שתה רביעית יין ממנו לוקה:<br><b> אזהרת קפ </b> שלא לאכול מעשר שני של יצהר חוץ לחומה דכתיב ויצהרך ולוקה על כל אחד בפני עצמו לפיכך אם אכל שלשתן חוץ לחומה לוקה שלש דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ולמה הוצרך לפרטם בקרא דלא תוכל לאכול בשעריך דהוי ליה למיכתב לא תאכלם בשעריך אלא מדפרטם משמע דבא לחייב על כל אחד ואחד בפני עצמו והאוכל מקצת שנכנס לוקה שהרי נכנס ויצא.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> פודין מעשר שני בירושלם דכתיב כי ירחק ממך המקום ונתת בכסף בריחוק מקום אתה פודה ולא בקירוב מקום ואם נטמא פודין אותו אפילו בירושלם דכתיב כי לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה כדכתיב וישא משאות מאת פניו וגו' והכי קאמר קרא כי ירחק ממך שיהא מעשר טהור חוץ לירושלם או אפי' הוא בירושלם אלא שאי אתה יכול לאוכלו שנטמא דהיינו כי לא תוכל שאתו ונתת בכסף. ומעשר טהור אפילו פסיעה אחת חוץ לירושלים פודין אותו דאף על גב דכי ירחק משמע טובא הכתיב כי לא תוכל שאתו דאי משום האי דרשא דלעיל לימא קרא לא תוכל ליטלו מה שאתו שמע מינה תרתי דלא תוכל שאתו משמע לנושאו ולהביאו לפנים מן החומ' לא תלה הכתוב הדבר בריחוק אלא בנטילה דכל זמן דאיכא למעבד אכתי נטילה והבאה לפנים אפילו פסיעה אחת פודה אותו. היה הוא בפנים ומשאו בחוץ מותר לפדותו נראה דבין לגרסת ממך במילואך בין לגרסת ממך לחודיה מפרש לה הרב ז"ל כי ירחק במילואך היינו גופך או ממך נמי דהיינו גופך לחודיה תוכל לפדותו ואפילו היה אוחז אותו בקנה דמשאו אינו אחוז בו אלא נתון על כתפו וזה אחוז בו ואפילו הכי מותר לפדותו כיון שהוא בחוץ וזו היא בעיא דאיפשיטא בגמרא והרב ז"ל השוה פשיטותא למשאו כיון שהוא בחוץ אף על גב דלקולא הוא.
+
+Halakhah 9
+
+<b>מעשר </b> שני שנכנס לירושלם אסור להוציאו שהרי קלטוהו מחיצות כדכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך והאי קליטת מחיצות דרבנן דלא הוזכרה מחיצה בתורה אלא לאכול בתוכה כדכתיב ואכלת וגו'.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>אילן </b> שנופו או עיקרו לפנים מן החומה או בחוץ מדאוריתא לפנים כלפנים ובחוץ כלחוץ אפילו נופו בחוץ וכן בתים שבצד החומה וחללן חוץ או חללן לפני' ופתחיהן לחוץ החלונות ועובי החומה כלפנים דאף על גב דהלכו מבפנים בתודות לקדש חומת ירושלם אפילו הכי כל מה שהיה לקדש היה מתקדש דאי איפשר לילך בענין אחר:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קפא </b> שלא לאכול מעשר שני בטומאה ואם אכלו לוקה דכתיב ולא בערתי ממנו בטמא ובאה הקבלה בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא דמדכתיב בטמא ולא כתיב טמא משמע באיזו צד טומאה והוא שאכלו בירושלם בלא פדיון דלא לקי על אכילה בטומאה אלא במקום אכילה בטהרה דלא אסיר עליה אלא משום טומאה ולא משום שהיא חוץ לירושלם. ואפילו להדליק ממנו את הנר אחר שנטמא אסור עד שיפדה דכתיב ולא בערתי ממנו בטמא שהוא מתודה שלא בערו באש אפילו בטומאה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>הערל </b> כטמא דכתיב איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב וגו' לרבות ערל כטמא לאכילת קדשים כדכתיב בקדשים לא יאכל ומעשר שני איקרי קדש דכתיב בערתי הקדש מן הבית וגו' ונאמר בו קדש לה'. וטמא שטבל אוכלו אף על פי שלא העריב שמשו דכתיב לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ולא בעי הערב שמש ובמעשר מוקמינן ליה דבתרומה בעינן הערב שמש דכתיב ובא השמש וטהר:
+
+Halakhah 5
+
+<b>אזהרת קפב </b> שלא לאכול מעשר שני באנינות דכתיב לא אכלתי באוני ואם אכלו לוקה והוא שיאכלנו בירושלם במקום אכילתו דלית ביה איסורי אלא משום אנינות כדאמר' לענין טומאה אבל אי לאו הכי לא לקי. ואונן הוא האוכל ביום המיתה על מי שחייב להתאבל עליו דכתיב ואכלתי חטאת היום היום אסור ולילה מותר מן התורה וישמע משה וייטב בעיניו הודה ולא בוש לומר לא שמעתי אלא שמעתי ושכחתיו. וכל הקדשים נמי אם אכלן באנינות של תורה לוקה דאי מעשר הקל אמרה תורה לא אכלתי באוני קדש חמור לא כל שכן.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ואין </b> מאבדין אפילו מיעוטו בדרכים אלא מוליך כל שהו או מוליך דמיו דלא הקפידה תורה במרובה אלא כל שהו חייב לפדותו או להעלותו.
+
+Halakhah 10
+
+<b>מעשר </b> שני ניתן לאכילה ולשתיה דכתיב ואכלת לפני ה' ושתיה בכלל אכילה כדכתיב תירושך ויצהרך וסיכה כשתיה כדגלי קרא ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. ואית דדרשי ליה מדכתי' [ולא] נתתי ממנו למת אי בארון ותכריכין בחי אסיר במת לא כ"ש אלא אי זהו דבר השוה לחי ולמת ומותר לחי ואסיר למת הוי אומר זו סיכה:<br><b> אזהרת קפג </b> שלא להוציא דמי מעשר שני בשאר צרכי בני אדם חוץ מאכילה ושתיה וסיכה דכתיב ולא נתתי ממנו למת לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף ואם הוציא אפילו במת מצוה הרי זה אוכל כנגדו בתורת מעשר ואין זה אלא קנס ללוקח אבל לעולם המעות קדושים ביד המוכר. ולא יסחוט פירות חוץ מזתים וענבים בלבד דכתיב בהו מעשר דגנך תירושך ויצהרך כדכתיב בתרומה דילפא מבכורים כדאמ' לעיל פרק י"א דתרומות תירוש ויצהר הוא דמוציאין משקה מידי אחרינא לא וכיון שנפסל מאוכל אדם פקע ממנו קדושה דמידי דבר אכילה לאדם הוא דקדיש כדכתיב ואכלת וגו'.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>וכל </b> שמותר בתרומה כן במעשר שני. ואינו ניתן אלא לאכילה ולא לרפואה. והוי ממון גבוה דכתיב וכל מעשר הארץ וגו' לה' הוא מלמד שתהא שלו דהוא משמע בהוייתו יהא לשם ולא לתת ולא לקדש בו את האשה. ואין מוכרין אותו אפי' לירושלם מפני שכתוב בו קדושה. ואין ממשכנין אותו מפני שכתוב בו ברכה. ואין שוקלין אי טעמא הוי משום בזויי מצוה איפשר דהוי מדאוריתא ואבוהון דכולהו דם.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>ואין </b> הגונב מעשר שני משלם כפל ולא הגוזל חומש דממון גבוה הוא כדאמר' והמקדישו לבדק הבית הפודה נותן למעשר שני את שלו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> פירות מעשר שני יוצאין לחולין אלא בפדיון במעות כנגד הפירות ויעלו המעות לירושלם ויוציאם דכתיב וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו וגו' ונתת בכסף וצרת וגו' ובהפרשת המעות סגי ולא בעי פירוש דכתיב ונתת בכסף דהיינו הפרשת הכסף וכן אם רצה לחללן על פירות אחרות יעלו השניות ויאכלו בירושלם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b> מחללין היינו מדרבנן דמדאוריתא מחללין מעות על מעות דכסף כסף ריבה דכסף יתירי כתיבי בקרא.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b> פודין פירות מעשר אלא בכסף דכתיב וצרת הכסף ושיהא מטבע דכתיב וצרת דבר שיש בו צורה וכן החומש כסף כקרן דכתיב עליו דמשמע דבדבר שמשלם קרן משלם חומש ופחות מפרוטה אינו נקרא מטבע שיש עליו צורה ואין פודין במטבע שאינו יוצא באותו זמן דכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך דמשמע בעינן ראוי להוצאה ואין פודין במה שאינו ברשותו דכתיב בידך פרט למה שאינו ברשותו ואם הוא במקום שיכול להצילו הוי כרשותו ואם אינו יכול להצילו אפילו על ידי הדחק לא הוי ברשותו ואין הפירות פדויין.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>המניח </b> מעות לחלל עליהם מחלל עליהם בחזקת שהם קיימים ואם נאבדו חושש לכל מה שפדה דכיון דבעינן מדאוריתא שיהא ברשותו הוי ספיקא דאוריתא. ויכול לחלל מן התורה על מטבע שיוצא בשום מקום דהא ראוי להוצאה ולוקח בהם בהמה ומביאה לירושלם דמותר מדאוריתא. חלל על מה שיעלה בידו מכיס זה או על מה שיפרוט ממטבע שבידו הוי כמי שהוא ברשותו והויא מעשר אבל אינה בידו לא.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>הפודה </b> מעשר שני קודם שיפרישנו לא אמר כלום דקרא דצרת הכסף קאי אכי לא תוכל שאתו דמשמע דכבר הופרש המעשר ואם קבע לו מקום בצפון הכרי או בדרומו הרי זה פדוי דהא ניכר הוא.
+
+Halakhah 18
+
+<b>פודין </b> מעשר שני בשוויו לכתחלה דמדבעלים מוסיפים חומש שאר כל אדם פודין בשיווי ואם עבר ופדה או חלל שוה מנה בפרוטה הרי זה מחולל דאין אונאה להקדש דכתיב אל תונו איש את אחיו ולא הקדש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הפודה </b> מעשרו לעצמו מוסיף חומש בשוה ארבעה נותן חמשה דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו וחמישתו יוסיף עליו שיהא הוא וחומשו חמשה דהיינו חומש מלבר שהוא רביע של קרן.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אשה </b> אינה מוסיפה חומש דכתיב יגאל איש ממעשרו ולא אשה ממעשרה ובתורת כהנים שנינו ואם גאל לרבות את האשה איש פרט לקטן (ולשם) לענין שיכולין לפדות מרבה אותה. וכן פדה הפדיון לעצמו מוסיף חומש על אותו הקרן פעם שנייה ואינו מוסיף חומש על החומש דלא אשכחן ביה רמז בקרא כדאשכחן בתרומה רמז פורתא דכתיב ויסף דמשמע יוסיף ויחזור ויוסיף אבל במעשר לא כתיב אלא יסף דמשמע חדא לחוד.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מעשר </b> שני שאין בחומשו שוה פרוטה אינו מוסיף חומש וכן מעשר שאין דמיו ידועים מבליע החומש בסלע הפדיון ומעשר שאינו פודהו משלו אינו מוסיף חומש דכתיב ממעשרו חמשיתו יוסיף עליו כדי שיהא הוא ופדיונו משלו. והפודה מעשר ביותר על דמיו לא נתפס התוספת במעשר דלא לכך נתכוון דכיון דאינו חייב חומש אלא בעלים משמע דקרן הוי ממש בלי תוספת כלל דבהקדש אף על גב דאית ביה חומש אם פדהו ביותר יתפס בהקדש דאדם מצוי להיות מרבה בהקדשו מה שאין כן במעשר שני ותוספת פרוטה בקרן קודם לתוספת דחומש דאין חומש מעכב חילול בקרן.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מערים </b> אדם על פדיון מעשר שלא להוסיף חומש משום דכתיב ביה ברכה ולא יאמר פדה לי בהם. ולא יתן לעבדו ושפחתו או לבנים קטנים מעות שיפדו מפני שידן כידו וצריך להוסיף חומש ומעשר שני של אשתו לא קנאו דהוי ממון גבוה ולהכי אם פדאו אינו מוסיף חומש.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מעות </b> של מעשר שני מצרפן בדינרי זהב להקל המשא ואינו מוסיף חומש דלאו דרך פדיה הוא:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מעות </b> חולין ומעות מעשר שנתפזרו או נתערבו אף על גב דרובא חולין ואזלינן בתר רובא מדאוריתא אפילו הכי נראה דצריך לחללן מן התורה כיון דאית בהו פדיון כל היכא דהוו דבמידי דאיסורא דלית בה חילול אמרי' דבטיל מדאוריתא אבל הכא כיון דאיפשר בחילול לא בטיל וצריך לחללן מן התורה כדאמר'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>האומר </b> לבנו מעשר שני בזוית זו ונמצא בזוית אחר או מנה ונמצא מאתים או איפכא ואפילו בשני כיסין הכל חולין דכיון שאין אדם מניח חולין אצל מעשר תלי' שפיר לקולא ואמרינן ודאי לקח אלו משם ושכח ואחר כך הניח אלו שם וכל כי האי גווני הוי כי חזקה דמהניא מדאוריתא בין להקל בין להחמיר.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ומוצא </b> כלי מה שבתוכו הוי כמו שכתוב עליו דהוי נמי חזקה וכן בכל מה שנמצא אזלינן בתר חזקת מקום או זמן שנמצא או אחר הקרוב מחצה על מחצה יאכלו כחומרי שניהם או יפדם:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>פירות </b> הנלקחות בכסף מעשר שני אינם נפדים בריחוק מקום כפירות מעשר שני עצמו דאף על גב דאמרינן דסלעים על דינרין דכסף כסף ריבה כסף ראשון אף כסף שני הכא דקנה פירות בכסף שאני שכבר נגמר מצותו ושוב אינו נפדה דפדיון דכי ירחק אפירות עצמן קאי לא אלקוח אלא יעלו הם עצמם לירושלם ואם נטמא שאינו יכול להעלותו יפדה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> נלקח בכסף מעשר אלא מאכל אדם שגידוליו או גידולי גידוליו מן הארץ דכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן וגו' פרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי מפרי עגל שנולד מאמו ובן שה וענבים מחרצנים שזורעים החרצנים וגידולי קרקע שכולם ניזונים מן הקרקע אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע יצאו מים ומלח ודומיהן שאין גידוליהם מן הארץ ולא פירות שהם מחוברים לקרקע דהרי הם כקרקע ואין כסף מתחלל על הקרקע דאין יכול להגיע לירושלם וקרא כתיב ואכלת שם ופירות שאינם יכולים להגיע לירושלם נמי מהאי טעמא דאינם דומים לבקר וצאן דחזו להעלות לירושלם.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>דבש </b> וביצים וחלב הוו גידולי גידולין והא ילפינן להו. ותמד שהחמיץ או שנתן שלשה מים והוציא ארבעה נלקח בכסף מעשר כיין ושכר דכתיב בשכר להביא תמד משהחמיץ.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>לולבי </b> זרדין והחרובין משימתיקו הוו אוכל ונקחין בכסף מעשר והנכבשים אפילו לא המתיקו הם נלקחים והקור נלקח בכסף מעשר דהשתא הוא רך והוו פרי מפרי. נותני ריח ומראה וטעם אינם נלקחים בכסף מעשר דמה שנאכל הוא גופיה בבקר הוא דכתיב בקרא. ערב מים ומלח הוי כמוריס ומלח נראה דלא אימעיט משום דאינו נאכל גופו ולא אתי אלא לטעמא דכיון דתבשיל לא סגי בלא מלח היאכל תפל מבלי מלח חשיב אוכל גופיה אלא דאימעיט משום דאינו פרי מפרי וגידולי קרקע.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ומן </b> התורה מותר ליקח בכסף מעשר אפילו תרומה לכהן ושביעית קודם הביעור דהא מידי דמאכל נינהו.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הלוקח </b> בכסף מעשר מה שאינו נלקח בו לא חלה קדושת מעשר על הדבר הקנוי ולא יצאו המעות לחולין.
+
+Halakhah 15
+
+<b>הלוקח </b> פירות חוץ לירושלם ממעות מעשר שני בשוגג הוי מקח טעות דאלו הוה ידע דהוו מעות מעשר לא הוה זבין בהו משום טירחא יתירא דאיכא בפירות להעלותן טפי ממעות והדמים הם מעשר כשהיו ואם במזיד יעלו הפירות לירושלם דהא נגמר מצותה כדאמ' לעיל ואם אין מקדש ירקבו דהא אין יכול לפדות אלא אם כן טמאים כדאמר' וכן בהמה תעלה ותאכל ואם אין מקדש תקבר היא ועורה שגם עורה אסור דכשהיא נאכלת הוא דעורה טפל לה ויוצא לחולין וכל שהוציא חוץ לאכילה ושתיה וסיכה וברח המוכר או מת יאכל כנגדן בירושלם ונראה דהוי קנסא דדמים ראשונים אכתי קדשי ביד מוכר.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>קדושת </b> שלמים אינה חלה על קדושת מעשר דממון גבוה הוא ולא חייל עליה קדושה אחריתי כדילפינן מכל בכור אשר יבוכר דלא שייך ביה קדושה אחריתי אלא בכורה. אכל פירות המעשר עצמן בתורת חולין יצא ידי שמים ואם מה שלקח מכסף מעשר אכל יחזרו דמים למקום או יאכל כנגדן כדאמר':
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הלוקח </b> בהמה לזבחי שלמים שכך היא מצות מעות של מעשר שני להקריב בהם זבחי שלמים דילפינן שם שם מהר עיבל דכתיב הכא ואכלת שם וכתיב התם וזבחת שלמים ואכלת שם מה להלן שלמים אף כאן שלמים יצא העור לחולין אם לקחו ממי שאינו תגר דכיון דאינו מדקדק במכירתה לא חשיב לקוח בכסף מעשר. וכן אם לקח קנקן סתום מלא יין יצא הקנקן לחולין דכתיב בכל אשר תאוה נפשך ולמה לי למיכתב בבקר ובצאן ביין ובשכר אלא לדרשא בבקר ללמדך שלוקחין בקר אגב עורו ויצא העור לחולין ואין צריך למוכרו ולאוכלו בירושלם ובצאן מלמד שלוקחין צאן אגב גיזותיה אף על גב דאיכא תרתי עור וגיזה ביין מלמד שלוקחין יין אגב קנקן ובשכר לתמד כדאמר. לקח סלי תאנים וענבים לא יצאו דמי הכלי לחולין דכיון דלא איפשר לעמוד בלא קנקן הוא דיצא דמי הקנקן לחולין אבל סלין לא וקליפות הפירות והחותל יצאו לחולין דאינם בכלל הקנין וכן קופה של תמרים דרוסות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>השאיל </b> קנקניו ליין של מעשר שני ומשסתם פיהם הוא דקרא שם ועשהו מעשר קנה את הקנקן ונתפס בקדושה וטעון חילול כיין דאמרה תורה פורטהו במקדש וכונסהו בגבולין מה במקדש יצא קנקן לחולין כדאמ' אף בגבולין דכנסהו נתפש הקנקן בקדושת מעשר וצריך לחלל הקנקן עצמו אם בא לחלל היין על הכסף.
+
+Halakhah 6
+
+<b>צבי </b> שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר על ידי עורו דחיה לבשר תאוה לא נפקא לן התם דתהא נקנית אגב עורה ואם שחטו ונטמא הרי זה יפדה דכיון דנשחט הוכשר לאכילה והוי כפירות שנטמאו דיפדו. המניח דינר מעשר שני לאכול כנגדו עד שיצא לחולין ואכל קצתו הרי הוא כשותף עם המעשר לענין אם הוקר או הוזל.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הלוקח </b> פירות של סלע בכסף מעשר שני ומשך הפירות ועמדו בשתים הרי זה נותן למוכר סלע אחד בלבד דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש והקונה משתכר בסלע ולא המעשר דנתינת הכסף הוא דקונה מדאוריתא במעשר והקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו ואז בנתינת הכסף השכר למעשר וכן אם הוזלו אינו נקנה מדאוריתא אלא בנתינת הכסף ומשנתן הכסף אם הוקר או הוזל קודם משיכת הפירות הרי הוא למעשר דפדיתו דהיינו נתינת המעות הויא משיכתו מדאוריתא.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וכשמחלל </b> מעות על הפירות בירושלם אינו צריך שיהיו המעות והפירות במקום אחד בשעת החילול דלא הקפידה תורה אלא כשיאכל הפירות בירושלם והרי הוא מעלם ואוכלם.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ומחלל </b> מעשר שני שלו על פירות חולין של חברו ואוכלם חברו בטהרה ואף על גב דמעשר ממון גבוה הוא ואינו ניתן במתנה האי לא הויא מתנה דהא הוו פירותיו אלא שאוכלם עתה בקדושת מעשר ועושה טובה עם בעל המעות שיתחללו על פירותיו.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הניח </b> דינר של מעשר לאכול כנגדו לא יצא לחולין עד שישאר ממנו פחות משוה פרוטה דכל שיש בו שוה פרוטה של מעשר לא נתחלל וחומש אמר לעיל דאינו מעכב. ויכול לחלל סלע מעכשיו על מה שישתה טהור לכשישתה ואינו חולין ומעשר מעורבין ביחד ויכול טמא אחר כך לשתות מאותו הכד עצמו:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות פה </b> להיות נטע רבע קדוש דכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה' ודינו להאכל בירושלים כמעשר שני דגמר מיניה בגזירה שוה דקדש קדש מה מעשר שני נאכל בירושלם כך נטע רבעי נאכל בירושלם לבעליו כדכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו ואין לך קדש שלא נתפרש דינו בתורה למי הוא אלא נטע רבעי ואם כן ביה איירי קרא ופודהו כמעשר שני ולא תימא כמעשר שני ממש שאינו נוהג בשלישית וששית דלהכי כתב רחמנא קדש הלולים שהוא לשון חלולים לומר אחליה והדר אכליה הוציאנו לחולין על ידי פדיון אם בא[ת]ה לאוכלו חוץ לירושלם ואם פדהו לעצמו מוסיף חומש דגמרי' קדש קדש כדאמר'. ואין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשרות דכתיב להוסיף לכם תבואתו מלמד שאינו נפדה אלא עד שיעשה תבואה ואין פודין אותו במחובר כמעשר שני והרי הוא נמי ממון גבוה כמעשר דיליף בג"ש דקדש קדש לכל מילי ואסור לפדותו בוסר דכתיב פרי פרי אתה פודה ואי אתה פודה בוסר ולא פגין. ואין משנין פירות מברייתן אלא יין ושמן דגמר ערלה פרי פרי מבכורים ובכורים גופייהו גמרי מתרומה בהקשה דאיקרו תרומה וכיון דילפינן דאין סופגין משום ערלה אלא על היוצא מן הזתים ומן הענבים ה"נ רבעי אין משנין אותו מברייתו בשאר פירות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואין </b> לכרם רבעי שכחה ופאה ופרט ועוללות תרומה ומעשרות דנטע רבעי קדש הוא וממון גבוה כדילפינן בג"ש דקדש.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>באחד </b> בתשרי ר"ה לערלה ולרבעי דכתיב שלש שנים יהיה לכם ערלים וכתיב ובשנה הרביעית וגו' יליף שנה שנה מתשרי דכתיב מראשית השנה ועד אחרית שנה בר"ה נדון מה יהא בסופה מה שנה דהתם אחד בתשרי ואין עמה חדשים אף שנה דהכא תשרי ואין כתוב עמה חדשים דאלו מראשון הוא לכם לחדשי השנה אין דנין ממנה דחדשים כתיבי עמה. ומשעת נטיעה מונין להם כדכתיב ונטעתם כל עץ מאכל וגו' שלש שנים וגו' ובשנה הרביעית דמשעת נטיעה בעינן למנות שלישית ורביעית. ושלשים יום בשנה חשוב שנה דכתיב ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש מדאכתי יום אחד הוא דעייל בחדש וקרי ליה חדש דכתיב באחד לחודש ש"מ יום א' בחודש חשוב חודש ומדיום א' בחודש חשוב חודש ל' יום בשנה חשוב שנה דחדש למינוייו אחד מהמנויים שלו חשוב חדש שהחדש נמנה בימים כדכתיב עד חדש ימים ושנה אחת ממנוייה חשוב שנה והיא נמנית לחדשים דכתיב לחדשי השנה. וסתם קליטה לכל האילנות קים להו דהוא שתי שבתות נמצאת למד שהנוטע מ"ד יום קודם ר"ה עלתה לו שנה דימי קליטה אין עולין לשלשים יום דכמאן דמנח בביתא דמיא כל זמן שלא קלטה. ואין פירות נטיעה זו מותרת בערלה אלא ברביעי עד ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילנות דאמר קרא ובשנה הרביעית ו"ו מוסיף על ענין ראשון יהיה לכם ערלים אף בתוך שנה הרביעית וכתיב ובשנה החמישית תאכלו את פריו מוסיף על ענין רבעי דסליק מיניה ודרשי' פעמים שברביעית כגון אם מהרו פירותיה לחנוט ברביעי לפני שבט ועדין אסורין משום ערלה בהנאה עולמית ופעמים שבחמישית כגון פירות שחנטו בה קודם שבט טעונין חלול דעדין אסורה משום רבעי וכיון דילפי' דערלה נכנסת לרביעית ורבעי לחמישית (משכירן) [משהינן] ליה עד ט"ו בשבט דהוי ר"ה למעשר אילן דכל החונטים קודם זמן הזה היינו על גשמי שנה שלפני תשרי ואם נתעברה השנה נתעברה לערלה או לרבעי ופחות מל' יום לפני ר"ה הואיל ויש לה שלשה שנים שלימות חוץ מקליטתה אין לה תוספת כלום אלא מראש תשרי לראש תשרי.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>העלין </b> והלולבין ומי גפנים והסמדר מותרים בערלה ורבעי דכתיב ערלתו את פריו וכתיב ברביעי יהיה כל פריו פרט לאלו שאינם פרי ואף על פי שאינם פרי אם הם ראויים לצבוע אסורים בערלה דכתי' לא יאכל אין לי אלא באכילה מנין שלא יצבע ולא יהנה ת"ל וערלתם ערלתו את פריו לרבות את כולם ומאת דרשינן הטפל לפריו והותרו כל אלו בנטע רבעי דאינו אסור בהנאה והנובלות כולן אסורות דהוו פרי:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> מין שהוא חייב בערלה יש לו רבעי וכל שפטור מן התורה מערלה אינו חייב ברבעי דכתיב שלש שנים יהיה לכם ערלים וגו' וכתיב ובשנה הרביעית דמשמע דמכל מין שיש בו ערלה יש בו רבעי ומה שאין בו ערלה אין בו רבעי.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הנוטע </b> אילן שיהיה סייג לגינה או לקורות לא לפירות פטור מן הערלה דכתיב ונטעתם כל עץ מאכל את שהוא למאכל חייב לעצים ולסייג ולקורות פטור וכל שעירב בו מחשבת אכילה בין קודם בין אחר כך חייב דהא הוי עץ מאכל דכתיב כל עץ לרבות. נטעו שלשה שנים לסייג ומכאן ואילך למאכל אין לו רבעי דכל אילן שאין בו ערלה ילפינן שאין בו רבעי. חשב שיהיה הצד הפנימי שלו למאכל והחיצון לסייג או התחתון למאכל והעליון לסייג או הפך מה שחשב עליו למאכל חייב והשאר פטור שהדבר תלוי בדעתו של נוטע דלמד דבר מתחלתו ממשמע שנאמר שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל איני יודע שבעץ מאכל דבר הכתוב מה ת"ל כל עץ מאכל לומר לך את שהוא למאכל חייב כגון פנימי ותחתון לסייג וקורות או איפכא. הצלף חייב בערלה האביונות דהוו פרי אבל לא הקפריסין דלא הוו פרי.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>הנוטע </b> לרבים בתוך שלו אלא שכונתו שיאכלו אותו כל העולם חייב בערלה דכתיב ונטעתם אפילו לרבים א"נ מדכתיב יהיה לכם ערלים להביא הנוטע לרבים בד"א בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ פטור דאף על גב דערלה בחוצה לארץ הל"מ ריבוי דקרא לא קאי אלא בארץ ישראל.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הנוטע </b> ברשות הרבים או בספינה והעולה מאליו ברשות היחיד ונכרי שנטע בין לישראל בין לעצמו והגזלן שנטע חייבין בערלה וברבעי נוטע ברשות הרבים משום דהוי לצורך עצמו וספינה אף על פי שאינה נקובה אם היא של חרס שאינו עומד בפני השרשים והם מפעפעין ויונקין והעולה מאליו דכיון דעולה ברשות היחיד ובמקום ישוב חייב דלא קפדינן אלא אמקום ראוי לנטיעה שהוא יישוב ונכרי שנטע בארץ ישראל כדדרשינן מדכתיב כל עץ להביא את שנטעו גוים משבאו ישראל לארץ וגזלן נמי אין קרקע נגזלת ולא גרע מעלה מאליו במקום יישוב דחייב ואם היה עושה כדי טיפולו חייב בערלה דהא הוי כיישוב ואי לאו הכי פטור דכתיב ונטעתם פרט לעולה מאליו במקום חורשים.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ונוטע </b> למצות אתרוג וכיוצא בו חייב בערלה ולא תימא יהיה לכם ולא מן המצות דאדרבה יהיה לכם מכל מקום. הקדישו ואח"כ נטע פטור נטע ואחר כך הקדיש חייב נראה דהקדיש הקרקע ולהכי כל גידוליו הקדש ולא חייל איסור ערלה על ההקדש אבל נטע קודם הרי קדם איסור ערלה משעת נטיעה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>נוטע </b> בעציץ שאינו נקוב הא אמרן דחייב בערלה דהשרף מפעפע כדאמ' אף על גב דלזרעי' לא הוי כקרקע.
+
+Halakhah 9
+
+<b>אילן </b> שנטעו לתוך הבית חייב בערלה דהא הוי במקום יישוב. מה שנטעו גוים קודם שבאו אבותינו לארץ פטור ומשבאו חייב דכתיב כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ משבאתם נאסרה נטיעת כל עץ אפילו על יד גוים אעפ"י שלא כבשו ישראל עדין את הארץ.
+
+Halakhah 10
+
+<b>גוי </b> שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק חייב בערלה דהרכבה כי הא שפסק הענף אסירא אף לגוי דכתיב את חקתי תשמורו בהמתך וגו' שדך וגו' חקים שחקקתי לך כבר והיינו לבני נח דכתיב למינהו באילנות ובבהמות ולמינהו שני מינין משמע. ויש לנכרי נטע רבעי כנטע רבעי של ישראל דכיון שיש לו ערלה כדאמ' אית ליה נמי רבעי.
+
+Halakhah 11
+
+<b>אחד </b> נוטע גרעינה או ייחור או עקר האילן ממקומו ונטעו במקום אחר הרי זה חייב בערלה דהא נטעי' ומונה משעת נטיעתו כדכתיב ונטעתם וגו' זעזעו ולא עקרו ומלא סביבותיו בעפר אם יוכל לחיות פטור ואם לאו חייב כמי שעקר ונטע וכן כל מה שיכול לחיות פטור ואם לאו חייב. אילן שקצצו והחליף חייב בערלה משעת קציצה דמתחיל להחליף והוי כנטיעה. אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב כשפסק הבד חייב אבל לא פסקה פטור דכתיב ונטעתם פרט למבריך ומרכיב כי האי גונא דלא הויא נטיעה ואם פסקו אח"כ חייב מה שגדל אחר פסיקה ואם נעקר האילן וחי מן הבד שהבריך הרי כל האילן כאלו עתה ניטע וחייב בערלה משעה שנעקר שצומח מן הכריכה. הבריך בד וצמח וחזר והבריך אפילו עד מאה מעורין זה בזה אם לא נפסקו מן הראשון הכל מותר דכל שלא נפסקו פטור כדאמ' ומשנפסקו מונה לכל מעשה שנפסק. אילן היוצא מן הגזע פטור דהוי מן האילן עצמו מן השרשים הוי כאילן אחר וחייב:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות פו </b> להתודות לפני השם אחר שמוציאין כל המתנות שבזרע הארץ דכתיב ואמרת לפני ה' אלהיך וגו'. ואין מתודין וידוי זה אלא אחר השנה שמפרישין בה מעשר ב' דכתיב כי תכלה לעשר וגו' ואמרת בערתי הקדש מן הבית דמשמע אחר הוצאת כל המעשרות דהיינו שנה רביעית ושביעית במנחה ביו"ט האחרון של פסח דכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך יכול פעם אחת בשבוע אתה חייב לבער ת"ל מקצה שלש שנים ולא מקצה שש יכול כיון שהגיע בר"ה של שלישית אתה חייב לבער ת"ל מקצה אין מקצה אלא בסוף בסוף שנה אתה מבער ולא בראש שנה יכול בראשה של רביעית ושל שביעית דהויא סוף ששית ת"ל כי תכלה לעשר כשתכלה לעשר את כל הפירות יכול אף בחנוכה ת"ל מקצה ונאמר להלן מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות מה מקץ דכתיב התם במועד אף כאן במועד אימא להלן בחג הסוכות אף כאן בחג הסוכות ת"ל כי תכלה לעשר אימתי הוא מכלה לעשר את כל הפירות בפסח של רביעית אחר שנגמר כל מה שצמח בשלישית ממה שהוא חייב מעשר עני וכמו כן בפסח של שביעית אחר שנגמר כל מה שצמח בששית שהוא ג"כ שנת המעשר ומה שמתודה ביו"ט האחרון ובמנחה דעד כאן מצוה לאכול מעשר שני ונטע רבעי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b> מתודים אלא ביום דכתיב בערתי הקדש מן הבית וסמיך ליה היום הזה מצוך ה' אלהיך וכל היום כשר ובין בפני הבית בין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות. ואחד כסף ואחד פירות טעונין גניזה ומניח הפירות עד שירקבו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>וידוי </b> זה נאמר בכל לשון דכתיב ואמרת לפני ה' אלהיך בכל לשון שאתה אומרו וכל אחד אומרו בפני עצמו דהכי לישנא דקרא בלשון יחיד למצוה ואם רצו רבים להתודות כאחד מתודים ומצותו במקדש כדכתיב לפני ה' ואם התודה בכל מקום ובזמן הזה יצא כדאמר.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אינו </b> מתודה עד שלא ישאר אצלו אחד מן המתנות שכן הוא אומר בוידוי בערתי הקדש מן הבית והביעור הוא ליתן לכהן לוי ועני מתנותיהם ולשרוף מותר מעשר שני ונטע רבעי לבד מה שיאכל ביו"ט.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>פירות </b> שלא הגיעו לעונת המעשרות בשעת הביעור אין מעכבין הוידוי שהרי לא הגיעו לכלל מתנות.
+
+Halakhah 11
+
+<b>מי </b> שהיו פירותיו רחוקים קורא שם למתנות ומזכה אותן לבעליהם בנתינה. ואינו יכול להתודות עד שיוציא המתנות כולן דכתיב בערתי הקדש מן הבית הקדש זה מעשר שני ונטע רבעי הקרויים קדש בכתוב מן הבית זו חלה שהיא מתנה של כהנים בבית נתתיו ללוי זה מעשר ראשון וגם נתתיו מכלל שקדמתו מתנה אחרת והיא תרומה גדולה ותרומת מעשר לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני ולקט שכחה ופאה אע"פ שאין שלש אלו מעכבין הוידוי.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>וצריך </b> להפריש מתנות על הסדר ואח"כ יתודה דכתיב ככל מצותך אשר צויתני נתתים כסדרן לא הקדמתי מאוחר לקודם כדכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר לא תשנה הסדר ואם שנה או נשרף טבלו שלא הפריש מתנות אינו יכול להתודות וכשהיו נותנין המעשר לכהן לא היו מתודים שלא היו יכולין לומר וגם נתתיו ללוי.
+
+Halakhah 14
+
+<b>מי </b> שאין לו אלא מעשר שני בלבד או בכורים מתודה שעיקר הוידוי במעשר וכן הבכורים הם הקדש הראשון אבל על תרומה בפני עצמה אינם מתודים שאינה טעונה וידוי אלא בכלל שאר מתנות.
+
+Halakhah 15
+
+<b>לא </b> עברתי ממצותיך שלא הפרשתי ממין על שאינו מינו ולא מן התלוש על המחובר ולא מן החדש על הישן או אפכא בתרוייהו. ולא שכחתי (שלא) מלברכך על הפרשת מעשרות ולהזכיר שמך עליו לא אכלתי באוני ממנו הא אם אכלו באנינות אינו מתודה ולא בערתי ממנו בטמא הא אם הפרישו בטומאה אינו מתודה ולא נתתי ממנו למת שלא לקח ממנו ארון ותכריכין ולא נתנו לאוננים אחרים. שמעתי בקול ה' אלהי שהביאו לבית הבחירה עשיתי ככל אשר צויתני שישמח ושמח בו דכתיב ושמחת בכל הטוב. השקיפה ממעון קדשך מן השמים עד כאשר נשבעת לאבותינו עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה מה שאמרת לעשות אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם ותתן טעם טוב בפירות הארץ כדכתיב זבת חלב ודבש.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>גרים </b> ועבדים משוחררים אינם מתודים שאין להם חלק בארץ והרי הוא אומר כאשר נשבעת לאבותינו כהנים ולויים מתודים שאף על פי שלא נטלו חלק בארץ יכולין לומר ואת האדמה אשר נתת לנו וגו' שהרי יש להם ערי מגרש. ויש בדיני מצות שבהלכות אלו דברים מדרבנן נכללים בכלל לאו דלא תסור וחייבים אנו ליזהר בהם:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cd4d147da04723ac5f3cfaa0683e8c7d624c190c
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,711 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Second_Tithes_and_Fourth_Year's_Fruit
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות פד </b> להפריש מעשר שני אחר מעשר ראשון דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' דהיינו מעשר שני דאינו נאכל בכל מקום כמעשר ראשון דכתיב ביה ואכלתם אותו בכל מקום. ובשנה שלישית וששית מפרישין מעשר עני חלף מעשר שני דכתיב מקצה שלש שנים וגו' שנת המעשר דהיינו שנה שאין נוהג בה אלא מעשר אחד דהיינו מעשר ראשון דאין לו הפסק דהקישו הכתוב לנחלה דכתיב כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר וגו' בנחלתכם מה נחלה אין לה הפסק אף מעשר ראשון שהוא ללויים אין לו הפסק.
+
+Halakhah 2
+
+<b>בא' </b> בתשרי ר"ה למעשר דגמרינן שנה שנה מתשרי דכתיב ביה מראשית השנה בר"ה נדון מה יהא בסופה ובט"ו בשבט ר"ה לאילנות דכל החונטים קודם הזמן הזה היינו על גשמי שנה שלפני תשרי.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>האתרוג </b> אחר לקיטתו עישורו דכתיב מגרנך ומיקבך מה גורן ויקב מיוחדים שגדלין על רוב מים ומתעשרים לשנה שעברה שהבאת שליש שלהם היא גדילתם שמאותה שעה ראויה ליקצר בדוחק אף כל שגדלין על רוב מים מתעשרים לשנה שעברה דהיינו כל האילנות שגדלין על רוב מים שהם גשמים אבל אתרוג שגדל על כל מים אפילו על שאובין לא אזלי' ביה בתר שנה שעברה למעשר ולשביעית אלא אחר לקיטתו.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>האביונות </b> של צלף הם מתעשרים כאילן מדאוריתא דאילן גמור הוא.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>פירות </b> שנה שנייה שנתערבו בשלישית אזלינן בתר רובא ואם הם מחצה על מחצה יפריש מעשר שני דחמיר ולא מעשר עני וכן פירות שהם ספק אם משניה [אם] משלישית מפריש מהם מעשר שני ולא עני דהמוציא מחברו עליו הראיה כדילפינן מדכתיב מי בעל דברים וגו'.
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b> הפטור או חייב במעשר ראשון כך בשני ועני וכל תורם או אינו תורם כך במעשר:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מעשר </b> שני נאכל לבעליו לפנים מחומת ירושלים דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר וגו' דהיינו בירושלם דלא קבע בהו מקום כקדש הקדשים או בחצר אהל מועד אלא לפני ה' דהיינו לפנים מחומת ירושלם כדאמר. ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית מדרבנן ואינו נאכל בירושלם אלא בפני הבית דכתיב מעשר דגנך וגו' ובכורות בקרך מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית בזריקת דם אף מעשר שני לא יאכל אלא בפני הבית:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אזהרת קעח </b> שלא לאכול מעשר שני של דגן חוץ לירושלם דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ואם אכל לוקה כיון שהגיע לפנים מן החומה ויצא שאם לא נכנס ואכלו בחוץ אינו לוקה דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך ואכלת לפני ה' אלהיך כיון שנכנס למקום אכילתו ואכלו בחוץ לוקה אבל לא נכנס אינו לוקה על אכילתו אף על גב דלא ניתנה לו רשות לאוכלו אלא לפני ה':<br><b> אזהרת קעט </b> שלא לאכול מעשר שני של תירוש חוץ לחומה דכתיב תירושך וגו' ואם שתה רביעית יין ממנו לוקה:<br><b> אזהרת קפ </b> שלא לאכול מעשר שני של יצהר חוץ לחומה דכתיב ויצהרך ולוקה על כל אחד בפני עצמו לפיכך אם אכל שלשתן חוץ לחומה לוקה שלש דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ולמה הוצרך לפרטם בקרא דלא תוכל לאכול בשעריך דהוי ליה למיכתב לא תאכלם בשעריך אלא מדפרטם משמע דבא לחייב על כל אחד ואחד בפני עצמו והאוכל מקצת שנכנס לוקה שהרי נכנס ויצא.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b> פודין מעשר שני בירושלם דכתיב כי ירחק ממך המקום ונתת בכסף בריחוק מקום אתה פודה ולא בקירוב מקום ואם נטמא פודין אותו אפילו בירושלם דכתיב כי לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה כדכתיב וישא משאות מאת פניו וגו' והכי קאמר קרא כי ירחק ממך שיהא מעשר טהור חוץ לירושלם או אפי' הוא בירושלם אלא שאי אתה יכול לאוכלו שנטמא דהיינו כי לא תוכל שאתו ונתת בכסף. ומעשר טהור אפילו פסיעה אחת חוץ לירושלים פודין אותו דאף על גב דכי ירחק משמע טובא הכתיב כי לא תוכל שאתו דאי משום האי דרשא דלעיל לימא קרא לא תוכל ליטלו מה שאתו שמע מינה תרתי דלא תוכל שאתו משמע לנושאו ולהביאו לפנים מן החומ' לא תלה הכתוב הדבר בריחוק אלא בנטילה דכל זמן דאיכא למעבד אכתי נטילה והבאה לפנים אפילו פסיעה אחת פודה אותו. היה הוא בפנים ומשאו בחוץ מותר לפדותו נראה דבין לגרסת ממך במילואך בין לגרסת ממך לחודיה מפרש לה הרב ז"ל כי ירחק במילואך היינו גופך או ממך נמי דהיינו גופך לחודיה תוכל לפדותו ואפילו היה אוחז אותו בקנה דמשאו אינו אחוז בו אלא נתון על כתפו וזה אחוז בו ואפילו הכי מותר לפדותו כיון שהוא בחוץ וזו היא בעיא דאיפשיטא בגמרא והרב ז"ל השוה פשיטותא למשאו כיון שהוא בחוץ אף על גב דלקולא הוא.
+
+Halakhah 9
+
+<b>מעשר </b> שני שנכנס לירושלם אסור להוציאו שהרי קלטוהו מחיצות כדכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך והאי קליטת מחיצות דרבנן דלא הוזכרה מחיצה בתורה אלא לאכול בתוכה כדכתיב ואכלת וגו'.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>אילן </b> שנופו או עיקרו לפנים מן החומה או בחוץ מדאוריתא לפנים כלפנים ובחוץ כלחוץ אפילו נופו בחוץ וכן בתים שבצד החומה וחללן חוץ או חללן לפני' ופתחיהן לחוץ החלונות ועובי החומה כלפנים דאף על גב דהלכו מבפנים בתודות לקדש חומת ירושלם אפילו הכי כל מה שהיה לקדש היה מתקדש דאי איפשר לילך בענין אחר:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אזהרת קפא </b> שלא לאכול מעשר שני בטומאה ואם אכלו לוקה דכתיב ולא בערתי ממנו בטמא ובאה הקבלה בין שאני טמא והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא דמדכתיב בטמא ולא כתיב טמא משמע באיזו צד טומאה והוא שאכלו בירושלם בלא פדיון דלא לקי על אכילה בטומאה אלא במקום אכילה בטהרה דלא אסיר עליה אלא משום טומאה ולא משום שהיא חוץ לירושלם. ואפילו להדליק ממנו את הנר אחר שנטמא אסור עד שיפדה דכתיב ולא בערתי ממנו בטמא שהוא מתודה שלא בערו באש אפילו בטומאה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>הערל </b> כטמא דכתיב איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב וגו' לרבות ערל כטמא לאכילת קדשים כדכתיב בקדשים לא יאכל ומעשר שני איקרי קדש דכתיב בערתי הקדש מן הבית וגו' ונאמר בו קדש לה'. וטמא שטבל אוכלו אף על פי שלא העריב שמשו דכתיב לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ולא בעי הערב שמש ובמעשר מוקמינן ליה דבתרומה בעינן הערב שמש דכתיב ובא השמש וטהר:
+
+Halakhah 5
+
+<b>אזהרת קפב </b> שלא לאכול מעשר שני באנינות דכתיב לא אכלתי באוני ואם אכלו לוקה והוא שיאכלנו בירושלם במקום אכילתו דלית ביה איסורי אלא משום אנינות כדאמר' לענין טומאה אבל אי לאו הכי לא לקי. ואונן הוא האוכל ביום המיתה על מי שחייב להתאבל עליו דכתיב ואכלתי חטאת היום היום אסור ולילה מותר מן התורה וישמע משה וייטב בעיניו הודה ולא בוש לומר לא שמעתי אלא שמעתי ושכחתיו. וכל הקדשים נמי אם אכלן באנינות של תורה לוקה דאי מעשר הקל אמרה תורה לא אכלתי באוני קדש חמור לא כל שכן.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ואין </b> מאבדין אפילו מיעוטו בדרכים אלא מוליך כל שהו או מוליך דמיו דלא הקפידה תורה במרובה אלא כל שהו חייב לפדותו או להעלותו.
+
+Halakhah 10
+
+<b>מעשר </b> שני ניתן לאכילה ולשתיה דכתיב ואכלת לפני ה' ושתיה בכלל אכילה כדכתיב תירושך ויצהרך וסיכה כשתיה כדגלי קרא ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. ואית דדרשי ליה מדכתי' [ולא] נתתי ממנו למת אי בארון ותכריכין בחי אסיר במת לא כ"ש אלא אי זהו דבר השוה לחי ולמת ומותר לחי ואסיר למת הוי אומר זו סיכה:<br><b> אזהרת קפג </b> שלא להוציא דמי מעשר שני בשאר צרכי בני אדם חוץ מאכילה ושתיה וסיכה דכתיב ולא נתתי ממנו למת לא הוצאתי אותו בדבר שאינו מקיים את הגוף ואם הוציא אפילו במת מצוה הרי זה אוכל כנגדו בתורת מעשר ואין זה אלא קנס ללוקח אבל לעולם המעות קדושים ביד המוכר. ולא יסחוט פירות חוץ מזתים וענבים בלבד דכתיב בהו מעשר דגנך תירושך ויצהרך כדכתיב בתרומה דילפא מבכורים כדאמ' לעיל פרק י"א דתרומות תירוש ויצהר הוא דמוציאין משקה מידי אחרינא לא וכיון שנפסל מאוכל אדם פקע ממנו קדושה דמידי דבר אכילה לאדם הוא דקדיש כדכתיב ואכלת וגו'.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>וכל </b> שמותר בתרומה כן במעשר שני. ואינו ניתן אלא לאכילה ולא לרפואה. והוי ממון גבוה דכתיב וכל מעשר הארץ וגו' לה' הוא מלמד שתהא שלו דהוא משמע בהוייתו יהא לשם ולא לתת ולא לקדש בו את האשה. ואין מוכרין אותו אפי' לירושלם מפני שכתוב בו קדושה. ואין ממשכנין אותו מפני שכתוב בו ברכה. ואין שוקלין אי טעמא הוי משום בזויי מצוה איפשר דהוי מדאוריתא ואבוהון דכולהו דם.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>ואין </b> הגונב מעשר שני משלם כפל ולא הגוזל חומש דממון גבוה הוא כדאמר' והמקדישו לבדק הבית הפודה נותן למעשר שני את שלו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> פירות מעשר שני יוצאין לחולין אלא בפדיון במעות כנגד הפירות ויעלו המעות לירושלם ויוציאם דכתיב וכי ירבה ממך הדרך כי לא תוכל שאתו וגו' ונתת בכסף וצרת וגו' ובהפרשת המעות סגי ולא בעי פירוש דכתיב ונתת בכסף דהיינו הפרשת הכסף וכן אם רצה לחללן על פירות אחרות יעלו השניות ויאכלו בירושלם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b> מחללין היינו מדרבנן דמדאוריתא מחללין מעות על מעות דכסף כסף ריבה דכסף יתירי כתיבי בקרא.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b> פודין פירות מעשר אלא בכסף דכתיב וצרת הכסף ושיהא מטבע דכתיב וצרת דבר שיש בו צורה וכן החומש כסף כקרן דכתיב עליו דמשמע דבדבר שמשלם קרן משלם חומש ופחות מפרוטה אינו נקרא מטבע שיש עליו צורה ואין פודין במטבע שאינו יוצא באותו זמן דכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך דמשמע בעינן ראוי להוצאה ואין פודין במה שאינו ברשותו דכתיב בידך פרט למה שאינו ברשותו ואם הוא במקום שיכול להצילו הוי כרשותו ואם אינו יכול להצילו אפילו על ידי הדחק לא הוי ברשותו ואין הפירות פדויין.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>המניח </b> מעות לחלל עליהם מחלל עליהם בחזקת שהם קיימים ואם נאבדו חושש לכל מה שפדה דכיון דבעינן מדאוריתא שיהא ברשותו הוי ספיקא דאוריתא. ויכול לחלל מן התורה על מטבע שיוצא בשום מקום דהא ראוי להוצאה ולוקח בהם בהמה ומביאה לירושלם דמותר מדאוריתא. חלל על מה שיעלה בידו מכיס זה או על מה שיפרוט ממטבע שבידו הוי כמי שהוא ברשותו והויא מעשר אבל אינה בידו לא.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>הפודה </b> מעשר שני קודם שיפרישנו לא אמר כלום דקרא דצרת הכסף קאי אכי לא תוכל שאתו דמשמע דכבר הופרש המעשר ואם קבע לו מקום בצפון הכרי או בדרומו הרי זה פדוי דהא ניכר הוא.
+
+Halakhah 18
+
+<b>פודין </b> מעשר שני בשוויו לכתחלה דמדבעלים מוסיפים חומש שאר כל אדם פודין בשיווי ואם עבר ופדה או חלל שוה מנה בפרוטה הרי זה מחולל דאין אונאה להקדש דכתיב אל תונו איש את אחיו ולא הקדש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הפודה </b> מעשרו לעצמו מוסיף חומש בשוה ארבעה נותן חמשה דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו וחמישתו יוסיף עליו שיהא הוא וחומשו חמשה דהיינו חומש מלבר שהוא רביע של קרן.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אשה </b> אינה מוסיפה חומש דכתיב יגאל איש ממעשרו ולא אשה ממעשרה ובתורת כהנים שנינו ואם גאל לרבות את האשה איש פרט לקטן (ולשם) לענין שיכולין לפדות מרבה אותה. וכן פדה הפדיון לעצמו מוסיף חומש על אותו הקרן פעם שנייה ואינו מוסיף חומש על החומש דלא אשכחן ביה רמז בקרא כדאשכחן בתרומה רמז פורתא דכתיב ויסף דמשמע יוסיף ויחזור ויוסיף אבל במעשר לא כתיב אלא יסף דמשמע חדא לחוד.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מעשר </b> שני שאין בחומשו שוה פרוטה אינו מוסיף חומש וכן מעשר שאין דמיו ידועים מבליע החומש בסלע הפדיון ומעשר שאינו פודהו משלו אינו מוסיף חומש דכתיב ממעשרו חמשיתו יוסיף עליו כדי שיהא הוא ופדיונו משלו. והפודה מעשר ביותר על דמיו לא נתפס התוספת במעשר דלא לכך נתכוון דכיון דאינו חייב חומש אלא בעלים משמע דקרן הוי ממש בלי תוספת כלל דבהקדש אף על גב דאית ביה חומש אם פדהו ביותר יתפס בהקדש דאדם מצוי להיות מרבה בהקדשו מה שאין כן במעשר שני ותוספת פרוטה בקרן קודם לתוספת דחומש דאין חומש מעכב חילול בקרן.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מערים </b> אדם על פדיון מעשר שלא להוסיף חומש משום דכתיב ביה ברכה ולא יאמר פדה לי בהם. ולא יתן לעבדו ושפחתו או לבנים קטנים מעות שיפדו מפני שידן כידו וצריך להוסיף חומש ומעשר שני של אשתו לא קנאו דהוי ממון גבוה ולהכי אם פדאו אינו מוסיף חומש.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מעות </b> של מעשר שני מצרפן בדינרי זהב להקל המשא ואינו מוסיף חומש דלאו דרך פדיה הוא:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מעות </b> חולין ומעות מעשר שנתפזרו או נתערבו אף על גב דרובא חולין ואזלינן בתר רובא מדאוריתא אפילו הכי נראה דצריך לחללן מן התורה כיון דאית בהו פדיון כל היכא דהוו דבמידי דאיסורא דלית בה חילול אמרי' דבטיל מדאוריתא אבל הכא כיון דאיפשר בחילול לא בטיל וצריך לחללן מן התורה כדאמר'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>האומר </b> לבנו מעשר שני בזוית זו ונמצא בזוית אחר או מנה ונמצא מאתים או איפכא ואפילו בשני כיסין הכל חולין דכיון שאין אדם מניח חולין אצל מעשר תלי' שפיר לקולא ואמרינן ודאי לקח אלו משם ושכח ואחר כך הניח אלו שם וכל כי האי גווני הוי כי חזקה דמהניא מדאוריתא בין להקל בין להחמיר.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ומוצא </b> כלי מה שבתוכו הוי כמו שכתוב עליו דהוי נמי חזקה וכן בכל מה שנמצא אזלינן בתר חזקת מקום או זמן שנמצא או אחר הקרוב מחצה על מחצה יאכלו כחומרי שניהם או יפדם:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>פירות </b> הנלקחות בכסף מעשר שני אינם נפדים בריחוק מקום כפירות מעשר שני עצמו דאף על גב דאמרינן דסלעים על דינרין דכסף כסף ריבה כסף ראשון אף כסף שני הכא דקנה פירות בכסף שאני שכבר נגמר מצותו ושוב אינו נפדה דפדיון דכי ירחק אפירות עצמן קאי לא אלקוח אלא יעלו הם עצמם לירושלם ואם נטמא שאינו יכול להעלותו יפדה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b> נלקח בכסף מעשר אלא מאכל אדם שגידוליו או גידולי גידוליו מן הארץ דכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך כלל בבקר ובצאן וגו' פרט ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש פרי מפרי עגל שנולד מאמו ובן שה וענבים מחרצנים שזורעים החרצנים וגידולי קרקע שכולם ניזונים מן הקרקע אף כל פרי מפרי וגידולי קרקע יצאו מים ומלח ודומיהן שאין גידוליהם מן הארץ ולא פירות שהם מחוברים לקרקע דהרי הם כקרקע ואין כסף מתחלל על הקרקע דאין יכול להגיע לירושלם וקרא כתיב ואכלת שם ופירות שאינם יכולים להגיע לירושלם נמי מהאי טעמא דאינם דומים לבקר וצאן דחזו להעלות לירושלם.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>דבש </b> וביצים וחלב הוו גידולי גידולין והא ילפינן להו. ותמד שהחמיץ או שנתן שלשה מים והוציא ארבעה נלקח בכסף מעשר כיין ושכר דכתיב בשכר להביא תמד משהחמיץ.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>לולבי </b> זרדין והחרובין משימתיקו הוו אוכל ונקחין בכסף מעשר והנכבשים אפילו לא המתיקו הם נלקחים והקור נלקח בכסף מעשר דהשתא הוא רך והוו פרי מפרי. נותני ריח ומראה וטעם אינם נלקחים בכסף מעשר דמה שנאכל הוא גופיה בבקר הוא דכתיב בקרא. ערב מים ומלח הוי כמוריס ומלח נראה דלא אימעיט משום דאינו נאכל גופו ולא אתי אלא לטעמא דכיון דתבשיל לא סגי בלא מלח היאכל תפל מבלי מלח חשיב אוכל גופיה אלא דאימעיט משום דאינו פרי מפרי וגידולי קרקע.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ומן </b> התורה מותר ליקח בכסף מעשר אפילו תרומה לכהן ושביעית קודם הביעור דהא מידי דמאכל נינהו.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הלוקח </b> בכסף מעשר מה שאינו נלקח בו לא חלה קדושת מעשר על הדבר הקנוי ולא יצאו המעות לחולין.
+
+Halakhah 15
+
+<b>הלוקח </b> פירות חוץ לירושלם ממעות מעשר שני בשוגג הוי מקח טעות דאלו הוה ידע דהוו מעות מעשר לא הוה זבין בהו משום טירחא יתירא דאיכא בפירות להעלותן טפי ממעות והדמים הם מעשר כשהיו ואם במזיד יעלו הפירות לירושלם דהא נגמר מצותה כדאמ' לעיל ואם אין מקדש ירקבו דהא אין יכול לפדות אלא אם כן טמאים כדאמר' וכן בהמה תעלה ותאכל ואם אין מקדש תקבר היא ועורה שגם עורה אסור דכשהיא נאכלת הוא דעורה טפל לה ויוצא לחולין וכל שהוציא חוץ לאכילה ושתיה וסיכה וברח המוכר או מת יאכל כנגדן בירושלם ונראה דהוי קנסא דדמים ראשונים אכתי קדשי ביד מוכר.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>קדושת </b> שלמים אינה חלה על קדושת מעשר דממון גבוה הוא ולא חייל עליה קדושה אחריתי כדילפינן מכל בכור אשר יבוכר דלא שייך ביה קדושה אחריתי אלא בכורה. אכל פירות המעשר עצמן בתורת חולין יצא ידי שמים ואם מה שלקח מכסף מעשר אכל יחזרו דמים למקום או יאכל כנגדן כדאמר':
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הלוקח </b> בהמה לזבחי שלמים שכך היא מצות מעות של מעשר שני להקריב בהם זבחי שלמים דילפינן שם שם מהר עיבל דכתיב הכא ואכלת שם וכתיב התם וזבחת שלמים ואכלת שם מה להלן שלמים אף כאן שלמים יצא העור לחולין אם לקחו ממי שאינו תגר דכיון דאינו מדקדק במכירתה לא חשיב לקוח בכסף מעשר. וכן אם לקח קנקן סתום מלא יין יצא הקנקן לחולין דכתיב בכל אשר תאוה נפשך ולמה לי למיכתב בבקר ובצאן ביין ובשכר אלא לדרשא בבקר ללמדך שלוקחין בקר אגב עורו ויצא העור לחולין ואין צריך למוכרו ולאוכלו בירושלם ובצאן מלמד שלוקחין צאן אגב גיזותיה אף על גב דאיכא תרתי עור וגיזה ביין מלמד שלוקחין יין אגב קנקן ובשכר לתמד כדאמר. לקח סלי תאנים וענבים לא יצאו דמי הכלי לחולין דכיון דלא איפשר לעמוד בלא קנקן הוא דיצא דמי הקנקן לחולין אבל סלין לא וקליפות הפירות והחותל יצאו לחולין דאינם בכלל הקנין וכן קופה של תמרים דרוסות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>השאיל </b> קנקניו ליין של מעשר שני ומשסתם פיהם הוא דקרא שם ועשהו מעשר קנה את הקנקן ונתפס בקדושה וטעון חילול כיין דאמרה תורה פורטהו במקדש וכונסהו בגבולין מה במקדש יצא קנקן לחולין כדאמ' אף בגבולין דכנסהו נתפש הקנקן בקדושת מעשר וצריך לחלל הקנקן עצמו אם בא לחלל היין על הכסף.
+
+Halakhah 6
+
+<b>צבי </b> שלקחו בכסף מעשר ומת יקבר על ידי עורו דחיה לבשר תאוה לא נפקא לן התם דתהא נקנית אגב עורה ואם שחטו ונטמא הרי זה יפדה דכיון דנשחט הוכשר לאכילה והוי כפירות שנטמאו דיפדו. המניח דינר מעשר שני לאכול כנגדו עד שיצא לחולין ואכל קצתו הרי הוא כשותף עם המעשר לענין אם הוקר או הוזל.
+
+Halakhah 7
+
+<b>הלוקח </b> פירות של סלע בכסף מעשר שני ומשך הפירות ועמדו בשתים הרי זה נותן למוכר סלע אחד בלבד דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש והקונה משתכר בסלע ולא המעשר דנתינת הכסף הוא דקונה מדאוריתא במעשר והקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו ואז בנתינת הכסף השכר למעשר וכן אם הוזלו אינו נקנה מדאוריתא אלא בנתינת הכסף ומשנתן הכסף אם הוקר או הוזל קודם משיכת הפירות הרי הוא למעשר דפדיתו דהיינו נתינת המעות הויא משיכתו מדאוריתא.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וכשמחלל </b> מעות על הפירות בירושלם אינו צריך שיהיו המעות והפירות במקום אחד בשעת החילול דלא הקפידה תורה אלא כשיאכל הפירות בירושלם והרי הוא מעלם ואוכלם.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ומחלל </b> מעשר שני שלו על פירות חולין של חברו ואוכלם חברו בטהרה ואף על גב דמעשר ממון גבוה הוא ואינו ניתן במתנה האי לא הויא מתנה דהא הוו פירותיו אלא שאוכלם עתה בקדושת מעשר ועושה טובה עם בעל המעות שיתחללו על פירותיו.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הניח </b> דינר של מעשר לאכול כנגדו לא יצא לחולין עד שישאר ממנו פחות משוה פרוטה דכל שיש בו שוה פרוטה של מעשר לא נתחלל וחומש אמר לעיל דאינו מעכב. ויכול לחלל סלע מעכשיו על מה שישתה טהור לכשישתה ואינו חולין ומעשר מעורבין ביחד ויכול טמא אחר כך לשתות מאותו הכד עצמו:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות פה </b> להיות נטע רבע קדוש דכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה' ודינו להאכל בירושלים כמעשר שני דגמר מיניה בגזירה שוה דקדש קדש מה מעשר שני נאכל בירושלם כך נטע רבעי נאכל בירושלם לבעליו כדכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו ואין לך קדש שלא נתפרש דינו בתורה למי הוא אלא נטע רבעי ואם כן ביה איירי קרא ופודהו כמעשר שני ולא תימא כמעשר שני ממש שאינו נוהג בשלישית וששית דלהכי כתב רחמנא קדש הלולים שהוא לשון חלולים לומר אחליה והדר אכליה הוציאנו לחולין על ידי פדיון אם בא[ת]ה לאוכלו חוץ לירושלם ואם פדהו לעצמו מוסיף חומש דגמרי' קדש קדש כדאמר'. ואין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשרות דכתיב להוסיף לכם תבואתו מלמד שאינו נפדה אלא עד שיעשה תבואה ואין פודין אותו במחובר כמעשר שני והרי הוא נמי ממון גבוה כמעשר דיליף בג"ש דקדש קדש לכל מילי ואסור לפדותו בוסר דכתיב פרי פרי אתה פודה ואי אתה פודה בוסר ולא פגין. ואין משנין פירות מברייתן אלא יין ושמן דגמר ערלה פרי פרי מבכורים ובכורים גופייהו גמרי מתרומה בהקשה דאיקרו תרומה וכיון דילפינן דאין סופגין משום ערלה אלא על היוצא מן הזתים ומן הענבים ה"נ רבעי אין משנין אותו מברייתו בשאר פירות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואין </b> לכרם רבעי שכחה ופאה ופרט ועוללות תרומה ומעשרות דנטע רבעי קדש הוא וממון גבוה כדילפינן בג"ש דקדש.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>באחד </b> בתשרי ר"ה לערלה ולרבעי דכתיב שלש שנים יהיה לכם ערלים וכתיב ובשנה הרביעית וגו' יליף שנה שנה מתשרי דכתיב מראשית השנה ועד אחרית שנה בר"ה נדון מה יהא בסופה מה שנה דהתם אחד בתשרי ואין עמה חדשים אף שנה דהכא תשרי ואין כתוב עמה חדשים דאלו מראשון הוא לכם לחדשי השנה אין דנין ממנה דחדשים כתיבי עמה. ומשעת נטיעה מונין להם כדכתיב ונטעתם כל עץ מאכל וגו' שלש שנים וגו' ובשנה הרביעית דמשעת נטיעה בעינן למנות שלישית ורביעית. ושלשים יום בשנה חשוב שנה דכתיב ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש מדאכתי יום אחד הוא דעייל בחדש וקרי ליה חדש דכתיב באחד לחודש ש"מ יום א' בחודש חשוב חודש ומדיום א' בחודש חשוב חודש ל' יום בשנה חשוב שנה דחדש למינוייו אחד מהמנויים שלו חשוב חדש שהחדש נמנה בימים כדכתיב עד חדש ימים ושנה אחת ממנוייה חשוב שנה והיא נמנית לחדשים דכתיב לחדשי השנה. וסתם קליטה לכל האילנות קים להו דהוא שתי שבתות נמצאת למד שהנוטע מ"ד יום קודם ר"ה עלתה לו שנה דימי קליטה אין עולין לשלשים יום דכמאן דמנח בביתא דמיא כל זמן שלא קלטה. ואין פירות נטיעה זו מותרת בערלה אלא ברביעי עד ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילנות דאמר קרא ובשנה הרביעית ו"ו מוסיף על ענין ראשון יהיה לכם ערלים אף בתוך שנה הרביעית וכתיב ובשנה החמישית תאכלו את פריו מוסיף על ענין רבעי דסליק מיניה ודרשי' פעמים שברביעית כגון אם מהרו פירותיה לחנוט ברביעי לפני שבט ועדין אסורין משום ערלה בהנאה עולמית ופעמים שבחמישית כגון פירות שחנטו בה קודם שבט טעונין חלול דעדין אסורה משום רבעי וכיון דילפי' דערלה נכנסת לרביעית ורבעי לחמישית (משכירן) [משהינן] ליה עד ט"ו בשבט דהוי ר"ה למעשר אילן דכל החונטים קודם זמן הזה היינו על גשמי שנה שלפני תשרי ואם נתעברה השנה נתעברה לערלה או לרבעי ופחות מל' יום לפני ר"ה הואיל ויש לה שלשה שנים שלימות חוץ מקליטתה אין לה תוספת כלום אלא מראש תשרי לראש תשרי.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>העלין </b> והלולבין ומי גפנים והסמדר מותרים בערלה ורבעי דכתיב ערלתו את פריו וכתיב ברביעי יהיה כל פריו פרט לאלו שאינם פרי ואף על פי שאינם פרי אם הם ראויים לצבוע אסורים בערלה דכתי' לא יאכל אין לי אלא באכילה מנין שלא יצבע ולא יהנה ת"ל וערלתם ערלתו את פריו לרבות את כולם ומאת דרשינן הטפל לפריו והותרו כל אלו בנטע רבעי דאינו אסור בהנאה והנובלות כולן אסורות דהוו פרי:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b> מין שהוא חייב בערלה יש לו רבעי וכל שפטור מן התורה מערלה אינו חייב ברבעי דכתיב שלש שנים יהיה לכם ערלים וגו' וכתיב ובשנה הרביעית דמשמע דמכל מין שיש בו ערלה יש בו רבעי ומה שאין בו ערלה אין בו רבעי.
+
+Halakhah 2
+
+<b>הנוטע </b> אילן שיהיה סייג לגינה או לקורות לא לפירות פטור מן הערלה דכתיב ונטעתם כל עץ מאכל את שהוא למאכל חייב לעצים ולסייג ולקורות פטור וכל שעירב בו מחשבת אכילה בין קודם בין אחר כך חייב דהא הוי עץ מאכל דכתיב כל עץ לרבות. נטעו שלשה שנים לסייג ומכאן ואילך למאכל אין לו רבעי דכל אילן שאין בו ערלה ילפינן שאין בו רבעי. חשב שיהיה הצד הפנימי שלו למאכל והחיצון לסייג או התחתון למאכל והעליון לסייג או הפך מה שחשב עליו למאכל חייב והשאר פטור שהדבר תלוי בדעתו של נוטע דלמד דבר מתחלתו ממשמע שנאמר שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל איני יודע שבעץ מאכל דבר הכתוב מה ת"ל כל עץ מאכל לומר לך את שהוא למאכל חייב כגון פנימי ותחתון לסייג וקורות או איפכא. הצלף חייב בערלה האביונות דהוו פרי אבל לא הקפריסין דלא הוו פרי.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>הנוטע </b> לרבים בתוך שלו אלא שכונתו שיאכלו אותו כל העולם חייב בערלה דכתיב ונטעתם אפילו לרבים א"נ מדכתיב יהיה לכם ערלים להביא הנוטע לרבים בד"א בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ פטור דאף על גב דערלה בחוצה לארץ הל"מ ריבוי דקרא לא קאי אלא בארץ ישראל.
+
+Halakhah 5
+
+<b>הנוטע </b> ברשות הרבים או בספינה והעולה מאליו ברשות היחיד ונכרי שנטע בין לישראל בין לעצמו והגזלן שנטע חייבין בערלה וברבעי נוטע ברשות הרבים משום דהוי לצורך עצמו וספינה אף על פי שאינה נקובה אם היא של חרס שאינו עומד בפני השרשים והם מפעפעין ויונקין והעולה מאליו דכיון דעולה ברשות היחיד ובמקום ישוב חייב דלא קפדינן אלא אמקום ראוי לנטיעה שהוא יישוב ונכרי שנטע בארץ ישראל כדדרשינן מדכתיב כל עץ להביא את שנטעו גוים משבאו ישראל לארץ וגזלן נמי אין קרקע נגזלת ולא גרע מעלה מאליו במקום יישוב דחייב ואם היה עושה כדי טיפולו חייב בערלה דהא הוי כיישוב ואי לאו הכי פטור דכתיב ונטעתם פרט לעולה מאליו במקום חורשים.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ונוטע </b> למצות אתרוג וכיוצא בו חייב בערלה ולא תימא יהיה לכם ולא מן המצות דאדרבה יהיה לכם מכל מקום. הקדישו ואח"כ נטע פטור נטע ואחר כך הקדיש חייב נראה דהקדיש הקרקע ולהכי כל גידוליו הקדש ולא חייל איסור ערלה על ההקדש אבל נטע קודם הרי קדם איסור ערלה משעת נטיעה.
+
+Halakhah 8
+
+<b>נוטע </b> בעציץ שאינו נקוב הא אמרן דחייב בערלה דהשרף מפעפע כדאמ' אף על גב דלזרעי' לא הוי כקרקע.
+
+Halakhah 9
+
+<b>אילן </b> שנטעו לתוך הבית חייב בערלה דהא הוי במקום יישוב. מה שנטעו גוים קודם שבאו אבותינו לארץ פטור ומשבאו חייב דכתיב כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ משבאתם נאסרה נטיעת כל עץ אפילו על יד גוים אעפ"י שלא כבשו ישראל עדין את הארץ.
+
+Halakhah 10
+
+<b>גוי </b> שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק חייב בערלה דהרכבה כי הא שפסק הענף אסירא אף לגוי דכתיב את חקתי תשמורו בהמתך וגו' שדך וגו' חקים שחקקתי לך כבר והיינו לבני נח דכתיב למינהו באילנות ובבהמות ולמינהו שני מינין משמע. ויש לנכרי נטע רבעי כנטע רבעי של ישראל דכיון שיש לו ערלה כדאמ' אית ליה נמי רבעי.
+
+Halakhah 11
+
+<b>אחד </b> נוטע גרעינה או ייחור או עקר האילן ממקומו ונטעו במקום אחר הרי זה חייב בערלה דהא נטעי' ומונה משעת נטיעתו כדכתיב ונטעתם וגו' זעזעו ולא עקרו ומלא סביבותיו בעפר אם יוכל לחיות פטור ואם לאו חייב כמי שעקר ונטע וכן כל מה שיכול לחיות פטור ואם לאו חייב. אילן שקצצו והחליף חייב בערלה משעת קציצה דמתחיל להחליף והוי כנטיעה. אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב כשפסק הבד חייב אבל לא פסקה פטור דכתיב ונטעתם פרט למבריך ומרכיב כי האי גונא דלא הויא נטיעה ואם פסקו אח"כ חייב מה שגדל אחר פסיקה ואם נעקר האילן וחי מן הבד שהבריך הרי כל האילן כאלו עתה ניטע וחייב בערלה משעה שנעקר שצומח מן הכריכה. הבריך בד וצמח וחזר והבריך אפילו עד מאה מעורין זה בזה אם לא נפסקו מן הראשון הכל מותר דכל שלא נפסקו פטור כדאמ' ומשנפסקו מונה לכל מעשה שנפסק. אילן היוצא מן הגזע פטור דהוי מן האילן עצמו מן השרשים הוי כאילן אחר וחייב:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות פו </b> להתודות לפני השם אחר שמוציאין כל המתנות שבזרע הארץ דכתיב ואמרת לפני ה' אלהיך וגו'. ואין מתודין וידוי זה אלא אחר השנה שמפרישין בה מעשר ב' דכתיב כי תכלה לעשר וגו' ואמרת בערתי הקדש מן הבית דמשמע אחר הוצאת כל המעשרות דהיינו שנה רביעית ושביעית במנחה ביו"ט האחרון של פסח דכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך יכול פעם אחת בשבוע אתה חייב לבער ת"ל מקצה שלש שנים ולא מקצה שש יכול כיון שהגיע בר"ה של שלישית אתה חייב לבער ת"ל מקצה אין מקצה אלא בסוף בסוף שנה אתה מבער ולא בראש שנה יכול בראשה של רביעית ושל שביעית דהויא סוף ששית ת"ל כי תכלה לעשר כשתכלה לעשר את כל הפירות יכול אף בחנוכה ת"ל מקצה ונאמר להלן מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות מה מקץ דכתיב התם במועד אף כאן במועד אימא להלן בחג הסוכות אף כאן בחג הסוכות ת"ל כי תכלה לעשר אימתי הוא מכלה לעשר את כל הפירות בפסח של רביעית אחר שנגמר כל מה שצמח בשלישית ממה שהוא חייב מעשר עני וכמו כן בפסח של שביעית אחר שנגמר כל מה שצמח בששית שהוא ג"כ שנת המעשר ומה שמתודה ביו"ט האחרון ובמנחה דעד כאן מצוה לאכול מעשר שני ונטע רבעי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b> מתודים אלא ביום דכתיב בערתי הקדש מן הבית וסמיך ליה היום הזה מצוך ה' אלהיך וכל היום כשר ובין בפני הבית בין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות. ואחד כסף ואחד פירות טעונין גניזה ומניח הפירות עד שירקבו.
+
+Halakhah 5
+
+<b>וידוי </b> זה נאמר בכל לשון דכתיב ואמרת לפני ה' אלהיך בכל לשון שאתה אומרו וכל אחד אומרו בפני עצמו דהכי לישנא דקרא בלשון יחיד למצוה ואם רצו רבים להתודות כאחד מתודים ומצותו במקדש כדכתיב לפני ה' ואם התודה בכל מקום ובזמן הזה יצא כדאמר.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אינו </b> מתודה עד שלא ישאר אצלו אחד מן המתנות שכן הוא אומר בוידוי בערתי הקדש מן הבית והביעור הוא ליתן לכהן לוי ועני מתנותיהם ולשרוף מותר מעשר שני ונטע רבעי לבד מה שיאכל ביו"ט.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>פירות </b> שלא הגיעו לעונת המעשרות בשעת הביעור אין מעכבין הוידוי שהרי לא הגיעו לכלל מתנות.
+
+Halakhah 11
+
+<b>מי </b> שהיו פירותיו רחוקים קורא שם למתנות ומזכה אותן לבעליהם בנתינה. ואינו יכול להתודות עד שיוציא המתנות כולן דכתיב בערתי הקדש מן הבית הקדש זה מעשר שני ונטע רבעי הקרויים קדש בכתוב מן הבית זו חלה שהיא מתנה של כהנים בבית נתתיו ללוי זה מעשר ראשון וגם נתתיו מכלל שקדמתו מתנה אחרת והיא תרומה גדולה ותרומת מעשר לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני ולקט שכחה ופאה אע"פ שאין שלש אלו מעכבין הוידוי.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>וצריך </b> להפריש מתנות על הסדר ואח"כ יתודה דכתיב ככל מצותך אשר צויתני נתתים כסדרן לא הקדמתי מאוחר לקודם כדכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר לא תשנה הסדר ואם שנה או נשרף טבלו שלא הפריש מתנות אינו יכול להתודות וכשהיו נותנין המעשר לכהן לא היו מתודים שלא היו יכולין לומר וגם נתתיו ללוי.
+
+Halakhah 14
+
+<b>מי </b> שאין לו אלא מעשר שני בלבד או בכורים מתודה שעיקר הוידוי במעשר וכן הבכורים הם הקדש הראשון אבל על תרומה בפני עצמה אינם מתודים שאינה טעונה וידוי אלא בכלל שאר מתנות.
+
+Halakhah 15
+
+<b>לא </b> עברתי ממצותיך שלא הפרשתי ממין על שאינו מינו ולא מן התלוש על המחובר ולא מן החדש על הישן או אפכא בתרוייהו. ולא שכחתי (שלא) מלברכך על הפרשת מעשרות ולהזכיר שמך עליו לא אכלתי באוני ממנו הא אם אכלו באנינות אינו מתודה ולא בערתי ממנו בטמא הא אם הפרישו בטומאה אינו מתודה ולא נתתי ממנו למת שלא לקח ממנו ארון ותכריכין ולא נתנו לאוננים אחרים. שמעתי בקול ה' אלהי שהביאו לבית הבחירה עשיתי ככל אשר צויתני שישמח ושמח בו דכתיב ושמחת בכל הטוב. השקיפה ממעון קדשך מן השמים עד כאשר נשבעת לאבותינו עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה מה שאמרת לעשות אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם ותתן טעם טוב בפירות הארץ כדכתיב זבת חלב ודבש.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>גרים </b> ועבדים משוחררים אינם מתודים שאין להם חלק בארץ והרי הוא אומר כאשר נשבעת לאבותינו כהנים ולויים מתודים שאף על פי שלא נטלו חלק בארץ יכולין לומר ואת האדמה אשר נתת לנו וגו' שהרי יש להם ערי מגרש. ויש בדיני מצות שבהלכות אלו דברים מדרבנן נכללים בכלל לאו דלא תסור וחייבים אנו ליזהר בהם:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..82e8eaed17569443a751afc2bd294a0844bf620e
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,288 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Tithes
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מעשרות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מעשרות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות פג </b> להפריש מעשר ראשון בכל שנה וליתנו ללויים דכתיב וכל מעשר הארץ לה' הוא והוא ללוים זכרים ונקבות דכתיב ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בני ישראל לנחלה והוא חולין דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וגו' מה גורן ויקב חולין לכל דבר אף מעשר ראשון שנטלה תרומתו חולין לכל דבר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>לויים </b> וכהנים מפרישין מעשר ראשון כדי להפריש תרומת מעשר דאין אוכלין פירותיהם בטבלן דכתיב כן תרימו גם אתם מפי השמועה למדו אתם אלו הלוים גם אתם לרבות את הכהנים.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואין </b> מוציאין המעשר מיד הכהנים דכתיב כי תקחו מאת בני ישראל ולא מאת הכהנים וכן כל שאר מתנות אין מוציאין מידם מכהן לכהן דדוקא מישראל קאמר קרא דמוציאין. ואוכל פירותיו או מעשר בטבלו אף על פי שחייב מיתה בידי שמים אין משלמין לבעליהם דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה' אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך דאף על גב דקרא קא מיירי בעתידין לתרום הכא דריש מדסמיך אשר ירימו אצל לה' לומר לך שאין לגבוה בהם אלא משעת הרמה אי נמי משום דקאי אקרא דסמיך ליה ואיש כי יאכל קדש בשגגה דאיירי לאחר הרמה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מעשרין </b> שלא מן המוקף דאפילו תרומת מעשר נטלת שלא מן המוקף כדכתיב מכל מעשרותיכם ולא קפיד קרא אלא אתרומה גדולה דכתיב ממנו כדאמר לעיל בהלכות תרומות. אין מעשרין ממין על שאינו מינו כדילפינן לעיל פ"ה דתרומות מדכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן תן חלב לזה וחלב לזה ובתרומה ומעשר מיירי ולא מן החייב על הפטור או איפכא ואם עשר אינו מעשר כל שאין תורמין מזה על זה או מה שהוא פטור מן התרומה כך במעשר וכן מה שאין תרומתו תרומה אין מעשרו מעשר.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>החרובין </b> והשקדים המרים פטורים מן התורה דלא הוו אוכל דומיא דדגן תירוש ויצהר. ואילן שנטעו בתוך הבית פטור מן התורה דכתיב את כל תבואת זרעך היוצא השדה מה שיוצא בשדה הוא שחייב לא בבית. סוכי תאנים וענבים אם בעל הבית מקפיד עליהם אסורין משום גזל וחייבים במעשר ואפשר דחיובן במעשר הוי דרבנן דהא אינם מתבשלים כל צורכן עולמית.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>אין </b> מעשרין אלא מן המובחר דכתיב בהרימכם את חלבו ממנו ונחשב לכם תרומתכם כתבואת גורן וכתבואת יקב כשם שמעשר שמפרישים הלוים מן החלב שבו כדכתיב את חלבו כך מעשר שמפרישין ישראל מן הגורן ומן היקב כתבואת גורן וגו' הוא מן החלב שבו.
+
+Halakhah 14
+
+<b>אין </b> מעשרין באומד והמעשר בדקדוק הרי זה משובח דמעשר כתיב לא פחות ולא יתר ואם הרבה הרי טבל מעורב בהם דמה שנתן יותר מן המעשר לא חל שם המעשר עליו דמעשר בהדיא אמר רחמנא שיעור אחד מעשרה. המפריש מקצת מעשר אינו מעשר אלא כמי שחלק את התרומה דמעשר כתיב ולא פחות:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אינו </b> חייב להפריש מן התורה אלא גומר פירותיו לאוכלן לעצמו אבל גומרן למוכרן פטור מן התורה דכתיב עשר תעשר ואכלת. ולוקח נמי פטור מן התורה דכתיב תבואת זרעך ולא לוקח ואם נגמרו ביד לוקח חייב לעשר מן התורה דקרינא ביה תבואת זרעך כיון דמירחינהו לוקח.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואין </b> הפירות חייבים במעשר עד שיגדלו ויעשו אוכל דכתיב מזרע הארץ מפרי העץ עד שיהא פרי וכתיב נמי עשר תעשר את כל תבואת זרעך עד שיעשה תבואה וקודם עונה זו מותרין דאינם ראוים לאכילה עד שיגיעו לעונה המפורשת בכל אחד מהם למעשרות.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>המקדיש </b> פירותיו המחוברין ופדאן עד שלא באו לעונת המעשרות חייבין במעשר דהא הוו תבואת זרעו אבל פדאן לאחר שבאו לעונת המעשרות ביד הגזבר פטורין שבשעת חובתן שהגיע עונתן היו של הקדש וזרעך קאמר רחמנא ולא של הקדש:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> הפירות שנגמרה מלאכתן נקבעים למעשר מן התורה עד שיראו פני הבית דכתיב בערתי הקדש מן הבית דהיינו כניסה והאי דכתיב ואכלו בשעריך היינו דמעייל להו דרך שער וששה דברים שקובעין למעשר היינו מדרבנן דמדאוריתא בעי' ראיית פני הבית ודרך שער כדילפינן ודבר שנגמרה מלאכתו דאי לא נגמרה אלא שהכניסה במוץ שלה הרי לא ראה פני הבית עד שתגמר מלאכתו וגמר מלאכה לראיית פני הבית הוא המפורש בכל אחד מן הפירות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>המקדיש </b> פירות תלושין ופדאן חייב לעשר ואם נגמרה מלאכתן ביד ההקדש ואח"כ פדאן פטורין דאין גמר מלאכה מחייבן הואיל שהיתה ביד הגזבר שפטור מן המעשרות בדבר של הקדש:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> טבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו כשנגמרה מלאכתו לביתו דרך שער כדילפינן לעיל ובלאו הכי פטור מן התורה ואין לוקין עליו וכל מקום שאמרו שאינו קובע היינו דאינו נקרא בית דקרא דכתיב בערתי הקדש מן הבית ושאין סוף מגמתו להכניסה לה נמי לא קבעה דמן הבית היינו בבית שהכניסה שם להיות שם בקבע:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<span class="H">פרק ה וו</span><br><b> כל </b> שמותר לאוכלו מן התורה בתרומה מותר נמי לאוכלו במעשר שלא נטלה תרומתו ובטבל וכדאמר לעיל. אין מדליקין בטבל טמא דכתיב תרומותי בשתי תרומות טהורה וטמאה מה טהורה שהיה לאכילה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך דהא מקמי הכי אסירא שהרי טבל במיתה אף תרומה טמא אע"פ שאין אתה אוכלה אלא מסיקה אסור להסיקו בטבלו עד שעת הרמה ואין צריך לומר שאין מדליקין אותו בשבת דהא תרומה טמאה גופה אסיר לשורפה ביו"ט ושבת מדאיקרי קדש וכתיב בהו בקדשים והנותר ממנו עד בקר שאין ת"ל עד בקר זמנא אחריתי דהא כתיב ולא תותירו ממנו עד בקר ברישיה דקרא אלא בא הכתוב ליתן בקר שני לשריפתו שהוא חולו של מועד והכי משמע והנותר ממנו לבקר ראשון עד בקר שני המתינו ותשרפוהו וטבל טהור נמי אסור להדליקו דילפינן טבל טהור מטבל טמא מה טבל טמא אין לך בו שום הנאה של כילוי אלא מהרמה ואילך כדילפינן אף טבל טהור כן אסור בו שום הנאה של כילוי. איסור זריעת טבל אפילו אחר שנגמרה מלאכתו נראה דלא הוי מדאוריתא דהא לא קרינא ביה עשר תעשר ואכלת כיון שזורעו:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> ברירה בדאוריתא דהא בטומאת מת אמרינן דאם חשב להוציאו באחד מן הפתחים מצלת על שאר הפתחים כלן דהלכות טומאה הכי גמירי להו הלכה למשה מסיני ואם איכא ברירה בדאוריתא לא הוה צריך הלכתא. וקביעת מקום בדיבור בלא הפרשה במעשרות מהני מדאוריתא דאע"ג דתרומה וקדשים הוו שני כתובים הבאים כאחד ולא ילפינן מינייהו היינו לענין גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו אבל קבע מקום בשפתיו אין קפידא אפילו בכל המעשרות לאכול בלא הפרשה דמחשבה בלחוד הוא דמרבי' בתרומה מדכתיב ונחשב משמע דבדיבור אפילו מעשרות נמי וא"כ מדאוריתא אם קבע מעשרותיו בפי החבית היה יכול לשתות משוליה שהם כבר מתוקנים מדאוריתא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>המניח </b> פירותיו להיות מפריש עליהם הן בחזקת קיימים דחזקה מדאוריתא כדילפינן בכמה דוכתי וכן מלוה מעות לכהן ולוי ועני ומי שנותן סאה ללוי וסאה לעני מן המגורה הוי כמניח פירות להפריש עליהם וצריך שיהו קיימים כשיפרוש מן המגורה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>תבואה </b> של לקט שכחה ופאה פטורה מן המעשרות אפילו היא ביד בעל הבית כדילפינן לעיל ומה שנטל העני חלף המתנות חייב.
+
+Halakhah 11
+
+<b>שתי </b> כלכלות שקבע שם באחרונה ואחר כך בראשונה או בשתיהם כא' קרא שם בדיבורו ואינו יכול לשנות דהא ילפינן דבדיבור אפילו בלא הפרשה קבע שם:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>טבל </b> שנתערב בחולין אוסר עד שיבטל ברוב מן התורה או יפריש על אותו טבל תרומה ומעשרות לפי חשבון מה שהיה וכן מעשר הטבול שנתערב בחולין או טבל שנתערב במעשר הטבול אזלי' בתר מה שהוא רוב מדאוריתא. קבע כד אחד של שורה א' ואין ידוע אי זו היא מדאוריתא בטיל ברובא כדאמר. ושאר הפרקים בדיני דמאי מדרבנן סמוך אלאו דלא תסור:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..51b2e775ab10109c26636cb1ea189f0288c29bc5
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Kiryat Sefer/Sefer Zeraim/Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,291 @@
+Kiryat Sefer on Mishneh Torah, Tithes
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מעשרות
+merged
+https://www.sefaria.org/Kiryat_Sefer_on_Mishneh_Torah,_Tithes
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+קרית ספר על משנה תורה, הלכות מעשרות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות פג </b> להפריש מעשר ראשון בכל שנה וליתנו ללויים דכתיב וכל מעשר הארץ לה' הוא והוא ללוים זכרים ונקבות דכתיב ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בני ישראל לנחלה והוא חולין דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וגו' מה גורן ויקב חולין לכל דבר אף מעשר ראשון שנטלה תרומתו חולין לכל דבר.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>לויים </b> וכהנים מפרישין מעשר ראשון כדי להפריש תרומת מעשר דאין אוכלין פירותיהם בטבלן דכתיב כן תרימו גם אתם מפי השמועה למדו אתם אלו הלוים גם אתם לרבות את הכהנים.
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואין </b> מוציאין המעשר מיד הכהנים דכתיב כי תקחו מאת בני ישראל ולא מאת הכהנים וכן כל שאר מתנות אין מוציאין מידם מכהן לכהן דדוקא מישראל קאמר קרא דמוציאין. ואוכל פירותיו או מעשר בטבלו אף על פי שחייב מיתה בידי שמים אין משלמין לבעליהם דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה' אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך דאף על גב דקרא קא מיירי בעתידין לתרום הכא דריש מדסמיך אשר ירימו אצל לה' לומר לך שאין לגבוה בהם אלא משעת הרמה אי נמי משום דקאי אקרא דסמיך ליה ואיש כי יאכל קדש בשגגה דאיירי לאחר הרמה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מעשרין </b> שלא מן המוקף דאפילו תרומת מעשר נטלת שלא מן המוקף כדכתיב מכל מעשרותיכם ולא קפיד קרא אלא אתרומה גדולה דכתיב ממנו כדאמר לעיל בהלכות תרומות. אין מעשרין ממין על שאינו מינו כדילפינן לעיל פ"ה דתרומות מדכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן תן חלב לזה וחלב לזה ובתרומה ומעשר מיירי ולא מן החייב על הפטור או איפכא ואם עשר אינו מעשר כל שאין תורמין מזה על זה או מה שהוא פטור מן התרומה כך במעשר וכן מה שאין תרומתו תרומה אין מעשרו מעשר.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>החרובין </b> והשקדים המרים פטורים מן התורה דלא הוו אוכל דומיא דדגן תירוש ויצהר. ואילן שנטעו בתוך הבית פטור מן התורה דכתיב את כל תבואת זרעך היוצא השדה מה שיוצא בשדה הוא שחייב לא בבית. סוכי תאנים וענבים אם בעל הבית מקפיד עליהם אסורין משום גזל וחייבים במעשר ואפשר דחיובן במעשר הוי דרבנן דהא אינם מתבשלים כל צורכן עולמית.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>אין </b> מעשרין אלא מן המובחר דכתיב בהרימכם את חלבו ממנו ונחשב לכם תרומתכם כתבואת גורן וכתבואת יקב כשם שמעשר שמפרישים הלוים מן החלב שבו כדכתיב את חלבו כך מעשר שמפרישין ישראל מן הגורן ומן היקב כתבואת גורן וגו' הוא מן החלב שבו.
+
+Halakhah 14
+
+<b>אין </b> מעשרין באומד והמעשר בדקדוק הרי זה משובח דמעשר כתיב לא פחות ולא יתר ואם הרבה הרי טבל מעורב בהם דמה שנתן יותר מן המעשר לא חל שם המעשר עליו דמעשר בהדיא אמר רחמנא שיעור אחד מעשרה. המפריש מקצת מעשר אינו מעשר אלא כמי שחלק את התרומה דמעשר כתיב ולא פחות:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אינו </b> חייב להפריש מן התורה אלא גומר פירותיו לאוכלן לעצמו אבל גומרן למוכרן פטור מן התורה דכתיב עשר תעשר ואכלת. ולוקח נמי פטור מן התורה דכתיב תבואת זרעך ולא לוקח ואם נגמרו ביד לוקח חייב לעשר מן התורה דקרינא ביה תבואת זרעך כיון דמירחינהו לוקח.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואין </b> הפירות חייבים במעשר עד שיגדלו ויעשו אוכל דכתיב מזרע הארץ מפרי העץ עד שיהא פרי וכתיב נמי עשר תעשר את כל תבואת זרעך עד שיעשה תבואה וקודם עונה זו מותרין דאינם ראוים לאכילה עד שיגיעו לעונה המפורשת בכל אחד מהם למעשרות.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>המקדיש </b> פירותיו המחוברין ופדאן עד שלא באו לעונת המעשרות חייבין במעשר דהא הוו תבואת זרעו אבל פדאן לאחר שבאו לעונת המעשרות ביד הגזבר פטורין שבשעת חובתן שהגיע עונתן היו של הקדש וזרעך קאמר רחמנא ולא של הקדש:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> הפירות שנגמרה מלאכתן נקבעים למעשר מן התורה עד שיראו פני הבית דכתיב בערתי הקדש מן הבית דהיינו כניסה והאי דכתיב ואכלו בשעריך היינו דמעייל להו דרך שער וששה דברים שקובעין למעשר היינו מדרבנן דמדאוריתא בעי' ראיית פני הבית ודרך שער כדילפינן ודבר שנגמרה מלאכתו דאי לא נגמרה אלא שהכניסה במוץ שלה הרי לא ראה פני הבית עד שתגמר מלאכתו וגמר מלאכה לראיית פני הבית הוא המפורש בכל אחד מן הפירות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>המקדיש </b> פירות תלושין ופדאן חייב לעשר ואם נגמרה מלאכתן ביד ההקדש ואח"כ פדאן פטורין דאין גמר מלאכה מחייבן הואיל שהיתה ביד הגזבר שפטור מן המעשרות בדבר של הקדש:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> טבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו כשנגמרה מלאכתו לביתו דרך שער כדילפינן לעיל ובלאו הכי פטור מן התורה ואין לוקין עליו וכל מקום שאמרו שאינו קובע היינו דאינו נקרא בית דקרא דכתיב בערתי הקדש מן הבית ושאין סוף מגמתו להכניסה לה נמי לא קבעה דמן הבית היינו בבית שהכניסה שם להיות שם בקבע:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<span class="H">פרק ה וו</span><br><b> כל </b> שמותר לאוכלו מן התורה בתרומה מותר נמי לאוכלו במעשר שלא נטלה תרומתו ובטבל וכדאמר לעיל. אין מדליקין בטבל טמא דכתיב תרומותי בשתי תרומות טהורה וטמאה מה טהורה שהיה לאכילה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך דהא מקמי הכי אסירא שהרי טבל במיתה אף תרומה טמא אע"פ שאין אתה אוכלה אלא מסיקה אסור להסיקו בטבלו עד שעת הרמה ואין צריך לומר שאין מדליקין אותו בשבת דהא תרומה טמאה גופה אסיר לשורפה ביו"ט ושבת מדאיקרי קדש וכתיב בהו בקדשים והנותר ממנו עד בקר שאין ת"ל עד בקר זמנא אחריתי דהא כתיב ולא תותירו ממנו עד בקר ברישיה דקרא אלא בא הכתוב ליתן בקר שני לשריפתו שהוא חולו של מועד והכי משמע והנותר ממנו לבקר ראשון עד בקר שני המתינו ותשרפוהו וטבל טהור נמי אסור להדליקו דילפינן טבל טהור מטבל טמא מה טבל טמא אין לך בו שום הנאה של כילוי אלא מהרמה ואילך כדילפינן אף טבל טהור כן אסור בו שום הנאה של כילוי. איסור זריעת טבל אפילו אחר שנגמרה מלאכתו נראה דלא הוי מדאוריתא דהא לא קרינא ביה עשר תעשר ואכלת כיון שזורעו:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b> ברירה בדאוריתא דהא בטומאת מת אמרינן דאם חשב להוציאו באחד מן הפתחים מצלת על שאר הפתחים כלן דהלכות טומאה הכי גמירי להו הלכה למשה מסיני ואם איכא ברירה בדאוריתא לא הוה צריך הלכתא. וקביעת מקום בדיבור בלא הפרשה במעשרות מהני מדאוריתא דאע"ג דתרומה וקדשים הוו שני כתובים הבאים כאחד ולא ילפינן מינייהו היינו לענין גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו אבל קבע מקום בשפתיו אין קפידא אפילו בכל המעשרות לאכול בלא הפרשה דמחשבה בלחוד הוא דמרבי' בתרומה מדכתיב ונחשב משמע דבדיבור אפילו מעשרות נמי וא"כ מדאוריתא אם קבע מעשרותיו בפי החבית היה יכול לשתות משוליה שהם כבר מתוקנים מדאוריתא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>המניח </b> פירותיו להיות מפריש עליהם הן בחזקת קיימים דחזקה מדאוריתא כדילפינן בכמה דוכתי וכן מלוה מעות לכהן ולוי ועני ומי שנותן סאה ללוי וסאה לעני מן המגורה הוי כמניח פירות להפריש עליהם וצריך שיהו קיימים כשיפרוש מן המגורה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>תבואה </b> של לקט שכחה ופאה פטורה מן המעשרות אפילו היא ביד בעל הבית כדילפינן לעיל ומה שנטל העני חלף המתנות חייב.
+
+Halakhah 11
+
+<b>שתי </b> כלכלות שקבע שם באחרונה ואחר כך בראשונה או בשתיהם כא' קרא שם בדיבורו ואינו יכול לשנות דהא ילפינן דבדיבור אפילו בלא הפרשה קבע שם:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>טבל </b> שנתערב בחולין אוסר עד שיבטל ברוב מן התורה או יפריש על אותו טבל תרומה ומעשרות לפי חשבון מה שהיה וכן מעשר הטבול שנתערב בחולין או טבל שנתערב במעשר הטבול אזלי' בתר מה שהוא רוב מדאוריתא. קבע כד אחד של שורה א' ואין ידוע אי זו היא מדאוריתא בטיל ברובא כדאמר. ושאר הפרקים בדיני דמאי מדרבנן סמוך אלאו דלא תסור:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Lechem Shamayim/Sefer Avodah/Lechem Shamayim on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Lechem Shamayim/Sefer Avodah/Lechem Shamayim on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6cfdd4518c9ce253ece54b45d24cbd1227cec7e7
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Lechem Shamayim/Sefer Avodah/Lechem Shamayim on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,437 @@
+Lechem Shamayim on Mishneh Torah, The Chosen Temple
+לחם שמים על משנה תורה, הלכות בית הבחירה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+לחם שמים על משנה תורה, הלכות בית הבחירה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>בכ"מ </b> ד"ה ואין מפצלין. יש בלשונו חסרון הניכר אחר שכתב ופסק כר' נחמיה היה כתוב התירוץ, וי"ל מפני מה פסק כמותו, ושמא משום דמסייעא ליה מכילתא דמיתניא אליבא דר' ישמעאל:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ומצוה </b>
+<b> מן המובחר וכו' ולהגביהו כפי כח הציבור. </b> עיין פ"ק דשבת דף י"א והכ"מ לא הראה מקום:
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>המזבח </b>
+<b> אין עושין אותו אלא בנין אבנים גזית. </b> כבר הגהתי בגליון ספר המיימוני שלי שדבר פשוט הוא שמלת גזית ט"ס היא וצריך למוחקה, אע"פ שיש לי לקיימה קצת בדוחק, שר"ל מדות גזית, שמדה ידוע היה לגזית, כדתנן בהשותפין בגזית זה נותן שני טפחים ומחצה, וכן כתוב בבנין הבית כמדות גזית, שהיא היתה מדה גדולה ידועה אצלם, בכמו שמונה ועשרה אמות:<br><b> ועל </b> כרחך צ"ל כן אליבא דר' יהודה דאית ליה דברים ככתבן אבן שלמה, והא התם נמי כתיב ליסד הבית אבני גזית, ור' נחמיה מאי טעמא לא אהדר ליה מהא דגזית משמע פסול וסתות, ומאי דוחקיה לאתויי קרא דמגוררות במגרה דכתיב בהדיא באבני ביתו, וקשיא נמי אהכרעת רבי שנראין דברי ר' יהודה באבני מקדש והא גזית כתיב. אלא על כרחך דגזית איכא לפרושי במדה וכדאמרן וילמד סתום מן המפורש דבסוף הענין כתיב כמדות גזית הרי שהמדה היתה גזית, ואע"ג דגזית של תורה ודאי פסול משמע דכתיב לא תבנה גזית, מכל מקום הכא מוכח קראי דמיפרשא במדה ולא בפסילה. וגם מלשכת הגזית יש להביא ראיה דודאי לא פליג ר' יהודה ולא אשתמיט חד תנא לאיפלוגי עלה ואף ר"י מודה דהיתה לשכה של גזית ומוקי לה על כרחך במדה וק"ל, וא"כ שמא גם הרמב"ם ז"ל לכך נתכוין באומרו גזית:<br><b> אלא </b> שאינו נראה להכניס עצמנו בשביל כך בדוחק ולא נמצא שהקפידו חז"ל על מדת האבנים ומנ"ל לרמב"ם הא, גם אלמלי כך היה מפרש הר"מ דבריו דאמדה הוא דקפיד ולא הוה ליה למיסתם סתומי בכה"ג, סכינא חריפא מפסקא לקראי דהא הכא גבי מזבח בהדיא כתיב לא תבנה אתהן גזית, אלא ודאי שבישתא היא ולית בה ספיקא:
+
+Halakhah 14
+
+<b>[כ"מ </b> ד"ה כל אבן]. ויש להפליא על המגיהים בדפוס החדש המתגדרים במלאכתם ומתפארים בה הרבה שלא נכוו בחמי חמין, ונכוין בפושרין ואומרים על שמאל שהוא ימין כמה פעמים כמו שכתב כאן המגיה כמשיג על התוס' שהביא הר"ב כ"מ שהקשו לעבדינהו ע"י שמיר, בלשון זה לא ירדתי לסוף קושיא זו שהרי תשובתה בצדה שבבית שני לא היה שמיר ואין מכאן ראיה עכ"ד, ואני תמה על זה ולבי חרד, איך לא יירא לנפשו לדבר בפני מלכי רבנן מאן נינהו בעלי התוס' ז"ל ואם לא עלה מהיכן ירד שדברי התוס' עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר כדרכה של תורה והו"ל לאסוקי אדעתיה דמדפשיטא להו בודאי היה כחם יפה בראיות גמורות יעויין בפ' איזהו מקומן שם הוכיחו במישור וביארו באריכות שעל כרחך גם בבית שני היה השמיר, והפלא מהמגיה כנ"ל מסתייה דלא סביר מיגמר נמי גמיר, דפשיטא ליה הך מילתא דבבית שני לא הוה שמיר ואיה מצא זה החדוש ולפחות היה לו לומר כלשון מסופק ושמא, אי לא אשמועינן טעמא:<br><b> איברא </b> הו"ל לאשכוחי מרגניתא ודלי חספא ושביק כספא, דבודאי ליתינהו לדברי התוס' הללו מצד אחר ואינם הולכים על דברי הרמב"ם ז"ל כאן, וכנראה שהרב בעל כ"מ במחילת כבודו לא ירד לעומקן של דברים, שהוכחת התוס' מגמרא דע"ז דלא אשכח תקנתא ע"י שמיר (והכי נמי הוו מצו לאוכוחי מהא דאבני קרנות חלולות היו כדאיתא זבחים דף נ"ד עיי"ש) לאו מילתא היא, דעל כרחין צריך למידחק בה ולפרושי דנקט מילתא יתירתא במאי דקאמר נינסרינהו, לא תניף אמר רחמנא, דפשיטא לא איצטריך להכי לקושטא דמילתא, דודאי דהכי נמי לא אפשר משום אבנים שלמות כדאמר בקמייתא וכמו שאבאר בעזה"י, ולא נקטה אלא לאפושי תו טעמא אחרינא דאפי' תימא אע"ג דלמיתברינהו לא אפשר משום דכתיב אבנים שלימות, דילמא פירושו בלא פגימה אבל חלקין ע"י נסירה לא קפיד קרא, קמ"ל אפי' בנסירה נמי לא מצו למיעבד משום לא תניף, ולא מייתי לה אלא לרווחא דמילתא משום יגדיל תורה וכדאשכחן בתלמודא טובא דכוותה:<br><b> אבל </b> באמת אין אנו צריכין לה משום לא תניף אלא בלא"ה אסור משום דבעינן אבנים שלמות שפירושו שלא יהו חסרות שאפי' חותכן במגרה ומחליקן שלא יהא בהן פגימה מכל מקום אסור בלי ספק בעולם דשלמה ודאי הכי משמע ולא חסרה ומאי מהני חלקה בלי פגימה אפ"ה חסרה היא, הילכך ע"י שמיר נמי לא אפשר אפי' נימא דהיה עושה אותן חלקות בלי שתחגור בהן צפורן הרי אעפ"כ חסרות הן ולא שלמות ואנן שלמות דווקא בעינן:<br><b> ועתה </b> שמע שאי אפשר לומר בענין אחר ותדע ממה שכתב הר"מ ז"ל בסמוך הלכה ט"ו אבני היכל ועזרות שנפגמו או שנגממו פסולין ואין להן פדיון, (והיא תוספתא) ופירוש שנגממו ידוע שהוא ענין חתיכה וכריתה ע"י מגירה ונסירה כמו אילן שנגמם דפ"ק דשביעית ודומיהם רבים לישנא יתירא לטפויי קאתי דלא תימא שנפגמו דווקא אלא אפי' אינן פגומות רק שנגממו והן חלקות בלי פגימה אפ"ה פסולות, דשלמות בעינן ולא חסרות וגמומות אע"פ שחלקות מכל מקום חסרות הן, והיינו משום דקרא דכתיב גבי בנין בית ועזרות אבן שלמה מסע נבנה נמי משמע כדפרישית דשלמה כייל בין פגומה בין חלוקה וחסרה דלא:<br><b> ואפילו </b> רבי נחמיה דפליג ארבי יהודה, דכוותיה פסק הר"מ לעיל דמסתתין מבחוץ ומכניס, לא פליג אלא בחוץ דמותר לסתתן ולפוסלן ולהביאן גזית, אבל בפנים מודה דבעינן שלמות בכל דבר בין מפגימה בין מגזירה ונסירה אפי' חלקה פוסלת בהן אחר שבנאום דסבירא ליה נמי שלמה בעינן. ובהכי פליג דמר סבר אשלמה מתחלתה קפיד קרא, ור"נ סבר שלמה נבנה קאמר קרא משעת בנין ואילך צריך להיות שלם, דאל"ה מהיכא נפקא ליה דפסולין הפגומין, אלא ודאי מדכתיב שלמה והוא הדין לגמומה וחלקה נמי מדכתיב שלמה נפקא, וזה ברור מאוד:<br><b> והשתא </b> לאו כל שכן הוא אם באבני היכל ועזרה שאין נגיעת ברזל ופגימה בכל דבר פוסל בהן בחוץ נגממו בפנים פסולין אפי' חלקין משום דלא הוו שלמות, אבני מזבח דבעינן שלמות מעיקרא ואסורין בגזית כל עיקר לא כל שכן שחסרון פוסל בהם שאפי' נסרום והחליקום בחוץ ושלא ע"י ברזל תו לא הוו אבנים שלמות ופסולין בודאי ואין להן תיקון עוד. וא"כ תמה על עצמך, במאי דבעו התוספות לאוכוחי מגמרא דע"ז הנ"ל דמאי קאמר נינסרינהו, הא ודאי לא אפשר אפי' בלא פגימה משום אבנים שלמות וקמשני משום לא תניף, אלא נקיט מילתא דלא צריכא אלא לרווחא וכדאמרן, א"כ ע"י שמיר נמי בלא"ה לא אפשר אפילו היה מחליק בלי פגם:<br><b> ולענין </b> קושית התוס' אנה ימצאו אבנים בלי פגימה, נראה שאינו רחוק כל כך לפי שחגירת צפורן היא ע"י מורשא הבולטת כדאמרינן בפגימת סכין, משא"כ שקיעה כעין עולה ויורדת דכשרה בסכין לא פסלא באבנים דאין הצפורן חוגר בה בכה"ג בדלית בה מורשא בצדדי השקיעה, ורובן של אבנים כך הוא דרך גידולן בלי שתחגור בה ציפורן, ועל כרחך גם לתירוץ התוס' צריך לומר כן שהרי גם בחלוקי אבנים מהנחל אי אפשר שלא ימצאו בהם שקיעות כעין גומות ואף שהן קטנות מאד הלא שיעור הפגימה קטן ביותר, אלא על כרחך שאינה פוסלת כיון דלית בהו מורשא ודוק:<br><b> והעולה </b> מזה הרווחנו שני דברים שבכלל שלמות שני ענינים הן ויש בזה מה שאינו בזה, שלמדנו פיסול הפגימה שהוא כדרך ברייתו של אבן דווקא דהיינו בכדי שתחגור בה צפורן, ושקיעה מתחלת ברייתה אינה פוסלת אע"פ שאין האבן חלקה ושוה מאחר שאינו חוגרת הצפורן כשרה, כדרך שאמרו בסכין. ושוב למדנו פסולה בחסרון שחסרה אחר כך (והא כדאיתא ר"ל מזבח בכל מקום, ואבני הבית בפנים דווקא) ואע"פ שהוא שוה וחלק לגמרי פסול, ודלא כדעת התוספת, והר"ב כ"מ לא דק בהא דאייתי דברי התוס' דהא הר"מ ז"ל ודאי לית ליה הכי, וכן לקמן במ"ש הר"מ אבנים שלמות לא נחית הר"ב כ"מ לפרושי אלא לאפוקי פגומות, ולא היא דהוא הדין להוציא חסרות קאתי, וכדתני והדר מפרש לאלתר באומרו אח"ז אבני היכל ועזרות שנפגמו או שנגממו דהיינו חסרו ואפי' הוחלקו וכנ"ל, וזה בנין אב ק"ו למזבח, והוא ברור מאד:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אבן </b>
+<b> שנפגמה וכו' פסולה והשאר כשרות. </b> נראה דהיינו דווקא בכה"ג דנבנה בכשרות, אבל בנאו מתחלה אפי' באבן אחת פגומה כולו נפסל, כיון דנעשה בפסול, אי נמי לאידך גיסא דהוא הדין אם היתה פגומה אבן אחת ממנו קודם שנבנית וקבעה בה נמי לא מיפסל כוליה, אלא כמו כן השאר כשרות ודנקט לאחר שנבנית, לרבותא דלא תימא כשנפסלה לאחר שנבנית כיון דמחוברין בבנין ליפסיל כוליה מזבח דליחשביה כחד אבן, אבל אם קדם פסולה קודם שנקבעה במזבח דאכתי לא הוו מחוברין בהדדי פשיטא דלא פסלה אלא איהי לחודה כיון שלא אירע פסול במזבח, ויש פנים לשני אלו הפרושים ומהמשנה אין הכרע, וצ"ע:<br><b> ומלבנין. </b> עיין השגת הר"א ומ"ש עליו בכ"מ. וי"ל דאף על גב דאין הנפת ברזל פוסלת כי אם במזבח, היינו בחוץ אבל בפנים ששוין הן אבני בית למזבח לענין שלמות, משמע להראב"ד ז"ל דהוא הדין נמי לענין נגיעה, ויליף לה ממזבח כדאשכחן לקמן לענין נתיצה דכל הבית שוה למזבח, אע"ג דקרא גבי מזבח לחוד כתיב (אף שיש לדחות) דלא תעשון אמזבחותם תתוצון קאי, אפ"ה מוקמינן ליה בכל הבית במה מצינו, ה"ה לברזל שלמדנו שפוסל במזבח כמו כן פוסל בכל הבית:<br><b> ואע"פ </b> שיצאו אבני הבית שאינן נפסלין בנגיעה בחוץ משום דקרא מיעטינהו דלא תבנה אתהן גזית מיעוטא הוא לאבני היכל ועזרה כדמייתי בכ"מ לעיל משמא דמכילתא, ולמאי דאימעוט אימעוט דהיינו דווקא לענין בנין גזית, אבל אחר שנבנה נגיעת ברזל פוסל גם בהן כמו במזבח וכמו ששוין לענין פגימה כנ"ל. ונראין דברי הראב"ד ז"ל, דאף איהו ז"ל לא אמרה לילפותא גמורה ולא לפסול ממש, אלא שיראה נכון למנוע נגיעת הברזל מכל אבני הבית, כיון דגלי רחמנא שנגיעתו במזבח מחללת ודוק:
+
+Halakhah 17
+
+<b>והעולה </b>
+<b> במעלות על המזבח לוקה. </b> נראה דלאו דווקא במעלות ממש (כלומר שעשה מעלות כמשמען) אלא אפי' בכבש ובמזבח עצמן חייב אם נגלית ערותו עליהן, דהיינו איסורא דלא תעלה במעלות כדמפרש קרא דלא אפשר שלא תגלה ערותו עליו, וכן פירש רבינו ז"ל בספר המצות שלו (מל"ת פ') שהזהירנו מפסוע פסיעה גסה על המזבח אלא עקב בצד גודל וכל שמפסיע פסיעה גסה בכדי שתראה ערותו עליו לוקה:<br><b> וצ"ע </b> לבארו בפרטות דקשיא לי כהנים רצים ועולים בכבש שאי אפשר להם להזהר לילך עקב בצד גודל דרך מרוצתן אע"פ שהכבש עשוי בשפוע. ואולי בכהנים בשעת עבודתן שבגדיהן עליהן אין בהן משום גילוי ערוה, לפי שהמכנסים עשויים מוקפין כמין כיס ואין להם בית הערוה כמ"ש רבינו בהל' כלי המקדש. ואכתי לא ניחא דהא ודאי מסתבר דכי כתב קרא אכהנים בעבודתן קמזהר, דשלא לעבודה מאי בעו התם:<br><b> ולענ"ד </b> דתרי מילי נינהו, דמדכתיב לא תעלה במעלות ילפינן שאין עושין מדרגות אלא כבש בשפוע, ובכבש מותר לפסוע אפילו פסיעה גסה שלא בכוונה וליכא משום גילוי ערוה, אלא במזבח עצמו דנפקא לן מיתורא דקרא דיהיב טעמא אשר לא תגלה ערותך עליו אגופיה דמזבח קאי על מזבחי דלעיל שאסור לילך בו כי אם דווקא עקב בצד גודל, אבל בכבש דלאו גופו של מזבח הוא לא קפיד קרא אגילוי ערוה, מיהא מעלות לא עבדינן דדברים ככתבן ודוק:
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>אבנים </b>
+<b> וקורות שחצבן מתחלה לבית הכנסת אין בונין אותן להר הבית. </b> כתב כ"מ ויש לתמוה מי דחקו לרבינו לפרש כן ולמה לא פירש דלהדיוט ממש קאמר עכ"ל. ואני אומר מהלכותיו של רבינו ניכר שאדם גדול הוא דאשמעינן הילכתא וטעמו ונימוקו עמו לפרש כן דלא תיהוי כמשנה שאינה צריכה, כיון דכבר אשמועינן שכל הכלים צריכין לעשותן לשם הקודש, ואם נעשו להדיוט אין עושין אותן לגבוה, למאי אצטריך תו למינקט הני, אטו משום דעביד בהו מעשה רבה לשם הדיוט מי סברת דעלויי עליינהו בהכי, הא ודאי לא נצרכה אלא לרבותא דאפילו חצבן לבית הכנסת אין בונין אותן בהר הבית:<br><b> ובודאי </b> דהכי הוא, וליכא למימר להדיוט דווקא קאמר אבל חצבן לבית הכנסת שרי לשנותן לגבוה, דפשיטא אין לחלק בכך ושוה בית הכנסת להדיוט לענין זה, מאחר שאין עצמו קדוש אלא כבוד הוא שחייבין בו בשעת תשמיש מצותו בלבד וקדושתו נפקעת ויוצא לחולין בכל דהו, ואפילו בשעת קדושתו שאסור להדיוט להשתמש בו מ"מ אין מועלין בו שאין גופו קדוש אלא כתשמיש מצוה בשעתו, (ועיין מ"ש באו"ח סי' קנ"ב וקנ"ג) הרי שלא חלה עליו קדושה, וא"כ הרי מתחלתן לא נעשו לגבוה וק"ל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ובמקדש </b>
+<b> נעקד יצחק אבינו. </b> המגיה הגיה שצ"ל ובמקום המזבח נעקד יצחק, ולא הבין כלל לשון הר"מ ז"ל, שלשונו מדוקדק מאד שתחלה ביאר שהכתוב מוכיח שבמקדש היתה עקידה, ואח"כ הוסיף לבאר שדבר זה מסורת הוא שבמקום המזבח בנה אברהם מזבח ועקד וכו', אמנם הוא דבר מקובל בלי הכרח מהכתובים והוא דבר פשוט לתינוקות, ואני מצטער שאטפל להשיב על כל שיבושי המגיה הנ"ל, שמילא כל הספר טעוית, ושלח ידו בלשון הטהור של רבינו בדברי הבאי ושטות, וכמו שעשה עוד בסמוך:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>נמצא </b>
+<b> מקום מערכה וכו' וארבעה טפחים. </b> גם פה הדפיס המדפיס הגהה גדולה למראית עינים, ואין בה חידוש, רק הראה שטחו מראות עיניו, וכתב על בעל תוס' יו"ט דאשתמיטתיה לשון הרמב"ם ז"ל בפירושו, ומי בכל בית פירושו נאמן כהרב בעל תוס' יו"ט ז"ל הבודק בחורין וסדקין בפירושו של רבינו ז"ל, וזה המטעה אלו הביט ימין היה רואה ששקר בימינו, שהרי בראש הפרק שם במדות מביא הרב בעל תוס' יו"ט זה הלשון של רבינו בפירוש עצמו ולא יליזו מעיניו באותו משנה. ברם מגיה זה גלי אדעתיה שלא הבין כלל וכלל לא השגת הר"א ז"ל ולא מ"ש בעל תוס' יו"ט ז"ל, דאטו מאן פליג עליה דרבינו בהא דלא דק תנא בד' טפחים היתרים על כ"ח שזהו רוחב שטחו של מזבח משפת סובב ולמעלה שבחשבון זה נכללים הקרנות, ואף רש"י ז"ל לא פליג עליה אלא בכניסה דיסוד, מיהא לרש"י ז"ל נמי לא דק בשני טפחים, וכמבואר כבר בכ"מ. ולפי דעת הגהתו המשובשת מדוע שתק לו הראב"ד עד כאן, ולא פליג עליה לעיל בחשבון כ"ח וד' טפחים קודם שפירנס מקום הקרנות, והוא מבואר מאד לתינוקות של בית רבן דבהא כל אפיא שוין הפירוש והחיבור וכל המפרשים יחדיו יהיו תמים שכל רחבו של מזבח עם הקרנות מוסיף על חשבון כ"ח אמות עכ"פ:<br><b> אלא </b> שבמה שכתב מקום מערכה כ"ד וד' טפחים על זה בא הראב"ד להשיג בטענת שמא, דעתו אולי מקום המערכה הנזכר במשנה כ"ד ולא יותר מכוון, ואין צורך לדחוק בו ולומר לא דק אם נאמר שהקרנות לא היו בזוית מזבח ממש שוין עם דופנותיו, אלא כך היו עשוין הקרנות לאחר שעלה שלש משפת סובב כנס ב' טפחים מדופני מזבח והעמיד הקרנות ברחוק ב' טפחים מכל צד, זאת היא דעת הראב"ד ז"ל (וכן פירש הוא ז"ל עצמו דבריו שנית לקמן בהשגה הסמוכה) שלפ"ז לא נצטרך לדחוק גם במקום המערכה כ"ד בלא דק, אבל בדקדוק שנינו כן, עם שיודה הראב"ד בד' טפחים הנותרים, והם כניסת הקרנות, וזה פשוט מאד, וכן הבין התוס' יו"ט, ועל זה אמר בתוס' יו"ט שרבינו בפירושו הזניחם לד' טפחים הללו של מקום המערכה ולא הזכירם כלל אע"פ שדקדק לבאר שם צורת המזבח, ונראה שחזר בחיבורו בודאי לבאר זה להוציא מדעת הראב"ד ומכאן תוכחה עצומה לבעל הגהה זו דאפי' בשותא דרבנן לא ידע, ונכנס לפנים ממחיצתו:<br><b> ובאמת </b> ספקו של הראב"ד אף דהיא גופה רפיא בידו ועלובה עסה וכו' אעפ"כ לא ידעתי למה דחאה הרב בעל כ"מ ז"ל באמת הבנין, ומ"ש בתוס' יו"ט אין לו הכרח, ואדרבה ממ"ש הרב בכ"מ למעלה בשם סמ"ג שגורס במשנה עלה ג' וכנס אמה ועל פיו הגיה בלשון רבינו ז"ל, הרי גירסת הסמ"ג מראה הכרח לפי' הראב"ד שאל"כ אין כאן כניסה כלל, ואע"פ שהלשון כנס אמה ג"כ אינו מדוקדק מ"מ יש לישבו בדוחק, אך מלת כניסה אין לה הוראה אחרת בענין זה רק על מקום פנוי מבנין וכעין פגום נכנס והכניסה היא רק ב' טפחים, ודקאמר עלה ג' וכנס אמה אלו הקרנות כך תפרשהו עלה שלש וכנס (ויש לעשות כאן פסיק) כניסה מה של ב' טפחים אמה הוא מקום הקרנות:<br><b> ולפי </b> מה שפירש רש"י באמה דרוחב הקרנות שהיא ג"כ של ה' טפחים, איכא לפרושי נמי כנס אמה כמשמעו, דהיינו כניסה דשני רוחות קחשיב הכא דהויין להו תלת פושכי לכל חדא והן אמה בכללן, ואע"ג דלא דמיא כנס דסיפא לדרישא משום דלא מיירי בטפחים (ויש דוגמתה במשנה) והכי עדיף מלשבושי לישנא דכניסה לגמרי, ובסמוך אי"ה אבאר שגם הראב"ד ז"ל כרש"י ס"ל באמה דקרנות בת חמשה, אלא שסבור שאין הכניסה של הקרנות כי אם ב' טפחים, וב' טפחים אחרים העודפים יבוארו בעז"ה היאך היו:
+
+Halakhah 8
+
+<b>וגובה </b>
+<b> מקום המערכה י"ח טפחים. </b> עיין מ"ש בהשגות ע"ז ומ"ש עליו הרב בעל כ"מ ז"ל, וחם לבי בקרבי, לעצור במילין מי יוכל כי גדל כאבי, בראותי דברי הראב"ד היקרים מפז תפארת גאון כל צבי, נתונים למרמס היו לבז הלכו שבי, אין דן דינו למזור ותרופה אין להביא, כי נשארו דבריו עיר פרוצה אין חומה אצל הר"ב כ"מ ובנה עליה מצודים גדולים חיל תשובותיו עליה הצביא,ואני אמרתי לא כן אבי, יבחן אוהב בהמון משיג ומחלק שלל לאגפיו פורש כנפיו על המעיינים המבינים ויבחנו דבריו אם לא דבר גדול דבר הנביא הוא הראב"ד ז"ל דעדיף טפי דסבר באורייתא וחכים טובא גבור כארי ליש ולביא, והפלא מכבוד קדושת הר"ב כ"מ ז"ל עם כל תמיהתו על הראב"ד איך לא שת לבו להתבונן כלל בדבריו והניח דבריו כמשנת בן תדל ובני יוחנא בת רטיבי כי לא די כל הזרות שיסבול בהבנת ההשגה שלא ראה דברי הר"מ הכתובים כאן לפניו וכבר דיבר בהם בסמוך בהשגה הקודמת, ומה גם בהיותם משנה וגמרא כדבר הרב המבאר שלא יתכן לומר כן על קל שבקלים כ"ש למרי דתלמודא הראב"ד שכל דבריו במאזני צדק שקולים:<br><b> אבל </b> רע מזאת שאין טעם וריח בדבריו, במ"ש ושני הקרנות הם שפחתו וכו' ואולי י"ל וכו' והם טפל בלי מלח (לפ"ד הר"ב כ"מ) הלנו אם לצרנו ובעל כ"מ העלים עין מביאורם וכתב ז"ל איני יכול ליישבו דרבינו מיירי בגובה וכו', ואין זו טענה שעד עתה הבין הר"א דאיהו מיירי ברוחב כדעתו, אבל יש לתמוה על בעל כ"מ שכתב שמפני כך לא יכול ליישבו, ויותר נוח היה לו ז"ל לפרש לנו דעת הר"א ז"ל בזה, ואולי מתוך כך היתה מתבארת כוונתו כאשר נבאר בעז"ה כוונתו הטובה מאד ודבריו בתכלית הדקדוק וההשערה קולע על השערה, ואם הם קשי ההבנה בתחלת ההשקפה ולכאורה:<br><b> איברא </b> דאיכא לאתמוהי אר"ב כ"מ שדבריו נראין סותרין זה את זה, שבתחלה תמה על הר"א ז"ל בחושבו התפוח במקום המערכה, וכתב איך עלה זה על הדעת, א"כ כשטען שנית על הר"א איך אפשר לומר שרוחב מקום המערכה י"ח טפחים, שהרי היא כ"ד אמות ועוד כמבואר במשנה וגמרא, וליקשי איהו ז"ל לנפשיה איך אפשר זה להיות מקום המערכה כ"ד אמות שהרי בודאי התפוח מובלע באמות אלו שהוא באמצע מזבח והרמב"ם לא יכחיש התפוח וביאר כל מעשהו בהל' תמידין ומוספין, ואם לא יעלה על הדעת לומר שמקום מערכה הוא התפוח לענין הגובה, כל שכן ועל אחת כמה וכמה שלא יתכן כלל לומר שהוא בכלל מקום המערכה ברחבה, שהרי ודאי על מקומו לא היה מערכה שהרי ראשי הגזירין נוגעין בתפוח, לפיכך על כרחינו צריך לגרוע מנת התפוח מסך חשבון זה של כ"ד אמות למקום המערכה:<br><b> א"כ </b> גדלה התמיהה ביתר שאת ונהפכה אל הרודף, שאילו היה הרב ז"ל נותן לב לדברי עצמו לא היו דברי הר"א ז"ל נחשבים אצלו כמו זר, וחוזרים להיות נגוהים אחרי שהיו תמוהים, והן הן דבריו ז"ל בפ"ב מהל' תמידין ששם השיב הר"א ז"ל על הר"מ בענין התפוח, ודעתו שהתפוח הוא תל גבוה אמה כעין טבלא מרובעת כ"ב על כ"ב אמה, ומהיכן למד לומר כן, (גם שם לא החשיב אותו הרב המבאר לפרש מניין לו) אלא שכל דבריו אחת הן והסתום במקום אחד מפורש במקום אחר, ששם נשען על הנוסחא המדוייקת הנמצאת לו כאן בענין זה שהיה רוחב מקום המערכה י"ח טפחים, א"כ בהכרח נשאר לתפוח (שהוא צריך למקום רחב שפעמים עליו כשלש מאות כור) כ"ב אמה, וכמו שאפרש היטב בעזה"י:<br><b> וזהו </b> שאמר כאן שהנוסחא המדוייקת רוחב מקום המערכה שמנה עשר טפחים, לפי שהמזבח רחבו כ"ד אמה וד' טפחים אחר כל הכניסות וקרנות והלוך רגלי כהנים כמו שנתבאר, צא מהן כ"ב לתפוח, נשארו למקום מערכה ב' אמות ד' טפחים שהם בין הכל ששה עשר טפחים, ועל זה הקשה לעצמו שחסרו עדיין שני טפחים להשלים י"ח כפי נוסחא שלו, והשיב ושני הטפחים (ר"ל החסרים מחשבון זה) הם שפחתו משתי הקרנות ברחבן, והוא הדבר אשר דברתי למעלה שדעתו ז"ל שוה בזה עם רש"י ז"ל שרוחב הקרנות אמה בת ה' טפחים ופיחתו שתי הקרנות ב' טפחים נמצאו י"ח טפחים בדקדוק לרוחב מקום המערכה:<br><b> אמנם </b> יקשה עדיין על הנוסחא הלזו משיטת עצמו, שכבר פירש ז"ל בהשגה הקודמת בסמוך שאולי הד' טפחים הם כניסת הקרנות, א"כ מדויל ידיה משתלים שאי אפשר לקיים אותה נוסחא שתהא מדוייקת מכל מקום, שהרי אעפ"כ אין כאן רק י"ד טפחים מקום מערכה והיא אומרת י"ח טפחים, ויהי כמשיב לזה באומרו, ואולי י"ל שאותן ב' טפחים היו פגימה שהקרנות היו כנוסים וכו', שלשון זה נראה שלא ירד לסוף דעתו בעל כ"מ ז"ל, לפי שכתב עליו ז"ל איני יכול ליישבו, דרבינו מיירי בגובה ואותם שני טפחים ברוחב ומה ענין זה לזה עכ"ל:<br><b> ומלבד </b> שאין זו תשובה על הר"א ז"ל כאשר כתבתי למעלה, עוד יש לשאול מה עלה בדעתו של הרב בעל כ"מ שאמר כן ומה חשב בשני טפחים הללו לאיזה צורך הביאם הר"א ז"ל, ומאי איריא דרבינו איירי בגובה ואי נמי איירי ברוחב מי ניחא, שהרי שפתיו ברור מללו שרוחבה כ"ד אמה ועוד, וגלוי לכל אשר עינים לו ומה יושיענו זה מה יתנו לו ב' טפחים ומה יוסיפו אם החסירו או העדיפו, חי אהבת האמת אם לא הוא כדבר שאין לו שחר לחשוב מעשה ידי אמן כמעשה יוצר חרס חסף די פחר. אבל מיעוט ההתבוננות שהיה לו ז"ל בדברי הראב"ד, נקל בעיניו להשליכם אחרי גיוו, וגרם לו שלא עמד על דעתו הברורה מעתה לפי מה שכתבנו שאחז צדיק דרכו בהשגה הקודמת להשוותה עם זאת שלא תתנגד לנוסחא שלו ברוחב המערכה, אלא שניהם צדקו יחדיו:<br><b> והיתה </b> תשובתו בזה באולי י"ל (כמו שאמר למעלה בענין כניסת הד' טפחים שהיא דעת עצמו ולא קיבלה מרבותיו, משו"ה אמרה בלשון מסופק) שאותן שני טפחים, (ואין ר"ל ב' טפחים שפיחתו הקרנות שזכר כאן בתוך כדי דיבור, שא"כ היה אומר שאלו ב' טפחים, אלא על ב' טפחים של כניסת הקרנות שזכר בקודם נתכוין, ושנים שהן ארבעה הם ב' טפחים לכל צד כנ"ל, ועל כן אמר שאותן ב' טפחים הנ"ל) היו פגימה, שלעולם הקרנות היו כנוסים מדופן המזבח, טפחים מכאן וטפחים מכאן כדרך שאמר בקודם ואעפ"כ אין זה סותר למ"ש כאן, שאולי שניהם אמת אם נניח שהיו באופן זה, שאותן שני טפחים של כניסת הקרנות שממעטים ברוחב מקום המערכה שהונח ח"י טפחים היו פגימה לבד, ר"ל שלא נחשוב שמשכו קו ישר מקרן לקרן בזויות ומאותו קו מודדין אמת ההילוך בשוה וכן ממנו למקום המערכה, שא"כ לא יעלה בידך כי אם ז' טפחים רוחב המערכה לכל רוח, אלא קרני זוית הקרנות נכנסין בריבוע ההילוך ועושין בו פגימה ב' טפחים על ב' טפחים, וכן כנגדו במקום מערכה פגום נכנס, ולא שיעלה בידינו מקום המערכה מרובע לרחבו וארכו י"ח טפחים, שהם ט' טפחים לכל צד כטבלא ארוכה לכל רוח כ"ד אמה ברוחב ט' טפחים, שהרי בקרן זוית מתמעט רוחב המערכה ב' טפחים על ב' טפחים ששם באלכסון לעומת זויות הקרנות אין ברוחב מקום מערכה כי אם ז' טפחים לכל צד, שהוא ריבוע ז' טפחים על ז' טפחים לכל קרן זוית מפני פגימה הנכנסת ואוכלת בו ב' טפחים, זוהי הפגימה שאמר ז"ל, שאעפ"כ לא נסוג אחור מדעתו בכניסה של קרנות ובדרך זה נוכל לכוין אותה עם הנוסחא הנזכרת שלא יתנגדו זה לזה, כמו שפירשנו דאע"ג דהקרנות כנוסים ב' טפחים וממעטים ברוחב מקום המערכה בקרן זוית היא פגימה ברבוע רוחב המערכה שאיננו שלם ושוה ברחבו כי בזויותיו מתקצר רחבו ועומד על ז' טפחים באורך ז' טפחים ברבוע ודוק, ותמצא מכוון מאד. ולא יזיק זה לנוסחא שלו הנזכרת, כיון שאינו אלא פגימה של ב' טפחים על ב' טפחים בקרן זויות ובכל האורך של כ"ד אמההרוחב מכוון לתשעה טפחים כנ"ל אין בכך כלום:<br><b> וזה </b> אם נניח שפגימה ב' נכנסת למקום המערכה כדי לתת לרגלי הכהנים את חלקם מנת הילוכם אמה בריבוע, שכדי למלאות פגימתה מקרני הקרנות של ב' טפחים על ב' טפחים נעשה פגימה אחרת כמותה במקום המערכה כנגדה באלכסון למלאות חסרון רבוע ההילוך כדי להרויח לכהנים שלא ידחקו רגליהם בזויות. אמנם אם תרצה אמור שהפגימה ברבוע ההילוך לבדה היתה, ואין המקום צר לכהנים לעבור שם בזוית בד' טפחים עם אלכסונם שהוא מקום מרווח להם די והותר, נשאר א"כ מקום המערכה כטבלא מרובעת ונשכרת את הזויות, ופשיטא שאינם סותרים זא"ז הנוסחא הנ"ל של הר"א ז"ל עם דעתו בכניסה:<br><b> ועל </b> דרך זה מבוארים דברי המאור הגדול הראב"ד ז"ל בתכלית הביאור והדקדוק, ויתד היא שלא תמוט אצל הראב"ד שכן הוא צורת מקום המערכה, ולא חזר בו מחמת שהתבונן אח"כ מדברי הר"מ שאין כך דעתו, ושא"א לשנות ולתקן לשונו לכתוב במקום גובה רוחב אע"פ שכבר יסבלהו לשון הר"מ ז"ל, ולא ימנעהו טעמו של בעל כ"מ כסבור הרב מאחר שכבר כתב הר"מ ז"ל שמקום המערכה כ"ד אמה שא"א עוד לומר היותו י"ח טפחים ברחבו, ואין בכך כלום שזהו פרט מן הפרט, והרי בתחלה קורא הר"מ דרך כלל למקום המערכה כל הרוחב עם הקרנות ואמר נמצא רחבו שמנה ועשרים אמה וזה דרך כלל גדול, ואח"ז ביאר ופרט מקום המערכה, אחר שהסיר ממנו חשבון הקרנות והילוך נשארו לו כ"ד אמה, ועדיין על כרחך אין כולם מקום המערכה אף לפי דעת הר"מ, שהרי תפוח מובלע ביניהן, ויתכן א"כ תיקונו של הראב"ד לומר שביאר עוד בפרט מן הפרט מקום מערכה אחר שהוציא ממנו גם כן מדת התפוח הודיענו שוב הנשאר אח"כ במקום המערכה בעצם לבדו, אלא שאחר התבוננות דק ודאי יראה מדבריו ז"ל שאין כאן כוונתו על הרוחב ויפה אמר הר"א ז"ל בכל מה שאמר ותחשב לו צדקה במה שדן את הר"מ ז"ל לזכות, וחשב להגיה ולתקן לשונו בתחלת העיון שהלשון היה סובלו בודאי, אם לא מטעמים אחרים ומסידורו של הר"מ המעכב על ידו לפיכך חזר בו, ותהא משכורתו כפולה שהודיענו בפרטות מקום המערכה המיוחד לעצמו:<br><b> ובזה </b> קצת תמהון על רבינו המחבר הנפלא אשר לא הניח דבר גדול וקטן שלא שם עינו ולבו עליו לדקדק ולמצות חשבון כל דבר הצריך והנה איננו פה אתנו, ובא רעהו הטוב וחקרו ומאחר שבדק אחריו ולא מצא הטיב אשר עשה לבארו, ולא נשאר מקום תפיסה על הראב"ד שדבריו צריכים מאד ולא יפול מכל דבריו ארצה, ובואו ונחזיק טובה על הודיעו אותנו מקום נפלא ממנו פרטיותו, ומכלל דבריו השגה להר"מ ז"ל שעכ"פ היה לו לבאר דעתו בזה, אלא שהניח מקום להתגדר:<br><b> וחפשתי </b> בספר תוס' יו"ט לראות מה ידבר בו, והנה לא הזכיר כלום, מענין התפוח ומעשהו, ורוחב מקום מערכה, לא הטריח עצמו מאומה בכל זה, כי סמך על מ"ש בכ"מ שדחה דברי הראב"ד בענינים הללו מכל וכל בלי שום סמך, ואדרבה הם טובים ונכוחים ומוכרחים. ומכאן תוכחה למעיינים בל ימהרו להשיב על הגדולים (אף כי אין משיבין את הארי וכו') כל עוד שלא יבינו היטב דעת הכותב וכוונתו בבירור, שאז אין אשם על המשיב כפי מה שעיניו רואות, אבל להניח הדברים בלי צורה והבנה לא יתכן כלל, (שלא היה הכותב שוגה ופתי דלא חש לקמחיה ח"ו), כאשר קרה להארז בלבנון הנשר הגדול קדוש ה' מכובד הריני כפרת משכבו של רבינו בעל כ"מ ז"ל שלא הביט אל הבנת כוונת דעת הראב"ד ז"ל, על כן נראו לו דבריו תמוהים מאד והזניחם מעליו ואם היה ז"ל טורח עצמו בהבנתם ודאי שלא היה דוחאם בשתי ידיו, ואם בארזים נפלה שלהבת השגיאה מי יבין וידע איש בער כמוני ומה יעשו איזובי קיר וישמרו בנפשם, ודי בזה הערה, ולתועלת המעיין אצייר צורת המזבח ואניח חשבון שטחו העליון על דעת הראב"ד ז"ל עם מה שיצא לנו מכלל דברינו בו בעזה"י, (עיין בראש הספר) [עיין בענינים המורחבים]:<br><b> ודע </b> שכתב הראב"ד בפ"ב מהל' תמידין ומוספין שאפשר היה התפוח עגול, א"כ הרווחנו עוד למלאות חסרון מקום המערכה בזויות אם נאמר שגם רבועו של מקום מערכה פגום בקרנותיו ב' טפחים על ב' טפחים, וק"ל:<br><b> ויש </b> לדעת ששתי אמות של מקום קרנות ושל הילוך היו עמוקות קצת ולא היה בשוה עם מקום המערכה, ובשפתו של מזבח היה לו כעין בליטה גבוהה מעט שזהו כרכובו של מזבח, ובין כרכוב ובין מקום מערכה היו ב' אמות הנזכרות שקועות בעומק קצת כעין חריץ כך פירש רש"י ז"ל בפ' קדשי קדשים (דף ס"ב) אדתניא איזהו כרכוב וכו' עיי"ש, והתימה שלא זכר רבינו ז"ל מאומה מן הכרכוב וצ"ע:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וקרן </b>
+<b> דרומית מזרחית לא היה לה יסוד. </b> עיין בגמרא דאיזהו מקומן (דף נ"ד ע"א) משמע שהיה שם באויר אותו קרן בליטה קטנה, עיי"ש ברש"י אהא דכך התנו ביניהם אוירא דבנימין, ולמ"ש התוס' שם אין הכרח לפירוש רש"י:
+
+Halakhah 11
+
+<b>ובקרן </b>
+<b> מערבית דרומית היו נקבין כמין שני חוטמין והן הנקראין שיתין. </b> נפלאתי בזה מאד דהא משמע מדוכתי טובא דאין אלו שיתין, כדמוכח בס"פ לולב וערבה דשיתין היו מחוללין עד התהום והם היו בראשו של מזבח לנסך בהם הנסכים והמים בחג, אבל הדמים הניתנין ביסוד דאיירי בהו הכא למטה ביסוד היו, כמו ששנינו במדות שהדמים הניתנין ביסוד מתערבין בהן, וכן משמע מאותה ששנינו בפ' קדשי קדשים שלשה דברים היתה אותה קרן משמשת למעלן ושלשה למטן למעלן ניסוך ולמטה שיירי:<br><b> וא"א </b> לומר שאותן חוטמין של ניסוך שלמעלן עוברין על אותן שלמטה של דמים שביסוד ולעולם חדא נינהו משו"ה קרי להו שיתין, דהא אפי' למאן דפליג התם בגמרא דלולב וערבה וס"ל דאין השיתין מחוללין עד התהום, מכל מקום אית ליה דעמוקין הן וחלל יש שם תחת המזבח שמתעכבין בו הנסכים, כדמשמע מהא דאיתא התם לול קטן היה בין כבש למזבח ואחת לשבעים שנה פרחי כהונה מלקטין משם יין קרוש, ואילו הכא גבי דמים תנן שמתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון, ונראה מדעת הר"מ דשני חוטמין דהכא ודתנן התם גבי ניסוך חדא נינהו, ועל זה נשתוממתי מאד, וביותר תמהתי על שלא העיר בכ"מ כלום בכל זה, שנראה שהיה פשוט אצלו בלי צורך לביאור, ואני בעונותי לא מצאתי ידי ורגלי בכאן וחפשתי בספרים ואין פותר:<br><b> שוב </b> ראיתי בפ"ב מהל' מעשה קרבנות שם ביאר רבינו שנסכי כל השנה היו מתנסכין ג"כ ביסוד ושמשם הן יורדין לשיתין, והשיגו הראב"ד, ומעתה נתחזקה תמיהתי ולא ידעתי למה שתק הראב"ד ז"ל כאן, גם מ"ש בכ"מ שם ליישב בדוחק גדול, אינו מועיל כלל למה שאמרנו שאיך אפשר לומר ששם ביסוד הם השיתין:<br><b> גם </b> בספר ברכת הזבח מצאתי אחר החיפוש שרצה לתרץ השגת הראב"ד ז"ל שם, ולא הונח לי בדבריו לגמרי (יעויין בו) שמלבד הדוחק שאי אפשר לאומרו שהרמב"ם בחבורו ידבר מבנין של שלמה, שהוא דבר גלוי וידוע שאינו כן, ולא השמיענו כאן לענין בנין המזבח משני נקבין שלמעלה ולא כלום והניח משנה ערוכה בלי טעם וריח, עוד א"א לשמעו מחמת ההכרח שאמרנו שעל כרחך אין אלו שיתין, מפני שאמר כאן שהדמים יוצאין לנחל קדרון והיין לא היה יוצא לנחל קדרון כמו שהוכחנו, ובבית ראשון שלא היה הבור של שיתין במזבח אלא חוצה לו פשיטא שלא ירד לנחל קדרון, דאליבא דכו"ע בשיתין היה מתעכב זמן מרובה ואיך יצאו מהן הדמים לנחל קדרון, סוף דבר דעתי בזה קצרה והבנתי חסרה להעלות ארוכה למבוכה ומי שדעתו רחבה יתרץ זה וישא ברכה:<br><b> אמנם </b> מה היו שני נקבין הללו משמשים ג"כ נעלם מאתי, שלדמים היה די באחד אחר שהדמים בסוף מתערבין באמה, ושל יסוד מערבי הוצרכו עכ"פ להמשך דרך צינור קבוע ברצפה להיותן נגרין אל קרן דרומי ששם הנקבין, א"כ היותן שנים יראה שהוא לבטלה לענין הדמים לבדן, ולא ראיתי מי שפירש זה:<br><b> ועל כן </b> באמת יראה מזה קצת נטייה לשיטת רבינו בהל' תמידין ומוספין, שניסוך של כל השנה היו בנקב אחד משני נקבין הללו של יסוד, ומיושב ממילא דעתו שקראן שיתין דא"כ ודאי שהן נקראין שיתין דנסכים לשיתין אזלי וזה ידוע, אלא שלא נתיישב לי היאך אפשר לומר שגם הנקב שהדמים יורדין בו יקרא שיתין, מהטעם שזכרתי מאחר שהן יוצאין לנחל וא"א לומר כן בשיתין כמו שהוכחתי לעיל:<br><b> שוב </b> מצאתי גם לזה תקנה, דלעולם שניהן נקראין שיתין, ורבינו דייק בשמא דשיתין לשון רבים משמע, ואשכחן נמי במתני' דמדות דקרי ליה שית בלשון יחיד, כדתנן הכא למטה בקרן מקום היה שם אמה וכו' שבו יורדין לשית ומנקין אותו, והיינו על כרחין דיין לחודיה הוא שצריך לנקותו משום שמתעכב שם כדפרישית ומשו"ה קרי ליה בלשון יחיד דשל דמים אינו צריך לנקותו שאינו חפור בעומק אלא יוצא באמה שבעזרה, ומיהת שמע מינה דלתרוייהו קרינן שיתין, וליכא למימר דקרי להו הכי משום אותן שני חוטמין שבראש המזבח של ניסוך החג דהוו תרי שאותן אינן חלוקין כי אם בספלים, כדפירש רש"י בפ' לולב וערבה שהמים והיין יורדין שניהם לנקב שבמזבח לשיתין, משמע דבמזבח לא הוי אלא נקב אחד ואותו נקב עובר עד הנקב של ניסוך שלמטה ביסוד ודוק, א"כ מצאנו טעם בדברי רבינו, ויראה שהוא נכון ובאמת יש לו על מה לסמוך:<br><b> ועדיין </b> לא נתקררה דעתי עד שמצאתי את שאהבה נפשי לדעתי מאין יצא לו לר"מ, ודקדקתי עוד דרך אחר וישר בעיני והוא זה דשית דתנן דמנקין אותו הוא של דמים בודאי והיה צריך לניקוי מפני הדמים היורדין לתוכו תדיר שלא יקרשו ויסתמו המעבר שלזה היתה מתוקנת הטבלא למטה ברצפה שיוכלו לנקותה מיד, וזה בהכרח שאותו נקב של דמים הוא הקרוי שית שמנקין אותו, (ושלא כדברי הרע"ב ז"ל) דאי של נסכים לא היה צריך לכך לפי שלאותו נקב שבו נסכים יורדין היה הלול במערבו של כבש שבו פרחי כהונה יורדין אחת לשבעים שנה ומלקטין היין, הרי מבואר מאד שא"א לומר שהשית הנזכר במדות שמנקין אותו שיהא אותו של ניסוך שהרי יורדים אליו דרך הלול לא למטה ברצפה, גם לא היו מנקין אותו שאינו מהצורך, ואדרבה היו מתעכבין בו הנסכים ואינן יוצאין משם ומניחין אותן במחילה ההיא זמן מרובה. הרי זכינו לדין שיפה כיון רבינו, שעל כרחך גם הנקב שביסוד של שפיכת דמים הוא קרוי כמו כן שית, ולזה קראום שיתין לשון רבים וכנ"ל, ואלו דברים מוכרחים כולם ברורים ואהובים, ורחוקים נעשו קרובים, וברוך ה' שהאיר עיני להבין דעת רבינו, דהוא גברא דמריה סייעיה, וכל דבריו צדקו יחדיו, אין בהם נפתל ועקש:<br><b> ונודעה </b> לנו סיבת שתיקתו של הראב"ד ז"ל דמודה נמי דנקראין שיתין הנקבים שביסוד מהכרח הנ"ל, ולא מחמת זה חלק עליו בהל' מעשה הקרבנות, אלא טעם אחר יש לו בדבריו יבואר עוד בעזה"י בהגיענו לשם, וטעמו של רבינו בניסוך של כל השנה כבר ראית למעלה, מראיית הנקבים שהיו שנים למטה כמו למעלה:<br><b> וכלל </b> רבינו דבריו כאן דרך קצרה שסתם וכתב ובקרן דרומית היו שני נקבים, שר"ל בין אותן נקבים שלמעלה בין שלמטה שארבעתם באותה קרן היו, כמו ששנינו שלשה דברים אותה קרן משמשת למעלה ושלשה למטה, ורבינו ז"ל בחר לתפוס כאן דרך קצרה על כן לא היה מתכוין לומר לא למעלה ולא למטה אלא בקרן סתמא, ושני חוטמין היו בכללם שהן ארבע בפרטן, שאותן שלמעלה הם נעשין רק נקב אחד במזבח ויורדין לשית דרך החלל שלמטה העשוי לניסוך כל השנה, והשני למטה לדמים וכנ"ל ופרטי הנקבים ביאר כל אחד במקומו בהל' תמידין ומוספין ובמעשה הקרבנות, ונתכוונו דברי רבינו בכל אופן המועיל. וגם מה שאמר כאן שהדמים יורדין בהן אינו קשה, שאע"פ שאין עשוי לשפיכת הדמים כי אם האחד, כיון שהיה האחר בצידו וסמוך לו אי אפשר שלא יעברו מהן לשני כשמתרבין, ואינו מזיק אם מעט מן הדמים יורד לשית של ניסוך, אי נמי בהם באחד מהם נמי משמע, והרע"ב בפירוש המשנה במדות לא דק:
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>וכבש </b>
+<b> היה וכו' ופורח אמה על היסוד ואמה על הסובב ואויר מעט היה מפסיקו. </b> רבינו סתם כאן דבריו, והוא מקום שאמרו להאריך, ולבאר אני צריך, איתא בגמרא דבעינן כי דם שאויר קרקע מפסיקו, דהיינו רצפה כדפירש"י ז"ל, והתוס' כתבו על זה לאו דווקא דהא פורח אמה על יסוד ועל סובב אמה, עוד כתבו ובלאו האי קרא בעינן הפסקה מדכתיב סביב, אלא דסגי בכל דהו, והכא בעינן אויר גדול וניכר עכ"ל. ונפל פותיא דהאי אוירא בבירא, דודאי משמע כדבריהם שצריך להיות כאן אויר גדול, אלא שצריך אומן גדול לעשות אויר גדול עם שיהיה פורח על היסוד וסובב אמתים, כמו שתפשו הם ז"ל בפשיטות דפריחה ב' אמות דווקא, א"כ איך אפשר זה וזה:<br><b> איברא </b> ניחזי אנן במאי דכתבו נמי מעיקרא דאויר רצפה לאו דווקא, ומאי פסקא והיכי פשיטא להו כולי האי, ואלא במאי מוקמי להא דרב פפא דבעי אויר קרקע מפסיקו, אי בהפסקה מעט מקרקע סובב אין זו הפסקת קרקע כי דם דסובב הוא חלק מהמזבח, ואין ספק שלא נקרא הפסק קרקע שא"כ אף אני אומר יעמוד בצד מזבח ויזרוק ואיכא הפסקת קרקע, על כן נראה ברור דבעינן דווקא הפסקת קרקע של רצפה כדפירש רש"י ז"ל דווקא:<br><b> וא"ת </b> היכי משכחת לה, כד מעיינינן ודייקינן במילתא טפי משכחינן דכולה ניחא ואתי שפיר איתא להא ואיתא להא, רצוני דודאי פריחה כמשמעה שהכבש פורח קצתו על ב' אמות הנ"ל ואינו מובדל שם רק כמלא נימא, כדרך שאמרו בכבשים קטנים לקיים המקרא דסביב, וקצתו מופסק באויר גדול ורחב נוקב ויורד עד לרצפה בתחתית המזבח ממש ואין רחבו פחות מאמה בלי ספק, וכל דברי חכמים קיימים:<br><b> ובוא </b> וראה שאין ספק בדבר, ותלמוד ערוך הוא בידינו מאותה שזכרנו למעלה, דלול היה בין כבש ולמזבח, ופירש"י ז"ל בפ' לולב וערבה לול ארובה מלמעלה למטה היה בין כבש למזבח במערבו של כבש, דאויר מפסיק בין הכבש ולמזבח לקיים זריקה בבשר, והיה באותו אויר לול במערבו של כבש, שהכבש רחבו ט"ז אמה ובשמונה אמותיו לצד מערבו היה הלול, שבו יורדין ומלקטין היין הנקרש מהנסכים, הרי מבואר לפניך בהדיא שהכבש חלוק שחציו פורח כל ב' אמות הנ"ל עד קרוב למזבח מעט מזער וחציו האחר של צד מערב מופסק בלול הנ"ל, שעל כל פנים צריך ליתן לו אמה ויותר לשירדו בו פרחי כהונה:<br><b> נמצאת </b> אומר על כרחך שאותו רוחב של שמנה אמותיו של צד מערב מופסקין מן המזבח באויר אמה ויותר, ובכל אותו משך לא היה סובב, כי הארובה ההיא מפסקת ויורדת מלמעלה למטה עד החלל שבתחתית המזבח, ואי אפשר לומר בענין אחר כלל, הרי יפה נתקיימו שני דברים הללו, שבשמונה אמות מזרחיות של כבש היה פורח על ב' אמות של יסוד וסובב בענין שיוכלו כהנים לעלות בו למזבח בלי שיצטרכו לפסיעות גסות, ושמונה אמות האחרות של מערב שלא היו עשויין לעלייה וירידה, (כי היורד מן המזבח עבר על פני חצי רחבו של כבש עד שמגיע אצל חציו למזרח ויורד שם בדרך שעלה או שמא בזוית מערבי דרומי של כבש היה עשוי גשר קטן לעבור עליו ולירד דרך שם), היו מופסקין כדי ליתן ריוח גדול באויר קרקע ממש עד למטה ובו ירדו בלול, ועל האויר הזה מתקיימת מצות זריקה באיברים בודאי, והכי נמי מסייע לן מתני' דפ"ח דשקלים, עיין מ"ש בפי' המשנה בס"ד:<br><b> ואל </b> יקשה בעיניך דהא תנן התם בתמיד סדר מערכה גדולה מזרחה וחזיתה מזרחה, וביותר לפי מ"ש רבינו בהל' תמידין בסידור עצי מערכה גדולה במזרח, שיראה מלשונו שסבור היה ברוח מזרח של מזבח היתה מערכה גדולה סדורה, א"כ היאך יוכל להתקיים הבשר בזריקה בדרך שאמרנו אחרי שאין שם מערכה והם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב:<br><b> אבל </b> תדע באמת שא"א לומר שהיתה המערכה סדורה ברוח מזרחית ממש מזה הטעם בעצמו, שהרי אין רחבו של כבש יותר מט"ז אמה, ואיך יוכלו הכהנים לזרוק האיברים מן הכבש עד כנגד סוף מזרחו של מזבח גם זה א"א לגמרי, א"כ תמה על עצמך היאך תתקיים הזריקה, הא אין לך לומר אלא שאין פירוש מזרחה אלא בערך חלוקת הכבש לרחבו לשני חלקים שוים ומפלגא דמזבח למזרח מזרחה קרי ליה, ולעולם מערכה בדרום קיימא אלא שמשוכה לצד מזרח מחציו של מזבח והלאה כנגד חציו של כבש המזרחי מאמצעו ולהלן, ולאפוקי מערכה שנייה שהיא במערב ומשוכה לצפון, אי נמי כדפירש הראב"ד שם, שהגזירין סדורין מזרח ומערב ולאפוקי צפון ודרום דלא, זהו פירוש מזרחה דרישא, וחזיתה מזרחה פירושו החלונות והפתחים שבה ודוק, ובהל' הנ"ל אי"ה יבואר יותר בענין זה:<br><b> והיוצא </b> לנו שאין דרך אחר בעולם כי אם לומר שהמערכה סדורה בדרום על פני הכבש בחציו של מזרח ומגעת עד אמצעיתו שדרך שם על הלול היו זורקין האיברין כמצותן, [וראה ציור בענינים המורחבים פ"ב ה"ח] (ומתוך משא ומתן הלז מענין לענין נשכרנו עוד בריוח גדול, כי עתה הרחיב ה' לנו להבין עם זה פירוש משנה סתומה מאד השנויה בפ"ח דשקלים עיין מ"ש בלחם שמים שם, שלא עמדו עליה המפרשים, ובחמלת ה' עלי נתגלה פירושה על ידי הצעירה, ובקשתי מן המעיין לשום עינו עליה, כי משם חיזוק וסיוע נוסף למה שכתבתי כאן והדברים עוזרים זה את זה, והאחד מעיד על חבירו) ובזה הכל מתוקן ומקובל טוב ויפה, ומינה לא נזוע כי כולה סולת שקלטה הנפה, וברוך החונן לאדם דעת, ומאיר עיני היושבים במו אופל כמוני העני נבער מדעת כבד לשון וערל שפה, אל ה' ויאר לנו, ונפלה האורה על החלון שזכר רבינו כאן בסמוך:
+
+Halakhah 14
+
+<b>ושני </b>
+<b> כבשים שבהם פונים ליסוד ולסובב. </b> הוה קשיא לי טובא דלכאורה משמע שאין שם אלא כבש אחד הפונה לסובב למזרח, א"כ בהכרח צריך העולה לשם לחזור על עקיבו, וזה אינו נראה מכמה טעמים וקשיא לי עד שמצאתי להתוס' זבחים (דף סד ע"א) שנתקשו ג"כ בזה:<br><b> אמנם </b> לענ"ד ברור שהיו שני כבשים קטנים פונים לסובב מזה אחד ומזה אחד יוצאין משיפולו של כבש גדול ומשפעין ועולין עד שנעשין גבוהים בשוה עם הסובב הימני לעלייה והשמאלי לירידה שבו יורדין מן המזבח להוליך בו שירים ליסוד דרומי (ורחבן של כבשים קטנים הללו איני יודע), והא דלא קחשיב להו תלמודא בתרתי בהדיא לק"מ דהנך תרתי דסובב בחדא חשיב להו כיון דתרווייהו לסובב אזלי, ולא קשיא נמי מהא דכתב רש"י מההיא דסוכה דתנן ופנה לשמאלו, ולא קתני לסובב, והא ודאי לא מוכח מידי מהתם דהיכי ליתני לסובב והלא ניסוך המים והיין בראשו של מזבח הן נעשין, כדתנן נמי בפרק קדשי קדשים בג' שהיו עולין וחוזרין לעקב והיינו משום שהיו עולין בכבש גדול לראשו של מזבח ולא פנו לסובב כלל כי אין שם מקומם, ואולם הכבש השני הקטן הנזכר כאן הוא פונה ליסוד מלבד אותו שבצדו הפונה לסובב, וזה השני הוא קטן ונמוך ביותר לפי גובהו של יסוד בלבד [וראה ציור בענינים המורחבים פ"ב ה"ח]:
+<b> וחלון </b>
+<b> היתה במערבו. </b> הראב"ד נטה קו תשובתו והר השגתו עליה כגיגית כפה, ובא הר"ב כ"מ והכהו בלשון ודברים אשר לא כן עליו חפה, ולא אוכל לצייר מה חשב הרב ז"ל, וכי ח"ו חשוד הראב"ד ז"ל לבדות דבר מלבו, או לכתוב כל העולה על רוחו מבלי הבט אל האמת וחלופה, הלא הוא החסיד הר"א ז"ל בור סיד שאינו מאבד טפה, הלא לזה יענו הכה בן דוד בריבותיו והשגותיו בלשון נקייה מזוקק שבעתיים וכל אמרתו צרופה:<br><b> אולם </b> כנים דברי הראב"ד ז"ל שמלבד הרבובה היה ג"כ חלון באותו קרן כמו שהוכחנו, וזהו שאמר ז"ל לא כי אלא החלון לבד והרבובה לבד, ור"ל שעל כרחך חלון לבד שהוא היה באותה קרן על פני הכבש בינו ולמזבח והוא כעין חלון וארובה, ורבובה לבד שהיא בכותל הכבש, ומ"ש וכך היא שנויה במדות, לא נתכוין אלא לומר שהרבובה לבד כך היא שנויה שם בלי מדה ידועה, אבל המדה של חלון ברוחב אמה סבור הראב"ד שהיא לענין הלול כמ"ש לעיל, ואין בידינו התוספתא לכוין לשונה היטב, עכ"פ אינני מסופק שזו היתה דעת הראב"ד ז"ל בהשגתו זו, דגברא רבה אמר מילתא לא תיהוי כי חוכא, והא בגוונא דאמינא ודאי לא הויא בדותא ובורכא, אלא כל דבריו הלכה, ומשנה צריכה:<br><b> ולמדנו </b> ממנו גם כן שהיה הלול שהוא ז"ל קוראו חלון רחבו אמה, לפי שהיה צריך לאויר גדול כדברי התוס' [וראה ציור בענינים מורחבים פ"ב ה"ח אות י"ח כ'], וא"ת למה צורך לאויר רחב כל כך שאינו אלא כדי לקיים מצות זריקה בבשר, ואפי' לרב פפא דמשום דבעינן הפסק קרקע דווקא תיסגי ליה בהבדלה מועטת כעין של כבשים קטנים וכחצי כבש של מזרח, וניתתי ביה טובא עד קרקע הרצפה, (דאי משום לול, הוי עבדינן ליה מן הצד, אי לאו משום דבלא"ה מיבעי לן ההוא אוירא מפני הזריקה וכנ"ל), ועל כן נראה דהא דרוח אוירא כולי האי לא נפיק לן מקרא אלא תקנת חז"ל הוא כמ"ש בעזה"י, והיינו דכתבו התוס' ז"ל בפרק כיצד צולין דאף בלא אויר היה יכול לקיים מצות זריקה אלא שעל ידו יזכור לזרוק:<br><b> וראיתי </b> בתשובותיו של אדוני אבי הגאון ז"ל הביא דברי התוס' הללו ותמה עליהם, וגם בעיני יפלא לכאורה, דהכא משמע דגזרת הכתוב הוא, ובמאי דכתיבנא ניחא דפשיטא להו דבעינן אויר מפסיק כי דם, ובלא"ה נמי לא סגי דלא הוי אויר דהא כתיב סביב, אלא דמשום לקיים בזריקה צריך לן הפסקת רצפה, אכתי הוה סגי בהפסק כמלא נימא עמוק עד קרקע הרצפה וכדאמרן והיה מתקיים זה וזה בטוב, לכן הוצרכו לומר שעל כרחך לזה האויר הרחב של הלול (שלתשמיש לול יצטרך עכ"פ אמה) לא היה בו צורך מפני הזריקה בעצמה שכבר תוכל להתקיים בלא זה, אלא בודאי מדברי חכמים הוא כדי שע"י כך יזכור לזרוק, שאם היה צר כהבדלות האחרות היה שוכח ופוסעו בלי שיכיר אבל מתוך שהיה רחב כל כך על כרחו נזכר וא"א לפוסעו, וגם זה ברור בכוונת התוס':
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>ונותן </b>
+<b> בתוך הבנין גוף של עץ. </b> כן צ"ל ג"כ לענין עשיית הלול הנזכר, ולהבדיל הכבשים מן המזבח, והרבובה הנזכרת למעלה בדברי רבינו, שבודאי גם הכבש כולו היה נעשה בנין אטום באופן המבואר בדברי רבינו:
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>מזבח </b>
+<b> שנפגם. </b> עיין בתשובות אבא מארי הגאון זצ"ל סי' י', כתב טעם למה שפסק [שלא] כרבי אליעזר בן יעקב, ובהך כללא דמשנת ראב"י עיין מ"ש בעזה"י בהגהות הכללים, ומ"ש הרב בעל כ"מ דבברייתא לא קיי"ל כוותיה, עיין בהר"ן פרק אלו טרפות דמקשי על הרי"ף דלא פסק כראב"י באפרוחים שלא נפתחו עיניהם, אע"ג דלא מיתניא אלא בברייתא, (והובאו דברי הר"ן באחרונים ביו"ד סי' ט"ו):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>וכן נרות המנורה. </b> עיין השגת הראב"ד ז"ל:<br><b> ואיני </b> מוצא קורת רוח במה שהשיב בכ"מ לסייעו לרבינו דפסק כר' אלעזר בר' שמעון משום דמסייע ליה קרא, דמאן שם ליה ומאן ספין מאן רקיע לאכרועי בהא, אטו קראי כרבי לא דייקי, אדרבה מסתברא כוותיה דרבי דייקי טפי דהא כתיב יערוך אותו לפני ה' מכלל דכולהו לאו לפני ה' נינהו, ומאי מהדר ליה ראב"ש ההוא דמצדד אצדודי, רבי נמי ס"ל מצדד אצדודי בודאי דלהכי אתי אל פני המנורה יאירו, ומודה רבי בהא דמצדדין פניהם כלפי אמצעי אלא שאין אמצעי לפני ה', ואהני ליה יערוך אותו לנר מערבי שהוא אחר ולא של פני המנורה, ואיברא לדידן חזי סברא דרבי עדיפא דכולהו לפני ה' מיקרו, אי ס"ד צפון ודרום מונחין ולא סגי בצידוד, וקרא נמי אייתר ליה אליבא דראב"ש וק"ל:<br><b> אלא </b> שאין צורך להטריח עצמנו בכזה ולהשיב תשובות חבילות שאין בהן ממש אחר שלא חששו להן רבותינו בעלי התלמוד ז"ל, לא נשאר לנו פתחון פה להכריע על פי סברתינו, ואין לנו כי אם להמשך אחר הכללים שמסרו לנו, וזה אין בו ספק דהלכה כרבי מחברו אפי' לגבי ר' אלעזר בר' שמעון איתמר, ואין צורך להוכחת הכ"מ שכן הוא פשוט בכל מקום ולא אשכחן מאן דמפליג בהא כיון דסתמא איתמר מחברו, ופירוש מחברו בכל מקום חברו הנחלק עמו ואפי' גדול ממנו, ומשו"ה אשכחן למ"ד דאפי' לגבי אבוה הילכתא כוותיה ודוק. גם מ"ש עוד בכ"מ דמתני' דשתי הלחם אתיא כוותיה דראב"ש דאי כרבי קשיא מאי שייר דהא שייר, גם זה אינו מוכרח, עיין בתוס' ר"פ מרובה שכתבו דיש מפרשים דלא אמרינן מאי שייר דהאי שייר אלא כי נחית למנינא דווקא ובעלמא לא, והכא נמי הא לא נחית למנינא:<br><b> והנראה </b> לענ"ד בפסקו של רבינו דסמך לו על הירושלמי (שקלים יא') שהביאו התוס' משקלים דהגירסא הפוכה דרבי סבר צפון ודרום, ודילמא הכא בגמרא דידן נמי הוי גריס הרמב"ם פלוגתייהו דרבי ור' אלעזר בר"ש איפכא, משו"ה שפיר פסיק כוותיה דרבי, ונראה להכריח עוד פסקו של הר"מ מדאיתא הכא בגמרא דידן דפ' שתי הלחם דר' אלעזר בן שמוע סבר דעל כל הי"א שולחנות היו מסדרין, ור' יוסי בר' יהודה פליג עליה וס"ל דאין מסדרין אלא על של משה, וכי היכי דפליגי בשולחנות הכי נמי פליגי במנורה וכדאיתא בירושלמי נמי כה"ג, וכתבו התוס' בשם הירושלמי דלמ"ד מזרח ומערב מונחין כולן ראויין לשירות כר"א בן שמוע, ולמ"ד צפון ודרום אין מסדרין כי אם על של משה לבד, ומשמע קצת דתלמודא סליק בהכי כשיטת ר' יוסי בר"י דעל של משה לבד מסדרין ומוקי קרא לשלחנות שבאולם, ולר"א בן שמוע לית ליה קרא לשולחנות של אולם, אולי לא סבר ר"א בן שמוע דהוו שולחנות באולם, וסוגיא דתלמודין אזלא כר' יוסי בר"י בשולחנות דאולם, שמע מינה דצפון ודרום היו מונחין, ומנורה נמי דכוותיהו צפון ודרום קיימא (דהא בהא תליא כדאיתא בסוגיין) כפסקו של רבינו:<br><b> ואי </b> גירסת הירושלמי הנזכר אמיתית תיתי כוותיה דרבי, ואי לא הרי חביריו חלוקין עליו רבי אלעזר בר' שמעון ור' יוסי בר"י, ולא קיי"ל הלכה כרבי מחביריו כדאיתא פ"ב דכתובות, כל שכן היכא דמסייע נמי סוגיא דתלמודא ומתני' וזה נכון בדעת רבינו, ותו איכא לסיועיה דבמסקנא דחיק תלמודא טובא אליבא דמ"ד מזרח ומערב מונחין, אבל למ"ד צפון ודרום אתי שפיר וק"ל:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>ובין </b>
+<b> כל חלה שלשה קנים. </b> איני יודע היאך הקנה השלישי מונח אם היה לו ג"כ פיצול בצניף לסומכו, שהצניפין יהא להן בצד אחד שני פצולין ואחד בצד השני כזה, [א"ה: נראה שבדפוס הראשון הושמט כאן ציור המחבר] או הניח הסניפין נקובים באמצע בין שני הפצולין עובר חור א' כזה [כנ"ל]. ומדברי הרא"מ פרשת תרומה נראה שפיצול אחד היה משמש לכל שלשה קנים שבין חלה לחלה וכתב שהיו הסניפין רחבין כשיעור שיש מקנה הראשון לשלישי בכדי שיספיק החריץ שבסניף להשען עליו כל השלשה קנים, א"כ הפיצול אינו כי אם חריץ ישר לרוחב הסניף שהיה מגורר במגרה ונחרץ מצד אחד חריץ רחב בשיעור מספיק לרוחב שמן קנה הראשון לשלישי:<br><b> וגובה </b> הסניפין כתב הרא"ם שהיה כ"א טפחים, ט' טפחים כנגד גובהו של שולחן וי"ב טפחים לגובה החלות בלבד, והנה לא נתן חשבון הקנים המפסיקין בין חלה לחלה, ומעדיפים בגובה המערכת, שבודאי לא היו בנס עומדות, ויש להם איזה מדה וכמות כל שהוא, ונראה דעתו ז"ל שהסניפין לא היו עולין כנגד גובהה של חלה העליונה, לפי שלא היו צריכין להגביהן כל כך, שהרי אין עליהן קנים מלמעלן א"כ נמצאו שני טפחים עודפים לפרנס בהן עודף הקנים, אבל יותר נראה שהסניפים מגיעים גם כנגד כותלי החלה העליונה כדי שלא יטו החלות העליונות לצדדין, א"כ בהכרח להוסיף על הכ"א טפחים כדי שיעור הקנים ולא נודע כמותן:
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>הכיור </b>
+<b> היו לו י"ב דד. </b> עיין מ"ש בעזה"י בפי' המשנה דיומא:<br><b> ובפירוש </b> מוכני עיין מ"ש בתוס' יו"ט בסוף פ"ג דיומא בשם בעל כף נחת, ומלבד מה שהשיב עליו בתוס' יו"ט נראה ודאי דבורכא ובדותא היא ואי אפשר לאומרו כלל, לפי שאותו אופן מתחבולת המכחול בשפופרת אין המים העליונים שבכיור מיטהרים שאינן נעשים מחוברים על ידי כך למימי הבור שבתחתיתו, שמעשה המכחול הוא לתלוש המים מלמטן למעלן ע"י דחיקת המכחול בכח המושך למעלה, ונפסק הקלוח מן המחובר עד שלא יבוא אל הכיור, וכשמגיעין לכיור תלושים הם ולא יטהרו מימי הכיור, ואנן בעינן לטהר מי הכיור שנפסלו ע"י השקה ודוק:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אבן </b>
+<b> היתה בקדש הקדשים במערבו. </b> עיין מ"ש בעזה"י בזה בלחם שמים ביומא פ"ה:
+<b> ויאשיה </b>
+<b> צוה וגנזו. </b> נראה לענ"ד דבר נאה במה שהביא רבינו דברים אלו כאן שנראה לכאורה שאין נפקותא מזה לענין דינא, וידוע שכל דבריו להלכה אמורים אי הילכתא למשיחא או לזמן הזה, ודברים שאין יוצא מהן דין מהדינים ולא מוסר והנהגה וידיעה הצריכה אין מדרכו ז"ל להטפל בהם בחיבור זה, כל שכן שהדבר במחלוקת שנוי ורבינו הכריע כדברי האחד, הלא לא דבר רק הוא, אלא שאיזה צורך הביאו לכך:<br><b> ולכן </b> לבי אומר לי שצורך גדול יש לרבינו בדבר זה לפי שיטתו שתפס לו לקמן בפ"ו מהל' הללו שאנו עסוקין בהן שקדושת הבית לא בטלה, וראוי להקריב בו עתה, וכן הנכנס לשם חייב עליו כרת, שלא כדברי ראב"ד החולק שם. ונראה שאותן הדינים שהביא רבינו בהל' ביאת המקדש גם לזמן הזה שנאם ולא משום הילכתא למשיחא לחוד אלא משום דס"ל כדאמרן דקדושת הבית לא בטלה, ומשמע לי דסבר רבינו דהך מילתא דקדושת הבית לא בטלה אזלא כמאן דס"ל ארון במקומו נגנז, דאי למ"ד ארון גלה לבבל גם קדושת הבית בטלה ע"י כך, ועכ"פ לענין ביאת המקדש מסתברא דבהכי תליא, דהא כתיב למבית לפרוכת ואל פני הכפורת וכיון דאין שם ארון וכפורת דילמא לא חייב עלה רחמנא, כדאמרינן במנחות (דף כ"ז ע"ב) אליבא דר' יהודה דמשו"ה בעינן קרא להזאות כדילפינן התם מוכפר את מקדש הקודש, ושמע מינה לדרבנן דסברא טובה היא, ובאמת נאמר כן וייפטר הנכנס לשם בזמן הזה, אפי' לפי מ"ש רבינו ז"ל בפ"ו דשכינה לא בטלה, נימא דאארון וכפורת נמי קפיד קרא, אבל אי אמרינן במקומו נגנז שפיר ודוק, ומ"ש כמ"ד נגנז דהא אתי כסתמא דשקלים ורבים ס"ל הכי עיין בגמרא דהוציאו לו:
+
+Halakhah 2
+
+<b>בבית </b>
+<b> ראשון היה כותל. </b> עיין בכ"מ שהביא דברי רש"י, ולענין מה שהשיב בתוס' יו"ט על זה והעתיקו המגיה כאן, עיין מזה בלחם שמים בפ"ה דיומא מ"א, שם הארכתי בזה בס"ד, והוכחתי במישור כדעת רש"י שהיא נכונה מאד, וכל מה שטען בתוס' יו"ט אין בו ממש, עמוד עליו ותמצא דברים נכונים בעזה"י:
+<b> וכיון </b>
+<b> שבנו בית שני נסתפק להם [וכו'] ולא בנו כותל אלא שתי פרוכות. </b> עיין מזה בתוס' פ' הוציאו למה לא עשו פרוכת אחת שעוביה אמה:
+<b> אבל </b>
+<b> במקדש ראשון לא היתה שם אלא פרוכת אחת. </b> כתב הרב בעל כ"מ נראה דלמשכן קרי מקדש דאילו בבית ראשון לא היה פרוכת עכ"ל, ואין צורך שדברי רבינו כמשמען דודאי היה פרוכת גם בבית ראשון, ומקרא מלא הוא בדברי הימים ויעש את הפרוכת, והכי נמי איתא בהדיא בגמרא דיומא (דף נ"ד ע"א) דהוי התם פרוכת דבבא והכותל היה משני צדדיה, וזה ברור וכבר זכרתי זה שם בפי' המשנה, שיש לתמוה על הרב בעל כ"מ ז"ל בזה:
+
+Halakhah 3
+
+<b>בנין </b>
+<b> אטום. </b> העיקר בזה כדברי בעל תוס' יו"ט שהוא מובלע במעלות האולם, והוא פשוט מאד דהתנן היכל מאה על מאה על רום מאה דכייל לאולם בחושבנא:
+<b> ורום </b>
+<b> הכיור שבתקרה [אמה] ועל גביו שתי אמות פנוי. </b> להרע"ב בפי' המשניות דרך אחרת בזה, עיין פ"ד דמדות מ"ו, ובהשגות לא היה כיור בתקרה אלא טוח בכותל בסיוד וכיור כדי שלא יכנסו המים שבגגות התאים בכותלי ההיכל ואמתים בית דילפא לקבל דלף התקרה עכ"ל:<br><b> ולא </b> יכולתי לכוין דברים אלו עם חשבון המשנה דמלמטה למעלה קחשיב האוטם שש וגובה ארבעים, והדר כיור על הארבעים שכבר חשב, נמצא מדת הכיור בין שהיה בתקרה בין בכותל כדעת הראב"ד איך אפשר שיהא נעשה בשביל שלא יכנסו המים שבגגות התאים בכותלי ההיכל, שהרי כבר עלה הכיור מ"ז אמה ברום ההיכל ורום חלל כל התאות לא היה כי אם ט"ו לפי ששלש על גבי שלש היו וכל אחד גובה ה' אמות, ואמה תקרה בין כל אחד ואחד, הרי י"ח:<br><b> ואפי' </b> נניח עוד ב' אמות לתקרה ומעזיבה של הגג שלהן למעלה, לא יגיע החשבון ליותר מעשרים (וע"ג זה היו החלונות שלא יאפילו התאים בפניהם וק"ל) שאינו עדיין חצי גובהו של כיור, ואיך יכנסו המים שבגגות התאים שלמטה מן הכיור הרבה יותר מעשרים אמה לכותלי ההיכל לשהכיור יגין בעדם, שיצטרך שיהיה למטה מהם כנגדם, אם היה לחיזוק הכותלים שלא יקבלו מימי גגות התאים, וכ"ש לדעת הראב"ד ז"ל עצמו לקמן שהתא התחתון היה כנגד האוטם שאין התאים מגביהים יותר משיעור הנ"ל, ושלשה ע"ג [שלשה] תנן וטפי לא אשכחן, וצריך עיון:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>מן </b>
+<b> הצפון לדרום מאה עובי כותל האולם חמש. </b> בהשגות א"א זה הבל וכו' שלא היה שם כותל לאולם כלל, שלא היה לאולם אלא כותל המזרח שלפני ההיכל עכ"ל. מדברי הר"ב כ"מ נראה שהבין בדעת רבינו ז"ל שהאולם הזה שהוא עשר אמה ברחבו מכותלו עד כותלי הקודש, הוא ההולך על כל פני הצפון וכן לדרום כל האורך שממזרח למערב בשני צדדי הקודש, וכסבור היה הרב ז"ל שזו היתה השגת הראב"ד ז"ל שהוא לא ירצה באולם הזה באורך רק ברוחב לבד, ולזה לא מצא מענה הרב בעל כ"מ לתשובה שהשיב הראב"ד ז"ל ממ"ש ההיכל רחב מלפניו וצר מאחוריו, כי אם להליץ בעד רבינו על צד הדוחק שהיה מטין הבנין לצד מערב כדי שיהא צר מאחוריו, וצר לנו מאד להבין כך בדברי רבינו ז"ל, ובמה היה המקום ההוא צר איך אפשר שלא יהא נזכר זה בשום מקום:<br><b> גם </b> בתוס' יו"ט נמשך אחר הבנה זאת בדברי רבינו ז"ל, ואמר שלא נמלט מהשגה, ועל פי כוונה זו יפה כתב הרע"ב כלפי המשכו אחר דעת רבינו בזה שלא נתפרש לו היאך ההיכל צר מאחוריו, שלפי דעתו הלזו היה בנין ההיכל מרובע מאה על מאה בשוה, ואי אפשר לו לקבל הדברים שהביא בכ"מ מפירושו של רבינו שאין שיעור לדבר זה:<br><b> אמנם </b> בסייעתא דשמיא נ"ל שלא עמדו כל הבנאים הנ"ל על אמיתת כוונת רבינו ז"ל כאן, ובחנם מאסו בו הבונים דלק"מ ממה שהקשו עליו, גם הראב"ד לא כן חשב בו כמו שהבינו המפרשים הנ"ל, שתפש עליו מחמת שהניח בנין אולם של ט"ו אמה על פני כל האורך בב' צדדים ולבבו לא כן ידמה אלא כמו שאומר בעזה"י שרבינו ז"ל לא עלה על דעתו מעולם שיהא אולם מקיף לקודש משלש רוחות, דהא פשיטא דלא הכי הוה, כדמוכח בהדיא מחשבון המונח במשנה שמן הצפון לדרום אינו כי אם שבעים אמה, ואינו משלים מנין המאה אמה רוחב אלא עד שמגיע לאולם, באומרו האולם עודף ט"ו אמה וכו', וא"כ גם הראב"ד אלמלא הבין בדעת רבינו כדרך הבנת מפרשים הנ"ל, טפי הו"ל לאקשויי ממשנה זו דנראה דבר ברור שאין אולם כלל לצפון ולדרום על פני הקודש לאורכו, ולא השיגו מאומה על זה:<br><b> לפי </b> שכוונת רבינו כמו כן רצוייה, שאין שם אולם כמו שאבאר, שדעת רבינו ז"ל כך היתה שכותלי הקודש שמנה למעלה שעולין ברוחב כ"ה אמה לכל רוח הצפון והדרום היו נמשכין באורך למזרח על פני כל האולם עד תכלית מזרחו, שנמצא רוחב אולם כרוחב הקודש ולא יותר, וזהו האולם המוחלט בשם זה, והיא דעה מוסכמת מהכל, שגם הראב"ד ז"ל מודה בה כמו שאפרש אי"ה, וכן היא דעת התוס' ז"ל שכתבו האולם פרוץ במלואו לרוח מזרחית, כמ"ש בכ"מ ז"ל בשמם בפרק זה, א"כ על כרחך לומר שהאולם מופסק בכותל על פני ארכו הנמשך בשוה עם כותל הקודש, שאל"כ אינו פרוץ במלואו וא"כ זה הכותל מניין, אלא שכך הוא הענין שמדת הכתלים של קודש משני רוחות באורך הן הן עצמן של אולם שמשוכות עד סוף האולם לצד מזרח על כן נשארה מדת הפתח פרוצה במלואו של אולם בודאי:<br><b> והיינו </b> פירושה דמתני' דתנן האולם עודף עליו ט"ו אמה משמע על בנין הכותלים הנ"ל, ואיך אפשר לומר כן אם לא היו הכותלים ההם משוכים ע"פ כל האורך של מאה אמה, שהרי כנגד הקודש ברוחב לא היה אולם שעל כן לא חשב רק שבעים, אלא פירוש המשנה פשוט שהעודף הזה הוא אחר הכותלים שכבר חשב, והן הם שהיו ג"כ באולם לאורכו, וזכר עכשיו שהיה האולם עודף ט"ו אמה ברוחב, מפני שהיה ריוח בין הכותלים ההם עד סוף הדרום וכן לצפון ט"ו אמה, והוא נקרא ג"כ אולם על דרך השאלה, לפי שמקומו מכוון כנגד האולם באורך ט"ז אמה, דהיינו י"א אמה של אולם עצמו וה' עובי כתלו, ובמשך זה האורך שכנגד האולם לצדדיו היו עודפים הט"ו אמות והוא הנקרא בעצם בית החליפות:<br><b> ובו </b> נחלקו הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל, דלרבינו משמע ליה דבט"ו אמה אלו מובלע כותל של חמש אמה של צדדין, כדרך שהיה לאולם על פני רחבו כן היה כותל לאולם הנקרא בית החליפות באורך, ובזה לבד חלוק עליו הראב"ד ז"ל ואמר שלא היה שם כותל לאולם כלל שלא היה לאולם אלא כותל המזרח, שהוא ז"ל סבור שעל זה אמרו ההיכל צר מאחוריו ורחב מלפניו, כלומר שאיננו רחב מאה רק מלפניו שהכותל המזרחי לפני האולם הוא מאה, אבל כל הרואה אותו מאחוריו ר"ל תיכף מן הכותל ולפנים, רואהו צר, ששם מיד אינו אלא שבעים אמה, שרוחבו אינו כי אם כרוחב ההיכל עם כותליו ותאיו, והט"ו בעודף מזה ומזה הנקרא בית החליפות לדעתו ז"ל אינו אלא מקום פנוי ולא היה לו כותל לצדדין רק כותל האולם המזרחי, ולכן לא היה לו להראב"ד ז"ל להשיב כי אם ממ"ש ההיכל צר מאחוריו ואינו רחב אלא מלפניו, שכך פירושו מוכרח לדעתו ז"ל כדרך שביארנו:<br><b> אך </b> הרמב"ם ז"ל סבור שאין זה מוכרח לומר שלא היה כותל לבית החליפות, שאע"פ שאמרו צר מאחוריו יפה יתפרש על כל אורך הקודש, שלא היה ברחבו רק שבעים, חוץ מן האולם שהוא הנרצה באומרו ורחב מלפניו, שאין פירושו דווקא לפניו בחוץ אלא כל אורך האולם מלפניו קרי ליה שהוא פניו של הקודש, ואותו אורך של ט"ז אמה הוא שיהיה מאה ברחבו, א"כ צריך להניח כותלים לבית החליפות לצפון ולדרום, זו דעת רבינו, ובזה חלוקים רבינו והראב"ד ז"ל:<br><b> ושוין </b> הן שאין אולם באורך יותר מזה השיעור, וגם שכותלי הקודש הן הולכין על פני כל אורך מאה אמה, שנמצאו מקיפין לאולם כמו להיכל ונמצא המקום הנקרא אולם בעצם וראשונה הוא פרוץ במילואו לדברי הכל, ועד"ז יובנו דברי רבינו היטב על פי דרך המשנה, ודבריו ודבריה אחת הן וכלולין זה בזה, אלא שרבינו מונה חשבון המאה אמה ברוחב דרך ישרה, מתחיל מכותל בית החליפות ועובר על רוחב האולם עד שמוצא מאה שלמות מכוונות, ותנא דידן ניחא ליה להתחיל החשבון במקודש יותר, ומונה שבעים להיכל והן עצמן לאולם, רק נתכוין לתלות החשבון בהיכל במה שאפשר לכן התחיל בו ועולה זה החשבון ג"כ לאולם ברחבו, ומוסיף על זה מה שהאולם מעדיף מזה ומזה, ונקוט סימנא במה דסיים תנא דמתני' פתח תנא דברייתא הוא רבינו ז"ל, שכדי להקל על המעיין התחיל בדרך פשוטה ההולכת בשוה וק"ל, ולדעת אחת נתכוונו להניח חשבון המאה ברוחב בעוברנו מצפון לדרום על האולם, וכבר נתתי לך טעם למה התנא עקם החשבון, והתחיל בדבר אחר אף שהיה יכול להניחו ביושר שהרי אחד הוא:<br><b> ולהבנת </b> המפרשים הנ"ל תקשה למה הלך בדרך עקלתון והניח חשבון הרוחב בשני מקומות, והיה לו להתחיל בכותל האולם שכנגד בית החליפות, שהרי בזה לפי דעת בעל תוס' יו"ט הכל שוים שכנגד האולם היה גם לבית החליפות כותלים, וא"כ מדוע לא התחיל ממנו לכלול אותו כאחד, כדרך שהקשה בעל תוס' יו"ט על שטת רבינו לפי הבנתו שהיא כמו שהבין בעל כ"מ ז"ל, שהאולם עובר על כל רוח צפון ודרום, דא"כ הו"ל לתנא דמתני' נמי להתחיל החשבון בדרך זו ולכלול אותו כאחת, ויקשה א"כ הרב בעל תוס' יו"ט לעצמו שהרי הוא מודה במקצת לרבינו שהיה כותל לאולם מצדדין של בית החליפות, ולמה לא עשה התנא חשבונו ממנו דרך כלל אחד:<br><b> אלא </b> שהוא ז"ל ישיב לזה, שלא היה לו לחשוב בדרך זה שא"כ לא ימצא לו חשבון הכותלים והתאים שלפנים ממנו, לפי שהוא יסבור שברוחב העובר על האולם לא היו כותלים כלל באמצעו, שלפי דעתו לא הגיעו כותלי ההיכל לאורכן כי אם עד מערב האולם ולא היו מפסיקין באולם כלל והיה האולם רחב מאד לדעת בעל תוס' יו"ט, וכמ"ש הר"ש מפרש מסכת מדות, שלפי דעתם יתרחב האולם ועובר כ"ה אמה על פני התאים, וט"ו אמה לבית החליפות מזה וכן לעבר השני, ותוכו שכנגד רוחב ההיכל עשרים, נמצא רוחב האולם תשעים:<br><b> וזו </b> דעת בטלה כאשר כבר ביארנו, שהכל סוברים שרוח מזרחית של אולם פרוץ במלואו, ולדעתם יהא לו כותל ל"ה אמה לכל צד מפתחו, מלבד שלא נראה כן ממה שקראו לעודף של ט"ו אמה בית החליפות, ויראה שהוא מקום נבדל ולשכה מיוחדת לחלפות, ואם כדבריהם הרי הוא רק חלק מהאולם עצמו, אלא שהאמת כאשר אמרנו שהכל שוין בזה ובסידור החשבון לכל אחד טעמו ונימוקו עמו, והוא הברור שאין לספק בו, וגם לזה היתה דעת רבינו בפירושו שהיו מטין הבנין במערב ולא פירש איך ומה, אלא לפי שהוא ידוע ומוכרח מן החשבון שמאחוריו באורך ההיכל אינו כי אם רחב שבעים, ולכן סתם גם כאן וכתב ההיכל היה רחב מלפניו וצר מאחוריו כארי, ולא היה צריך לפרש מאחר שכבר ביאר בחשבונו שמתחיל מן האולם הנקרא בית החליפות, ומונה ט"ו עד שמגיע לכותלי הקודש, שמהם מתחיל רוחב ההיכל האמיתי:<br><b> ושזו </b> היתה דעת רבינו יראה ג"כ ממה שהיה כתוב בספרי רבינו בסמוך הלכה ט' שכן היו היציעים שלש מקיפין לכתלי האולם משלש רוחותיו, כמו שהעיד ג"כ בכ"מ ז"ל לקמן, אלא שהוא ז"ל צוה למוחקם וכתב שם שהוא טעות הוא אמר ויהי גזר אומר ויקם, והמדפיסים שמעו לעצתו, ולבבי לא כן יחשוב, כי נטיתי שכמי לסבול עול הלשון ההוא המשולח ונעזב אבוא עד תכונתו ולקולו אקשוב, ואבינה כי קרוב הדבר אלינו מאד, טוב ומתוקן יפה וממנו נלמוד, שכך היתה דעת רבינו ז"ל בחשבון מאה הרוחב שעבר בדרך האולם על קו שוה, ובזה הדרך מנה היציעים של האולם והם הם של ההיכל ג"כ במדה אחת, א"כ לא נשאר מקום להבנתם ז"ל בלשון רבינו ז"ל להטעותו בחנם, שכל דבריו נאמרים ביושר, ובסמוך אי"ה נבאר המשך לשון רבינו עם הנמחק, שלא כדת כי המדפיסים הראשונים לא עברו תורות חלפו חק, וכדי ליתן רוח בין הדבקים נניח ביאורו עד הגיענו לשם בעזה"י:<br><b> אמנם </b> דעת הראב"ד ז"ל נראית באמת שלא היו כותלים כלל לבית החליפות מן הצדדים ולא היה מובדל מן העזרה, וכן נראה מהא דפ"ב דזבחים (דף כ') אבל מבין החליפות ולפנים דברי הכל פסול, משמע בהדיא שאינו נחשב אלא כחלק מן העזרה, ואם היה לו כותלים כמו האולם לא היה צ"ל דפסול, ותדע מדלא אצטריך לאשמועינן דאולם פסול, דודאי לא צריך למימר דפשיטא לאו עזרה הוא, ובית החליפות לדעת רבינו הרי הוא כאולם ממש ודוק:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>וכן </b>
+<b> סביב לכתלי האולם. </b> העד העיד האיש הוא הרב המשביר אשר על בית רבינו שהנוסחא בספרי רבינו כך היתה וכן סביב לכתלי האולם כך היו השלש יציעים מקיפים לבית משלש רוחותיו, וכתב הרב צריך למוחקו שהכל מיותר:<br><b> ואני </b> הקטן אומר איני יודע אמאי לא ליפול בה פתר, ואף שבאמת במקצת צדק הרב שצריך למחוק ולהגיה קצת ממנו כמו שאבאר בעזה"י, מ"מ למחקו כולו לא הותר, שזה שהיה כתוב בנוסחא ההיא בסופה ג"כ משלש רוחותיו, אי אפשר לקיימו לפי שברוח מזרחית לא היה אלא כותל אחד חמש, ולא היה מקום ליציעים הללו, ונראה שזה הלשון בסופו הוא ט"ס, דסירכיה נקט ואתי דלעיל מניה שפיר גרסינן משלש רוחותיו, ובין שתים לשלש עביד אינש דטעי בשיגרא דלישנא דסליק מניה, אלא שבאמת היה צ"ל משתי רוחותיו, שבשני רוחות היו מקיפין הג' יציעים לאולם כמו לבית:<br><b> ונוסחא </b> זו בחזקת בדוקה היא אצלנו, כאשר הוכחנו בס"ד לעיל בבירור גמור, שכך היו הכותלים מגיעים עד סוף האולם, וכל אפיא שוין בזה, ומנוסחא זו הרווחנו הרבה להבין דעת רבינו ז"ל על אמיתתו, וא"כ הדברים מעידים לעצמן, שהיא נוסחא אמיתית אין בה נפתל ועקש רק חילוף קל נשתבש בה כאמור (ונזכרתי כמה גדולים דברי רבותינו ז"ל שהזהירו שלא למחוק נוסח ישן, ולהגיה הספרים מן הלב, ויפה עשה רבינו הרב בעל כ"מ שנשמר מהכשל ח"ו באזהרה זו, ע"י שהביא הנוסחא הישנה אשר הוא ז"ל אמר למוחקה, והיא לשון חכמה למחברים ז"ל ולא עזבוה ונטשוה לגמרי שלא באו אלא להודיע דעתם באמת, ואעפ"כ יודיעונו מה יש תחת ידם, או הנמצא בספרים שונים, אולי יבוא אחד ויישב הלשון ויתקן מה שהוקשה עליו, ויטול שכרו, כאשר אירע כמה פעמים, גם אלה לחכמים), ואם יוסר ממנה זה המוקש, איני רואה מה רעה מצא בה או מה מידה יבקש, ואף שלא ראה הרב ז"ל מניין דבר זה, מכל מקום הרי לא השמיענו ראיה על הפכו, ואיך נמחוק לשון שלם בלי מופת על סותרו, ואפשרותו קרובה:<br><b> ואם </b> מחמת סוף הלשון שבדברי רבינו כאן שזכר שוב, וכן סביב לכתלי האולם כך היו אמה אחת ורובד שלש, וזה נראה בודאי שעל כן אמר הרב בעל כ"מ שהלשון ההוא שכתוב בספרים קדמונים מיותר, לפי שרואה לרבינו חוזר פעם שנית לכותלי האולם, ואי מהא לא איריא ואין צורך כלל למחוק הלשון ההוא לגמרי ח"ו, דהא אתי שפיר לפום מאי דכתיבנא והכל ניחא בס"ד דהשתא דאתינן להכי שמעינן דהוו תרי גווני כותלי אולם, מין אחד כותלים פנימים שבהם תאים והם מקיפין לאולם עצמו משני רוחות, וכותלים שניים מבחוץ לשלש רוחותיו דהיינו על פני מזרחו ולשני רוחות של בית החליפות, ולא דמו הני להני דברישא קאמר שהיו יציעים מקיפים לאולם כמו לקודש משני רוחות והם של חמש חמש ולשכות גמורות היו, ואח"כ זכר עוד שכותלי אולם החיצונים היו כמו כן מוקפים ברובדין של שלש שלש, ואין אלו תאים רק בנינים יוצאים מן הכותלים לחוץ כעין זיזין וגזוזטראות, שאין אלה דומין ליציעין דרישא שהן חדרים ממש:<br><b> ומתניתין </b> דמנה נפקא ליה לרבינו הך מילתא דרובדי כותלי האולם הכי נמי דיקא דאכותל החיצונה קאי ולא באולם מבפנים מיירי, דהא מיתניא בפ"ג דמדות גבי מעלות האולם כי קיימינן בעזרה, דמני התם חשבון העזרה לארכה עד שמגיע למעלות האולם, והדר תני אמה ורובד ג', (שלדעת שאר המפרשים הוא פירוש המעלות עצמן, ורבינו יצא לטעון בדבר חדש שהרובדין הללו דבר אחר הן מלבד המעלות, והיו בכותל האולם עצמו, מכל מקום צ"ל גם לדעתו ז"ל) שהרובדין הללו מבחוץ הם, דהא אכתי לא מטי לאולם מבפנים שחשבונו מתחיל להלן בפ"ד, שכותלו החיצון נכנס בחשבון אורך המאה של היכל דלאולם נמי קרי הכי, ועד השתא בעזרה קיימינן חוץ לאולם בודאי, על כרחך אין הרובדין הללו על פי פירושו של רבינו כי אם בצד חיצון של כותל מזרחי, וסבור רבינו שכן היו הרובדין לכל כתלי האולם החצונים שכולם מתאימות בחשבון רובדין הללו, שכלל אחד הוא לכל הכותלים החצונים ואינן אלא בליטות בכתלים, ובכותלים שלפנים היו יציעים, והדברים פשוטים וידועים, מעתה יש לה תובעים, לנוסחא ההיא המחוקה, שלא כחוקה, לסעדה ולעודדה ותשוב אל חיקה:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ואחד </b>
+<b> לתא שיש בו הפשפש ואחד להיכל. </b> זה הפתח הפתוח להיכל לא מן התא עצמו הוא, אלא מן התא שבו הפשפש, ועיין בתוס' יו"ט שהאריך בזה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הר </b>
+<b> הבית [וכו'] וכולו היה מקורה סטיו לפנים מסטיו. </b> עיין מ"ש במדות בעזה"י, שהתוס' יו"ט שגג בדבר זה:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>לפנים </b>
+<b> ממנו סורג. </b> עיין מ"ש בכ"מ בשם הרא"ש ז"ל למה נעשה הסורג, ובתוס' יו"ט השיב עליו:<br><b> וכבר </b> כתבתי בזה בעזה"י במדות פ"ב, והשבתי לטענות התוס' יו"ט שאין בהם ממש (וטענת שבות במקדש שהביא המגיה שיבוש) ואיהו ז"ל גופיה תבריה לגזיזיה, ושם כתבתי בס"ד דבר נכון לתשובת הטענה מפ"ה דפסחים איך טלטלו פסחיהם להר הבית שלדברי הרא"ש ז"ל האלו יש שם משום איסור כרמלית, (ואף שאינו דקדוק כמ"ש שם באורך דלא הוי סגי בלא"ה להתיר אותו שבות ולדחותו, ולא העמידו דבריהם היכא דלא אפשר, והם שאמרו) אלא שמצאתי לזה תקנה נכונה שאפי' איסור שבות אין כאן על פי מ"ש לעיל דכל הר הבית מקורה היה, וקיי"ל בכרמלית קירויו מייתרו כ"ש בכולו שמתירו ודוק שהוא נכון, ולמהרש"א ז"ל פ' אלו דברים (דף ס"ו) אשתמיטתיה דברי הרא"ש הללו כמ"ש שם בעזה"י, אלא שבמה שכתבתי בהיתר קושיא הנ"ל אף הוא ז"ל ניצל מהשגה, ושפיר איכא למימר דלא נאסרו להביא פסחיהם לביתם אלא משום דירושלם דין כרמלית היה לה שבהר הבית היו מותרין מפני הקירוי והסורג נעשה תחלה ולא קירוהו עד אחר זמן כמ"ש שם ודוק:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מערבית </b>
+<b> דרומית לשכת הטלאים. </b> גם פה הלך המגיה חושך ולא אור, שכתב עליה היא לשכת בית שמניא, ודן גזרה שוה מעצמו לפי שראה ששתיהן מערבית דרומית, ולא ראה שזו מערבית דרומית של עזרה היא הנקראת בית שמניא, וזו מערבית של בית המוקד שהוא בהר הבית חוץ לעזרה היא ללשכת הטלאים, והרי זה שיבוש מבואר וסמיות עינים ר"ל:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ועולה </b>
+<b> משם לאולם בי"ב מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה. </b> כתב הר"ב כ"מ ז"ל ויש לגמגם על זה שהרי שנינו כל המעלות שהיו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה חוץ משל אולם והרע"ב ה"ג ושלחה אמה וכו' ולגרסת רבינו קשיא בין האולם ולמזבח כ"ב אמה וי"ב מעלות היו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה וצ"ע עכ"ל:<br><b> ולא </b> ידענא מאי קושיא אטו להרע"ב מי ניחא והלא גם לגרסתו ולפירושו נמצאו ב' אמות ומחצה מעדיפות על חשבון המעלות וצריך לפרנס בהן מה שבין המזבח למעלה ראשונה שלמטה ברצפת העזרה שהוא דבר שלא נזכר כלל במשנה, א"כ כעורה זו ששנה רבינו בביאור מעלות האולם שכמו כן העודף על שלחי המעלות הוא בין המזבח והמעלה התחתונה, יהיה מה שיהיה אחר שלא נתבאר הפכו:<br><b> והמעיין </b> הישר אשר יראה בפי' הרע"ב יגיד ויעיד באמת שפירושו במעלת ורובדיהן דחוק ורחוק משיובן בלשון, וגרסתו היא דפוס הרגל לפי המנעל, ואין הפירושים והגרסאות מסכימות בו לדעת אחת, כמו שנראה עוד בפי' הרא"ש שזכינו לו, והוא גורס ומבאר בדרך אחרת רחוקה מאד:<br><b> וכל </b> הלחץ הזה הוא הדחק שדחקם לשון המשנה דפ"ב דמדות, שאמרו כל המעלות וכו' חוץ משל אולם, שלא יכלו לו להשוותו עם גירסת רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי דפ"ג דגבי מעלות שבין האולם למזבח, זהו שהביאם לשינוי גירסא ולשנות ושלחה אמה במקום חצי אמה, ולדעת רבינו אין צורך לשום תיקון והגהה והגירסא ישנה נכונה שגם שם שנינו רום חצי ושלחה חצי אמה:<br><b> ולא </b> קשיא מהא דלעיל דחוץ משל אולם, דההיא אמעלה עליונה לחודה קאי שהיא ודאי של אולם, והשאר שלמטה אינן קרוין של אולם בהחלט אלא שבין אולם ולמזבח נקראין, ורק אותה הסמוכה לאולם בלבד היא ודאי נשתנית ברוחב שלחה שהוא בלי ספק ד' אמות, כנגד הרובד העליון של כותל אולם מבחוץ, לפי פירושו של רבינו באותן רובדין שביארם בפ"ד דלעיל, שהן כצוצטראות יוצאות מן הכותל והעליון הוא רובד ד', והוא הנכנס בחשבון כ"ב אמה שבין אולם ולמזבח, שהמעלה העליונה אצל האולם שהיא תחת הרובד הלז כנגדו ממש, רוחב שלחה כרוחב משך הרובד שעליה:<br><b> וזוהי </b> ששנינו חוץ משל אולם הכוונה על אותה מעלה כנזכר, שהיא ודאי של אולם ואינה דומה לשאר כל המעלות שהן בשלח חצי אמה ואף הללו שבין האולם ולמזבח הן בכללן, ולא יצאה אלא אחת ששלחה ד', והוא דבר מבואר מאד בלי שום דוחק בפירושו של רבינו במעלות אלו, נשארו א"כ לשטת רבינו י"ג אמה מותר על מה שמעלות אוכלות, צא ופרנס בהם רצפת העזרה בין מזבח להתחלת המעלות, וזה ברור בלי שום מונע:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>לפיכך </b>
+<b> מקריבין אע"פ שאין בית. </b> עיין מ"ש בעזה"י לעיל ריש פ"ד, ובהשגות א"א סברת עצמו ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמ' דנפול מחיצות אלמא למ"ד לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש וירושלם לשאר ארץ ישראל עכ"ל עיין בכ"מ שלא עלתה בידו תשובה לטענת הר"א וז"ל אך הנך מקומות דקתני אם אין מקדש ירקב קשו, ואין לומר דאתו דלא כהילכתא שהרי רבינו פסק כן בפ"ז דמעשר שני וצ"ע:<br><b> ועיין </b> גם בתוס' יו"ט פ"ח דעדויות שכתב על זה ואני תמיה דבשבועות וכו' אמרינן כתנאי דהתם ודחינן לה ואמאי לא אשכח האי תנא דמעשר שני וכן הביא עוד משאר מקומות דמייתי תלמודא פלוגתא דתנאי דאיפליגו אי קדשה לעתיד לבא ודחי לה ולא מייתי סתם משנה, לפיכך כתב הרב הנזכר שנ"ל דמההיא ליכא למשמע, דדילמא אע"ג דקדשה לעתיד לבא ומן הדין אוכלין אע"פ שאין חומה אפ"ה אמרו חכמים שלא ליאכל וירקב ואולי מטעם וכו', עיי"ש שבדה דבר מלבו (אף שי"ל סימניות מצא לו דוק ותשכח) שאין לו עיקר:<br><b> ותמהנא </b> טובא על הני תרי גברי רברבי דנפלו ברברבתא ואשתמיט להו תלמוד ערוך ואף דברי הר"מ עצמו לא ראו שהרי כתב בפ"ב דהל' מעשר שני שאין מ"ש נאכל בזמן הזה בירושלם, וגמרא ערוכה היא (מכות דף י"ט וזבחים דף ס' ותמורה) וילפינן לה מקרא דאין מ"ש עולה ונאכל בלי פדיון אלא בזמן הבית, הא בהדיא בדותא היא בידיה דהר"ב תוס' יו"ט דסבר דרבנן אסרוהו, אלא דאורייתא היא ודאי וכ"כ הר"מ עצמו, והשתא ממילא אזדא לה נמי הקושיא מהא דתנן אין מקדש ירקב שהניחה הר"ב כ"מ בצ"ע, דהא קרא כתיב וטעמא דגלי רחמנא דלא ליכול מ"ש האידנא, וטפי הו"ל לאקשויי דברי רבינו אהדדי בהאי גוונא דהתם כתב דמ"ש אינו עולה לירושלים ואינו נאכל שם, ותו דהא כי ממעטינן מ"ש מאכילה בזמן הזה מבכור הוא דגמרינן, והא בכור גופיה יקרב בזמן הזה לדעת רבינו כאן:<br><b> אבל </b> רבינו וכסאו נקי ותורת אמת היתה בפיהו, דאע"ג דהראב"ד חלוק עליו ויש מקום לדבריו כמו כן מההיא סוגיא והיינו אליבא דגירסת רש"י, איברא היא מילתא דתליא באשלי רברבי שהתוס' הוכיחו (שם בזבחים דף ס') במישור שהגירסא איפכא, דמסקינן לעולם קדשה לעתיד לבא ואפ"ה בכור לא יקרב דמקיש בשרו לדמו עיי"ש ודוק, דלהך גירסא שפיר קאמר רבינו בכל מאי דקאמר, ודילידא אמיה כוותיה תליד, וכבוד הרב בעל כ"מ במקומו מונח:<br><b> גם </b> הר"א ז"ל לא נמלט פה מן התימה שחשב לתפוס את רבינו בכך בפשיטות ולא ראה לו זכות וכמדומה שנתעלמה אותה סוגיא אף ממנו ז"ל, שאל"כ לפחות היה לו להסתייע ממנה וק"ל, אלא שבאמת היא עזר כנגדו:<br><b> והא </b> למדת שאין מקום לתמיהת התוס' יו"ט דלא מסייע תלמודא למ"ד לא קדשה לעתיד לבא מהך סתמא דלעיל, דהא ודאי לאו מילתא לאוכוחי מינה דמידי הוא טעמא אלא משום דאין מעלין מ"ש בזמן הזה והיא גופה צריכא רבה, והא אייתי לה תלמודא ותלי לה בההיא פלוגתא, ועיין היטב:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Lechem Shamayim/Sefer Avodah/Lechem Shamayim on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Lechem Shamayim/Sefer Avodah/Lechem Shamayim on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..25c8cc339626885b93817c44c06d81071d76bed6
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Lechem Shamayim/Sefer Avodah/Lechem Shamayim on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,440 @@
+Lechem Shamayim on Mishneh Torah, The Chosen Temple
+לחם שמים על משנה תורה, הלכות בית הבחירה
+merged
+https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishneh_Torah,_The_Chosen_Temple
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+לחם שמים על משנה תורה, הלכות בית הבחירה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>בכ"מ </b> ד"ה ואין מפצלין. יש בלשונו חסרון הניכר אחר שכתב ופסק כר' נחמיה היה כתוב התירוץ, וי"ל מפני מה פסק כמותו, ושמא משום דמסייעא ליה מכילתא דמיתניא אליבא דר' ישמעאל:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ומצוה </b>
+<b> מן המובחר וכו' ולהגביהו כפי כח הציבור. </b> עיין פ"ק דשבת דף י"א והכ"מ לא הראה מקום:
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>המזבח </b>
+<b> אין עושין אותו אלא בנין אבנים גזית. </b> כבר הגהתי בגליון ספר המיימוני שלי שדבר פשוט הוא שמלת גזית ט"ס היא וצריך למוחקה, אע"פ שיש לי לקיימה קצת בדוחק, שר"ל מדות גזית, שמדה ידוע היה לגזית, כדתנן בהשותפין בגזית זה נותן שני טפחים ומחצה, וכן כתוב בבנין הבית כמדות גזית, שהיא היתה מדה גדולה ידועה אצלם, בכמו שמונה ועשרה אמות:<br><b> ועל </b> כרחך צ"ל כן אליבא דר' יהודה דאית ליה דברים ככתבן אבן שלמה, והא התם נמי כתיב ליסד הבית אבני גזית, ור' נחמיה מאי טעמא לא אהדר ליה מהא דגזית משמע פסול וסתות, ומאי דוחקיה לאתויי קרא דמגוררות במגרה דכתיב בהדיא באבני ביתו, וקשיא נמי אהכרעת רבי שנראין דברי ר' יהודה באבני מקדש והא גזית כתיב. אלא על כרחך דגזית איכא לפרושי במדה וכדאמרן וילמד סתום מן המפורש דבסוף הענין כתיב כמדות גזית הרי שהמדה היתה גזית, ואע"ג דגזית של תורה ודאי פסול משמע דכתיב לא תבנה גזית, מכל מקום הכא מוכח קראי דמיפרשא במדה ולא בפסילה. וגם מלשכת הגזית יש להביא ראיה דודאי לא פליג ר' יהודה ולא אשתמיט חד תנא לאיפלוגי עלה ואף ר"י מודה דהיתה לשכה של גזית ומוקי לה על כרחך במדה וק"ל, וא"כ שמא גם הרמב"ם ז"ל לכך נתכוין באומרו גזית:<br><b> אלא </b> שאינו נראה להכניס עצמנו בשביל כך בדוחק ולא נמצא שהקפידו חז"ל על מדת האבנים ומנ"ל לרמב"ם הא, גם אלמלי כך היה מפרש הר"מ דבריו דאמדה הוא דקפיד ולא הוה ליה למיסתם סתומי בכה"ג, סכינא חריפא מפסקא לקראי דהא הכא גבי מזבח בהדיא כתיב לא תבנה אתהן גזית, אלא ודאי שבישתא היא ולית בה ספיקא:
+
+Halakhah 14
+
+<b>[כ"מ </b> ד"ה כל אבן]. ויש להפליא על המגיהים בדפוס החדש המתגדרים במלאכתם ומתפארים בה הרבה שלא נכוו בחמי חמין, ונכוין בפושרין ואומרים על שמאל שהוא ימין כמה פעמים כמו שכתב כאן המגיה כמשיג על התוס' שהביא הר"ב כ"מ שהקשו לעבדינהו ע"י שמיר, בלשון זה לא ירדתי לסוף קושיא זו שהרי תשובתה בצדה שבבית שני לא היה שמיר ואין מכאן ראיה עכ"ד, ואני תמה על זה ולבי חרד, איך לא יירא לנפשו לדבר בפני מלכי רבנן מאן נינהו בעלי התוס' ז"ל ואם לא עלה מהיכן ירד שדברי התוס' עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר כדרכה של תורה והו"ל לאסוקי אדעתיה דמדפשיטא להו בודאי היה כחם יפה בראיות גמורות יעויין בפ' איזהו מקומן שם הוכיחו במישור וביארו באריכות שעל כרחך גם בבית שני היה השמיר, והפלא מהמגיה כנ"ל מסתייה דלא סביר מיגמר נמי גמיר, דפשיטא ליה הך מילתא דבבית שני לא הוה שמיר ואיה מצא זה החדוש ולפחות היה לו לומר כלשון מסופק ושמא, אי לא אשמועינן טעמא:<br><b> איברא </b> הו"ל לאשכוחי מרגניתא ודלי חספא ושביק כספא, דבודאי ליתינהו לדברי התוס' הללו מצד אחר ואינם הולכים על דברי הרמב"ם ז"ל כאן, וכנראה שהרב בעל כ"מ במחילת כבודו לא ירד לעומקן של דברים, שהוכחת התוס' מגמרא דע"ז דלא אשכח תקנתא ע"י שמיר (והכי נמי הוו מצו לאוכוחי מהא דאבני קרנות חלולות היו כדאיתא זבחים דף נ"ד עיי"ש) לאו מילתא היא, דעל כרחין צריך למידחק בה ולפרושי דנקט מילתא יתירתא במאי דקאמר נינסרינהו, לא תניף אמר רחמנא, דפשיטא לא איצטריך להכי לקושטא דמילתא, דודאי דהכי נמי לא אפשר משום אבנים שלמות כדאמר בקמייתא וכמו שאבאר בעזה"י, ולא נקטה אלא לאפושי תו טעמא אחרינא דאפי' תימא אע"ג דלמיתברינהו לא אפשר משום דכתיב אבנים שלימות, דילמא פירושו בלא פגימה אבל חלקין ע"י נסירה לא קפיד קרא, קמ"ל אפי' בנסירה נמי לא מצו למיעבד משום לא תניף, ולא מייתי לה אלא לרווחא דמילתא משום יגדיל תורה וכדאשכחן בתלמודא טובא דכוותה:<br><b> אבל </b> באמת אין אנו צריכין לה משום לא תניף אלא בלא"ה אסור משום דבעינן אבנים שלמות שפירושו שלא יהו חסרות שאפי' חותכן במגרה ומחליקן שלא יהא בהן פגימה מכל מקום אסור בלי ספק בעולם דשלמה ודאי הכי משמע ולא חסרה ומאי מהני חלקה בלי פגימה אפ"ה חסרה היא, הילכך ע"י שמיר נמי לא אפשר אפי' נימא דהיה עושה אותן חלקות בלי שתחגור בהן צפורן הרי אעפ"כ חסרות הן ולא שלמות ואנן שלמות דווקא בעינן:<br><b> ועתה </b> שמע שאי אפשר לומר בענין אחר ותדע ממה שכתב הר"מ ז"ל בסמוך הלכה ט"ו אבני היכל ועזרות שנפגמו או שנגממו פסולין ואין להן פדיון, (והיא תוספתא) ופירוש שנגממו ידוע שהוא ענין חתיכה וכריתה ע"י מגירה ונסירה כמו אילן שנגמם דפ"ק דשביעית ודומיהם רבים לישנא יתירא לטפויי קאתי דלא תימא שנפגמו דווקא אלא אפי' אינן פגומות רק שנגממו והן חלקות בלי פגימה אפ"ה פסולות, דשלמות בעינן ולא חסרות וגמומות אע"פ שחלקות מכל מקום חסרות הן, והיינו משום דקרא דכתיב גבי בנין בית ועזרות אבן שלמה מסע נבנה נמי משמע כדפרישית דשלמה כייל בין פגומה בין חלוקה וחסרה דלא:<br><b> ואפילו </b> רבי נחמיה דפליג ארבי יהודה, דכוותיה פסק הר"מ לעיל דמסתתין מבחוץ ומכניס, לא פליג אלא בחוץ דמותר לסתתן ולפוסלן ולהביאן גזית, אבל בפנים מודה דבעינן שלמות בכל דבר בין מפגימה בין מגזירה ונסירה אפי' חלקה פוסלת בהן אחר שבנאום דסבירא ליה נמי שלמה בעינן. ובהכי פליג דמר סבר אשלמה מתחלתה קפיד קרא, ור"נ סבר שלמה נבנה קאמר קרא משעת בנין ואילך צריך להיות שלם, דאל"ה מהיכא נפקא ליה דפסולין הפגומין, אלא ודאי מדכתיב שלמה והוא הדין לגמומה וחלקה נמי מדכתיב שלמה נפקא, וזה ברור מאוד:<br><b> והשתא </b> לאו כל שכן הוא אם באבני היכל ועזרה שאין נגיעת ברזל ופגימה בכל דבר פוסל בהן בחוץ נגממו בפנים פסולין אפי' חלקין משום דלא הוו שלמות, אבני מזבח דבעינן שלמות מעיקרא ואסורין בגזית כל עיקר לא כל שכן שחסרון פוסל בהם שאפי' נסרום והחליקום בחוץ ושלא ע"י ברזל תו לא הוו אבנים שלמות ופסולין בודאי ואין להן תיקון עוד. וא"כ תמה על עצמך, במאי דבעו התוספות לאוכוחי מגמרא דע"ז הנ"ל דמאי קאמר נינסרינהו, הא ודאי לא אפשר אפי' בלא פגימה משום אבנים שלמות וקמשני משום לא תניף, אלא נקיט מילתא דלא צריכא אלא לרווחא וכדאמרן, א"כ ע"י שמיר נמי בלא"ה לא אפשר אפילו היה מחליק בלי פגם:<br><b> ולענין </b> קושית התוס' אנה ימצאו אבנים בלי פגימה, נראה שאינו רחוק כל כך לפי שחגירת צפורן היא ע"י מורשא הבולטת כדאמרינן בפגימת סכין, משא"כ שקיעה כעין עולה ויורדת דכשרה בסכין לא פסלא באבנים דאין הצפורן חוגר בה בכה"ג בדלית בה מורשא בצדדי השקיעה, ורובן של אבנים כך הוא דרך גידולן בלי שתחגור בה ציפורן, ועל כרחך גם לתירוץ התוס' צריך לומר כן שהרי גם בחלוקי אבנים מהנחל אי אפשר שלא ימצאו בהם שקיעות כעין גומות ואף שהן קטנות מאד הלא שיעור הפגימה קטן ביותר, אלא על כרחך שאינה פוסלת כיון דלית בהו מורשא ודוק:<br><b> והעולה </b> מזה הרווחנו שני דברים שבכלל שלמות שני ענינים הן ויש בזה מה שאינו בזה, שלמדנו פיסול הפגימה שהוא כדרך ברייתו של אבן דווקא דהיינו בכדי שתחגור בה צפורן, ושקיעה מתחלת ברייתה אינה פוסלת אע"פ שאין האבן חלקה ושוה מאחר שאינו חוגרת הצפורן כשרה, כדרך שאמרו בסכין. ושוב למדנו פסולה בחסרון שחסרה אחר כך (והא כדאיתא ר"ל מזבח בכל מקום, ואבני הבית בפנים דווקא) ואע"פ שהוא שוה וחלק לגמרי פסול, ודלא כדעת התוספת, והר"ב כ"מ לא דק בהא דאייתי דברי התוס' דהא הר"מ ז"ל ודאי לית ליה הכי, וכן לקמן במ"ש הר"מ אבנים שלמות לא נחית הר"ב כ"מ לפרושי אלא לאפוקי פגומות, ולא היא דהוא הדין להוציא חסרות קאתי, וכדתני והדר מפרש לאלתר באומרו אח"ז אבני היכל ועזרות שנפגמו או שנגממו דהיינו חסרו ואפי' הוחלקו וכנ"ל, וזה בנין אב ק"ו למזבח, והוא ברור מאד:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אבן </b>
+<b> שנפגמה וכו' פסולה והשאר כשרות. </b> נראה דהיינו דווקא בכה"ג דנבנה בכשרות, אבל בנאו מתחלה אפי' באבן אחת פגומה כולו נפסל, כיון דנעשה בפסול, אי נמי לאידך גיסא דהוא הדין אם היתה פגומה אבן אחת ממנו קודם שנבנית וקבעה בה נמי לא מיפסל כוליה, אלא כמו כן השאר כשרות ודנקט לאחר שנבנית, לרבותא דלא תימא כשנפסלה לאחר שנבנית כיון דמחוברין בבנין ליפסיל כוליה מזבח דליחשביה כחד אבן, אבל אם קדם פסולה קודם שנקבעה במזבח דאכתי לא הוו מחוברין בהדדי פשיטא דלא פסלה אלא איהי לחודה כיון שלא אירע פסול במזבח, ויש פנים לשני אלו הפרושים ומהמשנה אין הכרע, וצ"ע:<br><b> ומלבנין. </b> עיין השגת הר"א ומ"ש עליו בכ"מ. וי"ל דאף על גב דאין הנפת ברזל פוסלת כי אם במזבח, היינו בחוץ אבל בפנים ששוין הן אבני בית למזבח לענין שלמות, משמע להראב"ד ז"ל דהוא הדין נמי לענין נגיעה, ויליף לה ממזבח כדאשכחן לקמן לענין נתיצה דכל הבית שוה למזבח, אע"ג דקרא גבי מזבח לחוד כתיב (אף שיש לדחות) דלא תעשון אמזבחותם תתוצון קאי, אפ"ה מוקמינן ליה בכל הבית במה מצינו, ה"ה לברזל שלמדנו שפוסל במזבח כמו כן פוסל בכל הבית:<br><b> ואע"פ </b> שיצאו אבני הבית שאינן נפסלין בנגיעה בחוץ משום דקרא מיעטינהו דלא תבנה אתהן גזית מיעוטא הוא לאבני היכל ועזרה כדמייתי בכ"מ לעיל משמא דמכילתא, ולמאי דאימעוט אימעוט דהיינו דווקא לענין בנין גזית, אבל אחר שנבנה נגיעת ברזל פוסל גם בהן כמו במזבח וכמו ששוין לענין פגימה כנ"ל. ונראין דברי הראב"ד ז"ל, דאף איהו ז"ל לא אמרה לילפותא גמורה ולא לפסול ממש, אלא שיראה נכון למנוע נגיעת הברזל מכל אבני הבית, כיון דגלי רחמנא שנגיעתו במזבח מחללת ודוק:
+
+Halakhah 17
+
+<b>והעולה </b>
+<b> במעלות על המזבח לוקה. </b> נראה דלאו דווקא במעלות ממש (כלומר שעשה מעלות כמשמען) אלא אפי' בכבש ובמזבח עצמן חייב אם נגלית ערותו עליהן, דהיינו איסורא דלא תעלה במעלות כדמפרש קרא דלא אפשר שלא תגלה ערותו עליו, וכן פירש רבינו ז"ל בספר המצות שלו (מל"ת פ') שהזהירנו מפסוע פסיעה גסה על המזבח אלא עקב בצד גודל וכל שמפסיע פסיעה גסה בכדי שתראה ערותו עליו לוקה:<br><b> וצ"ע </b> לבארו בפרטות דקשיא לי כהנים רצים ועולים בכבש שאי אפשר להם להזהר לילך עקב בצד גודל דרך מרוצתן אע"פ שהכבש עשוי בשפוע. ואולי בכהנים בשעת עבודתן שבגדיהן עליהן אין בהן משום גילוי ערוה, לפי שהמכנסים עשויים מוקפין כמין כיס ואין להם בית הערוה כמ"ש רבינו בהל' כלי המקדש. ואכתי לא ניחא דהא ודאי מסתבר דכי כתב קרא אכהנים בעבודתן קמזהר, דשלא לעבודה מאי בעו התם:<br><b> ולענ"ד </b> דתרי מילי נינהו, דמדכתיב לא תעלה במעלות ילפינן שאין עושין מדרגות אלא כבש בשפוע, ובכבש מותר לפסוע אפילו פסיעה גסה שלא בכוונה וליכא משום גילוי ערוה, אלא במזבח עצמו דנפקא לן מיתורא דקרא דיהיב טעמא אשר לא תגלה ערותך עליו אגופיה דמזבח קאי על מזבחי דלעיל שאסור לילך בו כי אם דווקא עקב בצד גודל, אבל בכבש דלאו גופו של מזבח הוא לא קפיד קרא אגילוי ערוה, מיהא מעלות לא עבדינן דדברים ככתבן ודוק:
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>אבנים </b>
+<b> וקורות שחצבן מתחלה לבית הכנסת אין בונין אותן להר הבית. </b> כתב כ"מ ויש לתמוה מי דחקו לרבינו לפרש כן ולמה לא פירש דלהדיוט ממש קאמר עכ"ל. ואני אומר מהלכותיו של רבינו ניכר שאדם גדול הוא דאשמעינן הילכתא וטעמו ונימוקו עמו לפרש כן דלא תיהוי כמשנה שאינה צריכה, כיון דכבר אשמועינן שכל הכלים צריכין לעשותן לשם הקודש, ואם נעשו להדיוט אין עושין אותן לגבוה, למאי אצטריך תו למינקט הני, אטו משום דעביד בהו מעשה רבה לשם הדיוט מי סברת דעלויי עליינהו בהכי, הא ודאי לא נצרכה אלא לרבותא דאפילו חצבן לבית הכנסת אין בונין אותן בהר הבית:<br><b> ובודאי </b> דהכי הוא, וליכא למימר להדיוט דווקא קאמר אבל חצבן לבית הכנסת שרי לשנותן לגבוה, דפשיטא אין לחלק בכך ושוה בית הכנסת להדיוט לענין זה, מאחר שאין עצמו קדוש אלא כבוד הוא שחייבין בו בשעת תשמיש מצותו בלבד וקדושתו נפקעת ויוצא לחולין בכל דהו, ואפילו בשעת קדושתו שאסור להדיוט להשתמש בו מ"מ אין מועלין בו שאין גופו קדוש אלא כתשמיש מצוה בשעתו, (ועיין מ"ש באו"ח סי' קנ"ב וקנ"ג) הרי שלא חלה עליו קדושה, וא"כ הרי מתחלתן לא נעשו לגבוה וק"ל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ובמקדש </b>
+<b> נעקד יצחק אבינו. </b> המגיה הגיה שצ"ל ובמקום המזבח נעקד יצחק, ולא הבין כלל לשון הר"מ ז"ל, שלשונו מדוקדק מאד שתחלה ביאר שהכתוב מוכיח שבמקדש היתה עקידה, ואח"כ הוסיף לבאר שדבר זה מסורת הוא שבמקום המזבח בנה אברהם מזבח ועקד וכו', אמנם הוא דבר מקובל בלי הכרח מהכתובים והוא דבר פשוט לתינוקות, ואני מצטער שאטפל להשיב על כל שיבושי המגיה הנ"ל, שמילא כל הספר טעוית, ושלח ידו בלשון הטהור של רבינו בדברי הבאי ושטות, וכמו שעשה עוד בסמוך:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>נמצא </b>
+<b> מקום מערכה וכו' וארבעה טפחים. </b> גם פה הדפיס המדפיס הגהה גדולה למראית עינים, ואין בה חידוש, רק הראה שטחו מראות עיניו, וכתב על בעל תוס' יו"ט דאשתמיטתיה לשון הרמב"ם ז"ל בפירושו, ומי בכל בית פירושו נאמן כהרב בעל תוס' יו"ט ז"ל הבודק בחורין וסדקין בפירושו של רבינו ז"ל, וזה המטעה אלו הביט ימין היה רואה ששקר בימינו, שהרי בראש הפרק שם במדות מביא הרב בעל תוס' יו"ט זה הלשון של רבינו בפירוש עצמו ולא יליזו מעיניו באותו משנה. ברם מגיה זה גלי אדעתיה שלא הבין כלל וכלל לא השגת הר"א ז"ל ולא מ"ש בעל תוס' יו"ט ז"ל, דאטו מאן פליג עליה דרבינו בהא דלא דק תנא בד' טפחים היתרים על כ"ח שזהו רוחב שטחו של מזבח משפת סובב ולמעלה שבחשבון זה נכללים הקרנות, ואף רש"י ז"ל לא פליג עליה אלא בכניסה דיסוד, מיהא לרש"י ז"ל נמי לא דק בשני טפחים, וכמבואר כבר בכ"מ. ולפי דעת הגהתו המשובשת מדוע שתק לו הראב"ד עד כאן, ולא פליג עליה לעיל בחשבון כ"ח וד' טפחים קודם שפירנס מקום הקרנות, והוא מבואר מאד לתינוקות של בית רבן דבהא כל אפיא שוין הפירוש והחיבור וכל המפרשים יחדיו יהיו תמים שכל רחבו של מזבח עם הקרנות מוסיף על חשבון כ"ח אמות עכ"פ:<br><b> אלא </b> שבמה שכתב מקום מערכה כ"ד וד' טפחים על זה בא הראב"ד להשיג בטענת שמא, דעתו אולי מקום המערכה הנזכר במשנה כ"ד ולא יותר מכוון, ואין צורך לדחוק בו ולומר לא דק אם נאמר שהקרנות לא היו בזוית מזבח ממש שוין עם דופנותיו, אלא כך היו עשוין הקרנות לאחר שעלה שלש משפת סובב כנס ב' טפחים מדופני מזבח והעמיד הקרנות ברחוק ב' טפחים מכל צד, זאת היא דעת הראב"ד ז"ל (וכן פירש הוא ז"ל עצמו דבריו שנית לקמן בהשגה הסמוכה) שלפ"ז לא נצטרך לדחוק גם במקום המערכה כ"ד בלא דק, אבל בדקדוק שנינו כן, עם שיודה הראב"ד בד' טפחים הנותרים, והם כניסת הקרנות, וזה פשוט מאד, וכן הבין התוס' יו"ט, ועל זה אמר בתוס' יו"ט שרבינו בפירושו הזניחם לד' טפחים הללו של מקום המערכה ולא הזכירם כלל אע"פ שדקדק לבאר שם צורת המזבח, ונראה שחזר בחיבורו בודאי לבאר זה להוציא מדעת הראב"ד ומכאן תוכחה עצומה לבעל הגהה זו דאפי' בשותא דרבנן לא ידע, ונכנס לפנים ממחיצתו:<br><b> ובאמת </b> ספקו של הראב"ד אף דהיא גופה רפיא בידו ועלובה עסה וכו' אעפ"כ לא ידעתי למה דחאה הרב בעל כ"מ ז"ל באמת הבנין, ומ"ש בתוס' יו"ט אין לו הכרח, ואדרבה ממ"ש הרב בכ"מ למעלה בשם סמ"ג שגורס במשנה עלה ג' וכנס אמה ועל פיו הגיה בלשון רבינו ז"ל, הרי גירסת הסמ"ג מראה הכרח לפי' הראב"ד שאל"כ אין כאן כניסה כלל, ואע"פ שהלשון כנס אמה ג"כ אינו מדוקדק מ"מ יש לישבו בדוחק, אך מלת כניסה אין לה הוראה אחרת בענין זה רק על מקום פנוי מבנין וכעין פגום נכנס והכניסה היא רק ב' טפחים, ודקאמר עלה ג' וכנס אמה אלו הקרנות כך תפרשהו עלה שלש וכנס (ויש לעשות כאן פסיק) כניסה מה של ב' טפחים אמה הוא מקום הקרנות:<br><b> ולפי </b> מה שפירש רש"י באמה דרוחב הקרנות שהיא ג"כ של ה' טפחים, איכא לפרושי נמי כנס אמה כמשמעו, דהיינו כניסה דשני רוחות קחשיב הכא דהויין להו תלת פושכי לכל חדא והן אמה בכללן, ואע"ג דלא דמיא כנס דסיפא לדרישא משום דלא מיירי בטפחים (ויש דוגמתה במשנה) והכי עדיף מלשבושי לישנא דכניסה לגמרי, ובסמוך אי"ה אבאר שגם הראב"ד ז"ל כרש"י ס"ל באמה דקרנות בת חמשה, אלא שסבור שאין הכניסה של הקרנות כי אם ב' טפחים, וב' טפחים אחרים העודפים יבוארו בעז"ה היאך היו:
+
+Halakhah 8
+
+<b>וגובה </b>
+<b> מקום המערכה י"ח טפחים. </b> עיין מ"ש בהשגות ע"ז ומ"ש עליו הרב בעל כ"מ ז"ל, וחם לבי בקרבי, לעצור במילין מי יוכל כי גדל כאבי, בראותי דברי הראב"ד היקרים מפז תפארת גאון כל צבי, נתונים למרמס היו לבז הלכו שבי, אין דן דינו למזור ותרופה אין להביא, כי נשארו דבריו עיר פרוצה אין חומה אצל הר"ב כ"מ ובנה עליה מצודים גדולים חיל תשובותיו עליה הצביא,ואני אמרתי לא כן אבי, יבחן אוהב בהמון משיג ומחלק שלל לאגפיו פורש כנפיו על המעיינים המבינים ויבחנו דבריו אם לא דבר גדול דבר הנביא הוא הראב"ד ז"ל דעדיף טפי דסבר באורייתא וחכים טובא גבור כארי ליש ולביא, והפלא מכבוד קדושת הר"ב כ"מ ז"ל עם כל תמיהתו על הראב"ד איך לא שת לבו להתבונן כלל בדבריו והניח דבריו כמשנת בן תדל ובני יוחנא בת רטיבי כי לא די כל הזרות שיסבול בהבנת ההשגה שלא ראה דברי הר"מ הכתובים כאן לפניו וכבר דיבר בהם בסמוך בהשגה הקודמת, ומה גם בהיותם משנה וגמרא כדבר הרב המבאר שלא יתכן לומר כן על קל שבקלים כ"ש למרי דתלמודא הראב"ד שכל דבריו במאזני צדק שקולים:<br><b> אבל </b> רע מזאת שאין טעם וריח בדבריו, במ"ש ושני הקרנות הם שפחתו וכו' ואולי י"ל וכו' והם טפל בלי מלח (לפ"ד הר"ב כ"מ) הלנו אם לצרנו ובעל כ"מ העלים עין מביאורם וכתב ז"ל איני יכול ליישבו דרבינו מיירי בגובה וכו', ואין זו טענה שעד עתה הבין הר"א דאיהו מיירי ברוחב כדעתו, אבל יש לתמוה על בעל כ"מ שכתב שמפני כך לא יכול ליישבו, ויותר נוח היה לו ז"ל לפרש לנו דעת הר"א ז"ל בזה, ואולי מתוך כך היתה מתבארת כוונתו כאשר נבאר בעז"ה כוונתו הטובה מאד ודבריו בתכלית הדקדוק וההשערה קולע על השערה, ואם הם קשי ההבנה בתחלת ההשקפה ולכאורה:<br><b> איברא </b> דאיכא לאתמוהי אר"ב כ"מ שדבריו נראין סותרין זה את זה, שבתחלה תמה על הר"א ז"ל בחושבו התפוח במקום המערכה, וכתב איך עלה זה על הדעת, א"כ כשטען שנית על הר"א איך אפשר לומר שרוחב מקום המערכה י"ח טפחים, שהרי היא כ"ד אמות ועוד כמבואר במשנה וגמרא, וליקשי איהו ז"ל לנפשיה איך אפשר זה להיות מקום המערכה כ"ד אמות שהרי בודאי התפוח מובלע באמות אלו שהוא באמצע מזבח והרמב"ם לא יכחיש התפוח וביאר כל מעשהו בהל' תמידין ומוספין, ואם לא יעלה על הדעת לומר שמקום מערכה הוא התפוח לענין הגובה, כל שכן ועל אחת כמה וכמה שלא יתכן כלל לומר שהוא בכלל מקום המערכה ברחבה, שהרי ודאי על מקומו לא היה מערכה שהרי ראשי הגזירין נוגעין בתפוח, לפיכך על כרחינו צריך לגרוע מנת התפוח מסך חשבון זה של כ"ד אמות למקום המערכה:<br><b> א"כ </b> גדלה התמיהה ביתר שאת ונהפכה אל הרודף, שאילו היה הרב ז"ל נותן לב לדברי עצמו לא היו דברי הר"א ז"ל נחשבים אצלו כמו זר, וחוזרים להיות נגוהים אחרי שהיו תמוהים, והן הן דבריו ז"ל בפ"ב מהל' תמידין ששם השיב הר"א ז"ל על הר"מ בענין התפוח, ודעתו שהתפוח הוא תל גבוה אמה כעין טבלא מרובעת כ"ב על כ"ב אמה, ומהיכן למד לומר כן, (גם שם לא החשיב אותו הרב המבאר לפרש מניין לו) אלא שכל דבריו אחת הן והסתום במקום אחד מפורש במקום אחר, ששם נשען על הנוסחא המדוייקת הנמצאת לו כאן בענין זה שהיה רוחב מקום המערכה י"ח טפחים, א"כ בהכרח נשאר לתפוח (שהוא צריך למקום רחב שפעמים עליו כשלש מאות כור) כ"ב אמה, וכמו שאפרש היטב בעזה"י:<br><b> וזהו </b> שאמר כאן שהנוסחא המדוייקת רוחב מקום המערכה שמנה עשר טפחים, לפי שהמזבח רחבו כ"ד אמה וד' טפחים אחר כל הכניסות וקרנות והלוך רגלי כהנים כמו שנתבאר, צא מהן כ"ב לתפוח, נשארו למקום מערכה ב' אמות ד' טפחים שהם בין הכל ששה עשר טפחים, ועל זה הקשה לעצמו שחסרו עדיין שני טפחים להשלים י"ח כפי נוסחא שלו, והשיב ושני הטפחים (ר"ל החסרים מחשבון זה) הם שפחתו משתי הקרנות ברחבן, והוא הדבר אשר דברתי למעלה שדעתו ז"ל שוה בזה עם רש"י ז"ל שרוחב הקרנות אמה בת ה' טפחים ופיחתו שתי הקרנות ב' טפחים נמצאו י"ח טפחים בדקדוק לרוחב מקום המערכה:<br><b> אמנם </b> יקשה עדיין על הנוסחא הלזו משיטת עצמו, שכבר פירש ז"ל בהשגה הקודמת בסמוך שאולי הד' טפחים הם כניסת הקרנות, א"כ מדויל ידיה משתלים שאי אפשר לקיים אותה נוסחא שתהא מדוייקת מכל מקום, שהרי אעפ"כ אין כאן רק י"ד טפחים מקום מערכה והיא אומרת י"ח טפחים, ויהי כמשיב לזה באומרו, ואולי י"ל שאותן ב' טפחים היו פגימה שהקרנות היו כנוסים וכו', שלשון זה נראה שלא ירד לסוף דעתו בעל כ"מ ז"ל, לפי שכתב עליו ז"ל איני יכול ליישבו, דרבינו מיירי בגובה ואותם שני טפחים ברוחב ומה ענין זה לזה עכ"ל:<br><b> ומלבד </b> שאין זו תשובה על הר"א ז"ל כאשר כתבתי למעלה, עוד יש לשאול מה עלה בדעתו של הרב בעל כ"מ שאמר כן ומה חשב בשני טפחים הללו לאיזה צורך הביאם הר"א ז"ל, ומאי איריא דרבינו איירי בגובה ואי נמי איירי ברוחב מי ניחא, שהרי שפתיו ברור מללו שרוחבה כ"ד אמה ועוד, וגלוי לכל אשר עינים לו ומה יושיענו זה מה יתנו לו ב' טפחים ומה יוסיפו אם החסירו או העדיפו, חי אהבת האמת אם לא הוא כדבר שאין לו שחר לחשוב מעשה ידי אמן כמעשה יוצר חרס חסף די פחר. אבל מיעוט ההתבוננות שהיה לו ז"ל בדברי הראב"ד, נקל בעיניו להשליכם אחרי גיוו, וגרם לו שלא עמד על דעתו הברורה מעתה לפי מה שכתבנו שאחז צדיק דרכו בהשגה הקודמת להשוותה עם זאת שלא תתנגד לנוסחא שלו ברוחב המערכה, אלא שניהם צדקו יחדיו:<br><b> והיתה </b> תשובתו בזה באולי י"ל (כמו שאמר למעלה בענין כניסת הד' טפחים שהיא דעת עצמו ולא קיבלה מרבותיו, משו"ה אמרה בלשון מסופק) שאותן שני טפחים, (ואין ר"ל ב' טפחים שפיחתו הקרנות שזכר כאן בתוך כדי דיבור, שא"כ היה אומר שאלו ב' טפחים, אלא על ב' טפחים של כניסת הקרנות שזכר בקודם נתכוין, ושנים שהן ארבעה הם ב' טפחים לכל צד כנ"ל, ועל כן אמר שאותן ב' טפחים הנ"ל) היו פגימה, שלעולם הקרנות היו כנוסים מדופן המזבח, טפחים מכאן וטפחים מכאן כדרך שאמר בקודם ואעפ"כ אין זה סותר למ"ש כאן, שאולי שניהם אמת אם נניח שהיו באופן זה, שאותן שני טפחים של כניסת הקרנות שממעטים ברוחב מקום המערכה שהונח ח"י טפחים היו פגימה לבד, ר"ל שלא נחשוב שמשכו קו ישר מקרן לקרן בזויות ומאותו קו מודדין אמת ההילוך בשוה וכן ממנו למקום המערכה, שא"כ לא יעלה בידך כי אם ז' טפחים רוחב המערכה לכל רוח, אלא קרני זוית הקרנות נכנסין בריבוע ההילוך ועושין בו פגימה ב' טפחים על ב' טפחים, וכן כנגדו במקום מערכה פגום נכנס, ולא שיעלה בידינו מקום המערכה מרובע לרחבו וארכו י"ח טפחים, שהם ט' טפחים לכל צד כטבלא ארוכה לכל רוח כ"ד אמה ברוחב ט' טפחים, שהרי בקרן זוית מתמעט רוחב המערכה ב' טפחים על ב' טפחים ששם באלכסון לעומת זויות הקרנות אין ברוחב מקום מערכה כי אם ז' טפחים לכל צד, שהוא ריבוע ז' טפחים על ז' טפחים לכל קרן זוית מפני פגימה הנכנסת ואוכלת בו ב' טפחים, זוהי הפגימה שאמר ז"ל, שאעפ"כ לא נסוג אחור מדעתו בכניסה של קרנות ובדרך זה נוכל לכוין אותה עם הנוסחא הנזכרת שלא יתנגדו זה לזה, כמו שפירשנו דאע"ג דהקרנות כנוסים ב' טפחים וממעטים ברוחב מקום המערכה בקרן זוית היא פגימה ברבוע רוחב המערכה שאיננו שלם ושוה ברחבו כי בזויותיו מתקצר רחבו ועומד על ז' טפחים באורך ז' טפחים ברבוע ודוק, ותמצא מכוון מאד. ולא יזיק זה לנוסחא שלו הנזכרת, כיון שאינו אלא פגימה של ב' טפחים על ב' טפחים בקרן זויות ובכל האורך של כ"ד אמההרוחב מכוון לתשעה טפחים כנ"ל אין בכך כלום:<br><b> וזה </b> אם נניח שפגימה ב' נכנסת למקום המערכה כדי לתת לרגלי הכהנים את חלקם מנת הילוכם אמה בריבוע, שכדי למלאות פגימתה מקרני הקרנות של ב' טפחים על ב' טפחים נעשה פגימה אחרת כמותה במקום המערכה כנגדה באלכסון למלאות חסרון רבוע ההילוך כדי להרויח לכהנים שלא ידחקו רגליהם בזויות. אמנם אם תרצה אמור שהפגימה ברבוע ההילוך לבדה היתה, ואין המקום צר לכהנים לעבור שם בזוית בד' טפחים עם אלכסונם שהוא מקום מרווח להם די והותר, נשאר א"כ מקום המערכה כטבלא מרובעת ונשכרת את הזויות, ופשיטא שאינם סותרים זא"ז הנוסחא הנ"ל של הר"א ז"ל עם דעתו בכניסה:<br><b> ועל </b> דרך זה מבוארים דברי המאור הגדול הראב"ד ז"ל בתכלית הביאור והדקדוק, ויתד היא שלא תמוט אצל הראב"ד שכן הוא צורת מקום המערכה, ולא חזר בו מחמת שהתבונן אח"כ מדברי הר"מ שאין כך דעתו, ושא"א לשנות ולתקן לשונו לכתוב במקום גובה רוחב אע"פ שכבר יסבלהו לשון הר"מ ז"ל, ולא ימנעהו טעמו של בעל כ"מ כסבור הרב מאחר שכבר כתב הר"מ ז"ל שמקום המערכה כ"ד אמה שא"א עוד לומר היותו י"ח טפחים ברחבו, ואין בכך כלום שזהו פרט מן הפרט, והרי בתחלה קורא הר"מ דרך כלל למקום המערכה כל הרוחב עם הקרנות ואמר נמצא רחבו שמנה ועשרים אמה וזה דרך כלל גדול, ואח"ז ביאר ופרט מקום המערכה, אחר שהסיר ממנו חשבון הקרנות והילוך נשארו לו כ"ד אמה, ועדיין על כרחך אין כולם מקום המערכה אף לפי דעת הר"מ, שהרי תפוח מובלע ביניהן, ויתכן א"כ תיקונו של הראב"ד לומר שביאר עוד בפרט מן הפרט מקום מערכה אחר שהוציא ממנו גם כן מדת התפוח הודיענו שוב הנשאר אח"כ במקום המערכה בעצם לבדו, אלא שאחר התבוננות דק ודאי יראה מדבריו ז"ל שאין כאן כוונתו על הרוחב ויפה אמר הר"א ז"ל בכל מה שאמר ותחשב לו צדקה במה שדן את הר"מ ז"ל לזכות, וחשב להגיה ולתקן לשונו בתחלת העיון שהלשון היה סובלו בודאי, אם לא מטעמים אחרים ומסידורו של הר"מ המעכב על ידו לפיכך חזר בו, ותהא משכורתו כפולה שהודיענו בפרטות מקום המערכה המיוחד לעצמו:<br><b> ובזה </b> קצת תמהון על רבינו המחבר הנפלא אשר לא הניח דבר גדול וקטן שלא שם עינו ולבו עליו לדקדק ולמצות חשבון כל דבר הצריך והנה איננו פה אתנו, ובא רעהו הטוב וחקרו ומאחר שבדק אחריו ולא מצא הטיב אשר עשה לבארו, ולא נשאר מקום תפיסה על הראב"ד שדבריו צריכים מאד ולא יפול מכל דבריו ארצה, ובואו ונחזיק טובה על הודיעו אותנו מקום נפלא ממנו פרטיותו, ומכלל דבריו השגה להר"מ ז"ל שעכ"פ היה לו לבאר דעתו בזה, אלא שהניח מקום להתגדר:<br><b> וחפשתי </b> בספר תוס' יו"ט לראות מה ידבר בו, והנה לא הזכיר כלום, מענין התפוח ומעשהו, ורוחב מקום מערכה, לא הטריח עצמו מאומה בכל זה, כי סמך על מ"ש בכ"מ שדחה דברי הראב"ד בענינים הללו מכל וכל בלי שום סמך, ואדרבה הם טובים ונכוחים ומוכרחים. ומכאן תוכחה למעיינים בל ימהרו להשיב על הגדולים (אף כי אין משיבין את הארי וכו') כל עוד שלא יבינו היטב דעת הכותב וכוונתו בבירור, שאז אין אשם על המשיב כפי מה שעיניו רואות, אבל להניח הדברים בלי צורה והבנה לא יתכן כלל, (שלא היה הכותב שוגה ופתי דלא חש לקמחיה ח"ו), כאשר קרה להארז בלבנון הנשר הגדול קדוש ה' מכובד הריני כפרת משכבו של רבינו בעל כ"מ ז"ל שלא הביט אל הבנת כוונת דעת הראב"ד ז"ל, על כן נראו לו דבריו תמוהים מאד והזניחם מעליו ואם היה ז"ל טורח עצמו בהבנתם ודאי שלא היה דוחאם בשתי ידיו, ואם בארזים נפלה שלהבת השגיאה מי יבין וידע איש בער כמוני ומה יעשו איזובי קיר וישמרו בנפשם, ודי בזה הערה, ולתועלת המעיין אצייר צורת המזבח ואניח חשבון שטחו העליון על דעת הראב"ד ז"ל עם מה שיצא לנו מכלל דברינו בו בעזה"י, (עיין בראש הספר) [עיין בענינים המורחבים]:<br><b> ודע </b> שכתב הראב"ד בפ"ב מהל' תמידין ומוספין שאפשר היה התפוח עגול, א"כ הרווחנו עוד למלאות חסרון מקום המערכה בזויות אם נאמר שגם רבועו של מקום מערכה פגום בקרנותיו ב' טפחים על ב' טפחים, וק"ל:<br><b> ויש </b> לדעת ששתי אמות של מקום קרנות ושל הילוך היו עמוקות קצת ולא היה בשוה עם מקום המערכה, ובשפתו של מזבח היה לו כעין בליטה גבוהה מעט שזהו כרכובו של מזבח, ובין כרכוב ובין מקום מערכה היו ב' אמות הנזכרות שקועות בעומק קצת כעין חריץ כך פירש רש"י ז"ל בפ' קדשי קדשים (דף ס"ב) אדתניא איזהו כרכוב וכו' עיי"ש, והתימה שלא זכר רבינו ז"ל מאומה מן הכרכוב וצ"ע:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וקרן </b>
+<b> דרומית מזרחית לא היה לה יסוד. </b> עיין בגמרא דאיזהו מקומן (דף נ"ד ע"א) משמע שהיה שם באויר אותו קרן בליטה קטנה, עיי"ש ברש"י אהא דכך התנו ביניהם אוירא דבנימין, ולמ"ש התוס' שם אין הכרח לפירוש רש"י:
+
+Halakhah 11
+
+<b>ובקרן </b>
+<b> מערבית דרומית היו נקבין כמין שני חוטמין והן הנקראין שיתין. </b> נפלאתי בזה מאד דהא משמע מדוכתי טובא דאין אלו שיתין, כדמוכח בס"פ לולב וערבה דשיתין היו מחוללין עד התהום והם היו בראשו של מזבח לנסך בהם הנסכים והמים בחג, אבל הדמים הניתנין ביסוד דאיירי בהו הכא למטה ביסוד היו, כמו ששנינו במדות שהדמים הניתנין ביסוד מתערבין בהן, וכן משמע מאותה ששנינו בפ' קדשי קדשים שלשה דברים היתה אותה קרן משמשת למעלן ושלשה למטן למעלן ניסוך ולמטה שיירי:<br><b> וא"א </b> לומר שאותן חוטמין של ניסוך שלמעלן עוברין על אותן שלמטה של דמים שביסוד ולעולם חדא נינהו משו"ה קרי להו שיתין, דהא אפי' למאן דפליג התם בגמרא דלולב וערבה וס"ל דאין השיתין מחוללין עד התהום, מכל מקום אית ליה דעמוקין הן וחלל יש שם תחת המזבח שמתעכבין בו הנסכים, כדמשמע מהא דאיתא התם לול קטן היה בין כבש למזבח ואחת לשבעים שנה פרחי כהונה מלקטין משם יין קרוש, ואילו הכא גבי דמים תנן שמתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון, ונראה מדעת הר"מ דשני חוטמין דהכא ודתנן התם גבי ניסוך חדא נינהו, ועל זה נשתוממתי מאד, וביותר תמהתי על שלא העיר בכ"מ כלום בכל זה, שנראה שהיה פשוט אצלו בלי צורך לביאור, ואני בעונותי לא מצאתי ידי ורגלי בכאן וחפשתי בספרים ואין פותר:<br><b> שוב </b> ראיתי בפ"ב מהל' מעשה קרבנות שם ביאר רבינו שנסכי כל השנה היו מתנסכין ג"כ ביסוד ושמשם הן יורדין לשיתין, והשיגו הראב"ד, ומעתה נתחזקה תמיהתי ולא ידעתי למה שתק הראב"ד ז"ל כאן, גם מ"ש בכ"מ שם ליישב בדוחק גדול, אינו מועיל כלל למה שאמרנו שאיך אפשר לומר ששם ביסוד הם השיתין:<br><b> גם </b> בספר ברכת הזבח מצאתי אחר החיפוש שרצה לתרץ השגת הראב"ד ז"ל שם, ולא הונח לי בדבריו לגמרי (יעויין בו) שמלבד הדוחק שאי אפשר לאומרו שהרמב"ם בחבורו ידבר מבנין של שלמה, שהוא דבר גלוי וידוע שאינו כן, ולא השמיענו כאן לענין בנין המזבח משני נקבין שלמעלה ולא כלום והניח משנה ערוכה בלי טעם וריח, עוד א"א לשמעו מחמת ההכרח שאמרנו שעל כרחך אין אלו שיתין, מפני שאמר כאן שהדמים יוצאין לנחל קדרון והיין לא היה יוצא לנחל קדרון כמו שהוכחנו, ובבית ראשון שלא היה הבור של שיתין במזבח אלא חוצה לו פשיטא שלא ירד לנחל קדרון, דאליבא דכו"ע בשיתין היה מתעכב זמן מרובה ואיך יצאו מהן הדמים לנחל קדרון, סוף דבר דעתי בזה קצרה והבנתי חסרה להעלות ארוכה למבוכה ומי שדעתו רחבה יתרץ זה וישא ברכה:<br><b> אמנם </b> מה היו שני נקבין הללו משמשים ג"כ נעלם מאתי, שלדמים היה די באחד אחר שהדמים בסוף מתערבין באמה, ושל יסוד מערבי הוצרכו עכ"פ להמשך דרך צינור קבוע ברצפה להיותן נגרין אל קרן דרומי ששם הנקבין, א"כ היותן שנים יראה שהוא לבטלה לענין הדמים לבדן, ולא ראיתי מי שפירש זה:<br><b> ועל כן </b> באמת יראה מזה קצת נטייה לשיטת רבינו בהל' תמידין ומוספין, שניסוך של כל השנה היו בנקב אחד משני נקבין הללו של יסוד, ומיושב ממילא דעתו שקראן שיתין דא"כ ודאי שהן נקראין שיתין דנסכים לשיתין אזלי וזה ידוע, אלא שלא נתיישב לי היאך אפשר לומר שגם הנקב שהדמים יורדין בו יקרא שיתין, מהטעם שזכרתי מאחר שהן יוצאין לנחל וא"א לומר כן בשיתין כמו שהוכחתי לעיל:<br><b> שוב </b> מצאתי גם לזה תקנה, דלעולם שניהן נקראין שיתין, ורבינו דייק בשמא דשיתין לשון רבים משמע, ואשכחן נמי במתני' דמדות דקרי ליה שית בלשון יחיד, כדתנן הכא למטה בקרן מקום היה שם אמה וכו' שבו יורדין לשית ומנקין אותו, והיינו על כרחין דיין לחודיה הוא שצריך לנקותו משום שמתעכב שם כדפרישית ומשו"ה קרי ליה בלשון יחיד דשל דמים אינו צריך לנקותו שאינו חפור בעומק אלא יוצא באמה שבעזרה, ומיהת שמע מינה דלתרוייהו קרינן שיתין, וליכא למימר דקרי להו הכי משום אותן שני חוטמין שבראש המזבח של ניסוך החג דהוו תרי שאותן אינן חלוקין כי אם בספלים, כדפירש רש"י בפ' לולב וערבה שהמים והיין יורדין שניהם לנקב שבמזבח לשיתין, משמע דבמזבח לא הוי אלא נקב אחד ואותו נקב עובר עד הנקב של ניסוך שלמטה ביסוד ודוק, א"כ מצאנו טעם בדברי רבינו, ויראה שהוא נכון ובאמת יש לו על מה לסמוך:<br><b> ועדיין </b> לא נתקררה דעתי עד שמצאתי את שאהבה נפשי לדעתי מאין יצא לו לר"מ, ודקדקתי עוד דרך אחר וישר בעיני והוא זה דשית דתנן דמנקין אותו הוא של דמים בודאי והיה צריך לניקוי מפני הדמים היורדין לתוכו תדיר שלא יקרשו ויסתמו המעבר שלזה היתה מתוקנת הטבלא למטה ברצפה שיוכלו לנקותה מיד, וזה בהכרח שאותו נקב של דמים הוא הקרוי שית שמנקין אותו, (ושלא כדברי הרע"ב ז"ל) דאי של נסכים לא היה צריך לכך לפי שלאותו נקב שבו נסכים יורדין היה הלול במערבו של כבש שבו פרחי כהונה יורדין אחת לשבעים שנה ומלקטין היין, הרי מבואר מאד שא"א לומר שהשית הנזכר במדות שמנקין אותו שיהא אותו של ניסוך שהרי יורדים אליו דרך הלול לא למטה ברצפה, גם לא היו מנקין אותו שאינו מהצורך, ואדרבה היו מתעכבין בו הנסכים ואינן יוצאין משם ומניחין אותן במחילה ההיא זמן מרובה. הרי זכינו לדין שיפה כיון רבינו, שעל כרחך גם הנקב שביסוד של שפיכת דמים הוא קרוי כמו כן שית, ולזה קראום שיתין לשון רבים וכנ"ל, ואלו דברים מוכרחים כולם ברורים ואהובים, ורחוקים נעשו קרובים, וברוך ה' שהאיר עיני להבין דעת רבינו, דהוא גברא דמריה סייעיה, וכל דבריו צדקו יחדיו, אין בהם נפתל ועקש:<br><b> ונודעה </b> לנו סיבת שתיקתו של הראב"ד ז"ל דמודה נמי דנקראין שיתין הנקבים שביסוד מהכרח הנ"ל, ולא מחמת זה חלק עליו בהל' מעשה הקרבנות, אלא טעם אחר יש לו בדבריו יבואר עוד בעזה"י בהגיענו לשם, וטעמו של רבינו בניסוך של כל השנה כבר ראית למעלה, מראיית הנקבים שהיו שנים למטה כמו למעלה:<br><b> וכלל </b> רבינו דבריו כאן דרך קצרה שסתם וכתב ובקרן דרומית היו שני נקבים, שר"ל בין אותן נקבים שלמעלה בין שלמטה שארבעתם באותה קרן היו, כמו ששנינו שלשה דברים אותה קרן משמשת למעלה ושלשה למטה, ורבינו ז"ל בחר לתפוס כאן דרך קצרה על כן לא היה מתכוין לומר לא למעלה ולא למטה אלא בקרן סתמא, ושני חוטמין היו בכללם שהן ארבע בפרטן, שאותן שלמעלה הם נעשין רק נקב אחד במזבח ויורדין לשית דרך החלל שלמטה העשוי לניסוך כל השנה, והשני למטה לדמים וכנ"ל ופרטי הנקבים ביאר כל אחד במקומו בהל' תמידין ומוספין ובמעשה הקרבנות, ונתכוונו דברי רבינו בכל אופן המועיל. וגם מה שאמר כאן שהדמים יורדין בהן אינו קשה, שאע"פ שאין עשוי לשפיכת הדמים כי אם האחד, כיון שהיה האחר בצידו וסמוך לו אי אפשר שלא יעברו מהן לשני כשמתרבין, ואינו מזיק אם מעט מן הדמים יורד לשית של ניסוך, אי נמי בהם באחד מהם נמי משמע, והרע"ב בפירוש המשנה במדות לא דק:
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>וכבש </b>
+<b> היה וכו' ופורח אמה על היסוד ואמה על הסובב ואויר מעט היה מפסיקו. </b> רבינו סתם כאן דבריו, והוא מקום שאמרו להאריך, ולבאר אני צריך, איתא בגמרא דבעינן כי דם שאויר קרקע מפסיקו, דהיינו רצפה כדפירש"י ז"ל, והתוס' כתבו על זה לאו דווקא דהא פורח אמה על יסוד ועל סובב אמה, עוד כתבו ובלאו האי קרא בעינן הפסקה מדכתיב סביב, אלא דסגי בכל דהו, והכא בעינן אויר גדול וניכר עכ"ל. ונפל פותיא דהאי אוירא בבירא, דודאי משמע כדבריהם שצריך להיות כאן אויר גדול, אלא שצריך אומן גדול לעשות אויר גדול עם שיהיה פורח על היסוד וסובב אמתים, כמו שתפשו הם ז"ל בפשיטות דפריחה ב' אמות דווקא, א"כ איך אפשר זה וזה:<br><b> איברא </b> ניחזי אנן במאי דכתבו נמי מעיקרא דאויר רצפה לאו דווקא, ומאי פסקא והיכי פשיטא להו כולי האי, ואלא במאי מוקמי להא דרב פפא דבעי אויר קרקע מפסיקו, אי בהפסקה מעט מקרקע סובב אין זו הפסקת קרקע כי דם דסובב הוא חלק מהמזבח, ואין ספק שלא נקרא הפסק קרקע שא"כ אף אני אומר יעמוד בצד מזבח ויזרוק ואיכא הפסקת קרקע, על כן נראה ברור דבעינן דווקא הפסקת קרקע של רצפה כדפירש רש"י ז"ל דווקא:<br><b> וא"ת </b> היכי משכחת לה, כד מעיינינן ודייקינן במילתא טפי משכחינן דכולה ניחא ואתי שפיר איתא להא ואיתא להא, רצוני דודאי פריחה כמשמעה שהכבש פורח קצתו על ב' אמות הנ"ל ואינו מובדל שם רק כמלא נימא, כדרך שאמרו בכבשים קטנים לקיים המקרא דסביב, וקצתו מופסק באויר גדול ורחב נוקב ויורד עד לרצפה בתחתית המזבח ממש ואין רחבו פחות מאמה בלי ספק, וכל דברי חכמים קיימים:<br><b> ובוא </b> וראה שאין ספק בדבר, ותלמוד ערוך הוא בידינו מאותה שזכרנו למעלה, דלול היה בין כבש ולמזבח, ופירש"י ז"ל בפ' לולב וערבה לול ארובה מלמעלה למטה היה בין כבש למזבח במערבו של כבש, דאויר מפסיק בין הכבש ולמזבח לקיים זריקה בבשר, והיה באותו אויר לול במערבו של כבש, שהכבש רחבו ט"ז אמה ובשמונה אמותיו לצד מערבו היה הלול, שבו יורדין ומלקטין היין הנקרש מהנסכים, הרי מבואר לפניך בהדיא שהכבש חלוק שחציו פורח כל ב' אמות הנ"ל עד קרוב למזבח מעט מזער וחציו האחר של צד מערב מופסק בלול הנ"ל, שעל כל פנים צריך ליתן לו אמה ויותר לשירדו בו פרחי כהונה:<br><b> נמצאת </b> אומר על כרחך שאותו רוחב של שמנה אמותיו של צד מערב מופסקין מן המזבח באויר אמה ויותר, ובכל אותו משך לא היה סובב, כי הארובה ההיא מפסקת ויורדת מלמעלה למטה עד החלל שבתחתית המזבח, ואי אפשר לומר בענין אחר כלל, הרי יפה נתקיימו שני דברים הללו, שבשמונה אמות מזרחיות של כבש היה פורח על ב' אמות של יסוד וסובב בענין שיוכלו כהנים לעלות בו למזבח בלי שיצטרכו לפסיעות גסות, ושמונה אמות האחרות של מערב שלא היו עשויין לעלייה וירידה, (כי היורד מן המזבח עבר על פני חצי רחבו של כבש עד שמגיע אצל חציו למזרח ויורד שם בדרך שעלה או שמא בזוית מערבי דרומי של כבש היה עשוי גשר קטן לעבור עליו ולירד דרך שם), היו מופסקין כדי ליתן ריוח גדול באויר קרקע ממש עד למטה ובו ירדו בלול, ועל האויר הזה מתקיימת מצות זריקה באיברים בודאי, והכי נמי מסייע לן מתני' דפ"ח דשקלים, עיין מ"ש בפי' המשנה בס"ד:<br><b> ואל </b> יקשה בעיניך דהא תנן התם בתמיד סדר מערכה גדולה מזרחה וחזיתה מזרחה, וביותר לפי מ"ש רבינו בהל' תמידין בסידור עצי מערכה גדולה במזרח, שיראה מלשונו שסבור היה ברוח מזרח של מזבח היתה מערכה גדולה סדורה, א"כ היאך יוכל להתקיים הבשר בזריקה בדרך שאמרנו אחרי שאין שם מערכה והם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב:<br><b> אבל </b> תדע באמת שא"א לומר שהיתה המערכה סדורה ברוח מזרחית ממש מזה הטעם בעצמו, שהרי אין רחבו של כבש יותר מט"ז אמה, ואיך יוכלו הכהנים לזרוק האיברים מן הכבש עד כנגד סוף מזרחו של מזבח גם זה א"א לגמרי, א"כ תמה על עצמך היאך תתקיים הזריקה, הא אין לך לומר אלא שאין פירוש מזרחה אלא בערך חלוקת הכבש לרחבו לשני חלקים שוים ומפלגא דמזבח למזרח מזרחה קרי ליה, ולעולם מערכה בדרום קיימא אלא שמשוכה לצד מזרח מחציו של מזבח והלאה כנגד חציו של כבש המזרחי מאמצעו ולהלן, ולאפוקי מערכה שנייה שהיא במערב ומשוכה לצפון, אי נמי כדפירש הראב"ד שם, שהגזירין סדורין מזרח ומערב ולאפוקי צפון ודרום דלא, זהו פירוש מזרחה דרישא, וחזיתה מזרחה פירושו החלונות והפתחים שבה ודוק, ובהל' הנ"ל אי"ה יבואר יותר בענין זה:<br><b> והיוצא </b> לנו שאין דרך אחר בעולם כי אם לומר שהמערכה סדורה בדרום על פני הכבש בחציו של מזרח ומגעת עד אמצעיתו שדרך שם על הלול היו זורקין האיברין כמצותן, [וראה ציור בענינים המורחבים פ"ב ה"ח] (ומתוך משא ומתן הלז מענין לענין נשכרנו עוד בריוח גדול, כי עתה הרחיב ה' לנו להבין עם זה פירוש משנה סתומה מאד השנויה בפ"ח דשקלים עיין מ"ש בלחם שמים שם, שלא עמדו עליה המפרשים, ובחמלת ה' עלי נתגלה פירושה על ידי הצעירה, ובקשתי מן המעיין לשום עינו עליה, כי משם חיזוק וסיוע נוסף למה שכתבתי כאן והדברים עוזרים זה את זה, והאחד מעיד על חבירו) ובזה הכל מתוקן ומקובל טוב ויפה, ומינה לא נזוע כי כולה סולת שקלטה הנפה, וברוך החונן לאדם דעת, ומאיר עיני היושבים במו אופל כמוני העני נבער מדעת כבד לשון וערל שפה, אל ה' ויאר לנו, ונפלה האורה על החלון שזכר רבינו כאן בסמוך:
+
+Halakhah 14
+
+<b>ושני </b>
+<b> כבשים שבהם פונים ליסוד ולסובב. </b> הוה קשיא לי טובא דלכאורה משמע שאין שם אלא כבש אחד הפונה לסובב למזרח, א"כ בהכרח צריך העולה לשם לחזור על עקיבו, וזה אינו נראה מכמה טעמים וקשיא לי עד שמצאתי להתוס' זבחים (דף סד ע"א) שנתקשו ג"כ בזה:<br><b> אמנם </b> לענ"ד ברור שהיו שני כבשים קטנים פונים לסובב מזה אחד ומזה אחד יוצאין משיפולו של כבש גדול ומשפעין ועולין עד שנעשין גבוהים בשוה עם הסובב הימני לעלייה והשמאלי לירידה שבו יורדין מן המזבח להוליך בו שירים ליסוד דרומי (ורחבן של כבשים קטנים הללו איני יודע), והא דלא קחשיב להו תלמודא בתרתי בהדיא לק"מ דהנך תרתי דסובב בחדא חשיב להו כיון דתרווייהו לסובב אזלי, ולא קשיא נמי מהא דכתב רש"י מההיא דסוכה דתנן ופנה לשמאלו, ולא קתני לסובב, והא ודאי לא מוכח מידי מהתם דהיכי ליתני לסובב והלא ניסוך המים והיין בראשו של מזבח הן נעשין, כדתנן נמי בפרק קדשי קדשים בג' שהיו עולין וחוזרין לעקב והיינו משום שהיו עולין בכבש גדול לראשו של מזבח ולא פנו לסובב כלל כי אין שם מקומם, ואולם הכבש השני הקטן הנזכר כאן הוא פונה ליסוד מלבד אותו שבצדו הפונה לסובב, וזה השני הוא קטן ונמוך ביותר לפי גובהו של יסוד בלבד [וראה ציור בענינים המורחבים פ"ב ה"ח]:
+<b> וחלון </b>
+<b> היתה במערבו. </b> הראב"ד נטה קו תשובתו והר השגתו עליה כגיגית כפה, ובא הר"ב כ"מ והכהו בלשון ודברים אשר לא כן עליו חפה, ולא אוכל לצייר מה חשב הרב ז"ל, וכי ח"ו חשוד הראב"ד ז"ל לבדות דבר מלבו, או לכתוב כל העולה על רוחו מבלי הבט אל האמת וחלופה, הלא הוא החסיד הר"א ז"ל בור סיד שאינו מאבד טפה, הלא לזה יענו הכה בן דוד בריבותיו והשגותיו בלשון נקייה מזוקק שבעתיים וכל אמרתו צרופה:<br><b> אולם </b> כנים דברי הראב"ד ז"ל שמלבד הרבובה היה ג"כ חלון באותו קרן כמו שהוכחנו, וזהו שאמר ז"ל לא כי אלא החלון לבד והרבובה לבד, ור"ל שעל כרחך חלון לבד שהוא היה באותה קרן על פני הכבש בינו ולמזבח והוא כעין חלון וארובה, ורבובה לבד שהיא בכותל הכבש, ומ"ש וכך היא שנויה במדות, לא נתכוין אלא לומר שהרבובה לבד כך היא שנויה שם בלי מדה ידועה, אבל המדה של חלון ברוחב אמה סבור הראב"ד שהיא לענין הלול כמ"ש לעיל, ואין בידינו התוספתא לכוין לשונה היטב, עכ"פ אינני מסופק שזו היתה דעת הראב"ד ז"ל בהשגתו זו, דגברא רבה אמר מילתא לא תיהוי כי חוכא, והא בגוונא דאמינא ודאי לא הויא בדותא ובורכא, אלא כל דבריו הלכה, ומשנה צריכה:<br><b> ולמדנו </b> ממנו גם כן שהיה הלול שהוא ז"ל קוראו חלון רחבו אמה, לפי שהיה צריך לאויר גדול כדברי התוס' [וראה ציור בענינים מורחבים פ"ב ה"ח אות י"ח כ'], וא"ת למה צורך לאויר רחב כל כך שאינו אלא כדי לקיים מצות זריקה בבשר, ואפי' לרב פפא דמשום דבעינן הפסק קרקע דווקא תיסגי ליה בהבדלה מועטת כעין של כבשים קטנים וכחצי כבש של מזרח, וניתתי ביה טובא עד קרקע הרצפה, (דאי משום לול, הוי עבדינן ליה מן הצד, אי לאו משום דבלא"ה מיבעי לן ההוא אוירא מפני הזריקה וכנ"ל), ועל כן נראה דהא דרוח אוירא כולי האי לא נפיק לן מקרא אלא תקנת חז"ל הוא כמ"ש בעזה"י, והיינו דכתבו התוס' ז"ל בפרק כיצד צולין דאף בלא אויר היה יכול לקיים מצות זריקה אלא שעל ידו יזכור לזרוק:<br><b> וראיתי </b> בתשובותיו של אדוני אבי הגאון ז"ל הביא דברי התוס' הללו ותמה עליהם, וגם בעיני יפלא לכאורה, דהכא משמע דגזרת הכתוב הוא, ובמאי דכתיבנא ניחא דפשיטא להו דבעינן אויר מפסיק כי דם, ובלא"ה נמי לא סגי דלא הוי אויר דהא כתיב סביב, אלא דמשום לקיים בזריקה צריך לן הפסקת רצפה, אכתי הוה סגי בהפסק כמלא נימא עמוק עד קרקע הרצפה וכדאמרן והיה מתקיים זה וזה בטוב, לכן הוצרכו לומר שעל כרחך לזה האויר הרחב של הלול (שלתשמיש לול יצטרך עכ"פ אמה) לא היה בו צורך מפני הזריקה בעצמה שכבר תוכל להתקיים בלא זה, אלא בודאי מדברי חכמים הוא כדי שע"י כך יזכור לזרוק, שאם היה צר כהבדלות האחרות היה שוכח ופוסעו בלי שיכיר אבל מתוך שהיה רחב כל כך על כרחו נזכר וא"א לפוסעו, וגם זה ברור בכוונת התוס':
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>ונותן </b>
+<b> בתוך הבנין גוף של עץ. </b> כן צ"ל ג"כ לענין עשיית הלול הנזכר, ולהבדיל הכבשים מן המזבח, והרבובה הנזכרת למעלה בדברי רבינו, שבודאי גם הכבש כולו היה נעשה בנין אטום באופן המבואר בדברי רבינו:
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>מזבח </b>
+<b> שנפגם. </b> עיין בתשובות אבא מארי הגאון זצ"ל סי' י', כתב טעם למה שפסק [שלא] כרבי אליעזר בן יעקב, ובהך כללא דמשנת ראב"י עיין מ"ש בעזה"י בהגהות הכללים, ומ"ש הרב בעל כ"מ דבברייתא לא קיי"ל כוותיה, עיין בהר"ן פרק אלו טרפות דמקשי על הרי"ף דלא פסק כראב"י באפרוחים שלא נפתחו עיניהם, אע"ג דלא מיתניא אלא בברייתא, (והובאו דברי הר"ן באחרונים ביו"ד סי' ט"ו):
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>וכן נרות המנורה. </b> עיין השגת הראב"ד ז"ל:<br><b> ואיני </b> מוצא קורת רוח במה שהשיב בכ"מ לסייעו לרבינו דפסק כר' אלעזר בר' שמעון משום דמסייע ליה קרא, דמאן שם ליה ומאן ספין מאן רקיע לאכרועי בהא, אטו קראי כרבי לא דייקי, אדרבה מסתברא כוותיה דרבי דייקי טפי דהא כתיב יערוך אותו לפני ה' מכלל דכולהו לאו לפני ה' נינהו, ומאי מהדר ליה ראב"ש ההוא דמצדד אצדודי, רבי נמי ס"ל מצדד אצדודי בודאי דלהכי אתי אל פני המנורה יאירו, ומודה רבי בהא דמצדדין פניהם כלפי אמצעי אלא שאין אמצעי לפני ה', ואהני ליה יערוך אותו לנר מערבי שהוא אחר ולא של פני המנורה, ואיברא לדידן חזי סברא דרבי עדיפא דכולהו לפני ה' מיקרו, אי ס"ד צפון ודרום מונחין ולא סגי בצידוד, וקרא נמי אייתר ליה אליבא דראב"ש וק"ל:<br><b> אלא </b> שאין צורך להטריח עצמנו בכזה ולהשיב תשובות חבילות שאין בהן ממש אחר שלא חששו להן רבותינו בעלי התלמוד ז"ל, לא נשאר לנו פתחון פה להכריע על פי סברתינו, ואין לנו כי אם להמשך אחר הכללים שמסרו לנו, וזה אין בו ספק דהלכה כרבי מחברו אפי' לגבי ר' אלעזר בר' שמעון איתמר, ואין צורך להוכחת הכ"מ שכן הוא פשוט בכל מקום ולא אשכחן מאן דמפליג בהא כיון דסתמא איתמר מחברו, ופירוש מחברו בכל מקום חברו הנחלק עמו ואפי' גדול ממנו, ומשו"ה אשכחן למ"ד דאפי' לגבי אבוה הילכתא כוותיה ודוק. גם מ"ש עוד בכ"מ דמתני' דשתי הלחם אתיא כוותיה דראב"ש דאי כרבי קשיא מאי שייר דהא שייר, גם זה אינו מוכרח, עיין בתוס' ר"פ מרובה שכתבו דיש מפרשים דלא אמרינן מאי שייר דהאי שייר אלא כי נחית למנינא דווקא ובעלמא לא, והכא נמי הא לא נחית למנינא:<br><b> והנראה </b> לענ"ד בפסקו של רבינו דסמך לו על הירושלמי (שקלים יא') שהביאו התוס' משקלים דהגירסא הפוכה דרבי סבר צפון ודרום, ודילמא הכא בגמרא דידן נמי הוי גריס הרמב"ם פלוגתייהו דרבי ור' אלעזר בר"ש איפכא, משו"ה שפיר פסיק כוותיה דרבי, ונראה להכריח עוד פסקו של הר"מ מדאיתא הכא בגמרא דידן דפ' שתי הלחם דר' אלעזר בן שמוע סבר דעל כל הי"א שולחנות היו מסדרין, ור' יוסי בר' יהודה פליג עליה וס"ל דאין מסדרין אלא על של משה, וכי היכי דפליגי בשולחנות הכי נמי פליגי במנורה וכדאיתא בירושלמי נמי כה"ג, וכתבו התוס' בשם הירושלמי דלמ"ד מזרח ומערב מונחין כולן ראויין לשירות כר"א בן שמוע, ולמ"ד צפון ודרום אין מסדרין כי אם על של משה לבד, ומשמע קצת דתלמודא סליק בהכי כשיטת ר' יוסי בר"י דעל של משה לבד מסדרין ומוקי קרא לשלחנות שבאולם, ולר"א בן שמוע לית ליה קרא לשולחנות של אולם, אולי לא סבר ר"א בן שמוע דהוו שולחנות באולם, וסוגיא דתלמודין אזלא כר' יוסי בר"י בשולחנות דאולם, שמע מינה דצפון ודרום היו מונחין, ומנורה נמי דכוותיהו צפון ודרום קיימא (דהא בהא תליא כדאיתא בסוגיין) כפסקו של רבינו:<br><b> ואי </b> גירסת הירושלמי הנזכר אמיתית תיתי כוותיה דרבי, ואי לא הרי חביריו חלוקין עליו רבי אלעזר בר' שמעון ור' יוסי בר"י, ולא קיי"ל הלכה כרבי מחביריו כדאיתא פ"ב דכתובות, כל שכן היכא דמסייע נמי סוגיא דתלמודא ומתני' וזה נכון בדעת רבינו, ותו איכא לסיועיה דבמסקנא דחיק תלמודא טובא אליבא דמ"ד מזרח ומערב מונחין, אבל למ"ד צפון ודרום אתי שפיר וק"ל:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>ובין </b>
+<b> כל חלה שלשה קנים. </b> איני יודע היאך הקנה השלישי מונח אם היה לו ג"כ פיצול בצניף לסומכו, שהצניפין יהא להן בצד אחד שני פצולין ואחד בצד השני כזה, [א"ה: נראה שבדפוס הראשון הושמט כאן ציור המחבר] או הניח הסניפין נקובים באמצע בין שני הפצולין עובר חור א' כזה [כנ"ל]. ומדברי הרא"מ פרשת תרומה נראה שפיצול אחד היה משמש לכל שלשה קנים שבין חלה לחלה וכתב שהיו הסניפין רחבין כשיעור שיש מקנה הראשון לשלישי בכדי שיספיק החריץ שבסניף להשען עליו כל השלשה קנים, א"כ הפיצול אינו כי אם חריץ ישר לרוחב הסניף שהיה מגורר במגרה ונחרץ מצד אחד חריץ רחב בשיעור מספיק לרוחב שמן קנה הראשון לשלישי:<br><b> וגובה </b> הסניפין כתב הרא"ם שהיה כ"א טפחים, ט' טפחים כנגד גובהו של שולחן וי"ב טפחים לגובה החלות בלבד, והנה לא נתן חשבון הקנים המפסיקין בין חלה לחלה, ומעדיפים בגובה המערכת, שבודאי לא היו בנס עומדות, ויש להם איזה מדה וכמות כל שהוא, ונראה דעתו ז"ל שהסניפין לא היו עולין כנגד גובהה של חלה העליונה, לפי שלא היו צריכין להגביהן כל כך, שהרי אין עליהן קנים מלמעלן א"כ נמצאו שני טפחים עודפים לפרנס בהן עודף הקנים, אבל יותר נראה שהסניפים מגיעים גם כנגד כותלי החלה העליונה כדי שלא יטו החלות העליונות לצדדין, א"כ בהכרח להוסיף על הכ"א טפחים כדי שיעור הקנים ולא נודע כמותן:
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>הכיור </b>
+<b> היו לו י"ב דד. </b> עיין מ"ש בעזה"י בפי' המשנה דיומא:<br><b> ובפירוש </b> מוכני עיין מ"ש בתוס' יו"ט בסוף פ"ג דיומא בשם בעל כף נחת, ומלבד מה שהשיב עליו בתוס' יו"ט נראה ודאי דבורכא ובדותא היא ואי אפשר לאומרו כלל, לפי שאותו אופן מתחבולת המכחול בשפופרת אין המים העליונים שבכיור מיטהרים שאינן נעשים מחוברים על ידי כך למימי הבור שבתחתיתו, שמעשה המכחול הוא לתלוש המים מלמטן למעלן ע"י דחיקת המכחול בכח המושך למעלה, ונפסק הקלוח מן המחובר עד שלא יבוא אל הכיור, וכשמגיעין לכיור תלושים הם ולא יטהרו מימי הכיור, ואנן בעינן לטהר מי הכיור שנפסלו ע"י השקה ודוק:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אבן </b>
+<b> היתה בקדש הקדשים במערבו. </b> עיין מ"ש בעזה"י בזה בלחם שמים ביומא פ"ה:
+<b> ויאשיה </b>
+<b> צוה וגנזו. </b> נראה לענ"ד דבר נאה במה שהביא רבינו דברים אלו כאן שנראה לכאורה שאין נפקותא מזה לענין דינא, וידוע שכל דבריו להלכה אמורים אי הילכתא למשיחא או לזמן הזה, ודברים שאין יוצא מהן דין מהדינים ולא מוסר והנהגה וידיעה הצריכה אין מדרכו ז"ל להטפל בהם בחיבור זה, כל שכן שהדבר במחלוקת שנוי ורבינו הכריע כדברי האחד, הלא לא דבר רק הוא, אלא שאיזה צורך הביאו לכך:<br><b> ולכן </b> לבי אומר לי שצורך גדול יש לרבינו בדבר זה לפי שיטתו שתפס לו לקמן בפ"ו מהל' הללו שאנו עסוקין בהן שקדושת הבית לא בטלה, וראוי להקריב בו עתה, וכן הנכנס לשם חייב עליו כרת, שלא כדברי ראב"ד החולק שם. ונראה שאותן הדינים שהביא רבינו בהל' ביאת המקדש גם לזמן הזה שנאם ולא משום הילכתא למשיחא לחוד אלא משום דס"ל כדאמרן דקדושת הבית לא בטלה, ומשמע לי דסבר רבינו דהך מילתא דקדושת הבית לא בטלה אזלא כמאן דס"ל ארון במקומו נגנז, דאי למ"ד ארון גלה לבבל גם קדושת הבית בטלה ע"י כך, ועכ"פ לענין ביאת המקדש מסתברא דבהכי תליא, דהא כתיב למבית לפרוכת ואל פני הכפורת וכיון דאין שם ארון וכפורת דילמא לא חייב עלה רחמנא, כדאמרינן במנחות (דף כ"ז ע"ב) אליבא דר' יהודה דמשו"ה בעינן קרא להזאות כדילפינן התם מוכפר את מקדש הקודש, ושמע מינה לדרבנן דסברא טובה היא, ובאמת נאמר כן וייפטר הנכנס לשם בזמן הזה, אפי' לפי מ"ש רבינו ז"ל בפ"ו דשכינה לא בטלה, נימא דאארון וכפורת נמי קפיד קרא, אבל אי אמרינן במקומו נגנז שפיר ודוק, ומ"ש כמ"ד נגנז דהא אתי כסתמא דשקלים ורבים ס"ל הכי עיין בגמרא דהוציאו לו:
+
+Halakhah 2
+
+<b>בבית </b>
+<b> ראשון היה כותל. </b> עיין בכ"מ שהביא דברי רש"י, ולענין מה שהשיב בתוס' יו"ט על זה והעתיקו המגיה כאן, עיין מזה בלחם שמים בפ"ה דיומא מ"א, שם הארכתי בזה בס"ד, והוכחתי במישור כדעת רש"י שהיא נכונה מאד, וכל מה שטען בתוס' יו"ט אין בו ממש, עמוד עליו ותמצא דברים נכונים בעזה"י:
+<b> וכיון </b>
+<b> שבנו בית שני נסתפק להם [וכו'] ולא בנו כותל אלא שתי פרוכות. </b> עיין מזה בתוס' פ' הוציאו למה לא עשו פרוכת אחת שעוביה אמה:
+<b> אבל </b>
+<b> במקדש ראשון לא היתה שם אלא פרוכת אחת. </b> כתב הרב בעל כ"מ נראה דלמשכן קרי מקדש דאילו בבית ראשון לא היה פרוכת עכ"ל, ואין צורך שדברי רבינו כמשמען דודאי היה פרוכת גם בבית ראשון, ומקרא מלא הוא בדברי הימים ויעש את הפרוכת, והכי נמי איתא בהדיא בגמרא דיומא (דף נ"ד ע"א) דהוי התם פרוכת דבבא והכותל היה משני צדדיה, וזה ברור וכבר זכרתי זה שם בפי' המשנה, שיש לתמוה על הרב בעל כ"מ ז"ל בזה:
+
+Halakhah 3
+
+<b>בנין </b>
+<b> אטום. </b> העיקר בזה כדברי בעל תוס' יו"ט שהוא מובלע במעלות האולם, והוא פשוט מאד דהתנן היכל מאה על מאה על רום מאה דכייל לאולם בחושבנא:
+<b> ורום </b>
+<b> הכיור שבתקרה [אמה] ועל גביו שתי אמות פנוי. </b> להרע"ב בפי' המשניות דרך אחרת בזה, עיין פ"ד דמדות מ"ו, ובהשגות לא היה כיור בתקרה אלא טוח בכותל בסיוד וכיור כדי שלא יכנסו המים שבגגות התאים בכותלי ההיכל ואמתים בית דילפא לקבל דלף התקרה עכ"ל:<br><b> ולא </b> יכולתי לכוין דברים אלו עם חשבון המשנה דמלמטה למעלה קחשיב האוטם שש וגובה ארבעים, והדר כיור על הארבעים שכבר חשב, נמצא מדת הכיור בין שהיה בתקרה בין בכותל כדעת הראב"ד איך אפשר שיהא נעשה בשביל שלא יכנסו המים שבגגות התאים בכותלי ההיכל, שהרי כבר עלה הכיור מ"ז אמה ברום ההיכל ורום חלל כל התאות לא היה כי אם ט"ו לפי ששלש על גבי שלש היו וכל אחד גובה ה' אמות, ואמה תקרה בין כל אחד ואחד, הרי י"ח:<br><b> ואפי' </b> נניח עוד ב' אמות לתקרה ומעזיבה של הגג שלהן למעלה, לא יגיע החשבון ליותר מעשרים (וע"ג זה היו החלונות שלא יאפילו התאים בפניהם וק"ל) שאינו עדיין חצי גובהו של כיור, ואיך יכנסו המים שבגגות התאים שלמטה מן הכיור הרבה יותר מעשרים אמה לכותלי ההיכל לשהכיור יגין בעדם, שיצטרך שיהיה למטה מהם כנגדם, אם היה לחיזוק הכותלים שלא יקבלו מימי גגות התאים, וכ"ש לדעת הראב"ד ז"ל עצמו לקמן שהתא התחתון היה כנגד האוטם שאין התאים מגביהים יותר משיעור הנ"ל, ושלשה ע"ג [שלשה] תנן וטפי לא אשכחן, וצריך עיון:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>מן </b>
+<b> הצפון לדרום מאה עובי כותל האולם חמש. </b> בהשגות א"א זה הבל וכו' שלא היה שם כותל לאולם כלל, שלא היה לאולם אלא כותל המזרח שלפני ההיכל עכ"ל. מדברי הר"ב כ"מ נראה שהבין בדעת רבינו ז"ל שהאולם הזה שהוא עשר אמה ברחבו מכותלו עד כותלי הקודש, הוא ההולך על כל פני הצפון וכן לדרום כל האורך שממזרח למערב בשני צדדי הקודש, וכסבור היה הרב ז"ל שזו היתה השגת הראב"ד ז"ל שהוא לא ירצה באולם הזה באורך רק ברוחב לבד, ולזה לא מצא מענה הרב בעל כ"מ לתשובה שהשיב הראב"ד ז"ל ממ"ש ההיכל רחב מלפניו וצר מאחוריו, כי אם להליץ בעד רבינו על צד הדוחק שהיה מטין הבנין לצד מערב כדי שיהא צר מאחוריו, וצר לנו מאד להבין כך בדברי רבינו ז"ל, ובמה היה המקום ההוא צר איך אפשר שלא יהא נזכר זה בשום מקום:<br><b> גם </b> בתוס' יו"ט נמשך אחר הבנה זאת בדברי רבינו ז"ל, ואמר שלא נמלט מהשגה, ועל פי כוונה זו יפה כתב הרע"ב כלפי המשכו אחר דעת רבינו בזה שלא נתפרש לו היאך ההיכל צר מאחוריו, שלפי דעתו הלזו היה בנין ההיכל מרובע מאה על מאה בשוה, ואי אפשר לו לקבל הדברים שהביא בכ"מ מפירושו של רבינו שאין שיעור לדבר זה:<br><b> אמנם </b> בסייעתא דשמיא נ"ל שלא עמדו כל הבנאים הנ"ל על אמיתת כוונת רבינו ז"ל כאן, ובחנם מאסו בו הבונים דלק"מ ממה שהקשו עליו, גם הראב"ד לא כן חשב בו כמו שהבינו המפרשים הנ"ל, שתפש עליו מחמת שהניח בנין אולם של ט"ו אמה על פני כל האורך בב' צדדים ולבבו לא כן ידמה אלא כמו שאומר בעזה"י שרבינו ז"ל לא עלה על דעתו מעולם שיהא אולם מקיף לקודש משלש רוחות, דהא פשיטא דלא הכי הוה, כדמוכח בהדיא מחשבון המונח במשנה שמן הצפון לדרום אינו כי אם שבעים אמה, ואינו משלים מנין המאה אמה רוחב אלא עד שמגיע לאולם, באומרו האולם עודף ט"ו אמה וכו', וא"כ גם הראב"ד אלמלא הבין בדעת רבינו כדרך הבנת מפרשים הנ"ל, טפי הו"ל לאקשויי ממשנה זו דנראה דבר ברור שאין אולם כלל לצפון ולדרום על פני הקודש לאורכו, ולא השיגו מאומה על זה:<br><b> לפי </b> שכוונת רבינו כמו כן רצוייה, שאין שם אולם כמו שאבאר, שדעת רבינו ז"ל כך היתה שכותלי הקודש שמנה למעלה שעולין ברוחב כ"ה אמה לכל רוח הצפון והדרום היו נמשכין באורך למזרח על פני כל האולם עד תכלית מזרחו, שנמצא רוחב אולם כרוחב הקודש ולא יותר, וזהו האולם המוחלט בשם זה, והיא דעה מוסכמת מהכל, שגם הראב"ד ז"ל מודה בה כמו שאפרש אי"ה, וכן היא דעת התוס' ז"ל שכתבו האולם פרוץ במלואו לרוח מזרחית, כמ"ש בכ"מ ז"ל בשמם בפרק זה, א"כ על כרחך לומר שהאולם מופסק בכותל על פני ארכו הנמשך בשוה עם כותל הקודש, שאל"כ אינו פרוץ במלואו וא"כ זה הכותל מניין, אלא שכך הוא הענין שמדת הכתלים של קודש משני רוחות באורך הן הן עצמן של אולם שמשוכות עד סוף האולם לצד מזרח על כן נשארה מדת הפתח פרוצה במלואו של אולם בודאי:<br><b> והיינו </b> פירושה דמתני' דתנן האולם עודף עליו ט"ו אמה משמע על בנין הכותלים הנ"ל, ואיך אפשר לומר כן אם לא היו הכותלים ההם משוכים ע"פ כל האורך של מאה אמה, שהרי כנגד הקודש ברוחב לא היה אולם שעל כן לא חשב רק שבעים, אלא פירוש המשנה פשוט שהעודף הזה הוא אחר הכותלים שכבר חשב, והן הם שהיו ג"כ באולם לאורכו, וזכר עכשיו שהיה האולם עודף ט"ו אמה ברוחב, מפני שהיה ריוח בין הכותלים ההם עד סוף הדרום וכן לצפון ט"ו אמה, והוא נקרא ג"כ אולם על דרך השאלה, לפי שמקומו מכוון כנגד האולם באורך ט"ז אמה, דהיינו י"א אמה של אולם עצמו וה' עובי כתלו, ובמשך זה האורך שכנגד האולם לצדדיו היו עודפים הט"ו אמות והוא הנקרא בעצם בית החליפות:<br><b> ובו </b> נחלקו הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל, דלרבינו משמע ליה דבט"ו אמה אלו מובלע כותל של חמש אמה של צדדין, כדרך שהיה לאולם על פני רחבו כן היה כותל לאולם הנקרא בית החליפות באורך, ובזה לבד חלוק עליו הראב"ד ז"ל ואמר שלא היה שם כותל לאולם כלל שלא היה לאולם אלא כותל המזרח, שהוא ז"ל סבור שעל זה אמרו ההיכל צר מאחוריו ורחב מלפניו, כלומר שאיננו רחב מאה רק מלפניו שהכותל המזרחי לפני האולם הוא מאה, אבל כל הרואה אותו מאחוריו ר"ל תיכף מן הכותל ולפנים, רואהו צר, ששם מיד אינו אלא שבעים אמה, שרוחבו אינו כי אם כרוחב ההיכל עם כותליו ותאיו, והט"ו בעודף מזה ומזה הנקרא בית החליפות לדעתו ז"ל אינו אלא מקום פנוי ולא היה לו כותל לצדדין רק כותל האולם המזרחי, ולכן לא היה לו להראב"ד ז"ל להשיב כי אם ממ"ש ההיכל צר מאחוריו ואינו רחב אלא מלפניו, שכך פירושו מוכרח לדעתו ז"ל כדרך שביארנו:<br><b> אך </b> הרמב"ם ז"ל סבור שאין זה מוכרח לומר שלא היה כותל לבית החליפות, שאע"פ שאמרו צר מאחוריו יפה יתפרש על כל אורך הקודש, שלא היה ברחבו רק שבעים, חוץ מן האולם שהוא הנרצה באומרו ורחב מלפניו, שאין פירושו דווקא לפניו בחוץ אלא כל אורך האולם מלפניו קרי ליה שהוא פניו של הקודש, ואותו אורך של ט"ז אמה הוא שיהיה מאה ברחבו, א"כ צריך להניח כותלים לבית החליפות לצפון ולדרום, זו דעת רבינו, ובזה חלוקים רבינו והראב"ד ז"ל:<br><b> ושוין </b> הן שאין אולם באורך יותר מזה השיעור, וגם שכותלי הקודש הן הולכין על פני כל אורך מאה אמה, שנמצאו מקיפין לאולם כמו להיכל ונמצא המקום הנקרא אולם בעצם וראשונה הוא פרוץ במילואו לדברי הכל, ועד"ז יובנו דברי רבינו היטב על פי דרך המשנה, ודבריו ודבריה אחת הן וכלולין זה בזה, אלא שרבינו מונה חשבון המאה אמה ברוחב דרך ישרה, מתחיל מכותל בית החליפות ועובר על רוחב האולם עד שמוצא מאה שלמות מכוונות, ותנא דידן ניחא ליה להתחיל החשבון במקודש יותר, ומונה שבעים להיכל והן עצמן לאולם, רק נתכוין לתלות החשבון בהיכל במה שאפשר לכן התחיל בו ועולה זה החשבון ג"כ לאולם ברחבו, ומוסיף על זה מה שהאולם מעדיף מזה ומזה, ונקוט סימנא במה דסיים תנא דמתני' פתח תנא דברייתא הוא רבינו ז"ל, שכדי להקל על המעיין התחיל בדרך פשוטה ההולכת בשוה וק"ל, ולדעת אחת נתכוונו להניח חשבון המאה ברוחב בעוברנו מצפון לדרום על האולם, וכבר נתתי לך טעם למה התנא עקם החשבון, והתחיל בדבר אחר אף שהיה יכול להניחו ביושר שהרי אחד הוא:<br><b> ולהבנת </b> המפרשים הנ"ל תקשה למה הלך בדרך עקלתון והניח חשבון הרוחב בשני מקומות, והיה לו להתחיל בכותל האולם שכנגד בית החליפות, שהרי בזה לפי דעת בעל תוס' יו"ט הכל שוים שכנגד האולם היה גם לבית החליפות כותלים, וא"כ מדוע לא התחיל ממנו לכלול אותו כאחד, כדרך שהקשה בעל תוס' יו"ט על שטת רבינו לפי הבנתו שהיא כמו שהבין בעל כ"מ ז"ל, שהאולם עובר על כל רוח צפון ודרום, דא"כ הו"ל לתנא דמתני' נמי להתחיל החשבון בדרך זו ולכלול אותו כאחת, ויקשה א"כ הרב בעל תוס' יו"ט לעצמו שהרי הוא מודה במקצת לרבינו שהיה כותל לאולם מצדדין של בית החליפות, ולמה לא עשה התנא חשבונו ממנו דרך כלל אחד:<br><b> אלא </b> שהוא ז"ל ישיב לזה, שלא היה לו לחשוב בדרך זה שא"כ לא ימצא לו חשבון הכותלים והתאים שלפנים ממנו, לפי שהוא יסבור שברוחב העובר על האולם לא היו כותלים כלל באמצעו, שלפי דעתו לא הגיעו כותלי ההיכל לאורכן כי אם עד מערב האולם ולא היו מפסיקין באולם כלל והיה האולם רחב מאד לדעת בעל תוס' יו"ט, וכמ"ש הר"ש מפרש מסכת מדות, שלפי דעתם יתרחב האולם ועובר כ"ה אמה על פני התאים, וט"ו אמה לבית החליפות מזה וכן לעבר השני, ותוכו שכנגד רוחב ההיכל עשרים, נמצא רוחב האולם תשעים:<br><b> וזו </b> דעת בטלה כאשר כבר ביארנו, שהכל סוברים שרוח מזרחית של אולם פרוץ במלואו, ולדעתם יהא לו כותל ל"ה אמה לכל צד מפתחו, מלבד שלא נראה כן ממה שקראו לעודף של ט"ו אמה בית החליפות, ויראה שהוא מקום נבדל ולשכה מיוחדת לחלפות, ואם כדבריהם הרי הוא רק חלק מהאולם עצמו, אלא שהאמת כאשר אמרנו שהכל שוין בזה ובסידור החשבון לכל אחד טעמו ונימוקו עמו, והוא הברור שאין לספק בו, וגם לזה היתה דעת רבינו בפירושו שהיו מטין הבנין במערב ולא פירש איך ומה, אלא לפי שהוא ידוע ומוכרח מן החשבון שמאחוריו באורך ההיכל אינו כי אם רחב שבעים, ולכן סתם גם כאן וכתב ההיכל היה רחב מלפניו וצר מאחוריו כארי, ולא היה צריך לפרש מאחר שכבר ביאר בחשבונו שמתחיל מן האולם הנקרא בית החליפות, ומונה ט"ו עד שמגיע לכותלי הקודש, שמהם מתחיל רוחב ההיכל האמיתי:<br><b> ושזו </b> היתה דעת רבינו יראה ג"כ ממה שהיה כתוב בספרי רבינו בסמוך הלכה ט' שכן היו היציעים שלש מקיפין לכתלי האולם משלש רוחותיו, כמו שהעיד ג"כ בכ"מ ז"ל לקמן, אלא שהוא ז"ל צוה למוחקם וכתב שם שהוא טעות הוא אמר ויהי גזר אומר ויקם, והמדפיסים שמעו לעצתו, ולבבי לא כן יחשוב, כי נטיתי שכמי לסבול עול הלשון ההוא המשולח ונעזב אבוא עד תכונתו ולקולו אקשוב, ואבינה כי קרוב הדבר אלינו מאד, טוב ומתוקן יפה וממנו נלמוד, שכך היתה דעת רבינו ז"ל בחשבון מאה הרוחב שעבר בדרך האולם על קו שוה, ובזה הדרך מנה היציעים של האולם והם הם של ההיכל ג"כ במדה אחת, א"כ לא נשאר מקום להבנתם ז"ל בלשון רבינו ז"ל להטעותו בחנם, שכל דבריו נאמרים ביושר, ובסמוך אי"ה נבאר המשך לשון רבינו עם הנמחק, שלא כדת כי המדפיסים הראשונים לא עברו תורות חלפו חק, וכדי ליתן רוח בין הדבקים נניח ביאורו עד הגיענו לשם בעזה"י:<br><b> אמנם </b> דעת הראב"ד ז"ל נראית באמת שלא היו כותלים כלל לבית החליפות מן הצדדים ולא היה מובדל מן העזרה, וכן נראה מהא דפ"ב דזבחים (דף כ') אבל מבין החליפות ולפנים דברי הכל פסול, משמע בהדיא שאינו נחשב אלא כחלק מן העזרה, ואם היה לו כותלים כמו האולם לא היה צ"ל דפסול, ותדע מדלא אצטריך לאשמועינן דאולם פסול, דודאי לא צריך למימר דפשיטא לאו עזרה הוא, ובית החליפות לדעת רבינו הרי הוא כאולם ממש ודוק:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>וכן </b>
+<b> סביב לכתלי האולם. </b> העד העיד האיש הוא הרב המשביר אשר על בית רבינו שהנוסחא בספרי רבינו כך היתה וכן סביב לכתלי האולם כך היו השלש יציעים מקיפים לבית משלש רוחותיו, וכתב הרב צריך למוחקו שהכל מיותר:<br><b> ואני </b> הקטן אומר איני יודע אמאי לא ליפול בה פתר, ואף שבאמת במקצת צדק הרב שצריך למחוק ולהגיה קצת ממנו כמו שאבאר בעזה"י, מ"מ למחקו כולו לא הותר, שזה שהיה כתוב בנוסחא ההיא בסופה ג"כ משלש רוחותיו, אי אפשר לקיימו לפי שברוח מזרחית לא היה אלא כותל אחד חמש, ולא היה מקום ליציעים הללו, ונראה שזה הלשון בסופו הוא ט"ס, דסירכיה נקט ואתי דלעיל מניה שפיר גרסינן משלש רוחותיו, ובין שתים לשלש עביד אינש דטעי בשיגרא דלישנא דסליק מניה, אלא שבאמת היה צ"ל משתי רוחותיו, שבשני רוחות היו מקיפין הג' יציעים לאולם כמו לבית:<br><b> ונוסחא </b> זו בחזקת בדוקה היא אצלנו, כאשר הוכחנו בס"ד לעיל בבירור גמור, שכך היו הכותלים מגיעים עד סוף האולם, וכל אפיא שוין בזה, ומנוסחא זו הרווחנו הרבה להבין דעת רבינו ז"ל על אמיתתו, וא"כ הדברים מעידים לעצמן, שהיא נוסחא אמיתית אין בה נפתל ועקש רק חילוף קל נשתבש בה כאמור (ונזכרתי כמה גדולים דברי רבותינו ז"ל שהזהירו שלא למחוק נוסח ישן, ולהגיה הספרים מן הלב, ויפה עשה רבינו הרב בעל כ"מ שנשמר מהכשל ח"ו באזהרה זו, ע"י שהביא הנוסחא הישנה אשר הוא ז"ל אמר למוחקה, והיא לשון חכמה למחברים ז"ל ולא עזבוה ונטשוה לגמרי שלא באו אלא להודיע דעתם באמת, ואעפ"כ יודיעונו מה יש תחת ידם, או הנמצא בספרים שונים, אולי יבוא אחד ויישב הלשון ויתקן מה שהוקשה עליו, ויטול שכרו, כאשר אירע כמה פעמים, גם אלה לחכמים), ואם יוסר ממנה זה המוקש, איני רואה מה רעה מצא בה או מה מידה יבקש, ואף שלא ראה הרב ז"ל מניין דבר זה, מכל מקום הרי לא השמיענו ראיה על הפכו, ואיך נמחוק לשון שלם בלי מופת על סותרו, ואפשרותו קרובה:<br><b> ואם </b> מחמת סוף הלשון שבדברי רבינו כאן שזכר שוב, וכן סביב לכתלי האולם כך היו אמה אחת ורובד שלש, וזה נראה בודאי שעל כן אמר הרב בעל כ"מ שהלשון ההוא שכתוב בספרים קדמונים מיותר, לפי שרואה לרבינו חוזר פעם שנית לכותלי האולם, ואי מהא לא איריא ואין צורך כלל למחוק הלשון ההוא לגמרי ח"ו, דהא אתי שפיר לפום מאי דכתיבנא והכל ניחא בס"ד דהשתא דאתינן להכי שמעינן דהוו תרי גווני כותלי אולם, מין אחד כותלים פנימים שבהם תאים והם מקיפין לאולם עצמו משני רוחות, וכותלים שניים מבחוץ לשלש רוחותיו דהיינו על פני מזרחו ולשני רוחות של בית החליפות, ולא דמו הני להני דברישא קאמר שהיו יציעים מקיפים לאולם כמו לקודש משני רוחות והם של חמש חמש ולשכות גמורות היו, ואח"כ זכר עוד שכותלי אולם החיצונים היו כמו כן מוקפים ברובדין של שלש שלש, ואין אלו תאים רק בנינים יוצאים מן הכותלים לחוץ כעין זיזין וגזוזטראות, שאין אלה דומין ליציעין דרישא שהן חדרים ממש:<br><b> ומתניתין </b> דמנה נפקא ליה לרבינו הך מילתא דרובדי כותלי האולם הכי נמי דיקא דאכותל החיצונה קאי ולא באולם מבפנים מיירי, דהא מיתניא בפ"ג דמדות גבי מעלות האולם כי קיימינן בעזרה, דמני התם חשבון העזרה לארכה עד שמגיע למעלות האולם, והדר תני אמה ורובד ג', (שלדעת שאר המפרשים הוא פירוש המעלות עצמן, ורבינו יצא לטעון בדבר חדש שהרובדין הללו דבר אחר הן מלבד המעלות, והיו בכותל האולם עצמו, מכל מקום צ"ל גם לדעתו ז"ל) שהרובדין הללו מבחוץ הם, דהא אכתי לא מטי לאולם מבפנים שחשבונו מתחיל להלן בפ"ד, שכותלו החיצון נכנס בחשבון אורך המאה של היכל דלאולם נמי קרי הכי, ועד השתא בעזרה קיימינן חוץ לאולם בודאי, על כרחך אין הרובדין הללו על פי פירושו של רבינו כי אם בצד חיצון של כותל מזרחי, וסבור רבינו שכן היו הרובדין לכל כתלי האולם החצונים שכולם מתאימות בחשבון רובדין הללו, שכלל אחד הוא לכל הכותלים החצונים ואינן אלא בליטות בכתלים, ובכותלים שלפנים היו יציעים, והדברים פשוטים וידועים, מעתה יש לה תובעים, לנוסחא ההיא המחוקה, שלא כחוקה, לסעדה ולעודדה ותשוב אל חיקה:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ואחד </b>
+<b> לתא שיש בו הפשפש ואחד להיכל. </b> זה הפתח הפתוח להיכל לא מן התא עצמו הוא, אלא מן התא שבו הפשפש, ועיין בתוס' יו"ט שהאריך בזה:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הר </b>
+<b> הבית [וכו'] וכולו היה מקורה סטיו לפנים מסטיו. </b> עיין מ"ש במדות בעזה"י, שהתוס' יו"ט שגג בדבר זה:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>לפנים </b>
+<b> ממנו סורג. </b> עיין מ"ש בכ"מ בשם הרא"ש ז"ל למה נעשה הסורג, ובתוס' יו"ט השיב עליו:<br><b> וכבר </b> כתבתי בזה בעזה"י במדות פ"ב, והשבתי לטענות התוס' יו"ט שאין בהם ממש (וטענת שבות במקדש שהביא המגיה שיבוש) ואיהו ז"ל גופיה תבריה לגזיזיה, ושם כתבתי בס"ד דבר נכון לתשובת הטענה מפ"ה דפסחים איך טלטלו פסחיהם להר הבית שלדברי הרא"ש ז"ל האלו יש שם משום איסור כרמלית, (ואף שאינו דקדוק כמ"ש שם באורך דלא הוי סגי בלא"ה להתיר אותו שבות ולדחותו, ולא העמידו דבריהם היכא דלא אפשר, והם שאמרו) אלא שמצאתי לזה תקנה נכונה שאפי' איסור שבות אין כאן על פי מ"ש לעיל דכל הר הבית מקורה היה, וקיי"ל בכרמלית קירויו מייתרו כ"ש בכולו שמתירו ודוק שהוא נכון, ולמהרש"א ז"ל פ' אלו דברים (דף ס"ו) אשתמיטתיה דברי הרא"ש הללו כמ"ש שם בעזה"י, אלא שבמה שכתבתי בהיתר קושיא הנ"ל אף הוא ז"ל ניצל מהשגה, ושפיר איכא למימר דלא נאסרו להביא פסחיהם לביתם אלא משום דירושלם דין כרמלית היה לה שבהר הבית היו מותרין מפני הקירוי והסורג נעשה תחלה ולא קירוהו עד אחר זמן כמ"ש שם ודוק:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מערבית </b>
+<b> דרומית לשכת הטלאים. </b> גם פה הלך המגיה חושך ולא אור, שכתב עליה היא לשכת בית שמניא, ודן גזרה שוה מעצמו לפי שראה ששתיהן מערבית דרומית, ולא ראה שזו מערבית דרומית של עזרה היא הנקראת בית שמניא, וזו מערבית של בית המוקד שהוא בהר הבית חוץ לעזרה היא ללשכת הטלאים, והרי זה שיבוש מבואר וסמיות עינים ר"ל:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ועולה </b>
+<b> משם לאולם בי"ב מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה. </b> כתב הר"ב כ"מ ז"ל ויש לגמגם על זה שהרי שנינו כל המעלות שהיו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה חוץ משל אולם והרע"ב ה"ג ושלחה אמה וכו' ולגרסת רבינו קשיא בין האולם ולמזבח כ"ב אמה וי"ב מעלות היו שם רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה וצ"ע עכ"ל:<br><b> ולא </b> ידענא מאי קושיא אטו להרע"ב מי ניחא והלא גם לגרסתו ולפירושו נמצאו ב' אמות ומחצה מעדיפות על חשבון המעלות וצריך לפרנס בהן מה שבין המזבח למעלה ראשונה שלמטה ברצפת העזרה שהוא דבר שלא נזכר כלל במשנה, א"כ כעורה זו ששנה רבינו בביאור מעלות האולם שכמו כן העודף על שלחי המעלות הוא בין המזבח והמעלה התחתונה, יהיה מה שיהיה אחר שלא נתבאר הפכו:<br><b> והמעיין </b> הישר אשר יראה בפי' הרע"ב יגיד ויעיד באמת שפירושו במעלת ורובדיהן דחוק ורחוק משיובן בלשון, וגרסתו היא דפוס הרגל לפי המנעל, ואין הפירושים והגרסאות מסכימות בו לדעת אחת, כמו שנראה עוד בפי' הרא"ש שזכינו לו, והוא גורס ומבאר בדרך אחרת רחוקה מאד:<br><b> וכל </b> הלחץ הזה הוא הדחק שדחקם לשון המשנה דפ"ב דמדות, שאמרו כל המעלות וכו' חוץ משל אולם, שלא יכלו לו להשוותו עם גירסת רום מעלה חצי אמה ושלחה חצי דפ"ג דגבי מעלות שבין האולם למזבח, זהו שהביאם לשינוי גירסא ולשנות ושלחה אמה במקום חצי אמה, ולדעת רבינו אין צורך לשום תיקון והגהה והגירסא ישנה נכונה שגם שם שנינו רום חצי ושלחה חצי אמה:<br><b> ולא </b> קשיא מהא דלעיל דחוץ משל אולם, דההיא אמעלה עליונה לחודה קאי שהיא ודאי של אולם, והשאר שלמטה אינן קרוין של אולם בהחלט אלא שבין אולם ולמזבח נקראין, ורק אותה הסמוכה לאולם בלבד היא ודאי נשתנית ברוחב שלחה שהוא בלי ספק ד' אמות, כנגד הרובד העליון של כותל אולם מבחוץ, לפי פירושו של רבינו באותן רובדין שביארם בפ"ד דלעיל, שהן כצוצטראות יוצאות מן הכותל והעליון הוא רובד ד', והוא הנכנס בחשבון כ"ב אמה שבין אולם ולמזבח, שהמעלה העליונה אצל האולם שהיא תחת הרובד הלז כנגדו ממש, רוחב שלחה כרוחב משך הרובד שעליה:<br><b> וזוהי </b> ששנינו חוץ משל אולם הכוונה על אותה מעלה כנזכר, שהיא ודאי של אולם ואינה דומה לשאר כל המעלות שהן בשלח חצי אמה ואף הללו שבין האולם ולמזבח הן בכללן, ולא יצאה אלא אחת ששלחה ד', והוא דבר מבואר מאד בלי שום דוחק בפירושו של רבינו במעלות אלו, נשארו א"כ לשטת רבינו י"ג אמה מותר על מה שמעלות אוכלות, צא ופרנס בהם רצפת העזרה בין מזבח להתחלת המעלות, וזה ברור בלי שום מונע:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>לפיכך </b>
+<b> מקריבין אע"פ שאין בית. </b> עיין מ"ש בעזה"י לעיל ריש פ"ד, ובהשגות א"א סברת עצמו ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמ' דנפול מחיצות אלמא למ"ד לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש וירושלם לשאר ארץ ישראל עכ"ל עיין בכ"מ שלא עלתה בידו תשובה לטענת הר"א וז"ל אך הנך מקומות דקתני אם אין מקדש ירקב קשו, ואין לומר דאתו דלא כהילכתא שהרי רבינו פסק כן בפ"ז דמעשר שני וצ"ע:<br><b> ועיין </b> גם בתוס' יו"ט פ"ח דעדויות שכתב על זה ואני תמיה דבשבועות וכו' אמרינן כתנאי דהתם ודחינן לה ואמאי לא אשכח האי תנא דמעשר שני וכן הביא עוד משאר מקומות דמייתי תלמודא פלוגתא דתנאי דאיפליגו אי קדשה לעתיד לבא ודחי לה ולא מייתי סתם משנה, לפיכך כתב הרב הנזכר שנ"ל דמההיא ליכא למשמע, דדילמא אע"ג דקדשה לעתיד לבא ומן הדין אוכלין אע"פ שאין חומה אפ"ה אמרו חכמים שלא ליאכל וירקב ואולי מטעם וכו', עיי"ש שבדה דבר מלבו (אף שי"ל סימניות מצא לו דוק ותשכח) שאין לו עיקר:<br><b> ותמהנא </b> טובא על הני תרי גברי רברבי דנפלו ברברבתא ואשתמיט להו תלמוד ערוך ואף דברי הר"מ עצמו לא ראו שהרי כתב בפ"ב דהל' מעשר שני שאין מ"ש נאכל בזמן הזה בירושלם, וגמרא ערוכה היא (מכות דף י"ט וזבחים דף ס' ותמורה) וילפינן לה מקרא דאין מ"ש עולה ונאכל בלי פדיון אלא בזמן הבית, הא בהדיא בדותא היא בידיה דהר"ב תוס' יו"ט דסבר דרבנן אסרוהו, אלא דאורייתא היא ודאי וכ"כ הר"מ עצמו, והשתא ממילא אזדא לה נמי הקושיא מהא דתנן אין מקדש ירקב שהניחה הר"ב כ"מ בצ"ע, דהא קרא כתיב וטעמא דגלי רחמנא דלא ליכול מ"ש האידנא, וטפי הו"ל לאקשויי דברי רבינו אהדדי בהאי גוונא דהתם כתב דמ"ש אינו עולה לירושלים ואינו נאכל שם, ותו דהא כי ממעטינן מ"ש מאכילה בזמן הזה מבכור הוא דגמרינן, והא בכור גופיה יקרב בזמן הזה לדעת רבינו כאן:<br><b> אבל </b> רבינו וכסאו נקי ותורת אמת היתה בפיהו, דאע"ג דהראב"ד חלוק עליו ויש מקום לדבריו כמו כן מההיא סוגיא והיינו אליבא דגירסת רש"י, איברא היא מילתא דתליא באשלי רברבי שהתוס' הוכיחו (שם בזבחים דף ס') במישור שהגירסא איפכא, דמסקינן לעולם קדשה לעתיד לבא ואפ"ה בכור לא יקרב דמקיש בשרו לדמו עיי"ש ודוק, דלהך גירסא שפיר קאמר רבינו בכל מאי דקאמר, ודילידא אמיה כוותיה תליד, וכבוד הרב בעל כ"מ במקומו מונח:<br><b> גם </b> הר"א ז"ל לא נמלט פה מן התימה שחשב לתפוס את רבינו בכך בפשיטות ולא ראה לו זכות וכמדומה שנתעלמה אותה סוגיא אף ממנו ז"ל, שאל"כ לפחות היה לו להסתייע ממנה וק"ל, אלא שבאמת היא עזר כנגדו:<br><b> והא </b> למדת שאין מקום לתמיהת התוס' יו"ט דלא מסייע תלמודא למ"ד לא קדשה לעתיד לבא מהך סתמא דלעיל, דהא ודאי לאו מילתא לאוכוחי מינה דמידי הוא טעמא אלא משום דאין מעלין מ"ש בזמן הזה והיא גופה צריכא רבה, והא אייתי לה תלמודא ותלי לה בההיא פלוגתא, ועיין היטב:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f5aa9385e84eb655a81cbe088c80282744728a64
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,136 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Blessings
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות ברכות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות ברכות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וספק יש בדבר אם הן חייבות מן התורה וכו'.</b> הנה רבינו ז"ל לא גילה לנו צד הפיטור מן התורה אם הוא מטעם רש"י ז"ל דלא נחלקה ארץ ישראל לנשים או מטעם התוס' ז"ל שאינן יכולות לומר ברית ותורה דלא שייכי בהן דאי משום דנשים לא נטלו חלק בארץ תיבעי כהנים ולויים דלא נטלו חלק בארץ.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי"ב באו"ח סי' קפ"ו שפי' דברי התוס' הללו וז"ל ויראה לי פי' דבריהם דכהנים ולויים נמי תיבעי לר' מאיר דאמר בתוספתא דבכורים פ"ק כהנים מביאים ולא קורין מפני שלא נטלו חלק בארץ דלר' יהודה שסובר דכהנים מביאים וקורין דכשם שנטלו לויים חלק בשדה מגרש כך נטלו כהנים וה"ה שחייבים בברכת המזון שהרי נטלו חלק בשדה מגרש וכו' ומהתימה מהשלטי גיבורים שכתב בפ' מי שמתו דכהנים ולויים לפירש"י ז"ל אין חייבים בברכת המזון ולפי' התוס' והמרדכי חייבים ע"כ דכבר נתבאר דאף לפירושם חייבים. איברא שאף למה שפירשתי דברי התוספות מגומגמים במ"ש ותימה דכהנים ולויים נמי שהרי לא נטלו חלק בארץ דלויים מאן דכר שמייהו דנהי דכהנים פליג ר"מ בלויים מודה דמביאין וקורין שהרי נטלו שדה מגרש ואולי אגב שיטפיה דכהנים נקטי לויים ושוב נדפסו תשובות הרב מהר"ש יונה ז"ל וראיתי שם בסי' נ"ד כתב ככל מ"ש יעו"ש.<br><b> ולא</b> זכיתי להבין דברי הרב ז"ל דמה לו לילך להתוס' דבכורים כדי לומר דכונת התוס' הוא לדעת ר' מאיר דלר' יהודה כיון דנטלו ערי מגרש שפיר חזי לברוכי מן התורה והוקשה לו מילת לויים דנקטו התוס' והוצרך לומר דאגב נקטיה והלא משנה שלמה שנינו בסוף מס' מעשר שני ושם נאמר מכאן אמרו ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים ור"מ אומר אף לא כהנים ולויים שלא נטלו חלק בארץ ר"י אומר יש להם ערי מגרש ע"כ. הרי להדיא דלר"מ כהנים כי הדדי נינהו ושניהם אינם מתודים משום דלא נטלו חלק בארץ ור"י פליג עליה בשניהם וכיון שכן הוה מצי לומר דכונת התוס' הוא לר"מ דהכא ובדקדוק נקטו כהנים ולויים שהיו פטורים כהנים ולויים מברכת המזון והובאה משנה זו בתשובת מהרש"י ז"ל שם ואיך נעלם מיניה וכמו כן קשה קצת להרמב"ן ז"ל בשיטתו לבתרא דף פ"א מהש"ס ד"ה והכתיב שכתב בתוך הלשון וז"ל ויש שואלים היאך מוציאים שאר הגרים ידי חובתן בברכת המזון שהרי לא נטלו חלק בארץ ומדרבנן נינהו כדאמרינן במס' ברכות דנשים בברהמ"ז דרבנן וטעמא דמילתא משום דלאו בת ירושה היא וא"ת וכו' א"כ כהנים ג"כ לא יוציאו דתניא בתוספתא כהנים מביאין ולא קורין לפי שלא נטלו חלק בארץ ור"י אמר כשם שנטלו הלויים כך נטלו כהנים ורב חסדא כהן הוה ובריך בי ריש גלותא ואין ספק שמוציאין את הרבים ידי חובתן ואפי' משום דקי"ל כר"י ולא כר"מ ואפי' דס"ל שאין ברהמ"ז תלויה בחלק הארץ וברייתא בפ' מי שמתו אליבא דר"י יעו"ש וקשה דלמה תלה הקושיא מהתוספתא דבכורים ולהקשות מכהנים ולא ממתני' דלעיל דבין כהנים ובין לויים ס"ל לר"מ שאין מתודים משום שלא נטלו חלק בארץ וא"כ לא יוציאו אחרים יד"ח בברהמ"ז ועל זה יבא תירוצו.<br><b> ודע</b> שבעיקר דברי השלטי הגיבורים שהביא הרב כנה"ג דכהנים ולויים פטורים מברהמ"ז לדעת רש"י ז"ל קשיא לי ממ"ש ריש פ"ק דערכין דף ד' דאמרינן התם הכל חייבים בזימון כהנים ולויים וישראלים ופריך פשיטא ומשני ל"צ דקאכלי בקדשים סד"א ואכלו אותם אשר כופר בהם אמר רחמנא והא כפרה היא קמ"ל ואכלת ושבעת והא איתנהו ואם כדברי הרב ז"ל בדעת רש"י איך אמרו בש"ס והא איתנהו כיון דשם נאמר על הארץ הטובה אשר נתן לך וכהנים ולויים לא נטלו חלק בארץ לדעת הרב ז"ל וצריך ישוב.<br><b> ואמת</b> אגיד דבעינא דאימא מילתא ומסתפינא והוא דקרא כתיב ביהושע ולבני אהרן נתנו את עיר מקלט הרוצח את חברון ואת מגרשיה וגו' כל ערי בני אהרן הכהנים שלש עשרה ומגרשיהם ואח"כ מונה אותם ללויים ואומר כל ערי הלויים בתוך אחוזת בני ישראל ערים ארבעים ושמונה ומגרשיהם והם אותם שנתן לכהנים עם אותם שנתן ללויים וא"כ מאי האי דמחלק בתוספתא בין כהנים ללויים לר' מאיר וצריך ישוב ושוב ראיתי בס' חסדי דוד שנרגש מזה ותירץ ולא נתקררה דעתי בתירוצו וצריך אני מרבותי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>בד"א שיצאו יד"ח בזמן שאכלו ולא שבעו וכו'.</b> כתב הר"ן בפ"ק דקידושין על ההיא דנשים מברכות על מ"ע שהזמן גרמא וז"ל וכ"ת מ"מ בדלית ליה עיקר באורייתא אתי דרבנן ומפיק דרבנן וכיון שכן למה אמרו קטן לא יפרוס על שמע והא כל שהגיע לחינוך מחייב מדרבנן איכא למימר דקטן אינו מחויב בדבר כלל דלאו בר חיובא הוא ומצוה דחינוך עליה דאבוה רמייא ולפי"ז הא דתניא בפ' מי שמתו בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה ואוקימנא בדאכל שיעורא דרבנן לאו בבן קטן איירי דאיהו כיון דלאו בר חיובא הוא אפי' בשעורא דרבנן לא מפיק אלא אשה הוא דתוקמא בהכי אבל בבן גדול מיירי וקמ"ל דסופר מברך ובור יוצא משום דבעי למימר תבא מארה וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> דברי הר"ן ז"ל לא זכיתי להבינם דא"כ מאי ולטעמיך קטן בר חיובא הוא וכו' דקאמר אשר מכח זה הוצרך להעמידה בדאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ומאן דכר שמיה דקטן כיון דברייתא בבן גדול איירי ולא הו"ל למימר אלא מאי קושיא הב"ע בדאכל בעל שיעורא דרבנן ומשו"ה אשה מברכת לבעלה כיון דהקושיא אינה אלא מחלוקה דאשה מברכת לבעלה. וסבור הייתי לומר דכונת הר"ן ז"ל לומר דאף דהדחיין קא מקשה ליה מ"מ מחלוקה דבן ומשו"ה משני ליה בדאכל שיעורא דרבנן מ"מ רבא גופיה שהוא הפשטן לא דחיק האי וליטעמיך דמצי שפיר לאוקמי לקושטא דמילתא בבן גדול וכדברי הרב ז"ל אלא דאפ"ה שערי דחייה לא ננעלו דמצינן לאוקמי דאשה מברכת דקתני מיירי בדאכל שיעורא דרבנן ודוק.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>העושה מצוה ולא בירך אם עדיין המצוה קיימת וכו' ואם דבר שעבר הוא אינו מברך וכו'.</b> כתב מרן החבי"ב ז"ל בשיירי כנה"ג או"ח סי' תל"ב וז"ל אבל בהגהות אשירי פ"ק דברכות בשם אור זרוע כתב דדוקא בסעודה שאסור ליהנות בעוה"ז בלא ברכה וכו' אבל שאר המצות כל שלא בירך קודם עשיית המצוה מברך אח"כ וכתב הב"ח ז"ל ומיהו למעשה כיון דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאין לברך אחר שנעשה המצוה וספק ברכות להקל כיון שסיים בדיקתו הפסיד ע"כ. ואי לאו דמסתפינא הו"א דא"צ להסתייע משום דספק ברכות להקל דלענ"ד נראה דאין מי שסובר שיברך אחר שסיים המצוה מכל וכל דמ"ש בהגהות אשירי בשם אור זרוע כל היכא שלא בירך קמי המצוה מברך אח"כ לאו דוקא אלא הכונה אחר שהתחיל המצוה אבל אם סיים מכל וכל אינו מברך עכ"ל.<br><b> וקשה</b> לי טובא דמה יענה הרב ז"ל לההיא שכתב הגהות אשירי בפ"ק דחולין וז"ל ומיהו אם לא בירך קודם השחיטה יכול לברך אחר השחיטה ויוצא ידי חובתו שכל מצוה שלא בירך עובר לעשייתן מברך אחר עשייתן כדפרישית בברכות ע"כ. הרי לך להדיא דכונתו לומר דאף שנגמרה המצוה לגמרי כשחיטה וכיוצא מצי לברך אח"כ שלא כדברי הרב ז"ל וצ"ע. וכמו כן קשה להפר"ח שהיה ר"ל כן ולא זכר שר הך דחולין (א"ה ס"ט עיין להפר"ח ביו"ד סי' י"ט סק"ג שהביא דברי הגהות אשירי בפ"ק דחולין דפליג על הרמב"ם וא"כ קשה יותר איך עלה על דעתו לומר כן בכונת הגהות אשירי דפ"ק דברכות וק"ל).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..81249212a9e32403717af6ae9b37bf152167a063
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,139 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Blessings
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות ברכות
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Blessings
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות ברכות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וספק יש בדבר אם הן חייבות מן התורה וכו'.</b> הנה רבינו ז"ל לא גילה לנו צד הפיטור מן התורה אם הוא מטעם רש"י ז"ל דלא נחלקה ארץ ישראל לנשים או מטעם התוס' ז"ל שאינן יכולות לומר ברית ותורה דלא שייכי בהן דאי משום דנשים לא נטלו חלק בארץ תיבעי כהנים ולויים דלא נטלו חלק בארץ.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי"ב באו"ח סי' קפ"ו שפי' דברי התוס' הללו וז"ל ויראה לי פי' דבריהם דכהנים ולויים נמי תיבעי לר' מאיר דאמר בתוספתא דבכורים פ"ק כהנים מביאים ולא קורין מפני שלא נטלו חלק בארץ דלר' יהודה שסובר דכהנים מביאים וקורין דכשם שנטלו לויים חלק בשדה מגרש כך נטלו כהנים וה"ה שחייבים בברכת המזון שהרי נטלו חלק בשדה מגרש וכו' ומהתימה מהשלטי גיבורים שכתב בפ' מי שמתו דכהנים ולויים לפירש"י ז"ל אין חייבים בברכת המזון ולפי' התוס' והמרדכי חייבים ע"כ דכבר נתבאר דאף לפירושם חייבים. איברא שאף למה שפירשתי דברי התוספות מגומגמים במ"ש ותימה דכהנים ולויים נמי שהרי לא נטלו חלק בארץ דלויים מאן דכר שמייהו דנהי דכהנים פליג ר"מ בלויים מודה דמביאין וקורין שהרי נטלו שדה מגרש ואולי אגב שיטפיה דכהנים נקטי לויים ושוב נדפסו תשובות הרב מהר"ש יונה ז"ל וראיתי שם בסי' נ"ד כתב ככל מ"ש יעו"ש.<br><b> ולא</b> זכיתי להבין דברי הרב ז"ל דמה לו לילך להתוס' דבכורים כדי לומר דכונת התוס' הוא לדעת ר' מאיר דלר' יהודה כיון דנטלו ערי מגרש שפיר חזי לברוכי מן התורה והוקשה לו מילת לויים דנקטו התוס' והוצרך לומר דאגב נקטיה והלא משנה שלמה שנינו בסוף מס' מעשר שני ושם נאמר מכאן אמרו ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים ור"מ אומר אף לא כהנים ולויים שלא נטלו חלק בארץ ר"י אומר יש להם ערי מגרש ע"כ. הרי להדיא דלר"מ כהנים כי הדדי נינהו ושניהם אינם מתודים משום דלא נטלו חלק בארץ ור"י פליג עליה בשניהם וכיון שכן הוה מצי לומר דכונת התוס' הוא לר"מ דהכא ובדקדוק נקטו כהנים ולויים שהיו פטורים כהנים ולויים מברכת המזון והובאה משנה זו בתשובת מהרש"י ז"ל שם ואיך נעלם מיניה וכמו כן קשה קצת להרמב"ן ז"ל בשיטתו לבתרא דף פ"א מהש"ס ד"ה והכתיב שכתב בתוך הלשון וז"ל ויש שואלים היאך מוציאים שאר הגרים ידי חובתן בברכת המזון שהרי לא נטלו חלק בארץ ומדרבנן נינהו כדאמרינן במס' ברכות דנשים בברהמ"ז דרבנן וטעמא דמילתא משום דלאו בת ירושה היא וא"ת וכו' א"כ כהנים ג"כ לא יוציאו דתניא בתוספתא כהנים מביאין ולא קורין לפי שלא נטלו חלק בארץ ור"י אמר כשם שנטלו הלויים כך נטלו כהנים ורב חסדא כהן הוה ובריך בי ריש גלותא ואין ספק שמוציאין את הרבים ידי חובתן ואפי' משום דקי"ל כר"י ולא כר"מ ואפי' דס"ל שאין ברהמ"ז תלויה בחלק הארץ וברייתא בפ' מי שמתו אליבא דר"י יעו"ש וקשה דלמה תלה הקושיא מהתוספתא דבכורים ולהקשות מכהנים ולא ממתני' דלעיל דבין כהנים ובין לויים ס"ל לר"מ שאין מתודים משום שלא נטלו חלק בארץ וא"כ לא יוציאו אחרים יד"ח בברהמ"ז ועל זה יבא תירוצו.<br><b> ודע</b> שבעיקר דברי השלטי הגיבורים שהביא הרב כנה"ג דכהנים ולויים פטורים מברהמ"ז לדעת רש"י ז"ל קשיא לי ממ"ש ריש פ"ק דערכין דף ד' דאמרינן התם הכל חייבים בזימון כהנים ולויים וישראלים ופריך פשיטא ומשני ל"צ דקאכלי בקדשים סד"א ואכלו אותם אשר כופר בהם אמר רחמנא והא כפרה היא קמ"ל ואכלת ושבעת והא איתנהו ואם כדברי הרב ז"ל בדעת רש"י איך אמרו בש"ס והא איתנהו כיון דשם נאמר על הארץ הטובה אשר נתן לך וכהנים ולויים לא נטלו חלק בארץ לדעת הרב ז"ל וצריך ישוב.<br><b> ואמת</b> אגיד דבעינא דאימא מילתא ומסתפינא והוא דקרא כתיב ביהושע ולבני אהרן נתנו את עיר מקלט הרוצח את חברון ואת מגרשיה וגו' כל ערי בני אהרן הכהנים שלש עשרה ומגרשיהם ואח"כ מונה אותם ללויים ואומר כל ערי הלויים בתוך אחוזת בני ישראל ערים ארבעים ושמונה ומגרשיהם והם אותם שנתן לכהנים עם אותם שנתן ללויים וא"כ מאי האי דמחלק בתוספתא בין כהנים ללויים לר' מאיר וצריך ישוב ושוב ראיתי בס' חסדי דוד שנרגש מזה ותירץ ולא נתקררה דעתי בתירוצו וצריך אני מרבותי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>בד"א שיצאו יד"ח בזמן שאכלו ולא שבעו וכו'.</b> כתב הר"ן בפ"ק דקידושין על ההיא דנשים מברכות על מ"ע שהזמן גרמא וז"ל וכ"ת מ"מ בדלית ליה עיקר באורייתא אתי דרבנן ומפיק דרבנן וכיון שכן למה אמרו קטן לא יפרוס על שמע והא כל שהגיע לחינוך מחייב מדרבנן איכא למימר דקטן אינו מחויב בדבר כלל דלאו בר חיובא הוא ומצוה דחינוך עליה דאבוה רמייא ולפי"ז הא דתניא בפ' מי שמתו בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה ואוקימנא בדאכל שיעורא דרבנן לאו בבן קטן איירי דאיהו כיון דלאו בר חיובא הוא אפי' בשעורא דרבנן לא מפיק אלא אשה הוא דתוקמא בהכי אבל בבן גדול מיירי וקמ"ל דסופר מברך ובור יוצא משום דבעי למימר תבא מארה וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> דברי הר"ן ז"ל לא זכיתי להבינם דא"כ מאי ולטעמיך קטן בר חיובא הוא וכו' דקאמר אשר מכח זה הוצרך להעמידה בדאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ומאן דכר שמיה דקטן כיון דברייתא בבן גדול איירי ולא הו"ל למימר אלא מאי קושיא הב"ע בדאכל בעל שיעורא דרבנן ומשו"ה אשה מברכת לבעלה כיון דהקושיא אינה אלא מחלוקה דאשה מברכת לבעלה. וסבור הייתי לומר דכונת הר"ן ז"ל לומר דאף דהדחיין קא מקשה ליה מ"מ מחלוקה דבן ומשו"ה משני ליה בדאכל שיעורא דרבנן מ"מ רבא גופיה שהוא הפשטן לא דחיק האי וליטעמיך דמצי שפיר לאוקמי לקושטא דמילתא בבן גדול וכדברי הרב ז"ל אלא דאפ"ה שערי דחייה לא ננעלו דמצינן לאוקמי דאשה מברכת דקתני מיירי בדאכל שיעורא דרבנן ודוק.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>העושה מצוה ולא בירך אם עדיין המצוה קיימת וכו' ואם דבר שעבר הוא אינו מברך וכו'.</b> כתב מרן החבי"ב ז"ל בשיירי כנה"ג או"ח סי' תל"ב וז"ל אבל בהגהות אשירי פ"ק דברכות בשם אור זרוע כתב דדוקא בסעודה שאסור ליהנות בעוה"ז בלא ברכה וכו' אבל שאר המצות כל שלא בירך קודם עשיית המצוה מברך אח"כ וכתב הב"ח ז"ל ומיהו למעשה כיון דהרמב"ם ז"ל ס"ל דאין לברך אחר שנעשה המצוה וספק ברכות להקל כיון שסיים בדיקתו הפסיד ע"כ. ואי לאו דמסתפינא הו"א דא"צ להסתייע משום דספק ברכות להקל דלענ"ד נראה דאין מי שסובר שיברך אחר שסיים המצוה מכל וכל דמ"ש בהגהות אשירי בשם אור זרוע כל היכא שלא בירך קמי המצוה מברך אח"כ לאו דוקא אלא הכונה אחר שהתחיל המצוה אבל אם סיים מכל וכל אינו מברך עכ"ל.<br><b> וקשה</b> לי טובא דמה יענה הרב ז"ל לההיא שכתב הגהות אשירי בפ"ק דחולין וז"ל ומיהו אם לא בירך קודם השחיטה יכול לברך אחר השחיטה ויוצא ידי חובתו שכל מצוה שלא בירך עובר לעשייתן מברך אחר עשייתן כדפרישית בברכות ע"כ. הרי לך להדיא דכונתו לומר דאף שנגמרה המצוה לגמרי כשחיטה וכיוצא מצי לברך אח"כ שלא כדברי הרב ז"ל וצ"ע. וכמו כן קשה להפר"ח שהיה ר"ל כן ולא זכר שר הך דחולין (א"ה ס"ט עיין להפר"ח ביו"ד סי' י"ט סק"ג שהביא דברי הגהות אשירי בפ"ק דחולין דפליג על הרמב"ם וא"כ קשה יותר איך עלה על דעתו לומר כן בכונת הגהות אשירי דפ"ק דברכות וק"ל).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7872bf1c28dcc99e87fd734696a0d46683c4fc47
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,16 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מ"ע להתפלל בכל יום וכו'.</b> הנה הרמב"ן ז"ל הקשה לרבינו ז"ל מהא דאמרינן בפ' מי שמתו דאמרינן התם לענין בעל קרי שקורא ק"ש ומברך ברכת המזון ואינו מתפלל והעלו דהטעם הוא דק"ש וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן ובסוכה דף ל"ח אמרינן בדרך תימה מאי קושיא הא דאורייתא הא דרבנן יעו""ש. ומרן ז"ל בכ"מ תירץ לזה ומ"ש בפ' מי שמתו שבעל קרי אינו מתפלל היינו שאינו מתפלל תפלה זו בנוסח זה אבל אומר הוא לעצמו תפלה קצרה פעם אחת ביום ומ"ש בסוכה דתפלה דרבנן אין מפסיקין היינו וכו' או יאמר תפלה קצרה ביותר שהוא חיוב מן התורה יעו"ש או נשאר לו שהות להתפלל אותה ביום ההוא וכו' יעו"ש.<br><b> ולפי"ז</b> נראה לענ"ד לישב מאי דחזות קשה הוגד לי משם החכם המרומם יצחק נאב'ארו יהי שמו לעולם (א"ה ס"ט הוא מאן ניהו רבה מורינו הרב הגדול רבין חסידא בעל פני מבין) על הרב רע"ב ז"ל דבפ' מי שמתו במ"ג עלה דנשים ועבדים דחייבין בתפלה וכו' פי' הרב ז"ל דתפלה רחמי היא ומדרבנן היא ותקנוה אף לנשים ע"כ. משמע דכהרמב"ן וסיעתיה ס"ל ואילו בפ"ק דשבת פי' וז"ל ואין מפסיקין לתפלה שאין לה זמן קבוע דאורייתא וכו' יעו"ש הרי שכתב כדעת רבינו ולפי מ"ש מרן כ"מ ז"ל אין כאן קושיא כלל דהתם דקאי המשנה בתפילת י"ח וכמבואר הא ודאי דרבנן היא ברם ההיא דפ"ק דשבת מיירי בתפלה קצרה נמי וכמ"ש מרן ומאי דקרי לה דרבנן הוא משום שנשאר לו שהות להתפלל אותה וכמ"ש א"כ שפיר פי' הרב ז"ל שאין לה זמן קבוע דאורייתא וכו' והכונה דמשו"ה מפסיקין וקרינן לה דרבנן וכמ"ש מרן ז"ל ודוק (א"ה ס"ט עיין בס' לב מבין בפירקין).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d16e2b30a34bc74040678272fc6f5a0263374ef1
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,19 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Prayer_and_the_Priestly_Blessing
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מ"ע להתפלל בכל יום וכו'.</b> הנה הרמב"ן ז"ל הקשה לרבינו ז"ל מהא דאמרינן בפ' מי שמתו דאמרינן התם לענין בעל קרי שקורא ק"ש ומברך ברכת המזון ואינו מתפלל והעלו דהטעם הוא דק"ש וברכת המזון דאורייתא ותפלה דרבנן ובסוכה דף ל"ח אמרינן בדרך תימה מאי קושיא הא דאורייתא הא דרבנן יעו""ש. ומרן ז"ל בכ"מ תירץ לזה ומ"ש בפ' מי שמתו שבעל קרי אינו מתפלל היינו שאינו מתפלל תפלה זו בנוסח זה אבל אומר הוא לעצמו תפלה קצרה פעם אחת ביום ומ"ש בסוכה דתפלה דרבנן אין מפסיקין היינו וכו' או יאמר תפלה קצרה ביותר שהוא חיוב מן התורה יעו"ש או נשאר לו שהות להתפלל אותה ביום ההוא וכו' יעו"ש.<br><b> ולפי"ז</b> נראה לענ"ד לישב מאי דחזות קשה הוגד לי משם החכם המרומם יצחק נאב'ארו יהי שמו לעולם (א"ה ס"ט הוא מאן ניהו רבה מורינו הרב הגדול רבין חסידא בעל פני מבין) על הרב רע"ב ז"ל דבפ' מי שמתו במ"ג עלה דנשים ועבדים דחייבין בתפלה וכו' פי' הרב ז"ל דתפלה רחמי היא ומדרבנן היא ותקנוה אף לנשים ע"כ. משמע דכהרמב"ן וסיעתיה ס"ל ואילו בפ"ק דשבת פי' וז"ל ואין מפסיקין לתפלה שאין לה זמן קבוע דאורייתא וכו' יעו"ש הרי שכתב כדעת רבינו ולפי מ"ש מרן כ"מ ז"ל אין כאן קושיא כלל דהתם דקאי המשנה בתפילת י"ח וכמבואר הא ודאי דרבנן היא ברם ההיא דפ"ק דשבת מיירי בתפלה קצרה נמי וכמ"ש מרן ומאי דקרי לה דרבנן הוא משום שנשאר לו שהות להתפלל אותה וכמ"ש א"כ שפיר פי' הרב ז"ל שאין לה זמן קבוע דאורייתא וכו' והכונה דמשו"ה מפסיקין וקרינן לה דרבנן וכמ"ש מרן ז"ל ודוק (א"ה ס"ט עיין בס' לב מבין בפירקין).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8d996c8a928bc7a1994bd73b43f1577682bcebaf
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,88 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>וכל אות שאין התינוק שאינו לא חכם ולא סכל יכול לקרותה פסול וכו'.</b> כתב מהר"י קולון ז"ל בשורש ס"ט וז"ל ופשיטא שאין להכשירו ע"י קריאת התינוק שלא נאמרו דברים אלו אלא היכא שנפסק האות ובציר ליה משיעורא כגון וי"ו קטיעא שאנו מסופקים אם הגיע לאורך וי"ו או אם כשיעור יו"ד ולכך תועיל קריאת התינוק דגילוי מילתא בעלמא הוא דאורך וי"ו יש לה מדלא קראה יו"ד אבל היכא דפשיטא שאין האות נשאר בצורתה מה תועיל קריאת התינוק ועינינו רואות שאין האות כצורתה ע"כ יעו"ש. ומכאן הקשה הרב ט"ז באו"ח סי' ל"ב סק"ט למור"ם ז"ל שתלה קריאת התינוק באות אל"ף שלא נגע היו"ד שלה לגגה עיי"ש שכתב וז"ל ואין לדחוק ולומר דלענין שנכתב כבר בהכשר ואח"כ נפסק מהני קריאת התינוק בכל מילי מצד הטעם שזכרתי ועוד דהא מהרי"ק ז"ל איירי שנכתב מעיקרא בפיסול ואפ"ה אינו מחלק בין דין שלו לנפסק כרעא דוי"ו דויהרוג שבתלמוד דמיירי בנפסק אח"כ אלא ודאי דאין חילוק בזה עיי"ש באורך.<br><b> ולדידי</b> אין זה הכרח דמהרי"ק ז"ל ס"ל כפשט דברי רש"י ז"ל שפי' וי"ו דויהרוג כל בכור אירע במקום נקב ונראה כמין יו"ד דהיינו בשעת הכתיבה אירע כך שהיה במקום נקב וכמו שהבין מרן ב"י ז"ל סי' ל"ב וז"ל וגבי הפסיק וי"ו דויהרוג בנוקבא כתב וי"ו דויהרוג אירע במקום נקב משמע בשעת הכתיבה פגע במקום נקב אפ"ה כשר אי ינוקא וכו' יעו"ש ואף שבתירוץ שני של מרן ב"י לא סלקא הכי מ"מ מהרי"ק הכי ס"ל בפי' הש"ס כדברי רש"י ז"ל ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..35440af0fe84c5707ce64de0513ec89bceef056d
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Ahavah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,91 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Tefillin,_Mezuzah_and_the_Torah_Scroll
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>וכל אות שאין התינוק שאינו לא חכם ולא סכל יכול לקרותה פסול וכו'.</b> כתב מהר"י קולון ז"ל בשורש ס"ט וז"ל ופשיטא שאין להכשירו ע"י קריאת התינוק שלא נאמרו דברים אלו אלא היכא שנפסק האות ובציר ליה משיעורא כגון וי"ו קטיעא שאנו מסופקים אם הגיע לאורך וי"ו או אם כשיעור יו"ד ולכך תועיל קריאת התינוק דגילוי מילתא בעלמא הוא דאורך וי"ו יש לה מדלא קראה יו"ד אבל היכא דפשיטא שאין האות נשאר בצורתה מה תועיל קריאת התינוק ועינינו רואות שאין האות כצורתה ע"כ יעו"ש. ומכאן הקשה הרב ט"ז באו"ח סי' ל"ב סק"ט למור"ם ז"ל שתלה קריאת התינוק באות אל"ף שלא נגע היו"ד שלה לגגה עיי"ש שכתב וז"ל ואין לדחוק ולומר דלענין שנכתב כבר בהכשר ואח"כ נפסק מהני קריאת התינוק בכל מילי מצד הטעם שזכרתי ועוד דהא מהרי"ק ז"ל איירי שנכתב מעיקרא בפיסול ואפ"ה אינו מחלק בין דין שלו לנפסק כרעא דוי"ו דויהרוג שבתלמוד דמיירי בנפסק אח"כ אלא ודאי דאין חילוק בזה עיי"ש באורך.<br><b> ולדידי</b> אין זה הכרח דמהרי"ק ז"ל ס"ל כפשט דברי רש"י ז"ל שפי' וי"ו דויהרוג כל בכור אירע במקום נקב ונראה כמין יו"ד דהיינו בשעת הכתיבה אירע כך שהיה במקום נקב וכמו שהבין מרן ב"י ז"ל סי' ל"ב וז"ל וגבי הפסיק וי"ו דויהרוג בנוקבא כתב וי"ו דויהרוג אירע במקום נקב משמע בשעת הכתיבה פגע במקום נקב אפ"ה כשר אי ינוקא וכו' יעו"ש ואף שבתירוץ שני של מרן ב"י לא סלקא הכי מ"מ מהרי"ק הכי ס"ל בפי' הש"ס כדברי רש"י ז"ל ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dd64c332053c02375c62c1b9d6f2df345e3e2895
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,24 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>והוזהרו כל הכהנים שלא יכנסו למקדש או לקדש הקדשים שלא בשעת העבודה שנאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש זה קדש הקדשים מבית לפרוכת להזהיר על כל הבית וכו'.</b> והקשה מרן בכ"מ וז"ל ומ"ש שנאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש זה קדש הקדשים מבית לפרוכת להזהיר על כל הבית תמיה לי מאחר דקרא קאמר אל הקדש מנין לנו לומר זה קדש הקדשים ותו היכי מרבה כל הבית מדכתיב מבית לפרוכת דמשמע קדש הקדשים וכו' ונראה דה"פ אילו לא נאמר אל הקדש הייתי אומר דלפני ולפנים קרי קדש אבל ההיכל לא נאסר דתפסת מועט השתא דכתיב מבית לפרוכת דהיינו קדש הקדשים על כרחך דאל הקדש להזהיר על כל הבית אתא ע"כ.<br><b> וראיתי</b> למרן מלכא בס' עץ החיים בנימוקיו על רבינו ז"ל דף א' שהקשה וז"ל ואיכא למידק דבפ' הקומץ השיבו דהא מאן דאמר אל הקדש ומבית לפרוכת בלאו ליכתוב אל הקדש וכ"ש מבית לפרוכת וכי תימא משום דהו"א מאי אל הקדש מבית לפרוכת אבל היכל לאו נמי ליכא אי אפשר דהכתיב והבדילה הפרוכת לכם בין קודש ובין קדש הקדשים הרי דאף אי כתיב אל הקדש לחוד בהיכל מיירי וי"ל דבש"ס מיירי אילו היה כתיב אל הקדש וגם אל פני הכפורת דאז הוי כמו והבדילה הפרוכת לכם בין קודש ובין קדש הקדשים משא"כ רבינו דמיירי אילו לא היה כתיב רק אל הקדש דאז הוה אמינא תפסת מועט תפסת והוי דוקא קדש הקדשים ושפיר כתב מרן ז"ל עכ"ל.<br><b> ונראה </b> דבהכי מתרצתא מה שהקשה עוד הרב מל"מ בפירקין וז"ל ותו קשיא לי דבסוף פרק ח' דזבחים דף פ"ב ת"ר פנימה אין לי אלא פנימה היכל מניין ת"ל אל הקדש יאמר קודש ואל יאמר פנימה אמר רבה בא זה ולמד על זה כלומר דאי הוה כתיב פנימה הו"א דקדש הוי פנימה כמ"ש רש"י ז"ל ודוחק הוא לומר דאותה סוגייא אתיא כר' יהודה ועוד אמאי לא קאמר הניחא לר"י אלא לרבנן יאמר קדש ואל יאמר פנימה וצ"ע עכ"ל. ובהכי אתי שפיר דהתם לא הוזכר קדש קדשים כדי שנאמר דהאי קודש הוי היכל כמו הכא שהוזכר אל פני הכפורת שהוא קדש קדשים וכמו התם דוהבדילה הפרוכת לכם בין קדש ובין קדש הקדשים דאז צ"ל דהאי הוי כמו הן לא הובא את דמה אל הקדש ושפיר איכא למימר דהוי קדש קדשים וכמ"ש מרן כ"מ דתפסת מועט ולא נאמר דדם שנכנס להיכל ולא נכנס לקדש קדשים שיפסל ובהא אפי' רבנן מודים דאל הקדש הוי קדש קדשים אי לא דכתיב פנימה דהשתא גילה לן דהאי קודש הוי היכל (א"ה ס"ט עיין להרב גופיה בס' מקראי קדש דף קל"ג ע"א יעו"ש).<br><b> ולענ"ד </b> מה שנראה לי לומר הוא דעד כאן לא קאמרי רבנן דהיכל אקרי קודש אלא הכא דוקא והיינו משום דכיון דכתיב והבדילה הפרוכת לכם בין קודש ובין קדש הקדשים ס"ל לרבנן דהכא נמי שהזהיר ואל יבא בכל עת אל הקדש היינו אותו קודש שהוא ההיכל אבל התם ששאל משה רבינו ע"ה אם נכנס דמה לפנים והשיבו לא ועל זה קמתמה הן לא הובא את דמה אל הקדש אילו לא היה כותב פנימה שפיר הו"א שהוא לפני ולפנים שעל זה היתה השאלה ולכך הוצרך ליכתוב אל הקדש פנימה להורות לן דבין אם נכנס להיכל ובין אם נכנס לקדש קדשים נפסלה וצריכה שריפה וכשאמרו בש"ס דאי לא תימא הכי אלא דבכל מקום דכתיב קודש הוי היכל תיקשי הא דאמרינן בפ' טבול יום (זבחים דף ק"א ע"א) ר' נחמיה מתרץ לה הכי א"ל משה לאהרן שמא נכנס דמה לפנים א"ל הן לא הובא את דמה שמא חוץ למחיצתה יצאת א"ל בקדש וכו' ע"כ ומאי קאמר בקודש הא קודש הוי היכל והחטאת מאי בעיא בהיכל והלא לא היתה אלא בעזרה במקום שנשחטה ולא הו"ל לומר כי אם שהיתה בעזרה אלא ודאי דהאי קודש האמור כאן אינו היכל אלא שהיתה בבית המטבחיים ולא יצאת משם ומתפרש בקודש דכתיב ה"נ לדעת רבנן דס"ל דקדש הוי היכל ולא היה כתיב פנימה הו"א דהאי קודש הוי קדש קדשים שעל זה שאל ממנו והשיבו לא וקמתמה אכול תאכלו אותה ולזה כתב פנימה להורות שהשאלה היתה על שתיהם. ומה שיש לדקדק בדברי התוס' אכתוב לקמן בס"ד ועיין בס' מעיל שמואל בלשונות רבינו דף כ"ז ע"ב וק"ל.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bd55c9484a3d4fd6199c5fd0eb0ecfffd902fc45
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,27 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Admission_into_the_Sanctuary
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>והוזהרו כל הכהנים שלא יכנסו למקדש או לקדש הקדשים שלא בשעת העבודה שנאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש זה קדש הקדשים מבית לפרוכת להזהיר על כל הבית וכו'.</b> והקשה מרן בכ"מ וז"ל ומ"ש שנאמר ואל יבא בכל עת אל הקדש זה קדש הקדשים מבית לפרוכת להזהיר על כל הבית תמיה לי מאחר דקרא קאמר אל הקדש מנין לנו לומר זה קדש הקדשים ותו היכי מרבה כל הבית מדכתיב מבית לפרוכת דמשמע קדש הקדשים וכו' ונראה דה"פ אילו לא נאמר אל הקדש הייתי אומר דלפני ולפנים קרי קדש אבל ההיכל לא נאסר דתפסת מועט השתא דכתיב מבית לפרוכת דהיינו קדש הקדשים על כרחך דאל הקדש להזהיר על כל הבית אתא ע"כ.<br><b> וראיתי</b> למרן מלכא בס' עץ החיים בנימוקיו על רבינו ז"ל דף א' שהקשה וז"ל ואיכא למידק דבפ' הקומץ השיבו דהא מאן דאמר אל הקדש ומבית לפרוכת בלאו ליכתוב אל הקדש וכ"ש מבית לפרוכת וכי תימא משום דהו"א מאי אל הקדש מבית לפרוכת אבל היכל לאו נמי ליכא אי אפשר דהכתיב והבדילה הפרוכת לכם בין קודש ובין קדש הקדשים הרי דאף אי כתיב אל הקדש לחוד בהיכל מיירי וי"ל דבש"ס מיירי אילו היה כתיב אל הקדש וגם אל פני הכפורת דאז הוי כמו והבדילה הפרוכת לכם בין קודש ובין קדש הקדשים משא"כ רבינו דמיירי אילו לא היה כתיב רק אל הקדש דאז הוה אמינא תפסת מועט תפסת והוי דוקא קדש הקדשים ושפיר כתב מרן ז"ל עכ"ל.<br><b> ונראה </b> דבהכי מתרצתא מה שהקשה עוד הרב מל"מ בפירקין וז"ל ותו קשיא לי דבסוף פרק ח' דזבחים דף פ"ב ת"ר פנימה אין לי אלא פנימה היכל מניין ת"ל אל הקדש יאמר קודש ואל יאמר פנימה אמר רבה בא זה ולמד על זה כלומר דאי הוה כתיב פנימה הו"א דקדש הוי פנימה כמ"ש רש"י ז"ל ודוחק הוא לומר דאותה סוגייא אתיא כר' יהודה ועוד אמאי לא קאמר הניחא לר"י אלא לרבנן יאמר קדש ואל יאמר פנימה וצ"ע עכ"ל. ובהכי אתי שפיר דהתם לא הוזכר קדש קדשים כדי שנאמר דהאי קודש הוי היכל כמו הכא שהוזכר אל פני הכפורת שהוא קדש קדשים וכמו התם דוהבדילה הפרוכת לכם בין קדש ובין קדש הקדשים דאז צ"ל דהאי הוי כמו הן לא הובא את דמה אל הקדש ושפיר איכא למימר דהוי קדש קדשים וכמ"ש מרן כ"מ דתפסת מועט ולא נאמר דדם שנכנס להיכל ולא נכנס לקדש קדשים שיפסל ובהא אפי' רבנן מודים דאל הקדש הוי קדש קדשים אי לא דכתיב פנימה דהשתא גילה לן דהאי קודש הוי היכל (א"ה ס"ט עיין להרב גופיה בס' מקראי קדש דף קל"ג ע"א יעו"ש).<br><b> ולענ"ד </b> מה שנראה לי לומר הוא דעד כאן לא קאמרי רבנן דהיכל אקרי קודש אלא הכא דוקא והיינו משום דכיון דכתיב והבדילה הפרוכת לכם בין קודש ובין קדש הקדשים ס"ל לרבנן דהכא נמי שהזהיר ואל יבא בכל עת אל הקדש היינו אותו קודש שהוא ההיכל אבל התם ששאל משה רבינו ע"ה אם נכנס דמה לפנים והשיבו לא ועל זה קמתמה הן לא הובא את דמה אל הקדש אילו לא היה כותב פנימה שפיר הו"א שהוא לפני ולפנים שעל זה היתה השאלה ולכך הוצרך ליכתוב אל הקדש פנימה להורות לן דבין אם נכנס להיכל ובין אם נכנס לקדש קדשים נפסלה וצריכה שריפה וכשאמרו בש"ס דאי לא תימא הכי אלא דבכל מקום דכתיב קודש הוי היכל תיקשי הא דאמרינן בפ' טבול יום (זבחים דף ק"א ע"א) ר' נחמיה מתרץ לה הכי א"ל משה לאהרן שמא נכנס דמה לפנים א"ל הן לא הובא את דמה שמא חוץ למחיצתה יצאת א"ל בקדש וכו' ע"כ ומאי קאמר בקודש הא קודש הוי היכל והחטאת מאי בעיא בהיכל והלא לא היתה אלא בעזרה במקום שנשחטה ולא הו"ל לומר כי אם שהיתה בעזרה אלא ודאי דהאי קודש האמור כאן אינו היכל אלא שהיתה בבית המטבחיים ולא יצאת משם ומתפרש בקודש דכתיב ה"נ לדעת רבנן דס"ל דקדש הוי היכל ולא היה כתיב פנימה הו"א דהאי קודש הוי קדש קדשים שעל זה שאל ממנו והשיבו לא וקמתמה אכול תאכלו אותה ולזה כתב פנימה להורות שהשאלה היתה על שתיהם. ומה שיש לדקדק בדברי התוס' אכתוב לקמן בס"ד ועיין בס' מעיל שמואל בלשונות רבינו דף כ"ז ע"ב וק"ל.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..65600e3125887e11836cd1695ba8448a6388e26c
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,36 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אע"פ שאין שוחטין אחר התמיד של בין הערביים מקטירין כל דבר הראוי להקטרה כל היום ומקטירין אברי עולות והאמורין עד חצי הלילה וכו'.</b> הנה ראיתי להרא"ם בפרשת צו ד"ה וערך עליה העולה וכו' שכתב וז"ל ומהקטר חלבים ואברים שנקרבים אחר תמיד של בין הערביים כל הלילה לא קשיא דההוא בחלבים ואברים שנזרק דמם קודם התמיד של בין הערביים קמיירי דהקרבתן אינן אלא גמר מלאכה בלבד מאחר שכבר התחילו בזריקת דמן קודם התמיד של בין הערביים א"נ הא דקתני מנין שלא יהא דבר מתעכב לתמיד שבה"ע אינו אלא למצוה ולא לעיכובא והקטר חלבים ואברים בששכח ולא הקטירם קודם לתמיד של בין הערביים קמיירי א"נ הקטר אברים וחלבים ברישא מקטיר כולהו והדר מקטיר אברי עולת תמיד שבה"ע כדי שתבא אחר כולם כדפי' הרב ישעיה הראשון עכ"ל.<br><b> והנה</b> לתירוץ הראשון שתירץ דבאברים שנזרק דמן קודם לתמיד אף שהקטירם אחר התמיד אינו אלא גמר מלאכה א"כ צ"ל הא דאמרינן בפ' תמיד נשחט (פסחים דף נ"ט) ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר אף מחוסר כיפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב ופריך בשלמא לת"ק יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת אלא לר"י בנו של ר"י ב"ב מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה ומשני אמר רב חסדא הכא בחטאת העוף עסקינן שאין למזבח אלא דמה רב פפא אמר אפי' תימא בחטאת בהמה מעלה ומלינה בראשו של מזבח ע"כ דנראה דכיון דלא הקטיר האברים אחר אברי תמיד משו"ה קרב אחר התמיד היינו דוקא משום שקרבים ונזרקו דמן אחר התמיד ומשו"ה קא משני דמיירי בחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה או מעלה ומלינה בראשו של מזבח אבל אה"נ שאם נזרק דמן קודם התמיד אפשר שגם האברים נקטרים וכדברי הרא"ם ז"ל.<br><b> אלא </b> שראיתי להרב קרבן אהרן בפ"א סי' ד' שדחה תירוץ זה של הרא"ם וז"ל ואין לומר כמ"ש הרא"ם ז"ל דכיון שנזרק דמן קודם לתמיד של בין הערבים לא ניחוש להקטרת אברים שאינם אלא גמר מלאכה לבדו ולא אמרו הקטר אברים כל הלילה אלא באותם שנזרק דמן קודם התמיד דזה א"א דקרא דאמר עליה השלם כל הקרבנות כולם בהקטרת אברים מיירי שכן אמר והקטיר עליה חלבי השלמים כולם ירצה בהקטרת קודם התמיד עכ"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא ידעתי איך דחה תירוץ זה והוא ש"ס ערוך בפ' תמיד נשחט (פסחים דף נ"ט ע"ב) דאמרינן התם רב כהנא רמי כתיב ולא ילין חלב חגי עד בקר עד בקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין וכתיב עליה השלם כל הקרבנות כולם דמשמע שלא יתעכב אחר תמיד ומשני הוא מותיב לה והוא מפרק לה כשנתותרו ופירש"י כשנתותרו מהקרבנות שנזרק דמן קודם התמיד ולא הספיקו להקריב כיון דנראה להקריב קודם לכן על תמיד של שחר הוא משלים ע"כ. הרי להדיא דהקטר אברים שנקטרים אחר תמיד היינו משום שנזרק דמן קודם התמיד וכדברי הרא"ם ז"ל וא"כ מה מקום להרב ז"ל לדחות תירוץ זה והוא בש"ס וצ"ע (א"ה ס"ט עיין להרב זרע יצחק לומברוזו בלשונות על רבינו דף כ"ד ע"ג יעו"ש).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3bf202ce13d90102219d0e15d7f822bcc9099461
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,39 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Daily_Offerings_and_Additional_Offerings
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אע"פ שאין שוחטין אחר התמיד של בין הערביים מקטירין כל דבר הראוי להקטרה כל היום ומקטירין אברי עולות והאמורין עד חצי הלילה וכו'.</b> הנה ראיתי להרא"ם בפרשת צו ד"ה וערך עליה העולה וכו' שכתב וז"ל ומהקטר חלבים ואברים שנקרבים אחר תמיד של בין הערביים כל הלילה לא קשיא דההוא בחלבים ואברים שנזרק דמם קודם התמיד של בין הערביים קמיירי דהקרבתן אינן אלא גמר מלאכה בלבד מאחר שכבר התחילו בזריקת דמן קודם התמיד של בין הערביים א"נ הא דקתני מנין שלא יהא דבר מתעכב לתמיד שבה"ע אינו אלא למצוה ולא לעיכובא והקטר חלבים ואברים בששכח ולא הקטירם קודם לתמיד של בין הערביים קמיירי א"נ הקטר אברים וחלבים ברישא מקטיר כולהו והדר מקטיר אברי עולת תמיד שבה"ע כדי שתבא אחר כולם כדפי' הרב ישעיה הראשון עכ"ל.<br><b> והנה</b> לתירוץ הראשון שתירץ דבאברים שנזרק דמן קודם לתמיד אף שהקטירם אחר התמיד אינו אלא גמר מלאכה א"כ צ"ל הא דאמרינן בפ' תמיד נשחט (פסחים דף נ"ט) ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר אף מחוסר כיפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב ופריך בשלמא לת"ק יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת אלא לר"י בנו של ר"י ב"ב מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה ומשני אמר רב חסדא הכא בחטאת העוף עסקינן שאין למזבח אלא דמה רב פפא אמר אפי' תימא בחטאת בהמה מעלה ומלינה בראשו של מזבח ע"כ דנראה דכיון דלא הקטיר האברים אחר אברי תמיד משו"ה קרב אחר התמיד היינו דוקא משום שקרבים ונזרקו דמן אחר התמיד ומשו"ה קא משני דמיירי בחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה או מעלה ומלינה בראשו של מזבח אבל אה"נ שאם נזרק דמן קודם התמיד אפשר שגם האברים נקטרים וכדברי הרא"ם ז"ל.<br><b> אלא </b> שראיתי להרב קרבן אהרן בפ"א סי' ד' שדחה תירוץ זה של הרא"ם וז"ל ואין לומר כמ"ש הרא"ם ז"ל דכיון שנזרק דמן קודם לתמיד של בין הערבים לא ניחוש להקטרת אברים שאינם אלא גמר מלאכה לבדו ולא אמרו הקטר אברים כל הלילה אלא באותם שנזרק דמן קודם התמיד דזה א"א דקרא דאמר עליה השלם כל הקרבנות כולם בהקטרת אברים מיירי שכן אמר והקטיר עליה חלבי השלמים כולם ירצה בהקטרת קודם התמיד עכ"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא ידעתי איך דחה תירוץ זה והוא ש"ס ערוך בפ' תמיד נשחט (פסחים דף נ"ט ע"ב) דאמרינן התם רב כהנא רמי כתיב ולא ילין חלב חגי עד בקר עד בקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין וכתיב עליה השלם כל הקרבנות כולם דמשמע שלא יתעכב אחר תמיד ומשני הוא מותיב לה והוא מפרק לה כשנתותרו ופירש"י כשנתותרו מהקרבנות שנזרק דמן קודם התמיד ולא הספיקו להקריב כיון דנראה להקריב קודם לכן על תמיד של שחר הוא משלים ע"כ. הרי להדיא דהקטר אברים שנקטרים אחר תמיד היינו משום שנזרק דמן קודם התמיד וכדברי הרא"ם ז"ל וא"כ מה מקום להרב ז"ל לדחות תירוץ זה והוא בש"ס וצ"ע (א"ה ס"ט עיין להרב זרע יצחק לומברוזו בלשונות על רבינו דף כ"ד ע"ג יעו"ש).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1b580187925bf68a9e9110e64922128ecee0b014
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,28 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה הרי אלו ימותו וכו'.</b> דע דבחטאת העוף שמתו בעליה לא נתברר בדברי רבינו מה דינו אם נאמר בה דתמות כמו חטאת בהמה או דילמא לא ומדסתם רבינו ולא חילק בין חטאת העוף לחטאת בהמה כמו שחילק בחטאת צבור משמע דלא שנא וכן ראיתי בתוספתא דפ"ק דמעילה דתמן תנינן היה חייב חטאת ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר הרי אלו לחובתי רצה להביא בהן חטאת העוף לא יביא עולת העוף [לא] יביא מועלין בכולם ומועלין במקצתן מת הדמים ילכו לים המלח מפני שדמי חטאת מעורבין בהן ע"כ הרי להדיא דלא שנא בין חטאת בהמה לחטאת העוף וכי היכי דבחטאת בהמה שמתו בעליה אזלא למיתה ה"נ בחטאת העוף דהא כל שבחטאת מתה הדמים ילכו לים המלח וכמבואר.<br><b> אשר</b> בזה קשיא לי לאית מפרשים שהביא המפרש בנזיר דף כ"א ע"ב ד"ה והיינו טעמא שכתב וז"ל ואית דמפרשים כיון דצריכה כפרה על שציערה עצמה מן היין והשתא לא צריכה דהפר לה בעלה מעיקרא הו"ל כחטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא וכו' ומשום דבחטאת בהמה גמירי דתמות אבל חטאת העוף לא גמירי דתמות ע"כ והתוס' בו בפרק דף כ"ו ד"ה אלא מעתה כתבו וז"ל א"נ מתוקם נמי אפי' בנזיר וכגון בנזיר טמא שצריך שתי תורין אחד לחטאת ואחד לעולה וה"פ מעות ולא עופות כלומר אם חייבי קינין הפריש תורין או בני יונה ולא פירש בשעת לקיחה ומת קודם הקרבה או הפר לה בעלה דלא יהבינן להו דין דסתומים לענין שיקריב איזה שירצה חטאת ואיזה וכו' יעו"ש הרי דמאי דלא יהבינן להו דין דסתומים לענין שיקריב הכהן איזה עולה ואיזה חטאת הוא משום דהו"ל כאילו הפריש הבעלים הא לאו הכי יהבינן להו דין דסתומים והיה מקריב איזה שירצה לחטאת ואיזה שירצה עולה ולא אמרינן דתמות משום חטאת שמתו בעליה דהכי דייקי דברי התוס' דקאמר איזה שירצה חטאת ואיזה שירצה עולה משמע שיש בידו להקריבם אם היה יודע הכהן מי הוא חטאת ומי הוא עולה ולא קפדינן משום חטאת שמתו בעליה משמע דס"ל להתוס' כאית מפרשים שכתבו דבחטאת העוף לא אמרינן דלמיתה אזלא.<br><b> והרא"ש</b> ז"ל בפי' למס' קינין ספ"ב במתני' דהאשה שהביאה חטאת ומתה יביאו יורשיה עולתה עולתה ומתה לא יביאו יורשיה חטאתה פי' וז"ל יביאו יורשיה עולתה דעולה דורון היא וקרבה לאחר מיתה וכו' עולתה ומתה לא יביאו יורשיה חטאתה דאין כפרה למתים והילכתא גמירי לה דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא ובתורת כהנים תניא מנין שאם הביא עולתה ומתה יביאו יורשיה חטאתה ת"ל אחד לחטאת ואחד לעולה ור"י מאורלינש ז"ל היה רוצה לתרץ דהתם מיירי בעוף וגמירי דאין חטאת העוף מתה כמו שאין חטאת צבור מתה יעו"ש ומדי דברי בו קשיא לי במאי שפירש דהיינו טעמא דיביאו יורשיה עולתה משום דעולה דורון היא ולא כפרה ואילו חטאתה לא יביאו משום דהוי כפרה ואין כפרה למתים דהא בפ"ק דמנחות דף ד' ע"ב אמרינן מאי שנא אשם נזיר ואשם מצורע דבאו להכשיר ולא הכשירו ה"נ באו לכפר ולא כפרו אמר ר' ירמיה מצינו שחילק הכתוב בין מכפרין ובין מכשירין מכפרין אית בהו דאתו לאחר מיתה מכשירין לית בהו דאתו לאחר מיתה דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשיה עולתה עולתה ומתה לא יביאו יורשיה חטאתה ופי' רש"י לא יביאו יורשיה דזה אחד מחמש חטאות המתות שמתו בעליה וחטאת יולדת מכשיר הוא כדאמרינן בכריתות מפני שמכשרתה לאכול בקדשים ומדחטאת להכשיר עולה לכפר דכתיב אחד לחטאת ואחד לעולה אלמא מכפרין קרבי מכשירין לא קרבי יעו"ש והא דחטאת יולדת מכשיר היא ולא כפרה מתני' היא בפ' המביא אשם (כריתות דף כ"ו ע"א) דתנן התם האשה שיש עליה חטאת העוף ספק ועבר עליה יוה"כ חייבת להביא לאחר יוה"כ מפני שמכשרתה לאכול בזבחים וכמ"ש התוס' ובש"ס אמרינן יולדת נמי מייתי קרבן לאשתרויי באכילה היא ולא לכפר ע"כ הרי להדיא דחטאת יולדת שמתה ולא קרבה היינו משם דהוי מכשיר ולא אתי לאחר מיתה ועולה דקרבה משום דהוי כפרה ומכפרין אית בהו דאתו לאחר מיתה ולא דעולה דורון היא ומשו"ה אתי לאחר מיתה וחטאת משום דהוי כפרה ובפ"ק דזבחים ד"ה אמרינן מתקיף לה רב אסי ומאן לימא לן דאי איכא כמה עשה גבה לא מכפרין ופרש"י מאן לימא לן וכו' דיולדת לא מכפרה עולתה עלייהו אם הביאה עולתה מחיים יעו"ש. (א"ה ס"ט עיין לרש"י ורע"ב בפ"א דמעילה מ"ב שפי' ג"כ דטעמא דהאשה שמתה יביאו יורשיה עולתה היינו משום דעולה דורון היא וכמ"ש הרא"ש ז"ל ועיין לגאון עוזינו מורה מורינו בחקרי לב או"ח דף ד' ע"ד ולמו"ר המופלא חסידק קדישא מקור מים חיים נר"ו בס' לב חיים מדף מ"א ע"ב ואילך).<br><b> ואפשר</b> לומר דמ"ש הרא"ש ז"ל דעולה דורון היא ר"ל דהאי עולה שמתה בעליה כיון דאין כפרה למתים אף שמביאין היורשים עולתה מ"מ אין מרצין וכדאיתא בזבחים דף ה' ע"א אמר לו ר' אליעזר מצינו בבאין לאחר מיתה שהן כשרים ואין מרצין דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשיה עולתה עולתה ומתה לא יביאו יורשיה חטאתה ופרש"י ואין מרצין שאין כפרה למתים ואף אתה אל תתמה על אלו יעו"ש נמצא דכיון שאין מכפרים הוי דורון וחטאת העוף דקתני במתני' דהוי מכשיר פי' הרע"ב וז"ל ומפני שמכשירתה לאכול בזבחים דמחוסר כפרה היא מספק ואינה יכולה לאכול בקדשים עד שתביא כפרתה ע"כ וכפי' רבינו בפי' המשנה יעו"ש. איך שיהיה נמצא לדעת ר"י מאורלינש דקאי בשיטת אית מפרשים שמביא המפרש והתוס' דיש לחלק בחטאת שמתו בעליה בין חטאת בהמה לעוף דבחטאת העוף אינה במיתה. ולכאורה נראה שכן הוא דעת רע"ב דהא בפ"ב דקינין פי' וז"ל או שפרח לבין המתות לבין קינין שמשפטן שימותו כולם כגון חטאת שנתערבה בעולה דתנן שימותו כולם ע"כ ומדלא פי' כמו שפרש"י ז"ל דלבין חטאות המתות היינו חמש חטאות המתות וכמו שפי' הוא ז"ל ג"כ במתני' דכל הזבחים שנתערבו בהן חמש חטאות המתות יעו"ש אלא ודאי דס"ל דחטאת בהמה גמירי דתמות אבל לא בחטאת העוף וכמו שכך ראיתי שהוכיח כן הרב שער המלך בפירוש.<br><b> אך</b> הנני מוסיף להקשות לאית מפרשים מהאי דאיתא ביומא דף נ"ה עלה דתנן בפ"ו דשקלים ר' יהודה אומר לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות וכו' ופריך אביי ונעביד תרי ולכתוב עלייהו הי חובה והי נדבה ומסיק כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא גזירה משום חטאת שמתו בעליה ע"כ הרי דמבואר דחטאת העוף למיתה אזלא (א"ה ס"ט וכן הקשה הרב כבוד יו"ט בפירקין והרב מנחה טהורה דף ג' ע"ב.) ולפי קוצר ענ"ד אחרי המחילה רבה נראה לומר דלק"מ והוא דראיתי להרב שער המלך שהקשה ממתני' דהאשה שהביאה חטאת ומתה ומההיא דהשולח חטאתו ממדינת הים דמקריבין אותו בחזקה שהוא קיים ומוקי לה רב פפא בחטאת העוף ותירץ דסברת אית מפרשים שכתב רש"י ז"ל דחטאת העוף לא גמירי דתמות היינו לפום מאי דקי"ל כר' שמעון דחטאת ציבור שכפרו בעליה אינה במיתה ומטעמא דחמש חטאות בחד מקום גמיר להו וא"כ מהאי טעמא נמי איכא למימר דאין חטאת העוף מתה כיון דלא שייך ולד חטאת וחטאת שעברה שנתה אמנם לר' יהודה דס"ל דלאו בחד מקום גמירי ה"נ איכא למימר דחטאת העוף מתה יעו"ש ולפי"ז לא קשיא מהאי דאמרינן ביומא דקיימי אליבא דר"י.<br><b> איברא</b> דבתוספתא בפ"ק דמעילה תנינן בהיפך דתמן תנינן אלו דברים שבין בהמות לעופות שהבהמה דוחה את השבת ויש בהם חטאת מתה וחטאת נקבה ואשם ודאי וכו' משא"כ בעופות הרי דבחטאת העוף אינה במיתה וכסברת אית מפרשים ור"י מאורלינש ואילו מתוספתא שכתבנו למעלה מוכח דחטאת העוף נמי למיתה אזלא.<br><b> ולענ"ד </b> נראה לחלק דעד כאן לא קתני בתוספתא דתמורה ואית מפרשים דחטאת העוף אינה במיתה היינו דוקא בחטאת העוף שבאו מעיקרא לכפרה ומתו בעליה בהא הוא דאמרינן דשניא חטאת העוף מחטאת בהמה וקרבי נמי לאחר מיתה אבל חטאת העוף שלא בא מעיקרא לכפרה אלא להכשיר בהא מיהא מודו דלא שנא חטאת העוף מחטאת בהמה ובכולהו אמרינן דתמות או אם הפריש מעות דילכו לים המלח ובהכי מיירי התוספתא דמעילה ומה שיש לדקדק בדברי התוספתא הלזו עיין לקמן בפ"ו הי"ג במרן כ"מ וההיא דפ' הוציאו לו דכתיבנא לעיל דמשום חטאת שמתה בעליה לא תיקנו שופרות לקיני חובה מוקי לה בקיני יולדת ומצורע עני וזב וזבה וכיוצא ולא כפירש"י שפי' מטמא מקדש דמטמא מקדש לכפרה קאתי ואינם הולכים לים המלח אבל הני להכשיר קאתו ומתו בעליה לא שנא בין בהמה לעוף ולאית מפרשים שהביא המפרש נמי שכתבו גבי נזיר דחטאת העוף לא גמירי דתמות היינו לפום מאי דס"ל כר' אלעזר הקפר דנזיר חוטא הוא שציער עצמו מן היין אמטו להכי כתבו דלא גמירי דתמות וכן נראה מהתוס' דהיינו לר"א הקפר. וחילוק זה למדתיהו ממה שהביא הרב שער המלך בפרקין משם התוס' חיצוניות וז"ל והרב יחיאל ישב הגירסא דלא אמרינן חמש חטאות המתות אלא בבהמה אבל לא בעוף וא"ת וכו' והלא בעוף איירינן וקאמר דלא יביאו יורשיה חטאתה די"ל דהיינו דוקא הכא משום דחטאת מכשיר גבי יולדת והכשרה עיקר דכפרה לא שייך שהרי לא חטאה ע"כ. אלא דחילוק זה לא ניתן לכתב לתרץ הב' תוספתות דהא בתוספתא דמעילה בתר הכי אמרינן הזב והזבה והיולדת והמצורע וכל חייבי קינים שבתורה שהפריש מעות ואמר הרי אלו לחובתי רצה להביא בהן חטאת העוף יביא עולת העוף יביא מועלין בכולם ומועלין במקצתם מת יפלו לנדבה ומועלין בהן ע"כ הרי דכל חייבי קינין שבתורה משמע בין הבאות משום כפרה בין הבאות להכשיר יפלו הדמים לנדבה באופן שאלו התוספתות צל"ע.<br><b> ואגב</b> אורחין קשיא לי על מ"ש התוס' בקידושין דף נ"ה ע"ב ד"ה ודילמא אשם מצורע הוא שכתבו וז"ל ועוד אומר הרב שמשון מקוצי דאין לומר שיתנה אשם בשלמים דשמא היום או מחר ידע בעל האשם ויביא אחר תחתיו ולא ידע דנמצא ויהיה אותו שיביא חולין בעזרה משום דהוי אשם שנתכפרו בעליו באחר דלמיתה אזלא וכו' יעו"ש וקשה דהא קי"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה ויביא דמיו לנדבה והכי איתא בתמורה דף י"ח ובכמה דוכתי ובפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ב) וצ"ע. (א"ה ס"ט עיין בס' לא נודע למי שם ובס' פחד יצחק סי' ק"י הנדפס מחדש דף ל"ז ע"א שהקשה כן על דברי התוס' ותירץ יעו"ש).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3bea0482dafc1ad2992c6bc6f29349885ba3f85b
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,31 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Sacrifices_Rendered_Unfit
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה הרי אלו ימותו וכו'.</b> דע דבחטאת העוף שמתו בעליה לא נתברר בדברי רבינו מה דינו אם נאמר בה דתמות כמו חטאת בהמה או דילמא לא ומדסתם רבינו ולא חילק בין חטאת העוף לחטאת בהמה כמו שחילק בחטאת צבור משמע דלא שנא וכן ראיתי בתוספתא דפ"ק דמעילה דתמן תנינן היה חייב חטאת ואמר הרי עלי עולה והפריש מעות ואמר הרי אלו לחובתי רצה להביא בהן חטאת העוף לא יביא עולת העוף [לא] יביא מועלין בכולם ומועלין במקצתן מת הדמים ילכו לים המלח מפני שדמי חטאת מעורבין בהן ע"כ הרי להדיא דלא שנא בין חטאת בהמה לחטאת העוף וכי היכי דבחטאת בהמה שמתו בעליה אזלא למיתה ה"נ בחטאת העוף דהא כל שבחטאת מתה הדמים ילכו לים המלח וכמבואר.<br><b> אשר</b> בזה קשיא לי לאית מפרשים שהביא המפרש בנזיר דף כ"א ע"ב ד"ה והיינו טעמא שכתב וז"ל ואית דמפרשים כיון דצריכה כפרה על שציערה עצמה מן היין והשתא לא צריכה דהפר לה בעלה מעיקרא הו"ל כחטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא וכו' ומשום דבחטאת בהמה גמירי דתמות אבל חטאת העוף לא גמירי דתמות ע"כ והתוס' בו בפרק דף כ"ו ד"ה אלא מעתה כתבו וז"ל א"נ מתוקם נמי אפי' בנזיר וכגון בנזיר טמא שצריך שתי תורין אחד לחטאת ואחד לעולה וה"פ מעות ולא עופות כלומר אם חייבי קינין הפריש תורין או בני יונה ולא פירש בשעת לקיחה ומת קודם הקרבה או הפר לה בעלה דלא יהבינן להו דין דסתומים לענין שיקריב איזה שירצה חטאת ואיזה וכו' יעו"ש הרי דמאי דלא יהבינן להו דין דסתומים לענין שיקריב הכהן איזה עולה ואיזה חטאת הוא משום דהו"ל כאילו הפריש הבעלים הא לאו הכי יהבינן להו דין דסתומים והיה מקריב איזה שירצה לחטאת ואיזה שירצה עולה ולא אמרינן דתמות משום חטאת שמתו בעליה דהכי דייקי דברי התוס' דקאמר איזה שירצה חטאת ואיזה שירצה עולה משמע שיש בידו להקריבם אם היה יודע הכהן מי הוא חטאת ומי הוא עולה ולא קפדינן משום חטאת שמתו בעליה משמע דס"ל להתוס' כאית מפרשים שכתבו דבחטאת העוף לא אמרינן דלמיתה אזלא.<br><b> והרא"ש</b> ז"ל בפי' למס' קינין ספ"ב במתני' דהאשה שהביאה חטאת ומתה יביאו יורשיה עולתה עולתה ומתה לא יביאו יורשיה חטאתה פי' וז"ל יביאו יורשיה עולתה דעולה דורון היא וקרבה לאחר מיתה וכו' עולתה ומתה לא יביאו יורשיה חטאתה דאין כפרה למתים והילכתא גמירי לה דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא ובתורת כהנים תניא מנין שאם הביא עולתה ומתה יביאו יורשיה חטאתה ת"ל אחד לחטאת ואחד לעולה ור"י מאורלינש ז"ל היה רוצה לתרץ דהתם מיירי בעוף וגמירי דאין חטאת העוף מתה כמו שאין חטאת צבור מתה יעו"ש ומדי דברי בו קשיא לי במאי שפירש דהיינו טעמא דיביאו יורשיה עולתה משום דעולה דורון היא ולא כפרה ואילו חטאתה לא יביאו משום דהוי כפרה ואין כפרה למתים דהא בפ"ק דמנחות דף ד' ע"ב אמרינן מאי שנא אשם נזיר ואשם מצורע דבאו להכשיר ולא הכשירו ה"נ באו לכפר ולא כפרו אמר ר' ירמיה מצינו שחילק הכתוב בין מכפרין ובין מכשירין מכפרין אית בהו דאתו לאחר מיתה מכשירין לית בהו דאתו לאחר מיתה דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשיה עולתה עולתה ומתה לא יביאו יורשיה חטאתה ופי' רש"י לא יביאו יורשיה דזה אחד מחמש חטאות המתות שמתו בעליה וחטאת יולדת מכשיר הוא כדאמרינן בכריתות מפני שמכשרתה לאכול בקדשים ומדחטאת להכשיר עולה לכפר דכתיב אחד לחטאת ואחד לעולה אלמא מכפרין קרבי מכשירין לא קרבי יעו"ש והא דחטאת יולדת מכשיר היא ולא כפרה מתני' היא בפ' המביא אשם (כריתות דף כ"ו ע"א) דתנן התם האשה שיש עליה חטאת העוף ספק ועבר עליה יוה"כ חייבת להביא לאחר יוה"כ מפני שמכשרתה לאכול בזבחים וכמ"ש התוס' ובש"ס אמרינן יולדת נמי מייתי קרבן לאשתרויי באכילה היא ולא לכפר ע"כ הרי להדיא דחטאת יולדת שמתה ולא קרבה היינו משם דהוי מכשיר ולא אתי לאחר מיתה ועולה דקרבה משום דהוי כפרה ומכפרין אית בהו דאתו לאחר מיתה ולא דעולה דורון היא ומשו"ה אתי לאחר מיתה וחטאת משום דהוי כפרה ובפ"ק דזבחים ד"ה אמרינן מתקיף לה רב אסי ומאן לימא לן דאי איכא כמה עשה גבה לא מכפרין ופרש"י מאן לימא לן וכו' דיולדת לא מכפרה עולתה עלייהו אם הביאה עולתה מחיים יעו"ש. (א"ה ס"ט עיין לרש"י ורע"ב בפ"א דמעילה מ"ב שפי' ג"כ דטעמא דהאשה שמתה יביאו יורשיה עולתה היינו משום דעולה דורון היא וכמ"ש הרא"ש ז"ל ועיין לגאון עוזינו מורה מורינו בחקרי לב או"ח דף ד' ע"ד ולמו"ר המופלא חסידק קדישא מקור מים חיים נר"ו בס' לב חיים מדף מ"א ע"ב ואילך).<br><b> ואפשר</b> לומר דמ"ש הרא"ש ז"ל דעולה דורון היא ר"ל דהאי עולה שמתה בעליה כיון דאין כפרה למתים אף שמביאין היורשים עולתה מ"מ אין מרצין וכדאיתא בזבחים דף ה' ע"א אמר לו ר' אליעזר מצינו בבאין לאחר מיתה שהן כשרים ואין מרצין דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשיה עולתה עולתה ומתה לא יביאו יורשיה חטאתה ופרש"י ואין מרצין שאין כפרה למתים ואף אתה אל תתמה על אלו יעו"ש נמצא דכיון שאין מכפרים הוי דורון וחטאת העוף דקתני במתני' דהוי מכשיר פי' הרע"ב וז"ל ומפני שמכשירתה לאכול בזבחים דמחוסר כפרה היא מספק ואינה יכולה לאכול בקדשים עד שתביא כפרתה ע"כ וכפי' רבינו בפי' המשנה יעו"ש. איך שיהיה נמצא לדעת ר"י מאורלינש דקאי בשיטת אית מפרשים שמביא המפרש והתוס' דיש לחלק בחטאת שמתו בעליה בין חטאת בהמה לעוף דבחטאת העוף אינה במיתה. ולכאורה נראה שכן הוא דעת רע"ב דהא בפ"ב דקינין פי' וז"ל או שפרח לבין המתות לבין קינין שמשפטן שימותו כולם כגון חטאת שנתערבה בעולה דתנן שימותו כולם ע"כ ומדלא פי' כמו שפרש"י ז"ל דלבין חטאות המתות היינו חמש חטאות המתות וכמו שפי' הוא ז"ל ג"כ במתני' דכל הזבחים שנתערבו בהן חמש חטאות המתות יעו"ש אלא ודאי דס"ל דחטאת בהמה גמירי דתמות אבל לא בחטאת העוף וכמו שכך ראיתי שהוכיח כן הרב שער המלך בפירוש.<br><b> אך</b> הנני מוסיף להקשות לאית מפרשים מהאי דאיתא ביומא דף נ"ה עלה דתנן בפ"ו דשקלים ר' יהודה אומר לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות וכו' ופריך אביי ונעביד תרי ולכתוב עלייהו הי חובה והי נדבה ומסיק כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא גזירה משום חטאת שמתו בעליה ע"כ הרי דמבואר דחטאת העוף למיתה אזלא (א"ה ס"ט וכן הקשה הרב כבוד יו"ט בפירקין והרב מנחה טהורה דף ג' ע"ב.) ולפי קוצר ענ"ד אחרי המחילה רבה נראה לומר דלק"מ והוא דראיתי להרב שער המלך שהקשה ממתני' דהאשה שהביאה חטאת ומתה ומההיא דהשולח חטאתו ממדינת הים דמקריבין אותו בחזקה שהוא קיים ומוקי לה רב פפא בחטאת העוף ותירץ דסברת אית מפרשים שכתב רש"י ז"ל דחטאת העוף לא גמירי דתמות היינו לפום מאי דקי"ל כר' שמעון דחטאת ציבור שכפרו בעליה אינה במיתה ומטעמא דחמש חטאות בחד מקום גמיר להו וא"כ מהאי טעמא נמי איכא למימר דאין חטאת העוף מתה כיון דלא שייך ולד חטאת וחטאת שעברה שנתה אמנם לר' יהודה דס"ל דלאו בחד מקום גמירי ה"נ איכא למימר דחטאת העוף מתה יעו"ש ולפי"ז לא קשיא מהאי דאמרינן ביומא דקיימי אליבא דר"י.<br><b> איברא</b> דבתוספתא בפ"ק דמעילה תנינן בהיפך דתמן תנינן אלו דברים שבין בהמות לעופות שהבהמה דוחה את השבת ויש בהם חטאת מתה וחטאת נקבה ואשם ודאי וכו' משא"כ בעופות הרי דבחטאת העוף אינה במיתה וכסברת אית מפרשים ור"י מאורלינש ואילו מתוספתא שכתבנו למעלה מוכח דחטאת העוף נמי למיתה אזלא.<br><b> ולענ"ד </b> נראה לחלק דעד כאן לא קתני בתוספתא דתמורה ואית מפרשים דחטאת העוף אינה במיתה היינו דוקא בחטאת העוף שבאו מעיקרא לכפרה ומתו בעליה בהא הוא דאמרינן דשניא חטאת העוף מחטאת בהמה וקרבי נמי לאחר מיתה אבל חטאת העוף שלא בא מעיקרא לכפרה אלא להכשיר בהא מיהא מודו דלא שנא חטאת העוף מחטאת בהמה ובכולהו אמרינן דתמות או אם הפריש מעות דילכו לים המלח ובהכי מיירי התוספתא דמעילה ומה שיש לדקדק בדברי התוספתא הלזו עיין לקמן בפ"ו הי"ג במרן כ"מ וההיא דפ' הוציאו לו דכתיבנא לעיל דמשום חטאת שמתה בעליה לא תיקנו שופרות לקיני חובה מוקי לה בקיני יולדת ומצורע עני וזב וזבה וכיוצא ולא כפירש"י שפי' מטמא מקדש דמטמא מקדש לכפרה קאתי ואינם הולכים לים המלח אבל הני להכשיר קאתו ומתו בעליה לא שנא בין בהמה לעוף ולאית מפרשים שהביא המפרש נמי שכתבו גבי נזיר דחטאת העוף לא גמירי דתמות היינו לפום מאי דס"ל כר' אלעזר הקפר דנזיר חוטא הוא שציער עצמו מן היין אמטו להכי כתבו דלא גמירי דתמות וכן נראה מהתוס' דהיינו לר"א הקפר. וחילוק זה למדתיהו ממה שהביא הרב שער המלך בפרקין משם התוס' חיצוניות וז"ל והרב יחיאל ישב הגירסא דלא אמרינן חמש חטאות המתות אלא בבהמה אבל לא בעוף וא"ת וכו' והלא בעוף איירינן וקאמר דלא יביאו יורשיה חטאתה די"ל דהיינו דוקא הכא משום דחטאת מכשיר גבי יולדת והכשרה עיקר דכפרה לא שייך שהרי לא חטאה ע"כ. אלא דחילוק זה לא ניתן לכתב לתרץ הב' תוספתות דהא בתוספתא דמעילה בתר הכי אמרינן הזב והזבה והיולדת והמצורע וכל חייבי קינים שבתורה שהפריש מעות ואמר הרי אלו לחובתי רצה להביא בהן חטאת העוף יביא עולת העוף יביא מועלין בכולם ומועלין במקצתם מת יפלו לנדבה ומועלין בהן ע"כ הרי דכל חייבי קינין שבתורה משמע בין הבאות משום כפרה בין הבאות להכשיר יפלו הדמים לנדבה באופן שאלו התוספתות צל"ע.<br><b> ואגב</b> אורחין קשיא לי על מ"ש התוס' בקידושין דף נ"ה ע"ב ד"ה ודילמא אשם מצורע הוא שכתבו וז"ל ועוד אומר הרב שמשון מקוצי דאין לומר שיתנה אשם בשלמים דשמא היום או מחר ידע בעל האשם ויביא אחר תחתיו ולא ידע דנמצא ויהיה אותו שיביא חולין בעזרה משום דהוי אשם שנתכפרו בעליו באחר דלמיתה אזלא וכו' יעו"ש וקשה דהא קי"ל כל שבחטאת מתה באשם רועה ויביא דמיו לנדבה והכי איתא בתמורה דף י"ח ובכמה דוכתי ובפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ב) וצ"ע. (א"ה ס"ט עיין בס' לא נודע למי שם ובס' פחד יצחק סי' ק"י הנדפס מחדש דף ל"ז ע"א שהקשה כן על דברי התוס' ותירץ יעו"ש).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..abb2bc9fdaf81ba5e4eaa45e44b93d2d1d8abeee
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,144 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין סומכין בקרבנות ציבור חוץ מב' סמיכות על שעיר המשתלח ועל פר העלם דבר.</b> הנה בכאן לא כתב רבינו שסמיכת בקרבן ציבור אם היא בשתי ידים או נשתנה דינא ודי ביד אחד אבל ממ"ש לקמן בהל' י"ג וז"ל וצריך הסומך לסמוך בשתי ידיו על ראש וכו' ולא חילק בין ציבור הסומכים ש"מ דהכל אחד וסמיכות הציבור היא בשתי ידיו והכי איתא בתורת כהנים בפרשת ויקרא פ"ו וז"ל וסמכו זקני העדה את ידיהם בידיהם של כל יחיד ויחיד וכו' והרב קרבן אהרן פי' שם וז"ל פי' בשתי ידיו של כל יחיד ויחיד ודייקי לה מדלא אמר ידם דאילו אמר ידם משמע יד של כל אחד ואחד ובאמרו ידיהם תרי ריבוים חד לידים והוא היו"ד והמ"ם לסומכים והכי הוא דאין סמיכה אלא בשתי ידים כדיליף לה בפ' שתי מדות וכו' יעו"ש וכ"כ מרן בכ"מ בסוף פ"ב דע"ז על מ"ש בתו"כ במגדף דכתיב וסמכו השומעים את ידיהם את ידיהם ידי כל יחיד ויחיד וכתב בכ"מ דדייק לה מדקאמר ידיהם ולא קאמר ידם יעו"ש.<br><b> אשר</b> מזה תמהני טובא למה שראיתי להרב בני חיי בהל' מגילה סי' תרצ"ד אות א' שכתב וז"ל ויש לחקור גבי סמיכה בשתי ידים דסמיכה בשתי ידים משמע כדאיתא בסוף פ' שתי מדות בפר ציבור דכתיב וסמכו זקני העדה את ידיהם אימא דסגי ביד אחד של כל אחד ואחד או דילמא בעינן שהזקן יסמוך שתי ידיו דהיינו בכל כחו של כל אחד ואחד ואין כאן מקום להאריך עכ"ל. ולענ"ד לא זכיתי להבין את דבריו דמלבד דמלשון רבינו נראה דאין לחלק כדבר האמור דאי איתא להא הו"ל לאשמועינן, עוד בה דמלשון התו"כ נראה בפירוש דסמיכת זקנים היא בשתי ידים מריבוי דידיהם וכדפי' הרב קרבן אהרן וצריך ישוב.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>האומר אחד מכבשי הקדש ואחד משורי הקדש והיו לו שנים הגדול שבהן הקדש וכו'.</b> נשאל הרב צמח צדק ז"ל בסי' י"א במי שנתחייב לתת לחבירו בגדים טובים ממקום פלוני ובא לתת לו אח"כ בגדים בנונים ממקום ההוא וטוען כיון דלא כתב לו מהמובחרים אלא טובים סתם הרי הן טובים ולאפוקי שאינם מן הגרועים ורעים והלה טוען שצריך להיות טובים ואלו הם בנונים ולא טובים. והשיב דיכול ליתן בנונים דגם הם נקראים טובים והביא ההיא דהמוכר את הספינה דף ס"ט א"ל לבר מדקלא פלוני חזינן אי דיקלא טבא הוא שיירי שיירא אי דיקלא בישא הוא כ"ש הנך ע"כ ופי' רשב"ם ז"ל אי דיקלא טבא הוא כלומר מן הבנונים שטעונים פירות קצת לחוד שייריה וכו' הרי דדיקלא טבא דקאמר הש"ס הרי הוא בנוני וכו' ועוד יש להביא ראיה ע"כ.<br><b> ולענ"ד</b> יש להביא ראיה מהא דשנו חכמים בלשון המשנה במנחות דף ק"ח האומר אחד מכבשי הקדש אחד משורי הקדש והיו לו שנים הגדול שבהם הקדש שלשה בנוני שבהם הקדש וכו' ובגמ' אלמא מקדש בעין יפה מקדש אימא סיפא שלשה בנוני שבהם הקדש אלמא מקדש בעין הרע מקדש אמר שמואל חוששין אף לבנוני דלגבי קטן עין יפה הוא ע"כ הרי עין יפה קרי ליה תנא אף לבנוני משום דלגבי קטן עין יפה הוא ואף דהתם חששא בעלמא הוא כמבואר שם היינו טעמא משום דמקדש בעין יפה מקדש ואיכא גדול ממנו ברם לגבי מכר דבעין רעה מוכר י"ל כיון דלגבי הגרועים נקראים טובים כדהתם דלגבי קטן הבנוני עין טוב הוא ה"נ לגבי הגרועין טוב הם ומצי למיהב ליה הבנונים וכדבר האמור וק"ל.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cdfb06c00c9373998eee1da5c07b872698a103b3
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,147 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Sacrificial_Procedure
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אין סומכין בקרבנות ציבור חוץ מב' סמיכות על שעיר המשתלח ועל פר העלם דבר.</b> הנה בכאן לא כתב רבינו שסמיכת בקרבן ציבור אם היא בשתי ידים או נשתנה דינא ודי ביד אחד אבל ממ"ש לקמן בהל' י"ג וז"ל וצריך הסומך לסמוך בשתי ידיו על ראש וכו' ולא חילק בין ציבור הסומכים ש"מ דהכל אחד וסמיכות הציבור היא בשתי ידיו והכי איתא בתורת כהנים בפרשת ויקרא פ"ו וז"ל וסמכו זקני העדה את ידיהם בידיהם של כל יחיד ויחיד וכו' והרב קרבן אהרן פי' שם וז"ל פי' בשתי ידיו של כל יחיד ויחיד ודייקי לה מדלא אמר ידם דאילו אמר ידם משמע יד של כל אחד ואחד ובאמרו ידיהם תרי ריבוים חד לידים והוא היו"ד והמ"ם לסומכים והכי הוא דאין סמיכה אלא בשתי ידים כדיליף לה בפ' שתי מדות וכו' יעו"ש וכ"כ מרן בכ"מ בסוף פ"ב דע"ז על מ"ש בתו"כ במגדף דכתיב וסמכו השומעים את ידיהם את ידיהם ידי כל יחיד ויחיד וכתב בכ"מ דדייק לה מדקאמר ידיהם ולא קאמר ידם יעו"ש.<br><b> אשר</b> מזה תמהני טובא למה שראיתי להרב בני חיי בהל' מגילה סי' תרצ"ד אות א' שכתב וז"ל ויש לחקור גבי סמיכה בשתי ידים דסמיכה בשתי ידים משמע כדאיתא בסוף פ' שתי מדות בפר ציבור דכתיב וסמכו זקני העדה את ידיהם אימא דסגי ביד אחד של כל אחד ואחד או דילמא בעינן שהזקן יסמוך שתי ידיו דהיינו בכל כחו של כל אחד ואחד ואין כאן מקום להאריך עכ"ל. ולענ"ד לא זכיתי להבין את דבריו דמלבד דמלשון רבינו נראה דאין לחלק כדבר האמור דאי איתא להא הו"ל לאשמועינן, עוד בה דמלשון התו"כ נראה בפירוש דסמיכת זקנים היא בשתי ידים מריבוי דידיהם וכדפי' הרב קרבן אהרן וצריך ישוב.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>האומר אחד מכבשי הקדש ואחד משורי הקדש והיו לו שנים הגדול שבהן הקדש וכו'.</b> נשאל הרב צמח צדק ז"ל בסי' י"א במי שנתחייב לתת לחבירו בגדים טובים ממקום פלוני ובא לתת לו אח"כ בגדים בנונים ממקום ההוא וטוען כיון דלא כתב לו מהמובחרים אלא טובים סתם הרי הן טובים ולאפוקי שאינם מן הגרועים ורעים והלה טוען שצריך להיות טובים ואלו הם בנונים ולא טובים. והשיב דיכול ליתן בנונים דגם הם נקראים טובים והביא ההיא דהמוכר את הספינה דף ס"ט א"ל לבר מדקלא פלוני חזינן אי דיקלא טבא הוא שיירי שיירא אי דיקלא בישא הוא כ"ש הנך ע"כ ופי' רשב"ם ז"ל אי דיקלא טבא הוא כלומר מן הבנונים שטעונים פירות קצת לחוד שייריה וכו' הרי דדיקלא טבא דקאמר הש"ס הרי הוא בנוני וכו' ועוד יש להביא ראיה ע"כ.<br><b> ולענ"ד</b> יש להביא ראיה מהא דשנו חכמים בלשון המשנה במנחות דף ק"ח האומר אחד מכבשי הקדש אחד משורי הקדש והיו לו שנים הגדול שבהם הקדש שלשה בנוני שבהם הקדש וכו' ובגמ' אלמא מקדש בעין יפה מקדש אימא סיפא שלשה בנוני שבהם הקדש אלמא מקדש בעין הרע מקדש אמר שמואל חוששין אף לבנוני דלגבי קטן עין יפה הוא ע"כ הרי עין יפה קרי ליה תנא אף לבנוני משום דלגבי קטן עין יפה הוא ואף דהתם חששא בעלמא הוא כמבואר שם היינו טעמא משום דמקדש בעין יפה מקדש ואיכא גדול ממנו ברם לגבי מכר דבעין רעה מוכר י"ל כיון דלגבי הגרועים נקראים טובים כדהתם דלגבי קטן הבנוני עין טוב הוא ה"נ לגבי הגרועין טוב הם ומצי למיהב ליה הבנונים וכדבר האמור וק"ל.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f5e272e104ac5726af783a211d47b67fa763df25
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,68 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Trespass
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מעילה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מעילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>האומר וכו' וכיון שנקצצו וכו'.</b> עי' במרן כ"מ שכתב שהוא מחלוקת דאמוראי ופסק כעולא דרבא שהוא בתרא סבר כוותיה יעו"ש ועיין להריטב"א בעירובין דף ל"ו ע"א מה שהקשה על רש"י מסוגיא זו ונראה דכונתו להקשות דבעייא דהתם רבא קא בעי ורבא גופיה סבר כעולא וכן הקשה הרב שער המלך בפ"ח מהל' לולב ה"י ועיין בס' חקרי לב יו"ד ח"ב דף ו' ע"ד יעו"ש.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6f504ad64e8dc5d22179f7248f186f70f12a956e
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Avodah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,71 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Trespass
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מעילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Trespass
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מעילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>האומר וכו' וכיון שנקצצו וכו'.</b> עי' במרן כ"מ שכתב שהוא מחלוקת דאמוראי ופסק כעולא דרבא שהוא בתרא סבר כוותיה יעו"ש ועיין להריטב"א בעירובין דף ל"ו ע"א מה שהקשה על רש"י מסוגיא זו ונראה דכונתו להקשות דבעייא דהתם רבא קא בעי ורבא גופיה סבר כעולא וכן הקשה הרב שער המלך בפ"ח מהל' לולב ה"י ועיין בס' חקרי לב יו"ד ח"ב דף ו' ע"ד יעו"ש.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Haflaah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Haflaah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6b49394faffd7711d43d54660c3860210172d89b
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Haflaah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,132 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Nazariteship
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות נזירות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות נזירות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>אמר הריני נזיר כשיהיה לי ולד כו'.</b> נסתפק הרב מל"מ ז"ל באומר הריני נזיר לכשיהיה לי בן או בת וילדה טומטום מהו מי אמרינן כיון דלבן או לבת הוי נזיר כי ילדה טומטום הוי נזיר ודאי דהא בין הכי ובין הכי קבל הנזירות או דילמא טעמא דאמרינן דכשאמר לכשיהיה לי בן וילדה טומטום דאינו נזיר לאו משום דדילמא נקבה היא וכו' וא"כ אף דקאמר לכשיהיה לי בן או בת לא היה דעתו אלא לבן ודאי או לנקבה ודאית ע"כ.<br><b> ולענ"ד</b> נראה להביא ראיה ממתני' דפ' מי שמת (בבא בתרא דף ק"מ ע"ב) והכי איתא התם מי שהניח בנים ובנות וטומטום בזמן דהנכסים מרובים הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות האומר אם תלד אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה אם נקבה תיטול מאתיים ילדה נקבה נוטלת מאתיים זכר מנה אם נקבה מאתיים וילדה זכר ונקבה הזכר נוטל מנה ונקבה מאתיים ילדה טומטום אינו נוטל ופריך בש"ס דוחין אותו ושקל כבת הא קתני סיפא ילדה טומטום אינו נוטל אמר אביי דוחין אותו ואין לו ורבא אמר דוחין אותו ויש לו וסיפא אתאן לרשב"ג ופי' רשב"ם ז"ל דרשב"ג ס"ל דטומטום בריה בפני עצמה היא יעו"ש והשתא לפי המונח שהניח הרב ז"ל דטומטום הוא ספק זכר ספק נקבה א"כ קשה היינו תנא קמא דס"ל דזכרים דוחין אותו אצל הנקבות ויש לו וא"כ ילדה טומטום יש לו והך סיפא קאי לאם זכר מנה ואם נקבה מאתיים וכפי' רשב"ם ז"ל דאו או קתני נמצא דאם ילדה זכר נוטל הזכר מנה ואם נקבה מאתיים ואם טומטום נמי נוטל ולא אמרינן שלא היה דעתו אלא לזכר ודאי ולנקבה ודאית וה"נ הכי ועיין בפ"ח מהל' זכיה ומתנה ודוק היטב.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אע"פ שבכל אלו הוא טמא טומאת ז' אינו מגלח תגלחת טומאה וכו'.</b> והראב"ד בפ"ג מהל' טומאת מת כתב דעל רביעית דם הנזיר מגלח על אהילו שלא כדברי רבינו שפי' דאין הנזיר מגלח על טומאת רביעית דם יעו"ש ודע שהתוס' בפ' מי שמתו (ברכות דף י"ט) ד"ה מדלגין היינו על גבי ארונות וכו' הקשו לרש"י ז"ל שפי' גולל היינו כיסוי של ארון מהא דתניא וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק וא"כ גם הגולל מטמא באהל ואיך היו מדלגין ותי' דלא קשה דהא תניא בשמחות כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה וגולל ודופק אין נזיר מוזהר עליה כדתניא בפ' כהן גדול דנזיר והיה אומר רבינו תם ז"ל דליתי להני כללי דהא אמרינן התם רביעית דם אין הנזיר מגלח עלה עד שיהא חצי לוג ואפ"ה כהן מוזהר עליה כדאמרינן בפ' בהמה המקשה רביעית דם הבא מב' מתים טמא ומפקינן לה מעל כל נפשות מת לא יבא וכו' יעו"ש.<br><b> ואני</b> לא זכיתי להבין ראיה זו דהא הך דרשה ר' עקיבא הוא דדריש לה והוא לשיטתיה אזיל דס"ל דרביעית דם הבא מב' מתים נזיר מגלח עליו כדמוכח בפ' כהן גדול (נזיר דף נ"ב) דאיבעיא התם אפיסקא דשדרה והגולגולת אי שדרה וגולגולת או דילמא או שדרה או גולגולת ת"ש ממניינא ומה הן ו' דברים שר"ע מטמא וחכמים מטהרים על אבר מן המת שבא מב' מתים ועל אבר מן החי שבא מב' בני אדם ועל חצי קב עצמות שבא מב' מתים ועל רביעית דם הבא מב' מתים וכו' והשדרה והגולגולת ואי ס"ד שדרה או גולגולת הני ז' הויין וכו' ואי בעית אימא כי קתני כל היכא דהנזיר מגלח על אהילו לאפוקי עצם כשעורה דלא ואי בעית אימא כי קתני כל היכא דהדר ביה לאפוקי רביעית דלא הדר ביה דא"ל רבי לבר קפרא לא תשנה רביעית דם בחזרה שהרי לימודו בידו ועוד המקרא מסייעו ועל כל נפשות מת לא יבא ע"כ ופי' רש"י ז"ל ד"ה שהרי לימודו בידו וז"ל למודו ערוך כך שהוא מטמא והנזיר מגלח וחכמים אומרים כשהוא בא ממת אחד הרי זה מטמא באהל אבל אין הנזיר מגלח עד שיהא בו רביעית לוג עד כאן ונראה דט"ס הוא וצ"ל חצי לוג וכן כתבו התוס' יעו"ש והרב בצלאל בשיטה לנזיר הביא משם תוספי הרא"ש וז"ל כי קתני וכו' וקשה דבמתני' מוכח ר"ע דנזיר מגלח על רביעית דם מק"ו דעצם כשעורה ודיו לבא מן הדין להיות כנדון וצ"ל לפי הך שינויא דודאי ר"ע גמרא גמיר דנזיר מגלח על רביעית דם ואף על אהילו ובמתני' לדבריו דר' אליעזר קאמר עכ"ל הרי בפירוש דר"ע ס"ל דנזיר מגלח על רביעית דם וא"כ שפיר חזי הך דפ' בהמה המקשה (א"ה עיין בס' בית ישחק בפירקין יעו"ש).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Haflaah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Haflaah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..15f1e3634b04eff4181ae43caf6433e168f697d0
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Haflaah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,135 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Nazariteship
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות נזירות
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Nazariteship
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות נזירות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>אמר הריני נזיר כשיהיה לי ולד כו'.</b> נסתפק הרב מל"מ ז"ל באומר הריני נזיר לכשיהיה לי בן או בת וילדה טומטום מהו מי אמרינן כיון דלבן או לבת הוי נזיר כי ילדה טומטום הוי נזיר ודאי דהא בין הכי ובין הכי קבל הנזירות או דילמא טעמא דאמרינן דכשאמר לכשיהיה לי בן וילדה טומטום דאינו נזיר לאו משום דדילמא נקבה היא וכו' וא"כ אף דקאמר לכשיהיה לי בן או בת לא היה דעתו אלא לבן ודאי או לנקבה ודאית ע"כ.<br><b> ולענ"ד</b> נראה להביא ראיה ממתני' דפ' מי שמת (בבא בתרא דף ק"מ ע"ב) והכי איתא התם מי שהניח בנים ובנות וטומטום בזמן דהנכסים מרובים הזכרים דוחין אותו אצל הנקבות האומר אם תלד אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה אם נקבה תיטול מאתיים ילדה נקבה נוטלת מאתיים זכר מנה אם נקבה מאתיים וילדה זכר ונקבה הזכר נוטל מנה ונקבה מאתיים ילדה טומטום אינו נוטל ופריך בש"ס דוחין אותו ושקל כבת הא קתני סיפא ילדה טומטום אינו נוטל אמר אביי דוחין אותו ואין לו ורבא אמר דוחין אותו ויש לו וסיפא אתאן לרשב"ג ופי' רשב"ם ז"ל דרשב"ג ס"ל דטומטום בריה בפני עצמה היא יעו"ש והשתא לפי המונח שהניח הרב ז"ל דטומטום הוא ספק זכר ספק נקבה א"כ קשה היינו תנא קמא דס"ל דזכרים דוחין אותו אצל הנקבות ויש לו וא"כ ילדה טומטום יש לו והך סיפא קאי לאם זכר מנה ואם נקבה מאתיים וכפי' רשב"ם ז"ל דאו או קתני נמצא דאם ילדה זכר נוטל הזכר מנה ואם נקבה מאתיים ואם טומטום נמי נוטל ולא אמרינן שלא היה דעתו אלא לזכר ודאי ולנקבה ודאית וה"נ הכי ועיין בפ"ח מהל' זכיה ומתנה ודוק היטב.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אע"פ שבכל אלו הוא טמא טומאת ז' אינו מגלח תגלחת טומאה וכו'.</b> והראב"ד בפ"ג מהל' טומאת מת כתב דעל רביעית דם הנזיר מגלח על אהילו שלא כדברי רבינו שפי' דאין הנזיר מגלח על טומאת רביעית דם יעו"ש ודע שהתוס' בפ' מי שמתו (ברכות דף י"ט) ד"ה מדלגין היינו על גבי ארונות וכו' הקשו לרש"י ז"ל שפי' גולל היינו כיסוי של ארון מהא דתניא וכל אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק וא"כ גם הגולל מטמא באהל ואיך היו מדלגין ותי' דלא קשה דהא תניא בשמחות כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה וגולל ודופק אין נזיר מוזהר עליה כדתניא בפ' כהן גדול דנזיר והיה אומר רבינו תם ז"ל דליתי להני כללי דהא אמרינן התם רביעית דם אין הנזיר מגלח עלה עד שיהא חצי לוג ואפ"ה כהן מוזהר עליה כדאמרינן בפ' בהמה המקשה רביעית דם הבא מב' מתים טמא ומפקינן לה מעל כל נפשות מת לא יבא וכו' יעו"ש.<br><b> ואני</b> לא זכיתי להבין ראיה זו דהא הך דרשה ר' עקיבא הוא דדריש לה והוא לשיטתיה אזיל דס"ל דרביעית דם הבא מב' מתים נזיר מגלח עליו כדמוכח בפ' כהן גדול (נזיר דף נ"ב) דאיבעיא התם אפיסקא דשדרה והגולגולת אי שדרה וגולגולת או דילמא או שדרה או גולגולת ת"ש ממניינא ומה הן ו' דברים שר"ע מטמא וחכמים מטהרים על אבר מן המת שבא מב' מתים ועל אבר מן החי שבא מב' בני אדם ועל חצי קב עצמות שבא מב' מתים ועל רביעית דם הבא מב' מתים וכו' והשדרה והגולגולת ואי ס"ד שדרה או גולגולת הני ז' הויין וכו' ואי בעית אימא כי קתני כל היכא דהנזיר מגלח על אהילו לאפוקי עצם כשעורה דלא ואי בעית אימא כי קתני כל היכא דהדר ביה לאפוקי רביעית דלא הדר ביה דא"ל רבי לבר קפרא לא תשנה רביעית דם בחזרה שהרי לימודו בידו ועוד המקרא מסייעו ועל כל נפשות מת לא יבא ע"כ ופי' רש"י ז"ל ד"ה שהרי לימודו בידו וז"ל למודו ערוך כך שהוא מטמא והנזיר מגלח וחכמים אומרים כשהוא בא ממת אחד הרי זה מטמא באהל אבל אין הנזיר מגלח עד שיהא בו רביעית לוג עד כאן ונראה דט"ס הוא וצ"ל חצי לוג וכן כתבו התוס' יעו"ש והרב בצלאל בשיטה לנזיר הביא משם תוספי הרא"ש וז"ל כי קתני וכו' וקשה דבמתני' מוכח ר"ע דנזיר מגלח על רביעית דם מק"ו דעצם כשעורה ודיו לבא מן הדין להיות כנדון וצ"ל לפי הך שינויא דודאי ר"ע גמרא גמיר דנזיר מגלח על רביעית דם ואף על אהילו ובמתני' לדבריו דר' אליעזר קאמר עכ"ל הרי בפירוש דר"ע ס"ל דנזיר מגלח על רביעית דם וא"כ שפיר חזי הך דפ' בהמה המקשה (א"ה עיין בס' בית ישחק בפירקין יעו"ש).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Haflaah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Haflaah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6a3bf070aab4f1a0bd28b93152bf9ae30986137c
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Haflaah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,228 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Oaths
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שבועות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שבועות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>גמר בלבו שלא לאכול פת חיטין ונשבע שלא יאכל פת סתם אסור בפת חיטין שפת חיטין פת שמה.</b> עיקר דין זה הוא בפ' שבועות שתים (שבועות דף כ"ו) אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים ופרכינן עליה דשמואל מדתניא בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת"ל וכו' ופרקינן אמר רב ששת תריץ ואימא הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם ע"כ וכן פסק הרא"ש והטור ביו"ד סי' ר"י וז"ל אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוים לפיכך היה בלבו לדור מפת חיטין והוציא בשפתיו פת שעורין מותר בשניהם אבל אם היה בלבו פת חיטין והוציא בשפתיו פת סתם אסור בשל חיטין לבד שהוא נקרא פת סתם ע"כ וכתב מרן ב"י ז"ל וזה לשונו ונראה דדוקא בגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם הוא דאמרינן דלא מיתסר אלא בפת חיטין משום דסתם פת דחיטין הוא אבל גמר בלבו להוציא פת שעורין והוציא פת סתם לא אמרי' דלא מיתסר אלא בפת שעורין דהא סתם פת לאו דשעורין הוא דאל"כ לשמועינן ברייתא בגמר בלבו להוציא פת שעורין וכו' וכ"ש בגמר להוציא פת חיטין אבל לא משמע כן מדברי הרמב"ם והרא"ש ז"ל שהרי לא נתנו טעם משום דסתם פת דחיטין הוא אלא משום דפת חיטין פת שמה והאי טעמא שייך בכל המינים שנעשה מהם פת וצ"ע ומרן החבי"ב בשיירי [כנה"ג] יו"ד בהגהות ב"י אות ו' כתב על דברי מרן ב"י וז"ל אמר המאסף נראה דמהר"י בן לב והמחבר פליגי שלדעת מהר"י בן לב הוציא פת סתם ואמר שנתכוון לפת שעורין אסור בשניהם ולדעת המחבר אסור בפת חיטין ולא בפת שעורין ומיהו אפשר לפרש דמ"ש רבינו המחבר דלא מיתסר בפת שעורין אין כונתו לומר לא מיתסר כלל אלא כונתו לומר לא מיתסר בשעורין לחודיה אלא אף בפת חיטין וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> הדברים הללו לא זכיתי להבינם במ"ש דרבינו המחבר ומהריב"ל פליגי והרואה יראה דסברתם צדקו יחדיו שכן כתב רבינו אבל גמר בלבו להוציא פת שעורין לא אמרינן דלא מיתסר אלא בפת שעורין דהא סתם פת לאו דשעורין הוא והשתא מדקאמר אלא משמע דהכונה לומר דאסור אף בפת חיטין וכמבואר וא"כ מהריב"ל נמי הכי דייקא עוד כתב הרב ז"ל ומיהו אפשר דמ"ש רבינו המחבר לא מיתסר אין כונתו לא מיתסר כלל אלא וכו' ובודאי דכונתו היא לא מיתסר כלל בשעורין אבל בחיטין מיהא מיתסר דהא איהו גופיה קאמר קודם לכן דלדעת מרן ב"י דלא מיתסר היינו לשעורים אבל לא לפוטרו מכל וכל.<br><b> עוד</b> כתב שם וז"ל אלא שאם זה היתה כונתו לא הכריח כלום מדלא נקט הברייתא נתכוון להוציא פת שעורים וכו' וכ"ש במתכוון לפת חיטין וכו' ולפי האמור אין מכאן הכרח דלא נקט הברייתא פת שעורי' משום דבחלוקה זו אסור בשניהם אבל בנתכוון להוציא פת חיטין אינו אסור אלא בפת חיטין לחודיה ע"כ. ודברי הרב ז"ל נפלאו ממני דההכרח שהכריח מרן ב"י נראה בעיני כמין חומר והוא דכונתו לומר דאם איתא דבנתכוון להוציא פת שעורים והוציא פת סתם אסור בפת שעורים ולא בפת חיטין והו"ל כאילו נתכוון להוציא פת חיטין והוציא פת סתם דאינו אסור אלא בפת חיטין ה"נ בנתכוון להוציא פת שעורים והוציא פת סתם אינו אסור אלא בפת שעורים בלבד וא"כ לשמועינן הברייתא בנתכוון להוציא פת שעורים והוציא פת סתם שאינו אסור אלא בפת שעורים אבל בפת חיטין מותר ומעתה לא היה שום הפרש בין נתכוון להוציא פת שעורים לנתכוון להוציא פת חיטין אלא דבנתכוון להוציא פת חיטין והוציא פת סתם הוה אתי במכל שכן דפת חיטין פת שמה ומדלא נקט הברייתא הכי ש"מ דדוקא בנתכוון להוציא פת חיטין והוציא פת סתם אינו אסור אלא בפת חיטין אבל בנתכוון להוציא פת שעורים והוציא פת סתם אסור בין בפת חיטין בין בפת שעורים משום דסתם פת לאו דשעורים הוא ומעתה אין מקום לקושיית הרב דמה שלא נקט הברייתא הכי היינו משום דבחלוקה זאת אסור בשניהם אבל בנתכוון לומר פת חיטין אינו אסור אלא בפת חיטין די"ל דאי נמי נקט הברייתא הכי אכתי לא נשמע דאסור בשניהם אלא דאסור בשעורים לחודיה דומיא בנתכוון לומר פת חיטין והוציא פת סתם דאינו אסור אלא בפת חיטין ה"נ בנתכוון לומר פת שעורים ומדלא נקט הברייתא הכי ש"מ דאסור בין בחיטין בין בשעורים היכא דנתכוון לומר פת שעורים ומשו"ה לא נקט הברייתא הכי ושפיר הכריח מרן הב"י והדבר צריך לי עיון (א"ה עיין למה"ר בס' מראה הגדול דף ל' ע"ד יעו"ש).<br><b> עוד</b> הקשה הרב ז"ל וז"ל גם מ"ש רבינו המחבר דדברי הרמב"ם והרא"ש לא משמע הכי איני יודע מה חילוק יש בין לשון התוס' ללשון הרמב"ם והרא"ש דמה שכתבו הם י"ל דפת חיטין פת שמה כלומר פת לחודיה שמיה בלא שום לווי עד כאן. ולענ"ד נראה לי דכי אמרינן סתם פת דחיטין הוא הכוונה לומר דסתם פת דחיטין הוא ובלי שום לווי והו"ל כאילו מפרש להדיא פת חיטין אבל כשאומר דהטעם הוא משום דפת חיטין פת שמה נראה דכונתו לומר דבכלל שאר מיני פת איכא נמי פת חיטין ואמטו להכי האי טעמא נמי שייך לכל מיני פת ובנתכוון להוציא פת שעורים נמי הדין כך ומשו"ה לא משמע כן להדיא בדברי הרמב"ם והרא"ש ז"ל.<br><b> וראיתי</b> בס' אורים גדולים דף מ"ח שהקשו למהריב"ל במה שהבין בדברי הטור דבנתכוון לומר פת חיטין והוציא פת סתם הוא דאמרינן דאינו אסור אלא בפת חיטין אבל בנתכוון לומר פת שעורים והוציא פת סתם אסור בין בפת חיטין בין בפת שעורים ועל זה הוקשה לו בדברי הטור קושיא חזקה דלמה לא נאמין אותו ולא יהיה אסור אלא בשל שעורים והלא כשאומר פת חיטין ואמר שנתכוון לפת שעורים מאמינים אותו וכו' והקשה הרב ז"ל וז"ל ואחר המחילה אין כונת הטור כמו שהבין הוא אלא כונתו רצויה שאסור בפת חיטין לפי שפת חיטין נקרא פת סתם ונמצא פיו ולבו שוים אבל אם אמר שבלבו שעורים והוציא בשפתיו פת סתם מותר בכולם לפי שאין פיו ולבו שוים כמו שהתחיל הטור בראש דבריו שכתב אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוים לפיכך וכו' ואם פירוש דבריו אלא שיהא אסור בכולם מאי לפיכך דקאמר אלא ודאי כדאמרן ע"כ. ולענ"ד נ"ל דאי משום הא לא אירייא דהאי לפיכך שכתב הטור קאי לנתכוון להוציא פת חיטין והוציא פת שעורים דסמיך ליה וה"ק אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוים אבל נתכוון להוציא פת חיטין והוציא פת שעורים מותר בשניהם נתכוון להוציא פת שעורים והוציא פת סתם אסור בשניהם וטעמא הוא כמו שחילק מהריב"ל לבסוף אבל שיהיה הכרח דהאי לפיכך קאי לנתכוון לפת שעורין והוציא פת סתם מנין לנו.<br><b> עוד</b> כתב הרב שם וז"ל וכן הבין מרן בב"י שכתב ונראה דדוקא בגמר בלבו להוציא בפיו פת חיטין והוציא פת סתם וכו' עד אבל גמר להוציא פת שעורים והוציא פת סתם לא אמרינן דלא מיתסר אלא בפת שעורים דהא סתם פת לאו דשעורים הוא דאם לא כן לשמועינן ברייתא בגמר בלבו להוציא פת שעורים וכל שכן פת חיטין יעו"ש ואם הבין בכונת הטור כדברי מהריב"ל שאסור בכולם אם היה בלבו פת של שעורים היכי קאמר לשמועינן ברייתא וכו' וכ"ש בפת חיטין דהיכי יליף לה מאשר יבטא האדם הא סתם אסור בכל מיני פת אלא ודאי כדאמרן ודלא כדברי מהריב"ל עכ"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא הבנתי כונתו דהא הכי הוא דקאמר לשמועינן ברייתא בנתכוון לומר פת שעורים והוציא פת סתם וכ"ש בנתכוון לומר פת חיטין והוציא פת סתם וכמ"ש למעלה על דברי הרב כנה"ג וא"כ שפיר מצינן למימר דמרן ב"י הבין בדברי הטור כמו שהבין מהריב"ל ז"ל ולא ידעתי מהיכן הכריח בדברי מרן ב"י דלא כמהריב"ל עוד הקשה הרב שם וז"ל ותו קשה בדברי מהריב"ל שייחס סברא להטור שאם היה בלבו להוציא פת שעורים והוציא פת סתם דאסור בכולם דמהיכן מפיק לה דהא בגמ' משמע דאי לאו קרא דהדר קאמר לכל אשר יבטא הוה אמינא דכשם כשנתכון להוציא פת חיטין והוציא פת שעורים מותר ה"נ בנתכוון להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מותר בשניהם דהא אין פיו ולבו שוים לזה אתא קרא דאשר יבטא לאשמועינן דאסור בפת חיטין כיון שפת חיטין נקרא פת סתם ונמצא שאין פיו סותר למה שגמר בלבו פת חיטין אבל אם היה בלבו לומר פת שעורים הרי פיו סותר מה שבלבו דפת שעורים לאו פת סתם מיקרי וא"כ מוכרח שיהיה פטור ומותר בשניהם דהא לא מיתרבי מאשר יבטא דהא אינו בכלל הביטוי שיבטא בשפתיו ומהיכא תיתי לן שיהיה אסור בכל פת או בשניהם כדברי מהריב"ל דהא אין פיו ולבו שוים ומקרא דכל אשר יבטא האדם לא משמע מידי וכדאמרן עכ"ל וקשה דא"כ דבנתכוון לומר פת שעורים שיהא מותר אמאי נקט הברייתא בנתכוון לומר פת חיטין והוציא פת סתם לאשמועינן הברייתא בנתכוון להוציא פת שעורים והוציא פת סתם וכ"ש בנתכוון לומר פת חיטין ומדלא נקט הברייתא הכי ש"מ דאינו מותר בשניהם היפך סברתו.<br><b> והתוס'</b> בשבועות דף כ"ו ד"ה גמר בלבו הוקשה להם ממתני' דנדרים דף כ"ו דתנן נודרין להרגין ולחרמים ולמוכסין וכו' ותירץ וז"ל וי"ל דהתם איירי בעם הארץ דלא התירו לו אלא גבי אונסין כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרין אבל לתלמיד חכם שרי אפי' שלא במקום אונס וכן מוכח דטעמא הוי משום דלא מהימנינן ליה במה דקאמר שהיה בלבו היום דקאמר לגבי אונסין אפשר משמע אפשר שהיה כדבריו שהיה בלבו היום עכ"ל וכן תירץ בהגהות מיימוני בפ"ב דשבועות וכן נראה מלשון שלטי הגבורים משם ריא"ז והסמ"ג לאוין רל"ח וכ"כ הרא"ם בתשובה סי' ע"ב ומהר"א די ביטון [בשו"ת לחם רב] סי' רכ"ד כולם הסכימו לדעת אחד שיש חילוק בין תלמיד חכם לעם הארץ ובת"ח מיהא מהמנינן ליה במאי דקאמר בלבי היה על כך והוו דברים ועיין להמל"מ בפ"ד מהל' שקלים ה"ו ד"ה ועוד נ"ל וכנראה דאשתמיט ליה כל הנהו רבותא הנ"ל וצריך ישוב.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי להרב לא נודע למי בשיטה לקדושין על הא דאמרו בפ"ב דף מ"ט ע"ב ההוא גברא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארץ ישראל וכו' שהקשה וז"ל והא קיי"ל גמר בלבו אין צריך להוציא בשפתיו שנאמר כל נדיב לב התם אין דברים שבלב סותרים שום דבר אבל הכא דזבין נכסיו בלא שום תנאי לא אתו דברים ועקרי להו לזביני וכו' עכ"ל ודבריו תמוהים הם בעיני דהא האי דכל לב מוקמינן ליה בקדשים וכדאיתא התם וחולין מקדשים לא גמרינן וכדמשני התם לקושיא שהקשה לשמואל וצריך ישוב.<br><b> עוד</b> כתבו התוס' שם וז"ל ואי הוה אמרינן דגבי אונסא אפי' מדירו על דעתו שרי הוה אתי שפיר דבלא אונס אסור אפי' אומר בלבו כדמשמע בסוף פירקין וכו' יעו"ש וראיתי להרב פרח מטה אהרן ח"ב סי' ק"ו שתמה על דברי מהרי"ט ז"ל מדברי התוס' הללו וזה לשונו אבל לפי דעת הרב דאין חילוק בין מדירו חבירו על דעתו לנודר לבקשתו א"כ לפי מה שכתבתי בהכרח דמיירי מתני' אף במדירו האנס א"כ הוא נודר לבקשת חבירו וא"כ איך כתבו כמסתפקין אי אמרינן דבמקום וכו' הרי הדבר מוכרח לומר כמו שכתבתי ע"כ. ולענ"ד נראה דמצינן למימר דהרב ז"ל ס"ל כרובא דרבוותא דלא שנא מדירו על דעתו או לבקשת חבירו לא מצי לומר בלבי היה על כך אבל לפי דעת התוס' בין נדר מעצמו בין נדר לבקשת חבירו אידי ואידי חד שעורא אית להו ומצי לומר בלבי היה על זה אלא דוקא במדירו על דעתו הוא דאינו יכול לומר בלבי היה על זה משו"ה מספקא להו במדירו חבירו על דעתו ומעתה ליכא הכרח להתוס' לומר דבמדירו על דעתו שרי ומשו"ה מספקא להו.<br><b> אלא</b> אי קשיא הוא ממ"ש הוא ז"ל ביו"ד סי' כ"ז וז"ל אי נמי כמ"ש התוס' בפ' שבועות שתים דנודר לבקשת חבירו אינו יכול לומר על דעתי נדרתי דעל דעת חבירו נדר דאם איתא הו"ל לפרושי אלא גבי אונס שאני כיון שמאנסין אותו שלא כדין לא היה יכול לפרש דעל דעתו הוא נשבע יעו"ש. הרי להדיא שכתב הרב ז"ל לדעת התוס' דאפי' לבקשת חבירו אינו יכול לומר בלבי היה כך וכך וא"כ קשה טובא למה אמרו התוס' דמסתפקין והרי הדבר מוכרח לומר. עוד כתב מהרי"ט שם בתירוץ ראשון וז"ל ומ"ש מהר"י קארו ז"ל דתנאי היה בלבי היינו שמוציא בשפתיו בלחש לא משמע כן דבלבי משמע שלא הוציא בשפתיו אבל נראה דתנאי היה בלבי היינו כעין דנודרין להרגין וחרמים ולמוכסין וכו' מפרש בגמ' באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם ע"כ יעו"ש. ולענ"ד לא זכיתי להבין דבריו דאיך כתב דבלבי היה לא משמע שהוציא בשפתיו כמ"ש מרן ז"ל דהא כדברי מרן ז"ל כתב הר"ן בפרק כל שעה וז"ל איכא מאן דאמר דלבו לאו דוקא אלא שלא השמיע לאוזן אבל צריך שיוציא בשפתיו דדברים שבלב אינן דברים וכן כתבו התוס' בפ' תמיד נשחט (פסחים דף ס"ג) דמחשבת פיגול אינה אלא עד שיוציא בשפתיו ועיין בפרי חדש או"ח סי' תל"ו ס"ק ג' שהביא כמה ראיות לזה וכ"כ הרא"ש בנדרים דף ע"ז וז"ל ולכך אמר ר"י וצריך שיוציא שיבטל בלב כלומר שיאמר מופר ליך אבל בשפתיו לא יוציא בקול רם כההיא דפ' היה קורא לא יברך ברכת המזון בלבו ואם ברך יצא דהיינו שברך ולא השמיע לאוזנו ע"כ הרי להדיא מכל הני דכתיבנא דס"ל דבלב היינו שהוציא בשפתיו בלחש וא"כ מאי מקשה למרן ז"ל שכתב הכי וצ"ע.<br><b> עוד</b> כתב מהרי"ט שם לתרץ מה שהקשה הראב"ד לרבינו והביא דבריו מרן כ"מ בפ"ב דשבועות ותירץ הרב ז"ל דהתם גבי נודרין להרגין ולמוכסין שצריך אונס אבל בלא אונס דברים שבלב אינם דברים משום דהיכא דמוכח דבכל לב נדר לאסור עליו כל פרי דעלמא משו"ה צריך אונס להיות דברים אבל היכא דלא מוכח אמרינן דברים שבלב הוו דברים והוי כאילו פריש בהדיא וא"כ מ"ש רבינו דמהימן לומר תנאי היה בלבי והוו דברים הוא משום דליכא הוכחה שרוצה בהיפך ומשו"ה מהימן ויש להקשות דא"כ למה כתב רבינו בפי"א מהל' מכירה וז"ל אבל המוכר סתם אע"פ שהיה בלב שמפני כך הוא מוכר אע"פ שמראין הדברים שאינו מוכר אלא לעשות כך וכך ולא נעשה אינו חוזר שהרי לא פירש ודברים שבלב אינם דברים ע"כ הרי שנראה היפך דברי הרב ז"ל ואם נאמר דהתם שאני דלגבי זביני לא אמרינן הכי משום דעקרי לזביני אבל היכא דלא עקר שום דבר אמרינן דמצי לומר בלבי היה על כך הא ודאי א"א הכי דהא גרסינן בכריתות דף י"ב ע"ב א"ר ששת מודה ר' מאיר לחכמים בנזיר טמא שאמרו לו שנים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור דאי בעי אמר נשאלתי על נדרי ע"כ. הרי דטעמא הוא משום דמצי לומר נשאלתי על נדרי הא לאו הכי אינו נאמן ואם איתא דטעמא דיכול לומר תנאי היה בלבי והוא משום דלא מעקר שום דבר אמאי אצטריך להאי לישמועינן רבותא אע"ג שלא שאל לחכם כל שהיה תנאי בלבו והוה מהימן לומר כן ומהאי טעמא נפטר ליה ומדלא אמרינן הכי נראה דתנאי היה בלבי לחודיה מהימן לומר דהוו דברים שבלב דברים איברא דאיכא למידק מהא דאמרו בנדרים דף כ"א נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבן של מלכים ומוקמינן לה בגמ' בתלמיד חכם ומהימן לומר כך וכך היה בלבי הרי דיכול לומר מה שהיה בלבו הא ודאי לא קשיא ולא מידי דהתם שמו של חרם משמע לתרי אנפי חרם גבוה וחרם של ים וכן נמי קרבן ומשו"ה כי אמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים מהימן ואינו מעקר שם חרם מעליו אבל כשאומר תנאי היה בלבי הוא מילתא אחריתי ואע"ג דכשאמר תנאי היה בלבי כונתו לומר כשנדרתי לא נדרתי אלא על תנאי מ"מ התנאי הוא מילתא אחריתי ואינו ממשו של דבר אבל הכא חרם ממשו של דבר הוא כדאמרן ומשו"ה מהימנינן ליה ועיין בס' מחנה אפרים הל' נדרים סי' ה' ודוק.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>נשבע שלא יאכל מצה וכו' ומתוך שחלה שבועתו על שאר ימים חלה על ליל פסח וכו'.</b> כתב הריב"ש בסי' צ"ח במי שנשבע שלא ישא אשה אחרת עליה דלא הוי נשבע לבטל את המצוה דלא חיילה דהא מיגו דחיילה אזקנה ועקרה וכו' חיילה נמי לשאר נשים דמצי לקיים בהו מצוה פרו ורבו ודמיא למ"ש בירושלמי בפ"ג דשבועות נשבע שלא לאכול מצה סתם אסור לאכול מצה בליל פסח וכו' יעו"ש. ושמעתי מקשים משם החכם השלם כמוה"ר צמח נר"ו דלמה ליה האי טעמא נימא מיגו דחיילה השבועה לביאות של רשות חיילה נמי על ביאות של מצוה אלו תורף דבריו נר"ו.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לי דלק"מ והוא כלפי מה שראיתי להרב מהרי"ט ז"ל ח"ב ביו"ד סי' מ"ז שהקשה לדברי הריב"ש ז"ל וז"ל וא"ת אעיקרא דדינא פירכא דעקרה וזקנה ואילונית אסירן נמי למי שאין לו אשה ובנים כאותה ששנינו בפ' ארוסה לא שותות ולא נוטלות כתובה שאסור לקיימן וכו' והו"ל כנשבע שלא לאכול מצת מצוה ובשר חזיר וכאומר שלא ישב בצל סוכה ואשרה ואין לומר מיגו דחיילה על לאחר שישא בת בנים שאין בדבר איסור חיילה נמי קודם דכיון דמ"מ צריך לישא בת בנים הרי נעקרה שבועתו ותו לא חיילה שבועתו אפי' לאחר מכאן דאין לומר דנימא מגו דחיילה לאחר שאכל כזית מצה ולאחר שאכל סעודת סוכה אלא ודאי הא ליתא וי"ל וכו' יעו"ש הרי לך להדיא דכדי שתחול השבועה צריך ליתן ההיתר כגון שבועה שלא ישא עקרה וזקנה וכיוצא כדי שתחול צריך לישא אחת משאר נשים ואי לא נעקרה השבועה וכן נמי גבי מצה בליל פסח כדי שתחול צריך שיאכל בתחילה כזית כדי שתחול השבועה על היותר מכזית ומכיון שנעקרה על כזית הראשון נעקרה לגמרי ה"נ בנשבע על כל הנשים שבעולם וליכא טעמא דמיגו דזקנה ועקרה לא חיילה שבועה במיגו דחיילה אביאות הרשות שאין בהם מצוה חיילה נמי אביאות דמצוה דכיון דהביאה ראשונה היא המצוה וכמו ששנינו בועל בעילת מצוה ופורש וכדי שתחול השבועה אביאות של רשות ובזה תחול נמי אביאות של מצוה צריך להתירו בתחילה וכיון שנעקרה מתחילה לא חיילה וכדברי מהרי"ט ז"ל.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>שבועה שלא אוכל היום וכו'.</b> עיין להרב מחנה אפרים בהל' שבועות סי' ז' שנסתפק במי שנשבע שתי שבועות על ככר אחד אי סגי בהתרה אחת לב' שבועות והביא לשון של רבינו ונשא ונתן בו ולבסוף הביא שראה בשלטי הגבורים דאם נשאל על כולם בבת אחת בהתר אחד סגי לכולם ושכן כתב הרדב"ז ז"ל בסי' צ"ח יעו"ש ותמיהא לי מילתא טובא דאיך לא זכר ש'ר שדין זה הוא מחלוקת עצום דמרן ז"ל ביו"ד סי' רכ"ח סעיף מ"ו הביא תשובת הרמב"ן בסי' רמ"ד וז"ל ומתירין כמה נדרים לאיש אחד אפי' בהיתר אחד וה"מ בנדרים מוחלפים אבל אם נשבע על דבר פעמים שלש צריך התרה לכל אחד ואחד ובבאר היטב ס"ק ע"ו הביא משם מהרלב"ח שכתב דדי בהיתר אחד והרב ז"ל לא הזכיר מזה כלום וצ"ע (א"ה עיין בתשובות הרשב"ש ז"ל סימן תקמ"ח ובתשובות יכין ובועז ח"א סי' קמ"ז יעו"ש).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Haflaah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Haflaah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a8914148750ca14edfc6e814a6c13212635d7413
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Haflaah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,231 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Oaths
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שבועות
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Oaths
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שבועות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>גמר בלבו שלא לאכול פת חיטין ונשבע שלא יאכל פת סתם אסור בפת חיטין שפת חיטין פת שמה.</b> עיקר דין זה הוא בפ' שבועות שתים (שבועות דף כ"ו) אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים ופרכינן עליה דשמואל מדתניא בשפתים ולא בלב גמר בלבו מנין ת"ל וכו' ופרקינן אמר רב ששת תריץ ואימא הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם ע"כ וכן פסק הרא"ש והטור ביו"ד סי' ר"י וז"ל אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוים לפיכך היה בלבו לדור מפת חיטין והוציא בשפתיו פת שעורין מותר בשניהם אבל אם היה בלבו פת חיטין והוציא בשפתיו פת סתם אסור בשל חיטין לבד שהוא נקרא פת סתם ע"כ וכתב מרן ב"י ז"ל וזה לשונו ונראה דדוקא בגמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם הוא דאמרינן דלא מיתסר אלא בפת חיטין משום דסתם פת דחיטין הוא אבל גמר בלבו להוציא פת שעורין והוציא פת סתם לא אמרי' דלא מיתסר אלא בפת שעורין דהא סתם פת לאו דשעורין הוא דאל"כ לשמועינן ברייתא בגמר בלבו להוציא פת שעורין וכו' וכ"ש בגמר להוציא פת חיטין אבל לא משמע כן מדברי הרמב"ם והרא"ש ז"ל שהרי לא נתנו טעם משום דסתם פת דחיטין הוא אלא משום דפת חיטין פת שמה והאי טעמא שייך בכל המינים שנעשה מהם פת וצ"ע ומרן החבי"ב בשיירי [כנה"ג] יו"ד בהגהות ב"י אות ו' כתב על דברי מרן ב"י וז"ל אמר המאסף נראה דמהר"י בן לב והמחבר פליגי שלדעת מהר"י בן לב הוציא פת סתם ואמר שנתכוון לפת שעורין אסור בשניהם ולדעת המחבר אסור בפת חיטין ולא בפת שעורין ומיהו אפשר לפרש דמ"ש רבינו המחבר דלא מיתסר בפת שעורין אין כונתו לומר לא מיתסר כלל אלא כונתו לומר לא מיתסר בשעורין לחודיה אלא אף בפת חיטין וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> הדברים הללו לא זכיתי להבינם במ"ש דרבינו המחבר ומהריב"ל פליגי והרואה יראה דסברתם צדקו יחדיו שכן כתב רבינו אבל גמר בלבו להוציא פת שעורין לא אמרינן דלא מיתסר אלא בפת שעורין דהא סתם פת לאו דשעורין הוא והשתא מדקאמר אלא משמע דהכונה לומר דאסור אף בפת חיטין וכמבואר וא"כ מהריב"ל נמי הכי דייקא עוד כתב הרב ז"ל ומיהו אפשר דמ"ש רבינו המחבר לא מיתסר אין כונתו לא מיתסר כלל אלא וכו' ובודאי דכונתו היא לא מיתסר כלל בשעורין אבל בחיטין מיהא מיתסר דהא איהו גופיה קאמר קודם לכן דלדעת מרן ב"י דלא מיתסר היינו לשעורים אבל לא לפוטרו מכל וכל.<br><b> עוד</b> כתב שם וז"ל אלא שאם זה היתה כונתו לא הכריח כלום מדלא נקט הברייתא נתכוון להוציא פת שעורים וכו' וכ"ש במתכוון לפת חיטין וכו' ולפי האמור אין מכאן הכרח דלא נקט הברייתא פת שעורי' משום דבחלוקה זו אסור בשניהם אבל בנתכוון להוציא פת חיטין אינו אסור אלא בפת חיטין לחודיה ע"כ. ודברי הרב ז"ל נפלאו ממני דההכרח שהכריח מרן ב"י נראה בעיני כמין חומר והוא דכונתו לומר דאם איתא דבנתכוון להוציא פת שעורים והוציא פת סתם אסור בפת שעורים ולא בפת חיטין והו"ל כאילו נתכוון להוציא פת חיטין והוציא פת סתם דאינו אסור אלא בפת חיטין ה"נ בנתכוון להוציא פת שעורים והוציא פת סתם אינו אסור אלא בפת שעורים בלבד וא"כ לשמועינן הברייתא בנתכוון להוציא פת שעורים והוציא פת סתם שאינו אסור אלא בפת שעורים אבל בפת חיטין מותר ומעתה לא היה שום הפרש בין נתכוון להוציא פת שעורים לנתכוון להוציא פת חיטין אלא דבנתכוון להוציא פת חיטין והוציא פת סתם הוה אתי במכל שכן דפת חיטין פת שמה ומדלא נקט הברייתא הכי ש"מ דדוקא בנתכוון להוציא פת חיטין והוציא פת סתם אינו אסור אלא בפת חיטין אבל בנתכוון להוציא פת שעורים והוציא פת סתם אסור בין בפת חיטין בין בפת שעורים משום דסתם פת לאו דשעורים הוא ומעתה אין מקום לקושיית הרב דמה שלא נקט הברייתא הכי היינו משום דבחלוקה זאת אסור בשניהם אבל בנתכוון לומר פת חיטין אינו אסור אלא בפת חיטין די"ל דאי נמי נקט הברייתא הכי אכתי לא נשמע דאסור בשניהם אלא דאסור בשעורים לחודיה דומיא בנתכוון לומר פת חיטין והוציא פת סתם דאינו אסור אלא בפת חיטין ה"נ בנתכוון לומר פת שעורים ומדלא נקט הברייתא הכי ש"מ דאסור בין בחיטין בין בשעורים היכא דנתכוון לומר פת שעורים ומשו"ה לא נקט הברייתא הכי ושפיר הכריח מרן הב"י והדבר צריך לי עיון (א"ה עיין למה"ר בס' מראה הגדול דף ל' ע"ד יעו"ש).<br><b> עוד</b> הקשה הרב ז"ל וז"ל גם מ"ש רבינו המחבר דדברי הרמב"ם והרא"ש לא משמע הכי איני יודע מה חילוק יש בין לשון התוס' ללשון הרמב"ם והרא"ש דמה שכתבו הם י"ל דפת חיטין פת שמה כלומר פת לחודיה שמיה בלא שום לווי עד כאן. ולענ"ד נראה לי דכי אמרינן סתם פת דחיטין הוא הכוונה לומר דסתם פת דחיטין הוא ובלי שום לווי והו"ל כאילו מפרש להדיא פת חיטין אבל כשאומר דהטעם הוא משום דפת חיטין פת שמה נראה דכונתו לומר דבכלל שאר מיני פת איכא נמי פת חיטין ואמטו להכי האי טעמא נמי שייך לכל מיני פת ובנתכוון להוציא פת שעורים נמי הדין כך ומשו"ה לא משמע כן להדיא בדברי הרמב"ם והרא"ש ז"ל.<br><b> וראיתי</b> בס' אורים גדולים דף מ"ח שהקשו למהריב"ל במה שהבין בדברי הטור דבנתכוון לומר פת חיטין והוציא פת סתם הוא דאמרינן דאינו אסור אלא בפת חיטין אבל בנתכוון לומר פת שעורים והוציא פת סתם אסור בין בפת חיטין בין בפת שעורים ועל זה הוקשה לו בדברי הטור קושיא חזקה דלמה לא נאמין אותו ולא יהיה אסור אלא בשל שעורים והלא כשאומר פת חיטין ואמר שנתכוון לפת שעורים מאמינים אותו וכו' והקשה הרב ז"ל וז"ל ואחר המחילה אין כונת הטור כמו שהבין הוא אלא כונתו רצויה שאסור בפת חיטין לפי שפת חיטין נקרא פת סתם ונמצא פיו ולבו שוים אבל אם אמר שבלבו שעורים והוציא בשפתיו פת סתם מותר בכולם לפי שאין פיו ולבו שוים כמו שהתחיל הטור בראש דבריו שכתב אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוים לפיכך וכו' ואם פירוש דבריו אלא שיהא אסור בכולם מאי לפיכך דקאמר אלא ודאי כדאמרן ע"כ. ולענ"ד נ"ל דאי משום הא לא אירייא דהאי לפיכך שכתב הטור קאי לנתכוון להוציא פת חיטין והוציא פת שעורים דסמיך ליה וה"ק אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוים אבל נתכוון להוציא פת חיטין והוציא פת שעורים מותר בשניהם נתכוון להוציא פת שעורים והוציא פת סתם אסור בשניהם וטעמא הוא כמו שחילק מהריב"ל לבסוף אבל שיהיה הכרח דהאי לפיכך קאי לנתכוון לפת שעורין והוציא פת סתם מנין לנו.<br><b> עוד</b> כתב הרב שם וז"ל וכן הבין מרן בב"י שכתב ונראה דדוקא בגמר בלבו להוציא בפיו פת חיטין והוציא פת סתם וכו' עד אבל גמר להוציא פת שעורים והוציא פת סתם לא אמרינן דלא מיתסר אלא בפת שעורים דהא סתם פת לאו דשעורים הוא דאם לא כן לשמועינן ברייתא בגמר בלבו להוציא פת שעורים וכל שכן פת חיטין יעו"ש ואם הבין בכונת הטור כדברי מהריב"ל שאסור בכולם אם היה בלבו פת של שעורים היכי קאמר לשמועינן ברייתא וכו' וכ"ש בפת חיטין דהיכי יליף לה מאשר יבטא האדם הא סתם אסור בכל מיני פת אלא ודאי כדאמרן ודלא כדברי מהריב"ל עכ"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא הבנתי כונתו דהא הכי הוא דקאמר לשמועינן ברייתא בנתכוון לומר פת שעורים והוציא פת סתם וכ"ש בנתכוון לומר פת חיטין והוציא פת סתם וכמ"ש למעלה על דברי הרב כנה"ג וא"כ שפיר מצינן למימר דמרן ב"י הבין בדברי הטור כמו שהבין מהריב"ל ז"ל ולא ידעתי מהיכן הכריח בדברי מרן ב"י דלא כמהריב"ל עוד הקשה הרב שם וז"ל ותו קשה בדברי מהריב"ל שייחס סברא להטור שאם היה בלבו להוציא פת שעורים והוציא פת סתם דאסור בכולם דמהיכן מפיק לה דהא בגמ' משמע דאי לאו קרא דהדר קאמר לכל אשר יבטא הוה אמינא דכשם כשנתכון להוציא פת חיטין והוציא פת שעורים מותר ה"נ בנתכוון להוציא פת חיטין והוציא פת סתם מותר בשניהם דהא אין פיו ולבו שוים לזה אתא קרא דאשר יבטא לאשמועינן דאסור בפת חיטין כיון שפת חיטין נקרא פת סתם ונמצא שאין פיו סותר למה שגמר בלבו פת חיטין אבל אם היה בלבו לומר פת שעורים הרי פיו סותר מה שבלבו דפת שעורים לאו פת סתם מיקרי וא"כ מוכרח שיהיה פטור ומותר בשניהם דהא לא מיתרבי מאשר יבטא דהא אינו בכלל הביטוי שיבטא בשפתיו ומהיכא תיתי לן שיהיה אסור בכל פת או בשניהם כדברי מהריב"ל דהא אין פיו ולבו שוים ומקרא דכל אשר יבטא האדם לא משמע מידי וכדאמרן עכ"ל וקשה דא"כ דבנתכוון לומר פת שעורים שיהא מותר אמאי נקט הברייתא בנתכוון לומר פת חיטין והוציא פת סתם לאשמועינן הברייתא בנתכוון להוציא פת שעורים והוציא פת סתם וכ"ש בנתכוון לומר פת חיטין ומדלא נקט הברייתא הכי ש"מ דאינו מותר בשניהם היפך סברתו.<br><b> והתוס'</b> בשבועות דף כ"ו ד"ה גמר בלבו הוקשה להם ממתני' דנדרים דף כ"ו דתנן נודרין להרגין ולחרמים ולמוכסין וכו' ותירץ וז"ל וי"ל דהתם איירי בעם הארץ דלא התירו לו אלא גבי אונסין כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרין אבל לתלמיד חכם שרי אפי' שלא במקום אונס וכן מוכח דטעמא הוי משום דלא מהימנינן ליה במה דקאמר שהיה בלבו היום דקאמר לגבי אונסין אפשר משמע אפשר שהיה כדבריו שהיה בלבו היום עכ"ל וכן תירץ בהגהות מיימוני בפ"ב דשבועות וכן נראה מלשון שלטי הגבורים משם ריא"ז והסמ"ג לאוין רל"ח וכ"כ הרא"ם בתשובה סי' ע"ב ומהר"א די ביטון [בשו"ת לחם רב] סי' רכ"ד כולם הסכימו לדעת אחד שיש חילוק בין תלמיד חכם לעם הארץ ובת"ח מיהא מהמנינן ליה במאי דקאמר בלבי היה על כך והוו דברים ועיין להמל"מ בפ"ד מהל' שקלים ה"ו ד"ה ועוד נ"ל וכנראה דאשתמיט ליה כל הנהו רבותא הנ"ל וצריך ישוב.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי להרב לא נודע למי בשיטה לקדושין על הא דאמרו בפ"ב דף מ"ט ע"ב ההוא גברא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארץ ישראל וכו' שהקשה וז"ל והא קיי"ל גמר בלבו אין צריך להוציא בשפתיו שנאמר כל נדיב לב התם אין דברים שבלב סותרים שום דבר אבל הכא דזבין נכסיו בלא שום תנאי לא אתו דברים ועקרי להו לזביני וכו' עכ"ל ודבריו תמוהים הם בעיני דהא האי דכל לב מוקמינן ליה בקדשים וכדאיתא התם וחולין מקדשים לא גמרינן וכדמשני התם לקושיא שהקשה לשמואל וצריך ישוב.<br><b> עוד</b> כתבו התוס' שם וז"ל ואי הוה אמרינן דגבי אונסא אפי' מדירו על דעתו שרי הוה אתי שפיר דבלא אונס אסור אפי' אומר בלבו כדמשמע בסוף פירקין וכו' יעו"ש וראיתי להרב פרח מטה אהרן ח"ב סי' ק"ו שתמה על דברי מהרי"ט ז"ל מדברי התוס' הללו וזה לשונו אבל לפי דעת הרב דאין חילוק בין מדירו חבירו על דעתו לנודר לבקשתו א"כ לפי מה שכתבתי בהכרח דמיירי מתני' אף במדירו האנס א"כ הוא נודר לבקשת חבירו וא"כ איך כתבו כמסתפקין אי אמרינן דבמקום וכו' הרי הדבר מוכרח לומר כמו שכתבתי ע"כ. ולענ"ד נראה דמצינן למימר דהרב ז"ל ס"ל כרובא דרבוותא דלא שנא מדירו על דעתו או לבקשת חבירו לא מצי לומר בלבי היה על כך אבל לפי דעת התוס' בין נדר מעצמו בין נדר לבקשת חבירו אידי ואידי חד שעורא אית להו ומצי לומר בלבי היה על זה אלא דוקא במדירו על דעתו הוא דאינו יכול לומר בלבי היה על זה משו"ה מספקא להו במדירו חבירו על דעתו ומעתה ליכא הכרח להתוס' לומר דבמדירו על דעתו שרי ומשו"ה מספקא להו.<br><b> אלא</b> אי קשיא הוא ממ"ש הוא ז"ל ביו"ד סי' כ"ז וז"ל אי נמי כמ"ש התוס' בפ' שבועות שתים דנודר לבקשת חבירו אינו יכול לומר על דעתי נדרתי דעל דעת חבירו נדר דאם איתא הו"ל לפרושי אלא גבי אונס שאני כיון שמאנסין אותו שלא כדין לא היה יכול לפרש דעל דעתו הוא נשבע יעו"ש. הרי להדיא שכתב הרב ז"ל לדעת התוס' דאפי' לבקשת חבירו אינו יכול לומר בלבי היה כך וכך וא"כ קשה טובא למה אמרו התוס' דמסתפקין והרי הדבר מוכרח לומר. עוד כתב מהרי"ט שם בתירוץ ראשון וז"ל ומ"ש מהר"י קארו ז"ל דתנאי היה בלבי היינו שמוציא בשפתיו בלחש לא משמע כן דבלבי משמע שלא הוציא בשפתיו אבל נראה דתנאי היה בלבי היינו כעין דנודרין להרגין וחרמים ולמוכסין וכו' מפרש בגמ' באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם ע"כ יעו"ש. ולענ"ד לא זכיתי להבין דבריו דאיך כתב דבלבי היה לא משמע שהוציא בשפתיו כמ"ש מרן ז"ל דהא כדברי מרן ז"ל כתב הר"ן בפרק כל שעה וז"ל איכא מאן דאמר דלבו לאו דוקא אלא שלא השמיע לאוזן אבל צריך שיוציא בשפתיו דדברים שבלב אינן דברים וכן כתבו התוס' בפ' תמיד נשחט (פסחים דף ס"ג) דמחשבת פיגול אינה אלא עד שיוציא בשפתיו ועיין בפרי חדש או"ח סי' תל"ו ס"ק ג' שהביא כמה ראיות לזה וכ"כ הרא"ש בנדרים דף ע"ז וז"ל ולכך אמר ר"י וצריך שיוציא שיבטל בלב כלומר שיאמר מופר ליך אבל בשפתיו לא יוציא בקול רם כההיא דפ' היה קורא לא יברך ברכת המזון בלבו ואם ברך יצא דהיינו שברך ולא השמיע לאוזנו ע"כ הרי להדיא מכל הני דכתיבנא דס"ל דבלב היינו שהוציא בשפתיו בלחש וא"כ מאי מקשה למרן ז"ל שכתב הכי וצ"ע.<br><b> עוד</b> כתב מהרי"ט שם לתרץ מה שהקשה הראב"ד לרבינו והביא דבריו מרן כ"מ בפ"ב דשבועות ותירץ הרב ז"ל דהתם גבי נודרין להרגין ולמוכסין שצריך אונס אבל בלא אונס דברים שבלב אינם דברים משום דהיכא דמוכח דבכל לב נדר לאסור עליו כל פרי דעלמא משו"ה צריך אונס להיות דברים אבל היכא דלא מוכח אמרינן דברים שבלב הוו דברים והוי כאילו פריש בהדיא וא"כ מ"ש רבינו דמהימן לומר תנאי היה בלבי והוו דברים הוא משום דליכא הוכחה שרוצה בהיפך ומשו"ה מהימן ויש להקשות דא"כ למה כתב רבינו בפי"א מהל' מכירה וז"ל אבל המוכר סתם אע"פ שהיה בלב שמפני כך הוא מוכר אע"פ שמראין הדברים שאינו מוכר אלא לעשות כך וכך ולא נעשה אינו חוזר שהרי לא פירש ודברים שבלב אינם דברים ע"כ הרי שנראה היפך דברי הרב ז"ל ואם נאמר דהתם שאני דלגבי זביני לא אמרינן הכי משום דעקרי לזביני אבל היכא דלא עקר שום דבר אמרינן דמצי לומר בלבי היה על כך הא ודאי א"א הכי דהא גרסינן בכריתות דף י"ב ע"ב א"ר ששת מודה ר' מאיר לחכמים בנזיר טמא שאמרו לו שנים נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור דאי בעי אמר נשאלתי על נדרי ע"כ. הרי דטעמא הוא משום דמצי לומר נשאלתי על נדרי הא לאו הכי אינו נאמן ואם איתא דטעמא דיכול לומר תנאי היה בלבי והוא משום דלא מעקר שום דבר אמאי אצטריך להאי לישמועינן רבותא אע"ג שלא שאל לחכם כל שהיה תנאי בלבו והוה מהימן לומר כן ומהאי טעמא נפטר ליה ומדלא אמרינן הכי נראה דתנאי היה בלבי לחודיה מהימן לומר דהוו דברים שבלב דברים איברא דאיכא למידק מהא דאמרו בנדרים דף כ"א נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבן של מלכים ומוקמינן לה בגמ' בתלמיד חכם ומהימן לומר כך וכך היה בלבי הרי דיכול לומר מה שהיה בלבו הא ודאי לא קשיא ולא מידי דהתם שמו של חרם משמע לתרי אנפי חרם גבוה וחרם של ים וכן נמי קרבן ומשו"ה כי אמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים מהימן ואינו מעקר שם חרם מעליו אבל כשאומר תנאי היה בלבי הוא מילתא אחריתי ואע"ג דכשאמר תנאי היה בלבי כונתו לומר כשנדרתי לא נדרתי אלא על תנאי מ"מ התנאי הוא מילתא אחריתי ואינו ממשו של דבר אבל הכא חרם ממשו של דבר הוא כדאמרן ומשו"ה מהימנינן ליה ועיין בס' מחנה אפרים הל' נדרים סי' ה' ודוק.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>נשבע שלא יאכל מצה וכו' ומתוך שחלה שבועתו על שאר ימים חלה על ליל פסח וכו'.</b> כתב הריב"ש בסי' צ"ח במי שנשבע שלא ישא אשה אחרת עליה דלא הוי נשבע לבטל את המצוה דלא חיילה דהא מיגו דחיילה אזקנה ועקרה וכו' חיילה נמי לשאר נשים דמצי לקיים בהו מצוה פרו ורבו ודמיא למ"ש בירושלמי בפ"ג דשבועות נשבע שלא לאכול מצה סתם אסור לאכול מצה בליל פסח וכו' יעו"ש. ושמעתי מקשים משם החכם השלם כמוה"ר צמח נר"ו דלמה ליה האי טעמא נימא מיגו דחיילה השבועה לביאות של רשות חיילה נמי על ביאות של מצוה אלו תורף דבריו נר"ו.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לי דלק"מ והוא כלפי מה שראיתי להרב מהרי"ט ז"ל ח"ב ביו"ד סי' מ"ז שהקשה לדברי הריב"ש ז"ל וז"ל וא"ת אעיקרא דדינא פירכא דעקרה וזקנה ואילונית אסירן נמי למי שאין לו אשה ובנים כאותה ששנינו בפ' ארוסה לא שותות ולא נוטלות כתובה שאסור לקיימן וכו' והו"ל כנשבע שלא לאכול מצת מצוה ובשר חזיר וכאומר שלא ישב בצל סוכה ואשרה ואין לומר מיגו דחיילה על לאחר שישא בת בנים שאין בדבר איסור חיילה נמי קודם דכיון דמ"מ צריך לישא בת בנים הרי נעקרה שבועתו ותו לא חיילה שבועתו אפי' לאחר מכאן דאין לומר דנימא מגו דחיילה לאחר שאכל כזית מצה ולאחר שאכל סעודת סוכה אלא ודאי הא ליתא וי"ל וכו' יעו"ש הרי לך להדיא דכדי שתחול השבועה צריך ליתן ההיתר כגון שבועה שלא ישא עקרה וזקנה וכיוצא כדי שתחול צריך לישא אחת משאר נשים ואי לא נעקרה השבועה וכן נמי גבי מצה בליל פסח כדי שתחול צריך שיאכל בתחילה כזית כדי שתחול השבועה על היותר מכזית ומכיון שנעקרה על כזית הראשון נעקרה לגמרי ה"נ בנשבע על כל הנשים שבעולם וליכא טעמא דמיגו דזקנה ועקרה לא חיילה שבועה במיגו דחיילה אביאות הרשות שאין בהם מצוה חיילה נמי אביאות דמצוה דכיון דהביאה ראשונה היא המצוה וכמו ששנינו בועל בעילת מצוה ופורש וכדי שתחול השבועה אביאות של רשות ובזה תחול נמי אביאות של מצוה צריך להתירו בתחילה וכיון שנעקרה מתחילה לא חיילה וכדברי מהרי"ט ז"ל.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>שבועה שלא אוכל היום וכו'.</b> עיין להרב מחנה אפרים בהל' שבועות סי' ז' שנסתפק במי שנשבע שתי שבועות על ככר אחד אי סגי בהתרה אחת לב' שבועות והביא לשון של רבינו ונשא ונתן בו ולבסוף הביא שראה בשלטי הגבורים דאם נשאל על כולם בבת אחת בהתר אחד סגי לכולם ושכן כתב הרדב"ז ז"ל בסי' צ"ח יעו"ש ותמיהא לי מילתא טובא דאיך לא זכר ש'ר שדין זה הוא מחלוקת עצום דמרן ז"ל ביו"ד סי' רכ"ח סעיף מ"ו הביא תשובת הרמב"ן בסי' רמ"ד וז"ל ומתירין כמה נדרים לאיש אחד אפי' בהיתר אחד וה"מ בנדרים מוחלפים אבל אם נשבע על דבר פעמים שלש צריך התרה לכל אחד ואחד ובבאר היטב ס"ק ע"ו הביא משם מהרלב"ח שכתב דדי בהיתר אחד והרב ז"ל לא הזכיר מזה כלום וצ"ע (א"ה עיין בתשובות הרשב"ש ז"ל סימן תקמ"ח ובתשובות יכין ובועז ח"א סי' קמ"ז יעו"ש).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Haflaah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Haflaah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b04bc312db73130a8442270c2dd37dfcfd3e83f5
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Haflaah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,164 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Vows
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות נדרים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות נדרים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>כיצד נדר או נשבע וכו'.</b> יש לעמוד במי שאמר לחבירו קונם ביתך שאיני נכנס ומכרה וקנה בית אחרת שכתבו הפוסקים הלא המה הריב"ש בסי' שנ"ו ומהרלב"ח סי' ע"ב שאסור לכנס בבית זאת שקנה וכמ"ש הרב מל"מ ז"ל בפ"ח מהל' גרושין והש"ך ביו"ד סי' רי"ו כתב בהפך שמותר ליכנס ושכן הוא דעת הרשב"א יעו"ש ולענ"ד קשה לי לכל הני רבוותא שנראה שדבר זה הוא מחלוקת בין רבינו יצחק ובין ר"י בעל התוס' והביאם התוס' בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס"ג) ד"ה ואמאי והא אין אדם מוכר דבר שלא בא לעולם וכו' וז"ל לא הוה מצי לשנויי ר' מאיר היא וכו' ורבינו יצחק פי' דלא מצי מוקי לה כר"מ דאפי' ר"מ מודה דכל דבר שאינו בעולם דלא קנה כדאמרי' בפ"ק דגטין והכא קתני ואם אמר לי ולבני מת יתנו לבניו ואין נראה לר"י טעם זה דשמא לבניו שהן בעולם קאמר ע"כ הרי דמי שאומר שיתנו לבניו אחריו והיו לו בנים שלא נולדו בשעת האמירה ונולדו אח"כ באנו למחלוקת דרבינו יצחק ור"י ודכוותא נמי באומר ביתך שאיני נכנס אם אסר בית שעדין לא קנה וקנאה אח"כ או לא אסר כי אם בית שהיה לו באותה שעה בהא תליא המחלוקת ומהתימה מהרבנים הנ"ל הללו אוסרין והללו מתירין ולא הזכירו מזה כלום. ולפום ריהטא היה נראה לחלק דהתם שאני שבא להתנות להנאת עצמו ובניו ומשו"ה מסיק נמי לבניו העתידין לילד משא"כ באוסר בית חבירו דלא אסיק כי אם מאי דקמיה כדאמר בש"ס בכמה דוכתיה לענין קדושין וגרושין דשאני גרושין דלרחקא קאתי ומשו"ה אצטלית דוקא. אמנם ראיתי בס' חקרי לב בחלק יו"ד ח"ג סי' ל"ח שהקשה מההיא דאמרינן בנזיר דאפי' במילתא דלא קיימא קמיה דאיניש מסיק איניש אדעתיה היפך הרב ש"ך והרשב"א ז"ל. ותם אני שלא זכר ש'ר לדברי הרבנים אלו וצריך ישוב.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>האומר לחבירו ככר זו אסורה עליך וכו'.</b> עיין במרן ז"ל ועיין בהרדב"ז בחידושיו על רבינו שכתב בתוך לשונו ואפשר שהיה גורס ככר זו עליך וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה דלא אפשר לומר הכי שהרי בפ"ד דמעילה ה"י פסק לענין דאם נתנו במתנה דמעל המקבל וז"ל האומר לחברו ככרי עליך הקדש וכו' המקבל מתנה מעל ע"כ הרי דלא כתב מילת זו וק"ל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מי שנשבע או נדר שישא אשה או שיקנה בית וכו' אין מחייבין אותו לישא אשה או לקנות מיד אלא עד שימצא דבר ההגון לו.</b> כתב מהרי"ט ז"ל בח"א סי' קל"א וז"ל אלא ההיא דמרובה הוי טעמא משום דנדרים של מצוה הם ליקח בית ולישא אשה בארץ ישראל מצוה עליו לקיימן לאלתר כל שמוצא דבר הגון ואם עבר עובר לאלתר בבל יאחר דבפ"ק דר"ה אמרו וצדקה עובר עליה לאלתר דהא קיימי עניים הכא נמי הא קאי בית הא קאי אשה מצוה לקיים דברו מיד להשתקע בא"י שישיבת א"י מצוה היא וקנין בית בא"י מצוה הוא משום ישוב א"י יעו"ש ואין נראה כן מלשון הפוסקים ומדברי רבינו שלא הזכירו ישוב א"י כי אם לישא אשה או לקנות בית משמע דס"ל דאפילו בנדרי רשות אמרינן הכי וכן נראה מלשון הטור ביו"ד סי' רי"ט גם מאי דמשמע מדברי מהרימ"ט ז"ל דבצדקה דקיימי עניים קאי בבל יאחר לאלתר אם לא מקיים דברו איברא שכן משמע מלשון רבינו בפ"ח מה' מתנות עניים והטור ביו"ד סי' רנ"ז וכן כתב להדיא מרן בב"י. אמנם קשה קצת דהרשב"א והר"י מטראני פליגי על זה וס"ל דאינו עובר אלא אחר ג' רגלים וכמ"ש הר"ן בפ"ק דר"ה וכן כתב הרשב"א בחידושיו לנדרים בפ"ק ואיך נקטי בפשיטות מהרי"ט ז"ל ומרן ז"ל היפך סברתם (א"ה עיין בעט"ר מורי זקיני הרב המחבר בס' הנחמד כסא שלמה דף ו' ע"א ועיין בס' קול בן לוי דף כ"ב ע"ב ובס' שרשי הים ח"ב דף קנ"ה ועיין בס' שדה הארץ ח"ג דף פ"ו ע"א מ"ש על דברי הרדב"ז בסי' רפ"ד יעו"ש והן הן דברי הרשב"א בחידושיו שהביא הר"ן ז"ל ולא ידעתי מאי מקשה עליו מאחר שהוא מחלוקת הראשונים ז"ל וכמ"ש עט"ר מורי זקיני זלה"ה).
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>והבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת וכו'.</b> כתב מרן בפ' נערה המאורסה (נדרים דף ע"ג) איבעיא להו בעל מהו שיפר שתי נשיו כאחת אותה דוקא או לא דוקא אמר רבינא ת"ש אין משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גס בחברתה ר' יהודה אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר והשקה אותה לבדה ופי' רש"י והשקה לבדה דוהשקה דוקא משמע אחת ולא שתים והר"ן ז"ל פי' וז"ל משום שנא' והשקה במפיק הה"א דהו"ל כאילו כתיב והשקה אותה לבדה וכן פי' הרא"ש ז"ל אלא דממ"ש בסוטה דף ח' משמע דכתיב אותה בפירוש דקאמר שם ר"י אומר לא מן השם הוא זה אלא אמר קרא אותה לבדה ופריך ותנא קמא הא כתיב אותה ומשו"ה הוכרח רש"י שם לפרש דאותה הוא מוהשביע אותה הכהן וכן הוא בספרי על פסוק והקריב אותה הכהן יעו"ש (א"ה עיין בס' בית ישחק פ"ד מהל' סוטה ובס' ספרי דבי רב דף י"ט וראיתי בס' אור יקרות בפירקין שהביא דברי מרן כ"מ ותמה עליו דהא דברי הרמב"ן היא גמרא ערוכה בסוטה דף ח' והכי איתא התם אהא פלוגתא ופריך ות"ק הכתיב אותה ומשני ת"ק ר' שמעון היא דדריש טעמא דקרא וכו' עד מאי בינייהו איכא בינייהו רותתת הרי בבירור דלכו"ע דרשינן אותה יעו"ש ולא זכיתי להבין דבריו דהא גם הר"ן ז"ל שם בנדרים כתב וז"ל ואין כן דעת הרמב"ן משום דבפ"ק דסוטה אמרינן ת"ק ר"ש היא דדריש טעמא דקרא ומה טעם קאמר מה טעם אותה לבדה מפני שלבה גס בחברתה (אלא) [אלמא] דלכו"ע דרשינן אותה לבדה יעו"ש וגם מרן כשהביא דברי הר"ן בשם הרמב"ן כתב דבכמה דוכתי לכו"ע אותה דוקא ות"ק דאמר מפני שלבו גס בה לא פליג וכו' ואפ"ה כתב מרן (דרבנן) [דרבינו] סובר דרבינא מדרבנן פשט לבעיין דלא משמע (לנו) [להו] אותה דוקא וכו' (איכא) [וכאיכא] מאן דאמר שהביא הר"ן ז"ל וא"כ מה מקום מצא לתמוה על מרן ז"ל ודוחק לומר דכונתו ז"ל הוא כיון דהיא גמרא ערוכה מ"ש הרמב"ן א"כ איך מוקי דהרמב"ם ס"ל היפך מזה דמלבד דהכי כתב הר"ן בשם איכא מאן דאמר גם לא משמע כן מדבריו).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Haflaah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Haflaah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b3e73fa637fee31fae50ef5e9a1ce24b7839f135
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Haflaah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,167 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Vows
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות נדרים
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Vows
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות נדרים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>כיצד נדר או נשבע וכו'.</b> יש לעמוד במי שאמר לחבירו קונם ביתך שאיני נכנס ומכרה וקנה בית אחרת שכתבו הפוסקים הלא המה הריב"ש בסי' שנ"ו ומהרלב"ח סי' ע"ב שאסור לכנס בבית זאת שקנה וכמ"ש הרב מל"מ ז"ל בפ"ח מהל' גרושין והש"ך ביו"ד סי' רי"ו כתב בהפך שמותר ליכנס ושכן הוא דעת הרשב"א יעו"ש ולענ"ד קשה לי לכל הני רבוותא שנראה שדבר זה הוא מחלוקת בין רבינו יצחק ובין ר"י בעל התוס' והביאם התוס' בפ' המוכר את הבית (בבא בתרא דף ס"ג) ד"ה ואמאי והא אין אדם מוכר דבר שלא בא לעולם וכו' וז"ל לא הוה מצי לשנויי ר' מאיר היא וכו' ורבינו יצחק פי' דלא מצי מוקי לה כר"מ דאפי' ר"מ מודה דכל דבר שאינו בעולם דלא קנה כדאמרי' בפ"ק דגטין והכא קתני ואם אמר לי ולבני מת יתנו לבניו ואין נראה לר"י טעם זה דשמא לבניו שהן בעולם קאמר ע"כ הרי דמי שאומר שיתנו לבניו אחריו והיו לו בנים שלא נולדו בשעת האמירה ונולדו אח"כ באנו למחלוקת דרבינו יצחק ור"י ודכוותא נמי באומר ביתך שאיני נכנס אם אסר בית שעדין לא קנה וקנאה אח"כ או לא אסר כי אם בית שהיה לו באותה שעה בהא תליא המחלוקת ומהתימה מהרבנים הנ"ל הללו אוסרין והללו מתירין ולא הזכירו מזה כלום. ולפום ריהטא היה נראה לחלק דהתם שאני שבא להתנות להנאת עצמו ובניו ומשו"ה מסיק נמי לבניו העתידין לילד משא"כ באוסר בית חבירו דלא אסיק כי אם מאי דקמיה כדאמר בש"ס בכמה דוכתיה לענין קדושין וגרושין דשאני גרושין דלרחקא קאתי ומשו"ה אצטלית דוקא. אמנם ראיתי בס' חקרי לב בחלק יו"ד ח"ג סי' ל"ח שהקשה מההיא דאמרינן בנזיר דאפי' במילתא דלא קיימא קמיה דאיניש מסיק איניש אדעתיה היפך הרב ש"ך והרשב"א ז"ל. ותם אני שלא זכר ש'ר לדברי הרבנים אלו וצריך ישוב.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>האומר לחבירו ככר זו אסורה עליך וכו'.</b> עיין במרן ז"ל ועיין בהרדב"ז בחידושיו על רבינו שכתב בתוך לשונו ואפשר שהיה גורס ככר זו עליך וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה דלא אפשר לומר הכי שהרי בפ"ד דמעילה ה"י פסק לענין דאם נתנו במתנה דמעל המקבל וז"ל האומר לחברו ככרי עליך הקדש וכו' המקבל מתנה מעל ע"כ הרי דלא כתב מילת זו וק"ל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מי שנשבע או נדר שישא אשה או שיקנה בית וכו' אין מחייבין אותו לישא אשה או לקנות מיד אלא עד שימצא דבר ההגון לו.</b> כתב מהרי"ט ז"ל בח"א סי' קל"א וז"ל אלא ההיא דמרובה הוי טעמא משום דנדרים של מצוה הם ליקח בית ולישא אשה בארץ ישראל מצוה עליו לקיימן לאלתר כל שמוצא דבר הגון ואם עבר עובר לאלתר בבל יאחר דבפ"ק דר"ה אמרו וצדקה עובר עליה לאלתר דהא קיימי עניים הכא נמי הא קאי בית הא קאי אשה מצוה לקיים דברו מיד להשתקע בא"י שישיבת א"י מצוה היא וקנין בית בא"י מצוה הוא משום ישוב א"י יעו"ש ואין נראה כן מלשון הפוסקים ומדברי רבינו שלא הזכירו ישוב א"י כי אם לישא אשה או לקנות בית משמע דס"ל דאפילו בנדרי רשות אמרינן הכי וכן נראה מלשון הטור ביו"ד סי' רי"ט גם מאי דמשמע מדברי מהרימ"ט ז"ל דבצדקה דקיימי עניים קאי בבל יאחר לאלתר אם לא מקיים דברו איברא שכן משמע מלשון רבינו בפ"ח מה' מתנות עניים והטור ביו"ד סי' רנ"ז וכן כתב להדיא מרן בב"י. אמנם קשה קצת דהרשב"א והר"י מטראני פליגי על זה וס"ל דאינו עובר אלא אחר ג' רגלים וכמ"ש הר"ן בפ"ק דר"ה וכן כתב הרשב"א בחידושיו לנדרים בפ"ק ואיך נקטי בפשיטות מהרי"ט ז"ל ומרן ז"ל היפך סברתם (א"ה עיין בעט"ר מורי זקיני הרב המחבר בס' הנחמד כסא שלמה דף ו' ע"א ועיין בס' קול בן לוי דף כ"ב ע"ב ובס' שרשי הים ח"ב דף קנ"ה ועיין בס' שדה הארץ ח"ג דף פ"ו ע"א מ"ש על דברי הרדב"ז בסי' רפ"ד יעו"ש והן הן דברי הרשב"א בחידושיו שהביא הר"ן ז"ל ולא ידעתי מאי מקשה עליו מאחר שהוא מחלוקת הראשונים ז"ל וכמ"ש עט"ר מורי זקיני זלה"ה).
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>והבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת וכו'.</b> כתב מרן בפ' נערה המאורסה (נדרים דף ע"ג) איבעיא להו בעל מהו שיפר שתי נשיו כאחת אותה דוקא או לא דוקא אמר רבינא ת"ש אין משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גס בחברתה ר' יהודה אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר והשקה אותה לבדה ופי' רש"י והשקה לבדה דוהשקה דוקא משמע אחת ולא שתים והר"ן ז"ל פי' וז"ל משום שנא' והשקה במפיק הה"א דהו"ל כאילו כתיב והשקה אותה לבדה וכן פי' הרא"ש ז"ל אלא דממ"ש בסוטה דף ח' משמע דכתיב אותה בפירוש דקאמר שם ר"י אומר לא מן השם הוא זה אלא אמר קרא אותה לבדה ופריך ותנא קמא הא כתיב אותה ומשו"ה הוכרח רש"י שם לפרש דאותה הוא מוהשביע אותה הכהן וכן הוא בספרי על פסוק והקריב אותה הכהן יעו"ש (א"ה עיין בס' בית ישחק פ"ד מהל' סוטה ובס' ספרי דבי רב דף י"ט וראיתי בס' אור יקרות בפירקין שהביא דברי מרן כ"מ ותמה עליו דהא דברי הרמב"ן היא גמרא ערוכה בסוטה דף ח' והכי איתא התם אהא פלוגתא ופריך ות"ק הכתיב אותה ומשני ת"ק ר' שמעון היא דדריש טעמא דקרא וכו' עד מאי בינייהו איכא בינייהו רותתת הרי בבירור דלכו"ע דרשינן אותה יעו"ש ולא זכיתי להבין דבריו דהא גם הר"ן ז"ל שם בנדרים כתב וז"ל ואין כן דעת הרמב"ן משום דבפ"ק דסוטה אמרינן ת"ק ר"ש היא דדריש טעמא דקרא ומה טעם קאמר מה טעם אותה לבדה מפני שלבה גס בחברתה (אלא) [אלמא] דלכו"ע דרשינן אותה לבדה יעו"ש וגם מרן כשהביא דברי הר"ן בשם הרמב"ן כתב דבכמה דוכתי לכו"ע אותה דוקא ות"ק דאמר מפני שלבו גס בה לא פליג וכו' ואפ"ה כתב מרן (דרבנן) [דרבינו] סובר דרבינא מדרבנן פשט לבעיין דלא משמע (לנו) [להו] אותה דוקא וכו' (איכא) [וכאיכא] מאן דאמר שהביא הר"ן ז"ל וא"כ מה מקום מצא לתמוה על מרן ז"ל ודוחק לומר דכונתו ז"ל הוא כיון דהיא גמרא ערוכה מ"ש הרמב"ן א"כ איך מוקי דהרמב"ם ס"ל היפך מזה דמלבד דהכי כתב הר"ן בשם איכא מאן דאמר גם לא משמע כן מדבריו).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3d14345d7fddcab9236dcaf803003452bcdd45fc
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,284 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Foods
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>האוכל מבשרם בכעדשה לוקה. שיעור אכילתן כשיעור טומאתן וכו'.</b> עיין להרב המגיד ז"ל ומכאן קשה לנו בני הישיבה הי"ו למ"ש הריטב"א בחידושיו למס' ע"ז בפ' השוכר דף ס"ט מהש"ס בד"ה ההוא כו' וז"ל ההוא אמרטוטי אמרטוט פרש"י ז"ל נמרט לחתיכות דקות ושרץ איסורו בכעדשה כטומאתו וחיישינן דילמא בלע חתיכות שרץ בהדי חומץ ע"כ לשון רש"י. וכתב הריטב"א וז"ל ואינו נכון חדא דלא מצינו בשום מקום דמדמי איסור טומאה לשיעורו אלא כל האיסורין בכזית וכו' ע"כ. והדברים תמוהים הרבה איך נעלם ממנו תלמוד ערוך במס' מעילה דף ט"ז ע"ב ופסקו רבינו בדין שלפנינו והדבר צ"ע (א"ה עיין ברש"י במס' חולין דף ק"כ ע"ב ד"ה שרצים שכתב ג"כ איסור אכילה בכעדשה כטומאתן דתני רבי יוסי בר חנינא וכו' יעו"ש).
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>כל מקום שנאמר בתורה לא תאכל וכו'.</b> כתב הרב המגיד שהוא מימרא דר' אבהו בפסחים דף כ"א ע"ב ובדף כ"ג ע"א הקשו למימרת ר' אבהו דהרי תרומה דרחמנא אמר וכל זר לא יאכל קודש ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ומשני שאני התם דכתיב תרומתכם שלכם יהא.<br><b> וראיתי</b> להרב שמחת יו"ט בסי' פ"ה שכתב וז"ל ואולם בעיקר הסוגיא יש לעיין דנראה דלא מצא הש"ס ראיה דתרומה לישראל מותר בהנאה כי אם ממתני' דערובין דמערבין לישראל בתרומה ועינינו הרואות דלכל הפירושים אינה ראיה כל כך ואמאי לא מייתי ממתני' דיבמות בפ' אין נושאין דקתני מי שלא שהתה אחר מיתת הבעל ג' חדשים ונשאת וילדה ואינו ידוע אם בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון ואחד מהם כהן [דזה הבן] מפריש תרומה ומוכרה לכהן והדמים שלו ואם איתא דאסורה בהנאה לישראל כמו שאסור לאוכלם מספק שמא ישראל הוא גם ליהנות ממנה למוכרה יהא אסור שמא הוא ישראל ואסור לו בהנאה. ועוד יש לעיין למה לא הביאו ממתני' דסוף פ' האיש מקדש במתני' דהמקדש בתרומות ומעשרות [וכו'] ואפי' ישראל מקודשת וכו' ומתני' מיירי בישראל שירש מאבי אמו כהן וקדש בה ואם קדש בת ישראל איך מתקדשת כיון דאסורה לו ואף אם קדש כהנת איך מקודשת הא אם מקודשת היא נעשית זרה שכבר היא קניינו של ישראל ואסורה לאכול בתרומה וליהנות ממנה דאפי' ארוסה לישראל בלבד נעשית זרה ואסורה עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לומר דלעולם המקשה שפיר ידע דלר' אבהו האי דשני קרא וכתב תרומתכם למשרי בהנאה אתי ולומר שלכם יהא אלא דהוה ס"ל דלדעת ר"א דלא אתא קרא אלא דוקא בתרומה שהיא שלו לגמרי וכגון מתני' דסוף פ' האיש מקדש דמיירי שנפל לו בירושה מאבי אמו שעכ"פ נשארה לו ואינו חייב ליתנה לכהן וכן נמי בספקא דממונא כההיא דפ' אין נושאין דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה והוי שלו מדאורייתא והקדושין הם ודאי מצד הממע"ה ובהא הוא דמהני ריבויא דתרומתכם ואמטו להכי לא פריך מהנך מתני' ברם ממתני' דעירובין דקתני מערבין לישראל בתרומה והיינו מדין זיכוי שמזכה לישראל ע"י אחר אי אמרת דאסור אף בהנאה אין לו יד לזכות וכמ"ש מר ניהו שם לעיל ומייתי לההיא תשובת הרשב"א סי' תר"ב יעו"ש. וזה היתה כונת המקשה להקשות מהך מתני' דעירובין ועל זה מתרץ תרומתכם למשרי בהנאה והיינו אף בכה"ג. ודוק.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>זה הכלל כל שאסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה וכו'.</b> הנה מבואר מדברי רבינו שאסור סחורה הוי מדאורייתא וכמ"ש המל"מ והפר"ח בסי' קי"ז וכ"כ התוס' בפ' כל שעה (פסחים דף כ"ג.) אבל הרשב"א הביא דבריו מרן ב"י ביו"ד סי' קי"ז דהטעם שמא יבא לאכול מהם יעו"ש. ותמה עליו הט"ז שם שהרי בפ' כל שעה איתא שהוא אסור דאורייתא וכו' יעו"ש. וכתב עליו הרב באר יעקב הנדפס מקרוב וז"ל ואני אמרתי קושיתו כפשוטו דאף דכתיב בקרא שקץ יהיה לכם לא יאכל דמשמע איסור מדאורייתא מיהו היינו דווקא בשקצים ורמשים ובהמות טמאות ועופות טמאים [וכו'] אבל בנבלה וטרפה לא ידעינן מהאי קרא וכו' וא"כ הא דכתב הרשב"א דטעם הגזירה מדרבנן שמא יבא לאכול היינו בנבלות וטרפות הוא רק מדרבנן וכו' יעו"ש.<br><b> ואחר</b> המחילה רבה נראה לענ"ד דזה לא יתכן לומר בדעת הרשב"א דהא הרשב"א כתב בלשון שהביא מרן ב"י וז"ל [וזה] נראה לי כשיבוש שכל הדברים שמגדל אותם אדם לאכילה כחזיר וכבהמה ועוף שדרך בני אדם לגדלם כדי לאוכלם ואין רובם עשויים לתשמישן אסור לעשות בהם סחורה גזירה שמא יבא לאכול מהם יצאו גמל וחמור וכו' יעו"ש. הרי בפי' דעת הרשב"א דאפי' בעוף ובהמה טמאה כתב דטעמא שאסור לעשות סחורה היינו מטעם גזירה שמא יבא לאכול מהם. וצריך ישוב (א"ה ותשובה זו היא נדפסה בח"ג סי' רכ"ג ועיין להרב החסיד בס' קהלת יעקב אות ס' דף ע"ו ע"ג יעו"ש).
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+<b>קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות או שעשה מלאכה בשבת אין בי"ד מצוין להפרישו וכו' אבל להאכילו בידים אסור אפי' דברים האסורים מדברי סופרים וכו'.</b> הנה לענין איסורים של דבריהם אי ספינן להו בידים או לא ראיתי למרן ב"י או"ח סי' רס"ט שכתב וז"ל וכתבו ההגהות [מיימוני] בפ' כ"ט [מהל' שבת] שיכולין להשקותו לקטנים דהא דאמרינן בפ' חרש דבידים לא ספינן להו איסורא היינו נבלות וטרפות ובכה"ג דנפקא לן מלא תאכלו[ם] אבל קידוש היום מצות עשה הוא וכו'. [עכ"ל] ולדברי האומרים דאפילו באיסורא דרבנן לא ספינן להו לקטנים בידים [וכו'] אפשר דכיון דיש מתירין לשתות אפי' לגדולים בבית הכנסת אע"פ שהגדולים נוהגין כדברי האוסרים מ"מ לא חשיב איסור כולי האי שנאסר להשקותו לקטנים. אי נמי כיון דאי לא שתו הקטנים הוא ברכה לבטלה (דאין) [שרינן] איסור שתיה לקטנים שלא במקום סעודה כדי שלא תהא ברכת הגדול לבטלה עכ"ל.<br><b> איברא</b> דמ"ש בתחילת דבריו דכיון שיש מתירין לגדולים לא חשיב כולי האי כדי שיאסר להשקותו לכאורה נראה לדקדק כן מהא דפ' תולין (שבת דף קל"ט) סוף ע"א דאיתא התם רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע ליה ופרכינן וליתן לתינוק ישראל ומשנינן אתי למסרך ופי' רש"י ז"ל יהיב פרוטה לתינוק גוי קסבר בחו"ל מותר ומיהו כל מה דאפשר משני שלא ילמדו ע"כ. הרי להדיא דבדבר שמותר לגדולים דהא קי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ושרי אף לגדולים. ולזה פריך וליתן לתינוק ישראל דהא ליכא איסורא אף לגדולים אלא משום חומרא בעלמא ומשני אתי למסרך. אלמא דאי לאו האי טעמא שפיר הוה מצי למיתב לתינוק ישראל ולא הוה קספי לתינוק דבר איסור אלא דהא קשיא אמאי לא חיישינן נמי דילמא אתי למיסרך כדמשני התם. ולזה י"ל בפשיטות דשאני התם דאפשר ע"י תינוק גוי ומשו"ה לא יהיב לתינוק ישראל דילמא אתי למסרך משא"כ הכא.<br><b> אלא</b> מאי דקשיא לי הוא לדעת הרשב"א ז"ל דס"ל דבאיסורין דרבנן ספינן להו בידים וכמו שכתב בחידושיו ליבמות וחיליה מהך סוגייא וז"ל שם ויש לי ללמוד מדאמרינן בשבת פ' תולין רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וכו' ואקשינן וליתן לתינוק ישראל [וכו] ומאי קושיא [וכו'] כיון דישראל גדול אסור מדרבנן אף לתינוק אסור לומר לעבור ולזרוע אלא ודאי כדאמרן דלא העמידו דבריהם אלא אצל הגדולים ולא אצל קטנים כן נ"ל עכ"ל. והרואה יראה דאין מכאן ראיה דהא דפריך הש"ס וליתן לתינוק ישראל הוא משום דאפי' לישראל גדול נמי ליכא איסורא אפי' מדרבנן וכדמשמע מדפריך הש"ס לר' מנשיא ולישלח להו כר' טרפון דתניא כישות ר"ט אומר אין כלאים וחכמים אומרים כלאים בכרם וקי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. ור' משרשיא משמע דהכי ס"ל וכדמשמע מרש"י והתוס'. ומשו"ה דוקא הוא דפריך וליתן לתינוק ישראל. אבל במידי דאסור מדבריהם לגדולים ליכא למילף מהכא דשרי למיהב לקטנים בידים. ואפשר לומר דס"ל דר' משרשיא כשותא בכרמא הוי כלאים כרבנן דרבים נינהו וכן רב עמרם דמנגיד עלה משום שאינם בני תורה די שיאסר לכתחילה ולא מפני כך ינגיד. אלא ודאי דסבר דהוי כלאים ומשו"ה הוא דמנגיד. ואמטו להכי שפיר מצי למילף הרשב"א דבאיסורין של דבריהם ספינן להו בידים.<br><b> אמנם</b> מאי דקשיא לי הוא לרבינו דס"ל דאפי' באיסורין של דבריהם לא ספינן להו בידים מדפסק בסוף פ"ח דכלאים וז"ל אם אמר לתינוק גוי לזרוע לו בחו"ל מותר אבל לא יאמר לגוי גדול שלא יתחלף בישראל ע"כ. וכתב מרן בכ"מ וז"ל והיינו מדאמרינן בפ' תולין גבי כשותא רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע וליתן לתינוק ישראל אתי למסרך וליתן לגוי גדול אתי לחלופי בישראל וצ"ל דהוה זרע ב' מיני זרעים וחרצן במפולת יד דאל"כ כיון דבחו"ל הוה לא הוי צריך לזרוע ע"י גוי ע"כ. והשתא לפי סברת רבינו דס"ל דבאיסורין של דבריהם לא ספינן להו בידים. א"כ מאי פריך וליתן לתינוק ישראל הא כיון דלגדול ישראל אסור מדרבנן כיון דהוי ב' מיני זרעים וחרצן וכדכתב מרן כ"מ איך ספינן להו לתינוק בידים דליזרע דבר האסור. ואנן בדידן לולי דברי מרן כ"מ היינו אומרים דלדעת רבינו דס"ל כשאר המפרשים דהך דרב משרשיא היינו כשותא בכרמא וס"ל כר' טרפון דמתיר. והיינו טעמא דעביד ע"י גוי משום דכל מה דאפשר לשנויי משנינן וכדפי' רש"י והתוס' והר"ן יעו"ש. אך לדעת מרן כ"מ ומהר"י קורקוס בפ"א שם הדבר צריך אצלי תלמוד. ועיין להרב פר"ח או"ח סי' תרי"א שכתב לדעת רבינו דבאיסורין של דבריהם כשאין האיסור מצד עצמו ספינן להו בידים. ועיין בס' קהלת יעקב הנדפס מקרוב פי"ב מהל' שבת שכן כתב אף אם הוא באיסור תורה יעו"ש.<br><b> עוד</b> כתב הרשב"א ז"ל שם וז"ל ואי קשיא לך הא דתנן בעירובין אין מערבין בטבל ואוקימנא בטבל [טבול] דרבנן ואם איתא בטבל דרבנן אמאי לא אע"ג דלא חזי לגדולים קא חזי לקטנים דהא מאכילין אותם בידים. וא"ת דחזי לגדולים בעינן. לא היא וכו'. אלא משמע דאפי' בטבל דרבנן אין מאכילין אותם בידים והיינו דאין מערבין דהואיל דלא ספינן להו בידים מידי דלא חזי לקטנים קרינן ביה. לא היא דלעולם טעמא דהתם משום דמידי דחזי לגדולים בעינן וכו' הלכך אע"ג דחזי לקטנים אין בו [מערבין] לגדול עכ"ל. ואנא תינוק דלא חכים לא אדע שכול דאם איתא דטעמא דהתם הוא משום דמידי דחזי לגדולים בעינן ולעולם בטבל טבול דרבנן מאכילין לתינוק בידים א"כ תיקשיה ליה הא דתנן בפ' מפנין אבל לא את הטבל ואוקימנא בש"ס בטבל טבול דרבנן שזרען בעציץ שאינו נקוב וכו'. והשתא אם איתא דחזי לקטנים וספינן להו בידים כדברי הרשב"א ז"ל אמאי אין מפנים והכא ליכא לשנויי כדמשני לההיא דמערבין דמידי דחזי לגדולים בעינן ומשו"ה בטבל דרבנן דלא חזי לגדולים אין מפנים דהא ליתא דהא אפי' במאכל בהמה מפנים ואפי' בתרומת התבן ביד ישראל כדקתני במתני' ומוקי בש"ס כיון דחזי לבהמת כהן וכל שכן במידי דחזי לקטנים. אלא ודאי היינו טעמא דאין מפנים משום דלא חזי אפי' לקטנים כיון דלא ספינן להו בידים לא חזי קרינן ליה שלא כדברי הרשב"א ז"ל.<br><b> וכשאני</b> לעצמי נראה דאין כאן קושיא כלל דשפיר מצינן למימר דבאיסורין של דבריהם ספינן להו בידים והתם דאין מאכילין להו היינו משום לתא דהנאה של כילויי אתינן עלה. דהא אמרינן בפ"ב דשבת דף כ"ו ע"א ת"ר אין מדליקין בטבל טמא בחול ואין צ"ל בשבת ופי' רש"י ז"ל אין מדליקין בטבל טמא וכ"ש בטהור והכי ס"ל להתוס' אלא דלאו כל שכן הוא יעו"ש. ולא משום דשייך איסור משום דקמאכיל מידי דאיסורא לקטן ולהאכילו בידים אסור אלא משום איסורא דגדול הוא משום הנאה של כילוי. אבל אין ה"נ דבשאר איסורים דרבנן דלא שייך איסור לגדול אפשר דשרי ואין כאן קושיא כלל. אמנם לפי דברי הרשב"א ז"ל שהקשה מההיא דעירובין משמע דלא נחית להאי חלוקא ולא שנא ליה בין איסור זה לשאר איסורין של דבריהם וס"ל דאפי' באיסור כזה ספינן להו בידים והיינו טעמא דאין מערבין משום דבעינן מידי דחזי לגדולים א"כ תיקשי ליה משנה זאת וצ"ע. והרב מרכבת המשנה אשכנזי בח"א בהל' שבת פכ"ד הקשה להרשב"א וז"ל ותמהני עליו דודאי שאני טבל דאסור להאכילו בידים משום לתא דהנאה של כילוי ואפי' להאכילו לבהמתו אסור ולאו משום לתא דקטן ואכתי מצינן למימר דבאיסור דרבנן דשרי בהנאה לא ספינן לקטן בידים עכ"ל. ושו"ר להרב שער המלך בח"א בהל' שביתת עשור שהקשה קושיא זאת וצידד צדדים לתרצה ולבסוף הצריך ישוב.<br><b> וראיתי</b> להרב שער המלך שם שהקשה לדעת הר"ן במ"ש בההיא ברייתא דפ' בתרא דיוה"כ התנוקות מותרים בכולם חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמרא דהתם דמותרין לכתחילה קאמר שאם בא לימלך אמרינן ליה האכילהו רחוץ אותו וכו' ואי מדאורייתא היכי שרינן הכתיב לא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים אלא מוכח מדרבנן וכל שהוא לצורכו של תינוק מאכילין אותו איסור דרבנן בידים עכ"ל הר"ן ז"ל. והקשה הרב דלפי דעתו ז"ל תיקשיה ליה ממ"ש בפ' כל כתבי במתני' (דקטן) [דנכרי] שבא לכבות אין אומרים לו כבה וכו' מבואר דהא דאיסור דרבנן מאכילין אותו בידים היינו למאן דס"ל בפ' חרש דקטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווין להפרישו ומשו"ה באיסורין דרבנן נחתינן דרגא דמאכילין אותו בידים אמנם לר' יוחנן דספוקי מספקא ליה התם אי בי"ד מצווין להפרישו אע"ג דבאיסורין דרבנן ס"ל דאין בי"ד מצווין להפרישו מ"מ להאכילו בידים אסור וזה מבואר בסוגייא דפ' חרש דבעי למיפשט התם דקטן אוכל נבילות וכו' וא"כ תיקשיה ליה לר"י הך ברייתא דקתני התנוקות מותרין בכולם דאע"ג דאיסורא דרבנן הוא מ"מ להאכילו בידים אסור וצ"ע כעת עכ"ל. ולענ"ד נ"ל דעד כאן לא מספקא ליה לר"י באיסור תורה אי בי"ד מצווין להפרישו או לא דוקא באיסור שהוא אסור מצד עצמו כגון נבלה וכיוצא שהאיסור מצד עצמו אבל בדבר שמצד עצמו מותר אלא שדבר אחר גרם לו איסור כגון הכא דאיסור דיומא הוא דגרים ליה האיסור בהא לא מספקא ליה דודאי אין בי"ד מצווין להפרישו. ואמטו להכי באיסור של דבריהם שפיר ספינן להו בידים וכן תירץ הרב פר"ח באו"ח שם. ועיין להתוס' בפ"ק דערכין ד"ה אין מעכבין את התינוק מלתקוע וכו' שכתבו דבקטן שלא הגיע לחינוך אין מעכבין פשיטא למ"ד קטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווין להפרישו וכו' דקשה הא תקיעה לאו מלאכה היא ואם כן באיסורין דרבנן ליכא מאן דפליג דאין בי"ד מצווין להפרישו ולמה אמרו למ"ד ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..74e0327afc7d5da235308ee2395835875521aafa
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,287 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Foods
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Foods
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>האוכל מבשרם בכעדשה לוקה. שיעור אכילתן כשיעור טומאתן וכו'.</b> עיין להרב המגיד ז"ל ומכאן קשה לנו בני הישיבה הי"ו למ"ש הריטב"א בחידושיו למס' ע"ז בפ' השוכר דף ס"ט מהש"ס בד"ה ההוא כו' וז"ל ההוא אמרטוטי אמרטוט פרש"י ז"ל נמרט לחתיכות דקות ושרץ איסורו בכעדשה כטומאתו וחיישינן דילמא בלע חתיכות שרץ בהדי חומץ ע"כ לשון רש"י. וכתב הריטב"א וז"ל ואינו נכון חדא דלא מצינו בשום מקום דמדמי איסור טומאה לשיעורו אלא כל האיסורין בכזית וכו' ע"כ. והדברים תמוהים הרבה איך נעלם ממנו תלמוד ערוך במס' מעילה דף ט"ז ע"ב ופסקו רבינו בדין שלפנינו והדבר צ"ע (א"ה עיין ברש"י במס' חולין דף ק"כ ע"ב ד"ה שרצים שכתב ג"כ איסור אכילה בכעדשה כטומאתן דתני רבי יוסי בר חנינא וכו' יעו"ש).
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>כל מקום שנאמר בתורה לא תאכל וכו'.</b> כתב הרב המגיד שהוא מימרא דר' אבהו בפסחים דף כ"א ע"ב ובדף כ"ג ע"א הקשו למימרת ר' אבהו דהרי תרומה דרחמנא אמר וכל זר לא יאכל קודש ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ומשני שאני התם דכתיב תרומתכם שלכם יהא.<br><b> וראיתי</b> להרב שמחת יו"ט בסי' פ"ה שכתב וז"ל ואולם בעיקר הסוגיא יש לעיין דנראה דלא מצא הש"ס ראיה דתרומה לישראל מותר בהנאה כי אם ממתני' דערובין דמערבין לישראל בתרומה ועינינו הרואות דלכל הפירושים אינה ראיה כל כך ואמאי לא מייתי ממתני' דיבמות בפ' אין נושאין דקתני מי שלא שהתה אחר מיתת הבעל ג' חדשים ונשאת וילדה ואינו ידוע אם בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון ואחד מהם כהן [דזה הבן] מפריש תרומה ומוכרה לכהן והדמים שלו ואם איתא דאסורה בהנאה לישראל כמו שאסור לאוכלם מספק שמא ישראל הוא גם ליהנות ממנה למוכרה יהא אסור שמא הוא ישראל ואסור לו בהנאה. ועוד יש לעיין למה לא הביאו ממתני' דסוף פ' האיש מקדש במתני' דהמקדש בתרומות ומעשרות [וכו'] ואפי' ישראל מקודשת וכו' ומתני' מיירי בישראל שירש מאבי אמו כהן וקדש בה ואם קדש בת ישראל איך מתקדשת כיון דאסורה לו ואף אם קדש כהנת איך מקודשת הא אם מקודשת היא נעשית זרה שכבר היא קניינו של ישראל ואסורה לאכול בתרומה וליהנות ממנה דאפי' ארוסה לישראל בלבד נעשית זרה ואסורה עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לומר דלעולם המקשה שפיר ידע דלר' אבהו האי דשני קרא וכתב תרומתכם למשרי בהנאה אתי ולומר שלכם יהא אלא דהוה ס"ל דלדעת ר"א דלא אתא קרא אלא דוקא בתרומה שהיא שלו לגמרי וכגון מתני' דסוף פ' האיש מקדש דמיירי שנפל לו בירושה מאבי אמו שעכ"פ נשארה לו ואינו חייב ליתנה לכהן וכן נמי בספקא דממונא כההיא דפ' אין נושאין דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה והוי שלו מדאורייתא והקדושין הם ודאי מצד הממע"ה ובהא הוא דמהני ריבויא דתרומתכם ואמטו להכי לא פריך מהנך מתני' ברם ממתני' דעירובין דקתני מערבין לישראל בתרומה והיינו מדין זיכוי שמזכה לישראל ע"י אחר אי אמרת דאסור אף בהנאה אין לו יד לזכות וכמ"ש מר ניהו שם לעיל ומייתי לההיא תשובת הרשב"א סי' תר"ב יעו"ש. וזה היתה כונת המקשה להקשות מהך מתני' דעירובין ועל זה מתרץ תרומתכם למשרי בהנאה והיינו אף בכה"ג. ודוק.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>זה הכלל כל שאסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה וכו'.</b> הנה מבואר מדברי רבינו שאסור סחורה הוי מדאורייתא וכמ"ש המל"מ והפר"ח בסי' קי"ז וכ"כ התוס' בפ' כל שעה (פסחים דף כ"ג.) אבל הרשב"א הביא דבריו מרן ב"י ביו"ד סי' קי"ז דהטעם שמא יבא לאכול מהם יעו"ש. ותמה עליו הט"ז שם שהרי בפ' כל שעה איתא שהוא אסור דאורייתא וכו' יעו"ש. וכתב עליו הרב באר יעקב הנדפס מקרוב וז"ל ואני אמרתי קושיתו כפשוטו דאף דכתיב בקרא שקץ יהיה לכם לא יאכל דמשמע איסור מדאורייתא מיהו היינו דווקא בשקצים ורמשים ובהמות טמאות ועופות טמאים [וכו'] אבל בנבלה וטרפה לא ידעינן מהאי קרא וכו' וא"כ הא דכתב הרשב"א דטעם הגזירה מדרבנן שמא יבא לאכול היינו בנבלות וטרפות הוא רק מדרבנן וכו' יעו"ש.<br><b> ואחר</b> המחילה רבה נראה לענ"ד דזה לא יתכן לומר בדעת הרשב"א דהא הרשב"א כתב בלשון שהביא מרן ב"י וז"ל [וזה] נראה לי כשיבוש שכל הדברים שמגדל אותם אדם לאכילה כחזיר וכבהמה ועוף שדרך בני אדם לגדלם כדי לאוכלם ואין רובם עשויים לתשמישן אסור לעשות בהם סחורה גזירה שמא יבא לאכול מהם יצאו גמל וחמור וכו' יעו"ש. הרי בפי' דעת הרשב"א דאפי' בעוף ובהמה טמאה כתב דטעמא שאסור לעשות סחורה היינו מטעם גזירה שמא יבא לאכול מהם. וצריך ישוב (א"ה ותשובה זו היא נדפסה בח"ג סי' רכ"ג ועיין להרב החסיד בס' קהלת יעקב אות ס' דף ע"ו ע"ג יעו"ש).
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+<b>קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות או שעשה מלאכה בשבת אין בי"ד מצוין להפרישו וכו' אבל להאכילו בידים אסור אפי' דברים האסורים מדברי סופרים וכו'.</b> הנה לענין איסורים של דבריהם אי ספינן להו בידים או לא ראיתי למרן ב"י או"ח סי' רס"ט שכתב וז"ל וכתבו ההגהות [מיימוני] בפ' כ"ט [מהל' שבת] שיכולין להשקותו לקטנים דהא דאמרינן בפ' חרש דבידים לא ספינן להו איסורא היינו נבלות וטרפות ובכה"ג דנפקא לן מלא תאכלו[ם] אבל קידוש היום מצות עשה הוא וכו'. [עכ"ל] ולדברי האומרים דאפילו באיסורא דרבנן לא ספינן להו לקטנים בידים [וכו'] אפשר דכיון דיש מתירין לשתות אפי' לגדולים בבית הכנסת אע"פ שהגדולים נוהגין כדברי האוסרים מ"מ לא חשיב איסור כולי האי שנאסר להשקותו לקטנים. אי נמי כיון דאי לא שתו הקטנים הוא ברכה לבטלה (דאין) [שרינן] איסור שתיה לקטנים שלא במקום סעודה כדי שלא תהא ברכת הגדול לבטלה עכ"ל.<br><b> איברא</b> דמ"ש בתחילת דבריו דכיון שיש מתירין לגדולים לא חשיב כולי האי כדי שיאסר להשקותו לכאורה נראה לדקדק כן מהא דפ' תולין (שבת דף קל"ט) סוף ע"א דאיתא התם רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע ליה ופרכינן וליתן לתינוק ישראל ומשנינן אתי למסרך ופי' רש"י ז"ל יהיב פרוטה לתינוק גוי קסבר בחו"ל מותר ומיהו כל מה דאפשר משני שלא ילמדו ע"כ. הרי להדיא דבדבר שמותר לגדולים דהא קי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ושרי אף לגדולים. ולזה פריך וליתן לתינוק ישראל דהא ליכא איסורא אף לגדולים אלא משום חומרא בעלמא ומשני אתי למסרך. אלמא דאי לאו האי טעמא שפיר הוה מצי למיתב לתינוק ישראל ולא הוה קספי לתינוק דבר איסור אלא דהא קשיא אמאי לא חיישינן נמי דילמא אתי למיסרך כדמשני התם. ולזה י"ל בפשיטות דשאני התם דאפשר ע"י תינוק גוי ומשו"ה לא יהיב לתינוק ישראל דילמא אתי למסרך משא"כ הכא.<br><b> אלא</b> מאי דקשיא לי הוא לדעת הרשב"א ז"ל דס"ל דבאיסורין דרבנן ספינן להו בידים וכמו שכתב בחידושיו ליבמות וחיליה מהך סוגייא וז"ל שם ויש לי ללמוד מדאמרינן בשבת פ' תולין רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וכו' ואקשינן וליתן לתינוק ישראל [וכו] ומאי קושיא [וכו'] כיון דישראל גדול אסור מדרבנן אף לתינוק אסור לומר לעבור ולזרוע אלא ודאי כדאמרן דלא העמידו דבריהם אלא אצל הגדולים ולא אצל קטנים כן נ"ל עכ"ל. והרואה יראה דאין מכאן ראיה דהא דפריך הש"ס וליתן לתינוק ישראל הוא משום דאפי' לישראל גדול נמי ליכא איסורא אפי' מדרבנן וכדמשמע מדפריך הש"ס לר' מנשיא ולישלח להו כר' טרפון דתניא כישות ר"ט אומר אין כלאים וחכמים אומרים כלאים בכרם וקי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל. ור' משרשיא משמע דהכי ס"ל וכדמשמע מרש"י והתוס'. ומשו"ה דוקא הוא דפריך וליתן לתינוק ישראל. אבל במידי דאסור מדבריהם לגדולים ליכא למילף מהכא דשרי למיהב לקטנים בידים. ואפשר לומר דס"ל דר' משרשיא כשותא בכרמא הוי כלאים כרבנן דרבים נינהו וכן רב עמרם דמנגיד עלה משום שאינם בני תורה די שיאסר לכתחילה ולא מפני כך ינגיד. אלא ודאי דסבר דהוי כלאים ומשו"ה הוא דמנגיד. ואמטו להכי שפיר מצי למילף הרשב"א דבאיסורין של דבריהם ספינן להו בידים.<br><b> אמנם</b> מאי דקשיא לי הוא לרבינו דס"ל דאפי' באיסורין של דבריהם לא ספינן להו בידים מדפסק בסוף פ"ח דכלאים וז"ל אם אמר לתינוק גוי לזרוע לו בחו"ל מותר אבל לא יאמר לגוי גדול שלא יתחלף בישראל ע"כ. וכתב מרן בכ"מ וז"ל והיינו מדאמרינן בפ' תולין גבי כשותא רב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק גוי וזרע וליתן לתינוק ישראל אתי למסרך וליתן לגוי גדול אתי לחלופי בישראל וצ"ל דהוה זרע ב' מיני זרעים וחרצן במפולת יד דאל"כ כיון דבחו"ל הוה לא הוי צריך לזרוע ע"י גוי ע"כ. והשתא לפי סברת רבינו דס"ל דבאיסורין של דבריהם לא ספינן להו בידים. א"כ מאי פריך וליתן לתינוק ישראל הא כיון דלגדול ישראל אסור מדרבנן כיון דהוי ב' מיני זרעים וחרצן וכדכתב מרן כ"מ איך ספינן להו לתינוק בידים דליזרע דבר האסור. ואנן בדידן לולי דברי מרן כ"מ היינו אומרים דלדעת רבינו דס"ל כשאר המפרשים דהך דרב משרשיא היינו כשותא בכרמא וס"ל כר' טרפון דמתיר. והיינו טעמא דעביד ע"י גוי משום דכל מה דאפשר לשנויי משנינן וכדפי' רש"י והתוס' והר"ן יעו"ש. אך לדעת מרן כ"מ ומהר"י קורקוס בפ"א שם הדבר צריך אצלי תלמוד. ועיין להרב פר"ח או"ח סי' תרי"א שכתב לדעת רבינו דבאיסורין של דבריהם כשאין האיסור מצד עצמו ספינן להו בידים. ועיין בס' קהלת יעקב הנדפס מקרוב פי"ב מהל' שבת שכן כתב אף אם הוא באיסור תורה יעו"ש.<br><b> עוד</b> כתב הרשב"א ז"ל שם וז"ל ואי קשיא לך הא דתנן בעירובין אין מערבין בטבל ואוקימנא בטבל [טבול] דרבנן ואם איתא בטבל דרבנן אמאי לא אע"ג דלא חזי לגדולים קא חזי לקטנים דהא מאכילין אותם בידים. וא"ת דחזי לגדולים בעינן. לא היא וכו'. אלא משמע דאפי' בטבל דרבנן אין מאכילין אותם בידים והיינו דאין מערבין דהואיל דלא ספינן להו בידים מידי דלא חזי לקטנים קרינן ביה. לא היא דלעולם טעמא דהתם משום דמידי דחזי לגדולים בעינן וכו' הלכך אע"ג דחזי לקטנים אין בו [מערבין] לגדול עכ"ל. ואנא תינוק דלא חכים לא אדע שכול דאם איתא דטעמא דהתם הוא משום דמידי דחזי לגדולים בעינן ולעולם בטבל טבול דרבנן מאכילין לתינוק בידים א"כ תיקשיה ליה הא דתנן בפ' מפנין אבל לא את הטבל ואוקימנא בש"ס בטבל טבול דרבנן שזרען בעציץ שאינו נקוב וכו'. והשתא אם איתא דחזי לקטנים וספינן להו בידים כדברי הרשב"א ז"ל אמאי אין מפנים והכא ליכא לשנויי כדמשני לההיא דמערבין דמידי דחזי לגדולים בעינן ומשו"ה בטבל דרבנן דלא חזי לגדולים אין מפנים דהא ליתא דהא אפי' במאכל בהמה מפנים ואפי' בתרומת התבן ביד ישראל כדקתני במתני' ומוקי בש"ס כיון דחזי לבהמת כהן וכל שכן במידי דחזי לקטנים. אלא ודאי היינו טעמא דאין מפנים משום דלא חזי אפי' לקטנים כיון דלא ספינן להו בידים לא חזי קרינן ליה שלא כדברי הרשב"א ז"ל.<br><b> וכשאני</b> לעצמי נראה דאין כאן קושיא כלל דשפיר מצינן למימר דבאיסורין של דבריהם ספינן להו בידים והתם דאין מאכילין להו היינו משום לתא דהנאה של כילויי אתינן עלה. דהא אמרינן בפ"ב דשבת דף כ"ו ע"א ת"ר אין מדליקין בטבל טמא בחול ואין צ"ל בשבת ופי' רש"י ז"ל אין מדליקין בטבל טמא וכ"ש בטהור והכי ס"ל להתוס' אלא דלאו כל שכן הוא יעו"ש. ולא משום דשייך איסור משום דקמאכיל מידי דאיסורא לקטן ולהאכילו בידים אסור אלא משום איסורא דגדול הוא משום הנאה של כילוי. אבל אין ה"נ דבשאר איסורים דרבנן דלא שייך איסור לגדול אפשר דשרי ואין כאן קושיא כלל. אמנם לפי דברי הרשב"א ז"ל שהקשה מההיא דעירובין משמע דלא נחית להאי חלוקא ולא שנא ליה בין איסור זה לשאר איסורין של דבריהם וס"ל דאפי' באיסור כזה ספינן להו בידים והיינו טעמא דאין מערבין משום דבעינן מידי דחזי לגדולים א"כ תיקשי ליה משנה זאת וצ"ע. והרב מרכבת המשנה אשכנזי בח"א בהל' שבת פכ"ד הקשה להרשב"א וז"ל ותמהני עליו דודאי שאני טבל דאסור להאכילו בידים משום לתא דהנאה של כילוי ואפי' להאכילו לבהמתו אסור ולאו משום לתא דקטן ואכתי מצינן למימר דבאיסור דרבנן דשרי בהנאה לא ספינן לקטן בידים עכ"ל. ושו"ר להרב שער המלך בח"א בהל' שביתת עשור שהקשה קושיא זאת וצידד צדדים לתרצה ולבסוף הצריך ישוב.<br><b> וראיתי</b> להרב שער המלך שם שהקשה לדעת הר"ן במ"ש בההיא ברייתא דפ' בתרא דיוה"כ התנוקות מותרים בכולם חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמרא דהתם דמותרין לכתחילה קאמר שאם בא לימלך אמרינן ליה האכילהו רחוץ אותו וכו' ואי מדאורייתא היכי שרינן הכתיב לא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים אלא מוכח מדרבנן וכל שהוא לצורכו של תינוק מאכילין אותו איסור דרבנן בידים עכ"ל הר"ן ז"ל. והקשה הרב דלפי דעתו ז"ל תיקשיה ליה ממ"ש בפ' כל כתבי במתני' (דקטן) [דנכרי] שבא לכבות אין אומרים לו כבה וכו' מבואר דהא דאיסור דרבנן מאכילין אותו בידים היינו למאן דס"ל בפ' חרש דקטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווין להפרישו ומשו"ה באיסורין דרבנן נחתינן דרגא דמאכילין אותו בידים אמנם לר' יוחנן דספוקי מספקא ליה התם אי בי"ד מצווין להפרישו אע"ג דבאיסורין דרבנן ס"ל דאין בי"ד מצווין להפרישו מ"מ להאכילו בידים אסור וזה מבואר בסוגייא דפ' חרש דבעי למיפשט התם דקטן אוכל נבילות וכו' וא"כ תיקשיה ליה לר"י הך ברייתא דקתני התנוקות מותרין בכולם דאע"ג דאיסורא דרבנן הוא מ"מ להאכילו בידים אסור וצ"ע כעת עכ"ל. ולענ"ד נ"ל דעד כאן לא מספקא ליה לר"י באיסור תורה אי בי"ד מצווין להפרישו או לא דוקא באיסור שהוא אסור מצד עצמו כגון נבלה וכיוצא שהאיסור מצד עצמו אבל בדבר שמצד עצמו מותר אלא שדבר אחר גרם לו איסור כגון הכא דאיסור דיומא הוא דגרים ליה האיסור בהא לא מספקא ליה דודאי אין בי"ד מצווין להפרישו. ואמטו להכי באיסור של דבריהם שפיר ספינן להו בידים וכן תירץ הרב פר"ח באו"ח שם. ועיין להתוס' בפ"ק דערכין ד"ה אין מעכבין את התינוק מלתקוע וכו' שכתבו דבקטן שלא הגיע לחינוך אין מעכבין פשיטא למ"ד קטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווין להפרישו וכו' דקשה הא תקיעה לאו מלאכה היא ואם כן באיסורין דרבנן ליכא מאן דפליג דאין בי"ד מצווין להפרישו ולמה אמרו למ"ד ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4e6dea9117af264f6bc9f786fcc798cd597fe892
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,148 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות מפני שאמות הבנים באות לבית הספר וכו' ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו.</b> כתב הרב המגיד וז"ל ונראה דרבינו פוסק כר' אליעזר משום דשקלו וטרו בגמ' אליביה וכו'. והרב יד אליהו דף מ"ח ע"א הקשה לסברה זו וז"ל אלא דהאי דסליק אדעתיה דהרה"מ דפסק כר"א קשיא טובא. חדא דאישתמיט מיניה פירוש המשנה זו דסיים בה ואין הלכה כר"א יעו"ש. וכבר קדמו הרב תוס' יו"ט בסוף מס' קדושין בד"ה ר"א אומר יעו"ש.<br><b> ודע</b> דמפי' המשנה הלזו קשיא טובא למ"ש מרן החבי"ב [כנסת הגדולה] באה"ע סי' כ"ב הגהת ב"י אות ח' שכתב וז"ל אמר המאסף אני בעניי רוח אחרת איתי בדברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ז"ל. דדוחק לומר דרבינו פליג על אביו במקום שאינו מגלה סברתו שחולק על אביו ז"ל. ולכך אני אומר דס"ל להרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורבינו בעל הטורים ז"ל דמדשקלי וטרי תלמודא אליבא דר' אליעזר ודאי דהלכתא כוותיה וזה דוחק שיהיה הלכה כיחיד לגבי ת"ק דסתם תנא כוותיה ולכך הם סוברים דר"א לאו לאפלוגי את"ק אתא אלא לפרש דברי ת"ק ומפני שדברי ת"ק היה מקום לומר דדוקא רווק אבל לא למי שהיה לו אשה ומתה בא ר"א לפרש דברי ת"ק דאף מי שאין לו אשה ושקיל וטרי הגמ' אליביה דר"א מפני דמפאת פי' דברי ר"א נשמע לת"ק. ונמצא דר"א מפרש דברי ת"ק דכל שאינה שרויה אצלו אע"פ שיש לו במקום אחר אסור מעתה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורבינו בעל הטורים ז"ל אמרו דבר אחד שהרמב"ם ורבינו בעל הטורים כתבו שאינה צריכה שתהיה שרויה אצלו בבית הספר ומינה דבעינן שתהיה שרויה אצלו באותה העיר. גם הרי"ף והרא"ש הוסיפו מילת עמו להשמיענו דבעינן שתהיה באותה העיר יעו"ש באורך.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא יכולתי להלום פי' זה מדברי הרמב"ם מפי' המשנה שכתב דאין הלכה כר' אליעזר ולהורות נתן דפליג ר"א את"ק. עוד איכא לאתמוהי במ"ש דהרא"ש הוסיף מילת עמו בדברי ר"א להשמיענו דבעינן שתהיה באותה העיר וכו' דהרי ברמזים סי' כ"ו כתב וז"ל מי שהוא פנוי בלא אשה לא ילמד תנוקות וכן אשה פנויה מאיש ע"כ. הרי דדעת הרא"ש ז"ל במ"ש בדברי ר"א מילת עמו אינה בדקדוק ולאו להכי נתכוון לפסוק כר"א. ומעתה הדרא הקושיא לדוכתא להטור דפסק באה"ע בסי' כ"ב כדברי רבינו שאין המלמד צריך שתהיה אשתו עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו ואילו ברמזים נראה שאפילו בעיר אחרת שרי להיות מלמד. וצריך ישוב (א"ה עיין להרב לחם רב באו"ח סי' ד' יעו"ש).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..61e96f5ad12da72c97e3d0370763c541c25e64d5
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,151 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Intercourse
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות מפני שאמות הבנים באות לבית הספר וכו' ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו.</b> כתב הרב המגיד וז"ל ונראה דרבינו פוסק כר' אליעזר משום דשקלו וטרו בגמ' אליביה וכו'. והרב יד אליהו דף מ"ח ע"א הקשה לסברה זו וז"ל אלא דהאי דסליק אדעתיה דהרה"מ דפסק כר"א קשיא טובא. חדא דאישתמיט מיניה פירוש המשנה זו דסיים בה ואין הלכה כר"א יעו"ש. וכבר קדמו הרב תוס' יו"ט בסוף מס' קדושין בד"ה ר"א אומר יעו"ש.<br><b> ודע</b> דמפי' המשנה הלזו קשיא טובא למ"ש מרן החבי"ב [כנסת הגדולה] באה"ע סי' כ"ב הגהת ב"י אות ח' שכתב וז"ל אמר המאסף אני בעניי רוח אחרת איתי בדברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ז"ל. דדוחק לומר דרבינו פליג על אביו במקום שאינו מגלה סברתו שחולק על אביו ז"ל. ולכך אני אומר דס"ל להרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורבינו בעל הטורים ז"ל דמדשקלי וטרי תלמודא אליבא דר' אליעזר ודאי דהלכתא כוותיה וזה דוחק שיהיה הלכה כיחיד לגבי ת"ק דסתם תנא כוותיה ולכך הם סוברים דר"א לאו לאפלוגי את"ק אתא אלא לפרש דברי ת"ק ומפני שדברי ת"ק היה מקום לומר דדוקא רווק אבל לא למי שהיה לו אשה ומתה בא ר"א לפרש דברי ת"ק דאף מי שאין לו אשה ושקיל וטרי הגמ' אליביה דר"א מפני דמפאת פי' דברי ר"א נשמע לת"ק. ונמצא דר"א מפרש דברי ת"ק דכל שאינה שרויה אצלו אע"פ שיש לו במקום אחר אסור מעתה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורבינו בעל הטורים ז"ל אמרו דבר אחד שהרמב"ם ורבינו בעל הטורים כתבו שאינה צריכה שתהיה שרויה אצלו בבית הספר ומינה דבעינן שתהיה שרויה אצלו באותה העיר. גם הרי"ף והרא"ש הוסיפו מילת עמו להשמיענו דבעינן שתהיה באותה העיר יעו"ש באורך.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא יכולתי להלום פי' זה מדברי הרמב"ם מפי' המשנה שכתב דאין הלכה כר' אליעזר ולהורות נתן דפליג ר"א את"ק. עוד איכא לאתמוהי במ"ש דהרא"ש הוסיף מילת עמו בדברי ר"א להשמיענו דבעינן שתהיה באותה העיר וכו' דהרי ברמזים סי' כ"ו כתב וז"ל מי שהוא פנוי בלא אשה לא ילמד תנוקות וכן אשה פנויה מאיש ע"כ. הרי דדעת הרא"ש ז"ל במ"ש בדברי ר"א מילת עמו אינה בדקדוק ולאו להכי נתכוון לפסוק כר"א. ומעתה הדרא הקושיא לדוכתא להטור דפסק באה"ע בסי' כ"ב כדברי רבינו שאין המלמד צריך שתהיה אשתו עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו ואילו ברמזים נראה שאפילו בעיר אחרת שרי להיות מלמד. וצריך ישוב (א"ה עיין להרב לחם רב באו"ח סי' ד' יעו"ש).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..810a207e8afe0f0254a1bd1d45487c03c30f78eb
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,104 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שחיטה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שחיטה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>שני כיסים יש בקורקבן וכו' ואם נקבו [שניהן] זה שלא כנגד זה מותר.</b> הנה רבינו ז"ל לא פי' נקב זה מהיכן בא אם מחמת חולי או מחמת מחט. ומרן כ"מ ז"ל כתב משם הרשב"א והר"ן ז"ל דהא דאם ניקב החיצון דמותר היינו דווקא שניקב ע"י חולי דאם מחמת מחט וכיוצא טריפה היא דהאי קוץ מהיכן אתא אי דרך חוץ הרי ניקבה לחלל וטריפה וכו' יעו"ש. וכ"כ הגהות אשירי בפ' אלו טרפות וז"ל אבל קורקבן שניקב אם ניקבו שניהן וכו' ודוקא שניקב ע"י חולי דלא נמצא שם מחט דאי ע"י מחט ודאי הוי טריפה ואפי' נמצא בחלל הגוף דיש לחוש דרך הושט נכנס ונקב וכו' יעו"ש. וכן הביא עוד מרן בב"י ביו"ד סי' מ"ט משם הסמ"ק וס' התרומה יעו"ש וכן הביא מרן החבי"ב [בעל כנסת הגדולה] משם ס' צדה לדרך יעו"ש. ומהרשד"ם ז"ל בחלק יו"ד הל' טריפות סי' מ"ט ורש"ל ופרישה ודמשק אליעזר כולם כאחד הסכימו בחילוק זה דהרשב"א והר"ן.<br><b> ומעתה</b> אסורה נא ואראה את המרא'ה הזה להרדב"ז ז"ל בחדשות [חלק ב'] סי' תש"ל שנשאל על מ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה על מחט שנמצא בקורקבן מבחוץ טריפה אע"פ שלא היה הנקב מפולש וכן הדין בכל אותם שנקיבתן במשהו וכו' והשיב וז"ל יחיד הוא בסברא זאת ולא ראיתי באחד מן המפרשים שכתבו כן והדבר תמיה מאד דאיפכא מסתברא דניקב ע"י חולי הוה לן למיחש דעתידה חולי להתפשט וינקב בפילוש אבל מחט או קוץ אפי' שהוא תחוב לא יוסיף להתפשט אלא ודאי הדין שוה שאם ניקב נקב מפולש הכא והכא טריפה [וכו'] והא דאמרינן בקוץ עד שתנקב לחלל דחיישינן שמא ניקב נקב מפולש המטריף אבל אם ראינו מחט או קוץ תחוב באחד מן האברים שניקבתן במשהו ובדקנו ואין הנקב מפולש כשרה וכן נהגו בכל גלילות ישראל וכל הבודקים הבקיאים ולא ראינו מי שיערר בדבר וכו' יעו"ש.<br><b> והנה</b> מ"ש דהרשב"א יחיד הוא בדבר כבר נתבאר לעיל דרבים ונכבדים הם דקיימי בשיטתו כמבואר. גם מ"ש אבל מחט או קוץ שאין שם חולי אפי' שהוא תחוב לא יוסיף להתפשט לא זכיתי להבינו דהא במחט שנמצא תחוב דמטריף אינו אלא בנמצא תחוב מבחוץ כמבואר שם בדברי השואל לא כשנמצא תחוב מבפנים שאז הוא מותר לדברי הרשב"א והר"ן וסיעתו והטעם בזה הוא מבואר בדבריהם ז"ל שכן כתב הר"ן בפ' אלו טרפות בסוגיין וז"ל קורקבן שניקב וכו' ומיהו דוקא שניקב מעצמו מחמת חולי דאי מחמת קוץ וכיוצא ודאי טריפה הוייא דהאי קוץ מהיכן אתא דאי דרך חוץ הרי ניקבה לחלל וטריפה וחיישינן שמא ניקב אחד מן האברים הפנימיים שניקבתן במשהו וכדאמרינן בקוץ עד שתינקב לחלל ואי דרך ושט וכו'. וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל כמבואר בח"א סי' שע"ד יעו"ש. נמצא שמה שמטריף הרשב"א אינו מצד נקב הקורקבן עצמו דבזה אין חילוק בין נמצא מצד החוץ לצד פנים דבכל הוא מותר אלא דבנמצא בחוץ איכא חשש מצד אברים אחרים שמא דרך העברתו פגע בדקים וכיוצא ולא מצינן למיקם בהו. וא"כ מה יושיענו זה שכתב אבל אם ראינו מחט או קוץ תחוב באחד מן האברים שניקבתן במשהו ובדקנו אותו ואין הנקב מפולש כשרה דהא תינח לאותו האבר שנמצא בו המחט אבל לחששת הרבנים הנ"ל דשמא ניקב באברים אחרים דרך העברה מאי מהני. באופן שדברי הרדב"ז ז"ל לא זכיתי להבינם וצ"ע.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7648b9198a8c0c14824e57b930eef60b465e2f0f
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kedushah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,107 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שחיטה
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Ritual_Slaughter
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שחיטה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>שני כיסים יש בקורקבן וכו' ואם נקבו [שניהן] זה שלא כנגד זה מותר.</b> הנה רבינו ז"ל לא פי' נקב זה מהיכן בא אם מחמת חולי או מחמת מחט. ומרן כ"מ ז"ל כתב משם הרשב"א והר"ן ז"ל דהא דאם ניקב החיצון דמותר היינו דווקא שניקב ע"י חולי דאם מחמת מחט וכיוצא טריפה היא דהאי קוץ מהיכן אתא אי דרך חוץ הרי ניקבה לחלל וטריפה וכו' יעו"ש. וכ"כ הגהות אשירי בפ' אלו טרפות וז"ל אבל קורקבן שניקב אם ניקבו שניהן וכו' ודוקא שניקב ע"י חולי דלא נמצא שם מחט דאי ע"י מחט ודאי הוי טריפה ואפי' נמצא בחלל הגוף דיש לחוש דרך הושט נכנס ונקב וכו' יעו"ש. וכן הביא עוד מרן בב"י ביו"ד סי' מ"ט משם הסמ"ק וס' התרומה יעו"ש וכן הביא מרן החבי"ב [בעל כנסת הגדולה] משם ס' צדה לדרך יעו"ש. ומהרשד"ם ז"ל בחלק יו"ד הל' טריפות סי' מ"ט ורש"ל ופרישה ודמשק אליעזר כולם כאחד הסכימו בחילוק זה דהרשב"א והר"ן.<br><b> ומעתה</b> אסורה נא ואראה את המרא'ה הזה להרדב"ז ז"ל בחדשות [חלק ב'] סי' תש"ל שנשאל על מ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה על מחט שנמצא בקורקבן מבחוץ טריפה אע"פ שלא היה הנקב מפולש וכן הדין בכל אותם שנקיבתן במשהו וכו' והשיב וז"ל יחיד הוא בסברא זאת ולא ראיתי באחד מן המפרשים שכתבו כן והדבר תמיה מאד דאיפכא מסתברא דניקב ע"י חולי הוה לן למיחש דעתידה חולי להתפשט וינקב בפילוש אבל מחט או קוץ אפי' שהוא תחוב לא יוסיף להתפשט אלא ודאי הדין שוה שאם ניקב נקב מפולש הכא והכא טריפה [וכו'] והא דאמרינן בקוץ עד שתנקב לחלל דחיישינן שמא ניקב נקב מפולש המטריף אבל אם ראינו מחט או קוץ תחוב באחד מן האברים שניקבתן במשהו ובדקנו ואין הנקב מפולש כשרה וכן נהגו בכל גלילות ישראל וכל הבודקים הבקיאים ולא ראינו מי שיערר בדבר וכו' יעו"ש.<br><b> והנה</b> מ"ש דהרשב"א יחיד הוא בדבר כבר נתבאר לעיל דרבים ונכבדים הם דקיימי בשיטתו כמבואר. גם מ"ש אבל מחט או קוץ שאין שם חולי אפי' שהוא תחוב לא יוסיף להתפשט לא זכיתי להבינו דהא במחט שנמצא תחוב דמטריף אינו אלא בנמצא תחוב מבחוץ כמבואר שם בדברי השואל לא כשנמצא תחוב מבפנים שאז הוא מותר לדברי הרשב"א והר"ן וסיעתו והטעם בזה הוא מבואר בדבריהם ז"ל שכן כתב הר"ן בפ' אלו טרפות בסוגיין וז"ל קורקבן שניקב וכו' ומיהו דוקא שניקב מעצמו מחמת חולי דאי מחמת קוץ וכיוצא ודאי טריפה הוייא דהאי קוץ מהיכן אתא דאי דרך חוץ הרי ניקבה לחלל וטריפה וחיישינן שמא ניקב אחד מן האברים הפנימיים שניקבתן במשהו וכדאמרינן בקוץ עד שתינקב לחלל ואי דרך ושט וכו'. וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל כמבואר בח"א סי' שע"ד יעו"ש. נמצא שמה שמטריף הרשב"א אינו מצד נקב הקורקבן עצמו דבזה אין חילוק בין נמצא מצד החוץ לצד פנים דבכל הוא מותר אלא דבנמצא בחוץ איכא חשש מצד אברים אחרים שמא דרך העברתו פגע בדקים וכיוצא ולא מצינן למיקם בהו. וא"כ מה יושיענו זה שכתב אבל אם ראינו מחט או קוץ תחוב באחד מן האברים שניקבתן במשהו ובדקנו אותו ואין הנקב מפולש כשרה דהא תינח לאותו האבר שנמצא בו המחט אבל לחששת הרבנים הנ"ל דשמא ניקב באברים אחרים דרך העברה מאי מהני. באופן שדברי הרדב"ז ז"ל לא זכיתי להבינם וצ"ע.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..748a9e61eac1623f1263eba30f73ddfbbedb9414
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,272 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האומר לשלוחו וכו'.</b> יש להסתפק במי שהיה לו חפץ למכור ואמר לחבירו קח חפץ זה והבא לי בעדו כך וכך מעות והלך השליח וקנאה לעצמו באותו סך ונתן המעות ואחר זמן ידע בעל החפץ שלקחו השליח ורוצה להחזיר לו מעותיו ליקח החפץ והשליח ממאן בדבר הדין עם מי.<br><b> והנה</b> בענין שליח שנתנו לו מידי למכור אי מצי ליקח לעצמו או לא דעת רש"י והתוס' והרשב"א והר"ן והרא"ש והטור ז"ל דעת כולן דלא מצי לקנות וכתב הר"ן הטעם דכיון שהוא שליח הרי הוא כיד הבעלים ולפיכך אינו יכול להקנות לעצמו שאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו שהרי במקום השליח בעלים עומד עד כאן ודעת הגאונים שהביא הריטב"א בפ' אלמנה נזונת והרב בצלאל בשטמ"ק הוא בהיפך זה וס"ל דשפיר מצי לקנות השליח לעצמו יעו"ש. וראיתי להרב מחנה אפרים ז"ל בהל' שלוחין סי' כ' שכתב בדעת הרמב"ם דנראה שדעתו כדעת הגאונים שיכול ליקח השליח לעצמו ועפ"ז הקשו למרן ז"ל דבאה"ע סי' ק"ג פסק כוותיה ואילו בחו"מ סי' קפ"ה פסק כהרשב"א וסיעתיה יעו"ש ועיין מ"ש מוהר"י כולי ז"ל בפ"א מהל' שלוחין בדעת הרמב"ם ז"ל ובמ"ש ישב ג"כ פסקי מרן ועוד בה דהכריח החילוק מפסקי מרן יעו"ש.<br><b> עוד </b> כתב הרב מחנה אפרים וז"ל והמרדכי בפ' האומנים הביא משם מהר"מ על ראובן שמסר טבעת לסרסור למכור ונאבד דהסרסור שומר שכר הוי וכו' עד כיון שאם ירגיש שיש בה ריוח יקחנו לעצמו וכו' משמע דהסרסור יכול לקנות לעצמו ע"כ. ואחר המחילה רבה אי משום הא לא איריא דהכונה הוא דאם ירגיש שיש ריוח בידיעת הבעלים שיתפייסו לבעלים ויקנו לו דבכה"ג כתב מרן ז"ל דלית דין ולית דיין שקנה השליח אי נמי אפי' בלא דעת הבעלים יקחנו ואף דלא קנה כיון דמשכחת לה ריוח ע"י שיעכבם החפץ ויאמר שמכרה לאחר ואח"כ ימכור אותה לחשבונו אמטו להכי חשיב ליה שומר שכר ועדין אין מכאן ראיה.<br><b> עוד </b> כתב הרב שם וז"ל ולענ"ד היה נראה דאין ראיה מפרש"י אלא בהיכא שלא הרשהו הבעלים למכור בכך וכך דאז ודאי השליח הוא המקנה אותו ואינו יכול להקנותו לעצמו אבל היכא שהרשהו הבעלים למכור בכך וכך איכא למימר דהבעלים עצמם מקנים אותו לכל מי שיתן כך וכך ובפ' הספינה כתב הר"ן ז"ל בשם המפרשים שחפץ שדמיו קצובים ובא אחר ולקחו שלא מדעתו של חנוני ע"מ ליתן דמיו זכה בו דדעתו של חנוני שכל מי שיתן דמיו יזכה בו עד כאן א"כ ה"ה כאן וכו' יעו"ש. ואחר המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דהתם אף דנימא דדעתו של חנוני להקנות לכל מי שיתן דמיו התם שאני דכיון שנטל מרשותו דהיינו מהחנות ע"כ מכחו של חנוני זוכה והוא ניהו המקנה ברם בנותן לשליח למכור בכך וכך הרי נתרוקן רשותו מעליו דכי זכה לוקח לאו מכח בעל החפץ זכי. תדע דעל כרחך צריך לחלק בהכי דאל"כ תיקשה להר"ן ז"ל דהא כבר כתבתי לעיל דס"ל דשליח אינו יכול להקנות לעצמו ואפי' דא"ל בכך וכך ואילו בפ' הספינה כתב דחפץ שדמיו קצובים יכול ליטלו שלא מדעתו של בעלים דמשמע שבעל החפץ הוא המקנה ואפי' דנימא דמ"ש הרב והר"ן כתב כיון להרב נמוק"י ז"ל מ"מ אנן בדידן הא קא חזינן דהר"ן ז"ל ג"כ ס"ל הכי ומביאו הרב בצלאל בשטמ"ק שם דף פ"ח יעו"ש אלא ודאי דצ"ל כמ"ש. ומה שהקשה להרא"ש ז"ל מ"ש בפ' אלו מציאות למ"ש בפ' אלמנה ורצה לישב בזה עיין במהרימ"ט ז"ל חלק א' סי' צ"ג מה שתירץ לזה.<br><b> עוד </b> כתב וז"ל אמנם נראה לענ"ד דאם נתן השליח הדמים למשלח כדי להקנותם לעצמו אע"פ שלא הודיעו למשלח שקנאה לעצמו כיון שלקח הדמים ה"ז גמר והקנה למי שנתן הדמים דדעתו של מוכר לאקנויי לבעל המעות ומעותיו קונות לו בכה"ג ע"כ. ולענ"ד קשה לי מ"ש מהרשד"ם ז"ל בסי' שכ"ה וז"ל דה"ה אפוטרופוס שנכנסו בידו נכסי יתומים וטוען שלקחם לעצמו בדמים יכולים היתומים ליתן דמיהם וליקח המטלטלין שלהם וכו' ומביאו מרן החבי"ב ז"ל בסי' קכ"ה בהגהות הטור אות י' הרי דאף בנתן הדמים כתב דלא קנה דאף דנימא דהתם שאני דליכא מקנה דליקני דמיירי באפוטרופוס מ"מ דעתו ז"ל נראה דאף בשליח דעלמא דנתן הדמים דינא הכי ועיין במהרימ"ט ז"ל בחלק א' סי' צ"ג וקכ"ז יעו"ש. נמצא מכל האמור דשליח שקנה לעצמו רובא דרבוותא ס"ל דלא קנה ועיין בס' בני חיי סי' קפ"ה שכתב שם דיכול לומר השליח קים לי כמ"ד דקנה יעו"ש ומ"מ נראה לענ"ד דבנדון דידן לכו"ע קנה דעד כאן לא אמרו הרבנים הנ"ל ז"ל דלא מצי לקנות לעצמו אלא דוקא בשויה שליח למכור לו אז אמרינן דלא מצי לקנות לעצמו אבל באומר צא והביא לי כך וכך בעדו אז הדעת נוטה שכונתו הוא להקנות לכל מי שירצה לקנות ולא שויה שליח למכור זה נראה לענ"ד להלכה ולמעשה עדיין צריך אני מרבותי ועיין במהרש"ך ח"ב סי' ק"ג דנראה דלא נחית לחילוק זה וכעת אין הספר מצוי בידי לעיין בו ודוק.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל סרסור וכו'.</b> עיין במל"מ ז"ל שהקשה על מ"ש הראב"ד ז"ל וז"ל שלא אמר המוכר לסרסור כלום בכמה יתנהו ומשו"ה אין המכר כלום קשה דלמה הצריך רבינו שיאמר ללוקח מכור לך בכך וכך כשיאמר לסרסור מכור לי בכך וכך ומכרו קיים המקח כיון דכל שאין מכר הוא משום שלא פסק דמים עם הסרסור אלא א"ל מכור לי זה סתם וצ"ע עכ"ל. ולענ"ד נראה לישב לדעת הראב"ד ז"ל דלא היה כתוב כגירסתנו מכור לך בכך וכך ומדבר המוכר עם הלוקח אלא כגרסת המגדל עוז והטור בסי' קפ"ה ומרן בס"ה שכך כתוב מכור בכך וכך ואז הוי דמדבר המוכר עם הסרסור כמבואר וק"ל.
+
+Halakhah 8
+
+<b>הלוקח כלים מבית האומן וכו'.</b> עיין בהרב מל"מ ז"ל שכתב שדברי רבינו תמוהין שלא פירש לומר דמיירי לדקייצי דמיו והוי זבינא חריפא כמ"ש בפ"ד מהל' מכירה שהצריך דמיו קצובים וחביב על הלוקח גבי לוקח כלים לבקרן ונאנסו מידו וכו' וצ"ע יעו"ש.<br><b> ואנכי</b> הרואה להרמ"ה בשיטתו לבתרא בפ' הספינה דף פ"ח בעיקר מימרא דשמואל שכתב וז"ל (וק') [ואי קשיא] לך ומי מצית אמרת בזבינא דרמי על אפיה אע"ג דיד הלוקח על העליונה לא מחייב באונסין והא ברייתא דהלוקח כלים מבית האומן דסייעיה התם לשמואל [מינה] ועובדא דההוא גברא דזבין חמרא לחבריה תרוייהו בזבינא דרמי על אפיה קיימי דאי לאו הכי לא הוה מזבין ליה ניהלי[ה] על הדין תנאה ולא עוד אלא דעובדא דההוא חמרא מוכח דאפי' התם לא אזדבן ליה ללוקח ואפ"ה (חייבין) חייביה] באונסיו (אלא) [לא] תקשי לך דכי שאני לן בין זבינא חריפא לזבינא דרמי על אפיה בנוטל מקח מבעליו לבקרו בפניו דאי ניחא ליה בגויה דזבין לגמרי תו לא מצי חד מנייהו למהדר ביה ואי לא ניחא ליה מהדר ליה מיד ולאו הנאת לוקח היא דלא יכיל מוכר למיהדר ביה כיון דזבינא דרמי על אפיה הוא אי נמי זבינא מציעא דסמכה דעתיה דלוקח דמוכר גופיה לא ניחא ליה דליהדר ואי נמי הדר ביה איכא אחרינא טובא למזבן בהני דמי וכו' ולא עוד אלא דהאי לוקח גופיה לא מצי מזבין לאחרינא אלא לבתר דזכי ביה זכיה גמורה דאי נמי הדר ביה לוקח חייב איהו בדמי למרי קמא ואשתכח דאפילו בזבינא מציעא לאו הנאת לוקח היא אבל בלוקח מבעליו להוליכו לבקרו שלא בפני בעליו אדעתא דאי ניחא קניה ליה למפרע בהני זוזי דקייץ אי נמי בשויו דאפשר דאתרמי ליה באורחא מאן דזבין ליה מיניה בדמי יתירי וכל שכן היכא דשקלי אדעתא לאמטויי לדוכתא פלן דאי מזדבן ליה דמיה דפסיק בהדיה ואי לא מהדר ליה למריה אפי' זבינא דרמי על אפיה נמי כיון דלא מחייב ליה בדמים אלא דבתר דמטי ליה רווחא מיניה אין לך (הנאה) [הנאת לוקח] גדולה מזאת וה"ה בלוקח כלים מבית האומן לשגרם לבית חמיו דאי מקבלי להו מיניה כמאן דזבין להו ברווחא דמי יעו"ש באורך ומעתה אנן בדידן מצינן למימר דדעת רבינו נמי הכי הוא ומשו"ה לא הצריך לא קציצת דמים ולא זבינא חריפא ועיין למרן החבי"ב ז"ל בסי' קפ"ו הגהת ב"י אות ג' שנטה לדרך כזה ודוק.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי שהיה לו קרקע וכו'.</b> עיין בטור סי' קכ"ג סי"ב שהביא תשובת הרמב"ן מורשה שהורשה וכו' וראיתי למהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' י"ז שכתב בסוף התשובה וז"ל ולגבי השאלה הב' נראה ג"כ דא"צ לפנים שהרי גדולה מזאת אמרו דשליח יכול להיות עד וכו' ולגבי ממון מצינו שהביא הטור בסי' קכ"ג תשובת הרמב"ן ז"ל וכו' הרי שלא פסל העדים אלא כשיש לשליח הנאה בגוף הממון ממש וזה הוא הטעם בנדון דידן שכשרים העדים להעיד על השליח שהוא שליח מפני כיון שאין לשליח שום הנאה בשליחות זה וכו' יעו"ש והביא דבריו הכנסת הגדולה בסי' קכ"ג הגהת הטור אות כ"ג וכתב וכל שכן הוא כמ"ש הסמ"ע יעו"ש והרב בני חיי כתב עליו וז"ל ופליאה דעת ממני דלכאורה נראה דאין הנדון דומה לראיה דנדון הרמב"ן ז"ל שאני דנודע בעדים כשרים שהמרשה האמינו ועשאו שליח ולכן יכולים להעיד בין הוא בין עדים קרובים על גוף הממון אבל בשאין עדים כשרים על השליחות איך יעידו הקרובים על השליחות וכל שכן הוא עצמו שאין נאמן להעיד על השליחות דאיכא למימר שהשליח רוצה להחזיק בממון המשלח ולטעון עליו אתה חייב לי ממקום אחר ונאמן במיגו דהחזרתי וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> נראה להליץ בעד מהרשד"ם ז"ל ולומר דאי חיישינן להכי לשמא יעשה מעצמו שליח ויתפוס ממון המשלח ויטעון אתה חייב לי ממקום אחר וכדברי הרב ז"ל א"כ היא גופא תקשי להרמב"ן ז"ל דאף דאיכא עדים כשרים למורשה ופסק לו שכר ידוע בין יזכה בדין בין לא יזכה אמאי נאמן עד הקרוב כיון דאיכא למיחש שמא אמת הדבר שחייב לו ממון והרשהו על ממון זה כדי שיגבה חובו ממנו ואין הנאה גדולה מזו ובפרט כשאין למרשה לפרוע ממקום אחר ומה יושיענו מה שקצץ לו שכר או אם הוא בחינם דמתיר הרמב"ן ז"ל כיון דאיכא למיחש להכי שהיא הנאה גדולה עד דאם ידענו שכן הוא הענין הדבר ברור דלא יעיד הקרוב כמ"ש הרב הכנסת הגדולה בתשובה ח"ב סי' נ"ו אלא על כרחך לומר דבכה"ג לא חיישינן וכמו כן לא חיישינן שיבא ויעשה עצמו שליח כדי לתפוס ממון חבירו ויטעון עליו שחייב ממקום אחר זה אפשר להליץ לדעת הרב ז"ל וק"ל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>והדברים אלו וכו'.</b> עיין במהרימ"ט ז"ל בחו"מ סי' י"ז שכתב בדעת רבינו דמ"ש <b> שאין אומרים בזה יקוב הדין את ההר </b> לא קאי אלא אמאי דתקון <b> שאם לא היה למקנה קרקע מקנהו מד' אמות שבארץ ישראל</b> אבל מה שתקנו שכותבין הרשאה אף אמלוה תקנה טובה היא וכמ"ש מרן ז"ל בכ"מ שלא כדברי מהרשד"ם ז"ל ומהר"י אדרבי ז"ל וכתב עוד וז"ל וגם מדברי הרמב"ן ז"ל בחי' לבתרא דף מ"ז גבי עשה שורו וחמורו אפותקי דאמרינן ביה דילמא אקני ליה מטלטלין אגב מקרקעי ומשני דלית ליה ארעא וז"ל וש"מ דלא סמכינן אד' אמות שבא"י ולא אקרקע חצר מות וקשיא לן האי מנהגא דנהוג עלמא למכתב אע"ג דלית ליה ארעא ושדרו ממתיבתא דתקנא היא דתקון רבנן בתראי ושדרו נמי דוקא להרשאה דפקדון או מלוה אבל לשאר מילי לא תקון הרי שלא הוקשה להם להגאונים אלא היכא דלית ליה ארעא למיסמך אקרקע דא"י אבל דהרשאת מלוה עצמה לא הוקשה להם שיהיו צריכים לתקנתא בתראי דתקנתא בתראי דקמאי היא וכו' עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבין דאיך יש ללמוד מדבריו דהגאונים לא קשיא להו בהרשאת מלוה תקנתא דקמאי היא והלא הרמב"ן ז"ל הוא מכת הסוברים דמעיקרא דינא דש"ס היא דכותבין הרשאה אף אמלוה כמו בפקדון ולא משום תקנת הגאונים כדמוכח בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ז) שכתב וז"ל כותבין הרשאה זה לזה ואי קשיא לך הא ס"ל לרב פפא אליבא דרבה אין לו לבכור קודם חלוקה והיכי מצי מרשה ואיכא למימר כי מלוה דאע"ג דלא מצי לאקנויי מצי מרשה בה עכ"ל וכ"כ בפ' מרובה במלחמות וכן ראיתי בחי' לשבועות הנדפס מחדש בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל"ג) יעו"ש וא"כ לדידיה תקנת הגאונים אינה אלא לקניית ד' אמות שבארץ ישראל ולסמוך עלייהו ומשו"ה לא קשיא להו להרשאת מלוה היכי מרשה שזהו דינא דנהרדעי כמפורש במקומות הנ"ל ובודאי לדעתו הגאונים הכי ס"ל כמפורש בדברי הריטב"א ז"ל בפ' שבועת העדות וז"ל ומעתה יש לדקדק מכאן לדברי הגאונים שכתבו דאלישנא דנהרדעי כתבינן אורכתא אמטלטלי דמלוה ע"פ דלא כפריה וכו' יעו"ש וכמ"ש הרב בעצמו לקמן וא"כ מה יקשה להם בהרשאת מלוה שהוא מדין התלמוד ברם לדעת רבינו דהרשאת מלוה הוא מתקנת הגאונים ולא מדין התלמוד מאן לימא דפלגו בהדייהו.<br><b> עוד</b> כתב וז"ל ושוב כתב הרמב"ן דאם יש להם בית הכנסת בשותפות יכולין להקנות אגבן לא מתקנת הגאונים אלא מדין התלמוד אלמא לא נצרכה תקנת הגאונים אלא למי שאין לו עד כאן ולא הבנתי כונתו מה הוכחה היא זאת שכתב שהיא מדין התלמוד לסברת רבינו דס"ל שהיא תקנת הגאונים. עוד כתב וז"ל ותדע שהטור בסי' קכ"ג בהעתיקו דברי הרמב"ם כתב והדברים אלו קלים עד מאד שנאמר שיקנה לו ד' אמות שבארץ ישראל משמע שהבין דבריו שלא אמר אלא על דבר זה בלבד ולא על עיקר ההרשאה כשיש לו קרקע עכ"ל והנה מ"ש שהטור כתב ודברים אלו קלים עד מאד וכו' כונתו פשוטה דמדנחית לכתוב כן משמע שהבין דזה לא קאי אלא לתקנת ד' אמות שבא"י לחוד ולא לתקנת הרשאת מלוה ועליה נמי קאי מ"ש אח"כ והגאונים עצמן וכו' דאי לא אמאי אצטריך לכתוב ודברים אלו קלים עד מאד לא הו"ל למימר אלא והגאונים עצמן כתבו וכו' והוה קאי אתרתי תקנות אלא ודאי דנחית להורויי לן להיכא קאי האי דלא מצי לכוף וכתב ומ"ש רבינו ודברים אלו קאי [אד' אמות שבא"י] וכמ"ש בכ"מ דזה אין שייכות להרשאת מלוה כדי שנבין מ"ש והגאונים בעצמן וכו' והוצרכתי לזה לפי שראיתי בס' ידי אליהו סי' קנ"ב שהבין שמ"ש הרב ז"ל ודברים אלו קלים הם מדברי הטור ומזה הוכיח דעת הטור והקשה עליו שדברי הטור הם דברי הרמב"ם ז"ל וליכא למילף מיניה יעו"ש. ולפי קוצר עניות דעתי נראה כונת הרב ז"ל [כמ"ש] יעו"ש.<br><b> איברא</b> שמ"ש ומרן ז"ל שפי' דבריו שהדברים קלים שכתב אינו אלא לד' אמות שבא"י ולא עייל נפשיה במ"ש אח"כ והגאונים עצמן וכו' אי קאי לתקנת שנייה או לתקנת הרשאה דלא תליא הא בהא ע"כ. בזה אשכחנא פתרי למרן ז"ל דאילו בכ"מ כתב דמ"ש ודברים אלו קלים עד מאד קאי לתקנת ד' אמות שבא"י דמשמע דס"ל בדעת רבינו כמ"ש מהרימ"ט ז"ל ואילו בסי' קכ"ב ס"ז כתב בהיפך וז"ל ובפ"ג מהל' שלוחין כתב הרמב"ם ז"ל שהגאונים תקנו שכותבים הרשאה אף אמלוה ושלא תקנו אלא לאיים על הנתבע וכו' וכבר הקשה כן בפרישה יעו"ש ולפי דברי הרב ז"ל דברי מרן נכונים דס"ל למרן כמ"ש בב"י ודברים אלו לא תלייא באם יכול לכוף או לא ודוק.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ראובן שבא בהרשאת שמעון ללוי וכו' נתחייב לוי שבועה אין יכול לעכב וכו'.</b> וכן פסק הטור בסי' קכ"ג סי"א וכ"כ עוד ויש אומרים שבי"ד ישלחו כתבם לבי"ד שבמקום המרשה ויחרימו [בפניו] ואז ישבע זה עד כאן ומבואר הדבר שהי"א זה להחמיר באו ולומר שלא ישבע כי אם שיקבל המרשה תחילה חרם שמחרימים בי"ד שבעירו שלא כדעת רבינו והטור שישבע הנתבע אף שלא יחרימו בפניו וזה פשוט.<br><b> וראיתי</b> למהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' ס"ג שנשאל על מי שבא בהרשאה והנתבע רוצה שיבא המרשה לעירו ויעשו חשבון שלדעתו חייב לו כמו שמראה שטר ע"ז והשיב שהדין עם הנתבע ונסתייע ממ"ש רבינו בדין שלפנינו יבא המרשה וישבע ויטול ואע"ג שכתב הטור דיש אומרים שבי"ד ישלחו כתבם לבי"ד שבמקום המרשה ויחרימו בפניו ואז ישבע זה עכ"ז אני אומר שיש לדון כמו שאמרתי שאין לכוף לנתבע אחר שהרמב"ם כתב שהדין הוא שיבא ויתבע וכמ"ש ג"כ הטור בעצמו ואין לנו להניח דעת הרמב"ם והנמשכים אחריו ללכת אחר יש אומרים וכו' עד סוף התשובה. ואחר בקשת מחילה לא זכיתי להבין דבריו דמה שייך סברת יש אומרים למ"ש רבינו שיניח המעות ביד בי"ד ויבא הנתבע וישבע ויטול דהתם הוא שירד לדין עם המורשה וכפר ונתחייב שבועה ולא רצה לישבע והפכה למרשה וטוען שיבא וישבע ולזה כתבו רבינו והטור שיבא וישבע ומזה הביא הרב דבנדון דידיה נמי יבא התובע ויעשה חשבון עם הנתבע אבל סברת י"א היא היכא דהנתבע רוצה לישבע וטוען שרוצה שיבא המרשה ויחרימו בפניו לדעת רבינו אין צריך לבא שזה הוא תקנה קלה היא ואין מעכבין שבועתו של זה בכך ולהי"א צריכים בי"ד לשלוח כתבם לעיר המרשה ויחרימו בפניו ומאן לימא לן דהי"א פליגי נמי בהך דינא היכא שהפך השבועה ורוצה הנתבע שיבא המרשה דאין שומעין לנתבע כדי שיכתוב עליהם עכ"ז אני אומר שיש לדון כמ"ש שאין לכוף לנתבע אחר שהרמב"ם כתב שהדין הוא שיבא התובע ואין לנו להניח דעת הרמב"ם ללכת אחר י"א וכו' דמי יימר דהי"א חולקים בחלוקה זאת והדברים נראין דאין חולקים וק"ל.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>האומנים שנשתתפו וכו'.</b> כתב הראב"ד ז"ל א"א ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחברו בקנין כדין עבדים וכשם שמצינו באומר יקדשו ידי לעושיהן עד כאן עיין במהרי"ק ז"ל בשורש קפ"ג שכתב דמה שהצריך הראב"ד ז"ל קנין הוא משום שלא יחזור להבא יעו"ש ונראה דהרשב"א ז"ל חולק ע"ז וס"ל דאף בקנין חוזר שכתב בח"ב סי' פ"ז וז"ל ואף רצו שלא לחזור בו אחד מהם אין להם תקנה אלא בחיוב ובקנין גמור כגון שיכתבו שכל החוזר בו יתחייב לחברו כך וכך עכ"ל משמע דאם ירצה ליתן הקנס ולחזור מצי הדר ביה וכן ראיתי להרב מחנה אפרים הל' שותפין סי' ב' שכן כתב המגיה והקשה למרן ב"י שכתב בהל' שותפין שדעת הרשב"א ז"ל כדעת הראב"ד והצריך עיון יעו"ש.<br><b> ומעתה</b> אסורה נא ואראה למרן החבי"ב ז"ל בסי' קע"ו הגהת ב"י אות ד' על מ"ש מרן ז"ל ודעת הרשב"א ז"ל בתשובה כדעת הראב"ד ז"ל וז"ל בח"ב סי' כ"ז כתב בפירוש דכל שנתחייב בפירוש בחיוב ובקנין אפי' להבא אינו יכול לחזור בו ולשעבר מה שכבר הרויחו אפי' בלא קנין קנו והוא דעת הראב"ד כפי מה שפי' מהרי"ק בשורש קפ"ב יעו"ש. ואחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דמה הוכחא איכא מדברי הרשב"א אלו דאדרבא מהתם מוכח היפך דעת הראב"ד ז"ל וכדכתיבנא. גם מ"ש עוד וז"ל וכן ראיתי למהר"א ששון סי' קי"ג שכתב בפשיטות דהרמב"ן והרשב"א ז"ל מיירי בדליכא קנין אבל בקנין אינו יכול לחזור בו וכו' אם על תשובה זאת כיון אחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו אינו כן אלא דעת הרשב"א דאף בקנין אם רצה לחזור חוזר כמבואר וזה פשוט וק"ל.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואפי' לקחו שור לטביחה וכו'.</b> עי' בכ"מ שהביא משם הר"ן ז"ל דלרב המנונא לאו דוקא לקחו מתחילה לחרישה אלא אפילו לקחו לטביחה ומכרוהו חי השכר לאמצע יעו"ש ומיהו הרא"ש ז"ל הביא משם יש מפרשים דר"ה לא אמר אלא שור לחרישה אבל שור לטביחה ועומד לטביחה מודה ר"ה דחולקים לפי המעות ולא תקשי ליה אדתני סיפא לקח זה בשלו וכו' לפלוג וליתני בדידיה כדלעיל דטפי קרי ליה בדידיה מאי דמוקי הכל בשור לחרישה ומפליג בין הטילו לכיס ובין לקח זה בשלו וזה בשלו ממאי דהוה תני הכל בהטילו והוה מפליג בין שור לחרישה ובין שור לטביחה יעו"ש. ולענ"ד דברים אלו לא זכיתי להבינם דאם איתא דמאי דלא הקשו לר"ה מסיפא הוא משום דטפי עדיף ליה לתנא דברייתא לשנות דינא דחולקים לפי המעות במאי דפתח דהיינו שור לחרישה ומשום הכי הוצרך לחלק בין הטילו לכיס ובין לקח זה בשלו וזה בשלו אם כן מאי מקשה לרבה דסבר דשור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע לפלוג וליתני בדידיה בד"א בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וכו' לימא דטפי עדיף ליה לתנא דברייתא לסיים במאי דפתח דהיינו שור לחרישה ועומד לחרישה דאפי' הכי השכר לפי מעותיו היכא שלקח זה בשלו וזה בשלו ואח"כ נשתתפו ממאי דהוה תני שור לחרישה ועומד לטביחה דלא הוי דומיא דרישא דהוי שור לחרישה ועומד לחרישה כמ"ש הרב ז"ל לר"ה דלא קשיא לדידיה לפלוג וליתני משום דלא הוה מסיים במאי דפתח.<br><b> והרב</b> לח"מ ז"ל כתב ז"ל בפי' דברי הרב [אלפסי] נפל מחלוקת בהר"ן והרא"ש וכו' אבל לטביחה הוי לפי מעותיו [וכו'] זה א"א דכיון דהרי"ף מפרש דברי רב המנונא כשמכרוהו חי וכשמכרוהו לא היה ראוי לחלק א"כ אפי' לקחו לטביחה נמי לא הוי לפי מעותיו אלא לאמצע ודייק לשון הרי"ף שכתב הואיל ומכרוהו חי ועדיין לא חלקו משמע דאע"ג דלקחו לטביחה כיון שמכרוהו חי הוי לאמצע א"כ איך פי' בדברי הרי"ף כן יעו"ש. והנה מה שהבין הרא"ש ז"ל בדברי הרי"ף לפי דברי הלח"מ כבר נפתח דברי הרמב"ן בסוגיין והביאו הרב בשטמ"ק וז"ל אבל מ"ש בפי' דשמעתתא דר"ה דוקא כשלקחוהו לחרישה קאמר ומכרוהו כשהוא חי דש"מ דאי מכרוהו לאחר שחיטה חולקים לפי המעות וכן אם לקחוהו מתחילה לטביחה ומכרוהו כשהוא חי חולקים לפי מעות הא (ל"מ) [לא אתחוורא] וכו' יעו"ש הרי שהבין בדברי הרי"ף כמ"ש הרא"ש.<br><b> ומרן </b> החבי"ב ז"ל בסי' קע"ו הגהת ב"י אות נ"ח הקשה להרב לח"מ ז"ל דאינו רואה שום גילוי בדברי הרא"ש שסובר דהרי"ף מפרש דוקא בשור לחרישה ועומד לטביחה הא שור לטביחה ועומד לטביחה ומכרוהו כשהוא חי השכר לפי מעותיו וכו' ואין לומר דמ"ש הרא"ש בסוף דבריו אלא שהרב אלפסי ז"ל פירש דוקא שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע אם מכרוהו כשהוא חי אבל אם טבחוהו חולקים לפי המעות וכל שכן אם לקחוהו לטביחה וכו' דהכונה וכו' לקחוהו לטביחה ומכרוהו חי דהא ודאי כונת הרב מבוארת דה"ק וכל שכן לקחוהו לטביחה וטבחוהו ומכרוהו ע"כ. איברא דאין ספק לפי קוצר עניות דעתי דכונת דברי הרא"ש שהוא כמ"ש מרן ז"ל דמדקאמר וכל שכן לקחוהו לטביחה שהרי הרמב"ן ז"ל שהבין לקושטא דמילתא בדעת הרי"ף ז"ל בלקחוהו לטביחה ועומד לטביחה ומכרוהו דחולקים לפי המעות לא קאמר אלא וכן אם לקחוהו לטביחה וכו' ועשהו כלקחוהו לחרישה ועומד לטביחה וטבחוהו כמבואר לעיל אבל לעשותו כל שכן לא שמענו אלא ודאי לא כיון הרא"ש אלא לשור לטביחה וטבחוהו וכדברי הרב.<br><b> אמנם</b> מה שהקשה עוד וז"ל ועוד היכן ראה בדברי הרי"ף כן שהרי"ף לא הביא אלא לשון הגמרא ומה שפי' הרא"ש בדברי הגמ' יפרש בדברי הרי"ף וכו' ולא באתי לכונתו דהדקדוק שיש בדברי הרי"ף הוא שכתב וז"ל ואם מכרוהו בעודו חי יעו"ש ומינה יש לדקדק דאם שחטוהו דחולקים לפי המעות וכ"כ נמי אם לקחוהו לטביחה ומכרוהו בעודו חי וכמבואר אלא דמכל שכן לא אתי ומרן ב"י עלה ונסתפק בדעת הרי"ף אם שור לטביחה ועומד לטביחה אם מכרוהו חי אי חולקים לפי המעות והביא להגהות מיימוני וז"ל וכבר עלה בדעת הגהות מיימוני לפרש כפי' הראשון יעו"ש משמע דהגהות מיימוני מפרשין כן דברי הרי"ף ז"ל וכן מבואר מדברי מרן החבי"ב סי' קע"ו אות נ"ח יעו"ש ואני בעוניי לא ראיתי שום הוכחה בדברי ההגהות דמפרשי כן בדברי הרי"ף כי לפי הנראה אינו אלא לסברא דנפשייהו דסברין כן הכי וכמו דס"ל להי"מ שהביא הרא"ש בסוגיין.<br><b> והרי</b> "ף בשערים כתב וז"ל והדין הב' הוא במקום שיוסיף מעות על חבירו והתנו לעסוק בדבר מיוחד אם עשו מה שהתנו ונתעסקו באותו עסק מיוחד הדין עליהם שוים בריוח ובהפסד וכו' ואם לא עשו מה שהתנו ושינו לעסוק בדבר אחר שלא התנו תחילה הדין שיטול כל אחד מן הריוח ומן ההפסד כנגד מעותיו וכו' יעו"ש ומרן ב"י בסי' קע"ו כתב לא נפקא לן מידי כיון דדבריו שבהלכות מסכימים דהלכה כרב המנונא יעו"ש ומרן החבי"ב ז"ל בהגהת ב"י אות נ"ג כתב וז"ל לא (נר') [נפקא לן] מידי נ"ב פי' לא נ"ל במה שפסק כרבה כיון שפסק בהלכות כר"ה אבל לענין שינוי אם שינו ממה שהתנו בתחילה נוטלים כפי מעותיהם וכן פסק בספר המפה ולפי"ז יש לי [לומר] דהרי"ף בשערים אינו חולק עם מה שפסק בהלכות כר"ה ומה שפסק בשערים אבל אם לא עשו מה שהתנו ושינו וכו' וכדאמרינן בגמ' מסתברא מילתא דשמואל וכו' לאו דס"ל דכן הלכה אלא ה"ק אם שינה דינו כהא דקאמר בגמ' דשור לחרישה חולקים לפי המעות עד כאן.<br><b> והנה </b> מ"ש הרב ז"ל אבל לענין שינוי אם שינה ממה שהתנו וכו' נראה לענ"ד דהכונה היא אם התנו לעסוק בדבר פלוני ואדעתא דהכי נשתתפו וקודם שנשאו ונתנו שינו ולקחו דברים אחרים אז השכר הוא לפי מעותיהם ולא שלקחו שור לחרישה ושינו לטביחה דזה הוא מחלוקת דרבה ורב המנונא ומהו ההפרש ששם הרב בין דין השערים למימרא דרבה כדי שיאמר אבל לענין שינוי אם שינו וכו' וכן מ"ש ולפי"ז י"ל דהרי"ף בשערים אינו חולק עם מה שפסק (בה) [בהלכות] כר"ה וכו' אלא ודאי נראה דהכונה כמו שכתבתי והכי דייקי דברי השערים שכתב אם עשו מה שהתנו ונתעסקו באותו עסק מיוחד וכו' ואם לא עשו מה שהתנו ושינו לעסוק בדבר אחר שלא התנו מתחילה וכו' דמשמע דלא מיירי שלקחו שור לחרישה ואח"כ נמלכו כן נראה ברור. ואל כונת זאת הוא מ"ש שם באות נ"ה וז"ל יראה לי דלטעם זה שכתב בשערים דמפני ששינו כל אחד נוטל כפי מעותיו אין לך דבר שחולקים לאמצע אלא בשור לחרישה ועומד לחרישה שלא שינו אבל אם שינו אפי' בשור לטביחה ועומד לחרישה נוטל כל אחד כפי מעותיו וכו' ור"ל דאם שינו ממה שהתנו מתחילה לא מיבעי אם התנו ליקח שור לחרישה ושינו ולקחו לטביחה ועומד לטביחה דאפילו אם לא שינו דחולקים כפי מעותיהם אלא אפי' שהתנו שור לטביחה ושינו ולקחו שור לחרישה ועומד כיון ששינו נוטלין ג"כ כפי מעותיהם כיון ששינו אלא דמ"ש דומיא דשור לחרישה ועומד לחרישה לא ידענא מה אידון ביה.<br><b> וראיתי</b> להרב פני משה ז"ל בח"ב סי' קט"ו שכתב משם הרב משה הכהן ז"ל ועוד כתב כבוד תורתו וז"ל ולכאורה יראה דלהרי"ף אם הסחורות הם בעין וראויות ליחלק יחלוקו לפי מעות ואם כבר נמכרו השכר לאמצע דהא אפסיקא הילכתא כרב המנונא וכו' וא"כ יצא לנו מזה דבנדון דידן דאם הסחורות נמכרו השכר לאמצע לפי ההלכה בידנו עד כאן וכתב עליו הרב פני משה וז"ל ומ"מ לענ"ד נראה דאין דינו צודק אליבא דהרי"ף דלהרי"ף בטבחוהו אף אם מכרוהו קודם שנחלק לאבריו ובסחורות אף הראויות ליחלק אף אם נמכרו קודם חלוקה חולקין לפי מעות כיון שבשעת מכירה ראויות ליחלק היו וגם שהרי"ף כתב בסברת רבה וז"ל הואיל ואילו טבחוהו וחלקוהו באבריו היה זה נוטל שליש מגופו וכו' האי לישנא דחלקוהו לאבריו לאו דוקא הוא אלא הכונה הוא הואיל ואילו טבחוהו שראוי ליחלק לאבריו וטעמא הוא דיהיב למילתיה דהו"ל כמי שחלקוהו לאבריו והעד ע"ז דהרי"ף ז"ל גופיה בדקאי בסברת רב המנונא קאמר ועומד לטביחה ונמלכו וכו' השכר לאמצע הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו משמע דדוקא כשמכרוהו כשהוא חי אז מקרי דלא חלקו אבל אם טבחוהו אז שפיר מקרי חלקו אף שמכרוהו קודם שנתחוהו לנתחיו וכ"כ הטור בהדיא בסי' קע"ו על דעת הרי"ף וז"ל פי' ר"ח ורב אלפס הא דאמרינן דשכר לאמצע וכו' אבל אם טבחוהו שראוי ליחלק לאבריו או שלקחו פירות או סחורות כיון שראוי ליחלק חולקין לפי המעות עכ"ל יעו"ש באורך.<br><b> והנה </b> ראיתי למרן החבי"ב ז"ל בהגהת ב"י אות נ"ט שכתב וז"ל וכדברי הר"ן נראה מדברי הרי"ף עצמו בביאור הלכה זו הובאו בס' תמים דעים סי' ר"כ שכתב וצריך שתדע שמ"ש שור לחרישה אין הכונה שדין זה לא יהיה אלא בשור בלבד אלא כן הדין בכל מיני סחורות וכו' באם לקחו על צד השותפות ואח"כ נתחרטו השותפין והעמידו אותם לחלק לדעת רבה חולקין לפי המעות ולדעת רב המנונא בשוה כל זמן שהשור קיים שלא נשחט או אותה סחורה קיימת עד כאן נראה מדבריו דבכל סחורה קאמר ואפילו ראויה ליחלק והכל תלוי בשעת לקיחה שאם לקחוהו על דעת שלא לחלקה אלא למוכרה כמו שהיא אע"פ שנמלכו לחלק כל שלא חלקוה ומכרוה כך חולקין בשוה יעו"ש.<br><b> ואמת</b> אגיד שהספר אינו מצוי אצלי לראות הדבר על בוריו מ"מ ממ"ש מרן החבי"ב ז"ל נראה שלא כמ"ש הרב פני משה אלא כמ"ש הרמ"ך ז"ל וגם דלא כמ"ש הטור ז"ל בעד הרי"ף ומינה דקדוק שהיה נראה מדברי הרי"ף ממ"ש בדברי רבה דקדוק נכון הוא וכן ראיתי להרב מחנה אפרים בהל' שותפין סי' א' שדקדק כן מדברי הרי"ף וז"ל שהרי כתב שנמלכו עליו לחלקו באבריו ובהא פליגי וכו' הרי דלהרי"ף לא כתב אלא כשהסכימו לחלוק לאבריו אז הוא דאמרינן חולקין לפי מעותיו אבל אם לא הסכימו לחלוק באבריו אלא שרוצים למכור הבשר ולחלוק ודאי שהיה הריוח לאמצע יעו"ש והוא כמ"ש הרי"ף הובא בס' תמים דעים כדכתיבנא אלא דקשה לי על הרב מחנה אפרים ז"ל שמדברי הטור נראה היפך ולא נרגש מזה כלום.<br><b> עוד </b> ראיתי להרב פני משה שכתב וז"ל אך אני בעצמי אלמלא דברי הרמב"ם ז"ל הייתי אומר שאין מדברי הר"ן שום הכרח דאם הר"ן אית ליה בלקחוהו לטביחה ומכרוהו חי השכר לאמצע הוא לפי שיטתו דאית ליה דאף בנשתתפו בדבר הראוי ליחלק דהוי השכר לאמצע דלא עדיף לקחו לטביחה מפירות הראוים ליחלק ואפ"ה אית ליה דהשכר לאמצע כל שכן בלקחוהו לטביחה ומכרוהו חי אך כפי מה שהבין מרן בב"י בכונת הרי"ף א"כ כפי שיטה זו עדיין אפשר לומר בדעת הרי"ף דהיכא דלקחוהו לטביחה אע"ג דמכרהו חי דיחלוקו לפי המעות דבתר שעת לקיחה אזלינן וכו' יעו"ש. ולא זכיתי להבין דבריו דממקום שבא להסתייע מדברי הטור משם נראה בהיפך דהא הטור כתב דלהרי"ף לקחו פירות הריוח לפי המעות ושם כתב וז"ל פי' ר"ח ורב אלפס ז"ל דהא דאמרינן השכר לאמצע דוקא שלקחו שור לחרישה או אפי' לטביחה ומכרוהו חי אבל אם טבחוהו שראוי ליחלק לאברים או לקחו פירות או סחורה כיון שראוי ליחלק חולקין לפי המעות עד כאן וק"ל.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המשתתף עם חברו בסתם לא ישנה וכו'.</b> לא נתבאר בדברי רבינו אם שותפין שומר שכר הם או לא וגם דין בעליו עמו שפטור עיין במהרי"ק שורש ק"ד והביאו מרן בסי' קע"ו מחודש ג' ובמור"ם ראיתי בכנסת הגדולה סי' קע"ו (הגה"ט) [הגהת ב"י] אות פ"ז שכתב בתוך הלשון וז"ל אמר המאסף מדברי כולם נלמוד שאם פשע ההפסד לעצמו וכו' ותימה הוא דהלכה רווחת דפשיעה בבעלים פטור ושותפין שמירה בבעלים הוא וכו' ושמא מהרשד"ם ז"ל ס"ל דמ"ש המרדכי בשם מהר"ם דאפי' בסתם שותף לא הוי שמירה בבעלים ולכן חייב בפשיעה וה"ה בגניבה ואבידה עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו דממקום שבא בסי' קס"ו שם כתב מהרשד"ם ז"ל בשותפין דבגניבה ואבדה פטור משום שאלה בבעלים וצ"ע.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אחד מן השותפין שעבר ומכר בהקפה וכו'.</b> כתב מהר"א ששון ז"ל בסי' ק"צ וז"ל ואע"פ שכתבתי שזה נראה מדברי הרא"ש ז"ל עכ"ז אפשר לי לומר דלעולם לא ס"ל להרא"ש דבסתמא ר"ל שלא לקח רשות מחבירו שחייב אם שינה וכמו שנראה מדברי רש"י ז"ל שכתב שצריך לימלך וכן נראה מדברי בעל העיטור שלדעת כולם אם שינו ממנהג חייב בסתם אלא דלהרא"ש לא מחייב אלא כשמיחה חברו והוא שינה וכמעט שעיינתי בכל תשובותיו שבענין השותפין ולא נתבאר לי דבסתם אם שינה דחייב אלא דיכול לעשות בשל חבירו מה שהוא עושה בשלו וכו' ואלמלא דמסתפינא אמינא דקושטא דמילתא הכי הוא דפליג הרא"ש בדין וסיוע לזה מההיא דפ' כל הגט שהזכרתי וכו' יעו"ש.<br><b> ואנכי</b> הרואה להרא"ש ז"ל בתשובה הביאה הטור ז"ל בסי' קע"ו סי"ז שכתב וז"ל ומה שאומר ראובן שלא הרשהו למכור בהקפה תנאי זה איני רואה לו הוכחה מתוך השטר וכו' ואם המנהג למכור בהקפה אז לא פשע אבל אם אין המנהג למכור בהקפה אז פשע שמעון וכו' אבל אם מנהג הסוחרים למכור בהקפה אז יחלק גם ההקפות כפי תנאם וכו' יעו"ש הרי להדיא דעת הרא"ש ז"ל דהמשנה מהמנהג חייב השותף שלא כדברי מהר"א ששון ז"ל וצריך לי עיון.<br><b> ועל </b> מ"ש רבינו <b> לפיכך הנותן מעות לחבירו בתורת שותפות וכו' </b> עיין למרן כ"מ. ודע דכתב הרא"ש ז"ל וליתא לחוכא דבני מערבא דאע"ג דשני שליח מ"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לבעל המעות אע"פ שבעל החיטין מזכה לשליח החיטין ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות ולא בעינן שידע בעל החיטין שהוא מזכה לבעל המעות ואע"ג דרבי אבא משני הך דערכין אליבא דבני מערבא דאי לאו דכל מקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו הוה אמרינן מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה שאני התם דכיון דהצבע מקנה צבע לבעל האשה אפי' אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע"י אחר וכו' יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב ש"ך בסי' קפ"ג סק"ב שהקשה לדברי הרא"ש וז"ל אך קשה על הרא"ש גופיה דא"כ היכי קאמר הש"ס התם גבי הלוקח שדה בשם ריש גלותא לימא פליגי אבני מערבא דהא אפי' למאן דפליג אבני מערבא בעינן שיהיה בעל המעות והא התם לא נתן הריש גלותא מעות וא"כ דומה לצבע שצבע לשמן דאין אדם זוכה בשלו לאחר וכו' וצ"ע עכ"ל ועיין להרב בצלאל בשטמ"ק שהביא משם הרא"ש בתוספותיו וז"ל לימא פליגי אבני מערבא בשלמא אי אמרת שדעת המוכר להקנות את המקח לבעל המעות לכל מי שיהיה הכא נמי במפרש שלוקח לצורך ריש גלותא אפ"ה דעת המוכר להקנות לבעל המעות אפי' אינו ריש גלותא אבל לבני מערבא דאמרי מי הודיעו לבעל החיטים וכו' וס"ל דבלא דעת המוכר לא קנה בעל המעות והכא סבר המוכר להקנות לריש גלותא והוא אינו קונה היאך יקנה הלוקח עד כאן הרי לדעת הרא"ש הוא דמאן דפליג אבני מערבא ס"ל דדעת המוכר הוא להקנות למי שהמעות שלו ואע"פ שיאמר לו בשם אחר ומשו"ה לדידהו היה קונה הלוקח ולא קשיא להו הך ברייתא אמנם לבני מערבא דס"ל דבעינן שידע לבעל המעות קשיא להו הך ברייתא וק"ל.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>שותפין שמחלו להם מוכסין מחלו לאמצע וכו'.</b><br><b> שאלה</b> ראובן ושמעון שהיו שותפין בזה האופן שראובן הוציא הקרן של השותפות ושמעון היה מתעסק בלי שום קרן וראובן היה הולך ובא בשעת לקיחת הסחורות ומכירתן והיו חולקים ביניהם כמו שהתנו ובהמשך הזמן לקח ראובן מרתף אחד יידי"ק במקום אחד ולפי שאותה שעה לא היה לראובן מעות מזומנים לקח ממעות העסק ופרע למוכר ובתוך הימים מועטים החזיר המעות שלקח לעסק ובכן תובע המתעסק שיתן ראובן הריוח מן לקיחת היידי"ק יען כי ממעות העסק לקח וזה ג"כ נקרא ריוח מחמת העסק והלה טוען כי מה לו במקח זה שלא לקחו להרויח אלא לעצמו להיות לו לנחלה והגע עצמך שהיה לוקח מלבוש אחד לצורכו ויש בו ריוח ומשום שלא היו נמצאין מעות אצלו לוקח ממעות השותפין הנאמר בזה שחייב לתת לו ריוח הא ודאי שאין הדעת סובלתו והלה משיב שאין זה שוה לזה ואף אם כתבת אותו היידי"ק על שמך לא כל כמינך סוף סוף ממעות השותפות לקחת יד שניהם זוכות כאחד יורנו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> לכאורה נראה דהדין עם שמעון מהא דכתב מהרשד"ם ז"ל חו"מ סי' י"א שנשאל על נדון כיוצא בזה והשיב וז"ל תשובה נראה בעיני דעל הסתם הדין עם שמעון דסתם מה שעושין השותפין בעסק השותפות הכל הוא לתועלת שניהם בעסק השותפות וכמו שנראה מההיא דכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו שהביא תוספתא וז"ל שותפין שמחלו להם מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו (לא') [לו] וכו' ונראה שכן הוא מסקנת הרא"ש ובנו הטור בסי' קע"ח וז"ל שותף שבקש אחד מהם מהמוכס שימחול לו מה שמחלו מחל לאמצע כאילו הוא שלוחם לבקש בשביל כולם ואם מעצמו בלא פיוס אמר אני מוחל בשביל פלוני הוא שלו לבדו עכ"ל וכ"כ המרדכי הטעם דדרך השותפין לטרוח בשביל חבריהם ואם כן בנדון דידן נמי נימא הכי דכיון שהעביר עסק השותפות ליידי"ק הזה אשר לקח ומה גם שלקח ופרע ממעות העסק מסתמא לתועלת השותפות לקח ודינא קא בעי שמעון כך היה נראה לכאורה.<br><b> אמנם </b> כד מעיינת שפיר נראה דלא דמי כלל דנדון הרב ז"ל היה ששמעון המתעסק היה מוכרח לצאת מהחנות שהיה שם וליקח חנות אחרת לצורך העסק כמבואר שם בשאלה ובא ונמלך עם ראובן שותפו וא"ל עשה כטוב בעיניך וכיון שהחנות היה לצורך השותפות א"כ גם הריוח הנמשך מלקיחת החנות ריוח הנמשך מהשותפות מקרי ושפיר חייבו הרב ז"ל דומה למוכסין שמחלו לאמצע דהתם נמי ריוח הסחורות הוא והו"ל כאילו השתדל למכור הסחורות ביוקר או ליקח בזול שהריוח לאמצע. ברם בנדון דידן שהיו בחנות מתעסקין ואין דובר להם דבר זמן מרובה ולהיות נמכר ייד"יק אחד וישר בעיני ראובן והלך ולקחו להיות לו לאחוזה וחזק בדקיו ואם לפי שעה לקח איזה מעות ובתוך ימים מועטים החזירם מאן לימא לן כי לצורך השותפות עשה. ואף אם בהמשך הזמן (ו)העביר העסק לזה היידי"ק לשמור הקרן שלו מדלקה וכיוצא לא מפני כך נאמר שלצורך השותפות לקח וריוח השותפות הוי. ועוד אני אומר דבנדון דידן לא שייך לומר שלקח לאמצע דבנדון הרב ז"ל לא היה שם שכירות אלא לקח המולק"י שכן משמע מסתמות דבריו אבל בנדון דידן שהוא יידי"ק ופורע השכירות לגוי בשביל הקרקע כך וכך לחדש וכל זה פרע ראובן לבדו ולא נכנס בחשבון העסק מיום שלקח זה היידי"ק מנא לן לומר דסתם טרח לצורך שותפו ופורע השכירות משלו ועכשיו שיתיקרו הקרקעות יתן לו ריוח מזה ועוד מטעמא אחרינא נראה שאין לפקפק בדבר כלל והוא זה כי אחר שלקח זה היידי"ק וקודם שחזק את בדקיו השכירו ראובן לחבירו ולקח השכירות לעצמו ועד היום חוזק את בדקיו כגון פתח היידי"ק מנסר ברזל והכל משלו מכל הני טעמי וכל אחד בפני עצמו נראה לענ"ד דהדין עם ראובן ותו לא מידי ושוב ראיתי להרב מטה שמעון ז"ל סי' קע"ו הגהת ב"י אות ק"ב מ"ש בזה וק"ל.<br><b> ומ"ש</b> רבינו <b> היו באין בדרך ועמדו עליהם ליסטים וגזלו את השיירה והציל אחד מן השותפין וכו'.</b> עיין בפי"ב מהל' גזילה ה"ח שהביא הרב מל"מ ז"ל תשובת הרשב"א ז"ל שבסי' תתקל"ח שנראה בדעתו בדין שיירה דאי ליכא עדים אינו נאמן בשבועה ומשו"ה הצריך בנדון שלו שיאמר בפני עדים ושכן נראה מתשובה אחרת שהביא מרן בסי' קע"ו על ב' שהיה להם חוב אצל אלם וכמו שהכריח מהרש"ך ז"ל בח"א סי' ק"ל וקמ"ג ברם המרדכי בפ' הגוזל כתב משם ראבי"ה על דין זה דשיירה דאם אין עדים שאומר כן נשבע שלא נתכוון אלא להציל לעצמו וזוכה ולפי"ז יש לתמוה על מור"ם במפה שבסי' קפ"א פסק שאם אמר שאמר לעצמי מציל ואין לו עדים נשבע על כך ומחזיק לעצמו ואילו בסי' רצ"ב ס"ז כתב ואם גילה דעתו שעסק לצורכו או במקום שאסור להשתמש שמסתמא עסק בהם לצורך בעל הפקדון אינו נאמן לומר לעצמי עסקתי עד שיביא עדים והיא התשובה שבסי' תתקל"ח ואיך זיכה שטרא לבי תרי ותירץ דהנראה לו לומר דס"ל למור"ם ז"ל דהמרדכי יודה בנדון הרשב"א דבעינן עדים דשאני גבי שיירה דלא משוי עצמו רשע במה שטוען שהציל לעצמו ומשו"ה נאמן בשבועה אבל בנדון הרשב"א שבטענתו נעשה גזלן וכמ"ש הרשב"א ז"ל שאם אמר בפני עדים הו"ל גזלן אז לא נאמן בטענתיה עד שיביא עדים שאמר כן בפניהם ואפשר דחילק כן הרב המפה כי היכי דלא לפלוג ראבי"ה והרשב"א ז"ל וס"ל דהרשב"א מודה דבאמירה לחודיה סגי וההיא שהביא מרן בסי' קע"ו דמהניא משום מיגו היינו לפוטרו משום שבועה ומ"ש כאן דבעינן עדים היינו משום דבטענתו נעשה גזלן וכו' אלו תוכן דבריו יעו"ש באורך.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבין דבריו שהרי התשובה שהביא בסי' קע"ו היא בח"א סי' אלף ס"ג שבטענתו לא נעשה גזלן כמו שנראה שם להדיא ואפי' הכי כתב וי"ל אם קבל הפרעון בפני עדים ואמר בפניהם לעצמי אני מציל זכה לעצמו ע"כ. הרי שמצריך אמירה ואף שלא נעשה גזלן ועוד קשה לפי מה שהבין במ"ש מור"ם ז"ל בסי' קע"ו סכ"ח וז"ל ואם אמר לעצמי אני מציל וכו' שהיא אמירה בלא עדים תקשי לפי"ז שדין זה הוא מהרשב"א ז"ל ואיהו ס"ל בהיפך. אלא נראה לענ"ד דלעולם הרשב"א וראבי"ה פליגי ומור"ם ס"ל כהרשב"א היכא שנעשה גזלן בטענתו ומשו"ה פסק בסי' רצ"ב ההיא דהרשב"א ובסי' קפ"ה דלא נעשה גזלן ופסק כראבי"ה ובסי' קע"ו הביא ההיא דהרשב"א והשמיט אמירה בפני עדים כיון שלא נעשה גזלן. וכתב מהריב"ל ז"ל בח"ב סי' מ"ב על דברי רש"י שכתב הציל לאמצע וכל אחד מכיר את שלו ונוטל עד כאן וז"ל אין ספק דרש"י ז"ל לא כתב זה לההיא אוקמתא דרמי בר חמא דפריך בשותפי עסקינן דלא שייך לומר כל אחד מכיר את שלו ואי שייך שייך בההיא אוקמתא דבפועלים עסקינן ובההיא אוקמתא דרב אשי בדיכול להציל ע"י הדחק גלי דעתיה לעצמו לא גלי דעתיה לאמצע ע"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב פרי האדמה בדף י"ד ע"ד שכתב דלדעתו ז"ל רש"י ז"ל לא אמרה לאוקמתא דפועלים ולא גילה לנו טעמו של דבר דאם רש"י אמרו לאוקמתא ביכולים להציל ע"י הדחק ולא אמר לעצמי אני מציל והציל משל אחרים שכל אחד מכיר את שלו ונוטל ואם לא הציל את שלו מפסיד אפי' שכל הטורח היה לו כמ"ש הסמ"ע בסי' קפ"א ס"ב כל שכן בשכרו כולם פועל והציל מקצתו או כולו שכל אחד מכיר את שלו ונוטל ברם מדברי הרמ"ה ז"ל נראה לדקדק כדברי הרב פרי האדמה והביאו הרב בצלאל בשטמ"ק בסוגיין וז"ל והרמ"ה כתב היה פועל נשכר לכל בני השיירה והציל וכו' לא אמר(י') לא הדר ביה והציל לאמצע לכל בני חבורה אע"ג (דאינו) [דאין] יכולים להציל וכו' ובאוקמתא דרב אשי כתב וז"ל רב אשי אמר בשיכולים להציל ע"י הדחק הלכך אי לא אמר לעצמי אני מציל וכו' הציל לאמצע דשקיל כל חד מנייהו ממונא דנפשיה וכו' יעו"ש הרי דבאוקמתא דרבא דמוקי בפועלים פי' לכל בני השיירה ובאוקמתא דר"א פי' דכל חד שקיל ממונא דידיה כפי' רש"י ז"ל והטור לא הביא הך דרש"י כי אם לאוקמתא דר"א ולא בפועל ועיין בכנסת הגדולה הגהת הטור אות ד'.<br><b> והרב </b> דרכי נועם בחו"מ סי' ח' נשאל על שנים שנתפסו בעלילה ולקח שר העיר בעד שניהם ר"נ (א"ת) [גרושוש] וריחם ראובן על שמעון העני ונתן ראובן ר' ושמעון נ' ולימים הלך משרת השר לעיר של שמעון והוליכו למשרת לערכאות של גוים והוציא ממנו ק"נ (א"ת) [גרושוש] ועתה תובע ממנו ראובן ד' ידות ממה שלקח כי כן פרעו בעלילה והביא הרב ז"ל הך ברייתא דשיירה שהיתה מהלכת במדבר ואוקמתות שנאמרו עלה וכתב וז"ל ולכאורה נדון שלפנינו היא אוקמתא של רב אשי דהוי כאחד מבני השיירה שעמד והציל וגם יכולים להציל ע"י הדחק מקרי שהרי לפעמים קובלים על השר המעליל עליהם להוציא את בלעו מפיו וכו' א"כ הוי דינא הכי שאם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו וזוכה בכל מה שהציל וזוכה מן ההפקר וצריך להביא עדים שאמר כן כשעמד להציל ואם אין שם עדים כתבו בהגהות מיימוני משם ראבי"ה שצריך שישבע שלא הציל אלא לעצמו עד כאן יעו"ש.<br><b> ואנא</b> חכים ולא בחכמה לא זכיתי להבינו דהא בהך אוקמתא דאיירי הרב ז"ל ביכולים להציל ע"י הדחק דאי גלי דעתיה לעצמו פרש"י ז"ל וז"ל אמר לעצמי אני מציל ושמעו הבעלים ושתקו ולא מסרו עצמן אסחו דעתייהו וגלו דאייאוש ולא בעו לממסר נפשייהו וכו' יעו"ש הרי להדיא דאמירה צריך היות בפני הבעלים כדי לידע אי מיאש או לא וכן הוא דעת הרי"ף והרא"ש ורבינו ז"ל כמבואר א"כ בנדון הרב ז"ל שהמציל הציל בעירו וראובן היה בעיר אחרת וכגון דא איש במעון ומעשהו בכרמל מקרי ומה יושיענו זה שאמר לעצמי אני מציל ומביא עדים ע"ז או נשבע שאמר כן בעת ההצלה ודברים אלו נאמרו אלא לאוקמתא דרמי בר חמא דמוקי בשותפין דדרכו לטרוח חד על חבריה בסתם וכשמפרש לעצמו הציל מהני לחלקו או לכל בשאין יכולים כלל וכן באוקמתא דרבא דמוקי בשכיר אבל בהך אוקמתא צריך שיאמר בפניו כדי לידע אם מייאש או לא באופן שדברי הרב ז"ל צ"ע.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>המעות כחלוקים הם וכו'.</b> עיין בהגהות מיימוני אות ד' וכתב מהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' קס"ח על שטר שהיה כתוב בכל אשר יזמין ה' וכו' דאפי' מאן דפליג בגניבה ומציאה יודו בנידון דידן דפשיטא שנכנס מציאה ואבדה וכל שכן סרסרות יעו"ש והנה נכנס הרב במציאה וגניבה ויצא במציאה ואבדה כנראה שלא גמר דעתו ז"ל דנכנס גניבה ועיין למרן החבי"ב בסי' קע"ו הגהת ב"י אות קע"ז שהקשה עליו דלא נכנס דשונא גזל בעולה כתיב יעו"ש כנראה שהבין בפשיטות בדעת הרב שנכנס גזל בכל אשר יזמין ולענ"ד צריכא רבה לדעתו וק"ל.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אסור להשתתף עם הגוי וכו'.</b> עיין בהגהות מיימוני אות ה' שכתב משם רשב"ם שאם נשתתף וחייב שבועה שמותר לקבל מפני שמציל וכו' יעו"ש וזה הוא סברת ר"ת אבל סברת רשב"ם הוא שאסור לקבל כמ"ש התוס' והרא"ש ושאר פוסקים וק"ל.
+
+Halakhah 11
+
+<b>אחד מן השותפין שמת וכו'.</b> עי' בכנסת הגדולה בסי' קע"ו הגהת הטור אות קע"ב שהביא משם הפוסקים שכתבו דהא דמתבטל היינו דוקא כשבטלו השותפין בפירוש אבל כל עוד שלא בטלו השותפין בפירוש עדיין השותפות קיימת יעו"ש ועיין בתשובת הרשב"ש בסי' ר"ב דנראה דלא ס"ל הכי וגם בתשובת בעי חיי בח"ב סי' כ"א כתב וז"ל ואע"ג דאיכא פלוגתא דרבוותא במת אחד מן השותפין שנתפרדה החבילה שיש אומרים דממילא נתבטל וי"א דוקא ביטלוהו בפירוש בפני עדים ביתומים גדולים וכו' יעו"ש ועיין בס' שמחת יו"ט הנדפס מחדש בסי' כ"ג שכתב וז"ל איך שיהיה נמצינו למידין דלכו"ע ס"ל כל שלא גילו דעתייהו לחלוק לא נתבטל השותפות כלל ובזה כל אפייא שוין והוא מוסכם מכל הפוסקים בלי שום חולק יעו"ש ולפי מ"ש אחר המחילה רבה זה אינו וצ"ע.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואם היה לו עסק אחר וכו'.</b> עיין במ"ש מרן ז"ל בכ"מ על דברי רבינו ועיין בס' פרח מטה אהרן ח"א סי' קט"ו בסוף התשובה מה שהקשה עליו ומסיים לכך נראה דפירושא דהא תירוצא לדעת הרמב"ם כך היא מעיקרא פריך היכי קאמר רב דמותר שליש סגי והא איכא צד אחד בריבית ורב אמר ריש עגלא לפטומי ובודאי דלא קאמר רב ריש עגלא לחוד מהני שהוא דבר מועט ובודאי דקאמר שצריך שיקצץ עמו דאי לא הוי מותר שליש דיתן לו דבר קצוב דהיינו ריש עגלא והו"ל כקוצץ דינר דקאמר שמואל וכו' ואיבעית אימא דכי אמר רב מותר שליש וכו' פי' בין בההיא דמותר שליש בין בההיא דריש עגלא דמיירי דאית ליה הבהמה לדידיה ומשום הכי מהני או במותר שליש או בריש עגלא לאפוקי דבעלמא (דא"ל) [דלית ליה] בהמה אחריתי בעינן שכרו כפועל וכו' או כההיא דרבא בפלגא באגר תרי תילתי וכו' ומעתה אנו מוכרחים לומר דההיא דרבא דקאמר בחדא במותר שליש וכו' ואידך ריש עגלא כולהו מיירו בדאית ליה בהמה היינו שהתנה מתחילה על כך והכל לפי תנאו וכו' יעו"ש באורך.<br><b> ולענ"ד</b> קשה לי טובא דאם רבינו סובר דתרתי מימרי דרבא מיירו בדאית ליה בהמה למקבל א"כ למה פסק לקמן בריש פ"ח וז"ל וכן השם בהמה וכו' ואם א"ל הרי הראש והאלייה שלך בעמלך יתר על המחצית שכר מותר היו לפני מפטם בהמות אחרות וכו' אפי' לא העלה לו אלא דבר מועט בכל ימי השותפות הזאת דיו וכו' עד כאן הרי דהא דריש עגלא ס"ל דמיירי בדלית ליה בהמה אחרת ומותר שליש בדאית ליה בהמה אחרת ועוד יש לעמוד עליו במ"ש בתירוץ קמא בגמ' ודוק.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מקום שנהגו שלא לגדל חייב המתעסק להטפל בולדות בדקה ל' יום וכו'.</b> עיין במרן כ"מ ז"ל שכתב אע"ג שר' יוסי פליג אהא הלכה כתנא קמא עד כאן ור"ל דס"ל לר"י בדקה שלשה חדשים מפני שטיפולה מרובה וכן פסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל ממאי דהביאו הברייתא בסתם וכן נראה דעת מרן ביו"ד סי' קע"ז וכן פסק הטור שם.<br><b> וראיתי</b> (בפסקי) [בקיצור פסקי] הרא"ש ז"ל בסי' מ"ג שכתב ובמקום שאין מנהג יטפל בולדות בדקה ג' חדשים וכו' והוא היפך ממ"ש בטור דסגי בל' יום וכת"ק וכאן פסק כר' יוסי ומה מקום מצא לפסוק כר"י בדברי הרא"ש שלא הביא כי אם הברייתא כצורתה וכמו שהביאה הרי"ף ז"ל ומיהו לזה אפשר לומר ממאי דמייתי הרא"ש ז"ל מאי דאמרינן בש"ס מאי טיפולה מרובה תנא מפני ששיניה דקות ולאיזה צורך הביא זה אם לא שרוצה לפסוק כר"י ומ"מ בטור פסק בהיפך וצריך לי ישוב ודע דרבינו והטור חולקים בדין שלשים יום והוא דרבינו ס"ל דהא דאמרינן עד מתי חייב לה ליטפל בולדות בדקה ל' יום הוא במקום שנהגו שלא לגדל אפי' הכי חייב ליטפל ל' יום וכל שכן במקום שאין מנהג וכן נראה שהוא דעת רש"י ז"ל בפי' המשנה ואילו הטור ז"ל לא כתב כן אלא כתב וז"ל ובולדות מקום שנהגו לחלקם מיד חולקים מיד ובמקום שאין מנהג כלל יגדלם המקבל בדקה ל' יום יעו"ש והוא כדברי הרא"ש ז"ל ואילו מרן ז"ל לא נתעורר בזה ובשו"ע פסק כהרא"ש והטור וק"ל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אחד מן האחין או מן השותפין דנפל לאומנות המלך וכו'.</b> בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ד) וראיתי לרבינו יונה בעליות שכתב וז"ל עוד נראה לפרש השותפין שהן שותפין בכל ריוח שירויחו באומנותן ובכל דבר ולא הוצרך לומר אם למד וכו' אלא כי אצטריך ליה לאשמועינן כגון שנפל לאומנות המלך שאין זה ביד האדם אלא כפי שיעלה רוח המושל וסד"א במילתא דלא שכיח ואין בידו לא אסיק אדעתיה קמ"ל דאפי' הכי השכר לאמצע והיינו דתני עלה לאומנות המלך ומתני' כגון דנפל לאומנות ומחמת עצמו והא דתני בברייתא אם מחמת אחין לאחין מיירי שלא נשתתפו בכל ריוח יעו"ש.<br><b> ואפשר</b> דמשום הא כתב הטור בסי' קע"ז ס"ב משם ה"ר יוסף הלוי ז"ל דדוקא לאומנות המלך אבל לאומנות אחרת אע"פ שמנוהו מחמת אחיו הוא לעצמו עד כאן והקשה מרן החבי"ב ז"ל בהגהת הטור אות א' דלמה כתבו משם הר"י הלוי ז"ל והוא תלמוד ערוך וגם על מור"ם במפה ז"ל הקשה שמביאו בשם יש אומרים יעו"ש מה שתירץ ולפי מ"ש ניחא שהביאו משם הר"י הלוי ז"ל דלא נימא בכונת הש"ס כמ"ש ר' יונה בעליות להכי מביא משם הר"י הלוי דדוקא לאומנות המלך הוא דשכר לאמצע אבל לאומנות אחרת השכר לעצמו וראיתי למרן החבי"ב ז"ל בתשובה חו"מ ח"ב סי' מ' שכתב וז"ל וראיתי להנמוק"י ז"ל שכתב ואם נפל אחד מאלו לאומנות המלך או לאומנות אחרת הריוח לאמצע ע"כ. ודבריו תמוהים דהא בגמ' אמרינן תנא לאומנות המלך כלומר לאפוקי אומנות אחרת כמו שפירשו כל המפרשים ואולי ט"ס הוא ובמקום או צ"ל (לו) [לא] ואי נמי דהנמוק"י ז"ל מפרש דכי אמרינן בגמ' לאומנות המלך לא בא לאפוקי אומנות אחרת אלא בא לרבויי אומנות המלך דסד"א דלא תני חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו אלא דוקא באומנות אחרת אבל באומנות המלך מתרפא מן האמצע קמ"ל דמתני' מיירי אף נפל לאומנות המלך כיון דמתני' מיירי בחלה בפשיעה ולפי דרכו למדנו ישוב אחרת לדברי הר"י הלוי דכדי שלא נפרש דבגמ' אתא לרבויי אומנות המלך וכל שכן אומנות אחרת פי' דאין הפירוש כך אלא דאתי לאפוקי אומנות אחרת עכ"ל ולענ"ד אחר המחילה רבה נראה דהכי צ"ל והילך לשון (הר"ן) [הנמוק"י] ז"ל ואם נפל אחד מאלו לאומנות המלך כדאיתא בגמ' שנוטלן מכל בית פעם בחדש וממנין אותו למוכס או לאומנות אחרת הריוח לאמצע דהא מתפיסת הבית מינהו וכו' יעו"ש ומ"ש לאומנות אחרת קאי למינוי והכונה דממנין אותו למוכס או שהמינוי הוא לאומנות אחרת ועכ"פ המנוי הוא מאת המלך ובעבודת המלך ולא בא לומר שנפל הוא לאומנות שלא מחמת המלך כמו שהבין הרב ז"ל או לעשות ט"ס. ומ"ש רבינו עוד <b> חלה אחד מהן ונתרפא וכו' </b> כתבו התוס' וז"ל תני בתוספתא בד"א ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה הרי הוא כמזונות וירפא מן האמצע וכו' ועי' בדרישה שכתב שרבינו כתב לב' הדינים ואיני יודע בדברי רבינו רמז לדין זה וצריך ישוב.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>השותפין וכו' מפני שאלו מורין לעצמן וכו'.</b> הכי איתא בהנשבעין דף מ"ח מאי שנא הני דנשבעין בטענת שמא משם דמורו התירא עד כאן וכתבו התוס' ר"ת פסק דבמלוה למחצית שכר אין יכול להשביעו דכיון דלוקח שכר לא מורה היתרא ע"כ. וראיתי להרב משפט צדק בח"א סי' ע"ג שהקשה וז"ל ויש לדקדק עליו שא"כ למה האריסין ישבעו שהרי נוטלין שכר טורחן ותקשי ליה מהתם ואי משום שהגם שנוטלין שכר חושבין שיותר יש להם ליקח כפי טורחן ומורו היתר א"כ בדין מקבל עיסקא נימא הכי וי"ל דשאני התם דחוץ ממה שנותן לו אפלגא מלוה שכל ההנאה שלו עכ"ז נותן לו שכר טורחו ודוחק עכ"ל.<br><b> והנה</b> תם אני על הרב ז"ל איך לא הביט בשורש דברי ר"ת הלא המה בהגהות מרדכי בהנשבעין תשובת ר"ת וז"ל על מה שחייבתם לשמעון שבועה שלא עכב מן הריוח ומן העיסקא כלום מכח שבועת השותפין (ב)הנשבעין שלא בטענה פליאה היא בעיני דבעיסקא לא ינהג מנהג השותפין שהרי חציו מלוה וחציו פקדון ופי' דמתני' דשבועות הכי איתא אלו נשבעין וכו' השותפין ששניהם עוסקים מורו היתרא דסמכין אהדדי והאריסין דמשתעבדי למרי ארעא לאתויי ליה רעיא בלא שכר ידוע ומורי היתר דמדישיה קא אכיל ואפוטרופא וכו' ואין נוטלין שכר ידוע על אלו דברים דמורו היתרא וכו' אבל עסקא דפקדון גמור הוא וצריך שכר ידוע הוי כשכיר יום או כשכיר חדש או כשכיר שנה כמו אומן ומקבלי קבלנות ואע"ג דהקלו בשכרו כגון טיבול בציר מה בכך דריבית דרבנן הוא והקלו ביה רבנן אבל שכר ידוע הוא ושם שומר שכר עליו יעו"ש באורך הרי להדיא דדעת ר"ת הוא דחלוקת האריסין הוא על מה שעוסקים להביא רעייא למרי ארעא וע"ז הוא דמורו היתרא דאין נוטלין שכר ידוע לא על מה שעוסקים באריסות דהתם ליכא היתרא דהא יש להם חלק באריסות ושאר חלוקות נמי אין להם שכר ידוע על טורחם כמו שבארם ז"ל וא"כ מה מקשה הרב ז"ל מחלוקת האריסין וכן יש לדקדק במה שתירץ דשאני התם דחוץ ממה שנותן לו אפלגא מלוה שכל הנאה שלו עכ"ז נותן לו שכר טורחו וכו' ולפי דדברי ר"ת אינו תלוי בהנאה פלגא מלוה כי אם כיון שנותן לו שכר ידוע על מה שטרח בחלק הפקדון סגי בהכי לחוד.<br><b> איברא</b> דלא על הרב משפט צדק ז"ל לחוד אני תמיה כי אם גם על הרדב"ז ז"ל בח"צ סי' ר"ב ומביאו מרן החבי"ב ז"ל בסי' צ"ג הגהת ב"י אות ג' שכתב וז"ל אפי' לדעת ר"ת ז"ל דוקא בזמן שנוטל שכר טורחו משלם אבל אם מתנה ליקח שכר טורחו דינר מודה הוא שעדיין מורה התר לעצמו ומשביעין וכו' ואע"פ שהרדב"ז ז"ל בלשון אפשר אמרו לפי מ"ש ההגהות מרדכי דברי ר"ת א"א לומר כן דהא כתב ואע"ג דהקלו בשכרו כגון טיבול בציר וכו' אבל שכר ידוע הוא ושם שומר שכר עליה וכו' הרי דאפי' קצץ דינר ואפי' פחות ס"ל לר"ת דלאו מורה היתרא הוא ופטור וכן ראיתי בס' מטה שמעון הנדפס מחדש עתה בסי' צ"ג בהגהת ב"י אות י' שכתב כסברת הרדב"ז בדעת ר"ת וסיעתיה דעיסקא שעושין עתה ומתנין מתחילה בדבר מועט דלא מהני ומשביעין ליה ובזה רצה לתרץ מ"ש מרן בספרו הקצר בסי' צ"ג ס"ה דאם היה אחד מן השותפין נושא ונותן והשני לא נתעסק אין נשבעין אלא אותו שנתעסק וכו' ולא כתב שיש חולקין וגם מור"ם ז"ל לא הגיה עליו שיש חולקין וכן נמי בסי' קע"ו ס"ל דבזה ניחא דמיירי שאין נותן לו שכר טורחו משלם ולכו"ע אפי' לר"ת ודעימיה מורה היתרא ונשבע על הספק ופקפק על מהריק"ש ז"ל אי ס"ל הכי בדעת ר"ת או לא יעו"ש ואני אומר על הראשונים אנו מצטערין שלא הביטו בדברי ההגהות מרדכי והוא בא להוסיף דהכי ס"ל למרן ומור"ם ז"ל. ועוד קשה למה לא הזכיר להרדב"ז ולמרן החבי"ב ז"ל שכתבו כן בדעת ר"ת סוף דבר צ"ע.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואין כל אחד מאלו נשבע בטענת ספק עד וכו'.</b> עיין בכ"מ שהביא דעת רש"י ז"ל שסובר דגם שם צריך הודאה בפרוטה שלא כדברי רבינו והר"י בן מיגאש רבו ז"ל והטור בסי' צ"ג מסכים לדעת רש"י ז"ל ועיין בכנסת הגדולה שם מ"ש בזה. וראיתי להרדב"ז בח"ד סי' ר"ב שפסק ג"כ כרש"י וסיעתו אלא שכתב אח"כ דהאידנא לא נפקא לן מידי אחר שתיקנו שבועת היסת דאפי' בכופר בכל נשבע ואע"ג דאין נשבעין היסת על טענת שמא מ"מ כיון דשבועת השותפין עיקרא אינה בא כי אם בטענת ספק גם בכופר בכל נשבע היסת אפי' בטענת ספק אלו דבריו ז"ל.<br><b> ולענ"ד</b> נראה להביא ראיה לדברי הרב ז"ל מדברי רש"י בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ו) דאמרינן התם אמר רב נחמן ראה סלע שנפל מב' חייבי(ם) להחזיר מ"ט ההוא דנפל מיניה לא מיאש מימר אמר מכדי איניש אחרינא לא הואי בהדאי אלא האי נקטינא ליה ואמינא אנת הוא דשקילתיה נפל מג' אינו חייב להחזיר מ"ט ההוא דנפל מיניה ודאי מיאש מימר אמר מכדי תרי הואי בהדאי אי נקטינא להאי אמר לא שקלתיה ואי נקטינא להאי אמר לא שקלתיה עד כאן ופרש"י ברישא דנפל מב' וז"ל נקטינא ליה משתבענא ליה שבועת היסת ולא מתיאש מיד כשמשמש בכיס וכו' ובסיפא פי' וז"ל ואי נקטינא ליה ואינו יכול להשביעו בטענת שמא אלא אותן השנויין במשנה ואלו נשבעין שלא בטענת וכו' יעו"ש והשתא קשיא עליה דרש"י ז"ל דמה לו בשבועת המשנה דהא בדבור הקודם פי' משבעינא ליה שבועת היסת ובכאן נמי הו"ל למימר ואינו יכול להשביע בטענת שמא שאין נשבעין על טענת שמא אלא נראה דדעתו לומר דאף דאין נשבעין על טענת שמא היינו בטענת מלוה ולוה שהיא טענת בריא ומודה [במקצת] חייב שבועת התורה ובכופר בכל תקן רב נחמן שבועת היסת אבל שבועת המשנה דהאריסין וכיוצא דעיקרא היא בא על הספק כשתיקן ר"נ אף ע"ז היתה התקנה ונשבע היסת אף על הספק שלו וזה הוא שאמר ואינו יכול להשביעו בטענת שמא אלא אותן השנויין במשנה ואלו וכו' והיינו אותה שבועה שפירש ברישא שהיא היסת וכדברי הרב ז"ל וק"ל.
+
+Halakhah 3
+
+<b>שהרי היורשין משביעין את האשה שנעשית אפוטרופא וכו'.</b> עיין בכ"מ שכתב וז"ל איני יודע מה ראיה מביא רבינו מדמשביעין את האשה שנעשית אפוטרופא בחיי בעלה דהא איכא לאוקומה בשחושדין אותה בשתי כסף וכו' יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> בס' פרח מטה אהרן ח"ב סי' ל"ז שכתב וז"ל מהר"א ששון ומהרד"ב ז"ל הקשו על דברי הרב כ"מ גם בעיני יפלא דהיכי דמי מאי דקאמר דאיכא לאוקומה שחושדין אותה בשתי כסף אי מיירי שחושדין היתומים עצמם ודאי דלא מהני על מה שנעשית אפוטרופא בחיי בעלה ומאי קאמר רב נחמן והוא שיש ביניהם שתי כסף אפי' תימא דקאי נמי אף על האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ולא אשארא היינו דוקא כשבעלה משביעה במה שחושד אותה בשתי כסף ולא היתומים וכו' יעו"ש. ועיין בכנסת הגדולה סי' צ"ג הגהת הטור י"א דתריץ יתיב כונת מרן כ"מ ותמה על מהר"א ששון ז"ל דמנא ליה דכשחושדין היתומים בטענת עצמן שאין משביעין אותה יעו"ש ומהתימה שהרי מדברי הראשונים נראה שהיורשים יכולים להשביעה דבמתני' דפ' הכותב (כתובות דף פ"ו) כתב הרשב"א הביאו הרב בצלאל בשטמ"ק וז"ל ולפי דבריהם כתב לה [נדר] ושבועה אין לי עליך היורשין משביעין אותה על אפוטרופא שנעשית בחיי בעלה שלא פטרה אלא ממנו וכו' ואפי' להחולקים ע"ז היינו משום שכתב לה פטור אבל בשלא כתב לה כלום נראה שיכולים להשביע וכן מתבאר שם מדברי הרמב"ם והריב"ש ז"ל ועיין בהר"ן שם שהביא תשובת הרי"ף שכתב שאין היורשים יכולין להשביעה משום דכיון דלא השביעה הוא ולא צוה להשביע מחל יעו"ש ות"ם אני על מרן החבי"ב שלא הזכיר מזה כלום מדברי הר"ן וק"ל.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אע"פ שאין עדים שזה אריסו וכו' ה"ז נשבע וכו'.</b> עיין בכ"מ ז"ל וראיתי להרמב"ן בחי' לשבועות בפ' כל הנשבעין שהביא הך דינא דרבינו משם הר"י הלוי ז"ל וכתב ע"ז וז"ל ובהא מודינא ליה להרב ז"ל משום דדמיא לשבועת השומרים וכי תקון להו רבנן משום דדומיא דשומרים תקון אבל בשאר דוכתא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה עד כאן יעו"ש.<br><b> ומעתה</b> מ"ש מרן החבי"ב בסי' צ"ג הגהת הטור אות י"ב וז"ל שאין אומרים מיגו לאפטורי משבועה נ"ב וכ"כ בסי' רצ"ו ודעת תשובה שהביא רבינו ב"י מחודש וכו' יעו"ש ולענ"ד אינו מוכרח דהכי הוא התשובה יתמי ראובן יכולין להשביע את שמעון שבועת השותפין בין בטענת [ראינו] שאבינו הוציא לך ממון בין בטענת שמענו שאבינו הוציא לך ממון מאחר שמודה שמעון שלקח הממון לא אמרינן מיגו לאפטורי דהא בכל שבועת השותפין שנשתתפו בלא עדים איתא ואפ"ה נשבע עד כאן ולפי מ"ש משם הרמב"ן דאף דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה אפ"ה בדין זה מודה להר"י בן מיגאש ולרבינו א"כ ה"ה נמי לדעת אותה תשובה וליכא למימר לדעת הרב כנסת הגדולה ז"ל דדעתו הוא לומר דבכה"ג דוקא דעת אותה תשובה כדעת רבינו והר"י בן מיגאש ז"ל אבל בעלמא לא נתברר ולא הולך עמהם אלא בדין השותפין כמו שנתבאר בסי' פ"ב בכללי מיגו אות קס"ה יעו"ש.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>חלקו השותפין [וכו'] אינו יכול להשביעו בטענת וכו'.</b> עיין בחי' הריטב"א ז"ל בפ' כל הנשבעין שכתב משם יש מפרשים דאם חלקו אף על טענת בריא אינו יכול להשביעו דכיון שחלקו ולא תבעו כלום מחלו וכתב עליהם דאינו כלום דא"כ כשנתגלגל לו שבועה ממקום אחר למה משביעו דהא מחל ליה לכך הנכון כמו שפי' דדוקא בטענת שמא אינו יכול להשביעו דלא תקון ליה רבנן אבל בטענת בריא משביעו ואם נתגלגל ליה שבועה ממקום אחר אף על טענת שמא משביעו בגלגול וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> קשה לי טובא דמאי מקשה להיש מפרשים דס"ל דטעמא דחלקו דאינו משביעו משום מחילה דא"כ כשנתגלגלו לו שבועה דהא מחל והא הוא ז"ל ס"ל באשה שמחל לה בעלה שבועה ואינו משביעה דאם נתגלגל לה שבועה משביעה וכמו שהביא באה"ע סי' צ"ח בחלקת מחוקק ס"ק י"ג ובית שמואל ס"ק י"א משם הרמב"ן והריטב"א דאם פטרה משבועה יכול להשביעה ע"י גלגול וא"כ הכא לו יהי דהא דחלקו סתם הוי כמו מחילה בפירוש אפ"ה לא מהני אלא שלא להשביע שבועה בפני עצמה אבל ע"י גלגול שפיר מצי להשביעו ואפשר שזה הוא היתה דעת רבני צרפת שהביא מרן ב"י בחו"מ סי' צ"ג מחודש ו' בשותפין שלוה מאחד והטילו לכיס והפסידו הכל ולא באו לחשבון מי דמי לחלקו או לא והשיבו אם טעם שחלקו דפטורים הוא משום דמחלו זה לזה השבועה אחר שלא תבעו זה לזה בשעת חלוקה הא לא דמייא לחלקו שההפסד בא מאליו וכו' והייתי במושב זקנים וכו' והיה ממנו שאומרים טעם חלקו משום מחילה וממנו היו אומרים משום דבעינן כעין דאורייתא ונמנו ורבו האומרים משום מחילה וחייבוהו שבועה עד כאן ולכאורה קשה דאם באמת הטעם דחלקו הוא משום מחילה מ"ט כשנתחייבו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו הך שבועה וכמו שהקשה הריטב"א ז"ל להיש מפרשים אמנם דעתם ז"ל הוא כדעת הרמב"ן והריטב"א ז"ל שהביא הרב חלקת מחוקק באה"ע דאף דפטרו בפירוש משבועה אפ"ה בגלגול מצי לאשבועי וכדכתיבנא לעיל שלא כסברת בעל העיטור שהביא הטור בחו"מ סי' צ"ג סי"ג דאם פטרו בפירוש זה את זה משבועה אין יכולין לגלגל עוד יעו"ש.<br><b> אי </b> נמי אפשר דאם פטרו בפירוש שאני וכמו שנראה מדברי הרא"ש ז"ל בפ' הכותב יעו"ש ועיין במרן החבי"ב ז"ל בהגהת ב"י אות י"ז שכתב וז"ל אך קשה דאם הטעם הוא משום מחילה קשה למה מגלגלין ואיך נמנו וגמרו במושב זקנים דהטעם הוא משום מחילה ומה יענו שפתי זקנים למה שמגלגלין עליו יעו"ש ולפי מ"ש לעיל דעת הני זקנים הם כדעת הריטב"א והרמב"ן ומהתימה שלא הזכיר מהם. איברא דהא דכתבו הרב חלקת מחוקק והרב בית שמואל באה"ע משם הרמב"ן והריטב"א ז"ל דס"ל דע"י גלגול יכול להשביעו ושכן כתב בנמוק"י ז"ל לא ראיתי להנמוק"י ז"ל שכתב משם הריטב"א כלום מזה כי אם משם הרמב"ן ז"ל וכמו שיראה הרואה שם בפ' הכותב ולהריטב"א מביאו לדין אחר ואדרבא הרואה להריטב"א בשיטה לכתובות בפ' הכותב ולהרב אסיפת זקנים הביא משם הריטב"א ז"ל וז"ל וכל שפטרו משבועה או מנדר אינו יכול להשביעו אפי' ע"י גלגול עד כאן יעו"ש ועיין למרן בסי' ע"א מחודש י"ז שלא כתב משם הנמוק"י כי אם להרמב"ן והגאונים ולא הזכיר להריטב"א ומעתה סרו מהר תלונותינו מעל הריטב"א ממה שהקשנו לעיל ממ"ש בהנשבעין וק"ל.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שותף שטען על חבירו שכך היה תנאי ביניהם וכו'.</b> ראיתי בתשובת הר"י בן מיגאש ז"ל סי' ע"ט על ראובן שנתן לשמעון ממון על צד העסק וכשתבעו ממנו אמר לו מכרתי מקצת בהקפה ואמר ראובן כי לא הרשיתי אותך למכור בהקפה והורה מורה וחייב לראובן שבועה שלא הרשאו למכור בהקפה ושיפסיד חצי הממון הנמכר בהקפה וכו'. והשיב וז"ל תשובה מה שהורה זה המורה אינו נכון והדין בזה הוא שישבע ראובן שלא נתן לו רשות למכור בהקפה ויתן לו שמעון וזה אם טוען שמעון שראובן נתן לו רשות למכור בהקפה אבל אם לא פירש זה ואמר שהענין היה על הסתם נסתלקה שבועה ועל שני פנים אלו דלא כהוראת זה המורה שיפסיד ראובן החצי אחר שנשבע היא הוראת בלתי נכונה וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבין לא הוראת המורה ולא הוראת הרב ז"ל במה שחייבו שבועה לראובן דכפי הנראה השבועה היא לשמעון דנשבע ונפטר מידי דהוה הכל תביעות דעלמא וכן ראיתי להרב מעשה חייא סי' י"ט ונסתייע מלשון רבינו בדין שלפנינו והטור וסמ"ג יעו"ש ומ"ש ולא כהוראת זה המורה שיפסיד זה (המורה) [ראובן] החצי וכו' מה שאני מבין מדעת המורה הוא שאינו מדברי המורה שפוסק הדין אלא הם דברי הבעל דין שטען שראובן הרשהו ואז היה ההפסד ביניהם הורה מורה שישבע שלא הרשהו ושיפסיד החצי אלא אז כשנשבע אז יפסיד כולו שמעון ואולי ידע הרב שפיר הוראת המורה וק"ל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>וכיצד דנין בדין זה לוי כבר נפטר בהודאת שמעון וכו'.</b> עיין בכ"מ ז"ל שכתב וז"ל ומ"ש נפטר לוי בהודאת שמעון מיירי כשהשטר ביד שמעון ולענין כל החוב אי נמי אפי' אם השטר ביד ראובן ואפ"ה כתב שנפטר לוי לענין שיגבה ראובן תחילה משמעון מחצה ואם לא יוכל להוציא משמעון יגבה מלוי עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דלפי תירוץ בתרא אתיא סברת רבינו כדעת הרא"ש בתשובה הביאה הטור בסוף סי' ע"א וז"ל ששאלת שטר שכתוב בו נתחייב פלוני לפלוני (ולפ') [או לפלוני] והאמין למוציא השטר ואחד מהם הוציא השטר וטוען הלוה שפרע לחבירו וחבירו מודה לו וכו' אם היו שותפין בחוב כיון שאחד מהם מודה שנפרע אם יש לו נכסים למודה בי"ד יורדין לנכסיו ופורעין לחבירו חלקו ואם אין לו נכסים לא מהימן להפסיד כיון שהשטר בידו אבל על חלקו הוא נאמן ובי"ד מגבין לאחד חלקו עד כאן הרי שכתב שהמודה אינו נאמן כי אם על חלקו לבד כשאין לו נכסים כדעת רבינו לתירוץ בתרא דמ"ש נפטר לוי בהודאת שמעון לענין שיגבה ראובן משמעון תחילה ואם לא יוכל להוציא משמעון יגבה מלוי וכמ"ש מרן. וראיתי למרן החבי"ב ז"ל בסי' צ"ג הגהת הטור אות ל"ה שכתב וז"ל אבל אי מיירי שהשטר ביד ראובן כתירוץ בתרא של רבינו ב"י הא ודאי פליגי תשובת הרא"ש אהרמב"ם ז"ל וכו' יעו"ש ולא ידעתי למה וצריך ישוב.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..63f0dbb8f9c740fd6c7b5f633cd5fe96a120a1c3
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,275 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Agents and Partners
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Agents_and_Partners
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האומר לשלוחו וכו'.</b> יש להסתפק במי שהיה לו חפץ למכור ואמר לחבירו קח חפץ זה והבא לי בעדו כך וכך מעות והלך השליח וקנאה לעצמו באותו סך ונתן המעות ואחר זמן ידע בעל החפץ שלקחו השליח ורוצה להחזיר לו מעותיו ליקח החפץ והשליח ממאן בדבר הדין עם מי.<br><b> והנה</b> בענין שליח שנתנו לו מידי למכור אי מצי ליקח לעצמו או לא דעת רש"י והתוס' והרשב"א והר"ן והרא"ש והטור ז"ל דעת כולן דלא מצי לקנות וכתב הר"ן הטעם דכיון שהוא שליח הרי הוא כיד הבעלים ולפיכך אינו יכול להקנות לעצמו שאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו שהרי במקום השליח בעלים עומד עד כאן ודעת הגאונים שהביא הריטב"א בפ' אלמנה נזונת והרב בצלאל בשטמ"ק הוא בהיפך זה וס"ל דשפיר מצי לקנות השליח לעצמו יעו"ש. וראיתי להרב מחנה אפרים ז"ל בהל' שלוחין סי' כ' שכתב בדעת הרמב"ם דנראה שדעתו כדעת הגאונים שיכול ליקח השליח לעצמו ועפ"ז הקשו למרן ז"ל דבאה"ע סי' ק"ג פסק כוותיה ואילו בחו"מ סי' קפ"ה פסק כהרשב"א וסיעתיה יעו"ש ועיין מ"ש מוהר"י כולי ז"ל בפ"א מהל' שלוחין בדעת הרמב"ם ז"ל ובמ"ש ישב ג"כ פסקי מרן ועוד בה דהכריח החילוק מפסקי מרן יעו"ש.<br><b> עוד </b> כתב הרב מחנה אפרים וז"ל והמרדכי בפ' האומנים הביא משם מהר"מ על ראובן שמסר טבעת לסרסור למכור ונאבד דהסרסור שומר שכר הוי וכו' עד כיון שאם ירגיש שיש בה ריוח יקחנו לעצמו וכו' משמע דהסרסור יכול לקנות לעצמו ע"כ. ואחר המחילה רבה אי משום הא לא איריא דהכונה הוא דאם ירגיש שיש ריוח בידיעת הבעלים שיתפייסו לבעלים ויקנו לו דבכה"ג כתב מרן ז"ל דלית דין ולית דיין שקנה השליח אי נמי אפי' בלא דעת הבעלים יקחנו ואף דלא קנה כיון דמשכחת לה ריוח ע"י שיעכבם החפץ ויאמר שמכרה לאחר ואח"כ ימכור אותה לחשבונו אמטו להכי חשיב ליה שומר שכר ועדין אין מכאן ראיה.<br><b> עוד </b> כתב הרב שם וז"ל ולענ"ד היה נראה דאין ראיה מפרש"י אלא בהיכא שלא הרשהו הבעלים למכור בכך וכך דאז ודאי השליח הוא המקנה אותו ואינו יכול להקנותו לעצמו אבל היכא שהרשהו הבעלים למכור בכך וכך איכא למימר דהבעלים עצמם מקנים אותו לכל מי שיתן כך וכך ובפ' הספינה כתב הר"ן ז"ל בשם המפרשים שחפץ שדמיו קצובים ובא אחר ולקחו שלא מדעתו של חנוני ע"מ ליתן דמיו זכה בו דדעתו של חנוני שכל מי שיתן דמיו יזכה בו עד כאן א"כ ה"ה כאן וכו' יעו"ש. ואחר המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דהתם אף דנימא דדעתו של חנוני להקנות לכל מי שיתן דמיו התם שאני דכיון שנטל מרשותו דהיינו מהחנות ע"כ מכחו של חנוני זוכה והוא ניהו המקנה ברם בנותן לשליח למכור בכך וכך הרי נתרוקן רשותו מעליו דכי זכה לוקח לאו מכח בעל החפץ זכי. תדע דעל כרחך צריך לחלק בהכי דאל"כ תיקשה להר"ן ז"ל דהא כבר כתבתי לעיל דס"ל דשליח אינו יכול להקנות לעצמו ואפי' דא"ל בכך וכך ואילו בפ' הספינה כתב דחפץ שדמיו קצובים יכול ליטלו שלא מדעתו של בעלים דמשמע שבעל החפץ הוא המקנה ואפי' דנימא דמ"ש הרב והר"ן כתב כיון להרב נמוק"י ז"ל מ"מ אנן בדידן הא קא חזינן דהר"ן ז"ל ג"כ ס"ל הכי ומביאו הרב בצלאל בשטמ"ק שם דף פ"ח יעו"ש אלא ודאי דצ"ל כמ"ש. ומה שהקשה להרא"ש ז"ל מ"ש בפ' אלו מציאות למ"ש בפ' אלמנה ורצה לישב בזה עיין במהרימ"ט ז"ל חלק א' סי' צ"ג מה שתירץ לזה.<br><b> עוד </b> כתב וז"ל אמנם נראה לענ"ד דאם נתן השליח הדמים למשלח כדי להקנותם לעצמו אע"פ שלא הודיעו למשלח שקנאה לעצמו כיון שלקח הדמים ה"ז גמר והקנה למי שנתן הדמים דדעתו של מוכר לאקנויי לבעל המעות ומעותיו קונות לו בכה"ג ע"כ. ולענ"ד קשה לי מ"ש מהרשד"ם ז"ל בסי' שכ"ה וז"ל דה"ה אפוטרופוס שנכנסו בידו נכסי יתומים וטוען שלקחם לעצמו בדמים יכולים היתומים ליתן דמיהם וליקח המטלטלין שלהם וכו' ומביאו מרן החבי"ב ז"ל בסי' קכ"ה בהגהות הטור אות י' הרי דאף בנתן הדמים כתב דלא קנה דאף דנימא דהתם שאני דליכא מקנה דליקני דמיירי באפוטרופוס מ"מ דעתו ז"ל נראה דאף בשליח דעלמא דנתן הדמים דינא הכי ועיין במהרימ"ט ז"ל בחלק א' סי' צ"ג וקכ"ז יעו"ש. נמצא מכל האמור דשליח שקנה לעצמו רובא דרבוותא ס"ל דלא קנה ועיין בס' בני חיי סי' קפ"ה שכתב שם דיכול לומר השליח קים לי כמ"ד דקנה יעו"ש ומ"מ נראה לענ"ד דבנדון דידן לכו"ע קנה דעד כאן לא אמרו הרבנים הנ"ל ז"ל דלא מצי לקנות לעצמו אלא דוקא בשויה שליח למכור לו אז אמרינן דלא מצי לקנות לעצמו אבל באומר צא והביא לי כך וכך בעדו אז הדעת נוטה שכונתו הוא להקנות לכל מי שירצה לקנות ולא שויה שליח למכור זה נראה לענ"ד להלכה ולמעשה עדיין צריך אני מרבותי ועיין במהרש"ך ח"ב סי' ק"ג דנראה דלא נחית לחילוק זה וכעת אין הספר מצוי בידי לעיין בו ודוק.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל סרסור וכו'.</b> עיין במל"מ ז"ל שהקשה על מ"ש הראב"ד ז"ל וז"ל שלא אמר המוכר לסרסור כלום בכמה יתנהו ומשו"ה אין המכר כלום קשה דלמה הצריך רבינו שיאמר ללוקח מכור לך בכך וכך כשיאמר לסרסור מכור לי בכך וכך ומכרו קיים המקח כיון דכל שאין מכר הוא משום שלא פסק דמים עם הסרסור אלא א"ל מכור לי זה סתם וצ"ע עכ"ל. ולענ"ד נראה לישב לדעת הראב"ד ז"ל דלא היה כתוב כגירסתנו מכור לך בכך וכך ומדבר המוכר עם הלוקח אלא כגרסת המגדל עוז והטור בסי' קפ"ה ומרן בס"ה שכך כתוב מכור בכך וכך ואז הוי דמדבר המוכר עם הסרסור כמבואר וק"ל.
+
+Halakhah 8
+
+<b>הלוקח כלים מבית האומן וכו'.</b> עיין בהרב מל"מ ז"ל שכתב שדברי רבינו תמוהין שלא פירש לומר דמיירי לדקייצי דמיו והוי זבינא חריפא כמ"ש בפ"ד מהל' מכירה שהצריך דמיו קצובים וחביב על הלוקח גבי לוקח כלים לבקרן ונאנסו מידו וכו' וצ"ע יעו"ש.<br><b> ואנכי</b> הרואה להרמ"ה בשיטתו לבתרא בפ' הספינה דף פ"ח בעיקר מימרא דשמואל שכתב וז"ל (וק') [ואי קשיא] לך ומי מצית אמרת בזבינא דרמי על אפיה אע"ג דיד הלוקח על העליונה לא מחייב באונסין והא ברייתא דהלוקח כלים מבית האומן דסייעיה התם לשמואל [מינה] ועובדא דההוא גברא דזבין חמרא לחבריה תרוייהו בזבינא דרמי על אפיה קיימי דאי לאו הכי לא הוה מזבין ליה ניהלי[ה] על הדין תנאה ולא עוד אלא דעובדא דההוא חמרא מוכח דאפי' התם לא אזדבן ליה ללוקח ואפ"ה (חייבין) חייביה] באונסיו (אלא) [לא] תקשי לך דכי שאני לן בין זבינא חריפא לזבינא דרמי על אפיה בנוטל מקח מבעליו לבקרו בפניו דאי ניחא ליה בגויה דזבין לגמרי תו לא מצי חד מנייהו למהדר ביה ואי לא ניחא ליה מהדר ליה מיד ולאו הנאת לוקח היא דלא יכיל מוכר למיהדר ביה כיון דזבינא דרמי על אפיה הוא אי נמי זבינא מציעא דסמכה דעתיה דלוקח דמוכר גופיה לא ניחא ליה דליהדר ואי נמי הדר ביה איכא אחרינא טובא למזבן בהני דמי וכו' ולא עוד אלא דהאי לוקח גופיה לא מצי מזבין לאחרינא אלא לבתר דזכי ביה זכיה גמורה דאי נמי הדר ביה לוקח חייב איהו בדמי למרי קמא ואשתכח דאפילו בזבינא מציעא לאו הנאת לוקח היא אבל בלוקח מבעליו להוליכו לבקרו שלא בפני בעליו אדעתא דאי ניחא קניה ליה למפרע בהני זוזי דקייץ אי נמי בשויו דאפשר דאתרמי ליה באורחא מאן דזבין ליה מיניה בדמי יתירי וכל שכן היכא דשקלי אדעתא לאמטויי לדוכתא פלן דאי מזדבן ליה דמיה דפסיק בהדיה ואי לא מהדר ליה למריה אפי' זבינא דרמי על אפיה נמי כיון דלא מחייב ליה בדמים אלא דבתר דמטי ליה רווחא מיניה אין לך (הנאה) [הנאת לוקח] גדולה מזאת וה"ה בלוקח כלים מבית האומן לשגרם לבית חמיו דאי מקבלי להו מיניה כמאן דזבין להו ברווחא דמי יעו"ש באורך ומעתה אנן בדידן מצינן למימר דדעת רבינו נמי הכי הוא ומשו"ה לא הצריך לא קציצת דמים ולא זבינא חריפא ועיין למרן החבי"ב ז"ל בסי' קפ"ו הגהת ב"י אות ג' שנטה לדרך כזה ודוק.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי שהיה לו קרקע וכו'.</b> עיין בטור סי' קכ"ג סי"ב שהביא תשובת הרמב"ן מורשה שהורשה וכו' וראיתי למהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' י"ז שכתב בסוף התשובה וז"ל ולגבי השאלה הב' נראה ג"כ דא"צ לפנים שהרי גדולה מזאת אמרו דשליח יכול להיות עד וכו' ולגבי ממון מצינו שהביא הטור בסי' קכ"ג תשובת הרמב"ן ז"ל וכו' הרי שלא פסל העדים אלא כשיש לשליח הנאה בגוף הממון ממש וזה הוא הטעם בנדון דידן שכשרים העדים להעיד על השליח שהוא שליח מפני כיון שאין לשליח שום הנאה בשליחות זה וכו' יעו"ש והביא דבריו הכנסת הגדולה בסי' קכ"ג הגהת הטור אות כ"ג וכתב וכל שכן הוא כמ"ש הסמ"ע יעו"ש והרב בני חיי כתב עליו וז"ל ופליאה דעת ממני דלכאורה נראה דאין הנדון דומה לראיה דנדון הרמב"ן ז"ל שאני דנודע בעדים כשרים שהמרשה האמינו ועשאו שליח ולכן יכולים להעיד בין הוא בין עדים קרובים על גוף הממון אבל בשאין עדים כשרים על השליחות איך יעידו הקרובים על השליחות וכל שכן הוא עצמו שאין נאמן להעיד על השליחות דאיכא למימר שהשליח רוצה להחזיק בממון המשלח ולטעון עליו אתה חייב לי ממקום אחר ונאמן במיגו דהחזרתי וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> נראה להליץ בעד מהרשד"ם ז"ל ולומר דאי חיישינן להכי לשמא יעשה מעצמו שליח ויתפוס ממון המשלח ויטעון אתה חייב לי ממקום אחר וכדברי הרב ז"ל א"כ היא גופא תקשי להרמב"ן ז"ל דאף דאיכא עדים כשרים למורשה ופסק לו שכר ידוע בין יזכה בדין בין לא יזכה אמאי נאמן עד הקרוב כיון דאיכא למיחש שמא אמת הדבר שחייב לו ממון והרשהו על ממון זה כדי שיגבה חובו ממנו ואין הנאה גדולה מזו ובפרט כשאין למרשה לפרוע ממקום אחר ומה יושיענו מה שקצץ לו שכר או אם הוא בחינם דמתיר הרמב"ן ז"ל כיון דאיכא למיחש להכי שהיא הנאה גדולה עד דאם ידענו שכן הוא הענין הדבר ברור דלא יעיד הקרוב כמ"ש הרב הכנסת הגדולה בתשובה ח"ב סי' נ"ו אלא על כרחך לומר דבכה"ג לא חיישינן וכמו כן לא חיישינן שיבא ויעשה עצמו שליח כדי לתפוס ממון חבירו ויטעון עליו שחייב ממקום אחר זה אפשר להליץ לדעת הרב ז"ל וק"ל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>והדברים אלו וכו'.</b> עיין במהרימ"ט ז"ל בחו"מ סי' י"ז שכתב בדעת רבינו דמ"ש <b> שאין אומרים בזה יקוב הדין את ההר </b> לא קאי אלא אמאי דתקון <b> שאם לא היה למקנה קרקע מקנהו מד' אמות שבארץ ישראל</b> אבל מה שתקנו שכותבין הרשאה אף אמלוה תקנה טובה היא וכמ"ש מרן ז"ל בכ"מ שלא כדברי מהרשד"ם ז"ל ומהר"י אדרבי ז"ל וכתב עוד וז"ל וגם מדברי הרמב"ן ז"ל בחי' לבתרא דף מ"ז גבי עשה שורו וחמורו אפותקי דאמרינן ביה דילמא אקני ליה מטלטלין אגב מקרקעי ומשני דלית ליה ארעא וז"ל וש"מ דלא סמכינן אד' אמות שבא"י ולא אקרקע חצר מות וקשיא לן האי מנהגא דנהוג עלמא למכתב אע"ג דלית ליה ארעא ושדרו ממתיבתא דתקנא היא דתקון רבנן בתראי ושדרו נמי דוקא להרשאה דפקדון או מלוה אבל לשאר מילי לא תקון הרי שלא הוקשה להם להגאונים אלא היכא דלית ליה ארעא למיסמך אקרקע דא"י אבל דהרשאת מלוה עצמה לא הוקשה להם שיהיו צריכים לתקנתא בתראי דתקנתא בתראי דקמאי היא וכו' עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבין דאיך יש ללמוד מדבריו דהגאונים לא קשיא להו בהרשאת מלוה תקנתא דקמאי היא והלא הרמב"ן ז"ל הוא מכת הסוברים דמעיקרא דינא דש"ס היא דכותבין הרשאה אף אמלוה כמו בפקדון ולא משום תקנת הגאונים כדמוכח בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ז) שכתב וז"ל כותבין הרשאה זה לזה ואי קשיא לך הא ס"ל לרב פפא אליבא דרבה אין לו לבכור קודם חלוקה והיכי מצי מרשה ואיכא למימר כי מלוה דאע"ג דלא מצי לאקנויי מצי מרשה בה עכ"ל וכ"כ בפ' מרובה במלחמות וכן ראיתי בחי' לשבועות הנדפס מחדש בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל"ג) יעו"ש וא"כ לדידיה תקנת הגאונים אינה אלא לקניית ד' אמות שבארץ ישראל ולסמוך עלייהו ומשו"ה לא קשיא להו להרשאת מלוה היכי מרשה שזהו דינא דנהרדעי כמפורש במקומות הנ"ל ובודאי לדעתו הגאונים הכי ס"ל כמפורש בדברי הריטב"א ז"ל בפ' שבועת העדות וז"ל ומעתה יש לדקדק מכאן לדברי הגאונים שכתבו דאלישנא דנהרדעי כתבינן אורכתא אמטלטלי דמלוה ע"פ דלא כפריה וכו' יעו"ש וכמ"ש הרב בעצמו לקמן וא"כ מה יקשה להם בהרשאת מלוה שהוא מדין התלמוד ברם לדעת רבינו דהרשאת מלוה הוא מתקנת הגאונים ולא מדין התלמוד מאן לימא דפלגו בהדייהו.<br><b> עוד</b> כתב וז"ל ושוב כתב הרמב"ן דאם יש להם בית הכנסת בשותפות יכולין להקנות אגבן לא מתקנת הגאונים אלא מדין התלמוד אלמא לא נצרכה תקנת הגאונים אלא למי שאין לו עד כאן ולא הבנתי כונתו מה הוכחה היא זאת שכתב שהיא מדין התלמוד לסברת רבינו דס"ל שהיא תקנת הגאונים. עוד כתב וז"ל ותדע שהטור בסי' קכ"ג בהעתיקו דברי הרמב"ם כתב והדברים אלו קלים עד מאד שנאמר שיקנה לו ד' אמות שבארץ ישראל משמע שהבין דבריו שלא אמר אלא על דבר זה בלבד ולא על עיקר ההרשאה כשיש לו קרקע עכ"ל והנה מ"ש שהטור כתב ודברים אלו קלים עד מאד וכו' כונתו פשוטה דמדנחית לכתוב כן משמע שהבין דזה לא קאי אלא לתקנת ד' אמות שבא"י לחוד ולא לתקנת הרשאת מלוה ועליה נמי קאי מ"ש אח"כ והגאונים עצמן וכו' דאי לא אמאי אצטריך לכתוב ודברים אלו קלים עד מאד לא הו"ל למימר אלא והגאונים עצמן כתבו וכו' והוה קאי אתרתי תקנות אלא ודאי דנחית להורויי לן להיכא קאי האי דלא מצי לכוף וכתב ומ"ש רבינו ודברים אלו קאי [אד' אמות שבא"י] וכמ"ש בכ"מ דזה אין שייכות להרשאת מלוה כדי שנבין מ"ש והגאונים בעצמן וכו' והוצרכתי לזה לפי שראיתי בס' ידי אליהו סי' קנ"ב שהבין שמ"ש הרב ז"ל ודברים אלו קלים הם מדברי הטור ומזה הוכיח דעת הטור והקשה עליו שדברי הטור הם דברי הרמב"ם ז"ל וליכא למילף מיניה יעו"ש. ולפי קוצר עניות דעתי נראה כונת הרב ז"ל [כמ"ש] יעו"ש.<br><b> איברא</b> שמ"ש ומרן ז"ל שפי' דבריו שהדברים קלים שכתב אינו אלא לד' אמות שבא"י ולא עייל נפשיה במ"ש אח"כ והגאונים עצמן וכו' אי קאי לתקנת שנייה או לתקנת הרשאה דלא תליא הא בהא ע"כ. בזה אשכחנא פתרי למרן ז"ל דאילו בכ"מ כתב דמ"ש ודברים אלו קלים עד מאד קאי לתקנת ד' אמות שבא"י דמשמע דס"ל בדעת רבינו כמ"ש מהרימ"ט ז"ל ואילו בסי' קכ"ב ס"ז כתב בהיפך וז"ל ובפ"ג מהל' שלוחין כתב הרמב"ם ז"ל שהגאונים תקנו שכותבים הרשאה אף אמלוה ושלא תקנו אלא לאיים על הנתבע וכו' וכבר הקשה כן בפרישה יעו"ש ולפי דברי הרב ז"ל דברי מרן נכונים דס"ל למרן כמ"ש בב"י ודברים אלו לא תלייא באם יכול לכוף או לא ודוק.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ראובן שבא בהרשאת שמעון ללוי וכו' נתחייב לוי שבועה אין יכול לעכב וכו'.</b> וכן פסק הטור בסי' קכ"ג סי"א וכ"כ עוד ויש אומרים שבי"ד ישלחו כתבם לבי"ד שבמקום המרשה ויחרימו [בפניו] ואז ישבע זה עד כאן ומבואר הדבר שהי"א זה להחמיר באו ולומר שלא ישבע כי אם שיקבל המרשה תחילה חרם שמחרימים בי"ד שבעירו שלא כדעת רבינו והטור שישבע הנתבע אף שלא יחרימו בפניו וזה פשוט.<br><b> וראיתי</b> למהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' ס"ג שנשאל על מי שבא בהרשאה והנתבע רוצה שיבא המרשה לעירו ויעשו חשבון שלדעתו חייב לו כמו שמראה שטר ע"ז והשיב שהדין עם הנתבע ונסתייע ממ"ש רבינו בדין שלפנינו יבא המרשה וישבע ויטול ואע"ג שכתב הטור דיש אומרים שבי"ד ישלחו כתבם לבי"ד שבמקום המרשה ויחרימו בפניו ואז ישבע זה עכ"ז אני אומר שיש לדון כמו שאמרתי שאין לכוף לנתבע אחר שהרמב"ם כתב שהדין הוא שיבא ויתבע וכמ"ש ג"כ הטור בעצמו ואין לנו להניח דעת הרמב"ם והנמשכים אחריו ללכת אחר יש אומרים וכו' עד סוף התשובה. ואחר בקשת מחילה לא זכיתי להבין דבריו דמה שייך סברת יש אומרים למ"ש רבינו שיניח המעות ביד בי"ד ויבא הנתבע וישבע ויטול דהתם הוא שירד לדין עם המורשה וכפר ונתחייב שבועה ולא רצה לישבע והפכה למרשה וטוען שיבא וישבע ולזה כתבו רבינו והטור שיבא וישבע ומזה הביא הרב דבנדון דידיה נמי יבא התובע ויעשה חשבון עם הנתבע אבל סברת י"א היא היכא דהנתבע רוצה לישבע וטוען שרוצה שיבא המרשה ויחרימו בפניו לדעת רבינו אין צריך לבא שזה הוא תקנה קלה היא ואין מעכבין שבועתו של זה בכך ולהי"א צריכים בי"ד לשלוח כתבם לעיר המרשה ויחרימו בפניו ומאן לימא לן דהי"א פליגי נמי בהך דינא היכא שהפך השבועה ורוצה הנתבע שיבא המרשה דאין שומעין לנתבע כדי שיכתוב עליהם עכ"ז אני אומר שיש לדון כמ"ש שאין לכוף לנתבע אחר שהרמב"ם כתב שהדין הוא שיבא התובע ואין לנו להניח דעת הרמב"ם ללכת אחר י"א וכו' דמי יימר דהי"א חולקים בחלוקה זאת והדברים נראין דאין חולקים וק"ל.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>האומנים שנשתתפו וכו'.</b> כתב הראב"ד ז"ל א"א ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחברו בקנין כדין עבדים וכשם שמצינו באומר יקדשו ידי לעושיהן עד כאן עיין במהרי"ק ז"ל בשורש קפ"ג שכתב דמה שהצריך הראב"ד ז"ל קנין הוא משום שלא יחזור להבא יעו"ש ונראה דהרשב"א ז"ל חולק ע"ז וס"ל דאף בקנין חוזר שכתב בח"ב סי' פ"ז וז"ל ואף רצו שלא לחזור בו אחד מהם אין להם תקנה אלא בחיוב ובקנין גמור כגון שיכתבו שכל החוזר בו יתחייב לחברו כך וכך עכ"ל משמע דאם ירצה ליתן הקנס ולחזור מצי הדר ביה וכן ראיתי להרב מחנה אפרים הל' שותפין סי' ב' שכן כתב המגיה והקשה למרן ב"י שכתב בהל' שותפין שדעת הרשב"א ז"ל כדעת הראב"ד והצריך עיון יעו"ש.<br><b> ומעתה</b> אסורה נא ואראה למרן החבי"ב ז"ל בסי' קע"ו הגהת ב"י אות ד' על מ"ש מרן ז"ל ודעת הרשב"א ז"ל בתשובה כדעת הראב"ד ז"ל וז"ל בח"ב סי' כ"ז כתב בפירוש דכל שנתחייב בפירוש בחיוב ובקנין אפי' להבא אינו יכול לחזור בו ולשעבר מה שכבר הרויחו אפי' בלא קנין קנו והוא דעת הראב"ד כפי מה שפי' מהרי"ק בשורש קפ"ב יעו"ש. ואחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דמה הוכחא איכא מדברי הרשב"א אלו דאדרבא מהתם מוכח היפך דעת הראב"ד ז"ל וכדכתיבנא. גם מ"ש עוד וז"ל וכן ראיתי למהר"א ששון סי' קי"ג שכתב בפשיטות דהרמב"ן והרשב"א ז"ל מיירי בדליכא קנין אבל בקנין אינו יכול לחזור בו וכו' אם על תשובה זאת כיון אחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו אינו כן אלא דעת הרשב"א דאף בקנין אם רצה לחזור חוזר כמבואר וזה פשוט וק"ל.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואפי' לקחו שור לטביחה וכו'.</b> עי' בכ"מ שהביא משם הר"ן ז"ל דלרב המנונא לאו דוקא לקחו מתחילה לחרישה אלא אפילו לקחו לטביחה ומכרוהו חי השכר לאמצע יעו"ש ומיהו הרא"ש ז"ל הביא משם יש מפרשים דר"ה לא אמר אלא שור לחרישה אבל שור לטביחה ועומד לטביחה מודה ר"ה דחולקים לפי המעות ולא תקשי ליה אדתני סיפא לקח זה בשלו וכו' לפלוג וליתני בדידיה כדלעיל דטפי קרי ליה בדידיה מאי דמוקי הכל בשור לחרישה ומפליג בין הטילו לכיס ובין לקח זה בשלו וזה בשלו ממאי דהוה תני הכל בהטילו והוה מפליג בין שור לחרישה ובין שור לטביחה יעו"ש. ולענ"ד דברים אלו לא זכיתי להבינם דאם איתא דמאי דלא הקשו לר"ה מסיפא הוא משום דטפי עדיף ליה לתנא דברייתא לשנות דינא דחולקים לפי המעות במאי דפתח דהיינו שור לחרישה ומשום הכי הוצרך לחלק בין הטילו לכיס ובין לקח זה בשלו וזה בשלו אם כן מאי מקשה לרבה דסבר דשור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע לפלוג וליתני בדידיה בד"א בשור לחרישה ועומד לחרישה אבל שור לחרישה ועומד לטביחה זה נוטל לפי מעותיו וכו' לימא דטפי עדיף ליה לתנא דברייתא לסיים במאי דפתח דהיינו שור לחרישה ועומד לחרישה דאפי' הכי השכר לפי מעותיו היכא שלקח זה בשלו וזה בשלו ואח"כ נשתתפו ממאי דהוה תני שור לחרישה ועומד לטביחה דלא הוי דומיא דרישא דהוי שור לחרישה ועומד לחרישה כמ"ש הרב ז"ל לר"ה דלא קשיא לדידיה לפלוג וליתני משום דלא הוה מסיים במאי דפתח.<br><b> והרב</b> לח"מ ז"ל כתב ז"ל בפי' דברי הרב [אלפסי] נפל מחלוקת בהר"ן והרא"ש וכו' אבל לטביחה הוי לפי מעותיו [וכו'] זה א"א דכיון דהרי"ף מפרש דברי רב המנונא כשמכרוהו חי וכשמכרוהו לא היה ראוי לחלק א"כ אפי' לקחו לטביחה נמי לא הוי לפי מעותיו אלא לאמצע ודייק לשון הרי"ף שכתב הואיל ומכרוהו חי ועדיין לא חלקו משמע דאע"ג דלקחו לטביחה כיון שמכרוהו חי הוי לאמצע א"כ איך פי' בדברי הרי"ף כן יעו"ש. והנה מה שהבין הרא"ש ז"ל בדברי הרי"ף לפי דברי הלח"מ כבר נפתח דברי הרמב"ן בסוגיין והביאו הרב בשטמ"ק וז"ל אבל מ"ש בפי' דשמעתתא דר"ה דוקא כשלקחוהו לחרישה קאמר ומכרוהו כשהוא חי דש"מ דאי מכרוהו לאחר שחיטה חולקים לפי המעות וכן אם לקחוהו מתחילה לטביחה ומכרוהו כשהוא חי חולקים לפי מעות הא (ל"מ) [לא אתחוורא] וכו' יעו"ש הרי שהבין בדברי הרי"ף כמ"ש הרא"ש.<br><b> ומרן </b> החבי"ב ז"ל בסי' קע"ו הגהת ב"י אות נ"ח הקשה להרב לח"מ ז"ל דאינו רואה שום גילוי בדברי הרא"ש שסובר דהרי"ף מפרש דוקא בשור לחרישה ועומד לטביחה הא שור לטביחה ועומד לטביחה ומכרוהו כשהוא חי השכר לפי מעותיו וכו' ואין לומר דמ"ש הרא"ש בסוף דבריו אלא שהרב אלפסי ז"ל פירש דוקא שור לחרישה ועומד לטביחה השכר לאמצע אם מכרוהו כשהוא חי אבל אם טבחוהו חולקים לפי המעות וכל שכן אם לקחוהו לטביחה וכו' דהכונה וכו' לקחוהו לטביחה ומכרוהו חי דהא ודאי כונת הרב מבוארת דה"ק וכל שכן לקחוהו לטביחה וטבחוהו ומכרוהו ע"כ. איברא דאין ספק לפי קוצר עניות דעתי דכונת דברי הרא"ש שהוא כמ"ש מרן ז"ל דמדקאמר וכל שכן לקחוהו לטביחה שהרי הרמב"ן ז"ל שהבין לקושטא דמילתא בדעת הרי"ף ז"ל בלקחוהו לטביחה ועומד לטביחה ומכרוהו דחולקים לפי המעות לא קאמר אלא וכן אם לקחוהו לטביחה וכו' ועשהו כלקחוהו לחרישה ועומד לטביחה וטבחוהו כמבואר לעיל אבל לעשותו כל שכן לא שמענו אלא ודאי לא כיון הרא"ש אלא לשור לטביחה וטבחוהו וכדברי הרב.<br><b> אמנם</b> מה שהקשה עוד וז"ל ועוד היכן ראה בדברי הרי"ף כן שהרי"ף לא הביא אלא לשון הגמרא ומה שפי' הרא"ש בדברי הגמ' יפרש בדברי הרי"ף וכו' ולא באתי לכונתו דהדקדוק שיש בדברי הרי"ף הוא שכתב וז"ל ואם מכרוהו בעודו חי יעו"ש ומינה יש לדקדק דאם שחטוהו דחולקים לפי המעות וכ"כ נמי אם לקחוהו לטביחה ומכרוהו בעודו חי וכמבואר אלא דמכל שכן לא אתי ומרן ב"י עלה ונסתפק בדעת הרי"ף אם שור לטביחה ועומד לטביחה אם מכרוהו חי אי חולקים לפי המעות והביא להגהות מיימוני וז"ל וכבר עלה בדעת הגהות מיימוני לפרש כפי' הראשון יעו"ש משמע דהגהות מיימוני מפרשין כן דברי הרי"ף ז"ל וכן מבואר מדברי מרן החבי"ב סי' קע"ו אות נ"ח יעו"ש ואני בעוניי לא ראיתי שום הוכחה בדברי ההגהות דמפרשי כן בדברי הרי"ף כי לפי הנראה אינו אלא לסברא דנפשייהו דסברין כן הכי וכמו דס"ל להי"מ שהביא הרא"ש בסוגיין.<br><b> והרי</b> "ף בשערים כתב וז"ל והדין הב' הוא במקום שיוסיף מעות על חבירו והתנו לעסוק בדבר מיוחד אם עשו מה שהתנו ונתעסקו באותו עסק מיוחד הדין עליהם שוים בריוח ובהפסד וכו' ואם לא עשו מה שהתנו ושינו לעסוק בדבר אחר שלא התנו תחילה הדין שיטול כל אחד מן הריוח ומן ההפסד כנגד מעותיו וכו' יעו"ש ומרן ב"י בסי' קע"ו כתב לא נפקא לן מידי כיון דדבריו שבהלכות מסכימים דהלכה כרב המנונא יעו"ש ומרן החבי"ב ז"ל בהגהת ב"י אות נ"ג כתב וז"ל לא (נר') [נפקא לן] מידי נ"ב פי' לא נ"ל במה שפסק כרבה כיון שפסק בהלכות כר"ה אבל לענין שינוי אם שינו ממה שהתנו בתחילה נוטלים כפי מעותיהם וכן פסק בספר המפה ולפי"ז יש לי [לומר] דהרי"ף בשערים אינו חולק עם מה שפסק בהלכות כר"ה ומה שפסק בשערים אבל אם לא עשו מה שהתנו ושינו וכו' וכדאמרינן בגמ' מסתברא מילתא דשמואל וכו' לאו דס"ל דכן הלכה אלא ה"ק אם שינה דינו כהא דקאמר בגמ' דשור לחרישה חולקים לפי המעות עד כאן.<br><b> והנה </b> מ"ש הרב ז"ל אבל לענין שינוי אם שינה ממה שהתנו וכו' נראה לענ"ד דהכונה היא אם התנו לעסוק בדבר פלוני ואדעתא דהכי נשתתפו וקודם שנשאו ונתנו שינו ולקחו דברים אחרים אז השכר הוא לפי מעותיהם ולא שלקחו שור לחרישה ושינו לטביחה דזה הוא מחלוקת דרבה ורב המנונא ומהו ההפרש ששם הרב בין דין השערים למימרא דרבה כדי שיאמר אבל לענין שינוי אם שינו וכו' וכן מ"ש ולפי"ז י"ל דהרי"ף בשערים אינו חולק עם מה שפסק (בה) [בהלכות] כר"ה וכו' אלא ודאי נראה דהכונה כמו שכתבתי והכי דייקי דברי השערים שכתב אם עשו מה שהתנו ונתעסקו באותו עסק מיוחד וכו' ואם לא עשו מה שהתנו ושינו לעסוק בדבר אחר שלא התנו מתחילה וכו' דמשמע דלא מיירי שלקחו שור לחרישה ואח"כ נמלכו כן נראה ברור. ואל כונת זאת הוא מ"ש שם באות נ"ה וז"ל יראה לי דלטעם זה שכתב בשערים דמפני ששינו כל אחד נוטל כפי מעותיו אין לך דבר שחולקים לאמצע אלא בשור לחרישה ועומד לחרישה שלא שינו אבל אם שינו אפי' בשור לטביחה ועומד לחרישה נוטל כל אחד כפי מעותיו וכו' ור"ל דאם שינו ממה שהתנו מתחילה לא מיבעי אם התנו ליקח שור לחרישה ושינו ולקחו לטביחה ועומד לטביחה דאפילו אם לא שינו דחולקים כפי מעותיהם אלא אפי' שהתנו שור לטביחה ושינו ולקחו שור לחרישה ועומד כיון ששינו נוטלין ג"כ כפי מעותיהם כיון ששינו אלא דמ"ש דומיא דשור לחרישה ועומד לחרישה לא ידענא מה אידון ביה.<br><b> וראיתי</b> להרב פני משה ז"ל בח"ב סי' קט"ו שכתב משם הרב משה הכהן ז"ל ועוד כתב כבוד תורתו וז"ל ולכאורה יראה דלהרי"ף אם הסחורות הם בעין וראויות ליחלק יחלוקו לפי מעות ואם כבר נמכרו השכר לאמצע דהא אפסיקא הילכתא כרב המנונא וכו' וא"כ יצא לנו מזה דבנדון דידן דאם הסחורות נמכרו השכר לאמצע לפי ההלכה בידנו עד כאן וכתב עליו הרב פני משה וז"ל ומ"מ לענ"ד נראה דאין דינו צודק אליבא דהרי"ף דלהרי"ף בטבחוהו אף אם מכרוהו קודם שנחלק לאבריו ובסחורות אף הראויות ליחלק אף אם נמכרו קודם חלוקה חולקין לפי מעות כיון שבשעת מכירה ראויות ליחלק היו וגם שהרי"ף כתב בסברת רבה וז"ל הואיל ואילו טבחוהו וחלקוהו באבריו היה זה נוטל שליש מגופו וכו' האי לישנא דחלקוהו לאבריו לאו דוקא הוא אלא הכונה הוא הואיל ואילו טבחוהו שראוי ליחלק לאבריו וטעמא הוא דיהיב למילתיה דהו"ל כמי שחלקוהו לאבריו והעד ע"ז דהרי"ף ז"ל גופיה בדקאי בסברת רב המנונא קאמר ועומד לטביחה ונמלכו וכו' השכר לאמצע הואיל וכשהוא חי מכרוהו ועדיין לא חלקו משמע דדוקא כשמכרוהו כשהוא חי אז מקרי דלא חלקו אבל אם טבחוהו אז שפיר מקרי חלקו אף שמכרוהו קודם שנתחוהו לנתחיו וכ"כ הטור בהדיא בסי' קע"ו על דעת הרי"ף וז"ל פי' ר"ח ורב אלפס הא דאמרינן דשכר לאמצע וכו' אבל אם טבחוהו שראוי ליחלק לאבריו או שלקחו פירות או סחורות כיון שראוי ליחלק חולקין לפי המעות עכ"ל יעו"ש באורך.<br><b> והנה </b> ראיתי למרן החבי"ב ז"ל בהגהת ב"י אות נ"ט שכתב וז"ל וכדברי הר"ן נראה מדברי הרי"ף עצמו בביאור הלכה זו הובאו בס' תמים דעים סי' ר"כ שכתב וצריך שתדע שמ"ש שור לחרישה אין הכונה שדין זה לא יהיה אלא בשור בלבד אלא כן הדין בכל מיני סחורות וכו' באם לקחו על צד השותפות ואח"כ נתחרטו השותפין והעמידו אותם לחלק לדעת רבה חולקין לפי המעות ולדעת רב המנונא בשוה כל זמן שהשור קיים שלא נשחט או אותה סחורה קיימת עד כאן נראה מדבריו דבכל סחורה קאמר ואפילו ראויה ליחלק והכל תלוי בשעת לקיחה שאם לקחוהו על דעת שלא לחלקה אלא למוכרה כמו שהיא אע"פ שנמלכו לחלק כל שלא חלקוה ומכרוה כך חולקין בשוה יעו"ש.<br><b> ואמת</b> אגיד שהספר אינו מצוי אצלי לראות הדבר על בוריו מ"מ ממ"ש מרן החבי"ב ז"ל נראה שלא כמ"ש הרב פני משה אלא כמ"ש הרמ"ך ז"ל וגם דלא כמ"ש הטור ז"ל בעד הרי"ף ומינה דקדוק שהיה נראה מדברי הרי"ף ממ"ש בדברי רבה דקדוק נכון הוא וכן ראיתי להרב מחנה אפרים בהל' שותפין סי' א' שדקדק כן מדברי הרי"ף וז"ל שהרי כתב שנמלכו עליו לחלקו באבריו ובהא פליגי וכו' הרי דלהרי"ף לא כתב אלא כשהסכימו לחלוק לאבריו אז הוא דאמרינן חולקין לפי מעותיו אבל אם לא הסכימו לחלוק באבריו אלא שרוצים למכור הבשר ולחלוק ודאי שהיה הריוח לאמצע יעו"ש והוא כמ"ש הרי"ף הובא בס' תמים דעים כדכתיבנא אלא דקשה לי על הרב מחנה אפרים ז"ל שמדברי הטור נראה היפך ולא נרגש מזה כלום.<br><b> עוד </b> ראיתי להרב פני משה שכתב וז"ל אך אני בעצמי אלמלא דברי הרמב"ם ז"ל הייתי אומר שאין מדברי הר"ן שום הכרח דאם הר"ן אית ליה בלקחוהו לטביחה ומכרוהו חי השכר לאמצע הוא לפי שיטתו דאית ליה דאף בנשתתפו בדבר הראוי ליחלק דהוי השכר לאמצע דלא עדיף לקחו לטביחה מפירות הראוים ליחלק ואפ"ה אית ליה דהשכר לאמצע כל שכן בלקחוהו לטביחה ומכרוהו חי אך כפי מה שהבין מרן בב"י בכונת הרי"ף א"כ כפי שיטה זו עדיין אפשר לומר בדעת הרי"ף דהיכא דלקחוהו לטביחה אע"ג דמכרהו חי דיחלוקו לפי המעות דבתר שעת לקיחה אזלינן וכו' יעו"ש. ולא זכיתי להבין דבריו דממקום שבא להסתייע מדברי הטור משם נראה בהיפך דהא הטור כתב דלהרי"ף לקחו פירות הריוח לפי המעות ושם כתב וז"ל פי' ר"ח ורב אלפס ז"ל דהא דאמרינן השכר לאמצע דוקא שלקחו שור לחרישה או אפי' לטביחה ומכרוהו חי אבל אם טבחוהו שראוי ליחלק לאברים או לקחו פירות או סחורה כיון שראוי ליחלק חולקין לפי המעות עד כאן וק"ל.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המשתתף עם חברו בסתם לא ישנה וכו'.</b> לא נתבאר בדברי רבינו אם שותפין שומר שכר הם או לא וגם דין בעליו עמו שפטור עיין במהרי"ק שורש ק"ד והביאו מרן בסי' קע"ו מחודש ג' ובמור"ם ראיתי בכנסת הגדולה סי' קע"ו (הגה"ט) [הגהת ב"י] אות פ"ז שכתב בתוך הלשון וז"ל אמר המאסף מדברי כולם נלמוד שאם פשע ההפסד לעצמו וכו' ותימה הוא דהלכה רווחת דפשיעה בבעלים פטור ושותפין שמירה בבעלים הוא וכו' ושמא מהרשד"ם ז"ל ס"ל דמ"ש המרדכי בשם מהר"ם דאפי' בסתם שותף לא הוי שמירה בבעלים ולכן חייב בפשיעה וה"ה בגניבה ואבידה עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו דממקום שבא בסי' קס"ו שם כתב מהרשד"ם ז"ל בשותפין דבגניבה ואבדה פטור משום שאלה בבעלים וצ"ע.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אחד מן השותפין שעבר ומכר בהקפה וכו'.</b> כתב מהר"א ששון ז"ל בסי' ק"צ וז"ל ואע"פ שכתבתי שזה נראה מדברי הרא"ש ז"ל עכ"ז אפשר לי לומר דלעולם לא ס"ל להרא"ש דבסתמא ר"ל שלא לקח רשות מחבירו שחייב אם שינה וכמו שנראה מדברי רש"י ז"ל שכתב שצריך לימלך וכן נראה מדברי בעל העיטור שלדעת כולם אם שינו ממנהג חייב בסתם אלא דלהרא"ש לא מחייב אלא כשמיחה חברו והוא שינה וכמעט שעיינתי בכל תשובותיו שבענין השותפין ולא נתבאר לי דבסתם אם שינה דחייב אלא דיכול לעשות בשל חבירו מה שהוא עושה בשלו וכו' ואלמלא דמסתפינא אמינא דקושטא דמילתא הכי הוא דפליג הרא"ש בדין וסיוע לזה מההיא דפ' כל הגט שהזכרתי וכו' יעו"ש.<br><b> ואנכי</b> הרואה להרא"ש ז"ל בתשובה הביאה הטור ז"ל בסי' קע"ו סי"ז שכתב וז"ל ומה שאומר ראובן שלא הרשהו למכור בהקפה תנאי זה איני רואה לו הוכחה מתוך השטר וכו' ואם המנהג למכור בהקפה אז לא פשע אבל אם אין המנהג למכור בהקפה אז פשע שמעון וכו' אבל אם מנהג הסוחרים למכור בהקפה אז יחלק גם ההקפות כפי תנאם וכו' יעו"ש הרי להדיא דעת הרא"ש ז"ל דהמשנה מהמנהג חייב השותף שלא כדברי מהר"א ששון ז"ל וצריך לי עיון.<br><b> ועל </b> מ"ש רבינו <b> לפיכך הנותן מעות לחבירו בתורת שותפות וכו' </b> עיין למרן כ"מ. ודע דכתב הרא"ש ז"ל וליתא לחוכא דבני מערבא דאע"ג דשני שליח מ"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לבעל המעות אע"פ שבעל החיטין מזכה לשליח החיטין ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות ולא בעינן שידע בעל החיטין שהוא מזכה לבעל המעות ואע"ג דרבי אבא משני הך דערכין אליבא דבני מערבא דאי לאו דכל מקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו הוה אמרינן מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשה שאני התם דכיון דהצבע מקנה צבע לבעל האשה אפי' אם ירצה הבעל לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע"י אחר וכו' יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב ש"ך בסי' קפ"ג סק"ב שהקשה לדברי הרא"ש וז"ל אך קשה על הרא"ש גופיה דא"כ היכי קאמר הש"ס התם גבי הלוקח שדה בשם ריש גלותא לימא פליגי אבני מערבא דהא אפי' למאן דפליג אבני מערבא בעינן שיהיה בעל המעות והא התם לא נתן הריש גלותא מעות וא"כ דומה לצבע שצבע לשמן דאין אדם זוכה בשלו לאחר וכו' וצ"ע עכ"ל ועיין להרב בצלאל בשטמ"ק שהביא משם הרא"ש בתוספותיו וז"ל לימא פליגי אבני מערבא בשלמא אי אמרת שדעת המוכר להקנות את המקח לבעל המעות לכל מי שיהיה הכא נמי במפרש שלוקח לצורך ריש גלותא אפ"ה דעת המוכר להקנות לבעל המעות אפי' אינו ריש גלותא אבל לבני מערבא דאמרי מי הודיעו לבעל החיטים וכו' וס"ל דבלא דעת המוכר לא קנה בעל המעות והכא סבר המוכר להקנות לריש גלותא והוא אינו קונה היאך יקנה הלוקח עד כאן הרי לדעת הרא"ש הוא דמאן דפליג אבני מערבא ס"ל דדעת המוכר הוא להקנות למי שהמעות שלו ואע"פ שיאמר לו בשם אחר ומשו"ה לדידהו היה קונה הלוקח ולא קשיא להו הך ברייתא אמנם לבני מערבא דס"ל דבעינן שידע לבעל המעות קשיא להו הך ברייתא וק"ל.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>שותפין שמחלו להם מוכסין מחלו לאמצע וכו'.</b><br><b> שאלה</b> ראובן ושמעון שהיו שותפין בזה האופן שראובן הוציא הקרן של השותפות ושמעון היה מתעסק בלי שום קרן וראובן היה הולך ובא בשעת לקיחת הסחורות ומכירתן והיו חולקים ביניהם כמו שהתנו ובהמשך הזמן לקח ראובן מרתף אחד יידי"ק במקום אחד ולפי שאותה שעה לא היה לראובן מעות מזומנים לקח ממעות העסק ופרע למוכר ובתוך הימים מועטים החזיר המעות שלקח לעסק ובכן תובע המתעסק שיתן ראובן הריוח מן לקיחת היידי"ק יען כי ממעות העסק לקח וזה ג"כ נקרא ריוח מחמת העסק והלה טוען כי מה לו במקח זה שלא לקחו להרויח אלא לעצמו להיות לו לנחלה והגע עצמך שהיה לוקח מלבוש אחד לצורכו ויש בו ריוח ומשום שלא היו נמצאין מעות אצלו לוקח ממעות השותפין הנאמר בזה שחייב לתת לו ריוח הא ודאי שאין הדעת סובלתו והלה משיב שאין זה שוה לזה ואף אם כתבת אותו היידי"ק על שמך לא כל כמינך סוף סוף ממעות השותפות לקחת יד שניהם זוכות כאחד יורנו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> לכאורה נראה דהדין עם שמעון מהא דכתב מהרשד"ם ז"ל חו"מ סי' י"א שנשאל על נדון כיוצא בזה והשיב וז"ל תשובה נראה בעיני דעל הסתם הדין עם שמעון דסתם מה שעושין השותפין בעסק השותפות הכל הוא לתועלת שניהם בעסק השותפות וכמו שנראה מההיא דכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו שהביא תוספתא וז"ל שותפין שמחלו להם מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו (לא') [לו] וכו' ונראה שכן הוא מסקנת הרא"ש ובנו הטור בסי' קע"ח וז"ל שותף שבקש אחד מהם מהמוכס שימחול לו מה שמחלו מחל לאמצע כאילו הוא שלוחם לבקש בשביל כולם ואם מעצמו בלא פיוס אמר אני מוחל בשביל פלוני הוא שלו לבדו עכ"ל וכ"כ המרדכי הטעם דדרך השותפין לטרוח בשביל חבריהם ואם כן בנדון דידן נמי נימא הכי דכיון שהעביר עסק השותפות ליידי"ק הזה אשר לקח ומה גם שלקח ופרע ממעות העסק מסתמא לתועלת השותפות לקח ודינא קא בעי שמעון כך היה נראה לכאורה.<br><b> אמנם </b> כד מעיינת שפיר נראה דלא דמי כלל דנדון הרב ז"ל היה ששמעון המתעסק היה מוכרח לצאת מהחנות שהיה שם וליקח חנות אחרת לצורך העסק כמבואר שם בשאלה ובא ונמלך עם ראובן שותפו וא"ל עשה כטוב בעיניך וכיון שהחנות היה לצורך השותפות א"כ גם הריוח הנמשך מלקיחת החנות ריוח הנמשך מהשותפות מקרי ושפיר חייבו הרב ז"ל דומה למוכסין שמחלו לאמצע דהתם נמי ריוח הסחורות הוא והו"ל כאילו השתדל למכור הסחורות ביוקר או ליקח בזול שהריוח לאמצע. ברם בנדון דידן שהיו בחנות מתעסקין ואין דובר להם דבר זמן מרובה ולהיות נמכר ייד"יק אחד וישר בעיני ראובן והלך ולקחו להיות לו לאחוזה וחזק בדקיו ואם לפי שעה לקח איזה מעות ובתוך ימים מועטים החזירם מאן לימא לן כי לצורך השותפות עשה. ואף אם בהמשך הזמן (ו)העביר העסק לזה היידי"ק לשמור הקרן שלו מדלקה וכיוצא לא מפני כך נאמר שלצורך השותפות לקח וריוח השותפות הוי. ועוד אני אומר דבנדון דידן לא שייך לומר שלקח לאמצע דבנדון הרב ז"ל לא היה שם שכירות אלא לקח המולק"י שכן משמע מסתמות דבריו אבל בנדון דידן שהוא יידי"ק ופורע השכירות לגוי בשביל הקרקע כך וכך לחדש וכל זה פרע ראובן לבדו ולא נכנס בחשבון העסק מיום שלקח זה היידי"ק מנא לן לומר דסתם טרח לצורך שותפו ופורע השכירות משלו ועכשיו שיתיקרו הקרקעות יתן לו ריוח מזה ועוד מטעמא אחרינא נראה שאין לפקפק בדבר כלל והוא זה כי אחר שלקח זה היידי"ק וקודם שחזק את בדקיו השכירו ראובן לחבירו ולקח השכירות לעצמו ועד היום חוזק את בדקיו כגון פתח היידי"ק מנסר ברזל והכל משלו מכל הני טעמי וכל אחד בפני עצמו נראה לענ"ד דהדין עם ראובן ותו לא מידי ושוב ראיתי להרב מטה שמעון ז"ל סי' קע"ו הגהת ב"י אות ק"ב מ"ש בזה וק"ל.<br><b> ומ"ש</b> רבינו <b> היו באין בדרך ועמדו עליהם ליסטים וגזלו את השיירה והציל אחד מן השותפין וכו'.</b> עיין בפי"ב מהל' גזילה ה"ח שהביא הרב מל"מ ז"ל תשובת הרשב"א ז"ל שבסי' תתקל"ח שנראה בדעתו בדין שיירה דאי ליכא עדים אינו נאמן בשבועה ומשו"ה הצריך בנדון שלו שיאמר בפני עדים ושכן נראה מתשובה אחרת שהביא מרן בסי' קע"ו על ב' שהיה להם חוב אצל אלם וכמו שהכריח מהרש"ך ז"ל בח"א סי' ק"ל וקמ"ג ברם המרדכי בפ' הגוזל כתב משם ראבי"ה על דין זה דשיירה דאם אין עדים שאומר כן נשבע שלא נתכוון אלא להציל לעצמו וזוכה ולפי"ז יש לתמוה על מור"ם במפה שבסי' קפ"א פסק שאם אמר שאמר לעצמי מציל ואין לו עדים נשבע על כך ומחזיק לעצמו ואילו בסי' רצ"ב ס"ז כתב ואם גילה דעתו שעסק לצורכו או במקום שאסור להשתמש שמסתמא עסק בהם לצורך בעל הפקדון אינו נאמן לומר לעצמי עסקתי עד שיביא עדים והיא התשובה שבסי' תתקל"ח ואיך זיכה שטרא לבי תרי ותירץ דהנראה לו לומר דס"ל למור"ם ז"ל דהמרדכי יודה בנדון הרשב"א דבעינן עדים דשאני גבי שיירה דלא משוי עצמו רשע במה שטוען שהציל לעצמו ומשו"ה נאמן בשבועה אבל בנדון הרשב"א שבטענתו נעשה גזלן וכמ"ש הרשב"א ז"ל שאם אמר בפני עדים הו"ל גזלן אז לא נאמן בטענתיה עד שיביא עדים שאמר כן בפניהם ואפשר דחילק כן הרב המפה כי היכי דלא לפלוג ראבי"ה והרשב"א ז"ל וס"ל דהרשב"א מודה דבאמירה לחודיה סגי וההיא שהביא מרן בסי' קע"ו דמהניא משום מיגו היינו לפוטרו משום שבועה ומ"ש כאן דבעינן עדים היינו משום דבטענתו נעשה גזלן וכו' אלו תוכן דבריו יעו"ש באורך.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבין דבריו שהרי התשובה שהביא בסי' קע"ו היא בח"א סי' אלף ס"ג שבטענתו לא נעשה גזלן כמו שנראה שם להדיא ואפי' הכי כתב וי"ל אם קבל הפרעון בפני עדים ואמר בפניהם לעצמי אני מציל זכה לעצמו ע"כ. הרי שמצריך אמירה ואף שלא נעשה גזלן ועוד קשה לפי מה שהבין במ"ש מור"ם ז"ל בסי' קע"ו סכ"ח וז"ל ואם אמר לעצמי אני מציל וכו' שהיא אמירה בלא עדים תקשי לפי"ז שדין זה הוא מהרשב"א ז"ל ואיהו ס"ל בהיפך. אלא נראה לענ"ד דלעולם הרשב"א וראבי"ה פליגי ומור"ם ס"ל כהרשב"א היכא שנעשה גזלן בטענתו ומשו"ה פסק בסי' רצ"ב ההיא דהרשב"א ובסי' קפ"ה דלא נעשה גזלן ופסק כראבי"ה ובסי' קע"ו הביא ההיא דהרשב"א והשמיט אמירה בפני עדים כיון שלא נעשה גזלן. וכתב מהריב"ל ז"ל בח"ב סי' מ"ב על דברי רש"י שכתב הציל לאמצע וכל אחד מכיר את שלו ונוטל עד כאן וז"ל אין ספק דרש"י ז"ל לא כתב זה לההיא אוקמתא דרמי בר חמא דפריך בשותפי עסקינן דלא שייך לומר כל אחד מכיר את שלו ואי שייך שייך בההיא אוקמתא דבפועלים עסקינן ובההיא אוקמתא דרב אשי בדיכול להציל ע"י הדחק גלי דעתיה לעצמו לא גלי דעתיה לאמצע ע"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב פרי האדמה בדף י"ד ע"ד שכתב דלדעתו ז"ל רש"י ז"ל לא אמרה לאוקמתא דפועלים ולא גילה לנו טעמו של דבר דאם רש"י אמרו לאוקמתא ביכולים להציל ע"י הדחק ולא אמר לעצמי אני מציל והציל משל אחרים שכל אחד מכיר את שלו ונוטל ואם לא הציל את שלו מפסיד אפי' שכל הטורח היה לו כמ"ש הסמ"ע בסי' קפ"א ס"ב כל שכן בשכרו כולם פועל והציל מקצתו או כולו שכל אחד מכיר את שלו ונוטל ברם מדברי הרמ"ה ז"ל נראה לדקדק כדברי הרב פרי האדמה והביאו הרב בצלאל בשטמ"ק בסוגיין וז"ל והרמ"ה כתב היה פועל נשכר לכל בני השיירה והציל וכו' לא אמר(י') לא הדר ביה והציל לאמצע לכל בני חבורה אע"ג (דאינו) [דאין] יכולים להציל וכו' ובאוקמתא דרב אשי כתב וז"ל רב אשי אמר בשיכולים להציל ע"י הדחק הלכך אי לא אמר לעצמי אני מציל וכו' הציל לאמצע דשקיל כל חד מנייהו ממונא דנפשיה וכו' יעו"ש הרי דבאוקמתא דרבא דמוקי בפועלים פי' לכל בני השיירה ובאוקמתא דר"א פי' דכל חד שקיל ממונא דידיה כפי' רש"י ז"ל והטור לא הביא הך דרש"י כי אם לאוקמתא דר"א ולא בפועל ועיין בכנסת הגדולה הגהת הטור אות ד'.<br><b> והרב </b> דרכי נועם בחו"מ סי' ח' נשאל על שנים שנתפסו בעלילה ולקח שר העיר בעד שניהם ר"נ (א"ת) [גרושוש] וריחם ראובן על שמעון העני ונתן ראובן ר' ושמעון נ' ולימים הלך משרת השר לעיר של שמעון והוליכו למשרת לערכאות של גוים והוציא ממנו ק"נ (א"ת) [גרושוש] ועתה תובע ממנו ראובן ד' ידות ממה שלקח כי כן פרעו בעלילה והביא הרב ז"ל הך ברייתא דשיירה שהיתה מהלכת במדבר ואוקמתות שנאמרו עלה וכתב וז"ל ולכאורה נדון שלפנינו היא אוקמתא של רב אשי דהוי כאחד מבני השיירה שעמד והציל וגם יכולים להציל ע"י הדחק מקרי שהרי לפעמים קובלים על השר המעליל עליהם להוציא את בלעו מפיו וכו' א"כ הוי דינא הכי שאם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו וזוכה בכל מה שהציל וזוכה מן ההפקר וצריך להביא עדים שאמר כן כשעמד להציל ואם אין שם עדים כתבו בהגהות מיימוני משם ראבי"ה שצריך שישבע שלא הציל אלא לעצמו עד כאן יעו"ש.<br><b> ואנא</b> חכים ולא בחכמה לא זכיתי להבינו דהא בהך אוקמתא דאיירי הרב ז"ל ביכולים להציל ע"י הדחק דאי גלי דעתיה לעצמו פרש"י ז"ל וז"ל אמר לעצמי אני מציל ושמעו הבעלים ושתקו ולא מסרו עצמן אסחו דעתייהו וגלו דאייאוש ולא בעו לממסר נפשייהו וכו' יעו"ש הרי להדיא דאמירה צריך היות בפני הבעלים כדי לידע אי מיאש או לא וכן הוא דעת הרי"ף והרא"ש ורבינו ז"ל כמבואר א"כ בנדון הרב ז"ל שהמציל הציל בעירו וראובן היה בעיר אחרת וכגון דא איש במעון ומעשהו בכרמל מקרי ומה יושיענו זה שאמר לעצמי אני מציל ומביא עדים ע"ז או נשבע שאמר כן בעת ההצלה ודברים אלו נאמרו אלא לאוקמתא דרמי בר חמא דמוקי בשותפין דדרכו לטרוח חד על חבריה בסתם וכשמפרש לעצמו הציל מהני לחלקו או לכל בשאין יכולים כלל וכן באוקמתא דרבא דמוקי בשכיר אבל בהך אוקמתא צריך שיאמר בפניו כדי לידע אם מייאש או לא באופן שדברי הרב ז"ל צ"ע.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>המעות כחלוקים הם וכו'.</b> עיין בהגהות מיימוני אות ד' וכתב מהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' קס"ח על שטר שהיה כתוב בכל אשר יזמין ה' וכו' דאפי' מאן דפליג בגניבה ומציאה יודו בנידון דידן דפשיטא שנכנס מציאה ואבדה וכל שכן סרסרות יעו"ש והנה נכנס הרב במציאה וגניבה ויצא במציאה ואבדה כנראה שלא גמר דעתו ז"ל דנכנס גניבה ועיין למרן החבי"ב בסי' קע"ו הגהת ב"י אות קע"ז שהקשה עליו דלא נכנס דשונא גזל בעולה כתיב יעו"ש כנראה שהבין בפשיטות בדעת הרב שנכנס גזל בכל אשר יזמין ולענ"ד צריכא רבה לדעתו וק"ל.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אסור להשתתף עם הגוי וכו'.</b> עיין בהגהות מיימוני אות ה' שכתב משם רשב"ם שאם נשתתף וחייב שבועה שמותר לקבל מפני שמציל וכו' יעו"ש וזה הוא סברת ר"ת אבל סברת רשב"ם הוא שאסור לקבל כמ"ש התוס' והרא"ש ושאר פוסקים וק"ל.
+
+Halakhah 11
+
+<b>אחד מן השותפין שמת וכו'.</b> עי' בכנסת הגדולה בסי' קע"ו הגהת הטור אות קע"ב שהביא משם הפוסקים שכתבו דהא דמתבטל היינו דוקא כשבטלו השותפין בפירוש אבל כל עוד שלא בטלו השותפין בפירוש עדיין השותפות קיימת יעו"ש ועיין בתשובת הרשב"ש בסי' ר"ב דנראה דלא ס"ל הכי וגם בתשובת בעי חיי בח"ב סי' כ"א כתב וז"ל ואע"ג דאיכא פלוגתא דרבוותא במת אחד מן השותפין שנתפרדה החבילה שיש אומרים דממילא נתבטל וי"א דוקא ביטלוהו בפירוש בפני עדים ביתומים גדולים וכו' יעו"ש ועיין בס' שמחת יו"ט הנדפס מחדש בסי' כ"ג שכתב וז"ל איך שיהיה נמצינו למידין דלכו"ע ס"ל כל שלא גילו דעתייהו לחלוק לא נתבטל השותפות כלל ובזה כל אפייא שוין והוא מוסכם מכל הפוסקים בלי שום חולק יעו"ש ולפי מ"ש אחר המחילה רבה זה אינו וצ"ע.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואם היה לו עסק אחר וכו'.</b> עיין במ"ש מרן ז"ל בכ"מ על דברי רבינו ועיין בס' פרח מטה אהרן ח"א סי' קט"ו בסוף התשובה מה שהקשה עליו ומסיים לכך נראה דפירושא דהא תירוצא לדעת הרמב"ם כך היא מעיקרא פריך היכי קאמר רב דמותר שליש סגי והא איכא צד אחד בריבית ורב אמר ריש עגלא לפטומי ובודאי דלא קאמר רב ריש עגלא לחוד מהני שהוא דבר מועט ובודאי דקאמר שצריך שיקצץ עמו דאי לא הוי מותר שליש דיתן לו דבר קצוב דהיינו ריש עגלא והו"ל כקוצץ דינר דקאמר שמואל וכו' ואיבעית אימא דכי אמר רב מותר שליש וכו' פי' בין בההיא דמותר שליש בין בההיא דריש עגלא דמיירי דאית ליה הבהמה לדידיה ומשום הכי מהני או במותר שליש או בריש עגלא לאפוקי דבעלמא (דא"ל) [דלית ליה] בהמה אחריתי בעינן שכרו כפועל וכו' או כההיא דרבא בפלגא באגר תרי תילתי וכו' ומעתה אנו מוכרחים לומר דההיא דרבא דקאמר בחדא במותר שליש וכו' ואידך ריש עגלא כולהו מיירו בדאית ליה בהמה היינו שהתנה מתחילה על כך והכל לפי תנאו וכו' יעו"ש באורך.<br><b> ולענ"ד</b> קשה לי טובא דאם רבינו סובר דתרתי מימרי דרבא מיירו בדאית ליה בהמה למקבל א"כ למה פסק לקמן בריש פ"ח וז"ל וכן השם בהמה וכו' ואם א"ל הרי הראש והאלייה שלך בעמלך יתר על המחצית שכר מותר היו לפני מפטם בהמות אחרות וכו' אפי' לא העלה לו אלא דבר מועט בכל ימי השותפות הזאת דיו וכו' עד כאן הרי דהא דריש עגלא ס"ל דמיירי בדלית ליה בהמה אחרת ומותר שליש בדאית ליה בהמה אחרת ועוד יש לעמוד עליו במ"ש בתירוץ קמא בגמ' ודוק.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מקום שנהגו שלא לגדל חייב המתעסק להטפל בולדות בדקה ל' יום וכו'.</b> עיין במרן כ"מ ז"ל שכתב אע"ג שר' יוסי פליג אהא הלכה כתנא קמא עד כאן ור"ל דס"ל לר"י בדקה שלשה חדשים מפני שטיפולה מרובה וכן פסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל ממאי דהביאו הברייתא בסתם וכן נראה דעת מרן ביו"ד סי' קע"ז וכן פסק הטור שם.<br><b> וראיתי</b> (בפסקי) [בקיצור פסקי] הרא"ש ז"ל בסי' מ"ג שכתב ובמקום שאין מנהג יטפל בולדות בדקה ג' חדשים וכו' והוא היפך ממ"ש בטור דסגי בל' יום וכת"ק וכאן פסק כר' יוסי ומה מקום מצא לפסוק כר"י בדברי הרא"ש שלא הביא כי אם הברייתא כצורתה וכמו שהביאה הרי"ף ז"ל ומיהו לזה אפשר לומר ממאי דמייתי הרא"ש ז"ל מאי דאמרינן בש"ס מאי טיפולה מרובה תנא מפני ששיניה דקות ולאיזה צורך הביא זה אם לא שרוצה לפסוק כר"י ומ"מ בטור פסק בהיפך וצריך לי ישוב ודע דרבינו והטור חולקים בדין שלשים יום והוא דרבינו ס"ל דהא דאמרינן עד מתי חייב לה ליטפל בולדות בדקה ל' יום הוא במקום שנהגו שלא לגדל אפי' הכי חייב ליטפל ל' יום וכל שכן במקום שאין מנהג וכן נראה שהוא דעת רש"י ז"ל בפי' המשנה ואילו הטור ז"ל לא כתב כן אלא כתב וז"ל ובולדות מקום שנהגו לחלקם מיד חולקים מיד ובמקום שאין מנהג כלל יגדלם המקבל בדקה ל' יום יעו"ש והוא כדברי הרא"ש ז"ל ואילו מרן ז"ל לא נתעורר בזה ובשו"ע פסק כהרא"ש והטור וק"ל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אחד מן האחין או מן השותפין דנפל לאומנות המלך וכו'.</b> בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ד) וראיתי לרבינו יונה בעליות שכתב וז"ל עוד נראה לפרש השותפין שהן שותפין בכל ריוח שירויחו באומנותן ובכל דבר ולא הוצרך לומר אם למד וכו' אלא כי אצטריך ליה לאשמועינן כגון שנפל לאומנות המלך שאין זה ביד האדם אלא כפי שיעלה רוח המושל וסד"א במילתא דלא שכיח ואין בידו לא אסיק אדעתיה קמ"ל דאפי' הכי השכר לאמצע והיינו דתני עלה לאומנות המלך ומתני' כגון דנפל לאומנות ומחמת עצמו והא דתני בברייתא אם מחמת אחין לאחין מיירי שלא נשתתפו בכל ריוח יעו"ש.<br><b> ואפשר</b> דמשום הא כתב הטור בסי' קע"ז ס"ב משם ה"ר יוסף הלוי ז"ל דדוקא לאומנות המלך אבל לאומנות אחרת אע"פ שמנוהו מחמת אחיו הוא לעצמו עד כאן והקשה מרן החבי"ב ז"ל בהגהת הטור אות א' דלמה כתבו משם הר"י הלוי ז"ל והוא תלמוד ערוך וגם על מור"ם במפה ז"ל הקשה שמביאו בשם יש אומרים יעו"ש מה שתירץ ולפי מ"ש ניחא שהביאו משם הר"י הלוי ז"ל דלא נימא בכונת הש"ס כמ"ש ר' יונה בעליות להכי מביא משם הר"י הלוי דדוקא לאומנות המלך הוא דשכר לאמצע אבל לאומנות אחרת השכר לעצמו וראיתי למרן החבי"ב ז"ל בתשובה חו"מ ח"ב סי' מ' שכתב וז"ל וראיתי להנמוק"י ז"ל שכתב ואם נפל אחד מאלו לאומנות המלך או לאומנות אחרת הריוח לאמצע ע"כ. ודבריו תמוהים דהא בגמ' אמרינן תנא לאומנות המלך כלומר לאפוקי אומנות אחרת כמו שפירשו כל המפרשים ואולי ט"ס הוא ובמקום או צ"ל (לו) [לא] ואי נמי דהנמוק"י ז"ל מפרש דכי אמרינן בגמ' לאומנות המלך לא בא לאפוקי אומנות אחרת אלא בא לרבויי אומנות המלך דסד"א דלא תני חלה ונתרפא נתרפא משל עצמו אלא דוקא באומנות אחרת אבל באומנות המלך מתרפא מן האמצע קמ"ל דמתני' מיירי אף נפל לאומנות המלך כיון דמתני' מיירי בחלה בפשיעה ולפי דרכו למדנו ישוב אחרת לדברי הר"י הלוי דכדי שלא נפרש דבגמ' אתא לרבויי אומנות המלך וכל שכן אומנות אחרת פי' דאין הפירוש כך אלא דאתי לאפוקי אומנות אחרת עכ"ל ולענ"ד אחר המחילה רבה נראה דהכי צ"ל והילך לשון (הר"ן) [הנמוק"י] ז"ל ואם נפל אחד מאלו לאומנות המלך כדאיתא בגמ' שנוטלן מכל בית פעם בחדש וממנין אותו למוכס או לאומנות אחרת הריוח לאמצע דהא מתפיסת הבית מינהו וכו' יעו"ש ומ"ש לאומנות אחרת קאי למינוי והכונה דממנין אותו למוכס או שהמינוי הוא לאומנות אחרת ועכ"פ המנוי הוא מאת המלך ובעבודת המלך ולא בא לומר שנפל הוא לאומנות שלא מחמת המלך כמו שהבין הרב ז"ל או לעשות ט"ס. ומ"ש רבינו עוד <b> חלה אחד מהן ונתרפא וכו' </b> כתבו התוס' וז"ל תני בתוספתא בד"א ברפואה שיש לה קצבה אבל ברפואה שאין לה קצבה הרי הוא כמזונות וירפא מן האמצע וכו' ועי' בדרישה שכתב שרבינו כתב לב' הדינים ואיני יודע בדברי רבינו רמז לדין זה וצריך ישוב.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>השותפין וכו' מפני שאלו מורין לעצמן וכו'.</b> הכי איתא בהנשבעין דף מ"ח מאי שנא הני דנשבעין בטענת שמא משם דמורו התירא עד כאן וכתבו התוס' ר"ת פסק דבמלוה למחצית שכר אין יכול להשביעו דכיון דלוקח שכר לא מורה היתרא ע"כ. וראיתי להרב משפט צדק בח"א סי' ע"ג שהקשה וז"ל ויש לדקדק עליו שא"כ למה האריסין ישבעו שהרי נוטלין שכר טורחן ותקשי ליה מהתם ואי משום שהגם שנוטלין שכר חושבין שיותר יש להם ליקח כפי טורחן ומורו היתר א"כ בדין מקבל עיסקא נימא הכי וי"ל דשאני התם דחוץ ממה שנותן לו אפלגא מלוה שכל ההנאה שלו עכ"ז נותן לו שכר טורחו ודוחק עכ"ל.<br><b> והנה</b> תם אני על הרב ז"ל איך לא הביט בשורש דברי ר"ת הלא המה בהגהות מרדכי בהנשבעין תשובת ר"ת וז"ל על מה שחייבתם לשמעון שבועה שלא עכב מן הריוח ומן העיסקא כלום מכח שבועת השותפין (ב)הנשבעין שלא בטענה פליאה היא בעיני דבעיסקא לא ינהג מנהג השותפין שהרי חציו מלוה וחציו פקדון ופי' דמתני' דשבועות הכי איתא אלו נשבעין וכו' השותפין ששניהם עוסקים מורו היתרא דסמכין אהדדי והאריסין דמשתעבדי למרי ארעא לאתויי ליה רעיא בלא שכר ידוע ומורי היתר דמדישיה קא אכיל ואפוטרופא וכו' ואין נוטלין שכר ידוע על אלו דברים דמורו היתרא וכו' אבל עסקא דפקדון גמור הוא וצריך שכר ידוע הוי כשכיר יום או כשכיר חדש או כשכיר שנה כמו אומן ומקבלי קבלנות ואע"ג דהקלו בשכרו כגון טיבול בציר מה בכך דריבית דרבנן הוא והקלו ביה רבנן אבל שכר ידוע הוא ושם שומר שכר עליו יעו"ש באורך הרי להדיא דדעת ר"ת הוא דחלוקת האריסין הוא על מה שעוסקים להביא רעייא למרי ארעא וע"ז הוא דמורו היתרא דאין נוטלין שכר ידוע לא על מה שעוסקים באריסות דהתם ליכא היתרא דהא יש להם חלק באריסות ושאר חלוקות נמי אין להם שכר ידוע על טורחם כמו שבארם ז"ל וא"כ מה מקשה הרב ז"ל מחלוקת האריסין וכן יש לדקדק במה שתירץ דשאני התם דחוץ ממה שנותן לו אפלגא מלוה שכל הנאה שלו עכ"ז נותן לו שכר טורחו וכו' ולפי דדברי ר"ת אינו תלוי בהנאה פלגא מלוה כי אם כיון שנותן לו שכר ידוע על מה שטרח בחלק הפקדון סגי בהכי לחוד.<br><b> איברא</b> דלא על הרב משפט צדק ז"ל לחוד אני תמיה כי אם גם על הרדב"ז ז"ל בח"צ סי' ר"ב ומביאו מרן החבי"ב ז"ל בסי' צ"ג הגהת ב"י אות ג' שכתב וז"ל אפי' לדעת ר"ת ז"ל דוקא בזמן שנוטל שכר טורחו משלם אבל אם מתנה ליקח שכר טורחו דינר מודה הוא שעדיין מורה התר לעצמו ומשביעין וכו' ואע"פ שהרדב"ז ז"ל בלשון אפשר אמרו לפי מ"ש ההגהות מרדכי דברי ר"ת א"א לומר כן דהא כתב ואע"ג דהקלו בשכרו כגון טיבול בציר וכו' אבל שכר ידוע הוא ושם שומר שכר עליה וכו' הרי דאפי' קצץ דינר ואפי' פחות ס"ל לר"ת דלאו מורה היתרא הוא ופטור וכן ראיתי בס' מטה שמעון הנדפס מחדש עתה בסי' צ"ג בהגהת ב"י אות י' שכתב כסברת הרדב"ז בדעת ר"ת וסיעתיה דעיסקא שעושין עתה ומתנין מתחילה בדבר מועט דלא מהני ומשביעין ליה ובזה רצה לתרץ מ"ש מרן בספרו הקצר בסי' צ"ג ס"ה דאם היה אחד מן השותפין נושא ונותן והשני לא נתעסק אין נשבעין אלא אותו שנתעסק וכו' ולא כתב שיש חולקין וגם מור"ם ז"ל לא הגיה עליו שיש חולקין וכן נמי בסי' קע"ו ס"ל דבזה ניחא דמיירי שאין נותן לו שכר טורחו משלם ולכו"ע אפי' לר"ת ודעימיה מורה היתרא ונשבע על הספק ופקפק על מהריק"ש ז"ל אי ס"ל הכי בדעת ר"ת או לא יעו"ש ואני אומר על הראשונים אנו מצטערין שלא הביטו בדברי ההגהות מרדכי והוא בא להוסיף דהכי ס"ל למרן ומור"ם ז"ל. ועוד קשה למה לא הזכיר להרדב"ז ולמרן החבי"ב ז"ל שכתבו כן בדעת ר"ת סוף דבר צ"ע.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואין כל אחד מאלו נשבע בטענת ספק עד וכו'.</b> עיין בכ"מ שהביא דעת רש"י ז"ל שסובר דגם שם צריך הודאה בפרוטה שלא כדברי רבינו והר"י בן מיגאש רבו ז"ל והטור בסי' צ"ג מסכים לדעת רש"י ז"ל ועיין בכנסת הגדולה שם מ"ש בזה. וראיתי להרדב"ז בח"ד סי' ר"ב שפסק ג"כ כרש"י וסיעתו אלא שכתב אח"כ דהאידנא לא נפקא לן מידי אחר שתיקנו שבועת היסת דאפי' בכופר בכל נשבע ואע"ג דאין נשבעין היסת על טענת שמא מ"מ כיון דשבועת השותפין עיקרא אינה בא כי אם בטענת ספק גם בכופר בכל נשבע היסת אפי' בטענת ספק אלו דבריו ז"ל.<br><b> ולענ"ד</b> נראה להביא ראיה לדברי הרב ז"ל מדברי רש"י בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ו) דאמרינן התם אמר רב נחמן ראה סלע שנפל מב' חייבי(ם) להחזיר מ"ט ההוא דנפל מיניה לא מיאש מימר אמר מכדי איניש אחרינא לא הואי בהדאי אלא האי נקטינא ליה ואמינא אנת הוא דשקילתיה נפל מג' אינו חייב להחזיר מ"ט ההוא דנפל מיניה ודאי מיאש מימר אמר מכדי תרי הואי בהדאי אי נקטינא להאי אמר לא שקלתיה ואי נקטינא להאי אמר לא שקלתיה עד כאן ופרש"י ברישא דנפל מב' וז"ל נקטינא ליה משתבענא ליה שבועת היסת ולא מתיאש מיד כשמשמש בכיס וכו' ובסיפא פי' וז"ל ואי נקטינא ליה ואינו יכול להשביעו בטענת שמא אלא אותן השנויין במשנה ואלו נשבעין שלא בטענת וכו' יעו"ש והשתא קשיא עליה דרש"י ז"ל דמה לו בשבועת המשנה דהא בדבור הקודם פי' משבעינא ליה שבועת היסת ובכאן נמי הו"ל למימר ואינו יכול להשביע בטענת שמא שאין נשבעין על טענת שמא אלא נראה דדעתו לומר דאף דאין נשבעין על טענת שמא היינו בטענת מלוה ולוה שהיא טענת בריא ומודה [במקצת] חייב שבועת התורה ובכופר בכל תקן רב נחמן שבועת היסת אבל שבועת המשנה דהאריסין וכיוצא דעיקרא היא בא על הספק כשתיקן ר"נ אף ע"ז היתה התקנה ונשבע היסת אף על הספק שלו וזה הוא שאמר ואינו יכול להשביעו בטענת שמא אלא אותן השנויין במשנה ואלו וכו' והיינו אותה שבועה שפירש ברישא שהיא היסת וכדברי הרב ז"ל וק"ל.
+
+Halakhah 3
+
+<b>שהרי היורשין משביעין את האשה שנעשית אפוטרופא וכו'.</b> עיין בכ"מ שכתב וז"ל איני יודע מה ראיה מביא רבינו מדמשביעין את האשה שנעשית אפוטרופא בחיי בעלה דהא איכא לאוקומה בשחושדין אותה בשתי כסף וכו' יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> בס' פרח מטה אהרן ח"ב סי' ל"ז שכתב וז"ל מהר"א ששון ומהרד"ב ז"ל הקשו על דברי הרב כ"מ גם בעיני יפלא דהיכי דמי מאי דקאמר דאיכא לאוקומה שחושדין אותה בשתי כסף אי מיירי שחושדין היתומים עצמם ודאי דלא מהני על מה שנעשית אפוטרופא בחיי בעלה ומאי קאמר רב נחמן והוא שיש ביניהם שתי כסף אפי' תימא דקאי נמי אף על האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ולא אשארא היינו דוקא כשבעלה משביעה במה שחושד אותה בשתי כסף ולא היתומים וכו' יעו"ש. ועיין בכנסת הגדולה סי' צ"ג הגהת הטור י"א דתריץ יתיב כונת מרן כ"מ ותמה על מהר"א ששון ז"ל דמנא ליה דכשחושדין היתומים בטענת עצמן שאין משביעין אותה יעו"ש ומהתימה שהרי מדברי הראשונים נראה שהיורשים יכולים להשביעה דבמתני' דפ' הכותב (כתובות דף פ"ו) כתב הרשב"א הביאו הרב בצלאל בשטמ"ק וז"ל ולפי דבריהם כתב לה [נדר] ושבועה אין לי עליך היורשין משביעין אותה על אפוטרופא שנעשית בחיי בעלה שלא פטרה אלא ממנו וכו' ואפי' להחולקים ע"ז היינו משום שכתב לה פטור אבל בשלא כתב לה כלום נראה שיכולים להשביע וכן מתבאר שם מדברי הרמב"ם והריב"ש ז"ל ועיין בהר"ן שם שהביא תשובת הרי"ף שכתב שאין היורשים יכולין להשביעה משום דכיון דלא השביעה הוא ולא צוה להשביע מחל יעו"ש ות"ם אני על מרן החבי"ב שלא הזכיר מזה כלום מדברי הר"ן וק"ל.
+
+Halakhah 4
+
+<b>אע"פ שאין עדים שזה אריסו וכו' ה"ז נשבע וכו'.</b> עיין בכ"מ ז"ל וראיתי להרמב"ן בחי' לשבועות בפ' כל הנשבעין שהביא הך דינא דרבינו משם הר"י הלוי ז"ל וכתב ע"ז וז"ל ובהא מודינא ליה להרב ז"ל משום דדמיא לשבועת השומרים וכי תקון להו רבנן משום דדומיא דשומרים תקון אבל בשאר דוכתא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה עד כאן יעו"ש.<br><b> ומעתה</b> מ"ש מרן החבי"ב בסי' צ"ג הגהת הטור אות י"ב וז"ל שאין אומרים מיגו לאפטורי משבועה נ"ב וכ"כ בסי' רצ"ו ודעת תשובה שהביא רבינו ב"י מחודש וכו' יעו"ש ולענ"ד אינו מוכרח דהכי הוא התשובה יתמי ראובן יכולין להשביע את שמעון שבועת השותפין בין בטענת [ראינו] שאבינו הוציא לך ממון בין בטענת שמענו שאבינו הוציא לך ממון מאחר שמודה שמעון שלקח הממון לא אמרינן מיגו לאפטורי דהא בכל שבועת השותפין שנשתתפו בלא עדים איתא ואפ"ה נשבע עד כאן ולפי מ"ש משם הרמב"ן דאף דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה אפ"ה בדין זה מודה להר"י בן מיגאש ולרבינו א"כ ה"ה נמי לדעת אותה תשובה וליכא למימר לדעת הרב כנסת הגדולה ז"ל דדעתו הוא לומר דבכה"ג דוקא דעת אותה תשובה כדעת רבינו והר"י בן מיגאש ז"ל אבל בעלמא לא נתברר ולא הולך עמהם אלא בדין השותפין כמו שנתבאר בסי' פ"ב בכללי מיגו אות קס"ה יעו"ש.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>חלקו השותפין [וכו'] אינו יכול להשביעו בטענת וכו'.</b> עיין בחי' הריטב"א ז"ל בפ' כל הנשבעין שכתב משם יש מפרשים דאם חלקו אף על טענת בריא אינו יכול להשביעו דכיון שחלקו ולא תבעו כלום מחלו וכתב עליהם דאינו כלום דא"כ כשנתגלגל לו שבועה ממקום אחר למה משביעו דהא מחל ליה לכך הנכון כמו שפי' דדוקא בטענת שמא אינו יכול להשביעו דלא תקון ליה רבנן אבל בטענת בריא משביעו ואם נתגלגל ליה שבועה ממקום אחר אף על טענת שמא משביעו בגלגול וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> קשה לי טובא דמאי מקשה להיש מפרשים דס"ל דטעמא דחלקו דאינו משביעו משום מחילה דא"כ כשנתגלגלו לו שבועה דהא מחל והא הוא ז"ל ס"ל באשה שמחל לה בעלה שבועה ואינו משביעה דאם נתגלגל לה שבועה משביעה וכמו שהביא באה"ע סי' צ"ח בחלקת מחוקק ס"ק י"ג ובית שמואל ס"ק י"א משם הרמב"ן והריטב"א דאם פטרה משבועה יכול להשביעה ע"י גלגול וא"כ הכא לו יהי דהא דחלקו סתם הוי כמו מחילה בפירוש אפ"ה לא מהני אלא שלא להשביע שבועה בפני עצמה אבל ע"י גלגול שפיר מצי להשביעו ואפשר שזה הוא היתה דעת רבני צרפת שהביא מרן ב"י בחו"מ סי' צ"ג מחודש ו' בשותפין שלוה מאחד והטילו לכיס והפסידו הכל ולא באו לחשבון מי דמי לחלקו או לא והשיבו אם טעם שחלקו דפטורים הוא משום דמחלו זה לזה השבועה אחר שלא תבעו זה לזה בשעת חלוקה הא לא דמייא לחלקו שההפסד בא מאליו וכו' והייתי במושב זקנים וכו' והיה ממנו שאומרים טעם חלקו משום מחילה וממנו היו אומרים משום דבעינן כעין דאורייתא ונמנו ורבו האומרים משום מחילה וחייבוהו שבועה עד כאן ולכאורה קשה דאם באמת הטעם דחלקו הוא משום מחילה מ"ט כשנתחייבו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו הך שבועה וכמו שהקשה הריטב"א ז"ל להיש מפרשים אמנם דעתם ז"ל הוא כדעת הרמב"ן והריטב"א ז"ל שהביא הרב חלקת מחוקק באה"ע דאף דפטרו בפירוש משבועה אפ"ה בגלגול מצי לאשבועי וכדכתיבנא לעיל שלא כסברת בעל העיטור שהביא הטור בחו"מ סי' צ"ג סי"ג דאם פטרו בפירוש זה את זה משבועה אין יכולין לגלגל עוד יעו"ש.<br><b> אי </b> נמי אפשר דאם פטרו בפירוש שאני וכמו שנראה מדברי הרא"ש ז"ל בפ' הכותב יעו"ש ועיין במרן החבי"ב ז"ל בהגהת ב"י אות י"ז שכתב וז"ל אך קשה דאם הטעם הוא משום מחילה קשה למה מגלגלין ואיך נמנו וגמרו במושב זקנים דהטעם הוא משום מחילה ומה יענו שפתי זקנים למה שמגלגלין עליו יעו"ש ולפי מ"ש לעיל דעת הני זקנים הם כדעת הריטב"א והרמב"ן ומהתימה שלא הזכיר מהם. איברא דהא דכתבו הרב חלקת מחוקק והרב בית שמואל באה"ע משם הרמב"ן והריטב"א ז"ל דס"ל דע"י גלגול יכול להשביעו ושכן כתב בנמוק"י ז"ל לא ראיתי להנמוק"י ז"ל שכתב משם הריטב"א כלום מזה כי אם משם הרמב"ן ז"ל וכמו שיראה הרואה שם בפ' הכותב ולהריטב"א מביאו לדין אחר ואדרבא הרואה להריטב"א בשיטה לכתובות בפ' הכותב ולהרב אסיפת זקנים הביא משם הריטב"א ז"ל וז"ל וכל שפטרו משבועה או מנדר אינו יכול להשביעו אפי' ע"י גלגול עד כאן יעו"ש ועיין למרן בסי' ע"א מחודש י"ז שלא כתב משם הנמוק"י כי אם להרמב"ן והגאונים ולא הזכיר להריטב"א ומעתה סרו מהר תלונותינו מעל הריטב"א ממה שהקשנו לעיל ממ"ש בהנשבעין וק"ל.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שותף שטען על חבירו שכך היה תנאי ביניהם וכו'.</b> ראיתי בתשובת הר"י בן מיגאש ז"ל סי' ע"ט על ראובן שנתן לשמעון ממון על צד העסק וכשתבעו ממנו אמר לו מכרתי מקצת בהקפה ואמר ראובן כי לא הרשיתי אותך למכור בהקפה והורה מורה וחייב לראובן שבועה שלא הרשאו למכור בהקפה ושיפסיד חצי הממון הנמכר בהקפה וכו'. והשיב וז"ל תשובה מה שהורה זה המורה אינו נכון והדין בזה הוא שישבע ראובן שלא נתן לו רשות למכור בהקפה ויתן לו שמעון וזה אם טוען שמעון שראובן נתן לו רשות למכור בהקפה אבל אם לא פירש זה ואמר שהענין היה על הסתם נסתלקה שבועה ועל שני פנים אלו דלא כהוראת זה המורה שיפסיד ראובן החצי אחר שנשבע היא הוראת בלתי נכונה וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבין לא הוראת המורה ולא הוראת הרב ז"ל במה שחייבו שבועה לראובן דכפי הנראה השבועה היא לשמעון דנשבע ונפטר מידי דהוה הכל תביעות דעלמא וכן ראיתי להרב מעשה חייא סי' י"ט ונסתייע מלשון רבינו בדין שלפנינו והטור וסמ"ג יעו"ש ומ"ש ולא כהוראת זה המורה שיפסיד זה (המורה) [ראובן] החצי וכו' מה שאני מבין מדעת המורה הוא שאינו מדברי המורה שפוסק הדין אלא הם דברי הבעל דין שטען שראובן הרשהו ואז היה ההפסד ביניהם הורה מורה שישבע שלא הרשהו ושיפסיד החצי אלא אז כשנשבע אז יפסיד כולו שמעון ואולי ידע הרב שפיר הוראת המורה וק"ל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>וכיצד דנין בדין זה לוי כבר נפטר בהודאת שמעון וכו'.</b> עיין בכ"מ ז"ל שכתב וז"ל ומ"ש נפטר לוי בהודאת שמעון מיירי כשהשטר ביד שמעון ולענין כל החוב אי נמי אפי' אם השטר ביד ראובן ואפ"ה כתב שנפטר לוי לענין שיגבה ראובן תחילה משמעון מחצה ואם לא יוכל להוציא משמעון יגבה מלוי עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דלפי תירוץ בתרא אתיא סברת רבינו כדעת הרא"ש בתשובה הביאה הטור בסוף סי' ע"א וז"ל ששאלת שטר שכתוב בו נתחייב פלוני לפלוני (ולפ') [או לפלוני] והאמין למוציא השטר ואחד מהם הוציא השטר וטוען הלוה שפרע לחבירו וחבירו מודה לו וכו' אם היו שותפין בחוב כיון שאחד מהם מודה שנפרע אם יש לו נכסים למודה בי"ד יורדין לנכסיו ופורעין לחבירו חלקו ואם אין לו נכסים לא מהימן להפסיד כיון שהשטר בידו אבל על חלקו הוא נאמן ובי"ד מגבין לאחד חלקו עד כאן הרי שכתב שהמודה אינו נאמן כי אם על חלקו לבד כשאין לו נכסים כדעת רבינו לתירוץ בתרא דמ"ש נפטר לוי בהודאת שמעון לענין שיגבה ראובן משמעון תחילה ואם לא יוכל להוציא משמעון יגבה מלוי וכמ"ש מרן. וראיתי למרן החבי"ב ז"ל בסי' צ"ג הגהת הטור אות ל"ה שכתב וז"ל אבל אי מיירי שהשטר ביד ראובן כתירוץ בתרא של רבינו ב"י הא ודאי פליגי תשובת הרא"ש אהרמב"ם ז"ל וכו' יעו"ש ולא ידעתי למה וצריך ישוב.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f1f983a8eb76aa9dd52735efe3bbd04a9ce5eb00
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,80 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Neighbors
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שכנים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שכנים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>חנות שבחצר וכו'.</b><b> שאלה</b> בית הכנסת שלא היה מקדם מקום לנשים ועתה אחר השרפה לא תקום פעמיים צרה נבנו מחדש ורוצים מקצת היחידים לצאת לישע נשים ויחדו שמאחורי ביהכ"נ שיש שם בנין יראו מחלון אחד ופשטו רגליהם לילך לראות מחלון האחרת כיוצא בה ויש שם מי שמוחה על ידן באומרם שמעולם לא היה שם מקום לנשים ולשמע שמענו הסיבה ומה גם שחלון זה היא בצד מזרח וכשמתפלל עיניו תראנה להן פנים בפנים ואף אם שבביהכ"נ אחרים יש ג"כ ביהכ"נ לנשים אינם כל כך אלא הם למעלה ובדרך צנוע ועל הכל שמבטלות את הכונה דמכי מתחילין לבא לשם מתחילה ההקפדה ומבלבל את הדעת ומפסיד את הכונה. והנה בעתה טוען המערער ע"ז טענת נזיקין שאין לעשות כן יען כי כולם שותפין בבנין ביהכ"נ יחד עשיר ואביון ואף המערערים הללו נתנו חלקם לאו כל כמנייהו לשנות ממה שהיה כבר להושיב בצדו נזק כזה ואף שהקהל אומרים שרוצין ליתן לו מקום אחר לבטל נזק זה אפ"ה משיב המערער להם אפ"ה איננו שוה לי יען שלרצון נשים רוצים להוציאני ממקום שנתתם לי ולא לכבדני ע"ז נאמר גברא דנשי וכו' וכל שכן אם הוא ת"ח דלהוציאו ממקומו אין לך בזיון גדול מזה וכל שכן מפני נשים ויבא שכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> מאי דטוען המערער משום נזיקין נראה שהדין עמו ועיקרא דהאי מילתא איתא בפ' לא יחפור דשנו חכמים בלשון המשנה חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין אבל עושה כלים ומוכר בשוק ואינו יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הפטיש ולא מקול הרחיים ולא מקול התנוקות ופרש"י ז"ל ולא מקול התנוקות קס"ד תנוקות הבאים לקנות שמן וכל דבר הנמכר בשוק ופריך בגמ' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ומשני אמר אביי וכו' רבא אמר סיפא אתאן לתנוקות של בית רבן ומתקנת ר' יהושע בן גמלא וכו' ותו פריך מיתבי אחד מבני החצר שביקש לעשות רופא אומן וגרדי ומלמד תנוקות בני חצר מעכבין עליו ופריק הכא במאי עסקינן בתנוקות דנכרים וכו' יעו"ש והרא"ש ז"ל הביא שנוייא דרבא וכתוב בהגהות אשר"י שם וז"ל נראה דכל אלו שאמרו יכול לעכב עליו אם עתה רוצה להחזיק באותה אומנות מחדש דהא דאמר רבא לקמן אין חזקה לנזיקין מוקי לה רב זביד בקוטרא ובית הכסא אבל לשאר הנזיקין יש חזקה ע"כ.<br><b> ולכאורה </b> קשה דא"כ מאי פריך לרבא מברייתא אחד מבני החצר שביקש לעשות רופא או אומן או גרדי או מלמד תנוקות לימא ההיא בשלא החזיק עדיין. אלא דזה יתישב במ"ש הרב לח"מ ז"ל לדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' שכנים הי"ב וז"ל חנות שבחצר יכולין השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסין והיוצאין אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר בשוק אבל אינן יכולין למחות בידו ולומר אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הרחיים שהרי החזיק לעשות כן וכו' וכתב הרב המגיד ז"ל וז"ל ומתוך מ"ש רבינו שהרי החזיק לעשות כן נראה לי שהוא סובר דדוקא החזיק אבל אם בתחילה בא לעכב יכול לעכב וסבר זה המחבר לפי שהוקשה לו מה טעם אין טענתו טענה בקול הפטיש והלא יותר מונע השינה מקול הנכנסין והיוצאין ועוד למה אמרו חנות שבחצר שנראה שכבר היה חנות בחצר יאמרו מי שביקש לעשות חנוני או לא יעשה אדם חנות בחצר השותפין אלא כונת המשנה בשהחזיק לעשות כן במלאכתו ובחנותו והודיענו שאפי' החזיק אין חזקתו חזקה אצל הנכנסין והיוצאין שהן אחרים וכ"כ בפי"א בשם הגאונים אבל חזקתו חזקה במלאכתו עצמו אבל אם לא החזיק יכולין לעכב זה נ"ל מדבריו וכו' יעו"ש והרב לח"מ הקשה עליה דהרמב"ם ז"ל דא"כ מאי מקשה בגמ' מברייתא וכמו שהקשינו לעיל להגהות אשר"י ז"ל ותירץ וז"ל וי"ל דמשמע ליה להגמ' מתני' דקאמר ולא מקול התנוקות אליבא דרבא בלא החזיק איירי חדא דזיל בתר טעמא כיון דהוי תקנת ר' יהושע בן גמלא ודאי אפי' לא החזיק נמי ואע"פ שאפשר לדחות זה איכא טעמא אחרינא דאי בלא החזיק לא מהני ודאי דבחזקה לא מהני וכו' יעו"ש ומרן בב"י סימן קנ"ו ס"ז הביא משם רבינו ירוחם נתיב ל"א חלק ו' שכתב דהא דאינו יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הפטיש דוקא כשהחזיק לעשות כן כלומר שאם החזיק כדרך שמחזיקין לנזיקין אז דוקא אינו יכול למחות אבל אם לא החזיק ורוצה עכשיו לעשות מלאכה זו בביתו מעכבין עליו וכ"כ הסמ"ג וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהל' שכנים.<br><b> וא"כ</b> בנדון דידן נמי שבאים לעשות מחדש מקום לנשים שישבו בפני החלונות להיות שם בעת התפילה מה שלא היה מקדם ומה גם שהן סמוך למקום שיושבים שם ועינא דבעי למחזי בבישותא שלטא בהן וכל שכן שהן מצד מזרח ובעומדם לעמידה שהיא עיקר התפילה הן פנים בפנים דהא ודאי אין לך נזק גדול מזה ואף אם נאמר שישימו מסך בחלון כדי שלא יראו פניהם בפרהסיא אפ"ה נ"ל דלא פלט תדע מדאמרינן בפ' החליל (סוכה דף נ"א) דאמרינן התם מאי תיקון גדול אמר ר' אלעזר כאותה ששנינו חלקה היתה בראשונה והקיפום גזוזטרא התקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה וכו' ת"ר בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ והיו באים לידי קלות ראש התקינו שיהיו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים ועדיין היו באים לידי קלות ראש התקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה וכו'. דקרא אשכחו ודרשו דכתיב וספדו הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד והדברים ק"ו ומה לעתיד לבוא שעוסקים [בהספד] ואין יצה"ר שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד עכשיו שעוסקים בשמחה ויצה"ר שולט בהם על אחת כמה וכמה עד כאן הרי דלא סגי להו לתקן מקום מיוחד לנשים אלא שיהיו גם כן למעלה והרמב"ם בפירוש המשניות פי' וז"ל תיקון גדול ר"ל גדול התועלת והוא כי העם היו מתקנים מקום לנשים ולאנשים ומקום הנשים למעלה ממקום האנשים כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים. וכתב הרב תוס' יו"ט ז"ל דהדין עמו כי האנשים מלמטה היו הרואים בשמחה ולא השמחים עצמן כי [השמחים] היו חסידים וא"כ הוצרך לטעם הסתכלות ואמנם הסתכלות האנשים בנשים מביא לידי קלות ראש כי הוא ימשול בך כתיב ועוד משום קישוי ושמא יראה קרי [כ"ש] בחצרות בית אלהינו ע"כ. הרי לך להדיא דכל כי האי דבר הראוי להקפיד עליו הוא ונזק מקרי ובודאי דמצי מחי בהו.<br><b> וכשאני </b> לעצמי אפי' לדעת הרשב"א והרמב"ן והתוס' שהביא מרן ז"ל דפליגי על הרמב"ם וסיעתיה ז"ל בנדון דידן מודו דמצי לעכובי דכל עיקר בנין בית הכנסת ושותפותם הוא לבוא להתפלל וכשיתבלבל בהיותם פנים בפנים מאי מהני ליה ועוד דאפשר ח"ו שלא יהא חוטא לאלהים ועוד דאיכא נמי משום לפני עור לא תתן מכשול. ועוד דכתב הסמ"ע בסי' קנ"ו ס"ק י' וז"ל בפרישה כתבתי הטעם שמכיון שמכה בפטיש בביתו או בחנותו אין השכנים יכולין למחות בו על מה שאדם עושה בביתו משא"כ בדינים הראשונים שהנכנסין ויוצאין והקול מהם הוא בחצר המשותף לכולם ומשו"ה יכולין למחות בו מלעשות להם נזק בחצרם וכו' יעו"ש וא"כ דון מינה לנדון דידן דמקום המזרח ג"כ הוא מנכסי השותף הו"ל כדינים הראשונים שהקול בא להם מחצר המשותף ומצי מחי בהו וכמ"ש המרדכי ומביאו מרן ז"ל וז"ל נראה לרבינו יואל דוקא בחנות יכול לתקן מלאכתו בעל כרחו אבל בחצר אמרינן בפ' חזקת הבתים דבכל שותפין מעכבין זה את זה חוץ מן הכביסה עד כאן הרי דכשהמקום משותף ורוצה להניח שם דבר המזיק לשותפו יכול לעכב עליו ונדון דידן לא שנא.<br><b> ואף </b> אם ירצה החולק לחלוק ולומר דלדעת הרשב"א וסייעתיה הכא ג"כ לא מצי מחי דומיא דקול הפטיש ורחיים מה שאינו לענ"ד ויאמר דכיון דפלוגתא דרבוותא הוא על הניזק להביא ראיה וכמ"ש הרב תרומת הדשן סי' קל"ז מ"מ נראה דלא מהני דכבר כתב הש"ך בסי' קנ"ה ס"ק י"ט וז"ל ולא נהירא לי דהיינו דוקא בשהחזיק כבר אבל זה שרוצה להחזיק פשיטא דעל המחזיק להביא ראיה כיון שרוצה להחזיק וכל שלא הביא ראיה הרי הוא בחזקתו דמעיקרא עד כאן ועיין בס' מחנה יהודה מה שהקשה ע"ז וגם אין לומר נמי דהמזיק הוא מוחזק מהא דכתב מהריב"ל בחלק א' סי' פ"ד דכל דאיכא פלוגתא דרבוותא בין נזק גדול בין נזק קטן בנזק מבורר הניזק מיקרי מוחזק ובנזק שאינו מבורר המזיק מקרי מוחזק והביא ראיה לדבריו יעו"ש להא נמי אמינא דכל כי האי נזק מבורר מיקרי כנזכר בשאלה דכי מתחילין לבא מתחיל ההקפדה ומתבלבל הדעת ומפסיד הכונה ונראה להביא כדמות ראיה לזה ממ"ש הריב"ש ז"ל בסי' קצ"ו וז"ל וכן הטענה הג' שטען ראובן מפני חולי אשתו שמזיק לה בראשה גם זו טענה גדולה היא וכו' כיון שאשה זאת מוחזקת בחולי אין לך גירי גדול מזה והו"ל כקוטרא וכדאמר רב יוסף הני לדידי כקוטרא ובית הכסא דמו ואם במה שאדם קץ מחמת שהוא מאניני הדעת הוה ליה כקוטרא ובית הכסא כל שכן במה שהזיקו בגופו. וכתב הרשב"א בההיא דר' יוסף וז"ל מהא שמעינן דכל שנודע ומוחזק שאינו יכול לסבול נזק אחד ידוע מן הנזיקין שנפש קצה בהם אין לו חזקה כהא דרב יוסף אע"פ ששאר בני אדם אין מואסין בו כל כך כיון שהוא מוחזק ונודע שאין דעתו סובלתו אין מחזיקין בכך וכו' יעו"ש הרי דלא בעינן שיהא נזק גדול שיזיק לכל כי היכי דלא תהוי עליו חזקה אלא כיון דלגבי מערער הוי נזק אין מחזיקין וכל שכן מי שבא להחזיק ולהושיב בסמוך לו דבר המונע לו התפלה וכי לאחרני לא מזיק דלא קפדי אפ"ה מצי זה המערער לעכובי להם.<br><b> ועוד</b> אני אומר דאפי' אם נאמר דזה לא מקרי נזק מבורר והמזיק הוא המוחזק וכדעת הרב תרומת הדשן ז"ל ושלא כדברי הש"ך ומהר"ש הלוי הזקן שהביא הרב בית דוד בחלק חו"מ סי' צ"ו דקאי כוותיה דהרב ש"ך ודחה הראיה שהביא הרב מחנה יהודה מבר מבואה אבר מבואה אחריתי אי מצי מעכב דסלקא בתיקו ואפ"ה לא מצי מעכב יעו"ש מ"מ בנדון דידן מצי לעכב מטעמא אחרינא והוא דכיון דשותפין נינהו לא מצי חד לשנות אי חבירו מעכב עליו ואפי' בעילא כל דהו ואין בו אפי' משום זה נהנה וזה אינו חסר וממ"ש מהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' תס"ב ותס"ד שנשאל על חצר השותפין שהיה בנוי ונפל ואח"כ כשחזרו לבנותו רוצה אחד מהם לשנות מקום הפתח לעשותה במקום אחר ושאר השותפין מוחין שכולם החזיקו במקום ההוא ואינם רוצים לשנותו וגם טוענים שנמשך להם נזק וכו' והשיב וז"ל זכינו לדין א"כ דבנדון דידן ששותפין אלו יש להם זכות וקנין בפתח החצר בדרך ההוא ואינם באים לחלוק פתחא היכא דקאי קאי ואין בזה משום מידת סדום וכו' ובסי' תס"ד כתב וז"ל חוזרני עתה לכתוב כל מה שראיתי להורות שדין עם השותפין שרוצים שתעמוד הפתח במקומם ולא לשנות כלל ולא מיבעי אם יש להם טעם כל שהוא דבהא אין צריך לומר דבעילא כל דהוא מתבטל ואין כופין על מדת סדום וכדמוכח זה מדין חלון דבטענת כל שהוא יאמר הנתבע איני רוצה וזה ברור אלא אפי' ליכא טענה כלל כגון בנדון דידן ואפ"ה לא זה נהנה וזה אינו חסר כופין מטעמא דכתב הנמוק"י בפ' כיצד הרגל שכתב דאע"ג דקי"ל בעלמא זה נהנה וזה אינו חסר כופין אותו על מדת סדום ה"מ בקרקע של שניהם שאין משתמש בשלו כלל וכו' אבל להשתמש בשלו לא קאמר וכו' ובסוף התשובה כתב וז"ל ועתה חוזרני לומר דלא מיבעי לדעתו והנמשכים אחריו שהדין עם השותפין אלא שאפי' לדעת הרמב"ם ז"ל בנדון דידן הדין עם השותפין דעד כאן לא קאמר הרמב"ם אלא בסולם קטן שהוא קל להוציאה שאינו יכול בעל הסולם לטעון חזקה אבל בסולם גדול דקביע ומצי לטעון חזקה בהא ודאי דלא אמרינן כופין על מדת סדום אלא שיכולין למחות שיאמרו השותפין אין לנו ליתן לך זכותינו אפי' שאין אתה מזיק אותנו יעו"ש. ורואה אני שהדברים ק"ו בנדון דידן שעתה מזיק לזה המערער ושפיר מצי מעכב וברור ועוד אני אומר שבזה שכתב הרב ז"ל נמצינו למידים דלא מצו לומר להמערער כלך מדרך זו בשעת העמידה או סגור דלת החלון בעת העמידה ועיין בס' חיים שאל ח"א דף צ"ב סי' כ"ח סיוע לדברינו ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bdd592e2ea8e09d0fca7b3e2cdc728480f7ced0a
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Neighbors/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,83 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Neighbors
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שכנים
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Neighbors
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שכנים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>חנות שבחצר וכו'.</b><b> שאלה</b> בית הכנסת שלא היה מקדם מקום לנשים ועתה אחר השרפה לא תקום פעמיים צרה נבנו מחדש ורוצים מקצת היחידים לצאת לישע נשים ויחדו שמאחורי ביהכ"נ שיש שם בנין יראו מחלון אחד ופשטו רגליהם לילך לראות מחלון האחרת כיוצא בה ויש שם מי שמוחה על ידן באומרם שמעולם לא היה שם מקום לנשים ולשמע שמענו הסיבה ומה גם שחלון זה היא בצד מזרח וכשמתפלל עיניו תראנה להן פנים בפנים ואף אם שבביהכ"נ אחרים יש ג"כ ביהכ"נ לנשים אינם כל כך אלא הם למעלה ובדרך צנוע ועל הכל שמבטלות את הכונה דמכי מתחילין לבא לשם מתחילה ההקפדה ומבלבל את הדעת ומפסיד את הכונה. והנה בעתה טוען המערער ע"ז טענת נזיקין שאין לעשות כן יען כי כולם שותפין בבנין ביהכ"נ יחד עשיר ואביון ואף המערערים הללו נתנו חלקם לאו כל כמנייהו לשנות ממה שהיה כבר להושיב בצדו נזק כזה ואף שהקהל אומרים שרוצין ליתן לו מקום אחר לבטל נזק זה אפ"ה משיב המערער להם אפ"ה איננו שוה לי יען שלרצון נשים רוצים להוציאני ממקום שנתתם לי ולא לכבדני ע"ז נאמר גברא דנשי וכו' וכל שכן אם הוא ת"ח דלהוציאו ממקומו אין לך בזיון גדול מזה וכל שכן מפני נשים ויבא שכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> מאי דטוען המערער משום נזיקין נראה שהדין עמו ועיקרא דהאי מילתא איתא בפ' לא יחפור דשנו חכמים בלשון המשנה חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין אבל עושה כלים ומוכר בשוק ואינו יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הפטיש ולא מקול הרחיים ולא מקול התנוקות ופרש"י ז"ל ולא מקול התנוקות קס"ד תנוקות הבאים לקנות שמן וכל דבר הנמכר בשוק ופריך בגמ' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ומשני אמר אביי וכו' רבא אמר סיפא אתאן לתנוקות של בית רבן ומתקנת ר' יהושע בן גמלא וכו' ותו פריך מיתבי אחד מבני החצר שביקש לעשות רופא אומן וגרדי ומלמד תנוקות בני חצר מעכבין עליו ופריק הכא במאי עסקינן בתנוקות דנכרים וכו' יעו"ש והרא"ש ז"ל הביא שנוייא דרבא וכתוב בהגהות אשר"י שם וז"ל נראה דכל אלו שאמרו יכול לעכב עליו אם עתה רוצה להחזיק באותה אומנות מחדש דהא דאמר רבא לקמן אין חזקה לנזיקין מוקי לה רב זביד בקוטרא ובית הכסא אבל לשאר הנזיקין יש חזקה ע"כ.<br><b> ולכאורה </b> קשה דא"כ מאי פריך לרבא מברייתא אחד מבני החצר שביקש לעשות רופא או אומן או גרדי או מלמד תנוקות לימא ההיא בשלא החזיק עדיין. אלא דזה יתישב במ"ש הרב לח"מ ז"ל לדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' שכנים הי"ב וז"ל חנות שבחצר יכולין השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסין והיוצאין אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר בשוק אבל אינן יכולין למחות בידו ולומר אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הרחיים שהרי החזיק לעשות כן וכו' וכתב הרב המגיד ז"ל וז"ל ומתוך מ"ש רבינו שהרי החזיק לעשות כן נראה לי שהוא סובר דדוקא החזיק אבל אם בתחילה בא לעכב יכול לעכב וסבר זה המחבר לפי שהוקשה לו מה טעם אין טענתו טענה בקול הפטיש והלא יותר מונע השינה מקול הנכנסין והיוצאין ועוד למה אמרו חנות שבחצר שנראה שכבר היה חנות בחצר יאמרו מי שביקש לעשות חנוני או לא יעשה אדם חנות בחצר השותפין אלא כונת המשנה בשהחזיק לעשות כן במלאכתו ובחנותו והודיענו שאפי' החזיק אין חזקתו חזקה אצל הנכנסין והיוצאין שהן אחרים וכ"כ בפי"א בשם הגאונים אבל חזקתו חזקה במלאכתו עצמו אבל אם לא החזיק יכולין לעכב זה נ"ל מדבריו וכו' יעו"ש והרב לח"מ הקשה עליה דהרמב"ם ז"ל דא"כ מאי מקשה בגמ' מברייתא וכמו שהקשינו לעיל להגהות אשר"י ז"ל ותירץ וז"ל וי"ל דמשמע ליה להגמ' מתני' דקאמר ולא מקול התנוקות אליבא דרבא בלא החזיק איירי חדא דזיל בתר טעמא כיון דהוי תקנת ר' יהושע בן גמלא ודאי אפי' לא החזיק נמי ואע"פ שאפשר לדחות זה איכא טעמא אחרינא דאי בלא החזיק לא מהני ודאי דבחזקה לא מהני וכו' יעו"ש ומרן בב"י סימן קנ"ו ס"ז הביא משם רבינו ירוחם נתיב ל"א חלק ו' שכתב דהא דאינו יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הפטיש דוקא כשהחזיק לעשות כן כלומר שאם החזיק כדרך שמחזיקין לנזיקין אז דוקא אינו יכול למחות אבל אם לא החזיק ורוצה עכשיו לעשות מלאכה זו בביתו מעכבין עליו וכ"כ הסמ"ג וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהל' שכנים.<br><b> וא"כ</b> בנדון דידן נמי שבאים לעשות מחדש מקום לנשים שישבו בפני החלונות להיות שם בעת התפילה מה שלא היה מקדם ומה גם שהן סמוך למקום שיושבים שם ועינא דבעי למחזי בבישותא שלטא בהן וכל שכן שהן מצד מזרח ובעומדם לעמידה שהיא עיקר התפילה הן פנים בפנים דהא ודאי אין לך נזק גדול מזה ואף אם נאמר שישימו מסך בחלון כדי שלא יראו פניהם בפרהסיא אפ"ה נ"ל דלא פלט תדע מדאמרינן בפ' החליל (סוכה דף נ"א) דאמרינן התם מאי תיקון גדול אמר ר' אלעזר כאותה ששנינו חלקה היתה בראשונה והקיפום גזוזטרא התקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה וכו' ת"ר בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ והיו באים לידי קלות ראש התקינו שיהיו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים ועדיין היו באים לידי קלות ראש התקינו שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה וכו'. דקרא אשכחו ודרשו דכתיב וספדו הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד והדברים ק"ו ומה לעתיד לבוא שעוסקים [בהספד] ואין יצה"ר שולט בהם אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד עכשיו שעוסקים בשמחה ויצה"ר שולט בהם על אחת כמה וכמה עד כאן הרי דלא סגי להו לתקן מקום מיוחד לנשים אלא שיהיו גם כן למעלה והרמב"ם בפירוש המשניות פי' וז"ל תיקון גדול ר"ל גדול התועלת והוא כי העם היו מתקנים מקום לנשים ולאנשים ומקום הנשים למעלה ממקום האנשים כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים. וכתב הרב תוס' יו"ט ז"ל דהדין עמו כי האנשים מלמטה היו הרואים בשמחה ולא השמחים עצמן כי [השמחים] היו חסידים וא"כ הוצרך לטעם הסתכלות ואמנם הסתכלות האנשים בנשים מביא לידי קלות ראש כי הוא ימשול בך כתיב ועוד משום קישוי ושמא יראה קרי [כ"ש] בחצרות בית אלהינו ע"כ. הרי לך להדיא דכל כי האי דבר הראוי להקפיד עליו הוא ונזק מקרי ובודאי דמצי מחי בהו.<br><b> וכשאני </b> לעצמי אפי' לדעת הרשב"א והרמב"ן והתוס' שהביא מרן ז"ל דפליגי על הרמב"ם וסיעתיה ז"ל בנדון דידן מודו דמצי לעכובי דכל עיקר בנין בית הכנסת ושותפותם הוא לבוא להתפלל וכשיתבלבל בהיותם פנים בפנים מאי מהני ליה ועוד דאפשר ח"ו שלא יהא חוטא לאלהים ועוד דאיכא נמי משום לפני עור לא תתן מכשול. ועוד דכתב הסמ"ע בסי' קנ"ו ס"ק י' וז"ל בפרישה כתבתי הטעם שמכיון שמכה בפטיש בביתו או בחנותו אין השכנים יכולין למחות בו על מה שאדם עושה בביתו משא"כ בדינים הראשונים שהנכנסין ויוצאין והקול מהם הוא בחצר המשותף לכולם ומשו"ה יכולין למחות בו מלעשות להם נזק בחצרם וכו' יעו"ש וא"כ דון מינה לנדון דידן דמקום המזרח ג"כ הוא מנכסי השותף הו"ל כדינים הראשונים שהקול בא להם מחצר המשותף ומצי מחי בהו וכמ"ש המרדכי ומביאו מרן ז"ל וז"ל נראה לרבינו יואל דוקא בחנות יכול לתקן מלאכתו בעל כרחו אבל בחצר אמרינן בפ' חזקת הבתים דבכל שותפין מעכבין זה את זה חוץ מן הכביסה עד כאן הרי דכשהמקום משותף ורוצה להניח שם דבר המזיק לשותפו יכול לעכב עליו ונדון דידן לא שנא.<br><b> ואף </b> אם ירצה החולק לחלוק ולומר דלדעת הרשב"א וסייעתיה הכא ג"כ לא מצי מחי דומיא דקול הפטיש ורחיים מה שאינו לענ"ד ויאמר דכיון דפלוגתא דרבוותא הוא על הניזק להביא ראיה וכמ"ש הרב תרומת הדשן סי' קל"ז מ"מ נראה דלא מהני דכבר כתב הש"ך בסי' קנ"ה ס"ק י"ט וז"ל ולא נהירא לי דהיינו דוקא בשהחזיק כבר אבל זה שרוצה להחזיק פשיטא דעל המחזיק להביא ראיה כיון שרוצה להחזיק וכל שלא הביא ראיה הרי הוא בחזקתו דמעיקרא עד כאן ועיין בס' מחנה יהודה מה שהקשה ע"ז וגם אין לומר נמי דהמזיק הוא מוחזק מהא דכתב מהריב"ל בחלק א' סי' פ"ד דכל דאיכא פלוגתא דרבוותא בין נזק גדול בין נזק קטן בנזק מבורר הניזק מיקרי מוחזק ובנזק שאינו מבורר המזיק מקרי מוחזק והביא ראיה לדבריו יעו"ש להא נמי אמינא דכל כי האי נזק מבורר מיקרי כנזכר בשאלה דכי מתחילין לבא מתחיל ההקפדה ומתבלבל הדעת ומפסיד הכונה ונראה להביא כדמות ראיה לזה ממ"ש הריב"ש ז"ל בסי' קצ"ו וז"ל וכן הטענה הג' שטען ראובן מפני חולי אשתו שמזיק לה בראשה גם זו טענה גדולה היא וכו' כיון שאשה זאת מוחזקת בחולי אין לך גירי גדול מזה והו"ל כקוטרא וכדאמר רב יוסף הני לדידי כקוטרא ובית הכסא דמו ואם במה שאדם קץ מחמת שהוא מאניני הדעת הוה ליה כקוטרא ובית הכסא כל שכן במה שהזיקו בגופו. וכתב הרשב"א בההיא דר' יוסף וז"ל מהא שמעינן דכל שנודע ומוחזק שאינו יכול לסבול נזק אחד ידוע מן הנזיקין שנפש קצה בהם אין לו חזקה כהא דרב יוסף אע"פ ששאר בני אדם אין מואסין בו כל כך כיון שהוא מוחזק ונודע שאין דעתו סובלתו אין מחזיקין בכך וכו' יעו"ש הרי דלא בעינן שיהא נזק גדול שיזיק לכל כי היכי דלא תהוי עליו חזקה אלא כיון דלגבי מערער הוי נזק אין מחזיקין וכל שכן מי שבא להחזיק ולהושיב בסמוך לו דבר המונע לו התפלה וכי לאחרני לא מזיק דלא קפדי אפ"ה מצי זה המערער לעכובי להם.<br><b> ועוד</b> אני אומר דאפי' אם נאמר דזה לא מקרי נזק מבורר והמזיק הוא המוחזק וכדעת הרב תרומת הדשן ז"ל ושלא כדברי הש"ך ומהר"ש הלוי הזקן שהביא הרב בית דוד בחלק חו"מ סי' צ"ו דקאי כוותיה דהרב ש"ך ודחה הראיה שהביא הרב מחנה יהודה מבר מבואה אבר מבואה אחריתי אי מצי מעכב דסלקא בתיקו ואפ"ה לא מצי מעכב יעו"ש מ"מ בנדון דידן מצי לעכב מטעמא אחרינא והוא דכיון דשותפין נינהו לא מצי חד לשנות אי חבירו מעכב עליו ואפי' בעילא כל דהו ואין בו אפי' משום זה נהנה וזה אינו חסר וממ"ש מהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' תס"ב ותס"ד שנשאל על חצר השותפין שהיה בנוי ונפל ואח"כ כשחזרו לבנותו רוצה אחד מהם לשנות מקום הפתח לעשותה במקום אחר ושאר השותפין מוחין שכולם החזיקו במקום ההוא ואינם רוצים לשנותו וגם טוענים שנמשך להם נזק וכו' והשיב וז"ל זכינו לדין א"כ דבנדון דידן ששותפין אלו יש להם זכות וקנין בפתח החצר בדרך ההוא ואינם באים לחלוק פתחא היכא דקאי קאי ואין בזה משום מידת סדום וכו' ובסי' תס"ד כתב וז"ל חוזרני עתה לכתוב כל מה שראיתי להורות שדין עם השותפין שרוצים שתעמוד הפתח במקומם ולא לשנות כלל ולא מיבעי אם יש להם טעם כל שהוא דבהא אין צריך לומר דבעילא כל דהוא מתבטל ואין כופין על מדת סדום וכדמוכח זה מדין חלון דבטענת כל שהוא יאמר הנתבע איני רוצה וזה ברור אלא אפי' ליכא טענה כלל כגון בנדון דידן ואפ"ה לא זה נהנה וזה אינו חסר כופין מטעמא דכתב הנמוק"י בפ' כיצד הרגל שכתב דאע"ג דקי"ל בעלמא זה נהנה וזה אינו חסר כופין אותו על מדת סדום ה"מ בקרקע של שניהם שאין משתמש בשלו כלל וכו' אבל להשתמש בשלו לא קאמר וכו' ובסוף התשובה כתב וז"ל ועתה חוזרני לומר דלא מיבעי לדעתו והנמשכים אחריו שהדין עם השותפין אלא שאפי' לדעת הרמב"ם ז"ל בנדון דידן הדין עם השותפין דעד כאן לא קאמר הרמב"ם אלא בסולם קטן שהוא קל להוציאה שאינו יכול בעל הסולם לטעון חזקה אבל בסולם גדול דקביע ומצי לטעון חזקה בהא ודאי דלא אמרינן כופין על מדת סדום אלא שיכולין למחות שיאמרו השותפין אין לנו ליתן לך זכותינו אפי' שאין אתה מזיק אותנו יעו"ש. ורואה אני שהדברים ק"ו בנדון דידן שעתה מזיק לזה המערער ושפיר מצי מעכב וברור ועוד אני אומר שבזה שכתב הרב ז"ל נמצינו למידים דלא מצו לומר להמערער כלך מדרך זו בשעת העמידה או סגור דלת החלון בעת העמידה ועיין בס' חיים שאל ח"א דף צ"ב סי' כ"ח סיוע לדברינו ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..192854ad55e494d5b81e830c3c7d9aba2947c02a
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,676 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל הקודם בו זכה וכו'.</b> עיין להרב בצלאל בפ"ב דמציעא דף ל' מהש"ס בד"ה לדידך לא הוי הפקר שכתב וז"ל ואע"ג שיכול לחזור בו המפקיר עד ג' ימים שאני הכא שכבר זכה בו תוס' משנץ עכ"ל וצ"ע דאי מיירי שכבר זכה בו היכי מצי למיהדר ביה ר' ישמעאל ועוד דמלישנא דהש"ס משמע דעדיין לא זכה בו דקאמר הש"ס חזייה דהוה קא בעי למהדר ולמזכי בהו (א"ה ס"ט ויותר קשה דהרב בצלאל גופיה שם קודם לכן כתב כן להדיא בשם התוס' וז"ל לכו"ע מפקר ואע"פ שלא התנה בשעת הפקר יכול הוא להתנות כל זמן שלא זכה בו דהא עד ג' ימים יכול לחזור בו המפקיר כל זמן שלא זכו בו אחרים כדאיתא בנדרים כן פירשו בתוס' עד כאן הרי דמוקי התוס' עובדא דר' ישמעאל בר' יוסי דעדין לא זכה בו ומשו"ה יכול לחזור בו והוא מוכרח מן הגמ' ואיך כתב תוך כדי דיבור להיפך משם התוס' שאנץ ולא נרגש כלום אם לא שנאמר דלהכי נתכוון הרב בצלאל ז"ל שהביאם ב' הלשונות סמוכים זה לזה וק"ל).
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>גר שמת וכו' ואין בעל המצר יכול לסלקו בדמים וכו'.</b> נראה דדעת רבינו ז"ל הוא דהזוכה מן ההפקר אין בעל המצר מסלקו אפי' נותן דמי שיווי של הקרקע ומכאן קשה להסמ"ע בסי' קע"ה ס"ק ק"ז שכתב דהזוכה מן ההפקר שאין המצרן יכול לסלקו שהוא בלא דמים אבל בנתינת דמי שיווי של קרקע דיכול דלא יהא אלא לוקח דאמר ליה קבל דמך ולך קח במקום אחר ודוקא בנותן מתנה לית ליה דינא דבר מצרא מטעם שנתבאר לעיל ואותו הטעם לא שייך הכא ומיהו אינו מוכרח כל כך די"ל וכו' יעו"ש שהניחו בספק ואילו מדברי רבינו נראה דלא מצי לסלקו אפי' בזוזי דמה לי זוכה מן ההפקר ומה לי מחזיק בנכסי הגר אידי ואידי הפקר נינהו וכן ראיתי להרב בצלאל במציעא דף ק"ח מהש"ס שהביא משם הרמ"ך בההיא דמאן דזכי ביני אחי שכתב וז"ל והאי פירוש דחיק הוא דאפי' בדמי שוויה לית לן לסלוקי דלא גרע זוכה מן ההפקר ממקבל מתנה ומה לי זכה לו נותן מתנה ומה לי זיכו לו שמים אין לך מתנה גדולה מזאת ולית בה משום ועשית הישר והטוב כלל וכו' יעו"ש כנראה שהוא כדעת רבינו כמ"ש ואפשר דמשו"ה לא פסק רבינו בהל' שכנים דהזוכה מן ההפקר אין בעל החצר יכול לסלקו ושו"ר להרב מל"מ בפי"ב מהל' שכנים שהקשה להסמ"ע מהא דפסק רבינו וכמ"ש ועיין עוד בהרב בצלאל שם שהביא תשובת הרי"ף דסובר דהזוכה מן ההפקר מסלקו המצרן בלא דמים וזה שלא כדברי רבינו ושלא כדברי הסמ"ע יעו"ש והטור בסי' רע"ה ס"ב כתב וז"ל ואין בעל המצר יכול לסלקו שהפקר אין בו משום דינא דבר מצרן עכ"ל והוא כלשון רבינו כמ"ש הרב ב"י ומכאן קשה ג"כ להסמ"ע ז"ל.<br><b> (א"ה </b> ס"ט עיין בפרישה סי' רע"ה דנראה דלא הוה גריס בדברי רבינו תיבת בדמים מדהוצרך ללמוד מדברי רבינו שסיים שזו כמתנה היא וכתב ונראה פשוט דאף אם בעל המצר רוצה ליתן לו דמי השדה שזכה מהגר אפ"ה אין בידו כח לסלקו וכו' מכל מקום מדמדמהו למתנה אין לחלק בינייהו יעו"ש. וא"כ ממילא נחה שקטה קושית עטרת ראשי מורי זקני הרב המחבר זיע"א והיא קושיית הרב מל"מ וכנ"ל אלא אי קשיא הא קשיא ממ"ש בפרישה סי' קע"ה וז"ל אינו יכול לסלקו פי' מסתמא אינו רוצה ליתן לו דמי שיוויו של קרקע לכן אמר שאינו יכול לסלקו אבל בדמי שווייה יכול לסלקו שהרי יכול לקנות אחרת ולא עדיף מלוקח ופשוט הוא וכו' יעו"ש הרי דפשיטא ליה להרב ז"ל דבדמים מיהא יכול לסלקו היפך ממ"ש בסי' ער"ה ויש ליישב ועיין להרב בצלאל למציעא דף ק"ח מהש"ס ד"ה האי מאן דמחזיק ביני אחי או ביני שותפי שכתב או מנכסי הגר וכו' יעו"ש ודוק).
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>לפיכך ישראל שלקח שדה וכו'.</b> הנה לענין שכירות כתב מרן בב"י בסוף סי' קס"ב וז"ל וא"כ גבי שכירות כיון דאין רגילות לכתוב עליו שטר קנה בכסף לחודיה וכו' יעו"ש ופסקו מור"ם בסי' קצ"ד ס"א וכתב הסמ"ע סק"ה וז"ל ומיהו שכירות מן הכותי קונה בכסף לחוד וכ"כ בב"י בסוף סי' קצ"ב והביאו בדרכי משה בסי' זה לדעת רשב"ם דס"ל דישראל מגוי לא קנה אלא בשטר ודייק מינה הא שכירות שאין דרך העולם לכתוב עליו שטר קנהו בכסף בלא שטר וס"ל למור"ם דגם לאינך המפרשים דס"ל דאפי' במקום דישראל מישראל קונה בלא שטר ישראל מגוי אינו קונה משום דלא סמכא דעתיה מ"מ בשכירות שהוא לזמן סמכא דעתיה מאחר שקבל הגוי דמי השכירות עכ"ל.<br><b> וראיתי</b> בס' מחנה יאודה בסי' קצ"ד ס"א שכתב דלהנך רבוותא דס"ל דאף במקום שאין כותבים לא קנה ה"ה בשכירות ולפי הסכמת הב"ח והסמ"ע דלא שנא לן בין מקום שכותבים למקום שאין כותבים ה"ה נמי בשכירות ויש מן הדקדוק על הרב ש"ך בסי' זה סק"ב דאם התנה לוקח שיקנה בכסף לחוד שכתב מור"ם דקנה כתב דהרב ב"ח חולק עליו דאף אם פירש לא מהני ומשמע דבמה שכתב ברישא דבשכירות מן הגוי קונה מודה והא ליתא דכיון דפירש לא מהני ה"ה נמי אף במקום שאין כותבים לא קנה דהא במקום שכותבים היכא דפריש פריש ואפ"ה בגוי לא מהני וא"כ ה"ה נמי במקום שאין כותבים וא"כ שכירות נמי לא מהני כיון דהך דינא ליתא אלא למ"ד דגוי קונה במקום שאין כותבים וגם לדברי הב"ח יש גמגום זה עד כאן ולפי מ"ש הסמ"ע בדין השכירות דכו"ע מודים בה א"כ ליכא לאותביה לא להרב ב"ח ולא להש"ך וגם הסמ"ע והב"ח שהסכימו דהך דינא הוא בין במקום שכותבים בין במקום שאינן כותבים לענין מכר ומ"מ לענין שכירות שנייא ושפיר סמכא דעתיה דשוכר כמ"ש הסמ"ע.<br><b> והנה</b> הרב ב"ח הוכיח מדברי הרא"ש דלא מהני תנאי הלוקח מדכתב אם פיקח הוא יחזיק בתורת הפקר וכו' למה צריך זה באמירה בעלמא שיאמר הלוקח אי בעינא בכספא איקני סגי לפי מה שפירש הב"י יעו"ש ולענ"ד אחר המחילה רבה הוכחה זו איכא למיפרך דהרא"ש ז"ל לא איירי כי אם בדין האמור בנתן מעות ולא נכתב עדיין השטר דאם פקח הוא יחזיק בתורת הפקר וזוכה אבל בתקנה שקודם נתינת הדמים לא איירי הרא"ש וזה ברור.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נכסי הגר וכו' חוץ מאכילת הפירות וכו'.</b> וכתב הטור ז"ל בסי' ער"ה וז"ל ויש שהיא חזקה בלוקח ואינו חזקה בנכסי הגר כגון אכילת הפירות דבלוקח הוי חזקה אבל לא בנכסי הגר וכו' והקשו עליו ממ"ש בסי' קצ"ב שהביא דברי רבינו שבפ"א מהלכות מכירה דפסק דאכילת פירות הוי חזקה ודברי הראב"ד דפליג על דברי רבינו וס"ל דבאכילת פירות לא קנה והסכים לדעת הראב"ד יעו"ש והסמ"ע בס"ק י"ח תירץ וז"ל וצ"ל דהטור מיירי כאן בסי' ער"ה בטוען הלוקח שקנה השדה בשטר או בחזקה ואכילת פירות אינו אלא לראיה על הקניה יעו"ש וכן נמי תירץ הרב מל"מ בפ"א מהל' מכירה דדברי הטור דבסי' ער"ה לישנא דגמ' נקט דאמרינן והרי אכילת פירות דבנכסי חברו קנה ובנכסי הגר לא קנה והתם מיירי לענין חזקה ג' שנים וכדאוקמא הראב"ד יעו"ש ומן התימה על הרב ז"ל שלא זכר ש'ר דברי הסמ"ע.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי"ב ז"ל בסי' קצ"ב הגהות ב"י אות ט"ו שהביא דברי הסמ"ע והקשה עליו וז"ל ולא הבינותי זה דא"כ אין מובן לדברי הטור שכתב ויש שהוא חזקה בלוקח ואינה חזקה בנכסי הגר דמה דמות יש זה לזה בלוקח אכילת פירות היא הוראה על הקניה או על החזקה שקדמו ובנכסי הגר האכילה היא החזקה עצמה ואדרבא יותר צודק לומר דאכילת פירות אינו חזקה בנכסי הגר עד כאן עיין להרב הפרישה בסי' זה שביאר כונתו ולפי"ז לק"מ (א"ה ס"ט עיין בס' בני משה שלטון בליקוטיו דף ו' ע"ג דהבין דמ"ש הרב עצמות יוסף בדף נ"ג בסוף דבריו אבל קשה שהטור בסי' קצ"ב הביא דברי הר"א דס"ל דאכילת פירות לא הוי אכילה וכתב דהכי מסתברא עד כאן דכונתו על הרא"ש ומכח זה תמה עליו דהטור לא כתב זה משם הרא"ש אלא מדברי הראב"ד ז"ל וכו' יעו"ש והביא דבריו הרב מטה שמעון בהגהות הטור אות י"ב ואחרי הנשיקת ידי ורגלי קדשו דברי הרב עצמות יוסף מבוארים היטב דמ"ש הביא הר"א דס"ל וכו' היינו הראב"ד שכן בלשון זה מביאים הראשונים ז"ל וק"ל).
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>המפיץ הזרע וכו'.</b> עי' בהרב המגיד ז"ל וכתב הגהות מיימוני באות ח' וז"ל דהשלכת הזרע לא הוי חזקה אלא א"כ מכסהו אח"כ רשב"ם ז"ל עד כאן והטור ז"ל בסי' ער"ה כתב וז"ל ולפיכך המוצא שדה הגר חרושה וזרעה ולא כיסה אחר הזרעה וצמחו ואכלה לא הוי חזקה ועיין בב"י ובסמ"ע ס"ק ל' ומהתימה למרן החבי"ב ז"ל שכתב בהגהת הטור אות כ"ג וז"ל וה"ה במפיץ זרע לתוך התלמים לא קנה שבשעה שהשביח שבח הבא מאיליו הוא כדאיתא בגמ' ומשו"ה לא כתבו רבינו בעל הטורים דדבר הלמד הוא עד כאן והוא תימה שבפירוש כתבו הטור כדכתיבנא אלא שיש שינוי קצת בלשון וצ"ע.
+
+Halakhah 11
+
+<b>היתה מחיצה בנכסי הגר וכו'.</b> בפרק עושין פסין (עירובין דף כ"ה) וראיתי להרב זקן שמואל בסי' ער"ה סט"ז שהקשה וז"ל קשה לי על דברי הרב יעקב בעל הטורים למה השמיט ההיא דאמרו בגמ' עשה מחיצה על התל דהוי חזקה בנכסי הגר ושמא דסמך על מ"ש בהל' שבת ואע"ג דיש דברים דהתם מועיל והכא אינו מועיל עכ"ז לזה אין חילוק עכ"ל.<br><b> ואני</b> בעוניי לא ראיתי שם בגמ' שאמרו דאם עשה מחיצה על התל שקנה בנכסי הגר ולא הוזכר שם כי אם דוקא לענין שבת ולא לענין נכסי הגר וכמו שכן פסקו הפוסקים רבינו ז"ל בהל' שבת פט"ז והטור ומרן ז"ל באו"ח סי' שנ"ח יעו"ש ועיין לרש"י בסוגיין וצ"ע.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>גר שמת ובזבזו וכו'.</b> בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ב) מייתי רב ששת הך ברייתא דגר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו להוכיח דהמזכה לעובר קנה ודחי אביי דירושה הבאה מאליה שאני ורבא משני שאני התם דמרפיין בידייהו מעיקרא ופריך מאי בינייהו ומשני איכא בינייהו ששמעו שמת ולא מת ואח"כ מת עד כאן ופי' רשב"ם וז"ל צריך לפרש איכא בינייהו בין אביי ורבא בכה"ג גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו והחזיקו ואח"כ שמעו שאשתו מעוברת ושמעו אח"כ שמת העובר ועדיין היו מוחזקין [אי נמי שהחזיקו] אחר ששמעו בו שמת ולא היה מת כששמעו אלא אח"כ מת לאביי דאמר עובר יורש משום דהוייא ירושה הבאה מאליה המחזיקין בראשונה קודם מיתת העובר לא החזיקו אלא מחזיק אחר מיתתו ולרבא דתלי טעמא ברפוי המחזיקין ראשונה ששמעו בו שמת הויא חזקתן חזקה אע"פ שנודע לבסוף דעדין לא מת מ"מ לא מרפיין בידיהם כיון ששמעו בו שמת והעובר לא יצא לאויר העולם ולא זכה לירש דלרבא אינו יורש עד שיצא לאויר והמחזיק בשנייה לא קנה וכו' יעו"ש.<br><b> והנה</b> מ"ש בתחילת דבריו גר שמת והחזיק ואח"כ שמעו שאשתו מעוברת ושמעו אח"כ שמת העובר ועדיין היו מוחזקין וכו' לא זכיתי להבינו דא"כ מאי בינייהו בין אביי ורבא דבין לאביי דאמר ירושה הבאה מאליה שאני ויש לעובר זכיה ומעכב למחזיק ראשון ולא קנה ובין לרבא כל דלא שמעו שמת העובר עדיין רפוי מרפין בידייהו כיון דבתחילת החזקה עדיין לא שמעו שמת אבל מ"ש אח"כ אי נמי וכו' אתי שפיר כיון שהחזיקו אחר ששמעו שמת ויש ליישב ועיין לרשב"ם גופיה בד"ה לשון קצרה ודוק (א"ה ס"ט עיין להרב תורת חיים בסוגיין מה שהקשה לדברי רשב"ם ולא זכר ש"ר לדברי הרב המגיד בפירקין ועיין להרב לח"מ מה שהקשה על מה שתירץ רבא שאני התם דרפוי מרפיין וכו' דאכתי קשה כיון דהמזכה לעובר לא קנה אמאי חייבים להחזיר וכן הקשה לרבינו ז"ל ותירץ יעו"ש עיין להרב בצלאל בשטמ"ק בסוגיין בד"ה ההוא וכו' יעו"ש).
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>מחל לחברו חוב וכו'.</b> עיין במהרי"ק שורש צ"ד שדקדק מדברי רבינו דדוקא בדבר דאיתיה בעין שייך נתינה אבל בחוב דליתי אלא שעבוד לא שייך אלא מחילה וכן הוא דעת הרא"ש בתשובה הביאה הטור סוף סי' ע"ג ועיין במל"מ בדין שלפנינו מה שהקשה מדברי רבינו שבפ"א מהל' טוען והרב לח"מ הקשה מפ"ה מהל' מכירה ומה שתירצו האחרונים על זה יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב מהר"י חאנדלי סי' כ"ב דף קי"ט שהקשה לדין זה של הרא"ש ומהרי"ק מההיא דריש פ' הזהב הנותן ערבון על המקח ואומר אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך ואמר המוכר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך אם חזר הלוקח קנה המוכר ופסקה הטור בסי' ר"ז ואם איתא דבמטלטלי בעין לא שייך לשון מחילה אמאי קנה כיון שהלוקח לא אמר אלא לשון מחילה ומחילה לא שייך במטלטל ומאי שנא מההיא דכתב הרא"ש גבי משכון יעו"ש. ולענ"ד נראה דלק"מ דגבי זוזי כיון דלהוצאה ניתנו דין מלוה יהבינן להו דהא אפי' פקדון אם תובע אותם המפקיד קודם שהוציא א"צ להחזיר אותם המעות עצמן אלא יכול ליתן מעות אחרים כמ"ש בסי' רצ"ב וכמ"ש הש"ך סי' ע"ג ס"ק נ"ה יעו"ש ובכן שייך שפיר לומר ערבוני מחול כיון שהן בידו ויכול להוציאם לכל מה שירצה וק"ל.<br><b> ולענין</b> מחילה היכא שיש קנין אי מהני לדבר שהוא בעין עיין למהרשד"ם בחו"מ סי' רע"ח שהביא תשובת הרשב"א והיא בח"ג סי' ה' הביאה מרן ז"ל בסי' י"ב וסי' רמ"א מחודש ג' דמהני קנין והביא ראיה מפ' הכותב וכתב וז"ל ולענ"ד נראה שהרא"ש חולק ודעתו שאפי' קנין אינו מועיל שאם היה מועיל איך השיב מחילה א"צ קנין הא בענין כזה צריכה קנין ומועיל אלא נראה (דס"ל) דסבר הרא"ש שאין הקנין מועיל וההיא דכתובות אפשר דשאני התם שאין לאשה אלא שעבוד לבד יעו"ש והרב פרח מטה אהרן בח"ב סי' צ"א כתב על דברי מהרשד"ם וז"ל ואחרי המחילה רבה הראויה נראה שאין כאן נגוד וסתירה מדברי הרא"ש עם דברי הרשב"א דהרא"ש השיב לשואלו דבר ע"פ מדותיו דהשואל אמר דלא היה שם קנין וע"ז השיב לשואל דמחילה א"צ קנין ומיהו במשכון לא שייך מחילה דצריך שיהיה בלשון מתנה ולא היה צ"ל מה שלא נשאל עליו היכא דהוי קנין והרשב"א לפי ששאל השואל ואמר שעשה לו שטר והיה שם קנין להכי קאמר דהדין עם ראובן כל שקנו מידו נמצאו דברי הרא"ש והרשב"א שוין ולא פליגי והם דברים פשוטים ע"כ. ולא זכיתי להבין דבריו שהרי דעת השואל להרא"ש היה דמשום חסרון קנין שלא היה שם קנין הוה ס"ל דמשום הא לא קנה והוא ס"ל דמחילה צריכה קנין והשתא שפיר מוכיח מהרשד"ם דאם איתא דבכה"ג מהני קנין הו"ל להשיב הדין עם ראובן דאע"ג דמחילה א"צ קנין מ"מ הכא צריכה קנין דמחילה לא שייך במשכון שהוא בעין וכו' והוי ממש תשובה לדברי השואל דרצה לפטור את עצמו מחמת חסרון הקנין ומשיב לא שכן הדין בכאן אע"ג דבעלמא אין צריכה קנין ומה לו לומר מחילה לא צריכה קנין וק"ל.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כבר ביארנו שכל תנאין וכו'.</b> הרב משפט צדק ח"א סי' נ"ח הקשה להטור ז"ל דלפי דעתו דס"ל דבעינן תנאי כפול בין בממון בין באיסורא היאך כתב בסי' ר"ז ס"ב וצריך לחלק בין התנה הלוקח להתנה המוכר אפי' אי התנה הלוקח לא הוי תנאי מאחר שלא כפל וכה"ג תמה על הרא"ש והוסיף לתמוה עליו דאיך הביא בהלכותיו עובדא דההוא שכיב מרע דאינגיד ואתנח בפ' הרבית דף ס"ו כיון שהוא פוסק כר' מאיר אפי' בגיטין וקדושין דבעי תנאי כפול וכו' יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> להכנסת הגדולה בסי' ר"ז הגהת הטור אות כ"ח שכתב על דברי הרב משפט צדק וז"ל ונ"ל דאין כאן קושיא לא על הרא"ש ולא על הטור דהרא"ש סובר דהלכה כר' מאיר ובכל מקום בעינן תנאי כפול וה"מ היכא דליכא אומדנא וגילוי דעת אבל היכא דאיכא אומדנא וגילוי דעת לא בעינן תנאי כפול וכדמוכח בעובדא דההוא דהוה בעי למיסק לארעא דישראל וס"ל להרא"ש דגילוי דעת או אומדנא מהני אפי' בגיטין ולפיכך הביא בהלכותיו הנהו ב' עובדי אחד בענין ממון ואחד בענין איסורא וכו' אבל אם בעובדא דממון אמר המוכר ללוקח קני לך שדי ואי מטרפי לך מגבינא ובעובדא דגיטין אמר קודם שנתרצה אע"פ שלא כפל תנאו תנאי גמור הוי משום דאיכא גילוי דעת יעו"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו במ"ש שדעת הרא"ש הוא משום דלא הוה שם גילוי דעת דמשמע דאי הוה גילוי דעת מהני ואנכי הרואה להרא"ש בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ה) דבכה"ג אף גילוי דעת מקודם לא מהני שכתב במימרא דשמואל דהתקין בגיטא דשכיב מרע וז"ל לפיכך צריך ליזהר בכל התנאין שיהא תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ושלא יהא תנאי ומעשה בדבר אחד והא דקאמר בפ' הריבית ההיא דאמרה אי קיימת דידיך אנא ואמרינן פטומי מילי נינהו לר' מאיר לא אצטריך דבעי תנאי כפול אלא לאשמועינן דלרבנן לא מהני ומיהו יש דברים דלא בעינן אלא גילוי דעת כי ההוא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל וכו' יעו"ש. הרי דדעת הרא"ש הוא דהך טעמא לא אצטריך אלא לרבנן דלר"מ לא מהני אלא בתנאי כפול דוקא ולא בגילוי דעת שלא כדברי הרב ז"ל שכתב דאי הוה מגלי דעתיה לא הוה צריך תנאי כפול לר"מ ואי מהני אינו אלא בההוא עובדא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל והיותר קשה הוא דעיקר קושית המשפט צדק הוא מההיא דהרא"ש בפ' מי שאחזו שכן כתב שם וקשה על הרא"ש איך הרחיב הדיבור בפסקיו בהנהו עובדי ויראה בהדיא דאם היא אמרה קודם שנתרצה ושגמר בפיו ובשפתיו לתת דהוי תנאי טוב והרי מאחר שלא היה בו כפילת התנאי לא יועיל לדעתו שהרי בפ' מי שאחזו בפסקיו כתב וז"ל אתקין וכו' והא דאמרינן בפ' איזהו נשך וכו' לר"מ לא אצטריך דבעי תנאי כפול אלא לאשמועינן דאפי' לרבנן לא מהני יעו"ש (א"ה עיין להרב שער המלך בהל' אישות דף ל"ג ע"ב ועיין בס' פלפולא חריפא פ' איזהו נשך יעו"ש).
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המקבל את המתנה וזכה בה וכו' או הרי היא בטלה לא אמר כלום.</b> עי' בהראב"ד שחילק בין הרי היא בטלה לבין בטלה היא ומה שהקשה הרב המגיד והר"ן ז"ל ומהרש"ך ז"ל בח"ב סי' קכ"ב כתב שדעת רבינו ז"ל הוא כמ"ש התוס' בריש פ' השולח משם ר"י דגריס בהשולח כגירסא דכריתות בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום ומשו"ה כתב רבינו הרי היא בטלה לא אמר כלום יעו"ש וכתב בפרישה סי' רמ"ה שדבריו צריכים נגר אלא שבמה שכתב מבואר יעו"ש ומעתה קשה לי על הרב שער המלך בפ"ו מהל' גרושין שלא זכר ש'ר לב' נביאים מהרש"ך והפרישה ז"ל.<br><b> ובעיקר</b> חילוקו של הראב"ד דמחלק בין הרי הוא בטלה לבטלה היא שתמהו עליו הר"ן והרב המגיד ראיתי להרב לח"מ ז"ל דאתא ואייתי בידיה הא דאיבעיא לן שם בהשולח הרי הוא חרס מהו ומסיק ומאי שנא מהרי הוא הקדש הרי הוא הפקר וכו' אלא הרי הוא לישנא דלהבא משמע וא"כ במתני' דלהבא לא מהני לבטלה ומשו"ה לא מהני לדעת רבינו והראב"ד יעו"ש והרב מה"ר אליהו קובו ז"ל בס' פני יהושע סי' י' דף ס"ט ע"ג יצא לישע הרה"מ והר"ן וז"ל אך הרה"מ והר"ן נטו מני דרך זה המובא להראב"ד ז"ל דשמיע ליה דלשון הרי היא אינו במשמע אלא להבא ואי גבי מתני' פטרינן ליה בהכי אלא שמעי אינהו ז"ל דזה וזה במשמע ואי מסקי ביה בני תלמודא דתיהני היינו גבי גיטא דוקא מידי דהוי אלשון בטל הוא ומטו בה דלישנא דמהני ביה קאמר ולבטולי איכוון והיינו עדיפותא מלשון הרי אלשון הוא דאי לשון חרס מתקן ליה דלבטולי איכוון דניהוי כחרס ואילו במתני' פתרינן ליה לשעבר ולהוראה שבטלא עד שלא הגיע לידו וכו' יעו"ש באורך ועיין בשער המלך שם שתירץ בהכי יעו"ש. עוד כתב הרה"מ בדעת רבינו שלא הכניס עצמו בחילוק הגירסאות לבאר דין בטלה היא לגבי המחזיק בה מהו והקשה הרב מל"מ דיש לדקדק טובא בדברי הרה"מ דכיון דלדעתו הרי היא דכתב רבינו היינו כבטלה היא עד שתמה על הראב"ד שחילק ביניהם על כרחך רבינו הכניס עצמו במחלוקת הסוגייאות ותפס כגירסא דכריתות דהא מייתי הש"ס להקשות דבטל הוא לישנא דליבטיל משמע ואמר רב ששת וכו' ומסיק דבמתנה לישנא דמעיקרא משמע א"כ על כרחך רבינו דכתב [הרי] היא בטלה דלא אמר כלום אם כסוגייא דהשולח מעיקרא משמע וזכו הבעלים הראשונים אלא ודאי כסוגייא דכריתות תפס וכו' יעו"ש ועי' במהרש"ך ז"ל שם שהקשה כן להרה"מ ודוק.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אבל אם אמר לו הולך ק' זוז וכו'.</b> דעת רבינו כשיטת רוב הפוסקים דהולך במתנה לאו כזכי דמי ורש"י ז"ל בפ"ק דגיטין דף י"ד בד"ה לא דכו"ע הולך כזכי דמי פירש היכא דליכא אחריות כגון מתנה וכו' כבר הקשו עליו התוס' והרשב"א יעו"ש. והריטב"א שם כתב וז"ל והכי איתא בירושלמי האומר לחבירו תן ק' לפלוני שאני חייב לו הולך מנה זה לפלוני פקדון שיש לו בידי אם רצה לחזור לא יחזור א"ר אלעא (המעשה) [המעשר] כחוב תן מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זו לפלוני אם רצה לחזור יחזור אלמא הולך במתנה לאו כזכי ש"מ תן במתנה לאו כזכי דמי וכו' יעו"ש.<br><b> אלא</b> דצריך להבין מ"ש הריטב"א בתשובה הביאה מרן ז"ל בסי' קכ"ה ס"ט וז"ל רחל לא זכתה בגוף השטר ואע"ג שיש שם קנין כיון שלא הגיע לידה מחיים ולא זיכהו לה במיני הזכיה ולא אמר לשליש אלא החזיר שאינו זיכוי כלל וכו' וגרסינן בירושלמי בחוב תן מנה זה לפלוני הולך מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זה לפלוני והלך ומצאו שמת יתן ליורשיו ע"כ, למדנו מהירושלמי דמנה ושטר אחד עכ"ל. והדבר קשה שהביא מהירושלמי דתן שטר מתנה או הולך שטר מתנה והלך ומצאו שמת יתן ליורשיו והלא הוא דחה דברי רש"י ז"ל דבמתנה הולך לאו כזכי מהירושלמי דאמר תן מנה לפלוני תן שטר מתנה זו לפלוני אם רצה לחזור יחזור ובירושלמי עצמו איכא למידק דפתח בחוב וסיים במתנה אלא על כרחך לומר שיש חיסור לשון בדברי הריטב"א ז"ל שאחר מילת הולך שטר מתנה זו לפלוני צ"ל וכו' שהירושלמי אומר ע"ז אם רצה לחזור יחזור ומ"ש הולך ומצאו שמת יתן ליורשיו קאי למ"ש שם בירושלמי האומר זכי במנה זה לפלוני זכי בשטר מתנה זו לפלוני ע"ז אמרו הלך ומצאו שמת יתן ליורשיו כמבואר שם בירושלמי.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב ש"ך בס"ק ט' שיצא לדון בדבר חדש אחר שהביא תשובת הריטב"א וז"ל והרי מסוף דבריו שהביא הירושלמי מבואר דהולך בשטר מתנה לפלוני יתן ליורשיו כמו חוב וכו' נראה ודאי דשטר הוי כחוב כיון שכתוב המתנה בשטר המתנה או אפשר קמיירי שהיה חייב ליתן השטר זה וכו' יעו"ש דמשמע דס"ל לתירוץ ראשון שדעת הריטב"א דשטר מתנה הוי כחוב ואילו בחידושיו לא משמע כן וצ"ל כמ"ש ועי' בס' שמחת יום טוב דף קמ"ח ע"ג והטור בסימן קכ"ה ס"ט כתב וז"ל אבל אם אמר ליה זכי לו בעוד שהחפץ בידו זכה לו אף אע"פ שלא בא מתחילתו לידו לשם כך או אפי' לא היה בידו בשעה שא"ל זכי אלא שהגביהו אח"כ כדי לזכות לו זכה לו וכו' ואם אמר לו זכי מחד אנפי אפי' איתיה לפקדון בחצרו של שליח לא זכה למקבל מתנה עד כאן והסמ"ע בס"ק כ"ו וכ"ז כתב דכשהוא ברשות השליח א"צ הגבהה אלא זכה המקבל או אם אינו ברשותו כשיבא לרשותו זכה המקבל והרב ש"ך ס"ק ל"ב פליג עליה וכתב וז"ל אבל נראה דה"פ וכו' אבל לא אמר ליה זכי מחד אנפי דהיינו שהוא בידו או שמגביהו אח"כ אפילו איתיה לפקדון בחצרו של שליח בשעה שאמר ליה זכי לא זכה למקבל מתנה דנהי דנעשה שלוחו במה יזכה לו הרי לו הגביהו לשם המקבל רק שהיה בחצרו וכו' יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי"ב בתשובה ח"א סי' קפ"ו בד"ה איברא שכתב וז"ל דלא אמרה הרמ"ה אלא כשהמתנה בעין ולא זכה בו מתחילה לשם המקבל אלא עתה זוכה לצורך המקבל או אפילו אינו זוכה עתה לשם המקבל מגביהו אח"כ כדי לזכות בו שנותנו מיד הנותן ומגביהו לשם המקבל יעו"ש דמן הנראה מדברי הטור משם הרמ"ה הוא שאין צריך נתינה מיד הנותן שכן כתב אלא שמגביהו אח"כ כדי לזכות לו זכה ואפי' שלא בפני הנותן ולא בפני המקבל דכיון דא"ל זכי שליחותיה קא עביד עד כאן והגבהה שלא בפניו הוא שנוטל מן הקרקע או מיד אחר ולדעת הסמ"ע כשהוא ברשות השליח א"צ הגבהה באומר לו זכה ולהרב ש"ך דצריך הגבהה אף שהוא ברשות השליח מ"מ מיד המקבל א"צ ליטלו כדי להגביה. וכתב הרב המבי"ט ז"ל בח"א סי' רפ"ו וז"ל ועוד אני אומר כי אפי' היו שני עדים גמורים שבפניהם קבל הקריזאס היה נאמן לטעון מה שהוא טוען עתה שהם לקחו ג' או ד' במיגו דנאנסו דהסרסור הוי שליח וכו' וא"כ היה זה נאמן לומר נאנסו וכו' וכן היה יכול לטעון שהחזירם לה כולם או מקצתם ברשות האשה המלוה שנתרצה להאריך לה זמן הפרעון דאע"ג דשליח אינו נאמן כנגד המשלח לומר החזרתי לך כיון דהולך כזכי דמי כמ"ש בחו"מ סי' קכ"ה אם טוען השליח שהמלוה הרשה אותו שיחזיר ללוה יהיה נאמן דהא לא רצה המלוה שיזכה לו וכו' יעו"ש.<br><b> וקשה </b> לי טובא דנדון הרב ז"ל היה שהנותן נתן הקריזאס שימכור אותם ויפרע מדמיהם למקבל וכל כה"ג לא אמרינן הולך כזכי וכמ"ש המרדכי בריש פ"ב דקדושין גבי הן הן שלוחיו וז"ל האומר לב' צאו וקדשו וכו' וכן לדיני ממונות בס' ראבי"ה סי' ס"ט האלפס פי' כגון שאמר תנו מנה לפלוני שאני חייב לו אבל ראב"ן פי' דוקא שאמר בשעה שמסר להן החוב צאו ופרעו לפלוני דומיא דגבי קדושין דאמר צאו וקדשו לי אשה אבל אם אמר הוליכו מנה לפלוני חוב שיש לו בידי או תנו או זכו לא שייך למימר מגו דאי בעי אמר אהדריני ללוה כדאיתא בסוף פ"ק דגיטין דהולך מנה לפלוני שאני חייב לו אם בא לחזור אינו חוזר ואם מחזיר חייב לפרוע למשתלח לו דהולך כזכי דמי ונוגעין בעדותם וכו' עד כאן הרי לך להדיא (דכאומ') [דבאומר] פרעו לא הוי כזכי וא"כ בנדון המבי"ט היה שאמר שיפרע למקבל לא שייך האי דינא וכן נמי יש להקשות על מהרשד"ם בחו"מ סי' ק"ח שנדון שלו היה שהשליח ימכור הסחורה ויפרע לבע"ח לא אמרינן הולך כזכי כמ"ש המרדכי ז"ל וצריך ישוב.<br><b> ובעיקר </b> דינו של הרב המבי"ט לבי מהסס דאם באומר שנתן רשות שיחזיר לנותן יכול להחזירם אף באומר הולך לפלוני א"כ מאי מקשה להרי"ף שכתב כגון שאמר תנו מנה לפלוני שאני חייב לו דהולך או תן כזכי דמי ולא שייך למימר אהדריניה ללוה דאפשר דדעת הרי"ף דכשאמרו בש"ס מיגו דיכלין למימר אהדרינא ללוה הוא באומר נמי שהמלוה צוה להחזיר דכיון שנתן רשות שיחזירם תו לא מהני מה דהולך כזכי לשלא יוכל לומר החזרתי ללוה וכדברי הרב ז"ל ובחי' קידושין הנקרא לא נודע למי הקשה וז"ל וא"ת אכתי נוגעים בעדותם הן דאי אמרי אהדריניה א"ל מלוה אתון חייבים למפרע דקי"ל הולך כזכי י"ל דמיירי כגון דא"ל בפירוש בתורת שליחות יוליכו לו מנה עד כאן ומדהקשה דאכתי נוגעים בעדותן וכו' משמע דלא מצי לומר שהחזירם במצות הנותן דאי לא מאי מקשה לימא דכונת הש"ס הוא לומר אהדריניהו ללוה במצות המקבל דאז מצי למהדר ופטור ועיין למהר"א אלגאזי ז"ל הביא דבריו מרן החבי"ב בח"ב סי' ס"א דכי אמר המרדכי שאם החזיר השליח מה שלקח דפשע היינו דווקא אם לקח כל החוב דאז אמרינן מה שזכה זכה אבל בנדון דידן שלא עשה השליחות לגמרי אלא במקצת נראה דליכא טעמא שעשה שליחותו וכו' יעו"ש עיין למרן בסי' ס"א שממאן בחילוק זה ולי נראה שהרי"ף חולק ע"ז בתשובה סי' רע"ט דנדון שלו היה שקבל מקצת הדמים ואח"כ החזירם ללוה ואפ"ה חייבו הרב ז"ל.<br><b> ולדעת</b> הרא"ש בתן במתנה נראה בפ"ק דגיטין דס"ל כסברת ר"ת דתן לאו כזכי וכן פסק ברמזים להדיא (א"ה כי מן הבאר אתה תחזה מה שיש לתמוה להרב גנת ורדים סי' י"א והביא דבריו הרב מטה שמעון הגהות הטור אות ל"ט שכתב שדעת רבינו הטור לפסוק כסברת הרמב"ם והרמ"ה דתן הוי כזכי במתנה מדהביא סברת הרמב"ם באחרונה יעו"ש וזה הוא שקשה מדברי הרא"ש בפ"ק דגיטין והטור שם ברמזים וכנ"ל) ועי' בטור אה"ע סי' קי"ח שכתב תשובת הרא"ש שבכלל ל"ט ס"ו וז"ל אם היו מטלטלין ונתנו ביד העדים וא"ל תנו ממון זה לאשתי זכתה האשה דתן כזכי דמי וכו' אם הדברים כפשטן נראה שהם שלא כמ"ש בגיטין וכעת אני נבוך בזה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכו'.</b> כתב הריטב"א בחידושיו דף כ"ה מהש"ס וז"ל והרב בהלכות תירץ דכי אמרינן חצרו של אדם קונה שלא מדעתו ה"מ שנפלה מציאה לחצרו כגון אם על בנים דאמרינן בפ' השואל אי נמי בבא לו לחצרו כגון ההיא דתנן גבי צבי שבור אבל הכא בחורין שלו [לא] כמו החפצים מאליהם לא נפלו שם אלא הונחו שם מדעת וכה"ג לא אמר ר' יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה שלא מדעתו אלא כל הקודם להחזיק בהם אחר יאוש בעלים זכה דייקא נמי דבדרך לאו מציאה וכו' יעו"ש ולענ"ד קשה לי מהא דאמרינן בפרק הפרה דף מ"ט משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בה זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את אשר השאיר ופריך ואמאי ותקני ליה חצרו דאמר ר' יוסי וכו' ומאי פריך הא כיון שהגר נתן המשכון למלוה להיות אצלו לבטחון מדעתו הו"ל כהניחו שם לשומרו ואח"כ מת הגר הו"ל כמו נתיאשו הבעלים וכל הקודם בהם זכה ולא חצרו וכדברי הריטב"א ז"ל ועיין בפ"ק דמציעא דמייתי מעשה דרבן גמליאל ור' יהושע שאמר עישור דאני עתיד למוד וכו' ומוקי רב פפא דמדין חצר הקנה והתם הפירות היו בדרך הנוח מתחילה.<br><b> וראיתי</b> להר"ן ז"ל בפ"ק דקידושין בשמעתתא דקנין אגב אי בעי צבורין שכתב וז"ל והר"מ במז"ל כתב בפ"ג מהל' מכירה כל זמן שהמטלטלין צבורין בקרקע לא בעי אגב דהו"ל קרקע זה כחצרו וחצירו קונה שלא מדעתו ואין דבריו מחוורין שא"כ היה לו לפרש דוקא בחצר המשתמרת דחצר שאינו משתמרת אינו קונה אלא בעומד בצידו כדמוכח בפ"ק דמציעא ואף הוא כתב כן בפ"ד מהל' זכיה וכבר השיג [עליו] הראב"ד ע"כ. והנה מ"ש כדמוכח בפ"ק דמציעא לא זכיתי להבינו דהא הוא בעצמו שם כתב דבמתנה ומכר (דליכא) [דאיכא] דעת אחרת שפיר זכה לו חצרו אף בחצר שאינו משתמרת ובמציאה והפקר דליכא דעת אחרת הוא דאיכא חילוק בין משתמרת לאינו משתמרת והביא דבריו הרב בצלאל בשטמ"ק שם וא"כ היכי קאמר כדמוכח בפ"ק דמציעא דהתם איירי רבינו במכר או במתנה ולא הו"ל להקשות כי אם מדידיה אדידיה אם לא שנאמר שסמך על מ"ש כאן ובהל' גזלה וכמ"ש מרן בכ"מ יעו"ש.<br><b> ודע</b> דהא דאמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו היינו דוקא בחצר דגדול אבל בחצר דקטן כיון דחצרו משום שליחות אתרבאי אין שליחות לקטן וחצרו נמי לא קונה וכמ"ש רבינו לקמן בפירקין ובהל' גזלה פט"ז וכן פסק הרי"ף בפ"ק דמציעא וכתב הרא"ש ז"ל שם והרי"ף פסק כלישנא בתרא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי או כלישנא קמא וכר' יוחנן עכ"ל. וכונתו מבוארת דבגמ' הקשו לריש לקיש דאמר קטנה אין לה חצר דמשום שליחות אתרבאי ולא משום ידה מהא דתניא ידה אין לי אלא ידה גגה חצרה מנין ת"ל ונתן מ"מ ומשני לענין גט כו"ע לא פליגי דחצר משום ידה אתרבאי כי פליגי לענין מציאה מר סבר ילפינן מציאה מגט ופרש"י ז"ל כי היכי דגבי גט אית לה חצר לקטנה גבי מציאה נמי אית לה ומר סבר לא ילפינן ואיבעית אימא כו"ע לא פליגי דילפינן מציאה מגט והכא בקטן פליגי מר סבר ילפינן קטן מקטנה ומר סבר לא ילפינן ואיבעית אימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ע"כ. נמצא דאי פסקינן כלישנא בתרא דמר אמר חדא ור' יוחנן מדבר בקטנה דוקא ורב מדבר בקטן דחצרו אתרבאי משליחות א"כ הרי"ף פסק ככו"ע ואי פסקינן כאיבעית אימא מציעתא לר"י קטן וקטנה שוים הם ולשניהם יש להם חצר משום דחצר משום יד אתרבאי ואי כר"ל לא ילפינן קטן מקטנה וקטן אין לו חצר דמשום שליחות אתרבאי ואי פסקינן כלישנא קמא לדעת ר"י בקטנה גופה ילפינן גט ממציאה וכי היכי דגבי גט אית לה חצר ה"נ גבי מציאה ואילו לר"ל אפי' קטנה גופה אין לה חצר כי אם לענין גט דוקא ולא במציאה והרי"ף דפסק דקטנה יש לה חצר לענין מציאה ודאי דפסק כר"י וזה שכתב הרא"ש דאי פסק כלישנא קמא פסק כר' יוחנן וברור.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב קהלת יעקב סי' ק"מ דף מ"ה ע"ג שכתב על דברי הרא"ש הללו וז"ל ודבריו אינם מובנים כלל דאי פסק כלישנא קמא דפליגי בקטן א"כ פסק כריש לקיש ולא כר' יוחנן דהא ר"י הוא דאמר קטנה יש לה חצר וכן הביא הוא ז"ל הגירסא דר"י הוא דאמר דיש לה חצר ואין לומר דט"ס נפל וצ"ל (דהרי) [דהרי"ף] פסק כר"ל דהא ליתא דהא קי"ל כר"י לגבי ר"ל וא"כ איך אפשר לומר דפסק כל"ק עכ"ל ולפי מ"ש לעיל אחרי המחילה רבה לק"מ דכונתו הוא דפסק כתירוץ דמשני לענין גט כו"ע לא פליגי כי פליגי לענין מציאה מר סבר ילפינן מציאה מגט ומשו"ה יש לה חצר וז"ש הרי"ף ילפינן מציאה מגט ומ"ש ולא ילפינן קטן מקטנה דהכי הוא קושטא דמילתא דלתירוצא קמא לכו"ע קטן אין לו חצר בין לר"י בין לר"ל (א"ה עיין בס' מרכבת המשנה בפירקין) ומ"ש הרא"ש כי האי לישנא והרי"ף פסק וכו' עי' להרב הלכה למשה בפי"ז מהל' גזילה ה"י יעו"ש.
+
+Halakhah 9
+
+<b>וכן ד' אמות של אדם וכו'.</b> כתב הרב ש"ך סי' ר' סק"ה וז"ל ונ"ל דוקא במתנה ומכר מחלק הר"ן ותלמידי רשב"א בכך אבל בעלמא במציאה אין חילוק כדמוכח בש"ס פ"ק דמציעא דף י' סוף ע"א עד כאן ונראה דהוכיח כן מדפריך מפאה ומשני וגם מראה את המציאה ומשני משמע דמציאה והפקר אפי' באו אצל המציאה קנה בד' אמות ולא בעינן שקדם הוא לד' אמות ואח"כ יבא המציאה לתוך ד' אמות כמו במכר ומתנה וכן ראיתי להרב בצלאל בשטמ"ק שהביא לשון זה של הר"ן וסיים וז"ל והא דפאה ומציאה דכבר קדמו המציאה ופאה התם משום דאין להם בעלים שיהא מקומו קנוי להם הלכך מוצא זוכה בד' אמות ובכלי כאחת עד כאן ולזה נראה שכיון הש"ך ז"ל.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי בס' מחנה יאודה שם בס"ה שהקשה להש"ך שלא ידע כונתו דאי משום דתנן פירש טליתו עליו מעבירין אותו ממנה היינו טעמא דאמרינן התם בד' אמות לא ניחא ליה דליקני ותלמודא דפי' טעמא משום דבתחילה ניחא דליקני ה"נ איכא למימר דבפרישת טלית ניחא דליקני ולא בד' אמות מדהוצרך לפרישת טלית עכ"ל. ואחר המחילה רבה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבין דבריו דאיך יצוייר מפירש טליתו עליה דמעבירין אותו שלא קנה לדין הרב ש"ך שקנה בד' אמות אף היכא שקדם המציאה ואח"כ בא הזוכה לתוך ד"א באופן שדברי הרב לא זכיתי להבינם ודברי הרב ש"ך הוא כמ"ש לעיל והר"ן עצמו פירשו בסיום דבריו ודוק.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הנותן מתנה בין בריא בין שכיב מרע וכו'.</b> עיין בהרב המגיד ז"ל והקשה הלח"מ ז"ל דמדכתב רבינו <b> אמר לעדים כתבו בסתר וכו' </b> משמע דפסק כלישנא קמא דרב יוסף דאמר בפ' חזקת הבתים דמתנה טמירתא הוי היכא דאמר לסהדי זילו אטמרו וממ"ש אח"כ <b> לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו ואמר לנו פלוני הנותן שבו בשוקים וברחובות וכו' חוששין לה שמא מסותרת היא וכו' </b> משמע שפסק כלישנא בתרא דאפי' בסתם הוי מתנה טמירתא וא"כ הו"ל לכתוב בתחילה ולא אמר לעדים שיכתבו בגלוי לא אמר כלום ועם זה היה נמשך המשך יפה מ"ש לפיכך וכו' אבל השתא קשה עליו תרתי חדא דלא הו"ל לכתוב אמר לעדים וכו' דהיינו כלישנא [קמא] דר"י ועוד שכתב לפיכך ואינו נמשך כלל יעו"ש שלשונו מגומגם קצת.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לישב דברי רבינו ז"ל במ"ש הרב דרישה בסי' רמ"ב ס"ו לדעת רבינו והוא דבנותן מטלטלין אפי' שכתב לו שטר לא הוי מתנה טמירתא ודייק לה מדכתב לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו ואמר לנו פלוני הנותן וכו' חוששין שמא מסותרת היא וכו' הרי שדקדק לכתוב כל שטר מתנת קרקע ואף שהרב המגיד ז"ל כתב וז"ל מ"ש המחבר קרקע לאו למימרא מתנת מטלטלין שהיא מסותרת שתועיל דהא אמרינן סתמא האי מתנתא טמירתא וכו' מ"מ הרי דקדק הרב בלשונו דבמטלטלין אינו פסול אלא במתנה טמירתא ממש ולא כשהיא סתמא בקנין וכמו שסיים וכתב ומ"ש המחבר קרקע אינו אלא מפני שאין שטר מועיל במטלטלין בלא קנין וה"ה לקנין במטלטלין שצוה (לסותרו) [להסתירו] עד כאן יעו"ש ומעתה באו דברי רבינו על נכון והוא דבתחילת דבריו דמיירי בנותן בין קרקע בין מטלטלין כנראה מפשט דבריו שכתב הנותן מתנה וכו' ולא כתב מתנת קרקע כמ"ש אח"כ משו"ה הוצרך לומר אמר לעדים כתבו בסתם דהיינו דוקא בכה"ג הוא דלא מהני במתנת מטלטלין ואין חילוק בין קרקע למטלטלין כיון שצוה (לסותרו) [להסתירו] לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו ואמר לנו פלוני הנותן וכו' חוששין והכונה דכיון דמטלטלין שאין נקנין בשטר דוקא הוא בשצוה להסתירו אינו כלום אבל בסתם מהני והוי מתנה לפיכך כל שטר מתנת קרקע שהקרקע נקנית בשטר אפילו בסתם לא זכה המקבל ודוק.<br><b> וראיתי</b> בס' זקן שמואל שם שהביא דברי רבינו (אה"ה) [והרה"מ] ז"ל הללו וכתב וז"ל וסברא זו היא סברת ר"ח ז"ל וכמה גדולים ולי במחילה מכבודו נראה דהרמב"ם חולק ע"ז וסובר כסברת רבו הר"י בן מיגאש ז"ל הביאה הטור וז"ל אבל אי מקני ליה בקנין או בחזקה אפי' לא אמר כתבוה בשוקא לא אכפת לן ובודאי שהר"ר יוסף מיירי שהקנין אינו מפורסם וזו היא סברת הרמב"ם ז"ל ולכך כתב קרקע ואתי שפיר נמי דנקט הרמב"ם כל שטר מתנת קרקע לאפוקי שאם קנה בחזקה שאין לו דין מתנה טמירתא וכמ"ש רבו עד כאן יעו"ש. והנה מ"ש שדעת הרב אבן מיגאש ז"ל הוא דבמתנה בקנין לא הוי מתנה טמירתא וכו' קשה טובא דהא הרואה דבריו שהביא הטור ז"ל יראה דהרב ז"ל ספוקי מספקא ליה ולא החליט המאמר דלא הוי מתנה טמירתא וכן הרמב"ן ז"ל הביא דבריו מרן ב"י ז"ל שם עיניו יחזו דדעת הרב אבן מיגאש ז"ל אדרבא לאידך גיסא שכתב ודברי הר"י מטין כן וכן הביא לשונו בשטמ"ק להרב בצלאל ז"ל פ' חזקת הבתים וז"ל אמר רבא האי מתנה טמירתא וכו' איכא למימר דלא הויא אלא במתנה דלית בה קנין וכו' ואיכא למימר דאפי' היכא דקנו מיניה וכו' ה"ה נמי לענין קנין בעינן דלהוי מפורסם וכו' והאי טעמא בתרא עדיף טפי ומסתבר ועבדינן כוותיה עד כאן הרי דלא כמ"ש הרב ז"ל.<br><b> וכזאת </b> וכזאת קשה לי על הרב משאת משה חלק חו"מ סי' ה' דף כ"ד שהביא דעת הרב אבן מיגאש דעד כאן לא אמרינן דחיישינן למתנה טמירתא אלא בדלא מקני ליה אלא בהאי שטרא אבל בדאקני ליה ע"י קנין אי נמי בחזקה אע"ג דלא אמר כתבוה בשוקא מקנא קני וכו' וסיים וז"ל איברא דהר"י בעל הטורים דידיה כתב דבכה"ג נמי חוששין למתנה טמירתא דסתם קנין לכתיבה עומד וכו' ושכן דעת אביו הרא"ש ז"ל ע"כ. והנה לעת כזאת לא ידענא מאי אידון בדברים הללו דהא הרואה דברי הטור ז"ל במקומם מוכח להדיא דהטור ז"ל דידיה לא הזכיר מזה כלום אלא אורייתא דיליה דהרב אבן מיגאש ז"ל היא דספוקי מספקא ליה כי מקני בקנין סודר או בחזקה אי צ"ל כתבוה בשוקא או דילמא כיון דסתם קנין לכתיבה עומד הדר דינא דשטר זה כשאר שטרי שמקנה בו מראה פנים לכאן ולכאן וכתב שהסכמת הרא"ש דלא שנא וכן היא הסכמת מהר"י אבן מיגאש ז"ל ולזה כיון הרמב"ן ז"ל שכתב ודברי הרב יוסף מטין כן עיין בב"ח ובדרישה באופן שהטור ז"ל דידיה לא כתב דלא שנא אלא הוא הצד הב' של מהר"י ן' מיגאש ז"ל ולא ידענא מאי קאמר הרב ז"ל ודבריו צריכין אצלי תלמוד (א"ה ס"ט וכ"כ הרב משאת משה חלק אה"ע דף קצ"ד סוף ע"ב).<br><b> וראיתי</b> למהרימ"ט ז"ל בחו"מ סי' נ"ג שכתב וז"ל והיכא דקנו מיניה ולא צוה בפירוש שיכתבו שטר מהלשון שכתב הרא"ש באותה תשובה שהבאתי למעלה לענין כתבוה בשוקא דכשמצוה לכתוב שטר מתנה דעתו שיכתבו כמנהג הסופרים משמע דוקא במצוה לכתוב שטר ממש אבל לא בקנין גרידא אע"ג דסתם קנין לכתיבה עומד ובתשובה שהביא הטור בסי' ס"א כתב הן נאמנות הן כתבוה בשוקא וכו' כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה וכו' יעו"ש דאין ולאו רפיא בידיה ואין ספק דמ"ש בתחילת דבריו דמלשון הרא"ש שכתב באותה תשובה שהביא למעלה הוא ט"ס דהרב ז"ל לא הביא תשובת הרא"ש שכתב כן כלל אלא הוא לשון הרא"ש בפסקיו פ' חזקת הבתים שהביא הוא ז"ל בתחילת התשובה ושקיל וטרי עליה ושם נאמר כשמצוה לכתוב וכו' יעו"ש.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב דרכי נועם חו"מ סי' י"ב שהכריח דלא שנא שצוה לכתוב שטר ולא שנא נטל קנין דסתמו דעתו הוא שיכתבו כמנהג הסופרים וכתב וז"ל ואע"פ שמהרימ"ט ז"ל נסתפק וכו' מחמת שתי תשובות דמשמע דסתרי אהדדי בכלל ע"ח ובכלל ס"ח ולכן נסתפק וכו' וכשתעיין בשתי תשובות שהביא הטור יכולין להתישב ולא סתרי אע"ג שכתב בא' כשמצוה לכתוב לאו למעוטי קנין אתא אלא דבנדון דידיה היה בשטר שלא היה כתוב בו ואמר לנו כתבוה בשוקא וכו' והביא לשון התוס' וכו' יעו"ש ואח"כ הקשה עוד למהרימ"ט שכתב דהרא"ש מודה דהיכא דלא נכתב בשטר וכו' דכגון דא נאמנות ופרהסיא צריך לפרש שהרי התשובה דכלל ע"א היתה השאלה שנשאל על יורשי הנותן שרצו לבטל המתנה לפי שאין כתוב בה כתבוה בשוקא וחתמוה בברא והשיב דע כי אין המתנה בטלה בשביל זה וכו' וא"א לי להליץ בעדו אלא שלא ראה התשובה עצמה במקומה יעו"ש ולי אנא מצא בדברי מהרימ"ט שהביא הוא ז"ל התשובה דכלל ס"ח דמ"ש באותה תשובה שהבאתי למעלה לא קאי אלא על מ"ש בפסקיו וכמ"ש ואה"נ דקשה על מהרימ"ט ז"ל מהתשובה דכלל ע"ח וכמו שהקשה הוא ז"ל ובתשובות מהר"י קצבי סי' כ"ג והרב לשון לימודים בהל' זכיה אבל מה שהבין הוא ז"ל דמהרימ"ט קאי על התשובה דכלל ע"ח וכתב דברים היפך תשובת הרא"ש ז"ל גופא ליתא דהוא ז"ל לא קאי אלא על מ"ש בפסקיו וכנ"ל.<br><b> והטור</b> ז"ל בסי' רמ"ב כתב וז"ל והאידנא דלא כתבינן בשטר כתבוה וכו' משום דנהיגי למכתב בכל שטרי מתנה הכי הילכך כשמצוה לכתוב שטר מתנה סתם דעתו היה שיכתבוהו כמנהג הסופרים וכו' וכתב מרן ב"י ז"ל הדברים אלו לא העתיקם כהלכתן וכו' אבל ללשון הרא"ש לק"מ שכתב והאידנא דלא חיישינן לסתמא משום דנהיגי למכתב וכו' וה"ק והאידנא כי נפיק שטר מתנה קמן כתוב סתם וכו' ועוד י"ל דה"ק והאידנא דלא חיישינן לסתמא כלומר אין אנו חוששין אם הנותן אומר סתם כתבו ואין אנו מצריכים שיאמר כתבוה בשוקא וכו' ופירוש זה נראה יותר שכך הם דברי התוס' וכו' ומיהו רבינו שכתב בשם הרא"ש והאידנא דלא כתבינן אין לפרש כפירוש שני אלא כפירוש ראשון יעו"ש. וראיתי למר"ן החבי"ב שם בהגהת ב"י אות יג שכתב וז"ל אין לפרש אלא כפירוש ראשון נ"ב גם מדברי ריא"ז הובאו דבריו בשלטי הגיבורים מוכיח כפירוש ב' אמנם סיים שם וכתב ולי נראה שאם אמר להם סתם אין להם לכתוב אלא סתם וה"ז בחזקת מסותרת ובטלה וכו' יעו"ש. ואחר המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דהא דברי ריא"ז אינן אמורים אלא לדינא דגמ' ומשו"ה ס"ל דבשטר דלא כתיב ביה כתבוה בשוקא לא הוי מתנה ברם לדינא דהאידנא אפשר דס"ל דאפי' היכא דהשטר סתם לא הוי מתנה טמירתא ולא שייך לומר גם מדברי ריא"ז וכו' כאילו לדינא מיירי וזה אינו אחר המחילה רבה כמבואר בתשובות פני משה ח"א סי' ס"ד וכמו כן יש לתמוה על הרב משאת משה ז"ל בחלק חו"מ סי' ה' דף כ"ד שהביא דברי מרן הללו דמיירי לדינא דהאידנא והסכמת מהרימ"ט בסי' הנ"ל שהסכים לפירוש ב' שפירש מרן והלוה להם סברת ריא"ז כאילו כולם מיירי לדינא דהאידנא והיותר תימה שכתב שם וז"ל ומן הצד הזה מקום יש להעמיס סברת התוס' ורשב"ם דעת זה דאאמירה דנותן הוא דס"ל הכי ומ"מ בדברי העדים צריך הדבר לאומרו וכו' ואע"ג דהרב פני משה בח"א סי' ס"ד קרא תגר על דברי מהרימ"ט וכו' אכתי אין זה מספיק לזכות למקבלים בנדון דידן ומה גם לפי מ"ש דדברי רשב"ם לא מתפרשין אלא בדרך זו שהרי כתב והלכתא חוששין וכו' והילכך צריך לכתוב בשטר וכך אמר לנו כתבוה בשוקא ובברא ואע"ג דלא א"ל אלא כתבוה סתמא גם דברי היש אומרים שהביא ריא"ז מורים כן בפירוש דשמעינן להו מיהת דכל כמה דלא בא בזכרון בשטר המתנה כלל חוששין לדעתן והיא גופה תברא עד כאן יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> דברים אלה נפלאו ממני דהרואה שם דברי התוס' עיניו יחזו כי פשט דברי התוס' ה"ן ה"ן כדברי מהרימ"ט ז"ל והרב הדרישה דרצה להשוות דעת התוס' לפירוש ראשון שפירש מרן ז"ל בהרא"ש כמה נדחק כמו שיראה הרואה שם וכן ראיתי בפסקי תוס' שם שכתב וז"ל שטר שכתוב בו כתבוה בשוקא כשר אפי' לא צוה כן עד כאן הרי דפי' דברי התוס' שצריך מיהא לכתוב וכך אמר לנו ואיך כתב מקום יש להעמיס כאילו צריך לדחוק ומ"ש עוד ומה גם לפי מ"ש דדברי רשב"ם ז"ל מתפרשין וכו' אחרי המחילה רבה מדברי רשב"ם ליכא ראיה לנדון דידיה לפענ"ד דרשב"ם לא איירי אלא לפי דינא דגמ' והיא היא סברת ריא"ז דלדינא דגמ' אף כי לא אמר אלא כתבו שטר יכולים העדים לכתוב וכך אמר לנו עיי"ש בהרב פני משה שכתב כן בדעת ריא"ז וכן נ"ל שהוא דעת רשב"ם ושוב מצאתי שכן הבין ג"כ הרב בעל לשון למודים עיי"ש שלא כדברי מהרש"ח בסי' מ' יעו"ש. ומעתה מ"ש עוד גם דברי היש אומרים שהביא ריא"ז מורים כן וכו' אין לו עיקר לנדון שלו וכמבואר ועיין בס' רב יוסף בסי' כ"ג דף ע"ב סוף ע"א. ומן הבא"ר ההי"א ממנו נקח שמ"ש הרב מל"מ בדין שלפנינו עליה דריא"ז דסברא יחידית היא וכו' נ"ל דרשב"ם קאי כוותיה ולאו יחידית היא ודוק.<br><b> ודע</b> שכתב הרב הנמוק"י בפ' חזקת הבתים בסוגיין וז"ל וכתבו המפרשים ז"ל מהא שמעינן דאע"ג דמחמת טענה אמר להו דליטמרן כלומר כדי שלא תשמע אשתו מ"מ דין מתנה טמירתא יהב ליה רבה ומיהו אפשר דדוקא הכא דלא יהיב מנפשיה ורצונו היה יותר שלא ליתן לא לזה ולא לזה אבל מי שאמר מחמת טענה היטמרו כדי שלא ישמע פלוני בני או קרובי בכי הא מסתברא דלא טמירתא היא עד כאן וכ"כ הר"ן ז"ל והביאו מרן ב"י ז"ל בסי' רמ"ב. וראיתי להרב מהריב"ל בח"א סי' נ"ט שכתב וז"ל ועוד אני אומר שאם בא מעשה לידי כדאמר להו לסהדי זילו איטמירו מחמת טענה לא הייתי יודע מה אידון ביה שאין לנו בזה הדין אלא דברי הר"ן והוא מספקא ליה שכ"כ ומיהו אפשר וכו' וכיון דלא מילתא פסיקתא היא העמד נכסים בחזקת היורשים או בחזקת הנותן וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד </b> נראה דאפי' לדעתו ז"ל אילו היה רואה דברי הגאונים שהביא בס' צרור הכסף הביאו הרב בצלאל בסוגיין וז"ל מצאתי כתוב כתב ה"ר יצחק בעל צרור הכסף בשם הגאונים שהנותן מתנה טמירתא אם נותן טעם לדבריו למה הוא מצוה להטמין כגון שהוא מתירא מקרובו או משאר בני אדם אחד בריא ואחד שכיב מרע בכולן מתנתו קיימת עד כאן הרי הדין בפירוש בלי צד ספק כלל בשם הגאונים ועיין בהרמב"ן ז"ל בחי' במה שהביא התוספתא לדין מהר"י בן מיגאש ז"ל שנראה משם ג"כ הכי ומהתימה מהרב מוהריב"ל שכתב שלא היה פוסק הדין וכו' דמדברי הרמב"ן נראה לכאורה דשפיר זכה המקבל ודוק ועי' בס' קרית מלך רב בח"א בתשובה ד"י ע"א מ"ש יעו"ש ועיין בפוסקים שדברו בדין זה וז"ל הרמ"ה ז"ל בפ' חזקת הבתים סי' קי"ב והא דלא פסיק ואמר פסולה נפק"מ דאי מתברר מפומא דסהדי דשטרא או מפומא דסהדי אחריני דכי איכוון למיכתב טמירתא לאו לאכרוחינהו איכוון ולא לדחויי איכוון אלא מחמת אונסא אחרינא דמפרשי ליה קמן וחזינן דלית ביה ריעותא בהאי מתנתא מגבינן בה ומהאי טעמא לא קרעינן ליה לשטרא מעיקרא עיי"ש באורך.<br><b> כתב </b> הרב משפטים ישרים סי' ס"ט דף ע"ב ע"ב וז"ל א"כ זכינו לדין שבצוואות אין צ"ל כתבוה בשוקא אפי' אם לא היינו רגילין לכתוב כתבוה בשוקא כזמן התלמוד ותמהני מהרב הזקן מהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' ש"ד שכתב לפסול לצוואת הכתובים ע"י גוים מטעם שלא היה כתוב בה כתבוה בשוקא כמו שהאריך שם ואשתמיטיתיה מ"ש הר"ם בפ"ט מהל' זכיה דעיקר דבריו שם הם לדעת הר"ם והרב המגיד בפ"ה גם מה שהביא הטור לשון הר"ם כמו שהארכנו לעיל עכ"ל. ולענ"ד נראה דשפיר צדקו דברי הרב מהרשד"ם ז"ל דנדון הרב ז"ל היה צוואת בריא שאין בה דין מתנת שכיב מרע כנראה שם להדיא וכן הוכיח מהריב"ל בח"א סי' ס"ב וא"כ לא נגע בהך דרבינו האי והרי"ף ורבינו. וכמו כן הרדב"ז בתשובות החדשות סי' תק"מ נשאל גם כן ע"ז ולא חשש משום מתנת שכיב מרע כלל יעו"ש שכתב וז"ל ובתשובה לגאון בקנין לחודיה מהני אי אמר בשעת קנין דהך מתנה פרהסיא היא קני ואי לא אמר הכי חיישינן לסתמא ור"ח סמיך עלה ודברי הר"י הלוי מטין כן ע"כ. הרי אתה רואה דאפי' כתב בשטר כתבוה בשוקא ובשעת הקנין היה סתמא חיישינן לה ופסולה כל שכן בנדון דידן שהיא סתמא מתחילה ועד סוף ע"כ.<br><b> ולענ"ד</b> לא ראיתי בדבריהם שאם כתבו בשטר וכך אמר לנו כתבוה בשוקא או מתנה דא נעשית בפרהסיא דלא מהני דהם ז"ל לא דברו אלא היכא דליכא שטרא כי אם קנין לחוד וגם מדברי הר"י בן מיגאש ז"ל שהביא הטור לא משמע שאם בשטר כתוב כך א"ל כתבוה בשוקא שאם בשעת הקנין היה בסתם דלא מהני כיון שכתוב בשטר ומסתמא כך אמר להם וצ"ל שהבין בדברי הר"י הלוי ז"ל דצריך שיאמר כך בשעת הקנין ולא בשעת הכתיבה וכך נראה דאם בשעת הקנין היה סתם דאז לא מהני זה הקנין מאי מהני מה שיאמר אח"כ שטר מתנה זו כתבוה כיון דליכא מתנה שהקנין אין מועיל כלום למאי דמסיק הר"י הלוי ומרן החבי"ב בתשובה בח"ב סי' נ"ז כתב בדין טמירתא וז"ל הדעת הד' הוא דעת הר"י בן מיגאש דלא אמרינן דמתנה טמירתא דלא קנה אלא דוקא דלית בה קנין וכו' אבל אי מקני ליה בקנין או בחזקה אפי' לא אמר כתבוה בשוקא קנה כמ"ש הטור בסי' רמ"ב וסיים ואיכא למימר נמי דאפי' אם קנו נמי כיון דסתם קנין לכתיבה עומד כמאן דא"ל כתבוה וכו' ולזה הסכים הרא"ש ע"כ.<br><b> והנה</b> מ"ש וסיים ואיכא למימר נמי וכו' מילת וסיים שכתב הרב ז"ל הוא שהטור סיים וכתב היפך סברת הר"י בן מיגאש ולזה הסכים הרא"ש ז"ל היפך הרב וכן נראה ממ"ש אח"כ וז"ל ומיהו לענין מחלוקת הר"י הלוי [ד]במתנה בקנין לא דיינינן דין מתנה טמירתא א"צ לזכות ליורש מטעם קים לי דאפי' מקבל מתנה מוחזק מפקינן מיניה דיחיד הוא (אבל) [אצל] תשובת הגאון ור"ח והר"ן והרב המגיד והרמב"ם ורבינו ירוחם והרא"ש והטור וכו' יעו"ש ולפי מ"ש לעיל אחרי בקשת מחילה מכבוד רבנותו זה אינו (א"ה ס"ט וכן נראה להדיא מדבריו בכנסת הגדולה סי' רמ"ב הגהת הטור אות י"ז שהבין בפשיטות בכונת מהר"י בן מיגאש דהיכא דהיא בקנין קנה יעו"ש). עוד ראיתי להרב ז"ל שכתב בתשובה ח"א סי' ע"ו דף פ"ח על דברי הרה"מ שבפ"ט מהל' זכיה וז"ל מבואר בהלכות בפ' חזקת הבתים בשם רבינו האי גאון ודוקא שצוה לגלותה לאחר מיתה הא אם צוה להסתירה בסתם לא קנה וזה שכתב המחבר בריש פ"ה הנותן מתנה בין בריא בין שכיב מרע ע"כ. ודקדק עליו וז"ל ומתחילה שכתב ודוקא שצוה לגלותה משמע שאם לא צוה לגלותה אע"פ שלא צוה להסתירה לא (קש') [קנה] ומסוף דבריו שכתב אם צוה להסתירה לא קנה נראה שאם לא צוה להסתירה אע"פ שלא צוה לגלותה קנה ואין זה כלום שהרי כתב מהריב"ל דגם בפוסקים אמרינן נעשה יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דכונת הרב המגיד ז"ל הוא פשוט כמ"ש בתחילה ודוקא שצוה לגלותה הוא בכה"ג שאמר לא תגלה מתנה זו אלא לאחר מיתה ומ"ש אם צוה להסתירה בסתם הוא שאמר לא תגלה מתנה זו ולא סיים אלא לאחר מיתה שזהו מ"ש בריש פ"ה דלא קנה ובהכי אתי שפיר דברי הרה"מ ז"ל ועיין בס' אדמת קדש ח"ב סוף סי' י'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>שני שטרות שזמנן ביום אחד וכו' ואם אין דרך המקום לכתוב שעות הרי הדבר מסור לבי"ד.</b> עיין מ"ש הרב המגיד ויש להסתפק אם כתבו שעות במקום שאין כותבין שעות אי זכה הראשון והוי ממש כמקום שכותבין שעות או דילמא לא נאמר דין זה כי אם במקום שכולם כותבין שעות. ולכאורה נראה כן ממ"ש הרה"מ ז"ל וז"ל אם דרך אנשי המקום לכתוב שעות כל הקודם זכה פי' וכשנכתבו בשטרות אלו שעות וכו' וע"ז כתב ואם אין דרך המקום לכתוב שעות משמע אף כי נכתבו שעות ולכאורה הכי משמע מעובדא דאמיה דרמי בר חמא דבצפרא כתבינהו לרמי בר חמא לאורתא כתבינהו למר עוקבא בר חמא ופסק רב נחמן שודא וכן נראה להדיא מדברי רבינו שכתב אם דרך אנשי המקום לכתוב שעות. אמנם ראיתי להרב בצלאל ז"ל בכתובות דף צ"ד שהביא משם תלמידי ר"י וז"ל בצפרא כתבינהו לרמי בר חמא וכו' א"ל רב נחמן אטו בירושלם יתבינן דכתבינן שעות לא נתכוון לומר שאם יכתבו שעות במקומות אחרים לא יועיל קדימת השעות דודאי בכל מקום שיכתבו שעות יועיל הקדימה אלא ה"ק וכו' יעו"ש. הרי דאף במקום שאין כותבין שעות אי קפדין לכתוב זכה ותלינן דאותו שקדם נמסר תחילה כמו במקום שכותבין וכן מתבאר מפירוש רשב"ם ז"ל בחזקת הבתים דף ל"ה ועיין בהגהות מיימוני בפירקין אות ג'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>וכן אם היו שם עדים שזה הגיע לידו שטר מתנתו תחילה קנה הראשון וכו'.</b> הקשה הרב לח"מ ז"ל ולפי' רבינו דמפרש דטעם שמואל הוא דס"ל כר' אלעזר ואילו באו עדים ואמרו לזה נמסר בבקר ולזה בערב לזה שנמסר ראשון קנה דעד מסירה כרתי א"כ קשה טובא הא איכא למיקם עליה דמילתא דילמא אתו סהדי ומסהדי שלזה נמסר תחילה בשלמא לרשב"ם ז"ל ניחא דסובר דאפי' לזה נמסר בבקר ולזה בערב לא איכפת לן כיון דאין כותבין שעות אבל לרבינו קשה יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לומר דרבינו יפרש כפירוש הרב נמוק"י ז"ל פ' חזקת הבתים שפירש וז"ל התם ליכא למיקם וכו' דכיון שהן יודעין מי הם העדים ולא יכול לעמוד על נכון הדבר מפני ששכחו העדים או שמתו העדים תו ליכא למיקם הכא איכא למיקם שיבואו העדים שראו שאבותיו של זה היו מחזיקים בו יעו"ש ובמה שכתב בשלמא לרשב"ם ניחא דסובר וכו' לא ידעתי איך ניחא דהא לר"א דאמר עדי מסירה כרתי על כרחך כל הקודם במסירה אפי' בו ביום זכה כמ"ש הראשונים ז"ל וכן ראיתי להרשב"א ז"ל הביאו הרב בצלאל בשטמ"ק פ' חזקת הבתים שהקשה כן ודחה דבריו ופי' בענין אחר יעו"ש וכן דעת הריטב"א ז"ל בפ' מי שהיה נשוי ואפי' לר' מאיר כל שנמסר ביום שנכתב זכה זה שנמסר תחילה שהקשה וז"ל ואיכא למידק דהא לר"מ אפשר שיזכה בזה אחר זה בעדי חתימה אם מסר להם בזה אחר זה בו ביום שאין דנים אחר סוף היום במקום שאין כותבין שעות אלא כשמסר לאחר היום שנכתב דכיון דלדידיה עדי חתימה כרתי בלחוד אבל כשמסר לו בו ביום זכה לאלתר וראיה מגט וכו' יעו"ש הרי דלא כרשב"ם.<br><b> אלא </b> דהא קשה לי בדברי הריטב"א ז"ל דכאן בפ' מי שהיה נשוי ס"ל דכל שמסר לו בו ביום קנה זה שנמסר לו תחילה לגמרי ואילו בפ' המגרש (גיטין דף פ"ו) על מתני' דג' גטין פסולין כתב בסוף הלשון וז"ל לא קשיא דבשלמא לרב דסבר כר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי דינא הוא דחולקין משום דטפי מצוי שיהיה משניהם משל אחד מהם משום דסבר כר"מ דאמר עדיו בחתומיו זכין לו וכיון שכן לא משכחת שיהיה של אחד מהם אלא בנכתב ונמסר לזה קודם שנכתב וקודם שנמסר לזה אבל אם נכתבו ונחתמו שניהם אע"פ שנמסר לאחד מהם תחילה לא זכה דכשמסר לחבירו זכה אף הוא משעת החתימה והיינו מסוף היום ונמצא ששניהם זכו כאחד לא שנא מזכה ליה בו ביום ולזה למחר לא שנא לשניהם בו ביום אלא שמסר לאחד מהם תחילה דכיון שנכתבו שניהם קודם שמסר לאחד מהם שניהם זכו למפרע משעת החתימה דהיינו מסוף היום שמוכיח מתוך השטר וכו' יעו"ש. הרי שכתב דכשנמסר לשניהם בו ביום או שנמסר לזה בו ביום ולזה למחר דזכו שניהם למפרע משעת החתימה דהיינו מסוף היום היפך מ"ש בפ' מי שהיה נשוי ואין לומר דמ"ש בכתובות מיירי דוקא כשמסר לאחד קודם שיכתוב לשני דבזה שפיר קנה הראשון דהא הלשון לא משמע הכי שכתב שאין דנים אחר סוף היום במקום שאין כותבין שעות אלא כשמסר לאחר היום שנכתב אבל כשמסר בו ביום זכה לאלתר דמשמע כל שנמסר בו ביום זכה לגמרי אף שנמסר אחר שנכתב השטר השני. וכ"כ הרמב"ן ז"ל והביאו הר"ן בפ' המגרש וכ"כ הרא"ה שם פ' מי שהיה נשוי ודוק.<br><b> וראיתי</b> שם להר"ן שתירץ להיש מוכיחין שהביא ראיה דהלכה כר' אלעזר אף בשטרות מההיא דגט פשוט דף קע"ו גבי הא דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בנ"ח דפריך מהא דג' גטין פסולין וכו' ור' אלעזר אומר אע"פ שנתנו לה בפני עדים כשר וגובין מנכסים משועבדים וכו' וז"ל ולי נראה לומר דהתם אה"נ דהוה מצי לדחויי דר' יוחנן לית ליה דר' אלעזר בשטרות אלא כיון דלא שמעינן ליה לר"י הכי דחי בקושטא דאפי' תמצי לומר דר"י כר"א ס"ל לא דמי דשאני התם דמשעת כתיבה שעבדו נפשיה וכו' יעו"ש. אשר בזה מתרצתא שפיר מה שהקשה הרב גדולי תרומה שער י"ג ח"ג וז"ל ויש לתמוה לשיטת כל הסוברין דאין הלכה כר"א בשטרות מה ליה לגמ' לתרץ שאני התם כאילו רצה לחלק בין הא דכתב ידו לההיא דקאמר ר"א התם וגובה מנכסים משועבדים הא לא הו"ל למימר אלא לית הלכתא כר"א בההיא דקאמר וגובה מנכסים משועבדים יעו"ש ולפי מ"ש הר"ן ז"ל ליכא קושיא כלל וכמבואר ודוק.
+
+Halakhah 8
+
+<b>שני שטרות וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז"ל ויש מי שכתב אע"פ שנודע שכתב לו שטר אחר של מכר כיון שכתב לו שטר מתנה אין בה דינא דבר מצרא וכתב הרשב"א ושמא נאמר לפי דבריו דשטר מתנה באחריות שאני לפי שהשטר זה בעצמו נידון כמכר ואין כאן מתנה כלל אבל כתב לו שטר מתנה מוחלטת לכך כתב לו שאם יערער עליו בן המצר שלא יהא המכר מכר ויזכה בו מכח מתנה זו וצ"ע עכ"ל. עיין בהריב"ש ז"ל סי' שס"ט מ"ש בדברי הגאון הלזו והרב מהרימ"ט ז"ל בחו"מ סי' ס"ז הקשה על הריב"ש וז"ל ותקשה ליה להרב ז"ל מה מועיל בתקנה על כרחך ביטל שני את הראשון דכדי שיבטל לגמרי זכות המצרן צריך לבטל המכר ואחולי אחליה לשעבוד קמא דע"כ א"א להערים ועוד מההיא שעתא שנכתב השטר הראשון זכה המצרן בה דלוקח שליחות דמצרן עביד כדאיתא בהמקבל וא"כ מאי מהני ליה שטר מתנה דעבד באחרונה אלא על כרחך לומר דהכי תתפרש דעת הגאון דמעיקרא הכי התנו שאם לא יערער שום בן המצר עליה הרי היא לו בדמים ויזכה לו בתורת מכר ואם ירצה שום מצרן לסלקו הרי היא לו לעתיד בתורת מתנה ואין כאן מכר ולא יטול ממנו דמים כלל ואין כאן הערמה דבלב שלם הוא נותן לו וכו' יעו"ש באורך ועיין להרב מל"מ בפירקין שכתב וז"ל ולא ידעתי מה ביד המוכר לעשות אחר דמכר שלא יהא המכר כדי שיזכה מכח מתנה הרי החזיק הלוקח בה מתחילה לשם מכר בדרכי ההקנאה והיה צריך שיחזור ויכתוב שטר מכר למוכר כדי שיוכל המוכר לקנות מעתה מה שירצה ואפי' רצו וכו' וצ"ע ומן התימה שלא זכר ש'ר לדברי מהרימ"ט ז"ל הללו.
+
+Halakhah 9
+
+<b>היו שני שטרות וכו' ואם לא הוסיף ביטל השטר שני את הראשון וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז"ל שפסק כרפרם וכ"כ הר"ן ז"ל בפ' נערה ושהרמב"ן פסק כרב אחא וכתב קודם לכן וז"ל ומיהו רב אחא ודאי לא פליג אטעמא דרפרם דהא בשניהם במתנה דאמרינן ביטל שני את הראשון ליתיה לטעמא דאחולי אחליה לשיעבודא דהא התם ליכא אחריות ובגוף הקרקע לא שייכא מחילה דאפי' החזיר לו את השטר קי"ל דלא חזרה מתנתו כדאיתא בגט פשוט הלכך התם על כרחך טעמא דביטל שני את הראשון משום דאודויי אודי ליה אלא דר"א סבר דכל היכא דאפשר לומר דאחוליה אחליה טפי עדיף מלאורועי סהדי ורפרם סבר לעולם אמרינן אודויי אודי ליה וכו' עיי"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב מהר"א ששון ז"ל סי' ק"ה שהביא הך דהר"ן ועלה ונסתפק לדעת הרמב"ן ז"ל אי ס"ל כהר"ן במ"ש אח"כ דאיכא בינייהו ג"כ כגון שכתב לו בשטר שני חצי שדה דלמ"ד אחוליה אחליה יש לו כל השדה מחמת שטר ראשון יעו"ש. ואחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו אין כאן ספק כלל דהא לפי מ"ש הוא ז"ל שדין זה שכתב הר"ן ז"ל נמשך ומתחייב מתוך פירוש שפירש בדברי רב אחא דודאי לא פליג אטעמא דרפרם וכו' ומתוך פירוש זה נתחייב להר"ן דלמ"ד אחולי אם כתב בשטר השני חצי שדה יש לו כל השדה מחמת שטר ראשון לפי דס"ל דבגוף הקרקע לא שייכא מחילה יעו"ש א"כ גם הרמב"ן הכי ס"ל שהרי כתב הריב"ש סי' תע"ח משם הרמב"ן שכתב ג"כ דלא פליג ר"א בטעם רפרם וכדברי הר"ן ז"ל וכן ראיתי להדיא בשטמ"ק לכתובות דף מ"ד שכתב כן משם הרמב"ן ז"ל ככל דברי הר"ן ז"ל ומיהו קצת קשה עליה דהריב"ש ז"ל למה לא הביא ג"כ להר"ן ז"ל מאחר דכל יומא שמעתתיה בפומיה. ומרן החבי"ב ז"ל סי' ר"מ הגהת ב"י אות ט' כתב וז"ל אמר המאסף מכל זה נראה דס"ל להרמב"ם והרמ"ה והרא"ש והר"ן דרפרם ורב אחא פליגי והריב"ש ז"ל בסי' תע"ח כתב דהא ר"א לא פליג עליה דרפרם אלא לומר [דהיכא] דאיכא למימר אחוליה אחליה וכו' יעו"ש ולפי מה שנתבאר לעיל דהר"ן והריב"ש ז"ל כחדא אזלין הדבר תמוה איך כתב דלהר"ן ג"כ רפרם ור"א פליגי שלא כדעת הריב"ש משם הרמב"ן ז"ל ומה גם דאיהו ז"ל הביא תשובת מהר"א ששון ז"ל ושם הובאו ג"כ דברי הר"ן ז"ל ועוד דהוא ז"ל כתב לעיל אות א' וז"ל אבל בפירוש ראשון מפרשים התוס' כפירוש הר"ן והריב"ש ז"ל וכו' אם לא שנאמר דט"ס הוא וצ"ל והר"ן והריב"ש כתבו וכו' ודוק.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>לעולם אומדין דעת הנותן אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושין ע"פ האומד וכו'.</b> הנה התוס' בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"י) הקשו עלה דפריך הש"ס שם מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה וכו' וז"ל וא"ת אדם שקנה מחברו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה וי"ל דהתם לאו בלוקח לחודיה תליא מלתא אלא כמו כן בדעת המוכר ומוכר אקנה ליה אדעתא דהכי אבל בקידושין בדיד(י)ה קיימא והוא אינו חושש היאך דעתה להתקדש וכן גבי מקדיש בדידיה קאי וכן נותן הגזל בדידיה קאי עד כאן וכ"כ ג"כ בפ' הנערה דף מ"ז ד"ה שלא כתבו וכו' וז"ל וא"ת כל הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא ע"מ כן לקחה וכו' ואומר ר"י דלא פריך התם אלא משום דהוי דומיא דקאמר וכו' ולא דמי ללוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרינן אדעתא דהכי לא קנה ומבטל המקח דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו דהא איכא נמי דעת המקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא יפרש יעו"ש באורך.<br><b> וראיתי</b> להרב מל"מ ז"ל שכתב דהרא"ש ז"ל נראה דפליג עלייהו מדכתב בתשובה כלל ח' סי' ד' במי שנדר לנשואי בתו סך מה ונתקלקלו חובותיו שאין לו לפרוע כי אם מבית דירתו וכלי תשמישו דאדעתא דהכי לא נדר עד כאן והרי התם דאיכא דעת המשדך דאפשר שלא היה מתרצה לשדך בלתי אם יתקיים את נדרו ואף אם יוצרך למכור את בית דירתו ואת כלי תשמישו וכו' אך כד מעיינינן שפיר נראה דאין מדברי הרא"ש ז"ל ראיה שחולק על התוס' דשאני נדון הרא"ש דלא היה שום חיוב בדבר כי אם מכח שבועה וכיון שכן הן בדברים שבינו ובין קונו שייך לומר אדעתא דהכי לא נשבע והכי דייק דבריו דלא היה שם כי אם חיוב שבועה וכו' אבל היכא דאיכא חיוב כגון בלוקח מקח מחבירו יודה הרא"ש דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי שוב ראיתי להרב פני משה שכתב חילוק זה לישב דברי הרא"ש עכ"ל.<br><b> ואני</b> בעוניי אמינא דאף כי הרב ז"ל לא הכריח בדעת הרא"ש ז"ל כי אם שאין להוכיח דפליג על התוס' אבל דס"ל הכי לא מ"מ ראיתי להרב בצלאל בשיטתו לכתובות הביא משם הרא"ש וז"ל שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה תימה דהכא ובכמה מקומות בתלמוד אנו אומרים הכי א"כ בלוקח פרה מחבירו ונטרפה אנן סהדי דע"מ כן לא קנה וי"ל וכו' עוד כתב הרא"ש דהא דפריך תלמודא בהגוזל יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכו' ולא דמי ללוקח חפץ דאין לומר אדעתא דהכי לא זבין דהא איכא כמו כן דעת המקנה שלא היה מקנה לדעתו וכו' יעו"ש הרי לך בפירוש דהרא"ש גופיה בשיטת התוס' קאי והתם בתשובה הרואה יראה שדברי הרב מל"מ ז"ל נכונים בטעמם דלא קאי אלא לדברי השואל ששאל אם עובר על שבועתו וחייב מלקות או הוי אונס וע"ז השיב וכדברי הרב ופשוט.
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכן הכותב כל נכסיו וכו'.</b><b> שאלה</b> ראובן היה שכיב מרע ונתן כל נכסיו לבנו הקטן ופרש לו בשטר המתנה שהקנה לו כל זה בקנין מטלטלי ואגב מקרקעי ועבד הכי יען היותו זה הבן ת"ח ואין לו במה להתפרנס ואחיו אינם אתו כשמעון אחי עזריה וכ"ז כתב לו במייפה את כחו כי היכי דליהוי דבריו קיימים ומת מאותו חולי וחיים לכל ישראל שבק והנה בעת"ה בא האיש הזה לזכות בנכסים מכח שטר מתנה שבידו ואחיו ממאנין בשטר צואה זאת באומרם דבמתנה זאת לא חלו בה ידים ולא עבד הכי כי אם למנותו שר וגדול עליהם ולא שיאכל הוא לבדו והם ילכו וקוששו להם מאשר ימצאו יורנו אם יש ממש במתנה הזאת אם לאו ויבא שכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> עיקרא דהאי מילתא איתא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"א) אמר ר' יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשה אלא אפוטרופא פשיטא בנו הגדול לא עשאו אלא אפוטרופוס בנו הקטן מאי איתמר רב חנילאי (א"ר יאודה) [בר אידי] אמר שמואל אפי' קטן המוטל בעריסה וכו' והנה בשמועה זאת מקהו בה רבוותא מהא דשנו חכמים בלשון המשנה בו בפ' האומר פלוני ירשני במקום שיש בת בתי תרשני במקום שיש בן לא אמר כלום וכו' ר' יוחנן בן ברוקא אומר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים ופסקו בגמ' הלכה כר"י ב"ב יעו"ש אלמא דלא אמרינן לא עשאו [אלא] אפוטרופוס כדשמואל ונאמרו בזה כמה חלוקים ורשב"ם ז"ל תירץ וז"ל הלכה כר"י ב"ב וכו' והא דאמרינן לקמן אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס ואמרינן וה"ה לבנו דאם כתב לו כל נכסיו לא עשאו אלא אפוטרופוס וכו' ה"מ כותב לשון מתנה דלכבודו איכוון להקנות לו כל נכסיו אבל לשון ירושה קנה הכל כדין תורה עיי"ש באורך. וכ"כ הרא"ש והטור בסי' רמ"ו וז"ל וכן הכותב כל נכסיו לאחד מבניו לא שנא בריא ולא שנא שכיב מרע לא קנה אפי' קטן המוטל בעריסה בד"א שכתבו לו בלשון מתנה אבל אם כתב לו בלשון ירושה קנה עד כאן והא דכתב הטור בסי' רנ"ג סי"א וז"ל שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני או שאמרו לו נכסיך למאן והשיב להם למי יהיו אלא לפלוני אם ראוי ליורשו זוכה בהם משום ירושה וכו' בד"א בבת או אח או שאר יורשים אבל אם הוא בנו לא עשאו אלא אפוטרופא וכו' כבר הקשה עליו מוהרי"ל ז"ל והביאו מרן ב"י שם וז"ל ותמהני עליו מנא ליה הא דהא איהו גופיה לא הביא [אלא] דרשב"ם דמחלק בין ירושה ומתנה בההיא דלא עשאו אלא אפוטרופוס וכו' יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב מהריט"ץ בסי' קפ"ב שהקשה עליה דמהרי"ל ז"ל דאיך תלה תמיהתו בפי' רשב"ם דאפי' אם הוה ס"ל כדעת הרי"ף ז"ל דמחלק בין כותב לאומר אכתי הוה קשה דהא הרי"ף דמחלק בין שאר יורשים לבן היינו בכותב אבל באומר לא שאני בן לשאר יורשים והכא באומר קיימינן יעו"ש. ומפי החכם השלם הדיין המצויין יו"ט ראשון דאורייתא יש"ל בשנותינו עמו פתח לה פתחא דהכונה לומר דאם הוה ס"ל כדעת הרב אבן מגש ז"ל דמחלק בין ברר ללא ברר ניחא דכל זה הוא בבן בין הבנים אבל בשאר יורשים אפי' לא ברר קנה וכמו שאבאר בס"ד ומשו"ה מחלק הכא בין שאר יורשים לבן אבל עכשיו דמחלק בין לשון ירושה ללשון מתנה א"כ אין חילוק בין שאר יורשים לבן אלא הכל תלוי בלשון הנותן אם אמר בלשון מתנה או בלשון ירושה וה"ה נמי דאי הוה ס"ל כדעת הרי"ף וסיעתו דהוה קשה ליה הכי כיון דבאומר מיירי אלו תוכן דבריו נר"ו.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לומר נמי כעין זה והוא דהרא"ש ז"ל מייתי משם ר"ח וז"ל ור"ח תירץ דהתם באומר והכא בכותב ועוד תירץ דהכא מיירי בכל הנכסים והתם בר' יוחנן בן ברוקא מיירי כשריבה לאחד ומעט לאחד וקשה מהא דאמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה אלמא בכל הנכסים ובכותב נמי וכו' ומצינן למימר דר"ה מיירי בבת בין הבנות ובאח בין האחין אבל בבן בין הבנים עשאו אפוטרופוס יעו"ש נמצא דלתירוץ ב' של ר"ח דמחלק בין כל נכסיו למקצת היינו בבן אמנם בשאר יורשים לא שנא כל נכסיו ולא שנא מקצת נכסיו בכולהו קנה והיינו ההיא דר"ה ולזה תלה הקושיא בפירוש רשב"ם לאפוקי אי הוה מחלק כתירוץ ב' של ר"ח דכיון דהכא מיירי בכל הנכסים כמבואר מפשט הלשון א"כ שפיר חזי לחלק בין שאר יורשים לבן דבבן לא קנה וכדשמואל ובשאר יורשים קנה וכדרב הונא ומעתה אין חילוק בין כותב לאומר ברם כיון שהוא מחלק כרשב"ם א"כ אין חילוק בין שאר יורשים לבן זה נראה לי להליץ בעד מהרי"ל ז"ל.<br><b> עוד</b> כתב מהרי"ל שם וז"ל ומותבינן אשמעתתא א"כ יפרש התם האי נפקותא בהא דאם ראוי ליורשו דנפק"מ דלא הוי אפוטרופוס ונראה דניחא ליה לפרושי אליבא דכו"ע וכו' ע"כ. וכתב עליו מרן החבי"ב וז"ל ולא ידענא מאי קאמר דאי משום דלהרי"ף אין חילוק בין מתנה ללשון ירושה לרשב"ם בתלמוד ליכא פלוגתא בזה וא"כ לימא בגמ' האי נפקותא מורה צדק בשם הרש"ף עד כאן ולפי קוצר עניות דעתי נראה לומר דכונת מהרי"ל ז"ל לומר דהא דקאמר הש"ס דנפק"מ לאומר נכסי לך ואחריך לפלוני וכו' הוא משום דהך דינא דירושה אין לה הפסק לא לר' יוחנן בן ברוקא לחוד איתיה אלא אף לרבנן וכגון שאין שם אלא בן אחד וכתב לו כל נכסיו ואחריו לפלוני אם הראשון הוא בנו אין לאותו פלוני כלום דירושה אין לה הפסק והא דקאמר לדברי ר"י ב"ב אינו אלא בדאית ליה בנים רבים דמצי להוציא מזה ולהנחיל לזה ונמצא דאפי' דרב הונא מיירי בדאית ליה בנים אחרים מ"מ הנפקותא דאם אמר ואחריך לפלוני אם היה הראשון ראוי ליורשו אין לב' כלום משום דירושה אין לה הפסק והוא אליבא דכו"ע למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל אי הוה מוקי הנפק"מ דלא עשאו אפוטרופוס לא הוה אתי אלא לר"י ב"ב וכל מה דמצי לאוקומי אליבא דכו"ע מוקי ומ"ש עוד וז"ל ואי נמי ניחא ליה לפרש דאין שם אלא חד ברא וכו' הכונה לומר דבאין שם אלא חד ליכא למימר אפוטרופוס שוייה ומשו"ה קאמר דנפק"מ לאחריך ומאי דקאמר לדברי ר"י ב"ב ר"ל דרב אחא קאמר לר"י ב"ב היכא דאית ליה בנים אחרים ועיין בס' זקן שמואל מה שתירץ עוד.<br><b> ובעיקר</b> דברי רשב"ם דכתיבנא דמחלק בין לשון מתנה ללשון ירושה ראיתי להרבינו יונה בעליותיו והביאו הרב בצלאל בשטמ"ק לבתרא שהקשו ופירשו הגאונים וז"ל וכו' וי"ל עוד טעם אחר במשנתינו דכיון שאמר בלשון ירושה לא תלינן שעשאו אפוטרופוס וכפירוש רשב"ם וסברא מעליא היא וקשה לן מהא דאמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו וכו' ולא [אמרינן לא] עשאו אלא אפוטרופוס וכו' ולפום הך מסקנא קשיא לן כיון שאמר בלשון מתנה ושטר נמי כתב ליה אמאי לא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס ונראה בעיני כיון דאמר ואחריך לפלוני לא שייך למימר לא עשאו אלא אפוטרופוס אע"פ שהראשון בנו שהרי לא כתב לו כל נכסיו כיון שנתנם אח"כ לאחר עד כאן ולי נראה לומר דאין מכל זה טענה עליה דרשב"ם דהא הוא ז"ל פירש במימרא דר"ה וז"ל שכתב כל נכסיו סתם ולא פירש לא לשון מתנה ולא לשון ירושה רואין אם אותו מקבל מתנה ראוי ליורשו כגון בן בין הבנים נוטלן כר' יוחנן וכו' יעו"ש וכ"כ עוד אין ה"נ קאמינא על הכותב כל נכסיו סתם באתי להורות דזימנין הוי ירושה וזימנין הוי מתנה עד כאן הרי דדעת רשב"ם ז"ל דר"ה בסתם מיירי ומשו"ה הוא דאמרינן אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ונפק"מ דאם אמר ולאחריך אבל בנותן בלשון מתנה בפירוש וכתב לו שטר אי נמי אפי' בלא שטר אפשר דלא קנה אפי' אם אמר ואחריך וכדעת מאן דס"ל הכי ועיין במרדכי פ"ח והכא לא איירי כי אם בשטר שכתוב נכסי לך ולא עוד וכדאמרן.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא לענין דינא לדעת רשב"ם והרא"ש והטור דבכותב כל נכסיו לבנו בלשון מתנה לדעת הני רבוותא לא זכה כי אם שעשאו אפוטרופוס ולא זכה יותר מזה ויחדיו יחלקו וא"כ בנדון דידן שכתב כל נכסיו בלשון מתנה לדעת הני רבוותא לא זכה ואין לזכות מהא דכתב הרז"ה והביאו מרן בב"י סי' רמ"ו וז"ל והר"ן ז"ל כתב אהא דמסקינן דבנו וכו' כתב הרז"ה דדוקא בשצריכין אפוטרופוס כגון קטן בין הבנים או דליתנהו הכא הא גדולים ואיתנהו הכא מתנה גמורה היא והרשב"א ז"ל מסופק בדבר ע"כ. וא"כ בנדון דידן דהבנים הם גדולים ואיתנהו הכא שפיר קנה. אמינא דהא ודאי ליתא דכל הפוסקים דחו הך סברא מהלכה והרשב"א דמסופק בדבר בתשובה ח"ב סי' רס"ה דכתב דאין דברי הרז"ה מחוורין והביא ראיה לסתור דבריו יעו"ש ועיין בשטמ"ק בסוגיין שהביא כן משם הרשב"א ומרן החבי"ב כתב דאין המוחזק יכול לומר קים לי כהרז"ה יעו"ש. וכן נמי להרי"ף ולהרמב"ם נראה דמגן שוייא מתנה זאת דהא הרי"ף דמחלק בין כותב לאומר וז"ל אמר ר' יהודה אמר שמואל הכותב וכו' ומפרשי דוקא כותב אבל אמר ירשני בני שפיר דמי וירית ליה דקי"ל כר' יוחנן בן ברוקא וקשיא לן מההיא דאמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו וכו' ההיא בשאר יורשים כגון בת בין הבנות וכו' עד כאן וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"ו מהלכות זכיה יעו"ש בכ"מ.<br><b> ומהריט"ץ </b> ז"ל בסי' הנ"ל דקדק מדברי הרי"ף וכן מדברי הרמב"ם דהא דאמרינן דבאומר זכה המקבל מתנה היינו דוקא באומר בלשון ירושה דהכי דייק לומר אבל אמר ירשני בני שפיר דמי עד כאן אבל בלשון מתנה אפי' באומר לא קנה וכן דקדק מדברי הרמב"ם שבפ"ו מהל' נחלות. ואחר המחילה רבה נראה דזה אינו דהא בפי"ב מהל' זכיה פסק וז"ל שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני ואחריו לפלוני אם היה הראשון ראוי ליורשו כגון שהיה בן מכלל הבנים אין לשני כלום שכל לשון מתנה ליורש הרי הוא כלשון ירושה והירושה אין לה הפסק וכו' עד כאן הרי דאף באומר בלשון מתנה הדברים אמורים דקנה ולא אמרינן דעשאו אפוטרופוס וכן נראה דיש לומר לדעת הרי"ף ז"ל ולא עוד אלא שנראה לענ"ד לדקדק בהיפך מהא דכתב הרמב"ן ז"ל בחי' בסוגיין וז"ל ורשב"ם מתרץ דהא דשמואל באומר בלשון מתנה אבל בלשון ירושה יורש הוא וקנה וכו' ותירוץ זה מספיק ומה שהוצרך הרי"ף לחלק בין כותב לאומר לא משום [לשון] ירושה אלא משמע ליה משנתינו בלשון ירושה וכל שכן בלשון מתנה אפי' לרבנן בלשון מתנה דבריו קיימים עכ"ל הרי דאפי' לרבנן דס"ל דבלשון ירושה לא קנה בלשון מתנה קנה וכל שכן לדעת ר' יוחנן בן ברוקא בלשון מתנה דקנה משו"ה הוצרך הרי"ף לחלק בין כותב לאומר ובאומר לא שנא בלשון ירושה ולא שנא בלשון מתנה בכולהו קנה וצריך ישוב ועוד יש לעמוד עליו ואין הספר מצוי אצלי. ונמצא לפי"ז בנדון דידן דאף לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל לא זכה הבן במתנה זאת יען היותו כותב.<br><b> וכן</b> אין לומר בנדון דידן דקנה מפאת שנתנו בקנין וכתב הרב יונה משם איכא מ"ד והביאו הטור והרב נמוק"י ז"ל דדוקא כתב לו שלא בקנין אבל אם כתב לו בקנין קנה כיון שייפה את כחו בקנין וכו' יעו"ש בב"י וב"ח וש"ך דהא נמי רבים לוחמים עלה וס"ל דאפי' בקנין לא קנה וכמבואר אלא דבנדון דידן איכא למימר דקנה לפי מה שבא בשאלה שההקנאה היתה בקנין אגב וכתב מרן החבי"ב אות כ"ה וז"ל בשכתוב בשטר שהקנה לו מטלטלי אגב מקרקעי ויראה אפילו מי שחולק בקנין דלא קנה בשכותב לו מטלטלי אגב מקרקעי מהני וקנתה אבל מהר"ש יונה בסי' מ"ו כתב דהחולקים בקנין חולקים ג"כ בקנין אגב וליתא דאי הא בהא תליא וכו' איך כתב הרשב"א בתשובה שהעתיק רבינו המחבר לתרי טעמי וגם מדברי רבינו המחבר כך מתבאר שאחר שהביא מחלוקת של הרי"ף והראב"ד בקנין כתב וכתב עוד הרשב"א ואם כתב מטלטלי אגב מקרקעי הוי כאילו ברר גם מדבריו בס' הקצר מוכח כן וכו' יעו"ש ועיין בהרשב"א שהביא מרן בסי' ר"נ מחודש ח' שכתב שכיב מרע שנתן קרקעותיו ואגבן כל נכסיו שלא זכה במטלטלין ושטרות וכו' ואפי' אמר במתנת המטלטלין הרי אני נותן לו מטלטלי אגב מקרקעי [אינו אלא כמיפה] (במיפה) כחו אלא א"כ יאמר והרי אני נותן לו מטלטלי ואף אגב מקרקעי שהדבר נראה שהוא נותן לו מטלטלי במתנת שכיב מרע ועוד מוסיף לו אגב קרקע וכו' יעו"ש. וא"כ על כרחך צ"ל דהכא מיירי במיפה את כחו במתנת אגב וכמבואר.<br><b> ודע</b> דהא דאמרינן בכותב כל נכסיו לאחד דעשאו אפוטרופוס היינו דוקא שכתב לו במיפה את כחו דאי לא אפי' אפוטרופוס לא הוי משום דאין שטר לאחר מיתה וכמ"ש רבינו יונה והביאו הטור ז"ל וראיתי למרן החבי"ב ז"ל בהגהת הטור אות כ"ה שהקשה להרשב"א ז"ל מדידיה אדידיה דבתשובות המכונות להרמב"ן סימן ע"ב כתב כדברי הר' יונה דצריך יפוי כח השטר דאם לא אפי' אפוטרופוס לא הוי ואילו בתשובה שהביא מרן בסי' ר"נ מחודש ח' נראה בהיפך שכתב וז"ל דלא אמרינן אין שטר לאחר מיתה אלא לענין מתנות אבל לענין אפוטרופוס אינו כך דמה הוא נותן להם דנאמר לא גמר להקנותו אלא בשטר והלא השטר אינו אלא לראיה שממנה אותו אפוטרופוס והיא בח"ב סי' קכ"ז ויש לתמוה שסותר את עצמו מתשובה לתשובה יעו"ש. ולענ"ד נראה לחלק ולומר דלא דמי דהכא מקנה לו הנכסים להיותם ברשותו וזה הוא מתנה שנותן לו וכמו שפירש רשב"ם ז"ל בדף ק"ל שיש נותן מתנה גמורה ויש נותן מתנת אפוטרופוס וה"מ דלישתמעון מיליה ומשו"ה כתב לו הנכסים בדרך הקנאה ועל כן אמרינן שצריך ליפות את כחו דאם לא אמרינן אין שטר לאחר מיתה אבל התם מיירי בסתם אפוטרופוס שממנה לאפוטרופוס ואינו מקנה לו הנכסים להיותן ברשותו והשטר אינו אלא לראיה בעלמא ומשו"ה לא בעי יפוי כח וברור.<br><b> האמנם</b> נראה דזכה המקבל מתנה מטעם אחר והוא שכתוב בשאלה דעבד הכי יען היותו אותו הבן ת"ח ואין לו מי שיזון וכו' דמורה בפירוש דלמתנה גמורה איכוון לתת דאי לאפוטרופוס מה יתן ומה יוסיף היותו אפוטרופוס ובמה יתפרנס וזה ודאי הוי דינו של הרא"ם שהביא הרב המגיד בפ"ו מהלכות זכיה וז"ל והרב אבן מגש נחלק עליהן ואמר לא שנא כותב ולא שנא אומר אלא ההיא דר' יוחנן בן ברוקא בשברר דבריו דלהקנאה גמורה איכוון דשמואל בדלא בירר וכו' ראיתי להחכם השלם מהרימ"ט בחלק חו"מ סי' נ"ג שכתב וז"ל יראה לי דלא חיישינן בהכי דלא משכחת תנא דמחמיר בה ב' חומרי דבבת בין הבנות ובאמירה לכו"ע זכתה כי הרב אבן מגש שנחלק על הרי"ף ואמר דלא שנא כותב ולא שנא אומר לא קנה לא נחלק בחילוק האחר של הרי"ף ז"ל דדוקא בבן ולא בשאר יורשים מטעם שכתב הרי"ף דכיון דהלכתא בלא טעמא היא אין לנו בה אלא חידושו עכ"ל וכ"כ הרב אבן מגש בפירו' והביאו הרב בצלאל בשטמ"ק בסוגיין בד"ה נמצא עכשיו הכלל העולה בידינו וכו' יעו"ש. איברא דבדברי הרב כתב הרב המגיד בפ"ט מהלכות זכיה על מ"ש הרמב"ם בד"א כשהיה היורש זה וכו' וז"ל זה פשוט וכ"כ הרב אבן מגש ז"ל וכבר נתבאר פ"ו והוא כדברי הרב ז"ל ומהתימה שלא זכר ש"ר ויושב ודורש כמשה מפי הגבורה ומ"מ לדינא מסכים עם מ"ש הרב ז"ל.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי לכתוב כאן מה שהקשה הרב פני משה בח"א סי' ל"ה עליה דהרשב"א שהביא מרן בסי' רמ"ו במחודש ד' וז"ל הרב פני משה לא ידעתי להלום במ"ש וסיים בלשונו וז"ל מ"מ כל שבנו מוציא אינו כמחולק מהו כונת דברים הללו חשבתי דרכי לומר שהכונה היא דמ"מ לא לגמרי הוא אלא שהחולק יסתפק בדבר ולספק אמרה דזה מקרי כותב כל נכסיו וכו' ויש עוד צד אחר כיון דשייר קצת וכו' מ"מ כיון דהכל בשעה אחת היא כנותן לאשתו ומשייר דמי וכיון שכן הו"ל ספקא ואפשר דהאשה תקרא מוחזקת וכו' ובטעם ג' פירש שאפשר דנכסי השכיב מרע בנדון הרשב"א ז"ל היה בשכבר היו ביד האשה וצוה בצואתו שנתן לבנו כך וכך מהם והשאר לאשתו שתחזיק בהם ע"כ כשכתב דיש לבעל דין לחלוק דזה לא מקרי שיור כיון שלא שייר כלום אחר מתנת אשתו ניחא ליה כיון שמתנת בנו בנכסים ההם צריך הוא להוציא חלקו מיד האשה שהם בידה כיון שחלק שנתן לבנו אינו מחולק אלא מעורב בתוך הנכסים שנתן לאשה צריך ליטול חלק ממנה וא"כ אין לך שיור גדול מזה יעו"ש באורך ומרן החבי"ב ז"ל בהגהת ב"י אות נ' כתב דבטעם א' מטעם הוכחא אתי עלה וכו' ומשום דקשיא ליה בטעם זה דאינו הוכחא גמורה דאין טעם ברצון ועוד דאפי' בהוכחא גמורה במחלוקת היא שנויה דלהרי"ף או להיש מרבותינו שכתב הרמב"ן ז"ל לא מהני אפי' ברר אתי עלה בטעם שיור ומשום דקשיא ליה דה"מ בנותן בבת אחת אבל בזה אחר זה לא כתב דה"נ בבת אחת נתן לבן והשאר לאשתו ומ"ש כל שבנו מוציא אינו כמחולק הכונה לומר דאע"ג דיש לבעל דין לומר דשיור ליורשיו לא מקרי שיור מ"מ כל שבנו מוציא מידי זה אינו כמחולק שכתב לו שאר נכסיו כל שבנו לוקח ממנו מה שנתן לו הרי הוא כמחולק ושיור מקרי יעו"ש באורך. ומור"ם ז"ל באה"ע סי' ק"ז הביא הך דרשב"א ז"ל ועיין בחלקת מחוקק מה שהקשה עליו ובמה שהקשה שהרשב"א נתקשה בזה יעו"ש באורך ועיין בפרח מטה אהרן ח"א סימן ל"ט בכונת הרשב"א ז"ל..<br><b> ואנא</b> לא בחכמתא דאית בי אמינא אחר בקשת מחילה מכבוד רבנותם דאין אנו צריכים לכל הני דברים שכתבו הם ז"ל דהא הך תשובת הרשב"א היא בח"ג סי' ק"כ שכתב וז"ל שאלת ראובן שצוה מחמת מיתה ונתן מקצת נכסיו לבנו והשאר כל לאשתו וכך כתוב וכו' אני נותן לאשתי מתנה גמורה שרירה כחומר כל שטרי צואות ולא שיירתי בה לפלוני בני שום שיור ולא יהיה רשאי פלוני בני לטעון ולומר שלא עשיתיה אלא אפוטרופיא לפי שבלב שלם נתתי לה וכו'. תשובה מדעתי כי כבר עמדתם על כל מה שאמרו הראשונים ולפיכך ראיתי שלא לכתוב וכו' אלא מה שאני מסכים עליו והוא שאני סבור שלא עשאוה כהלכתא בלא טעמא לחלוטין ושלא יועיל שום גילוי דעת וכיון שכן מתני' בשברר דבריו ודשמואל בשלא ברר ודרב הונא מסייעני דאמר שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואים אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה דאלמא אפי' כתב כל נכסיו למי שראוי ליורשו מתנתו מתנה גמורה וסתמא קאמר אם ראוי ליורשו ולא חלק יעו"ש הרי דאחר דאתי עלה מטעם ברר שכן מסכים עליו וכמ"ש בסוף דבריו וז"ל וכל שכן כאן שנתן לבנו חנוך קצת מנכסיו ושאין לו אלא אותו הבן וכו' ועוד שכבר אמרו ה' עד שיכתבו כל נכסיהם וכו'. ואע"פ שיש לבעל דין לחלוק בזה ולומר דמה שנתן לבן הרי הוא כמחולק מנכסיו והשאר היינו כל נכסיו תחילה חוץ מאותו חלק שנתן לאחר מכאן לבנו שבשעת מתנת האשה שייר אותו כל שהוא משא"כ בנותן מקצת תחילה וכל שאר לאשה מ"מ כל שבנו מוציא מידי זה ועוד כיון דבשעת אחת וכו' ועוד מ"ש למעלה עכ"ל.<br><b> הרי </b> דמילת אינו כמחולק דקשיא להו להני רבוותא ליכא בדברי הרשב"א וא"כ לפי האמת אין צ"ל דמיירי הרשב"א דהבעל דין יחלוק עליו בספק דמ"מ האשה היא המוחזקת או שהנכסים היו ביד האשה וכמ"ש הרב כ"מ ז"ל וגם לא בא לומר דשיור דשייר ליורש לא הוי שיור וכדברי מרן החבי"ב ולא כדברי הרב חלקת מחוקק שהביא אינו כמחוזק שלא ידעתי היכן מצא גירסא זאת וגם מ"ש שהרשב"א נתקשה בזה וכתב אף שיש לבעל דין לחלוק וכו' הרואה תשובת הרשב"א במקומה יראה דאין מכל זה טענה עליו אלא הדברים כפשטן דמה שיש לבעל דין לחלוק הוא כמבואר בדבריו ז"ל משום שהקדים לבנו ומה שנתן לאשתו אח"כ הוי כל נכסיו ומ"ש כל שבנו מוציא מידי זה נ"ל דהכונה לומר כמ"ש רב האי גאון ז"ל והביאו מרן במחודש ד' על שכיב מרע שאמר תיטול בתי נ' זהובים ובתי פלונית נ' והיו לו ג' בנות ואשה אחת וא"ל אחיו ואשתך מה תתן לה א"ל השאר שלה והשיב דבריו קיימים ולא אמרינן דעשאה אפוטרופוס כיון שחלק נכסיו שהן יורשות וכו' וא"ת שהרי יש גדולה שלא נתן לה כלום כיון שהעמיד ירושת התורה אפי' באחד מבניו הרי קמה וכו' יעו"ש וזה הוא מ"ש הרשב"א ז"ל ומ"מ כל שבנו ר"ל שמה שכתב הוא נכסיו לבנו ואינו אחר הרי העמיד ירושת התורה ומוציא מידי זה וא"צ להקדים וכו' ועוד נ"ל דכל זה שכתב הרשב"א ז"ל אינו אלא לרווחא דמילתא דהא כבר כתבתי לעיל דעיקר טעמו דהרשב"א ז"ל אינו אלא משום דברר וכמ"ש והוא העיקר וכו' ובשנות את טעמו כתב וכל שכן שנתן וכו' ועוד שכתב בסוף דבריו ועוד כמ"ש למעלה עד כאן ואיך שיהיה לא כתבתי זה אלא להעיר אוזן המעיין ושיתן את לבו לראות דברי הרשב"א במקומם ומה שיש לעמוד עוד בדברי הרב פני משה במקום אחר כתבתי.<br><b> עוד</b> כתב מהרימ"ט וזה ומה שהוצרך הרב אבן מגש ז"ל להעמיד מילתא דר' יוחנן בן ברוקא כשברר דבריו ולא העמידה בבת בין הבנות משום דמשמע ליה דההיא דר"י ב"ב אף בבן בין הבנים איתא דאמילתא דתנא קמא קאי וכו' ולענ"ד נראה דאין אנו צריכים לסתמא ודאמילתא דת"ק קאי דהא בפירוש אמרינן התם בגמ' והתניא ר' ישמעאל בנו של ר"י ב"ב אומר לא נחלקו אבא וחכמים וכו' על מה נחלקו על בן בין הבנים ועל בת בין הבנות שאבא אמר וכו'. ומיהו אע"ג דכתיבנא לעיל דאפי' ברר לא מהני לדעת הרי"ף כיון דכל הפוסקים חולקים עליו ולא נמצא לו חבר בזה הכי נקטינן ולא מצי המוחזק לומר קים לי כוותיה כי יש מרבותינו שכתב הרמב"ן ז"ל [הוא] הרי"ף ומבואר מתשובת הרשב"א בסי' רס"ג וכ"כ מהר"ש יונה ז"ל סי' מ"ו דלא מצי המוחזק לומר קי"ל וגדולה מזו כתב מרן החבי"ב ז"ל בסי' רמ"ו דאפי' תימא דיש מרבותינו שכתוב בתשובת הרמב"ן ז"ל אינו הרי"ף אלא רב אחר אין המוחזק יכול לומר קים לי כהרי"ף ויש מרבותי דבשלמא אם דעת הרי"ף היה מבורר דס"ל דאפי' בירר בפירוש לאפוטרופוס איכוון ניחא אבל כיון דדעת הרי"ף אינו מבורר אלא שהרשב"א כתב ונראה שהרי"ף אינו נראה סובר כן אין לצרפו עם יש מרבותינו שכתב הרמב"ן כיון שאין דעתו מבורר שלא מצינו פוסק שיאמר בדעת הרי"ף בהחלט דאפי' ברר לא עשאו אלא אפוטרופוס ולא עוד אלא שאפי' הרשב"א גופיה בתשובה זאת כתב ומ"מ לא נתברר לנו דעת הרי"ף יעו"ש. וא"כ בנדון דידן שבירר דבריו דלמתנה איכוון יען שפירש דעבד הכי משום היותו הבן ת"ח ואין לו במה להתפרנס וכו' ומה גם שהקנה לו מטלטלי ואף אגב מקרקעי וכ"כ מרן החבי"ב דאפשר אפי' מאן דפליג בבירר מודו בדהקנה לו באגב ואף שכתב דזה דוחק מ"מ אפשר דבכה"ג אפי' הרי"ף מודה בזה ולכו"ע זכה המקבל מתנה הנראה לענ"ד כתבתי כה דברי הצעיר שלמה בכר שמואל חכים ס"ט
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>וכן הכותב נכסיו לבניו וכו' וכתב לאשתו עמהן קרקע כל שהוא וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז"ל אבל בעל המאור ובעל העטור ור"ח פרשוה שהיתה שם וקבלה בתורת שותפות שאין קושרין שותפות אלא ברצון שניהם וזה הוא שעשאה שותף וכ"כ הר"ן בחי' והביאו מרן ומהריב"ל בח"ב סי' פ"ב הביא ג"כ דברי הרא"ש שכתב משם ר"ח דעשאה שותף הכונה שחלק לה חלק כאחד מהבנים ואז לא בעי קבלה וכתב וז"ל ונפק"מ בין ב' הפרושים דלהרא"ש אם נתן לה חלק כאחד מבניו בכתיבה לחוד סגי לדעת ר"ח ולהר"ן לדעת ר"ח לעולם בעי תרתי כתיבה וקבלה ואפשר שנוסחאות מתחלפות היו להם או שמא ר"ח סתם דבריו וקאמר דרב נחמן תרתי בעי כתיבה וקבלה והרא"ש והר"ן באו לפרש דבריו עכ"ל ועיין בס' בית דוד חלק אה"ע סי' ס"ט שהקשה להרה"מ ז"ל מהרא"ש ומה שתירץ שם ולא זכר ש"ר דברי מהריב"ל הללו ועי' בשטמ"ק בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ב) שהביא ר' יונה בעליותיו משם ר"ח כמ"ש הרה"מ והר"ן ומשם יש מפרשים מה שהביא הרא"ש משם ר"ח יעו"ש דמשמע דפליגי ר"ח עם יש מפרשים יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי"ב ז"ל באה"ע סי' ק"ו בהגהת ב"י אות ד' שכתב וז"ל ודברי הרב נמוק"י ז"ל צריכין ביאור שכתב וז"ל והיינו במחלק בפניה והיא שותקת וכל שכן במזכה להם על ידה וכן [אם] אמר לה אחר שחלק בפניה ושתקה טלי קרקע זו בכתובתיך אי נמי אפי' לא חלק בפניה אלא שידעה שחלק כן ושתקה וקבלה מה שכתב לה קרקע כל שהוא ע"כ. ושמא תאמר דמ"ש וכן נמי אם אמר לה אחר שחלק בפניה וכו' מיירי כשחלק נכסיו וא"ל בעל פה טלי קרקע זו בכתובתיך ובא להשמיענו דאפי' לא כתב לה אלא באמירה מהני צריכין אנו לידע אם אמירה מהני דלשון המשנה לא משמע אלא דווקא כתיבה דהכי תנן וכתב לה קרקע כל שהוא עכ"ל.<br><b> ואני</b> בעוניי לא ידעתי מה יושיענו זה דלשון המשנה משמע דוקא כתיבה דהא מהנהו תרי עובדי דמייתי הש"ס שם נראה דאפי' באמירה מהני כל שנתן לה קרקע וכן נראה להדיא מתשובת מהרשד"ם ז"ל סי' קל"ו ומהרי"א [סי' ק"ו] סי' קל"ב ועיין בבית שמואל חלקת מחוקק [סי' ק"ו] סק"א שכתבו כן ושרבינו שכתב בכותב לא דווקא ולישנא דגמ' נקט וכו' ודלא כהב"ח ז"ל ועיין בס' בית דוד שם ומהתימה שהרב ז"ל הראה לנו הני תשובות מהרשד"ם ומהרי"א דמשמע דאפי' באמירה אבדה כתובתה ועוד דהרב ב"ח קאי כמר ולא הזכירו וצ"ע.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>הכותב כל נכסיו לבניו וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז"ל וכתב רשב"ם וכו' אבל בע"ח ודאי לא אבד זכותו בשותק וכ"כ ז"ל עד כאן וכ"כ הר"ן והביאו מרן ב"י בסוף סי' ק"ו וז"ל וכ"כ הר"ן וז"ל מראין הדברים דדווקא בכתובת אשה ומקולי כתובה אבל בבע"ח אי נמי בנדוניא שהיא כבע"ח לא עד כאן (א"ה ס"ט עיין להרב בית דוד באה"ע סי' פ"ט דף ס"ב ע"ג שכתב וז"ל אמנם איכא לספוקי וכו' וכמ"ש הרב ב"י אה"ע סי' ק"ו וז"ל וכתב הרה"מ פ"ו מהל' זכיה בשם רבינו שמואל ובשם המפרשים ומדבריהם ז"ל נלמוד דאין דברים הללו אמורים אלא בעיקר כתובה ואפשר דאף תוספת דינו כן אבל נדוניא ודאי לא וכ"כ הר"ן ז"ל מראים הדברים דדוקא כתובה וכו' עכ"ל הרב ב"י ולא מצאתי בסגנון זה לא בהרה"מ ולא בהר"ן עכ"ל ואחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו כונת מרן מבוארת כמ"ש וכתב הרה"מ ז"ל דקאי על מ"ש קודם לכן כתב בעל התרומות בשער נ"ט שאין דבריו אלו אמורי' וכו' אבל בע"ח לא ע"ז כתב שכן כתב הרה"מ פ"ו מהל' זכיה הי"א בשם רשב"ם ושאר מפרשים ואח"כ כתב מדנפשיה ומדבריהם ז"ל נלמד וכו' והביא שכן כתב הר"ן בחי' וכן הבין מהרימ"ט בפשיטות כמ"ש בשם הר"ן היינו בחי' הנ"ל כן השיב כמהר"ר דש"ן נר"ו) והרב בצלאל בשטמ"ק בפ' יש נוחלין הביא משם הר"ן וז"ל וכ"כ הר"ן נראה מדבריו דהאי קבלה לאו קבלה גמורה היא לומר שהיא מוחלת זכותה מאותם הנכסים דאי הכי מחילה אלא הך קבלה היינו שנתרצית בחילוק אותם הנכסים והך קבלה דוקא בכתובה מהנייא אבל בבע"ח מצי למימר לפיכך נתרציתי לפי שהשני נוח לי וכו' יעו"ש.<br><b> אשר</b> בזה נראה לומר שזה הוא דעת הרב בעל התרומות בשער נ"ט ח"א שכתב וז"ל אבל בבע"ח בכה"ג לא מחל שעבודו אפי' בכתיבה וקבלה ותמה עליו הגידולי תרומה וז"ל ודברי רבינו מתמיהים במ"ש דבבע"ח לא מחיל שעבודו אפי' בכתיבה וקבלה דנראה דאפי' קבל הבע"ח בפירוש שמוחל השעבוד ע"י קרקע לאו כלום הוא וכו' יעו"ש ולפי מ"ש משם הר"ן דהך קבלה לאו קבלה גמורה היא אלא שניתרצית ומשו"ה בע"ח בכה"ג לא מחיל וכו' ואפשר לומר שזה הוא דעת הרב בעה"ת והנה מהרימ"ט בח"א סי' קי"ט כתב להחכם שכנגדו וז"ל ומיהו מה שהביא מדברי הר"ן שכתב אבל בבע"ח ואי נמי בנדוניא שהיא כבע"ח לא אף שפשטן נראין מ"מ לא ידענא מה אידון בהו ואפשר דה"ק אבל בנדוניא לא שהיא כחוב אלא בנדוניא שהיא כבע"ח כאותו נדון של הרא"ש שהיו כותבין הנדוניא בשטר לעצמו והיא נגבית מחיים וכמלוה זקופה ומה שאני מפקפק בדבריו הוא לפי שמצאתי לו ז"ל דלא פסיקא ליה מילתא דבסוף פ' הנושא כתב בלשון הזה ואפשר דדוקא בתוספת אבל נדוניא כחוב משמע דהרב ז"ל אין ולאו ורפיא בידיה יעו"ש ואני בעוניי לא ידעתי מה לו להרב ז"ל להביא ראיה דבפ' הנושא בספק אמרה ולמה לא הביא מריש פ' אע"פ שכתב וז"ל ולפיכך אפשר דלשבח קרקעות ולשביעית ולגבות מן הקרקע ומן הזבורית נדוניא הרי הוא כחוב הרי דאין ולאו ורפיא בידיה ובודאי דגם למ"ש שם בגמ' ולכותב כל נכסיו לבניו דינא הכי ואף שלא הזכירו הר"ן דאי לא תימא הכי אלא דמדמה ליה הר"ן ז"ל הך דכותב כל נכסיו למורדת ולמוכרת ומוחלת כל שכן דאבדה ג"כ הנדוניא דהא התם לכו"ע נדוניא כעיקר כתובה וא"כ הוי היפך הרב שכנגדו לגמרי.<br>01עוד כתב הרב ז"ל וז"ל אלא הא מילתא תליא באשילי רברבי אי בכל מקום שאמרו חכמים כתובה סתם אם הנדוניא בכלל או לא שדעת הרמב"ם בפט"ז מהל' אישות וכו' והרב המגיד ז"ל הרחיב לבאר דבר זה וכו' וכתב שהרמב"ן חלק בזה וכו' ואף רש"י ז"ל ס"ל שנכסי צאן ברזל בכלל כתובה הם ממ"ש בפ' הכותב דאמרינן האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובע"ח ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לבע"ח מסלקינן ליה בזוזי לאשה מסלקינן לה בארעא האי כדיניה והאי כדיניה ופירש"י זו סמכה על הקרקע והיא לא נתנה כלום ואי בשביל נכסי צאן ברזל הנשומים בכתובה הרי גבה בהם מיד וזו צרפתן עם הכתובה על שעבוד על (לקרקע) [הקרקע] וכן הביא הטור בסי' ק"ב שמדברי רש"י משמע שדין נכסי צאן ברזל כדין כתובה ואנא חכים ולא בחכמה לא זכיתי להבין דברי הרב ז"ל דאי מדברי רש"י הללו איכא למישמע דקאי בשיטת הרמב"ן ז"ל דבכל דוכתא שהזכירו חכמים כתובה הנדוניא בכלל א"כ מן הבאר ההיא ממנו ניקח להר"ן ז"ל כן דהא (בדברי) [כדברי] רש"י כתב ג"כ הר"ן ז"ל שם במקומם ובצביונם שם בפי' ההלכות וקשה עליה דמר תרתי חדא דלמה לא הוכיח מדברי הר"ן הלזו בפשוט שמה שהביא מרן משם הר"ן לא מיירי אלא בשטר נדוניא שכתב בפני עצמו ועוד דבריש פ' אע"פ מוכח היפך מ"ש בהכותב ואף דהתם בלשון אפשר כתב וכ"כ בפ' הנושא מ"מ בריש פ' הניזקין הסכים דעתו דנדוניא כבע"ח לגבות מבנונית היפך דעת הרמב"ן ז"ל דס"ל דבכל דוכתא נדוניא היא כעיקר כתובה ושם כתב וז"ל וכתובת אשה בזבורית ויש כותבין דאף הנדוניא אינה נגבית אלא מן הזבורית דהא קי"ל דבר תורה בע"ח בזבורית אלא שלא תנעול דלת בפני לווין והכא ליכא נעילת דלת וכו' ויש דוחין זה דודאי במה שמביאה מבית האב אם תוציאנה בזבורית ממנעי ולא נסבי ולזה הדעת נוטה וכו' הרי דנטה דעתו לדעת רבינו דנדוניא היא כחוב ויותר קשה לי על הרב ז"ל דבחלק חו"מ סי' ח' הביא הך פלוגתא דרבינו והרמב"ן ז"ל ושרש"י ז"ל קאי בשיטת הרמב"ן ז"ל וכתב וז"ל וכלשון הזה כתב הר"ן וכו' ולא זכר ש"ר להני תרי לישני דהר"ן דכתיבנא.<br><b> עוד </b> כתב הרב ז"ל לעיל מזה וז"ל ומתשובת הרא"ש איפכא איכא למידק מדבריו שכך היא נוסח השאלה מי שמחלק נכסיו לאשתו ולבניו שאבדה כתובתה אם אבדה נמי שטר נדונייתא מאחר שנדוניא יכולה לגבות מחיים תשובה נ"ל כיון דקי"ל מקולי כתובה דדוקא בכתובתה קאמר ולא בשטר שיש לה עליו משמע שלא היתה השאלה אלא בשטר הנדוניא שכתב בפני עצמו כדין חוב שגובה אותו כל זמן שתרצה בחיי בעלה וכו' משמע שהיה מקום לחלק בשטר חוב זה כיון שהוא מנדוניא שאילו היה כלול בכתובה היה דינו ככתובת וכו' יעו"ש.<br><b> ואני</b> הדל באלפי לא ידענא מאי קאמר דהא אחד הרואה בר"פ אע"פ עלה דקאמר בגמ' תנאי כתובתה ככתובה כתב וז"ל פרש"י ז"ל תוספת שהוא נותן לה וכן מזונות וכו' הילכך אין להזכיר כאן אלא תוספת ונדונייא נמי דמקריא כתובה כדאמרינן לעיל קבורתה תחת כתובתה אין דינא ככתובה לכל מילי ואמרינן לקמן אם היא זנתה כליה מי זנו ועוברת על דת נמי יש לה נדונייא ואין לה כתובה וכו' וכ"כ בתוספותיו ועיי"ש וכ"כ בפ' הנושא דף פ"ו וז"ל ודוקא תוספת אבל נדונייא מסתבר שהוא כחוב עכ"ל הרי דנראה דאף שהנדוניא בכלל הכתובה קאמר שאין דינא ככתובה ודוק.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>מי ששלח כלים ממדינת הים וכו'.</b><b> שאלה</b> ראובן היה לו ב' בנים אחד ת"ח ואחד שלם במדות וב' בנות אחת נשואה ואחת פנויה והלך למדינת הים ושלח משם תיבה אחת מלאה ספרים ובתוכם נזמים וטבעות וכתב לשמעון שיתנם לבניו עוד שלח מטלטלי הבית וכתב שיתנם לבניו ולבנותיו ומת ראובן וחיים לכל ישראל שבק ועתה קמה האלמנה ורוצה ליקח הכל באומרה שכל מה ששלח בעלה לא היה אלא לה לבדה והם ילכו וקוששו להם מאשר ימצאו ושכל מה ששלח שיתנם לבניו הוא שיתנם לה הבנים ולא שלהם שלח זולת מה ששלח להם פעם ב' שפרט לבניו ולבנותיו ובא הבן ת"ח בנועם דבריו ההוא אמר רבותי אודיע דברי אתכם כי הספרים ששלח אבי אומדן דעת הוא כי לא שלחם אלא לי לשמי כי הם כלי ביתי ומה לה בהם כי נכריה עבודתה ולי נאה ואחריו קם הבן השלם במדות ואמר כי הטבעות ששלח בתוך הם לו ואחריהם קמה בתה באמה אף תשיב אמריה שהנזמים הם לה ולמה תיגרע מכל הבתולות מאשר כביר מצאה יד אביה לעשות לה כזאת ויותר מהמה והאלמנה העניה צעקה לאמר היאמן כי יסופר כי בעלה בגד באשת נעוריו ואותי שכחה ולא זכר ש"ר לתת לו מכל המתנות הללו ונפשם לשאו"ל הגיעו מה יהיה משפט המתנות האלו ומה יגיעו לכל אחד ויבא שכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> גרסינן בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ג) ההוא דשדר פיסקי דשיראי לביתיה אמר ר' אמי הראוין לבנים לבנים הראוין לבנות לבנות ולא אמרן אלא דלית ליה כלתא אבל אית ליה כלתא לכלתיה שדר ואי בנתיה לא נסיבן לא שביק בנתיה ומשדר לכלתיה עד כאן ופרשב"ם וז"ל פיסקי דשיראי חתיכות מעיל וסתם שלח לחלק לבני ביתו לכלתיה שדר ולא לבנתיה ודוקא דאינסיבא בנתיה שאינה מוטלת [עליו] ירושלמי פ' שני דייני גזרות מי ששלח למדינת הים ואמר יתנו אלו לבניו בנותיו בכלל ואם בשעת מיתה אמר אלו לבני אין בנותיו בכלל עכ"ל ופסקו להך מימרא דרב אמי הרי"ף והרא"ש והטור והרמב"ם וכמו שאבאר והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' זכיה פסק וז"ל <b> מי ששלח כלים ממדינת הים ואמר ינתנו אלו לבני הרי אלו ינתנו לבנים ולבנות הראוין לבנים כגון ספרים וכלי מלחמה לבנים הראוין לבנות כגון כלי משי וכלי זהב יטלום הבנות היו ראוין לבנים ולבנות יטלום אותן הזכרים וכן המשלח כלים לביתו סתם והיו בהם כלים הראוין לבנות יטלו הבנות אומדן דעת הוא שלהן שלח ואם אין לו בנות או שהיו בנותיו נשואות יטלו אותן נשי בניו שהדעת נוטה שלהן שלח </b> עכ"ל.<br><b> ולכאורה</b> נראה דכי היכי דברישא כתב דאם היו כלים הראוין לבנים ולבנות שיטלו הבנים הכי נמי במשלח לביתו סתם דאם היו כלים הראוין לשניהם שיטלו הבנים וכמו שכן הבין מרן ב"י בבדק הבית בסי' רמ"ז ופליג על סברת הרמ"ה שהביא הטור שם וז"ל וכתב הרמ"ה ז"ל ואם יש בו דברים הראוין לבנים ולבנות יתנו לשניהם והיינו משום דלית ליה איתתא אבל אי אית ליה איתתא לאיתתיה שדר דכגופו דמיא עד כאן וכתב מרן וז"ל ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה לא הוצרך לאשמועינן דפשוט הוא בדברי רב אמי ולא כתבו אלא כדי לכתוב וה"מ דאית ליה איתתא וכו' ובס' בדק הבית כתב ע"ז ומ"מ הרמב"ן חולק עליו כדבסמוך יעו"ש אמנם הסכמת הפוסקים ז"ל הוא דהרמב"ם לא פליג על הרמ"ה דמר אמר חדא ומר אמר חדא והוא דהרמ"ה מיירי בשולח לביתו סתם ובכלל בני ביתו נכנסין ג"כ הבנות אפי' יש לו בנים ומשו"ה כתב חולקים והיינו דהטור הביאו ברישא בדין שולח כלים לביתו סתם והרמב"ם במפרש ינתנו אלו לבני ומשום הכי בכלים הראוין לבנות דוקא הוא דיטלו הבנות ובזה הוא דהן בכלל בניו אבל בראוין ג"כ לבנים אז מפרשינן מילת בני דוקא ולא הבנות ויטלו הבנים והרב לח"מ ז"ל שדחה תירוץ זה כמדומה שלא ראה תשובת הרא"ש שהביא הטור בסמוך וכמו שהקשה הרב מחנה אפרים בהל' זכיה סי' מ"ג יעו"ש ועוד תירץ שהרמ"ה מיירי כשיש שם ב' כלים והרמב"ם מיירי בכלי אחד יעו"ש וכמדומה שדקדק כן ממה שהביא הטור להרמב"ם בלשון יחיד ולהרמ"ה בלשון רבים ואילו דבריו נמי הם בלשון רבים וכמבואר ויותר היה נראה לומר דהרמב"ם מיירי בשולח כלים הראוין לבנים לחוד וכלים הראוין לבנות וכלים הראוין לבנים ולבנות דבזה הוא דקאמר הרמב"ם שיטלום אותן הבנים דהא שדר נמי לבנות וי"ל.<br><b> ודע </b> דהא דכתב מרן ז"ל עליה דהרמ"ה פשוט הוא בדברי רב אמי וכו' הפשיטות הוא מדקאמר הראוין לבנים לבנים הראוין לבנות וכו' ולא אמר הראוין לבנים ולבנות לבנים משמע דבראוין לשניהם חולקים כהרמ"ה וכמ"ש הרב זקן שמואל יעו"ש ומה שהקשה דמה פשיטות הוא דהא הרמב"ם חולק ע"ז וכמ"ש בבדק הבית לא קשיא כלל דבב"י לא מיירי שחולקים הרמב"ם והרמ"ה ז"ל ואפשר דס"ל שיש חילוק בין שולח לביתו סתם לשולח לבניו וכהסכמת הפוסקים ומ"ש וכן המשלח לאו בכלים הראוין לשניהם מיירי מדלא פירש כן הכא וכמ"ש לדעת הטור ז"ל וכמ"ש מרן החבי"ב שם בהגהת ב"י אות א' וכתב עוד שאפשר להבין בדברי מרן בס' בדק הבית דלא פליגי הרמ"ה ז"ל והרמב"ם אלא במ"ש אבל אית ליה איתתא דבהא פליג הרמב"ם מדלא ביאר דדין זה הוא בדלית ליה איתתא יעו"ש.<br><b> ומעתה</b> בנדון דידן ששלח בתוך התיבה נזמים וטבעות בהא ודאי דבנזמים אין לבנים חלק בהן כיון שאין ראוין אלא לבנות ואין לומר כיון דהבת נשואה לכלתיה שדר דהא איכא בת פנויה ולא שביק בנתיה ושדר לכלתיה וה"ה לבת פנויה וכן לספרים אין לבנות חלק בהם ובטבעות שהן ראוין לשניהם באנו להסכמת הפוסקים דלא פליגי הרמ"ה והרמב"ם ויטלו הבנים וכדלקמן. איברא דהא דאיכא אשה איכא לעיוני בה טובא ולומר דלאשתו שדר וכדעת הרמ"ה ז"ל והנמוק"י ז"ל שכתב דכל זה הוא בדלית ליה איתתא וכתב הריב"ש בתשובה סי' קכ"ט וז"ל ובעובדא דפ' מי שמת וכו' ההיא כבר פי' רשב"ם ז"ל כששלחם שיתנום לאנשי ביתו ולא הו"ל אשה ובחו"מ הביא דעת הרמ"ה בלי חולק וכו' ונראה שאין זה אלא כשמפרש לשם מתנה הא לאו הכי לביתיה שדר שיעמדו בעדו עכ"ל ועיין במרן החבי"ב ז"ל וא"כ בנדון דידן דאית ליה איתתא בין הנזמים בין הטבעות הרי הם לאשתו לדעתם ז"ל ויותר מזה כתב הרב ב"ח וז"ל ומ"ש הרמ"ה וה"מ דלית ליה איתתא וכו' אדין חלוקא דרב אמי קאי ואמר הא דאמרינן דבשולח סתם איכא דין חלוקא ה"מ נמי שאין לו אשה וכו' אבל אם יש לו אשה ושלח החפצים בסתם אין דעתו כלל לשום חלוקא הילכך בכל ענין ינתן לאשתו ולא ינתן לא לבנים ולא לבנות וכו' אלא הכל ינתן לאשתו דכל מה שיש לאדם שולח ליד אשתו דכשהוא ביד אשתו כאילו הוא בידו ער כאן ואם כן גם בספרים זוכה האשה אף כי אינה ראויה אלא לבנים אבל כתוב בדרישה דדוקא הראוין לנקבות וכ"כ הרב מל"מ ושלא ידע מנא ליה להב"ח הא יעו"ש ומ"מ נקוט מיהא דבנזמים וטבעות זוכה לדברי הכל.<br><b> ונראה </b> דבנדון דידן אפי' לסברת הב"ח ז"ל אין לאשה כלום והוא דעד כאן לא קאמר הרמ"ה דכי אית ליה איתתא לדידה שדר היינו דוקא היכא דשדר סתם לאנשי ביתו ובכלל אנשי ביתו נכנסת אשתו ברם בשולח לבניו אין בכלל בניו אשתו וכמ"ש הב"ח גופיה שם וז"ל ונראה ודאי דבמפרש אפי' אית ליה אשה נמי איכא דין חלוקא דליכא למימר לדידה שדר אלא בשולח סתם אבל במפרש ינתנו לבני הרי הוא מפרש שיתנו לבניו ואית בהו דין חלוקא וכו' יעו"ש וא"כ הכא לפי מה שבא בשאלה שכתב המשלח לשמעון שיתנום לבניו אין בכלל בניו אשתו וחולקות הבנים והבנות כל אחד הראוי להם ובדברים הראוים לשניהם חולקים הבנים לחוד.<br><b> אלא</b> דבהא איכא לאסתפוקי דהספרים לא יטלם אלא הבן ת"ח ולא הבן האחר דכמו שאין ראוין לגבי בנות גם אין ראוין לגבי בן האחר ואל תשיבני ממ"ש הרמב"ם דברים הראוין לבנים כגון ספרים וכו' דאיכא למימר דמיירי בסידורים וכיוצא וכלי מלחמה כה"ג והרמב"ם לא בא לתת הפרש אלא דברים הראוין לבנים ולא לבנות וכן לבנות ולא לבנים אבל בהפרש בין בנים לבנים לא השמיענו ואה"נ דיש הפרש היכא דראוין לזה ולא לזה ושלח סתם לבניו אמרינן למי שראוי שלח ולא לאחר זה הוא מאי דאיכא לאיסתפוקי בנדון דידן ומאי דלא צדד רב אמי לומר אם ראוי לזה ולא לזה היינו משום דפיסקי שיראי ראוי לבנים כולם ואם אינו ראוי לבן אחד אינו ראוי לשום אחד מהבנים וא"ת דא"כ אם יש לו בנים גדולים וקטנים ושלח ספרים כי הא דפסק הרמב"ם הנאמר בזה שלגדולים לחוד שלח ולא לקטנים נמי הא ודאי ליתא דמשמעות דבריו נראה דלכולם שלח וא"כ ה"נ בנדון דידן. אמינא דמ"מ לא דמי דהתם שאני שאף שאינו ראוי עכשיו מ"מ דרך העולם הוא בהכי לשלוח אף לקטנים (לפי) [לכי] גדלי ובס' זקן שמואל נסתפק ביש לו בני בנים ושלח ממדינת הים דבר הראוי להם כגון לבוש קטן מצבוע אדום או ירוק שהדעת נוטה שלהם שלח אי אמרינן שיתנו אותם להם או לא ולא הכריח יעו"ש ולענ"ד כיון דמכח אומדנא הוא דאמרינן הראוין לבנים לבנים וכו' ה"נ שיש הפרש בבנים גופייהו כנ"ד ושוב באו לידי תשובות מהראנ"ח ז"ל ח"ב סי' ל"ה שכתב דבבן ת"ח שרוצה לזכות במעות משום היותו ת"ח שלא נראה לו דבריו שאין אומדנא אלא ידים שאינם מוכיחות יעו"ש ולא נמצא השאלה ללמוד משם לנדון דידן ומה שנראה (לו) [לי] הוא דמשום היותם מעות הוי ידים שאינן מוכיחות אבל בנדון דידן משמע דהוי ידים מוכיחות ושפיר זכי בספרים.<br><b> ובהיותי</b> בענין זה ראיתי למרן ז"ל בתשובה בדיני כתובה סימן א' שנשאל בכתובה שכתוב שאם יגרש אותה תקח כתובתה משלם ואם תתאלמן ולא יהיו לה בנים ממנו תקח ר' פרחים לבד ונתאלמנה אח"כ והיה לה בת מהו אם בת בכלל בנים או לא וכו' והשיב ועל הטענה הב' וכו' ואין לומר היינו דוקא כשהיה לה בן זכר אבל בת לא מקרי בנים וכו' ואיכא למימר דהתם שאני שהיו בן ובת ובת במקום בן לא הויא בכלל בנים אבל אי לא הו"ל אלא ברתא אי הוה אמר לבני היתה זוכה הבת במתנה תדע דבת בכלל בנים דבפ' השולח תנן המוציא את אשתו משום אילונית וכו' נשאת לאחר והיו לה בנים ממנו וכו' והתם בת נמי מוציאה מידי אילונית והרי הוא בכלל היו לה בנים וכו' וכן בפ' יש בכור תנן מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה והתם ודאי בת יחידה בכלל בנים והא דתנן בפ"ב דנזיר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונולד לו בת אינו נזיר התם שאני דמן הסתם אינו נודר אלא על בן זכר ולא על הנקבה דהכל עצבים בה והמרדכי פ' המפקיד כתב דבלשון בני אדם חתניו בכלל בניו וכו' יעו"ש והמבי"ט ז"ל בח"א סי' ק"ב הביאה ג"כ.<br><b> ואחרי </b> המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דמה ראיה היא מהא דפ' השולח מנשאת לאחר והיו לה בנים וכן מההיא דפ' יש בכור דהא כל הישר הולך יורה דכונת הרב ז"ל אינו אלא אי בת בכלל ברם טומטום אינו בכלל בנים ואילו ההיא דפ' השולח ופ' יש בכור טומטום נמי הוי בכלל בנים דהא מוציאה מידי אילונית ועי' בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל בפ' השולח שנראה כן וכן גבי נחלות נמי מוציא מידי נחלות נמצא דהאי היו לה בנים לאו דוקא אלא הכונה ולד וא"כ מאי ראיה היא דבת בכלל היו לה בנים וצ"ע ומה שהביא מהמרדכי דחתניו בכלל בניו הכי איתא במרדכי בסי' רפ"ב שאלו לר"מ על ראובן שטען על שמעון השאלתיך ס' קדשים להעתיק ממנו החזירהו לי וכו' ואין לומר לבנו נתן לו רשות להשאיל ולא לחתניו דהא לאו מילתא היא דבלשון בני אדם חתניו בכלל דבעל כאשתו וכל הסומכין עליו בכלל דגדולה מזאת אמרו וכו' יעו"ש הרי דבת בכלל בן ובעל כאשתו וחתניו בכלל וכדברי הרב ז"ל. ומ"מ על הר"מ ז"ל קשה דבפ' מי שמת סי' תר"ג הביא המרדכי משמו וז"ל ונשאל הרבינו מאיר על עסק אדם שיש לו עדים שהתנה עם בניו הראשונים קודם שנשא אשתו הב' שכל בנים שיולדו לו ממנה ירשו חלקם בשוה עם הראשונים ולא נולד כי אם בת אחת אם זה נקרא אומד הדעת שתקח הבת בשוה והשיב זו אינה צריכה לפנים חדא דבת אינה בכלל בנים דתנן הריני נזיר לכשיהיה לי בן ילדה בת טומטום ואנדרוגינוס אינו נזיר ופריך בגמ' פשיטא ועוד וכו' יעו"ש באורך הרי דס"ל דבת אינה בכלל בנים היפך מה שפסק בפ' המפקיד דאפי' חתניו בכלל בנים בלשון בני אדם.<br><b> והנה</b> לפום ריהטא י"ל דבפ' מי שמת דמיירי שכל הבנים שיולדו ממנה ירשו חלקם בשוה וכו' שהוא לשון ירושה בהא הוא דקאמר מהר"מ ז"ל דאין הבנות בכלל והיינו טעמא משום דאמרינן דאינו רוצה לעקור נחלה דאורייתא אבל בלשון מתנה מהני וכמ"ש הסמ"ע ומרן החבי"ב ז"ל בסי' רפ"א הגהת ב"י אות י"ב יעו"ש ומ"מ לא תעזוב נפשי לשאול דהן אמת דמה ששאלו למהר"ם אינו אלא במי שאמר ירשו הבנים מ"מ מהראיה שהביא מההיא דנזיר נראה שאינו תלוי משום שאמר בלשון ירושה או לשון מתנה דאף אם השאלה היתה למי שהתנה בלשון מתנה דינא הכי דבת אינו בכלל בן ואין בין לשון ירושה ללשון מתנה להך ראיה כלום כי אם לו ועוד שכתב אח"כ וא"ת דאם כדברנו תקשיה ליה הך מימרא דרב אמי דאמר הראוין לבנים לבנים הראוין לבנות לבנות ואע"ג דזה לא אמר אלא לבני וי"ל דהא לאו מילתא היא דהתם שיש לו בנים ובנות ואמר לבני אמרינן דודאי לבנות נמי שדר והוי בכלל בניו אבל במתנה ע"מ אינו בכלל בנים ומפרשינן מילת בנים כפשטיה זה הוא מה שנ"ל אם כונת מהר"מ כמ"ש דלהך טעמא לא שנא בין לשון ירושה ללשון מתנה ואיך שיהיה לא נאריך כי זו אינה משלנו.<br><b> ולענין</b> מה ששלח עוד מטלטלי הבית שיתנם לבניו ולבנותיו בהא ודאי שזכו כל אחד הראוי להם ולא עוד אלא שאפילו שלא היו דברים הראוין לבנות נוטלת דעד כאן לא אמרינן הראוין לבנים לבנים ואין לבנות חלק בהם אלא כשאמר לבני ולא הזכיר הבנות אבל היכא דהזכיר ג"כ לבנות כנדון דידן נוטלות וראיה מהא דכתב המרדכי ז"ל והביאו מור"ם ז"ל בסי' הנ"ל וז"ל הראוין לבנים לבנים מכאן פסק ר"י אדם שאמר כתבו נכסי לבני ולבנותי מהיום ולאחר מיתה אם שכיב מרע או מצוה מחמת מיתה ויש שם נחלות קרקע ותכשיטי נשים הראוין לבנים לבנים הראוין לבנות לבנות עד כאן ואע"ג דבשכיב מרע שאמר נכסי לבני אין הבנות בכלל כדאיתא בירושלמי פ' ב' דייני גזרות ופסקוה הפוסקים וכתב עליו הרב ט"ז הנ"מ דאפי' שאין שם דברים הראוין לבנות חולקות יעו"ש וא"כ בנדון דידן אין ספק דדברים הראוין לבנות נוטלות אלא דהא מספקא לי בראוין לשניהם מאי נידון ביה דאפשר דכיון שנטלו הדברים הראוין להן תו פקע מינייהו זכות שהיה להן והדר דינא למי שאמר נכסי לבני דאם היו דברים הראוין לשניהם דיטלו הבנים לכו"ע בין להרמב"ם בין להרמ"ה ז"ל או דילמא כיון דאחשבינהו לבנותיו כמו לבניו הוא לאלומי כחן אפי' לדברים הראוין לשניהם ולא גרע מאומר נכסי לבני ביתי דבדברים הראוין לשניהם חולקים ולזה הדעת נוטה ועיין להרב מחנה אפרים בסי' הנ"ל על מה שהקשה על המרדכי זה וע"ע הנראה לענ"ד כתבתי<br>הצעיר <b> שלמה </b> בכר <b> שמואל חכים </b> ס"ט
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>ודברים אלו לא נתנו ליכתב לפיכך אינן כשטר עד שיטרוף בהן.</b> כתב הרב המגיד דרבינו מפרש לה לא נתנו ליכתב האמור בפ' הנושא אין כתיבתן עושה שטר לגבות מן המשועבדין וכו' והילכך אפי' נכתב מהן שטר אינו גובה וכן נראית דעת הרי"ף ז"ל בפ"ק דקידושין וכן דעת הרשב"א ז"ל יעו"ש ועיין להרמב"ן במלחמות בפ"ק דקידושין שהשוה דעת הרי"ף ורש"י כאחד דאפי' נכתב אין כתיבתן עושה אותו מלוה בשטר לגבות מן המשועבדין יעו"ש ועיין להרב גידו"ת שער ס"א ח"א סי' ב' מה שתמה עליו ועי' בהריטב"א בפ' הנושא מה שהביא מרש"י ז"ל עוד הקשה בס' גידו"ת שם וז"ל ותו דכי פרכינן מההיא שהיא כבעלת חוב כתב ואי לאו דנקיטא שטרא מי טרפא ממשעבדי דמה לו להכריח דאיכא שטרא דהקושיא היכי טרפא וכו' עיין להרב בצלאל בשטמ"ק שהקשה כן אף לפי הפי' שהובא בש"ס ועיין בס' נתיבות משפט דף צ"ה.<br><b> עוד</b> הביא הריטב"א ז"ל משם הראב"ד וז"ל והראב"ד פי' נתנו ליכתב שלא מדעתם דאפי' נכתבו ליכא תוספת חיוב וכו' א"ל לא נתנו וכו' והדר אותיב רב אשי לרבינא מדתנן אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם אלמא מהניא כתיבה ופרקינן דמתני' לרבינא בשטר קידושין והקשה הריטב"א עליו וז"ל ואין פירוש זה נכון וכו' ועוד דקא פריש לרבינא הוא דפרכינן ואיהו מוקי למתני' בשטר קידושין וכרב פפא והא רבינא גופיה פליג על ר"פ והיכי מוקי למתני' כבר פלוגתיה יעו"ש והקשה עליו הרב נתיבות משפט דמשמע דלדידיה ניחא אף דנימא דרבינא הוא דמקשי מאי לאו בשטרי פסיקתא ומהדר לא בשטר אירוסין ממש אכתי קשה דמאי קא מבעייא ליה אי נתנו ליכתב או לא תפשוט ליה מהך מתני' וכדהקשו בתוס' יעו"ש. ונראה לומר דהריטב"א ז"ל יתרץ להך דהקשו התוס' כמו שתירץ הרב בצלאל ז"ל והוא דאף דרבינא ס"ל בנכתבו שלא מדעתה מקודשת מודה מיהא שצריך לכתוב לשמה ומדעת לכתחילה ובהכי מצי לאוקמיה מתני' בשטרי אירוסין שהוא לכתחילה שצריך דעת שניהם יעו"ש. והרב בעל פני יהושע ז"ל בשיטתו כתב בפשיטות שכונת רבינא הוא דאי דמי האי שטרי פסיקתא לחוב ושפיר טריף ממשעבדי או דילמא דאין גובין ממשעבדי דדמי למתנה בעלמא וא"כ לא נתנו ליכתב אף מדעת שניהם דחיישינן לבי"ד טועין שיכתבו בלשון שטר ממש או שיכתבו אחריות בפירוש כמו בשאר שטרי חוב דעלמא וכו' ולדעתי כך הדעת נוטה דאחריות טעות סופר הוא דאמרינן בעלמא ה"מ דלא שדי איניש זוזי בכדי והכא לא שייך לומר כן וכו' יעו"ש ועיין להרב בצלאל שהביא משם תלמידי רבינו יונה שכתבו וז"ל והיכא דכתבו ולא כתבו אחריות נראה למורי הרב ז"ל דאע"ג דבשטרי מתנות דעלמא לא אמרינן אחריות ט"ס הוא הכא לא אמרינן הכי אלא אמרינן ט"ס הוא וגובה ממשועבדין דמאחר דהחתן מתחייב לזונה ולפרנסה אשתכח דהוי כמו מכר וכמו כן אבי הכלה וכו' יעו"ש.<br><b> ובהיותי</b> בענין זה שאלה נזרקה באב שפסק לתת לבנו קרקע פלונית אם בן המצר יכול לסלק לבן בדמים באמור לו מאחר שהיו מתנה באחריות ה"ה במכר ואית בה דינא דבר מצרא והשבתי דבאב המוכר לבנו אין בו דינא דבר מצרא וכמ"ש הש"ך ז"ל בחו"מ סי' קע"ה ס"ק ל' וז"ל וה"ה אם מכר לבן וכו' צ"ע לדינא באחד שמכר קרקע שלו לבנו ובא בן המצר לסלקו אם יכול לסלקו דהבן יכול לומר דזה הוא יותר טוב וישר שאני מחזיק נחלת אבותי ולזה הדעת נוטה לכאורה וצ"ע עכ"ל ואני אומר דאף שהרב ז"ל הניחו בצ"ע מ"מ הדין דין אמת ורואה אני שדעת הרי"ף מסכים בהכי ממ"ש בתשובה הביאה הרב בצלאל בשטמ"ק בפ' המקבל דף ק"א ע"ב וז"ל וששאלת יעקב היו לו ג' בנים וכו' טענה זאת שטען חנוך בטלה וגרוע וזה שהעיקר הדין בן המצר הוא משום ועשית הישר והטוב ואיזהו הדרך הישרה והנכונה בעשיית הישר והטוב להשאיר קרקע ביד בעליו הזוכים בו מצד אביהם או להוציאם ממנו וכו' יעו"ש באורך שהוא כמ"ש ודוק.
+
+Halakhah 18
+
+<b>המקדש את האשה וכו' אין הקדושין חוזרין לעולם אלא הרי הם מתנה גמורה שאין להם חזרה.</b> בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ה) אמרינן א"ר פפא הלכתא בין שמת הוא בין שמתה היא (או) [אי] הדר הוא מוהרי הדרי קדושי לא הדרי הדרה בה איהי אפי' קדושי נמי הדרי אמימר אמר אפי' הדרא בה איהי קדושי לא הדרי גזרה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה ורב אשי אמר גיטה מוכיח עלה והא דר"א בדותא היא דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא וכו' ופסק רבינו כאמימר וכמ"ש הרב המגיד עיין בהגהות מיימוני ועיין בס' תורת חסד.<br><b> ודע</b> דנסתפקתי היכא דהדרא איהי והלך הבעל ותפס הקדושין אי מפקינן מיניה מי אמרינן כיון דמשום גזרה אינה חייבת להחזיר נמצא דשלא כדין תפס דהא חכמים אפקיעו ממון זה מהבעל וזכו אותה לאשה והוי כעין גזל או דילמא כיון דתפס לא מפקינן מיניה והיה טעמו דטעמא מאי דאמור רבנן שלא יחזיר שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה וזה לא שייך אלא קודם חזרה אבל זה שתפס ממה נפשך לא יחזיר דאם שמעה מהתפיסה הרי הוברר דשלא ברצונה תפס ומדידה תפס ואם יתלו הדבר דקדושין תופסין א"כ מאי מהני החזרה דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא דומה לגט דאמרינן בש"ס וא"כ מידי חשש לא נפיק דומה למ"ש האחרונים לענין מ"ש דאם חזר מוכר אחר קבלת הדמים קודם משיכה ומכרה לאחר ומשך דלא ליטינן ליה דמ"ש היא לשלא יחזור עיין בס' בית דוד חלק חו"מ סי' קי"ב וראיתי למהרשד"ם ז"ל באה"ע סי' צ"ו שנשאל על מי שהחזירו המתנות ובתוכם טבעות הקדושין וגרשה ושאלו שיחזירו לו הטבעות וכו' ופסק דאין מוציאין ממנו אלא מודיעין לו שהוא גזל בידו וכו' יעו"ש ועדיין יש לגמגם דהתם שאני דבהיתרא אתא לידיה משא"כ הכא והדבר צריך הכרעה ומריהטא דלשון רבינו שכתב הרי הם מתנה גמורה שאין לה חזרה משמע דלכולן דין אחד להם.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>המקדש את אחותו המעות מתנה וכו'.</b> עיין להרב מל"מ שכתב על דברי הריב"ש בתשובה סי' תע"ח שכתב וז"ל דהא קי"ל בפ"ק דמציעא כרב דאמר בהכיר בה שאינו שלו ולקחה אדם יודע שקרקע אין [לו] וגמר ויהיב לשם פקדון וכן נמי במקדש את אחותו אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ויהיב לשם פקדון יעו"ש והקשה הרב ז"ל דהוא דלא כהלכתא דהא קי"ל דמעות מתנה ע"כ. ולענ"ד נראה להליץ בעד הריב"ש ז"ל דס"ל כראב"ן שהביא הש"ך סי' שנ"ו ס"ק ז' דפסק כרב דהמעות חוזרין וכתב הש"ך שכן נראה דעת הרי"ף ז"ל מדלא הביא פלוגתא דרב ושמואל בשום מקום ודאי דס"ל דקי"ל כרב והלכך כיון שהביא פלוגתא דרב ושמואל גבי הכיר בה שאינו שלו ה"ה גבי מקדש אחותו יעו"ש שכן הסכים דעתו להלכה וא"כ אנן נמי נימא שכך הוא דעת הרב ז"ל ועפ"ז כתב דהא קי"ל וכו' ועי' בשער המלך בדין שלפנינו שהביא משם הריטב"א שכתב וז"ל ותי' דסוגיין דהכא כולא אליבא דשמואל דלית הלכתא כוותיה דכרב קי"ל וכו' יעו"ש ודוק.
+
+Halakhah 21
+
+<b>השולח סבלונות לבית חמיו [וכו'] יחזירו הסבלונות כולן וכו'.</b> עיין בהרב המגיד שכתב שדעת רבינו כדעת רבו הרב אבן מיגאש ז"ל וכו'. אמנם דעת שאר המפרשים אינו כן והטור ז"ל באה"ע סי' נ' כתב וז"ל והדורונות ששלח פעמים חוזרים ופעמים אינם חוזרים כיצד שלח לה בגדים וכלי מילת דברים שעומדים להשתמש בהן בבית אביה ואפשר (שנשתמש) [שתשמש] בהן עד שיבלו ושמשה בהן וכן אם שלח מיני מאכל או משתה אם אכל וכו' אז אינה צריכה להחזיר אפי' הן עדיין בעין הרי דחילק בין אכל ללא אכל דאם אכל אפי' דלא בלו אינם חוזרים ואם לא אכל אפי' מאכל ומשתה חוזרים יעו"ש שלא כדברי רבינו דלא מחלק בין אכל ללא אכל.<br><b> אמנם</b> ראיתי להרב ז"ל (בפסקי) [בקיצור פסקי] הרא"ש ז"ל בפ"ט דבתרא סי' ט"ו שכתב וז"ל השולח סבלונות לבית חמיו ומת הוא או היא או הדר בו בענין שלא נשאה היו הסבלונות דברים שעומדים להשתמש בהם בבית אביה ושמשה בהם ובלו אפי' היו שוים ק' מנה אם אכל או שתה שם שוה דינר אינם חוזרים לא אכל שם שוה דינר חוזרים ומאכל ומשתה אינם חוזרים אפי' לא אכל שם וכו' יעו"ש הרי דגבי דברים דאינם של מאכל בעינן דוקא בלו אפי' דאכל והם דברים עשויין ליבלות ולא סגי ליה בשמשה בבית אביה אפי' הם עדיין בעין כמ"ש בטור והן אמת שדברי [קיצור] פסקי הרא"ש לא זכיתי להבינם דנראה שהם דלא כמאן דהא לדעת רבינו דלא שאני ליה בין אכל ללא אכל היינו דגבי דברים שאינם של מאכל צריך להחזירם אפי' אם אכל וגבי מאכל א"צ להחזירם אפי' לא אכל והרב ז"ל דמפליג לדברים שאינם של מאכל בין אכל ללא אכל ולדברים שמאכל לא מפליג כמאן אמרה לשמעתיה לא רבינו ולא כמ"ש איהו גופיה בטור וצריך לי יישוב.<br><b> ומ"ש </b> בטור ושמשה בהן בבית אביה כתב מרן וז"ל דמשמע דאם לא שמשה בהן בבית אביה אע"פ שהן עשויין ליבלות הדרי כיוצא בזה כתב הרמב"ם ז"ל עד כאן וכונתו מבוארת שכיון למ"ש רבינו אבל אם היו קיימין חוזר הכל וכו' והטור ז"ל כתב דצריך להשתמש ומשו"ה כתב כיוצא בזה ולא כתב וכ"כ הרמב"ם שאין דעתם שוה לגמרי דלדעת הטור סגי בשמשה בהן בבית אביה לחוד ולדעת רבינו בעי בלו זה נראה פשוט שהוא כונת מרן והוצרכתי לפרשו לפי שראיתי למהריט"ץ ז"ל בסי' רס"ב שכתב על דברי מרן הללו וז"ל משמע מדבריו שהטור סובר דעשויין ליבלות ובלו בעינן וכמ"ש הרב עצמו על הרמב"ם וקשה דהוא עצמו כתב לקמן על מ"ש הטור אינה צריכה להחזיר אפי' הם בעין היינו מדאיבעיא לן סבלונות העשויין ליבלות ולא בלו מהו ולא אפשיטא וכיון דספקא הוא א"צ להחזיר והמוציא מחבירו עליו הראיה עד כאן וקשה משמע דסבר דלא בעינן בלו אלא אפי' לא בלו וא"כ היכי כתב לעיל דסבר הטור כהרמב"ם ז"ל דאם לא שמשה בהם בבית אביה אע"פ שהן עשויין ליבלות הדרי הרי כתב הכא איפכא וקשה דידיה אדידיה עד כאן ולפי מ"ש בעניותינו אין כאן קושיא.<br><b> ודע</b> דמהר"י אדרבי בסי' צ"ח כתב דהא דאמרינן דאם אכל שם שוה דינר מחל היינו דווקא בחתן האוכל בבית חמיו אבל חמיו שאכל בבית החתן לא מחל מה ששלח יעו"ש ומרן החבי"ב באה"ע סי' נ' בהגהת ב"י אות ט"ו כתב וז"ל אמר המאסף מבואר הוא דהרשב"א מיירי בדברים העשויין ליבלות ושאינם עשויין ליבלות ודברים שאינם עשויין ליבלות כללן במילת תכשיטין והעשויין ליבלות כללן במילת בגדים וזהו שכתב כאן ומיהו מה שבלה בבגדים ומדלא חילק במה שבלה בין אכל ללא אכל שם משום דס"ל דמה ששולח אבי הכלה אין לחלק בין אכל ללא אכל וכמ"ש מהר"י אדרבי בסי' צ"ח איברא דלכאורה נראה דאם דעת הרשב"א לחלק בין דברים ששולחת הכלה לחתן למה ששולח החתן לכלה מה הוקשה לו בתשובה אחרת שהביא הרב המחבר סמוך לזה וז"ל והא דתנן בשולח סבלונות לבית חמיו ולא תנן לה בשולח אבי הכלה לחתן אורח מילתא נקט וכו' ותמהני ממורי הרב בתשובה ח"ב סי' כ"ב ומהחכמים השלמים הובאו דבריהם מה שתמהו על מהר"י אדרבי מאין מוכיח מדברי הרשב"א החילוק הזה לענ"ד הדברים ברורים כמ"ש וכו' יעו"ש באורך.<br><b> ואנא</b> חכים ולא בחכמה לא זכיתי להבין דבריו במ"ש דהרשב"א מיירי בדברים העשויין ליבלות נמי וכללן במילת בגדים דהא הרשב"א ז"ל ס"ל דבגדים הם דברים שאינן עשויין ליבלות וכמ"ש מרן לעיל וז"ל וכ"כ הרשב"א וכו' לא מחל אלא על הסבלונות מועטין העשויין ליבלות דהיינו מאכל ומשתה וכלים קטנים וכיבא וסבכתא שהן דבר מועט אבל כל שאינו עשוי ליבלות כגון בגדים ותכשיטין חשובים אפי' אכל שם אלו ניגבים וכו' וכ"כ עוד שם אבל כל השאר כגון בגדים ותכשיטין וכלי כסף וזהב הכל חוזר יעו"ש. הרי להדיא דבגדים דין דברים שאינם עשויין ליבלות יהיב להו הרשב"א ז"ל ואיך אפשר לומר דהרשב"א מיירי בדברים העשויין ליבלות ג"כ ושכללן במילת בגדים ומה יש לתמוה על מהרימ"ט ולהרבנים הנזכרים שם דהם ז"ל שפיר חזו בדעת הרשב"א דבגדים דברים שאינם עשויין ליבלות הם וכנ"ל וא"כ הרשב"א לא מיירי הכא בדברים העשויין ליבלות כדי שיחלק בין אכל ללא אכל ועל כן שפיר תמהו על מהר"י אדרבי ז"ל דמהיכן מוכח מהרשב"א זה.<br><b> גם </b> מ"ש עוד איברא שלכאורה נראה שאם דעת הרשב"א לחלק בין אכל ללא אכל לדברים ששולחת הכלה לחתן למה ששולח החתן לכלה מה הוקשה לו בתשובה אחרת וכו' אחרי בקשת מחילה מעצמותיו הקדושים לא זכיתי להבין דבריו דהא הרשב"א לא איירי אלא בדברים שאינם עשויין ליבלות ששלח אבי הכלה לחתן ולזה קאמר הרשב"א שלא שלח אלא ע"מ שתנשא לו בתו ואפי' נתארסה לא מחל עד שיכנוס בתו וכו' ולזה קאמר ומתני' דהשולח סבלונות בנתארסה היא כלומר ואפ"ה לא מחל בדברים שאינם עשויין ליבלות והא דתנן לה בשולח סבלונות לבית חמיו ולא תנן נמי בשולח אבי הכלה וכו' ר"ל דלישמועינן הך מתני' בשולח אבי הכלה לחתן נמי דלא שלח אלא ע"מ שתנשא לו בתו וכנדון דידן אבל בדברים העשויין ליבלות לא מיירי שם הרשב"א כלל והייתי עד ממהר ע"ז שהרי כל דברי הרשב"א שמביא מרן בענין זה היא תשובה אחת והיא נדפסה בחלק ג' סי' צ"ה ושם נתבאר כמ"ש ואילו היה רואה הרב ז"ל זאת התשובה נראה לענ"ד שלא היה כותב כן ודוק.<br><b> וממוצא</b> דבר אתה תחזה לדעת הרשב"א דהא דאמרינן בגמ' ושמין לה דמי בשר בזול דהיינו פחות שליש הוא אפי' אם שלח בגדים שכך כתב ומיהו מסתברא שמה שבלה בבגדים אפי' חזר בו הוא פוחת שליש וכו' ודלא כהרא"ש ז"ל דנראה דס"ל דאינו מנכה לו כלום כמ"ש בתשובה שהביא הטור בסי' זה וז"ל הלכך כיון דחזרה בה חשבינן דמי הסבלונות מעיקרו בחשבון יעו"ש ועיין במהר"ש גאון סי' ג' שעשה שלום ביניהם וכו"ע ס"ל דדינם שוה למאכל ושהרא"ש מיירי בדתפס והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי להרדב"ז החד' סי' תקע"ט שנסתפק בזה וכתב שלא ראה שום אחד מרבוותא קמאי ובתראי דלישמועינן דבר זה וכולם לא כתבו דין זה אלא במאכל ומשתה ושכן נראה מתשובת הרא"ש ז"ל הנ"ל שהסכים בזה. ולפי דעת הרשב"א ז"ל נראה בפירוש שאינו כן אלא דא ודא כחדא אזלן וכחדא שרין וכנראה שלא ראה תשובה זאת.<br><b> עוד </b> נראה להכריח מתשובת הרשב"א זאת והוא מה שנסתפק הרב נתיבות משפט דף ק"ט ע"ד דהא דאמרינן דשמין להם פחות שליש אם הוא דוקא בדאכל שם החתן והיה טעמו דכיון דאכל יודעת היא שניתן למחילה ומשו"ה כי הדר מנכה לה שליש. ברם בלא אכל והדר אפשר דכשמשלמת משלמת כשהיה שוה מתחילה כיון דלא אכל מנין ידע שניתן למחילה יעו"ש ואילו מדברי הרשב"א הנתנים למעלה נראה דלא שנא דהא הרשב"א מיירי בלא אכל וכמבואר ואפ"ה כתב ומיהו מסתברא דמה שבלה בבגדים אפי' חזר בו הוא פוחת שליש כדאמרינן בפ' מי שמת הדרא בה איהי אפי' וכו' ושמין להם דמי בשר בזול וחזר בו דהכא כחזרה איהי דהתם דכאן וכאן מי שהוטל עליו לשלם הוא שחוזר עד כאן ומהתימה על הרב נתיבות משפט שלא הביא דברי הרשב"א הלזו.<br><b> ודע </b> דיש מחלוקת בין הפוסקים ז"ל בהאי דינא אם הוא דוקא בקדושין שמוחל או אפי' בשדוכין לבד דהרב נמוק"י הביא משם הריטב"א ז"ל דדוקא בקדושין וכמו שהביא מרן ז"ל ושהרשב"א נראה דחולק ע"ז והיא תשובה הנ"ל וכן נראה מפשט דברי תשובת הרא"ש שהביא הטור. וראיתי להריב"ש ז"ל בסי' ש"א שכתב וז"ל וגם לפעמים שולחין קודם אירוסין שאין שם אלא שדוכין לבד ואומרים ומכריזין שנותן החתן לכלה ובודאי קודם אירוסין אין שם מתנה כלל ומתני' דסבלונות לבית חמיו תנן דמשמע שיש שם אירוסין הא לאו הכי לאו כלום הוא ואפי' אכל שם יעו"ש. כנראה שלא ראה הריב"ש תשובת הרשב"א גם לא תשובת הרא"ש כמ"ש הפוסקים דא"כ לא הו"ל להריב"ש לומר כן בפשיטות מאחר דכל כי האי במחלוקת הוא שנוי. ומן האמור בזה אסורה נא ואראה הא דכתב הרדב"ז בישנות סי' רל"ד על דברי הריטב"א הנ"ל וז"ל וחזרתי על כל המפרשים וכל בעלי החדושין וגם הרשב"א רבו לא מצאתי לו חבר ולא לישתמיט חד מינייהו לומר דמתני' וסוגייא דאית אמרא עלה איירי באירוסין דוקא דאי משום לישנא דמתני' דתנן לבית חמיו לא מוכח כלל דאורחא בעלמא לקרא בית חמיו אפי' בלא קדושין אלא ע"י שידוכין וכו' יעו"ש ולפי מ"ש אמת דהרשב"א לא קאי כוותיה וגם פשט דברי הרא"ש לא נראה כן מ"מ מ"ש חזרתי על כל המפרשים וכל בעלי החידושים ולא מצאתי לו חבר ולא אשתמיט חד מינייהו וכו' אחרי המחילה רבה קשה דלא זכר ש"ר לדברי הריב"ש דקאי בשיטה זאת וגם על מרן ז"ל קצת קשה שלא הביאו דקאי בשיטת הריטב"א.<br><b> ואני</b> מסתפק בענין זה דהא דאמרינן דאם אכל שם שיעור דינר מחל אם אכל דבר איסור והוא לא ידע בשעת אכילה ואח"כ נודע שמה שאכל היה איסור מי אמרינן כיון דבשעת אכילה לא ידע הרי מלא כרסו ואכלו ושתו וחדו שפיר חזי ומחילה או דילמא כיון שעכ"פ האכילה שאכל היה איסור מגן שויא והו"ל כאילו לא אכל ומה שאני מסתפק הוא כלפי הא דשנו חכמים בלשון המשנה בפ"ו דתרומות דתנן התם המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה הוא משלם את הקרן והם משלמים את החומש דברי ר' מאיר וחכמים אומרים הם משלמים קרן וחומש והוא משלם להם דמי הסעודה ופריך עלה בירושלמי והלא כבר אכלו ומשני טבלים נפשו של אדם חותה בהן וכתב הרב תוס' יו"ט וז"ל וה"ה לכל דבר האסור ומילת חותה לפי עניינו הוא כמו קץ במזונו וכו' וכתב עוד וז"ל והפירוש שהזכרתי לפי שנפשו של אדם קצה באכילת איסור אע"פ שאינו יודע בדבר שלבו נוקפו ואינו נחשבת לו אכילה עכ"ל דלפי"ז נראה לענ"ד דלא מחל ועדין צריך הכרעה (א"ה ס"ט עיין בסמ"ע סי' רל"ד וש"ך יו"ד סי' קי"ט ועיין בס' אמר יוסף הנדפס מחדש פט"ז הי"ד ודוק).
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה וכו'.</b> כתב מהרי"ק ז"ל שורש קל"ג וז"ל אע"פ שהוציא מעותיו על סמך דברי ראובן ושמעון הוא דאפסיד אנפשיה וכו' וכתב עליו הרב מל"מ וז"ל דהאי מילתא אי חייב ראובן אם לאו תליא בפלוגתא דרבינו והראב"ד ז"ל דהכא בפירקין דלדעת רבינו שכתב דאם היה מנהג המדינה שיעשה סעודה או לחלק מעות וחזרה בה משלמת הכל ה"נ חייב בנדון דידן ולדעת הראב"ד ה"נ דפטור דבעל הממון הוציא ההוצאות עכ"ל ועיין בשורש י' והביאו מרן ז"ל באה"ע סי' נ' וז"ל ראובן טען על שמעון ארסתי את בתך בחזקת שלא היו בו מומין וכו' ומה שהאב תובעו שגרם לו להוציא בצרכי סעודה ששלח ע"י גיסו שיזמין ויקנה צורכי סעודה וישלם לו מה שבירר בעדים שהפסידו עד כאן וכתב מרן שדבריו צ"ע ולענ"ד נראה ג"כ שהוא היפך מ"ש בשורש קל"ג לפי מ"ש המל"מ דתליא הא בהך דרבינו והראב"ד ז"ל ואין הספר מצוי בידי כעת ודוק.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין הן.</b> כתב הריב"ש בסי' קמ"ה וז"ל אמנם אם יש עדים שבשעת (פטירתן) [פטירתה] קיימה התנאי ההוא ברצון התנאי קיים שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ויש לסוחר להחזיר חצי הדירה ליורש וכו' יעו"ש והקשה הרב מל"מ ז"ל דהן לו יהי שלאה התנית עם הסוחר שכשתמכור שימכרנה לו ועשתה כל זה בלי אונס ובקנין גמור ובכל התנאים הצריכים לזה מ"מ לא מהני אלא לכשתמכור בחייה אבל לבאים אחריה זה לא שמעתי והדבר צריך תלמוד.<br><b> ולענ"ד</b> נראה שדבר זה מתורתו של הרשב"א נלמד שכתב בתשובה ח"ב סי' רכ"ג והביאו מרן בחו"מ סי' ר"נ סי"ז שנשאל על יעקב שנתן קרקע אחד לבנו ראובן במתנת בריא מהיום ואחר כמה שנים צוה יעקב מחמת מיתה וחלק כל נכסיו לבנו והניח אותו קרקע לשמעון בנו וכו' וצוה לכתוב בסוף הצואה שכל מי שיסרב או יערער בשום דבר לא יטול כלום מנכסיו וכו' וכתב בתוך התשובה וז"ל אבל אם מת ראובן יורשיו נכנסין לנחלתו ונכנסין לקרקע זה ג"כ ומי מעכב והלא קרקע של ראובן מורישם הוא אלא דכל ימיו אריא דתנאו של זקן רביע עליה ופומיה דראובן הוא דכאיב ליה וקרקע זה אינו הפקר שיזכה בו שמעון וכיון שראובן לא סרב ולא עירער כבר זכה בחלק ירושתו שהורישו אביו וכו' יעו"ש הרי שכל דבר של תנאי אם מי שמוטל עליו לעשותו מת לא חל השעבוד על יורשיו וזוכין בחפץ ופטורים מחיוב התנאי ודכוותא נמי הכא זה שהתנה עם הסוחר שכשאמכור שימכרנה לו ועשתה כל זה בקנין גמור וכו' ומת מי שמוטל לעשותו דודאי לא חל חיוב התנאי על יורשיו מפומיה דידיה הוא דכאיב ולא ליורשיו. ומיהו לא דמי דנדון הרשב"א הקרקע היה דראובן ולא זכה שמעון בו וראובן שפיר זכה בנחלה ועדיין לא יצא הקרקע מרשותו ובא היורש וזוכה בנחלת אביו אבל בנדון הריב"ש שמכר והקנה בקנין גמור בכל התנאים הצריכים לזה אפשר דמהני ג"כ ליורש שלא יוכל למכור ומשו"ה כתב המל"מ ז"ל זה לא שמעתי ולא הביא תשובה הרשב"א הלזו לסיוע. ומ"מ דברי הרב מל"מ ז"ל צריכים לי ישוב דהא כתב מהרשד"ם בחו"מ סי' רע"ד בתוך התשובה וז"ל ובח"מ עלה רי"ד כתב שכתב מהר"ם דנדר ושבועה מהני אפי' באסמכתא ואפי' במקום שאין קנין מועיל חייב מכח השבועה ובודאי שיש הפרש בין חיוב מחמת השבועה לחיוב מחמת הקנין שהקנין מחייב לו וליורשיו וכי אין ליורשיו אלא מה שזכה להם מורישם אבל מחמת שבועה כיון שנסתלק הנשבע אין יורשיו מחויבין מחמת שבועה עד כאן הרי דחיוב הבא מחמת קנין חייל נמי אף ליורשים וכן מתבאר מתשובת הריב"ש סי' של"ו וסי' ע"א שלא כדברי הרב מל"מ ז"ל שכתב שלו יהי שלאה התנית שכשתמכור שימכרנה לו ועשתה כל זה בלי אונס בקנין גמור ובכל התנאים מ"מ לא מהני אלא כשתמכור בחייה אבל לבאים אחריה זה לא שמעתי וכו' דמדברי מהרשד"ם נראה דשפיר איכא למשמע הכי.<br><b> עוד</b> כתב המל"מ ז"ל וז"ל גם מ"ש שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו לא ידעתי אמאי לא חקר הרב דאם היה לה עוד נכסים דהוי מתנה במקצת דצריך קנין ועוד שהרי היה חייב דמי חצי הבית לאחר ואם נאמר שהיתה מצוה מחמת מיתה הו"ל להרב לבאר כל זה ועוד אני נבוך אם שייך בתנאי זה דכשאמכרנה אמכרנה לך דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ולפי דעתו צ"ע גדול עכ"ל ולענ"ד קשה דאף אם לא היה חייב לה דמי חצי הבית כיון דשייר עיקר הבית ליורש אין לך שיור גדול מזה ומה לי אם חייב לה דאף אם לא היה חייב לה שכבר פרע לה עדיין הוה קשה ודוק.
+
+Halakhah 3
+
+<b>לפיכך אם אמר קנו וכו' שזה הקנין אינו צריך וכו'.</b> דעת רבינו ז"ל דכל שהקנין מועיל אסור לקנות בשבת וכתב הרא"ש בפ' מי שמת וז"ל ולא כדברי המפרשים דבמקום שמועיל אסור לקנות בשבת אפי' משכיב מרע שלא התירו אלא במקום שהקנין לא מעלה ולא מוריד ולא נהירא שהרי ניחא מה שקונים אליבא דר' אליעזר מאליבא דחכמים מדקאמר ולא ניחוש לר"א משמע דלר"א פשיטא שקונים כיון שאין מועיל בלא קנין אלא אפי' לחכמים דא"צ קנין סד"א נימא ליה אינך צריך קמ"ל דאפ"ה כיון שהוא תובע קנין איכא למיחש לטירוף דעת עד כאן וכ"כ הרשב"א בגיטין דף ע"ז גבי ההוא עובדא דתיזיל איהי ותיחוד ותפתח וז"ל וכדאמרינן בפ' מי שמת קונים משכיב מרע אפי' בשבת ולא לחוש לדברי ר"א דלר"א ודאי קונים כיון דאין דיבורו מועיל בלא קנין וא"א לו בלא קנין אלא אפי' לרבנן וכו'.<br><b> וראיתי</b> בס' זקן שמואל בחו"מ סי' רנ"ד שהקשה לדעת הרא"ש ז"ל דהא ר' אליעזר סובר בסמוך במתני' שאין קונים בשבת וכו' יעו"ש ולדידי אפשר לומר דהרא"ש ס"ל כהתוס' דכתבו דמתני' דלעיל גרסינן ר' אלעזר והוא ר"א בן שמוע והך ר"א דקאמר ר' לוי הוא ר"א בן שמוע יעו"ש וא"כ אין כאן קושיא כלל (א"ה ס"ט עיין בשטמ"ק לבתרא והיא לו נדפסה בח"ב מהרמ"ה ז"ל ד"ה ר"א שהביא כן להדיא משם הרא"ש ז"ל יעו"ש) והרב זקן שמואל תירץ שם וז"ל וי"ל דה"ק לא ליחוש לר' אליעזר שאין אני סובר כר"א דאמר דצריך קנין ואין קונים בשבת אלא אני סובר כחכמים בתרתי עכ"ל וקשה לי דהא מדקאמר משמע דלר"א פשיטא שקונים כיון שאין מועיל בלא קנין וכו' לא משמע הכי באופן שלא זכיתי להבין דבריו וק"ל.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>שכיב מרע שצוה לתת מתנה לעובר שבמעי אמו זכה העובר מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו.</b> כתב הרמב"ן ז"ל והביאו הרא"ש בפ' אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס"ז) וז"ל ולענין הא דמסקינן בהאי שמעתתא וא"ת משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו לא דמי לירושה אלא אין דיננו אלא בשכיב מרע ולא שיזכה מעכשיו אלא לכשיולד זוכה כעין ירושה משום תקנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו להורישו חששו חכמים בשכיב מרע שמא תטרף דעתו עליו ואין דין זה בבריא וכו' וכתב עליו הרא"ש ז"ל הא ליתא דחכמים לא יפו כח השכיב מרע בדיבור אלא בזה שאמרו דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו אבל דבר שאין בו קנין לבריא גם בשכיב מרע אינו קונה כדאמרינן בפ' מי שמת אמר רבא אמר ר' נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה וידור בו תנו דקל זה ויאכל פרותיו משום דמילתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע עכ"ל.<br><b> וראיתי</b> בס' זקן שמואל בחו"מ סי' ר"י שתירץ בעד הרמב"ן וז"ל ולי נראה דאפשר דלא אמרו כלל זה אלא לגבי אחרים שכן אמרו שכיב מרע שאמר ידור פלוני אבל גבי בנו חשו חכמים ואמרו דקנה אע"ג דליתא בבריא לפי שיש טירוף דעתו יותר ועדיין דחוק הוא ואע"ג שאין ראיה משם משום דנקט ידור פלוני דלקנות דבר שלא בא לעולם אין חילוק בין בנו לאחר מ"מ החילוק אפשר שהוא אמיתי עכ"ל. אשר בזה נראה לענ"ד לישב מה שהקשה הרב בני יעקב בדף ס"ט ע"ג שהקשה למרן מדידיה אדידיה ממ"ש בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ח) על דאמר רב ששת יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה וכו' כתב הרמב"ן בחי' משם הרב אבן מיגאש ז"ל דדוקא בשכיב מרע אבל בבריא לא ואע"פ שכתב או קנו מידו דקנין דברים הוא וכו' וכתב הוא וז"ל ואינו מחוור לי שאין קנין דברים אלא באומר אתן לך או אמכור לך או שקנו מידם לחלוק אבל באומר יטול ויזכה במתנה זה משמע או במשיכה זו וכו' ואילו הוה קנין דברים בשכיב מרע נמי לא מהני ולא מידי דשכיב מרע דאמר אתן מנה לפלוני לאו כלום הוא דלאו מתנה היא וכו' אלא מילתא דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע כלל והשתא לפי"ז מאי קאמר התם בפ' אלמנה לכהן גדול דהא דאמרינן דעתו של אדם קרובה אצל בנו בשכיב מרע דוקא אמרו ולא בבריא ומה יענה למ"ש הוא ז"ל כאן אלו תוכן דבריו יעו"ש ולפי מ"ש הרב זקן שמואל לק"מ דהרמב"ן ס"ל דגבי האב המזכה לבנו לא אמרו האי כלל מילתא דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע ובפ' מי שמת דקאי לאחר שפיר מקשה דמילתא דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע.<br><b> ומרן</b> ב"י בסי' ר"י כתב וז"ל ואיכא לעיוני דכי אסיקנא והלכתא המזכה לעובר לא קנה אם הוא מטעם ר' יוחנן דס"ל הכי או מטעם רב נחמן דאם הוא מטעם ר"נ א"כ אית לן למימר דכשתלד קנה וזה הוא דעת הרא"ש ז"ל שכתב אמר ר' יצחק המזכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה כדר"נ דהלכתא כוותיה בדיניה וכו' יעו"ש ואחרי המחילה רבה לי ההדיוט יותר הוה מצי להוכיח ממ"ש הרא"ש בתשובה כלל פ"ב סי' ה' שכתב וז"ל ואע"ג דקאמר ר"נ המזכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה ופסק תלמודא כוותיה וכו' יעו"ש הרי להדיא דס"ל דהא דקאמר תלמודא והלכתא המזכה לעובר קאי לר"נ וברור. ודרך אגב ראיתי להרב פני יהושע בשיטה לגיטין דף י"ד שהקשה עליה דהרא"ש ז"ל מהא דפסק כרב נחמן דאם אמר לכשתלד קנה והיינו איפכא דרב הונא דס"ל דאפי' אם אמר לכשתלד לא קנה וא"כ קשה דלמה פסק בדין מעמד ג' דהיינו דקנה דהוי כהלכתא בלא טעמא תיפו"ל דהוי טעמא משום דנעשה כמי שאומר לו משתעבדנא לך וכל מאן דאתי מחמתך ואפי' לנולדין מהני אף לרבנן דר' מאיר דלדבר שלא בא לעולם דקנה דומה דלכשתלד וצ"ע עד כאן ולענ"ד נ"ל דהא דמהני לר"נ לכשתלד היינו דווקא במעוברת אבל באינה מעוברת לא מהני כמבואר בדברי הפוסקים ומשו"ה הוצרך הרא"ש לומר דהוי כהלכתא בלא טעמא להיכא דהקנה המלוה עתה למי שלא היה בשעת הלואה אפי' עובר דמעתה אפילו לר"נ לא קנה ואפי' אמר לכשתלד ומה שאמר אמימר אלא מעתה הקנה לנולדים ה"נ דלא קנה דאפי' לר"מ וכו' ה"מ [ל]דבר שבא לעולם אבל לדבר שלא בא לעולם לא קאמר וכו' הוא לר"ה דס"ל דהמזכה לעובר לא קנה וחמיר מדבר שלא בא לעולם וכל שכן לרבנן ומשו"ה קאמר אפי' לר"מ אבל לר"נ דס"ל דלכשתלד קנה הקנה לנולדין קנה וכמ"ש התוס' יעו"ש.<br><b> ודע</b> דאני מסתפק בדין זה מי שבא על שניות מדברי סופרים ונתעברה והקנה לו אי אמרינן בזה דעתו של אדם קרובה אצל בנו או לא. והנה מי שבא על עריות של תורה בהא לא מספקא לי לפי מ"ש בחגיגה איזהו מעוות שלא יוכל לתקון זה הבא על כל עריות שבתורה והוליד ממנה בן וכו' דבהא כיון דמעוות קרינן לאב ודאי שאין דעתו קרובה לו אבל גבי שניות מד"ס אפשר דכי יהיב ליה מידי איכא אקרוביה דעתא וגמר ומקני לעובר זה או דילמא האי נמי דמי לאיסורא של תורה ולאו דעתו קרובה אצלו והדבר צ"ע ועיין בהראב"ד בפ"ח מהל' תרומות. וראיתי להרב ב"ח שהקשה דמאי נפק"מ אם יש לעובר זכיה בירושתו הא ודאי לדברי הכל כשנולד יש לו חלק בירושה ודוחק לומר דנפק"מ לענין שאם הוא כהן שפוסל לעבדים מלאכול בתרומה כדאיתא בפ' אלמנה לכהן גדול ומביאו בב"י ונ"ל דנפק"מ בפירות שגדלו בקרקע מקמי שנולד דאם אין לעובר זכיה אין לו בפירות כלום ולענ"ד לא זכיתי להבין דבריו שהרי התוס' שם בפ' אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס"ז) בד"ה אוכלין כתבו וז"ל וקצת תימה דהא מסתמא מעשה ידיהם עד שיולד הוא לעובר ולא לבני המשפחה וכו' הרי דאפי' לחכמים דר' יוסי דס"ל דאין לעובר זכיה מ"מ הפירות הם לעובר כשנולד וכ"כ בפסקי תוס' שם ואיך כתב למאן דס"ל זכיה לקטן דהפירות אין לו עד שיולד וצריך ישוב. והמבי"ט בח"ב סי' קל"ז כתב דכשם שמזכה לבנו כשהוא עובר משום דדעתו של אדם קרובה אצל (אדם) [בנו] כך מקנה לבנו דבר שלא בא לעולם.<br><b> והרב</b> שער המלך בפכ"ב מהל' מכירה הקשה עליו ממ"ש בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ז) יכיר יכירנו לאחרים וכו' ולר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי ומשני לא צריכא לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס פי' רשב"ם דכיון דההיא שעתא אינו יכול ליתנם לו לא מצי לאקנויי מקמי דאתו לידיה והשתא לדעת הרב המבי"ט ז"ל דס"ל דבבנו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לכו"ע א"כ מאי האי דפריך ולר"מ אפי' לרבנן דר"מ תיקשי ליה דכיון שהוא בנו יהא נאמן לומר זה בני בכור במיגו וכו' ותירץ וז"ל ואפשר לישב ולומר דמשו"ה לא פריך לרבנן דר"מ משום דטעמיה דהמבי"ט ז"ל הוא דיליף לה מההיא דהמזכה לעובר דקאמר ר' יוחנן דאע"ג דלעובר אחר לא קנה המזכה לעובר שלו קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וא"כ כיון דלדבר שלא בא לעולם אדם מקנה לבנו ה"ה דבר שלא בא לעולם דאדם מקנה לבנו וכמבואר בדבריו א"כ נראה דדין זה במחלוקת הוא שנוי דלרב הונא דס"ל התם בפ' מי שמת המזכה לעובר לא קנה ואפי' בנו וכו' ה"נ ס"ל לר"ה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפי' בנו דתרויהו כי הדדי וא"כ משו"ה לא פריך בגמ' לרבנן דר"מ משום דבפלוגתא איתמר ואפשר דהמקשן ס"ל כר"ה אלו תוכן דבריו וכן תירץ מו"ה בס' שמחת יאודה יעו"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא זכיתי להבין דברי קדשו דהא דאמרינן בפ' האשה שהלך בעלה למדינת הים והביאו רשב"ם (בפי"נ) [בפ' מי שמת] בד"ה ולימא דאמר רב נחמן בר יצחק רב הונא כרב ורב כר' ינאי ור"י כר' חייא ור"ח כרבי ורבי כר' מאיר ור"מ כר' אליעזר בן יעקב וראב"י כר' עקיבא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואיך אפשר לומר דהמקשה סבר כרב הונא דכיון דהמזכה לעובר ס"ל לר"ה דלא קנה ה"ה דסבר ר"ה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אפי' לבנו מאחר שבש"ס אמרו דר"ה סבר אדם מקנה דשלב"ל אפי' לאחר וצ"ע.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>לפיכך מוציאין לכתובת אשה ומזונות וכו'.</b> וכתב הנמוק"י בפ' מי שמת וז"ל ודעת ר"י דמטלטלי דשכיב מרע לא משתעבדי לבע"ח דלא תקנו הגאונים אלא ביורשים בלבד וזה נראה לו דעת מורי הרשב"א והריטב"א עד כאן ומרן החבי"ב בסי' רנ"ב תמה על דברי הרשב"א הלזו ממ"ש בתשובה שהביא מרן ז"ל שם וכתב וז"ל ולענין סתירת דברי הרשב"א נ"ל דמ"ש כאן בתשובה זו מיירי במטלטלין שלא באו עדיין ליד המקבל מתנה ומ"ש הנמוק"י בשמו דאין מוציאין מן המטלטלין המשועבדין הוא במטלטלין שבאו ליד המקבל מתנה דכיון שבאו לידו אין מוציאין ממנו יעו"ש וקצת קשה דהרואה שם יראה דנדון הרשב"א ז"ל היה שהמקבל הוציא רוב המטלטלין לרשותו וע"ז שקיל וטרי הרשב"א ואין הספר מצוי אצלי עתה לראות הדבר היטב.<br><b> עוד</b> ראיתי להרב הנ"ל בסי' קי"ג הגהת הטור אות ג' דרמי דברי הנמוק"י אהדדי וז"ל אמנם דברי הנמוק"י בפ' יש נוחלין יש מקום עיון שמ"ש גבי מה שאמרו השתא ירושה דאורייתא נראה שסובר כסברת ר"י והרשב"א והריטב"א ז"ל שסוברים דמטלטלי דשכיב מרע לא משתעבדי לבע"ח אפי' אחר התקנה ואילו גבי ברייתא דשכיב מרע שאמר תנו (מנה) [מאתים] לפלוני סתם היפך ויש לתמוה על מהר"מ מטרני ז"ל בח"א סי' רס"ה שראה דברי הרב נמוק"י גבי ברייתא דשכיב מרע ולא נרגש מסתירתם וכו' יעו"ש. ונראה לענ"ד לומר דדעת הנמוק"י ז"ל בברייתא דתנו מאתים לפלוני וכו' שכתב דאפי' תפס כל אחד מטלטלין מוציאין מידם שלא אמרו אין דין קדימה במטלטלין אלא בבע"ח ודלא שעבדינהו באגב ע"כ דהכונה לאפוקי הך בע"ח דשעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי ומשו"ה הוא דאמר דאפילו תפס כל אחד מוציאין מידו אמנם מ"ש משם ר"י והרשב"א והריטב"א ז"ל דמיירי דלא שעבד באגב כמבואר שם משו"ה אין מוציאין וזה ברור. ומרן בסי' רנ"ב כתב משם רבינו ירוחם וז"ל כתב במשרים בנתיב כ"ג חלק י' שכתובה ומזונות אינם נגבין ממתנת בריא הן שנתן האב הן שנתנו היתומים אחר מיתת אביהם ותמה עליו וז"ל וזה דבר תימה דכיון שמת נפלו הנכסים לפני אלמנה מתקנת הגאונים ומה תועיל מתנת היתומים אח"כ מצאתי בתוס' בפ' נערה כדברי רבינו ירוחם וכו' עכ"ל ומרן החבי"ב בהגהת הטור אות י' הקשה עליו וז"ל ועוד יש לתמוה שכתב שמצא בתוס' פ' נערה כדברי רבינו ירוחם ז"ל וכי סברת התוס' בלבד היא זו והלא סברת הרא"ש היא בפ' האומר וגם סברת רבינו בעל הטורים באה"ע סי' ק' וסברת הנמוק"י כמ"ש ואין חולק ע"ז יעו"ש.<br><b> ואנא</b> חכים ולא בחכמה אשתוממתי על המראה דמדברי הטור באה"ע אדרבא נראה היפך סברת רבינו ירוחם דשם כתב הטור וז"ל מתקנת הגאונים נגבית ממטלטלי וה"ה בכל תנאיה וכו' ודוקא ממטלטלי בני חרי אבל מכרן הבעל או נתנם במתנת בריא אינה גובה מהם ואם מכרו היורשים [אחרי מותו גובה מהם] עד כאן וכתב מרן ב"י וז"ל ונראה שדבר פשוט הוא שהרי משעה שמת נפלו הנכסים לפני האלמנה ואין כח ביד היתומים ליתנם אבל מדברי התוס' שכתבתי בסמוך משמע להדייא שחולקים ע"ז וכן פסק במשרים נתיב כ"ג חלק י' עד כאן הרי לך להדיא ביתומים שמכרו אחר מיתת אביהם שהאלמנה מוציאה שלא כדברי מרן החבי"ב וצ"ע.<br><b> גם </b> מ"ש והלא סברת הרא"ש היא בפ' האומר אמת אגיד שכן משמע לכאורה ממ"ש שם וז"ל אבל אי כח המתנה אלים כדמוכח מההיא דשנים אוחזין מצינן למימר דנהי דתקנו הגאונים שיגבו ממטלטלי דיורשים מ"מ ממטלטלי דמתנה לא יגבו לא מבעיא אם נתן האב דלא יגבו אלא אפי' נתנו היתומים נמי לא יגבו אע"פ שהיו משועבדין להם בשעת מיתה קודם המתנה כדאשכחן בפ' מציאת האשה גבי האחים ששעבדו דאין מוציאין למזונות אע"ג דאם לא שעבדו היתה נזונת מהם וכו' יעו"ש הרי דדעתו ז"ל דאף ממשנתינו היתומים אינו גובה אשר מכח זה הקשה הרב ז"ל בס' דינא דחיי בעשין מ"ח דף ל"ה ע"ג על הטור באה"ע סי' ק' שסתם היפך הרא"ש. עוד כתב הרב שם וז"ל והנני מוסיף להפליא הפלא ופלא על הרב בעל הטורים סי' קי"ב כתב כלשון הזה מדינא דגמ' אין הבנות נזונות אלא ממקרקעי אבל מתקנת הגאונים נזונות אף ממטלטלי ואינם נזונות אלא מבני חרי אבל מכר האב או נתן או אפי' הבנים אחרי מותו אם מכרו או נתנו או משכנו אין נזונות ממנו וכו' הרי שדעתו לומר שאפי' מכרו או נתנו האחין מהני לשלא נזונות הבנות כמו דמהני במכר או נתן האב וכו' יעו"ש.<br><b> אמנם</b> אחר ההתבוננות נראה אחר בקשת מחילה מעצמותיו הקדושים דאין מכל זה טענה כלל והוא דהרא"ש ז"ל כשכתב דאפי' שנתנו היתומים נמי דלא גבי הביא ההיא דאחין שמכרו דאין מוציאין למזונות וס"ל להטור ז"ל דדוקא למזונות הוא דאין מוציאין וכן ראיתי שכתב ברמזיו סי' י"ד אבל אם נתן מתנת בריא אין מוציאין ממנו ולכתובה ולמזונות ואם נתנו היתומים מוציאין לכתובה ואין מוציאין למזונות יעו"ש ומעתה ההיא דסי' ק' שכתב דאם מכרו היורשים אחרי מותו מיירי בכתובה וכמ"ש מרן שם בבדק הבית וז"ל זה פשוט אע"ג דאמרינן בפ' אלו מציאות האחין שמכרו או שמשכנו אין מוציאין למזונות דוקא למזונות אבל לכתובה מוציאין דחוב הוא עד כאן וא"כ אין ענין למ"ש הרא"ש דהרא"ש מיירי למזונות והוא מ"ש בסי' קי"ב וא"כ אין דעת הרא"ש בכתובה שאם מכרו היתומים שאינו גובה כדעת רבינו ירוחם ז"ל אלא אדרבא נראה שהם חולקים עליו ועיין בב"ח שם ובחלקת מחוקק.<br><b> וכשאני </b> לעצמי הייתי סבור לומר שט"ס נפל בדפוס וכונת הרב לא היתה אלא להקשות מדברי הטור שבסי' ק"ז בחו"מ ס"ח שכתב וז"ל ואם מכרו מטלטלין אין חייבים לשלם וכו' ואע"פ שתקנו הגאונים לגבות ממטלטלין דיתמי היינו דווקא בעוד שהם בידם אבל אם מכרו נוקמינן אדאורייתא ואין חייבין לשלם וכו' הרי להדיא דס"ל כסברת רבינו ירוחם ז"ל אמנם עדיין לא יתכן זה למ"ש והלא סברת הרא"ש היא בפ' האומר וכו' דהרא"ש לא כתב אלא דכי נתנו היתומים אין מוציאין אלא למזונות ולא לכתובה וכן יש לתמוה על הרב נתיבות משפט ז"ל דף רמ"ז שהקשה דברי הטור שבאה"ע עם דברי הרא"ש אביו וכן ממ"ש בחו"מ סי' ק"ז ולפי מ"ש אין מדברי הרא"ש קושיא כלל ועי' בש"ך בחו"מ סי' רנ"ב סק"ו שכתב שכל מעיין ישפוט בצדק דליתנהו לדברים אלו אלא הרא"ש מיירי בכתובה יעו"ש ועיין למרן החבי"ב באה"ע סי' ק' שכתב וז"ל אמר המאסף גם בזה קשה למה לא ביאר רבינו דמפני תקנת השוק אין מוציאין מיד הקונה וראיתי למהר"מ מטרני שכתב דגובה מהדמים ולפי"ז אפשר דלא כתב הטור דגובה מהם מהמטלטלים אלא מהדמים ולפי מ"ש כאן ניחא דהוה קשיא ליה דממ"ש כאן דאם מכרו מוציאין כל שכן נתנו וזה היפך מדברי הרא"ש בפ' האומר ודברי התוס' פ' נערה והריטב"א והרשב"א בפ' מי שמת והיפך מ"ש בסי' קי"ב וממ"ש בחו"מ סי' ק"ז והשתא ניחא דלא כתב הטור מכרו אלא לומר שטורפת מהדמים אבל בנתנו שאין שם דמים אינה טורפת ממטלטלין מפני תקנת השוק וכו' יעו"ש ולא זכיתי להבין דבריו דהא בפירוש כתב הטור בסי' ק"ז וז"ל אבל אם מכרו נוקמי אדאורייתא ואין חייבין לשלם ונראה פשוט דאין גובה לא מן הלוקחים ולא מן היתומים וכמבואר וא"כ איך מיתבא דעתיה ז"ל בהכי להך בסי' ק"ז וצ"ע.
+
+Halakhah 10
+
+<b>מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין וכו'.</b> כתב המרדכי ז"ל בפ' מי שמת וז"ל שכתובה בה קנין דכיון שכתוב בה קנין (ש"מ) [שמא] לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ומיהו בקנין בלא שטר קנה ומה שפרשב"ם ז"ל דגם בקנין בלא שטר אין קנין לאחר מיתה אין נראה לר"י דא"כ מתני' דקתני שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה והיינו בקנין ואיך יועיל והלא שמא לא גמר לקנותו אלא לאחר מיתה לכך נראה כדפירשתי וכן פירש רבינו שמחה ועיין בתוס' פ' אע"פ עכ"ל. ודע דלפי"ז מ"ש המרדכי לעיל מזה וז"ל והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעייא קנין וכו' ומתנת שכיב מרע בכולהו נכסי כי ליכא קנין אם מת קנה ואם עמד חוזר ואי איכא קנין אפי' אם עמד חוזר דידוע שלא היה קנין אלא לאחר מיתה אפי' אם מת לא קנה דשמא לא גמר לקנותו אלא לאחר מיתה ואין קנין לאחר מיתה וכו' היינו כמ"ש כאן דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכמו שסיים שם וכן פסק האלפסי ז"ל יעו"ש אבל בקנין בלא שטר קנה כמ"ש כאן ועיין בס' בית דוד חו"מ סי' קכ"ט ועיין במהר"י אדרבי ז"ל סי' שס"ז שנשאל על ראובן שצוה מחמת מיתה ואמר לעדים כתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח וחתמו ותנו לשמעון מחמת שברצון נפשי אני נותן מתנה גמורה וכו' שכתב הרב ז"ל שאין זה יפוי כח ומרן החבי"ב ז"ל בכנסת הגדולה הרבה להשיב עליו וכן בתשובות הנדפסות מחדש בחלק חו"מ סי' נ"ו יעו"ש והמתבונן היטב שם במהר"י אדרבי יראה דיש להליץ בעדו ומ"מ כבר עמדו בזה מהר"א ברודו ז"ל והרב פני משה בחלק א' סי' פ"א ופ"ב וחילק בין כשהרעותא הוא מצד הקנין ובין כשהרעותא הוא מצד השטר יעו"ש. ומהתימה מהרב ז"ל שלא זכר ש'ר מזה ועיין למרן החבי"ב שכתב שמה שהביא מרן ובתשובה אחרת כתב וכו' אינו מהריב"ש אלא מהרשב"א ז"ל ועיין בס' זקן שמואל שכתב ששמע שהרשב"א והרמב"ן חולקים ע"ז יעו"ש וצריך ישוב.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>שייר כלום לעצמו בין קרקע בין מטלטלין וכו'.</b> דעת רבינו כדעת הרי"ף דליתא לדר' יהודה אמר רב דאמר קרקע כדי פרנסתו בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ט) אלא כרב נחמן דאמר חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם וכו' אבל דעת הרא"ש הוא דכדי פרנסתו מיהא בעינן אלא דחילק דאם הוא עובד אדמה שישייר לו קרקע כדי פרנסתו ופרנסת בני ביתו ואם הוא מתעסק בסחורה או בריבית שישייר כדי שיוכל להתפרנס מן הריוח עד כאן (א"ה ס"ט עיין להפרישה בסי' ר"נ ס"ו שהקשה להטור באה"ע סי' צ' בדין מברחת למה לא פסק שם כמה הוא שיעור כדי פרנסתו ותירץ דאפשר דאשה אין דרכה לצאת בעינן טפי וכו' יעו"ש ועיין להרא"ש בפ"ח דכתובות דף ע"ח מהש"ס שכתב וז"ל ושיעור השיור הוי כמו שפירשתי שיור השכיב מרע בפ' מי שמת עד כאן ודוק).<br><b> ויש</b> להסתפק לדעת הרא"ש ז"ל אם זה המצוה הוא שכיר וכיוצא שא"צ קרן להתפרנס ממנו איזה שיעור צריך שישייר בין קרקע בין מטלטלין ולכאורה נראה לענ"ד שצריך שישייר שיעור שאם יעמוד מהחולי שיתפרנס מאותו שיור עד שיבריא והוא ממ"ש הנמוק"י שם במתני' דשייר קרקע כל שהוא וז"ל ושייר קרקע כל שהוא וה"ה שאר נכסים וכו' וכיון דמשייר כל שהוא שיחיה בו עד שירויח הוא דשייר וכו' וכ"כ עוד לקמן גבי שכיב מרע שניתק מחולי לחולי וכו' וז"ל ודאמדינן דעתיה שהניח קצת נכסים וכו' אלא שיסמוך עליהם כשיעמוד מחוליו ועד שירויח וכו' יעו"ש נמצא דכדי פרנסתו האמור בגמ' במילת כל שהוא היינו עד שירויח ומינה לדעת הרא"ש ז"ל דס"ל דשיעור כדי פרנסתו הוי קרן כדי שירויח בו כדי פרנסתו בכה"ג נראה לענ"ד דסגי ליה בשיעור שכתב הנמוק"י ז"ל ואי לא דמסתפינא הייתי אומר דהנמוק"י מודה היכא שהוא עובד אדמה או מלוה בריבית מודה למ"ש הרא"ש ועדיין צריכים לי ישוב.<br><b> ומ"מ </b> תמיהא לי עליה דמרן ז"ל דלמה השמיט דברי הנמוק"י הלזו ולא הזכירם כלל וגם מרן החבי"ב לא הביאם ומרן בסי' ר"נ פסק כדעת רבינו וכתב עליו מור"ם וז"ל וי"א דבעינן שיור כדי פרנסתו עד כאן וכתב הסמ"ע ז"ל דהיינו טעמא דס"ל למור"ם ז"ל דגם הרא"ש לא כתב פרנסת בני ביתו כי אם במשייר קרקע וכו' משא"כ במתעסק ברוחים ובהם מיירי מור"ם וכו' וכתב מרן החבי"ב ז"ל וז"ל ולי נראה דכיון דהרי"ף והרמב"ם סוברים דאפי' שיור כל שהוא הוי שיור ראה הרב לתפוס מסברא ממוצעת דהיינו שיור כדי פרנסתו ולא לקצה האחר יעו"ש ולענ"ד אחרי המחילה רבה קשה דהא לשון מור"ם דקאמר וי"א הוא דוחק דהא בעל הסברא הזאת הוא הרא"ש ואם הוא רצה לתפוס ולהשוות משייר קרקע למשייר מטלטלין הו"ל לתלות הסברא במשייר קרקע בעצמו ולא לומר וי"א ועיין בתשובת הרא"ש כלל ע"ט סי' ה' שכתב דשיור כדי פרנסתו בעינן שלא כדברי הרי"ף דס"ל דבשייר כל שהוא סגי ושם לא חילק בין משייר קרקע למשייר מטלטלין וק"ל.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>אבל אם נתן לו המקצת בפירוש וכו' לא קנה אלא א"כ היה מיפה כחו וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז"ל בגמ' הלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין אע"ג דמית מצוה מחמת מיתה א"צ קנין והוא דמית עמד חוזר ואע"ג דקנו מיניה פי' קנו מיניה כדי ליפות כחו עד כאן וכ"כ הרמב"ן ז"ל בחי' בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"א) בד"ה מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין וכו' וז"ל והראב"ד ז"ל אמר דה"ה במתנת שכיב מרע במקצת במצוה מחמת מיתה הואיל וא"צ קנין אם קנו מידו חיישינן שמא לא גמר להקנות אלא בשטר וכ"כ נמי הרב משה הספרדי ז"ל ומשמע דאפי' רב מודה בזה והא דאמרינן עמד חוזר אע"ג דקנו מיניה במיפה את כחו היא עד כאן הרי להדיא להרמב"ן והרה"מ דס"ל דבמצוה מחמת מיתה אפי' במקצת אם היה בה קנין מגרעות נתן וצריך יפוי כח וכ"כ ג"כ הנמוק"י בפ' מי שמת בהך הלכתא דמתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין וז"ל וכללא דמילתא מצוה מחמת מיתה אפי' במקצת ושכיב מרע בכולי נכסיו ומסוכן שוים הם דמקבל מתנה זוכה בה לאחר מיתתם ובלא קנין ואם יש בה קנין צריך ליפות את כחו וכדפרישנא ואי לא לא קנה וכו'.<br><b> ומעתה</b> זו הייתה כונת הסמ"ע שכתב בסי' רנ"א סק"א וז"ל בין בכל בין במקצת פי' ואפי' קנו מידו וכדין מתנה במקצת אפ"ה אם עמד חוזר דיש לו דין מצוה מחמת מיתה הואיל והזכיר מיתה וכו' והטור כתבו ללמדנו דלא תימא דיש לו דין מתנת בריא בקנין ואף אם לא ימות לא יכול לחזור בו קמ"ל ומיירי דיש להקנין יפוי כח עד כאן והיינו משום מאי דכתבנו לעיל. והנה בעת'ה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מאי דעומד ומתמיה מרן החבי"ב עליה (דהסמ"ג) [דהסמ"ע] שם וז"ל וזה שכתב ומיירי דיש להקנין יפוי כח לא זכיתי להבינו דכיון דדין מצוה מחמת מיתה יש לה מה צורך ליפוי כח דלא בעינן יפוי כח אלא לנותן מתנה בכולי ולא שייר דאז בעינן שהקנין יהיה ליפוי כח וכמ"ש רבינו בעל הטור ז"ל אבל במתנה במקצת אמרינן בגמ' דאם עמד חוזר אפי' קנו מיניה כשהוא מצוה מחמת מיתה ואולי סובר הרב דכי אמרינן בגמ' אע"ג דקנו מיניה פירושו הוא וביפוי כח וכו' יעו"ש ואנכי לא אדע שכול איך לא הביט הרב ז"ל בדברי הרמב"ן והרב המגיד והנמוק"י ז"ל שכתבו בפירוש דאפי' במקצת אם הוא מצוה מחמת מיתה הקנין בעינן שיהיה ביפוי כח וסוגייא דגמ' פירשו הרמב"ן והרה"מ שהיא ביפוי כח ומאי ושמא דכתב מרן החבי"ב ולא זכר ש"ר להרבנים הללו וצ"ע.<br><b> ועיין </b> במהרימ"ט בחלק חו"מ סי' נ' שכתב וז"ל ומיהו נראה דכל מצוה מחמת מיתה כמו בנדון דידן אפי' אין כתוב בשטר מעכשיו דבריו קיימים ויש לו דין מתנת בריא אם מת ואם עמד חוזר כדאמרינן בגמ' גבי אחתיה דר' דימי דשיירה וקנו מינה ולפי שהזכירה בדבריה ווי לה לההיא איתתא דקא מייתא אמרי בגמ' מצוה מחמת מיתה הוא ואם עמד חוזר משמע הא לא עמד קנה כמתנת בריא ולא אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר דהא ודאי אחתיה דר' דימי לא כתבא יפוי כח דהא להקנות במתנת בריא נתכונה ואם לא עמדה מתנתה קיימת יעו"ש וצריך לישב דלכאורה נראה דדמי להך שכתבנו לעיל עיין בס' קרית מלך רב בח"א בתשובה סי' ב' דף ה' ע"ב גם מ"ש מהרימ"ט ז"ל שם משם הנמוק"י דהיכא דאמר השכיב מרע מהיום צריך קנין ואם עמד חוזר וכו' והקשה מ"ט אם עמד חוזר ותירץ דדעתו ז"ל דכיון דנתן כל נכסיו איכא אומדן דעתא דחזקה לא שביק איניש לנפשיה וכו' ועיין בהריטב"א ז"ל בפ"ק דגיטין דף ט' ע"א במימרא דרב נחמן דאמר שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים וכו' שכתב אבל הכא לאו בהכי עסקינן אלא שכתב כל נכסיו במתנת בריא בקנין ומעכשיו ואפ"ה אם עמד חוזר דאומדן דעת הוא וכו' יעו"ש ודוק.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>הנותן מתנה כשהוא שכיב מרע וכתב בו בחיים וכו'.</b> כתב מהריב"ל בח"א סי' ס"ג על שכיב מרע שנתן מחמת מיתה כך וכך מעתה ומעכשיו יהיו נתונים לו וכו' והשיב יראה כי זאת הצואה היא קיימת וכו' דאמרינן בפ' מי שמת כתב מחיים ובמות מסקנא דשמעתתא דהוא מצוה מחמת מיתה וא"צ קנין וכו' ואפי' את"ל דלא דמי זאת המתנה להאי סוגייא וכמ"ש הריטב"א ז"ל בחי' דלא שייך סימנא לדחיים אלא במחיים ובמות ע"כ. והרב מהר"א ששון בסי' מ"ב עלה ונסתפק עליה דמהו כונתו אם הוא לומר דבעינן דוקא מחיים תחילה אבל איפכא לא הוי מתנת שכיב מרע או דילמא דלא שנא אלא שצריך שיזכיר אותם תיבות דבחיים ובמות ושאני נדון מהריב"ל ז"ל שלא הזכיר תיבת דחיים יעו"ש והנמוק"י שם בסוגייא הביא משם הריטב"א וז"ל וכבר כתבנו לעיל בשם הריטב"א דאם כתב בו מעתה ועד עולם וכיוצא בו דמשמע מתנה גמורה אפי' מחיים זכה ושוב אינו יכול לחזור בו ע"כ. ולענ"ד נראה דלזה הוא שכתב מהריב"ל ז"ל וכמ"ש הריטב"א ועיין בס' קרית מלך רב בח"א בתשובה סי' ד' דף י' ע"ד ודוק.
+
+Halakhah 20
+
+<b>חוששין שמא נשארו נכסין וכו'.</b> כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' אלף נ"ח וז"ל שאלת הא דאמרינן בפ' מי שמת שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא נשארו נכסים במקום אחר פי' הראב"ד ז"ל דוקא במחלק וכו' ועוד י"ל דכיון דהכא בשקנו מידו היא וכו' הרי נהג במתנתו כמתנת שכיב מרע במקצת דאי בכולם למה לי קנין אלא מדלא אמר כל נכסי ועוד דקנו מידו חיישינן שמא יש לו נכסים במקום אחר עד כאן ונראה דכונת השואל הוא להקשות דאמאי חיישינן להכי הא נכסים בחזקת נותן קיימי ואדרבא הו"ל המוציא מחבירו עליו הראיה ומאי שנא מההיא דתנן הוא אומר שכיב מרע הייתי והם אומרים בריא היית וכו' וחכמים אומרים המע"ה וע"ז הביא דברי הראב"ד ז"ל וסברת עצמו וכן ראיתי בח"ב סי' קל"ג שנשאל כן ומביא פי' הראב"ד ז"ל וסברא שכתב בח"א במעט שינוי וז"ל ועוד י"ל אלא על כרחך בשקנו מידו היא ובמיפה את כחו וכיון שמיפה כחו הרי נהג בו מנהג מתנת שכיב מרע במקצת ואילו בכולם למה לו קנין אלא ודאי מדלא אמר כל נכסי ועוד דקנו מידו חיישינן שמא יש לו נכסין במדינת הים עד כאן הרי להדיא שדעת השואל היתה לשום שכל ולהבין מה בין זה לזה דשנו חכמים בלשון המשנה הוא אומר בריא היתה וכו'.<br><b> ועי' </b> בהרב מל"מ בפירקין [דלקמן] הכ"ב שהקשה מהך מתני' להרשב"א דאמאי לא אמרינן דהקנין יוכיח שהיה בריא יעו"ש. כנראה שלא ראה הך תשובה דחלק ב'. כי מן הבא"ר ממנו נקח כמ"ש בחלק א' היא היא ומ"ש בחלק ב' במיפה את כחו אחרי המחילה רבה לא ידענא מאי קאמר דהא במתנה במקצת לא בעי יפוי כח ואפשר דהיפוי כח מכריע שהיא מתנה בכולא דאי במקצת ל"ל יפוי כח ועיין במרן בס' הקצר בסי' רנ"ג סי"ח וכ' ועיין בסמ"ע וש"ך ועיין בס' אדמת קודש חלק ב' בחו"מ ס"א. ודרך אגב אודיע למעיין שמ"ש המל"מ בדין שלפנינו עליה דהראב"ד ז"ל דא"כ כי מקשי בגמ' ממתני' דקתני לא שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה אמאי לא משני שאמר שדה פלונית וכרם פלוני והמטלטלין לפלוני ופלוני דהשתא לא שייך למימר שהו"ל למימר לאחרון כל נכסי כיון דבחדא מחתא מחתינהו וכו' דצ"ל ג"כ ושטר חוב פלוני לפלוני הוא וכל שעבודיה אי ידעינן דאית ליה שטרות דהא אף דשטרות איקרו נכסי מ"מ אם פרט קרקעות ומטלטלין צריך לפרט ג"כ שטרות וכמ"ש הנמוק"י בפ' הספינה והביאו מרן בסי' ס"ו מחודש ט' יעו"ש ודוק (א"ה ס"ט עיין להרב המגיד ז"ל בפ' י' מהל' זכיה ה"ב ובמל"מ שם ודוק).
+
+Halakhah 21
+
+<b>שכיב מרע שכתב כל נכסיו וכו'.</b> כתב הטור בסי' ר"נ סי"ז וז"ל אם הפסיק בין אחד לחבירו וכו' והאחרון הוי מתנת שכיב מרע בכוליה אם מת קנה אפי' בלא קנין יעו"ש והקשה עליו בס' זקן שמואל וז"ל ויש להקשות שא"כ אף האחרון לא יקנה דכיון דהראשונים לא קנו הו"ל האי אחרון מתנת שכיב מרע במקצת ובעי קנין ושמא רצה לשחוק וכמ"ש הרבינו יעקב בעל הטורים באה"ע סי' קמ"א שאם היה שכיב מרע ואמר שיכתבו גט לאשתו אין כותבין ונותנין ושמא י"ל כמ"ש הנמוק"י וז"ל ואע"ג דהשתא יעו"ש אף אנן נמי בתר דעתו אזלינן עכ"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא זכיתי להבין את דבריו דהראיה שהביא מהר"י בעל הטורים ז"ל שבסי' קמ"א אדרבא משם נראה להיפך שכתב שם וז"ל בעל שעשה שליח להולכה צריך שיאמר לו תן גט זה לאשתי וכו' בד"א בבריא אבל בחולה וכו' אע"פ שלא אמר אלא כתבו כותבין ונותנין שדעתו לומר תנו אלא שהוא בהול מחמת חולי יעו"ש וצ"ע. גם הראיה שהביא מהנמוק"י ז"ל לא דמי דהתם הוא בשכיב מרע שנתן כל נכסיו וחזר במקצתם ופירש שאינו חוזר אלא במקצתם ונמצא שמה שהקנה הא' הוא מחמת אותה מתנה שהיה בכל משא"כ הכא במתנה האחרון כיון שלא קנה הראשון נמצא שמה שנתן לזה האחרון חשיב כאילו לא נתן ומ"מ החלוק נראה שהוא אמת ודוק.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>והמפרש בים וכו'.</b> עיין להרב המגיד שכתב שדעת הרשב"א כר' יונה שחולק עם הרי"ף ורבינו דס"ל דמפרש בים ויוצא בשיירא דינם לענין מתנה כבריא וכן הוא דעת הרא"ש. ואנכי הרואה להרשב"א בחי' לגיטין בסוגיין דס"ל בפירוש כדעת הרי"ף יעו"ש באורך וכן דעת הריטב"א בדף מ"ג מהש"ס יעו"ש.
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>עמד בין החולי שצוה בו וכו'.</b> כתב הטור באה"ע סי' קמ"ה וז"ל ולא הלך בשוק אפי' ניתק מחולי לחולי והלך בנתיים בביתו בלא משענת ה"ז גט עד כאן וכתב הרב מכתב מאליהו בדף ר"ד שדעת הטור סברא חדתא היא אלא שמצא במרדכי בפ' מי שמת תשובת ראב"ן ז"ל שקאי כוותיה יעו"ש שכן הסכים דעת הטור לדעת ראב"ן וקשה לי שראב"ן ז"ל מיירי בהלך במשענת ומשו"ה כתב דהליכה בבית לאו כלום היא ברם בלא משענת לא דבר הרב ז"ל.
+
+Halakhah 27
+
+<b>מתנת שכיב מרע שאין כתוב בה וכו'.</b> כתב הטור בסי' רנ"א וז"ל והרי"ף פסק דלעולם על המקבל להביא ראיה ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל עי' מ"ש לקמן בפ"ט הכ"ג וראיתי בשטמ"ק שנדפס בח"ב מהרמ"ה בסוגיין שהביא משם הרא"ש וז"ל אמר רבא הרי מת והרי קברו מוכיח עליו והכי הלכתא ולא חיישינן שמא עמד ומיהו אם לא נתקיים השטר בחותמיו לא גבי בהאי שטרא דקי"ל כרב נחמן בדיני דאמר בפ"ב דכתובות מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכו' יעו"ש הרי דלא כמ"ש הטור וצריך ישוב.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>שכיב מרע שצוה ואמר יטול פלוני כל נכסי וכו' כולן לשון מתנה היא וכו'.</b> מימרא בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ח א)"ר ששת יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן יעו"ש בפרשב"ם וראיתי בתשובת הרשב"ש ז"ל בסי' קס"ו שכתב וז"ל ומ"ש והשאר הריני מניח לאשתי לשון מתנה היא דאמאי דאמרינן בפ' מי שמת יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון ירושה הן ופירשו המפרשים אף לשון ירושה וכתב הרמב"ם ז"ל שהן לשונות מתנה עד כאן לא ידעתי מאי האי דקאמר דהא בגמ' אמרינן שהן לשון מתנה ולא לשון ירושה כי אם ביחסין וירת לחוד ולא ביחזיק וכעת לא ראיתי להמפרשים שיפרשו כן שהן לשון ירושה ונפק"מ טובא אי הוי לשון מתנה או לשון ירושה אם נתן לב' בניו ואחד מהם בכור אינו מפסיד חלק בכורה אי הוי לשון מתנה ולא אמר כלום כמבואר ולפי גירסא דידן שהוא לשון מתנה אין מכל זה כלום יעו"ש ועיין בסי' תרכ"א שכתב שם כולן לשון מתנה וצריך ישוב וכתב הנמוק"י וז"ל ואיצטריך רב ששת לאשמועינן דלשונות אלו הן לשון מתנה אפי' בשכיב מרע כדי דלא תימא דכיון שאין שם משיכה ולא קנין לא מהני אלא לשון מתנה והיינו דהני אחריני יעמוד [יהנה] ישען עלה בתיקו ולא קנו בהו דאילו בבריא לשון זכיה הם שקנין מוכיח כיון שהוא אומר ישען עליהן בקנין זה דכל כה"ג לא הוי קנין דברים בעלמא כדאמרינן בהכותב דבלשון דין ודברים מהני בשקנו מידו דמגופא של קרקע קנו מידו וכו'. וכתב הרב מל"מ בדין שלפנינו וז"ל דיש להסתפק שהוא מביא אח"כ דברי הראב"ד ז"ל שאמר דוקא שאמר נכסי לפלוני שיהנה בהן שלשון זה סותר מ"ש בתחילה שנכסיו לך משמע לגמרי וכשאמר שיהנה או שיעמוד משמע דוקא עמידה ומשענת וכו' הא לאו הכי הוי כאילו אמר ידור פלוני בבית זה ולפי"ז כי קנו מידו בבריא מאי הוי וצ"ע עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לומר בדעת הנמוק"י דלהכי דייק בלשונו לומר כיון שהוא אומר ישען עליהן בקנין דכל כה"ג לאו קנין דברים הוא וכו' דהכונה דאפי' לא אמר נכסי לפלוני שיהנה בהן והוא דכבר ידוע מ"ש הרשב"א ז"ל במכונות סי' ס"ז והביאה מרן בסוף סי' קצ"ה וז"ל אבל אם אמר הריני נותן לשמעון דירה בעלייתי או נתתי לו להיות משתמש בעלייותי וקנינו ממנו הרי זה קנה העליה לדירה שהקנין [ענין] חזק וכשבא אחר מה שאמר לא דירה בלבד נתן אלא מגופו של קרקע קנו מידו וכההיא דהכותב וכו' יעו"ש. הרי דכשהקנין בא אחר מה שנתן מחזיק למתנה לומר שלא הדירה לבד נתן אלא מגופו של קרקע קנו מידו וכמבואר שם וא"כ אף אם נאמר שהנמוק"י ז"ל מסכים והולך לסברת הראב"ד ז"ל דכי איבעיא לן יראה בהן ישען בהן וכו' היינו כשאמר תחילה נכסי לך וכו' דאילו בישען בהן לחוד הוי כידור פלוני בבית זה דלא אמר כלום וכי קנו מידו הוי קנין דברים עכ"ז להכי דייק לומר ישען בהן בקנין שהקנין בא לאחרונה לאו קנין דברים הוא ושפיר מהני קנין. וראיתי להרב זקן שמואל בסי' רנ"ג שכתב על דברי הנמוק"י הללו שהיא סברא יחידית ושלא מצא לו חבר שבבריא (שיהנה) [שיהנו] הני לישני שעלו בש"ס בתיקו כיון שיש בו קנין יעו"ש. ולעת כזאת ראיתי לר' יונה בעליותיו שהביאו הרב בצלאל בשטמ"ק בסוגיין שכתב וז"ל ואפשר דאצטריך לאשמועינן דמהני הני לישני בשכיב מרע דהו"א דלא מהני עד דאמר תנו ק' לפלוני וכו' והא דאיבעיא לן ישען בהן יעמוד בהן מהו בבריא לשון זכיה הוא לפי שהקנין מוכיח עליה כיון שהוא אומר ישען בהן בקנין זה ובכה"ג לאו קנין דברים הוי כדאמרינן התם בלשון דין ודברים מהני בשקנו מידו עד כאן הרי דר"י קאי כוותיה דהנמוק"י ולאו סברא יחידה היא.<br><b> ודע</b> שמדברי הראב"ד שהביא הנמוק"י ז"ל אני תמיה עליה דמהרד"ך ז"ל בבית א' שכתב וז"ל וכן נמי בהני לישני דאיבעיא לן בפ' מי שמת אם מועילין או לא וכו' והתם פשיטא לענ"ד דמבעיא לן באומר נכסי לפלוני שיהנה בהן משום דלישנא שיהנה משמע לגרוע כח לשון נכסי לפלוני שאמר בתחילת דבריו קאמר ליה וקאמר דוקא ליהנות בהן קאמר ולא להיותם שלו דקא מבעיא לן וכן בכל שאר לישני דאי בלא אמר נכסי לפלוני ומבעיא משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם או משום שאין ממשות באותם הדברים אמאי סלקא בתיקו ליפשוט מהא דאמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום אלא ודאי כדכתיבנא וכו' יעו"ש וקשה לי דהרב ז"ל יושב ודורש כמשה מפי הגבורה ולא זכר ש'ר דכל הני מילי כבר אמרן הראב"ד ז"ל והביאן הנמוק"י ז"ל. והטור ז"ל בסי' רנ"ג פסק וז"ל ושכיב מרע שאמר אני מניח לפלוני כתב הרא"ש ז"ל בתשובה דהוי לשון מתנה עד כאן ותשובה זאת היא בכלל פ"ג וז"ל שם ובשכיב מרע א"ר ששת יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן וכשאומר השכיב מרע אני מניח לפלוני כאילו אמר יטול כי הנטילה חילוף ההנחה היא וכו' יעו"ש ועיין במהרח"ש בח"ב סי' י"ד מה דשקיל וטרי בתשובה זו.<br><b> וראיתי</b> למהר"א קוב"ו ז"ל בס' פני יאושע בסי' כ"א דף מ' ע"ב שכתב וז"ל ואיכא לעיוני בה טובא דהיא סותרת למ"ש בפסקיו דבכאן בתשובה מסיק דהני לישני דא"ר ששת דמהנו יטול ויזכה ויחזיק דאינן אלא בשכיב מרע וכ"כ הרמ"ה ז"ל ומזה יצא לנו דלשון מניח מהני מטעם דהנטילה חילוף ההנחה והיינו דוקא בשכיב מרע ואילו בפסקיו הביאו הטור ז"ל שם העלה להיפך שכן כתב וכל שכן בבריא דמהני כל הני לישני עד שמתוך הדוחק אם לאו דמסתפינא וכו'. אמינא דלאו מר חתים עלה אבל מה אעשה כי הטור ז"ל הביאו משמו יעו"ש. ואני בעוניי עוד קשה לי לפי מה שהניח שם במונח שדברי רב ששת הן בשכיב מרע דוקא מהא דכתב בסוף כלל פ"ד על מה שנשאל באיש שעשה לאשתו אם ימות הוא בחייה וכו' ומהיום תלך ותחזיק בכל מה שיש לו בעולם ונטל קנין ע"ז והשיב וז"ל אמנם רואה אני לקיים שטר זה מתוך תיבה אחת שכתוב בו ותחזיק בכל מה שיש לו בעולם ומילת ותחזיק הוא לשון מתנה כדאמרינן בפ' מי שמת א"ר ששת יטול ויחזיק ויזכה ויקנה כולן לשון מתנה הן וכו' יעו"ש והביאו הטור בסי' רפ"א בקצור הרי דבמתנת בריא מיירי שהוא בקנין ובמעכשיו ומפני מילת ותחזיק קא מקיים למתנה מהא דא"ר ששת כנראה דס"ל דמילתא דא"ר ששת לבריא נמי אמרו והוא היפך מ"ש בכלל פ"ג וצריך לי ישוב.<br><b> ושוב </b> אחר ימים אנה ה' לידי ס' מגיד מראשית וראיתי שם בסי' ו' דף מ"א שכתב שם הך קושיא עליה דהרא"ש ז"ל שכתב ובשכיב מרע א"ר ששת וכו' דהא ר"ש הוא אפי' בבריא וכתב וז"ל אבל לפי האמת אין בו סתירה ופי' לשונו הוא בדרך אחר למי שיעמיק בו העיון וכו' וה"ק ובשכיב מרע אר"ש יטול ואין כאן שום קושיא כלל דמשום סיומא דמלתא דקאמר וכשהשכיב מרע אמר אני מניח וכו' נקט נמי ובשכיב מרע ולאו לאפוקי בריא מהך רישא אלא מסיפא כלומר כיון דמהני יטול בשכיב מרע ה"נ מהני ביה אני מניח משום דלגבי דידיה הוא כמו פלוני יטול וכו' יעו"ש. ובהכי מתרצא נמי קושיא דידן ומהרד"ך ז"ל בבית ל' החזיק בסברא זאת דהרא"ש דלשון מניח הוי מתנה והביא ראיה מר"פ הגוזל דתני רב אושעיה הניח לפניהם גזלה קיימת חייבין אין הגזלה קיימת פטורים הניח להם אחריות נכסים חייבין לשלם עד כאן ודקדק מהרד"ך ז"ל דמדנקט בגזלה הניח לפניהם ובאחריות נכסים נקט הניח להם משמע בהדיא דלשון אני מניח לפלוני לשון מתנה הוא ולכך בגזלה שאינה שלו להורישה ולהניחה לבניו נקט לפניהם אבל גבי אחריות נכסין שהן שלו נקט להם עד כאן והקשה מהרח"ש בח"ב סי' י"ד וז"ל (ודעתו) עשה הרב ז"ל דברי הברייתא כאילו הם דברי המצוה וקשה לי דהתם במתני' במה דתנן והניח לפניהם פטורים ומוקי לה רב חסדא לאחר יאוש וא"כ בידו לתנה דקנה לה ביאוש ושנוי רשות ורמי בר חמא דייק מינה דרשות יורש כרשות לוקח נמצא דבידו להורישה וההיא ברייתא נמי מוקי לה ר"ח לאחר יאוש וא"כ בידו לתנה או להורישה באופן דעל כרחך לפניהם דנקט לאו דוקא מהאי טעמא הוא עד כאן.<br><b> ולענ"ד </b> נראה לומר בעד מהרד"ך ז"ל דהכונה לומר דלהכי דייק רב אושעיא בגזלה והניח לפניהם משום דאז בשעת ההנחה בעודו עדיין ברשותו ליכא אלא יאוש לחוד ובעת כזאת אם היה רוצה ליתנו או להורישו לאו ממונו לגמרי היא דעדיין לא נתרוקן רשות בעלים מהגזלה לגמרי דליכא אלא יאוש כדי אלא דכשיבא לרשות לוקח או לרשות יורש אז נתרוקן רשות בעלים לגמרי אבל בעת תת הגזלה קודם באו לרשות יורש אם בא נגזל אין ספק דמצי להוציאו מיד הנותן כל כמה שלא מת הנותן דעדיין לא באו ליד היורשים ואמטו להכי דייק בלישניה לומר בגזלה והניח לפניהם ברם באחריות נכסין שהן שלו ובידו ליתנה לכל מה שירצה ולית דימחי בידיה להוציאם מידם תני והניח להם דאם הניח להם בלשון זה לשון מתנה היא זה נראה לי להליץ בעד מהרד"ך ז"ל.<br><b> עוד</b> כתב מהרד"ך שם וז"ל ובר מן דין אמינא דבנדון דידן אפי' (ר' לוי) [ר"י הלוי] ז"ל מודה וכו' עד דכי היכי דאמרינן בלשון ירושה דאפי' [דהיכא שאמר לשון ירושה לבד] לא קנה היכא דאמר בתחילה או בסוף לשון מתנה מהני ה"נ לא שנא עד כאן והקשה עליו מהר"י הלוי ז"ל בתשובה סי' ע' דלא דמי כלל דבשלמא התם משום ירש פלוני משמע שפיר לשון זכיה וקניה אלא משום דאינו ראוי ליורשו לא קנה משום שעבר על מה שכתוב בתורה ולהכי אם כתב בתוך כדי דיבור לשון מתנה מהני דמסתמא אף ירש דקאמר לאידך למתנה איכוון אבל בלשון מניח דלסברת ר"י לא משמע לשון זכיה כלל אפי' אם נתן במתנה לאחר מה בכך וכו'. ומרן החבי"ב בסי' רנ"ג הגהת ב"י אות ה' הקשו עליו מתשובת הרשב"א שבח"ב סי' שצ"ב שכתב דאפי' שאמר בתחילה לשון שאינו מספיק ואמר בסוף דבריו לשון מתנה שמועיל אף ללשון שאינו מספיק וכו' ותירץ דשאני ההיא דהרשב"א דאפשר דמיירי לאדם אחד והטעם דדל מהכא לשון שאינו מספיק הא איכא לשון מספיק ומשום הכי מהני אף לשאינו מספיק ומהר"י הלוי ז"ל מיירי בנותן לב' בני אדם שתי מתנות דלא מהני לשון מתנה דזה לשון הנחה דאידך וכו' וכתוב אבל מדברי מהר"י הלוי שם מוכח בבירור דסבירא ליה דאפילו בשדה אחד ואדם אחד אם אמר לשון הנחה ואחר כך לשון מתנה לא מהני וצ"ע עכ"ל.<br><b> ולענ"ד </b> נראה דשפיר מצינן לתרץ כדברי הרב ז"ל ומאי דקשיא לן למרן החבי"ב מסוף דבריו דאפילו באדם אחד ושדה אחד דלא מהני אין זה קושיא כלל דאחד הרואה שם יראה דלא כתב כן אלא משום תשובת ר"י הלוי ז"ל שהביא אח"כ וז"ל שם והסכמנו ונתיישבנו שאין לשון הנחה לשון מתנה שאילו אמר נכסי לפלוני זה לשון מתנה אבל לפי שהוסיף על דבריו ואמר אני מניח נכסי לפלוני אין כאן לשון מתנה עד כאן הרי להדיא דאפילו אם כתב לו ממש בלשון מתנה דהיינו אני מניח נכסי לפלוני לחוד משמע ליה דהוי לשון מתנה אפילו הכי לא מהני (מיד) [מידי] ללשון הנחה אע"ג דהוי שדה אחד ואדם אחד כל שכן גבי נדון מהרד"ך ז"ל דהוי שתי שדות ושני בני אדם ע"כ. הרי בהדיא דאי אומר דלא מהני אפילו בשדה אחד ואדם אחד היינו משום ההיא תשובה דמהר"י הלוי ז"ל ולא משום דלא מהני לשון מתנה ללשון הנחה בשדה אחד ואדם אחד וכמבואר שם.<br><b> והרב</b> פני משה בח"א סי' ל"ד כתב וז"ל איך כל היד המרבה לבדוק בעיניו יראה דבנדון דידן אין מועיל לשון מתנת אחיותיו ושנייו ללשון הנחה שכתב לאשתו מתרי טעמי לענ"ד יודם כל הישר הולך חדא וכו' ועוד אחרת לענ"ד טעמא אחרינא דעד כאן לא אמרינן דמתנה דחד מועיל לירושה דאידך ע"כ לא אמרי הכי אלא לירושה דאידך הסמוך לו שלפניו או שלאחריו אבל לא אלפני פניו או לאחר אחריו המשל בזה אם כתב לראובן מתנה שכתב תנתן שדה פלונית לראובן וירש שמעון שדה פלונית וירש לוי שדה פלונית אפשר דלא מהני תנתן דראובן אלא אירש דשמעון שהיא הסמוך לו אבל לא לירש דלוי שהוא מופלג דבכה"ג לא אשכחן בגמ' דמהני וה"ה אם אמר ירש ראובן שדה פלונית וכו' יעו"ש. ואנכי בער לא אדע שכו"ל בזה החילוק שחילק הרב ז"ל חילוקא דרבנן דהא מאי דילפינן בגמ' דב' שדות וב' בני אדם דמהני (ו)מתנה דהאי לירושה דאידך הוא מהא דתניא בברייתא נכסי לך ואחריך ירש פלוני ואחרי אחריך ירש פלוני מת ראשון קנה ב' מת ב' קנה ג' ואי ב' מת בחיי ראשון יחזרו הנכסים ליורשי ראשון יעו"ש בפי' רשב"ם ז"ל הרי דמהני נכסי לך דהראשון לירש אחריך ואחרי אחריך ולפי דברי הרב ז"ל היכי משכחת לה שאם מת ב' דקנה ג' משום נכסי לך דקאמר לראשון דהא ג' ירש קאמר ליה.<br><b> ואין </b> לומר דהברייתא לא נחית להכי אלא לומר דמהני לישנא דמתנה דחד ללישנא דירושה דהאיך וכשמהני לאחרי אחריך היינו כשמזכיר לשון מתנה באמצע ולהכי דייק רבינו ז"ל בפ"ו מהל' נחלות ה"ו וז"ל וכן אם היו ג' שדות לג' יורשים ואמר ירש פלוני שדה פלונית ותנתן לפלוני שדה פלונית וירש פלוני שדה פלונית וכו' דאלמא אי מהני חד לשון דמתנה לשתי לשונות דירושה היינו היכא דכתיב לשון מתנה באמצע לאפוקי היכא דכתיב בתחילה לא מהני אלא לדסמיך ליה ובהא הוא דכתב הרב פני משה ז"ל דלא מהני הא ליתא וכמבואר בדברי הרב המגיד ז"ל שם שכתב דנקט הכי לרבותא יעו"ש וא"כ מ"ש הרב ז"ל דלא מצינו בגמ' שיהני לשון מתנה דחד ללשון ירושה דאידך שלפני פניו או שלאחר אחריו כי עפ"ז הוליד והצמיח דלא מהני לשון מתנה אחיותיו ושניו אלא ללשון הנחה שאצל פרט הסמוך למתנת אחיותיו אבל לא ללשון הנחה שכתב לאשתו שהוא מופלג והוא אלפני דלפני וכו' יעו"ש דלפי לשון הברייתא נראה בבירור דלא שנא וכמבואר בדברי הרה"מ ז"ל וצ"ע ועיין לרבינו בפי"ב מהל' אלו ה"ז שכתב וז"ל נכסי לפלוני ואחריו לפלוני וכו' וכתב הרה"מ וז"ל ברייתא בפ' יש נוחלין והיא שנויה בשלשה מקבלין וכו' ודין ג' עם ב' כדין ב' עם הא' ורבינו כתב הדין בב' שדי ביאור בכך עכ"ל ועי' במרן החבי"ב בסי' רמ"ח הגהת הטור אות ה' יעו"ש.<br><b> וכבר </b> עלה על דעתי לומר בדעת הרב ז"ל שהוא יתרץ לברייתא זו דואחרי אחריך דקנה הוא משום דמיירי למי שראוי ליורשו ומשו"ה מהני ביה לשון ירושה ולא משום דנכסי לך דקאמר בתחילת דבריו הוא. אמנם אחר ההתבוננות הא ליתא כמבואר מדברי הר"ן שהביא דבריו מרן בסי' רמ"ח ס"א וז"ל הר"ן ז"ל (וכת') [וכי תימא] בראוי ליורשו ור' יוחנן בן ברוקא היא מהא שמעינן דרב אחא לאו דוקא באומר נכסי לראובן בני ואחריו לאחר שאינו ראוי ליורשו אלא אפי' באומר נכסי לראובן בני ואחריו לשמעון בני וכו' דהא כי בעינן לאוקומי ברייתא בראוי ליורשו בין ב' בין ג' בעינן למימר הכי דאם איתא דלא בעי לאוקמי בראוי ליורשו אלא ב' בלבד אכתי תקשי ליה ג' אמאי קנה וכו' אלא ודאי תרוייהו בעינן לאוקומי בראויין לירש וכו' יעו"ש ולפי דברי הרב ז"ל מאי קאמר כי בעינן לאוקומי בראוי לירש בין ב' בין ג' בעינן כנראה דאילו לפום קושטא לא בהכי מוקמינן דוק ותשכח מהכא דאין לומר כן.<br><b> והרב </b> משאת משה בחלק חו"מ סי' ו' נשאל על נערה שהיתה שכיב מרע ואמר לעדים הוו עלי עדים וכו' שכל אשר לי אנכי מנחת לזקנתי לאה [אם אמי] כדי שתלך לעיה"ק ירושלים ת"ו ואמרו לה העדים ולזקנתך אם אביך אין את מנחת כלום ותען ותאמר אני מנחת לה י' גרושי'ש עד כאן והשיב הרב ז"ל דאפי' להחולקים על הרא"ש הכא בנדון זה אזלי ומודו דקנה דטעמייהו דהני דס"ל דלא מהני היינו משום דאיכא למימר דלשון מניח יש במשמע לומר דלאפוטרופא בעלמא אמר ולפום הך טעמא הכא דאמרה שמניחה כדי שתלך לארץ ישראל מוכחא מילתא דלשם מתנה נתכוונה ולא לאפוטרופא ומצינו קרוב לזה למהרד"ב שכתב בסי' ר"ג וז"ל ועוד יש טעם אחר שהרי כתב מהרד"ך ז"ל דאפי' מהרי"ק לא אמר בשם הרבנים אלא כשנוכל לפרש דשמא לאפוטרופא קאמר וכו' ואף אנו נאמר דכוותיה בנדון דידן כיון דלא שייך לומר לאפוטרופא קאמר כדהוכחתי והנחה זו לשם מתנה היא עכ"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא ידענא מאי קאמר דהא הרואה שם למהרד"ב ז"ל יראה דהן אמת דכתב כן לפום ריהטא ברם תוך כדי דיבור תבר לגזיזיה וכתב שמ"מ אינו תוקע עצמו בזה כמבואר שם והא ראיה שלא זכה למקבל מטעם זה ועיין במרן החבי"ב ז"ל בהגהת ב"י אות ח' והיינו טעמא דנראה מדברי הרבנים שהביא מהרי"ק ז"ל בריש שורש צ"ד דלשון מניח לית ביה ממשא ולא משום דאיכא להסתפק כמו שיראה הרואה. עוד כתב הרב ז"ל שם וז"ל ועוד נראה טעם אחר לזכות כח המקבל מגמר דבריה אף היא אמרה שהניחה לזקנתה השנית עשרה (א"ת) [גרושי'ש] בלשון הניח כבראשונה דהוי גלוי מילתא קצת דכולא למתנה איתכוונא ואינה אלא כמחלקת נכסיה דהרי לגבי זקנתה השנית אין לומר דלשם אפוטרופא קאמרה וכו' עכ"ל ורואה אני דיותר ויותר הוכחא איכא בנדון הרב פני משה ז"ל בתשובה הנ"ל ואפ"ה לא כתב להחשיבה מתנה וכל שכן כה"ג וצריך ישוב.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>גר שיש לו בן שאין הורתו בקדושה וכו'. לפיכך אם נתן לגר משאר הגרים מתנתו קיימת.</b> כתב הראב"ד ז"ל כן אמר הגאון ואין דעתי נוחה הימנו ויש לנו דעת אחרת טובה מזו עד כאן וכתב הרב המגיד שדעתו כדעת האחרונים שהקשו ואמרו דאם איתא דמתנת שכיב מרע גר לגר אחר קנה בנו נמי כל שלא היה הורתו בקדושה אינו נחשב לבנו ואינו ראוי ליורשו כנכרי הוא ולמה לא קנה במתנה וכו' עיין בתשובה להראב"ד בס' תומת ישרים סי' רל"ה שהקשה כן וכתב וז"ל ומה יקשה עלינו אם נאמר שלא תקנו מתנת שכיב מרע אלא באדם שהוא בתורת ירושה מורישו ואפי' הוא נכרי אבל גר שאינו כן לא תקנו לו ודברי רבא כפשוטן עד כאן ובפשטן של דברים אלו נסתפקתי בדעת הראב"ד ז"ל אם מאי דקפיד הוא משום דהמקבל ליתיה בתורת ירושה ונפק"מ שאם נתן לישראל מודה דקנה המקבל ואתי שפיר השתא מאי דכתב בתשובה שלא תקנו מתנת שכיב מרע אלא באדם שהוא בתורת ירושה לאפוקי רב מרי שאינו כן או דילמא מאי דקפיד הוא בנותן ואפי' שנתן לישראל לא קנה דלא תקנו שיהיו דבריו ככתובים וכמסורים אלא באדם שהוא בתורת ירושה לאפוקי איסור שאינו בתורת ירושה מורישו דהא גר אינו יורש את אביו דבר תורה ולעת כזאת אין הספר מצוי בידי לראות מאי דעתיה ז"ל ברם ראיתי להרשב"א בחלק ג' סי' קכ"ב הביא משם הראב"ד וז"ל אלא אף הראב"ד מודה בזה וביותר מזה שהוא כתב שם הטעם משום דרב מרי לא היה לו באותה שעה לא אב ולא בן ולא קרוב הילכך אינו קונה במתנת שכיב מרע עד כאן הרי נראה מכאן דמאי דקפיד הוא משום דהמקבל לאו בר ירושה הוא שהרי תלה הטעם דלרב מרי לא היה לו יורש דאם מאי דקפיד הוא בנותן מה יושיענו זה שלא היה לרב מרי בן דאף אם היה לו בן מ"מ איסור לאו בר ירושה הוא אלא ודאי כדקאמרן.<br><b> אלא </b> דהא קשה לי מ"ש הרשב"א שם על דבריו וז"ל ופשטא של שמועה הכי פירושה גר שכיב מרע שאינו בירושה כשאין לו בנים שנולדו בהורה ולידה בקדושה אינו במתנת שכיב מרע (הוא) [הא] ישנו בירושה לבניו או לקרוביו נותן לכל מי שירצה במתנת שכיב מרע אפי' לישראל גמור עד כאן וקשה דהלא הראב"ד לא קאי כי אם היכא דהמקבל בר ירושה דאף אם הנותן גר דקנה אבל היכא דהמקבל לאו בר ירושה מה יועיל מה שהנותן בר ירושה ולא הו"ל למימר אלא שלא תקנו מתנת שכיב מרע אלא מי שיורשו תקנו שיקנה כגון רב מרי אם היה שהיה הורתו ולידתו בקדושה אם לא שנאמר שדעתו ז"ל בדעת הראב"ד דכיון דקנה המקבל היכא שהוא בר ירושה ה"ה נמי היכא שהנותן הוא בר ירושה אף דהמקבל ליתי בירושה ומשו"ה פי' הסוגיא כן והוא דוחק. ויותר נראה לענ"ד לומר בדברי הראב"ד היה כתוב משום דאיסור לא היה לו באותה שעה לא אב ולא בן ולא קרוב וכו' דעל הנותן קא קפיד וכדכתבו התוס' בסוגיין יעו"ש ואע"ג דגר אינו יורש את אביו דבר תורה מ"מ כיון דחכמים תקנו לו ירושה שמא יחזור לסורו איתיה בירושה מקרי וכן נראה בהדיא ממ"ש לקמן וז"ל ואני אומר שלא בירר וכו' וכמ"ש לעיל דדעת להקת בני הנביאים הרי"ף והתוס' ורב האי ז"ל והראב"ד דעת כולם מסכמת שמי שראוי ליורשו ישנו במתנת שכיב מרע לכל מי שירצה עד כאן ועיי"ש טעם שכתב להרי"ף ז"ל וכ"כ הרב תרומת הדשן סי' שנ"ב ודלא כמ"ש הרמב"ן במלחמות ובחי' בעובדא דאיסור או שנאמר שהרשב"א לדידיה מפרש פשטא דשמעתתא דקפיד הנותן וכונתו לאפוקי לחכם שכנגדו דגר לית ליה דין מתנת שכיב מרע ודוק.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>שכיב מרע שהודה וכו'.</b> כתב הרב המגיד משם הרב אבן מיגאש ז"ל שהודאתו כהודאת בריא ואם עמד אינו חוזר שאין זה מתנה ואין צ"ל אתם עדים דאין אדם משטה בשעת מיתה וכו' וכ"כ הרב בצלאל בשטמ"ק הנדפס בח"ב מהרמ"ה ז"ל וזה סיוע למ"ש מרן ב"י בסי' ל"ב מחודש ב' וז"ל ונ"ל עוד שאם הודה בשעת מיתה אפי' קם על רגליו ותבעו חייב לשלם לו דהא אין אדם משטה בשעת מיתה ודבר פשוט הוא שהרי אם היה הוא יכול לטעון כן היינו אנו טוענים ליורשין עכ"ל.<br><b> וראיתי</b> להש"ך בסי' פ"א סק"ז שכתב על דברי מרן וז"ל ולפענ"ד זה אינו ופשיטא דיכול דהא דקא מבעיא בש"ס היינו בסתמא ומספקא ליה לש"ס ולהא מסיק דאין אדם משטה בשעת מיתה ומסתמא לא השטה אבל אם אמר משטה הייתי נפקא מידי ספיקא ונאמן וכו' יעו"ש ולפי דברי הרב אבן מיגאש ז"ל אינו כן אלא קושטא דמילתא היא דאין אדם משטה בשעת מיתה ואי טעין בתר דקם משטה הייתי לא משגחינן ביה. ולענ"ד נראה דלפי דעת מרן והרב אבן מיגש ז"ל אף אם בימי חוליו רצה לחזור ולומר משטה הייתי לא משגחינן ביה כיון דאמרינן דאין אדם משטה בשעת מיתה וקושטא קאמר תו לא מצי הדר וזה לשון הרב שם בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ט) שכיב מרע שהודה מהו פי' קי"ל דבריא שהודה הודאתו הודאה וכיון דקי"ל דמתנת שכיב מרע בכל הנכסים אם עמד חוזר קא מבעיא לן השתא שכיב מרע שהודה מהו מי אמרינן הודאתו כבריא ולאו מתנה הוא וכיון שכן אם עמד אינו חוזר או דילמא אמרינן דלמתנה בעלמא הוא דאיכוון ונפק"מ דאם עמד חוזר וכו' יעו"ש הרי דמשום הודאת בעל דין הוא וכיון שכן אפי' עודו בחוליו לא מצי טעין משטה כן נראה לענ"ד ומהתימה ממרן ז"ל שלא נסתייע מדברי הרב אלו.<br><b> ודע</b> שאני מסתפק בדעת רבינו שכתב אפי' הודה השכיב מרע לגוי נותנין לו אם הוא דוקא באומר תנוהו לו או דילמא אפי' לא אמר תנוהו לו והוא דמספקא לי דהא דאמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו היינו דוקא במודה לישראל אבל במודה לגוי לא דמשום שלא להשביע לא עביד דמודה שמא יתבענו ולא יקבל טענתו ועי' במהרימ"ט ז"ל בח"א סי' ק"א דסמיך אטענה דנאנסו או החזרתי וגוי לא יקבל טענה זו ומשו"ה מרתת ולא מודה אם לא דקושטא קאמר או דילמא לא שנא ועי' במהרשד"ם חלק יו"ד סי' קע"ב ושוב ראיתי בתשובת הרב פרח מטה אהרן ח"א סי' ס"ה דף קכ"ח ע"א שכתב וז"ל ושלא להשביע את עצמו לא שייכא לדעת הרמב"ם ז"ל כי הנה הוא הולך למות ובמודה נמי לגוי לדעתו ליכא חששא השבעה כי בודאי לא היה מודה לגוי כי הגוי בשמעו יתבע את בניו ע"פ הודאת אביהם עד כאן ואפשר דגם הרב פרח מטה אהרן ז"ל מודה בזה להרב ז"ל ודוק.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>שכיב מרע שחזר במקצת וכו'.</b><b> שאלה</b> ראובן היה שכיב מרע ושלח אחרי שמעון ולוי לקרות אותם ובאו לביתו ומצאוהו אותו מיושב בדעתו ומשיב להם על הן הן ועל לאו לאו ושאלו לו מה לך כי דלקת אחרינו ואמר להם רצוני הוא לעשות בפניכם צואת שכיב מרע בראותי לעת כזאת מיושב בדעתי כדרך הבריאים והוא זה כי הנער שמואל משרת שלי עבד לי כעשר שנים והטיב לי על שכירו' ככל אשר עם לבבי ועתה הוו עלי עדים איך אני נותן לו במתנה חצי מכל נכסי אשר לי והשאר ליורשי ושתק ולא דיבר עוד ואחר עבור יום אחד צוה עוד בפני עדים שאם המשרת אברהם יתנהג עם בניו כדין וכשורה יתנו מחלק היורשים כך וכך ושיפרעו לבע"ח כך וכך מחלק היורשים ומת אח"כ מאותו חולי וחיים לכל ישראל שביק. והנה בעתה קמו משרתי ראובן הנזכרות על היורשים לזכות במתנתם והיורשים מעכבים על ידם באומרם שאביהם חזר בו ממה שצוה ונתן לבע"ח אשר בזה גילה דעתו שחזר בכל מה שנתן ואף גם מה שנתן למשרת אברהם לא קנה כיון שהיה במקצת שלא נתן כי אם כך וכך יורינו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> עיקרא דהאי מילתא היא בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ח) ואמרינן התם איבעיא להו חזרה במקצת הוי חזרה בכולא או לא תא שמע כולן לראשון ומקצתם לשני שני קנה ראשון לא קנה מאי לאו בשמת לא בשעמד הכי נמי מסתברא מדקתני סיפא מקצתם לראשון וכולן לשני ראשון קנה שני לא קנה אי אמרת בשלמא בשעמד משו"ה שני לא קנה אלא אי אמרת בשמת תרוייהו ליקני א"ל רב יימר לרב אשי ותהוי נמי בשעמד אי אמרת בשלמא חזרה במקצת הוי חזרה בכולא היינו דשני קנה אלא אי אמרת לא הוי חזרה ליהוי כמחלק ולחד מינייהו לא ליקני והלכתא חזרה במקצת הוי חזרה בכולא עד כאן וז"ל הרא"ש איבעיא להו חזרה במקצת הוי חזרה בכולא או לא ת"ש כולן לראשון ומקצתם לב' ב' קנה ראשון לא קנה מקצתם לראשון וכולן לב' ראשון קנה וב' לא קנה פי' וכולן מה ששייר ולא נתן לראשון ומשכחת לה לרישא בין שמת בין בשעמד ראשון לא קנה דחזרה במקצת הוי חזרה בכולא ושני קנה אפי' עמד דהוי מתנת שכיב מרע במקצת ובעייא קנין וסיפא לא משכחת אלא בשעמד דאי בשמת שני נמי קנה עכ"ל וכן פסק הרי"ף ז"ל בהלכות במעט שנ'ות ונראה לעין כל שהוא ט"ס וקשה לי עליה דהרא"ש שכתב בכאן דפירוש וכולן לשני מה ששייר ולא נתן לראשון ואילו בפ' אין בין המודר הנאה דף מ"ג הביא הש"ס הך סיפא דברייתא להקשות מיניה וכתב שם וז"ל מקצתם לראשון וכולן לשני ראשון קנה וב' לא קנה שכיב מרע שמחלק את נכסיו ונתן מקצתם לראשון ואח"כ אמר וכולן לב' ראשון קנה ואם עמד אינו חוזר (במתנת) [דמתנת] שכיב מרע במקצת הרי היא כמתנת בריא וכו' ומדקנה ראשון אלמא חשבינן ליה כנמלך דמעיקרא כשנתן לראשון לא היה דעתו ליתן לשני דאי חשבינן ליה כמחלק שמעיקרא היה דעתו ליתן לשניהם אף ראשון נמי לא קנה דהא אמרינן וכו' ומחשבינן ליה כנמלך א"כ בכולן לב' דקאמר גם המקצת שנתן לראשון כי היה בדעתו לחזור בו ממתנת הראשון אם היה אפשר ומעיקרא כשאמר מקצתם לראשון לא היה בדעתו ליתן לשני ושוב נמלך לחזור בו מן הראשון וליתן הכל לשני דאי וכולן לשני דקאמר היינו מה ששייר מנכסיו שלא נתנם לראשון אמאי קנה אם עמד הרי חלק כל נכסיו והוי מתנת שכיב מרע בכולא אלא ודאי כשנתן לב' דעתו על מה שנתן לראשון ה"נ דעתו על מה שהפקיר עכ"ל.<br><b> ויש</b> להתבונן בדברי הרא"ש אלו טובא חדא במאי שמוכיח דהאי וכולן לב' דקתני בברייתא היינו גם אמקצת שנתן לראשון דאי אשאר קאי אמאי קנה שני הרי חלק כל נכסיו וההיא מתנת שכיב מרע בכולא וכו' כנראה דס"ל דפירוש מחלק נכסיו דאמרינן בפ' מי שמת היינו שנותן לזה כך ולזה כך עד שחילק כל נכסיו ובהא בכל גוונא אם עמד חוזר ונמלך הוא שנותן לזה ושוב נמלך מזה ונותן הכל לאחר וזה הוא נמלך שנמלך מראשון ומשו"ה פי' דוכולן לב' היינו שחזר מהראשון אבל אם אינו חוזר מהראשון אלא נתן מהשאר דין מחלק יהבינן ליה ואם עמד חוזר. וזה אינו אחר המחילה רבה דהא פי' שם רשב"ם בפ' מי שמת וז"ל אם במחלק שמשעה ראשונה שהתחיל לחלק היה בדעתו לחלק כל נכסיו ולא לשייר כלום אם מת קנו כולן כדין מתנת שכיב מרע שאין צריך קנין אם מת. אם כנמלך שלא היה בדעתו ליתן כל נכסיו אחר שחלק שתק ולא רצה לחלק עוד חזר ונמלך בעצמו לחלק כל הנותר עד כאן וכן מבואר מדברי הרמב"ם פ"ח מהל' זכיה והטור ז"ל בסי' ר"נ סט"ז יעו"ש וא"כ אף אנו נאמר דוכולן לב' דקתני בברייתא היינו מה שנשאר שלא נתן לראשון והיינו טעמא דראשון קנה משום דהוי נמלך שהפסיק בין ראשון לב' שלא היה הכל במתנה אחת והוי מתנת ראשון במקצת ובעיא קנין וב' לא קנה כיון שעמד והיה בכולא דלא בעי קנין ואם עמד חוזר וקושית רבא אינו אלא לר' יוחנן דקאמר דטעמא דרבי יוסי משום דהפקר כמתנה מה מתנה עד דמטא לידי דמקבל וכו' ופריך מהכא דאף שלא בא לרשות מקבל קנה בקנין וכמו שפרש"י ז"ל. אלא שלזה י"ל דמאי דמוכיח הרא"ש דוכולן לב' דקתני בברייתא דמיירי בדחזר מהראשון הוא מדקא פסיק ותני ראשון קנה ואמאי קנה שמא מתחילתו כי אמר מקצתו לראשון היה דעתו ליתן גם השאר לב' ומנא לן שהוא נמלך והיה לו להזכיר אם כנמלך אם כמחלק ונימא אם עמד חוזר אלא על כרחך הברייתא מיירי בחוזר מהראשון וכן הוכיחו התוס' שם בביאור אלא שדברי הרא"ש צריכים אנו לדחוק קצת. ומ"מ נקוט מיהא דפי' וכולן לב' היינו גם מה שנתן לראשון ואילו הכא בשמעתין פי' וכולן לב' היינו מה ששייר מהראשון וצריך ישוב.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא לענין דינא דחזרה במקצת הוי חזרה בכולא וא"כ בנדון דידן שחזר ממה שנתן ליורשיו הוי חזרה גם במה שנתן למשרת שמואל אלא דעדיין יש לבעל דין לחלוק ולומר דעד כאן לא אמרינן דהוי חזרה בכולא אלא אם היה חוזר ממה שנתן לשמואל ונתן מקצת ממה שנתן לו לאחר אז הוא דאמרי' דחזר מהכל ברם היכא שנתן לב' בני אדם וחזר מאחד מהם אז אמרינן ממה שחזר חזר וממה שלא חזר לא חזר. להא אמינא דהא כתב הנמוק"י בשמעתין וז"ל אמר המחבר אפי' נתן נכסיו לב' בני אדם וחזר מאחד מהם הויא חזרה לאידך כיון שהוא בדייתיקי אחד עד כאן וכן פסק מור"ם ז"ל בסי' ר"נ יעו"ש ואף למאי דכתב הריטב"א בחי' לבתרא וז"ל והלכתא חזרה במקצת הוי חזרה בכל יש אומרים כשהראשונה כולה [ל]אדם אחד אבל אם נתן נכסיו כולן לב' בני אדם וחזר בו מאחד מהם לא הויא חזרה באידך ואחרים פי' דסתמא קאמר אפי' לב' בני אדם כיון שהוא בדייתיקי אחד וכו' והביאו מהר"ש גאון בסי' ל"ד דף ס"ט ע"ג יעו"ש. הרי דכל שמה שחזר הוא מאחד לא הוי חזרה לאידך מ"מ מידי פלוגתא לא נפקא ונכסי ביד יורשי קיימי והמתנה בטלה ואף שמהריב"ל ז"ל בח"ג סי' י"ט כתב דכל דאיכא מתנה ודאית והחזרה בספק מספיקא לא מבטלינן המתנה כמו שהאריך שם והכא בנדון דידן המתנה היא ודאית והחזרה היא בספק יען הוא מחלוקת ולא מבטלינן המתנה מספק מ"מ הרואה שם יראה דלא כתב כן כי אם להלכה ולא למעשה ועיין בס' משפט צדק ח"א סי' ט"ו וי"ט ומהר"ש גאון ז"ל בסי' הנ"ל.<br><b> אלא</b> שיש מקום לקיים המתנה ואף שחזר במקצת והיה טעמו דבנדון דידן נתן לאחר וליורשים וכל שמה שחזר הוא מהיורשים לא הוי חזרה בכל וכמ"ש הנמוק"י ז"ל וז"ל והיכא שנתן מקצת נכסים לאחרים והשאר ליורשים וחזר בו מיורשיו דעת רבינו הרמב"ן ז"ל דלא הוי חזרה לאידך כי מה שנתן ליורשיו לא הוי אלא כעין ירושה בעלמא וכן נראה עיקר הריטב"א ז"ל עד כאן ומביאו ג"כ מהר"ש גאון ז"ל שם בדברי הריטב"א יעו"ש הרי לך להדיא דכשחזר מיורשיו לא הוי חזרה באידך וא"כ בנדון דידן מה שחזר מיורשיו לא הוי חזרה למה שנתן למשרת ושפיר זכה במתנה. ועל מה שטענו היורשים כיון שנתן למשרת השני וחזר ממקצת נמצא דהוי מתנה במקצת ולא היה בה קנין וה"ז כנמלך דצריך קנין להא נמי אמינא דכיון דבשעתא קמייתא כשחילק היה מתנה בכולא עדיין מתנה בכל היא וכמ"ש הנמוק"י ז"ל וז"ל ומיהו הא דפסק תלמודא דהוי חזרה בכולהו ודאי לא משמע היכא דאמר בפירוש איני חוזר בי אלא ממקצתם דאז ודאי נשארו מקצתם לראשון ואע"ג דהשתא הוי מתנה במקצת ובעי קנין אנן בתר שעתא קמייתא דיהיב להו כולהו נכסי אזלינן וההיא שעתא בדיבור בעלמא יהיב ואם מת קנו כולן כך מצאתי כתוב לאחד מהאחרונים עד כאן וכתב מרן החבי"ב ז"ל בסי' ר"נ הגהת ב"י שהוא הרשב"א בחי' בתרא יעו"ש וא"כ בנדון דידן שנתן מקצת נכסיו לזה והשאר ליורשים ודאי דדין מתנה בכולהו יהבינן ליה כיון דבההיא שעתא בדיבור בעלמא יהיב.<br><b> וראיתי</b> להרב פני משה ז"ל בח"א סי' ל"ד שנשאל על צואת הרב שוהרי"ש כאשר היא כתובה שם ובסוף הצואה כתוב כך וכל שארית מנכסי מניח לבני אחי עמנואל חמיץ ומניח למרים נערה עבריה משרתת אותי נ' ריאלי"ש לעניים יהודים פורטוגיזין כמו כן נ' ריאלי"ש ומשום שכל האמור בזה הצואה רצוני שיתקיים ויועיל ויקיימו עשיתיה מכתיבתי וחתמתי ומחלה לעדים חתומים מטה יחתמו עמי היותו אמת עשוי באזמיר וכו' עיי"ש שהיא כתובה בלשון לעז ועל פרט זה השיב הרב שיש לבטלה מטעם חזרה במקצת שחזר ממה שנתן לבני אחיו שאר נכסי ואח"כ חזר בו ונתן לנערה משרתת ולעניים ק' ריאלי"ש והוי חזרה בכל וכתב בסוף דבריו וז"ל ולא עוד אלא בכגון דא אף משום מצוה לקיים דברי המת לית לן למימר וכו' כיון דמטעם חזרה אתינן עלה דמלתא ודעת מהר"ם דיינינן ליה כמתנת שכיב מרע שחזר במקצתה וחזר בכולה א"כ תו ליכא למימר מצוה לקיים דברי המת כיון דאיהו גופיה חזר בו יעו"ש באורך.<br><b> ולענ"ד </b> אחרי המחילה רבה צ"ע איך החליט המאמר לומר דכגון דא הוי חזר בכל מאחר שכתוב בצואה שכל האמור בזה הצואה שרצונו שיתקיים ויועיל ויקיימו הצואה עשיתיה מכתב ידי ומחלה לעדים שיחתמו וכו' הרי דגילה דעתו שאינו חוזר ממה שנתן ולפי דברי הנמוק"י ז"ל הניתנים למעלה שכתב משם אחד מהאחרונים דהיכא דאמר בפירוש איני חוזר בי אלא ממקצתם לא הוי חזרה בכולא וכו' וא"כ בנדון הרב ז"ל הרי חזר וגילה שרצונו שיקיימו ויועיל צואתו ולא הוי חזרה בכל כי אם ממה שחזר. ולא (תימה) [תימא] דדברי הנמוק"י ז"ל אינן אמורים אלא היכא שאמר בפירוש שאינו חוזר אלא ממקצתם אבל בכה"ג לא זה אינו דצא ולמד ממ"ש הרב המבי"ט ז"ל בח"ב סי' ו' על שכיב מרע שעשה צואה ובכלל צואתו צוה ושאר הבתים יהיו במתנה גמורה לבן אחי אמו ואם יפטר בלא זרע יהיה לבן האחר וכן לג' וצוה עוד שיזכה בכל הבתים הנזכרים כל ימי חייו דודו וכו' והשיב הרב ז"ל דאין כאן חזרה בכל מה שנתן הדירה לדודו וז"ל טעם ב' שכתוב בצואה אחר כל מה שצוה בצואתו זו שהוא מצוה מחמת מיתה שתהיה שרירה וקיימת אחר פטירתו לעולם הרי שצוה שהמתנה של הבתים הנכללות בכלל הצואה שתהיה קיימת וגם הדירה שצוה לדודו וכו' וכמ"ש דאם אמר בפירוש איני חוזר בי אלא ממקצתם דאז ודאי נשארו מקצתם לראשון ה"נ הרי קיים כל הצואה הכתובה למעלה עד כאן הרי לך להדיא כנדון הרב פני משה דפסיק ותני דבכה"ג לא הוי חזרה בכולה וכן מתבאר משאר הפוסקים ומצאת כי תדרשנו באופן שדברי הרב ז"ל נפלאו ממני ולא ידענא מה אידון בהו וצ"ע. ומה שיש לעמוד על דברי הרב ז"ל במ"ש בדין ירושה אין לה הפסק כבר כתבתי בפי"ב בהל' זכיה בחי' על הרמב"ם.<br><b> עוד</b> כתב הרב המבי"ט ז"ל שם לבטל דין חזרה בכולא וז"ל ועוד אפשר לומר כי צואה זכות הדירה לדודם אינה חזרה במקצת כיון שגוף הבתים הם לעולם ליתומים והם מתנה גמורה להם עד כאן עיין למהר"ש גאון ז"ל בסי' הנ"ל שכתב על כיוצא בזה דהוי חזרה בכל ומטעם אחר קיים המתנה דלא הוי חזרה בכל ולא זכר ש"ר להרב המבי"ט ז"ל בזה דבכי האי גוונא דמה שנתן אינו אלא הדירה לא הוי חזרה ואף שהמבי"ט ז"ל בדרך אפשר אמרו מ"מ הוה ליה להזכירו והיותר תימה דבנדון הרב ז"ל היה על שכיב מרע שנתן כל נכסיו לחתנה וכו' ובשטר צואה ב' כתוב בה שהיו כל הבתים שלה לדירה לשתי בנותיה וכו' והכניס עצמו בדין הדירה אין בה ממש ולבסוף הסכים דבנדון זה שאמר שיהיו כל הבתים לדירה אמרינן שכונתה היא שיהיו גוף הבתים לדירה וכו' יעו"ש ולא הביא להרב המבי"ט ז"ל שהוא תנא דמסייע ליה.<br><b> ובסיום </b> דברי הריטב"א כתב הנמוק"י שם וז"ל ונ"ל דהיינו כשנותן זה הנשאר שחזר בו ממנו לאחרים דסוף סוף כל נכסיו בעי למיתן אבל אם משיירו אותו מקצת לעצמו הא גלי דעתיה דלאו מתנת שכיב מרע יהיב אלא מתנת בריא ובלא קנין אי אפשר עכ"ל. ודע דהאי דכתב הרב ז"ל דאם משיירו אותו מקצת לעצמו הא גלי דעתיה דלאו מתנת שכיב מרע יהיב וצריך קנין קאי למ"ש בתחילת דבריו שכתב דאם אמר בפירוש איני חוזר בי אלא ממקצתם דאז לא חזר בכל ולא צריך קנין ואף כי השתא הוי מתנה במקצת כיון דמעיקרא הויא בכולה וכו' לזה בא השתא לומר דאם משיירו לעצמו גילה דעתו דלאו מתנת שכיב מרע יהיב וכו' וכן הביא מור"ם ז"ל שפסק בספר המפה תחילה הא דאם פירש שאינו חוזר מן הראשון אין צריך קנין כיון דבשעתא קמייתא היה מתנה בכולה ואחר כך הביא משם יש אומרים הך דאם משיירו לעצמו דצריך קנין דלא מתנת שכיב מרע קא יהיב ואחר כך פסק הך דינא דהרמב"ן ז"ל דאם נתן לאחרים וליורשים וחזר מהיורשים דלא הוי חזרה בכל יעו"ש ועיין בסמ"ע דעלה ונסתפק אי בכי האי גוונא שנתן לאחרים וליורשים וחזר מהיורשים ומשייר לעצמו אי צריך קנין או דילמא א"צ והצריך עיון יעו"ש.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב מל"מ שהביא בפ"ט מהל' זכיה משם הרמב"ן שכתב הנמוק"י שאם נתן לאחרים וליורשים וחזר מהיורשים דלא הוי חזרה בכל והביא עליו מ"ש הנמוק"י דבמשייר לעצמו דצריך קנין דבלא קנין אי אפשר וכו' וכתב עליה דלכאורה נראה דזה היפך ממ"ש בשם אחד מהאחרונים יעו"ש שהצריך עיון ולפי מ"ש בעניותינו עיקר דברי הנמוק"י ז"ל הוא למ"ש בשם אחד מהאחרונים ולזה הוא דשם הראה ההפרש בין משיירו לעצמו לנותנו לאחר אלא דיש להסתפק אי כשנתן לאחרים וליורשים וחזר מהיורשים דלא הוי חזרה בכל אי בעינן שיתן לאחרים אותו מקצת דלא שנא או דילמא שניא היא כמ"ש הסמ"ע ועיין בס' משפט צדק חלק א' סי' י"ט. נמצא לענין דינא בנדון דידן דאף אם תמצי לומר דבחזר מהיורשים נמי בעינן שלא יעכב לעצמו כדי שלא יהא חזרה בכל הכא נמי מה שחזר מהיורשים נתנו לבע"ח ולמשרת אברהם ולא עכבו לעצמו וא"כ שפיר זכה במתנה המשרת שמואל בחלקו.<br><b> ומ"מ </b> יכול הייתי לקיים המתנה מצד אחר ואף אם היה שמה שחזר לא היה מהיורשים והוא דכבר ידוע שבע"ח מוציא ממקבל מתנת שכיב מרע כמבואר בדברי הפוסקים א"כ מה שחזר וצוה שיפרעו לבע"ח נראה לענ"ד דלא הוי חזרה ומה שצוה שיתנו למשרת אברהם אם יתנהג עם היורשים כדין וכשורה אין זה חזרה והייתי עד ממהר ממ"ש מהר"ש גאון בתשובה הנ"ל וז"ל ועוד יש גריעות אחרת בחזרה זו שהיא לא חזרה בה ונתן הבתים מעכשיו ולאחר מיתה לב' בנותיה דהא לא צותה ואמרה שיתנו הבתים לב' בנותיה על תנאי שיהיו באהבה ואחוה ואם לאו שיהיו של דוד חתנה אלא שכל זמן ששתי בנותיה יהיו באהבה ואחוה שיהיו הבתים לב' בנותיה אמנם לא חזרה בה מעכשיו שיתנו הבתים לב' בנותיה ואפשר דאין בה חזרה יעו"ש וה"ה בנדון דידן שצוה שאם יתנהג עם בניו כדין וכשורה שיתנו לו כך וכך ומעתה לא נתן לו כלום לא הוי חזרה ומ"מ אין אנו צריכים לטעם זה אלא (דכ"פ) [דכן פשוט] דהדין עם המקבל. ומ"מ לא תעזוב נפשי לשאו"ל בהך דינא דבחזר במקצת דחזר בכל אם נתן לב' בני אדם ופירש דבריו שמה שנתן לזה יותר מזה הוא משום היותו ממנו גמול חסד עד מאד עד שכמעט שהיה בושש ממנו אם היה מניחו ריקם משא"כ לאחר שלא היה לו כי אם קירוב דעת לחוד ואמטו להכי לא דקדק עליו ושוב חזר בו ממה שנתן שלא דקדק עליו אם נאמר בזה דחזר בכל או דילמא שניא היא שמה שנתן לזה כמוכרו לו ולא אמרינן מסתמא חזר בכל והדבר צריך הכרעה הנראה לענ"ד כתבתי אם יסכימו עמי בעלי ההוראה הלא כה דברי יניק וחכים<br>הצעיר <b> שלמה בכר שמואל חכים </b> ס"ט
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>מתנה שהיא סתם וכו'.</b> עיין להרב מל"מ שהקשה להרשב"א בתשובה סי' אלף נ"ח דלפי דבריו קשה דהכא שהוא אומר שכיב מרע הייתי והם אומרים בריא היה על כרחך בשקנו מידו הוא דאי לא היכי קנה באומרו בריא היתה בלא קנין א"כ אמאי אמרינן דעל המקבל להביא ראיה שהיה בריא הא כיון שקנו מידו לא נהג כשאר שכיב מרע שמקנים באמירה ומעשיו מוכיחים שהיה בריא וכו' יעו"ש. ונראה לענ"ד שלדעתם צ"ל כמ"ש ר' יונה בעליות בשיטה מקובצת והיא לו נדפסה בהרמ"ה ח"ב וז"ל ונ"ל לפרש בשאין כתוב בה קנין וכגון שכתוב בה שנתן פלוני נכסיו לפלוני ולפלוני והוא אומר שכיב מרע הייתי ובלא קנין ושטר נתתי (כמתנת) [דמתנת] שכיב מרע בדיבור נקראת מתנה ואינה קונה אלא לאחר מיתה והעדים כותבין את דבריו ואין צ"ל להם כתבו והם אומרים בריא היה הילכך כיון שהעדים מעידים שנתן להם נכסיו ודאי בקנין או בחזקה נתנה להם או בשטר זה והוא צוה לכתבו וכו' יעו"ש וק"ל.
+
+Halakhah 23
+
+<b>אבל אם היו מטלטלין ביד המקבל מתוך שיכול לומר שלי הן ישבע וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז"ל ודין המטלטלין פשוט הוא ונראה דאפי' ליכא למימר מיגו כיון שיש עדים שמחמת מתנה זו באו לידו חזר להיות מוציא מחבירו ועליו הראיה אחר שהמטלטלין ביד המקבל וזה החלוק צ"ע עכ"ל.<br><b> וראיתי</b> להש"ך בסי' רנ"א סק"ו שהקשה עליו וז"ל ולענ"ד אין כאן צ"ע וכ"כ בכ"מ שם שהדבר פשוט כהרמב"ם וכן דעת הטור והר"ב כאן דהא כי היכי דבעלמא אם יש עדים וראה אין יכול לומר נתתו לי במתנה ה"ה הכא כיון דאין העדים יודעים אם קנה במתנה וקי"ל דמתנת שכיב מרע אינו קונה אלא לאחר מיתה א"כ אם היה שכיב מרע מתנת שכיב מרע הרי היא מעולם לא יצאת מרשותו דנותן וא"כ זה המקבל צריך לברר שיצאת מרשותו דאל"כ בעלמא נימא נמי יהא נאמן שלקח או נתן במתנה אלא ודאי כיון (דליכא) [דאיכא] עדים וראה ברשותא דקמא קאי וה"ה הכא וזה ברור יעו"ש ולענ"ד אחרי המחילה רבה מכבוד רבנותו דמיון זה שדימה הרב לבעלמא דכי היכי דאיכא עדים וראה לא מצי למימר במתנה נתנו לי לא זכיתי להבינו דמשמע דאי איכא עדים וראה ולא ידעו העדים אי במתנה יהבא או בפקדון דלא מצי נפקד לומר במתנה נתנו לי ומשו"ה קא מקשי הרב ז"ל דה"ה הכא דלא ידעי אי במתנת שכיב מרע או במתנת בריא לא מצי לומר בריא היתה (ואל"כ) [דאל"כ] בעלמא נמי נימא הכי וכו' וזה אחר המחילה ליתא דהא הטור בסי' קל"ג ס"ו פסק ז"ל אבל אם מסרו לו בעדים וגם (ראה) [ראו] אותו עתה בידו אז אינו נאמן ודוקא שהעדים מעידים שנתנו לו בתורת פקדון אבל אם מסרו לו סתם יכול לומר בתורת מכר או מתנה נתנו לי עד כאן הרי להדיא דאם לא ידעי העדים איך מסרו אף דאיכא עדים וראה מצי לומר בתורת מכר או מתנה נתנו לי שלא כדברי הרב ז"ל. ומה מאד תמיהא לי בסיום דבריו שכתב דאל"כ בעלמא נמי נימא הכי יהא נאמן שלקח או נתן במתנה וכו' שמחלק לנו את השוין דהלא באמת כך הדין וכדאמרן משם הטור ופסקו מרן בשו"ע אשר מכח זה הקשה בס' זקן שמואל בסי' רנ"א (להר') [להרה"מ] ז"ל דלמה הצריך עיון דמשם בארה הדין כך.<br><b> וברצותי</b> הדברים לפני אחי ורעי הי"ו הם אמרו שכונת הרב ז"ל הוא להקשות דאיכא עדים וראה דבתורת פקדון באו לידו והכונה דה"נ כיון שאין העדים יודעים אם קנה במתנת בריא [או] כמתנת שכיב מרע אינו קונה אלא עד אחר מיתה ואם כדברי הנותן הרי מעולם לא יצאת מרשותו נמצא שהעדים מעידים שהם של נותן דומיא דהתם שמעידים שבאו לידו בתורת פקדון וכי היכי דהתם לא מצי למימר נתנו לי במתנה ה"ה הכא זה הוא כונת הרב ז"ל. ואומר דאף בזה לא נתקררה דעתי חדא דאחר המחילה אין הדמיון עולה יפה דהתם שאני דבעדותן דקא מעידין קא מוקמו נכסי בחזקת המפקיד ואמטו להכי לא מצי נפקד לומר בתורת מכר או מתנה יהבא לי משא"כ הכא דהעדים לא מעידים שבמתנת שכיב מרע באו לידו וא"כ לא דמי להתם (דאפי') [דאפשר] שהוא כדבר המקבל ועוד דאם כדבריו ז"ל דדא ודא חדא היא א"כ מה הפליג התם הטור ז"ל בין ידעי העדים דבתורת פקדון באו לידו ללא ידעי באופן שדברי הרב נפלאו ממני וצ"ע.<br><b> ומעתה </b> אמת אגיד שעיקר דברי הרב המגיד ז"ל לא ידענא מה אידון בהו לענין דינא דלפי מ"ש לעיל מן הבא"ר ההיא ממנו נקח דקם דינא כדברי (הר') [הרה"מ] ז"ל ואילו הרב מקור ברוך ז"ל בסי' מ"ח הוכיח מדברי רש"י ז"ל דקדושין דף ע"ט היפך הרה"מ דפי' עלה ברייתא דקתני מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידיהם בלא ראיה וכו' וז"ל הוא מוציא מידיהם אם עמדו והחזיקו בנכסים וא"צ להביא ראיה שהיה שכיב מרע וכו' יעו"ש הרי דאף אם החזיקו מוציאין מידם בלא ראיה ולא אמרינן דנשבע המחזיק שחזר להיות מרי קמא היפך מ"ש הרה"מ ז"ל וגם על מרן כ"מ הקשה דלא הקשה מהכא אלו תוכן דבריו יעו"ש. וכן נראה שהוא דעת התוס' בפ' מי שמת בסוגיין דף קנ"ג ד"ה והן אין מוציאין וכו' שהקשה וז"ל וא"ת פשיטא כיון שהוא מוציא מידיהם בלא ראיה שהן אין מוציאין מידו בלא ראיה וכו' יעו"ש וכן הביא מהרש"א בקדושין דף ע"ט משם התוס' יעו"ש ועיין ברשב"ם ז"ל שפי' וז"ל הוא מוציא מידיהם ונותן עומד בנכסיו וזוכה בהם וכו' באופן דלענין מעשה לא ידענא היכי ליעביד וצריך לי ישוב. והטור בסי' רנ"א כתב משם רשב"ם ז"ל שפסק כרבה דשמעתיה כר' נתן אזלא והרי"ף פסק דלעולם על המקבל להביא ראיה ולזה הסכים א"א הרא"ש וכתב בבדק הבית וז"ל ומ"ש לזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל אינו מוכרח אדרבא משמע מדבריו שפסק כרבה וכו' יעו"ש ולענ"ד לא זכיתי להבין איך משמע דפסק כרבה שהרי שם כתב הרא"ש וז"ל ופסק רשב"ם כרבה והרי"ף פסק דלא כרבה כמו שאפרש וכו' (וא"ת) בסוף דבריו הילכך ליתא לדרבה דאמר הרי מת והרי קברו מוכיח עליו דשמעתיה כר' נתן אזלא ולית הלכתא וכו' הילכך נראה דרבה חזר בו מההיא דלעיל דסבר כר' נתן וכו' יעו"ש הרי נראה להדיא כדברי הטור וכעת לא זכיתי להבינו וצ"ע כיון שכתב הרא"ש שרבה חזר ממאי דסבר כר"נ ועתה ס"ל כחכמים דאמרי המוציא מחבירו עליו הראיה נמצא שפסק כהרי"ף ז"ל ולא מטעמיה וכן כתב הטור שם ברמזים ודוק.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>שכיב מרע שאמר הלואתי או פקדון וכו'.</b> כתב הרב מהרימ"ט ז"ל בחלק חו"מ סי' צ"ה דהא דפליגי רב פפא אמר משום דיורש יורשה ורב אחא אמר משום (דליתא) [דאיתא] בבריא במעמד שלשתם דהכונה היא דלא פליגי דמר אמר חדא ומר אמר חדא והוכיח מדהרי"ף ז"ל השמיט כולא מילתא דאם איתא דנפק"מ לענין דינא הו"ל להביא דברי מי שהוא עיקר לענין דינא וכו' יעו"ש שהרבה בראיות. ולענ"ד נראה שהרא"ש ז"ל הכי ס"ל דהרי בפ' מי שמת בסוגיין נראה דס"ל כר"א שכתב משום דאיתא במעמד שלשתן ואילו בתשובה כלל פ"ז סי' ז' כתב וז"ל שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני אע"פ שאינו מועיל בבריא מועיל בשכיב מרע הואיל ויורש יורשה עד כאן ומה לו להביא טעמא דר"פ מה דלא הביא בפסקיו אם לא שנאמר כדברי הרב דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וקצת קשה על הרב ז"ל למה לא נסתייע מדברי הרא"ש ז"ל.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>אבל אם אמר תנו מאתיים זוז לפלוני ואחריו וכו'.</b> הרב המגיד ז"ל הביא משם הרשב"א שאם נתן מתנה והניח ליורשיו ודאי יצא עליו שטר חוב גובה כולו מן היורשים ואם אין להם גובה ממקבלי מתנה וכו' וראיתי להרב מהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' ר"ג שכתב וז"ל כתב הטור ז"ל בסי' רנ"ג וז"ל שהדין הוא שכשיוצא שטר חוב על הנפטר שעל היורש לפרוע החוב וכתב ר' יונה שזה דוקא כשלא פירש חלק היורש אבל אם פירש חלק היורש שיתנו לו כך וכך ליורש וכך למקבל מתנה הדבר להיפך שעל המקבל מתנה לפרוע החוב שהוא נכרי ולא על היורש כלל וכו' ואח"כ הביא דברי הרשב"א ודקדק מדקאמר אבל אם נתן מתנה והניח נכסיו ליורשים ולא קאמר אבל אם היה אחד ממקבלי מתנה יורש משמע ודאי כסברת רבינו יונה ז"ל דדוקא כשהניח ליורשים שאר נכסיו סתם אז אית לן למימר שהיורשים כרעא דמורישן אבל כשגם ליורשים נתן מתנה אית לן למימר שדעתו קרובה אצל היורש ממקבל במתנת נכרי אע"ג שהיה אפשר לומר דכשהניח ליורש סתם חייב לפרוע אבל כשפירש המתנה גם ליורש נשוה אותם כשאר מקבלי מתנות ויפרעו כדין מקבלי מתנות וכו' אבל נראה שיש ב' טעמים שלא נוכל לומר כן חדא דאפושי פלוגתא לא מפשינן וא"כ למה אפרש אני דברי הרשב"א ז"ל חולק על דברי רבינו יונה ז"ל עכ"ל.<br><b> ואחר</b> המחילה רבה מכת"ר לא זכיתי להבין דבריו במ"ש בדברי ר' יונה ז"ל שדעתו הוא שאם פירש חלק היורש וחלק המקבל מתנה שאז הדין בהיפך שזה הוא דוקא כשהחלקים שוין וגם הקדים חלק היורש לא בכל ענין שהרי הנמוק"י ז"ל הביא לשון רבינו יונה ז"ל בסוגייא דואחריך. וכתב רבינו יונה דהיינו כשפירש חלק המתנה ולא פירש חלק היורשים אבל אם אמר תנו ר' לפלוני בני ור' זוז למי שאינו ראוי ליורשו ודאי בנו קודם שהקדימו ואם יצא עליו שטר חוב גובה מאותו איש נכרי דהא הוה מצי למימר ת' זוז לבני ולפלוני אבל אם אין המספר שוה כגון ק' לאחד ור' לאחר דינו שוה וגובה מכולן כאחד עד כאן וכן פסק מהראנ"ח ז"ל בח"א סי' ל"א והרב משפט צדק ח"א סי' נ"ו והסמ"ע בסי' רנ"ג וכן פי' הוא ז"ל בסי' שכ"ו יעו"ש והאיר ה' את עיני וראיתי בשטמ"ק דף קל"ג מהש"ס בד"ה סבר(א) שהביא משם ר' יונה בעליות וז"ל ברם כך נראין הדברים שאם אמר תנו ק' לפלוני ולפלוני ודאי בע"ח גובה תחילה מן היורשין לפי שדעת של נותן שינתן אותו ק' לאותם בני אדם והשאר יהיה לבניו כענין שאמרו אמר ר' לפלוני ואחריו ש' לפלוני ויצא שטר חוב בע"ח גובה מן האחרון ומפרשין רבוותא הא דנקט ואחריו דוקא היכא שהנותן לזה ר' ולזה ש' (וא"כ) [אבל] לזה ר' ולזה ר' כיון דהוה מצי לומר ת' לפלוני ולפלוני ולא אמר ודאי להקדים זה לזה נתכוון הלכך אם אמר תנו ק' לפלוני [בני] ור' למי שאינו ראוי ליורשו דינם שוה ואם יצא עליהם שטר חוב גובה מכולם ואם אמר ק' לפלוני בני ואחריו ר' לפלוני אי נמי ק' לפלוני בני וק' לפלוני בנו קודם אע"פ שהוא יורש יעו"ש נמצא שמה שהביא הטור משם ר' יונה ז"ל שבנו קודם משום שהקדימו ה"מ שהיו המתנות שוות ואמר תנו ק"ק לבני וק"ק לפלוני דהוי כמו ואחריו אבל אם היה אומר ת' מאות לבני ולפלוני היה הדין שיפרעו שניהם היפך מה שהבין הרב ז"ל. אמת אגיד כי בנדון הרב ז"ל קושטא קאי דהוה מצי לומר יחלקו המאה סולטאנים בין בנו לנכדו ואמר מחצה לבנו ומחצה לנכדו שהוא לבנו תחילה והוי כמו ואחריו שגובה מנכדו שהוא נכרי ואמרינן ודאי דעתו היה לחלקן ולכך הדין נותן שבע"ח גובה מן הנכרי אלא דמשטח לשונו אין נראה כן ולא נכנס בסוג זה כלל כנראה דלא ס"ל הכי בדעת רבינו יונה ז"ל וממ"ש נתבאר בדעתו.<br><b> ועוד</b> אני רואה שינוי בדברי מהרשד"ם ז"ל דבסי' ר"ג כתב שהטור לא הביא מחלוקת בדין ר' יונה ז"ל ואילו בסי' שכ"ו כתב שדין הר' יונה ז"ל פליג עליה הרא"ש ז"ל והביאו הטור שם סמוך ונראה על מי שנתן שני שלישי לבת והשאר לבנו ויצא עליו שטר חוב שגובה מן הבן ואפי' שפירש המתנה שמתנה ליורש ירושה היא הרי שבכל גוונא בע"ח גובה מן הבן היפך דעת ר' יונה ז"ל. אשר בזה נפל פיתא בבירא במה שלא רצה לעשות מחלוקת בסברת ר' יונה והרשב"א דלדעת הרשב"א ז"ל היה הבע"ח גובה משניהם ולפי דעת הרא"ש בע"ח גובה כולו מן היורשים ולא מהני ליה ליורש לא בסתם ולא מפרש כיון דכתב דלשון מתנה ליורש ירושה היא לא בתחילה ולא בסוף. כיון שכתב בסי' שכ"ו שהרא"ש פליג על ר' יונה ז"ל באופן שלעת כזאת אני נבוך בזה ולא ידענא מה אידון בהו.<br><b> וחזי </b> הוית להרב המבי"ט ז"ל בח"א בסי' קס"ה שהביא דברי ר' יונה ז"ל וכתב וז"ל ולאו דוקא נקט המתנות שוות ואפשר דלדידיה לא שנא המתנות שוות או לא אלא בכולהו בעינן שיאמר ואחריו ולא ס"ל כהנהו רבוותא ואע"ג שהביא סברתם וכן נראה מפרושו שם שכתב הא דמפרשי רבוותא והאריך בפרושם ואח"כ כתב ומ"מ נקטינן מההיא ברייתא וכו' מדקאמר נקטינן משמע מכל מ"ש לא עלה להלכה אלא ענין זה ולא לענין המתנות וכן משמע וכו' שהכריח מדברי הטור שלא הביא כי אם כשהחלקים שוים יעו"ש. והדבר קשה כיון שראה דברי הרב ז"ל שכתב הילכך אם אמר תנו ק' לפלוני בני ור' לפלוני שאין ראוי ליורשו דינם שוה ואם יצא שטר חוב גובה מכולם כאחד ואם אמר ק' לפלוני בני ואחריו [ר'] לפלוני אי נמי ק' לפלוני בני וק' לפלוני בנו קודם אע"פ שהוא יורש והאחר מקבל מתנה כיון שהקדים בנו למקבל מתנה ע"כ. הרי בבירור שאם אין המתנות שוות הרי הוא כאחד וגובה משניהם ומכל שכן שהנמוק"י ז"ל מביאו משמו כמ"ש לעיל. ונראה לענ"ד שלכונת זאת כתב הרב מורה צדק והביאו מרן החבי"ב בסי' רנ"ג הגהת הטור אות ע' וז"ל אם אמר תנו ר' לפלוני בני וק' לפלוני שאינו ראוי ליורשו ויצא שטר חוב גובה משניהם כדין שטר חוב שיצא למקבלי מתנה ונראה שט"ס נפל בדפוס וצ"ל ור' לפלוני בני וש' לפלוני שאינו ראוי ליורשו דבזה קושטא דמילתא היא לדעת רבינו דגובה משניהם ונסתלקה מעליו קושית מרן החבי"ב ומה שלא רצה הרב להגיה כן הוא משום שהבין מדברי ר' יונה כן ומהתימה עליו שלא השגיח בדברי הנמוק"י הנתנים למעלה ודוק.
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אבל הבריא אין דבריו קיימין וכו'.</b> עיין בהרב המגיד ז"ל שכתב משם רבינו האי והרי"ף (והרא"ש) [והרא"ם] ז"ל דלא עבדינן עובדא ומפני כך כתב רבינו אין דבריו קיימין עד כאן ודע דדעת רשב"ם ז"ל בסוגיין הוא דבעיין אפשיטא שכן כתב בד"ה לעולם וכו' וז"ל ומיהו בעייא דהכא אפשיטא ממילתיה דר' נתן כדפרישית ואע"ג דר' יוחנן בן ברוקא ס"ל וכו' ולעיל בע"א בד"ה א"ל רב פפא פי' וז"ל רב פפא לאו אבעיא דרבא קאי דהא אפשיטא אלא וכו'.<br><b> ומעתה</b> קשיא לי טובא מ"ש הגהות מיימוני בפ"ו מהל' נחלות משם (או"ב) [אביאסף] וז"ל וכתב רבינו שמואל השתא דלא אפשיטא לן אי אמר ר' יוחנן בבריא או לא הלכך מספקא לן ואי תפס [תפס] וכ"כ ראבי"ה עד כאן ואם כונתו על רשב"ם ז"ל לפי מ"ש נראה בהיפך (א"ה ס"ט עיין בס' פני משה ח"ג סי' ס"ב דף קט"ז ע"ב יעו"ש) וכמו כן יש לתמוה על הרב מהר"מ מפדווה ז"ל בסי' נ"ב שכתב בסוף התשובה וז"ל וכתב הרי"ף דבעיא לא אפשיטא וכן רב האיי גאון והרמב"ם ורשב"ם ורוב הגאונים ז"ל. השוו מידתם בזה וכו' ור"ח לבד הוא דחלוק על שאר הגאונים ואומר שאין חלוק בין שכיב מרע לבריא וכו' עד כאן ולפי מ"ש רשב"ם ז"ל אינו בשיטת הרי"ף ז"ל ודעימיה כי אם בשיטת ר"ח. ומ"ש דר"ח לבד הוא דחלוק על שאר הגאונים הרב המאור קאי כוותיה וכמה פוסקים (א"ה ס"ט עיין בס' פני משה על הירושלמי בפ' יש נוחלין במראה הפנים בד"ה מ"ט שכתב וז"ל ומכאן הביא הרמב"ן ראיה לדעת הרי"ף ור"ח ז"ל וכן הרבה מהגאונים דס"ל דבעיא דרבא שם בבריא היאך אמר ר' יוחנן בן ברוקא לא אפשיטא וכו' יעו"ש ולפי האמור ט"ס הוא וצ"ל לדעת הרי"ף ורב האיי דר"ח ס"ל דאפשיטא בעיית כמ"ש וק"ל).
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>שכיב מרע וכו' ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה השני קנה מה ששייר הראשון וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז"ל שכתב רבינו כן כדי לתרץ הקושיא שהקשו רבים מהברייתא וכו' ותירץ שאע"פ שלמי שראוי ליורשו המתנה כירושה כשאמר לא משום ירושה אלא במתנה בפירוש ודאי יש לה הפסק וה"ז כמתנת בריא ועל זה הצד היא הברייתא ותירוצים אחרים נאמרו בזה עד כאן וכן הוא ג"כ דעת הרי"ף ז"ל והרא"ש ז"ל דאפי' שהזכיר מתנה בפירוש למי שראוי ליורשו הוי ירושה כנראה בעובדא דאיסור וכמ"ש הרמב"ן במלחמות וכ"כ בהדיא (ברי') [בחידושיו] שם בעובדא דאיסור וז"ל ומכאן יש ללמוד דאפי' היכא דאמר בלשון מתנה מפורש שויוה רבנן כירושה כדכתיבנא בפ' יש נוחלין יעו"ש וכ"כ להדיא הרי"ף בתשובה סי' כ"ו וז"ל תשובה צואת שכיב מרע א"צ מעכשיו (אע"פ) [על פי] שאמרו דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו ואין הפרש בין לשון מתנה ליורש ללשון ירושה אלא לאותו ענין שהזכירה המשנה כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין אבל בזולת זה כבר אמרנו שאין לשון מתנה ליורש אלא לשון ירושה עכ"ל. וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשובה כלל (פ' סי' י"ד) [ע"ט סי' ט'] הביאה הטור בסי' רנ"ג וז"ל ואפי' אם הזכיר נתינה לבן ירושה היא כיון שראוי לירש וכדאמרינן בפ' יש נוחלין יעו"ש.<br><b> והוצרכתי</b> לכתוב כן לפי שראיתי למור"ם בתשובה סי' צ"ב שכתב וז"ל ולא מבעיא לדברי האחרונים שכתב המגיד משנה ז"ל דס"ל דלשון מתנה הוי לה הפסק וכן נראה דעת מהר"מ בתשובה שהביא המרדכי בפ' יש נוחלין וכו' אלא אפי' לדברי הגאונים והרמב"ן ז"ל דס"ל דאף בלשון מתנה אין לה הפסק וכן נראה דעת הרי"ף והרא"ש דלא חילקו מ"מ הרי וכו' יעו"ש דלפי מ"ש אין אנו צריכים להוכיח מדלא חילקו אלא הדבר בא מפורש בדבריהם דהרמב"ן מדברי הרי"ף ז"ל קא יליף לה וכדכתיבנא. וכתב הריב"ש ז"ל בתשובה סי' קס"ח לרבי עמרם ז"ל וז"ל ואח"כ באת לעיקר הדין והבאת מ"ש הרמב"ן ז"ל שכיב מרע שאמר וכו' והבנת מדבריו דאף אם לא יבאר המצוה בלשונו ענין (והפסק') [ההפסק] אלא שיאמר לא משום ירושה אלא משום מתנה שבזה די וזה אינו שלמי שראוי ליורשו כשאומר לא ירש לשון גרוע הוא וכו' והרמב"ם ז"ל השוה דין זה שאם אמר בפירוש לא משום ירושה אלא במתנה והרי הפסקתיה הב' קנה וכו' ואף לפי הרמב"ם צריך שיזכיר הלשון ההוא כדי שיובן בפירוש שעל ההפסק הוא מכוין עד כאן ומכאן תראה שמ"ש מרן החבי"ב ז"ל בכנסת הגדולה בסי' רמ"ח הגהת ב"י אות כ"א וז"ל וכתב רבינו עמרם הובאו דבריו בתשובת הריב"ש סי' קס"ח הסכים שצריך שיאמר והרי הפסקתיה וכו' יעו"ש שנראה בפירוש שחיסור לשון הוא וצ"ל וכתב ר' עמרם הובאו דבריו בתשובת הריב"ש סי' קס"ח שאין צריך שיאמר והרי הפסקתיה והריב"ש הסכים שצריך שיאמר.<br><b> והרב </b> מהר"ש הלוי ז"ל בחו"מ סי' כ"ט כתב וז"ל ולענ"ד אפשר דבדעת זה דהרמב"ם ז"ל יסכימו כל הפוסקים אפי' מאן דס"ל דאפי' לשון מתנה בפירוש למי שראוי ליורשו הוי ירושה זה יהיה כשלא פירש דעתו וכו' ואומר דבנדון דידן כיון שכתוב בשאלה שראובן אמר בצוואתו שאם יגזור הבורא וירפאהו לבני יעקב מחוליו יתנו במתנה דוקא השליש מנכסי וכו' וכבר כתבתי דמילת זאת של דוקא קאי למה שאמר יתנו במתנה וה"ק שיתנו לו בתורת מתנה ולא בתורת ירושה וא"כ נראה לענ"ד דהוי כאילו פירש ואמר לא משום ירושה אני נותן אלא משום מתנה דלדעת הרמב"ם אפי' למי שראוי ליורשו הוי מתנה וכבר כתבתי דאפשר דכו"ע יודו בזה דהוי מתנה דאם לא היה כונת ראובן לזה למה דקדק לומר במתנה דוקא הו"ל למימר יתנו במתנה שליש מנכסי וכו' עד כאן ומכאן נראה בהדיא שמ"ש מרן החבי"ב שם באות כ' וז"ל שטר מתנה שכתוב בו יתנו במתנה השליש מנכסי יש לפרשו שרוצה היה במתנה ולא בירושה והוי כאילו פירש ולא בירושה אני נותן אלא במתנה מהר"ש הלוי סי' כ"ט עכ"ל דנראה ג"כ בפירוש דחיסור לשון יש ג"כ כאן וצ"ל במתנה דוקא כאמור.<br><b> עוד</b> כתב הריב"ש ז"ל שם על דברי רבינו אלו וז"ל ואין הדמיון נכון וכבר אתה רואה שהרב המגיד ז"ל לא שבח דעתו בזה ולא הזכירו בשם רבינו כדרכו רק אמר שזה תירץ המחבר לקושיא ההיא וכו' ותירוצים אחרים נאמרו בזה וכו' עד כאן והנה למ"ש שלא הזכירו בשם רבינו אין זה מן הקושי דבכמה דוכתי מזכירו בהכי המור"ם מהם לעיל בריש פ"ה בהל' א' וב' וכתב שם ודברי המחבר עיקר יעו"ש. ועוד בה דהרואה בדברי הרה"מ בגירסא שלפנינו עיניו יחזו דלא הזכירו כי אם בשם רבינו כמבואר עיין במהר"א ששון סי' קפ"ה. והרב מהר"י בן מיגאש ז"ל תירץ לעיקר הקושיא ומביאו הרמב"ן ז"ל בסוגיין וז"ל וניחא ליה דכיון דאיהו אמר אל תתנו להם אלא שקל לאו ירושה היא אלא בשקל וכי אמר נמי ירשו אחרים תחתיהם ירתי והיכי דמי בירושה כגון נכסי לבני ותנו להם מהם שקל ואם מתו ירשו אחרים דקא מורית להו נכסיה אבל הכא לא מוריש להו אלא שקל בשבת עד כאן ועיין בשטמ"ק להרב בצלאל בכתובות סוף פ' מציאת האשה שמביאו שם באורך ובתשובת הרב בצלאל סי' ל"ג.<br><b> ומכאן </b> תשובה למ"ש מור"ם בתשובה הנ"ל וז"ל ועוד מאחר שלא באו המעות ליד היורש מעולם רק היו ביד השליש פשיטא דאית למתנה זאת הפסק וכ"כ הר"ן בהדיא ומביאו הרב ב"י ז"ל בסי' רמ"ח ונראה דמוכרח חילוק זה לדעת הגאונים והרמב"ם ז"ל כמ"ש הרה"מ והר"ן ז"ל דקשה לדעת הגאונים והרמב"ם דסבירא להם דלשון מתנה ליורש אין לה הפסק מההיא דתנו שקל לבני וכו' ואם מתו ירשו אחרים תחתיהם ואין נותנים להם אלא שקל וא"כ לדעת הגאונים ורמב"ם אמאי לא יתנו להם אלא שקל והלא ירושה אין לה הפסק אלא על כרחך יש לחלק בין היה ביד שליש לאילו בא ליד היורש וכן כתב הר"ן ז"ל שזהו דעת הרמב"ם והגאונים ז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה סי' תש"ד וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה דהן אמת דהכי תי' לדעת הגאונים ז"ל מ"מ נראה דאינו מוכרח שכן יסברו בדוקא דהא הר"י בן מיגאש ז"ל תירץ באופן אחד כדכתיבנא ואפשר שזה הוא דעת הגאונים. ומה שאני תמיהא עליה דמור"ם הוא שהוא ז"ל מביא מ"ש הר"ן ז"ל וכו' והלא הר"ן ז"ל מביא תירוץ הרב אבן מיגאש ז"ל ואמאי כתב שהוא מוכרח כיון שהרב אבן מיגש ז"ל תירץ באופן אחר. ועוד יש תירוץ אחר לקושיא זאת מהרב דוד בן לב הובאו דבריו בתשובת מהריב"ל בח"א דף מ"ט וז"ל ועוד מטעמא אחרינא יש להקשות דאין ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל מברייתא וכו' וכיון שכן אנא אמינא דההיא ברייתא דתנו שקל לבני בשבת מיירי בבריא ומשו"ה יש לה הפסק והכי מפרש לה רשב"ם ז"ל וכו' יעו"ש ועי' בס' זקן שמואל בסי' רנ"ח שתירץ כן לדעת הגאונים ולא זכר ש"ר שכבר קדמו הרב ז"ל ואיך שיהיה מ"מ אמינא דזה שכתב שהוא מוכרח בדעת הגאונים לא ידענא מאי קאמר וצריך לי ישוב.<br><b> ובתירוץ </b> זה של הרב אבן מיגאש ז"ל הקשה הרמב"ן ז"ל בחי' וז"ל ואכתי קשה לי דכיון דאמרינן לאחר ירושה אין לה הפסק אלמא אין המקבל מתנת שכיב מרע קונה אלא עם גמר מיתה הא כל שלא קנה בשעת גמר מיתה אלא לאחר זמן אינו בדין שיקנה לפי שחלה עליו ירושה תורה של יורש וכו' והשתא ודאי קשיא ליה ההיא דתנו שקל לבני בשבת אע"ג דלא אקני להו אלא שקל מ"מ לא אמר אלא אם מתו ירשו אחרים ואחרים ודאי לא ירתי ולא זכו אלא לאחר מיתה בניו כדאמרינן דאם לא קנה עד דמקיים תנאו וכו'. ובר מן דין לדברי רב אחא אין לך אדם שכיב מרע שנותן מתנה בתנאים וקשה ההיא דאמרינן הבו ת' זוז לפלוני וינסוב ברתי ותניא בפ' האומר בקידושין משל למה הדבר דומה לאדם שהיה מחלק נכסיו לבניו וכו' ואפשר דלא דייקינן כולי האי אלא התורה נתנה רשות לאב להנחיל לאחר זמן וירושה עוברת ונפסק מן היורש ורב אחא בנכסי לך דוקא קאמר דכיון דהתחיל בירושה דתורה והנחילו בה שוב אינה נפסקת ממנו הילכך בשותק ואומר סתם אם מתו בניו ירשו פלוני זכה בהם וצ"ע עכ"ל וכתב הריב"ש ז"ל בסי' הנ"ל וז"ל וגם הרמב"ן ז"ל לא הזכיר בתירוץ הקושיא ההיא זולתי תירוץ הרב אבן מיגאש ז"ל בו נסתפק קצת ותירץ ביד שליש ובו בחר ע"כ.<br><b> וראיתי</b> למהר"ש בן חסון בסי' ס"ג שהביא דברי הריב"ש הללו והקשה וז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו ז"ל בדבריו אלה במ"ש שהרמב"ן נסתפק בדברי הרב אבן מיגש ז"ל משום דאף אם לא זכו הבנים בשאר נכסים מכח צואתו מ"מ כבר זכו בהם מכח ירושה דממילא וכיון דזכו מן התורה ירושה אין לה הפסק וקשה כל זה שכתב הרמב"ן ז"ל בחי' לא על הרב בן מיגאש ז"ל קשיא ליה אלא על כל מתנה שכיב מרע שנותן על תנאי ולא נאמר דמאחר שחלה ירושת התורה שעה אחת שוב אין לה הפסק וכמו שהאריך הרב שם וכו' יעו"ש. ולענ"ד לא זכיתי להבין דבריו ז"ל דהרואה יראה שם בפירוש דתרתי קא קשיא ליה להרב שם הן על מ"ש הרב בן מיגש ז"ל ממ"ש והשתא קשה ליה ההיא דתנו שקל לבני בשבת אע"ג דלא הקנה להם שקל וכו' הן על כל מתנת שכיב מרע שנותן על תנאי ועל כולן היתה התשובה דאפשר דלא דיקינן כולי האי אלא התורה נתנה רשות לאב להנחיל ובכלל זה נתנה רשות להנחיל אף לאחר זמן וירושה עוברת ונפסקת ממנו דהכונה דכיון דהרב בן מיגש ז"ל ס"ל דהברייתא דתנו שקל לבני מיירי בנותן למקצת בניו והאי אחרים דקתני הם ראוים לירש כדמוקי רב ששת דקיימא הכי לפום קושטא כמבואר בהרב בצלאל בשטמ"ק לכתובות בסוף פ' מציאת האשה ובתשובת הרב בצלאל ז"ל סי' ל"ג יעו"ש וכן לההיא ברייתא דקידושין וכן לההיא דכשתלד וע"ז הוא דקא מתרץ דהתורה נתנה רשות להנחיל אף לאחר זמן וזה הוא אמת לענ"ד. וכן תראה בספרי הפוסקים ז"ל דהך קשיא ליה להרמב"ן ז"ל עליה דהרב בן מיגש ז"ל.<br><b> אשר</b> ע"פ זה נראה לענ"ד לתרץ מה שהקשה הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל בחו"מ סימן ע"ד על דברי הרמב"ן ז"ל וז"ל ותמהני דהא דנתנה התורה רשות היינו להנחיל לבן בין הבנים אבל לאחרים בירושה אין לו רשות אלא במתנת שכיב מרע הוא נותנה ואם נאמר דהרמב"ן ז"ל קאי לאוקמתא דרב ששת דאוקמא בראוי ליורשו וכו' אכתי קשיא לאוקמתא דריש לקיש ותוך כדי דיבור וכו' ועוד דכל מתנת שכיב מרע באחרים דמייתי הרמב"ן ז"ל הבו ת' זוזי ולינסוב ברתי ופירש יתן ר' זוז וירש שדה פלוני וכו' היאך מתקיימים המתנות דהוא דרבנן אחר שחלה ירושה דהיורשים עכ"ל. ולפי מ"ש ניחא דהרמב"ן ז"ל קאי עליה דהרב בן מיגש ז"ל דעיקר תירוצו אינו אלא לאוקמתא דר"ש דוקא ובודאי דס"ל להרב בן מיגש ז"ל דתירוץ זה קאי לפום קושטא דמילתא ומה שהקשה עוד מההיא דפ' האומר דקידושין הא ודאי דלא קשיא מידי אחר המחילה רבה דהתם מיירי לבן בין הבנים שהוא ראוי לירש אלא שהנחילו בתנאי גם לההיא דהבו ת' זוזי ולינסוב ברתי י"ל דכיון דאשכחן דמצי האב להנחיל לאחר זמן וירושה עוברת ונפסקת תקנו נמי דמצי יהיב מתנת שכיב מרע אף לאחר מיתה במתנת שכיב מרע ועיקר תירוצו דהתורה נתנה רשות אינו אלא לההיא ברייתא דתנו שקל וכן לההיא דפירש בני יתן ר' זוז וכן להא דפריך הש"ס ולוקמא דכשתלד וכו' ומן האמור בזה אתה תחזה שמ"ש עוד מהרימ"ט ז"ל דאפשר דהרב בן מיגאש ז"ל לא מוקי לברייתא (בעיקר) [בעוקר] ואומר לא משום ירושה וכו' הוא משום דס"ל דהברייתא מיירי בנותן לכל בניו וכו' ולא שייך בזה עוקר וכו' דלפי מה שהביא הרב בצלאל בשטמ"ק לכתובות ובתשובה סימן ל"ג לשון הרב בן מיגאש ז"ל נראה ברור דס"ל דהברייתא מיירי במקצת בניו וכו' ולפי דעתו א"כ שפיר יש להוכיח דלא ס"ל כסברת רבינו מדלא חילק בהכי.<br><b> ובהיותי</b> בזה ראיתי למהרשד"ם באה"ע סי' ר' שכתב וז"ל וא"ת הא תינח אילו היה כאן אחריך לפלוני מי שאינו ראוי ליורשו. אבל הכא הוי ראוי ליורשו ומאן לימא לן דכה"ג אין לה הפסק הא ודאי ליתא שהרי כתב הרב המגיד וז"ל וכתבו ז"ל שאפי' היה הב' ראוי ליורשו ג"כ אינו כלום ולא זכה הב' ומוכרח הוא בסוגייא וכ"כ הר"ן ז"ל ואפי' שכתב שהרמב"ן נסתפק בזה מ"מ אין ספקו של הרמב"ן מוציא מידי ודאי שאר הפוסקים וכן נראה שהוא דעת הטור אלו תוכן דבריו יעו"ש. ולענ"ד אחרי בקשת מחילה מעצמותיו הקדושים לא זכיתי להבין דברי קדשו דמ"ש הרה"מ דהרמב"ן ז"ל נסתפק לא קאי למ"ש בתחילת דבריו כתבו ז"ל שאפי' היה הב' ראוי ליורשו אינו כלום ולא זכה הב' וכו' דבהא לא נסתפק הרמב"ן אלא אדרבא הוא מחזיק בהאי סברא שפיר וכנראה בחי' בסוגיין וז"ל שמעינן מינה דנכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אע"פ ששני נמי ראוי ליורשו אין לב' במקום ראשון כלום וכו' והוצרכתי לכתוב זה מפני שנמצא למקצת המחברים שאמרו בשני ראוי ליורשו יש לה הפסק ואין דבריהם עולים בשמועה ולא נכונים בטעמם וכ"כ הרב הלוי כדברינו עכ"ל. הרי לך להדיא דהרב אבן מיגש והרמב"ן ז"ל שפה אחת ודברים אחדים בשני ראוי ליורשיו נמי ירושה אין לה הפסק אלא מ"ש הרה"מ ז"ל שהרמב"ן ז"ל נסתפק אינו אלא למ"ש עוד וז"ל וכ"כ הרא"ם ז"ל שאפי' לא נתן ולא הוריש כלום לראשון אלא אמר ואחריך ירש פלוני בני נכסי וכו' והיינו אותו לשון של הרמב"ן שכתבנו לעיל ועיין בנמוק"י בסוגיין באופן שדברי הרב ז"ל נפלאו ממני ולא ידענא מה אידון והדבר צריך לי עיון.<br><b> ודע </b> שכתב הרשב"א במיוחסות סי' מ"ה דהא דאמרינן ירושה אין לה הפסק אם כתב השיור מעכשיו אין זו ירושה מופסקת אלא מעכשיו נתנם הנכסים ליורשים והיינו דרב הונא דאמר גבי נכסי לסבתא דבעל יורש משום דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי עד כאן וראיתי להרב מחנה אפרים ז"ל בסי' מ' בהל' זכיה שהקשה עליה מהא דאמרינן לקמן בפירקין אמר ר"ה שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני אם הראשון ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לא נותנה משום מתנה ואמרו שם דנפק"מ שאם אמר ואחריך לפלוני שאם הראשון ראוי ליורשו ירושה היא ואין לה הפסק ולפי סברת הרשב"א ז"ל קשה כיון דר"ה סבר דהאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אין ירושה זו מפסקת שהרי מעכשיו נתנם הנכסים לב' וא"כ שפיר קנה הב' אפי' שהיה הראשון ראוי ליורשו ותירץ הרב ז"ל דכל היכא דהראשון ראוי ליורשו בסתמא גוף נמי מניח לו בירושה דעד כאן לא אמר ר"ה דהאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אלא כשהראשון אינו ראוי ליורשו דלא הקנה כי אם לפירות בלבד ע"כ.<br><b> והנה</b> הרואה יראה דתירוץ זה שתירץ הרב ז"ל לא שייך אלא למה שהקשה מפשטא דסוגיין דמצי למימר דלמי שראוי ליורשו גוף נמי הקנה לו ומשו"ה אף דבאומר אחריך שהוא כמעכשיו מ"מ כיון דראשון ראוי ליורשו ירושה אין לה הפסק ברם אכתי קשה מדידיה אדידיה ממ"ש הר"ן משם הרשב"א וכמו שהקשה מרן בב"י סי' רמ"ח יעו"ש. ולפי קוצר עניות דעת אפשר לומר לדעת הרשב"א כמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות בעובדא דסבתא וז"ל ועוד הא דשלח רב אחא נכסי לך וכו' שירושה אין לה הפסק והרי כאן ירושה שהב' קונה מעכשיו ואין כאן הפסק שלא חל עליה שם ירושה וכו' ואע"ג דאליבא דידיה איתמר לעיל אלא אמר רבא כדשלח רב אחא וכו' לאו למימרא דהוא סבר בלשון אחריך אין לב' במקום ראשון כלום אלא לומר שהדין דין אמת כשאין בו לשון מעכשיו עכ"ל. וא"כ נוכל לומר שזה הוא דעת הרשב"א ז"ל ותו לק"מ אלא דכל זה אינו לדעת הרשב"א ז"ל לא מ"ש הרב ז"ל ולא מ"ש אנו בעניותינו והוא ממה שראיתי להרשב"א ז"ל עצמו בח"ג הנדפס מחדש בסי' קכ"ב שכתב וז"ל וכל שכן בראשון ראוי ליורשו דאפי' אמר בהדיא נכסי לפלוני בני ואחריו מעכשיו לפלוני לא אמר כלום כמ"ש ותדע לך עוד דהא ההיא דרב אחא הלכה פסוקה היא וכו' ועוד דרב הונא גופיה אשכחן ליה דאית ליה האי דר"א דגרסינן בפ' יש נוחלין אמר ר"ה שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואים אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ופרשה רבא להא דר"ה שאם אמר ואחריך אין לה הפסק אלא ודאי מהא שמעינן דלגבי יורש דאורייתא לא אמרינן הכי משום דכל שנתן למי שראוי ליורשו ירושה דאורייתא וא"א לו לאחר מכאן להפסיקה עד כאן הרי שאפי' אמר בפירוש מעכשיו לפלוני אין לה הפסק ומייתי ראיה מהא דר"ה ומסכים הכי היפך מה שכתב במיוחסות ואפי' למי שמסתפק שתשובות המיוחסות הם מהרמב"ן ז"ל מ"מ הוא היפך ממ"ש הרמב"ן במלחמות וצריך לי ישוב.<br><b> וכתב </b> הראב"ד ז"ל והביאו מרן החבי"ב בחו"מ סי' הנ"ל בהגהת הטור אות ט' וז"ל ונשאל הראב"ד ז"ל על מי שאמר בשעת צואתו אם תפטר בתי הפנויה קודם שתנשא לבעל תזכה אחותה הפנויה בחלקה אי מהני והשיב זו השאלה אין לה מקום בכאן ואפי' אמר בלשון ירושה (נ)מי יבטל את דבריו אם יכול לעקור ירושת התורה מכל בניו וליתן אותה לאחד מהם הואיל ויש (לה) [לו] בה חלק ירושה ג"כ יכול לעקור אותה בכאן משאר הבנות הנשואות ויתן אותה לאחת מן הבנות הפנויות הואיל וראויה ליורשה ולא תהא סופה חמור מתחילתה ואם יש מי שיחלוק בדבר וכו' אך הדרך הראשון עיקר כי מאחר שעקר הנחלה משאר היורשים (מתחי') [בתחילה] כך יכול לעקור בסופה ואין סופה חמור מתחילתה עד כאן והקשה הרב ז"ל וז"ל אך צריך להבין לפי דעתו של הראב"ד ז"ל שאינו מחלק בין סופה לתחילתה היכי משכחת לה דין רב אחא דאם הראשון ראוי ליורשו ירושה היא ואין לה הפסק ונ"ל וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> אפשר להליץ בעד הראב"ד ז"ל דהא הראב"ד לא קאמר אלא היכא דקא עקר משאר אחים ונתן לאחד מהם דעכ"פ קא מקיים עיקר הנחלה באחד מהם דבכה"ג שהתורה נתנה רשות להעביר הנחלה כה"ג מצי מפסיק דאם ימות זה המקבל שירש אחיו אם ימות קודם הנשואין אבל אם ירצה לתתה לאחד מן השוק דאם היה רוצה עתה להורישו לא הוה מצי אם אמר שאחר שתמות בתו שיהיו לו הנכסים בהא לא קאמר ובכה"ג מיירי רב אחא לדעתו. וכן נמי אפשר לומר אם אמר שאחר שימות בנו שירשנו נכדו מכלל נכדיו דאם היה רוצה להורישו לא היה יכול דהא אינו יורש בנכסיו בחיי אביו שאביו קודם בהא הוא דלא מצי עביד ובהכי הוא דר"א ועיין בס' פני יהושע למהר"א קוב"ו ז"ל בסי' כ"א דף ל"ט ע"ד שכתב דהא דר"א אינו אלא בנותן לבן בין הבנים אבל אם לא היה אלא בן אחד לא יעו"ש וכתב שמדברי מהרי"ל שהביא מרן בסי' רנ"ג והרשב"א בסי' תש"ד לא משמע כן וכו' יעו"ש. ואני אומר שמדברי מהרימ"ט בחו"מ סי' ו' וע"ד נראה להדיא בהיפך וגם מדברי מהר"ם שהביא המרדכי בפ' יש נוחלין והרשב"א בח"א סי' אלף קמ"ז וק"ל.<br><b> ולענין</b> אם כתב למי שראוי ליורשו נכסי לך מהיום ולאחר מיתה ואחריך לפלוני אם דיינינן ליה כמתנת בריא ויש לה הפסק או לא כתב מהריב"ל ז"ל בחלק ב' סי' ל"ה דאין ולאו ורפיא בידיה וכתב מרן החבי"ב בסי' רמ"ח בהגהת ב"י אות כ"ג שלפי מ"ש באה"ע בסי' קי"ח שהמרדכי והחכמים שחלקו על הר"י בן הרא"ש ז"ל והרב ב"י ומהר"מ מטראני ז"ל כולהו ס"ל שדינא כמתנת בריא ודאי שיש לה הפסק לדעת רבינו ז"ל אבל לדעת ר"י בן הרא"ש ז"ל דינא כמתנת שכיב מרע וכבר כתב בס' משפט צדק סי' י"א שהר"י בן הרא"ש ז"ל יחיד בדבר זה ואין לומר קים לי וכו' יעו"ש. ואני ראיתי להרשב"ש ז"ל בסי' ק"צ שכתב וז"ל ואע"פ שכתב הרמב"ם ז"ל בבריא שכתב נכסי לך ואחריך לפלוני אין לב' אלא מה ששייר הראשון זה הוא במתנת מעכשיו אבל במתנה כזו שהיא מהיום ולאחר מיתה לא ומייתי לה בפ' יש נוחלין וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' זכיה וז"ל מתנת בריא שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה הרי היא כמתנת שכיב מרע וכו' וממ"ש ואינו זוכה בו ואוכל הפירות ולא כתב ולא זכה בפירות עד לאחר מיתה או ולא זכה לאכול בפירות שהיה משמע מלשונות אלו שקנה הגוף מעכשיו קנין גמור וכו' משמע שהגוף לא זכה עד לאחר מיתה וכו' ואפי' אם היה בדבר זה שום ספק או שום סברא נגד זו אין להוציא הנכסים מחזקת היורשים עד כאן הרי כאן דר"י בן הרא"ש ז"ל והרשב"ש ז"ל בחדא אזלין דמתנה מהיום ולאחר מיתה דין מתנת שכיב מרע יהבינן לה ומעתה מצי המוחזק לומר קים לי ואין לב' במקום יורשי ראשון כלום.<br><b> איברא</b> דאמת אגיד דזה שלמד הרב ז"ל דין זה מדברי רבינו לא זכיתי להבינו והוא דהרב המגיד ז"ל כתב בהיפך מזה וז"ל ברייתא בפ' יש נוחלין ובפ"ק דמציעא ופרשוה רש"י ור"ש והרמב"ן ז"ל כדברי רבינו לומר שאינה כמתנת שכיב מרע שיכול לחזור בו עד שעת מיתה אלא שדומה לה שאינו זוכה בפירות מעתה ויש מי שפירשה שהיא כמתנת שכיב מרע ממש שיכול לחזור בו עד שעת מיתה ומ"מ ודאי אין בכלל לשון מהיום ולאחר מיתה שיכול לחזור בו אלא כשביאר כן בפירוש וכו' ולענין הדין אין בין ב' הפירושים הללו כלום ודעת רבינו כפירוש רש"י ז"ל עכ"ל הרי בפירוש דלענין הגוף דין מתנת בריא אית ליה ולא מצי לחזור לדעת רבינו היפך מ"ש הרב ז"ל. ועוד קשה דלפי דבריו נמצא דהטור ז"ל לא כיון להלכה ח"ו בדברי רבינו שהרי בסי' רנ"ז הביא דברי רבינו אלו וכתב אח"כ לפיכך הגוף קונה מיד ואינו יכול לחזור בו והפירות לאחר מיתה ע"כ. ועוד דלפי דבריו אם כתב רבינו ולא זכה לאכול פירות משמע שקנה הגוף לגמרי והרי הטור ז"ל כתב מילת לאכול בדברי רבינו. ועוד קשה מדידיה אדידיה שהוא ז"ל כתב בסי' קל"ג וז"ל וענין מהיום ולאחר מיתה ר"ל גופא מהיום ופירי לאחר מיתה כדאיתא ביש נוחלין לפיכך גוף המעות קנוי לו מהיום וכיון שקנוי לו מעכשיו אלא שאין לו פירות וכו' עד כאן הרי דאף הוא ז"ל מודה שהוא מהיום וכיון שכן הרי הוא מתנת בריא ויש לה הפסק ולא ידענא מה אידון ביה והדבר צ"ע ודוק.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>בד"א בשמכר הראשון או נתן לאחרים וכו'.</b> כתב הרב המגיד דרבינו הוציא דין זה מעובדא דרב ביבי דף קל"ז ומפרש לא קאמר ר' שמעון בן גמליאל דאין לב' אלא מה ששייר הראשון אלא לשנתן הראשון לאחר אבל לעצמו כגון שנתן לבנו שהוא כעצמו לאו כל כמיניה וכו' ופי' אחר יש באותו מעשה וכו' ואין דינם עולה לדעת רבינו כמו שיתבאר ע"כ.<br><b> ודע</b> שמכאן קשה לי לדעת מהרשד"ם ז"ל בחלק אה"ע סוף סי' קפ"ה ולפי שיש לי לפרש דבריו צריך אני להביא כל הלשון וז"ל מה שנראה שהרמב"ם ז"ל לא מפליג בין כשאמר ואחריך לפלוני בין שהיה המקבל איש זר או שהיה בנו של נותן או שאמר אחריך לעצמי לעולם המקבל הראשון אין יכול למכור ואם מכר או נתן המוכר הראשון יכול לטרוף מיד הלוקח או המקבל הב' אני אומר כי זה אפשר אבל אינו מוכרח דאפשר דגם (הרמב"ן) [הרמב"ם] יודה בדין זה וא"ת מנין יהיה לו זה כיון שהוא מפרש פי' אחר שאינו כפי' המפרשים שהוא פי' הני מילי דאמר רשב"ג אין לב' אלא מה ששייר הראשון כשמכר הראשון לאיש זר אז אין לב' אלא מה ששייר הראשון וא"כ דין המפרשים מנין לו ואפשר לומר דסתם אחריך משמע לאיש זר וא"כ ממילא משמע דוקא לאיש זר אבל לא לעצמו או ליורשיו ויש לנו לומר כן כדי למעט המחלוקת וכו' ע"כ. והנה מ"ש בתחילת דבריו מ"ש שנראה שהרמב"ם לא מפליג כשאמר אחריך לפלוני וכו' מילת לא נראה לענ"ד שט"ס הוא וצ"ל שהרמב"ם מפליג בין אחריך לפלוני לאחריך לבני או לעצמי דבהא לעולם המקבל הראשון אינו יכול למכור ואם מכר או נתן הנותן יכול לטרוף או המקבל הב' ומ"ש המוכר הראשון נראה פשוט שהוא ט"ס ובזה ישר הולך כל הלשון של הרב ז"ל והוצרכתי ליכנס בדוחק זה לפי שראיתי למרן החבי"ב ז"ל בסי' רמ"ח שהקשה עליו ולבסוף לא יצא ידי חובתו כי אם בעשות ט"ס ולפי מ"ש בעניותינו נראה דאתי שפיר הכל. אפס כי ע"ז דברי הרב המגיד עומדים נגד זה שכתב ואין דינם עולה לדעת רבינו וכו' ואם כמ"ש לדעת הרב ז"ל תימה הוא שלא זכר להרה"מ שהוא היפך דעתו וצריך לי עיון.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0685bd754c17e7c2a488d5d50953b0f57a4bafd5
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,679 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Ownerless_Property_and_Gifts
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל הקודם בו זכה וכו'.</b> עיין להרב בצלאל בפ"ב דמציעא דף ל' מהש"ס בד"ה לדידך לא הוי הפקר שכתב וז"ל ואע"ג שיכול לחזור בו המפקיר עד ג' ימים שאני הכא שכבר זכה בו תוס' משנץ עכ"ל וצ"ע דאי מיירי שכבר זכה בו היכי מצי למיהדר ביה ר' ישמעאל ועוד דמלישנא דהש"ס משמע דעדיין לא זכה בו דקאמר הש"ס חזייה דהוה קא בעי למהדר ולמזכי בהו (א"ה ס"ט ויותר קשה דהרב בצלאל גופיה שם קודם לכן כתב כן להדיא בשם התוס' וז"ל לכו"ע מפקר ואע"פ שלא התנה בשעת הפקר יכול הוא להתנות כל זמן שלא זכה בו דהא עד ג' ימים יכול לחזור בו המפקיר כל זמן שלא זכו בו אחרים כדאיתא בנדרים כן פירשו בתוס' עד כאן הרי דמוקי התוס' עובדא דר' ישמעאל בר' יוסי דעדין לא זכה בו ומשו"ה יכול לחזור בו והוא מוכרח מן הגמ' ואיך כתב תוך כדי דיבור להיפך משם התוס' שאנץ ולא נרגש כלום אם לא שנאמר דלהכי נתכוון הרב בצלאל ז"ל שהביאם ב' הלשונות סמוכים זה לזה וק"ל).
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>גר שמת וכו' ואין בעל המצר יכול לסלקו בדמים וכו'.</b> נראה דדעת רבינו ז"ל הוא דהזוכה מן ההפקר אין בעל המצר מסלקו אפי' נותן דמי שיווי של הקרקע ומכאן קשה להסמ"ע בסי' קע"ה ס"ק ק"ז שכתב דהזוכה מן ההפקר שאין המצרן יכול לסלקו שהוא בלא דמים אבל בנתינת דמי שיווי של קרקע דיכול דלא יהא אלא לוקח דאמר ליה קבל דמך ולך קח במקום אחר ודוקא בנותן מתנה לית ליה דינא דבר מצרא מטעם שנתבאר לעיל ואותו הטעם לא שייך הכא ומיהו אינו מוכרח כל כך די"ל וכו' יעו"ש שהניחו בספק ואילו מדברי רבינו נראה דלא מצי לסלקו אפי' בזוזי דמה לי זוכה מן ההפקר ומה לי מחזיק בנכסי הגר אידי ואידי הפקר נינהו וכן ראיתי להרב בצלאל במציעא דף ק"ח מהש"ס שהביא משם הרמ"ך בההיא דמאן דזכי ביני אחי שכתב וז"ל והאי פירוש דחיק הוא דאפי' בדמי שוויה לית לן לסלוקי דלא גרע זוכה מן ההפקר ממקבל מתנה ומה לי זכה לו נותן מתנה ומה לי זיכו לו שמים אין לך מתנה גדולה מזאת ולית בה משום ועשית הישר והטוב כלל וכו' יעו"ש כנראה שהוא כדעת רבינו כמ"ש ואפשר דמשו"ה לא פסק רבינו בהל' שכנים דהזוכה מן ההפקר אין בעל החצר יכול לסלקו ושו"ר להרב מל"מ בפי"ב מהל' שכנים שהקשה להסמ"ע מהא דפסק רבינו וכמ"ש ועיין עוד בהרב בצלאל שם שהביא תשובת הרי"ף דסובר דהזוכה מן ההפקר מסלקו המצרן בלא דמים וזה שלא כדברי רבינו ושלא כדברי הסמ"ע יעו"ש והטור בסי' רע"ה ס"ב כתב וז"ל ואין בעל המצר יכול לסלקו שהפקר אין בו משום דינא דבר מצרן עכ"ל והוא כלשון רבינו כמ"ש הרב ב"י ומכאן קשה ג"כ להסמ"ע ז"ל.<br><b> (א"ה </b> ס"ט עיין בפרישה סי' רע"ה דנראה דלא הוה גריס בדברי רבינו תיבת בדמים מדהוצרך ללמוד מדברי רבינו שסיים שזו כמתנה היא וכתב ונראה פשוט דאף אם בעל המצר רוצה ליתן לו דמי השדה שזכה מהגר אפ"ה אין בידו כח לסלקו וכו' מכל מקום מדמדמהו למתנה אין לחלק בינייהו יעו"ש. וא"כ ממילא נחה שקטה קושית עטרת ראשי מורי זקני הרב המחבר זיע"א והיא קושיית הרב מל"מ וכנ"ל אלא אי קשיא הא קשיא ממ"ש בפרישה סי' קע"ה וז"ל אינו יכול לסלקו פי' מסתמא אינו רוצה ליתן לו דמי שיוויו של קרקע לכן אמר שאינו יכול לסלקו אבל בדמי שווייה יכול לסלקו שהרי יכול לקנות אחרת ולא עדיף מלוקח ופשוט הוא וכו' יעו"ש הרי דפשיטא ליה להרב ז"ל דבדמים מיהא יכול לסלקו היפך ממ"ש בסי' ער"ה ויש ליישב ועיין להרב בצלאל למציעא דף ק"ח מהש"ס ד"ה האי מאן דמחזיק ביני אחי או ביני שותפי שכתב או מנכסי הגר וכו' יעו"ש ודוק).
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>לפיכך ישראל שלקח שדה וכו'.</b> הנה לענין שכירות כתב מרן בב"י בסוף סי' קס"ב וז"ל וא"כ גבי שכירות כיון דאין רגילות לכתוב עליו שטר קנה בכסף לחודיה וכו' יעו"ש ופסקו מור"ם בסי' קצ"ד ס"א וכתב הסמ"ע סק"ה וז"ל ומיהו שכירות מן הכותי קונה בכסף לחוד וכ"כ בב"י בסוף סי' קצ"ב והביאו בדרכי משה בסי' זה לדעת רשב"ם דס"ל דישראל מגוי לא קנה אלא בשטר ודייק מינה הא שכירות שאין דרך העולם לכתוב עליו שטר קנהו בכסף בלא שטר וס"ל למור"ם דגם לאינך המפרשים דס"ל דאפי' במקום דישראל מישראל קונה בלא שטר ישראל מגוי אינו קונה משום דלא סמכא דעתיה מ"מ בשכירות שהוא לזמן סמכא דעתיה מאחר שקבל הגוי דמי השכירות עכ"ל.<br><b> וראיתי</b> בס' מחנה יאודה בסי' קצ"ד ס"א שכתב דלהנך רבוותא דס"ל דאף במקום שאין כותבים לא קנה ה"ה בשכירות ולפי הסכמת הב"ח והסמ"ע דלא שנא לן בין מקום שכותבים למקום שאין כותבים ה"ה נמי בשכירות ויש מן הדקדוק על הרב ש"ך בסי' זה סק"ב דאם התנה לוקח שיקנה בכסף לחוד שכתב מור"ם דקנה כתב דהרב ב"ח חולק עליו דאף אם פירש לא מהני ומשמע דבמה שכתב ברישא דבשכירות מן הגוי קונה מודה והא ליתא דכיון דפירש לא מהני ה"ה נמי אף במקום שאין כותבים לא קנה דהא במקום שכותבים היכא דפריש פריש ואפ"ה בגוי לא מהני וא"כ ה"ה נמי במקום שאין כותבים וא"כ שכירות נמי לא מהני כיון דהך דינא ליתא אלא למ"ד דגוי קונה במקום שאין כותבים וגם לדברי הב"ח יש גמגום זה עד כאן ולפי מ"ש הסמ"ע בדין השכירות דכו"ע מודים בה א"כ ליכא לאותביה לא להרב ב"ח ולא להש"ך וגם הסמ"ע והב"ח שהסכימו דהך דינא הוא בין במקום שכותבים בין במקום שאינן כותבים לענין מכר ומ"מ לענין שכירות שנייא ושפיר סמכא דעתיה דשוכר כמ"ש הסמ"ע.<br><b> והנה</b> הרב ב"ח הוכיח מדברי הרא"ש דלא מהני תנאי הלוקח מדכתב אם פיקח הוא יחזיק בתורת הפקר וכו' למה צריך זה באמירה בעלמא שיאמר הלוקח אי בעינא בכספא איקני סגי לפי מה שפירש הב"י יעו"ש ולענ"ד אחר המחילה רבה הוכחה זו איכא למיפרך דהרא"ש ז"ל לא איירי כי אם בדין האמור בנתן מעות ולא נכתב עדיין השטר דאם פקח הוא יחזיק בתורת הפקר וזוכה אבל בתקנה שקודם נתינת הדמים לא איירי הרא"ש וזה ברור.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נכסי הגר וכו' חוץ מאכילת הפירות וכו'.</b> וכתב הטור ז"ל בסי' ער"ה וז"ל ויש שהיא חזקה בלוקח ואינו חזקה בנכסי הגר כגון אכילת הפירות דבלוקח הוי חזקה אבל לא בנכסי הגר וכו' והקשו עליו ממ"ש בסי' קצ"ב שהביא דברי רבינו שבפ"א מהלכות מכירה דפסק דאכילת פירות הוי חזקה ודברי הראב"ד דפליג על דברי רבינו וס"ל דבאכילת פירות לא קנה והסכים לדעת הראב"ד יעו"ש והסמ"ע בס"ק י"ח תירץ וז"ל וצ"ל דהטור מיירי כאן בסי' ער"ה בטוען הלוקח שקנה השדה בשטר או בחזקה ואכילת פירות אינו אלא לראיה על הקניה יעו"ש וכן נמי תירץ הרב מל"מ בפ"א מהל' מכירה דדברי הטור דבסי' ער"ה לישנא דגמ' נקט דאמרינן והרי אכילת פירות דבנכסי חברו קנה ובנכסי הגר לא קנה והתם מיירי לענין חזקה ג' שנים וכדאוקמא הראב"ד יעו"ש ומן התימה על הרב ז"ל שלא זכר ש'ר דברי הסמ"ע.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי"ב ז"ל בסי' קצ"ב הגהות ב"י אות ט"ו שהביא דברי הסמ"ע והקשה עליו וז"ל ולא הבינותי זה דא"כ אין מובן לדברי הטור שכתב ויש שהוא חזקה בלוקח ואינה חזקה בנכסי הגר דמה דמות יש זה לזה בלוקח אכילת פירות היא הוראה על הקניה או על החזקה שקדמו ובנכסי הגר האכילה היא החזקה עצמה ואדרבא יותר צודק לומר דאכילת פירות אינו חזקה בנכסי הגר עד כאן עיין להרב הפרישה בסי' זה שביאר כונתו ולפי"ז לק"מ (א"ה ס"ט עיין בס' בני משה שלטון בליקוטיו דף ו' ע"ג דהבין דמ"ש הרב עצמות יוסף בדף נ"ג בסוף דבריו אבל קשה שהטור בסי' קצ"ב הביא דברי הר"א דס"ל דאכילת פירות לא הוי אכילה וכתב דהכי מסתברא עד כאן דכונתו על הרא"ש ומכח זה תמה עליו דהטור לא כתב זה משם הרא"ש אלא מדברי הראב"ד ז"ל וכו' יעו"ש והביא דבריו הרב מטה שמעון בהגהות הטור אות י"ב ואחרי הנשיקת ידי ורגלי קדשו דברי הרב עצמות יוסף מבוארים היטב דמ"ש הביא הר"א דס"ל וכו' היינו הראב"ד שכן בלשון זה מביאים הראשונים ז"ל וק"ל).
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>המפיץ הזרע וכו'.</b> עי' בהרב המגיד ז"ל וכתב הגהות מיימוני באות ח' וז"ל דהשלכת הזרע לא הוי חזקה אלא א"כ מכסהו אח"כ רשב"ם ז"ל עד כאן והטור ז"ל בסי' ער"ה כתב וז"ל ולפיכך המוצא שדה הגר חרושה וזרעה ולא כיסה אחר הזרעה וצמחו ואכלה לא הוי חזקה ועיין בב"י ובסמ"ע ס"ק ל' ומהתימה למרן החבי"ב ז"ל שכתב בהגהת הטור אות כ"ג וז"ל וה"ה במפיץ זרע לתוך התלמים לא קנה שבשעה שהשביח שבח הבא מאיליו הוא כדאיתא בגמ' ומשו"ה לא כתבו רבינו בעל הטורים דדבר הלמד הוא עד כאן והוא תימה שבפירוש כתבו הטור כדכתיבנא אלא שיש שינוי קצת בלשון וצ"ע.
+
+Halakhah 11
+
+<b>היתה מחיצה בנכסי הגר וכו'.</b> בפרק עושין פסין (עירובין דף כ"ה) וראיתי להרב זקן שמואל בסי' ער"ה סט"ז שהקשה וז"ל קשה לי על דברי הרב יעקב בעל הטורים למה השמיט ההיא דאמרו בגמ' עשה מחיצה על התל דהוי חזקה בנכסי הגר ושמא דסמך על מ"ש בהל' שבת ואע"ג דיש דברים דהתם מועיל והכא אינו מועיל עכ"ז לזה אין חילוק עכ"ל.<br><b> ואני</b> בעוניי לא ראיתי שם בגמ' שאמרו דאם עשה מחיצה על התל שקנה בנכסי הגר ולא הוזכר שם כי אם דוקא לענין שבת ולא לענין נכסי הגר וכמו שכן פסקו הפוסקים רבינו ז"ל בהל' שבת פט"ז והטור ומרן ז"ל באו"ח סי' שנ"ח יעו"ש ועיין לרש"י בסוגיין וצ"ע.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>גר שמת ובזבזו וכו'.</b> בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ב) מייתי רב ששת הך ברייתא דגר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו להוכיח דהמזכה לעובר קנה ודחי אביי דירושה הבאה מאליה שאני ורבא משני שאני התם דמרפיין בידייהו מעיקרא ופריך מאי בינייהו ומשני איכא בינייהו ששמעו שמת ולא מת ואח"כ מת עד כאן ופי' רשב"ם וז"ל צריך לפרש איכא בינייהו בין אביי ורבא בכה"ג גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו והחזיקו ואח"כ שמעו שאשתו מעוברת ושמעו אח"כ שמת העובר ועדיין היו מוחזקין [אי נמי שהחזיקו] אחר ששמעו בו שמת ולא היה מת כששמעו אלא אח"כ מת לאביי דאמר עובר יורש משום דהוייא ירושה הבאה מאליה המחזיקין בראשונה קודם מיתת העובר לא החזיקו אלא מחזיק אחר מיתתו ולרבא דתלי טעמא ברפוי המחזיקין ראשונה ששמעו בו שמת הויא חזקתן חזקה אע"פ שנודע לבסוף דעדין לא מת מ"מ לא מרפיין בידיהם כיון ששמעו בו שמת והעובר לא יצא לאויר העולם ולא זכה לירש דלרבא אינו יורש עד שיצא לאויר והמחזיק בשנייה לא קנה וכו' יעו"ש.<br><b> והנה</b> מ"ש בתחילת דבריו גר שמת והחזיק ואח"כ שמעו שאשתו מעוברת ושמעו אח"כ שמת העובר ועדיין היו מוחזקין וכו' לא זכיתי להבינו דא"כ מאי בינייהו בין אביי ורבא דבין לאביי דאמר ירושה הבאה מאליה שאני ויש לעובר זכיה ומעכב למחזיק ראשון ולא קנה ובין לרבא כל דלא שמעו שמת העובר עדיין רפוי מרפין בידייהו כיון דבתחילת החזקה עדיין לא שמעו שמת אבל מ"ש אח"כ אי נמי וכו' אתי שפיר כיון שהחזיקו אחר ששמעו שמת ויש ליישב ועיין לרשב"ם גופיה בד"ה לשון קצרה ודוק (א"ה ס"ט עיין להרב תורת חיים בסוגיין מה שהקשה לדברי רשב"ם ולא זכר ש"ר לדברי הרב המגיד בפירקין ועיין להרב לח"מ מה שהקשה על מה שתירץ רבא שאני התם דרפוי מרפיין וכו' דאכתי קשה כיון דהמזכה לעובר לא קנה אמאי חייבים להחזיר וכן הקשה לרבינו ז"ל ותירץ יעו"ש עיין להרב בצלאל בשטמ"ק בסוגיין בד"ה ההוא וכו' יעו"ש).
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>מחל לחברו חוב וכו'.</b> עיין במהרי"ק שורש צ"ד שדקדק מדברי רבינו דדוקא בדבר דאיתיה בעין שייך נתינה אבל בחוב דליתי אלא שעבוד לא שייך אלא מחילה וכן הוא דעת הרא"ש בתשובה הביאה הטור סוף סי' ע"ג ועיין במל"מ בדין שלפנינו מה שהקשה מדברי רבינו שבפ"א מהל' טוען והרב לח"מ הקשה מפ"ה מהל' מכירה ומה שתירצו האחרונים על זה יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב מהר"י חאנדלי סי' כ"ב דף קי"ט שהקשה לדין זה של הרא"ש ומהרי"ק מההיא דריש פ' הזהב הנותן ערבון על המקח ואומר אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך ואמר המוכר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך אם חזר הלוקח קנה המוכר ופסקה הטור בסי' ר"ז ואם איתא דבמטלטלי בעין לא שייך לשון מחילה אמאי קנה כיון שהלוקח לא אמר אלא לשון מחילה ומחילה לא שייך במטלטל ומאי שנא מההיא דכתב הרא"ש גבי משכון יעו"ש. ולענ"ד נראה דלק"מ דגבי זוזי כיון דלהוצאה ניתנו דין מלוה יהבינן להו דהא אפי' פקדון אם תובע אותם המפקיד קודם שהוציא א"צ להחזיר אותם המעות עצמן אלא יכול ליתן מעות אחרים כמ"ש בסי' רצ"ב וכמ"ש הש"ך סי' ע"ג ס"ק נ"ה יעו"ש ובכן שייך שפיר לומר ערבוני מחול כיון שהן בידו ויכול להוציאם לכל מה שירצה וק"ל.<br><b> ולענין</b> מחילה היכא שיש קנין אי מהני לדבר שהוא בעין עיין למהרשד"ם בחו"מ סי' רע"ח שהביא תשובת הרשב"א והיא בח"ג סי' ה' הביאה מרן ז"ל בסי' י"ב וסי' רמ"א מחודש ג' דמהני קנין והביא ראיה מפ' הכותב וכתב וז"ל ולענ"ד נראה שהרא"ש חולק ודעתו שאפי' קנין אינו מועיל שאם היה מועיל איך השיב מחילה א"צ קנין הא בענין כזה צריכה קנין ומועיל אלא נראה (דס"ל) דסבר הרא"ש שאין הקנין מועיל וההיא דכתובות אפשר דשאני התם שאין לאשה אלא שעבוד לבד יעו"ש והרב פרח מטה אהרן בח"ב סי' צ"א כתב על דברי מהרשד"ם וז"ל ואחרי המחילה רבה הראויה נראה שאין כאן נגוד וסתירה מדברי הרא"ש עם דברי הרשב"א דהרא"ש השיב לשואלו דבר ע"פ מדותיו דהשואל אמר דלא היה שם קנין וע"ז השיב לשואל דמחילה א"צ קנין ומיהו במשכון לא שייך מחילה דצריך שיהיה בלשון מתנה ולא היה צ"ל מה שלא נשאל עליו היכא דהוי קנין והרשב"א לפי ששאל השואל ואמר שעשה לו שטר והיה שם קנין להכי קאמר דהדין עם ראובן כל שקנו מידו נמצאו דברי הרא"ש והרשב"א שוין ולא פליגי והם דברים פשוטים ע"כ. ולא זכיתי להבין דבריו שהרי דעת השואל להרא"ש היה דמשום חסרון קנין שלא היה שם קנין הוה ס"ל דמשום הא לא קנה והוא ס"ל דמחילה צריכה קנין והשתא שפיר מוכיח מהרשד"ם דאם איתא דבכה"ג מהני קנין הו"ל להשיב הדין עם ראובן דאע"ג דמחילה א"צ קנין מ"מ הכא צריכה קנין דמחילה לא שייך במשכון שהוא בעין וכו' והוי ממש תשובה לדברי השואל דרצה לפטור את עצמו מחמת חסרון הקנין ומשיב לא שכן הדין בכאן אע"ג דבעלמא אין צריכה קנין ומה לו לומר מחילה לא צריכה קנין וק"ל.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כבר ביארנו שכל תנאין וכו'.</b> הרב משפט צדק ח"א סי' נ"ח הקשה להטור ז"ל דלפי דעתו דס"ל דבעינן תנאי כפול בין בממון בין באיסורא היאך כתב בסי' ר"ז ס"ב וצריך לחלק בין התנה הלוקח להתנה המוכר אפי' אי התנה הלוקח לא הוי תנאי מאחר שלא כפל וכה"ג תמה על הרא"ש והוסיף לתמוה עליו דאיך הביא בהלכותיו עובדא דההוא שכיב מרע דאינגיד ואתנח בפ' הרבית דף ס"ו כיון שהוא פוסק כר' מאיר אפי' בגיטין וקדושין דבעי תנאי כפול וכו' יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> להכנסת הגדולה בסי' ר"ז הגהת הטור אות כ"ח שכתב על דברי הרב משפט צדק וז"ל ונ"ל דאין כאן קושיא לא על הרא"ש ולא על הטור דהרא"ש סובר דהלכה כר' מאיר ובכל מקום בעינן תנאי כפול וה"מ היכא דליכא אומדנא וגילוי דעת אבל היכא דאיכא אומדנא וגילוי דעת לא בעינן תנאי כפול וכדמוכח בעובדא דההוא דהוה בעי למיסק לארעא דישראל וס"ל להרא"ש דגילוי דעת או אומדנא מהני אפי' בגיטין ולפיכך הביא בהלכותיו הנהו ב' עובדי אחד בענין ממון ואחד בענין איסורא וכו' אבל אם בעובדא דממון אמר המוכר ללוקח קני לך שדי ואי מטרפי לך מגבינא ובעובדא דגיטין אמר קודם שנתרצה אע"פ שלא כפל תנאו תנאי גמור הוי משום דאיכא גילוי דעת יעו"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו במ"ש שדעת הרא"ש הוא משום דלא הוה שם גילוי דעת דמשמע דאי הוה גילוי דעת מהני ואנכי הרואה להרא"ש בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ה) דבכה"ג אף גילוי דעת מקודם לא מהני שכתב במימרא דשמואל דהתקין בגיטא דשכיב מרע וז"ל לפיכך צריך ליזהר בכל התנאין שיהא תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה ושלא יהא תנאי ומעשה בדבר אחד והא דקאמר בפ' הריבית ההיא דאמרה אי קיימת דידיך אנא ואמרינן פטומי מילי נינהו לר' מאיר לא אצטריך דבעי תנאי כפול אלא לאשמועינן דלרבנן לא מהני ומיהו יש דברים דלא בעינן אלא גילוי דעת כי ההוא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל וכו' יעו"ש. הרי דדעת הרא"ש הוא דהך טעמא לא אצטריך אלא לרבנן דלר"מ לא מהני אלא בתנאי כפול דוקא ולא בגילוי דעת שלא כדברי הרב ז"ל שכתב דאי הוה מגלי דעתיה לא הוה צריך תנאי כפול לר"מ ואי מהני אינו אלא בההוא עובדא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל והיותר קשה הוא דעיקר קושית המשפט צדק הוא מההיא דהרא"ש בפ' מי שאחזו שכן כתב שם וקשה על הרא"ש איך הרחיב הדיבור בפסקיו בהנהו עובדי ויראה בהדיא דאם היא אמרה קודם שנתרצה ושגמר בפיו ובשפתיו לתת דהוי תנאי טוב והרי מאחר שלא היה בו כפילת התנאי לא יועיל לדעתו שהרי בפ' מי שאחזו בפסקיו כתב וז"ל אתקין וכו' והא דאמרינן בפ' איזהו נשך וכו' לר"מ לא אצטריך דבעי תנאי כפול אלא לאשמועינן דאפי' לרבנן לא מהני יעו"ש (א"ה עיין להרב שער המלך בהל' אישות דף ל"ג ע"ב ועיין בס' פלפולא חריפא פ' איזהו נשך יעו"ש).
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המקבל את המתנה וזכה בה וכו' או הרי היא בטלה לא אמר כלום.</b> עי' בהראב"ד שחילק בין הרי היא בטלה לבין בטלה היא ומה שהקשה הרב המגיד והר"ן ז"ל ומהרש"ך ז"ל בח"ב סי' קכ"ב כתב שדעת רבינו ז"ל הוא כמ"ש התוס' בריש פ' השולח משם ר"י דגריס בהשולח כגירסא דכריתות בטלה היא אינה מתנה לא אמר כלום ומשו"ה כתב רבינו הרי היא בטלה לא אמר כלום יעו"ש וכתב בפרישה סי' רמ"ה שדבריו צריכים נגר אלא שבמה שכתב מבואר יעו"ש ומעתה קשה לי על הרב שער המלך בפ"ו מהל' גרושין שלא זכר ש'ר לב' נביאים מהרש"ך והפרישה ז"ל.<br><b> ובעיקר</b> חילוקו של הראב"ד דמחלק בין הרי הוא בטלה לבטלה היא שתמהו עליו הר"ן והרב המגיד ראיתי להרב לח"מ ז"ל דאתא ואייתי בידיה הא דאיבעיא לן שם בהשולח הרי הוא חרס מהו ומסיק ומאי שנא מהרי הוא הקדש הרי הוא הפקר וכו' אלא הרי הוא לישנא דלהבא משמע וא"כ במתני' דלהבא לא מהני לבטלה ומשו"ה לא מהני לדעת רבינו והראב"ד יעו"ש והרב מה"ר אליהו קובו ז"ל בס' פני יהושע סי' י' דף ס"ט ע"ג יצא לישע הרה"מ והר"ן וז"ל אך הרה"מ והר"ן נטו מני דרך זה המובא להראב"ד ז"ל דשמיע ליה דלשון הרי היא אינו במשמע אלא להבא ואי גבי מתני' פטרינן ליה בהכי אלא שמעי אינהו ז"ל דזה וזה במשמע ואי מסקי ביה בני תלמודא דתיהני היינו גבי גיטא דוקא מידי דהוי אלשון בטל הוא ומטו בה דלישנא דמהני ביה קאמר ולבטולי איכוון והיינו עדיפותא מלשון הרי אלשון הוא דאי לשון חרס מתקן ליה דלבטולי איכוון דניהוי כחרס ואילו במתני' פתרינן ליה לשעבר ולהוראה שבטלא עד שלא הגיע לידו וכו' יעו"ש באורך ועיין בשער המלך שם שתירץ בהכי יעו"ש. עוד כתב הרה"מ בדעת רבינו שלא הכניס עצמו בחילוק הגירסאות לבאר דין בטלה היא לגבי המחזיק בה מהו והקשה הרב מל"מ דיש לדקדק טובא בדברי הרה"מ דכיון דלדעתו הרי היא דכתב רבינו היינו כבטלה היא עד שתמה על הראב"ד שחילק ביניהם על כרחך רבינו הכניס עצמו במחלוקת הסוגייאות ותפס כגירסא דכריתות דהא מייתי הש"ס להקשות דבטל הוא לישנא דליבטיל משמע ואמר רב ששת וכו' ומסיק דבמתנה לישנא דמעיקרא משמע א"כ על כרחך רבינו דכתב [הרי] היא בטלה דלא אמר כלום אם כסוגייא דהשולח מעיקרא משמע וזכו הבעלים הראשונים אלא ודאי כסוגייא דכריתות תפס וכו' יעו"ש ועי' במהרש"ך ז"ל שם שהקשה כן להרה"מ ודוק.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אבל אם אמר לו הולך ק' זוז וכו'.</b> דעת רבינו כשיטת רוב הפוסקים דהולך במתנה לאו כזכי דמי ורש"י ז"ל בפ"ק דגיטין דף י"ד בד"ה לא דכו"ע הולך כזכי דמי פירש היכא דליכא אחריות כגון מתנה וכו' כבר הקשו עליו התוס' והרשב"א יעו"ש. והריטב"א שם כתב וז"ל והכי איתא בירושלמי האומר לחבירו תן ק' לפלוני שאני חייב לו הולך מנה זה לפלוני פקדון שיש לו בידי אם רצה לחזור לא יחזור א"ר אלעא (המעשה) [המעשר] כחוב תן מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זו לפלוני אם רצה לחזור יחזור אלמא הולך במתנה לאו כזכי ש"מ תן במתנה לאו כזכי דמי וכו' יעו"ש.<br><b> אלא</b> דצריך להבין מ"ש הריטב"א בתשובה הביאה מרן ז"ל בסי' קכ"ה ס"ט וז"ל רחל לא זכתה בגוף השטר ואע"ג שיש שם קנין כיון שלא הגיע לידה מחיים ולא זיכהו לה במיני הזכיה ולא אמר לשליש אלא החזיר שאינו זיכוי כלל וכו' וגרסינן בירושלמי בחוב תן מנה זה לפלוני הולך מנה זה לפלוני תן שטר מתנה זה לפלוני והלך ומצאו שמת יתן ליורשיו ע"כ, למדנו מהירושלמי דמנה ושטר אחד עכ"ל. והדבר קשה שהביא מהירושלמי דתן שטר מתנה או הולך שטר מתנה והלך ומצאו שמת יתן ליורשיו והלא הוא דחה דברי רש"י ז"ל דבמתנה הולך לאו כזכי מהירושלמי דאמר תן מנה לפלוני תן שטר מתנה זו לפלוני אם רצה לחזור יחזור ובירושלמי עצמו איכא למידק דפתח בחוב וסיים במתנה אלא על כרחך לומר שיש חיסור לשון בדברי הריטב"א ז"ל שאחר מילת הולך שטר מתנה זו לפלוני צ"ל וכו' שהירושלמי אומר ע"ז אם רצה לחזור יחזור ומ"ש הולך ומצאו שמת יתן ליורשיו קאי למ"ש שם בירושלמי האומר זכי במנה זה לפלוני זכי בשטר מתנה זו לפלוני ע"ז אמרו הלך ומצאו שמת יתן ליורשיו כמבואר שם בירושלמי.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב ש"ך בס"ק ט' שיצא לדון בדבר חדש אחר שהביא תשובת הריטב"א וז"ל והרי מסוף דבריו שהביא הירושלמי מבואר דהולך בשטר מתנה לפלוני יתן ליורשיו כמו חוב וכו' נראה ודאי דשטר הוי כחוב כיון שכתוב המתנה בשטר המתנה או אפשר קמיירי שהיה חייב ליתן השטר זה וכו' יעו"ש דמשמע דס"ל לתירוץ ראשון שדעת הריטב"א דשטר מתנה הוי כחוב ואילו בחידושיו לא משמע כן וצ"ל כמ"ש ועי' בס' שמחת יום טוב דף קמ"ח ע"ג והטור בסימן קכ"ה ס"ט כתב וז"ל אבל אם אמר ליה זכי לו בעוד שהחפץ בידו זכה לו אף אע"פ שלא בא מתחילתו לידו לשם כך או אפי' לא היה בידו בשעה שא"ל זכי אלא שהגביהו אח"כ כדי לזכות לו זכה לו וכו' ואם אמר לו זכי מחד אנפי אפי' איתיה לפקדון בחצרו של שליח לא זכה למקבל מתנה עד כאן והסמ"ע בס"ק כ"ו וכ"ז כתב דכשהוא ברשות השליח א"צ הגבהה אלא זכה המקבל או אם אינו ברשותו כשיבא לרשותו זכה המקבל והרב ש"ך ס"ק ל"ב פליג עליה וכתב וז"ל אבל נראה דה"פ וכו' אבל לא אמר ליה זכי מחד אנפי דהיינו שהוא בידו או שמגביהו אח"כ אפילו איתיה לפקדון בחצרו של שליח בשעה שאמר ליה זכי לא זכה למקבל מתנה דנהי דנעשה שלוחו במה יזכה לו הרי לו הגביהו לשם המקבל רק שהיה בחצרו וכו' יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי"ב בתשובה ח"א סי' קפ"ו בד"ה איברא שכתב וז"ל דלא אמרה הרמ"ה אלא כשהמתנה בעין ולא זכה בו מתחילה לשם המקבל אלא עתה זוכה לצורך המקבל או אפילו אינו זוכה עתה לשם המקבל מגביהו אח"כ כדי לזכות בו שנותנו מיד הנותן ומגביהו לשם המקבל יעו"ש דמן הנראה מדברי הטור משם הרמ"ה הוא שאין צריך נתינה מיד הנותן שכן כתב אלא שמגביהו אח"כ כדי לזכות לו זכה ואפי' שלא בפני הנותן ולא בפני המקבל דכיון דא"ל זכי שליחותיה קא עביד עד כאן והגבהה שלא בפניו הוא שנוטל מן הקרקע או מיד אחר ולדעת הסמ"ע כשהוא ברשות השליח א"צ הגבהה באומר לו זכה ולהרב ש"ך דצריך הגבהה אף שהוא ברשות השליח מ"מ מיד המקבל א"צ ליטלו כדי להגביה. וכתב הרב המבי"ט ז"ל בח"א סי' רפ"ו וז"ל ועוד אני אומר כי אפי' היו שני עדים גמורים שבפניהם קבל הקריזאס היה נאמן לטעון מה שהוא טוען עתה שהם לקחו ג' או ד' במיגו דנאנסו דהסרסור הוי שליח וכו' וא"כ היה זה נאמן לומר נאנסו וכו' וכן היה יכול לטעון שהחזירם לה כולם או מקצתם ברשות האשה המלוה שנתרצה להאריך לה זמן הפרעון דאע"ג דשליח אינו נאמן כנגד המשלח לומר החזרתי לך כיון דהולך כזכי דמי כמ"ש בחו"מ סי' קכ"ה אם טוען השליח שהמלוה הרשה אותו שיחזיר ללוה יהיה נאמן דהא לא רצה המלוה שיזכה לו וכו' יעו"ש.<br><b> וקשה </b> לי טובא דנדון הרב ז"ל היה שהנותן נתן הקריזאס שימכור אותם ויפרע מדמיהם למקבל וכל כה"ג לא אמרינן הולך כזכי וכמ"ש המרדכי בריש פ"ב דקדושין גבי הן הן שלוחיו וז"ל האומר לב' צאו וקדשו וכו' וכן לדיני ממונות בס' ראבי"ה סי' ס"ט האלפס פי' כגון שאמר תנו מנה לפלוני שאני חייב לו אבל ראב"ן פי' דוקא שאמר בשעה שמסר להן החוב צאו ופרעו לפלוני דומיא דגבי קדושין דאמר צאו וקדשו לי אשה אבל אם אמר הוליכו מנה לפלוני חוב שיש לו בידי או תנו או זכו לא שייך למימר מגו דאי בעי אמר אהדריני ללוה כדאיתא בסוף פ"ק דגיטין דהולך מנה לפלוני שאני חייב לו אם בא לחזור אינו חוזר ואם מחזיר חייב לפרוע למשתלח לו דהולך כזכי דמי ונוגעין בעדותם וכו' עד כאן הרי לך להדיא (דכאומ') [דבאומר] פרעו לא הוי כזכי וא"כ בנדון המבי"ט היה שאמר שיפרע למקבל לא שייך האי דינא וכן נמי יש להקשות על מהרשד"ם בחו"מ סי' ק"ח שנדון שלו היה שהשליח ימכור הסחורה ויפרע לבע"ח לא אמרינן הולך כזכי כמ"ש המרדכי ז"ל וצריך ישוב.<br><b> ובעיקר </b> דינו של הרב המבי"ט לבי מהסס דאם באומר שנתן רשות שיחזיר לנותן יכול להחזירם אף באומר הולך לפלוני א"כ מאי מקשה להרי"ף שכתב כגון שאמר תנו מנה לפלוני שאני חייב לו דהולך או תן כזכי דמי ולא שייך למימר אהדריניה ללוה דאפשר דדעת הרי"ף דכשאמרו בש"ס מיגו דיכלין למימר אהדרינא ללוה הוא באומר נמי שהמלוה צוה להחזיר דכיון שנתן רשות שיחזירם תו לא מהני מה דהולך כזכי לשלא יוכל לומר החזרתי ללוה וכדברי הרב ז"ל ובחי' קידושין הנקרא לא נודע למי הקשה וז"ל וא"ת אכתי נוגעים בעדותם הן דאי אמרי אהדריניה א"ל מלוה אתון חייבים למפרע דקי"ל הולך כזכי י"ל דמיירי כגון דא"ל בפירוש בתורת שליחות יוליכו לו מנה עד כאן ומדהקשה דאכתי נוגעים בעדותן וכו' משמע דלא מצי לומר שהחזירם במצות הנותן דאי לא מאי מקשה לימא דכונת הש"ס הוא לומר אהדריניהו ללוה במצות המקבל דאז מצי למהדר ופטור ועיין למהר"א אלגאזי ז"ל הביא דבריו מרן החבי"ב בח"ב סי' ס"א דכי אמר המרדכי שאם החזיר השליח מה שלקח דפשע היינו דווקא אם לקח כל החוב דאז אמרינן מה שזכה זכה אבל בנדון דידן שלא עשה השליחות לגמרי אלא במקצת נראה דליכא טעמא שעשה שליחותו וכו' יעו"ש עיין למרן בסי' ס"א שממאן בחילוק זה ולי נראה שהרי"ף חולק ע"ז בתשובה סי' רע"ט דנדון שלו היה שקבל מקצת הדמים ואח"כ החזירם ללוה ואפ"ה חייבו הרב ז"ל.<br><b> ולדעת</b> הרא"ש בתן במתנה נראה בפ"ק דגיטין דס"ל כסברת ר"ת דתן לאו כזכי וכן פסק ברמזים להדיא (א"ה כי מן הבאר אתה תחזה מה שיש לתמוה להרב גנת ורדים סי' י"א והביא דבריו הרב מטה שמעון הגהות הטור אות ל"ט שכתב שדעת רבינו הטור לפסוק כסברת הרמב"ם והרמ"ה דתן הוי כזכי במתנה מדהביא סברת הרמב"ם באחרונה יעו"ש וזה הוא שקשה מדברי הרא"ש בפ"ק דגיטין והטור שם ברמזים וכנ"ל) ועי' בטור אה"ע סי' קי"ח שכתב תשובת הרא"ש שבכלל ל"ט ס"ו וז"ל אם היו מטלטלין ונתנו ביד העדים וא"ל תנו ממון זה לאשתי זכתה האשה דתן כזכי דמי וכו' אם הדברים כפשטן נראה שהם שלא כמ"ש בגיטין וכעת אני נבוך בזה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכו'.</b> כתב הריטב"א בחידושיו דף כ"ה מהש"ס וז"ל והרב בהלכות תירץ דכי אמרינן חצרו של אדם קונה שלא מדעתו ה"מ שנפלה מציאה לחצרו כגון אם על בנים דאמרינן בפ' השואל אי נמי בבא לו לחצרו כגון ההיא דתנן גבי צבי שבור אבל הכא בחורין שלו [לא] כמו החפצים מאליהם לא נפלו שם אלא הונחו שם מדעת וכה"ג לא אמר ר' יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה שלא מדעתו אלא כל הקודם להחזיק בהם אחר יאוש בעלים זכה דייקא נמי דבדרך לאו מציאה וכו' יעו"ש ולענ"ד קשה לי מהא דאמרינן בפרק הפרה דף מ"ט משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בה זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את אשר השאיר ופריך ואמאי ותקני ליה חצרו דאמר ר' יוסי וכו' ומאי פריך הא כיון שהגר נתן המשכון למלוה להיות אצלו לבטחון מדעתו הו"ל כהניחו שם לשומרו ואח"כ מת הגר הו"ל כמו נתיאשו הבעלים וכל הקודם בהם זכה ולא חצרו וכדברי הריטב"א ז"ל ועיין בפ"ק דמציעא דמייתי מעשה דרבן גמליאל ור' יהושע שאמר עישור דאני עתיד למוד וכו' ומוקי רב פפא דמדין חצר הקנה והתם הפירות היו בדרך הנוח מתחילה.<br><b> וראיתי</b> להר"ן ז"ל בפ"ק דקידושין בשמעתתא דקנין אגב אי בעי צבורין שכתב וז"ל והר"מ במז"ל כתב בפ"ג מהל' מכירה כל זמן שהמטלטלין צבורין בקרקע לא בעי אגב דהו"ל קרקע זה כחצרו וחצירו קונה שלא מדעתו ואין דבריו מחוורין שא"כ היה לו לפרש דוקא בחצר המשתמרת דחצר שאינו משתמרת אינו קונה אלא בעומד בצידו כדמוכח בפ"ק דמציעא ואף הוא כתב כן בפ"ד מהל' זכיה וכבר השיג [עליו] הראב"ד ע"כ. והנה מ"ש כדמוכח בפ"ק דמציעא לא זכיתי להבינו דהא הוא בעצמו שם כתב דבמתנה ומכר (דליכא) [דאיכא] דעת אחרת שפיר זכה לו חצרו אף בחצר שאינו משתמרת ובמציאה והפקר דליכא דעת אחרת הוא דאיכא חילוק בין משתמרת לאינו משתמרת והביא דבריו הרב בצלאל בשטמ"ק שם וא"כ היכי קאמר כדמוכח בפ"ק דמציעא דהתם איירי רבינו במכר או במתנה ולא הו"ל להקשות כי אם מדידיה אדידיה אם לא שנאמר שסמך על מ"ש כאן ובהל' גזלה וכמ"ש מרן בכ"מ יעו"ש.<br><b> ודע</b> דהא דאמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו היינו דוקא בחצר דגדול אבל בחצר דקטן כיון דחצרו משום שליחות אתרבאי אין שליחות לקטן וחצרו נמי לא קונה וכמ"ש רבינו לקמן בפירקין ובהל' גזלה פט"ז וכן פסק הרי"ף בפ"ק דמציעא וכתב הרא"ש ז"ל שם והרי"ף פסק כלישנא בתרא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי או כלישנא קמא וכר' יוחנן עכ"ל. וכונתו מבוארת דבגמ' הקשו לריש לקיש דאמר קטנה אין לה חצר דמשום שליחות אתרבאי ולא משום ידה מהא דתניא ידה אין לי אלא ידה גגה חצרה מנין ת"ל ונתן מ"מ ומשני לענין גט כו"ע לא פליגי דחצר משום ידה אתרבאי כי פליגי לענין מציאה מר סבר ילפינן מציאה מגט ופרש"י ז"ל כי היכי דגבי גט אית לה חצר לקטנה גבי מציאה נמי אית לה ומר סבר לא ילפינן ואיבעית אימא כו"ע לא פליגי דילפינן מציאה מגט והכא בקטן פליגי מר סבר ילפינן קטן מקטנה ומר סבר לא ילפינן ואיבעית אימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ע"כ. נמצא דאי פסקינן כלישנא בתרא דמר אמר חדא ור' יוחנן מדבר בקטנה דוקא ורב מדבר בקטן דחצרו אתרבאי משליחות א"כ הרי"ף פסק ככו"ע ואי פסקינן כאיבעית אימא מציעתא לר"י קטן וקטנה שוים הם ולשניהם יש להם חצר משום דחצר משום יד אתרבאי ואי כר"ל לא ילפינן קטן מקטנה וקטן אין לו חצר דמשום שליחות אתרבאי ואי פסקינן כלישנא קמא לדעת ר"י בקטנה גופה ילפינן גט ממציאה וכי היכי דגבי גט אית לה חצר ה"נ גבי מציאה ואילו לר"ל אפי' קטנה גופה אין לה חצר כי אם לענין גט דוקא ולא במציאה והרי"ף דפסק דקטנה יש לה חצר לענין מציאה ודאי דפסק כר"י וזה שכתב הרא"ש דאי פסק כלישנא קמא פסק כר' יוחנן וברור.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב קהלת יעקב סי' ק"מ דף מ"ה ע"ג שכתב על דברי הרא"ש הללו וז"ל ודבריו אינם מובנים כלל דאי פסק כלישנא קמא דפליגי בקטן א"כ פסק כריש לקיש ולא כר' יוחנן דהא ר"י הוא דאמר קטנה יש לה חצר וכן הביא הוא ז"ל הגירסא דר"י הוא דאמר דיש לה חצר ואין לומר דט"ס נפל וצ"ל (דהרי) [דהרי"ף] פסק כר"ל דהא ליתא דהא קי"ל כר"י לגבי ר"ל וא"כ איך אפשר לומר דפסק כל"ק עכ"ל ולפי מ"ש לעיל אחרי המחילה רבה לק"מ דכונתו הוא דפסק כתירוץ דמשני לענין גט כו"ע לא פליגי כי פליגי לענין מציאה מר סבר ילפינן מציאה מגט ומשו"ה יש לה חצר וז"ש הרי"ף ילפינן מציאה מגט ומ"ש ולא ילפינן קטן מקטנה דהכי הוא קושטא דמילתא דלתירוצא קמא לכו"ע קטן אין לו חצר בין לר"י בין לר"ל (א"ה עיין בס' מרכבת המשנה בפירקין) ומ"ש הרא"ש כי האי לישנא והרי"ף פסק וכו' עי' להרב הלכה למשה בפי"ז מהל' גזילה ה"י יעו"ש.
+
+Halakhah 9
+
+<b>וכן ד' אמות של אדם וכו'.</b> כתב הרב ש"ך סי' ר' סק"ה וז"ל ונ"ל דוקא במתנה ומכר מחלק הר"ן ותלמידי רשב"א בכך אבל בעלמא במציאה אין חילוק כדמוכח בש"ס פ"ק דמציעא דף י' סוף ע"א עד כאן ונראה דהוכיח כן מדפריך מפאה ומשני וגם מראה את המציאה ומשני משמע דמציאה והפקר אפי' באו אצל המציאה קנה בד' אמות ולא בעינן שקדם הוא לד' אמות ואח"כ יבא המציאה לתוך ד' אמות כמו במכר ומתנה וכן ראיתי להרב בצלאל בשטמ"ק שהביא לשון זה של הר"ן וסיים וז"ל והא דפאה ומציאה דכבר קדמו המציאה ופאה התם משום דאין להם בעלים שיהא מקומו קנוי להם הלכך מוצא זוכה בד' אמות ובכלי כאחת עד כאן ולזה נראה שכיון הש"ך ז"ל.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי בס' מחנה יאודה שם בס"ה שהקשה להש"ך שלא ידע כונתו דאי משום דתנן פירש טליתו עליו מעבירין אותו ממנה היינו טעמא דאמרינן התם בד' אמות לא ניחא ליה דליקני ותלמודא דפי' טעמא משום דבתחילה ניחא דליקני ה"נ איכא למימר דבפרישת טלית ניחא דליקני ולא בד' אמות מדהוצרך לפרישת טלית עכ"ל. ואחר המחילה רבה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבין דבריו דאיך יצוייר מפירש טליתו עליה דמעבירין אותו שלא קנה לדין הרב ש"ך שקנה בד' אמות אף היכא שקדם המציאה ואח"כ בא הזוכה לתוך ד"א באופן שדברי הרב לא זכיתי להבינם ודברי הרב ש"ך הוא כמ"ש לעיל והר"ן עצמו פירשו בסיום דבריו ודוק.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הנותן מתנה בין בריא בין שכיב מרע וכו'.</b> עיין בהרב המגיד ז"ל והקשה הלח"מ ז"ל דמדכתב רבינו <b> אמר לעדים כתבו בסתר וכו' </b> משמע דפסק כלישנא קמא דרב יוסף דאמר בפ' חזקת הבתים דמתנה טמירתא הוי היכא דאמר לסהדי זילו אטמרו וממ"ש אח"כ <b> לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו ואמר לנו פלוני הנותן שבו בשוקים וברחובות וכו' חוששין לה שמא מסותרת היא וכו' </b> משמע שפסק כלישנא בתרא דאפי' בסתם הוי מתנה טמירתא וא"כ הו"ל לכתוב בתחילה ולא אמר לעדים שיכתבו בגלוי לא אמר כלום ועם זה היה נמשך המשך יפה מ"ש לפיכך וכו' אבל השתא קשה עליו תרתי חדא דלא הו"ל לכתוב אמר לעדים וכו' דהיינו כלישנא [קמא] דר"י ועוד שכתב לפיכך ואינו נמשך כלל יעו"ש שלשונו מגומגם קצת.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לישב דברי רבינו ז"ל במ"ש הרב דרישה בסי' רמ"ב ס"ו לדעת רבינו והוא דבנותן מטלטלין אפי' שכתב לו שטר לא הוי מתנה טמירתא ודייק לה מדכתב לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו ואמר לנו פלוני הנותן וכו' חוששין שמא מסותרת היא וכו' הרי שדקדק לכתוב כל שטר מתנת קרקע ואף שהרב המגיד ז"ל כתב וז"ל מ"ש המחבר קרקע לאו למימרא מתנת מטלטלין שהיא מסותרת שתועיל דהא אמרינן סתמא האי מתנתא טמירתא וכו' מ"מ הרי דקדק הרב בלשונו דבמטלטלין אינו פסול אלא במתנה טמירתא ממש ולא כשהיא סתמא בקנין וכמו שסיים וכתב ומ"ש המחבר קרקע אינו אלא מפני שאין שטר מועיל במטלטלין בלא קנין וה"ה לקנין במטלטלין שצוה (לסותרו) [להסתירו] עד כאן יעו"ש ומעתה באו דברי רבינו על נכון והוא דבתחילת דבריו דמיירי בנותן בין קרקע בין מטלטלין כנראה מפשט דבריו שכתב הנותן מתנה וכו' ולא כתב מתנת קרקע כמ"ש אח"כ משו"ה הוצרך לומר אמר לעדים כתבו בסתם דהיינו דוקא בכה"ג הוא דלא מהני במתנת מטלטלין ואין חילוק בין קרקע למטלטלין כיון שצוה (לסותרו) [להסתירו] לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו ואמר לנו פלוני הנותן וכו' חוששין והכונה דכיון דמטלטלין שאין נקנין בשטר דוקא הוא בשצוה להסתירו אינו כלום אבל בסתם מהני והוי מתנה לפיכך כל שטר מתנת קרקע שהקרקע נקנית בשטר אפילו בסתם לא זכה המקבל ודוק.<br><b> וראיתי</b> בס' זקן שמואל שם שהביא דברי רבינו (אה"ה) [והרה"מ] ז"ל הללו וכתב וז"ל וסברא זו היא סברת ר"ח ז"ל וכמה גדולים ולי במחילה מכבודו נראה דהרמב"ם חולק ע"ז וסובר כסברת רבו הר"י בן מיגאש ז"ל הביאה הטור וז"ל אבל אי מקני ליה בקנין או בחזקה אפי' לא אמר כתבוה בשוקא לא אכפת לן ובודאי שהר"ר יוסף מיירי שהקנין אינו מפורסם וזו היא סברת הרמב"ם ז"ל ולכך כתב קרקע ואתי שפיר נמי דנקט הרמב"ם כל שטר מתנת קרקע לאפוקי שאם קנה בחזקה שאין לו דין מתנה טמירתא וכמ"ש רבו עד כאן יעו"ש. והנה מ"ש שדעת הרב אבן מיגאש ז"ל הוא דבמתנה בקנין לא הוי מתנה טמירתא וכו' קשה טובא דהא הרואה דבריו שהביא הטור ז"ל יראה דהרב ז"ל ספוקי מספקא ליה ולא החליט המאמר דלא הוי מתנה טמירתא וכן הרמב"ן ז"ל הביא דבריו מרן ב"י ז"ל שם עיניו יחזו דדעת הרב אבן מיגאש ז"ל אדרבא לאידך גיסא שכתב ודברי הר"י מטין כן וכן הביא לשונו בשטמ"ק להרב בצלאל ז"ל פ' חזקת הבתים וז"ל אמר רבא האי מתנה טמירתא וכו' איכא למימר דלא הויא אלא במתנה דלית בה קנין וכו' ואיכא למימר דאפי' היכא דקנו מיניה וכו' ה"ה נמי לענין קנין בעינן דלהוי מפורסם וכו' והאי טעמא בתרא עדיף טפי ומסתבר ועבדינן כוותיה עד כאן הרי דלא כמ"ש הרב ז"ל.<br><b> וכזאת </b> וכזאת קשה לי על הרב משאת משה חלק חו"מ סי' ה' דף כ"ד שהביא דעת הרב אבן מיגאש דעד כאן לא אמרינן דחיישינן למתנה טמירתא אלא בדלא מקני ליה אלא בהאי שטרא אבל בדאקני ליה ע"י קנין אי נמי בחזקה אע"ג דלא אמר כתבוה בשוקא מקנא קני וכו' וסיים וז"ל איברא דהר"י בעל הטורים דידיה כתב דבכה"ג נמי חוששין למתנה טמירתא דסתם קנין לכתיבה עומד וכו' ושכן דעת אביו הרא"ש ז"ל ע"כ. והנה לעת כזאת לא ידענא מאי אידון בדברים הללו דהא הרואה דברי הטור ז"ל במקומם מוכח להדיא דהטור ז"ל דידיה לא הזכיר מזה כלום אלא אורייתא דיליה דהרב אבן מיגאש ז"ל היא דספוקי מספקא ליה כי מקני בקנין סודר או בחזקה אי צ"ל כתבוה בשוקא או דילמא כיון דסתם קנין לכתיבה עומד הדר דינא דשטר זה כשאר שטרי שמקנה בו מראה פנים לכאן ולכאן וכתב שהסכמת הרא"ש דלא שנא וכן היא הסכמת מהר"י אבן מיגאש ז"ל ולזה כיון הרמב"ן ז"ל שכתב ודברי הרב יוסף מטין כן עיין בב"ח ובדרישה באופן שהטור ז"ל דידיה לא כתב דלא שנא אלא הוא הצד הב' של מהר"י ן' מיגאש ז"ל ולא ידענא מאי קאמר הרב ז"ל ודבריו צריכין אצלי תלמוד (א"ה ס"ט וכ"כ הרב משאת משה חלק אה"ע דף קצ"ד סוף ע"ב).<br><b> וראיתי</b> למהרימ"ט ז"ל בחו"מ סי' נ"ג שכתב וז"ל והיכא דקנו מיניה ולא צוה בפירוש שיכתבו שטר מהלשון שכתב הרא"ש באותה תשובה שהבאתי למעלה לענין כתבוה בשוקא דכשמצוה לכתוב שטר מתנה דעתו שיכתבו כמנהג הסופרים משמע דוקא במצוה לכתוב שטר ממש אבל לא בקנין גרידא אע"ג דסתם קנין לכתיבה עומד ובתשובה שהביא הטור בסי' ס"א כתב הן נאמנות הן כתבוה בשוקא וכו' כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה וכו' יעו"ש דאין ולאו רפיא בידיה ואין ספק דמ"ש בתחילת דבריו דמלשון הרא"ש שכתב באותה תשובה שהביא למעלה הוא ט"ס דהרב ז"ל לא הביא תשובת הרא"ש שכתב כן כלל אלא הוא לשון הרא"ש בפסקיו פ' חזקת הבתים שהביא הוא ז"ל בתחילת התשובה ושקיל וטרי עליה ושם נאמר כשמצוה לכתוב וכו' יעו"ש.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב דרכי נועם חו"מ סי' י"ב שהכריח דלא שנא שצוה לכתוב שטר ולא שנא נטל קנין דסתמו דעתו הוא שיכתבו כמנהג הסופרים וכתב וז"ל ואע"פ שמהרימ"ט ז"ל נסתפק וכו' מחמת שתי תשובות דמשמע דסתרי אהדדי בכלל ע"ח ובכלל ס"ח ולכן נסתפק וכו' וכשתעיין בשתי תשובות שהביא הטור יכולין להתישב ולא סתרי אע"ג שכתב בא' כשמצוה לכתוב לאו למעוטי קנין אתא אלא דבנדון דידיה היה בשטר שלא היה כתוב בו ואמר לנו כתבוה בשוקא וכו' והביא לשון התוס' וכו' יעו"ש ואח"כ הקשה עוד למהרימ"ט שכתב דהרא"ש מודה דהיכא דלא נכתב בשטר וכו' דכגון דא נאמנות ופרהסיא צריך לפרש שהרי התשובה דכלל ע"א היתה השאלה שנשאל על יורשי הנותן שרצו לבטל המתנה לפי שאין כתוב בה כתבוה בשוקא וחתמוה בברא והשיב דע כי אין המתנה בטלה בשביל זה וכו' וא"א לי להליץ בעדו אלא שלא ראה התשובה עצמה במקומה יעו"ש ולי אנא מצא בדברי מהרימ"ט שהביא הוא ז"ל התשובה דכלל ס"ח דמ"ש באותה תשובה שהבאתי למעלה לא קאי אלא על מ"ש בפסקיו וכמ"ש ואה"נ דקשה על מהרימ"ט ז"ל מהתשובה דכלל ע"ח וכמו שהקשה הוא ז"ל ובתשובות מהר"י קצבי סי' כ"ג והרב לשון לימודים בהל' זכיה אבל מה שהבין הוא ז"ל דמהרימ"ט קאי על התשובה דכלל ע"ח וכתב דברים היפך תשובת הרא"ש ז"ל גופא ליתא דהוא ז"ל לא קאי אלא על מ"ש בפסקיו וכנ"ל.<br><b> והטור</b> ז"ל בסי' רמ"ב כתב וז"ל והאידנא דלא כתבינן בשטר כתבוה וכו' משום דנהיגי למכתב בכל שטרי מתנה הכי הילכך כשמצוה לכתוב שטר מתנה סתם דעתו היה שיכתבוהו כמנהג הסופרים וכו' וכתב מרן ב"י ז"ל הדברים אלו לא העתיקם כהלכתן וכו' אבל ללשון הרא"ש לק"מ שכתב והאידנא דלא חיישינן לסתמא משום דנהיגי למכתב וכו' וה"ק והאידנא כי נפיק שטר מתנה קמן כתוב סתם וכו' ועוד י"ל דה"ק והאידנא דלא חיישינן לסתמא כלומר אין אנו חוששין אם הנותן אומר סתם כתבו ואין אנו מצריכים שיאמר כתבוה בשוקא וכו' ופירוש זה נראה יותר שכך הם דברי התוס' וכו' ומיהו רבינו שכתב בשם הרא"ש והאידנא דלא כתבינן אין לפרש כפירוש שני אלא כפירוש ראשון יעו"ש. וראיתי למר"ן החבי"ב שם בהגהת ב"י אות יג שכתב וז"ל אין לפרש אלא כפירוש ראשון נ"ב גם מדברי ריא"ז הובאו דבריו בשלטי הגיבורים מוכיח כפירוש ב' אמנם סיים שם וכתב ולי נראה שאם אמר להם סתם אין להם לכתוב אלא סתם וה"ז בחזקת מסותרת ובטלה וכו' יעו"ש. ואחר המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דהא דברי ריא"ז אינן אמורים אלא לדינא דגמ' ומשו"ה ס"ל דבשטר דלא כתיב ביה כתבוה בשוקא לא הוי מתנה ברם לדינא דהאידנא אפשר דס"ל דאפי' היכא דהשטר סתם לא הוי מתנה טמירתא ולא שייך לומר גם מדברי ריא"ז וכו' כאילו לדינא מיירי וזה אינו אחר המחילה רבה כמבואר בתשובות פני משה ח"א סי' ס"ד וכמו כן יש לתמוה על הרב משאת משה ז"ל בחלק חו"מ סי' ה' דף כ"ד שהביא דברי מרן הללו דמיירי לדינא דהאידנא והסכמת מהרימ"ט בסי' הנ"ל שהסכים לפירוש ב' שפירש מרן והלוה להם סברת ריא"ז כאילו כולם מיירי לדינא דהאידנא והיותר תימה שכתב שם וז"ל ומן הצד הזה מקום יש להעמיס סברת התוס' ורשב"ם דעת זה דאאמירה דנותן הוא דס"ל הכי ומ"מ בדברי העדים צריך הדבר לאומרו וכו' ואע"ג דהרב פני משה בח"א סי' ס"ד קרא תגר על דברי מהרימ"ט וכו' אכתי אין זה מספיק לזכות למקבלים בנדון דידן ומה גם לפי מ"ש דדברי רשב"ם לא מתפרשין אלא בדרך זו שהרי כתב והלכתא חוששין וכו' והילכך צריך לכתוב בשטר וכך אמר לנו כתבוה בשוקא ובברא ואע"ג דלא א"ל אלא כתבוה סתמא גם דברי היש אומרים שהביא ריא"ז מורים כן בפירוש דשמעינן להו מיהת דכל כמה דלא בא בזכרון בשטר המתנה כלל חוששין לדעתן והיא גופה תברא עד כאן יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> דברים אלה נפלאו ממני דהרואה שם דברי התוס' עיניו יחזו כי פשט דברי התוס' ה"ן ה"ן כדברי מהרימ"ט ז"ל והרב הדרישה דרצה להשוות דעת התוס' לפירוש ראשון שפירש מרן ז"ל בהרא"ש כמה נדחק כמו שיראה הרואה שם וכן ראיתי בפסקי תוס' שם שכתב וז"ל שטר שכתוב בו כתבוה בשוקא כשר אפי' לא צוה כן עד כאן הרי דפי' דברי התוס' שצריך מיהא לכתוב וכך אמר לנו ואיך כתב מקום יש להעמיס כאילו צריך לדחוק ומ"ש עוד ומה גם לפי מ"ש דדברי רשב"ם ז"ל מתפרשין וכו' אחרי המחילה רבה מדברי רשב"ם ליכא ראיה לנדון דידיה לפענ"ד דרשב"ם לא איירי אלא לפי דינא דגמ' והיא היא סברת ריא"ז דלדינא דגמ' אף כי לא אמר אלא כתבו שטר יכולים העדים לכתוב וכך אמר לנו עיי"ש בהרב פני משה שכתב כן בדעת ריא"ז וכן נ"ל שהוא דעת רשב"ם ושוב מצאתי שכן הבין ג"כ הרב בעל לשון למודים עיי"ש שלא כדברי מהרש"ח בסי' מ' יעו"ש. ומעתה מ"ש עוד גם דברי היש אומרים שהביא ריא"ז מורים כן וכו' אין לו עיקר לנדון שלו וכמבואר ועיין בס' רב יוסף בסי' כ"ג דף ע"ב סוף ע"א. ומן הבא"ר ההי"א ממנו נקח שמ"ש הרב מל"מ בדין שלפנינו עליה דריא"ז דסברא יחידית היא וכו' נ"ל דרשב"ם קאי כוותיה ולאו יחידית היא ודוק.<br><b> ודע</b> שכתב הרב הנמוק"י בפ' חזקת הבתים בסוגיין וז"ל וכתבו המפרשים ז"ל מהא שמעינן דאע"ג דמחמת טענה אמר להו דליטמרן כלומר כדי שלא תשמע אשתו מ"מ דין מתנה טמירתא יהב ליה רבה ומיהו אפשר דדוקא הכא דלא יהיב מנפשיה ורצונו היה יותר שלא ליתן לא לזה ולא לזה אבל מי שאמר מחמת טענה היטמרו כדי שלא ישמע פלוני בני או קרובי בכי הא מסתברא דלא טמירתא היא עד כאן וכ"כ הר"ן ז"ל והביאו מרן ב"י ז"ל בסי' רמ"ב. וראיתי להרב מהריב"ל בח"א סי' נ"ט שכתב וז"ל ועוד אני אומר שאם בא מעשה לידי כדאמר להו לסהדי זילו איטמירו מחמת טענה לא הייתי יודע מה אידון ביה שאין לנו בזה הדין אלא דברי הר"ן והוא מספקא ליה שכ"כ ומיהו אפשר וכו' וכיון דלא מילתא פסיקתא היא העמד נכסים בחזקת היורשים או בחזקת הנותן וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד </b> נראה דאפי' לדעתו ז"ל אילו היה רואה דברי הגאונים שהביא בס' צרור הכסף הביאו הרב בצלאל בסוגיין וז"ל מצאתי כתוב כתב ה"ר יצחק בעל צרור הכסף בשם הגאונים שהנותן מתנה טמירתא אם נותן טעם לדבריו למה הוא מצוה להטמין כגון שהוא מתירא מקרובו או משאר בני אדם אחד בריא ואחד שכיב מרע בכולן מתנתו קיימת עד כאן הרי הדין בפירוש בלי צד ספק כלל בשם הגאונים ועיין בהרמב"ן ז"ל בחי' במה שהביא התוספתא לדין מהר"י בן מיגאש ז"ל שנראה משם ג"כ הכי ומהתימה מהרב מוהריב"ל שכתב שלא היה פוסק הדין וכו' דמדברי הרמב"ן נראה לכאורה דשפיר זכה המקבל ודוק ועי' בס' קרית מלך רב בח"א בתשובה ד"י ע"א מ"ש יעו"ש ועיין בפוסקים שדברו בדין זה וז"ל הרמ"ה ז"ל בפ' חזקת הבתים סי' קי"ב והא דלא פסיק ואמר פסולה נפק"מ דאי מתברר מפומא דסהדי דשטרא או מפומא דסהדי אחריני דכי איכוון למיכתב טמירתא לאו לאכרוחינהו איכוון ולא לדחויי איכוון אלא מחמת אונסא אחרינא דמפרשי ליה קמן וחזינן דלית ביה ריעותא בהאי מתנתא מגבינן בה ומהאי טעמא לא קרעינן ליה לשטרא מעיקרא עיי"ש באורך.<br><b> כתב </b> הרב משפטים ישרים סי' ס"ט דף ע"ב ע"ב וז"ל א"כ זכינו לדין שבצוואות אין צ"ל כתבוה בשוקא אפי' אם לא היינו רגילין לכתוב כתבוה בשוקא כזמן התלמוד ותמהני מהרב הזקן מהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' ש"ד שכתב לפסול לצוואת הכתובים ע"י גוים מטעם שלא היה כתוב בה כתבוה בשוקא כמו שהאריך שם ואשתמיטיתיה מ"ש הר"ם בפ"ט מהל' זכיה דעיקר דבריו שם הם לדעת הר"ם והרב המגיד בפ"ה גם מה שהביא הטור לשון הר"ם כמו שהארכנו לעיל עכ"ל. ולענ"ד נראה דשפיר צדקו דברי הרב מהרשד"ם ז"ל דנדון הרב ז"ל היה צוואת בריא שאין בה דין מתנת שכיב מרע כנראה שם להדיא וכן הוכיח מהריב"ל בח"א סי' ס"ב וא"כ לא נגע בהך דרבינו האי והרי"ף ורבינו. וכמו כן הרדב"ז בתשובות החדשות סי' תק"מ נשאל גם כן ע"ז ולא חשש משום מתנת שכיב מרע כלל יעו"ש שכתב וז"ל ובתשובה לגאון בקנין לחודיה מהני אי אמר בשעת קנין דהך מתנה פרהסיא היא קני ואי לא אמר הכי חיישינן לסתמא ור"ח סמיך עלה ודברי הר"י הלוי מטין כן ע"כ. הרי אתה רואה דאפי' כתב בשטר כתבוה בשוקא ובשעת הקנין היה סתמא חיישינן לה ופסולה כל שכן בנדון דידן שהיא סתמא מתחילה ועד סוף ע"כ.<br><b> ולענ"ד</b> לא ראיתי בדבריהם שאם כתבו בשטר וכך אמר לנו כתבוה בשוקא או מתנה דא נעשית בפרהסיא דלא מהני דהם ז"ל לא דברו אלא היכא דליכא שטרא כי אם קנין לחוד וגם מדברי הר"י בן מיגאש ז"ל שהביא הטור לא משמע שאם בשטר כתוב כך א"ל כתבוה בשוקא שאם בשעת הקנין היה בסתם דלא מהני כיון שכתוב בשטר ומסתמא כך אמר להם וצ"ל שהבין בדברי הר"י הלוי ז"ל דצריך שיאמר כך בשעת הקנין ולא בשעת הכתיבה וכך נראה דאם בשעת הקנין היה סתם דאז לא מהני זה הקנין מאי מהני מה שיאמר אח"כ שטר מתנה זו כתבוה כיון דליכא מתנה שהקנין אין מועיל כלום למאי דמסיק הר"י הלוי ומרן החבי"ב בתשובה בח"ב סי' נ"ז כתב בדין טמירתא וז"ל הדעת הד' הוא דעת הר"י בן מיגאש דלא אמרינן דמתנה טמירתא דלא קנה אלא דוקא דלית בה קנין וכו' אבל אי מקני ליה בקנין או בחזקה אפי' לא אמר כתבוה בשוקא קנה כמ"ש הטור בסי' רמ"ב וסיים ואיכא למימר נמי דאפי' אם קנו נמי כיון דסתם קנין לכתיבה עומד כמאן דא"ל כתבוה וכו' ולזה הסכים הרא"ש ע"כ.<br><b> והנה</b> מ"ש וסיים ואיכא למימר נמי וכו' מילת וסיים שכתב הרב ז"ל הוא שהטור סיים וכתב היפך סברת הר"י בן מיגאש ולזה הסכים הרא"ש ז"ל היפך הרב וכן נראה ממ"ש אח"כ וז"ל ומיהו לענין מחלוקת הר"י הלוי [ד]במתנה בקנין לא דיינינן דין מתנה טמירתא א"צ לזכות ליורש מטעם קים לי דאפי' מקבל מתנה מוחזק מפקינן מיניה דיחיד הוא (אבל) [אצל] תשובת הגאון ור"ח והר"ן והרב המגיד והרמב"ם ורבינו ירוחם והרא"ש והטור וכו' יעו"ש ולפי מ"ש לעיל אחרי בקשת מחילה מכבוד רבנותו זה אינו (א"ה ס"ט וכן נראה להדיא מדבריו בכנסת הגדולה סי' רמ"ב הגהת הטור אות י"ז שהבין בפשיטות בכונת מהר"י בן מיגאש דהיכא דהיא בקנין קנה יעו"ש). עוד ראיתי להרב ז"ל שכתב בתשובה ח"א סי' ע"ו דף פ"ח על דברי הרה"מ שבפ"ט מהל' זכיה וז"ל מבואר בהלכות בפ' חזקת הבתים בשם רבינו האי גאון ודוקא שצוה לגלותה לאחר מיתה הא אם צוה להסתירה בסתם לא קנה וזה שכתב המחבר בריש פ"ה הנותן מתנה בין בריא בין שכיב מרע ע"כ. ודקדק עליו וז"ל ומתחילה שכתב ודוקא שצוה לגלותה משמע שאם לא צוה לגלותה אע"פ שלא צוה להסתירה לא (קש') [קנה] ומסוף דבריו שכתב אם צוה להסתירה לא קנה נראה שאם לא צוה להסתירה אע"פ שלא צוה לגלותה קנה ואין זה כלום שהרי כתב מהריב"ל דגם בפוסקים אמרינן נעשה יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דכונת הרב המגיד ז"ל הוא פשוט כמ"ש בתחילה ודוקא שצוה לגלותה הוא בכה"ג שאמר לא תגלה מתנה זו אלא לאחר מיתה ומ"ש אם צוה להסתירה בסתם הוא שאמר לא תגלה מתנה זו ולא סיים אלא לאחר מיתה שזהו מ"ש בריש פ"ה דלא קנה ובהכי אתי שפיר דברי הרה"מ ז"ל ועיין בס' אדמת קדש ח"ב סוף סי' י'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>שני שטרות שזמנן ביום אחד וכו' ואם אין דרך המקום לכתוב שעות הרי הדבר מסור לבי"ד.</b> עיין מ"ש הרב המגיד ויש להסתפק אם כתבו שעות במקום שאין כותבין שעות אי זכה הראשון והוי ממש כמקום שכותבין שעות או דילמא לא נאמר דין זה כי אם במקום שכולם כותבין שעות. ולכאורה נראה כן ממ"ש הרה"מ ז"ל וז"ל אם דרך אנשי המקום לכתוב שעות כל הקודם זכה פי' וכשנכתבו בשטרות אלו שעות וכו' וע"ז כתב ואם אין דרך המקום לכתוב שעות משמע אף כי נכתבו שעות ולכאורה הכי משמע מעובדא דאמיה דרמי בר חמא דבצפרא כתבינהו לרמי בר חמא לאורתא כתבינהו למר עוקבא בר חמא ופסק רב נחמן שודא וכן נראה להדיא מדברי רבינו שכתב אם דרך אנשי המקום לכתוב שעות. אמנם ראיתי להרב בצלאל ז"ל בכתובות דף צ"ד שהביא משם תלמידי ר"י וז"ל בצפרא כתבינהו לרמי בר חמא וכו' א"ל רב נחמן אטו בירושלם יתבינן דכתבינן שעות לא נתכוון לומר שאם יכתבו שעות במקומות אחרים לא יועיל קדימת השעות דודאי בכל מקום שיכתבו שעות יועיל הקדימה אלא ה"ק וכו' יעו"ש. הרי דאף במקום שאין כותבין שעות אי קפדין לכתוב זכה ותלינן דאותו שקדם נמסר תחילה כמו במקום שכותבין וכן מתבאר מפירוש רשב"ם ז"ל בחזקת הבתים דף ל"ה ועיין בהגהות מיימוני בפירקין אות ג'.
+
+Halakhah 7
+
+<b>וכן אם היו שם עדים שזה הגיע לידו שטר מתנתו תחילה קנה הראשון וכו'.</b> הקשה הרב לח"מ ז"ל ולפי' רבינו דמפרש דטעם שמואל הוא דס"ל כר' אלעזר ואילו באו עדים ואמרו לזה נמסר בבקר ולזה בערב לזה שנמסר ראשון קנה דעד מסירה כרתי א"כ קשה טובא הא איכא למיקם עליה דמילתא דילמא אתו סהדי ומסהדי שלזה נמסר תחילה בשלמא לרשב"ם ז"ל ניחא דסובר דאפי' לזה נמסר בבקר ולזה בערב לא איכפת לן כיון דאין כותבין שעות אבל לרבינו קשה יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לומר דרבינו יפרש כפירוש הרב נמוק"י ז"ל פ' חזקת הבתים שפירש וז"ל התם ליכא למיקם וכו' דכיון שהן יודעין מי הם העדים ולא יכול לעמוד על נכון הדבר מפני ששכחו העדים או שמתו העדים תו ליכא למיקם הכא איכא למיקם שיבואו העדים שראו שאבותיו של זה היו מחזיקים בו יעו"ש ובמה שכתב בשלמא לרשב"ם ניחא דסובר וכו' לא ידעתי איך ניחא דהא לר"א דאמר עדי מסירה כרתי על כרחך כל הקודם במסירה אפי' בו ביום זכה כמ"ש הראשונים ז"ל וכן ראיתי להרשב"א ז"ל הביאו הרב בצלאל בשטמ"ק פ' חזקת הבתים שהקשה כן ודחה דבריו ופי' בענין אחר יעו"ש וכן דעת הריטב"א ז"ל בפ' מי שהיה נשוי ואפי' לר' מאיר כל שנמסר ביום שנכתב זכה זה שנמסר תחילה שהקשה וז"ל ואיכא למידק דהא לר"מ אפשר שיזכה בזה אחר זה בעדי חתימה אם מסר להם בזה אחר זה בו ביום שאין דנים אחר סוף היום במקום שאין כותבין שעות אלא כשמסר לאחר היום שנכתב דכיון דלדידיה עדי חתימה כרתי בלחוד אבל כשמסר לו בו ביום זכה לאלתר וראיה מגט וכו' יעו"ש הרי דלא כרשב"ם.<br><b> אלא </b> דהא קשה לי בדברי הריטב"א ז"ל דכאן בפ' מי שהיה נשוי ס"ל דכל שמסר לו בו ביום קנה זה שנמסר לו תחילה לגמרי ואילו בפ' המגרש (גיטין דף פ"ו) על מתני' דג' גטין פסולין כתב בסוף הלשון וז"ל לא קשיא דבשלמא לרב דסבר כר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי דינא הוא דחולקין משום דטפי מצוי שיהיה משניהם משל אחד מהם משום דסבר כר"מ דאמר עדיו בחתומיו זכין לו וכיון שכן לא משכחת שיהיה של אחד מהם אלא בנכתב ונמסר לזה קודם שנכתב וקודם שנמסר לזה אבל אם נכתבו ונחתמו שניהם אע"פ שנמסר לאחד מהם תחילה לא זכה דכשמסר לחבירו זכה אף הוא משעת החתימה והיינו מסוף היום ונמצא ששניהם זכו כאחד לא שנא מזכה ליה בו ביום ולזה למחר לא שנא לשניהם בו ביום אלא שמסר לאחד מהם תחילה דכיון שנכתבו שניהם קודם שמסר לאחד מהם שניהם זכו למפרע משעת החתימה דהיינו מסוף היום שמוכיח מתוך השטר וכו' יעו"ש. הרי שכתב דכשנמסר לשניהם בו ביום או שנמסר לזה בו ביום ולזה למחר דזכו שניהם למפרע משעת החתימה דהיינו מסוף היום היפך מ"ש בפ' מי שהיה נשוי ואין לומר דמ"ש בכתובות מיירי דוקא כשמסר לאחד קודם שיכתוב לשני דבזה שפיר קנה הראשון דהא הלשון לא משמע הכי שכתב שאין דנים אחר סוף היום במקום שאין כותבין שעות אלא כשמסר לאחר היום שנכתב אבל כשמסר בו ביום זכה לאלתר דמשמע כל שנמסר בו ביום זכה לגמרי אף שנמסר אחר שנכתב השטר השני. וכ"כ הרמב"ן ז"ל והביאו הר"ן בפ' המגרש וכ"כ הרא"ה שם פ' מי שהיה נשוי ודוק.<br><b> וראיתי</b> שם להר"ן שתירץ להיש מוכיחין שהביא ראיה דהלכה כר' אלעזר אף בשטרות מההיא דגט פשוט דף קע"ו גבי הא דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בנ"ח דפריך מהא דג' גטין פסולין וכו' ור' אלעזר אומר אע"פ שנתנו לה בפני עדים כשר וגובין מנכסים משועבדים וכו' וז"ל ולי נראה לומר דהתם אה"נ דהוה מצי לדחויי דר' יוחנן לית ליה דר' אלעזר בשטרות אלא כיון דלא שמעינן ליה לר"י הכי דחי בקושטא דאפי' תמצי לומר דר"י כר"א ס"ל לא דמי דשאני התם דמשעת כתיבה שעבדו נפשיה וכו' יעו"ש. אשר בזה מתרצתא שפיר מה שהקשה הרב גדולי תרומה שער י"ג ח"ג וז"ל ויש לתמוה לשיטת כל הסוברין דאין הלכה כר"א בשטרות מה ליה לגמ' לתרץ שאני התם כאילו רצה לחלק בין הא דכתב ידו לההיא דקאמר ר"א התם וגובה מנכסים משועבדים הא לא הו"ל למימר אלא לית הלכתא כר"א בההיא דקאמר וגובה מנכסים משועבדים יעו"ש ולפי מ"ש הר"ן ז"ל ליכא קושיא כלל וכמבואר ודוק.
+
+Halakhah 8
+
+<b>שני שטרות וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז"ל ויש מי שכתב אע"פ שנודע שכתב לו שטר אחר של מכר כיון שכתב לו שטר מתנה אין בה דינא דבר מצרא וכתב הרשב"א ושמא נאמר לפי דבריו דשטר מתנה באחריות שאני לפי שהשטר זה בעצמו נידון כמכר ואין כאן מתנה כלל אבל כתב לו שטר מתנה מוחלטת לכך כתב לו שאם יערער עליו בן המצר שלא יהא המכר מכר ויזכה בו מכח מתנה זו וצ"ע עכ"ל. עיין בהריב"ש ז"ל סי' שס"ט מ"ש בדברי הגאון הלזו והרב מהרימ"ט ז"ל בחו"מ סי' ס"ז הקשה על הריב"ש וז"ל ותקשה ליה להרב ז"ל מה מועיל בתקנה על כרחך ביטל שני את הראשון דכדי שיבטל לגמרי זכות המצרן צריך לבטל המכר ואחולי אחליה לשעבוד קמא דע"כ א"א להערים ועוד מההיא שעתא שנכתב השטר הראשון זכה המצרן בה דלוקח שליחות דמצרן עביד כדאיתא בהמקבל וא"כ מאי מהני ליה שטר מתנה דעבד באחרונה אלא על כרחך לומר דהכי תתפרש דעת הגאון דמעיקרא הכי התנו שאם לא יערער שום בן המצר עליה הרי היא לו בדמים ויזכה לו בתורת מכר ואם ירצה שום מצרן לסלקו הרי היא לו לעתיד בתורת מתנה ואין כאן מכר ולא יטול ממנו דמים כלל ואין כאן הערמה דבלב שלם הוא נותן לו וכו' יעו"ש באורך ועיין להרב מל"מ בפירקין שכתב וז"ל ולא ידעתי מה ביד המוכר לעשות אחר דמכר שלא יהא המכר כדי שיזכה מכח מתנה הרי החזיק הלוקח בה מתחילה לשם מכר בדרכי ההקנאה והיה צריך שיחזור ויכתוב שטר מכר למוכר כדי שיוכל המוכר לקנות מעתה מה שירצה ואפי' רצו וכו' וצ"ע ומן התימה שלא זכר ש'ר לדברי מהרימ"ט ז"ל הללו.
+
+Halakhah 9
+
+<b>היו שני שטרות וכו' ואם לא הוסיף ביטל השטר שני את הראשון וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז"ל שפסק כרפרם וכ"כ הר"ן ז"ל בפ' נערה ושהרמב"ן פסק כרב אחא וכתב קודם לכן וז"ל ומיהו רב אחא ודאי לא פליג אטעמא דרפרם דהא בשניהם במתנה דאמרינן ביטל שני את הראשון ליתיה לטעמא דאחולי אחליה לשיעבודא דהא התם ליכא אחריות ובגוף הקרקע לא שייכא מחילה דאפי' החזיר לו את השטר קי"ל דלא חזרה מתנתו כדאיתא בגט פשוט הלכך התם על כרחך טעמא דביטל שני את הראשון משום דאודויי אודי ליה אלא דר"א סבר דכל היכא דאפשר לומר דאחוליה אחליה טפי עדיף מלאורועי סהדי ורפרם סבר לעולם אמרינן אודויי אודי ליה וכו' עיי"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב מהר"א ששון ז"ל סי' ק"ה שהביא הך דהר"ן ועלה ונסתפק לדעת הרמב"ן ז"ל אי ס"ל כהר"ן במ"ש אח"כ דאיכא בינייהו ג"כ כגון שכתב לו בשטר שני חצי שדה דלמ"ד אחוליה אחליה יש לו כל השדה מחמת שטר ראשון יעו"ש. ואחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו אין כאן ספק כלל דהא לפי מ"ש הוא ז"ל שדין זה שכתב הר"ן ז"ל נמשך ומתחייב מתוך פירוש שפירש בדברי רב אחא דודאי לא פליג אטעמא דרפרם וכו' ומתוך פירוש זה נתחייב להר"ן דלמ"ד אחולי אם כתב בשטר השני חצי שדה יש לו כל השדה מחמת שטר ראשון לפי דס"ל דבגוף הקרקע לא שייכא מחילה יעו"ש א"כ גם הרמב"ן הכי ס"ל שהרי כתב הריב"ש סי' תע"ח משם הרמב"ן שכתב ג"כ דלא פליג ר"א בטעם רפרם וכדברי הר"ן ז"ל וכן ראיתי להדיא בשטמ"ק לכתובות דף מ"ד שכתב כן משם הרמב"ן ז"ל ככל דברי הר"ן ז"ל ומיהו קצת קשה עליה דהריב"ש ז"ל למה לא הביא ג"כ להר"ן ז"ל מאחר דכל יומא שמעתתיה בפומיה. ומרן החבי"ב ז"ל סי' ר"מ הגהת ב"י אות ט' כתב וז"ל אמר המאסף מכל זה נראה דס"ל להרמב"ם והרמ"ה והרא"ש והר"ן דרפרם ורב אחא פליגי והריב"ש ז"ל בסי' תע"ח כתב דהא ר"א לא פליג עליה דרפרם אלא לומר [דהיכא] דאיכא למימר אחוליה אחליה וכו' יעו"ש ולפי מה שנתבאר לעיל דהר"ן והריב"ש ז"ל כחדא אזלין הדבר תמוה איך כתב דלהר"ן ג"כ רפרם ור"א פליגי שלא כדעת הריב"ש משם הרמב"ן ז"ל ומה גם דאיהו ז"ל הביא תשובת מהר"א ששון ז"ל ושם הובאו ג"כ דברי הר"ן ז"ל ועוד דהוא ז"ל כתב לעיל אות א' וז"ל אבל בפירוש ראשון מפרשים התוס' כפירוש הר"ן והריב"ש ז"ל וכו' אם לא שנאמר דט"ס הוא וצ"ל והר"ן והריב"ש כתבו וכו' ודוק.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>לעולם אומדין דעת הנותן אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושין ע"פ האומד וכו'.</b> הנה התוס' בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"י) הקשו עלה דפריך הש"ס שם מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה וכו' וז"ל וא"ת אדם שקנה מחברו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה וי"ל דהתם לאו בלוקח לחודיה תליא מלתא אלא כמו כן בדעת המוכר ומוכר אקנה ליה אדעתא דהכי אבל בקידושין בדיד(י)ה קיימא והוא אינו חושש היאך דעתה להתקדש וכן גבי מקדיש בדידיה קאי וכן נותן הגזל בדידיה קאי עד כאן וכ"כ ג"כ בפ' הנערה דף מ"ז ד"ה שלא כתבו וכו' וז"ל וא"ת כל הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא ע"מ כן לקחה וכו' ואומר ר"י דלא פריך התם אלא משום דהוי דומיא דקאמר וכו' ולא דמי ללוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרינן אדעתא דהכי לא קנה ומבטל המקח דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו דהא איכא נמי דעת המקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא יפרש יעו"ש באורך.<br><b> וראיתי</b> להרב מל"מ ז"ל שכתב דהרא"ש ז"ל נראה דפליג עלייהו מדכתב בתשובה כלל ח' סי' ד' במי שנדר לנשואי בתו סך מה ונתקלקלו חובותיו שאין לו לפרוע כי אם מבית דירתו וכלי תשמישו דאדעתא דהכי לא נדר עד כאן והרי התם דאיכא דעת המשדך דאפשר שלא היה מתרצה לשדך בלתי אם יתקיים את נדרו ואף אם יוצרך למכור את בית דירתו ואת כלי תשמישו וכו' אך כד מעיינינן שפיר נראה דאין מדברי הרא"ש ז"ל ראיה שחולק על התוס' דשאני נדון הרא"ש דלא היה שום חיוב בדבר כי אם מכח שבועה וכיון שכן הן בדברים שבינו ובין קונו שייך לומר אדעתא דהכי לא נשבע והכי דייק דבריו דלא היה שם כי אם חיוב שבועה וכו' אבל היכא דאיכא חיוב כגון בלוקח מקח מחבירו יודה הרא"ש דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי שוב ראיתי להרב פני משה שכתב חילוק זה לישב דברי הרא"ש עכ"ל.<br><b> ואני</b> בעוניי אמינא דאף כי הרב ז"ל לא הכריח בדעת הרא"ש ז"ל כי אם שאין להוכיח דפליג על התוס' אבל דס"ל הכי לא מ"מ ראיתי להרב בצלאל בשיטתו לכתובות הביא משם הרא"ש וז"ל שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה תימה דהכא ובכמה מקומות בתלמוד אנו אומרים הכי א"כ בלוקח פרה מחבירו ונטרפה אנן סהדי דע"מ כן לא קנה וי"ל וכו' עוד כתב הרא"ש דהא דפריך תלמודא בהגוזל יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכו' ולא דמי ללוקח חפץ דאין לומר אדעתא דהכי לא זבין דהא איכא כמו כן דעת המקנה שלא היה מקנה לדעתו וכו' יעו"ש הרי לך בפירוש דהרא"ש גופיה בשיטת התוס' קאי והתם בתשובה הרואה יראה שדברי הרב מל"מ ז"ל נכונים בטעמם דלא קאי אלא לדברי השואל ששאל אם עובר על שבועתו וחייב מלקות או הוי אונס וע"ז השיב וכדברי הרב ופשוט.
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכן הכותב כל נכסיו וכו'.</b><b> שאלה</b> ראובן היה שכיב מרע ונתן כל נכסיו לבנו הקטן ופרש לו בשטר המתנה שהקנה לו כל זה בקנין מטלטלי ואגב מקרקעי ועבד הכי יען היותו זה הבן ת"ח ואין לו במה להתפרנס ואחיו אינם אתו כשמעון אחי עזריה וכ"ז כתב לו במייפה את כחו כי היכי דליהוי דבריו קיימים ומת מאותו חולי וחיים לכל ישראל שבק והנה בעת"ה בא האיש הזה לזכות בנכסים מכח שטר מתנה שבידו ואחיו ממאנין בשטר צואה זאת באומרם דבמתנה זאת לא חלו בה ידים ולא עבד הכי כי אם למנותו שר וגדול עליהם ולא שיאכל הוא לבדו והם ילכו וקוששו להם מאשר ימצאו יורנו אם יש ממש במתנה הזאת אם לאו ויבא שכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> עיקרא דהאי מילתא איתא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"א) אמר ר' יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשה אלא אפוטרופא פשיטא בנו הגדול לא עשאו אלא אפוטרופוס בנו הקטן מאי איתמר רב חנילאי (א"ר יאודה) [בר אידי] אמר שמואל אפי' קטן המוטל בעריסה וכו' והנה בשמועה זאת מקהו בה רבוותא מהא דשנו חכמים בלשון המשנה בו בפ' האומר פלוני ירשני במקום שיש בת בתי תרשני במקום שיש בן לא אמר כלום וכו' ר' יוחנן בן ברוקא אומר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים ופסקו בגמ' הלכה כר"י ב"ב יעו"ש אלמא דלא אמרינן לא עשאו [אלא] אפוטרופוס כדשמואל ונאמרו בזה כמה חלוקים ורשב"ם ז"ל תירץ וז"ל הלכה כר"י ב"ב וכו' והא דאמרינן לקמן אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס ואמרינן וה"ה לבנו דאם כתב לו כל נכסיו לא עשאו אלא אפוטרופוס וכו' ה"מ כותב לשון מתנה דלכבודו איכוון להקנות לו כל נכסיו אבל לשון ירושה קנה הכל כדין תורה עיי"ש באורך. וכ"כ הרא"ש והטור בסי' רמ"ו וז"ל וכן הכותב כל נכסיו לאחד מבניו לא שנא בריא ולא שנא שכיב מרע לא קנה אפי' קטן המוטל בעריסה בד"א שכתבו לו בלשון מתנה אבל אם כתב לו בלשון ירושה קנה עד כאן והא דכתב הטור בסי' רנ"ג סי"א וז"ל שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני או שאמרו לו נכסיך למאן והשיב להם למי יהיו אלא לפלוני אם ראוי ליורשו זוכה בהם משום ירושה וכו' בד"א בבת או אח או שאר יורשים אבל אם הוא בנו לא עשאו אלא אפוטרופא וכו' כבר הקשה עליו מוהרי"ל ז"ל והביאו מרן ב"י שם וז"ל ותמהני עליו מנא ליה הא דהא איהו גופיה לא הביא [אלא] דרשב"ם דמחלק בין ירושה ומתנה בההיא דלא עשאו אלא אפוטרופוס וכו' יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב מהריט"ץ בסי' קפ"ב שהקשה עליה דמהרי"ל ז"ל דאיך תלה תמיהתו בפי' רשב"ם דאפי' אם הוה ס"ל כדעת הרי"ף ז"ל דמחלק בין כותב לאומר אכתי הוה קשה דהא הרי"ף דמחלק בין שאר יורשים לבן היינו בכותב אבל באומר לא שאני בן לשאר יורשים והכא באומר קיימינן יעו"ש. ומפי החכם השלם הדיין המצויין יו"ט ראשון דאורייתא יש"ל בשנותינו עמו פתח לה פתחא דהכונה לומר דאם הוה ס"ל כדעת הרב אבן מגש ז"ל דמחלק בין ברר ללא ברר ניחא דכל זה הוא בבן בין הבנים אבל בשאר יורשים אפי' לא ברר קנה וכמו שאבאר בס"ד ומשו"ה מחלק הכא בין שאר יורשים לבן אבל עכשיו דמחלק בין לשון ירושה ללשון מתנה א"כ אין חילוק בין שאר יורשים לבן אלא הכל תלוי בלשון הנותן אם אמר בלשון מתנה או בלשון ירושה וה"ה נמי דאי הוה ס"ל כדעת הרי"ף וסיעתו דהוה קשה ליה הכי כיון דבאומר מיירי אלו תוכן דבריו נר"ו.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לומר נמי כעין זה והוא דהרא"ש ז"ל מייתי משם ר"ח וז"ל ור"ח תירץ דהתם באומר והכא בכותב ועוד תירץ דהכא מיירי בכל הנכסים והתם בר' יוחנן בן ברוקא מיירי כשריבה לאחד ומעט לאחד וקשה מהא דאמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה אלמא בכל הנכסים ובכותב נמי וכו' ומצינן למימר דר"ה מיירי בבת בין הבנות ובאח בין האחין אבל בבן בין הבנים עשאו אפוטרופוס יעו"ש נמצא דלתירוץ ב' של ר"ח דמחלק בין כל נכסיו למקצת היינו בבן אמנם בשאר יורשים לא שנא כל נכסיו ולא שנא מקצת נכסיו בכולהו קנה והיינו ההיא דר"ה ולזה תלה הקושיא בפירוש רשב"ם לאפוקי אי הוה מחלק כתירוץ ב' של ר"ח דכיון דהכא מיירי בכל הנכסים כמבואר מפשט הלשון א"כ שפיר חזי לחלק בין שאר יורשים לבן דבבן לא קנה וכדשמואל ובשאר יורשים קנה וכדרב הונא ומעתה אין חילוק בין כותב לאומר ברם כיון שהוא מחלק כרשב"ם א"כ אין חילוק בין שאר יורשים לבן זה נראה לי להליץ בעד מהרי"ל ז"ל.<br><b> עוד</b> כתב מהרי"ל שם וז"ל ומותבינן אשמעתתא א"כ יפרש התם האי נפקותא בהא דאם ראוי ליורשו דנפק"מ דלא הוי אפוטרופוס ונראה דניחא ליה לפרושי אליבא דכו"ע וכו' ע"כ. וכתב עליו מרן החבי"ב וז"ל ולא ידענא מאי קאמר דאי משום דלהרי"ף אין חילוק בין מתנה ללשון ירושה לרשב"ם בתלמוד ליכא פלוגתא בזה וא"כ לימא בגמ' האי נפקותא מורה צדק בשם הרש"ף עד כאן ולפי קוצר עניות דעתי נראה לומר דכונת מהרי"ל ז"ל לומר דהא דקאמר הש"ס דנפק"מ לאומר נכסי לך ואחריך לפלוני וכו' הוא משום דהך דינא דירושה אין לה הפסק לא לר' יוחנן בן ברוקא לחוד איתיה אלא אף לרבנן וכגון שאין שם אלא בן אחד וכתב לו כל נכסיו ואחריו לפלוני אם הראשון הוא בנו אין לאותו פלוני כלום דירושה אין לה הפסק והא דקאמר לדברי ר"י ב"ב אינו אלא בדאית ליה בנים רבים דמצי להוציא מזה ולהנחיל לזה ונמצא דאפי' דרב הונא מיירי בדאית ליה בנים אחרים מ"מ הנפקותא דאם אמר ואחריך לפלוני אם היה הראשון ראוי ליורשו אין לב' כלום משום דירושה אין לה הפסק והוא אליבא דכו"ע למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל אי הוה מוקי הנפק"מ דלא עשאו אפוטרופוס לא הוה אתי אלא לר"י ב"ב וכל מה דמצי לאוקומי אליבא דכו"ע מוקי ומ"ש עוד וז"ל ואי נמי ניחא ליה לפרש דאין שם אלא חד ברא וכו' הכונה לומר דבאין שם אלא חד ליכא למימר אפוטרופוס שוייה ומשו"ה קאמר דנפק"מ לאחריך ומאי דקאמר לדברי ר"י ב"ב ר"ל דרב אחא קאמר לר"י ב"ב היכא דאית ליה בנים אחרים ועיין בס' זקן שמואל מה שתירץ עוד.<br><b> ובעיקר</b> דברי רשב"ם דכתיבנא דמחלק בין לשון מתנה ללשון ירושה ראיתי להרבינו יונה בעליותיו והביאו הרב בצלאל בשטמ"ק לבתרא שהקשו ופירשו הגאונים וז"ל וכו' וי"ל עוד טעם אחר במשנתינו דכיון שאמר בלשון ירושה לא תלינן שעשאו אפוטרופוס וכפירוש רשב"ם וסברא מעליא היא וקשה לן מהא דאמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו וכו' ולא [אמרינן לא] עשאו אלא אפוטרופוס וכו' ולפום הך מסקנא קשיא לן כיון שאמר בלשון מתנה ושטר נמי כתב ליה אמאי לא אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס ונראה בעיני כיון דאמר ואחריך לפלוני לא שייך למימר לא עשאו אלא אפוטרופוס אע"פ שהראשון בנו שהרי לא כתב לו כל נכסיו כיון שנתנם אח"כ לאחר עד כאן ולי נראה לומר דאין מכל זה טענה עליה דרשב"ם דהא הוא ז"ל פירש במימרא דר"ה וז"ל שכתב כל נכסיו סתם ולא פירש לא לשון מתנה ולא לשון ירושה רואין אם אותו מקבל מתנה ראוי ליורשו כגון בן בין הבנים נוטלן כר' יוחנן וכו' יעו"ש וכ"כ עוד אין ה"נ קאמינא על הכותב כל נכסיו סתם באתי להורות דזימנין הוי ירושה וזימנין הוי מתנה עד כאן הרי דדעת רשב"ם ז"ל דר"ה בסתם מיירי ומשו"ה הוא דאמרינן אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ונפק"מ דאם אמר ולאחריך אבל בנותן בלשון מתנה בפירוש וכתב לו שטר אי נמי אפי' בלא שטר אפשר דלא קנה אפי' אם אמר ואחריך וכדעת מאן דס"ל הכי ועיין במרדכי פ"ח והכא לא איירי כי אם בשטר שכתוב נכסי לך ולא עוד וכדאמרן.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא לענין דינא לדעת רשב"ם והרא"ש והטור דבכותב כל נכסיו לבנו בלשון מתנה לדעת הני רבוותא לא זכה כי אם שעשאו אפוטרופוס ולא זכה יותר מזה ויחדיו יחלקו וא"כ בנדון דידן שכתב כל נכסיו בלשון מתנה לדעת הני רבוותא לא זכה ואין לזכות מהא דכתב הרז"ה והביאו מרן בב"י סי' רמ"ו וז"ל והר"ן ז"ל כתב אהא דמסקינן דבנו וכו' כתב הרז"ה דדוקא בשצריכין אפוטרופוס כגון קטן בין הבנים או דליתנהו הכא הא גדולים ואיתנהו הכא מתנה גמורה היא והרשב"א ז"ל מסופק בדבר ע"כ. וא"כ בנדון דידן דהבנים הם גדולים ואיתנהו הכא שפיר קנה. אמינא דהא ודאי ליתא דכל הפוסקים דחו הך סברא מהלכה והרשב"א דמסופק בדבר בתשובה ח"ב סי' רס"ה דכתב דאין דברי הרז"ה מחוורין והביא ראיה לסתור דבריו יעו"ש ועיין בשטמ"ק בסוגיין שהביא כן משם הרשב"א ומרן החבי"ב כתב דאין המוחזק יכול לומר קים לי כהרז"ה יעו"ש. וכן נמי להרי"ף ולהרמב"ם נראה דמגן שוייא מתנה זאת דהא הרי"ף דמחלק בין כותב לאומר וז"ל אמר ר' יהודה אמר שמואל הכותב וכו' ומפרשי דוקא כותב אבל אמר ירשני בני שפיר דמי וירית ליה דקי"ל כר' יוחנן בן ברוקא וקשיא לן מההיא דאמרינן לקמן אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו וכו' ההיא בשאר יורשים כגון בת בין הבנות וכו' עד כאן וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"ו מהלכות זכיה יעו"ש בכ"מ.<br><b> ומהריט"ץ </b> ז"ל בסי' הנ"ל דקדק מדברי הרי"ף וכן מדברי הרמב"ם דהא דאמרינן דבאומר זכה המקבל מתנה היינו דוקא באומר בלשון ירושה דהכי דייק לומר אבל אמר ירשני בני שפיר דמי עד כאן אבל בלשון מתנה אפי' באומר לא קנה וכן דקדק מדברי הרמב"ם שבפ"ו מהל' נחלות. ואחר המחילה רבה נראה דזה אינו דהא בפי"ב מהל' זכיה פסק וז"ל שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני ואחריו לפלוני אם היה הראשון ראוי ליורשו כגון שהיה בן מכלל הבנים אין לשני כלום שכל לשון מתנה ליורש הרי הוא כלשון ירושה והירושה אין לה הפסק וכו' עד כאן הרי דאף באומר בלשון מתנה הדברים אמורים דקנה ולא אמרינן דעשאו אפוטרופוס וכן נראה דיש לומר לדעת הרי"ף ז"ל ולא עוד אלא שנראה לענ"ד לדקדק בהיפך מהא דכתב הרמב"ן ז"ל בחי' בסוגיין וז"ל ורשב"ם מתרץ דהא דשמואל באומר בלשון מתנה אבל בלשון ירושה יורש הוא וקנה וכו' ותירוץ זה מספיק ומה שהוצרך הרי"ף לחלק בין כותב לאומר לא משום [לשון] ירושה אלא משמע ליה משנתינו בלשון ירושה וכל שכן בלשון מתנה אפי' לרבנן בלשון מתנה דבריו קיימים עכ"ל הרי דאפי' לרבנן דס"ל דבלשון ירושה לא קנה בלשון מתנה קנה וכל שכן לדעת ר' יוחנן בן ברוקא בלשון מתנה דקנה משו"ה הוצרך הרי"ף לחלק בין כותב לאומר ובאומר לא שנא בלשון ירושה ולא שנא בלשון מתנה בכולהו קנה וצריך ישוב ועוד יש לעמוד עליו ואין הספר מצוי אצלי. ונמצא לפי"ז בנדון דידן דאף לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל לא זכה הבן במתנה זאת יען היותו כותב.<br><b> וכן</b> אין לומר בנדון דידן דקנה מפאת שנתנו בקנין וכתב הרב יונה משם איכא מ"ד והביאו הטור והרב נמוק"י ז"ל דדוקא כתב לו שלא בקנין אבל אם כתב לו בקנין קנה כיון שייפה את כחו בקנין וכו' יעו"ש בב"י וב"ח וש"ך דהא נמי רבים לוחמים עלה וס"ל דאפי' בקנין לא קנה וכמבואר אלא דבנדון דידן איכא למימר דקנה לפי מה שבא בשאלה שההקנאה היתה בקנין אגב וכתב מרן החבי"ב אות כ"ה וז"ל בשכתוב בשטר שהקנה לו מטלטלי אגב מקרקעי ויראה אפילו מי שחולק בקנין דלא קנה בשכותב לו מטלטלי אגב מקרקעי מהני וקנתה אבל מהר"ש יונה בסי' מ"ו כתב דהחולקים בקנין חולקים ג"כ בקנין אגב וליתא דאי הא בהא תליא וכו' איך כתב הרשב"א בתשובה שהעתיק רבינו המחבר לתרי טעמי וגם מדברי רבינו המחבר כך מתבאר שאחר שהביא מחלוקת של הרי"ף והראב"ד בקנין כתב וכתב עוד הרשב"א ואם כתב מטלטלי אגב מקרקעי הוי כאילו ברר גם מדבריו בס' הקצר מוכח כן וכו' יעו"ש ועיין בהרשב"א שהביא מרן בסי' ר"נ מחודש ח' שכתב שכיב מרע שנתן קרקעותיו ואגבן כל נכסיו שלא זכה במטלטלין ושטרות וכו' ואפי' אמר במתנת המטלטלין הרי אני נותן לו מטלטלי אגב מקרקעי [אינו אלא כמיפה] (במיפה) כחו אלא א"כ יאמר והרי אני נותן לו מטלטלי ואף אגב מקרקעי שהדבר נראה שהוא נותן לו מטלטלי במתנת שכיב מרע ועוד מוסיף לו אגב קרקע וכו' יעו"ש. וא"כ על כרחך צ"ל דהכא מיירי במיפה את כחו במתנת אגב וכמבואר.<br><b> ודע</b> דהא דאמרינן בכותב כל נכסיו לאחד דעשאו אפוטרופוס היינו דוקא שכתב לו במיפה את כחו דאי לא אפי' אפוטרופוס לא הוי משום דאין שטר לאחר מיתה וכמ"ש רבינו יונה והביאו הטור ז"ל וראיתי למרן החבי"ב ז"ל בהגהת הטור אות כ"ה שהקשה להרשב"א ז"ל מדידיה אדידיה דבתשובות המכונות להרמב"ן סימן ע"ב כתב כדברי הר' יונה דצריך יפוי כח השטר דאם לא אפי' אפוטרופוס לא הוי ואילו בתשובה שהביא מרן בסי' ר"נ מחודש ח' נראה בהיפך שכתב וז"ל דלא אמרינן אין שטר לאחר מיתה אלא לענין מתנות אבל לענין אפוטרופוס אינו כך דמה הוא נותן להם דנאמר לא גמר להקנותו אלא בשטר והלא השטר אינו אלא לראיה שממנה אותו אפוטרופוס והיא בח"ב סי' קכ"ז ויש לתמוה שסותר את עצמו מתשובה לתשובה יעו"ש. ולענ"ד נראה לחלק ולומר דלא דמי דהכא מקנה לו הנכסים להיותם ברשותו וזה הוא מתנה שנותן לו וכמו שפירש רשב"ם ז"ל בדף ק"ל שיש נותן מתנה גמורה ויש נותן מתנת אפוטרופוס וה"מ דלישתמעון מיליה ומשו"ה כתב לו הנכסים בדרך הקנאה ועל כן אמרינן שצריך ליפות את כחו דאם לא אמרינן אין שטר לאחר מיתה אבל התם מיירי בסתם אפוטרופוס שממנה לאפוטרופוס ואינו מקנה לו הנכסים להיותן ברשותו והשטר אינו אלא לראיה בעלמא ומשו"ה לא בעי יפוי כח וברור.<br><b> האמנם</b> נראה דזכה המקבל מתנה מטעם אחר והוא שכתוב בשאלה דעבד הכי יען היותו אותו הבן ת"ח ואין לו מי שיזון וכו' דמורה בפירוש דלמתנה גמורה איכוון לתת דאי לאפוטרופוס מה יתן ומה יוסיף היותו אפוטרופוס ובמה יתפרנס וזה ודאי הוי דינו של הרא"ם שהביא הרב המגיד בפ"ו מהלכות זכיה וז"ל והרב אבן מגש נחלק עליהן ואמר לא שנא כותב ולא שנא אומר אלא ההיא דר' יוחנן בן ברוקא בשברר דבריו דלהקנאה גמורה איכוון דשמואל בדלא בירר וכו' ראיתי להחכם השלם מהרימ"ט בחלק חו"מ סי' נ"ג שכתב וז"ל יראה לי דלא חיישינן בהכי דלא משכחת תנא דמחמיר בה ב' חומרי דבבת בין הבנות ובאמירה לכו"ע זכתה כי הרב אבן מגש שנחלק על הרי"ף ואמר דלא שנא כותב ולא שנא אומר לא קנה לא נחלק בחילוק האחר של הרי"ף ז"ל דדוקא בבן ולא בשאר יורשים מטעם שכתב הרי"ף דכיון דהלכתא בלא טעמא היא אין לנו בה אלא חידושו עכ"ל וכ"כ הרב אבן מגש בפירו' והביאו הרב בצלאל בשטמ"ק בסוגיין בד"ה נמצא עכשיו הכלל העולה בידינו וכו' יעו"ש. איברא דבדברי הרב כתב הרב המגיד בפ"ט מהלכות זכיה על מ"ש הרמב"ם בד"א כשהיה היורש זה וכו' וז"ל זה פשוט וכ"כ הרב אבן מגש ז"ל וכבר נתבאר פ"ו והוא כדברי הרב ז"ל ומהתימה שלא זכר ש"ר ויושב ודורש כמשה מפי הגבורה ומ"מ לדינא מסכים עם מ"ש הרב ז"ל.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי לכתוב כאן מה שהקשה הרב פני משה בח"א סי' ל"ה עליה דהרשב"א שהביא מרן בסי' רמ"ו במחודש ד' וז"ל הרב פני משה לא ידעתי להלום במ"ש וסיים בלשונו וז"ל מ"מ כל שבנו מוציא אינו כמחולק מהו כונת דברים הללו חשבתי דרכי לומר שהכונה היא דמ"מ לא לגמרי הוא אלא שהחולק יסתפק בדבר ולספק אמרה דזה מקרי כותב כל נכסיו וכו' ויש עוד צד אחר כיון דשייר קצת וכו' מ"מ כיון דהכל בשעה אחת היא כנותן לאשתו ומשייר דמי וכיון שכן הו"ל ספקא ואפשר דהאשה תקרא מוחזקת וכו' ובטעם ג' פירש שאפשר דנכסי השכיב מרע בנדון הרשב"א ז"ל היה בשכבר היו ביד האשה וצוה בצואתו שנתן לבנו כך וכך מהם והשאר לאשתו שתחזיק בהם ע"כ כשכתב דיש לבעל דין לחלוק דזה לא מקרי שיור כיון שלא שייר כלום אחר מתנת אשתו ניחא ליה כיון שמתנת בנו בנכסים ההם צריך הוא להוציא חלקו מיד האשה שהם בידה כיון שחלק שנתן לבנו אינו מחולק אלא מעורב בתוך הנכסים שנתן לאשה צריך ליטול חלק ממנה וא"כ אין לך שיור גדול מזה יעו"ש באורך ומרן החבי"ב ז"ל בהגהת ב"י אות נ' כתב דבטעם א' מטעם הוכחא אתי עלה וכו' ומשום דקשיא ליה בטעם זה דאינו הוכחא גמורה דאין טעם ברצון ועוד דאפי' בהוכחא גמורה במחלוקת היא שנויה דלהרי"ף או להיש מרבותינו שכתב הרמב"ן ז"ל לא מהני אפי' ברר אתי עלה בטעם שיור ומשום דקשיא ליה דה"מ בנותן בבת אחת אבל בזה אחר זה לא כתב דה"נ בבת אחת נתן לבן והשאר לאשתו ומ"ש כל שבנו מוציא אינו כמחולק הכונה לומר דאע"ג דיש לבעל דין לומר דשיור ליורשיו לא מקרי שיור מ"מ כל שבנו מוציא מידי זה אינו כמחולק שכתב לו שאר נכסיו כל שבנו לוקח ממנו מה שנתן לו הרי הוא כמחולק ושיור מקרי יעו"ש באורך. ומור"ם ז"ל באה"ע סי' ק"ז הביא הך דרשב"א ז"ל ועיין בחלקת מחוקק מה שהקשה עליו ובמה שהקשה שהרשב"א נתקשה בזה יעו"ש באורך ועיין בפרח מטה אהרן ח"א סימן ל"ט בכונת הרשב"א ז"ל..<br><b> ואנא</b> לא בחכמתא דאית בי אמינא אחר בקשת מחילה מכבוד רבנותם דאין אנו צריכים לכל הני דברים שכתבו הם ז"ל דהא הך תשובת הרשב"א היא בח"ג סי' ק"כ שכתב וז"ל שאלת ראובן שצוה מחמת מיתה ונתן מקצת נכסיו לבנו והשאר כל לאשתו וכך כתוב וכו' אני נותן לאשתי מתנה גמורה שרירה כחומר כל שטרי צואות ולא שיירתי בה לפלוני בני שום שיור ולא יהיה רשאי פלוני בני לטעון ולומר שלא עשיתיה אלא אפוטרופיא לפי שבלב שלם נתתי לה וכו'. תשובה מדעתי כי כבר עמדתם על כל מה שאמרו הראשונים ולפיכך ראיתי שלא לכתוב וכו' אלא מה שאני מסכים עליו והוא שאני סבור שלא עשאוה כהלכתא בלא טעמא לחלוטין ושלא יועיל שום גילוי דעת וכיון שכן מתני' בשברר דבריו ודשמואל בשלא ברר ודרב הונא מסייעני דאמר שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואים אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה דאלמא אפי' כתב כל נכסיו למי שראוי ליורשו מתנתו מתנה גמורה וסתמא קאמר אם ראוי ליורשו ולא חלק יעו"ש הרי דאחר דאתי עלה מטעם ברר שכן מסכים עליו וכמ"ש בסוף דבריו וז"ל וכל שכן כאן שנתן לבנו חנוך קצת מנכסיו ושאין לו אלא אותו הבן וכו' ועוד שכבר אמרו ה' עד שיכתבו כל נכסיהם וכו'. ואע"פ שיש לבעל דין לחלוק בזה ולומר דמה שנתן לבן הרי הוא כמחולק מנכסיו והשאר היינו כל נכסיו תחילה חוץ מאותו חלק שנתן לאחר מכאן לבנו שבשעת מתנת האשה שייר אותו כל שהוא משא"כ בנותן מקצת תחילה וכל שאר לאשה מ"מ כל שבנו מוציא מידי זה ועוד כיון דבשעת אחת וכו' ועוד מ"ש למעלה עכ"ל.<br><b> הרי </b> דמילת אינו כמחולק דקשיא להו להני רבוותא ליכא בדברי הרשב"א וא"כ לפי האמת אין צ"ל דמיירי הרשב"א דהבעל דין יחלוק עליו בספק דמ"מ האשה היא המוחזקת או שהנכסים היו ביד האשה וכמ"ש הרב כ"מ ז"ל וגם לא בא לומר דשיור דשייר ליורש לא הוי שיור וכדברי מרן החבי"ב ולא כדברי הרב חלקת מחוקק שהביא אינו כמחוזק שלא ידעתי היכן מצא גירסא זאת וגם מ"ש שהרשב"א נתקשה בזה וכתב אף שיש לבעל דין לחלוק וכו' הרואה תשובת הרשב"א במקומה יראה דאין מכל זה טענה עליו אלא הדברים כפשטן דמה שיש לבעל דין לחלוק הוא כמבואר בדבריו ז"ל משום שהקדים לבנו ומה שנתן לאשתו אח"כ הוי כל נכסיו ומ"ש כל שבנו מוציא מידי זה נ"ל דהכונה לומר כמ"ש רב האי גאון ז"ל והביאו מרן במחודש ד' על שכיב מרע שאמר תיטול בתי נ' זהובים ובתי פלונית נ' והיו לו ג' בנות ואשה אחת וא"ל אחיו ואשתך מה תתן לה א"ל השאר שלה והשיב דבריו קיימים ולא אמרינן דעשאה אפוטרופוס כיון שחלק נכסיו שהן יורשות וכו' וא"ת שהרי יש גדולה שלא נתן לה כלום כיון שהעמיד ירושת התורה אפי' באחד מבניו הרי קמה וכו' יעו"ש וזה הוא מ"ש הרשב"א ז"ל ומ"מ כל שבנו ר"ל שמה שכתב הוא נכסיו לבנו ואינו אחר הרי העמיד ירושת התורה ומוציא מידי זה וא"צ להקדים וכו' ועוד נ"ל דכל זה שכתב הרשב"א ז"ל אינו אלא לרווחא דמילתא דהא כבר כתבתי לעיל דעיקר טעמו דהרשב"א ז"ל אינו אלא משום דברר וכמ"ש והוא העיקר וכו' ובשנות את טעמו כתב וכל שכן שנתן וכו' ועוד שכתב בסוף דבריו ועוד כמ"ש למעלה עד כאן ואיך שיהיה לא כתבתי זה אלא להעיר אוזן המעיין ושיתן את לבו לראות דברי הרשב"א במקומם ומה שיש לעמוד עוד בדברי הרב פני משה במקום אחר כתבתי.<br><b> עוד</b> כתב מהרימ"ט וזה ומה שהוצרך הרב אבן מגש ז"ל להעמיד מילתא דר' יוחנן בן ברוקא כשברר דבריו ולא העמידה בבת בין הבנות משום דמשמע ליה דההיא דר"י ב"ב אף בבן בין הבנים איתא דאמילתא דתנא קמא קאי וכו' ולענ"ד נראה דאין אנו צריכים לסתמא ודאמילתא דת"ק קאי דהא בפירוש אמרינן התם בגמ' והתניא ר' ישמעאל בנו של ר"י ב"ב אומר לא נחלקו אבא וחכמים וכו' על מה נחלקו על בן בין הבנים ועל בת בין הבנות שאבא אמר וכו'. ומיהו אע"ג דכתיבנא לעיל דאפי' ברר לא מהני לדעת הרי"ף כיון דכל הפוסקים חולקים עליו ולא נמצא לו חבר בזה הכי נקטינן ולא מצי המוחזק לומר קים לי כוותיה כי יש מרבותינו שכתב הרמב"ן ז"ל [הוא] הרי"ף ומבואר מתשובת הרשב"א בסי' רס"ג וכ"כ מהר"ש יונה ז"ל סי' מ"ו דלא מצי המוחזק לומר קי"ל וגדולה מזו כתב מרן החבי"ב ז"ל בסי' רמ"ו דאפי' תימא דיש מרבותינו שכתוב בתשובת הרמב"ן ז"ל אינו הרי"ף אלא רב אחר אין המוחזק יכול לומר קים לי כהרי"ף ויש מרבותי דבשלמא אם דעת הרי"ף היה מבורר דס"ל דאפי' בירר בפירוש לאפוטרופוס איכוון ניחא אבל כיון דדעת הרי"ף אינו מבורר אלא שהרשב"א כתב ונראה שהרי"ף אינו נראה סובר כן אין לצרפו עם יש מרבותינו שכתב הרמב"ן כיון שאין דעתו מבורר שלא מצינו פוסק שיאמר בדעת הרי"ף בהחלט דאפי' ברר לא עשאו אלא אפוטרופוס ולא עוד אלא שאפי' הרשב"א גופיה בתשובה זאת כתב ומ"מ לא נתברר לנו דעת הרי"ף יעו"ש. וא"כ בנדון דידן שבירר דבריו דלמתנה איכוון יען שפירש דעבד הכי משום היותו הבן ת"ח ואין לו במה להתפרנס וכו' ומה גם שהקנה לו מטלטלי ואף אגב מקרקעי וכ"כ מרן החבי"ב דאפשר אפי' מאן דפליג בבירר מודו בדהקנה לו באגב ואף שכתב דזה דוחק מ"מ אפשר דבכה"ג אפי' הרי"ף מודה בזה ולכו"ע זכה המקבל מתנה הנראה לענ"ד כתבתי כה דברי הצעיר שלמה בכר שמואל חכים ס"ט
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>וכן הכותב נכסיו לבניו וכו' וכתב לאשתו עמהן קרקע כל שהוא וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז"ל אבל בעל המאור ובעל העטור ור"ח פרשוה שהיתה שם וקבלה בתורת שותפות שאין קושרין שותפות אלא ברצון שניהם וזה הוא שעשאה שותף וכ"כ הר"ן בחי' והביאו מרן ומהריב"ל בח"ב סי' פ"ב הביא ג"כ דברי הרא"ש שכתב משם ר"ח דעשאה שותף הכונה שחלק לה חלק כאחד מהבנים ואז לא בעי קבלה וכתב וז"ל ונפק"מ בין ב' הפרושים דלהרא"ש אם נתן לה חלק כאחד מבניו בכתיבה לחוד סגי לדעת ר"ח ולהר"ן לדעת ר"ח לעולם בעי תרתי כתיבה וקבלה ואפשר שנוסחאות מתחלפות היו להם או שמא ר"ח סתם דבריו וקאמר דרב נחמן תרתי בעי כתיבה וקבלה והרא"ש והר"ן באו לפרש דבריו עכ"ל ועיין בס' בית דוד חלק אה"ע סי' ס"ט שהקשה להרה"מ ז"ל מהרא"ש ומה שתירץ שם ולא זכר ש"ר דברי מהריב"ל הללו ועי' בשטמ"ק בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ב) שהביא ר' יונה בעליותיו משם ר"ח כמ"ש הרה"מ והר"ן ומשם יש מפרשים מה שהביא הרא"ש משם ר"ח יעו"ש דמשמע דפליגי ר"ח עם יש מפרשים יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי"ב ז"ל באה"ע סי' ק"ו בהגהת ב"י אות ד' שכתב וז"ל ודברי הרב נמוק"י ז"ל צריכין ביאור שכתב וז"ל והיינו במחלק בפניה והיא שותקת וכל שכן במזכה להם על ידה וכן [אם] אמר לה אחר שחלק בפניה ושתקה טלי קרקע זו בכתובתיך אי נמי אפי' לא חלק בפניה אלא שידעה שחלק כן ושתקה וקבלה מה שכתב לה קרקע כל שהוא ע"כ. ושמא תאמר דמ"ש וכן נמי אם אמר לה אחר שחלק בפניה וכו' מיירי כשחלק נכסיו וא"ל בעל פה טלי קרקע זו בכתובתיך ובא להשמיענו דאפי' לא כתב לה אלא באמירה מהני צריכין אנו לידע אם אמירה מהני דלשון המשנה לא משמע אלא דווקא כתיבה דהכי תנן וכתב לה קרקע כל שהוא עכ"ל.<br><b> ואני</b> בעוניי לא ידעתי מה יושיענו זה דלשון המשנה משמע דוקא כתיבה דהא מהנהו תרי עובדי דמייתי הש"ס שם נראה דאפי' באמירה מהני כל שנתן לה קרקע וכן נראה להדיא מתשובת מהרשד"ם ז"ל סי' קל"ו ומהרי"א [סי' ק"ו] סי' קל"ב ועיין בבית שמואל חלקת מחוקק [סי' ק"ו] סק"א שכתבו כן ושרבינו שכתב בכותב לא דווקא ולישנא דגמ' נקט וכו' ודלא כהב"ח ז"ל ועיין בס' בית דוד שם ומהתימה שהרב ז"ל הראה לנו הני תשובות מהרשד"ם ומהרי"א דמשמע דאפי' באמירה אבדה כתובתה ועוד דהרב ב"ח קאי כמר ולא הזכירו וצ"ע.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>הכותב כל נכסיו לבניו וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז"ל וכתב רשב"ם וכו' אבל בע"ח ודאי לא אבד זכותו בשותק וכ"כ ז"ל עד כאן וכ"כ הר"ן והביאו מרן ב"י בסוף סי' ק"ו וז"ל וכ"כ הר"ן וז"ל מראין הדברים דדווקא בכתובת אשה ומקולי כתובה אבל בבע"ח אי נמי בנדוניא שהיא כבע"ח לא עד כאן (א"ה ס"ט עיין להרב בית דוד באה"ע סי' פ"ט דף ס"ב ע"ג שכתב וז"ל אמנם איכא לספוקי וכו' וכמ"ש הרב ב"י אה"ע סי' ק"ו וז"ל וכתב הרה"מ פ"ו מהל' זכיה בשם רבינו שמואל ובשם המפרשים ומדבריהם ז"ל נלמוד דאין דברים הללו אמורים אלא בעיקר כתובה ואפשר דאף תוספת דינו כן אבל נדוניא ודאי לא וכ"כ הר"ן ז"ל מראים הדברים דדוקא כתובה וכו' עכ"ל הרב ב"י ולא מצאתי בסגנון זה לא בהרה"מ ולא בהר"ן עכ"ל ואחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו כונת מרן מבוארת כמ"ש וכתב הרה"מ ז"ל דקאי על מ"ש קודם לכן כתב בעל התרומות בשער נ"ט שאין דבריו אלו אמורי' וכו' אבל בע"ח לא ע"ז כתב שכן כתב הרה"מ פ"ו מהל' זכיה הי"א בשם רשב"ם ושאר מפרשים ואח"כ כתב מדנפשיה ומדבריהם ז"ל נלמד וכו' והביא שכן כתב הר"ן בחי' וכן הבין מהרימ"ט בפשיטות כמ"ש בשם הר"ן היינו בחי' הנ"ל כן השיב כמהר"ר דש"ן נר"ו) והרב בצלאל בשטמ"ק בפ' יש נוחלין הביא משם הר"ן וז"ל וכ"כ הר"ן נראה מדבריו דהאי קבלה לאו קבלה גמורה היא לומר שהיא מוחלת זכותה מאותם הנכסים דאי הכי מחילה אלא הך קבלה היינו שנתרצית בחילוק אותם הנכסים והך קבלה דוקא בכתובה מהנייא אבל בבע"ח מצי למימר לפיכך נתרציתי לפי שהשני נוח לי וכו' יעו"ש.<br><b> אשר</b> בזה נראה לומר שזה הוא דעת הרב בעל התרומות בשער נ"ט ח"א שכתב וז"ל אבל בבע"ח בכה"ג לא מחל שעבודו אפי' בכתיבה וקבלה ותמה עליו הגידולי תרומה וז"ל ודברי רבינו מתמיהים במ"ש דבבע"ח לא מחיל שעבודו אפי' בכתיבה וקבלה דנראה דאפי' קבל הבע"ח בפירוש שמוחל השעבוד ע"י קרקע לאו כלום הוא וכו' יעו"ש ולפי מ"ש משם הר"ן דהך קבלה לאו קבלה גמורה היא אלא שניתרצית ומשו"ה בע"ח בכה"ג לא מחיל וכו' ואפשר לומר שזה הוא דעת הרב בעה"ת והנה מהרימ"ט בח"א סי' קי"ט כתב להחכם שכנגדו וז"ל ומיהו מה שהביא מדברי הר"ן שכתב אבל בבע"ח ואי נמי בנדוניא שהיא כבע"ח לא אף שפשטן נראין מ"מ לא ידענא מה אידון בהו ואפשר דה"ק אבל בנדוניא לא שהיא כחוב אלא בנדוניא שהיא כבע"ח כאותו נדון של הרא"ש שהיו כותבין הנדוניא בשטר לעצמו והיא נגבית מחיים וכמלוה זקופה ומה שאני מפקפק בדבריו הוא לפי שמצאתי לו ז"ל דלא פסיקא ליה מילתא דבסוף פ' הנושא כתב בלשון הזה ואפשר דדוקא בתוספת אבל נדוניא כחוב משמע דהרב ז"ל אין ולאו ורפיא בידיה יעו"ש ואני בעוניי לא ידעתי מה לו להרב ז"ל להביא ראיה דבפ' הנושא בספק אמרה ולמה לא הביא מריש פ' אע"פ שכתב וז"ל ולפיכך אפשר דלשבח קרקעות ולשביעית ולגבות מן הקרקע ומן הזבורית נדוניא הרי הוא כחוב הרי דאין ולאו ורפיא בידיה ובודאי דגם למ"ש שם בגמ' ולכותב כל נכסיו לבניו דינא הכי ואף שלא הזכירו הר"ן דאי לא תימא הכי אלא דמדמה ליה הר"ן ז"ל הך דכותב כל נכסיו למורדת ולמוכרת ומוחלת כל שכן דאבדה ג"כ הנדוניא דהא התם לכו"ע נדוניא כעיקר כתובה וא"כ הוי היפך הרב שכנגדו לגמרי.<br>01עוד כתב הרב ז"ל וז"ל אלא הא מילתא תליא באשילי רברבי אי בכל מקום שאמרו חכמים כתובה סתם אם הנדוניא בכלל או לא שדעת הרמב"ם בפט"ז מהל' אישות וכו' והרב המגיד ז"ל הרחיב לבאר דבר זה וכו' וכתב שהרמב"ן חלק בזה וכו' ואף רש"י ז"ל ס"ל שנכסי צאן ברזל בכלל כתובה הם ממ"ש בפ' הכותב דאמרינן האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובע"ח ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לבע"ח מסלקינן ליה בזוזי לאשה מסלקינן לה בארעא האי כדיניה והאי כדיניה ופירש"י זו סמכה על הקרקע והיא לא נתנה כלום ואי בשביל נכסי צאן ברזל הנשומים בכתובה הרי גבה בהם מיד וזו צרפתן עם הכתובה על שעבוד על (לקרקע) [הקרקע] וכן הביא הטור בסי' ק"ב שמדברי רש"י משמע שדין נכסי צאן ברזל כדין כתובה ואנא חכים ולא בחכמה לא זכיתי להבין דברי הרב ז"ל דאי מדברי רש"י הללו איכא למישמע דקאי בשיטת הרמב"ן ז"ל דבכל דוכתא שהזכירו חכמים כתובה הנדוניא בכלל א"כ מן הבאר ההיא ממנו ניקח להר"ן ז"ל כן דהא (בדברי) [כדברי] רש"י כתב ג"כ הר"ן ז"ל שם במקומם ובצביונם שם בפי' ההלכות וקשה עליה דמר תרתי חדא דלמה לא הוכיח מדברי הר"ן הלזו בפשוט שמה שהביא מרן משם הר"ן לא מיירי אלא בשטר נדוניא שכתב בפני עצמו ועוד דבריש פ' אע"פ מוכח היפך מ"ש בהכותב ואף דהתם בלשון אפשר כתב וכ"כ בפ' הנושא מ"מ בריש פ' הניזקין הסכים דעתו דנדוניא כבע"ח לגבות מבנונית היפך דעת הרמב"ן ז"ל דס"ל דבכל דוכתא נדוניא היא כעיקר כתובה ושם כתב וז"ל וכתובת אשה בזבורית ויש כותבין דאף הנדוניא אינה נגבית אלא מן הזבורית דהא קי"ל דבר תורה בע"ח בזבורית אלא שלא תנעול דלת בפני לווין והכא ליכא נעילת דלת וכו' ויש דוחין זה דודאי במה שמביאה מבית האב אם תוציאנה בזבורית ממנעי ולא נסבי ולזה הדעת נוטה וכו' הרי דנטה דעתו לדעת רבינו דנדוניא היא כחוב ויותר קשה לי על הרב ז"ל דבחלק חו"מ סי' ח' הביא הך פלוגתא דרבינו והרמב"ן ז"ל ושרש"י ז"ל קאי בשיטת הרמב"ן ז"ל וכתב וז"ל וכלשון הזה כתב הר"ן וכו' ולא זכר ש"ר להני תרי לישני דהר"ן דכתיבנא.<br><b> עוד </b> כתב הרב ז"ל לעיל מזה וז"ל ומתשובת הרא"ש איפכא איכא למידק מדבריו שכך היא נוסח השאלה מי שמחלק נכסיו לאשתו ולבניו שאבדה כתובתה אם אבדה נמי שטר נדונייתא מאחר שנדוניא יכולה לגבות מחיים תשובה נ"ל כיון דקי"ל מקולי כתובה דדוקא בכתובתה קאמר ולא בשטר שיש לה עליו משמע שלא היתה השאלה אלא בשטר הנדוניא שכתב בפני עצמו כדין חוב שגובה אותו כל זמן שתרצה בחיי בעלה וכו' משמע שהיה מקום לחלק בשטר חוב זה כיון שהוא מנדוניא שאילו היה כלול בכתובה היה דינו ככתובת וכו' יעו"ש.<br><b> ואני</b> הדל באלפי לא ידענא מאי קאמר דהא אחד הרואה בר"פ אע"פ עלה דקאמר בגמ' תנאי כתובתה ככתובה כתב וז"ל פרש"י ז"ל תוספת שהוא נותן לה וכן מזונות וכו' הילכך אין להזכיר כאן אלא תוספת ונדונייא נמי דמקריא כתובה כדאמרינן לעיל קבורתה תחת כתובתה אין דינא ככתובה לכל מילי ואמרינן לקמן אם היא זנתה כליה מי זנו ועוברת על דת נמי יש לה נדונייא ואין לה כתובה וכו' וכ"כ בתוספותיו ועיי"ש וכ"כ בפ' הנושא דף פ"ו וז"ל ודוקא תוספת אבל נדונייא מסתבר שהוא כחוב עכ"ל הרי דנראה דאף שהנדוניא בכלל הכתובה קאמר שאין דינא ככתובה ודוק.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>מי ששלח כלים ממדינת הים וכו'.</b><b> שאלה</b> ראובן היה לו ב' בנים אחד ת"ח ואחד שלם במדות וב' בנות אחת נשואה ואחת פנויה והלך למדינת הים ושלח משם תיבה אחת מלאה ספרים ובתוכם נזמים וטבעות וכתב לשמעון שיתנם לבניו עוד שלח מטלטלי הבית וכתב שיתנם לבניו ולבנותיו ומת ראובן וחיים לכל ישראל שבק ועתה קמה האלמנה ורוצה ליקח הכל באומרה שכל מה ששלח בעלה לא היה אלא לה לבדה והם ילכו וקוששו להם מאשר ימצאו ושכל מה ששלח שיתנם לבניו הוא שיתנם לה הבנים ולא שלהם שלח זולת מה ששלח להם פעם ב' שפרט לבניו ולבנותיו ובא הבן ת"ח בנועם דבריו ההוא אמר רבותי אודיע דברי אתכם כי הספרים ששלח אבי אומדן דעת הוא כי לא שלחם אלא לי לשמי כי הם כלי ביתי ומה לה בהם כי נכריה עבודתה ולי נאה ואחריו קם הבן השלם במדות ואמר כי הטבעות ששלח בתוך הם לו ואחריהם קמה בתה באמה אף תשיב אמריה שהנזמים הם לה ולמה תיגרע מכל הבתולות מאשר כביר מצאה יד אביה לעשות לה כזאת ויותר מהמה והאלמנה העניה צעקה לאמר היאמן כי יסופר כי בעלה בגד באשת נעוריו ואותי שכחה ולא זכר ש"ר לתת לו מכל המתנות הללו ונפשם לשאו"ל הגיעו מה יהיה משפט המתנות האלו ומה יגיעו לכל אחד ויבא שכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> גרסינן בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ג) ההוא דשדר פיסקי דשיראי לביתיה אמר ר' אמי הראוין לבנים לבנים הראוין לבנות לבנות ולא אמרן אלא דלית ליה כלתא אבל אית ליה כלתא לכלתיה שדר ואי בנתיה לא נסיבן לא שביק בנתיה ומשדר לכלתיה עד כאן ופרשב"ם וז"ל פיסקי דשיראי חתיכות מעיל וסתם שלח לחלק לבני ביתו לכלתיה שדר ולא לבנתיה ודוקא דאינסיבא בנתיה שאינה מוטלת [עליו] ירושלמי פ' שני דייני גזרות מי ששלח למדינת הים ואמר יתנו אלו לבניו בנותיו בכלל ואם בשעת מיתה אמר אלו לבני אין בנותיו בכלל עכ"ל ופסקו להך מימרא דרב אמי הרי"ף והרא"ש והטור והרמב"ם וכמו שאבאר והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' זכיה פסק וז"ל <b> מי ששלח כלים ממדינת הים ואמר ינתנו אלו לבני הרי אלו ינתנו לבנים ולבנות הראוין לבנים כגון ספרים וכלי מלחמה לבנים הראוין לבנות כגון כלי משי וכלי זהב יטלום הבנות היו ראוין לבנים ולבנות יטלום אותן הזכרים וכן המשלח כלים לביתו סתם והיו בהם כלים הראוין לבנות יטלו הבנות אומדן דעת הוא שלהן שלח ואם אין לו בנות או שהיו בנותיו נשואות יטלו אותן נשי בניו שהדעת נוטה שלהן שלח </b> עכ"ל.<br><b> ולכאורה</b> נראה דכי היכי דברישא כתב דאם היו כלים הראוין לבנים ולבנות שיטלו הבנים הכי נמי במשלח לביתו סתם דאם היו כלים הראוין לשניהם שיטלו הבנים וכמו שכן הבין מרן ב"י בבדק הבית בסי' רמ"ז ופליג על סברת הרמ"ה שהביא הטור שם וז"ל וכתב הרמ"ה ז"ל ואם יש בו דברים הראוין לבנים ולבנות יתנו לשניהם והיינו משום דלית ליה איתתא אבל אי אית ליה איתתא לאיתתיה שדר דכגופו דמיא עד כאן וכתב מרן וז"ל ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה לא הוצרך לאשמועינן דפשוט הוא בדברי רב אמי ולא כתבו אלא כדי לכתוב וה"מ דאית ליה איתתא וכו' ובס' בדק הבית כתב ע"ז ומ"מ הרמב"ן חולק עליו כדבסמוך יעו"ש אמנם הסכמת הפוסקים ז"ל הוא דהרמב"ם לא פליג על הרמ"ה דמר אמר חדא ומר אמר חדא והוא דהרמ"ה מיירי בשולח לביתו סתם ובכלל בני ביתו נכנסין ג"כ הבנות אפי' יש לו בנים ומשו"ה כתב חולקים והיינו דהטור הביאו ברישא בדין שולח כלים לביתו סתם והרמב"ם במפרש ינתנו אלו לבני ומשום הכי בכלים הראוין לבנות דוקא הוא דיטלו הבנות ובזה הוא דהן בכלל בניו אבל בראוין ג"כ לבנים אז מפרשינן מילת בני דוקא ולא הבנות ויטלו הבנים והרב לח"מ ז"ל שדחה תירוץ זה כמדומה שלא ראה תשובת הרא"ש שהביא הטור בסמוך וכמו שהקשה הרב מחנה אפרים בהל' זכיה סי' מ"ג יעו"ש ועוד תירץ שהרמ"ה מיירי כשיש שם ב' כלים והרמב"ם מיירי בכלי אחד יעו"ש וכמדומה שדקדק כן ממה שהביא הטור להרמב"ם בלשון יחיד ולהרמ"ה בלשון רבים ואילו דבריו נמי הם בלשון רבים וכמבואר ויותר היה נראה לומר דהרמב"ם מיירי בשולח כלים הראוין לבנים לחוד וכלים הראוין לבנות וכלים הראוין לבנים ולבנות דבזה הוא דקאמר הרמב"ם שיטלום אותן הבנים דהא שדר נמי לבנות וי"ל.<br><b> ודע </b> דהא דכתב מרן ז"ל עליה דהרמ"ה פשוט הוא בדברי רב אמי וכו' הפשיטות הוא מדקאמר הראוין לבנים לבנים הראוין לבנות וכו' ולא אמר הראוין לבנים ולבנות לבנים משמע דבראוין לשניהם חולקים כהרמ"ה וכמ"ש הרב זקן שמואל יעו"ש ומה שהקשה דמה פשיטות הוא דהא הרמב"ם חולק ע"ז וכמ"ש בבדק הבית לא קשיא כלל דבב"י לא מיירי שחולקים הרמב"ם והרמ"ה ז"ל ואפשר דס"ל שיש חילוק בין שולח לביתו סתם לשולח לבניו וכהסכמת הפוסקים ומ"ש וכן המשלח לאו בכלים הראוין לשניהם מיירי מדלא פירש כן הכא וכמ"ש לדעת הטור ז"ל וכמ"ש מרן החבי"ב שם בהגהת ב"י אות א' וכתב עוד שאפשר להבין בדברי מרן בס' בדק הבית דלא פליגי הרמ"ה ז"ל והרמב"ם אלא במ"ש אבל אית ליה איתתא דבהא פליג הרמב"ם מדלא ביאר דדין זה הוא בדלית ליה איתתא יעו"ש.<br><b> ומעתה</b> בנדון דידן ששלח בתוך התיבה נזמים וטבעות בהא ודאי דבנזמים אין לבנים חלק בהן כיון שאין ראוין אלא לבנות ואין לומר כיון דהבת נשואה לכלתיה שדר דהא איכא בת פנויה ולא שביק בנתיה ושדר לכלתיה וה"ה לבת פנויה וכן לספרים אין לבנות חלק בהם ובטבעות שהן ראוין לשניהם באנו להסכמת הפוסקים דלא פליגי הרמ"ה והרמב"ם ויטלו הבנים וכדלקמן. איברא דהא דאיכא אשה איכא לעיוני בה טובא ולומר דלאשתו שדר וכדעת הרמ"ה ז"ל והנמוק"י ז"ל שכתב דכל זה הוא בדלית ליה איתתא וכתב הריב"ש בתשובה סי' קכ"ט וז"ל ובעובדא דפ' מי שמת וכו' ההיא כבר פי' רשב"ם ז"ל כששלחם שיתנום לאנשי ביתו ולא הו"ל אשה ובחו"מ הביא דעת הרמ"ה בלי חולק וכו' ונראה שאין זה אלא כשמפרש לשם מתנה הא לאו הכי לביתיה שדר שיעמדו בעדו עכ"ל ועיין במרן החבי"ב ז"ל וא"כ בנדון דידן דאית ליה איתתא בין הנזמים בין הטבעות הרי הם לאשתו לדעתם ז"ל ויותר מזה כתב הרב ב"ח וז"ל ומ"ש הרמ"ה וה"מ דלית ליה איתתא וכו' אדין חלוקא דרב אמי קאי ואמר הא דאמרינן דבשולח סתם איכא דין חלוקא ה"מ נמי שאין לו אשה וכו' אבל אם יש לו אשה ושלח החפצים בסתם אין דעתו כלל לשום חלוקא הילכך בכל ענין ינתן לאשתו ולא ינתן לא לבנים ולא לבנות וכו' אלא הכל ינתן לאשתו דכל מה שיש לאדם שולח ליד אשתו דכשהוא ביד אשתו כאילו הוא בידו ער כאן ואם כן גם בספרים זוכה האשה אף כי אינה ראויה אלא לבנים אבל כתוב בדרישה דדוקא הראוין לנקבות וכ"כ הרב מל"מ ושלא ידע מנא ליה להב"ח הא יעו"ש ומ"מ נקוט מיהא דבנזמים וטבעות זוכה לדברי הכל.<br><b> ונראה </b> דבנדון דידן אפי' לסברת הב"ח ז"ל אין לאשה כלום והוא דעד כאן לא קאמר הרמ"ה דכי אית ליה איתתא לדידה שדר היינו דוקא היכא דשדר סתם לאנשי ביתו ובכלל אנשי ביתו נכנסת אשתו ברם בשולח לבניו אין בכלל בניו אשתו וכמ"ש הב"ח גופיה שם וז"ל ונראה ודאי דבמפרש אפי' אית ליה אשה נמי איכא דין חלוקא דליכא למימר לדידה שדר אלא בשולח סתם אבל במפרש ינתנו לבני הרי הוא מפרש שיתנו לבניו ואית בהו דין חלוקא וכו' יעו"ש וא"כ הכא לפי מה שבא בשאלה שכתב המשלח לשמעון שיתנום לבניו אין בכלל בניו אשתו וחולקות הבנים והבנות כל אחד הראוי להם ובדברים הראוים לשניהם חולקים הבנים לחוד.<br><b> אלא</b> דבהא איכא לאסתפוקי דהספרים לא יטלם אלא הבן ת"ח ולא הבן האחר דכמו שאין ראוין לגבי בנות גם אין ראוין לגבי בן האחר ואל תשיבני ממ"ש הרמב"ם דברים הראוין לבנים כגון ספרים וכו' דאיכא למימר דמיירי בסידורים וכיוצא וכלי מלחמה כה"ג והרמב"ם לא בא לתת הפרש אלא דברים הראוין לבנים ולא לבנות וכן לבנות ולא לבנים אבל בהפרש בין בנים לבנים לא השמיענו ואה"נ דיש הפרש היכא דראוין לזה ולא לזה ושלח סתם לבניו אמרינן למי שראוי שלח ולא לאחר זה הוא מאי דאיכא לאיסתפוקי בנדון דידן ומאי דלא צדד רב אמי לומר אם ראוי לזה ולא לזה היינו משום דפיסקי שיראי ראוי לבנים כולם ואם אינו ראוי לבן אחד אינו ראוי לשום אחד מהבנים וא"ת דא"כ אם יש לו בנים גדולים וקטנים ושלח ספרים כי הא דפסק הרמב"ם הנאמר בזה שלגדולים לחוד שלח ולא לקטנים נמי הא ודאי ליתא דמשמעות דבריו נראה דלכולם שלח וא"כ ה"נ בנדון דידן. אמינא דמ"מ לא דמי דהתם שאני שאף שאינו ראוי עכשיו מ"מ דרך העולם הוא בהכי לשלוח אף לקטנים (לפי) [לכי] גדלי ובס' זקן שמואל נסתפק ביש לו בני בנים ושלח ממדינת הים דבר הראוי להם כגון לבוש קטן מצבוע אדום או ירוק שהדעת נוטה שלהם שלח אי אמרינן שיתנו אותם להם או לא ולא הכריח יעו"ש ולענ"ד כיון דמכח אומדנא הוא דאמרינן הראוין לבנים לבנים וכו' ה"נ שיש הפרש בבנים גופייהו כנ"ד ושוב באו לידי תשובות מהראנ"ח ז"ל ח"ב סי' ל"ה שכתב דבבן ת"ח שרוצה לזכות במעות משום היותו ת"ח שלא נראה לו דבריו שאין אומדנא אלא ידים שאינם מוכיחות יעו"ש ולא נמצא השאלה ללמוד משם לנדון דידן ומה שנראה (לו) [לי] הוא דמשום היותם מעות הוי ידים שאינן מוכיחות אבל בנדון דידן משמע דהוי ידים מוכיחות ושפיר זכי בספרים.<br><b> ובהיותי</b> בענין זה ראיתי למרן ז"ל בתשובה בדיני כתובה סימן א' שנשאל בכתובה שכתוב שאם יגרש אותה תקח כתובתה משלם ואם תתאלמן ולא יהיו לה בנים ממנו תקח ר' פרחים לבד ונתאלמנה אח"כ והיה לה בת מהו אם בת בכלל בנים או לא וכו' והשיב ועל הטענה הב' וכו' ואין לומר היינו דוקא כשהיה לה בן זכר אבל בת לא מקרי בנים וכו' ואיכא למימר דהתם שאני שהיו בן ובת ובת במקום בן לא הויא בכלל בנים אבל אי לא הו"ל אלא ברתא אי הוה אמר לבני היתה זוכה הבת במתנה תדע דבת בכלל בנים דבפ' השולח תנן המוציא את אשתו משום אילונית וכו' נשאת לאחר והיו לה בנים ממנו וכו' והתם בת נמי מוציאה מידי אילונית והרי הוא בכלל היו לה בנים וכו' וכן בפ' יש בכור תנן מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה והתם ודאי בת יחידה בכלל בנים והא דתנן בפ"ב דנזיר הריני נזיר כשיהיה לי בן ונולד לו בת אינו נזיר התם שאני דמן הסתם אינו נודר אלא על בן זכר ולא על הנקבה דהכל עצבים בה והמרדכי פ' המפקיד כתב דבלשון בני אדם חתניו בכלל בניו וכו' יעו"ש והמבי"ט ז"ל בח"א סי' ק"ב הביאה ג"כ.<br><b> ואחרי </b> המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דמה ראיה היא מהא דפ' השולח מנשאת לאחר והיו לה בנים וכן מההיא דפ' יש בכור דהא כל הישר הולך יורה דכונת הרב ז"ל אינו אלא אי בת בכלל ברם טומטום אינו בכלל בנים ואילו ההיא דפ' השולח ופ' יש בכור טומטום נמי הוי בכלל בנים דהא מוציאה מידי אילונית ועי' בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל בפ' השולח שנראה כן וכן גבי נחלות נמי מוציא מידי נחלות נמצא דהאי היו לה בנים לאו דוקא אלא הכונה ולד וא"כ מאי ראיה היא דבת בכלל היו לה בנים וצ"ע ומה שהביא מהמרדכי דחתניו בכלל בניו הכי איתא במרדכי בסי' רפ"ב שאלו לר"מ על ראובן שטען על שמעון השאלתיך ס' קדשים להעתיק ממנו החזירהו לי וכו' ואין לומר לבנו נתן לו רשות להשאיל ולא לחתניו דהא לאו מילתא היא דבלשון בני אדם חתניו בכלל דבעל כאשתו וכל הסומכין עליו בכלל דגדולה מזאת אמרו וכו' יעו"ש הרי דבת בכלל בן ובעל כאשתו וחתניו בכלל וכדברי הרב ז"ל. ומ"מ על הר"מ ז"ל קשה דבפ' מי שמת סי' תר"ג הביא המרדכי משמו וז"ל ונשאל הרבינו מאיר על עסק אדם שיש לו עדים שהתנה עם בניו הראשונים קודם שנשא אשתו הב' שכל בנים שיולדו לו ממנה ירשו חלקם בשוה עם הראשונים ולא נולד כי אם בת אחת אם זה נקרא אומד הדעת שתקח הבת בשוה והשיב זו אינה צריכה לפנים חדא דבת אינה בכלל בנים דתנן הריני נזיר לכשיהיה לי בן ילדה בת טומטום ואנדרוגינוס אינו נזיר ופריך בגמ' פשיטא ועוד וכו' יעו"ש באורך הרי דס"ל דבת אינה בכלל בנים היפך מה שפסק בפ' המפקיד דאפי' חתניו בכלל בנים בלשון בני אדם.<br><b> והנה</b> לפום ריהטא י"ל דבפ' מי שמת דמיירי שכל הבנים שיולדו ממנה ירשו חלקם בשוה וכו' שהוא לשון ירושה בהא הוא דקאמר מהר"מ ז"ל דאין הבנות בכלל והיינו טעמא משום דאמרינן דאינו רוצה לעקור נחלה דאורייתא אבל בלשון מתנה מהני וכמ"ש הסמ"ע ומרן החבי"ב ז"ל בסי' רפ"א הגהת ב"י אות י"ב יעו"ש ומ"מ לא תעזוב נפשי לשאול דהן אמת דמה ששאלו למהר"ם אינו אלא במי שאמר ירשו הבנים מ"מ מהראיה שהביא מההיא דנזיר נראה שאינו תלוי משום שאמר בלשון ירושה או לשון מתנה דאף אם השאלה היתה למי שהתנה בלשון מתנה דינא הכי דבת אינו בכלל בן ואין בין לשון ירושה ללשון מתנה להך ראיה כלום כי אם לו ועוד שכתב אח"כ וא"ת דאם כדברנו תקשיה ליה הך מימרא דרב אמי דאמר הראוין לבנים לבנים הראוין לבנות לבנות ואע"ג דזה לא אמר אלא לבני וי"ל דהא לאו מילתא היא דהתם שיש לו בנים ובנות ואמר לבני אמרינן דודאי לבנות נמי שדר והוי בכלל בניו אבל במתנה ע"מ אינו בכלל בנים ומפרשינן מילת בנים כפשטיה זה הוא מה שנ"ל אם כונת מהר"מ כמ"ש דלהך טעמא לא שנא בין לשון ירושה ללשון מתנה ואיך שיהיה לא נאריך כי זו אינה משלנו.<br><b> ולענין</b> מה ששלח עוד מטלטלי הבית שיתנם לבניו ולבנותיו בהא ודאי שזכו כל אחד הראוי להם ולא עוד אלא שאפילו שלא היו דברים הראוין לבנות נוטלת דעד כאן לא אמרינן הראוין לבנים לבנים ואין לבנות חלק בהם אלא כשאמר לבני ולא הזכיר הבנות אבל היכא דהזכיר ג"כ לבנות כנדון דידן נוטלות וראיה מהא דכתב המרדכי ז"ל והביאו מור"ם ז"ל בסי' הנ"ל וז"ל הראוין לבנים לבנים מכאן פסק ר"י אדם שאמר כתבו נכסי לבני ולבנותי מהיום ולאחר מיתה אם שכיב מרע או מצוה מחמת מיתה ויש שם נחלות קרקע ותכשיטי נשים הראוין לבנים לבנים הראוין לבנות לבנות עד כאן ואע"ג דבשכיב מרע שאמר נכסי לבני אין הבנות בכלל כדאיתא בירושלמי פ' ב' דייני גזרות ופסקוה הפוסקים וכתב עליו הרב ט"ז הנ"מ דאפי' שאין שם דברים הראוין לבנות חולקות יעו"ש וא"כ בנדון דידן אין ספק דדברים הראוין לבנות נוטלות אלא דהא מספקא לי בראוין לשניהם מאי נידון ביה דאפשר דכיון שנטלו הדברים הראוין להן תו פקע מינייהו זכות שהיה להן והדר דינא למי שאמר נכסי לבני דאם היו דברים הראוין לשניהם דיטלו הבנים לכו"ע בין להרמב"ם בין להרמ"ה ז"ל או דילמא כיון דאחשבינהו לבנותיו כמו לבניו הוא לאלומי כחן אפי' לדברים הראוין לשניהם ולא גרע מאומר נכסי לבני ביתי דבדברים הראוין לשניהם חולקים ולזה הדעת נוטה ועיין להרב מחנה אפרים בסי' הנ"ל על מה שהקשה על המרדכי זה וע"ע הנראה לענ"ד כתבתי<br>הצעיר <b> שלמה </b> בכר <b> שמואל חכים </b> ס"ט
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>ודברים אלו לא נתנו ליכתב לפיכך אינן כשטר עד שיטרוף בהן.</b> כתב הרב המגיד דרבינו מפרש לה לא נתנו ליכתב האמור בפ' הנושא אין כתיבתן עושה שטר לגבות מן המשועבדין וכו' והילכך אפי' נכתב מהן שטר אינו גובה וכן נראית דעת הרי"ף ז"ל בפ"ק דקידושין וכן דעת הרשב"א ז"ל יעו"ש ועיין להרמב"ן במלחמות בפ"ק דקידושין שהשוה דעת הרי"ף ורש"י כאחד דאפי' נכתב אין כתיבתן עושה אותו מלוה בשטר לגבות מן המשועבדין יעו"ש ועיין להרב גידו"ת שער ס"א ח"א סי' ב' מה שתמה עליו ועי' בהריטב"א בפ' הנושא מה שהביא מרש"י ז"ל עוד הקשה בס' גידו"ת שם וז"ל ותו דכי פרכינן מההיא שהיא כבעלת חוב כתב ואי לאו דנקיטא שטרא מי טרפא ממשעבדי דמה לו להכריח דאיכא שטרא דהקושיא היכי טרפא וכו' עיין להרב בצלאל בשטמ"ק שהקשה כן אף לפי הפי' שהובא בש"ס ועיין בס' נתיבות משפט דף צ"ה.<br><b> עוד</b> הביא הריטב"א ז"ל משם הראב"ד וז"ל והראב"ד פי' נתנו ליכתב שלא מדעתם דאפי' נכתבו ליכא תוספת חיוב וכו' א"ל לא נתנו וכו' והדר אותיב רב אשי לרבינא מדתנן אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם אלמא מהניא כתיבה ופרקינן דמתני' לרבינא בשטר קידושין והקשה הריטב"א עליו וז"ל ואין פירוש זה נכון וכו' ועוד דקא פריש לרבינא הוא דפרכינן ואיהו מוקי למתני' בשטר קידושין וכרב פפא והא רבינא גופיה פליג על ר"פ והיכי מוקי למתני' כבר פלוגתיה יעו"ש והקשה עליו הרב נתיבות משפט דמשמע דלדידיה ניחא אף דנימא דרבינא הוא דמקשי מאי לאו בשטרי פסיקתא ומהדר לא בשטר אירוסין ממש אכתי קשה דמאי קא מבעייא ליה אי נתנו ליכתב או לא תפשוט ליה מהך מתני' וכדהקשו בתוס' יעו"ש. ונראה לומר דהריטב"א ז"ל יתרץ להך דהקשו התוס' כמו שתירץ הרב בצלאל ז"ל והוא דאף דרבינא ס"ל בנכתבו שלא מדעתה מקודשת מודה מיהא שצריך לכתוב לשמה ומדעת לכתחילה ובהכי מצי לאוקמיה מתני' בשטרי אירוסין שהוא לכתחילה שצריך דעת שניהם יעו"ש. והרב בעל פני יהושע ז"ל בשיטתו כתב בפשיטות שכונת רבינא הוא דאי דמי האי שטרי פסיקתא לחוב ושפיר טריף ממשעבדי או דילמא דאין גובין ממשעבדי דדמי למתנה בעלמא וא"כ לא נתנו ליכתב אף מדעת שניהם דחיישינן לבי"ד טועין שיכתבו בלשון שטר ממש או שיכתבו אחריות בפירוש כמו בשאר שטרי חוב דעלמא וכו' ולדעתי כך הדעת נוטה דאחריות טעות סופר הוא דאמרינן בעלמא ה"מ דלא שדי איניש זוזי בכדי והכא לא שייך לומר כן וכו' יעו"ש ועיין להרב בצלאל שהביא משם תלמידי רבינו יונה שכתבו וז"ל והיכא דכתבו ולא כתבו אחריות נראה למורי הרב ז"ל דאע"ג דבשטרי מתנות דעלמא לא אמרינן אחריות ט"ס הוא הכא לא אמרינן הכי אלא אמרינן ט"ס הוא וגובה ממשועבדין דמאחר דהחתן מתחייב לזונה ולפרנסה אשתכח דהוי כמו מכר וכמו כן אבי הכלה וכו' יעו"ש.<br><b> ובהיותי</b> בענין זה שאלה נזרקה באב שפסק לתת לבנו קרקע פלונית אם בן המצר יכול לסלק לבן בדמים באמור לו מאחר שהיו מתנה באחריות ה"ה במכר ואית בה דינא דבר מצרא והשבתי דבאב המוכר לבנו אין בו דינא דבר מצרא וכמ"ש הש"ך ז"ל בחו"מ סי' קע"ה ס"ק ל' וז"ל וה"ה אם מכר לבן וכו' צ"ע לדינא באחד שמכר קרקע שלו לבנו ובא בן המצר לסלקו אם יכול לסלקו דהבן יכול לומר דזה הוא יותר טוב וישר שאני מחזיק נחלת אבותי ולזה הדעת נוטה לכאורה וצ"ע עכ"ל ואני אומר דאף שהרב ז"ל הניחו בצ"ע מ"מ הדין דין אמת ורואה אני שדעת הרי"ף מסכים בהכי ממ"ש בתשובה הביאה הרב בצלאל בשטמ"ק בפ' המקבל דף ק"א ע"ב וז"ל וששאלת יעקב היו לו ג' בנים וכו' טענה זאת שטען חנוך בטלה וגרוע וזה שהעיקר הדין בן המצר הוא משום ועשית הישר והטוב ואיזהו הדרך הישרה והנכונה בעשיית הישר והטוב להשאיר קרקע ביד בעליו הזוכים בו מצד אביהם או להוציאם ממנו וכו' יעו"ש באורך שהוא כמ"ש ודוק.
+
+Halakhah 18
+
+<b>המקדש את האשה וכו' אין הקדושין חוזרין לעולם אלא הרי הם מתנה גמורה שאין להם חזרה.</b> בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ה) אמרינן א"ר פפא הלכתא בין שמת הוא בין שמתה היא (או) [אי] הדר הוא מוהרי הדרי קדושי לא הדרי הדרה בה איהי אפי' קדושי נמי הדרי אמימר אמר אפי' הדרא בה איהי קדושי לא הדרי גזרה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה ורב אשי אמר גיטה מוכיח עלה והא דר"א בדותא היא דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא וכו' ופסק רבינו כאמימר וכמ"ש הרב המגיד עיין בהגהות מיימוני ועיין בס' תורת חסד.<br><b> ודע</b> דנסתפקתי היכא דהדרא איהי והלך הבעל ותפס הקדושין אי מפקינן מיניה מי אמרינן כיון דמשום גזרה אינה חייבת להחזיר נמצא דשלא כדין תפס דהא חכמים אפקיעו ממון זה מהבעל וזכו אותה לאשה והוי כעין גזל או דילמא כיון דתפס לא מפקינן מיניה והיה טעמו דטעמא מאי דאמור רבנן שלא יחזיר שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה וזה לא שייך אלא קודם חזרה אבל זה שתפס ממה נפשך לא יחזיר דאם שמעה מהתפיסה הרי הוברר דשלא ברצונה תפס ומדידה תפס ואם יתלו הדבר דקדושין תופסין א"כ מאי מהני החזרה דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא דומה לגט דאמרינן בש"ס וא"כ מידי חשש לא נפיק דומה למ"ש האחרונים לענין מ"ש דאם חזר מוכר אחר קבלת הדמים קודם משיכה ומכרה לאחר ומשך דלא ליטינן ליה דמ"ש היא לשלא יחזור עיין בס' בית דוד חלק חו"מ סי' קי"ב וראיתי למהרשד"ם ז"ל באה"ע סי' צ"ו שנשאל על מי שהחזירו המתנות ובתוכם טבעות הקדושין וגרשה ושאלו שיחזירו לו הטבעות וכו' ופסק דאין מוציאין ממנו אלא מודיעין לו שהוא גזל בידו וכו' יעו"ש ועדיין יש לגמגם דהתם שאני דבהיתרא אתא לידיה משא"כ הכא והדבר צריך הכרעה ומריהטא דלשון רבינו שכתב הרי הם מתנה גמורה שאין לה חזרה משמע דלכולן דין אחד להם.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>המקדש את אחותו המעות מתנה וכו'.</b> עיין להרב מל"מ שכתב על דברי הריב"ש בתשובה סי' תע"ח שכתב וז"ל דהא קי"ל בפ"ק דמציעא כרב דאמר בהכיר בה שאינו שלו ולקחה אדם יודע שקרקע אין [לו] וגמר ויהיב לשם פקדון וכן נמי במקדש את אחותו אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ויהיב לשם פקדון יעו"ש והקשה הרב ז"ל דהוא דלא כהלכתא דהא קי"ל דמעות מתנה ע"כ. ולענ"ד נראה להליץ בעד הריב"ש ז"ל דס"ל כראב"ן שהביא הש"ך סי' שנ"ו ס"ק ז' דפסק כרב דהמעות חוזרין וכתב הש"ך שכן נראה דעת הרי"ף ז"ל מדלא הביא פלוגתא דרב ושמואל בשום מקום ודאי דס"ל דקי"ל כרב והלכך כיון שהביא פלוגתא דרב ושמואל גבי הכיר בה שאינו שלו ה"ה גבי מקדש אחותו יעו"ש שכן הסכים דעתו להלכה וא"כ אנן נמי נימא שכך הוא דעת הרב ז"ל ועפ"ז כתב דהא קי"ל וכו' ועי' בשער המלך בדין שלפנינו שהביא משם הריטב"א שכתב וז"ל ותי' דסוגיין דהכא כולא אליבא דשמואל דלית הלכתא כוותיה דכרב קי"ל וכו' יעו"ש ודוק.
+
+Halakhah 21
+
+<b>השולח סבלונות לבית חמיו [וכו'] יחזירו הסבלונות כולן וכו'.</b> עיין בהרב המגיד שכתב שדעת רבינו כדעת רבו הרב אבן מיגאש ז"ל וכו'. אמנם דעת שאר המפרשים אינו כן והטור ז"ל באה"ע סי' נ' כתב וז"ל והדורונות ששלח פעמים חוזרים ופעמים אינם חוזרים כיצד שלח לה בגדים וכלי מילת דברים שעומדים להשתמש בהן בבית אביה ואפשר (שנשתמש) [שתשמש] בהן עד שיבלו ושמשה בהן וכן אם שלח מיני מאכל או משתה אם אכל וכו' אז אינה צריכה להחזיר אפי' הן עדיין בעין הרי דחילק בין אכל ללא אכל דאם אכל אפי' דלא בלו אינם חוזרים ואם לא אכל אפי' מאכל ומשתה חוזרים יעו"ש שלא כדברי רבינו דלא מחלק בין אכל ללא אכל.<br><b> אמנם</b> ראיתי להרב ז"ל (בפסקי) [בקיצור פסקי] הרא"ש ז"ל בפ"ט דבתרא סי' ט"ו שכתב וז"ל השולח סבלונות לבית חמיו ומת הוא או היא או הדר בו בענין שלא נשאה היו הסבלונות דברים שעומדים להשתמש בהם בבית אביה ושמשה בהם ובלו אפי' היו שוים ק' מנה אם אכל או שתה שם שוה דינר אינם חוזרים לא אכל שם שוה דינר חוזרים ומאכל ומשתה אינם חוזרים אפי' לא אכל שם וכו' יעו"ש הרי דגבי דברים דאינם של מאכל בעינן דוקא בלו אפי' דאכל והם דברים עשויין ליבלות ולא סגי ליה בשמשה בבית אביה אפי' הם עדיין בעין כמ"ש בטור והן אמת שדברי [קיצור] פסקי הרא"ש לא זכיתי להבינם דנראה שהם דלא כמאן דהא לדעת רבינו דלא שאני ליה בין אכל ללא אכל היינו דגבי דברים שאינם של מאכל צריך להחזירם אפי' אם אכל וגבי מאכל א"צ להחזירם אפי' לא אכל והרב ז"ל דמפליג לדברים שאינם של מאכל בין אכל ללא אכל ולדברים שמאכל לא מפליג כמאן אמרה לשמעתיה לא רבינו ולא כמ"ש איהו גופיה בטור וצריך לי יישוב.<br><b> ומ"ש </b> בטור ושמשה בהן בבית אביה כתב מרן וז"ל דמשמע דאם לא שמשה בהן בבית אביה אע"פ שהן עשויין ליבלות הדרי כיוצא בזה כתב הרמב"ם ז"ל עד כאן וכונתו מבוארת שכיון למ"ש רבינו אבל אם היו קיימין חוזר הכל וכו' והטור ז"ל כתב דצריך להשתמש ומשו"ה כתב כיוצא בזה ולא כתב וכ"כ הרמב"ם שאין דעתם שוה לגמרי דלדעת הטור סגי בשמשה בהן בבית אביה לחוד ולדעת רבינו בעי בלו זה נראה פשוט שהוא כונת מרן והוצרכתי לפרשו לפי שראיתי למהריט"ץ ז"ל בסי' רס"ב שכתב על דברי מרן הללו וז"ל משמע מדבריו שהטור סובר דעשויין ליבלות ובלו בעינן וכמ"ש הרב עצמו על הרמב"ם וקשה דהוא עצמו כתב לקמן על מ"ש הטור אינה צריכה להחזיר אפי' הם בעין היינו מדאיבעיא לן סבלונות העשויין ליבלות ולא בלו מהו ולא אפשיטא וכיון דספקא הוא א"צ להחזיר והמוציא מחבירו עליו הראיה עד כאן וקשה משמע דסבר דלא בעינן בלו אלא אפי' לא בלו וא"כ היכי כתב לעיל דסבר הטור כהרמב"ם ז"ל דאם לא שמשה בהם בבית אביה אע"פ שהן עשויין ליבלות הדרי הרי כתב הכא איפכא וקשה דידיה אדידיה עד כאן ולפי מ"ש בעניותינו אין כאן קושיא.<br><b> ודע</b> דמהר"י אדרבי בסי' צ"ח כתב דהא דאמרינן דאם אכל שם שוה דינר מחל היינו דווקא בחתן האוכל בבית חמיו אבל חמיו שאכל בבית החתן לא מחל מה ששלח יעו"ש ומרן החבי"ב באה"ע סי' נ' בהגהת ב"י אות ט"ו כתב וז"ל אמר המאסף מבואר הוא דהרשב"א מיירי בדברים העשויין ליבלות ושאינם עשויין ליבלות ודברים שאינם עשויין ליבלות כללן במילת תכשיטין והעשויין ליבלות כללן במילת בגדים וזהו שכתב כאן ומיהו מה שבלה בבגדים ומדלא חילק במה שבלה בין אכל ללא אכל שם משום דס"ל דמה ששולח אבי הכלה אין לחלק בין אכל ללא אכל וכמ"ש מהר"י אדרבי בסי' צ"ח איברא דלכאורה נראה דאם דעת הרשב"א לחלק בין דברים ששולחת הכלה לחתן למה ששולח החתן לכלה מה הוקשה לו בתשובה אחרת שהביא הרב המחבר סמוך לזה וז"ל והא דתנן בשולח סבלונות לבית חמיו ולא תנן לה בשולח אבי הכלה לחתן אורח מילתא נקט וכו' ותמהני ממורי הרב בתשובה ח"ב סי' כ"ב ומהחכמים השלמים הובאו דבריהם מה שתמהו על מהר"י אדרבי מאין מוכיח מדברי הרשב"א החילוק הזה לענ"ד הדברים ברורים כמ"ש וכו' יעו"ש באורך.<br><b> ואנא</b> חכים ולא בחכמה לא זכיתי להבין דבריו במ"ש דהרשב"א מיירי בדברים העשויין ליבלות נמי וכללן במילת בגדים דהא הרשב"א ז"ל ס"ל דבגדים הם דברים שאינן עשויין ליבלות וכמ"ש מרן לעיל וז"ל וכ"כ הרשב"א וכו' לא מחל אלא על הסבלונות מועטין העשויין ליבלות דהיינו מאכל ומשתה וכלים קטנים וכיבא וסבכתא שהן דבר מועט אבל כל שאינו עשוי ליבלות כגון בגדים ותכשיטין חשובים אפי' אכל שם אלו ניגבים וכו' וכ"כ עוד שם אבל כל השאר כגון בגדים ותכשיטין וכלי כסף וזהב הכל חוזר יעו"ש. הרי להדיא דבגדים דין דברים שאינם עשויין ליבלות יהיב להו הרשב"א ז"ל ואיך אפשר לומר דהרשב"א מיירי בדברים העשויין ליבלות ג"כ ושכללן במילת בגדים ומה יש לתמוה על מהרימ"ט ולהרבנים הנזכרים שם דהם ז"ל שפיר חזו בדעת הרשב"א דבגדים דברים שאינם עשויין ליבלות הם וכנ"ל וא"כ הרשב"א לא מיירי הכא בדברים העשויין ליבלות כדי שיחלק בין אכל ללא אכל ועל כן שפיר תמהו על מהר"י אדרבי ז"ל דמהיכן מוכח מהרשב"א זה.<br><b> גם </b> מ"ש עוד איברא שלכאורה נראה שאם דעת הרשב"א לחלק בין אכל ללא אכל לדברים ששולחת הכלה לחתן למה ששולח החתן לכלה מה הוקשה לו בתשובה אחרת וכו' אחרי בקשת מחילה מעצמותיו הקדושים לא זכיתי להבין דבריו דהא הרשב"א לא איירי אלא בדברים שאינם עשויין ליבלות ששלח אבי הכלה לחתן ולזה קאמר הרשב"א שלא שלח אלא ע"מ שתנשא לו בתו ואפי' נתארסה לא מחל עד שיכנוס בתו וכו' ולזה קאמר ומתני' דהשולח סבלונות בנתארסה היא כלומר ואפ"ה לא מחל בדברים שאינם עשויין ליבלות והא דתנן לה בשולח סבלונות לבית חמיו ולא תנן נמי בשולח אבי הכלה וכו' ר"ל דלישמועינן הך מתני' בשולח אבי הכלה לחתן נמי דלא שלח אלא ע"מ שתנשא לו בתו וכנדון דידן אבל בדברים העשויין ליבלות לא מיירי שם הרשב"א כלל והייתי עד ממהר ע"ז שהרי כל דברי הרשב"א שמביא מרן בענין זה היא תשובה אחת והיא נדפסה בחלק ג' סי' צ"ה ושם נתבאר כמ"ש ואילו היה רואה הרב ז"ל זאת התשובה נראה לענ"ד שלא היה כותב כן ודוק.<br><b> וממוצא</b> דבר אתה תחזה לדעת הרשב"א דהא דאמרינן בגמ' ושמין לה דמי בשר בזול דהיינו פחות שליש הוא אפי' אם שלח בגדים שכך כתב ומיהו מסתברא שמה שבלה בבגדים אפי' חזר בו הוא פוחת שליש וכו' ודלא כהרא"ש ז"ל דנראה דס"ל דאינו מנכה לו כלום כמ"ש בתשובה שהביא הטור בסי' זה וז"ל הלכך כיון דחזרה בה חשבינן דמי הסבלונות מעיקרו בחשבון יעו"ש ועיין במהר"ש גאון סי' ג' שעשה שלום ביניהם וכו"ע ס"ל דדינם שוה למאכל ושהרא"ש מיירי בדתפס והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי להרדב"ז החד' סי' תקע"ט שנסתפק בזה וכתב שלא ראה שום אחד מרבוותא קמאי ובתראי דלישמועינן דבר זה וכולם לא כתבו דין זה אלא במאכל ומשתה ושכן נראה מתשובת הרא"ש ז"ל הנ"ל שהסכים בזה. ולפי דעת הרשב"א ז"ל נראה בפירוש שאינו כן אלא דא ודא כחדא אזלן וכחדא שרין וכנראה שלא ראה תשובה זאת.<br><b> עוד </b> נראה להכריח מתשובת הרשב"א זאת והוא מה שנסתפק הרב נתיבות משפט דף ק"ט ע"ד דהא דאמרינן דשמין להם פחות שליש אם הוא דוקא בדאכל שם החתן והיה טעמו דכיון דאכל יודעת היא שניתן למחילה ומשו"ה כי הדר מנכה לה שליש. ברם בלא אכל והדר אפשר דכשמשלמת משלמת כשהיה שוה מתחילה כיון דלא אכל מנין ידע שניתן למחילה יעו"ש ואילו מדברי הרשב"א הנתנים למעלה נראה דלא שנא דהא הרשב"א מיירי בלא אכל וכמבואר ואפ"ה כתב ומיהו מסתברא דמה שבלה בבגדים אפי' חזר בו הוא פוחת שליש כדאמרינן בפ' מי שמת הדרא בה איהי אפי' וכו' ושמין להם דמי בשר בזול וחזר בו דהכא כחזרה איהי דהתם דכאן וכאן מי שהוטל עליו לשלם הוא שחוזר עד כאן ומהתימה על הרב נתיבות משפט שלא הביא דברי הרשב"א הלזו.<br><b> ודע </b> דיש מחלוקת בין הפוסקים ז"ל בהאי דינא אם הוא דוקא בקדושין שמוחל או אפי' בשדוכין לבד דהרב נמוק"י הביא משם הריטב"א ז"ל דדוקא בקדושין וכמו שהביא מרן ז"ל ושהרשב"א נראה דחולק ע"ז והיא תשובה הנ"ל וכן נראה מפשט דברי תשובת הרא"ש שהביא הטור. וראיתי להריב"ש ז"ל בסי' ש"א שכתב וז"ל וגם לפעמים שולחין קודם אירוסין שאין שם אלא שדוכין לבד ואומרים ומכריזין שנותן החתן לכלה ובודאי קודם אירוסין אין שם מתנה כלל ומתני' דסבלונות לבית חמיו תנן דמשמע שיש שם אירוסין הא לאו הכי לאו כלום הוא ואפי' אכל שם יעו"ש. כנראה שלא ראה הריב"ש תשובת הרשב"א גם לא תשובת הרא"ש כמ"ש הפוסקים דא"כ לא הו"ל להריב"ש לומר כן בפשיטות מאחר דכל כי האי במחלוקת הוא שנוי. ומן האמור בזה אסורה נא ואראה הא דכתב הרדב"ז בישנות סי' רל"ד על דברי הריטב"א הנ"ל וז"ל וחזרתי על כל המפרשים וכל בעלי החדושין וגם הרשב"א רבו לא מצאתי לו חבר ולא לישתמיט חד מינייהו לומר דמתני' וסוגייא דאית אמרא עלה איירי באירוסין דוקא דאי משום לישנא דמתני' דתנן לבית חמיו לא מוכח כלל דאורחא בעלמא לקרא בית חמיו אפי' בלא קדושין אלא ע"י שידוכין וכו' יעו"ש ולפי מ"ש אמת דהרשב"א לא קאי כוותיה וגם פשט דברי הרא"ש לא נראה כן מ"מ מ"ש חזרתי על כל המפרשים וכל בעלי החידושים ולא מצאתי לו חבר ולא אשתמיט חד מינייהו וכו' אחרי המחילה רבה קשה דלא זכר ש"ר לדברי הריב"ש דקאי בשיטה זאת וגם על מרן ז"ל קצת קשה שלא הביאו דקאי בשיטת הריטב"א.<br><b> ואני</b> מסתפק בענין זה דהא דאמרינן דאם אכל שם שיעור דינר מחל אם אכל דבר איסור והוא לא ידע בשעת אכילה ואח"כ נודע שמה שאכל היה איסור מי אמרינן כיון דבשעת אכילה לא ידע הרי מלא כרסו ואכלו ושתו וחדו שפיר חזי ומחילה או דילמא כיון שעכ"פ האכילה שאכל היה איסור מגן שויא והו"ל כאילו לא אכל ומה שאני מסתפק הוא כלפי הא דשנו חכמים בלשון המשנה בפ"ו דתרומות דתנן התם המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה הוא משלם את הקרן והם משלמים את החומש דברי ר' מאיר וחכמים אומרים הם משלמים קרן וחומש והוא משלם להם דמי הסעודה ופריך עלה בירושלמי והלא כבר אכלו ומשני טבלים נפשו של אדם חותה בהן וכתב הרב תוס' יו"ט וז"ל וה"ה לכל דבר האסור ומילת חותה לפי עניינו הוא כמו קץ במזונו וכו' וכתב עוד וז"ל והפירוש שהזכרתי לפי שנפשו של אדם קצה באכילת איסור אע"פ שאינו יודע בדבר שלבו נוקפו ואינו נחשבת לו אכילה עכ"ל דלפי"ז נראה לענ"ד דלא מחל ועדין צריך הכרעה (א"ה ס"ט עיין בסמ"ע סי' רל"ד וש"ך יו"ד סי' קי"ט ועיין בס' אמר יוסף הנדפס מחדש פט"ז הי"ד ודוק).
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה וכו'.</b> כתב מהרי"ק ז"ל שורש קל"ג וז"ל אע"פ שהוציא מעותיו על סמך דברי ראובן ושמעון הוא דאפסיד אנפשיה וכו' וכתב עליו הרב מל"מ וז"ל דהאי מילתא אי חייב ראובן אם לאו תליא בפלוגתא דרבינו והראב"ד ז"ל דהכא בפירקין דלדעת רבינו שכתב דאם היה מנהג המדינה שיעשה סעודה או לחלק מעות וחזרה בה משלמת הכל ה"נ חייב בנדון דידן ולדעת הראב"ד ה"נ דפטור דבעל הממון הוציא ההוצאות עכ"ל ועיין בשורש י' והביאו מרן ז"ל באה"ע סי' נ' וז"ל ראובן טען על שמעון ארסתי את בתך בחזקת שלא היו בו מומין וכו' ומה שהאב תובעו שגרם לו להוציא בצרכי סעודה ששלח ע"י גיסו שיזמין ויקנה צורכי סעודה וישלם לו מה שבירר בעדים שהפסידו עד כאן וכתב מרן שדבריו צ"ע ולענ"ד נראה ג"כ שהוא היפך מ"ש בשורש קל"ג לפי מ"ש המל"מ דתליא הא בהך דרבינו והראב"ד ז"ל ואין הספר מצוי בידי כעת ודוק.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין הן.</b> כתב הריב"ש בסי' קמ"ה וז"ל אמנם אם יש עדים שבשעת (פטירתן) [פטירתה] קיימה התנאי ההוא ברצון התנאי קיים שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ויש לסוחר להחזיר חצי הדירה ליורש וכו' יעו"ש והקשה הרב מל"מ ז"ל דהן לו יהי שלאה התנית עם הסוחר שכשתמכור שימכרנה לו ועשתה כל זה בלי אונס ובקנין גמור ובכל התנאים הצריכים לזה מ"מ לא מהני אלא לכשתמכור בחייה אבל לבאים אחריה זה לא שמעתי והדבר צריך תלמוד.<br><b> ולענ"ד</b> נראה שדבר זה מתורתו של הרשב"א נלמד שכתב בתשובה ח"ב סי' רכ"ג והביאו מרן בחו"מ סי' ר"נ סי"ז שנשאל על יעקב שנתן קרקע אחד לבנו ראובן במתנת בריא מהיום ואחר כמה שנים צוה יעקב מחמת מיתה וחלק כל נכסיו לבנו והניח אותו קרקע לשמעון בנו וכו' וצוה לכתוב בסוף הצואה שכל מי שיסרב או יערער בשום דבר לא יטול כלום מנכסיו וכו' וכתב בתוך התשובה וז"ל אבל אם מת ראובן יורשיו נכנסין לנחלתו ונכנסין לקרקע זה ג"כ ומי מעכב והלא קרקע של ראובן מורישם הוא אלא דכל ימיו אריא דתנאו של זקן רביע עליה ופומיה דראובן הוא דכאיב ליה וקרקע זה אינו הפקר שיזכה בו שמעון וכיון שראובן לא סרב ולא עירער כבר זכה בחלק ירושתו שהורישו אביו וכו' יעו"ש הרי שכל דבר של תנאי אם מי שמוטל עליו לעשותו מת לא חל השעבוד על יורשיו וזוכין בחפץ ופטורים מחיוב התנאי ודכוותא נמי הכא זה שהתנה עם הסוחר שכשאמכור שימכרנה לו ועשתה כל זה בקנין גמור וכו' ומת מי שמוטל לעשותו דודאי לא חל חיוב התנאי על יורשיו מפומיה דידיה הוא דכאיב ולא ליורשיו. ומיהו לא דמי דנדון הרשב"א הקרקע היה דראובן ולא זכה שמעון בו וראובן שפיר זכה בנחלה ועדיין לא יצא הקרקע מרשותו ובא היורש וזוכה בנחלת אביו אבל בנדון הריב"ש שמכר והקנה בקנין גמור בכל התנאים הצריכים לזה אפשר דמהני ג"כ ליורש שלא יוכל למכור ומשו"ה כתב המל"מ ז"ל זה לא שמעתי ולא הביא תשובה הרשב"א הלזו לסיוע. ומ"מ דברי הרב מל"מ ז"ל צריכים לי ישוב דהא כתב מהרשד"ם בחו"מ סי' רע"ד בתוך התשובה וז"ל ובח"מ עלה רי"ד כתב שכתב מהר"ם דנדר ושבועה מהני אפי' באסמכתא ואפי' במקום שאין קנין מועיל חייב מכח השבועה ובודאי שיש הפרש בין חיוב מחמת השבועה לחיוב מחמת הקנין שהקנין מחייב לו וליורשיו וכי אין ליורשיו אלא מה שזכה להם מורישם אבל מחמת שבועה כיון שנסתלק הנשבע אין יורשיו מחויבין מחמת שבועה עד כאן הרי דחיוב הבא מחמת קנין חייל נמי אף ליורשים וכן מתבאר מתשובת הריב"ש סי' של"ו וסי' ע"א שלא כדברי הרב מל"מ ז"ל שכתב שלו יהי שלאה התנית שכשתמכור שימכרנה לו ועשתה כל זה בלי אונס בקנין גמור ובכל התנאים מ"מ לא מהני אלא כשתמכור בחייה אבל לבאים אחריה זה לא שמעתי וכו' דמדברי מהרשד"ם נראה דשפיר איכא למשמע הכי.<br><b> עוד</b> כתב המל"מ ז"ל וז"ל גם מ"ש שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו לא ידעתי אמאי לא חקר הרב דאם היה לה עוד נכסים דהוי מתנה במקצת דצריך קנין ועוד שהרי היה חייב דמי חצי הבית לאחר ואם נאמר שהיתה מצוה מחמת מיתה הו"ל להרב לבאר כל זה ועוד אני נבוך אם שייך בתנאי זה דכשאמכרנה אמכרנה לך דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ולפי דעתו צ"ע גדול עכ"ל ולענ"ד קשה דאף אם לא היה חייב לה דמי חצי הבית כיון דשייר עיקר הבית ליורש אין לך שיור גדול מזה ומה לי אם חייב לה דאף אם לא היה חייב לה שכבר פרע לה עדיין הוה קשה ודוק.
+
+Halakhah 3
+
+<b>לפיכך אם אמר קנו וכו' שזה הקנין אינו צריך וכו'.</b> דעת רבינו ז"ל דכל שהקנין מועיל אסור לקנות בשבת וכתב הרא"ש בפ' מי שמת וז"ל ולא כדברי המפרשים דבמקום שמועיל אסור לקנות בשבת אפי' משכיב מרע שלא התירו אלא במקום שהקנין לא מעלה ולא מוריד ולא נהירא שהרי ניחא מה שקונים אליבא דר' אליעזר מאליבא דחכמים מדקאמר ולא ניחוש לר"א משמע דלר"א פשיטא שקונים כיון שאין מועיל בלא קנין אלא אפי' לחכמים דא"צ קנין סד"א נימא ליה אינך צריך קמ"ל דאפ"ה כיון שהוא תובע קנין איכא למיחש לטירוף דעת עד כאן וכ"כ הרשב"א בגיטין דף ע"ז גבי ההוא עובדא דתיזיל איהי ותיחוד ותפתח וז"ל וכדאמרינן בפ' מי שמת קונים משכיב מרע אפי' בשבת ולא לחוש לדברי ר"א דלר"א ודאי קונים כיון דאין דיבורו מועיל בלא קנין וא"א לו בלא קנין אלא אפי' לרבנן וכו'.<br><b> וראיתי</b> בס' זקן שמואל בחו"מ סי' רנ"ד שהקשה לדעת הרא"ש ז"ל דהא ר' אליעזר סובר בסמוך במתני' שאין קונים בשבת וכו' יעו"ש ולדידי אפשר לומר דהרא"ש ס"ל כהתוס' דכתבו דמתני' דלעיל גרסינן ר' אלעזר והוא ר"א בן שמוע והך ר"א דקאמר ר' לוי הוא ר"א בן שמוע יעו"ש וא"כ אין כאן קושיא כלל (א"ה ס"ט עיין בשטמ"ק לבתרא והיא לו נדפסה בח"ב מהרמ"ה ז"ל ד"ה ר"א שהביא כן להדיא משם הרא"ש ז"ל יעו"ש) והרב זקן שמואל תירץ שם וז"ל וי"ל דה"ק לא ליחוש לר' אליעזר שאין אני סובר כר"א דאמר דצריך קנין ואין קונים בשבת אלא אני סובר כחכמים בתרתי עכ"ל וקשה לי דהא מדקאמר משמע דלר"א פשיטא שקונים כיון שאין מועיל בלא קנין וכו' לא משמע הכי באופן שלא זכיתי להבין דבריו וק"ל.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>שכיב מרע שצוה לתת מתנה לעובר שבמעי אמו זכה העובר מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו.</b> כתב הרמב"ן ז"ל והביאו הרא"ש בפ' אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס"ז) וז"ל ולענין הא דמסקינן בהאי שמעתתא וא"ת משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו לא דמי לירושה אלא אין דיננו אלא בשכיב מרע ולא שיזכה מעכשיו אלא לכשיולד זוכה כעין ירושה משום תקנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו להורישו חששו חכמים בשכיב מרע שמא תטרף דעתו עליו ואין דין זה בבריא וכו' וכתב עליו הרא"ש ז"ל הא ליתא דחכמים לא יפו כח השכיב מרע בדיבור אלא בזה שאמרו דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו אבל דבר שאין בו קנין לבריא גם בשכיב מרע אינו קונה כדאמרינן בפ' מי שמת אמר רבא אמר ר' נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה וידור בו תנו דקל זה ויאכל פרותיו משום דמילתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע עכ"ל.<br><b> וראיתי</b> בס' זקן שמואל בחו"מ סי' ר"י שתירץ בעד הרמב"ן וז"ל ולי נראה דאפשר דלא אמרו כלל זה אלא לגבי אחרים שכן אמרו שכיב מרע שאמר ידור פלוני אבל גבי בנו חשו חכמים ואמרו דקנה אע"ג דליתא בבריא לפי שיש טירוף דעתו יותר ועדיין דחוק הוא ואע"ג שאין ראיה משם משום דנקט ידור פלוני דלקנות דבר שלא בא לעולם אין חילוק בין בנו לאחר מ"מ החילוק אפשר שהוא אמיתי עכ"ל. אשר בזה נראה לענ"ד לישב מה שהקשה הרב בני יעקב בדף ס"ט ע"ג שהקשה למרן מדידיה אדידיה ממ"ש בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ח) על דאמר רב ששת יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה וכו' כתב הרמב"ן בחי' משם הרב אבן מיגאש ז"ל דדוקא בשכיב מרע אבל בבריא לא ואע"פ שכתב או קנו מידו דקנין דברים הוא וכו' וכתב הוא וז"ל ואינו מחוור לי שאין קנין דברים אלא באומר אתן לך או אמכור לך או שקנו מידם לחלוק אבל באומר יטול ויזכה במתנה זה משמע או במשיכה זו וכו' ואילו הוה קנין דברים בשכיב מרע נמי לא מהני ולא מידי דשכיב מרע דאמר אתן מנה לפלוני לאו כלום הוא דלאו מתנה היא וכו' אלא מילתא דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע כלל והשתא לפי"ז מאי קאמר התם בפ' אלמנה לכהן גדול דהא דאמרינן דעתו של אדם קרובה אצל בנו בשכיב מרע דוקא אמרו ולא בבריא ומה יענה למ"ש הוא ז"ל כאן אלו תוכן דבריו יעו"ש ולפי מ"ש הרב זקן שמואל לק"מ דהרמב"ן ס"ל דגבי האב המזכה לבנו לא אמרו האי כלל מילתא דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע ובפ' מי שמת דקאי לאחר שפיר מקשה דמילתא דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע.<br><b> ומרן</b> ב"י בסי' ר"י כתב וז"ל ואיכא לעיוני דכי אסיקנא והלכתא המזכה לעובר לא קנה אם הוא מטעם ר' יוחנן דס"ל הכי או מטעם רב נחמן דאם הוא מטעם ר"נ א"כ אית לן למימר דכשתלד קנה וזה הוא דעת הרא"ש ז"ל שכתב אמר ר' יצחק המזכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה כדר"נ דהלכתא כוותיה בדיניה וכו' יעו"ש ואחרי המחילה רבה לי ההדיוט יותר הוה מצי להוכיח ממ"ש הרא"ש בתשובה כלל פ"ב סי' ה' שכתב וז"ל ואע"ג דקאמר ר"נ המזכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה ופסק תלמודא כוותיה וכו' יעו"ש הרי להדיא דס"ל דהא דקאמר תלמודא והלכתא המזכה לעובר קאי לר"נ וברור. ודרך אגב ראיתי להרב פני יהושע בשיטה לגיטין דף י"ד שהקשה עליה דהרא"ש ז"ל מהא דפסק כרב נחמן דאם אמר לכשתלד קנה והיינו איפכא דרב הונא דס"ל דאפי' אם אמר לכשתלד לא קנה וא"כ קשה דלמה פסק בדין מעמד ג' דהיינו דקנה דהוי כהלכתא בלא טעמא תיפו"ל דהוי טעמא משום דנעשה כמי שאומר לו משתעבדנא לך וכל מאן דאתי מחמתך ואפי' לנולדין מהני אף לרבנן דר' מאיר דלדבר שלא בא לעולם דקנה דומה דלכשתלד וצ"ע עד כאן ולענ"ד נ"ל דהא דמהני לר"נ לכשתלד היינו דווקא במעוברת אבל באינה מעוברת לא מהני כמבואר בדברי הפוסקים ומשו"ה הוצרך הרא"ש לומר דהוי כהלכתא בלא טעמא להיכא דהקנה המלוה עתה למי שלא היה בשעת הלואה אפי' עובר דמעתה אפילו לר"נ לא קנה ואפי' אמר לכשתלד ומה שאמר אמימר אלא מעתה הקנה לנולדים ה"נ דלא קנה דאפי' לר"מ וכו' ה"מ [ל]דבר שבא לעולם אבל לדבר שלא בא לעולם לא קאמר וכו' הוא לר"ה דס"ל דהמזכה לעובר לא קנה וחמיר מדבר שלא בא לעולם וכל שכן לרבנן ומשו"ה קאמר אפי' לר"מ אבל לר"נ דס"ל דלכשתלד קנה הקנה לנולדין קנה וכמ"ש התוס' יעו"ש.<br><b> ודע</b> דאני מסתפק בדין זה מי שבא על שניות מדברי סופרים ונתעברה והקנה לו אי אמרינן בזה דעתו של אדם קרובה אצל בנו או לא. והנה מי שבא על עריות של תורה בהא לא מספקא לי לפי מ"ש בחגיגה איזהו מעוות שלא יוכל לתקון זה הבא על כל עריות שבתורה והוליד ממנה בן וכו' דבהא כיון דמעוות קרינן לאב ודאי שאין דעתו קרובה לו אבל גבי שניות מד"ס אפשר דכי יהיב ליה מידי איכא אקרוביה דעתא וגמר ומקני לעובר זה או דילמא האי נמי דמי לאיסורא של תורה ולאו דעתו קרובה אצלו והדבר צ"ע ועיין בהראב"ד בפ"ח מהל' תרומות. וראיתי להרב ב"ח שהקשה דמאי נפק"מ אם יש לעובר זכיה בירושתו הא ודאי לדברי הכל כשנולד יש לו חלק בירושה ודוחק לומר דנפק"מ לענין שאם הוא כהן שפוסל לעבדים מלאכול בתרומה כדאיתא בפ' אלמנה לכהן גדול ומביאו בב"י ונ"ל דנפק"מ בפירות שגדלו בקרקע מקמי שנולד דאם אין לעובר זכיה אין לו בפירות כלום ולענ"ד לא זכיתי להבין דבריו שהרי התוס' שם בפ' אלמנה לכהן גדול (יבמות דף ס"ז) בד"ה אוכלין כתבו וז"ל וקצת תימה דהא מסתמא מעשה ידיהם עד שיולד הוא לעובר ולא לבני המשפחה וכו' הרי דאפי' לחכמים דר' יוסי דס"ל דאין לעובר זכיה מ"מ הפירות הם לעובר כשנולד וכ"כ בפסקי תוס' שם ואיך כתב למאן דס"ל זכיה לקטן דהפירות אין לו עד שיולד וצריך ישוב. והמבי"ט בח"ב סי' קל"ז כתב דכשם שמזכה לבנו כשהוא עובר משום דדעתו של אדם קרובה אצל (אדם) [בנו] כך מקנה לבנו דבר שלא בא לעולם.<br><b> והרב</b> שער המלך בפכ"ב מהל' מכירה הקשה עליו ממ"ש בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ז) יכיר יכירנו לאחרים וכו' ולר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי ומשני לא צריכא לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס פי' רשב"ם דכיון דההיא שעתא אינו יכול ליתנם לו לא מצי לאקנויי מקמי דאתו לידיה והשתא לדעת הרב המבי"ט ז"ל דס"ל דבבנו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לכו"ע א"כ מאי האי דפריך ולר"מ אפי' לרבנן דר"מ תיקשי ליה דכיון שהוא בנו יהא נאמן לומר זה בני בכור במיגו וכו' ותירץ וז"ל ואפשר לישב ולומר דמשו"ה לא פריך לרבנן דר"מ משום דטעמיה דהמבי"ט ז"ל הוא דיליף לה מההיא דהמזכה לעובר דקאמר ר' יוחנן דאע"ג דלעובר אחר לא קנה המזכה לעובר שלו קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וא"כ כיון דלדבר שלא בא לעולם אדם מקנה לבנו ה"ה דבר שלא בא לעולם דאדם מקנה לבנו וכמבואר בדבריו א"כ נראה דדין זה במחלוקת הוא שנוי דלרב הונא דס"ל התם בפ' מי שמת המזכה לעובר לא קנה ואפי' בנו וכו' ה"נ ס"ל לר"ה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפי' בנו דתרויהו כי הדדי וא"כ משו"ה לא פריך בגמ' לרבנן דר"מ משום דבפלוגתא איתמר ואפשר דהמקשן ס"ל כר"ה אלו תוכן דבריו וכן תירץ מו"ה בס' שמחת יאודה יעו"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא זכיתי להבין דברי קדשו דהא דאמרינן בפ' האשה שהלך בעלה למדינת הים והביאו רשב"ם (בפי"נ) [בפ' מי שמת] בד"ה ולימא דאמר רב נחמן בר יצחק רב הונא כרב ורב כר' ינאי ור"י כר' חייא ור"ח כרבי ורבי כר' מאיר ור"מ כר' אליעזר בן יעקב וראב"י כר' עקיבא דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואיך אפשר לומר דהמקשה סבר כרב הונא דכיון דהמזכה לעובר ס"ל לר"ה דלא קנה ה"ה דסבר ר"ה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אפי' לבנו מאחר שבש"ס אמרו דר"ה סבר אדם מקנה דשלב"ל אפי' לאחר וצ"ע.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>לפיכך מוציאין לכתובת אשה ומזונות וכו'.</b> וכתב הנמוק"י בפ' מי שמת וז"ל ודעת ר"י דמטלטלי דשכיב מרע לא משתעבדי לבע"ח דלא תקנו הגאונים אלא ביורשים בלבד וזה נראה לו דעת מורי הרשב"א והריטב"א עד כאן ומרן החבי"ב בסי' רנ"ב תמה על דברי הרשב"א הלזו ממ"ש בתשובה שהביא מרן ז"ל שם וכתב וז"ל ולענין סתירת דברי הרשב"א נ"ל דמ"ש כאן בתשובה זו מיירי במטלטלין שלא באו עדיין ליד המקבל מתנה ומ"ש הנמוק"י בשמו דאין מוציאין מן המטלטלין המשועבדין הוא במטלטלין שבאו ליד המקבל מתנה דכיון שבאו לידו אין מוציאין ממנו יעו"ש וקצת קשה דהרואה שם יראה דנדון הרשב"א ז"ל היה שהמקבל הוציא רוב המטלטלין לרשותו וע"ז שקיל וטרי הרשב"א ואין הספר מצוי אצלי עתה לראות הדבר היטב.<br><b> עוד</b> ראיתי להרב הנ"ל בסי' קי"ג הגהת הטור אות ג' דרמי דברי הנמוק"י אהדדי וז"ל אמנם דברי הנמוק"י בפ' יש נוחלין יש מקום עיון שמ"ש גבי מה שאמרו השתא ירושה דאורייתא נראה שסובר כסברת ר"י והרשב"א והריטב"א ז"ל שסוברים דמטלטלי דשכיב מרע לא משתעבדי לבע"ח אפי' אחר התקנה ואילו גבי ברייתא דשכיב מרע שאמר תנו (מנה) [מאתים] לפלוני סתם היפך ויש לתמוה על מהר"מ מטרני ז"ל בח"א סי' רס"ה שראה דברי הרב נמוק"י גבי ברייתא דשכיב מרע ולא נרגש מסתירתם וכו' יעו"ש. ונראה לענ"ד לומר דדעת הנמוק"י ז"ל בברייתא דתנו מאתים לפלוני וכו' שכתב דאפי' תפס כל אחד מטלטלין מוציאין מידם שלא אמרו אין דין קדימה במטלטלין אלא בבע"ח ודלא שעבדינהו באגב ע"כ דהכונה לאפוקי הך בע"ח דשעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי ומשו"ה הוא דאמר דאפילו תפס כל אחד מוציאין מידו אמנם מ"ש משם ר"י והרשב"א והריטב"א ז"ל דמיירי דלא שעבד באגב כמבואר שם משו"ה אין מוציאין וזה ברור. ומרן בסי' רנ"ב כתב משם רבינו ירוחם וז"ל כתב במשרים בנתיב כ"ג חלק י' שכתובה ומזונות אינם נגבין ממתנת בריא הן שנתן האב הן שנתנו היתומים אחר מיתת אביהם ותמה עליו וז"ל וזה דבר תימה דכיון שמת נפלו הנכסים לפני אלמנה מתקנת הגאונים ומה תועיל מתנת היתומים אח"כ מצאתי בתוס' בפ' נערה כדברי רבינו ירוחם וכו' עכ"ל ומרן החבי"ב בהגהת הטור אות י' הקשה עליו וז"ל ועוד יש לתמוה שכתב שמצא בתוס' פ' נערה כדברי רבינו ירוחם ז"ל וכי סברת התוס' בלבד היא זו והלא סברת הרא"ש היא בפ' האומר וגם סברת רבינו בעל הטורים באה"ע סי' ק' וסברת הנמוק"י כמ"ש ואין חולק ע"ז יעו"ש.<br><b> ואנא</b> חכים ולא בחכמה אשתוממתי על המראה דמדברי הטור באה"ע אדרבא נראה היפך סברת רבינו ירוחם דשם כתב הטור וז"ל מתקנת הגאונים נגבית ממטלטלי וה"ה בכל תנאיה וכו' ודוקא ממטלטלי בני חרי אבל מכרן הבעל או נתנם במתנת בריא אינה גובה מהם ואם מכרו היורשים [אחרי מותו גובה מהם] עד כאן וכתב מרן ב"י וז"ל ונראה שדבר פשוט הוא שהרי משעה שמת נפלו הנכסים לפני האלמנה ואין כח ביד היתומים ליתנם אבל מדברי התוס' שכתבתי בסמוך משמע להדייא שחולקים ע"ז וכן פסק במשרים נתיב כ"ג חלק י' עד כאן הרי לך להדיא ביתומים שמכרו אחר מיתת אביהם שהאלמנה מוציאה שלא כדברי מרן החבי"ב וצ"ע.<br><b> גם </b> מ"ש והלא סברת הרא"ש היא בפ' האומר אמת אגיד שכן משמע לכאורה ממ"ש שם וז"ל אבל אי כח המתנה אלים כדמוכח מההיא דשנים אוחזין מצינן למימר דנהי דתקנו הגאונים שיגבו ממטלטלי דיורשים מ"מ ממטלטלי דמתנה לא יגבו לא מבעיא אם נתן האב דלא יגבו אלא אפי' נתנו היתומים נמי לא יגבו אע"פ שהיו משועבדין להם בשעת מיתה קודם המתנה כדאשכחן בפ' מציאת האשה גבי האחים ששעבדו דאין מוציאין למזונות אע"ג דאם לא שעבדו היתה נזונת מהם וכו' יעו"ש הרי דדעתו ז"ל דאף ממשנתינו היתומים אינו גובה אשר מכח זה הקשה הרב ז"ל בס' דינא דחיי בעשין מ"ח דף ל"ה ע"ג על הטור באה"ע סי' ק' שסתם היפך הרא"ש. עוד כתב הרב שם וז"ל והנני מוסיף להפליא הפלא ופלא על הרב בעל הטורים סי' קי"ב כתב כלשון הזה מדינא דגמ' אין הבנות נזונות אלא ממקרקעי אבל מתקנת הגאונים נזונות אף ממטלטלי ואינם נזונות אלא מבני חרי אבל מכר האב או נתן או אפי' הבנים אחרי מותו אם מכרו או נתנו או משכנו אין נזונות ממנו וכו' הרי שדעתו לומר שאפי' מכרו או נתנו האחין מהני לשלא נזונות הבנות כמו דמהני במכר או נתן האב וכו' יעו"ש.<br><b> אמנם</b> אחר ההתבוננות נראה אחר בקשת מחילה מעצמותיו הקדושים דאין מכל זה טענה כלל והוא דהרא"ש ז"ל כשכתב דאפי' שנתנו היתומים נמי דלא גבי הביא ההיא דאחין שמכרו דאין מוציאין למזונות וס"ל להטור ז"ל דדוקא למזונות הוא דאין מוציאין וכן ראיתי שכתב ברמזיו סי' י"ד אבל אם נתן מתנת בריא אין מוציאין ממנו ולכתובה ולמזונות ואם נתנו היתומים מוציאין לכתובה ואין מוציאין למזונות יעו"ש ומעתה ההיא דסי' ק' שכתב דאם מכרו היורשים אחרי מותו מיירי בכתובה וכמ"ש מרן שם בבדק הבית וז"ל זה פשוט אע"ג דאמרינן בפ' אלו מציאות האחין שמכרו או שמשכנו אין מוציאין למזונות דוקא למזונות אבל לכתובה מוציאין דחוב הוא עד כאן וא"כ אין ענין למ"ש הרא"ש דהרא"ש מיירי למזונות והוא מ"ש בסי' קי"ב וא"כ אין דעת הרא"ש בכתובה שאם מכרו היתומים שאינו גובה כדעת רבינו ירוחם ז"ל אלא אדרבא נראה שהם חולקים עליו ועיין בב"ח שם ובחלקת מחוקק.<br><b> וכשאני </b> לעצמי הייתי סבור לומר שט"ס נפל בדפוס וכונת הרב לא היתה אלא להקשות מדברי הטור שבסי' ק"ז בחו"מ ס"ח שכתב וז"ל ואם מכרו מטלטלין אין חייבים לשלם וכו' ואע"פ שתקנו הגאונים לגבות ממטלטלין דיתמי היינו דווקא בעוד שהם בידם אבל אם מכרו נוקמינן אדאורייתא ואין חייבין לשלם וכו' הרי להדיא דס"ל כסברת רבינו ירוחם ז"ל אמנם עדיין לא יתכן זה למ"ש והלא סברת הרא"ש היא בפ' האומר וכו' דהרא"ש לא כתב אלא דכי נתנו היתומים אין מוציאין אלא למזונות ולא לכתובה וכן יש לתמוה על הרב נתיבות משפט ז"ל דף רמ"ז שהקשה דברי הטור שבאה"ע עם דברי הרא"ש אביו וכן ממ"ש בחו"מ סי' ק"ז ולפי מ"ש אין מדברי הרא"ש קושיא כלל ועי' בש"ך בחו"מ סי' רנ"ב סק"ו שכתב שכל מעיין ישפוט בצדק דליתנהו לדברים אלו אלא הרא"ש מיירי בכתובה יעו"ש ועיין למרן החבי"ב באה"ע סי' ק' שכתב וז"ל אמר המאסף גם בזה קשה למה לא ביאר רבינו דמפני תקנת השוק אין מוציאין מיד הקונה וראיתי למהר"מ מטרני שכתב דגובה מהדמים ולפי"ז אפשר דלא כתב הטור דגובה מהם מהמטלטלים אלא מהדמים ולפי מ"ש כאן ניחא דהוה קשיא ליה דממ"ש כאן דאם מכרו מוציאין כל שכן נתנו וזה היפך מדברי הרא"ש בפ' האומר ודברי התוס' פ' נערה והריטב"א והרשב"א בפ' מי שמת והיפך מ"ש בסי' קי"ב וממ"ש בחו"מ סי' ק"ז והשתא ניחא דלא כתב הטור מכרו אלא לומר שטורפת מהדמים אבל בנתנו שאין שם דמים אינה טורפת ממטלטלין מפני תקנת השוק וכו' יעו"ש ולא זכיתי להבין דבריו דהא בפירוש כתב הטור בסי' ק"ז וז"ל אבל אם מכרו נוקמי אדאורייתא ואין חייבין לשלם ונראה פשוט דאין גובה לא מן הלוקחים ולא מן היתומים וכמבואר וא"כ איך מיתבא דעתיה ז"ל בהכי להך בסי' ק"ז וצ"ע.
+
+Halakhah 10
+
+<b>מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין וכו'.</b> כתב המרדכי ז"ל בפ' מי שמת וז"ל שכתובה בה קנין דכיון שכתוב בה קנין (ש"מ) [שמא] לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה ומיהו בקנין בלא שטר קנה ומה שפרשב"ם ז"ל דגם בקנין בלא שטר אין קנין לאחר מיתה אין נראה לר"י דא"כ מתני' דקתני שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה והיינו בקנין ואיך יועיל והלא שמא לא גמר לקנותו אלא לאחר מיתה לכך נראה כדפירשתי וכן פירש רבינו שמחה ועיין בתוס' פ' אע"פ עכ"ל. ודע דלפי"ז מ"ש המרדכי לעיל מזה וז"ל והלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעייא קנין וכו' ומתנת שכיב מרע בכולהו נכסי כי ליכא קנין אם מת קנה ואם עמד חוזר ואי איכא קנין אפי' אם עמד חוזר דידוע שלא היה קנין אלא לאחר מיתה אפי' אם מת לא קנה דשמא לא גמר לקנותו אלא לאחר מיתה ואין קנין לאחר מיתה וכו' היינו כמ"ש כאן דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר וכמו שסיים שם וכן פסק האלפסי ז"ל יעו"ש אבל בקנין בלא שטר קנה כמ"ש כאן ועיין בס' בית דוד חו"מ סי' קכ"ט ועיין במהר"י אדרבי ז"ל סי' שס"ז שנשאל על ראובן שצוה מחמת מיתה ואמר לעדים כתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח וחתמו ותנו לשמעון מחמת שברצון נפשי אני נותן מתנה גמורה וכו' שכתב הרב ז"ל שאין זה יפוי כח ומרן החבי"ב ז"ל בכנסת הגדולה הרבה להשיב עליו וכן בתשובות הנדפסות מחדש בחלק חו"מ סי' נ"ו יעו"ש והמתבונן היטב שם במהר"י אדרבי יראה דיש להליץ בעדו ומ"מ כבר עמדו בזה מהר"א ברודו ז"ל והרב פני משה בחלק א' סי' פ"א ופ"ב וחילק בין כשהרעותא הוא מצד הקנין ובין כשהרעותא הוא מצד השטר יעו"ש. ומהתימה מהרב ז"ל שלא זכר ש'ר מזה ועיין למרן החבי"ב שכתב שמה שהביא מרן ובתשובה אחרת כתב וכו' אינו מהריב"ש אלא מהרשב"א ז"ל ועיין בס' זקן שמואל שכתב ששמע שהרשב"א והרמב"ן חולקים ע"ז יעו"ש וצריך ישוב.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>שייר כלום לעצמו בין קרקע בין מטלטלין וכו'.</b> דעת רבינו כדעת הרי"ף דליתא לדר' יהודה אמר רב דאמר קרקע כדי פרנסתו בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ט) אלא כרב נחמן דאמר חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם וכו' אבל דעת הרא"ש הוא דכדי פרנסתו מיהא בעינן אלא דחילק דאם הוא עובד אדמה שישייר לו קרקע כדי פרנסתו ופרנסת בני ביתו ואם הוא מתעסק בסחורה או בריבית שישייר כדי שיוכל להתפרנס מן הריוח עד כאן (א"ה ס"ט עיין להפרישה בסי' ר"נ ס"ו שהקשה להטור באה"ע סי' צ' בדין מברחת למה לא פסק שם כמה הוא שיעור כדי פרנסתו ותירץ דאפשר דאשה אין דרכה לצאת בעינן טפי וכו' יעו"ש ועיין להרא"ש בפ"ח דכתובות דף ע"ח מהש"ס שכתב וז"ל ושיעור השיור הוי כמו שפירשתי שיור השכיב מרע בפ' מי שמת עד כאן ודוק).<br><b> ויש</b> להסתפק לדעת הרא"ש ז"ל אם זה המצוה הוא שכיר וכיוצא שא"צ קרן להתפרנס ממנו איזה שיעור צריך שישייר בין קרקע בין מטלטלין ולכאורה נראה לענ"ד שצריך שישייר שיעור שאם יעמוד מהחולי שיתפרנס מאותו שיור עד שיבריא והוא ממ"ש הנמוק"י שם במתני' דשייר קרקע כל שהוא וז"ל ושייר קרקע כל שהוא וה"ה שאר נכסים וכו' וכיון דמשייר כל שהוא שיחיה בו עד שירויח הוא דשייר וכו' וכ"כ עוד לקמן גבי שכיב מרע שניתק מחולי לחולי וכו' וז"ל ודאמדינן דעתיה שהניח קצת נכסים וכו' אלא שיסמוך עליהם כשיעמוד מחוליו ועד שירויח וכו' יעו"ש נמצא דכדי פרנסתו האמור בגמ' במילת כל שהוא היינו עד שירויח ומינה לדעת הרא"ש ז"ל דס"ל דשיעור כדי פרנסתו הוי קרן כדי שירויח בו כדי פרנסתו בכה"ג נראה לענ"ד דסגי ליה בשיעור שכתב הנמוק"י ז"ל ואי לא דמסתפינא הייתי אומר דהנמוק"י מודה היכא שהוא עובד אדמה או מלוה בריבית מודה למ"ש הרא"ש ועדיין צריכים לי ישוב.<br><b> ומ"מ </b> תמיהא לי עליה דמרן ז"ל דלמה השמיט דברי הנמוק"י הלזו ולא הזכירם כלל וגם מרן החבי"ב לא הביאם ומרן בסי' ר"נ פסק כדעת רבינו וכתב עליו מור"ם וז"ל וי"א דבעינן שיור כדי פרנסתו עד כאן וכתב הסמ"ע ז"ל דהיינו טעמא דס"ל למור"ם ז"ל דגם הרא"ש לא כתב פרנסת בני ביתו כי אם במשייר קרקע וכו' משא"כ במתעסק ברוחים ובהם מיירי מור"ם וכו' וכתב מרן החבי"ב ז"ל וז"ל ולי נראה דכיון דהרי"ף והרמב"ם סוברים דאפי' שיור כל שהוא הוי שיור ראה הרב לתפוס מסברא ממוצעת דהיינו שיור כדי פרנסתו ולא לקצה האחר יעו"ש ולענ"ד אחרי המחילה רבה קשה דהא לשון מור"ם דקאמר וי"א הוא דוחק דהא בעל הסברא הזאת הוא הרא"ש ואם הוא רצה לתפוס ולהשוות משייר קרקע למשייר מטלטלין הו"ל לתלות הסברא במשייר קרקע בעצמו ולא לומר וי"א ועיין בתשובת הרא"ש כלל ע"ט סי' ה' שכתב דשיור כדי פרנסתו בעינן שלא כדברי הרי"ף דס"ל דבשייר כל שהוא סגי ושם לא חילק בין משייר קרקע למשייר מטלטלין וק"ל.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>אבל אם נתן לו המקצת בפירוש וכו' לא קנה אלא א"כ היה מיפה כחו וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז"ל בגמ' הלכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין אע"ג דמית מצוה מחמת מיתה א"צ קנין והוא דמית עמד חוזר ואע"ג דקנו מיניה פי' קנו מיניה כדי ליפות כחו עד כאן וכ"כ הרמב"ן ז"ל בחי' בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"א) בד"ה מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין וכו' וז"ל והראב"ד ז"ל אמר דה"ה במתנת שכיב מרע במקצת במצוה מחמת מיתה הואיל וא"צ קנין אם קנו מידו חיישינן שמא לא גמר להקנות אלא בשטר וכ"כ נמי הרב משה הספרדי ז"ל ומשמע דאפי' רב מודה בזה והא דאמרינן עמד חוזר אע"ג דקנו מיניה במיפה את כחו היא עד כאן הרי להדיא להרמב"ן והרה"מ דס"ל דבמצוה מחמת מיתה אפי' במקצת אם היה בה קנין מגרעות נתן וצריך יפוי כח וכ"כ ג"כ הנמוק"י בפ' מי שמת בהך הלכתא דמתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין וז"ל וכללא דמילתא מצוה מחמת מיתה אפי' במקצת ושכיב מרע בכולי נכסיו ומסוכן שוים הם דמקבל מתנה זוכה בה לאחר מיתתם ובלא קנין ואם יש בה קנין צריך ליפות את כחו וכדפרישנא ואי לא לא קנה וכו'.<br><b> ומעתה</b> זו הייתה כונת הסמ"ע שכתב בסי' רנ"א סק"א וז"ל בין בכל בין במקצת פי' ואפי' קנו מידו וכדין מתנה במקצת אפ"ה אם עמד חוזר דיש לו דין מצוה מחמת מיתה הואיל והזכיר מיתה וכו' והטור כתבו ללמדנו דלא תימא דיש לו דין מתנת בריא בקנין ואף אם לא ימות לא יכול לחזור בו קמ"ל ומיירי דיש להקנין יפוי כח עד כאן והיינו משום מאי דכתבנו לעיל. והנה בעת'ה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מאי דעומד ומתמיה מרן החבי"ב עליה (דהסמ"ג) [דהסמ"ע] שם וז"ל וזה שכתב ומיירי דיש להקנין יפוי כח לא זכיתי להבינו דכיון דדין מצוה מחמת מיתה יש לה מה צורך ליפוי כח דלא בעינן יפוי כח אלא לנותן מתנה בכולי ולא שייר דאז בעינן שהקנין יהיה ליפוי כח וכמ"ש רבינו בעל הטור ז"ל אבל במתנה במקצת אמרינן בגמ' דאם עמד חוזר אפי' קנו מיניה כשהוא מצוה מחמת מיתה ואולי סובר הרב דכי אמרינן בגמ' אע"ג דקנו מיניה פירושו הוא וביפוי כח וכו' יעו"ש ואנכי לא אדע שכול איך לא הביט הרב ז"ל בדברי הרמב"ן והרב המגיד והנמוק"י ז"ל שכתבו בפירוש דאפי' במקצת אם הוא מצוה מחמת מיתה הקנין בעינן שיהיה ביפוי כח וסוגייא דגמ' פירשו הרמב"ן והרה"מ שהיא ביפוי כח ומאי ושמא דכתב מרן החבי"ב ולא זכר ש"ר להרבנים הללו וצ"ע.<br><b> ועיין </b> במהרימ"ט בחלק חו"מ סי' נ' שכתב וז"ל ומיהו נראה דכל מצוה מחמת מיתה כמו בנדון דידן אפי' אין כתוב בשטר מעכשיו דבריו קיימים ויש לו דין מתנת בריא אם מת ואם עמד חוזר כדאמרינן בגמ' גבי אחתיה דר' דימי דשיירה וקנו מינה ולפי שהזכירה בדבריה ווי לה לההיא איתתא דקא מייתא אמרי בגמ' מצוה מחמת מיתה הוא ואם עמד חוזר משמע הא לא עמד קנה כמתנת בריא ולא אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר דהא ודאי אחתיה דר' דימי לא כתבא יפוי כח דהא להקנות במתנת בריא נתכונה ואם לא עמדה מתנתה קיימת יעו"ש וצריך לישב דלכאורה נראה דדמי להך שכתבנו לעיל עיין בס' קרית מלך רב בח"א בתשובה סי' ב' דף ה' ע"ב גם מ"ש מהרימ"ט ז"ל שם משם הנמוק"י דהיכא דאמר השכיב מרע מהיום צריך קנין ואם עמד חוזר וכו' והקשה מ"ט אם עמד חוזר ותירץ דדעתו ז"ל דכיון דנתן כל נכסיו איכא אומדן דעתא דחזקה לא שביק איניש לנפשיה וכו' ועיין בהריטב"א ז"ל בפ"ק דגיטין דף ט' ע"א במימרא דרב נחמן דאמר שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים וכו' שכתב אבל הכא לאו בהכי עסקינן אלא שכתב כל נכסיו במתנת בריא בקנין ומעכשיו ואפ"ה אם עמד חוזר דאומדן דעת הוא וכו' יעו"ש ודוק.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>הנותן מתנה כשהוא שכיב מרע וכתב בו בחיים וכו'.</b> כתב מהריב"ל בח"א סי' ס"ג על שכיב מרע שנתן מחמת מיתה כך וכך מעתה ומעכשיו יהיו נתונים לו וכו' והשיב יראה כי זאת הצואה היא קיימת וכו' דאמרינן בפ' מי שמת כתב מחיים ובמות מסקנא דשמעתתא דהוא מצוה מחמת מיתה וא"צ קנין וכו' ואפי' את"ל דלא דמי זאת המתנה להאי סוגייא וכמ"ש הריטב"א ז"ל בחי' דלא שייך סימנא לדחיים אלא במחיים ובמות ע"כ. והרב מהר"א ששון בסי' מ"ב עלה ונסתפק עליה דמהו כונתו אם הוא לומר דבעינן דוקא מחיים תחילה אבל איפכא לא הוי מתנת שכיב מרע או דילמא דלא שנא אלא שצריך שיזכיר אותם תיבות דבחיים ובמות ושאני נדון מהריב"ל ז"ל שלא הזכיר תיבת דחיים יעו"ש והנמוק"י שם בסוגייא הביא משם הריטב"א וז"ל וכבר כתבנו לעיל בשם הריטב"א דאם כתב בו מעתה ועד עולם וכיוצא בו דמשמע מתנה גמורה אפי' מחיים זכה ושוב אינו יכול לחזור בו ע"כ. ולענ"ד נראה דלזה הוא שכתב מהריב"ל ז"ל וכמ"ש הריטב"א ועיין בס' קרית מלך רב בח"א בתשובה סי' ד' דף י' ע"ד ודוק.
+
+Halakhah 20
+
+<b>חוששין שמא נשארו נכסין וכו'.</b> כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' אלף נ"ח וז"ל שאלת הא דאמרינן בפ' מי שמת שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא נשארו נכסים במקום אחר פי' הראב"ד ז"ל דוקא במחלק וכו' ועוד י"ל דכיון דהכא בשקנו מידו היא וכו' הרי נהג במתנתו כמתנת שכיב מרע במקצת דאי בכולם למה לי קנין אלא מדלא אמר כל נכסי ועוד דקנו מידו חיישינן שמא יש לו נכסים במקום אחר עד כאן ונראה דכונת השואל הוא להקשות דאמאי חיישינן להכי הא נכסים בחזקת נותן קיימי ואדרבא הו"ל המוציא מחבירו עליו הראיה ומאי שנא מההיא דתנן הוא אומר שכיב מרע הייתי והם אומרים בריא היית וכו' וחכמים אומרים המע"ה וע"ז הביא דברי הראב"ד ז"ל וסברת עצמו וכן ראיתי בח"ב סי' קל"ג שנשאל כן ומביא פי' הראב"ד ז"ל וסברא שכתב בח"א במעט שינוי וז"ל ועוד י"ל אלא על כרחך בשקנו מידו היא ובמיפה את כחו וכיון שמיפה כחו הרי נהג בו מנהג מתנת שכיב מרע במקצת ואילו בכולם למה לו קנין אלא ודאי מדלא אמר כל נכסי ועוד דקנו מידו חיישינן שמא יש לו נכסין במדינת הים עד כאן הרי להדיא שדעת השואל היתה לשום שכל ולהבין מה בין זה לזה דשנו חכמים בלשון המשנה הוא אומר בריא היתה וכו'.<br><b> ועי' </b> בהרב מל"מ בפירקין [דלקמן] הכ"ב שהקשה מהך מתני' להרשב"א דאמאי לא אמרינן דהקנין יוכיח שהיה בריא יעו"ש. כנראה שלא ראה הך תשובה דחלק ב'. כי מן הבא"ר ממנו נקח כמ"ש בחלק א' היא היא ומ"ש בחלק ב' במיפה את כחו אחרי המחילה רבה לא ידענא מאי קאמר דהא במתנה במקצת לא בעי יפוי כח ואפשר דהיפוי כח מכריע שהיא מתנה בכולא דאי במקצת ל"ל יפוי כח ועיין במרן בס' הקצר בסי' רנ"ג סי"ח וכ' ועיין בסמ"ע וש"ך ועיין בס' אדמת קודש חלק ב' בחו"מ ס"א. ודרך אגב אודיע למעיין שמ"ש המל"מ בדין שלפנינו עליה דהראב"ד ז"ל דא"כ כי מקשי בגמ' ממתני' דקתני לא שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה אמאי לא משני שאמר שדה פלונית וכרם פלוני והמטלטלין לפלוני ופלוני דהשתא לא שייך למימר שהו"ל למימר לאחרון כל נכסי כיון דבחדא מחתא מחתינהו וכו' דצ"ל ג"כ ושטר חוב פלוני לפלוני הוא וכל שעבודיה אי ידעינן דאית ליה שטרות דהא אף דשטרות איקרו נכסי מ"מ אם פרט קרקעות ומטלטלין צריך לפרט ג"כ שטרות וכמ"ש הנמוק"י בפ' הספינה והביאו מרן בסי' ס"ו מחודש ט' יעו"ש ודוק (א"ה ס"ט עיין להרב המגיד ז"ל בפ' י' מהל' זכיה ה"ב ובמל"מ שם ודוק).
+
+Halakhah 21
+
+<b>שכיב מרע שכתב כל נכסיו וכו'.</b> כתב הטור בסי' ר"נ סי"ז וז"ל אם הפסיק בין אחד לחבירו וכו' והאחרון הוי מתנת שכיב מרע בכוליה אם מת קנה אפי' בלא קנין יעו"ש והקשה עליו בס' זקן שמואל וז"ל ויש להקשות שא"כ אף האחרון לא יקנה דכיון דהראשונים לא קנו הו"ל האי אחרון מתנת שכיב מרע במקצת ובעי קנין ושמא רצה לשחוק וכמ"ש הרבינו יעקב בעל הטורים באה"ע סי' קמ"א שאם היה שכיב מרע ואמר שיכתבו גט לאשתו אין כותבין ונותנין ושמא י"ל כמ"ש הנמוק"י וז"ל ואע"ג דהשתא יעו"ש אף אנן נמי בתר דעתו אזלינן עכ"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא זכיתי להבין את דבריו דהראיה שהביא מהר"י בעל הטורים ז"ל שבסי' קמ"א אדרבא משם נראה להיפך שכתב שם וז"ל בעל שעשה שליח להולכה צריך שיאמר לו תן גט זה לאשתי וכו' בד"א בבריא אבל בחולה וכו' אע"פ שלא אמר אלא כתבו כותבין ונותנין שדעתו לומר תנו אלא שהוא בהול מחמת חולי יעו"ש וצ"ע. גם הראיה שהביא מהנמוק"י ז"ל לא דמי דהתם הוא בשכיב מרע שנתן כל נכסיו וחזר במקצתם ופירש שאינו חוזר אלא במקצתם ונמצא שמה שהקנה הא' הוא מחמת אותה מתנה שהיה בכל משא"כ הכא במתנה האחרון כיון שלא קנה הראשון נמצא שמה שנתן לזה האחרון חשיב כאילו לא נתן ומ"מ החלוק נראה שהוא אמת ודוק.
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>והמפרש בים וכו'.</b> עיין להרב המגיד שכתב שדעת הרשב"א כר' יונה שחולק עם הרי"ף ורבינו דס"ל דמפרש בים ויוצא בשיירא דינם לענין מתנה כבריא וכן הוא דעת הרא"ש. ואנכי הרואה להרשב"א בחי' לגיטין בסוגיין דס"ל בפירוש כדעת הרי"ף יעו"ש באורך וכן דעת הריטב"א בדף מ"ג מהש"ס יעו"ש.
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>עמד בין החולי שצוה בו וכו'.</b> כתב הטור באה"ע סי' קמ"ה וז"ל ולא הלך בשוק אפי' ניתק מחולי לחולי והלך בנתיים בביתו בלא משענת ה"ז גט עד כאן וכתב הרב מכתב מאליהו בדף ר"ד שדעת הטור סברא חדתא היא אלא שמצא במרדכי בפ' מי שמת תשובת ראב"ן ז"ל שקאי כוותיה יעו"ש שכן הסכים דעת הטור לדעת ראב"ן וקשה לי שראב"ן ז"ל מיירי בהלך במשענת ומשו"ה כתב דהליכה בבית לאו כלום היא ברם בלא משענת לא דבר הרב ז"ל.
+
+Halakhah 27
+
+<b>מתנת שכיב מרע שאין כתוב בה וכו'.</b> כתב הטור בסי' רנ"א וז"ל והרי"ף פסק דלעולם על המקבל להביא ראיה ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל עי' מ"ש לקמן בפ"ט הכ"ג וראיתי בשטמ"ק שנדפס בח"ב מהרמ"ה בסוגיין שהביא משם הרא"ש וז"ל אמר רבא הרי מת והרי קברו מוכיח עליו והכי הלכתא ולא חיישינן שמא עמד ומיהו אם לא נתקיים השטר בחותמיו לא גבי בהאי שטרא דקי"ל כרב נחמן בדיני דאמר בפ"ב דכתובות מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וכו' יעו"ש הרי דלא כמ"ש הטור וצריך ישוב.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>שכיב מרע שצוה ואמר יטול פלוני כל נכסי וכו' כולן לשון מתנה היא וכו'.</b> מימרא בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ח א)"ר ששת יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן יעו"ש בפרשב"ם וראיתי בתשובת הרשב"ש ז"ל בסי' קס"ו שכתב וז"ל ומ"ש והשאר הריני מניח לאשתי לשון מתנה היא דאמאי דאמרינן בפ' מי שמת יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון ירושה הן ופירשו המפרשים אף לשון ירושה וכתב הרמב"ם ז"ל שהן לשונות מתנה עד כאן לא ידעתי מאי האי דקאמר דהא בגמ' אמרינן שהן לשון מתנה ולא לשון ירושה כי אם ביחסין וירת לחוד ולא ביחזיק וכעת לא ראיתי להמפרשים שיפרשו כן שהן לשון ירושה ונפק"מ טובא אי הוי לשון מתנה או לשון ירושה אם נתן לב' בניו ואחד מהם בכור אינו מפסיד חלק בכורה אי הוי לשון מתנה ולא אמר כלום כמבואר ולפי גירסא דידן שהוא לשון מתנה אין מכל זה כלום יעו"ש ועיין בסי' תרכ"א שכתב שם כולן לשון מתנה וצריך ישוב וכתב הנמוק"י וז"ל ואיצטריך רב ששת לאשמועינן דלשונות אלו הן לשון מתנה אפי' בשכיב מרע כדי דלא תימא דכיון שאין שם משיכה ולא קנין לא מהני אלא לשון מתנה והיינו דהני אחריני יעמוד [יהנה] ישען עלה בתיקו ולא קנו בהו דאילו בבריא לשון זכיה הם שקנין מוכיח כיון שהוא אומר ישען עליהן בקנין זה דכל כה"ג לא הוי קנין דברים בעלמא כדאמרינן בהכותב דבלשון דין ודברים מהני בשקנו מידו דמגופא של קרקע קנו מידו וכו'. וכתב הרב מל"מ בדין שלפנינו וז"ל דיש להסתפק שהוא מביא אח"כ דברי הראב"ד ז"ל שאמר דוקא שאמר נכסי לפלוני שיהנה בהן שלשון זה סותר מ"ש בתחילה שנכסיו לך משמע לגמרי וכשאמר שיהנה או שיעמוד משמע דוקא עמידה ומשענת וכו' הא לאו הכי הוי כאילו אמר ידור פלוני בבית זה ולפי"ז כי קנו מידו בבריא מאי הוי וצ"ע עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לומר בדעת הנמוק"י דלהכי דייק בלשונו לומר כיון שהוא אומר ישען עליהן בקנין דכל כה"ג לאו קנין דברים הוא וכו' דהכונה דאפי' לא אמר נכסי לפלוני שיהנה בהן והוא דכבר ידוע מ"ש הרשב"א ז"ל במכונות סי' ס"ז והביאה מרן בסוף סי' קצ"ה וז"ל אבל אם אמר הריני נותן לשמעון דירה בעלייתי או נתתי לו להיות משתמש בעלייותי וקנינו ממנו הרי זה קנה העליה לדירה שהקנין [ענין] חזק וכשבא אחר מה שאמר לא דירה בלבד נתן אלא מגופו של קרקע קנו מידו וכההיא דהכותב וכו' יעו"ש. הרי דכשהקנין בא אחר מה שנתן מחזיק למתנה לומר שלא הדירה לבד נתן אלא מגופו של קרקע קנו מידו וכמבואר שם וא"כ אף אם נאמר שהנמוק"י ז"ל מסכים והולך לסברת הראב"ד ז"ל דכי איבעיא לן יראה בהן ישען בהן וכו' היינו כשאמר תחילה נכסי לך וכו' דאילו בישען בהן לחוד הוי כידור פלוני בבית זה דלא אמר כלום וכי קנו מידו הוי קנין דברים עכ"ז להכי דייק לומר ישען בהן בקנין שהקנין בא לאחרונה לאו קנין דברים הוא ושפיר מהני קנין. וראיתי להרב זקן שמואל בסי' רנ"ג שכתב על דברי הנמוק"י הללו שהיא סברא יחידית ושלא מצא לו חבר שבבריא (שיהנה) [שיהנו] הני לישני שעלו בש"ס בתיקו כיון שיש בו קנין יעו"ש. ולעת כזאת ראיתי לר' יונה בעליותיו שהביאו הרב בצלאל בשטמ"ק בסוגיין שכתב וז"ל ואפשר דאצטריך לאשמועינן דמהני הני לישני בשכיב מרע דהו"א דלא מהני עד דאמר תנו ק' לפלוני וכו' והא דאיבעיא לן ישען בהן יעמוד בהן מהו בבריא לשון זכיה הוא לפי שהקנין מוכיח עליה כיון שהוא אומר ישען בהן בקנין זה ובכה"ג לאו קנין דברים הוי כדאמרינן התם בלשון דין ודברים מהני בשקנו מידו עד כאן הרי דר"י קאי כוותיה דהנמוק"י ולאו סברא יחידה היא.<br><b> ודע</b> שמדברי הראב"ד שהביא הנמוק"י ז"ל אני תמיה עליה דמהרד"ך ז"ל בבית א' שכתב וז"ל וכן נמי בהני לישני דאיבעיא לן בפ' מי שמת אם מועילין או לא וכו' והתם פשיטא לענ"ד דמבעיא לן באומר נכסי לפלוני שיהנה בהן משום דלישנא שיהנה משמע לגרוע כח לשון נכסי לפלוני שאמר בתחילת דבריו קאמר ליה וקאמר דוקא ליהנות בהן קאמר ולא להיותם שלו דקא מבעיא לן וכן בכל שאר לישני דאי בלא אמר נכסי לפלוני ומבעיא משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם או משום שאין ממשות באותם הדברים אמאי סלקא בתיקו ליפשוט מהא דאמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום אלא ודאי כדכתיבנא וכו' יעו"ש וקשה לי דהרב ז"ל יושב ודורש כמשה מפי הגבורה ולא זכר ש'ר דכל הני מילי כבר אמרן הראב"ד ז"ל והביאן הנמוק"י ז"ל. והטור ז"ל בסי' רנ"ג פסק וז"ל ושכיב מרע שאמר אני מניח לפלוני כתב הרא"ש ז"ל בתשובה דהוי לשון מתנה עד כאן ותשובה זאת היא בכלל פ"ג וז"ל שם ובשכיב מרע א"ר ששת יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן וכשאומר השכיב מרע אני מניח לפלוני כאילו אמר יטול כי הנטילה חילוף ההנחה היא וכו' יעו"ש ועיין במהרח"ש בח"ב סי' י"ד מה דשקיל וטרי בתשובה זו.<br><b> וראיתי</b> למהר"א קוב"ו ז"ל בס' פני יאושע בסי' כ"א דף מ' ע"ב שכתב וז"ל ואיכא לעיוני בה טובא דהיא סותרת למ"ש בפסקיו דבכאן בתשובה מסיק דהני לישני דא"ר ששת דמהנו יטול ויזכה ויחזיק דאינן אלא בשכיב מרע וכ"כ הרמ"ה ז"ל ומזה יצא לנו דלשון מניח מהני מטעם דהנטילה חילוף ההנחה והיינו דוקא בשכיב מרע ואילו בפסקיו הביאו הטור ז"ל שם העלה להיפך שכן כתב וכל שכן בבריא דמהני כל הני לישני עד שמתוך הדוחק אם לאו דמסתפינא וכו'. אמינא דלאו מר חתים עלה אבל מה אעשה כי הטור ז"ל הביאו משמו יעו"ש. ואני בעוניי עוד קשה לי לפי מה שהניח שם במונח שדברי רב ששת הן בשכיב מרע דוקא מהא דכתב בסוף כלל פ"ד על מה שנשאל באיש שעשה לאשתו אם ימות הוא בחייה וכו' ומהיום תלך ותחזיק בכל מה שיש לו בעולם ונטל קנין ע"ז והשיב וז"ל אמנם רואה אני לקיים שטר זה מתוך תיבה אחת שכתוב בו ותחזיק בכל מה שיש לו בעולם ומילת ותחזיק הוא לשון מתנה כדאמרינן בפ' מי שמת א"ר ששת יטול ויחזיק ויזכה ויקנה כולן לשון מתנה הן וכו' יעו"ש והביאו הטור בסי' רפ"א בקצור הרי דבמתנת בריא מיירי שהוא בקנין ובמעכשיו ומפני מילת ותחזיק קא מקיים למתנה מהא דא"ר ששת כנראה דס"ל דמילתא דא"ר ששת לבריא נמי אמרו והוא היפך מ"ש בכלל פ"ג וצריך לי ישוב.<br><b> ושוב </b> אחר ימים אנה ה' לידי ס' מגיד מראשית וראיתי שם בסי' ו' דף מ"א שכתב שם הך קושיא עליה דהרא"ש ז"ל שכתב ובשכיב מרע א"ר ששת וכו' דהא ר"ש הוא אפי' בבריא וכתב וז"ל אבל לפי האמת אין בו סתירה ופי' לשונו הוא בדרך אחר למי שיעמיק בו העיון וכו' וה"ק ובשכיב מרע אר"ש יטול ואין כאן שום קושיא כלל דמשום סיומא דמלתא דקאמר וכשהשכיב מרע אמר אני מניח וכו' נקט נמי ובשכיב מרע ולאו לאפוקי בריא מהך רישא אלא מסיפא כלומר כיון דמהני יטול בשכיב מרע ה"נ מהני ביה אני מניח משום דלגבי דידיה הוא כמו פלוני יטול וכו' יעו"ש. ובהכי מתרצא נמי קושיא דידן ומהרד"ך ז"ל בבית ל' החזיק בסברא זאת דהרא"ש דלשון מניח הוי מתנה והביא ראיה מר"פ הגוזל דתני רב אושעיה הניח לפניהם גזלה קיימת חייבין אין הגזלה קיימת פטורים הניח להם אחריות נכסים חייבין לשלם עד כאן ודקדק מהרד"ך ז"ל דמדנקט בגזלה הניח לפניהם ובאחריות נכסים נקט הניח להם משמע בהדיא דלשון אני מניח לפלוני לשון מתנה הוא ולכך בגזלה שאינה שלו להורישה ולהניחה לבניו נקט לפניהם אבל גבי אחריות נכסין שהן שלו נקט להם עד כאן והקשה מהרח"ש בח"ב סי' י"ד וז"ל (ודעתו) עשה הרב ז"ל דברי הברייתא כאילו הם דברי המצוה וקשה לי דהתם במתני' במה דתנן והניח לפניהם פטורים ומוקי לה רב חסדא לאחר יאוש וא"כ בידו לתנה דקנה לה ביאוש ושנוי רשות ורמי בר חמא דייק מינה דרשות יורש כרשות לוקח נמצא דבידו להורישה וההיא ברייתא נמי מוקי לה ר"ח לאחר יאוש וא"כ בידו לתנה או להורישה באופן דעל כרחך לפניהם דנקט לאו דוקא מהאי טעמא הוא עד כאן.<br><b> ולענ"ד </b> נראה לומר בעד מהרד"ך ז"ל דהכונה לומר דלהכי דייק רב אושעיא בגזלה והניח לפניהם משום דאז בשעת ההנחה בעודו עדיין ברשותו ליכא אלא יאוש לחוד ובעת כזאת אם היה רוצה ליתנו או להורישו לאו ממונו לגמרי היא דעדיין לא נתרוקן רשות בעלים מהגזלה לגמרי דליכא אלא יאוש כדי אלא דכשיבא לרשות לוקח או לרשות יורש אז נתרוקן רשות בעלים לגמרי אבל בעת תת הגזלה קודם באו לרשות יורש אם בא נגזל אין ספק דמצי להוציאו מיד הנותן כל כמה שלא מת הנותן דעדיין לא באו ליד היורשים ואמטו להכי דייק בלישניה לומר בגזלה והניח לפניהם ברם באחריות נכסין שהן שלו ובידו ליתנה לכל מה שירצה ולית דימחי בידיה להוציאם מידם תני והניח להם דאם הניח להם בלשון זה לשון מתנה היא זה נראה לי להליץ בעד מהרד"ך ז"ל.<br><b> עוד</b> כתב מהרד"ך שם וז"ל ובר מן דין אמינא דבנדון דידן אפי' (ר' לוי) [ר"י הלוי] ז"ל מודה וכו' עד דכי היכי דאמרינן בלשון ירושה דאפי' [דהיכא שאמר לשון ירושה לבד] לא קנה היכא דאמר בתחילה או בסוף לשון מתנה מהני ה"נ לא שנא עד כאן והקשה עליו מהר"י הלוי ז"ל בתשובה סי' ע' דלא דמי כלל דבשלמא התם משום ירש פלוני משמע שפיר לשון זכיה וקניה אלא משום דאינו ראוי ליורשו לא קנה משום שעבר על מה שכתוב בתורה ולהכי אם כתב בתוך כדי דיבור לשון מתנה מהני דמסתמא אף ירש דקאמר לאידך למתנה איכוון אבל בלשון מניח דלסברת ר"י לא משמע לשון זכיה כלל אפי' אם נתן במתנה לאחר מה בכך וכו'. ומרן החבי"ב בסי' רנ"ג הגהת ב"י אות ה' הקשו עליו מתשובת הרשב"א שבח"ב סי' שצ"ב שכתב דאפי' שאמר בתחילה לשון שאינו מספיק ואמר בסוף דבריו לשון מתנה שמועיל אף ללשון שאינו מספיק וכו' ותירץ דשאני ההיא דהרשב"א דאפשר דמיירי לאדם אחד והטעם דדל מהכא לשון שאינו מספיק הא איכא לשון מספיק ומשום הכי מהני אף לשאינו מספיק ומהר"י הלוי ז"ל מיירי בנותן לב' בני אדם שתי מתנות דלא מהני לשון מתנה דזה לשון הנחה דאידך וכו' וכתוב אבל מדברי מהר"י הלוי שם מוכח בבירור דסבירא ליה דאפילו בשדה אחד ואדם אחד אם אמר לשון הנחה ואחר כך לשון מתנה לא מהני וצ"ע עכ"ל.<br><b> ולענ"ד </b> נראה דשפיר מצינן לתרץ כדברי הרב ז"ל ומאי דקשיא לן למרן החבי"ב מסוף דבריו דאפילו באדם אחד ושדה אחד דלא מהני אין זה קושיא כלל דאחד הרואה שם יראה דלא כתב כן אלא משום תשובת ר"י הלוי ז"ל שהביא אח"כ וז"ל שם והסכמנו ונתיישבנו שאין לשון הנחה לשון מתנה שאילו אמר נכסי לפלוני זה לשון מתנה אבל לפי שהוסיף על דבריו ואמר אני מניח נכסי לפלוני אין כאן לשון מתנה עד כאן הרי להדיא דאפילו אם כתב לו ממש בלשון מתנה דהיינו אני מניח נכסי לפלוני לחוד משמע ליה דהוי לשון מתנה אפילו הכי לא מהני (מיד) [מידי] ללשון הנחה אע"ג דהוי שדה אחד ואדם אחד כל שכן גבי נדון מהרד"ך ז"ל דהוי שתי שדות ושני בני אדם ע"כ. הרי בהדיא דאי אומר דלא מהני אפילו בשדה אחד ואדם אחד היינו משום ההיא תשובה דמהר"י הלוי ז"ל ולא משום דלא מהני לשון מתנה ללשון הנחה בשדה אחד ואדם אחד וכמבואר שם.<br><b> והרב</b> פני משה בח"א סי' ל"ד כתב וז"ל איך כל היד המרבה לבדוק בעיניו יראה דבנדון דידן אין מועיל לשון מתנת אחיותיו ושנייו ללשון הנחה שכתב לאשתו מתרי טעמי לענ"ד יודם כל הישר הולך חדא וכו' ועוד אחרת לענ"ד טעמא אחרינא דעד כאן לא אמרינן דמתנה דחד מועיל לירושה דאידך ע"כ לא אמרי הכי אלא לירושה דאידך הסמוך לו שלפניו או שלאחריו אבל לא אלפני פניו או לאחר אחריו המשל בזה אם כתב לראובן מתנה שכתב תנתן שדה פלונית לראובן וירש שמעון שדה פלונית וירש לוי שדה פלונית אפשר דלא מהני תנתן דראובן אלא אירש דשמעון שהיא הסמוך לו אבל לא לירש דלוי שהוא מופלג דבכה"ג לא אשכחן בגמ' דמהני וה"ה אם אמר ירש ראובן שדה פלונית וכו' יעו"ש. ואנכי בער לא אדע שכו"ל בזה החילוק שחילק הרב ז"ל חילוקא דרבנן דהא מאי דילפינן בגמ' דב' שדות וב' בני אדם דמהני (ו)מתנה דהאי לירושה דאידך הוא מהא דתניא בברייתא נכסי לך ואחריך ירש פלוני ואחרי אחריך ירש פלוני מת ראשון קנה ב' מת ב' קנה ג' ואי ב' מת בחיי ראשון יחזרו הנכסים ליורשי ראשון יעו"ש בפי' רשב"ם ז"ל הרי דמהני נכסי לך דהראשון לירש אחריך ואחרי אחריך ולפי דברי הרב ז"ל היכי משכחת לה שאם מת ב' דקנה ג' משום נכסי לך דקאמר לראשון דהא ג' ירש קאמר ליה.<br><b> ואין </b> לומר דהברייתא לא נחית להכי אלא לומר דמהני לישנא דמתנה דחד ללישנא דירושה דהאיך וכשמהני לאחרי אחריך היינו כשמזכיר לשון מתנה באמצע ולהכי דייק רבינו ז"ל בפ"ו מהל' נחלות ה"ו וז"ל וכן אם היו ג' שדות לג' יורשים ואמר ירש פלוני שדה פלונית ותנתן לפלוני שדה פלונית וירש פלוני שדה פלונית וכו' דאלמא אי מהני חד לשון דמתנה לשתי לשונות דירושה היינו היכא דכתיב לשון מתנה באמצע לאפוקי היכא דכתיב בתחילה לא מהני אלא לדסמיך ליה ובהא הוא דכתב הרב פני משה ז"ל דלא מהני הא ליתא וכמבואר בדברי הרב המגיד ז"ל שם שכתב דנקט הכי לרבותא יעו"ש וא"כ מ"ש הרב ז"ל דלא מצינו בגמ' שיהני לשון מתנה דחד ללשון ירושה דאידך שלפני פניו או שלאחר אחריו כי עפ"ז הוליד והצמיח דלא מהני לשון מתנה אחיותיו ושניו אלא ללשון הנחה שאצל פרט הסמוך למתנת אחיותיו אבל לא ללשון הנחה שכתב לאשתו שהוא מופלג והוא אלפני דלפני וכו' יעו"ש דלפי לשון הברייתא נראה בבירור דלא שנא וכמבואר בדברי הרה"מ ז"ל וצ"ע ועיין לרבינו בפי"ב מהל' אלו ה"ז שכתב וז"ל נכסי לפלוני ואחריו לפלוני וכו' וכתב הרה"מ וז"ל ברייתא בפ' יש נוחלין והיא שנויה בשלשה מקבלין וכו' ודין ג' עם ב' כדין ב' עם הא' ורבינו כתב הדין בב' שדי ביאור בכך עכ"ל ועי' במרן החבי"ב בסי' רמ"ח הגהת הטור אות ה' יעו"ש.<br><b> וכבר </b> עלה על דעתי לומר בדעת הרב ז"ל שהוא יתרץ לברייתא זו דואחרי אחריך דקנה הוא משום דמיירי למי שראוי ליורשו ומשו"ה מהני ביה לשון ירושה ולא משום דנכסי לך דקאמר בתחילת דבריו הוא. אמנם אחר ההתבוננות הא ליתא כמבואר מדברי הר"ן שהביא דבריו מרן בסי' רמ"ח ס"א וז"ל הר"ן ז"ל (וכת') [וכי תימא] בראוי ליורשו ור' יוחנן בן ברוקא היא מהא שמעינן דרב אחא לאו דוקא באומר נכסי לראובן בני ואחריו לאחר שאינו ראוי ליורשו אלא אפי' באומר נכסי לראובן בני ואחריו לשמעון בני וכו' דהא כי בעינן לאוקומי ברייתא בראוי ליורשו בין ב' בין ג' בעינן למימר הכי דאם איתא דלא בעי לאוקמי בראוי ליורשו אלא ב' בלבד אכתי תקשי ליה ג' אמאי קנה וכו' אלא ודאי תרוייהו בעינן לאוקומי בראויין לירש וכו' יעו"ש ולפי דברי הרב ז"ל מאי קאמר כי בעינן לאוקומי בראוי לירש בין ב' בין ג' בעינן כנראה דאילו לפום קושטא לא בהכי מוקמינן דוק ותשכח מהכא דאין לומר כן.<br><b> והרב </b> משאת משה בחלק חו"מ סי' ו' נשאל על נערה שהיתה שכיב מרע ואמר לעדים הוו עלי עדים וכו' שכל אשר לי אנכי מנחת לזקנתי לאה [אם אמי] כדי שתלך לעיה"ק ירושלים ת"ו ואמרו לה העדים ולזקנתך אם אביך אין את מנחת כלום ותען ותאמר אני מנחת לה י' גרושי'ש עד כאן והשיב הרב ז"ל דאפי' להחולקים על הרא"ש הכא בנדון זה אזלי ומודו דקנה דטעמייהו דהני דס"ל דלא מהני היינו משום דאיכא למימר דלשון מניח יש במשמע לומר דלאפוטרופא בעלמא אמר ולפום הך טעמא הכא דאמרה שמניחה כדי שתלך לארץ ישראל מוכחא מילתא דלשם מתנה נתכוונה ולא לאפוטרופא ומצינו קרוב לזה למהרד"ב שכתב בסי' ר"ג וז"ל ועוד יש טעם אחר שהרי כתב מהרד"ך ז"ל דאפי' מהרי"ק לא אמר בשם הרבנים אלא כשנוכל לפרש דשמא לאפוטרופא קאמר וכו' ואף אנו נאמר דכוותיה בנדון דידן כיון דלא שייך לומר לאפוטרופא קאמר כדהוכחתי והנחה זו לשם מתנה היא עכ"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא ידענא מאי קאמר דהא הרואה שם למהרד"ב ז"ל יראה דהן אמת דכתב כן לפום ריהטא ברם תוך כדי דיבור תבר לגזיזיה וכתב שמ"מ אינו תוקע עצמו בזה כמבואר שם והא ראיה שלא זכה למקבל מטעם זה ועיין במרן החבי"ב ז"ל בהגהת ב"י אות ח' והיינו טעמא דנראה מדברי הרבנים שהביא מהרי"ק ז"ל בריש שורש צ"ד דלשון מניח לית ביה ממשא ולא משום דאיכא להסתפק כמו שיראה הרואה. עוד כתב הרב ז"ל שם וז"ל ועוד נראה טעם אחר לזכות כח המקבל מגמר דבריה אף היא אמרה שהניחה לזקנתה השנית עשרה (א"ת) [גרושי'ש] בלשון הניח כבראשונה דהוי גלוי מילתא קצת דכולא למתנה איתכוונא ואינה אלא כמחלקת נכסיה דהרי לגבי זקנתה השנית אין לומר דלשם אפוטרופא קאמרה וכו' עכ"ל ורואה אני דיותר ויותר הוכחא איכא בנדון הרב פני משה ז"ל בתשובה הנ"ל ואפ"ה לא כתב להחשיבה מתנה וכל שכן כה"ג וצריך ישוב.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>גר שיש לו בן שאין הורתו בקדושה וכו'. לפיכך אם נתן לגר משאר הגרים מתנתו קיימת.</b> כתב הראב"ד ז"ל כן אמר הגאון ואין דעתי נוחה הימנו ויש לנו דעת אחרת טובה מזו עד כאן וכתב הרב המגיד שדעתו כדעת האחרונים שהקשו ואמרו דאם איתא דמתנת שכיב מרע גר לגר אחר קנה בנו נמי כל שלא היה הורתו בקדושה אינו נחשב לבנו ואינו ראוי ליורשו כנכרי הוא ולמה לא קנה במתנה וכו' עיין בתשובה להראב"ד בס' תומת ישרים סי' רל"ה שהקשה כן וכתב וז"ל ומה יקשה עלינו אם נאמר שלא תקנו מתנת שכיב מרע אלא באדם שהוא בתורת ירושה מורישו ואפי' הוא נכרי אבל גר שאינו כן לא תקנו לו ודברי רבא כפשוטן עד כאן ובפשטן של דברים אלו נסתפקתי בדעת הראב"ד ז"ל אם מאי דקפיד הוא משום דהמקבל ליתיה בתורת ירושה ונפק"מ שאם נתן לישראל מודה דקנה המקבל ואתי שפיר השתא מאי דכתב בתשובה שלא תקנו מתנת שכיב מרע אלא באדם שהוא בתורת ירושה לאפוקי רב מרי שאינו כן או דילמא מאי דקפיד הוא בנותן ואפי' שנתן לישראל לא קנה דלא תקנו שיהיו דבריו ככתובים וכמסורים אלא באדם שהוא בתורת ירושה לאפוקי איסור שאינו בתורת ירושה מורישו דהא גר אינו יורש את אביו דבר תורה ולעת כזאת אין הספר מצוי בידי לראות מאי דעתיה ז"ל ברם ראיתי להרשב"א בחלק ג' סי' קכ"ב הביא משם הראב"ד וז"ל אלא אף הראב"ד מודה בזה וביותר מזה שהוא כתב שם הטעם משום דרב מרי לא היה לו באותה שעה לא אב ולא בן ולא קרוב הילכך אינו קונה במתנת שכיב מרע עד כאן הרי נראה מכאן דמאי דקפיד הוא משום דהמקבל לאו בר ירושה הוא שהרי תלה הטעם דלרב מרי לא היה לו יורש דאם מאי דקפיד הוא בנותן מה יושיענו זה שלא היה לרב מרי בן דאף אם היה לו בן מ"מ איסור לאו בר ירושה הוא אלא ודאי כדקאמרן.<br><b> אלא </b> דהא קשה לי מ"ש הרשב"א שם על דבריו וז"ל ופשטא של שמועה הכי פירושה גר שכיב מרע שאינו בירושה כשאין לו בנים שנולדו בהורה ולידה בקדושה אינו במתנת שכיב מרע (הוא) [הא] ישנו בירושה לבניו או לקרוביו נותן לכל מי שירצה במתנת שכיב מרע אפי' לישראל גמור עד כאן וקשה דהלא הראב"ד לא קאי כי אם היכא דהמקבל בר ירושה דאף אם הנותן גר דקנה אבל היכא דהמקבל לאו בר ירושה מה יועיל מה שהנותן בר ירושה ולא הו"ל למימר אלא שלא תקנו מתנת שכיב מרע אלא מי שיורשו תקנו שיקנה כגון רב מרי אם היה שהיה הורתו ולידתו בקדושה אם לא שנאמר שדעתו ז"ל בדעת הראב"ד דכיון דקנה המקבל היכא שהוא בר ירושה ה"ה נמי היכא שהנותן הוא בר ירושה אף דהמקבל ליתי בירושה ומשו"ה פי' הסוגיא כן והוא דוחק. ויותר נראה לענ"ד לומר בדברי הראב"ד היה כתוב משום דאיסור לא היה לו באותה שעה לא אב ולא בן ולא קרוב וכו' דעל הנותן קא קפיד וכדכתבו התוס' בסוגיין יעו"ש ואע"ג דגר אינו יורש את אביו דבר תורה מ"מ כיון דחכמים תקנו לו ירושה שמא יחזור לסורו איתיה בירושה מקרי וכן נראה בהדיא ממ"ש לקמן וז"ל ואני אומר שלא בירר וכו' וכמ"ש לעיל דדעת להקת בני הנביאים הרי"ף והתוס' ורב האי ז"ל והראב"ד דעת כולם מסכמת שמי שראוי ליורשו ישנו במתנת שכיב מרע לכל מי שירצה עד כאן ועיי"ש טעם שכתב להרי"ף ז"ל וכ"כ הרב תרומת הדשן סי' שנ"ב ודלא כמ"ש הרמב"ן במלחמות ובחי' בעובדא דאיסור או שנאמר שהרשב"א לדידיה מפרש פשטא דשמעתתא דקפיד הנותן וכונתו לאפוקי לחכם שכנגדו דגר לית ליה דין מתנת שכיב מרע ודוק.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>שכיב מרע שהודה וכו'.</b> כתב הרב המגיד משם הרב אבן מיגאש ז"ל שהודאתו כהודאת בריא ואם עמד אינו חוזר שאין זה מתנה ואין צ"ל אתם עדים דאין אדם משטה בשעת מיתה וכו' וכ"כ הרב בצלאל בשטמ"ק הנדפס בח"ב מהרמ"ה ז"ל וזה סיוע למ"ש מרן ב"י בסי' ל"ב מחודש ב' וז"ל ונ"ל עוד שאם הודה בשעת מיתה אפי' קם על רגליו ותבעו חייב לשלם לו דהא אין אדם משטה בשעת מיתה ודבר פשוט הוא שהרי אם היה הוא יכול לטעון כן היינו אנו טוענים ליורשין עכ"ל.<br><b> וראיתי</b> להש"ך בסי' פ"א סק"ז שכתב על דברי מרן וז"ל ולפענ"ד זה אינו ופשיטא דיכול דהא דקא מבעיא בש"ס היינו בסתמא ומספקא ליה לש"ס ולהא מסיק דאין אדם משטה בשעת מיתה ומסתמא לא השטה אבל אם אמר משטה הייתי נפקא מידי ספיקא ונאמן וכו' יעו"ש ולפי דברי הרב אבן מיגאש ז"ל אינו כן אלא קושטא דמילתא היא דאין אדם משטה בשעת מיתה ואי טעין בתר דקם משטה הייתי לא משגחינן ביה. ולענ"ד נראה דלפי דעת מרן והרב אבן מיגש ז"ל אף אם בימי חוליו רצה לחזור ולומר משטה הייתי לא משגחינן ביה כיון דאמרינן דאין אדם משטה בשעת מיתה וקושטא קאמר תו לא מצי הדר וזה לשון הרב שם בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ט) שכיב מרע שהודה מהו פי' קי"ל דבריא שהודה הודאתו הודאה וכיון דקי"ל דמתנת שכיב מרע בכל הנכסים אם עמד חוזר קא מבעיא לן השתא שכיב מרע שהודה מהו מי אמרינן הודאתו כבריא ולאו מתנה הוא וכיון שכן אם עמד אינו חוזר או דילמא אמרינן דלמתנה בעלמא הוא דאיכוון ונפק"מ דאם עמד חוזר וכו' יעו"ש הרי דמשום הודאת בעל דין הוא וכיון שכן אפי' עודו בחוליו לא מצי טעין משטה כן נראה לענ"ד ומהתימה ממרן ז"ל שלא נסתייע מדברי הרב אלו.<br><b> ודע</b> שאני מסתפק בדעת רבינו שכתב אפי' הודה השכיב מרע לגוי נותנין לו אם הוא דוקא באומר תנוהו לו או דילמא אפי' לא אמר תנוהו לו והוא דמספקא לי דהא דאמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו היינו דוקא במודה לישראל אבל במודה לגוי לא דמשום שלא להשביע לא עביד דמודה שמא יתבענו ולא יקבל טענתו ועי' במהרימ"ט ז"ל בח"א סי' ק"א דסמיך אטענה דנאנסו או החזרתי וגוי לא יקבל טענה זו ומשו"ה מרתת ולא מודה אם לא דקושטא קאמר או דילמא לא שנא ועי' במהרשד"ם חלק יו"ד סי' קע"ב ושוב ראיתי בתשובת הרב פרח מטה אהרן ח"א סי' ס"ה דף קכ"ח ע"א שכתב וז"ל ושלא להשביע את עצמו לא שייכא לדעת הרמב"ם ז"ל כי הנה הוא הולך למות ובמודה נמי לגוי לדעתו ליכא חששא השבעה כי בודאי לא היה מודה לגוי כי הגוי בשמעו יתבע את בניו ע"פ הודאת אביהם עד כאן ואפשר דגם הרב פרח מטה אהרן ז"ל מודה בזה להרב ז"ל ודוק.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>שכיב מרע שחזר במקצת וכו'.</b><b> שאלה</b> ראובן היה שכיב מרע ושלח אחרי שמעון ולוי לקרות אותם ובאו לביתו ומצאוהו אותו מיושב בדעתו ומשיב להם על הן הן ועל לאו לאו ושאלו לו מה לך כי דלקת אחרינו ואמר להם רצוני הוא לעשות בפניכם צואת שכיב מרע בראותי לעת כזאת מיושב בדעתי כדרך הבריאים והוא זה כי הנער שמואל משרת שלי עבד לי כעשר שנים והטיב לי על שכירו' ככל אשר עם לבבי ועתה הוו עלי עדים איך אני נותן לו במתנה חצי מכל נכסי אשר לי והשאר ליורשי ושתק ולא דיבר עוד ואחר עבור יום אחד צוה עוד בפני עדים שאם המשרת אברהם יתנהג עם בניו כדין וכשורה יתנו מחלק היורשים כך וכך ושיפרעו לבע"ח כך וכך מחלק היורשים ומת אח"כ מאותו חולי וחיים לכל ישראל שביק. והנה בעתה קמו משרתי ראובן הנזכרות על היורשים לזכות במתנתם והיורשים מעכבים על ידם באומרם שאביהם חזר בו ממה שצוה ונתן לבע"ח אשר בזה גילה דעתו שחזר בכל מה שנתן ואף גם מה שנתן למשרת אברהם לא קנה כיון שהיה במקצת שלא נתן כי אם כך וכך יורינו הדין עם מי ושכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> עיקרא דהאי מילתא היא בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ח) ואמרינן התם איבעיא להו חזרה במקצת הוי חזרה בכולא או לא תא שמע כולן לראשון ומקצתם לשני שני קנה ראשון לא קנה מאי לאו בשמת לא בשעמד הכי נמי מסתברא מדקתני סיפא מקצתם לראשון וכולן לשני ראשון קנה שני לא קנה אי אמרת בשלמא בשעמד משו"ה שני לא קנה אלא אי אמרת בשמת תרוייהו ליקני א"ל רב יימר לרב אשי ותהוי נמי בשעמד אי אמרת בשלמא חזרה במקצת הוי חזרה בכולא היינו דשני קנה אלא אי אמרת לא הוי חזרה ליהוי כמחלק ולחד מינייהו לא ליקני והלכתא חזרה במקצת הוי חזרה בכולא עד כאן וז"ל הרא"ש איבעיא להו חזרה במקצת הוי חזרה בכולא או לא ת"ש כולן לראשון ומקצתם לב' ב' קנה ראשון לא קנה מקצתם לראשון וכולן לב' ראשון קנה וב' לא קנה פי' וכולן מה ששייר ולא נתן לראשון ומשכחת לה לרישא בין שמת בין בשעמד ראשון לא קנה דחזרה במקצת הוי חזרה בכולא ושני קנה אפי' עמד דהוי מתנת שכיב מרע במקצת ובעייא קנין וסיפא לא משכחת אלא בשעמד דאי בשמת שני נמי קנה עכ"ל וכן פסק הרי"ף ז"ל בהלכות במעט שנ'ות ונראה לעין כל שהוא ט"ס וקשה לי עליה דהרא"ש שכתב בכאן דפירוש וכולן לשני מה ששייר ולא נתן לראשון ואילו בפ' אין בין המודר הנאה דף מ"ג הביא הש"ס הך סיפא דברייתא להקשות מיניה וכתב שם וז"ל מקצתם לראשון וכולן לשני ראשון קנה וב' לא קנה שכיב מרע שמחלק את נכסיו ונתן מקצתם לראשון ואח"כ אמר וכולן לב' ראשון קנה ואם עמד אינו חוזר (במתנת) [דמתנת] שכיב מרע במקצת הרי היא כמתנת בריא וכו' ומדקנה ראשון אלמא חשבינן ליה כנמלך דמעיקרא כשנתן לראשון לא היה דעתו ליתן לשני דאי חשבינן ליה כמחלק שמעיקרא היה דעתו ליתן לשניהם אף ראשון נמי לא קנה דהא אמרינן וכו' ומחשבינן ליה כנמלך א"כ בכולן לב' דקאמר גם המקצת שנתן לראשון כי היה בדעתו לחזור בו ממתנת הראשון אם היה אפשר ומעיקרא כשאמר מקצתם לראשון לא היה בדעתו ליתן לשני ושוב נמלך לחזור בו מן הראשון וליתן הכל לשני דאי וכולן לשני דקאמר היינו מה ששייר מנכסיו שלא נתנם לראשון אמאי קנה אם עמד הרי חלק כל נכסיו והוי מתנת שכיב מרע בכולא אלא ודאי כשנתן לב' דעתו על מה שנתן לראשון ה"נ דעתו על מה שהפקיר עכ"ל.<br><b> ויש</b> להתבונן בדברי הרא"ש אלו טובא חדא במאי שמוכיח דהאי וכולן לב' דקתני בברייתא היינו גם אמקצת שנתן לראשון דאי אשאר קאי אמאי קנה שני הרי חלק כל נכסיו וההיא מתנת שכיב מרע בכולא וכו' כנראה דס"ל דפירוש מחלק נכסיו דאמרינן בפ' מי שמת היינו שנותן לזה כך ולזה כך עד שחילק כל נכסיו ובהא בכל גוונא אם עמד חוזר ונמלך הוא שנותן לזה ושוב נמלך מזה ונותן הכל לאחר וזה הוא נמלך שנמלך מראשון ומשו"ה פי' דוכולן לב' היינו שחזר מהראשון אבל אם אינו חוזר מהראשון אלא נתן מהשאר דין מחלק יהבינן ליה ואם עמד חוזר. וזה אינו אחר המחילה רבה דהא פי' שם רשב"ם בפ' מי שמת וז"ל אם במחלק שמשעה ראשונה שהתחיל לחלק היה בדעתו לחלק כל נכסיו ולא לשייר כלום אם מת קנו כולן כדין מתנת שכיב מרע שאין צריך קנין אם מת. אם כנמלך שלא היה בדעתו ליתן כל נכסיו אחר שחלק שתק ולא רצה לחלק עוד חזר ונמלך בעצמו לחלק כל הנותר עד כאן וכן מבואר מדברי הרמב"ם פ"ח מהל' זכיה והטור ז"ל בסי' ר"נ סט"ז יעו"ש וא"כ אף אנו נאמר דוכולן לב' דקתני בברייתא היינו מה שנשאר שלא נתן לראשון והיינו טעמא דראשון קנה משום דהוי נמלך שהפסיק בין ראשון לב' שלא היה הכל במתנה אחת והוי מתנת ראשון במקצת ובעיא קנין וב' לא קנה כיון שעמד והיה בכולא דלא בעי קנין ואם עמד חוזר וקושית רבא אינו אלא לר' יוחנן דקאמר דטעמא דרבי יוסי משום דהפקר כמתנה מה מתנה עד דמטא לידי דמקבל וכו' ופריך מהכא דאף שלא בא לרשות מקבל קנה בקנין וכמו שפרש"י ז"ל. אלא שלזה י"ל דמאי דמוכיח הרא"ש דוכולן לב' דקתני בברייתא דמיירי בדחזר מהראשון הוא מדקא פסיק ותני ראשון קנה ואמאי קנה שמא מתחילתו כי אמר מקצתו לראשון היה דעתו ליתן גם השאר לב' ומנא לן שהוא נמלך והיה לו להזכיר אם כנמלך אם כמחלק ונימא אם עמד חוזר אלא על כרחך הברייתא מיירי בחוזר מהראשון וכן הוכיחו התוס' שם בביאור אלא שדברי הרא"ש צריכים אנו לדחוק קצת. ומ"מ נקוט מיהא דפי' וכולן לב' היינו גם מה שנתן לראשון ואילו הכא בשמעתין פי' וכולן לב' היינו מה ששייר מהראשון וצריך ישוב.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא לענין דינא דחזרה במקצת הוי חזרה בכולא וא"כ בנדון דידן שחזר ממה שנתן ליורשיו הוי חזרה גם במה שנתן למשרת שמואל אלא דעדיין יש לבעל דין לחלוק ולומר דעד כאן לא אמרינן דהוי חזרה בכולא אלא אם היה חוזר ממה שנתן לשמואל ונתן מקצת ממה שנתן לו לאחר אז הוא דאמרי' דחזר מהכל ברם היכא שנתן לב' בני אדם וחזר מאחד מהם אז אמרינן ממה שחזר חזר וממה שלא חזר לא חזר. להא אמינא דהא כתב הנמוק"י בשמעתין וז"ל אמר המחבר אפי' נתן נכסיו לב' בני אדם וחזר מאחד מהם הויא חזרה לאידך כיון שהוא בדייתיקי אחד עד כאן וכן פסק מור"ם ז"ל בסי' ר"נ יעו"ש ואף למאי דכתב הריטב"א בחי' לבתרא וז"ל והלכתא חזרה במקצת הוי חזרה בכל יש אומרים כשהראשונה כולה [ל]אדם אחד אבל אם נתן נכסיו כולן לב' בני אדם וחזר בו מאחד מהם לא הויא חזרה באידך ואחרים פי' דסתמא קאמר אפי' לב' בני אדם כיון שהוא בדייתיקי אחד וכו' והביאו מהר"ש גאון בסי' ל"ד דף ס"ט ע"ג יעו"ש. הרי דכל שמה שחזר הוא מאחד לא הוי חזרה לאידך מ"מ מידי פלוגתא לא נפקא ונכסי ביד יורשי קיימי והמתנה בטלה ואף שמהריב"ל ז"ל בח"ג סי' י"ט כתב דכל דאיכא מתנה ודאית והחזרה בספק מספיקא לא מבטלינן המתנה כמו שהאריך שם והכא בנדון דידן המתנה היא ודאית והחזרה היא בספק יען הוא מחלוקת ולא מבטלינן המתנה מספק מ"מ הרואה שם יראה דלא כתב כן כי אם להלכה ולא למעשה ועיין בס' משפט צדק ח"א סי' ט"ו וי"ט ומהר"ש גאון ז"ל בסי' הנ"ל.<br><b> אלא</b> שיש מקום לקיים המתנה ואף שחזר במקצת והיה טעמו דבנדון דידן נתן לאחר וליורשים וכל שמה שחזר הוא מהיורשים לא הוי חזרה בכל וכמ"ש הנמוק"י ז"ל וז"ל והיכא שנתן מקצת נכסים לאחרים והשאר ליורשים וחזר בו מיורשיו דעת רבינו הרמב"ן ז"ל דלא הוי חזרה לאידך כי מה שנתן ליורשיו לא הוי אלא כעין ירושה בעלמא וכן נראה עיקר הריטב"א ז"ל עד כאן ומביאו ג"כ מהר"ש גאון ז"ל שם בדברי הריטב"א יעו"ש הרי לך להדיא דכשחזר מיורשיו לא הוי חזרה באידך וא"כ בנדון דידן מה שחזר מיורשיו לא הוי חזרה למה שנתן למשרת ושפיר זכה במתנה. ועל מה שטענו היורשים כיון שנתן למשרת השני וחזר ממקצת נמצא דהוי מתנה במקצת ולא היה בה קנין וה"ז כנמלך דצריך קנין להא נמי אמינא דכיון דבשעתא קמייתא כשחילק היה מתנה בכולא עדיין מתנה בכל היא וכמ"ש הנמוק"י ז"ל וז"ל ומיהו הא דפסק תלמודא דהוי חזרה בכולהו ודאי לא משמע היכא דאמר בפירוש איני חוזר בי אלא ממקצתם דאז ודאי נשארו מקצתם לראשון ואע"ג דהשתא הוי מתנה במקצת ובעי קנין אנן בתר שעתא קמייתא דיהיב להו כולהו נכסי אזלינן וההיא שעתא בדיבור בעלמא יהיב ואם מת קנו כולן כך מצאתי כתוב לאחד מהאחרונים עד כאן וכתב מרן החבי"ב ז"ל בסי' ר"נ הגהת ב"י שהוא הרשב"א בחי' בתרא יעו"ש וא"כ בנדון דידן שנתן מקצת נכסיו לזה והשאר ליורשים ודאי דדין מתנה בכולהו יהבינן ליה כיון דבההיא שעתא בדיבור בעלמא יהיב.<br><b> וראיתי</b> להרב פני משה ז"ל בח"א סי' ל"ד שנשאל על צואת הרב שוהרי"ש כאשר היא כתובה שם ובסוף הצואה כתוב כך וכל שארית מנכסי מניח לבני אחי עמנואל חמיץ ומניח למרים נערה עבריה משרתת אותי נ' ריאלי"ש לעניים יהודים פורטוגיזין כמו כן נ' ריאלי"ש ומשום שכל האמור בזה הצואה רצוני שיתקיים ויועיל ויקיימו עשיתיה מכתיבתי וחתמתי ומחלה לעדים חתומים מטה יחתמו עמי היותו אמת עשוי באזמיר וכו' עיי"ש שהיא כתובה בלשון לעז ועל פרט זה השיב הרב שיש לבטלה מטעם חזרה במקצת שחזר ממה שנתן לבני אחיו שאר נכסי ואח"כ חזר בו ונתן לנערה משרתת ולעניים ק' ריאלי"ש והוי חזרה בכל וכתב בסוף דבריו וז"ל ולא עוד אלא בכגון דא אף משום מצוה לקיים דברי המת לית לן למימר וכו' כיון דמטעם חזרה אתינן עלה דמלתא ודעת מהר"ם דיינינן ליה כמתנת שכיב מרע שחזר במקצתה וחזר בכולה א"כ תו ליכא למימר מצוה לקיים דברי המת כיון דאיהו גופיה חזר בו יעו"ש באורך.<br><b> ולענ"ד </b> אחרי המחילה רבה צ"ע איך החליט המאמר לומר דכגון דא הוי חזר בכל מאחר שכתוב בצואה שכל האמור בזה הצואה שרצונו שיתקיים ויועיל ויקיימו הצואה עשיתיה מכתב ידי ומחלה לעדים שיחתמו וכו' הרי דגילה דעתו שאינו חוזר ממה שנתן ולפי דברי הנמוק"י ז"ל הניתנים למעלה שכתב משם אחד מהאחרונים דהיכא דאמר בפירוש איני חוזר בי אלא ממקצתם לא הוי חזרה בכולא וכו' וא"כ בנדון הרב ז"ל הרי חזר וגילה שרצונו שיקיימו ויועיל צואתו ולא הוי חזרה בכל כי אם ממה שחזר. ולא (תימה) [תימא] דדברי הנמוק"י ז"ל אינן אמורים אלא היכא שאמר בפירוש שאינו חוזר אלא ממקצתם אבל בכה"ג לא זה אינו דצא ולמד ממ"ש הרב המבי"ט ז"ל בח"ב סי' ו' על שכיב מרע שעשה צואה ובכלל צואתו צוה ושאר הבתים יהיו במתנה גמורה לבן אחי אמו ואם יפטר בלא זרע יהיה לבן האחר וכן לג' וצוה עוד שיזכה בכל הבתים הנזכרים כל ימי חייו דודו וכו' והשיב הרב ז"ל דאין כאן חזרה בכל מה שנתן הדירה לדודו וז"ל טעם ב' שכתוב בצואה אחר כל מה שצוה בצואתו זו שהוא מצוה מחמת מיתה שתהיה שרירה וקיימת אחר פטירתו לעולם הרי שצוה שהמתנה של הבתים הנכללות בכלל הצואה שתהיה קיימת וגם הדירה שצוה לדודו וכו' וכמ"ש דאם אמר בפירוש איני חוזר בי אלא ממקצתם דאז ודאי נשארו מקצתם לראשון ה"נ הרי קיים כל הצואה הכתובה למעלה עד כאן הרי לך להדיא כנדון הרב פני משה דפסיק ותני דבכה"ג לא הוי חזרה בכולה וכן מתבאר משאר הפוסקים ומצאת כי תדרשנו באופן שדברי הרב ז"ל נפלאו ממני ולא ידענא מה אידון בהו וצ"ע. ומה שיש לעמוד על דברי הרב ז"ל במ"ש בדין ירושה אין לה הפסק כבר כתבתי בפי"ב בהל' זכיה בחי' על הרמב"ם.<br><b> עוד</b> כתב הרב המבי"ט ז"ל שם לבטל דין חזרה בכולא וז"ל ועוד אפשר לומר כי צואה זכות הדירה לדודם אינה חזרה במקצת כיון שגוף הבתים הם לעולם ליתומים והם מתנה גמורה להם עד כאן עיין למהר"ש גאון ז"ל בסי' הנ"ל שכתב על כיוצא בזה דהוי חזרה בכל ומטעם אחר קיים המתנה דלא הוי חזרה בכל ולא זכר ש"ר להרב המבי"ט ז"ל בזה דבכי האי גוונא דמה שנתן אינו אלא הדירה לא הוי חזרה ואף שהמבי"ט ז"ל בדרך אפשר אמרו מ"מ הוה ליה להזכירו והיותר תימה דבנדון הרב ז"ל היה על שכיב מרע שנתן כל נכסיו לחתנה וכו' ובשטר צואה ב' כתוב בה שהיו כל הבתים שלה לדירה לשתי בנותיה וכו' והכניס עצמו בדין הדירה אין בה ממש ולבסוף הסכים דבנדון זה שאמר שיהיו כל הבתים לדירה אמרינן שכונתה היא שיהיו גוף הבתים לדירה וכו' יעו"ש ולא הביא להרב המבי"ט ז"ל שהוא תנא דמסייע ליה.<br><b> ובסיום </b> דברי הריטב"א כתב הנמוק"י שם וז"ל ונ"ל דהיינו כשנותן זה הנשאר שחזר בו ממנו לאחרים דסוף סוף כל נכסיו בעי למיתן אבל אם משיירו אותו מקצת לעצמו הא גלי דעתיה דלאו מתנת שכיב מרע יהיב אלא מתנת בריא ובלא קנין אי אפשר עכ"ל. ודע דהאי דכתב הרב ז"ל דאם משיירו אותו מקצת לעצמו הא גלי דעתיה דלאו מתנת שכיב מרע יהיב וצריך קנין קאי למ"ש בתחילת דבריו שכתב דאם אמר בפירוש איני חוזר בי אלא ממקצתם דאז לא חזר בכל ולא צריך קנין ואף כי השתא הוי מתנה במקצת כיון דמעיקרא הויא בכולה וכו' לזה בא השתא לומר דאם משיירו לעצמו גילה דעתו דלאו מתנת שכיב מרע יהיב וכו' וכן הביא מור"ם ז"ל שפסק בספר המפה תחילה הא דאם פירש שאינו חוזר מן הראשון אין צריך קנין כיון דבשעתא קמייתא היה מתנה בכולה ואחר כך הביא משם יש אומרים הך דאם משיירו לעצמו דצריך קנין דלא מתנת שכיב מרע קא יהיב ואחר כך פסק הך דינא דהרמב"ן ז"ל דאם נתן לאחרים וליורשים וחזר מהיורשים דלא הוי חזרה בכל יעו"ש ועיין בסמ"ע דעלה ונסתפק אי בכי האי גוונא שנתן לאחרים וליורשים וחזר מהיורשים ומשייר לעצמו אי צריך קנין או דילמא א"צ והצריך עיון יעו"ש.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב מל"מ שהביא בפ"ט מהל' זכיה משם הרמב"ן שכתב הנמוק"י שאם נתן לאחרים וליורשים וחזר מהיורשים דלא הוי חזרה בכל והביא עליו מ"ש הנמוק"י דבמשייר לעצמו דצריך קנין דבלא קנין אי אפשר וכו' וכתב עליה דלכאורה נראה דזה היפך ממ"ש בשם אחד מהאחרונים יעו"ש שהצריך עיון ולפי מ"ש בעניותינו עיקר דברי הנמוק"י ז"ל הוא למ"ש בשם אחד מהאחרונים ולזה הוא דשם הראה ההפרש בין משיירו לעצמו לנותנו לאחר אלא דיש להסתפק אי כשנתן לאחרים וליורשים וחזר מהיורשים דלא הוי חזרה בכל אי בעינן שיתן לאחרים אותו מקצת דלא שנא או דילמא שניא היא כמ"ש הסמ"ע ועיין בס' משפט צדק חלק א' סי' י"ט. נמצא לענין דינא בנדון דידן דאף אם תמצי לומר דבחזר מהיורשים נמי בעינן שלא יעכב לעצמו כדי שלא יהא חזרה בכל הכא נמי מה שחזר מהיורשים נתנו לבע"ח ולמשרת אברהם ולא עכבו לעצמו וא"כ שפיר זכה במתנה המשרת שמואל בחלקו.<br><b> ומ"מ </b> יכול הייתי לקיים המתנה מצד אחר ואף אם היה שמה שחזר לא היה מהיורשים והוא דכבר ידוע שבע"ח מוציא ממקבל מתנת שכיב מרע כמבואר בדברי הפוסקים א"כ מה שחזר וצוה שיפרעו לבע"ח נראה לענ"ד דלא הוי חזרה ומה שצוה שיתנו למשרת אברהם אם יתנהג עם היורשים כדין וכשורה אין זה חזרה והייתי עד ממהר ממ"ש מהר"ש גאון בתשובה הנ"ל וז"ל ועוד יש גריעות אחרת בחזרה זו שהיא לא חזרה בה ונתן הבתים מעכשיו ולאחר מיתה לב' בנותיה דהא לא צותה ואמרה שיתנו הבתים לב' בנותיה על תנאי שיהיו באהבה ואחוה ואם לאו שיהיו של דוד חתנה אלא שכל זמן ששתי בנותיה יהיו באהבה ואחוה שיהיו הבתים לב' בנותיה אמנם לא חזרה בה מעכשיו שיתנו הבתים לב' בנותיה ואפשר דאין בה חזרה יעו"ש וה"ה בנדון דידן שצוה שאם יתנהג עם בניו כדין וכשורה שיתנו לו כך וכך ומעתה לא נתן לו כלום לא הוי חזרה ומ"מ אין אנו צריכים לטעם זה אלא (דכ"פ) [דכן פשוט] דהדין עם המקבל. ומ"מ לא תעזוב נפשי לשאו"ל בהך דינא דבחזר במקצת דחזר בכל אם נתן לב' בני אדם ופירש דבריו שמה שנתן לזה יותר מזה הוא משום היותו ממנו גמול חסד עד מאד עד שכמעט שהיה בושש ממנו אם היה מניחו ריקם משא"כ לאחר שלא היה לו כי אם קירוב דעת לחוד ואמטו להכי לא דקדק עליו ושוב חזר בו ממה שנתן שלא דקדק עליו אם נאמר בזה דחזר בכל או דילמא שניא היא שמה שנתן לזה כמוכרו לו ולא אמרינן מסתמא חזר בכל והדבר צריך הכרעה הנראה לענ"ד כתבתי אם יסכימו עמי בעלי ההוראה הלא כה דברי יניק וחכים<br>הצעיר <b> שלמה בכר שמואל חכים </b> ס"ט
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>מתנה שהיא סתם וכו'.</b> עיין להרב מל"מ שהקשה להרשב"א בתשובה סי' אלף נ"ח דלפי דבריו קשה דהכא שהוא אומר שכיב מרע הייתי והם אומרים בריא היה על כרחך בשקנו מידו הוא דאי לא היכי קנה באומרו בריא היתה בלא קנין א"כ אמאי אמרינן דעל המקבל להביא ראיה שהיה בריא הא כיון שקנו מידו לא נהג כשאר שכיב מרע שמקנים באמירה ומעשיו מוכיחים שהיה בריא וכו' יעו"ש. ונראה לענ"ד שלדעתם צ"ל כמ"ש ר' יונה בעליות בשיטה מקובצת והיא לו נדפסה בהרמ"ה ח"ב וז"ל ונ"ל לפרש בשאין כתוב בה קנין וכגון שכתוב בה שנתן פלוני נכסיו לפלוני ולפלוני והוא אומר שכיב מרע הייתי ובלא קנין ושטר נתתי (כמתנת) [דמתנת] שכיב מרע בדיבור נקראת מתנה ואינה קונה אלא לאחר מיתה והעדים כותבין את דבריו ואין צ"ל להם כתבו והם אומרים בריא היה הילכך כיון שהעדים מעידים שנתן להם נכסיו ודאי בקנין או בחזקה נתנה להם או בשטר זה והוא צוה לכתבו וכו' יעו"ש וק"ל.
+
+Halakhah 23
+
+<b>אבל אם היו מטלטלין ביד המקבל מתוך שיכול לומר שלי הן ישבע וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז"ל ודין המטלטלין פשוט הוא ונראה דאפי' ליכא למימר מיגו כיון שיש עדים שמחמת מתנה זו באו לידו חזר להיות מוציא מחבירו ועליו הראיה אחר שהמטלטלין ביד המקבל וזה החלוק צ"ע עכ"ל.<br><b> וראיתי</b> להש"ך בסי' רנ"א סק"ו שהקשה עליו וז"ל ולענ"ד אין כאן צ"ע וכ"כ בכ"מ שם שהדבר פשוט כהרמב"ם וכן דעת הטור והר"ב כאן דהא כי היכי דבעלמא אם יש עדים וראה אין יכול לומר נתתו לי במתנה ה"ה הכא כיון דאין העדים יודעים אם קנה במתנה וקי"ל דמתנת שכיב מרע אינו קונה אלא לאחר מיתה א"כ אם היה שכיב מרע מתנת שכיב מרע הרי היא מעולם לא יצאת מרשותו דנותן וא"כ זה המקבל צריך לברר שיצאת מרשותו דאל"כ בעלמא נימא נמי יהא נאמן שלקח או נתן במתנה אלא ודאי כיון (דליכא) [דאיכא] עדים וראה ברשותא דקמא קאי וה"ה הכא וזה ברור יעו"ש ולענ"ד אחרי המחילה רבה מכבוד רבנותו דמיון זה שדימה הרב לבעלמא דכי היכי דאיכא עדים וראה לא מצי למימר במתנה נתנו לי לא זכיתי להבינו דמשמע דאי איכא עדים וראה ולא ידעו העדים אי במתנה יהבא או בפקדון דלא מצי נפקד לומר במתנה נתנו לי ומשו"ה קא מקשי הרב ז"ל דה"ה הכא דלא ידעי אי במתנת שכיב מרע או במתנת בריא לא מצי לומר בריא היתה (ואל"כ) [דאל"כ] בעלמא נמי נימא הכי וכו' וזה אחר המחילה ליתא דהא הטור בסי' קל"ג ס"ו פסק ז"ל אבל אם מסרו לו בעדים וגם (ראה) [ראו] אותו עתה בידו אז אינו נאמן ודוקא שהעדים מעידים שנתנו לו בתורת פקדון אבל אם מסרו לו סתם יכול לומר בתורת מכר או מתנה נתנו לי עד כאן הרי להדיא דאם לא ידעי העדים איך מסרו אף דאיכא עדים וראה מצי לומר בתורת מכר או מתנה נתנו לי שלא כדברי הרב ז"ל. ומה מאד תמיהא לי בסיום דבריו שכתב דאל"כ בעלמא נמי נימא הכי יהא נאמן שלקח או נתן במתנה וכו' שמחלק לנו את השוין דהלא באמת כך הדין וכדאמרן משם הטור ופסקו מרן בשו"ע אשר מכח זה הקשה בס' זקן שמואל בסי' רנ"א (להר') [להרה"מ] ז"ל דלמה הצריך עיון דמשם בארה הדין כך.<br><b> וברצותי</b> הדברים לפני אחי ורעי הי"ו הם אמרו שכונת הרב ז"ל הוא להקשות דאיכא עדים וראה דבתורת פקדון באו לידו והכונה דה"נ כיון שאין העדים יודעים אם קנה במתנת בריא [או] כמתנת שכיב מרע אינו קונה אלא עד אחר מיתה ואם כדברי הנותן הרי מעולם לא יצאת מרשותו נמצא שהעדים מעידים שהם של נותן דומיא דהתם שמעידים שבאו לידו בתורת פקדון וכי היכי דהתם לא מצי למימר נתנו לי במתנה ה"ה הכא זה הוא כונת הרב ז"ל. ואומר דאף בזה לא נתקררה דעתי חדא דאחר המחילה אין הדמיון עולה יפה דהתם שאני דבעדותן דקא מעידין קא מוקמו נכסי בחזקת המפקיד ואמטו להכי לא מצי נפקד לומר בתורת מכר או מתנה יהבא לי משא"כ הכא דהעדים לא מעידים שבמתנת שכיב מרע באו לידו וא"כ לא דמי להתם (דאפי') [דאפשר] שהוא כדבר המקבל ועוד דאם כדבריו ז"ל דדא ודא חדא היא א"כ מה הפליג התם הטור ז"ל בין ידעי העדים דבתורת פקדון באו לידו ללא ידעי באופן שדברי הרב נפלאו ממני וצ"ע.<br><b> ומעתה </b> אמת אגיד שעיקר דברי הרב המגיד ז"ל לא ידענא מה אידון בהו לענין דינא דלפי מ"ש לעיל מן הבא"ר ההיא ממנו נקח דקם דינא כדברי (הר') [הרה"מ] ז"ל ואילו הרב מקור ברוך ז"ל בסי' מ"ח הוכיח מדברי רש"י ז"ל דקדושין דף ע"ט היפך הרה"מ דפי' עלה ברייתא דקתני מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידיהם בלא ראיה וכו' וז"ל הוא מוציא מידיהם אם עמדו והחזיקו בנכסים וא"צ להביא ראיה שהיה שכיב מרע וכו' יעו"ש הרי דאף אם החזיקו מוציאין מידם בלא ראיה ולא אמרינן דנשבע המחזיק שחזר להיות מרי קמא היפך מ"ש הרה"מ ז"ל וגם על מרן כ"מ הקשה דלא הקשה מהכא אלו תוכן דבריו יעו"ש. וכן נראה שהוא דעת התוס' בפ' מי שמת בסוגיין דף קנ"ג ד"ה והן אין מוציאין וכו' שהקשה וז"ל וא"ת פשיטא כיון שהוא מוציא מידיהם בלא ראיה שהן אין מוציאין מידו בלא ראיה וכו' יעו"ש וכן הביא מהרש"א בקדושין דף ע"ט משם התוס' יעו"ש ועיין ברשב"ם ז"ל שפי' וז"ל הוא מוציא מידיהם ונותן עומד בנכסיו וזוכה בהם וכו' באופן דלענין מעשה לא ידענא היכי ליעביד וצריך לי ישוב. והטור בסי' רנ"א כתב משם רשב"ם ז"ל שפסק כרבה דשמעתיה כר' נתן אזלא והרי"ף פסק דלעולם על המקבל להביא ראיה ולזה הסכים א"א הרא"ש וכתב בבדק הבית וז"ל ומ"ש לזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל אינו מוכרח אדרבא משמע מדבריו שפסק כרבה וכו' יעו"ש ולענ"ד לא זכיתי להבין איך משמע דפסק כרבה שהרי שם כתב הרא"ש וז"ל ופסק רשב"ם כרבה והרי"ף פסק דלא כרבה כמו שאפרש וכו' (וא"ת) בסוף דבריו הילכך ליתא לדרבה דאמר הרי מת והרי קברו מוכיח עליו דשמעתיה כר' נתן אזלא ולית הלכתא וכו' הילכך נראה דרבה חזר בו מההיא דלעיל דסבר כר' נתן וכו' יעו"ש הרי נראה להדיא כדברי הטור וכעת לא זכיתי להבינו וצ"ע כיון שכתב הרא"ש שרבה חזר ממאי דסבר כר"נ ועתה ס"ל כחכמים דאמרי המוציא מחבירו עליו הראיה נמצא שפסק כהרי"ף ז"ל ולא מטעמיה וכן כתב הטור שם ברמזים ודוק.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>שכיב מרע שאמר הלואתי או פקדון וכו'.</b> כתב הרב מהרימ"ט ז"ל בחלק חו"מ סי' צ"ה דהא דפליגי רב פפא אמר משום דיורש יורשה ורב אחא אמר משום (דליתא) [דאיתא] בבריא במעמד שלשתם דהכונה היא דלא פליגי דמר אמר חדא ומר אמר חדא והוכיח מדהרי"ף ז"ל השמיט כולא מילתא דאם איתא דנפק"מ לענין דינא הו"ל להביא דברי מי שהוא עיקר לענין דינא וכו' יעו"ש שהרבה בראיות. ולענ"ד נראה שהרא"ש ז"ל הכי ס"ל דהרי בפ' מי שמת בסוגיין נראה דס"ל כר"א שכתב משום דאיתא במעמד שלשתן ואילו בתשובה כלל פ"ז סי' ז' כתב וז"ל שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני אע"פ שאינו מועיל בבריא מועיל בשכיב מרע הואיל ויורש יורשה עד כאן ומה לו להביא טעמא דר"פ מה דלא הביא בפסקיו אם לא שנאמר כדברי הרב דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וקצת קשה על הרב ז"ל למה לא נסתייע מדברי הרא"ש ז"ל.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>אבל אם אמר תנו מאתיים זוז לפלוני ואחריו וכו'.</b> הרב המגיד ז"ל הביא משם הרשב"א שאם נתן מתנה והניח ליורשיו ודאי יצא עליו שטר חוב גובה כולו מן היורשים ואם אין להם גובה ממקבלי מתנה וכו' וראיתי להרב מהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' ר"ג שכתב וז"ל כתב הטור ז"ל בסי' רנ"ג וז"ל שהדין הוא שכשיוצא שטר חוב על הנפטר שעל היורש לפרוע החוב וכתב ר' יונה שזה דוקא כשלא פירש חלק היורש אבל אם פירש חלק היורש שיתנו לו כך וכך ליורש וכך למקבל מתנה הדבר להיפך שעל המקבל מתנה לפרוע החוב שהוא נכרי ולא על היורש כלל וכו' ואח"כ הביא דברי הרשב"א ודקדק מדקאמר אבל אם נתן מתנה והניח נכסיו ליורשים ולא קאמר אבל אם היה אחד ממקבלי מתנה יורש משמע ודאי כסברת רבינו יונה ז"ל דדוקא כשהניח ליורשים שאר נכסיו סתם אז אית לן למימר שהיורשים כרעא דמורישן אבל כשגם ליורשים נתן מתנה אית לן למימר שדעתו קרובה אצל היורש ממקבל במתנת נכרי אע"ג שהיה אפשר לומר דכשהניח ליורש סתם חייב לפרוע אבל כשפירש המתנה גם ליורש נשוה אותם כשאר מקבלי מתנות ויפרעו כדין מקבלי מתנות וכו' אבל נראה שיש ב' טעמים שלא נוכל לומר כן חדא דאפושי פלוגתא לא מפשינן וא"כ למה אפרש אני דברי הרשב"א ז"ל חולק על דברי רבינו יונה ז"ל עכ"ל.<br><b> ואחר</b> המחילה רבה מכת"ר לא זכיתי להבין דבריו במ"ש בדברי ר' יונה ז"ל שדעתו הוא שאם פירש חלק היורש וחלק המקבל מתנה שאז הדין בהיפך שזה הוא דוקא כשהחלקים שוין וגם הקדים חלק היורש לא בכל ענין שהרי הנמוק"י ז"ל הביא לשון רבינו יונה ז"ל בסוגייא דואחריך. וכתב רבינו יונה דהיינו כשפירש חלק המתנה ולא פירש חלק היורשים אבל אם אמר תנו ר' לפלוני בני ור' זוז למי שאינו ראוי ליורשו ודאי בנו קודם שהקדימו ואם יצא עליו שטר חוב גובה מאותו איש נכרי דהא הוה מצי למימר ת' זוז לבני ולפלוני אבל אם אין המספר שוה כגון ק' לאחד ור' לאחר דינו שוה וגובה מכולן כאחד עד כאן וכן פסק מהראנ"ח ז"ל בח"א סי' ל"א והרב משפט צדק ח"א סי' נ"ו והסמ"ע בסי' רנ"ג וכן פי' הוא ז"ל בסי' שכ"ו יעו"ש והאיר ה' את עיני וראיתי בשטמ"ק דף קל"ג מהש"ס בד"ה סבר(א) שהביא משם ר' יונה בעליות וז"ל ברם כך נראין הדברים שאם אמר תנו ק' לפלוני ולפלוני ודאי בע"ח גובה תחילה מן היורשין לפי שדעת של נותן שינתן אותו ק' לאותם בני אדם והשאר יהיה לבניו כענין שאמרו אמר ר' לפלוני ואחריו ש' לפלוני ויצא שטר חוב בע"ח גובה מן האחרון ומפרשין רבוותא הא דנקט ואחריו דוקא היכא שהנותן לזה ר' ולזה ש' (וא"כ) [אבל] לזה ר' ולזה ר' כיון דהוה מצי לומר ת' לפלוני ולפלוני ולא אמר ודאי להקדים זה לזה נתכוון הלכך אם אמר תנו ק' לפלוני [בני] ור' למי שאינו ראוי ליורשו דינם שוה ואם יצא עליהם שטר חוב גובה מכולם ואם אמר ק' לפלוני בני ואחריו ר' לפלוני אי נמי ק' לפלוני בני וק' לפלוני בנו קודם אע"פ שהוא יורש יעו"ש נמצא שמה שהביא הטור משם ר' יונה ז"ל שבנו קודם משום שהקדימו ה"מ שהיו המתנות שוות ואמר תנו ק"ק לבני וק"ק לפלוני דהוי כמו ואחריו אבל אם היה אומר ת' מאות לבני ולפלוני היה הדין שיפרעו שניהם היפך מה שהבין הרב ז"ל. אמת אגיד כי בנדון הרב ז"ל קושטא קאי דהוה מצי לומר יחלקו המאה סולטאנים בין בנו לנכדו ואמר מחצה לבנו ומחצה לנכדו שהוא לבנו תחילה והוי כמו ואחריו שגובה מנכדו שהוא נכרי ואמרינן ודאי דעתו היה לחלקן ולכך הדין נותן שבע"ח גובה מן הנכרי אלא דמשטח לשונו אין נראה כן ולא נכנס בסוג זה כלל כנראה דלא ס"ל הכי בדעת רבינו יונה ז"ל וממ"ש נתבאר בדעתו.<br><b> ועוד</b> אני רואה שינוי בדברי מהרשד"ם ז"ל דבסי' ר"ג כתב שהטור לא הביא מחלוקת בדין ר' יונה ז"ל ואילו בסי' שכ"ו כתב שדין הר' יונה ז"ל פליג עליה הרא"ש ז"ל והביאו הטור שם סמוך ונראה על מי שנתן שני שלישי לבת והשאר לבנו ויצא עליו שטר חוב שגובה מן הבן ואפי' שפירש המתנה שמתנה ליורש ירושה היא הרי שבכל גוונא בע"ח גובה מן הבן היפך דעת ר' יונה ז"ל. אשר בזה נפל פיתא בבירא במה שלא רצה לעשות מחלוקת בסברת ר' יונה והרשב"א דלדעת הרשב"א ז"ל היה הבע"ח גובה משניהם ולפי דעת הרא"ש בע"ח גובה כולו מן היורשים ולא מהני ליה ליורש לא בסתם ולא מפרש כיון דכתב דלשון מתנה ליורש ירושה היא לא בתחילה ולא בסוף. כיון שכתב בסי' שכ"ו שהרא"ש פליג על ר' יונה ז"ל באופן שלעת כזאת אני נבוך בזה ולא ידענא מה אידון בהו.<br><b> וחזי </b> הוית להרב המבי"ט ז"ל בח"א בסי' קס"ה שהביא דברי ר' יונה ז"ל וכתב וז"ל ולאו דוקא נקט המתנות שוות ואפשר דלדידיה לא שנא המתנות שוות או לא אלא בכולהו בעינן שיאמר ואחריו ולא ס"ל כהנהו רבוותא ואע"ג שהביא סברתם וכן נראה מפרושו שם שכתב הא דמפרשי רבוותא והאריך בפרושם ואח"כ כתב ומ"מ נקטינן מההיא ברייתא וכו' מדקאמר נקטינן משמע מכל מ"ש לא עלה להלכה אלא ענין זה ולא לענין המתנות וכן משמע וכו' שהכריח מדברי הטור שלא הביא כי אם כשהחלקים שוים יעו"ש. והדבר קשה כיון שראה דברי הרב ז"ל שכתב הילכך אם אמר תנו ק' לפלוני בני ור' לפלוני שאין ראוי ליורשו דינם שוה ואם יצא שטר חוב גובה מכולם כאחד ואם אמר ק' לפלוני בני ואחריו [ר'] לפלוני אי נמי ק' לפלוני בני וק' לפלוני בנו קודם אע"פ שהוא יורש והאחר מקבל מתנה כיון שהקדים בנו למקבל מתנה ע"כ. הרי בבירור שאם אין המתנות שוות הרי הוא כאחד וגובה משניהם ומכל שכן שהנמוק"י ז"ל מביאו משמו כמ"ש לעיל. ונראה לענ"ד שלכונת זאת כתב הרב מורה צדק והביאו מרן החבי"ב בסי' רנ"ג הגהת הטור אות ע' וז"ל אם אמר תנו ר' לפלוני בני וק' לפלוני שאינו ראוי ליורשו ויצא שטר חוב גובה משניהם כדין שטר חוב שיצא למקבלי מתנה ונראה שט"ס נפל בדפוס וצ"ל ור' לפלוני בני וש' לפלוני שאינו ראוי ליורשו דבזה קושטא דמילתא היא לדעת רבינו דגובה משניהם ונסתלקה מעליו קושית מרן החבי"ב ומה שלא רצה הרב להגיה כן הוא משום שהבין מדברי ר' יונה כן ומהתימה עליו שלא השגיח בדברי הנמוק"י הנתנים למעלה ודוק.
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אבל הבריא אין דבריו קיימין וכו'.</b> עיין בהרב המגיד ז"ל שכתב משם רבינו האי והרי"ף (והרא"ש) [והרא"ם] ז"ל דלא עבדינן עובדא ומפני כך כתב רבינו אין דבריו קיימין עד כאן ודע דדעת רשב"ם ז"ל בסוגיין הוא דבעיין אפשיטא שכן כתב בד"ה לעולם וכו' וז"ל ומיהו בעייא דהכא אפשיטא ממילתיה דר' נתן כדפרישית ואע"ג דר' יוחנן בן ברוקא ס"ל וכו' ולעיל בע"א בד"ה א"ל רב פפא פי' וז"ל רב פפא לאו אבעיא דרבא קאי דהא אפשיטא אלא וכו'.<br><b> ומעתה</b> קשיא לי טובא מ"ש הגהות מיימוני בפ"ו מהל' נחלות משם (או"ב) [אביאסף] וז"ל וכתב רבינו שמואל השתא דלא אפשיטא לן אי אמר ר' יוחנן בבריא או לא הלכך מספקא לן ואי תפס [תפס] וכ"כ ראבי"ה עד כאן ואם כונתו על רשב"ם ז"ל לפי מ"ש נראה בהיפך (א"ה ס"ט עיין בס' פני משה ח"ג סי' ס"ב דף קט"ז ע"ב יעו"ש) וכמו כן יש לתמוה על הרב מהר"מ מפדווה ז"ל בסי' נ"ב שכתב בסוף התשובה וז"ל וכתב הרי"ף דבעיא לא אפשיטא וכן רב האיי גאון והרמב"ם ורשב"ם ורוב הגאונים ז"ל. השוו מידתם בזה וכו' ור"ח לבד הוא דחלוק על שאר הגאונים ואומר שאין חלוק בין שכיב מרע לבריא וכו' עד כאן ולפי מ"ש רשב"ם ז"ל אינו בשיטת הרי"ף ז"ל ודעימיה כי אם בשיטת ר"ח. ומ"ש דר"ח לבד הוא דחלוק על שאר הגאונים הרב המאור קאי כוותיה וכמה פוסקים (א"ה ס"ט עיין בס' פני משה על הירושלמי בפ' יש נוחלין במראה הפנים בד"ה מ"ט שכתב וז"ל ומכאן הביא הרמב"ן ראיה לדעת הרי"ף ור"ח ז"ל וכן הרבה מהגאונים דס"ל דבעיא דרבא שם בבריא היאך אמר ר' יוחנן בן ברוקא לא אפשיטא וכו' יעו"ש ולפי האמור ט"ס הוא וצ"ל לדעת הרי"ף ורב האיי דר"ח ס"ל דאפשיטא בעיית כמ"ש וק"ל).
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>שכיב מרע וכו' ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה השני קנה מה ששייר הראשון וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז"ל שכתב רבינו כן כדי לתרץ הקושיא שהקשו רבים מהברייתא וכו' ותירץ שאע"פ שלמי שראוי ליורשו המתנה כירושה כשאמר לא משום ירושה אלא במתנה בפירוש ודאי יש לה הפסק וה"ז כמתנת בריא ועל זה הצד היא הברייתא ותירוצים אחרים נאמרו בזה עד כאן וכן הוא ג"כ דעת הרי"ף ז"ל והרא"ש ז"ל דאפי' שהזכיר מתנה בפירוש למי שראוי ליורשו הוי ירושה כנראה בעובדא דאיסור וכמ"ש הרמב"ן במלחמות וכ"כ בהדיא (ברי') [בחידושיו] שם בעובדא דאיסור וז"ל ומכאן יש ללמוד דאפי' היכא דאמר בלשון מתנה מפורש שויוה רבנן כירושה כדכתיבנא בפ' יש נוחלין יעו"ש וכ"כ להדיא הרי"ף בתשובה סי' כ"ו וז"ל תשובה צואת שכיב מרע א"צ מעכשיו (אע"פ) [על פי] שאמרו דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו ואין הפרש בין לשון מתנה ליורש ללשון ירושה אלא לאותו ענין שהזכירה המשנה כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין אבל בזולת זה כבר אמרנו שאין לשון מתנה ליורש אלא לשון ירושה עכ"ל. וכ"כ הרא"ש ז"ל בתשובה כלל (פ' סי' י"ד) [ע"ט סי' ט'] הביאה הטור בסי' רנ"ג וז"ל ואפי' אם הזכיר נתינה לבן ירושה היא כיון שראוי לירש וכדאמרינן בפ' יש נוחלין יעו"ש.<br><b> והוצרכתי</b> לכתוב כן לפי שראיתי למור"ם בתשובה סי' צ"ב שכתב וז"ל ולא מבעיא לדברי האחרונים שכתב המגיד משנה ז"ל דס"ל דלשון מתנה הוי לה הפסק וכן נראה דעת מהר"מ בתשובה שהביא המרדכי בפ' יש נוחלין וכו' אלא אפי' לדברי הגאונים והרמב"ן ז"ל דס"ל דאף בלשון מתנה אין לה הפסק וכן נראה דעת הרי"ף והרא"ש דלא חילקו מ"מ הרי וכו' יעו"ש דלפי מ"ש אין אנו צריכים להוכיח מדלא חילקו אלא הדבר בא מפורש בדבריהם דהרמב"ן מדברי הרי"ף ז"ל קא יליף לה וכדכתיבנא. וכתב הריב"ש ז"ל בתשובה סי' קס"ח לרבי עמרם ז"ל וז"ל ואח"כ באת לעיקר הדין והבאת מ"ש הרמב"ן ז"ל שכיב מרע שאמר וכו' והבנת מדבריו דאף אם לא יבאר המצוה בלשונו ענין (והפסק') [ההפסק] אלא שיאמר לא משום ירושה אלא משום מתנה שבזה די וזה אינו שלמי שראוי ליורשו כשאומר לא ירש לשון גרוע הוא וכו' והרמב"ם ז"ל השוה דין זה שאם אמר בפירוש לא משום ירושה אלא במתנה והרי הפסקתיה הב' קנה וכו' ואף לפי הרמב"ם צריך שיזכיר הלשון ההוא כדי שיובן בפירוש שעל ההפסק הוא מכוין עד כאן ומכאן תראה שמ"ש מרן החבי"ב ז"ל בכנסת הגדולה בסי' רמ"ח הגהת ב"י אות כ"א וז"ל וכתב רבינו עמרם הובאו דבריו בתשובת הריב"ש סי' קס"ח הסכים שצריך שיאמר והרי הפסקתיה וכו' יעו"ש שנראה בפירוש שחיסור לשון הוא וצ"ל וכתב ר' עמרם הובאו דבריו בתשובת הריב"ש סי' קס"ח שאין צריך שיאמר והרי הפסקתיה והריב"ש הסכים שצריך שיאמר.<br><b> והרב </b> מהר"ש הלוי ז"ל בחו"מ סי' כ"ט כתב וז"ל ולענ"ד אפשר דבדעת זה דהרמב"ם ז"ל יסכימו כל הפוסקים אפי' מאן דס"ל דאפי' לשון מתנה בפירוש למי שראוי ליורשו הוי ירושה זה יהיה כשלא פירש דעתו וכו' ואומר דבנדון דידן כיון שכתוב בשאלה שראובן אמר בצוואתו שאם יגזור הבורא וירפאהו לבני יעקב מחוליו יתנו במתנה דוקא השליש מנכסי וכו' וכבר כתבתי דמילת זאת של דוקא קאי למה שאמר יתנו במתנה וה"ק שיתנו לו בתורת מתנה ולא בתורת ירושה וא"כ נראה לענ"ד דהוי כאילו פירש ואמר לא משום ירושה אני נותן אלא משום מתנה דלדעת הרמב"ם אפי' למי שראוי ליורשו הוי מתנה וכבר כתבתי דאפשר דכו"ע יודו בזה דהוי מתנה דאם לא היה כונת ראובן לזה למה דקדק לומר במתנה דוקא הו"ל למימר יתנו במתנה שליש מנכסי וכו' עד כאן ומכאן נראה בהדיא שמ"ש מרן החבי"ב שם באות כ' וז"ל שטר מתנה שכתוב בו יתנו במתנה השליש מנכסי יש לפרשו שרוצה היה במתנה ולא בירושה והוי כאילו פירש ולא בירושה אני נותן אלא במתנה מהר"ש הלוי סי' כ"ט עכ"ל דנראה ג"כ בפירוש דחיסור לשון יש ג"כ כאן וצ"ל במתנה דוקא כאמור.<br><b> עוד</b> כתב הריב"ש ז"ל שם על דברי רבינו אלו וז"ל ואין הדמיון נכון וכבר אתה רואה שהרב המגיד ז"ל לא שבח דעתו בזה ולא הזכירו בשם רבינו כדרכו רק אמר שזה תירץ המחבר לקושיא ההיא וכו' ותירוצים אחרים נאמרו בזה וכו' עד כאן והנה למ"ש שלא הזכירו בשם רבינו אין זה מן הקושי דבכמה דוכתי מזכירו בהכי המור"ם מהם לעיל בריש פ"ה בהל' א' וב' וכתב שם ודברי המחבר עיקר יעו"ש. ועוד בה דהרואה בדברי הרה"מ בגירסא שלפנינו עיניו יחזו דלא הזכירו כי אם בשם רבינו כמבואר עיין במהר"א ששון סי' קפ"ה. והרב מהר"י בן מיגאש ז"ל תירץ לעיקר הקושיא ומביאו הרמב"ן ז"ל בסוגיין וז"ל וניחא ליה דכיון דאיהו אמר אל תתנו להם אלא שקל לאו ירושה היא אלא בשקל וכי אמר נמי ירשו אחרים תחתיהם ירתי והיכי דמי בירושה כגון נכסי לבני ותנו להם מהם שקל ואם מתו ירשו אחרים דקא מורית להו נכסיה אבל הכא לא מוריש להו אלא שקל בשבת עד כאן ועיין בשטמ"ק להרב בצלאל בכתובות סוף פ' מציאת האשה שמביאו שם באורך ובתשובת הרב בצלאל סי' ל"ג.<br><b> ומכאן </b> תשובה למ"ש מור"ם בתשובה הנ"ל וז"ל ועוד מאחר שלא באו המעות ליד היורש מעולם רק היו ביד השליש פשיטא דאית למתנה זאת הפסק וכ"כ הר"ן בהדיא ומביאו הרב ב"י ז"ל בסי' רמ"ח ונראה דמוכרח חילוק זה לדעת הגאונים והרמב"ם ז"ל כמ"ש הרה"מ והר"ן ז"ל דקשה לדעת הגאונים והרמב"ם דסבירא להם דלשון מתנה ליורש אין לה הפסק מההיא דתנו שקל לבני וכו' ואם מתו ירשו אחרים תחתיהם ואין נותנים להם אלא שקל וא"כ לדעת הגאונים ורמב"ם אמאי לא יתנו להם אלא שקל והלא ירושה אין לה הפסק אלא על כרחך יש לחלק בין היה ביד שליש לאילו בא ליד היורש וכן כתב הר"ן ז"ל שזהו דעת הרמב"ם והגאונים ז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה סי' תש"ד וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה דהן אמת דהכי תי' לדעת הגאונים ז"ל מ"מ נראה דאינו מוכרח שכן יסברו בדוקא דהא הר"י בן מיגאש ז"ל תירץ באופן אחד כדכתיבנא ואפשר שזה הוא דעת הגאונים. ומה שאני תמיהא עליה דמור"ם הוא שהוא ז"ל מביא מ"ש הר"ן ז"ל וכו' והלא הר"ן ז"ל מביא תירוץ הרב אבן מיגאש ז"ל ואמאי כתב שהוא מוכרח כיון שהרב אבן מיגש ז"ל תירץ באופן אחר. ועוד יש תירוץ אחר לקושיא זאת מהרב דוד בן לב הובאו דבריו בתשובת מהריב"ל בח"א דף מ"ט וז"ל ועוד מטעמא אחרינא יש להקשות דאין ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל מברייתא וכו' וכיון שכן אנא אמינא דההיא ברייתא דתנו שקל לבני בשבת מיירי בבריא ומשו"ה יש לה הפסק והכי מפרש לה רשב"ם ז"ל וכו' יעו"ש ועי' בס' זקן שמואל בסי' רנ"ח שתירץ כן לדעת הגאונים ולא זכר ש"ר שכבר קדמו הרב ז"ל ואיך שיהיה מ"מ אמינא דזה שכתב שהוא מוכרח בדעת הגאונים לא ידענא מאי קאמר וצריך לי ישוב.<br><b> ובתירוץ </b> זה של הרב אבן מיגאש ז"ל הקשה הרמב"ן ז"ל בחי' וז"ל ואכתי קשה לי דכיון דאמרינן לאחר ירושה אין לה הפסק אלמא אין המקבל מתנת שכיב מרע קונה אלא עם גמר מיתה הא כל שלא קנה בשעת גמר מיתה אלא לאחר זמן אינו בדין שיקנה לפי שחלה עליו ירושה תורה של יורש וכו' והשתא ודאי קשיא ליה ההיא דתנו שקל לבני בשבת אע"ג דלא אקני להו אלא שקל מ"מ לא אמר אלא אם מתו ירשו אחרים ואחרים ודאי לא ירתי ולא זכו אלא לאחר מיתה בניו כדאמרינן דאם לא קנה עד דמקיים תנאו וכו'. ובר מן דין לדברי רב אחא אין לך אדם שכיב מרע שנותן מתנה בתנאים וקשה ההיא דאמרינן הבו ת' זוז לפלוני וינסוב ברתי ותניא בפ' האומר בקידושין משל למה הדבר דומה לאדם שהיה מחלק נכסיו לבניו וכו' ואפשר דלא דייקינן כולי האי אלא התורה נתנה רשות לאב להנחיל לאחר זמן וירושה עוברת ונפסק מן היורש ורב אחא בנכסי לך דוקא קאמר דכיון דהתחיל בירושה דתורה והנחילו בה שוב אינה נפסקת ממנו הילכך בשותק ואומר סתם אם מתו בניו ירשו פלוני זכה בהם וצ"ע עכ"ל וכתב הריב"ש ז"ל בסי' הנ"ל וז"ל וגם הרמב"ן ז"ל לא הזכיר בתירוץ הקושיא ההיא זולתי תירוץ הרב אבן מיגאש ז"ל בו נסתפק קצת ותירץ ביד שליש ובו בחר ע"כ.<br><b> וראיתי</b> למהר"ש בן חסון בסי' ס"ג שהביא דברי הריב"ש הללו והקשה וז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו ז"ל בדבריו אלה במ"ש שהרמב"ן נסתפק בדברי הרב אבן מיגש ז"ל משום דאף אם לא זכו הבנים בשאר נכסים מכח צואתו מ"מ כבר זכו בהם מכח ירושה דממילא וכיון דזכו מן התורה ירושה אין לה הפסק וקשה כל זה שכתב הרמב"ן ז"ל בחי' לא על הרב בן מיגאש ז"ל קשיא ליה אלא על כל מתנה שכיב מרע שנותן על תנאי ולא נאמר דמאחר שחלה ירושת התורה שעה אחת שוב אין לה הפסק וכמו שהאריך הרב שם וכו' יעו"ש. ולענ"ד לא זכיתי להבין דבריו ז"ל דהרואה יראה שם בפירוש דתרתי קא קשיא ליה להרב שם הן על מ"ש הרב בן מיגש ז"ל ממ"ש והשתא קשה ליה ההיא דתנו שקל לבני בשבת אע"ג דלא הקנה להם שקל וכו' הן על כל מתנת שכיב מרע שנותן על תנאי ועל כולן היתה התשובה דאפשר דלא דיקינן כולי האי אלא התורה נתנה רשות לאב להנחיל ובכלל זה נתנה רשות להנחיל אף לאחר זמן וירושה עוברת ונפסקת ממנו דהכונה דכיון דהרב בן מיגש ז"ל ס"ל דהברייתא דתנו שקל לבני מיירי בנותן למקצת בניו והאי אחרים דקתני הם ראוים לירש כדמוקי רב ששת דקיימא הכי לפום קושטא כמבואר בהרב בצלאל בשטמ"ק לכתובות בסוף פ' מציאת האשה ובתשובת הרב בצלאל ז"ל סי' ל"ג יעו"ש וכן לההיא ברייתא דקידושין וכן לההיא דכשתלד וע"ז הוא דקא מתרץ דהתורה נתנה רשות להנחיל אף לאחר זמן וזה הוא אמת לענ"ד. וכן תראה בספרי הפוסקים ז"ל דהך קשיא ליה להרמב"ן ז"ל עליה דהרב בן מיגש ז"ל.<br><b> אשר</b> ע"פ זה נראה לענ"ד לתרץ מה שהקשה הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל בחו"מ סימן ע"ד על דברי הרמב"ן ז"ל וז"ל ותמהני דהא דנתנה התורה רשות היינו להנחיל לבן בין הבנים אבל לאחרים בירושה אין לו רשות אלא במתנת שכיב מרע הוא נותנה ואם נאמר דהרמב"ן ז"ל קאי לאוקמתא דרב ששת דאוקמא בראוי ליורשו וכו' אכתי קשיא לאוקמתא דריש לקיש ותוך כדי דיבור וכו' ועוד דכל מתנת שכיב מרע באחרים דמייתי הרמב"ן ז"ל הבו ת' זוזי ולינסוב ברתי ופירש יתן ר' זוז וירש שדה פלוני וכו' היאך מתקיימים המתנות דהוא דרבנן אחר שחלה ירושה דהיורשים עכ"ל. ולפי מ"ש ניחא דהרמב"ן ז"ל קאי עליה דהרב בן מיגש ז"ל דעיקר תירוצו אינו אלא לאוקמתא דר"ש דוקא ובודאי דס"ל להרב בן מיגש ז"ל דתירוץ זה קאי לפום קושטא דמילתא ומה שהקשה עוד מההיא דפ' האומר דקידושין הא ודאי דלא קשיא מידי אחר המחילה רבה דהתם מיירי לבן בין הבנים שהוא ראוי לירש אלא שהנחילו בתנאי גם לההיא דהבו ת' זוזי ולינסוב ברתי י"ל דכיון דאשכחן דמצי האב להנחיל לאחר זמן וירושה עוברת ונפסקת תקנו נמי דמצי יהיב מתנת שכיב מרע אף לאחר מיתה במתנת שכיב מרע ועיקר תירוצו דהתורה נתנה רשות אינו אלא לההיא ברייתא דתנו שקל וכן לההיא דפירש בני יתן ר' זוז וכן להא דפריך הש"ס ולוקמא דכשתלד וכו' ומן האמור בזה אתה תחזה שמ"ש עוד מהרימ"ט ז"ל דאפשר דהרב בן מיגאש ז"ל לא מוקי לברייתא (בעיקר) [בעוקר] ואומר לא משום ירושה וכו' הוא משום דס"ל דהברייתא מיירי בנותן לכל בניו וכו' ולא שייך בזה עוקר וכו' דלפי מה שהביא הרב בצלאל בשטמ"ק לכתובות ובתשובה סימן ל"ג לשון הרב בן מיגאש ז"ל נראה ברור דס"ל דהברייתא מיירי במקצת בניו וכו' ולפי דעתו א"כ שפיר יש להוכיח דלא ס"ל כסברת רבינו מדלא חילק בהכי.<br><b> ובהיותי</b> בזה ראיתי למהרשד"ם באה"ע סי' ר' שכתב וז"ל וא"ת הא תינח אילו היה כאן אחריך לפלוני מי שאינו ראוי ליורשו. אבל הכא הוי ראוי ליורשו ומאן לימא לן דכה"ג אין לה הפסק הא ודאי ליתא שהרי כתב הרב המגיד וז"ל וכתבו ז"ל שאפי' היה הב' ראוי ליורשו ג"כ אינו כלום ולא זכה הב' ומוכרח הוא בסוגייא וכ"כ הר"ן ז"ל ואפי' שכתב שהרמב"ן נסתפק בזה מ"מ אין ספקו של הרמב"ן מוציא מידי ודאי שאר הפוסקים וכן נראה שהוא דעת הטור אלו תוכן דבריו יעו"ש. ולענ"ד אחרי בקשת מחילה מעצמותיו הקדושים לא זכיתי להבין דברי קדשו דמ"ש הרה"מ דהרמב"ן ז"ל נסתפק לא קאי למ"ש בתחילת דבריו כתבו ז"ל שאפי' היה הב' ראוי ליורשו אינו כלום ולא זכה הב' וכו' דבהא לא נסתפק הרמב"ן אלא אדרבא הוא מחזיק בהאי סברא שפיר וכנראה בחי' בסוגיין וז"ל שמעינן מינה דנכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אע"פ ששני נמי ראוי ליורשו אין לב' במקום ראשון כלום וכו' והוצרכתי לכתוב זה מפני שנמצא למקצת המחברים שאמרו בשני ראוי ליורשו יש לה הפסק ואין דבריהם עולים בשמועה ולא נכונים בטעמם וכ"כ הרב הלוי כדברינו עכ"ל. הרי לך להדיא דהרב אבן מיגש והרמב"ן ז"ל שפה אחת ודברים אחדים בשני ראוי ליורשיו נמי ירושה אין לה הפסק אלא מ"ש הרה"מ ז"ל שהרמב"ן ז"ל נסתפק אינו אלא למ"ש עוד וז"ל וכ"כ הרא"ם ז"ל שאפי' לא נתן ולא הוריש כלום לראשון אלא אמר ואחריך ירש פלוני בני נכסי וכו' והיינו אותו לשון של הרמב"ן שכתבנו לעיל ועיין בנמוק"י בסוגיין באופן שדברי הרב ז"ל נפלאו ממני ולא ידענא מה אידון והדבר צריך לי עיון.<br><b> ודע </b> שכתב הרשב"א במיוחסות סי' מ"ה דהא דאמרינן ירושה אין לה הפסק אם כתב השיור מעכשיו אין זו ירושה מופסקת אלא מעכשיו נתנם הנכסים ליורשים והיינו דרב הונא דאמר גבי נכסי לסבתא דבעל יורש משום דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי עד כאן וראיתי להרב מחנה אפרים ז"ל בסי' מ' בהל' זכיה שהקשה עליה מהא דאמרינן לקמן בפירקין אמר ר"ה שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני אם הראשון ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לא נותנה משום מתנה ואמרו שם דנפק"מ שאם אמר ואחריך לפלוני שאם הראשון ראוי ליורשו ירושה היא ואין לה הפסק ולפי סברת הרשב"א ז"ל קשה כיון דר"ה סבר דהאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אין ירושה זו מפסקת שהרי מעכשיו נתנם הנכסים לב' וא"כ שפיר קנה הב' אפי' שהיה הראשון ראוי ליורשו ותירץ הרב ז"ל דכל היכא דהראשון ראוי ליורשו בסתמא גוף נמי מניח לו בירושה דעד כאן לא אמר ר"ה דהאומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אלא כשהראשון אינו ראוי ליורשו דלא הקנה כי אם לפירות בלבד ע"כ.<br><b> והנה</b> הרואה יראה דתירוץ זה שתירץ הרב ז"ל לא שייך אלא למה שהקשה מפשטא דסוגיין דמצי למימר דלמי שראוי ליורשו גוף נמי הקנה לו ומשו"ה אף דבאומר אחריך שהוא כמעכשיו מ"מ כיון דראשון ראוי ליורשו ירושה אין לה הפסק ברם אכתי קשה מדידיה אדידיה ממ"ש הר"ן משם הרשב"א וכמו שהקשה מרן בב"י סי' רמ"ח יעו"ש. ולפי קוצר עניות דעת אפשר לומר לדעת הרשב"א כמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות בעובדא דסבתא וז"ל ועוד הא דשלח רב אחא נכסי לך וכו' שירושה אין לה הפסק והרי כאן ירושה שהב' קונה מעכשיו ואין כאן הפסק שלא חל עליה שם ירושה וכו' ואע"ג דאליבא דידיה איתמר לעיל אלא אמר רבא כדשלח רב אחא וכו' לאו למימרא דהוא סבר בלשון אחריך אין לב' במקום ראשון כלום אלא לומר שהדין דין אמת כשאין בו לשון מעכשיו עכ"ל. וא"כ נוכל לומר שזה הוא דעת הרשב"א ז"ל ותו לק"מ אלא דכל זה אינו לדעת הרשב"א ז"ל לא מ"ש הרב ז"ל ולא מ"ש אנו בעניותינו והוא ממה שראיתי להרשב"א ז"ל עצמו בח"ג הנדפס מחדש בסי' קכ"ב שכתב וז"ל וכל שכן בראשון ראוי ליורשו דאפי' אמר בהדיא נכסי לפלוני בני ואחריו מעכשיו לפלוני לא אמר כלום כמ"ש ותדע לך עוד דהא ההיא דרב אחא הלכה פסוקה היא וכו' ועוד דרב הונא גופיה אשכחן ליה דאית ליה האי דר"א דגרסינן בפ' יש נוחלין אמר ר"ה שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואים אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ופרשה רבא להא דר"ה שאם אמר ואחריך אין לה הפסק אלא ודאי מהא שמעינן דלגבי יורש דאורייתא לא אמרינן הכי משום דכל שנתן למי שראוי ליורשו ירושה דאורייתא וא"א לו לאחר מכאן להפסיקה עד כאן הרי שאפי' אמר בפירוש מעכשיו לפלוני אין לה הפסק ומייתי ראיה מהא דר"ה ומסכים הכי היפך מה שכתב במיוחסות ואפי' למי שמסתפק שתשובות המיוחסות הם מהרמב"ן ז"ל מ"מ הוא היפך ממ"ש הרמב"ן במלחמות וצריך לי ישוב.<br><b> וכתב </b> הראב"ד ז"ל והביאו מרן החבי"ב בחו"מ סי' הנ"ל בהגהת הטור אות ט' וז"ל ונשאל הראב"ד ז"ל על מי שאמר בשעת צואתו אם תפטר בתי הפנויה קודם שתנשא לבעל תזכה אחותה הפנויה בחלקה אי מהני והשיב זו השאלה אין לה מקום בכאן ואפי' אמר בלשון ירושה (נ)מי יבטל את דבריו אם יכול לעקור ירושת התורה מכל בניו וליתן אותה לאחד מהם הואיל ויש (לה) [לו] בה חלק ירושה ג"כ יכול לעקור אותה בכאן משאר הבנות הנשואות ויתן אותה לאחת מן הבנות הפנויות הואיל וראויה ליורשה ולא תהא סופה חמור מתחילתה ואם יש מי שיחלוק בדבר וכו' אך הדרך הראשון עיקר כי מאחר שעקר הנחלה משאר היורשים (מתחי') [בתחילה] כך יכול לעקור בסופה ואין סופה חמור מתחילתה עד כאן והקשה הרב ז"ל וז"ל אך צריך להבין לפי דעתו של הראב"ד ז"ל שאינו מחלק בין סופה לתחילתה היכי משכחת לה דין רב אחא דאם הראשון ראוי ליורשו ירושה היא ואין לה הפסק ונ"ל וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> אפשר להליץ בעד הראב"ד ז"ל דהא הראב"ד לא קאמר אלא היכא דקא עקר משאר אחים ונתן לאחד מהם דעכ"פ קא מקיים עיקר הנחלה באחד מהם דבכה"ג שהתורה נתנה רשות להעביר הנחלה כה"ג מצי מפסיק דאם ימות זה המקבל שירש אחיו אם ימות קודם הנשואין אבל אם ירצה לתתה לאחד מן השוק דאם היה רוצה עתה להורישו לא הוה מצי אם אמר שאחר שתמות בתו שיהיו לו הנכסים בהא לא קאמר ובכה"ג מיירי רב אחא לדעתו. וכן נמי אפשר לומר אם אמר שאחר שימות בנו שירשנו נכדו מכלל נכדיו דאם היה רוצה להורישו לא היה יכול דהא אינו יורש בנכסיו בחיי אביו שאביו קודם בהא הוא דלא מצי עביד ובהכי הוא דר"א ועיין בס' פני יהושע למהר"א קוב"ו ז"ל בסי' כ"א דף ל"ט ע"ד שכתב דהא דר"א אינו אלא בנותן לבן בין הבנים אבל אם לא היה אלא בן אחד לא יעו"ש וכתב שמדברי מהרי"ל שהביא מרן בסי' רנ"ג והרשב"א בסי' תש"ד לא משמע כן וכו' יעו"ש. ואני אומר שמדברי מהרימ"ט בחו"מ סי' ו' וע"ד נראה להדיא בהיפך וגם מדברי מהר"ם שהביא המרדכי בפ' יש נוחלין והרשב"א בח"א סי' אלף קמ"ז וק"ל.<br><b> ולענין</b> אם כתב למי שראוי ליורשו נכסי לך מהיום ולאחר מיתה ואחריך לפלוני אם דיינינן ליה כמתנת בריא ויש לה הפסק או לא כתב מהריב"ל ז"ל בחלק ב' סי' ל"ה דאין ולאו ורפיא בידיה וכתב מרן החבי"ב בסי' רמ"ח בהגהת ב"י אות כ"ג שלפי מ"ש באה"ע בסי' קי"ח שהמרדכי והחכמים שחלקו על הר"י בן הרא"ש ז"ל והרב ב"י ומהר"מ מטראני ז"ל כולהו ס"ל שדינא כמתנת בריא ודאי שיש לה הפסק לדעת רבינו ז"ל אבל לדעת ר"י בן הרא"ש ז"ל דינא כמתנת שכיב מרע וכבר כתב בס' משפט צדק סי' י"א שהר"י בן הרא"ש ז"ל יחיד בדבר זה ואין לומר קים לי וכו' יעו"ש. ואני ראיתי להרשב"ש ז"ל בסי' ק"צ שכתב וז"ל ואע"פ שכתב הרמב"ם ז"ל בבריא שכתב נכסי לך ואחריך לפלוני אין לב' אלא מה ששייר הראשון זה הוא במתנת מעכשיו אבל במתנה כזו שהיא מהיום ולאחר מיתה לא ומייתי לה בפ' יש נוחלין וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' זכיה וז"ל מתנת בריא שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה הרי היא כמתנת שכיב מרע וכו' וממ"ש ואינו זוכה בו ואוכל הפירות ולא כתב ולא זכה בפירות עד לאחר מיתה או ולא זכה לאכול בפירות שהיה משמע מלשונות אלו שקנה הגוף מעכשיו קנין גמור וכו' משמע שהגוף לא זכה עד לאחר מיתה וכו' ואפי' אם היה בדבר זה שום ספק או שום סברא נגד זו אין להוציא הנכסים מחזקת היורשים עד כאן הרי כאן דר"י בן הרא"ש ז"ל והרשב"ש ז"ל בחדא אזלין דמתנה מהיום ולאחר מיתה דין מתנת שכיב מרע יהבינן לה ומעתה מצי המוחזק לומר קים לי ואין לב' במקום יורשי ראשון כלום.<br><b> איברא</b> דאמת אגיד דזה שלמד הרב ז"ל דין זה מדברי רבינו לא זכיתי להבינו והוא דהרב המגיד ז"ל כתב בהיפך מזה וז"ל ברייתא בפ' יש נוחלין ובפ"ק דמציעא ופרשוה רש"י ור"ש והרמב"ן ז"ל כדברי רבינו לומר שאינה כמתנת שכיב מרע שיכול לחזור בו עד שעת מיתה אלא שדומה לה שאינו זוכה בפירות מעתה ויש מי שפירשה שהיא כמתנת שכיב מרע ממש שיכול לחזור בו עד שעת מיתה ומ"מ ודאי אין בכלל לשון מהיום ולאחר מיתה שיכול לחזור בו אלא כשביאר כן בפירוש וכו' ולענין הדין אין בין ב' הפירושים הללו כלום ודעת רבינו כפירוש רש"י ז"ל עכ"ל הרי בפירוש דלענין הגוף דין מתנת בריא אית ליה ולא מצי לחזור לדעת רבינו היפך מ"ש הרב ז"ל. ועוד קשה דלפי דבריו נמצא דהטור ז"ל לא כיון להלכה ח"ו בדברי רבינו שהרי בסי' רנ"ז הביא דברי רבינו אלו וכתב אח"כ לפיכך הגוף קונה מיד ואינו יכול לחזור בו והפירות לאחר מיתה ע"כ. ועוד דלפי דבריו אם כתב רבינו ולא זכה לאכול פירות משמע שקנה הגוף לגמרי והרי הטור ז"ל כתב מילת לאכול בדברי רבינו. ועוד קשה מדידיה אדידיה שהוא ז"ל כתב בסי' קל"ג וז"ל וענין מהיום ולאחר מיתה ר"ל גופא מהיום ופירי לאחר מיתה כדאיתא ביש נוחלין לפיכך גוף המעות קנוי לו מהיום וכיון שקנוי לו מעכשיו אלא שאין לו פירות וכו' עד כאן הרי דאף הוא ז"ל מודה שהוא מהיום וכיון שכן הרי הוא מתנת בריא ויש לה הפסק ולא ידענא מה אידון ביה והדבר צ"ע ודוק.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>בד"א בשמכר הראשון או נתן לאחרים וכו'.</b> כתב הרב המגיד דרבינו הוציא דין זה מעובדא דרב ביבי דף קל"ז ומפרש לא קאמר ר' שמעון בן גמליאל דאין לב' אלא מה ששייר הראשון אלא לשנתן הראשון לאחר אבל לעצמו כגון שנתן לבנו שהוא כעצמו לאו כל כמיניה וכו' ופי' אחר יש באותו מעשה וכו' ואין דינם עולה לדעת רבינו כמו שיתבאר ע"כ.<br><b> ודע</b> שמכאן קשה לי לדעת מהרשד"ם ז"ל בחלק אה"ע סוף סי' קפ"ה ולפי שיש לי לפרש דבריו צריך אני להביא כל הלשון וז"ל מה שנראה שהרמב"ם ז"ל לא מפליג בין כשאמר ואחריך לפלוני בין שהיה המקבל איש זר או שהיה בנו של נותן או שאמר אחריך לעצמי לעולם המקבל הראשון אין יכול למכור ואם מכר או נתן המוכר הראשון יכול לטרוף מיד הלוקח או המקבל הב' אני אומר כי זה אפשר אבל אינו מוכרח דאפשר דגם (הרמב"ן) [הרמב"ם] יודה בדין זה וא"ת מנין יהיה לו זה כיון שהוא מפרש פי' אחר שאינו כפי' המפרשים שהוא פי' הני מילי דאמר רשב"ג אין לב' אלא מה ששייר הראשון כשמכר הראשון לאיש זר אז אין לב' אלא מה ששייר הראשון וא"כ דין המפרשים מנין לו ואפשר לומר דסתם אחריך משמע לאיש זר וא"כ ממילא משמע דוקא לאיש זר אבל לא לעצמו או ליורשיו ויש לנו לומר כן כדי למעט המחלוקת וכו' ע"כ. והנה מ"ש בתחילת דבריו מ"ש שנראה שהרמב"ם לא מפליג כשאמר אחריך לפלוני וכו' מילת לא נראה לענ"ד שט"ס הוא וצ"ל שהרמב"ם מפליג בין אחריך לפלוני לאחריך לבני או לעצמי דבהא לעולם המקבל הראשון אינו יכול למכור ואם מכר או נתן הנותן יכול לטרוף או המקבל הב' ומ"ש המוכר הראשון נראה פשוט שהוא ט"ס ובזה ישר הולך כל הלשון של הרב ז"ל והוצרכתי ליכנס בדוחק זה לפי שראיתי למרן החבי"ב ז"ל בסי' רמ"ח שהקשה עליו ולבסוף לא יצא ידי חובתו כי אם בעשות ט"ס ולפי מ"ש בעניותינו נראה דאתי שפיר הכל. אפס כי ע"ז דברי הרב המגיד עומדים נגד זה שכתב ואין דינם עולה לדעת רבינו וכו' ואם כמ"ש לדעת הרב ז"ל תימה הוא שלא זכר להרה"מ שהוא היפך דעתו וצריך לי עיון.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..937895c26a8f8b7df14ad682d8a890a9c0faa970
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,468 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sales
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מכירה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מכירה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כיצד בכסף וכו' לא קנה עד שיכתוב את השטר וכו'.</b> כתב מרן כ"מ דמדלא חילק רבינו בין שטרי קנין לשטר ראיה נראה שדעתו כדעת הר"ן ז"ל שכתב בפ"ק דקידושין וז"ל ונ"ל ודאי דהתם בשטר קנין עסקינן מטעמא דכתיבנא אבל בשמעתין מדקאמר סתמא בכל שטר עסקינן שכיון שדרכן לכתוב את השטר לוקח לא סמכה דעתיה עד שיכתוב את השטר אפי' בשטר הודאה ומיהו במקום שנהגו לכתוב שטר קנין תולה קנייתו על השטר ואינו קונה משעת נתינת הכסף והיינו ההיא דפ' חזקת הבתים אבל במקום שנהגו לכתוב שטר ראיה לבד אי אפשר ללוקח שיתלה קנייתו בו שהרי אינו קונה בו אלא שכשכותב אותו שטר קונה בכסף משעת ראשונה וכל זמן שלא נכתב אינו קונה משום דלא סמכה דעתיה וכו' וכן הרמב"ם בפ"א מהל' מכירה לא חילק ושטר ראיה דקאמרינן שאינו מועיל לקנין היינו שטר הודאה בעלמא שמודה שמכר דשטר כזה אינו קונה אבל שטר מכר כהני שטרי דידן אע"פ שכתוב בהן ומכרתי וכו' יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> בס' שמחת יו"ט סי' נ"א שתמה על דברי הר"ן ז"ל ממ"ש הר"ן גופיה בפ"ק דגיטין אמתני' דכל השטרות העולין בערכאות של גוים כשרים דפריך בגמ' לא שנא מכר ולא שנא מתנה בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קנה ושטר ראיה בעלמא אלא מתנה במאי קנה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא וכו' ע"ז כתב וז"ל וכיון דהודאה מהנייא כי אמר בשלמא מכר ומתנה אמתנה לאו דווקא דאה"נ דמצינן למימר איפכא ובמתנה אתיא שפיר היכא שהשטר אינו בא אלא לראיה כגון שהודה שנתן לו שדהו והקנהו לו בחזקה ואיכא גוונא דמצינן לאתמוהי אמכר כגון דהוה [זוזי] הלואה גביה שאין הקרקע נקנה בהם ולא קנה ליה אלא בשטרא אלא משום דסתם מכר וכו' יעו"ש ולפי שיטתיה דס"ל דשטר קנין תולה קנייתו בשטר דוקא אמאי לא קאמר דמשכחת לה כה"ג דבמקום שכותבים שטר קנין אין דעתו לקנות כי אם בשטר והשטר פסול וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> נראה להליץ בעד הר"ן ז"ל ולומר דהא דכתב בפ"ק דקידושין דהיכא דהשטר הוא שטר קנין דעתיה לקנות בשטר היינו דווקא בשטרי דידן דקנין כסף וקנין שטר שוים הם ועוד בה דבשטר קנין דמהני אף לראיה ברם בשטר גוי דלא מהני דהא ודאי כל היכא דאית ליה כסף שנותן עכשיו ודאי דדעתיה הוא לקנות בכסף משו"ה לא אשכח גוונא שיסמוך דעתיה אשטר כי אם בהיה לו מלוה גבי מוכר דאז דוקא דעתיה אשטר קנין ובכה"ג הוא דמצי למיפרך האי שטרא חספא בעלמא הוא. ואל תשיבני מנכסי גוי דכי יהיב ליה ישראל זוזי אסתלק גוי וישראל לא קני עד דמטא שטרא לידיה דמשמע דאי הגוי לא אסתלק בקבלת זוזי הוה מקני לישראל בשטר קנין אף דאיכא כסף ואף דהשטר הוא שטר גוי לא היא דהתם שאני שהמוכר הוא גוי ומשום אלמותיה דגוי שביק קנין כסף ולא סמיך דעתיה כי אם על השטר ברם הכא ששניהם ישראלים אמרינן דדעתיה בכסף.<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנזכר שם וז"ל אמנם מדברי הריטב"א מבואר דס"ל דאפי' בשטר קנין קונה משעת נתינת המעות ויש להקשות לסברת הרב ז"ל מההיא דאמרינן בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ"א) דפריך אהא דהמוכר שדה לאשתו קנתה ולא אמרינן לגלויי זוזי בעא פשיטא וכו' ותיקני בשטרא ועל כרחך מאי דפריך הכי הוא דבמקום שכותבין את השטר היו כמ"ש התוס' ועל כרחך במקום שכותבין שטר הראוי לקנין היו וכו' ולפי סברת הריטב"א דאפי' בשטר קנין קונה למפרע מאי פריך הא שפיר נמי במאי דלא אמרינן לגלויי זוזי הוא דעביד וקנתה בכסף לענין שקנתה משעת ראשונה ולא משעת כתיבת השטר ונפק"מ טובא וכו' יעו"ש.<br><b> ולפי </b> קוצר עניות דעתי נראה לומר דרב הונא פריך לרב נחמן כלפי מאי דאמר ליה ר"נ לא הוה מר גבן באורתא דאמרינן מילי מעלייתא ועיקר חדושא הוא דקנתה ומשום דלא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעא וע"ז הוא דפריך דאי משום הא לא אירייא דאפי' דאמרינן לגלויי זוזי עבד תיקני ליה בשטרא ועיקר חדושא אינו אלא לקניית הקרקע אבל מאימת קנתה לא עייל נפשיה ואה"נ דנפק"מ למאי דביני ביני אבל בהאי לא נחית אלא לעיקר הקנייה משום דלא אמרינן לגלויי זוזי וע"ז הוא דפריך ויש לדחות ודוק (א"ה ס"ט ומ"ש רבינו <b> דאין קרקע נקנה בפחות משו"פ </b> כתב הרב המגיד מימרא פ"ק דקידושין ומרן ב"י סי' ק"צ כתב דהיינו מדאמרינן שם בפ"ק דף ג' ואשה בפחות משו"פ לא מיקנייא נפשה וכפי מ"ש התוס' יעו"ש ויש לתמוה דבהדיא היא מימרא בדף י"ג ע"א א"ר אסי אמר רב מני כשם שאין אשה נקנית פחות משו"פ כך אין קרקע נקנית פחות משוה פרוטה עד כאן שו"ר להרב בני יעקב בהגהותיו על הטור ולהרב שמחת יו"ט סי' נ"ג שהקשו כן על דברי מרן ב"י והביא דבריו הרב מטה שמעון יעו"ש והתימה גדולה על הרב הלכה למשה בפירקין שכתב וז"ל כתב הרה"מ מימרא פ"ק דקידושין גם רבינו ירוחם נתיב י"א ח"א כתב דהכי איתא פ"ק דקידושין וחיפשנו ולא מצאנו מימרא מפורשת ע"ז זולת מ"ש שם דף ג' ואשה בפחות משו"פ לא מיקנייא נפשה וכגירסת ר"ת שהביאו שם התוס' והיינו טעמא משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף ובפחות משו"פ לא מיקרי כסף וכמ"ש הרב ב"י ריש סי' ק"צ וכו' יעו"ש והוא פלא איך נעלם מיניה דהיא מימרא מפורשת דף י"ג וכנ"ל וצ"ע) ועי' להרב כבוד יו"ט בפירקין.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ולמה תקנו חכמים דבר זה וכו'.</b> שאלה. ראובן היה לו פרה שלא בכרה ומכרה לגוי וקבל הדמים ואח"כ מכרה הגוי ללוי ונתן לו הדמים ועדיין הפרה בבית ראובן ונגנבה משם ואמר הגוי ללוי אל ירך לבבך על הדמים שנתת לי כי אני אחזירם לך אף כי איני חייב להחזיר ואם המצא ימצא הפרה הרי היא שלך כאשר בתחילה ואז א"ל לוי כי לא יתכן שיקח הפרה אף כי ימצא יען שלא עשה קנין בפרה ועדיין היה בבית ראובן וכשמוע הגוי את דברי לוי ההוא אמר שמי הוא זה אשר יעבור תחת השבט ומעמיד כנגדו ובתוך כך ילדה הפרה זכר והוא ראשון ועתה שאל השואל אם יש לולד זה דין בכור או לא ויבא שכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> עיקרא דהאי מילתא תליא בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ז ע"ב) אי מעות קונות או משיכה דבר תורה דר"י ס"ל מעות קונות ד"ת ומשיכה תקנתא דרבנן היא כדי שלא יאמר לו נשרפו חיטיך וכו' ור"ל ס"ל משיכה מפורשת מן התורה ונמשך מזה דלר"י דס"ל דמעות קונות בישראל נמצא דלגוי בעי משיכה ולר"ל דס"ל משיכה קונה ד"ת לגוי בעי כסף וכמבואר בריש פ"ב דבכורות. ולענין הלכה רובא דרבוותא פסקו כר"י דמעות קונות בישראל הלא המה הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והטור ור"ת וסיעתיה. אמנם בגוי פסק הרמב"ם בפ"א מהל' זכיה דקונה ומקנה בין בכסף בין במשיכה וכמ"ש הרב המגיד שם שהרמב"ם דחה ההיא סוגיא דבכורות וז"ל וגוי שמכר מטלטלין וכו' כונת רבינו היא שהגוי קונה ומקנה בין במשיכה בין בדמים ובודאי דין משיכה פשוט הוא ומסקנא דגמ' בפ' בתרא דעבודה זרה דמשיכה דגוי קונה ובדמים דעת רבינו היא דכי אמרינן התם משיכה דגוי קונה אף משיכה בגוי קונה קאמר וה"ה למעות וכן מוכחת הסוגייא דאמרינן התם [ל]דעת זו דביין נסך בהקדמת המעות סגי כדאיתא התם וכו' וכבר נחלקו עליו (ואמר דכי) [ואמרו דהכי] קי"ל דגוי דוקא במשיכה ולא בכסף וכ"כ הרמב"ן בהל' בכורות והדברים עתיקים ע"כ וכן ראיתי בחי' הרמב"ן לעבודה זרה דף ס"ג שכתב וז"ל הא דהקשו והא מחסרה משיכה משמע לי דאליבא דריש לקיש מקשינן דאילו לר' יוחנן כיון דמדאורייתא מעות קונות ולא משיכה הא לא מחסרה משיכה ודמפרקינן בזונה כותית דלא קניא במשיכה פרש"י דכי כתיבה משיכה בישראל כתיבא ואף זה כר"ל דלר"י איפכא היא בישראל מעות ובגוי משיכה וכו' עד כאן הרי כמ"ש הרה"מ.<br><b> והשתא</b> קשיא לי מה שהביא מרן ביו"ד סי' קל"ב וז"ל ועוד כתב הרשב"א בתורת הבית הארוך על הא דאמרינן בגמ' ואי לא עבדיתו הכי כי קא הוי יין נסך ברשותייכו קא הוי וכו' ואפי' את"ל דמעות אינם קונות בגוי אלא משיכה דוקא וכדאמרינן מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא אפ"ה כיון שנתן ופסק המעות על דעת להוציאם נתנם ולקנות מעכשיו וכו'. אבל הרמב"ן פירש דאמימר אף משיכה קאמר הוא הדין למעות הלכך כל שהקדים לו מעות ופסק סמכה דעתיה וקנה ולפיכך מותר וזה נכון יותר עכ"ל נראה שהוא תופס דברי הרמב"ן עיקר וכן נראה ממ"ש בקצר הקדים לו הגוי מותר אע"פ שהוא מודד לעצמו שכל שפוסק ונותן מעות קנה עכ"ל יעו"ש הרי בפירוש היפך מ"ש הרב המגיד בשמו ודעתו כדעת הרמב"ם וכבר ראיתי למהרש"ך בח"ב סי' קט"ז שהקשה כן להרה"מ ותירץ וז"ל אם לא שנאמר דגרסינן הרמב"ם שמפרש כן בדברי אמימר וכמ"ש הרה"מ או שנפרש שמ"ש הרב המגיד וכ"כ הרמב"ן קאי על מה שנחלקו על דברי הרמב"ם שהוא ג"כ כתבו עכ"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא זכיתי להבין שום אחד מב' התירוצים דהא לפי מ"ש לעיל בשמו שכתב בחי' עבודה זרה דלר' יוחנן הוי איפכא דישראל במעות ובגוי במשיכה הרי דלא כהרמב"ם וכמ"ש הרב המגיד ומה שתירץ בתחילה דגרסינן בדברי הרשב"א הרמב"ם אכתי גם זה לא יתכן לענ"ד שהרי הריטב"א בחי' לע"ז דף ע"א כתב וז"ל תדע דהני פרסאי מסדרי פרדשני ולא הדרי בהו פרש"י וכו' ויש שפרשו דאמימר אף משיכה בגוי קונה קאמר וה"ה לכסף וכן דעת רבינו הרמב"ן אבל אינו מחוור וכו' ובתר הכי כתב עוד וז"ל ולפי אותה שיטה אין לנו לומר אלא דתלמודא סבר השתא דדלמא רב סבר דגוי קונה בין בכסף בין במשיכה וכו' וכל שכן לפי פרושו דאמימר ס"ל הכי וכדעת רבינו הרמב"ן ז"ל עכ"ל. הרי לך להדיא כמ"ש הרשב"א בתורת הבית והוי כדעת הרמב"ן היפך מ"ש הרה"מ משמו והיפך מ"ש בחי' לע"ז דף ס"ג והדבר צריך לי עיון.<br><b> איברא</b> שדברי הרשב"א שבתורת הבית הלזו תמוהים הם בעיני במאי דס"ל כהרמב"ם וכמ"ש מרן דגוי קונה ומקנה בין בכסף בין במשיכה ואילו הוא ז"ל כתב בפ"ב דחולין דף ל"ט ע"ב וז"ל חזינן אי איניש אלמא הוא דלא מצי למדחי ליה אסור וכו' פרש"י ז"ל ואע"ג דמעות קונות אי לאו גברא אלמא דמצי מדחי ליה שרי וכו' והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דכיון שהוא קונה ממילא אתסר דהא על כרחך שותפו הוא ואסיר דמסתבר' לי דהא אתייא כאמימר דאמר בשלהי דעבודה זרה ומעות בגוי אינם קונות וקי"ל כוותיה והלכך אם לאו גברא אלמא הוא הא לא קנה ואינו שותף בה דא"ל הא רישך והר ומיהו בגברא אלמא דעל כרחיה שקיל הו"ל כאילו נעשה שותף בה ואסור מדרבנן קאמר ובהא מתרצא לי קושיא אחרת דאי לא אפי' בגברא אלמא אמאי אסור והא קי"ל דמשיכה בגוי קונה ולא מעות ואף הרמב"ם ז"ל נשמר מזה ואמר דרב אשי לטעמיה דאמר בע"ז דמעות בגוי קונות ולא קי"ל כוותיה ואין צורך עכ"ל. הרי שכתב דכי אמרינן בגמ' אמימר אמר משיכה בגוי קונה היינו דווקא משיכה ולא מעות שכן כתב דהא אתייא כאמימר דאמר בשלהי דע"ז דמעות אינם קונות בגוי וקי"ל כוותיה וכן מ"ש אח"כ והא קי"ל דמשיכה דגוי קונה ולא מעות וכו' והוא סותר את עצמו שכתב בתורת הבית דמעות קונות בגוי וכמ"ש לעיל ומ"ש והרמב"ם ז"ל נשמר מזה ט"ס הוא וצ"ל והרמב"ן וכן הוא להדיא בחי' הרמב"ן לחולין בס' מזבח כפרה יעו"ש.<br><b> ומרן</b> החבי"ב בחו"מ סי' קצ"ד הגהות הטור אות י"ג כתב וז"ל אמר המאסף אם משיכה בגוי קונה או כסף קונה בגוי איכא פלוגתא ביני רבוותא לדעת רש"י כסף קונה בגוי ולא משיכה ולדעת ר"ת משיכה ולא כסף ולדעת הרמב"ם בפ"א מהל' זכיה והרשב"א שהביא הרב המגיד גוי קונה במשיכה או בכסף וכן נראה מדבריו בתשובות להרמב"ן סי' רכ"ה וכו' יעו"ש. ואני בעוניי לא ראיתי מזה כלום להרה"מ שהביא משם הרשב"א. והטור ז"ל פסק בסי' קצ"ח כר' יוחנן ובסי' קצ"ד פסק דמעות בגוי קונות וז"ל אבל במטלטלין קונה בנתינת המעות עד כאן וביו"ד סי' קל"ב פסק וז"ל ולפיכך ישראל שמוכר יינו לגוי צריך להזהר שלא יאסר בעודו ברשותו כיצד יעשה יקח ממנו המעות קודם שימדוד לו היין ויתנה עמו שיתנם לו במתנה אף אם לא יתן לו היין דאי לאו הכי לא נקנו שאין מעות קונות בגוי עד שימשוך וכו' עד כאן הרי שלא כמ"ש בחו"מ סי' קצ"ד כבר ראיתי למהרש"ך בח"ב סי' קט"ז שהקשה כן ומהרד"ב סי' קנ"א רצה להליץ בעד הטור ז"ל באומרו דהטור לשיטתיה אזיל דפסק ביו"ד סי' ש"כ דצריך בגוי כסף ומשיכה ומשום חומרא ואף כאן צריך ג"כ משיכה משום חומרא דיין נסך ולא קנה עד שימשוך אבל בעלמא ס"ל כהרמב"ם וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> דבריו צריכים לי עיון שהרי שם באותו סי' פסק הטור וז"ל ואם פסק דמי היין ומדדו לתוך כליו של ישראל ומשכו הגוי אפי' לכליו של גוי שאין בפיו עכבת יין כלל ומשכו הגוי מותר וכו' היה הגוי מודד הגביהו תחילה לקנותו קנאו נמצא כשמערה אח"כ למדוד שלו הוא לא הגביהו תחילה לקנות אסור וכו' יעו"ש הרי להדיא בדין יין נסך גופיה שכתב דמשיכה לחוד סגי והוא היפך מ"ש הרב ז"ל לדעת הטור (עיין להרב לחם שלמה דף פ"ט ע"ב יעו"ש) והש"ך בסוף סי' קצ"ד ס"ק ד' כתב וז"ל גם א"א לפרש כאן בנתינת המעות לחוד קנה דהרא"ש פסק בריש פ"ב דבכורות דמשיכה בגוי קונה ולא מעות אע"ג דבפ"ק דבכורות כתב הרא"ש דטוב לחוש ג"כ לסברת רש"י מ"מ ודאי מידי ספקא לא נפקא וכ"כ הטור והרב גופייהו ביו"ד סי' ש"כ דיעשה משיכה ומעות דדילמא (מ"ק) [מעות אינן קונות] והיאך כתבו כאן בפשיטות דקונה עם נתינת המעות אלא כאן ר"ל לאפוקי מ"ש בתחילה דבקרקע צריך שטר ולא מהני כסף קמ"ל דבמטלטלין א"צ שטר וסגי בנתינת כסף בקנייני מטלטלין ע"פ הדין ואה"נ דלמ"ד דצריך משיכה לא מהני נתינת המעות בלא משיכה עכ"ל והרב לחם חמודות הקשה קושייא זאת להרא"ש מדידיה אדידיה דבפ"ק חשש לסברת רש"י ואילו בפ"ב כתב בפשיטות כר"ת והניחו בצ"ע ועיין בס' בני יעקב סי' ב' מה שתירץ לזה.<br><b> איך</b> שיהיה בין למר ובין למר דעת הטור הוא דגוי קונה במשיכה אלא דפליגי אי קונה נמי במעות כדעת הרמב"ם או לא ובהגהות אשרי בפ' הזהב כתב וז"ל והיכא דאין לו (ב)מה למשוך מודה ריש לקיש דמעות קונות הלכך נראה בעיני דישראל שיש לו פרה מבכרת מותר לו לקבל הדמים מן הגוי ולמכור לו העובר אע"ג דלא משך הגוי ולהפקיעו מהבכורה וחוזר וקונהו מן הגוי לאחר שיולד ואינו יכול למשוך העובר מעות קונות ומשיכת האם אינה מועלת לעובר וכו' יעו"ש נראה דקאי בשיטת ר"ת ודעימיה ואילו בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ"ד) גבי נכסי הגר הרי הן כהפקר פסק להיפך וז"ל שכל קניינו בכסף ודוקא בקרקע אבל במטלטלין אם ישראל קנה מן הגוי ונתן לו המעות ועדיין לא משך המטלטלין ובא אחר והחזיק אין יכול דהלוקח קנה במעות דלא בעייא משיכה אלא מיד עמיתך דהכי אמרינן ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו בדיניהם אע"פ שלא משך קנה מא"ז יעו"ש הרי לך בפירוש היפך מ"ש בפ' הזהב ועיין למהרש"ך ח"ב סי' קט"ז שהקשה להטור מדידיה אדידיה וכן נמי להנמוק"י ולא שלטה עינו הטוב בהגהות אשרי ושו"ר להרב פנים מאירות בח"ב שהקשה כן ותירץ דמשום חומר דבכור חייש לר' יוחנן וכו' יעו"ש. והרואה יראה דלא משום דחייש הוא אלא דבקושטא דמילתא פסק כר' יוחנן וכדעת רובא דרבוותא יעו"ש.<br><b> והנה </b> לקושיית הרב לחם חמודות שהקשה להרא"ש שכתבנו לעיל תירץ הרב בני יעקב בתשובה סי' ב' דלא דמי דהא ודאי לענין דינא ס"ל להרא"ש בכל התורה כולה כר' יוחנן ומשיכה בגוי קונה ואם משך גוי בהמה מישראל נפטרה מהבכורה משעה שמשכה אע"פ שלא נתן המעות וכו' אמנם בההיא דפ"ק שבאו לעשות תקנה לכתחילה ע"כ הבכור אשר יולד ברשות ישראל להקנותו לגוי קודם שיצא לאויר העולם להפקיעו מהבכורה כי היכי דלא ליתי לידי תקלה בכה"ג ראו לחוש לסברת רש"י דהאיך נעשה מעשה בידים כדי להפקיע מהבכורה במילתא דאיפליגו בה רבוותא יעו"ש באורך.<br><b> ומעתה</b> אשכחנא פתרי למ"ש הטור בסי' ש"כ ביו"ד שמצריך תרוייהו שדעתו שאף שבסי' קל"ב פסק דמשיכה בגוי קונה וכמ"ש לעיל ובישראל פסק בחו"מ סי' קצ"ח כר' יוחנן אפ"ה לגבי בכור בכה"ג שבא להפקיעו מדין בכורה צריך תרוייהו וההיא דסי' קצ"ד כבר כתבתי לעיל משם הרב ש"ך דהוא לאפוקי דלא בעי שטר קאתי וההיא ביו"ד דסי' קל"ב שצריך תרוייהו שיתנם לו המעות במתנה היינו משום דהתם לא שייך משיכה דהא איכא עכבת יין אפומיה וכמבואר וא"כ לדעת הטור ישראל שמכר פרה לגוי ומשכה הגוי אף שלא נתן הדמים אם אח"כ ילדה ה"נ דפטורה מהבכורה יען כי לא לפוטרה מכרה כי אם זוזי הוא דאיצטריכו ליה וכדעת הרא"ש אביו ואם מכרה כדי לפוטרה מהבכורה בהא ודאי צריך תרוייהו מעות ומשיכה וכדכתב הרא"ש בפ"ק ובהא ודאי לא פליגי. ואתה תחזה למהר"מ מלובלין בסי' ל"א שכתב וז"ל תשובה תחילה צריכים אנו לדקדק אם ולד זה קדוש אם לאו הרא"ש פסק בפ' הלוקח דבכורות שאם קנה ישראל בהמה מגוי ולא משכה רק נתן לו מקצת הדמים שאינה חייבת בבכורה וכן פסק בה"ג והטעם דקי"ל כר' יוחנן דגבי ישראל מעות קונות מדאורייתא ומשיכה תקנתא דרבנן אבל גבי גוי דוקא במשיכה. אבל בתשובת מהרי"ל פסק דהוי ספק בכור דמספקא ליה אי קי"ל כר"י או כריש לקיש ומטעם זה פסק הטור כשמוכר בהמה לגוי כדי לפוטרה מהלכות בכורה צריך להקנותה במעות ובמשיכה עכ"ל. ומעתה אף שהרא"ש פסק כר"י מ"מ בנדון הרב שפסק הטור אזיל ומודה דצריך תרוייהו וכמ"ש בפ"ק בעובדא דמרי בר רחל וא"כ מה מקום לחלק בין הרא"ש להטור ואנחנו לא נדע במאי פליגי האב ובנו.<br><b> ודע</b> דבהך סברא דהרא"ש והטור קאי נמי התוס' בפ' בתרא דעבודה זרה שכתבו וז"ל והרוצה לחוש לסברת רש"י ור"ת המקנה בהמה לגוי לפוטרה מהבכורה צריך שיתן לגוי כסף וגם משיכה וכו' וראיתי למור"ם בתשובה סי' פ"ז שכתב וז"ל והיינו דווקא לכתחילה כדמוכח מלשון התוס' דכתבו בתחילת דבריהם כדברי ר"ת וכתבו אח"כ והרוצה לחוש לסברת רש"י ור"ת שמע מינה דברצון העושה תליא מילתא אבל מדינא ודאי קי"ל כר"ת וכו' ונראה דאף אם נאמר דקנה הישראל במסירת המעות מ"מ מאחר שנגנבה אח"כ ואמר הגוי הריני משלם נקנה הפרה לגוי בכל מקום שהיא כדאמרינן בפ' המפקיד המפקיד אצל חבירו פירות או כלים שלם ולא רצה לישבע שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא נמצא הגנב משלם תשלומי כפל למי משלם למי שהפקדון אצלו ואמרינן התם הא אין אדם מקני דבר שלא בא לעולם ומשני א"ל רבא נעשה כמי שאמר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו וכו' וא"כ שמעינן דאם אמר הריני משלם נעשה כאומר הרי פרתי קנויה לך מעכשיו וכו' יעו"ש ועיין להש"ך ביו"ד סי' ש"כ ס"ק ח' שהביא דברי מור"ם הללו יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לומר דלא דמי נדון הרב ז"ל לההיא דהמפקיד והוא דנדון הרב ז"ל הוא בלוקח פרה מן הגוי בכסף ולא משך וע"ז עלה ונסתפק וא"כ מאי מייתי ראיה מהתם דהתם שאני דהאי שומר וכן נמי השואל או נפקד מתחילה היה הפרה בבית בעלים ואח"כ כי משך השומר או השואל מהני האי משיכה לכשיאמר הריני משלם שתהא קנויה לו ע"י משיכה זו ונמצא שהיא קנויה לו למפרע מאז ומקדם וכן נמי לאיכא דאמרי שמביא אח"כ הש"ס נעשה כמי שאומר הרי פרתי קנויה לך סמוך לגנבתה דהא מיהא משך השומר הפרה ומועיל לסמוך לגנבתה להיות קנויה לו מעתה והו"ל כאילו עתה משכה אבל בנדון הרב ז"ל שהישראל לא משך מעולם כדי שנאמר דכי אמר הגוי הריני משלם אותה משיכה שמשכה הגוי מישראל מהני שתהיה קנויה לו מאחר שלא משכה ולא יצאתה מרשותו. וההיא שהביא מהתרומת הדשן סי' ק"ל יעו"ש לא דמי דהתם משך השומר בשעה שמסרה וגם האכילה וחשיבה שפיר מעות ואמטו להכי קנה ומשום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ליכא דנעשה כאומר לכשתגנב וכו' אבל בלא משיכה זה לא שמענו באופן שדברי הרב ז"ל לא זכיתי להבינם וצ"ע.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא לנדון דידן לדעת הרא"ש והטור ור"ת ודעימיה לא קנה הגוי זה את הפרה יען כי לא משך וברשות ישראל קיימא ולדעת רש"י דפסק כריש לקיש ואף לדעת הרמב"ם דפסק כר' יוחנן וכן לדעת הטור כפי מ"ש הרב מהרד"ב שכתב דקאי כוותיה שפיר קנה הגוי במעות דהא גוי קונה ומקנה או בהא או בהא. אמנם אחר ההתבוננות נראה דהכא לכו"ע קנה לפי מה שבא בשאלה שהגוי היה אלם וכל כי האי כבר כתב הרב צמח צדק בסי' ס"א וס"ב וס"ג דבגוי אלם שפיר קנה אף לרש"י יעו"ש ועיי"ש בחי' הרשב"א דנראה דאף באלם לא קנה וא"ת הא כבר כתב הרב מהר"מ מינץ בסי' ה' שמנהג הסוחרים לא מהני לפוטרה מהבכורה כבר חלק עליו הרב צ"צ בין מנהג הסוחרים לאלם ועיין בס' זכרון יוסף סי' כ"א שחלק על הרב צ"צ יעו"ש וא"כ כי מכרה הגוי ללוי שפיר קנה לוי לדעת הפוסקים דגוי קונה ומקנה בין בכסף בין במשיכה ודלוי הוי וחייבת בבכורה וכתב הש"ך בסי' ש"כ ס"ק ח' וז"ל ומשמע דה"ה אם קנה פרה מהגוי דלר"ת משיכה קונה דוקא ולרש"י מעות וא"כ אם עשה הישראל משיכה או מעות וילדה חייבת בבכורה מספקא דכן מבואר מתשובת מהר"ם מינץ וכו' יעו"ש. וכי תימא הא כבר כתבתי לעיל משם מור"ם בתשובה דכיון דאמר הריני משלם נקנה הפרה לגוי ונמצא דשלו היא ופטורה מהבכורה הא ליתא דהא לפי מה שבא בשאלה הגוי גילה ואמר שאם ימצא הרי היא שלו כבתחילה נמצא דלא כיון לקנות הפרה וצריך לחוש לסברת הרמב"ם ודעימיה וחייבת הנראה לענ"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר<br><b> שלמה </b> בכ"ר <b> שמואל חכים </b> ס"ט
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הנוטל כלים מן האומן וכו' והוא שיגביהנו.</b> עיין להרב לח"מ ז"ל שהקשה דהיכי קאמר הגביהו כדי לקנות דשמואל לא אמר אלא כדי לבקרו יעו"ש והבית דוד חו"מ סי' ק"ג כתב עליו דאשתמיט מיניה מ"ש הרי"ף והרא"ש פ' השואל עובדא דההוא טבחא דאיתיה בפ' הספינה דף פ"ח והוא דקבעי לכלא כלומר דוקא אי צריך לכולו חייב בדמי כולו ואם לאו אינו חייב כי אם בדמי מה שהיה בדעתו לקנות והשאר פטור וא"כ אין כונת הרמב"ם דצריך כונה להקנותו אלא כדי שלא יתחייב בשאר כדעת הרי"ף והרא"ש והנראה דבגירסתינו ליתא להא דכתבו הרי"ף והרא"ש וגם לא אמרוהו במקומו לכן לא היה בידו לפרש דברי הרמב"ם על דרך זה אבל האמת הוא כמ"ש בלי ספק יעו"ש. ואחרי המחילה רבה נראה דאשתמיט מיניה דמר דברי הרי"ף שבפ' הספינה שכתב וה"מ דקיצי דמי וכולא כדכתיבנן בפ' השואל וק"ל.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>וכן מי שאמר לחברו ליתן מתנה ולא נתן הרי זה ממחוסרי אמנה בד"א במתנה מועטת שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו וכו'.</b> הרי"ף ז"ל הביא מ"ש בירושלמי וז"ל ר' יעקב בשם רבי יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו ובקש לחזור בו מותר וכו' רב מפקיד לשמעיה אימת אימא לך תתן מתנה לבר נש אי הוא מסכן הב ליה מיד ואי עתיר אימליך בי תניינות עד כאן ומרן ב"י בסי' ר"ד כתב שרבינו הביא הירושלמי כאן יעו"ש וכתב מרן החבי"ב בהגהות ב"י אות י' וז"ל אמר המאסף לא ראיתי בדברי הרמב"ם שם גילוי מזה הירושלמי כלל ודבריו שבשם הם דברי גמרתינו שמחלק בין מתנה מרובה למתנה מועטת ונראה מדברי רבינו בעל הטורים ומדברי רבינו שהם מפרשים הירושלמי הזה במתנה מועטת אבל במתנה מרובה אפי' איש עני יכול לחזור בו וכו' יעו"ש.<br><b> והנה</b> מ"ש שנראה מדברי מרן ב"י שמפרש הירושלמי במתנה מועטת אבל במתנה מרובה יכול לחזור בו אפי' איש עני לכאורה נראה כן ממה שפסק בספרו הקצר סי' רמ"ג ס"ב וז"ל בד"א וכו' אבל אם א"ל הולך לפלוני מנה זה יכול לחזור בו כל זמן שלא הגיע ליד המקבל ואם המקבל עני אינו יכול לחזור בו אם היא מתנה מועטת כמו שנתבאר עד כאן הרי דאף בעני דאינו יכול לחזור בו היינו דווקא במתנה מועטת וכמ"ש הרב ז"ל איברא דמור"ם ז"ל שם הגיה בדברי מרן וז"ל ואפי' בעשיר יש בו משום מחוסרי אמנה עד כאן וכתב הסמ"ע וז"ל וכונתו ללמדנו שט"ס נפל בדברי המחבר וצריכין להגיה דבריו וכמ"ש ואפי' בעשיר וכו' כי הדין שכתב בנותן מתנה לעני הוי כנדר ובנדר אין חילוק בין מתנה מרובה למתנה מועטת ובחיוב גמור ולא משום מחוסרי אמנה וכ"כ בב"י ס"ב בשם הירושלמי דפ' הזהב ומשו"ה צריכין לומר שט"ס הוא בדברי המחבר ומה שמסיק המחבר וכתב אם הוא מתנה מועטת לא משום נדר אלא משום הבטחה בעלמא ומשו"ה דוקא במתנה מועטת דסמכה דעתיה דמקבל קאי עלה במחוסרי אמנה בחזרתו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ר"ד יעו"ש ובש"ך והרב גופיה בהגהות ב"י אות ה' כתב וז"ל הדברים מבוארים דלא פלגינן בין מתנה מרובה למתנה מועטת אלא בעשיר אבל בעני לעולם הוי נדר ולשון רבינו המחבר בספר הקצר מוכיח בהיפך וכבר תיקנו הרב המפה וכדכתב הסמ"ע עכ"ל ובסי' קכ"ה ס"ו כתב הטור וז"ל לפיכך אם אמר הולך מנה זה לפלוני שאני נותן לו יכול לחזור בו עד שיגיע ליד המקבל ואם המקבל עני אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואינו יכול לחזור בו עד כאן וכתב הרב ב"י ז"ל ירושלמי כתבו הרי"ף בפ' הזהב עד כאן.<br><b> הרי </b> להדיא שהטור ומרן ז"ל תרוייהו ס"ל בפירוש הירושלמי דלא שנא מתנה מועטת ולא שנא מתנה מרובה בעני נעשה נדר והדבר פשוט דמנה הוא מתנה מרובה וכדאמרינן בפ"ק דגיטין דף י"ד ע"א א"ל רב לרב אחא ברדלא קבא דמוריקא אית לי גבך יהביה לפלוני באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי ופרכינן מכלל דאי בעי למיהדר מצי למיהדר ופריק דה"ק דברים הללו לא נתנו לחזרה והדר פריך הא אמר רב חדא זמנא מנה לי בידך תנה לפלוני במעמד שלשתם קנה ומשני אי מהתם הו"א הני מילי במתנה מרובה אבל במתנה מועטת לא לבעי בפניו קמ"ל ופי' רש"י ז"ל מתנה מרובה מנה עד כאן וא"כ התם בשתי המקומות במנה קא משתעי וכל שכן למ"ש הרב גופיה בסי' רמ"ג דלא שנא מתנה מרובה ולא שנא מועטת בעני נעשה נדר. ועוד דמהיכא נראה מדברי הטור והב"י ז"ל שהם מפרשים הירושלמי דמיירי במתנה מועטת אדרבא אנן איפכא שמעינן לה שכתב מרן ז"ל וזה לשונו וצ"ל שהירושלמי שאמר מותר לחזור בו דוקא במתנה מרובה דאילו במתנה מועטת אינו מותר לחזור בו עד כאן ואם כונתו לומר דמ"ש מרן הוא לר' יוחנן אבל לרב שמותר לחזור בו אפי' במתנה מועטת א"כ כי קאמר רב מפקיד לשמעיה וכו' אינו אלא במתנה מועטת ואם זו היא כונתו אחרי המחילה רבה אינו מוכרח דכיון דמשום נדר אתינן עלה מאי שנא מתנה מרובה ממתנה מועטת וכמ"ש הסמ"ע ז"ל ובודאי דכל מתנה קאמר וכדמשמע מפשט הירושלמי באופן שדברי הרב צריכים לי עיון ועי' במרדכי בפ"ק דבתרא סי' תצ"ט דכתב דהא דבעני נעשה נדר היינו דווקא שיש בידו בשעת נדר כפי מה שנדר ליתן לצדקה אז הוי נדר ולא מצי הדר ביה אבל אין בידו כפי מה שנדר נראה שאין הנדר חל ומצי לחזור עיי"ש ועיין בס' שער יוסף בסי' ט' דף ל' שכתב בענין זה באורך.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו במעות חבירו אחר שזקפן עליו במלוה הרי קנה לעצמו ומקבלין ממנו כשאמר זקפתי עלי אותם המעות במלוה ואני אומר שאין דין זה דין אמת אלא המקח של המשלח.</b> וכתב הרב המגיד דעת אלו בעלי הוראה הוא מכח שמועה דהגוזל עצים ודעת המחבר כדעת הרב מתיבות וקרוב לזה דעת ההלכות בענין העסק עד כאן ונראה דטעמו הוא מדכתב רבינו בהל' י' הנותן מעות לקנות לו קרקע או מטלטלין והניח מעות חבירו אצלו והלך וקנה לעצמו במעותיו מה שעשה עשוי וכו' ומדלא כתב שזקפן עליו במלוה בפני עדים משמע דס"ל היפך דעת הרשב"א ז"ל וכדעת הרב מתיבות שכתב גבי עובדא בפ' האומר דרבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי לרב א"ל זבין לי האי ארעא אזל זבנה לנפשיה ופריך והא תניא מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות ומשני וכו' והקשה הר"ן מההיא דתניא בתוספתא הנותן מעות לשלוחו ליקח לו פירות למחצית שכר אין עליו אלא תרעומת ואם יודע שלקח ומכר מוציאים ממנו בעל כרחו ותירץ דהא דתוספתא בזוזי דמשלח היה ומשו"ה מוציאים ממנו בעל כרחו אבל רב בזוזי דנפשיה זבן עד כאן ומשום הכי כתב והניח מעות חבירו והלך וקנה במעותיו כדעת הרשב"א.<br><b> ומ"ש </b> וקרוב לזה הוא דעת ההלכות היינו משום דכתב הרי"ף ז"ל בפ' המקבל וז"ל היכא דשקיל איניש עיסקא מחבריה לאעסוקיה ביה ואזל ליה לדוכתא אחריתי ובעו למפלגיה לההוא עיסקא או זוזי דעיסקא קמי בי"ד אדעתא למישקל לההוא פלגא בתורת מלוה לעסוקיה לנפשיה כי היכי דלא למיתן ליה רווחא למאריה דעיסקא קא שמעינן משמעתיה דרבא דאמר להכי קרו עיסקא דא"ל לעסוקיה ביה יהבית לך ולא למשתי שכרא דלית ליה למיפלג לממונא לאעסוקיה בפני כל בי"ד שבעולם ולא מהני תנאה כלום ועוד אי אמרת מהני תנאה וכו' א"כ מאי מהני לן האי דעבוד רבנן עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון הואיל ומילתא תליא ביה בלוה ואי בעי לאתנויי ולבטולי מצי בטיל עכ"ל וכנראה להדיא דס"ל להרי"ף דאפילו יאמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה אין מקבלין ממנו כדעת רבינו והיפך דעת הרשב"א דלהרשב"א ס"ל דהיכא דאמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה מקבלין טענתיה ואין כן דעת הרי"ף והיינו דכתב הרב המגיד בלשון וקרוב לזה דעת ההלכות והרואה יראה דדברי הרי"ף הם מבוארים בלי גמגום כלל נראה דכונתו הוא מדכתב הרי"ף דא"כ מאי מהני תקנתא דעבוד רבנן עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ומפני התקנה הוא דלא מצי למפלגיה אבל בענין אחר אפי' דמודה דמצי לקנות לעצמו הכא דאמר כן בפני עדים וכן ראיתי להרשב"א הובאו דבריו בליקוטי הרב בצלאל וז"ל ואולי גם הרב מודה בדין זה אלא דבממון שנתן לעסק ומפני התקנה וכו' יעו"ש ומשו"ה כתב הרה"מ וקרוב לזה דעת ההלכות (עיין להרב כנסת הגדולה סי' קפ"ג הגהות ב"י אות י"ג) אלא דא"כ קשה על הרב מהר"י בן עזרא הביא דבריו מהרש"ך בח"ב סי' קט"ז שכתב וז"ל ויש לתמוה על הרב שכתב וקרוב לזה דעת ההלכות יעו"ש ולפי מ"ש נראה דליכא קושיא כלל וכדכתיבנא.<br><b> עוד</b> כתב הרב שם בתשובה וז"ל ויש להסתפק לדעת הרשב"א אם שינה השליח משליחותיה אי הוי כמו עדים או דילמא לא והאריך בזה יעו"ש. ואחרי המחילה רבה דבריו תמוהים והוא דעיקר דברי הרשב"א נראין הם דיצא לו מההיא ברייתא דשמעתין דת"ר הנותן מעות לחבירו ליקח לו חיטין והלך וקנה שעורים אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו וכמ"ש הרשב"א בתשובה הביאה מרן ב"י בסי' קמ"ו מחודש ל"ו וז"ל אבל אם חזר בו בפני עדים ואמר סחורה זה שאני עושה לעצמי אני קונה קנה לעצמו וכדאמרינן בפ' הגוזל קמא הנותן מעות לחבירו ליקח בהם חיטין וכו' יעו"ש ש"מ דכל היכא דמתכוין לקנות לעצמו לא זכה בעל המעות וכן הביא ג"כ הרב [בצלאל] בשטמ"ק משמו וז"ל היכא דנתכוון לגזול ולקנות לעצמו לא זכה אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לעצמו דכל דנתכוון לגזול ולקנות לעצמו אין חילוק בין ר' [יהודה] לר' מאיר ומיהו דוקא כשיש עדים דקנה לעצמו אבל אם שינה ליכא למיעל בספק זה אם קנה או לא ומהתימה על הרב ז"ל דטרח להביא עצות מרחוק דבדברי הרשב"א מבואר ספיקו וכמ"ש.<br><b> עוד </b> כתב הרב שם וז"ל ומה שהכריח מהריב"ל ז"ל שדעת בעל מתיבות כהרמב"ם אין זה הכרח שהרי הרשב"א חילק חילוק זה לתרץ מה שהקשה הר"ן ז"ל כמ"ש הרב המגיד בפ"ז דמכירה ואפ"ה מחלק הוא בין זקפן עליו במלוה בפני עדים להיכא דלא זקפן ואם הכרח הרב הוא הכרח תיקשי להרשב"א דלמה לו לחלק בחילוק בעל מתיבות אלא על כרחך וכו'. ולענ"ד נ"ל דהא ודאי לק"מ לפי מ"ש הרשב"א הובאו דבריו בהרב בצלאל בשטמ"ק והוא דסוף דינו הניח הדבר בצ"ע איכא למימר דמשו"ה הוצרך לתרץ בחילוק הרב מתיבות משום דדינו לא בריר ליה יפה אבל הרב בעל מתיבות אי הוה ס"ל הכי הו"ל לחלק כן אלא דלפי"ז קשה לי מ"ש הרב פני משה בח"א סי' ע"ח שכתב וז"ל ואף הרמב"ם ז"ל דפליג עלייהו אפשר דלא פליג אם הוא נאמן אלא דפליג אעיקרא דדינא עד כאן וקשה דאמאי כתב בלשון אפשר דלא פליג עלייהו שהרי כן משמע להדיא מדכתב שם בה"י והניח מעות חבירו והלך וקנה במעותיו נראה דפליג עלייהו אעיקרא דדינא.<br><b> עוד </b> כתב הרב וז"ל ולכאורה כן נראה ג"כ מדקדוק דברי הרב ישעיה ז"ל הביאו הטור ז"ל סי' קע"ו ס' ל"ג עלה דהך דינא הנזכר דאחד מהשותפים שבא לחלוק בלא דעת חבירו שצריך לחלוק בפני ג' ואם השותפות הוא במעות שאינו צריך ג' כתב עלה הר' ישעיה וז"ל ודוקא שהשלימו שותפותן אבל אם שמו מעות בשותפות להתעסק בהם לזמן אין אחד מהם יכול לחלוק וליטול זוזין ולומר כל מה שאשתכר בהם יהיה שלי עד שיודיע לחבירו או לג' שהן בי"ד וכו' אך המדקדק היטב יראה דשנא ושנא דברי הרב ישעיה מדברי קצת מהמורים שהביא הרמב"ם דעד כאן לא אמר הרב ישעיה אלא כשאחד מהשותפים הרויח בחלקו לבד ולא עסק בחלק חבירו כי אם בחלקו לבד בכי הא אית ליה להרב ישעיה דבמשלם זמן השותפות והיו המעות בעין דכמאן דפליגי דמי דמהימן לומר שלעצמו הרויח בחלקו אבל אם יאמר שגם בחלק חבירו נתעסק והרויח לעצמו מפני שזקפן עליו במלוה בהא לאו כל כמיניה לומר כך וכו' יעו"ש ולפי קוצר עניות דעתי נראה שכן הוא מוכרח לומר דאי לא תימא הכי תיקשי דברי הטור אהדדי שכאן פסק כהרשב"א וכאן פסק כהרב ישעיה אלא דעל כרכך צריכים אנו לחלק בין הא דהרמב"ם להא דרב ישעיה וכמ"ש הרב ז"ל.<br><b> עוד</b> כתב הרב שם וז"ל והטעם דאפשר דעד כאן לא אמרו מקצת מהמורים דבשליח תליא מילתא להזקיפם עליו במלוה ולהשתכר בהם אלא דוקא בשליח דבעל החיטים אינו יודע אם הוא שליח ולא כיון בעל הסחורה להקנות למשלח כי אם לשליח בכי הא מטעמא דמי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות כדפריך בגמ' בפ' הגוזל קמא אמטו להכי אפשר דאית להו למקצת המורים שקנה השליח לעצמו אם זקפן עליו במלוה וכו' אך בנדון דידן שראובן ושמעון היו ידועים לשותפים וכל מי שהיה נושא ונותן בכל אחד מהם לשם שותפות היה נושא ונותן וכו' עכ"ל. ואחרי המחילה רבה נוראות נפלאתי עליו דמנא ליה דדעת מקצת המורים הוא מטעם דבעל החיטים אינו יודע אם הוא שליח ולא כיון בעל הסחורה להקנות למשלח כי אם לשליח מטעמא דמי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות מאחר דלא קי"ל כבני מערבא אלא כר' יוחנן דאמר דדעתו להקנות לבעל המעות וכמ"ש שם מרן ב"י סי' קפ"ג ס"ז והרא"ש והביא איהו גופיה דבריו שם וא"כ מקצת המורים איך מצו למיהב טעמא דלא כהלכתא וליכא למימר דכונתו הוא דהם ס"ל כסברת הרא"ש שכתב בפ' הגוזל גבי פלוגתא דבני מערבא וז"ל וליתא לחוכא דבני מערבא דאע"ג דשני שליח מ"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואע"פ שבעל החיטים מזכה לשליח החיטים ידו כיד בעל המעות עד כאן וא"כ אפשר דזהו כונת הרב שאמר דלא כיון להקנות למשלח כי אם לשליח וכדכתב הרא"ש שבעל החיטים מזכה לשליח החיטים ומקצת המורים ס"ל כהרא"ש דכיון שבעל החיטים מזכה לשליח א"כ אם זקפן עליו במלוה קנה לעצמו הא ודאי ליתא דכל כי האי מילתא הו"ל להרב לפרש דברי המורים דס"ל כסברת הרא"ש ועוד מדכתב הרב ז"ל דאינו מתכוין בעל החיטים להקנות למשלח כי אם לשליח דטעמא דמי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות ולא קאמר הטעם שפירש הרא"ש ז"ל משמע דאין כונתו למאי דכתב הרא"ש וצ"ע (א"ה ס"ט עיין להרב בני אברהם בחו"מ סי' ד' יעו"ש).
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>לפיכך הנותן ערבון לחבירו וא"ל אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך וכו'.</b> הנה הטור ז"ל סי' ר"ז סט"ו הביא דין זה וז"ל לפיכך הנותן ערבון על המקח ואומר אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך ואמר המוכר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך אם חוזר הלוקח קנה המוכר הערבון שהרי הוא תחת ידו וכו' יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב מהר"י חאנדאלי ז"ל בתשובה סי' כ"ב שהקשה להטור ז"ל ממ"ש בסוף סי' ע"ג תשובת הרא"ש ז"ל וז"ל וששאלת ראובן שרוצה לפדות משכונו שביד שמעון וא"ל שמעון כבר מחלת לי תשובה מיהו מחילה לא שייך במשכון בשלמא כשאדם חייב לחבירו מנה ומוחל לו הוי מחילה במקום פרעון אבל כשיש לאדם חפץ ביד חבירו וא"ל אני מוחל החפץ לאו כלום הוא אא"כ שיאמר הריני נותנו לך עד כאן. והשתא אם איתא דבמטלטל לא שייך לשון מחילה כשהוא בעין הכא למה קנה המוכר כיון שהלוקח א"ל לשם מחילה לא שייך במטלטלין ומאי שנא מההיא דכתב הרא"ש גבי משכון והצריך עיון. ולענ"ד אפ"ל דערבון זה שנותן הלוקח הוא מעות ואם יחזור בו הלוקח ימחול לו ערבונו ואפי' לפי מ"ש הסמ"ע דהא דלא מהני לשון מחילה לאו דווקא בחפץ אלא ה"ה מעות מ"מ במעות שאינם צרורים וחתומים כבר כתב הש"ך ז"ל ס"ק נ"ה דמהני בהו לשון מחילה וז"ל וכתב הסמ"ע לאו דווקא בחפץ אלא ה"ה מעות כל שהן בידו בתורת פקדון ובעין ודוקא בהלואה דלהוצאה ניתנה שייך שפיר לשון מחילה וכן מבואר לקמן וכ"כ הב"ח ונראין דבריהם דוקא במעות פקדון שהן צרורים וחתומים דאל"כ כיון שיכול להשתמש בהן אפי' תובע אותם המפקיד א"צ להחזיר אותם המעות עצמם אלא יכול ליתן מעות אחרים א"כ דמי להלואה ושייך בהו לשון מחילה כך נראה לענ"ד עכ"ל. וא"כ השתא דערבון זה לא ניתן להשבון דאם חזר בו הלוקח נשאר ביד המוכר וא"כ אם חזר המוכר קנה מיהא כנגדו וכמ"ש הסמ"ע ז"ל משם רבינו והטור ומרן ז"ל וא"כ פשיטא שיכול להשתמש ודמי שפיר להלואה דלהוצאה ניתנה ושייך שפיר לשון מחילה וזה פשוט ועיין בית שמואל סי' נ' ס"ק ס"א (א"ה ס"ט עי' בס' מטה שמעון סי' ר"ז ס"ק ס"ג ובמהרשד"ם ז"ל סי' קצ"ו).
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מי שמכר חצירו או שדהו ופירש בשעת המכירה וכו'.</b> הנה דייק רבינו וכתב ופירש בשעת המכירה לומר דלא מהני מאי דמגלי מקודם מכירה כי אם צריך לפרש בשעת המכירה דוקא וכן הוא דעת הרא"ש והתוס' בפ' אלמנה ניזונת והטור חו"מ סימן ר"ז יעו"ש וכ"כ בס' התשב"ץ בחוט המשולש בטור ד' סימן ג' וז"ל וצריך שתדע דבהא דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי צריך שיאמר בשעת המכר שהוא מוכר בשביל שהוא רוצה וכו' ואע"פ דבההיא עובדא בנהרדעא לא הוזכר שם שפירשו בשעת המכר שאני התם שהדבר היה נודע מעצמו אצלם והדבר מעיד על עצמו דלא שייך שרוב בני אדם ימכרו שדותיהם בזמן אחד אם לא מסיבה כוללת ונוגעת לכולם לכן דן אותה רב נחמן כהנך מילי דסגי אומדן דעתא דאומדנא דמוכח הוא ואין צריך אפי' גילוי דעת וכו' יעו"ש באורך וע"פ דברי הרב ז"ל אפשר לישב מה שהקשה מרן ב"י ז"ל שם ס"ז עליה דהרא"ש ז"ל דהוא ס"ל דצריך לפרש בשעת המכר כמ"ש בפ' אלמנה ואילו בתשובה כלל פ"ה כתב וז"ל ויש מקומות דאפי' גילוי לא בעינן אלא אזלינן אחר דברים שבלב כגון שטר מברחת וזבין ולא אצטריכו ליה זוזי וכיוצא וכו' ואלו זבין ולא אצטריכו ליה זוזי ס"ל דצריך שיפרש בשעת המכר יעו"ש שהצריך עיון ולפי דברי הרב ז"ל אפשר דהרא"ש נתכוון לעובדא דרב נחמן דאין צריך שיפרש דהדבר מעיד על עצמו ובהך זבין ולא אצטריכו ליה זוזי הוא דכתב הרא"ש דא"צ גילוי דעת וק"ל.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>חייב עצמו בדבר שאינו קצוב.</b> כתב הטור בסי' ס' ס"י וז"ל והמחייב את עצמו בדבר שלא בא לעולם חייב וכו' אבל הנותן מתנה בדבר שאינו מצוי אצלו או בדבר שלא בא לעולם אפי' כתב לו שעבוד על שדה או קבל עליו אחריות על כל נכסיו אינו כלום ע"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב (גדו"ת) [בעל התרומות] שער מ"ג ח"ד סי' ו' שכתב וז"ל וזה אשר כתב לי בזה הרמב"ן ז"ל שנראה לו שהמוכר או הנותן מה שעתיד לקנות ושעבד נכסיו וקבל אחריות להעמידה בידו חייב להעמידה ואם לאו גובה מהם מדין ערב והוא שכתב דאקנה באחריות וליכא למימר מתנה אין כאן שעבוד אין כאן שיכול אדם שיחייב עצמו באחריות שאינו חייב בו על דרך חייב אני לך מנה בשטר וזהו אחריות וכל שכן בקנין ודאקנה בכל דין חיוב שמשתעבד הוא וכו' יעו"ש מה שהקשה הגדולי תרומה על זה והש"ך תירץ בס"ק כ"א וז"ל ולא נראה דהרמב"ן מיירי שחייב עצמו בכך וקבל אחריות להעמידה בידו הילכך נהי דהקנין אינו כלום מ"מ החיוב חל על גופו לענין שחייב להעמידה בידו יעו"ש. ולענ"ד נראה לדקדק כן מדברי הרמב"ן עצמו שכתב שם וז"ל וליכא למימר מתנה אין כאן שעבוד אין כאן שיכול אדם שיחייב עצמו באחריות שאינו חייב בו על דרך חייב אני לך מנה בשטר וזהו אחריות וכו'. ומהתימה על הרב פני משה בח"א סי' ס"ו שעשה מחלוקת הך דהרמב"ן ז"ל עם הטור ולא דקדק במילת שיכול אדם שיחייב עצמו וכו' שכתב הרב ז"ל וכמו כן קצת קשה על הרב לחם רב סי' קנ"ח וק"ל.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות וכו'.</b> עי' למרן כ"מ שהקשה דכיון דקנין מעכשיו מסלק האסמכתא לדעת רבינו למה הוזקק לעשות התנאי במחול לך וכו' ועיין מ"ש מוהר"ש הלוי ז"ל הובאו דבריו במל"מ בדין זה וז"ל דלכך הוזקק לזה דאם בדרך חיוב אם תעשה כך אם היה נאנס המתחייב ולא יכול לעשות פטור מן החיוב וכו' אבל כשהחיוב הוא מוחלט וקונין מזה שאם יהיה כך החוב מחול מעכשיו כל שלא נתקיים התנאי אף שנאנס הלא חייב ליתן שזה לא מחל אלא ע"מ שיתקיים וכו' יעו"ש ועי' במהר"מ אלשיך ז"ל סי' ל' שכתב חילוק זה עליה דרבינו והקשה כקושית מרן ז"ל וחילק כן יעו"ש.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המוכר לחבירו במדה וכו'.</b> כתב הרב המגיד זו מימרא דרבא בכמה מקומות וכו' וכתב הר"י בן מיגאש ז"ל בפ' המוכר את הספינה דהאי חוזר פירושו שהמקח קיים ומחזיר מה שחסר אבל אין בטעות כזה בשום צד ביטול המקח אפי' ביותר משתות כיון דלא הוי טעותא בסך הערך וכן העלה הרשב"א בפ' האיש מקדש וכו' ודברי המחבר ורבו עיקר וגם הרמב"ן הודה לדבריהם בפ' בית כור כל זמן שאפשר להשלים ע"כ.<br><b> והנה</b> לכאורה נראה שדעתו ז"ל להשוות להר"י בן מיגאש עם הרשב"א ז"ל ודעת הרמב"ן שמחלק בין אפשר להשלים אז דוקא המקח קיים ובזה מודה להר"י בן מיגאש והרשב"א אבל בדבר שא"א להשלים פליג עלייהו וס"ל דבטל מקח ואי דעתו כן הוא קשיא לי טובא דהא הרמב"ן ז"ל כשכתב דין זה בפ' בית כור בד"ה מתני' כתב וז"ל והוי יודע דהאי גופא דאמרינן בה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר אין אנו מודים בפירושה בטל מקח דוקא אלא פעמים בטל ופעמים קנה ומשלים אי אפשר להשלים כגון שדאי בה שיתא ולא שדא וכגון מכר לו בית ונמצא חסר מן המדה בטל מקח וכן בכלים ומטלטלין וכיוצא בהם אפשר להשלים כגון מכר לו פירות הללו בסאה בסלע ומדד ונמצא חסרה משלים נמצאת יתירה מחזיר ושתות ויתר משתות ופחות משתות שוין בדבר וכן דעת הר"י בן מיגאש ז"ל עכ"ל הרי דהר"י בן מיגאש ס"ל כהרמב"ן דהיכא דא"א להשלים בטל מקח וא"כ על כרחין לומר דהרשב"א פליג על הר"י בן מיגא"ש שהרי כתב הר"ן בפ' האומר והביאו מרן ב"י סי' רל"ב וז"ל אבל הרשב"א סובר דכי אמר רבא דבר שבמדה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר לאו בטול מקח קאמר אלא האונאה קאמר ושתות ויתר משתות ופחות משתות כולם שוים בדבר זה שבכולן המקח קיים והאונאה חוזרת ואין חילוק בין דבר שיכול להשלים לדבר שאי אפשר להשלים שאפי' בדבר שא"א להשלים כבית ושדה קנה ומחזיר האונאה והיינו מתני' דתנן ינכה והיינו דשמואל דאמר מקמצין ולפי"ז הלוקח מחבירו שדה ומקצתו יוצאה מתחת ידו מפני שגזלה המוכר המקח קיים בשאר עכ"ל הרי דהרמב"ן והר"י בן מיגאש ז"ל חולקים עם הרשב"א ואיך השוה להר"י בן מיגאש עם הרשב"א ולהרמב"ן והר"י בן מיגאש עשאם חולקים וצ"ע.<br><b> שו"ר </b> להרב במתני' שהביא משם הרשב"א שהר"י בן מיגאש ז"ל כהרשב"א היפך מ"ש הרמב"ן וכ"כ בהספינה וא"כ על כרחך לומר דמ"ש הרמב"ן וכן דעת הר"י בן מיגאש לא קאי אלא על עיקר הדין דס"ל דאינו חוזר המקח לאפוקי ממ"ד דחוזר היינו חזרת המקח. ומרן ב"י בסי' רנ"ב כתב עליה דרבינו וז"ל ומשמע דעד כאן לא אמר הרמב"ם אלא בדבר שיכול להחזיר אבל בדבר שא"א להשלים בטל מקח וכמ"ש בסמוך משם הר"ן ז"ל והרמב"ן וכן דעת הרא"ש וכו' ועיין בכנסת הגדולה הגהות ב"י אות ב' שציין להרב המגיד שבפ' כ"ח בדין מדה בחבל שכתב שדעת רבינו כדעת הרשב"א אם כונתו להקשות למרן ז"ל אחרי המחילה רבה לק"מ לא לדעת הרה"מ אמרה כי אם לנפשיה ופליג למה שנראה מדברי הרה"מ שבפירקין ועיין להרב מחנה אפרים בהל' מכירה סי' כ"ג שהבין שדברי מרן הן עליה דהרה"מ והקשה כן ולענ"ד אין נראה כן ועי' בכ"מ בדין שלפנינו וק"ל (א"ה עיין בס' מחנה יאודה שם).
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אמתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו אבל אם אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא עד אחד בלבד וכו' ולפיכך אם נטל הדמים משניהם [וכו'] אין כאן עדות כלל וכל אחד מהן נשבע בנקיטת חפץ.</b><br><b> הנה</b> דעת רבינו נראה לכאורה דס"ל דעד אחד המסייע לנתבע פוטרו משבועה מדכתב ולא ידע ממי נטל מדעתו וממי נטל בעל כרחו וכל אחד מהם נשבע בנקיטת חפץ ונוטל חצי המקח משמע דאי הוה ידע נשבע הלה שבועה דאורייתא נגד העד ונוטל חצי המקח והנתבע נוטל בלא שבועה מאחר שאינו חייב אלא שבועה דרבנן וכן דקדק הראב"ד בהשגות וכן הרב המגיד ז"ל. אבל נראה לענ"ד דאין זו מוכרח דאפשר לומר דדעתו הוא לומר דאילו ידע המוכר כל אחד לא מצי ליקח כי אם בשבועה בנקיטת חפץ דמאי אולמיה דהאי מהאי ושניהם שוים כאחד אבל אם ידע המוכר למאן זבן זה התובע צריך לישבע שבועה דאורייתא להכחיש את העד ליקח חצי המקח והנתבע נמי צריך ג"כ לישבע שבועת היסת כדי ליקח ג"כ החצי וזה הוא דעת מרן כ"מ שכתב וז"ל ועוד יש לתמוה עליו שכתב שלדעת רבינו עד אחד המסייע לנתבע פוטרו משבועה ואין שום גילוי בדברי רבינו לומר שיסבור כן עכ"ל כנראה שכיון למ"ש שאף שידע המוכר אכתי אפשר שישבע שבועת היסת שהיא בנקיטת חפץ וכמ"ש רבינו בפי"א מהל' שבועות מעיקר הדין כי ע"פ הדברים האלה נסתלקה קושיית הרב מחנה אפרים בחי' לרבינו שהקשה על מרן כ"מ דאל"כ למאי מהני עדותו אם לחייב לחבירו שבועה דאורייתא בלא"ה נשבע שבועת המשנה יעו"ש ולפי מ"ש נראה דלק"מ וכן ג"כ י"ל למאי שדקדק הרב עצמות יוסף עליה דמרן כ"מ ז"ל.<br><b> איברא</b> דליכא להקשות להרב המגיד דס"ל בדעת רבינו דעד אחד המסייע לנתבע פוטרו משבועה מהא דפסק רבינו בפ' ט"ז מהלכות טוען ה"ה וז"ל ראובן שערער והביא עדים ששדה זו שלו ושמעון שבתוכה טען אתה מכרתה לי ואכלתי שני חזקה וראובן אומר בגזל אכלתה בין שלא היה שם עדים שאכל כלל בין שהיה שם עד אחד שאכלה שני חזקה אינו חייב להחזיר פירות שאכל וכו' וישבע שמעון היסת שאינו חייב לו מפירות שאכל ויפטר עד כאן הרי דפסק דאף דאיכא עד אחד המסייע לנתבע אפ"ה חייב שבועת היסת ואם כדברי הרה"מ פטור. הא ודאי לא קשיא דאפשר לומר דהכא שאני דהא שעד אחד המסייע לנתבע לא מעיד אלא שאכל שני חזקה אבל אם אכלם הפירות בגזל או שלקח הקרקע מראובן בהא לא מעיד ואף דאם היו ב' היה שמעון מחזיק בקרקע בעדותם מ"מ בעד אחד לא מהני אפי' לפירות וכמ"ש האחרונים לדבר אחר הלא בספרתם יעו"ש והרא"ש בפ"ק דמציעא כתב שמדברי ר"ת יש ללמוד דעד המסייע לנתבע פוטרו מהשבועה וכתב עוד ויש מביאים ראיה מפרקין לקמן א"ל ר' חייא שאני הכא דקא מסייע ליה שטרא פירוש אע"ג דבעלמא הילך חייב אלא שלשון השטר שכתוב בו סתם וכיון דפטרינן ליה משבועה בסיוע השטר אע"פ שאין כאן עדות גמורה שאינו אלא שתים כל שכן עד אחד שמעיד כדברי הנתבע עד כאן והרואה יראה שיש לבעל דין לחלוק ולומר דדוקא ע"י השטר פטור משבועה משום דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בבי"ד דמי וכדאמרינן בפ"ב דכתובות דהא מיהא עדותם שלם הוי אבל היכא דליכא אלא עד אחד מנין לך הא דפטור.<br><b> עוד</b> כתב הרא"ש שם וז"ל ויש מקשין מהא דתנן לקמן השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר ואמאי ישבע השוכר הלא השואל מעיד שמתה כדרכה ויפטר השוכר משבועה וכו' יעו"ש והקשה הרב שער המלך בהל' טוען מהא דכתבו התוס' בפ"ב דקידושין דף מ"ג ע"ב ד"ה לעולם וז"ל וי"ל דמ"מ אפי' גבי פקדון אין נאמנין אשבועה וכל עד שאינו נאמן אלא בשבועה אין ממש בעדותו כמו שאפרש בסמוך יעו"ש הרי דכל עדות דצריך שבועה אינו עדות וא"כ הכא בשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר כיון דצריך לישבע השואל שאינו ברשותו למשאיל א"כ כי מעיד השוכר שמתה כדרכה והשואל מסייעו אכתי צריך השואל שבועה שאינה ברשותו והדר מסייעו לשוכר וכה"ג אין ממש בעדותו וכמ"ש התוס' והצריך עיון. ולענ"ד נראה לי דלק"מ דאפשר דס"ל להרא"ש כדפי' הנמוק"י במתני' וז"ל ולא שייך שבועה כלל דהכא מיירי שאנו יודעים שמתה והשואל מודה שמתה כדרכה דאי לא ידענא שמתה אלא מפי השואל יש לו לישבע שאינה ברשותו עד כאן נמצא (דר"א) [דר' יוסי] דאמר יחזיר ה"מ דידעינן שמתה ומינה דלתנא קמא דס"ל שישבע היינו נמי דידעינן שמתה אלא דלא ידעינן שפשע ומשו"ה ישבע שמתה כדרכה וא"כ שבועה שאינה ברשותו ליתא וא"כ שפיר שייך שיעיד וכדברי הרא"ש ז"ל.
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש אבל דבר שאין בו ממש אינו נקנה. כיצד אין אדם מקנה ריח התפוח או טעם הדבש הזה [וכו'] לפיכך המקנה לחברו אכילת פירות דקל זו או דירת בית זה לא קנה עד שיקנה גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו כמו שיתבאר. ודין ההקדש והעניים אינו כדין ההדיוט בקנייתו וכו' אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה"ז חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה.</b><br><b> הנה</b> כונת רבינו ברור מללו דמ"ש בתחילה <b> אין אדם מקנה דבר שאין בו ממש כגון ריח התפוח או אכילת פירות דקל או דירת הבית וכיוצא </b> הוא משום שלא הקנה לו גוף החפץ כי אם הריח או אכילת הפירות שלא הקנה לו פירות גופייהו בלשון הקנאה אלא אכילת פירות דהוי דבר שאין בו ממש כמ"ש רבינו בפ"י מהל' זכיה וז"ל שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום שלא הקנה להם אלא דבר שאין בו ממש שהדירה והאכילה וכיוצא בהם כדיבור וכשינה שאין נקנית וכו' יעו"ש ומ"ש רבינו עד שיקנה לו גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו וכו' ולא סגי ליה בהקנאת גוף הפירות לבד היינו משום דנהי דהוי דבר שיש בו ממש מ"מ לא קנה משום דהוי דבר שלא בא לעולם ולכך פסק דצריך להקנות לו גוף האילן וכמ"ש בריש פרקין וז"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בין במכר בין במתנה כיצד מה שתוציא שדה זה מכור לך מה שיוציא אילן זה נתון לך תנו מה שתלד בהמה זו לפלוני לא קנה כלום וכן כל כיוצא בזה עד כאן הרי דבמקנה גוף העובר הוי דבר שיש בו ממש אפ"ה לא קנה מטעם דהוי דבר שלא בא לעולם וא"כ מ"ש אח"כ <b> ודין ההקדש וכו' אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה"ז חייב לקיים דברו וכו' </b> ואתי עלה מטעם דבר שלא בא לעולם היינו משום דהקנה לו גוף העובר והוי דבר שיש בו ממש אלא שעדיין אינו בעולם והיינו דחייל הנדר דהוי כאומר הרי עלי להקדשו וכמ"ש מרן החבי"ב בסי' רי"ב ועיין בס' בני יעקב.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי למהריב"ל בח"א סי' נ"ט שהקשה לרבינו וז"ל וראוי לדקדק בדברי הרב קצת דברים ראשונה שבתחילת דבריו כתב שטעם שאין אדם מקנה אכילת פירות הוי משום דהוי דבר שאין בו ממש וכן פסק בפ"י מהל' זכיה וכו' ומי שיתבונן בדברי הרב במ"ש אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה"ז חייב לקיים דברו ויראה לכאורה מדברים הללו שסבור שהטעם הוא משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כפי' רשב"ם יעו"ש ולפי מ"ש בעניותינו אחרי המחילה רבה לק"מ ודוק.
+
+Chapter 23
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אבל אם מכר אילן ושייר פירותיו לעצמו [וכו'] לגבי עצמו בעין יפה משייר.</b> כתב מרן כ"מ דמדסתם ולא פירש משמע שיורשים בניו וקשה דבפ"ו מהל' מעשר פסק גבי לוי שמכר שדה לישראל ע"מ שהמעשר שלו אמרינן דוקא לו ולא ליורשיו וכו' יעו"ש והרב מהר"ש יונה ז"ל בסי' כ"ה תירץ דשאני הכא דמיירי בלשון תנאי ואמר לי הוא דצריך לפרש דאל"כ לי ולא ליורשי משמע ועוד תירץ דשאני מעשר וכו' יעו"ש ועי' להרב מחנה אפרים בהל' זכיה סי' כ"ג שלא זכר ש'ר לדברי מהר"ש יונה ז"ל והרב המגיה שם כתב וז"ל וכן נראה מתוך דברי הרמב"ן והר"ן ז"ל שהביא דבריהם הרב ב"י בסי' ר"ט עד כאן. ואחר המחילה רבה לא זכיתי להבין את דבריו דהא דברי הרמב"ן אלו שהביא בב"י הם בפ' המוכר דף ס"ג ומדבריו שם נראה להיפך שכתב וז"ל ולי נראה דלא אמרו לי ולא ליורשי אלא במשייר לעצמו פירות מה שמכר ונתן כגון דקל ופירות שלי דדמי למעשר שלי דהא זבין שדה ודקל ולא שייר אלא בשל אחרים אע"פ ששייר בגוף קנין גמור לפירות מיהו גוף ודאי דלוקח הוא וכיון שכן הו"ל כתנאי ולי ולא ליורשי משמע אבל בע"מ שדיוטה שלי וכן במשייר אילנות לפניו דשייר קרקע כיון דדבר מסוים שייר הרי יורשיו כמוהו אע"ג דקאמר לי שלא נכנס בכלל מקחו של לוקח אלא משוייר הוא למוכר אף היורש יורשים עד כאן הרי דס"ל דגם במשייר לעצמו פירות דוקא לו ולא ליורשיו וק"ל.
+
+Chapter 24
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>האומר לחברו קרקע ודקלים אני מוכר לך אפי' לא היו בו דקלים אם רצה להקנות ב' דקלים ה"ז נקנה המקח ואין הלוקח יכול לומר לו איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו'.</b> והקשה מרן בכ"מ ז"ל וא"ת מה נפשך אי הוי דבר שלא בא לעולם הרי המכר היה בטל כיון שלא היה באותה שעה ברשותו למה לא יוכל הלוקח לחזור ואי הוי כדבר שלא בא לעולם למה לא נחייב להמוכר לקנות לו דקלים יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לומר דהא ודאי כיון דלא הוו ברשותו בשעת המכר הוי דבר שלא בא לעולם ומשו"ה לא מחייבינן למוכר לקנות ב' דקלים אלא דווקא אם רצה לקיים המקח ולא דמי למה שפסק לעיל בריש פ' כ"ב (דביצה יצא) [דביצא] השער פוסקים אע"פ שאין לזה יש לזה דלא הוי דבר שלא בא לעולם יעו"ש עי' בס' דברי אמת בקונטרס ז' דף ס"ו ע"ג וע"ד והיינו טעמא דלא יוכל הלוקח לחזור הוא משום דקטעין איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו' והכונה שרוצה קרקע ודקלים בתוכו כדין האומר קרקע בדקלי שצריך שיהיו הדקלים בתוכו ואם לאו מקח טעות הוא ומשו"ה פסק דאין הלוקח יכול לומר איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו' דטענה זו שייך אפי' אי אית ליה דקלים ויהיב ליה מדידיה דלא הוי דבר שלא בא לעולם אבל אי טעין משום דשלב"ל שפיר חזי וקושטא קא טעין דאם לאו כן מאי קא פסיק ותני רבינו ואין הלוקח יכול לומר לו איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו' והו"ל למימר ואין הלוקח יכול לומר איני לוקח אלא דקלים שהיו לך באותה שעה וכו' ועיין למהריב"ל ח"ב סי' ל"ז והנראה לענ"ד כתבתי.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>המוכר בית על מנת שהדיוטא עליונה שלי הרי זו שלו וכו'.</b> בפ' המוכר דף ס"ג אמרינן אמר ריש לקיש זאת אומרת המוכר בית לחברו ע"מ שדיוטה עליונה שלי דיוטה עליונה שלו וכו' ובפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ח) אמרינן אמר רבא אמר רב נחמן את"ל בית לאחד ודיוטה לאחד לא הוי שיור חוץ מדיוטה הוי שיור כו' עיין להרב ט"ז בחו"מ סי' רי"ב דרמי דברי מרן אהדדי וכתב הרב הנמוק"י שם וז"ל בית לאחד ע"מ שדיוטה העליונה דהיינו מעקה גבוה עשרה לאחר לא הוי שיור שיוכל השני להוציא בה זיזין באויר החצר ואע"ג דאם לגבי נפשיה הוי משייר [הדיוטה] והוי שיור להוצאת זיזין כדאמרינן בריש המוכר וכו' חוץ מדיוטה לישנא דחוץ הוי שיור בגוף טפי ואפי' לאחר מהני והוי שיור ויכול להוציא השני זיזין לאויר החצר ולגבי עצמו נמי אפי' בלא ע"מ כגון שלא אמר אלא אני מוכר לך הבית חוץ מדיוטה הוי שיור להוצאת זיזין משום לישנא יתירה דהא המוכר את הבית לא מכר את היציע בזמן שיש לו מעקה גבוה י' טפחים דהיינו דיוטה ואמאי איצטריך למימר חוץ אם לאו לאתנויי זיזין וכן גבי הנותן דקל לחבירו אם אמר חוץ מפירותיו ודאי שייר מקום פירי משום לישנא יתירא דלא איצטריך ליה למימר דדקל הוה יהיב ליה פירות דקל לא יהיב ליה אלא ודאי לשיורי ליה מקום פירי הוא דקאמר עכ"ל. ואחר המחילה רבה צ"ע במ"ש ולגבי עצמו נמי אפי' בלא ע"מ נמי כגון דאמר חוץ מדיוטה הוי שיור וכו' דמשמע דלישנא דחוץ גרע מלישנא דע"מ וזה אינו דלישנא דחוץ מהני טפי אפי' לאחר ולישנא דע"מ לא מהני וכמ"ש הוא ז"ל קודם זה בתחילת דבריו אם לא שנאמר שט"ס נפל בדפוס ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..08bf994a89c770af5c928b41694e18d3c0106455
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,471 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sales
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מכירה
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Sales
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מכירה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כיצד בכסף וכו' לא קנה עד שיכתוב את השטר וכו'.</b> כתב מרן כ"מ דמדלא חילק רבינו בין שטרי קנין לשטר ראיה נראה שדעתו כדעת הר"ן ז"ל שכתב בפ"ק דקידושין וז"ל ונ"ל ודאי דהתם בשטר קנין עסקינן מטעמא דכתיבנא אבל בשמעתין מדקאמר סתמא בכל שטר עסקינן שכיון שדרכן לכתוב את השטר לוקח לא סמכה דעתיה עד שיכתוב את השטר אפי' בשטר הודאה ומיהו במקום שנהגו לכתוב שטר קנין תולה קנייתו על השטר ואינו קונה משעת נתינת הכסף והיינו ההיא דפ' חזקת הבתים אבל במקום שנהגו לכתוב שטר ראיה לבד אי אפשר ללוקח שיתלה קנייתו בו שהרי אינו קונה בו אלא שכשכותב אותו שטר קונה בכסף משעת ראשונה וכל זמן שלא נכתב אינו קונה משום דלא סמכה דעתיה וכו' וכן הרמב"ם בפ"א מהל' מכירה לא חילק ושטר ראיה דקאמרינן שאינו מועיל לקנין היינו שטר הודאה בעלמא שמודה שמכר דשטר כזה אינו קונה אבל שטר מכר כהני שטרי דידן אע"פ שכתוב בהן ומכרתי וכו' יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> בס' שמחת יו"ט סי' נ"א שתמה על דברי הר"ן ז"ל ממ"ש הר"ן גופיה בפ"ק דגיטין אמתני' דכל השטרות העולין בערכאות של גוים כשרים דפריך בגמ' לא שנא מכר ולא שנא מתנה בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קנה ושטר ראיה בעלמא אלא מתנה במאי קנה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא וכו' ע"ז כתב וז"ל וכיון דהודאה מהנייא כי אמר בשלמא מכר ומתנה אמתנה לאו דווקא דאה"נ דמצינן למימר איפכא ובמתנה אתיא שפיר היכא שהשטר אינו בא אלא לראיה כגון שהודה שנתן לו שדהו והקנהו לו בחזקה ואיכא גוונא דמצינן לאתמוהי אמכר כגון דהוה [זוזי] הלואה גביה שאין הקרקע נקנה בהם ולא קנה ליה אלא בשטרא אלא משום דסתם מכר וכו' יעו"ש ולפי שיטתיה דס"ל דשטר קנין תולה קנייתו בשטר דוקא אמאי לא קאמר דמשכחת לה כה"ג דבמקום שכותבים שטר קנין אין דעתו לקנות כי אם בשטר והשטר פסול וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> נראה להליץ בעד הר"ן ז"ל ולומר דהא דכתב בפ"ק דקידושין דהיכא דהשטר הוא שטר קנין דעתיה לקנות בשטר היינו דווקא בשטרי דידן דקנין כסף וקנין שטר שוים הם ועוד בה דבשטר קנין דמהני אף לראיה ברם בשטר גוי דלא מהני דהא ודאי כל היכא דאית ליה כסף שנותן עכשיו ודאי דדעתיה הוא לקנות בכסף משו"ה לא אשכח גוונא שיסמוך דעתיה אשטר כי אם בהיה לו מלוה גבי מוכר דאז דוקא דעתיה אשטר קנין ובכה"ג הוא דמצי למיפרך האי שטרא חספא בעלמא הוא. ואל תשיבני מנכסי גוי דכי יהיב ליה ישראל זוזי אסתלק גוי וישראל לא קני עד דמטא שטרא לידיה דמשמע דאי הגוי לא אסתלק בקבלת זוזי הוה מקני לישראל בשטר קנין אף דאיכא כסף ואף דהשטר הוא שטר גוי לא היא דהתם שאני שהמוכר הוא גוי ומשום אלמותיה דגוי שביק קנין כסף ולא סמיך דעתיה כי אם על השטר ברם הכא ששניהם ישראלים אמרינן דדעתיה בכסף.<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנזכר שם וז"ל אמנם מדברי הריטב"א מבואר דס"ל דאפי' בשטר קנין קונה משעת נתינת המעות ויש להקשות לסברת הרב ז"ל מההיא דאמרינן בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ"א) דפריך אהא דהמוכר שדה לאשתו קנתה ולא אמרינן לגלויי זוזי בעא פשיטא וכו' ותיקני בשטרא ועל כרחך מאי דפריך הכי הוא דבמקום שכותבין את השטר היו כמ"ש התוס' ועל כרחך במקום שכותבין שטר הראוי לקנין היו וכו' ולפי סברת הריטב"א דאפי' בשטר קנין קונה למפרע מאי פריך הא שפיר נמי במאי דלא אמרינן לגלויי זוזי הוא דעביד וקנתה בכסף לענין שקנתה משעת ראשונה ולא משעת כתיבת השטר ונפק"מ טובא וכו' יעו"ש.<br><b> ולפי </b> קוצר עניות דעתי נראה לומר דרב הונא פריך לרב נחמן כלפי מאי דאמר ליה ר"נ לא הוה מר גבן באורתא דאמרינן מילי מעלייתא ועיקר חדושא הוא דקנתה ומשום דלא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעא וע"ז הוא דפריך דאי משום הא לא אירייא דאפי' דאמרינן לגלויי זוזי עבד תיקני ליה בשטרא ועיקר חדושא אינו אלא לקניית הקרקע אבל מאימת קנתה לא עייל נפשיה ואה"נ דנפק"מ למאי דביני ביני אבל בהאי לא נחית אלא לעיקר הקנייה משום דלא אמרינן לגלויי זוזי וע"ז הוא דפריך ויש לדחות ודוק (א"ה ס"ט ומ"ש רבינו <b> דאין קרקע נקנה בפחות משו"פ </b> כתב הרב המגיד מימרא פ"ק דקידושין ומרן ב"י סי' ק"צ כתב דהיינו מדאמרינן שם בפ"ק דף ג' ואשה בפחות משו"פ לא מיקנייא נפשה וכפי מ"ש התוס' יעו"ש ויש לתמוה דבהדיא היא מימרא בדף י"ג ע"א א"ר אסי אמר רב מני כשם שאין אשה נקנית פחות משו"פ כך אין קרקע נקנית פחות משוה פרוטה עד כאן שו"ר להרב בני יעקב בהגהותיו על הטור ולהרב שמחת יו"ט סי' נ"ג שהקשו כן על דברי מרן ב"י והביא דבריו הרב מטה שמעון יעו"ש והתימה גדולה על הרב הלכה למשה בפירקין שכתב וז"ל כתב הרה"מ מימרא פ"ק דקידושין גם רבינו ירוחם נתיב י"א ח"א כתב דהכי איתא פ"ק דקידושין וחיפשנו ולא מצאנו מימרא מפורשת ע"ז זולת מ"ש שם דף ג' ואשה בפחות משו"פ לא מיקנייא נפשה וכגירסת ר"ת שהביאו שם התוס' והיינו טעמא משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף ובפחות משו"פ לא מיקרי כסף וכמ"ש הרב ב"י ריש סי' ק"צ וכו' יעו"ש והוא פלא איך נעלם מיניה דהיא מימרא מפורשת דף י"ג וכנ"ל וצ"ע) ועי' להרב כבוד יו"ט בפירקין.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ולמה תקנו חכמים דבר זה וכו'.</b> שאלה. ראובן היה לו פרה שלא בכרה ומכרה לגוי וקבל הדמים ואח"כ מכרה הגוי ללוי ונתן לו הדמים ועדיין הפרה בבית ראובן ונגנבה משם ואמר הגוי ללוי אל ירך לבבך על הדמים שנתת לי כי אני אחזירם לך אף כי איני חייב להחזיר ואם המצא ימצא הפרה הרי היא שלך כאשר בתחילה ואז א"ל לוי כי לא יתכן שיקח הפרה אף כי ימצא יען שלא עשה קנין בפרה ועדיין היה בבית ראובן וכשמוע הגוי את דברי לוי ההוא אמר שמי הוא זה אשר יעבור תחת השבט ומעמיד כנגדו ובתוך כך ילדה הפרה זכר והוא ראשון ועתה שאל השואל אם יש לולד זה דין בכור או לא ויבא שכרו כפול מן השמים.<br><b> תשובה</b> עיקרא דהאי מילתא תליא בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ז ע"ב) אי מעות קונות או משיכה דבר תורה דר"י ס"ל מעות קונות ד"ת ומשיכה תקנתא דרבנן היא כדי שלא יאמר לו נשרפו חיטיך וכו' ור"ל ס"ל משיכה מפורשת מן התורה ונמשך מזה דלר"י דס"ל דמעות קונות בישראל נמצא דלגוי בעי משיכה ולר"ל דס"ל משיכה קונה ד"ת לגוי בעי כסף וכמבואר בריש פ"ב דבכורות. ולענין הלכה רובא דרבוותא פסקו כר"י דמעות קונות בישראל הלא המה הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והטור ור"ת וסיעתיה. אמנם בגוי פסק הרמב"ם בפ"א מהל' זכיה דקונה ומקנה בין בכסף בין במשיכה וכמ"ש הרב המגיד שם שהרמב"ם דחה ההיא סוגיא דבכורות וז"ל וגוי שמכר מטלטלין וכו' כונת רבינו היא שהגוי קונה ומקנה בין במשיכה בין בדמים ובודאי דין משיכה פשוט הוא ומסקנא דגמ' בפ' בתרא דעבודה זרה דמשיכה דגוי קונה ובדמים דעת רבינו היא דכי אמרינן התם משיכה דגוי קונה אף משיכה בגוי קונה קאמר וה"ה למעות וכן מוכחת הסוגייא דאמרינן התם [ל]דעת זו דביין נסך בהקדמת המעות סגי כדאיתא התם וכו' וכבר נחלקו עליו (ואמר דכי) [ואמרו דהכי] קי"ל דגוי דוקא במשיכה ולא בכסף וכ"כ הרמב"ן בהל' בכורות והדברים עתיקים ע"כ וכן ראיתי בחי' הרמב"ן לעבודה זרה דף ס"ג שכתב וז"ל הא דהקשו והא מחסרה משיכה משמע לי דאליבא דריש לקיש מקשינן דאילו לר' יוחנן כיון דמדאורייתא מעות קונות ולא משיכה הא לא מחסרה משיכה ודמפרקינן בזונה כותית דלא קניא במשיכה פרש"י דכי כתיבה משיכה בישראל כתיבא ואף זה כר"ל דלר"י איפכא היא בישראל מעות ובגוי משיכה וכו' עד כאן הרי כמ"ש הרה"מ.<br><b> והשתא</b> קשיא לי מה שהביא מרן ביו"ד סי' קל"ב וז"ל ועוד כתב הרשב"א בתורת הבית הארוך על הא דאמרינן בגמ' ואי לא עבדיתו הכי כי קא הוי יין נסך ברשותייכו קא הוי וכו' ואפי' את"ל דמעות אינם קונות בגוי אלא משיכה דוקא וכדאמרינן מה עמיתך בחדא אף גוי בחדא אפ"ה כיון שנתן ופסק המעות על דעת להוציאם נתנם ולקנות מעכשיו וכו'. אבל הרמב"ן פירש דאמימר אף משיכה קאמר הוא הדין למעות הלכך כל שהקדים לו מעות ופסק סמכה דעתיה וקנה ולפיכך מותר וזה נכון יותר עכ"ל נראה שהוא תופס דברי הרמב"ן עיקר וכן נראה ממ"ש בקצר הקדים לו הגוי מותר אע"פ שהוא מודד לעצמו שכל שפוסק ונותן מעות קנה עכ"ל יעו"ש הרי בפירוש היפך מ"ש הרב המגיד בשמו ודעתו כדעת הרמב"ם וכבר ראיתי למהרש"ך בח"ב סי' קט"ז שהקשה כן להרה"מ ותירץ וז"ל אם לא שנאמר דגרסינן הרמב"ם שמפרש כן בדברי אמימר וכמ"ש הרה"מ או שנפרש שמ"ש הרב המגיד וכ"כ הרמב"ן קאי על מה שנחלקו על דברי הרמב"ם שהוא ג"כ כתבו עכ"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא זכיתי להבין שום אחד מב' התירוצים דהא לפי מ"ש לעיל בשמו שכתב בחי' עבודה זרה דלר' יוחנן הוי איפכא דישראל במעות ובגוי במשיכה הרי דלא כהרמב"ם וכמ"ש הרב המגיד ומה שתירץ בתחילה דגרסינן בדברי הרשב"א הרמב"ם אכתי גם זה לא יתכן לענ"ד שהרי הריטב"א בחי' לע"ז דף ע"א כתב וז"ל תדע דהני פרסאי מסדרי פרדשני ולא הדרי בהו פרש"י וכו' ויש שפרשו דאמימר אף משיכה בגוי קונה קאמר וה"ה לכסף וכן דעת רבינו הרמב"ן אבל אינו מחוור וכו' ובתר הכי כתב עוד וז"ל ולפי אותה שיטה אין לנו לומר אלא דתלמודא סבר השתא דדלמא רב סבר דגוי קונה בין בכסף בין במשיכה וכו' וכל שכן לפי פרושו דאמימר ס"ל הכי וכדעת רבינו הרמב"ן ז"ל עכ"ל. הרי לך להדיא כמ"ש הרשב"א בתורת הבית והוי כדעת הרמב"ן היפך מ"ש הרה"מ משמו והיפך מ"ש בחי' לע"ז דף ס"ג והדבר צריך לי עיון.<br><b> איברא</b> שדברי הרשב"א שבתורת הבית הלזו תמוהים הם בעיני במאי דס"ל כהרמב"ם וכמ"ש מרן דגוי קונה ומקנה בין בכסף בין במשיכה ואילו הוא ז"ל כתב בפ"ב דחולין דף ל"ט ע"ב וז"ל חזינן אי איניש אלמא הוא דלא מצי למדחי ליה אסור וכו' פרש"י ז"ל ואע"ג דמעות קונות אי לאו גברא אלמא דמצי מדחי ליה שרי וכו' והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דכיון שהוא קונה ממילא אתסר דהא על כרחך שותפו הוא ואסיר דמסתבר' לי דהא אתייא כאמימר דאמר בשלהי דעבודה זרה ומעות בגוי אינם קונות וקי"ל כוותיה והלכך אם לאו גברא אלמא הוא הא לא קנה ואינו שותף בה דא"ל הא רישך והר ומיהו בגברא אלמא דעל כרחיה שקיל הו"ל כאילו נעשה שותף בה ואסור מדרבנן קאמר ובהא מתרצא לי קושיא אחרת דאי לא אפי' בגברא אלמא אמאי אסור והא קי"ל דמשיכה בגוי קונה ולא מעות ואף הרמב"ם ז"ל נשמר מזה ואמר דרב אשי לטעמיה דאמר בע"ז דמעות בגוי קונות ולא קי"ל כוותיה ואין צורך עכ"ל. הרי שכתב דכי אמרינן בגמ' אמימר אמר משיכה בגוי קונה היינו דווקא משיכה ולא מעות שכן כתב דהא אתייא כאמימר דאמר בשלהי דע"ז דמעות אינם קונות בגוי וקי"ל כוותיה וכן מ"ש אח"כ והא קי"ל דמשיכה דגוי קונה ולא מעות וכו' והוא סותר את עצמו שכתב בתורת הבית דמעות קונות בגוי וכמ"ש לעיל ומ"ש והרמב"ם ז"ל נשמר מזה ט"ס הוא וצ"ל והרמב"ן וכן הוא להדיא בחי' הרמב"ן לחולין בס' מזבח כפרה יעו"ש.<br><b> ומרן</b> החבי"ב בחו"מ סי' קצ"ד הגהות הטור אות י"ג כתב וז"ל אמר המאסף אם משיכה בגוי קונה או כסף קונה בגוי איכא פלוגתא ביני רבוותא לדעת רש"י כסף קונה בגוי ולא משיכה ולדעת ר"ת משיכה ולא כסף ולדעת הרמב"ם בפ"א מהל' זכיה והרשב"א שהביא הרב המגיד גוי קונה במשיכה או בכסף וכן נראה מדבריו בתשובות להרמב"ן סי' רכ"ה וכו' יעו"ש. ואני בעוניי לא ראיתי מזה כלום להרה"מ שהביא משם הרשב"א. והטור ז"ל פסק בסי' קצ"ח כר' יוחנן ובסי' קצ"ד פסק דמעות בגוי קונות וז"ל אבל במטלטלין קונה בנתינת המעות עד כאן וביו"ד סי' קל"ב פסק וז"ל ולפיכך ישראל שמוכר יינו לגוי צריך להזהר שלא יאסר בעודו ברשותו כיצד יעשה יקח ממנו המעות קודם שימדוד לו היין ויתנה עמו שיתנם לו במתנה אף אם לא יתן לו היין דאי לאו הכי לא נקנו שאין מעות קונות בגוי עד שימשוך וכו' עד כאן הרי שלא כמ"ש בחו"מ סי' קצ"ד כבר ראיתי למהרש"ך בח"ב סי' קט"ז שהקשה כן ומהרד"ב סי' קנ"א רצה להליץ בעד הטור ז"ל באומרו דהטור לשיטתיה אזיל דפסק ביו"ד סי' ש"כ דצריך בגוי כסף ומשיכה ומשום חומרא ואף כאן צריך ג"כ משיכה משום חומרא דיין נסך ולא קנה עד שימשוך אבל בעלמא ס"ל כהרמב"ם וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> דבריו צריכים לי עיון שהרי שם באותו סי' פסק הטור וז"ל ואם פסק דמי היין ומדדו לתוך כליו של ישראל ומשכו הגוי אפי' לכליו של גוי שאין בפיו עכבת יין כלל ומשכו הגוי מותר וכו' היה הגוי מודד הגביהו תחילה לקנותו קנאו נמצא כשמערה אח"כ למדוד שלו הוא לא הגביהו תחילה לקנות אסור וכו' יעו"ש הרי להדיא בדין יין נסך גופיה שכתב דמשיכה לחוד סגי והוא היפך מ"ש הרב ז"ל לדעת הטור (עיין להרב לחם שלמה דף פ"ט ע"ב יעו"ש) והש"ך בסוף סי' קצ"ד ס"ק ד' כתב וז"ל גם א"א לפרש כאן בנתינת המעות לחוד קנה דהרא"ש פסק בריש פ"ב דבכורות דמשיכה בגוי קונה ולא מעות אע"ג דבפ"ק דבכורות כתב הרא"ש דטוב לחוש ג"כ לסברת רש"י מ"מ ודאי מידי ספקא לא נפקא וכ"כ הטור והרב גופייהו ביו"ד סי' ש"כ דיעשה משיכה ומעות דדילמא (מ"ק) [מעות אינן קונות] והיאך כתבו כאן בפשיטות דקונה עם נתינת המעות אלא כאן ר"ל לאפוקי מ"ש בתחילה דבקרקע צריך שטר ולא מהני כסף קמ"ל דבמטלטלין א"צ שטר וסגי בנתינת כסף בקנייני מטלטלין ע"פ הדין ואה"נ דלמ"ד דצריך משיכה לא מהני נתינת המעות בלא משיכה עכ"ל והרב לחם חמודות הקשה קושייא זאת להרא"ש מדידיה אדידיה דבפ"ק חשש לסברת רש"י ואילו בפ"ב כתב בפשיטות כר"ת והניחו בצ"ע ועיין בס' בני יעקב סי' ב' מה שתירץ לזה.<br><b> איך</b> שיהיה בין למר ובין למר דעת הטור הוא דגוי קונה במשיכה אלא דפליגי אי קונה נמי במעות כדעת הרמב"ם או לא ובהגהות אשרי בפ' הזהב כתב וז"ל והיכא דאין לו (ב)מה למשוך מודה ריש לקיש דמעות קונות הלכך נראה בעיני דישראל שיש לו פרה מבכרת מותר לו לקבל הדמים מן הגוי ולמכור לו העובר אע"ג דלא משך הגוי ולהפקיעו מהבכורה וחוזר וקונהו מן הגוי לאחר שיולד ואינו יכול למשוך העובר מעות קונות ומשיכת האם אינה מועלת לעובר וכו' יעו"ש נראה דקאי בשיטת ר"ת ודעימיה ואילו בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ"ד) גבי נכסי הגר הרי הן כהפקר פסק להיפך וז"ל שכל קניינו בכסף ודוקא בקרקע אבל במטלטלין אם ישראל קנה מן הגוי ונתן לו המעות ועדיין לא משך המטלטלין ובא אחר והחזיק אין יכול דהלוקח קנה במעות דלא בעייא משיכה אלא מיד עמיתך דהכי אמרינן ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו בדיניהם אע"פ שלא משך קנה מא"ז יעו"ש הרי לך בפירוש היפך מ"ש בפ' הזהב ועיין למהרש"ך ח"ב סי' קט"ז שהקשה להטור מדידיה אדידיה וכן נמי להנמוק"י ולא שלטה עינו הטוב בהגהות אשרי ושו"ר להרב פנים מאירות בח"ב שהקשה כן ותירץ דמשום חומר דבכור חייש לר' יוחנן וכו' יעו"ש. והרואה יראה דלא משום דחייש הוא אלא דבקושטא דמילתא פסק כר' יוחנן וכדעת רובא דרבוותא יעו"ש.<br><b> והנה </b> לקושיית הרב לחם חמודות שהקשה להרא"ש שכתבנו לעיל תירץ הרב בני יעקב בתשובה סי' ב' דלא דמי דהא ודאי לענין דינא ס"ל להרא"ש בכל התורה כולה כר' יוחנן ומשיכה בגוי קונה ואם משך גוי בהמה מישראל נפטרה מהבכורה משעה שמשכה אע"פ שלא נתן המעות וכו' אמנם בההיא דפ"ק שבאו לעשות תקנה לכתחילה ע"כ הבכור אשר יולד ברשות ישראל להקנותו לגוי קודם שיצא לאויר העולם להפקיעו מהבכורה כי היכי דלא ליתי לידי תקלה בכה"ג ראו לחוש לסברת רש"י דהאיך נעשה מעשה בידים כדי להפקיע מהבכורה במילתא דאיפליגו בה רבוותא יעו"ש באורך.<br><b> ומעתה</b> אשכחנא פתרי למ"ש הטור בסי' ש"כ ביו"ד שמצריך תרוייהו שדעתו שאף שבסי' קל"ב פסק דמשיכה בגוי קונה וכמ"ש לעיל ובישראל פסק בחו"מ סי' קצ"ח כר' יוחנן אפ"ה לגבי בכור בכה"ג שבא להפקיעו מדין בכורה צריך תרוייהו וההיא דסי' קצ"ד כבר כתבתי לעיל משם הרב ש"ך דהוא לאפוקי דלא בעי שטר קאתי וההיא ביו"ד דסי' קל"ב שצריך תרוייהו שיתנם לו המעות במתנה היינו משום דהתם לא שייך משיכה דהא איכא עכבת יין אפומיה וכמבואר וא"כ לדעת הטור ישראל שמכר פרה לגוי ומשכה הגוי אף שלא נתן הדמים אם אח"כ ילדה ה"נ דפטורה מהבכורה יען כי לא לפוטרה מכרה כי אם זוזי הוא דאיצטריכו ליה וכדעת הרא"ש אביו ואם מכרה כדי לפוטרה מהבכורה בהא ודאי צריך תרוייהו מעות ומשיכה וכדכתב הרא"ש בפ"ק ובהא ודאי לא פליגי. ואתה תחזה למהר"מ מלובלין בסי' ל"א שכתב וז"ל תשובה תחילה צריכים אנו לדקדק אם ולד זה קדוש אם לאו הרא"ש פסק בפ' הלוקח דבכורות שאם קנה ישראל בהמה מגוי ולא משכה רק נתן לו מקצת הדמים שאינה חייבת בבכורה וכן פסק בה"ג והטעם דקי"ל כר' יוחנן דגבי ישראל מעות קונות מדאורייתא ומשיכה תקנתא דרבנן אבל גבי גוי דוקא במשיכה. אבל בתשובת מהרי"ל פסק דהוי ספק בכור דמספקא ליה אי קי"ל כר"י או כריש לקיש ומטעם זה פסק הטור כשמוכר בהמה לגוי כדי לפוטרה מהלכות בכורה צריך להקנותה במעות ובמשיכה עכ"ל. ומעתה אף שהרא"ש פסק כר"י מ"מ בנדון הרב שפסק הטור אזיל ומודה דצריך תרוייהו וכמ"ש בפ"ק בעובדא דמרי בר רחל וא"כ מה מקום לחלק בין הרא"ש להטור ואנחנו לא נדע במאי פליגי האב ובנו.<br><b> ודע</b> דבהך סברא דהרא"ש והטור קאי נמי התוס' בפ' בתרא דעבודה זרה שכתבו וז"ל והרוצה לחוש לסברת רש"י ור"ת המקנה בהמה לגוי לפוטרה מהבכורה צריך שיתן לגוי כסף וגם משיכה וכו' וראיתי למור"ם בתשובה סי' פ"ז שכתב וז"ל והיינו דווקא לכתחילה כדמוכח מלשון התוס' דכתבו בתחילת דבריהם כדברי ר"ת וכתבו אח"כ והרוצה לחוש לסברת רש"י ור"ת שמע מינה דברצון העושה תליא מילתא אבל מדינא ודאי קי"ל כר"ת וכו' ונראה דאף אם נאמר דקנה הישראל במסירת המעות מ"מ מאחר שנגנבה אח"כ ואמר הגוי הריני משלם נקנה הפרה לגוי בכל מקום שהיא כדאמרינן בפ' המפקיד המפקיד אצל חבירו פירות או כלים שלם ולא רצה לישבע שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא נמצא הגנב משלם תשלומי כפל למי משלם למי שהפקדון אצלו ואמרינן התם הא אין אדם מקני דבר שלא בא לעולם ומשני א"ל רבא נעשה כמי שאמר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו וכו' וא"כ שמעינן דאם אמר הריני משלם נעשה כאומר הרי פרתי קנויה לך מעכשיו וכו' יעו"ש ועיין להש"ך ביו"ד סי' ש"כ ס"ק ח' שהביא דברי מור"ם הללו יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לומר דלא דמי נדון הרב ז"ל לההיא דהמפקיד והוא דנדון הרב ז"ל הוא בלוקח פרה מן הגוי בכסף ולא משך וע"ז עלה ונסתפק וא"כ מאי מייתי ראיה מהתם דהתם שאני דהאי שומר וכן נמי השואל או נפקד מתחילה היה הפרה בבית בעלים ואח"כ כי משך השומר או השואל מהני האי משיכה לכשיאמר הריני משלם שתהא קנויה לו ע"י משיכה זו ונמצא שהיא קנויה לו למפרע מאז ומקדם וכן נמי לאיכא דאמרי שמביא אח"כ הש"ס נעשה כמי שאומר הרי פרתי קנויה לך סמוך לגנבתה דהא מיהא משך השומר הפרה ומועיל לסמוך לגנבתה להיות קנויה לו מעתה והו"ל כאילו עתה משכה אבל בנדון הרב ז"ל שהישראל לא משך מעולם כדי שנאמר דכי אמר הגוי הריני משלם אותה משיכה שמשכה הגוי מישראל מהני שתהיה קנויה לו מאחר שלא משכה ולא יצאתה מרשותו. וההיא שהביא מהתרומת הדשן סי' ק"ל יעו"ש לא דמי דהתם משך השומר בשעה שמסרה וגם האכילה וחשיבה שפיר מעות ואמטו להכי קנה ומשום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ליכא דנעשה כאומר לכשתגנב וכו' אבל בלא משיכה זה לא שמענו באופן שדברי הרב ז"ל לא זכיתי להבינם וצ"ע.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא לנדון דידן לדעת הרא"ש והטור ור"ת ודעימיה לא קנה הגוי זה את הפרה יען כי לא משך וברשות ישראל קיימא ולדעת רש"י דפסק כריש לקיש ואף לדעת הרמב"ם דפסק כר' יוחנן וכן לדעת הטור כפי מ"ש הרב מהרד"ב שכתב דקאי כוותיה שפיר קנה הגוי במעות דהא גוי קונה ומקנה או בהא או בהא. אמנם אחר ההתבוננות נראה דהכא לכו"ע קנה לפי מה שבא בשאלה שהגוי היה אלם וכל כי האי כבר כתב הרב צמח צדק בסי' ס"א וס"ב וס"ג דבגוי אלם שפיר קנה אף לרש"י יעו"ש ועיי"ש בחי' הרשב"א דנראה דאף באלם לא קנה וא"ת הא כבר כתב הרב מהר"מ מינץ בסי' ה' שמנהג הסוחרים לא מהני לפוטרה מהבכורה כבר חלק עליו הרב צ"צ בין מנהג הסוחרים לאלם ועיין בס' זכרון יוסף סי' כ"א שחלק על הרב צ"צ יעו"ש וא"כ כי מכרה הגוי ללוי שפיר קנה לוי לדעת הפוסקים דגוי קונה ומקנה בין בכסף בין במשיכה ודלוי הוי וחייבת בבכורה וכתב הש"ך בסי' ש"כ ס"ק ח' וז"ל ומשמע דה"ה אם קנה פרה מהגוי דלר"ת משיכה קונה דוקא ולרש"י מעות וא"כ אם עשה הישראל משיכה או מעות וילדה חייבת בבכורה מספקא דכן מבואר מתשובת מהר"ם מינץ וכו' יעו"ש. וכי תימא הא כבר כתבתי לעיל משם מור"ם בתשובה דכיון דאמר הריני משלם נקנה הפרה לגוי ונמצא דשלו היא ופטורה מהבכורה הא ליתא דהא לפי מה שבא בשאלה הגוי גילה ואמר שאם ימצא הרי היא שלו כבתחילה נמצא דלא כיון לקנות הפרה וצריך לחוש לסברת הרמב"ם ודעימיה וחייבת הנראה לענ"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר<br><b> שלמה </b> בכ"ר <b> שמואל חכים </b> ס"ט
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הנוטל כלים מן האומן וכו' והוא שיגביהנו.</b> עיין להרב לח"מ ז"ל שהקשה דהיכי קאמר הגביהו כדי לקנות דשמואל לא אמר אלא כדי לבקרו יעו"ש והבית דוד חו"מ סי' ק"ג כתב עליו דאשתמיט מיניה מ"ש הרי"ף והרא"ש פ' השואל עובדא דההוא טבחא דאיתיה בפ' הספינה דף פ"ח והוא דקבעי לכלא כלומר דוקא אי צריך לכולו חייב בדמי כולו ואם לאו אינו חייב כי אם בדמי מה שהיה בדעתו לקנות והשאר פטור וא"כ אין כונת הרמב"ם דצריך כונה להקנותו אלא כדי שלא יתחייב בשאר כדעת הרי"ף והרא"ש והנראה דבגירסתינו ליתא להא דכתבו הרי"ף והרא"ש וגם לא אמרוהו במקומו לכן לא היה בידו לפרש דברי הרמב"ם על דרך זה אבל האמת הוא כמ"ש בלי ספק יעו"ש. ואחרי המחילה רבה נראה דאשתמיט מיניה דמר דברי הרי"ף שבפ' הספינה שכתב וה"מ דקיצי דמי וכולא כדכתיבנן בפ' השואל וק"ל.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>וכן מי שאמר לחברו ליתן מתנה ולא נתן הרי זה ממחוסרי אמנה בד"א במתנה מועטת שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו וכו'.</b> הרי"ף ז"ל הביא מ"ש בירושלמי וז"ל ר' יעקב בשם רבי יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו ובקש לחזור בו מותר וכו' רב מפקיד לשמעיה אימת אימא לך תתן מתנה לבר נש אי הוא מסכן הב ליה מיד ואי עתיר אימליך בי תניינות עד כאן ומרן ב"י בסי' ר"ד כתב שרבינו הביא הירושלמי כאן יעו"ש וכתב מרן החבי"ב בהגהות ב"י אות י' וז"ל אמר המאסף לא ראיתי בדברי הרמב"ם שם גילוי מזה הירושלמי כלל ודבריו שבשם הם דברי גמרתינו שמחלק בין מתנה מרובה למתנה מועטת ונראה מדברי רבינו בעל הטורים ומדברי רבינו שהם מפרשים הירושלמי הזה במתנה מועטת אבל במתנה מרובה אפי' איש עני יכול לחזור בו וכו' יעו"ש.<br><b> והנה</b> מ"ש שנראה מדברי מרן ב"י שמפרש הירושלמי במתנה מועטת אבל במתנה מרובה יכול לחזור בו אפי' איש עני לכאורה נראה כן ממה שפסק בספרו הקצר סי' רמ"ג ס"ב וז"ל בד"א וכו' אבל אם א"ל הולך לפלוני מנה זה יכול לחזור בו כל זמן שלא הגיע ליד המקבל ואם המקבל עני אינו יכול לחזור בו אם היא מתנה מועטת כמו שנתבאר עד כאן הרי דאף בעני דאינו יכול לחזור בו היינו דווקא במתנה מועטת וכמ"ש הרב ז"ל איברא דמור"ם ז"ל שם הגיה בדברי מרן וז"ל ואפי' בעשיר יש בו משום מחוסרי אמנה עד כאן וכתב הסמ"ע וז"ל וכונתו ללמדנו שט"ס נפל בדברי המחבר וצריכין להגיה דבריו וכמ"ש ואפי' בעשיר וכו' כי הדין שכתב בנותן מתנה לעני הוי כנדר ובנדר אין חילוק בין מתנה מרובה למתנה מועטת ובחיוב גמור ולא משום מחוסרי אמנה וכ"כ בב"י ס"ב בשם הירושלמי דפ' הזהב ומשו"ה צריכין לומר שט"ס הוא בדברי המחבר ומה שמסיק המחבר וכתב אם הוא מתנה מועטת לא משום נדר אלא משום הבטחה בעלמא ומשו"ה דוקא במתנה מועטת דסמכה דעתיה דמקבל קאי עלה במחוסרי אמנה בחזרתו וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ר"ד יעו"ש ובש"ך והרב גופיה בהגהות ב"י אות ה' כתב וז"ל הדברים מבוארים דלא פלגינן בין מתנה מרובה למתנה מועטת אלא בעשיר אבל בעני לעולם הוי נדר ולשון רבינו המחבר בספר הקצר מוכיח בהיפך וכבר תיקנו הרב המפה וכדכתב הסמ"ע עכ"ל ובסי' קכ"ה ס"ו כתב הטור וז"ל לפיכך אם אמר הולך מנה זה לפלוני שאני נותן לו יכול לחזור בו עד שיגיע ליד המקבל ואם המקבל עני אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואינו יכול לחזור בו עד כאן וכתב הרב ב"י ז"ל ירושלמי כתבו הרי"ף בפ' הזהב עד כאן.<br><b> הרי </b> להדיא שהטור ומרן ז"ל תרוייהו ס"ל בפירוש הירושלמי דלא שנא מתנה מועטת ולא שנא מתנה מרובה בעני נעשה נדר והדבר פשוט דמנה הוא מתנה מרובה וכדאמרינן בפ"ק דגיטין דף י"ד ע"א א"ל רב לרב אחא ברדלא קבא דמוריקא אית לי גבך יהביה לפלוני באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי ופרכינן מכלל דאי בעי למיהדר מצי למיהדר ופריק דה"ק דברים הללו לא נתנו לחזרה והדר פריך הא אמר רב חדא זמנא מנה לי בידך תנה לפלוני במעמד שלשתם קנה ומשני אי מהתם הו"א הני מילי במתנה מרובה אבל במתנה מועטת לא לבעי בפניו קמ"ל ופי' רש"י ז"ל מתנה מרובה מנה עד כאן וא"כ התם בשתי המקומות במנה קא משתעי וכל שכן למ"ש הרב גופיה בסי' רמ"ג דלא שנא מתנה מרובה ולא שנא מועטת בעני נעשה נדר. ועוד דמהיכא נראה מדברי הטור והב"י ז"ל שהם מפרשים הירושלמי דמיירי במתנה מועטת אדרבא אנן איפכא שמעינן לה שכתב מרן ז"ל וזה לשונו וצ"ל שהירושלמי שאמר מותר לחזור בו דוקא במתנה מרובה דאילו במתנה מועטת אינו מותר לחזור בו עד כאן ואם כונתו לומר דמ"ש מרן הוא לר' יוחנן אבל לרב שמותר לחזור בו אפי' במתנה מועטת א"כ כי קאמר רב מפקיד לשמעיה וכו' אינו אלא במתנה מועטת ואם זו היא כונתו אחרי המחילה רבה אינו מוכרח דכיון דמשום נדר אתינן עלה מאי שנא מתנה מרובה ממתנה מועטת וכמ"ש הסמ"ע ז"ל ובודאי דכל מתנה קאמר וכדמשמע מפשט הירושלמי באופן שדברי הרב צריכים לי עיון ועי' במרדכי בפ"ק דבתרא סי' תצ"ט דכתב דהא דבעני נעשה נדר היינו דווקא שיש בידו בשעת נדר כפי מה שנדר ליתן לצדקה אז הוי נדר ולא מצי הדר ביה אבל אין בידו כפי מה שנדר נראה שאין הנדר חל ומצי לחזור עיי"ש ועיין בס' שער יוסף בסי' ט' דף ל' שכתב בענין זה באורך.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו במעות חבירו אחר שזקפן עליו במלוה הרי קנה לעצמו ומקבלין ממנו כשאמר זקפתי עלי אותם המעות במלוה ואני אומר שאין דין זה דין אמת אלא המקח של המשלח.</b> וכתב הרב המגיד דעת אלו בעלי הוראה הוא מכח שמועה דהגוזל עצים ודעת המחבר כדעת הרב מתיבות וקרוב לזה דעת ההלכות בענין העסק עד כאן ונראה דטעמו הוא מדכתב רבינו בהל' י' הנותן מעות לקנות לו קרקע או מטלטלין והניח מעות חבירו אצלו והלך וקנה לעצמו במעותיו מה שעשה עשוי וכו' ומדלא כתב שזקפן עליו במלוה בפני עדים משמע דס"ל היפך דעת הרשב"א ז"ל וכדעת הרב מתיבות שכתב גבי עובדא בפ' האומר דרבה בר בר חנה יהיב ליה זוזי לרב א"ל זבין לי האי ארעא אזל זבנה לנפשיה ופריך והא תניא מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות ומשני וכו' והקשה הר"ן מההיא דתניא בתוספתא הנותן מעות לשלוחו ליקח לו פירות למחצית שכר אין עליו אלא תרעומת ואם יודע שלקח ומכר מוציאים ממנו בעל כרחו ותירץ דהא דתוספתא בזוזי דמשלח היה ומשו"ה מוציאים ממנו בעל כרחו אבל רב בזוזי דנפשיה זבן עד כאן ומשום הכי כתב והניח מעות חבירו והלך וקנה במעותיו כדעת הרשב"א.<br><b> ומ"ש </b> וקרוב לזה הוא דעת ההלכות היינו משום דכתב הרי"ף ז"ל בפ' המקבל וז"ל היכא דשקיל איניש עיסקא מחבריה לאעסוקיה ביה ואזל ליה לדוכתא אחריתי ובעו למפלגיה לההוא עיסקא או זוזי דעיסקא קמי בי"ד אדעתא למישקל לההוא פלגא בתורת מלוה לעסוקיה לנפשיה כי היכי דלא למיתן ליה רווחא למאריה דעיסקא קא שמעינן משמעתיה דרבא דאמר להכי קרו עיסקא דא"ל לעסוקיה ביה יהבית לך ולא למשתי שכרא דלית ליה למיפלג לממונא לאעסוקיה בפני כל בי"ד שבעולם ולא מהני תנאה כלום ועוד אי אמרת מהני תנאה וכו' א"כ מאי מהני לן האי דעבוד רבנן עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון הואיל ומילתא תליא ביה בלוה ואי בעי לאתנויי ולבטולי מצי בטיל עכ"ל וכנראה להדיא דס"ל להרי"ף דאפילו יאמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה אין מקבלין ממנו כדעת רבינו והיפך דעת הרשב"א דלהרשב"א ס"ל דהיכא דאמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה מקבלין טענתיה ואין כן דעת הרי"ף והיינו דכתב הרב המגיד בלשון וקרוב לזה דעת ההלכות והרואה יראה דדברי הרי"ף הם מבוארים בלי גמגום כלל נראה דכונתו הוא מדכתב הרי"ף דא"כ מאי מהני תקנתא דעבוד רבנן עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ומפני התקנה הוא דלא מצי למפלגיה אבל בענין אחר אפי' דמודה דמצי לקנות לעצמו הכא דאמר כן בפני עדים וכן ראיתי להרשב"א הובאו דבריו בליקוטי הרב בצלאל וז"ל ואולי גם הרב מודה בדין זה אלא דבממון שנתן לעסק ומפני התקנה וכו' יעו"ש ומשו"ה כתב הרה"מ וקרוב לזה דעת ההלכות (עיין להרב כנסת הגדולה סי' קפ"ג הגהות ב"י אות י"ג) אלא דא"כ קשה על הרב מהר"י בן עזרא הביא דבריו מהרש"ך בח"ב סי' קט"ז שכתב וז"ל ויש לתמוה על הרב שכתב וקרוב לזה דעת ההלכות יעו"ש ולפי מ"ש נראה דליכא קושיא כלל וכדכתיבנא.<br><b> עוד</b> כתב הרב שם בתשובה וז"ל ויש להסתפק לדעת הרשב"א אם שינה השליח משליחותיה אי הוי כמו עדים או דילמא לא והאריך בזה יעו"ש. ואחרי המחילה רבה דבריו תמוהים והוא דעיקר דברי הרשב"א נראין הם דיצא לו מההיא ברייתא דשמעתין דת"ר הנותן מעות לחבירו ליקח לו חיטין והלך וקנה שעורים אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו וכמ"ש הרשב"א בתשובה הביאה מרן ב"י בסי' קמ"ו מחודש ל"ו וז"ל אבל אם חזר בו בפני עדים ואמר סחורה זה שאני עושה לעצמי אני קונה קנה לעצמו וכדאמרינן בפ' הגוזל קמא הנותן מעות לחבירו ליקח בהם חיטין וכו' יעו"ש ש"מ דכל היכא דמתכוין לקנות לעצמו לא זכה בעל המעות וכן הביא ג"כ הרב [בצלאל] בשטמ"ק משמו וז"ל היכא דנתכוון לגזול ולקנות לעצמו לא זכה אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לעצמו דכל דנתכוון לגזול ולקנות לעצמו אין חילוק בין ר' [יהודה] לר' מאיר ומיהו דוקא כשיש עדים דקנה לעצמו אבל אם שינה ליכא למיעל בספק זה אם קנה או לא ומהתימה על הרב ז"ל דטרח להביא עצות מרחוק דבדברי הרשב"א מבואר ספיקו וכמ"ש.<br><b> עוד </b> כתב הרב שם וז"ל ומה שהכריח מהריב"ל ז"ל שדעת בעל מתיבות כהרמב"ם אין זה הכרח שהרי הרשב"א חילק חילוק זה לתרץ מה שהקשה הר"ן ז"ל כמ"ש הרב המגיד בפ"ז דמכירה ואפ"ה מחלק הוא בין זקפן עליו במלוה בפני עדים להיכא דלא זקפן ואם הכרח הרב הוא הכרח תיקשי להרשב"א דלמה לו לחלק בחילוק בעל מתיבות אלא על כרחך וכו'. ולענ"ד נ"ל דהא ודאי לק"מ לפי מ"ש הרשב"א הובאו דבריו בהרב בצלאל בשטמ"ק והוא דסוף דינו הניח הדבר בצ"ע איכא למימר דמשו"ה הוצרך לתרץ בחילוק הרב מתיבות משום דדינו לא בריר ליה יפה אבל הרב בעל מתיבות אי הוה ס"ל הכי הו"ל לחלק כן אלא דלפי"ז קשה לי מ"ש הרב פני משה בח"א סי' ע"ח שכתב וז"ל ואף הרמב"ם ז"ל דפליג עלייהו אפשר דלא פליג אם הוא נאמן אלא דפליג אעיקרא דדינא עד כאן וקשה דאמאי כתב בלשון אפשר דלא פליג עלייהו שהרי כן משמע להדיא מדכתב שם בה"י והניח מעות חבירו והלך וקנה במעותיו נראה דפליג עלייהו אעיקרא דדינא.<br><b> עוד </b> כתב הרב וז"ל ולכאורה כן נראה ג"כ מדקדוק דברי הרב ישעיה ז"ל הביאו הטור ז"ל סי' קע"ו ס' ל"ג עלה דהך דינא הנזכר דאחד מהשותפים שבא לחלוק בלא דעת חבירו שצריך לחלוק בפני ג' ואם השותפות הוא במעות שאינו צריך ג' כתב עלה הר' ישעיה וז"ל ודוקא שהשלימו שותפותן אבל אם שמו מעות בשותפות להתעסק בהם לזמן אין אחד מהם יכול לחלוק וליטול זוזין ולומר כל מה שאשתכר בהם יהיה שלי עד שיודיע לחבירו או לג' שהן בי"ד וכו' אך המדקדק היטב יראה דשנא ושנא דברי הרב ישעיה מדברי קצת מהמורים שהביא הרמב"ם דעד כאן לא אמר הרב ישעיה אלא כשאחד מהשותפים הרויח בחלקו לבד ולא עסק בחלק חבירו כי אם בחלקו לבד בכי הא אית ליה להרב ישעיה דבמשלם זמן השותפות והיו המעות בעין דכמאן דפליגי דמי דמהימן לומר שלעצמו הרויח בחלקו אבל אם יאמר שגם בחלק חבירו נתעסק והרויח לעצמו מפני שזקפן עליו במלוה בהא לאו כל כמיניה לומר כך וכו' יעו"ש ולפי קוצר עניות דעתי נראה שכן הוא מוכרח לומר דאי לא תימא הכי תיקשי דברי הטור אהדדי שכאן פסק כהרשב"א וכאן פסק כהרב ישעיה אלא דעל כרכך צריכים אנו לחלק בין הא דהרמב"ם להא דרב ישעיה וכמ"ש הרב ז"ל.<br><b> עוד</b> כתב הרב שם וז"ל והטעם דאפשר דעד כאן לא אמרו מקצת מהמורים דבשליח תליא מילתא להזקיפם עליו במלוה ולהשתכר בהם אלא דוקא בשליח דבעל החיטים אינו יודע אם הוא שליח ולא כיון בעל הסחורה להקנות למשלח כי אם לשליח בכי הא מטעמא דמי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות כדפריך בגמ' בפ' הגוזל קמא אמטו להכי אפשר דאית להו למקצת המורים שקנה השליח לעצמו אם זקפן עליו במלוה וכו' אך בנדון דידן שראובן ושמעון היו ידועים לשותפים וכל מי שהיה נושא ונותן בכל אחד מהם לשם שותפות היה נושא ונותן וכו' עכ"ל. ואחרי המחילה רבה נוראות נפלאתי עליו דמנא ליה דדעת מקצת המורים הוא מטעם דבעל החיטים אינו יודע אם הוא שליח ולא כיון בעל הסחורה להקנות למשלח כי אם לשליח מטעמא דמי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות מאחר דלא קי"ל כבני מערבא אלא כר' יוחנן דאמר דדעתו להקנות לבעל המעות וכמ"ש שם מרן ב"י סי' קפ"ג ס"ז והרא"ש והביא איהו גופיה דבריו שם וא"כ מקצת המורים איך מצו למיהב טעמא דלא כהלכתא וליכא למימר דכונתו הוא דהם ס"ל כסברת הרא"ש שכתב בפ' הגוזל גבי פלוגתא דבני מערבא וז"ל וליתא לחוכא דבני מערבא דאע"ג דשני שליח מ"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואע"פ שבעל החיטים מזכה לשליח החיטים ידו כיד בעל המעות עד כאן וא"כ אפשר דזהו כונת הרב שאמר דלא כיון להקנות למשלח כי אם לשליח וכדכתב הרא"ש שבעל החיטים מזכה לשליח החיטים ומקצת המורים ס"ל כהרא"ש דכיון שבעל החיטים מזכה לשליח א"כ אם זקפן עליו במלוה קנה לעצמו הא ודאי ליתא דכל כי האי מילתא הו"ל להרב לפרש דברי המורים דס"ל כסברת הרא"ש ועוד מדכתב הרב ז"ל דאינו מתכוין בעל החיטים להקנות למשלח כי אם לשליח דטעמא דמי הודיעו לבעל החיטים שיקנה חיטים לבעל המעות ולא קאמר הטעם שפירש הרא"ש ז"ל משמע דאין כונתו למאי דכתב הרא"ש וצ"ע (א"ה ס"ט עיין להרב בני אברהם בחו"מ סי' ד' יעו"ש).
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>לפיכך הנותן ערבון לחבירו וא"ל אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך וכו'.</b> הנה הטור ז"ל סי' ר"ז סט"ו הביא דין זה וז"ל לפיכך הנותן ערבון על המקח ואומר אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך ואמר המוכר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך אם חוזר הלוקח קנה המוכר הערבון שהרי הוא תחת ידו וכו' יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב מהר"י חאנדאלי ז"ל בתשובה סי' כ"ב שהקשה להטור ז"ל ממ"ש בסוף סי' ע"ג תשובת הרא"ש ז"ל וז"ל וששאלת ראובן שרוצה לפדות משכונו שביד שמעון וא"ל שמעון כבר מחלת לי תשובה מיהו מחילה לא שייך במשכון בשלמא כשאדם חייב לחבירו מנה ומוחל לו הוי מחילה במקום פרעון אבל כשיש לאדם חפץ ביד חבירו וא"ל אני מוחל החפץ לאו כלום הוא אא"כ שיאמר הריני נותנו לך עד כאן. והשתא אם איתא דבמטלטל לא שייך לשון מחילה כשהוא בעין הכא למה קנה המוכר כיון שהלוקח א"ל לשם מחילה לא שייך במטלטלין ומאי שנא מההיא דכתב הרא"ש גבי משכון והצריך עיון. ולענ"ד אפ"ל דערבון זה שנותן הלוקח הוא מעות ואם יחזור בו הלוקח ימחול לו ערבונו ואפי' לפי מ"ש הסמ"ע דהא דלא מהני לשון מחילה לאו דווקא בחפץ אלא ה"ה מעות מ"מ במעות שאינם צרורים וחתומים כבר כתב הש"ך ז"ל ס"ק נ"ה דמהני בהו לשון מחילה וז"ל וכתב הסמ"ע לאו דווקא בחפץ אלא ה"ה מעות כל שהן בידו בתורת פקדון ובעין ודוקא בהלואה דלהוצאה ניתנה שייך שפיר לשון מחילה וכן מבואר לקמן וכ"כ הב"ח ונראין דבריהם דוקא במעות פקדון שהן צרורים וחתומים דאל"כ כיון שיכול להשתמש בהן אפי' תובע אותם המפקיד א"צ להחזיר אותם המעות עצמם אלא יכול ליתן מעות אחרים א"כ דמי להלואה ושייך בהו לשון מחילה כך נראה לענ"ד עכ"ל. וא"כ השתא דערבון זה לא ניתן להשבון דאם חזר בו הלוקח נשאר ביד המוכר וא"כ אם חזר המוכר קנה מיהא כנגדו וכמ"ש הסמ"ע ז"ל משם רבינו והטור ומרן ז"ל וא"כ פשיטא שיכול להשתמש ודמי שפיר להלואה דלהוצאה ניתנה ושייך שפיר לשון מחילה וזה פשוט ועיין בית שמואל סי' נ' ס"ק ס"א (א"ה ס"ט עי' בס' מטה שמעון סי' ר"ז ס"ק ס"ג ובמהרשד"ם ז"ל סי' קצ"ו).
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מי שמכר חצירו או שדהו ופירש בשעת המכירה וכו'.</b> הנה דייק רבינו וכתב ופירש בשעת המכירה לומר דלא מהני מאי דמגלי מקודם מכירה כי אם צריך לפרש בשעת המכירה דוקא וכן הוא דעת הרא"ש והתוס' בפ' אלמנה ניזונת והטור חו"מ סימן ר"ז יעו"ש וכ"כ בס' התשב"ץ בחוט המשולש בטור ד' סימן ג' וז"ל וצריך שתדע דבהא דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי צריך שיאמר בשעת המכר שהוא מוכר בשביל שהוא רוצה וכו' ואע"פ דבההיא עובדא בנהרדעא לא הוזכר שם שפירשו בשעת המכר שאני התם שהדבר היה נודע מעצמו אצלם והדבר מעיד על עצמו דלא שייך שרוב בני אדם ימכרו שדותיהם בזמן אחד אם לא מסיבה כוללת ונוגעת לכולם לכן דן אותה רב נחמן כהנך מילי דסגי אומדן דעתא דאומדנא דמוכח הוא ואין צריך אפי' גילוי דעת וכו' יעו"ש באורך וע"פ דברי הרב ז"ל אפשר לישב מה שהקשה מרן ב"י ז"ל שם ס"ז עליה דהרא"ש ז"ל דהוא ס"ל דצריך לפרש בשעת המכר כמ"ש בפ' אלמנה ואילו בתשובה כלל פ"ה כתב וז"ל ויש מקומות דאפי' גילוי לא בעינן אלא אזלינן אחר דברים שבלב כגון שטר מברחת וזבין ולא אצטריכו ליה זוזי וכיוצא וכו' ואלו זבין ולא אצטריכו ליה זוזי ס"ל דצריך שיפרש בשעת המכר יעו"ש שהצריך עיון ולפי דברי הרב ז"ל אפשר דהרא"ש נתכוון לעובדא דרב נחמן דאין צריך שיפרש דהדבר מעיד על עצמו ובהך זבין ולא אצטריכו ליה זוזי הוא דכתב הרא"ש דא"צ גילוי דעת וק"ל.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>חייב עצמו בדבר שאינו קצוב.</b> כתב הטור בסי' ס' ס"י וז"ל והמחייב את עצמו בדבר שלא בא לעולם חייב וכו' אבל הנותן מתנה בדבר שאינו מצוי אצלו או בדבר שלא בא לעולם אפי' כתב לו שעבוד על שדה או קבל עליו אחריות על כל נכסיו אינו כלום ע"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב (גדו"ת) [בעל התרומות] שער מ"ג ח"ד סי' ו' שכתב וז"ל וזה אשר כתב לי בזה הרמב"ן ז"ל שנראה לו שהמוכר או הנותן מה שעתיד לקנות ושעבד נכסיו וקבל אחריות להעמידה בידו חייב להעמידה ואם לאו גובה מהם מדין ערב והוא שכתב דאקנה באחריות וליכא למימר מתנה אין כאן שעבוד אין כאן שיכול אדם שיחייב עצמו באחריות שאינו חייב בו על דרך חייב אני לך מנה בשטר וזהו אחריות וכל שכן בקנין ודאקנה בכל דין חיוב שמשתעבד הוא וכו' יעו"ש מה שהקשה הגדולי תרומה על זה והש"ך תירץ בס"ק כ"א וז"ל ולא נראה דהרמב"ן מיירי שחייב עצמו בכך וקבל אחריות להעמידה בידו הילכך נהי דהקנין אינו כלום מ"מ החיוב חל על גופו לענין שחייב להעמידה בידו יעו"ש. ולענ"ד נראה לדקדק כן מדברי הרמב"ן עצמו שכתב שם וז"ל וליכא למימר מתנה אין כאן שעבוד אין כאן שיכול אדם שיחייב עצמו באחריות שאינו חייב בו על דרך חייב אני לך מנה בשטר וזהו אחריות וכו'. ומהתימה על הרב פני משה בח"א סי' ס"ו שעשה מחלוקת הך דהרמב"ן ז"ל עם הטור ולא דקדק במילת שיכול אדם שיחייב עצמו וכו' שכתב הרב ז"ל וכמו כן קצת קשה על הרב לחם רב סי' קנ"ח וק"ל.
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות וכו'.</b> עי' למרן כ"מ שהקשה דכיון דקנין מעכשיו מסלק האסמכתא לדעת רבינו למה הוזקק לעשות התנאי במחול לך וכו' ועיין מ"ש מוהר"ש הלוי ז"ל הובאו דבריו במל"מ בדין זה וז"ל דלכך הוזקק לזה דאם בדרך חיוב אם תעשה כך אם היה נאנס המתחייב ולא יכול לעשות פטור מן החיוב וכו' אבל כשהחיוב הוא מוחלט וקונין מזה שאם יהיה כך החוב מחול מעכשיו כל שלא נתקיים התנאי אף שנאנס הלא חייב ליתן שזה לא מחל אלא ע"מ שיתקיים וכו' יעו"ש ועי' במהר"מ אלשיך ז"ל סי' ל' שכתב חילוק זה עליה דרבינו והקשה כקושית מרן ז"ל וחילק כן יעו"ש.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המוכר לחבירו במדה וכו'.</b> כתב הרב המגיד זו מימרא דרבא בכמה מקומות וכו' וכתב הר"י בן מיגאש ז"ל בפ' המוכר את הספינה דהאי חוזר פירושו שהמקח קיים ומחזיר מה שחסר אבל אין בטעות כזה בשום צד ביטול המקח אפי' ביותר משתות כיון דלא הוי טעותא בסך הערך וכן העלה הרשב"א בפ' האיש מקדש וכו' ודברי המחבר ורבו עיקר וגם הרמב"ן הודה לדבריהם בפ' בית כור כל זמן שאפשר להשלים ע"כ.<br><b> והנה</b> לכאורה נראה שדעתו ז"ל להשוות להר"י בן מיגאש עם הרשב"א ז"ל ודעת הרמב"ן שמחלק בין אפשר להשלים אז דוקא המקח קיים ובזה מודה להר"י בן מיגאש והרשב"א אבל בדבר שא"א להשלים פליג עלייהו וס"ל דבטל מקח ואי דעתו כן הוא קשיא לי טובא דהא הרמב"ן ז"ל כשכתב דין זה בפ' בית כור בד"ה מתני' כתב וז"ל והוי יודע דהאי גופא דאמרינן בה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר אין אנו מודים בפירושה בטל מקח דוקא אלא פעמים בטל ופעמים קנה ומשלים אי אפשר להשלים כגון שדאי בה שיתא ולא שדא וכגון מכר לו בית ונמצא חסר מן המדה בטל מקח וכן בכלים ומטלטלין וכיוצא בהם אפשר להשלים כגון מכר לו פירות הללו בסאה בסלע ומדד ונמצא חסרה משלים נמצאת יתירה מחזיר ושתות ויתר משתות ופחות משתות שוין בדבר וכן דעת הר"י בן מיגאש ז"ל עכ"ל הרי דהר"י בן מיגאש ס"ל כהרמב"ן דהיכא דא"א להשלים בטל מקח וא"כ על כרחין לומר דהרשב"א פליג על הר"י בן מיגא"ש שהרי כתב הר"ן בפ' האומר והביאו מרן ב"י סי' רל"ב וז"ל אבל הרשב"א סובר דכי אמר רבא דבר שבמדה אפי' פחות מכדי אונאה חוזר לאו בטול מקח קאמר אלא האונאה קאמר ושתות ויתר משתות ופחות משתות כולם שוים בדבר זה שבכולן המקח קיים והאונאה חוזרת ואין חילוק בין דבר שיכול להשלים לדבר שאי אפשר להשלים שאפי' בדבר שא"א להשלים כבית ושדה קנה ומחזיר האונאה והיינו מתני' דתנן ינכה והיינו דשמואל דאמר מקמצין ולפי"ז הלוקח מחבירו שדה ומקצתו יוצאה מתחת ידו מפני שגזלה המוכר המקח קיים בשאר עכ"ל הרי דהרמב"ן והר"י בן מיגאש ז"ל חולקים עם הרשב"א ואיך השוה להר"י בן מיגאש עם הרשב"א ולהרמב"ן והר"י בן מיגאש עשאם חולקים וצ"ע.<br><b> שו"ר </b> להרב במתני' שהביא משם הרשב"א שהר"י בן מיגאש ז"ל כהרשב"א היפך מ"ש הרמב"ן וכ"כ בהספינה וא"כ על כרחך לומר דמ"ש הרמב"ן וכן דעת הר"י בן מיגאש לא קאי אלא על עיקר הדין דס"ל דאינו חוזר המקח לאפוקי ממ"ד דחוזר היינו חזרת המקח. ומרן ב"י בסי' רנ"ב כתב עליה דרבינו וז"ל ומשמע דעד כאן לא אמר הרמב"ם אלא בדבר שיכול להחזיר אבל בדבר שא"א להשלים בטל מקח וכמ"ש בסמוך משם הר"ן ז"ל והרמב"ן וכן דעת הרא"ש וכו' ועיין בכנסת הגדולה הגהות ב"י אות ב' שציין להרב המגיד שבפ' כ"ח בדין מדה בחבל שכתב שדעת רבינו כדעת הרשב"א אם כונתו להקשות למרן ז"ל אחרי המחילה רבה לק"מ לא לדעת הרה"מ אמרה כי אם לנפשיה ופליג למה שנראה מדברי הרה"מ שבפירקין ועיין להרב מחנה אפרים בהל' מכירה סי' כ"ג שהבין שדברי מרן הן עליה דהרה"מ והקשה כן ולענ"ד אין נראה כן ועי' בכ"מ בדין שלפנינו וק"ל (א"ה עיין בס' מחנה יאודה שם).
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אמתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו אבל אם אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא עד אחד בלבד וכו' ולפיכך אם נטל הדמים משניהם [וכו'] אין כאן עדות כלל וכל אחד מהן נשבע בנקיטת חפץ.</b><br><b> הנה</b> דעת רבינו נראה לכאורה דס"ל דעד אחד המסייע לנתבע פוטרו משבועה מדכתב ולא ידע ממי נטל מדעתו וממי נטל בעל כרחו וכל אחד מהם נשבע בנקיטת חפץ ונוטל חצי המקח משמע דאי הוה ידע נשבע הלה שבועה דאורייתא נגד העד ונוטל חצי המקח והנתבע נוטל בלא שבועה מאחר שאינו חייב אלא שבועה דרבנן וכן דקדק הראב"ד בהשגות וכן הרב המגיד ז"ל. אבל נראה לענ"ד דאין זו מוכרח דאפשר לומר דדעתו הוא לומר דאילו ידע המוכר כל אחד לא מצי ליקח כי אם בשבועה בנקיטת חפץ דמאי אולמיה דהאי מהאי ושניהם שוים כאחד אבל אם ידע המוכר למאן זבן זה התובע צריך לישבע שבועה דאורייתא להכחיש את העד ליקח חצי המקח והנתבע נמי צריך ג"כ לישבע שבועת היסת כדי ליקח ג"כ החצי וזה הוא דעת מרן כ"מ שכתב וז"ל ועוד יש לתמוה עליו שכתב שלדעת רבינו עד אחד המסייע לנתבע פוטרו משבועה ואין שום גילוי בדברי רבינו לומר שיסבור כן עכ"ל כנראה שכיון למ"ש שאף שידע המוכר אכתי אפשר שישבע שבועת היסת שהיא בנקיטת חפץ וכמ"ש רבינו בפי"א מהל' שבועות מעיקר הדין כי ע"פ הדברים האלה נסתלקה קושיית הרב מחנה אפרים בחי' לרבינו שהקשה על מרן כ"מ דאל"כ למאי מהני עדותו אם לחייב לחבירו שבועה דאורייתא בלא"ה נשבע שבועת המשנה יעו"ש ולפי מ"ש נראה דלק"מ וכן ג"כ י"ל למאי שדקדק הרב עצמות יוסף עליה דמרן כ"מ ז"ל.<br><b> איברא</b> דליכא להקשות להרב המגיד דס"ל בדעת רבינו דעד אחד המסייע לנתבע פוטרו משבועה מהא דפסק רבינו בפ' ט"ז מהלכות טוען ה"ה וז"ל ראובן שערער והביא עדים ששדה זו שלו ושמעון שבתוכה טען אתה מכרתה לי ואכלתי שני חזקה וראובן אומר בגזל אכלתה בין שלא היה שם עדים שאכל כלל בין שהיה שם עד אחד שאכלה שני חזקה אינו חייב להחזיר פירות שאכל וכו' וישבע שמעון היסת שאינו חייב לו מפירות שאכל ויפטר עד כאן הרי דפסק דאף דאיכא עד אחד המסייע לנתבע אפ"ה חייב שבועת היסת ואם כדברי הרה"מ פטור. הא ודאי לא קשיא דאפשר לומר דהכא שאני דהא שעד אחד המסייע לנתבע לא מעיד אלא שאכל שני חזקה אבל אם אכלם הפירות בגזל או שלקח הקרקע מראובן בהא לא מעיד ואף דאם היו ב' היה שמעון מחזיק בקרקע בעדותם מ"מ בעד אחד לא מהני אפי' לפירות וכמ"ש האחרונים לדבר אחר הלא בספרתם יעו"ש והרא"ש בפ"ק דמציעא כתב שמדברי ר"ת יש ללמוד דעד המסייע לנתבע פוטרו מהשבועה וכתב עוד ויש מביאים ראיה מפרקין לקמן א"ל ר' חייא שאני הכא דקא מסייע ליה שטרא פירוש אע"ג דבעלמא הילך חייב אלא שלשון השטר שכתוב בו סתם וכיון דפטרינן ליה משבועה בסיוע השטר אע"פ שאין כאן עדות גמורה שאינו אלא שתים כל שכן עד אחד שמעיד כדברי הנתבע עד כאן והרואה יראה שיש לבעל דין לחלוק ולומר דדוקא ע"י השטר פטור משבועה משום דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בבי"ד דמי וכדאמרינן בפ"ב דכתובות דהא מיהא עדותם שלם הוי אבל היכא דליכא אלא עד אחד מנין לך הא דפטור.<br><b> עוד</b> כתב הרא"ש שם וז"ל ויש מקשין מהא דתנן לקמן השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר ואמאי ישבע השוכר הלא השואל מעיד שמתה כדרכה ויפטר השוכר משבועה וכו' יעו"ש והקשה הרב שער המלך בהל' טוען מהא דכתבו התוס' בפ"ב דקידושין דף מ"ג ע"ב ד"ה לעולם וז"ל וי"ל דמ"מ אפי' גבי פקדון אין נאמנין אשבועה וכל עד שאינו נאמן אלא בשבועה אין ממש בעדותו כמו שאפרש בסמוך יעו"ש הרי דכל עדות דצריך שבועה אינו עדות וא"כ הכא בשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר כיון דצריך לישבע השואל שאינו ברשותו למשאיל א"כ כי מעיד השוכר שמתה כדרכה והשואל מסייעו אכתי צריך השואל שבועה שאינה ברשותו והדר מסייעו לשוכר וכה"ג אין ממש בעדותו וכמ"ש התוס' והצריך עיון. ולענ"ד נראה לי דלק"מ דאפשר דס"ל להרא"ש כדפי' הנמוק"י במתני' וז"ל ולא שייך שבועה כלל דהכא מיירי שאנו יודעים שמתה והשואל מודה שמתה כדרכה דאי לא ידענא שמתה אלא מפי השואל יש לו לישבע שאינה ברשותו עד כאן נמצא (דר"א) [דר' יוסי] דאמר יחזיר ה"מ דידעינן שמתה ומינה דלתנא קמא דס"ל שישבע היינו נמי דידעינן שמתה אלא דלא ידעינן שפשע ומשו"ה ישבע שמתה כדרכה וא"כ שבועה שאינה ברשותו ליתא וא"כ שפיר שייך שיעיד וכדברי הרא"ש ז"ל.
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש אבל דבר שאין בו ממש אינו נקנה. כיצד אין אדם מקנה ריח התפוח או טעם הדבש הזה [וכו'] לפיכך המקנה לחברו אכילת פירות דקל זו או דירת בית זה לא קנה עד שיקנה גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו כמו שיתבאר. ודין ההקדש והעניים אינו כדין ההדיוט בקנייתו וכו' אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה"ז חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה.</b><br><b> הנה</b> כונת רבינו ברור מללו דמ"ש בתחילה <b> אין אדם מקנה דבר שאין בו ממש כגון ריח התפוח או אכילת פירות דקל או דירת הבית וכיוצא </b> הוא משום שלא הקנה לו גוף החפץ כי אם הריח או אכילת הפירות שלא הקנה לו פירות גופייהו בלשון הקנאה אלא אכילת פירות דהוי דבר שאין בו ממש כמ"ש רבינו בפ"י מהל' זכיה וז"ל שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום שלא הקנה להם אלא דבר שאין בו ממש שהדירה והאכילה וכיוצא בהם כדיבור וכשינה שאין נקנית וכו' יעו"ש ומ"ש רבינו עד שיקנה לו גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו וכו' ולא סגי ליה בהקנאת גוף הפירות לבד היינו משום דנהי דהוי דבר שיש בו ממש מ"מ לא קנה משום דהוי דבר שלא בא לעולם ולכך פסק דצריך להקנות לו גוף האילן וכמ"ש בריש פרקין וז"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בין במכר בין במתנה כיצד מה שתוציא שדה זה מכור לך מה שיוציא אילן זה נתון לך תנו מה שתלד בהמה זו לפלוני לא קנה כלום וכן כל כיוצא בזה עד כאן הרי דבמקנה גוף העובר הוי דבר שיש בו ממש אפ"ה לא קנה מטעם דהוי דבר שלא בא לעולם וא"כ מ"ש אח"כ <b> ודין ההקדש וכו' אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה"ז חייב לקיים דברו וכו' </b> ואתי עלה מטעם דבר שלא בא לעולם היינו משום דהקנה לו גוף העובר והוי דבר שיש בו ממש אלא שעדיין אינו בעולם והיינו דחייל הנדר דהוי כאומר הרי עלי להקדשו וכמ"ש מרן החבי"ב בסי' רי"ב ועיין בס' בני יעקב.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי למהריב"ל בח"א סי' נ"ט שהקשה לרבינו וז"ל וראוי לדקדק בדברי הרב קצת דברים ראשונה שבתחילת דבריו כתב שטעם שאין אדם מקנה אכילת פירות הוי משום דהוי דבר שאין בו ממש וכן פסק בפ"י מהל' זכיה וכו' ומי שיתבונן בדברי הרב במ"ש אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה"ז חייב לקיים דברו ויראה לכאורה מדברים הללו שסבור שהטעם הוא משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כפי' רשב"ם יעו"ש ולפי מ"ש בעניותינו אחרי המחילה רבה לק"מ ודוק.
+
+Chapter 23
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אבל אם מכר אילן ושייר פירותיו לעצמו [וכו'] לגבי עצמו בעין יפה משייר.</b> כתב מרן כ"מ דמדסתם ולא פירש משמע שיורשים בניו וקשה דבפ"ו מהל' מעשר פסק גבי לוי שמכר שדה לישראל ע"מ שהמעשר שלו אמרינן דוקא לו ולא ליורשיו וכו' יעו"ש והרב מהר"ש יונה ז"ל בסי' כ"ה תירץ דשאני הכא דמיירי בלשון תנאי ואמר לי הוא דצריך לפרש דאל"כ לי ולא ליורשי משמע ועוד תירץ דשאני מעשר וכו' יעו"ש ועי' להרב מחנה אפרים בהל' זכיה סי' כ"ג שלא זכר ש'ר לדברי מהר"ש יונה ז"ל והרב המגיה שם כתב וז"ל וכן נראה מתוך דברי הרמב"ן והר"ן ז"ל שהביא דבריהם הרב ב"י בסי' ר"ט עד כאן. ואחר המחילה רבה לא זכיתי להבין את דבריו דהא דברי הרמב"ן אלו שהביא בב"י הם בפ' המוכר דף ס"ג ומדבריו שם נראה להיפך שכתב וז"ל ולי נראה דלא אמרו לי ולא ליורשי אלא במשייר לעצמו פירות מה שמכר ונתן כגון דקל ופירות שלי דדמי למעשר שלי דהא זבין שדה ודקל ולא שייר אלא בשל אחרים אע"פ ששייר בגוף קנין גמור לפירות מיהו גוף ודאי דלוקח הוא וכיון שכן הו"ל כתנאי ולי ולא ליורשי משמע אבל בע"מ שדיוטה שלי וכן במשייר אילנות לפניו דשייר קרקע כיון דדבר מסוים שייר הרי יורשיו כמוהו אע"ג דקאמר לי שלא נכנס בכלל מקחו של לוקח אלא משוייר הוא למוכר אף היורש יורשים עד כאן הרי דס"ל דגם במשייר לעצמו פירות דוקא לו ולא ליורשיו וק"ל.
+
+Chapter 24
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>האומר לחברו קרקע ודקלים אני מוכר לך אפי' לא היו בו דקלים אם רצה להקנות ב' דקלים ה"ז נקנה המקח ואין הלוקח יכול לומר לו איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו'.</b> והקשה מרן בכ"מ ז"ל וא"ת מה נפשך אי הוי דבר שלא בא לעולם הרי המכר היה בטל כיון שלא היה באותה שעה ברשותו למה לא יוכל הלוקח לחזור ואי הוי כדבר שלא בא לעולם למה לא נחייב להמוכר לקנות לו דקלים יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לומר דהא ודאי כיון דלא הוו ברשותו בשעת המכר הוי דבר שלא בא לעולם ומשו"ה לא מחייבינן למוכר לקנות ב' דקלים אלא דווקא אם רצה לקיים המקח ולא דמי למה שפסק לעיל בריש פ' כ"ב (דביצה יצא) [דביצא] השער פוסקים אע"פ שאין לזה יש לזה דלא הוי דבר שלא בא לעולם יעו"ש עי' בס' דברי אמת בקונטרס ז' דף ס"ו ע"ג וע"ד והיינו טעמא דלא יוכל הלוקח לחזור הוא משום דקטעין איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו' והכונה שרוצה קרקע ודקלים בתוכו כדין האומר קרקע בדקלי שצריך שיהיו הדקלים בתוכו ואם לאו מקח טעות הוא ומשו"ה פסק דאין הלוקח יכול לומר איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו' דטענה זו שייך אפי' אי אית ליה דקלים ויהיב ליה מדידיה דלא הוי דבר שלא בא לעולם אבל אי טעין משום דשלב"ל שפיר חזי וקושטא קא טעין דאם לאו כן מאי קא פסיק ותני רבינו ואין הלוקח יכול לומר לו איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים וכו' והו"ל למימר ואין הלוקח יכול לומר איני לוקח אלא דקלים שהיו לך באותה שעה וכו' ועיין למהריב"ל ח"ב סי' ל"ז והנראה לענ"ד כתבתי.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>המוכר בית על מנת שהדיוטא עליונה שלי הרי זו שלו וכו'.</b> בפ' המוכר דף ס"ג אמרינן אמר ריש לקיש זאת אומרת המוכר בית לחברו ע"מ שדיוטה עליונה שלי דיוטה עליונה שלו וכו' ובפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ח) אמרינן אמר רבא אמר רב נחמן את"ל בית לאחד ודיוטה לאחד לא הוי שיור חוץ מדיוטה הוי שיור כו' עיין להרב ט"ז בחו"מ סי' רי"ב דרמי דברי מרן אהדדי וכתב הרב הנמוק"י שם וז"ל בית לאחד ע"מ שדיוטה העליונה דהיינו מעקה גבוה עשרה לאחר לא הוי שיור שיוכל השני להוציא בה זיזין באויר החצר ואע"ג דאם לגבי נפשיה הוי משייר [הדיוטה] והוי שיור להוצאת זיזין כדאמרינן בריש המוכר וכו' חוץ מדיוטה לישנא דחוץ הוי שיור בגוף טפי ואפי' לאחר מהני והוי שיור ויכול להוציא השני זיזין לאויר החצר ולגבי עצמו נמי אפי' בלא ע"מ כגון שלא אמר אלא אני מוכר לך הבית חוץ מדיוטה הוי שיור להוצאת זיזין משום לישנא יתירה דהא המוכר את הבית לא מכר את היציע בזמן שיש לו מעקה גבוה י' טפחים דהיינו דיוטה ואמאי איצטריך למימר חוץ אם לאו לאתנויי זיזין וכן גבי הנותן דקל לחבירו אם אמר חוץ מפירותיו ודאי שייר מקום פירי משום לישנא יתירא דלא איצטריך ליה למימר דדקל הוה יהיב ליה פירות דקל לא יהיב ליה אלא ודאי לשיורי ליה מקום פירי הוא דקאמר עכ"ל. ואחר המחילה רבה צ"ע במ"ש ולגבי עצמו נמי אפי' בלא ע"מ נמי כגון דאמר חוץ מדיוטה הוי שיור וכו' דמשמע דלישנא דחוץ גרע מלישנא דע"מ וזה אינו דלישנא דחוץ מהני טפי אפי' לאחר ולישנא דע"מ לא מהני וכמ"ש הוא ז"ל קודם זה בתחילת דבריו אם לא שנאמר שט"ס נפל בדפוס ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9306ad8b23936f12985b0c01933be0248bcbd4f4
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,153 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Slaves
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות עבדים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות עבדים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>המוכר עצמו יש לו למכור עצמו ליתר על שש וכו'.</b> ברייתא בפ"ק דקדושין דף י"ד ע"ב דתניא המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש מכרוהו בי"ד אינו נמכר אלא לשש וכו' ופרש"י ז"ל ויותר על שש אם התנה למכור לעשר שנים עד כאן ומדכתב אם בחלוקת יותר על שש ולא בחלוקת דנמכר על שש משמע מדבריו דאם נמכר בסתם יוצא בשש ומשו"ה לא כתב אם התנה אלא בחלוקת דיותר על שש וכן הוכיחו הריטב"א ומהרימ"ט ז"ל וכמ"ש המל"מ וכ"כ הרב בעל החידושים [שיטה לא נודע למי] וז"ל מוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש אם נמכר בסתם יוצא בשש אלא אם נמכר בפירוש יותר על שש וצ"ע כיון דלא יליף שכיר שכיר מנא ליה הא דמוכר עצמו בסתם יוצא בשש דהא לא כתיב ביה שש וי"ל דשכיר קרייא רחמנא ואי אמרת שאינו אלא ביובל אין זה שכיר אלא תושב וכו' יעו"ש.<br><b> וחזי</b> הוית למהרימ"ט ז"ל בחי' דף ט"ו ד"ה מאי קאמר וכו' שכתב וז"ל היכי (מסיק) [מסקי] אדעתין דהמוכר עצמו קאי דמוכר עצמו מנא לן שנגאל בשש כיון דלא יליף שכיר שכיר דהא לא כתיב ביה שש שנים וי"ל דאפי' מאן דלא יליף שכיר שכיר מוכר עצמו סתם יוצא בשש דהכי משמע לישנא דלעיל נמכר בשש ויותר משש והכי משתמעין קראי בירמיה לשלח איש את עבדו וכו' דבסתמא במוכר עצמו מיירי וכו' יעו"ש ואנא חכים ולא בחכמה לא זכיתי להבין ראיה זו דמייתי מקראי דירמיה דהא בערכין דף ל"ג פריך ולא מנו שמיטין והכתיב מקץ ז' שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך והוינן בה מקץ ז' שנים והכתיב ועבדך שש שנים ופריק אמר רב נחמן בר יצחק שש לנמכר וז' לנרצע ופרש"י ז"ל והכתיב וכו' והוינן בה מקץ שבע שנים משמע לאחר ז' שנים שאף שנה הז' והכתיב ועבדך שש שנים. שש לנמכר כדכתיב שש שנים יעבוד ושבע לנרצע שהנרצע אינו יוצא עד היובל ואם נרצע ופגע יובל בשנה שמינית לרציעתו יוצא ביובל וכו' עד כאן והשתא לר' אלעזר דס"ל בין מוכר עצמו בין מכרוהו בי"ד נרצע שפיר מוקמינן לקראי במוכר עצמו ומקץ ז' שנים לרציעה דלא יוצא בשש ונרצע ופגע אח"כ יובל וכדפי' רש"י ז"ל אלא לתנא קמא דס"ל מוכר עצמו אינו נרצע וכמו שפי' רבינו לקמן בפ"ג הי"ב א"כ על כרחך קראי מיירי במכרוהו בי"ד דוקא ולא במוכר עצמו וא"כ קשה איך כתב דמסתמא במוכר עצמו מיירי וא"כ אמאי נרצע. דאין לומר דהרב דייק בקרא דלשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו וכו' ובודאי במוכר עצמו מיירי דהא אין האשה נמכרת בגנבתה וכדתנן בסוף פ' היה נוטל ופסקו רבינו בפ"ג מהל' גנבה וז"ל האיש נמכר בגנבתו אבל לא האשה ודבר זה מפי הקבלה וכו' וא"כ שפיר מיירי קרא במוכר עצמו דהא ליתא דהא כתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים ובמכרוהו בי"ד מיירי וכמבואר דכי ימכר ע"י [אחרים] משמע ואמה עבריה ע"י אביה נמכרת דמ[ה]אי טעמא כתבו התוס' בסוף פ' היה נוטל דף [כג:] קס"ד אמינא דתיהוי מכירת האב במקום מכירת בי"ד ותרצע שאף שאין אמה עבריה נמכרת ע"י בי"ד ומשו"ה אצטריך העבד לומר ולא אמה עבריה וא"כ (הכ') [האיך כתב] בסתמא במוכר עצמו מיירי קרא וכעת דברי מהרימ"ט צריכים לי עיון.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>חלה בין שחלה שנה וכו' עולין למנין שש.</b> נשאל הרדב"ז בחדשות סי' ר"ז על שכיר שנה שנתנו שכר השנה מוקדם וחלה חצי השנה אי דמייא לעבד דקי"ל חלה ג' ועבד ג' דאינו חייב להשלים או לא והשיב דלא דמייא לעבד עברי כלל שבשעה שקנאו נתן לו כל שבח עבודתו מתחילה ואין שום חיוב ממון עליו דעבד עברי גופו קנוי אך גזרת הכתוב שיוצא בגרעון כסף אבל שכיר אע"ג דהקדים לו כל שכרו אין גופו קנוי לו וחיוב ממון יש לו עליו הלכך אם חלה חצי השנה אם ירצה יחזיר חצי מה שלקח או יעבוד חצי שנה כללא דמילתא אין לשום שכיר לא מלמד ולא זולתו שכר אלא מה שעשה אע"פ שהיה אנוס ואפי' מה שלקח [שכירותו] מקודם עכ"ל.<br><b> ואנכי</b> הרואה דבענין זה איכא ד' סברות מחולקות זו מזו דהנה התוס' בפ' קמא דקדושין דף י"ז בד"ה חלה ג' כתבו וז"ל יש שהיו רוצים לומר שאותם שכירים מלמדי תנוקות אם חלו חצי זמן כמו כן לא היו משלימים זמנם כמו עבד עברי דהכא ויטלו כל שכרם כיון שהיו אנוסים וקשה דבפ' האומנים וכו' וא"כ מלמדי תנוקות נמי אם חלו לא יטלו אלא מה שהרויחו דאין לדמותה כלל לעבד עברי דע"ע גופו קנוי לאדונו הילכך חלה ג' אינו חייב להשלים דאין יכול לעשות מלאכה יותר מיכולתו אבל מלמד אין גופו קנוי אלא שכר עצמו ללמוד עד [ה]זמן וכשאינו יכול להשלים לא יטול אלא מה שהרויח(ו) ועוד נראה לחלק בין מלמד לעבד עברי וכו' יעו"ש ועיין למהרימ"ט ז"ל חלק יו"ד סוף סי' נ"א יעו"ש הרי דמ"ש הרדב"ז ז"ל הם דברי התוס' והיש שהיו רוצים לומר כתבו בהיפך דלא שנא עבד עברי ולא שנא שכיר אינם משלימים וכ"כ (רשב"ם) [ה"ר שמשון ב"ר אברהם] בתשובה השייכי להל' קנין סי' ל' יעו"ש גם הרא"ש בפ' האומנים הקשה כמו שהקשו בתוס' דמאי שנא מפועל דאמרינן דאינו נותן לו [אלא] שכרו שלפני האונס ואילו גבי עבד עברי אמרינן חלה ג' אין צריך להשלים ותי' משם רבינו מאיר ז"ל דהתם גבי עבד עברי מיירי שקבל העבד כבר כל שכרו דאם נתן לו האדון לא ישלים ואם לא נתן לא יתן והוא ז"ל תירץ דהתם גבי עבד עברי מיירי כשחלה ג' ועבד ג' דכיון שאחר חוליו קבלו בעה"ב למלאכתו ולא א"ל לנכות מה שחלה מסתמא מחל לו אבל גבי פועל שהחולי היה בסוף הזמן אין הוכחה שמחל יעו"ש הרי לך להדיא דלדעת היש שהיו רוצים לומר ור"מ והרא"ש ז"ל כחדא אזלן דאחד העבד ואחד פועל דא ודא אחת היא זולת דעת התוס' דמפליג בין עבד עברי לפועל וכן היא הסכמת הרב ש"ך בסי' של"ג ס"ק כ"ה וא"כ בנדון הרדב"ז ז"ל דכבר קבל השכיר השכירות נראה ודאי דיכול לומר קים לי כהיש שהיו רוצים לומר והרב ר"מ ועיין בתשובת מרן החבי"ב חו"מ ח"א סי' רי"ט יעו"ש ומלבד דמחייב לשכיר עוד זאת שלא זכר לאחד מגדולים הנ"ל אלא יושב ודורש כמשה מפי הגבורה וצ"ע.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>היתה לעבד שפחה כנענית וכו' ולרבו אין לו אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך.</b> עיין להרב מל"מ שהקשה דלמה לא הצריכו רז"ל שיאהב את אשת רבו ובניו דהא כתיב כי אהבך ואת ביתך דהא הצריכו שיאהב את רבו משום דכתיב כי אהבך קאי לאשת רבו ובניו הנרמזים בואת ביתך. ונראה לומר דמה שלא הצריכו רז"ל שיאהב את אשת רבו ובניו הוא משום דאם הצריך הכתוב שיאהב את רבו הוא משום שרבו ג"כ יאהב את העבד כדכתיב כי טוב לו עמך אבל שיאהב (את) אשת רבו לעבד לא הצריך ומינה ג"כ א"צ שיאהב העבד לאשת רבו וק"ל.<br><b> דברי המגיה א"ה</b> אג"ן הי"ו כדי שלא להניח הנייר חלק אמרתי אני להביא מ"ש הרמב"ם מהלכות עבדים דשייך על דף צ"ה ע"א וזה לשון הרמב"ם בפ"ג מהלכות עבדים דין י"א היה לעבד שפחה כנענית ולו ממנה בנים ולרבו אין לו אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך וכו' עד כאן והרב משנה למלך שם הקשה וז"ל וא"ת למה לא אמרינן גבי עבד שאם היה לרבו שתי נשים שאינו נרצע משום דבית אחד אמר רחמנא ולא ב' נשים דהא גבי כהן גדול דילפינן שצריך שתהיה לו אשה ביום הכפורים משום דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ואמרינן דצריך שלא יהיו לו ב' בתים דבית אחד אמר רחמנא ולא ב' בתים וכדאיתא בפ"ק דיומא דף י"ג הכא נמי נימא הכי. וי"ל דשאני התם גבי כהן גדול דאיתא טעמא למילתא משום שמא נמשך לבו אחריהן ויבא לידי טומאה וכמ"ש הראב"ד בפ' י"ז מהל' איסורי ביאה ומשו"ה אמרינן דקרא נקט לביתו למעוטי ב' נשים אבל הכא גבי עבד דליכא טעמא למעט ב' נשים לא אמרינן דביתו אתא למעוטי ב' נשים אלא לומר דצריך שתהיה לו בית עכ"ל. והנה ראיתי להרב מלך שלם בלקוטיו על הרמב"ם דף צ"ב ע"א דהקשה על הרב מל"מ וז"ל וקשה דהלא בפ' החולץ (יבמות דף מ"ג ע"ב) אמרינן מי שהיה נשוי ב' נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה ושם בדף מ"ד מקשה בגמ' ונייבם לכולהו א"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אמר קרא אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד (אתה) [הוא] בונה ואינו בונה שתי בתים ופסקו הרמב"ם בפ"ו מהל' יבום הי"ד יעו"ש והרי התם דליכא טעמא ודרשינן בית אחד הוא בונה ואינו בונה שתי בתים וכעת צריך לי עיון עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> נראה שדברי הרב משנה למלך הם מיוסדים על אדני פז שהרי אשת אחיו הוא איסור מן התורה והתורה התירה משום ולא ימחה שמו מישראל ומשום האי טעמא התיר לו מן התורה ליבום או לחליצה ואם כן כשמקיים המצוה ולא ימחה שמו מישראל די לנו באחד מהן או ליבום או לחליצה והאחרת קאי באיסור אשת אחיו שכבר קיימו המצוה ומשום האי טעמא דרשו בגמ' בית אחד הוא בונה ואין (אתה) בונה שתי בתים שאפשר לקיים ולא ימחה שמו בישראל באחד מהן לא כן גבי עבד דלא דרשינן דאם יהיה לרבו שתי נשים דאינו נרצע דליכא איסורא לרבו שישא שתי נשים ועיקר הדרשה הוא שיהיה לו אשה שמקיים לשון הכתוב כי אהבך ואת ביתך ודוק כי נכון הוא. [עד כאן].
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אמה העבריה היא הקטנה שמכרה אביה ומשתביא שתי שערות אחר י"ב שנה ותעשה נערה אינו יכול למוכרה וכו'.</b> כתב בכ"מ בפ' אלו נערות ובערכין מייתי לה מק"ו וכו' והנה שם בערכין פריך לרב דאמר במוכר שדהו בשנת היובל עצמה דמכורה ויוצאה ולא אמרינן ק"ו ומה מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר מהא דתניא יכול ימכור אדם בתו כשהיא נערה אמרת ק"ו ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר ופריק התם לא הדרא ומזבנא הכא הדרא ומזבנא עד כאן ופרש"י התם בתו שמכרה בקטנותה ויצאה בסימני נערות לא הדרא ומזבנא לעולם כדאמרינן בקידושין אין אדם מוכר לשפחות אחר שפחות דנפקא לן מבבגדו בה כיון שבגד בה שמכרה לשפחות שוב אינו יכול למכרה הילכך יציאה גמורה היא ואיכא למימר ק"ו אי מזבנא בימי נערות דאינו מכורה יעו"ש והתוס' הקשה עליה בד"ה התם וז"ל ולא נראה דהא פלוגתא דתנאי היא התם לכך פי' ר"י דאפי' למ"ד בעלמא אדם מוכר לשפחות אחר שפחות היכא דהביאה מיהא איכא ק"ו דלא מזבנא וכו' יעו"ש ובפ"ק דקידושין דף י"ח איתא דתניא מוכר אדם את בתו לאישות ושונה לשפחות ושונה וכו' ופרש"י ז"ל לשפחות ושונה מכרה ויצאתה בשש או ביובל או במיתת האדון ועודה קטנה חוזר ומכרה אבל מכרה ויצאתה בסימנים לא דאפי' לא מכרה מעולם והביאה סימנים אינו מוכרה כדתניא במס' ערכין יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר עד כאן נראה מדבריו דס"ל דאפי' למ"ד יש שפחות אחר שפחות היינו דוקא בעודה קטנה אבל אם הביאה סימני נערות שוב אינו יכול למכרה לכו"ע והם הם דברי התוס' בערכין וזה תימה דרש"י ז"ל פי' שם למ"ד אין שפחות אחר שפחות דאם יצאתה בסימני נערות שוב אינו יכול למכרה ודחו דבריו התוס' ופי' בפרושו דהתם ונמצא לפי"ז לדעת רש"י דפליג מדידיה אדידיה. איברא שראיתי להרב פנ"י בשיטתו לקדושין שהקשה עליה דרש"י דלכאורה אין זה מוכרח דהא הך ק"ו לא הויא אלא למ"ד אין אדם מוכר לבתו לשפחות אחר שפחות אבל למ"ד (אין) [יש] שפחות אחר שפחות לא שייך הך ק"ו ולבסוף העלה בצ"ע יעו"ש ואחרי המחילה רבה קשה לי טובא דאיך לא שת לבו לדברי רש"י אשר שם שכתב היפך מ"ש כאן וכדאמרן וכעת הדבר צריך לי עיון.
+<b> אף הקטנה שהיא אילונית וכו'.</b> בפ"ק דקידושין דף ד' אמרינן גופא ויצאה חינם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות ופריך ולכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות וכו' אלא אמר אביי לא נצרכא אלא לבגרות דאיילונית סד"א בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק קמ"ל וכו' והקשה הראב"ד והביאו הרמב"ן וז"ל וקשיא ליה להראב"ד ז"ל דזבין אימת אי דזבין לה בקטנות בבגרות מאי בעייא גביה הא יוצאה בשש אלא דזבין לה בת ט"ו וט"ז שנה שהיתה קטנה לפי שלא הביאה ב' שערות ויוצאה בבגרות של שנת עשרים לרב דאמר בפ' הערל גבי סריס שלא הביא ב' שערות נעשה גדול למפרע היכי סלקא דעתך דלא תיפוק והא עיקר זביניה בטעות וכו' יעו"ש ובהריטב"א ובחי' לא נודע למי.<br><b> ולענ"ד</b> קשה לי טובא לכל הני רבוותא דעל מה האריכו בקושיא זאת דלענ"ד אפשר לאקומי להך ברייתא דמיירי בחלתה ד' שנים או ה' דבכה"ג חייבת להשלים כדאמרינן בפ"ק דקידושין דף י"ז ריש ע"א ופסקו רבינו בפ"ב יעו"ש וא"כ משכחת שנמכרה בת י' שנים וחלתה ה' שנים דצריך להשלים עד אחר כ' והביאה סימני איילונית וע"ז מיירי הברייתא דיוצאה בבגרות דאיילונית דומה למ"ש רבינו שם דאם פגע יובל שיוצא וכן נמי קשה עליה דהמל"מ ז"ל במ"ש בתוך דבריו בדין שלפנינו כמו שיראה הרואה וצריך לי ישוב.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עבד זה שברח לארץ ישראל ה"ז גר צדק והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת למי שמאנה אותו [וכו'] נמצאת למד שהמאנה את הגר הרי זה עובר בשלשה לאוין וכו'.</b> והקשה הלח"מ וז"ל יש לתמוה על רבינו אם זה נוסף על גר דאית ליה לאו דלא תוננו מוסיף על הגר הו"ל לומר עובר בד' לאוין הג' אשר בגר והלאו הד' דלא תוננו הנוסף בו וכן מ"ש וכן עובר בלאו דלא תלחצנו [קשה דאי בהוניית דברים אינו עובר בלא תלחצנו] כדכתב בהל' מכירה ואי איירי בהונאת ממון א"כ אינו עובר בלאו דלא תונו איש את עמיתו דאינו אלא הונאת דברים ובמקומו עובר על לאו דאל תונו איש את אחיו ומיהו לזה י"ל דסמך על מ"ש שם דעובר באל תונו איש את אחיו ולא תלחצנו גבי ממון וגר לא תונה ועוד נוסף לו לאו דלא תוננו דאית ליה לרבינו דקאי אכולהו בין אדברים בין אממון וכו' ונמצא לפי"ז לדברי רבינו גבי ממון עובר בד' לאוין אבל מ"מ קשה דא"כ גבי דברים נמי הו"ל לעבור בד' עכ"ל.<br><b> ואני</b> בעוניי לא זכיתי להבין דבריו כלל דהא כיון דבגר דעלמא עובר בג' לאוין הלא המה אל תונו איש את אחיו ולא תונו איש את עמיתו וגר לא תונה זה הוא בהונאת דברים ובהונאת ממון עובר באל תונו איש את אחיו ולא תונו איש את עמיתו ובלא תלחצנו כמו שפסק בפי"ד מהל' מכירה וכמו שביאר הוא ז"ל כאן וא"כ מה לשון אומרת ואי איירי בהונאת ממון א"כ אינו עובר על לאו דלא תונו איש את עמיתו דאינו אלא בהונאת דברים ובמקומו עובר על לאו דאל תונו איש את אחיו וכו' דהא על כרחך בין בהונאת ממון בין בהונאת דברים עובר על שניהם כיון שאפי' בשאר גרים עובר עליהם ובהכי שייך להקשות דהו"ל למימר לרבינו דעובר בד' לאוין ואם כונתו לומר לפום פסק רבינו דאינו עובר כי אם בג' וע"ז קא מקשה דאינו עובר בלאו דלא תונו איש את עמיתו כיון שהוא הונאת ממון וא"כ מה מקום למה שתירץ ז"ל ומיהו לזה י"ל דסמך למ"ש שם דעובר באל תונו איש את אחיו ולא תלחצנו גבי ממון וגר לא תונה ועוד נוסף לאו דלא תוננו וכו' וזה אינו דבהונאת ממון אינו עובר בלאו דגר לא תונה כי אם וגר לא תלחצנו ועוד יש לעמוד עוד בדבריו ועיין בס' עץ החיים (ס') [פרשת] בהר דף נ"ח ע"ג שהקשה לרבינו דכיון דלא תוננו נוסף עליו א"כ הו"ל לרבינו לומר דעובר בד' לאוין וכו' והניחו בצ"ע ולא הזכיר מדברי הלח"מ כלום.<br><b> וראיתי</b> להרדב"ז בחדשות בתשובות השייכי לרבינו סי' כ"ז שנשאל ע"ז דאיך פסק דעובר בג' כיון דהוא פסק בפי"ד מהל' מכירה דהמאנה לסתם גר עובר בג' וא"כ זה שיש לו לאו מיוחד הו"ל ד' לאוין וכו' והשיב וז"ל עבד אינו בכלל אחוה שהרי עדיין מעוכב גט שחרור ואסור בבת ישראל הילכך אפיק ליה אל תונו איש את אחיו ועייל ליה לא תונו איש את עמיתו ומ"ש הרב שהוא גר צדק לאפוקי גר תושב אבל לאו למימרא שהוא גר צדק גמור כיון שעדיין לא נתן לו גט שחרור אע"פ שמפקיר שעבודו ממנו וכו' יעו"ש באורך וקשה לי עליו מיהא דשנו חכמים בלשון המשנה בפ' החובל (בבא קמא דף פ"ז) החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולם ר' יהודה אומר אין לעבדים בושת ובגמ' אמרינן מ"ט דר"י אמר קרא כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו במי שיש לו אחוה יצא עבד שאין לו אחוה ורבנן אחיו הוא במצות ופי' רש"י ז"ל כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה דגמר לה לה מאשה עד כאן ורבינו בפ"ד מהל' חובל פסק כתנא קמא יעו"ש ועל כרחך הוא משום דאחיו הוא במצות וכדאמרינן בגמ' הרי דאף בעבד המשועבד לרבו אפ"ה קרינן ליה אחיו כל שכן גר זה שברח לארץ ישראל דיצא לחרות בעל כרחו של אדון דאחיו קרינן ליה וכן ראיתי להרב פר"ח בנימוקיו על רבינו בדין שלפנינו שכתב וז"ל ונראה דאפי' תימא דהרב מיירי בעבד שעדיין לא קבל גט שחרור וכמו שנראה ממ"ש שהוא שפל רוח יותר מן הגרים שייך שפיר למימר דהמאנה עובר אלא תונו איש את אחיו דאחיו הוא במצות כדאיתא בפ' החובל יעו"ש וצ"ע.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..af56af4b91a2875a6ec292543ea043e4bf3464e3
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Kinyan/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,156 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Slaves
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות עבדים
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Slaves
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות עבדים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>המוכר עצמו יש לו למכור עצמו ליתר על שש וכו'.</b> ברייתא בפ"ק דקדושין דף י"ד ע"ב דתניא המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש מכרוהו בי"ד אינו נמכר אלא לשש וכו' ופרש"י ז"ל ויותר על שש אם התנה למכור לעשר שנים עד כאן ומדכתב אם בחלוקת יותר על שש ולא בחלוקת דנמכר על שש משמע מדבריו דאם נמכר בסתם יוצא בשש ומשו"ה לא כתב אם התנה אלא בחלוקת דיותר על שש וכן הוכיחו הריטב"א ומהרימ"ט ז"ל וכמ"ש המל"מ וכ"כ הרב בעל החידושים [שיטה לא נודע למי] וז"ל מוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש אם נמכר בסתם יוצא בשש אלא אם נמכר בפירוש יותר על שש וצ"ע כיון דלא יליף שכיר שכיר מנא ליה הא דמוכר עצמו בסתם יוצא בשש דהא לא כתיב ביה שש וי"ל דשכיר קרייא רחמנא ואי אמרת שאינו אלא ביובל אין זה שכיר אלא תושב וכו' יעו"ש.<br><b> וחזי</b> הוית למהרימ"ט ז"ל בחי' דף ט"ו ד"ה מאי קאמר וכו' שכתב וז"ל היכי (מסיק) [מסקי] אדעתין דהמוכר עצמו קאי דמוכר עצמו מנא לן שנגאל בשש כיון דלא יליף שכיר שכיר דהא לא כתיב ביה שש שנים וי"ל דאפי' מאן דלא יליף שכיר שכיר מוכר עצמו סתם יוצא בשש דהכי משמע לישנא דלעיל נמכר בשש ויותר משש והכי משתמעין קראי בירמיה לשלח איש את עבדו וכו' דבסתמא במוכר עצמו מיירי וכו' יעו"ש ואנא חכים ולא בחכמה לא זכיתי להבין ראיה זו דמייתי מקראי דירמיה דהא בערכין דף ל"ג פריך ולא מנו שמיטין והכתיב מקץ ז' שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך והוינן בה מקץ ז' שנים והכתיב ועבדך שש שנים ופריק אמר רב נחמן בר יצחק שש לנמכר וז' לנרצע ופרש"י ז"ל והכתיב וכו' והוינן בה מקץ שבע שנים משמע לאחר ז' שנים שאף שנה הז' והכתיב ועבדך שש שנים. שש לנמכר כדכתיב שש שנים יעבוד ושבע לנרצע שהנרצע אינו יוצא עד היובל ואם נרצע ופגע יובל בשנה שמינית לרציעתו יוצא ביובל וכו' עד כאן והשתא לר' אלעזר דס"ל בין מוכר עצמו בין מכרוהו בי"ד נרצע שפיר מוקמינן לקראי במוכר עצמו ומקץ ז' שנים לרציעה דלא יוצא בשש ונרצע ופגע אח"כ יובל וכדפי' רש"י ז"ל אלא לתנא קמא דס"ל מוכר עצמו אינו נרצע וכמו שפי' רבינו לקמן בפ"ג הי"ב א"כ על כרחך קראי מיירי במכרוהו בי"ד דוקא ולא במוכר עצמו וא"כ קשה איך כתב דמסתמא במוכר עצמו מיירי וא"כ אמאי נרצע. דאין לומר דהרב דייק בקרא דלשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו וכו' ובודאי במוכר עצמו מיירי דהא אין האשה נמכרת בגנבתה וכדתנן בסוף פ' היה נוטל ופסקו רבינו בפ"ג מהל' גנבה וז"ל האיש נמכר בגנבתו אבל לא האשה ודבר זה מפי הקבלה וכו' וא"כ שפיר מיירי קרא במוכר עצמו דהא ליתא דהא כתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים ובמכרוהו בי"ד מיירי וכמבואר דכי ימכר ע"י [אחרים] משמע ואמה עבריה ע"י אביה נמכרת דמ[ה]אי טעמא כתבו התוס' בסוף פ' היה נוטל דף [כג:] קס"ד אמינא דתיהוי מכירת האב במקום מכירת בי"ד ותרצע שאף שאין אמה עבריה נמכרת ע"י בי"ד ומשו"ה אצטריך העבד לומר ולא אמה עבריה וא"כ (הכ') [האיך כתב] בסתמא במוכר עצמו מיירי קרא וכעת דברי מהרימ"ט צריכים לי עיון.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>חלה בין שחלה שנה וכו' עולין למנין שש.</b> נשאל הרדב"ז בחדשות סי' ר"ז על שכיר שנה שנתנו שכר השנה מוקדם וחלה חצי השנה אי דמייא לעבד דקי"ל חלה ג' ועבד ג' דאינו חייב להשלים או לא והשיב דלא דמייא לעבד עברי כלל שבשעה שקנאו נתן לו כל שבח עבודתו מתחילה ואין שום חיוב ממון עליו דעבד עברי גופו קנוי אך גזרת הכתוב שיוצא בגרעון כסף אבל שכיר אע"ג דהקדים לו כל שכרו אין גופו קנוי לו וחיוב ממון יש לו עליו הלכך אם חלה חצי השנה אם ירצה יחזיר חצי מה שלקח או יעבוד חצי שנה כללא דמילתא אין לשום שכיר לא מלמד ולא זולתו שכר אלא מה שעשה אע"פ שהיה אנוס ואפי' מה שלקח [שכירותו] מקודם עכ"ל.<br><b> ואנכי</b> הרואה דבענין זה איכא ד' סברות מחולקות זו מזו דהנה התוס' בפ' קמא דקדושין דף י"ז בד"ה חלה ג' כתבו וז"ל יש שהיו רוצים לומר שאותם שכירים מלמדי תנוקות אם חלו חצי זמן כמו כן לא היו משלימים זמנם כמו עבד עברי דהכא ויטלו כל שכרם כיון שהיו אנוסים וקשה דבפ' האומנים וכו' וא"כ מלמדי תנוקות נמי אם חלו לא יטלו אלא מה שהרויחו דאין לדמותה כלל לעבד עברי דע"ע גופו קנוי לאדונו הילכך חלה ג' אינו חייב להשלים דאין יכול לעשות מלאכה יותר מיכולתו אבל מלמד אין גופו קנוי אלא שכר עצמו ללמוד עד [ה]זמן וכשאינו יכול להשלים לא יטול אלא מה שהרויח(ו) ועוד נראה לחלק בין מלמד לעבד עברי וכו' יעו"ש ועיין למהרימ"ט ז"ל חלק יו"ד סוף סי' נ"א יעו"ש הרי דמ"ש הרדב"ז ז"ל הם דברי התוס' והיש שהיו רוצים לומר כתבו בהיפך דלא שנא עבד עברי ולא שנא שכיר אינם משלימים וכ"כ (רשב"ם) [ה"ר שמשון ב"ר אברהם] בתשובה השייכי להל' קנין סי' ל' יעו"ש גם הרא"ש בפ' האומנים הקשה כמו שהקשו בתוס' דמאי שנא מפועל דאמרינן דאינו נותן לו [אלא] שכרו שלפני האונס ואילו גבי עבד עברי אמרינן חלה ג' אין צריך להשלים ותי' משם רבינו מאיר ז"ל דהתם גבי עבד עברי מיירי שקבל העבד כבר כל שכרו דאם נתן לו האדון לא ישלים ואם לא נתן לא יתן והוא ז"ל תירץ דהתם גבי עבד עברי מיירי כשחלה ג' ועבד ג' דכיון שאחר חוליו קבלו בעה"ב למלאכתו ולא א"ל לנכות מה שחלה מסתמא מחל לו אבל גבי פועל שהחולי היה בסוף הזמן אין הוכחה שמחל יעו"ש הרי לך להדיא דלדעת היש שהיו רוצים לומר ור"מ והרא"ש ז"ל כחדא אזלן דאחד העבד ואחד פועל דא ודא אחת היא זולת דעת התוס' דמפליג בין עבד עברי לפועל וכן היא הסכמת הרב ש"ך בסי' של"ג ס"ק כ"ה וא"כ בנדון הרדב"ז ז"ל דכבר קבל השכיר השכירות נראה ודאי דיכול לומר קים לי כהיש שהיו רוצים לומר והרב ר"מ ועיין בתשובת מרן החבי"ב חו"מ ח"א סי' רי"ט יעו"ש ומלבד דמחייב לשכיר עוד זאת שלא זכר לאחד מגדולים הנ"ל אלא יושב ודורש כמשה מפי הגבורה וצ"ע.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>היתה לעבד שפחה כנענית וכו' ולרבו אין לו אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך.</b> עיין להרב מל"מ שהקשה דלמה לא הצריכו רז"ל שיאהב את אשת רבו ובניו דהא כתיב כי אהבך ואת ביתך דהא הצריכו שיאהב את רבו משום דכתיב כי אהבך קאי לאשת רבו ובניו הנרמזים בואת ביתך. ונראה לומר דמה שלא הצריכו רז"ל שיאהב את אשת רבו ובניו הוא משום דאם הצריך הכתוב שיאהב את רבו הוא משום שרבו ג"כ יאהב את העבד כדכתיב כי טוב לו עמך אבל שיאהב (את) אשת רבו לעבד לא הצריך ומינה ג"כ א"צ שיאהב העבד לאשת רבו וק"ל.<br><b> דברי המגיה א"ה</b> אג"ן הי"ו כדי שלא להניח הנייר חלק אמרתי אני להביא מ"ש הרמב"ם מהלכות עבדים דשייך על דף צ"ה ע"א וזה לשון הרמב"ם בפ"ג מהלכות עבדים דין י"א היה לעבד שפחה כנענית ולו ממנה בנים ולרבו אין לו אשה ובנים אינו נרצע שנאמר כי אהבך ואת ביתך וכו' עד כאן והרב משנה למלך שם הקשה וז"ל וא"ת למה לא אמרינן גבי עבד שאם היה לרבו שתי נשים שאינו נרצע משום דבית אחד אמר רחמנא ולא ב' נשים דהא גבי כהן גדול דילפינן שצריך שתהיה לו אשה ביום הכפורים משום דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ואמרינן דצריך שלא יהיו לו ב' בתים דבית אחד אמר רחמנא ולא ב' בתים וכדאיתא בפ"ק דיומא דף י"ג הכא נמי נימא הכי. וי"ל דשאני התם גבי כהן גדול דאיתא טעמא למילתא משום שמא נמשך לבו אחריהן ויבא לידי טומאה וכמ"ש הראב"ד בפ' י"ז מהל' איסורי ביאה ומשו"ה אמרינן דקרא נקט לביתו למעוטי ב' נשים אבל הכא גבי עבד דליכא טעמא למעט ב' נשים לא אמרינן דביתו אתא למעוטי ב' נשים אלא לומר דצריך שתהיה לו בית עכ"ל. והנה ראיתי להרב מלך שלם בלקוטיו על הרמב"ם דף צ"ב ע"א דהקשה על הרב מל"מ וז"ל וקשה דהלא בפ' החולץ (יבמות דף מ"ג ע"ב) אמרינן מי שהיה נשוי ב' נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה ושם בדף מ"ד מקשה בגמ' ונייבם לכולהו א"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אמר קרא אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד (אתה) [הוא] בונה ואינו בונה שתי בתים ופסקו הרמב"ם בפ"ו מהל' יבום הי"ד יעו"ש והרי התם דליכא טעמא ודרשינן בית אחד הוא בונה ואינו בונה שתי בתים וכעת צריך לי עיון עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> נראה שדברי הרב משנה למלך הם מיוסדים על אדני פז שהרי אשת אחיו הוא איסור מן התורה והתורה התירה משום ולא ימחה שמו מישראל ומשום האי טעמא התיר לו מן התורה ליבום או לחליצה ואם כן כשמקיים המצוה ולא ימחה שמו מישראל די לנו באחד מהן או ליבום או לחליצה והאחרת קאי באיסור אשת אחיו שכבר קיימו המצוה ומשום האי טעמא דרשו בגמ' בית אחד הוא בונה ואין (אתה) בונה שתי בתים שאפשר לקיים ולא ימחה שמו בישראל באחד מהן לא כן גבי עבד דלא דרשינן דאם יהיה לרבו שתי נשים דאינו נרצע דליכא איסורא לרבו שישא שתי נשים ועיקר הדרשה הוא שיהיה לו אשה שמקיים לשון הכתוב כי אהבך ואת ביתך ודוק כי נכון הוא. [עד כאן].
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אמה העבריה היא הקטנה שמכרה אביה ומשתביא שתי שערות אחר י"ב שנה ותעשה נערה אינו יכול למוכרה וכו'.</b> כתב בכ"מ בפ' אלו נערות ובערכין מייתי לה מק"ו וכו' והנה שם בערכין פריך לרב דאמר במוכר שדהו בשנת היובל עצמה דמכורה ויוצאה ולא אמרינן ק"ו ומה מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר מהא דתניא יכול ימכור אדם בתו כשהיא נערה אמרת ק"ו ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר ופריק התם לא הדרא ומזבנא הכא הדרא ומזבנא עד כאן ופרש"י התם בתו שמכרה בקטנותה ויצאה בסימני נערות לא הדרא ומזבנא לעולם כדאמרינן בקידושין אין אדם מוכר לשפחות אחר שפחות דנפקא לן מבבגדו בה כיון שבגד בה שמכרה לשפחות שוב אינו יכול למכרה הילכך יציאה גמורה היא ואיכא למימר ק"ו אי מזבנא בימי נערות דאינו מכורה יעו"ש והתוס' הקשה עליה בד"ה התם וז"ל ולא נראה דהא פלוגתא דתנאי היא התם לכך פי' ר"י דאפי' למ"ד בעלמא אדם מוכר לשפחות אחר שפחות היכא דהביאה מיהא איכא ק"ו דלא מזבנא וכו' יעו"ש ובפ"ק דקידושין דף י"ח איתא דתניא מוכר אדם את בתו לאישות ושונה לשפחות ושונה וכו' ופרש"י ז"ל לשפחות ושונה מכרה ויצאתה בשש או ביובל או במיתת האדון ועודה קטנה חוזר ומכרה אבל מכרה ויצאתה בסימנים לא דאפי' לא מכרה מעולם והביאה סימנים אינו מוכרה כדתניא במס' ערכין יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר עד כאן נראה מדבריו דס"ל דאפי' למ"ד יש שפחות אחר שפחות היינו דוקא בעודה קטנה אבל אם הביאה סימני נערות שוב אינו יכול למכרה לכו"ע והם הם דברי התוס' בערכין וזה תימה דרש"י ז"ל פי' שם למ"ד אין שפחות אחר שפחות דאם יצאתה בסימני נערות שוב אינו יכול למכרה ודחו דבריו התוס' ופי' בפרושו דהתם ונמצא לפי"ז לדעת רש"י דפליג מדידיה אדידיה. איברא שראיתי להרב פנ"י בשיטתו לקדושין שהקשה עליה דרש"י דלכאורה אין זה מוכרח דהא הך ק"ו לא הויא אלא למ"ד אין אדם מוכר לבתו לשפחות אחר שפחות אבל למ"ד (אין) [יש] שפחות אחר שפחות לא שייך הך ק"ו ולבסוף העלה בצ"ע יעו"ש ואחרי המחילה רבה קשה לי טובא דאיך לא שת לבו לדברי רש"י אשר שם שכתב היפך מ"ש כאן וכדאמרן וכעת הדבר צריך לי עיון.
+<b> אף הקטנה שהיא אילונית וכו'.</b> בפ"ק דקידושין דף ד' אמרינן גופא ויצאה חינם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות ופריך ולכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות וכו' אלא אמר אביי לא נצרכא אלא לבגרות דאיילונית סד"א בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק קמ"ל וכו' והקשה הראב"ד והביאו הרמב"ן וז"ל וקשיא ליה להראב"ד ז"ל דזבין אימת אי דזבין לה בקטנות בבגרות מאי בעייא גביה הא יוצאה בשש אלא דזבין לה בת ט"ו וט"ז שנה שהיתה קטנה לפי שלא הביאה ב' שערות ויוצאה בבגרות של שנת עשרים לרב דאמר בפ' הערל גבי סריס שלא הביא ב' שערות נעשה גדול למפרע היכי סלקא דעתך דלא תיפוק והא עיקר זביניה בטעות וכו' יעו"ש ובהריטב"א ובחי' לא נודע למי.<br><b> ולענ"ד</b> קשה לי טובא לכל הני רבוותא דעל מה האריכו בקושיא זאת דלענ"ד אפשר לאקומי להך ברייתא דמיירי בחלתה ד' שנים או ה' דבכה"ג חייבת להשלים כדאמרינן בפ"ק דקידושין דף י"ז ריש ע"א ופסקו רבינו בפ"ב יעו"ש וא"כ משכחת שנמכרה בת י' שנים וחלתה ה' שנים דצריך להשלים עד אחר כ' והביאה סימני איילונית וע"ז מיירי הברייתא דיוצאה בבגרות דאיילונית דומה למ"ש רבינו שם דאם פגע יובל שיוצא וכן נמי קשה עליה דהמל"מ ז"ל במ"ש בתוך דבריו בדין שלפנינו כמו שיראה הרואה וצריך לי ישוב.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עבד זה שברח לארץ ישראל ה"ז גר צדק והוסיף לו הכתוב אזהרה אחרת למי שמאנה אותו [וכו'] נמצאת למד שהמאנה את הגר הרי זה עובר בשלשה לאוין וכו'.</b> והקשה הלח"מ וז"ל יש לתמוה על רבינו אם זה נוסף על גר דאית ליה לאו דלא תוננו מוסיף על הגר הו"ל לומר עובר בד' לאוין הג' אשר בגר והלאו הד' דלא תוננו הנוסף בו וכן מ"ש וכן עובר בלאו דלא תלחצנו [קשה דאי בהוניית דברים אינו עובר בלא תלחצנו] כדכתב בהל' מכירה ואי איירי בהונאת ממון א"כ אינו עובר בלאו דלא תונו איש את עמיתו דאינו אלא הונאת דברים ובמקומו עובר על לאו דאל תונו איש את אחיו ומיהו לזה י"ל דסמך על מ"ש שם דעובר באל תונו איש את אחיו ולא תלחצנו גבי ממון וגר לא תונה ועוד נוסף לו לאו דלא תוננו דאית ליה לרבינו דקאי אכולהו בין אדברים בין אממון וכו' ונמצא לפי"ז לדברי רבינו גבי ממון עובר בד' לאוין אבל מ"מ קשה דא"כ גבי דברים נמי הו"ל לעבור בד' עכ"ל.<br><b> ואני</b> בעוניי לא זכיתי להבין דבריו כלל דהא כיון דבגר דעלמא עובר בג' לאוין הלא המה אל תונו איש את אחיו ולא תונו איש את עמיתו וגר לא תונה זה הוא בהונאת דברים ובהונאת ממון עובר באל תונו איש את אחיו ולא תונו איש את עמיתו ובלא תלחצנו כמו שפסק בפי"ד מהל' מכירה וכמו שביאר הוא ז"ל כאן וא"כ מה לשון אומרת ואי איירי בהונאת ממון א"כ אינו עובר על לאו דלא תונו איש את עמיתו דאינו אלא בהונאת דברים ובמקומו עובר על לאו דאל תונו איש את אחיו וכו' דהא על כרחך בין בהונאת ממון בין בהונאת דברים עובר על שניהם כיון שאפי' בשאר גרים עובר עליהם ובהכי שייך להקשות דהו"ל למימר לרבינו דעובר בד' לאוין ואם כונתו לומר לפום פסק רבינו דאינו עובר כי אם בג' וע"ז קא מקשה דאינו עובר בלאו דלא תונו איש את עמיתו כיון שהוא הונאת ממון וא"כ מה מקום למה שתירץ ז"ל ומיהו לזה י"ל דסמך למ"ש שם דעובר באל תונו איש את אחיו ולא תלחצנו גבי ממון וגר לא תונה ועוד נוסף לאו דלא תוננו וכו' וזה אינו דבהונאת ממון אינו עובר בלאו דגר לא תונה כי אם וגר לא תלחצנו ועוד יש לעמוד עוד בדבריו ועיין בס' עץ החיים (ס') [פרשת] בהר דף נ"ח ע"ג שהקשה לרבינו דכיון דלא תוננו נוסף עליו א"כ הו"ל לרבינו לומר דעובר בד' לאוין וכו' והניחו בצ"ע ולא הזכיר מדברי הלח"מ כלום.<br><b> וראיתי</b> להרדב"ז בחדשות בתשובות השייכי לרבינו סי' כ"ז שנשאל ע"ז דאיך פסק דעובר בג' כיון דהוא פסק בפי"ד מהל' מכירה דהמאנה לסתם גר עובר בג' וא"כ זה שיש לו לאו מיוחד הו"ל ד' לאוין וכו' והשיב וז"ל עבד אינו בכלל אחוה שהרי עדיין מעוכב גט שחרור ואסור בבת ישראל הילכך אפיק ליה אל תונו איש את אחיו ועייל ליה לא תונו איש את עמיתו ומ"ש הרב שהוא גר צדק לאפוקי גר תושב אבל לאו למימרא שהוא גר צדק גמור כיון שעדיין לא נתן לו גט שחרור אע"פ שמפקיר שעבודו ממנו וכו' יעו"ש באורך וקשה לי עליו מיהא דשנו חכמים בלשון המשנה בפ' החובל (בבא קמא דף פ"ז) החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולם ר' יהודה אומר אין לעבדים בושת ובגמ' אמרינן מ"ט דר"י אמר קרא כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו במי שיש לו אחוה יצא עבד שאין לו אחוה ורבנן אחיו הוא במצות ופי' רש"י ז"ל כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה דגמר לה לה מאשה עד כאן ורבינו בפ"ד מהל' חובל פסק כתנא קמא יעו"ש ועל כרחך הוא משום דאחיו הוא במצות וכדאמרינן בגמ' הרי דאף בעבד המשועבד לרבו אפ"ה קרינן ליה אחיו כל שכן גר זה שברח לארץ ישראל דיצא לחרות בעל כרחו של אדון דאחיו קרינן ליה וכן ראיתי להרב פר"ח בנימוקיו על רבינו בדין שלפנינו שכתב וז"ל ונראה דאפי' תימא דהרב מיירי בעבד שעדיין לא קבל גט שחרור וכמו שנראה ממ"ש שהוא שפל רוח יותר מן הגרים שייך שפיר למימר דהמאנה עובר אלא תונו איש את אחיו דאחיו הוא במצות כדאיתא בפ' החובל יעו"ש וצ"ע.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Korbanot/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Korbanot/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..13cfda2bc9e37c73bf03ee8725659d58d951248c
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Korbanot/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,88 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Paschal Offering
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות קרבן פסח
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות קרבן פסח
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>השוחט את הפסח וכו' ואחד השוחט ואחד הזורק וכו'.</b> הרב לח"מ הקשה לרבינו ממאי דפסק בהל' סנהדרין דהתראת ספק לא שמה התראה ובפ' תמיד נשחט נראה דהך הוי התראת ספק ותירץ דרבינו מיירי בדידעי שיש חמץ ולא הוי התראת ספק ע"כ וראיתי בס' עץ החיים בלשונות רבינו שכתב דאשתמיט ליה מ"ש רבינו בהל' שבועות דכשהלאו מפורש בתורה התראת ספק הוי התראה וכתב שם מרן כ"מ דבהל' סנהדרין סמך על מ"ש בהל' שבועות ולפי"ז לא תשחט לא תזבח לאוי מפורשי נינהו ולא דמו ללאו שוא ושקר דצריך שיפרשו חכמים פירושם ע"כ. ואחרי המחילה רבה קשה דאם כדבריו דאשתמיט להרב לח"מ מ"ש רבינו בהל' שבועות א"כ מאי מקשה הרב לח"מ ממ"ש בהל' סנהדרין דהא שם בפט"ז ה"ד פסק דהתראת ספק הוי התראה למ"ש הכא אלא ודאי דקושית הרב לח"מ הוא עם מ"ש מרן כ"מ דבלאו מפורש הוא דהוי התראה והכא הקושיא הוא מזורק דאינו לאו מפורש וכבר ראיתי להרב פר"ח בנימוקיו על רבינו שפי' כן כונת הרב לח"מ אלא דהא קשיא ליה בדברי הרב לח"מ דלפי מ"ש איהו גופיה בהל' שבועות בפ"ה ה"ב לא היה צריך לכל זה וז"ל אבל רבינו נראה שהדבר מסופק אצלו אי הוי שוא או שקר דשוא הוי משום שאין בידו לעשות ושקר הוי מצד אחר משום דאפשר לאחרים שישמעו ממנו וא"כ כיון דאין לאו זה מפורש אי הוי שוא אי הוי שקר לכן כשנתרה בו בעת שנשבע לא לקי דהתראת ספק היא ובהל' סנהדרין שכתב דלקי הוא שידענו הלאו ויכול להתרות בו משום אותו הלאו אלא דספק אם יקיים העשה או לא וכו' יעו"ש וא"כ כאן שידענו בבירור באיזה לאו עובר השוחט והזורק אלא דספק הוא אם יש לו חמץ אם לא בודאי דהוי לאו מפורש ושפיר לקי (א"ה ס"ט עיין בס' לחם יהודה בפירקין ובס' פרי האדמה שם ובס' חיים שאל ח"ב סי' מ"ט דף ס"ח ע"ב דשקיל וטרי בדברי הרב פר"ח ובס' חוקי חיים דף קמ"א ע"ב ובס' מנחה טהורה דף צ"ט ע"ב יעו"ש).
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אפי' חבורה של מאה אין כל אחד מהם יכול וכו'.</b> כתב מרן וז"ל משנה ומפרש רבינו שלא יהא בהם אחד שאינו יכול לאכול כזית אע"פ שרש"י לא פי' כן ע"כ הנה רש"י פי' וז"ל ואפי' חבורה של מאה ר' יוסי קאמר לה כלומר לא תליא מילתא דפסח אלא באכילה, יחיד ויכול לאכול כזית שוחטין עליו, מאה ואין יכולין לאכול כזית בין כולם אין שוחטין עליהם ע"כ.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי"ב בשיירי או"ח בחי' על רבינו שכתב שהוכרח רש"י ז"ל לפרש כן משום מתני' דפ' תמיד נשחט דתנן שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו וכו' כשר והכא קתני אפי' חבורה של מאה שאין יכולין לאכול כזית אין שוחטים ועל זה תירץ דמתני' דהכא מיירי בשאין יכולים לאכול כזית בין כולם דאין קפידא אלא שיאכלו כזית בין כולם וכ"ש אם יאכלו הרבה זתים אע"פ שאחד מן המנין אין יכול לאכול כזית שוחטין עליו והיינו משנה דשחטו לאוכליו ושלא לאוכליו וכו' יעו"ש. ואכתי לא נתקררה דעתי בזה דאי משום כדי לתרץ הני תרי מתני' הוצרך רש"י לפרש כן הכי הו"ל לפרש דהא דאמרו ואפי' חבורה של מאה שאינם יכולין לאכול כזית ר"ל דבכולם אין אחד מהם יכול לאכול כזית ומנ"ל לרש"י דאם בין כולם יכולין לאכול כזית שוחטין ומי מהם יקיים מצות אכילת פסחים כיון דבכולם אוכלין כזית (א"ה ס"ט עי' בס' מלך שלם בפרקין ה"ב ד"ה ולא ידעתי מ"ש על דברי רש"י ובע"ב כתב וז"ל וראיתי להרב רע"ב שכתב בפ"ח דפסחים מ"ז וז"ל יחיד ויכול לאכול כזית שוחטין עליו, מאה ואין אחד מהם יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהם והלכה כר' יוסי וקשה דאם פי' הוא שאין שום אדם מהן יכולין לאכול כזית פשיטא דהיינו ושחטו שלא לאוכליו וכדתנן בפ"ה מ"ג דפסול ואם פי' הוא דצ"ט יכולין לאכול כזית ואחד אינו יכול לאכול מאי שנא מלאוכליו ושלא לאוכליו דכשר ואם פי' הוא אם אין כל אחד מהם יכולין לאכול כזית אלא פחות מכזית הלא פחות מכזית לא שמה אכילה עכ"ל ותמה עליו ידיד נפשי מעלת החכם השלם והכולל כמוה"ר דש"ן נר"ו שדברי הרע"ב הם דברי רבינו בפירקין ה"ג שכתב להדיא וז"ל היה אחד מבני החבורה קטן או זקן או חולה אם יכול לאכול כזית שוחטין עליו ואם לאו אין שוחטין עליו שנא' וכו' אפי' חבורה של מאה ואין כל אחד מהם יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהן וכתב מרן כ"מ דמפרש רבינו מתני' דבעינן שלא יהא בהן אפי' אחד שאינו יכול לאכול כזית והוא מוכרח ממ"ש היה אחד מבני חבורה קטן או חולה וכו' ואם לאו אין שוחטין עליו והוא תימה איך נעלם מיניה דברי רבינו סמוך ונראה דברי מרן כ"מ ומה שהקשה על זה ממתני' דלאוכליו ושלא לאוכליו כשר ופסקו רבינו לקמן ה"ה כבר ישבו הרב קרית ספר כלאחר יד וז"ל אפי' חבורה ואין אחד מהן יכול לאכול כזית אין שוחטין עליו דכתיב לפי אכלו דבעינן לכל אחד כדי אכילה דהוי כזית ובדיעבד כשר כששחטו לאוכליו ושלא לאוכליו כדלקמן ע"כ וכ"כ מרן החבי"ב שם לדעת רבינו יעו"ש אלו דבריו נר"ו).
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>חמשה שנתערבו עורות פסחיהן וכו'.</b> ברייתא בפ' האשה דף פ"ט ופריך שם ונייתי מותר הפסח ונימא אי דידי בעל מום הוא ניהוי פסח אי דידי תם הוא ניהוי שלמים דמותר הפסח נאכל ליום ולילה אחד אלא משום סמיכה וכו' ע"כ וראיתי להרב שער המלך בפירקין שהקשה דמאי מקשה דנייתי מותר הפסח הא ה"נ הוי ממעט באכילתו דפסח אינו נאכל אלא בלילה ואפי' בפסח שני ואילו מותר הפסח נאכל ליום ולילה וכו' וכתב בתירוץ ב' וז"ל ושוב אחר החיפוש מצאתי בתורת כהנים סדר ויקרא פי"ד פרק י"ח דאמרינן התם דבן עזאי ס"ל שלמים הבאים מחמת פסח אינן נאכלין אלא בלילה ואינן נאכלין אלא צלי יעו"ש וא"כ אפשר לומר דמאי דפריך הגמ' ונטרחו ונייתי מותר הפסח הוא משום דבאו לאוקומי ברייתא זאת אליבא דבן עזאי וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> קשה לי טובא דבתוספתא דפ"ח דזבחים נראה איפכא דתמן תנינן שלמים שנתערבו באחד מכל הזבחים שלמים שנתערבו בשלמים הבאים מחמת פסח ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביאו בדמי היפה שבהם שלמים ויאכלו ליום ולילה עד חצות ודמי היפה שבהם שלמים אחרים ויאכלו לשני ימים ולילה אחד בן עזאי אומר שלמים הבאים מחמת פסח ה"ה כפסח לכל דבר אלא שהן נאכלין ליום ולילה ע"כ. ולכאורה נראה דפי' התוספתא כך הוא דת"ק ס"ל דאין בין שלמים הבאים מחמת פסח לשלמים דעלמא אלא דזה נאכל ליום ולילה עד חצות וזה נאכל לשני ימים ולילה אחד אבל לענין סמיכה ונסכים ותנופה חזה ושוק זה וזה שוין כדאיתא בפ"ק דזבחים דף ט' ע"א ואתא בן עזאי למימר דשלמים הבאים מחמת הפסח ה"ה כפסח לכל דבר ודין פסח יהבינן ליה אלא שהן נאכלין ליום ולילה דבזה הוא שמשתנה מפסח דאילו פסח אינו נאכל אלא בלילה ואילו שלמים הבאים מחמת הפסח נאכלין ליום ולילה הרי להדיא דבן עזאי ס"ל דבזה משתנה מפסח שזה נאכל ליום ולילה היפך מה שהביא מהתו"כ (א"ה ס"ט וכן זאת התוספתא היא שנויה בפ"ט דפסחים ועיין להרב חסדי דוד שם ועיין להתוס' ביומא דף כ"ט ע"א ד"ה אלא אפי' עיי"ש ועיין להרב מל"מ בפ"א מהל' תמידין ומוספין ה"ג יעו"ש ובס' שיח יצחק דף ל"ט ע"ב יעו"ש).<br><b> עוד</b> ראיתי להרב שער המלך ז"ל שהקשה בדברי התוס' שבסוף מס' בכורות בד"ה והא תניא וכו' ולמאי דקאמר בגמ' התם בברייתא דקתני יצאו שנים בעשירי יקרבו ר' שמעון היא דס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול וז"ל וא"ת היכי קרבי הכא כיון שאין מתנות מעשר ושלמים שוה שזה מתן ארבע וזה מתן אחד וי"ל דר"ש כר' אליעזר ס"ל דאמר נתערבו מתן ארבע במתן אחד ינתנו במתן ארבע דס"ל דמסיק להו לשם מים יעו"ש והקשה הרב ז"ל וז"ל ומיהו בעיקר דבריהם צ"ע שהרי מתני' דפ' מי שהיה טמא משמע דר"ש לא פליג אלא בחלוקה דבכורות משום דשוין הן במתנות כמ"ש רש"י ז"ל שם אבל ברישא דמתני' דפסח שנתערב בזבחים מודה ר"ש משום דאין שוין במתנות ואפי' נתערבו אשם בשלמים דאל"כ הא דתני נתערב בבכורות לשמועינן ריבותא אפי' נתערב אשם ולפי דברי התוס' דר"ש כר"א ס"ל מאי אירייא בכורות דנקט אפי' נתערב אשם ושלמים נמי וצ"ע עכ"ל. ויותר מזה קשיא לי ממאי דתני בתוספתא שם לקמן וז"ל הבכור והמעשר ר"ש אומר זה ישחט לשם מי שהוא וזה ישחט לשם מי שהוא ושניהם נאכלין כאחד מפני שמתן דמן שוה ולא הודו לו חכמים שמביא קדשים לבית הפסול ע"כ הרי לך להדיא דמפני שמתן דמן שוה קאמר ר"ש דישחטו שניהם ומאי דלא קפיד הוא מאי דמביא קדשים לבית הפסול אבל היכא שאין מתן דמן שוין מודה ר"ש דירעו וא"כ איך כתבו התוס' דר"ש ס"ל כר"א דיתנו ארבע מתנות וצ"ע.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Korbanot/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Korbanot/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..94842cc60209bc6981f7625c3ac08bae4579f154
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Korbanot/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,91 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Paschal Offering
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות קרבן פסח
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Paschal_Offering
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות קרבן פסח
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>השוחט את הפסח וכו' ואחד השוחט ואחד הזורק וכו'.</b> הרב לח"מ הקשה לרבינו ממאי דפסק בהל' סנהדרין דהתראת ספק לא שמה התראה ובפ' תמיד נשחט נראה דהך הוי התראת ספק ותירץ דרבינו מיירי בדידעי שיש חמץ ולא הוי התראת ספק ע"כ וראיתי בס' עץ החיים בלשונות רבינו שכתב דאשתמיט ליה מ"ש רבינו בהל' שבועות דכשהלאו מפורש בתורה התראת ספק הוי התראה וכתב שם מרן כ"מ דבהל' סנהדרין סמך על מ"ש בהל' שבועות ולפי"ז לא תשחט לא תזבח לאוי מפורשי נינהו ולא דמו ללאו שוא ושקר דצריך שיפרשו חכמים פירושם ע"כ. ואחרי המחילה רבה קשה דאם כדבריו דאשתמיט להרב לח"מ מ"ש רבינו בהל' שבועות א"כ מאי מקשה הרב לח"מ ממ"ש בהל' סנהדרין דהא שם בפט"ז ה"ד פסק דהתראת ספק הוי התראה למ"ש הכא אלא ודאי דקושית הרב לח"מ הוא עם מ"ש מרן כ"מ דבלאו מפורש הוא דהוי התראה והכא הקושיא הוא מזורק דאינו לאו מפורש וכבר ראיתי להרב פר"ח בנימוקיו על רבינו שפי' כן כונת הרב לח"מ אלא דהא קשיא ליה בדברי הרב לח"מ דלפי מ"ש איהו גופיה בהל' שבועות בפ"ה ה"ב לא היה צריך לכל זה וז"ל אבל רבינו נראה שהדבר מסופק אצלו אי הוי שוא או שקר דשוא הוי משום שאין בידו לעשות ושקר הוי מצד אחר משום דאפשר לאחרים שישמעו ממנו וא"כ כיון דאין לאו זה מפורש אי הוי שוא אי הוי שקר לכן כשנתרה בו בעת שנשבע לא לקי דהתראת ספק היא ובהל' סנהדרין שכתב דלקי הוא שידענו הלאו ויכול להתרות בו משום אותו הלאו אלא דספק אם יקיים העשה או לא וכו' יעו"ש וא"כ כאן שידענו בבירור באיזה לאו עובר השוחט והזורק אלא דספק הוא אם יש לו חמץ אם לא בודאי דהוי לאו מפורש ושפיר לקי (א"ה ס"ט עיין בס' לחם יהודה בפירקין ובס' פרי האדמה שם ובס' חיים שאל ח"ב סי' מ"ט דף ס"ח ע"ב דשקיל וטרי בדברי הרב פר"ח ובס' חוקי חיים דף קמ"א ע"ב ובס' מנחה טהורה דף צ"ט ע"ב יעו"ש).
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אפי' חבורה של מאה אין כל אחד מהם יכול וכו'.</b> כתב מרן וז"ל משנה ומפרש רבינו שלא יהא בהם אחד שאינו יכול לאכול כזית אע"פ שרש"י לא פי' כן ע"כ הנה רש"י פי' וז"ל ואפי' חבורה של מאה ר' יוסי קאמר לה כלומר לא תליא מילתא דפסח אלא באכילה, יחיד ויכול לאכול כזית שוחטין עליו, מאה ואין יכולין לאכול כזית בין כולם אין שוחטין עליהם ע"כ.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי"ב בשיירי או"ח בחי' על רבינו שכתב שהוכרח רש"י ז"ל לפרש כן משום מתני' דפ' תמיד נשחט דתנן שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו וכו' כשר והכא קתני אפי' חבורה של מאה שאין יכולין לאכול כזית אין שוחטים ועל זה תירץ דמתני' דהכא מיירי בשאין יכולים לאכול כזית בין כולם דאין קפידא אלא שיאכלו כזית בין כולם וכ"ש אם יאכלו הרבה זתים אע"פ שאחד מן המנין אין יכול לאכול כזית שוחטין עליו והיינו משנה דשחטו לאוכליו ושלא לאוכליו וכו' יעו"ש. ואכתי לא נתקררה דעתי בזה דאי משום כדי לתרץ הני תרי מתני' הוצרך רש"י לפרש כן הכי הו"ל לפרש דהא דאמרו ואפי' חבורה של מאה שאינם יכולין לאכול כזית ר"ל דבכולם אין אחד מהם יכול לאכול כזית ומנ"ל לרש"י דאם בין כולם יכולין לאכול כזית שוחטין ומי מהם יקיים מצות אכילת פסחים כיון דבכולם אוכלין כזית (א"ה ס"ט עי' בס' מלך שלם בפרקין ה"ב ד"ה ולא ידעתי מ"ש על דברי רש"י ובע"ב כתב וז"ל וראיתי להרב רע"ב שכתב בפ"ח דפסחים מ"ז וז"ל יחיד ויכול לאכול כזית שוחטין עליו, מאה ואין אחד מהם יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהם והלכה כר' יוסי וקשה דאם פי' הוא שאין שום אדם מהן יכולין לאכול כזית פשיטא דהיינו ושחטו שלא לאוכליו וכדתנן בפ"ה מ"ג דפסול ואם פי' הוא דצ"ט יכולין לאכול כזית ואחד אינו יכול לאכול מאי שנא מלאוכליו ושלא לאוכליו דכשר ואם פי' הוא אם אין כל אחד מהם יכולין לאכול כזית אלא פחות מכזית הלא פחות מכזית לא שמה אכילה עכ"ל ותמה עליו ידיד נפשי מעלת החכם השלם והכולל כמוה"ר דש"ן נר"ו שדברי הרע"ב הם דברי רבינו בפירקין ה"ג שכתב להדיא וז"ל היה אחד מבני החבורה קטן או זקן או חולה אם יכול לאכול כזית שוחטין עליו ואם לאו אין שוחטין עליו שנא' וכו' אפי' חבורה של מאה ואין כל אחד מהם יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהן וכתב מרן כ"מ דמפרש רבינו מתני' דבעינן שלא יהא בהן אפי' אחד שאינו יכול לאכול כזית והוא מוכרח ממ"ש היה אחד מבני חבורה קטן או חולה וכו' ואם לאו אין שוחטין עליו והוא תימה איך נעלם מיניה דברי רבינו סמוך ונראה דברי מרן כ"מ ומה שהקשה על זה ממתני' דלאוכליו ושלא לאוכליו כשר ופסקו רבינו לקמן ה"ה כבר ישבו הרב קרית ספר כלאחר יד וז"ל אפי' חבורה ואין אחד מהן יכול לאכול כזית אין שוחטין עליו דכתיב לפי אכלו דבעינן לכל אחד כדי אכילה דהוי כזית ובדיעבד כשר כששחטו לאוכליו ושלא לאוכליו כדלקמן ע"כ וכ"כ מרן החבי"ב שם לדעת רבינו יעו"ש אלו דבריו נר"ו).
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>חמשה שנתערבו עורות פסחיהן וכו'.</b> ברייתא בפ' האשה דף פ"ט ופריך שם ונייתי מותר הפסח ונימא אי דידי בעל מום הוא ניהוי פסח אי דידי תם הוא ניהוי שלמים דמותר הפסח נאכל ליום ולילה אחד אלא משום סמיכה וכו' ע"כ וראיתי להרב שער המלך בפירקין שהקשה דמאי מקשה דנייתי מותר הפסח הא ה"נ הוי ממעט באכילתו דפסח אינו נאכל אלא בלילה ואפי' בפסח שני ואילו מותר הפסח נאכל ליום ולילה וכו' וכתב בתירוץ ב' וז"ל ושוב אחר החיפוש מצאתי בתורת כהנים סדר ויקרא פי"ד פרק י"ח דאמרינן התם דבן עזאי ס"ל שלמים הבאים מחמת פסח אינן נאכלין אלא בלילה ואינן נאכלין אלא צלי יעו"ש וא"כ אפשר לומר דמאי דפריך הגמ' ונטרחו ונייתי מותר הפסח הוא משום דבאו לאוקומי ברייתא זאת אליבא דבן עזאי וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> קשה לי טובא דבתוספתא דפ"ח דזבחים נראה איפכא דתמן תנינן שלמים שנתערבו באחד מכל הזבחים שלמים שנתערבו בשלמים הבאים מחמת פסח ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביאו בדמי היפה שבהם שלמים ויאכלו ליום ולילה עד חצות ודמי היפה שבהם שלמים אחרים ויאכלו לשני ימים ולילה אחד בן עזאי אומר שלמים הבאים מחמת פסח ה"ה כפסח לכל דבר אלא שהן נאכלין ליום ולילה ע"כ. ולכאורה נראה דפי' התוספתא כך הוא דת"ק ס"ל דאין בין שלמים הבאים מחמת פסח לשלמים דעלמא אלא דזה נאכל ליום ולילה עד חצות וזה נאכל לשני ימים ולילה אחד אבל לענין סמיכה ונסכים ותנופה חזה ושוק זה וזה שוין כדאיתא בפ"ק דזבחים דף ט' ע"א ואתא בן עזאי למימר דשלמים הבאים מחמת הפסח ה"ה כפסח לכל דבר ודין פסח יהבינן ליה אלא שהן נאכלין ליום ולילה דבזה הוא שמשתנה מפסח דאילו פסח אינו נאכל אלא בלילה ואילו שלמים הבאים מחמת הפסח נאכלין ליום ולילה הרי להדיא דבן עזאי ס"ל דבזה משתנה מפסח שזה נאכל ליום ולילה היפך מה שהביא מהתו"כ (א"ה ס"ט וכן זאת התוספתא היא שנויה בפ"ט דפסחים ועיין להרב חסדי דוד שם ועיין להתוס' ביומא דף כ"ט ע"א ד"ה אלא אפי' עיי"ש ועיין להרב מל"מ בפ"א מהל' תמידין ומוספין ה"ג יעו"ש ובס' שיח יצחק דף ל"ט ע"ב יעו"ש).<br><b> עוד</b> ראיתי להרב שער המלך ז"ל שהקשה בדברי התוס' שבסוף מס' בכורות בד"ה והא תניא וכו' ולמאי דקאמר בגמ' התם בברייתא דקתני יצאו שנים בעשירי יקרבו ר' שמעון היא דס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול וז"ל וא"ת היכי קרבי הכא כיון שאין מתנות מעשר ושלמים שוה שזה מתן ארבע וזה מתן אחד וי"ל דר"ש כר' אליעזר ס"ל דאמר נתערבו מתן ארבע במתן אחד ינתנו במתן ארבע דס"ל דמסיק להו לשם מים יעו"ש והקשה הרב ז"ל וז"ל ומיהו בעיקר דבריהם צ"ע שהרי מתני' דפ' מי שהיה טמא משמע דר"ש לא פליג אלא בחלוקה דבכורות משום דשוין הן במתנות כמ"ש רש"י ז"ל שם אבל ברישא דמתני' דפסח שנתערב בזבחים מודה ר"ש משום דאין שוין במתנות ואפי' נתערבו אשם בשלמים דאל"כ הא דתני נתערב בבכורות לשמועינן ריבותא אפי' נתערב אשם ולפי דברי התוס' דר"ש כר"א ס"ל מאי אירייא בכורות דנקט אפי' נתערב אשם ושלמים נמי וצ"ע עכ"ל. ויותר מזה קשיא לי ממאי דתני בתוספתא שם לקמן וז"ל הבכור והמעשר ר"ש אומר זה ישחט לשם מי שהוא וזה ישחט לשם מי שהוא ושניהם נאכלין כאחד מפני שמתן דמן שוה ולא הודו לו חכמים שמביא קדשים לבית הפסול ע"כ הרי לך להדיא דמפני שמתן דמן שוה קאמר ר"ש דישחטו שניהם ומאי דלא קפיד הוא מאי דמביא קדשים לבית הפסול אבל היכא שאין מתן דמן שוין מודה ר"ש דירעו וא"כ איך כתבו התוס' דר"ש ס"ל כר"א דיתנו ארבע מתנות וצ"ע.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Madda/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Madda/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e5f89554ab2d7176e6e552361beda1c55322c8fa
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Madda/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,116 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>הקורח ד' או ה' קרחות על מת אחד לוקה כמנין הקרחות וכו'.</b> הנה מדלא כתב נמי דאם קרח קריחה אחת על ה' מתים שלוקה ה' כמ"ש גבי שריטה ש"מ דס"ל כדעת הרא"ש והטור ביו"ד סי' ק"פ דבאיסור קרחה אינו לוקה כי אם בעשה ה' קרחות דוקא וכן דקדק הרב דינא דחיי בלאוין ס"ג והביא מס' החינוך סי' תע"ז וז"ל ומה שאמרו שהקורח קרחה אחת על ה' מתים לוקה ה' והקורח ה' קרחות על מת אחד לוקה ה' ע"כ והקשה הוא ז"ל שלא ידע מנין לו שהקורח קרחה אחת על ה' מתים שחייב ה' ומדברי כל הפוסקים פה אחד לפסוק שאינו חייב אלא אחת כמ"ש ע"כ. ואני בעוניי מצאתי סברת החינוך והיא תוספתא בפ"ג דמכות וז"ל הקורח קרחה בראשו של חבירו וכו' הקורח קרחה על ה' מתים חייב (הכל) [אכל] מת ומת ור' יוסי אומר אינו חייב אלא אחת ה' קרחות על מת אחד חייב על כל קרחה וקרחה ע"כ הרי דסברת החינוך נפתח ממעיין גדול מן התוספתא הנ"ל וצ"ע.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Madda/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Madda/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ce6878675f3ea79421319c906a8f98ef323813ec
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Madda/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,119 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Foreign_Worship_and_Customs_of_the_Nations
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>הקורח ד' או ה' קרחות על מת אחד לוקה כמנין הקרחות וכו'.</b> הנה מדלא כתב נמי דאם קרח קריחה אחת על ה' מתים שלוקה ה' כמ"ש גבי שריטה ש"מ דס"ל כדעת הרא"ש והטור ביו"ד סי' ק"פ דבאיסור קרחה אינו לוקה כי אם בעשה ה' קרחות דוקא וכן דקדק הרב דינא דחיי בלאוין ס"ג והביא מס' החינוך סי' תע"ז וז"ל ומה שאמרו שהקורח קרחה אחת על ה' מתים לוקה ה' והקורח ה' קרחות על מת אחד לוקה ה' ע"כ והקשה הוא ז"ל שלא ידע מנין לו שהקורח קרחה אחת על ה' מתים שחייב ה' ומדברי כל הפוסקים פה אחד לפסוק שאינו חייב אלא אחת כמ"ש ע"כ. ואני בעוניי מצאתי סברת החינוך והיא תוספתא בפ"ג דמכות וז"ל הקורח קרחה בראשו של חבירו וכו' הקורח קרחה על ה' מתים חייב (הכל) [אכל] מת ומת ור' יוסי אומר אינו חייב אלא אחת ה' קרחות על מת אחד חייב על כל קרחה וקרחה ע"כ הרי דסברת החינוך נפתח ממעיין גדול מן התוספתא הנ"ל וצ"ע.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Madda/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Madda/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..64d8196f88857f0dfec1c8db40c76a0a46632d7a
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Madda/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,60 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>במה דברים אמורים וכו' שהן דרך הנאתן וכו'.</b> הרב מל"מ בסוף דבריו חקר חקירה אחת וז"ל יש לחקור בהא דקי"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם שלא כדרך הנאתן אם נאמר ג"כ במצות עשה דרחמנא אמר תאכל כגון מצה וקרבן פסח אם אכלן שלא כדרך הנאתן אם יצא ידי חובתו וכו' ונראה דלא שנא דכי היכי וכו' הכי נמי במצות עשה אלא שלא ראיתי כעת דין זה בפירוש במצות עשה עכ"ל. ולענ"ד נראה שהוא תלמוד ערוך בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ה ע"א) דאמרינן התם המחהו וגמעו אם חמץ הוא חייב כרת ואם מצה הוא אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח דלאו דרך אכיל' קאכיל לה ע"כ הרי להדיא דאפילו במ"ע כיון שאכלו שלא כדרך הנאתו לא יצא ידי חובתו דרחמנא אמר תאכל והאי לאו אכילה היא ואף למאי דפריך הש"ס בפ' העור והרוטב (חולין דף ק"כ) עלה בשלמא אם מצה היא אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח לחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם עוני הוא דמשמע דלאו משום דהוי שלא כדרך הנאתו הוא דאינו יוצא י"ח כבר כתבו התוס' שם דהוה מצי למימר נמי אכילה כתיב ביה יעו"ש. והרב שער המלך הביא ראיה לזה מהא דפריך בש"ס בפ' דם חטאת (זבחים דף צ"ז ע"ב) וניתי עשה דאכילת קדשים ולידחי לא תעשה דפסולא וכו' ואם איתא דבאכילה שלא כדרך הנאתו מקיים העשה דקדשים מאי קושיא הא אפשר לקיים את שניהם כשיאכל שלא כדרך הנאתו ומקיים את העשה דואכלו את הבשר ולא עבר על לאו דפסולא אלא ודאי דבאכילה שלא כדרך הנאתו לא מקיים העשה ומשו"ה פריך וליתי עשה דאכילת קדשים ולידחי לאו דפסולא עכ"ל.<br><b> ולבי</b> מהסס בראיה זו והוא דהא דלא משני דליכול שלא כדרך הנאתו היינו משום דבאכילת קדשים כתיב למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלים דמהאי טעמא כתבו התוס' בפ"ק דיומא דף כ"ה בד"ה אין ישיבה בעזרה וכו' דיושב אוכל אע"פ דאין ישיבה בעזרה וז"ל ואי נמי י"ל היינו טעמא דמותר לישב ולאכול קדשים דבאכילת קדשים כתיב בהו למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלים והיינו מיושב וכו' יעו"ש. הרי לך בפירוש אף דהך דאין ישיבה בעזרה הוי דאורייתא וכמ"ש הרב מל"מ בפ"ז מהל' בית הבחירה ה"ו וז"ל עיין במש"כ התוס' בפ"ב דיומא ד"ה אין וכו' דמוכח מדבריהם דס"ל דמן התורה אסור יעו"ש אפ"ה דחינן לה משום דלא הוי כדרך שהמלכים אוכלים וא"כ כ"ש שלא יאכל שלא כדרך הנאתו מהאי טעמא ומשו"ה פריך וליתי עשה דאכילת קדשים ולידחי לא תעשה דפסולא דשלא כדרך הנאתו לא מצי אכיל ולאו משום דלא מקיים מצות עשה אלא כדאמרן שוב ראיתי להתוס' בפ' התערובות דף ע"ה ד"ה בכור שכתבו דלא שייך למשחה כי אם במתנות כהונה יעו"ש.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Madda/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Madda/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2aa1881d45af519b6d5e9441e5225451f8f8b9e9
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Madda/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,63 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Foundations_of_the_Torah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות יסודי התורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>במה דברים אמורים וכו' שהן דרך הנאתן וכו'.</b> הרב מל"מ בסוף דבריו חקר חקירה אחת וז"ל יש לחקור בהא דקי"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם שלא כדרך הנאתן אם נאמר ג"כ במצות עשה דרחמנא אמר תאכל כגון מצה וקרבן פסח אם אכלן שלא כדרך הנאתן אם יצא ידי חובתו וכו' ונראה דלא שנא דכי היכי וכו' הכי נמי במצות עשה אלא שלא ראיתי כעת דין זה בפירוש במצות עשה עכ"ל. ולענ"ד נראה שהוא תלמוד ערוך בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ה ע"א) דאמרינן התם המחהו וגמעו אם חמץ הוא חייב כרת ואם מצה הוא אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח דלאו דרך אכיל' קאכיל לה ע"כ הרי להדיא דאפילו במ"ע כיון שאכלו שלא כדרך הנאתו לא יצא ידי חובתו דרחמנא אמר תאכל והאי לאו אכילה היא ואף למאי דפריך הש"ס בפ' העור והרוטב (חולין דף ק"כ) עלה בשלמא אם מצה היא אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח לחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם עוני הוא דמשמע דלאו משום דהוי שלא כדרך הנאתו הוא דאינו יוצא י"ח כבר כתבו התוס' שם דהוה מצי למימר נמי אכילה כתיב ביה יעו"ש. והרב שער המלך הביא ראיה לזה מהא דפריך בש"ס בפ' דם חטאת (זבחים דף צ"ז ע"ב) וניתי עשה דאכילת קדשים ולידחי לא תעשה דפסולא וכו' ואם איתא דבאכילה שלא כדרך הנאתו מקיים העשה דקדשים מאי קושיא הא אפשר לקיים את שניהם כשיאכל שלא כדרך הנאתו ומקיים את העשה דואכלו את הבשר ולא עבר על לאו דפסולא אלא ודאי דבאכילה שלא כדרך הנאתו לא מקיים העשה ומשו"ה פריך וליתי עשה דאכילת קדשים ולידחי לאו דפסולא עכ"ל.<br><b> ולבי</b> מהסס בראיה זו והוא דהא דלא משני דליכול שלא כדרך הנאתו היינו משום דבאכילת קדשים כתיב למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלים דמהאי טעמא כתבו התוס' בפ"ק דיומא דף כ"ה בד"ה אין ישיבה בעזרה וכו' דיושב אוכל אע"פ דאין ישיבה בעזרה וז"ל ואי נמי י"ל היינו טעמא דמותר לישב ולאכול קדשים דבאכילת קדשים כתיב בהו למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלים והיינו מיושב וכו' יעו"ש. הרי לך בפירוש אף דהך דאין ישיבה בעזרה הוי דאורייתא וכמ"ש הרב מל"מ בפ"ז מהל' בית הבחירה ה"ו וז"ל עיין במש"כ התוס' בפ"ב דיומא ד"ה אין וכו' דמוכח מדבריהם דס"ל דמן התורה אסור יעו"ש אפ"ה דחינן לה משום דלא הוי כדרך שהמלכים אוכלים וא"כ כ"ש שלא יאכל שלא כדרך הנאתו מהאי טעמא ומשו"ה פריך וליתי עשה דאכילת קדשים ולידחי לא תעשה דפסולא דשלא כדרך הנאתו לא מצי אכיל ולאו משום דלא מקיים מצות עשה אלא כדאמרן שוב ראיתי להתוס' בפ' התערובות דף ע"ה ד"ה בכור שכתבו דלא שייך למשחה כי אם במתנות כהונה יעו"ש.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Madda/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Madda/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6eb11f10a3deaa0a21586ccf321b12f01173615f
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Madda/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,96 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Torah Study
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואסור לאדם להורות לפני רבו לעולם וכו'. היה בינו ובין רבו י"ב מיל וכו'.</b> בפ"ק דסנהדרין דף ה' תניא באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אלא א"כ נטל רשות מרבו תנחום בריה דרבי אמי איקלע לחתר דרש להו מותר ללתת חטים בפסח א"ל לאו ר' מני דמן צור איכא הכא ותניא תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו אלא א"כ היה רחוק ממנו ג' פרסאות כנגד מחנה ישראל א"ל לאו אדעתאי ע"כ ודעת רבינו דהך ברייתא דתלמיד אל יורה במקום וכו' מיירי באקראי דמשו"ה חוץ מג' פרסאות שרי והא דר' המנונא דלא אורי בחרתא דארגז בשני דרב הונא רביה היינו בקבע וכמ"ש מרן בכ"מ. ומ"ש רבינו חוץ מג' פרסאות שרי היכא דנטל רשות היינו ההיא ברייתא דבאותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו וסובר רבינו דהא דגזרו אינו אלא בקובע עצמו לדון ומעשה דאותו תלמיד הכי הוה וכמ"ש הריב"ש ז"ל בסי' ער"א לדעת רבינו ומעתה ההיא ברייתא דתלמיד אל יורה אא"כ רחוק ממנו ג' פרסאות לדעתו דמיירי באקראי מיירי נמי אפילו לאחר הגזרה ואפי' בלא רשות וזה פשוט.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב תורת חיים בשיטתו בפ"ק דסנהדרין שהקשה לרבינו וז"ל ומיהו קשה דהא דגזרו תלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו אפי' באקראי בעלמא הוא דאי בקבע קודם ההוא מעשה נמי הוה אסור אלא א"כ נטל רשות מרבו וא"כ אמאי כתב הרמב"ם ז"ל היה בינו ובין רבו י"ב מיל וכו' מותר להשיב דמשמע דאפי' שלא נטל רשות ואמאי נהי משום כבוד ליכא תיפוק ליה משום דצריך לראות אם לשונו פתוח הוא אם לאו עכ"ל ולפי מ"ש אין כאן קושיא דכיון דרבינו סובר דהך מעשה דאותו תלמיד שבא לשם להורות בקבע וטעו השומעין ודומיא דהכי הוא דגזרו וכמ"ש הריב"ש ז"ל וברייתא דתלמיד אל יורה במקום רבו אא"כ רחוק ממנו ג' פרסאות דמפרשה רבינו באקראי מיירי אף לאחר הגזרה ולא בעי נטילת רשות. ואל תשיבני שמדברי רבינו נראה להיפך שהרי כתב וכל המורה בפני רבו חייב מיתה היה בינו ובין רבו י"ב מיל מותר להשיב בד"א בדבר שנקרה מקרה אבל לקבוע עצמו אסור להורות עד שימות רבו אלא א"כ נטל רשות מרבו על כרחך משמע דמאי דאסור להורות לפניו דהיינו משום מורה הלכה הותר באקראי חוץ לי"ב מיל ובקבע לא הותר אלא או כשימות רבו או בנטילת רשות ומעתה הדרא קושיא לדוכתה דמשום הגזרה הו"ל לרבינו להצריך נטילת רשות אפי' באקראי וכמ"ש הרב ז"ל. וי"ל דהא דאסור חוץ לי"ב מיל ה"מ גזרתיה דרבי דמשום דינא לא אסיר אלא בפניו דוקא וחוץ לי"ב מיל אינו אלא משום גזרתיה דרבי ובקבע דומיא דמעשה שהיה דבאקראי לא גזרו ודומה למי שאין רבו קיים דמותר להורות ועיין בהריב"ש שם. וממוצא דבר אתה תחזה להריב"ש ז"ל שכתב בדעת רבינו ז"ל דתוך ג' פרסאות איסורא איכא ואינו חייב מיתה ועיין בס' לחם רב סי' ע"ג (ומדברי מרן כ"מ נראה שהבין בדעת רבינו היפך מה שהבין הריב"ש ז"ל) ומהתימא מהרב פני שלמה דף ל"ב שכתב וז"ל ואילו תלמיד המורה בפני רבו אסור וחייב מיתה כמ"ש בגמ' ולדעת הרמב"ם ז"ל והתוס' אפי' תוך ג' פרסאות חייב מיתה כבפניו ממש ע"כ והוא ז"ל קאי ע"ד הרב לחם רב ומשם בארה מ"ש הריב"ש עליה דרבינו היפך דבריו וכנ"ל.<br><b> עוד</b> הקשה הרב תורת חיים על דברי התוס' ז"ל שכתבו שם דהך ברייתא מיירי בשנטל רשות ומשו"ה חוץ לג' פרסאות שרי ורב המנונא דלא אורי בחרתא דארגז בשני דרב הונא היינו משום דלא נטל רשות מרבו וכתב וז"ל וקשה דהא טעמא דגזרו תלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו לאו משום כבוד רבו הוא אלא כדי שיבדקהו רבו אם לשונו פתוח אם לאו שלא יטעו בדבריו והתם משמע בהדיא דהא דלא אורי רב המנונא משום כבודו דרב הונא רביה הוא דעביד הכי דתלמיד המורה בזמן שרבו קיים אפקרותא הוא וחייב מיתה כדאיתא התם עכ"ל. ונראה לענ"ד לומר דמה שלא נטל רשות מרבו לראות אם לשונו פתוח אם לאו ומשו"ה לא היה יכול להורות היינו משום כבוד רבו וכן מתבאר מדברי הריב"ש ז"ל שכתב וז"ל ובהא ניחא מאי דלא אורי רב המנונא בשני דרב הונא ולמה לא היה נוטל רשות מר"ה כיון שהגיע להוראה כדי שלא יעבור על ועצומים כל הרוגיה וכו' אבל השתא ניחא דכיון דאיכא כבוד רבו ולא רצה רב המנונא ליטול רשות מרבו כל ימיו משום כבודו ע"כ. הרי לך בהדיא דמשו"ה לא רצה ליטול רשות דבהא נמי יש בו משום כבוד רבו. עוד נראה לומר במ"ש מהרי"ק ז"ל שורש (ק"ע) [קס"ט] עליה דמהר"מ ז"ל דס"ל דאף בתלמיד חבר חוץ מג' פרסאות צריך נטילת רשות דרבינא ס"ל דדי לו בשנטל רשות מרב אחד דכיון דעיקר הרשות אינו אלא לראות אם לשונו פתוח אם לאו אין צריך ליטול רשות בכל פעם ומכל רבותיו ורבינא נטל רשות מרבו ורב אשי ס"ל דלא מהני מאי דנטל רשות מאחר אלא צריך ליטול ממנו רשות מחדש וכו' יעו"ש. ומעתה נוכל לומר דס"ל להתוס' דרב המנונא אף שנטל רשות מרב אחר לראות אם לשונו פתוח אם לאו כיון שלא נטל רשות מר"ה שהוא רבו מובהק לא אורי בשני דר"ה משום כבודו.<br><b> וראיתי</b> למהרי"ק שם קרוב לסופו שהקשה מהר"י מברונא ז"ל דלמה הוצרכו התוס' להעמיד הא דרב חסדא דלא אורי משום דבפני רבו ממש הוה ולא תירצו שהיה תוך ג' פרסאות וברייתא דהכא מיירי חוץ לג' פרסאות ותירץ מהרי"ק ז"ל דדעת התוס' הוא דמדמפרש הש"ס הוראת רבי תנחום ולא קאמר איקלע לחתר ואורי דומיא דמאי דאמרינן בפ' הדר רב חסדא אורי בכפרי משמע דמאי דתפסו עליה דרבי תנחום הוא משום היות הוראה גמורה דאי הוה דבר פשוט לא הוה קשה להו וכן משמע מדקדוק הברייתא דקתני תלמיד אל יורה וכו' וע"ז הוא דקשה להו מהא דתניא אלא א"כ רחוק ממנו ג' פרסאות דבהוראה גמורה תוך ג"פ אסור וע"ז הקשו התוס' דרב חסדא דלא אורי בשני דרב הונא רביה דמשמע שום הוראה אפילו דבר פשוט ומהכא משמע דשרי תוך ג"פ דלא תפסו לר' תנחום אלא על דאורי הוראה גמורה ולזה הוצרכו לתרץ דהתם בפ' הדר מיירי בפניו ממש ומשו"ה לא הורה כלל. וכתב עוד שם והא דקבעו הדבור על אלא א"כ רחוק ממנו היינו משום דמשם עיקר הקושיא דאי לאו הכי לא הוה קשה מההיא דר"ה כלל דהוה פשיטא להו לשנויי דהתם בתוך ג' פרסאות הוא דאסור אפי' כביעתא בכותחא וכיוצא בו והוראה גמורה אפי' חוץ מג"פ ולא היינו צריכים לדחוק ולהעמיד ההיא דאפילו בכותחא דוקא בפניו דהוי דוחק גדול עכ"ל. ולכאורה קשה דעדין הקושיא במקומה עומדת דמהכא משמע דדוקא משום שהיה הוראה גמורה הוא שאמרו לו לאו רבי מני דמן צור איכא הכא הא אם היה הוראה פשוטה כביעתא בכותחא לא הוה קשה להו איך הורה ואף שהיה תוך ג"פ וזה היפך ההיא דפ' הדר דאפי' כביעתא בכותחא לא אורי וי"ל.<br><b> ודע</b> שהתוס' בפ' הדר כתבו דר' המנונא לא אורי בשני דרב הונא הוא משום שהיה תלמיד גמור ואסור אפי' חוץ מג' פרסאות ורב חסדא דאורי בכפרי משום שהיה תלמיד חבר וכתבו עוד וז"ל והא דאמרינן בפ"ק דסנהדרין תנחום בריה דרבי אמי וכו' צ"ל דתלמי חבר היה ומשום הכי חוץ לג' פרסאות שרי יעו"ש. ונראה לענ"ד דלפי"ז אתי שפיר מאי דלא הקשו עליה דר' תנחום מברייתא דאותו תלמיד שנתחייב מיתה על שהורה בפני רבי אליעזר וכן בני אהרן שמתו על שהורו בפני משה שהיו תוך ג"פ ומכ"ש אי ס"ל דחוץ מג"פ היה אותו מעשה כדס"ד דמקשה דהכא וכן מההיא דשמואל שנתחייב מיתה על שהורה בפני עלי כמבואר בפ' אין עומדין (ברכות דף ל"א) אלא דלפי דברי התוס' ניחא דהתם כולהו בתלמיד גמור מיירי ור' תנחום תלמיד חבר היה ומשו"ה לא הקשו אלא מההיא ברייתא דמיירי בתלמיד חבר.<br><b> ומעתה</b> אסורה נא ואראה מה שהקשה הרב תורת חיים בשיטתו שם בפ' הדר על דברי התוס' וז"ל וקשה דא"כ מאי אמרו לו לאו ר' מני דמן צור איכא הכא וכו' והו"ל לשנויי התם בתלמיד גמור איירי ואנא תלמיד חבר אנא וכן משמע דהתם בתלמיד גמור איירי דהא שיעור ג' פרסאות מבני אהרן גמרינן והתם תלמידים גמורים דמשה הוו וכן כתבו התוס' בפ"ק דסנהדרין דהא דקתני תלמיד אל יורה במקום רבו בתלמיד גמור איירי עכ"ל. ויש לתמוה דמאי מקשה להתוס' בעירובין מאחר דהתוס' שם ס"ל דאפי' חוץ לג"פ דוקא בתלמיד חבר הוא דמותר להורות אבל בתלמיד גמור אסור להורות ואה"נ דקשה על התוס' דאינהו גופייהו בסנהדרין כתבו דברייתא דקתני תלמיד אל יורה וכו' איירי בת"ג וכן הקשה הרב בארות המים דף ח' והב"ח ביו"ד סי' רמ"ב מ"מ קושיתו על דברי התוס' דעירובין לק"מ וכדכתיבנא. ומ"מ לא תעזוב נפשי לשאול לדעת התוס' דס"ל דר' תנחום תלמיד חבר הוה דהא בירושלמי פ"ק דגטין ופ"ו משביעית ה"א ובמדרש רבה ספר ויקרא פ"כ סי' ו' נראה להדיא דת"ג הוה שכך אמרו ליה והא ר' מני דמן צור רבך יתיב בצפרין וצ"ע.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>המעיד על ישראל בערכאות של גוים וכו'.</b> עיין בס' משפטים ישרים סימן נד שכתב וז"ל וטעמא דחד סהדא אע"פ שהוא יודע העדות ולפי דעתו אמת הוא מ"מ כיון שהישראל כופר ואומר שאינו חייב לו והתורה לא האמינה לעד אחד וא"כ נהי דלא מהמנינן ליה כיון דבעל חובו כופר מ"מ לא עבדינן מעשה אלא מנדין אותו עד שישלם ולא כמ"ש הגהות מרדכי וז"ל חזרתי בכל הצדדין של אותה סוגיא דהאי בר ישראל דידע סהדותא לא מיירי לחייבו ממון לקנוס אותו לשלם כי אם לשמותי בשביל דחציף ונראה דלא מצי למימר קים לי דכל רבוותא פליגי יעו"ש ובסי' נ"ה רצה להוכיח הרב שכנגדו שדעת ר"ת הוא כהגהות מרדכי ובזה יכול לומר קים לי יעו"ש. ולא זכרו שרים למור"ם ז"ל בחו"מ סי' כ"ח דסבר כהמרדכי דהיכא דהעד אומר אמת העדתי והבעל חוב אומר שקר העדת לא מחייב כי אם שמתא ודלא כמ"ש רבינו דמשמתינן ליה עד שישלם דהם ז"ל לא ס"ל הכי ועיין להרב פרח מטה אהרן ח"א סי' כ"ז וק"ה (א"ה ס"ט ועיין להסמ"ע בסי' כ"ח ס"ק כ"א ולהאגודה בקמא סי' קל"ז שכתב אפי' חד סהדא דמשמתינן נראה לר"י דלא משלם מדקאמר משמתינן ליה ולא קאמר משלם כדקאמר בתר הכי יעו"ש ומכאן כתב הרב פרח מטה אהרן שם דמצי למימר קים לי וכן כתב הרב משפטים ישרים בסי' ס"ה ועיין להרב ש"ך בס"ק ה' שכתב שכן פסק רש"ל [ביש"ש] בקמא פ"י סי' כ"ג יעו"ש). ומ"ש הרב שם וז"ל אבל ודאי אם הישראל הנתבע מודה לעד שחייב אלא שאומר שהוא רוצה להשמט ולישבע לשקר ודאי אינו חייב העד כלל דהרי אינו מפסיד מידי דהוה אתרי שאעפ"י שיכול להשמט יכולים להעיד יעו"ש. והן הן דברי המרדכי שם בפ' הגוזל קמא סי' קי"ז וז"ל ואם זה היה מודה ממה שהיה חייב לגוי אלא שרצה לכפור לו ולהרויח בכך ואזל העד והעיד עליו לא הוה משמתינן ליה דלאו כל כמיניה להרויח והיינו דקאמר חד אבל תרי לא והואיל והדבר ידוע שהוא חייב יעו"ש באורך ומן התימה על הרב ז"ל שלא נסתייע מדברי המרדכי הללו וק"ל.<br><b> (א"ה</b> ס"ט הנה דברי הגהות מרדכי הנ"ל שהביא מרן ב"י ז"ל הם בפ' הגוזל קמא וז"ל פסק ר"ת וכו' חזרנו בכל הצדדים דאותה סוגיא דהאי בר ישראל דאזיל ומסהיד עליה לא מיירי לחייבו ממון לקנוס אותו לשלם כ"א לשמותיה בשביל דחציף ע"כ ובמרדכי פ' הנ"ל סי' קי"ז האריך בזה וז"ל והא דאמרי' פ' הגוזל בתרא מכריז רבא האי בר ישראל דידע סהדותא דגוי וכו' ואמר דמשמתינן ליה משמע דאין חייב לשלם לו אלא משמתינן ליה על מה שהפסידו בגרמא אבל אינו משלם מדקאמר גבי מזבין לגויו וכו' מכלל דהכא משמתינן ליה ולא מקבל עליה ולא משלם וכו' משום דהוה מצי למימר אמת העדתי כי הייתי יודע בודאי שהיית חייב לו וכו' אע"פ שזה אומר לא הייתי חייב לגוי אין לחייבו בכך דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכו' ומיהו אם היו לו עדים שפרע לגוי ולא היה חייב לו כלום הרי ודאי חסרו וה"נ הוי חייב האי עד ואם זה היה מודה ממה שהיה חייב לגוי אלא שרצה לכפור לו ולהרויח בכך ואזל העד והעיד עליו לא הוינן משמתינן ליה דלאו כל כמיניה להרויח והיינו דקאמר וה"מ עד אחד אבל תרי לא כלומר הואיל והדבר ידוע שהוא חייב כדין עשו שהעידו עליו וכו' יעו"ש והן הם דברי מור"ם הנ"ל כמבואר בדרכי משה שהביא דברי המרדכי ז"ל הללו וכן הביאם בתשובה סי' פ"ח יעו"ש. כי מן הבאר יפה השיב ידין [ידיד נפשי] כמה"ר דש"ן הי"ו על הכנה"ג סי' כ"ח הגהות ב"י אות כ"ה ולהרב פרח מטה אהרן סי' כ"ז דף ס"ז ע"ד שהבינו שדברי מור"ם הם לקוחים מדברי (הגמ') [הגהות מרדכי] ולא עוד אלא שכתב שם מרן החבי"ב ז"ל וז"ל והשתא דאתית להכי אמינא דג' מדרגות יש בדבר כשברור לנו דהעדים העידו שקר חייבים לשלם מן הדין מדינא דגרמי ונחתינן לנכסייהו כו' וכשאנו יודעים בבירור שהלוה חייב לנכרי משמתינן להו משום דחציף דאזל להעיד בערכאות של גוים אבל אינו משלם והיינו נדון הגהות מרדכי גם הרמב"ם ורבינו בעל הטורים ז"ל מודים בזה וכו' יעו"ש ולפי האמור משם המרדכי נראה להדיא היפך מ"ש הוא ז"ל דהא דמשמתינן ליה הני מילי דמצי לומר אמת העדתי אבל כשאנו יודעים בבירור שאמת העיד לא משמתינן ליה ומן התימה דהוא ז"ל (שנ"ט) [שקיל וטרי] בתשובת מור"ם הנ"ל ושם הובאו דברי המרדכי הנ"ל אלו דבריו נר"ו).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Madda/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Madda/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..eca2a5c97c899bbb3575b1d6c00d08de74f515d1
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Madda/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,99 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Torah Study
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Torah_Study
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואסור לאדם להורות לפני רבו לעולם וכו'. היה בינו ובין רבו י"ב מיל וכו'.</b> בפ"ק דסנהדרין דף ה' תניא באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אלא א"כ נטל רשות מרבו תנחום בריה דרבי אמי איקלע לחתר דרש להו מותר ללתת חטים בפסח א"ל לאו ר' מני דמן צור איכא הכא ותניא תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו אלא א"כ היה רחוק ממנו ג' פרסאות כנגד מחנה ישראל א"ל לאו אדעתאי ע"כ ודעת רבינו דהך ברייתא דתלמיד אל יורה במקום וכו' מיירי באקראי דמשו"ה חוץ מג' פרסאות שרי והא דר' המנונא דלא אורי בחרתא דארגז בשני דרב הונא רביה היינו בקבע וכמ"ש מרן בכ"מ. ומ"ש רבינו חוץ מג' פרסאות שרי היכא דנטל רשות היינו ההיא ברייתא דבאותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו וסובר רבינו דהא דגזרו אינו אלא בקובע עצמו לדון ומעשה דאותו תלמיד הכי הוה וכמ"ש הריב"ש ז"ל בסי' ער"א לדעת רבינו ומעתה ההיא ברייתא דתלמיד אל יורה אא"כ רחוק ממנו ג' פרסאות לדעתו דמיירי באקראי מיירי נמי אפילו לאחר הגזרה ואפי' בלא רשות וזה פשוט.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב תורת חיים בשיטתו בפ"ק דסנהדרין שהקשה לרבינו וז"ל ומיהו קשה דהא דגזרו תלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו אפי' באקראי בעלמא הוא דאי בקבע קודם ההוא מעשה נמי הוה אסור אלא א"כ נטל רשות מרבו וא"כ אמאי כתב הרמב"ם ז"ל היה בינו ובין רבו י"ב מיל וכו' מותר להשיב דמשמע דאפי' שלא נטל רשות ואמאי נהי משום כבוד ליכא תיפוק ליה משום דצריך לראות אם לשונו פתוח הוא אם לאו עכ"ל ולפי מ"ש אין כאן קושיא דכיון דרבינו סובר דהך מעשה דאותו תלמיד שבא לשם להורות בקבע וטעו השומעין ודומיא דהכי הוא דגזרו וכמ"ש הריב"ש ז"ל וברייתא דתלמיד אל יורה במקום רבו אא"כ רחוק ממנו ג' פרסאות דמפרשה רבינו באקראי מיירי אף לאחר הגזרה ולא בעי נטילת רשות. ואל תשיבני שמדברי רבינו נראה להיפך שהרי כתב וכל המורה בפני רבו חייב מיתה היה בינו ובין רבו י"ב מיל מותר להשיב בד"א בדבר שנקרה מקרה אבל לקבוע עצמו אסור להורות עד שימות רבו אלא א"כ נטל רשות מרבו על כרחך משמע דמאי דאסור להורות לפניו דהיינו משום מורה הלכה הותר באקראי חוץ לי"ב מיל ובקבע לא הותר אלא או כשימות רבו או בנטילת רשות ומעתה הדרא קושיא לדוכתה דמשום הגזרה הו"ל לרבינו להצריך נטילת רשות אפי' באקראי וכמ"ש הרב ז"ל. וי"ל דהא דאסור חוץ לי"ב מיל ה"מ גזרתיה דרבי דמשום דינא לא אסיר אלא בפניו דוקא וחוץ לי"ב מיל אינו אלא משום גזרתיה דרבי ובקבע דומיא דמעשה שהיה דבאקראי לא גזרו ודומה למי שאין רבו קיים דמותר להורות ועיין בהריב"ש שם. וממוצא דבר אתה תחזה להריב"ש ז"ל שכתב בדעת רבינו ז"ל דתוך ג' פרסאות איסורא איכא ואינו חייב מיתה ועיין בס' לחם רב סי' ע"ג (ומדברי מרן כ"מ נראה שהבין בדעת רבינו היפך מה שהבין הריב"ש ז"ל) ומהתימא מהרב פני שלמה דף ל"ב שכתב וז"ל ואילו תלמיד המורה בפני רבו אסור וחייב מיתה כמ"ש בגמ' ולדעת הרמב"ם ז"ל והתוס' אפי' תוך ג' פרסאות חייב מיתה כבפניו ממש ע"כ והוא ז"ל קאי ע"ד הרב לחם רב ומשם בארה מ"ש הריב"ש עליה דרבינו היפך דבריו וכנ"ל.<br><b> עוד</b> הקשה הרב תורת חיים על דברי התוס' ז"ל שכתבו שם דהך ברייתא מיירי בשנטל רשות ומשו"ה חוץ לג' פרסאות שרי ורב המנונא דלא אורי בחרתא דארגז בשני דרב הונא היינו משום דלא נטל רשות מרבו וכתב וז"ל וקשה דהא טעמא דגזרו תלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו לאו משום כבוד רבו הוא אלא כדי שיבדקהו רבו אם לשונו פתוח אם לאו שלא יטעו בדבריו והתם משמע בהדיא דהא דלא אורי רב המנונא משום כבודו דרב הונא רביה הוא דעביד הכי דתלמיד המורה בזמן שרבו קיים אפקרותא הוא וחייב מיתה כדאיתא התם עכ"ל. ונראה לענ"ד לומר דמה שלא נטל רשות מרבו לראות אם לשונו פתוח אם לאו ומשו"ה לא היה יכול להורות היינו משום כבוד רבו וכן מתבאר מדברי הריב"ש ז"ל שכתב וז"ל ובהא ניחא מאי דלא אורי רב המנונא בשני דרב הונא ולמה לא היה נוטל רשות מר"ה כיון שהגיע להוראה כדי שלא יעבור על ועצומים כל הרוגיה וכו' אבל השתא ניחא דכיון דאיכא כבוד רבו ולא רצה רב המנונא ליטול רשות מרבו כל ימיו משום כבודו ע"כ. הרי לך בהדיא דמשו"ה לא רצה ליטול רשות דבהא נמי יש בו משום כבוד רבו. עוד נראה לומר במ"ש מהרי"ק ז"ל שורש (ק"ע) [קס"ט] עליה דמהר"מ ז"ל דס"ל דאף בתלמיד חבר חוץ מג' פרסאות צריך נטילת רשות דרבינא ס"ל דדי לו בשנטל רשות מרב אחד דכיון דעיקר הרשות אינו אלא לראות אם לשונו פתוח אם לאו אין צריך ליטול רשות בכל פעם ומכל רבותיו ורבינא נטל רשות מרבו ורב אשי ס"ל דלא מהני מאי דנטל רשות מאחר אלא צריך ליטול ממנו רשות מחדש וכו' יעו"ש. ומעתה נוכל לומר דס"ל להתוס' דרב המנונא אף שנטל רשות מרב אחר לראות אם לשונו פתוח אם לאו כיון שלא נטל רשות מר"ה שהוא רבו מובהק לא אורי בשני דר"ה משום כבודו.<br><b> וראיתי</b> למהרי"ק שם קרוב לסופו שהקשה מהר"י מברונא ז"ל דלמה הוצרכו התוס' להעמיד הא דרב חסדא דלא אורי משום דבפני רבו ממש הוה ולא תירצו שהיה תוך ג' פרסאות וברייתא דהכא מיירי חוץ לג' פרסאות ותירץ מהרי"ק ז"ל דדעת התוס' הוא דמדמפרש הש"ס הוראת רבי תנחום ולא קאמר איקלע לחתר ואורי דומיא דמאי דאמרינן בפ' הדר רב חסדא אורי בכפרי משמע דמאי דתפסו עליה דרבי תנחום הוא משום היות הוראה גמורה דאי הוה דבר פשוט לא הוה קשה להו וכן משמע מדקדוק הברייתא דקתני תלמיד אל יורה וכו' וע"ז הוא דקשה להו מהא דתניא אלא א"כ רחוק ממנו ג' פרסאות דבהוראה גמורה תוך ג"פ אסור וע"ז הקשו התוס' דרב חסדא דלא אורי בשני דרב הונא רביה דמשמע שום הוראה אפילו דבר פשוט ומהכא משמע דשרי תוך ג"פ דלא תפסו לר' תנחום אלא על דאורי הוראה גמורה ולזה הוצרכו לתרץ דהתם בפ' הדר מיירי בפניו ממש ומשו"ה לא הורה כלל. וכתב עוד שם והא דקבעו הדבור על אלא א"כ רחוק ממנו היינו משום דמשם עיקר הקושיא דאי לאו הכי לא הוה קשה מההיא דר"ה כלל דהוה פשיטא להו לשנויי דהתם בתוך ג' פרסאות הוא דאסור אפי' כביעתא בכותחא וכיוצא בו והוראה גמורה אפי' חוץ מג"פ ולא היינו צריכים לדחוק ולהעמיד ההיא דאפילו בכותחא דוקא בפניו דהוי דוחק גדול עכ"ל. ולכאורה קשה דעדין הקושיא במקומה עומדת דמהכא משמע דדוקא משום שהיה הוראה גמורה הוא שאמרו לו לאו רבי מני דמן צור איכא הכא הא אם היה הוראה פשוטה כביעתא בכותחא לא הוה קשה להו איך הורה ואף שהיה תוך ג"פ וזה היפך ההיא דפ' הדר דאפי' כביעתא בכותחא לא אורי וי"ל.<br><b> ודע</b> שהתוס' בפ' הדר כתבו דר' המנונא לא אורי בשני דרב הונא הוא משום שהיה תלמיד גמור ואסור אפי' חוץ מג' פרסאות ורב חסדא דאורי בכפרי משום שהיה תלמיד חבר וכתבו עוד וז"ל והא דאמרינן בפ"ק דסנהדרין תנחום בריה דרבי אמי וכו' צ"ל דתלמי חבר היה ומשום הכי חוץ לג' פרסאות שרי יעו"ש. ונראה לענ"ד דלפי"ז אתי שפיר מאי דלא הקשו עליה דר' תנחום מברייתא דאותו תלמיד שנתחייב מיתה על שהורה בפני רבי אליעזר וכן בני אהרן שמתו על שהורו בפני משה שהיו תוך ג"פ ומכ"ש אי ס"ל דחוץ מג"פ היה אותו מעשה כדס"ד דמקשה דהכא וכן מההיא דשמואל שנתחייב מיתה על שהורה בפני עלי כמבואר בפ' אין עומדין (ברכות דף ל"א) אלא דלפי דברי התוס' ניחא דהתם כולהו בתלמיד גמור מיירי ור' תנחום תלמיד חבר היה ומשו"ה לא הקשו אלא מההיא ברייתא דמיירי בתלמיד חבר.<br><b> ומעתה</b> אסורה נא ואראה מה שהקשה הרב תורת חיים בשיטתו שם בפ' הדר על דברי התוס' וז"ל וקשה דא"כ מאי אמרו לו לאו ר' מני דמן צור איכא הכא וכו' והו"ל לשנויי התם בתלמיד גמור איירי ואנא תלמיד חבר אנא וכן משמע דהתם בתלמיד גמור איירי דהא שיעור ג' פרסאות מבני אהרן גמרינן והתם תלמידים גמורים דמשה הוו וכן כתבו התוס' בפ"ק דסנהדרין דהא דקתני תלמיד אל יורה במקום רבו בתלמיד גמור איירי עכ"ל. ויש לתמוה דמאי מקשה להתוס' בעירובין מאחר דהתוס' שם ס"ל דאפי' חוץ לג"פ דוקא בתלמיד חבר הוא דמותר להורות אבל בתלמיד גמור אסור להורות ואה"נ דקשה על התוס' דאינהו גופייהו בסנהדרין כתבו דברייתא דקתני תלמיד אל יורה וכו' איירי בת"ג וכן הקשה הרב בארות המים דף ח' והב"ח ביו"ד סי' רמ"ב מ"מ קושיתו על דברי התוס' דעירובין לק"מ וכדכתיבנא. ומ"מ לא תעזוב נפשי לשאול לדעת התוס' דס"ל דר' תנחום תלמיד חבר הוה דהא בירושלמי פ"ק דגטין ופ"ו משביעית ה"א ובמדרש רבה ספר ויקרא פ"כ סי' ו' נראה להדיא דת"ג הוה שכך אמרו ליה והא ר' מני דמן צור רבך יתיב בצפרין וצ"ע.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>המעיד על ישראל בערכאות של גוים וכו'.</b> עיין בס' משפטים ישרים סימן נד שכתב וז"ל וטעמא דחד סהדא אע"פ שהוא יודע העדות ולפי דעתו אמת הוא מ"מ כיון שהישראל כופר ואומר שאינו חייב לו והתורה לא האמינה לעד אחד וא"כ נהי דלא מהמנינן ליה כיון דבעל חובו כופר מ"מ לא עבדינן מעשה אלא מנדין אותו עד שישלם ולא כמ"ש הגהות מרדכי וז"ל חזרתי בכל הצדדין של אותה סוגיא דהאי בר ישראל דידע סהדותא לא מיירי לחייבו ממון לקנוס אותו לשלם כי אם לשמותי בשביל דחציף ונראה דלא מצי למימר קים לי דכל רבוותא פליגי יעו"ש ובסי' נ"ה רצה להוכיח הרב שכנגדו שדעת ר"ת הוא כהגהות מרדכי ובזה יכול לומר קים לי יעו"ש. ולא זכרו שרים למור"ם ז"ל בחו"מ סי' כ"ח דסבר כהמרדכי דהיכא דהעד אומר אמת העדתי והבעל חוב אומר שקר העדת לא מחייב כי אם שמתא ודלא כמ"ש רבינו דמשמתינן ליה עד שישלם דהם ז"ל לא ס"ל הכי ועיין להרב פרח מטה אהרן ח"א סי' כ"ז וק"ה (א"ה ס"ט ועיין להסמ"ע בסי' כ"ח ס"ק כ"א ולהאגודה בקמא סי' קל"ז שכתב אפי' חד סהדא דמשמתינן נראה לר"י דלא משלם מדקאמר משמתינן ליה ולא קאמר משלם כדקאמר בתר הכי יעו"ש ומכאן כתב הרב פרח מטה אהרן שם דמצי למימר קים לי וכן כתב הרב משפטים ישרים בסי' ס"ה ועיין להרב ש"ך בס"ק ה' שכתב שכן פסק רש"ל [ביש"ש] בקמא פ"י סי' כ"ג יעו"ש). ומ"ש הרב שם וז"ל אבל ודאי אם הישראל הנתבע מודה לעד שחייב אלא שאומר שהוא רוצה להשמט ולישבע לשקר ודאי אינו חייב העד כלל דהרי אינו מפסיד מידי דהוה אתרי שאעפ"י שיכול להשמט יכולים להעיד יעו"ש. והן הן דברי המרדכי שם בפ' הגוזל קמא סי' קי"ז וז"ל ואם זה היה מודה ממה שהיה חייב לגוי אלא שרצה לכפור לו ולהרויח בכך ואזל העד והעיד עליו לא הוה משמתינן ליה דלאו כל כמיניה להרויח והיינו דקאמר חד אבל תרי לא והואיל והדבר ידוע שהוא חייב יעו"ש באורך ומן התימה על הרב ז"ל שלא נסתייע מדברי המרדכי הללו וק"ל.<br><b> (א"ה</b> ס"ט הנה דברי הגהות מרדכי הנ"ל שהביא מרן ב"י ז"ל הם בפ' הגוזל קמא וז"ל פסק ר"ת וכו' חזרנו בכל הצדדים דאותה סוגיא דהאי בר ישראל דאזיל ומסהיד עליה לא מיירי לחייבו ממון לקנוס אותו לשלם כ"א לשמותיה בשביל דחציף ע"כ ובמרדכי פ' הנ"ל סי' קי"ז האריך בזה וז"ל והא דאמרי' פ' הגוזל בתרא מכריז רבא האי בר ישראל דידע סהדותא דגוי וכו' ואמר דמשמתינן ליה משמע דאין חייב לשלם לו אלא משמתינן ליה על מה שהפסידו בגרמא אבל אינו משלם מדקאמר גבי מזבין לגויו וכו' מכלל דהכא משמתינן ליה ולא מקבל עליה ולא משלם וכו' משום דהוה מצי למימר אמת העדתי כי הייתי יודע בודאי שהיית חייב לו וכו' אע"פ שזה אומר לא הייתי חייב לגוי אין לחייבו בכך דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכו' ומיהו אם היו לו עדים שפרע לגוי ולא היה חייב לו כלום הרי ודאי חסרו וה"נ הוי חייב האי עד ואם זה היה מודה ממה שהיה חייב לגוי אלא שרצה לכפור לו ולהרויח בכך ואזל העד והעיד עליו לא הוינן משמתינן ליה דלאו כל כמיניה להרויח והיינו דקאמר וה"מ עד אחד אבל תרי לא כלומר הואיל והדבר ידוע שהוא חייב כדין עשו שהעידו עליו וכו' יעו"ש והן הם דברי מור"ם הנ"ל כמבואר בדרכי משה שהביא דברי המרדכי ז"ל הללו וכן הביאם בתשובה סי' פ"ח יעו"ש. כי מן הבאר יפה השיב ידין [ידיד נפשי] כמה"ר דש"ן הי"ו על הכנה"ג סי' כ"ח הגהות ב"י אות כ"ה ולהרב פרח מטה אהרן סי' כ"ז דף ס"ז ע"ד שהבינו שדברי מור"ם הם לקוחים מדברי (הגמ') [הגהות מרדכי] ולא עוד אלא שכתב שם מרן החבי"ב ז"ל וז"ל והשתא דאתית להכי אמינא דג' מדרגות יש בדבר כשברור לנו דהעדים העידו שקר חייבים לשלם מן הדין מדינא דגרמי ונחתינן לנכסייהו כו' וכשאנו יודעים בבירור שהלוה חייב לנכרי משמתינן להו משום דחציף דאזל להעיד בערכאות של גוים אבל אינו משלם והיינו נדון הגהות מרדכי גם הרמב"ם ורבינו בעל הטורים ז"ל מודים בזה וכו' יעו"ש ולפי האמור משם המרדכי נראה להדיא היפך מ"ש הוא ז"ל דהא דמשמתינן ליה הני מילי דמצי לומר אמת העדתי אבל כשאנו יודעים בבירור שאמת העיד לא משמתינן ליה ומן התימה דהוא ז"ל (שנ"ט) [שקיל וטרי] בתשובת מור"ם הנ"ל ושם הובאו דברי המרדכי הנ"ל אלו דבריו נר"ו).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..52630acdac3822e803cd7b58e787448fabed04f4
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,80 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>השואל כלי מחברו וכו'. </b> כתב המל"מ משם הר"ב בפ' אלו נערות דאפי' למ"ד סתם שאלה ל' יום הני מילי לגבי דידיה אבל מת לא אמרינן הכי לגבי יורשיו יעו"ש ועיין בשלטי הגבורים בפ' השואל דפליג ע"ז במתני' דשאלה חצי יום וכו'.<br><b> ומ"ש </b> רבינו <b> הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה אין חייבין באונסיה וכו'.</b> עיין בהרב המגיד ז"ל שכתב וז"ל והטעם שאפי' נשתמשו בה פטורין מאונסים כיון שהן בעצמן לא שאלוה והיא חוזרת בעינה וכו' ועיין בהר"ב בשיטה מקובצת בפ' אלו נערות שכ"כ משם הראב"ד ז"ל והרשב"א הקשה שם ותירץ כן וכן הריטב"א וכולהו אזלי ומודו דאפי' נשתמשו בה יורשין פטורים מאונסין. אמנם הרשב"א שם הביא משם הראב"ד ז"ל שפי' דמתה [אין] חייבין באונסיה דוקא בעומדת באגם ולא נשתמשו בה ולכך אין חייבין באונסיה אבל היכא דרצו להשתמש בה כל ימי שאלתה והחזיקו בה בתורת שאלה ומתה חייבין באונסיה וע"ז הקשה הרשב"א טובא יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> בשלטי הגבורים בפ' השואל שכתב וז"ל והר"ן כתב בשם הראב"ד וז"ל דאפי' לא אמר להם משאיל כלום רק שהם התחילו להשתמש בפרה אחר מות אביהם טרם מיתת הפרה הרי הם חייבין באונסיה ובודאי בתורת שאלה החזיקו בה ודברי טעם הם ואפשר דלית דפליג עליה יעו"ש. והנה בדברי הר"ן ז"ל בפ' אלו נערות לא מצאתי מזה כלום אמנם בנמוק"י בפ' הגוזל בתרא מביאו אלא דלפי מ"ש לעיל הלא תראה כמה חולקים יש עליו ומה גם הרב המגיד ז"ל שנתן טעם לדבר ואיך כתב דאפשר דלית דפליג עליה דמדברי הרה"מ נראה בהיפך. ומרן החבי"ב בסי' שמ"א הגהת ב"י אות א' כתב עליו ביאור דבריו חוץ מהרא"ש ע"כ ופליאה דעת ממני דאמאי לא אמר וחוץ מהרה"מ ז"ל ואמאי לא הקשה ג"כ מדברי הרה"מ ולדרכו קשה מדברי הראב"ד ז"ל והרשב"א והריטב"א והרב המאירי ז"ל ועי' בשיטה מקובצת בפ' הגוזל בתרא ובפ' השואל במתני' דשאלה חצי יום ובפ' אלו נערות ותראה בהדיא דרובא דרבוותא סבירא להו דאף אם נשתמשו בה היורשין פטורין באופן שדברי הרב צריך ליישב ודוק.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>האומר לחברו השאילני קרדום וכו' שאלו לעדור בו פרדסים הרבה וכו'. </b> עי' בהרב המגיד שכתב משם הרשב"א ז"ל אבל אם א"ל לעדור פרדסים אינו עודר בו אלא שנים דמיעוט פרדסים אבל כשהוא אומר פרדיסי כל פרדסיו בכלל וכ"כ הרשב"א ע"כ. וקשה לי דהרי הר"ב בסוגין מביא משם הרשב"א ז"ל בהיפך וז"ל ה"ג פרדסאי רפיק ואזיל כל פרדסי דאית ליה אבל היכא דא"ל פרדסי לא רפיק ביה אלא תרי פרדסי כדמשמע בפ' המוכר את הבית ויש ספרים דגרסי הכא הכי בהדיא פרדסי רפיק ביה תרי פרדסאי רפיק ואזיל כל פרדסי דאית ליה הרשב"א ז"ל ע"כ. הרי דבאמר פרדסי לא רפיק כי אם תרי היפך מ"ש הרה"מ בשמו וצ"ע.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>המפקיד אצל חבירו וכו'. </b> כתב הרב תרומת הדשן בסי' של"ג על מי שהפקיד ביד חבירו ר' זהובים בכד קטן סתום והניחו הנפקד תחת המטה והניח לאחד ליכנס שם דהוי פשיעה וחייב אע"פ שיטעון הנפקד מאן לימא לן דבההיא שעתא דחפש אותו שנכנס שם היו שם הדינרין שמא כבר נגנבו ע"י אחר לאו טענה היא אלא כיון שצריך לישבע שלא פשע והאיך יכול לישבע דילמא פשע שהיה הפיקדון תחת המטה עדיין בשעה שחפש ומשו"ה חייב והביא ראיה לדבר ממ"ש הרא"ש בפ' השואל גבי מתה מחמת מלאכה דמשום דספק הוא משלם יעו"ש באורך שכן העלה להלכה.<br><b> ולענ"ד</b> קשה לי טובא בדבר זה שכתב הרא"ש ממ"ש איהו גופיה בר"פ הגוזל גבי הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשים בה כל ימי שאלתה וכו' וז"ל הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם ואסיפא קאי אבל לא ארישא דאפי' הניח להם אחריות נכסים אין חייבים באונסין דלא אשתעבדו נכסים משעת שאלה אלא עד שעת האונס וכדרב פפא וכו' יעו"ש. וא"כ כיון דהוא סובר כר"פ דמשעת שאלה אינו משתעבד כי אם משעת אונסין דוקא הוא דמחייב א"כ בשואל בהמה מחברו ומתה בדרך ולא הרגיש בה עייפות ולא ידע אם מתה מחמת מלאכה ופטור או מחמת דבר אחר והוי אונס וחייב והו"ל כאומר איני יודע אם נתחיבתי לך דפטור כמבואר בטור חו"מ סי' ע"ה תדע שכן הוא שהרי הרמב"ן בפ' השואל במתני' דהשואל את הפרה שאלה חצי יום וכו' פריך בגמ' ש"מ מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב לימא תהוי תיובתא דרב נחמן וכו' וכתב הרב ז"ל וא"ת ומאי קושיא דהא לא דמיא אלא לאומר איני יודע אם החזרתי לך אם לאו דחייב לכו"ע וכו' והרמב"ן ז"ל כתב דאפי' כשאינו יודע אם מתה ביום ראשון שהיתה שאולה נמי פטור לדעת ר"ן דכל שמסופק אם היתה שאולה בשעת שבורה ומתה אם לאו הו"ל כאיני יודע אם הפקדת אצלי אם לאו וכדעת ר"פ דאמר דאינו חייב באונסיה אלא משעת שבורה ומתה יעו"ש באורך. וא"כ בנדון הרא"ש נמי הוי דוכותיה דכיון דבשעת מיתה אתה מחייבו ולא ידע אם מחמת אונס וחייב או מחמת מלאכה ופטור והוי כאומר איני יודע אם הפקדת אצלי דפטור וכמו"כ אני תמיה עליה דהרמב"ן ז"ל והרשב"א דהם פסקו כר"פ דמשעת מיתה הוא דמחייב עיין בהר"ב בס' אסיפת זקנים בפ' אלו נערות (כתובות דף ל"ד) מהש"ס ואילו מרן ב"י בסי' רצ"א ס"ה כתב וז"ל כתבו תלמידי הרשב"א ש"ש שמסר לאשתו ובניו או למי שהבעלים רגילים להפקיד אצלו דעת הרמב"ן שאילו נשבע השני שהוא ש"ח שלא פשע בה ואומר שנגנבה או שאבדה שהראשון הוא חייב וכו' ולא מצית למימר שמא באונס מתה ופטור אני שעליו לברר וכן היכא שאינו רוצה לישבע השני שמתה כדרכה או שהלך למדינת הים הראשון חייב ולא מצי למימר שמא באונס מתה ופטור אני או שמא בפשיעה וחייב השני וכ"כ מהר"ש ע"כ.<br><b> והשתא</b> לפי מאי דס"ל להרמב"ן והרשב"א ז"ל דקי"ל כרב פפא דאין השואל מתחייב כי אם בשעת האונס ומשו"ה אף שנעשה שואל כל שלא ידע אם בעידן שאלה או בעידן שכירות ובאותה שעה אתה בא לחייב הוי כאומר איני יודע אם נתחייבתי ופטור וא"כ ה"נ בשומר שמסר לשומר כיון שלא פשע במה שמסר א"כ אתה בא לחייבו בשעת מיתה הוי ממש כאומר איני יודע אם נתחייבתי דפטור לשיטתם והבאתיו את הנ' למרן הקדוש ז"ל דגם הוא פסק כר"פ בסי' שמ"א ס"ד כהרמב"ן והרשב"א ז"ל ואפשר דמשום הא הקשה בבדק הבית בסי' ש"מ למ"ש הרא"ש בהשואל בהמה דחייב וז"ל יש לתמוה דאטו משום שמא מחייבי לה אדרבא ראוי דכיון דמתה בדרך סתמא מחמת מלאכה מתה וא"צ לישבע אלא שמתה בדרך ופטור ע"כ. ואילו בסי' ש"ג ס"ב כתב וז"ל ונ"ל שאם נפלה דלקה בעיר ונשרפו החפצים שהוא ש"ש עליהם אם יודע בבירור שנשרפו נשבע שנשרפו ופטור וכו' אבל אם אינו יודע שנשרפו רק שהיו בביתו או בחנותו ונשרף הבית אינו יכול לישבע שנשרפו דשמא נגנבו על ידי המחזירין לגנוב כלים שבבתים קודם שישרפו וחייב לשלם וכו' יעו"ש ואמאי חייב כיון שעל אותה שעה אתה בא לחייבו והו"ל כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך דפטור וכמו שפי' הוא ז"ל בסי' ע"ה.<br><b> עוד </b> כתבו תלמידי הרשב"א ז"ל שם וז"ל אבל דעת רבינו ששומר שכר שמסר לש"ח ואין השני רוצה לישבע שהלך למדינת הים שהראשון פטור ואפי' הלה תובעו בבריא שנגנבה מפני שזה טוען שאיני יודע שנגנב והוא חייב או אם נאנס ופטור או מתה כדרכה והוא פטור הו"ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם נתחייבתי לך דפטור עכ"ל הרי לך להדיא מאי דס"ל הרמב"ן והרשב"א בפ' השואל באותה סברא עצמה פליג עלייהו בכאן. ומהר"ש הלוי בתשו' חו"מ סי' כ' בחושבו שמה שכתבו תלמידי הרשב"א אבל דעת רבינו שהוא על הרשב"א תמה על מרן ז"ל ממ"ש בסי' ש"ג בדין דלקמן דמחייב באיני יודע אם נשרפו או אם נגנבו ושהוא נגד דעת הרשב"א היעלה על הדעת דהב"י כתב דברי הרשב"א בסי' רצ"א ובסי' ש"ג חולק עליו בפי' ועוד דגם הרמב"ן ורבו אפשר שחולקים עליו משום דאפ"ל דמאי דקאמר הרמב"ן דלא מפטר בטענת שמא נאנסו הוי משום דהשומר השני טוען ודאי שנגנבו ומ"ש או שהלך למדינת הים קאי למ"ש דאינו רוצה לישבע אבל כשטענת נגנבו הוי ספק דילמא יודה שהוא פטור דשמא נאנסו וחילק דבנדון הרשב"א ז"ל לא הו"ל לידע דמיירי דמסרו לאשתו ובניו או למי שהבעלים רגילים להפקיד ולא עשה שום פשיעה ונסתלק מעליו חיוב ידיעה מהפקדון ולכן אע"פ שטוען בריא שנגנב כיון שהוא טוען שאינו יודע פטור שאין בידו לידע אבל בדין דליקה שהיה הפקדון בביתו ובחומותיו הו"ל לידע דהיה מוטל עליו לשומרו וכל לא ידענא פשיעותא היא יעו"ש ועיין למרן החבי"ב בסי' רצ"א הגב"י אות פ' דכתב דליתא דהוא הרא"ה ור"ש דכתב הוא הרשב"א דס"ל כהרמב"ן יעו"ש.<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנזכר לדברי הרשב"א שכתבו תלמידי הרשב"א דפטור דהרי זה הוי איני יודע אם החזרתי שהרי מודה שקבל החפץ והוא מסרו לאשתו ובניו והוי הלויתני ואיני יודע אם החזרתי דחייב והצ"ע ושוב כתב דבמה שחילק לדעת מרן נסתלקה קושיא זו. ולענ"ד נראה דאפי' דבמ"ש לעיל בשם הרמב"ן והרשב"א דסבירא ליה דהחיוב לא בא לזה השומר כי אם בשעת האונס ובאותה שעה הא קאמר איני יודע אם נגנבה וחייב או נאנסה ופטור והוי ממש איני יודע אם הלויתני ופטור.<br><b> וראיתי</b> להש"ך בסי' רצ"א סקמ"ד שהקשה לסברת רבינו שכתבו תלמידי הרשב"א ומסיק וז"ל ולענין דינא כיון שאי"ל לברור חייב ולא דמי לאיני יודע אם הלויתני דכיון דנעשה שומר דמי לאיני יודע אם החזרתי אע"ג דלא נשתעבדו נכסי השומר אלא משעת אונסין ולא משעת שאלה היינו לענין דאין היורשין חייבין לשלם מטעם דלא נשתעבדו נכסים דשואל משעת שאלה ונ"ל הטעם דלא דמי להלואה דלהוצאה ניתנה וא"כ חיובא רמי אנכסין אבל שאלה כיון דהדרא בעינא לא רמי חיובא אנכסי דשואל וכ"ז שהוא בעין חייב להחזיר וא"כ כשאינו יודע אם מתה כדרכה הו"ל כאומר איני יודע אם החזרתי לך וחילוק זה נכון וברור וכו' וכן מוכח בתוס' בפ' השואל בד"ה והלה אומר וז"ל ומ"מ פריך שפיר לרב נחמן ממתניתין ואע"ג דמודה שמסר לו שתי פרות כיון שמחזיר לו אחד הו"ל כאומר איני יודע אם השאלתני ע"כ משמע דוקא כשמחזיר לו אחד הו"ל כאומר איני יודע [אם השאלתני] אבל אם היה אומר איני יודע ולא היה מחזיר לו אחד הו"ל כאומר איני יודע אם החזרתי לך עכ"ל. והנה אמת דבחילוק הרב ז"ל אשכחנא פטרי לדברי מרן והרא"ש דאף דהם פסקו כרב פפא דמשעת מיתה הוא מחייב ולא משעת שאלה היינו לגבי יורשים דלא אשתעבד נכסיו דשואל וכדברי הרב ז"ל. ברם לענין שואל וש"ש דהדרא בעיניה ואומר דאינו יודע אם מתה מחמת מלאכה והוי חזרה או נאנסה ולא הוי חזרה ומשו"ה חייב וכן נראה דעת מרן בדין דליקה אמנם לדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דעלה מתני' דהשואל קיימי ואייתיה בידיה ההיא דר"פ דשואל לא מחייב כי אם באונסין בשעת אונסין ומשו"ה משוה לדינא דמתני' לר"נ איני יודע אם נתחייבתי ופריך מינה לר"נ ומר הוא דקאמר הכא בדין שומר שמסר לשומר שרגיל להפקיד אצלו דכל שאינו יודע בברור מחייב והא ודאי קשה ומה שרצה הרב ז"ל להוכיח מדברי התוס' דדוקא במחזיר לו חדא אבל אם היה אומר איני יודע ולא היה מחזיר לו כלום הו"ל כאומר איני יודע אם החזרתי ע"כ לא זכיתי להבינו דהא התוס' סיימו שם וז"ל וכן בפרה אחת כשאינו יודע אם מתה בעודה שאולה ע"כ הרי דאף דאינו מחזיר לו כלום משוה ליה כאיני יודע אם הלויתני שלא כדברי הרב ז"ל. ומה שאני מבין בדברי התוס' הוא שכונתם כדעת הרמב"ן דלהרשב"א ז"ל לא פריך כי אם מסיפא דמתני' שהיא שאלה אחת ושכר אחת ואז הוי כאיני יודע ולהרמב"ן פריך מרישא דמתני' דכל שהוא מסופק אם היתה שאולה בשעת שבורה ומתה אם לאו הו"ל כאיני יודע אם הלויתני וחיליה ממימרא דר"פ כמבואר שם בהר"ב ז"ל וא"כ הוא כונתם מלבד דאין כאן הוכחה עוד בה דהוי להיפך כמבואר למעיין שם.<br><b> ובעיקר</b> החילוק שחילק הרב אנכי הרואה להריטב"א ז"ל הביאו הר"ב ז"ל שם חולק ע"ז וז"ל ולא מבעיא לההיא לישנא דאמרינן בהגוזל דחיוב השואל משעת אונסין אלא אפי' לההוא לישנא דאמרינן דחיוב שואל משעת שאלה ולא מצית למימר כיון שיודע ששאלה ממנו ונתחייב בה ואינו יודע כיצד מתה הו"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך דהא ליתא דאפי' למ"ד התם דשואל מחייב משעת שאלה לאו דמחייב חיוב גמור לאלתר דהא ודאי כל כמה שהיא בחיים כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא וליכא על השואל שום חיוב אלא דלכי נגנבה או נאנסה ואיתא לחיובא עליה משעבדי נכסיה למפרע משעת משיכה או לענין הניח להם אביהם פרה שאולה מ"מ כל שאומר איני יודע אם שאולה אם שכורה הרי הוא כאומר איני יודע אם נתחייבתי ונשתעבדו נכסי וזה ברור הוא אלא שמקצת הגאונים ז"ל נשתבשו בה קצת עכ"ל הרי דהריטב"א ז"ל ניחא ליה בהכי ועיין בהרב פרח מטה אהרן ח"א סי' ל"א באורך ובס' כהונת עולם סי' כ"ג דף כ"ח ע"ג ומשפט צדק ח"ג סי' כ"ג ולאפס הפנאי איני מפלפל בהם.<br><b> ודע </b> שדין זה שכתב מרן בסי' ש"ג שאם נפלה דליקה בעיר וכו' פסק מור"ם ז"ל וכתב הש"ך וז"ל ואם לא היה יכול להציל וכו' ואף שהוא מציל את שלו ומתוך כך נשרף החפץ שהיה שומר עליו לא אמרינן כיון שהיה יכול להציל את החפץ לא הוי אונס מטעם שהיה נשרף החפץ שלו כ"כ הרב [בתשובות] בסי' ק"ו ויש לדקדק מדבריו דאם היה ש"ח חייב דמחייב ליה בפשיעה יעו"ש ומ"מ צ"ע לדינא ודוק עכ"ל ודע דמ"ש הרב ז"ל לא אמרינן כיון שהיה יכול להציל את החפץ לא הוי אונס וכו' דמשמע דכונת הרב לומר דהוי אונס כיון דהיה טרוד בשלו זה אינו דהרואה דברי הרב בתשובה יראה דכונתו הוא דלא הוי אונס ומילת ל"א דכתוב בדברי הש"ך ט"ס הוא וניכר לעין כל ואמטו להכי אתי שפיר מה שהוליד והצמיח דה"ה בש"ח כמבואר.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב כהונת עולם בתשובה סי' כ"ד דף כ"ח ע"ד שכתב וז"ל וכתב הש"ך ז"ל בחלוקת הפיטור דאף שהיה מציל את שלו ומתוך כך נשרף החפץ שהיה שומר עליו שפטור וכי"כ הרב בתשובה סי' ק"ו ואף שהרב כתב אח"כ די"ל מדבריו שאם היה ש"ח חייב דמחייב ליה בפשיעה הלא הנך רואה שדבריו אין להם שחר ומי הוא זה ואיזה הוא שיחייב ש"ח ויפטר ש"ש ואי מחשבינן ליה כפשיעה וע"כ חייב בש"ח אטו ש"ש פטור מפשיעה ולא זכינו לאותה תשו' לראותה והרב גופיה כתב וצ"ע לדינא ע"כ יעו"ש ולפי מ"ש דברי הש"ך ז"ל אינו כמו שהבין הרב אלא דט"ס נפל בדפוס ואחד ש"ש וש"ח כחדא אזלין וכחדא שריין ולכולן לא הוי אונס ועיין במרן החבי"ב בהגה"ט אות מ"ט שמביאו לחיוב ש"ש משם הרב בתשובה סי' ק"ו וכדכתיבנא ודוק.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הפקיד אצלו פירות שאינם מדודים ועירבם עם פירותיו ולא מדדם ה"ז פושע [וכו'] וישלם בלא שבועה וכו' ונמצא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. </b> והשיג עליו הראב"ד וז"ל ורבותי אין מודים כן לפי שאינו דומה לנ' ידענא ונ' לא ידענא דהתם הו"ל למידע והתובע טוען מידע ידעת ודבר שבמנין קא טעין ליה ודבר שבמנין קא כפר ליה והו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם אבל הני לאו הכי הוא ע"כ נראה בהדיא דכהאי גוונא לא ס"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם מדאורייתא ומשו"ה השיג עליו וכתב דאינו חייב לשלם אמנם רבינו ס"ל דאפי' בכהאי גוונא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם והוי מדאורייתא וכן נראה ברור מדכתב אח"כ ומנין שהדין כך הגע עצמך שהפקיד אצלו כיס מלא זהובים ופשע בו וכו' נמצא זה כתובע וכו' והלה מודה לו במקצת ואומר על השאר איני יודע שהוא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ע"כ הרי ברור דשבועה דאורייתא איירי וכ"כ הסמ"ג דרבינו ס"ל דכהאי גוונא שבועה דאורייתא היא וכ"כ ההגהות מיימוני וכ"כ מרן ב"י. וליכא לאקשויי מההיא דכתב רבינו בפ"ד מהל' טוען שנראה שהוא היפך זה שכבר תירץ הרמב"ן בחי' לשבועו' וכמ"ש הרב המגיד ז"ל נמצא דבשבועה דאורייתא הוא דאמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם אבל בשבועת היסת לא אמרינן הכי.<br><b> ולפי"ז</b> קשה לי טובא למ"ש למוה"ר יצחק דאלב"ה ז"ל הביא דבריו הרב לשון למודים ז"ל בחו"מ דף ל' ע"ד וז"ל כתב הרמ"ה דלא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן כגון וכו' וכתב הב"י דברים של טעם הם וראוים למי שאמרן נראה מדברי הב"י דסברת הרמ"ה היא מוסכמת ולא מצאו מי שחולק עליו אמנם לענ"ד נראה דהרמב"ם בפ"ה מהל' שאלה חולק עליו שכתב וז"ל הפקיד אצלו פירות שאינם מדודים וערבם עם פירותיו וכו' נמצא מחויב שבועה דאינו יכול לישבע משלם ובודאי דהאי שבועה דנתחייב הנתבע שבועה דרבנן היא כיון שאינו מודה בדבר שבמנין וכמ"ש בפ"ד מהל' טוען וכו' ועם כל זה כתב דאמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם היפך דעת הרמ"ה אלו דבריו ז"ל יעו"ש. ולפי מ"ש יראה ברור אחרי המחילה רבה דזה אי אפשר דמ"ש רבינו מחויב שבועה היינו שבועת התורה וכמו שהוכחנו לעיל אבל שבועה דרבנן אפשר לומר דרבינו סובר דלא אמרינן מחויב שבועה וכו' כסברת הרמ"ה. ועוד דאם כדבריו ז"ל דברי הטור סתרי אהדדי דבסי' ע"ה כתב סברת הרמ"ה הלזו והסכים עמו ובסי' רצ"ב הביא דברי רבינו ומשמע דפסק כדברי רבינו ולפי דבריו דברי הטור סתרי אהדדי דבכאן פסק כהרמ"ה וכאן פסק כרבינו אלא דצ"ל כדכתיבנא וכמבואר וכעת מילתא כדנא צריך לי עיון. עלה בידינו עכ"פ דבשבועה דרבנן לא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם.<br><b> אמנם </b> ראיתי למהר"י אדרבי ז"ל בסי' פ"ו וז"ל אע"ג דלא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן לא וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה והאי שבועה דנדון דידן שבועה דרבנן היא וקילא טפי משאר שבועה דרבנן וכו' וכיון שכן אפשר לומר דאפי' דכיון שאינו יכול לישבע אינו נוטל לא אמרינן ליתא שהרי כתב הרי"ף ז"ל בהלכות איכא מ"ד דהאי שבועה שבועת היסת היא ואיכא מ"ד כעין שבועת התורה ואנן סבירא לן כמאן דאמר כעין שבועת התורה דומיא דפוגם שטרו וכמו שהכריח שם הר"ן וכיון דסבר דהוי כעין שבועת התורה אפשר דסבר הרי"ף דאי טען הלוה אישתבע לי דלא פרעתיך ולא רצה לישבע או שאינו יכול שישבע כנדון דידן אפי' תפס המלוה מפקינן מיניה עכ"ל ודבריו תמוהים חדא שהביא דין זה מדרבנן לא אמרינן מתוך משם הרשב"א כאילו דין זה אינו מפורש אלא דוקא בהרשב"א והלא כבר כתבתי שכן כתבו התוס' בדוכתי טובא וכ"כ הטור בסי' ע"ה משם הרמ"ה והסמ"ג עשין מ' יעו"ש. ועוד תמיהא לי טובא למאי דמסכים הרב דבשבועת המשנה הואיל וכעין דאורייתא משביעין ליה סתמא לכל מילי הוא ושפיר אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע מפסיד וקשה טובא ממ"ש התוס' בדוכתי טובא דבשבועת המשנה נמי וכגון פוגם שטרו וכיוצא לא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע מפסיד דלגבי הא מילתא שפיר מדמינן לשבועת היסת ולא לשבועת התורה וכ"כ התוס' בהדיא בפ' הכותב (כתובות דף פ"ח) ד"ה מייתי ליה וכו' יעו"ש וכ"כ הרא"ש שם. הן אמת שראיתי להרשב"א בח"א סי' תתקע"ז הביאה מרן ב"י סי' פ"ד מחודש ה' בקיצור שכתב וז"ל ועוד כיון שכבר קבל קצת כבר פגם שטרו ותנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה והו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ע"כ הרי שכתב בהדיא דבפוגמת כתובתה אף שהיא שבועה דרבנן אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכדברי מהר"י אדרבי וכבר ראיתי להר' מל"מ ז"ל בפ"ב מהל' טוען שכתב כן יעו"ש ומ"מ לדעת התוס' והרא"ש אינו כן.<br><b> ועוד</b> שהרי אשכחן להרשב"א גופיה סי תתק"כ הביאה מרן ב"י סי' פ"ג מחודש ח' וז"ל במקומי אני עומד שלא אמרו אלא בבן הבית המתעסק תמיד בבית כגדול האחים והכי מסתברא וכו' ובסוף דבריו סיים ואמר שאם הוא חשוד על השבועה חזרה השבועה למקומה דלאו דאורייתא היא כדי שנאמר חזרה השבועה למחויב לה ומחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דאפי' בשבועה דאורייתא דייני גולה אמרי חזרה השבועה לסיני ואע"ג דקי"ל כדייני א"י היינו במה שזה חייב מן הדין באחד משני תשלומין או ממון או שבועה וחשוד כיון שאינו בתשלומי שבועה חייב בתשלומין אבל בן הבית ואריס אינו בתשלומי ממון וכו' יעו"ש הרי דנראה היפך מ"ש הרב ז"ל וכ"כ התוס' בפ' השואל ובפ' כל הנשבעין ובפ' שנים אוחזים דף ג' ד"ה ובכולי יעו"ש והוכיחו כן מהא דאמרינן בפ"ק דמציעא גבי דההוא רעייא דפרכינן התם השתא נמי מחייבי מדרבנן דאמרינן התם ומשביעין אותו שבועת היסת ומשני דרשב"ג תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ע"כ ואם איתא הכי דבשבועה דרבנן נמי אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם א"כ אמאי לא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא ודאי דבשבועה דרבנן לא אמרינן הכי ותמיה לי טובא בדבריהם דהכא לפום מאי דמוכח מדבריהם דלאו דוקא בשבועת היסת אלא דה"ה נמי בשבועת המשנה דלא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דומיא דפוגמת כתובתה ופוגם שטרו וכמבואר ולפי"ז מאי קא מייתו מהתם נימא דדוקא התם דאינו אלא שבועת היסת אמנם בשבועת המשנה דהוי כעין דאורייתא לכמה אנפי הכי נמי לענין דין זה דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם באופן שדבריהם דהכא ודהתם לא יכולתי להולמם וצ"ע.<br><b> וראיתי</b> להרב לח"מ בפ"ג מהל' אלו הל' ד' על מ"ש שם השאילו שתי פרות וכו' כתב וז"ל ויותר קשה בענין זו בדברי הנמוק"י דמוקי מתניתין במאמינו ואח"כ כתב דמסיפא דמתני' דאמר זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע דמשמע דכשהגלגול הוא טענת שמא דאין אומרים מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דאם לאו כן אמאי יחלוקו מיגו דמשתבע דמתה כדרכה לשתבע נמי על גלגול ומחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ומאי קשה דהא איהו גופיה מוקי מתני' לעיל במאמינו וצ"ע עכ"ל. ולענ"ד נראה לומר והוא דהא דהוצרך הנמוק"י לאוקמי הא סיפא דבטענת שמא אין אומרים מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דהא סיפא מוקי הגמ' ע"י גלגול דישבע השוכר דמתה כדרכה ומגלגלים עליו דשכורה מתה וא"כ סיפא נמי דומיא דמציעתא היא דע"י גלגול מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ואמאי יחלוקו אלא ודאי דהכא שאני משום דהוי טענת שמא ובטענת שמא לא מגלגלים ומשו"ה הוצרך לישב הנמוק"י דהכא הוי בטענת שמא ואין מגלגלים זה עלה לפי קוצר ענ"ד לישב דברי הנמוק"י ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ee447757e6533d329123217e1734532ae087107b
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,83 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Borrowing and Deposit
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Borrowing_and_Deposit
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שאלה ופיקדון
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>השואל כלי מחברו וכו'. </b> כתב המל"מ משם הר"ב בפ' אלו נערות דאפי' למ"ד סתם שאלה ל' יום הני מילי לגבי דידיה אבל מת לא אמרינן הכי לגבי יורשיו יעו"ש ועיין בשלטי הגבורים בפ' השואל דפליג ע"ז במתני' דשאלה חצי יום וכו'.<br><b> ומ"ש </b> רבינו <b> הניח להם אביהם פרה שאולה ומתה אין חייבין באונסיה וכו'.</b> עיין בהרב המגיד ז"ל שכתב וז"ל והטעם שאפי' נשתמשו בה פטורין מאונסים כיון שהן בעצמן לא שאלוה והיא חוזרת בעינה וכו' ועיין בהר"ב בשיטה מקובצת בפ' אלו נערות שכ"כ משם הראב"ד ז"ל והרשב"א הקשה שם ותירץ כן וכן הריטב"א וכולהו אזלי ומודו דאפי' נשתמשו בה יורשין פטורים מאונסין. אמנם הרשב"א שם הביא משם הראב"ד ז"ל שפי' דמתה [אין] חייבין באונסיה דוקא בעומדת באגם ולא נשתמשו בה ולכך אין חייבין באונסיה אבל היכא דרצו להשתמש בה כל ימי שאלתה והחזיקו בה בתורת שאלה ומתה חייבין באונסיה וע"ז הקשה הרשב"א טובא יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> בשלטי הגבורים בפ' השואל שכתב וז"ל והר"ן כתב בשם הראב"ד וז"ל דאפי' לא אמר להם משאיל כלום רק שהם התחילו להשתמש בפרה אחר מות אביהם טרם מיתת הפרה הרי הם חייבין באונסיה ובודאי בתורת שאלה החזיקו בה ודברי טעם הם ואפשר דלית דפליג עליה יעו"ש. והנה בדברי הר"ן ז"ל בפ' אלו נערות לא מצאתי מזה כלום אמנם בנמוק"י בפ' הגוזל בתרא מביאו אלא דלפי מ"ש לעיל הלא תראה כמה חולקים יש עליו ומה גם הרב המגיד ז"ל שנתן טעם לדבר ואיך כתב דאפשר דלית דפליג עליה דמדברי הרה"מ נראה בהיפך. ומרן החבי"ב בסי' שמ"א הגהת ב"י אות א' כתב עליו ביאור דבריו חוץ מהרא"ש ע"כ ופליאה דעת ממני דאמאי לא אמר וחוץ מהרה"מ ז"ל ואמאי לא הקשה ג"כ מדברי הרה"מ ולדרכו קשה מדברי הראב"ד ז"ל והרשב"א והריטב"א והרב המאירי ז"ל ועי' בשיטה מקובצת בפ' הגוזל בתרא ובפ' השואל במתני' דשאלה חצי יום ובפ' אלו נערות ותראה בהדיא דרובא דרבוותא סבירא להו דאף אם נשתמשו בה היורשין פטורין באופן שדברי הרב צריך ליישב ודוק.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>האומר לחברו השאילני קרדום וכו' שאלו לעדור בו פרדסים הרבה וכו'. </b> עי' בהרב המגיד שכתב משם הרשב"א ז"ל אבל אם א"ל לעדור פרדסים אינו עודר בו אלא שנים דמיעוט פרדסים אבל כשהוא אומר פרדיסי כל פרדסיו בכלל וכ"כ הרשב"א ע"כ. וקשה לי דהרי הר"ב בסוגין מביא משם הרשב"א ז"ל בהיפך וז"ל ה"ג פרדסאי רפיק ואזיל כל פרדסי דאית ליה אבל היכא דא"ל פרדסי לא רפיק ביה אלא תרי פרדסי כדמשמע בפ' המוכר את הבית ויש ספרים דגרסי הכא הכי בהדיא פרדסי רפיק ביה תרי פרדסאי רפיק ואזיל כל פרדסי דאית ליה הרשב"א ז"ל ע"כ. הרי דבאמר פרדסי לא רפיק כי אם תרי היפך מ"ש הרה"מ בשמו וצ"ע.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>המפקיד אצל חבירו וכו'. </b> כתב הרב תרומת הדשן בסי' של"ג על מי שהפקיד ביד חבירו ר' זהובים בכד קטן סתום והניחו הנפקד תחת המטה והניח לאחד ליכנס שם דהוי פשיעה וחייב אע"פ שיטעון הנפקד מאן לימא לן דבההיא שעתא דחפש אותו שנכנס שם היו שם הדינרין שמא כבר נגנבו ע"י אחר לאו טענה היא אלא כיון שצריך לישבע שלא פשע והאיך יכול לישבע דילמא פשע שהיה הפיקדון תחת המטה עדיין בשעה שחפש ומשו"ה חייב והביא ראיה לדבר ממ"ש הרא"ש בפ' השואל גבי מתה מחמת מלאכה דמשום דספק הוא משלם יעו"ש באורך שכן העלה להלכה.<br><b> ולענ"ד</b> קשה לי טובא בדבר זה שכתב הרא"ש ממ"ש איהו גופיה בר"פ הגוזל גבי הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשים בה כל ימי שאלתה וכו' וז"ל הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם ואסיפא קאי אבל לא ארישא דאפי' הניח להם אחריות נכסים אין חייבים באונסין דלא אשתעבדו נכסים משעת שאלה אלא עד שעת האונס וכדרב פפא וכו' יעו"ש. וא"כ כיון דהוא סובר כר"פ דמשעת שאלה אינו משתעבד כי אם משעת אונסין דוקא הוא דמחייב א"כ בשואל בהמה מחברו ומתה בדרך ולא הרגיש בה עייפות ולא ידע אם מתה מחמת מלאכה ופטור או מחמת דבר אחר והוי אונס וחייב והו"ל כאומר איני יודע אם נתחיבתי לך דפטור כמבואר בטור חו"מ סי' ע"ה תדע שכן הוא שהרי הרמב"ן בפ' השואל במתני' דהשואל את הפרה שאלה חצי יום וכו' פריך בגמ' ש"מ מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב לימא תהוי תיובתא דרב נחמן וכו' וכתב הרב ז"ל וא"ת ומאי קושיא דהא לא דמיא אלא לאומר איני יודע אם החזרתי לך אם לאו דחייב לכו"ע וכו' והרמב"ן ז"ל כתב דאפי' כשאינו יודע אם מתה ביום ראשון שהיתה שאולה נמי פטור לדעת ר"ן דכל שמסופק אם היתה שאולה בשעת שבורה ומתה אם לאו הו"ל כאיני יודע אם הפקדת אצלי אם לאו וכדעת ר"פ דאמר דאינו חייב באונסיה אלא משעת שבורה ומתה יעו"ש באורך. וא"כ בנדון הרא"ש נמי הוי דוכותיה דכיון דבשעת מיתה אתה מחייבו ולא ידע אם מחמת אונס וחייב או מחמת מלאכה ופטור והוי כאומר איני יודע אם הפקדת אצלי דפטור וכמו"כ אני תמיה עליה דהרמב"ן ז"ל והרשב"א דהם פסקו כר"פ דמשעת מיתה הוא דמחייב עיין בהר"ב בס' אסיפת זקנים בפ' אלו נערות (כתובות דף ל"ד) מהש"ס ואילו מרן ב"י בסי' רצ"א ס"ה כתב וז"ל כתבו תלמידי הרשב"א ש"ש שמסר לאשתו ובניו או למי שהבעלים רגילים להפקיד אצלו דעת הרמב"ן שאילו נשבע השני שהוא ש"ח שלא פשע בה ואומר שנגנבה או שאבדה שהראשון הוא חייב וכו' ולא מצית למימר שמא באונס מתה ופטור אני שעליו לברר וכן היכא שאינו רוצה לישבע השני שמתה כדרכה או שהלך למדינת הים הראשון חייב ולא מצי למימר שמא באונס מתה ופטור אני או שמא בפשיעה וחייב השני וכ"כ מהר"ש ע"כ.<br><b> והשתא</b> לפי מאי דס"ל להרמב"ן והרשב"א ז"ל דקי"ל כרב פפא דאין השואל מתחייב כי אם בשעת האונס ומשו"ה אף שנעשה שואל כל שלא ידע אם בעידן שאלה או בעידן שכירות ובאותה שעה אתה בא לחייב הוי כאומר איני יודע אם נתחייבתי ופטור וא"כ ה"נ בשומר שמסר לשומר כיון שלא פשע במה שמסר א"כ אתה בא לחייבו בשעת מיתה הוי ממש כאומר איני יודע אם נתחייבתי דפטור לשיטתם והבאתיו את הנ' למרן הקדוש ז"ל דגם הוא פסק כר"פ בסי' שמ"א ס"ד כהרמב"ן והרשב"א ז"ל ואפשר דמשום הא הקשה בבדק הבית בסי' ש"מ למ"ש הרא"ש בהשואל בהמה דחייב וז"ל יש לתמוה דאטו משום שמא מחייבי לה אדרבא ראוי דכיון דמתה בדרך סתמא מחמת מלאכה מתה וא"צ לישבע אלא שמתה בדרך ופטור ע"כ. ואילו בסי' ש"ג ס"ב כתב וז"ל ונ"ל שאם נפלה דלקה בעיר ונשרפו החפצים שהוא ש"ש עליהם אם יודע בבירור שנשרפו נשבע שנשרפו ופטור וכו' אבל אם אינו יודע שנשרפו רק שהיו בביתו או בחנותו ונשרף הבית אינו יכול לישבע שנשרפו דשמא נגנבו על ידי המחזירין לגנוב כלים שבבתים קודם שישרפו וחייב לשלם וכו' יעו"ש ואמאי חייב כיון שעל אותה שעה אתה בא לחייבו והו"ל כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך דפטור וכמו שפי' הוא ז"ל בסי' ע"ה.<br><b> עוד </b> כתבו תלמידי הרשב"א ז"ל שם וז"ל אבל דעת רבינו ששומר שכר שמסר לש"ח ואין השני רוצה לישבע שהלך למדינת הים שהראשון פטור ואפי' הלה תובעו בבריא שנגנבה מפני שזה טוען שאיני יודע שנגנב והוא חייב או אם נאנס ופטור או מתה כדרכה והוא פטור הו"ל כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם נתחייבתי לך דפטור עכ"ל הרי לך להדיא מאי דס"ל הרמב"ן והרשב"א בפ' השואל באותה סברא עצמה פליג עלייהו בכאן. ומהר"ש הלוי בתשו' חו"מ סי' כ' בחושבו שמה שכתבו תלמידי הרשב"א אבל דעת רבינו שהוא על הרשב"א תמה על מרן ז"ל ממ"ש בסי' ש"ג בדין דלקמן דמחייב באיני יודע אם נשרפו או אם נגנבו ושהוא נגד דעת הרשב"א היעלה על הדעת דהב"י כתב דברי הרשב"א בסי' רצ"א ובסי' ש"ג חולק עליו בפי' ועוד דגם הרמב"ן ורבו אפשר שחולקים עליו משום דאפ"ל דמאי דקאמר הרמב"ן דלא מפטר בטענת שמא נאנסו הוי משום דהשומר השני טוען ודאי שנגנבו ומ"ש או שהלך למדינת הים קאי למ"ש דאינו רוצה לישבע אבל כשטענת נגנבו הוי ספק דילמא יודה שהוא פטור דשמא נאנסו וחילק דבנדון הרשב"א ז"ל לא הו"ל לידע דמיירי דמסרו לאשתו ובניו או למי שהבעלים רגילים להפקיד ולא עשה שום פשיעה ונסתלק מעליו חיוב ידיעה מהפקדון ולכן אע"פ שטוען בריא שנגנב כיון שהוא טוען שאינו יודע פטור שאין בידו לידע אבל בדין דליקה שהיה הפקדון בביתו ובחומותיו הו"ל לידע דהיה מוטל עליו לשומרו וכל לא ידענא פשיעותא היא יעו"ש ועיין למרן החבי"ב בסי' רצ"א הגב"י אות פ' דכתב דליתא דהוא הרא"ה ור"ש דכתב הוא הרשב"א דס"ל כהרמב"ן יעו"ש.<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנזכר לדברי הרשב"א שכתבו תלמידי הרשב"א דפטור דהרי זה הוי איני יודע אם החזרתי שהרי מודה שקבל החפץ והוא מסרו לאשתו ובניו והוי הלויתני ואיני יודע אם החזרתי דחייב והצ"ע ושוב כתב דבמה שחילק לדעת מרן נסתלקה קושיא זו. ולענ"ד נראה דאפי' דבמ"ש לעיל בשם הרמב"ן והרשב"א דסבירא ליה דהחיוב לא בא לזה השומר כי אם בשעת האונס ובאותה שעה הא קאמר איני יודע אם נגנבה וחייב או נאנסה ופטור והוי ממש איני יודע אם הלויתני ופטור.<br><b> וראיתי</b> להש"ך בסי' רצ"א סקמ"ד שהקשה לסברת רבינו שכתבו תלמידי הרשב"א ומסיק וז"ל ולענין דינא כיון שאי"ל לברור חייב ולא דמי לאיני יודע אם הלויתני דכיון דנעשה שומר דמי לאיני יודע אם החזרתי אע"ג דלא נשתעבדו נכסי השומר אלא משעת אונסין ולא משעת שאלה היינו לענין דאין היורשין חייבין לשלם מטעם דלא נשתעבדו נכסים דשואל משעת שאלה ונ"ל הטעם דלא דמי להלואה דלהוצאה ניתנה וא"כ חיובא רמי אנכסין אבל שאלה כיון דהדרא בעינא לא רמי חיובא אנכסי דשואל וכ"ז שהוא בעין חייב להחזיר וא"כ כשאינו יודע אם מתה כדרכה הו"ל כאומר איני יודע אם החזרתי לך וחילוק זה נכון וברור וכו' וכן מוכח בתוס' בפ' השואל בד"ה והלה אומר וז"ל ומ"מ פריך שפיר לרב נחמן ממתניתין ואע"ג דמודה שמסר לו שתי פרות כיון שמחזיר לו אחד הו"ל כאומר איני יודע אם השאלתני ע"כ משמע דוקא כשמחזיר לו אחד הו"ל כאומר איני יודע [אם השאלתני] אבל אם היה אומר איני יודע ולא היה מחזיר לו אחד הו"ל כאומר איני יודע אם החזרתי לך עכ"ל. והנה אמת דבחילוק הרב ז"ל אשכחנא פטרי לדברי מרן והרא"ש דאף דהם פסקו כרב פפא דמשעת מיתה הוא מחייב ולא משעת שאלה היינו לגבי יורשים דלא אשתעבד נכסיו דשואל וכדברי הרב ז"ל. ברם לענין שואל וש"ש דהדרא בעיניה ואומר דאינו יודע אם מתה מחמת מלאכה והוי חזרה או נאנסה ולא הוי חזרה ומשו"ה חייב וכן נראה דעת מרן בדין דליקה אמנם לדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דעלה מתני' דהשואל קיימי ואייתיה בידיה ההיא דר"פ דשואל לא מחייב כי אם באונסין בשעת אונסין ומשו"ה משוה לדינא דמתני' לר"נ איני יודע אם נתחייבתי ופריך מינה לר"נ ומר הוא דקאמר הכא בדין שומר שמסר לשומר שרגיל להפקיד אצלו דכל שאינו יודע בברור מחייב והא ודאי קשה ומה שרצה הרב ז"ל להוכיח מדברי התוס' דדוקא במחזיר לו חדא אבל אם היה אומר איני יודע ולא היה מחזיר לו כלום הו"ל כאומר איני יודע אם החזרתי ע"כ לא זכיתי להבינו דהא התוס' סיימו שם וז"ל וכן בפרה אחת כשאינו יודע אם מתה בעודה שאולה ע"כ הרי דאף דאינו מחזיר לו כלום משוה ליה כאיני יודע אם הלויתני שלא כדברי הרב ז"ל. ומה שאני מבין בדברי התוס' הוא שכונתם כדעת הרמב"ן דלהרשב"א ז"ל לא פריך כי אם מסיפא דמתני' שהיא שאלה אחת ושכר אחת ואז הוי כאיני יודע ולהרמב"ן פריך מרישא דמתני' דכל שהוא מסופק אם היתה שאולה בשעת שבורה ומתה אם לאו הו"ל כאיני יודע אם הלויתני וחיליה ממימרא דר"פ כמבואר שם בהר"ב ז"ל וא"כ הוא כונתם מלבד דאין כאן הוכחה עוד בה דהוי להיפך כמבואר למעיין שם.<br><b> ובעיקר</b> החילוק שחילק הרב אנכי הרואה להריטב"א ז"ל הביאו הר"ב ז"ל שם חולק ע"ז וז"ל ולא מבעיא לההיא לישנא דאמרינן בהגוזל דחיוב השואל משעת אונסין אלא אפי' לההוא לישנא דאמרינן דחיוב שואל משעת שאלה ולא מצית למימר כיון שיודע ששאלה ממנו ונתחייב בה ואינו יודע כיצד מתה הו"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך דהא ליתא דאפי' למ"ד התם דשואל מחייב משעת שאלה לאו דמחייב חיוב גמור לאלתר דהא ודאי כל כמה שהיא בחיים כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא וליכא על השואל שום חיוב אלא דלכי נגנבה או נאנסה ואיתא לחיובא עליה משעבדי נכסיה למפרע משעת משיכה או לענין הניח להם אביהם פרה שאולה מ"מ כל שאומר איני יודע אם שאולה אם שכורה הרי הוא כאומר איני יודע אם נתחייבתי ונשתעבדו נכסי וזה ברור הוא אלא שמקצת הגאונים ז"ל נשתבשו בה קצת עכ"ל הרי דהריטב"א ז"ל ניחא ליה בהכי ועיין בהרב פרח מטה אהרן ח"א סי' ל"א באורך ובס' כהונת עולם סי' כ"ג דף כ"ח ע"ג ומשפט צדק ח"ג סי' כ"ג ולאפס הפנאי איני מפלפל בהם.<br><b> ודע </b> שדין זה שכתב מרן בסי' ש"ג שאם נפלה דליקה בעיר וכו' פסק מור"ם ז"ל וכתב הש"ך וז"ל ואם לא היה יכול להציל וכו' ואף שהוא מציל את שלו ומתוך כך נשרף החפץ שהיה שומר עליו לא אמרינן כיון שהיה יכול להציל את החפץ לא הוי אונס מטעם שהיה נשרף החפץ שלו כ"כ הרב [בתשובות] בסי' ק"ו ויש לדקדק מדבריו דאם היה ש"ח חייב דמחייב ליה בפשיעה יעו"ש ומ"מ צ"ע לדינא ודוק עכ"ל ודע דמ"ש הרב ז"ל לא אמרינן כיון שהיה יכול להציל את החפץ לא הוי אונס וכו' דמשמע דכונת הרב לומר דהוי אונס כיון דהיה טרוד בשלו זה אינו דהרואה דברי הרב בתשובה יראה דכונתו הוא דלא הוי אונס ומילת ל"א דכתוב בדברי הש"ך ט"ס הוא וניכר לעין כל ואמטו להכי אתי שפיר מה שהוליד והצמיח דה"ה בש"ח כמבואר.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב כהונת עולם בתשובה סי' כ"ד דף כ"ח ע"ד שכתב וז"ל וכתב הש"ך ז"ל בחלוקת הפיטור דאף שהיה מציל את שלו ומתוך כך נשרף החפץ שהיה שומר עליו שפטור וכי"כ הרב בתשובה סי' ק"ו ואף שהרב כתב אח"כ די"ל מדבריו שאם היה ש"ח חייב דמחייב ליה בפשיעה הלא הנך רואה שדבריו אין להם שחר ומי הוא זה ואיזה הוא שיחייב ש"ח ויפטר ש"ש ואי מחשבינן ליה כפשיעה וע"כ חייב בש"ח אטו ש"ש פטור מפשיעה ולא זכינו לאותה תשו' לראותה והרב גופיה כתב וצ"ע לדינא ע"כ יעו"ש ולפי מ"ש דברי הש"ך ז"ל אינו כמו שהבין הרב אלא דט"ס נפל בדפוס ואחד ש"ש וש"ח כחדא אזלין וכחדא שריין ולכולן לא הוי אונס ועיין במרן החבי"ב בהגה"ט אות מ"ט שמביאו לחיוב ש"ש משם הרב בתשובה סי' ק"ו וכדכתיבנא ודוק.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הפקיד אצלו פירות שאינם מדודים ועירבם עם פירותיו ולא מדדם ה"ז פושע [וכו'] וישלם בלא שבועה וכו' ונמצא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. </b> והשיג עליו הראב"ד וז"ל ורבותי אין מודים כן לפי שאינו דומה לנ' ידענא ונ' לא ידענא דהתם הו"ל למידע והתובע טוען מידע ידעת ודבר שבמנין קא טעין ליה ודבר שבמנין קא כפר ליה והו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם אבל הני לאו הכי הוא ע"כ נראה בהדיא דכהאי גוונא לא ס"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם מדאורייתא ומשו"ה השיג עליו וכתב דאינו חייב לשלם אמנם רבינו ס"ל דאפי' בכהאי גוונא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם והוי מדאורייתא וכן נראה ברור מדכתב אח"כ ומנין שהדין כך הגע עצמך שהפקיד אצלו כיס מלא זהובים ופשע בו וכו' נמצא זה כתובע וכו' והלה מודה לו במקצת ואומר על השאר איני יודע שהוא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ע"כ הרי ברור דשבועה דאורייתא איירי וכ"כ הסמ"ג דרבינו ס"ל דכהאי גוונא שבועה דאורייתא היא וכ"כ ההגהות מיימוני וכ"כ מרן ב"י. וליכא לאקשויי מההיא דכתב רבינו בפ"ד מהל' טוען שנראה שהוא היפך זה שכבר תירץ הרמב"ן בחי' לשבועו' וכמ"ש הרב המגיד ז"ל נמצא דבשבועה דאורייתא הוא דאמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם אבל בשבועת היסת לא אמרינן הכי.<br><b> ולפי"ז</b> קשה לי טובא למ"ש למוה"ר יצחק דאלב"ה ז"ל הביא דבריו הרב לשון למודים ז"ל בחו"מ דף ל' ע"ד וז"ל כתב הרמ"ה דלא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן כגון וכו' וכתב הב"י דברים של טעם הם וראוים למי שאמרן נראה מדברי הב"י דסברת הרמ"ה היא מוסכמת ולא מצאו מי שחולק עליו אמנם לענ"ד נראה דהרמב"ם בפ"ה מהל' שאלה חולק עליו שכתב וז"ל הפקיד אצלו פירות שאינם מדודים וערבם עם פירותיו וכו' נמצא מחויב שבועה דאינו יכול לישבע משלם ובודאי דהאי שבועה דנתחייב הנתבע שבועה דרבנן היא כיון שאינו מודה בדבר שבמנין וכמ"ש בפ"ד מהל' טוען וכו' ועם כל זה כתב דאמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם היפך דעת הרמ"ה אלו דבריו ז"ל יעו"ש. ולפי מ"ש יראה ברור אחרי המחילה רבה דזה אי אפשר דמ"ש רבינו מחויב שבועה היינו שבועת התורה וכמו שהוכחנו לעיל אבל שבועה דרבנן אפשר לומר דרבינו סובר דלא אמרינן מחויב שבועה וכו' כסברת הרמ"ה. ועוד דאם כדבריו ז"ל דברי הטור סתרי אהדדי דבסי' ע"ה כתב סברת הרמ"ה הלזו והסכים עמו ובסי' רצ"ב הביא דברי רבינו ומשמע דפסק כדברי רבינו ולפי דבריו דברי הטור סתרי אהדדי דבכאן פסק כהרמ"ה וכאן פסק כרבינו אלא דצ"ל כדכתיבנא וכמבואר וכעת מילתא כדנא צריך לי עיון. עלה בידינו עכ"פ דבשבועה דרבנן לא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם.<br><b> אמנם </b> ראיתי למהר"י אדרבי ז"ל בסי' פ"ו וז"ל אע"ג דלא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן לא וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה והאי שבועה דנדון דידן שבועה דרבנן היא וקילא טפי משאר שבועה דרבנן וכו' וכיון שכן אפשר לומר דאפי' דכיון שאינו יכול לישבע אינו נוטל לא אמרינן ליתא שהרי כתב הרי"ף ז"ל בהלכות איכא מ"ד דהאי שבועה שבועת היסת היא ואיכא מ"ד כעין שבועת התורה ואנן סבירא לן כמאן דאמר כעין שבועת התורה דומיא דפוגם שטרו וכמו שהכריח שם הר"ן וכיון דסבר דהוי כעין שבועת התורה אפשר דסבר הרי"ף דאי טען הלוה אישתבע לי דלא פרעתיך ולא רצה לישבע או שאינו יכול שישבע כנדון דידן אפי' תפס המלוה מפקינן מיניה עכ"ל ודבריו תמוהים חדא שהביא דין זה מדרבנן לא אמרינן מתוך משם הרשב"א כאילו דין זה אינו מפורש אלא דוקא בהרשב"א והלא כבר כתבתי שכן כתבו התוס' בדוכתי טובא וכ"כ הטור בסי' ע"ה משם הרמ"ה והסמ"ג עשין מ' יעו"ש. ועוד תמיהא לי טובא למאי דמסכים הרב דבשבועת המשנה הואיל וכעין דאורייתא משביעין ליה סתמא לכל מילי הוא ושפיר אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע מפסיד וקשה טובא ממ"ש התוס' בדוכתי טובא דבשבועת המשנה נמי וכגון פוגם שטרו וכיוצא לא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע מפסיד דלגבי הא מילתא שפיר מדמינן לשבועת היסת ולא לשבועת התורה וכ"כ התוס' בהדיא בפ' הכותב (כתובות דף פ"ח) ד"ה מייתי ליה וכו' יעו"ש וכ"כ הרא"ש שם. הן אמת שראיתי להרשב"א בח"א סי' תתקע"ז הביאה מרן ב"י סי' פ"ד מחודש ה' בקיצור שכתב וז"ל ועוד כיון שכבר קבל קצת כבר פגם שטרו ותנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה והו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ע"כ הרי שכתב בהדיא דבפוגמת כתובתה אף שהיא שבועה דרבנן אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכדברי מהר"י אדרבי וכבר ראיתי להר' מל"מ ז"ל בפ"ב מהל' טוען שכתב כן יעו"ש ומ"מ לדעת התוס' והרא"ש אינו כן.<br><b> ועוד</b> שהרי אשכחן להרשב"א גופיה סי תתק"כ הביאה מרן ב"י סי' פ"ג מחודש ח' וז"ל במקומי אני עומד שלא אמרו אלא בבן הבית המתעסק תמיד בבית כגדול האחים והכי מסתברא וכו' ובסוף דבריו סיים ואמר שאם הוא חשוד על השבועה חזרה השבועה למקומה דלאו דאורייתא היא כדי שנאמר חזרה השבועה למחויב לה ומחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דאפי' בשבועה דאורייתא דייני גולה אמרי חזרה השבועה לסיני ואע"ג דקי"ל כדייני א"י היינו במה שזה חייב מן הדין באחד משני תשלומין או ממון או שבועה וחשוד כיון שאינו בתשלומי שבועה חייב בתשלומין אבל בן הבית ואריס אינו בתשלומי ממון וכו' יעו"ש הרי דנראה היפך מ"ש הרב ז"ל וכ"כ התוס' בפ' השואל ובפ' כל הנשבעין ובפ' שנים אוחזים דף ג' ד"ה ובכולי יעו"ש והוכיחו כן מהא דאמרינן בפ"ק דמציעא גבי דההוא רעייא דפרכינן התם השתא נמי מחייבי מדרבנן דאמרינן התם ומשביעין אותו שבועת היסת ומשני דרשב"ג תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ע"כ ואם איתא הכי דבשבועה דרבנן נמי אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם א"כ אמאי לא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא ודאי דבשבועה דרבנן לא אמרינן הכי ותמיה לי טובא בדבריהם דהכא לפום מאי דמוכח מדבריהם דלאו דוקא בשבועת היסת אלא דה"ה נמי בשבועת המשנה דלא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דומיא דפוגמת כתובתה ופוגם שטרו וכמבואר ולפי"ז מאי קא מייתו מהתם נימא דדוקא התם דאינו אלא שבועת היסת אמנם בשבועת המשנה דהוי כעין דאורייתא לכמה אנפי הכי נמי לענין דין זה דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם באופן שדבריהם דהכא ודהתם לא יכולתי להולמם וצ"ע.<br><b> וראיתי</b> להרב לח"מ בפ"ג מהל' אלו הל' ד' על מ"ש שם השאילו שתי פרות וכו' כתב וז"ל ויותר קשה בענין זו בדברי הנמוק"י דמוקי מתניתין במאמינו ואח"כ כתב דמסיפא דמתני' דאמר זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע דמשמע דכשהגלגול הוא טענת שמא דאין אומרים מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דאם לאו כן אמאי יחלוקו מיגו דמשתבע דמתה כדרכה לשתבע נמי על גלגול ומחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ומאי קשה דהא איהו גופיה מוקי מתני' לעיל במאמינו וצ"ע עכ"ל. ולענ"ד נראה לומר והוא דהא דהוצרך הנמוק"י לאוקמי הא סיפא דבטענת שמא אין אומרים מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דהא סיפא מוקי הגמ' ע"י גלגול דישבע השוכר דמתה כדרכה ומגלגלים עליו דשכורה מתה וא"כ סיפא נמי דומיא דמציעתא היא דע"י גלגול מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ואמאי יחלוקו אלא ודאי דהכא שאני משום דהוי טענת שמא ובטענת שמא לא מגלגלים ומשו"ה הוצרך לישב הנמוק"י דהכא הוי בטענת שמא ואין מגלגלים זה עלה לפי קוצר ענ"ד לישב דברי הנמוק"י ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b1f5d52a60d464746e942a6fb1b12c29fd7a14e4
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,472 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>בד"א בכלי חול [וכו'] וא"צ לומר אם היו בהן טבעות וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז"ל זה פשוט ומוסכם וכ"כ הרי"ף בתשובה ובודאי אם היה דינם כדין מלבושין המשנה היתה מזכרת כן ע"כ. ואחשוב דלתשובה זו כיון הריב"ש ז"ל בסי' קכ"ח שכתב שאף החולקים על רבינו בבגדי שבת לא חלקו בכלי כסף וזהב שהרי מתני' דאמר המקדיש לא הזכירו אלא מיני מלבוש וכן כתב הרי"ף בתשובה ומביאו בב"י סי' צ"ז.<br><b> וראיתי</b> להרדב"ז החדשות ח"א סי' רפ"א דמכח תשובה זו דהרי"ף שהביא הרב המגיד ז"ל דחה מ"ש הנמוק"י בסוף המקבל דאם היו מיוחסות אין בע"ח גובה אפי' מכלי כסף ותכשיטין דעולה עמו ואינה יורדת דחילוק זה הוא מתשו' הגאונים ולא מהרי"ף דא"כ פליג הרי"ף מדידיה אדידיה והטור כתבו בשם י"א ואם איתא שהרי"ף אמרה היה כותב אותה בשמו וכו' יעו"ש. ואני בעוניי ראיתי בתוך תשובת הרי"ף ז"ל בסי' רנ"ח ומר חתים עלה וכתב וז"ל הלכך כל מה שהיה מן הבגדי' המעולים וכ"ש כלי זהב ובדולח יש לו למכור אותם אבל אם היתה מבני טובים וממשפחות מיוחסות יש לה לעכב עליו כמ"ש עולה עמו וכו' יצחק ב"י אלפסי ע"כ. ומאי דקשיא לי הוא דמרן ז"ל בסי' צ"ח הביא הך תשובה שכתב הנמוק"י וכתב שמ"ש בעל התרומות בשער א' וכן מצינו בתשו' הרי"ף היא תשו' זו שכתב הנמוק"י ואח"כ הביא תשובת הריב"ש ז"ל שכתב משם הרי"ף בהיפך ולא נתעורר והרב פרח מטה אהרן בח"א ס"ס ק"ג הקשה להרי"ף לפי מה שדקדק מהר"י קולון דכלים העשויין לבלות אדם מקני אותם לאשתו אבל כלי כסף אין מקנה מפני שעשויין להתקשט בהן דא"כ למה תלה הדין באידך תשו' משום דהיא מיוחסת לבגדי שבת והלא עשויין לבלות יעו"ש ועוד הקשה להב"ח ולדידי קשה נמי מהך תשו' הרי"ף דא"א לומר לדעת הרי"ף כמ"ש הב"ח ודוק.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ראובן שהיה חייב לשמעון מנה ולוי חייב לראובן [מאה] מוציאין מלוי ונותנין לשמעון וכו'. </b> הנה עיקר דין זה בפ"ב דכתובות דף י"ט א"ר יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ומסיק אביי דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדרב נתן דתניא ר"נ אומר מנין לנושה לחבירו מנה וחבירו לחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו ע"כ הגמ' והקשה ע"ז מהא דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וא"כ הכא נמי ניהמניה במיגו דאי בעי מחיל ולזה נאמרו תירוצים הרבה וחדא מינייהו הוא דמכירת שט"ח הוא מדרבנן וכיון דמדאורייתא עדין נשאר שעבוד גביה דמלוה משום הכי מצי מחיל אבל בנושה בחבירו מדאורייתא לא מצי מחיל וכן כתבו התוס' בתירוץ בתרא וכ"כ הראב"ד והביא דבריו הר"ב בכתובות.<br><b> ואתה</b> תחזה שם בתחילה שהביא משם הראב"ד ז"ל וז"ל ותירוץ הראב"ד דאמנה עולה היא ולא מהימן לומר דעדים חתמי אעולה ולהאי טעמא אי אמר שטר פרוע הוא נאמן וכו' יעו"ש וכ"כ הר"ן ז"ל בפ"ב דכתובות ומעתה מה שפי' רבינו כאן דלא מהימן במקום שחב לאחרים במיגו דאי בעי מחיל הני מילי דלא מצי מחיל במידי דחב לאחרים כיון דנושה בחבירו הוי שעבודא דאורייתא שכן פסק בפי' מהל' זכיה וז"ל וכן אם אמר תנו שטר פלוני לפלוני זכה במה שיש בשטר וכאילו כתב ומסר ואע"פ שלא משך השטר ואין היורש יכול למחול שטר זה שנתן במתנה שכיב מרע ומפני זה המוכר שט"ח לחברו וחזר מחלו היורש מחול שכיב מרע שנתן שט"ח אין היורש יכול למחול מפני שקנין הראיה בשטר מדבריהם לפיכך היורש עדין שטר זה שלו הוא מן התורה ומוחלו ושכיב מרע אע"פ שהיא מדבריהם עשו אותה כשל תורה וכאילו קנה ממון בשטר מן התורה והגיע לידו ולא נשאר ליורש בו קנין ולפיכך אינו מחול עכ"ל הרי לך להדיא דמשום דעשו אותה כשל תורה משו"ה לא מצי מחיל היורש ומוכר יכול למחול משום דקנין הראיה בשטר מדבריהם ואין קנין נתפס בו וא"כ צ"ע מ"ש הרב המגיד כאן וז"ל וכבר הזכיר בפ"א בכיוצא בזה מפני מה אינו נאמן מדין מיגו וכן ניהמניה מתוך שיכול למחול ובפ"א כתב וז"ל והרמב"ן ז"ל אמר כמסתפק שאחר שתבעוהו בחובו אינו נאמן לומר במה שבידו שהוא של אחרים חזקה כל מה שביד אדם שלו ומיגו במקום חזקה כזאת לא אמרינן וכו' יעו"ש ומ"מ משמע מדבריו דמשו"ה בטענת אמנה אינו נאמן אבל אי בעי מצי מחיל ואני שמעתי ולא אבין דלפי מ"ש לעיל מלבד דלא צרכינן להאי טעמא עוד בה דזה א"א לומר לדעת רבינו וכדאמרן.<br><b> עוד</b> נאמרו בזה תירוצים אחרים והרא"ש תירץ וז"ל וי"ל דהאי מיגו לאו מיגו הוא שאין דעתו למחול ולהפסיד חובו אבל במה שאומר אמנה לא יפסיד חובו וכו' יעו"ש ובפ"ק דגטין דף י"ג מהש"ס כתב עוד וז"ל אבל המוכר שט"ח לחבירו שלא בפני הלוה השעבוד שיש למלוה על גופו של לוה אין קנין נתפס בו להקנות אותו שעבוד ללוקח הילכך נשאר זכות למלוה ומחילתו מחילה יעו"ש. ומעתה מן הבא'ר ההיא ממנו ניקח דהיינו טעמא דמוכר שט"ח מצי מחיל משום דנשאר זכות למלוה אמנם בנושה בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה לא צרכינן להאי טעמא אלא דהכא נסתלק הלוה לגמרי ומשו"ה לא מצי מחיל וכ"כ הר"ן בפ"ב דכתובות וז"ל אי נמי משום דשעבוד גופו של לוה נשאר לגבי מלוה כפי סברת ר"ת אבל היכא שחב לאחרים כיון שמוציאין מזה ונותנין לזה מדר' נתן אפי' מחלו אינו מחול דהא משתעבד ליה מדאורייתא ושעבודא דלוה גביה הוא יעו"ש. ואולי ס"ל להרא"ש ז"ל דהכא אפשר דכי אהדדיה נינהו מלוה ראשון ומלוה שני ומשום הכי מצי מחיל ודוק. נמצא מהאי דכתיבנא לדעת רבינו דבמקום שחב לאחרים לא מצי מחיל וכן פסק מרן בספרו הקצר בסי' פ"ו והש"ך ז"ל רצה להוכיח מהרב נמוק"י שכתב גבי ערב קבלן וז"ל ומיהו אומר ר"ת ז"ל שאם אין נכסים לערב חוזר על הלוה מהא דר' נתן אא"כ מחל הערב ללוה דאין המלוה יכול לחזור עליו דאפי' מוכר שט"ח אמרו לעיל שאם חזר ומחלו מחול יעו"ש ומכאן הבין הש"ך שלא כדברי מרן ז"ל. והדבר הקשה הוא דאם כדברי הרב ז"ל הוא א"כ מאי אפי' דקאמר דהא אף ר"ת ס"ל דמכירת שטרות מדאורייתא אפי"ה מצי מחיל מ"מ גבי ערב נמי דוכותא ומאי אפי' דקאמר ואדרבא מצינן למימר דגרע טפי ממוכר דהתם שאני משום שעדין נשאר שעבוד למלוה אבל הכא דכי אמרינן מוציאין מזה ונותנין לזה כיון דזה לוה שני יש לו שעבוד הגוף על הלוה מדר"נ לא מצי מחיל כלל וכמ"ש הר"ן בפ"ב דכתובות ובפ' האשה יעו"ש.<br><b> אשר</b> מכח זה נ"ל דהא דכתב הנמוק"י משם ר"ת היינו קודם שיבואו לב"ד ומשו"ה מצי מחיל הערב ללוה והיינו משום דלא נתחייב מדר' נתן וא"כ מצי למחול אבל לאחר שבאו לבי"ד ונתחייב מדר"נ בהא ודאי לא מצי מחיל וכדכתב הר"ן וכן כתב הסמ"ע בסי' קכ"ט סקמ"ב וז"ל אא"כ מחל קבלן ללוה דכל היכא דלא נודע כ"כ דאין ללוה נכסים לא חל דינא דר"נ למי שנתחייב לו ויכול הקבלן למחול לו ע"כ הרי שהבין הסמ"ע ז"ל דלא מצי מחיל היינו דוקא קודם שנתחייב מדר"נ ומעתה אתי שפיר מ"ש אפי' מוכר שט"ח והיינו לומר דאפי' מוכר דסוף סוף שעבוד נכסים מיהא מכר אפ"ה מוחל כ"ש הכא דלא חל עליה שום שעבוד דמצי למחול ואמטו להכי מה שרצה הש"ך לומר דר"ת ס"ל דיכול למחול בהא דר"נ הרואה יראה דלפי"ז אין כ"כ ראיה. ועוד נראה ראיה כמ"ש דאם כדברי הרב ז"ל קשה למרן אהדדי דבסי' פ"ו פסק דאין יכול למחול וכאן פסק דיכול למחול ואף שהרב ז"ל דחה דבריו מ"מ למרן ז"ל קשה אם לא דנאמר כדכתיבנא ודוק.<br><b> ודרך</b> אגב יש לברר בהא דקי"ל כשמואל דאמר המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכו' והיא הלכה אם המוכר נשבע שלא ימחול ושוב חזר ומחלו אי מהני מחילה זו או לא. וראיתי להתוס' בפ' החובל (בבא קמא דף פ"ט) ד"ה כל לגבי וכו' שכתבו בסוף דבריהם וז"ל וא"ת כיון דכל לגבי בעל ודאי מחלה מאי קאמר לעיל אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שום אדם לא יקנה אותה כיון דודאי מחלה ויכולין עדים לומר מאי אפסדינך כדקאמר לעיל אם טובת הנאה לבעל וי"ל דיכולה לעשות קיום במשכונות או בערבות או בנדר או בשבועה שלא תמחול אבל כאן אם יש לה תשלם ואם אין לה אינה משועבדת לניזק לעשות קיומים וצ"ע עד כאן וכ"כ מהרי"ח הביאו הגהות אשר"י שם וכ"כ הנמוק"י ז"ל שם ועיין ברש"ל שם הרי להדיא דאם נשבע שלא למחול סגי להו בהכי ותו לא מצי מחיל ואם מחל אין במחילתו כלום דומה למאן דכתב שטרא על שמיה ואף שהתוס' הצריכו עיון מ"מ לא שבקינן פשיטותו של מהרי"ח והנמוק"י מפני ספקו של התוס' כמבואר ואתיא הא כהא דכתב הר"י בן פרץ ז"ל הביאו בהגמ"י בסוף פ"ק דשבועות וז"ל פ' הר"י בן פרץ מי שנשבע או קבל בחרם שלא ימכור או ימחול חובו או שאר דברים ועבר שבועתו ומכר או נתן אין במעשיו כלום כדאמרינן בכתובות כיון דאמור רבנן לא ליזבון אי זבן לזביני זביניה ומסתמא אין אמירה דרבנן גדולה משבועתו וא"כ אין מעשיו כלום דע"י עצמו איבד כחו וזכותו בנדר ובפ"ק דתמורה אמר אביי כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ורבא אמר לא מהני ומ"מ הלכה כאביי בר מיע"ל קג"ם עכ"ל ופסקו מור"ם ביו"ד סי' ר"ל והוא כסברת מהרי"ח והנמוק"י.<br><b> איברא</b> שראיתי להתוס' שם בתמורה בד"ה השתא וכו' דפליגי עליה דמהר"י בן פרץ שכתבו וז"ל וא"ת נימא דפליגי בהכי כגון אדם שנשבע שלא לגרש את אשתו ואח"כ גירשה דלאביי מהני ולרבא לא מהני הגרושין כיון דעבר על מימרא דרחמנא וי"ל כיון שאין האיסור כמו לא יוכל לשלחה אלא שהוא בדה האיסור בכהאי גוונא לא אמר דלא מהני וכו' הרי דאף שעבר על שבועתו מהני הגרושין היפך מ"ש לעיל וכן ג"כ הרא"ש בכלל ל"ז סי' ד' פליג על הר"י בן פרץ ז"ל וכתב הב"ח בחו"מ סי' ר"ח דהמוציא מחבירו עליו הראיה ומרן ז"ל שם דממה שנתבאר בסמוך נדחו דברי הר"פ ועי' במרן החבי"ב הגב"י אות ט' שאסף וקבץ סברות הפוסקים דפליגי עליה דמהר"י בן פרץ ז"ל. והסמ"ע שם קיים סברתו וא"כ מידי פלוגתא לא נפקא ושפיר מצי המוחזק לומר קים לי כהתוס' והרא"ש ודעימייהו דאי מחיל מהני המחילה כיון דהוא בדה האיסור ועיין בס' דרכי נועם באה"ע סי' נ"ג שהטיל שלום בין מהר"י בן פרץ ובין התוס' ועיין בהרדב"ז החדשות סי' שכ"ה שנשאל על מי שיש לו שט"ח על חברו ורוצה למוכרו וחושש הלוקח שמא ימחול וכו' וגם להשביעו שלא ימחול אינו סומך על שבועתו כי שמא ירצה למחול אפילו שיהיה עבריין מה תקנה יעשה הורה לו שיודה המוכר שהחוב אינו שלו אלא של זה הלוקח יעו"ש ולא הורה שכיון שנשבע שוב אינו יכול למחול ש"מ דלא מהני השבועה כשמחל שלא יהא מחול וכדעת התוס' דתמורה ועיין למרן החבי"ב ז"ל בתשו' חו"מ סי' קנ"ו לבן שמכר בנכסי אביו כשהוא פחות מבן כ' שישבע שלא ימחה כשהוא גדול ובזה המקח קיים יעו"ש (א"ה ס"ט עיין בס' עצי הלבונה הנקרא מעין גנים חו"מ סי' ר"ח יעו"ש).
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נשך ומרבית אחד הוא שנא' את כספך לא תתן לו בנשך וכו'. </b> משנה בפ' איזהו נשך ופריך בגמ' מדשביק לריבית דאורייתא וקא מפרש דרבנן מכלל דאורייתא דנשך ותרבית חדא מילתא היא והא קראי כתיבי נשך כסף וריבית אוכל ומשני ותסברא דאיכא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך וכו' אלא אמר רבא אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בב' לאוין ע"כ.<br><b> וראיתי</b> בס' גדולי תרומה בריש שער מ"ח שהקשה וז"ל ואיכא למידק דהא מסקנת הפוסקים היא שאם המלוה אומר ללוה אני מלוה לך על מנת שתתן זוז לפלוני אסור כדכתב הטור בסי' ק"ס ואיסור זה הוא דאורייתא כדכתב בהדיא בסי' קס"ט ואם כן היכי קאמר דליכא נשך בלא תרבית ומאי קא מתמה וכו' וליכא למימר דההיא הנאה שמתהנה המלוה שעושים רצונו לתת על פיו ממון לאחר חשיבא ליה רבית וכו' ואולי משום דמסתמא אי לאו דמטי ליה הנאה מיניה לא יהיב ליה עכ"ל. ואחרי המחילה רבה נראה דלא קשיא מידי כלפי מ"ש להרב מחנה אפרים הל' ריבית סי' י"א שכתב וז"ל והגם שראיתי להריטב"א ז"ל בחי' לפ' הריבית שכתב וז"ל והיכא דא"ל תן מנה לפלוני ואלוה לך ה"ז ריבית קצוצה ואע"ג דלא אתי ליה זוזי ליד המלוה מ"מ מה שנתן על פיו נתן דאפי' אמר ליה זרוק דינר לים ואלוה לך ה"ה כאילו הגיע לידו וחזר וזרקו לים כיון שזה על פיו זרק כפירוש ר"י בשם הרמב"ן ז"ל עכ"ל. הרי להדיא דאף שלא בא הדינר ליד המלוה מ"מ כיון שעל פיו נתן או דא"ל זרוק דינר לים כיון שע"פ זרק חשיב שפיר כאילו הגיע לידו דמלוה וא"כ שפיר מתרבה ממון המלוה ואיכא תרבית ומתחסר ממון הלוה ואיכא נשך ואמטול להכי פריך הש"ס ותסברא דאיכא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך ופשוט.<br><b> וכתב </b> הטור בסי' קס"א וז"ל כל דבר אסור ללות בתוספת וכו' ופי' ר"י ז"ל חוץ מקרקע כגון שהלוה לו ה' גפנים בו' וחוץ משוה פרוטה ע"כ והנה מדבריו משמע דהרמ"ה ז"ל לא פליג עליה דר"י כי אם לפחות משוה פרוטה וס"ל דמדאורייתא אסור אמנם בקרקע נראה דמודה דמותר וכן ראיתי להר"ב ריש פרק איזהו נשך שהביא משם הרמ"ה בד"ה וז"ל מ"ה נר"ו וז"ל וא"ת למאן דלא דריש בכלל ופרט וכלל ולא ממעט קרקעות הא אמרינן בפרק נערה בעי ר' ירמיה שכרן בקרקע מהו דמשמע דאין רבית בקרקע וכמ"ש התוס' הא תריצו ליה דהתם לאו משום דאין רבית בקרקעות אלא משום דלא שייך אי אמר הא לך ד' אמות ע"מ שתתן לי ה' אין זו ריבית אלא חליפין ומותר כיון דהלואה לא שייכא בקרקע קא מבעיא ליה לר"י דבעי עד שישכור שכרן בקרקע מהו כיון דלגבי רבית לא שייכא שימה הבאה ע"י קרקע ה"נ דפטור או דלמא כיון דגבי שכירות שייכא חייב כך תירץ הרמ"ה ז"ל עכ"ל הרי להדיא דדעת הרמ"ה דבקרקע לא שייכא ריבית וא"כ כי כתב הטור ז"ל והרמ"ה כתב דאפי' פחות משוה פרוטה אסור מן התורה היינו לומר דלא מיבעיא בשוה פרוטה שהוא ממון לענין קדושין וגזל ושבועה וכיוצא דאסור מן התורה כיון שהוא ממון מעלייא אלא אפי' פחות משוה פרוטה שאינו ממון התם הכא הוי ממון ואסור מן התורה.<br><b> והוצרכתי</b> לכתוב כ"ז לפי שראיתי להרב גידולי תרומה שם דף רי"א שכתב וז"ל גם לענין פחות משו"פ דממעטי ליה התוס' מכסף ואוכל לא הסכימו כל המפרשים דהטור כתב בסי' הנזכר והרמ"ה כתב דאפי' פחות משוה פרוטה אסור מן התורה ומדמייתי הטור מחלוקת דהרמ"ה אפחות משוה פרוטה ולא אקרקע משמע דאקרקע לא פליגי והוא תימה דאי ס"ל להרמ"ה למדרש פרטא דכסף ואוכל א"כ כך נתמעט פחות משו"פ כמו קרקעות ואי לא דריש ליה א"כ קרקע נתרבה מכל דבר גם מראיה שמביאין דפ' נערה דקרקע שוו לפחות משוה פרוטה אם לא שנאמר דהרמ"ה אכוליה מילתא פליג ע"כ ולפי מ"ש לעיל אחר המחילה רבה זה אינו דבקרקע לא פליג דהא לא שייך בה הלואה כי אם חליפין ולא משום דנתמעט. והר' מל"מ ז"ל בדין שלפנינו כתב וז"ל ולי נראה דהרמ"ה לא פליג אקרקע דאיהו נמי דריש בכלל ופרט וממעט קרקע ופחות משו"פ אלא דס"ל דפחות משו"פ הוי כדין חצי שעור דאסורין מן התורה וכו' יעו"ש ולפי מ"ש נראה בפי' דלא דריש בכלל ובפרט וזה ברור. ומרן בב"י כתב וז"ל וכתב הר"ן דבקרקע אין בו משום ריבית ומיהו הני מילי בהלואת קרקע אבל בהלואת כסף אם נתן לו רבית קרקע אסור וכן הוא דעת התוס' וכ"כ רבינו ירוחם בח"א וכתב עוד שהרשב"א חולק ע"ד התוס' והרא"ש וסובר דאף בקרקע יש רבית עכ"ל וכתב הב"ח ז"ל שהרשב"א לא פליג אלא במציאות רבינו ירוחם משום דס"ל דלא ממעטינן מכלל ופרט וכלל אלא בהלואת קרקע בקרקע ממש אבל י' גפנים בי"א נשך מקרי ע"כ וכתב עליו הר' מל"מ וז"ל ודבריו אינם מובנים אלא שהרשב"א חולק דלא דרשינן קרא בכלל ופרט כיון שלא הוזכר בגמ' ע"כ.<br><b> וכשאני</b> לעצמי לא ברירא לי דעת הרשב"א מאי היא כלפי מ"ש להר"ב בשיטה מקובצת בפ' איזהו נשך שהביא משם הרשב"א בד"ה מנין לרבות וז"ל ואע"ג דמרבה כל דבר קרקע לא מחייב משום ריבית אם היה מלוה קרקע כגון שהלוהו י' גפנים בי"א מדאמרינן בפ' נערה וכו' ותימה כיון דכתיב כל דבר מהיכא תתי לן למעוטי קרקע וי"ל דדרשינן לקרא בכלל ופרט וכו' ומיהו אפ"ל דאין ראיה מההיא דפ' נערה דהתם לאו מריבית ממש קא ילפי לה אלא מההוא קרא דכתיב בה שימה גבי ריבית ובההוא קרא כסף כתיב ביה ויש לנו כיוצא בזה לפי דעתי בקידושין וכו' אלא שא"כ קשה דהו"ל בפ' נערה למיבעי שכרן בכל דבר חוץ מכסף מהו ומאי שנא קרקע דנקט והראשון נראה לי עיקר וכמ"ש התוס' והרשב"א עכ"ל הרי בפי' דהרשב"א קאי בשיטת התוס' שלא כדברי רי"ו ז"ל שכתב משמו בהיפך והב"ח והרב מל"מ ז"ל.<br><b> ומן</b> הבא'ר ההיא ממנו ניקח דמאי דנייד הרשב"א מהך סברא ואזיל ומודה לדברי התוס' הוא משום לישנא דש"ס. דא"כ הו"ל למיבעי שכרן בכל דבר חוץ מכסף מהו וכו' ומכאן תשובה למ"ש הר' מל"מ שהקשה להרשב"א מההיא דפ' נערה ותירץ וז"ל ויש לומר דלעולם דמדרבויא דכל דבר מרבה אפי' קרקעות ואפי' מלוה עובר מגז"ש דנשך נשך ומאי דקא מבעיא לן בגמ' הוא דכיון דהאי גז"ש דשימה שימה לא הוי מלוה דהא לא תשימון לא הוי אזהרה ללוה אלא למלוה וגבי מלוה לא הוזכר בפי' אלא נשך כסף נשך אוכל כי עבדינן גז"ש ממוציא שם רע למלוה בריבית הוא דוקא ממאי דכתיב גבי מלוה אבל קרקעות דלא כתיב גבי מלוה וצריך שילמוד בגז"ש מלוה לא ילפי אלו דבריו וכו' דא"כ איך לא הרגיש דא"כ הו"ל למיבעי שכרן בכל דבר חוץ מכסף ואוכל מהו כיון דלגבי מלוה לא כתיב כי אם כסף ואוכל לחוד ומ"ש דנקט קרקע ושוב ראיתי להרב לשון למודים שהקשה כן ובכלל ופרט זה שכתבו התוס' עיין להרב גדולי תרומה שם שהקשה דאיך אפשר לכתוב קרא ג' נשך גרידא בלי אצטריכות הנושא ועוד הקשה דאפי' נסבול דוחק זה דלימא קרא נשך נשך נשך אכתי לדידהו אייתר אוכל דמפרטא דכסף לחודיה הוה שמעינן קרקעות שאינן מטלטלין וממעטינן נמי פחות משוה פרוטה שאינן ממון ככסף וכו' עיין בס' עין יהוסף שם ובס' פני יהושע יעו"ש ודוק.
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכל מי שהיה סרסור בין שניהם וכו'. </b> עיין במ"ש הרב לח"מ ז"ל דאינם עוברים אלא באופן שאם לא היה הוא לא היה מלוה לו וכו' ומרן החבי"ב ז"ל ביו"ד סי' ק"ס הגהת הטור אות י"א כתב וז"ל ולבי אומר לי דלא הוצרכו התוס' לחלק כן אלא בערב ועדים דבין הכי ובין הכי עוברים בלאו דלא תשימון עליו נשך וכדי שיהיה להם לאו נוסף צריך שיהיה באופן שבלאו אינהו לא היה מלוה לו אבל סרסור וכל המתעסקים בריבית דלאו עוברים אלא משום ולפני עור וכו' בכל גוונא עוברים עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבין את דבריו דא"כ מה בין זה למושיט כוס לנזיר דאי לא קאי בתרי עברי נהרא דלא עבר המושיט דהתם לא עבר המושיט כ"א בלאו זה לחוד כי משם הכריחו התוס' דערב ועדים אין עוברים היכא דהיה מלוה בלא הם וכ"כ דעת רבינו בסרסור דאין עוברים כ"א בלאו דלפני עור לא תתן מכשול אפי"ה אם היה מלוה בלא הם הסברא נותנת דלא עובר. ואולי שדעת הרב לומר דשאני ההיא דנזיר דלאו דולפני עור לא תתן מכשול היכא דלא קאי בתרי עברי נהרא אינו נעשה כלל לא במושיט ולא בנזיר כ"א האיסור שעשה הנזיר משא"כ הכא שעל כרחך המלוה והלוה עוברים אלאו דולפני עור והלאו איתיה בענין וזה בא וסייע בהדייהו אף הוא נלכד עמהם אלא דא"כ לפי דברי הרב ז"ל יצא לנו דאם הסרסור שם הפסיקא של ריבית דאז עובר הלאו דלא תשימון ובלאו הכי היה המלוה מלוה ללוה אז אינו עובר משום ולפני עור ונמצא חוטא נשכר דבשביל שעבר אלא תשימון נקל איסור לפני עור וזה מן התימה וצריך לי ישוב.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>שטר שכתוב בו ריבית וכו'. </b> כתב מהר"י קולון ז"ל בשורש י"ז דמאחר שיש עדים על סך הקרן או שחייב מודה פשיטא דלא שייך למגזר בהא שמא יגבה גם הריבית שהרי מבררים את דבריהם מהו קרן ומה הוא ריבית וחשיב סהדותייהו לענין מלוה ע"פ כמו שטר לענין מלוה בשטר היכא שמבורר מתוכו מהו קרן ומהו ריבית וא"כ למה לא יגבה את הקרן דהא רבנן לא קנסו אלא משום דגזרו שמא יגבה והכא לא שייך למגזר וכ"ת דרבנן לא קנסו היינו שמבורר מתוך השטר דליכא למיחש דליתי לידי תקלה כלל שהרי ניכר הוא מתוך השטר מהו ריבית ולא אתי לידי גיבוי אבל הכא שאין ניכר מתוך השטר אע"ג דמתוך העדות המעידים ליכא למיחש מ"מ קנסינן ליה מאחר שנעשה מעשה אשר מתוכו יוכל לבא לידי גיבוי הריבית א"א לומר כן דאי אמרת דרבנן מודו דקנסינן היכא דאיכא למיתי לידי תקלה א"כ יקשה בפ' המניח גבי המוציא את תבנו וכו' דפליגי רב וזעירי רב אומר קנסוהו אפי' בגופו וזעירי בשבחן ולא בגופן ועלה מייתי פלוגתא דשטר שיש בו ריבית ובעי למימר דרב כר' מאיר וזעירי כחכמים ואם איתא דמודו רבנן היכא דאיכא למיחש לתקלה רבנן אתי שפיר כרב דילמא [שביק להו ברה"ר] ומזקי בהו רבים אלא ש"מ דרבנן לא קנסי כלל עכ"ל וכתב א"כ כי ליכא העדת העדים או הודאה דלא גבי הרי קנסו רבנן ואכתי אמאי מוקי לרב כר"מ לא קשיא דלא משום קנסא הוא אלא שמא יגבה גם את הריבית.<br><b> וראיתי</b> למהר"י בן לב ח"ג סי' כ"א שכתב בסוף תשובתו ואחר שכתבתי עיינתי במ"ש הרא"ש בתשו' כלל ק"ח סי' כ"ז ולפי מה שאני מבין מתוך דבריו ליתנהו להני מילי שכתבתי משם מהריק"ו יעו"ש והנה דברי הרא"ש ז"ל בתשובות הם כך תשובה כאשר כתבת כן הוא אם יתברר הדבר בעדים שאלו המעות הכתובים בשטר הלוה בריבית אף לרבנן קונסין אותו ואינו גובה אף הקרן מדמוקי ר' יוחנן ההיא דשטרי חוב המוקדמים כרבנן וגזרה שמא יגבה מזמן ראשון א"כ בשט"ח נמי אם הקרן והריבית כלול ביחד ואין ניכר מתוך השטר שהוא ריבית קנסי רבנן ולא יגבה כלום וכו' ועי' להש"ך בחו"מ סי' נ"ב שכתב דלישנא דקנסי שכתב הרא"ש לאו דוקא יעו"ש באורך והרב פרח מטה אהרן בח"א סי' כ"א כתב דאפשר שדוקא בהאי שטרא קאמר שאם אין עדים יודעים או אין חייב מודה אינו גובה וכן דקדק הרא"ש בסוף התשובה שכתב ואם עדים מעידים שכלל זה הריבית עם הקרן אז אינו גובה בשטר זה ואפי' לרבנן כדפרשינן הרי כתב בשטר זה דמשמע דוקא בזה השטר אינו גובה אבל גובה בעדים אחרים והוא הדבר אשר דקדק מהריק"ו מדברי המרדכי לחדש דין זה ואע"פ שהרא"ש לא כ"כ בתחילת התשו' למידין משיטה אחרונה ואח"כ כתב דיש הכרח גדול מתשו' הרא"ש דלא כמהריק"ו דקאמר אף לרבנן קונסין אותו ולא יגבה כלום וכו' מ"מ קשה דודאי שהלוה שהוא טוען שהיא הלואה בריבית יודע סך הקרן וכיון שחייב מודה למה לא יגבה כלום אלא ודאי דס"ל דקנסו קרן משום וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד </b> הכרח גדול זה לא זכיתי להבינו דהא שטר שכלל בו ריבית שאינו גובה למהריק"ו אפי' לרבנן היכי משכחת שלא יהא חייב מודה זולת שבא מלוה לגבות מיתמי לוה דוקא דאם מלוה עצמו הרי ידע כמה קרן וכמה ריבית אלא שהלוה עצמו מסתפק בשיעור הקרן שלא ידע כמה הקרן ואפשר דמרוב הימים שכח או מדעתיה אומר כן לשלם אף הקרן וע"ז הוא דס"ל לחכמים דשטר שכלול בו ריבית אינו גובה כלל אתי למגבי אף ריבית וכהאי גוונא הוא בנדון הרא"ש ומשו"ה פסק דאינו גובה כלום ומרן החבי"ב ביו"ד ס"ס ק"ס בהגב"י אות ל"ה כתב דראיית מהריב"ל שלא כדברי מהריק"ו ממ"ש בסוף התשו' ומה שהוגד לך אם עדים מעידים שנכלל זה הריבית עם הקרן אם אין גובה כלל בשטר זה ואפילו לרבנן כדפי' ע"כ ולמה לא יגבה דהא העדים מעידים שחייב לו הקרן והוי כחייב מודה כמ"ש מהריק"ו ע"כ ולפי מ"ש הרב פרח מטה אהרן אדרבא מצינן למימר משם דבשטר זה אינו גובה אבל מלוה ע"פ מיהא הוי ועיין בס' עין יהוסף בפ' הריבית שהקשה למהריק"ו מדברי רש"י ותוס' שם ולא ידעתי מה סימנים מצא בדבריהם דרבנן קנסינן ולא לומר דמה שאינו גובה הוא משום גזרה כדאמרן ועיין בס' חסדי דוד שכתב לדעת התוס' שהוא משום גזרה ודוק.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>הורו מקצת הגאונים שהלוה שמחל בריבית שלקח או שעתיד ליקח וכו' אינו מועיל וכו' יראה לי שאין הוראה זו נכונה. </b> כתב הרב המגיד ז"ל הורו מקצת הגאונים וכו' הוראת הגאונים ז"ל מוסכמת במה שעתיד ליקח דודאי אין המחילה מועלת לעבור בשל תורה וכו'. הנה דברי הרה"מ ז"ל שכתב לעבור בשל תורה אם הדברים כפשטן דדוקא בריבית של תורה לא מהני מחילה אבל בריבית של דבריהם מהני עיין במל"מ וקשה לי למ"ש מרן החבי"ב ביו"ד סי' ק"ס הגה"ט אות י"ח וז"ל וכ"כ הש"ך דכשאסור לקבלו אסור אפי' בריבית דרבנן וכשהמחילה מועלת מועלת אפי' בריבית דאורייתא וכו' יעו"ש ואלו לסברת הרה"מ לפי פשוטו בדעת רבינו לא כן הדבר אלא בריבית של דבריהם אפי' במאי דעתיד ליקח מהני מחילה ואם הש"ך קאי לדעת מרן שכן תפס מרן בס' הקצר ועלה קאי הש"ך אמנם לדעת רבינו ז"ל שפיר מהני המחילה בריבית של דבריהם אפי' למאן דס"ל דבריבית העתיד ליקח מודה רבינו להגאונים אלא דהרא"ש פליג עליה לא ידענא מנא להו הא ועיין בס' שולחן גבוה מה שהקשה על הטור ולא זכר לתשו' מהרלנ"ח והמבי"ט וכמה דיות משתפכות בזה ומ"ש הרה"מ ז"ל זה הלשון מורה שלא חלק רבינו על הגאונים אלא בריבית שכבר עמד המלוה וגבהו שכבר עברו על הלאוין וכו' הכונה ע"ד שפי' רבינו לעיל בפירקין ה"ב וז"ל הא למדת שהמלוה שהלוה בריבית עובר על ו' לאוין וכו' יעו"ש.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להמחנה אפרים בנימוקיו על רבינו שכתב וז"ל וצ"ע דלמ"ד בטלו ולא בטלו ועדיין לא נגמר הלאו דאל תקח נשך ואפי' לשיטת רבינו דפסק כמ"ד קיימו ולא קיימו מ"מ ס"ל שעדיין לא עבר הלאו כמבואר בהל' שחיטה וכו' יעו"ש ולפי מ"ש אין כאן קושיא דהכונה היא דכבר עברו על הלאוין שכבר לקח בלא מחילה והתחיל לעבור דומה למ"ש רבינו לעיל דהתם נמי לא עברו לגמרי דהא ניתק לתשלומין הוא ועם כל זה קרו ליה עבר ה"נ הכא. ובעיקר הדין דפליג הגאונים עם רבינו ראיתי להרב בני יעקב בדף מ"ח ע"ג שהקשה וז"ל ותו איכא למידק דמ"ש דאין אדם מוחל דבר שלא בא לעולם ממ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' מלוה שהורו הגאונים שאם מחל אדם לחבירו רבית שלקח או שעתיד ליקח לא מהני מחילה בריבית והוא ז"ל חלק עליהם דמהני ויש מהפוסקים שסוברים דאפי' במה שעתיד ליקח מהני וקשה דהיכי מהני והגאונים אמאי הוצרכו מטעם ריבית תיפו"ל משום דהוי מוחל דבר שלא בא לעולם כיון שלא בא הריבית עדיין ושמא ההיא מיירי בלשון חיוב וצ"ע עכ"ל. ואחר המחילה רבה לא ידענא מאי קשיא ליה דהא הא דאמרינן אין אדם מוחל דבר שלא בא לעולם היינו לומר דאם אח"כ בא לחזור בו או ליתנו לאחר או לתבוע ממנו דבר שכבר מחל ליתא לאותה מחילה ומגן שוייא מידי דלית בה ממשא והיינו טעמא דבאותה שעה לא היה בעולם ומה מחל ברם הכא דאף דמחל הריבית העתיד ליקח ובאותה שעה לא היה בעולם מ"מ עתה בשעת נתינת הריבית שהוא בעולם אדעתא דמחילה קא יהיב לה ומשוייא לה מחילה בדבר שבא לעולם כל זמן שלא חזר בו בפי' ומכ"ש דאיכא נמי איסור ריבית גם ללוה וה"ז דומה למ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' הביאה מרן ב"י בחו"מ סי' רמ"א וז"ל כתב הרשב"א בתשו' מה שנסתפק לך במוחל לחבירו מה שיטול מנכסיו אם מחילתו מחילה בודאי המוחל לחבירו כל מה שיטול מנכסיו יכול הוא לחזור בו קודם שיטול אבל לאחר שנטל מה שנטל נטל וכו' יעו"ש וכן פ' מרן בס' הקצר.<br><b> וראיתי</b> להמבי"ט ז"ל ח"א סי' קל"ב שכתב וז"ל ואף לדברי הגאונים שהביא הרמב"ם בפ"ד דאין מחילה מועלת בריבית היינו בריבית דאורייתא לא בריבית דרבנן כי הכא וכו' יעו"ש והוא סותר מ"ש הוא ז"ל ואותו חילוק בסי' נ"א וז"ל ולפיכך אין המחילה מועלת במה שהיה ריבית קודם ואפי' במה שהיה ריבית דדבריהם וכו' הרי שלדעת הגאונים אפי' ריבית דדבריהם לא מהני מחילה היפך ממ"ש בסי' קל"ב ומרן החבי"ב ביו"ד סי' ק"ס הגהת הטור אות י"ח הקשה להרב מבי"ט ז"ל דמדברי רבינו שהביא דברי הגאונים נראה בפי' דאף בריבית דדבריהם לא מהני מחילה וקצת קשה שיותר הו"ל להקשות מהא דסי' נ"א וצ"ע.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וגוי שהלוה את ישראל בריבית אסור לישראל אחר להיות ערב שכיון שדיניהם שתובע הערב תחילה נמצא הערב תובע את ישראל בריבית והערב חייב בה לגוי לפיכך אם קבל עליו הגוי שלא יתבע את הערב תחילה ה"ז מותר. </b> וכתב הרב המגיד וז"ל שם בגמ' דכיון דגוי דיניה דאזיל בתר ערבא איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא ופרש"י ושאר המפרשים שכל שיכול לתבוע את הערב אסור עד שיקבל עליו שלא לתבוע את הערב עד שיתבע הלוה תחילה ולא ימצא לגבות ממנו אבל הרשב"א כתב שהערב שלהן היה ערב שלוף דוץ כלומר שלוף והנח הלוה ודוץ והתקע וכו' אבל אם קבל עליו לתבוע איזה מהם שירצה ויהיה [דינו] כערב קבלן שלנו ה"ז מותר וכן נהגו במקומות אלו ומלשון רבינו אין להכריח עכ"ל וכתב הלח"מ שנראה להכריח קצת ממ"ש רבינו ואם קבל עליו שלא יתבע את הערב תחילה משמע דאפי' אם יתבע למי שירצה שרי משמע שלא כדברי רש"י יעו"ש ולענ"ד נראה להוכיח בהיפך והוא כדבריו לא שייך לומר ואם קבל עליו דמשמע דגרועי גרע לכחו שהיה לו מאז ומקדם אלא אדרבא הוסיף תת כח לגבות מאיזה מהם שירצה ועוד דמילת ואם קבל אינו כמ"ש מהראנ"ח בח"ב סי' ו' לדעת רש"י וז"ל ולפ"ז בכהאי גוונא דוקא הוא דפריך כן ומשו"ה פי' גבי מי שקבל עליו לדון בדיני ישראל שלא יתבע לערב תחילה היינו משום דלישנא דקבל עליו משמע שהוא פוחת מזכותו שהיה לו ואם היה תנאי שיהיה ערב קבלן אדרבא הרבה הרבה בזכותו שהיה לו שמתחילה לא היה יכול לתבוע אלא מן הערב ועתה התנה לתבוע למי שירצה ועדין מה שהיה בידו לתבוע מן הערב תחילה במקומו הוא ע"כ יעו"ש אלא ודאי שר"ל שלא יגבה מן הערב כ"ז שיש ללוה לפרוע הוא כסברת רש"י לפי מ"ש הפוסקים וכן נראה לדעת הטו' בסי' ק"ע שכתב ואם כתב לו לדון בדינינו שלא יתבע לערב תחילה שרי יעו"ש ומרן ז"ל כתב וז"ל ודברי הרא"ש ורבינו סתומים אלא שכתבו דברי הראב"ד דבסמוך שהוא סובר כדעת הרשב"א שכתב אא"כ התנה עם הגוי שלא ידחה אותו אצל הערב וכו' יעו"ש והרב דרכי משה הקשה דמתחילת לשון הטור נראה דס"ל כדעת רש"י והניחו בצ"ע יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב ט"ז שרצה להליץ בעד מרן ז"ל וז"ל וי"ל דגם ברישא ס"ל כהרשב"א וה"ק שקבל שלא לעשות כדיני הגוים שידחהו אצל הערב תחילה אלא יתבע ממי שירצה ע"כ. ודבריו צריכים ביאור דהא להכי דייק הרב ז"ל לומר שכתב לדון כדיננו וכו' וכונתו רצויה שלא יתבע אלא ללוה כדיננו ולא שלא יתבע להערב תחילה וזה מוכרח בדברי הטור ז"ל יותר מלשון רבינו וכמבואר וזה שלא כדברי הרב כהונת עולם שכתב וז"ל ומעתה גם מ"ש הטור דברי הראב"ד וכו' ונהי דמ"ש הדרישה והט"ז שמלשון הטור בתחילה הסי' נראה כרש"י והלח"מ כתב דאדרבא נוטה כהרשב"א יעו"ש אחד הרואה ואחד השומע בלבבו יבין דלא על הלח"מ לבדו תלונותי אלא גם על הרב המגיד קשה לי ממ"ש רבינו ואם קבל עליו וכו' וכדאמרן. ועוד בה מלשון הטור בשנות'ו את טעמו לומר לדון כדיננו ה"ז מורה באצבע כמ"ש וחזיתיה להנמוק"י שכתב וז"ל בתר ערבא אזיל שאינו יכול לתבוע וכו' מאיזה מהם שירצה מותר שהרי ממונו אצל שניהם נתרבה וכשהגוי נפרע מן הערב באותה שעה הוא שחל שעבודו על לוה ושרי שכבר נתחייב בכל ומה שהוא פורע בשבילו אפי' קבל וכו' תוספתא גוי שהלוה מעות מישראל וישראל שהלוה מעות מגוי ישראל נעשה לו ערב ואינו חושש לו משום ריבית וטעמא שאף הגוי הלוה מישראל ישראל נעשה לו ערב משום דישראל המלוה עיקר תביעתו על הגוי וממנו הוא גובה יעו"ש.<br><b> והנה</b> מה שהוצרך הנמוק"י ז"ל להך טעמא דישראל המלוה עיקר תביעתו על הגוי וכו' ולא סגי ליה בטעמא דכשהערב פורע למלוה ישראל באותה שעה הוא שחל שעבודיה על הערב ודומיא דמלוה גוי וכו' הוא משום דאף שקבל הלוה גוי שלא לדחותו אצל הערב מ"מ כיון שממונו נתרבה אצל שניהם וישראל הוא דקא יהיב ריביתא וישראל הוא דקא שקיל הו"ל ריבית הבא מישראל לישראל והיינו טעמא שכתב אח"כ ומיהו דוקא ערב גרידא אבל קבלן אסור שנמצא שממונו של מלוה מתרבה אצל הקבלן ואסור ע"כ. וכתב מרן בסי' ק"ע וז"ל ונראה לחלק דשאני התם שהמלוה ישראל כיון שממונו מתרבה אצל שניהם אשתכח דישראל מישראל קא שקיל רביתא אבל ישראל הלוה מן הגוי אפילו שממונו של מלוה מתרבה אצל הקבלן לית לן בה דהא גוי מישראל קא שקיל רביתא ושרי למשקל מחבריה מאי דפרע לגוי דהא כיון שלא היה הלוה יכול לדחותו למלוה אצל הקבלן ע"כ. אבל אין לומר לדעת הנמוק"י היכא דהמלוה ישראל א"צ הלוה גוי שיקבל עליו שלא לדחותו אצל הערב יען כי עיקר תביעתו על הלוה גוי ואף כי ידחה אצל הערב והיינו משום דעיקר על הלוה גוי דאל"כ למה הוצרך הנמוק"י לטעם זה תיפו"ל דכיון שקבל עליו שלא לדחותו אצל הערב סגי בהכי דהא לא חמיר ממלוה גוי ולוה ישראל דסגי כשקבל עליו וכו' דלפי מ"ש חמיר וחמיר וכדאמרן ועוד דא"כ לא אדע שכו'ל במ"ש לקמן ומיהו דוקא ערב גרידא אבל קבלן אסור וכו' דאיך אפשר להיות ערב גרידא אם לא שקבל עליו שלא לדחותו אצל הערב ועוד אם במלוה גוי דשרי להיות ערב קבלן צריך שיקבל עליו וכו' במלוה ישראל דלא שרי להיות ערב קבלן כ"א ערב גרידא לא כ"ש דצריך שיקבל זה נראה לענ"ד פשוט.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב מראה הפנים בפי' על הירושלמי מתני' דאין מקבלין נכסי צאן ברזל וכו' שהביא דברי הנמוק"י וכתב וז"ל ולכאורה נלמד מדבריו דגוי שלוה מישראל מותר לישראל להיות ערב אע"פ שלא התנה המלוה עם הגוי שלא לדחותו אצל הערב כדמפרש טעמא להדיא דמלוה שהוא ישראל לדיניה אזיל שעיקר תביעתו על הגוי וממנו הוא גובה וא"כ סיפא דתוספתא כפשטא מתפרשת עכ"ל ולפי מ"ש אין כאן הוכחה. ומעתה חזי הוית למאי דהקשה לי החכם המרומם כה"ר יצחק רוסו הי"ו ע"ד הנמוק"י הלזו מהא דאמרינן בפ' שום היתומים דמקשה הש"ס לרב אסי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ ריבית אוכלת בהן ממתני' דשום היתומי' ל' יום ופריך במאי עסקינן אילימא בבע"ח גוי מי ציית אלא פשיטא בבע"ח ישראל אי דקא אכיל רביתא מי שבקינן ליה ואלא דלא קא אכל ריבית וקתני נזקקין בשלמא לר' יוחנן ניחא אלא לר"א קשיא ופריק לעולם בבע"ח גוי שקבל עליו לדון בדיני ישראל אי הכי ריבית נמי לא לשקול שקבל עליו לזה ולא קבל עליו לזה וקשה דלמה הוצרך הש"ס לב' אוקמתות הללו דמיירי שהגוי קבל עליו לדון בדיני ישראל וקבל לזה ולא זה לוקמא בבע"ח ישראל שנעשה לישראל ערב עבור גוי בשביל הקרן והריבית ומת והגוי העני והריבית מתרבה על הגוי וכיון שאין לו לפרוע וחוזר המלוה אצל הערב ונמצא שריבית אוכלת בנכסי יתומים וכו' ככתוב בדברי קדשו ולפי מ"ש אין לדברי הנמוק"י קושיא כלל כמו שאין לדברי הראב"ד ז"ל ודעימיה דהרב נמי אזיל ומודה דאף שיהיה מלוה ישראל עדיין צריך שיקבל עליו הגוי שלא ידחנו אצל הערב ועדיין צריכין אנו לב' אוקמתות וכמבואר.<br><b> אלא</b> דעדיין הקושיא במקומה עומדת לדעת הרב מראה הפנים שהבין בהנמוק"י דהיכא דמלוה ישראל א"צ שיקבל עליו וגם לדעת ראבי"ה והביאו המרדכי וז"ל וזקיני ראב"ן פטרו מטעם דהוי לגביה ריבית שלא הלוהו כערב שלא בשעת מתן מעות ולדבריו אם התנה לו לשלם הריבית חייב לפרוע לו וליתא דפטור וכמ"ש ע"כ הרי להדיא לדעת ראב"ן דאפי' שיכול לדחותו אצל הערב כל שהמלוה ישראל שרי לישראל להיות לו ערב דלא פטרו אלא מטעם דהוי ערב שלא בשעת מתן מעות לגבי ריבית וכמ"ש ראבי"ה ז"ל וכן ראיתי למהראנ"ח בח"ב סי' ז' שכתב וז"ל ומ"מ אף לדעה זו נראה דבלוה גוי וישראל מלוה שרי לישראל אחר להיות ערב סתם ולא דמי למלוה גוי וישראל לוה דהתם התובע הוא גוי ויש בידו לתבוע לערב תחילה אבל הכא כיון דמלוה ישראל אם יתבע את הערב תחילה יכול לדחותו אצל הגוי אע"פ שיש בידו לפרוע כדין ישראל שכיון שאף בדיני הגוי יכול לתבוע ממנו אף שיש ביד ישראל לפרוע ואין הגוי יכול לומר לו לך אצל הערב ה"ז מותר דאין החיוב חל אלא על הגוי הלוה כדין ישראל כיון שבידו לתבוע ואף שבדיניהם יכול לתבוע לערב תחילה מה לנו ולדינם כיון שהתובע והנתבע דהיינו המלוה והלוה ישראל יש לו לדחותו אצל הלוה כדין ישראל וכו' יעו"ש ויש לעיין עליו במ"ש לקמן לדעת הנמוק"י שלא הבנתי כונתו אם לא שט"ס נפל.<br><b> ואיך </b> שיהיה נמצא לדעת ראב"ן והנמוק"י לפי דעת הרב מראה הפנים ולדעת מהראנ"ח כולהון סבירא להו דבמלוה ישראל א"צ שיתנה עם הגוי ומה שהקשה לעיל מהא דפ' שום היתומים נראה לענ"ד דלק"מ והוא דאף כי מוקמינן למתני' במלוה ישראל דלא בעינן שיקבל עליו הגוי שלא ידחנו אצל הערב עדיין צריכים אנו לפרש האוקמתות והוא דשם נאמר אמר לך רב אסי ולר' יוחנן מי ניחא מי שבקינן מזוני דודאי קא מפסידא ונקטינן הכרזה דלא ידעינן אי מרוחינן אי לא ומשני הא לא קשיא בתובעת כתובתה בבי"ד דלית לה מזוני כדרב יהודה דאמר ר"י התובעת כתובתה בבי"ד לית לה מזוני מ"מ לרב אסי קשה אמר לך ר"א שקבל עליו לדון בדיני ישראל וקבל לזו ולא קבל לזו ע"כ והר"ן ז"ל בפ' אלמנה ניזונת בהא מתני' דשום היתומים שפחתו שתות וכו' הביא הך סוגיא וכתב וז"ל שקבל עליו להמתין ימי הכרזה ובלא ריבית ולא קבל עליו שאם לא ירצו להגבותו שלא יעלה חובו ריבית ע"כ והשתא כי מוקמינן למתני' בבע"ח גוי ויצא לו ערב ומת והגוי העני וכל זמן שעובר הריבית מתרבה על הגוי וכיון שאין לו לפרוע חוזר על הערב ונמצא ריבית אוכלת בנכסי יתומים וכו' ומשו"ה נזקקין אהני לן לקושיא דהיכי משכחת לה לר"א אבל עדיין תיקשי לר"א ומי שבקינן לריבית דל' יום דודאי קא מפסדא ונקטינן הכרזה דלא ידעינן אי מרוחא אי לא דומיא מאי דקשה לן לדעת ר"י דהא חובו הוא על הגוי וישראל לא מחיל לגוי ריבית ומתרבה בהני ל' יום דהא עד שעת הפרעון ברשותו מתרבה וערב חובו של גוי קא פרע והיכי קתני במתני' ל' יום ומאי אית לך למימר שקבל עליו שלא יפרע מן הלוה אותן ל' יום ולא קבל שאם לא יגבהו בי"ד שלא יעלה עליו ריבית וכדעת הר"ן א"כ עדיין צריכים אנו לב' אוקמתות זה נראה לענ"ד ברור לפום קושטא ודוק.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אסור להקדים הריבית וכו'. </b> עיין להרב המגיד ז"ל ובהגהות אשר"י בשם מהרי"ח כתב וז"ל ודוקא כשלא פירש לשם ריבית ע"כ ועיין למרן ב"י מה שנסתפק עליו וראיתי להרב זקן שמואל ז"ל שכתב וז"ל ונראה דט"ס הוא וצ"ל ודוקא כשפירש לו לשם רבית כדמשמע לישנא דמתני' ומוכרח הוא להגיה כן דאל"כ קשה מדידיה אדידיה וכו' ולעיל גבי ההיא דרבינא כתב וז"ל וא"ת מ"ש מהלוה ודר בחצרו וי"ל לפי שבשעת דירתו חייב לו המעות אבל הכא כבר פרעו לו המלוה כשמוסיפין לו ע"כ ומה תירץ בזה הא כתב כאן דאף לאחר פירעון ולא פירש אסור וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה דא"צ להגיה ולאו מוכרח הוא דמ"ש כאן ודוקא כשלא פי' לשם ריבית הכונה היא שא"ל מעותך כך וכבר פרעתיך ועוד קח לך זה ואף שלא פירש מ"מ ריבית מאוחרת היא ברם ההיא דרבינא כשלא דיבר עמו דבר אלא שהיה לו לתן כך ועוד הוסיף לו וכמ"ש הש"ך ז"ל סק"ד שם לקושיא אחרת יעו"ש עוד י"ל דמהרי"ח יחלק כמו שחילקו רבני פרובינציי"א דבשעת פרעון אין אסור ריבית בסתם ולאחר פרעון אסור והביא דבריהם מהריב"ל ז"ל בח"ג סי' ס"ה יעו"ש מלתא בטעמא.<br><b> אמנם</b> דברי הש"ך צריכים לי ביאור במ"ש שתירוץ הפרישה דההיא דפסק הטור בחו"מ סי' רל"ב מיירי שאינו מזכיר לפניו שנותן לו היתרון משא"כ כאן שאומר תתקבל ממני יתר על חובי אלא דאינו מזכיר דבתורת ריבית או מתנה נותנם וס"ל להרמב"ם דמותר דאמרינן במתנה נותנם לו והטור והרא"ש סבירא להו כיון דמזכיר לו היתרון אסור זהו תורף דבריו וע"ז הקשה דמלשון הטור לא משמע הכי ועוד הקשה וז"ל והא הרמב"ם על כרחך בלא א"ל כלום מיירי דהא מחלק בין כדי שהדעת טועה או לא ועליה כתב הטור דהרא"ש חולק ואוסר ובזה נדחה מ"ש הב"ח דהכא מיירי בשעת הפירעון לאחר שפרע נתן לו עוד יתרון בסתם אלא דנ"ל וכו' יעו"ש. ולא ידענא מאי מקשה הש"ך ז"ל דהא מ"ש הטור דרבינו ז"ל כתב להתירא ציין מרן ז"ל שהוא מ"ש בפ"ח ההיא עובדא דרבינא והתם לא כתב רבינו בכדי שהדעת טועה כדי שיקשה דלא משכחת לה שלא יהיה טעות כיון שפי' וכן נמי לא נדחה מ"ש הב"ח ואי רוצה להקשות דהתם בפ"ח מהענין מוכח דמיירי בסתם זה לא תליא במה שפסק בדין טופיינא בכדי שהדעת טועה וכ"ז כתבתי בלא ראות דברי הרב פרישה ודרישה במקומם אבל עתה שבא לידי ס' פרישה ודרישה ראיתי דשפיר מקשה הרב ז"ל.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>ומותר לאדם ליתן לחברו דינר כדי שילוה לפלוני מאה דינרין וכו'. </b> עיין בהרב המגיד שכתב משם הרמב"ן שאפי' פייס אותו הלוה מותר כ"ז שאינו משלם משלו יעו"ש והר' מל"מ ז"ל נסתפק דאם אמר הלוה למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן לך בשבילי מה יסברו הרמב"ן והרשב"א בזה ומסיק דנראה דשרי דכיון שאין הלוה נותן משלו כלום מה לי שיפייס הלוה לאדם אחר מה לי שיאמר למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן בשבילי כיון שאין הלוה נותן משלו כלום שרי וכתב שגדולה מזאת מצא בתשובת הרשב"א ח"ב סי' רי"ג יעו"ש. ולענ"ד נראה דמרן ז"ל לא ס"ל הכי שפסק בסי' נ"ח סי"ד דמותר לומר הילך זוז והלוה י' דינרין לפלוני והוא שלא יחזור ויקחנו מהלוה וגם לא יאמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי וי"א שצריך ג"כ שלא יפייסנו הלוה לתת למלוה בשביל שילוהו ע"כ ומדמצריך שלא יאמר פלוני יתן בשבילי משמע דאף לדעת הרמב"ן שהוא מ"ש בסתם מודו מיהא בהא והוא מבואר ועיין להר"ב בשיטה מקובצת בהך מימרא משם הריטב"א ודוק.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>גוי שמשכן חצרו לישראל וכו'. </b> יש לברר במי שקנה חצר הגוי שדרים בו ישראלים ובא בעל המצר בטענה דבר מצרא והקונה משיב דבקונה מן הגוי לית ביה משום דינא דבר מצרא כדאיתא בש"ס ובפוסקים והיא הלכה פסוקה והטעם משום דאריה אברחי מינך ובעל המצר טוען דבמבוי הישראלים ליתא להאי טעמא והנה בפ' הריבית דף ע"ג ע"ב בעובדא דמרי בר רחל דמשכן ליה ההוא כותי ביתא וכו' הקשו התוס' בד"ה נטר וכו' וז"ל וא"ת מכח דינא דבר מצרא היה לו לרב מרי להוציא מיד רבא כדאמרינן לעיל מאי משכנתא דשכונא גביה והא דאמרינן דזבן מן נכרי לית ביה משום דינא דבר מצרא היינו משום דמצי א"ל אריה אברחי ממצריך אבל הכא רב מרי שלא היה לו בית אצל הנכרי לא שייך האי טעמא ואדרבא הפסיד שכל זמן שלא קנאו רבא היה דר בו רב מרי בשביל ריבית וי"ל דרב מרי לא היה חפץ לקנותו ע"כ.<br><b> והרב</b> כנסת הגדולה בסי' קע"ה הגהת הטור אות ע"ג כתב וז"ל והא דקונה מן הגוי לית ביה דינא דבר מצרא היינו דוקא בקונה בית הגוי הסמוך לביתו אבל בית הגוי שישראל דר בתוכו יכול הדר בתוכו להוציא ללוקח מדינא דבר מצרא מהרש"ך ז"ל ח"ב סי' קמ"ט וכו' יעו"ש ולכאורה יש להקשות עליו איך לא הביא סיעתא לדברי התוס' הנ"ל שחילקו כמו שחילק הוא ז"ל וכן הוא דעת מהר"מ ומביאו המרדכי בפ' המקבל. עוד כתב וז"ל א"ה כיון שטעם הרב ז"ל הוא משום דלא אמרינן אריה אברחי ממצריך אלא היכא שיש לגוי בית או שדה סמוך למצרן אבל לא בבית גוי שהישראל דר בתוכו ומחזיק בו ה"ה שהמצרן בבית זו אע"פ שאינו שוכר לבית יכול לסלקו מיד הלוקח וכן מתבאר מדברי הרב ז"ל שזיכה לשוכר מדין מצרן כפי ההסכמות ומהר"א גאליקו ז"ל בתשו' כ"י סי' ק"ב כתב דבע"ח ומצרן מוציא מיד הקונה לו ועיי"ש בסי' ק"ו ע"כ נראה דעת הרב ז"ל דלא אמרינן בכי האי זבן מגוי לית ביה דינא דבר מצרא אלא מצי המצרן לסלק ללוקח כדין הלוקח מישראל אמנם לבי מהסס בזה לפי מ"ש להר"ב בשיטה מקובצת בסוגיין בעובדא דרב מרי משם תלמידי הרי"ף וז"ל והקשו התוס' מכח דינא דבר מצרא היה לו לרב מרי וכו' וי"ל דרבא מגוי זבנא ואמרינן לקמן זבינא מגוי לית ביה משום דינא דבר מצרא ואפי' דלא שייך הכא טעמא דלקמן מ"מ לא פלוג רבנן אי נמי לפי' ר"ת אתי שפיר וכו' יעו"ש. וכן הביא עוד משם הריטב"א שתירץ התוס' לחד תירוצא ואע"ג דהריטב"א ז"ל דחה דבריהם מ"מ מידי פלוגתא לא נפיק דדעת תלמידי הרי"ף שפיר קנה הלוקח אע"ג דלא שייך טעמא דאריה וכן מוכרח בדעת הר"ב דהכי ס"ל מדלא פליג כמו שפליג הריטב"א ז"ל.<br><b> וראיתי</b> למהר"א אלשקר ז"ל הובא בס' אבקת רוכל בסי' קי"ח שפקפק בדעת רבינו דס"ל דהך דינא דזבן מגוי לית ביה דינא דבר מצרא הוא אפי' דלא שייך טעמא דאריה אברחי ומרן שם בסי' קי"ט דחה דבריו וכתב וז"ל ועוד יש לדון בזה אפי' הוה אפשר למיסק אדעתין דהרמב"ם סבר דאפי' היכא דליכא למימר אריה אברחי ליכא דינא דבר מצרא בזבן מגוי הכא אפי' אין לו לראובן אלא אותו מאגאזי'ן ששכר מהגוי שייך למימר אריה אברחי שהרי הגוי היה שכן למאגאזי'ן ששכר ראובן והיה יכול הגוי להזיקו ועוד שבמאגאזי'ן השכיר בידו מהגוי היה יכול להעליל עליו בשכירותו ועתה שקנה שמעון מהגוי הבית שבכללות המאגאזי'ן אברח אריה מעלוי ולא דמי דלר' מרי וכו' יעו"ש באורך וקשה לי במ"ש דאפי' הוה אפשר למיסק אדעתין דהרמב"ם סבר וכו' דמשמע דחילוקו שייך לדעת הרמב"ם ואינו דאם נשים שהרמב"ם סבר כן דבכל גוונא זבן מגוי לית ביה משום דינא דבר מצרא א"כ שפיר קנה שמעון וצריך לחלק בין נדון דידן לההיא דרב מרי ולומר דהכא שייך אריה אברחי דהגוי היה שכן וגם שמעליל עליו בשכירות וגם מ"ש בסוף דבריו וז"ל אבל בנדון דידן כשם שפורע השכירות לישראל היה פורע לגוי ושפיר א"ל אריה אברחי ממצרך ע"כ קשה דבשאלה לא נזכר מענין השכירות כ"א שרצה להוציאו מהמאגאזי'ן וזה משיבו שהוא קודם משום דינא דבר מצרא באופן שדברי הרב ז"ל לא זכיתי להבינם וצ"ע. ולענין דינא עדין צריך ישוב שנראה שהלוקח יכול לומר קים לי כהתוס' שהביא הר"ב והריטב"א דבכל גוונא לוקח מן הגוי לית ביה דינא דבר מצרא. ובר מן דין כבר ידוע מ"ש מרן המחלוקת דהיכא דהלוקח יש לו בית לדור והמצרן יש לו ומה שרוצה ליקח הוא להשכירו לאחר אם שייך ביה דינא דבר מצרא או לא ובנדון דידן שכבר קנה שמעון שפיר מצי לומר קי"ל וזכה בבית ועיין בס' בית דוד חו"מ סי' ס"ד.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וכן אם מכר לו מטלטלין עד זמן פלוני בק' וכו'. </b> עיין בהרב המגיד שכתב שדעת רבינו כהרי"ף שלא הביא הך דרב נחמן דאמר טרשא שרי וכו' אבל הרשב"א התיר בדברים שאין להם שער קצוב עכשיו וגם לא אמר אם מעכשיו וזו היא דר"נ יעו"ש ועיין בס' מחנה אפרים בנימוקיו על רבינו שכתב שרבינו ס"ל כהרשב"א והיינו דבהרי"ף נקט אם מעכשיו לאיסורא וכאן כתב בשומתו ידועה יעו"ש וכן נ"ל שהבין ההגהות מיימוני בדעת רבינו שכתב בסי' תל"ג והאלפסי לא הזכיר טרשא דר"נ משום דס"ל דלית הלכתא כוותיה וכן פסק ראב"ן אבל ר"ת ור"י ור"ח והמיימוני פסקו כר"נ וכפרש"י וכו' יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי"ב ז"ל ביו"ד סי' קע"ג בהגהת הטור אות ב' שהביא מתשובה מהר"א מונסון משם הרדב"ז ז"ל דמותר לתת דינר לערך ס' עוטמאנס לחדש אחד או לשני חדשים ובלבד שלא יאמר כי אם בלשון מכר ולא בלשון הלואה ולא יאמר אם אתה נותן לי מיד לערך נ"ט ואם לאחר זמן לערך ס' יעו"ש וקשה ממ"ש הרדב"ז גופיה בחדשות בח"א סי' תמ"ט במה ששאלוהו בראובן שאמר לשמעון מכור לי דינר זה ואתן לך בו מ"ה מיידי וראובן יש לו דינרין ומידיא"ש אם יש איסור ריבית כיון שהדינר אינו שוה אלא מ' מיידי או פחות והשיב דבר זה מחלוקת בין המפרשים אבל יש לאסור אפי' לדעת המתירין כיון שיש לראובן מיידי שהוא יכול לקנות הדינר מיד במ' וירויח השאר ודאי משום אגר נטר הוא וכדגרסי' בפ' הזהב היו חמרין וכו' הרי לך לפי שיטה זו דמותר כיון דאית ליה ג' לטיבותא חדא שהוא דרך מקח וממכר ואין כאן ריבית דאורייתא וכו' אבל הרמב"ן והרשב"א והר"ן והרא"ש כתבו משמע דס"ל דאינו מותר אלא בזמן שבעה"ב נותן לו פרוטות דהיינו כשאר פירות או מטלטלין דהוי כחנוני הפוסק על הפירות ובעה"ב מוזיל גביה וכו' הלכך כיון דאיכא פלוגתא ראוי להחמיר וכ"ש שאני אומר שאפי' לדעת המתירים יש לאסור משום הערמת ריבית עכ"ל הרי כאן הסכים לדעת האוסרין ועוד דאפי' לדעת המתירין אסור משום הערמת ריבית היפך מ"ש מהר"א מונסון משמו וצריך לי ישוב.<br><b> ועוד</b> הוקשה לי דרך אגב במ"ש הרב עוד שם באותה תשובה וז"ל ולכל הפירושים מותר לומר לחבירו מכור לי דינר זהב בכך וכך דרה'ם כסף והוא שיש לו כסף ואפי' שאין לו בכל הדינר כסף כדאמרינן גבי סאה אם יש לו סאה לוה עליה כמה סאין יעו"ש ואילו בסי' תקכ"ז באותו חלק כתב וז"ל והוי יודע דאע"ג דאמרינן יש לו סאה לוה עליה כמה סאין ה"מ לענין מלוה אבל לענין מכר לא עד שיהא בידו כשיעור כל המקח וכ"כ הרמב"ם וכן הסכים הרשב"א ונתן טעם לדבר ואע"ג דיש לדחות הטעם מ"מ יש לנו לבטל דעתינו מפני דעתם הרחבה ע"כ הרי כאן בחלקו'ת תשי'ת בין הלואה למכר וצריך שיהא כל שיעור המקח משא"כ בהלואה ואילו בסי' תמ"ט השוה אותם לכל הפירושים ואפי' לדעת הרשב"א היפך מ"ש שם משם הרשב"א וצ"ע. הן אמת שקושיא זאת לא על הרדב"ז לחוד קשה כי אם גם על הרא"ש קשה שהרי הטור בסי' קע"ג פסק הך ברייתא שהביא הרדב"ז וז"ל שולחני שמכר דינר טבוע במעות שאינן טבועות ומוכר הדינר ביותר משויו וכתב א"א הרא"ש שצריך שיהיו ביד הלוקח כל דמי הדינר ואילו בסי' קס"ג הביא מרן ב"י משם רבינו ירוחם וז"ל הא דאמרינן אם יש לו מותר י"מ דהוי כמו סאה דלוה עליה כמה סאין וכן נראה עיקר וכ"כ הרא"ש יעו"ש ואולי נחלק ונאמר דנוטל מוכר הדינר ונתנו דהא יש לו הוא שדבר הנמכר הוא הדינר והפרוטות הם כמו הדמים ועדין לא נתקרר דעתי ודוק.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אבל מלוהו סתם על שער שבשוק. </b> עיין בהרב המגיד ז"ל שכתב דבקביעות זמן אסור ולשאר המפרשים מותר ולדברי הכל אם יש לאריס מותר והרי הוא כשאר כל אדם ע"כ והרב מל"מ תמה בדברי הרה"מ וכתב דאפשר לפרש דאע"ג דרבינו אוסר ביש לו בקובע זמן מיהו ביצא השער דמותר אע"פ שאין לו אם המצא תמצא דיצא השער ויש לו מצטרפין שניהם להתיר אף בקובע לו זמן. ולענ"ד קשה לי ממ"ש הרה"מ גופיה בה"ב ד"ה אע"פ וז"ל ודעת הרב דרישא דאוסרה בקובעו זמן לגורן אפי' ביש לו דומיא דהיתר דסיפא דעד שיבא בני שהיא ביש לו ואם היה כדבר המפרשים דכל שיש לו מותר אף בקביעות זמן והכל תלוי ביש לו הו"ל לומר כך לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חיטין אא"כ יש לו וכו' יעו"ש באורך וא"כ אף אנן נמי נימא דאם איתא דלדעת רבינו היכא דאיכא תרתי דיש לו וגם יצא השער דאף בקביעות זמן מותר א"כ לימא מתני אא"כ יצא השער ויש לו ומדלא אשכח התר בקובע זמן לפרעון ש"מ דלית שום היתר ומה שהביא מדברי הרשב"א עיין בכנסת הגדולה ומ"ש משם התוס' בסיפא דתוספתא שטר של ריבית יקרענו ויגבה ממשעבדי לא מצאתי שכ"כ ודוק.
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>המוכר שדהו בעדים גובה מנכסין משועבדים. </b> כתב הגדולי תרומה בשער מ"ז ח"א דמדסתם רבינו וכתב גובה מנכסין משועבדים ולא חילק בין קבל עליו אחריות ללא קבל משמע דס"ל דלא שנא בין מכר בשטר למכר בעדים יעו"ש וכן הוא דעת הרשב"א והר"ן שהביא הנמוק"י בפ"ק דמציעא ומביאו מרן ב"י בסי' רכ"ה וז"ל אבל הנמוק"י כתב אחריות ט"ס הוא לאו דוקא בשטר הוא דקאמר אלא אפי' מכר שדהו בעדים קי"ל דגובה מנכסין משועבדין אע"פ שלא פרשו אחריות כלל גובה וכ"כ הרשב"א והר"ן ע"כ וכ"כ הטור בסי' קט"ז וז"ל ואפי' לא מכר בשטר אלא בעדים בעלמא ואפי' לא פרש לו אחריות וכ"כ רבינו ירוחם ורבינו יונה והביאם מרן ב"י בס"ס קט"ו וכ"כ הר"ב בשיטה מקובצת בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"א) וז"ל המוכר שדהו בעדים גובה מנכסין משועבדין וכו' ונ"ל דכי אמרינן גובה מנכסין משועבדין דוקא כדמסהדי ואמרי לא נכתב השטר וכו' ולא תימא דוקא בשטר הוא דאמרינן אחריות ט"ס וכי היכי דאמרינן אחריות ט"ס בשטר ה"נ אמרינן במכר בפני עדים בלא שטר דעל דעת כן שיהא לו עליו אחריות זבין ליה דהא קי"ל דלא עביד איניש דזבין ארעא ליומיה וכו' וכ"כ ג"כ בפ' הספינה דף ע"ז משם ר"י יעו"ש וכ"כ הרמב"ן שם. ומ"מ לא ברירא לי דעת הנמוק"י דלפי מ"ש בפ"ק דמציעא נראה להדיא דבמוכר שדהו בעדים גובה מנכסין משועבדין ואע"פ שלא פרשו אחריות כלל ואילו בפ' הספינה דף ע"ז כתב וז"ל זכו בשדה זו לפלוני חוזר בשטר ואע"ג דלכאורה משמע דלא נפקא לן מידי אם יכתוב לו השטר דמה נפשך וכו' ואי מכר הוא אפי' לא כתב לו נמי גובה מנכסין משועבדין מ"מ אינו כן וכו' ועוד דבשטר משתעבד בלא העדת עדות ואם אין שם שטר צריכים לעמוד בפני בי"ד ובפני המוכר כשיבא לגבות הלכך אין להם להעיד על שעבודו אלא במצותו וכו' יעו"ש הרי דמשמע לכאורה שצריכים העדים להעיד בקבלת האחריות והוא היפך מ"ש בפ"ק דמציעא ועיין במרן החבי"ב בסי' ט"ל הגב"י אות ט' ואפשר לומר דמ"ש ואם אין שם שטר צריכים להעיד בפני בי"ד לאו על האחריות קאמר דבהא אפי' שלא פרשו אחריות שפיר גובה וכמ"ש במציעא אלא צריכים להעיד שלא היה שם שטר או עדים אחרים דילמא טריף והדר טריף וכמ"ש ר"י ופסקו מרן בספרו הקצר בסי' קט"ז יעו"ש וכן כתב הרדב"ז החדשות סי' תקמ"ט יעו"ש שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה ולא זכר ש'ר לכל הני רבוותא דכתיבנא.<br><b> האמנם</b> הבעל התרומות בשער מ"ז ח"א כתב דאם מכר בלא שטר אלא בעדים לא גבי משעבדי כיון דזביני לא הוי דלא כתב בהו שטרא ה"נ אמרינן אחריות לא קביל עליה אבל אם קבל בפניהם אע"פ שלא נכתב ה"ז גובה בעידי המכירה יעו"ש והביאו מרן ב"י בסי' רכ"ה וכתב עליו הגידולי תרומה וז"ל ולא נמצא לרבינו חבר שיוכל המוחזק לומר קים לי ע"כ והרב ש"ך בסי' רכ"ה וקט"ז כתב שמצא לו חבר לרשב"ם ז"ל בפ' חזקת הבתים דקאי בשיטת הבעה"ת ושפיר חזי לומר קים לי והרב שער המלך הקשה ע"ד הגידו"ת דלענין קים לי אפי' בשטר מכר שאין בו אחריות יכול לומר קים לי כסברת רבינו ברוך ורשב"ם דסבירא להו דבשטרי מקח וממכר אחריות לאו ט"ס הוא ומכ"ש במוכר שדהו בעדים בלא שטר יעו"ש ולענ"ד נראה לי דלק"מ דאפ"ל בדעת ר"ב ורשב"ם דמייתי הגהות אשר"י דסבירא להו דדוקא היכא שהוזקקו לכתוב שטרא ולא נכתב בו אחריות אמרינן אחריות ט"ס הוא אבל בעדים ולא בשטר אפשר דסבירא להו דאחריות ט"ס הוא וכמו שכן כתב ר"י והביאו הרא"ש בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ב) יעו"ש. וגם מרן החבי"ב בסי' רכ"ה הגב"י אות ד' כתב דמצי המוחזק לומר קים לי כיון דמדברי הנמוק"י בב"ב מוכח שאם לא פירש לו אחריות אינו גובה מנכסין משועבדים וכו'. ואני בעוניי מצאתי לו חבר תרי אשלי רברבי הלא המה הרב בעל החידושים בפ"ק דקידושין דף כ"ז עלה דב' שטרות הן וז"ל וקשיא לי למאי הלכתא חוזר בשטר אי שטר מכר הוא כי ליכא שטר נמי גובה ממשעבדי דהא אמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסין משועבדים וכו' וי"ל אי בעית אימא בשטר מכר ובדלא פריש ליה אחריות דבשטר קי"ל אחריות ט"ס הוא וכי ליכא שטרא אי פריש ליה באחריות באפי סהדי גבי ממשעבדי ואי לא פריש לא עכ"ל ואידך הראב"ד ז"ל בפ' הספינה והביאו הר"ב בשיטה מקובצת וז"ל ולעיקר הקושיא תירץ הראב"ד דכי אמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסין משועבדים דוקא בדקביל עליה אחריות בפי' דהא ט"ס אמרינן כלומר בודאי אחריות היה שם והסופר שכח ולא כתבו ע"כ והרמב"ן דחה תירוץ זה בחי' עכ"ל הרי לך בפי' דקיימי בשיטת הבעה"ת ושפיר מצי המוחזק לומר קים לי ודוק.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>היתה המלוה רבית וכו'. </b> נשאל הרשב"א בסי' אלף ט"ז על אפוטרופוס שמכר קרקע של יתומים כדי לפרוע חוב אביהם לפי שנתפשר עם בע"ח ונתפייסו בפחות וכשהגדילו היתומים רוצים לבטל המקח מטעם דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא א"כ היתה ריבית אוכלת בהן והשיב דהדין עם הלוקח שהרי רשאין למכור האפוטרופא בשטר שיש בו ריבית והאי טעמא מהני לכל ריוח שיש ליתומים וכו' יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> למהרימ"ט ז"ל בחו"מ סי' ב' שכתב וז"ל ואיברא דאם לא אמרה הרב ז"ל היה נראה דלא דמי ריבית ומזונות דהוי הרחקת הנזק למי שרוצה לעשות הנאה בחובו שהוא בקשת התועלת שהרי מצינו שהתירו לתת כיסו לגוי ולא התירו במוצא מציאה אע"פ שכבר בא לידו וכן הדין דבכל מידי שיש נזק ליתומים יש לנו להזקק שלא יפסידו אבל אין לנו ליזקק שישתכרו וכו' ועוד דכולה שמעתתא דערכין לא אזלא הכי דפרכינן ממתני' דשום היתומים היכי משכחת לה אי בבע"ח גוי מי ציית וכן פרכינן ממתני' דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית ודחקינן לאוקומי בבע"ח גוי שקבל עליו לדון בדיני ישראל ואדחקינן לאוקומי בהך מילתא דלא שכיח כלל אמאי לא מוקי בבע"ח שרוצה לעשות הנחה דחשיב כריבית אוכלת בהן דבין לר' אסי בין לר' יוחנן וכו' יעו"ש באורך.<br><b> והנה </b> בעת'ה חדשים מקרוב באו ח"ג מתשובות הרשב"א ז"ל וראיתי שם בסי' ר"א שהביא הך שאלה שם והביא הך דערכין כמ"ש בחלק א' וכתב עוד וז"ל ועוד דהא משמע דאפי' שלא במקום הפסד אלא במה שיש ריוח ליתומים בנכסיהם ממקום אחר רשאי דהא רשאי האפוטרופא למכור שדות כדי לקנות שוורין לחרוש ולפרנס שאר השדות וכו' וא"ת א"כ בשום היתומים שהקשה כמה והעמידו כולן או בריבית אוכלת בהן או בכתובת אשה אי נמי בשמתוהו ומת בשמתיה אמאי לא אוקמוה בכהאי גוונא זה אינה תורה שאין מניחין את הדברים המצויין ותופסין את שאינם מצויין וכיון שמצאו להן אוקמתות בנפרעין את שלהם לא רצו להעמידן בבאין לפרוע את חובם ואע"פ שיש לבעל דין לחלוק ע"ז קצת ולומר דשאני התם דאי לא פרע א"נ לא זבין תורי שיפסידו הנכסין ממה שהניח האב אבל להניח בחיוב שחייבן האב אין להם למכור כדי לסלק מעליהם מה שחייב בו האב ומ"מ הראשון נראה לי עיקר וכו' ולא עוד אלא שמעמידין אפוטרו' לחוב ע"מ לזכות וכו' יעו"ש הרי לך להדיא דכל מה שהקשה עליו כבר נרגש מזה ותריץ יתיב ועיין בס' תומת ישרים דנראה שראה הרב תשובה זו ולא נתקררה דעתו בתירוצו יעו"ש.
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מלוה שבא להפרע בשטר שבידו שלא בפני לוה וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז"ל שכתב מחלוקת אמוראים בפ' הכותב אם נפרעין מן האדם שלא בפניו ופסק כרב נחמן ומבואר בהלכות ע"כ והנה הרי"ף הביא ראיה דהלכה כר"נ מדמקשה בפ' שום היתומים ואי חיישת לשובר התם נמי לגבי הא דאמר ר"נ ליחוש ופרקינן התם כדקאמר טעמא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך למדינת הים ואתה נועל דלת בפני לוים דאלמא הא דרבא אר"נ הלכה היא וטעמא דיליה מעלייא היא יעו"ש.<br><b> ולענ"ד </b> אחר בקשת מחילה מעצמותיו הקדושים לא זכיתי להבין ראיה זו דהתם הכי איתא אמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ היתה ריבית אוכלת בהן ור' יוחנן אמר או לשטר שיש בו ריבית או לכתובת אשה משום מזונות וכו' אר"נ מרישא לא הוה מזדקקנא לנכסי יתומים כיון דשמענא להא דרב הונא חברין משמיה דרב דאמר יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו מכאן ואילך מזדקקנא ושיילינן מעיקרא מ"ט לא ומשני א"ר פפא פריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסיה וכו' ובתר הכי אמרינן רבא אמר משום שובר א"ל ר"ה בריה דר"י לרבא ומי חיישינן לשובר והתנן הנפרעת שלא בפניו וכו' ורבא אמר ר"נ אפי' בבע"ח נמי ואי חיישת לשובר התם נמי ניחוש א"ל התם כדאמרינן טעמא שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו והולך למדינת הים ע"כ. נמצא דרבא אמר ר"נ דס"ל דנפרעין שלא בפניו הוא ניהו ס"ל טעמא דאין נזקקין משום שובר ואף כי מדברי רש"י שפי' בדברי רבא הא דאין נזקקין משום שובר דשמא שובר היה לאביהם וכו' דמשמע דרבא עליה דר"י ור"א קאי וטעמא דידהו קאמר מ"מ (ר"ה) [ר"נ] נמי הכי הוה ס"ל אי לאו משום רב הונא (אר"י) [אמר רב] ועל דברי כולן בא רבא למיהב טעמא משום שובר וע"ז בא ר"ה בריה דר"י להקשות מיניה וביה דמתני' דנפרעת שלא בפניו א"ר יצחק נפחא לא שנו אלא כתובת אשה ורבא אר"נ אפי' בבע"ח נמי אי חיישת לשובר התם נמי ליחוש והכונה דימצאו דבריך סותרין זה את זה וע"ז משני שפיר התם כדאמרינן טעמא שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו דמעיקרא הקשה לו דאיך יהיב הך טעמא דלר"נ ולדידיה סתראי נינהו כלפי מאי דס"ל במתני' דהנפרעת שלא בפניו דלא חיישינן לשובר ושני ליה דהתם ליכא טעמא דלא ניחוש לשובר שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חברו והולך למדינת הים ואיכא נעילת דלת וא"כ מאי ראיה לענין דינא דהלכה כר"נ מדמשני וכו' דטעמא דיליה מעלייא היא והלכה דהא כל קושייתו אינו אלא לרבא ור"נ דטעמא טעים משום שובר דאילו לא הוה רבא ור"נ אה"נ דמצו למימר אנא כר"י נפחא ס"ל דדוקא כתובת אשה ולא בע"ח משום שובר באופן שלעת כזאת לא זכיתי להבין כונתו וכעת צריך אני מרבותי (א"ה ס"ט עיין תשו' בעי חיי חו"מ ח"א דף מ"ח ע"ד ד"ה ומה שהקשה יעו"ש).<br><b> עוד</b> כתב הרי"ף ז"ל שם וז"ל אלא מיהו חזינן לרבוותא דלא חיישי להא דרבא אמר רב נחמן וסמכי להוא בהא מילתא אגמ' דבני מערבא דמתמהי התם ונפרעין מן האדם שלא בפניו ומשני כשריבית אוכלת בהם ופריך ובי"ד גובין ריבית בשערב לו מן הגוי אלמא מילתא פסיקא היא לגבייהו דאין נפרעין שלא בפניו. וראיתי להמבי"ט בח"א סי' רכ"ט שנשאל בראובן שלוה מן הגוי ולו שט"ח ומכר הגוי השט"ח הנזכר לשמעון ולא מצא שמעון נכסין לראובן במקום ההלואה והלך לעיר אחרת שהיו שם נכסין לראובן ותבע מבי"ד שיגבוהו שלא בפני לוה וכו' וכתב הרב בתוך התשובה וז"ל ונ"ל בנדון דידן דאף במקום דירתו לא היו נפרעין ממנו שלא בפניו דהאי תקנתא לא הוייא אלא בישראל כדמשמע מדקאמר שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו אבל בגוי לא עבדינן תקנתא לפרעון דידהו וכן משמע בירושלמי פ' הכותב דמתמהי ונפרעין מן האדם שלא בפניו א"ר ירמיה כשריבית אוכלת בהן ובי"ד גובין ריבית בשערב לו מן הגוי וכתבו הרי"ף בהלכות ור"ח ז"ל הביא ראיה מהירושלמי זה שאין נפרעין מן האדם שלא בפניו דהכא אוקמוה בירושלמי דמיירי בגוי ומשום ריבית ונ"ל דלא פליג הירושלמי אדר"נ דהא דמשמע בירושלמי דאי לאו ריבית לא היו נפרעין שלא בפניו איירי במלוה גוי שלא עשו תקנה והא דר"נ איירי בישראל שעשו לו תקנה שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חברו והולך למדינת הים וכו' יעו"ש שיש שם ט"ס.<br><b> ולענ"ד </b> קשה לי טובא דהא כל ראייתו של ר"ח ז"ל מדקמתמה ונפרעין מן האדם שלא בפניו דמשמע דפשיט להו דאין נפרעין וס"ד דמיירי במלוה ישראל והיינו כסברת רב אחא שר הבירה דדוקא בכתובת אשה ולא בע"ח ממתני' משמע דבכל ענין מיירי וע"ז הוצרכו לאוקומי בשרבית אוכלת בהן והשתא דהירושלמי ס"ל כר"נ מאי מתמה ונפרעין וכו' הו"ל לתרץ כן שלא יהא כל אחד נוטל מעות של חברו והולך למדינת הים ולעולם דמיירי בבע"ח ישראל אפי' שאין בו ריבית ומדהוצרך לאוקומי בריבית ש"מ דבשאין ריבית אוכלת אין נפרעין ומשום לתא דריבית הוא דהוצרך לאוקמי בבע"ח גוי ומלבד דכן הוא פשט הירושלמי עוד הביא ראיה ממה שאמרו עוד שם ע"ז וז"ל כהדא אלכסא אמר לר' מנא אנן עבדין טבות סגיין מנכון אנן כתבין דין מוגמרין אין אתא טבית ואין לא אתא אנן מחלטין נכסייא א"ל אף אנן עבדינן כן משלחין בתריה תלת אגרין וכו' א"ר מתניא והוא שעמד בדין וברח אבל לא עמד בדין לית כאן מחלטין אלא מכריזין ע"כ הרי דכשלא עמד בדין אין מחליטין כלל וזה ודאי בישראל מיירי וקאמר כהדא ש"מ דהכל הוא בישראל שלא כדברי הרב המבי"ט ז"ל וצ"ע.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ומפני מה אינו נשבע היסת. </b> עיין בהרב מל"מ שהקשה במ"ש רבינו שאם יש עדים אינו נוטל אלא בשבועה דבמאי עסקינן אי בדליכא ראיה הא מהימן במיגו דאי בעי אמר החזרתי וכו' ונראה דרבינו אזיל לשיטתיה דס"ל דבטענת החזרתי צריך לישבע בנקיטת חפץ וכמ"ש בפ"ו מהל' שאלה וכבר באר דבריו הרב בכ"מ בפ"ב מהל' שכירות וכתב דכיון שהוא מודה שנעשה שומר אלא שפוטר עצמו מצד אחר כגון שטוען החזרתי צריך לישבע כעין דאורייתא ואף דהרב המגיד פליג אהא וס"ל דבטענת החזרתי ישבע היסת לאו אליבא דרבינו קאמר וכו' אלא אליבא דידיה דאיהו פליג על רבינו וס"ל כהראב"ד שהשיג עליו וכו' יעו"ש. ולענ"ד לא זכיתי להבין דבריו שהרי כתב רבינו בפ"ב מהלכות שכירות וז"ל זה אומר השאלתיך או השכרתיך או הפקדתיך והלה אומר להד"מ או שאמר כן היה אבל החזרתי לך ונסתלקה השמירה ולא נשארה בינינו תביעה הרי הנתבע נשבע היסת ונפטר ע"כ הרי דבטענת החזרתי נפטר בשבועת היסת אשר מכח זה הקשה הרב גופיה למ"ש מרן בכ"מ שדעת רבינו דבטענת החזרתי נשבע בנקיטת חפץ וכמ"ש הרב ז"ל מדברי רבינו הלזו וההיא דפ"ו כבר הליץ הרה"מ שם או אפשר דהתם שאני שהוא בעדים וכמ"ש בס' מרכבת המשנה אבל לדעתו ז"ל דלא נחית להכי כמבואר מדבריו שכתב ואף דהרה"מ פליג אהא וכו' וצריך ליישב. (א"ה ס"ט עיין להרב שער המלך בהל' גזלה ואבדה דף י"ז סע"ד שדחה דברי הרב מל"מ כמ"ש מו"ז ז"ל ועיין בס' קרית מלך רב ח"ב בפרקין שתמה כן יעו"ש).
+
+Halakhah 4
+
+<b>אבל אם אמר המלוה אני יודע שהיה שוה יותר על החוב אבל איני יודע כמה וכו'. </b> הרב המגיד ז"ל כתב שדעת רבינו כסברת הר"י בן מיגש דצריך שיאמר המלוה ששוה המשכון יתר על דמי החוב כדי שיהיה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכן כתב הטור ומרן בספרו הקצר. והריב"ש ז"ל בסי' שפ"א השיב להדיין שרצה לחייב למלוה שאמר איני יודע כמה היה שוה והביא הירושלמי דפ' שבועת הדיינים דאמרו שם על מתני' דסלע הלויתני וכו' והלה אומר איני יודע מהו ומשני את לא ידע אהין ידע דנראה דאפי' שאינו אומר יודע אני שהיה שוה יותר על החוב איני יודע כמה אמר מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם והשיב הריב"ש ז"ל דהירושלמי יש לפרשו בשאמר איני יודע כמה היה שוה יותר מן החוב וכו' יעו"ש וכעת לא ראיתי לשום אחד מן הפוסקים שאמרו באומר איני יודע כמה היה שוה דהוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם זולת את זה ראיתי להריטב"א בחי' לשבועות הנדפסות מקרוב שכתב שם במתני' דסלע הלויתני וז"ל אבל היכא דהלוה אומר כך וכך היה שוה והמלוה אומר איני יודע בזה נחלקו המפרשים שהרא"ם כתב גם בזה דסוף סוף הוי כחמשים ידענא ונ' לא ידענא דהא מודה ליה המלוה דחייב אלא דאינו יודע כמה ואף הרמב"ם כתב בהל' שאלה המפקיד אצלו פירות שאינם מדודין וכו' וגם הרמב"ם ז"ל שכתב בשמו ושם רבו אינם דומים לדינו של הרא"ם דהתם כבר הודה שקבל ממנו פירות אלא שאינן מדודין ולא סגייא שלא יהא בהן שו"פ והוי כנ' ידענא ונ' לא ידענא שמשלם בלא שבועה דחבריה אבל בירושלמי נראה סיוע לדינו שאמרו שם והלה אומר איני יודע אמר את לא ידע אהין ידע וכו' אלא א"כ נדחוק לומר דהירושלמי מיירי באומר שהיה שוה ממון יותר ואינו יודע כמה יעו"ש באורך.<br><b> נמצא</b> לפי"ז דסברת הדיינים שחייבו למלוה שאמר שאינו יודע כמה היה שוה [היה] להם על מה שיסמוכו וגם הדחיה שדחה הריב"ש ז"ל דחוקה היא להריטב"א ונפק"מ לדינא דאם תפס התובע מצי למימר קים לי כיון שהרא"ם ג"כ הכי ס"ל ומ"מ דעת רבינו נראה ברור דלא ס"ל הכי ומהתימה מהריטב"א ז"ל שלא הוכיח מכאן דנראה ברור דצריך שיודה ששוה המשכון יותר מדמי החוב שהוא נדון הרא"ם בעצמו.<br><b> (א"ה</b> ס"ט עיין למה"ר רבי'ן חסידא בס' לב מבין דף קצ"ח ע"ב וכה הראני ידי"נ כמוה"ר דש"נ הי"ו מה שכתוב אצלו בזה והילך לשונו והנה מדברי כל הפוסקים שהביאו דברי מהר"י בן מיגש ז"ל מבואר להדיא דס"ל במלוה על המשכון באומר לא ידענא כמה היה שוה דנשבע היסת ונפטר ודוקא היכא דאמר יודע אני שהיה שוה יותר ואיני יודע כמה הוא דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דדוקא בשומר שאבד הפקדון ואמר לא ידענא כמה היה שוה דבהודאה זו הא קא מודה ליה הנתבע דמחייב ליה מידי ולא ידע כמה הוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אבל במלוה על המשכון שאומר לא ידענא כלל לא מחייב מידי דאפשר דהמשכון לא היה שוה אפי' כנגד הלואתו כמ"ש הריב"ש ז"ל סי' שפ"א והכריח כן מדברי הרמב"ם ז"ל דבפ"ה מהל' שאלה כתב הפקיד אצלו פירות שאינם מדודין וכו' והשומר אומר איני יודע ישלם בלא שבועה וכזה הורו רבותי הר"י הלוי בן מיגאש ורבו ז"ל עכ"ל והם דברי הר"י הלוי פ' שבועת הדיינים כמ"ש הרב המגיד ז"ל ואילו בפי"ג מהל' מלוה ה"ד כתב דכשאומר המלוה איני יודע דמיו דישבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול שאינו יודע וכו' ויפטר אבל אם אמר המלוה אני יודע שהיה שוה יותר על החוב אבל איני יודע כמה ה"ז משלם וכו' יעו"ש וכן נראה להדיא מדברי הרה"מ ז"ל דעל חלוקה ראשונה כתב וז"ל סלע הלויתני עליו וכו' דין זה כשהמלוה אינו מחייב עצמו בכלום פשוט הוא דהו"ל וכו' שפטור אבל מדין גלגול וכו' ועל החלוקה האחרת כשאומר יודע אני שהיה שוה יתר על החוב וכו' כתב זו סברת הר"י בן מיגאש ז"ל פ' שום הדיינים ובהשגות א"א וכו' וכבר הארכתי בביאור מחלוקתם פ"ה מהל' פקדון ודעת הרמב"ן ז"ל נוטה לדברי רבינו עכ"ל. נראה מדבריו שבדין הראשון כשאומר המלוה איני יודע דמיו גם הר"י בן מיגאש ז"ל מודה דנשבעין היסת ונפטר וכן נראה להדיא מדברי הרב בעל התרומות שמ"ט שכתב וז"ל ה"ד אם טען וכו' והמלוה אומר איני יודע דמיו וכו' ויפטר אבל אם אמר הלוה וכו' והמלוה משיב אני יודע שהיה שוה יתר וכו' אבל איני יודע כמה הרי זה משלם וכן פסק הר"י בן מיגאש ז"ל בחי' שבועות וכו' יעו"ש והגם דמ"ש הרביעי וכו' הם דברי הרב בעל העיטור ז"ל דף מ"ז וכמ"ש שם קודם לכן נקוט מיהא דגם הר"י בן מיגאש ז"ל מודה בזה וכ"כ אח"כ ומסתברא דוקא דאמר איני יודע וכו' אבל מודה כי לפחות יש לו ידיעה מפרוטה שהוא שיעור מודה מקצת וכו' יעו"ש וכן כתב הרא"ש ז"ל פ' שבועת הדיינים וכ"כ להדיא בתשו' הר"י בן מיגש הנדפסים מחדש בלקוטות הרמב"ן סי' קצ"ז.<br><b> והוצרכתי</b> להאריך בזה ולפי שראיתי להריטב"א ז"ל בחי' פ' שבועת הדיינים לדף מ"ג שכתב וז"ל סלע הלויתני עליו וכו' פי' האי סיפא וכו' עד גם דברי הרמב"ם ז"ל שכתב משמו ושם רבו אינם דומים לדינו של הרא"ם ז"ל דהתם כבר הודה שקבל ממנו פירות וכו' יעו"ש. ואין ספק דמ"ש משם הרא"ם ז"ל כונתו על הרב אב"ן מיגאש ז"ל וכמ"ש שם להדיא ומיהו אין ראיה של הירושלמי מחוורת לדינו של רבינו אבן מיגאש ז"ל וכן נראה ממ"ש והרא"ם ז"ל הביא ראיה לדינו מן הירושלמי שהביא רבו רבינו אלפסי ז"ל בב"ק וכו' וכן נראה ממ"ש גם דברי הרמב"ם שכתב משמו ושם רבו כלומר משם רבינו אבן מיגאש ז"ל ורבו הרי"ף ז"ל וכן מזכירו תמיד הריטב"א שם בשבועות להר"י בן מיגאש כמו שיראה הרואה וכן כתב הרב מופת הדור בס' שם הגדולים מערכת י' אות ד' דזימנין הפוסקים קרו ליה הרא"ם פי' הר"י אבן מיגאש ז"ל יעו"ש וא"כ הוא ליה היכן ראה למהר"י בן מיגאש ז"ל שכתב במלוה על המשכון דהיכא דאומר איני יודע כמה שוה דהוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם שלא כ"כ בחי' אלא גבי שומר שאבד הפקדון היינו משום דמודה מיהא דמתחייב ליה מידי וכמ"ש מהר"י בן מיגאש ז"ל בהדיא וממילא דגבי מלוה על המשכון דוקא באומר יודע אני שהיה שוה יתר על החוב ואינו יודע כמה בכהאי גוונא הוא דמתחייב אבל באומר איני יודע סתם אין כאן הודאה של כלום דאולי לא היה שוה יותר מסלע שהלוה לו וזה מבואר מדברי כל הפוסקים שהביאו דברי הר"י בן מיגאש ז"ל ואף דהרא"ם ז"ל קאי שם אמתני' דהמלוה על המשכון מ"מ ביאר דבריו שכתב ושמעינן מינה דשומר שאבד הפקדון וכו' וכ"כ הריב"ש ז"ל להדיא והיינו ממש כדברי הריטב"א ז"ל שכתב אח"כ ומהו וכו' ולא ידעתי אמאי לא נסתייע מדברי הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' מלוה דמוכח כן להדיא וכמו שהכריח הריב"ש ז"ל.<br><b> ושוב </b> אחר זמן ראיתי למה"ר הגדול בס' לב מבין דף קצ"ח שכתב ע"ד הריטב"א ז"ל וז"ל ותם אני לא אדע אמאי לא החזיקו ממ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא פי"ג מהל' מלוה להיפך ממ"ש הרא"ם שכתב בה"ד וז"ל סלע הלויתני עליו וכו' עד שהרי לא חייב עצמו בכלום הרי להדיא דבהאי דינא גופיה כתב הרמב"ם ז"ל להיפך ואיך כתב דהרמב"ם ס"ל הכי ממ"ש בהל' שאלה מאחר דבדין עצמו כתב להיפך ויגדל התימה על הריטב"א ז"ל דלחלק יצא ולא שלטה עינו הטובה בזה הלשון דהוי להדיא להיפך איך שיהיה סברא זו של הרא"ם יחידאה היא ואין לומר קים לי כידוע ועיין להריב"ש סי' שפ"א שהביא דעת השואל כוותיה דהרא"ם ז"ל וגם הריב"ש דחה דברי השואל עיי"ש. נראה שהבין הוא ז"ל דהרא"ם דמייתי הריטב"א לאו היינו מהר"י בן מיגאש שהביאו כל הפוסקים אלא הוא פוסק אחר ומשו"ה כתב דאין לומר קים לי כוותיה דהרא"ם ז"ל וכנראה דזה גרם לו להבין דהרא"ם גופיה הוא מ"ש וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ואחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו נראה דהריטב"א לא נתכוון אלא על מהר"י בן מיגאש ז"ל וכנ"ל ומ"ש וגם הרמב"ם ז"ל וכו' הם דברי הריטב"א ז"ל ואדרבא להריטב"א צריך להבין איך כתב כן בשם מהר"י בן מיגאש ז"ל שהוא ז"ל לא דיבר במלוה על המשכון אלא בשומר שאבד הפקדון והן הן דברי הריב"ש ז"ל שכתב על השואל דהר"י בן מיגאש לא קאמר אלא בשומר שאבד הפקדון דמודה מיהא דמיחייב ליה מידי וצריך תלמוד אלו תוכן דבריו נר"ו).<br><b> ודע </b> דיש מקשים עליה דהר"י אבן מיגאש ז"ל דכיון דלא ידע כמה היה שוה לא מחייב שבועה דהא לא מודה בדבר שבמדה ובמשקל ומניין והו"ל כההיא דתנן אלא מה שהנחת אתה נוטל ועוד שהרי אינו כופר בשתי כסף שהוא אומר איני יודע כמה היה שוה והרא"ש ז"ל תירץ וז"ל ונ"ל דלא קשיא דכיון שאומר יודע אני שהיה שוה יותר ממה שהיה לי עליו הודה ששוה פרוטה יותר שפחות משו"פ אין נחשב שווי בחפץ אחד הלכך זה שאמר שהיה שוה יותר מסלע על כרחך הודה בשו"פ הרי יש כאן הודאת ממון וכיון שהודה בסתם ואין בכלל הודאה זאת אלא פחות שבמנין ואין יכולין להוציא מידו אלא בפרוטה והוי כאילו הזכיר בפי' שו"פ יותר הלכך על כרחך על השאר יאמר איני יודע וכיון שאמר איני יודע מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ולא דמי לבית מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל דהתם אין הנתבע משיב שמא אלא כך הוא אומר מה שאמרת בית מלא הפקדת אצלי מזה לא נתתי לבי לידע אם היה מלא ממש וגם הטענה אינה כ"כ בריאה וכו' אבל זה אני יודע שכמו שהנחת אתה נוטל הלכך אין כאן הודאת כלום כיון שלא טען ולא משיב דבר שבמדה ומשקל ומנין שהרי לא טען עליו אלא חסרון פירותיו וזה אומר שלא חסרו אבל האומר כך וכך פירות הפקדתי אצלך והלה אומר פירות הפקדת לי ואיני יודע כמה היו אם לפי טענת המפקיד היו שיעור שתי כסף ופרוטה והנפקד אומר יודע אני שהיו שוין פרוטה ואיני יודע כמה היו שוין יותר יש כאן שבועה אבל אם אמר פירות סתם לא הודה בשו"פ אין בהודאתו משמעות של שו"פ שאף בפחות משוה פרוטה קרוין פירות עכ"ל.<br><b> וראיתי</b> להש"ך ז"ל בסי' ע"ב סק"נ שהקשה ע"ד הרא"ש הללו וז"ל ואני אומר במחילה מכבוד הרא"ש ז"ל אדרבא דבריו אינם מובנים שנראה מדברי הרא"ש שמתרץ על מה שהקשה מהא דתנן מה שהנחת אתה נוטל וכו' דדוקא גבי מלוה ודאי הודה בפרוטה אבל בהך דתנן מה שהנחת אתה נוטל אינו מודה אף בפרוטה לפי שאף בפחות משו"פ קרויין פירות ועל מה שהקשה דהא אינו כופר בשתי כסף מתרץ כיון דעל השאר אומר איני יודע יש כאן כפירה בב' כסף ולא דמי לבית מלא מסרתי דהתם אין הנתבע משיב שמא וכו' ודברים אלו לא אוכל להולמן מהו זה שאמר ואין הנתבע משיב שמא וגם מה זה שאמר וגם הטענה אינה בריאה דהא קי"ל כרבא דאפי' אמר בריא בית זה מלא מסרתי לך או עד הזיז מסרתי לך והוא אמר מה שהנחת אתה נוטל פטור כיון שאינו מודה לו דבר שבמדה ומנין וגם פשטא דמתני' מי לא עסקינן נמי בפירות חשובים כאתרוגין וכיוצא שאפי' פרי אחד שוה פרוטה דכשמשיבו היו בו פירות ואיני יודע כמה הם ודאי הודה בשו"פ ועוד דהא קתני במתני' כיס מלא זהובים מסרתי לך וכו' ועוד קשה לדעת הרא"ש ז"ל דמחלק דבאומר פירות סתם אין בהודאתו משמעות שו"פ והרי הרמב"ם בפ"ה מהל' שאלה שהביא כתב הפקיד פירות וכו' והשומר אומר איני יודע וכו' ובאמת משמע מדברי הרא"ש דהרמב"ם מיירי שאומר יודע אני שהיו שוין יותר משו"פ ואיני יודע כמה אבל לא נהירא כלל לפרש כן דבריו שהרי כתב והשומר אומר איני יודע משמע שאינו אומר רק איני יודע ולא יותר וכו' עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> אחרי בקשת מחילה מכבוד רבנותו נראה דכונת הרא"ש ברור מללו דבאומר יודע אני שהיה שוה יותר מדמי החוב ואיני יודע כמה כיון שפחות משו"פ אין נחשב שווי בחפץ אחד הרי יש כאן הודאה בפרוטה ועל השאר שאומר איני יודע כיון שאין יכולין להוציאו עפ"י הודאתו אלא פרוטה דהא אין לחייבו בשביל שהודה יותר משו"פ הרי כאן דבר שבמנין והוי מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם כנ' ידענא ונ' לא ידענא דבאידך נ' ספוקי מספקא ליה בחיוב משא"כ בשזה תובעו בית מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל דמילת איני יודע אין כונתו לומר דאפשר שהוא מלא ומתחייב בחסרון הפירות אלא לא נתתי לבי לידע אם היה מלא או לא ולא לומר דאם היה מלא דצריך עכשיו לאשלומי דהא אומר מה שהנחת אתה נוטל וכן נמי בהא דיודע אני שהיה שוה יותר מסלע דבהא מתחייב בפרוטה ובאומר איני יודע כמה כיון שאין יכולין להוציא הרי בשאר משיב שמא משא"כ באומר מה שהנחת אתה נוטל שאינו משיב שמא כלומר באומרו איני יודע וכדאמרן הילכך אין בהודאתו כלום כיון שלא טען ולא השיב דבר שבמנין ומדה שהרי לא טען אלא חסרון פירותיו וזה משיבו שלא חסרו וזה הוא עיקר החילוק ששם הרא"ש ועתה בא הרא"ש לומר דאם טען כך וכך פירות הפקדתי אצלך והלה משיב איני יודע וכו' דאם הנפקד מודה בשו"פ ועל השאר אומר איני יודע הוי ממש כדין הר"י בן מיגש ז"ל אבל באומר פירות הפקדתי ולא הודה בשו"פ אז אין מחייבין אותו כיון דאין בהודאתו משמעות של שוה פרוטה מפני שאף בפחות משו"פ קרויין פירות ואין לזה עסק בדין המשנה וטעמא דמתני' דקא פטר לחוד וטעמא דמודה בפירות סתם לחוד דהכא אפי' דמודה בפי' כיון שאין בהודאתו ברור שהודה בשו"פ איך נחייבו במתוך שאינו יכול לישבע משלם ומה שהקשה מההיא דפסק רבינו בפ"ה מהל' שאלה נראה לענ"ד דלא קשיא דהתם הדבר [מוכח] מצד עצמו דבמודה שהיה שו"פ מיירי רבינו ובזה אין מכחישין כמבואר מפשט הלשון אלא דאין להוכיח אי ס"ל הכי או לא כמ"ש בפ"ה.
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ואם אמר פרעון של חוב אחר הוא הרי זה נאמן מתוך שיכול לומר מתנה נתנם לי וכו'. </b> עיין להרב המגיד ז"ל שהביא להר"י אבן מיגאש ז"ל שפי' כן בגמ' ושהרמב"ן חלוק בזה והילך לשון הר"י אבן מיגאש ז"ל בשי' לשבועות ומסתברא דדוקא היכא דמסהדי סהדי דבתורת פרעון יהבינהו ניהליה וכו' אבל היכא דמסהדי דיהבו זוזי ולא ידעי אי בתורת פקדון או פרעון או מתנה יהבינהו ניהליה ומאי דדמי ליה אמרינן מיגו דאי בעי אמר במתנה יהבינהו ניהליה ומהימן כי אמר סטראי נינהו מהימן וכו' וממעשה דרב המנונא בפ' שבועת העדות ילפינן דהיכא דאיכא סהדי דמסהדי דיהביה זוזי ולא ידעי אי בתורת מתנה יהבינהו אי בתורת פרעון וקא טעין נתבע בתורת מתנה יהבינהו ניהליה דמהימן וא"ת מי דמי התם תובע אמר לשום הלואה ונתבע אמר לשום מתנה ומהימנינן לנתבע משום דהממע"ה אבל הכא נתבע אמר לשום פרעון ותובע אמר לשום מתנה וכיון שכן היכי מייתינן ראיה להימוניה לתובע לאפוקי מנתבע כד מעיינת למילתא ודייקת לה שפיר אשתכח דדא ודא אחת היא דכיון דהני סהדי לאו אגופא דהאי שטרא קא מסהדי דפרוע הוא אשתכח דסהדותייהו לא שייכא בשטרא אלא סהדותא באפי נפשא דקא מסהדי דבאנפייהו יהב נתבע לתובע זוזי מיהו היכא דלית ליה לדחויי אמרי איתרע שטרא ואיגלאי מילתא דסהדותייהו אגופא דשטרא הוא והיכא דאית ליה לדחויי לא איתרע שטרא דאיגלאי מילתא דסהדותייהו לאו אגופא דשטרא הוא אלא סהדותא באנפי נפשא היא ודקא אמרת מה ענין טוען להפטר לטעון להוציא אטו בהאי טענה הוא דמפיק ליה להאי ממונא בשטרא הוא דקא מפיק ליה והך טענה לדחויי הך סהדותא דקא מסהדי הוא דמהניא כיון דהך סהדותא לאו אגופא דשטרא אלא סהדותא באנפי נפשא היא וכו' אשתכח כדקאי קאי וכו' יעו"ש ועיין בהרא"ש ז"ל מה שהקשה ע"ז משם הרמב"ן ז"ל.<br><b> וראיתי</b> עוד להרמב"ן בחי' הנדפסים מחדש שהקשה עוד וז"ל ועוד מי דמי התם נאמן שלא להוציא ממון מחזקת בעליו אבל הכא לאפוקי ממונא מהאיך ודאי לא מהימן דכל דלא ידעינן במאי קבלנהו איתרע שטרא ומאי דאמר הכא אטו אנן בהאי טענה מפקינן בשטרא מפקינן איברא משום ההוא מיגו מפקינן ממונא דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וכלל גדול בדין זוזי היכא דקיימי לוקמי אלא ודאי אפי' יהבינהו בסתם ואמר מתנה נתנם לי או פרעון זוזי סטראי דאית לי גביה איתרע שטרא וכו' עכ"ל ועיין במהר"י קצבי ז"ל סי' י"ז שכתב על מ"ש מור"ם ז"ל עליה דמרן שפסק כמהר"י אבן מיגש ז"ל וסיעתו וכתב מור"ם דנראה לו עיקר כסברת ר"ת והר"ש דסברי דאיתרע שטרא בדאית נתינת המעות והממע"ה ע"כ וכתב ע"ז וז"ל איברא שיכול הרב ב"י לאשתמוטי דהכא נמי לא בא להוציא אלא להחזיק השטר וכמ"ש הר"י הלוי ז"ל וכו' ואפי' לר"ת והרא"ש ז"ל החולקים בעיקר הדין דאינו נאמן לומר במתנה נתנם לי נימא דלא פליגי בהא אם יקרא מוציא כיון דהני סהדותא לא אגופא דשטרא מסהדי דפרוע הוא וכמ"ש הר"י אבן מיגש ולא חלקו עליו אלא במאי דקאמר במתנה נתנם לי דלא שכיח שיתן מתנה לאשר נושה בו דהטוב לו שיפרע חובו וכיון שכן אף כי הב"י תקע עצמו לכך לדעתו הבאים אחריו דסוברים דבכל פלוגתא דרבוותא יכול לומר קים לי כפלוני וכו' והוצרכתי לומר דלא יקרא בעל השטר זה מוציא מחבירו כי השטר במקומו עומד כדאמרן עכ"ל ולפי מ"ש משם הרמב"ן ז"ל בעל השטר זה מוציא מחבירו מקרי ולא מצי לומר קים לי.<br><b> אלא</b> דקשה לי דהדברים תמוהים לענ"ד דלפי מ"ש הרמב"ן בשבועות דבריו ברור מללו דס"ל דכי איכא עדים דיהיב ליה לוה למלוה ולא ידעי לשם מה ואח"כ טעין סטראי נינהו לא מהימן במיגו דבמתנה נתנם לי משום דבההיא מיגו מפקינן ממונא דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי והוי מיגו להוציא ולא אמרינן ואילו בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל"ב) עלה דאמר רב יוסף לרבא אמאי קא סמכת אהאי שטרא וכו' וכתב וז"ל דמיגו להוציא לא אמרינן וכתב ע"ז וז"ל ואי קשיא לך דאמרינן במס' שבועות מיגו דיכיל למימר להד"מ יכיל למימר סטראי נינהו ולא איתרע שטרא וגבי ליה אלמא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא לאו קושיא היא דאיהו נאמן על מה שהוא תפוס סטראי נינהו אע"פ דממילא מהני ליה מיגו לגבות בו מנה שבשטר ע"כ הרי לך להדיא דדעת הרב ז"ל דכיון דמאי דטעין סטראי נינהו הוא על מה שקבל והיה יכול לומר להד"מ מהני ליה מיגו דידיה אע"ג דממילא נשאר השטר בכחו וכדעת הר"י אבן מיגאש ז"ל וא"כ מאי קשיא ליה עליה דהר"י בן מיגש ז"ל דכי איכא עדים שקבל מעות בסתם ואמר סטראי נינהו ואית ליה מיגו דמתנה נתנם לי והיכי נעשה המיגו להוציא כיון דבההיא מיגו מפקינן ממונא וכו' ואחר בקשת מחילה לעת כזאת נראין דברי הרב סתראי וצריך לי ישוב.
+
+Halakhah 10
+
+<b>הוציא עליו שט"ח בעד אחד ולוה טוען פרעתי ה"ז מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז"ל ואף כן נראה מדברי קצת המפרשים ז"ל שכל מי שבא לפטור עצמו מדברי עד אחד בטענה אחרת שאינו מכחיש בה העד קרוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכו' ומהרימ"ט ז"ל בח"א סי' ט' כתב בתוך התשו' וז"ל ואני בעניי לא מצאתי מי שיפרש כך בברור אלא רשב"ם וכו' יעו"ש. ולענ"ד לעת כזאת מצאתי שכן כתב הרמ"ה בשי' שם בפ' חזקת הבתים סי' נ"ח וז"ל שמעינן מהא דרבי אבא דכל היכא דשנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה להכחיש את העד אי אודי במאי דמסהיד סהדא אע"ג דטען טענתא אחריתי לאפטורי בגווה הו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכו' יעו"ש וכן פסק רש"י בפ' שבועת הפקדון דף ל"ב וז"ל לישתבע שבועה שהעד מחייבו והו"ל כגזלן והמתחייב שבועה ע"פ עד אחד צריך לישבע על מה שהעד מעיד ולהכחיש את העד וזה אינו יכול לישבע שהרי מודה הוא לדברי העד וכו' ובד"ה הו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם יע"ש וכ"כ לקמן דף מ"ז כלשון רשב"ם ז"ל שהביא הרב ז"ל וז"ל לישתבע את השבועה שהעד מחייבו אינו יכול וכו' והא ליכא למימר לישתבע דדידיה חטף שאין זו שבועה המוטלת עליו ע"כ הרי להדיא כדברי רשב"ם ולא ידעתי למה לא הביא רש"י שכ"כ בב' מקומות ודוק.
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>החזיר לוי את המנה לראובן שניהם חייבין וכו'. </b> עיין בהרב המגיד שהביא תשו' הרי"ף ז"ל שאם העני הלוה השליח חייב וסיים הרה"מ וכן עיקר ששניהם חייבין באחריות כדברי רבינו עכ"ל. ומכאן קשה לי למה שראיתי להש"ך סי' קכ"ה סק"ז שכתב וז"ל ועוד קשה דא"כ קשה מנ"ל להטור כן דדוקא העני ולחלוק על הרמב"ם ז"ל והלא לא נזכר סברא זו בשום פוסק וכו' יעו"ש שהרי הרה"מ כתב משם הרי"ף שאם העני אז חייב השליח כנראה דאם לא העני דינו עם המשלח הן אמת שבתשו' הרי"ף הנמצאת בידינו בסי' רע"ט הזכיר העני כנראה דדעתו לחייב לשליח משום שהעני ואפשר דדעתו נמי לחייבו אף אם לא היה שהעני וכדברי רבינו וק"ל.
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מת הלוה תחילה וכו' אין אדם מוריש וכו'. </b> מימרא בפ' כל הנשבעין וכתב הר"ן ז"ל משם הרב משה בר יוסף וז"ל ומיהו גבי לוקח לא אמרינן הכי דלוקח אדעתא דארעא נחית ועביד איניש דזבין ארעא ליומיה הלכך לא אזיל בתר יתמי כיון דלית להו נכסי ליכא מצוה למפרעיה וכו' וכן כתב עוד אח"כ משם הרמב"ן וז"ל וכתב עוד אפי' לרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו ה"מ יתומים מן היתומים אבל מלקוחות גבי בשבועת היורשים משום דליכא למימר כבר נתחייב מלוה שבועה שהרי אפשר שיפרע מנכסין בני חורין עכ"ל. וראיתי להר"ן ז"ל בתשו' סי' ל"א שכתב וז"ל ומפני שבא בכתבך שנמצא שטר מתנה שעשה האב לבנו מבתים שהיו לו ואני חושש כי באולי נעשית מתנה זאת קודם שנתנה האשה ההרשאה מכתובתה ואולי יבא בזה בי"ד ויחוש דבכהאי גוונא נתחייבה האשה שבועה לפי שבא ליפרע מנכסין משועבדים לא יפרע אלא בשבועה וזו שלא נשבעה הפסידה מפני שאין אדם מוריש שבועה לבניו ולא למוכרה לאחר אני רוצה לבאר דליתיה כלל ולא קרינן דנתחייב שבועה בבא ליפרע מן הלקוחות דדוקא ביתומים הוא דאמרינן הכי מפני שכיון שמת לוה אי אפשר למלוה שיפרע בלא שבועה אבל היכא שמכר לוה או נתן נכסים לאחרים לא קרינן ביה נתחייב שבועה שהרי אפשר שיפרע מנכסין בני חורין וכ"כ הרמב"ן ז"ל עכ"ל. והשתא לפי מ"ש הוא בהלכות משם הר' משה ז"ל דגבי לוקח לא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו משום דאדעתא דארעא נחית וכו' ולא דמי לערב דיתומים כיון דערב בתר יתמי אזיל נמצא שמוציא מיתומים עצמן משא"כ גבי לוקח א"כ הכא שהמקבל מתנה שהוא הלוקח הוי בנו הו"ל מוציא מיד היתומים עצמן ולמאי דחייש לשמא נתן המתנה לבנו קודם שעשתה ההרשאה לגבות כתובתה דהו"ל מת לוה בחיי מלוה כמפורש בדבריו שם וכעת צריך לי ישוב.<br><b> והרא"ש</b> בתשובה כלל פ"ו סי' י"ב נשאל על יתומים שהוציאו שטר חוב על ראובן וראובן מת ולא מצאו לו אלא נכסין שמכר בחיי אביהן לשמעון מהו מי אמרינן כבר נתחייב אביהם שבועה וכו' או נאמר דוקא לגבי יתומים מן היתומים מידי דהוה אפוגם שטרו ומת דיורשים נשבעין שבועת היורשים ונוטלין והשיב תשו' וכו' אלא ודאי לא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא ממון דלא אפשר לגבות כלל אלא בשבועה וכו' אבל בנדון זה נהי דמכר ראובן לשמעון בחיי המלוה עדין ממון זה עומד לגבות מראובן בלא שבועה עכ"ל. והנה גדולי האחרונים ז"ל תפסו עליו מהא דכתב שם באותו כלל סי' ג' וז"ל דברי יאודה כנים אע"פ שנשבע שמא פרעו אח"כ וכו' ואין אדם מוריש שבועה לבניו ע"כ הרי דאף גבי לקוחות ס"ל דאמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו היפך מ"ש בסי' י"ב וממ"ש בפסקיו. ומהרימ"ט ז"ל בחלק חו"מ סי' י' תירץ וז"ל אלא נראה שמ"ש הרא"ש אע"פ שנשבע שמא פרעו שמא פרעו לוה קאמר ומיירי דמת ראובן הלוה אחר שנשבע המלוה ואח"כ מת המלוה והשתא ניחא דלא אמרינן בכהאי גוונא הבו דלא להוסיף עלה אע"ג דלא בא לגבות מן היתומים סוף סוף לוקח בתר יתמי אזיל אפשר שימצא ליה נכסין אלא דמלוה לא טרח לחזור עליהם עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לישב מעין זה והוא במ"ש להריטב"א ז"ל הנדפסים מחדש בפ' כל הנשבעין שהביא משם הרמב"ן ז"ל עלה דבא ליפרע מן הלקוחות וז"ל אבל אין לנו לומר כן אפי' לרב ושמואל אלא כשעמד אביהן בחייו בדין עם הלוה שלו ולא מצא לו נכסים בנ"ח והוצרך לתובעו ע"פ בי"ד מנכסים משועבדים אחר שעשה לו הלוה דין דהשתא ודאי נתחייב מלוה שבועה בנכסים משועבדים ואם מת אינו מורישם לבניו אבל כל שלא עמד בדין עם הלקוחות לא אמרינן בהא אין אדם מוריש שבועה לבניו וכו' אבל לקוחות אינן כן שאין שם גוביינא עליהם עד שיעמוד בדין עם הלוה בנכסי בנ"ח ויתנו לו בי"ד רשות לתבוע נכסים משועבדים עכ"ל. מבואר מדבריו דכל שהמלוה לא עמד בדין עם הלוה ולא תבע בחייו דמעתה לא נתחייב שום שבועה אדם מוריש שבועה לבניו בכהאי גוונא ומה שנראה לפי קוצר ענ"ד הוא דאף אם מת המלוה בחיי לוה הדברים אמורים דהא אינו בברור שיתחייב שבועה שאפשר שיפרע מנכסין בנ"ח ואף שעתה בעת בואם לבי"ד לא נמצאו אפשר שבשעת שמת הלוה היו ואיכא מ"ד דאף בכהאי גוונא גבי מנכסים משועבדים ומעתה ההיא דבסי' ג' דמיירי בעמד בדין ותבע הלוקח אף שנשבע מ"מ כיון דעבר זמן מה ואיכא לספוקי דפרע עדיין זיקת השבועה במקומה עומדת וזה הוא אף במת מלוה בחיי לוה שלא כדברי מהרימ"ט ז"ל דהך דהכא מיירי במת לוה בחיי מלוה וכמו שנדחק הרב ז"ל בזה אבל לפי"ז ניחא דבהא אפי' מת מלוה תחילה הדברים אמורים וההיא דסי' י"ב מיירי דהמלוה לא תבע מלוה כלום ולא נתחייב שום שבועה אלא דאם היה תובע הן בעודו חי היה חייב שבועה ומשו"ה פטרו מטעם מת מלוה בחיי לוה דהיה אפשר לגבות ממון זה בלא שבועה.<br><b> אלא</b> שזה קשה לי לכל הפירושים ממ"ש בכלל ע"א סי' ו' וז"ל אבל אם מכר שמעון שדהו ואח"כ מת ראובן כבר נתחייב ללקוחות שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ע"כ. ומרן החבי"ב בסי' ק"ח הגהת הטור אות צ' אוקמא לדעת מהרימ"ט במת לוה בחיי מלוה יעו"ש ולפי"ז לדידן נמי מצינן לאוקמי בתבע המלוה ללוקח בדין בחייו ועיין עוד למרן החבי"ב ומ"מ לדידי צ"ע בכל התירוצים הנאמרים בהם. ודע דבהך תשו' הרא"ש ז"ל שבסי' י"ב ראיתי להרב מל"מ ז"ל שהקשה על מ"ש בתחילת התשו' וז"ל תשובה לא צריכה הכא להבו דלא להוסיף עלה דאי צריכה לא שייך הכא הבו דלא להוסיף עלה דדמי לההוא דאתמר בפ' כל הנשבעין ההוא דשכיב ושבק ערבא וכו' והקשה המל"מ וז"ל וקשה טובא במאי קא מיירי אי נדון זה הוי שמת לוה בחיי מלוה היינו דרב ושמואל ממש ואי אמרינן כיון שאין לו נכסין ללוה א"כ איך חזר וכתב ודמי לערבא דהא כיון דלא ירשו כלום איך יחזור הלוקח על היתומים ואי בדירשו איך מצי בע"ח לחזור על הלוקח דאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום בני חורין וגם במת מלוה בחיי לוה לא מתוקמא נדון זה וצ"ע עכ"ל. ולפי קוצר ענ"ד נראה לומר דהכא במת מלוה בתחילה מיירי וכמו שהבינו כל הפוסקים ז"ל וכונתו לומר דאי מחוייב שבועה קרית ליה משום דבא לפרע מן הלקוחות וכאילו תבע ללוה בדין דמי אלא דלא קי"ל בהא כרב ושמואל מידי דהוה אפוגם שטרו וכו' לא איריא דהא כיון דגבי ערב במת לוה בחיי מלוה משום דערב בתר יתמי אזיל השבועה דבא ליפרע מן היתומים רמייא עליה ואינה מורישה לבניו ולא אמרינן הבו דלא להוסיף עלה אלא דהכא לאו מחוייב שבועה הוא אפי' לרב ושמואל כמ"ש הרמב"ן כיון דאפשר לגבות בלא שבועה. ומ"ש הרב עוד דאי בדירשו איך מצי בע"ח לחזור על הלוקח דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בנ"ח וכו' הא לא קשיא דאיכא למימר דמיירי דאית ליה בעיר אחרת ובהכי מצי לטרוף מן הלקוחות וכמ"ש מרן בשו"ע סי' קי"א סי"א ועי' למהרימ"ט ז"ל בתשו' הנ"ל שכתב ז"ל והשתא ניחא דלא אמרינן בכהאי גוונא הבו דלא להוסיף עלה אע"ג דלא בא לגבות מן היתומים אלא מן הלקוחות סוף סוף לוקח בתר ערבא אזיל שאפשר שימצא להם נכסין אלא דמלוה לא טרח לחזור עליהם עכ"ל ודוק.
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>שזו תקנה היא ללוקח וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז"ל וראיתי להגדולי תרומה בדף ל"ג שהקשה על הטור ז"ל בסי' קי"ט שכתב דאם קנאם כאחד או שלקח עידית באחרונה אם המוכר עדיין חי כולן צריכים ליקח מהזיבורית שאנו רואין כאילו החזיר למוכר שטר של זבורית ונמצא בידו בני חורין ע"כ וכתב ע"ז וז"ל נראה מדבריו דס"ל דגם בלקחם בבת אחת מצי לדחות את כולן אצל זבורית מטעם מהדרנא שטרא למאריה ולא מצאתי ידי ורגלי לפי הסוגיא דהמקשן פריך אילימא בבת אחת פשיטא מכ"ש ותרצן אינו דוחה לו כלום ולפי האמת הוא להיפך דאי קנה כולהו בבת אחת לא נכנסו תחת הבעלים אלא גבו כולהו מזבורית וזה אצלי תימה עכ"ל ולענ"ד נראה להליץ בעד הטור דכי מקשה הש"ס אילימא בבת אחת פשיטא עדיין לא אסיק אדעתיה טעמא דמהדרנא שטרא ומשו"ה ניחא ליה עיקר דינא דברייתא אלא דקשה ליה דרך פשיטא וכן כתבו התוס' בד"ה מכרן וז"ל השתא לא אסיק אדעתיה טעמא דאי שתקת דאפי' כתוב הכל בשטר אחד יכול לכבוש את השטר ולהחזיר זבורית לבעלים כאילו לא קנאו מעולם ע"כ ולדעת הטור נאמר דאי אסיק אדעתיה טעמא דאי שתקת הוה מקשה בהיפך דאמאי קתני מכרן בבת אחת כולן נכנסו תחת הבעלים והלא מצי לדחות את כולם אצל זבורית באמור להם אי שתקת וכו' כן נראה לענ"ד להליץ בעד הטור ז"ל ועיין בשיטה מקובצת בסוגיין ודוק.
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בע"ח גובה את השבח וכו' וחוזר הלוקח וגובה הקרן וכו'. </b> כתב המל"מ בד"ה אבא היום וז"ל ואני תמיה ע"ז דמעולם לא שמענו דמיגו דהעזה לא אמרינן להחזיק מה שבידו וכו' ועיין בסמ"ע סי' ס"ד סק"ו שכתב בתוך דבריו דאפי' להחזיק במה שבידו אין לומר מיגו דהחזרתי לך דהוי העזה וק"ל.<br><b> עוד </b><br>כתב ומה יענה הרב ז"ל בהנהו עיזי וכו' וכ"ת דהתם מיירי דמרי עיזי קא טעין ודאי דלא אכלו ומשו"ה מהני לי מיגו דהוי ממעיז למעיז זה לא שמענו ולא ראינו לשום אחד מגדולי המורים שיחלוק בכך והתוס' בפ' חזקת הבתים וכו' יעו"ש. וצ"ע דהרואה דברי התוס' שם באותו דבור יראה דכתבו דהנהו עיזי ליכא ראיה די"ל דמרי עיזי מעיז ואומר דלא אכלו כ"כ יעו"ש וכ"כ הגהות מרדכי בפ"ק דמציעא וז"ל ואין להקשות מהנהו עיזי דפ' חזקת הבתים דהתם בעל העיזי הוה מודה ליה דאכל קצת והלה טוען טובא וכיון דבעל העזים מודה יכול לטעון עד כדי דמיהם יעו"ש. ומהרש"ך בח"ב סי' ס"ד כתב וז"ל ולא מבעייא עתה שמת הבן היורש של שמעון וכו' אלא אפי' אם היה בן שמעון היורש שנתן בידו הנכסים והסחורות קיים היה נאמן לעכבם ולטעון עליהם שכך וכך היה חייב לו אביו כל דליכא עדים שנתן לו הנכסים ואע"פ שאין להאמינו כאן במיגו משום דהו"ל מיגו דמעיז לשאינו מעיז אפי"ה בשבועה היה נאמן לעכבם ולומר כך וכך היה לי ביד אביך וכו' יעו"ש ודוק.
+
+Chapter 22
+
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+Chapter 26
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>וכן הפורע שט"ח של חבירו שלא מדעתו אפי' היה החוב על המשכון אין הלוה חייב כלום ונוטל משכונו בחינם והרי איבד זה הנותן את מעותיו שמא היה הלוה מפייס את המלוה ומוחל לו וכו'. </b> הנה עיקר דין זה הוא בפ' בתרא דכתובות במתני' דמי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו לחנן איבד את מעותיו ולרבנן ישבע כמה הוציא ויטול מעותיו ובגמ' תנן המודר הנאה מחבירו שוקל את שקלו ופורע לו את חובו ומחזיר לו אבידתו ופריך בשלמא שוקל שקלו מצוה קא עביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות אלא פורע את חובו הא קא משרשי ליה ופירש"י מצוה קא עביד כלומר מצוה בעלמא קעביד שאינו מהנהו לזה שאם לא שקל עליו לא הפסיד כלום שיש לו חלק בקרבנות ועל העתיד לגבות אפי' לא נגבה לאחר מכאן יש לו חלק בתרומות ובקרבנות אלא שחסר מצוה ונמצא שכר מצוה על הנותן ע"כ ומשני א"ר הושעיא הא מני חנן היא דאמר אבד מעותיו ורבא אמר אפי' תימא רבנן הב"ע שלוה ע"מ שלא לפרוע ע"כ. והנה לכאורה נראה מדברי רש"י ז"ל דס"ל דהא דתנן תורמין על האבוד ועל העתיד לגבות היינו אפי' שלא נגבה כלל ואתיא ככו"ע וא"כ מתני' דקתני שוקל את שקלו מיירי אפי' שלא שקל הנידר מצי המדיר לשקול עליו דאינו מהנהו כלום וזה תימה דבפ' אין בין המודר הנאה דף ל"ג פי' שם וז"ל דיהיב ליה ע"מ שלא לפורעו ושוקל את שקלו נמי מוקמינא ליה כדברי הכל כהאי גוונא שאינו מהני לו כלום כגון שנמצאו שהוא עצמו שקל את שקלו ושיגרא לירושלם ונגנב או נאבד לאחר שנתרמה תרומת הלשכה והאי לא נתחייב באחריותו וכו' לפיכך כי חזר הנודר ופרע שקלו מותר לא מהנהו כלל יעו"ש הרי להדיא דהיינו טעמא דאתיא ככו"ע משום דמצינן לאוקמי מתני' דשוקל בששלח ונגנב או נאבד דפטור ולאו מהנהו כלל הא לאו הכי לרבנן אסור היפך ממה שפי' כאן דהשתא ליכא למימר שיפרש במתני' דבני העיר ששקלו את שקליהם וכו' פי' אחר אלא כפשטיה אם לא דנדחוק ונאמר בפי' דהכא הכי דבתחילה בא לפרש מלת עתיד לגבות דהיינו שלא נגבה ולא שלא נגבה כלל אלא שלא נגבה עדיין כי אם לאחר מכאן יש לו חלק בקרבנות ר"ל כשיביא שקלו יש לו חלק בקרבנות למפרע אף שממעותיו לא ניקח לקרבנות אלא נשאר לחומת העיר ומגדלותיה דתנן מותר קרבנות וכו' אלא שמ"מ חיסר מצוה שלא הובאו מדמיו אבל אה"נ שאם לא שקל כלל לא מצי שקיל המודר אמנם כ"ז אף כי דחוק בדברי רש"י מ"מ אינו מעלה ארוכה לגירסת התוס' דגרסי אפי' לא נגבה לבסוף עדין קושיא במקומה עומדת. ואולי דברי רש"י דנדרים הן אמורים במהדורא קמא כי כן הביא הר"ב בכתובות משם רש"י בשיטה מקובצת כפי' דנדרים.<br><b> וכן </b> נמי ס"ל להרשב"א בחי' לנדרים וז"ל ודוקא בששלח שקל ונגנב או נאבד לאחר שנתרמה וכו'. אלא שראיתי עוד שם שכתב דהא דאמרינן בכתובות בשלמא שוקל את שקלו מצוה קא עביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי היינו בסלקא דעתין אבל לאחר דמוקי רב אושעיא מתני' כחנן לא אצטריך לההוא טעמא דגבוי ואבוד אלא היינו טעמא משום דהוי מבריח ארי מנכסי חבירו הוא אלא דמהירושלמי משמע דשוקל שקלו לכו"ע משום האי טעמא דתורמין על האבוד ועל הגבוי הוא דגרסינן בירושלמי ומייתי לה הרי"ף ז"ל בהלכות בכתובות ר' בא בר ממל בעי הפורע שט"ח של חבירו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים א"ר יוסי טעמא דבני כהנים התם לית עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחיל לי ואע"ג דאית ליה משכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכונא ע"כ והאי טעמא לא סליק אלא לפורע את חובו אבל לא לשוקל את שקלו ע"כ יעו"ש והנה דברי הרב הלזו נפלאו ממנו תחילה דמאי קושיא דאף דבשוקל את שקלו לא שייך טעמא מפייס הוינא ליה מ"מ שפיר שייך טעם מעין זה דמפייס הוינא ליה והוא דמצי לומר הייתי מוצא בני אדם שהיו פורעים בעבורי כי דרך אהובים שמרחמים מן הצער והוא מעין טעם זה וא"כ נמצא דטעם דשוקל את שקלו לאו משום מתני' דתורמין על האבוד הוא וכ"כ התוס' בפ' הכונס (בבא קמא דף נ"ח) ד"ה א"נ יעו"ש. ועוד דמדקדוק הלשון דקאמר האי טעמא לא סליק אלא לפורע חובו אבל לא לשוקל את שקלו להורות נתן דאילו הוה סליק האי טעמא לשוקל את שקלו הוה אתי שפיר לדידיה וזה אינו דטעמא דמפייס הוינא לחוד וטעמא דמבריח ארי לחוד וכמבואר אם לא דנאמר דכונתו הוא להוכיח דטעמא דהירושלמי בשוקל את שקלו היינו משום מתני' דתורמין על האבוד ומ"מ הלשון הוא ביותר דהו"ל לומר וטעמא דשוקל את שקלו לא סליק אלא משום מבריח ארי.<br><b> אלא </b> הא קשה לי טובא דאם כדבריו דטעמא דשוקל את שקלו לפי' הירושלמי הוא משום דתורמין על האבוד א"כ נמצא דכי לא שקל הנידר לא מצי לשקול עליה המודר וא"כ סיפא דהירושלמי היכי אתייא דקאמר התם על כדון בבע"ח שאינו דוחק ואפי' בבע"ח דוחק ומשני נשמועינא מן ושוקל את שקלו ואם לא שקל לא ממשכנין ליה הדא אמרה ואפי' בבע"ח דוחק יעו"ש והשתא אם איתא דהירושלמי ס"ל דטעמא דשוקל את שקלו משום מבריח ארי הוא דתורמין על האבוד וכמו שהבין הוא ז"ל מאי ראיה היא מהתם שאני התם דכיון דפרע הוא מקודם ונאבד תו לא ממשכינין ליה ולא הוי בבע"ח דוחק אלא ודאי דס"ל להירושלמי דשוקל את שקלו היינו משום מבריח ארי וכמו שכן פי' המפרש שם.<br><b> ושוב </b> דחה הרב בתירוץ בתרא וז"ל א"נ דבין לרבא דהכא בין לר' יוסי דירושלמי אליבא דרבנן דחנן קאמרי אבל לחנן כו"ע אמרי דמשום מבריח ארי הוא וכטעמא דמסיק בירושלמי אפי' בבע"ח דוחק אף לזאת יחרד לבי דנראה מדבריו דהא דקאמר הירושלמי אפי' בבע"ח דוחק לא הוי אלא לחנן דאילו לרבנן חייב בבע"ח דוחק דלא שייך טעמא דמפייס הוינא ליה ומחלי לי דאילו מפשט הירושלמי נראה להדיא דהוי לכו"ע דאחר דקאמר מפייס הוינא ליה ומחל לי משכוני אמר עד כדון בבע"ח שאינו דוחק ואפי' בבע"ח דוחק שמעינן מן הדא ושוקל את שקלו ואי לא שקל אין ממשכנין אותו הדא אמרה אפילו בבע"ח דוחק תדע לך שהוא כן דתנן ומקריב עליו קני זבים וזבות וכו' יעו"ש ומפשטות דברים הללו משמע דמיירי כמאן דקאי עד השתא וא"כ נראה להדייא דאף לרבנן ס"ל דבבע"ח דוחק נמי פטור ואפשר לומר דס"ל להרב ז"ל דלא גרסי' בירושלמי הך דשוקל את שקלו אלא הך דמקריב עליו קני זבים וקיני זבות וכו' ועיין להש"ך סי' קכ"ח סק"ז שכתב דאין לגרוס הך דשוקל את שקלו ומעתה אפשר דמתני' דשוקל את שקלו היינו טעמא כמ"ש הרב דמיירי באבוד וגבוי דלא שייך טעמא דמפייס הוינא ליה ומ"מ עדיין לא נתקררה דעתי ודברי הרב ז"ל צריכים לי עיון.<br><b> והטור</b> בסי' קכ"ח פסק וז"ל הפורע שטר חוב של חבירו אין חברו צריך לשלם לו אפי' אם המלוה היה דוחקו לפרוע ולא עוד אלא אפי' היה לו ללוה משכון ביד המלוה והלך זה ופרע למלוה ונטל המשכון צריך להחזיר ללוה ופרש"י ז"ל דבכל חוב מיירי וכ"כ הרמב"ם אבל דעת ר"ת הוא דלא איירי אלא בפורע חוב מזונות שאין חיובו כ"כ ברור וכו' וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל והקשה עליו מרן ב"י מהא דכתב הרא"ש בכתובות ובנדרים דף ט' דס"ל כרש"י ז"ל והב"ח תירץ לזה וז"ל ונראה דלא אמר ר"ת בשאר חובות דחייב לשלם אלא בשט"ח שהחוב הוא ברור שאין לו טענה להפטר ממנו וכ"כ התוס' אבל בשאר חובות שאינן בשטר ואין החוב ברור כמו מזונות אשתו מודה ר"ת דאיבד מעותיו וכהאי גוונא קאמר הרא"ש כיוצא בו דחנן יעו"ש. ואנא חכים ולא בחכמה אשתומם על המראה דאיך אפ"ל כן בדעת הרא"ש דכיוצא בו דחנן היינו מזונות אשתו אבל בחוב גמור ס"ל כר"ת וחייב לשלם ולא מצי למימר מפייס הוינא ליה ומחיל לי אלא חייב לשלם דהא הרא"ש ז"ל כתב בפ' הכונס גבי מבריח ארי מנכסי חבירו וז"ל ופורע חובו של חבירו אין מצילו מן ההפסד אע"פ שהיה צריך לפרוע אם לא פרעו זה אין זה הפסד שהרי נתחייב לו אלא מצילו מצער בעלמא שהוא מצטער שאין יכול לשלם לו אי נמי כדמפרש בירושלמי דהכותב מפייס הוינא ליה ומחיל לי עכ"ל והשתא אי אמרת דהרא"ש ז"ל דהא דפורע חובו של חבירו הוי בחוב גמור א"כ מאי קשיא ליה הכא הא משו"ה בפורע חוב של חבירו משום דלא הוי חוב גמור ולא מבריח ארי גמור והוי ג"כ מדעתו דנותן משו"ה פטור אבל בחוב שבשטר אה"נ מאחר דהוי ודאי היזק דחייב וכן נראה ממ"ש הירושלמי דהוי בחוב וכן ג"כ קשה לי במ"ש הרב לח"מ בפ"ו מהל' נדרים וז"ל לכך נ"ל דהרא"ש ז"ל אית ליה כפי' שאר המפרשים בגמ' ומה שלא הזכיר במתני' דפורע את חובו אלא אוקמתא דרבא משום דאית ליה דחנן לא אמר אלא במזונות דוקא וכר"ת וכמו שהבין הטור ז"ל בו ולא כמו שהבין מרן ב"י ז"ל ע"כ ואילו לפי מ"ש משם הרא"ש ז"ל בפ' הכונס נראה כפי' מרן ב"י שהבין מההיא דכתובות אלא דחזות קשה הוגד לי מאת החכם המרומם כמוהר"ר יצחק גאטינייו נר"ו א"ה ס"ט הוא ניהו מר ניהו רבה הרב בית ישחק ז"ל בלומדנו יחד בדברי מרן הלזו שכתב וז"ל לכך נ"ל שסובר הרא"ש דנהי דהלכה דפורע חובו של חבירו איבד את מעותיו מ"מ גבי מודר הנאה מודה רבא דחשיב כמהנהו ואסור ולהכי לא בעי לאוקמא מתני' כחנן אע"ג דהלכה כוותיה ואוקמא בדיהיב ליה ע"מ שלא לפרוע והלכה כרבא דבתרא הוא וכו' ואפשר דלישנא דרבא דייק הכי דקאמר אפי' תימא דברי הכל גבי מודר הנאה דיהיב ליה ע"מ שלא לפרוע יעו"ש. והנה לזה הקשה דאיך כת' הרב ז"ל הכי לדעת הרא"ש דהא הרא"ש ז"ל כתב גבי דאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו וז"ל וכיוצא בו דחנן דאמר לעיל א"ר אושעיא הא מני חנן היא דאמר איבד את מעותיו וכו' יעו"ש הרי לך להדייא דהלכה כחנן כיוצא בו היינו הך מתני' דמודר הנאה ואפי' שמהנהו לא חשיב ליה להרא"ש הנאה ואם כדברי מרן ז"ל כיוצא בו לאו היינו ההיא דנדרים דהא רבא ס"ל דאפי' חנן מודה דאסור והלכה כרבא לדברי מרן ז"ל והדבר צריך לי ישוב.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא מדברי הטור הלזו דאפילו בבע"ח דוחק אפי"ה פורע חוב של חבירו שלא מדעתו פטור וכן פסק מרן בס' הקצר וכתב עליו הרב ש"ך בסק"ג וז"ל דין זה אע"פ שכתבו המחבר בפשיטות ולא הביא בב"י שום מחלוקת בדבר לענ"ד הוי ספקא דדינא וכמו שאבאר שהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והגהות אשר"י שהביאו הירושלמי השמיטו בע"ח דוחק ואע"ג שאפשר לומר שסמכו עצמן על מ"ש סתמא מ"מ וכו' אלא נראה דסבירא להו דבבע"ח דוחק צריך לשלם והיינו משום דכיון דהוציאו ממתני' דשוקל את שקלו ואי לא שקיל ממשכנין ליה אלמא דלא ס"ל דאפשר לאוקמי באבוד וגבוי וא"כ כיון דבש"ס דילן בכתובות אוקי הך מתני' באבוד וגבוי לא מוכח האי דינא וממילא לא קי"ל הכי עכ"ל.<br><b> ואני</b> בעוניי לא זכיתי להבין דבריו דאיך אפשר לומר לדעת רבינו דמדלא הזכיר בע"ח דוחק בפירקין דס"ל דחייב לשלם דהא בפ"ו מהל' נדרים נראה להדיא דהך דירושלמי וז"ל ראובן שנאסרה הניית שמעון מותר שיתן לו שמעון על ידו מחצית השקל שראובן חייב בה וכן פורע חובו שעליו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום אלא מנע ממנו התביעה ומניעת התביעה אינו בכלל איסור הנייה ע"כ הרי לך להדיא דאף בבע"ח דוחק ס"ל לרבינו דמצי לפרוע עליו מדיר למודר ואף שאיבד מעותיו זה המדיר דאין לומר דמיירי באבוד וגבוי דלישנא דקא פסיק ותני שראובן חייב בה הרי זה מורה באצבע דמיירי בעדיין לא שקל וכן נראה דקא טעים טעמא משום דמניעת התביעה אינו בכלל הנייה נראה להדיא כמ"ש. ואף אם יש לבע"ד לדחות מ"מ כל ישר הולך אזיל ומודה דפשט דברי רבינו הוא כמ"ש. ומ"ש עוד משם הסמ"ג דס"ל הכי מדלא פסק בבע"ח דוחק להא נמי אמינא דבלאוין רמ"ב הביא הך דפורע חובו ויהיב טעמא משום דלא מטא הנאה לידיה כנראה דאף בבע"ח דוחק אפי"ה איבד את מעותיו וא"כ מה שלא הזכיר רבינו והסמ"ג עשין צ"ד בבע"ח דוחק היינו משום שסמכו על מ"ש בהל' נדרים.<br><b> עוד</b> הוכיח הרב ז"ל מהרי"ף שלא הביא הך דבע"ח דוחק ונראה דאין כ"כ ראיה דאיכא למימר כיון דפסק כחנן א"כ מתני' דשוקל את שקלו אתיא כפשטיה ומשם הוא למד לבע"ח דוחק ומאי דנחית למימר אע"ג דהוי גביה משכון דמילתא אגב אורחיה קמ"ל דאף לגבי מודר הנאה נמי צריך להחזיר לו המשכון ולא הוי האי בכלל הנאה. א"כ נמצא דמדברי רבינו והסמ"ג והרי"ף אין כאן הוכחה דס"ל בבע"ח דחייב לשלם מדלא פי' להדיא בבע"ח דוחק אלא דהא קי"ל לדעת הרב ז"ל דקאמר והיינו משום דכיון דהירושלמי הוציא כן ממתני' דשוקל את שקלו ואי לא שקל ממשכנין ליה אלמא דלא ס"ל להירושלמי דאפשר לאוקומי באבוד וגבוי וא"כ כיון דבש"ס דילן מוקי הך מתני' באבוד וגבוי לא מוכח האי דינא דירושלמי ממתני' וכדאיתא בתוס' בשם ר"ח יעו"ש. ואף לזאת תמיהא לי טובא דהא האי דצריכא לאוקומי באבוד וגבוי ה"מ למאי דלא אשכח לאוקומי מתני' כמאן אבל למאי דקי"ל כחנן הא ודאי כולה מתני' משום מבריח ארי הוא וכדכתב הרשב"א בנדרים. ועוד דאם כדבריו ז"ל הא דפסק רבינו היכי אזלא דהא כל ישר הולך אזיל ומודה בדלא שקל מיירי דאי בשקל אפי' תביעה ליכא וכדכתיבנא ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2c4944dbd7631512fcab6692452616d7ceee8f51
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,475 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Creditor_and_Debtor
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>בד"א בכלי חול [וכו'] וא"צ לומר אם היו בהן טבעות וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז"ל זה פשוט ומוסכם וכ"כ הרי"ף בתשובה ובודאי אם היה דינם כדין מלבושין המשנה היתה מזכרת כן ע"כ. ואחשוב דלתשובה זו כיון הריב"ש ז"ל בסי' קכ"ח שכתב שאף החולקים על רבינו בבגדי שבת לא חלקו בכלי כסף וזהב שהרי מתני' דאמר המקדיש לא הזכירו אלא מיני מלבוש וכן כתב הרי"ף בתשובה ומביאו בב"י סי' צ"ז.<br><b> וראיתי</b> להרדב"ז החדשות ח"א סי' רפ"א דמכח תשובה זו דהרי"ף שהביא הרב המגיד ז"ל דחה מ"ש הנמוק"י בסוף המקבל דאם היו מיוחסות אין בע"ח גובה אפי' מכלי כסף ותכשיטין דעולה עמו ואינה יורדת דחילוק זה הוא מתשו' הגאונים ולא מהרי"ף דא"כ פליג הרי"ף מדידיה אדידיה והטור כתבו בשם י"א ואם איתא שהרי"ף אמרה היה כותב אותה בשמו וכו' יעו"ש. ואני בעוניי ראיתי בתוך תשובת הרי"ף ז"ל בסי' רנ"ח ומר חתים עלה וכתב וז"ל הלכך כל מה שהיה מן הבגדי' המעולים וכ"ש כלי זהב ובדולח יש לו למכור אותם אבל אם היתה מבני טובים וממשפחות מיוחסות יש לה לעכב עליו כמ"ש עולה עמו וכו' יצחק ב"י אלפסי ע"כ. ומאי דקשיא לי הוא דמרן ז"ל בסי' צ"ח הביא הך תשובה שכתב הנמוק"י וכתב שמ"ש בעל התרומות בשער א' וכן מצינו בתשו' הרי"ף היא תשו' זו שכתב הנמוק"י ואח"כ הביא תשובת הריב"ש ז"ל שכתב משם הרי"ף בהיפך ולא נתעורר והרב פרח מטה אהרן בח"א ס"ס ק"ג הקשה להרי"ף לפי מה שדקדק מהר"י קולון דכלים העשויין לבלות אדם מקני אותם לאשתו אבל כלי כסף אין מקנה מפני שעשויין להתקשט בהן דא"כ למה תלה הדין באידך תשו' משום דהיא מיוחסת לבגדי שבת והלא עשויין לבלות יעו"ש ועוד הקשה להב"ח ולדידי קשה נמי מהך תשו' הרי"ף דא"א לומר לדעת הרי"ף כמ"ש הב"ח ודוק.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ראובן שהיה חייב לשמעון מנה ולוי חייב לראובן [מאה] מוציאין מלוי ונותנין לשמעון וכו'. </b> הנה עיקר דין זה בפ"ב דכתובות דף י"ט א"ר יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ומסיק אביי דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדרב נתן דתניא ר"נ אומר מנין לנושה לחבירו מנה וחבירו לחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו ע"כ הגמ' והקשה ע"ז מהא דאמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וא"כ הכא נמי ניהמניה במיגו דאי בעי מחיל ולזה נאמרו תירוצים הרבה וחדא מינייהו הוא דמכירת שט"ח הוא מדרבנן וכיון דמדאורייתא עדין נשאר שעבוד גביה דמלוה משום הכי מצי מחיל אבל בנושה בחבירו מדאורייתא לא מצי מחיל וכן כתבו התוס' בתירוץ בתרא וכ"כ הראב"ד והביא דבריו הר"ב בכתובות.<br><b> ואתה</b> תחזה שם בתחילה שהביא משם הראב"ד ז"ל וז"ל ותירוץ הראב"ד דאמנה עולה היא ולא מהימן לומר דעדים חתמי אעולה ולהאי טעמא אי אמר שטר פרוע הוא נאמן וכו' יעו"ש וכ"כ הר"ן ז"ל בפ"ב דכתובות ומעתה מה שפי' רבינו כאן דלא מהימן במקום שחב לאחרים במיגו דאי בעי מחיל הני מילי דלא מצי מחיל במידי דחב לאחרים כיון דנושה בחבירו הוי שעבודא דאורייתא שכן פסק בפי' מהל' זכיה וז"ל וכן אם אמר תנו שטר פלוני לפלוני זכה במה שיש בשטר וכאילו כתב ומסר ואע"פ שלא משך השטר ואין היורש יכול למחול שטר זה שנתן במתנה שכיב מרע ומפני זה המוכר שט"ח לחברו וחזר מחלו היורש מחול שכיב מרע שנתן שט"ח אין היורש יכול למחול מפני שקנין הראיה בשטר מדבריהם לפיכך היורש עדין שטר זה שלו הוא מן התורה ומוחלו ושכיב מרע אע"פ שהיא מדבריהם עשו אותה כשל תורה וכאילו קנה ממון בשטר מן התורה והגיע לידו ולא נשאר ליורש בו קנין ולפיכך אינו מחול עכ"ל הרי לך להדיא דמשום דעשו אותה כשל תורה משו"ה לא מצי מחיל היורש ומוכר יכול למחול משום דקנין הראיה בשטר מדבריהם ואין קנין נתפס בו וא"כ צ"ע מ"ש הרב המגיד כאן וז"ל וכבר הזכיר בפ"א בכיוצא בזה מפני מה אינו נאמן מדין מיגו וכן ניהמניה מתוך שיכול למחול ובפ"א כתב וז"ל והרמב"ן ז"ל אמר כמסתפק שאחר שתבעוהו בחובו אינו נאמן לומר במה שבידו שהוא של אחרים חזקה כל מה שביד אדם שלו ומיגו במקום חזקה כזאת לא אמרינן וכו' יעו"ש ומ"מ משמע מדבריו דמשו"ה בטענת אמנה אינו נאמן אבל אי בעי מצי מחיל ואני שמעתי ולא אבין דלפי מ"ש לעיל מלבד דלא צרכינן להאי טעמא עוד בה דזה א"א לומר לדעת רבינו וכדאמרן.<br><b> עוד</b> נאמרו בזה תירוצים אחרים והרא"ש תירץ וז"ל וי"ל דהאי מיגו לאו מיגו הוא שאין דעתו למחול ולהפסיד חובו אבל במה שאומר אמנה לא יפסיד חובו וכו' יעו"ש ובפ"ק דגטין דף י"ג מהש"ס כתב עוד וז"ל אבל המוכר שט"ח לחבירו שלא בפני הלוה השעבוד שיש למלוה על גופו של לוה אין קנין נתפס בו להקנות אותו שעבוד ללוקח הילכך נשאר זכות למלוה ומחילתו מחילה יעו"ש. ומעתה מן הבא'ר ההיא ממנו ניקח דהיינו טעמא דמוכר שט"ח מצי מחיל משום דנשאר זכות למלוה אמנם בנושה בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה לא צרכינן להאי טעמא אלא דהכא נסתלק הלוה לגמרי ומשו"ה לא מצי מחיל וכ"כ הר"ן בפ"ב דכתובות וז"ל אי נמי משום דשעבוד גופו של לוה נשאר לגבי מלוה כפי סברת ר"ת אבל היכא שחב לאחרים כיון שמוציאין מזה ונותנין לזה מדר' נתן אפי' מחלו אינו מחול דהא משתעבד ליה מדאורייתא ושעבודא דלוה גביה הוא יעו"ש. ואולי ס"ל להרא"ש ז"ל דהכא אפשר דכי אהדדיה נינהו מלוה ראשון ומלוה שני ומשום הכי מצי מחיל ודוק. נמצא מהאי דכתיבנא לדעת רבינו דבמקום שחב לאחרים לא מצי מחיל וכן פסק מרן בספרו הקצר בסי' פ"ו והש"ך ז"ל רצה להוכיח מהרב נמוק"י שכתב גבי ערב קבלן וז"ל ומיהו אומר ר"ת ז"ל שאם אין נכסים לערב חוזר על הלוה מהא דר' נתן אא"כ מחל הערב ללוה דאין המלוה יכול לחזור עליו דאפי' מוכר שט"ח אמרו לעיל שאם חזר ומחלו מחול יעו"ש ומכאן הבין הש"ך שלא כדברי מרן ז"ל. והדבר הקשה הוא דאם כדברי הרב ז"ל הוא א"כ מאי אפי' דקאמר דהא אף ר"ת ס"ל דמכירת שטרות מדאורייתא אפי"ה מצי מחיל מ"מ גבי ערב נמי דוכותא ומאי אפי' דקאמר ואדרבא מצינן למימר דגרע טפי ממוכר דהתם שאני משום שעדין נשאר שעבוד למלוה אבל הכא דכי אמרינן מוציאין מזה ונותנין לזה כיון דזה לוה שני יש לו שעבוד הגוף על הלוה מדר"נ לא מצי מחיל כלל וכמ"ש הר"ן בפ"ב דכתובות ובפ' האשה יעו"ש.<br><b> אשר</b> מכח זה נ"ל דהא דכתב הנמוק"י משם ר"ת היינו קודם שיבואו לב"ד ומשו"ה מצי מחיל הערב ללוה והיינו משום דלא נתחייב מדר' נתן וא"כ מצי למחול אבל לאחר שבאו לבי"ד ונתחייב מדר"נ בהא ודאי לא מצי מחיל וכדכתב הר"ן וכן כתב הסמ"ע בסי' קכ"ט סקמ"ב וז"ל אא"כ מחל קבלן ללוה דכל היכא דלא נודע כ"כ דאין ללוה נכסים לא חל דינא דר"נ למי שנתחייב לו ויכול הקבלן למחול לו ע"כ הרי שהבין הסמ"ע ז"ל דלא מצי מחיל היינו דוקא קודם שנתחייב מדר"נ ומעתה אתי שפיר מ"ש אפי' מוכר שט"ח והיינו לומר דאפי' מוכר דסוף סוף שעבוד נכסים מיהא מכר אפ"ה מוחל כ"ש הכא דלא חל עליה שום שעבוד דמצי למחול ואמטו להכי מה שרצה הש"ך לומר דר"ת ס"ל דיכול למחול בהא דר"נ הרואה יראה דלפי"ז אין כ"כ ראיה. ועוד נראה ראיה כמ"ש דאם כדברי הרב ז"ל קשה למרן אהדדי דבסי' פ"ו פסק דאין יכול למחול וכאן פסק דיכול למחול ואף שהרב ז"ל דחה דבריו מ"מ למרן ז"ל קשה אם לא דנאמר כדכתיבנא ודוק.<br><b> ודרך</b> אגב יש לברר בהא דקי"ל כשמואל דאמר המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכו' והיא הלכה אם המוכר נשבע שלא ימחול ושוב חזר ומחלו אי מהני מחילה זו או לא. וראיתי להתוס' בפ' החובל (בבא קמא דף פ"ט) ד"ה כל לגבי וכו' שכתבו בסוף דבריהם וז"ל וא"ת כיון דכל לגבי בעל ודאי מחלה מאי קאמר לעיל אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שום אדם לא יקנה אותה כיון דודאי מחלה ויכולין עדים לומר מאי אפסדינך כדקאמר לעיל אם טובת הנאה לבעל וי"ל דיכולה לעשות קיום במשכונות או בערבות או בנדר או בשבועה שלא תמחול אבל כאן אם יש לה תשלם ואם אין לה אינה משועבדת לניזק לעשות קיומים וצ"ע עד כאן וכ"כ מהרי"ח הביאו הגהות אשר"י שם וכ"כ הנמוק"י ז"ל שם ועיין ברש"ל שם הרי להדיא דאם נשבע שלא למחול סגי להו בהכי ותו לא מצי מחיל ואם מחל אין במחילתו כלום דומה למאן דכתב שטרא על שמיה ואף שהתוס' הצריכו עיון מ"מ לא שבקינן פשיטותו של מהרי"ח והנמוק"י מפני ספקו של התוס' כמבואר ואתיא הא כהא דכתב הר"י בן פרץ ז"ל הביאו בהגמ"י בסוף פ"ק דשבועות וז"ל פ' הר"י בן פרץ מי שנשבע או קבל בחרם שלא ימכור או ימחול חובו או שאר דברים ועבר שבועתו ומכר או נתן אין במעשיו כלום כדאמרינן בכתובות כיון דאמור רבנן לא ליזבון אי זבן לזביני זביניה ומסתמא אין אמירה דרבנן גדולה משבועתו וא"כ אין מעשיו כלום דע"י עצמו איבד כחו וזכותו בנדר ובפ"ק דתמורה אמר אביי כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ורבא אמר לא מהני ומ"מ הלכה כאביי בר מיע"ל קג"ם עכ"ל ופסקו מור"ם ביו"ד סי' ר"ל והוא כסברת מהרי"ח והנמוק"י.<br><b> איברא</b> שראיתי להתוס' שם בתמורה בד"ה השתא וכו' דפליגי עליה דמהר"י בן פרץ שכתבו וז"ל וא"ת נימא דפליגי בהכי כגון אדם שנשבע שלא לגרש את אשתו ואח"כ גירשה דלאביי מהני ולרבא לא מהני הגרושין כיון דעבר על מימרא דרחמנא וי"ל כיון שאין האיסור כמו לא יוכל לשלחה אלא שהוא בדה האיסור בכהאי גוונא לא אמר דלא מהני וכו' הרי דאף שעבר על שבועתו מהני הגרושין היפך מ"ש לעיל וכן ג"כ הרא"ש בכלל ל"ז סי' ד' פליג על הר"י בן פרץ ז"ל וכתב הב"ח בחו"מ סי' ר"ח דהמוציא מחבירו עליו הראיה ומרן ז"ל שם דממה שנתבאר בסמוך נדחו דברי הר"פ ועי' במרן החבי"ב הגב"י אות ט' שאסף וקבץ סברות הפוסקים דפליגי עליה דמהר"י בן פרץ ז"ל. והסמ"ע שם קיים סברתו וא"כ מידי פלוגתא לא נפקא ושפיר מצי המוחזק לומר קים לי כהתוס' והרא"ש ודעימייהו דאי מחיל מהני המחילה כיון דהוא בדה האיסור ועיין בס' דרכי נועם באה"ע סי' נ"ג שהטיל שלום בין מהר"י בן פרץ ובין התוס' ועיין בהרדב"ז החדשות סי' שכ"ה שנשאל על מי שיש לו שט"ח על חברו ורוצה למוכרו וחושש הלוקח שמא ימחול וכו' וגם להשביעו שלא ימחול אינו סומך על שבועתו כי שמא ירצה למחול אפילו שיהיה עבריין מה תקנה יעשה הורה לו שיודה המוכר שהחוב אינו שלו אלא של זה הלוקח יעו"ש ולא הורה שכיון שנשבע שוב אינו יכול למחול ש"מ דלא מהני השבועה כשמחל שלא יהא מחול וכדעת התוס' דתמורה ועיין למרן החבי"ב ז"ל בתשו' חו"מ סי' קנ"ו לבן שמכר בנכסי אביו כשהוא פחות מבן כ' שישבע שלא ימחה כשהוא גדול ובזה המקח קיים יעו"ש (א"ה ס"ט עיין בס' עצי הלבונה הנקרא מעין גנים חו"מ סי' ר"ח יעו"ש).
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נשך ומרבית אחד הוא שנא' את כספך לא תתן לו בנשך וכו'. </b> משנה בפ' איזהו נשך ופריך בגמ' מדשביק לריבית דאורייתא וקא מפרש דרבנן מכלל דאורייתא דנשך ותרבית חדא מילתא היא והא קראי כתיבי נשך כסף וריבית אוכל ומשני ותסברא דאיכא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך וכו' אלא אמר רבא אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך ולא חלקן הכתוב אלא לעבור עליו בב' לאוין ע"כ.<br><b> וראיתי</b> בס' גדולי תרומה בריש שער מ"ח שהקשה וז"ל ואיכא למידק דהא מסקנת הפוסקים היא שאם המלוה אומר ללוה אני מלוה לך על מנת שתתן זוז לפלוני אסור כדכתב הטור בסי' ק"ס ואיסור זה הוא דאורייתא כדכתב בהדיא בסי' קס"ט ואם כן היכי קאמר דליכא נשך בלא תרבית ומאי קא מתמה וכו' וליכא למימר דההיא הנאה שמתהנה המלוה שעושים רצונו לתת על פיו ממון לאחר חשיבא ליה רבית וכו' ואולי משום דמסתמא אי לאו דמטי ליה הנאה מיניה לא יהיב ליה עכ"ל. ואחרי המחילה רבה נראה דלא קשיא מידי כלפי מ"ש להרב מחנה אפרים הל' ריבית סי' י"א שכתב וז"ל והגם שראיתי להריטב"א ז"ל בחי' לפ' הריבית שכתב וז"ל והיכא דא"ל תן מנה לפלוני ואלוה לך ה"ז ריבית קצוצה ואע"ג דלא אתי ליה זוזי ליד המלוה מ"מ מה שנתן על פיו נתן דאפי' אמר ליה זרוק דינר לים ואלוה לך ה"ה כאילו הגיע לידו וחזר וזרקו לים כיון שזה על פיו זרק כפירוש ר"י בשם הרמב"ן ז"ל עכ"ל. הרי להדיא דאף שלא בא הדינר ליד המלוה מ"מ כיון שעל פיו נתן או דא"ל זרוק דינר לים כיון שע"פ זרק חשיב שפיר כאילו הגיע לידו דמלוה וא"כ שפיר מתרבה ממון המלוה ואיכא תרבית ומתחסר ממון הלוה ואיכא נשך ואמטול להכי פריך הש"ס ותסברא דאיכא נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך ופשוט.<br><b> וכתב </b> הטור בסי' קס"א וז"ל כל דבר אסור ללות בתוספת וכו' ופי' ר"י ז"ל חוץ מקרקע כגון שהלוה לו ה' גפנים בו' וחוץ משוה פרוטה ע"כ והנה מדבריו משמע דהרמ"ה ז"ל לא פליג עליה דר"י כי אם לפחות משוה פרוטה וס"ל דמדאורייתא אסור אמנם בקרקע נראה דמודה דמותר וכן ראיתי להר"ב ריש פרק איזהו נשך שהביא משם הרמ"ה בד"ה וז"ל מ"ה נר"ו וז"ל וא"ת למאן דלא דריש בכלל ופרט וכלל ולא ממעט קרקעות הא אמרינן בפרק נערה בעי ר' ירמיה שכרן בקרקע מהו דמשמע דאין רבית בקרקע וכמ"ש התוס' הא תריצו ליה דהתם לאו משום דאין רבית בקרקעות אלא משום דלא שייך אי אמר הא לך ד' אמות ע"מ שתתן לי ה' אין זו ריבית אלא חליפין ומותר כיון דהלואה לא שייכא בקרקע קא מבעיא ליה לר"י דבעי עד שישכור שכרן בקרקע מהו כיון דלגבי רבית לא שייכא שימה הבאה ע"י קרקע ה"נ דפטור או דלמא כיון דגבי שכירות שייכא חייב כך תירץ הרמ"ה ז"ל עכ"ל הרי להדיא דדעת הרמ"ה דבקרקע לא שייכא ריבית וא"כ כי כתב הטור ז"ל והרמ"ה כתב דאפי' פחות משוה פרוטה אסור מן התורה היינו לומר דלא מיבעיא בשוה פרוטה שהוא ממון לענין קדושין וגזל ושבועה וכיוצא דאסור מן התורה כיון שהוא ממון מעלייא אלא אפי' פחות משוה פרוטה שאינו ממון התם הכא הוי ממון ואסור מן התורה.<br><b> והוצרכתי</b> לכתוב כ"ז לפי שראיתי להרב גידולי תרומה שם דף רי"א שכתב וז"ל גם לענין פחות משו"פ דממעטי ליה התוס' מכסף ואוכל לא הסכימו כל המפרשים דהטור כתב בסי' הנזכר והרמ"ה כתב דאפי' פחות משוה פרוטה אסור מן התורה ומדמייתי הטור מחלוקת דהרמ"ה אפחות משוה פרוטה ולא אקרקע משמע דאקרקע לא פליגי והוא תימה דאי ס"ל להרמ"ה למדרש פרטא דכסף ואוכל א"כ כך נתמעט פחות משו"פ כמו קרקעות ואי לא דריש ליה א"כ קרקע נתרבה מכל דבר גם מראיה שמביאין דפ' נערה דקרקע שוו לפחות משוה פרוטה אם לא שנאמר דהרמ"ה אכוליה מילתא פליג ע"כ ולפי מ"ש לעיל אחר המחילה רבה זה אינו דבקרקע לא פליג דהא לא שייך בה הלואה כי אם חליפין ולא משום דנתמעט. והר' מל"מ ז"ל בדין שלפנינו כתב וז"ל ולי נראה דהרמ"ה לא פליג אקרקע דאיהו נמי דריש בכלל ופרט וממעט קרקע ופחות משו"פ אלא דס"ל דפחות משו"פ הוי כדין חצי שעור דאסורין מן התורה וכו' יעו"ש ולפי מ"ש נראה בפי' דלא דריש בכלל ובפרט וזה ברור. ומרן בב"י כתב וז"ל וכתב הר"ן דבקרקע אין בו משום ריבית ומיהו הני מילי בהלואת קרקע אבל בהלואת כסף אם נתן לו רבית קרקע אסור וכן הוא דעת התוס' וכ"כ רבינו ירוחם בח"א וכתב עוד שהרשב"א חולק ע"ד התוס' והרא"ש וסובר דאף בקרקע יש רבית עכ"ל וכתב הב"ח ז"ל שהרשב"א לא פליג אלא במציאות רבינו ירוחם משום דס"ל דלא ממעטינן מכלל ופרט וכלל אלא בהלואת קרקע בקרקע ממש אבל י' גפנים בי"א נשך מקרי ע"כ וכתב עליו הר' מל"מ וז"ל ודבריו אינם מובנים אלא שהרשב"א חולק דלא דרשינן קרא בכלל ופרט כיון שלא הוזכר בגמ' ע"כ.<br><b> וכשאני</b> לעצמי לא ברירא לי דעת הרשב"א מאי היא כלפי מ"ש להר"ב בשיטה מקובצת בפ' איזהו נשך שהביא משם הרשב"א בד"ה מנין לרבות וז"ל ואע"ג דמרבה כל דבר קרקע לא מחייב משום ריבית אם היה מלוה קרקע כגון שהלוהו י' גפנים בי"א מדאמרינן בפ' נערה וכו' ותימה כיון דכתיב כל דבר מהיכא תתי לן למעוטי קרקע וי"ל דדרשינן לקרא בכלל ופרט וכו' ומיהו אפ"ל דאין ראיה מההיא דפ' נערה דהתם לאו מריבית ממש קא ילפי לה אלא מההוא קרא דכתיב בה שימה גבי ריבית ובההוא קרא כסף כתיב ביה ויש לנו כיוצא בזה לפי דעתי בקידושין וכו' אלא שא"כ קשה דהו"ל בפ' נערה למיבעי שכרן בכל דבר חוץ מכסף מהו ומאי שנא קרקע דנקט והראשון נראה לי עיקר וכמ"ש התוס' והרשב"א עכ"ל הרי בפי' דהרשב"א קאי בשיטת התוס' שלא כדברי רי"ו ז"ל שכתב משמו בהיפך והב"ח והרב מל"מ ז"ל.<br><b> ומן</b> הבא'ר ההיא ממנו ניקח דמאי דנייד הרשב"א מהך סברא ואזיל ומודה לדברי התוס' הוא משום לישנא דש"ס. דא"כ הו"ל למיבעי שכרן בכל דבר חוץ מכסף מהו וכו' ומכאן תשובה למ"ש הר' מל"מ שהקשה להרשב"א מההיא דפ' נערה ותירץ וז"ל ויש לומר דלעולם דמדרבויא דכל דבר מרבה אפי' קרקעות ואפי' מלוה עובר מגז"ש דנשך נשך ומאי דקא מבעיא לן בגמ' הוא דכיון דהאי גז"ש דשימה שימה לא הוי מלוה דהא לא תשימון לא הוי אזהרה ללוה אלא למלוה וגבי מלוה לא הוזכר בפי' אלא נשך כסף נשך אוכל כי עבדינן גז"ש ממוציא שם רע למלוה בריבית הוא דוקא ממאי דכתיב גבי מלוה אבל קרקעות דלא כתיב גבי מלוה וצריך שילמוד בגז"ש מלוה לא ילפי אלו דבריו וכו' דא"כ איך לא הרגיש דא"כ הו"ל למיבעי שכרן בכל דבר חוץ מכסף ואוכל מהו כיון דלגבי מלוה לא כתיב כי אם כסף ואוכל לחוד ומ"ש דנקט קרקע ושוב ראיתי להרב לשון למודים שהקשה כן ובכלל ופרט זה שכתבו התוס' עיין להרב גדולי תרומה שם שהקשה דאיך אפשר לכתוב קרא ג' נשך גרידא בלי אצטריכות הנושא ועוד הקשה דאפי' נסבול דוחק זה דלימא קרא נשך נשך נשך אכתי לדידהו אייתר אוכל דמפרטא דכסף לחודיה הוה שמעינן קרקעות שאינן מטלטלין וממעטינן נמי פחות משוה פרוטה שאינן ממון ככסף וכו' עיין בס' עין יהוסף שם ובס' פני יהושע יעו"ש ודוק.
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכל מי שהיה סרסור בין שניהם וכו'. </b> עיין במ"ש הרב לח"מ ז"ל דאינם עוברים אלא באופן שאם לא היה הוא לא היה מלוה לו וכו' ומרן החבי"ב ז"ל ביו"ד סי' ק"ס הגהת הטור אות י"א כתב וז"ל ולבי אומר לי דלא הוצרכו התוס' לחלק כן אלא בערב ועדים דבין הכי ובין הכי עוברים בלאו דלא תשימון עליו נשך וכדי שיהיה להם לאו נוסף צריך שיהיה באופן שבלאו אינהו לא היה מלוה לו אבל סרסור וכל המתעסקים בריבית דלאו עוברים אלא משום ולפני עור וכו' בכל גוונא עוברים עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבין את דבריו דא"כ מה בין זה למושיט כוס לנזיר דאי לא קאי בתרי עברי נהרא דלא עבר המושיט דהתם לא עבר המושיט כ"א בלאו זה לחוד כי משם הכריחו התוס' דערב ועדים אין עוברים היכא דהיה מלוה בלא הם וכ"כ דעת רבינו בסרסור דאין עוברים כ"א בלאו דלפני עור לא תתן מכשול אפי"ה אם היה מלוה בלא הם הסברא נותנת דלא עובר. ואולי שדעת הרב לומר דשאני ההיא דנזיר דלאו דולפני עור לא תתן מכשול היכא דלא קאי בתרי עברי נהרא אינו נעשה כלל לא במושיט ולא בנזיר כ"א האיסור שעשה הנזיר משא"כ הכא שעל כרחך המלוה והלוה עוברים אלאו דולפני עור והלאו איתיה בענין וזה בא וסייע בהדייהו אף הוא נלכד עמהם אלא דא"כ לפי דברי הרב ז"ל יצא לנו דאם הסרסור שם הפסיקא של ריבית דאז עובר הלאו דלא תשימון ובלאו הכי היה המלוה מלוה ללוה אז אינו עובר משום ולפני עור ונמצא חוטא נשכר דבשביל שעבר אלא תשימון נקל איסור לפני עור וזה מן התימה וצריך לי ישוב.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>שטר שכתוב בו ריבית וכו'. </b> כתב מהר"י קולון ז"ל בשורש י"ז דמאחר שיש עדים על סך הקרן או שחייב מודה פשיטא דלא שייך למגזר בהא שמא יגבה גם הריבית שהרי מבררים את דבריהם מהו קרן ומה הוא ריבית וחשיב סהדותייהו לענין מלוה ע"פ כמו שטר לענין מלוה בשטר היכא שמבורר מתוכו מהו קרן ומהו ריבית וא"כ למה לא יגבה את הקרן דהא רבנן לא קנסו אלא משום דגזרו שמא יגבה והכא לא שייך למגזר וכ"ת דרבנן לא קנסו היינו שמבורר מתוך השטר דליכא למיחש דליתי לידי תקלה כלל שהרי ניכר הוא מתוך השטר מהו ריבית ולא אתי לידי גיבוי אבל הכא שאין ניכר מתוך השטר אע"ג דמתוך העדות המעידים ליכא למיחש מ"מ קנסינן ליה מאחר שנעשה מעשה אשר מתוכו יוכל לבא לידי גיבוי הריבית א"א לומר כן דאי אמרת דרבנן מודו דקנסינן היכא דאיכא למיתי לידי תקלה א"כ יקשה בפ' המניח גבי המוציא את תבנו וכו' דפליגי רב וזעירי רב אומר קנסוהו אפי' בגופו וזעירי בשבחן ולא בגופן ועלה מייתי פלוגתא דשטר שיש בו ריבית ובעי למימר דרב כר' מאיר וזעירי כחכמים ואם איתא דמודו רבנן היכא דאיכא למיחש לתקלה רבנן אתי שפיר כרב דילמא [שביק להו ברה"ר] ומזקי בהו רבים אלא ש"מ דרבנן לא קנסי כלל עכ"ל וכתב א"כ כי ליכא העדת העדים או הודאה דלא גבי הרי קנסו רבנן ואכתי אמאי מוקי לרב כר"מ לא קשיא דלא משום קנסא הוא אלא שמא יגבה גם את הריבית.<br><b> וראיתי</b> למהר"י בן לב ח"ג סי' כ"א שכתב בסוף תשובתו ואחר שכתבתי עיינתי במ"ש הרא"ש בתשו' כלל ק"ח סי' כ"ז ולפי מה שאני מבין מתוך דבריו ליתנהו להני מילי שכתבתי משם מהריק"ו יעו"ש והנה דברי הרא"ש ז"ל בתשובות הם כך תשובה כאשר כתבת כן הוא אם יתברר הדבר בעדים שאלו המעות הכתובים בשטר הלוה בריבית אף לרבנן קונסין אותו ואינו גובה אף הקרן מדמוקי ר' יוחנן ההיא דשטרי חוב המוקדמים כרבנן וגזרה שמא יגבה מזמן ראשון א"כ בשט"ח נמי אם הקרן והריבית כלול ביחד ואין ניכר מתוך השטר שהוא ריבית קנסי רבנן ולא יגבה כלום וכו' ועי' להש"ך בחו"מ סי' נ"ב שכתב דלישנא דקנסי שכתב הרא"ש לאו דוקא יעו"ש באורך והרב פרח מטה אהרן בח"א סי' כ"א כתב דאפשר שדוקא בהאי שטרא קאמר שאם אין עדים יודעים או אין חייב מודה אינו גובה וכן דקדק הרא"ש בסוף התשובה שכתב ואם עדים מעידים שכלל זה הריבית עם הקרן אז אינו גובה בשטר זה ואפי' לרבנן כדפרשינן הרי כתב בשטר זה דמשמע דוקא בזה השטר אינו גובה אבל גובה בעדים אחרים והוא הדבר אשר דקדק מהריק"ו מדברי המרדכי לחדש דין זה ואע"פ שהרא"ש לא כ"כ בתחילת התשו' למידין משיטה אחרונה ואח"כ כתב דיש הכרח גדול מתשו' הרא"ש דלא כמהריק"ו דקאמר אף לרבנן קונסין אותו ולא יגבה כלום וכו' מ"מ קשה דודאי שהלוה שהוא טוען שהיא הלואה בריבית יודע סך הקרן וכיון שחייב מודה למה לא יגבה כלום אלא ודאי דס"ל דקנסו קרן משום וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד </b> הכרח גדול זה לא זכיתי להבינו דהא שטר שכלל בו ריבית שאינו גובה למהריק"ו אפי' לרבנן היכי משכחת שלא יהא חייב מודה זולת שבא מלוה לגבות מיתמי לוה דוקא דאם מלוה עצמו הרי ידע כמה קרן וכמה ריבית אלא שהלוה עצמו מסתפק בשיעור הקרן שלא ידע כמה הקרן ואפשר דמרוב הימים שכח או מדעתיה אומר כן לשלם אף הקרן וע"ז הוא דס"ל לחכמים דשטר שכלול בו ריבית אינו גובה כלל אתי למגבי אף ריבית וכהאי גוונא הוא בנדון הרא"ש ומשו"ה פסק דאינו גובה כלום ומרן החבי"ב ביו"ד ס"ס ק"ס בהגב"י אות ל"ה כתב דראיית מהריב"ל שלא כדברי מהריק"ו ממ"ש בסוף התשו' ומה שהוגד לך אם עדים מעידים שנכלל זה הריבית עם הקרן אם אין גובה כלל בשטר זה ואפילו לרבנן כדפי' ע"כ ולמה לא יגבה דהא העדים מעידים שחייב לו הקרן והוי כחייב מודה כמ"ש מהריק"ו ע"כ ולפי מ"ש הרב פרח מטה אהרן אדרבא מצינן למימר משם דבשטר זה אינו גובה אבל מלוה ע"פ מיהא הוי ועיין בס' עין יהוסף בפ' הריבית שהקשה למהריק"ו מדברי רש"י ותוס' שם ולא ידעתי מה סימנים מצא בדבריהם דרבנן קנסינן ולא לומר דמה שאינו גובה הוא משום גזרה כדאמרן ועיין בס' חסדי דוד שכתב לדעת התוס' שהוא משום גזרה ודוק.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>הורו מקצת הגאונים שהלוה שמחל בריבית שלקח או שעתיד ליקח וכו' אינו מועיל וכו' יראה לי שאין הוראה זו נכונה. </b> כתב הרב המגיד ז"ל הורו מקצת הגאונים וכו' הוראת הגאונים ז"ל מוסכמת במה שעתיד ליקח דודאי אין המחילה מועלת לעבור בשל תורה וכו'. הנה דברי הרה"מ ז"ל שכתב לעבור בשל תורה אם הדברים כפשטן דדוקא בריבית של תורה לא מהני מחילה אבל בריבית של דבריהם מהני עיין במל"מ וקשה לי למ"ש מרן החבי"ב ביו"ד סי' ק"ס הגה"ט אות י"ח וז"ל וכ"כ הש"ך דכשאסור לקבלו אסור אפי' בריבית דרבנן וכשהמחילה מועלת מועלת אפי' בריבית דאורייתא וכו' יעו"ש ואלו לסברת הרה"מ לפי פשוטו בדעת רבינו לא כן הדבר אלא בריבית של דבריהם אפי' במאי דעתיד ליקח מהני מחילה ואם הש"ך קאי לדעת מרן שכן תפס מרן בס' הקצר ועלה קאי הש"ך אמנם לדעת רבינו ז"ל שפיר מהני המחילה בריבית של דבריהם אפי' למאן דס"ל דבריבית העתיד ליקח מודה רבינו להגאונים אלא דהרא"ש פליג עליה לא ידענא מנא להו הא ועיין בס' שולחן גבוה מה שהקשה על הטור ולא זכר לתשו' מהרלנ"ח והמבי"ט וכמה דיות משתפכות בזה ומ"ש הרה"מ ז"ל זה הלשון מורה שלא חלק רבינו על הגאונים אלא בריבית שכבר עמד המלוה וגבהו שכבר עברו על הלאוין וכו' הכונה ע"ד שפי' רבינו לעיל בפירקין ה"ב וז"ל הא למדת שהמלוה שהלוה בריבית עובר על ו' לאוין וכו' יעו"ש.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להמחנה אפרים בנימוקיו על רבינו שכתב וז"ל וצ"ע דלמ"ד בטלו ולא בטלו ועדיין לא נגמר הלאו דאל תקח נשך ואפי' לשיטת רבינו דפסק כמ"ד קיימו ולא קיימו מ"מ ס"ל שעדיין לא עבר הלאו כמבואר בהל' שחיטה וכו' יעו"ש ולפי מ"ש אין כאן קושיא דהכונה היא דכבר עברו על הלאוין שכבר לקח בלא מחילה והתחיל לעבור דומה למ"ש רבינו לעיל דהתם נמי לא עברו לגמרי דהא ניתק לתשלומין הוא ועם כל זה קרו ליה עבר ה"נ הכא. ובעיקר הדין דפליג הגאונים עם רבינו ראיתי להרב בני יעקב בדף מ"ח ע"ג שהקשה וז"ל ותו איכא למידק דמ"ש דאין אדם מוחל דבר שלא בא לעולם ממ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' מלוה שהורו הגאונים שאם מחל אדם לחבירו רבית שלקח או שעתיד ליקח לא מהני מחילה בריבית והוא ז"ל חלק עליהם דמהני ויש מהפוסקים שסוברים דאפי' במה שעתיד ליקח מהני וקשה דהיכי מהני והגאונים אמאי הוצרכו מטעם ריבית תיפו"ל משום דהוי מוחל דבר שלא בא לעולם כיון שלא בא הריבית עדיין ושמא ההיא מיירי בלשון חיוב וצ"ע עכ"ל. ואחר המחילה רבה לא ידענא מאי קשיא ליה דהא הא דאמרינן אין אדם מוחל דבר שלא בא לעולם היינו לומר דאם אח"כ בא לחזור בו או ליתנו לאחר או לתבוע ממנו דבר שכבר מחל ליתא לאותה מחילה ומגן שוייא מידי דלית בה ממשא והיינו טעמא דבאותה שעה לא היה בעולם ומה מחל ברם הכא דאף דמחל הריבית העתיד ליקח ובאותה שעה לא היה בעולם מ"מ עתה בשעת נתינת הריבית שהוא בעולם אדעתא דמחילה קא יהיב לה ומשוייא לה מחילה בדבר שבא לעולם כל זמן שלא חזר בו בפי' ומכ"ש דאיכא נמי איסור ריבית גם ללוה וה"ז דומה למ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' הביאה מרן ב"י בחו"מ סי' רמ"א וז"ל כתב הרשב"א בתשו' מה שנסתפק לך במוחל לחבירו מה שיטול מנכסיו אם מחילתו מחילה בודאי המוחל לחבירו כל מה שיטול מנכסיו יכול הוא לחזור בו קודם שיטול אבל לאחר שנטל מה שנטל נטל וכו' יעו"ש וכן פ' מרן בס' הקצר.<br><b> וראיתי</b> להמבי"ט ז"ל ח"א סי' קל"ב שכתב וז"ל ואף לדברי הגאונים שהביא הרמב"ם בפ"ד דאין מחילה מועלת בריבית היינו בריבית דאורייתא לא בריבית דרבנן כי הכא וכו' יעו"ש והוא סותר מ"ש הוא ז"ל ואותו חילוק בסי' נ"א וז"ל ולפיכך אין המחילה מועלת במה שהיה ריבית קודם ואפי' במה שהיה ריבית דדבריהם וכו' הרי שלדעת הגאונים אפי' ריבית דדבריהם לא מהני מחילה היפך ממ"ש בסי' קל"ב ומרן החבי"ב ביו"ד סי' ק"ס הגהת הטור אות י"ח הקשה להרב מבי"ט ז"ל דמדברי רבינו שהביא דברי הגאונים נראה בפי' דאף בריבית דדבריהם לא מהני מחילה וקצת קשה שיותר הו"ל להקשות מהא דסי' נ"א וצ"ע.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וגוי שהלוה את ישראל בריבית אסור לישראל אחר להיות ערב שכיון שדיניהם שתובע הערב תחילה נמצא הערב תובע את ישראל בריבית והערב חייב בה לגוי לפיכך אם קבל עליו הגוי שלא יתבע את הערב תחילה ה"ז מותר. </b> וכתב הרב המגיד וז"ל שם בגמ' דכיון דגוי דיניה דאזיל בתר ערבא איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא ופרש"י ושאר המפרשים שכל שיכול לתבוע את הערב אסור עד שיקבל עליו שלא לתבוע את הערב עד שיתבע הלוה תחילה ולא ימצא לגבות ממנו אבל הרשב"א כתב שהערב שלהן היה ערב שלוף דוץ כלומר שלוף והנח הלוה ודוץ והתקע וכו' אבל אם קבל עליו לתבוע איזה מהם שירצה ויהיה [דינו] כערב קבלן שלנו ה"ז מותר וכן נהגו במקומות אלו ומלשון רבינו אין להכריח עכ"ל וכתב הלח"מ שנראה להכריח קצת ממ"ש רבינו ואם קבל עליו שלא יתבע את הערב תחילה משמע דאפי' אם יתבע למי שירצה שרי משמע שלא כדברי רש"י יעו"ש ולענ"ד נראה להוכיח בהיפך והוא כדבריו לא שייך לומר ואם קבל עליו דמשמע דגרועי גרע לכחו שהיה לו מאז ומקדם אלא אדרבא הוסיף תת כח לגבות מאיזה מהם שירצה ועוד דמילת ואם קבל אינו כמ"ש מהראנ"ח בח"ב סי' ו' לדעת רש"י וז"ל ולפ"ז בכהאי גוונא דוקא הוא דפריך כן ומשו"ה פי' גבי מי שקבל עליו לדון בדיני ישראל שלא יתבע לערב תחילה היינו משום דלישנא דקבל עליו משמע שהוא פוחת מזכותו שהיה לו ואם היה תנאי שיהיה ערב קבלן אדרבא הרבה הרבה בזכותו שהיה לו שמתחילה לא היה יכול לתבוע אלא מן הערב ועתה התנה לתבוע למי שירצה ועדין מה שהיה בידו לתבוע מן הערב תחילה במקומו הוא ע"כ יעו"ש אלא ודאי שר"ל שלא יגבה מן הערב כ"ז שיש ללוה לפרוע הוא כסברת רש"י לפי מ"ש הפוסקים וכן נראה לדעת הטו' בסי' ק"ע שכתב ואם כתב לו לדון בדינינו שלא יתבע לערב תחילה שרי יעו"ש ומרן ז"ל כתב וז"ל ודברי הרא"ש ורבינו סתומים אלא שכתבו דברי הראב"ד דבסמוך שהוא סובר כדעת הרשב"א שכתב אא"כ התנה עם הגוי שלא ידחה אותו אצל הערב וכו' יעו"ש והרב דרכי משה הקשה דמתחילת לשון הטור נראה דס"ל כדעת רש"י והניחו בצ"ע יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב ט"ז שרצה להליץ בעד מרן ז"ל וז"ל וי"ל דגם ברישא ס"ל כהרשב"א וה"ק שקבל שלא לעשות כדיני הגוים שידחהו אצל הערב תחילה אלא יתבע ממי שירצה ע"כ. ודבריו צריכים ביאור דהא להכי דייק הרב ז"ל לומר שכתב לדון כדיננו וכו' וכונתו רצויה שלא יתבע אלא ללוה כדיננו ולא שלא יתבע להערב תחילה וזה מוכרח בדברי הטור ז"ל יותר מלשון רבינו וכמבואר וזה שלא כדברי הרב כהונת עולם שכתב וז"ל ומעתה גם מ"ש הטור דברי הראב"ד וכו' ונהי דמ"ש הדרישה והט"ז שמלשון הטור בתחילה הסי' נראה כרש"י והלח"מ כתב דאדרבא נוטה כהרשב"א יעו"ש אחד הרואה ואחד השומע בלבבו יבין דלא על הלח"מ לבדו תלונותי אלא גם על הרב המגיד קשה לי ממ"ש רבינו ואם קבל עליו וכו' וכדאמרן. ועוד בה מלשון הטור בשנות'ו את טעמו לומר לדון כדיננו ה"ז מורה באצבע כמ"ש וחזיתיה להנמוק"י שכתב וז"ל בתר ערבא אזיל שאינו יכול לתבוע וכו' מאיזה מהם שירצה מותר שהרי ממונו אצל שניהם נתרבה וכשהגוי נפרע מן הערב באותה שעה הוא שחל שעבודו על לוה ושרי שכבר נתחייב בכל ומה שהוא פורע בשבילו אפי' קבל וכו' תוספתא גוי שהלוה מעות מישראל וישראל שהלוה מעות מגוי ישראל נעשה לו ערב ואינו חושש לו משום ריבית וטעמא שאף הגוי הלוה מישראל ישראל נעשה לו ערב משום דישראל המלוה עיקר תביעתו על הגוי וממנו הוא גובה יעו"ש.<br><b> והנה</b> מה שהוצרך הנמוק"י ז"ל להך טעמא דישראל המלוה עיקר תביעתו על הגוי וכו' ולא סגי ליה בטעמא דכשהערב פורע למלוה ישראל באותה שעה הוא שחל שעבודיה על הערב ודומיא דמלוה גוי וכו' הוא משום דאף שקבל הלוה גוי שלא לדחותו אצל הערב מ"מ כיון שממונו נתרבה אצל שניהם וישראל הוא דקא יהיב ריביתא וישראל הוא דקא שקיל הו"ל ריבית הבא מישראל לישראל והיינו טעמא שכתב אח"כ ומיהו דוקא ערב גרידא אבל קבלן אסור שנמצא שממונו של מלוה מתרבה אצל הקבלן ואסור ע"כ. וכתב מרן בסי' ק"ע וז"ל ונראה לחלק דשאני התם שהמלוה ישראל כיון שממונו מתרבה אצל שניהם אשתכח דישראל מישראל קא שקיל רביתא אבל ישראל הלוה מן הגוי אפילו שממונו של מלוה מתרבה אצל הקבלן לית לן בה דהא גוי מישראל קא שקיל רביתא ושרי למשקל מחבריה מאי דפרע לגוי דהא כיון שלא היה הלוה יכול לדחותו למלוה אצל הקבלן ע"כ. אבל אין לומר לדעת הנמוק"י היכא דהמלוה ישראל א"צ הלוה גוי שיקבל עליו שלא לדחותו אצל הערב יען כי עיקר תביעתו על הלוה גוי ואף כי ידחה אצל הערב והיינו משום דעיקר על הלוה גוי דאל"כ למה הוצרך הנמוק"י לטעם זה תיפו"ל דכיון שקבל עליו שלא לדחותו אצל הערב סגי בהכי דהא לא חמיר ממלוה גוי ולוה ישראל דסגי כשקבל עליו וכו' דלפי מ"ש חמיר וחמיר וכדאמרן ועוד דא"כ לא אדע שכו'ל במ"ש לקמן ומיהו דוקא ערב גרידא אבל קבלן אסור וכו' דאיך אפשר להיות ערב גרידא אם לא שקבל עליו שלא לדחותו אצל הערב ועוד אם במלוה גוי דשרי להיות ערב קבלן צריך שיקבל עליו וכו' במלוה ישראל דלא שרי להיות ערב קבלן כ"א ערב גרידא לא כ"ש דצריך שיקבל זה נראה לענ"ד פשוט.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב מראה הפנים בפי' על הירושלמי מתני' דאין מקבלין נכסי צאן ברזל וכו' שהביא דברי הנמוק"י וכתב וז"ל ולכאורה נלמד מדבריו דגוי שלוה מישראל מותר לישראל להיות ערב אע"פ שלא התנה המלוה עם הגוי שלא לדחותו אצל הערב כדמפרש טעמא להדיא דמלוה שהוא ישראל לדיניה אזיל שעיקר תביעתו על הגוי וממנו הוא גובה וא"כ סיפא דתוספתא כפשטא מתפרשת עכ"ל ולפי מ"ש אין כאן הוכחה. ומעתה חזי הוית למאי דהקשה לי החכם המרומם כה"ר יצחק רוסו הי"ו ע"ד הנמוק"י הלזו מהא דאמרינן בפ' שום היתומים דמקשה הש"ס לרב אסי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ ריבית אוכלת בהן ממתני' דשום היתומי' ל' יום ופריך במאי עסקינן אילימא בבע"ח גוי מי ציית אלא פשיטא בבע"ח ישראל אי דקא אכיל רביתא מי שבקינן ליה ואלא דלא קא אכל ריבית וקתני נזקקין בשלמא לר' יוחנן ניחא אלא לר"א קשיא ופריק לעולם בבע"ח גוי שקבל עליו לדון בדיני ישראל אי הכי ריבית נמי לא לשקול שקבל עליו לזה ולא קבל עליו לזה וקשה דלמה הוצרך הש"ס לב' אוקמתות הללו דמיירי שהגוי קבל עליו לדון בדיני ישראל וקבל לזה ולא זה לוקמא בבע"ח ישראל שנעשה לישראל ערב עבור גוי בשביל הקרן והריבית ומת והגוי העני והריבית מתרבה על הגוי וכיון שאין לו לפרוע וחוזר המלוה אצל הערב ונמצא שריבית אוכלת בנכסי יתומים וכו' ככתוב בדברי קדשו ולפי מ"ש אין לדברי הנמוק"י קושיא כלל כמו שאין לדברי הראב"ד ז"ל ודעימיה דהרב נמי אזיל ומודה דאף שיהיה מלוה ישראל עדיין צריך שיקבל עליו הגוי שלא ידחנו אצל הערב ועדיין צריכין אנו לב' אוקמתות וכמבואר.<br><b> אלא</b> דעדיין הקושיא במקומה עומדת לדעת הרב מראה הפנים שהבין בהנמוק"י דהיכא דמלוה ישראל א"צ שיקבל עליו וגם לדעת ראבי"ה והביאו המרדכי וז"ל וזקיני ראב"ן פטרו מטעם דהוי לגביה ריבית שלא הלוהו כערב שלא בשעת מתן מעות ולדבריו אם התנה לו לשלם הריבית חייב לפרוע לו וליתא דפטור וכמ"ש ע"כ הרי להדיא לדעת ראב"ן דאפי' שיכול לדחותו אצל הערב כל שהמלוה ישראל שרי לישראל להיות לו ערב דלא פטרו אלא מטעם דהוי ערב שלא בשעת מתן מעות לגבי ריבית וכמ"ש ראבי"ה ז"ל וכן ראיתי למהראנ"ח בח"ב סי' ז' שכתב וז"ל ומ"מ אף לדעה זו נראה דבלוה גוי וישראל מלוה שרי לישראל אחר להיות ערב סתם ולא דמי למלוה גוי וישראל לוה דהתם התובע הוא גוי ויש בידו לתבוע לערב תחילה אבל הכא כיון דמלוה ישראל אם יתבע את הערב תחילה יכול לדחותו אצל הגוי אע"פ שיש בידו לפרוע כדין ישראל שכיון שאף בדיני הגוי יכול לתבוע ממנו אף שיש ביד ישראל לפרוע ואין הגוי יכול לומר לו לך אצל הערב ה"ז מותר דאין החיוב חל אלא על הגוי הלוה כדין ישראל כיון שבידו לתבוע ואף שבדיניהם יכול לתבוע לערב תחילה מה לנו ולדינם כיון שהתובע והנתבע דהיינו המלוה והלוה ישראל יש לו לדחותו אצל הלוה כדין ישראל וכו' יעו"ש ויש לעיין עליו במ"ש לקמן לדעת הנמוק"י שלא הבנתי כונתו אם לא שט"ס נפל.<br><b> ואיך </b> שיהיה נמצא לדעת ראב"ן והנמוק"י לפי דעת הרב מראה הפנים ולדעת מהראנ"ח כולהון סבירא להו דבמלוה ישראל א"צ שיתנה עם הגוי ומה שהקשה לעיל מהא דפ' שום היתומים נראה לענ"ד דלק"מ והוא דאף כי מוקמינן למתני' במלוה ישראל דלא בעינן שיקבל עליו הגוי שלא ידחנו אצל הערב עדיין צריכים אנו לפרש האוקמתות והוא דשם נאמר אמר לך רב אסי ולר' יוחנן מי ניחא מי שבקינן מזוני דודאי קא מפסידא ונקטינן הכרזה דלא ידעינן אי מרוחינן אי לא ומשני הא לא קשיא בתובעת כתובתה בבי"ד דלית לה מזוני כדרב יהודה דאמר ר"י התובעת כתובתה בבי"ד לית לה מזוני מ"מ לרב אסי קשה אמר לך ר"א שקבל עליו לדון בדיני ישראל וקבל לזו ולא קבל לזו ע"כ והר"ן ז"ל בפ' אלמנה ניזונת בהא מתני' דשום היתומים שפחתו שתות וכו' הביא הך סוגיא וכתב וז"ל שקבל עליו להמתין ימי הכרזה ובלא ריבית ולא קבל עליו שאם לא ירצו להגבותו שלא יעלה חובו ריבית ע"כ והשתא כי מוקמינן למתני' בבע"ח גוי ויצא לו ערב ומת והגוי העני וכל זמן שעובר הריבית מתרבה על הגוי וכיון שאין לו לפרוע חוזר על הערב ונמצא ריבית אוכלת בנכסי יתומים וכו' ומשו"ה נזקקין אהני לן לקושיא דהיכי משכחת לה לר"א אבל עדיין תיקשי לר"א ומי שבקינן לריבית דל' יום דודאי קא מפסדא ונקטינן הכרזה דלא ידעינן אי מרוחא אי לא דומיא מאי דקשה לן לדעת ר"י דהא חובו הוא על הגוי וישראל לא מחיל לגוי ריבית ומתרבה בהני ל' יום דהא עד שעת הפרעון ברשותו מתרבה וערב חובו של גוי קא פרע והיכי קתני במתני' ל' יום ומאי אית לך למימר שקבל עליו שלא יפרע מן הלוה אותן ל' יום ולא קבל שאם לא יגבהו בי"ד שלא יעלה עליו ריבית וכדעת הר"ן א"כ עדיין צריכים אנו לב' אוקמתות זה נראה לענ"ד ברור לפום קושטא ודוק.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אסור להקדים הריבית וכו'. </b> עיין להרב המגיד ז"ל ובהגהות אשר"י בשם מהרי"ח כתב וז"ל ודוקא כשלא פירש לשם ריבית ע"כ ועיין למרן ב"י מה שנסתפק עליו וראיתי להרב זקן שמואל ז"ל שכתב וז"ל ונראה דט"ס הוא וצ"ל ודוקא כשפירש לו לשם רבית כדמשמע לישנא דמתני' ומוכרח הוא להגיה כן דאל"כ קשה מדידיה אדידיה וכו' ולעיל גבי ההיא דרבינא כתב וז"ל וא"ת מ"ש מהלוה ודר בחצרו וי"ל לפי שבשעת דירתו חייב לו המעות אבל הכא כבר פרעו לו המלוה כשמוסיפין לו ע"כ ומה תירץ בזה הא כתב כאן דאף לאחר פירעון ולא פירש אסור וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה דא"צ להגיה ולאו מוכרח הוא דמ"ש כאן ודוקא כשלא פי' לשם ריבית הכונה היא שא"ל מעותך כך וכבר פרעתיך ועוד קח לך זה ואף שלא פירש מ"מ ריבית מאוחרת היא ברם ההיא דרבינא כשלא דיבר עמו דבר אלא שהיה לו לתן כך ועוד הוסיף לו וכמ"ש הש"ך ז"ל סק"ד שם לקושיא אחרת יעו"ש עוד י"ל דמהרי"ח יחלק כמו שחילקו רבני פרובינציי"א דבשעת פרעון אין אסור ריבית בסתם ולאחר פרעון אסור והביא דבריהם מהריב"ל ז"ל בח"ג סי' ס"ה יעו"ש מלתא בטעמא.<br><b> אמנם</b> דברי הש"ך צריכים לי ביאור במ"ש שתירוץ הפרישה דההיא דפסק הטור בחו"מ סי' רל"ב מיירי שאינו מזכיר לפניו שנותן לו היתרון משא"כ כאן שאומר תתקבל ממני יתר על חובי אלא דאינו מזכיר דבתורת ריבית או מתנה נותנם וס"ל להרמב"ם דמותר דאמרינן במתנה נותנם לו והטור והרא"ש סבירא להו כיון דמזכיר לו היתרון אסור זהו תורף דבריו וע"ז הקשה דמלשון הטור לא משמע הכי ועוד הקשה וז"ל והא הרמב"ם על כרחך בלא א"ל כלום מיירי דהא מחלק בין כדי שהדעת טועה או לא ועליה כתב הטור דהרא"ש חולק ואוסר ובזה נדחה מ"ש הב"ח דהכא מיירי בשעת הפירעון לאחר שפרע נתן לו עוד יתרון בסתם אלא דנ"ל וכו' יעו"ש. ולא ידענא מאי מקשה הש"ך ז"ל דהא מ"ש הטור דרבינו ז"ל כתב להתירא ציין מרן ז"ל שהוא מ"ש בפ"ח ההיא עובדא דרבינא והתם לא כתב רבינו בכדי שהדעת טועה כדי שיקשה דלא משכחת לה שלא יהיה טעות כיון שפי' וכן נמי לא נדחה מ"ש הב"ח ואי רוצה להקשות דהתם בפ"ח מהענין מוכח דמיירי בסתם זה לא תליא במה שפסק בדין טופיינא בכדי שהדעת טועה וכ"ז כתבתי בלא ראות דברי הרב פרישה ודרישה במקומם אבל עתה שבא לידי ס' פרישה ודרישה ראיתי דשפיר מקשה הרב ז"ל.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>ומותר לאדם ליתן לחברו דינר כדי שילוה לפלוני מאה דינרין וכו'. </b> עיין בהרב המגיד שכתב משם הרמב"ן שאפי' פייס אותו הלוה מותר כ"ז שאינו משלם משלו יעו"ש והר' מל"מ ז"ל נסתפק דאם אמר הלוה למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן לך בשבילי מה יסברו הרמב"ן והרשב"א בזה ומסיק דנראה דשרי דכיון שאין הלוה נותן משלו כלום מה לי שיפייס הלוה לאדם אחר מה לי שיאמר למלוה אני לא אתן לך אבל פלוני יתן בשבילי כיון שאין הלוה נותן משלו כלום שרי וכתב שגדולה מזאת מצא בתשובת הרשב"א ח"ב סי' רי"ג יעו"ש. ולענ"ד נראה דמרן ז"ל לא ס"ל הכי שפסק בסי' נ"ח סי"ד דמותר לומר הילך זוז והלוה י' דינרין לפלוני והוא שלא יחזור ויקחנו מהלוה וגם לא יאמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי וי"א שצריך ג"כ שלא יפייסנו הלוה לתת למלוה בשביל שילוהו ע"כ ומדמצריך שלא יאמר פלוני יתן בשבילי משמע דאף לדעת הרמב"ן שהוא מ"ש בסתם מודו מיהא בהא והוא מבואר ועיין להר"ב בשיטה מקובצת בהך מימרא משם הריטב"א ודוק.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>גוי שמשכן חצרו לישראל וכו'. </b> יש לברר במי שקנה חצר הגוי שדרים בו ישראלים ובא בעל המצר בטענה דבר מצרא והקונה משיב דבקונה מן הגוי לית ביה משום דינא דבר מצרא כדאיתא בש"ס ובפוסקים והיא הלכה פסוקה והטעם משום דאריה אברחי מינך ובעל המצר טוען דבמבוי הישראלים ליתא להאי טעמא והנה בפ' הריבית דף ע"ג ע"ב בעובדא דמרי בר רחל דמשכן ליה ההוא כותי ביתא וכו' הקשו התוס' בד"ה נטר וכו' וז"ל וא"ת מכח דינא דבר מצרא היה לו לרב מרי להוציא מיד רבא כדאמרינן לעיל מאי משכנתא דשכונא גביה והא דאמרינן דזבן מן נכרי לית ביה משום דינא דבר מצרא היינו משום דמצי א"ל אריה אברחי ממצריך אבל הכא רב מרי שלא היה לו בית אצל הנכרי לא שייך האי טעמא ואדרבא הפסיד שכל זמן שלא קנאו רבא היה דר בו רב מרי בשביל ריבית וי"ל דרב מרי לא היה חפץ לקנותו ע"כ.<br><b> והרב</b> כנסת הגדולה בסי' קע"ה הגהת הטור אות ע"ג כתב וז"ל והא דקונה מן הגוי לית ביה דינא דבר מצרא היינו דוקא בקונה בית הגוי הסמוך לביתו אבל בית הגוי שישראל דר בתוכו יכול הדר בתוכו להוציא ללוקח מדינא דבר מצרא מהרש"ך ז"ל ח"ב סי' קמ"ט וכו' יעו"ש ולכאורה יש להקשות עליו איך לא הביא סיעתא לדברי התוס' הנ"ל שחילקו כמו שחילק הוא ז"ל וכן הוא דעת מהר"מ ומביאו המרדכי בפ' המקבל. עוד כתב וז"ל א"ה כיון שטעם הרב ז"ל הוא משום דלא אמרינן אריה אברחי ממצריך אלא היכא שיש לגוי בית או שדה סמוך למצרן אבל לא בבית גוי שהישראל דר בתוכו ומחזיק בו ה"ה שהמצרן בבית זו אע"פ שאינו שוכר לבית יכול לסלקו מיד הלוקח וכן מתבאר מדברי הרב ז"ל שזיכה לשוכר מדין מצרן כפי ההסכמות ומהר"א גאליקו ז"ל בתשו' כ"י סי' ק"ב כתב דבע"ח ומצרן מוציא מיד הקונה לו ועיי"ש בסי' ק"ו ע"כ נראה דעת הרב ז"ל דלא אמרינן בכי האי זבן מגוי לית ביה דינא דבר מצרא אלא מצי המצרן לסלק ללוקח כדין הלוקח מישראל אמנם לבי מהסס בזה לפי מ"ש להר"ב בשיטה מקובצת בסוגיין בעובדא דרב מרי משם תלמידי הרי"ף וז"ל והקשו התוס' מכח דינא דבר מצרא היה לו לרב מרי וכו' וי"ל דרבא מגוי זבנא ואמרינן לקמן זבינא מגוי לית ביה משום דינא דבר מצרא ואפי' דלא שייך הכא טעמא דלקמן מ"מ לא פלוג רבנן אי נמי לפי' ר"ת אתי שפיר וכו' יעו"ש. וכן הביא עוד משם הריטב"א שתירץ התוס' לחד תירוצא ואע"ג דהריטב"א ז"ל דחה דבריהם מ"מ מידי פלוגתא לא נפיק דדעת תלמידי הרי"ף שפיר קנה הלוקח אע"ג דלא שייך טעמא דאריה וכן מוכרח בדעת הר"ב דהכי ס"ל מדלא פליג כמו שפליג הריטב"א ז"ל.<br><b> וראיתי</b> למהר"א אלשקר ז"ל הובא בס' אבקת רוכל בסי' קי"ח שפקפק בדעת רבינו דס"ל דהך דינא דזבן מגוי לית ביה דינא דבר מצרא הוא אפי' דלא שייך טעמא דאריה אברחי ומרן שם בסי' קי"ט דחה דבריו וכתב וז"ל ועוד יש לדון בזה אפי' הוה אפשר למיסק אדעתין דהרמב"ם סבר דאפי' היכא דליכא למימר אריה אברחי ליכא דינא דבר מצרא בזבן מגוי הכא אפי' אין לו לראובן אלא אותו מאגאזי'ן ששכר מהגוי שייך למימר אריה אברחי שהרי הגוי היה שכן למאגאזי'ן ששכר ראובן והיה יכול הגוי להזיקו ועוד שבמאגאזי'ן השכיר בידו מהגוי היה יכול להעליל עליו בשכירותו ועתה שקנה שמעון מהגוי הבית שבכללות המאגאזי'ן אברח אריה מעלוי ולא דמי דלר' מרי וכו' יעו"ש באורך וקשה לי במ"ש דאפי' הוה אפשר למיסק אדעתין דהרמב"ם סבר וכו' דמשמע דחילוקו שייך לדעת הרמב"ם ואינו דאם נשים שהרמב"ם סבר כן דבכל גוונא זבן מגוי לית ביה משום דינא דבר מצרא א"כ שפיר קנה שמעון וצריך לחלק בין נדון דידן לההיא דרב מרי ולומר דהכא שייך אריה אברחי דהגוי היה שכן וגם שמעליל עליו בשכירות וגם מ"ש בסוף דבריו וז"ל אבל בנדון דידן כשם שפורע השכירות לישראל היה פורע לגוי ושפיר א"ל אריה אברחי ממצרך ע"כ קשה דבשאלה לא נזכר מענין השכירות כ"א שרצה להוציאו מהמאגאזי'ן וזה משיבו שהוא קודם משום דינא דבר מצרא באופן שדברי הרב ז"ל לא זכיתי להבינם וצ"ע. ולענין דינא עדין צריך ישוב שנראה שהלוקח יכול לומר קים לי כהתוס' שהביא הר"ב והריטב"א דבכל גוונא לוקח מן הגוי לית ביה דינא דבר מצרא. ובר מן דין כבר ידוע מ"ש מרן המחלוקת דהיכא דהלוקח יש לו בית לדור והמצרן יש לו ומה שרוצה ליקח הוא להשכירו לאחר אם שייך ביה דינא דבר מצרא או לא ובנדון דידן שכבר קנה שמעון שפיר מצי לומר קי"ל וזכה בבית ועיין בס' בית דוד חו"מ סי' ס"ד.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וכן אם מכר לו מטלטלין עד זמן פלוני בק' וכו'. </b> עיין בהרב המגיד שכתב שדעת רבינו כהרי"ף שלא הביא הך דרב נחמן דאמר טרשא שרי וכו' אבל הרשב"א התיר בדברים שאין להם שער קצוב עכשיו וגם לא אמר אם מעכשיו וזו היא דר"נ יעו"ש ועיין בס' מחנה אפרים בנימוקיו על רבינו שכתב שרבינו ס"ל כהרשב"א והיינו דבהרי"ף נקט אם מעכשיו לאיסורא וכאן כתב בשומתו ידועה יעו"ש וכן נ"ל שהבין ההגהות מיימוני בדעת רבינו שכתב בסי' תל"ג והאלפסי לא הזכיר טרשא דר"נ משום דס"ל דלית הלכתא כוותיה וכן פסק ראב"ן אבל ר"ת ור"י ור"ח והמיימוני פסקו כר"נ וכפרש"י וכו' יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי"ב ז"ל ביו"ד סי' קע"ג בהגהת הטור אות ב' שהביא מתשובה מהר"א מונסון משם הרדב"ז ז"ל דמותר לתת דינר לערך ס' עוטמאנס לחדש אחד או לשני חדשים ובלבד שלא יאמר כי אם בלשון מכר ולא בלשון הלואה ולא יאמר אם אתה נותן לי מיד לערך נ"ט ואם לאחר זמן לערך ס' יעו"ש וקשה ממ"ש הרדב"ז גופיה בחדשות בח"א סי' תמ"ט במה ששאלוהו בראובן שאמר לשמעון מכור לי דינר זה ואתן לך בו מ"ה מיידי וראובן יש לו דינרין ומידיא"ש אם יש איסור ריבית כיון שהדינר אינו שוה אלא מ' מיידי או פחות והשיב דבר זה מחלוקת בין המפרשים אבל יש לאסור אפי' לדעת המתירין כיון שיש לראובן מיידי שהוא יכול לקנות הדינר מיד במ' וירויח השאר ודאי משום אגר נטר הוא וכדגרסי' בפ' הזהב היו חמרין וכו' הרי לך לפי שיטה זו דמותר כיון דאית ליה ג' לטיבותא חדא שהוא דרך מקח וממכר ואין כאן ריבית דאורייתא וכו' אבל הרמב"ן והרשב"א והר"ן והרא"ש כתבו משמע דס"ל דאינו מותר אלא בזמן שבעה"ב נותן לו פרוטות דהיינו כשאר פירות או מטלטלין דהוי כחנוני הפוסק על הפירות ובעה"ב מוזיל גביה וכו' הלכך כיון דאיכא פלוגתא ראוי להחמיר וכ"ש שאני אומר שאפי' לדעת המתירים יש לאסור משום הערמת ריבית עכ"ל הרי כאן הסכים לדעת האוסרין ועוד דאפי' לדעת המתירין אסור משום הערמת ריבית היפך מ"ש מהר"א מונסון משמו וצריך לי ישוב.<br><b> ועוד</b> הוקשה לי דרך אגב במ"ש הרב עוד שם באותה תשובה וז"ל ולכל הפירושים מותר לומר לחבירו מכור לי דינר זהב בכך וכך דרה'ם כסף והוא שיש לו כסף ואפי' שאין לו בכל הדינר כסף כדאמרינן גבי סאה אם יש לו סאה לוה עליה כמה סאין יעו"ש ואילו בסי' תקכ"ז באותו חלק כתב וז"ל והוי יודע דאע"ג דאמרינן יש לו סאה לוה עליה כמה סאין ה"מ לענין מלוה אבל לענין מכר לא עד שיהא בידו כשיעור כל המקח וכ"כ הרמב"ם וכן הסכים הרשב"א ונתן טעם לדבר ואע"ג דיש לדחות הטעם מ"מ יש לנו לבטל דעתינו מפני דעתם הרחבה ע"כ הרי כאן בחלקו'ת תשי'ת בין הלואה למכר וצריך שיהא כל שיעור המקח משא"כ בהלואה ואילו בסי' תמ"ט השוה אותם לכל הפירושים ואפי' לדעת הרשב"א היפך מ"ש שם משם הרשב"א וצ"ע. הן אמת שקושיא זאת לא על הרדב"ז לחוד קשה כי אם גם על הרא"ש קשה שהרי הטור בסי' קע"ג פסק הך ברייתא שהביא הרדב"ז וז"ל שולחני שמכר דינר טבוע במעות שאינן טבועות ומוכר הדינר ביותר משויו וכתב א"א הרא"ש שצריך שיהיו ביד הלוקח כל דמי הדינר ואילו בסי' קס"ג הביא מרן ב"י משם רבינו ירוחם וז"ל הא דאמרינן אם יש לו מותר י"מ דהוי כמו סאה דלוה עליה כמה סאין וכן נראה עיקר וכ"כ הרא"ש יעו"ש ואולי נחלק ונאמר דנוטל מוכר הדינר ונתנו דהא יש לו הוא שדבר הנמכר הוא הדינר והפרוטות הם כמו הדמים ועדין לא נתקרר דעתי ודוק.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אבל מלוהו סתם על שער שבשוק. </b> עיין בהרב המגיד ז"ל שכתב דבקביעות זמן אסור ולשאר המפרשים מותר ולדברי הכל אם יש לאריס מותר והרי הוא כשאר כל אדם ע"כ והרב מל"מ תמה בדברי הרה"מ וכתב דאפשר לפרש דאע"ג דרבינו אוסר ביש לו בקובע זמן מיהו ביצא השער דמותר אע"פ שאין לו אם המצא תמצא דיצא השער ויש לו מצטרפין שניהם להתיר אף בקובע לו זמן. ולענ"ד קשה לי ממ"ש הרה"מ גופיה בה"ב ד"ה אע"פ וז"ל ודעת הרב דרישא דאוסרה בקובעו זמן לגורן אפי' ביש לו דומיא דהיתר דסיפא דעד שיבא בני שהיא ביש לו ואם היה כדבר המפרשים דכל שיש לו מותר אף בקביעות זמן והכל תלוי ביש לו הו"ל לומר כך לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חיטין אא"כ יש לו וכו' יעו"ש באורך וא"כ אף אנן נמי נימא דאם איתא דלדעת רבינו היכא דאיכא תרתי דיש לו וגם יצא השער דאף בקביעות זמן מותר א"כ לימא מתני אא"כ יצא השער ויש לו ומדלא אשכח התר בקובע זמן לפרעון ש"מ דלית שום היתר ומה שהביא מדברי הרשב"א עיין בכנסת הגדולה ומ"ש משם התוס' בסיפא דתוספתא שטר של ריבית יקרענו ויגבה ממשעבדי לא מצאתי שכ"כ ודוק.
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>המוכר שדהו בעדים גובה מנכסין משועבדים. </b> כתב הגדולי תרומה בשער מ"ז ח"א דמדסתם רבינו וכתב גובה מנכסין משועבדים ולא חילק בין קבל עליו אחריות ללא קבל משמע דס"ל דלא שנא בין מכר בשטר למכר בעדים יעו"ש וכן הוא דעת הרשב"א והר"ן שהביא הנמוק"י בפ"ק דמציעא ומביאו מרן ב"י בסי' רכ"ה וז"ל אבל הנמוק"י כתב אחריות ט"ס הוא לאו דוקא בשטר הוא דקאמר אלא אפי' מכר שדהו בעדים קי"ל דגובה מנכסין משועבדין אע"פ שלא פרשו אחריות כלל גובה וכ"כ הרשב"א והר"ן ע"כ וכ"כ הטור בסי' קט"ז וז"ל ואפי' לא מכר בשטר אלא בעדים בעלמא ואפי' לא פרש לו אחריות וכ"כ רבינו ירוחם ורבינו יונה והביאם מרן ב"י בס"ס קט"ו וכ"כ הר"ב בשיטה מקובצת בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"א) וז"ל המוכר שדהו בעדים גובה מנכסין משועבדין וכו' ונ"ל דכי אמרינן גובה מנכסין משועבדין דוקא כדמסהדי ואמרי לא נכתב השטר וכו' ולא תימא דוקא בשטר הוא דאמרינן אחריות ט"ס וכי היכי דאמרינן אחריות ט"ס בשטר ה"נ אמרינן במכר בפני עדים בלא שטר דעל דעת כן שיהא לו עליו אחריות זבין ליה דהא קי"ל דלא עביד איניש דזבין ארעא ליומיה וכו' וכ"כ ג"כ בפ' הספינה דף ע"ז משם ר"י יעו"ש וכ"כ הרמב"ן שם. ומ"מ לא ברירא לי דעת הנמוק"י דלפי מ"ש בפ"ק דמציעא נראה להדיא דבמוכר שדהו בעדים גובה מנכסין משועבדין ואע"פ שלא פרשו אחריות כלל ואילו בפ' הספינה דף ע"ז כתב וז"ל זכו בשדה זו לפלוני חוזר בשטר ואע"ג דלכאורה משמע דלא נפקא לן מידי אם יכתוב לו השטר דמה נפשך וכו' ואי מכר הוא אפי' לא כתב לו נמי גובה מנכסין משועבדין מ"מ אינו כן וכו' ועוד דבשטר משתעבד בלא העדת עדות ואם אין שם שטר צריכים לעמוד בפני בי"ד ובפני המוכר כשיבא לגבות הלכך אין להם להעיד על שעבודו אלא במצותו וכו' יעו"ש הרי דמשמע לכאורה שצריכים העדים להעיד בקבלת האחריות והוא היפך מ"ש בפ"ק דמציעא ועיין במרן החבי"ב בסי' ט"ל הגב"י אות ט' ואפשר לומר דמ"ש ואם אין שם שטר צריכים להעיד בפני בי"ד לאו על האחריות קאמר דבהא אפי' שלא פרשו אחריות שפיר גובה וכמ"ש במציעא אלא צריכים להעיד שלא היה שם שטר או עדים אחרים דילמא טריף והדר טריף וכמ"ש ר"י ופסקו מרן בספרו הקצר בסי' קט"ז יעו"ש וכן כתב הרדב"ז החדשות סי' תקמ"ט יעו"ש שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה ולא זכר ש'ר לכל הני רבוותא דכתיבנא.<br><b> האמנם</b> הבעל התרומות בשער מ"ז ח"א כתב דאם מכר בלא שטר אלא בעדים לא גבי משעבדי כיון דזביני לא הוי דלא כתב בהו שטרא ה"נ אמרינן אחריות לא קביל עליה אבל אם קבל בפניהם אע"פ שלא נכתב ה"ז גובה בעידי המכירה יעו"ש והביאו מרן ב"י בסי' רכ"ה וכתב עליו הגידולי תרומה וז"ל ולא נמצא לרבינו חבר שיוכל המוחזק לומר קים לי ע"כ והרב ש"ך בסי' רכ"ה וקט"ז כתב שמצא לו חבר לרשב"ם ז"ל בפ' חזקת הבתים דקאי בשיטת הבעה"ת ושפיר חזי לומר קים לי והרב שער המלך הקשה ע"ד הגידו"ת דלענין קים לי אפי' בשטר מכר שאין בו אחריות יכול לומר קים לי כסברת רבינו ברוך ורשב"ם דסבירא להו דבשטרי מקח וממכר אחריות לאו ט"ס הוא ומכ"ש במוכר שדהו בעדים בלא שטר יעו"ש ולענ"ד נראה לי דלק"מ דאפ"ל בדעת ר"ב ורשב"ם דמייתי הגהות אשר"י דסבירא להו דדוקא היכא שהוזקקו לכתוב שטרא ולא נכתב בו אחריות אמרינן אחריות ט"ס הוא אבל בעדים ולא בשטר אפשר דסבירא להו דאחריות ט"ס הוא וכמו שכן כתב ר"י והביאו הרא"ש בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ב) יעו"ש. וגם מרן החבי"ב בסי' רכ"ה הגב"י אות ד' כתב דמצי המוחזק לומר קים לי כיון דמדברי הנמוק"י בב"ב מוכח שאם לא פירש לו אחריות אינו גובה מנכסין משועבדים וכו'. ואני בעוניי מצאתי לו חבר תרי אשלי רברבי הלא המה הרב בעל החידושים בפ"ק דקידושין דף כ"ז עלה דב' שטרות הן וז"ל וקשיא לי למאי הלכתא חוזר בשטר אי שטר מכר הוא כי ליכא שטר נמי גובה ממשעבדי דהא אמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסין משועבדים וכו' וי"ל אי בעית אימא בשטר מכר ובדלא פריש ליה אחריות דבשטר קי"ל אחריות ט"ס הוא וכי ליכא שטרא אי פריש ליה באחריות באפי סהדי גבי ממשעבדי ואי לא פריש לא עכ"ל ואידך הראב"ד ז"ל בפ' הספינה והביאו הר"ב בשיטה מקובצת וז"ל ולעיקר הקושיא תירץ הראב"ד דכי אמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסין משועבדים דוקא בדקביל עליה אחריות בפי' דהא ט"ס אמרינן כלומר בודאי אחריות היה שם והסופר שכח ולא כתבו ע"כ והרמב"ן דחה תירוץ זה בחי' עכ"ל הרי לך בפי' דקיימי בשיטת הבעה"ת ושפיר מצי המוחזק לומר קים לי ודוק.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>היתה המלוה רבית וכו'. </b> נשאל הרשב"א בסי' אלף ט"ז על אפוטרופוס שמכר קרקע של יתומים כדי לפרוע חוב אביהם לפי שנתפשר עם בע"ח ונתפייסו בפחות וכשהגדילו היתומים רוצים לבטל המקח מטעם דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא א"כ היתה ריבית אוכלת בהן והשיב דהדין עם הלוקח שהרי רשאין למכור האפוטרופא בשטר שיש בו ריבית והאי טעמא מהני לכל ריוח שיש ליתומים וכו' יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> למהרימ"ט ז"ל בחו"מ סי' ב' שכתב וז"ל ואיברא דאם לא אמרה הרב ז"ל היה נראה דלא דמי ריבית ומזונות דהוי הרחקת הנזק למי שרוצה לעשות הנאה בחובו שהוא בקשת התועלת שהרי מצינו שהתירו לתת כיסו לגוי ולא התירו במוצא מציאה אע"פ שכבר בא לידו וכן הדין דבכל מידי שיש נזק ליתומים יש לנו להזקק שלא יפסידו אבל אין לנו ליזקק שישתכרו וכו' ועוד דכולה שמעתתא דערכין לא אזלא הכי דפרכינן ממתני' דשום היתומים היכי משכחת לה אי בבע"ח גוי מי ציית וכן פרכינן ממתני' דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית ודחקינן לאוקומי בבע"ח גוי שקבל עליו לדון בדיני ישראל ואדחקינן לאוקומי בהך מילתא דלא שכיח כלל אמאי לא מוקי בבע"ח שרוצה לעשות הנחה דחשיב כריבית אוכלת בהן דבין לר' אסי בין לר' יוחנן וכו' יעו"ש באורך.<br><b> והנה </b> בעת'ה חדשים מקרוב באו ח"ג מתשובות הרשב"א ז"ל וראיתי שם בסי' ר"א שהביא הך שאלה שם והביא הך דערכין כמ"ש בחלק א' וכתב עוד וז"ל ועוד דהא משמע דאפי' שלא במקום הפסד אלא במה שיש ריוח ליתומים בנכסיהם ממקום אחר רשאי דהא רשאי האפוטרופא למכור שדות כדי לקנות שוורין לחרוש ולפרנס שאר השדות וכו' וא"ת א"כ בשום היתומים שהקשה כמה והעמידו כולן או בריבית אוכלת בהן או בכתובת אשה אי נמי בשמתוהו ומת בשמתיה אמאי לא אוקמוה בכהאי גוונא זה אינה תורה שאין מניחין את הדברים המצויין ותופסין את שאינם מצויין וכיון שמצאו להן אוקמתות בנפרעין את שלהם לא רצו להעמידן בבאין לפרוע את חובם ואע"פ שיש לבעל דין לחלוק ע"ז קצת ולומר דשאני התם דאי לא פרע א"נ לא זבין תורי שיפסידו הנכסין ממה שהניח האב אבל להניח בחיוב שחייבן האב אין להם למכור כדי לסלק מעליהם מה שחייב בו האב ומ"מ הראשון נראה לי עיקר וכו' ולא עוד אלא שמעמידין אפוטרו' לחוב ע"מ לזכות וכו' יעו"ש הרי לך להדיא דכל מה שהקשה עליו כבר נרגש מזה ותריץ יתיב ועיין בס' תומת ישרים דנראה שראה הרב תשובה זו ולא נתקררה דעתו בתירוצו יעו"ש.
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מלוה שבא להפרע בשטר שבידו שלא בפני לוה וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז"ל שכתב מחלוקת אמוראים בפ' הכותב אם נפרעין מן האדם שלא בפניו ופסק כרב נחמן ומבואר בהלכות ע"כ והנה הרי"ף הביא ראיה דהלכה כר"נ מדמקשה בפ' שום היתומים ואי חיישת לשובר התם נמי לגבי הא דאמר ר"נ ליחוש ופרקינן התם כדקאמר טעמא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך למדינת הים ואתה נועל דלת בפני לוים דאלמא הא דרבא אר"נ הלכה היא וטעמא דיליה מעלייא היא יעו"ש.<br><b> ולענ"ד </b> אחר בקשת מחילה מעצמותיו הקדושים לא זכיתי להבין ראיה זו דהתם הכי איתא אמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ היתה ריבית אוכלת בהן ור' יוחנן אמר או לשטר שיש בו ריבית או לכתובת אשה משום מזונות וכו' אר"נ מרישא לא הוה מזדקקנא לנכסי יתומים כיון דשמענא להא דרב הונא חברין משמיה דרב דאמר יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו מכאן ואילך מזדקקנא ושיילינן מעיקרא מ"ט לא ומשני א"ר פפא פריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסיה וכו' ובתר הכי אמרינן רבא אמר משום שובר א"ל ר"ה בריה דר"י לרבא ומי חיישינן לשובר והתנן הנפרעת שלא בפניו וכו' ורבא אמר ר"נ אפי' בבע"ח נמי ואי חיישת לשובר התם נמי ניחוש א"ל התם כדאמרינן טעמא שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו והולך למדינת הים ע"כ. נמצא דרבא אמר ר"נ דס"ל דנפרעין שלא בפניו הוא ניהו ס"ל טעמא דאין נזקקין משום שובר ואף כי מדברי רש"י שפי' בדברי רבא הא דאין נזקקין משום שובר דשמא שובר היה לאביהם וכו' דמשמע דרבא עליה דר"י ור"א קאי וטעמא דידהו קאמר מ"מ (ר"ה) [ר"נ] נמי הכי הוה ס"ל אי לאו משום רב הונא (אר"י) [אמר רב] ועל דברי כולן בא רבא למיהב טעמא משום שובר וע"ז בא ר"ה בריה דר"י להקשות מיניה וביה דמתני' דנפרעת שלא בפניו א"ר יצחק נפחא לא שנו אלא כתובת אשה ורבא אר"נ אפי' בבע"ח נמי אי חיישת לשובר התם נמי ליחוש והכונה דימצאו דבריך סותרין זה את זה וע"ז משני שפיר התם כדאמרינן טעמא שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו דמעיקרא הקשה לו דאיך יהיב הך טעמא דלר"נ ולדידיה סתראי נינהו כלפי מאי דס"ל במתני' דהנפרעת שלא בפניו דלא חיישינן לשובר ושני ליה דהתם ליכא טעמא דלא ניחוש לשובר שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חברו והולך למדינת הים ואיכא נעילת דלת וא"כ מאי ראיה לענין דינא דהלכה כר"נ מדמשני וכו' דטעמא דיליה מעלייא היא והלכה דהא כל קושייתו אינו אלא לרבא ור"נ דטעמא טעים משום שובר דאילו לא הוה רבא ור"נ אה"נ דמצו למימר אנא כר"י נפחא ס"ל דדוקא כתובת אשה ולא בע"ח משום שובר באופן שלעת כזאת לא זכיתי להבין כונתו וכעת צריך אני מרבותי (א"ה ס"ט עיין תשו' בעי חיי חו"מ ח"א דף מ"ח ע"ד ד"ה ומה שהקשה יעו"ש).<br><b> עוד</b> כתב הרי"ף ז"ל שם וז"ל אלא מיהו חזינן לרבוותא דלא חיישי להא דרבא אמר רב נחמן וסמכי להוא בהא מילתא אגמ' דבני מערבא דמתמהי התם ונפרעין מן האדם שלא בפניו ומשני כשריבית אוכלת בהם ופריך ובי"ד גובין ריבית בשערב לו מן הגוי אלמא מילתא פסיקא היא לגבייהו דאין נפרעין שלא בפניו. וראיתי להמבי"ט בח"א סי' רכ"ט שנשאל בראובן שלוה מן הגוי ולו שט"ח ומכר הגוי השט"ח הנזכר לשמעון ולא מצא שמעון נכסין לראובן במקום ההלואה והלך לעיר אחרת שהיו שם נכסין לראובן ותבע מבי"ד שיגבוהו שלא בפני לוה וכו' וכתב הרב בתוך התשובה וז"ל ונ"ל בנדון דידן דאף במקום דירתו לא היו נפרעין ממנו שלא בפניו דהאי תקנתא לא הוייא אלא בישראל כדמשמע מדקאמר שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו אבל בגוי לא עבדינן תקנתא לפרעון דידהו וכן משמע בירושלמי פ' הכותב דמתמהי ונפרעין מן האדם שלא בפניו א"ר ירמיה כשריבית אוכלת בהן ובי"ד גובין ריבית בשערב לו מן הגוי וכתבו הרי"ף בהלכות ור"ח ז"ל הביא ראיה מהירושלמי זה שאין נפרעין מן האדם שלא בפניו דהכא אוקמוה בירושלמי דמיירי בגוי ומשום ריבית ונ"ל דלא פליג הירושלמי אדר"נ דהא דמשמע בירושלמי דאי לאו ריבית לא היו נפרעין שלא בפניו איירי במלוה גוי שלא עשו תקנה והא דר"נ איירי בישראל שעשו לו תקנה שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חברו והולך למדינת הים וכו' יעו"ש שיש שם ט"ס.<br><b> ולענ"ד </b> קשה לי טובא דהא כל ראייתו של ר"ח ז"ל מדקמתמה ונפרעין מן האדם שלא בפניו דמשמע דפשיט להו דאין נפרעין וס"ד דמיירי במלוה ישראל והיינו כסברת רב אחא שר הבירה דדוקא בכתובת אשה ולא בע"ח ממתני' משמע דבכל ענין מיירי וע"ז הוצרכו לאוקומי בשרבית אוכלת בהן והשתא דהירושלמי ס"ל כר"נ מאי מתמה ונפרעין וכו' הו"ל לתרץ כן שלא יהא כל אחד נוטל מעות של חברו והולך למדינת הים ולעולם דמיירי בבע"ח ישראל אפי' שאין בו ריבית ומדהוצרך לאוקומי בריבית ש"מ דבשאין ריבית אוכלת אין נפרעין ומשום לתא דריבית הוא דהוצרך לאוקמי בבע"ח גוי ומלבד דכן הוא פשט הירושלמי עוד הביא ראיה ממה שאמרו עוד שם ע"ז וז"ל כהדא אלכסא אמר לר' מנא אנן עבדין טבות סגיין מנכון אנן כתבין דין מוגמרין אין אתא טבית ואין לא אתא אנן מחלטין נכסייא א"ל אף אנן עבדינן כן משלחין בתריה תלת אגרין וכו' א"ר מתניא והוא שעמד בדין וברח אבל לא עמד בדין לית כאן מחלטין אלא מכריזין ע"כ הרי דכשלא עמד בדין אין מחליטין כלל וזה ודאי בישראל מיירי וקאמר כהדא ש"מ דהכל הוא בישראל שלא כדברי הרב המבי"ט ז"ל וצ"ע.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ומפני מה אינו נשבע היסת. </b> עיין בהרב מל"מ שהקשה במ"ש רבינו שאם יש עדים אינו נוטל אלא בשבועה דבמאי עסקינן אי בדליכא ראיה הא מהימן במיגו דאי בעי אמר החזרתי וכו' ונראה דרבינו אזיל לשיטתיה דס"ל דבטענת החזרתי צריך לישבע בנקיטת חפץ וכמ"ש בפ"ו מהל' שאלה וכבר באר דבריו הרב בכ"מ בפ"ב מהל' שכירות וכתב דכיון שהוא מודה שנעשה שומר אלא שפוטר עצמו מצד אחר כגון שטוען החזרתי צריך לישבע כעין דאורייתא ואף דהרב המגיד פליג אהא וס"ל דבטענת החזרתי ישבע היסת לאו אליבא דרבינו קאמר וכו' אלא אליבא דידיה דאיהו פליג על רבינו וס"ל כהראב"ד שהשיג עליו וכו' יעו"ש. ולענ"ד לא זכיתי להבין דבריו שהרי כתב רבינו בפ"ב מהלכות שכירות וז"ל זה אומר השאלתיך או השכרתיך או הפקדתיך והלה אומר להד"מ או שאמר כן היה אבל החזרתי לך ונסתלקה השמירה ולא נשארה בינינו תביעה הרי הנתבע נשבע היסת ונפטר ע"כ הרי דבטענת החזרתי נפטר בשבועת היסת אשר מכח זה הקשה הרב גופיה למ"ש מרן בכ"מ שדעת רבינו דבטענת החזרתי נשבע בנקיטת חפץ וכמ"ש הרב ז"ל מדברי רבינו הלזו וההיא דפ"ו כבר הליץ הרה"מ שם או אפשר דהתם שאני שהוא בעדים וכמ"ש בס' מרכבת המשנה אבל לדעתו ז"ל דלא נחית להכי כמבואר מדבריו שכתב ואף דהרה"מ פליג אהא וכו' וצריך ליישב. (א"ה ס"ט עיין להרב שער המלך בהל' גזלה ואבדה דף י"ז סע"ד שדחה דברי הרב מל"מ כמ"ש מו"ז ז"ל ועיין בס' קרית מלך רב ח"ב בפרקין שתמה כן יעו"ש).
+
+Halakhah 4
+
+<b>אבל אם אמר המלוה אני יודע שהיה שוה יותר על החוב אבל איני יודע כמה וכו'. </b> הרב המגיד ז"ל כתב שדעת רבינו כסברת הר"י בן מיגש דצריך שיאמר המלוה ששוה המשכון יתר על דמי החוב כדי שיהיה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכן כתב הטור ומרן בספרו הקצר. והריב"ש ז"ל בסי' שפ"א השיב להדיין שרצה לחייב למלוה שאמר איני יודע כמה היה שוה והביא הירושלמי דפ' שבועת הדיינים דאמרו שם על מתני' דסלע הלויתני וכו' והלה אומר איני יודע מהו ומשני את לא ידע אהין ידע דנראה דאפי' שאינו אומר יודע אני שהיה שוה יותר על החוב איני יודע כמה אמר מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם והשיב הריב"ש ז"ל דהירושלמי יש לפרשו בשאמר איני יודע כמה היה שוה יותר מן החוב וכו' יעו"ש וכעת לא ראיתי לשום אחד מן הפוסקים שאמרו באומר איני יודע כמה היה שוה דהוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם זולת את זה ראיתי להריטב"א בחי' לשבועות הנדפסות מקרוב שכתב שם במתני' דסלע הלויתני וז"ל אבל היכא דהלוה אומר כך וכך היה שוה והמלוה אומר איני יודע בזה נחלקו המפרשים שהרא"ם כתב גם בזה דסוף סוף הוי כחמשים ידענא ונ' לא ידענא דהא מודה ליה המלוה דחייב אלא דאינו יודע כמה ואף הרמב"ם כתב בהל' שאלה המפקיד אצלו פירות שאינם מדודין וכו' וגם הרמב"ם ז"ל שכתב בשמו ושם רבו אינם דומים לדינו של הרא"ם דהתם כבר הודה שקבל ממנו פירות אלא שאינן מדודין ולא סגייא שלא יהא בהן שו"פ והוי כנ' ידענא ונ' לא ידענא שמשלם בלא שבועה דחבריה אבל בירושלמי נראה סיוע לדינו שאמרו שם והלה אומר איני יודע אמר את לא ידע אהין ידע וכו' אלא א"כ נדחוק לומר דהירושלמי מיירי באומר שהיה שוה ממון יותר ואינו יודע כמה יעו"ש באורך.<br><b> נמצא</b> לפי"ז דסברת הדיינים שחייבו למלוה שאמר שאינו יודע כמה היה שוה [היה] להם על מה שיסמוכו וגם הדחיה שדחה הריב"ש ז"ל דחוקה היא להריטב"א ונפק"מ לדינא דאם תפס התובע מצי למימר קים לי כיון שהרא"ם ג"כ הכי ס"ל ומ"מ דעת רבינו נראה ברור דלא ס"ל הכי ומהתימה מהריטב"א ז"ל שלא הוכיח מכאן דנראה ברור דצריך שיודה ששוה המשכון יותר מדמי החוב שהוא נדון הרא"ם בעצמו.<br><b> (א"ה</b> ס"ט עיין למה"ר רבי'ן חסידא בס' לב מבין דף קצ"ח ע"ב וכה הראני ידי"נ כמוה"ר דש"נ הי"ו מה שכתוב אצלו בזה והילך לשונו והנה מדברי כל הפוסקים שהביאו דברי מהר"י בן מיגש ז"ל מבואר להדיא דס"ל במלוה על המשכון באומר לא ידענא כמה היה שוה דנשבע היסת ונפטר ודוקא היכא דאמר יודע אני שהיה שוה יותר ואיני יודע כמה הוא דמחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם דדוקא בשומר שאבד הפקדון ואמר לא ידענא כמה היה שוה דבהודאה זו הא קא מודה ליה הנתבע דמחייב ליה מידי ולא ידע כמה הוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אבל במלוה על המשכון שאומר לא ידענא כלל לא מחייב מידי דאפשר דהמשכון לא היה שוה אפי' כנגד הלואתו כמ"ש הריב"ש ז"ל סי' שפ"א והכריח כן מדברי הרמב"ם ז"ל דבפ"ה מהל' שאלה כתב הפקיד אצלו פירות שאינם מדודין וכו' והשומר אומר איני יודע ישלם בלא שבועה וכזה הורו רבותי הר"י הלוי בן מיגאש ורבו ז"ל עכ"ל והם דברי הר"י הלוי פ' שבועת הדיינים כמ"ש הרב המגיד ז"ל ואילו בפי"ג מהל' מלוה ה"ד כתב דכשאומר המלוה איני יודע דמיו דישבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול שאינו יודע וכו' ויפטר אבל אם אמר המלוה אני יודע שהיה שוה יותר על החוב אבל איני יודע כמה ה"ז משלם וכו' יעו"ש וכן נראה להדיא מדברי הרה"מ ז"ל דעל חלוקה ראשונה כתב וז"ל סלע הלויתני עליו וכו' דין זה כשהמלוה אינו מחייב עצמו בכלום פשוט הוא דהו"ל וכו' שפטור אבל מדין גלגול וכו' ועל החלוקה האחרת כשאומר יודע אני שהיה שוה יתר על החוב וכו' כתב זו סברת הר"י בן מיגאש ז"ל פ' שום הדיינים ובהשגות א"א וכו' וכבר הארכתי בביאור מחלוקתם פ"ה מהל' פקדון ודעת הרמב"ן ז"ל נוטה לדברי רבינו עכ"ל. נראה מדבריו שבדין הראשון כשאומר המלוה איני יודע דמיו גם הר"י בן מיגאש ז"ל מודה דנשבעין היסת ונפטר וכן נראה להדיא מדברי הרב בעל התרומות שמ"ט שכתב וז"ל ה"ד אם טען וכו' והמלוה אומר איני יודע דמיו וכו' ויפטר אבל אם אמר הלוה וכו' והמלוה משיב אני יודע שהיה שוה יתר וכו' אבל איני יודע כמה הרי זה משלם וכן פסק הר"י בן מיגאש ז"ל בחי' שבועות וכו' יעו"ש והגם דמ"ש הרביעי וכו' הם דברי הרב בעל העיטור ז"ל דף מ"ז וכמ"ש שם קודם לכן נקוט מיהא דגם הר"י בן מיגאש ז"ל מודה בזה וכ"כ אח"כ ומסתברא דוקא דאמר איני יודע וכו' אבל מודה כי לפחות יש לו ידיעה מפרוטה שהוא שיעור מודה מקצת וכו' יעו"ש וכן כתב הרא"ש ז"ל פ' שבועת הדיינים וכ"כ להדיא בתשו' הר"י בן מיגש הנדפסים מחדש בלקוטות הרמב"ן סי' קצ"ז.<br><b> והוצרכתי</b> להאריך בזה ולפי שראיתי להריטב"א ז"ל בחי' פ' שבועת הדיינים לדף מ"ג שכתב וז"ל סלע הלויתני עליו וכו' פי' האי סיפא וכו' עד גם דברי הרמב"ם ז"ל שכתב משמו ושם רבו אינם דומים לדינו של הרא"ם ז"ל דהתם כבר הודה שקבל ממנו פירות וכו' יעו"ש. ואין ספק דמ"ש משם הרא"ם ז"ל כונתו על הרב אב"ן מיגאש ז"ל וכמ"ש שם להדיא ומיהו אין ראיה של הירושלמי מחוורת לדינו של רבינו אבן מיגאש ז"ל וכן נראה ממ"ש והרא"ם ז"ל הביא ראיה לדינו מן הירושלמי שהביא רבו רבינו אלפסי ז"ל בב"ק וכו' וכן נראה ממ"ש גם דברי הרמב"ם שכתב משמו ושם רבו כלומר משם רבינו אבן מיגאש ז"ל ורבו הרי"ף ז"ל וכן מזכירו תמיד הריטב"א שם בשבועות להר"י בן מיגאש כמו שיראה הרואה וכן כתב הרב מופת הדור בס' שם הגדולים מערכת י' אות ד' דזימנין הפוסקים קרו ליה הרא"ם פי' הר"י אבן מיגאש ז"ל יעו"ש וא"כ הוא ליה היכן ראה למהר"י בן מיגאש ז"ל שכתב במלוה על המשכון דהיכא דאומר איני יודע כמה שוה דהוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם שלא כ"כ בחי' אלא גבי שומר שאבד הפקדון היינו משום דמודה מיהא דמתחייב ליה מידי וכמ"ש מהר"י בן מיגאש ז"ל בהדיא וממילא דגבי מלוה על המשכון דוקא באומר יודע אני שהיה שוה יתר על החוב ואינו יודע כמה בכהאי גוונא הוא דמתחייב אבל באומר איני יודע סתם אין כאן הודאה של כלום דאולי לא היה שוה יותר מסלע שהלוה לו וזה מבואר מדברי כל הפוסקים שהביאו דברי הר"י בן מיגאש ז"ל ואף דהרא"ם ז"ל קאי שם אמתני' דהמלוה על המשכון מ"מ ביאר דבריו שכתב ושמעינן מינה דשומר שאבד הפקדון וכו' וכ"כ הריב"ש ז"ל להדיא והיינו ממש כדברי הריטב"א ז"ל שכתב אח"כ ומהו וכו' ולא ידעתי אמאי לא נסתייע מדברי הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' מלוה דמוכח כן להדיא וכמו שהכריח הריב"ש ז"ל.<br><b> ושוב </b> אחר זמן ראיתי למה"ר הגדול בס' לב מבין דף קצ"ח שכתב ע"ד הריטב"א ז"ל וז"ל ותם אני לא אדע אמאי לא החזיקו ממ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא פי"ג מהל' מלוה להיפך ממ"ש הרא"ם שכתב בה"ד וז"ל סלע הלויתני עליו וכו' עד שהרי לא חייב עצמו בכלום הרי להדיא דבהאי דינא גופיה כתב הרמב"ם ז"ל להיפך ואיך כתב דהרמב"ם ס"ל הכי ממ"ש בהל' שאלה מאחר דבדין עצמו כתב להיפך ויגדל התימה על הריטב"א ז"ל דלחלק יצא ולא שלטה עינו הטובה בזה הלשון דהוי להדיא להיפך איך שיהיה סברא זו של הרא"ם יחידאה היא ואין לומר קים לי כידוע ועיין להריב"ש סי' שפ"א שהביא דעת השואל כוותיה דהרא"ם ז"ל וגם הריב"ש דחה דברי השואל עיי"ש. נראה שהבין הוא ז"ל דהרא"ם דמייתי הריטב"א לאו היינו מהר"י בן מיגאש שהביאו כל הפוסקים אלא הוא פוסק אחר ומשו"ה כתב דאין לומר קים לי כוותיה דהרא"ם ז"ל וכנראה דזה גרם לו להבין דהרא"ם גופיה הוא מ"ש וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ואחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו נראה דהריטב"א לא נתכוון אלא על מהר"י בן מיגאש ז"ל וכנ"ל ומ"ש וגם הרמב"ם ז"ל וכו' הם דברי הריטב"א ז"ל ואדרבא להריטב"א צריך להבין איך כתב כן בשם מהר"י בן מיגאש ז"ל שהוא ז"ל לא דיבר במלוה על המשכון אלא בשומר שאבד הפקדון והן הן דברי הריב"ש ז"ל שכתב על השואל דהר"י בן מיגאש לא קאמר אלא בשומר שאבד הפקדון דמודה מיהא דמיחייב ליה מידי וצריך תלמוד אלו תוכן דבריו נר"ו).<br><b> ודע </b> דיש מקשים עליה דהר"י אבן מיגאש ז"ל דכיון דלא ידע כמה היה שוה לא מחייב שבועה דהא לא מודה בדבר שבמדה ובמשקל ומניין והו"ל כההיא דתנן אלא מה שהנחת אתה נוטל ועוד שהרי אינו כופר בשתי כסף שהוא אומר איני יודע כמה היה שוה והרא"ש ז"ל תירץ וז"ל ונ"ל דלא קשיא דכיון שאומר יודע אני שהיה שוה יותר ממה שהיה לי עליו הודה ששוה פרוטה יותר שפחות משו"פ אין נחשב שווי בחפץ אחד הלכך זה שאמר שהיה שוה יותר מסלע על כרחך הודה בשו"פ הרי יש כאן הודאת ממון וכיון שהודה בסתם ואין בכלל הודאה זאת אלא פחות שבמנין ואין יכולין להוציא מידו אלא בפרוטה והוי כאילו הזכיר בפי' שו"פ יותר הלכך על כרחך על השאר יאמר איני יודע וכיון שאמר איני יודע מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ולא דמי לבית מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל דהתם אין הנתבע משיב שמא אלא כך הוא אומר מה שאמרת בית מלא הפקדת אצלי מזה לא נתתי לבי לידע אם היה מלא ממש וגם הטענה אינה כ"כ בריאה וכו' אבל זה אני יודע שכמו שהנחת אתה נוטל הלכך אין כאן הודאת כלום כיון שלא טען ולא משיב דבר שבמדה ומשקל ומנין שהרי לא טען עליו אלא חסרון פירותיו וזה אומר שלא חסרו אבל האומר כך וכך פירות הפקדתי אצלך והלה אומר פירות הפקדת לי ואיני יודע כמה היו אם לפי טענת המפקיד היו שיעור שתי כסף ופרוטה והנפקד אומר יודע אני שהיו שוין פרוטה ואיני יודע כמה היו שוין יותר יש כאן שבועה אבל אם אמר פירות סתם לא הודה בשו"פ אין בהודאתו משמעות של שו"פ שאף בפחות משוה פרוטה קרוין פירות עכ"ל.<br><b> וראיתי</b> להש"ך ז"ל בסי' ע"ב סק"נ שהקשה ע"ד הרא"ש הללו וז"ל ואני אומר במחילה מכבוד הרא"ש ז"ל אדרבא דבריו אינם מובנים שנראה מדברי הרא"ש שמתרץ על מה שהקשה מהא דתנן מה שהנחת אתה נוטל וכו' דדוקא גבי מלוה ודאי הודה בפרוטה אבל בהך דתנן מה שהנחת אתה נוטל אינו מודה אף בפרוטה לפי שאף בפחות משו"פ קרויין פירות ועל מה שהקשה דהא אינו כופר בשתי כסף מתרץ כיון דעל השאר אומר איני יודע יש כאן כפירה בב' כסף ולא דמי לבית מלא מסרתי דהתם אין הנתבע משיב שמא וכו' ודברים אלו לא אוכל להולמן מהו זה שאמר ואין הנתבע משיב שמא וגם מה זה שאמר וגם הטענה אינה בריאה דהא קי"ל כרבא דאפי' אמר בריא בית זה מלא מסרתי לך או עד הזיז מסרתי לך והוא אמר מה שהנחת אתה נוטל פטור כיון שאינו מודה לו דבר שבמדה ומנין וגם פשטא דמתני' מי לא עסקינן נמי בפירות חשובים כאתרוגין וכיוצא שאפי' פרי אחד שוה פרוטה דכשמשיבו היו בו פירות ואיני יודע כמה הם ודאי הודה בשו"פ ועוד דהא קתני במתני' כיס מלא זהובים מסרתי לך וכו' ועוד קשה לדעת הרא"ש ז"ל דמחלק דבאומר פירות סתם אין בהודאתו משמעות שו"פ והרי הרמב"ם בפ"ה מהל' שאלה שהביא כתב הפקיד פירות וכו' והשומר אומר איני יודע וכו' ובאמת משמע מדברי הרא"ש דהרמב"ם מיירי שאומר יודע אני שהיו שוין יותר משו"פ ואיני יודע כמה אבל לא נהירא כלל לפרש כן דבריו שהרי כתב והשומר אומר איני יודע משמע שאינו אומר רק איני יודע ולא יותר וכו' עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> אחרי בקשת מחילה מכבוד רבנותו נראה דכונת הרא"ש ברור מללו דבאומר יודע אני שהיה שוה יותר מדמי החוב ואיני יודע כמה כיון שפחות משו"פ אין נחשב שווי בחפץ אחד הרי יש כאן הודאה בפרוטה ועל השאר שאומר איני יודע כיון שאין יכולין להוציאו עפ"י הודאתו אלא פרוטה דהא אין לחייבו בשביל שהודה יותר משו"פ הרי כאן דבר שבמנין והוי מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם כנ' ידענא ונ' לא ידענא דבאידך נ' ספוקי מספקא ליה בחיוב משא"כ בשזה תובעו בית מלא מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל דמילת איני יודע אין כונתו לומר דאפשר שהוא מלא ומתחייב בחסרון הפירות אלא לא נתתי לבי לידע אם היה מלא או לא ולא לומר דאם היה מלא דצריך עכשיו לאשלומי דהא אומר מה שהנחת אתה נוטל וכן נמי בהא דיודע אני שהיה שוה יותר מסלע דבהא מתחייב בפרוטה ובאומר איני יודע כמה כיון שאין יכולין להוציא הרי בשאר משיב שמא משא"כ באומר מה שהנחת אתה נוטל שאינו משיב שמא כלומר באומרו איני יודע וכדאמרן הילכך אין בהודאתו כלום כיון שלא טען ולא השיב דבר שבמנין ומדה שהרי לא טען אלא חסרון פירותיו וזה משיבו שלא חסרו וזה הוא עיקר החילוק ששם הרא"ש ועתה בא הרא"ש לומר דאם טען כך וכך פירות הפקדתי אצלך והלה משיב איני יודע וכו' דאם הנפקד מודה בשו"פ ועל השאר אומר איני יודע הוי ממש כדין הר"י בן מיגש ז"ל אבל באומר פירות הפקדתי ולא הודה בשו"פ אז אין מחייבין אותו כיון דאין בהודאתו משמעות של שוה פרוטה מפני שאף בפחות משו"פ קרויין פירות ואין לזה עסק בדין המשנה וטעמא דמתני' דקא פטר לחוד וטעמא דמודה בפירות סתם לחוד דהכא אפי' דמודה בפי' כיון שאין בהודאתו ברור שהודה בשו"פ איך נחייבו במתוך שאינו יכול לישבע משלם ומה שהקשה מההיא דפסק רבינו בפ"ה מהל' שאלה נראה לענ"ד דלא קשיא דהתם הדבר [מוכח] מצד עצמו דבמודה שהיה שו"פ מיירי רבינו ובזה אין מכחישין כמבואר מפשט הלשון אלא דאין להוכיח אי ס"ל הכי או לא כמ"ש בפ"ה.
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ואם אמר פרעון של חוב אחר הוא הרי זה נאמן מתוך שיכול לומר מתנה נתנם לי וכו'. </b> עיין להרב המגיד ז"ל שהביא להר"י אבן מיגאש ז"ל שפי' כן בגמ' ושהרמב"ן חלוק בזה והילך לשון הר"י אבן מיגאש ז"ל בשי' לשבועות ומסתברא דדוקא היכא דמסהדי סהדי דבתורת פרעון יהבינהו ניהליה וכו' אבל היכא דמסהדי דיהבו זוזי ולא ידעי אי בתורת פקדון או פרעון או מתנה יהבינהו ניהליה ומאי דדמי ליה אמרינן מיגו דאי בעי אמר במתנה יהבינהו ניהליה ומהימן כי אמר סטראי נינהו מהימן וכו' וממעשה דרב המנונא בפ' שבועת העדות ילפינן דהיכא דאיכא סהדי דמסהדי דיהביה זוזי ולא ידעי אי בתורת מתנה יהבינהו אי בתורת פרעון וקא טעין נתבע בתורת מתנה יהבינהו ניהליה דמהימן וא"ת מי דמי התם תובע אמר לשום הלואה ונתבע אמר לשום מתנה ומהימנינן לנתבע משום דהממע"ה אבל הכא נתבע אמר לשום פרעון ותובע אמר לשום מתנה וכיון שכן היכי מייתינן ראיה להימוניה לתובע לאפוקי מנתבע כד מעיינת למילתא ודייקת לה שפיר אשתכח דדא ודא אחת היא דכיון דהני סהדי לאו אגופא דהאי שטרא קא מסהדי דפרוע הוא אשתכח דסהדותייהו לא שייכא בשטרא אלא סהדותא באפי נפשא דקא מסהדי דבאנפייהו יהב נתבע לתובע זוזי מיהו היכא דלית ליה לדחויי אמרי איתרע שטרא ואיגלאי מילתא דסהדותייהו אגופא דשטרא הוא והיכא דאית ליה לדחויי לא איתרע שטרא דאיגלאי מילתא דסהדותייהו לאו אגופא דשטרא הוא אלא סהדותא באנפי נפשא היא ודקא אמרת מה ענין טוען להפטר לטעון להוציא אטו בהאי טענה הוא דמפיק ליה להאי ממונא בשטרא הוא דקא מפיק ליה והך טענה לדחויי הך סהדותא דקא מסהדי הוא דמהניא כיון דהך סהדותא לאו אגופא דשטרא אלא סהדותא באנפי נפשא היא וכו' אשתכח כדקאי קאי וכו' יעו"ש ועיין בהרא"ש ז"ל מה שהקשה ע"ז משם הרמב"ן ז"ל.<br><b> וראיתי</b> עוד להרמב"ן בחי' הנדפסים מחדש שהקשה עוד וז"ל ועוד מי דמי התם נאמן שלא להוציא ממון מחזקת בעליו אבל הכא לאפוקי ממונא מהאיך ודאי לא מהימן דכל דלא ידעינן במאי קבלנהו איתרע שטרא ומאי דאמר הכא אטו אנן בהאי טענה מפקינן בשטרא מפקינן איברא משום ההוא מיגו מפקינן ממונא דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי וכלל גדול בדין זוזי היכא דקיימי לוקמי אלא ודאי אפי' יהבינהו בסתם ואמר מתנה נתנם לי או פרעון זוזי סטראי דאית לי גביה איתרע שטרא וכו' עכ"ל ועיין במהר"י קצבי ז"ל סי' י"ז שכתב על מ"ש מור"ם ז"ל עליה דמרן שפסק כמהר"י אבן מיגש ז"ל וסיעתו וכתב מור"ם דנראה לו עיקר כסברת ר"ת והר"ש דסברי דאיתרע שטרא בדאית נתינת המעות והממע"ה ע"כ וכתב ע"ז וז"ל איברא שיכול הרב ב"י לאשתמוטי דהכא נמי לא בא להוציא אלא להחזיק השטר וכמ"ש הר"י הלוי ז"ל וכו' ואפי' לר"ת והרא"ש ז"ל החולקים בעיקר הדין דאינו נאמן לומר במתנה נתנם לי נימא דלא פליגי בהא אם יקרא מוציא כיון דהני סהדותא לא אגופא דשטרא מסהדי דפרוע הוא וכמ"ש הר"י אבן מיגש ולא חלקו עליו אלא במאי דקאמר במתנה נתנם לי דלא שכיח שיתן מתנה לאשר נושה בו דהטוב לו שיפרע חובו וכיון שכן אף כי הב"י תקע עצמו לכך לדעתו הבאים אחריו דסוברים דבכל פלוגתא דרבוותא יכול לומר קים לי כפלוני וכו' והוצרכתי לומר דלא יקרא בעל השטר זה מוציא מחבירו כי השטר במקומו עומד כדאמרן עכ"ל ולפי מ"ש משם הרמב"ן ז"ל בעל השטר זה מוציא מחבירו מקרי ולא מצי לומר קים לי.<br><b> אלא</b> דקשה לי דהדברים תמוהים לענ"ד דלפי מ"ש הרמב"ן בשבועות דבריו ברור מללו דס"ל דכי איכא עדים דיהיב ליה לוה למלוה ולא ידעי לשם מה ואח"כ טעין סטראי נינהו לא מהימן במיגו דבמתנה נתנם לי משום דבההיא מיגו מפקינן ממונא דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי והוי מיגו להוציא ולא אמרינן ואילו בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל"ב) עלה דאמר רב יוסף לרבא אמאי קא סמכת אהאי שטרא וכו' וכתב וז"ל דמיגו להוציא לא אמרינן וכתב ע"ז וז"ל ואי קשיא לך דאמרינן במס' שבועות מיגו דיכיל למימר להד"מ יכיל למימר סטראי נינהו ולא איתרע שטרא וגבי ליה אלמא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא לאו קושיא היא דאיהו נאמן על מה שהוא תפוס סטראי נינהו אע"פ דממילא מהני ליה מיגו לגבות בו מנה שבשטר ע"כ הרי לך להדיא דדעת הרב ז"ל דכיון דמאי דטעין סטראי נינהו הוא על מה שקבל והיה יכול לומר להד"מ מהני ליה מיגו דידיה אע"ג דממילא נשאר השטר בכחו וכדעת הר"י אבן מיגאש ז"ל וא"כ מאי קשיא ליה עליה דהר"י בן מיגש ז"ל דכי איכא עדים שקבל מעות בסתם ואמר סטראי נינהו ואית ליה מיגו דמתנה נתנם לי והיכי נעשה המיגו להוציא כיון דבההיא מיגו מפקינן ממונא וכו' ואחר בקשת מחילה לעת כזאת נראין דברי הרב סתראי וצריך לי ישוב.
+
+Halakhah 10
+
+<b>הוציא עליו שט"ח בעד אחד ולוה טוען פרעתי ה"ז מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז"ל ואף כן נראה מדברי קצת המפרשים ז"ל שכל מי שבא לפטור עצמו מדברי עד אחד בטענה אחרת שאינו מכחיש בה העד קרוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכו' ומהרימ"ט ז"ל בח"א סי' ט' כתב בתוך התשו' וז"ל ואני בעניי לא מצאתי מי שיפרש כך בברור אלא רשב"ם וכו' יעו"ש. ולענ"ד לעת כזאת מצאתי שכן כתב הרמ"ה בשי' שם בפ' חזקת הבתים סי' נ"ח וז"ל שמעינן מהא דרבי אבא דכל היכא דשנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה להכחיש את העד אי אודי במאי דמסהיד סהדא אע"ג דטען טענתא אחריתי לאפטורי בגווה הו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם וכו' יעו"ש וכן פסק רש"י בפ' שבועת הפקדון דף ל"ב וז"ל לישתבע שבועה שהעד מחייבו והו"ל כגזלן והמתחייב שבועה ע"פ עד אחד צריך לישבע על מה שהעד מעיד ולהכחיש את העד וזה אינו יכול לישבע שהרי מודה הוא לדברי העד וכו' ובד"ה הו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם יע"ש וכ"כ לקמן דף מ"ז כלשון רשב"ם ז"ל שהביא הרב ז"ל וז"ל לישתבע את השבועה שהעד מחייבו אינו יכול וכו' והא ליכא למימר לישתבע דדידיה חטף שאין זו שבועה המוטלת עליו ע"כ הרי להדיא כדברי רשב"ם ולא ידעתי למה לא הביא רש"י שכ"כ בב' מקומות ודוק.
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>החזיר לוי את המנה לראובן שניהם חייבין וכו'. </b> עיין בהרב המגיד שהביא תשו' הרי"ף ז"ל שאם העני הלוה השליח חייב וסיים הרה"מ וכן עיקר ששניהם חייבין באחריות כדברי רבינו עכ"ל. ומכאן קשה לי למה שראיתי להש"ך סי' קכ"ה סק"ז שכתב וז"ל ועוד קשה דא"כ קשה מנ"ל להטור כן דדוקא העני ולחלוק על הרמב"ם ז"ל והלא לא נזכר סברא זו בשום פוסק וכו' יעו"ש שהרי הרה"מ כתב משם הרי"ף שאם העני אז חייב השליח כנראה דאם לא העני דינו עם המשלח הן אמת שבתשו' הרי"ף הנמצאת בידינו בסי' רע"ט הזכיר העני כנראה דדעתו לחייב לשליח משום שהעני ואפשר דדעתו נמי לחייבו אף אם לא היה שהעני וכדברי רבינו וק"ל.
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מת הלוה תחילה וכו' אין אדם מוריש וכו'. </b> מימרא בפ' כל הנשבעין וכתב הר"ן ז"ל משם הרב משה בר יוסף וז"ל ומיהו גבי לוקח לא אמרינן הכי דלוקח אדעתא דארעא נחית ועביד איניש דזבין ארעא ליומיה הלכך לא אזיל בתר יתמי כיון דלית להו נכסי ליכא מצוה למפרעיה וכו' וכן כתב עוד אח"כ משם הרמב"ן וז"ל וכתב עוד אפי' לרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו ה"מ יתומים מן היתומים אבל מלקוחות גבי בשבועת היורשים משום דליכא למימר כבר נתחייב מלוה שבועה שהרי אפשר שיפרע מנכסין בני חורין עכ"ל. וראיתי להר"ן ז"ל בתשו' סי' ל"א שכתב וז"ל ומפני שבא בכתבך שנמצא שטר מתנה שעשה האב לבנו מבתים שהיו לו ואני חושש כי באולי נעשית מתנה זאת קודם שנתנה האשה ההרשאה מכתובתה ואולי יבא בזה בי"ד ויחוש דבכהאי גוונא נתחייבה האשה שבועה לפי שבא ליפרע מנכסין משועבדים לא יפרע אלא בשבועה וזו שלא נשבעה הפסידה מפני שאין אדם מוריש שבועה לבניו ולא למוכרה לאחר אני רוצה לבאר דליתיה כלל ולא קרינן דנתחייב שבועה בבא ליפרע מן הלקוחות דדוקא ביתומים הוא דאמרינן הכי מפני שכיון שמת לוה אי אפשר למלוה שיפרע בלא שבועה אבל היכא שמכר לוה או נתן נכסים לאחרים לא קרינן ביה נתחייב שבועה שהרי אפשר שיפרע מנכסין בני חורין וכ"כ הרמב"ן ז"ל עכ"ל. והשתא לפי מ"ש הוא בהלכות משם הר' משה ז"ל דגבי לוקח לא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו משום דאדעתא דארעא נחית וכו' ולא דמי לערב דיתומים כיון דערב בתר יתמי אזיל נמצא שמוציא מיתומים עצמן משא"כ גבי לוקח א"כ הכא שהמקבל מתנה שהוא הלוקח הוי בנו הו"ל מוציא מיד היתומים עצמן ולמאי דחייש לשמא נתן המתנה לבנו קודם שעשתה ההרשאה לגבות כתובתה דהו"ל מת לוה בחיי מלוה כמפורש בדבריו שם וכעת צריך לי ישוב.<br><b> והרא"ש</b> בתשובה כלל פ"ו סי' י"ב נשאל על יתומים שהוציאו שטר חוב על ראובן וראובן מת ולא מצאו לו אלא נכסין שמכר בחיי אביהן לשמעון מהו מי אמרינן כבר נתחייב אביהם שבועה וכו' או נאמר דוקא לגבי יתומים מן היתומים מידי דהוה אפוגם שטרו ומת דיורשים נשבעין שבועת היורשים ונוטלין והשיב תשו' וכו' אלא ודאי לא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא ממון דלא אפשר לגבות כלל אלא בשבועה וכו' אבל בנדון זה נהי דמכר ראובן לשמעון בחיי המלוה עדין ממון זה עומד לגבות מראובן בלא שבועה עכ"ל. והנה גדולי האחרונים ז"ל תפסו עליו מהא דכתב שם באותו כלל סי' ג' וז"ל דברי יאודה כנים אע"פ שנשבע שמא פרעו אח"כ וכו' ואין אדם מוריש שבועה לבניו ע"כ הרי דאף גבי לקוחות ס"ל דאמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו היפך מ"ש בסי' י"ב וממ"ש בפסקיו. ומהרימ"ט ז"ל בחלק חו"מ סי' י' תירץ וז"ל אלא נראה שמ"ש הרא"ש אע"פ שנשבע שמא פרעו שמא פרעו לוה קאמר ומיירי דמת ראובן הלוה אחר שנשבע המלוה ואח"כ מת המלוה והשתא ניחא דלא אמרינן בכהאי גוונא הבו דלא להוסיף עלה אע"ג דלא בא לגבות מן היתומים סוף סוף לוקח בתר יתמי אזיל אפשר שימצא ליה נכסין אלא דמלוה לא טרח לחזור עליהם עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לישב מעין זה והוא במ"ש להריטב"א ז"ל הנדפסים מחדש בפ' כל הנשבעין שהביא משם הרמב"ן ז"ל עלה דבא ליפרע מן הלקוחות וז"ל אבל אין לנו לומר כן אפי' לרב ושמואל אלא כשעמד אביהן בחייו בדין עם הלוה שלו ולא מצא לו נכסים בנ"ח והוצרך לתובעו ע"פ בי"ד מנכסים משועבדים אחר שעשה לו הלוה דין דהשתא ודאי נתחייב מלוה שבועה בנכסים משועבדים ואם מת אינו מורישם לבניו אבל כל שלא עמד בדין עם הלקוחות לא אמרינן בהא אין אדם מוריש שבועה לבניו וכו' אבל לקוחות אינן כן שאין שם גוביינא עליהם עד שיעמוד בדין עם הלוה בנכסי בנ"ח ויתנו לו בי"ד רשות לתבוע נכסים משועבדים עכ"ל. מבואר מדבריו דכל שהמלוה לא עמד בדין עם הלוה ולא תבע בחייו דמעתה לא נתחייב שום שבועה אדם מוריש שבועה לבניו בכהאי גוונא ומה שנראה לפי קוצר ענ"ד הוא דאף אם מת המלוה בחיי לוה הדברים אמורים דהא אינו בברור שיתחייב שבועה שאפשר שיפרע מנכסין בנ"ח ואף שעתה בעת בואם לבי"ד לא נמצאו אפשר שבשעת שמת הלוה היו ואיכא מ"ד דאף בכהאי גוונא גבי מנכסים משועבדים ומעתה ההיא דבסי' ג' דמיירי בעמד בדין ותבע הלוקח אף שנשבע מ"מ כיון דעבר זמן מה ואיכא לספוקי דפרע עדיין זיקת השבועה במקומה עומדת וזה הוא אף במת מלוה בחיי לוה שלא כדברי מהרימ"ט ז"ל דהך דהכא מיירי במת לוה בחיי מלוה וכמו שנדחק הרב ז"ל בזה אבל לפי"ז ניחא דבהא אפי' מת מלוה תחילה הדברים אמורים וההיא דסי' י"ב מיירי דהמלוה לא תבע מלוה כלום ולא נתחייב שום שבועה אלא דאם היה תובע הן בעודו חי היה חייב שבועה ומשו"ה פטרו מטעם מת מלוה בחיי לוה דהיה אפשר לגבות ממון זה בלא שבועה.<br><b> אלא</b> שזה קשה לי לכל הפירושים ממ"ש בכלל ע"א סי' ו' וז"ל אבל אם מכר שמעון שדהו ואח"כ מת ראובן כבר נתחייב ללקוחות שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ע"כ. ומרן החבי"ב בסי' ק"ח הגהת הטור אות צ' אוקמא לדעת מהרימ"ט במת לוה בחיי מלוה יעו"ש ולפי"ז לדידן נמי מצינן לאוקמי בתבע המלוה ללוקח בדין בחייו ועיין עוד למרן החבי"ב ומ"מ לדידי צ"ע בכל התירוצים הנאמרים בהם. ודע דבהך תשו' הרא"ש ז"ל שבסי' י"ב ראיתי להרב מל"מ ז"ל שהקשה על מ"ש בתחילת התשו' וז"ל תשובה לא צריכה הכא להבו דלא להוסיף עלה דאי צריכה לא שייך הכא הבו דלא להוסיף עלה דדמי לההוא דאתמר בפ' כל הנשבעין ההוא דשכיב ושבק ערבא וכו' והקשה המל"מ וז"ל וקשה טובא במאי קא מיירי אי נדון זה הוי שמת לוה בחיי מלוה היינו דרב ושמואל ממש ואי אמרינן כיון שאין לו נכסין ללוה א"כ איך חזר וכתב ודמי לערבא דהא כיון דלא ירשו כלום איך יחזור הלוקח על היתומים ואי בדירשו איך מצי בע"ח לחזור על הלוקח דאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום בני חורין וגם במת מלוה בחיי לוה לא מתוקמא נדון זה וצ"ע עכ"ל. ולפי קוצר ענ"ד נראה לומר דהכא במת מלוה בתחילה מיירי וכמו שהבינו כל הפוסקים ז"ל וכונתו לומר דאי מחוייב שבועה קרית ליה משום דבא לפרע מן הלקוחות וכאילו תבע ללוה בדין דמי אלא דלא קי"ל בהא כרב ושמואל מידי דהוה אפוגם שטרו וכו' לא איריא דהא כיון דגבי ערב במת לוה בחיי מלוה משום דערב בתר יתמי אזיל השבועה דבא ליפרע מן היתומים רמייא עליה ואינה מורישה לבניו ולא אמרינן הבו דלא להוסיף עלה אלא דהכא לאו מחוייב שבועה הוא אפי' לרב ושמואל כמ"ש הרמב"ן כיון דאפשר לגבות בלא שבועה. ומ"ש הרב עוד דאי בדירשו איך מצי בע"ח לחזור על הלוקח דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בנ"ח וכו' הא לא קשיא דאיכא למימר דמיירי דאית ליה בעיר אחרת ובהכי מצי לטרוף מן הלקוחות וכמ"ש מרן בשו"ע סי' קי"א סי"א ועי' למהרימ"ט ז"ל בתשו' הנ"ל שכתב ז"ל והשתא ניחא דלא אמרינן בכהאי גוונא הבו דלא להוסיף עלה אע"ג דלא בא לגבות מן היתומים אלא מן הלקוחות סוף סוף לוקח בתר ערבא אזיל שאפשר שימצא להם נכסין אלא דמלוה לא טרח לחזור עליהם עכ"ל ודוק.
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>שזו תקנה היא ללוקח וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז"ל וראיתי להגדולי תרומה בדף ל"ג שהקשה על הטור ז"ל בסי' קי"ט שכתב דאם קנאם כאחד או שלקח עידית באחרונה אם המוכר עדיין חי כולן צריכים ליקח מהזיבורית שאנו רואין כאילו החזיר למוכר שטר של זבורית ונמצא בידו בני חורין ע"כ וכתב ע"ז וז"ל נראה מדבריו דס"ל דגם בלקחם בבת אחת מצי לדחות את כולן אצל זבורית מטעם מהדרנא שטרא למאריה ולא מצאתי ידי ורגלי לפי הסוגיא דהמקשן פריך אילימא בבת אחת פשיטא מכ"ש ותרצן אינו דוחה לו כלום ולפי האמת הוא להיפך דאי קנה כולהו בבת אחת לא נכנסו תחת הבעלים אלא גבו כולהו מזבורית וזה אצלי תימה עכ"ל ולענ"ד נראה להליץ בעד הטור דכי מקשה הש"ס אילימא בבת אחת פשיטא עדיין לא אסיק אדעתיה טעמא דמהדרנא שטרא ומשו"ה ניחא ליה עיקר דינא דברייתא אלא דקשה ליה דרך פשיטא וכן כתבו התוס' בד"ה מכרן וז"ל השתא לא אסיק אדעתיה טעמא דאי שתקת דאפי' כתוב הכל בשטר אחד יכול לכבוש את השטר ולהחזיר זבורית לבעלים כאילו לא קנאו מעולם ע"כ ולדעת הטור נאמר דאי אסיק אדעתיה טעמא דאי שתקת הוה מקשה בהיפך דאמאי קתני מכרן בבת אחת כולן נכנסו תחת הבעלים והלא מצי לדחות את כולם אצל זבורית באמור להם אי שתקת וכו' כן נראה לענ"ד להליץ בעד הטור ז"ל ועיין בשיטה מקובצת בסוגיין ודוק.
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בע"ח גובה את השבח וכו' וחוזר הלוקח וגובה הקרן וכו'. </b> כתב המל"מ בד"ה אבא היום וז"ל ואני תמיה ע"ז דמעולם לא שמענו דמיגו דהעזה לא אמרינן להחזיק מה שבידו וכו' ועיין בסמ"ע סי' ס"ד סק"ו שכתב בתוך דבריו דאפי' להחזיק במה שבידו אין לומר מיגו דהחזרתי לך דהוי העזה וק"ל.<br><b> עוד </b><br>כתב ומה יענה הרב ז"ל בהנהו עיזי וכו' וכ"ת דהתם מיירי דמרי עיזי קא טעין ודאי דלא אכלו ומשו"ה מהני לי מיגו דהוי ממעיז למעיז זה לא שמענו ולא ראינו לשום אחד מגדולי המורים שיחלוק בכך והתוס' בפ' חזקת הבתים וכו' יעו"ש. וצ"ע דהרואה דברי התוס' שם באותו דבור יראה דכתבו דהנהו עיזי ליכא ראיה די"ל דמרי עיזי מעיז ואומר דלא אכלו כ"כ יעו"ש וכ"כ הגהות מרדכי בפ"ק דמציעא וז"ל ואין להקשות מהנהו עיזי דפ' חזקת הבתים דהתם בעל העיזי הוה מודה ליה דאכל קצת והלה טוען טובא וכיון דבעל העזים מודה יכול לטעון עד כדי דמיהם יעו"ש. ומהרש"ך בח"ב סי' ס"ד כתב וז"ל ולא מבעייא עתה שמת הבן היורש של שמעון וכו' אלא אפי' אם היה בן שמעון היורש שנתן בידו הנכסים והסחורות קיים היה נאמן לעכבם ולטעון עליהם שכך וכך היה חייב לו אביו כל דליכא עדים שנתן לו הנכסים ואע"פ שאין להאמינו כאן במיגו משום דהו"ל מיגו דמעיז לשאינו מעיז אפי"ה בשבועה היה נאמן לעכבם ולומר כך וכך היה לי ביד אביך וכו' יעו"ש ודוק.
+
+Chapter 22
+
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+Chapter 26
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>וכן הפורע שט"ח של חבירו שלא מדעתו אפי' היה החוב על המשכון אין הלוה חייב כלום ונוטל משכונו בחינם והרי איבד זה הנותן את מעותיו שמא היה הלוה מפייס את המלוה ומוחל לו וכו'. </b> הנה עיקר דין זה הוא בפ' בתרא דכתובות במתני' דמי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו לחנן איבד את מעותיו ולרבנן ישבע כמה הוציא ויטול מעותיו ובגמ' תנן המודר הנאה מחבירו שוקל את שקלו ופורע לו את חובו ומחזיר לו אבידתו ופריך בשלמא שוקל שקלו מצוה קא עביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות אלא פורע את חובו הא קא משרשי ליה ופירש"י מצוה קא עביד כלומר מצוה בעלמא קעביד שאינו מהנהו לזה שאם לא שקל עליו לא הפסיד כלום שיש לו חלק בקרבנות ועל העתיד לגבות אפי' לא נגבה לאחר מכאן יש לו חלק בתרומות ובקרבנות אלא שחסר מצוה ונמצא שכר מצוה על הנותן ע"כ ומשני א"ר הושעיא הא מני חנן היא דאמר אבד מעותיו ורבא אמר אפי' תימא רבנן הב"ע שלוה ע"מ שלא לפרוע ע"כ. והנה לכאורה נראה מדברי רש"י ז"ל דס"ל דהא דתנן תורמין על האבוד ועל העתיד לגבות היינו אפי' שלא נגבה כלל ואתיא ככו"ע וא"כ מתני' דקתני שוקל את שקלו מיירי אפי' שלא שקל הנידר מצי המדיר לשקול עליו דאינו מהנהו כלום וזה תימה דבפ' אין בין המודר הנאה דף ל"ג פי' שם וז"ל דיהיב ליה ע"מ שלא לפורעו ושוקל את שקלו נמי מוקמינא ליה כדברי הכל כהאי גוונא שאינו מהני לו כלום כגון שנמצאו שהוא עצמו שקל את שקלו ושיגרא לירושלם ונגנב או נאבד לאחר שנתרמה תרומת הלשכה והאי לא נתחייב באחריותו וכו' לפיכך כי חזר הנודר ופרע שקלו מותר לא מהנהו כלל יעו"ש הרי להדיא דהיינו טעמא דאתיא ככו"ע משום דמצינן לאוקמי מתני' דשוקל בששלח ונגנב או נאבד דפטור ולאו מהנהו כלל הא לאו הכי לרבנן אסור היפך ממה שפי' כאן דהשתא ליכא למימר שיפרש במתני' דבני העיר ששקלו את שקליהם וכו' פי' אחר אלא כפשטיה אם לא דנדחוק ונאמר בפי' דהכא הכי דבתחילה בא לפרש מלת עתיד לגבות דהיינו שלא נגבה ולא שלא נגבה כלל אלא שלא נגבה עדיין כי אם לאחר מכאן יש לו חלק בקרבנות ר"ל כשיביא שקלו יש לו חלק בקרבנות למפרע אף שממעותיו לא ניקח לקרבנות אלא נשאר לחומת העיר ומגדלותיה דתנן מותר קרבנות וכו' אלא שמ"מ חיסר מצוה שלא הובאו מדמיו אבל אה"נ שאם לא שקל כלל לא מצי שקיל המודר אמנם כ"ז אף כי דחוק בדברי רש"י מ"מ אינו מעלה ארוכה לגירסת התוס' דגרסי אפי' לא נגבה לבסוף עדין קושיא במקומה עומדת. ואולי דברי רש"י דנדרים הן אמורים במהדורא קמא כי כן הביא הר"ב בכתובות משם רש"י בשיטה מקובצת כפי' דנדרים.<br><b> וכן </b> נמי ס"ל להרשב"א בחי' לנדרים וז"ל ודוקא בששלח שקל ונגנב או נאבד לאחר שנתרמה וכו'. אלא שראיתי עוד שם שכתב דהא דאמרינן בכתובות בשלמא שוקל את שקלו מצוה קא עביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי היינו בסלקא דעתין אבל לאחר דמוקי רב אושעיא מתני' כחנן לא אצטריך לההוא טעמא דגבוי ואבוד אלא היינו טעמא משום דהוי מבריח ארי מנכסי חבירו הוא אלא דמהירושלמי משמע דשוקל שקלו לכו"ע משום האי טעמא דתורמין על האבוד ועל הגבוי הוא דגרסינן בירושלמי ומייתי לה הרי"ף ז"ל בהלכות בכתובות ר' בא בר ממל בעי הפורע שט"ח של חבירו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים א"ר יוסי טעמא דבני כהנים התם לית עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחיל לי ואע"ג דאית ליה משכון מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכונא ע"כ והאי טעמא לא סליק אלא לפורע את חובו אבל לא לשוקל את שקלו ע"כ יעו"ש והנה דברי הרב הלזו נפלאו ממנו תחילה דמאי קושיא דאף דבשוקל את שקלו לא שייך טעמא מפייס הוינא ליה מ"מ שפיר שייך טעם מעין זה דמפייס הוינא ליה והוא דמצי לומר הייתי מוצא בני אדם שהיו פורעים בעבורי כי דרך אהובים שמרחמים מן הצער והוא מעין טעם זה וא"כ נמצא דטעם דשוקל את שקלו לאו משום מתני' דתורמין על האבוד הוא וכ"כ התוס' בפ' הכונס (בבא קמא דף נ"ח) ד"ה א"נ יעו"ש. ועוד דמדקדוק הלשון דקאמר האי טעמא לא סליק אלא לפורע חובו אבל לא לשוקל את שקלו להורות נתן דאילו הוה סליק האי טעמא לשוקל את שקלו הוה אתי שפיר לדידיה וזה אינו דטעמא דמפייס הוינא לחוד וטעמא דמבריח ארי לחוד וכמבואר אם לא דנאמר דכונתו הוא להוכיח דטעמא דהירושלמי בשוקל את שקלו היינו משום מתני' דתורמין על האבוד ומ"מ הלשון הוא ביותר דהו"ל לומר וטעמא דשוקל את שקלו לא סליק אלא משום מבריח ארי.<br><b> אלא </b> הא קשה לי טובא דאם כדבריו דטעמא דשוקל את שקלו לפי' הירושלמי הוא משום דתורמין על האבוד א"כ נמצא דכי לא שקל הנידר לא מצי לשקול עליה המודר וא"כ סיפא דהירושלמי היכי אתייא דקאמר התם על כדון בבע"ח שאינו דוחק ואפי' בבע"ח דוחק ומשני נשמועינא מן ושוקל את שקלו ואם לא שקל לא ממשכנין ליה הדא אמרה ואפי' בבע"ח דוחק יעו"ש והשתא אם איתא דהירושלמי ס"ל דטעמא דשוקל את שקלו משום מבריח ארי הוא דתורמין על האבוד וכמו שהבין הוא ז"ל מאי ראיה היא מהתם שאני התם דכיון דפרע הוא מקודם ונאבד תו לא ממשכינין ליה ולא הוי בבע"ח דוחק אלא ודאי דס"ל להירושלמי דשוקל את שקלו היינו משום מבריח ארי וכמו שכן פי' המפרש שם.<br><b> ושוב </b> דחה הרב בתירוץ בתרא וז"ל א"נ דבין לרבא דהכא בין לר' יוסי דירושלמי אליבא דרבנן דחנן קאמרי אבל לחנן כו"ע אמרי דמשום מבריח ארי הוא וכטעמא דמסיק בירושלמי אפי' בבע"ח דוחק אף לזאת יחרד לבי דנראה מדבריו דהא דקאמר הירושלמי אפי' בבע"ח דוחק לא הוי אלא לחנן דאילו לרבנן חייב בבע"ח דוחק דלא שייך טעמא דמפייס הוינא ליה ומחלי לי דאילו מפשט הירושלמי נראה להדיא דהוי לכו"ע דאחר דקאמר מפייס הוינא ליה ומחל לי משכוני אמר עד כדון בבע"ח שאינו דוחק ואפי' בבע"ח דוחק שמעינן מן הדא ושוקל את שקלו ואי לא שקל אין ממשכנין אותו הדא אמרה אפילו בבע"ח דוחק תדע לך שהוא כן דתנן ומקריב עליו קני זבים וזבות וכו' יעו"ש ומפשטות דברים הללו משמע דמיירי כמאן דקאי עד השתא וא"כ נראה להדייא דאף לרבנן ס"ל דבבע"ח דוחק נמי פטור ואפשר לומר דס"ל להרב ז"ל דלא גרסי' בירושלמי הך דשוקל את שקלו אלא הך דמקריב עליו קני זבים וקיני זבות וכו' ועיין להש"ך סי' קכ"ח סק"ז שכתב דאין לגרוס הך דשוקל את שקלו ומעתה אפשר דמתני' דשוקל את שקלו היינו טעמא כמ"ש הרב דמיירי באבוד וגבוי דלא שייך טעמא דמפייס הוינא ליה ומ"מ עדיין לא נתקררה דעתי ודברי הרב ז"ל צריכים לי עיון.<br><b> והטור</b> בסי' קכ"ח פסק וז"ל הפורע שטר חוב של חבירו אין חברו צריך לשלם לו אפי' אם המלוה היה דוחקו לפרוע ולא עוד אלא אפי' היה לו ללוה משכון ביד המלוה והלך זה ופרע למלוה ונטל המשכון צריך להחזיר ללוה ופרש"י ז"ל דבכל חוב מיירי וכ"כ הרמב"ם אבל דעת ר"ת הוא דלא איירי אלא בפורע חוב מזונות שאין חיובו כ"כ ברור וכו' וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל והקשה עליו מרן ב"י מהא דכתב הרא"ש בכתובות ובנדרים דף ט' דס"ל כרש"י ז"ל והב"ח תירץ לזה וז"ל ונראה דלא אמר ר"ת בשאר חובות דחייב לשלם אלא בשט"ח שהחוב הוא ברור שאין לו טענה להפטר ממנו וכ"כ התוס' אבל בשאר חובות שאינן בשטר ואין החוב ברור כמו מזונות אשתו מודה ר"ת דאיבד מעותיו וכהאי גוונא קאמר הרא"ש כיוצא בו דחנן יעו"ש. ואנא חכים ולא בחכמה אשתומם על המראה דאיך אפ"ל כן בדעת הרא"ש דכיוצא בו דחנן היינו מזונות אשתו אבל בחוב גמור ס"ל כר"ת וחייב לשלם ולא מצי למימר מפייס הוינא ליה ומחיל לי אלא חייב לשלם דהא הרא"ש ז"ל כתב בפ' הכונס גבי מבריח ארי מנכסי חבירו וז"ל ופורע חובו של חבירו אין מצילו מן ההפסד אע"פ שהיה צריך לפרוע אם לא פרעו זה אין זה הפסד שהרי נתחייב לו אלא מצילו מצער בעלמא שהוא מצטער שאין יכול לשלם לו אי נמי כדמפרש בירושלמי דהכותב מפייס הוינא ליה ומחיל לי עכ"ל והשתא אי אמרת דהרא"ש ז"ל דהא דפורע חובו של חבירו הוי בחוב גמור א"כ מאי קשיא ליה הכא הא משו"ה בפורע חוב של חבירו משום דלא הוי חוב גמור ולא מבריח ארי גמור והוי ג"כ מדעתו דנותן משו"ה פטור אבל בחוב שבשטר אה"נ מאחר דהוי ודאי היזק דחייב וכן נראה ממ"ש הירושלמי דהוי בחוב וכן ג"כ קשה לי במ"ש הרב לח"מ בפ"ו מהל' נדרים וז"ל לכך נ"ל דהרא"ש ז"ל אית ליה כפי' שאר המפרשים בגמ' ומה שלא הזכיר במתני' דפורע את חובו אלא אוקמתא דרבא משום דאית ליה דחנן לא אמר אלא במזונות דוקא וכר"ת וכמו שהבין הטור ז"ל בו ולא כמו שהבין מרן ב"י ז"ל ע"כ ואילו לפי מ"ש משם הרא"ש ז"ל בפ' הכונס נראה כפי' מרן ב"י שהבין מההיא דכתובות אלא דחזות קשה הוגד לי מאת החכם המרומם כמוהר"ר יצחק גאטינייו נר"ו א"ה ס"ט הוא ניהו מר ניהו רבה הרב בית ישחק ז"ל בלומדנו יחד בדברי מרן הלזו שכתב וז"ל לכך נ"ל שסובר הרא"ש דנהי דהלכה דפורע חובו של חבירו איבד את מעותיו מ"מ גבי מודר הנאה מודה רבא דחשיב כמהנהו ואסור ולהכי לא בעי לאוקמא מתני' כחנן אע"ג דהלכה כוותיה ואוקמא בדיהיב ליה ע"מ שלא לפרוע והלכה כרבא דבתרא הוא וכו' ואפשר דלישנא דרבא דייק הכי דקאמר אפי' תימא דברי הכל גבי מודר הנאה דיהיב ליה ע"מ שלא לפרוע יעו"ש. והנה לזה הקשה דאיך כת' הרב ז"ל הכי לדעת הרא"ש דהא הרא"ש ז"ל כתב גבי דאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו וז"ל וכיוצא בו דחנן דאמר לעיל א"ר אושעיא הא מני חנן היא דאמר איבד את מעותיו וכו' יעו"ש הרי לך להדייא דהלכה כחנן כיוצא בו היינו הך מתני' דמודר הנאה ואפי' שמהנהו לא חשיב ליה להרא"ש הנאה ואם כדברי מרן ז"ל כיוצא בו לאו היינו ההיא דנדרים דהא רבא ס"ל דאפי' חנן מודה דאסור והלכה כרבא לדברי מרן ז"ל והדבר צריך לי ישוב.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא מדברי הטור הלזו דאפילו בבע"ח דוחק אפי"ה פורע חוב של חבירו שלא מדעתו פטור וכן פסק מרן בס' הקצר וכתב עליו הרב ש"ך בסק"ג וז"ל דין זה אע"פ שכתבו המחבר בפשיטות ולא הביא בב"י שום מחלוקת בדבר לענ"ד הוי ספקא דדינא וכמו שאבאר שהרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והגהות אשר"י שהביאו הירושלמי השמיטו בע"ח דוחק ואע"ג שאפשר לומר שסמכו עצמן על מ"ש סתמא מ"מ וכו' אלא נראה דסבירא להו דבבע"ח דוחק צריך לשלם והיינו משום דכיון דהוציאו ממתני' דשוקל את שקלו ואי לא שקיל ממשכנין ליה אלמא דלא ס"ל דאפשר לאוקמי באבוד וגבוי וא"כ כיון דבש"ס דילן בכתובות אוקי הך מתני' באבוד וגבוי לא מוכח האי דינא וממילא לא קי"ל הכי עכ"ל.<br><b> ואני</b> בעוניי לא זכיתי להבין דבריו דאיך אפשר לומר לדעת רבינו דמדלא הזכיר בע"ח דוחק בפירקין דס"ל דחייב לשלם דהא בפ"ו מהל' נדרים נראה להדיא דהך דירושלמי וז"ל ראובן שנאסרה הניית שמעון מותר שיתן לו שמעון על ידו מחצית השקל שראובן חייב בה וכן פורע חובו שעליו שהרי לא הגיע ליד ראובן כלום אלא מנע ממנו התביעה ומניעת התביעה אינו בכלל איסור הנייה ע"כ הרי לך להדיא דאף בבע"ח דוחק ס"ל לרבינו דמצי לפרוע עליו מדיר למודר ואף שאיבד מעותיו זה המדיר דאין לומר דמיירי באבוד וגבוי דלישנא דקא פסיק ותני שראובן חייב בה הרי זה מורה באצבע דמיירי בעדיין לא שקל וכן נראה דקא טעים טעמא משום דמניעת התביעה אינו בכלל הנייה נראה להדיא כמ"ש. ואף אם יש לבע"ד לדחות מ"מ כל ישר הולך אזיל ומודה דפשט דברי רבינו הוא כמ"ש. ומ"ש עוד משם הסמ"ג דס"ל הכי מדלא פסק בבע"ח דוחק להא נמי אמינא דבלאוין רמ"ב הביא הך דפורע חובו ויהיב טעמא משום דלא מטא הנאה לידיה כנראה דאף בבע"ח דוחק אפי"ה איבד את מעותיו וא"כ מה שלא הזכיר רבינו והסמ"ג עשין צ"ד בבע"ח דוחק היינו משום שסמכו על מ"ש בהל' נדרים.<br><b> עוד</b> הוכיח הרב ז"ל מהרי"ף שלא הביא הך דבע"ח דוחק ונראה דאין כ"כ ראיה דאיכא למימר כיון דפסק כחנן א"כ מתני' דשוקל את שקלו אתיא כפשטיה ומשם הוא למד לבע"ח דוחק ומאי דנחית למימר אע"ג דהוי גביה משכון דמילתא אגב אורחיה קמ"ל דאף לגבי מודר הנאה נמי צריך להחזיר לו המשכון ולא הוי האי בכלל הנאה. א"כ נמצא דמדברי רבינו והסמ"ג והרי"ף אין כאן הוכחה דס"ל בבע"ח דחייב לשלם מדלא פי' להדיא בבע"ח דוחק אלא דהא קי"ל לדעת הרב ז"ל דקאמר והיינו משום דכיון דהירושלמי הוציא כן ממתני' דשוקל את שקלו ואי לא שקל ממשכנין ליה אלמא דלא ס"ל להירושלמי דאפשר לאוקומי באבוד וגבוי וא"כ כיון דבש"ס דילן מוקי הך מתני' באבוד וגבוי לא מוכח האי דינא דירושלמי ממתני' וכדאיתא בתוס' בשם ר"ח יעו"ש. ואף לזאת תמיהא לי טובא דהא האי דצריכא לאוקומי באבוד וגבוי ה"מ למאי דלא אשכח לאוקומי מתני' כמאן אבל למאי דקי"ל כחנן הא ודאי כולה מתני' משום מבריח ארי הוא וכדכתב הרשב"א בנדרים. ועוד דאם כדבריו ז"ל הא דפסק רבינו היכי אזלא דהא כל ישר הולך אזיל ומודה בדלא שקל מיירי דאי בשקל אפי' תביעה ליכא וכדכתיבנא ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8ff9bbf5e95c332ce66c6c624e3c445419383144
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,364 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Hiring
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שכירות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שכירות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אפילו וכו' יש לבעל החפץ לומר לו אתה נאמן אצלי להישבע וכו'. </b> כתוב בהגהות מיימוני וז"ל וכן פר"י כרבא דמפרש טעמא דמחייב הכי ולא כפי' ר"ח כאביי דמפרש טעמא דר' יוחנן דא"ל אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ולפי טעם זה כתבו התוס' בפ"ק דקמא דאם השני נאמן מן הראשון נראה דפטור ע"כ. והנה מ"ש ולפי טעם זה אם השני נאמן מהראשון נראה דפטור על כרחך צ"ל דלא קאי למאי דסליק מיניה לטעם אין רצוני כי אם לטעם רבא דאמר אנת מהימן לי לזה הוא דקאמר התוס' כמו שנראה בהדיא שם בדף י"א בד"ה את וז"ל את מהימנת לי בשבועה לפי טעם זה אם השני נאמן יותר מן הראשון נראה דפטור אבל בהמפקיד איכא טעמא אחרינא דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ואין ב' הטעמים הללו שוין כדמוכח התם יעו"ש הרי דכי מהימן השני דפטור הראשון אינו אלא לטעמא דרבא דאמר אנת מהימן לי וכן נראה ברור מדברי מהרשד"ם ז"ל בחלק חו"מ ס"ס מ"ח שכתב וז"ל אלא אפי' הוי הלכה כאביי דטעמא דר"י משום דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וא"כ אפי' היה איש נאמן אצלו ורגיל אצלו חייב כמ"ש במרדכי משם מהר"מ וכו' יעו"ש. כי מן הבאר תמהני טובא למ"ש להרב גופיה בסי' קמ"ד שכתב וז"ל עוד נ"ל שהיה אפשר לפטור לרבי מאיר מטעמא אחרינא והוא זה דקי"ל שומר שמסר לשומר חייב כתוב בהגהות מיימוני פ"ק דהל' שכירות וז"ל דלטעם שומר שמסר חייב מפני שיכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דאם השני נאמן מן הראשון נראה דפטור וכו' יעו"ש כנראה שהבין דמ"ש ההגהות מיימוני ולפי טעם זה אם השני היה נאמן וכו' קאי לטעם אין רצוני וזה אינו אחרי המחילה רבה דלא קאי כי אם לטעם רבא כמ"ש איהו גופיה בס"ס מ"ח אם לא שנאמר דט"ס נפל בדפוס דהא כל שקלא וטרייא של הרב ז"ל היא למאי דקי"ל כרבא ולא לסברת אביי דלא פסקו כוותיה כי אם ר"ח והמרדכי דחייש לה ומ"ש הרב ז"ל ע"ז ואע"פ שיש חולקים הוא כלפי הרא"ש ודעמיה שלא חלקו בהכי לדעת רבא כמבואר ועדין צריך ישוב.<br><b> והרב</b> מהר"מ אלשקר ז"ל בסי' ל"ט כתב בתוך התשובה וז"ל אבל אי לא ידעינן דרגיל להאמינו אפי' אי ידעי כו"ע דהוא אדם כשר וטוב מן הראשון יראה דמצי למימר אנת מהימן לי בשבועה האיך לא מהימן וכו' יעו"ש והשתא קשה לפי מ"ש התוס' והגהות מיימוני דבשהשני יותר כשר מן הראשון אז פטור שומר הראשון א"כ אמאי חייבו הרב ז"ל והרי מצי שפיר למימר קי"ל כהתוס' והגהות מיימוני דבאדם כשר פטור הראשון וכמו שכן ראיתי להרשד"ם ז"ל בסי' הנ"ל ואף דנדון הרב היה גוי ובהא אפשר דאף להתוס' לא מהני כשרותו מ"מ נראה דהרב לשומר דעלמא קאי וצריך ישוב.
+
+Halakhah 5
+
+<b>ואם הביא השומר השני ראיה שיפטר וכו'. </b> כתב רבינו ירוחם בנתיב ל' ח"ב וז"ל ותמהו עליו רוב הפוסקים ז"ל דמאחר שרגילים הבעלים להפקיד אצלו שפטור הראשון אפי' שמיעט בשמירתו שנתנו לשומר חנם ע"כ והביא דבריו מרן ב"י סי' רצ"א. והנה כונת התמיהא היא דמדכתב רבינו בדין הקודם הואיל ומיעט בשמירתו פושע הוא ומשלם משמע שאף אם השומר השני נשבע לפטור ג"כ לשומר הראשון מדכתב פושע הוא וכן הבין הרב ש"ך בסי' רצ"א סקמ"ח בכונת ר' ירוחם ז"ל וכן הבין מרן בסי' ש"ה ס"ס ה' יעו"ש והרב מל"מ ז"ל תמה על דברי ר' ירוחם וז"ל ולא ידעתי מה ראו על ככה לתמוה על רבינו בדין זה דנהי שרגיל להפקיד אצלו שפטור בש"ח הרי לא נתרצה עכשיו בהאי שמירה ודוקא לענין שבועה נאמר זה בגמ' ומה שיש לתמוה על רבינו דלמה אצטריך שיביא עדים השני ולא נאמן בשבועתו מאחר שהבעלים רגילים להפקיד אצלו לא תמהו עליו יעו"ש ולפי מ"ש היא היא קושית הפוסקים על רבינו דלמה אינו נאמן השני בשבועתו ולא כמו שהבין הוא ז"ל ועיין בש"ך בס"ק מ"ו מ"ש בדעת רבינו וק"ל.
+
+Halakhah 6
+
+<b>היה בידו פקדון ושלחו ביד אחר וכו' הואיל והשומר הראשון חייב באחריותו וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז"ל ומ"ש הואיל והשומר הראשון כבר נזכר טעם זה בגמ' ונפק"מ שאם היו הבעלים רגילים להפקיד אצל האחר שמסר לו זה שאין הנפקד הראשון יכול לחזור בו שהרי כבר נפטר מאחריותו וכו' עיין בכנסת הגדולה סי' קכ"ה הגב"י אות ד' מ"ש בזה ועיין במל"מ מה שהקשה ולענ"ד לא זכיתי להבין דאמאי לא נקט רבינו טעם המוזכר בגמ' משום שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אי משום מ"ש הרה"מ ז"ל אכתי אם היה רגיל לא היה מצי להוציא מיד השליח כיון שהוא רגיל ומה לי משום שנפטר הנפקד מאחריותו ודוק.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ג' דינין האמורים. אם קנו מידו חייב באחריותן וכו'. </b> עיין במרן ב"י סי' ש"א שתמה על הטור למה השמיט דין זה וכתב מרן החבי"ב בהגב"י אות ה' דליכא למימר שדעתם דהך ברייתא מיירי בהקדש וכמו שפי' רש"י ז"ל ולכן לא הביאוהו הטור והרי"ו ז"ל שהרי הרא"ש ז"ל הביא בפסקיו דשומר שכר אינו משלם ואם קנו מידו משלם ועל כרחך מפרש הברייתא בהדיוט כדמפרשי לה הרי"ף והרמב"ם דאי בהקדש אין דרכו להביא דבר שאינו נהוג וכו' יעו"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה מכבוד רבנותו אי אפשר לומר כן דהרא"ש לא מפרש כפי' רש"י דהא ברייתא זו הובאה בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ז ע"א) ופירשה לה הרא"ש ז"ל שם כפי' רש"י כולה לענין הקדש לך נא ראה וכן פי' רש"י והר"ן וכי תימא א"כ מנ"ל להרא"ש ז"ל דבהדיוט מהני קנין הא לא אירייא דאיכא למימר דכיון דמהני קנין לגבי הקדש לשעבודי נפשיה הכי נמי גבי הדיוט נמי אם קנו מיניה מהני ומעתה אפשר לומר ג"כ דזה הוא דעת הרי"ף ורבינו ז"ל שהביא הברייתא לענין שבת לחלק בין שכיר יום לשכיר חדש וכן הביא הרא"ש בפ' השואל יעו"ש ומה שתירץ מרן החבי"ב לדעת הטור ז"ל שהשמיט דין אם קנו מידו וכו' הוא מפני שסובר כדעת הריטב"א ז"ל דכי משני הש"ס בשקנו מידו לאו דוקא דה"ה באמירה בעלמא מתחייב וזה כבר כתב רבינו בסי' רצ"א ועיין בס' בית ישחק בדין שלפננו שתירץ כן כמשה שיושב ודורש מפי הגבורה ולא זכ'ר למרן החבי"ב ועוד קשה דמ"ש שם וז"ל ואף דהרא"ש בפ' הזהב הביא הך דואם קנו מידו צ"ל דלישנא דש"ס נקט ולאו דוקא כמו שצ"ל לר' יוחנן גופיה דס"ל דבדברים לחוד סגי ע"כ ולענ"ד ליתא דמלבד דלשון הרא"ש אינו לשון הש"ס שכך כתב ואם קנו מידו עוד בה דבפסקי הרא"ש כתוב ג"כ ואם קנו מידו דזה גם על מרן החבי"ב ג"כ קשה שפסקי הרא"ש הם מהטור ז"ל ואיך שיהיה לא תעזוב נפשי לשאו'ל להרא"ש דכתיבנא דמפסק הברייתא דמיירי בהקדש כמפורש בנדרים דהא חזינן להרא"ש גופיה שהקשה למאי דמוקי ר"י לברייתא כשקנו מידו מההיא דס"פ הפועלים וכדהקשו התוס' ותירץ דשאני הדיוט שדרך אדם לשמור ממונו בעצמו ואין רגיל לסמוך על אחר נמצא דכיון שמאמינו מכבדו אבל הקדש כך יש להאמינו לזה כמו זה שאינו לא של זה ולא של זה יעו"ש בשיטה מקובצת להרב בצלאל ז"ל בפ' הזהב וא"כ נמצא דדוקא בהקדש הוא דבעי קנין אבל בהדיוט בדיבורא בעלמא מתחייב ולמה מצריך הרא"ש ז"ל קנין בהדיוט. ובהכי מתרצתא להטור מעין מ"ש מרן החבי"ב ז"ל דהטור ז"ל גברא דשפיר חזי הך לשון הרא"ש ז"ל דברייתא מיירי בהקדש והתם הוא דמצריך ר"י קנין ברם בהדיוט בדיבורא בעלמא מתחייב ומשו"ה דחה הך דכתב הרא"ש בפ' הזהב דואם קנו מידו ומ"מ עדין לא פלטינן מהדוחק למה כתב בפסקי הרא"ש הך דואם קנו מידו וצ"ע.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם וכו'. </b> נשאל הרדב"ז בחדשות ח"א סי' תע"ה בראובן שהפקיד אצלו ס"ת ופשע בו אם חייב לשלם והשיב זו מחלוקת בין הראשונים וכו' והביא הך מחלוקת דרבינו ורש"י ז"ל עם הרי"ף ז"ל ודעימיה וכתב והדבר ידוע כי דין ההקדשות והקרקעות שוה דמחד קרא נפקא כדאיתא בברייתא וכו' הילכך בנדון דידן אע"ג דהרמב"ם ז"ל מחייב ואתריה דמר הוא מ"מ כיון דתפס לא מפקינן מיניה ממונא כנגד כל הני רבוותא וכו' יעו"ש.<br><b> ואנא</b> חכים ולא בחכמה אשתומם אל המראה שהשוה הרב ז"ל דין ס"ת להקדשות ופטרו מן התשלומים והיה טעמו דהקדש פטור מפשיעה לכת הפוסקים ולרבינו ז"ל חייב משום פושע ולא זכר ש'ר שדין ס"ת הוא כדין הדיוט ואין לו עסק בדין ההקדשות וכמ"ש הטור ז"ל בחו"מ ס"ס צ"ז וז"ל ומה שמקדישין בזמן הזה לבית הכנסת מעות או ס"ת או המקדיש לקנות בהם קרקע לבית הקברות דינו כשאר נכסי הדיוט ואם יש תביעה להקהל עם אחד וכו' דין הוא להשביעו בין הסת בין דאורייתא כדין כל תביעות שהרי לצורך הדיוט הם ואין כאן עסק גבוה ע"כ יעו"ש וכ"כ בשלטי הגבורים משם ריא"ז בפ' שבועת הדיינים עלה מתני' דאין נשבעים על העבדים ושטרות והקדשות וז"ל בס"ת של ציבור או שאר תשמישי קדושה או תשמישי בית הכנסת ומה שמקדישים בזמן הזה מעות או ס"ת או יריעה וכו' הרי הם כשאר ממון הדיוט ונשבעין עליהן כמו שביאר מז"ה עכ"ל הרי לך להדיא שדין ס"ת חלוק מדין הקדשות ואם יש תביעה לאדם בחבירו נשבעים עליהן שלא כדברי הרדב"ז ז"ל דס"ל שהוא כדין הקדש ופטור מפשיעה להרי"ף ז"ל וסיעתו אלא לכו"ע חייב כדין שאר מטלטלין ומהתימה עליו וצ"ע.<br><b> ועל</b> מ"ש רבינו יראה לי שאם פשע וכו' התוס' ז"ל בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ז) ד"ה שומר חנם כתבו וז"ל ונראה דה"ה דאינו משלם דאף ש"ש אם פשע נראה דאינו משלם מדפריך לקמן מהשוכר את הפועל וכו' ולא משני כשפשע וכו' יעו"ש והרב לח"מ תירץ ונראה לומר שרבינו יתרץ דהתם אע"ג דאין נותנים לו שכר שבת מ"מ ש"ח מיהא הוי כיון שלא נסתלק שמירתו בשבת וכיון שכן לפחות ש"ח הוי ואם פשע ש"ח משלם ולהכי לא מצי איירי היכא דפשע ע"כ יעו"ש והרב ש"ך בסי' ס"ו ס"ק קכ"ו כתב ע"ד התוס' הלזו וז"ל ועוד דליכא למימר דמיירי בשפשע דא"כ רישא דקתני אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו וכו' ומה בכך שאין נותנין לו שכר שבת הא שומר חינם מיהא הוי לחייב בפשיעה ואף שיש לדחוק ולומר דכיון דאין נותנין לו שכר שבת הו"ל כאילו לא קבל עליו שמירת שבת ובשבת הו"ל כאיניש דעלמא מ"מ י"ל דמשמע ליה לתלמודא דכיון דקבלו סתם ועדין הוא ברשותו יום שבת הו"ל מיהא ש"ח עליו יעו"ש וקשה לי ע"ד הרבנים הללו שלא הזכירו להר"ן ז"ל שאף הוא היה מתכוין לפרש פי' זה בפירוש הברייתא בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ז) וז"ל ואם נאבדו בשבת דכיון דלא שקיל אגרא בשבתא הו"ל ש"ח ע"כ ולא לומר בסתם כאלו הם פרשו פי' זה ועיין בס' מחנה אפרים הל' שומרים סי' י"ט שרצה ללמוד מדברי התוס' הלזו לשומר שכר לזמן וכשכלה הזמן דלא הוי אפי' ש"ח וכו' אך לא הבנתי מ"ש שם ויותר מזה נראה לי להוכיח וכו' הוא הדבר אשר דברו.<br><b> ודע</b> שכתב הטור בסי' ס"ו סמ"א וז"ל ומיהו אם פשע הש"ש ונגנבו או נאבדו מפסיד שכרו עד שישבע ששמר כראוי ע"כ ומרן החבי"ב בסי' ש"ג הגב"י אות כ"ח כתב וז"ל א"ה לא ראיתי להפוסקים שכתבו אם משלם הבע"ה שכרו או אינו משלם ועתה מקרוב נדפסה תשובת מהר"ש הלוי ז"ל וראיתי שנפל מחלוקת בזה בינו ובין חכם אחר וכו' והוא ז"ל כתב שאם הבעלים מודים שעשה לו מלאכה או שיש עדים שעשאה חייב ליתן לו שכרו וכו' אבל מהר"א ששון ז"ל בסימן ע"ג כתב דלא מבעייא שומר שפטור מלשלם בלתי תנאי אלא מדינא שיפסיד שכרו אלא אפילו שומר שהתנה להפטר מחבירו כגון שומר חינם שהתנה להפטר משבועה והשואל מלשלם ונושא שכר והשוכר להיות פטור משבועה וגם מלשלם אם נאבד או נגנב או נאנס מפסיד שכרו והביא ראיה מפרק הזהב יעו"ש ויש לתמוה שמהר"ש הלוי ז"ל מביא בסימן הנ"ל ראיה מסוגייא זו שאינו מפסיד שכרו והרא"ש ורבינו בעל הטורים ז"ל בסימן ס"ו וש"א והרב המגיד בפ"ב מהלכות שכירות ורי"ו בנ"ל ח"ב והגהות מרדכי בסוף מציעא והריטב"א ז"ל בחי' לקידושין סוברים דאינו מפסיד שכרו ואיך נעלם מעיני מהר"א ששון ז"ל כ"ז בסי' ע"ג עכ"ל.<br><b> ואנכי</b> הרואה חכי"ם ולא בחכמה לא זכיתי להבין דברי הרב ז"ל דהלא דברי מהר"א ששון ז"ל שבסי' הנ"ל אינם אלא בש"ש שהתנה להיות פטור מגנבה ואבידה כדין שומר חינם ונגנבה או נאבדה דאז נהי דפטור מלשלם מ"מ אינו נוטל שכרו ומייתי מההיא דהזהב דפריך בפשיטות אגרייהו מיהא ליפסיד ומה שפי' רש"י ז"ל אבל בש"ח ולשואל וכו' בזה לא הזכיר כלום ולא כתב היפך הרבנים הנ"ל דוק ותשכח.<br><b> וכתב </b> הרב המגיד [ח"ב] וז"ל וכתבו ז"ל שבאלו אפילו שבועה שאינה ברשותו פטורין מן הדין לבד בהקדשות מן התקנה ועיקר ע"כ. והר"ן ז"ל בפרק שבועת הדיינים כתב משם הרשב"א ז"ל וכתב הרשב"א משם מקצת רבותינו הצרפתים דשומר חינם פטור אף משבועה שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו דמכל שבועות פטרו הכתוב ואיני מודה שיהא פטור משבועה שאינה ברשותו כיון ששבועה זאת חכמים תקנוה שמא עיניו נתן בה ע"כ ועיין להרב מל"מ פרק ה' מהלכות טוען הל' ו' שהביא משם הרשב"א ז"ל שכתב בתשובה סימן תתק"פ בפשיטות כסברת הראב"ד ז"ל דמשבעינן אותו שבועה שאינה ברשותו והוסיף מדיליה אף שבועה שלא שלח בה יד ואחר כך נאבד יעו"ש. והנה אמת שתשובה זאת לא ידעתי איה מקומה ולכאורה נראה דסותרת מה שהביא הר"ן ז"ל בשמו דבכל שבועות פטרו הכתוב והכא מחייב בשתים ואם נאמר דהתם דקא מחייב דמדרבנן מיהא מחייב ומה שהביא הר"ן ז"ל הוא בשבועה דאורייתא אתי שפיר אבל להר"ן ז"ל קשה דמאי מקשה ששבועה זאת חכמים תקנוה שמא עיניו נתן בה וכו' שהרי הרשב"א ז"ל מיירי בשבועה שאינה ברשותו אותה שהיא מדאורייתא וכבר ראיתי להרב ש"ך ז"ל בסי' ס"ו שהבין בדעת הרשב"א דשבועה שאינה ברשותו דקאמר הרשב"א היא שבועה דאורייתא שכן דייק בלישניה לומר מכל שבועות פטרו הכתוב ודלא כמו שהבין הר"ן ז"ל יעו"ש מ"מ לא הונח לי דהא ניחא לשבועה שאינה ברשותו דאיכא תרתי גווני דאורייתא ודרבנן ברם לשבועה שלא שלח בו יד מאי איכא למימר דהתם חייבו וממה שהביא הר"ן נראה שפטור ודוחק לומר דהכא או התם ליה לא ס"ל וצריך ליישב לראות הדברים במקומם.
+
+Halakhah 4
+
+<b>המוסר לחבירו וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ובפ"א מהל' מכירה בכ"מ שכ"כ לדעת רבינו כדעת הר"י הלוי ז"ל דבשומרים מחובר לקרקע ה"ה כקרקע וכן הסכים הש"ך בסי' צ"ה סק"ט בדעת רבינו וכתב דמה שהביאו לחלק בהכי הוא ההיא דפ' נערה דפריך סוף סוף כל העומד לגזז כגזוז דמי וכו' וכתב דאין נראה לחלק וההיא דפ' נערה ה"ק והרי הוא כגדור דהא אי בעי גדר להו והיאך סמיך בע"ח ואשה לגבות מינייהו ושכן מוכח דעת המאור בפ"ק דמציעא שפסק דבע"ח אינו גובה פירות כלל אפי' במחוברים שצריכים לקרקע ומביאה הרה"מ וכתב שלדבריו הסכים הרשב"א ונראה שהם מפרשים ההיא דנערה לענין שומא אגב ארעא או בתלושין וא"כ הרז"ה והרשב"א אי אפשר דסבירא להו כר"ח ולא כהר"י הלוי דהא בצריכים לקרקע אפי' ר' מאיר אמר דהם כקרקע בכל דוכתי וכו' יעו"ש. והנה מ"ש לענין שומא עיין בשיטה מקובצת להרב בצלאל שכתב כן אמנם מ"ש או בתלושין לא זכיתי להבינו דבתלושין אפי' להרי"ף לא גבי בע"ח כמבואר בהלכות ואי לא דמסתפינא אומר דט"ס הוא דבהא ליכא מ"ד דגבי וכן נראה ממ"ש הרב גופיה בסי' קט"ו סקי"ח יעו"ש וגם מ"ש לא כמהר"י הלוי וכו' אנכי הרואה להרשב"א הביא דבריו הרב בצלאל בשיטה מקובצת בפ' נערה דהרשב"א קאי כמהר"י הלוי ז"ל וז"ל שם סוף סוף כל העומד וכו' והא דתנן בפ' הדיינין י' גפנים מסרתי לך והלה אומר אינם אלא ה' ואמר ר' יוסי בר חנינא עלה בענבים העומדים ליבצר איכא בינייהו דר"מ סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין שאני התם דלאו למבצרינהו מסרינהו ניהליה והילכך כל שהן מחוברים לקרקע באותה שעה כקרקע דמו וכו' והא דבע"ח גובה את השבח התם טעמא משום דארעא בחזקת בעל קאי ולא בחזקת לוקח וכל שלא החזיק לוקח בפירות ממש ולא תלשן הרי הם של בע"ח וכו' והרב בעל המאור חולק עליו דאין בע"ח גובה את הפירות ופי' שבח המגיע לכתפים הבא מחמת טרחו דהוא הפי' הנכון וכו' יעו"ש הרי דהרשב"א ס"ל כהר"י הלוי ז"ל. ובהכי ניחא מ"ש בפכ"א מהלכות מלוה דבפירות המחוברין לקרקע אפי' עומדין ליבצר בע"ח גובה עם הקרקע וכו' והקשה הלח"מ ז"ל דבאין צריך לקרקע דין מטלטלין אית להו כמבואר בפ"ה דטוען וכו' יעו"ש שהניחו בקושיא ולפי דברי הרשב"א בע"ח שאני דקרקע בחזקת בעלים קיימא ולא בחזקת לוקח וכל שלא החזיק לוקח בפירות ולא תלשן הן בחזקת של בע"ח וא"כ דעת רבינו הכי הוא וק"ל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>קטן שהפקיד ביד גדול הרי זה הגדול נשבע וכו'. </b> ועיין בהרב המגיד ז"ל שכתב אבל הרמב"ן והרשב"א והרבה מן המפרשים חולקים עליו וכו'. והנה ראיתי להרמב"ן בחי' לשבועות שהקשה עליו דמדפרכינן בגמ' אמתני' דקתני אבל נשבעין לקטן ולהקדש והא אמרת רישא אין נשבעין ואי כדברי הרב מאי קושיא לימא רישא מיירי בשבועת מודה במקצת וסיפא בשבועה השומרין וכמו שהביא הרא"ש ז"ל משמו יעו"ש וקצת קשה על הרב לח"מ שהקשה כן ולא זכר ש'ר שכן הקשה הרמב"ן ומביאו הרא"ש עוד הקשה הרמב"ן וז"ל ותו דגרסי' בהגוזל דף ק"ו א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל מ"ט דאמר קרא על כל אבדה ישלם שנים לרעהו ואותביה ר' אבא בר ממל כי יתן איש ואין נתינת הקטן כלום אין לי אלא נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד ואם איתא תיהוי כאבדה ופריק רב אשי אבדה אייתא מכח בן דעת האי לא אייתא מכח בן דעת שמעינן השתא דמדין שומרים מעטיה רחמנא לקטן הילכך לא מחייבינן ליה שבועה בדלא מחייבינן ליה כפל עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> נראה להליץ בעד רבינו ורבו ז"ל ולומר דהא דמק' מכי יתן דאין נתינת הקטן כלום ואפי' בתבעו בגדלות היינו לענין כפל לחודא ואם תבעו כשהוא קטן או אפי' כשהוא גדול בנתינת הקטן דאף דמחייב שבועת השומרים משום דהאי איש קאי אכי הוא זה מ"מ כפל לא מחייב משום דמעטיה קרא מתיבת שניהם עד שיהיה שבועה לנתבע ועלה קאמר ישלם שנים וע"ז פריך ואם איתא תיהוי האי נתינת הקטן כאבדה דאף דליכא נתינה מחייב בכפל ומשני רב אשי האי אתי מכח בן דעת והאי לא אתי מכח בן דעת ולעולם דנתינת הקטן גריע מאבדה ולא כמ"ש בקושית ר"א בר ממל דהקושיא הוא משבועה ג"כ ולא כמ"ש הרמב"ן עוד דאי ס"ד דמחייב בשבועת השומרין מחייב נמי בכפל דכל טוען טענת גנב שנשבע שבועת הדיינים מחייב כפל וכו' אלו הם ז"ל מפרשים הסוגיא כדאמרן ואתי שפיר עפי"ז מ"ש בפ"ד מהל' גנבה ה"ט דהטוען טענת גנב בפקדון של קטן אע"פ שנתן כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול ונשבע וכו' ה"ז פטור מן הכפל וצריך שתהיה הנתינה ותביעה שוין בגדול יעו"ש דאף לדעתו ז"ל דמחייב לשומר של קטן אפי"ה פטר ליה מדין כפל ובודאי דדעתו ז"ל כדכתיבנא. ועיין להגהות מיימוני שהקשה עליה דרבינו מהירושלמי דאמרינן כי יתן איש עד שתהא נתינה ותביעה שוין בגדול ע"כ ודוק היטב שיש להשיב כמ"ש.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>טען שהפקיד אצלו וכו'. </b> כתב הרב המגיד גם זה פשוט שאין שבועת השומרים בכופר אלא בטוען נאנסו אבל וכו' נראה דכונתו להקשות למה לא ישבע שבועת השומרים ותירץ וכו' ועיין במה שהקשה מרן ז"ל וקשה דהתם נמי שבועה דרבנן היא וק"ל.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אם נאנס במקום שהעדים מצויין וכו'. </b> בס"פ האומנין תניא איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת ה' תהיה הא יש רואה יביא ראיה ויפטר או ישלם ופי' ר"ח דחדושא דאיסי בן יהודה הוא דכי יש רואה ליכא שבועה והכריע הרי"ף ז"ל כדבריו יעו"ש.<br><b> אמנם</b> ראיתי בה' שיטות להריטב"א ז"ל בסוגין שכתב וז"ל אך הרב משה הכהן ז"ל פי' דלעולם אפי' בשבועה פטור וכ"ת מאי אשמועינן איסי הא קמ"ל דאפי' בעא למכפיה תובע לנתבע לגלגל עליו טובא לא מצי כייף דבעדים מצי מיפטר וכו' יעו"ש. וק"ל דהר"ב בשיטה מקובצת הביא משם הרמ"ך ז"ל בעובדא דת' דני דחמרא וז"ל ואי לא מייתי ראיה שלים דבמקום שיש רואים הוא ולא מהימן בשבועה וכו' וכ"כ בעובדא דהנהו שקולאי וז"ל ומיהו שבועה לא רמייא עלייהו מן דינא ומצינן למימר דמצי אמר מרי דחביתא נהי נמי דלית לי לאמינך בשבועה אי לא בעינא אבל השתא כיון דאנא בעינא למיעבד טיבותא בהדך לאמינך משתבע ותיפטר כנ"ל ע"כ הרי לך להדיא שדעת הרמ"ך הוא כדעת הרי"ף וסיעתיה ואיך מביא הריטב"א משם הרמ"ך דפליג על הרי"ף ז"ל.<br><b> וראיתי </b> להלח"מ ז"ל שכתב דממאי שכתב רבינו בפ"ב מהל' שלוחין משמע דהא דאיסי הוי בכל מילי וכן משמע ממ"ש הטור בסי' קפ"ז וקשה טובא דא"כ אדם התובע מנה וא"ל פרעתיך בשוקא אם לא יביא עדים לא יהיה נאמן לדעת רבינו כיון דאית ליה דהא דאיסי הוי בכל מילי אפי' במילי דפרעון וכו' יעו"ש ולענ"ד נראה דהא לא קשיא כלפי מ"ש להרב מהרימ"ט ז"ל בחלק חו"מ סי' פ"ח שכתב וז"ל הא ליתא דדרך ים אע"ג דשכיחי ספינתא לא דמי לריסתקא דמחוזא דשכיחי רבים וכשיש שום אונס והיה כל הבא ועמד לראות אבל בני אדם העוברים בציות הואיל והמקום רחב אין פוגעים זה בזה וכו' יעו"ש הרי דהא דאיסי היינו שיש רואה שהענין הוא דכי שכיחי רבים עומדים לראות וא"כ כשאומר פרעתיך בשוקא ושכיחי רבים אין דרך בני אדם לעמוד ולידע מה טיבן של מעות וגם לא יהבי דעתייהו להעיד ואף דשכיחי אנשי מ"מ אין רואה הוי וכן נ"ל לדקדק מדברי רבינו שכתב אם נאנס במקום שהעדים מצויין שם וכו' ומה לו לתלות במקום שהעדים מצויין והו"ל לומר במקום דשכיחי אנשי כלישנא דש"ס וכמ"ש לקמן אלא ודאי דדעת רבינו הוא דלא מהני מאי דשכיחי אנשי לחוד אלא צריך שיהיה האונס גדול שאם נאנס יהיו עדים מצויין וכדכתב מהרימ"ט ז"ל לאפוקי פרעתיך בשוקא ודאי דלא שלטא ביה עיני הרואין דאז אף דאיכא עדים אין רואה הוי וק"ל.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>מכאן אני אומר שהמשכיר בית לחבירו וכו'. </b> כתב מהרימ"ט בחלק חו"מ סי' קי"ט שאפי' לדעת רבינו לא אמרה אלא במשכיר בית לחבירו וא"צ להשתמש בהם אבל כגון זה שבכלל השכירות תשמישי החצר המשותף ויד שניהם שוה בתשמישו מצי למימר הראשון נוח לי והשני קשה הימנו להשתמש וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' והביאה הטור בס"ס שט"ז ואין טעם לחלק בין בשוכרים ששכרו ביחד למי שהשכיר לדור ביחד או להשתמש בחצר כאחד כיון דודאי איכא קפידא בהם יעו"ש.<br><b> אשר</b> בזה אפשר לישב דעת רבינו ממה שהקשה מרן בכ"מ בפ' כ"ג מהל' מכירה ה"ח שכתב שם רבינו וז"ל ומה הפרש יש בין הקונה שדה לפירותיו ובין השוכר שדה מחבירו וכו' ואין השוכר רשאי להשכיר אבל הקונה מקנה לאחרים כל מה שקנה ע"כ והקשה מרן בכ"מ וז"ל תימה שהרי בפ"ה מהל' שכירות כתב שלא אמרו אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין ולא בקרקע וכו' וצ"ע ע"כ ועיין במל"מ ז"ל. אמנם כפי דברי מהרימ"ט ז"ל ניחא דבשכירות נמי אם הוא בענין יד שניהם שוה בתשמיש אינו רשאי להשכיר וקפידא גדולה איכא וכדעת הרא"ש ובכה"ג דמיירי רבינו בהל' מכירה וק"ל.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>הזבל שבחצר וכו' אעפ"י שהיא שכורה ביד אחרים. </b> עיין לח"מ שהקשה לדעת רבינו מהא דאמרינן התם זאת אומרת המשכיר את החצר לא השכיר הרפת שבה ומשו"ה נמי הזבל שברפת לבעה"ב אבל שבחצר הוי של שוכר ואמאי הוי של שוכר לדעת רבינו אף שהיא מושכרת לו ותירץ דלרבינו לרב אשי ברייתא מיירי בתורי דשוכר ומשו"ה בחצר מפקר ברפת לא יעו"ש. וכ"כ בס' חסדי דוד בפי' התוספתא בפירקין. אלא שראיתי שם דברים שלא יכולתי להבינם שכתב וז"ל וכ"ת סוף סוף הו"ל לאשמועינן היא גופא דהמשכיר את החצר לא השכיר את הרפת ותירץ הא נמי לא נצרכה מאחר דכבר פסק בהל' מכירה דהמוכר את החצר לא מכר את המרחץ וכו' וממילא דה"ה נמי לרפת וכו' יעו"ש ואחרי המחילה רבה לא ידענא מאי מקשה והלא בפי' פסק להא דר"א בפירקין בה"ב וז"ל המשכיר את החצר לא השכיר לא את הרפת שבה יעו"ש ומה לנו מה שפסק בהל' מכירה ושוב התבוננתי בתורתן של ראשונים וראיתי להר"ב בשיטה מקובצת בסוגיין שכתב משם הרבינו יהונתן ז"ל וז"ל זאת אומרת כתב רב סעדיא גאון כל זאת אומרת הלכה היא וכו' ומהתימה אהרמב"ם ז"ל שלא הביאה בחיבורו ובפי' כיון שהרי"ף הביאה עכ"ל והוא פלא שכבר הביאה וצ"ע.
+
+Halakhah 6
+
+<b>שכר לו בית סתם ללינה אין פחות מיום אחד.</b> עיין בהרב המגיד ז"ל ובהלכות וראיתי להר"ב בשיטה מקובצת שהביא זאת התוספתא ופי' משם הרבינו יהונתן וז"ל כלומר מי ששוכר בית מחבירו סתם אלא זה הלשון א"ל ללינה אין פחות מיום אחד אע"פ שי"ל זה הלשון אין משמעו אלא ללינה אחת אפי"ה אמרינן לילה ויום ר"ל כיון ששכר לצורך לילה זכה בכל אותו היום דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לשביתה להוסיף יום אחד על לינה בא שהיה יכול לומר ללינה וזהו ענינו לשביתה לתקן סעודה ליום שבת ואי אפשר זה בפחות משני ימים כגון ערב שבת ושבת וכו' עכ"ל. והנה ההפרש שיש בין לינה לשביתה לדעת הרב ז"ל נראה בפשיטות דללינה כיון דלצורך לינה שכר היינו דאפי' שכרו מבעוד יום מ"מ לזמן לינה דהיינו לעת ערב מושכר לו עד למחר לעת ערב ומ"מ תשמיש של אותו היום עד הערב נשאר למשכיר אבל אם שכרו לשביתה כיון שעניינו הוא לתקן סעודה ליום שבת וא"א לתקן כי אם קודם שבת שכר נמי אותו היום ומאותה שעה אם שכר ביום שישי הרי מושכרת לו זה נראה לענ"ד פי' דברי הרב ז"ל ועיין בס' חסדי דוד שפי' דברי הרב ז"ל באופן אחר יעו"ש.<br><b> ומ"ש</b> עוד <b> לנשואין ל' יום. </b> כ"כ הרי"ף והרא"ש ז"ל והטור ז"ל כתב לנשואין אין פחות מז' ימים ותפס עליו בבדק הבית דרבינו כתב ל' יום ומרן החבי"ב בהגהות ב"י הביא הך דבדק הבית וכתב וז"ל א"ה גם בדברי רבינו בעל הטורים יש ט"ס בגרסא שלפנינו וצ"ל אין פחות מל' יום וכן היא הגירסא בהרי"ף והרא"ש וכן כתב הסמ"ע והב"ח ע"כ לא זכיתי להבין דברי קדשו דהא מ"ש בבדק הבית אלא שכתב לנשואין אין פחות מל' יום הכונה היא לומר שרבינו בעל הטורים כתב אין פחות מז' ימים ורבינו כתב אין פחות מל' יום ומה שייך לומר גם בדברי רבינו בעל הטורים יש ט"ס דהא עליה דידיה קאי מרן ז"ל ומ"ש אלא שכתב וכו' הכונה היא על הרי"ף ורבינו והרא"ש שכתבו אין פחות מל' יום וחסר דיו מדברי מרן שבבדק הבית ומכולהו קא פריך. ולענ"ד נראה לישב דעת הטור אם אינו ט"ס במ"ש בס' חסדי דוד בפי' דהך תוספתא ומאי דמסיים לנשואין אין פחות מל' יום היינו כי ההיא דאיתא בריש כתובות דמתחילת החופה עד ל' יום מברכין שהשמחה במעונו וכ"כ בשיטה מקובצת שם ולפי זה איכא למימר דהאידנא מאחר דכתבו הפוסקים דערבה כל שמחה אין מברכין שהשמחה במעונו אלא בז' ימי המשתה כמ"ש באה"ע סי' ס"ב אפשר דאף השוכר או השואל בסתם בית לנשואין אינו אלא לז' ימים בלבד ע"כ וא"כ אמור מעתה דזה הוא דעת הטור ז"ל. ומ"מ לא אכחד ממה שראיתי בסימן שמ"א לענין שאלה שכתב ולנשואין אין פחות מל' יום יעו"ש ולפי"ז אי אמרת כן דברי הטור סתראי נינהו ועל כרחך ט"ס נפל בדפוס או הכא או התם ודוק.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי למרן ב"י בסי' שי"ב סי"ב שכתב וז"ל מצאתי כתוב על ראובן שהיה דר בבית לאה ורצה להחזיק בקצת הבית ולא עלה בידו והיא טוענת שאינה יכולה לדור עמו שפיר טענה דדמי עליה כאריה ארבא ע"כ כל אלה התואנות והקטטות שנעשה ביניהם אין אדם דר עם הנחש בכפיפה ע"כ. והרב ב"ח בסי' שי"ט הביא לשון הנמוק"י שבפ' השואל וז"ל אטו המשכיר בית לחבירו או המשאיל לזמן ידוע כשהוא אוהבו ואח"כ היתה מריבה ביניהם היכול להוציאו מן הבית שהשאיל ודאי ליכא למימר הכי וכן כתבו הרשב"א והרב המפה פסק כמותו בסי' שי"ב עכ"ל. כנראה דפליגי המצאתי כתוב עם הנמוק"י וכ"כ מרן החבי"ב ז"ל בסי' שי"ב הגב"י אות ל' יעו"ש ולענ"ד נראה דאינו מוכרח והכל לפי הענין דחילוק יש בין מי שהיה אוהבו ונעשה שונאו למי שהיה רוצה להחזיק בשלו ולא עלה בידו דמלבד השנאה הנכנס בלבו עוד בה שתמיד מתפחד שלא יעשה עוד וכ"כ מ"ש כל אלה התואנות והקטטות שנעשו ביניהם ואין אדם דר עם נחש בכפיפה ע"ז הוא דאמר המצאתי כתוב דיכול להוציאו אמנם בנדון הרב שלא היה שם כי אם שנאה לחוד מודה המצאתי כתוב דאינו יכול להוציאו ואפשר דלזה כיון הרב פרי האדמה ח"ד דף כ"ד ע"ב וז"ל בעל קטטה ומריבה דיכול להוציאו דאין אדם דר עם נחש ב"י בשם מצאתי כתוב ועיין ס' הנמוק"י הביאה מור"ם בסי' שי"ב היכא שהיה אוהבו וכו' שאינו יכול להוציאו וכ"כ הב"ח בהדיא עכ"ל.<br><b> והנה</b> מ"ש בעל מריבה וקטטה דיכול להוציאו וייחס סברא זאת למצאתי כתוב רב המרחב ביניהם ומי שהוא בעל קטטה ומריבה גרע טפי ממי שהיה אוהבו ונעשה שונא דסברת הנמוק"י דמי שהיה אוהב מודה דבעל קטטה ומריבה יכול להוציאו ואפי' בתוך זמנו ובפרט שהמצאתי כתוב נראה שמדבר בדרים בחצר אחד ודייק אומרו אין אדם דר עם נחש משא"כ בההיא דהנמוק"י שיכולין אנו לומר דמיירי שהשכיר לו חצר ואין המשכיר דר שם ומאיזה סיבה נעשה שונא ובהא הוא דאמר הנמוק"י דאינו יכול להוציאו משום שנעשה שונא באופן דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ועפי"ז עשיתי מעשה בשוכר שעשה מריבה וקטטה עם המשכיר על שתמה עליו שלא ראה שהתפלל תפילת שחרית ונתקוטט עם המשכיר ורץ אחריו וסכין בידו ושוב נתקוטטו שניהם פעם אחרת אחר שנים ופגע בכבוד שוכני עפר ובאו לדין ותבע המשכיר הבית בתוך הזמן באמרו דאין אדם דר עם נחש ופסקתי שחייב ליתן את הבית אחר חדש ימים ואפי' שהיה תוך הזמן מחשש שמא ביני ביני יתרבה המחלוקת עד פעם אחר ועוד מטעם אחר שהלך בן השוכר והלשין לאומות העולם על דבר תנור אחד ומ"מ נתפשרו ביניהם ע"י אנשי צורה והניחו עוד חדש ימים אחר להשקיט המריבה (א"ה ס"ט זה מצאתי כתוב לעט"ר מר אבא מר שמואל זצוק"ל וז"ל אמר הבן עיין להרב שמן רוקח ח"ב סי' ע"ז שגם הוא נשאל כעין זה שהתחיל בקטטה ומלשינות על המשכיר והביא דברי הנמוק"י וחילק וז"ל אך באמת מדברי הנמוק"י אין הכרעה כ"כ דהתם אם לא שהיתה משכרת לו רק בשביל וכו' לא היה מקום שעשה לו שלא כהוגן ומקרא מלא דבר הכתוב והיה אם לא תמצא חן בעיניו אבל אם נראה לעין שהשוכר עושה למשכיר שלא כהוגן ומקפח פרנסתו ומגלה מסתריו במלשינות ושקרים ואין יכול לדור עמו במדור אחד נראה לענ"ד דאף דלא פירש כמאן דפירש דמי ויכול לדחותו תוך זמנו דיכול לומר לא עדיפת מנאי כמבואר בב"מ דף ק"א ע"ב ואף דהפוסקים כתבו דשם איירי דוקא בכלות זמן השכירות אלא שלא הודיעו אבל בתוך זמנו אפי' דנפיל ביתו אין יכול לדחותו שאני התם דהשוכר לא עשה שום מעשה ומה שנפל ביתו דמשכיר מזלו דמשכיר גרם וכו' אבל בנדון דידן אם תאמר שהמשכיר יעקור סוכו ומשכנו לקתה מדת הדין ואף דקי"ל שכירות ליומיה ממכר הוא כבר כתב הנמוק"י דהיינו לענין תשמיש אבל בגוף הדבר אינו קנוי כלל יעו"ש בהנמוק"י עכ"ל).
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>החוכר או המקבל שדה מחברו והיא בית השלחין וכו'. </b> עיין בהרב המגיד וכתב בס' זקן שמואל דמה יתרץ הלח"מ בעד הטור ז"ל שכתב בהדיא דבקבלנות אי מכת מדינה היא מנכה לו וכו' ותירץ הוא ז"ל וז"ל ואפשר לומר דיש לחלק בין כשהמכה היא בגופו של קרקע דאז יאמר לו בעל השדה מזלך גרם לכשאינה בגופו של קרקע יבש הנהר הגדול שביבשות הנהר נפסד השדה אז מנכה לו ועוד אפשר דהכא שאני כיון שהתנה עמו אדעתא שמן הנהר ישקה את השדה עכשיו שיבש הנהר הגדול וכל הטורח על אריס אין סברא שלא ינכה לו לפיכך כתב בין כך ובין וכו' יעו"ש. ולא הבנתי כונתו אי במה שתירץ דיש לחלק בין כשהמכה היא בגופו של קרקע וכו' דא"כ בנקצץ האילן הוי כאכלה חגב ומ"ש בתירוץ ב' דהכא שאני כיון שהתנה עמו אדעתא וכו' לא ידעתי מי הגיד לו שהיה שם תנאי ומי הזכיר אפי' בשמו דהכא ברישא דמתני' קיימינן דלא אמר בית השלחין כמבואר ועיין בפסקי הרא"ש ז"ל בפ' המקבל סי' ב' שכתב וז"ל והני מילי דצריך ליטע ולחפור אחרים דא"ל בית השלחין או בית האילן זו אבל היה עומד בתוכה ואמר בית השלחין סתם אין ליטע ולחפור אחרים אבל מנכה לו מחכירו ובכ"ז אין חילוק וכו'. והרואה בדברי הרא"ש והטור ז"ל בעצמו בסי' שכ"א יראה דבאומר בית השלחין זו אין מנכה לו מחכירו אבל באומר בית השלחין סתם אז צריך להעמיד בית השלחין אחר ליטע ולחפור אחר כמבואר שם היפך מ"ש בפסקי הרא"ש וק"ל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>השוכר והמקבל וכו' לחרוש אחריו. </b> הטור ז"ל כתב משם הרמ"ה ז"ל שאם פי' בשעת הניכוש שעושה זה כדי שלא יחרוש ושתיק בעל השדה גלי דעתיה דניחא ליה וכו' ותמה מרן ז"ל דמאי אתא הרמ"ה לאשמועינן תלמוד ערוך הוא דקאמר קמ"ל דאי בעי לפרושי משמע בהדיא דכל היכא דפריש א"צ לחרוש יעו"ש. ולענ"ד נראה דהא אתא הרמ"ה לאשמועינן ולאפוקי מסברת הריטב"א ומביא דבריו בשיטה מקובצת שפי' באופן אחר בגמ' וז"ל אדעתא דלא כריבנא לה פי' לא אדעתא דלא כריבנא כלל דהאי היכי אפשר שיניח החרישה מפני הניכוש אלא ה"פ אדעתא דלא כריבנא לה אנא בלחודוי אלא דתיתי ותסייע בהדאי קמ"ל דכיון שהמלאכה מוטלת על האריס לעשותה אי בעי ליה לפרושי דעליה ודאי רמייא לפרושי ולא על בעל הקרקע הריטב"א ז"ל עכ"ל. וא"כ מצינן למימר דהא דמהני היכא דפי' היינו דוקא לענין דצריך לסיועי בהדי חרישה אבל ליפטור לאריס אף דגילה דעתיה האריס לא מהני עד שיקבל בעל הקרקע בפי' וזה הוא דקמ"ל הרמ"ה דאפי' לפטור מן החרישה מהני היכא דגילה דעתיה האריס ושתיק בעל השדה ועיין מ"ש משם התוס' שאנ"ץ ודוק.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>שכך כותב לו וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז"ל אע"פ שלא כתב לו ממש זה הלשון דיינו כמי שכתב וכ"כ הרמב"ן ז"ל והרשב"א וכ"כ הר' יצחק אלברצלוני ז"ל תשו' לרבינו האי גאון וכו' יעו"ש וכי"כ הרא"ש והר"ן והטור ז"ל בס"ס מ"ב והרב נמוק"י ז"ל הביא משם הרמב"ן שכתב משם הרב יאודה אלברצלוני ז"ל דהא קמ"ל דדורשים היו לשון הדיוט כלשון הכתוב אע"פ שאפשר היה לפרש הלשון כפשוטו היו דורשין ומוסיפין בו ממשמעות ענין באם אינו ענין וכו' ועי' בהר"ב בשיטה מקובצת שמביאו באורך.<br><b> וראיתי</b> להר' משפטי צדק ח"ב סי' ל"א שכתב שאין המוחזק יכול לומר קים לי כוותיה דיחיד הוא בדבר זה יעו"ש ומהר' חיים שבתי [בתורת חיים] בח"ב סי' י"ט כתב על דברי מרן במ"ש בס"ס מ"ב דמדקדוק דברי רש"י נראה דס"ל כהרמב"ן והרשב"א ז"ל וכתב עוד וז"ל אני הדיוט הבנתי מדברי רש"י להיפך שכתב לשון הדיוט לשון שהרגילו ההדיוטות לכתוב שלא כתקנת חכמים היה דורש הלשון לפסוק הדין אחריו ומפשט דברים אלה לא משמע אלא שהלשון הכתוב היה דורשו וכפי משמעות הלשון הכתוב בו היה פוסק הדין וכדברי הר"י אלברצלוני ז"ל וכו' יעו"ש ועיין בס' חשק שלמה בסי' מ"ב הגב"י אות ל"ז שמסתפק אם יכול לומר המוחזק קי"ל כמהרח"ש שכתב דסברת רש"י כמהר"י אלברצלוני ז"ל או שמא גם מהרח"ש אינו מחליט המאמר הלכה למעשה לומר דרש"י כמהר"י אלברצלוני ז"ל וכמ"ש הרמב"ם ז"ל יעו"ש.<br><b> ואנכי </b> הרואה להריטב"א בסוגיין בהמקבל שכתב וז"ל ור"ש והראב"ד ז"ל פי' לשון הדיוט שהורגלו לכתוב שלא כתקנת חכמים היה דורשו לפסוק הדין אחריו ודוקא כי כתב ליה אבל אי לא כתב ליה לאו כמאן דכתב ליה דמי וכן נראה ההיא לכשתכנסי לחופה הוי לי לאינתו דודאי זה אינו עשוי כתקון חכמים שהרי דינו הוא להיות מקודשת תכף שנתן הקידושין ואפי"ה כיון שמנהגם לקדש על מנת כן חשיב תנאה מעליא ולרבינו נראה לפרש לשון הדיוט כאומר כל אלו הלשונות הם עשוים לדבר אחד או לשופרא דשטרא והיו דורשין עליהם כאילו הוא לשון מתוקן מפי חכמים או היה פסוק של תורה שניתן לדרוש היו דורשין אותו ומדקדקים בו וכו' ואי מערבי לפירושא דרבינו האי בהדי האי פירושא קאי הלשון שפיר דעל מה שעשה התנאי עצמו אמרינן לא כתב כמי שכתב דמי ולמה שדורשין מאותו לשון צריך שיהא נכתב כמה דאמרינן לקמן טעמא דכתב ליה עכ"ל. הנך רואה שכתב שדעת ר"ש והראב"ד ז"ל כדעת הרב יצחק אלברצלוני ז"ל וגם לפי המסקנא דעל מה שעשה התנאי עצמו אמרינן אף שלא נכתב כנכתב דמי ולבי אומר דהר"ש שכתב הרב הוא על רש"י ז"ל שכתב לשונו וכמו שהבין מהרח"ש ז"ל ואם כן שפיר מצי המוחזק לומר קי"ל. אלא דלא אכחד דמה שכתב משם הראב"ד ז"ל קשה לי טובא דהרי הר"ב בעל השיטה מקובצת הביא משמו וזה לשונו לשון הדיוט שאינו מתקנת חכמים אבל אם מתנין מעצמם ואם לא כתב אינו חייב בהם ואם מנהג המקום הוא אף על פי שלא נכתב הראב"ד עכ"ל הרי דבמקום מנהג אף על פי שלא כתב סבירא ליה כמאן דכתב דמי.<br><b> עוד</b> הביא הר"ב וז"ל ובשטר כתוב וזה לשונו ר' מאיר היה דורש לשון הדיוט שהולך אחר מה שרגילין לכתוב ההדיוטות ושהוא חיוב גמור ולא אמרינן לישנא דטופיינא היא ובלא כונה והיינו לישנא דדורש וכאינך דלקמן דכולהו מודו דמדקדקין בלישנא דידהו כאילו היה לישנא דרז"ל על כן משמע דכתיבה מיהא בעי וק"ל.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>השוכר את הפועל ואמר ליה כאחד וכשנים מבני העיר וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז"ל וכן כל כיוצא בזה וכתבו הרמב"ם והרשב"א ז"ל דכן הדין בכיוצא בזה ושנו בתוספתא הנותן מעות לחברו ליתן לו פירות לגורן חייב להעמיד לו כשער בנוני וכו'. והנה מתוספתא זו הקשה מהרשד"ם ז"ל בחו"מ סימן של"ה למ"ש הריטב"א ז"ל בריש פ' האומנים גבי מאי דפריך בגמ' וליחזי בעלים היכי מיגרי וז"ל דא"ל שכרכם על בעה"ב לא צריכא דאיכא דמיתגרי בתלתא ואיכא דמיתגרי בד' פי' וכיון דכן ידם על התחתונה ולית להו אלא תלתא וה"ה היכא דמיתגרי בתלתא ומד' ומה' ואע"ג דאמרינן באידך פירקא השוכר את הפועל כאחד וב' מבני העיר שמשמנים בניהם התם משום דאמר כאחד וב' אבל השוכר סתם או שעושה מלאכה של בעל הבית בקציצה אין עליו אלא כפחות שבפועלים ע"כ ועיין בשיטה מקובצת שמביאו והוא שלא כדברי מהרשד"ם דמ"ש הרב שם וע"ז הקשה שצ"ע בלי ספק מ"ש מהנותן מעות לפירות לגורן דמשמנים יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב מהריב"ל ז"ל בח"א דף קמ"ב שנשאל על בן שהיה מתעסק בנכסי אביו בחיי אביו ואחר מיתת אביו תבע שכר הפאטורי"ה ומסיק הרב דהוא קודם לבע"ח מכח הקי"ל אלא דלא יקח כדרך הפאטורי"ה שלוקחים הרבה בשכרם ולא כדרך שלוקחים מעט אלא כדרך הבנונים כדאמרינן בהשוכר את הפועל וא"ל כאחד וב' מבני העיר דמשמנים בניהם והביא מ"ש הרב המגיד מהתוספתא הנ"ל דתני משמנים ביניהם והא נמי דוכותא ושוב כתב דכבר יש מקום לחלק ולומר דדוקא כא' וב' הוא דאמרי' דמשמנים ואם הגדול שבהם הוא בד' והמועט הוא בשנים נותן לו ג' אבל בנדון דידן דלא א"ל שום דבר יכול האב לומר שלא יתן לו אלא כדרך המועט שבשכירות וכיון שכן הוא יטול זה הבן כפי המועט שבפאטורי"ה עכ"ל. והנך רואה דמה שחילק מהריב"ל ז"ל דדוקא כשאמר כאחד וכשנים הוא דמשמנים הן הן הדברים הניתנים למעלה משם הריטב"א וע"ז הקשה מהרשד"ם מהתוספתא והצריך עיון וא"כ מהריב"ל ז"ל דבתחילה הביא הך תוספתא וזיכה לבן כבנוני וכשחזר לחלוק ולומר דהך דינא אינו אלא משום דאמר כאחד וכשנים ומשו"ה משמנים וכדברי הריטב"א ז"ל איך מיתבא דעתיה מהתוספתא דהתם לא תני כאחד ושנים ואפי"ה קתני דמשמנים היפך מ"ש הוא ז"ל וצ"ע.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>וחזר בו בחצי היום חוזר. </b> עיין בס' מחנה אפרים הל' שכירות פועלים סי' ה' שכתב שמדברי התוס' בפ"ק דמציע' דף י' ד"ה יכול שכתבו דרב לא אתא לאשמועינן דיכול לחזור דהא בהדיא קתני לה ורב אתא לאשמועינן דידו על העליונה אך אמנם בפ' הגוזל בתרא משמע דכל עיקרו של רב לא אתא אלא דיכול לחזור ואי לאו דרב הוה אמינא כיון דיד פועל כיד בעה"ב אין יכול לחזור בו דברייתא קתני שם שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס ועמד אחד מהם והציל הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו ואוקמא תלמודא דבפועלים עסקינן וכדרב דאמר פועל וכו' וכל כמה דלא הדר ביה ברשותיה דבעה"ב דמי וכי הדר ביה טעמא אחרינא הוא דכתיב כי לי בני ישראל והשתא אמאי אצטריך שם לאתויי הא דרב דלא נפק"מ שם מידי אי יד פועל על העליונה או לא ע"כ. ולענ"ד נ"ל לומר במ"ש שם הרא"ש ז"ל ומביאו הר"ב בשיטה מקובצת שם דכונת הש"ס הוא אפי' לרב דס"ל ידו על העליונה וכ"ש לר' דוסא דאית ליה ידו על התחתונה כשמציל סתם מציל לבעה"ב דכי יד בעה"ב דמי טפי לדידיה מלרב ולרבותא נקט וכדרב יעו"ש וק"ל.<br><b> וכתב</b> מהרימ"ט ז"ל ביו"ד סי' נ' על מלמד אי דמי לפועל שיכול לחזור אפי' בחצי היום או לא דאיכא פלוגתא ומסיק כיון דמשועבד גופו לשוכר הוי כדין עבד דאמרינן העמד שעבוד על חזקתו עד שיודע בבריא שנפטר משעבודו וכל שלא נודע בברור על העבד להביא ראיה וכו' וכדי שלא נקשה מדברי התוס' בפ"ב דף י"ז ד"ה מפני וכו' שכתבו דטעמא שתקנו זמן בגט שחרור דאי לא הוה ביה זמן פעמים שהיה אדם מוכר את עבדו ואח"כ כותב גט שחרור בלא זמן והיה אומר העבד לרבו שני אייתי ראיה ששטר מכר שלך קדם לשחרור שהעבד מוחזק בעצמו והלוקח בא להוציא השעבוד ע"כ דבעלמא העבד נקרא מוחזק לעצמו שלא כדברי מהרימ"ט לזה כתב הרב בני יעקב בדף פ"ח ע"ג דיש לחלק דכל מילתא דמספקא לן אעיקרא דמילתא אם הוא עבד או לא בכהאי גוונא אמרינן דעבד מוחזק בעצמו ועל רבו להביא ראיה והן הן דברי התוס' שם דהספק נפל אם נשתעבד לרבו שני או נשתחרר קודם המכירה ולא חלה השעבוד כלל אבל היכא שכבר חל השעבוד והוא עבד ודאי אלא דהשתא מספקא לן אי אכתי שעבודו עליו והוא עבד ודאי בכהאי גוונא הבא להוציא השעבוד שיש לו עליו הראיה יעו"ש.<br><b> והרב</b> מהרי"ט אלגאזי נר"ו בס' שמחת יו"ט הנדפס מחדש בסי' ט"ל כתב דחילוק זה נראה ברור דכשהוא ודאי עבדו מספקא לן אי נשתחרר או לא הרי זה דומה לדין בריא בחיובא וספק בחזרה דקי"ל דאע"ג דהלוה מוחזק בממונו חייב כיון דהחיוב ברור ואי ספק בחיובא הוא פטור וה"ה גבי עבד שהוא מוחזק דאי מספקא לן אי חל השעבוד או לא הוי כספק בחיובא ואי ודאי לן שהוא עבד ומספקא לן אם נשתחרר הוי כבריא בחיובא וספק בחזרה דאין לומר דלא אמרינן הכי אלא כגון ההיא דהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דליכא רגלים לדבר להסתפק בפרעון כי אם מתוך טענתו שהוא אומר שמסתפק אבל אנן לא מספקא לן משא"כ גבי עבד דאנן נמי מספקא לן לענין דינא אם נשתחרר או לא וכל כי האי אפשר דלא חשיב בריא בחיובא וספק בחזרה דהא ליתא שהרי כתב בכנסת הגדולה בכה"ג בסי' ס' הגב"י אות מ"א משם הר' אברהם די בוטון בסי' קט"ו דאם החוב ברור אלא שבא לפטור עצמו בדבר דאיכא פלוגתא אי חשיב פרעון מה שפרע או לא לדעת מהר"י קולון שסובר דטענת קים לי הוי טענת בריא הו"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר פרעתיך דפטור ולדעת מ"ד דהוי טענת שמא הו"ל כבריא בחיובא וספק בחזרה דחייב ולא מצי למפטר בטענת הקי"ל וכ"כ משם מהראנ"ח בח"ב סי' א' וי"ט יעו"ש הרי דאע"ג דטענת הקי"ל הוי דמספקא לן לענין דינא ועם כל זה חשיב בריא בחיובא וספק בחזרה יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבין אעיקרא דברי מרן החבי"ב ז"ל במה שהשוה לדעת מהראנ"ח ז"ל איני יודע אם פרעתיך לספק דפלוגתא דרבוותא דאיברא דמהראנ"ח כ"כ בתחילת דבריו להשוות ספק איני יודע אם פרעתיך לספקא דדינא בפלוגתא דרבוותא ברם לקושטא דמילתא מסיק וז"ל אבל כד מעיינת שפיר כל זה אינו דהא טענינן ליתמי כל מה דהוה מצי למטען אבוהון וטענינן להו פרעתי ולא אמרינן דכיון דהחיוב ודאי והפרעון ספק הו"ל כאיני יודע אם פרעתיך אבל עיקרן של דברים כפי מה שחלקו התוס' בכתובות ובכמה מקומות שיש חילוק בין שמא טוב לשמא גרוע וזה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה ואפי' בבריא ושמא אלא דוקא בשמא גרוע הוא דאמרינן הכי אבל בשמא טוב אפי' כשהחיוב והספק הוא בפטור או בפרעון מהני וכו' עכ"ל. הרי להדיא דשניא ההיא דאיני יודע אם פרעתיך לספקא דדינא בפלוגתא דרבוותא דהתם השמא הוא גרוע משא"כ בשמא דפלוגתא דרבוותא. והנה על מרן החבי"ב כבר ראיתי שתפסו עליו בזה דלמה השוה למהראד"ב עם מהראנ"ח אלא דהא קשה לי יותר על מרן החבי"ב שבתשו' חו"מ ח"א סי' נ"א נראה בהדיא דלא אזיל בהך כלל דכייל לן כאן יעו"ש.<br><b> ומן</b> האמור אתה תחזה שיפה כתב הרב מל"מ בפי"א מהל' מכירה הי"ז במה שהקשה עליה דמהראד"ב וז"ל ועוד שאני איני יודע אם פרעתיך דריע טענתיה דהו"ל לידע ומשו"ה חייב אבל בספק פלוגתא דרבוותא לא שייך לומר טעם זה ולפי"ז מצי לומר קים לי כמ"ד פרעתיך וזה ברור עכ"ל ולפי קוצר ענ"ד אמינא דיש לו על מה לסמוך ודבר זה נפתח בגדולים ומהתימה שלא הזכיר לדברי מהראנ"ח שהוא כדבריו וק"ל (א"ה ס"ט עיין פני משה ח"ג סי' ל"ד יעו"ש).
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>השוכר את הפועל להשקות וכו'. </b> כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' תתע"ג והביאה מרן בסי' של"ד על מלמד שהתחיל ללמוד וא"ל בעה"ב לך מעמדי ונתרצה המלמד ושוב חזר בו בעה"ב ורצה לעכבו דלא נמחל שעבודו באמירא בעלמא יעו"ש. וראיתי להרדב"ז החדשות בסי' פ"ח שנשאל על ראובן ששכר את שמעון לשרתו לג' שנים ונשבע שמעון ע"ז ונכתב ביניהם ובתוך הזמן א"ל ראובן שיצא ויצא ושוב נתחרט ראובן ותובע את שמעון לקיים שבועתו אם בדבור בלבד נמחל השבועה והשעבוד והשיב שאם לא היה שבועה קי"ל פועל חוזר בחצי היום אם אין שם דבר האבד וא"כ אפי' דלא א"ל זיל מצי למיהדר ביה דהא אין גופו קנוי כעבד ואע"ג דמדמינן פועל לעבד עברי לשאר דברים מדמינן ליה ולא להאי מילתא והלכך אין מקום לשאלה אלא מפני השבועה וכיון דא"ל זיל נמחלה השבועה וכו' וא"ת הרי כתב ר"מ ז"ל במי ששכר מלמד וא"ל לך שלא נמחל השעבוד באמירה זו ויכול בעה"ב לעכב על המלמד כבר כתבתי בזה בתשובה אחרת והעליתי כי הטעם הראשון לאו בר סמכא הוא ועיקר סמיכתו על הטעם השני יעו"ש ותו דאיהו ז"ל לא אמרה אלא במלמד לפי שהוא סובר דהוי דבר אבד אבל בפועל דעלמא דלא הוי דבר האבד מודה דאם א"ל זיל מסתלק השעבוד והשבועה ותו דעיקר הדין שכתב במלמד לפי טעמו הראשון הוא תמוה מאד דאי בדיבור אין השעבוד מסתלק לא ידעתי במה יסתלק וכו' הילכך הנכון דאפי' במלמד ואפי' לדעת האומרים דהוי דבר האבד אם שכרו לעצמו וא"ל זיל זכה בעצמו ושוב אינו יכול לכופו ולא לשכור עליו וכ"ש פועל דעלמא אפי' שיש לו שבועה אם א"ל זיל הוי כאילו נשלם הזמן עכ"ל ועיין במרן החבי"ב ז"ל בסי' של"ד הגהת ב"י אות ט' שהביא משם הרדב"ז ז"ל דבמלמד אפי' באמירה בעלמא נמחל שעבודו ולא מצא במודפסות ופקפק בדבר אי דעתו הוא משום דלא מקרי דבר האבד והסכים דנדון הרב היה דבר שאין בו פסידא דהא כו"ע מודים דאין יכול לחזור בו חוץ מרבינו יחיאל מפריש ויחיד הוא בדבר וכו' יעו"ש ולפי מ"ש בעניותינו ועינינו הרואות דדעת הרב ז"ל אינו אלא דהר"מ לא אמרה לעיקר הדין דעיקר סמיכתו הוא על הטעם השני וגם דעיקר הדין לפי טעם הראשון הוא תמוה דאי בדבור לא מסתלק שעבודו במה יסתלק וכי יעלה על הדעת שאפי' נתרצה לבטל השכירות לא יועיל עד שיושלם הזמן הא ודאי לא מסתבר וכו' יעו"ש הרי דאף דס"ל דהוי דבר האבד אפי"ה הוי כאילו נשלם זמן השכירות כמבואר ודוק.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המלוה את חברו על המשכון בין שהלוהו מעות בין שהלוהו פירות בין שמשכנו בשעת הלואתו וכו'. </b> הכי איתא בפ' האומנים על מתני' דהמלוה את חברו שומר שכר ופריך בגמ' לימא מתני' דלא כר' אליעזר דתניא המלוה את חברו על המשכון ואבד ר"א אומר ישבע ויטול מעותיו ר' עקיבא אומר אבד המשכון אבד מעותיו ומשני לא וכו' וקא מפלגי בדר' יצחק דאמר ר"י מנין לבע"ח שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מניין לו ע"כ ופרש"י ז"ל להתחייב באונסים ורבינו ז"ל לא ס"ל הכי אלא דלא הוי כי אם ש"ש וכמבואר ומ"ש רבינו בין משכנו בשעת הלואתו בין שמשכנו שלא בשעת הלואתו הוא משום דס"ל דהא דמקשי הש"ס אימור דאמר ר"י שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו מי אמר לא הוי אלא דרך דחייה בעלמא וכמ"ש התוס' בפ' השולח (גיטין דף ל"ז) וכ"כ הפוסקים והכי ס"ל דהאי דמקשי הש"ס אינו אלא דחייה בעלמא והיינו שכתב הטור באה"ע סי' כ"ח וז"ל ואם יש מלוה אצל אחרים ויש לו משכון מהם וקדשה בו גם בזה כתב הרמב"ם שבכל ענין מקודשת וא"א הרא"ש ז"ל כתב דוקא שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואתו אינה מקודשת ע"כ והיינו לומר מדסתם רבינו בפ"ה מהל' אישות ולא חלק משמע דלא שני ליה בין בשעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו קני ליה להיות עליו ש"ש לקדש בו את האשה א"נ כמ"ש התוס' דכיון דשלא בשעת הלואה קני ליה להיות עליו ש"ש אלים שעבודיה בשעת הלואתו לקדש בו את האשה ולהורות נתן רבינו בעל הטורים ז"ל באומרו גם בזה כתב הרמב"ם שבכל ענין מקודשת לומר שמלבד מ"ש לן בהל' שכירות אלא גם בזה כ"כ לאפוקי מהרא"ש ז"ל דלא ס"ל הכי וכמ"ש וא"א הרא"ש ז"ל כתב וכו' ומהתימה על מרן ב"י שתמה על הטור שם וז"ל ומ"מ לשון גם בזה כתב הרמב"ם ז"ל שכתב רבינו אינו מדוקדק שמלשון זה נראה שהדין הקודם לזה נחלקו ואינו כן שבדין קודם לזה לכו"ע אית להו ולכן צריך לפרש דה"ק כתב הרמב"ם שגם בזה בכל ענין מקודשת עכ"ל ולפי' מ"ש אינו צריך לכ"ז.<br><b> והרב</b> לח"מ בפ"ה מהל' אישות הקשה על הטור וז"ל אבל על דברי הטור ז"ל יש לתמוה דכתב כאן בשם הרא"ש דדוקא משכנו שלא בשעת הלואתו מקודשת אבל משמע דאית ליה דר' יצחק לא איירי אלא שלא בשעת הלואתו ובריש הל' מלוה על המשכון פי' עלה לא שנא משכנו בשעת הלואתו ולא שנא שלא בשעת הלואתו משמע דס"ל דלכו"ע הא דר"י בכל גוונא הוא וכן הזכיר שם בשם אביו דאין חילוק ביניהם שכתב לבסוף ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וא"כ קשה דברי הטור אהדדי וכבר הוזכר קצת מזה בדברי רבינו ב"י וצ"ע. ולענ"ד נ"ל לתרץ דס"ל דהא דר"י אינו אלא שלא בשעת הלואתו דהא קרא בהכי איירי אלא דמשום פרוטה דרב יוסף הוי עלה ש"ש בשעת הלואתו דעיקר דינו הכי מיירי ואמטו להכי כתב הטור ז"ל בהל' מלוה דבין משכנו שלא בשעת הלואתו ובין משכנו בשעת הלואתו הוי עליה ש"ש והיינו מטעם דר"י שלא בשעת הלואתו ובשעת הלואתו מטעם דרב יוסף משום פרוטה דעני וכדאמרן אבל לענין קדושין דוקא שלא בשעת הלואתו מקודשת מדר"י והיינו משום דיש קנין בגוף המשכון ומשו"ה מקודשת אבל בשעת הלואתו אינה מקודשת מדרב יוסף דלא יש קנין בגוף המשכון ומשו"ה קאמר דאינה מקודשת אלא דוקא שלא בשעת הלואתו וזה נראה לי ברור לומר בדעת הרא"ש והטור ודוק.<br><b> וראיתי</b> להרב ש"ך סי' ע"ב סק"ט שכתב וז"ל בין משכנו בשעת הלואתו וכו' אזיל לטעמיה שכתב בב"י דכל הפוסקים סוברים דאף שלא בשעת הלואתו לא הוי אלא ש"ש לבד מרש"י שסובר שחייב באונסים אבל לענ"ד נראה עיקר בש"ס כרש"י וכו' חדא דלישנא דאמרינן בכמה דוכתי בש"ס וכדר' יצחק דאמר ר"י בעל חוב קונה משכון משמע שקונה המשכון ויש בו קנין גמור ואי לא הוי אלא ש"ש לא שייך ביה לומר שקונה המשכון וכו' יעו"ש ולענ"ד קשה דאי משום הא לא אירייא דהא תנן בפ' הגוזל קמא נתן לאומנים לתקן וקלקלו וכו' וא"ר אסי דטעמא משום דאומן קונה בשבח כלי ותנן כל האומנים ש"ש הן ואע"פ דלא קי"ל הכי אלא אין אומן קונה בשבח כלי מ"מ רבינו ירוחם ודעימיה ס"ל דאומן קונה בשבח כלי כמ"ש מרן בב"י אה"ע סי' כ"ח ואפי"ה קרו ליה אומן קונה ואינו אלא ש"ש ואע"ג דהרב בסוף ס"ק זה כתב דודאי למ"ד אומן קונה בשבח כלי קניה ליה לגמרי דהא מצי לקדש בו האשה וקשיא ליה ממתני' כל האומנים ש"ש ומשני דמיירי בדליכא שבחא הרואה יראה דלא משמע כן מפשט המשנה.<br><b> עוד </b> כתב לקמן דאדרבא מכאן ראיה דאינו יכול לקדש בו את האשה אלא כשקנה ליה לגמרי דאל"כ מאי פליגי אי אומן קונה בשבח כלי או לא הא מ"מ ש"ש הוי וכדאמרן וכל שהוא ש"ש יכול לקדש בו האשה. ולפי קוצר ענ"ד נראה דפליגי אי אומן קונה או לא משום דאפי' דנימא דלא הוי אלא ש"ש אפי"ה צריך שיהיה קנין בגוף המשכון אבל לא להתחייב באונסים וכמ"ש התוס' בפ' האומנים דף פ"ב ע"ב ד"ה אימור שכתבו בסוף דבריהם וז"ל וי"ל דמשום חיוב דש"ש לא מקרי חמצו אי לאו משום דאמר הכתוב דקני ליה והוי שלו כדר"י עכ"ל הרי להדיא דאפי' דנימא דהוי ש"ש אפי"ה אינו עובר עליו אם לא מטעם דקני ליה ואפי' דלא קני אלא לחייב עצמו כש"ש וא"כ הכא נמי פליגי אי קני או לא לומר דאם לא קני אפי' הוי ש"ש אפי"ה אינו יכול לקדש בו את האשה ואי קנה אפי' לא קני אלא כש"ש יכול לקדש עוד הקשה הש"ך שם דאם איתא דר"י לא קאמר אלא לענין דהוי עליו ש"ש ועדין יש ללוה זכיה בגוף המשכון א"כ הדרא קושיא לדוכתא צדקה מנין לו שהרי הוא של לוה ואין למלוה אלא שומר עליו וכי שומר שיחזיר הפקדון לבעליו צדקה יהיה לו וכו' יעו"ש ולפי מ"ש מעיקרא קושיא ליתא דהא מצינן למימר דהא דמלוה קנה משכון להיות עליו ש"ש ומשו"ה שפיר שייך צדקה כשיחזיר ליה ללוה המשכון ואינו דומה לשומר שמחזיר הפקדון לבעליו דהתם לא יש שום קנין בגוף המשכון אבל הכא שיש קנין בגוף המשכון אלא דאינו חייב אלא כש"ש שפיר שייך צדקה וכמו"כ קשה להר' ישעיה הזקן בס' המכריע סי' צ"א וז"ל אם נאנס המשכון חייב המלוה לשלם כקונה קנין גמור משמע לעמוד ברשותו לקדש בו את האשה ולחייב באונסים ואי אמרי' דלא קני ליה קנין גמור להתחייב באונסים אמאי יכול לקדש את האשה אילו הפקיד לו חברו חפץ ונתן לו שכר לשומרו וקדש בו את האשה מי הוייא מקודשת כיון שגוף המשכון אינו שלו אלא ודאי מדאמרינן מקודשת משמע שגוף המשכון קנוי לו קנין גמור להתחייב באונסים עכ"ל ולפי מ"ש אינו כ"כ הכרח דמצינן למימר דהוי עליו ש"ש מ"מ קנה ליה קנין להיות עליו ש"ש וכמ"ש.<br><b> עוד </b> כתב הרב הנזכר וז"ל ותו אי קנה ליה מדר' יצחק לעמוד עליו כש"ש ותו לא אמאי אצטריך למלתיה מולך תהיה צדקה תיפו"ל דלא גרע משומר אבדה לרב יוסף ותו אי לא קנה ליה קנין צדקה מנ"ל בדבר שאינו שלו אלא ודאי קנין גמור קאמר יעו"ש וממ"ש אין הכרח וכעת צ"ע.<br><b> איברא</b> שמ"ש לפרש"י ניחא דכיון דשלא בשעת הלואתו קנה ליה קנין גמור בשעת הלואתו נמי הוי כתפיס ועומד לענין דקרינן ביה לא יגוש והאי נגוש ועומד הוא נראה ודאי דהדין עמו דהא הוא ז"ל בר"פ האומנים ובפ' כל שעה פי' וז"ל שקונה משכון להתחייב באונסים יעו"ש ואילו בפ' השולח (גיטין דף ל"ז) פי' וז"ל דקנה ליה למלוה ואם אבד חייב באחריותו הלכך כגבוי דמי עכ"ל הרי דכאן כתב בהיפך שאם נאנס פטור והוא היפך מ"ש בפ' האומנים ובפ' כל שעה אמנם לפי מ"ש הרב ז"ל הנה נכון דכיון דשלא בשעת הלואתו קנה ליה קנין גמור להתחייב באונסים בשעת הלואתו קני ליה להיות עליו ש"ש ומשו"ה בפ' האומנים דמוקי הש"ס הא דר' יצחק שלא בשעת הלואתו משו"ה פי' שקונה משכון לכל מילי להתחייב וכן נמי בפ' כל שכן אע"ג דקאי הש"ס כשהרהינו אצלו ולשון הרהינו משמע בשעת הלואתו וכדבעינן למימר לקמן בס"ד מ"מ רש"י קאי אעיקר הדין דר"י אבל בפ' השולח שהיא בשעת הלואתו אמטו להכי כתב רש"י ואם אבד חייב באחריותו והוי ש"ש והוי בהדרגה וכ"כ הראב"ד הביא דבריו הריטב"א ז"ל בחי' פ' האומנים והרז"ה ובעה"ט דף ס"ו. ועוד י"ל דר"י סבר בע"ח קונה משכון בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו אף לאונסים אלא דאנן נקטינן חדא ושבקינן חדא ובשעת הלואתו מיהא הוי עליה ש"ש היפך סברת ר"י בהא וכמ"ש הריטב"א ז"ל בפ' האומנים יעו"ש ומשו"ה בפ' האומנים ובפ' כל שעה קאי רש"י עליה דר"י משו"ה פי' לפום סברת ר"י אבל בפ' השולח דלא קאי עליה דר"י משום הכי פי' אם אבד חייב באחריותו לומר דבשעת הלואתו לא קי"ל הכי. אלא דלשנויא קמא קשה מ"ש מרן החבי"ב בהגב"י אות ט' וז"ל הראב"ד והרז"ה ורבינו אפרים סוברים כרש"י אפ' שרבינו המחבר סובר שרש"י סובר דקונה אף לאונסים וכו'.<br><b> עוד</b> כתב הש"ך וז"ל ומ"ש הרמב"ן והרשב"א ז"ל דלישנא דקדשה במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר' יצחק משמע היינו בשעת הלואתו לא ירדתי לסוף דעתם דהתם הכי איתמר איתביה רבא לרב נחמן קדשה במשכון מקודשת ומשני התם במשכון דאחרים וכדר"י שפיר נוכל לומר לפרש הך לישנא דקידשה במשכון אחרים שלא בשעת הלואתו ע"כ ואחרי המחילה רבה דברים אלו לא זכיתי להבינם ואם כדבריו דמשכון דאחרים שלא בשעת הלואתו א"כ מאי מקשה רבא לר"נ מההיא דקדשה במשכון מקודשת דהתם שאני דקידשה במשכון שלא בשעת הלואתו ומשו"ה מקודשת אבל היכא דמקדש בדינר והניח עליו משכון ובשעת הלואתו זה לא שמענו ומשו"ה אמר רב דאינה מקודשת.<br><b> עוד </b> כתב וז"ל ומ"ש הרמב"ן שם וז"ל ושמעתין נמי דייקא דקס"ד דר' עקיבא כר' יצחק וקתני אבד ואבד בשמירת שוכר במשמע ואע"ג דאפשר לך לדחוי בטבעה ספינתו בים דחוי היא ואין שומעין לך עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דהא בש"ס בפ' אלו מציאות עכ"ל. ולענ"ד נראה לומר דבכאן לא שייך לומר הכי דהא בתחילה בעי לאוקומי הש"ס כשמואל דאבד אפי' באונס ובתר הכי מוקי לה כר"י ואי אמרת דר"י מיירי באבד באונס א"כ הו"ל למימר אלא לומר דלא מיירי כדהשתא דאבד שלא באונס אלא השתא מיירי שאבד באונס ומשו"ה כתב הרמב"ן דאבד בשמירת שומר במשמע.<br><b> עוד </b> כתב וז"ל ועוד נלענ"ד דרך אחרת לדעת רש"י דודאי ר' יצחק קאמר אלא שלא בשעת הלואתו ולא קשיא מהך דפ' כל שעה דהתם נמי י"ל דמיירי שלא בשעת הלואתו והא דדייקינן בש"ס בהאומנים ובפ' שבועת הדיינים וכו' וראיה לזה דהא מעיקרא קאמר התם בפ' כל שעה לימא כתנאי ישראל שהלוה לגוי על חמצו וכו' ומשני ותסברא וכו' אלא הב"ע כגון שהרהינו אצלו וקמפלגי בדר"י וכו' אלמא מעיקרא הוה ס"ד דלא הכניסו אצלו בביתו וכו' וא"כ נהי דמשני כשהרהינו אצלו מ"מ שפיר נוכל לומר דמיירי כשהרהינו אצלו לאחר הלואה שהלוה לו מתחילה על חמץ שהיה לו בביתו וכו' יעו"ש ודבריו תמוהים בעיני חדא דמעיקרא דאמרינן ישראל שהלוה לגוי אחר הפסח מותר בהנאה בשעת הלואה משמע ששעבד לו ולא שמשכנו וכדמשני כגון שהרהינו אצלו היינו לומר דעל חמצו דקאמר שהרהינו אצלו בשעת הלואה הוא וא"כ איך נוכל לפרש שהרהינו דקאמר שלא בשעת הלואה הוא. ועוד שלשון הרהינו הוא בשעת הלואה וכמ"ש התוס' יו"ט בפ"ח דעדיות מ"ב וז"ל ומצאתי הפרש בין משכון להרהון בחיבורו של הרמב"ם בהל' מעשר שני מן הירושלמי דמשכון אמרו וכו' והרהון אמרו ע"ש שהלוה עכשיו עליו עכ"ל הרי להדיא דלשון הרהון הוא דוקא בשעת הלואתו ולא לאחר הלואתו כמ"ש הרב ז"ל.<br><b> עוד </b> כתב וז"ל וא"כ המשכון נקנה לו מיד שנכנס שביעית מדר"י דהיכא דאין לו ממה לגבות חובו קונה המשכון וליכא למי' דהיאך יקנה המשכון כיון שאינו רשאי לגבות חובו דהא פשיטא דכיון שאם היה משלם לו מדעתו לא היה צ"ל משמט אני א"כ הוא גובה מעצמו מהמשכון והוה כאילו משלם לו עכ"ל. ואחרי המחילה רבה קשה לי טובא דהא אמרינן בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ח) המלוה את חבירו על המשכון ונכנסה שמיטה אע"פ שאינו שוה אלא פלג אינו משמט דברי רשב"ג ור' יהודה הנשיא אומר אם היה המשכון כנגד החוב משמט ואם לאו אינו משמט ופריך בגמ' מאי אינו משמט דקאמר רשב"ג אילימא כנגדו מכלל דר"י דפליג סבר אפי' להך פלג נמי משמט אלא משכון דנקיט למה ליה ומשני לזכרון דברים בעלמא יעו"ש והשתא אם איתא דמיד שנכנסה השמיטה נקנה לו המשכון מדר"י אמאי קאמר ר"י הנשיא היכא דאינו שוה אלא פלג דאינו משמט והא כיון דנכנסה השמיטה ולא היה יכול לגבות ע"פ בי"ד א"כ המשכון נקנה לו מדר"י דהא אפי' כתנאי לא מוקי הש"ס הא דר"י בפ' האומנים וא"כ הכא דהלכתא כר"י הנשיא כ"ש דדוחק לו דלא ס"ל הכי וכעת הדבר צ"ע.<br><b> עוד</b> כתב הש"ך וז"ל ובזה נדחה נמי מה שהביא הרמב"ן בס' המלחמות בפ' שבועת הדיינים ראיה דר' יצחק לא קאמר דקני ליה לאונסיה וז"ל ויש ראיה לדבריהם ממ"ש בפ' ד' וה' כגון שתפסו ניזק לגבות ממנו ונעשה עליו ש"ש לנזקיו והתם משכנו שלא בשעת הלואתו הוא וקאמר דש"ש הוי ולא מחייב באונסים ולא תימא דהתם מילתא בעלמא קאמר משום דבהכי סגי ליה לחיובי ניזק בנזקין ומאי דצריך ליה קאמר דבשמירת ש"ש מתחייב בנזקין דאי הכי לימא שומר א"נ שומר סתם דכל ד' שומרין נכנסים תחת בעלים וכו' ולענ"ד אין זה ראיה דכיון דמיירי התם בשור תם א"כ לא נתחייב לו זה עד שעת העמדה בדין דקי"ל פלגא נזקא קנס וקנס אין אדם זוכה בו עד שעת העמדה בדין וא"כ לא נתברר עדיין לבי"ד שזה חייב לו והיאך נאמר שיהיה כאלו הגבהו בי"ד המשכון וכו' יעו"ש וי"ל לדברי הרמב"ן דהא הוא ז"ל כתב בחי' לקידושין גבי עשה לי נזמים וטבעות ואקדש אני לך וכו' ומשני בגמ' הב"ע כגון שהוסיף לו נופך משלו והקשה הוא ז"ל תיפו"ל דאפי' למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי הא מצי תפיס ליה אאגריה והו"ל כמקדש במלוה שיש עליה משכון והחזיר לה המשכון דמקודשת ואיכא למימר דטעמא דמקודשת במלוה שיש עליה משכון משום דדעתא אמשכון ואיהו קני ליה מדר"י וכי אמרינן במשכון דאתא לידיה במלוה ברשות לוה אי נמי דאתא לידיה ברשות בי"ד דאתא שלא בשעת הלואה מעיקרא בתורת משכון אבל האי דלא אתא לידיה בתורת משכון אלא איהו תפיס ליה מנפשיה לא קני ליה וכו' יעו"ש.<br><b> ומעתה</b> מאי מקשה להרי"ף ודעימיה דמהכא נראה דשלא בשעת הלואה הוי ש"ש דשאני הכא שתפסו שלא ברשות לוה ומשו"ה הוי ש"ש ועוד דלדידיה מי ניחא והא איהו קאמר דכל שתפס שלא ברשות לוה לא קני וא"כ אמאי הוי ש"ש והא לא תפס ברשות לוה כדי שנאמר שחייב בגנבה ואבדה. ואפשר לומר דהכא מיירי שתפס ברשות בי"ד וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחי' אלא דקשה דלמה לא הקשה הרב ז"ל מדידיה אדידיה וכמ"ש ולא מצי לתרץ כן דהא הוא ז"ל ס"ל שתפס שלא ברשות מזיק וכמבואר מתוך דבריו וצ"ע<br><b> עוד </b> כתב הש"ך וז"ל ועוד נראה לענ"ד וכו' א"כ יותר נראה דגריס הרי"ף כן וראיה לזה דאי לא ס"ל הכי לאיזה צורך הביא בס"פ שבועת הדיינים הך דר' יצחק וכל הך שקלא וטריא דשקלו וטרו בש"ס עליה דר"י ותיסברא אימור דאמר ר"י שלא בשעת הלואה בשעת הלואתו מי אמר וכו' כיון דאיהו פסק כרב יוסף דהוי ש"ש משום פרוטה דעני א"כ ניהי דליתיה לדר"י סוף סוף הוי ש"ש משום דר"י וכו' עכ"ל. ולפי קוצר ענ"ד ולפקע"ד אפ"ל דמה שהביא הרי"ף ז"ל הא דר"י הוא משום דאפי' דהוי ש"ש סוף סוף לא קני קנין בגוף המשכון אלא מדר"י ומשו"ה אצטריך הך דשבועות תדע דהא בפ' כל שעה אמרינן נכרי שהלוה לישראל על חמצו אפי' דהוי ש"ש אפי"ה לא מקרי חמצו אי לאו משום דקני ליה מדר"י וכמ"ש התוס' בפ' האומנים דף פ"ב ד"ה אימור וכו' ומעתה נפקא מינא לדינא דאי קני ליה מדר"י קני ליה בגוף המשכון ואמטו להכי לא שייך ביה דין אסמכתא וכמ"ש הר"ן ז"ל בפ' הזהב גבי אסמכתא וז"ל כדאיתא בתוספתא המלוה את חברו על המשכון וא"ל אם לא נתתי עד יום פלוני וכו' והרמב"ן ז"ל יהיב טעמא למילתא כיון דקי"ל כר"י בע"ח קונה משכון לא שנא בין משכנו בשעת הלואה ובין משכנו שלא בשעת הלואה כמאן דא"ל מעכשיו דמי ע"כ הרי להדיא דמשום דר"י דקני ליה בגוף המשכון משו"ה לא שייך ביה דין אסמכתא ואי משום דרב יוסף אין לומר כן להר"ן והרמב"ן דהא לרב יוסף ש"ש הוי ותו לא.<br><b> עוד</b> ראיתי להש"ך שם שכתב עליה דהרמב"ן ז"ל במה שרצה להוכיח במלחמות דאין בע"ח קונה משכון לאונסין דלא מצינו שואל אסור בשאלתו וזה לוה משתמש בו ומלוה שנשתמש בו מעלה שכר ללוה וכו' והקשה הש"ך דמאן לימא לן שאין המלוה יכול להשתמש בו בשעה שהוא בידו כשחוזר ולוקח מחרישה בלילה והכר ביום כיון שהוא שלו לפרעון חובו יעו"ש ובס' בית ישחק הנדפס מקרוב ראיתי שהקשה עליה דהש"ך שדבריו תמוהים דבהדיא משמע בפ' המקבל (בבא מציעא דף קי"ד) דאסור להשתמש בעבוט דהכי איתא התם ת"ר ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו הא עשיר שכב ומקשה הש"ס מאי קאמר א"ר ששת ה"ק אם איש עני הוא לא תשכב עבוטו אצלך הא עשיר שכב ועבוטו אצלך ופי' רש"י מאי קאמר וכי בשביל שהוא עשיר התירו לשכב על טליתו ואם איתא דהמלוה יכול להשתמש בשעה שהוא אצלו מאי פריך וכו' אלא ודאי נראה להדיא דאסור להשתמש וכדכתב הרמב"ן וכ"כ הש"ך בסי' צ"ז סק"ט וצ"ע יעו"ש. ולענ"ד נראה לתרץ בעד הש"ך והוא זה דדעת המקשה הוה ס"ד דמאי דאתא תנא לאשמועינן הא עשיר שכב היינו לאשתמושי ביה ומשו"ה מקשה בכח מאי קאמר וכי בשביל שהוא עשיר מותר לשכב על טליתו דאי במשכון עני הזהיר הכתוב שלא לשכב מ"ש משכון עשיר שמותר וכדאמרינן בספרי ואם איש עני הוא לא תשכב אין לי אלא עני עשיר מנין ת"ל אם איש אם כן מה תלמוד לומר עני שממהרין ליפרע מן העני יותר מן העשיר וכו' ועיין להרב שמביאו והוה ס"ד דהא נמי לאשתמושי ביה מיירי וע"ז משני דאינו כן כמו שהבין דתנא דברייתא לא מיירי לענין שמוש דבזה אין חילוק בין עני לעשיר דכל כי האי אי אסיר בכולהו אסר ואי מותר בכולהו מותר אלא קרא ומתני' מיירי לענין להדורי דלעני צריך לאהדורי משא"כ בעשיר וא"כ לדעת רש"י ודעימיה דקני אף לאונסים אפשר דמותר להשתמש וכדברי הש"ך וזהו דבסי' צ"ז סק"ט הוצרך להביא מדברי הרמב"ן ז"ל והר"ן ז"ל דאסור להשתמש ולא הביא מהך סוגיא אלא דדעתו ז"ל הוא דמשם אין ראיה כדאמרן ומאי דמסכים שם להרמב"ן הוא משום אידך טעמא שכתב בסי' ע"ב יעו"ש ואל תשיבני ממ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' סי' אלף כ"ט דמלוה על המשכון שנתן לוה רשות למלוה להשתמש בו ונאנס דאפי' בנתינת רשות לבד הוי שואל ופסקו מרן בספרו הקצר סי' ע"ב ס"ג דאזיל לטעמיה דאינו קונה אלא להתחייב בגנבה ואבדה ומפ' הסוגיא כפשטא ובלאו הכי לק"מ.<br><b> עוד </b> כתב הש"ך ס"ק י' על מה שהק' מהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' צ"ח עליה דהרשב"א ז"ל שכתב דאף שפרע הלוה את החוב ונשאר המשכון ביד המלוה דהוי ש"ש ממתני' דתנן וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות ש"ח הרי עינינו הרואות שאין לחייב משום ש"ש אלא כשכונתו לתפוס המשכון הא לאו הכי לא הוי אלא ש"ח וא"כ ק"ו כשפרעו עכ"ל מהרשד"ם ז"ל וכתב עליו ולק"מ דדוקא התם באומנים דלא הוי ש"ש אלא מטעמא דתפיס ליה אאגריה א"כ כשאין כונתו לתפוס המשכון לא הוי אלא ש"ח אבל הכא דהוי ש"ש מטעם דרב יוסף דהוי כאילו קבל פרוטה בתחילת השמירה פשיטא דהוי ש"ש לעולם עכ"ל וקשה לי טובא דבסי' ש"ו סק"א מסכימה דעתו דטעם האומנים דהוי ש"ש הוא מטעם דמשתכר במה שנותן לו המלאכה ליטול שכרו היפך מ"ש כאן וצריך ליישב.<br><b> והרב</b> מל"מ ז"ל הביא מ"ש מהריט"ץ סי' י"ב וכתב עליו וז"ל ואחרי המחילה רבה טעה בזה שהוא סובר דכל משכון שהוא אחר הלואה מקרי משכנו שלא בשעת הלואה להתחייב באונסים לפי אותם הסוברים דשלא בשעת הלואה חייב באונסים וזה אינו אלא במשכנו לבסוף ע"י בי"ד משום שהוזהר המלוה להחזיר כסות יום ביום וכסות לילה בלילה ושם הוא דאמר ר' יצחק בע"ח קונה משכון ולדעת רש"י ודעימיה להתחייב באונסין אבל במשכון הבא מיד הלוה ליד המלוה מרצונו כך הוא שעת הלואה או אחר הימים לכו"ע וכו' יעו"ש. ואנכי הרואה להר"י בן מיגאש ז"ל בחי' לשבועות פ' שבועת הדיינים במ"ש בגמ' אימור דאמר ר"י שלא בשעת הלואה שכתב וז"ל דעיקר קרא דר"י שלא בשעת הלואה דהכי כתיב וכו' ועוד כיון דשלא בשעת הלואה משכנו הוי עליה ש"ש דהא הלואה איתיה גבי לוה בלי משכון והשתא הוא דשקיל ליה המלוה למשכון מיניה הלכך בההיא הנאה דקא מנטר ליה ממוניה במשכון דקא שקיל ליה מיניה הוי עליה ש"ש ומשו"ה אמרינן וכו' אבל משכנו בשעת הלואה לא פי' דאכתי לא נפק ממוניה מתותי ידיה כי היכי דנימא בההיא הנאה וכו' יעו"ש נראה לדעתו ז"ל דטעם החילוק שנתן הרב בין בשעת הלואה לשלא בשעת הלואה נראה דשייך נמי לדעת רש"י ודעימיה לחיוביה באונסים ולפי טעם זה נראה אפי' בא המשכון מיד הלוה ליד המלוה מרצונו ובלא כפיית בי"ד חייב באונסין ועי' במהרשד"ם בחו"מ סי' נ"ד דנראה דס"ל כדעת מהריט"ץ שנדון הרב היה כעין נדון מהריט"ץ וכתב ואע"ג שהשיג הראב"ד על הרמב"ם כבר כתב הרב המגיד שדעת הרמב"ם כשיטת הגאונים ושכן עיקר יעו"ש. איברא שראיתי בסוף הגהות מרדכי שהביא משם ר"ב שכתב וז"ל ואין בע"ח קונה משכון אלא במשכנו ע"י בי"ד וגזרת הכתוב היא אבל משכנו סתמא בלא כפיה בין משכנו בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה דוקא בגנבה ואבדה חייב בההיא הנאה דלא בעי למיעל ומפק אזוזי וכו' יעו"ש נראה להדיא כדברי הרב מל"מ ז"ל ומ"מ לא הו"ל לומר טעה בזה יען סברתו היא סברת הגדולים.<br><b> ומה </b> שנסתפק הרב שער המלך ז"ל בפ"ה מהל' אישות וז"ל ודע שאני מסתפק בהא דקי"ל בע"ח קונה משכון לענין קדושין ולעבור עליו בבל יראה כשהתנה בפי' ע"מ שלא יתחייב בפשיעה אי חשיב כשאלו לדברים אמורים או נימא כל שהתנה הוי כש"ח וגרעא מיניה עכ"ל. ולענ"ד נראה להביא ראיה ממ"ש מרן החבי"ב ז"ל בשיירי או"ח סי' תמ"א הגהות הטור וז"ל ומ"מ אם אומר הישראל בפי' שאינו מקבל עליו אחריות מותר לדברי הכל מדינא אלא דלא נהגינא הכא הכי וכמו שאבאר לקמן בסי' תמ"ח בחי' ע"כ הרי להדיא שאם התנאי שאינו עליו כש"ח ודאי מותר והדבר צריך הכרעה וק"ל.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל האומר וכו' השאילני היום ואשאילך למחר וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז"ל דמדברי רבינו נראה שהוא מפרש הקו' שהקשו בגמ' ואמאי שמירה בבעלים היא וכו' דקאי על כל הברייתא ולפיכך כתב השאילני ואשאילך למחר דוקא למחר אבל א"ל אשאילך עתה ה"ז שמירה בבעלים שלא כדברי רש"י שפי' הקושיא דוקא ארישא דברייתא וכו' ועיין בכ"מ. והרב מל"מ כתב וז"ל ודברי רבינו תמוהים עד מאד דאפי' נימא דבהשאילני ואשאילך הוי שאלה בבעלים דבאותה שאלה שמשאיל השואל הוי כשואל גופו לשמור כליו מה שאינו כן האמת כמ"ש רש"י ז"ל עדיין קשה דבשמור לי ואשאילך אין גופו שאול לאידך וכו' יעו"ש שהצריך עיון. והטור בסי' ש"ה כתב משם הרמ"ה ז"ל כדעת רבינו ובחלוקת השאילני ואשאילך כתב כמ"ש הרב מל"מ אלא שלא כתב מה שאינו כן האמת ובאידך חלוקות הקשה כמ"ש הרב מל"מ והביא משם הרא"ש בתשו' דקאי כהרמ"ה ז"ל.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דמה שהכריחו לרבינו לומר דכי מקשה בגמ' ואמאי שמירה בבעלים הוא דקאי על כל הברייתא וכי משני הש"ס דאמר שמור לי היום ואשמור לך למחר קאי נמי על כל החלוקות הוא מפני התוספתא שבפ' השוכר את הפועלים דתמן תנינן הרי הוא מושאלת לך היום שתשמור לי חברתה למחר מושאלת היא לך עד חצי היום שתשמרנה מחצות ולמעלה הרי חברתה מושאלת עד חצות שתשמרנה מחצות ולמעלה וכו' הרי הן כש"ח ואינן אלא כש"ש יעו"ש באורך הרי להדיא דדוקא בכהאי גוונא הוא דהוי ש"ש הא אילו א"ל שמור לי ואשאילך עתה לא הוא ש"ש דבעליו עמו היא ומשום הא הוכרח רבינו להבין בגמ' דקאי אכולהו בבי איברא דמרן בב"י שם בסי' ש"ה תירץ בדוחק לחלוקת שמור לי ואשאילך דכיון דכליו שאול לו הוי כאילו בעליו עמו ולקושיא ב' הצריך עיון ולפי"ז אין ראיה מהתוספתא אלא לחלוקת שמור לי ואשאילך אם לא שנאמר דמשם בארה דכי משני הש"ס שמור לי היום ואשמור לך למחר לאו ארישא לחוד קאי אלא גם אהשאילני ממ"ש הטור וגם אשמור לי וא"כ דלא ארישא לחוד קאי ה"ה נמי לאידך.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי"ב בסי' קע"ו הגהת ב"י אות פ"ז שכתב ודוחק לומר דנדון דידהו הוי בדא"ל שמור לי וכו' ולענ"ד א"א לומר כן בדעת מהרשד"ם ז"ל בסי' קס"ו דבסוף התשו' מוכח דמיירי בהתחילו שניהם ביחד ומשו"ה פטור מגנבה ואבדה יעו"ש ודוק.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות וכו'. </b> עיין בהריב"ש סי' תי"ג שכתב וז"ל אבל טעם הפיטור הוא שלא נאסרה בבריא אלא מחמת ספק וחשד וכל כיוצא בזה אין מחייבין הטבח לשלם כמ"ש הרב המגיד בפ"י מהל' שכירות דדוקא ניבלה חייב אבל אם עשה בה טרפות הפוסלה מספק וכו' והקשה עליו הרב דלא ירד לסוף דעתו במ"ש שלא נאסרה בבריא דאף שהיו אוסרין אותה בודאי כגון שהיו מעידין שהיו בה טרפות הפוסל אין כאן חיוב דמים לשוחט שהוא לא גרם הטרפות יעו"ש. ולענ"ד נראה דאין כונת הרב כמו שהבין אלא כונתו היא דאם היו אוסרים אותה בודאי מחמת מעשיו אז היה הדין שהטבח חייב כדין אומן שקלקל וכמו שהביא אח"כ משם הרב המגיד וקאי הרב למ"ש לעיל ואם אסרתם אותה מחמת מעשיו כמבואר ודוק.
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ואם איחרו אינו עובר בלא תעשה וכו'. </b> עיין בשיטת הריטב"א בפ' המקבל בסוגיין שתמה על רבינו שכתב דאינו עובר בל"ת דזה תימה גדול דסוגיא דשמעתתא לא משמע הכי והצ"ע יעו"ש והטור בסי' של"ט השמיט דין גר תושב ולא כתב כלום ובפסקי הרא"ש סי' מ"ה מביאו כלשון המשנה וכן מביא הרי"ף והרא"ש ולא ידעתי אמאי השמיטו הטור ודוק.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין השוכר עובר וכו'. </b> כתב בס' החסידים בסי' תתרע"א אם תשכיר סופר לכתוב לך תתנה עמו שלא תהיה עמו בבל תלין פעולת שכיר שמא כשיתבע לא יהיה לך ליתן וכו' ואין בזה משום מתנה על מה שכתוב בתורה וכו' והביא דבריו מרן החבי"ב ז"ל בסי' של"ט וכתב שלא הבין דכיון שהוא מיירי באין לו מה צורך אל התנאי באין לו אינו עובר בבל תלין פעולת שכיר וכו' ותירץ יעו"ש.<br><b> ולענ"ד </b> נראה לתרץ בזה האופן והוא דאם היה לו מעות בשעת שהשכירו והוציאם ובשעה שתבעו אין לו ס"ל להרב ז"ל דהוא חייב דהוה ליה למיהב דעתיה לשכר השכיר שמתחייב בעשיית הפועל ואף שמדברי מהר"מ גאלאנטי ז"ל לא משמע הכי לכאורה מ"מ דעת הרב רבינו יהודה ז"ל דעובר ולזה צריך תנאי או אם היה שכיר לילה דזמנו הוא ביום ובלילה היה לו מעות וכשהאיר היום התחיל העשה דביומו תתן שכרו והוציא המעות בחושבו שיבואו ממקום אחר ונאנס ולא באו דבכי הא ס"ל להרב ז"ל דעובר בבל תלין כיון שהיה יכולת בידו לפרעו בעידן חיוביה ואתיא הא כהיש אומרים שהביא מור"ם במפה ביו"ד סי' רל"ב על מי שנשבע לעשות דבר תוך שנה ביום פלוני יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום ואם לא עשהו מיד כי אמר עדין יש לי פנאי לעשותו ושכח או נאנס אח"כ ולא עשהו י"א דמקרי אונס וי"א דלא מקרי אונס ע"כ והרב ספר החסידים אפשר דס"ל הכי ומשו"ה כתב שיתנה ודוק.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אפי' היה השכיר קטן וכו'. </b> עי' במרן ז"ל שכתב דגריס אפי' אם היה השוכר קטן ושהיא עיקר והקשה הרב מל"מ ז"ל דלשון אפי' לא ניחא דאדרבא אם כשהבעה"ב גדול דטענתו בריא לא משגחינן ביה ונשבע הפועל ונוטל כ"ש כשהוא קטן דודאי שקיל פועל בשבועה וכו' ולענ"ד פשט דברי רבינו מבוארים דלפי הגמ' דפריך וליתיב ליה בלא שבועה ומשני כדי להפיס דעתו של בעה"ב א"כ הוה ס"ד דבעה"ב קטן לא שייך הפסת דעתו וליתיב בלא שבועה להכי קאמר אפי' היה השוכר קטן לא פליט שכיר משבועה חמורה והוא פשוט.<br><b> ומ"ש</b> רבינו <b> או שבועת התורה אם הודה מקצת. </b> עיין לח"מ שהקשה לדעת רבינו דאמרינן מיגו דהעזה וכמ"ש הר"ן בפ' כל הנשבעין א"כ לא יפטר אותו כשישבע הסת כמו שטעין לא שכרתיך כיון דאמרי' מיגו דהעזה ואי איכא משום רעותא בהך מיגו אמאי נאמן במיגו דלא שכרתיך יעו"ש. ולענ"ד נראה דעת רבינו הוא כמ"ש הר"ן ז"ל במיגו דהעזה אף דאמרי' ליה לענין ממונא לאפטורי משבועה לא מהני ומשו"ה הקשה הר"ן ז"ל עליה דרבא דמאי קא פריך א"כ שבועת השומרין דחייב רחמנא היכי משכחת ליה יעו"ש וזהו דעת רבינו ז"ל ודוק.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>האומן נשבע בנקיטת חפץ וכו'. </b> עיין בטור בסי' פ"ט ס"ט והקשה מרן החבי"ב בהגהת ב"י אות ו' להטור דלמה לא יפטר בהיסת לדעתו דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה ותירץ יעו"ש ולענ"ד י"ל שדעתו כדעת רבינו והגאונים ז"ל דכשהוא מוציא אף שהוא תפוס ואית ליה מיגו אינו מוציא כי אם בשבועה חמורה בנק"ח כמ"ש הטור בסי' ע"ב סי"א והביאו הרא"ש והר"ן בפ' כל הנשבעין ורבינו בכמה מקומות ודוק.
+
+Halakhah 9
+
+<b>שכיר שבא להשבע וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ומרן כ"מ ז"ל ורש"י ז"ל פי' וז"ל לפתוח לו אם לא טען התובע שיגלגלו עליו יפתחו לו גלגול בי"ד למ"ד מגלגלין ולמ"ד אין מקילין אם טען גלגול אין מקילין עליו אלא מגלגלין ואם לא טענו אין לנו לפתוח ע"כ והנה בדעת רש"י ז"ל יש להסתפק אם טען על השכיר גלגול לרב הונא מהו חייב לישבע גם על הגלגול כיון דר"ה לא מיירי כ"א שאין פותחין בי"ד אבל בעה"ב התובע לא מיירי וא"כ כי אמר חוץ משכיר שאין מגלגלין היינו נמי שאין פותחין אבל אם גלגל חייב או דלמא להכי חזר ואמר חוץ משכיר שאין מגלגלין לומר אפי' אם בעה"ב תובעו.<br><b> וראיתי</b> דזה במחלוקת שנוי דהריטב"א ז"ל בחי' לשבועות הביא פי' רש"י וכתב חוץ משכיר שאין פותחין לו אבל אם תבע הגלגול מעצמו אפי' בשכיר נמי מגלגל וכו' והוא פי' ראשון שהביא מרן ז"ל בסי' צ"ד משם ר"י בן מיניר יעו"ש. אמנם הרדב"ז החדשות ח"א סי' ת"כ כתב לדעת רש"י וז"ל וגם לשיטת רש"י ז"ל איכא לפרושי דשכיר לא פותחין ורב הונא ה"ק לכל מגלגלין חוץ משכיר לכל פותחין בגלגול חוץ משכיר שאין מגלגלין כלל אפי' שטען בעה"ב גלגול משום דחשו רבנן עליה דשכיר ואפשר דמשו"ה לא אמר ר"ה בהדיא לכל פותחין חוץ משכיר דהוה משמע חוץ משכיר דאין פותחין אבל אם טען מגלגלין עליו ע"כ. ואפשר שכן הבין הסמ"ע בדעת רש"י ז"ל ומשו"ה כתב בדברי מרן בספרו הקצר בס"ק ה' וז"ל מלשון אפי' משמע דאיירי לפני זה בתבע התובע אפי"ה כתב שם דעל השכיר אין מגלגלין ועוד מקילין עמו דאפי' אם השכיר שותק בי"ד מעצמו טוענין לו דאין מגלגלין וכו' וכן כתב הב"ח ז"ל יעו"ש ועיין במרן החבי"ב שם בסי' צ"ד ודוק.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>פועל שאמר תנו לאשתי וכו' שלא זכתה תורה אלא לפועל עצמו וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז"ל וראיתי בס' ברכות המים בדף ק"ד ע"ד שכתב וז"ל ובהיותי עסוק בענין זה נתקשיתי בהך בעיא דפ' הפועלים דמאי מיבעייא להו אי משלו אוכל או משל שמים דנפק"מ היכא דאמר תנו לאשתי ולבני הלא ממתני' פ"ז דדמאי מוכח דמשל שמים אוכל מדאמרינן חושך גרוגרת אחת וקאמר ר' שמעון בן גמליאל לא יחשוך מפני שממעט במלאכת בעה"ב ולר' יוסי לא יחשוך מפני שהוא תנאי בי"ד יתן מכיס בעה"ב ואם שלו הוא אוכל הרי פירות הם שלו ולא של בעה"ב אלא ודאי דמשל שמים הוא אוכל ומשו"ה שייך הכא תנאי בי"ד ואמאי לא מייתי מהך מתני' יעו"ש מה שתירץ.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבין דברי קדשו דהא דאיבעיא לן אי משלו או משל שמים אינו אלא למי שאוכל מדין תורה אם הוא תוספת שהוסיף רחמנא על שכרו או אינו אלא גמילות חסדים שזיכה לו רחמנא כמו שזיכה לעניים בלקט שכחה וכמו שפי' רש"י ז"ל שם אבל מי שמתנה עם בעה"ב שיאכל ואוכל משום תנאו בהא לא איבעיא דפשיטא דמשלו הוא אוכל וזה פשוט וא"כ מה מקום למתני' דדמאי דהתם על כרחך מיירי דאוכל מכח תנאו דהא מדמעשר על כרחך הוא דבר שנגמרה מלאכתו ואז אינו אוכל מן התורה כי אם מכח תנאי ואז ודאי שהוא שלו וכן ראיתי בפי' להרב שושנים לדוד ז"ל שכתב דמתני' היא שאוכל משום תנאי דהא מחייב במעשר דמן התורה אינו אוכל.<br><b> אשר</b> בזה נתיישב מה שהקשה עוד הרב ז"ל לעיל מזה וז"ל וזו הוא שקשה לענ"ד על מה שנסתייע שם הרב ממתני' דפועל השנויה שם דבשלמא אורחים שהזמינם כל הנותן בעין יפה נותן כיון דמדעתו נותן משא"כ בפועל דמשל שמים אוכל שלא ברצון בעה"ב משו"ה בכל דהוא דעביד הו"ל גזל משא"כ במזמין יעו"ש בסוף הלשון שכתב א"כ אין שום ראיה עדיין מדין הנזכר של פועל ולא ממתני' א' לפי' תירוץ הירושלמי ע"כ ולפי מה שנתבאר דמתני' דפועל מיירי באוכל מכח תנאי א"כ הו"ל כמכר דבעין יפה מוכר ואפי"ה חשו משום גזל ושפיר מוכיח הרב ז"ל מהתם.<br><b> וראיתי </b> להרב שמחת יו"ט בסי' מ"ט דאף הוא רצה לחלק נדון הרב מהרימ"ט ז"ל דמזמין אורחין דבעין יפה הוא נותן ומינח ניחא ליה לעשות כרצון איש ואיש ואחד מהמסובין ורוצה לזכות לצורכו יזכה ובהא כו"ע מודו דזכותא אית להו בגווייהו ושוב כתב וז"ל ושוב ראיתי דאף לענין אורחים במחלוקת הוא שנויי דאמרינן בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ד) בעא מיניה ר' חייא בר אבא מרבא ככרי עליך ונתנו לו במתנה מהו ככרי עליך אמר ליה כי איתיה ברשותיה הוא דאסור או דלמא עליך א"ל שויתיה עליו הקדש א"ל אסור אלא ככרי עליך לאפוקי מאי וכו' לאפוקי דאי אזמניה עליה ע"כ ופירש"י לאפוקי דאי אזמניה עליה למאכל מההוא ככר מעיקרא והדר א"ל ככרי עליך דהתם כיון דאזמניה עליה קנה חלקו במה שיוכל לאכול ואינו יכול לאוסרו עליו דלאו כולו דנותן הוא אלא גם דמזומן ע"כ הרי דמבואר מדברי רש"י כיון דאזמניה זכי בגוף הככר במה שהוא יכול לאכול אך קשה דלפי פשט דברי רש"י נראה דכיון דאזמניה עליה והניח לפניו קנה בה חלקו אף שלא הגביה הככר והדבר קשה דבמאי זכה ביה כיון דלא מטיה לידיה וכו' יעו"ש מה שתירץ.<br><b> ולענ"ד </b> אפשר לפרש דברי רש"י דמיירי באורח עני דבאזמניה שנדר לו שיאכל מהככר הוי כמי שבא לידו וכמ"ש הר' מחנה אפרים הל' צדקה סי' ז' משם מהר"מ שהביא המרדכי בפרק הגוזל שאם תבע העני לבעה"ב נדרת לי כך וכך הרי זה נשבע אם כופר משמע דחייב ליתן לאותו עני דוקא דאם לא כן היאך משביעין אותו כיון דאפי' אם יודה אינו יכול להוציאו מידו וכו' עיי"ש הלשון. או אפשר דמיירי דהמקבל ת"ח ועיין להמבי"ט ז"ל בח"א סי' קצ"ה שכתב וז"ל ואפי' לר"ת דכתב דתן לאו כזכי דמי בת"ח ומשום מצוה דעץ חיים היא למחזיקים בה אינו יכול לחזור בו והולך נמי הוי כזכי לכו"ע אם הוא עני כמ"ש הטור בסי' קכ"ה דאם המקבל עני אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וא"י לחזור בו ואם מת המקבל יתנו לבניו וכו' יעו"ש ועיין בס' בני יעקב מדף פ"א ואילך שהביא משם מהראנ"ח סי' ל' דכמה גדולי הפוסקים סבירא להו הכי וז"ל על דברי מהראנ"ח ז"ל בח"א אך לפי דבריו דבר גדול למדנו מתורתו של הרב ז"ל האומר דבר זה לעניים חשיב את הדבר כאילו קנו כבר העניים קנין הגוף ולפי"ד גם דעת הרא"ש והתוס' כן (א"ה ס"ט עיין מ"ש עט"ר מו"ז זלה"ה הרב המחבר בס' הנחמד כסא שלמה בדרוש להלבשה).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7bf4b5822d2130f6a8938052d9ecdf4732589194
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,367 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Hiring
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שכירות
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Hiring
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שכירות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אפילו וכו' יש לבעל החפץ לומר לו אתה נאמן אצלי להישבע וכו'. </b> כתוב בהגהות מיימוני וז"ל וכן פר"י כרבא דמפרש טעמא דמחייב הכי ולא כפי' ר"ח כאביי דמפרש טעמא דר' יוחנן דא"ל אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ולפי טעם זה כתבו התוס' בפ"ק דקמא דאם השני נאמן מן הראשון נראה דפטור ע"כ. והנה מ"ש ולפי טעם זה אם השני נאמן מהראשון נראה דפטור על כרחך צ"ל דלא קאי למאי דסליק מיניה לטעם אין רצוני כי אם לטעם רבא דאמר אנת מהימן לי לזה הוא דקאמר התוס' כמו שנראה בהדיא שם בדף י"א בד"ה את וז"ל את מהימנת לי בשבועה לפי טעם זה אם השני נאמן יותר מן הראשון נראה דפטור אבל בהמפקיד איכא טעמא אחרינא דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ואין ב' הטעמים הללו שוין כדמוכח התם יעו"ש הרי דכי מהימן השני דפטור הראשון אינו אלא לטעמא דרבא דאמר אנת מהימן לי וכן נראה ברור מדברי מהרשד"ם ז"ל בחלק חו"מ ס"ס מ"ח שכתב וז"ל אלא אפי' הוי הלכה כאביי דטעמא דר"י משום דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וא"כ אפי' היה איש נאמן אצלו ורגיל אצלו חייב כמ"ש במרדכי משם מהר"מ וכו' יעו"ש. כי מן הבאר תמהני טובא למ"ש להרב גופיה בסי' קמ"ד שכתב וז"ל עוד נ"ל שהיה אפשר לפטור לרבי מאיר מטעמא אחרינא והוא זה דקי"ל שומר שמסר לשומר חייב כתוב בהגהות מיימוני פ"ק דהל' שכירות וז"ל דלטעם שומר שמסר חייב מפני שיכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דאם השני נאמן מן הראשון נראה דפטור וכו' יעו"ש כנראה שהבין דמ"ש ההגהות מיימוני ולפי טעם זה אם השני היה נאמן וכו' קאי לטעם אין רצוני וזה אינו אחרי המחילה רבה דלא קאי כי אם לטעם רבא כמ"ש איהו גופיה בס"ס מ"ח אם לא שנאמר דט"ס נפל בדפוס דהא כל שקלא וטרייא של הרב ז"ל היא למאי דקי"ל כרבא ולא לסברת אביי דלא פסקו כוותיה כי אם ר"ח והמרדכי דחייש לה ומ"ש הרב ז"ל ע"ז ואע"פ שיש חולקים הוא כלפי הרא"ש ודעמיה שלא חלקו בהכי לדעת רבא כמבואר ועדין צריך ישוב.<br><b> והרב</b> מהר"מ אלשקר ז"ל בסי' ל"ט כתב בתוך התשובה וז"ל אבל אי לא ידעינן דרגיל להאמינו אפי' אי ידעי כו"ע דהוא אדם כשר וטוב מן הראשון יראה דמצי למימר אנת מהימן לי בשבועה האיך לא מהימן וכו' יעו"ש והשתא קשה לפי מ"ש התוס' והגהות מיימוני דבשהשני יותר כשר מן הראשון אז פטור שומר הראשון א"כ אמאי חייבו הרב ז"ל והרי מצי שפיר למימר קי"ל כהתוס' והגהות מיימוני דבאדם כשר פטור הראשון וכמו שכן ראיתי להרשד"ם ז"ל בסי' הנ"ל ואף דנדון הרב היה גוי ובהא אפשר דאף להתוס' לא מהני כשרותו מ"מ נראה דהרב לשומר דעלמא קאי וצריך ישוב.
+
+Halakhah 5
+
+<b>ואם הביא השומר השני ראיה שיפטר וכו'. </b> כתב רבינו ירוחם בנתיב ל' ח"ב וז"ל ותמהו עליו רוב הפוסקים ז"ל דמאחר שרגילים הבעלים להפקיד אצלו שפטור הראשון אפי' שמיעט בשמירתו שנתנו לשומר חנם ע"כ והביא דבריו מרן ב"י סי' רצ"א. והנה כונת התמיהא היא דמדכתב רבינו בדין הקודם הואיל ומיעט בשמירתו פושע הוא ומשלם משמע שאף אם השומר השני נשבע לפטור ג"כ לשומר הראשון מדכתב פושע הוא וכן הבין הרב ש"ך בסי' רצ"א סקמ"ח בכונת ר' ירוחם ז"ל וכן הבין מרן בסי' ש"ה ס"ס ה' יעו"ש והרב מל"מ ז"ל תמה על דברי ר' ירוחם וז"ל ולא ידעתי מה ראו על ככה לתמוה על רבינו בדין זה דנהי שרגיל להפקיד אצלו שפטור בש"ח הרי לא נתרצה עכשיו בהאי שמירה ודוקא לענין שבועה נאמר זה בגמ' ומה שיש לתמוה על רבינו דלמה אצטריך שיביא עדים השני ולא נאמן בשבועתו מאחר שהבעלים רגילים להפקיד אצלו לא תמהו עליו יעו"ש ולפי מ"ש היא היא קושית הפוסקים על רבינו דלמה אינו נאמן השני בשבועתו ולא כמו שהבין הוא ז"ל ועיין בש"ך בס"ק מ"ו מ"ש בדעת רבינו וק"ל.
+
+Halakhah 6
+
+<b>היה בידו פקדון ושלחו ביד אחר וכו' הואיל והשומר הראשון חייב באחריותו וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז"ל ומ"ש הואיל והשומר הראשון כבר נזכר טעם זה בגמ' ונפק"מ שאם היו הבעלים רגילים להפקיד אצל האחר שמסר לו זה שאין הנפקד הראשון יכול לחזור בו שהרי כבר נפטר מאחריותו וכו' עיין בכנסת הגדולה סי' קכ"ה הגב"י אות ד' מ"ש בזה ועיין במל"מ מה שהקשה ולענ"ד לא זכיתי להבין דאמאי לא נקט רבינו טעם המוזכר בגמ' משום שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אי משום מ"ש הרה"מ ז"ל אכתי אם היה רגיל לא היה מצי להוציא מיד השליח כיון שהוא רגיל ומה לי משום שנפטר הנפקד מאחריותו ודוק.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ג' דינין האמורים. אם קנו מידו חייב באחריותן וכו'. </b> עיין במרן ב"י סי' ש"א שתמה על הטור למה השמיט דין זה וכתב מרן החבי"ב בהגב"י אות ה' דליכא למימר שדעתם דהך ברייתא מיירי בהקדש וכמו שפי' רש"י ז"ל ולכן לא הביאוהו הטור והרי"ו ז"ל שהרי הרא"ש ז"ל הביא בפסקיו דשומר שכר אינו משלם ואם קנו מידו משלם ועל כרחך מפרש הברייתא בהדיוט כדמפרשי לה הרי"ף והרמב"ם דאי בהקדש אין דרכו להביא דבר שאינו נהוג וכו' יעו"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה מכבוד רבנותו אי אפשר לומר כן דהרא"ש לא מפרש כפי' רש"י דהא ברייתא זו הובאה בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ז ע"א) ופירשה לה הרא"ש ז"ל שם כפי' רש"י כולה לענין הקדש לך נא ראה וכן פי' רש"י והר"ן וכי תימא א"כ מנ"ל להרא"ש ז"ל דבהדיוט מהני קנין הא לא אירייא דאיכא למימר דכיון דמהני קנין לגבי הקדש לשעבודי נפשיה הכי נמי גבי הדיוט נמי אם קנו מיניה מהני ומעתה אפשר לומר ג"כ דזה הוא דעת הרי"ף ורבינו ז"ל שהביא הברייתא לענין שבת לחלק בין שכיר יום לשכיר חדש וכן הביא הרא"ש בפ' השואל יעו"ש ומה שתירץ מרן החבי"ב לדעת הטור ז"ל שהשמיט דין אם קנו מידו וכו' הוא מפני שסובר כדעת הריטב"א ז"ל דכי משני הש"ס בשקנו מידו לאו דוקא דה"ה באמירה בעלמא מתחייב וזה כבר כתב רבינו בסי' רצ"א ועיין בס' בית ישחק בדין שלפננו שתירץ כן כמשה שיושב ודורש מפי הגבורה ולא זכ'ר למרן החבי"ב ועוד קשה דמ"ש שם וז"ל ואף דהרא"ש בפ' הזהב הביא הך דואם קנו מידו צ"ל דלישנא דש"ס נקט ולאו דוקא כמו שצ"ל לר' יוחנן גופיה דס"ל דבדברים לחוד סגי ע"כ ולענ"ד ליתא דמלבד דלשון הרא"ש אינו לשון הש"ס שכך כתב ואם קנו מידו עוד בה דבפסקי הרא"ש כתוב ג"כ ואם קנו מידו דזה גם על מרן החבי"ב ג"כ קשה שפסקי הרא"ש הם מהטור ז"ל ואיך שיהיה לא תעזוב נפשי לשאו'ל להרא"ש דכתיבנא דמפסק הברייתא דמיירי בהקדש כמפורש בנדרים דהא חזינן להרא"ש גופיה שהקשה למאי דמוקי ר"י לברייתא כשקנו מידו מההיא דס"פ הפועלים וכדהקשו התוס' ותירץ דשאני הדיוט שדרך אדם לשמור ממונו בעצמו ואין רגיל לסמוך על אחר נמצא דכיון שמאמינו מכבדו אבל הקדש כך יש להאמינו לזה כמו זה שאינו לא של זה ולא של זה יעו"ש בשיטה מקובצת להרב בצלאל ז"ל בפ' הזהב וא"כ נמצא דדוקא בהקדש הוא דבעי קנין אבל בהדיוט בדיבורא בעלמא מתחייב ולמה מצריך הרא"ש ז"ל קנין בהדיוט. ובהכי מתרצתא להטור מעין מ"ש מרן החבי"ב ז"ל דהטור ז"ל גברא דשפיר חזי הך לשון הרא"ש ז"ל דברייתא מיירי בהקדש והתם הוא דמצריך ר"י קנין ברם בהדיוט בדיבורא בעלמא מתחייב ומשו"ה דחה הך דכתב הרא"ש בפ' הזהב דואם קנו מידו ומ"מ עדין לא פלטינן מהדוחק למה כתב בפסקי הרא"ש הך דואם קנו מידו וצ"ע.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם וכו'. </b> נשאל הרדב"ז בחדשות ח"א סי' תע"ה בראובן שהפקיד אצלו ס"ת ופשע בו אם חייב לשלם והשיב זו מחלוקת בין הראשונים וכו' והביא הך מחלוקת דרבינו ורש"י ז"ל עם הרי"ף ז"ל ודעימיה וכתב והדבר ידוע כי דין ההקדשות והקרקעות שוה דמחד קרא נפקא כדאיתא בברייתא וכו' הילכך בנדון דידן אע"ג דהרמב"ם ז"ל מחייב ואתריה דמר הוא מ"מ כיון דתפס לא מפקינן מיניה ממונא כנגד כל הני רבוותא וכו' יעו"ש.<br><b> ואנא</b> חכים ולא בחכמה אשתומם אל המראה שהשוה הרב ז"ל דין ס"ת להקדשות ופטרו מן התשלומים והיה טעמו דהקדש פטור מפשיעה לכת הפוסקים ולרבינו ז"ל חייב משום פושע ולא זכר ש'ר שדין ס"ת הוא כדין הדיוט ואין לו עסק בדין ההקדשות וכמ"ש הטור ז"ל בחו"מ ס"ס צ"ז וז"ל ומה שמקדישין בזמן הזה לבית הכנסת מעות או ס"ת או המקדיש לקנות בהם קרקע לבית הקברות דינו כשאר נכסי הדיוט ואם יש תביעה להקהל עם אחד וכו' דין הוא להשביעו בין הסת בין דאורייתא כדין כל תביעות שהרי לצורך הדיוט הם ואין כאן עסק גבוה ע"כ יעו"ש וכ"כ בשלטי הגבורים משם ריא"ז בפ' שבועת הדיינים עלה מתני' דאין נשבעים על העבדים ושטרות והקדשות וז"ל בס"ת של ציבור או שאר תשמישי קדושה או תשמישי בית הכנסת ומה שמקדישים בזמן הזה מעות או ס"ת או יריעה וכו' הרי הם כשאר ממון הדיוט ונשבעין עליהן כמו שביאר מז"ה עכ"ל הרי לך להדיא שדין ס"ת חלוק מדין הקדשות ואם יש תביעה לאדם בחבירו נשבעים עליהן שלא כדברי הרדב"ז ז"ל דס"ל שהוא כדין הקדש ופטור מפשיעה להרי"ף ז"ל וסיעתו אלא לכו"ע חייב כדין שאר מטלטלין ומהתימה עליו וצ"ע.<br><b> ועל</b> מ"ש רבינו יראה לי שאם פשע וכו' התוס' ז"ל בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ז) ד"ה שומר חנם כתבו וז"ל ונראה דה"ה דאינו משלם דאף ש"ש אם פשע נראה דאינו משלם מדפריך לקמן מהשוכר את הפועל וכו' ולא משני כשפשע וכו' יעו"ש והרב לח"מ תירץ ונראה לומר שרבינו יתרץ דהתם אע"ג דאין נותנים לו שכר שבת מ"מ ש"ח מיהא הוי כיון שלא נסתלק שמירתו בשבת וכיון שכן לפחות ש"ח הוי ואם פשע ש"ח משלם ולהכי לא מצי איירי היכא דפשע ע"כ יעו"ש והרב ש"ך בסי' ס"ו ס"ק קכ"ו כתב ע"ד התוס' הלזו וז"ל ועוד דליכא למימר דמיירי בשפשע דא"כ רישא דקתני אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו וכו' ומה בכך שאין נותנין לו שכר שבת הא שומר חינם מיהא הוי לחייב בפשיעה ואף שיש לדחוק ולומר דכיון דאין נותנין לו שכר שבת הו"ל כאילו לא קבל עליו שמירת שבת ובשבת הו"ל כאיניש דעלמא מ"מ י"ל דמשמע ליה לתלמודא דכיון דקבלו סתם ועדין הוא ברשותו יום שבת הו"ל מיהא ש"ח עליו יעו"ש וקשה לי ע"ד הרבנים הללו שלא הזכירו להר"ן ז"ל שאף הוא היה מתכוין לפרש פי' זה בפירוש הברייתא בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ז) וז"ל ואם נאבדו בשבת דכיון דלא שקיל אגרא בשבתא הו"ל ש"ח ע"כ ולא לומר בסתם כאלו הם פרשו פי' זה ועיין בס' מחנה אפרים הל' שומרים סי' י"ט שרצה ללמוד מדברי התוס' הלזו לשומר שכר לזמן וכשכלה הזמן דלא הוי אפי' ש"ח וכו' אך לא הבנתי מ"ש שם ויותר מזה נראה לי להוכיח וכו' הוא הדבר אשר דברו.<br><b> ודע</b> שכתב הטור בסי' ס"ו סמ"א וז"ל ומיהו אם פשע הש"ש ונגנבו או נאבדו מפסיד שכרו עד שישבע ששמר כראוי ע"כ ומרן החבי"ב בסי' ש"ג הגב"י אות כ"ח כתב וז"ל א"ה לא ראיתי להפוסקים שכתבו אם משלם הבע"ה שכרו או אינו משלם ועתה מקרוב נדפסה תשובת מהר"ש הלוי ז"ל וראיתי שנפל מחלוקת בזה בינו ובין חכם אחר וכו' והוא ז"ל כתב שאם הבעלים מודים שעשה לו מלאכה או שיש עדים שעשאה חייב ליתן לו שכרו וכו' אבל מהר"א ששון ז"ל בסימן ע"ג כתב דלא מבעייא שומר שפטור מלשלם בלתי תנאי אלא מדינא שיפסיד שכרו אלא אפילו שומר שהתנה להפטר מחבירו כגון שומר חינם שהתנה להפטר משבועה והשואל מלשלם ונושא שכר והשוכר להיות פטור משבועה וגם מלשלם אם נאבד או נגנב או נאנס מפסיד שכרו והביא ראיה מפרק הזהב יעו"ש ויש לתמוה שמהר"ש הלוי ז"ל מביא בסימן הנ"ל ראיה מסוגייא זו שאינו מפסיד שכרו והרא"ש ורבינו בעל הטורים ז"ל בסימן ס"ו וש"א והרב המגיד בפ"ב מהלכות שכירות ורי"ו בנ"ל ח"ב והגהות מרדכי בסוף מציעא והריטב"א ז"ל בחי' לקידושין סוברים דאינו מפסיד שכרו ואיך נעלם מעיני מהר"א ששון ז"ל כ"ז בסי' ע"ג עכ"ל.<br><b> ואנכי</b> הרואה חכי"ם ולא בחכמה לא זכיתי להבין דברי הרב ז"ל דהלא דברי מהר"א ששון ז"ל שבסי' הנ"ל אינם אלא בש"ש שהתנה להיות פטור מגנבה ואבידה כדין שומר חינם ונגנבה או נאבדה דאז נהי דפטור מלשלם מ"מ אינו נוטל שכרו ומייתי מההיא דהזהב דפריך בפשיטות אגרייהו מיהא ליפסיד ומה שפי' רש"י ז"ל אבל בש"ח ולשואל וכו' בזה לא הזכיר כלום ולא כתב היפך הרבנים הנ"ל דוק ותשכח.<br><b> וכתב </b> הרב המגיד [ח"ב] וז"ל וכתבו ז"ל שבאלו אפילו שבועה שאינה ברשותו פטורין מן הדין לבד בהקדשות מן התקנה ועיקר ע"כ. והר"ן ז"ל בפרק שבועת הדיינים כתב משם הרשב"א ז"ל וכתב הרשב"א משם מקצת רבותינו הצרפתים דשומר חינם פטור אף משבועה שלא שלח בה יד ושאינה ברשותו דמכל שבועות פטרו הכתוב ואיני מודה שיהא פטור משבועה שאינה ברשותו כיון ששבועה זאת חכמים תקנוה שמא עיניו נתן בה ע"כ ועיין להרב מל"מ פרק ה' מהלכות טוען הל' ו' שהביא משם הרשב"א ז"ל שכתב בתשובה סימן תתק"פ בפשיטות כסברת הראב"ד ז"ל דמשבעינן אותו שבועה שאינה ברשותו והוסיף מדיליה אף שבועה שלא שלח בה יד ואחר כך נאבד יעו"ש. והנה אמת שתשובה זאת לא ידעתי איה מקומה ולכאורה נראה דסותרת מה שהביא הר"ן ז"ל בשמו דבכל שבועות פטרו הכתוב והכא מחייב בשתים ואם נאמר דהתם דקא מחייב דמדרבנן מיהא מחייב ומה שהביא הר"ן ז"ל הוא בשבועה דאורייתא אתי שפיר אבל להר"ן ז"ל קשה דמאי מקשה ששבועה זאת חכמים תקנוה שמא עיניו נתן בה וכו' שהרי הרשב"א ז"ל מיירי בשבועה שאינה ברשותו אותה שהיא מדאורייתא וכבר ראיתי להרב ש"ך ז"ל בסי' ס"ו שהבין בדעת הרשב"א דשבועה שאינה ברשותו דקאמר הרשב"א היא שבועה דאורייתא שכן דייק בלישניה לומר מכל שבועות פטרו הכתוב ודלא כמו שהבין הר"ן ז"ל יעו"ש מ"מ לא הונח לי דהא ניחא לשבועה שאינה ברשותו דאיכא תרתי גווני דאורייתא ודרבנן ברם לשבועה שלא שלח בו יד מאי איכא למימר דהתם חייבו וממה שהביא הר"ן נראה שפטור ודוחק לומר דהכא או התם ליה לא ס"ל וצריך ליישב לראות הדברים במקומם.
+
+Halakhah 4
+
+<b>המוסר לחבירו וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ובפ"א מהל' מכירה בכ"מ שכ"כ לדעת רבינו כדעת הר"י הלוי ז"ל דבשומרים מחובר לקרקע ה"ה כקרקע וכן הסכים הש"ך בסי' צ"ה סק"ט בדעת רבינו וכתב דמה שהביאו לחלק בהכי הוא ההיא דפ' נערה דפריך סוף סוף כל העומד לגזז כגזוז דמי וכו' וכתב דאין נראה לחלק וההיא דפ' נערה ה"ק והרי הוא כגדור דהא אי בעי גדר להו והיאך סמיך בע"ח ואשה לגבות מינייהו ושכן מוכח דעת המאור בפ"ק דמציעא שפסק דבע"ח אינו גובה פירות כלל אפי' במחוברים שצריכים לקרקע ומביאה הרה"מ וכתב שלדבריו הסכים הרשב"א ונראה שהם מפרשים ההיא דנערה לענין שומא אגב ארעא או בתלושין וא"כ הרז"ה והרשב"א אי אפשר דסבירא להו כר"ח ולא כהר"י הלוי דהא בצריכים לקרקע אפי' ר' מאיר אמר דהם כקרקע בכל דוכתי וכו' יעו"ש. והנה מ"ש לענין שומא עיין בשיטה מקובצת להרב בצלאל שכתב כן אמנם מ"ש או בתלושין לא זכיתי להבינו דבתלושין אפי' להרי"ף לא גבי בע"ח כמבואר בהלכות ואי לא דמסתפינא אומר דט"ס הוא דבהא ליכא מ"ד דגבי וכן נראה ממ"ש הרב גופיה בסי' קט"ו סקי"ח יעו"ש וגם מ"ש לא כמהר"י הלוי וכו' אנכי הרואה להרשב"א הביא דבריו הרב בצלאל בשיטה מקובצת בפ' נערה דהרשב"א קאי כמהר"י הלוי ז"ל וז"ל שם סוף סוף כל העומד וכו' והא דתנן בפ' הדיינין י' גפנים מסרתי לך והלה אומר אינם אלא ה' ואמר ר' יוסי בר חנינא עלה בענבים העומדים ליבצר איכא בינייהו דר"מ סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין שאני התם דלאו למבצרינהו מסרינהו ניהליה והילכך כל שהן מחוברים לקרקע באותה שעה כקרקע דמו וכו' והא דבע"ח גובה את השבח התם טעמא משום דארעא בחזקת בעל קאי ולא בחזקת לוקח וכל שלא החזיק לוקח בפירות ממש ולא תלשן הרי הם של בע"ח וכו' והרב בעל המאור חולק עליו דאין בע"ח גובה את הפירות ופי' שבח המגיע לכתפים הבא מחמת טרחו דהוא הפי' הנכון וכו' יעו"ש הרי דהרשב"א ס"ל כהר"י הלוי ז"ל. ובהכי ניחא מ"ש בפכ"א מהלכות מלוה דבפירות המחוברין לקרקע אפי' עומדין ליבצר בע"ח גובה עם הקרקע וכו' והקשה הלח"מ ז"ל דבאין צריך לקרקע דין מטלטלין אית להו כמבואר בפ"ה דטוען וכו' יעו"ש שהניחו בקושיא ולפי דברי הרשב"א בע"ח שאני דקרקע בחזקת בעלים קיימא ולא בחזקת לוקח וכל שלא החזיק לוקח בפירות ולא תלשן הן בחזקת של בע"ח וא"כ דעת רבינו הכי הוא וק"ל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>קטן שהפקיד ביד גדול הרי זה הגדול נשבע וכו'. </b> ועיין בהרב המגיד ז"ל שכתב אבל הרמב"ן והרשב"א והרבה מן המפרשים חולקים עליו וכו'. והנה ראיתי להרמב"ן בחי' לשבועות שהקשה עליו דמדפרכינן בגמ' אמתני' דקתני אבל נשבעין לקטן ולהקדש והא אמרת רישא אין נשבעין ואי כדברי הרב מאי קושיא לימא רישא מיירי בשבועת מודה במקצת וסיפא בשבועה השומרין וכמו שהביא הרא"ש ז"ל משמו יעו"ש וקצת קשה על הרב לח"מ שהקשה כן ולא זכר ש'ר שכן הקשה הרמב"ן ומביאו הרא"ש עוד הקשה הרמב"ן וז"ל ותו דגרסי' בהגוזל דף ק"ו א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען טענת גנב באבדה משלם תשלומי כפל מ"ט דאמר קרא על כל אבדה ישלם שנים לרעהו ואותביה ר' אבא בר ממל כי יתן איש ואין נתינת הקטן כלום אין לי אלא נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד ואם איתא תיהוי כאבדה ופריק רב אשי אבדה אייתא מכח בן דעת האי לא אייתא מכח בן דעת שמעינן השתא דמדין שומרים מעטיה רחמנא לקטן הילכך לא מחייבינן ליה שבועה בדלא מחייבינן ליה כפל עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> נראה להליץ בעד רבינו ורבו ז"ל ולומר דהא דמק' מכי יתן דאין נתינת הקטן כלום ואפי' בתבעו בגדלות היינו לענין כפל לחודא ואם תבעו כשהוא קטן או אפי' כשהוא גדול בנתינת הקטן דאף דמחייב שבועת השומרים משום דהאי איש קאי אכי הוא זה מ"מ כפל לא מחייב משום דמעטיה קרא מתיבת שניהם עד שיהיה שבועה לנתבע ועלה קאמר ישלם שנים וע"ז פריך ואם איתא תיהוי האי נתינת הקטן כאבדה דאף דליכא נתינה מחייב בכפל ומשני רב אשי האי אתי מכח בן דעת והאי לא אתי מכח בן דעת ולעולם דנתינת הקטן גריע מאבדה ולא כמ"ש בקושית ר"א בר ממל דהקושיא הוא משבועה ג"כ ולא כמ"ש הרמב"ן עוד דאי ס"ד דמחייב בשבועת השומרין מחייב נמי בכפל דכל טוען טענת גנב שנשבע שבועת הדיינים מחייב כפל וכו' אלו הם ז"ל מפרשים הסוגיא כדאמרן ואתי שפיר עפי"ז מ"ש בפ"ד מהל' גנבה ה"ט דהטוען טענת גנב בפקדון של קטן אע"פ שנתן כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול ונשבע וכו' ה"ז פטור מן הכפל וצריך שתהיה הנתינה ותביעה שוין בגדול יעו"ש דאף לדעתו ז"ל דמחייב לשומר של קטן אפי"ה פטר ליה מדין כפל ובודאי דדעתו ז"ל כדכתיבנא. ועיין להגהות מיימוני שהקשה עליה דרבינו מהירושלמי דאמרינן כי יתן איש עד שתהא נתינה ותביעה שוין בגדול ע"כ ודוק היטב שיש להשיב כמ"ש.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>טען שהפקיד אצלו וכו'. </b> כתב הרב המגיד גם זה פשוט שאין שבועת השומרים בכופר אלא בטוען נאנסו אבל וכו' נראה דכונתו להקשות למה לא ישבע שבועת השומרים ותירץ וכו' ועיין במה שהקשה מרן ז"ל וקשה דהתם נמי שבועה דרבנן היא וק"ל.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אם נאנס במקום שהעדים מצויין וכו'. </b> בס"פ האומנין תניא איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת ה' תהיה הא יש רואה יביא ראיה ויפטר או ישלם ופי' ר"ח דחדושא דאיסי בן יהודה הוא דכי יש רואה ליכא שבועה והכריע הרי"ף ז"ל כדבריו יעו"ש.<br><b> אמנם</b> ראיתי בה' שיטות להריטב"א ז"ל בסוגין שכתב וז"ל אך הרב משה הכהן ז"ל פי' דלעולם אפי' בשבועה פטור וכ"ת מאי אשמועינן איסי הא קמ"ל דאפי' בעא למכפיה תובע לנתבע לגלגל עליו טובא לא מצי כייף דבעדים מצי מיפטר וכו' יעו"ש. וק"ל דהר"ב בשיטה מקובצת הביא משם הרמ"ך ז"ל בעובדא דת' דני דחמרא וז"ל ואי לא מייתי ראיה שלים דבמקום שיש רואים הוא ולא מהימן בשבועה וכו' וכ"כ בעובדא דהנהו שקולאי וז"ל ומיהו שבועה לא רמייא עלייהו מן דינא ומצינן למימר דמצי אמר מרי דחביתא נהי נמי דלית לי לאמינך בשבועה אי לא בעינא אבל השתא כיון דאנא בעינא למיעבד טיבותא בהדך לאמינך משתבע ותיפטר כנ"ל ע"כ הרי לך להדיא שדעת הרמ"ך הוא כדעת הרי"ף וסיעתיה ואיך מביא הריטב"א משם הרמ"ך דפליג על הרי"ף ז"ל.<br><b> וראיתי </b> להלח"מ ז"ל שכתב דממאי שכתב רבינו בפ"ב מהל' שלוחין משמע דהא דאיסי הוי בכל מילי וכן משמע ממ"ש הטור בסי' קפ"ז וקשה טובא דא"כ אדם התובע מנה וא"ל פרעתיך בשוקא אם לא יביא עדים לא יהיה נאמן לדעת רבינו כיון דאית ליה דהא דאיסי הוי בכל מילי אפי' במילי דפרעון וכו' יעו"ש ולענ"ד נראה דהא לא קשיא כלפי מ"ש להרב מהרימ"ט ז"ל בחלק חו"מ סי' פ"ח שכתב וז"ל הא ליתא דדרך ים אע"ג דשכיחי ספינתא לא דמי לריסתקא דמחוזא דשכיחי רבים וכשיש שום אונס והיה כל הבא ועמד לראות אבל בני אדם העוברים בציות הואיל והמקום רחב אין פוגעים זה בזה וכו' יעו"ש הרי דהא דאיסי היינו שיש רואה שהענין הוא דכי שכיחי רבים עומדים לראות וא"כ כשאומר פרעתיך בשוקא ושכיחי רבים אין דרך בני אדם לעמוד ולידע מה טיבן של מעות וגם לא יהבי דעתייהו להעיד ואף דשכיחי אנשי מ"מ אין רואה הוי וכן נ"ל לדקדק מדברי רבינו שכתב אם נאנס במקום שהעדים מצויין שם וכו' ומה לו לתלות במקום שהעדים מצויין והו"ל לומר במקום דשכיחי אנשי כלישנא דש"ס וכמ"ש לקמן אלא ודאי דדעת רבינו הוא דלא מהני מאי דשכיחי אנשי לחוד אלא צריך שיהיה האונס גדול שאם נאנס יהיו עדים מצויין וכדכתב מהרימ"ט ז"ל לאפוקי פרעתיך בשוקא ודאי דלא שלטא ביה עיני הרואין דאז אף דאיכא עדים אין רואה הוי וק"ל.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>מכאן אני אומר שהמשכיר בית לחבירו וכו'. </b> כתב מהרימ"ט בחלק חו"מ סי' קי"ט שאפי' לדעת רבינו לא אמרה אלא במשכיר בית לחבירו וא"צ להשתמש בהם אבל כגון זה שבכלל השכירות תשמישי החצר המשותף ויד שניהם שוה בתשמישו מצי למימר הראשון נוח לי והשני קשה הימנו להשתמש וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' והביאה הטור בס"ס שט"ז ואין טעם לחלק בין בשוכרים ששכרו ביחד למי שהשכיר לדור ביחד או להשתמש בחצר כאחד כיון דודאי איכא קפידא בהם יעו"ש.<br><b> אשר</b> בזה אפשר לישב דעת רבינו ממה שהקשה מרן בכ"מ בפ' כ"ג מהל' מכירה ה"ח שכתב שם רבינו וז"ל ומה הפרש יש בין הקונה שדה לפירותיו ובין השוכר שדה מחבירו וכו' ואין השוכר רשאי להשכיר אבל הקונה מקנה לאחרים כל מה שקנה ע"כ והקשה מרן בכ"מ וז"ל תימה שהרי בפ"ה מהל' שכירות כתב שלא אמרו אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין ולא בקרקע וכו' וצ"ע ע"כ ועיין במל"מ ז"ל. אמנם כפי דברי מהרימ"ט ז"ל ניחא דבשכירות נמי אם הוא בענין יד שניהם שוה בתשמיש אינו רשאי להשכיר וקפידא גדולה איכא וכדעת הרא"ש ובכה"ג דמיירי רבינו בהל' מכירה וק"ל.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>הזבל שבחצר וכו' אעפ"י שהיא שכורה ביד אחרים. </b> עיין לח"מ שהקשה לדעת רבינו מהא דאמרינן התם זאת אומרת המשכיר את החצר לא השכיר הרפת שבה ומשו"ה נמי הזבל שברפת לבעה"ב אבל שבחצר הוי של שוכר ואמאי הוי של שוכר לדעת רבינו אף שהיא מושכרת לו ותירץ דלרבינו לרב אשי ברייתא מיירי בתורי דשוכר ומשו"ה בחצר מפקר ברפת לא יעו"ש. וכ"כ בס' חסדי דוד בפי' התוספתא בפירקין. אלא שראיתי שם דברים שלא יכולתי להבינם שכתב וז"ל וכ"ת סוף סוף הו"ל לאשמועינן היא גופא דהמשכיר את החצר לא השכיר את הרפת ותירץ הא נמי לא נצרכה מאחר דכבר פסק בהל' מכירה דהמוכר את החצר לא מכר את המרחץ וכו' וממילא דה"ה נמי לרפת וכו' יעו"ש ואחרי המחילה רבה לא ידענא מאי מקשה והלא בפי' פסק להא דר"א בפירקין בה"ב וז"ל המשכיר את החצר לא השכיר לא את הרפת שבה יעו"ש ומה לנו מה שפסק בהל' מכירה ושוב התבוננתי בתורתן של ראשונים וראיתי להר"ב בשיטה מקובצת בסוגיין שכתב משם הרבינו יהונתן ז"ל וז"ל זאת אומרת כתב רב סעדיא גאון כל זאת אומרת הלכה היא וכו' ומהתימה אהרמב"ם ז"ל שלא הביאה בחיבורו ובפי' כיון שהרי"ף הביאה עכ"ל והוא פלא שכבר הביאה וצ"ע.
+
+Halakhah 6
+
+<b>שכר לו בית סתם ללינה אין פחות מיום אחד.</b> עיין בהרב המגיד ז"ל ובהלכות וראיתי להר"ב בשיטה מקובצת שהביא זאת התוספתא ופי' משם הרבינו יהונתן וז"ל כלומר מי ששוכר בית מחבירו סתם אלא זה הלשון א"ל ללינה אין פחות מיום אחד אע"פ שי"ל זה הלשון אין משמעו אלא ללינה אחת אפי"ה אמרינן לילה ויום ר"ל כיון ששכר לצורך לילה זכה בכל אותו היום דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד לשביתה להוסיף יום אחד על לינה בא שהיה יכול לומר ללינה וזהו ענינו לשביתה לתקן סעודה ליום שבת ואי אפשר זה בפחות משני ימים כגון ערב שבת ושבת וכו' עכ"ל. והנה ההפרש שיש בין לינה לשביתה לדעת הרב ז"ל נראה בפשיטות דללינה כיון דלצורך לינה שכר היינו דאפי' שכרו מבעוד יום מ"מ לזמן לינה דהיינו לעת ערב מושכר לו עד למחר לעת ערב ומ"מ תשמיש של אותו היום עד הערב נשאר למשכיר אבל אם שכרו לשביתה כיון שעניינו הוא לתקן סעודה ליום שבת וא"א לתקן כי אם קודם שבת שכר נמי אותו היום ומאותה שעה אם שכר ביום שישי הרי מושכרת לו זה נראה לענ"ד פי' דברי הרב ז"ל ועיין בס' חסדי דוד שפי' דברי הרב ז"ל באופן אחר יעו"ש.<br><b> ומ"ש</b> עוד <b> לנשואין ל' יום. </b> כ"כ הרי"ף והרא"ש ז"ל והטור ז"ל כתב לנשואין אין פחות מז' ימים ותפס עליו בבדק הבית דרבינו כתב ל' יום ומרן החבי"ב בהגהות ב"י הביא הך דבדק הבית וכתב וז"ל א"ה גם בדברי רבינו בעל הטורים יש ט"ס בגרסא שלפנינו וצ"ל אין פחות מל' יום וכן היא הגירסא בהרי"ף והרא"ש וכן כתב הסמ"ע והב"ח ע"כ לא זכיתי להבין דברי קדשו דהא מ"ש בבדק הבית אלא שכתב לנשואין אין פחות מל' יום הכונה היא לומר שרבינו בעל הטורים כתב אין פחות מז' ימים ורבינו כתב אין פחות מל' יום ומה שייך לומר גם בדברי רבינו בעל הטורים יש ט"ס דהא עליה דידיה קאי מרן ז"ל ומ"ש אלא שכתב וכו' הכונה היא על הרי"ף ורבינו והרא"ש שכתבו אין פחות מל' יום וחסר דיו מדברי מרן שבבדק הבית ומכולהו קא פריך. ולענ"ד נראה לישב דעת הטור אם אינו ט"ס במ"ש בס' חסדי דוד בפי' דהך תוספתא ומאי דמסיים לנשואין אין פחות מל' יום היינו כי ההיא דאיתא בריש כתובות דמתחילת החופה עד ל' יום מברכין שהשמחה במעונו וכ"כ בשיטה מקובצת שם ולפי זה איכא למימר דהאידנא מאחר דכתבו הפוסקים דערבה כל שמחה אין מברכין שהשמחה במעונו אלא בז' ימי המשתה כמ"ש באה"ע סי' ס"ב אפשר דאף השוכר או השואל בסתם בית לנשואין אינו אלא לז' ימים בלבד ע"כ וא"כ אמור מעתה דזה הוא דעת הטור ז"ל. ומ"מ לא אכחד ממה שראיתי בסימן שמ"א לענין שאלה שכתב ולנשואין אין פחות מל' יום יעו"ש ולפי"ז אי אמרת כן דברי הטור סתראי נינהו ועל כרחך ט"ס נפל בדפוס או הכא או התם ודוק.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי למרן ב"י בסי' שי"ב סי"ב שכתב וז"ל מצאתי כתוב על ראובן שהיה דר בבית לאה ורצה להחזיק בקצת הבית ולא עלה בידו והיא טוענת שאינה יכולה לדור עמו שפיר טענה דדמי עליה כאריה ארבא ע"כ כל אלה התואנות והקטטות שנעשה ביניהם אין אדם דר עם הנחש בכפיפה ע"כ. והרב ב"ח בסי' שי"ט הביא לשון הנמוק"י שבפ' השואל וז"ל אטו המשכיר בית לחבירו או המשאיל לזמן ידוע כשהוא אוהבו ואח"כ היתה מריבה ביניהם היכול להוציאו מן הבית שהשאיל ודאי ליכא למימר הכי וכן כתבו הרשב"א והרב המפה פסק כמותו בסי' שי"ב עכ"ל. כנראה דפליגי המצאתי כתוב עם הנמוק"י וכ"כ מרן החבי"ב ז"ל בסי' שי"ב הגב"י אות ל' יעו"ש ולענ"ד נראה דאינו מוכרח והכל לפי הענין דחילוק יש בין מי שהיה אוהבו ונעשה שונאו למי שהיה רוצה להחזיק בשלו ולא עלה בידו דמלבד השנאה הנכנס בלבו עוד בה שתמיד מתפחד שלא יעשה עוד וכ"כ מ"ש כל אלה התואנות והקטטות שנעשו ביניהם ואין אדם דר עם נחש בכפיפה ע"ז הוא דאמר המצאתי כתוב דיכול להוציאו אמנם בנדון הרב שלא היה שם כי אם שנאה לחוד מודה המצאתי כתוב דאינו יכול להוציאו ואפשר דלזה כיון הרב פרי האדמה ח"ד דף כ"ד ע"ב וז"ל בעל קטטה ומריבה דיכול להוציאו דאין אדם דר עם נחש ב"י בשם מצאתי כתוב ועיין ס' הנמוק"י הביאה מור"ם בסי' שי"ב היכא שהיה אוהבו וכו' שאינו יכול להוציאו וכ"כ הב"ח בהדיא עכ"ל.<br><b> והנה</b> מ"ש בעל מריבה וקטטה דיכול להוציאו וייחס סברא זאת למצאתי כתוב רב המרחב ביניהם ומי שהוא בעל קטטה ומריבה גרע טפי ממי שהיה אוהבו ונעשה שונא דסברת הנמוק"י דמי שהיה אוהב מודה דבעל קטטה ומריבה יכול להוציאו ואפי' בתוך זמנו ובפרט שהמצאתי כתוב נראה שמדבר בדרים בחצר אחד ודייק אומרו אין אדם דר עם נחש משא"כ בההיא דהנמוק"י שיכולין אנו לומר דמיירי שהשכיר לו חצר ואין המשכיר דר שם ומאיזה סיבה נעשה שונא ובהא הוא דאמר הנמוק"י דאינו יכול להוציאו משום שנעשה שונא באופן דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ועפי"ז עשיתי מעשה בשוכר שעשה מריבה וקטטה עם המשכיר על שתמה עליו שלא ראה שהתפלל תפילת שחרית ונתקוטט עם המשכיר ורץ אחריו וסכין בידו ושוב נתקוטטו שניהם פעם אחרת אחר שנים ופגע בכבוד שוכני עפר ובאו לדין ותבע המשכיר הבית בתוך הזמן באמרו דאין אדם דר עם נחש ופסקתי שחייב ליתן את הבית אחר חדש ימים ואפי' שהיה תוך הזמן מחשש שמא ביני ביני יתרבה המחלוקת עד פעם אחר ועוד מטעם אחר שהלך בן השוכר והלשין לאומות העולם על דבר תנור אחד ומ"מ נתפשרו ביניהם ע"י אנשי צורה והניחו עוד חדש ימים אחר להשקיט המריבה (א"ה ס"ט זה מצאתי כתוב לעט"ר מר אבא מר שמואל זצוק"ל וז"ל אמר הבן עיין להרב שמן רוקח ח"ב סי' ע"ז שגם הוא נשאל כעין זה שהתחיל בקטטה ומלשינות על המשכיר והביא דברי הנמוק"י וחילק וז"ל אך באמת מדברי הנמוק"י אין הכרעה כ"כ דהתם אם לא שהיתה משכרת לו רק בשביל וכו' לא היה מקום שעשה לו שלא כהוגן ומקרא מלא דבר הכתוב והיה אם לא תמצא חן בעיניו אבל אם נראה לעין שהשוכר עושה למשכיר שלא כהוגן ומקפח פרנסתו ומגלה מסתריו במלשינות ושקרים ואין יכול לדור עמו במדור אחד נראה לענ"ד דאף דלא פירש כמאן דפירש דמי ויכול לדחותו תוך זמנו דיכול לומר לא עדיפת מנאי כמבואר בב"מ דף ק"א ע"ב ואף דהפוסקים כתבו דשם איירי דוקא בכלות זמן השכירות אלא שלא הודיעו אבל בתוך זמנו אפי' דנפיל ביתו אין יכול לדחותו שאני התם דהשוכר לא עשה שום מעשה ומה שנפל ביתו דמשכיר מזלו דמשכיר גרם וכו' אבל בנדון דידן אם תאמר שהמשכיר יעקור סוכו ומשכנו לקתה מדת הדין ואף דקי"ל שכירות ליומיה ממכר הוא כבר כתב הנמוק"י דהיינו לענין תשמיש אבל בגוף הדבר אינו קנוי כלל יעו"ש בהנמוק"י עכ"ל).
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>החוכר או המקבל שדה מחברו והיא בית השלחין וכו'. </b> עיין בהרב המגיד וכתב בס' זקן שמואל דמה יתרץ הלח"מ בעד הטור ז"ל שכתב בהדיא דבקבלנות אי מכת מדינה היא מנכה לו וכו' ותירץ הוא ז"ל וז"ל ואפשר לומר דיש לחלק בין כשהמכה היא בגופו של קרקע דאז יאמר לו בעל השדה מזלך גרם לכשאינה בגופו של קרקע יבש הנהר הגדול שביבשות הנהר נפסד השדה אז מנכה לו ועוד אפשר דהכא שאני כיון שהתנה עמו אדעתא שמן הנהר ישקה את השדה עכשיו שיבש הנהר הגדול וכל הטורח על אריס אין סברא שלא ינכה לו לפיכך כתב בין כך ובין וכו' יעו"ש. ולא הבנתי כונתו אי במה שתירץ דיש לחלק בין כשהמכה היא בגופו של קרקע וכו' דא"כ בנקצץ האילן הוי כאכלה חגב ומ"ש בתירוץ ב' דהכא שאני כיון שהתנה עמו אדעתא וכו' לא ידעתי מי הגיד לו שהיה שם תנאי ומי הזכיר אפי' בשמו דהכא ברישא דמתני' קיימינן דלא אמר בית השלחין כמבואר ועיין בפסקי הרא"ש ז"ל בפ' המקבל סי' ב' שכתב וז"ל והני מילי דצריך ליטע ולחפור אחרים דא"ל בית השלחין או בית האילן זו אבל היה עומד בתוכה ואמר בית השלחין סתם אין ליטע ולחפור אחרים אבל מנכה לו מחכירו ובכ"ז אין חילוק וכו'. והרואה בדברי הרא"ש והטור ז"ל בעצמו בסי' שכ"א יראה דבאומר בית השלחין זו אין מנכה לו מחכירו אבל באומר בית השלחין סתם אז צריך להעמיד בית השלחין אחר ליטע ולחפור אחר כמבואר שם היפך מ"ש בפסקי הרא"ש וק"ל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>השוכר והמקבל וכו' לחרוש אחריו. </b> הטור ז"ל כתב משם הרמ"ה ז"ל שאם פי' בשעת הניכוש שעושה זה כדי שלא יחרוש ושתיק בעל השדה גלי דעתיה דניחא ליה וכו' ותמה מרן ז"ל דמאי אתא הרמ"ה לאשמועינן תלמוד ערוך הוא דקאמר קמ"ל דאי בעי לפרושי משמע בהדיא דכל היכא דפריש א"צ לחרוש יעו"ש. ולענ"ד נראה דהא אתא הרמ"ה לאשמועינן ולאפוקי מסברת הריטב"א ומביא דבריו בשיטה מקובצת שפי' באופן אחר בגמ' וז"ל אדעתא דלא כריבנא לה פי' לא אדעתא דלא כריבנא כלל דהאי היכי אפשר שיניח החרישה מפני הניכוש אלא ה"פ אדעתא דלא כריבנא לה אנא בלחודוי אלא דתיתי ותסייע בהדאי קמ"ל דכיון שהמלאכה מוטלת על האריס לעשותה אי בעי ליה לפרושי דעליה ודאי רמייא לפרושי ולא על בעל הקרקע הריטב"א ז"ל עכ"ל. וא"כ מצינן למימר דהא דמהני היכא דפי' היינו דוקא לענין דצריך לסיועי בהדי חרישה אבל ליפטור לאריס אף דגילה דעתיה האריס לא מהני עד שיקבל בעל הקרקע בפי' וזה הוא דקמ"ל הרמ"ה דאפי' לפטור מן החרישה מהני היכא דגילה דעתיה האריס ושתיק בעל השדה ועיין מ"ש משם התוס' שאנ"ץ ודוק.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>שכך כותב לו וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז"ל אע"פ שלא כתב לו ממש זה הלשון דיינו כמי שכתב וכ"כ הרמב"ן ז"ל והרשב"א וכ"כ הר' יצחק אלברצלוני ז"ל תשו' לרבינו האי גאון וכו' יעו"ש וכי"כ הרא"ש והר"ן והטור ז"ל בס"ס מ"ב והרב נמוק"י ז"ל הביא משם הרמב"ן שכתב משם הרב יאודה אלברצלוני ז"ל דהא קמ"ל דדורשים היו לשון הדיוט כלשון הכתוב אע"פ שאפשר היה לפרש הלשון כפשוטו היו דורשין ומוסיפין בו ממשמעות ענין באם אינו ענין וכו' ועי' בהר"ב בשיטה מקובצת שמביאו באורך.<br><b> וראיתי</b> להר' משפטי צדק ח"ב סי' ל"א שכתב שאין המוחזק יכול לומר קים לי כוותיה דיחיד הוא בדבר זה יעו"ש ומהר' חיים שבתי [בתורת חיים] בח"ב סי' י"ט כתב על דברי מרן במ"ש בס"ס מ"ב דמדקדוק דברי רש"י נראה דס"ל כהרמב"ן והרשב"א ז"ל וכתב עוד וז"ל אני הדיוט הבנתי מדברי רש"י להיפך שכתב לשון הדיוט לשון שהרגילו ההדיוטות לכתוב שלא כתקנת חכמים היה דורש הלשון לפסוק הדין אחריו ומפשט דברים אלה לא משמע אלא שהלשון הכתוב היה דורשו וכפי משמעות הלשון הכתוב בו היה פוסק הדין וכדברי הר"י אלברצלוני ז"ל וכו' יעו"ש ועיין בס' חשק שלמה בסי' מ"ב הגב"י אות ל"ז שמסתפק אם יכול לומר המוחזק קי"ל כמהרח"ש שכתב דסברת רש"י כמהר"י אלברצלוני ז"ל או שמא גם מהרח"ש אינו מחליט המאמר הלכה למעשה לומר דרש"י כמהר"י אלברצלוני ז"ל וכמ"ש הרמב"ם ז"ל יעו"ש.<br><b> ואנכי </b> הרואה להריטב"א בסוגיין בהמקבל שכתב וז"ל ור"ש והראב"ד ז"ל פי' לשון הדיוט שהורגלו לכתוב שלא כתקנת חכמים היה דורשו לפסוק הדין אחריו ודוקא כי כתב ליה אבל אי לא כתב ליה לאו כמאן דכתב ליה דמי וכן נראה ההיא לכשתכנסי לחופה הוי לי לאינתו דודאי זה אינו עשוי כתקון חכמים שהרי דינו הוא להיות מקודשת תכף שנתן הקידושין ואפי"ה כיון שמנהגם לקדש על מנת כן חשיב תנאה מעליא ולרבינו נראה לפרש לשון הדיוט כאומר כל אלו הלשונות הם עשוים לדבר אחד או לשופרא דשטרא והיו דורשין עליהם כאילו הוא לשון מתוקן מפי חכמים או היה פסוק של תורה שניתן לדרוש היו דורשין אותו ומדקדקים בו וכו' ואי מערבי לפירושא דרבינו האי בהדי האי פירושא קאי הלשון שפיר דעל מה שעשה התנאי עצמו אמרינן לא כתב כמי שכתב דמי ולמה שדורשין מאותו לשון צריך שיהא נכתב כמה דאמרינן לקמן טעמא דכתב ליה עכ"ל. הנך רואה שכתב שדעת ר"ש והראב"ד ז"ל כדעת הרב יצחק אלברצלוני ז"ל וגם לפי המסקנא דעל מה שעשה התנאי עצמו אמרינן אף שלא נכתב כנכתב דמי ולבי אומר דהר"ש שכתב הרב הוא על רש"י ז"ל שכתב לשונו וכמו שהבין מהרח"ש ז"ל ואם כן שפיר מצי המוחזק לומר קי"ל. אלא דלא אכחד דמה שכתב משם הראב"ד ז"ל קשה לי טובא דהרי הר"ב בעל השיטה מקובצת הביא משמו וזה לשונו לשון הדיוט שאינו מתקנת חכמים אבל אם מתנין מעצמם ואם לא כתב אינו חייב בהם ואם מנהג המקום הוא אף על פי שלא נכתב הראב"ד עכ"ל הרי דבמקום מנהג אף על פי שלא כתב סבירא ליה כמאן דכתב דמי.<br><b> עוד</b> הביא הר"ב וז"ל ובשטר כתוב וזה לשונו ר' מאיר היה דורש לשון הדיוט שהולך אחר מה שרגילין לכתוב ההדיוטות ושהוא חיוב גמור ולא אמרינן לישנא דטופיינא היא ובלא כונה והיינו לישנא דדורש וכאינך דלקמן דכולהו מודו דמדקדקין בלישנא דידהו כאילו היה לישנא דרז"ל על כן משמע דכתיבה מיהא בעי וק"ל.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>השוכר את הפועל ואמר ליה כאחד וכשנים מבני העיר וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז"ל וכן כל כיוצא בזה וכתבו הרמב"ם והרשב"א ז"ל דכן הדין בכיוצא בזה ושנו בתוספתא הנותן מעות לחברו ליתן לו פירות לגורן חייב להעמיד לו כשער בנוני וכו'. והנה מתוספתא זו הקשה מהרשד"ם ז"ל בחו"מ סימן של"ה למ"ש הריטב"א ז"ל בריש פ' האומנים גבי מאי דפריך בגמ' וליחזי בעלים היכי מיגרי וז"ל דא"ל שכרכם על בעה"ב לא צריכא דאיכא דמיתגרי בתלתא ואיכא דמיתגרי בד' פי' וכיון דכן ידם על התחתונה ולית להו אלא תלתא וה"ה היכא דמיתגרי בתלתא ומד' ומה' ואע"ג דאמרינן באידך פירקא השוכר את הפועל כאחד וב' מבני העיר שמשמנים בניהם התם משום דאמר כאחד וב' אבל השוכר סתם או שעושה מלאכה של בעל הבית בקציצה אין עליו אלא כפחות שבפועלים ע"כ ועיין בשיטה מקובצת שמביאו והוא שלא כדברי מהרשד"ם דמ"ש הרב שם וע"ז הקשה שצ"ע בלי ספק מ"ש מהנותן מעות לפירות לגורן דמשמנים יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב מהריב"ל ז"ל בח"א דף קמ"ב שנשאל על בן שהיה מתעסק בנכסי אביו בחיי אביו ואחר מיתת אביו תבע שכר הפאטורי"ה ומסיק הרב דהוא קודם לבע"ח מכח הקי"ל אלא דלא יקח כדרך הפאטורי"ה שלוקחים הרבה בשכרם ולא כדרך שלוקחים מעט אלא כדרך הבנונים כדאמרינן בהשוכר את הפועל וא"ל כאחד וב' מבני העיר דמשמנים בניהם והביא מ"ש הרב המגיד מהתוספתא הנ"ל דתני משמנים ביניהם והא נמי דוכותא ושוב כתב דכבר יש מקום לחלק ולומר דדוקא כא' וב' הוא דאמרי' דמשמנים ואם הגדול שבהם הוא בד' והמועט הוא בשנים נותן לו ג' אבל בנדון דידן דלא א"ל שום דבר יכול האב לומר שלא יתן לו אלא כדרך המועט שבשכירות וכיון שכן הוא יטול זה הבן כפי המועט שבפאטורי"ה עכ"ל. והנך רואה דמה שחילק מהריב"ל ז"ל דדוקא כשאמר כאחד וכשנים הוא דמשמנים הן הן הדברים הניתנים למעלה משם הריטב"א וע"ז הקשה מהרשד"ם מהתוספתא והצריך עיון וא"כ מהריב"ל ז"ל דבתחילה הביא הך תוספתא וזיכה לבן כבנוני וכשחזר לחלוק ולומר דהך דינא אינו אלא משום דאמר כאחד וכשנים ומשו"ה משמנים וכדברי הריטב"א ז"ל איך מיתבא דעתיה מהתוספתא דהתם לא תני כאחד ושנים ואפי"ה קתני דמשמנים היפך מ"ש הוא ז"ל וצ"ע.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>וחזר בו בחצי היום חוזר. </b> עיין בס' מחנה אפרים הל' שכירות פועלים סי' ה' שכתב שמדברי התוס' בפ"ק דמציע' דף י' ד"ה יכול שכתבו דרב לא אתא לאשמועינן דיכול לחזור דהא בהדיא קתני לה ורב אתא לאשמועינן דידו על העליונה אך אמנם בפ' הגוזל בתרא משמע דכל עיקרו של רב לא אתא אלא דיכול לחזור ואי לאו דרב הוה אמינא כיון דיד פועל כיד בעה"ב אין יכול לחזור בו דברייתא קתני שם שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס ועמד אחד מהם והציל הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו ואוקמא תלמודא דבפועלים עסקינן וכדרב דאמר פועל וכו' וכל כמה דלא הדר ביה ברשותיה דבעה"ב דמי וכי הדר ביה טעמא אחרינא הוא דכתיב כי לי בני ישראל והשתא אמאי אצטריך שם לאתויי הא דרב דלא נפק"מ שם מידי אי יד פועל על העליונה או לא ע"כ. ולענ"ד נ"ל לומר במ"ש שם הרא"ש ז"ל ומביאו הר"ב בשיטה מקובצת שם דכונת הש"ס הוא אפי' לרב דס"ל ידו על העליונה וכ"ש לר' דוסא דאית ליה ידו על התחתונה כשמציל סתם מציל לבעה"ב דכי יד בעה"ב דמי טפי לדידיה מלרב ולרבותא נקט וכדרב יעו"ש וק"ל.<br><b> וכתב</b> מהרימ"ט ז"ל ביו"ד סי' נ' על מלמד אי דמי לפועל שיכול לחזור אפי' בחצי היום או לא דאיכא פלוגתא ומסיק כיון דמשועבד גופו לשוכר הוי כדין עבד דאמרינן העמד שעבוד על חזקתו עד שיודע בבריא שנפטר משעבודו וכל שלא נודע בברור על העבד להביא ראיה וכו' וכדי שלא נקשה מדברי התוס' בפ"ב דף י"ז ד"ה מפני וכו' שכתבו דטעמא שתקנו זמן בגט שחרור דאי לא הוה ביה זמן פעמים שהיה אדם מוכר את עבדו ואח"כ כותב גט שחרור בלא זמן והיה אומר העבד לרבו שני אייתי ראיה ששטר מכר שלך קדם לשחרור שהעבד מוחזק בעצמו והלוקח בא להוציא השעבוד ע"כ דבעלמא העבד נקרא מוחזק לעצמו שלא כדברי מהרימ"ט לזה כתב הרב בני יעקב בדף פ"ח ע"ג דיש לחלק דכל מילתא דמספקא לן אעיקרא דמילתא אם הוא עבד או לא בכהאי גוונא אמרינן דעבד מוחזק בעצמו ועל רבו להביא ראיה והן הן דברי התוס' שם דהספק נפל אם נשתעבד לרבו שני או נשתחרר קודם המכירה ולא חלה השעבוד כלל אבל היכא שכבר חל השעבוד והוא עבד ודאי אלא דהשתא מספקא לן אי אכתי שעבודו עליו והוא עבד ודאי בכהאי גוונא הבא להוציא השעבוד שיש לו עליו הראיה יעו"ש.<br><b> והרב</b> מהרי"ט אלגאזי נר"ו בס' שמחת יו"ט הנדפס מחדש בסי' ט"ל כתב דחילוק זה נראה ברור דכשהוא ודאי עבדו מספקא לן אי נשתחרר או לא הרי זה דומה לדין בריא בחיובא וספק בחזרה דקי"ל דאע"ג דהלוה מוחזק בממונו חייב כיון דהחיוב ברור ואי ספק בחיובא הוא פטור וה"ה גבי עבד שהוא מוחזק דאי מספקא לן אי חל השעבוד או לא הוי כספק בחיובא ואי ודאי לן שהוא עבד ומספקא לן אם נשתחרר הוי כבריא בחיובא וספק בחזרה דאין לומר דלא אמרינן הכי אלא כגון ההיא דהלויתני ואיני יודע אם פרעתיך דליכא רגלים לדבר להסתפק בפרעון כי אם מתוך טענתו שהוא אומר שמסתפק אבל אנן לא מספקא לן משא"כ גבי עבד דאנן נמי מספקא לן לענין דינא אם נשתחרר או לא וכל כי האי אפשר דלא חשיב בריא בחיובא וספק בחזרה דהא ליתא שהרי כתב בכנסת הגדולה בכה"ג בסי' ס' הגב"י אות מ"א משם הר' אברהם די בוטון בסי' קט"ו דאם החוב ברור אלא שבא לפטור עצמו בדבר דאיכא פלוגתא אי חשיב פרעון מה שפרע או לא לדעת מהר"י קולון שסובר דטענת קים לי הוי טענת בריא הו"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר פרעתיך דפטור ולדעת מ"ד דהוי טענת שמא הו"ל כבריא בחיובא וספק בחזרה דחייב ולא מצי למפטר בטענת הקי"ל וכ"כ משם מהראנ"ח בח"ב סי' א' וי"ט יעו"ש הרי דאע"ג דטענת הקי"ל הוי דמספקא לן לענין דינא ועם כל זה חשיב בריא בחיובא וספק בחזרה יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבין אעיקרא דברי מרן החבי"ב ז"ל במה שהשוה לדעת מהראנ"ח ז"ל איני יודע אם פרעתיך לספק דפלוגתא דרבוותא דאיברא דמהראנ"ח כ"כ בתחילת דבריו להשוות ספק איני יודע אם פרעתיך לספקא דדינא בפלוגתא דרבוותא ברם לקושטא דמילתא מסיק וז"ל אבל כד מעיינת שפיר כל זה אינו דהא טענינן ליתמי כל מה דהוה מצי למטען אבוהון וטענינן להו פרעתי ולא אמרינן דכיון דהחיוב ודאי והפרעון ספק הו"ל כאיני יודע אם פרעתיך אבל עיקרן של דברים כפי מה שחלקו התוס' בכתובות ובכמה מקומות שיש חילוק בין שמא טוב לשמא גרוע וזה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה ואפי' בבריא ושמא אלא דוקא בשמא גרוע הוא דאמרינן הכי אבל בשמא טוב אפי' כשהחיוב והספק הוא בפטור או בפרעון מהני וכו' עכ"ל. הרי להדיא דשניא ההיא דאיני יודע אם פרעתיך לספקא דדינא בפלוגתא דרבוותא דהתם השמא הוא גרוע משא"כ בשמא דפלוגתא דרבוותא. והנה על מרן החבי"ב כבר ראיתי שתפסו עליו בזה דלמה השוה למהראד"ב עם מהראנ"ח אלא דהא קשה לי יותר על מרן החבי"ב שבתשו' חו"מ ח"א סי' נ"א נראה בהדיא דלא אזיל בהך כלל דכייל לן כאן יעו"ש.<br><b> ומן</b> האמור אתה תחזה שיפה כתב הרב מל"מ בפי"א מהל' מכירה הי"ז במה שהקשה עליה דמהראד"ב וז"ל ועוד שאני איני יודע אם פרעתיך דריע טענתיה דהו"ל לידע ומשו"ה חייב אבל בספק פלוגתא דרבוותא לא שייך לומר טעם זה ולפי"ז מצי לומר קים לי כמ"ד פרעתיך וזה ברור עכ"ל ולפי קוצר ענ"ד אמינא דיש לו על מה לסמוך ודבר זה נפתח בגדולים ומהתימה שלא הזכיר לדברי מהראנ"ח שהוא כדבריו וק"ל (א"ה ס"ט עיין פני משה ח"ג סי' ל"ד יעו"ש).
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>השוכר את הפועל להשקות וכו'. </b> כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' תתע"ג והביאה מרן בסי' של"ד על מלמד שהתחיל ללמוד וא"ל בעה"ב לך מעמדי ונתרצה המלמד ושוב חזר בו בעה"ב ורצה לעכבו דלא נמחל שעבודו באמירא בעלמא יעו"ש. וראיתי להרדב"ז החדשות בסי' פ"ח שנשאל על ראובן ששכר את שמעון לשרתו לג' שנים ונשבע שמעון ע"ז ונכתב ביניהם ובתוך הזמן א"ל ראובן שיצא ויצא ושוב נתחרט ראובן ותובע את שמעון לקיים שבועתו אם בדבור בלבד נמחל השבועה והשעבוד והשיב שאם לא היה שבועה קי"ל פועל חוזר בחצי היום אם אין שם דבר האבד וא"כ אפי' דלא א"ל זיל מצי למיהדר ביה דהא אין גופו קנוי כעבד ואע"ג דמדמינן פועל לעבד עברי לשאר דברים מדמינן ליה ולא להאי מילתא והלכך אין מקום לשאלה אלא מפני השבועה וכיון דא"ל זיל נמחלה השבועה וכו' וא"ת הרי כתב ר"מ ז"ל במי ששכר מלמד וא"ל לך שלא נמחל השעבוד באמירה זו ויכול בעה"ב לעכב על המלמד כבר כתבתי בזה בתשובה אחרת והעליתי כי הטעם הראשון לאו בר סמכא הוא ועיקר סמיכתו על הטעם השני יעו"ש ותו דאיהו ז"ל לא אמרה אלא במלמד לפי שהוא סובר דהוי דבר אבד אבל בפועל דעלמא דלא הוי דבר האבד מודה דאם א"ל זיל מסתלק השעבוד והשבועה ותו דעיקר הדין שכתב במלמד לפי טעמו הראשון הוא תמוה מאד דאי בדיבור אין השעבוד מסתלק לא ידעתי במה יסתלק וכו' הילכך הנכון דאפי' במלמד ואפי' לדעת האומרים דהוי דבר האבד אם שכרו לעצמו וא"ל זיל זכה בעצמו ושוב אינו יכול לכופו ולא לשכור עליו וכ"ש פועל דעלמא אפי' שיש לו שבועה אם א"ל זיל הוי כאילו נשלם הזמן עכ"ל ועיין במרן החבי"ב ז"ל בסי' של"ד הגהת ב"י אות ט' שהביא משם הרדב"ז ז"ל דבמלמד אפי' באמירה בעלמא נמחל שעבודו ולא מצא במודפסות ופקפק בדבר אי דעתו הוא משום דלא מקרי דבר האבד והסכים דנדון הרב היה דבר שאין בו פסידא דהא כו"ע מודים דאין יכול לחזור בו חוץ מרבינו יחיאל מפריש ויחיד הוא בדבר וכו' יעו"ש ולפי מ"ש בעניותינו ועינינו הרואות דדעת הרב ז"ל אינו אלא דהר"מ לא אמרה לעיקר הדין דעיקר סמיכתו הוא על הטעם השני וגם דעיקר הדין לפי טעם הראשון הוא תמוה דאי בדבור לא מסתלק שעבודו במה יסתלק וכי יעלה על הדעת שאפי' נתרצה לבטל השכירות לא יועיל עד שיושלם הזמן הא ודאי לא מסתבר וכו' יעו"ש הרי דאף דס"ל דהוי דבר האבד אפי"ה הוי כאילו נשלם זמן השכירות כמבואר ודוק.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המלוה את חברו על המשכון בין שהלוהו מעות בין שהלוהו פירות בין שמשכנו בשעת הלואתו וכו'. </b> הכי איתא בפ' האומנים על מתני' דהמלוה את חברו שומר שכר ופריך בגמ' לימא מתני' דלא כר' אליעזר דתניא המלוה את חברו על המשכון ואבד ר"א אומר ישבע ויטול מעותיו ר' עקיבא אומר אבד המשכון אבד מעותיו ומשני לא וכו' וקא מפלגי בדר' יצחק דאמר ר"י מנין לבע"ח שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מניין לו ע"כ ופרש"י ז"ל להתחייב באונסים ורבינו ז"ל לא ס"ל הכי אלא דלא הוי כי אם ש"ש וכמבואר ומ"ש רבינו בין משכנו בשעת הלואתו בין שמשכנו שלא בשעת הלואתו הוא משום דס"ל דהא דמקשי הש"ס אימור דאמר ר"י שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו מי אמר לא הוי אלא דרך דחייה בעלמא וכמ"ש התוס' בפ' השולח (גיטין דף ל"ז) וכ"כ הפוסקים והכי ס"ל דהאי דמקשי הש"ס אינו אלא דחייה בעלמא והיינו שכתב הטור באה"ע סי' כ"ח וז"ל ואם יש מלוה אצל אחרים ויש לו משכון מהם וקדשה בו גם בזה כתב הרמב"ם שבכל ענין מקודשת וא"א הרא"ש ז"ל כתב דוקא שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואתו אינה מקודשת ע"כ והיינו לומר מדסתם רבינו בפ"ה מהל' אישות ולא חלק משמע דלא שני ליה בין בשעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו קני ליה להיות עליו ש"ש לקדש בו את האשה א"נ כמ"ש התוס' דכיון דשלא בשעת הלואה קני ליה להיות עליו ש"ש אלים שעבודיה בשעת הלואתו לקדש בו את האשה ולהורות נתן רבינו בעל הטורים ז"ל באומרו גם בזה כתב הרמב"ם שבכל ענין מקודשת לומר שמלבד מ"ש לן בהל' שכירות אלא גם בזה כ"כ לאפוקי מהרא"ש ז"ל דלא ס"ל הכי וכמ"ש וא"א הרא"ש ז"ל כתב וכו' ומהתימה על מרן ב"י שתמה על הטור שם וז"ל ומ"מ לשון גם בזה כתב הרמב"ם ז"ל שכתב רבינו אינו מדוקדק שמלשון זה נראה שהדין הקודם לזה נחלקו ואינו כן שבדין קודם לזה לכו"ע אית להו ולכן צריך לפרש דה"ק כתב הרמב"ם שגם בזה בכל ענין מקודשת עכ"ל ולפי' מ"ש אינו צריך לכ"ז.<br><b> והרב</b> לח"מ בפ"ה מהל' אישות הקשה על הטור וז"ל אבל על דברי הטור ז"ל יש לתמוה דכתב כאן בשם הרא"ש דדוקא משכנו שלא בשעת הלואתו מקודשת אבל משמע דאית ליה דר' יצחק לא איירי אלא שלא בשעת הלואתו ובריש הל' מלוה על המשכון פי' עלה לא שנא משכנו בשעת הלואתו ולא שנא שלא בשעת הלואתו משמע דס"ל דלכו"ע הא דר"י בכל גוונא הוא וכן הזכיר שם בשם אביו דאין חילוק ביניהם שכתב לבסוף ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל וא"כ קשה דברי הטור אהדדי וכבר הוזכר קצת מזה בדברי רבינו ב"י וצ"ע. ולענ"ד נ"ל לתרץ דס"ל דהא דר"י אינו אלא שלא בשעת הלואתו דהא קרא בהכי איירי אלא דמשום פרוטה דרב יוסף הוי עלה ש"ש בשעת הלואתו דעיקר דינו הכי מיירי ואמטו להכי כתב הטור ז"ל בהל' מלוה דבין משכנו שלא בשעת הלואתו ובין משכנו בשעת הלואתו הוי עליה ש"ש והיינו מטעם דר"י שלא בשעת הלואתו ובשעת הלואתו מטעם דרב יוסף משום פרוטה דעני וכדאמרן אבל לענין קדושין דוקא שלא בשעת הלואתו מקודשת מדר"י והיינו משום דיש קנין בגוף המשכון ומשו"ה מקודשת אבל בשעת הלואתו אינה מקודשת מדרב יוסף דלא יש קנין בגוף המשכון ומשו"ה קאמר דאינה מקודשת אלא דוקא שלא בשעת הלואתו וזה נראה לי ברור לומר בדעת הרא"ש והטור ודוק.<br><b> וראיתי</b> להרב ש"ך סי' ע"ב סק"ט שכתב וז"ל בין משכנו בשעת הלואתו וכו' אזיל לטעמיה שכתב בב"י דכל הפוסקים סוברים דאף שלא בשעת הלואתו לא הוי אלא ש"ש לבד מרש"י שסובר שחייב באונסים אבל לענ"ד נראה עיקר בש"ס כרש"י וכו' חדא דלישנא דאמרינן בכמה דוכתי בש"ס וכדר' יצחק דאמר ר"י בעל חוב קונה משכון משמע שקונה המשכון ויש בו קנין גמור ואי לא הוי אלא ש"ש לא שייך ביה לומר שקונה המשכון וכו' יעו"ש ולענ"ד קשה דאי משום הא לא אירייא דהא תנן בפ' הגוזל קמא נתן לאומנים לתקן וקלקלו וכו' וא"ר אסי דטעמא משום דאומן קונה בשבח כלי ותנן כל האומנים ש"ש הן ואע"פ דלא קי"ל הכי אלא אין אומן קונה בשבח כלי מ"מ רבינו ירוחם ודעימיה ס"ל דאומן קונה בשבח כלי כמ"ש מרן בב"י אה"ע סי' כ"ח ואפי"ה קרו ליה אומן קונה ואינו אלא ש"ש ואע"ג דהרב בסוף ס"ק זה כתב דודאי למ"ד אומן קונה בשבח כלי קניה ליה לגמרי דהא מצי לקדש בו האשה וקשיא ליה ממתני' כל האומנים ש"ש ומשני דמיירי בדליכא שבחא הרואה יראה דלא משמע כן מפשט המשנה.<br><b> עוד </b> כתב לקמן דאדרבא מכאן ראיה דאינו יכול לקדש בו את האשה אלא כשקנה ליה לגמרי דאל"כ מאי פליגי אי אומן קונה בשבח כלי או לא הא מ"מ ש"ש הוי וכדאמרן וכל שהוא ש"ש יכול לקדש בו האשה. ולפי קוצר ענ"ד נראה דפליגי אי אומן קונה או לא משום דאפי' דנימא דלא הוי אלא ש"ש אפי"ה צריך שיהיה קנין בגוף המשכון אבל לא להתחייב באונסים וכמ"ש התוס' בפ' האומנים דף פ"ב ע"ב ד"ה אימור שכתבו בסוף דבריהם וז"ל וי"ל דמשום חיוב דש"ש לא מקרי חמצו אי לאו משום דאמר הכתוב דקני ליה והוי שלו כדר"י עכ"ל הרי להדיא דאפי' דנימא דהוי ש"ש אפי"ה אינו עובר עליו אם לא מטעם דקני ליה ואפי' דלא קני אלא לחייב עצמו כש"ש וא"כ הכא נמי פליגי אי קני או לא לומר דאם לא קני אפי' הוי ש"ש אפי"ה אינו יכול לקדש בו את האשה ואי קנה אפי' לא קני אלא כש"ש יכול לקדש עוד הקשה הש"ך שם דאם איתא דר"י לא קאמר אלא לענין דהוי עליו ש"ש ועדין יש ללוה זכיה בגוף המשכון א"כ הדרא קושיא לדוכתא צדקה מנין לו שהרי הוא של לוה ואין למלוה אלא שומר עליו וכי שומר שיחזיר הפקדון לבעליו צדקה יהיה לו וכו' יעו"ש ולפי מ"ש מעיקרא קושיא ליתא דהא מצינן למימר דהא דמלוה קנה משכון להיות עליו ש"ש ומשו"ה שפיר שייך צדקה כשיחזיר ליה ללוה המשכון ואינו דומה לשומר שמחזיר הפקדון לבעליו דהתם לא יש שום קנין בגוף המשכון אבל הכא שיש קנין בגוף המשכון אלא דאינו חייב אלא כש"ש שפיר שייך צדקה וכמו"כ קשה להר' ישעיה הזקן בס' המכריע סי' צ"א וז"ל אם נאנס המשכון חייב המלוה לשלם כקונה קנין גמור משמע לעמוד ברשותו לקדש בו את האשה ולחייב באונסים ואי אמרי' דלא קני ליה קנין גמור להתחייב באונסים אמאי יכול לקדש את האשה אילו הפקיד לו חברו חפץ ונתן לו שכר לשומרו וקדש בו את האשה מי הוייא מקודשת כיון שגוף המשכון אינו שלו אלא ודאי מדאמרינן מקודשת משמע שגוף המשכון קנוי לו קנין גמור להתחייב באונסים עכ"ל ולפי מ"ש אינו כ"כ הכרח דמצינן למימר דהוי עליו ש"ש מ"מ קנה ליה קנין להיות עליו ש"ש וכמ"ש.<br><b> עוד </b> כתב הרב הנזכר וז"ל ותו אי קנה ליה מדר' יצחק לעמוד עליו כש"ש ותו לא אמאי אצטריך למלתיה מולך תהיה צדקה תיפו"ל דלא גרע משומר אבדה לרב יוסף ותו אי לא קנה ליה קנין צדקה מנ"ל בדבר שאינו שלו אלא ודאי קנין גמור קאמר יעו"ש וממ"ש אין הכרח וכעת צ"ע.<br><b> איברא</b> שמ"ש לפרש"י ניחא דכיון דשלא בשעת הלואתו קנה ליה קנין גמור בשעת הלואתו נמי הוי כתפיס ועומד לענין דקרינן ביה לא יגוש והאי נגוש ועומד הוא נראה ודאי דהדין עמו דהא הוא ז"ל בר"פ האומנים ובפ' כל שעה פי' וז"ל שקונה משכון להתחייב באונסים יעו"ש ואילו בפ' השולח (גיטין דף ל"ז) פי' וז"ל דקנה ליה למלוה ואם אבד חייב באחריותו הלכך כגבוי דמי עכ"ל הרי דכאן כתב בהיפך שאם נאנס פטור והוא היפך מ"ש בפ' האומנים ובפ' כל שעה אמנם לפי מ"ש הרב ז"ל הנה נכון דכיון דשלא בשעת הלואתו קנה ליה קנין גמור להתחייב באונסים בשעת הלואתו קני ליה להיות עליו ש"ש ומשו"ה בפ' האומנים דמוקי הש"ס הא דר' יצחק שלא בשעת הלואתו משו"ה פי' שקונה משכון לכל מילי להתחייב וכן נמי בפ' כל שכן אע"ג דקאי הש"ס כשהרהינו אצלו ולשון הרהינו משמע בשעת הלואתו וכדבעינן למימר לקמן בס"ד מ"מ רש"י קאי אעיקר הדין דר"י אבל בפ' השולח שהיא בשעת הלואתו אמטו להכי כתב רש"י ואם אבד חייב באחריותו והוי ש"ש והוי בהדרגה וכ"כ הראב"ד הביא דבריו הריטב"א ז"ל בחי' פ' האומנים והרז"ה ובעה"ט דף ס"ו. ועוד י"ל דר"י סבר בע"ח קונה משכון בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו אף לאונסים אלא דאנן נקטינן חדא ושבקינן חדא ובשעת הלואתו מיהא הוי עליה ש"ש היפך סברת ר"י בהא וכמ"ש הריטב"א ז"ל בפ' האומנים יעו"ש ומשו"ה בפ' האומנים ובפ' כל שעה קאי רש"י עליה דר"י משו"ה פי' לפום סברת ר"י אבל בפ' השולח דלא קאי עליה דר"י משום הכי פי' אם אבד חייב באחריותו לומר דבשעת הלואתו לא קי"ל הכי. אלא דלשנויא קמא קשה מ"ש מרן החבי"ב בהגב"י אות ט' וז"ל הראב"ד והרז"ה ורבינו אפרים סוברים כרש"י אפ' שרבינו המחבר סובר שרש"י סובר דקונה אף לאונסים וכו'.<br><b> עוד</b> כתב הש"ך וז"ל ומ"ש הרמב"ן והרשב"א ז"ל דלישנא דקדשה במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר' יצחק משמע היינו בשעת הלואתו לא ירדתי לסוף דעתם דהתם הכי איתמר איתביה רבא לרב נחמן קדשה במשכון מקודשת ומשני התם במשכון דאחרים וכדר"י שפיר נוכל לומר לפרש הך לישנא דקידשה במשכון אחרים שלא בשעת הלואתו ע"כ ואחרי המחילה רבה דברים אלו לא זכיתי להבינם ואם כדבריו דמשכון דאחרים שלא בשעת הלואתו א"כ מאי מקשה רבא לר"נ מההיא דקדשה במשכון מקודשת דהתם שאני דקידשה במשכון שלא בשעת הלואתו ומשו"ה מקודשת אבל היכא דמקדש בדינר והניח עליו משכון ובשעת הלואתו זה לא שמענו ומשו"ה אמר רב דאינה מקודשת.<br><b> עוד </b> כתב וז"ל ומ"ש הרמב"ן שם וז"ל ושמעתין נמי דייקא דקס"ד דר' עקיבא כר' יצחק וקתני אבד ואבד בשמירת שוכר במשמע ואע"ג דאפשר לך לדחוי בטבעה ספינתו בים דחוי היא ואין שומעין לך עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דהא בש"ס בפ' אלו מציאות עכ"ל. ולענ"ד נראה לומר דבכאן לא שייך לומר הכי דהא בתחילה בעי לאוקומי הש"ס כשמואל דאבד אפי' באונס ובתר הכי מוקי לה כר"י ואי אמרת דר"י מיירי באבד באונס א"כ הו"ל למימר אלא לומר דלא מיירי כדהשתא דאבד שלא באונס אלא השתא מיירי שאבד באונס ומשו"ה כתב הרמב"ן דאבד בשמירת שומר במשמע.<br><b> עוד </b> כתב וז"ל ועוד נלענ"ד דרך אחרת לדעת רש"י דודאי ר' יצחק קאמר אלא שלא בשעת הלואתו ולא קשיא מהך דפ' כל שעה דהתם נמי י"ל דמיירי שלא בשעת הלואתו והא דדייקינן בש"ס בהאומנים ובפ' שבועת הדיינים וכו' וראיה לזה דהא מעיקרא קאמר התם בפ' כל שעה לימא כתנאי ישראל שהלוה לגוי על חמצו וכו' ומשני ותסברא וכו' אלא הב"ע כגון שהרהינו אצלו וקמפלגי בדר"י וכו' אלמא מעיקרא הוה ס"ד דלא הכניסו אצלו בביתו וכו' וא"כ נהי דמשני כשהרהינו אצלו מ"מ שפיר נוכל לומר דמיירי כשהרהינו אצלו לאחר הלואה שהלוה לו מתחילה על חמץ שהיה לו בביתו וכו' יעו"ש ודבריו תמוהים בעיני חדא דמעיקרא דאמרינן ישראל שהלוה לגוי אחר הפסח מותר בהנאה בשעת הלואה משמע ששעבד לו ולא שמשכנו וכדמשני כגון שהרהינו אצלו היינו לומר דעל חמצו דקאמר שהרהינו אצלו בשעת הלואה הוא וא"כ איך נוכל לפרש שהרהינו דקאמר שלא בשעת הלואה הוא. ועוד שלשון הרהינו הוא בשעת הלואה וכמ"ש התוס' יו"ט בפ"ח דעדיות מ"ב וז"ל ומצאתי הפרש בין משכון להרהון בחיבורו של הרמב"ם בהל' מעשר שני מן הירושלמי דמשכון אמרו וכו' והרהון אמרו ע"ש שהלוה עכשיו עליו עכ"ל הרי להדיא דלשון הרהון הוא דוקא בשעת הלואתו ולא לאחר הלואתו כמ"ש הרב ז"ל.<br><b> עוד </b> כתב וז"ל וא"כ המשכון נקנה לו מיד שנכנס שביעית מדר"י דהיכא דאין לו ממה לגבות חובו קונה המשכון וליכא למי' דהיאך יקנה המשכון כיון שאינו רשאי לגבות חובו דהא פשיטא דכיון שאם היה משלם לו מדעתו לא היה צ"ל משמט אני א"כ הוא גובה מעצמו מהמשכון והוה כאילו משלם לו עכ"ל. ואחרי המחילה רבה קשה לי טובא דהא אמרינן בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ח) המלוה את חבירו על המשכון ונכנסה שמיטה אע"פ שאינו שוה אלא פלג אינו משמט דברי רשב"ג ור' יהודה הנשיא אומר אם היה המשכון כנגד החוב משמט ואם לאו אינו משמט ופריך בגמ' מאי אינו משמט דקאמר רשב"ג אילימא כנגדו מכלל דר"י דפליג סבר אפי' להך פלג נמי משמט אלא משכון דנקיט למה ליה ומשני לזכרון דברים בעלמא יעו"ש והשתא אם איתא דמיד שנכנסה השמיטה נקנה לו המשכון מדר"י אמאי קאמר ר"י הנשיא היכא דאינו שוה אלא פלג דאינו משמט והא כיון דנכנסה השמיטה ולא היה יכול לגבות ע"פ בי"ד א"כ המשכון נקנה לו מדר"י דהא אפי' כתנאי לא מוקי הש"ס הא דר"י בפ' האומנים וא"כ הכא דהלכתא כר"י הנשיא כ"ש דדוחק לו דלא ס"ל הכי וכעת הדבר צ"ע.<br><b> עוד</b> כתב הש"ך וז"ל ובזה נדחה נמי מה שהביא הרמב"ן בס' המלחמות בפ' שבועת הדיינים ראיה דר' יצחק לא קאמר דקני ליה לאונסיה וז"ל ויש ראיה לדבריהם ממ"ש בפ' ד' וה' כגון שתפסו ניזק לגבות ממנו ונעשה עליו ש"ש לנזקיו והתם משכנו שלא בשעת הלואתו הוא וקאמר דש"ש הוי ולא מחייב באונסים ולא תימא דהתם מילתא בעלמא קאמר משום דבהכי סגי ליה לחיובי ניזק בנזקין ומאי דצריך ליה קאמר דבשמירת ש"ש מתחייב בנזקין דאי הכי לימא שומר א"נ שומר סתם דכל ד' שומרין נכנסים תחת בעלים וכו' ולענ"ד אין זה ראיה דכיון דמיירי התם בשור תם א"כ לא נתחייב לו זה עד שעת העמדה בדין דקי"ל פלגא נזקא קנס וקנס אין אדם זוכה בו עד שעת העמדה בדין וא"כ לא נתברר עדיין לבי"ד שזה חייב לו והיאך נאמר שיהיה כאלו הגבהו בי"ד המשכון וכו' יעו"ש וי"ל לדברי הרמב"ן דהא הוא ז"ל כתב בחי' לקידושין גבי עשה לי נזמים וטבעות ואקדש אני לך וכו' ומשני בגמ' הב"ע כגון שהוסיף לו נופך משלו והקשה הוא ז"ל תיפו"ל דאפי' למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי הא מצי תפיס ליה אאגריה והו"ל כמקדש במלוה שיש עליה משכון והחזיר לה המשכון דמקודשת ואיכא למימר דטעמא דמקודשת במלוה שיש עליה משכון משום דדעתא אמשכון ואיהו קני ליה מדר"י וכי אמרינן במשכון דאתא לידיה במלוה ברשות לוה אי נמי דאתא לידיה ברשות בי"ד דאתא שלא בשעת הלואה מעיקרא בתורת משכון אבל האי דלא אתא לידיה בתורת משכון אלא איהו תפיס ליה מנפשיה לא קני ליה וכו' יעו"ש.<br><b> ומעתה</b> מאי מקשה להרי"ף ודעימיה דמהכא נראה דשלא בשעת הלואה הוי ש"ש דשאני הכא שתפסו שלא ברשות לוה ומשו"ה הוי ש"ש ועוד דלדידיה מי ניחא והא איהו קאמר דכל שתפס שלא ברשות לוה לא קני וא"כ אמאי הוי ש"ש והא לא תפס ברשות לוה כדי שנאמר שחייב בגנבה ואבדה. ואפשר לומר דהכא מיירי שתפס ברשות בי"ד וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחי' אלא דקשה דלמה לא הקשה הרב ז"ל מדידיה אדידיה וכמ"ש ולא מצי לתרץ כן דהא הוא ז"ל ס"ל שתפס שלא ברשות מזיק וכמבואר מתוך דבריו וצ"ע<br><b> עוד </b> כתב הש"ך וז"ל ועוד נראה לענ"ד וכו' א"כ יותר נראה דגריס הרי"ף כן וראיה לזה דאי לא ס"ל הכי לאיזה צורך הביא בס"פ שבועת הדיינים הך דר' יצחק וכל הך שקלא וטריא דשקלו וטרו בש"ס עליה דר"י ותיסברא אימור דאמר ר"י שלא בשעת הלואה בשעת הלואתו מי אמר וכו' כיון דאיהו פסק כרב יוסף דהוי ש"ש משום פרוטה דעני א"כ ניהי דליתיה לדר"י סוף סוף הוי ש"ש משום דר"י וכו' עכ"ל. ולפי קוצר ענ"ד ולפקע"ד אפ"ל דמה שהביא הרי"ף ז"ל הא דר"י הוא משום דאפי' דהוי ש"ש סוף סוף לא קני קנין בגוף המשכון אלא מדר"י ומשו"ה אצטריך הך דשבועות תדע דהא בפ' כל שעה אמרינן נכרי שהלוה לישראל על חמצו אפי' דהוי ש"ש אפי"ה לא מקרי חמצו אי לאו משום דקני ליה מדר"י וכמ"ש התוס' בפ' האומנים דף פ"ב ד"ה אימור וכו' ומעתה נפקא מינא לדינא דאי קני ליה מדר"י קני ליה בגוף המשכון ואמטו להכי לא שייך ביה דין אסמכתא וכמ"ש הר"ן ז"ל בפ' הזהב גבי אסמכתא וז"ל כדאיתא בתוספתא המלוה את חברו על המשכון וא"ל אם לא נתתי עד יום פלוני וכו' והרמב"ן ז"ל יהיב טעמא למילתא כיון דקי"ל כר"י בע"ח קונה משכון לא שנא בין משכנו בשעת הלואה ובין משכנו שלא בשעת הלואה כמאן דא"ל מעכשיו דמי ע"כ הרי להדיא דמשום דר"י דקני ליה בגוף המשכון משו"ה לא שייך ביה דין אסמכתא ואי משום דרב יוסף אין לומר כן להר"ן והרמב"ן דהא לרב יוסף ש"ש הוי ותו לא.<br><b> עוד</b> ראיתי להש"ך שם שכתב עליה דהרמב"ן ז"ל במה שרצה להוכיח במלחמות דאין בע"ח קונה משכון לאונסין דלא מצינו שואל אסור בשאלתו וזה לוה משתמש בו ומלוה שנשתמש בו מעלה שכר ללוה וכו' והקשה הש"ך דמאן לימא לן שאין המלוה יכול להשתמש בו בשעה שהוא בידו כשחוזר ולוקח מחרישה בלילה והכר ביום כיון שהוא שלו לפרעון חובו יעו"ש ובס' בית ישחק הנדפס מקרוב ראיתי שהקשה עליה דהש"ך שדבריו תמוהים דבהדיא משמע בפ' המקבל (בבא מציעא דף קי"ד) דאסור להשתמש בעבוט דהכי איתא התם ת"ר ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו הא עשיר שכב ומקשה הש"ס מאי קאמר א"ר ששת ה"ק אם איש עני הוא לא תשכב עבוטו אצלך הא עשיר שכב ועבוטו אצלך ופי' רש"י מאי קאמר וכי בשביל שהוא עשיר התירו לשכב על טליתו ואם איתא דהמלוה יכול להשתמש בשעה שהוא אצלו מאי פריך וכו' אלא ודאי נראה להדיא דאסור להשתמש וכדכתב הרמב"ן וכ"כ הש"ך בסי' צ"ז סק"ט וצ"ע יעו"ש. ולענ"ד נראה לתרץ בעד הש"ך והוא זה דדעת המקשה הוה ס"ד דמאי דאתא תנא לאשמועינן הא עשיר שכב היינו לאשתמושי ביה ומשו"ה מקשה בכח מאי קאמר וכי בשביל שהוא עשיר מותר לשכב על טליתו דאי במשכון עני הזהיר הכתוב שלא לשכב מ"ש משכון עשיר שמותר וכדאמרינן בספרי ואם איש עני הוא לא תשכב אין לי אלא עני עשיר מנין ת"ל אם איש אם כן מה תלמוד לומר עני שממהרין ליפרע מן העני יותר מן העשיר וכו' ועיין להרב שמביאו והוה ס"ד דהא נמי לאשתמושי ביה מיירי וע"ז משני דאינו כן כמו שהבין דתנא דברייתא לא מיירי לענין שמוש דבזה אין חילוק בין עני לעשיר דכל כי האי אי אסיר בכולהו אסר ואי מותר בכולהו מותר אלא קרא ומתני' מיירי לענין להדורי דלעני צריך לאהדורי משא"כ בעשיר וא"כ לדעת רש"י ודעימיה דקני אף לאונסים אפשר דמותר להשתמש וכדברי הש"ך וזהו דבסי' צ"ז סק"ט הוצרך להביא מדברי הרמב"ן ז"ל והר"ן ז"ל דאסור להשתמש ולא הביא מהך סוגיא אלא דדעתו ז"ל הוא דמשם אין ראיה כדאמרן ומאי דמסכים שם להרמב"ן הוא משום אידך טעמא שכתב בסי' ע"ב יעו"ש ואל תשיבני ממ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' סי' אלף כ"ט דמלוה על המשכון שנתן לוה רשות למלוה להשתמש בו ונאנס דאפי' בנתינת רשות לבד הוי שואל ופסקו מרן בספרו הקצר סי' ע"ב ס"ג דאזיל לטעמיה דאינו קונה אלא להתחייב בגנבה ואבדה ומפ' הסוגיא כפשטא ובלאו הכי לק"מ.<br><b> עוד </b> כתב הש"ך ס"ק י' על מה שהק' מהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' צ"ח עליה דהרשב"א ז"ל שכתב דאף שפרע הלוה את החוב ונשאר המשכון ביד המלוה דהוי ש"ש ממתני' דתנן וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות ש"ח הרי עינינו הרואות שאין לחייב משום ש"ש אלא כשכונתו לתפוס המשכון הא לאו הכי לא הוי אלא ש"ח וא"כ ק"ו כשפרעו עכ"ל מהרשד"ם ז"ל וכתב עליו ולק"מ דדוקא התם באומנים דלא הוי ש"ש אלא מטעמא דתפיס ליה אאגריה א"כ כשאין כונתו לתפוס המשכון לא הוי אלא ש"ח אבל הכא דהוי ש"ש מטעם דרב יוסף דהוי כאילו קבל פרוטה בתחילת השמירה פשיטא דהוי ש"ש לעולם עכ"ל וקשה לי טובא דבסי' ש"ו סק"א מסכימה דעתו דטעם האומנים דהוי ש"ש הוא מטעם דמשתכר במה שנותן לו המלאכה ליטול שכרו היפך מ"ש כאן וצריך ליישב.<br><b> והרב</b> מל"מ ז"ל הביא מ"ש מהריט"ץ סי' י"ב וכתב עליו וז"ל ואחרי המחילה רבה טעה בזה שהוא סובר דכל משכון שהוא אחר הלואה מקרי משכנו שלא בשעת הלואה להתחייב באונסים לפי אותם הסוברים דשלא בשעת הלואה חייב באונסים וזה אינו אלא במשכנו לבסוף ע"י בי"ד משום שהוזהר המלוה להחזיר כסות יום ביום וכסות לילה בלילה ושם הוא דאמר ר' יצחק בע"ח קונה משכון ולדעת רש"י ודעימיה להתחייב באונסין אבל במשכון הבא מיד הלוה ליד המלוה מרצונו כך הוא שעת הלואה או אחר הימים לכו"ע וכו' יעו"ש. ואנכי הרואה להר"י בן מיגאש ז"ל בחי' לשבועות פ' שבועת הדיינים במ"ש בגמ' אימור דאמר ר"י שלא בשעת הלואה שכתב וז"ל דעיקר קרא דר"י שלא בשעת הלואה דהכי כתיב וכו' ועוד כיון דשלא בשעת הלואה משכנו הוי עליה ש"ש דהא הלואה איתיה גבי לוה בלי משכון והשתא הוא דשקיל ליה המלוה למשכון מיניה הלכך בההיא הנאה דקא מנטר ליה ממוניה במשכון דקא שקיל ליה מיניה הוי עליה ש"ש ומשו"ה אמרינן וכו' אבל משכנו בשעת הלואה לא פי' דאכתי לא נפק ממוניה מתותי ידיה כי היכי דנימא בההיא הנאה וכו' יעו"ש נראה לדעתו ז"ל דטעם החילוק שנתן הרב בין בשעת הלואה לשלא בשעת הלואה נראה דשייך נמי לדעת רש"י ודעימיה לחיוביה באונסים ולפי טעם זה נראה אפי' בא המשכון מיד הלוה ליד המלוה מרצונו ובלא כפיית בי"ד חייב באונסין ועי' במהרשד"ם בחו"מ סי' נ"ד דנראה דס"ל כדעת מהריט"ץ שנדון הרב היה כעין נדון מהריט"ץ וכתב ואע"ג שהשיג הראב"ד על הרמב"ם כבר כתב הרב המגיד שדעת הרמב"ם כשיטת הגאונים ושכן עיקר יעו"ש. איברא שראיתי בסוף הגהות מרדכי שהביא משם ר"ב שכתב וז"ל ואין בע"ח קונה משכון אלא במשכנו ע"י בי"ד וגזרת הכתוב היא אבל משכנו סתמא בלא כפיה בין משכנו בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה דוקא בגנבה ואבדה חייב בההיא הנאה דלא בעי למיעל ומפק אזוזי וכו' יעו"ש נראה להדיא כדברי הרב מל"מ ז"ל ומ"מ לא הו"ל לומר טעה בזה יען סברתו היא סברת הגדולים.<br><b> ומה </b> שנסתפק הרב שער המלך ז"ל בפ"ה מהל' אישות וז"ל ודע שאני מסתפק בהא דקי"ל בע"ח קונה משכון לענין קדושין ולעבור עליו בבל יראה כשהתנה בפי' ע"מ שלא יתחייב בפשיעה אי חשיב כשאלו לדברים אמורים או נימא כל שהתנה הוי כש"ח וגרעא מיניה עכ"ל. ולענ"ד נראה להביא ראיה ממ"ש מרן החבי"ב ז"ל בשיירי או"ח סי' תמ"א הגהות הטור וז"ל ומ"מ אם אומר הישראל בפי' שאינו מקבל עליו אחריות מותר לדברי הכל מדינא אלא דלא נהגינא הכא הכי וכמו שאבאר לקמן בסי' תמ"ח בחי' ע"כ הרי להדיא שאם התנאי שאינו עליו כש"ח ודאי מותר והדבר צריך הכרעה וק"ל.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל האומר וכו' השאילני היום ואשאילך למחר וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז"ל דמדברי רבינו נראה שהוא מפרש הקו' שהקשו בגמ' ואמאי שמירה בבעלים היא וכו' דקאי על כל הברייתא ולפיכך כתב השאילני ואשאילך למחר דוקא למחר אבל א"ל אשאילך עתה ה"ז שמירה בבעלים שלא כדברי רש"י שפי' הקושיא דוקא ארישא דברייתא וכו' ועיין בכ"מ. והרב מל"מ כתב וז"ל ודברי רבינו תמוהים עד מאד דאפי' נימא דבהשאילני ואשאילך הוי שאלה בבעלים דבאותה שאלה שמשאיל השואל הוי כשואל גופו לשמור כליו מה שאינו כן האמת כמ"ש רש"י ז"ל עדיין קשה דבשמור לי ואשאילך אין גופו שאול לאידך וכו' יעו"ש שהצריך עיון. והטור בסי' ש"ה כתב משם הרמ"ה ז"ל כדעת רבינו ובחלוקת השאילני ואשאילך כתב כמ"ש הרב מל"מ אלא שלא כתב מה שאינו כן האמת ובאידך חלוקות הקשה כמ"ש הרב מל"מ והביא משם הרא"ש בתשו' דקאי כהרמ"ה ז"ל.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דמה שהכריחו לרבינו לומר דכי מקשה בגמ' ואמאי שמירה בבעלים הוא דקאי על כל הברייתא וכי משני הש"ס דאמר שמור לי היום ואשמור לך למחר קאי נמי על כל החלוקות הוא מפני התוספתא שבפ' השוכר את הפועלים דתמן תנינן הרי הוא מושאלת לך היום שתשמור לי חברתה למחר מושאלת היא לך עד חצי היום שתשמרנה מחצות ולמעלה הרי חברתה מושאלת עד חצות שתשמרנה מחצות ולמעלה וכו' הרי הן כש"ח ואינן אלא כש"ש יעו"ש באורך הרי להדיא דדוקא בכהאי גוונא הוא דהוי ש"ש הא אילו א"ל שמור לי ואשאילך עתה לא הוא ש"ש דבעליו עמו היא ומשום הא הוכרח רבינו להבין בגמ' דקאי אכולהו בבי איברא דמרן בב"י שם בסי' ש"ה תירץ בדוחק לחלוקת שמור לי ואשאילך דכיון דכליו שאול לו הוי כאילו בעליו עמו ולקושיא ב' הצריך עיון ולפי"ז אין ראיה מהתוספתא אלא לחלוקת שמור לי ואשאילך אם לא שנאמר דמשם בארה דכי משני הש"ס שמור לי היום ואשמור לך למחר לאו ארישא לחוד קאי אלא גם אהשאילני ממ"ש הטור וגם אשמור לי וא"כ דלא ארישא לחוד קאי ה"ה נמי לאידך.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי"ב בסי' קע"ו הגהת ב"י אות פ"ז שכתב ודוחק לומר דנדון דידהו הוי בדא"ל שמור לי וכו' ולענ"ד א"א לומר כן בדעת מהרשד"ם ז"ל בסי' קס"ו דבסוף התשו' מוכח דמיירי בהתחילו שניהם ביחד ומשו"ה פטור מגנבה ואבדה יעו"ש ודוק.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>וכן טבח של בני העיר שנבל הבהמות וכו'. </b> עיין בהריב"ש סי' תי"ג שכתב וז"ל אבל טעם הפיטור הוא שלא נאסרה בבריא אלא מחמת ספק וחשד וכל כיוצא בזה אין מחייבין הטבח לשלם כמ"ש הרב המגיד בפ"י מהל' שכירות דדוקא ניבלה חייב אבל אם עשה בה טרפות הפוסלה מספק וכו' והקשה עליו הרב דלא ירד לסוף דעתו במ"ש שלא נאסרה בבריא דאף שהיו אוסרין אותה בודאי כגון שהיו מעידין שהיו בה טרפות הפוסל אין כאן חיוב דמים לשוחט שהוא לא גרם הטרפות יעו"ש. ולענ"ד נראה דאין כונת הרב כמו שהבין אלא כונתו היא דאם היו אוסרים אותה בודאי מחמת מעשיו אז היה הדין שהטבח חייב כדין אומן שקלקל וכמו שהביא אח"כ משם הרב המגיד וקאי הרב למ"ש לעיל ואם אסרתם אותה מחמת מעשיו כמבואר ודוק.
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ואם איחרו אינו עובר בלא תעשה וכו'. </b> עיין בשיטת הריטב"א בפ' המקבל בסוגיין שתמה על רבינו שכתב דאינו עובר בל"ת דזה תימה גדול דסוגיא דשמעתתא לא משמע הכי והצ"ע יעו"ש והטור בסי' של"ט השמיט דין גר תושב ולא כתב כלום ובפסקי הרא"ש סי' מ"ה מביאו כלשון המשנה וכן מביא הרי"ף והרא"ש ולא ידעתי אמאי השמיטו הטור ודוק.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין השוכר עובר וכו'. </b> כתב בס' החסידים בסי' תתרע"א אם תשכיר סופר לכתוב לך תתנה עמו שלא תהיה עמו בבל תלין פעולת שכיר שמא כשיתבע לא יהיה לך ליתן וכו' ואין בזה משום מתנה על מה שכתוב בתורה וכו' והביא דבריו מרן החבי"ב ז"ל בסי' של"ט וכתב שלא הבין דכיון שהוא מיירי באין לו מה צורך אל התנאי באין לו אינו עובר בבל תלין פעולת שכיר וכו' ותירץ יעו"ש.<br><b> ולענ"ד </b> נראה לתרץ בזה האופן והוא דאם היה לו מעות בשעת שהשכירו והוציאם ובשעה שתבעו אין לו ס"ל להרב ז"ל דהוא חייב דהוה ליה למיהב דעתיה לשכר השכיר שמתחייב בעשיית הפועל ואף שמדברי מהר"מ גאלאנטי ז"ל לא משמע הכי לכאורה מ"מ דעת הרב רבינו יהודה ז"ל דעובר ולזה צריך תנאי או אם היה שכיר לילה דזמנו הוא ביום ובלילה היה לו מעות וכשהאיר היום התחיל העשה דביומו תתן שכרו והוציא המעות בחושבו שיבואו ממקום אחר ונאנס ולא באו דבכי הא ס"ל להרב ז"ל דעובר בבל תלין כיון שהיה יכולת בידו לפרעו בעידן חיוביה ואתיא הא כהיש אומרים שהביא מור"ם במפה ביו"ד סי' רל"ב על מי שנשבע לעשות דבר תוך שנה ביום פלוני יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום ואם לא עשהו מיד כי אמר עדין יש לי פנאי לעשותו ושכח או נאנס אח"כ ולא עשהו י"א דמקרי אונס וי"א דלא מקרי אונס ע"כ והרב ספר החסידים אפשר דס"ל הכי ומשו"ה כתב שיתנה ודוק.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אפי' היה השכיר קטן וכו'. </b> עי' במרן ז"ל שכתב דגריס אפי' אם היה השוכר קטן ושהיא עיקר והקשה הרב מל"מ ז"ל דלשון אפי' לא ניחא דאדרבא אם כשהבעה"ב גדול דטענתו בריא לא משגחינן ביה ונשבע הפועל ונוטל כ"ש כשהוא קטן דודאי שקיל פועל בשבועה וכו' ולענ"ד פשט דברי רבינו מבוארים דלפי הגמ' דפריך וליתיב ליה בלא שבועה ומשני כדי להפיס דעתו של בעה"ב א"כ הוה ס"ד דבעה"ב קטן לא שייך הפסת דעתו וליתיב בלא שבועה להכי קאמר אפי' היה השוכר קטן לא פליט שכיר משבועה חמורה והוא פשוט.<br><b> ומ"ש</b> רבינו <b> או שבועת התורה אם הודה מקצת. </b> עיין לח"מ שהקשה לדעת רבינו דאמרינן מיגו דהעזה וכמ"ש הר"ן בפ' כל הנשבעין א"כ לא יפטר אותו כשישבע הסת כמו שטעין לא שכרתיך כיון דאמרי' מיגו דהעזה ואי איכא משום רעותא בהך מיגו אמאי נאמן במיגו דלא שכרתיך יעו"ש. ולענ"ד נראה דעת רבינו הוא כמ"ש הר"ן ז"ל במיגו דהעזה אף דאמרי' ליה לענין ממונא לאפטורי משבועה לא מהני ומשו"ה הקשה הר"ן ז"ל עליה דרבא דמאי קא פריך א"כ שבועת השומרין דחייב רחמנא היכי משכחת ליה יעו"ש וזהו דעת רבינו ז"ל ודוק.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>האומן נשבע בנקיטת חפץ וכו'. </b> עיין בטור בסי' פ"ט ס"ט והקשה מרן החבי"ב בהגהת ב"י אות ו' להטור דלמה לא יפטר בהיסת לדעתו דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה ותירץ יעו"ש ולענ"ד י"ל שדעתו כדעת רבינו והגאונים ז"ל דכשהוא מוציא אף שהוא תפוס ואית ליה מיגו אינו מוציא כי אם בשבועה חמורה בנק"ח כמ"ש הטור בסי' ע"ב סי"א והביאו הרא"ש והר"ן בפ' כל הנשבעין ורבינו בכמה מקומות ודוק.
+
+Halakhah 9
+
+<b>שכיר שבא להשבע וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ומרן כ"מ ז"ל ורש"י ז"ל פי' וז"ל לפתוח לו אם לא טען התובע שיגלגלו עליו יפתחו לו גלגול בי"ד למ"ד מגלגלין ולמ"ד אין מקילין אם טען גלגול אין מקילין עליו אלא מגלגלין ואם לא טענו אין לנו לפתוח ע"כ והנה בדעת רש"י ז"ל יש להסתפק אם טען על השכיר גלגול לרב הונא מהו חייב לישבע גם על הגלגול כיון דר"ה לא מיירי כ"א שאין פותחין בי"ד אבל בעה"ב התובע לא מיירי וא"כ כי אמר חוץ משכיר שאין מגלגלין היינו נמי שאין פותחין אבל אם גלגל חייב או דלמא להכי חזר ואמר חוץ משכיר שאין מגלגלין לומר אפי' אם בעה"ב תובעו.<br><b> וראיתי</b> דזה במחלוקת שנוי דהריטב"א ז"ל בחי' לשבועות הביא פי' רש"י וכתב חוץ משכיר שאין פותחין לו אבל אם תבע הגלגול מעצמו אפי' בשכיר נמי מגלגל וכו' והוא פי' ראשון שהביא מרן ז"ל בסי' צ"ד משם ר"י בן מיניר יעו"ש. אמנם הרדב"ז החדשות ח"א סי' ת"כ כתב לדעת רש"י וז"ל וגם לשיטת רש"י ז"ל איכא לפרושי דשכיר לא פותחין ורב הונא ה"ק לכל מגלגלין חוץ משכיר לכל פותחין בגלגול חוץ משכיר שאין מגלגלין כלל אפי' שטען בעה"ב גלגול משום דחשו רבנן עליה דשכיר ואפשר דמשו"ה לא אמר ר"ה בהדיא לכל פותחין חוץ משכיר דהוה משמע חוץ משכיר דאין פותחין אבל אם טען מגלגלין עליו ע"כ. ואפשר שכן הבין הסמ"ע בדעת רש"י ז"ל ומשו"ה כתב בדברי מרן בספרו הקצר בס"ק ה' וז"ל מלשון אפי' משמע דאיירי לפני זה בתבע התובע אפי"ה כתב שם דעל השכיר אין מגלגלין ועוד מקילין עמו דאפי' אם השכיר שותק בי"ד מעצמו טוענין לו דאין מגלגלין וכו' וכן כתב הב"ח ז"ל יעו"ש ועיין במרן החבי"ב שם בסי' צ"ד ודוק.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>פועל שאמר תנו לאשתי וכו' שלא זכתה תורה אלא לפועל עצמו וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז"ל וראיתי בס' ברכות המים בדף ק"ד ע"ד שכתב וז"ל ובהיותי עסוק בענין זה נתקשיתי בהך בעיא דפ' הפועלים דמאי מיבעייא להו אי משלו אוכל או משל שמים דנפק"מ היכא דאמר תנו לאשתי ולבני הלא ממתני' פ"ז דדמאי מוכח דמשל שמים אוכל מדאמרינן חושך גרוגרת אחת וקאמר ר' שמעון בן גמליאל לא יחשוך מפני שממעט במלאכת בעה"ב ולר' יוסי לא יחשוך מפני שהוא תנאי בי"ד יתן מכיס בעה"ב ואם שלו הוא אוכל הרי פירות הם שלו ולא של בעה"ב אלא ודאי דמשל שמים הוא אוכל ומשו"ה שייך הכא תנאי בי"ד ואמאי לא מייתי מהך מתני' יעו"ש מה שתירץ.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבין דברי קדשו דהא דאיבעיא לן אי משלו או משל שמים אינו אלא למי שאוכל מדין תורה אם הוא תוספת שהוסיף רחמנא על שכרו או אינו אלא גמילות חסדים שזיכה לו רחמנא כמו שזיכה לעניים בלקט שכחה וכמו שפי' רש"י ז"ל שם אבל מי שמתנה עם בעה"ב שיאכל ואוכל משום תנאו בהא לא איבעיא דפשיטא דמשלו הוא אוכל וזה פשוט וא"כ מה מקום למתני' דדמאי דהתם על כרחך מיירי דאוכל מכח תנאו דהא מדמעשר על כרחך הוא דבר שנגמרה מלאכתו ואז אינו אוכל מן התורה כי אם מכח תנאי ואז ודאי שהוא שלו וכן ראיתי בפי' להרב שושנים לדוד ז"ל שכתב דמתני' היא שאוכל משום תנאי דהא מחייב במעשר דמן התורה אינו אוכל.<br><b> אשר</b> בזה נתיישב מה שהקשה עוד הרב ז"ל לעיל מזה וז"ל וזו הוא שקשה לענ"ד על מה שנסתייע שם הרב ממתני' דפועל השנויה שם דבשלמא אורחים שהזמינם כל הנותן בעין יפה נותן כיון דמדעתו נותן משא"כ בפועל דמשל שמים אוכל שלא ברצון בעה"ב משו"ה בכל דהוא דעביד הו"ל גזל משא"כ במזמין יעו"ש בסוף הלשון שכתב א"כ אין שום ראיה עדיין מדין הנזכר של פועל ולא ממתני' א' לפי' תירוץ הירושלמי ע"כ ולפי מה שנתבאר דמתני' דפועל מיירי באוכל מכח תנאי א"כ הו"ל כמכר דבעין יפה מוכר ואפי"ה חשו משום גזל ושפיר מוכיח הרב ז"ל מהתם.<br><b> וראיתי </b> להרב שמחת יו"ט בסי' מ"ט דאף הוא רצה לחלק נדון הרב מהרימ"ט ז"ל דמזמין אורחין דבעין יפה הוא נותן ומינח ניחא ליה לעשות כרצון איש ואיש ואחד מהמסובין ורוצה לזכות לצורכו יזכה ובהא כו"ע מודו דזכותא אית להו בגווייהו ושוב כתב וז"ל ושוב ראיתי דאף לענין אורחים במחלוקת הוא שנויי דאמרינן בפ' אין בין המודר (נדרים דף ל"ד) בעא מיניה ר' חייא בר אבא מרבא ככרי עליך ונתנו לו במתנה מהו ככרי עליך אמר ליה כי איתיה ברשותיה הוא דאסור או דלמא עליך א"ל שויתיה עליו הקדש א"ל אסור אלא ככרי עליך לאפוקי מאי וכו' לאפוקי דאי אזמניה עליה ע"כ ופירש"י לאפוקי דאי אזמניה עליה למאכל מההוא ככר מעיקרא והדר א"ל ככרי עליך דהתם כיון דאזמניה עליה קנה חלקו במה שיוכל לאכול ואינו יכול לאוסרו עליו דלאו כולו דנותן הוא אלא גם דמזומן ע"כ הרי דמבואר מדברי רש"י כיון דאזמניה זכי בגוף הככר במה שהוא יכול לאכול אך קשה דלפי פשט דברי רש"י נראה דכיון דאזמניה עליה והניח לפניו קנה בה חלקו אף שלא הגביה הככר והדבר קשה דבמאי זכה ביה כיון דלא מטיה לידיה וכו' יעו"ש מה שתירץ.<br><b> ולענ"ד </b> אפשר לפרש דברי רש"י דמיירי באורח עני דבאזמניה שנדר לו שיאכל מהככר הוי כמי שבא לידו וכמ"ש הר' מחנה אפרים הל' צדקה סי' ז' משם מהר"מ שהביא המרדכי בפרק הגוזל שאם תבע העני לבעה"ב נדרת לי כך וכך הרי זה נשבע אם כופר משמע דחייב ליתן לאותו עני דוקא דאם לא כן היאך משביעין אותו כיון דאפי' אם יודה אינו יכול להוציאו מידו וכו' עיי"ש הלשון. או אפשר דמיירי דהמקבל ת"ח ועיין להמבי"ט ז"ל בח"א סי' קצ"ה שכתב וז"ל ואפי' לר"ת דכתב דתן לאו כזכי דמי בת"ח ומשום מצוה דעץ חיים היא למחזיקים בה אינו יכול לחזור בו והולך נמי הוי כזכי לכו"ע אם הוא עני כמ"ש הטור בסי' קכ"ה דאם המקבל עני אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וא"י לחזור בו ואם מת המקבל יתנו לבניו וכו' יעו"ש ועיין בס' בני יעקב מדף פ"א ואילך שהביא משם מהראנ"ח סי' ל' דכמה גדולי הפוסקים סבירא להו הכי וז"ל על דברי מהראנ"ח ז"ל בח"א אך לפי דבריו דבר גדול למדנו מתורתו של הרב ז"ל האומר דבר זה לעניים חשיב את הדבר כאילו קנו כבר העניים קנין הגוף ולפי"ד גם דעת הרא"ש והתוס' כן (א"ה ס"ט עיין מ"ש עט"ר מו"ז זלה"ה הרב המחבר בס' הנחמד כסא שלמה בדרוש להלבשה).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9324d82a55c97f91e164374500c82eafaf23228b
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,128 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Inheritances
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות נחלות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות נחלות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>לא היה אביו קיים מעיינין על זרע האב שהן אחי המת וכו'. </b> כתב הרמב"ן עה"ת בפרשת פינחס וז"ל ונתתם את נחלתו לאחיו קבלו רז"ל כי האב יורש את בנו כאשר אין לו זרע וכו' ועוד כי הירושה היא בשלשלת הזרע ביוצאי חלציו לא בצדדים א"כ ונתתם את נחלתו לאחיו משמוש נחלה שהאב יורש בקבר וממנו תבא לאחים וכו' יעו"ש ועיין בב"י סי' רנ"ג סל"ג שכתב וז"ל ולא אמרו ירושה אין לה הפסק אלא בנותן לבנו ויש לבן זה בנים או אחים דלאו מכח האב הנותן ירתי וכו' יעו"ש דמשמע דאח לאו מכח האב שיורש בקבר ומנחיל לבנו הוא דיורש האח אלא מאחיו יורש כנראה שהוא היפך מ"ש משם הרמב"ן ז"ל אשר מכח זה כתב מהרש"ך ז"ל בח"ג סי' י"ב דמילת אחים ט"ס הוא וצריך למוחקה דהאחים הם יורשים מכח האב ויכול להתנות עליהם עיין במרן החבי"ב ז"ל בסי' רנ"ג הגה"ט אות ע"ג.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי"ב ז"ל בסי' רע"ו הגה"ט אות ט' שכתב וז"ל מנהג רומאנייא שנוהגים שכשמתה האשה בחיי בעלה והניחה זרע של קיימא שחולקים הזרע עם האב ויש להסתפק אם מתה לאה והניחה ב' בנים וחלקו עם האב ומת האב אח"כ ואח"כ מת אחד מן הבנים אם האח יורשו או אביו יורשו בקבר ונפק"מ אם יש בע"ח לאביו שגובה מאותה ירושה מהראנ"ח ח"א סי' ק' ועיין שם מה שהקשה מרן ז"ל ודוק שלא זכיתי להבינם היטב.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי שהיתה לו שפחה והוליד וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז"ל שהאריך לבאר דעת רבינו ז"ל וראיתי למהריב"ל ז"ל בח"ג סי' מ"ה שהקשה לרבינו דיש לתמוה איך לא הזכיר סברת רב נטרונאי גאון דכתב הרי"ף בפ"ב דיבמות דה"מ בשפחה דאחרים אבל שפחה דידיה אע"ג דלא נקטא גיטא דחירותא בתו היא וכ' עוד דעוד נמי סברת גאון אחר דמספקא ליה מילתא לחומרא נקטינן וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה דשפיר כתבם רבינו בפ"י מהל' גרושין וכאן נמי כתבם לענין ירושה וזה דמ"ש ויש מי שלא חלק בין כשרים לשאר העם אלא לענין שלא ימכרוהו אחיו בלבד וזה הוא סברת יש מסתפקים ומ"ש ויש מי שהורה שאפי' ליורשו לא נחלוק בישראל וכו' זהו סברת רב נטרונאי ז"ל ומאי דשייך לענין איסורא כתבם בקיצור בפי' מהל' גרושין.<br><b> עוד</b> כתב הרב ז"ל ע"ד רבינו וז"ל ויש להסתפק אי ס"ל להרב ז"ל דדוקא גבי ממון הוא דמהימן מטעם מיגו משום דירושה בידו הוא להנחילו ולתת לו נכסיו במתנה אבל לגבי איסורא בן כזה הרי הוא כנכרי ואם אין לו לאביו זרע אשתו חולצת או מתיבמת וכו' יעו"ש שרצה להוכיח מדברי הרב המגיד ז"ל ולבסוף הניחו בספק עיין במהרשד"ם חיו"ד סי' קצ"ו שכתב וז"ל ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' התם לא כתב הרמב"ם אלא שאינו נושא לכתחילה אבל אם נשא בדיעבד נראה ודאי דלא פליג הרב ז"ל יעו"ש ועיין במבי"ט ח"ב סי' ל"ה שנראה מדבריו שהבין דפליג.<br><b> ודע </b> דהרא"ש ז"ל בפ"ב דיבמות הביא הך סברת הגאוני' וכתב וז"ל הילכך הבא על שפחתו ודאי ששחררה מעיקרא ולא מפליגינן בין בא עליה דרך אישות לדרך זנות וכו' והרמב"ם ז"ל לא נראו דברי הגאונים ואין דבריו נראים עכ"ל ולכאורה קשה דכאן מסכים עם סברת הגאונים דס"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומשו"ה אמרינן דשחררה קודם ביאה ואילו בפ' הזורק גט (גיטין דף פ"א) כתב וז"ל אבל אם ראו עדים שבעל אשה מעלמא אין חוששין לקידושין דהא אמר ר' אליעזר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ולא אמרינן שלשם קידושין בעל ולא מפליג בין בעל בפני עדים ובין שלא בפני עדים וכן נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ולא חיישינן שמא בעל לשם קדושין והויא אשת אביו וכ"כ הרמב"ם ז"ל ע"כ הרי דכאן הסכים לסברת רבינו וי"ל דלא דמי דאף דכתב הכא דהבא על שפחתו דודאי שחררה היינו לומר דלא עבד איסורא רבה אבל אותה ביאה מיהא באיסורא דזנות עבדא מידי דהוי אבעל אשה ישראלית והוא ע"ד שכתב הרה"מ ז"ל בדעת רבינו שמדקדקין בין איסור לאיסור יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> למהריב"ל ז"ל בח"א דף מ' שהקשה במ"ש הטור בשם הגאונים ז"ל דמסתפקא בהאי מילתא ואזלינן בה לחומרא שאם אין לו זרע אלא אותו בן משפחתו דאשתו חולצת ולענין ממונא אזלינן ביה לקולא ולא ירית אבל איהו גופיה לא מצו מזבני ליה ירתי וכו' דצ"ע בדברי גאון מהא דאמרינן בפ' החולץ ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא ספק אמר אנא בר מיתנא אנא ונכסי דידי הוא ויבם אמר את ברא דידי את ולית לך בנכסי מידי הוי ממון המוטל בספק וחולקין וא"כ היה מן הראוי שיאמר הגאון שיחלוקו בן השפחה עם האח היורש או עם הקרובים ועל צד הדוחק י"ל דהגאון מיירי שיש לו בן אחר ודמי למאי דאמרינן התם ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה לתרץ בעד הגאונים ז"ל במ"ש הרא"ש שם וז"ל ותימה ולימא ליה יבם דל מהכא היבום שזכיתי בנכסים מכח היבום אני יורש של מיתנא ואתה ספק ותנן הוא לא יורש אותו אלא הקרוב קרוב יורש כי הוחזקה נחלה לאותו שבט והוא לא יוציא הנחלה מספק ונ"ל שהסבא קיים הילכך מכח קורבא אין היבם זוכה בנכסים והוא צריך לזכות מכח דאת ברי וזו טענת ספק הוא וכו' יעו"ש הרי דהא דאמרינן יחלוקו הוא מסיבה שהסבא קיים אבל היכא דליכא יבם גם את הכל יקח כי הוחזקה הנחלה לאותו שבט ואין הספק נוטל כלום ובנדון זה נמי אין בן השפחה זה נוטל חלק בנכסים משום דספק שחררה ואפשר שזהו דעת הגאונים ואף דרבינו פליג אהרא"ש מ"מ דעת הגאונים בזה כהרא"ש ז"ל ודוק.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>היו היורשים גדולים וקטנים וכו'. </b> כתב הרב משפט צדק בח"ב סי' נ"ט בתוך התשו' וז"ל ומה שנשאלנו אם כפי הדין יוכל שמעון ליטול לו בריוח להיותו מתעסק בשותפות בנכסי אביהם וכו' יעו"ש שהאריך ומסיק אם מה שהשביח מחמת שהוציא הוצאות יותר בזה נכנסו בפלוגתא דרבוותא אם יטול כל השבח שגרם מחמת היציאות עצמו או יטול שיעור ההוצאות וכן אם נזונים מתפיסת הבית הדין הוא כך דדעת הראב"ד לא כן כשאין נזונים מתפיסת הבית שיהיה נידון כיורד שלא ברשות אכן ליטול הוצאת שיעור השבח וכמ"ש לעיל ואם הוא מוחזק יכול לומר קים לי וא"כ יכול ליקח כל הריוח ואפי' אינם זנים יחד יראה לומר דאחר שכל הפוסקים סתמו נראה דפליגי על הראב"ד שאם לא כן הוו שתקי וזה אם יראה בעיני חכמי הדור יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי"ב ז"ל בסי' רפ"ז הגה"ט אות ה' ובתשו' חו"מ ח"ב סי' ע"ט שהקשה בדברי הרב טובא וכתב בתוך דבריו וז"ל והנני יוסיף להפליא על בעל משפט צדק ז"ל שכתב בסי' הנזכר דמ"מ יכול המוחזק לומר קי"ל כהראב"ד ואתמהא כיון שהוא סובר דמאחר דכל הפוסקים סתמו דבריהם לא ס"ל כהראב"ד כיון שהוא יחיד איך יכול המוחזק לומר קי"ל כיון דהוא יחיד יעו"ש שנדחק לתרץ. ולענ"ד כשאני בעצמי איני מבין מדברי הרב משפט צדק שהוא מדבר שאם שמעון התובע מוחזק בשבח זוכה בכל דאומר קי"ל כמ"ד דאם השביח מחמת נכסים השבח לעצמו ר"ל כל השבח ואפי' אינם זנים יחד נגד סברת הראב"ד ומזה הטעם בעצמו מאחר שכל הפוסקים סתמו דבריהם נראה דפליגי דלא ידענא מאי סימנים מצא בדברי הרב משפט צדק להבין זה וצריך ליישב.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>בד"א בבגדי חול אבל בגדי שבת וכו'. </b> כתב הטור ז"ל בסי' רפ"ח דמה שאין שמין בגדי חול הוא משום שמתביישין להביאם לבי"ד אבל בגדי שבת ויו"ט שמין שיכולו להביא הבגדים לבי"ד ומרן החבי"ב ז"ל שם בהגב"י אות ח' כתב דלהרמ"ה דס"ל דהתם הוא משום דלא מצי אמר כי שתיקנא אדעתא דתפיסנא בה בשעת חלוקה הוא דהא איהו גופיה לית ליה זכותא בגוויהו וכו' אף בגדי שבת ויו"ט אין שמין ומכאן דהמקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו אף בבגדי שבת ויו"ט וכו' ומיהו אפשר דהרמ"ה יחלוק בין בגדי שבת ויו"ט לבגדי חול במקדיש דלא יחלוק כאן על שאר המפרשים יעו"ש ולא ידעתי אמאי לא הזכיר הרב ז"ל להרב שלטי הגבורים שהכניס בספק זה ותלה הדין שבכאן לדין המקדיש לענין בגדי שבת ככל דברי הרב ז"ל וכ"כ בפ' יש נוחלין וכמו שהזכירו לקמן באות ט' לענין מתנה וכמו"כ יש להקשות שם ונ"ל דאין ללמוד דין זה וכו' אבל להרמ"ה דס"ל וכו' יעו"ש והרואה דברי הש"ג יראה דלדעת הרמ"ה לא אמרו ודוק.
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מי שהיו בידו שכר של יתומים וכו'. </b> כתב הסמ"ע ז"ל בסי' ר"צ סק"ב וז"ל אם יוליכנו לשוק שמא יארע אונס נראה דוקא כאן דאיכא חששת הפסד משני צדדים משו"ה התירו לו לעשות כבשלו אבל אם אין לפנינו כי אם חשש צד אחד בזה כתב הטור ז"ל בסי"א דלא יאמר אעשה כבשלי אלא יעשה ע"פ בי"ד אם לא שהוא אפוטרופוס ע"כ וכתב מרן החבי"ב ז"ל בהגב"י אות מ"ט וז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דרבינו בעה"ט אפי' איכא פסידא מב' צדדים כתב דלא יעשה כי אם ע"פ בי"ד ואולי ט"ס הוא וצ"ל בזה ס"ל כמ"ש אעשה וכו' ואפשר דס"ל להסמ"ע ז"ל דיש כאן ג' מדרגות וכו' יעו"ש שרצה להסכים דעת רבינו והטור כאחד. ולענ"ד נראה דדעת הסמ"ע ז"ל הוא דבדאיכא שני צדדים ס"ל בפי' דיעשה כבשלו ובדליכא כ"א צד אחד לא גילה דעתו כי אם הטור כתב שצריך להימלך בבי"ד היכא שאינו אפוטרופוס ובא הסמ"ע לומר דכשהוא אפוטרופוס א"צ לימלך וק"ל.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אבל אפוטרופוס שמינה אבי יתומים וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז"ל וז"ל עוד נחלקו המפרשים בדין פשיעת אפוטרופוס שהרמב"ן סבור שאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שפשע פטור אפי' באו עדים אבל אפוטרופוס שמינהו בי"ד כנושא שכר חייב אפי' בגנבה ואבידה וכ"ש בפשיעה ויש מחייבים כל אפוטרופוס בפשיעה והוא דעת רבינו האיי ז"ל ולזה הסכים הרשב"א וכו' יעו"ש והנה מ"ש בדעת הרשב"א ז"ל שהוא מן המחייבים הוא ממ"ש בחי' בפ' הנזיקין בסוגיין דפסקו בגמ' הלכה כאבא שאול דאמר מינוהו בי"ד ישבע שהביא מחלוקת הרמב"ן דס"ל מינוהו בי"ד פטור אפי' מפשיעה ובמינהו אבי יתומים חייב אפי' בגנבה ואבידה ורבינו האיי ור"י בעל התוס' ז"ל סבירא להו דבין מינהו אבי יתומים ובין מינוהו בי"ד חייב וכתב וז"ל ונראין דבריהם דההיא דפ' המפקיד ראיה גדולה היא דהא דלא קאי ההוא דינא התם לאו מהאי טעמא הוא וכדאיתא התם ע"כ הרי דס"ל כרבינו האיי ור"י בעל התוס' ולא כמו שדחה הרמב"ן ראיית רבינו האיי ז"ל דהא לא קאי ההוא דינא במסקנא לאו מהאי טעמא הוא דלא קאי.<br><b> וראיתי</b> להרשב"ש ז"ל בתשו' סי' שע"ג שכתב וז"ל ואע"ג שהרמב"ן סובר שאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שפשע פטור והביא לזה ראיות רבות וכן נראה שהיא סברת הרשב"א בחי' והוסיף עוד לברר דעתו כן בתשו' אבל מינהו בי"ד מודה שחייב לשלם וכו' יעו"ש ולא זכיתי להבינו דאדרבא בחי' נראה כמ"ש הרב המגיד דהרשב"א ז"ל בסברת רבינו האיי ודעימיה כמבואר. ומהרשד"ם בחו"מ סי' שי"ד דקדק מדברי הרה"מ הללו וז"ל ומדקאמר ונחלקו המפרשים נראה שסברת הרמב"ן לאו סברא יחידית היא אלא דאחרים סברי כוותיה זולת הרמב"ן ועוד שהרב חיים הכהן ז"ל מסכים עמו וכו' יעו"ש ולענ"ד דקדוק זה איני מכירו ויותר נראה לדקדק ממ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' סי' תתקצ"ז וז"ל ואלו נעשה עליו אפוטרופוס אינו רשאי למסור לו עד שיגדיל ואם עשה כן ה"ז כאפוטרופוס שמפסיד דמשלם לדעת רבינו האי ז"ל אבל לדעת האחרונים ז"ל פטור דדילמא ממנע אא"כ מינהו בי"ד ולהם שומעין ע"כ הרי להדיא לדעת האחרונים אלו יש חלוק בין מינהו אבי יתומים למינהו בי"ד וכדעת הרמב"ן ומכאן הו"ל להרב ז"ל להוכיח דסברת הרמב"ן לאו סברא יחידית היא. וממ"ש הרשב"א ולהם שומעין הקשה מרן ב"י ז"ל בסי' ר"ז סכ"ז למ"ש הרב המגיד ז"ל משם הרמב"ן דס"ל כסברת רבינו האי ז"ל וכמו שציין מרן החבי"ב ז"ל ואף שאין אותו לשון ממש בס' משפט צדק ח"ב סי' פ' אחר שהביא מה שהקשה מרן כתב וז"ל והנה בתשובות הדפוס הנמצאות בסי' אלף ק"ו כתב וז"ל אמת שאפוטרופוס חייב בפשיעה כמו שמוכיח הר"ר שמואל מפ' המפקיד מעובדא דבקרא וכו' יעו"ש כנראה שרצה להקשות מתשובה זאת לתשובה שהביא מרן ז"ל ולענ"ד לא מקשי מידי דההיא תשובה אינה מהרשב"א אלא ממהר"מ ז"ל שכן מר חתים עלה וכן הביאה המרדכי בפ' המפקיד ומביאו מרן בסי' הנ"ל סמוך לזה אמת כי מרן ז"ל לא הביא הך שכתב מהר"מ דאפוטרופוס שפשע חייב מ"מ אין משם שום הוכחה לאחד משני צדדים.<br><b> ודע </b> שראיתי למהרשד"ם ז"ל בחלק יו"ד סי' קל"ז שכתב וז"ל ולענין הדין הב' והוא אם חייב אפוטרופוס וכו' נראה שיש ג' מחלוקות בין הפוסקים שיש קצת מהם אמרו שהוא פטור והוא דעת ר' חיים הכהן כמ"ש התוס' ויש קצת אחרים שסוברים כן אמנם ר"י ז"ל כתב שהוא חייב בין מינהו אבי יתומים הסברא ג' היא דעת הרמב"ם שכת' דמינהו אבי יתומים פטור ומינהו בי"ד חייב וא"כ בנדון דידן נתמנה מאת בי"ד וא"כ נמצא שר"י והרא"ש והרמב"ן ורבינו האיי ז"ל כולם מסכימים שחייב בפשיעה וכן נראה שכן דעת מהר"י קולון בשורש כ"ג וגם אני אומר שאפשר שאפי' הר' חיים יודה בנדון דידן שחייב ראובן דעד כאן לא פטר הר"ח ז"ל אלא כשפשע בשמירה שלא שמר כדרך השומרים אבל זה שהזיק בידים ומסר האזור ביד מי שהיה לו שייכות בו בהא ודאי כו"ע מודים שהאפוטרו' חייב עכ"ל בקיצור. והנה מ"ש בסברת הר"ח ז"ל ויש קצת אחרים שסוברים כן זה לא ידעתי ולא ראיתי לשום אחד מהפוסקים דסברי כן אלא כולם תפסו לסברת הר"ח ז"ל דפוטר כל מין אפוטרופוס סברא יחידית ועוד דא"כ איך ולמה חייבו לאפוטרופוס מדין פושע אפי' מינהו בי"ד הא שפיר מצי לומר קים לי כר"ח וקצת אחרים שפוטרים מפשיעה ואפי' מינהו בי"ד לפי מ"ש לעיל מזה ואי לא דמסתפינא הייתי אומר דהך דיש קצת אחרים שסוברים כן שכתב הוא ט"ס. ועוד אני מסתפק בדברי הרב ז"ל שכתב וכן נראה שכן דעת מהר"י קולון בשורש כ"ג וכו' דמה הבין בדברי מהריק"ו ז"ל דקאי בשיטת ר"י ורבינו האיי ז"ל דבכל אפוטרו' חייב בפשיעה או ס"ל כהרמב"ן דדוקא אפוטרו' שמינהו בי"ד הוא דחייב ונדון מהריק"ו ז"ל מינהו בי"ד הוה וראיתי לו בתשו' חו"מ סי' שמ"ט שכתב וא"כ כיון שרבינו האיי והרשב"א ומהר"מ והרא"ש ז"ל ומהריק"ו ז"ל מסכימים לדעתם שהאפוטרו' חייב בפשיעה כך היה נראה לעשות הלכה למעשה עכ"ל משמע שהבין דדעת מהריק"ו ז"ל אפי' אפוטרו' שמינהו אבי יתומים חייב דהא בנדון הרב ז"ל היה אפוטרו' שמינהו אבי יתומים וצירף עמהם למהריק"ו.<br><b> אלא</b> דהא קשה לי עליה דמהריק"ו ז"ל דא"כ איך חייבו בנדון שלו לאפוטרופוס כיון דאיכא סברת ר"ח והרמב"ן דסברי דמינהו אבי יתומים דפטור שפיר מצי המוחזק לומר קים לי ומה גם שהוא הממציא לנו כלל קים לי כנודע. והרב משפט צדק בח"ב סי' ז' כתב דנדון מהריק"ו היה באפוטרופוס שמינהו בי"ד דבהא לא מצי לומר קי"ל דליכא אלא ר"ח לחוד ועוד י"ל לדעת מהרשד"ם ז"ל בסי' שמ"ט שהביא למהריק"ו דקאי בשיטת ר"י ודעמיה דסבירא להו דחייב ואלו בסי' שכ"א כתב אפי' לדעת הרב חיים ז"ל שפטור הכא חייב דמה שהוא פטור בפשיעה דשמירה אבל לאבד בידים לכו"ע חייב והרב מהריק"ו בשורש כ"ג כתב וכו' וא"כ כל שכן וק"ו לאבד בידים ממש ע"כ נראה דמה שחייבו מהריק"ו הוא משום דאפי' להר"ח בכהאי גוונא חייב ודלא כמ"ש בסי' שמ"ט ועי' במהר"י הלוי ז"ל כלל ט' סי' ע"ג שהקשה ממה שפסק בחו"מ סי' שמ"ט כרובא דרבוותא למה שפסק בסי' שי"ד נראה בהיפך שכדאי הם הרמב"ן והר' חיים אילני תקיפי נינהו למסמך עלייהו ושלא להוציא ממון נגד סברתם ונגד סברת רי"ו שכתב ומינהו אבי יתומים פטור אפי' מפשיעה יעו"ש שהניחו בתימה.<br><b> עוד </b> כתב מהרשד"ם ז"ל בסי' שי"ד וז"ל אך בנידון דידן כדאי הם הרמב"ן ור"ח אילני תקיפי נינהו למסמך עלייהו שלא להוציא ממון נגד סברתם ונגד סברת רבינו ירוחם בנתיב כ"ו ח"א וז"ל וראשון נראה עיקר שאינו חייב אלא וכו' ופטור מגנבה ואבידה ומינהו אבי יתומים פטור אפי' מפשיעה ע"כ הנה מכאן נראה שדעת רי"ו הוא כדעת הרמב"ן דמחלק בין מינהו בי"ד למינהו אבי יתומים אלא דחולקים לענין גנבה ואבידה ואילו בסי' ש"ב כתב וז"ל וכן במה שטוען האפוטרופוס שהכניס המעות בשותפות נראה בבירור דלא מיבעיא לדעת ר"ה ז"ל והנמשכים אחריו שמחייבין את האפוטרו' בפשיעה שזה חייב וכמ"ש הסכמת הרא"ש והרשב"א וכ"כ רבינו ירוחם בנתיב כ"ו שכן הוא עיקר אלא אפי' לדעת הפוסקים דס"ל דמינהו אבי יתומים פטור מפשיעה מ"מ בנדון דידן אפשר דכו"ע דדוקא מפשיעה שלא שמר כדרך השומרים בהא הוא דפליגי אבל במאבד בידים כו"ע מודו שחייב וכו' הרי שצירף לרי"ו עם רובא דרבוותא דאין הפרש לדעתם בין מינהו בי"ד למינהו אבי יתומים היפך מ"ש בסימן שי"ד שצירף לדעת הרמב"ן וכו' ועיין בש"ך בסי' ר"צ מ"ש בדברי ר' ירוחם הלזו ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f3509588c75538ea3033728f464d3896b9966645
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,131 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Inheritances
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות נחלות
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Inheritances
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות נחלות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>לא היה אביו קיים מעיינין על זרע האב שהן אחי המת וכו'. </b> כתב הרמב"ן עה"ת בפרשת פינחס וז"ל ונתתם את נחלתו לאחיו קבלו רז"ל כי האב יורש את בנו כאשר אין לו זרע וכו' ועוד כי הירושה היא בשלשלת הזרע ביוצאי חלציו לא בצדדים א"כ ונתתם את נחלתו לאחיו משמוש נחלה שהאב יורש בקבר וממנו תבא לאחים וכו' יעו"ש ועיין בב"י סי' רנ"ג סל"ג שכתב וז"ל ולא אמרו ירושה אין לה הפסק אלא בנותן לבנו ויש לבן זה בנים או אחים דלאו מכח האב הנותן ירתי וכו' יעו"ש דמשמע דאח לאו מכח האב שיורש בקבר ומנחיל לבנו הוא דיורש האח אלא מאחיו יורש כנראה שהוא היפך מ"ש משם הרמב"ן ז"ל אשר מכח זה כתב מהרש"ך ז"ל בח"ג סי' י"ב דמילת אחים ט"ס הוא וצריך למוחקה דהאחים הם יורשים מכח האב ויכול להתנות עליהם עיין במרן החבי"ב ז"ל בסי' רנ"ג הגה"ט אות ע"ג.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי"ב ז"ל בסי' רע"ו הגה"ט אות ט' שכתב וז"ל מנהג רומאנייא שנוהגים שכשמתה האשה בחיי בעלה והניחה זרע של קיימא שחולקים הזרע עם האב ויש להסתפק אם מתה לאה והניחה ב' בנים וחלקו עם האב ומת האב אח"כ ואח"כ מת אחד מן הבנים אם האח יורשו או אביו יורשו בקבר ונפק"מ אם יש בע"ח לאביו שגובה מאותה ירושה מהראנ"ח ח"א סי' ק' ועיין שם מה שהקשה מרן ז"ל ודוק שלא זכיתי להבינם היטב.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי שהיתה לו שפחה והוליד וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז"ל שהאריך לבאר דעת רבינו ז"ל וראיתי למהריב"ל ז"ל בח"ג סי' מ"ה שהקשה לרבינו דיש לתמוה איך לא הזכיר סברת רב נטרונאי גאון דכתב הרי"ף בפ"ב דיבמות דה"מ בשפחה דאחרים אבל שפחה דידיה אע"ג דלא נקטא גיטא דחירותא בתו היא וכ' עוד דעוד נמי סברת גאון אחר דמספקא ליה מילתא לחומרא נקטינן וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה דשפיר כתבם רבינו בפ"י מהל' גרושין וכאן נמי כתבם לענין ירושה וזה דמ"ש ויש מי שלא חלק בין כשרים לשאר העם אלא לענין שלא ימכרוהו אחיו בלבד וזה הוא סברת יש מסתפקים ומ"ש ויש מי שהורה שאפי' ליורשו לא נחלוק בישראל וכו' זהו סברת רב נטרונאי ז"ל ומאי דשייך לענין איסורא כתבם בקיצור בפי' מהל' גרושין.<br><b> עוד</b> כתב הרב ז"ל ע"ד רבינו וז"ל ויש להסתפק אי ס"ל להרב ז"ל דדוקא גבי ממון הוא דמהימן מטעם מיגו משום דירושה בידו הוא להנחילו ולתת לו נכסיו במתנה אבל לגבי איסורא בן כזה הרי הוא כנכרי ואם אין לו לאביו זרע אשתו חולצת או מתיבמת וכו' יעו"ש שרצה להוכיח מדברי הרב המגיד ז"ל ולבסוף הניחו בספק עיין במהרשד"ם חיו"ד סי' קצ"ו שכתב וז"ל ולא עוד אלא שאני אומר שאפי' התם לא כתב הרמב"ם אלא שאינו נושא לכתחילה אבל אם נשא בדיעבד נראה ודאי דלא פליג הרב ז"ל יעו"ש ועיין במבי"ט ח"ב סי' ל"ה שנראה מדבריו שהבין דפליג.<br><b> ודע </b> דהרא"ש ז"ל בפ"ב דיבמות הביא הך סברת הגאוני' וכתב וז"ל הילכך הבא על שפחתו ודאי ששחררה מעיקרא ולא מפליגינן בין בא עליה דרך אישות לדרך זנות וכו' והרמב"ם ז"ל לא נראו דברי הגאונים ואין דבריו נראים עכ"ל ולכאורה קשה דכאן מסכים עם סברת הגאונים דס"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומשו"ה אמרינן דשחררה קודם ביאה ואילו בפ' הזורק גט (גיטין דף פ"א) כתב וז"ל אבל אם ראו עדים שבעל אשה מעלמא אין חוששין לקידושין דהא אמר ר' אליעזר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ולא אמרינן שלשם קידושין בעל ולא מפליג בין בעל בפני עדים ובין שלא בפני עדים וכן נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ולא חיישינן שמא בעל לשם קדושין והויא אשת אביו וכ"כ הרמב"ם ז"ל ע"כ הרי דכאן הסכים לסברת רבינו וי"ל דלא דמי דאף דכתב הכא דהבא על שפחתו דודאי שחררה היינו לומר דלא עבד איסורא רבה אבל אותה ביאה מיהא באיסורא דזנות עבדא מידי דהוי אבעל אשה ישראלית והוא ע"ד שכתב הרה"מ ז"ל בדעת רבינו שמדקדקין בין איסור לאיסור יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> למהריב"ל ז"ל בח"א דף מ' שהקשה במ"ש הטור בשם הגאונים ז"ל דמסתפקא בהאי מילתא ואזלינן בה לחומרא שאם אין לו זרע אלא אותו בן משפחתו דאשתו חולצת ולענין ממונא אזלינן ביה לקולא ולא ירית אבל איהו גופיה לא מצו מזבני ליה ירתי וכו' דצ"ע בדברי גאון מהא דאמרינן בפ' החולץ ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא ספק אמר אנא בר מיתנא אנא ונכסי דידי הוא ויבם אמר את ברא דידי את ולית לך בנכסי מידי הוי ממון המוטל בספק וחולקין וא"כ היה מן הראוי שיאמר הגאון שיחלוקו בן השפחה עם האח היורש או עם הקרובים ועל צד הדוחק י"ל דהגאון מיירי שיש לו בן אחר ודמי למאי דאמרינן התם ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה לתרץ בעד הגאונים ז"ל במ"ש הרא"ש שם וז"ל ותימה ולימא ליה יבם דל מהכא היבום שזכיתי בנכסים מכח היבום אני יורש של מיתנא ואתה ספק ותנן הוא לא יורש אותו אלא הקרוב קרוב יורש כי הוחזקה נחלה לאותו שבט והוא לא יוציא הנחלה מספק ונ"ל שהסבא קיים הילכך מכח קורבא אין היבם זוכה בנכסים והוא צריך לזכות מכח דאת ברי וזו טענת ספק הוא וכו' יעו"ש הרי דהא דאמרינן יחלוקו הוא מסיבה שהסבא קיים אבל היכא דליכא יבם גם את הכל יקח כי הוחזקה הנחלה לאותו שבט ואין הספק נוטל כלום ובנדון זה נמי אין בן השפחה זה נוטל חלק בנכסים משום דספק שחררה ואפשר שזהו דעת הגאונים ואף דרבינו פליג אהרא"ש מ"מ דעת הגאונים בזה כהרא"ש ז"ל ודוק.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>היו היורשים גדולים וקטנים וכו'. </b> כתב הרב משפט צדק בח"ב סי' נ"ט בתוך התשו' וז"ל ומה שנשאלנו אם כפי הדין יוכל שמעון ליטול לו בריוח להיותו מתעסק בשותפות בנכסי אביהם וכו' יעו"ש שהאריך ומסיק אם מה שהשביח מחמת שהוציא הוצאות יותר בזה נכנסו בפלוגתא דרבוותא אם יטול כל השבח שגרם מחמת היציאות עצמו או יטול שיעור ההוצאות וכן אם נזונים מתפיסת הבית הדין הוא כך דדעת הראב"ד לא כן כשאין נזונים מתפיסת הבית שיהיה נידון כיורד שלא ברשות אכן ליטול הוצאת שיעור השבח וכמ"ש לעיל ואם הוא מוחזק יכול לומר קים לי וא"כ יכול ליקח כל הריוח ואפי' אינם זנים יחד יראה לומר דאחר שכל הפוסקים סתמו נראה דפליגי על הראב"ד שאם לא כן הוו שתקי וזה אם יראה בעיני חכמי הדור יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי"ב ז"ל בסי' רפ"ז הגה"ט אות ה' ובתשו' חו"מ ח"ב סי' ע"ט שהקשה בדברי הרב טובא וכתב בתוך דבריו וז"ל והנני יוסיף להפליא על בעל משפט צדק ז"ל שכתב בסי' הנזכר דמ"מ יכול המוחזק לומר קי"ל כהראב"ד ואתמהא כיון שהוא סובר דמאחר דכל הפוסקים סתמו דבריהם לא ס"ל כהראב"ד כיון שהוא יחיד איך יכול המוחזק לומר קי"ל כיון דהוא יחיד יעו"ש שנדחק לתרץ. ולענ"ד כשאני בעצמי איני מבין מדברי הרב משפט צדק שהוא מדבר שאם שמעון התובע מוחזק בשבח זוכה בכל דאומר קי"ל כמ"ד דאם השביח מחמת נכסים השבח לעצמו ר"ל כל השבח ואפי' אינם זנים יחד נגד סברת הראב"ד ומזה הטעם בעצמו מאחר שכל הפוסקים סתמו דבריהם נראה דפליגי דלא ידענא מאי סימנים מצא בדברי הרב משפט צדק להבין זה וצריך ליישב.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>בד"א בבגדי חול אבל בגדי שבת וכו'. </b> כתב הטור ז"ל בסי' רפ"ח דמה שאין שמין בגדי חול הוא משום שמתביישין להביאם לבי"ד אבל בגדי שבת ויו"ט שמין שיכולו להביא הבגדים לבי"ד ומרן החבי"ב ז"ל שם בהגב"י אות ח' כתב דלהרמ"ה דס"ל דהתם הוא משום דלא מצי אמר כי שתיקנא אדעתא דתפיסנא בה בשעת חלוקה הוא דהא איהו גופיה לית ליה זכותא בגוויהו וכו' אף בגדי שבת ויו"ט אין שמין ומכאן דהמקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו אף בבגדי שבת ויו"ט וכו' ומיהו אפשר דהרמ"ה יחלוק בין בגדי שבת ויו"ט לבגדי חול במקדיש דלא יחלוק כאן על שאר המפרשים יעו"ש ולא ידעתי אמאי לא הזכיר הרב ז"ל להרב שלטי הגבורים שהכניס בספק זה ותלה הדין שבכאן לדין המקדיש לענין בגדי שבת ככל דברי הרב ז"ל וכ"כ בפ' יש נוחלין וכמו שהזכירו לקמן באות ט' לענין מתנה וכמו"כ יש להקשות שם ונ"ל דאין ללמוד דין זה וכו' אבל להרמ"ה דס"ל וכו' יעו"ש והרואה דברי הש"ג יראה דלדעת הרמ"ה לא אמרו ודוק.
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מי שהיו בידו שכר של יתומים וכו'. </b> כתב הסמ"ע ז"ל בסי' ר"צ סק"ב וז"ל אם יוליכנו לשוק שמא יארע אונס נראה דוקא כאן דאיכא חששת הפסד משני צדדים משו"ה התירו לו לעשות כבשלו אבל אם אין לפנינו כי אם חשש צד אחד בזה כתב הטור ז"ל בסי"א דלא יאמר אעשה כבשלי אלא יעשה ע"פ בי"ד אם לא שהוא אפוטרופוס ע"כ וכתב מרן החבי"ב ז"ל בהגב"י אות מ"ט וז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דרבינו בעה"ט אפי' איכא פסידא מב' צדדים כתב דלא יעשה כי אם ע"פ בי"ד ואולי ט"ס הוא וצ"ל בזה ס"ל כמ"ש אעשה וכו' ואפשר דס"ל להסמ"ע ז"ל דיש כאן ג' מדרגות וכו' יעו"ש שרצה להסכים דעת רבינו והטור כאחד. ולענ"ד נראה דדעת הסמ"ע ז"ל הוא דבדאיכא שני צדדים ס"ל בפי' דיעשה כבשלו ובדליכא כ"א צד אחד לא גילה דעתו כי אם הטור כתב שצריך להימלך בבי"ד היכא שאינו אפוטרופוס ובא הסמ"ע לומר דכשהוא אפוטרופוס א"צ לימלך וק"ל.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אבל אפוטרופוס שמינה אבי יתומים וכו'. </b> כתב הרב המגיד ז"ל וז"ל עוד נחלקו המפרשים בדין פשיעת אפוטרופוס שהרמב"ן סבור שאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שפשע פטור אפי' באו עדים אבל אפוטרופוס שמינהו בי"ד כנושא שכר חייב אפי' בגנבה ואבידה וכ"ש בפשיעה ויש מחייבים כל אפוטרופוס בפשיעה והוא דעת רבינו האיי ז"ל ולזה הסכים הרשב"א וכו' יעו"ש והנה מ"ש בדעת הרשב"א ז"ל שהוא מן המחייבים הוא ממ"ש בחי' בפ' הנזיקין בסוגיין דפסקו בגמ' הלכה כאבא שאול דאמר מינוהו בי"ד ישבע שהביא מחלוקת הרמב"ן דס"ל מינוהו בי"ד פטור אפי' מפשיעה ובמינהו אבי יתומים חייב אפי' בגנבה ואבידה ורבינו האיי ור"י בעל התוס' ז"ל סבירא להו דבין מינהו אבי יתומים ובין מינוהו בי"ד חייב וכתב וז"ל ונראין דבריהם דההיא דפ' המפקיד ראיה גדולה היא דהא דלא קאי ההוא דינא התם לאו מהאי טעמא הוא וכדאיתא התם ע"כ הרי דס"ל כרבינו האיי ור"י בעל התוס' ולא כמו שדחה הרמב"ן ראיית רבינו האיי ז"ל דהא לא קאי ההוא דינא במסקנא לאו מהאי טעמא הוא דלא קאי.<br><b> וראיתי</b> להרשב"ש ז"ל בתשו' סי' שע"ג שכתב וז"ל ואע"ג שהרמב"ן סובר שאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים שפשע פטור והביא לזה ראיות רבות וכן נראה שהיא סברת הרשב"א בחי' והוסיף עוד לברר דעתו כן בתשו' אבל מינהו בי"ד מודה שחייב לשלם וכו' יעו"ש ולא זכיתי להבינו דאדרבא בחי' נראה כמ"ש הרב המגיד דהרשב"א ז"ל בסברת רבינו האיי ודעימיה כמבואר. ומהרשד"ם בחו"מ סי' שי"ד דקדק מדברי הרה"מ הללו וז"ל ומדקאמר ונחלקו המפרשים נראה שסברת הרמב"ן לאו סברא יחידית היא אלא דאחרים סברי כוותיה זולת הרמב"ן ועוד שהרב חיים הכהן ז"ל מסכים עמו וכו' יעו"ש ולענ"ד דקדוק זה איני מכירו ויותר נראה לדקדק ממ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' סי' תתקצ"ז וז"ל ואלו נעשה עליו אפוטרופוס אינו רשאי למסור לו עד שיגדיל ואם עשה כן ה"ז כאפוטרופוס שמפסיד דמשלם לדעת רבינו האי ז"ל אבל לדעת האחרונים ז"ל פטור דדילמא ממנע אא"כ מינהו בי"ד ולהם שומעין ע"כ הרי להדיא לדעת האחרונים אלו יש חלוק בין מינהו אבי יתומים למינהו בי"ד וכדעת הרמב"ן ומכאן הו"ל להרב ז"ל להוכיח דסברת הרמב"ן לאו סברא יחידית היא. וממ"ש הרשב"א ולהם שומעין הקשה מרן ב"י ז"ל בסי' ר"ז סכ"ז למ"ש הרב המגיד ז"ל משם הרמב"ן דס"ל כסברת רבינו האי ז"ל וכמו שציין מרן החבי"ב ז"ל ואף שאין אותו לשון ממש בס' משפט צדק ח"ב סי' פ' אחר שהביא מה שהקשה מרן כתב וז"ל והנה בתשובות הדפוס הנמצאות בסי' אלף ק"ו כתב וז"ל אמת שאפוטרופוס חייב בפשיעה כמו שמוכיח הר"ר שמואל מפ' המפקיד מעובדא דבקרא וכו' יעו"ש כנראה שרצה להקשות מתשובה זאת לתשובה שהביא מרן ז"ל ולענ"ד לא מקשי מידי דההיא תשובה אינה מהרשב"א אלא ממהר"מ ז"ל שכן מר חתים עלה וכן הביאה המרדכי בפ' המפקיד ומביאו מרן בסי' הנ"ל סמוך לזה אמת כי מרן ז"ל לא הביא הך שכתב מהר"מ דאפוטרופוס שפשע חייב מ"מ אין משם שום הוכחה לאחד משני צדדים.<br><b> ודע </b> שראיתי למהרשד"ם ז"ל בחלק יו"ד סי' קל"ז שכתב וז"ל ולענין הדין הב' והוא אם חייב אפוטרופוס וכו' נראה שיש ג' מחלוקות בין הפוסקים שיש קצת מהם אמרו שהוא פטור והוא דעת ר' חיים הכהן כמ"ש התוס' ויש קצת אחרים שסוברים כן אמנם ר"י ז"ל כתב שהוא חייב בין מינהו אבי יתומים הסברא ג' היא דעת הרמב"ם שכת' דמינהו אבי יתומים פטור ומינהו בי"ד חייב וא"כ בנדון דידן נתמנה מאת בי"ד וא"כ נמצא שר"י והרא"ש והרמב"ן ורבינו האיי ז"ל כולם מסכימים שחייב בפשיעה וכן נראה שכן דעת מהר"י קולון בשורש כ"ג וגם אני אומר שאפשר שאפי' הר' חיים יודה בנדון דידן שחייב ראובן דעד כאן לא פטר הר"ח ז"ל אלא כשפשע בשמירה שלא שמר כדרך השומרים אבל זה שהזיק בידים ומסר האזור ביד מי שהיה לו שייכות בו בהא ודאי כו"ע מודים שהאפוטרו' חייב עכ"ל בקיצור. והנה מ"ש בסברת הר"ח ז"ל ויש קצת אחרים שסוברים כן זה לא ידעתי ולא ראיתי לשום אחד מהפוסקים דסברי כן אלא כולם תפסו לסברת הר"ח ז"ל דפוטר כל מין אפוטרופוס סברא יחידית ועוד דא"כ איך ולמה חייבו לאפוטרופוס מדין פושע אפי' מינהו בי"ד הא שפיר מצי לומר קים לי כר"ח וקצת אחרים שפוטרים מפשיעה ואפי' מינהו בי"ד לפי מ"ש לעיל מזה ואי לא דמסתפינא הייתי אומר דהך דיש קצת אחרים שסוברים כן שכתב הוא ט"ס. ועוד אני מסתפק בדברי הרב ז"ל שכתב וכן נראה שכן דעת מהר"י קולון בשורש כ"ג וכו' דמה הבין בדברי מהריק"ו ז"ל דקאי בשיטת ר"י ורבינו האיי ז"ל דבכל אפוטרו' חייב בפשיעה או ס"ל כהרמב"ן דדוקא אפוטרו' שמינהו בי"ד הוא דחייב ונדון מהריק"ו ז"ל מינהו בי"ד הוה וראיתי לו בתשו' חו"מ סי' שמ"ט שכתב וא"כ כיון שרבינו האיי והרשב"א ומהר"מ והרא"ש ז"ל ומהריק"ו ז"ל מסכימים לדעתם שהאפוטרו' חייב בפשיעה כך היה נראה לעשות הלכה למעשה עכ"ל משמע שהבין דדעת מהריק"ו ז"ל אפי' אפוטרו' שמינהו אבי יתומים חייב דהא בנדון הרב ז"ל היה אפוטרו' שמינהו אבי יתומים וצירף עמהם למהריק"ו.<br><b> אלא</b> דהא קשה לי עליה דמהריק"ו ז"ל דא"כ איך חייבו בנדון שלו לאפוטרופוס כיון דאיכא סברת ר"ח והרמב"ן דסברי דמינהו אבי יתומים דפטור שפיר מצי המוחזק לומר קים לי ומה גם שהוא הממציא לנו כלל קים לי כנודע. והרב משפט צדק בח"ב סי' ז' כתב דנדון מהריק"ו היה באפוטרופוס שמינהו בי"ד דבהא לא מצי לומר קי"ל דליכא אלא ר"ח לחוד ועוד י"ל לדעת מהרשד"ם ז"ל בסי' שמ"ט שהביא למהריק"ו דקאי בשיטת ר"י ודעמיה דסבירא להו דחייב ואלו בסי' שכ"א כתב אפי' לדעת הרב חיים ז"ל שפטור הכא חייב דמה שהוא פטור בפשיעה דשמירה אבל לאבד בידים לכו"ע חייב והרב מהריק"ו בשורש כ"ג כתב וכו' וא"כ כל שכן וק"ו לאבד בידים ממש ע"כ נראה דמה שחייבו מהריק"ו הוא משום דאפי' להר"ח בכהאי גוונא חייב ודלא כמ"ש בסי' שמ"ט ועי' במהר"י הלוי ז"ל כלל ט' סי' ע"ג שהקשה ממה שפסק בחו"מ סי' שמ"ט כרובא דרבוותא למה שפסק בסי' שי"ד נראה בהיפך שכדאי הם הרמב"ן והר' חיים אילני תקיפי נינהו למסמך עלייהו ושלא להוציא ממון נגד סברתם ונגד סברת רי"ו שכתב ומינהו אבי יתומים פטור אפי' מפשיעה יעו"ש שהניחו בתימה.<br><b> עוד </b> כתב מהרשד"ם ז"ל בסי' שי"ד וז"ל אך בנידון דידן כדאי הם הרמב"ן ור"ח אילני תקיפי נינהו למסמך עלייהו שלא להוציא ממון נגד סברתם ונגד סברת רבינו ירוחם בנתיב כ"ו ח"א וז"ל וראשון נראה עיקר שאינו חייב אלא וכו' ופטור מגנבה ואבידה ומינהו אבי יתומים פטור אפי' מפשיעה ע"כ הנה מכאן נראה שדעת רי"ו הוא כדעת הרמב"ן דמחלק בין מינהו בי"ד למינהו אבי יתומים אלא דחולקים לענין גנבה ואבידה ואילו בסי' ש"ב כתב וז"ל וכן במה שטוען האפוטרופוס שהכניס המעות בשותפות נראה בבירור דלא מיבעיא לדעת ר"ה ז"ל והנמשכים אחריו שמחייבין את האפוטרו' בפשיעה שזה חייב וכמ"ש הסכמת הרא"ש והרשב"א וכ"כ רבינו ירוחם בנתיב כ"ו שכן הוא עיקר אלא אפי' לדעת הפוסקים דס"ל דמינהו אבי יתומים פטור מפשיעה מ"מ בנדון דידן אפשר דכו"ע דדוקא מפשיעה שלא שמר כדרך השומרים בהא הוא דפליגי אבל במאבד בידים כו"ע מודו שחייב וכו' הרי שצירף לרי"ו עם רובא דרבוותא דאין הפרש לדעתם בין מינהו בי"ד למינהו אבי יתומים היפך מ"ש בסימן שי"ד שצירף לדעת הרמב"ן וכו' ועיין בש"ך בסי' ר"צ מ"ש בדברי ר' ירוחם הלזו ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b5692f524ba9f15b1fd3a3a8bb9e46f95bc5670e
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,584 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות טוען ונטען
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות טוען ונטען
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הטוען מטלטלין על חבירו וכפר בכל וכו' או שהודה במקצת וא"ל הילך פטור משבועת התורה וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז"ל וכן פסק בעל התרומות בשער ז' ח"ב סי' ב' וכתב הגדולי תרומה וז"ל מוסכם מכל הפוסקים דהלכה כרב ששת וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה דדין זה במחלוקת הוא שנוי שהרי התוס' בסוגיין בד"ה ור"ש וכו' כתבו משם ספר חפץ דפסק כר' חייא דהילך חייב וכן הביא הגהות מיימוני בפירקין באות ז' משם רב עמרם בס' המקצועות ורבינו האיי וכן פסק ר"ת במהדורא בתרא וכ"כ בפ"ד וא"כ לא שייך למימר מוסכם מכל הפוסקים וכן ראיתי בס' זקן שמואל בסי' פ"ז ס"ג שיחס סברא זאת לרש"י לפי מ"ש הר"ן ז"ל לדעת רש"י דהילך לא משכחת אלא בפקדון ואילו רש"י ז"ל ס"ל בפקדון אפי' בכופר בכל חייב שבועה דאורייתא וכמ"ש הטור לקמן שם וכתב בשם יש מי שתירץ דהכא מיירי במחצה מלוה ומחצה פקדון והודה בפקדון וכפר במלוה וכו' יעו"ש ולענ"ד נראה שהוא כיון למרן החבי"ב שהביא קושיא זאת ממהר"מ די בוטון וכתב וז"ל ואפשר לישב דבריו כשתבע נ' דשל מלוה והודה לו בנ' של פקדון וא"ל הילך דאילו לא אמר ליה הילך היה חייב שבועת התורה שהודה במקצת וכו' ונראה דחסור לשון יש כאן וצ"ל שתבע מנה נ' של מלוה ונ' של פקדון וכפר במלוה והודה בפקדון וא"ל הילך עוד תירץ הר' זקן שמואל וז"ל ולי נראה דאפשר דרש"י יסבור לפסק הלכה דהכא קי"ל כר"ש ובכופר בכל בפקדון קי"ל כרמי בר חמא דבעי בד' שומרים כפירה והודאה דלא כרב חייא בר יוסף דאפי' בכופר בכל חייב ודלא כרבינו שכתב משם רש"י לקמן דס"ל כר"ח בר"י.<br><b> ולפי </b> קוצר ענ"ד נראה דברי הטור ז"ל הם שרירים וקיימים דרש"י ז"ל סובר כר' חייא בר יוסף בר"י ולא כרמי בר חמא דהא בפ' השואל דף צ"ח ע"ב איפסיקא דזה אומר שאולה וזה אומר שכורה דתני במתני' ישבע השוכר ששכורה מתה והקשו בש"ס ואמאי ישבע והא מה שטענו לא הודה לו ומשני דא"ל אישתבע לי דמתה כדרכה וכו' וכתב רש"י וז"ל אישתבע לי וכו' ואפילו היא שכורה יש לי עליך שבועה שכן היא כדבריך דלית לן דרמי בר חמא דבעי כפירה והודאה בשומרים דס"ל כמ"ד עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה אמלוה כתיב וכו' יעו"ש הרי להדיא כדברי הטור היפך מ"ש הרב ז"ל וצ"ע עוד תירץ שם דרש"י אפשר דפסק דלא כר' ששת וכמ"ש התוס' משם ס' חפץ יעו"ש.<br><b> ולענין </b> משכון אם חשיב הילך הטור ז"ל הביא מחלוקת דהר"י בן מיגש ז"ל ס"ל דלא חשיב הילך והרב המגיד כתב בשמו בפ"ד מהל' אלו שכן הוא דעת הרי"ף ובעל התרומות כתב דחשיב הילך וכו' יעו"ש בסמ"ע וש"ך ועיין בתשובת הרי"ף סי' פ"ח שכתב דחשיב הילך ואפי' שרוצה לפדותו אח"כ יעו"ש במפתחות ודוק.<br><b> ומ"ש</b> עוד רבינו <b> אבל חכמי הגמ' תיקנו שישבע בכל אלו שבועת היסת וכו'. </b> דעת רבינו כהרי"ף והוא כסתמא דש"ס דמייתי הא דרב נחמן ארישא דמתני' בפ' שבועת הדיינים דקתני מנה לי בידך אין בידי פטור ועלה קאמר ר"נ ומשביעין אותו שבועת היסת וכ"ש באומר הן ולמחר א"ל תניהו לי נתתי לך פטור דאיכא דררא דממונא כמבואר בהרב המגיד ז"ל. וראיתי להתוס' בפ' הגוזל (בבא קמא דף קי"ח) בד"ה ר"נ ור' יוחנן שכתבו וז"ל וכן נראה הלכה כלשון ראשון דלישנא קמא סתמא דגמ' קאמר לה אבל לישנא בתרא רב חביבא הוא דמתני לה וכו' יעו"ש וכן הוכיח הרא"ש ז"ל בפ"ק דמציעא ד"ה וז"ל ומיהו נראה דהלכה כלישנא קמא דסתמא דגמ' קאמר לה אבל לישנא בתרא ר"ח מתני לה וכו' וכן הוכיחו הרמב"ן בחי' לשבועות הנדפסים מחדש והריטב"א והר"ן בסוגיין.<br><b> והוצרכתי</b> לזה מפני שראיתי להרב גדולי תרומה בדף מ"ו שכתב וז"ל ועוד החזיקו האחרונים בסברא זו משום דלישנא קמא סתמא דש"ס קאמר לה ולישנא בתרא רב חביבא הוא דמתני להו אסיפא ע"כ ולפי מ"ש מפורש יוצא דמכת של קדמונים היא ואורייתא דילייהו היא ולא זכר ש"ר להתוס' והרא"ש והר"ן ז"ל ודעמייהו. נמצא ממ"ש שר"ת ורב האי ז"ל פליגי בדין זה ופסקו כר"ח דלא משבעינן ליה אלא בדאיכא דררא דממונא והרב בעל התרומות בשער ז' ח"א הביא ראיה להא דר"ת מההיא דפ"ב דקידושין דף מ"ג וז"ל גם יש ראיה מהא דקידושין דקתני והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבע שבועת היסת שליח והתם דררא דממונא איכא שהרי אומר לו קבלתיו ממך ונתתיו לו וכן אם טוען לויתי ופרעתי הו"ל דררא דממונא שהרי הודה שקבל עכ"ל. ואחרי המחילה רבה ראיה זו איני מכירה דהא לשיטת רבינו ודעימיה דפסקו כלישנא קמא כ"ש בדאיכא דררא דממונא דמתחייב היסת דכי תקנו רב נחמן ובית דינו שבועת היסת לגמרי תיקנו בין דאיכא דררא דממונא בין דליכא כמבואר שם בסוגיין וא"כ מה יושיענו זה שאמרו בגמ' והשתא דתקון רבנן שבועת היסת וכו' ולא נזכר שם אם התקנה היה לגמרי או לא ואיך יתחייב ממה שהענין הוא בדררא דממונא דבכהאי גוונא היתה התקנה דוקא באופן שדברי הבעה"ת לא זכיתי להבינם וצריך לי ישוב.<br><b> וראיתי</b> להמרדכי בפ"ק דמציעא סי' ר"ס שכתב וז"ל נקטינא ליה ואמינא ליה את שקלתיה וכו' ופרש"י ז"ל ומשבעינן אותו שבועת היסת ול"נ לר"ב דא"כ הו"ל לומר נקטינא ליה לדינא ותו דהכא ליכא דררא דממונא וכו' יעו"ש ולא ידעתי מי הגיד לו דרש"י ז"ל ס"ל דבעינן דררא דממונא דהא רב האיי ז"ל לא ברירא לן מאי דעתיה בזה כמבואר בדברי התוס' וגם דעת ר"ת הביא בהגהות מיימוני בדין שלפנינו שחזר בו בסוף ימיו וא"כ רובא דרבוותא ס"ל דלא בעינן דררא דממונא וא"כ יהיה כן דעת רש"י ז"ל ודוק (א"ה ס"ט עיין להרב ראש יוסף בסי' ע' סק"ד שכתב דשבועת היסת אפשר דהיא קדומה ושכחוה וחזר רב נחמן ויסדה מכיון שראינו לרש"י ז"ל בפ' כל הנשבעין בפי' המשנה דכתב ישבע היסת יעו"ש. ואחרי המחילה רבה מכבוד תורתו נראה דאשתמיט מיניה דמר מ"ש רש"י בשבועות דף מ"ח ע"ב ד"ה הא שאר שבועות וזה לשונו וכשנשנית זו בימי התנאים עדיין לא תיקנו שבועת היסת כי בימי רב נחמן תיקנוה ע"כ הרי דכתב רש"י דבימי התנאים עדיין לא תיקנו שבועת היסת היפך מ"ש הרב ז"ל אלא דקשה על רש"י דנראה דסותר ממ"ש בפ' כל הנשבעין עיין בב"ח בסי' צ"א ובאה"ע בקונטרס אחרון סי' ע' שישב דברי רש"י ז"ל).
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל מי שנתחייב שבועה מן התורה וכו'. </b> כתבו התוס' בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף מ"א) בד"ה ולמר בר רב אשי וכו' וז"ל אך מ"ש בסדר תנאים ואמוראים דמיפך שבועה כגון שהיה מחוייב שבועה חשוד וקאמר מר בר רב אשי דמפכינן אשכנגדו אין נראה דבחשוד לא איירי אלא בסמוך איכא בינייהו שכנגדו חשוד אלא כפי' הקונטרס יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> להר' גדולי תרומה בשער ז' דף מ"ח ע"ג שכתב וז"ל ובעניותי דברים אלו מרפסן איגרי וכו' ונפלאתי הפלא ופלא איך אף וכו' ותו תמיה לי מילתא טובא היאך אפשר לפרש בשום אופן מאי דקאמר איכא בינייהו מיפך שבועה וכו' הוא בחשוד דהא לפי"ז בין למר בר רב אשי בין לדידן דלית הלכתא כוותיה בדרבנן כשהמחוייב חשוד מפכינן אשכנגדו ואתמהא דאפי' דנימא דל"ג מאי דקאמר לקמן איכא בנייהו שכנגדו חשוד וליכא טעמא דתקנתא לתקנתא לא עבדינן אכתי איכא למימר יציבא בארעא וכו' דהיאך אפשר דמי שהוא חייב שבועה דאורייתא כשהוא חשוד לא ישבע אידך ויטול אלא מפסיד וכשחיוב השבועה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא פטור מכלום כשהוא חשוד יאמרו שישבע שכנגדו ויטול ודאי ענין זה אין השכל סובלו ונוסף ע"ז מה יאמר בההיא דריש שנים אוחזין דפריך השתא נמי ניחייביה מדרב נחמן ומשני תקנתא לתקנתא לא עבדינן ובאמת יגעתי למצוא איזה ישוב לפי' סדר תנאים ואמוראים ולא יכולתי וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד </b> נראה לישב קושיא זאת בדרך פשוט וזה הוא דבגמ' אמרינן מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן ומשני איכא בינייהו מיפך שבועה בדאורייתא לא מפכינן בדרבנן מפכינן ובעי עוד ולמר בר רב אשי דאמר באורייתא נמי מפכינן שבועה מאי איכא בין שבועה דאורייתא לדרבנן ומשני איכא בינייהו למיחת לנכסיה וכו' וע"ז באו דברי התנאים בהך דקאמר הש"ס ולמר בר"א דאמר בדאורייתא נמי מפכינן היינו בנתחייב חשוד שבועה דאורייתא דאז מדמי ליה לשבועה דרבנן לענין הפוך דכי היכי דבנתחייב שבועה דרבנן מפכינן ה"נ בנתחייב שבועה דאורייתא והוא חשוד שכנגדו נשבע ונוטל א"כ מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן כיון דמדאורייתא כשהוא חשוד נמי מפכינן ומשני איכא בינייהו למיחת לנכסיה אבל אין כונת סדר התנאים לומר דכי בעי הש"ס מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן הוא בנתחייב החשוד שבועה אלא על מר בר"א קאי וכן ראיתי להמרדכי שכתב וז"ל וכתב ר"י ומה שפירש דמר בר"א איירי בחשוד אינו אלא כדפי' רש"י וכו' יעו"ש וא"כ נתיישבה קצת קושית הגדולי תרומה ז"ל ועי' למהר"י בן לב ז"ל בח"ב בחי' לשבועות. וכן נראה ממ"ש המרדכי ז"ל קודם לכן וכן כתוב בתשו' מהר"ם בר ברוך ז"ל סי' רס"ג וז"ל ובספר תנאים ואמוראים כתוב דהלכה כמר בר"א בר ממיפך שבועה דאורייתא מיפך שבועה שנים שהיו דנין והיה אחד חשוד על השבועה וחייבוהו שבועה מר בר"א אמר מפכינן שבועה מן החשוד על שאינו חשוד וכו' יעו"ש הרי ג"כ דכונת סדר התנאים אינו אלא בדעת מר בר"א וכדכתיבנא.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מנה יש לי בידך בודאי וכו'. </b> כתב הרב מהר"מ מאטאלון ז"ל הובאו דבריו בתשו' מהרשד"ם חו"מ סי' מ' וז"ל וא"כ בנידון דידן הוי כאילו אמר לויתי ממך מנה ואיני יודע אם פרעתיך והלה אומר איני יודע אם פרעתני דהואיל דטענו שניהם ספק אפי' לצאת ידי שמים אינו חייב ואע"פ שלא מצאתי זה בברור וכו' עם כל זה כד דייקינן בלשון הרא"ש ז"ל נראה שאין חילוק ביניהם שהרי גבי ההיא דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם החזרתי כתב דבהא מודה ר' יוחנן דחייב והשתא מודה למאן לאו לרב הונא ור' יהודה דאמרי בריא ושמא בריא עדיף הא אם היו שניהם טוענים בספק מוקמינן ממונא בחזקת מריה קמא ואפי' לצאת ידי שמים נראה נר' שאינו חייב שהרי כתב הטור שאינו חייב לצאת ידי שמים אלא בטענו בריא אבל בטוענו שמא לא מחייבינן ליה מפני שלא דקדק שיכול לומר דקדק ושכח שהרי אף התובע שכח וכו' יעו"ש באורך ועי' מה שהקשה עליו מהרשד"ם ממ"ש הטור בסי' נ"ט ועיין במרן החבי"ב ז"ל שם בסי' נ"ט. ולענ"ד קשה לי ממ"ש הטור ז"ל שם בסי' ע"ה ס"ט וז"ל לא תבעו שום אדם אלא מעצמו אמר לחבירו הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך פטור ואם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם וכו' והשתא אם בלא תבעו חייב לצאת ידי שמים ואפי' שלא נכנס לבית הספק בתבעו בספק מי גרע וצריך יישוב ועיין בתשובת מרן החבי"ב ח"א סי' מ"ד וקל"א.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אחד הנשבע לשקר שבועת בטוי או שבועת עדות וכו'. </b> עיין בהר"ן שהקשה משם הרשב"א ז"ל דשבועת העדות מאן מוכח דעבר עליה במזיד דילמא אשתלי וכו' יעו"ש ומה שתירץ הר"ן ז"ל עיין בס' דברי אמת קונטרס ה' באורך ועיין בשיטה מקובצת בפ' הגוזל (בבא קמא דף ק"ה) מהש"ס מה שתירץ המאירי ז"ל. וכתב הריב"ש בסי' שי"א וז"ל ולי נראה להכריע דנשבע שלא לאכול ואכל הרי הוא חייב מלקות ורשע הוא ופסול לעדות ולשבועה אבל נשבע לאכול ולא אכל כיון דאינו חייב מלקות דלא עביד מעשה אינו פסול לעדות ולשבועה והא דלא קתני במתני' שבועת בטוי להבא בשלא אכל ואכל משום דלא פסיקא ליה בכל שבועת בטוי להבא וכן נראה דעת הרמב"ם וכו' יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> להר' מל"מ ז"ל בפי"ב מהל' עדות שכתב ע"ד הריב"ש ז"ל אלו וז"ל והכרעתו של הרב ז"ל משמע שהיא אפי' אמאן דס"ל דאינו נעשה חשוד למסור לו שבועה בשבועת בטוי להבא וכ"כ בסי' רס"ו וז"ל ואפי' לרש"י דפירש דכי משתבע בקושטא משתבע ואפי' אם עבר עליה אינו חשוד להוציא שבועת שקר מפיו מ"מ לעדות נראה דפסול כיון שהחרימו שלא לשחוק ושחק יעו"ש שהקשה עליו מהרשב"א ז"ל דקאי בשיטת רש"י ואפי"ה כתב בסי' תתקס"ד בהיפך יעו"ש ולענ"ד אחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין כונתו במ"ש וכ"כ בסי' רס"ו דהא משם נראה אדרבא היפך דבריו וז"ל שם ואפי' לדעת רש"י שפי' שם דאיכא למימר בקושטא משתבע שדעתו לקיימה אפי' עבר עליה אפ"ל דדוקא לגבי שבועה הוא דאינו חשוד דאע"פ שעבר ועשה מה שנשבע עליו שלא לעשות אינו חשוד לישבע בשקר לשעבר ולהוציא מפיו שבועה לשקר בשעת שבועתו אבל מ"מ לעדות שהוא בלא שבועה נראה דפסול שהרי עבר על דבר תורה וכו' יעו"ש. הרי שכתב שאפי' לדעת רש"י בנשבע שלא לאכול ואכל שאינו נפסל לשבועה ומה ראיה מייתי מהתם וכעת דברי הרב ז"ל נפלאו ממני ולא ידענא מה אידון בהו ועיקר קושית הרב ז"ל הוא ממ"ש הרשב"א בסי' הנ"ל על שנים שנתעצמו והחרימו שלא יטעון שום אחד מהם כי אם אמת ולבסוף נתחייב אחד שבועה לחבירו והשיב ועוד תדע ששבועה זו חמורה מן הראשונה לפי ששבועה ראשונה אפי' עבר על שבועתו אינו פסול לעדות וכו' יעו"ש אלמא אפי' עבר על שבועתו הראשונה בקום עשה שהרי הוא נשבע שלא יטעון אלא אמת וטען שקר אפי"ה אינו נפסל בכך וצ"ע עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבינו במה שדן הרב ז"ל מה שטען קום עשה ואפי"ה מכשירו משום דהוי שבועה להבא וכו' דזה נראה דלא הוי קום עשה דמאי מעשה שייך בטען שקר לפטור ומאי שנא מה דפסק רבינו בפ"ב מהל' שבועות ה"ח וז"ל שבועת הפקדון כיצד כל מי שיש ממון חבירו בידו בין פקדון וכו' ותבע ממנו ממון שיש לו עליו וכפר בו ה"ז עובר בל"ת שנאמר לא תכחשו זו אזהרה לכפירת ממון ואין לוקין על לאו זה וכו' והיינו טעמא משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכמ"ש הכ"מ ז"ל שם וכעת לא מצאתי שום חילוק ביניהם דהתם מה שמכחיש לתובע ואומר לא גזלתי וכו' לא הוי מעשה וכאן נמי מה שטען ואומר אין לך בידי לא הוי מעשה וצל"ע.<br><b> והרב </b> מהר"ש חאסון ז"ל בס' משפטים ישרים סי' ט' רמי ומקשה להריב"ש ז"ל מדידיה אדידיה והוא דבסי' רס"ו כתב על מי שעבר על חרם הקהל שלדעת ר"ת ז"ל הוא פסול לעדות ושכן דעת בעה"ט וגם הרמב"ן ז"ל כתב במשפטי החרם דהעובר על החרם כעובר על השבועה וכו' ושכן כתב הרשב"א ז"ל דהעובר על החרם איסור דבר תורה ואפי' לדברי רש"י שפי' וכו' כנראה שרצה להסכים דברי הרמב"ן והרשב"א שכתבו דהעובר על החרם איסורו מן התורה לדברי ר"ת ושחולקים על רש"י כנראה מלשונו ואילו בסי' ש"א כתב בפירוש שהרמב"ן והרשב"א סבירא להו ומפרשין ההיא דכל הנשבעין כפי' רש"י יעו"ש. ולענ"ד איני רואה בזה שום סתירה בדבריו שהרי בסי' רס"ו שכתב שהרמב"ן כתב דהעובר על החרם כעובר על השבועה ושכ"כ הרשב"א אין הכונה לומר דסבירא להו דהעובר על החרם דלהבא נפסל כעובר על השבועה דלהבא ושנפסל אלא דא ודא אינו נפסל והכונה לומר שמשוין להו אהדדי דאית ביה איסור תורה ובהכי קיימי כולהו בחדא שיטה וכן יראה המעיין בדברי הריב"ש שלא הזכיר בדבריהם שום פיסול כמו שהזכיר בדברי ר"ת דעלה קאי זה נ"ל ברור ואף כי לא נעלם מהדוחק מה שלא נשא את שמותם על שפתיו בסברת רש"י ז"ל מ"מ לא מפני זה נאמר דסותר עצמו מסי' רס"ו לסי' שי"א וסי' ק"ח ותקט"ו שכתב שהרמב"ן והרשב"א כרש"י.<br><b> עוד</b> הקשה הרב ז"ל בהכרעתו זו שכתב וז"ל והא דלא קתני במתני' שבועת בטוי דלא אוכל ואכל משום דמילתא פסיקתא קתני וכו' והרי בגמ' אמרו טעם למה לא תני שבועת בטוי ומשני כי קתני מילתא שבועה דכי קא משתבע וכו' אבל שבועת בטוי דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע לא קתני ופריך תינח אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למימר הרי בפי' דאוכל ולא אכל או לא אוכל ואכל כי אהדדי נינהו וניחא ליה להש"ס דכי משתבע בקושטא משתבע היפך הכרעתו של הרב ז"ל אולי דבריו ז"ל נראה להליץ בעד הרב ז"ל דהוא יתורץ בכונת הגמ' בהכי דמה שהקשה מעיקרא וליתני נמי שבועת בטוי היינו כל ד' חלוקות שהן אכלתי ולא אכלתי אוכל ולא אוכל ולזה משני כי קתני שבועת דכי משתבע וכו' אבל שבועת בטוי דכי משתבע בקושטא משתבע לא קתני ולזה פריך תינח אוכל ולא אוכל והכונה דכיון דבשבועה דלעתיד אינו נעשה חשוד במה הצד דהיינו באוכל ולא אכל שהוא בשב ואל תעשה משו"ה לא תני שבועת בטוי להבא אלא אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למימר כיון דליכא צד שאינו נעשה חשוד ומשני וכו' נמצא מכל מ"ש דדעת הרשב"א ז"ל דהוא ס"ל כרש"י בלי ספק.<br><b> ומרן </b> החבי"ב ז"ל בסי' ל"ד הגב"י אות כ"ט כתב וז"ל וה"נ קשיא לי על תשובת הרשב"א שהעתיק רבינו המחבר מחודש ל"ג בסי' זה שכתב אם לפוסלו לעדות מה הנאה יש להם בפוסלו ואמאי לא קאמר אם לפוסלו לעדות אינו נפסל בשבועת בטוי להבא וקצת קשה דמאי דק"ל מה הנאה יש להם הוא כלפי דברי הנתבע דטען שהוא האריך לו הזמן ועדין לא שמה מתיא ואינו נאמן התובע לומר שלא האריך לו זמן שהוא נוגע בדבר ע"ז השיב שאינו רואה שום נגיעה דאם לענין פרעון הא קאי שטרא ואי התובע בא לפוסלו לעדות אחר מאי נגיעה שייך כאן כדי שלא נאמניהו במה שמעיד עתה ואח"כ מברר דלא מפסיל מעיקר שבועה ומ"ש מרן החבי"ב שם עוד וצ"ל שהרב במחודשים ל"ב ול"ג מחזיר שלא לעשותו חשוד על השבועה אפי' לדעת ר"ת אבל אה"נ לדעתו בלא זה לא הוי חשוד וכו' הנה תשובה זאת היא ל'ו נדפס'ה בח"ג הנדפס מחדש סי' צ"ד באורך ושם כתב וז"ל אבל מ"מ לעיקר פסולו של זה על שלא קיים שבועתו חלוקת המורים היא אם חשוד על שבועתו ע"ז ושכנגדו נשבע ונוטל אם לאו וכו' יעו"ש באורך הרי דלפוסלו משבועה קאתי וכמ"ש בסי' תתקס"ד.<br><b> והנה</b> במ"ש הריב"ש ז"ל וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל ראיתי למרן החבי"ב ז"ל בסי' ל"ד הגהת ב"י אות כ"ו שהקשה עליו וז"ל א"ה לא נהירא לי וכו' שהרי כתב הרמב"ם שאם גנב או גזל וכו' או עשה מלאכה בשבת שהוא לאו הניתק לאזהרת מיתת בי"ד שפסו' לעדות ובשלמא גנב וכו' אבל עשה מלאכה בשבת למה יפסל כיון דאינו לוקה וכ"ת דמיירי דהיתרו בו למלקות ולא היתרו בו למיתה שלוקה כמ"ש הרמב"ם בפט"ז מהל' סנהדרין זה דוחק גדול דבהיתרו בו למלקות יפסל ובהיתרו למיתה לא יפסל וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה דכונת הרב במ"ש כמ"ש הרמב"ם בפ' ט"ז וכו' הוא מ"ש שם בהרב המגיד וז"ל עבר עבירה שיש בה מלקות ומיתת בי"ד כאחד כגון ששחט אותו ואת בנו לע"ז יעו"ש. ודומה לזה ששחט בשבת אותו ואת בנו ולא התרו כי אם אלאו דאותו ואת בנו ולא משום שבת דאז חייב מלקות משום אותו ואת בנו ולא משום שבת זה הוא שכיון מרן ז"ל לענ"ד והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי להרב המגיה בס' מגילת ספר סי' קצ"ד שכתב וז"ל א"ה דע דלאו שניתק לאזהרת מיתת בי"ד אפי' היתרו בו למלקות אינו לוקה כמבואר בגמ' ופסק הרמב"ם בפי"ח מהל' סנהדרין וכמ"ש הכ"מ שם ותמהני בזה על הרב כנסת הגדולה בחו"מ סי' ל"ד בהגב"י אות כ"ו יעו"ש עכ"ל ולענ"ד אין כאן תמיהא כמבואר דמרן ז"ל לא קאי כ"א ללאו דאיכא תרתי דהיינו מיתת בי"ד ומלקות והעד ע"ז ממה שציין בפ' ט"ז ודוק.
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין אדם נעשה חשוד וכו' אבל המודה מפי עצמו וכו'. </b> כתב הטור ז"ל בסי' פ"ז וז"ל כתב הרי"ף ז"ל בתשובה נשבע היסת ואח"כ הודה מעצמו במקצת הו"ל חשוד ופרע מאי דאודי ושכנגדו הוא נשבע על השאר ונוטל וכו' ומרן החבי"ב בהגהות הטור אות ס"ו הקשה עליו וז"ל אך קשה היאך כתב שנעשה חשוד ושכנגדו נשבע ונוטל והרי כתב רבינו בעה"ט בסי' צ"ב ס"י ולא אמרינן בחשוד שכנגדו נשבע ונוטל אלא בשבועה דאורייתא ושהוא מדברי הגמ' בריש מציעא כמ"ש רבינו ועיין בב"ח וכו' יעו"ש וק"ל דמשמע מדבריו שכתב היאך נעשה חשוד ושכנגדו נשבע ונוטל כנראה דבנשבע היסת לשקר לא נעשה חשוד וע"ז מביא מ"ש הטור בסי' צ"ב והא אחרי המחילה רבה אינו דהא התם מיירי דאין שכנגדו נשבע ונוטל אלא אוקמוהו אדין תורה שפטור הנתבע אבל לעולם לעשותו חשוד אין ספק דאפי' בשבועה דרבנן נעשה חשוד וכמ"ש בריש סי' צ"ב עיי"ש ויותר קשה לי מ"ש בסוף דבריו וז"ל וראיתי בספר התרומות שהעתיק תשו' הרי"ף ז"ל כלשון הזה ואח"כ בא עד אחד ה"ז נשבע שבועת התורה ואי בתר דמשתבע הודה מעצמו הו"ל חשוד ונפרע מאי דאודי ושכנגדו נשבע ונוטל ע"כ וכפי זה ניחא ולא קשה מידי דבתר דמשתבע שבועת התורה הודה מעצמו ונעשה חשוד עכ"ל כנראה דמשום דנשבע שבועת התורה נעשה חשוד וזה אינו דחשוד נעשה אפי' כי נשבע שבועה דרבנן אלא שאינו נוטל שכנגדו אם נתחייב שבועה דרבנן והוא חשוד דתקנתא לתקנתא לא עבדינן והכא אף כי נשבע הסת בין שהודה במקצת הרי נתחייב שבועת התורה ושפיר נשבע התובע ודוק.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכן הפוגם שטרו וכל כיוצא בזה שהיה חשוד וכו'. </b> וראיתי להגדולי תרומה דף ק"ד ע"ד שהקשה לרבינו דכאן גרע כח החשוד דאף כשנתחייב שבועה מחמת הלוה בלבד כיון שהוא חשוד מפסיד כח שטרו ואילו לקמן בדין ח' פסק מי שנתחייב שבועת היסת והיה התובע חשוד אין הנתבע יכול להפך עליו השבועה שהרי אינו יכול לישבע אלא ישלם או ישבע והשתא מאי שנא הכא דיפה כח החשוד דכשהנתבע מטיל עליו השבועה אמרינן לאו כל כמינך ומעמידין הדבר על תקנת חכמים שיפרע או ישלם אע"ג דמן התורה פטור בלא כלום ומאי שנא גבי שטר דאי אמר הנתבע אשתבע לי והתובע חשוד פטרינן ליה בשבועת היסת אע"ג דמן התורה התובע מוחזק בכח שטרו בלא שום שבועה ואמאי לא אמרינן שאין שומעין לזה לתלות הדבר בדבר שאי אפשר וכו' יעו"ש שהניחו בתימה.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דהחילוק מבואר דהכא באומר אשתבע לי דלא פרעתיך דהשבועה היא גבי מלוה דהכא הוי דינא דאי אמר אשתבע לי לא שקיל תובע בלא שבועה ואי בעי לשבע נתבע וליפטר לא מצי אשתכח דהשבועה היא גבי תובע משו"ה עכשיו שהוא חשוד מצי מטיל ליה אותה שבועה אף שהוא חשוד משא"כ בהא דלקמן שהשבועה היא גביה והוא רוצה להקל מעליו ולהפכה אשכנגדו מפני שהוא חשוד נהי דאי הוה התובע חשוד מצי להפך מ"מ עכשיו שהוא חשוד ומעיקר התקנה עליה רמיא לישבע וליפטר לא מצי להפך לתלות הדבר בדבר שא"א ומשו"ה פסק דלא מצי להפך.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>לעולם כזה דנין לחשוד וכו'. </b> עיין להרב לח"מ שהקשה דלמה פסק רבינו דילקה ויעשה תשובה הא בפ"א מהל' עדות פ' כיון שיש עדים שלקה או שעשה תשובה סגי משמע דבחדא מינייהו סגי וכו' יעו"ש עיין למרן כ"מ ז"ל שם שכתב לדעת רבינו דביאור דבריו דאם לקה ועודנו לא נכנע לבבו לא חזר לכשרותו עד שתצרף תשובה עם המלקות וכו' הרי דמאי דקשיא ליה להרב ז"ל פריש יתיב מרן בכ"מ ועיין בסמ"ע ס"ס צ"ב ומ"מ לא אכחד שמ"ש אח"כ מרן וז"ל ולפי"ז גם אותה גירסא נפרש דוקא נתחייב מלקות אבל עבר עבירה שאילו נתקיימו בה התנאים הצריכים היה חייב מלקות ע"כ לא ידעתי מה בא הרב ז"ל לתקן בזה ומה תיקן ודוק.
+
+Halakhah 11
+
+<b>מי שטען על חבירו וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז"ל שכתב דמבואר בהלכות בפ' כל הנשבעין שאין הלכה כרב וכו' אלא ודאי חייב ואין שבועה פוטרתו ע"כ ועיין בהלכות פ' הגוזל דשם ג"כ מבואר ביותר דאין הלכה כרב. והנה הגדולי תרומה ז"ל בשער ז' הקשה וז"ל ותימה דבפ' המפקיד גבי הא דאמר ר' אבא בר יעקב א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ורבא אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים כתב הרא"ש ותמיה לי ע"ד הרי"ף ז"ל דלא קי"ל הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך ואי משום דהלכתא כרב נחמן בדיני היינו דוקא כנגד בני דורו ולא כנגד רבותיו וא"כ הכא היכי פסק בהחלט כר"נ נגד רב שהיה ר"נ תלמיד תלמידו עכ"ל ועיין בס' הקבלה להראב"ד ז"ל בסדר האמוראים ושם תראה דלא היה תלמיד תלמידו כי אם תלמידו וכן תראה בהקדמת רבינו מספר היד. עוד ראיתי שם להראב"ד שכתב שרב המנונא היה תלמידו של ר"י ומסוגיין דהגוזל נראה שהיה תלמידו של רב ולעיקר הקושיא דהגידו"ת תירץ מרן החבי"ב ז"ל בסי' פ"ז הגב"י אות נ"ט דהיינו טעמא דהלכתא כר"נ משום דרמי בר חמא ג"כ דלא כרב והו"ל רבים לגבי יחיד יעו"ש ודוק.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>שני מעין ופרוטה וכו'. </b> עיין להרב המגיד ז"ל שכתב הלכה כרב ועיין בתוס' יו"ט ז"ל בפ' שבועת הדיינין שהביא מ"ש בפ' הזהב דמשמע דס"ל כשמואל ומכאן קשה לי למ"ש בדרישה בסי' צ"ג ס"ד שכתב וז"ל ולכן נראה לענ"ד דלית שום גאון ופוסק שיפסוק דלא כרב בדין שבועה דאורייתא אלא שמחולקים בפירוש סוגיא דהכא וכו' יעו"ש ולא הזכיר לרש"י ז"ל ולא ידעתי למה.<br><b> וכתב</b> הר"ן בפ' שבועת הדיינין משם הרשב"א ז"ל וז"ל ויש להרשב"א ז"ל דרך אחרת דאע"ג דקי"ל הלכה כרב בכפירת טענה היינו משום דתני רבי חייא לסיועי לרב אבל לענין פלוגתא דשוה ודוקא נקטינן כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני ולאו הא בהא תליא דאע"ג דקי"ל הלכתא כרב אפשר לפרושי כולה מתני' בדוקא ופטור דרישא משום דמה שטענו לא הודה לו וכ"ת כיון דקי"ל הלכה כרב אם איתא דדוקא קתני לא הו"ל למתני שתי כסף דלא אפשר לחיוביה בהודאת מקצת דהא חסרא ליה טענה אלא הו"ל למתני' לומר דינר יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור איכא למימר אה"נ אלא משום דבעי למתני סיפא שתי כסף ופרוטה ולאשמועינן דטענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהם חייב וכו' יעו"ש וראיתי להרב גדולי תרומה שם שהקשה עליו וז"ל ודבריו מוקשים בעיני מב' צדדים תחילה דאם איתא דאפי' בדיני דרב נמי מצינן לפרושי מתני' בדוקא ולא תיקשי אליביה א"כ קשה מאי פריך אלא מדסיפא דוקא רישא נמי דוקא לימא תיהוי תיובתא דרב וכו' דמאי תיובתא איתא לרב הא אפי' נימא דרישא נמי דוקא אליביה איכא למימר דנקט רישא משום סיפא וכדברי הרשב"א ז"ל יעו"ש ולענ"ד נראה אחרי המחילה רבה דלא קשיא כלל והוא דכונת הרשב"א ז"ל הוא דאף דבדין הכפירה קי"ל כרב בדין שוה ודוקא קי"ל כשמואל ואף דרישא דמתני' דייק כרב דקתני שתי כסף יש לי בידך והלה מודה לו בפרוטה פטור דמשמע משום דמחסרה ליה טענה והיה לנו לפסוק בהא נמי כרב ואפי"ה הלכתא בהא כשמואל דאפשר לפרושי למתני' אליביה דשמואל דמאי דפטר ליה הוא משום דמה שטענו לא הודה לו ולא משום דמחסרה ליה טענה ומן הדין הוא דליתני טענו דינר יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא פרוטה דפטור אלא דנקט מנה משום סיפא כ"ז הוא לשמואל ברם לרב אין ספק דמאי דפטור הוא משום דמחסרה ליה טענה וא"כ כי פריך לרב מדסיפא דוקא רישא נמי דוקא לימא תהוי תיובתא דרב היכי מצי לתרץ לרב דנקט רישא מנה משום סיפא כיון דלרב בטוען מנה לי בידך הכונה היא שוה ק' ובדין הוא דאי לאו משום דמחסרה הוה חייב דלתני דרישא דוקא מנה תבע ולא שוה והיינו טעמא דפטור ונקט מנה משום סיפא וכו' דא"כ כי תבע איניש מחבירו מנה הוא דוקא ולא שוה אם כן היינו תיובתיה דרב דהא במתני' לא מיירי כי אם בתבע סתם מנה ולא בתבע בפי' דוקא מנה ולא סתם.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>העיד עליו עד אחד. </b> עיין בהרב המגיד ז"ל ועיין מ"ש בהל' גזלה פ"ד הי"ג.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>הטוען את חבירו שני מינין והודה לו באחד מהם וכו'. </b> כ"כ הבעל התרומות ושאר פוסקו כשמואל בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ') וכתב הגדולי תרומה בדף נ"ח וז"ל ומכאן קשה לי על מ"ש רשב"ם בפ' הספינה דף פ"ד על הא דתניא יין וחומץ מין אחד הוא וז"ל מין אחד ואם תרם מזה על זה תרומתו תרומה וכן בענין הודאה ממין הטענה דאם טענו יין וחומץ והודה לו באחד מהם חייב שבועה על השני דאיכא הודאה במקצת ממין הטענה ע"כ דמשמע דמפני דהם מין אחד חייב שהודה באחד מהם הא אם היו ב' מינין היה פטור כשתבע שניהם וזה תימה שהרי בטענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהם הוא פשוט דחייב אע"ג דהוו שני מינין ולא הו"ל לומר אלא כשתבע אחד מהם והודה לו באחר חייב והוי ממין הטענה כיון ששניהם מין אחד ואם אין כאן טעות [סופר] הדבר צ"ע עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לתרץ דהן אמת דכן פסקו הפוסקים ז"ל כשמואל דאמר הכי ורב פפא בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף מ') מ"מ הא איכא ר' חייא בר אבא דפליג עליה דשמואל משם ר' יוחנן ואמר דפטור ואותיב עליה ר' אבא בר ממל מהא דתניא טענו שור ושה והודה לו באחד חייב ופריק הא מני אדמון היא ולא דחויי מדחינא לך אלא לימוד ערוך הוא בפיו של ר"י הא מני אדמון היא עכ"ל הש"ס ובפ' שני דייני גזרות דף ק"ח מוקי בין לאדמון בין לחכמים כוותיה דכולהו סבירא להו דטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם פטור ע"כ וכתבו מקצת הראשונים דזאת אחד מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד יעו"ש בהר"ן ובהרב בצלאל וא"כ נוכל לומר דרשב"ם ז"ל ס"ל לדינא כר"ח ב"א דפטור ומשו"ה כתב דיין וחומץ מין אחד הוא שאם טענו שניהם והודה לו באחד מהם חייב דאם הוא ב' מינין אף כי הודה באחד מהם פטור אלא א"כ כפר באחד מהם ובאידך הודה במקצת וכפר במקצת דבהכי מחייב ר"ח ב"א מבואר בפ' שני דייני גזרות. ואל ישיאך לבך דהך דר' חייא לא קי"ל לדינא לשום אחד מהפוסקים דהרי הרי"ף ורבינו ובעל התרומות והרא"ש ז"ל ושאר רבוותא פסקו כשמואל דהא מצינו לו חבר לבעל ספר חפץ הביאו בהגהת מיימוני בדין שלפנינו פסק כר"ח ב"א וא"כ אף אנן נמי מצינן למימר לדעת רשב"ם דהכי ס"ל וק"ל.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מלא עשרה כדים שמן יש לי בידך וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז"ל וכתב הש"ך בסי' פ"ח סקל"ז וז"ל כן כתב הרמב"ם אבל לענ"ד לא נהירא דהא אמרי' בש"ס עשרה כדים מלאים שמן יש לי אצלך לכו"ע שמן וקנקנים קא טען ליה וא"כ לא מסתבר לחלק בין מלא י' כדין לעשרה כדין מלאים שמן אלא נראה דהא דקאמר רבא דכו"ע היכא דאמר ליה מלא י' כדי שמן יש לי בבורך שמן קא טעין ליה היינו דווקא כיון דא"ל יש לי בבורך דלא על חינם נקט רבא בבורך אלא ודאי ר"ל דקא"ל בבורך וכו' וא"כ קשה לי על הרמב"ם והנמשכים אחריו שלא כתבו כן עיי"ש עד סוף הלשון.<br><b> ולענ"ד</b> אחרי הנשיקת ידי ורגלי קדשו אין זה הוכחה לדחות דברי רבינו והנמשכים אחריו דשפיר מצינו למימר דגרסי' ליה בבורך והוא דבא רבא לאשמועינן דבאומר מילת בבורך אפי' לרבן גמליאל דס"ל טענו חיטים והודה לו בשעורים חייב בכהאי גוונא דטעין מלא י' כדים שמן יש לי בבורך והודה לו בקנקנים פטור.<br><b> וכן </b> ראיתי להר"ב בשיטה מקובצת שם וז"ל קנקנים לא טעין ליה לכך האריך וקאמר האי לישנא יתירא לומר דגרע האי מטענו חיטים והודה לו בשעורים דהתם מצי למימר טענתי חיטים ושוב היה בדעתי לטעון שעורים וזה שהודה בשעורין חשיבא מקצת הטענה וממין הטענה אבל זה שדקדק לומר מלא עשרה כדים שמן וכו' הו"ל כמאן דאמר שמן יש לי בידך ולא קנקנים ולכו"ע פטור ואפשר אפי' לר"ג דמחייב בטענו חיטים והודה לו בשעורים מודה הכא דפטור והיינו דאמרינן לכו"ע ורש"י במהדורא קמא נדחק לפרש דכו"ע אדמון ורבנן ובמהדורא בתרא לא כתב כן אבל כתב קנקנים לא טעין ליה וכו' וכי הודה לו בקנקנים לאו הודאה היא ע"כ ודייק כדכתיבנא עכ"ל. ולענ"ד דייק שפיר לרש"י ז"ל הך פירושא מדפי' בד"ה בטוענו מידה וז"ל ולא תבע ממנו קנקנים אלא שמן הפקדתי אצלך ומאי כדי שמן דקתני במתני' מידה מלא י' כדי שמן דהו"ל כטענו חיטים והודה לו בשעורים ע"כ ומדלא פירש נמי בבורך כדמשני רבא ואז הוה שייך שפיר יותר קושית הש"ס אי הכי מ"ט דאדמון ש"מ דהך דמשני רבא הוא אף לרשב"ג.<br><b> והש"ך </b> כתב וז"ל אלא ודאי רבא מילתא דפשיטא קאמר והדר מהא דמשני הש"ס מעיקרא בטוענו מידה שא"ל מלא י' כדים שמן יש לי בבורך וכו' ולא ידעתי אנה מצא כן דבבורך קא טעין ליה ואילו רש"י ז"ל לא הזכיר בבורך וא"כ אף אנן נמי מצינן למימר דדעת הרי"ף ורבינו ז"ל למאי דקי"ל דלא כרשב"ג לא צרכינן שיטעון יש לי בבורך ובאומרו מלא י' כדין שמן יש לי בידך די לפוטרו בהודה בקנקנים וכל מה שהאריך רבא לומר שמן קא טעין ליה וקנקנים לא טעין ליה וכו' הוא לר"ג יעו"ש בהש"ך שמתיישבים מקצת דבריו בזה גם מ"ש מרב האיי ורבינו ירוחם הרואה יראה שאין בהם כדי להכריח.<br><b> ודע</b> שהטור ז"ל שם כתב וז"ל עשרה כדי שמן יש לי בידך הודה בשמן וכפר בקנקנים פטור וכו' י' כדים שמן יש לי בידך יש במשמעות זה שמן וקנקנים וכתב בב"י שהחילוק הוא דבאומרו כדי שמן הוא סמוך מילת כדי לשמן ולכך שמן לחוד קא טעין אבל כדים שמן מוכרת ואף קא טעין יעו"ש ומור"ם במפה כתב וז"ל אבל אם א"ל י' כדי שמן יש לי בידך לא טענו אלא כדים ואם הודה בשמן לא הוי ממין הטענה ע"כ וכתב הסמ"ע ז"ל דברי הב"י ז"ל שיש חילוק בין כדי לכדים ואח"כ כתב וז"ל ובטור לא הוזכר ברישא תיבת מלא י' כדים דבלא מלא נמי מדאמר כדי שמן שאינו מוכרת משמע דקא תבע ליה קנקנים ולא שמן וכמ"ש הב"י בפי' וכו' יעו"ש.<br><b> והרואה</b> יראה דדברים אלו מרפסן איגרי דהא הוא הביא תחילה דברי מרן דבכדי שמן שמן קא תבע ליה ולא קנקנים ואילו הכא כתב בהיפך קנקנים קא תבע ליה ולא שמן וכמ"ש הש"ך ז"ל ולזה נראה שכיון הב"ח ז"ל שכתב שיש דברים סותרים זאת את זאת ואולי ט"ס יש בדבריו יעו"ש אמנם הדבר קשה הוא מ"ש מרן החבי"ב ז"ל בהגב"י אות י"ז בסוף דבריו וז"ל ואני רואה דברי הסמ"ע נכונים וברורים ע"כ וכשאני לעצמי לא ידעתי היכי ניחא ליה הא דכתב כמ"ש הב"י בפי' אם לא שנאמר ודלא כהב"י בפי' והכונה דפליג עליה דעיקר התביעה אינו אלא בקנקנים או כיון לומר כמ"ש הב"י לעיקר החילוק שיש לחלק בין כדי לכדים אלא דפליגי דמאי קא תבע למר שמן ולמר כדים וק"ל.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>שהשטר לא תועיל בו בכפירתו והרי כל נכסיו משועבדין וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז"ל שכן כתב הרי"ף ז"ל בהלכות בפ"ק דמציעא מהכרח השמועה אשר שם וכתבו התוס' בד"ה אין נשבעין וז"ל אבל לר' יוחנן דאמר בפ' שבועת הפקדון כופר בממון שיש עליו עדים חייב עליו קרבן שיש עליו שטר פטור משום שכופר שעבוד קרקעות דבעדים לא חשיב שעבוד קרקעות אע"ג דסבר ר"י שעבודא דאורייתא היינו משום דכיון שהפקיעו חז"ל השעבוד במלוה על פה משום פסידא דלקוחות חשיב כאילו מחל לו השעבוד ומיירי דאית ליה משועבדים ולית ליה בני חרי דאי אית ליה בנ"ח אפי' יש עליו עדים פטור ואי לית ליה אפילו משעבדי אפילו יש עליו שטר חייב ע"כ.<br><b> ולענ"ד</b> נראה שדעת התוס' דלא כהריטב"א ז"ל שכתב שם בשי' בדף ג' עליה דר' חייא דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידים שחייב לו נ' נשבע וכו' אע"ג דקי"ל שעבודא דאורייתא ואחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע"פ גובה מנכסים משועבדים מ"מ השתא דתקון רבנן מלוה ע"פ אינו גובה מנכסים משועבדים דלית ליה קלא לאו כפירת שעבוד קרקעות הוא ומחייב שבועה וכו' וכ"כ הר"ן בר"פ שבועת הדיינין וכו' יעו"ש כנראה שאינו גובה מן הלקוחות לאו שעבוד קרקעות מקרי ואף דאית ליה מקרקעי בני חרי ואילו להתוס' ז"ל משנו בדיבורייהו דמיירי דאית ליה משעבדי ולית ליה בנ"ח אפי' שיש עליו עדים פטור וכו' ובודאי דהיינו טעמא דהוי שעבוד קרקעות כמבואר. אשר בזה אשכחנא פטרי למ"ש הטור ז"ל בסי' פ"ח ס"ל וז"ל אבל התוס' כתבו דאפי' מלוה ע"פ ליכא שום שבועה דאורייתא לא במודה מקצת ולא בהעדת עד אחד כיון דקי"ל שעבודא דאורייתא א"כ כל מלוה הוא שעבוד קרקעות לא משכחת שבועה דאורייתא אא"כ אין לו קרקע או שמחל השעבוד וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל ולכאורה יש להקשות דכיון דהשתא דתקון רבנן מלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות וכדכתיבנא משם הר"ן והריטב"א ז"ל א"כ למה הצריך שלא יהא ללוה קרקע או ימחול לו השעבוד כיון דמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות א"כ ליכא שעבוד קרקעות ואף דאית ליה קרקע מבנ"ח וכאמור וכמו שכן ראיתי להרב בית ישחק הנדפס מקרוב בפ"ח מהל' שבועות הי"ג ובפי"א מהל' מלוה ה"ד שהביא דברי הריטב"א והר"ן ז"ל ודברי התוס' וכתב וז"ל כנראה שהתוס' סברי כדעת כל הני רבוותא ומעתה תמיה לי טובא על מרן ז"ל דקא מייתי דברי התוס' שהם מ"ש בפ"ק דמציעא והוא תימה שהרי לפום קושטא דמילתא לא נפק"מ מידי שהרי בתר דתקנו רבנן דלא גבי ממשעבדי חשיב שפיר כאילו מחל השעבוד השתא אי נמי אית ליה קרקע ולא מחל בפי' השעבוד שפיר משבעינן ליה שבועת התורה וכו' יעו"ש שהניחו בצ"ע ואחרי המחילה ליתא להני מילי לדעת התוס' דפ"ק דמציעא דאף לבתר התקנה דמלוה ע"פ לא גבי מלקוחות מ"מ שעבוד קרקעות מקרי אי אית ליה בנ"ח היפך הני רבוותא ומשו"ה הצריך הטור ז"ל שלא יהא ללוה קרקע או שימחול השעבוד דהתקנה לא מהני אלא היכא דלית ליה קרקע בנ"ח אז הוא דמהני למשועבדים דוקא ברם אי אית ליה בנ"ח מה יושיענו תקנת חכמים לדעת התוס' ואפשר דלזה דקדק הטור ז"ל בלשונו לומר דלית ליה קרקע ולא אמר משעבדי ורצונו לומר לקרקע בנ"ח או שימחול השעבוד דאז לא איכפת לן אי אית ליה בנ"ח זה נראה לענ"ד בכונת הטור ז"ל.<br><b> וראיתי</b> להרב גדולי תרומה בשער ז' ח"ב סי' י"ד שהקשה בדברי התוס' והרא"ש אלו וז"ל ועיקר דברי התוס' והרא"ש ז"ל יש לי מקום עיון דלדידהו למ"ד שעבודא דאורייתא אי לאו דמחל או דלית ליה קרקע לא משכחת לה שבועה במודה מקצת וקשה טובא א"כ מתני' דסלעין דינרין דאיפליגו ר' שמעון בן אלעזר ור' עקיבא היכי מיירי אי בדאית ליה קרקע ולא מחל השעבוד א"כ מלוה אומר ה' ולוה אומר ג' היכי מחייב רשב"א שבועה הואיל והודה במקצת הא הנהו ב' דכפר שעבוד קרקעות ואי במחל השעבוד או לית ליה קרקע יקשה מאי משני אי נמי משום דהו"ל שטר שעבוד קרקעות הא לית ליה קרקע יעו"ש שנדחק דהך שינויא הוא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא ועיין בס' בית ישחק מה שתירץ ולא ידעתי מה ביניהם דנראה דהיא היא תירוץ הגידו"ת במעט שינויי תיבות. ולענ"ד נראה לתרץ שהם ז"ל מפרשים דהברייתא מיירי דאית ליה קרקע ברם לא שוה כ"א ב' דנרין או ב' סלעין ואמטו להכי במלוה אומר ה' ולוה אומר ב' כיון דמשמעות השטר אינו אלא ב' הוי בהני תלת דכפר בטענתו כלים וקרקע וכפר בכלים והודה בקרקע שהוא פטור משום דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ברם בהודה בתלת כיון דהך ג' שהודה לית ליה קרקע כנגדו א"כ הו"ל כטענו כלים וקרקע והודה בקרקע וכפר במקצת הכלים דאז חייב משום דאיכא כפירה והודאה בכלים וה"נ איכא כפירה והודאה במטלטלין ולהך הודאה וכפירה לית ליה קרקע וליכא למימר דמשוה הודאה דב' שהוא שעבוד קרקעות כיון דאית ליה קרקע שוה ב' סלעין שיפטור למה שהודה בסלע ג' דלית ליה שעבוד קרקעות ודו"ק.<br><b> והרב </b> ט"ז בסי' פ"ח הקשה ע"ד התוס' וז"ל ויש לי תימה רבה בזה מההיא דפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ח) דפסקינן שם שישבע הלוה שבועה דאורייתא כיון דמודה במקצת והקשה ע"ז קושיית התוס' דקי"ל שעבודא דאורייתא ואפי' במלוה ע"פ וליכא לשנויי דלית ליה קרקע או שמחל כמ"ש כאן הא אמרינן שם דגובה מבני חורין וכו' ומי שיוכל להתיישב זה אומן יתקרי ושכר הרבה יקח מן השמים עכ"ל.<br><b> והרב </b> מראה הפנים בפי' הירושלמי בפ"ק דמציעא ה"א הביא ההיא דכתבו בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קע"ה) על קושית ר"י מקורביל וז"ל ואומר ר"י כשמחל השעבוד או דליכא עדים דהא דשעבודא דאורייתא היינו עפ"י עדים אבל עפ"י עצמו לא ע"כ וכן הביא הרמב"ן ז"ל בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל"ז) משם אחרים וז"ל ואחרים העמידו דין מודה במקצת של תורה בדלא אוזפיה בסהדי או שהם אומרים שמתו וכו' יעו"ש שהרמב"ן שמיאן בזה וכו' יעו"ש ובזה רצה הרב ז"ל לתרץ וז"ל ולפי תירוץ התוס' מיושב בטוב טעם ודעת קושיא זו שהרי כתב בעה"ת דטעם דמשלם מחצה לגבי דידיה מחשבין לעדות כמאן דליתא שהוא מכחיש את העדים בהודאתו והודאתו כמאה עדים דמי וכ"כ התוס' שם וא"כ הוי כמלוה ע"פ בלא עדים ולפי הכלל שכתבו התוס' בזה לכו"ע לא אמרינן במלוה ע"פ בלא עדים שעבודא דאורייתא וה"נ משלם ע"פ עצמו ולא ע"פ עדים וזה ברור ע"כ.<br><b> ולפי </b> קוצר ענ"ד לא מיתבא דעתי בזה דהא המדקדק בדברי הרא"ש שם בפ' שבועת הפקדון שם שכתב וז"ל הקשו התוס' מאי שנא שטר מעדים דעדים שעבוד קרקעות הוא ועוד קשה למ"ד מודה מקצת שיחייב רחמנא השבועה וכן ע"י עד אחד היכי משכחת לה הא הו"ל שעבוד קרקעות יעו"ש והשתא אם איתא דיש חילוק בין מלוה על פה למלוה בעדים מאי ק"ל לדין מודה מקצת נימא דמשכחת לה היכא דליכא עדים דבהכי מחייב רחמנא שבועה וכדתירץ ר"י לקושיא זו בפ' גט פשוט ואחרים שהביא הרמב"ן ועוד קשה לי טובא מסיום דברי הרא"ש שכתב וז"ל הילכך אין שעבוד קרקעות תלוי לא בעדים ולא בשטר למאן דאית ליה שעבודא דאורייתא אלא כל מלוה נשתעבדו נכסי הלוה ע"כ ואם הדברים כפשטן דכל מלוה משמע אף דליכא עדים אלא בין לוה למלוה וכו' וכתב נשתעבדו נכסי הלוה דלא כמ"ש הרב וכן נראה מלשון הטור ז"ל דלא שנא וק"ל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מנה לי בידך וכו' פסקו כל הגאונים שהלכה שישלם חמשים וישבע על השאר וכו'. </b> עיין להרב לח"מ ז"ל שהקשה דלמה תלה בפסק הגאונים כאילו אין הדבר מוכרח והרי כיון דקי"ל טענו חיטים והודה לו בשעורין פטור על כרחך ליתא לדאבוה דרבי אפוטריקי כדאמרינן בפ"ק דמציעא וכו' ולמה תלה בפסק הגאונים כאילו אין הדבר מוכרח אלא מפני שפסקו יעו"ש. ולענ"ד נראה לתרץ ולומר לדעת רבינו ז"ל דדעתו כדעת הרב יוסף ב"ב שהביאו התוס' בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מ"ו) ד"ה בטוענו כלים וכו' וז"ל ור"י ב"ר ברוך אומר דאינו ראיה דאפי' מאן דפטר בטענת חיטים והודה בשעורים אפשר דפליגי אר' חייא משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן אינה בתורת הזמה ור"ח תורת הזמה לא פריך כדאמרי' התם וכן צריך לומר לר' יוחנן דפליג אר"ח בירושלמי בפ"ק דמציעא אע"ג דפטר בטענו חטין והודה לו בשעורים לעיל ועל כרחך צ"ל דפריך תורת הזמה ע"כ וכלשון הזה הביא הר"ב בשיטה מקובצת בסוגיין משם גליון תוס' יעו"ש ועיין ג"כ מ"ש משם הרב פרץ ז"ל ומעתה זה הוא דעת רבינו ז"ל שתלה דין זה בפסק הגאונים כמבואר ועוד עלה על דעתי לומר למה תלה דין זה בפסק הגאונים והוא דרבינו כתב ועדים מעידים שעדין יש לו אצלו נ' וכבר ידוע כמה נתחבטו הפוסקים ז"ל בהך דר"ח דלמה נשבע למאי דקי"ל שעבודא דאורייתא והריטב"א והר"ן ז"ל ודעימייהו הם אמרו דר"ח מיירי בעדים מעידים על ההלואה לחוד ומשום דטען תחילה לא לויתי הוא דמחייב לשלם החמשים ומ"מ מלקוחות לא גבי יעו"ש בהר"ב והריטב"א בסוגיין והר"ן ז"ל בפ' כל הנשבעין ונמצא לפי דבריהם דהם מעידים נמי על הפרעון דלא פרע הו"ל שעבוד קרקעות ולא נשבע אמטול להכי תלה הפסק בהגאונים וכבר ראיתי להאחרונים שדרכו בדרך זה לך נא ראה.<br><b> וראיתי</b> להרב גדולי תרומה בשער ז' דף ס"א ע"א שהביא דברי הר"ן שבפ' כל הנשבעין הנז' והביא מ"ש רבינו ועדים מעידים שעדיין יש לו אצלו חמשים וכו' וכתב וז"ל ובאמת רחוק הוא להאמין שיחלוק הר"ן עם הרמב"ן ז"ל בזה ולפחות היה לו לפרש ע"כ ולפום ריהטא עלה ע"ד לומר דרבינו קאי לדינא דהשתא דמלוה ע"פ לא גבי ממשעבדי וא"כ שפיר חזי מ"ש ועדים מעידים שעדין יש לו חמשים דכיון דליכא שטר לא הוי שעבוד קרקעות והיינו מ"ש הר"ן ז"ל אח"כ האמנם עם כל זה לא הונח לי לפי שראיתי להרב מראה הפנים בפ"ק דמציעא שכתב בדעת רבינו דפליג אהר"ן ז"ל ודעתו ז"ל הוא דדוקא מלוה בשטר ס"ל שעבודא דאורייתא לא במלוה ע"פ עיי"ש שיש להתבונן בדבריו ועוד נראה לענ"ד דמוכרחים אנו לומר דרבינו פליג על הר"ן ז"ל דהא בפי"ז מהל' אישות גבי היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר אלמנה וכו' נשבע הבעל וגובה מחצה וכתב הרב המגיד דטעמו דמאחר דתקנו דהאשה גובה כתובתה מהמטלטלין לא חשיב כפירת שעבוד קרקעות והקשה הרב לח"מ מסוגייא דסלעין דנרין ותירץ דגבי מלוה ע"פ לא חשיב כפירת שעבוד קרקעות ורבינו מיירי במקום שאין כותבין כתובה יעו"ש הרי דכתב ז"ל בדעת רבינו במלוה ע"פ כל שגובה בין ממטלטלין בין ממשעבדי אינו בסוג שעבוד קרקעות וא"כ הרי ברור דלא כהר"ן ומאי רחוק להאמין שיחלוק רבינו עם הר"ן ז"ל אם לא שנפרש פי' אחר בדברי רבינו שבהל' אישות שלא כדברי הרב לח"מ ועיין בס' בית ישחק הנדפס מקרוב בפ"ח מהל' שבועות מה שהקשה להרב לח"מ.<br><b> עוד</b> כתב הרב וז"ל והיכא דעדות זה של חמשים הוא בקנין אי מחוייב שבועה או לא הביא הרב"י בסי' ע"ה משם המרדכי דדוקא בהודאת ע"פ אבל בשטר או בקנין לא והיינו הילך ע"כ וכתב הב"י ואינו נראה בעיני ולא ידעתי למה דחה סברא זה בב' ידים מבלי שום טענה יעו"ש באורך וראיתי שסברא זו של מרן ז"ל היא סברת ראב"ן ז"ל הובא במרדכי בפ"ק דמציעא וז"ל שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים וכו' וכן פי' ראב"ן וה"ה אפי' יש לו שטר של נ' כדאמרינן וכו' יעו"ש ודוק.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אלו שאין נשבעין עליהם מן התורה העבדים והשטרות וכו'. </b> עיין מ"ש בפ"ב מהל' שכירות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>שטר מסרתי לך וכו' להד"מ ישבע היסת וכו'. </b> עיין במרן כ"מ והרב לח"מ ז"ל ובספרו הקצר פסק דלא כרבינו ז"ל ופטרו אפי' משבועת היסת היפך מ"ש ברס"י וסי' ס"ו וכבר הוקשה להסמ"ע ז"ל בס"ק י"ח ותירץ וז"ל ואומר אני שכאשר נתתי לבי על ישוב הקושיא האחרונה יתישב ג"כ קושיא הראשונה והוא כשנאמר שהרמב"ם שפסק שעל תשובת להד"מ צריך לישבע היסת או להפך השבועה היינו דוקא לשיטתו דס"ל דאף בשטרות ובאינך הנ"ל דפטורים משבועת התורה מ"מ אם פשע בהם ונאבדו חייב לשלם אם מודה שבפשיעתו נתקלקלו משו"ה נמי חייב שבועה כדין כל טענת ודאי וכפירה משא"כ המחבר דפסק כהרא"ש ז"ל וסיעתו פטור בהנך אם נאבדו בפשיעתו וכו' ומשו"ה פטרו כאן גם אתשובה דלהד"מ ואף דכתב שם דחייב לישבע היסת על טענת בריא וז"ל שטוען להד"מ ולא אמר נאבד מידו הו"ל כמודה דלא נאבד מידו אלא טוען שלא מסרו לו מעולם וה"ז טוענו בריא שמסרו לו יעו"ש. ולענ"ד לא זכיתי להבינו איך דחה מרן ז"ל דינו של רבינו בזה דהא אף הרי"ף ז"ל דס"ל כדעת הרא"ש ז"ל דפטור אף בפשיעה ואפי"ה מחייב שבועה להד"מ וכמ"ש בתשו' סי' צ"ז וז"ל נתברר לנו ממנו שדין השמירה אינו בדברים אלו וכו' אבל אם כפר בעיקרו כדאמרנו ובפני עצמן נמי לא אמרן אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן משביעין ליה והוא נכנס בדין זה שאמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת זולתי הקדשות וכיון שכן הוא אם הפקיד ראובן אצל שמעון שטר ושמעון כופר וכו' ישבע יעו"ש וא"כ היינו טעמא רבינו נמי ולא כמ"ש הרב ז"ל אלא כמ"ש הכ"מ והלח"מ ועיין במהר"א דמדינא ז"ל בס' כהונת עולם סי' ח' יעו"ש.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין נשבעין על טענת קטן. </b> בין במודה מקצת בין בכופר בכל ועד אחד מחייבו וכו' כ"כ הטור ז"ל ג"כ משמו בסי' צ"ו וכתב עוד וז"ל אבל למ"ש למעלה דגדול התובע ע"פ עד אחד חייב ה"נ חייב שאין החיוב בא על תביעת הקטן אלא על העדאת העד ע"כ ועיין במרן ב"י.<br><b> וראיתי</b> בפרישה שם שכתב וז"ל וכך הו"ל לרבינו לכתוב ומ"ש הר"י בן מיגש והרמב"ם שאין נשבעין על טענת קטן ע"פ עד אחד לפי מ"ש למעלה וכו' וי"ל וכו' אבל הרמב"ם דס"ל ג"כ דמשביעין אותו בטענתו ע"פ עד א' כתב עליו דלפי סברתו נראה לרבינו דאין לחלק בין טענו גדול ע"פ ע"א לטוענו קטן ע"פ ע"א אע"פ שהרמב"ם מחלק ביניהם ולא כהב"י שתמה אמ"ש רבינו ולפי מ"ש למעלה יעו"ש דנראה דודאי גם רבינו ידע שהרמב"ם מחייב בגדול התובע ע"פ עד א' ולא כתב אבל לפי מ"ש למעלה וכו' אלא שלרבינו נראה כן יעו"ש. ולענ"ד קשה לי טובא דלפי"ז הרא"ש ז"ל למעלה בתובע ע"פ ע"א דחייב שבועה א"כ ה"נ דס"ל בקטן התובע ע"פ ע"א דמחייב שבועה לנתבע ואילו בפסקי הרא"ש ז"ל בסי' כ"א כתב וז"ל אין נשבעין שבועה דאורייתא על טענת חש"ו לא שנא מודה מקצת או שיש לו עד א' ולא שנא שבועת השומרים ע"כ הרי להדיא דקטן התובע ויש לו ע"א לא מחייב שבועה לנתבע.<br><b> איברא </b> דלא על הרב ז"ל לחוד הוא דקשיא לי כי גם על מרן החבי"ב נמי קשה שכתב בהגהת הטור אות ה' וז"ל אמ"ש הטור משם הרמב"ן ז"ל דאין נשבעין שבועת השומרים לקטן ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל א"ה נראה לי פירושא דלאו דוקא במ"ש הר"י בן מיגש ז"ל דנשבעין לקטן שבועת השומרים לא הסכימו הרמב"ן והרא"ש ז"ל אלא אפי' מ"ש הר"י בן מיגש דשבועה דעד א' המכחישו אין נשבעין לא הסכימו בזה הרמב"ן והרא"ש ז"ל שהרי הם מכת הסוברים דגדול התובע ע"פ ע"א מחייבין ליה שבועה ע"פ טענתו וכמ"ש רבינו בסי' נ"ט וה"ה לקטן התובע ע"פ ע"א דמאי שנא וכו' יעו"ש ואילו בפסקי הרא"ש נראה להדיא דלא שנא מודה מקצת מעד א' ושבועת השומרים דבכולהו אין נשבעין על טענתו וכ"ת היא גופא תיקשי להטור ז"ל דהא כתב בפסקי הרא"ש דאין נשבעין לקטן שבועה דעד א' ואילו בסי' ע"ה כתב משם הרא"ש דגדול התובע ע"פ ע"א נשבעין וכ"כ בפסקיו סי' ה' וא"כ מאי האי דכתב בסי' צ"ו ולפי מ"ש למעלה וכו' י"ל דהטור ז"ל מחלק בין גדול התובע ע"פ העד לקטן דבקטן התובע ויש לו עד אחד לא חשיבא תביעתו והתם בפסקי הרא"ש בקטן התובע שהוא נתן לו ויש לו ע"א המסייע לו ומ"מ כיון דנתינת קטן לאו כלום הוא משו"ה מגן שוייא תביעתו אמנם בסי' צ"ו שכתב אבל למ"ש למעלה גדול התובע ע"פ ע"א חייב ה"נ שאין החיוב בא על תביעת הקטן אלא ע"פ עדות העד על כרחך מיירי בדאיכא נתינה דגדלות שאביו הלוה לו והוא בא בטענת אביו ויש לו ע"א ומשו"ה מזקקו לשבועה ראיה לדבר דהרא"ש כתב בההיא פלוגתא דה"ר אפרים ור"י בן מיגש עם הרי"ף ז"ל אם נשבעין ע"פ ע"א בטענת שמא בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ') כתב וז"ל וקרא ומתניתא מסייע ליה קרא וכו' ומתניתא דתניא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה וב' מחייבין ממון אפי' בטוען שמא כגון גזלתני שלא בפני אי נמי בטוענו קטן מנה לאבי בידך הילכך ע"א מחייבו שבועה ע"כ הרי להדייא דקטן התובע ויש לו ע"א מזקקו לשבועה דלא כמ"ש בפסקי הרא"ש אלא ודאי דהחילוק הוא ברור דהתם הוא שבא בטענה מכח נתינת איש ומשו"ה מזקקו לשבועה משא"כ מ"ש בפסקי הרא"ש ז"ל שתובע בתביעת עצמו וא"כ זהו היתה כונת הטור במ"ש אבל למ"ש למעלה ועיין בס' מחנה יאודה בסי' צ"ו ס"א שנראה שלא ראה פסקי הרא"ש ז"ל מדלא הזכירו.<br><b> וראיתי </b> בס' הנ"ל שם שכתב וז"ל והרב לח"מ ז"ל הקשה עליה דהר"ן במ"ש שהראב"ד פוסק כחכמים שהרי מבואר שפוסק כר' אליעזר ע"כ ולא ידעתי קושיא זו דאנן השתא בסייעתא תניינא דהרי"ף ז"ל קיימינן דמייתי ראיה למיקבע הלכתא כר"א דסתמא דש"ס בפ' כל הנשבעין קאי כוותיה ואהא אתא הראב"ד לדחויי ולמימר דההיא סוגייא מצי אתייא כוותיה דרבנן וכיון שכן אין ראיה לפסוק כר"א והשיב עליו הרמב"ן מההיא דיש נוחלין דמוכח מהתם דטוען מפי אחר לאו בריא מקרי ואהא כתב הר"ן דשפיר דחי הראב"ד סיעתא תניינא דהרי"ף דלעולם הלכתא כרבנן אך לפום קושטא דמילתא אזיל ומודה הראב"ד להרי"ף ז"ל מטעמא דמשנת ראב"י קב ונקי עכ"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבין דבריו שהרי הרואה להרב בעל התרומות שער ל"ו ח"ג סי' ב' בסוף דבריו יראה שהראב"ד ז"ל פוסק כרבנן והוא כי אחר שהביא דברי הראב"ד כתב וז"ל נמצאת למד שהוא מפרש לא בזה תקנו דקאמר בירושלמי כלומר אין כאן תקנה שזה בריא הוא אבל אמר לי אבא שטענך מנה והודית לו בכהאי גוונא נתקנה התקנה שהוא משיב אבדה ואינו נשבע לרבנן אבל לר' אליעזר ה"ז נשבע מ"מ אין עלינו מדבריו שהוא פסק כרבנן דפטרי ליה משבועה וכו' יעו"ש דנראה להדיא דס"ל בדעת הראב"ד דפליג עליה דהרי"ף ז"ל בדיניה ופוסק כרבנן ועיין להרב מרכבת המשנה אשכנזי ז"ל לעיל בפ"א שהביא מ"ש הראב"ד וממנו נקח כדכתיבנא ועוד ק"ל שדברי הר"ן נראין להדיא כמ"ש ולי אין זה תשובה על הראב"ד לפי שכדברי חכמים הוא פוסק ולרבנן הכי הוי קושטא דמילתא דבא בטענת אביו אין טענתו טענה בריא ומשו"ה אמרו דבבנו מעיז ומעיז וכו' כונתו מבוארת דמה שרצה הרמב"ן להוכיח מפ' יש נוחלין דבא בטענת אחרים לאו טענת בריא היא ועל כרחך לאו בהא פליגי ר"א ורבנן כ"א בבריא גמור ומעתה שפיר מייתי הרי"ף ז"ל סיעתא מפ' כל הנשבעין וכו' וע"ז בא הר"ן לומר דאי מהא דיש נוחלין ליכא תיובתא לדברי הראב"ד דהראב"ד פסק כחכמים ואתיא ההיא דיש נוחלין כחכמים דאכתי הלכתא דבא בטענת אחרים טענת שמא היא ופטור ומאי מייתי ראיה הרמב"ן מהתם דבא בטענת אחרים טענת שמא חשבינן ליה לכו"ע וע"ז באו דברי הרב לח"מ דהא הראב"ד בהשגות פוסק כרבנן נראה שסובר בהיפך אלא דקשה לענ"ד דמה לו עם הר"ן דבבעה"ת שם מביא שם להראב"ד מ"ש בפ"א עליה דרבינו ואף גם מ"ש לעיל ואיך שייכי אהדדי וכמ"ש שהקשה הרב גדולי תרומה שם ודוק.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בעלי דינין שבאו וכו'. </b> כתב מהר"י קולון ז"ל בשורש קי"ח קרוב לסופו וז"ל שאלת אם שמעון חייב לברר במה הלוהו אם לאו אמת הוא שבזה נחלקו הרמב"ם ז"ל ורבינו אשר הרמב"ם פסק דצריך לברר במה הלוהו וכו' ורבינו אשר כתב שא"צ ובנו בעל הטורים בחו"מ כתב והכריע דהכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו וכן ראוי לפסוק לפי הנראה לענ"ד עכ"ל.<br><b> והנה</b> דברי הרב אלו לענ"ד צריכין ישוב והוא במ"ש בדעת הטור שכתב והכריע דהכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו וכו' דמשמע דכונתו היא דהטור ז"ל הכריע בין הרא"ש והרמב"ם ז"ל [דלהרמב"ם] בכל גוונא צריך לברר ולדעת (הטור) [הרא"ש] א"צ ובא הטור ז"ל והטיל פשרה ביניהם דהכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו והוא דבסי' ע"ה הביא הטור ז"ל סברת רבינו שכתב דצריך לברר וכתב אח"כ וא"א הרא"ש כתב בתשו' שאין אדם צריך לברר פרעון מתי פרעו ובמה פרעו ולא הלואה היאך הלוה ומתי הלוה והבין הרב ז"ל דעד כאן הוא דברי הרא"ש ומ"ש עוד ומיהו הכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו וכו' הוא מדברי הטור וחיליה דמר הוא ממ"ש הרא"ש ז"ל בפ' הדיינין דף מ"ב מהש"ס גבי קצותא דתרעא וכו' וז"ל מכאן משמע שהאומר לחברו פרעתיך אין צריך לברר במה פרעו ואיך פרעו וכו' ורבא לא חייביה אלא משום דקצותא דתרעא מדכר דכיר אנשי אבל מעיקרא לא בעי לברור עכ"ל משמע דבשום דוכתא א"צ לברר וא"כ מ"ש הטור ומיהו הכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו הוא מדברי הטור ומשום הכי כתב שבנו הטור הכריע וכו' ואחרי המחילה רבה מכבוד רבנותו זה אינו כמו שיראה בתשו' כלל ע' סי' ד' וה' וכמ"ש מרן בב"י שם וראיתי למרן החבי"ב בהגב"י אות ב' שכתב וז"ל ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם וכו' נ"ב וכן מתבאר מדברי מהריק"ו שורש קי"ח וכו' ולענ"ד לא מתברר כ"א מדברי הרא"ש דהכל לפי הענין כמבואר שם וכעת צריך לי ישוב.<br><b> ומ"ש הרי </b><b> שטען עליו שהלוהו וכו'. </b> כתב המבי"ט ז"ל בח"א סי' ט"ז דבאומר להד"מ ובאו עדים שהלוהו וחזר ואמר פרעתי קודם והביא עדים שפרע נאמן ודייק לה מדברי רבינו שכתב אין מקבלין ממנו אלמא דאם הביא עדים שפרע כבר נאמן וכתב עוד וז"ל וזה החילוק שיש בין דין זה לדין שהביא הרב בסמוך בהל' ג' שאמר הנתבע להד"מ ובאו עדים שלוה ופרע שחייב לשלם שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ונמצא הלוה אומר לא פרעתי והודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכו' שבדין זה אע"ג שהעדים אומרים שפרע כיון שהוא עומד בטענתו דלא לויתי חייב לשלם ובדין שלמעלה אע"ג דאמר לא לויתי כיון שחזר אח"כ ואמר פרעתי והביא עדים לטענתו זאת נאמן וכו' יעו"ש וקשיא לי ממ"ש הנמוק"י ברפ"ק דמציעא עליה דרבינו במ"ש לקמן בפ"ז במי שהודה בפני בי"ד שהוא חייב לפלוני מנה ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי לו חוב זה שהודתי לו והרי עדים ה"ז עדות מועלת ועושין על פיהם ואינו כאומר לא לויתי מעולם וכתב הרב ז"ל עליו וז"ל ומיהו אפשר לומר דהכא כי אמרינן שאינו יכול לחזור בו היינו מפני שאינו חוזר בו אלא מפני עדות העדים וכיון שהודה שהיה חייב סמכינן טפי אדבוריה ממאה עדים והכי משמע לישנא דהכא ובפ' שבועת הדיינין וכו' ואינו כאומר לא לויתי כלו' גם אינו כההיא דשבועת הדיינין שאע"פ שאין שם הכחשה בעיקר כונת דבריו דהיינו שאינו חייב לו כלום וא"כ בין שלא לוה כמו שאמר בין שלוה ופרע כן הוא שאינו חייב לו כלום מ"מ כיון שאמר לא לויתי ועכשיו מפני העדים אומר לויתי ופרעתי הוי הכחשה ולא מהימנינן וכו' יעו"ש באורך הרי להדייא דדעתו ז"ל הוא דהא דעדים מעידים שלוה ופרע הוא דגם הנתבע ג"כ אזיל ומודה לדברי עדים ומשום לא לויתי דטען מתחילה הוחזק כפרן היפך דעת המבי"ט ז"ל בדעת רבינו וצריך לי ישוב ועיין בתשובת הרשב"א שהביא מרן ז"ל בסי' פ' מחודש ו' שוב הראוני בספר בית אברהם שהקשה כן להמבי"ט ז"ל יעו"ש.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ראוהו עדים שמנה לו מעות וכו'. </b> כתב הב"ח בסי' ע"ט ס"ג וז"ל ולענ"ד ודאי דבתבעו אתה חייב לי ק' שהלויתיך ביום פלוני וא"ל להד"מ וכו' מצי לתרץ דבוריה ולומר להד"מ שהיה בהלואה אלא במתנה נתנם לי ולא קאמר תלמודא דהוחזק כפרן אלא בתבעו מנה מניתיך וא"ל להד"מ דמשמעו דלא מנה לו מעולם וכיון דעדים ראו אותו מבחוץ דמנה לו קאמר דהוחזק כפרן וכך הוא משמעות כל הפוסקים דעל מה שתבעו מנה מניתיך השיב להד"מ ואח"כ באו עדים דמנה לו קאמר דהוחזק כפרן אבל תבעו מנה הלויתיך לא הוחזק כפרן דמצי לתרץ דבוריה וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> נראה שכן הוא דעת הריטב"א ז"ל שכתב בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ"ב) מהש"ס בד"ה הכי השתא וכו' וז"ל וכשתמצא לומר דאיכא עד נתינה מעולם הא דקאמר להד"מ לאו שלא נתן כלום אלא שלא נתן לו פרעון כדטעין ליה פרעתיך שהטוען לחברו הלויתיך או פרעתיך והלה לא לוה או לא פרע אע"פ שקבל מעות בתורת מתנה או ענין אחר יכול הוא לומר להד"מ וזה נ"ל ברור ע"כ הרי להדיא דבאומר הלויתיך אי טעין אידך להד"מ ואיכא עדים דנתן בפניהם לא הוחזק כפרן ועל כרחך דמפרש לההיא סוגיא כדמפרש הב"ח ז"ל ואע"פ דבאותו דיבור כתב הריטב"א ז"ל וכדאשכחן בפ' שבועת העדות גבי ראיה בלא ידיעה שאם אמר מנה הלויתיך ובאו עדים שנתן לו מנה ואמר במתנה נתתם לי שהוא פטור וכו' אלמא גריס הלויתיך לא אירייא דהתם קאי לסיפא דבאומר במתנה ולא דקדק דאנן קיימינן במשיב להד"מ ודוק.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>תן לי מנה וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז"ל שהביא מחלוקת דרבי ורשב"ג וכתב ומפרש רבינו לברר דבריו כדי להפטר משבועה וכו' וראיתי להמהר"ש יונה ז"ל בחי' להל' הלואות שהקשה עליו דאיך אפשר דמ"ש ר' יצחק נפחא אנא נמי לברר קא אמינא דהיינו להפטר משבועה והלא שבועת היסת לא נתקנה אלא בימי רב נחמן ובימי רב לא היתה שבועת היסת ועוד דאין נשבעין על הקרקעות שבועה דאורייתא מחד טעמא ההיא דרבי ור"י נפחא יעו"ש. ולענ"ד נראה ליישב הך קושיא ב' דאף דאין נשבעין על הקרקעות שבועה דאורייתא מ"מ מדרבנן מיהא נשבעין קודם ר"נ תקנו שבועה וכדדייק לה הרי"ף והרא"ש בהדיינין במתני' דאלו דברים שאין נשבעין עליהם יעו"ש ודוק בדברי הר"ן שם וכן פסק רבינו לעיל בפ"ה וז"ל ועל כולן נשבעין שבועת היסת וכתב הרה"מ ז"ל וז"ל ודין היסת ידוע שהוא בכל דבר כפירה מאיזה דבר שיהיה וכ"כ ז"ל ויש לזה סמך בפ' הכותב יעו"ש והיינו ממאי דדייק הרי"ף ז"ל ואל תתמה על מ"ש רבינו שבועת היסת שהרי רש"י בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מ"ה) במתני' דקתני ישבע בעה"ב וכו' ופרש"י שבועת היסת יעו"ש ועיין בחי' הריטב"א ז"ל וכ"כ נקט רבינו שבועת היסת ועיין בס' מחנה יאודה הנדפס מקרוב בסי' ע' מ"ש אדברי רבינו ז"ל.<br><b> עוד</b> כתב הרב המגיד וז"ל או אפשר שהוא מחלק בין אומר ולאו פרעתיך בפני פלוני ופלוני לאומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ויש מפרשים שחלקו כן וכו' ודע שחילוק זה מביאו הטור בסי' ע' ס"ג וז"ל ואם באו עדים ואמרו להד"מ כתב הרמ"ה דהוחזק כפרן והא דאמר מילתא דלא רמייא עליה דאיניש לאו אדעתיה היינו דוקא כשאומר דרך תימה ולא פרעתיך בפני פ' ופ' אבל כשמחתך דבריו ואמר פרעתיך בפני פ' ופ' אז צריך לברר דבריו והרמ"ה חילק כשאומר שהזמינם לעדות אז צריך לברר דבריו וכו'. והקשה מהר"ש יונה ז"ל שדברי הטור קשים להולמן שנראה שהרמ"ה חילק בין ההיא דשבועות לההיא דגט פשוט בין אמר לשון תימה ללשון ודאי וא"כ איך כתב בסוף דבריו והרמ"ה חילק וכו' והרי ע"ד הרמ"ה קיימינן ודבריו נקיט ואזיל ותירץ דט"ס הוא וצ"ל והרז"ה חילק אי נמי אפשר לדחוק ולומר שבתחילת דברי הטור לא כתב משם הרמ"ה אלא אם באו עדים ואמרו להד"מ הוחזק כפרן ודלא כדעת שאר המפרשים ומ"ש אח"כ והא דאמרינן בהדיינין הם דברי הטור עצמו לפי שיטת הרמ"ה ואח"כ כתב שהרמ"ה חילק לפי שיטתו בין הזמינם לעדות ובין לא הזמינם.<br><b> ולענ"ד</b> אחרי המחילה רבה זה אינו לפי מ"ש להרמ"ה גופיה בשיטתו לבתרא הנדפס מקרוב בפ' גט פשוט דף פ' להא דר' יצחק נפחא והוקשה לו מההיא דשבועות וחילק בין לשון תימה ללשון ניחותא וכמ"ש הטור ומשם באר'ה שמ"ש הב"ח שט"ס נפל או מדברי הטור או מדברי הרב המגיד וכו' ליתא דדברי הטור הם מדוקדקים בזה וכמ"ש משם הרמ"ה והט"ס הוא בדברי הרה"מ אלא שמ"ש והרמ"ה חילק צ"ל והרז"ה.<br><b> וכתב </b> הרמב"ן בחי' לשבועות וז"ל ול"נ שאם אמר פרעתיך בפני פ' ופ' ובאו ואמרו להד"מ והלה אומר כדבריו הראשונים ואומר פרעתיך בפניהם ואינם זוכרים בדבר הוחזק כפרן דבמקום עדים לא מהימן ושמעתתא דהתם בהכי עסקינן אבל באומר באמת פרעתיך ואם לא בפניהם בפני אחרים או ביני לבינך אמרינן מילתא דלא רמיא עליה דאיניש ונאמן במיגו דהיה יכול לומר מתחילה פרעתיך שלא בעדים וכו' ועיין במהר"ש יונה שם שמביאו ג"כ ונראה שעל זה רמז הרשב"א ז"ל בתשו' ח"א סי' תתקס"א וז"ל ולהקת הנביאים כר"ת והרמב"ן והרז"ה לא חלקו בכ"מ שצריך לברר בין דבר לדבר אלא בכל אם לא בירר לא הפסיד ואפי' באו עדים ואמרו להד"מ כאותה דשבועות אא"כ עומד בטענתו ומכחישן לדעת הרמב"ן ז"ל וכו' יעו"ש וכונתו למ"ש. והוצרכתי לזה לפי שראיתי בס' בית אברהם הנדפסים מקרוב שפקפק בדברי הרשב"א אלו דמנ"ל להרשב"א זו בדעת הרמב"ן דממ"ש בפ' ג"פ נראה דאם באו עדים ואמרו להד"מ חייב יעו"ש ולפי מ"ש בעניותינו משם הרמב"ן בחי' ומהר"ש יונה ז"ל ג"כ שהביאו דברי הרשב"א הם כראי מוצק ומהתימה שהוא הביא למהר"ש יונה שם ולא הביט למ"ש משם הרמב"ן ודוק.
+
+Halakhah 6
+
+<b>א"ל בפני עדים מנה לי בידך א"ל הן תבעו בדין והביא עדים ואמר משטה אני בך ואין לך בידי כלום פטור וכו' ואפי' אמר להד"מ וכו'. </b> הנה עיקר דין זה הוא בפ' זה בורר (סנהדרין דף כ"ט ע"א) ואמרינן התם מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי א"ל משטה אני בך וכו' אמר אביי לא שנו אלא דאמר משטה אני בך אבל להד"מ הוחזק כפרן א"ר פפא הכי אמרינן משמיה דרבא כל מילי דכדי לא דכירי אינשי ע"כ ופרש"י ז"ל להד"מ לא הודתי לך והרי עדים ששמעו הוחזק כפרן ואינו נאמן עליו בשבועה כל מילי דכדי לא דכירי אינשי דברים של חינם כלומר הואיל ואותה הודאה דברי רוח הוי שהשטה בו לא דכירי אינשי ושכח אותה הודאה ע"כ והנמוק"י שם כתב וז"ל אבל הרי"ף ז"ל והרמב"ם פרשו דהא דאמרינן דקא טעין איהו אף בדלא אהדר משטה אני בך מיירי אלא אפי' אמר להד"מ פטור והא דאמרינן אבל אנן לא טענינן ליה היינו לומר שאם מודה שהודה צריך ליתן טעם לדבריו למה הודה ואי לא טעין אין טוענין לו עכ"ל ובודאי דמ"ש בדעת רבינו דכל שטען להד"מ שוב א"צ לטעון עוד ופטור אין ספק שכונתו הוא ממ"ש רבינו לקמן וז"ל וכן המודה מעצמו ועדים שומעין לו וכן האומר לחבירו בפני עדים מנה לי בידך וא"ל הן וכו' אבל אם טען ואמר משטה הייתי בו או להד"מ או שלא להשביע את עצמי נתכונתי פטור ונשבע היסת ע"כ הרי להדיא דס"ל דכשם שבטענת משטה אני בך פטור כך בטענת להד"מ פטור משבועה וזה ברור ומ"ש כאן ולפי' אם אמר להד"מ ר"ל לא הוחזק כפרן כדי שלא להאמינו בשבועת היסת יען כי הוא נגד העדים ולא שכונתו לומר שלא הוחזק כפרן לטענת משטה שאם טען אח"כ משטה אני בך שהוא נאמן אבל אם לא טען משטה אני בך שהוא חייב.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב הגדול מהרימ"ט ז"ל בח"א סי' קט"ו שכתב וז"ל ולא אמר רבא כל מילי דכדי לא דכירי אינשי אלא כלפי מ"ש אביי הוחזק כפרן בבי"ד דלא מהני תו למיטען משטה אני בך או חזרתי ופרעתי אמר רבא דמשום ההוא הודאה לא הוחזק כפרן ויכול לטעון עכשיו טענה הפוטרתו וכך מטין דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' טוען וז"ל א"ל בפני עדים מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל משטה אני בך פטור ואפי' אמר להד"מ לא הוחזק כפרן ע"כ ולשון הוחזק כפרן הנזכר בכל מקום הוא מטענה לטענה ואם איתא שגם עכשיו אינו טוען אלא להד"מ כבראשונה לא שייך לומר לא הוחזק כפרן אלא לא הוכחש מפי העדים דשמא שכח לפי שאותן הדברים דרך השטאה היו עכ"ל וכתב עוד וז"ל וזה החילוק הוא שראה הנמוק"י ז"ל בין דברי רש"י לדברי הרי"ף ז"ל ומ"ש שם הרמב"ם ט"ס הוא ואינו אלא הרמב"ן עכ"ל ולפי מ"ש בעניותינו בדעת רבינו הם הם ממ"ש סברת הרי"ף ואין ביניהם כמלא נימא ממ"ש בסוף הפרק ואין צ"ל שט"ס נפל בדברי הנמוק"י אלא דבריו באו בתכלית הדקדוק.<br><b> עוד</b> כתב הרב ז"ל בסוף התשו' וז"ל אני חוזר על דברי הרב מהרי"ק דלכו"ע אם מודה שהודה צריך ליתן טעם לדבריו ואם אינו מודה שהודה גמ' ערוכה היא דפטור ומתוך דברי הגמ' אין לנו שיהא נאמן לומר להד"מ כנגד העדים ושנתרץ דבריו לומר בדרך השטאה אמר כדי שלא יהא מוכחש מפי העדים הא תניא ואי לא טען אין טוענין לו וכו' ועדין לא מצינו שום פוסק שיחלוק בפי' שיועיל לו להכחיש את העדים ע"כ. ואנא חכים ולא בחכמה אשתומם על המראה שלא זכר ש'ר להרב בעל העטור סוף דף ק"ד בתחילת אות הודאה שכתב וז"ל ולא שנא כי אמר משטה אני בך ולא שנא כי אמר להד"מ פטור כדאמרינן כל מילי כדי לא דכירי אינשי כלומר דאי אדכר ליה דהודה הוה טעין מנפשיה משטה אני בך אבל אי לא טעין כלל לא טענינן ליה ע"כ וכן להמבי"ט ז"ל בח"א סי' רפ"ו שכתב וז"ל וכתב בס' חוקות הדיינים סי' ס"ו דלעולם אינו חייב בהודאה עד שיאמר המלוה או הלוה אתם עדי או עד שיטול קנין על הודאתו או עד שיאמר כתבו עלי שטר שאני חייב לזה וכל זמן שלא אמר כן אע"פ שלא אמר משטה אני בך אלא שכפר ואמר להד"מ ה"ז פטור וזה שלא טען וכו' ומפני שלא היה זכור כך פירשו מקצת המפרשים בפ' זה בורר וכן דעת רבינו משה אבל יש מי שאומר דדוקא כשחוזר לאחר שאמר להד"מ ואמר משטה אני בך אבל אם לא טען כן ה"ז הוחזק כפרן ומ"מ אין לנו לזוז מדברי הרמב"ם ז"ל וכו' עכ"ל וכ"כ הש"ך בסי' פ"א סק"ג וז"ל ומשמע דאפי' לא חזר וטען משטה אני בך אחר שבאו עדים וכן משמע מדברי הרמב"ם והטור והמחבר לקמן ונ"ל שכל הפוסקים מודים לזה וגם כונת בעל התרומות כן ודלא כמ"ש הגדולי תרומה דף קע"ח שכתב לדעת הבעה"ת ושאר הפוסקים שצריך שיטעון אח"כ משטה אני בך דליתא אלא כמ"ש ושוב מצאתי כדברי בבעה"ת וכו' יעו"ש הרי לך להדייא לבעל העיטור והמבי"ט ז"ל שהביא מס' חוקות הדיינים דאם טען להד"מ שוב א"צ לטעון משטה אני בך ושכך מפרש המבי"ט ז"ל דעת רבינו היפך הוא ז"ל וכמ"ש לעיל וא"כ הדבר הקשה הוא איך כתב לא מצינו שום פוסק והדבר צריך לי עיון.<br><b> איברא</b> דקצת קשה על הש"ך ז"ל שלא הביא תשו' זו של המבי"ט ז"ל והוא תנא דמסייע ליה ועוד קשה שכתב שכל הפוסקים מודים לזה ואילו היה רואה יש מי שאומר שהביא שם הרב ז"ל וכן נראה ממ"ש בס' מורה צדק [הביאו] מרן החבי"ב בסי' זה הגב"י אות א' וז"ל ובס' מורה צדק כתוב בשם ר"י בחי' לסנהדרין שיש אומרים דכי אמר להד"מ דפטור היינו דוקא כשאומר שכוח הייתי בשעת ההודאה אבל עכשיו שבאו עדים נזכרתי אלא משטה הייתי אבל אם אפי' באו עדים עומד על טענתו ראשונה דלהד"מ יפרע והוא ז"ל דחה דבריהם אלא דלעולם פטור וכו' אין לך השטאה גדולה מזאת וכו' ע"כ לא היה כותב שכל הפוסקים מודים לזה ואף כי לא היה מודה לדבריהם ועוד קשיא לי במ"ש לדעת בעל התרומות דאם אמר להד"מ שוב א"צ לטעון משטה אני בך ודחה דברי הגדולי תרומה בלא ראיה ואמאי לא הביא מ"ש בעה"ת אח"כ וז"ל נמצא עכשיו שהטמין עדים ושמעו שהודה לו מנה או מודה מעצמו או שתבעו בפני עדים והודה לו ולא אמר אתם עדי בכל אלו אם טען משטה אני בך או שלא להשביע את עצמי נתכונתי או להד"מ או פרעתי אח"כ נאמן בשבועת היסת וכו' הרי שלא כדברי הגידו"ת ואין לומר דר"ל להד"מ ואח"כ יטעון משטה אני בך וכמבואר וכמו"כ קשה למהרימ"ט ז"ל.<br><b> וכתב</b> מרן החבי"ב ז"ל בסי' ל"ב הגה"ט אות מ"ג ע"ד מהריב"ל שבח"ג סי' ל"ח וז"ל איברא שזה התירוץ נכון מצד עצמו מ"מ ממה שהקשה רבינו בעל הטורים סובר דאפי' הודה שלא בפניו אינו יכול לטעון שלא להשביע את עצמי הודתי שהרי בשכיב מרע שהודה מיירי אפי' שלא בפניו ומינה הדקדוק הוא הא בבריא במאי דמיירי השכיב מרע וכיון שכן הוא הא דמותיב להראב"ד לותיב לנפשיה אלא ודאי שרבינו בעל הטורים אפילו בהודה שלא בפניו חולק על הראב"ד היפך סברתו וכו' ע"כ. ולענ"ד לא זכיתי להבין את דבריו דנהי דממה שהקשה להראב"ד ז"ל נראה שהבין דהש"ס מיירי בשכיב מרע שהודה מעצמו אבל שההודאה היתה שלא בפניו היכי משמע מדבריו דהא לפי דברי מהריב"ל הוא דכונת הטור הוא להקשות היכא דהודה בפניו כיון דאמר אתם עידי אינו יכול לחזור אפי' דהודה מעצמו שכ"כ ואפשר להליץ ולומר דהראב"ד מיירי אפי' בפניו ומשום הכי פליג עליה דהטור ע"כ ופשט דברים אלו הם דבהא הוא דפליג ולא אשלא בפניו דבשלא בפניו אזיל ומודה דלא מהני אתם עידי אפי' אמרו המודה מעצמו וע"ז הוא דקא מותיב מהגמ' איברא דצריך לי תלמוד דלפי מאי דס"ל להטור דטענת השטאה לא שייך כ"א בתובעו תחילה וטענת השבעה לא שייך כי אם במודה מעצמו דוקא א"כ כי בעי רבא שכיב מרע שהודה מהו צ"ל א"ע או אין צ"ל אתם עדי אדם משטה בשעת מיתה או אין אדם משטה בשעת מיתה בתר דבעייא הדר פשטא אין אדם משטה בשעת מיתה וכו' והשתא אם איתא כדס"ל להטור דהגמ' הוא בשכיב מרע שהודה מעצמו מה שייך אדם משטה בשעת מיתה או לא כיון שהבעייא היא בשכיב מרע שהודה מעצמו ומרן החבי"ב רצה לתרץ זה שהקשה לפי דרכו מדברי הטור וכתב וז"ל הא לאו מלתא דהדין דין אמת מכח הסברא אבל לא דההיא בהכי איירי ע"כ והדבר הקשה דאי בהכי לא איירי א"כ אדם משטה או אין אדם משטה מאי בעי הכא כיון דהבעיא אינו אלא בשכיב מרע שהודה דלא שייך השטאה וצריך תלמוד.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המודה בפני שנים וכו' ואמר להם בדרך הודאה לא בדרך שיחה וכו' טען כשבאו העדים ואמר שלא להשביע את עצמי הודתי נאמן וכו'. </b> כתב הרב המגיד וז"ל ונראין הדברים שכיון שהודה דרך הודאה וכו' אבל החילוק ששם רבינו בין אם התובע עמו לאין התובע עמו דברים נראין כן אבל לא מצאתי להם סמך ברור בגמ' יעו"ש אבל הכ"מ הוכיח דברי רבינו מהירושלמי בדוחק וכמ"ש שם וכן הש"ך בסי' פ"א ס"ק ל"ד האריך בזה והרואה יראה דדבריו דחוקים קצת אבל כיון דדבר זה יצא מפי גדול אין לחלוק עליו. אבל התוס' שם ד"ה אי דלא כתבו וז"ל הו"ל למפטריה או משום משטה אני בך או משום אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ע"כ משמע מדבריהם דאפי' בפני התובע מצי טעין טענת שלא להשביע וכן נמי הביא הנמוק"י ז"ל בפ' זה בורר בשמעתין דדעת התוס' הוא דאפילו בפני התובע מצי טעין טענת השבעה דכתב וז"ל אלא משמע דאפי' דהתובע מודה לבעל דבר עצמו אמרינן טענת שלא להשביע וכן כתבו התוס' יעו"ש נראה דמדברי התוס' דכתבנו יצא לו זה וכן משמע נמי מהא דפ' זה בורר דכתבו שם בד"ה כך וז"ל והא דאמרינן בגט פשוט שכיב מרע שהודה א"צ לומר אתם עדי ואמאי לא אמרינן שלא להשביע את עצמו כדאמרינן הכא ותירצו דהתם מיירי כשתבעוהו והודה דלא שייך טענת שלא להשביע וכו' עכ"ל מדלא תירץ דהתם קאי שהודה בפני התובע ומשו"ה לא מצי טעין טענת השבעה אלמא דס"ל דאפי' שהודה בפני התובע מצי טעין טענת השבע' וכדכתינא.<br><b> וראיתי</b> למהריב"ל ז"ל בח"ב סי' נ"א וז"ל תשובה קודם שאגיד לשואל דעתי צריך אני לדקדק בההיא שמעתתא דפ' זה בורר דאמרינן התם ההוא דהוו קרו ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלנייא ופלנייא אתו תבעוהו לדינא קמיה דרב אמר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואיכא למידק בהא מימרא דמאי שייך למימר הכא אדם עשוי שלא להשביע את עצמו אדרבא דהוו קרו ליה קב רשו קב של שטרות והוא היה רוצה להשביע את עצמו דלא הוו מסקי ביה אלא פ' ופ' ואדרבא הו"ל לומר כי רצה להודות במקצת כדי שנאמין דבריו וצ"ע עכ"ל. ואחרי המחילה רבה נוראות נפלאתי עליו דנראה דקושיא זאת הרגיש בה הנמוק"י בפ' זה בורר והשיב וז"ל אדם עשוי וכו' ואפי' שזה היה מכוין להשביע עצמו דהא קאמר מאן מסיק בי אלא פ' ופ' ואפי"ה אמרינן דמה שהודה כדי שלא להשביע את עצמו עתה שהוא רוצה שלא יחזיק אותו בעני וגם אינו רוצה שיחזיקו אותו בעשיר שיש דעות באדם עכ"ל הרי להדיא שעמד בזה והשיב והוא ז"ל לא זכר דברי הנמוק"י ז"ל.<br><b> עוד </b> כתב הרב ז"ל בסוף התשובה וז"ל. ולכאורה יש לחלוק ולומר מההיא דפ' זה בורר ת"ר אמר להם אני ראיתי שהטמין מעות וכו' ויש לתמוה אמאי לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע קאמר והיה אפשר לתרץ וכו' ואף לזאת קשה לי דהרואה יראה דהם הם דברי הנמוק"י.<br><b> אלא </b> דאעיקרא דמילתא דברי הרב לא זכיתי להבינם והוא דבנדון דידן מיירי בפקדון וכמ"ש ז"ל שאלה ראובן נתן ביד שמעון סך סולטאנים להיות בידו למשמרת וכו' ובהיות אלו הסולטאנים ביד שמעון שאל יאודה ממנו מעות בהלואה וא"ל שלא היו בידו מעות כ"א המעות של פקדון של ראובן ומאותם המעות הלוה לו ויהי היום נהרג שמעון ושאל יאודה למי יתן אלו המעות אם לראובן או ללוי או דלמא שלא יתנם לא לזה ולא לזה אלא לאפוטרופוס של ילד הקטן של שמעון דאמר דמאי דקאמר שמעון דאותם המעות היו של ראובן שלא להשביע את עצמו אמר כן יעו"ש הרי בהדיא דבנדון דידן קאי בפקדון ולענין פקדון היא פלוגתא אי מצי טעין טענת השבעה או לא דבפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ט) גרסי' התם איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו ופי' רשב"ם וז"ל אמר בחוליו שדה ומעות הללו של פלוני הם מי אמרינן שהוא אמר כן שלא להשביע את עצמו א"ל וכו' ואע"ג דאמרינן בפ' זה בורר ההוא דקרו ליה עכברא דשכיב אדינרי ומסקנא אדם עשוי שלא להשביע נראה בעיני דהתם היינו טעמא כיון שעושה עצמו עבד לוה לאיש מלוה אבל כשהממון בעין י"ל שהפקידו אצלו ע"כ וכ"כ הנמוק"י והמרדכי יעו"ש א"כ בנדון דידן נראה דליכא ספק כלל כיון דהוי פקדון והו"ל להביא ראיה לנדון דידן מסברת רשב"ם ז"ל וכ"כ תמהני על מהרימ"ט ז"ל בח"א סי' מ"ד שנ"ד הוא לענין פקדון ולא הזכיר לדברי רשב"ם ונמוק"י ומרדכי.<br><b> הדרן</b> למאי דאתינן עלה דכשתבעו והודה לא שייך טענת השבעה אלא טענת השטאה אשר לפ"ז הקשה הב"ח בסי' פ"א ס"ט וזה לשונו מ"ש אבל שלא בפניו וכו' ולכאורה משמע דשלא בפניו אינו כלום וכו' אלא דקשה טובא דהלא שלא בפניו אין התובע תובעו וכשאינו תובעו אין מקום לטענת השטאה ואפי' וכו' ונדחק בזה יעו"ש ולא הבנתי דבריו דמשכחת לה כגון דתבעוהו והודה ליה ושוב הודה הנתבע שלא בפני התובע וכגון זה ודאי מצי טעין טענת השטאה ועוד דאפי' דלא תבעו שום אדם מצי טעין טענת השטאה וכן נראה מדברי התוס' בפ' הנושא ד"ה אי דלא וכו' וז"ל הו"ל למפטריה משום טענת משטה אני בך וכו' יעו"ש והתם קאימנא בשלא תבעו ובשחייב מודה ואפי"ה כתבו התוס' דיכול לטעון טענת השטאה וכ"כ הש"ך סי' פ"א סקי"ב יעו"ש א"כ נראה דליכא קושיא כלל וראיתי להרב בסי' ק"ח ס"א על ההיא שכתב הטור שם וז"ל והוא שהודה אביהן לפני מותו כתב הוא ז"ל פי' שצוה ואמר תנו לפלוני וכו' אי נמי שהודה בדרך שלא היה שם הערמה כהודאה דאיסור גיורא הא לאו הכי איכא למימר שלא להשביע אמר כן וכו' יעו"ש ולפי דבריו קשה לי טובא על התוס' שכתבו בערכין דף כ"ב ד"ה אם אמר וז"ל לכאורה פירש תנו החוב והיינו כדרב הונא בריה דרב יהושע דהיכא דחייב מודה נזקקין וצ"ע אמאי שבק לישנא דחייב מודה ושמא וכו' יעו"ש ולפי דברי הטור נראה לומר דנקט לישנא דתנו משום דבלא"ה הוא מצי למפטריה בטענת שלא להשביע ומשו"ה שבק לישנא דחייב מודה וא"כ מאי מקשו התוס' אלא דצ"ל דתוס' סוברים אפי' לא אמר תנו לא מצי טעין טענת שלא להשביע וא"כ מאי מקשה להטור ותירץ דפי' שאמר תנו דאפי' לא אמר תנו שפיר מצינן למימר דאינו יכול לטעון טענת השבעה וכמ"ש התוס'.<br><b> שוב</b> ראיתי להתוס' שם בד"ה ואם אמר שכתבו וז"ל והא דנקט לישנא דתנו משום דמסיים וכו' ועוד איכא הודאה דלא סגי דלא אמר בהו תנו או אתם עדי כגון שלא תבעו והודה מעצמו כדאמרינן בפ' גט פשוט שכיב מרע שאמר מנה לפלוני ואמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין אדם עשוי שלא להשביע את בניו ע"כ הרי בהדיא דכתבו דשלא אמר תנו אמרינן דמצי טעין טענת השבעה וצ"ל דמ"ש התוס' בדבור הראשון וצ"ע סמכו להך תירוצא וכיון שכן יפה תירץ דמ"ש הטור הוא משום דאמר תנו אלא דקצת קשה למה לא הביא דברי התוס' וכמו"כ קצת קשה למרן החבי"ב בסי' ק"ח הגה"ט אות ח' שכתב וז"ל קשה למה יגבה מנכסי יתומים בהודאת המת נימא דשלא להשביע את בניו הודה משפטי שמואל יעו"ש ולפי מ"ש קשה דהיא היא קושית התוס' וחילקו בין אמר תנו דכשאמר תנו לא מצי טעין טענת השבעה והוא לא חש להזכירם אלא תירץ באופן אחר ועוד הקשה מרן החבי"ב שם וז"ל א"ה קשה לי טובא דרבינו בעה"ט כתב בסתם או שהודה לפני מותו ולא חילק בין הודאה דרך הודאה לדרך שיחה ועוד שרבינו בעה"ט בסי' פ"א וסי' ל"ב כתב סברת הרמב"ם ז"ל וכתב עליה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה ואיך נאמר דשביק סברת אביו ורבו ואזיל בתר סברת הרמב"ם עכ"ל. ואחרי המחילה רבה קשה לי טובא בדבריו שמ"ש הטור בסי' פ"א וא"א הרא"ש כתב כסברא ראשונה אינו אלא לענין דהיכא דאמר בפני התובע דהרמב"ם סובר דאינו יכול לטעון טענת השבעה אבל הרא"ש סובר דיכול לטעון טענת השבעה וכן מוכח לישניה דדייק וכתב וז"ל לא תבעו שום אדם אלא הוא מעצמו הודה מנה לפלוני בין בפניו בין שלא בפניו שאומר ליה וכו' והרמב"ם כתב דוקא שלא בפניו שכתב הודה לו בפני עדים וכו' ואם כשהודה בפניהם היה התובע עמו אינו יכול לטעון שלא להשביע את עצמי הודתי וכו' ועל זה כתב וא"א הרא"ש כתב כסברא ראשונה אינו אלא דכשהתובע עמו דלהרא"ש ס"ל דמצי טעין טענת השבעה דלא כהרמב"ם וא"כ מוכח דמהכא ליכא הוכחה דסבירא ליה להטור דבדרך הודאה יכול לטעון טענת השבעה והן אמת דאפ"ל דסברת מרן סברא אמיתית היא מ"מ מהכא ליכא הוכחה וכעת צ"ע.<br><b> ומידי</b> עוברי ראיתי לעמוד על מ"ש הטור בסי' פ"א ס"ח אמר בפני ב' וכו' ה"ז עדות גמורה ומשלם על פיהם והקשה הסמ"ע אמאי משלם על פיהם הו"ל למפטריה משום טענת שלא להשביע דטענינן ליה יעו"ש ולזה השיב הט"ז וז"ל ולענ"ד נראה לישב דברי המחבר שמיירי שהמוחזק טוען בפי' משטה אני בך וא"כ אזלא טענת שלא להשביע דהא מודה שלא נתכוון להשביעו רק להשטות עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דמי הצריכו לדחוק ולומר סברא זו דכשטען משטה שוב לא מצי טעין שלא להשביע תיפו"ל משום דכשטען טענת משטה א"כ לא מצי טעין טענת השבעה משום דטענת השבעה אינו יכול לטעון כשתבעו והודה דהשבעה לא שייכא אלא כשמודה מעצמו וכ"כ מרן סט"ז יעו"ש וא"כ מי הצריכו להט"ז לדחוק ולומר סברא זו אלא הנראה לפי קוצר ענ"ד הוא כמ"ש הסמ"ע דמרן מיירי כשלא טעין דלא טענינן ליה טענת שלא להשביע אלא שכתב שהוא דוחק ולענ"ד נראה שהוא נכון וברור והוא מדכתב מרן בסי' פ"א אבל אם טען משטה הייתי בך וכו' או שלא להשביע את עצמי נתכונתי פטור וי"א שאפי' לא אמר אלא איני חייב לך כלום פוטרו הדיין ותולה הודאתו במה שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו אע"פ שלא טען כן עכ"ל וקי"ל דכשמרן מביא הדין בסתם ואח"כ מביא י"א ההלכה אינו אלא כסתם וכיון שכן מוכח בהדייא דמרן סובר דאם לא טען אין טוענין לו והיינו מ"ש מרן כאן ומשלם על פיהם ומיירי כשלא טען דאין טוענין לו שלא להשביע כסברתו זה הוא הנראה לי בדעת מרן והוא כפתור ופרח.<br><b> וראיתי</b> להרא"ש סוף כלל כ"ד שכתב וז"ל אשר נשאלתי על אברהם בר שמואל שתבע את רבי עזיה שאביו צוה לתת לו מאתיים זוז ושקבלם עזיה להשביחם לו ורבי עזיה כפר בכל והעיד רבי משה ששמע מפיו של ר' עזיה שאותם הנ' היו ממון שהניח רבי שמואל לאברהם בנו והשיב לדברי הכל חייב נ' זוז והקשה מרן בב"י בסי' ע"ה וז"ל ויש לתמוה למה חייבו ע"פ אותם העדים והא מצי לומר שלא להשביע את עצמי הודתי ותירץ שאפ"ל כשתבעוהו והודה עכ"ל ולענ"ד נ"ל דבכאן לא שייך לומר שלא להשביע דא"כ היה לו לומר מעות אלו של ר' שמואל הן בקצור הלשון ומה לו לומר שרבי שמואל הניח לאברהם בנו או לא אלא ודאי דדייק בלישניה לומר שהניח ר' שמואל לאברהם בנו ש"מ להודות נתכוון זה נ"ל לומר בדעת הרא"ש ז"ל ובזה נ"ל לתרץ מה שהקשה מהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' קע"ב דלמה לא יהיה נאמן לומר משטה הייתי בך ותירץ דמיירי בדאמר אתם עדי יעו"ש והרואה יראה דכמה מן הדוחק הוא וע"פ האמור הנה נכון דהכא מיירי שנראה מדבריו דאמת נכון הדבר שכן הוא שהמעות היו של התובע ומשו"ה לא מצי טעין או טענת השבעה או השטאה וכן נראה מכל מקומות שבש"ס דכשמצי טעין טענת השבעה או טענת השטאה לא נזכר דמה שהם בידו הוא מפני שום סיבה בההיא דקב רשו דאמר מאן מסיק בי אלא פ' ופ' ולא אמר מפני מה הם בידו וכן נמי בכתובות דף ק"א דאמרינן התם האומר לחבירו חייב אני לך מנה וכו' וכתבו התוס' וז"ל היה לו לפוסלו או משום משטה אני בך או משום אדם עשוי שלא להשביע עכ"ל הרי מבואר שלא נזכר בכל המקומות שמה שהיה בידו הוא מפני שום סיבה ועיין להרב פני משה בח"א סי' ט' שרצה ללמוד מכאן שאם הודה למי שאין חייב לו לא מצי טעין שום טענה יעו"ש.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כבר ביארנו שהודיה בבי"ד או עדות בבי"ד כמלוה הכתובה בשטר ולפיכך כותבין ונותנין לבעל דינו בד"א כשלא קבל עליו את הדין עד ששלחו והביאוהו כמו שביארנו אבל שנים שבאו לדין ותבע אחד מהם וכו'. </b> ונראה מדברי רבינו ז"ל דס"ל דכל דאיכא פסק דין ביד המלוה אין ללוה לטעון פרעתי דאל"כ ליכתוב הפס"ד ואם בא מלוה לגבות לטעון שפרעו וכמ"ש המפרשים ואף שיש לדוחה לדחות ולומר דמשו"ה לא כתבינן משום דאטרוחי לבי"ד בכדי לא מטרחינן מ"מ כן כתבו הפוסקים ז"ל ומכאן הקשה מרן ב"י בסי' ל"ט למ"ש הטור ז"ל שם וז"ל אפי' אם כתבו הפסק דין ועודנו בידו וטוען שפרעו כתב אבי העזרי שנאמן וכ"כ הרמב"ם ע"כ וז"ל ומשמע מדבריהם שאם יש פס"ד בידו אינו נאמן לומר פרעתי וכיון שכן לא ידענא למה כתב רבינו ואפי' אם יש פס"ד וכו' וכ"כ הרמב"ם ז"ל דהא הרמב"ם ז"ל אינו נאמן קאמר יעו"ש ומור"ם ז"ל בתשו' סי' ל"ח אות ו' רצה לתרץ וז"ל ונ"ל דס"ל להטור דהא דאין כותבין ונותנין לאו מטעם דאינו נאמן אח"כ לומר פרעתי רק מאחר שנאמן לומר פרעתי כבר למה יכתבו לו פס"ד וכן אנו צריכים לפרש דעת המרדכי שהביא להסמ"ג שהם כהרמב"ם ז"ל שם כדברי ראבי"ה ז"ל וכמ"ש הטור מדברי הרמב"ם אלא ודאי כמו שפרשתי עכ"ל.<br><b> ואני</b> שמעתי ולא אבין דאיך אפ"ל דדעת רבינו ז"ל אף דאית ליה שטר למלוה אפי"ה מצי לטעון פרעתי ומה שאין כותבין שטר למלוה בשולחו אחריו הוא משום שכיון שנאמן לומר פרעתי כבר למה יכתבו לו דהא בו בפרק בהל' ג' פסק רבינו וז"ל בד"א במטלטלין אבל אם הודה בקרקע אפילו בפני שנים וכו' הרי אלו כותבין ונותנין שאין כאן לחוש שמא יתן לו ונמצא תובעו פעם ב' ע"כ הרי להדיא שדעת רבינו הוא משום שמא יפרע פעם ב' ומינה מ"ש רבינו בתר הכי שמא פרעו ר"ל ויבא לגבות פעם ב' וכמבואר וא"כ תימה על הרב ז"ל איך לא הביט בדברי רבינו איברא דגם על הש"ך בסי' ל"ט ס"ק כ"ג שכתב וז"ל ומ"מ קשה לי על הרב ז"ל שלא תירץ עדין קושית מרן ב"י וגם המרדכי לא נתיישב בתירוצו שבדרכי משה דנהי דאין מוכח מדברי הרמב"ם בהיפך מ"מ מנא להו להטור והמרדכי להוכיח מדבריהם דילמא כונתם כפשוטו דאין כותבין משום דשוב לא יהיה נאמן לומר פרעתי וכן קשה על הרב שארית יוסף עכ"ל ותימה דהא לפי מ"ש יפה מוכח להיפך מדברי רבינו וכעת צריך ישוב.<br><b> ונמצינו </b> למדין לדעת רבינו דכל ששלחו אחריו עד שבא אינו יכול לטעון פרעתי וכותבין לו שטר ולדעת הרי"ף כל שיצא מבי"ד בסרבנות אין יכול לטעון פרעתי וכ"כ הבעל התרומות שער י"ב ח"ב בשם הראב"ד כל העמדה בדין לאלתר הוא דמלוה בשטר וכו' או שיצא מבי"ד בסרבנות ושמתוהו בכל אלו כותבין למלוה בלא דעת הלוה ואם טען אח"כ פרעתי אינו נאמן מפני שהוא כגוף השטר ועל דרך זה מתיישב מה שאמר רב זביד בתחילת דבריו שנאמן לטעון פרעתי ובסוף דבריו אמר כשאמרו צא תן לו ואמר פרעתי אינו נאמן עכ"ל והקשה עליו הרב גדולי תרומה דמה היה קשה לר"ז דעל דרך זה יתיישב והניחו בצ"ע ולענ"ד נ"ל דהיה קשה על ר"ז דמנא ליה לומר כי אמר פרעתי והעדים מעידים שלא פרע שאינו נאמן דילמא פרע ליה ללוה בתר הכי שלא בעדים וא"כ כי אמר פרעתי ליהוי נאמן דומיא דרישא דכי אמר ליה צא תן לו ואמר פרעתי דנאמן דכוותא נמי הכא אלא דצ"ל דלא דמי דכיון שזה העיז פניו נגד העדים כי פרע תו לא פרע אלא בעדים וכמ"ש רש"י ומעתה מאחר שזה הביא עדים שלא פרעו משעת העמדה בדין וכו' תו לא מצי לומר פרעתי לאפוקי לדעת רש"י ז"ל דס"ל דאף שלא הביא עדים שלא פרעו כל שהביא עדים שלא רצה לפרוע כבר אף שאפשר לומר דבתר הכי פרע ליה אפילו הכי אינו נאמן עד שיפרע לו בעדים ולאפוקי זה כתב דדוקא אית ליה עדים שלא פרע הוא דאינו נאמן אבל בלא"ה נאמן ולזה אמר ובזה נתיישב הא דרב זביד.<br><b> וראיתי</b> להט"ז בסי' ל"ט שהקשה להטור וז"ל הטור ז"ל כתב בשם התוס' דאף במקום שנאמן לומר פרעתי טורף מן הלקוחות וכ"כ הב"י בסי' ע"ט בשם הראב"ד ז"ל משעת העמדה בדין יש לו קול ואם חייב מודה מצי טריף מהלקוחות וקשה לי היאך טריף מהלקוחות יאמרו הם שמא פרע וקנונייא הם עושים עלינו כמ"ש הטור בשם הרמב"ם בסי' ע"א סל"ו בשטר שהאמינו מלוה ללוה לומר שנפרע ובאמת שמצינו עוד ראיה מדברי התוס' בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע"ב ע"א) ד"ה אמר אביי וכו' דאע"ג דלא הוי שטר אלא על פה טורף מהלקוחות ודוחק לומר דפליגי על הרמב"ם ז"ל ותו דכלל הוא בידינו אין אדם נאמן בהודאתו במקום שחב ונראה לפי קוצר ענ"ד לומר דמיירי שהודה בשעת שהיה לו בני חורין ואותה שעה א"ל מלוה ללוה אל תפרעני אלא בפני עדים עכ"ל וכדברים האלה כתב הש"ך בסי' ע"ט סק"ל ונסתייע מההיא דפסק רבינו בפ' ט"ו מהל' מלוה ומהטור בסי' ע"א יעו"ש.<br><b> ולענ"ד </b> לא זכיתי להבין דבריו והוא במה שהביא מדברי רבינו ומהטור דחיישינן לקנונייא דלא דמי דהתם שאני משום דכתב ליה נאמנות וכל כי האי דמי לנפל דאיתרע דכיון שהאמינו לגבי שיכול לומר פרעתי נמצא שאין כח ביד השטר כי אם על פה הלוה שאם לא ירצה הלוה לקיים את השטר אינו כלום ומשו"ה לגבי לקוחות מוקמינן ליה בריעותיה ולא יגבה לקוחות וראיתי שכן כתב הש"ך שם ס"ק מ"ז וז"ל דשאני הכא כיון שנתן ללוה נאמנות איתרע ליה וכו' יעו"ש הרי להדיא דהתם גבי נאמנות לא משוינן לשטרא לגבות מלקוחות ואפשר דמשו"ה חיישינן לקנונייא וא"כ מאי קשיא ליה להש"ך מהתם ונראה דזה מוכרח לומר דאל"כ תקשי דברי הטור אהדדי דבסי' ס"ה סעיף ה' הביא משם אביו הרא"ש ז"ל וז"ל וכתב א"א הרא"ש ז"ל וראיתי מפרשים שאפילו שניהם מודים לא יוציאם מתחת ידו אלא קרוע דחיישינן לקנונייא ולא נתברר לי דלא חיישינן לקנונייא ולשמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי אלא בשטר שנפל דאיתרע דאיכא למימר משום דאית ביה ריעותא לא נזהר בשמירתו ע"כ ואילו בסי' ע"א סל"ה הביא סברת רבינו דנאמנות חיישינן לקנונייא היפך דעת אביו ז"ל דלא חייש לקנונייא אלא היכא דנפל אלא ודאי כדאמרן דגבי נאמנות כנפל דמי וכולהו חד שעורא אית להו ומשו"ה חיישינן לקנונייא אבל אה"נ דבעלמא לא חיישינן לקנונייא.<br><b> ואל </b> תשיבני מההיא דכתובות דשטר אמנה דחיישינן לקנונייא אף דלא נפל דפרכינן התם בדף י"ט דקאמר מאן ומשני דקאמרי עדים וכגון שחב לאחרים הרי דאף דלא נפל חיישינן לקנונייא הא לא קשיא לענ"ד דהא הרא"ש ז"ל דלא חייש לקנונייא מה יענה לסוגיא זאת אלא ודאי דלא דמי די"ל דהתם נמי דמי לנפל דאי אמרת כדקאמרי עדים א"כ לא היה מעכב השטר בידו עד שעת העמדה בדין כיון ששטר אמנה הוא ולא חייב לו ומשו"ה חיישינן לקנונייא וכמ"ש הר"ב שם בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל והרמב"ן ז"ל תירץ דשאני הכא דריע טענתיה וכו' ואינו נאמן לומר אמנה במקום שחב לאחרים אפי' במקום מיגו.<br><b> גם </b> מ"ש דדוחק לומר דהטור ז"ל פליג עליה דרבינו דאיך אפ"ל כן דהא הטור ז"ל בסי' ס"ה הביא הך דרבינו דגבי נאמנות חיישינן לקנונייא ואילו בסי' ל"ט פסק הטור ז"ל משם אבי העזרי ורבינו ז"ל דאפי' דאיכא פס"ד ביד המלוה מצי לומר פרעתי ואי אמרת דהא דחיישינן לקנונייא הוא בכל גווני אם כן אמאי הביא הך דאבי העזרי ורבינו כאן ניחוש לקנונייא וגם רבינו ז"ל דחייש לקנונייא גבי נאמנות אמאי פסק גבי פס"ד דנאמן וליחוש לקנונייא אלא ודאי דלא פליג עליה אלא דמחלק בין נאמנות דדמי לנפל לפס"ד וכדאמרן.<br><b> גם </b> מ"ש עוד וז"ל ולענ"ד נראה דמיירי שהודה בשעת שהיה לו בנ"ח לשלם ובאותה שעה א"ל ללוה אל תפרעני אלא בעדים ע"כ וקשה לי דאם איתא דמיירי שא"ל אל תפרעני אלא בעדים א"כ איך כתב ע"ז אבל אם טוען שפרעו נאמן הא כיון שא"ל אל תפרעני אלא בעדים היכי מצי לומר שפרעו ונראה לומר דמ"ש הטור אם טוען שפרעו ר"ל קודם שהודה לו אם אמר שפרעו ואינו חייב לו עתה כלום נאמן וק"ל.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>יש לטוען בבי"ד לחזור ולטעון וכו'. </b> עי' במרן כ"מ ז"ל שהביא תשובת הרשב"א שכתב ע"ד רבינו וז"ל ודעו שלא נאמרו דברים הללו במה שמודה טוען לטעון ושמתחייב עצמו בבי"ד באותה טענה שאי אפשר לטעון ולחזור בבי"ד מחיוב לפיטור אלא מפיטור לפיטור ומפיטור לפיטור נמי דוקא כל שלא באו עדים והכחישוהו לטענתו הראשונה כיצד מחיוב לפטור כגון שטענו מנה לי בידך וא"ל הן ואח"כ חזר ואמר להד"מ אינו חוזר וטוען שהרי הודה במה שטענו הלה כיוצא מנה לי בידך בשטר זה וא"ל מנה שבשטר זה עשרים דנרים יש בו ריבית וא"ל הטוען כן היה אם חזר ואמר לא היה בו רבית אינו נאמן ואפי' באו עדים וכו' אבל מפיטור לפיטור יכול לטעון ולחזור ולטעון כל שלא באו עדים וכו' וזהו שאמר הרב ולא זולת יעו"ש ומביאו ג"כ בב"י סי' פ' יעו"ש.<br><b> ומכאן</b> קשה לי במ"ש הרשב"ש סי' תק"ה וז"ל וגדולה מזאת שאפי' אמרה מתחילה לא קבלתים אלא על מה שבשטר בלבד ושתקה וחזרה לומר לא כי אלא על הכל תפסתים היינו תופסים דבריה האחרונים ובטלה דבריה הראשונים שהרי נפסקה הלכה בפ' חזקת הבתים דטוען וחוזר וטוען וכ"כ הרמב"ם בפ' ז' מטוען יש לטעון בבי"ד ולחזור ולטעון וממ"ש בסוף דבריו נראה שאפי' יש בין טענה הראשונה לטענה האחרונה זמן מרובה לפי שהוא כתב ואע"פ שיצא מבי"ד וחזר יש לו לטעון ולהפוך כל טענותיו שירצה עד שיבואו עדים וכו' יעו"ש. והנה מ"ש שאפי' אמרה מתחילה לא קבלתים אלא על מה שבשטר בלבד ושתקה וכו' הרי הודית שמשכונות אלו לא קבלתים לשאר תביעות כי אם על מה שבשטר ולשאר תביעות הוי הך טענה טענת חיוב וא"כ לדעת הרשב"א לדברי רבינו הוי כמי שהודה בשטר שעשרים דינרים שיש בו ריבית ואם חוזר בו לטעון לא היה בו ריבית אפי' מייתי עדים שלא היה בו לא מהימן וא"כ איך כתב שאם חזרה לומר לא כי אלא על הכל תפסתים היינו תופסים את דבריה האחרונים והביא דברי רבינו לראיה ולפי מ"ש הרשב"א בדעת רבינו לא מיירי רבינו כמו שהוא הבין ולא עוד אלא שלדעת רבינו אפי' שתביא עדים לדבריה האחרונים לא מהני כמבואר.<br><b> וכי </b> תימא דלא דמי דהרשב"א לא קאמר אלא היכא דהודה התובע בתחילה לנתבע שיש בשטר זה שתובע בו ריבית דאם אח"כ חוזר וטוען שאין בו ריבית נמצא סותר בפי' מה שהודה בתחילה ובזה אפי' הביא עדים לא מהימן לדעת רבינו ברם בנדון הרב ז"ל שמה שאמרה בתחילה שלא קבלם אלא על מה שבשטר אפשר שאפי' הרשב"א מודה שיכול לחזור ולטעון כיון שלא סתר דבריו הראשונים בפי' להא אמינא דהא ודאי ליתא שהרי בפ' חזקת הבתים ד"ל גבי ההיא דעביד איניש דקרי לשנים טובא שני חזקה כתבו רשב"ם והתוס' ז"ל דאי לאו דלא עביד איניש דקרי לשני טובא שני חזקה אף כי מייתי סהדי דאכלה ז' שנים לא מהימנינן ליה דהא איהו מכחיש להו ומודה שלא אכל אלא שני חזקה דהיינו ג' שנים יעו"ש הרי דשני חזקה היא ג' שנים לא מצי טעין שוב ז' שנים אכלתי דהוי סותר דבריו הראשונים ה"נ בנדון הרב ז"ל במ"ש שעל מה שבשטר תפסתים אם אח"כ אמרה שתפסם על מה שכתוב בפנקס ועל הכל אין לך סותר דברי הראשונים במה שאמרה יותר מזה וכ"ש שאמרה מתחילה לא קבלתים אלא על מה שבשטר בלבד שזה ודאי סותר דבריו הראשונים הוי ועיין במהר"י אדרבי בסי' קכ"ה יעו"ש.<br><b> ודע</b> שהטור ז"ל בסי' פ' הביא מחלוקת היכא דטען וחזר וטען ואח"כ באו עדים והכחישו לטענה קמייתא אי סומכים לטענה ב' או לא דלהרמ"ה אין משגיחין יעו"ש במרן ובמהריב"ל ז"ל בח"א דף מ"ט ומהרימ"ט ז"ל בחו"מ סי' ל"ו וראיתי בס' פני משה ח"א סי' ס"ז שהביא תשו' מהר"י קצבי ז"ל ומקהי אקהיתא ופי' דברי רבינו בזה האופן דדוקא כשבאו עדים קודם שהוחזק כפרן ע"פ עדים ומתוך כך חזר בו אז אינו יכול להשיאה לטענה אחרת ואפי' שיביא עדים לדבריו וכדברי רוב הפוסקים לאפוקי היכא דלא אתו סהדי עד לבתר דטען טענה בתרייתא דאז נהי דלא מהימן בדבוריה מ"מ אם הביא עדים מהני וכדברי הרמ"ה ז"ל ובהכי ניחא לן דגם הרמ"ה הוא מכלל הפוסקים דס"ל דהיכא דהוי חוזר וטוען אפי' מייתי סהדי לא מהני ליה דעד כאן לא קאמר הרמ"ה דמהני אלא היכא דלא אתו סהדי עד דטעין טענה בתרייתא אבל אי אתו סהדי והכחישוהו מעיקרא ומתוך כך חוזר וטוען טענה אחרת יודה הרמ"ה דלא מהימן אף דמייתי סהדי לדבריו ואם לדברי הרבנים ה"ה מרן ומהריב"ל ז"ל וזולתם דס"ל דהרמ"ה פליג אהרמב"ם נמצא דלא מחלק הרמ"ה בין הכחישוהו עדים קודם שחוזר בו להיכא דהכחישוהו לאחר שחזר בו ואם הביא עדים לדברים האחרונים דבריו קיימין וא"כ הוא מלבד הדבר הקשה לענ"ד לשווי להרמ"ה חולק על דברי רוב הפוסקים עוד אחרת חזות קשה נראה לי בסדר לשון הטור שמביא דברי הרמ"ה בתוך דברי עצמו כאילו הוא מוסכם עמו בדין זה דכתב דברי הרמ"ה וחזר וכתב וז"ל ודוקא דהדר ביה לבתר כדי דיבור כנראה דקאי הטור אמילתיה לומר דהא דאינו יכול לחזור ולטעון דוקא דהדר ביה לאחר כדי דיבור ואילו הטור ז"ל בסי' קמ"ו האריך בההיא עובדא דעביד איניש דקרי לשני טובא שני חזקה כדברי הרא"ש ורוב המפרשים וגם הביא דברי ר"י לפסק הלכה עכת"ד.<br><b> והנה</b> אודיע למעיין שמ"ש הרב ז"ל בדעת הרמ"ה דהיכא שבאו עדים ואח"כ חזר וטען דלא מהימן אף דמביא עדים לטענתו כדברי רוב הפוסקים וכו' הנה בעת'ה נדפס מקרוב הרמ"ה ז"ל למס' בתרא ושם ראיתי בסוגיין שכתב בתוך דבריו וז"ל אבל היכא דאתו סהדי והכחישוהו בגווה כהודאה דמייא כמאן דטעין מעיקרא בטענתא דאיחייב בה ממונא והדר וטען מילה דאפשר דלא מקבלינן מיניה לאיפטוריה בגוה אלא בראיה דהא ליתיה למיגו כלל וכו' הרי דעת הרמ"ה דהיכא דטעין מידי ואחייב ביה ממונא אי מייתי סהדי לטענתו שניה מהני וה"ה אם הכחשוהו עדים לטענתו הראשונה דמהני אי מייתי עדים לטענתו השניה ולדעתו ז"ל לא שנא שבאו עדים קודם שחזר מטענתו ולא שנא לאחר שחזר דא ודא חדא היא.<br><b> ומה </b> שהקשה עוד דא"כ קשים דברי הטור שמביא דברי הרמ"ה וחזר וכתב ודוקא דהדר בתר כדי דיבור כנראה דקאי הטור אמילתיה לומר דהא דאינו יכול לחזור ולטעון דוקא דהדר ביה לבתר כדי דבור ואילו הטור כתב להא נמי אמינא דהך דינא דבתר כדי דבור הוא מדברי הרמ"ה ז"ל כמבואר שם וז"ל וכולהו נמי לא אמרן אלא דלא הדר מטענתיה קמייתא אלא לאחר כדי דיבור אבל תוך כדי דבור אע"ג דלא קא יהיב אמתלא לטענתיה קמייתא כלל חוזר וטוען ואף על גב דאתו סהדי בתר הכי ואכחשוהו לטענתיה קמייתא לאו הכחשה היא כיון דהדר ביה בתוך כדי דבור כמאן דלא טעין מעיקרא דמי ע"כ הרי דהך דינא דכתב דלאחר כדי דבור אורייתא דיליה דהרמ"ה היא ולא הטור וא"כ אין הוכחה מכאן דמסכים עם הרמ"ה כדי שנקשה מההיא דסי' קמ"ו כמבואר ומן הבא'ר ההיא ממנו ניקח לכל מ"ש הרב פני משה עליה דהרמ"ה ז"ל דא"א לומר כן ודוק.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מי שהיה בידו מדברים העשוים וכו'. </b> עיין במהרש"ך ז"ל ח"ג ס"י שהקשה על דברי התוס' דפ' הנשבעין דף מ"ו ד"ה וספרא וכו' שכתבו וז"ל ותימה כיון דספרים עשויים להשאיל ולהשכיר הא דתנן המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא לו שם גנבה ישבע כמה הוציא ויטול ופריך בגמ' ודילמא איהו אפקיה ומסיק כגון שלנו בני אדם בתוך ביתו וכו' והכל אומרים נגנבו כליו וספריו של פלוני ואמאי צריך כולי האי נהמניה במיגו דאי בעי אמר שאולים הם בידו דאין האחר נאמן לומר לקוחים הם בידי כיון דעשויים להשאיל ע"כ וז"ל יראה מדבריהם דלא קשיא להו אגופא דמתני' דקתני דאם יצא לו שם גנבה בעיר אלא אמאי דשקיל וטרי תלמודא ומסיק כגון שלנו בני אדם בתוך ביתו קשיא להו דאמאי אצטריך לאוקמי בההיא אוקמתא אבל אמתני' דמצריך שיצא לו שם גנבה לק"מ ויראה דאיכא למידק כיון דס"ל להתוס' דמאי דאמרינן אחזוקי אנשי בגנבי לא מחזקינן היינו דוקא היכא דטעין על איש ידוע אבל כל שאומר שבאו גנבים בתוך ביתו וגנבו ממנו כהאי גוונא ל"א אחזוקי אנשי בגנבי לא מחזקינן דכמה גנבי איכא בשוקא א"כ אפי' אמתני' גופא הוה מצי לאקשויי דאמאי אצטריך לשם גנבה אע"פ שלא יצא לו שם גנבה דין הוא שלא יהא נאמן לומר נגנבו ממני במיגו דאי בעי אמר שאולים הם בידי יעו"ש.<br><b> איברא </b> דבסגנון זה כתב הרא"ש ז"ל שם יעו"ש. ומ"מ נראה לענ"ד בכונת התוס' דעיקר הקושיא אגופא דמתני' היא שלא כדברי הרב ז"ל ולא נקטו מאי דפריך הש"ס ומשני כי אם לאלומי לקושייתא דבלא"ה שפיר נאמן במיגו דהשאלתיה והראיה לזה דבס"פ המקבל הקשה הך קושייא עצמה אגופא דמתני' ממה שלא הביאו רק המתני' וכתבו וז"ל ואמאי יהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר השאלתים לך וכו' הרי דכאן לא קשיא להו אלא אגופא דמתני' ובפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ"ב) בא הדבר יותר מפורש שכתבו וז"ל וא"ת דתנן בפ' הגוזל בתרא המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא לו שם גנבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול והשתא אפי' לא יצא לו שם גנבה בעיר יהא נאמן לומר שגנבוה במיגו דאי בעי אמר השאלתיו לך וכו' הרי דכאן נמי לא קשיא להו אלא אגופא דמתני' וא"כ על כרחך לומר דמ"ש בהנשבעין אינו אלא לאלומי לקושייתם דהשתא דתלי מילתא ביצא לא אירייא כלל דדילמא איהו אפקיה לקלא כמו שיראה המעיין.<br><b> עוד</b> הקשה הרב ז"ל וז"ל ותו איכא למידק במ"ש התוס' עוד דנהמניה במיגו דאי בעי אמר שאולים הם בידו וכתבו דליכא לבטל טעמא דהאי מיגו מטעם דאחזוקי אנשי בגנבי לא מחזקינן מטעם שכתבו ואכתי איכא טעמא אחריתי שאינו נאמן במיגו דאי בעי אמר שאולים הם בידך דהך טענה הוי טענה דהעזה ואין אומרים מיגו מטענה דהעזה לטענה שאין בה העזה וכו'. ולהא נמי אמינא דלא אירייא דהרואה להתוס' בפ' חזקת הבתים הנ"ל עיניו יחזו דיהבו דעתייהו להכי שכתבו בתר הכי וז"ל ואין לומר נמי דלאו מיגו הוא שאינו טוען ברצון השאלתיו לך לפי שאותו יודע בו שהוא משקר דהא לעיל וכו' יעו"ש ועל כיוצא בזה נאמר דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר וכנראה דבעת ההיא לא זכר ש'ר להך דברי התוס' שבפ' חזקת הבתים.<br><b> ועיין </b> להרב לח"מ שהקשה להטור ז"ל דאית ליה דטענת גנובים אפי' בדברים העשויין להשאיל אינו נאמן כמ"ש בסי' צ' ואיך כתב בהל' חזקה ס"ס קל"ג דלא נראה לו דברי רבינו דודאי השתא הוי בטוען גנובים כמ"ש שם הב"י ע"כ.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דלא קשיא דהטור הבין בדעת רבינו דבהל' טוען שאולים הם לאותו פלוני שכ"כ בסוף דבריו כיון שהמערער טוען שהשאילם לאותו פלוני ע"כ וא"כ לא חשיב ליה להטור טענת גנובים עיין בש"ך שם ויותר מזה היה לו להקשות לפי דעתו דשם סימן קל"ג לעיל מזה כתב בהיפך וז"ל ואם טוען גנובים הם ממני אינו נאמן אא"כ יצא לו שם ע"כ ומה לו לילך לסימן צ' אלא הדבר ברור כמ"ש וק"ל.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מפני מה אין אומרים לראובן וכו'. </b> יש להבין במאי דקי"ל במי שהחזיק שני חזקה וטוען אתה מכרת לי ואכלתי שני חזקה אי צריך ג"כ שיאמר שטר היה לי ואבד או דלמא אפי' שיאמר לא היה לי שטר מעולם דחזקה במקום שטר קאי.<br><b> וראיתי</b> בתשו' הרשב"ש ז"ל סי' ד' שכתב בתוך התשובה וז"ל וצריך טענה אתם מכרתם לי או אתם נתתם לי במתנה צריך בחזקה זו ג' שנים שכל חזקה שהיא בטענה צריך ג' שנים וצריך שיאמר שטר היה לי ונאבד דטעמא דחזקה הוא דעד תלת שנים מזדהר איניש בשטר כדאיתא בפ' חזקת הבתים וכו' יעו"ש הרי דכתב דצריך שיאמר שטר היה לי ואירכס וכן ראיתי בס' מחנה יאודה בסי' קמ"ו סי"ד דרצה לדקדק כן מדברי הטור ז"ל שם וז"ל ואפשר לדקדק מדבריו דדוקא בכהאי גוונא שטוען שטר הו"ל ואירכס אבל אי טעין אתה מכרת לי בלא שטר אינו נאמן דלא עביד איניש דלוקח קרקע בלא שטר ואנן סהדי דשקרא קא טעין ואף דאית ליה מיגו דמצי אמר שטר הו"ל ואירכס מ"מ השתא דלא הו"ל שטר מעולם הו"ל מיגו במקום חזקה דאנן סהדי דלא שדי איניש זוזי בכדי ליקח קרקע בלא שטר וכו' ומיהו מסתמיות כל הפוסקים משמע דליתא להאי דינא ולשון רבינו י"ל דאורחא דמילתא נקט והשתא ניחא הא דקתני במתני' אתה מכרת לי דפשיטא דבכהאי גוונא מהני דאל"כ תו לא משכחת לה אלא דאתא לאשמועינן דאף דקא מודה דמעולם לא הו"ל שטרא מהימן ויש עוד לישב עכ"ל.<br><b> אמנם</b> אני בעניותי מצאתי הדבר מפורש בגדולי הפוסקים הלא הוא הרמ"ה בשיטה למס' בתרא בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ט) סי' צ"ה וז"ל ואפי"ה שמעינן מינה אפי' למ"ד אין אותיות נקנות במסירה דמאן דאכיל ליה לארעא שני חזקה וטעין דמזבנא זבנא אע"ג דלא נקיט ליה שטרא בידיה ולא טעין נמי שטרא הו"ל ואירכס לא אמרינן כי מהניא ליה חזקה היכא דאיכא למימר שטרא הו"ל ואירכס מטעמא דטפי דתלת שני לא מזדהרי איניש בשטרי אלא אע"ג דלא זבין מיניה בשטרא כיון דטעין דזבנא מיניה בחד מאנפי הקנאה דמהנייא בזביני מהנייא ליה חזקה דהא הכא דלמ"ד אין אותיות נקנות במסירה ואי שטרא דנקיט מחזיק כמאן דליתי דמי ואיהו נמי לא קא טעין דזבין מניה בשטרא אחרינא ואפי"ה מהני ליה חזקה ע"כ ובסברא זאת החזיק הרב ז"ל עוד לקמן בסי' צ"ז וז"ל ומהא נמי שמעינן דמאן דקני ארעא בחד אנפי הקנאות אע"ג דלא הו"ל שטרא מעולם ולא טעין שטרא הו"ל ואירכס מהנייא ליה חזקת ג' שנים לאוקמא בידיה דהא הכא אליבא דמ"ד עדי חתימה כרתי האי שטרא כמאן דליתי דמי ואפי"ה מהני ליה חזקה ונידון בחזקה וכדאמרינן לעיל עכ"ל יעו"ש ודוק.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אבל שדה הבעל ושדה האילן אינה מיום ליום אלא שכיון שאכלו שלש תבואות ממין אחד הרי אלו כג' שנים וכו'. </b> דעת רבינו כדעת ר"ח דמחלק בין שדה בית השלחין לשדה הבעל וכמ"ש הטור ז"ל בסי' קמ"א וז"ל והרמב"ם כתב ששדה הלבן ושדה האילן א"צ מיום ליום אלא כיון שאכל שלשה תבואות הוי כג' שנים וכ"כ ר"ח והרמ"ה וכו' והוא כפי מ"ש הרמב"ן ז"ל בחי' בדעת ר"ח דבתחילה הביא פי' דקל דיופרין שמוציא שני פירות בשנה ולשמואל הוי חזקה ודחה אותו מירושלמי דמוכח דשמואל בעי אכילה של ג' שנים וכו' ועוד מביא לשון אחר שפי' ר"ח דקל שמשיר פירותיו ופי' וז"ל ונראה שהם התמרים הנושרים שאינם מתבשלין באילן והן מתמתקים בחמה באילן עצמו אחר שנתלשו או בשדה כמו שהזכירו בפסחים ולרב דאמר ג' שנים שלמות בעינן כיון שנשר קודם וצריכין לקרקע למתקן בחמה בין הכיפין והשיצין לא עלתה לו חזקה עד גמר בשולו בשדה ולשמואל משיכנס לבית הרי זו חזקה שזו היא גדירתן של אלו ע"כ.<br><b> נמצא</b> דבין לפי' דקל דיופרין בין לפי' דקל שמשיר פירותיו לר"ח לא בעי לשמואל ג' שנים מיום ליום שלא כדעת רשב"ם שפי' דלפי' דקל שמשיר פירותיו בעי שמואל ג' שנים מיום ליום שלדעתו ז"ל אין הכרח בדברי ר"ח כמאן מהפי' נקיט לדינא והטור נמשך למ"ש הרמב"ן ז"ל ונראה לענ"ד שלזה כיון מרן שכתב ור"ח פי' דקל שמשייר פירותיו והרמב"ן בחי' ביאר דברי ר"ח עיין עליו ע"כ דהכונה דהטור שכתב שר"ח סבר כרבינו שא"צ מיום ליום הוא לפי מה שפי' הרמב"ן. ומעתה קשיא לי טובא למ"ש להרב ב"ח ז"ל אבל הרמב"ם תופס עיקר פי' בתרא של ר"ח ותימה מנ"ל הא לרבינו דר"ח ס"ל פי' בתרא עיקר דמפי' רשב"ם ז"ל וכן מדברי הרמב"ן בחי' שמביאו פי' ר"ח נראה שלא הכריע כאחד מהפירושין ע"כ ולא באתי אל כוונתו דאיך משוה פירוש רשב"ם עם הרמב"ן דהא להרמב"ן בין לפי' דקל דיופרין בין לפי' דקל דמשיר פירותיו לכולהו פרושי לא בעי מיום ליום וכמבואר ומאי הבין בדבריו ולומר דהבין שהכונה היא אחר ג' שנים זה אינו לפי מאי דס"ל להרמב"ן דאפי' לרב לא בעי מיום ליום ויפרש דברי ר"ח בהיפך דאפי' לשמואל לא סגי בלא ג' שנים והכחידה תחת לשונו זה קשה מן הראשונה וכעת דבריו צריכין לי ישוב ומיהו בהא דהקשה הרמב"ן לר"ח למאי דמפ' דקל דיופרין ממאי דאמרו בירושלמי אמר שמואל זו דברי ר' ישמעאל אבל חכמים אומרים ג' שנים קציר ג' שנים בציר ג' שנים מסיק פי' ג' שנים יקצור את תבואתו וימסוק את זיתיו ויבצור את ענביו אלמא ג' שנים בעי ע"כ. נראה דאפ"ל בדעת ר"ח דס"ל כמ"ש רבינו יונה בעליותיו הביאו הר"ב ז"ל וז"ל אי ק"ל הא דמשמע בגמ' דלרבנן אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי לא הוי חזקה ומ"ש מדקל נערה לא קשיא כיון דשאר דקלים אין עושין פעמים בשנה זו שעושה פעמים בשנה הרי היא עומדת במקום ב' שנים ע"כ וא"כ אמור מעתה שזה הוא היתה כוונתו.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי"ב ז"ל שם בהגה"ט אות ג' שכתב וז"ל אמנם יש לתמוה על מהרש"ח ז"ל היכן ראה בדברי רשב"ם דהלכה כרב דבעי ג' שנים שלמות ומיום ליום שרשב"ם לא כתב אלא ולפי הלשון הזה אפי' שמואל לא בא לגרוע מג' שנים והכי קי"ל ע"כ ולשון זה מתפרש והכי קי"ל כשמואל וכו' יעו"ש וקשה טובא דבאמת כן הוא ברשב"ם בפי' דפסק כרב שכתב בדברי רב וז"ל זו דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא וכו' אבל חכמים אומרים חזקתן ג' שנים בכל דבר מיום ליום ואליבייהו דהני רבנן פרישנן בה פירקין דטעמא דג' שנים וכוותייהו דהני רבנן אליבא דרב קיימי כדמוכח בסוגיא דמכילתין וכו'. הרי דעת רשב"ם בבירור דפסק כרב וצ"ע. שוב ראיתי בס' מחנה יאודה הנדפס מקרוב שהקשה כן. ועוד הקשה במ"ש בדברי רשב"ם והכי קי"ל מתפרש והכי קיי"ל כשמואל וכו' לא ידעתי מה הוא הכוונה דאף אם נאמר דקאי לשמואל היינו דוקא בסוג מעשה החזקה דמי שהחזיק בשדה של דקל נערה שמשיר פרותיו דלא החזיק אפי' בג' שנים אבל בזמן החזקה לא נחלקו דבעינן מיום ליום דלכו"ע בעינן מיום ליום. ועוד כתב שאפי' זה אינו מדברי רשב"ם אלא מלשון ר"ח אבל רשב"ם אפשר שסובר דהלכה כשמואל וכו' וקשה דא"כ נמצא דר"ח הכריע בין ב' הפירושין וסובר דלא פליגי בזמן החזקה דבעינן מיום ליום ואיך כתב הטור ז"ל וכ"כ ר"ח בדעת רבינו ואינו כן לפי דברי רשב"ם היפך מה שרצה לתרץ הוא בתחילת דבריו ועוד יש להקשות עליו כמו שיראה המעיין ודוק.
+
+Halakhah 2
+
+<b>טען בעל החצר וכו'. </b> כתב הטור ז"ל בסימן ק"מ דאף בעדות השכנים אם יוסיף לטעון ראיתיו שיצא בלילה אחר שישנו השכנים לא הוי חזקה וכו' וראיתי להרב מחנה יאודה הנדפס מקרוב שהקשה להטור דא"כ בעובדא דשכוני גוואי אמאי קאמר רבא דמוקמינן בידא דלוקח עד שיביא ראיה המערער דבשכוני גוואי הוה אמאי לא מהימן בטענתיה במיגו דאי בעי טעין אני ראיתיו יוצא בלילה דהא התם על כרחך לא מיירי אלא בעדות השכנים דאי בעדות השוכרים וכו' אלא ודאי דלא מיירי בעדות השוכרים אלא עדות דעלמא או בעדות השכנים א"כ כי טעין בשכוני גוואי הוה להימניה במיגו דראיתיו יוצא בלילה דבכהאי גוונא לא מהני עדות השכנים וי"ל וכו'.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לישב דמיגו כי האי הוי מיגו להוציא דרבא ס"ל דכל שהחזיק ג' שנים ויש לו עדים הו"ל מוחזק כנראה מפי' רשב"ם ז"ל יעו"ש וא"כ הוי מיגו להוציא דבהאי מיגו רוצים להוציא הבית מהמוחזק ולאוקמא ביד המערער והרא"ש ז"ל הוא מהסוברים דמיגו להוציא לא אמרינן כמבואר בדברי מרן החבי"ב בכללי מיגו יעו"ש.<br><b> עוד </b> כתב הטור לקמן משם ר"י ז"ל בס"מ וז"ל וכתב עוד שאם יטעון המחזיק בבי"ד קודם שיבא המערער יעידו לי השוכרים בפניכם לפי שאם יבא שום אדם לערער שוב לא יהיו השוכרים כשרים כיון שפרעו לי השכירות טענתו טענה ולא הוו נוגעין בעדות כיון דלא הוה מערער קמן וכו' יעו"ש וראיתי להרב ט"ז שם שהקשה וז"ל אלא דקשיא לי במ"ש הטור כיון שאין המערער לפנינו מ"ש מסי' ל"ו ס"ו בטור בדין לוקח ראשון לא יעיד לשני וכתב הב"י בשם ר"י ז"ל הטעם דחייש לוקח ראשון שמא קרקע בגזלה היא והיום או למחר יבא הנגזל וכו' וכ"ש כאן שהשוכרים רואין שזה המחזיק גובה מהם עדות על כרחן בודאי יודע הוא שיש לו תביעה מן המערער והם מרגישין בזה ויעידו עדות שקר שלא יצטרכו לשלם השכירות וצ"ע עכ"ל. ולפום ריהטא יש להשיב דלא דמי דשאני התם דזה לוקח ראשון כיון שרואה שיצא המערער דגזלה לוקח שני מחמת מוכר שפיר איכא למיחש דלוקח יחוש אף על שלו שמא יצא מערער דגזלה ורוצה להעמידו בידו ומשו"ה אינו מעיד אא"כ אית ליה למוכר או ללוקח שני קרקע אחר דכולי האי לא חייש אבל כאן דאין מערער אלא שחושש המחזיק שמא יבא מערער ויערער והוא רוצה להיות בטוח בקרקע משום הא מי זה אמר דחיישי העדים להעיד על מה דלא חזו ומאי כל שכן איכא.<br><b> ברם</b> קושטא דמילתא הוא דר"י ז"ל עיקר ראייתו הוא מהתם וכמו שמביאו הר"ב בשיטה מקובצת בסוגיין וז"ל הרשב"א ומו"ה פי' לייתו וליסהדו לי דאתא לאוסופי וכו' ואע"ג דלא נקטי אגרא בידייהו כיון דאין כאן מערער לא חשבינן נוגעין בעדותם דלא חיישינן במה דלא חזו וכאותה שאמרו לקמן בפירקין לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי ואין מחזיקין אותו בנוגע בעדותו אע"פ שאין ידוע כמה המוכר חייב מפני שאין אדם חושש ממערער שאינו ידוע וה"נ לא שנא ע"כ הרי להדיא דטעמא דמילתא דהתם לדעת ר"י ז"ל לאו משום דשמא יביא מערער שהמוכר גזלה כדי שנאמר ה"נ ניחוש שמא מרגישין העדים שיש מערער ויעידו עדות שקר כדי שלא ישלמו שנית וכדברי הרב ז"ל אלא היינו טעמא משום שמעמידה בפני בע"ח וכדפי' רשב"ם וסגי ליה בדאית ליה ארעא אחריתי אע"ג דאינו ידוע כמה חייב המוכר מפני שאין אדם חושש ומתיירא ממערער שאינו ידוע והא דאצטריך שיהיה ללוקח שני או למוכר קרקע אחר מפני שידוע שיש לו בע"ח שכן נראה מדבריו שכתב אע"פ שאין ידוע כמה חייב המוכר וכו' כנראה דס"ל דטעמא דצריך שיהיה קרקע אחר הוא שידוע שיש לו בע"ח ובזה כיון לתרץ מה שהקשה ר"י לרשב"א ועיין להרמ"ה שם ודוק.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ג"ש שאמרו צריך שיהיו רצופות זו אחר זו וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ובגמ' אמרו א"ר חמא מודה רב הונא באתרא דמוכרי באגי והקשו פשיטא ומשני לא צריכא דאיכא דמוביר ואיכא דלא מוביר והאי גברא מוברא קמ"ל דא"ל חד ארעא בכוליה באגי לא מצינא לינטר אי נמי בהכי ניחא לי דעבדא טפי ע"כ וראיתי להרמ"ה ז"ל הנדפס מקרוב שכתב וז"ל ונפק"מ דאי ליכא ארעא דסמיכא ליה דמזדרעא בכל שתא אע"ג דלא מהני בורא בההוא אתרא למעבד טפי מצי א"ל חדא ארעא בכוליה באגי לא מצינא דמינטר ואי אית ארעא דסמיכי ליה ולא מוברי ומהני בורא בההוא אתרא למעבד טפי מצי אמר הכי ניחא לי דעבדא טפי עכ"ל.<br><b> והנה</b> הרי"ף ורבינו והרא"ש ז"ל לא הביאו כי אם תירוץ ב' בהכי ניחא לי דעבדא טפי כנראה דבהך תירוצא שייך בכל גוונא ובכל מקום ומשו"ה לא הזכירו תירוצא קמא דחד ארעא בכוליה באגי לא מצינא למינטר דשייך היכא דלא מהני בורות אלא ש"מ דבכל מקום מהני טענת בהכי ניחא לי דעבדא טפי. אמנם מדברי הטור ז"ל בסי' קמ"א הוכיחו דס"ל דאיכא מקום דלא מהני בורות והתם לא מצי טעין בהכי ניחא לי דעבדא טפי וכמ"ש מרן בס"ג וז"ל וסובר רבינו דלתירוצא קמא כשעומדת בין שדות בורות הוא דאי לאו הכי א"א למיטען חדא ארעא אפי' אם יודע שהיא טובה ואינה צריכה להוביר שייך האי טעמא אבל לתירוץ ב' אע"ג דלא קיימא בין שדות בורות שייך וכיון דאיכא דמוביר טענתיה טענה עכ"ל והרב ב"ח ז"ל שם פי' הדברים ביותר וכתב בסוף דבריו וז"ל ומשמע להדיא דאם ידוע שהיא טובה וא"צ להובירה ועומדת בין שדות שזרועות לא הוי חזקה אם הובירה ע"כ יעו"ש ועיין במהרש"ח בביאורו והביא דבריו מרן החבי"ב ז"ל בהגב"י אות ה' וז"ל ולפי"ז יש לתמוה על הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שלא הביאו תירוץ זה מהרש"ח בביאורו ע"כ אלא דקשיא לי תחילת דברי הב"ח ז"ל שכתב ולמד רבינו מפי' רשב"ם דהני תרי טעמי לצדדים קאמר להו וכו' דמדברי רשב"ם לא ראיתי שום הוכחה דלתירוץ בתרא היכא שהשדה טובה דלא מצי טעין בהכי ניחא לי דעבדי טפי.<br><b> וראיתי</b> בס' מחנה יאודה הנדפס מקרוב שכתב דדברי הטור ז"ל וז"ל משמע דס"ל דאיכא נפקותא בין הני תרי טעמי דטעמא דהכי ניחא לי לא שייך אלא היכא שאיננה טובה וכו' ולא משמע כן מדברי הרא"ש דלא מייתי אלא תירוץ בתרא וגם הרמב"ם לא הזכיר טעמא קמא ונראה דס"ל דטעמא דהכי ניחא לא שייך בכל השדה ולא נפק"מ מטעמא קמא ודברי רבינו צ"ע עכ"ל. ות'ם אני איך לא הביט במרן החבי"ב שהביא משם מהרש"ך ז"ל שהקשה כן ועוד ק"ל במ"ש משמע דס"ל דאיכא נפקותא בין הני תרי טעמי וכו' והוא מתורת מרן ז"ל שכ"כ בדברי הטור דאל"כ מה הבין בדברי מרן וכמ"ש הב"ח ז"ל פי' דברי מרן והרב ז"ל יושב ודורש כמשה מפי הגבורה. ומ"מ לענין דינא אשכחנא פתרי לדברי הטור דסברתו היא סברת הרמ"ה ז"ל דמחלק בין ארעא לארעא ואיכא דוכתי דלא מהני לומר בהכי ניחא לי דעבדא טפי וכדכתיבנא ודוק.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אכלה האב שנה והבן שתים וכו'. </b> עיין בטור ז"ל שכ"כ בסי' קמ"ד וכתב ע"ז מרן החבי"ב ז"ל בהגהות הטור אות א' וז"ל אמר המאסף בדין זה יש ג' סברות הסברה ראשונה היא סברת רשב"ם שכתבו התוס' ברפ"ב דכתובות ובפ' חזקת דצריך שיהיה הבן גדול בתחילת החזקה כשהתחיל אביו להחזיק הסברא הב' היא סברת רש"י והתוס' שם דצריך שיהיה הבן גדול כשמת אביו אף אם כשהתחיל אביו להחזיק היה קטן הויא חזקת וכו' הסברה הג' היא סברת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א דאפי' אם היה הבן קטן אחר שמת האב חזקתו חזקה ויראה שלזה הסכים הנמוק"י בפ' חזקת וכו' יעו"ש. ולענ"ד אחרי המחילה רבה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבין דבריו שהרי התוס' שהביאו לרשב"ם בפ"ב דכתובות אינו מענין זו כלל דהתם הוא היכא דאחר מחזיק בנכסי קטן דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל ומפרש רשב"ם דאפילו התחיל להחזיק בפני אביו ומפרש ר"ת לדעתו לברייתא דקתני אכלה בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני הלוקח מן הבן שנה ה"ז חזקה דמיירי כשהבן היה גדול כשהתחיל להחזיק זה ולרש"י והתוס' כשהיה גדול בשעת מיתת אביו יעו"ש אבל ברישא דברייתא דמיירי שהקטן מחזיק בנכסי אחרים והתחיל אביו להחזיק שנה בזה לא דבר רשב"ם ואפשר דס"ל כדעת רבינו דמחלק בין אחר המחזיק בנכסיו דלא מהני אפי' שהתחיל בחיי אביו ובין הוא המחזיק בנכסי אחר היכא שהתחיל אביו להחזיק וכמ"ש הרב המגיד בדין שלפנינו. ולא עוד אלא דאפשר דס"ל כסברת הרמב"ן והרשב"א דאפי' שלא התחיל אביו להחזיק שנה אלא מיניה וביה התחיל להחזיק מהני ליה חזקת ג' שנים וכמ"ש הרה"מ בפי"ג ועיין בלח"מ וכן נמי קשה במ"ש עוד בסברא ב' בעד רש"י ותוס' קשה בהכי שהתוס' לא דברו מזה כלום וכן נראה להוכיח מדברי הרה"מ ז"ל בפי"ג שהביא סברא זאת בשם קצת המפרשים דלא מהני חזקת קטן אפי' בא מכח אביו וסברת הרמב"ן והרשב"א דסוברים דחזקת הקטן הוייא חזקה ושרבינו מחלק בין בא מכח אביו דמהני לבא מכחו יעו"ש ואילו לסברת רשב"ם לא הזכיר מוכרח דמהא ליכא למשמע מידי. וא"ת היא גופא תיקשי למרן ז"ל שבדין זה מביא להתוס' ורשב"ם ומה ענין זה לזה אמינא דגם על מרן יש להקשות כן וכמו שכן ראיתי למרן החבי"ב ז"ל במהדורא בתרא שהקשה משם מוהר"א מוטל ז"ל בתשו' כת"י והוא ז"ל יצא לישע מרן ותירץ בתירוץ ב' דהנכון הוא דט"ס הוא שהביאו בסעי' ג' ושייך לקמן בסעיף ד' והעד על זה שבס"ד לא נזכר דברי התוס' כי שם ביתו אלא ודאי שמרן ז"ל בס"ד אמרן יעו"ש והרואה יראה דתירוץ זה לא שייך למ"ש הוא במקום אחר אם לא שנאמר שהרב ז"ל בו בפרק היה סבור בדעת מרן ב"י דלרשב"ם ה"ה בקטן המחזיק בנכסי אחר דכי אהדדי נינהו ולזה כת' ג' סברות ומ"מ אם איתא להא איך לא הרגיש במ"ב מזה ובפרט דמה שהליץ בעד מרן ז"ל לא יגהה מזור למ"ש הוא ז"ל והדבר צ"ע.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אכלה בפני האב וכו'. </b> כתב הרב המגיד משם הרשב"א ז"ל שא"צ מכירה בשטר וכן נראה מדברי רבינו שלא הזכיר שטר ועיין במרן כ"מ ז"ל שכתב שנעלם מעיני הרה"מ ז"ל מ"ש רבינו בפט"ו מהל' אלו וכו' ועיין בהרב לח"מ שם מה שהליץ בעד רבינו והרשב"א יעו"ש. והטור בסי' קמ"ד הביא משם ר"י דאם מכר המערער בלא שטר הוי מחאה כדעת רבינו והרשב"א וכתבו הרב ב"ח והפרישה דמהרש"ל ז"ל הגיה רבינו יונה והטעם משום דר"י ס"ל בהיפך כמ"ש התוס' בד"ה ואי ס"ד וכו' יעו"ש ועיין למרן החבי"ב ז"ל בהגה"ט אות ב'.<br><b> ואנכי</b> הרואה לרבינו יונה ז"ל הביאו הר"ב בעל השיטה מקובצת בסוגיין בדף ל"א וז"ל אכלה שבע אין לך מחאה וכו' עלה בידינו א"ל ראובן לשמעון וכו' באיזה מכירה אמרו דהוי מחאה במכירה בשטר שהיא בפרהסיא והקול נשמע ויש למחזיק להיזהר בשטרו אבל במכירה בעדים אינה בפרהסיא כל כך כמו מחאה ואין הקול נשמע כדי שיזהר המחזיק בראייתו לפיכך צריך הלוקח למחות עד שלא יגמור המחזיק ג' שנים באותה שדה ואם לא מיחה בידוע שהיה ברור לו שזה המחזיק לקחה מתחילת הזמן שהחזיק בה קודם מקחו של זה ע"כ. ונראה דמ"ש עד שלא יגמור המחזיק ג' שנים באותה שדה וכו' היינו לומר משהתחיל להחזיק באותה שדה הרי דלא מהני מכירה בעדים לדעת רבינו יונה ולא לומר מ"ש הרב לח"מ בדעת רבינו שהשטר הוא דלא מהני לחזקת דבתר לקיחת המערער כמבואר.<br><b> וראיתי </b> בס' מחנה יאודה הנדפס מקרוב בסי' קמ"ו סל"ב שעלה ונסתפק בדעת רבינו יונה ז"ל וז"ל ויש להסתפק בדין זה דאפשר דעד כאן לא אמרו הר' יונה ז"ל אלא דוקא במתרץ דיבוריה ואומר שני חזקה טובא קאמינא שזה סותר דבריו הראשונים לגמרי דקאמר ג' שנים אך אם מתרץ דבוריה ג' שנים דקא אמינא היינו לומר קנייתי קדמה לקנייתך ג' שנים דנמצא דזה שבע שנים שהקרקע בידי ואפשר דמהימן יעו"ש שלא הכריע ועיין בשיטת הרמ"ה שכתב בפשוט בסוגיין דמהני וז"ל וכ"ש היכא דא"ל מי סברת שלשה שנים דבתר זביני דידך קא אמינא אנא ג' שנים דמקמי זביני דידך קאמינא דלא קא הדר ביה מטענתיה קמייתא כלל וכו' יעו"ש.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>וכן האוכל כל פירות האילן וכו'. </b> עיין בהרב המגיד שכתב וז"ל ועיקר הפי' דנהרדעי הוו סברי שאע"פ שהקונה ב' אילנות וא"צ לומר אחד אין לו קרקע זהו תחתיהן וביניהן וחוצה להן אבל מקום האילן קנוי לו לשטוח בו פירות או לחפור בו וכו' ולזה הפי' הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל והוא דעת רבינו ורבו ז"ל ע"כ וכתב הרב לח"מ ז"ל דהרה"מ ז"ל בא לאפוקי מפי' רשב"ם שפירש דנהרדעי סבירא להו דאם מתו יטע אחרים תחתיהם ומפי' התוס' שפי' דהיינו שלא יוכל המוכר לחפור תחתיו לכך כתב שהעיקר כפי' ג' שיש לו כח לקונה לשטוח בו ולא כפי' רשב"ם ותוס' ז"ל אי נמי כונת הרה"מ ז"ל כדברי רשב"ם ואתא לאפוקי מפי' התוס' ומ"ש לשטוח בו פירות ה"ה ליטע אחר תחתיו דמאי שנא הא מהא וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> אחרי המחילה רבה אין נראה בכונת הרב המגיד דס"ל לרבינו כפי' רשב"ם ז"ל דהא עלה מסיק ולזה הפי' הסכימו הרמב"ן והרשב"א והרואה להרמב"ן בחי' עיניו יחזו שפי' כמ"ש הרה"מ ובתר הכי הביא פי' ר"ח ורשב"ם ז"ל וכתב וז"ל ולא דייק לן כלל דא"כ קשיא מתני' דקתני בה ואם מתו לא קנה קרקע ומתניתא תנא ואם מתו לא יטע אחר תחתיו כדאיתא בפ' הספינה ושויתינהו לנהרדעי טועין בדבר משנה ותו דרבא גופיה ליקשי עלייהו ממתני' הנ"ל וכו' יעו"ש וגם הרשב"א ז"ל הביא פי' ר"ח ורשב"ם והקשה עליהם ממתני' הנזכרת ופי' כמ"ש הרמב"ן ז"ל והביאו הרב בשיטה מקובצת וא"כ איך יתכן לומר דמ"ש הרה"מ ז"ל לשטוח בו פירות דה"ה ליטע אחר תחתיו ושלזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל והם בעצמם דחו זה הפי' אלא ודאי הוא כמ"ש מעיקרא. ומ"ש הרה"מ בסוף דבריו והוא דעת רבינו ורבו ז"ל עיין בס' מחנה יאודה בסימן קמ"א הנדפס מקרוב מה שהקשה ע"ז.<br><b> ודע </b> דהרשב"א כשהקשה עליה דרשב"ם ממתני' דהקונה ב' אילנות לא קנה קרקע וכו' כתב וז"ל ואפי' ר"מ דפליג התם ואמר קנה קרקע מודה הוא דאם מתו אין לו קרקע דההיא דברי הכל היא וכו' יעו"ש וקשיא לי טובא ממ"ש בתוספתא בפ"ד וז"ל הקונה אילן אחד בתוך של חבירו ה"ז לא קנה קרקע וכו' קנה ב' קנה קרקע וכו' נקצץ האילן או שיבש הקרקע של בעל האילן דברי ר"מ וחכמים אומרים לא קנה לא קרקע ולא את האילן עד שיקנה ג' קנה ג' קנה קרקע נקצץ האילן או שיבש הקרקע של בעל האילן יעו"ש הרי לר"מ מפליג בין אחד לשנים דבאחד לא קנה קרקע ובשנים קנה ואם נקצץ או שיבש הקרקע של בעל האילן ובודאי שהכונה הוא ליטע אחר תחתיו דומיא דקנה ג' לחכמים ואיך כתב הרשב"א דבשנים אפי' לר"מ לא יטע אחר דההיא דברי הכל היא ולא זכר מהך תוספתא אם לא שנאמר דקנה קרקע דר"מ לאו כקנה קרקע דחכמים דלר"מ הוא למשטח ביה פירי וכיוצא ולחכמים אפי' ליטע אחר במקומו והוא דוחק.<br><b> ומ"מ </b> לא תעזוב נפשי לשאו'ל להי"מ שהביא שם בתוך דבריו וז"ל וי"מ דנהרדעי כר"מ ס"ל דאמר הקונה ב' אילנות יש לו קרקע ולא ליטע אחר תחתיו קאמר אלא למשטח ביה פירי או לחפור בו בור ומערה אלא דאתו נהרדעי לאשמועינן דר"מ לאו דוקא ב' קאמר אלא אפי' אחד ואמר להו רבא דלא דאפי' ר"מ לא אמר אלא ב' אבל בא' לא וכו' יעו"ש. ומהך תוספתא דכתיבנא נראה דלא כוותייהו דהא קתני אילן אחד בתוך של חבירו לא קנה קרקע כל שתחתיו וחוצה לו כמלא אורה וסלו וזה אינו רשאי לזורעה קנה ב' קנה קרקע וכו' נקצץ או שיבש הקרקע של בעל האילן דר"מ וכו' הרי להדיא דקא מפליג ר"מ גופיה בין אחד לשנים דאפי' אם נאמר דמ"ש הקרקע של בעל האילן ר"ל למשטח ביה פירי או לחפור בו בור שיח ומערה אבל ליטע אחר תחתיו מודה להו לרבנן דלא יטע וכדכתיבנא לדעת הרשב"א מ"מ תיקשי להו לנהרדעי איך מצו למימר דבקנה אילן אחד נמי קנה קרקע לר"מ דהא מהך תוספתא נראה בהיפך דקתני לא קנה קרקע וגם לרבא קשה דמה להקשות מסברא בעלמא תיקשי ליה מהתוספתא וכמו שהקשו הרמב"ן והרשב"א עליה דר"ח ורשב"ם ז"ל ודוק.
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ובן שפירש מאביו ואשה וכו' הרי הם כשאר כל אדם. </b> עיין בהרב המגיד ז"ל וראיתי להרמ"ה ז"ל בפ' חזקת הבתים סי' ר"ח שכתב וז"ל ואפי' לא פירשו זה מזה נמי דוקא גבי אב ובן אבל שאר אינשי אע"פ שדרין כאחד ומשאן ומתנן כאחד ואוכלין על שלחן אחד קפדי אהדדי הלכך מחזיקי אהדדי דאי לא תימא הכי למה לי למינקט האב והבן לשמועינן בשאר אינשי וכ"ש באב ובן אלא מדנקט אב ובנו ש"מ הני דמערבי דעתייהו טפי ומחלי אהדדי טפי אבל שאר אינשי אפי' אחים נמי לא עכ"ל ונראה לענ"ד שזה הוא דעת ר"י ברצלוני ז"ל שהביא הטור בסי' קמ"ט סל"ז וז"ל כתב ר"י ברצלוני ז"ל האחין שאוכלין על שלחן אחד וכיס אחד לכולם הא מילתא ליתא בגמ' ומדאמרינן באב ובן ואשה שנתגרשה הרי הן כשאר כל אדם משמע באחין בין חלקו ובין לא חלקו הרי הן כשאר כל אדם אבל משקול הדעת יש לנו וכו' יעו"ש דכונתו ממש כמ"ש הרמ"ה ז"ל דלא מיירי באחין שיירשו את אביהן אלא שמשאן ומתנן ביחד ואוכלין על שלחן אחד ואפילו בחיי אביהן והחזיק בנכסי חבירו בידוע שהיה שלו לבדו וטוען שמכרה לו אלא שכתב דמשקול הדעת יש לנו לדקדק שקרובים להיות כאב ובן. ואחשוב שדעת בעהע"ט שהביא הטור שם בס"ב וז"ל וכתב בעל העיטור ז"ל דאחין אינן כשותפין ומחזיקין זה על זה ע"כ היינו ממש סברת הרמ"ה ז"ל ואין ביניהם כמלא נימא דמיירי שאוכלין על שלחן אחד ומשאן ומתנן כאחד ואפ"ה מחזיקין זה על זה ומדיוקא דדייקי הרמ"ה והר"י ברצילוני ז"ל הוציאו ודוק.
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>הגוי אפי' אכלה כמה שנים אין אכילתו ראיה וכו'. </b> יש לברר מי שלקח קרקע מן הגוי והחזיק ג' שנים ובא בע"ח וטרפה בעד חובו ועתה בא מערער עליה והביא עדים שקרקע זה היתה שלו נחלת אבותיו וטוען שהגוי גזלה ממנו זה כמה שנים וישראל זה הבא מחמת גוי הרי הוא כמוהו ולא מהני חזקה לא מה שאכל הגוי ולא מה שאכל הישראל אי טענינן ליה למערער בשביל הבע"ח שמא מכרת אתה לגוי כדינו או דלמא כיון דלגבי הלוקח מן הגוי לא מהני כ"ש לגבי בע"ח דידיה ולא עדיף מגברא דאתי מחמתיה.<br><b> דע</b> דעיקר דין זה הוא בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל"ה) דאמרינן התם אר' יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי מה גוי אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמת גוי אין לו חזקה אלא בשטר אמר רבא ואי אמר ישראל קמי דידי זבנה נכרי מינך וזבנה ניהלי מהימן מיגו דאי בעי א"ל אנא זבנא מינך ע"כ וכתב רשב"ם ז"ל בד"ה ישראל הבא וז"ל אבל אי טעין ישראל ואמר יהב לי ההוא נכרי שטר זביני דזבנה מינך וראיתי לו שלקחה ממך מהימן דדמי למ"ד קמי דידי זבנה ההוא נכרי מינך דמסקינן לקמן דמהימנן מיגו דאי בעי א"ל מינך זבינתא ואכלתי שני חזקה וכו' יעו"ש ופסקו כל הפוסקים הלא בספרתם ועיין להסמ"ע בסי' קמ"ט ס"ק כ"ג ובמרן החבי"ב ז"ל בהגהות הטור אות ט"ל יעו"ש וראיתי להמרדכי בפ' חזקת הבתים בסוגיין שכתב וז"ל ואי אמר ישראל קמי דידי זבנא הגוי מינך נאמן ונראה דאם ישראל אחד קנה מן הישראל אע"ג דאיכא למימר מה מכר ראשון לשני כל זכות שהיה לו כיון דקי"ל טוענין ללוקח הכא נמי טענינן ליה שמא ישראל קמא ראה שטרו של גוי או הוה טעין קמאי דידי זבנא הגוי מינך הילכך אין זה השני צריך (לשכור) [לשטר] ע"כ ופסקו מור"ם ז"ל בסי' קמ"ט יעו"ש נמצא לפי"ז דהך דינא דישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי ליתא כי אם בלוקח מן הגוי גופיה ולא כשמכרו לאחר א"כ אף אנן נמי בנדון דידן שבא בע"ח וטרפה מלוקח מן הגוי בעד חוב נטעון שמא הלוקח ראה שטר שלקחו מישראל או קמי דידי זבנא הגוי מישראל זה המערער במיגו דזבנא מיניה לפי מה שלמדנו הרא"ש ז"ל בתשובה כלל צ"ח בסופו דכשם שטוענין ליורש וללוקח כך טוענין לבע"ח וז"ל הילכך שמעון שיש לו שטר על אמו נשתעבדו לו כל נכסיה טוענין לו כל מה שהיתה יכולה לטעון וגבי הזהובים מנכסיה דכמו שטוענין ליורש וללוקח כך טוענין לבע"ח שנשתעבדו לו נכסיה בחייה וכו' יעו"ש הרי דיורש ולוקח ובע"ח כחדא אזלן ופסקו מור"ם בסי' קמ"ו ס"י וז"ל ודין לוקח ובע"ח שגבה קרקע כדין יורש יעו"ש ובסמ"ע. ועוד בה דאפי' אם יבא לוקח מן הגוי ויאמר דלא ידע אם לקחה הגוי מישראל או לא לא מהני הודאתו וכמ"ש מור"ם ז"ל שם וז"ל ואין המוכר והבע"ח נאמנין לומר לא היתה שלהם ע"כ וכתבתי דאי מיהא לא אירייא דהא הרא"ש ז"ל גופיה סותר בתשו' לקמן בכלל צ"ט ס"ז וז"ל תשובה מילתא דפשיטא היא שלא הפקיע זכות הבנות ולפסול שטרן כיון שהוא אינו טוען שלקח מהם דדוקא ליורש טענינן דיורש כרעיה דאבוה והוא מוחזק בנכסין וטענינן ליה אבל בע"ח קי"ל כרבא דמכאן ולהבא הוא גובה והוא להוציא ואינו יכול להוציא אלא בטענה ברורה ולא טענינן ליה וכו' יעו"ש הרי לך שכתב היפך מ"ש בכלל הקודם ועיין במרן ב"י בסי' קמ"ו שהקשה כן להרא"ש. ואם כן מדברי הרא"ש אין ראיה לדברינו דטוענין לבע"ח ודברי המרדכי אינם אלא בלוקח או ביורש אבל בבע"ח הדר דינא דישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי.<br><b> מ"מ </b> אמינא דדברי הרא"ש ז"ל יתד היא שלא תימוט כפי מ"ש מרן החבי"ב ז"ל בהגב"י אות ט"ו משם הרב משאת בנימין ז"ל וז"ל משאת בנימין בחי' על שו"ע בהגב"י בחו"מ ס"ג כתב דתשו' דכלל צ"ח מיירי דכבר ירד המלוה לנכסי לוה והחזיק בהם ואח"כ בא מערער אז אין מוציאין מידו וטוענין למלוה כמו ליורש וללוקח אבל בכלל צ"ט מיירי שהב"ח והמערער שניהם באים בבת אחת וכהאי גוונא אין טוענין לבע"ח שבא להוציא ועיין בתשו' רש"ל סי' א' ע"כ וא"כ בנדון דידן שכבר בא בע"ח והחזיק בקרקע כבר והמערער בא להוציא הקרקע מתחת ידו דינא דטוענין בשביל בע"ח דשמא ראה הלוקח שטר מכירה ממערער וכמ"ש גבי לוקח ב'.<br><b> אלא</b> שראיתי למהר"י אדרבי ז"ל בסי' שכ"א שכתב דברים המנגדים לזה וז"ל ואע"ג דהאי יאודה הקונה הוא מחמת גוי שקנה החצר מיד התוגר וקי"ל ישראל הבא מחמת גוי ה"ה כגוי י"ל דה"מ דאיכא אכילה גרידא בלא שטר אבל בנדון דידן איכא שטר כמו שבא בשאלה שהתוגר כתב הוג'יט שלקח חצר מראום אז ודאי מהני אכילה יעו"ש משמע דמהאי טעמא הוא דמהני ואי ס"ל דבכהאי גוונא טוענין ליורש וכמ"ש המרדכי גבי לוקח שני אף דליכא הוג'יט נמי טוענין בשביל בני יאודה וכמו"כ נמי בשביל בע"ח דמאי שנא אם לא שנאמר דהרב ז"ל קושטא דמילתא קאמר דבנדון דידיה היה שטר והוא דוחק. ואחשוב לענ"ד שהרב חילק בין ההיא דכתב המרדכי לנדון דידיה והוא זה דלא כתב דטוענין אלא בלוקח מן הלוקח מן הגוי והיינו טעמא דעשה מעשה שמכרו לאחרים והיא אומדנא שהיא שלו שלוקחו כדינו דזבנא הגוי לישראל קמיה דידיה דחזקה דלא יהיב דמים בין לוקח ראשון ובין לוקח שני כולהו בלא ידיעה דזבנא הגוי מישראל ומשו"ה טוענין בשבילו שלקחה הגוי מן המערער בפני הלוקח ראשון אבל ביורש דלא עביד שום מעשה אלא חזקה גרידא ועדיין צריך לטענה ומת בלא טענה אז אין טוענין בשבילו וכ"כ נמי גבי בע"ח בנדון דידן דלא טענינן דקמי דלוה זבנא הגוי לישראל מן המערער כיון דכל כחו של לוקח מן הגוי אינה אלא בטענה דקמי דידי זבנה מינך כדי לעשות נכסי דלוה והרי לא טען וכל שכן במודה דלא ידע אם קנה הגוי מן המערער דשפיר מהימן וכמ"ש [מהרש"ל] בתשו' סי' א' וז"ל ונהי דאמרינן בעלמא כל מה שנמצא תחת ידו גובה בע"ח ותו לא מהימן לומר אינם שלי כדי לחוב לבע"ח אלא גובה בשלו הכי השתא בשלמא אי מהני חזקה בלא טענה אם כן הוי האי מקום חשוב בשלו ואפשר דתו לא מהני לומר שאינו שלו כדי לחוב לאשתו אבל הכא דבעינן טענה כל זמן שלא טען אתה מכרתה הוי כלא החזיק בה והכא ה"ה לפנינו שאינו טוען אלא אדרבא קבל על נשמתו שאינה שלו פשיטא ופשיטא שהמקום חוזר לאחיהן ע"כ וכ"כ מהריב"ל ז"ל בח"ב סי' ע"ה וז"ל איברא דמאי דאמרינן בתלמודא דטפי מתלת שנים לא מזדהר איניש בשטריה אם החזיק ראובן בקרקע אחד ג' שנים וכתב שטר שאותו קרקע אינו אלא של האדון הראשון ודאי דמהימן להפקיע השעבוד מהכתובה משום דכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה וזה אינו טוען שמכרו אדרבא מודה שאינה שלו וכו' יעו"ש הרי להדיא דאף שהחזיק שני חזקה מ"מ כל שלא טעין שמכרו ראשון לא גבי בע"ח מיניה וכ"ש אי טעין בהיפך.<br><b> ומעתה</b> נימא דזהו היתה דעת מהר"י אדרבי ז"ל שאצטריך לטעם שהיה לבני יאודה הוג'יט שלקח הגוי מן הישראל דהתם דא טעין יאודה שלקח הגוי מן הישראל ולא טענינן ליה ליורש וכל זה איננו שוה לענ"ד דעד כאן לא שמענו מהרבנים הנ"ל דאי לא טעין לא טענינן בשבילו וכן נמי אי מודים בהיפך דמהימן אף לחוב לאחריני אלא דוקא בע"ח הבא לגבות מקרקע זו שהחזיק ולא טען על החזקה או שטען בהיפך שכן מיירו רש"ל ומהריב"ל ז"ל אמנם בבע"ח שכבר גבה ורוצה הלוה לומר שהחזקה היתה שלא בטענה בהא שפיר חיישינן לקנונייא או אפי' שאומר שאינו יודע כנדון דידן שפיר טענינן לבע"ח דומיא דלוקח שכבר קנה דטענינן ליה וכמ"ש המרדכי ז"ל ונראה לענ"ד שזה היתה דעת מהריב"ל ז"ל שם סימן ע' שכתב דלוקח מלוקח אינו נאמן לומר גזולה היא בידי יעו"ש דהיינו טעמא משום דהלוקח שני מוחזק ומעתה בנדון מהר"י אדרבי שהם יורשים ממילא הוו מוחזקים ואז שפיר טענינן דקמיה דמוריש זבנא המערער לגוי ולמה ליה למהדר בתר שטרא.<br><b> וראיתי</b> להר' פרח מטה אהרן בח"א סי' ע"ה שהביא הנך שתי תשובות הרא"ש ז"ל ומ"ש עלייהו מהר"א די בוטון [בס' לחם רב] בסי' קכ"ח דבכלל צ"ח מיירי ששמעון הודה שהנכסים לא היו שלו וכו' והקשה עליו דא"כ לא הוה צריך הרא"ש לטעם דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה אלא משום שהודה וכו' ואע"ג דהודאת בע"ח במקום שחב לאחרים לא מהני נראה דאינו אלא בלוקח שעשה מעשה שמכרו לאחרים והיא אומדנא דמוכח שהיא שלו דחזקה אין אדם מוכר דבר שאינו שלו אבל הכא דלא מהני חזקה כי אם ע"פ הטענה מהימן אע"פ שהוא חב לאחרים ודברים אלו יש להם על מה שיסמוכו בדברי הפוסקים האחרונים וכמו שיבא וכו' ואח"כ הביא מ"ש רש"ל לתשו' הנ"ל שהביאו מרן בכנסת הגדולה בסי' ק"מ ותשו' מהריב"ל ז"ל בסי' ע"ה ואין להקשות ממ"ש הרב גופיה בסי' ע' והחילוק בעיני מבואר דדוקא בלוקח שמכר לשני ועשה מעשה איכא אומדנא רבה דבודאי דהקרקע היתה שלו ולא גזלה אבל המחזיק לגבי בע"ח שלא עשה שום מעשה אלא שהיה דר בו לפי שלא אמר לו אדם מעולם אין כאן שום אומדנא ודאי דמהימן לחוב לבע"ח ע"כ. ולענ"ד נראה דמ"ש דטעם רש"ל ומהריב"ל בסי' ע"ה הוא משום שעדיין לא באו ליד הבע"ח דאם בא בעל חוב ותפס בעד חובו אף דאיהו לא עביד שום מעשה אם אמר אח"כ שהיתה החזקה בלא טענה לא מהימן דדמי ללוקח והחילוק שביניהם כדאמרן.<br><b> וחזיתיה</b> להרדב"ז ז"ל בישנות סימן רל"ה שכתב וז"ל וחזקת הבית אם דר בה בעלה והיא ג' שנים בחיי הזקן הרי זו חזקה שיש עמה טענה שטענה שגירשה הזקנה ולקחה הזקנה חזקת הבית מכלל פרעון כתובתה וכו' וא"ת אפי' בלא טענה נמי כיון שהחזיקה תהיה נאמנת דהא קי"ל הבא מחמת ירושה אין צריך טענה וכו' הא לא קשיא כלל דאשה אינה יורשת בעלה ואינה אלא בעל חוב והרי היא אומרת בית זה לקחתי מבעלי בתורת פרעון והוייא כלוקח דעלמא וצריכה טענה וכו' יעו"ש וק"ל עליה דהא כשם שטוענין ליורש כך טוענין ללוקח דעלמא ומשום דלא שדי איניש זוזי בכדי ואמאי פליג בהדייהו ואף אם תמצא לומר דשנייא דלא שדי היא וכו' שכבר מחוייב לה בעלה מ"מ בבע"ח גופיה כבר כתב הרא"ש דטוענין כשם שטוענין ליורש כדבר האמור וצריך לי ישוב.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז"ל. וראיתי בתשובת רש"ל בסי' א' שכתב וז"ל אכן במילתא אחריתי אבא לברר שאין ממש בדברי האשה דמאיזה טעם באת לזכות באותו מקום דמשום שישב בעלה ג' שנים והוי חזקה הלא מסקנת רוב הצרפתים שאין מהני חזקה בלא טענה והכא בעלה אחיהם אדרבה מודה ומעיד שלא היה לו חזקה בה ונהי דאמרינן בעלמא כל מה שנמצא תחת יד בע"ח דתו לא מהימן לומר אינו שלי כדי לחוב לבע"ח אלא גובה בשלו הכי השתא בשלמא אם החזקה מהני בלא טענה הוי האי מקום חשוב כשלו ואפשר דתו לא מהימן לומר שאינו שלו אבל הכא דבעינן טענה וכל זה שלא טען מכרת לי או מחלת לי ולא נשמרתי בשטרי הוי כלא החזיק בה יעו"ש.<br><b> וקשה </b> לי במ"ש הלא מסקנת רוב הצרפתים וכו' דהא דין זה שנו חכמים בלשון המשנה בפ' חזקת הבתים כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כיצד שלא אמר לי אדם מעולם אינה חזקה אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה וכו' ה"ז חזקה וכו' יעו"ש וא"כ מה מקום להביא לרוב הצרפתים ואם כונתו על חזקת בית הכנסת דעל זה נחלקו אם צריך טענה או לא גם זה לא נתברר לי מי הם החולקים בדבר זה והמחלוקת הוא אי שייך חזקה במקום ביהכ"נ או לא וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בח"א סי' תתקע"ג יעו"ש שהסכים דשייך חזקה וז"ל ומיהו דבר זה תלוי בחזקתו של ראובן כי אם החזיק במקום הנזכר ויש עדים שישב במקום ההוא ג' שנים כדרך שבנ"א יושבים במקומותיהם כל זמן שהלך להתפלל בחיי אברהם עלתה לו חזקה ונאמן לומר מעות יש לי עליו מיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי ומהימן וכו' יעו"ש והביא דבריו מרן ב"י בסי' ק"מ מחודש ג' הרי דס"ל להרשב"א דבעינן טענה מדאמר שנאמן במיגו דלקוח משמע דאי הוה רוצה לזכות במקום ההוא מדין חזקה היה צריך לטעון לקוח הוא בידי והחזקתי ג' שנים וכן מתבאר ממ"ש בח"ב סי' רכ"ו ומתשובת הרא"ש כלל ד' סי' ה'.<br><b> ומעתה</b> מה מאד נפלאתי על מרן החבי"ב בהגהת ב"י אות ה' שכתב עליה דהרשב"א וז"ל נ"ב ודוקא בבא בטענה רש"ל בתשובה סי' א' ע"כ דקשה דמה לנו ולרש"ל ז"ל דהא עליה דהרשב"א קאי וסמוך לזה מיד מביא מרן ז"ל הך תשו' הרשב"א ז"ל דמוכח להדיא שצריך טענה לחזקת ביהכ"נ וכן נמי מתשו' הרא"ש ז"ל. ומ"מ נקוט מיהא שהרב ז"ל הבין שכונת רש"ל ז"ל היא על חזקת ביהכ"נ שמסקנת רוב הצרפתים היא שצריך טענה ולא נרגש מי הם החולקים בזה דלעת כזאת לענ"ד לא מצאתי רמז מזה כ"א בחזקת הנזיקי' דהוי לאלתר ולא בעו ג' שנים ועיין בתשו' הרשב"ש סי' ד' שכתב וז"ל דמקצת רבוותא סברי דלאו לכל מילי בעינן טענה אלא בדבר שיש בו היזק בגוף הקרקע וכו' ורבוותא אחריני סברי דבכל מילי בעינן טענה ואפי' במאי דליכא היזק בקרקע וזה היא דעת ר"ת וזולתו מחכמי צרפת וכו' יעו"ש.<br><b> עוד </b> יש להקשות על הרב ז"ל במ"ש אבל הכא דבעינן טענה וכו' או מחלת לי וכו' דלשון מחלת לא שייך בקרקע שהוא בעין כמ"ש הטור בשם אביו ז"ל בסי' ע"ג יעו"ש ומיהו לזה י"ל דכיון דנדון הרב ז"ל הוא מקום ביהכ"נ שהיה בשותפות בין שניהם ואינו ראוי ליחלק אלא לימכר שייך שפיר לשון מחילה כמבואר בפוסקים מ"מ קמייתא קשה וצריך ליישב ועיין להרב לחם שלמה בקונטרס חזקת הבתים ס"ג דף קט"ז ע"א ד"ה לסברת הג' דכתב משם התוס' דכל השעבודין צריך חזקת ג' שנים אלא דלא צריך טענה יעו"ש.
+
+Halakhah 13
+
+<b>הבא מחמת ירושה צריך להביא ראיה וכו'. </b> וכת' הרב המגיד וז"ל ויש מי שפירש דבעינן ראיה שהם יורשים או לוקחים מזה שהחזיק בה יום אחד הא לאו הכי אע"פ שהחזיקו בה ג' שנים כיון שאין חזקתו מחמת עצמן אינה חזקה והרמב"ן ז"ל חלוק עליהם וכו' וכן עיקר ע"כ וכתב הלח"מ ז"ל וז"ל ואין לפרש ביורשים דקאמר דר"ל שהוא בן המת או קרובו הראוי ליורשו אלא אע"פ שידענו שזה יורשו מ"מ צריך להביא ראיה איך בא לידו בתורת ירושה דאם לאו כן אפשר שאע"פ שאביו אכל יום אחד הורידו בתורת אריסות ואילו היה כאן היה מודה לכך צריך שיביא ראיה שהניחה לו אביו בתורת ירושה והרמב"ן סובר דאע"פ דלא ידענו כן אלא שהוא אומר שאביו הניחה לו אנו טוענין שאביו לקחה ממנו וכ"ז מתבאר מתשו' הרשב"א הביאה בב"י בסי' קמ"ו ע"כ.<br><b> ולענ"ד</b> אחרי המחילה רבה אין נראה כן דהא הרמב"ן ז"ל בסוגיין כתב וז"ל ואפ"ל דאי נמי דר ביה קמא חד יומא והאי לית ליה סהדי דזבנה מיניה דקמא לא טענינן ליה וכו' וכן ליורש אם א"ל מאי בעית בהאי ארעא וא"ל יורשו של פלוני אני וממנו ירשתיה ואין אנו יודעים בו שהוא קרובו של מת ולא ראוי ליורשו אין לנו ראיה להאמינו ולטעון לו אא"כ הוא טוען וכו' כך מצאתיה להראב"ד אבל אין דעתינו נוחה בזה יעו"ש דעיקר מחלוקת בינו להראב"ד ז"ל אינו אלא אם ראוי להאמינו שהוא בן המת או לא ועיין בשיטה מקובצת להר"ב ז"ל ומשם יתבאר כמ"ש.<br><b> והמבי"ט </b> ז"ל כתב בח"א סי' רל"ו על בן ראובן שהחזיק בבתי ראובן אביו יותר מג' שנים ולא היה הבן סמוך על שולחן אביו ומת אביו והחזיק ג"כ אח"כ י' שנים ומת המחזיק והניח יתומים גדולים וקטנים וגם הם היו בבתים הנזכרים יותר מג' שנים וכו' והשיב וז"ל בפ' חזקת הבתים תנן ולא הבן בנכסי האב ובגמ' והלכתא חלקו לא הבן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הם ככל אדם ואפי"ה לא מהני להו ליתומים אלא חזקת אביהם בן ראובן כיון שאין אנחנו יודעים אם היה בא מחמת טענה אבל חזקה שהחזיקו הם אחר מיתת אביהם מהנייא להו וכדתנן התם הבא מחמת ירושה א"צ טענה אלא דבעינן דר ביה אביו חד יומא וטענינן להו שמא קנאה אביהם מאביו וכו' יעו"ש וקשה לענ"ד במ"ש ולא מהני ליתומים [אלא] חזקת אביהם שהיא מה שהחזיק בן ראובן יותר מעשרה שנים ולא היה סמוך על שלחן אביו ואלו היה קיים הוה מצי לטעון מנך זבינתא שהרי כתב הטור ז"ל בסי' קמ"ו סי"ז וז"ל ואם בא מחמת ירושה שטוען ירשתי ממורישי אין צריך טענה אחרת ובלבד שיביא עדים שדר בה המוריש אפי' יום אחד והוא ג' שנים או שדר ביה המוריש ג' שנים והוא יום אחד ע"כ הרי שגם המוריש המחזיק ג' שנים מהני ליה ואפי' אם לא דר ביה היורש יום אחד נמי מהני כמ"ש שם מרן ז"ל וכן דעת מהר"א ששון בסי' מ"א ועיין בתשו' הרשב"א שהביא שם מרן מחודש ח' והוא בח"ב סימן רע"ג באורך באופן שזה דחדית לן הרב ז"ל כיון שאין אנחנו יודעים אם היה בא מחמת טענה וכו' לנדון שלו לענ"ד צריך ליישב.
+
+Halakhah 14
+
+<b>הרי שאכל שדה זו שנים רבות וכו'. </b> כתב מהרימ"ט ז"ל בח' חו"מ סי' כ"ז וז"ל ובר מדין דאיכא שטרא דזבינה לוי מיאודה סגי דמשום דבעי לאתויי ראיה דדר ביה חד יומא ההיא כי היכי דנידע שהאמת שהוא לוקח דטענינן ליה דלא כל כמיניה לשוייה נפשיה לוקח כי היכי דנטעון ליה אנן וכן מוכח וכו' וכתב בסוף דבריו ואפשר דלהראב"ד ז"ל דס"ל דצריך להביא עדים שלקחה וכן להרמ"ה דסבר הכי כמו שהביא בחו"מ סי' קמ"ו משמע דבעינן נמי ראיה דדר ביה חד יומא ואפשר נמי דאי מייתי עדים שנמצאו בשעת שמכרה לו אין לך רגלים לדבר גדול מזה ומה שצריך ראיה שהוא לוקח כיון שהודה אותו פלוני בפניהם שמכרה לו אבל לא ראו בשעה שמכרה ומיהו נראה דלהודיע לנו שהוא לוקח אין אנו צריכים ראיה כיון דאית ליה מיגו דאי בעי אמר מינך זבינתא דמיגו כעדים אבל עדיין אומר מאן לימא לן שאותו לקחה מזה לא טענינן ליה אנן ע"כ ועיין בהרב מל"מ מ"ש בכונת הרב ז"ל ומה שהקשה עליו ממ"ש הרב המגיד ז"ל ומסיק וז"ל והנראה שנרגש מזה בסוף דבריו ורצה לישב זה ולא ידענו כונתו מרוב הטעיות שנפלו וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דכונת הרב ז"ל הוא דלפי דעתו עדיף טפי עדים מעידים שמכרה המוכר בפניהם מעדים דדר ביה המוכר חד יומא וכמו שהוכיח מדברי רשב"ם ואף לדעת הראב"ד והרמ"ה ז"ל דלא סגי להו בעדים דדר ביה המוכר חד יומא ובעי נמי עדי לקיחה אפי"ה אפשר דאי איכא עדים שמכרה בפניהם ונמצאו בשעה שמכרה אין רגלים לדבר גדול מזה והטעם דלא חציף איניש למכור דבר שאינו שלו פן ילך הדבר באזני הבעלים ויהיה רע בתוך קהל ועדה וכמ"ש בסוף התשו' ומ"ש ומה שצריך ראיה שהוא לוקח כיון שהודה אותו פלוני בפניהם שמכרה לו אבל לא ראו בשעה שמכרה וכו' ומילת כיון ט"ס הוא וצ"ל כגון שהודה וכונתו דהראב"ד והרמ"ה ז"ל מיירי שלא נמצאו עדים בשעה שמכרה מוכר למחזיק אלא המכירה היתה שלא בעדים ואח"כ הודה המוכר לעדים שמכר הקרקע פלונית לפלוני דאז ליכא כ"כ חוצפא כיון שלא היה בשעת המעשה ואז ודאי שצריך ג"כ דדר ביה המוכר אבל אם נמצאו בשעת המכירה די בהכי והרב מל"מ ז"ל לא נחית לחילוק זה בדברי מהרימ"ט וכתב וז"ל ומיהו מה שנראה בכונת הרב הוא לומר דאפי' לא נודע בבירור שדר ביה המוכר יום אחד בחזקת שהוא שלו אלא נודע בעדים שמכרה לו לזה המחזיק סגי וכו' יעו"ש. ולפי מ"ש בעניותנו עיקר דינו של הרב הוא במוכר בפני עדים ולא בנודע בעדים שמכר. וראיתי בס' מחנה יאודה הנדפס מקרוב בסי' קמ"ו סכ"ז שכתב וז"ל כתב הרמ"ה וכו' מכאן מוכח היפך מה שנראה מדברי מהרימ"ט בחו"מ סי' כ"ז שאפי' לא נודע בבירור וכו' ועיין במל"מ וכו' יעו"ש וכנראה שלא ראה תשו' הרב במקומה ורצה להקשות מדברי הרמ"ה ואחד הרואה שהרב ז"ל כבר נרגש מזה ופריש יתיב וכדאמרן ועיין במרן החבי"ב בהגה"ט אות נ"ה יעו"ש.
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אומרים לו בתחילה קיים שטרך. </b> עיין במהרימ"ט ז"ל בחו"מ סי' כ"ח שכתב דוקא כשהוא עצמו בעל השטר ונעשה ע"י אבל לוקח שקנה מלוקח ויש לו שטר מהמוכר והלוקח ראשון נדון בחזקה וא"צ לברר וכו' ועיין בס' דברי אמת בתשו' דף ד' ע"ב שהקשה מתשו' הרשב"א סי' תתקס"א יעו"ש ועיין בס' פרח מטה אהרן ח"א סי' ע"ג שכתב כדברי מהרימ"ט וכנראה שלא ראה הרב דברי אמת להרב פרח מטה אהרן מדלא הקשה גם כן עליה ומ"מ נקוט מיהא דגם על הרב פרח מטה אהרן קשה מדברי הרשב"א ז"ל ודוק.
+
+Halakhah 2
+
+<b>העיד האחד שאכלה שנה ראשונה וכו'. </b> כתב מרן החבי"ב ז"ל בסי' קמ"ה בהגה"ט אות ב' וז"ל אם ששה מעידין אחד בכל שנה עלתה לו חזקה בעל הטורים ז"ל בסי' ק"מ בשם הרשב"א והטעם דלא גרע ששה מאחד שמעיד אב"ג ואחד מעיד שאכלה דה"ו דהוי חזקה כמו שמבואר בדברי רבינו בעה"ט שכתב כיון שאין שום אחד מעיד על החזקה ג' שנים רצופות דמשמע דאם אחד מעיד ג' שנים רצופות מצטרף עם אותו שאומר שאכלה ג' שנים רצופות אחרות וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> קשה לי דמה לו להרב ז"ל להוכיח באחד מעיד אב"ג ואחד מעיד שאכלה דה"ו מדכתב כיון שאין שום אחד מעיד על חזקת ג' שנים רצופות דמשמע וכו' הלא בפי' כתב הטור ז"ל וז"ל ואם אינן מכחישין זה את זה אלא אחד מעיד ראיתי שאכלה ראשונה ושניה ושלישית והשני מעיד על שנה רביעית וחמישית וששית הוי חזקה ע"כ הרי בפי' כתבו הדין ומה לו להרב ז"ל לדקדק מדכתב כיון שאין שום אחד מעיד על חזקת שלש שנים רצופות וכו' וצריך ליישב.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הביא המערער עדים שזו השדה שלו וזה שבתוכה טוען לקחתיה והרי שטרי וכו' וטוען המערער שהוא מזוייף והודה בעל השטר ואמר כן הוא וכו'. </b> הכי איתא בפ' חזקת הבתים ההוא גברא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מינך זבינתיה והא שטרא אמר רבה מה לו לשקר אי בעי אמר שטרא מעליא הוא ופסק רב אידי בר אבין כרבה היכא דקיימא ארעא תיקום וכר' יוסף בזוזי היכא דקיימא זוזי לוקמי.<br><b> והנה</b> הנמוק"י כתב וז"ל וחשיב ליה רבה כהוחזק באותו קרקע אע"ג דלא דר ביה שני חזקה כיון דאית ליה שטר שראוי להאמינו ומיגו לאוקומי ממונא הוא ור' יוסף סבר כיון שהודה ששטר זייפא הוא חזקה שלא בממון זה ע"כ ואיכא למידק דמשמע דס"ל דמיגו להוציא ממון לא אמרינן ובפ' שנים אוחזים כתב וז"ל לא אמרינן לשקול חציה בשבועה במיגו דאי בעי אמר כולה שלי ע"כ והא התם הוי מיגו להוציא וא"כ אמאי נאמן במיגו כיון שהוא ז"ל ס"ל בהיפך ואפשר לומר דס"ל דכל כי האי לא הוי מיגו להוציא כיון שאינו מוציא יותר ממה שתפס וכמ"ש הר"ב בשיטה מקובצת משם הגליון וז"ל ונ"ל שהגליון נראה לו דוחק מה שהתוס' קורין לו מיגו להוציא אם היינו מאמינים אותו על חצי דהא להחזיק היה דאנן סהדי דמאי דתפס כל חד דידיה הוא ר"ל הגליון דודאי גם זה דהכא הוי להחזיק עכ"ל וא"כ הנמוק"י אפשר דהכי ס"ל ומשו"ה הוצרך לתירוצים אחרים.<br><b> עוד </b> כתב הנמוק"י וז"ל והר"י הלוי ז"ל כתב דכי אמרינן דמיגו חשוב הוא ככל מיגו דעלמא דלאפוקי ממונא לא אמרינן מיגו ע"כ וקשה לי טובא דבפ' שבועת הדיינים הביא הר"ן משם הר"י הלוי ז"ל דאמרינן מיגו אפי' לאפוקי ממונא וז"ל והר"י הלוי ז"ל כתב דכי אמרינן איתרע שטרא ה"מ דיהבינהו ניהליה לשם פרעון אבל אי לא אמר לשם פרעון אלא תא ושקול ושקל הני זוזי מהימן לומר סטראי נינהו במיגו דאי בעי אמר במתנה יהביניהו ניהליה דמהימן ע"כ הרי דמשמע דאמרינן מיגו להוציא וכמו שהקשה הר"ן שם וא"כ נמצא דברי הר"י הלוי ז"ל סתרי אהדדי. ואולי אפ"ל דשאני ההיא דשבועות דאיכא שטרא ואמטול להכי מעתה עיקר תביעתו אינו אלא בשטר ולא בא לאפוקי ממונא במיגו אלא בשטר וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בחי' לבתרא בסוגיין שהקשה מהתם ותירץ כן יעו"ש.<br><b> אמנם</b> הרמב"ן ז"ל ס"ל דמיגו להוציא אמרינן והוכיח כן מההיא דפ"ב דכתובות וז"ל דאמרינן התם נאמנת אשה לומר מוכת עץ אני משום מיגו ואע"ג דר' יהושע פליג בהאי מיגו הא בעינן בגמ' מ"ט דר"י ומפרשינן משום טעמא אחרינא ומפקינן ביה ממונא עוד מצאתי מיגו להוציא בפ' המקבל מלוה אומר ה' ולוה אומר ג' ואמר ר"י מלוה נאמן דאי בעי אמר לקוחה היא בידי וארעא אע"ג דמעיקרא ודאי הות משכנתא בחזקת בעליה עומדת לכולהו ספיקי כדאמר התם בסמוך ואפי"ה מהני מיגו לאוקמי ברשותיה דמלוה מספק ואפוקי מרשותיה דלוה דהוא מריה ודאי ואין מיגו להוציא יותר מזה ע"כ הרי דס"ל דאמרינן מיגו להוציא ויש לתמוה דבפ' שנים אוחזין על ההיא מתני' דזה אומר כולה שלי וזה אומר וכו' הביא הר"ב ז"ל בשיטה מקובצת וז"ל ומכאן יש להוכיח שאין אומרים מיגו לאפוקי ממונא אלא לאוקמי ממונא ברשותיה דמאריה הרמב"ן ז"ל עכ"ל הרי דכאן ס"ל בהיפך ואין לומר דמה שהוכיח מהא דכתובות הוא משום דאיכא שטרא דכתובה ומשו"ה כתב הרב המגיד ז"ל דאמרינן מיגו אבל היכא דליכא שטרא מודה דלא אמרינן מיגו להוציא הא ודאי ליתא ודבר זה לא ניתן ליאמר הא מוכח מההיא דמלוה אומר ה' ולוה אומר ג' והתם ליכא שטרא ואפי"ה מלוה נאמן ואי משום חזקה הא בחזקת לוה קאי לכל ספק וכמ"ש הרב ז"ל באופן שדברי הרמב"ן צריכים לי עיון.<br><b> וראיתי</b> להש"ך בסי' פ"ג סק"ז שכתב וז"ל אני אומר יפה כיון העיר שושן ודברי הסמ"ע תמוהים הן ועד כאן לא כתבו התוס' בשם ר"י הכא טעמא דלא הוי מיגו משום שהוכרח לשקר תחילה אלא לדעת רב יוסף אבל לפי מה שפסק רב אידי בר אבין הלכתא על כרחך לא קאי האי טעמא אלא טעמא הוא משום דלא אמרינן מיגו להוציא דאי לא הוי מיגו כיון שהוצרך לשקר תחילה א"כ אמאי פסק הלכתא כרבה בארעא וכן פסקו כל הפוסקים ע"כ ואיכא למידק דנהי דהתוס' לא כתבו כן אלא לדעת רב יוסף אבל לרבה לא הוי טעמא משום שמוכרח לשקר תחילה אך כיון שפסקו הלכתא כרב יוסף בזוזי א"כ הכא גבי זוזי אפשר דטעמא הוי נמי משום שהוצרך לשקר תחילה ומשו"ה כתב הסמ"ע ז"ל דהיכא שבא בטענת שטר פסול לא אמרינן מיגו וזה מוכרח דאי לא כן קשה דר"י אדר"י שהרי התוס' בד"ה אמאי קא סמכת וכו' כתבו משם ר"י דטעמא דרב יוסף דלא אמרינן מיגו הוא משום שהוצרך לשקר תחילה ובד"ה והלכתא וכו' כתבו משם ר"י דטעמא כרבה בארעא וכרב יוסף בזוזי משום דאמרינן מיגו לאוקמי ממונא וכו' יעו"ש והשתא טעמא דרב יוסף לא הוי אלא משום שהוצרך לשקר תחילה ולא הוי משום מיגו לאוקמי ממונא אלא שר"ל דמאי דפסקו הלכתא כרב יוסף בזוזי הוא משום מיגו לאוקמי ממונא אבל טעמא דרב יוסף הוי משום שהוצרך לשקר תחילה ואמטול להכי כתב הסמ"ע דהיכא דבא לתבוע בפסול שהוצרך לשקר תחילה לא אמרינן מיגו וכטעמיה דרב יוסף ועיין במהר"א ששון ז"ל סי' ר"ז מה שהקשה לדברי התוס' ועיין בתוס' בפ' שנים אוחזים ד"ה וזה נוטל רביע וכו' ובהרא"ש בסוגיין ונסתלקה הקושיא.<br><b> והרב</b> מל"מ בהל' י"א כתב וז"ל אציגה נא מה שעלה על דעתי בתחילת המחשבה דאפשר היה לחלק בין נדון זה לההיא דהרשב"א ולומר דלא אמר הרב ז"ל אלא בספק הבא מכח תרי ותרי משום דחשבינן להו כמאן דליתנהו דאוקי תרי בהדי תרי ונשאר המקח שהוחזק בו הלוקח שקנאו בדרכי ההקנאה קיים אבל בספק דדינא דלעולם הספק בפנינו דלמקצת רבוותא התנאי קיים מי מוציאו מידי ספק ואפ' דבספקא דדינא לעולם ארעא בחזקת מרי קמא עכ"ל. ולענ"ד לא זכיתי להבין דבריו שרצה לחלק ולומר כשהספק הוא בדינא ולעולם אמרינן שהיא בחזקת מרי קמא והא לדעת הרשב"א ז"ל א"א לומר כן דהא הרשב"א גופיה כתב בהיפך והביאו מרן ב"י בסי' קנ"ה וז"ל וכבר ידעת שדעתי נוטה לדעת רבינו יעקב וכו' ומ"מ רוב חכמי ישראל גם רבותינו לא הסכימו לכך ולפיכך למעשה אני אומר שאם כבר פתח לו חלונותיו או סמך וכו' ובית הכסא אין מחייבין אותו לסותמם ואם בא לפתוח אין מניחין אותו לפתוח דומה למה שאמרו ארעא היכא דקיימי תיקום זוזי היכא דקיימי ליקום יעו"ש הרי להדיא דאפי' בספקא דדינא כתב הרשב"א דאמרינן אוקי ארעא בחזקת המחזיק. וליכא למימר דעד כאן לא חלק הרב ז"ל לומר דבספקא דדינא אוקמינן בחזקת מרי קמא אלא דוקא היכא שהספק הוא בתנאי אבל היכא שהספק הוא בעיקר המכר אפשר דס"ל דבספקא דדינא מוקמינן בחזקת המחזיק הא ודאי לא נתקרר דעתי ואדרבא כל בתר איפכא היא וכמו שנבאר בס"ד.<br><b> אלא</b> דזה קשה לי לדעת הרשב"א ז"ל דמאי שנא מההיא נכסי דבר שטיא דאמרינן בחזקת אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא ולא אמרינן בחזקת המחזיק וכמו שהקשו התוס' בסוגיין וליכא למימר כתירוץ התוס' דצריך לחלק בין ספק דתרי ותרי לספקא דדינא יעו"ש דהא אפי' בספקא דדינא פסק הרב ז"ל דמוקמינן בחזקת המחזיק וכמבואר אלא דצריך לחלק דשאני ההיא דבר שטיא שכיון שהמערער רוצה ליתן לו מעותיו ומעתה אין ללוקח שום הפסד מן הקרן אלא שאינו רוצה המחזיק ליתן להמערער באומרו שיש לו עדים שכשהוא חלים זבן וזה ג"כ הביא עדים שכשהוא שוטה זבין אמרינן אוקי תרי בהדי תרי מאחר שלא הפסיד מדיליה כלום אבל בנדון של הרשב"א ז"ל מאחר שלא מקבל כלום וגם החזיק והאי ג"כ דאיכא פלוגתא דרבוותא אמרינן דקי"ל כרבותינו ואוקמינן ארעא בחזקת המחזיק ועוד י"ל והוא הנכון והוא דשאני התם שהעדים המעידים כשהוא שוטה זבין נמצא שבאים לעקור עיקר המכר ונמצא שלא היה שם מכר כלל ומשו"ה אמרינן אוקי תרי בהדי תרי ונמצא שאין כאן מכר כלל ומהדרינן ארעא למרי קמא אבל גבי ההיא דחזקת הבתים שלא הורע כחו של מכר אלא שאומר ששטר כשר הוה לי ואירכס ונקיט האי שטרא לראיה בעלמא בהא ודאי לא הורע כחו של מכר וכמ"ש הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל בחו"מ סי' ע"ה יעו"ש ודוכוותא נמי הכא.<br><b> עוד</b> כתב הרב מל"מ ז"ל וז"ל והשתא ניחזי אנן היאך נתפיס סברות הפוכות מן הקצה אל הקצה לדעת רשב"ם ז"ל בתרי ותרי מוקמינן ארעא ביד מרי קמא ובספיקא דדינא מוקמינן ביד המחזיק ולדידיה איפכא וכו' וכד מעיינן שפיר לק"מ וזה שהכל תלוי בעיקר מאיזה צד הוא דכשהספק הוא בעיקר המכר אם מכר או לא מכר בהא ודאי יש לחלק בין ספק דתרי ותרי לספיקא דדינא משום דחשבינן להני סהדי כמאן דליתנהו ומוקמינן ארעא בחזקת מרי קמא אבל כשמכר ודאי ויש כאן מכר אלא דהספק הוא בתנאי בהא גבי תרי ותרי מוקמינן ביד הלוקח דכמאן דליתנהו דמי אבל בספק דדינא אפשר דאמרינן בחזקת מרי קמא ע"כ ואני שמעתי ולא אבין דאי בספק דדינא גבי ספק מכר אמרינן אוקי ארעא בחזקת המחזיק א"כ גם בספק בתנאי נמי נימא הכי ומנ"ל לומר דמרי קמא עיקר ואי מרי קמא עיקר מי מוציאנו מידי ספק וכמבואר.<br><b> עוד </b> הקשה הרב ז"ל בדברי התוס' דחזקת הבתים ד"ה והלכתא וכו' דאמאי לא הקשו עליה דרשב"ם ז"ל ממתני' דמציאה גבי השוכר בית לחבירו דינר לחדש י"ב דינרין לשנה ופסק כר"ן דאפי' בא בסוף החדש כלו למשכיר דארעא בחזקת בעליה עומדת הרי דבספקא דדינא נמי אזלינן בתר מרי קמא ע"כ יעו"ש ולענ"ד נראה לומר דלק"מ דשאני התם דלא ידעינן המציאות היכי הוה אי מהדר קא מהדר ביה או אי אמרינן דבריו הראשונים הם טעות ומשום הכי אמרינן ארעא היכא דקיימא תיקום וכמ"ש הוא ז"ל בפ"ז מהל' שכירות יעו"ש ומשו"ה לא הוי ספקא דדינא ומעתה לא קשה מהתם ודברי הרב ז"ל צל"ע.<br><b> ומ"ש</b> רבינו <b> שהוא מזוייף וכו'.</b> ר"ח והרי"ף ז"ל סבירא להו דדוקא בטוען אמנה הוא דקאמר רבה מה לי לשקר וע"ז הוא דפ' רב אידי הלכה כוותיה דרבה בארעא אבל בטוען שטר מזוייף מודה רבה דחספא בעלמא הוא כמבואר בהלכות יעו"ש וטעם לזה ראיתי לרבינו יונה בעליות הביאו הר"ב כשיטה מקובצת בסוגיין וז"ל ומסתבר לי דדוקא בשטר אמנה אבל שטר זייפא דציוריה צייריה אע"פ שכיון החתימות עד שהיו מקיימות לא מחזיקנן ליה לארעא בידיה מחמת ההוא שטרא כיון שלא הגיע השטר לידו מיד בעל הקרקע דדוקא היכא דכתב בעל הקרקע להאי שטרא ויהביה בידיה להאי דהוא ניהו דאחזקיה בהאי ארעא אבל ע"י ציור לא חשבינן ליה למוחזק תדע דמפלגינן בכי האי טעמא בעובדא דההוא ערבא עכ"ל ועיין להרמ"ה בסוגיין שכתב ג"כ דוקא שטר אמנה אבל זייפא דצייריה מריה אפילו היכא דיכיל לקיומיה בבי"ד מחמת דטרח לזייופיה חתימת ידא דסהדי עד דהוה אפשר לקיומי מכת"י יוצא ממקום אחר לא אמרינן מה לי לשקר דכי אמרינן מה לי לשקר היכא דאמר קושטא קא טעין וכו' יעו"ש. וא"כ שפיר אפ"ל דדעת ר"ח והרי"ף ז"ל הוא כן ועתה מתיישב שפיר מה שהקשה הב"ח בסי' קמ"ו סמ"ד וז"ל ויש להקשות לפי' ר"ח והרי"ף דמ"ש שטר אמנה משטר מזוייף אידי ואידי חספא נינהו וכו' ויש לומר דבמזוייף לא הוי מיגו פן יבואו עדים ויאמרו לא חתמנו על שטר זה מעולם ואפי' אם הלכו למדינת הים או מתו שמא העדים שיבואו לקיים השטר יכירו בטביעות עין שאין זה חתימת העדים וכו' אבל שטר אמנה כיון דאמת הוא שזאת היא חתימת העדים אינו ירא לפי זה צ"ל דר"ח והרי"ף ז"ל מפרשים דלא מיירי בהוציא שטר מקויים כפי' הרמב"ם אלא באינו מקויים ע"כ ולפי מ"ש רבינו יונה והרמ"ה ז"ל אינו מוכרח כמבואר.
+
+Halakhah 10
+
+<b>טען המערער ואמר היאך וכו'. </b> הנה הטור ז"ל בסי' קמ"ו סי"ז וי"ח הביא דעת רבינו והרי"ף ז"ל דבטוען המערער שלא היה בזמן המכירה בעיר שצריך המחזיק להביא ראיה שהיה בעיר ודעת רבינו ז"ל דדוקא שמזכיר יום המכירה וכתב עוד וז"ל וכן כתב הרמ"ה ז"ל שצריך המחזיק להביא ראיה ודוקא בשעת חירום אבל שלא בשעת חירום אע"ג דא"ל זבנתי מינך ביומא פלוני לא בעי לאתויי ראיה דההוא יומא הוה בהדיה במיגו דאי בעי אמר ביומא אחרינא הואי בהדך או מילי מסרת לי כי אמר נמי בההוא יומא הוינא בהדך וזבנתי מינך מהימן וכו' יעו"ש.<br><b> והרמ"ה </b> ז"ל הנדפסים מחדש בסוגיין כתב וז"ל א"ל תובע אנא בשכוני גוואי הואי ולא ידענא דאנת נחית בגו ביתאי דאימחי אתו לקמיה דרב נחמן א"ל זיל בריר אכילתך למוכר זיל אייתי סהדי דהוה האי מוכר במתא בהדך חד יומא מהני תלת שני דחזקה כי היכי דתהוי אכילתך אכילה דקיימא לה חזקה דבשעת חירום קאי דקי"ל דבשעת חירום צריך שיהיה עמו במדינה וכו' דאי לא הוי עמו במדינה מצי א"ל לא הוה ידענא דאת נחית לגו ביתאי דאימחי וקי"ל כר"נ וה"מ בשעת חירום ומאי דדמי ליה אבל שלא בשעת חירום אף על גב דלא הוה מרי דביתא בביתא נמי הוי חזקה וכו' וש"מ דלא מצי אמר ליה אייתי ראיה דהוית בהדאי בחדא מתא כי היכי דלימא דההוא יומא זבינתא מינאי דמצי א"ל הא כמה שני מיקמי הני שני חזקה זבינתא מינך ועוד אימא מילי מסר אי נמי זכי ליה על ידי אחר אי נמי שוי שליח לזבוני לארעא ואפילו היכא דטעין מינך זבינתא ביומא פ' לא מחייבינן ליה לאתויי ראיה דהוה בההוא יומא בהדיה דמיגו דאי בעי אמר ביומא אחרינא הואי בהדך אי נמי מילי מסרת לי כי אמר דהאי יומא הוינא בהדך כיון דליכא סהדי דמכחשי ליה מהימן עכ"ל יעו"ש באורך. הרי להדיא דעל מה שכתבו הרי"ף ורבינו ז"ל שטענת התובע היא איך קאמר מינך זבינתא והרי לא היה שם באותו זמן במדינה דע"ז דינא הוא שצריך להביא המחזיק ראיה שהיה שם כתב הרמ"ה ז"ל שטענת התובע היא שלא היה שם כדי שידע דנחית לביתו. וע"ז דן ר"נ זיל ברור אכילתך ומיירי בשעת חירום אבל אם טען אייתי עדים שהיינו בחדא מחתא כדי שתאמר שמכרתי לך שהוא דינא דרבינו דס"ל שצריך המחזיק להביא עדים ס"ל להרמ"ה דלא מחייבינן ליה דמצי אמר כמה שני מקמי הני שני חזקה זבינתא מינך אי נמי מילי מסר וכו' ואפי' טעין ביום פלוני לא מחייב לאתויי ראיה דהוה בהדאי ההוא יומא משום מיגו וכו' נמצא דבאומר אייתי ראיה שהייתי עמך באותו זמן פליגי רבינו והרמ"ה ז"ל ואיך השוה הטור הרמ"ה להרי"ף ורבינו ועוד קשה מ"ש הטור ודוקא בשעת חירום אבל שלא בשעת חירום אע"ג דא"ל זבנתי מינך ביום פ' לא בעי לאתויי ראיה וכו' והרואה יראה דבאומר אייתי ראיה דהוית בהדאי ביום פ' אין עסק לענין חירום כמבואר בדברי הרמ"ה ז"ל וצריך ליישב.
+
+Halakhah 11
+
+<b>מי שהלך למדינת הים ואבד דרך שדהו וכו'. </b> כתב המל"מ ז"ל וז"ל ונחזור לעניינינו למה שכתב הרב המובהק נר"ו דאף שהיה עסק זה בין ישראל לחבירו והיה הדבר ספק שקול בתנאי שהתנהו הלוקח ולא חזקו המוכר אי הוי תנאי או לא מההיא דהרשב"א ז"ל מתשו' שהביא הרב במי שמכר כרם ובאו שנים וכו' למדנו דיד הלוקח על העליונה ואין חילוק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא וכיון דיש כאן מכר ודאי והספק הוא בתנאי וההיא דכתב התרומת הדשן על מי שנתן מתנה ידועה לפלונית שתקנה בהם חגורה ונסתפק הרב אי לתנאי גמור נתכוון וכו' ואתי עלה מטעם שהמקבל הוא תפוס ואין מוציאין בראיה ברורה אחר העיון אין ממנה לא תיובתא ולא סיעתא ומה שהרב זיכה מטעם תפיסה ה"ה אפי' לא היו שניהם תפוסים זכתה המקבלת וקושטא דמילתא נקט ולאלומי כח המקבלת ע"כ והנה הרב ז"ל לא הראה לנו איה מקום תשו' אמנם ראיתי בסי' ש"נ שהביא נדון זה אלא דמ"ש הרב ז"ל דאתי עלה מטעם שהוא תפוס ואין מוציאין בראיה ברורה וכן מ"ש שהרב זיכה מטעם תפיסה וכו' אין מכל זה כלל שם ואדרבא היפך מזה נראה שם למדקדק והדברים צל"ע ועיין למור"ם במפה בסי' רנ"ג סי"ב ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9f4e1bb8d5c2e4d52dc81963eb7531bba6a2af37
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Mishpatim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,587 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות טוען ונטען
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Plaintiff_and_Defendant
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות טוען ונטען
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הטוען מטלטלין על חבירו וכפר בכל וכו' או שהודה במקצת וא"ל הילך פטור משבועת התורה וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז"ל וכן פסק בעל התרומות בשער ז' ח"ב סי' ב' וכתב הגדולי תרומה וז"ל מוסכם מכל הפוסקים דהלכה כרב ששת וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה דדין זה במחלוקת הוא שנוי שהרי התוס' בסוגיין בד"ה ור"ש וכו' כתבו משם ספר חפץ דפסק כר' חייא דהילך חייב וכן הביא הגהות מיימוני בפירקין באות ז' משם רב עמרם בס' המקצועות ורבינו האיי וכן פסק ר"ת במהדורא בתרא וכ"כ בפ"ד וא"כ לא שייך למימר מוסכם מכל הפוסקים וכן ראיתי בס' זקן שמואל בסי' פ"ז ס"ג שיחס סברא זאת לרש"י לפי מ"ש הר"ן ז"ל לדעת רש"י דהילך לא משכחת אלא בפקדון ואילו רש"י ז"ל ס"ל בפקדון אפי' בכופר בכל חייב שבועה דאורייתא וכמ"ש הטור לקמן שם וכתב בשם יש מי שתירץ דהכא מיירי במחצה מלוה ומחצה פקדון והודה בפקדון וכפר במלוה וכו' יעו"ש ולענ"ד נראה שהוא כיון למרן החבי"ב שהביא קושיא זאת ממהר"מ די בוטון וכתב וז"ל ואפשר לישב דבריו כשתבע נ' דשל מלוה והודה לו בנ' של פקדון וא"ל הילך דאילו לא אמר ליה הילך היה חייב שבועת התורה שהודה במקצת וכו' ונראה דחסור לשון יש כאן וצ"ל שתבע מנה נ' של מלוה ונ' של פקדון וכפר במלוה והודה בפקדון וא"ל הילך עוד תירץ הר' זקן שמואל וז"ל ולי נראה דאפשר דרש"י יסבור לפסק הלכה דהכא קי"ל כר"ש ובכופר בכל בפקדון קי"ל כרמי בר חמא דבעי בד' שומרים כפירה והודאה דלא כרב חייא בר יוסף דאפי' בכופר בכל חייב ודלא כרבינו שכתב משם רש"י לקמן דס"ל כר"ח בר"י.<br><b> ולפי </b> קוצר ענ"ד נראה דברי הטור ז"ל הם שרירים וקיימים דרש"י ז"ל סובר כר' חייא בר יוסף בר"י ולא כרמי בר חמא דהא בפ' השואל דף צ"ח ע"ב איפסיקא דזה אומר שאולה וזה אומר שכורה דתני במתני' ישבע השוכר ששכורה מתה והקשו בש"ס ואמאי ישבע והא מה שטענו לא הודה לו ומשני דא"ל אישתבע לי דמתה כדרכה וכו' וכתב רש"י וז"ל אישתבע לי וכו' ואפילו היא שכורה יש לי עליך שבועה שכן היא כדבריך דלית לן דרמי בר חמא דבעי כפירה והודאה בשומרים דס"ל כמ"ד עירוב פרשיות כתוב כאן וכי כתיב כי הוא זה אמלוה כתיב וכו' יעו"ש הרי להדיא כדברי הטור היפך מ"ש הרב ז"ל וצ"ע עוד תירץ שם דרש"י אפשר דפסק דלא כר' ששת וכמ"ש התוס' משם ס' חפץ יעו"ש.<br><b> ולענין </b> משכון אם חשיב הילך הטור ז"ל הביא מחלוקת דהר"י בן מיגש ז"ל ס"ל דלא חשיב הילך והרב המגיד כתב בשמו בפ"ד מהל' אלו שכן הוא דעת הרי"ף ובעל התרומות כתב דחשיב הילך וכו' יעו"ש בסמ"ע וש"ך ועיין בתשובת הרי"ף סי' פ"ח שכתב דחשיב הילך ואפי' שרוצה לפדותו אח"כ יעו"ש במפתחות ודוק.<br><b> ומ"ש</b> עוד רבינו <b> אבל חכמי הגמ' תיקנו שישבע בכל אלו שבועת היסת וכו'. </b> דעת רבינו כהרי"ף והוא כסתמא דש"ס דמייתי הא דרב נחמן ארישא דמתני' בפ' שבועת הדיינים דקתני מנה לי בידך אין בידי פטור ועלה קאמר ר"נ ומשביעין אותו שבועת היסת וכ"ש באומר הן ולמחר א"ל תניהו לי נתתי לך פטור דאיכא דררא דממונא כמבואר בהרב המגיד ז"ל. וראיתי להתוס' בפ' הגוזל (בבא קמא דף קי"ח) בד"ה ר"נ ור' יוחנן שכתבו וז"ל וכן נראה הלכה כלשון ראשון דלישנא קמא סתמא דגמ' קאמר לה אבל לישנא בתרא רב חביבא הוא דמתני לה וכו' יעו"ש וכן הוכיח הרא"ש ז"ל בפ"ק דמציעא ד"ה וז"ל ומיהו נראה דהלכה כלישנא קמא דסתמא דגמ' קאמר לה אבל לישנא בתרא ר"ח מתני לה וכו' וכן הוכיחו הרמב"ן בחי' לשבועות הנדפסים מחדש והריטב"א והר"ן בסוגיין.<br><b> והוצרכתי</b> לזה מפני שראיתי להרב גדולי תרומה בדף מ"ו שכתב וז"ל ועוד החזיקו האחרונים בסברא זו משום דלישנא קמא סתמא דש"ס קאמר לה ולישנא בתרא רב חביבא הוא דמתני להו אסיפא ע"כ ולפי מ"ש מפורש יוצא דמכת של קדמונים היא ואורייתא דילייהו היא ולא זכר ש"ר להתוס' והרא"ש והר"ן ז"ל ודעמייהו. נמצא ממ"ש שר"ת ורב האי ז"ל פליגי בדין זה ופסקו כר"ח דלא משבעינן ליה אלא בדאיכא דררא דממונא והרב בעל התרומות בשער ז' ח"א הביא ראיה להא דר"ת מההיא דפ"ב דקידושין דף מ"ג וז"ל גם יש ראיה מהא דקידושין דקתני והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבע שבועת היסת שליח והתם דררא דממונא איכא שהרי אומר לו קבלתיו ממך ונתתיו לו וכן אם טוען לויתי ופרעתי הו"ל דררא דממונא שהרי הודה שקבל עכ"ל. ואחרי המחילה רבה ראיה זו איני מכירה דהא לשיטת רבינו ודעימיה דפסקו כלישנא קמא כ"ש בדאיכא דררא דממונא דמתחייב היסת דכי תקנו רב נחמן ובית דינו שבועת היסת לגמרי תיקנו בין דאיכא דררא דממונא בין דליכא כמבואר שם בסוגיין וא"כ מה יושיענו זה שאמרו בגמ' והשתא דתקון רבנן שבועת היסת וכו' ולא נזכר שם אם התקנה היה לגמרי או לא ואיך יתחייב ממה שהענין הוא בדררא דממונא דבכהאי גוונא היתה התקנה דוקא באופן שדברי הבעה"ת לא זכיתי להבינם וצריך לי ישוב.<br><b> וראיתי</b> להמרדכי בפ"ק דמציעא סי' ר"ס שכתב וז"ל נקטינא ליה ואמינא ליה את שקלתיה וכו' ופרש"י ז"ל ומשבעינן אותו שבועת היסת ול"נ לר"ב דא"כ הו"ל לומר נקטינא ליה לדינא ותו דהכא ליכא דררא דממונא וכו' יעו"ש ולא ידעתי מי הגיד לו דרש"י ז"ל ס"ל דבעינן דררא דממונא דהא רב האיי ז"ל לא ברירא לן מאי דעתיה בזה כמבואר בדברי התוס' וגם דעת ר"ת הביא בהגהות מיימוני בדין שלפנינו שחזר בו בסוף ימיו וא"כ רובא דרבוותא ס"ל דלא בעינן דררא דממונא וא"כ יהיה כן דעת רש"י ז"ל ודוק (א"ה ס"ט עיין להרב ראש יוסף בסי' ע' סק"ד שכתב דשבועת היסת אפשר דהיא קדומה ושכחוה וחזר רב נחמן ויסדה מכיון שראינו לרש"י ז"ל בפ' כל הנשבעין בפי' המשנה דכתב ישבע היסת יעו"ש. ואחרי המחילה רבה מכבוד תורתו נראה דאשתמיט מיניה דמר מ"ש רש"י בשבועות דף מ"ח ע"ב ד"ה הא שאר שבועות וזה לשונו וכשנשנית זו בימי התנאים עדיין לא תיקנו שבועת היסת כי בימי רב נחמן תיקנוה ע"כ הרי דכתב רש"י דבימי התנאים עדיין לא תיקנו שבועת היסת היפך מ"ש הרב ז"ל אלא דקשה על רש"י דנראה דסותר ממ"ש בפ' כל הנשבעין עיין בב"ח בסי' צ"א ובאה"ע בקונטרס אחרון סי' ע' שישב דברי רש"י ז"ל).
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל מי שנתחייב שבועה מן התורה וכו'. </b> כתבו התוס' בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף מ"א) בד"ה ולמר בר רב אשי וכו' וז"ל אך מ"ש בסדר תנאים ואמוראים דמיפך שבועה כגון שהיה מחוייב שבועה חשוד וקאמר מר בר רב אשי דמפכינן אשכנגדו אין נראה דבחשוד לא איירי אלא בסמוך איכא בינייהו שכנגדו חשוד אלא כפי' הקונטרס יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> להר' גדולי תרומה בשער ז' דף מ"ח ע"ג שכתב וז"ל ובעניותי דברים אלו מרפסן איגרי וכו' ונפלאתי הפלא ופלא איך אף וכו' ותו תמיה לי מילתא טובא היאך אפשר לפרש בשום אופן מאי דקאמר איכא בינייהו מיפך שבועה וכו' הוא בחשוד דהא לפי"ז בין למר בר רב אשי בין לדידן דלית הלכתא כוותיה בדרבנן כשהמחוייב חשוד מפכינן אשכנגדו ואתמהא דאפי' דנימא דל"ג מאי דקאמר לקמן איכא בנייהו שכנגדו חשוד וליכא טעמא דתקנתא לתקנתא לא עבדינן אכתי איכא למימר יציבא בארעא וכו' דהיאך אפשר דמי שהוא חייב שבועה דאורייתא כשהוא חשוד לא ישבע אידך ויטול אלא מפסיד וכשחיוב השבועה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא פטור מכלום כשהוא חשוד יאמרו שישבע שכנגדו ויטול ודאי ענין זה אין השכל סובלו ונוסף ע"ז מה יאמר בההיא דריש שנים אוחזין דפריך השתא נמי ניחייביה מדרב נחמן ומשני תקנתא לתקנתא לא עבדינן ובאמת יגעתי למצוא איזה ישוב לפי' סדר תנאים ואמוראים ולא יכולתי וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד </b> נראה לישב קושיא זאת בדרך פשוט וזה הוא דבגמ' אמרינן מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן ומשני איכא בינייהו מיפך שבועה בדאורייתא לא מפכינן בדרבנן מפכינן ובעי עוד ולמר בר רב אשי דאמר באורייתא נמי מפכינן שבועה מאי איכא בין שבועה דאורייתא לדרבנן ומשני איכא בינייהו למיחת לנכסיה וכו' וע"ז באו דברי התנאים בהך דקאמר הש"ס ולמר בר"א דאמר בדאורייתא נמי מפכינן היינו בנתחייב חשוד שבועה דאורייתא דאז מדמי ליה לשבועה דרבנן לענין הפוך דכי היכי דבנתחייב שבועה דרבנן מפכינן ה"נ בנתחייב שבועה דאורייתא והוא חשוד שכנגדו נשבע ונוטל א"כ מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן כיון דמדאורייתא כשהוא חשוד נמי מפכינן ומשני איכא בינייהו למיחת לנכסיה אבל אין כונת סדר התנאים לומר דכי בעי הש"ס מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן הוא בנתחייב החשוד שבועה אלא על מר בר"א קאי וכן ראיתי להמרדכי שכתב וז"ל וכתב ר"י ומה שפירש דמר בר"א איירי בחשוד אינו אלא כדפי' רש"י וכו' יעו"ש וא"כ נתיישבה קצת קושית הגדולי תרומה ז"ל ועי' למהר"י בן לב ז"ל בח"ב בחי' לשבועות. וכן נראה ממ"ש המרדכי ז"ל קודם לכן וכן כתוב בתשו' מהר"ם בר ברוך ז"ל סי' רס"ג וז"ל ובספר תנאים ואמוראים כתוב דהלכה כמר בר"א בר ממיפך שבועה דאורייתא מיפך שבועה שנים שהיו דנין והיה אחד חשוד על השבועה וחייבוהו שבועה מר בר"א אמר מפכינן שבועה מן החשוד על שאינו חשוד וכו' יעו"ש הרי ג"כ דכונת סדר התנאים אינו אלא בדעת מר בר"א וכדכתיבנא.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מנה יש לי בידך בודאי וכו'. </b> כתב הרב מהר"מ מאטאלון ז"ל הובאו דבריו בתשו' מהרשד"ם חו"מ סי' מ' וז"ל וא"כ בנידון דידן הוי כאילו אמר לויתי ממך מנה ואיני יודע אם פרעתיך והלה אומר איני יודע אם פרעתני דהואיל דטענו שניהם ספק אפי' לצאת ידי שמים אינו חייב ואע"פ שלא מצאתי זה בברור וכו' עם כל זה כד דייקינן בלשון הרא"ש ז"ל נראה שאין חילוק ביניהם שהרי גבי ההיא דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם החזרתי כתב דבהא מודה ר' יוחנן דחייב והשתא מודה למאן לאו לרב הונא ור' יהודה דאמרי בריא ושמא בריא עדיף הא אם היו שניהם טוענים בספק מוקמינן ממונא בחזקת מריה קמא ואפי' לצאת ידי שמים נראה נר' שאינו חייב שהרי כתב הטור שאינו חייב לצאת ידי שמים אלא בטענו בריא אבל בטוענו שמא לא מחייבינן ליה מפני שלא דקדק שיכול לומר דקדק ושכח שהרי אף התובע שכח וכו' יעו"ש באורך ועי' מה שהקשה עליו מהרשד"ם ממ"ש הטור בסי' נ"ט ועיין במרן החבי"ב ז"ל שם בסי' נ"ט. ולענ"ד קשה לי ממ"ש הטור ז"ל שם בסי' ע"ה ס"ט וז"ל לא תבעו שום אדם אלא מעצמו אמר לחבירו הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך פטור ואם בא לצאת ידי שמים חייב לשלם וכו' והשתא אם בלא תבעו חייב לצאת ידי שמים ואפי' שלא נכנס לבית הספק בתבעו בספק מי גרע וצריך יישוב ועיין בתשובת מרן החבי"ב ח"א סי' מ"ד וקל"א.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אחד הנשבע לשקר שבועת בטוי או שבועת עדות וכו'. </b> עיין בהר"ן שהקשה משם הרשב"א ז"ל דשבועת העדות מאן מוכח דעבר עליה במזיד דילמא אשתלי וכו' יעו"ש ומה שתירץ הר"ן ז"ל עיין בס' דברי אמת קונטרס ה' באורך ועיין בשיטה מקובצת בפ' הגוזל (בבא קמא דף ק"ה) מהש"ס מה שתירץ המאירי ז"ל. וכתב הריב"ש בסי' שי"א וז"ל ולי נראה להכריע דנשבע שלא לאכול ואכל הרי הוא חייב מלקות ורשע הוא ופסול לעדות ולשבועה אבל נשבע לאכול ולא אכל כיון דאינו חייב מלקות דלא עביד מעשה אינו פסול לעדות ולשבועה והא דלא קתני במתני' שבועת בטוי להבא בשלא אכל ואכל משום דלא פסיקא ליה בכל שבועת בטוי להבא וכן נראה דעת הרמב"ם וכו' יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> להר' מל"מ ז"ל בפי"ב מהל' עדות שכתב ע"ד הריב"ש ז"ל אלו וז"ל והכרעתו של הרב ז"ל משמע שהיא אפי' אמאן דס"ל דאינו נעשה חשוד למסור לו שבועה בשבועת בטוי להבא וכ"כ בסי' רס"ו וז"ל ואפי' לרש"י דפירש דכי משתבע בקושטא משתבע ואפי' אם עבר עליה אינו חשוד להוציא שבועת שקר מפיו מ"מ לעדות נראה דפסול כיון שהחרימו שלא לשחוק ושחק יעו"ש שהקשה עליו מהרשב"א ז"ל דקאי בשיטת רש"י ואפי"ה כתב בסי' תתקס"ד בהיפך יעו"ש ולענ"ד אחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין כונתו במ"ש וכ"כ בסי' רס"ו דהא משם נראה אדרבא היפך דבריו וז"ל שם ואפי' לדעת רש"י שפי' שם דאיכא למימר בקושטא משתבע שדעתו לקיימה אפי' עבר עליה אפ"ל דדוקא לגבי שבועה הוא דאינו חשוד דאע"פ שעבר ועשה מה שנשבע עליו שלא לעשות אינו חשוד לישבע בשקר לשעבר ולהוציא מפיו שבועה לשקר בשעת שבועתו אבל מ"מ לעדות שהוא בלא שבועה נראה דפסול שהרי עבר על דבר תורה וכו' יעו"ש. הרי שכתב שאפי' לדעת רש"י בנשבע שלא לאכול ואכל שאינו נפסל לשבועה ומה ראיה מייתי מהתם וכעת דברי הרב ז"ל נפלאו ממני ולא ידענא מה אידון בהו ועיקר קושית הרב ז"ל הוא ממ"ש הרשב"א בסי' הנ"ל על שנים שנתעצמו והחרימו שלא יטעון שום אחד מהם כי אם אמת ולבסוף נתחייב אחד שבועה לחבירו והשיב ועוד תדע ששבועה זו חמורה מן הראשונה לפי ששבועה ראשונה אפי' עבר על שבועתו אינו פסול לעדות וכו' יעו"ש אלמא אפי' עבר על שבועתו הראשונה בקום עשה שהרי הוא נשבע שלא יטעון אלא אמת וטען שקר אפי"ה אינו נפסל בכך וצ"ע עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבינו במה שדן הרב ז"ל מה שטען קום עשה ואפי"ה מכשירו משום דהוי שבועה להבא וכו' דזה נראה דלא הוי קום עשה דמאי מעשה שייך בטען שקר לפטור ומאי שנא מה דפסק רבינו בפ"ב מהל' שבועות ה"ח וז"ל שבועת הפקדון כיצד כל מי שיש ממון חבירו בידו בין פקדון וכו' ותבע ממנו ממון שיש לו עליו וכפר בו ה"ז עובר בל"ת שנאמר לא תכחשו זו אזהרה לכפירת ממון ואין לוקין על לאו זה וכו' והיינו טעמא משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכמ"ש הכ"מ ז"ל שם וכעת לא מצאתי שום חילוק ביניהם דהתם מה שמכחיש לתובע ואומר לא גזלתי וכו' לא הוי מעשה וכאן נמי מה שטען ואומר אין לך בידי לא הוי מעשה וצל"ע.<br><b> והרב </b> מהר"ש חאסון ז"ל בס' משפטים ישרים סי' ט' רמי ומקשה להריב"ש ז"ל מדידיה אדידיה והוא דבסי' רס"ו כתב על מי שעבר על חרם הקהל שלדעת ר"ת ז"ל הוא פסול לעדות ושכן דעת בעה"ט וגם הרמב"ן ז"ל כתב במשפטי החרם דהעובר על החרם כעובר על השבועה וכו' ושכן כתב הרשב"א ז"ל דהעובר על החרם איסור דבר תורה ואפי' לדברי רש"י שפי' וכו' כנראה שרצה להסכים דברי הרמב"ן והרשב"א שכתבו דהעובר על החרם איסורו מן התורה לדברי ר"ת ושחולקים על רש"י כנראה מלשונו ואילו בסי' ש"א כתב בפירוש שהרמב"ן והרשב"א סבירא להו ומפרשין ההיא דכל הנשבעין כפי' רש"י יעו"ש. ולענ"ד איני רואה בזה שום סתירה בדבריו שהרי בסי' רס"ו שכתב שהרמב"ן כתב דהעובר על החרם כעובר על השבועה ושכ"כ הרשב"א אין הכונה לומר דסבירא להו דהעובר על החרם דלהבא נפסל כעובר על השבועה דלהבא ושנפסל אלא דא ודא אינו נפסל והכונה לומר שמשוין להו אהדדי דאית ביה איסור תורה ובהכי קיימי כולהו בחדא שיטה וכן יראה המעיין בדברי הריב"ש שלא הזכיר בדבריהם שום פיסול כמו שהזכיר בדברי ר"ת דעלה קאי זה נ"ל ברור ואף כי לא נעלם מהדוחק מה שלא נשא את שמותם על שפתיו בסברת רש"י ז"ל מ"מ לא מפני זה נאמר דסותר עצמו מסי' רס"ו לסי' שי"א וסי' ק"ח ותקט"ו שכתב שהרמב"ן והרשב"א כרש"י.<br><b> עוד</b> הקשה הרב ז"ל בהכרעתו זו שכתב וז"ל והא דלא קתני במתני' שבועת בטוי דלא אוכל ואכל משום דמילתא פסיקתא קתני וכו' והרי בגמ' אמרו טעם למה לא תני שבועת בטוי ומשני כי קתני מילתא שבועה דכי קא משתבע וכו' אבל שבועת בטוי דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע לא קתני ופריך תינח אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למימר הרי בפי' דאוכל ולא אכל או לא אוכל ואכל כי אהדדי נינהו וניחא ליה להש"ס דכי משתבע בקושטא משתבע היפך הכרעתו של הרב ז"ל אולי דבריו ז"ל נראה להליץ בעד הרב ז"ל דהוא יתורץ בכונת הגמ' בהכי דמה שהקשה מעיקרא וליתני נמי שבועת בטוי היינו כל ד' חלוקות שהן אכלתי ולא אכלתי אוכל ולא אוכל ולזה משני כי קתני שבועת דכי משתבע וכו' אבל שבועת בטוי דכי משתבע בקושטא משתבע לא קתני ולזה פריך תינח אוכל ולא אוכל והכונה דכיון דבשבועה דלעתיד אינו נעשה חשוד במה הצד דהיינו באוכל ולא אכל שהוא בשב ואל תעשה משו"ה לא תני שבועת בטוי להבא אלא אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למימר כיון דליכא צד שאינו נעשה חשוד ומשני וכו' נמצא מכל מ"ש דדעת הרשב"א ז"ל דהוא ס"ל כרש"י בלי ספק.<br><b> ומרן </b> החבי"ב ז"ל בסי' ל"ד הגב"י אות כ"ט כתב וז"ל וה"נ קשיא לי על תשובת הרשב"א שהעתיק רבינו המחבר מחודש ל"ג בסי' זה שכתב אם לפוסלו לעדות מה הנאה יש להם בפוסלו ואמאי לא קאמר אם לפוסלו לעדות אינו נפסל בשבועת בטוי להבא וקצת קשה דמאי דק"ל מה הנאה יש להם הוא כלפי דברי הנתבע דטען שהוא האריך לו הזמן ועדין לא שמה מתיא ואינו נאמן התובע לומר שלא האריך לו זמן שהוא נוגע בדבר ע"ז השיב שאינו רואה שום נגיעה דאם לענין פרעון הא קאי שטרא ואי התובע בא לפוסלו לעדות אחר מאי נגיעה שייך כאן כדי שלא נאמניהו במה שמעיד עתה ואח"כ מברר דלא מפסיל מעיקר שבועה ומ"ש מרן החבי"ב שם עוד וצ"ל שהרב במחודשים ל"ב ול"ג מחזיר שלא לעשותו חשוד על השבועה אפי' לדעת ר"ת אבל אה"נ לדעתו בלא זה לא הוי חשוד וכו' הנה תשובה זאת היא ל'ו נדפס'ה בח"ג הנדפס מחדש סי' צ"ד באורך ושם כתב וז"ל אבל מ"מ לעיקר פסולו של זה על שלא קיים שבועתו חלוקת המורים היא אם חשוד על שבועתו ע"ז ושכנגדו נשבע ונוטל אם לאו וכו' יעו"ש באורך הרי דלפוסלו משבועה קאתי וכמ"ש בסי' תתקס"ד.<br><b> והנה</b> במ"ש הריב"ש ז"ל וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל ראיתי למרן החבי"ב ז"ל בסי' ל"ד הגהת ב"י אות כ"ו שהקשה עליו וז"ל א"ה לא נהירא לי וכו' שהרי כתב הרמב"ם שאם גנב או גזל וכו' או עשה מלאכה בשבת שהוא לאו הניתק לאזהרת מיתת בי"ד שפסו' לעדות ובשלמא גנב וכו' אבל עשה מלאכה בשבת למה יפסל כיון דאינו לוקה וכ"ת דמיירי דהיתרו בו למלקות ולא היתרו בו למיתה שלוקה כמ"ש הרמב"ם בפט"ז מהל' סנהדרין זה דוחק גדול דבהיתרו בו למלקות יפסל ובהיתרו למיתה לא יפסל וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה דכונת הרב במ"ש כמ"ש הרמב"ם בפ' ט"ז וכו' הוא מ"ש שם בהרב המגיד וז"ל עבר עבירה שיש בה מלקות ומיתת בי"ד כאחד כגון ששחט אותו ואת בנו לע"ז יעו"ש. ודומה לזה ששחט בשבת אותו ואת בנו ולא התרו כי אם אלאו דאותו ואת בנו ולא משום שבת דאז חייב מלקות משום אותו ואת בנו ולא משום שבת זה הוא שכיון מרן ז"ל לענ"ד והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי להרב המגיה בס' מגילת ספר סי' קצ"ד שכתב וז"ל א"ה דע דלאו שניתק לאזהרת מיתת בי"ד אפי' היתרו בו למלקות אינו לוקה כמבואר בגמ' ופסק הרמב"ם בפי"ח מהל' סנהדרין וכמ"ש הכ"מ שם ותמהני בזה על הרב כנסת הגדולה בחו"מ סי' ל"ד בהגב"י אות כ"ו יעו"ש עכ"ל ולענ"ד אין כאן תמיהא כמבואר דמרן ז"ל לא קאי כ"א ללאו דאיכא תרתי דהיינו מיתת בי"ד ומלקות והעד ע"ז ממה שציין בפ' ט"ז ודוק.
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין אדם נעשה חשוד וכו' אבל המודה מפי עצמו וכו'. </b> כתב הטור ז"ל בסי' פ"ז וז"ל כתב הרי"ף ז"ל בתשובה נשבע היסת ואח"כ הודה מעצמו במקצת הו"ל חשוד ופרע מאי דאודי ושכנגדו הוא נשבע על השאר ונוטל וכו' ומרן החבי"ב בהגהות הטור אות ס"ו הקשה עליו וז"ל אך קשה היאך כתב שנעשה חשוד ושכנגדו נשבע ונוטל והרי כתב רבינו בעה"ט בסי' צ"ב ס"י ולא אמרינן בחשוד שכנגדו נשבע ונוטל אלא בשבועה דאורייתא ושהוא מדברי הגמ' בריש מציעא כמ"ש רבינו ועיין בב"ח וכו' יעו"ש וק"ל דמשמע מדבריו שכתב היאך נעשה חשוד ושכנגדו נשבע ונוטל כנראה דבנשבע היסת לשקר לא נעשה חשוד וע"ז מביא מ"ש הטור בסי' צ"ב והא אחרי המחילה רבה אינו דהא התם מיירי דאין שכנגדו נשבע ונוטל אלא אוקמוהו אדין תורה שפטור הנתבע אבל לעולם לעשותו חשוד אין ספק דאפי' בשבועה דרבנן נעשה חשוד וכמ"ש בריש סי' צ"ב עיי"ש ויותר קשה לי מ"ש בסוף דבריו וז"ל וראיתי בספר התרומות שהעתיק תשו' הרי"ף ז"ל כלשון הזה ואח"כ בא עד אחד ה"ז נשבע שבועת התורה ואי בתר דמשתבע הודה מעצמו הו"ל חשוד ונפרע מאי דאודי ושכנגדו נשבע ונוטל ע"כ וכפי זה ניחא ולא קשה מידי דבתר דמשתבע שבועת התורה הודה מעצמו ונעשה חשוד עכ"ל כנראה דמשום דנשבע שבועת התורה נעשה חשוד וזה אינו דחשוד נעשה אפי' כי נשבע שבועה דרבנן אלא שאינו נוטל שכנגדו אם נתחייב שבועה דרבנן והוא חשוד דתקנתא לתקנתא לא עבדינן והכא אף כי נשבע הסת בין שהודה במקצת הרי נתחייב שבועת התורה ושפיר נשבע התובע ודוק.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכן הפוגם שטרו וכל כיוצא בזה שהיה חשוד וכו'. </b> וראיתי להגדולי תרומה דף ק"ד ע"ד שהקשה לרבינו דכאן גרע כח החשוד דאף כשנתחייב שבועה מחמת הלוה בלבד כיון שהוא חשוד מפסיד כח שטרו ואילו לקמן בדין ח' פסק מי שנתחייב שבועת היסת והיה התובע חשוד אין הנתבע יכול להפך עליו השבועה שהרי אינו יכול לישבע אלא ישלם או ישבע והשתא מאי שנא הכא דיפה כח החשוד דכשהנתבע מטיל עליו השבועה אמרינן לאו כל כמינך ומעמידין הדבר על תקנת חכמים שיפרע או ישלם אע"ג דמן התורה פטור בלא כלום ומאי שנא גבי שטר דאי אמר הנתבע אשתבע לי והתובע חשוד פטרינן ליה בשבועת היסת אע"ג דמן התורה התובע מוחזק בכח שטרו בלא שום שבועה ואמאי לא אמרינן שאין שומעין לזה לתלות הדבר בדבר שאי אפשר וכו' יעו"ש שהניחו בתימה.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דהחילוק מבואר דהכא באומר אשתבע לי דלא פרעתיך דהשבועה היא גבי מלוה דהכא הוי דינא דאי אמר אשתבע לי לא שקיל תובע בלא שבועה ואי בעי לשבע נתבע וליפטר לא מצי אשתכח דהשבועה היא גבי תובע משו"ה עכשיו שהוא חשוד מצי מטיל ליה אותה שבועה אף שהוא חשוד משא"כ בהא דלקמן שהשבועה היא גביה והוא רוצה להקל מעליו ולהפכה אשכנגדו מפני שהוא חשוד נהי דאי הוה התובע חשוד מצי להפך מ"מ עכשיו שהוא חשוד ומעיקר התקנה עליה רמיא לישבע וליפטר לא מצי להפך לתלות הדבר בדבר שא"א ומשו"ה פסק דלא מצי להפך.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>לעולם כזה דנין לחשוד וכו'. </b> עיין להרב לח"מ שהקשה דלמה פסק רבינו דילקה ויעשה תשובה הא בפ"א מהל' עדות פ' כיון שיש עדים שלקה או שעשה תשובה סגי משמע דבחדא מינייהו סגי וכו' יעו"ש עיין למרן כ"מ ז"ל שם שכתב לדעת רבינו דביאור דבריו דאם לקה ועודנו לא נכנע לבבו לא חזר לכשרותו עד שתצרף תשובה עם המלקות וכו' הרי דמאי דקשיא ליה להרב ז"ל פריש יתיב מרן בכ"מ ועיין בסמ"ע ס"ס צ"ב ומ"מ לא אכחד שמ"ש אח"כ מרן וז"ל ולפי"ז גם אותה גירסא נפרש דוקא נתחייב מלקות אבל עבר עבירה שאילו נתקיימו בה התנאים הצריכים היה חייב מלקות ע"כ לא ידעתי מה בא הרב ז"ל לתקן בזה ומה תיקן ודוק.
+
+Halakhah 11
+
+<b>מי שטען על חבירו וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז"ל שכתב דמבואר בהלכות בפ' כל הנשבעין שאין הלכה כרב וכו' אלא ודאי חייב ואין שבועה פוטרתו ע"כ ועיין בהלכות פ' הגוזל דשם ג"כ מבואר ביותר דאין הלכה כרב. והנה הגדולי תרומה ז"ל בשער ז' הקשה וז"ל ותימה דבפ' המפקיד גבי הא דאמר ר' אבא בר יעקב א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ורבא אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים כתב הרא"ש ותמיה לי ע"ד הרי"ף ז"ל דלא קי"ל הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך ואי משום דהלכתא כרב נחמן בדיני היינו דוקא כנגד בני דורו ולא כנגד רבותיו וא"כ הכא היכי פסק בהחלט כר"נ נגד רב שהיה ר"נ תלמיד תלמידו עכ"ל ועיין בס' הקבלה להראב"ד ז"ל בסדר האמוראים ושם תראה דלא היה תלמיד תלמידו כי אם תלמידו וכן תראה בהקדמת רבינו מספר היד. עוד ראיתי שם להראב"ד שכתב שרב המנונא היה תלמידו של ר"י ומסוגיין דהגוזל נראה שהיה תלמידו של רב ולעיקר הקושיא דהגידו"ת תירץ מרן החבי"ב ז"ל בסי' פ"ז הגב"י אות נ"ט דהיינו טעמא דהלכתא כר"נ משום דרמי בר חמא ג"כ דלא כרב והו"ל רבים לגבי יחיד יעו"ש ודוק.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>שני מעין ופרוטה וכו'. </b> עיין להרב המגיד ז"ל שכתב הלכה כרב ועיין בתוס' יו"ט ז"ל בפ' שבועת הדיינין שהביא מ"ש בפ' הזהב דמשמע דס"ל כשמואל ומכאן קשה לי למ"ש בדרישה בסי' צ"ג ס"ד שכתב וז"ל ולכן נראה לענ"ד דלית שום גאון ופוסק שיפסוק דלא כרב בדין שבועה דאורייתא אלא שמחולקים בפירוש סוגיא דהכא וכו' יעו"ש ולא הזכיר לרש"י ז"ל ולא ידעתי למה.<br><b> וכתב</b> הר"ן בפ' שבועת הדיינין משם הרשב"א ז"ל וז"ל ויש להרשב"א ז"ל דרך אחרת דאע"ג דקי"ל הלכה כרב בכפירת טענה היינו משום דתני רבי חייא לסיועי לרב אבל לענין פלוגתא דשוה ודוקא נקטינן כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני ולאו הא בהא תליא דאע"ג דקי"ל הלכתא כרב אפשר לפרושי כולה מתני' בדוקא ופטור דרישא משום דמה שטענו לא הודה לו וכ"ת כיון דקי"ל הלכה כרב אם איתא דדוקא קתני לא הו"ל למתני שתי כסף דלא אפשר לחיוביה בהודאת מקצת דהא חסרא ליה טענה אלא הו"ל למתני' לומר דינר יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור איכא למימר אה"נ אלא משום דבעי למתני סיפא שתי כסף ופרוטה ולאשמועינן דטענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהם חייב וכו' יעו"ש וראיתי להרב גדולי תרומה שם שהקשה עליו וז"ל ודבריו מוקשים בעיני מב' צדדים תחילה דאם איתא דאפי' בדיני דרב נמי מצינן לפרושי מתני' בדוקא ולא תיקשי אליביה א"כ קשה מאי פריך אלא מדסיפא דוקא רישא נמי דוקא לימא תיהוי תיובתא דרב וכו' דמאי תיובתא איתא לרב הא אפי' נימא דרישא נמי דוקא אליביה איכא למימר דנקט רישא משום סיפא וכדברי הרשב"א ז"ל יעו"ש ולענ"ד נראה אחרי המחילה רבה דלא קשיא כלל והוא דכונת הרשב"א ז"ל הוא דאף דבדין הכפירה קי"ל כרב בדין שוה ודוקא קי"ל כשמואל ואף דרישא דמתני' דייק כרב דקתני שתי כסף יש לי בידך והלה מודה לו בפרוטה פטור דמשמע משום דמחסרה ליה טענה והיה לנו לפסוק בהא נמי כרב ואפי"ה הלכתא בהא כשמואל דאפשר לפרושי למתני' אליביה דשמואל דמאי דפטר ליה הוא משום דמה שטענו לא הודה לו ולא משום דמחסרה ליה טענה ומן הדין הוא דליתני טענו דינר יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא פרוטה דפטור אלא דנקט מנה משום סיפא כ"ז הוא לשמואל ברם לרב אין ספק דמאי דפטור הוא משום דמחסרה ליה טענה וא"כ כי פריך לרב מדסיפא דוקא רישא נמי דוקא לימא תהוי תיובתא דרב היכי מצי לתרץ לרב דנקט רישא מנה משום סיפא כיון דלרב בטוען מנה לי בידך הכונה היא שוה ק' ובדין הוא דאי לאו משום דמחסרה הוה חייב דלתני דרישא דוקא מנה תבע ולא שוה והיינו טעמא דפטור ונקט מנה משום סיפא וכו' דא"כ כי תבע איניש מחבירו מנה הוא דוקא ולא שוה אם כן היינו תיובתיה דרב דהא במתני' לא מיירי כי אם בתבע סתם מנה ולא בתבע בפי' דוקא מנה ולא סתם.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>העיד עליו עד אחד. </b> עיין בהרב המגיד ז"ל ועיין מ"ש בהל' גזלה פ"ד הי"ג.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>הטוען את חבירו שני מינין והודה לו באחד מהם וכו'. </b> כ"כ הבעל התרומות ושאר פוסקו כשמואל בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ') וכתב הגדולי תרומה בדף נ"ח וז"ל ומכאן קשה לי על מ"ש רשב"ם בפ' הספינה דף פ"ד על הא דתניא יין וחומץ מין אחד הוא וז"ל מין אחד ואם תרם מזה על זה תרומתו תרומה וכן בענין הודאה ממין הטענה דאם טענו יין וחומץ והודה לו באחד מהם חייב שבועה על השני דאיכא הודאה במקצת ממין הטענה ע"כ דמשמע דמפני דהם מין אחד חייב שהודה באחד מהם הא אם היו ב' מינין היה פטור כשתבע שניהם וזה תימה שהרי בטענו חיטין ושעורין והודה לו באחד מהם הוא פשוט דחייב אע"ג דהוו שני מינין ולא הו"ל לומר אלא כשתבע אחד מהם והודה לו באחר חייב והוי ממין הטענה כיון ששניהם מין אחד ואם אין כאן טעות [סופר] הדבר צ"ע עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לתרץ דהן אמת דכן פסקו הפוסקים ז"ל כשמואל דאמר הכי ורב פפא בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף מ') מ"מ הא איכא ר' חייא בר אבא דפליג עליה דשמואל משם ר' יוחנן ואמר דפטור ואותיב עליה ר' אבא בר ממל מהא דתניא טענו שור ושה והודה לו באחד חייב ופריק הא מני אדמון היא ולא דחויי מדחינא לך אלא לימוד ערוך הוא בפיו של ר"י הא מני אדמון היא עכ"ל הש"ס ובפ' שני דייני גזרות דף ק"ח מוקי בין לאדמון בין לחכמים כוותיה דכולהו סבירא להו דטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם פטור ע"כ וכתבו מקצת הראשונים דזאת אחד מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד יעו"ש בהר"ן ובהרב בצלאל וא"כ נוכל לומר דרשב"ם ז"ל ס"ל לדינא כר"ח ב"א דפטור ומשו"ה כתב דיין וחומץ מין אחד הוא שאם טענו שניהם והודה לו באחד מהם חייב דאם הוא ב' מינין אף כי הודה באחד מהם פטור אלא א"כ כפר באחד מהם ובאידך הודה במקצת וכפר במקצת דבהכי מחייב ר"ח ב"א מבואר בפ' שני דייני גזרות. ואל ישיאך לבך דהך דר' חייא לא קי"ל לדינא לשום אחד מהפוסקים דהרי הרי"ף ורבינו ובעל התרומות והרא"ש ז"ל ושאר רבוותא פסקו כשמואל דהא מצינו לו חבר לבעל ספר חפץ הביאו בהגהת מיימוני בדין שלפנינו פסק כר"ח ב"א וא"כ אף אנן נמי מצינן למימר לדעת רשב"ם דהכי ס"ל וק"ל.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מלא עשרה כדים שמן יש לי בידך וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז"ל וכתב הש"ך בסי' פ"ח סקל"ז וז"ל כן כתב הרמב"ם אבל לענ"ד לא נהירא דהא אמרי' בש"ס עשרה כדים מלאים שמן יש לי אצלך לכו"ע שמן וקנקנים קא טען ליה וא"כ לא מסתבר לחלק בין מלא י' כדין לעשרה כדין מלאים שמן אלא נראה דהא דקאמר רבא דכו"ע היכא דאמר ליה מלא י' כדי שמן יש לי בבורך שמן קא טעין ליה היינו דווקא כיון דא"ל יש לי בבורך דלא על חינם נקט רבא בבורך אלא ודאי ר"ל דקא"ל בבורך וכו' וא"כ קשה לי על הרמב"ם והנמשכים אחריו שלא כתבו כן עיי"ש עד סוף הלשון.<br><b> ולענ"ד</b> אחרי הנשיקת ידי ורגלי קדשו אין זה הוכחה לדחות דברי רבינו והנמשכים אחריו דשפיר מצינו למימר דגרסי' ליה בבורך והוא דבא רבא לאשמועינן דבאומר מילת בבורך אפי' לרבן גמליאל דס"ל טענו חיטים והודה לו בשעורים חייב בכהאי גוונא דטעין מלא י' כדים שמן יש לי בבורך והודה לו בקנקנים פטור.<br><b> וכן </b> ראיתי להר"ב בשיטה מקובצת שם וז"ל קנקנים לא טעין ליה לכך האריך וקאמר האי לישנא יתירא לומר דגרע האי מטענו חיטים והודה לו בשעורים דהתם מצי למימר טענתי חיטים ושוב היה בדעתי לטעון שעורים וזה שהודה בשעורין חשיבא מקצת הטענה וממין הטענה אבל זה שדקדק לומר מלא עשרה כדים שמן וכו' הו"ל כמאן דאמר שמן יש לי בידך ולא קנקנים ולכו"ע פטור ואפשר אפי' לר"ג דמחייב בטענו חיטים והודה לו בשעורים מודה הכא דפטור והיינו דאמרינן לכו"ע ורש"י במהדורא קמא נדחק לפרש דכו"ע אדמון ורבנן ובמהדורא בתרא לא כתב כן אבל כתב קנקנים לא טעין ליה וכו' וכי הודה לו בקנקנים לאו הודאה היא ע"כ ודייק כדכתיבנא עכ"ל. ולענ"ד דייק שפיר לרש"י ז"ל הך פירושא מדפי' בד"ה בטוענו מידה וז"ל ולא תבע ממנו קנקנים אלא שמן הפקדתי אצלך ומאי כדי שמן דקתני במתני' מידה מלא י' כדי שמן דהו"ל כטענו חיטים והודה לו בשעורים ע"כ ומדלא פירש נמי בבורך כדמשני רבא ואז הוה שייך שפיר יותר קושית הש"ס אי הכי מ"ט דאדמון ש"מ דהך דמשני רבא הוא אף לרשב"ג.<br><b> והש"ך </b> כתב וז"ל אלא ודאי רבא מילתא דפשיטא קאמר והדר מהא דמשני הש"ס מעיקרא בטוענו מידה שא"ל מלא י' כדים שמן יש לי בבורך וכו' ולא ידעתי אנה מצא כן דבבורך קא טעין ליה ואילו רש"י ז"ל לא הזכיר בבורך וא"כ אף אנן נמי מצינן למימר דדעת הרי"ף ורבינו ז"ל למאי דקי"ל דלא כרשב"ג לא צרכינן שיטעון יש לי בבורך ובאומרו מלא י' כדין שמן יש לי בידך די לפוטרו בהודה בקנקנים וכל מה שהאריך רבא לומר שמן קא טעין ליה וקנקנים לא טעין ליה וכו' הוא לר"ג יעו"ש בהש"ך שמתיישבים מקצת דבריו בזה גם מ"ש מרב האיי ורבינו ירוחם הרואה יראה שאין בהם כדי להכריח.<br><b> ודע</b> שהטור ז"ל שם כתב וז"ל עשרה כדי שמן יש לי בידך הודה בשמן וכפר בקנקנים פטור וכו' י' כדים שמן יש לי בידך יש במשמעות זה שמן וקנקנים וכתב בב"י שהחילוק הוא דבאומרו כדי שמן הוא סמוך מילת כדי לשמן ולכך שמן לחוד קא טעין אבל כדים שמן מוכרת ואף קא טעין יעו"ש ומור"ם במפה כתב וז"ל אבל אם א"ל י' כדי שמן יש לי בידך לא טענו אלא כדים ואם הודה בשמן לא הוי ממין הטענה ע"כ וכתב הסמ"ע ז"ל דברי הב"י ז"ל שיש חילוק בין כדי לכדים ואח"כ כתב וז"ל ובטור לא הוזכר ברישא תיבת מלא י' כדים דבלא מלא נמי מדאמר כדי שמן שאינו מוכרת משמע דקא תבע ליה קנקנים ולא שמן וכמ"ש הב"י בפי' וכו' יעו"ש.<br><b> והרואה</b> יראה דדברים אלו מרפסן איגרי דהא הוא הביא תחילה דברי מרן דבכדי שמן שמן קא תבע ליה ולא קנקנים ואילו הכא כתב בהיפך קנקנים קא תבע ליה ולא שמן וכמ"ש הש"ך ז"ל ולזה נראה שכיון הב"ח ז"ל שכתב שיש דברים סותרים זאת את זאת ואולי ט"ס יש בדבריו יעו"ש אמנם הדבר קשה הוא מ"ש מרן החבי"ב ז"ל בהגב"י אות י"ז בסוף דבריו וז"ל ואני רואה דברי הסמ"ע נכונים וברורים ע"כ וכשאני לעצמי לא ידעתי היכי ניחא ליה הא דכתב כמ"ש הב"י בפי' אם לא שנאמר ודלא כהב"י בפי' והכונה דפליג עליה דעיקר התביעה אינו אלא בקנקנים או כיון לומר כמ"ש הב"י לעיקר החילוק שיש לחלק בין כדי לכדים אלא דפליגי דמאי קא תבע למר שמן ולמר כדים וק"ל.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>שהשטר לא תועיל בו בכפירתו והרי כל נכסיו משועבדין וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז"ל שכן כתב הרי"ף ז"ל בהלכות בפ"ק דמציעא מהכרח השמועה אשר שם וכתבו התוס' בד"ה אין נשבעין וז"ל אבל לר' יוחנן דאמר בפ' שבועת הפקדון כופר בממון שיש עליו עדים חייב עליו קרבן שיש עליו שטר פטור משום שכופר שעבוד קרקעות דבעדים לא חשיב שעבוד קרקעות אע"ג דסבר ר"י שעבודא דאורייתא היינו משום דכיון שהפקיעו חז"ל השעבוד במלוה על פה משום פסידא דלקוחות חשיב כאילו מחל לו השעבוד ומיירי דאית ליה משועבדים ולית ליה בני חרי דאי אית ליה בנ"ח אפי' יש עליו עדים פטור ואי לית ליה אפילו משעבדי אפילו יש עליו שטר חייב ע"כ.<br><b> ולענ"ד</b> נראה שדעת התוס' דלא כהריטב"א ז"ל שכתב שם בשי' בדף ג' עליה דר' חייא דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידים שחייב לו נ' נשבע וכו' אע"ג דקי"ל שעבודא דאורייתא ואחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע"פ גובה מנכסים משועבדים מ"מ השתא דתקון רבנן מלוה ע"פ אינו גובה מנכסים משועבדים דלית ליה קלא לאו כפירת שעבוד קרקעות הוא ומחייב שבועה וכו' וכ"כ הר"ן בר"פ שבועת הדיינין וכו' יעו"ש כנראה שאינו גובה מן הלקוחות לאו שעבוד קרקעות מקרי ואף דאית ליה מקרקעי בני חרי ואילו להתוס' ז"ל משנו בדיבורייהו דמיירי דאית ליה משעבדי ולית ליה בנ"ח אפי' שיש עליו עדים פטור וכו' ובודאי דהיינו טעמא דהוי שעבוד קרקעות כמבואר. אשר בזה אשכחנא פטרי למ"ש הטור ז"ל בסי' פ"ח ס"ל וז"ל אבל התוס' כתבו דאפי' מלוה ע"פ ליכא שום שבועה דאורייתא לא במודה מקצת ולא בהעדת עד אחד כיון דקי"ל שעבודא דאורייתא א"כ כל מלוה הוא שעבוד קרקעות לא משכחת שבועה דאורייתא אא"כ אין לו קרקע או שמחל השעבוד וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל ולכאורה יש להקשות דכיון דהשתא דתקון רבנן מלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות וכדכתיבנא משם הר"ן והריטב"א ז"ל א"כ למה הצריך שלא יהא ללוה קרקע או ימחול לו השעבוד כיון דמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות א"כ ליכא שעבוד קרקעות ואף דאית ליה קרקע מבנ"ח וכאמור וכמו שכן ראיתי להרב בית ישחק הנדפס מקרוב בפ"ח מהל' שבועות הי"ג ובפי"א מהל' מלוה ה"ד שהביא דברי הריטב"א והר"ן ז"ל ודברי התוס' וכתב וז"ל כנראה שהתוס' סברי כדעת כל הני רבוותא ומעתה תמיה לי טובא על מרן ז"ל דקא מייתי דברי התוס' שהם מ"ש בפ"ק דמציעא והוא תימה שהרי לפום קושטא דמילתא לא נפק"מ מידי שהרי בתר דתקנו רבנן דלא גבי ממשעבדי חשיב שפיר כאילו מחל השעבוד השתא אי נמי אית ליה קרקע ולא מחל בפי' השעבוד שפיר משבעינן ליה שבועת התורה וכו' יעו"ש שהניחו בצ"ע ואחרי המחילה ליתא להני מילי לדעת התוס' דפ"ק דמציעא דאף לבתר התקנה דמלוה ע"פ לא גבי מלקוחות מ"מ שעבוד קרקעות מקרי אי אית ליה בנ"ח היפך הני רבוותא ומשו"ה הצריך הטור ז"ל שלא יהא ללוה קרקע או שימחול השעבוד דהתקנה לא מהני אלא היכא דלית ליה קרקע בנ"ח אז הוא דמהני למשועבדים דוקא ברם אי אית ליה בנ"ח מה יושיענו תקנת חכמים לדעת התוס' ואפשר דלזה דקדק הטור ז"ל בלשונו לומר דלית ליה קרקע ולא אמר משעבדי ורצונו לומר לקרקע בנ"ח או שימחול השעבוד דאז לא איכפת לן אי אית ליה בנ"ח זה נראה לענ"ד בכונת הטור ז"ל.<br><b> וראיתי</b> להרב גדולי תרומה בשער ז' ח"ב סי' י"ד שהקשה בדברי התוס' והרא"ש אלו וז"ל ועיקר דברי התוס' והרא"ש ז"ל יש לי מקום עיון דלדידהו למ"ד שעבודא דאורייתא אי לאו דמחל או דלית ליה קרקע לא משכחת לה שבועה במודה מקצת וקשה טובא א"כ מתני' דסלעין דינרין דאיפליגו ר' שמעון בן אלעזר ור' עקיבא היכי מיירי אי בדאית ליה קרקע ולא מחל השעבוד א"כ מלוה אומר ה' ולוה אומר ג' היכי מחייב רשב"א שבועה הואיל והודה במקצת הא הנהו ב' דכפר שעבוד קרקעות ואי במחל השעבוד או לית ליה קרקע יקשה מאי משני אי נמי משום דהו"ל שטר שעבוד קרקעות הא לית ליה קרקע יעו"ש שנדחק דהך שינויא הוא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא ועיין בס' בית ישחק מה שתירץ ולא ידעתי מה ביניהם דנראה דהיא היא תירוץ הגידו"ת במעט שינויי תיבות. ולענ"ד נראה לתרץ שהם ז"ל מפרשים דהברייתא מיירי דאית ליה קרקע ברם לא שוה כ"א ב' דנרין או ב' סלעין ואמטו להכי במלוה אומר ה' ולוה אומר ב' כיון דמשמעות השטר אינו אלא ב' הוי בהני תלת דכפר בטענתו כלים וקרקע וכפר בכלים והודה בקרקע שהוא פטור משום דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ברם בהודה בתלת כיון דהך ג' שהודה לית ליה קרקע כנגדו א"כ הו"ל כטענו כלים וקרקע והודה בקרקע וכפר במקצת הכלים דאז חייב משום דאיכא כפירה והודאה בכלים וה"נ איכא כפירה והודאה במטלטלין ולהך הודאה וכפירה לית ליה קרקע וליכא למימר דמשוה הודאה דב' שהוא שעבוד קרקעות כיון דאית ליה קרקע שוה ב' סלעין שיפטור למה שהודה בסלע ג' דלית ליה שעבוד קרקעות ודו"ק.<br><b> והרב </b> ט"ז בסי' פ"ח הקשה ע"ד התוס' וז"ל ויש לי תימה רבה בזה מההיא דפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ח) דפסקינן שם שישבע הלוה שבועה דאורייתא כיון דמודה במקצת והקשה ע"ז קושיית התוס' דקי"ל שעבודא דאורייתא ואפי' במלוה ע"פ וליכא לשנויי דלית ליה קרקע או שמחל כמ"ש כאן הא אמרינן שם דגובה מבני חורין וכו' ומי שיוכל להתיישב זה אומן יתקרי ושכר הרבה יקח מן השמים עכ"ל.<br><b> והרב </b> מראה הפנים בפי' הירושלמי בפ"ק דמציעא ה"א הביא ההיא דכתבו בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קע"ה) על קושית ר"י מקורביל וז"ל ואומר ר"י כשמחל השעבוד או דליכא עדים דהא דשעבודא דאורייתא היינו עפ"י עדים אבל עפ"י עצמו לא ע"כ וכן הביא הרמב"ן ז"ל בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל"ז) משם אחרים וז"ל ואחרים העמידו דין מודה במקצת של תורה בדלא אוזפיה בסהדי או שהם אומרים שמתו וכו' יעו"ש שהרמב"ן שמיאן בזה וכו' יעו"ש ובזה רצה הרב ז"ל לתרץ וז"ל ולפי תירוץ התוס' מיושב בטוב טעם ודעת קושיא זו שהרי כתב בעה"ת דטעם דמשלם מחצה לגבי דידיה מחשבין לעדות כמאן דליתא שהוא מכחיש את העדים בהודאתו והודאתו כמאה עדים דמי וכ"כ התוס' שם וא"כ הוי כמלוה ע"פ בלא עדים ולפי הכלל שכתבו התוס' בזה לכו"ע לא אמרינן במלוה ע"פ בלא עדים שעבודא דאורייתא וה"נ משלם ע"פ עצמו ולא ע"פ עדים וזה ברור ע"כ.<br><b> ולפי </b> קוצר ענ"ד לא מיתבא דעתי בזה דהא המדקדק בדברי הרא"ש שם בפ' שבועת הפקדון שם שכתב וז"ל הקשו התוס' מאי שנא שטר מעדים דעדים שעבוד קרקעות הוא ועוד קשה למ"ד מודה מקצת שיחייב רחמנא השבועה וכן ע"י עד אחד היכי משכחת לה הא הו"ל שעבוד קרקעות יעו"ש והשתא אם איתא דיש חילוק בין מלוה על פה למלוה בעדים מאי ק"ל לדין מודה מקצת נימא דמשכחת לה היכא דליכא עדים דבהכי מחייב רחמנא שבועה וכדתירץ ר"י לקושיא זו בפ' גט פשוט ואחרים שהביא הרמב"ן ועוד קשה לי טובא מסיום דברי הרא"ש שכתב וז"ל הילכך אין שעבוד קרקעות תלוי לא בעדים ולא בשטר למאן דאית ליה שעבודא דאורייתא אלא כל מלוה נשתעבדו נכסי הלוה ע"כ ואם הדברים כפשטן דכל מלוה משמע אף דליכא עדים אלא בין לוה למלוה וכו' וכתב נשתעבדו נכסי הלוה דלא כמ"ש הרב וכן נראה מלשון הטור ז"ל דלא שנא וק"ל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מנה לי בידך וכו' פסקו כל הגאונים שהלכה שישלם חמשים וישבע על השאר וכו'. </b> עיין להרב לח"מ ז"ל שהקשה דלמה תלה בפסק הגאונים כאילו אין הדבר מוכרח והרי כיון דקי"ל טענו חיטים והודה לו בשעורין פטור על כרחך ליתא לדאבוה דרבי אפוטריקי כדאמרינן בפ"ק דמציעא וכו' ולמה תלה בפסק הגאונים כאילו אין הדבר מוכרח אלא מפני שפסקו יעו"ש. ולענ"ד נראה לתרץ ולומר לדעת רבינו ז"ל דדעתו כדעת הרב יוסף ב"ב שהביאו התוס' בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מ"ו) ד"ה בטוענו כלים וכו' וז"ל ור"י ב"ר ברוך אומר דאינו ראיה דאפי' מאן דפטר בטענת חיטים והודה בשעורים אפשר דפליגי אר' חייא משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן אינה בתורת הזמה ור"ח תורת הזמה לא פריך כדאמרי' התם וכן צריך לומר לר' יוחנן דפליג אר"ח בירושלמי בפ"ק דמציעא אע"ג דפטר בטענו חטין והודה לו בשעורים לעיל ועל כרחך צ"ל דפריך תורת הזמה ע"כ וכלשון הזה הביא הר"ב בשיטה מקובצת בסוגיין משם גליון תוס' יעו"ש ועיין ג"כ מ"ש משם הרב פרץ ז"ל ומעתה זה הוא דעת רבינו ז"ל שתלה דין זה בפסק הגאונים כמבואר ועוד עלה על דעתי לומר למה תלה דין זה בפסק הגאונים והוא דרבינו כתב ועדים מעידים שעדין יש לו אצלו נ' וכבר ידוע כמה נתחבטו הפוסקים ז"ל בהך דר"ח דלמה נשבע למאי דקי"ל שעבודא דאורייתא והריטב"א והר"ן ז"ל ודעימייהו הם אמרו דר"ח מיירי בעדים מעידים על ההלואה לחוד ומשום דטען תחילה לא לויתי הוא דמחייב לשלם החמשים ומ"מ מלקוחות לא גבי יעו"ש בהר"ב והריטב"א בסוגיין והר"ן ז"ל בפ' כל הנשבעין ונמצא לפי דבריהם דהם מעידים נמי על הפרעון דלא פרע הו"ל שעבוד קרקעות ולא נשבע אמטול להכי תלה הפסק בהגאונים וכבר ראיתי להאחרונים שדרכו בדרך זה לך נא ראה.<br><b> וראיתי</b> להרב גדולי תרומה בשער ז' דף ס"א ע"א שהביא דברי הר"ן שבפ' כל הנשבעין הנז' והביא מ"ש רבינו ועדים מעידים שעדיין יש לו אצלו חמשים וכו' וכתב וז"ל ובאמת רחוק הוא להאמין שיחלוק הר"ן עם הרמב"ן ז"ל בזה ולפחות היה לו לפרש ע"כ ולפום ריהטא עלה ע"ד לומר דרבינו קאי לדינא דהשתא דמלוה ע"פ לא גבי ממשעבדי וא"כ שפיר חזי מ"ש ועדים מעידים שעדין יש לו חמשים דכיון דליכא שטר לא הוי שעבוד קרקעות והיינו מ"ש הר"ן ז"ל אח"כ האמנם עם כל זה לא הונח לי לפי שראיתי להרב מראה הפנים בפ"ק דמציעא שכתב בדעת רבינו דפליג אהר"ן ז"ל ודעתו ז"ל הוא דדוקא מלוה בשטר ס"ל שעבודא דאורייתא לא במלוה ע"פ עיי"ש שיש להתבונן בדבריו ועוד נראה לענ"ד דמוכרחים אנו לומר דרבינו פליג על הר"ן ז"ל דהא בפי"ז מהל' אישות גבי היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר אלמנה וכו' נשבע הבעל וגובה מחצה וכתב הרב המגיד דטעמו דמאחר דתקנו דהאשה גובה כתובתה מהמטלטלין לא חשיב כפירת שעבוד קרקעות והקשה הרב לח"מ מסוגייא דסלעין דנרין ותירץ דגבי מלוה ע"פ לא חשיב כפירת שעבוד קרקעות ורבינו מיירי במקום שאין כותבין כתובה יעו"ש הרי דכתב ז"ל בדעת רבינו במלוה ע"פ כל שגובה בין ממטלטלין בין ממשעבדי אינו בסוג שעבוד קרקעות וא"כ הרי ברור דלא כהר"ן ומאי רחוק להאמין שיחלוק רבינו עם הר"ן ז"ל אם לא שנפרש פי' אחר בדברי רבינו שבהל' אישות שלא כדברי הרב לח"מ ועיין בס' בית ישחק הנדפס מקרוב בפ"ח מהל' שבועות מה שהקשה להרב לח"מ.<br><b> עוד</b> כתב הרב וז"ל והיכא דעדות זה של חמשים הוא בקנין אי מחוייב שבועה או לא הביא הרב"י בסי' ע"ה משם המרדכי דדוקא בהודאת ע"פ אבל בשטר או בקנין לא והיינו הילך ע"כ וכתב הב"י ואינו נראה בעיני ולא ידעתי למה דחה סברא זה בב' ידים מבלי שום טענה יעו"ש באורך וראיתי שסברא זו של מרן ז"ל היא סברת ראב"ן ז"ל הובא במרדכי בפ"ק דמציעא וז"ל שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים וכו' וכן פי' ראב"ן וה"ה אפי' יש לו שטר של נ' כדאמרינן וכו' יעו"ש ודוק.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אלו שאין נשבעין עליהם מן התורה העבדים והשטרות וכו'. </b> עיין מ"ש בפ"ב מהל' שכירות.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>שטר מסרתי לך וכו' להד"מ ישבע היסת וכו'. </b> עיין במרן כ"מ והרב לח"מ ז"ל ובספרו הקצר פסק דלא כרבינו ז"ל ופטרו אפי' משבועת היסת היפך מ"ש ברס"י וסי' ס"ו וכבר הוקשה להסמ"ע ז"ל בס"ק י"ח ותירץ וז"ל ואומר אני שכאשר נתתי לבי על ישוב הקושיא האחרונה יתישב ג"כ קושיא הראשונה והוא כשנאמר שהרמב"ם שפסק שעל תשובת להד"מ צריך לישבע היסת או להפך השבועה היינו דוקא לשיטתו דס"ל דאף בשטרות ובאינך הנ"ל דפטורים משבועת התורה מ"מ אם פשע בהם ונאבדו חייב לשלם אם מודה שבפשיעתו נתקלקלו משו"ה נמי חייב שבועה כדין כל טענת ודאי וכפירה משא"כ המחבר דפסק כהרא"ש ז"ל וסיעתו פטור בהנך אם נאבדו בפשיעתו וכו' ומשו"ה פטרו כאן גם אתשובה דלהד"מ ואף דכתב שם דחייב לישבע היסת על טענת בריא וז"ל שטוען להד"מ ולא אמר נאבד מידו הו"ל כמודה דלא נאבד מידו אלא טוען שלא מסרו לו מעולם וה"ז טוענו בריא שמסרו לו יעו"ש. ולענ"ד לא זכיתי להבינו איך דחה מרן ז"ל דינו של רבינו בזה דהא אף הרי"ף ז"ל דס"ל כדעת הרא"ש ז"ל דפטור אף בפשיעה ואפי"ה מחייב שבועה להד"מ וכמ"ש בתשו' סי' צ"ז וז"ל נתברר לנו ממנו שדין השמירה אינו בדברים אלו וכו' אבל אם כפר בעיקרו כדאמרנו ובפני עצמן נמי לא אמרן אלא בשבועה דאורייתא אבל בשבועה דרבנן משביעין ליה והוא נכנס בדין זה שאמר רב נחמן ומשביעין אותו שבועת היסת זולתי הקדשות וכיון שכן הוא אם הפקיד ראובן אצל שמעון שטר ושמעון כופר וכו' ישבע יעו"ש וא"כ היינו טעמא רבינו נמי ולא כמ"ש הרב ז"ל אלא כמ"ש הכ"מ והלח"מ ועיין במהר"א דמדינא ז"ל בס' כהונת עולם סי' ח' יעו"ש.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין נשבעין על טענת קטן. </b> בין במודה מקצת בין בכופר בכל ועד אחד מחייבו וכו' כ"כ הטור ז"ל ג"כ משמו בסי' צ"ו וכתב עוד וז"ל אבל למ"ש למעלה דגדול התובע ע"פ עד אחד חייב ה"נ חייב שאין החיוב בא על תביעת הקטן אלא על העדאת העד ע"כ ועיין במרן ב"י.<br><b> וראיתי</b> בפרישה שם שכתב וז"ל וכך הו"ל לרבינו לכתוב ומ"ש הר"י בן מיגש והרמב"ם שאין נשבעין על טענת קטן ע"פ עד אחד לפי מ"ש למעלה וכו' וי"ל וכו' אבל הרמב"ם דס"ל ג"כ דמשביעין אותו בטענתו ע"פ עד א' כתב עליו דלפי סברתו נראה לרבינו דאין לחלק בין טענו גדול ע"פ ע"א לטוענו קטן ע"פ ע"א אע"פ שהרמב"ם מחלק ביניהם ולא כהב"י שתמה אמ"ש רבינו ולפי מ"ש למעלה יעו"ש דנראה דודאי גם רבינו ידע שהרמב"ם מחייב בגדול התובע ע"פ עד א' ולא כתב אבל לפי מ"ש למעלה וכו' אלא שלרבינו נראה כן יעו"ש. ולענ"ד קשה לי טובא דלפי"ז הרא"ש ז"ל למעלה בתובע ע"פ ע"א דחייב שבועה א"כ ה"נ דס"ל בקטן התובע ע"פ ע"א דמחייב שבועה לנתבע ואילו בפסקי הרא"ש ז"ל בסי' כ"א כתב וז"ל אין נשבעין שבועה דאורייתא על טענת חש"ו לא שנא מודה מקצת או שיש לו עד א' ולא שנא שבועת השומרים ע"כ הרי להדיא דקטן התובע ויש לו ע"א לא מחייב שבועה לנתבע.<br><b> איברא </b> דלא על הרב ז"ל לחוד הוא דקשיא לי כי גם על מרן החבי"ב נמי קשה שכתב בהגהת הטור אות ה' וז"ל אמ"ש הטור משם הרמב"ן ז"ל דאין נשבעין שבועת השומרים לקטן ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל א"ה נראה לי פירושא דלאו דוקא במ"ש הר"י בן מיגש ז"ל דנשבעין לקטן שבועת השומרים לא הסכימו הרמב"ן והרא"ש ז"ל אלא אפי' מ"ש הר"י בן מיגש דשבועה דעד א' המכחישו אין נשבעין לא הסכימו בזה הרמב"ן והרא"ש ז"ל שהרי הם מכת הסוברים דגדול התובע ע"פ ע"א מחייבין ליה שבועה ע"פ טענתו וכמ"ש רבינו בסי' נ"ט וה"ה לקטן התובע ע"פ ע"א דמאי שנא וכו' יעו"ש ואילו בפסקי הרא"ש נראה להדיא דלא שנא מודה מקצת מעד א' ושבועת השומרים דבכולהו אין נשבעין על טענתו וכ"ת היא גופא תיקשי להטור ז"ל דהא כתב בפסקי הרא"ש דאין נשבעין לקטן שבועה דעד א' ואילו בסי' ע"ה כתב משם הרא"ש דגדול התובע ע"פ ע"א נשבעין וכ"כ בפסקיו סי' ה' וא"כ מאי האי דכתב בסי' צ"ו ולפי מ"ש למעלה וכו' י"ל דהטור ז"ל מחלק בין גדול התובע ע"פ העד לקטן דבקטן התובע ויש לו עד אחד לא חשיבא תביעתו והתם בפסקי הרא"ש בקטן התובע שהוא נתן לו ויש לו ע"א המסייע לו ומ"מ כיון דנתינת קטן לאו כלום הוא משו"ה מגן שוייא תביעתו אמנם בסי' צ"ו שכתב אבל למ"ש למעלה גדול התובע ע"פ ע"א חייב ה"נ שאין החיוב בא על תביעת הקטן אלא ע"פ עדות העד על כרחך מיירי בדאיכא נתינה דגדלות שאביו הלוה לו והוא בא בטענת אביו ויש לו ע"א ומשו"ה מזקקו לשבועה ראיה לדבר דהרא"ש כתב בההיא פלוגתא דה"ר אפרים ור"י בן מיגש עם הרי"ף ז"ל אם נשבעין ע"פ ע"א בטענת שמא בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ') כתב וז"ל וקרא ומתניתא מסייע ליה קרא וכו' ומתניתא דתניא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה וב' מחייבין ממון אפי' בטוען שמא כגון גזלתני שלא בפני אי נמי בטוענו קטן מנה לאבי בידך הילכך ע"א מחייבו שבועה ע"כ הרי להדייא דקטן התובע ויש לו ע"א מזקקו לשבועה דלא כמ"ש בפסקי הרא"ש אלא ודאי דהחילוק הוא ברור דהתם הוא שבא בטענה מכח נתינת איש ומשו"ה מזקקו לשבועה משא"כ מ"ש בפסקי הרא"ש ז"ל שתובע בתביעת עצמו וא"כ זהו היתה כונת הטור במ"ש אבל למ"ש למעלה ועיין בס' מחנה יאודה בסי' צ"ו ס"א שנראה שלא ראה פסקי הרא"ש ז"ל מדלא הזכירו.<br><b> וראיתי </b> בס' הנ"ל שם שכתב וז"ל והרב לח"מ ז"ל הקשה עליה דהר"ן במ"ש שהראב"ד פוסק כחכמים שהרי מבואר שפוסק כר' אליעזר ע"כ ולא ידעתי קושיא זו דאנן השתא בסייעתא תניינא דהרי"ף ז"ל קיימינן דמייתי ראיה למיקבע הלכתא כר"א דסתמא דש"ס בפ' כל הנשבעין קאי כוותיה ואהא אתא הראב"ד לדחויי ולמימר דההיא סוגייא מצי אתייא כוותיה דרבנן וכיון שכן אין ראיה לפסוק כר"א והשיב עליו הרמב"ן מההיא דיש נוחלין דמוכח מהתם דטוען מפי אחר לאו בריא מקרי ואהא כתב הר"ן דשפיר דחי הראב"ד סיעתא תניינא דהרי"ף דלעולם הלכתא כרבנן אך לפום קושטא דמילתא אזיל ומודה הראב"ד להרי"ף ז"ל מטעמא דמשנת ראב"י קב ונקי עכ"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבין דבריו שהרי הרואה להרב בעל התרומות שער ל"ו ח"ג סי' ב' בסוף דבריו יראה שהראב"ד ז"ל פוסק כרבנן והוא כי אחר שהביא דברי הראב"ד כתב וז"ל נמצאת למד שהוא מפרש לא בזה תקנו דקאמר בירושלמי כלומר אין כאן תקנה שזה בריא הוא אבל אמר לי אבא שטענך מנה והודית לו בכהאי גוונא נתקנה התקנה שהוא משיב אבדה ואינו נשבע לרבנן אבל לר' אליעזר ה"ז נשבע מ"מ אין עלינו מדבריו שהוא פסק כרבנן דפטרי ליה משבועה וכו' יעו"ש דנראה להדיא דס"ל בדעת הראב"ד דפליג עליה דהרי"ף ז"ל בדיניה ופוסק כרבנן ועיין להרב מרכבת המשנה אשכנזי ז"ל לעיל בפ"א שהביא מ"ש הראב"ד וממנו נקח כדכתיבנא ועוד ק"ל שדברי הר"ן נראין להדיא כמ"ש ולי אין זה תשובה על הראב"ד לפי שכדברי חכמים הוא פוסק ולרבנן הכי הוי קושטא דמילתא דבא בטענת אביו אין טענתו טענה בריא ומשו"ה אמרו דבבנו מעיז ומעיז וכו' כונתו מבוארת דמה שרצה הרמב"ן להוכיח מפ' יש נוחלין דבא בטענת אחרים לאו טענת בריא היא ועל כרחך לאו בהא פליגי ר"א ורבנן כ"א בבריא גמור ומעתה שפיר מייתי הרי"ף ז"ל סיעתא מפ' כל הנשבעין וכו' וע"ז בא הר"ן לומר דאי מהא דיש נוחלין ליכא תיובתא לדברי הראב"ד דהראב"ד פסק כחכמים ואתיא ההיא דיש נוחלין כחכמים דאכתי הלכתא דבא בטענת אחרים טענת שמא היא ופטור ומאי מייתי ראיה הרמב"ן מהתם דבא בטענת אחרים טענת שמא חשבינן ליה לכו"ע וע"ז באו דברי הרב לח"מ דהא הראב"ד בהשגות פוסק כרבנן נראה שסובר בהיפך אלא דקשה לענ"ד דמה לו עם הר"ן דבבעה"ת שם מביא שם להראב"ד מ"ש בפ"א עליה דרבינו ואף גם מ"ש לעיל ואיך שייכי אהדדי וכמ"ש שהקשה הרב גדולי תרומה שם ודוק.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בעלי דינין שבאו וכו'. </b> כתב מהר"י קולון ז"ל בשורש קי"ח קרוב לסופו וז"ל שאלת אם שמעון חייב לברר במה הלוהו אם לאו אמת הוא שבזה נחלקו הרמב"ם ז"ל ורבינו אשר הרמב"ם פסק דצריך לברר במה הלוהו וכו' ורבינו אשר כתב שא"צ ובנו בעל הטורים בחו"מ כתב והכריע דהכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו וכן ראוי לפסוק לפי הנראה לענ"ד עכ"ל.<br><b> והנה</b> דברי הרב אלו לענ"ד צריכין ישוב והוא במ"ש בדעת הטור שכתב והכריע דהכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו וכו' דמשמע דכונתו היא דהטור ז"ל הכריע בין הרא"ש והרמב"ם ז"ל [דלהרמב"ם] בכל גוונא צריך לברר ולדעת (הטור) [הרא"ש] א"צ ובא הטור ז"ל והטיל פשרה ביניהם דהכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו והוא דבסי' ע"ה הביא הטור ז"ל סברת רבינו שכתב דצריך לברר וכתב אח"כ וא"א הרא"ש כתב בתשו' שאין אדם צריך לברר פרעון מתי פרעו ובמה פרעו ולא הלואה היאך הלוה ומתי הלוה והבין הרב ז"ל דעד כאן הוא דברי הרא"ש ומ"ש עוד ומיהו הכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו וכו' הוא מדברי הטור וחיליה דמר הוא ממ"ש הרא"ש ז"ל בפ' הדיינין דף מ"ב מהש"ס גבי קצותא דתרעא וכו' וז"ל מכאן משמע שהאומר לחברו פרעתיך אין צריך לברר במה פרעו ואיך פרעו וכו' ורבא לא חייביה אלא משום דקצותא דתרעא מדכר דכיר אנשי אבל מעיקרא לא בעי לברור עכ"ל משמע דבשום דוכתא א"צ לברר וא"כ מ"ש הטור ומיהו הכל לפי הענין להוציא הדין לאמיתו הוא מדברי הטור ומשום הכי כתב שבנו הטור הכריע וכו' ואחרי המחילה רבה מכבוד רבנותו זה אינו כמו שיראה בתשו' כלל ע' סי' ד' וה' וכמ"ש מרן בב"י שם וראיתי למרן החבי"ב בהגב"י אות ב' שכתב וז"ל ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם וכו' נ"ב וכן מתבאר מדברי מהריק"ו שורש קי"ח וכו' ולענ"ד לא מתברר כ"א מדברי הרא"ש דהכל לפי הענין כמבואר שם וכעת צריך לי ישוב.<br><b> ומ"ש הרי </b><b> שטען עליו שהלוהו וכו'. </b> כתב המבי"ט ז"ל בח"א סי' ט"ז דבאומר להד"מ ובאו עדים שהלוהו וחזר ואמר פרעתי קודם והביא עדים שפרע נאמן ודייק לה מדברי רבינו שכתב אין מקבלין ממנו אלמא דאם הביא עדים שפרע כבר נאמן וכתב עוד וז"ל וזה החילוק שיש בין דין זה לדין שהביא הרב בסמוך בהל' ג' שאמר הנתבע להד"מ ובאו עדים שלוה ופרע שחייב לשלם שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ונמצא הלוה אומר לא פרעתי והודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכו' שבדין זה אע"ג שהעדים אומרים שפרע כיון שהוא עומד בטענתו דלא לויתי חייב לשלם ובדין שלמעלה אע"ג דאמר לא לויתי כיון שחזר אח"כ ואמר פרעתי והביא עדים לטענתו זאת נאמן וכו' יעו"ש וקשיא לי ממ"ש הנמוק"י ברפ"ק דמציעא עליה דרבינו במ"ש לקמן בפ"ז במי שהודה בפני בי"ד שהוא חייב לפלוני מנה ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי לו חוב זה שהודתי לו והרי עדים ה"ז עדות מועלת ועושין על פיהם ואינו כאומר לא לויתי מעולם וכתב הרב ז"ל עליו וז"ל ומיהו אפשר לומר דהכא כי אמרינן שאינו יכול לחזור בו היינו מפני שאינו חוזר בו אלא מפני עדות העדים וכיון שהודה שהיה חייב סמכינן טפי אדבוריה ממאה עדים והכי משמע לישנא דהכא ובפ' שבועת הדיינין וכו' ואינו כאומר לא לויתי כלו' גם אינו כההיא דשבועת הדיינין שאע"פ שאין שם הכחשה בעיקר כונת דבריו דהיינו שאינו חייב לו כלום וא"כ בין שלא לוה כמו שאמר בין שלוה ופרע כן הוא שאינו חייב לו כלום מ"מ כיון שאמר לא לויתי ועכשיו מפני העדים אומר לויתי ופרעתי הוי הכחשה ולא מהימנינן וכו' יעו"ש באורך הרי להדייא דדעתו ז"ל הוא דהא דעדים מעידים שלוה ופרע הוא דגם הנתבע ג"כ אזיל ומודה לדברי עדים ומשום לא לויתי דטען מתחילה הוחזק כפרן היפך דעת המבי"ט ז"ל בדעת רבינו וצריך לי ישוב ועיין בתשובת הרשב"א שהביא מרן ז"ל בסי' פ' מחודש ו' שוב הראוני בספר בית אברהם שהקשה כן להמבי"ט ז"ל יעו"ש.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ראוהו עדים שמנה לו מעות וכו'. </b> כתב הב"ח בסי' ע"ט ס"ג וז"ל ולענ"ד ודאי דבתבעו אתה חייב לי ק' שהלויתיך ביום פלוני וא"ל להד"מ וכו' מצי לתרץ דבוריה ולומר להד"מ שהיה בהלואה אלא במתנה נתנם לי ולא קאמר תלמודא דהוחזק כפרן אלא בתבעו מנה מניתיך וא"ל להד"מ דמשמעו דלא מנה לו מעולם וכיון דעדים ראו אותו מבחוץ דמנה לו קאמר דהוחזק כפרן וכך הוא משמעות כל הפוסקים דעל מה שתבעו מנה מניתיך השיב להד"מ ואח"כ באו עדים דמנה לו קאמר דהוחזק כפרן אבל תבעו מנה הלויתיך לא הוחזק כפרן דמצי לתרץ דבוריה וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> נראה שכן הוא דעת הריטב"א ז"ל שכתב בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ"ב) מהש"ס בד"ה הכי השתא וכו' וז"ל וכשתמצא לומר דאיכא עד נתינה מעולם הא דקאמר להד"מ לאו שלא נתן כלום אלא שלא נתן לו פרעון כדטעין ליה פרעתיך שהטוען לחברו הלויתיך או פרעתיך והלה לא לוה או לא פרע אע"פ שקבל מעות בתורת מתנה או ענין אחר יכול הוא לומר להד"מ וזה נ"ל ברור ע"כ הרי להדיא דבאומר הלויתיך אי טעין אידך להד"מ ואיכא עדים דנתן בפניהם לא הוחזק כפרן ועל כרחך דמפרש לההיא סוגיא כדמפרש הב"ח ז"ל ואע"פ דבאותו דיבור כתב הריטב"א ז"ל וכדאשכחן בפ' שבועת העדות גבי ראיה בלא ידיעה שאם אמר מנה הלויתיך ובאו עדים שנתן לו מנה ואמר במתנה נתתם לי שהוא פטור וכו' אלמא גריס הלויתיך לא אירייא דהתם קאי לסיפא דבאומר במתנה ולא דקדק דאנן קיימינן במשיב להד"מ ודוק.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>תן לי מנה וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז"ל שהביא מחלוקת דרבי ורשב"ג וכתב ומפרש רבינו לברר דבריו כדי להפטר משבועה וכו' וראיתי להמהר"ש יונה ז"ל בחי' להל' הלואות שהקשה עליו דאיך אפשר דמ"ש ר' יצחק נפחא אנא נמי לברר קא אמינא דהיינו להפטר משבועה והלא שבועת היסת לא נתקנה אלא בימי רב נחמן ובימי רב לא היתה שבועת היסת ועוד דאין נשבעין על הקרקעות שבועה דאורייתא מחד טעמא ההיא דרבי ור"י נפחא יעו"ש. ולענ"ד נראה ליישב הך קושיא ב' דאף דאין נשבעין על הקרקעות שבועה דאורייתא מ"מ מדרבנן מיהא נשבעין קודם ר"נ תקנו שבועה וכדדייק לה הרי"ף והרא"ש בהדיינין במתני' דאלו דברים שאין נשבעין עליהם יעו"ש ודוק בדברי הר"ן שם וכן פסק רבינו לעיל בפ"ה וז"ל ועל כולן נשבעין שבועת היסת וכתב הרה"מ ז"ל וז"ל ודין היסת ידוע שהוא בכל דבר כפירה מאיזה דבר שיהיה וכ"כ ז"ל ויש לזה סמך בפ' הכותב יעו"ש והיינו ממאי דדייק הרי"ף ז"ל ואל תתמה על מ"ש רבינו שבועת היסת שהרי רש"י בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מ"ה) במתני' דקתני ישבע בעה"ב וכו' ופרש"י שבועת היסת יעו"ש ועיין בחי' הריטב"א ז"ל וכ"כ נקט רבינו שבועת היסת ועיין בס' מחנה יאודה הנדפס מקרוב בסי' ע' מ"ש אדברי רבינו ז"ל.<br><b> עוד</b> כתב הרב המגיד וז"ל או אפשר שהוא מחלק בין אומר ולאו פרעתיך בפני פלוני ופלוני לאומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ויש מפרשים שחלקו כן וכו' ודע שחילוק זה מביאו הטור בסי' ע' ס"ג וז"ל ואם באו עדים ואמרו להד"מ כתב הרמ"ה דהוחזק כפרן והא דאמר מילתא דלא רמייא עליה דאיניש לאו אדעתיה היינו דוקא כשאומר דרך תימה ולא פרעתיך בפני פ' ופ' אבל כשמחתך דבריו ואמר פרעתיך בפני פ' ופ' אז צריך לברר דבריו והרמ"ה חילק כשאומר שהזמינם לעדות אז צריך לברר דבריו וכו'. והקשה מהר"ש יונה ז"ל שדברי הטור קשים להולמן שנראה שהרמ"ה חילק בין ההיא דשבועות לההיא דגט פשוט בין אמר לשון תימה ללשון ודאי וא"כ איך כתב בסוף דבריו והרמ"ה חילק וכו' והרי ע"ד הרמ"ה קיימינן ודבריו נקיט ואזיל ותירץ דט"ס הוא וצ"ל והרז"ה חילק אי נמי אפשר לדחוק ולומר שבתחילת דברי הטור לא כתב משם הרמ"ה אלא אם באו עדים ואמרו להד"מ הוחזק כפרן ודלא כדעת שאר המפרשים ומ"ש אח"כ והא דאמרינן בהדיינין הם דברי הטור עצמו לפי שיטת הרמ"ה ואח"כ כתב שהרמ"ה חילק לפי שיטתו בין הזמינם לעדות ובין לא הזמינם.<br><b> ולענ"ד</b> אחרי המחילה רבה זה אינו לפי מ"ש להרמ"ה גופיה בשיטתו לבתרא הנדפס מקרוב בפ' גט פשוט דף פ' להא דר' יצחק נפחא והוקשה לו מההיא דשבועות וחילק בין לשון תימה ללשון ניחותא וכמ"ש הטור ומשם באר'ה שמ"ש הב"ח שט"ס נפל או מדברי הטור או מדברי הרב המגיד וכו' ליתא דדברי הטור הם מדוקדקים בזה וכמ"ש משם הרמ"ה והט"ס הוא בדברי הרה"מ אלא שמ"ש והרמ"ה חילק צ"ל והרז"ה.<br><b> וכתב </b> הרמב"ן בחי' לשבועות וז"ל ול"נ שאם אמר פרעתיך בפני פ' ופ' ובאו ואמרו להד"מ והלה אומר כדבריו הראשונים ואומר פרעתיך בפניהם ואינם זוכרים בדבר הוחזק כפרן דבמקום עדים לא מהימן ושמעתתא דהתם בהכי עסקינן אבל באומר באמת פרעתיך ואם לא בפניהם בפני אחרים או ביני לבינך אמרינן מילתא דלא רמיא עליה דאיניש ונאמן במיגו דהיה יכול לומר מתחילה פרעתיך שלא בעדים וכו' ועיין במהר"ש יונה שם שמביאו ג"כ ונראה שעל זה רמז הרשב"א ז"ל בתשו' ח"א סי' תתקס"א וז"ל ולהקת הנביאים כר"ת והרמב"ן והרז"ה לא חלקו בכ"מ שצריך לברר בין דבר לדבר אלא בכל אם לא בירר לא הפסיד ואפי' באו עדים ואמרו להד"מ כאותה דשבועות אא"כ עומד בטענתו ומכחישן לדעת הרמב"ן ז"ל וכו' יעו"ש וכונתו למ"ש. והוצרכתי לזה לפי שראיתי בס' בית אברהם הנדפסים מקרוב שפקפק בדברי הרשב"א אלו דמנ"ל להרשב"א זו בדעת הרמב"ן דממ"ש בפ' ג"פ נראה דאם באו עדים ואמרו להד"מ חייב יעו"ש ולפי מ"ש בעניותינו משם הרמב"ן בחי' ומהר"ש יונה ז"ל ג"כ שהביאו דברי הרשב"א הם כראי מוצק ומהתימה שהוא הביא למהר"ש יונה שם ולא הביט למ"ש משם הרמב"ן ודוק.
+
+Halakhah 6
+
+<b>א"ל בפני עדים מנה לי בידך א"ל הן תבעו בדין והביא עדים ואמר משטה אני בך ואין לך בידי כלום פטור וכו' ואפי' אמר להד"מ וכו'. </b> הנה עיקר דין זה הוא בפ' זה בורר (סנהדרין דף כ"ט ע"א) ואמרינן התם מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי א"ל משטה אני בך וכו' אמר אביי לא שנו אלא דאמר משטה אני בך אבל להד"מ הוחזק כפרן א"ר פפא הכי אמרינן משמיה דרבא כל מילי דכדי לא דכירי אינשי ע"כ ופרש"י ז"ל להד"מ לא הודתי לך והרי עדים ששמעו הוחזק כפרן ואינו נאמן עליו בשבועה כל מילי דכדי לא דכירי אינשי דברים של חינם כלומר הואיל ואותה הודאה דברי רוח הוי שהשטה בו לא דכירי אינשי ושכח אותה הודאה ע"כ והנמוק"י שם כתב וז"ל אבל הרי"ף ז"ל והרמב"ם פרשו דהא דאמרינן דקא טעין איהו אף בדלא אהדר משטה אני בך מיירי אלא אפי' אמר להד"מ פטור והא דאמרינן אבל אנן לא טענינן ליה היינו לומר שאם מודה שהודה צריך ליתן טעם לדבריו למה הודה ואי לא טעין אין טוענין לו עכ"ל ובודאי דמ"ש בדעת רבינו דכל שטען להד"מ שוב א"צ לטעון עוד ופטור אין ספק שכונתו הוא ממ"ש רבינו לקמן וז"ל וכן המודה מעצמו ועדים שומעין לו וכן האומר לחבירו בפני עדים מנה לי בידך וא"ל הן וכו' אבל אם טען ואמר משטה הייתי בו או להד"מ או שלא להשביע את עצמי נתכונתי פטור ונשבע היסת ע"כ הרי להדיא דס"ל דכשם שבטענת משטה אני בך פטור כך בטענת להד"מ פטור משבועה וזה ברור ומ"ש כאן ולפי' אם אמר להד"מ ר"ל לא הוחזק כפרן כדי שלא להאמינו בשבועת היסת יען כי הוא נגד העדים ולא שכונתו לומר שלא הוחזק כפרן לטענת משטה שאם טען אח"כ משטה אני בך שהוא נאמן אבל אם לא טען משטה אני בך שהוא חייב.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב הגדול מהרימ"ט ז"ל בח"א סי' קט"ו שכתב וז"ל ולא אמר רבא כל מילי דכדי לא דכירי אינשי אלא כלפי מ"ש אביי הוחזק כפרן בבי"ד דלא מהני תו למיטען משטה אני בך או חזרתי ופרעתי אמר רבא דמשום ההוא הודאה לא הוחזק כפרן ויכול לטעון עכשיו טענה הפוטרתו וכך מטין דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' טוען וז"ל א"ל בפני עדים מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל משטה אני בך פטור ואפי' אמר להד"מ לא הוחזק כפרן ע"כ ולשון הוחזק כפרן הנזכר בכל מקום הוא מטענה לטענה ואם איתא שגם עכשיו אינו טוען אלא להד"מ כבראשונה לא שייך לומר לא הוחזק כפרן אלא לא הוכחש מפי העדים דשמא שכח לפי שאותן הדברים דרך השטאה היו עכ"ל וכתב עוד וז"ל וזה החילוק הוא שראה הנמוק"י ז"ל בין דברי רש"י לדברי הרי"ף ז"ל ומ"ש שם הרמב"ם ט"ס הוא ואינו אלא הרמב"ן עכ"ל ולפי מ"ש בעניותינו בדעת רבינו הם הם ממ"ש סברת הרי"ף ואין ביניהם כמלא נימא ממ"ש בסוף הפרק ואין צ"ל שט"ס נפל בדברי הנמוק"י אלא דבריו באו בתכלית הדקדוק.<br><b> עוד</b> כתב הרב ז"ל בסוף התשו' וז"ל אני חוזר על דברי הרב מהרי"ק דלכו"ע אם מודה שהודה צריך ליתן טעם לדבריו ואם אינו מודה שהודה גמ' ערוכה היא דפטור ומתוך דברי הגמ' אין לנו שיהא נאמן לומר להד"מ כנגד העדים ושנתרץ דבריו לומר בדרך השטאה אמר כדי שלא יהא מוכחש מפי העדים הא תניא ואי לא טען אין טוענין לו וכו' ועדין לא מצינו שום פוסק שיחלוק בפי' שיועיל לו להכחיש את העדים ע"כ. ואנא חכים ולא בחכמה אשתומם על המראה שלא זכר ש'ר להרב בעל העטור סוף דף ק"ד בתחילת אות הודאה שכתב וז"ל ולא שנא כי אמר משטה אני בך ולא שנא כי אמר להד"מ פטור כדאמרינן כל מילי כדי לא דכירי אינשי כלומר דאי אדכר ליה דהודה הוה טעין מנפשיה משטה אני בך אבל אי לא טעין כלל לא טענינן ליה ע"כ וכן להמבי"ט ז"ל בח"א סי' רפ"ו שכתב וז"ל וכתב בס' חוקות הדיינים סי' ס"ו דלעולם אינו חייב בהודאה עד שיאמר המלוה או הלוה אתם עדי או עד שיטול קנין על הודאתו או עד שיאמר כתבו עלי שטר שאני חייב לזה וכל זמן שלא אמר כן אע"פ שלא אמר משטה אני בך אלא שכפר ואמר להד"מ ה"ז פטור וזה שלא טען וכו' ומפני שלא היה זכור כך פירשו מקצת המפרשים בפ' זה בורר וכן דעת רבינו משה אבל יש מי שאומר דדוקא כשחוזר לאחר שאמר להד"מ ואמר משטה אני בך אבל אם לא טען כן ה"ז הוחזק כפרן ומ"מ אין לנו לזוז מדברי הרמב"ם ז"ל וכו' עכ"ל וכ"כ הש"ך בסי' פ"א סק"ג וז"ל ומשמע דאפי' לא חזר וטען משטה אני בך אחר שבאו עדים וכן משמע מדברי הרמב"ם והטור והמחבר לקמן ונ"ל שכל הפוסקים מודים לזה וגם כונת בעל התרומות כן ודלא כמ"ש הגדולי תרומה דף קע"ח שכתב לדעת הבעה"ת ושאר הפוסקים שצריך שיטעון אח"כ משטה אני בך דליתא אלא כמ"ש ושוב מצאתי כדברי בבעה"ת וכו' יעו"ש הרי לך להדייא לבעל העיטור והמבי"ט ז"ל שהביא מס' חוקות הדיינים דאם טען להד"מ שוב א"צ לטעון משטה אני בך ושכך מפרש המבי"ט ז"ל דעת רבינו היפך הוא ז"ל וכמ"ש לעיל וא"כ הדבר הקשה הוא איך כתב לא מצינו שום פוסק והדבר צריך לי עיון.<br><b> איברא</b> דקצת קשה על הש"ך ז"ל שלא הביא תשו' זו של המבי"ט ז"ל והוא תנא דמסייע ליה ועוד קשה שכתב שכל הפוסקים מודים לזה ואילו היה רואה יש מי שאומר שהביא שם הרב ז"ל וכן נראה ממ"ש בס' מורה צדק [הביאו] מרן החבי"ב בסי' זה הגב"י אות א' וז"ל ובס' מורה צדק כתוב בשם ר"י בחי' לסנהדרין שיש אומרים דכי אמר להד"מ דפטור היינו דוקא כשאומר שכוח הייתי בשעת ההודאה אבל עכשיו שבאו עדים נזכרתי אלא משטה הייתי אבל אם אפי' באו עדים עומד על טענתו ראשונה דלהד"מ יפרע והוא ז"ל דחה דבריהם אלא דלעולם פטור וכו' אין לך השטאה גדולה מזאת וכו' ע"כ לא היה כותב שכל הפוסקים מודים לזה ואף כי לא היה מודה לדבריהם ועוד קשיא לי במ"ש לדעת בעל התרומות דאם אמר להד"מ שוב א"צ לטעון משטה אני בך ודחה דברי הגדולי תרומה בלא ראיה ואמאי לא הביא מ"ש בעה"ת אח"כ וז"ל נמצא עכשיו שהטמין עדים ושמעו שהודה לו מנה או מודה מעצמו או שתבעו בפני עדים והודה לו ולא אמר אתם עדי בכל אלו אם טען משטה אני בך או שלא להשביע את עצמי נתכונתי או להד"מ או פרעתי אח"כ נאמן בשבועת היסת וכו' הרי שלא כדברי הגידו"ת ואין לומר דר"ל להד"מ ואח"כ יטעון משטה אני בך וכמבואר וכמו"כ קשה למהרימ"ט ז"ל.<br><b> וכתב</b> מרן החבי"ב ז"ל בסי' ל"ב הגה"ט אות מ"ג ע"ד מהריב"ל שבח"ג סי' ל"ח וז"ל איברא שזה התירוץ נכון מצד עצמו מ"מ ממה שהקשה רבינו בעל הטורים סובר דאפי' הודה שלא בפניו אינו יכול לטעון שלא להשביע את עצמי הודתי שהרי בשכיב מרע שהודה מיירי אפי' שלא בפניו ומינה הדקדוק הוא הא בבריא במאי דמיירי השכיב מרע וכיון שכן הוא הא דמותיב להראב"ד לותיב לנפשיה אלא ודאי שרבינו בעל הטורים אפילו בהודה שלא בפניו חולק על הראב"ד היפך סברתו וכו' ע"כ. ולענ"ד לא זכיתי להבין את דבריו דנהי דממה שהקשה להראב"ד ז"ל נראה שהבין דהש"ס מיירי בשכיב מרע שהודה מעצמו אבל שההודאה היתה שלא בפניו היכי משמע מדבריו דהא לפי דברי מהריב"ל הוא דכונת הטור הוא להקשות היכא דהודה בפניו כיון דאמר אתם עידי אינו יכול לחזור אפי' דהודה מעצמו שכ"כ ואפשר להליץ ולומר דהראב"ד מיירי אפי' בפניו ומשום הכי פליג עליה דהטור ע"כ ופשט דברים אלו הם דבהא הוא דפליג ולא אשלא בפניו דבשלא בפניו אזיל ומודה דלא מהני אתם עידי אפי' אמרו המודה מעצמו וע"ז הוא דקא מותיב מהגמ' איברא דצריך לי תלמוד דלפי מאי דס"ל להטור דטענת השטאה לא שייך כ"א בתובעו תחילה וטענת השבעה לא שייך כי אם במודה מעצמו דוקא א"כ כי בעי רבא שכיב מרע שהודה מהו צ"ל א"ע או אין צ"ל אתם עדי אדם משטה בשעת מיתה או אין אדם משטה בשעת מיתה בתר דבעייא הדר פשטא אין אדם משטה בשעת מיתה וכו' והשתא אם איתא כדס"ל להטור דהגמ' הוא בשכיב מרע שהודה מעצמו מה שייך אדם משטה בשעת מיתה או לא כיון שהבעייא היא בשכיב מרע שהודה מעצמו ומרן החבי"ב רצה לתרץ זה שהקשה לפי דרכו מדברי הטור וכתב וז"ל הא לאו מלתא דהדין דין אמת מכח הסברא אבל לא דההיא בהכי איירי ע"כ והדבר הקשה דאי בהכי לא איירי א"כ אדם משטה או אין אדם משטה מאי בעי הכא כיון דהבעיא אינו אלא בשכיב מרע שהודה דלא שייך השטאה וצריך תלמוד.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המודה בפני שנים וכו' ואמר להם בדרך הודאה לא בדרך שיחה וכו' טען כשבאו העדים ואמר שלא להשביע את עצמי הודתי נאמן וכו'. </b> כתב הרב המגיד וז"ל ונראין הדברים שכיון שהודה דרך הודאה וכו' אבל החילוק ששם רבינו בין אם התובע עמו לאין התובע עמו דברים נראין כן אבל לא מצאתי להם סמך ברור בגמ' יעו"ש אבל הכ"מ הוכיח דברי רבינו מהירושלמי בדוחק וכמ"ש שם וכן הש"ך בסי' פ"א ס"ק ל"ד האריך בזה והרואה יראה דדבריו דחוקים קצת אבל כיון דדבר זה יצא מפי גדול אין לחלוק עליו. אבל התוס' שם ד"ה אי דלא כתבו וז"ל הו"ל למפטריה או משום משטה אני בך או משום אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ע"כ משמע מדבריהם דאפי' בפני התובע מצי טעין טענת שלא להשביע וכן נמי הביא הנמוק"י ז"ל בפ' זה בורר בשמעתין דדעת התוס' הוא דאפילו בפני התובע מצי טעין טענת השבעה דכתב וז"ל אלא משמע דאפי' דהתובע מודה לבעל דבר עצמו אמרינן טענת שלא להשביע וכן כתבו התוס' יעו"ש נראה דמדברי התוס' דכתבנו יצא לו זה וכן משמע נמי מהא דפ' זה בורר דכתבו שם בד"ה כך וז"ל והא דאמרינן בגט פשוט שכיב מרע שהודה א"צ לומר אתם עדי ואמאי לא אמרינן שלא להשביע את עצמו כדאמרינן הכא ותירצו דהתם מיירי כשתבעוהו והודה דלא שייך טענת שלא להשביע וכו' עכ"ל מדלא תירץ דהתם קאי שהודה בפני התובע ומשו"ה לא מצי טעין טענת השבעה אלמא דס"ל דאפי' שהודה בפני התובע מצי טעין טענת השבע' וכדכתינא.<br><b> וראיתי</b> למהריב"ל ז"ל בח"ב סי' נ"א וז"ל תשובה קודם שאגיד לשואל דעתי צריך אני לדקדק בההיא שמעתתא דפ' זה בורר דאמרינן התם ההוא דהוו קרו ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלנייא ופלנייא אתו תבעוהו לדינא קמיה דרב אמר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואיכא למידק בהא מימרא דמאי שייך למימר הכא אדם עשוי שלא להשביע את עצמו אדרבא דהוו קרו ליה קב רשו קב של שטרות והוא היה רוצה להשביע את עצמו דלא הוו מסקי ביה אלא פ' ופ' ואדרבא הו"ל לומר כי רצה להודות במקצת כדי שנאמין דבריו וצ"ע עכ"ל. ואחרי המחילה רבה נוראות נפלאתי עליו דנראה דקושיא זאת הרגיש בה הנמוק"י בפ' זה בורר והשיב וז"ל אדם עשוי וכו' ואפי' שזה היה מכוין להשביע עצמו דהא קאמר מאן מסיק בי אלא פ' ופ' ואפי"ה אמרינן דמה שהודה כדי שלא להשביע את עצמו עתה שהוא רוצה שלא יחזיק אותו בעני וגם אינו רוצה שיחזיקו אותו בעשיר שיש דעות באדם עכ"ל הרי להדיא שעמד בזה והשיב והוא ז"ל לא זכר דברי הנמוק"י ז"ל.<br><b> עוד </b> כתב הרב ז"ל בסוף התשובה וז"ל. ולכאורה יש לחלוק ולומר מההיא דפ' זה בורר ת"ר אמר להם אני ראיתי שהטמין מעות וכו' ויש לתמוה אמאי לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע קאמר והיה אפשר לתרץ וכו' ואף לזאת קשה לי דהרואה יראה דהם הם דברי הנמוק"י.<br><b> אלא </b> דאעיקרא דמילתא דברי הרב לא זכיתי להבינם והוא דבנדון דידן מיירי בפקדון וכמ"ש ז"ל שאלה ראובן נתן ביד שמעון סך סולטאנים להיות בידו למשמרת וכו' ובהיות אלו הסולטאנים ביד שמעון שאל יאודה ממנו מעות בהלואה וא"ל שלא היו בידו מעות כ"א המעות של פקדון של ראובן ומאותם המעות הלוה לו ויהי היום נהרג שמעון ושאל יאודה למי יתן אלו המעות אם לראובן או ללוי או דלמא שלא יתנם לא לזה ולא לזה אלא לאפוטרופוס של ילד הקטן של שמעון דאמר דמאי דקאמר שמעון דאותם המעות היו של ראובן שלא להשביע את עצמו אמר כן יעו"ש הרי בהדיא דבנדון דידן קאי בפקדון ולענין פקדון היא פלוגתא אי מצי טעין טענת השבעה או לא דבפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ט) גרסי' התם איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו ופי' רשב"ם וז"ל אמר בחוליו שדה ומעות הללו של פלוני הם מי אמרינן שהוא אמר כן שלא להשביע את עצמו א"ל וכו' ואע"ג דאמרינן בפ' זה בורר ההוא דקרו ליה עכברא דשכיב אדינרי ומסקנא אדם עשוי שלא להשביע נראה בעיני דהתם היינו טעמא כיון שעושה עצמו עבד לוה לאיש מלוה אבל כשהממון בעין י"ל שהפקידו אצלו ע"כ וכ"כ הנמוק"י והמרדכי יעו"ש א"כ בנדון דידן נראה דליכא ספק כלל כיון דהוי פקדון והו"ל להביא ראיה לנדון דידן מסברת רשב"ם ז"ל וכ"כ תמהני על מהרימ"ט ז"ל בח"א סי' מ"ד שנ"ד הוא לענין פקדון ולא הזכיר לדברי רשב"ם ונמוק"י ומרדכי.<br><b> הדרן</b> למאי דאתינן עלה דכשתבעו והודה לא שייך טענת השבעה אלא טענת השטאה אשר לפ"ז הקשה הב"ח בסי' פ"א ס"ט וזה לשונו מ"ש אבל שלא בפניו וכו' ולכאורה משמע דשלא בפניו אינו כלום וכו' אלא דקשה טובא דהלא שלא בפניו אין התובע תובעו וכשאינו תובעו אין מקום לטענת השטאה ואפי' וכו' ונדחק בזה יעו"ש ולא הבנתי דבריו דמשכחת לה כגון דתבעוהו והודה ליה ושוב הודה הנתבע שלא בפני התובע וכגון זה ודאי מצי טעין טענת השטאה ועוד דאפי' דלא תבעו שום אדם מצי טעין טענת השטאה וכן נראה מדברי התוס' בפ' הנושא ד"ה אי דלא וכו' וז"ל הו"ל למפטריה משום טענת משטה אני בך וכו' יעו"ש והתם קאימנא בשלא תבעו ובשחייב מודה ואפי"ה כתבו התוס' דיכול לטעון טענת השטאה וכ"כ הש"ך סי' פ"א סקי"ב יעו"ש א"כ נראה דליכא קושיא כלל וראיתי להרב בסי' ק"ח ס"א על ההיא שכתב הטור שם וז"ל והוא שהודה אביהן לפני מותו כתב הוא ז"ל פי' שצוה ואמר תנו לפלוני וכו' אי נמי שהודה בדרך שלא היה שם הערמה כהודאה דאיסור גיורא הא לאו הכי איכא למימר שלא להשביע אמר כן וכו' יעו"ש ולפי דבריו קשה לי טובא על התוס' שכתבו בערכין דף כ"ב ד"ה אם אמר וז"ל לכאורה פירש תנו החוב והיינו כדרב הונא בריה דרב יהושע דהיכא דחייב מודה נזקקין וצ"ע אמאי שבק לישנא דחייב מודה ושמא וכו' יעו"ש ולפי דברי הטור נראה לומר דנקט לישנא דתנו משום דבלא"ה הוא מצי למפטריה בטענת שלא להשביע ומשו"ה שבק לישנא דחייב מודה וא"כ מאי מקשו התוס' אלא דצ"ל דתוס' סוברים אפי' לא אמר תנו לא מצי טעין טענת שלא להשביע וא"כ מאי מקשה להטור ותירץ דפי' שאמר תנו דאפי' לא אמר תנו שפיר מצינן למימר דאינו יכול לטעון טענת השבעה וכמ"ש התוס'.<br><b> שוב</b> ראיתי להתוס' שם בד"ה ואם אמר שכתבו וז"ל והא דנקט לישנא דתנו משום דמסיים וכו' ועוד איכא הודאה דלא סגי דלא אמר בהו תנו או אתם עדי כגון שלא תבעו והודה מעצמו כדאמרינן בפ' גט פשוט שכיב מרע שאמר מנה לפלוני ואמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין אדם עשוי שלא להשביע את בניו ע"כ הרי בהדיא דכתבו דשלא אמר תנו אמרינן דמצי טעין טענת השבעה וצ"ל דמ"ש התוס' בדבור הראשון וצ"ע סמכו להך תירוצא וכיון שכן יפה תירץ דמ"ש הטור הוא משום דאמר תנו אלא דקצת קשה למה לא הביא דברי התוס' וכמו"כ קצת קשה למרן החבי"ב בסי' ק"ח הגה"ט אות ח' שכתב וז"ל קשה למה יגבה מנכסי יתומים בהודאת המת נימא דשלא להשביע את בניו הודה משפטי שמואל יעו"ש ולפי מ"ש קשה דהיא היא קושית התוס' וחילקו בין אמר תנו דכשאמר תנו לא מצי טעין טענת השבעה והוא לא חש להזכירם אלא תירץ באופן אחר ועוד הקשה מרן החבי"ב שם וז"ל א"ה קשה לי טובא דרבינו בעה"ט כתב בסתם או שהודה לפני מותו ולא חילק בין הודאה דרך הודאה לדרך שיחה ועוד שרבינו בעה"ט בסי' פ"א וסי' ל"ב כתב סברת הרמב"ם ז"ל וכתב עליה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה ואיך נאמר דשביק סברת אביו ורבו ואזיל בתר סברת הרמב"ם עכ"ל. ואחרי המחילה רבה קשה לי טובא בדבריו שמ"ש הטור בסי' פ"א וא"א הרא"ש כתב כסברא ראשונה אינו אלא לענין דהיכא דאמר בפני התובע דהרמב"ם סובר דאינו יכול לטעון טענת השבעה אבל הרא"ש סובר דיכול לטעון טענת השבעה וכן מוכח לישניה דדייק וכתב וז"ל לא תבעו שום אדם אלא הוא מעצמו הודה מנה לפלוני בין בפניו בין שלא בפניו שאומר ליה וכו' והרמב"ם כתב דוקא שלא בפניו שכתב הודה לו בפני עדים וכו' ואם כשהודה בפניהם היה התובע עמו אינו יכול לטעון שלא להשביע את עצמי הודתי וכו' ועל זה כתב וא"א הרא"ש כתב כסברא ראשונה אינו אלא דכשהתובע עמו דלהרא"ש ס"ל דמצי טעין טענת השבעה דלא כהרמב"ם וא"כ מוכח דמהכא ליכא הוכחה דסבירא ליה להטור דבדרך הודאה יכול לטעון טענת השבעה והן אמת דאפ"ל דסברת מרן סברא אמיתית היא מ"מ מהכא ליכא הוכחה וכעת צ"ע.<br><b> ומידי</b> עוברי ראיתי לעמוד על מ"ש הטור בסי' פ"א ס"ח אמר בפני ב' וכו' ה"ז עדות גמורה ומשלם על פיהם והקשה הסמ"ע אמאי משלם על פיהם הו"ל למפטריה משום טענת שלא להשביע דטענינן ליה יעו"ש ולזה השיב הט"ז וז"ל ולענ"ד נראה לישב דברי המחבר שמיירי שהמוחזק טוען בפי' משטה אני בך וא"כ אזלא טענת שלא להשביע דהא מודה שלא נתכוון להשביעו רק להשטות עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דמי הצריכו לדחוק ולומר סברא זו דכשטען משטה שוב לא מצי טעין שלא להשביע תיפו"ל משום דכשטען טענת משטה א"כ לא מצי טעין טענת השבעה משום דטענת השבעה אינו יכול לטעון כשתבעו והודה דהשבעה לא שייכא אלא כשמודה מעצמו וכ"כ מרן סט"ז יעו"ש וא"כ מי הצריכו להט"ז לדחוק ולומר סברא זו אלא הנראה לפי קוצר ענ"ד הוא כמ"ש הסמ"ע דמרן מיירי כשלא טעין דלא טענינן ליה טענת שלא להשביע אלא שכתב שהוא דוחק ולענ"ד נראה שהוא נכון וברור והוא מדכתב מרן בסי' פ"א אבל אם טען משטה הייתי בך וכו' או שלא להשביע את עצמי נתכונתי פטור וי"א שאפי' לא אמר אלא איני חייב לך כלום פוטרו הדיין ותולה הודאתו במה שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו אע"פ שלא טען כן עכ"ל וקי"ל דכשמרן מביא הדין בסתם ואח"כ מביא י"א ההלכה אינו אלא כסתם וכיון שכן מוכח בהדייא דמרן סובר דאם לא טען אין טוענין לו והיינו מ"ש מרן כאן ומשלם על פיהם ומיירי כשלא טען דאין טוענין לו שלא להשביע כסברתו זה הוא הנראה לי בדעת מרן והוא כפתור ופרח.<br><b> וראיתי</b> להרא"ש סוף כלל כ"ד שכתב וז"ל אשר נשאלתי על אברהם בר שמואל שתבע את רבי עזיה שאביו צוה לתת לו מאתיים זוז ושקבלם עזיה להשביחם לו ורבי עזיה כפר בכל והעיד רבי משה ששמע מפיו של ר' עזיה שאותם הנ' היו ממון שהניח רבי שמואל לאברהם בנו והשיב לדברי הכל חייב נ' זוז והקשה מרן בב"י בסי' ע"ה וז"ל ויש לתמוה למה חייבו ע"פ אותם העדים והא מצי לומר שלא להשביע את עצמי הודתי ותירץ שאפ"ל כשתבעוהו והודה עכ"ל ולענ"ד נ"ל דבכאן לא שייך לומר שלא להשביע דא"כ היה לו לומר מעות אלו של ר' שמואל הן בקצור הלשון ומה לו לומר שרבי שמואל הניח לאברהם בנו או לא אלא ודאי דדייק בלישניה לומר שהניח ר' שמואל לאברהם בנו ש"מ להודות נתכוון זה נ"ל לומר בדעת הרא"ש ז"ל ובזה נ"ל לתרץ מה שהקשה מהרשד"ם ז"ל בחו"מ סי' קע"ב דלמה לא יהיה נאמן לומר משטה הייתי בך ותירץ דמיירי בדאמר אתם עדי יעו"ש והרואה יראה דכמה מן הדוחק הוא וע"פ האמור הנה נכון דהכא מיירי שנראה מדבריו דאמת נכון הדבר שכן הוא שהמעות היו של התובע ומשו"ה לא מצי טעין או טענת השבעה או השטאה וכן נראה מכל מקומות שבש"ס דכשמצי טעין טענת השבעה או טענת השטאה לא נזכר דמה שהם בידו הוא מפני שום סיבה בההיא דקב רשו דאמר מאן מסיק בי אלא פ' ופ' ולא אמר מפני מה הם בידו וכן נמי בכתובות דף ק"א דאמרינן התם האומר לחבירו חייב אני לך מנה וכו' וכתבו התוס' וז"ל היה לו לפוסלו או משום משטה אני בך או משום אדם עשוי שלא להשביע עכ"ל הרי מבואר שלא נזכר בכל המקומות שמה שהיה בידו הוא מפני שום סיבה ועיין להרב פני משה בח"א סי' ט' שרצה ללמוד מכאן שאם הודה למי שאין חייב לו לא מצי טעין שום טענה יעו"ש.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כבר ביארנו שהודיה בבי"ד או עדות בבי"ד כמלוה הכתובה בשטר ולפיכך כותבין ונותנין לבעל דינו בד"א כשלא קבל עליו את הדין עד ששלחו והביאוהו כמו שביארנו אבל שנים שבאו לדין ותבע אחד מהם וכו'. </b> ונראה מדברי רבינו ז"ל דס"ל דכל דאיכא פסק דין ביד המלוה אין ללוה לטעון פרעתי דאל"כ ליכתוב הפס"ד ואם בא מלוה לגבות לטעון שפרעו וכמ"ש המפרשים ואף שיש לדוחה לדחות ולומר דמשו"ה לא כתבינן משום דאטרוחי לבי"ד בכדי לא מטרחינן מ"מ כן כתבו הפוסקים ז"ל ומכאן הקשה מרן ב"י בסי' ל"ט למ"ש הטור ז"ל שם וז"ל אפי' אם כתבו הפסק דין ועודנו בידו וטוען שפרעו כתב אבי העזרי שנאמן וכ"כ הרמב"ם ע"כ וז"ל ומשמע מדבריהם שאם יש פס"ד בידו אינו נאמן לומר פרעתי וכיון שכן לא ידענא למה כתב רבינו ואפי' אם יש פס"ד וכו' וכ"כ הרמב"ם ז"ל דהא הרמב"ם ז"ל אינו נאמן קאמר יעו"ש ומור"ם ז"ל בתשו' סי' ל"ח אות ו' רצה לתרץ וז"ל ונ"ל דס"ל להטור דהא דאין כותבין ונותנין לאו מטעם דאינו נאמן אח"כ לומר פרעתי רק מאחר שנאמן לומר פרעתי כבר למה יכתבו לו פס"ד וכן אנו צריכים לפרש דעת המרדכי שהביא להסמ"ג שהם כהרמב"ם ז"ל שם כדברי ראבי"ה ז"ל וכמ"ש הטור מדברי הרמב"ם אלא ודאי כמו שפרשתי עכ"ל.<br><b> ואני</b> שמעתי ולא אבין דאיך אפ"ל דדעת רבינו ז"ל אף דאית ליה שטר למלוה אפי"ה מצי לטעון פרעתי ומה שאין כותבין שטר למלוה בשולחו אחריו הוא משום שכיון שנאמן לומר פרעתי כבר למה יכתבו לו דהא בו בפרק בהל' ג' פסק רבינו וז"ל בד"א במטלטלין אבל אם הודה בקרקע אפילו בפני שנים וכו' הרי אלו כותבין ונותנין שאין כאן לחוש שמא יתן לו ונמצא תובעו פעם ב' ע"כ הרי להדיא שדעת רבינו הוא משום שמא יפרע פעם ב' ומינה מ"ש רבינו בתר הכי שמא פרעו ר"ל ויבא לגבות פעם ב' וכמבואר וא"כ תימה על הרב ז"ל איך לא הביט בדברי רבינו איברא דגם על הש"ך בסי' ל"ט ס"ק כ"ג שכתב וז"ל ומ"מ קשה לי על הרב ז"ל שלא תירץ עדין קושית מרן ב"י וגם המרדכי לא נתיישב בתירוצו שבדרכי משה דנהי דאין מוכח מדברי הרמב"ם בהיפך מ"מ מנא להו להטור והמרדכי להוכיח מדבריהם דילמא כונתם כפשוטו דאין כותבין משום דשוב לא יהיה נאמן לומר פרעתי וכן קשה על הרב שארית יוסף עכ"ל ותימה דהא לפי מ"ש יפה מוכח להיפך מדברי רבינו וכעת צריך ישוב.<br><b> ונמצינו </b> למדין לדעת רבינו דכל ששלחו אחריו עד שבא אינו יכול לטעון פרעתי וכותבין לו שטר ולדעת הרי"ף כל שיצא מבי"ד בסרבנות אין יכול לטעון פרעתי וכ"כ הבעל התרומות שער י"ב ח"ב בשם הראב"ד כל העמדה בדין לאלתר הוא דמלוה בשטר וכו' או שיצא מבי"ד בסרבנות ושמתוהו בכל אלו כותבין למלוה בלא דעת הלוה ואם טען אח"כ פרעתי אינו נאמן מפני שהוא כגוף השטר ועל דרך זה מתיישב מה שאמר רב זביד בתחילת דבריו שנאמן לטעון פרעתי ובסוף דבריו אמר כשאמרו צא תן לו ואמר פרעתי אינו נאמן עכ"ל והקשה עליו הרב גדולי תרומה דמה היה קשה לר"ז דעל דרך זה יתיישב והניחו בצ"ע ולענ"ד נ"ל דהיה קשה על ר"ז דמנא ליה לומר כי אמר פרעתי והעדים מעידים שלא פרע שאינו נאמן דילמא פרע ליה ללוה בתר הכי שלא בעדים וא"כ כי אמר פרעתי ליהוי נאמן דומיא דרישא דכי אמר ליה צא תן לו ואמר פרעתי דנאמן דכוותא נמי הכא אלא דצ"ל דלא דמי דכיון שזה העיז פניו נגד העדים כי פרע תו לא פרע אלא בעדים וכמ"ש רש"י ומעתה מאחר שזה הביא עדים שלא פרעו משעת העמדה בדין וכו' תו לא מצי לומר פרעתי לאפוקי לדעת רש"י ז"ל דס"ל דאף שלא הביא עדים שלא פרעו כל שהביא עדים שלא רצה לפרוע כבר אף שאפשר לומר דבתר הכי פרע ליה אפילו הכי אינו נאמן עד שיפרע לו בעדים ולאפוקי זה כתב דדוקא אית ליה עדים שלא פרע הוא דאינו נאמן אבל בלא"ה נאמן ולזה אמר ובזה נתיישב הא דרב זביד.<br><b> וראיתי</b> להט"ז בסי' ל"ט שהקשה להטור וז"ל הטור ז"ל כתב בשם התוס' דאף במקום שנאמן לומר פרעתי טורף מן הלקוחות וכ"כ הב"י בסי' ע"ט בשם הראב"ד ז"ל משעת העמדה בדין יש לו קול ואם חייב מודה מצי טריף מהלקוחות וקשה לי היאך טריף מהלקוחות יאמרו הם שמא פרע וקנונייא הם עושים עלינו כמ"ש הטור בשם הרמב"ם בסי' ע"א סל"ו בשטר שהאמינו מלוה ללוה לומר שנפרע ובאמת שמצינו עוד ראיה מדברי התוס' בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע"ב ע"א) ד"ה אמר אביי וכו' דאע"ג דלא הוי שטר אלא על פה טורף מהלקוחות ודוחק לומר דפליגי על הרמב"ם ז"ל ותו דכלל הוא בידינו אין אדם נאמן בהודאתו במקום שחב ונראה לפי קוצר ענ"ד לומר דמיירי שהודה בשעת שהיה לו בני חורין ואותה שעה א"ל מלוה ללוה אל תפרעני אלא בפני עדים עכ"ל וכדברים האלה כתב הש"ך בסי' ע"ט סק"ל ונסתייע מההיא דפסק רבינו בפ' ט"ו מהל' מלוה ומהטור בסי' ע"א יעו"ש.<br><b> ולענ"ד </b> לא זכיתי להבין דבריו והוא במה שהביא מדברי רבינו ומהטור דחיישינן לקנונייא דלא דמי דהתם שאני משום דכתב ליה נאמנות וכל כי האי דמי לנפל דאיתרע דכיון שהאמינו לגבי שיכול לומר פרעתי נמצא שאין כח ביד השטר כי אם על פה הלוה שאם לא ירצה הלוה לקיים את השטר אינו כלום ומשו"ה לגבי לקוחות מוקמינן ליה בריעותיה ולא יגבה לקוחות וראיתי שכן כתב הש"ך שם ס"ק מ"ז וז"ל דשאני הכא כיון שנתן ללוה נאמנות איתרע ליה וכו' יעו"ש הרי להדיא דהתם גבי נאמנות לא משוינן לשטרא לגבות מלקוחות ואפשר דמשו"ה חיישינן לקנונייא וא"כ מאי קשיא ליה להש"ך מהתם ונראה דזה מוכרח לומר דאל"כ תקשי דברי הטור אהדדי דבסי' ס"ה סעיף ה' הביא משם אביו הרא"ש ז"ל וז"ל וכתב א"א הרא"ש ז"ל וראיתי מפרשים שאפילו שניהם מודים לא יוציאם מתחת ידו אלא קרוע דחיישינן לקנונייא ולא נתברר לי דלא חיישינן לקנונייא ולשמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי אלא בשטר שנפל דאיתרע דאיכא למימר משום דאית ביה ריעותא לא נזהר בשמירתו ע"כ ואילו בסי' ע"א סל"ה הביא סברת רבינו דנאמנות חיישינן לקנונייא היפך דעת אביו ז"ל דלא חייש לקנונייא אלא היכא דנפל אלא ודאי כדאמרן דגבי נאמנות כנפל דמי וכולהו חד שעורא אית להו ומשו"ה חיישינן לקנונייא אבל אה"נ דבעלמא לא חיישינן לקנונייא.<br><b> ואל </b> תשיבני מההיא דכתובות דשטר אמנה דחיישינן לקנונייא אף דלא נפל דפרכינן התם בדף י"ט דקאמר מאן ומשני דקאמרי עדים וכגון שחב לאחרים הרי דאף דלא נפל חיישינן לקנונייא הא לא קשיא לענ"ד דהא הרא"ש ז"ל דלא חייש לקנונייא מה יענה לסוגיא זאת אלא ודאי דלא דמי די"ל דהתם נמי דמי לנפל דאי אמרת כדקאמרי עדים א"כ לא היה מעכב השטר בידו עד שעת העמדה בדין כיון ששטר אמנה הוא ולא חייב לו ומשו"ה חיישינן לקנונייא וכמ"ש הר"ב שם בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל והרמב"ן ז"ל תירץ דשאני הכא דריע טענתיה וכו' ואינו נאמן לומר אמנה במקום שחב לאחרים אפי' במקום מיגו.<br><b> גם </b> מ"ש דדוחק לומר דהטור ז"ל פליג עליה דרבינו דאיך אפ"ל כן דהא הטור ז"ל בסי' ס"ה הביא הך דרבינו דגבי נאמנות חיישינן לקנונייא ואילו בסי' ל"ט פסק הטור ז"ל משם אבי העזרי ורבינו ז"ל דאפי' דאיכא פס"ד ביד המלוה מצי לומר פרעתי ואי אמרת דהא דחיישינן לקנונייא הוא בכל גווני אם כן אמאי הביא הך דאבי העזרי ורבינו כאן ניחוש לקנונייא וגם רבינו ז"ל דחייש לקנונייא גבי נאמנות אמאי פסק גבי פס"ד דנאמן וליחוש לקנונייא אלא ודאי דלא פליג עליה אלא דמחלק בין נאמנות דדמי לנפל לפס"ד וכדאמרן.<br><b> גם </b> מ"ש עוד וז"ל ולענ"ד נראה דמיירי שהודה בשעת שהיה לו בנ"ח לשלם ובאותה שעה א"ל ללוה אל תפרעני אלא בעדים ע"כ וקשה לי דאם איתא דמיירי שא"ל אל תפרעני אלא בעדים א"כ איך כתב ע"ז אבל אם טוען שפרעו נאמן הא כיון שא"ל אל תפרעני אלא בעדים היכי מצי לומר שפרעו ונראה לומר דמ"ש הטור אם טוען שפרעו ר"ל קודם שהודה לו אם אמר שפרעו ואינו חייב לו עתה כלום נאמן וק"ל.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>יש לטוען בבי"ד לחזור ולטעון וכו'. </b> עי' במרן כ"מ ז"ל שהביא תשובת הרשב"א שכתב ע"ד רבינו וז"ל ודעו שלא נאמרו דברים הללו במה שמודה טוען לטעון ושמתחייב עצמו בבי"ד באותה טענה שאי אפשר לטעון ולחזור בבי"ד מחיוב לפיטור אלא מפיטור לפיטור ומפיטור לפיטור נמי דוקא כל שלא באו עדים והכחישוהו לטענתו הראשונה כיצד מחיוב לפטור כגון שטענו מנה לי בידך וא"ל הן ואח"כ חזר ואמר להד"מ אינו חוזר וטוען שהרי הודה במה שטענו הלה כיוצא מנה לי בידך בשטר זה וא"ל מנה שבשטר זה עשרים דנרים יש בו ריבית וא"ל הטוען כן היה אם חזר ואמר לא היה בו רבית אינו נאמן ואפי' באו עדים וכו' אבל מפיטור לפיטור יכול לטעון ולחזור ולטעון כל שלא באו עדים וכו' וזהו שאמר הרב ולא זולת יעו"ש ומביאו ג"כ בב"י סי' פ' יעו"ש.<br><b> ומכאן</b> קשה לי במ"ש הרשב"ש סי' תק"ה וז"ל וגדולה מזאת שאפי' אמרה מתחילה לא קבלתים אלא על מה שבשטר בלבד ושתקה וחזרה לומר לא כי אלא על הכל תפסתים היינו תופסים דבריה האחרונים ובטלה דבריה הראשונים שהרי נפסקה הלכה בפ' חזקת הבתים דטוען וחוזר וטוען וכ"כ הרמב"ם בפ' ז' מטוען יש לטעון בבי"ד ולחזור ולטעון וממ"ש בסוף דבריו נראה שאפי' יש בין טענה הראשונה לטענה האחרונה זמן מרובה לפי שהוא כתב ואע"פ שיצא מבי"ד וחזר יש לו לטעון ולהפוך כל טענותיו שירצה עד שיבואו עדים וכו' יעו"ש. והנה מ"ש שאפי' אמרה מתחילה לא קבלתים אלא על מה שבשטר בלבד ושתקה וכו' הרי הודית שמשכונות אלו לא קבלתים לשאר תביעות כי אם על מה שבשטר ולשאר תביעות הוי הך טענה טענת חיוב וא"כ לדעת הרשב"א לדברי רבינו הוי כמי שהודה בשטר שעשרים דינרים שיש בו ריבית ואם חוזר בו לטעון לא היה בו ריבית אפי' מייתי עדים שלא היה בו לא מהימן וא"כ איך כתב שאם חזרה לומר לא כי אלא על הכל תפסתים היינו תופסים את דבריה האחרונים והביא דברי רבינו לראיה ולפי מ"ש הרשב"א בדעת רבינו לא מיירי רבינו כמו שהוא הבין ולא עוד אלא שלדעת רבינו אפי' שתביא עדים לדבריה האחרונים לא מהני כמבואר.<br><b> וכי </b> תימא דלא דמי דהרשב"א לא קאמר אלא היכא דהודה התובע בתחילה לנתבע שיש בשטר זה שתובע בו ריבית דאם אח"כ חוזר וטוען שאין בו ריבית נמצא סותר בפי' מה שהודה בתחילה ובזה אפי' הביא עדים לא מהימן לדעת רבינו ברם בנדון הרב ז"ל שמה שאמרה בתחילה שלא קבלם אלא על מה שבשטר אפשר שאפי' הרשב"א מודה שיכול לחזור ולטעון כיון שלא סתר דבריו הראשונים בפי' להא אמינא דהא ודאי ליתא שהרי בפ' חזקת הבתים ד"ל גבי ההיא דעביד איניש דקרי לשנים טובא שני חזקה כתבו רשב"ם והתוס' ז"ל דאי לאו דלא עביד איניש דקרי לשני טובא שני חזקה אף כי מייתי סהדי דאכלה ז' שנים לא מהימנינן ליה דהא איהו מכחיש להו ומודה שלא אכל אלא שני חזקה דהיינו ג' שנים יעו"ש הרי דשני חזקה היא ג' שנים לא מצי טעין שוב ז' שנים אכלתי דהוי סותר דבריו הראשונים ה"נ בנדון הרב ז"ל במ"ש שעל מה שבשטר תפסתים אם אח"כ אמרה שתפסם על מה שכתוב בפנקס ועל הכל אין לך סותר דברי הראשונים במה שאמרה יותר מזה וכ"ש שאמרה מתחילה לא קבלתים אלא על מה שבשטר בלבד שזה ודאי סותר דבריו הראשונים הוי ועיין במהר"י אדרבי בסי' קכ"ה יעו"ש.<br><b> ודע</b> שהטור ז"ל בסי' פ' הביא מחלוקת היכא דטען וחזר וטען ואח"כ באו עדים והכחישו לטענה קמייתא אי סומכים לטענה ב' או לא דלהרמ"ה אין משגיחין יעו"ש במרן ובמהריב"ל ז"ל בח"א דף מ"ט ומהרימ"ט ז"ל בחו"מ סי' ל"ו וראיתי בס' פני משה ח"א סי' ס"ז שהביא תשו' מהר"י קצבי ז"ל ומקהי אקהיתא ופי' דברי רבינו בזה האופן דדוקא כשבאו עדים קודם שהוחזק כפרן ע"פ עדים ומתוך כך חזר בו אז אינו יכול להשיאה לטענה אחרת ואפי' שיביא עדים לדבריו וכדברי רוב הפוסקים לאפוקי היכא דלא אתו סהדי עד לבתר דטען טענה בתרייתא דאז נהי דלא מהימן בדבוריה מ"מ אם הביא עדים מהני וכדברי הרמ"ה ז"ל ובהכי ניחא לן דגם הרמ"ה הוא מכלל הפוסקים דס"ל דהיכא דהוי חוזר וטוען אפי' מייתי סהדי לא מהני ליה דעד כאן לא קאמר הרמ"ה דמהני אלא היכא דלא אתו סהדי עד דטעין טענה בתרייתא אבל אי אתו סהדי והכחישוהו מעיקרא ומתוך כך חוזר וטוען טענה אחרת יודה הרמ"ה דלא מהימן אף דמייתי סהדי לדבריו ואם לדברי הרבנים ה"ה מרן ומהריב"ל ז"ל וזולתם דס"ל דהרמ"ה פליג אהרמב"ם נמצא דלא מחלק הרמ"ה בין הכחישוהו עדים קודם שחוזר בו להיכא דהכחישוהו לאחר שחזר בו ואם הביא עדים לדברים האחרונים דבריו קיימין וא"כ הוא מלבד הדבר הקשה לענ"ד לשווי להרמ"ה חולק על דברי רוב הפוסקים עוד אחרת חזות קשה נראה לי בסדר לשון הטור שמביא דברי הרמ"ה בתוך דברי עצמו כאילו הוא מוסכם עמו בדין זה דכתב דברי הרמ"ה וחזר וכתב וז"ל ודוקא דהדר ביה לבתר כדי דיבור כנראה דקאי הטור אמילתיה לומר דהא דאינו יכול לחזור ולטעון דוקא דהדר ביה לאחר כדי דיבור ואילו הטור ז"ל בסי' קמ"ו האריך בההיא עובדא דעביד איניש דקרי לשני טובא שני חזקה כדברי הרא"ש ורוב המפרשים וגם הביא דברי ר"י לפסק הלכה עכת"ד.<br><b> והנה</b> אודיע למעיין שמ"ש הרב ז"ל בדעת הרמ"ה דהיכא שבאו עדים ואח"כ חזר וטען דלא מהימן אף דמביא עדים לטענתו כדברי רוב הפוסקים וכו' הנה בעת'ה נדפס מקרוב הרמ"ה ז"ל למס' בתרא ושם ראיתי בסוגיין שכתב בתוך דבריו וז"ל אבל היכא דאתו סהדי והכחישוהו בגווה כהודאה דמייא כמאן דטעין מעיקרא בטענתא דאיחייב בה ממונא והדר וטען מילה דאפשר דלא מקבלינן מיניה לאיפטוריה בגוה אלא בראיה דהא ליתיה למיגו כלל וכו' הרי דעת הרמ"ה דהיכא דטעין מידי ואחייב ביה ממונא אי מייתי סהדי לטענתו שניה מהני וה"ה אם הכחשוהו עדים לטענתו הראשונה דמהני אי מייתי עדים לטענתו השניה ולדעתו ז"ל לא שנא שבאו עדים קודם שחזר מטענתו ולא שנא לאחר שחזר דא ודא חדא היא.<br><b> ומה </b> שהקשה עוד דא"כ קשים דברי הטור שמביא דברי הרמ"ה וחזר וכתב ודוקא דהדר בתר כדי דיבור כנראה דקאי הטור אמילתיה לומר דהא דאינו יכול לחזור ולטעון דוקא דהדר ביה לבתר כדי דבור ואילו הטור כתב להא נמי אמינא דהך דינא דבתר כדי דבור הוא מדברי הרמ"ה ז"ל כמבואר שם וז"ל וכולהו נמי לא אמרן אלא דלא הדר מטענתיה קמייתא אלא לאחר כדי דיבור אבל תוך כדי דבור אע"ג דלא קא יהיב אמתלא לטענתיה קמייתא כלל חוזר וטוען ואף על גב דאתו סהדי בתר הכי ואכחשוהו לטענתיה קמייתא לאו הכחשה היא כיון דהדר ביה בתוך כדי דבור כמאן דלא טעין מעיקרא דמי ע"כ הרי דהך דינא דכתב דלאחר כדי דבור אורייתא דיליה דהרמ"ה היא ולא הטור וא"כ אין הוכחה מכאן דמסכים עם הרמ"ה כדי שנקשה מההיא דסי' קמ"ו כמבואר ומן הבא'ר ההיא ממנו ניקח לכל מ"ש הרב פני משה עליה דהרמ"ה ז"ל דא"א לומר כן ודוק.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מי שהיה בידו מדברים העשוים וכו'. </b> עיין במהרש"ך ז"ל ח"ג ס"י שהקשה על דברי התוס' דפ' הנשבעין דף מ"ו ד"ה וספרא וכו' שכתבו וז"ל ותימה כיון דספרים עשויים להשאיל ולהשכיר הא דתנן המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא לו שם גנבה ישבע כמה הוציא ויטול ופריך בגמ' ודילמא איהו אפקיה ומסיק כגון שלנו בני אדם בתוך ביתו וכו' והכל אומרים נגנבו כליו וספריו של פלוני ואמאי צריך כולי האי נהמניה במיגו דאי בעי אמר שאולים הם בידו דאין האחר נאמן לומר לקוחים הם בידי כיון דעשויים להשאיל ע"כ וז"ל יראה מדבריהם דלא קשיא להו אגופא דמתני' דקתני דאם יצא לו שם גנבה בעיר אלא אמאי דשקיל וטרי תלמודא ומסיק כגון שלנו בני אדם בתוך ביתו קשיא להו דאמאי אצטריך לאוקמי בההיא אוקמתא אבל אמתני' דמצריך שיצא לו שם גנבה לק"מ ויראה דאיכא למידק כיון דס"ל להתוס' דמאי דאמרינן אחזוקי אנשי בגנבי לא מחזקינן היינו דוקא היכא דטעין על איש ידוע אבל כל שאומר שבאו גנבים בתוך ביתו וגנבו ממנו כהאי גוונא ל"א אחזוקי אנשי בגנבי לא מחזקינן דכמה גנבי איכא בשוקא א"כ אפי' אמתני' גופא הוה מצי לאקשויי דאמאי אצטריך לשם גנבה אע"פ שלא יצא לו שם גנבה דין הוא שלא יהא נאמן לומר נגנבו ממני במיגו דאי בעי אמר שאולים הם בידי יעו"ש.<br><b> איברא </b> דבסגנון זה כתב הרא"ש ז"ל שם יעו"ש. ומ"מ נראה לענ"ד בכונת התוס' דעיקר הקושיא אגופא דמתני' היא שלא כדברי הרב ז"ל ולא נקטו מאי דפריך הש"ס ומשני כי אם לאלומי לקושייתא דבלא"ה שפיר נאמן במיגו דהשאלתיה והראיה לזה דבס"פ המקבל הקשה הך קושייא עצמה אגופא דמתני' ממה שלא הביאו רק המתני' וכתבו וז"ל ואמאי יהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר השאלתים לך וכו' הרי דכאן לא קשיא להו אלא אגופא דמתני' ובפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ"ב) בא הדבר יותר מפורש שכתבו וז"ל וא"ת דתנן בפ' הגוזל בתרא המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא לו שם גנבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול והשתא אפי' לא יצא לו שם גנבה בעיר יהא נאמן לומר שגנבוה במיגו דאי בעי אמר השאלתיו לך וכו' הרי דכאן נמי לא קשיא להו אלא אגופא דמתני' וא"כ על כרחך לומר דמ"ש בהנשבעין אינו אלא לאלומי לקושייתם דהשתא דתלי מילתא ביצא לא אירייא כלל דדילמא איהו אפקיה לקלא כמו שיראה המעיין.<br><b> עוד</b> הקשה הרב ז"ל וז"ל ותו איכא למידק במ"ש התוס' עוד דנהמניה במיגו דאי בעי אמר שאולים הם בידו וכתבו דליכא לבטל טעמא דהאי מיגו מטעם דאחזוקי אנשי בגנבי לא מחזקינן מטעם שכתבו ואכתי איכא טעמא אחריתי שאינו נאמן במיגו דאי בעי אמר שאולים הם בידך דהך טענה הוי טענה דהעזה ואין אומרים מיגו מטענה דהעזה לטענה שאין בה העזה וכו'. ולהא נמי אמינא דלא אירייא דהרואה להתוס' בפ' חזקת הבתים הנ"ל עיניו יחזו דיהבו דעתייהו להכי שכתבו בתר הכי וז"ל ואין לומר נמי דלאו מיגו הוא שאינו טוען ברצון השאלתיו לך לפי שאותו יודע בו שהוא משקר דהא לעיל וכו' יעו"ש ועל כיוצא בזה נאמר דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר וכנראה דבעת ההיא לא זכר ש'ר להך דברי התוס' שבפ' חזקת הבתים.<br><b> ועיין </b> להרב לח"מ שהקשה להטור ז"ל דאית ליה דטענת גנובים אפי' בדברים העשויין להשאיל אינו נאמן כמ"ש בסי' צ' ואיך כתב בהל' חזקה ס"ס קל"ג דלא נראה לו דברי רבינו דודאי השתא הוי בטוען גנובים כמ"ש שם הב"י ע"כ.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דלא קשיא דהטור הבין בדעת רבינו דבהל' טוען שאולים הם לאותו פלוני שכ"כ בסוף דבריו כיון שהמערער טוען שהשאילם לאותו פלוני ע"כ וא"כ לא חשיב ליה להטור טענת גנובים עיין בש"ך שם ויותר מזה היה לו להקשות לפי דעתו דשם סימן קל"ג לעיל מזה כתב בהיפך וז"ל ואם טוען גנובים הם ממני אינו נאמן אא"כ יצא לו שם ע"כ ומה לו לילך לסימן צ' אלא הדבר ברור כמ"ש וק"ל.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מפני מה אין אומרים לראובן וכו'. </b> יש להבין במאי דקי"ל במי שהחזיק שני חזקה וטוען אתה מכרת לי ואכלתי שני חזקה אי צריך ג"כ שיאמר שטר היה לי ואבד או דלמא אפי' שיאמר לא היה לי שטר מעולם דחזקה במקום שטר קאי.<br><b> וראיתי</b> בתשו' הרשב"ש ז"ל סי' ד' שכתב בתוך התשובה וז"ל וצריך טענה אתם מכרתם לי או אתם נתתם לי במתנה צריך בחזקה זו ג' שנים שכל חזקה שהיא בטענה צריך ג' שנים וצריך שיאמר שטר היה לי ונאבד דטעמא דחזקה הוא דעד תלת שנים מזדהר איניש בשטר כדאיתא בפ' חזקת הבתים וכו' יעו"ש הרי דכתב דצריך שיאמר שטר היה לי ואירכס וכן ראיתי בס' מחנה יאודה בסי' קמ"ו סי"ד דרצה לדקדק כן מדברי הטור ז"ל שם וז"ל ואפשר לדקדק מדבריו דדוקא בכהאי גוונא שטוען שטר הו"ל ואירכס אבל אי טעין אתה מכרת לי בלא שטר אינו נאמן דלא עביד איניש דלוקח קרקע בלא שטר ואנן סהדי דשקרא קא טעין ואף דאית ליה מיגו דמצי אמר שטר הו"ל ואירכס מ"מ השתא דלא הו"ל שטר מעולם הו"ל מיגו במקום חזקה דאנן סהדי דלא שדי איניש זוזי בכדי ליקח קרקע בלא שטר וכו' ומיהו מסתמיות כל הפוסקים משמע דליתא להאי דינא ולשון רבינו י"ל דאורחא דמילתא נקט והשתא ניחא הא דקתני במתני' אתה מכרת לי דפשיטא דבכהאי גוונא מהני דאל"כ תו לא משכחת לה אלא דאתא לאשמועינן דאף דקא מודה דמעולם לא הו"ל שטרא מהימן ויש עוד לישב עכ"ל.<br><b> אמנם</b> אני בעניותי מצאתי הדבר מפורש בגדולי הפוסקים הלא הוא הרמ"ה בשיטה למס' בתרא בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ט) סי' צ"ה וז"ל ואפי"ה שמעינן מינה אפי' למ"ד אין אותיות נקנות במסירה דמאן דאכיל ליה לארעא שני חזקה וטעין דמזבנא זבנא אע"ג דלא נקיט ליה שטרא בידיה ולא טעין נמי שטרא הו"ל ואירכס לא אמרינן כי מהניא ליה חזקה היכא דאיכא למימר שטרא הו"ל ואירכס מטעמא דטפי דתלת שני לא מזדהרי איניש בשטרי אלא אע"ג דלא זבין מיניה בשטרא כיון דטעין דזבנא מיניה בחד מאנפי הקנאה דמהנייא בזביני מהנייא ליה חזקה דהא הכא דלמ"ד אין אותיות נקנות במסירה ואי שטרא דנקיט מחזיק כמאן דליתי דמי ואיהו נמי לא קא טעין דזבין מניה בשטרא אחרינא ואפי"ה מהני ליה חזקה ע"כ ובסברא זאת החזיק הרב ז"ל עוד לקמן בסי' צ"ז וז"ל ומהא נמי שמעינן דמאן דקני ארעא בחד אנפי הקנאות אע"ג דלא הו"ל שטרא מעולם ולא טעין שטרא הו"ל ואירכס מהנייא ליה חזקת ג' שנים לאוקמא בידיה דהא הכא אליבא דמ"ד עדי חתימה כרתי האי שטרא כמאן דליתי דמי ואפי"ה מהני ליה חזקה ונידון בחזקה וכדאמרינן לעיל עכ"ל יעו"ש ודוק.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אבל שדה הבעל ושדה האילן אינה מיום ליום אלא שכיון שאכלו שלש תבואות ממין אחד הרי אלו כג' שנים וכו'. </b> דעת רבינו כדעת ר"ח דמחלק בין שדה בית השלחין לשדה הבעל וכמ"ש הטור ז"ל בסי' קמ"א וז"ל והרמב"ם כתב ששדה הלבן ושדה האילן א"צ מיום ליום אלא כיון שאכל שלשה תבואות הוי כג' שנים וכ"כ ר"ח והרמ"ה וכו' והוא כפי מ"ש הרמב"ן ז"ל בחי' בדעת ר"ח דבתחילה הביא פי' דקל דיופרין שמוציא שני פירות בשנה ולשמואל הוי חזקה ודחה אותו מירושלמי דמוכח דשמואל בעי אכילה של ג' שנים וכו' ועוד מביא לשון אחר שפי' ר"ח דקל שמשיר פירותיו ופי' וז"ל ונראה שהם התמרים הנושרים שאינם מתבשלין באילן והן מתמתקים בחמה באילן עצמו אחר שנתלשו או בשדה כמו שהזכירו בפסחים ולרב דאמר ג' שנים שלמות בעינן כיון שנשר קודם וצריכין לקרקע למתקן בחמה בין הכיפין והשיצין לא עלתה לו חזקה עד גמר בשולו בשדה ולשמואל משיכנס לבית הרי זו חזקה שזו היא גדירתן של אלו ע"כ.<br><b> נמצא</b> דבין לפי' דקל דיופרין בין לפי' דקל שמשיר פירותיו לר"ח לא בעי לשמואל ג' שנים מיום ליום שלא כדעת רשב"ם שפי' דלפי' דקל שמשיר פירותיו בעי שמואל ג' שנים מיום ליום שלדעתו ז"ל אין הכרח בדברי ר"ח כמאן מהפי' נקיט לדינא והטור נמשך למ"ש הרמב"ן ז"ל ונראה לענ"ד שלזה כיון מרן שכתב ור"ח פי' דקל שמשייר פירותיו והרמב"ן בחי' ביאר דברי ר"ח עיין עליו ע"כ דהכונה דהטור שכתב שר"ח סבר כרבינו שא"צ מיום ליום הוא לפי מה שפי' הרמב"ן. ומעתה קשיא לי טובא למ"ש להרב ב"ח ז"ל אבל הרמב"ם תופס עיקר פי' בתרא של ר"ח ותימה מנ"ל הא לרבינו דר"ח ס"ל פי' בתרא עיקר דמפי' רשב"ם ז"ל וכן מדברי הרמב"ן בחי' שמביאו פי' ר"ח נראה שלא הכריע כאחד מהפירושין ע"כ ולא באתי אל כוונתו דאיך משוה פירוש רשב"ם עם הרמב"ן דהא להרמב"ן בין לפי' דקל דיופרין בין לפי' דקל דמשיר פירותיו לכולהו פרושי לא בעי מיום ליום וכמבואר ומאי הבין בדבריו ולומר דהבין שהכונה היא אחר ג' שנים זה אינו לפי מאי דס"ל להרמב"ן דאפי' לרב לא בעי מיום ליום ויפרש דברי ר"ח בהיפך דאפי' לשמואל לא סגי בלא ג' שנים והכחידה תחת לשונו זה קשה מן הראשונה וכעת דבריו צריכין לי ישוב ומיהו בהא דהקשה הרמב"ן לר"ח למאי דמפ' דקל דיופרין ממאי דאמרו בירושלמי אמר שמואל זו דברי ר' ישמעאל אבל חכמים אומרים ג' שנים קציר ג' שנים בציר ג' שנים מסיק פי' ג' שנים יקצור את תבואתו וימסוק את זיתיו ויבצור את ענביו אלמא ג' שנים בעי ע"כ. נראה דאפ"ל בדעת ר"ח דס"ל כמ"ש רבינו יונה בעליותיו הביאו הר"ב ז"ל וז"ל אי ק"ל הא דמשמע בגמ' דלרבנן אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי לא הוי חזקה ומ"ש מדקל נערה לא קשיא כיון דשאר דקלים אין עושין פעמים בשנה זו שעושה פעמים בשנה הרי היא עומדת במקום ב' שנים ע"כ וא"כ אמור מעתה שזה הוא היתה כוונתו.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי"ב ז"ל שם בהגה"ט אות ג' שכתב וז"ל אמנם יש לתמוה על מהרש"ח ז"ל היכן ראה בדברי רשב"ם דהלכה כרב דבעי ג' שנים שלמות ומיום ליום שרשב"ם לא כתב אלא ולפי הלשון הזה אפי' שמואל לא בא לגרוע מג' שנים והכי קי"ל ע"כ ולשון זה מתפרש והכי קי"ל כשמואל וכו' יעו"ש וקשה טובא דבאמת כן הוא ברשב"ם בפי' דפסק כרב שכתב בדברי רב וז"ל זו דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא וכו' אבל חכמים אומרים חזקתן ג' שנים בכל דבר מיום ליום ואליבייהו דהני רבנן פרישנן בה פירקין דטעמא דג' שנים וכוותייהו דהני רבנן אליבא דרב קיימי כדמוכח בסוגיא דמכילתין וכו'. הרי דעת רשב"ם בבירור דפסק כרב וצ"ע. שוב ראיתי בס' מחנה יאודה הנדפס מקרוב שהקשה כן. ועוד הקשה במ"ש בדברי רשב"ם והכי קי"ל מתפרש והכי קיי"ל כשמואל וכו' לא ידעתי מה הוא הכוונה דאף אם נאמר דקאי לשמואל היינו דוקא בסוג מעשה החזקה דמי שהחזיק בשדה של דקל נערה שמשיר פרותיו דלא החזיק אפי' בג' שנים אבל בזמן החזקה לא נחלקו דבעינן מיום ליום דלכו"ע בעינן מיום ליום. ועוד כתב שאפי' זה אינו מדברי רשב"ם אלא מלשון ר"ח אבל רשב"ם אפשר שסובר דהלכה כשמואל וכו' וקשה דא"כ נמצא דר"ח הכריע בין ב' הפירושין וסובר דלא פליגי בזמן החזקה דבעינן מיום ליום ואיך כתב הטור ז"ל וכ"כ ר"ח בדעת רבינו ואינו כן לפי דברי רשב"ם היפך מה שרצה לתרץ הוא בתחילת דבריו ועוד יש להקשות עליו כמו שיראה המעיין ודוק.
+
+Halakhah 2
+
+<b>טען בעל החצר וכו'. </b> כתב הטור ז"ל בסימן ק"מ דאף בעדות השכנים אם יוסיף לטעון ראיתיו שיצא בלילה אחר שישנו השכנים לא הוי חזקה וכו' וראיתי להרב מחנה יאודה הנדפס מקרוב שהקשה להטור דא"כ בעובדא דשכוני גוואי אמאי קאמר רבא דמוקמינן בידא דלוקח עד שיביא ראיה המערער דבשכוני גוואי הוה אמאי לא מהימן בטענתיה במיגו דאי בעי טעין אני ראיתיו יוצא בלילה דהא התם על כרחך לא מיירי אלא בעדות השכנים דאי בעדות השוכרים וכו' אלא ודאי דלא מיירי בעדות השוכרים אלא עדות דעלמא או בעדות השכנים א"כ כי טעין בשכוני גוואי הוה להימניה במיגו דראיתיו יוצא בלילה דבכהאי גוונא לא מהני עדות השכנים וי"ל וכו'.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לישב דמיגו כי האי הוי מיגו להוציא דרבא ס"ל דכל שהחזיק ג' שנים ויש לו עדים הו"ל מוחזק כנראה מפי' רשב"ם ז"ל יעו"ש וא"כ הוי מיגו להוציא דבהאי מיגו רוצים להוציא הבית מהמוחזק ולאוקמא ביד המערער והרא"ש ז"ל הוא מהסוברים דמיגו להוציא לא אמרינן כמבואר בדברי מרן החבי"ב בכללי מיגו יעו"ש.<br><b> עוד </b> כתב הטור לקמן משם ר"י ז"ל בס"מ וז"ל וכתב עוד שאם יטעון המחזיק בבי"ד קודם שיבא המערער יעידו לי השוכרים בפניכם לפי שאם יבא שום אדם לערער שוב לא יהיו השוכרים כשרים כיון שפרעו לי השכירות טענתו טענה ולא הוו נוגעין בעדות כיון דלא הוה מערער קמן וכו' יעו"ש וראיתי להרב ט"ז שם שהקשה וז"ל אלא דקשיא לי במ"ש הטור כיון שאין המערער לפנינו מ"ש מסי' ל"ו ס"ו בטור בדין לוקח ראשון לא יעיד לשני וכתב הב"י בשם ר"י ז"ל הטעם דחייש לוקח ראשון שמא קרקע בגזלה היא והיום או למחר יבא הנגזל וכו' וכ"ש כאן שהשוכרים רואין שזה המחזיק גובה מהם עדות על כרחן בודאי יודע הוא שיש לו תביעה מן המערער והם מרגישין בזה ויעידו עדות שקר שלא יצטרכו לשלם השכירות וצ"ע עכ"ל. ולפום ריהטא יש להשיב דלא דמי דשאני התם דזה לוקח ראשון כיון שרואה שיצא המערער דגזלה לוקח שני מחמת מוכר שפיר איכא למיחש דלוקח יחוש אף על שלו שמא יצא מערער דגזלה ורוצה להעמידו בידו ומשו"ה אינו מעיד אא"כ אית ליה למוכר או ללוקח שני קרקע אחר דכולי האי לא חייש אבל כאן דאין מערער אלא שחושש המחזיק שמא יבא מערער ויערער והוא רוצה להיות בטוח בקרקע משום הא מי זה אמר דחיישי העדים להעיד על מה דלא חזו ומאי כל שכן איכא.<br><b> ברם</b> קושטא דמילתא הוא דר"י ז"ל עיקר ראייתו הוא מהתם וכמו שמביאו הר"ב בשיטה מקובצת בסוגיין וז"ל הרשב"א ומו"ה פי' לייתו וליסהדו לי דאתא לאוסופי וכו' ואע"ג דלא נקטי אגרא בידייהו כיון דאין כאן מערער לא חשבינן נוגעין בעדותם דלא חיישינן במה דלא חזו וכאותה שאמרו לקמן בפירקין לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי ואין מחזיקין אותו בנוגע בעדותו אע"פ שאין ידוע כמה המוכר חייב מפני שאין אדם חושש ממערער שאינו ידוע וה"נ לא שנא ע"כ הרי להדיא דטעמא דמילתא דהתם לדעת ר"י ז"ל לאו משום דשמא יביא מערער שהמוכר גזלה כדי שנאמר ה"נ ניחוש שמא מרגישין העדים שיש מערער ויעידו עדות שקר כדי שלא ישלמו שנית וכדברי הרב ז"ל אלא היינו טעמא משום שמעמידה בפני בע"ח וכדפי' רשב"ם וסגי ליה בדאית ליה ארעא אחריתי אע"ג דאינו ידוע כמה חייב המוכר מפני שאין אדם חושש ומתיירא ממערער שאינו ידוע והא דאצטריך שיהיה ללוקח שני או למוכר קרקע אחר מפני שידוע שיש לו בע"ח שכן נראה מדבריו שכתב אע"פ שאין ידוע כמה חייב המוכר וכו' כנראה דס"ל דטעמא דצריך שיהיה קרקע אחר הוא שידוע שיש לו בע"ח ובזה כיון לתרץ מה שהקשה ר"י לרשב"א ועיין להרמ"ה שם ודוק.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ג"ש שאמרו צריך שיהיו רצופות זו אחר זו וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ובגמ' אמרו א"ר חמא מודה רב הונא באתרא דמוכרי באגי והקשו פשיטא ומשני לא צריכא דאיכא דמוביר ואיכא דלא מוביר והאי גברא מוברא קמ"ל דא"ל חד ארעא בכוליה באגי לא מצינא לינטר אי נמי בהכי ניחא לי דעבדא טפי ע"כ וראיתי להרמ"ה ז"ל הנדפס מקרוב שכתב וז"ל ונפק"מ דאי ליכא ארעא דסמיכא ליה דמזדרעא בכל שתא אע"ג דלא מהני בורא בההוא אתרא למעבד טפי מצי א"ל חדא ארעא בכוליה באגי לא מצינא דמינטר ואי אית ארעא דסמיכי ליה ולא מוברי ומהני בורא בההוא אתרא למעבד טפי מצי אמר הכי ניחא לי דעבדא טפי עכ"ל.<br><b> והנה</b> הרי"ף ורבינו והרא"ש ז"ל לא הביאו כי אם תירוץ ב' בהכי ניחא לי דעבדא טפי כנראה דבהך תירוצא שייך בכל גוונא ובכל מקום ומשו"ה לא הזכירו תירוצא קמא דחד ארעא בכוליה באגי לא מצינא למינטר דשייך היכא דלא מהני בורות אלא ש"מ דבכל מקום מהני טענת בהכי ניחא לי דעבדא טפי. אמנם מדברי הטור ז"ל בסי' קמ"א הוכיחו דס"ל דאיכא מקום דלא מהני בורות והתם לא מצי טעין בהכי ניחא לי דעבדא טפי וכמ"ש מרן בס"ג וז"ל וסובר רבינו דלתירוצא קמא כשעומדת בין שדות בורות הוא דאי לאו הכי א"א למיטען חדא ארעא אפי' אם יודע שהיא טובה ואינה צריכה להוביר שייך האי טעמא אבל לתירוץ ב' אע"ג דלא קיימא בין שדות בורות שייך וכיון דאיכא דמוביר טענתיה טענה עכ"ל והרב ב"ח ז"ל שם פי' הדברים ביותר וכתב בסוף דבריו וז"ל ומשמע להדיא דאם ידוע שהיא טובה וא"צ להובירה ועומדת בין שדות שזרועות לא הוי חזקה אם הובירה ע"כ יעו"ש ועיין במהרש"ח בביאורו והביא דבריו מרן החבי"ב ז"ל בהגב"י אות ה' וז"ל ולפי"ז יש לתמוה על הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שלא הביאו תירוץ זה מהרש"ח בביאורו ע"כ אלא דקשיא לי תחילת דברי הב"ח ז"ל שכתב ולמד רבינו מפי' רשב"ם דהני תרי טעמי לצדדים קאמר להו וכו' דמדברי רשב"ם לא ראיתי שום הוכחה דלתירוץ בתרא היכא שהשדה טובה דלא מצי טעין בהכי ניחא לי דעבדי טפי.<br><b> וראיתי</b> בס' מחנה יאודה הנדפס מקרוב שכתב דדברי הטור ז"ל וז"ל משמע דס"ל דאיכא נפקותא בין הני תרי טעמי דטעמא דהכי ניחא לי לא שייך אלא היכא שאיננה טובה וכו' ולא משמע כן מדברי הרא"ש דלא מייתי אלא תירוץ בתרא וגם הרמב"ם לא הזכיר טעמא קמא ונראה דס"ל דטעמא דהכי ניחא לא שייך בכל השדה ולא נפק"מ מטעמא קמא ודברי רבינו צ"ע עכ"ל. ות'ם אני איך לא הביט במרן החבי"ב שהביא משם מהרש"ך ז"ל שהקשה כן ועוד ק"ל במ"ש משמע דס"ל דאיכא נפקותא בין הני תרי טעמי וכו' והוא מתורת מרן ז"ל שכ"כ בדברי הטור דאל"כ מה הבין בדברי מרן וכמ"ש הב"ח ז"ל פי' דברי מרן והרב ז"ל יושב ודורש כמשה מפי הגבורה. ומ"מ לענין דינא אשכחנא פתרי לדברי הטור דסברתו היא סברת הרמ"ה ז"ל דמחלק בין ארעא לארעא ואיכא דוכתי דלא מהני לומר בהכי ניחא לי דעבדא טפי וכדכתיבנא ודוק.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אכלה האב שנה והבן שתים וכו'. </b> עיין בטור ז"ל שכ"כ בסי' קמ"ד וכתב ע"ז מרן החבי"ב ז"ל בהגהות הטור אות א' וז"ל אמר המאסף בדין זה יש ג' סברות הסברה ראשונה היא סברת רשב"ם שכתבו התוס' ברפ"ב דכתובות ובפ' חזקת דצריך שיהיה הבן גדול בתחילת החזקה כשהתחיל אביו להחזיק הסברא הב' היא סברת רש"י והתוס' שם דצריך שיהיה הבן גדול כשמת אביו אף אם כשהתחיל אביו להחזיק היה קטן הויא חזקת וכו' הסברה הג' היא סברת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א דאפי' אם היה הבן קטן אחר שמת האב חזקתו חזקה ויראה שלזה הסכים הנמוק"י בפ' חזקת וכו' יעו"ש. ולענ"ד אחרי המחילה רבה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבין דבריו שהרי התוס' שהביאו לרשב"ם בפ"ב דכתובות אינו מענין זו כלל דהתם הוא היכא דאחר מחזיק בנכסי קטן דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפי' הגדיל ומפרש רשב"ם דאפילו התחיל להחזיק בפני אביו ומפרש ר"ת לדעתו לברייתא דקתני אכלה בפני האב שנה ובפני הבן שנה ובפני הלוקח מן הבן שנה ה"ז חזקה דמיירי כשהבן היה גדול כשהתחיל להחזיק זה ולרש"י והתוס' כשהיה גדול בשעת מיתת אביו יעו"ש אבל ברישא דברייתא דמיירי שהקטן מחזיק בנכסי אחרים והתחיל אביו להחזיק שנה בזה לא דבר רשב"ם ואפשר דס"ל כדעת רבינו דמחלק בין אחר המחזיק בנכסיו דלא מהני אפי' שהתחיל בחיי אביו ובין הוא המחזיק בנכסי אחר היכא שהתחיל אביו להחזיק וכמ"ש הרב המגיד בדין שלפנינו. ולא עוד אלא דאפשר דס"ל כסברת הרמב"ן והרשב"א דאפי' שלא התחיל אביו להחזיק שנה אלא מיניה וביה התחיל להחזיק מהני ליה חזקת ג' שנים וכמ"ש הרה"מ בפי"ג ועיין בלח"מ וכן נמי קשה במ"ש עוד בסברא ב' בעד רש"י ותוס' קשה בהכי שהתוס' לא דברו מזה כלום וכן נראה להוכיח מדברי הרה"מ ז"ל בפי"ג שהביא סברא זאת בשם קצת המפרשים דלא מהני חזקת קטן אפי' בא מכח אביו וסברת הרמב"ן והרשב"א דסוברים דחזקת הקטן הוייא חזקה ושרבינו מחלק בין בא מכח אביו דמהני לבא מכחו יעו"ש ואילו לסברת רשב"ם לא הזכיר מוכרח דמהא ליכא למשמע מידי. וא"ת היא גופא תיקשי למרן ז"ל שבדין זה מביא להתוס' ורשב"ם ומה ענין זה לזה אמינא דגם על מרן יש להקשות כן וכמו שכן ראיתי למרן החבי"ב ז"ל במהדורא בתרא שהקשה משם מוהר"א מוטל ז"ל בתשו' כת"י והוא ז"ל יצא לישע מרן ותירץ בתירוץ ב' דהנכון הוא דט"ס הוא שהביאו בסעי' ג' ושייך לקמן בסעיף ד' והעד על זה שבס"ד לא נזכר דברי התוס' כי שם ביתו אלא ודאי שמרן ז"ל בס"ד אמרן יעו"ש והרואה יראה דתירוץ זה לא שייך למ"ש הוא במקום אחר אם לא שנאמר שהרב ז"ל בו בפרק היה סבור בדעת מרן ב"י דלרשב"ם ה"ה בקטן המחזיק בנכסי אחר דכי אהדדי נינהו ולזה כת' ג' סברות ומ"מ אם איתא להא איך לא הרגיש במ"ב מזה ובפרט דמה שהליץ בעד מרן ז"ל לא יגהה מזור למ"ש הוא ז"ל והדבר צ"ע.
+
+Halakhah 8
+
+<b>אכלה בפני האב וכו'. </b> כתב הרב המגיד משם הרשב"א ז"ל שא"צ מכירה בשטר וכן נראה מדברי רבינו שלא הזכיר שטר ועיין במרן כ"מ ז"ל שכתב שנעלם מעיני הרה"מ ז"ל מ"ש רבינו בפט"ו מהל' אלו וכו' ועיין בהרב לח"מ שם מה שהליץ בעד רבינו והרשב"א יעו"ש. והטור בסי' קמ"ד הביא משם ר"י דאם מכר המערער בלא שטר הוי מחאה כדעת רבינו והרשב"א וכתבו הרב ב"ח והפרישה דמהרש"ל ז"ל הגיה רבינו יונה והטעם משום דר"י ס"ל בהיפך כמ"ש התוס' בד"ה ואי ס"ד וכו' יעו"ש ועיין למרן החבי"ב ז"ל בהגה"ט אות ב'.<br><b> ואנכי</b> הרואה לרבינו יונה ז"ל הביאו הר"ב בעל השיטה מקובצת בסוגיין בדף ל"א וז"ל אכלה שבע אין לך מחאה וכו' עלה בידינו א"ל ראובן לשמעון וכו' באיזה מכירה אמרו דהוי מחאה במכירה בשטר שהיא בפרהסיא והקול נשמע ויש למחזיק להיזהר בשטרו אבל במכירה בעדים אינה בפרהסיא כל כך כמו מחאה ואין הקול נשמע כדי שיזהר המחזיק בראייתו לפיכך צריך הלוקח למחות עד שלא יגמור המחזיק ג' שנים באותה שדה ואם לא מיחה בידוע שהיה ברור לו שזה המחזיק לקחה מתחילת הזמן שהחזיק בה קודם מקחו של זה ע"כ. ונראה דמ"ש עד שלא יגמור המחזיק ג' שנים באותה שדה וכו' היינו לומר משהתחיל להחזיק באותה שדה הרי דלא מהני מכירה בעדים לדעת רבינו יונה ולא לומר מ"ש הרב לח"מ בדעת רבינו שהשטר הוא דלא מהני לחזקת דבתר לקיחת המערער כמבואר.<br><b> וראיתי </b> בס' מחנה יאודה הנדפס מקרוב בסי' קמ"ו סל"ב שעלה ונסתפק בדעת רבינו יונה ז"ל וז"ל ויש להסתפק בדין זה דאפשר דעד כאן לא אמרו הר' יונה ז"ל אלא דוקא במתרץ דיבוריה ואומר שני חזקה טובא קאמינא שזה סותר דבריו הראשונים לגמרי דקאמר ג' שנים אך אם מתרץ דבוריה ג' שנים דקא אמינא היינו לומר קנייתי קדמה לקנייתך ג' שנים דנמצא דזה שבע שנים שהקרקע בידי ואפשר דמהימן יעו"ש שלא הכריע ועיין בשיטת הרמ"ה שכתב בפשוט בסוגיין דמהני וז"ל וכ"ש היכא דא"ל מי סברת שלשה שנים דבתר זביני דידך קא אמינא אנא ג' שנים דמקמי זביני דידך קאמינא דלא קא הדר ביה מטענתיה קמייתא כלל וכו' יעו"ש.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>וכן האוכל כל פירות האילן וכו'. </b> עיין בהרב המגיד שכתב וז"ל ועיקר הפי' דנהרדעי הוו סברי שאע"פ שהקונה ב' אילנות וא"צ לומר אחד אין לו קרקע זהו תחתיהן וביניהן וחוצה להן אבל מקום האילן קנוי לו לשטוח בו פירות או לחפור בו וכו' ולזה הפי' הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל והוא דעת רבינו ורבו ז"ל ע"כ וכתב הרב לח"מ ז"ל דהרה"מ ז"ל בא לאפוקי מפי' רשב"ם שפירש דנהרדעי סבירא להו דאם מתו יטע אחרים תחתיהם ומפי' התוס' שפי' דהיינו שלא יוכל המוכר לחפור תחתיו לכך כתב שהעיקר כפי' ג' שיש לו כח לקונה לשטוח בו ולא כפי' רשב"ם ותוס' ז"ל אי נמי כונת הרה"מ ז"ל כדברי רשב"ם ואתא לאפוקי מפי' התוס' ומ"ש לשטוח בו פירות ה"ה ליטע אחר תחתיו דמאי שנא הא מהא וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> אחרי המחילה רבה אין נראה בכונת הרב המגיד דס"ל לרבינו כפי' רשב"ם ז"ל דהא עלה מסיק ולזה הפי' הסכימו הרמב"ן והרשב"א והרואה להרמב"ן בחי' עיניו יחזו שפי' כמ"ש הרה"מ ובתר הכי הביא פי' ר"ח ורשב"ם ז"ל וכתב וז"ל ולא דייק לן כלל דא"כ קשיא מתני' דקתני בה ואם מתו לא קנה קרקע ומתניתא תנא ואם מתו לא יטע אחר תחתיו כדאיתא בפ' הספינה ושויתינהו לנהרדעי טועין בדבר משנה ותו דרבא גופיה ליקשי עלייהו ממתני' הנ"ל וכו' יעו"ש וגם הרשב"א ז"ל הביא פי' ר"ח ורשב"ם והקשה עליהם ממתני' הנזכרת ופי' כמ"ש הרמב"ן ז"ל והביאו הרב בשיטה מקובצת וא"כ איך יתכן לומר דמ"ש הרה"מ ז"ל לשטוח בו פירות דה"ה ליטע אחר תחתיו ושלזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל והם בעצמם דחו זה הפי' אלא ודאי הוא כמ"ש מעיקרא. ומ"ש הרה"מ בסוף דבריו והוא דעת רבינו ורבו ז"ל עיין בס' מחנה יאודה בסימן קמ"א הנדפס מקרוב מה שהקשה ע"ז.<br><b> ודע </b> דהרשב"א כשהקשה עליה דרשב"ם ממתני' דהקונה ב' אילנות לא קנה קרקע וכו' כתב וז"ל ואפי' ר"מ דפליג התם ואמר קנה קרקע מודה הוא דאם מתו אין לו קרקע דההיא דברי הכל היא וכו' יעו"ש וקשיא לי טובא ממ"ש בתוספתא בפ"ד וז"ל הקונה אילן אחד בתוך של חבירו ה"ז לא קנה קרקע וכו' קנה ב' קנה קרקע וכו' נקצץ האילן או שיבש הקרקע של בעל האילן דברי ר"מ וחכמים אומרים לא קנה לא קרקע ולא את האילן עד שיקנה ג' קנה ג' קנה קרקע נקצץ האילן או שיבש הקרקע של בעל האילן יעו"ש הרי לר"מ מפליג בין אחד לשנים דבאחד לא קנה קרקע ובשנים קנה ואם נקצץ או שיבש הקרקע של בעל האילן ובודאי שהכונה הוא ליטע אחר תחתיו דומיא דקנה ג' לחכמים ואיך כתב הרשב"א דבשנים אפי' לר"מ לא יטע אחר דההיא דברי הכל היא ולא זכר מהך תוספתא אם לא שנאמר דקנה קרקע דר"מ לאו כקנה קרקע דחכמים דלר"מ הוא למשטח ביה פירי וכיוצא ולחכמים אפי' ליטע אחר במקומו והוא דוחק.<br><b> ומ"מ </b> לא תעזוב נפשי לשאו'ל להי"מ שהביא שם בתוך דבריו וז"ל וי"מ דנהרדעי כר"מ ס"ל דאמר הקונה ב' אילנות יש לו קרקע ולא ליטע אחר תחתיו קאמר אלא למשטח ביה פירי או לחפור בו בור ומערה אלא דאתו נהרדעי לאשמועינן דר"מ לאו דוקא ב' קאמר אלא אפי' אחד ואמר להו רבא דלא דאפי' ר"מ לא אמר אלא ב' אבל בא' לא וכו' יעו"ש. ומהך תוספתא דכתיבנא נראה דלא כוותייהו דהא קתני אילן אחד בתוך של חבירו לא קנה קרקע כל שתחתיו וחוצה לו כמלא אורה וסלו וזה אינו רשאי לזורעה קנה ב' קנה קרקע וכו' נקצץ או שיבש הקרקע של בעל האילן דר"מ וכו' הרי להדיא דקא מפליג ר"מ גופיה בין אחד לשנים דאפי' אם נאמר דמ"ש הקרקע של בעל האילן ר"ל למשטח ביה פירי או לחפור בו בור שיח ומערה אבל ליטע אחר תחתיו מודה להו לרבנן דלא יטע וכדכתיבנא לדעת הרשב"א מ"מ תיקשי להו לנהרדעי איך מצו למימר דבקנה אילן אחד נמי קנה קרקע לר"מ דהא מהך תוספתא נראה בהיפך דקתני לא קנה קרקע וגם לרבא קשה דמה להקשות מסברא בעלמא תיקשי ליה מהתוספתא וכמו שהקשו הרמב"ן והרשב"א עליה דר"ח ורשב"ם ז"ל ודוק.
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ובן שפירש מאביו ואשה וכו' הרי הם כשאר כל אדם. </b> עיין בהרב המגיד ז"ל וראיתי להרמ"ה ז"ל בפ' חזקת הבתים סי' ר"ח שכתב וז"ל ואפי' לא פירשו זה מזה נמי דוקא גבי אב ובן אבל שאר אינשי אע"פ שדרין כאחד ומשאן ומתנן כאחד ואוכלין על שלחן אחד קפדי אהדדי הלכך מחזיקי אהדדי דאי לא תימא הכי למה לי למינקט האב והבן לשמועינן בשאר אינשי וכ"ש באב ובן אלא מדנקט אב ובנו ש"מ הני דמערבי דעתייהו טפי ומחלי אהדדי טפי אבל שאר אינשי אפי' אחים נמי לא עכ"ל ונראה לענ"ד שזה הוא דעת ר"י ברצלוני ז"ל שהביא הטור בסי' קמ"ט סל"ז וז"ל כתב ר"י ברצלוני ז"ל האחין שאוכלין על שלחן אחד וכיס אחד לכולם הא מילתא ליתא בגמ' ומדאמרינן באב ובן ואשה שנתגרשה הרי הן כשאר כל אדם משמע באחין בין חלקו ובין לא חלקו הרי הן כשאר כל אדם אבל משקול הדעת יש לנו וכו' יעו"ש דכונתו ממש כמ"ש הרמ"ה ז"ל דלא מיירי באחין שיירשו את אביהן אלא שמשאן ומתנן ביחד ואוכלין על שלחן אחד ואפילו בחיי אביהן והחזיק בנכסי חבירו בידוע שהיה שלו לבדו וטוען שמכרה לו אלא שכתב דמשקול הדעת יש לנו לדקדק שקרובים להיות כאב ובן. ואחשוב שדעת בעהע"ט שהביא הטור שם בס"ב וז"ל וכתב בעל העיטור ז"ל דאחין אינן כשותפין ומחזיקין זה על זה ע"כ היינו ממש סברת הרמ"ה ז"ל ואין ביניהם כמלא נימא דמיירי שאוכלין על שלחן אחד ומשאן ומתנן כאחד ואפ"ה מחזיקין זה על זה ומדיוקא דדייקי הרמ"ה והר"י ברצילוני ז"ל הוציאו ודוק.
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>הגוי אפי' אכלה כמה שנים אין אכילתו ראיה וכו'. </b> יש לברר מי שלקח קרקע מן הגוי והחזיק ג' שנים ובא בע"ח וטרפה בעד חובו ועתה בא מערער עליה והביא עדים שקרקע זה היתה שלו נחלת אבותיו וטוען שהגוי גזלה ממנו זה כמה שנים וישראל זה הבא מחמת גוי הרי הוא כמוהו ולא מהני חזקה לא מה שאכל הגוי ולא מה שאכל הישראל אי טענינן ליה למערער בשביל הבע"ח שמא מכרת אתה לגוי כדינו או דלמא כיון דלגבי הלוקח מן הגוי לא מהני כ"ש לגבי בע"ח דידיה ולא עדיף מגברא דאתי מחמתיה.<br><b> דע</b> דעיקר דין זה הוא בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל"ה) דאמרינן התם אר' יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי מה גוי אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמת גוי אין לו חזקה אלא בשטר אמר רבא ואי אמר ישראל קמי דידי זבנה נכרי מינך וזבנה ניהלי מהימן מיגו דאי בעי א"ל אנא זבנא מינך ע"כ וכתב רשב"ם ז"ל בד"ה ישראל הבא וז"ל אבל אי טעין ישראל ואמר יהב לי ההוא נכרי שטר זביני דזבנה מינך וראיתי לו שלקחה ממך מהימן דדמי למ"ד קמי דידי זבנה ההוא נכרי מינך דמסקינן לקמן דמהימנן מיגו דאי בעי א"ל מינך זבינתא ואכלתי שני חזקה וכו' יעו"ש ופסקו כל הפוסקים הלא בספרתם ועיין להסמ"ע בסי' קמ"ט ס"ק כ"ג ובמרן החבי"ב ז"ל בהגהות הטור אות ט"ל יעו"ש וראיתי להמרדכי בפ' חזקת הבתים בסוגיין שכתב וז"ל ואי אמר ישראל קמי דידי זבנא הגוי מינך נאמן ונראה דאם ישראל אחד קנה מן הישראל אע"ג דאיכא למימר מה מכר ראשון לשני כל זכות שהיה לו כיון דקי"ל טוענין ללוקח הכא נמי טענינן ליה שמא ישראל קמא ראה שטרו של גוי או הוה טעין קמאי דידי זבנא הגוי מינך הילכך אין זה השני צריך (לשכור) [לשטר] ע"כ ופסקו מור"ם ז"ל בסי' קמ"ט יעו"ש נמצא לפי"ז דהך דינא דישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי ליתא כי אם בלוקח מן הגוי גופיה ולא כשמכרו לאחר א"כ אף אנן נמי בנדון דידן שבא בע"ח וטרפה מלוקח מן הגוי בעד חוב נטעון שמא הלוקח ראה שטר שלקחו מישראל או קמי דידי זבנא הגוי מישראל זה המערער במיגו דזבנא מיניה לפי מה שלמדנו הרא"ש ז"ל בתשובה כלל צ"ח בסופו דכשם שטוענין ליורש וללוקח כך טוענין לבע"ח וז"ל הילכך שמעון שיש לו שטר על אמו נשתעבדו לו כל נכסיה טוענין לו כל מה שהיתה יכולה לטעון וגבי הזהובים מנכסיה דכמו שטוענין ליורש וללוקח כך טוענין לבע"ח שנשתעבדו לו נכסיה בחייה וכו' יעו"ש הרי דיורש ולוקח ובע"ח כחדא אזלן ופסקו מור"ם בסי' קמ"ו ס"י וז"ל ודין לוקח ובע"ח שגבה קרקע כדין יורש יעו"ש ובסמ"ע. ועוד בה דאפי' אם יבא לוקח מן הגוי ויאמר דלא ידע אם לקחה הגוי מישראל או לא לא מהני הודאתו וכמ"ש מור"ם ז"ל שם וז"ל ואין המוכר והבע"ח נאמנין לומר לא היתה שלהם ע"כ וכתבתי דאי מיהא לא אירייא דהא הרא"ש ז"ל גופיה סותר בתשו' לקמן בכלל צ"ט ס"ז וז"ל תשובה מילתא דפשיטא היא שלא הפקיע זכות הבנות ולפסול שטרן כיון שהוא אינו טוען שלקח מהם דדוקא ליורש טענינן דיורש כרעיה דאבוה והוא מוחזק בנכסין וטענינן ליה אבל בע"ח קי"ל כרבא דמכאן ולהבא הוא גובה והוא להוציא ואינו יכול להוציא אלא בטענה ברורה ולא טענינן ליה וכו' יעו"ש הרי לך שכתב היפך מ"ש בכלל הקודם ועיין במרן ב"י בסי' קמ"ו שהקשה כן להרא"ש. ואם כן מדברי הרא"ש אין ראיה לדברינו דטוענין לבע"ח ודברי המרדכי אינם אלא בלוקח או ביורש אבל בבע"ח הדר דינא דישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי.<br><b> מ"מ </b> אמינא דדברי הרא"ש ז"ל יתד היא שלא תימוט כפי מ"ש מרן החבי"ב ז"ל בהגב"י אות ט"ו משם הרב משאת בנימין ז"ל וז"ל משאת בנימין בחי' על שו"ע בהגב"י בחו"מ ס"ג כתב דתשו' דכלל צ"ח מיירי דכבר ירד המלוה לנכסי לוה והחזיק בהם ואח"כ בא מערער אז אין מוציאין מידו וטוענין למלוה כמו ליורש וללוקח אבל בכלל צ"ט מיירי שהב"ח והמערער שניהם באים בבת אחת וכהאי גוונא אין טוענין לבע"ח שבא להוציא ועיין בתשו' רש"ל סי' א' ע"כ וא"כ בנדון דידן שכבר בא בע"ח והחזיק בקרקע כבר והמערער בא להוציא הקרקע מתחת ידו דינא דטוענין בשביל בע"ח דשמא ראה הלוקח שטר מכירה ממערער וכמ"ש גבי לוקח ב'.<br><b> אלא</b> שראיתי למהר"י אדרבי ז"ל בסי' שכ"א שכתב דברים המנגדים לזה וז"ל ואע"ג דהאי יאודה הקונה הוא מחמת גוי שקנה החצר מיד התוגר וקי"ל ישראל הבא מחמת גוי ה"ה כגוי י"ל דה"מ דאיכא אכילה גרידא בלא שטר אבל בנדון דידן איכא שטר כמו שבא בשאלה שהתוגר כתב הוג'יט שלקח חצר מראום אז ודאי מהני אכילה יעו"ש משמע דמהאי טעמא הוא דמהני ואי ס"ל דבכהאי גוונא טוענין ליורש וכמ"ש המרדכי גבי לוקח שני אף דליכא הוג'יט נמי טוענין בשביל בני יאודה וכמו"כ נמי בשביל בע"ח דמאי שנא אם לא שנאמר דהרב ז"ל קושטא דמילתא קאמר דבנדון דידיה היה שטר והוא דוחק. ואחשוב לענ"ד שהרב חילק בין ההיא דכתב המרדכי לנדון דידיה והוא זה דלא כתב דטוענין אלא בלוקח מן הלוקח מן הגוי והיינו טעמא דעשה מעשה שמכרו לאחרים והיא אומדנא שהיא שלו שלוקחו כדינו דזבנא הגוי לישראל קמיה דידיה דחזקה דלא יהיב דמים בין לוקח ראשון ובין לוקח שני כולהו בלא ידיעה דזבנא הגוי מישראל ומשו"ה טוענין בשבילו שלקחה הגוי מן המערער בפני הלוקח ראשון אבל ביורש דלא עביד שום מעשה אלא חזקה גרידא ועדיין צריך לטענה ומת בלא טענה אז אין טוענין בשבילו וכ"כ נמי גבי בע"ח בנדון דידן דלא טענינן דקמי דלוה זבנא הגוי לישראל מן המערער כיון דכל כחו של לוקח מן הגוי אינה אלא בטענה דקמי דידי זבנה מינך כדי לעשות נכסי דלוה והרי לא טען וכל שכן במודה דלא ידע אם קנה הגוי מן המערער דשפיר מהימן וכמ"ש [מהרש"ל] בתשו' סי' א' וז"ל ונהי דאמרינן בעלמא כל מה שנמצא תחת ידו גובה בע"ח ותו לא מהימן לומר אינם שלי כדי לחוב לבע"ח אלא גובה בשלו הכי השתא בשלמא אי מהני חזקה בלא טענה אם כן הוי האי מקום חשוב בשלו ואפשר דתו לא מהני לומר שאינו שלו כדי לחוב לאשתו אבל הכא דבעינן טענה כל זמן שלא טען אתה מכרתה הוי כלא החזיק בה והכא ה"ה לפנינו שאינו טוען אלא אדרבא קבל על נשמתו שאינה שלו פשיטא ופשיטא שהמקום חוזר לאחיהן ע"כ וכ"כ מהריב"ל ז"ל בח"ב סי' ע"ה וז"ל איברא דמאי דאמרינן בתלמודא דטפי מתלת שנים לא מזדהר איניש בשטריה אם החזיק ראובן בקרקע אחד ג' שנים וכתב שטר שאותו קרקע אינו אלא של האדון הראשון ודאי דמהימן להפקיע השעבוד מהכתובה משום דכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה וזה אינו טוען שמכרו אדרבא מודה שאינה שלו וכו' יעו"ש הרי להדיא דאף שהחזיק שני חזקה מ"מ כל שלא טעין שמכרו ראשון לא גבי בע"ח מיניה וכ"ש אי טעין בהיפך.<br><b> ומעתה</b> נימא דזהו היתה דעת מהר"י אדרבי ז"ל שאצטריך לטעם שהיה לבני יאודה הוג'יט שלקח הגוי מן הישראל דהתם דא טעין יאודה שלקח הגוי מן הישראל ולא טענינן ליה ליורש וכל זה איננו שוה לענ"ד דעד כאן לא שמענו מהרבנים הנ"ל דאי לא טעין לא טענינן בשבילו וכן נמי אי מודים בהיפך דמהימן אף לחוב לאחריני אלא דוקא בע"ח הבא לגבות מקרקע זו שהחזיק ולא טען על החזקה או שטען בהיפך שכן מיירו רש"ל ומהריב"ל ז"ל אמנם בבע"ח שכבר גבה ורוצה הלוה לומר שהחזקה היתה שלא בטענה בהא שפיר חיישינן לקנונייא או אפי' שאומר שאינו יודע כנדון דידן שפיר טענינן לבע"ח דומיא דלוקח שכבר קנה דטענינן ליה וכמ"ש המרדכי ז"ל ונראה לענ"ד שזה היתה דעת מהריב"ל ז"ל שם סימן ע' שכתב דלוקח מלוקח אינו נאמן לומר גזולה היא בידי יעו"ש דהיינו טעמא משום דהלוקח שני מוחזק ומעתה בנדון מהר"י אדרבי שהם יורשים ממילא הוו מוחזקים ואז שפיר טענינן דקמיה דמוריש זבנא המערער לגוי ולמה ליה למהדר בתר שטרא.<br><b> וראיתי</b> להר' פרח מטה אהרן בח"א סי' ע"ה שהביא הנך שתי תשובות הרא"ש ז"ל ומ"ש עלייהו מהר"א די בוטון [בס' לחם רב] בסי' קכ"ח דבכלל צ"ח מיירי ששמעון הודה שהנכסים לא היו שלו וכו' והקשה עליו דא"כ לא הוה צריך הרא"ש לטעם דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה אלא משום שהודה וכו' ואע"ג דהודאת בע"ח במקום שחב לאחרים לא מהני נראה דאינו אלא בלוקח שעשה מעשה שמכרו לאחרים והיא אומדנא דמוכח שהיא שלו דחזקה אין אדם מוכר דבר שאינו שלו אבל הכא דלא מהני חזקה כי אם ע"פ הטענה מהימן אע"פ שהוא חב לאחרים ודברים אלו יש להם על מה שיסמוכו בדברי הפוסקים האחרונים וכמו שיבא וכו' ואח"כ הביא מ"ש רש"ל לתשו' הנ"ל שהביאו מרן בכנסת הגדולה בסי' ק"מ ותשו' מהריב"ל ז"ל בסי' ע"ה ואין להקשות ממ"ש הרב גופיה בסי' ע' והחילוק בעיני מבואר דדוקא בלוקח שמכר לשני ועשה מעשה איכא אומדנא רבה דבודאי דהקרקע היתה שלו ולא גזלה אבל המחזיק לגבי בע"ח שלא עשה שום מעשה אלא שהיה דר בו לפי שלא אמר לו אדם מעולם אין כאן שום אומדנא ודאי דמהימן לחוב לבע"ח ע"כ. ולענ"ד נראה דמ"ש דטעם רש"ל ומהריב"ל בסי' ע"ה הוא משום שעדיין לא באו ליד הבע"ח דאם בא בעל חוב ותפס בעד חובו אף דאיהו לא עביד שום מעשה אם אמר אח"כ שהיתה החזקה בלא טענה לא מהימן דדמי ללוקח והחילוק שביניהם כדאמרן.<br><b> וחזיתיה</b> להרדב"ז ז"ל בישנות סימן רל"ה שכתב וז"ל וחזקת הבית אם דר בה בעלה והיא ג' שנים בחיי הזקן הרי זו חזקה שיש עמה טענה שטענה שגירשה הזקנה ולקחה הזקנה חזקת הבית מכלל פרעון כתובתה וכו' וא"ת אפי' בלא טענה נמי כיון שהחזיקה תהיה נאמנת דהא קי"ל הבא מחמת ירושה אין צריך טענה וכו' הא לא קשיא כלל דאשה אינה יורשת בעלה ואינה אלא בעל חוב והרי היא אומרת בית זה לקחתי מבעלי בתורת פרעון והוייא כלוקח דעלמא וצריכה טענה וכו' יעו"ש וק"ל עליה דהא כשם שטוענין ליורש כך טוענין ללוקח דעלמא ומשום דלא שדי איניש זוזי בכדי ואמאי פליג בהדייהו ואף אם תמצא לומר דשנייא דלא שדי היא וכו' שכבר מחוייב לה בעלה מ"מ בבע"ח גופיה כבר כתב הרא"ש דטוענין כשם שטוענין ליורש כדבר האמור וצריך לי ישוב.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה וכו'. </b> עיין בהרב המגיד ז"ל. וראיתי בתשובת רש"ל בסי' א' שכתב וז"ל אכן במילתא אחריתי אבא לברר שאין ממש בדברי האשה דמאיזה טעם באת לזכות באותו מקום דמשום שישב בעלה ג' שנים והוי חזקה הלא מסקנת רוב הצרפתים שאין מהני חזקה בלא טענה והכא בעלה אחיהם אדרבה מודה ומעיד שלא היה לו חזקה בה ונהי דאמרינן בעלמא כל מה שנמצא תחת יד בע"ח דתו לא מהימן לומר אינו שלי כדי לחוב לבע"ח אלא גובה בשלו הכי השתא בשלמא אם החזקה מהני בלא טענה הוי האי מקום חשוב כשלו ואפשר דתו לא מהימן לומר שאינו שלו אבל הכא דבעינן טענה וכל זה שלא טען מכרת לי או מחלת לי ולא נשמרתי בשטרי הוי כלא החזיק בה יעו"ש.<br><b> וקשה </b> לי במ"ש הלא מסקנת רוב הצרפתים וכו' דהא דין זה שנו חכמים בלשון המשנה בפ' חזקת הבתים כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כיצד שלא אמר לי אדם מעולם אינה חזקה אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה וכו' ה"ז חזקה וכו' יעו"ש וא"כ מה מקום להביא לרוב הצרפתים ואם כונתו על חזקת בית הכנסת דעל זה נחלקו אם צריך טענה או לא גם זה לא נתברר לי מי הם החולקים בדבר זה והמחלוקת הוא אי שייך חזקה במקום ביהכ"נ או לא וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בח"א סי' תתקע"ג יעו"ש שהסכים דשייך חזקה וז"ל ומיהו דבר זה תלוי בחזקתו של ראובן כי אם החזיק במקום הנזכר ויש עדים שישב במקום ההוא ג' שנים כדרך שבנ"א יושבים במקומותיהם כל זמן שהלך להתפלל בחיי אברהם עלתה לו חזקה ונאמן לומר מעות יש לי עליו מיגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי ומהימן וכו' יעו"ש והביא דבריו מרן ב"י בסי' ק"מ מחודש ג' הרי דס"ל להרשב"א דבעינן טענה מדאמר שנאמן במיגו דלקוח משמע דאי הוה רוצה לזכות במקום ההוא מדין חזקה היה צריך לטעון לקוח הוא בידי והחזקתי ג' שנים וכן מתבאר ממ"ש בח"ב סי' רכ"ו ומתשובת הרא"ש כלל ד' סי' ה'.<br><b> ומעתה</b> מה מאד נפלאתי על מרן החבי"ב בהגהת ב"י אות ה' שכתב עליה דהרשב"א וז"ל נ"ב ודוקא בבא בטענה רש"ל בתשובה סי' א' ע"כ דקשה דמה לנו ולרש"ל ז"ל דהא עליה דהרשב"א קאי וסמוך לזה מיד מביא מרן ז"ל הך תשו' הרשב"א ז"ל דמוכח להדיא שצריך טענה לחזקת ביהכ"נ וכן נמי מתשו' הרא"ש ז"ל. ומ"מ נקוט מיהא שהרב ז"ל הבין שכונת רש"ל ז"ל היא על חזקת ביהכ"נ שמסקנת רוב הצרפתים היא שצריך טענה ולא נרגש מי הם החולקים בזה דלעת כזאת לענ"ד לא מצאתי רמז מזה כ"א בחזקת הנזיקי' דהוי לאלתר ולא בעו ג' שנים ועיין בתשו' הרשב"ש סי' ד' שכתב וז"ל דמקצת רבוותא סברי דלאו לכל מילי בעינן טענה אלא בדבר שיש בו היזק בגוף הקרקע וכו' ורבוותא אחריני סברי דבכל מילי בעינן טענה ואפי' במאי דליכא היזק בקרקע וזה היא דעת ר"ת וזולתו מחכמי צרפת וכו' יעו"ש.<br><b> עוד </b> יש להקשות על הרב ז"ל במ"ש אבל הכא דבעינן טענה וכו' או מחלת לי וכו' דלשון מחלת לא שייך בקרקע שהוא בעין כמ"ש הטור בשם אביו ז"ל בסי' ע"ג יעו"ש ומיהו לזה י"ל דכיון דנדון הרב ז"ל הוא מקום ביהכ"נ שהיה בשותפות בין שניהם ואינו ראוי ליחלק אלא לימכר שייך שפיר לשון מחילה כמבואר בפוסקים מ"מ קמייתא קשה וצריך ליישב ועיין להרב לחם שלמה בקונטרס חזקת הבתים ס"ג דף קט"ז ע"א ד"ה לסברת הג' דכתב משם התוס' דכל השעבודין צריך חזקת ג' שנים אלא דלא צריך טענה יעו"ש.
+
+Halakhah 13
+
+<b>הבא מחמת ירושה צריך להביא ראיה וכו'. </b> וכת' הרב המגיד וז"ל ויש מי שפירש דבעינן ראיה שהם יורשים או לוקחים מזה שהחזיק בה יום אחד הא לאו הכי אע"פ שהחזיקו בה ג' שנים כיון שאין חזקתו מחמת עצמן אינה חזקה והרמב"ן ז"ל חלוק עליהם וכו' וכן עיקר ע"כ וכתב הלח"מ ז"ל וז"ל ואין לפרש ביורשים דקאמר דר"ל שהוא בן המת או קרובו הראוי ליורשו אלא אע"פ שידענו שזה יורשו מ"מ צריך להביא ראיה איך בא לידו בתורת ירושה דאם לאו כן אפשר שאע"פ שאביו אכל יום אחד הורידו בתורת אריסות ואילו היה כאן היה מודה לכך צריך שיביא ראיה שהניחה לו אביו בתורת ירושה והרמב"ן סובר דאע"פ דלא ידענו כן אלא שהוא אומר שאביו הניחה לו אנו טוענין שאביו לקחה ממנו וכ"ז מתבאר מתשו' הרשב"א הביאה בב"י בסי' קמ"ו ע"כ.<br><b> ולענ"ד</b> אחרי המחילה רבה אין נראה כן דהא הרמב"ן ז"ל בסוגיין כתב וז"ל ואפ"ל דאי נמי דר ביה קמא חד יומא והאי לית ליה סהדי דזבנה מיניה דקמא לא טענינן ליה וכו' וכן ליורש אם א"ל מאי בעית בהאי ארעא וא"ל יורשו של פלוני אני וממנו ירשתיה ואין אנו יודעים בו שהוא קרובו של מת ולא ראוי ליורשו אין לנו ראיה להאמינו ולטעון לו אא"כ הוא טוען וכו' כך מצאתיה להראב"ד אבל אין דעתינו נוחה בזה יעו"ש דעיקר מחלוקת בינו להראב"ד ז"ל אינו אלא אם ראוי להאמינו שהוא בן המת או לא ועיין בשיטה מקובצת להר"ב ז"ל ומשם יתבאר כמ"ש.<br><b> והמבי"ט </b> ז"ל כתב בח"א סי' רל"ו על בן ראובן שהחזיק בבתי ראובן אביו יותר מג' שנים ולא היה הבן סמוך על שולחן אביו ומת אביו והחזיק ג"כ אח"כ י' שנים ומת המחזיק והניח יתומים גדולים וקטנים וגם הם היו בבתים הנזכרים יותר מג' שנים וכו' והשיב וז"ל בפ' חזקת הבתים תנן ולא הבן בנכסי האב ובגמ' והלכתא חלקו לא הבן שחלק ואשה שנתגרשה הרי הם ככל אדם ואפי"ה לא מהני להו ליתומים אלא חזקת אביהם בן ראובן כיון שאין אנחנו יודעים אם היה בא מחמת טענה אבל חזקה שהחזיקו הם אחר מיתת אביהם מהנייא להו וכדתנן התם הבא מחמת ירושה א"צ טענה אלא דבעינן דר ביה אביו חד יומא וטענינן להו שמא קנאה אביהם מאביו וכו' יעו"ש וקשה לענ"ד במ"ש ולא מהני ליתומים [אלא] חזקת אביהם שהיא מה שהחזיק בן ראובן יותר מעשרה שנים ולא היה סמוך על שלחן אביו ואלו היה קיים הוה מצי לטעון מנך זבינתא שהרי כתב הטור ז"ל בסי' קמ"ו סי"ז וז"ל ואם בא מחמת ירושה שטוען ירשתי ממורישי אין צריך טענה אחרת ובלבד שיביא עדים שדר בה המוריש אפי' יום אחד והוא ג' שנים או שדר ביה המוריש ג' שנים והוא יום אחד ע"כ הרי שגם המוריש המחזיק ג' שנים מהני ליה ואפי' אם לא דר ביה היורש יום אחד נמי מהני כמ"ש שם מרן ז"ל וכן דעת מהר"א ששון בסי' מ"א ועיין בתשו' הרשב"א שהביא שם מרן מחודש ח' והוא בח"ב סימן רע"ג באורך באופן שזה דחדית לן הרב ז"ל כיון שאין אנחנו יודעים אם היה בא מחמת טענה וכו' לנדון שלו לענ"ד צריך ליישב.
+
+Halakhah 14
+
+<b>הרי שאכל שדה זו שנים רבות וכו'. </b> כתב מהרימ"ט ז"ל בח' חו"מ סי' כ"ז וז"ל ובר מדין דאיכא שטרא דזבינה לוי מיאודה סגי דמשום דבעי לאתויי ראיה דדר ביה חד יומא ההיא כי היכי דנידע שהאמת שהוא לוקח דטענינן ליה דלא כל כמיניה לשוייה נפשיה לוקח כי היכי דנטעון ליה אנן וכן מוכח וכו' וכתב בסוף דבריו ואפשר דלהראב"ד ז"ל דס"ל דצריך להביא עדים שלקחה וכן להרמ"ה דסבר הכי כמו שהביא בחו"מ סי' קמ"ו משמע דבעינן נמי ראיה דדר ביה חד יומא ואפשר נמי דאי מייתי עדים שנמצאו בשעת שמכרה לו אין לך רגלים לדבר גדול מזה ומה שצריך ראיה שהוא לוקח כיון שהודה אותו פלוני בפניהם שמכרה לו אבל לא ראו בשעה שמכרה ומיהו נראה דלהודיע לנו שהוא לוקח אין אנו צריכים ראיה כיון דאית ליה מיגו דאי בעי אמר מינך זבינתא דמיגו כעדים אבל עדיין אומר מאן לימא לן שאותו לקחה מזה לא טענינן ליה אנן ע"כ ועיין בהרב מל"מ מ"ש בכונת הרב ז"ל ומה שהקשה עליו ממ"ש הרב המגיד ז"ל ומסיק וז"ל והנראה שנרגש מזה בסוף דבריו ורצה לישב זה ולא ידענו כונתו מרוב הטעיות שנפלו וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דכונת הרב ז"ל הוא דלפי דעתו עדיף טפי עדים מעידים שמכרה המוכר בפניהם מעדים דדר ביה המוכר חד יומא וכמו שהוכיח מדברי רשב"ם ואף לדעת הראב"ד והרמ"ה ז"ל דלא סגי להו בעדים דדר ביה המוכר חד יומא ובעי נמי עדי לקיחה אפי"ה אפשר דאי איכא עדים שמכרה בפניהם ונמצאו בשעה שמכרה אין רגלים לדבר גדול מזה והטעם דלא חציף איניש למכור דבר שאינו שלו פן ילך הדבר באזני הבעלים ויהיה רע בתוך קהל ועדה וכמ"ש בסוף התשו' ומ"ש ומה שצריך ראיה שהוא לוקח כיון שהודה אותו פלוני בפניהם שמכרה לו אבל לא ראו בשעה שמכרה וכו' ומילת כיון ט"ס הוא וצ"ל כגון שהודה וכונתו דהראב"ד והרמ"ה ז"ל מיירי שלא נמצאו עדים בשעה שמכרה מוכר למחזיק אלא המכירה היתה שלא בעדים ואח"כ הודה המוכר לעדים שמכר הקרקע פלונית לפלוני דאז ליכא כ"כ חוצפא כיון שלא היה בשעת המעשה ואז ודאי שצריך ג"כ דדר ביה המוכר אבל אם נמצאו בשעת המכירה די בהכי והרב מל"מ ז"ל לא נחית לחילוק זה בדברי מהרימ"ט וכתב וז"ל ומיהו מה שנראה בכונת הרב הוא לומר דאפי' לא נודע בבירור שדר ביה המוכר יום אחד בחזקת שהוא שלו אלא נודע בעדים שמכרה לו לזה המחזיק סגי וכו' יעו"ש. ולפי מ"ש בעניותנו עיקר דינו של הרב הוא במוכר בפני עדים ולא בנודע בעדים שמכר. וראיתי בס' מחנה יאודה הנדפס מקרוב בסי' קמ"ו סכ"ז שכתב וז"ל כתב הרמ"ה וכו' מכאן מוכח היפך מה שנראה מדברי מהרימ"ט בחו"מ סי' כ"ז שאפי' לא נודע בבירור וכו' ועיין במל"מ וכו' יעו"ש וכנראה שלא ראה תשו' הרב במקומה ורצה להקשות מדברי הרמ"ה ואחד הרואה שהרב ז"ל כבר נרגש מזה ופריש יתיב וכדאמרן ועיין במרן החבי"ב בהגה"ט אות נ"ה יעו"ש.
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אומרים לו בתחילה קיים שטרך. </b> עיין במהרימ"ט ז"ל בחו"מ סי' כ"ח שכתב דוקא כשהוא עצמו בעל השטר ונעשה ע"י אבל לוקח שקנה מלוקח ויש לו שטר מהמוכר והלוקח ראשון נדון בחזקה וא"צ לברר וכו' ועיין בס' דברי אמת בתשו' דף ד' ע"ב שהקשה מתשו' הרשב"א סי' תתקס"א יעו"ש ועיין בס' פרח מטה אהרן ח"א סי' ע"ג שכתב כדברי מהרימ"ט וכנראה שלא ראה הרב דברי אמת להרב פרח מטה אהרן מדלא הקשה גם כן עליה ומ"מ נקוט מיהא דגם על הרב פרח מטה אהרן קשה מדברי הרשב"א ז"ל ודוק.
+
+Halakhah 2
+
+<b>העיד האחד שאכלה שנה ראשונה וכו'. </b> כתב מרן החבי"ב ז"ל בסי' קמ"ה בהגה"ט אות ב' וז"ל אם ששה מעידין אחד בכל שנה עלתה לו חזקה בעל הטורים ז"ל בסי' ק"מ בשם הרשב"א והטעם דלא גרע ששה מאחד שמעיד אב"ג ואחד מעיד שאכלה דה"ו דהוי חזקה כמו שמבואר בדברי רבינו בעה"ט שכתב כיון שאין שום אחד מעיד על החזקה ג' שנים רצופות דמשמע דאם אחד מעיד ג' שנים רצופות מצטרף עם אותו שאומר שאכלה ג' שנים רצופות אחרות וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> קשה לי דמה לו להרב ז"ל להוכיח באחד מעיד אב"ג ואחד מעיד שאכלה דה"ו מדכתב כיון שאין שום אחד מעיד על חזקת ג' שנים רצופות דמשמע וכו' הלא בפי' כתב הטור ז"ל וז"ל ואם אינן מכחישין זה את זה אלא אחד מעיד ראיתי שאכלה ראשונה ושניה ושלישית והשני מעיד על שנה רביעית וחמישית וששית הוי חזקה ע"כ הרי בפי' כתבו הדין ומה לו להרב ז"ל לדקדק מדכתב כיון שאין שום אחד מעיד על חזקת שלש שנים רצופות וכו' וצריך ליישב.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הביא המערער עדים שזו השדה שלו וזה שבתוכה טוען לקחתיה והרי שטרי וכו' וטוען המערער שהוא מזוייף והודה בעל השטר ואמר כן הוא וכו'. </b> הכי איתא בפ' חזקת הבתים ההוא גברא דא"ל לחבריה מאי בעית בהאי ארעא א"ל מינך זבינתיה והא שטרא אמר רבה מה לו לשקר אי בעי אמר שטרא מעליא הוא ופסק רב אידי בר אבין כרבה היכא דקיימא ארעא תיקום וכר' יוסף בזוזי היכא דקיימא זוזי לוקמי.<br><b> והנה</b> הנמוק"י כתב וז"ל וחשיב ליה רבה כהוחזק באותו קרקע אע"ג דלא דר ביה שני חזקה כיון דאית ליה שטר שראוי להאמינו ומיגו לאוקומי ממונא הוא ור' יוסף סבר כיון שהודה ששטר זייפא הוא חזקה שלא בממון זה ע"כ ואיכא למידק דמשמע דס"ל דמיגו להוציא ממון לא אמרינן ובפ' שנים אוחזים כתב וז"ל לא אמרינן לשקול חציה בשבועה במיגו דאי בעי אמר כולה שלי ע"כ והא התם הוי מיגו להוציא וא"כ אמאי נאמן במיגו כיון שהוא ז"ל ס"ל בהיפך ואפשר לומר דס"ל דכל כי האי לא הוי מיגו להוציא כיון שאינו מוציא יותר ממה שתפס וכמ"ש הר"ב בשיטה מקובצת משם הגליון וז"ל ונ"ל שהגליון נראה לו דוחק מה שהתוס' קורין לו מיגו להוציא אם היינו מאמינים אותו על חצי דהא להחזיק היה דאנן סהדי דמאי דתפס כל חד דידיה הוא ר"ל הגליון דודאי גם זה דהכא הוי להחזיק עכ"ל וא"כ הנמוק"י אפשר דהכי ס"ל ומשו"ה הוצרך לתירוצים אחרים.<br><b> עוד </b> כתב הנמוק"י וז"ל והר"י הלוי ז"ל כתב דכי אמרינן דמיגו חשוב הוא ככל מיגו דעלמא דלאפוקי ממונא לא אמרינן מיגו ע"כ וקשה לי טובא דבפ' שבועת הדיינים הביא הר"ן משם הר"י הלוי ז"ל דאמרינן מיגו אפי' לאפוקי ממונא וז"ל והר"י הלוי ז"ל כתב דכי אמרינן איתרע שטרא ה"מ דיהבינהו ניהליה לשם פרעון אבל אי לא אמר לשם פרעון אלא תא ושקול ושקל הני זוזי מהימן לומר סטראי נינהו במיגו דאי בעי אמר במתנה יהביניהו ניהליה דמהימן ע"כ הרי דמשמע דאמרינן מיגו להוציא וכמו שהקשה הר"ן שם וא"כ נמצא דברי הר"י הלוי ז"ל סתרי אהדדי. ואולי אפ"ל דשאני ההיא דשבועות דאיכא שטרא ואמטול להכי מעתה עיקר תביעתו אינו אלא בשטר ולא בא לאפוקי ממונא במיגו אלא בשטר וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בחי' לבתרא בסוגיין שהקשה מהתם ותירץ כן יעו"ש.<br><b> אמנם</b> הרמב"ן ז"ל ס"ל דמיגו להוציא אמרינן והוכיח כן מההיא דפ"ב דכתובות וז"ל דאמרינן התם נאמנת אשה לומר מוכת עץ אני משום מיגו ואע"ג דר' יהושע פליג בהאי מיגו הא בעינן בגמ' מ"ט דר"י ומפרשינן משום טעמא אחרינא ומפקינן ביה ממונא עוד מצאתי מיגו להוציא בפ' המקבל מלוה אומר ה' ולוה אומר ג' ואמר ר"י מלוה נאמן דאי בעי אמר לקוחה היא בידי וארעא אע"ג דמעיקרא ודאי הות משכנתא בחזקת בעליה עומדת לכולהו ספיקי כדאמר התם בסמוך ואפי"ה מהני מיגו לאוקמי ברשותיה דמלוה מספק ואפוקי מרשותיה דלוה דהוא מריה ודאי ואין מיגו להוציא יותר מזה ע"כ הרי דס"ל דאמרינן מיגו להוציא ויש לתמוה דבפ' שנים אוחזין על ההיא מתני' דזה אומר כולה שלי וזה אומר וכו' הביא הר"ב ז"ל בשיטה מקובצת וז"ל ומכאן יש להוכיח שאין אומרים מיגו לאפוקי ממונא אלא לאוקמי ממונא ברשותיה דמאריה הרמב"ן ז"ל עכ"ל הרי דכאן ס"ל בהיפך ואין לומר דמה שהוכיח מהא דכתובות הוא משום דאיכא שטרא דכתובה ומשו"ה כתב הרב המגיד ז"ל דאמרינן מיגו אבל היכא דליכא שטרא מודה דלא אמרינן מיגו להוציא הא ודאי ליתא ודבר זה לא ניתן ליאמר הא מוכח מההיא דמלוה אומר ה' ולוה אומר ג' והתם ליכא שטרא ואפי"ה מלוה נאמן ואי משום חזקה הא בחזקת לוה קאי לכל ספק וכמ"ש הרב ז"ל באופן שדברי הרמב"ן צריכים לי עיון.<br><b> וראיתי</b> להש"ך בסי' פ"ג סק"ז שכתב וז"ל אני אומר יפה כיון העיר שושן ודברי הסמ"ע תמוהים הן ועד כאן לא כתבו התוס' בשם ר"י הכא טעמא דלא הוי מיגו משום שהוכרח לשקר תחילה אלא לדעת רב יוסף אבל לפי מה שפסק רב אידי בר אבין הלכתא על כרחך לא קאי האי טעמא אלא טעמא הוא משום דלא אמרינן מיגו להוציא דאי לא הוי מיגו כיון שהוצרך לשקר תחילה א"כ אמאי פסק הלכתא כרבה בארעא וכן פסקו כל הפוסקים ע"כ ואיכא למידק דנהי דהתוס' לא כתבו כן אלא לדעת רב יוסף אבל לרבה לא הוי טעמא משום שמוכרח לשקר תחילה אך כיון שפסקו הלכתא כרב יוסף בזוזי א"כ הכא גבי זוזי אפשר דטעמא הוי נמי משום שהוצרך לשקר תחילה ומשו"ה כתב הסמ"ע ז"ל דהיכא שבא בטענת שטר פסול לא אמרינן מיגו וזה מוכרח דאי לא כן קשה דר"י אדר"י שהרי התוס' בד"ה אמאי קא סמכת וכו' כתבו משם ר"י דטעמא דרב יוסף דלא אמרינן מיגו הוא משום שהוצרך לשקר תחילה ובד"ה והלכתא וכו' כתבו משם ר"י דטעמא כרבה בארעא וכרב יוסף בזוזי משום דאמרינן מיגו לאוקמי ממונא וכו' יעו"ש והשתא טעמא דרב יוסף לא הוי אלא משום שהוצרך לשקר תחילה ולא הוי משום מיגו לאוקמי ממונא אלא שר"ל דמאי דפסקו הלכתא כרב יוסף בזוזי הוא משום מיגו לאוקמי ממונא אבל טעמא דרב יוסף הוי משום שהוצרך לשקר תחילה ואמטול להכי כתב הסמ"ע דהיכא דבא לתבוע בפסול שהוצרך לשקר תחילה לא אמרינן מיגו וכטעמיה דרב יוסף ועיין במהר"א ששון ז"ל סי' ר"ז מה שהקשה לדברי התוס' ועיין בתוס' בפ' שנים אוחזים ד"ה וזה נוטל רביע וכו' ובהרא"ש בסוגיין ונסתלקה הקושיא.<br><b> והרב</b> מל"מ בהל' י"א כתב וז"ל אציגה נא מה שעלה על דעתי בתחילת המחשבה דאפשר היה לחלק בין נדון זה לההיא דהרשב"א ולומר דלא אמר הרב ז"ל אלא בספק הבא מכח תרי ותרי משום דחשבינן להו כמאן דליתנהו דאוקי תרי בהדי תרי ונשאר המקח שהוחזק בו הלוקח שקנאו בדרכי ההקנאה קיים אבל בספק דדינא דלעולם הספק בפנינו דלמקצת רבוותא התנאי קיים מי מוציאו מידי ספק ואפ' דבספקא דדינא לעולם ארעא בחזקת מרי קמא עכ"ל. ולענ"ד לא זכיתי להבין דבריו שרצה לחלק ולומר כשהספק הוא בדינא ולעולם אמרינן שהיא בחזקת מרי קמא והא לדעת הרשב"א ז"ל א"א לומר כן דהא הרשב"א גופיה כתב בהיפך והביאו מרן ב"י בסי' קנ"ה וז"ל וכבר ידעת שדעתי נוטה לדעת רבינו יעקב וכו' ומ"מ רוב חכמי ישראל גם רבותינו לא הסכימו לכך ולפיכך למעשה אני אומר שאם כבר פתח לו חלונותיו או סמך וכו' ובית הכסא אין מחייבין אותו לסותמם ואם בא לפתוח אין מניחין אותו לפתוח דומה למה שאמרו ארעא היכא דקיימי תיקום זוזי היכא דקיימי ליקום יעו"ש הרי להדיא דאפי' בספקא דדינא כתב הרשב"א דאמרינן אוקי ארעא בחזקת המחזיק. וליכא למימר דעד כאן לא חלק הרב ז"ל לומר דבספקא דדינא אוקמינן בחזקת מרי קמא אלא דוקא היכא שהספק הוא בתנאי אבל היכא שהספק הוא בעיקר המכר אפשר דס"ל דבספקא דדינא מוקמינן בחזקת המחזיק הא ודאי לא נתקרר דעתי ואדרבא כל בתר איפכא היא וכמו שנבאר בס"ד.<br><b> אלא</b> דזה קשה לי לדעת הרשב"א ז"ל דמאי שנא מההיא נכסי דבר שטיא דאמרינן בחזקת אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא ולא אמרינן בחזקת המחזיק וכמו שהקשו התוס' בסוגיין וליכא למימר כתירוץ התוס' דצריך לחלק בין ספק דתרי ותרי לספקא דדינא יעו"ש דהא אפי' בספקא דדינא פסק הרב ז"ל דמוקמינן בחזקת המחזיק וכמבואר אלא דצריך לחלק דשאני ההיא דבר שטיא שכיון שהמערער רוצה ליתן לו מעותיו ומעתה אין ללוקח שום הפסד מן הקרן אלא שאינו רוצה המחזיק ליתן להמערער באומרו שיש לו עדים שכשהוא חלים זבן וזה ג"כ הביא עדים שכשהוא שוטה זבין אמרינן אוקי תרי בהדי תרי מאחר שלא הפסיד מדיליה כלום אבל בנדון של הרשב"א ז"ל מאחר שלא מקבל כלום וגם החזיק והאי ג"כ דאיכא פלוגתא דרבוותא אמרינן דקי"ל כרבותינו ואוקמינן ארעא בחזקת המחזיק ועוד י"ל והוא הנכון והוא דשאני התם שהעדים המעידים כשהוא שוטה זבין נמצא שבאים לעקור עיקר המכר ונמצא שלא היה שם מכר כלל ומשו"ה אמרינן אוקי תרי בהדי תרי ונמצא שאין כאן מכר כלל ומהדרינן ארעא למרי קמא אבל גבי ההיא דחזקת הבתים שלא הורע כחו של מכר אלא שאומר ששטר כשר הוה לי ואירכס ונקיט האי שטרא לראיה בעלמא בהא ודאי לא הורע כחו של מכר וכמ"ש הרב הגדול מהרימ"ט ז"ל בחו"מ סי' ע"ה יעו"ש ודוכוותא נמי הכא.<br><b> עוד</b> כתב הרב מל"מ ז"ל וז"ל והשתא ניחזי אנן היאך נתפיס סברות הפוכות מן הקצה אל הקצה לדעת רשב"ם ז"ל בתרי ותרי מוקמינן ארעא ביד מרי קמא ובספיקא דדינא מוקמינן ביד המחזיק ולדידיה איפכא וכו' וכד מעיינן שפיר לק"מ וזה שהכל תלוי בעיקר מאיזה צד הוא דכשהספק הוא בעיקר המכר אם מכר או לא מכר בהא ודאי יש לחלק בין ספק דתרי ותרי לספיקא דדינא משום דחשבינן להני סהדי כמאן דליתנהו ומוקמינן ארעא בחזקת מרי קמא אבל כשמכר ודאי ויש כאן מכר אלא דהספק הוא בתנאי בהא גבי תרי ותרי מוקמינן ביד הלוקח דכמאן דליתנהו דמי אבל בספק דדינא אפשר דאמרינן בחזקת מרי קמא ע"כ ואני שמעתי ולא אבין דאי בספק דדינא גבי ספק מכר אמרינן אוקי ארעא בחזקת המחזיק א"כ גם בספק בתנאי נמי נימא הכי ומנ"ל לומר דמרי קמא עיקר ואי מרי קמא עיקר מי מוציאנו מידי ספק וכמבואר.<br><b> עוד </b> הקשה הרב ז"ל בדברי התוס' דחזקת הבתים ד"ה והלכתא וכו' דאמאי לא הקשו עליה דרשב"ם ז"ל ממתני' דמציאה גבי השוכר בית לחבירו דינר לחדש י"ב דינרין לשנה ופסק כר"ן דאפי' בא בסוף החדש כלו למשכיר דארעא בחזקת בעליה עומדת הרי דבספקא דדינא נמי אזלינן בתר מרי קמא ע"כ יעו"ש ולענ"ד נראה לומר דלק"מ דשאני התם דלא ידעינן המציאות היכי הוה אי מהדר קא מהדר ביה או אי אמרינן דבריו הראשונים הם טעות ומשום הכי אמרינן ארעא היכא דקיימא תיקום וכמ"ש הוא ז"ל בפ"ז מהל' שכירות יעו"ש ומשו"ה לא הוי ספקא דדינא ומעתה לא קשה מהתם ודברי הרב ז"ל צל"ע.<br><b> ומ"ש</b> רבינו <b> שהוא מזוייף וכו'.</b> ר"ח והרי"ף ז"ל סבירא להו דדוקא בטוען אמנה הוא דקאמר רבה מה לי לשקר וע"ז הוא דפ' רב אידי הלכה כוותיה דרבה בארעא אבל בטוען שטר מזוייף מודה רבה דחספא בעלמא הוא כמבואר בהלכות יעו"ש וטעם לזה ראיתי לרבינו יונה בעליות הביאו הר"ב כשיטה מקובצת בסוגיין וז"ל ומסתבר לי דדוקא בשטר אמנה אבל שטר זייפא דציוריה צייריה אע"פ שכיון החתימות עד שהיו מקיימות לא מחזיקנן ליה לארעא בידיה מחמת ההוא שטרא כיון שלא הגיע השטר לידו מיד בעל הקרקע דדוקא היכא דכתב בעל הקרקע להאי שטרא ויהביה בידיה להאי דהוא ניהו דאחזקיה בהאי ארעא אבל ע"י ציור לא חשבינן ליה למוחזק תדע דמפלגינן בכי האי טעמא בעובדא דההוא ערבא עכ"ל ועיין להרמ"ה בסוגיין שכתב ג"כ דוקא שטר אמנה אבל זייפא דצייריה מריה אפילו היכא דיכיל לקיומיה בבי"ד מחמת דטרח לזייופיה חתימת ידא דסהדי עד דהוה אפשר לקיומי מכת"י יוצא ממקום אחר לא אמרינן מה לי לשקר דכי אמרינן מה לי לשקר היכא דאמר קושטא קא טעין וכו' יעו"ש. וא"כ שפיר אפ"ל דדעת ר"ח והרי"ף ז"ל הוא כן ועתה מתיישב שפיר מה שהקשה הב"ח בסי' קמ"ו סמ"ד וז"ל ויש להקשות לפי' ר"ח והרי"ף דמ"ש שטר אמנה משטר מזוייף אידי ואידי חספא נינהו וכו' ויש לומר דבמזוייף לא הוי מיגו פן יבואו עדים ויאמרו לא חתמנו על שטר זה מעולם ואפי' אם הלכו למדינת הים או מתו שמא העדים שיבואו לקיים השטר יכירו בטביעות עין שאין זה חתימת העדים וכו' אבל שטר אמנה כיון דאמת הוא שזאת היא חתימת העדים אינו ירא לפי זה צ"ל דר"ח והרי"ף ז"ל מפרשים דלא מיירי בהוציא שטר מקויים כפי' הרמב"ם אלא באינו מקויים ע"כ ולפי מ"ש רבינו יונה והרמ"ה ז"ל אינו מוכרח כמבואר.
+
+Halakhah 10
+
+<b>טען המערער ואמר היאך וכו'. </b> הנה הטור ז"ל בסי' קמ"ו סי"ז וי"ח הביא דעת רבינו והרי"ף ז"ל דבטוען המערער שלא היה בזמן המכירה בעיר שצריך המחזיק להביא ראיה שהיה בעיר ודעת רבינו ז"ל דדוקא שמזכיר יום המכירה וכתב עוד וז"ל וכן כתב הרמ"ה ז"ל שצריך המחזיק להביא ראיה ודוקא בשעת חירום אבל שלא בשעת חירום אע"ג דא"ל זבנתי מינך ביומא פלוני לא בעי לאתויי ראיה דההוא יומא הוה בהדיה במיגו דאי בעי אמר ביומא אחרינא הואי בהדך או מילי מסרת לי כי אמר נמי בההוא יומא הוינא בהדך וזבנתי מינך מהימן וכו' יעו"ש.<br><b> והרמ"ה </b> ז"ל הנדפסים מחדש בסוגיין כתב וז"ל א"ל תובע אנא בשכוני גוואי הואי ולא ידענא דאנת נחית בגו ביתאי דאימחי אתו לקמיה דרב נחמן א"ל זיל בריר אכילתך למוכר זיל אייתי סהדי דהוה האי מוכר במתא בהדך חד יומא מהני תלת שני דחזקה כי היכי דתהוי אכילתך אכילה דקיימא לה חזקה דבשעת חירום קאי דקי"ל דבשעת חירום צריך שיהיה עמו במדינה וכו' דאי לא הוי עמו במדינה מצי א"ל לא הוה ידענא דאת נחית לגו ביתאי דאימחי וקי"ל כר"נ וה"מ בשעת חירום ומאי דדמי ליה אבל שלא בשעת חירום אף על גב דלא הוה מרי דביתא בביתא נמי הוי חזקה וכו' וש"מ דלא מצי אמר ליה אייתי ראיה דהוית בהדאי בחדא מתא כי היכי דלימא דההוא יומא זבינתא מינאי דמצי א"ל הא כמה שני מיקמי הני שני חזקה זבינתא מינך ועוד אימא מילי מסר אי נמי זכי ליה על ידי אחר אי נמי שוי שליח לזבוני לארעא ואפילו היכא דטעין מינך זבינתא ביומא פ' לא מחייבינן ליה לאתויי ראיה דהוה בההוא יומא בהדיה דמיגו דאי בעי אמר ביומא אחרינא הואי בהדך אי נמי מילי מסרת לי כי אמר דהאי יומא הוינא בהדך כיון דליכא סהדי דמכחשי ליה מהימן עכ"ל יעו"ש באורך. הרי להדיא דעל מה שכתבו הרי"ף ורבינו ז"ל שטענת התובע היא איך קאמר מינך זבינתא והרי לא היה שם באותו זמן במדינה דע"ז דינא הוא שצריך להביא המחזיק ראיה שהיה שם כתב הרמ"ה ז"ל שטענת התובע היא שלא היה שם כדי שידע דנחית לביתו. וע"ז דן ר"נ זיל ברור אכילתך ומיירי בשעת חירום אבל אם טען אייתי עדים שהיינו בחדא מחתא כדי שתאמר שמכרתי לך שהוא דינא דרבינו דס"ל שצריך המחזיק להביא עדים ס"ל להרמ"ה דלא מחייבינן ליה דמצי אמר כמה שני מקמי הני שני חזקה זבינתא מינך אי נמי מילי מסר וכו' ואפי' טעין ביום פלוני לא מחייב לאתויי ראיה דהוה בהדאי ההוא יומא משום מיגו וכו' נמצא דבאומר אייתי ראיה שהייתי עמך באותו זמן פליגי רבינו והרמ"ה ז"ל ואיך השוה הטור הרמ"ה להרי"ף ורבינו ועוד קשה מ"ש הטור ודוקא בשעת חירום אבל שלא בשעת חירום אע"ג דא"ל זבנתי מינך ביום פ' לא בעי לאתויי ראיה וכו' והרואה יראה דבאומר אייתי ראיה דהוית בהדאי ביום פ' אין עסק לענין חירום כמבואר בדברי הרמ"ה ז"ל וצריך ליישב.
+
+Halakhah 11
+
+<b>מי שהלך למדינת הים ואבד דרך שדהו וכו'. </b> כתב המל"מ ז"ל וז"ל ונחזור לעניינינו למה שכתב הרב המובהק נר"ו דאף שהיה עסק זה בין ישראל לחבירו והיה הדבר ספק שקול בתנאי שהתנהו הלוקח ולא חזקו המוכר אי הוי תנאי או לא מההיא דהרשב"א ז"ל מתשו' שהביא הרב במי שמכר כרם ובאו שנים וכו' למדנו דיד הלוקח על העליונה ואין חילוק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא וכיון דיש כאן מכר ודאי והספק הוא בתנאי וההיא דכתב התרומת הדשן על מי שנתן מתנה ידועה לפלונית שתקנה בהם חגורה ונסתפק הרב אי לתנאי גמור נתכוון וכו' ואתי עלה מטעם שהמקבל הוא תפוס ואין מוציאין בראיה ברורה אחר העיון אין ממנה לא תיובתא ולא סיעתא ומה שהרב זיכה מטעם תפיסה ה"ה אפי' לא היו שניהם תפוסים זכתה המקבלת וקושטא דמילתא נקט ולאלומי כח המקבלת ע"כ והנה הרב ז"ל לא הראה לנו איה מקום תשו' אמנם ראיתי בסי' ש"נ שהביא נדון זה אלא דמ"ש הרב ז"ל דאתי עלה מטעם שהוא תפוס ואין מוציאין בראיה ברורה וכן מ"ש שהרב זיכה מטעם תפיסה וכו' אין מכל זה כלל שם ואדרבא היפך מזה נראה שם למדקדק והדברים צל"ע ועיין למור"ם במפה בסי' רנ"ג סי"ב ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3886172454de8e9a694b8323c35d3cdc1ca820e5
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,124 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Divorce
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות גירושין
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות גירושין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>האומר כתבו גט לאשתי וכו' אבל המסוכן והוא אדם שקפץ וכו'.</b> כתב הריטב"א בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ב) וז"ל ומיהו בשכיב מרע שמחלק כל נכסיו דמהני באמירה בעלמא אכתי לא ידעתי לענין גיטין אם אמר כתבו לחוד אי מהני דלא אשכחן אלא באלו דמצוה מחמת מיתה נינהו אבל בש"מ לא אשכחן ומיהו מדמשוה רב הונא גיטו למתנתו ודאי נראה וכו' וכתבו לחוד סגי והראיה דאמרינן בפ"ק גבי מתני' דהאומר תנו ק' לפרש ומת יתנו לאחר מיתה ובגמ' מקשינן ומוקמינן לה בש"מ ואמרינן ולמאי דמוקי לה בבריא אמאי לא מוקי לה בש"מ ומפרקינן לא מתוקמה מתני' בש"מ ממאי דקתני האומר תנו גט זה לאשתי ומת לא יתנו לאחר מיתה טעמא דמת הא מחיים נותנים וטעמא דאמר תנו הא לא אמר תנו אין נותנים ובש"מ אע"ג דלא אמר תנו נותנין דתנן ר"ש אומר אף המסוכן אלמא לר"ש דהלכתא כוותיה בכ"מ שמתנתו מתנה באמירה בעלמא אף בגיטו א"צ לפרש דאי לא לוקמא בש"מ דמחלק כל נכסיו באמירה ולענין גיטו צריך לפרש אלא ש"מ כדפרישית עכ"ל.<br><b> הנה</b> מ"ש הריטב"א ז"ל לוקמא בשכיב מרע דמחלק כל נכסיו באמירה וכו' היינו כדמוקי רב הונא בריה דר' יהושע בפ' מי שמת דמוקי להך מתני' בהכי דאי במקצת ע"כ צריך קנין ומתני' בלא קנין מיירי דומיא דגט וצריך לאוקומי במצוה מחמת מיתה ולא מצי לאוקומי בש"מ סתם ועפ"ז נראה לישב תמיהת הרב פני יהושע ז"ל שם בשיטתו לגיטין בפ' התקבל שתמה עליה דהר"ן ז"ל שהוכיח מהך דפ"ק דאף בשכיב מרע שאינו מסוכן דלא בעינן שיאמר כתבו ותנו וכמ"ש הריטב"א ז"ל דלא בעינן שיאמר כתבו ותנו לוקמא בש"מ שאינו מסוכן יעו"ש והקשה הרב ז"ל דלא מצינן לאוקומי בהכי דהא הוי מתנת ש"מ במקצת ואמאי נותנין אלא ודאי דמיירי במצוה מחמת מיתה יעו"ש ולפי דברי הריטב"א הללו נראה ברור דלא קשה כלל ודוק.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>קטנה שלא מיאנה והגדילה אע"פ שלא בעלה בעלה משנעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד הרי זו אינה ממאנת וכו' ולפיכך אם עמדה ונתקדשה אחר שגדלה תופסין בה קדושין של שני וכו' ואם בא עליה שני קודם שיגרש ראשון תצא מזה ומזה מפני שדומה לאשה ששמעה שמת בעלה ונשאת ואח"כ בא בעלה וכו'.</b> עיין בהרב המגיד ובמ"ש רבינו פ"ד מהל' אישות ה"ז יעו"ש.<br><b> ולכאורה</b> יש להסתפק בדברי רבינו אם הא דכתב אם בא עליה קודם שיגרש ראשון תצא מזה ומזה שדומה לאשה וכו' אם הוא דוקא בממאנת בבעלה שקבלה ממנו קדושין והוו קדושין דרבנן כשלא בעלה כשהגדילה. אבל בממאנת ביבם שזיקתה הוא מחמת קידושין דרבנן אפשר דלא יסבור רבינו דאם בא עליה שני קודם שיגרש ראשון דתצא מזה ומזה ולא קאי זה למ"ש לעיל בהל' ג' כשם שממאנת בבעל כך ממאנת ביבם דלענין זה לא שוו בעל ליבם או דילמא לא שנא נראה פשוט דלא שנא. ולענ"ד דיתומה שנתקדשה ונפלה לפני יבם בעודה קטנה שיכולה למאן ונשאת לאחר דתצא מזה ומזה והראיה ממ"ש הגאונים בתשובה הנדפס מקרוב סי' ל"ח שנשאל ואם הגדולה יכולה למאן והשיב וז"ל כך ראינו שכל זמן שהיא קטנה בין בבעל בין ביבם עד בת י"ב וכיון שהגיע לי"ב שנה ויום אחד אינה יכולה למאן וכ"ש ביבם ויצא מבעל בגט ומיבם בחליצה וכו' יעו"ש הרי מפורש יוצא דיותר אלים זקוק יבם מבעל וכל שכן כיון דרבינו פסק בבעל דאם בעל שני אסרה לראשון כל שכן שאוסרה ליבם ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c1df3324b5ed797bfef54d6c5a89aa97716208c9
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,127 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Divorce
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות גירושין
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Divorce
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות גירושין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>האומר כתבו גט לאשתי וכו' אבל המסוכן והוא אדם שקפץ וכו'.</b> כתב הריטב"א בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ב) וז"ל ומיהו בשכיב מרע שמחלק כל נכסיו דמהני באמירה בעלמא אכתי לא ידעתי לענין גיטין אם אמר כתבו לחוד אי מהני דלא אשכחן אלא באלו דמצוה מחמת מיתה נינהו אבל בש"מ לא אשכחן ומיהו מדמשוה רב הונא גיטו למתנתו ודאי נראה וכו' וכתבו לחוד סגי והראיה דאמרינן בפ"ק גבי מתני' דהאומר תנו ק' לפרש ומת יתנו לאחר מיתה ובגמ' מקשינן ומוקמינן לה בש"מ ואמרינן ולמאי דמוקי לה בבריא אמאי לא מוקי לה בש"מ ומפרקינן לא מתוקמה מתני' בש"מ ממאי דקתני האומר תנו גט זה לאשתי ומת לא יתנו לאחר מיתה טעמא דמת הא מחיים נותנים וטעמא דאמר תנו הא לא אמר תנו אין נותנים ובש"מ אע"ג דלא אמר תנו נותנין דתנן ר"ש אומר אף המסוכן אלמא לר"ש דהלכתא כוותיה בכ"מ שמתנתו מתנה באמירה בעלמא אף בגיטו א"צ לפרש דאי לא לוקמא בש"מ דמחלק כל נכסיו באמירה ולענין גיטו צריך לפרש אלא ש"מ כדפרישית עכ"ל.<br><b> הנה</b> מ"ש הריטב"א ז"ל לוקמא בשכיב מרע דמחלק כל נכסיו באמירה וכו' היינו כדמוקי רב הונא בריה דר' יהושע בפ' מי שמת דמוקי להך מתני' בהכי דאי במקצת ע"כ צריך קנין ומתני' בלא קנין מיירי דומיא דגט וצריך לאוקומי במצוה מחמת מיתה ולא מצי לאוקומי בש"מ סתם ועפ"ז נראה לישב תמיהת הרב פני יהושע ז"ל שם בשיטתו לגיטין בפ' התקבל שתמה עליה דהר"ן ז"ל שהוכיח מהך דפ"ק דאף בשכיב מרע שאינו מסוכן דלא בעינן שיאמר כתבו ותנו וכמ"ש הריטב"א ז"ל דלא בעינן שיאמר כתבו ותנו לוקמא בש"מ שאינו מסוכן יעו"ש והקשה הרב ז"ל דלא מצינן לאוקומי בהכי דהא הוי מתנת ש"מ במקצת ואמאי נותנין אלא ודאי דמיירי במצוה מחמת מיתה יעו"ש ולפי דברי הריטב"א הללו נראה ברור דלא קשה כלל ודוק.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>קטנה שלא מיאנה והגדילה אע"פ שלא בעלה בעלה משנעשית בת שתים עשרה שנה ויום אחד הרי זו אינה ממאנת וכו' ולפיכך אם עמדה ונתקדשה אחר שגדלה תופסין בה קדושין של שני וכו' ואם בא עליה שני קודם שיגרש ראשון תצא מזה ומזה מפני שדומה לאשה ששמעה שמת בעלה ונשאת ואח"כ בא בעלה וכו'.</b> עיין בהרב המגיד ובמ"ש רבינו פ"ד מהל' אישות ה"ז יעו"ש.<br><b> ולכאורה</b> יש להסתפק בדברי רבינו אם הא דכתב אם בא עליה קודם שיגרש ראשון תצא מזה ומזה שדומה לאשה וכו' אם הוא דוקא בממאנת בבעלה שקבלה ממנו קדושין והוו קדושין דרבנן כשלא בעלה כשהגדילה. אבל בממאנת ביבם שזיקתה הוא מחמת קידושין דרבנן אפשר דלא יסבור רבינו דאם בא עליה שני קודם שיגרש ראשון דתצא מזה ומזה ולא קאי זה למ"ש לעיל בהל' ג' כשם שממאנת בבעל כך ממאנת ביבם דלענין זה לא שוו בעל ליבם או דילמא לא שנא נראה פשוט דלא שנא. ולענ"ד דיתומה שנתקדשה ונפלה לפני יבם בעודה קטנה שיכולה למאן ונשאת לאחר דתצא מזה ומזה והראיה ממ"ש הגאונים בתשובה הנדפס מקרוב סי' ל"ח שנשאל ואם הגדולה יכולה למאן והשיב וז"ל כך ראינו שכל זמן שהיא קטנה בין בבעל בין ביבם עד בת י"ב וכיון שהגיע לי"ב שנה ויום אחד אינה יכולה למאן וכ"ש ביבם ויצא מבעל בגט ומיבם בחליצה וכו' יעו"ש הרי מפורש יוצא דיותר אלים זקוק יבם מבעל וכל שכן כיון דרבינו פסק בבעל דאם בעל שני אסרה לראשון כל שכן שאוסרה ליבם ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6ba0f33e9cd824fa2fac91a065d680cb69addd56
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,88 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>האשה שמת בעלה והיתה לה חמותה במדינת הים [וכו'].</b> משנה בר"פ האשה היה לה חמותה אינה חוששת ופי' רש"י וז"ל היתה לה חמותה במדינת הים וכשיצאתה לא היה לו בן ואין יבם לזו אינה חוששת שמא ניתן לה יבם אע"ג דחיישינן לעיל שמא ילדה צרה התם הוא דכל מה שילדה צרה בין זכר בין נקבה מפיק לה מיבם אבל חמותה דאם נמי ילדה לא זקוק לה להך אלא א"כ ילדה זכר וכולי האי לא חיישינן שמא ילדה וזכר היה ע"כ ומכאן הביא ראיה הרב ערך השלחן באו"ח סי' תרפ"ט אות הל' למ"ש הרא"ם בה' מגילה בדין טומטום וז"ל ואין כאן ספק ספיקא ספק זכר ספק נקבה ואת"ל נקבה שמא גם היוצא נקבה דספק ספיקא בתרי גופי לא אמרינן וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' ק"י בשם האיסור והיתר וז"ל ונ"ל ראייה מדתנן ר"פ ט"ז דיבמות האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים וכו' היה לה חמותה אינה חוששת ופי' רש"י אע"ג דחיישינן לעיל שמא ילדה וכו' יעו"ש ומאי קושיא התם גבי צרה ליכא אלא חד ספק אבל אם היה לה חמותה איכא ספק ספקא אם ילדה חמותה ואת"ל ילדה שמא גם צרתה ילדה ועוד דמאי פריך שם וכו' אלא ודאי דספק ספיקא בתרי גופי לא אמרינן יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבין את דבריו דמאי דקתני במתני' היה לה חמותה אינה חוששת לא מיירי בדאית לה צרה אלא במי שהלך חמותה למדינת הים ולא היה לבעלה אח ומת בעלה ועל זה קתני במתני' דלא חיישינן שילדה חמותה ותהיה זקוקה לו וכן נראה מדברי רש"י בבכורות דף כ' וכן משמע מדברי רבינו והטור באה"ע סי' קנ"ז וזה ברור ואפשר דלזה כיון הרב ז"ל במה שכתב שם ועל כרחך לומר דלא קאי סיפא ארישא וכו' אלא דהלשון מגומגם. ובעיקר דברי הרא"ם איכא למידק אמאי לא אמרינן ספק ספיקא בטומטום ספק אם הלכה כרש"י דס"ל דנשים מוציאות את האנשים ואת"ל אינן מוציאות ספק אם טומטום זה זכר או נקבה ומוציא לטומטום חברו ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b4ed0c61620a1af8257afc1f642b253949e802d3
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,91 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Levirate_Marriage_and_Release
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>האשה שמת בעלה והיתה לה חמותה במדינת הים [וכו'].</b> משנה בר"פ האשה היה לה חמותה אינה חוששת ופי' רש"י וז"ל היתה לה חמותה במדינת הים וכשיצאתה לא היה לו בן ואין יבם לזו אינה חוששת שמא ניתן לה יבם אע"ג דחיישינן לעיל שמא ילדה צרה התם הוא דכל מה שילדה צרה בין זכר בין נקבה מפיק לה מיבם אבל חמותה דאם נמי ילדה לא זקוק לה להך אלא א"כ ילדה זכר וכולי האי לא חיישינן שמא ילדה וזכר היה ע"כ ומכאן הביא ראיה הרב ערך השלחן באו"ח סי' תרפ"ט אות הל' למ"ש הרא"ם בה' מגילה בדין טומטום וז"ל ואין כאן ספק ספיקא ספק זכר ספק נקבה ואת"ל נקבה שמא גם היוצא נקבה דספק ספיקא בתרי גופי לא אמרינן וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' ק"י בשם האיסור והיתר וז"ל ונ"ל ראייה מדתנן ר"פ ט"ז דיבמות האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים וכו' היה לה חמותה אינה חוששת ופי' רש"י אע"ג דחיישינן לעיל שמא ילדה וכו' יעו"ש ומאי קושיא התם גבי צרה ליכא אלא חד ספק אבל אם היה לה חמותה איכא ספק ספקא אם ילדה חמותה ואת"ל ילדה שמא גם צרתה ילדה ועוד דמאי פריך שם וכו' אלא ודאי דספק ספיקא בתרי גופי לא אמרינן יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבין את דבריו דמאי דקתני במתני' היה לה חמותה אינה חוששת לא מיירי בדאית לה צרה אלא במי שהלך חמותה למדינת הים ולא היה לבעלה אח ומת בעלה ועל זה קתני במתני' דלא חיישינן שילדה חמותה ותהיה זקוקה לו וכן נראה מדברי רש"י בבכורות דף כ' וכן משמע מדברי רבינו והטור באה"ע סי' קנ"ז וזה ברור ואפשר דלזה כיון הרב ז"ל במה שכתב שם ועל כרחך לומר דלא קאי סיפא ארישא וכו' אלא דהלשון מגומגם. ובעיקר דברי הרא"ם איכא למידק אמאי לא אמרינן ספק ספיקא בטומטום ספק אם הלכה כרש"י דס"ל דנשים מוציאות את האנשים ואת"ל אינן מוציאות ספק אם טומטום זה זכר או נקבה ומוציא לטומטום חברו ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7fe7d65b0f7cf69e71cd93bd37a9ef169ab40f85
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,416 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Marriage
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות אישות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות אישות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כיצד האשה מתקדשת וכו'.</b> כתב המל"מ וז"ל כתב הריב"ש סי' פ' על מי שאמר כשנתן לה הטבעת הריני נותנו לך בתורת קדושין ולא אמר הרי את מקודשת לי אין כאן ידים אלא דיבור שלם דכיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קידושין כבר נראה מלשונו שהוא מקדש והיא המתקדשת ע"כ אבל הרשב"א כתב בהיפך בתשובה סי' אלף רל"ד על אשה שאמר לה ראובן הריני נותן לך זה לקדושין והשיב לשמואל דבעי ידים מוכיחות אין זה מקודשת דמ"מ בשעת נתינה לא הוו שם ידים מוכיחות ודוק עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבין דברי הרב ז"ל דהא מהריב"ל ז"ל בכלל ג' עלה ונסתפק בדעת הרשב"א ז"ל מדכתב בסוף התשובה וז"ל ומיהו יש לחוש להחמיר שמא בקידושין בענין זו לא בעיא ידים מוכיחות וצריכה גט מספק יעו"ש וגם מהרימ"ט ז"ל בחי' לקדושין כתב וז"ל איברא שהלשון מפוקפק מדקאמר שמא בקדושין בענין זה משמע דבקדושין בענין אחר לא בעינן ידים מוכיחות והתם היינו טעמא משום דקאמר הריני נותנו לך מוכחה מילתא שהוא הנותן ולעצמו מקדשה וכמ"ש הריב"ש וכו' וא"ת אי משום דקאמר הריני קאמר הו"ל למימר דהוו ידים מוכיחות י"ל דלא בעינן ידים מוכיחות טפי קאמר אלא במ"ש הריני נותנו סגי ע"כ הרי לך להדיא שכתב בפשיטות כדברי מהריב"ל ואף כי אית מאן דס"ל דמה שכתב בענין זה ר"ל כיון ששניהם מודים משו"ה יש להחמיר וכו' מ"מ לא ברירא לן לעשותו מחלוקת בין הריב"ש והרשב"א ז"ל בדבר שמהריב"ל ומהרימ"ט כתבו בהיפך ואף כי דעתו נוטה לאידך גיסא הלא לאמונה היה לו להזכירם ולא למסתם סתומי כאילו הוא מוסכם מן הכל.<br><b> ועוד</b> איכא למידק דאף כי נאמר דס"ל דהרשב"א דמילת הריני לא מעלה ולא מוריד לשוויה ידים מוכיחות מ"מ שפיר איכא להשוות מידתם מטעמא אחרינא והוא כי הלשון דקאמר שנותן לה בתורת קדושין נראה שר"ל כדינו מלשון המועיל לקדש בו משו"ה כתב שיש להחמיר והיינו דקאמר בקידושין בענין זה דלא בעינן ידים מוכיחות וגם טעמא דהריב"ש ז"ל י"ל בכה"ג והיינו טעמא דמקודשת משום דכשנותן לה אמר לה הכי הריני נותן לך זה בתורת קדושין ומשום מילת בתורת קדייק הרב ז"ל לעשותה מקודשת ומ"ש מהרימ"ט בח"א סי' קל"ח וז"ל אבל לשון הריב"ש ז"ל הריני נותן לך בתורת קדושין מוכיח על הנתינה שהוא נותן לה בתורת קדושין יעו"ש וזה הוא דלא כמהריב"ל ז"ל וכמ"ש הרב ז"ל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>היה מדבר עמה על עסקי הקדושין וכו'.</b> כתב הרב המגיד בשם הרשב"א דהיכא שלא היו עסוקים כלל בענין ונתן לה כסף סתם אפי' חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי והיא רוצה שצריך שיטול הכסף ממנה ויחזור ויתננו לה בתורת קדושין וכתב מהרימ"ט ז"ל בחלק אה"ע סי' מ"ג על דברי הרשב"א שדבר תמוה הוא מי גרע כסף סתם מכשנתנו בתורת פקדון דעקר להו בהדיא מקדושין ואפ"ה רצתה מקודשת ונראה שדעתו ז"ל דכיון שנתן לה כסף סתם ולא היו מדברים בעסק קדושין מסתמא בתורת מתנה יהיב לה ניהלה ואם טענה איהי בכך מהימנינן לה ונסתייע הרב ז"ל מההיא דפ' שבועת העדות מנה נתתי לך וכו' ומההיא דסטראי נינהו שהביא הרא"ש ז"ל בפ' שבועת הדיינין בשם הר"י ן' מיגש ז"ל יעו"ש.<br><b> והרב</b> מל"מ בדין שלפנינו כתב וז"ל לא ידעתי מה זו סמיכה דהתם הלה טוען ברי דלמתנה קאמר אלא שהעדים שהיו מבחוץ לא שמעו דבורם וכן ההיא דסטראי נינהו הכי הוי אבל במקבל סתם והוא לא ידע אם במתנה אם בפקדון בהא הוא דקיימינן אם יכול המקבל לומר סתמא לשם מתנה יהבתינהו והשתא הוא דקא הדרת בך ע"כ ואני חכים ולא בחכמה רואה אני שדברי מהרימ"ט ז"ל הם דברי הרי"ף בהלכות שכתב בפ' שבועת העדות וז"ל והיכא דמנה זוזי לחבריה באנפי סהדי ולא ידעי הנך סהדי אי הלואה יהבינהו נהליה או בפרעון פרעינו או במתנה יהבינהו וא"ל הב לי מנה דילי דיהבית לך וכו' ואי א"ל הנהו זוזי דהוה מסקינא בך נינהו אי נמי מתנה יהבתינהו לי אפי' עדים רואין אותו כיון דלא ידעי דהלואה יהבתינהו ליה פטור וכו' דאמרינן מנה לו מנה בפני פלוני ופלוני ועדים רואין מבחוץ וכו' ע"כ.<br><b> הרי</b> להדיא דעת הרי"ף ז"ל דאפי' שנתן לו סתם ולא פי' לשום מה נתן דהא העדים היו שם והם לא ידעו משמע שלא דברו הנותן והמקבל כי אם קח זה יכול לטעון דמתנה נתן ואף דלא טעין דבמתנה קאמר ליה הנותן ויליף לה מהא דאמר רב יהודה שהעדים היו בחוץ ואין לומר דהרי"ף ז"ל מיירי דהמקבל טעין דבמתנה קאמר ליה בפירוש ובאנפי סהדי דקאמר היינו שהם בפנים וסהדי מבחוץ דא"כ היא היא מימרא דרב יהודה אלא ודאי כדאמרן ועל טענה דסטראי ומתנה על שניהם הוא אומר דטענתיה טענה וי"ל ועי' בפ' הכותב (כתובות דף פ"ה) מה שפירש"י שם בד"ה סטראי נינהו מצד אחר נושים בו ומחמת אותה מלוה החזיק בהם ע"כ ועיין בס' קרית מלך רב מה שהליץ בעד מהרימ"ט ז"ל.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>היה מוכר פירות וכו'.</b> כתב הרב המגיד שם דף ט' מעשים מגמרא והם כמו שכתבם רבינו ע"כ ועיין להתוס' ז"ל שם ד"ה הב אשקי ושדי אינה מקודשת וז"ל וא"ת מי גרע מתן מעות לפלוני דמקודשת (כשם) [כ"ש] כשאומרת תן לי וי"ל דשאני הכא דמעיקרא היתה שואלת שלא בתורת קידושין ומשו"ה איכא למימר כשאומרת הב אדעתא דמעיקרא קאמר ע"כ ומהרימ"ט ז"ל בתשובה חלק אה"ע סי' ח"ל בד"ה ואעיקרא דדינא כתב על דברי התוס' וז"ל והתוס' נמי על לשון הב שאלו והרי תן לפלוני אע"פ שלא השיבה הן וגם לא אמרה אקדש אני לך מקודשת [כ"ש] כשאמר תן לי ותירצו דשאני הכא דמעיקרא שאלה שלא בתורת קידושין וטעמא משום דאין לשון תן צודק על שאלתו כדפרישנא יעו"ש ועיין למהרימ"ט גופיה בחי' לקידושין דף ט' מ"ש על דברי התוס' ובס' שמן המר חלק חו"מ מסי' ג' ואילך ודוק.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>האומר לאשה התקדשי לי בדינר וכו'.</b> כתב מהרימ"ט בחי' להרי"ף בפ"ק דקדושין וז"ל התקדש לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת מאי טעמא מנה אין כאן משכון אין כאן כתב הרמב"ן ז"ל שאפי' אמר לה קני משכון וכו' והרא"ש כתב יש מפרשים דהיינו דוקא בענין אשה ועבדים שנקנין בכסף ואין כאן כסף שיוכל לקנות אבל אם אדם נותן מתנה לחבירו ונתן לו משכון על המתנה משיכת המשכון כאלו זכה במתנה ומביאין ראיה מדאמרינן בהאומנים כשבא חבילת פועל אצל הבעה"ב שוכר עליהן עד כדי דמיהם וליתא דאין חילוק בין מתנה לקידושין ודין אחד לכולם דבדבר שלא נתחייב בו לא חל שעבוד על נכסיו. ומיהו אותה דבפ' האומנים דבמשיכת המשכון משתעבד להפסיד עד כדי דמיהם לא ישבה הרא"ש ונראה דשפיר עבד דלא חש לה דהתם לא הזכירו האומנים שום שעבוד ובמאי נשתעבדו האומנים אלא על כרחך התם ה"ט דכל מילי דשלוחים ופועלים במילי דעלמא מתחייבים היכא דאיכא פסידא והוי פועלים סמך בעה"ב מכי באת החבילה לידו שאלמלא כן היה מחזר בתר פועלים אחרים ומסתמא מכי באת חבילתם ליד בעה"ב אשתעבודי אשתעבוד עד כדי דמיהם עכ"ל ועיין בס' בני יעקב דף ק"ב מ"ש על דברי מהרימ"ט ז"ל יעו"ש ובגירסת הרא"ש שלפנינו כתוב להדיא וז"ל אבל ההיא דפועלים כיון דדבר אבד הוא וחזרו בהם חייבים לשלם לו ההפסד הלכך נשתעבד לו המשכון שלהם לשכור עד כדי דמיו הלכך וכו' יעו"ש ועיין בים של שלמה לקדושין בסי' י"ב יעו"ש.<br><b> והרב</b> בני יעקב כתב בדף ק"ב וז"ל היוצא מכלל הדברים אלו הוא דדברי הרא"ש הן הן ממש דברי הראב"ד ז"ל כדמותם כצלמם דטעמא דמנה אין כאן הוא משום דלא קנה המשכון בתורת חיוב שהרי לא נתחייב לה מקודם והן הם ממש דברי הראב"ד שכתבו הרשב"א והר"ן משמו וכו' ולפי"ז אם נתחייב לה בקנין מקודם ואח"כ נתן לה משכון וה"ה נמי אם אמרה לה זכי במשכון זה שעבוד מנה מקודשת וראיתי להרב הגדול מהרימ"ט ז"ל שכתב במקום הנזכר דברי הרא"ש אינם לא כדברי הרמב"ן ולא כדברי הראב"ד ולדידי חזי לי דאין בין דברי הראב"ד לדברי הרא"ש אפי' כמלא נימא וכו' יעו"ש. ואני בעוניי אף שדברי הרב אינם צריכים חיזוק מ"מ אמינא דדברי הרב ז"ל הם ברורים בטעם והוא זה שדברי הרא"ש הלזו הביאם בנו הטור בחו"מ סימן ר"ז סכ"ב וכתב מרן ב"י על זה וז"ל ובמ"ש או יאמר אם אחזור בי תזכה וכו' כבר כתבתי שהם דברי התוס' הרא"ש וכ"כ שם שהר"ן בשם הראב"ד דהא דקאמר מנה אין כאן משכון אין כאן לפי שלא נתחייב בה דמילי בעלמא נינהו אבל היכא שנתן לה משכון וא"ל קני במשכון שעבוד מנה והתקדשי לי בו מקודשת וכתב שהרמב"ן חלוק בדבר יעו"ש הרי לך שדעת הרא"ש כדעת הראב"ד (א"ה עיין להרב גופיה דף ק"ג סוף ע"ג שהביא דברי מרן הללו יעו"ש ודלא כמ"ש הרב קהלת יעקב בסי' רס"ו אות פ' יעו"ש).
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>הרי שהתנה בדבר שאפשר לעשות וכו' אם תאכלי בשר חזיר הרי זה גיטיך וכו'.</b> הכי איתא בפ' המגרש (גיטין דף פ"ד) והרב שמחת יו"ט בסוף סי' פ"ז כתב וז"ל ויש לחקור בעיקר דין זה דעל מנת שתאכלי בשר חזיר התנאי קיים אי הוא הדין במתנה ע"מ שלא תאכלי בשר חזיר וכיוצא מאחד מהאיסורין דהתנאי קיים ואם אכלה הגט בטל או דילמא כיון דבלא"ה מושבע ועומד מהר סיני לא חייל תנאי זה דומיא לנשבע לקיים את המצוה דלא חלה וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> קשה לי טובא דמאי מסתפק הרב נר"ו מאחר שהוא הביא סוגיא דפ' המגרש ושם מבואר דלא שנא דאמרינן התם מיתיבי הרי זה גיטיך ע"מ שתבעלי לפלוני נתקיים התנאי הרי זה גט ואם לאו אינו גט על מנת שלא תבעלי לאבא ולאביך אין חוששים שמא נבעלה להם וכו' ע"כ הרי להדיא דמאי דהוי גט הוא משום דאין חוששין הא אם נבעלה הגט בטל ואף דמושבע ועומד מהר סיני וכן פסקו הפוסקים והטור ושו"ע באה"ע סי' קמ"ג וצ"ע.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואין אדם עושה שליח לקדש לו אלא אשה שיכול הוא לקדשה בשעת השליחות.</b> [כתב הרב מל"מ וז"ל] בפ"ב דנזיר דף י"ב אמרו לא משוי איניש שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא במילתא דלא מצי עביד השתא לא משוי והקשו בתוס' שם דמעשים בכל יום שהאשה אומרת לחברתה לושי לי קמח והפרישי לי חלה בעבורי ואיך נעשית שליח בדבר זה הא בשעה שעושה אותה שליח לא היתה יכולה להפריש בעצמה חלה מקמח זה שאינו בר חיובא שאין מפרישין חלה מקמח ותירצו משם ר"ת דיש בידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זאת תהא חלה על קמח זו לכשיהיה נילוש ודברים שבידה קיימים דאין זה דבר שלא בא לעולם כיון שבידה ללוש ולגלגל העיסה קרי שפיר דבר שבא לעולם וכו' ואח"כ הוקשה להם דא"כ דבר שבידו לא חשיב מחוסר מעשה למה הוצרך ר"ת לומר טעמא דאשה עושה שליח להפריש חלה לאחר שתלוש הוא משום שיכולה המשלח להביא עיסה מגולגלת וכו' אימא דשאני עושה שליח לקדש לו אשה נשואה שאין ביד המשלח לשלוח שיגרשנה בעלה ולפ"ז אין בידו לקדשה עכשיו משו"ה אינו עושה שליח שיקדשנה לו השליח לאחר שיגרשנה בעלה אבל באומר שיפריש לאחר שילוש חשיב שפיר שליח כיון שביד המשלח ללוש ולהפריש הימנה חלה ועד כאן לא אמרינן דמילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח אלא בדבר שאינו בידו אבל דבר שהוא בידו אף שמחוסר מעשה מצי משוי שליח ולזה תירצו דמ"מ בהאי טעמא לחודא לא סגי לן למימר דמצי למיעבד שליח כיון שבידו ללוש ולגלגל מדאמרינן בפ' (הבא ע"י) [רבן גמליאל] כתוב גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו ובעי התם ליבמתו מהו ומאי קא מספקא הא בידו לבא עליה ולגרשה [אלא] כיון דהשתא לא מצי לגרשה לא מצי משוי שליח כיון דמחוסר מעשה לבא עליה ה"נ כיון דהשתא איהו לא מצי להפריש חלה לא חשיב מה שבידה ללוש ולגלגל לענין שיכולה לעשות שליח כיון דמחוסר מעשה עכ"ל והנה לפי מסקנת התוס' טעמא דחלה הוא משום שיש בידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זאת תהא חלה על קמח זה לכשיהיה נילוש וכמ"ש בתחילת דבריהם. וראיתי להרב הגדול מהרימ"ט ז"ל בחלק חו"מ סימן כ"ג שתמה על דברי התוס' הלזו דמנא להו דהעושה שליח שיקדש לו אשה לאחר שיגרשנה בעלה דלא מהני ומה דאמרינן בגמ' הכונה היא מסתמא אין בדעת האדם למשוי שליח אלא במאי דמצי עביד השתא דמאי דלא מצי עביד השתא לא אסיק אדעתיה ולא שוי שליח אבל אי פריש פריש ובזה ניחא הא דמעשים בכל יום שאומרת אשה לחברתה שתלוש ותפריש לה חלה אע"ג דלא מצי עביד בעודו קמח שהרי בפירוש עשתה אותה שליח בכך וכו' [עכ"ל המל"מ. וכתב עוד המהרי"ט שם וז"ל] ואין לומר דמתוך הקושיא שהקשו מההיא (דפ"ב) [דפ"ה] דיבמות דמשמע דמחוסר מעשה מיקרי ולא חזי כלל הדרי בהו התוס' שנצטרך לומר דלאו דלא מצי עביד שליח קאמר אלא דמסתמא אין דעת האדם עליה ולפי"ז יכול לעשות שליח להפריש חלה בעודה קמח דאע"ג דסלקא בקושיא לא סלקא בתיובתא ובפ' חזקת הבתים גבי אחד מן האחין שהיו אונות וכו' עד כאן.<br><b> ולענ"ד</b> לפום מאי דפרשתי דברי התוס' וכמ"ש הבין המל"מ בפירושו אין מקום לדברי הרב ועי' בס' גט מקושר דף ל"ו יעו"ש ועי' בס' תורת נזיר דף ט"ו ע"ד והנה המל"מ הקשה למהרימ"ט דאם כדברי הרב מאי האי דפריך בגמ' מהאומר לאפוטרופוס שלו כל נדרין שתדור אשתי מכאן ועד שאבא ממקום פלוני הפר לה והפר לה יכול יהיו מופרין ת"ל אישה יקימנו ואישה יפירנו טעמא דאמר רחמנא הכי הא לאו הכי אפוטרופוס מפר הרי דס"ל לסתמא דתלמודא דמילתא דלא מצי עביד השתא אפי' שעושה אותו שליח בפירוש לא מהני ומשו"ה אוקמה לר' יאשיה כר' אליעזר שיכול אדם להפר לאשתו קודם שתדור ולהכי איצטריך קרא למעט שליח אבל לרבנן דאית להו דאינו יכול להפר קודם שתדור לא אצטריך קרא למעט אפוטרופוס דכיון דאיהו לא מצי עביד השתא פשיטא דלא מצי משוי שליח ע"כ.<br><b> וחזיתיה</b> להרב משאת משה ח"ג ביו"ד סי' י"א שהקשה כן וכתב שם מר בריה וז"ל אמר אברהם דברי המל"מ ודברי אדוני אבי צל"ע דהרי מהרימ"ט הקשה מההיא דאמרינן בפ"ק דקידושין הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן נינהו וכו' ותירץ הרב דהתם לא מצי למעבד לגמרי קאמר אבל לכי שליח מצי למעבד איהו נמי עביד וכו' אמור מעתה לרבנן דאית להו דאינו יכול להפר קודם שתדור ודאי דלא אצטריך קרא למעט אפוטרופוס כיון דאיהו לא מצי עביד כלל קודם שתדור ולא מצי משוי שליח ואי אמרה מהרימ"ט היינו במצי עביד אלא דמסתמא אין דעתו קאמר עכ"ל ואחרי מחילה רבה לא ידענא מאי קושיא דנראה שרצה לדמותו ההיא דאפוטרופוס לההיא דהני כהני דלא מצי עביד כלל ולא דמי כאוכלא לדנא דה"נ בשעה שאפוטרופוס מפר מצי בעל מפר אי הוה התם דומיא דעושה שליח לקדש לו אשה ובשעה שעשהו שליח לא מצי איהו לקדשה כיון דבשעה שעושה השליח שליחותו מצי לקדשה כתב מהרימ"ט דאי פריש מצי עביד ה"נ דכוותה כיון דפריש לו בעל לאפוטרופוס כן בפירוש משו"ה אם לאו קרא הוה אמינא דמהני וא"כ מאי מקשה הש"ס כיון דפריש וזהו קושית המל"מ וא"כ לא ידעתי מאי קמתרץ וצ"ע (א"ה עיין להרב גופיה בס' אמרות טהורות דף נ"ד ע"ח שחזר בו מתירוץ זה יעו"ש).
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>וצריך לכתוב כתובה וכו' וחכמים הם שתקנו כתובה לאשה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה וכו'.</b> ראיתי להרב דרכי נועם ז"ל באה"ע סי' כ"ז שכתב וז"ל וכיון דטעמייהו דרבנן הוא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א"כ שפיר מצי למתניה בעל בעת הנשואין שלא (תגביה) תגבה כתובתה לאחר מותו [דאי הוי] דאורייתא לא הוה מצי למיתנה משום דהו"ל (מתניה) מתנה על מה שכתוב בתורה אבל מאחר דהוי דרבנן כל שאם בא לגרשה חייב ליתן לה כתובתה הרי תקנת חכמים במקומה עומדת וכו' יעו"ש.<br><b> ונוראות</b> נפלאתי עליו דמה יענה הרב ז"ל ביום שידובר בו הא דפסק הרי"ף בר"פ הכותב בפלוגתא דת"ק ורשב"ג בכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך בחייך ובמותיך אם מתה לא ירשנה ורשב"ג אומר ירשנה מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה ופסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל כת"ק דדבר שבממון תנאו קיים וכתב הר"ן שם וז"ל ולית הילכתא כוותיה דקי"ל בדבר שבממון תנאו קיים כלומר דאע"ג דפסק רב כרשב"ג היינו משום דס"ל דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אע"ג דירושת הבעל דרבנן חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה אבל אנן קי"ל כר' יהודה דבדבר שבממון תנאו קיים הילכך ליתא לדרב וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ג מהל' אישות ע"כ הרי להדיא דשפיר מצי למיתניה בדבר שבממון ומהניא ליה תנאו קיים ואף כי אמר ר"ח ז"ל דהלכה כרשב"ג כמ"ש הר"ן שם הרי קול ושוברו עמו שכתב והלכה כרשב"ג ולא מטעמיה דהוא סבר מתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל דמתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל בתנאי הגוף והכא בתנאי ממון אנן קיימי וכו' יעו"ש הרי דמאי דלא מהני תנאי לאו משום מתנה עמ"ש בתורה הוא דבהא ודאי מהני דהא קי"ל כל דבר שבממון תנאו קיים אלא דלא מהני מחילה משום דלא זכה בה עדיין ואיך יכול למחול היפך מ"ש הרב ז"ל ודוק.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>מותר לארס בכל יום וכו' ואפי' בחולו של מועד אין נושאין נשים וכו' לפי שאין מערבין שמחה בשמחה.</b> כתב הרב המגיד שהיא סוגיא במו"ק דף ח'.<br><b> (א"ה</b> זה מצאתי כתוב לעטרת ראשי מורי זקני הרב המחבר ושייך להלכה זאת וז"ל). ראיתי ונתון לבי לעת כזאת כי פקד ה' את עמו לתת אחרית ותקוה ויהי לנו למקדש מעט אלו בתי כנסיות שהיו חרבים והנה בעתה יצא דבר המלכות יר"ה ויט לנו חסד שיבנו אותם כמאז ומקדם והנה הנם הם בונים אותם וכפי הנראה הוא שתשלום הבנין הוא בחג שבועות בס"ד והוא זמן מתן תורה וראוי להחזיר הס"ת למקומם הראשון ודאי שהיא שמחה גדולה אי שפיר דמי לחנכם בחג או דילמא איכא משום אין מערבין שמחה בשמחה.<br><b> דע</b> דשנו חכמים בלשון המשנה במו"ק דף ח' ע"ב וז"ל אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מיבמין מפני ששמחה היא לו ופריך בגמ' וכי שמחה היא לו מאי הוי א"ר [יהודה] אמר שמואל לפי שאין מערבין שמחה בשמחה רבה בר רב הונא אמר מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו א"ל אביי לרב יוסף הא דרבה ב"ר הונא דרב הוא דאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב מניין שאין נושאין נשים במועד שנאמר ושמחת בחגך בחגך ולא באשתך עולא אמר מפני הטורח ר' יצחק נפחא אמר מפני ביטול פריה ורביה וכו' ודאין מערבין שמחה בשמחה מנלן דכתיב ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום ואם איתא דמערבין שמחה בשמחה וכו' אלא מדמייתר קרא מכדי כתיב ארבעה עשר יום שבעת ימים ושבעת ימים למה לי ש"מ הני לחוד והני לחוד. וכתבו התוס' בד"ה לפי שאין מערבין וז"ל גזירת הכתוב היא כדדריש לקמן מקרא דשלמה ובירושלמי דריש מדכתיב מלא שבוע זאת וטעם נראה קצת דכמו שאין עושין מצות חבילות חבילות דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה וכן בשמחה יהיה לבו פנוי בשמחה ע"כ ובד"ה בחגך כתבו דעיקר דרשא הוא ולא אסמכתא כדאמרינן בפ"ק דחגיגה ורב אשי האי בחגך מאי דריש ובד"ה מפני ביטול פריה ורביה כתבו וז"ל ונראה לי דקי"ל כרב אשי דדריש בחגיגה בפ"ק דף ח' ושם בחגך ולא באשתך ואינו אסור לערב שמחה בשמחה ועי"ל דלא חשיבי שמחה בשמחה כי אם סעודת נשואין לבד עכ"ל הרי להדיא מדברי התוס' דס"ל דהני אמוראי פליגי אמילתא דשמואל וס"ל דהלכה כרב אשי ומותר לערב שמחה בשמחה וכן הוא דעת הריטב"א ז"ל שם וז"ל שאין מערבין שמחה בשמחה ולדבריו אין מערבין שמחת מילה ופדיון הבן וכו' ואין הלכה כמותו דאידך כולהו פליגי עליה יעו"ש וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל בח"ג סי' רע"ו יעו"ש.<br><b> אמנם</b> רבינו עובדיה מברטנורא ז"ל פי' וז"ל ששמחה היא לו ואין מערבין שמחת החג בשמחה אחרת דכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך ועיי"ש בתוס' יו"ט וכ"כ התוס' בפ' נערה דף מ"ז ע"א בד"ה דמסר לה וז"ל אע"ג דאמר רב במו"ק דף ח' ושם ושמחת בחגך ולא באשתך דאין נושאין נשים בחולו של מועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה ודרשה גמורה היא כדאמרינן בחגיגה דהוי דאורייתא איכא למימר וכו' או נשואין בלא סעודה וכו' יעו"ש הרי שערבו טעם דאין מערבין שמחה בשמחה עם טעם בחגך ולא באשתך כנראה דס"ל דרבה ב"ר הונא לא פליגי אטעמא דשמואל דאין מערבין שמחה בשמחה וא"כ לדידהו אף דפסקינן הלכתא כרב אשי אפי"ה אסור לערב שמחה בשמחה.<br><b> ברם</b> ראיתי להרב מרכבת המשנה בפ"ז מהל' יו"ט שכתב וז"ל ראיתי להרב מוהר"ש אלגאזי ז"ל בס' רצוף אהבה במועד קטן שכתב דהאי ועוד י"ל שכתבו התוס' אפי' למאן דיהיב טעמא משום דאין מערבין ומ"ש ועוד י"ל כונתם לחדש על מה שתירצו קודם וכתבו דמאן דיליף בחגך ולא באשתך לדידיה אין אסור לערב שמחה בשמחה לזה כתבו ועוד י"ל דאפי' דמאן דיליף מבחגך ולא באשתך סבר דהיינו טעמא דקרא משום ערוב שמחה בשמחה אלא דבהא פליג אמאן דיהיב טעמא משום אין מערבין דלההוא מאן דאמר לענין דינא דכל שמחה אין מערבין ואף שאינו שמחת נשואין אבל מאן דיהיב טעמא משום בחגך ולא באשתך סבר דטעמא דקרא משום ערוב שמחה אבל לדידיה לא אסר קרא לערב שמחה בשמחה אלא בסעודת נשואין ופדיון הבן שריא נמצא דכי כתבו התוס' ז"ל ועוד י"ל דלא חשיבי וכו' הוא למ"ד בחגך ולא באשתך דפסקינן כוותיה אבל לעולם למ"ד טעמא דמתני' משום ערוב שמחה בשמחה כיון דמשלמה גמר בכל שמחה מיירי ע"כ א"כ מאי דאמרו בגמ' וכו' והכל אתי שפיר דהתוס' ז"ל בכתובות אזלי לשטתייהו דמו"ק דמאן דסבר בחגך ולא באשתך טעמא משום דאין מערבין שמחה בשמחה והטעם שלא יניח שמחת הרגל שכן הוא מוכרח מן הגמ' עכ"ל ואפשר דזה הוא היתה דעת רבינו עובדיה מברטנורא דסבר מאי דאמר קרא ושמחת בחגך ולא באשתך הוא משום דאין מערבין ומ"מ אינו אסור כי אם בשמחת נשואין אבל שאר מיני שמחות לא לרב אשי.<br><b> ובעיקר</b> דברי התוס' בפ' נערה שתירצו דנשואין בלא סעודה שרי הקשה מהרש"ל ז"ל וז"ל וזה תימה מדתניא בהדיא באלו מגלחין מארסין אבל לא כונסין ואין עושין סעודת אירוסין משמע דנשואין בלא סעודה נמי אסור ע"כ ומהרש"א תירץ דהתוס' סמכו בזה על מה שבאו לחלק בין שמחה דאורייתא ובין שמחה דרבנן כיון דלא חשיבא כולי האי ולא הוי דרשה גמורה אלא בנשואין עם סעודה דהוי שמחה גמורה ואין מערבין שמחה בשמחה ע"כ. וראיתי להרב מג"א באו"ח סי' תקמ"ו שכתב וז"ל ולי נראה דלק"מ דהא התירוץ קאי אליבא דרב דמקשו דברי רב אהדדי ורב יליף התם מדכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך וא"כ ה"ק קרא סעודה שאתה עושה לצורך הרגל דהיינו בשר ויין כדאיתא בגמ' יהיה בחגך ולא באשתך אבל נשואין בלא סעודה שרי אבל אנן קי"ל כשמואל דאזיל לשיטתיה דס"ל הטעם דאין מערבין שמחה בשמחה א"כ נשואין בלא סעודה אסור דאיכא שמחה יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבינו במה שכתב דהתירוץ קאי אליבא דרב דמקשו דברי רב אהדדי דהא התם קאמר רב מנין שמעשה הבת לאב שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה דרבה אף בתו וכו' ופריך הש"ס ואימא ה"מ קטנה דמצי מזבין ומשני מסתברא דאבוה הוי דאי לא הא דזכי רחמנא לאב לממסרא לחופה היכי מצי מסר לה הא קמבטלה ממעשה ידיה דידה והיינו כרב וע"ז פריך ר' אחאי דלעולם דמעשה ידיה דידה הוי ודלא כרב והא דזכי ליה רחמנא לממסרא לחופה דיהיב להאב שכר פקעתא אי נמי דמסר לה בשבתות וי"ט וע"ז באו התוס' והקשו דמאי דחייא היא לרב דהא ליתא דלא מצי מסר לה בשבתות וי"ט דאין מערבין שמחה בשמחה דאין נושאין נשים במועד דכתיב ושמחת בחגך ועדיין שפיר קאמר רב דמעשה ידיה דאב הוא ומאי פריך רב אחאי וע"ז תירצו דמסר לה בנשואין בלא סעודה ולא זכיתי להבין דבריו וצריך ישוב.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא מן האמור דלדעת התוס' בסוגיין לתירוץ קמא ולדעת הריטב"א ז"ל מותר לערב שמחה בשמחה ואפי' לתירוץ בתרא נמי הך דאין מערבין היינו בשמחת נשואין אבל שאר שמחות שפיר דמי והרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' יו"ט פסק וז"ל אין נושאין נשים במועד ולא מיבמין כדי שלא תשכח שמחת החג בשמחה אחרת הנשואין וכו' ולא סעודת נשואין שלא לערב שמחה אחרת בשמחת החג וכו' וכתב הרב המגיד וז"ל ובגמ' הרבה אוקמתות וטעמים רב הונא אמר מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו ואמרו דרב ס"ל הכי ולזה כתב רבינו זה הטעם ע"כ והרב לח"מ הקשה עליו מסוף דברי הרמב"ם שכתב שלא יערב שמחה אחרת וכו' ועוד הקשה ממ"ש הרמב"ם בפ"י מהל' אישות שכתב וז"ל וא"צ לומר שאסור לישא אשה בשבת ואפי' בחוה"מ אין נושאין נשים כמו שביארנו לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנאמר מלא שבוע זאת יעו"ש ואיך כתב הרה"מ דפסק כרב הונא משום דרב הכי ס"ל והרי התם יהיב טעמא משום דאין מערבין שמחה בשמחה והפרש גדול יש בענין הדין דלמ"ד אין מערבין הוא כל שמחה שבעולם שהרי משלמה המלך ע"ה למד אבל לרבה בר רב הונא לא הוי אלא שמחת אשה דהיינו בחגך ולא באשתך וכו' ותירץ דודאי הרמב"ם (פי') [פסק] כמ"ד אין מערבין אבל מ"מ למ"ד אין מערבין אינו מכחיש לרב הונא דאמר משום שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו אלא מוסיף על דבריו דאפי' שאר שמחות נמי לכך לא חש הרמב"ם לכתוב כאן רק טעם זה דמניח שמחת יו"ט שהוא מוסכם אבל מ"מ כתב בהל' אישות דאין מערבין להודיענו שם הדין אפי' בשאר שמחות וכו' יעו"ש שהניח הדבר בצ"ע.<br><b> ולענ"ד</b> לא נתקררה דעתי בזה דא"כ איפכא הו"ל להרמב"ם לעשות דבהל' יו"ט הו"ל לתת טעם דאין מערבין לרמוז דבכל מיני שמחות אסור לערב ביו"ט כגון סעודת פדיון הבן וכיוצא ובהל' אישות יאמר שלא תשתכח שמחת הרגל בשמחה אחרת ואפשר דזה הוא דקשיתיה להרב לח"מ והצריכו עיון והרב מעשה רוקח תירץ שכונת הרמב"ם ז"ל הוא לההיא שכתבו התוס' דטעם דאין מערבין שמחה בשמחה הוא כמו שאין עושין מצות חבילות חבילות דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה כן בשמחה כנ"ל ומעתה טעמא דרב הונא דאמר מפני שמניח שמחת הרגל ר"ל דבאשתו קפדינן מרוב חיבתו אצלה מרבה בעסקיו כדי לשמחה ולהכי מייתי דרשת בחגך ולא באשתך וא"כ הרמב"ם דכתב שלא תשתכח שמחת הרגל הוא ניהו טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה ודקדק בדבריו ולא כתב שלא יניח שמחת הרגל כלשון הגמרא יעו"ש והטור ז"ל באו"ח סי' תקמ"ו פסק המשנה כצורתה ובאה"ע סי' ס"ד יהיב טעמא משום דאין מערבין או משום ביטול פריה ורביה והרב פרי חדש בסי' תרפ"ח ס"ק ו' כתב על הרשב"א ז"ל שהתיר לישא אשה בפורים וז"ל ולי נראה דאין לסמוך על ההיא תשובת הרשב"א ולא מכרעא מילתא דליפלוג רב אשי עליה בההיא טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה ומה גם דמקרא נפקא ליה אלא דבעי למימר ר"א דאיסורא דאורייתא איכא מקרא דבחגך ולא באשתך דהוי עיקר דרשא ומדברי הרי"ף והרא"ש וכן מדברי התוס' לחד שנויא נראה דס"ל דאיכא טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה ואפי' לרב אשי וכו' יעו"ש.<br><b> אלא</b> דמ"מ נראה דכל זה אינו אלא בשמחה שיש בו סעודה כגון מילה ופדיון הבן ובחינוך בית המקדש בימי שלמה המלך ע"ה שהיה שם אכילה הרבה והיו זובחי שלמים ואוכלים הבשר עד שאכלו אפילו ביוה"כ באותה שנה ופריך בגמ' הכא נמי מעבד ליעבדו מיכל לא ליכול ולא לישתו ומשני אין שמחה בלא אכילה ושתיה יעו"ש על זה הוא דקפיד שלמה שלא לעשותו ברגל ובודאי דשלמה גמר דינו ממאי דקפיד קרא לומר ושמחת בחגך ולא באשתך אבל בשמחה דנידון דידן שהיא על מה שנבנה בימינו בתי כנסיות וזכינו להחזיר הס"ת למקומם הראשון ולהתפלל במקום קדוש ולית בשמחה זאת אכילה ושתיה כי אם שירות ותשבחות ונדרין ונדבות להוצאת בית הכנסת והרי זה דומה לשמחת אירוסין או לשמחת מחזיר גרושתו דאפי' בסעודה שרי. ואמינא דעדיף יותר לחנכם בחג ולערב שמחת החג בשמחת חינוך בית הכנסת דהא איתא בתנחומא בפרשת פקודי שהמשכן נשמר להקימו ביום לידת יצחק לערב שמחה בשמחה והיפה תואר הקשה מהא דמו"ק דאין מערבין שמחה בשמחה ותירץ דשאני שמחת לידת יצחק דאין חיוב לעשות שמחה על זה הילכך נוח לערב שמחת המשכן בשמחה זו שתהיה השמחה כפולה אבל שמחת מועד ונשואין שהן חיוב אין לערב ע"כ וממנו ניקח לנדון דידן שאין חיוב בשמחת זאת כי אם אנן בדידן משמחין דודאי שפיר דמי ועדיפא לחנכם בחג.<br><b> עוד</b> ראיתי להרב מהר"ש יפה ז"ל בפרשת פקודי פרשה נ"ב סי"ב שהביא המדרש תנחומא והקשה מהרש"י ז"ל דאין מערבין שמחה בשמחה ותירץ וז"ל וי"ל דשמחה דאית בה אכילה ושתיה דאית בה הנאה לגוף אין מערבין שאחר שישבע במשתה משום אחת אינו נהנה מאחרת אבל שמחה דמצוה שאפשר לשתיהם יחד שאין קצבה לשמחה מוטב לערב זו בזו כדי שתגדל כח השמחה זו בזו כדרך הדברים המצורפים ועוד דמגלגלין זכות ליום זכאי וכו' יעו"ש הרי דבשמחה דלית אכילה ושתיה עדיף טפי לערבן ועיין בס' מזבח אדמה הל' חנוכה בד"ה חיוב ודוק והאל ברחמיו יביא הענין לידי גמר מעשה ויסלק חרון אפו מעל עמו ויזכנו להתפלל שם עוד זה מדבר ובא לציון גואל ויראנו בית קדשו בקרב ימים כי בא יבא ולא יאחר במהרה בימינו כן יהי רצון אמן הלא כה דברי עבד נרצע לעבודת קוני והוא.<br><b> הצעיר </b> שלמה בכ"ר שמואל חכים ס"ט.
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מציאת האשה ומעשי ידיה וכו'.</b> כתב מהרשד"ם בחו"מ סי' שכ"ז וז"ל ולענין השאלה הב' שנינו בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ד) וכן האשה שהשביחה השביחה לאמצע ופריך בגמ' אשה מאי עבידתה בנכסי יתומים א"ר ירמיה באשה יורשת ופי' רשב"ם ז"ל או תיטול כתובתה ותלך לה או תטרח קמי יתמי ותהיה ניזונת ומעשה ידיה שלהם ואין לה להשתכר בממון היורשים באשה יורשת כגון שנשא ראובן בת שמעון וירשו בני ראובן ובת שמעון נכסי הזקן או שאמר בעלה תטול אשתי כאחד מן הבנים וכו' ולא פרשה לאמצע ע"כ ומכאן משמע דעל הסתם כל עוד שהיא ניזונת משל בעלה ולא נטלה כתובתה שאין לה ברוח כלל כשאינה יורשת הגם שהרא"ש ז"ל פליג בזה קצת דס"ל שנוטלת שכר טורחה אלא שידה על התחתונה כמ"ש בפסקיו והטור באה"ע הביא דבריו בסי' צ"ה מ"מ למדנו שגם לדברי הרא"ש אינו נוטלת לאמצע (וצ"ל לעצמה) עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבין דברי הרב ז"ל שהרי דברי הרא"ש שבפ' מי שמת שכתב שנוטלת שכר טורחה אינם אלא כשאינה ניזונת שכך כתב פי' רשב"ם אשה שמת בעלה והיא ניזונת מנכסי יתומים והשביחה את הנכסים אף שכר טירחא אינה נוטלת וכו' ואם אינה נזונת כגון שתבע כתובתה בבי"ד והניח בעלה נכסים מועטים ואין בהם כדי כתובתה אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ונתעצלו בי"ד או היורשים מלהשביע ולהגבותה כתובתה אפי' השביחו הנכסים ועמדו עד אלף דינרין השביחה לעצמה אבל השביחה הנכסים בסתם נוטלת כתובתה והמותר ליורשים ומתוך לשונו משמע שאינה נוטלת בשבח כלום ולא נהירא דדוקא אשה יורשת דאחים הוא דמחלי אהדדי אבל אשה שאינה יורשת הוי אצל הבנים כיורדת בנכסי אחר ונוטלת שכר טורחה אך שידה על התחתונה וכו' ע"כ הרי דמאי דפליג הרא"ש על רשב"ם הוי דוקא באשה שאינה נזונת דודאי מ"ש הרא"ש ז"ל ומתוך לשונו משמע שאינה נוטלת בשבח כלום קאי למאי דסליק מניה דהיינו אם אינה נזונת והשביחה סתם דאינה נוטלת כי אם כתובתה והשאר ליורשים דאי בנזונת הא בפי' כתב רשב"ם דאין לה אפי' שכר טירחא ומה לו לומר ומתוך לשונו משמע ועוד דפסקי הרא"ש הביא דאם נזונת אין לה אפי' שכר טירחא וכדברי רשב"ם וכן הטור ז"ל כתב דנוטלת שכר טורחה באינה נזונת היפך דעת רשב"ם באופן שדברי מהרשד"ם נפלאו ממני ולא זכיתי להבינם (א"ה עיין במהר"מ מלובלין ז"ל בסי' ק"ט שהכריח כן מדברי הרא"ש והביא דבריו הכנה"ג באה"ע סי' צ"ה בהגה"ט אות ח' יעו"ש) עוד כתב שם הרב וז"ל לכן נראה דלענין מעשה כיון שרוב הפוסקים רובא דרוב גדולים בחכמה ובמנין מסכימים שלא אמרו במתני' וכן האשה שהשביחה השביחה לאמצע אלא באשה יורשת דעלמא כל שהיא נזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהם ע"כ ובודאי שטעות סופר נפל במילת לאמצע וצ"ל לעצמה ולסיפא דמתני' קאמר ופשוט.
+
+Chapter 22
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>האשה שכתבה כל נכסיה וכו'.</b> עיין בכ"מ וכתב הרב בית שמואל באה"ע סי' צ' ס"ק ל' וז"ל לכן לדעת הרא"ש המקבל אוכל פירות ויורש אותה שהרי מהיום חל המתנה ולהרמב"ם אינו אוכל פירות ואינו יורש אותה דהא לא חל המתנה עדין כל זמן שלא אמר הן והבעל ג"כ אינו אוכל פירות דהוי כנכסים שאינם ידועים לבעל וכו' ובס"ק ל"א כתב וז"ל בהרא"ש מבואר דהמקבל מתנה אוכל פירות וכן כתב הטור וכך נראה דהרמב"ם ז"ל ס"ל כן דאי אמרת לאו מתנה היא כיון דכוונתה היה להבריח א"כ למה לא ירש אותה אלא ודאי כוונתה היה שיאכל המקבל הפירות ולא כשלטי גבורים שכתב דאינו אוכל פירות ואין יורש אותה וכו' יעו"ש ולענ"ד איני יכול לזווג ב' הלשונות אלו במ"ש בדעת רבינו שפעם כתב דלדעתו שאין המקבל אוכל פירות ואם מתה אינו זוכה ופעם כתב שהמקבל אוכל פירות ואם מתה זוכה המקבל במתנה ודוק.
+
+Chapter 23
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>התנה עמה שלא ירשנה הרי זה לא ירשנה וכו'. בד"א שהתנה עמה קודם שתנשא וכו' אבל אם התנה עמה אחר שנשאת תנאו בטל כמו שביארנו.</b> כתב הרב המגיד במשנה מחלוקת בדין הירושה ת"ק ורשב"ג ורשב"ג אמר אם מתה ירשנה מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה ובגמ' אמר רב הלכה כרשב"ג ובהלכות ולית הלכתא כוותיה דקי"ל כל דבר שבממון תנאו קיים ובירושלמי אילין דכתיבין אי מיתת בלא בני כל מה דילה תהדר לבני נשא תנאי ממון הוא וקיים ע"כ בהלכות וכן הכריעו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ודוקא אמתנה ועודה ארוסה וכההיא דאמר וכו' אבל משנשאת אין תנאו בירושה כלום וכו' וכ"כ הרמב"ן והרשב"א וכדעת רבינו והירושלמי הנזכר בהלכות הוא בכותב לה ועודה ארוסה אי נמי בכותב לה בכתובתה בשעת כניסה אבל לאחר נישואין לא אמר כלום אלו דבריהם ז"ל מסכימין לדעת רבינו ומצאתי בתשובה לרבינו שהוא סובר שדין המשנה הוא במתנה אחר הנשואין ואף בזה אמרו בהלכות שהתנאי קיים והוא חולק על ההלכות בזה ואומר דלאחר הנשואין ודאי תנאו בטל אבל בארוסה תנאו קיים וכבר כתבתי שדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל כדעת רבינו בענין הדין והם סוברים שדברי ההלכות הם בארוסה ולעיקר הדין כולם נתכוונו לדעת אחד עכ"ל והנה לפי דעת הרה"מ דס"ל דדעת רבינו שבתשובה הן בכותב לה ועודה ארוסה והיינו דמהני ליה תנאו ואזיל ומודה ליה להרי"ף ז"ל אמנם במתנה אחר הנשואין חלוק על ההלכות וצ"ל דלא מהני ולא מידי והן הם הדברים האמורים כאן והשוה מדתו הכא והתם וא"כ הא דיהיב טעמא בתשובה דהירושלמי מיירי בתנאי שכותב האב לבתו ומשום הכי מהני תנאי ולא תירץ דהירושלמי מיירי בכותב לה ועודה ארוסה ולעולם דמיירי בתנאי שכותב הבעל לאשתו כפשטו היינו משום דקשה לו בדברי הירושלמי שלא נזכר לשון ירושה כלל וכמו שכתב כן אח"כ וז"ל ועוד שלא נזכר בירושלמי שם ירושה כלל ואין דברי הירושלמי דומין אלא למי שנתן נכסיו לאחרים שלא בלשון ירושה ודברים ברורים הם וכו' יעו"ש.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי למרן החבי"ב באה"ע סי' ס"ט הגה"ט אות י"א שהביא תשובת רבינו וכתב עליו וז"ל ודבריו ברור מללו דאפי' בכותב לה ועודה ארוסה ס"ל להרב דתנאו בטל מדקאמר הלכתא כרב ורב פסק כרשב"ג ורשב"ג אפי' בכותב לה ועודה ארוסה ס"ל דתנאו בטל דהא במתני' דפליג בה רבנן ורשב"ג מוקמינן לה בכותב לה ועודה ארוסה וכו' יעו"ש ולפי מ"ש הרב המגיד אין בזה הוכחה דרבינו ס"ל שדין המשנה הוא במתנה אחר הנשואין ואף בזה אמרו ההלכות שהתנאי קיים ובזה הוא דחלוק על ההלכות אבל במתנה קודם הנשואין אזיל ומודה דמהני התנאי. ועוד הכריח הרב ז"ל מדכתב רבינו בתשובה שזה שפי' הרי"ף ז"ל אגב שטפיה אמרה הרי"ף ז"ל ולפי האמור לא כתב שתנאו קיים אלא בכתב לה ועודה ארוסה וכו' ואף לזה י"ל דאחר המחילה לא אירייא דכיון דהוא ז"ל ס"ל דדברי הרי"ף הם אמורים אפי' לאחר שנשאת וכדכתב הרה"מ א"כ אין הוכחה דבעודה ארוסה נמי פליג עליה דלא מהני אלא שפיר מצי למימר דמודה מיהא בכותב לה ועודה ארוסה דמהני תנאה עוד כתב הרב ז"ל וז"ל ועוד מדהוצרך לאוקמיה הירושלמי במתנה דאי ס"ל דבכותב לה ועודה ארוסה תנאו קיים הוה ליה לאוקומי הירושלמי בכותב לה ועודה ארוסה ונמצא לפ"ז שהרמב"ם ז"ל סותר את עצמו מחבורו הגדול לתשובה וכו' אבל מה שקשה עלינו הוא שהעיד בתשובה שפי' בהלכותיו כמו שפי' בתשובה ואינו כמ"ש.<br><b> שוב</b> ראיתי להריב"ש ז"ל בתשובה סי' ק"ב כתב שהרמב"ן ז"ל הבין מדברי הרי"ף דאפי' בנשואה תנאו קיים ואפשר שזה דעת הרמב"ם בתשובה עכ"ל ולפי מ"ש בעניותנו בדעת רבינו שלא תירץ הירושלמי בכותב לה ועודה ארוסה הוא משום דלא נזכר שם ירושה כלל וכמ"ש אח"כ אין משם הוכחה ונמצא לפי זה שדעת רבינו בחבורו ושבתשובה שוים הם וצדקו יחדיו דבכותב לה ועודה ארוסה מהני תנאה ואין נסת'ר מחמתו אלא שבתשובה הבין שדברי רב הם בכותב לה משנשאת ומשו"ה לא מהני תנאי משום דירושה חק ומשפט כתיב בה שלא כדברי הרי"ף דאפי' משנשאת מהני תנאה וכדכתב הרה"מ ומהתימה על הרב ז"ל שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה היפך מ"ש הרה"מ שם בו בפרק ולא זכר ש"ר וישכחהו.<br><b> עוד</b> אנא יניק וחכים עומד ומתמיה על הרב ז"ל שהעיד על הריב"ש ז"ל שהרמב"ן ז"ל הבין בדברי הרי"ף דאף בנשואה מהני תנאה ותנאו קיים וכו' ואילו מדברי הרב המגיד שכתבנו נראה להדיא שהרמב"ן והרשב"א ז"ל ס"ל שדברי הלכות הם בארוסה וכן ראיתי בהריב"ש סי' ק"ב שכתב וז"ל ולא הייתי צריך להאריך בנדון זה אלא להודיעך שפי' הרי"ף ז"ל הוא בכותב לה ועודה ארוסה כדאוקמי בגמ' למתני' ולא כמו שהבין הרמב"ם ז"ל מדבריו וכולם מסכימים לעיקר הדין ע"כ הרי להדייא שלא הבין בדברי הרי"ף ז"ל דמיירי בכותב לה לאחר שנשאת זולת רבינו ז"ל שלא כדברי מרן החבי"ב שכתב שהרמב"ן ג"כ הבין כן וכעת צ"ע.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f333bb7fdf5e7d085b392f92efbb0a54a8529f5d
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,419 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Marriage
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות אישות
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Marriage
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות אישות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כיצד האשה מתקדשת וכו'.</b> כתב המל"מ וז"ל כתב הריב"ש סי' פ' על מי שאמר כשנתן לה הטבעת הריני נותנו לך בתורת קדושין ולא אמר הרי את מקודשת לי אין כאן ידים אלא דיבור שלם דכיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קידושין כבר נראה מלשונו שהוא מקדש והיא המתקדשת ע"כ אבל הרשב"א כתב בהיפך בתשובה סי' אלף רל"ד על אשה שאמר לה ראובן הריני נותן לך זה לקדושין והשיב לשמואל דבעי ידים מוכיחות אין זה מקודשת דמ"מ בשעת נתינה לא הוו שם ידים מוכיחות ודוק עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבין דברי הרב ז"ל דהא מהריב"ל ז"ל בכלל ג' עלה ונסתפק בדעת הרשב"א ז"ל מדכתב בסוף התשובה וז"ל ומיהו יש לחוש להחמיר שמא בקידושין בענין זו לא בעיא ידים מוכיחות וצריכה גט מספק יעו"ש וגם מהרימ"ט ז"ל בחי' לקדושין כתב וז"ל איברא שהלשון מפוקפק מדקאמר שמא בקדושין בענין זה משמע דבקדושין בענין אחר לא בעינן ידים מוכיחות והתם היינו טעמא משום דקאמר הריני נותנו לך מוכחה מילתא שהוא הנותן ולעצמו מקדשה וכמ"ש הריב"ש וכו' וא"ת אי משום דקאמר הריני קאמר הו"ל למימר דהוו ידים מוכיחות י"ל דלא בעינן ידים מוכיחות טפי קאמר אלא במ"ש הריני נותנו סגי ע"כ הרי לך להדיא שכתב בפשיטות כדברי מהריב"ל ואף כי אית מאן דס"ל דמה שכתב בענין זה ר"ל כיון ששניהם מודים משו"ה יש להחמיר וכו' מ"מ לא ברירא לן לעשותו מחלוקת בין הריב"ש והרשב"א ז"ל בדבר שמהריב"ל ומהרימ"ט כתבו בהיפך ואף כי דעתו נוטה לאידך גיסא הלא לאמונה היה לו להזכירם ולא למסתם סתומי כאילו הוא מוסכם מן הכל.<br><b> ועוד</b> איכא למידק דאף כי נאמר דס"ל דהרשב"א דמילת הריני לא מעלה ולא מוריד לשוויה ידים מוכיחות מ"מ שפיר איכא להשוות מידתם מטעמא אחרינא והוא כי הלשון דקאמר שנותן לה בתורת קדושין נראה שר"ל כדינו מלשון המועיל לקדש בו משו"ה כתב שיש להחמיר והיינו דקאמר בקידושין בענין זה דלא בעינן ידים מוכיחות וגם טעמא דהריב"ש ז"ל י"ל בכה"ג והיינו טעמא דמקודשת משום דכשנותן לה אמר לה הכי הריני נותן לך זה בתורת קדושין ומשום מילת בתורת קדייק הרב ז"ל לעשותה מקודשת ומ"ש מהרימ"ט בח"א סי' קל"ח וז"ל אבל לשון הריב"ש ז"ל הריני נותן לך בתורת קדושין מוכיח על הנתינה שהוא נותן לה בתורת קדושין יעו"ש וזה הוא דלא כמהריב"ל ז"ל וכמ"ש הרב ז"ל.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>היה מדבר עמה על עסקי הקדושין וכו'.</b> כתב הרב המגיד בשם הרשב"א דהיכא שלא היו עסוקים כלל בענין ונתן לה כסף סתם אפי' חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי והיא רוצה שצריך שיטול הכסף ממנה ויחזור ויתננו לה בתורת קדושין וכתב מהרימ"ט ז"ל בחלק אה"ע סי' מ"ג על דברי הרשב"א שדבר תמוה הוא מי גרע כסף סתם מכשנתנו בתורת פקדון דעקר להו בהדיא מקדושין ואפ"ה רצתה מקודשת ונראה שדעתו ז"ל דכיון שנתן לה כסף סתם ולא היו מדברים בעסק קדושין מסתמא בתורת מתנה יהיב לה ניהלה ואם טענה איהי בכך מהימנינן לה ונסתייע הרב ז"ל מההיא דפ' שבועת העדות מנה נתתי לך וכו' ומההיא דסטראי נינהו שהביא הרא"ש ז"ל בפ' שבועת הדיינין בשם הר"י ן' מיגש ז"ל יעו"ש.<br><b> והרב</b> מל"מ בדין שלפנינו כתב וז"ל לא ידעתי מה זו סמיכה דהתם הלה טוען ברי דלמתנה קאמר אלא שהעדים שהיו מבחוץ לא שמעו דבורם וכן ההיא דסטראי נינהו הכי הוי אבל במקבל סתם והוא לא ידע אם במתנה אם בפקדון בהא הוא דקיימינן אם יכול המקבל לומר סתמא לשם מתנה יהבתינהו והשתא הוא דקא הדרת בך ע"כ ואני חכים ולא בחכמה רואה אני שדברי מהרימ"ט ז"ל הם דברי הרי"ף בהלכות שכתב בפ' שבועת העדות וז"ל והיכא דמנה זוזי לחבריה באנפי סהדי ולא ידעי הנך סהדי אי הלואה יהבינהו נהליה או בפרעון פרעינו או במתנה יהבינהו וא"ל הב לי מנה דילי דיהבית לך וכו' ואי א"ל הנהו זוזי דהוה מסקינא בך נינהו אי נמי מתנה יהבתינהו לי אפי' עדים רואין אותו כיון דלא ידעי דהלואה יהבתינהו ליה פטור וכו' דאמרינן מנה לו מנה בפני פלוני ופלוני ועדים רואין מבחוץ וכו' ע"כ.<br><b> הרי</b> להדיא דעת הרי"ף ז"ל דאפי' שנתן לו סתם ולא פי' לשום מה נתן דהא העדים היו שם והם לא ידעו משמע שלא דברו הנותן והמקבל כי אם קח זה יכול לטעון דמתנה נתן ואף דלא טעין דבמתנה קאמר ליה הנותן ויליף לה מהא דאמר רב יהודה שהעדים היו בחוץ ואין לומר דהרי"ף ז"ל מיירי דהמקבל טעין דבמתנה קאמר ליה בפירוש ובאנפי סהדי דקאמר היינו שהם בפנים וסהדי מבחוץ דא"כ היא היא מימרא דרב יהודה אלא ודאי כדאמרן ועל טענה דסטראי ומתנה על שניהם הוא אומר דטענתיה טענה וי"ל ועי' בפ' הכותב (כתובות דף פ"ה) מה שפירש"י שם בד"ה סטראי נינהו מצד אחר נושים בו ומחמת אותה מלוה החזיק בהם ע"כ ועיין בס' קרית מלך רב מה שהליץ בעד מהרימ"ט ז"ל.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>היה מוכר פירות וכו'.</b> כתב הרב המגיד שם דף ט' מעשים מגמרא והם כמו שכתבם רבינו ע"כ ועיין להתוס' ז"ל שם ד"ה הב אשקי ושדי אינה מקודשת וז"ל וא"ת מי גרע מתן מעות לפלוני דמקודשת (כשם) [כ"ש] כשאומרת תן לי וי"ל דשאני הכא דמעיקרא היתה שואלת שלא בתורת קידושין ומשו"ה איכא למימר כשאומרת הב אדעתא דמעיקרא קאמר ע"כ ומהרימ"ט ז"ל בתשובה חלק אה"ע סי' ח"ל בד"ה ואעיקרא דדינא כתב על דברי התוס' וז"ל והתוס' נמי על לשון הב שאלו והרי תן לפלוני אע"פ שלא השיבה הן וגם לא אמרה אקדש אני לך מקודשת [כ"ש] כשאמר תן לי ותירצו דשאני הכא דמעיקרא שאלה שלא בתורת קידושין וטעמא משום דאין לשון תן צודק על שאלתו כדפרישנא יעו"ש ועיין למהרימ"ט גופיה בחי' לקידושין דף ט' מ"ש על דברי התוס' ובס' שמן המר חלק חו"מ מסי' ג' ואילך ודוק.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>האומר לאשה התקדשי לי בדינר וכו'.</b> כתב מהרימ"ט בחי' להרי"ף בפ"ק דקדושין וז"ל התקדש לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת מאי טעמא מנה אין כאן משכון אין כאן כתב הרמב"ן ז"ל שאפי' אמר לה קני משכון וכו' והרא"ש כתב יש מפרשים דהיינו דוקא בענין אשה ועבדים שנקנין בכסף ואין כאן כסף שיוכל לקנות אבל אם אדם נותן מתנה לחבירו ונתן לו משכון על המתנה משיכת המשכון כאלו זכה במתנה ומביאין ראיה מדאמרינן בהאומנים כשבא חבילת פועל אצל הבעה"ב שוכר עליהן עד כדי דמיהם וליתא דאין חילוק בין מתנה לקידושין ודין אחד לכולם דבדבר שלא נתחייב בו לא חל שעבוד על נכסיו. ומיהו אותה דבפ' האומנים דבמשיכת המשכון משתעבד להפסיד עד כדי דמיהם לא ישבה הרא"ש ונראה דשפיר עבד דלא חש לה דהתם לא הזכירו האומנים שום שעבוד ובמאי נשתעבדו האומנים אלא על כרחך התם ה"ט דכל מילי דשלוחים ופועלים במילי דעלמא מתחייבים היכא דאיכא פסידא והוי פועלים סמך בעה"ב מכי באת החבילה לידו שאלמלא כן היה מחזר בתר פועלים אחרים ומסתמא מכי באת חבילתם ליד בעה"ב אשתעבודי אשתעבוד עד כדי דמיהם עכ"ל ועיין בס' בני יעקב דף ק"ב מ"ש על דברי מהרימ"ט ז"ל יעו"ש ובגירסת הרא"ש שלפנינו כתוב להדיא וז"ל אבל ההיא דפועלים כיון דדבר אבד הוא וחזרו בהם חייבים לשלם לו ההפסד הלכך נשתעבד לו המשכון שלהם לשכור עד כדי דמיו הלכך וכו' יעו"ש ועיין בים של שלמה לקדושין בסי' י"ב יעו"ש.<br><b> והרב</b> בני יעקב כתב בדף ק"ב וז"ל היוצא מכלל הדברים אלו הוא דדברי הרא"ש הן הן ממש דברי הראב"ד ז"ל כדמותם כצלמם דטעמא דמנה אין כאן הוא משום דלא קנה המשכון בתורת חיוב שהרי לא נתחייב לה מקודם והן הם ממש דברי הראב"ד שכתבו הרשב"א והר"ן משמו וכו' ולפי"ז אם נתחייב לה בקנין מקודם ואח"כ נתן לה משכון וה"ה נמי אם אמרה לה זכי במשכון זה שעבוד מנה מקודשת וראיתי להרב הגדול מהרימ"ט ז"ל שכתב במקום הנזכר דברי הרא"ש אינם לא כדברי הרמב"ן ולא כדברי הראב"ד ולדידי חזי לי דאין בין דברי הראב"ד לדברי הרא"ש אפי' כמלא נימא וכו' יעו"ש. ואני בעוניי אף שדברי הרב אינם צריכים חיזוק מ"מ אמינא דדברי הרב ז"ל הם ברורים בטעם והוא זה שדברי הרא"ש הלזו הביאם בנו הטור בחו"מ סימן ר"ז סכ"ב וכתב מרן ב"י על זה וז"ל ובמ"ש או יאמר אם אחזור בי תזכה וכו' כבר כתבתי שהם דברי התוס' הרא"ש וכ"כ שם שהר"ן בשם הראב"ד דהא דקאמר מנה אין כאן משכון אין כאן לפי שלא נתחייב בה דמילי בעלמא נינהו אבל היכא שנתן לה משכון וא"ל קני במשכון שעבוד מנה והתקדשי לי בו מקודשת וכתב שהרמב"ן חלוק בדבר יעו"ש הרי לך שדעת הרא"ש כדעת הראב"ד (א"ה עיין להרב גופיה דף ק"ג סוף ע"ג שהביא דברי מרן הללו יעו"ש ודלא כמ"ש הרב קהלת יעקב בסי' רס"ו אות פ' יעו"ש).
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>הרי שהתנה בדבר שאפשר לעשות וכו' אם תאכלי בשר חזיר הרי זה גיטיך וכו'.</b> הכי איתא בפ' המגרש (גיטין דף פ"ד) והרב שמחת יו"ט בסוף סי' פ"ז כתב וז"ל ויש לחקור בעיקר דין זה דעל מנת שתאכלי בשר חזיר התנאי קיים אי הוא הדין במתנה ע"מ שלא תאכלי בשר חזיר וכיוצא מאחד מהאיסורין דהתנאי קיים ואם אכלה הגט בטל או דילמא כיון דבלא"ה מושבע ועומד מהר סיני לא חייל תנאי זה דומיא לנשבע לקיים את המצוה דלא חלה וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> קשה לי טובא דמאי מסתפק הרב נר"ו מאחר שהוא הביא סוגיא דפ' המגרש ושם מבואר דלא שנא דאמרינן התם מיתיבי הרי זה גיטיך ע"מ שתבעלי לפלוני נתקיים התנאי הרי זה גט ואם לאו אינו גט על מנת שלא תבעלי לאבא ולאביך אין חוששים שמא נבעלה להם וכו' ע"כ הרי להדיא דמאי דהוי גט הוא משום דאין חוששין הא אם נבעלה הגט בטל ואף דמושבע ועומד מהר סיני וכן פסקו הפוסקים והטור ושו"ע באה"ע סי' קמ"ג וצ"ע.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואין אדם עושה שליח לקדש לו אלא אשה שיכול הוא לקדשה בשעת השליחות.</b> [כתב הרב מל"מ וז"ל] בפ"ב דנזיר דף י"ב אמרו לא משוי איניש שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא במילתא דלא מצי עביד השתא לא משוי והקשו בתוס' שם דמעשים בכל יום שהאשה אומרת לחברתה לושי לי קמח והפרישי לי חלה בעבורי ואיך נעשית שליח בדבר זה הא בשעה שעושה אותה שליח לא היתה יכולה להפריש בעצמה חלה מקמח זה שאינו בר חיובא שאין מפרישין חלה מקמח ותירצו משם ר"ת דיש בידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זאת תהא חלה על קמח זו לכשיהיה נילוש ודברים שבידה קיימים דאין זה דבר שלא בא לעולם כיון שבידה ללוש ולגלגל העיסה קרי שפיר דבר שבא לעולם וכו' ואח"כ הוקשה להם דא"כ דבר שבידו לא חשיב מחוסר מעשה למה הוצרך ר"ת לומר טעמא דאשה עושה שליח להפריש חלה לאחר שתלוש הוא משום שיכולה המשלח להביא עיסה מגולגלת וכו' אימא דשאני עושה שליח לקדש לו אשה נשואה שאין ביד המשלח לשלוח שיגרשנה בעלה ולפ"ז אין בידו לקדשה עכשיו משו"ה אינו עושה שליח שיקדשנה לו השליח לאחר שיגרשנה בעלה אבל באומר שיפריש לאחר שילוש חשיב שפיר שליח כיון שביד המשלח ללוש ולהפריש הימנה חלה ועד כאן לא אמרינן דמילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח אלא בדבר שאינו בידו אבל דבר שהוא בידו אף שמחוסר מעשה מצי משוי שליח ולזה תירצו דמ"מ בהאי טעמא לחודא לא סגי לן למימר דמצי למיעבד שליח כיון שבידו ללוש ולגלגל מדאמרינן בפ' (הבא ע"י) [רבן גמליאל] כתוב גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו ובעי התם ליבמתו מהו ומאי קא מספקא הא בידו לבא עליה ולגרשה [אלא] כיון דהשתא לא מצי לגרשה לא מצי משוי שליח כיון דמחוסר מעשה לבא עליה ה"נ כיון דהשתא איהו לא מצי להפריש חלה לא חשיב מה שבידה ללוש ולגלגל לענין שיכולה לעשות שליח כיון דמחוסר מעשה עכ"ל והנה לפי מסקנת התוס' טעמא דחלה הוא משום שיש בידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זאת תהא חלה על קמח זה לכשיהיה נילוש וכמ"ש בתחילת דבריהם. וראיתי להרב הגדול מהרימ"ט ז"ל בחלק חו"מ סימן כ"ג שתמה על דברי התוס' הלזו דמנא להו דהעושה שליח שיקדש לו אשה לאחר שיגרשנה בעלה דלא מהני ומה דאמרינן בגמ' הכונה היא מסתמא אין בדעת האדם למשוי שליח אלא במאי דמצי עביד השתא דמאי דלא מצי עביד השתא לא אסיק אדעתיה ולא שוי שליח אבל אי פריש פריש ובזה ניחא הא דמעשים בכל יום שאומרת אשה לחברתה שתלוש ותפריש לה חלה אע"ג דלא מצי עביד בעודו קמח שהרי בפירוש עשתה אותה שליח בכך וכו' [עכ"ל המל"מ. וכתב עוד המהרי"ט שם וז"ל] ואין לומר דמתוך הקושיא שהקשו מההיא (דפ"ב) [דפ"ה] דיבמות דמשמע דמחוסר מעשה מיקרי ולא חזי כלל הדרי בהו התוס' שנצטרך לומר דלאו דלא מצי עביד שליח קאמר אלא דמסתמא אין דעת האדם עליה ולפי"ז יכול לעשות שליח להפריש חלה בעודה קמח דאע"ג דסלקא בקושיא לא סלקא בתיובתא ובפ' חזקת הבתים גבי אחד מן האחין שהיו אונות וכו' עד כאן.<br><b> ולענ"ד</b> לפום מאי דפרשתי דברי התוס' וכמ"ש הבין המל"מ בפירושו אין מקום לדברי הרב ועי' בס' גט מקושר דף ל"ו יעו"ש ועי' בס' תורת נזיר דף ט"ו ע"ד והנה המל"מ הקשה למהרימ"ט דאם כדברי הרב מאי האי דפריך בגמ' מהאומר לאפוטרופוס שלו כל נדרין שתדור אשתי מכאן ועד שאבא ממקום פלוני הפר לה והפר לה יכול יהיו מופרין ת"ל אישה יקימנו ואישה יפירנו טעמא דאמר רחמנא הכי הא לאו הכי אפוטרופוס מפר הרי דס"ל לסתמא דתלמודא דמילתא דלא מצי עביד השתא אפי' שעושה אותו שליח בפירוש לא מהני ומשו"ה אוקמה לר' יאשיה כר' אליעזר שיכול אדם להפר לאשתו קודם שתדור ולהכי איצטריך קרא למעט שליח אבל לרבנן דאית להו דאינו יכול להפר קודם שתדור לא אצטריך קרא למעט אפוטרופוס דכיון דאיהו לא מצי עביד השתא פשיטא דלא מצי משוי שליח ע"כ.<br><b> וחזיתיה</b> להרב משאת משה ח"ג ביו"ד סי' י"א שהקשה כן וכתב שם מר בריה וז"ל אמר אברהם דברי המל"מ ודברי אדוני אבי צל"ע דהרי מהרימ"ט הקשה מההיא דאמרינן בפ"ק דקידושין הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן נינהו וכו' ותירץ הרב דהתם לא מצי למעבד לגמרי קאמר אבל לכי שליח מצי למעבד איהו נמי עביד וכו' אמור מעתה לרבנן דאית להו דאינו יכול להפר קודם שתדור ודאי דלא אצטריך קרא למעט אפוטרופוס כיון דאיהו לא מצי עביד כלל קודם שתדור ולא מצי משוי שליח ואי אמרה מהרימ"ט היינו במצי עביד אלא דמסתמא אין דעתו קאמר עכ"ל ואחרי מחילה רבה לא ידענא מאי קושיא דנראה שרצה לדמותו ההיא דאפוטרופוס לההיא דהני כהני דלא מצי עביד כלל ולא דמי כאוכלא לדנא דה"נ בשעה שאפוטרופוס מפר מצי בעל מפר אי הוה התם דומיא דעושה שליח לקדש לו אשה ובשעה שעשהו שליח לא מצי איהו לקדשה כיון דבשעה שעושה השליח שליחותו מצי לקדשה כתב מהרימ"ט דאי פריש מצי עביד ה"נ דכוותה כיון דפריש לו בעל לאפוטרופוס כן בפירוש משו"ה אם לאו קרא הוה אמינא דמהני וא"כ מאי מקשה הש"ס כיון דפריש וזהו קושית המל"מ וא"כ לא ידעתי מאי קמתרץ וצ"ע (א"ה עיין להרב גופיה בס' אמרות טהורות דף נ"ד ע"ח שחזר בו מתירוץ זה יעו"ש).
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>וצריך לכתוב כתובה וכו' וחכמים הם שתקנו כתובה לאשה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה וכו'.</b> ראיתי להרב דרכי נועם ז"ל באה"ע סי' כ"ז שכתב וז"ל וכיון דטעמייהו דרבנן הוא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א"כ שפיר מצי למתניה בעל בעת הנשואין שלא (תגביה) תגבה כתובתה לאחר מותו [דאי הוי] דאורייתא לא הוה מצי למיתנה משום דהו"ל (מתניה) מתנה על מה שכתוב בתורה אבל מאחר דהוי דרבנן כל שאם בא לגרשה חייב ליתן לה כתובתה הרי תקנת חכמים במקומה עומדת וכו' יעו"ש.<br><b> ונוראות</b> נפלאתי עליו דמה יענה הרב ז"ל ביום שידובר בו הא דפסק הרי"ף בר"פ הכותב בפלוגתא דת"ק ורשב"ג בכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך בחייך ובמותיך אם מתה לא ירשנה ורשב"ג אומר ירשנה מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה ופסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל כת"ק דדבר שבממון תנאו קיים וכתב הר"ן שם וז"ל ולית הילכתא כוותיה דקי"ל בדבר שבממון תנאו קיים כלומר דאע"ג דפסק רב כרשב"ג היינו משום דס"ל דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אע"ג דירושת הבעל דרבנן חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה אבל אנן קי"ל כר' יהודה דבדבר שבממון תנאו קיים הילכך ליתא לדרב וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ג מהל' אישות ע"כ הרי להדיא דשפיר מצי למיתניה בדבר שבממון ומהניא ליה תנאו קיים ואף כי אמר ר"ח ז"ל דהלכה כרשב"ג כמ"ש הר"ן שם הרי קול ושוברו עמו שכתב והלכה כרשב"ג ולא מטעמיה דהוא סבר מתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל דמתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל בתנאי הגוף והכא בתנאי ממון אנן קיימי וכו' יעו"ש הרי דמאי דלא מהני תנאי לאו משום מתנה עמ"ש בתורה הוא דבהא ודאי מהני דהא קי"ל כל דבר שבממון תנאו קיים אלא דלא מהני מחילה משום דלא זכה בה עדיין ואיך יכול למחול היפך מ"ש הרב ז"ל ודוק.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>מותר לארס בכל יום וכו' ואפי' בחולו של מועד אין נושאין נשים וכו' לפי שאין מערבין שמחה בשמחה.</b> כתב הרב המגיד שהיא סוגיא במו"ק דף ח'.<br><b> (א"ה</b> זה מצאתי כתוב לעטרת ראשי מורי זקני הרב המחבר ושייך להלכה זאת וז"ל). ראיתי ונתון לבי לעת כזאת כי פקד ה' את עמו לתת אחרית ותקוה ויהי לנו למקדש מעט אלו בתי כנסיות שהיו חרבים והנה בעתה יצא דבר המלכות יר"ה ויט לנו חסד שיבנו אותם כמאז ומקדם והנה הנם הם בונים אותם וכפי הנראה הוא שתשלום הבנין הוא בחג שבועות בס"ד והוא זמן מתן תורה וראוי להחזיר הס"ת למקומם הראשון ודאי שהיא שמחה גדולה אי שפיר דמי לחנכם בחג או דילמא איכא משום אין מערבין שמחה בשמחה.<br><b> דע</b> דשנו חכמים בלשון המשנה במו"ק דף ח' ע"ב וז"ל אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות ולא מיבמין מפני ששמחה היא לו ופריך בגמ' וכי שמחה היא לו מאי הוי א"ר [יהודה] אמר שמואל לפי שאין מערבין שמחה בשמחה רבה בר רב הונא אמר מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו א"ל אביי לרב יוסף הא דרבה ב"ר הונא דרב הוא דאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב מניין שאין נושאין נשים במועד שנאמר ושמחת בחגך בחגך ולא באשתך עולא אמר מפני הטורח ר' יצחק נפחא אמר מפני ביטול פריה ורביה וכו' ודאין מערבין שמחה בשמחה מנלן דכתיב ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום ואם איתא דמערבין שמחה בשמחה וכו' אלא מדמייתר קרא מכדי כתיב ארבעה עשר יום שבעת ימים ושבעת ימים למה לי ש"מ הני לחוד והני לחוד. וכתבו התוס' בד"ה לפי שאין מערבין וז"ל גזירת הכתוב היא כדדריש לקמן מקרא דשלמה ובירושלמי דריש מדכתיב מלא שבוע זאת וטעם נראה קצת דכמו שאין עושין מצות חבילות חבילות דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה וכן בשמחה יהיה לבו פנוי בשמחה ע"כ ובד"ה בחגך כתבו דעיקר דרשא הוא ולא אסמכתא כדאמרינן בפ"ק דחגיגה ורב אשי האי בחגך מאי דריש ובד"ה מפני ביטול פריה ורביה כתבו וז"ל ונראה לי דקי"ל כרב אשי דדריש בחגיגה בפ"ק דף ח' ושם בחגך ולא באשתך ואינו אסור לערב שמחה בשמחה ועי"ל דלא חשיבי שמחה בשמחה כי אם סעודת נשואין לבד עכ"ל הרי להדיא מדברי התוס' דס"ל דהני אמוראי פליגי אמילתא דשמואל וס"ל דהלכה כרב אשי ומותר לערב שמחה בשמחה וכן הוא דעת הריטב"א ז"ל שם וז"ל שאין מערבין שמחה בשמחה ולדבריו אין מערבין שמחת מילה ופדיון הבן וכו' ואין הלכה כמותו דאידך כולהו פליגי עליה יעו"ש וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל בח"ג סי' רע"ו יעו"ש.<br><b> אמנם</b> רבינו עובדיה מברטנורא ז"ל פי' וז"ל ששמחה היא לו ואין מערבין שמחת החג בשמחה אחרת דכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך ועיי"ש בתוס' יו"ט וכ"כ התוס' בפ' נערה דף מ"ז ע"א בד"ה דמסר לה וז"ל אע"ג דאמר רב במו"ק דף ח' ושם ושמחת בחגך ולא באשתך דאין נושאין נשים בחולו של מועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה ודרשה גמורה היא כדאמרינן בחגיגה דהוי דאורייתא איכא למימר וכו' או נשואין בלא סעודה וכו' יעו"ש הרי שערבו טעם דאין מערבין שמחה בשמחה עם טעם בחגך ולא באשתך כנראה דס"ל דרבה ב"ר הונא לא פליגי אטעמא דשמואל דאין מערבין שמחה בשמחה וא"כ לדידהו אף דפסקינן הלכתא כרב אשי אפי"ה אסור לערב שמחה בשמחה.<br><b> ברם</b> ראיתי להרב מרכבת המשנה בפ"ז מהל' יו"ט שכתב וז"ל ראיתי להרב מוהר"ש אלגאזי ז"ל בס' רצוף אהבה במועד קטן שכתב דהאי ועוד י"ל שכתבו התוס' אפי' למאן דיהיב טעמא משום דאין מערבין ומ"ש ועוד י"ל כונתם לחדש על מה שתירצו קודם וכתבו דמאן דיליף בחגך ולא באשתך לדידיה אין אסור לערב שמחה בשמחה לזה כתבו ועוד י"ל דאפי' דמאן דיליף מבחגך ולא באשתך סבר דהיינו טעמא דקרא משום ערוב שמחה בשמחה אלא דבהא פליג אמאן דיהיב טעמא משום אין מערבין דלההוא מאן דאמר לענין דינא דכל שמחה אין מערבין ואף שאינו שמחת נשואין אבל מאן דיהיב טעמא משום בחגך ולא באשתך סבר דטעמא דקרא משום ערוב שמחה אבל לדידיה לא אסר קרא לערב שמחה בשמחה אלא בסעודת נשואין ופדיון הבן שריא נמצא דכי כתבו התוס' ז"ל ועוד י"ל דלא חשיבי וכו' הוא למ"ד בחגך ולא באשתך דפסקינן כוותיה אבל לעולם למ"ד טעמא דמתני' משום ערוב שמחה בשמחה כיון דמשלמה גמר בכל שמחה מיירי ע"כ א"כ מאי דאמרו בגמ' וכו' והכל אתי שפיר דהתוס' ז"ל בכתובות אזלי לשטתייהו דמו"ק דמאן דסבר בחגך ולא באשתך טעמא משום דאין מערבין שמחה בשמחה והטעם שלא יניח שמחת הרגל שכן הוא מוכרח מן הגמ' עכ"ל ואפשר דזה הוא היתה דעת רבינו עובדיה מברטנורא דסבר מאי דאמר קרא ושמחת בחגך ולא באשתך הוא משום דאין מערבין ומ"מ אינו אסור כי אם בשמחת נשואין אבל שאר מיני שמחות לא לרב אשי.<br><b> ובעיקר</b> דברי התוס' בפ' נערה שתירצו דנשואין בלא סעודה שרי הקשה מהרש"ל ז"ל וז"ל וזה תימה מדתניא בהדיא באלו מגלחין מארסין אבל לא כונסין ואין עושין סעודת אירוסין משמע דנשואין בלא סעודה נמי אסור ע"כ ומהרש"א תירץ דהתוס' סמכו בזה על מה שבאו לחלק בין שמחה דאורייתא ובין שמחה דרבנן כיון דלא חשיבא כולי האי ולא הוי דרשה גמורה אלא בנשואין עם סעודה דהוי שמחה גמורה ואין מערבין שמחה בשמחה ע"כ. וראיתי להרב מג"א באו"ח סי' תקמ"ו שכתב וז"ל ולי נראה דלק"מ דהא התירוץ קאי אליבא דרב דמקשו דברי רב אהדדי ורב יליף התם מדכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך וא"כ ה"ק קרא סעודה שאתה עושה לצורך הרגל דהיינו בשר ויין כדאיתא בגמ' יהיה בחגך ולא באשתך אבל נשואין בלא סעודה שרי אבל אנן קי"ל כשמואל דאזיל לשיטתיה דס"ל הטעם דאין מערבין שמחה בשמחה א"כ נשואין בלא סעודה אסור דאיכא שמחה יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבינו במה שכתב דהתירוץ קאי אליבא דרב דמקשו דברי רב אהדדי דהא התם קאמר רב מנין שמעשה הבת לאב שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה דרבה אף בתו וכו' ופריך הש"ס ואימא ה"מ קטנה דמצי מזבין ומשני מסתברא דאבוה הוי דאי לא הא דזכי רחמנא לאב לממסרא לחופה היכי מצי מסר לה הא קמבטלה ממעשה ידיה דידה והיינו כרב וע"ז פריך ר' אחאי דלעולם דמעשה ידיה דידה הוי ודלא כרב והא דזכי ליה רחמנא לממסרא לחופה דיהיב להאב שכר פקעתא אי נמי דמסר לה בשבתות וי"ט וע"ז באו התוס' והקשו דמאי דחייא היא לרב דהא ליתא דלא מצי מסר לה בשבתות וי"ט דאין מערבין שמחה בשמחה דאין נושאין נשים במועד דכתיב ושמחת בחגך ועדיין שפיר קאמר רב דמעשה ידיה דאב הוא ומאי פריך רב אחאי וע"ז תירצו דמסר לה בנשואין בלא סעודה ולא זכיתי להבין דבריו וצריך ישוב.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא מן האמור דלדעת התוס' בסוגיין לתירוץ קמא ולדעת הריטב"א ז"ל מותר לערב שמחה בשמחה ואפי' לתירוץ בתרא נמי הך דאין מערבין היינו בשמחת נשואין אבל שאר שמחות שפיר דמי והרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' יו"ט פסק וז"ל אין נושאין נשים במועד ולא מיבמין כדי שלא תשכח שמחת החג בשמחה אחרת הנשואין וכו' ולא סעודת נשואין שלא לערב שמחה אחרת בשמחת החג וכו' וכתב הרב המגיד וז"ל ובגמ' הרבה אוקמתות וטעמים רב הונא אמר מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו ואמרו דרב ס"ל הכי ולזה כתב רבינו זה הטעם ע"כ והרב לח"מ הקשה עליו מסוף דברי הרמב"ם שכתב שלא יערב שמחה אחרת וכו' ועוד הקשה ממ"ש הרמב"ם בפ"י מהל' אישות שכתב וז"ל וא"צ לומר שאסור לישא אשה בשבת ואפי' בחוה"מ אין נושאין נשים כמו שביארנו לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנאמר מלא שבוע זאת יעו"ש ואיך כתב הרה"מ דפסק כרב הונא משום דרב הכי ס"ל והרי התם יהיב טעמא משום דאין מערבין שמחה בשמחה והפרש גדול יש בענין הדין דלמ"ד אין מערבין הוא כל שמחה שבעולם שהרי משלמה המלך ע"ה למד אבל לרבה בר רב הונא לא הוי אלא שמחת אשה דהיינו בחגך ולא באשתך וכו' ותירץ דודאי הרמב"ם (פי') [פסק] כמ"ד אין מערבין אבל מ"מ למ"ד אין מערבין אינו מכחיש לרב הונא דאמר משום שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו אלא מוסיף על דבריו דאפי' שאר שמחות נמי לכך לא חש הרמב"ם לכתוב כאן רק טעם זה דמניח שמחת יו"ט שהוא מוסכם אבל מ"מ כתב בהל' אישות דאין מערבין להודיענו שם הדין אפי' בשאר שמחות וכו' יעו"ש שהניח הדבר בצ"ע.<br><b> ולענ"ד</b> לא נתקררה דעתי בזה דא"כ איפכא הו"ל להרמב"ם לעשות דבהל' יו"ט הו"ל לתת טעם דאין מערבין לרמוז דבכל מיני שמחות אסור לערב ביו"ט כגון סעודת פדיון הבן וכיוצא ובהל' אישות יאמר שלא תשתכח שמחת הרגל בשמחה אחרת ואפשר דזה הוא דקשיתיה להרב לח"מ והצריכו עיון והרב מעשה רוקח תירץ שכונת הרמב"ם ז"ל הוא לההיא שכתבו התוס' דטעם דאין מערבין שמחה בשמחה הוא כמו שאין עושין מצות חבילות חבילות דבעינן שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה כן בשמחה כנ"ל ומעתה טעמא דרב הונא דאמר מפני שמניח שמחת הרגל ר"ל דבאשתו קפדינן מרוב חיבתו אצלה מרבה בעסקיו כדי לשמחה ולהכי מייתי דרשת בחגך ולא באשתך וא"כ הרמב"ם דכתב שלא תשתכח שמחת הרגל הוא ניהו טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה ודקדק בדבריו ולא כתב שלא יניח שמחת הרגל כלשון הגמרא יעו"ש והטור ז"ל באו"ח סי' תקמ"ו פסק המשנה כצורתה ובאה"ע סי' ס"ד יהיב טעמא משום דאין מערבין או משום ביטול פריה ורביה והרב פרי חדש בסי' תרפ"ח ס"ק ו' כתב על הרשב"א ז"ל שהתיר לישא אשה בפורים וז"ל ולי נראה דאין לסמוך על ההיא תשובת הרשב"א ולא מכרעא מילתא דליפלוג רב אשי עליה בההיא טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה ומה גם דמקרא נפקא ליה אלא דבעי למימר ר"א דאיסורא דאורייתא איכא מקרא דבחגך ולא באשתך דהוי עיקר דרשא ומדברי הרי"ף והרא"ש וכן מדברי התוס' לחד שנויא נראה דס"ל דאיכא טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה ואפי' לרב אשי וכו' יעו"ש.<br><b> אלא</b> דמ"מ נראה דכל זה אינו אלא בשמחה שיש בו סעודה כגון מילה ופדיון הבן ובחינוך בית המקדש בימי שלמה המלך ע"ה שהיה שם אכילה הרבה והיו זובחי שלמים ואוכלים הבשר עד שאכלו אפילו ביוה"כ באותה שנה ופריך בגמ' הכא נמי מעבד ליעבדו מיכל לא ליכול ולא לישתו ומשני אין שמחה בלא אכילה ושתיה יעו"ש על זה הוא דקפיד שלמה שלא לעשותו ברגל ובודאי דשלמה גמר דינו ממאי דקפיד קרא לומר ושמחת בחגך ולא באשתך אבל בשמחה דנידון דידן שהיא על מה שנבנה בימינו בתי כנסיות וזכינו להחזיר הס"ת למקומם הראשון ולהתפלל במקום קדוש ולית בשמחה זאת אכילה ושתיה כי אם שירות ותשבחות ונדרין ונדבות להוצאת בית הכנסת והרי זה דומה לשמחת אירוסין או לשמחת מחזיר גרושתו דאפי' בסעודה שרי. ואמינא דעדיף יותר לחנכם בחג ולערב שמחת החג בשמחת חינוך בית הכנסת דהא איתא בתנחומא בפרשת פקודי שהמשכן נשמר להקימו ביום לידת יצחק לערב שמחה בשמחה והיפה תואר הקשה מהא דמו"ק דאין מערבין שמחה בשמחה ותירץ דשאני שמחת לידת יצחק דאין חיוב לעשות שמחה על זה הילכך נוח לערב שמחת המשכן בשמחה זו שתהיה השמחה כפולה אבל שמחת מועד ונשואין שהן חיוב אין לערב ע"כ וממנו ניקח לנדון דידן שאין חיוב בשמחת זאת כי אם אנן בדידן משמחין דודאי שפיר דמי ועדיפא לחנכם בחג.<br><b> עוד</b> ראיתי להרב מהר"ש יפה ז"ל בפרשת פקודי פרשה נ"ב סי"ב שהביא המדרש תנחומא והקשה מהרש"י ז"ל דאין מערבין שמחה בשמחה ותירץ וז"ל וי"ל דשמחה דאית בה אכילה ושתיה דאית בה הנאה לגוף אין מערבין שאחר שישבע במשתה משום אחת אינו נהנה מאחרת אבל שמחה דמצוה שאפשר לשתיהם יחד שאין קצבה לשמחה מוטב לערב זו בזו כדי שתגדל כח השמחה זו בזו כדרך הדברים המצורפים ועוד דמגלגלין זכות ליום זכאי וכו' יעו"ש הרי דבשמחה דלית אכילה ושתיה עדיף טפי לערבן ועיין בס' מזבח אדמה הל' חנוכה בד"ה חיוב ודוק והאל ברחמיו יביא הענין לידי גמר מעשה ויסלק חרון אפו מעל עמו ויזכנו להתפלל שם עוד זה מדבר ובא לציון גואל ויראנו בית קדשו בקרב ימים כי בא יבא ולא יאחר במהרה בימינו כן יהי רצון אמן הלא כה דברי עבד נרצע לעבודת קוני והוא.<br><b> הצעיר </b> שלמה בכ"ר שמואל חכים ס"ט.
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מציאת האשה ומעשי ידיה וכו'.</b> כתב מהרשד"ם בחו"מ סי' שכ"ז וז"ל ולענין השאלה הב' שנינו בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ד) וכן האשה שהשביחה השביחה לאמצע ופריך בגמ' אשה מאי עבידתה בנכסי יתומים א"ר ירמיה באשה יורשת ופי' רשב"ם ז"ל או תיטול כתובתה ותלך לה או תטרח קמי יתמי ותהיה ניזונת ומעשה ידיה שלהם ואין לה להשתכר בממון היורשים באשה יורשת כגון שנשא ראובן בת שמעון וירשו בני ראובן ובת שמעון נכסי הזקן או שאמר בעלה תטול אשתי כאחד מן הבנים וכו' ולא פרשה לאמצע ע"כ ומכאן משמע דעל הסתם כל עוד שהיא ניזונת משל בעלה ולא נטלה כתובתה שאין לה ברוח כלל כשאינה יורשת הגם שהרא"ש ז"ל פליג בזה קצת דס"ל שנוטלת שכר טורחה אלא שידה על התחתונה כמ"ש בפסקיו והטור באה"ע הביא דבריו בסי' צ"ה מ"מ למדנו שגם לדברי הרא"ש אינו נוטלת לאמצע (וצ"ל לעצמה) עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבין דברי הרב ז"ל שהרי דברי הרא"ש שבפ' מי שמת שכתב שנוטלת שכר טורחה אינם אלא כשאינה ניזונת שכך כתב פי' רשב"ם אשה שמת בעלה והיא ניזונת מנכסי יתומים והשביחה את הנכסים אף שכר טירחא אינה נוטלת וכו' ואם אינה נזונת כגון שתבע כתובתה בבי"ד והניח בעלה נכסים מועטים ואין בהם כדי כתובתה אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ונתעצלו בי"ד או היורשים מלהשביע ולהגבותה כתובתה אפי' השביחו הנכסים ועמדו עד אלף דינרין השביחה לעצמה אבל השביחה הנכסים בסתם נוטלת כתובתה והמותר ליורשים ומתוך לשונו משמע שאינה נוטלת בשבח כלום ולא נהירא דדוקא אשה יורשת דאחים הוא דמחלי אהדדי אבל אשה שאינה יורשת הוי אצל הבנים כיורדת בנכסי אחר ונוטלת שכר טורחה אך שידה על התחתונה וכו' ע"כ הרי דמאי דפליג הרא"ש על רשב"ם הוי דוקא באשה שאינה נזונת דודאי מ"ש הרא"ש ז"ל ומתוך לשונו משמע שאינה נוטלת בשבח כלום קאי למאי דסליק מניה דהיינו אם אינה נזונת והשביחה סתם דאינה נוטלת כי אם כתובתה והשאר ליורשים דאי בנזונת הא בפי' כתב רשב"ם דאין לה אפי' שכר טירחא ומה לו לומר ומתוך לשונו משמע ועוד דפסקי הרא"ש הביא דאם נזונת אין לה אפי' שכר טירחא וכדברי רשב"ם וכן הטור ז"ל כתב דנוטלת שכר טורחה באינה נזונת היפך דעת רשב"ם באופן שדברי מהרשד"ם נפלאו ממני ולא זכיתי להבינם (א"ה עיין במהר"מ מלובלין ז"ל בסי' ק"ט שהכריח כן מדברי הרא"ש והביא דבריו הכנה"ג באה"ע סי' צ"ה בהגה"ט אות ח' יעו"ש) עוד כתב שם הרב וז"ל לכן נראה דלענין מעשה כיון שרוב הפוסקים רובא דרוב גדולים בחכמה ובמנין מסכימים שלא אמרו במתני' וכן האשה שהשביחה השביחה לאמצע אלא באשה יורשת דעלמא כל שהיא נזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהם ע"כ ובודאי שטעות סופר נפל במילת לאמצע וצ"ל לעצמה ולסיפא דמתני' קאמר ופשוט.
+
+Chapter 22
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>האשה שכתבה כל נכסיה וכו'.</b> עיין בכ"מ וכתב הרב בית שמואל באה"ע סי' צ' ס"ק ל' וז"ל לכן לדעת הרא"ש המקבל אוכל פירות ויורש אותה שהרי מהיום חל המתנה ולהרמב"ם אינו אוכל פירות ואינו יורש אותה דהא לא חל המתנה עדין כל זמן שלא אמר הן והבעל ג"כ אינו אוכל פירות דהוי כנכסים שאינם ידועים לבעל וכו' ובס"ק ל"א כתב וז"ל בהרא"ש מבואר דהמקבל מתנה אוכל פירות וכן כתב הטור וכך נראה דהרמב"ם ז"ל ס"ל כן דאי אמרת לאו מתנה היא כיון דכוונתה היה להבריח א"כ למה לא ירש אותה אלא ודאי כוונתה היה שיאכל המקבל הפירות ולא כשלטי גבורים שכתב דאינו אוכל פירות ואין יורש אותה וכו' יעו"ש ולענ"ד איני יכול לזווג ב' הלשונות אלו במ"ש בדעת רבינו שפעם כתב דלדעתו שאין המקבל אוכל פירות ואם מתה אינו זוכה ופעם כתב שהמקבל אוכל פירות ואם מתה זוכה המקבל במתנה ודוק.
+
+Chapter 23
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>התנה עמה שלא ירשנה הרי זה לא ירשנה וכו'. בד"א שהתנה עמה קודם שתנשא וכו' אבל אם התנה עמה אחר שנשאת תנאו בטל כמו שביארנו.</b> כתב הרב המגיד במשנה מחלוקת בדין הירושה ת"ק ורשב"ג ורשב"ג אמר אם מתה ירשנה מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה ובגמ' אמר רב הלכה כרשב"ג ובהלכות ולית הלכתא כוותיה דקי"ל כל דבר שבממון תנאו קיים ובירושלמי אילין דכתיבין אי מיתת בלא בני כל מה דילה תהדר לבני נשא תנאי ממון הוא וקיים ע"כ בהלכות וכן הכריעו הרמב"ן והרשב"א ז"ל ודוקא אמתנה ועודה ארוסה וכההיא דאמר וכו' אבל משנשאת אין תנאו בירושה כלום וכו' וכ"כ הרמב"ן והרשב"א וכדעת רבינו והירושלמי הנזכר בהלכות הוא בכותב לה ועודה ארוסה אי נמי בכותב לה בכתובתה בשעת כניסה אבל לאחר נישואין לא אמר כלום אלו דבריהם ז"ל מסכימין לדעת רבינו ומצאתי בתשובה לרבינו שהוא סובר שדין המשנה הוא במתנה אחר הנשואין ואף בזה אמרו בהלכות שהתנאי קיים והוא חולק על ההלכות בזה ואומר דלאחר הנשואין ודאי תנאו בטל אבל בארוסה תנאו קיים וכבר כתבתי שדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל כדעת רבינו בענין הדין והם סוברים שדברי ההלכות הם בארוסה ולעיקר הדין כולם נתכוונו לדעת אחד עכ"ל והנה לפי דעת הרה"מ דס"ל דדעת רבינו שבתשובה הן בכותב לה ועודה ארוסה והיינו דמהני ליה תנאו ואזיל ומודה ליה להרי"ף ז"ל אמנם במתנה אחר הנשואין חלוק על ההלכות וצ"ל דלא מהני ולא מידי והן הם הדברים האמורים כאן והשוה מדתו הכא והתם וא"כ הא דיהיב טעמא בתשובה דהירושלמי מיירי בתנאי שכותב האב לבתו ומשום הכי מהני תנאי ולא תירץ דהירושלמי מיירי בכותב לה ועודה ארוסה ולעולם דמיירי בתנאי שכותב הבעל לאשתו כפשטו היינו משום דקשה לו בדברי הירושלמי שלא נזכר לשון ירושה כלל וכמו שכתב כן אח"כ וז"ל ועוד שלא נזכר בירושלמי שם ירושה כלל ואין דברי הירושלמי דומין אלא למי שנתן נכסיו לאחרים שלא בלשון ירושה ודברים ברורים הם וכו' יעו"ש.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי למרן החבי"ב באה"ע סי' ס"ט הגה"ט אות י"א שהביא תשובת רבינו וכתב עליו וז"ל ודבריו ברור מללו דאפי' בכותב לה ועודה ארוסה ס"ל להרב דתנאו בטל מדקאמר הלכתא כרב ורב פסק כרשב"ג ורשב"ג אפי' בכותב לה ועודה ארוסה ס"ל דתנאו בטל דהא במתני' דפליג בה רבנן ורשב"ג מוקמינן לה בכותב לה ועודה ארוסה וכו' יעו"ש ולפי מ"ש הרב המגיד אין בזה הוכחה דרבינו ס"ל שדין המשנה הוא במתנה אחר הנשואין ואף בזה אמרו ההלכות שהתנאי קיים ובזה הוא דחלוק על ההלכות אבל במתנה קודם הנשואין אזיל ומודה דמהני התנאי. ועוד הכריח הרב ז"ל מדכתב רבינו בתשובה שזה שפי' הרי"ף ז"ל אגב שטפיה אמרה הרי"ף ז"ל ולפי האמור לא כתב שתנאו קיים אלא בכתב לה ועודה ארוסה וכו' ואף לזה י"ל דאחר המחילה לא אירייא דכיון דהוא ז"ל ס"ל דדברי הרי"ף הם אמורים אפי' לאחר שנשאת וכדכתב הרה"מ א"כ אין הוכחה דבעודה ארוסה נמי פליג עליה דלא מהני אלא שפיר מצי למימר דמודה מיהא בכותב לה ועודה ארוסה דמהני תנאה עוד כתב הרב ז"ל וז"ל ועוד מדהוצרך לאוקמיה הירושלמי במתנה דאי ס"ל דבכותב לה ועודה ארוסה תנאו קיים הוה ליה לאוקומי הירושלמי בכותב לה ועודה ארוסה ונמצא לפ"ז שהרמב"ם ז"ל סותר את עצמו מחבורו הגדול לתשובה וכו' אבל מה שקשה עלינו הוא שהעיד בתשובה שפי' בהלכותיו כמו שפי' בתשובה ואינו כמ"ש.<br><b> שוב</b> ראיתי להריב"ש ז"ל בתשובה סי' ק"ב כתב שהרמב"ן ז"ל הבין מדברי הרי"ף דאפי' בנשואה תנאו קיים ואפשר שזה דעת הרמב"ם בתשובה עכ"ל ולפי מ"ש בעניותנו בדעת רבינו שלא תירץ הירושלמי בכותב לה ועודה ארוסה הוא משום דלא נזכר שם ירושה כלל וכמ"ש אח"כ אין משם הוכחה ונמצא לפי זה שדעת רבינו בחבורו ושבתשובה שוים הם וצדקו יחדיו דבכותב לה ועודה ארוסה מהני תנאה ואין נסת'ר מחמתו אלא שבתשובה הבין שדברי רב הם בכותב לה משנשאת ומשו"ה לא מהני תנאי משום דירושה חק ומשפט כתיב בה שלא כדברי הרי"ף דאפי' משנשאת מהני תנאה וכדכתב הרה"מ ומהתימה על הרב ז"ל שיושב ודורש כמשה מפי הגבורה היפך מ"ש הרה"מ שם בו בפרק ולא זכר ש"ר וישכחהו.<br><b> עוד</b> אנא יניק וחכים עומד ומתמיה על הרב ז"ל שהעיד על הריב"ש ז"ל שהרמב"ן ז"ל הבין בדברי הרי"ף דאף בנשואה מהני תנאה ותנאו קיים וכו' ואילו מדברי הרב המגיד שכתבנו נראה להדיא שהרמב"ן והרשב"א ז"ל ס"ל שדברי הלכות הם בארוסה וכן ראיתי בהריב"ש סי' ק"ב שכתב וז"ל ולא הייתי צריך להאריך בנדון זה אלא להודיעך שפי' הרי"ף ז"ל הוא בכותב לה ועודה ארוסה כדאוקמי בגמ' למתני' ולא כמו שהבין הרמב"ם ז"ל מדבריו וכולם מסכימים לעיקר הדין ע"כ הרי להדייא שלא הבין בדברי הרי"ף ז"ל דמיירי בכותב לה לאחר שנשאת זולת רבינו ז"ל שלא כדברי מרן החבי"ב שכתב שהרמב"ן ג"כ הבין כן וכעת צ"ע.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..05a10e39cffdec995b78cd8ca878787ad1ebe5fb
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,48 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות סוטה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות סוטה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואשת סריס חמה או סריס אדם וכו'.</b> עיין במל"מ שהקשה וז"ל ואני תמיה על רש"י ותוס' דאמאי לא אוקמוה למתני' דקתני אשת סריס שותה דמיירי בכל גווני סריס ומיירי שהנשים היו מותרות להם כדכתיבנא ע"כ ונ"ל דלא מצי לאוקמי דמתני' איירי בגיורת ומשוחררת דהא בגמ' פריך על דאשת סריס שותה פשיטא ומשני יעו"ש ואי מתני' איירי בגיורת מאי פריך פשיטא אימא דאתא לאפוקי מעקביא בן מהללאל שהעיד שאין משקין לא את הגיורת ולא את המשוחררת כדתנן בפ"ה דהוריות יעו"ש ולהכי תנא אשת סריס שותה ואמאי משני בגמ' בגוונא אחרינא זה הוא מה שהכריחו לרש"י והתוס' שלא לאוקומי בגיורת ומשוחררת וזה ג"כ דעת מרן כ"מ בדעת רבינו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים המאררים בודקים את אשתו.</b> כתב הרב מל"מ וז"ל אך ראיתי לרש"י שמפרש דטעמא דמתני' הוא משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר וכתב דהכי תניא בספרי ועלה בדעתי לומר דאפשר דרש"י ז"ל מודה לדינו של רבינו דכל מי שבא ביאה אסורה אין המים בודקים את אשתו ומ"ש בראויה לאישות הכתוב מדבר הוא כדי ליתן טעם למה שאינה נוטלת כתובתה עכ"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא ידעתי מאי קאמר דהא למה שאינה נוטלת כתובתה כבר פי' הטעם בסמוך וז"ל לא נוטלות כתובה ואע"ג דשאר אלמנה לכהן גדול לא קנסוה רבנן כתובה וכו' זו אין לה כתובה דסתירתה גרמא לה ליאסר עליו ואפי' היא ראויה לו הילכך לאו בת כתובה דלא עדיפא מכשרה עכ"ל הרי דטעמא דאינה נוטלת כתובה הוא משום דסתירתה גרמא לה דלא עדיפא מכשרה דאינה נוטלת ולא משום דאינה ראויה לאישות. ועוד היכי ס"ד לומר דמ"ש רש"י ז"ל דבראויה לאישות הכתוב מדבר הוא כדי ליתן טעם למה שאינה נוטלת כתובה דהא מדפירש אח"כ ואע"ג דשאר אלמנה לכ"ג לא קנסוה רבנן וכו' להורות נתן דמאי דאינה נוטלת כתובה הוא משום קנסא דרבנן ויש ליישב ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..012e519649f8ef10c8c63105c03d1bf022d54f0f
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nashim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,51 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות סוטה
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Woman_Suspected_of_Infidelity
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות סוטה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואשת סריס חמה או סריס אדם וכו'.</b> עיין במל"מ שהקשה וז"ל ואני תמיה על רש"י ותוס' דאמאי לא אוקמוה למתני' דקתני אשת סריס שותה דמיירי בכל גווני סריס ומיירי שהנשים היו מותרות להם כדכתיבנא ע"כ ונ"ל דלא מצי לאוקמי דמתני' איירי בגיורת ומשוחררת דהא בגמ' פריך על דאשת סריס שותה פשיטא ומשני יעו"ש ואי מתני' איירי בגיורת מאי פריך פשיטא אימא דאתא לאפוקי מעקביא בן מהללאל שהעיד שאין משקין לא את הגיורת ולא את המשוחררת כדתנן בפ"ה דהוריות יעו"ש ולהכי תנא אשת סריס שותה ואמאי משני בגמ' בגוונא אחרינא זה הוא מה שהכריחו לרש"י והתוס' שלא לאוקומי בגיורת ומשוחררת וזה ג"כ דעת מרן כ"מ בדעת רבינו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים המאררים בודקים את אשתו.</b> כתב הרב מל"מ וז"ל אך ראיתי לרש"י שמפרש דטעמא דמתני' הוא משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר וכתב דהכי תניא בספרי ועלה בדעתי לומר דאפשר דרש"י ז"ל מודה לדינו של רבינו דכל מי שבא ביאה אסורה אין המים בודקים את אשתו ומ"ש בראויה לאישות הכתוב מדבר הוא כדי ליתן טעם למה שאינה נוטלת כתובתה עכ"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא ידעתי מאי קאמר דהא למה שאינה נוטלת כתובתה כבר פי' הטעם בסמוך וז"ל לא נוטלות כתובה ואע"ג דשאר אלמנה לכהן גדול לא קנסוה רבנן כתובה וכו' זו אין לה כתובה דסתירתה גרמא לה ליאסר עליו ואפי' היא ראויה לו הילכך לאו בת כתובה דלא עדיפא מכשרה עכ"ל הרי דטעמא דאינה נוטלת כתובה הוא משום דסתירתה גרמא לה דלא עדיפא מכשרה דאינה נוטלת ולא משום דאינה ראויה לאישות. ועוד היכי ס"ד לומר דמ"ש רש"י ז"ל דבראויה לאישות הכתוב מדבר הוא כדי ליתן טעם למה שאינה נוטלת כתובה דהא מדפירש אח"כ ואע"ג דשאר אלמנה לכ"ג לא קנסוה רבנן וכו' להורות נתן דמאי דאינה נוטלת כתובה הוא משום קנסא דרבנן ויש ליישב ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bb8724b9f62273537bdd55bb079ae0b185f31dc9
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,72 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אחד כהן גדול המשוח וכו' כל אחד מארבעתן שמת מחזירין את הרוצח וכו'.</b> וכתב הרב קול הרמ"ז ז"ל בפ"ב דמכות (מ"א) [משנה ו'] וז"ל וראוי לדקדק מי הוא הכהן העובד וכי שנים הראשונים אינם עובדים וכו' יעו"ש ונראה שכהן העובד הוא שאירע פיסול קרי, שראוי לעבוד כשיטהר, וכהן שעבר הוא בעל מום קבוע שאינו יכול לעבוד עוד וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה לומר בכונת רבינו במ"ש אחד המשוח בשמן המשחה ואחד המרובה בגדים, אפשר דמיירי שעדיין אינם יכולים לעבוד, והוא כמ"ש בפ"ה מהל' כלי המקדש הט"ז וז"ל אין הכהן עובד תחילה וכן אין כהן גדול עובד תחילה עד שיביא עשירית האיפה משלו ועובד שנאמר וכו' ואם עבד קודם שיביא עשירית האיפה וכן כ"ג שעבד בכהונה גדולה קודם שיביא עשירית האיפה עבודתו כשרה ע"כ. ועיין במל"מ שם ואפשר מ"ש אחד כהן משוח ואחד מרובה בגדים מצינן למימר כשלא שימש, שעדיין לא הביא עשירית האיפה, וטעמא דמחזיר הוא משום דאם עבד עבודתו כשרה וק"ל. (א"ה ס"ט עיין להרב שושנים לדוד שם שכתב שדברי הרמ"ז נכונים, ושכ"כ רבינו בפירוש המשנה כהן שעבר ממשיחותו הוא כשאירע מום או אירע בו קרי בכהן גדול ביום הכיפורים ומינו אחר תחתיו יעו"ש. ולפי"ז מ"ש רבינו שם ובא בהורג נפש זכירת כהן גדול ג' פעמים יעו"ש, נראה דחד כהן גדול דקרא אתי למשוח בשמן המשחה ומרובה בגדים, וחד כהן גדול העובד דהיינו שאירע בו קרי, וחד לכהן גדול שעבר דהיינו בעל מום קבוע וזה שלא כדברי הרב קרית ספר שכתב וז"ל כל אחד מארבעתן מחזיר הרוצח דכתיב וישב בה עד מות הכהן גדול וכו' (ו)הני תלת כהן גדול, לבד ממשוח בשמן המשחה יעו"ש).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..60fd8a2849ec993b59fdf0d80e7813c402cac90a
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,75 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Murderer_and_the_Preservation_of_Life
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אחד כהן גדול המשוח וכו' כל אחד מארבעתן שמת מחזירין את הרוצח וכו'.</b> וכתב הרב קול הרמ"ז ז"ל בפ"ב דמכות (מ"א) [משנה ו'] וז"ל וראוי לדקדק מי הוא הכהן העובד וכי שנים הראשונים אינם עובדים וכו' יעו"ש ונראה שכהן העובד הוא שאירע פיסול קרי, שראוי לעבוד כשיטהר, וכהן שעבר הוא בעל מום קבוע שאינו יכול לעבוד עוד וכו' יעו"ש. ולענ"ד נראה לומר בכונת רבינו במ"ש אחד המשוח בשמן המשחה ואחד המרובה בגדים, אפשר דמיירי שעדיין אינם יכולים לעבוד, והוא כמ"ש בפ"ה מהל' כלי המקדש הט"ז וז"ל אין הכהן עובד תחילה וכן אין כהן גדול עובד תחילה עד שיביא עשירית האיפה משלו ועובד שנאמר וכו' ואם עבד קודם שיביא עשירית האיפה וכן כ"ג שעבד בכהונה גדולה קודם שיביא עשירית האיפה עבודתו כשרה ע"כ. ועיין במל"מ שם ואפשר מ"ש אחד כהן משוח ואחד מרובה בגדים מצינן למימר כשלא שימש, שעדיין לא הביא עשירית האיפה, וטעמא דמחזיר הוא משום דאם עבד עבודתו כשרה וק"ל. (א"ה ס"ט עיין להרב שושנים לדוד שם שכתב שדברי הרמ"ז נכונים, ושכ"כ רבינו בפירוש המשנה כהן שעבר ממשיחותו הוא כשאירע מום או אירע בו קרי בכהן גדול ביום הכיפורים ומינו אחר תחתיו יעו"ש. ולפי"ז מ"ש רבינו שם ובא בהורג נפש זכירת כהן גדול ג' פעמים יעו"ש, נראה דחד כהן גדול דקרא אתי למשוח בשמן המשחה ומרובה בגדים, וחד כהן גדול העובד דהיינו שאירע בו קרי, וחד לכהן גדול שעבר דהיינו בעל מום קבוע וזה שלא כדברי הרב קרית ספר שכתב וז"ל כל אחד מארבעתן מחזיר הרוצח דכתיב וישב בה עד מות הכהן גדול וכו' (ו)הני תלת כהן גדול, לבד ממשוח בשמן המשחה יעו"ש).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..753de83581bae00816bc2921954cea012b291e43
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,88 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>שור שהיה עומד להריגה וכו'.</b> עיין בהרב המגיד, וראיתי להרב בצלאל שם בסוגיין שהביא משם המאירי ז"ל וז"ל וגדולי הפוסקים כתבו שדבר זה ממון הוא ולא קנס ולמדין ממנו לכל המצוה על הדרך שלמדו בכאן ממנו לענין שור ואילן וכן יראה (לדעתם) [לדעתי] שדנין אותם בחוץ לארץ, ויש חולקים לומר שהוא קנס ואין למדין ממנו אלא למה שמצינו בפירוש וכן אין דנין אותה בחו"ל, ומ"מ סך זה של י' זהובים על המצוה הוא ואפי' היתה המצוה שהרבה ברכות מצטרפות בה, ויש שפרשו במס' חולין י' זהובים על כל ברכה וברכה כמו (שהביאו) [שביארנו] שם עכ"ל. והנה בפ' כיסוי הדם הכי איתא איבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה, למאי נפק"מ לברכת המזון, אי אמרת שכר מצוה, אחת היא, ואי אמרת שכר ברכה, הויין מ', מאי ת"ש וכו' לאחר שאכלו ושתו א"ל כוס של ברכה אתה שותה או מ' זוז אתה נוטל א"ל כוס של ברכה אני שותה יצאת בת קול ואמרה כוס של ברכה שוה מ' זוז ע"כ. הרי בפירוש בעיא ופשיטות דשכר עשר זהובים היא על כל ברכה וברכה, וא"כ מה לן ליש שפירשו מאחר שהיא ש"ס ערוך. ועלה על דעתי לומר דהרב לא מיירי בכה"ג דמיירי הש"ס אלא במצוה שיש ג"כ ברכת שהחיינו, ומנעו מלעשות המצוה ומברך ברכת המצוה וברכת שהחיינו וכיוצא וכגון דא הוא דמיירי. ועדין לא נתקררה דעתי בזה וצריך לי ישוב (א"ה ס"ט עיין בס' שער יוסף בסי' ז' דף כ"א ע"ד יעו"ש).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0ca870b2841f62d7c758c01625473815437670c7
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,91 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_One_Who_Injures_a_Person_or_Property
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>שור שהיה עומד להריגה וכו'.</b> עיין בהרב המגיד, וראיתי להרב בצלאל שם בסוגיין שהביא משם המאירי ז"ל וז"ל וגדולי הפוסקים כתבו שדבר זה ממון הוא ולא קנס ולמדין ממנו לכל המצוה על הדרך שלמדו בכאן ממנו לענין שור ואילן וכן יראה (לדעתם) [לדעתי] שדנין אותם בחוץ לארץ, ויש חולקים לומר שהוא קנס ואין למדין ממנו אלא למה שמצינו בפירוש וכן אין דנין אותה בחו"ל, ומ"מ סך זה של י' זהובים על המצוה הוא ואפי' היתה המצוה שהרבה ברכות מצטרפות בה, ויש שפרשו במס' חולין י' זהובים על כל ברכה וברכה כמו (שהביאו) [שביארנו] שם עכ"ל. והנה בפ' כיסוי הדם הכי איתא איבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה, למאי נפק"מ לברכת המזון, אי אמרת שכר מצוה, אחת היא, ואי אמרת שכר ברכה, הויין מ', מאי ת"ש וכו' לאחר שאכלו ושתו א"ל כוס של ברכה אתה שותה או מ' זוז אתה נוטל א"ל כוס של ברכה אני שותה יצאת בת קול ואמרה כוס של ברכה שוה מ' זוז ע"כ. הרי בפירוש בעיא ופשיטות דשכר עשר זהובים היא על כל ברכה וברכה, וא"כ מה לן ליש שפירשו מאחר שהיא ש"ס ערוך. ועלה על דעתי לומר דהרב לא מיירי בכה"ג דמיירי הש"ס אלא במצוה שיש ג"כ ברכת שהחיינו, ומנעו מלעשות המצוה ומברך ברכת המצוה וברכת שהחיינו וכיוצא וכגון דא הוא דמיירי. ועדין לא נתקררה דעתי בזה וצריך לי ישוב (א"ה ס"ט עיין בס' שער יוסף בסי' ז' דף כ"א ע"ד יעו"ש).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bd289190dd0d185bd3b896a174f1ce1bea23c463
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,224 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>גזל בהמה והזקינה וכו' אם גזל בהמות וכחשו כחש שאפשר לחזור וכו' או שגזל מטבע ונפסל וכו' או שהיתה יוצאה להסקל אומר לו הרי שלך לפניך ומחזיר אותה בעצמה.</b> הקשה הרב לח"מ דבגמ' פ' הגוזל משמע דהך סיפא ר' יעקב היא דאף בשנגמר דינו אומר לו הרי שלך לפניך וכדפי' רש"י שם, ואילו בפי"א מהל' נזקי ממון פסק כרבנן שאם החזירו בשנגמר דינו אינו מוחזר, ותירץ וז"ל וי"ל לקושיא ראשונה דרבינו סובר כדכתבו התוס' בפ' ארבעה וחמשה וכו', ולכך אינו יכול לומר הרי שלך לפניך לפי שהתפיס בידים והשתא לפי"ז נוכל להעמיד כל הבבא במתני' דהגוזל קמא כרבנן דר' יעקב, ושור היוצא להסקל דמתני' כגון שתפסו בי"ד מאליהן ע"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב שער המלך בהשמטות בח"ד שהקשה על דברי הלח"מ מההיא דפ' מרובה (בבא קמא דף ע"א ע"ב) דפריך הש"ס לר' מאיר ששור הנסקל איסורי הנאה היא, ומשני אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שמסרו לשומר והזיק בבית השומר ונגמר [דינו] בבית השומר ור"מ ס"ל כר' שמעון וס"ל כר' יעקב דאמר דאף שנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר וכו', והשתא אם איתא דרבנן מודו מיהא היכא שתפסו בי"ד מאליהן אף שנגמר דינו מוחזר אמאי מוקי לר"מ כר"י לחוד לוקמא ככו"ע וכגון שתפסו בי"ד מאליהן והצריכו עיון. ולפי קוצר ענ"ד מה שנראה לומר בדעת רבינו הוא דהא דמחלק רבינו בין התפיסו [לבי"ד] בידים להתפיסו בי"ד [מאליהן] היינו דווקא בגנב וטעמא דמילתא הוא כיון דבגנב כתיב והשיב את הגזילה אשר גזל דהיינו כעין שגזל כי התפיסו לבי"ד בידים חשיב לו היזק ניכר ולא הוי כעין שגזל אבל כי התפיסו בי"ד מאליהן לא הוי היזק ניכר דכי הוה ברשותיה נמי והיה מניחו כך, היו תופסין אותו, וכיון דהשנוי אינו ניכר כמו פירות והרקיבו מקצתם משו"ה פסק רבינו הכא בגזלן שאומר לו הרי שלך לפניך, משום דאיכא ב' לטיבותא חדא דתפסו בי"ד מאליהן ועוד דהוי גזלן וכמ"ש רש"ל בים של שלמה בפ' ארבעה וחמשה סי' ל' דבהא מודו לר' יעקב דמצי למימר הרי שלך לפניך, אבל בשור דצריך למיעבד שמירה מעליא, א"כ מה שנופל ביד בי"ד אף שהוא לא התפיסו אלא בי"ד תפסו אותו מאליהן, בכל גוונא כיון דנגמר דינו לא מצי למימר הרי שלך לפניך לרבנן, דמה שנופל ביד בי"ד חשיב ליה היזק ניכר ומשו"ה פירש רבינו בפי"א מהל' נזקי ממון דשור היוצא להסקל אינו אומר לו הרי שלך לפניך, והיינו אף שתפסו בי"ד מאליהן. ואמטו להכי הא דאמרינן בפ' מרובה ור"מ ס"ל כר' יעקב דאמר אף משנגמר דינו החזיר שומר לבעליו מוחזר, היינו דוקא לר"י, דאילו לרבנן אף שתפסו בי"ד מאליהן אינו מוחזר כיון שהוא שומר. אך כל זה אינו שוה אלא לדעת רבינו אבל לדעת רש"י ז"ל אי אפשר לומר כן שכתב בפ' ארבעה וחמשה דף מ"ה ע"א בד"ה וליפלגו, וז"ל אבל הכא משו"ה אמרי רבנן אינו מוחזר דא"ל אתפסתיה לתוראי וכו', והיזקא דבידים הוא שהביאו לבי"ד ע"כ. הרי להדיא דכל שלא התפיסו בידים אלא דבי"ד תפסו אותו מאליהן אף שהוא שומר מצי למימר הרי שלך לפניך, שלא כסברת רבינו.<br><b> והרב</b> מל"מ בפירקין כתב על דברי רש"ל דפ' הגוזל, וז"ל ובסימן ס"ה הסכים דאף שמשלם חומש ואשם מצי א"ל הרי שלך לפניך ודחה דברי הרא"ש ז"ל, אלא שמדבריו נראה דאף בנשבע קודם הפסח מצי א"ל הרי שלך לפניך אחר הפסח, שהרי כתב בחד שינויא דבעיא זאת דגזל הגר מיירי בנשבע עליו קודם שנאסר עליו, ולדידי זה אינו דכל שנאסר משלם לו חמץ מעליא וכמו שכתבתי לעיל בשם הירושלמי והיא הלכה מוסכמת ולא מצינו מי שחולק בדבר זה עכ"ל. ולענ"ד נראה להליץ בעד רש"ל דהוא ז"ל מפרש הירושלמי דמיירי לענין מלוה לחבירו חמץ קודם הפסח שאחר הפסח צריך לשלם לו חמץ יפה ולא חמץ שעבר עליו הפסח, ומשו"ה קאמר הירושלמי אית מאן דפליג על חלפי, ומשני לא כו"ע מודו לחלפי אבל לענין נשבע עליו קודם הפסח אפשר דס"ל לחלפי דאומר לו הרי שלך לפניך וכדברי רש"ל. וכ"כ הרב שדה יהושע בפי' הירושלמי דמיירי לענין מלוה ולא לענין גזל וז"ל והלוה מחבירו קודם הפסח ונשבע לו לפורעו אחר הפסח משלם דמי יפה ולא חמץ שעבר עליו הפסח, ונשבע לאו דוקא. ומעתה אין הוכחה מן הירושלמי לפי פירוש זה וק"ל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אם אותה חצר וכו' שזה נהנה וזה אינו חסר.</b> וכתב הרב המגיד וז"ל והכי אסיקנן בפ' כיצד הרגל דף כ"א. ומ"ש רבינו ואם החצר עשויה לשכר אע"פ שאין דרך זה וכו', הוא כדברי ההלכות שכתב הרב אלפסי ז"ל דחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר שהוא חייב בשכירות וכו' אבל לדעת התוס' שהוא פטור וכו' יעו"ש. והרשב"א בחי' לקמא בסוגיין כתב וז"ל וחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר לדעת התוס' פטור ונראים לי דברי התוס' ממה דמבטל שדה מחבירו וכו', ועוד נ"ל להביא ראיה ממה ששנינו בפ' הבית והעליה ר' יהודה אומר אף מעלה לו שכר, ואוקימנא טעמא התם משום דזה נהנה וזה חסר, ואילו סיפא קתני בונה את הבית והעליה על גבה ויורד ודר למטה, כלומר דמעתה אינו נהנה, ואם איתא כי לא נהנה מאי הוי מ"מ בעה"ב וכו' יעו"ש. והרואה יראה דלפי מ"ש התוס' שם בפ' הבית והעליה ליכא ראיה כלל שכתבו בד"ה ויושב וז"ל ונראה דגרסינן ומקרה את העליה ויושב בתוכה פי' בהעליה יעו"ש. הרי דלפי גירסת התוס' ליכא ראיה לדברי התוס' שכתבו דבחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר פטור דהא הבית והעליה לפי גירסת התוס' לא זה נהנה ולא זה חסר הוא. ודברי הרשב"א ז"ל אלו הביאם הרב הנימוק"י ז"ל בפ' הבית והעליה וז"ל אלא בונה ויושב בבית דהו"ל זה נהנה וזה אינו חסר, וא"ת אמאי אינו חסר והא משחיר לו כתליו בעשן שדר שם וכל שזה חסר אע"פ שזה אינו נהנה כתב הרי"ף בפ' כיצד הרגל שהוא חייב, לפיכך כתב הרשב"א דמהא שמעינן דכל שזה אינו נהנה אע"ג דאידך חסר פטור, שאינו אלא כמונעו לכנס לביתו שהוא פטור וכו', וכן דברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל ע"כ.<br><b> אשר</b> לפי"ז תמיהא לי טובא למ"ש להכנה"ג סי' שס"ג הגהות הטור אות כ"ד על מ"ש הטור ולזה הסכים אדוני אבי ז"ל וזה לשונו נ"ב והרמב"ם ז"ל כמ"ש הרב המגיד וכתבו רבינו ב"י ורבינו ירוחם בנתיב י"ב ח"א והרשב"א בתשובה סי' אלף קכ"ח וכן פסק רבינו בספרו הקצר וכו' יעו"ש נראה מדברי מרן החבי"ב ז"ל [הכנסת הגדולה] דסובר הרשב"א כסברת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם דבחצר דקיימא לאגרא אפי' גברא דלא עביד למיגר חייב, וזה הפך מ"ש הרב הנימוק"י בשמו. והיותר קשה הוא דדברי הרב הנמוק"י הובאו במהר"ש יונה סי' א', והוא ז"ל הביא סמוך לזה דברי מהר"ש יונה, ועיין בב"י. אלא דלפי קוצר עניות דעתי מדברי הרשב"א בתשובה ליכא הוכחה דס"ל כהרי"ף, והוא דהשואל נשאל לו על ראובן ושמעון אחים שירשו חצר בשותפות ודר ראובן בחלקו של שמעון שנתים וראובן לא היה לו בית אחר לדור בו, הודיעני אם יכול שמעון לתבוע מראובן אחיו שכר ביתו אם לאו. תשובה אם בית זה עשוי להשכיר מן הדין חייב להעלות לו שכר שהרי חסרו, שאילו לא היה ראובן דר בו היה שמעון משכירו לאחר ונמצא ראובן נהנה ושמעון חסר, ובכי הא ליכא מאן דפליג, אבל אם אין בית זה עשוי להשכיר כגון ששמעון אדם חשוב ולא היה מכניס דיורים, נמצא ראובן נהנה ושמעון אינו חסר ופטור כדאסקינן בפ' כיצד הרגל וכו' יעו"ש. הרי בבירור דבנדון הרשב"א לא קאי אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, אבל הך סברא דחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד כלל לא כתב כלום. ולפי"ז ודאי דאינו קשה על הרשב"א ממ"ש בחידושיו לקמן, אלא דלפי דעת מרן החבי"ב [הכנה"ג] נמצא הרשב"א סותר מתשובתו לחידושיו, באופן דדברי מרן החבי"ב לא יכולתי להולמם וצ"ע.<br><b> וראיתי</b> להרב לח"מ ז"ל שהקשה לדברי רבינו במ"ש בחצר דלא (עביד למיגר) [קיימא לאגרא] אפי' גברא דעביד למיגר פטור משום דזה נהנה וזה אינו חסר, וז"ל וא"ת והא בגמ' מפרש טעמא משום שאיה או משום ביתא מיתבא משמע דלא סגי טעמא דזה נהנה וזה אינו חסר יעו"ש. ואחר המחילה רבה נראה דלק"מ דרבינו סובר כסברת הרא"ש שכתב בפ' כיצד הרגל (סי') [דף] כ"א וז"ל אמר רב סחורה אמר רב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר שנאמר ושאיה יוכת שער, מייתי מהך קרא אסמכתא וסעד לדבריו לא מיבעיא שהוא פטור משום דהו"ל זה נהנה וזה אינו חסר, אלא אפי' טובה נמי עושה עמו שמנע ביתו מליסתר ע"כ. הרי דס"ל להרא"ש דעיקר הטעם הוא משום דזה נהנה וזה אינו חסר כמ"ש בש"ס, [ו]משום שאיה או משום ביתא מיתבא הוא דרך אסמכתא בעלמא, ואפשר דהכי ס"ל לרבינו.<br><b> אלא</b> שדברי הרא"ש קשים, דא"כ מאי מקשה הש"ס מאי בייניהו איכא בינייהו וכו', דאם כדברי הרא"ש דהך קרא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר הטעם הוא דזה נהנה וזה אינו חסר, לא נפק"מ מידי כיון דאסמכתא הוא. ועוד קשה לדברי הרא"ש מההיא דהגוזל קמא דף צ"ז דאיתמר התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור וכו', כי הא דשלח ליה לר' אבא למרי בר מר בעי מניה מרב הונא הדר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר או אין צריך להעלות שכר ושלחו ליה א"צ להעלות לו שכר, הכי השתא בשלמא התם בין למ"ד ביתא מיתבא יתיב ובין למ"ד ושאיה יוכת שער ניחא ליה אלא הכא וכו', הרי דנראה ברור דטעם שהוא פטור הוא משום הני טעמי הא לאו הכי הו"א דחייב אע"פ דזה נהנה וזה אינו חסר, היפך מ"ש הרא"ש דהנהו טעמי אסמכתא בעלמא הוא. ושוב ראיתי למהר"ש יונה בסי' א' שהקשה כן להרא"ש, ולענ"ד נ"ל לתרץ לדעת הרא"ש דלעולם הטעם שהוא פטור הוא משום דזה נהנה וזה אינו חסר וכמ"ש הרא"ש, ומאי דפריך התם הכי השתא וכו', היינו משום דלא שמיע לן אלא מימרא דרב הונא לחודא, ומשום הכי שפיר קא דחי לה הכי השתא וכו', אבל בתר דשמיע לן כל האי שקלא וטריא דסתמא דש"ס דבעי למפשט מההיא דהמקיף ומעובדא דאפדנא דחייבו רב נחמן, דמכל הני משמע דבלאו הכי סגי לומר זה נהנה וזה אינו חסר פטור. הילכך כי היכי דלא נימא דאמוראי פליגי בהאי מלתא, שפיר מצינן למימר דלא פליגי, אלא לא מבעיא קאמר כן נ"ל.<br><b> עוד</b> הקשה מהר"ש יונה שם על מ"ש רבינו ירוחם ז"ל נתיב י"ב ח"א בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אם השחיר את הכתלים יש מי שכתב דחייב לפרוע השכירות ויש מי שכתב שהוא פטור מהא דתנן פ' הבית והעליה ר' יהודה אומר אף זה הדר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר אלא מקרה את הבית ואת העליה ויושב בבית עד שיתן לו את יציאותיו, ופרש"י ז"ל משום דהוי זה נהנה וזה אינו חסר, וא"כ קשה למ"ד בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר חייב משום שחרותא דאשיתא וכמ"ש רבינו ירוחם ז"ל, א"כ מאי מהני הא דאמר ר"י מקרה את הבית ואת העליה ויושב בבית הא אפ"ה חייב משום שחרירותא דאשתא, אלא ודאי כיון דזה נהנה וזה אינו חסר אפי' איכא שחריותא דאשתא פטור היפך היש אומרים שהביא רבינו ירוחם ז"ל, ותירץ שם יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> נ"ל דלא דמי כלל, דיש לחלק ולומר בין מ"ש רבינו ירוחם משם יש אומרים להא דמתני', והוא דבחצר דלא קיימא לאגרא כיון שהיה יכול למונעו מלדור שם משו"ה אם השחיר את הכתלים חייב לשלם למשכיר כיון שבידו היה דאם היה רוצה לא היה מניחו לדור, ואמטו להכי אם השחיר את הכתלים חייב לשלם, אבל הכא אם היה רוצה בעה"ב לעכב על ידו אינו יכול לעכבו משום דביתא להעליה משתעבד, ועוד דלא היה יכולת בידו לבנות משו"ה אפי' אם השחיר לו הכתלים פטור מלשלם וזה ברור ממ"ש התוס' בסוגיין ד"ה הא התנית, וז"ל ואף למ"ד בפ"ק דב"ב דף י"ב דכופים אותו על מדת סדום, שאני הכא שהיה יכול למונעו מלדור בביתו יעו"ש הרי בבירור כדכתיבנא.<br><b> אלא</b> דיש להקשות בדברי התוס' דא"כ מאי קמייתי הש"ס מההיא דהמקיף את שדהו מג' רוחותיו וגדר את האחד ואת הב' ואת הג' אין מחייבין אותו ר' יוסי אומר אם עמד ניקף וגדר את הד' מגלגלים עליו את הכל, טעמא דגדר ניקף הא מקיף פטור, ש"מ זה נהנה וזה אינו חסר פטור, ואם כדבריהם ליכא ראיה, דהתם שאני דפטור משום דאינו יכול למונעו מתחילה, אבל גבי חצר דיכול למונעו מתחילה, עדיין אפשר לומר דחייב, ומהכא ליכא למשמע מידי, דאף אם הוא צריך להקיפו, מ"מ חבירו רוצה כדי שלא יגנבו ממנו כלום, ועיין בשטמ"ק בסוגיין. וכן נמי קשה לאידך ראיה דקמייתי הש"ס מההיא דהבית והעליה שנפלו, אמר בעה"ב לבנות והוא אינו רוצה וכו', הרי בעה"ב בונה בית ויושב בה וכו', ש"מ זה נהנה וזה אינו חסר פטור, ולפי דבריהם ליכא ראיה, דהכא שאני שאינו יכול למונעו, אבל חצר אפשר לומר דחייב ויש לחלק, וכעת צ"ע.<br><b> וראיתי</b> להריב"ש סי' שע"ד שכתב עלה שהביא ראיה הש"ס מר' יהודה דאמר אף זה הדר בתוך של חבירו צריך להעלות לו שכר, והקשה הרב ז"ל דמאי הוכחה מהכא, דילמא טעמא דר"י כדי שלא יראה כריבית מפני המעות שהוציא לבנין הבית, כדאמר בפרק איזהו נשך אע"פ דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר, הלוהו ודר בחצירו חייב ע"כ, ובס' שער המלך תירץ לזה, דלא דמי להלוהו ודר בחצירו, דהתם הלוהו מעות בעין ועשה לו טובת הנאה ולכך כשדר בביתו חינם מחזי כריבית, אבל הכא שבעל העלייה בונה בעל כרחו לא מחזי כריבית, והוכיח כן מדאמרינן בונה את הבית ואת העליה ויושב בבית, ואי ר"י משום ריבית קאמר, בכל ענין אסור ע"כ.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה דבריו תמוהים, דרש"י ז"ל בפ' הבית והעליה עלה דהך מתני' פי' טעמא דר"י משום דמחזי כריבית יעו"ש ובתוס', אלא דלדידיה ודאי קשה סיפא דמתני' דמאי אהני לן דבונה הבית והעליה סוף סוף מידי ריבית לא נפקא וכמו שהוכיח הריב"ש ז"ל ואולי משמע ליה לרש"י דעד כאן לא אמרינן התם בפ' איזהו נשך דהלוהו ודר בחצרו אע"פ דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דהו"ל לא זה נהנה ולא זה חסר לפי דמחזי כריבית אלא דוקא גבי הלוהו לפי שנתן לו מעות בעין, אך בהא דר' יהודה דליכא הלואה שהרי אם הבית נשרף לא היה נותן לו כלום וכמ"ש התוס' שם ד"ה ר"י, ונהי דלפי דעת רש"י אפי' בדליכא הלואה ס"ל דאסיר משום דמחזי כריבית, מ"מ שפיר מצינן למימר דאינו אלא בדאיכא הנאה וכגון הך דרישא דר"י דבונה את הבית ויושב בה דהו"ל זה נהנה, (הך) [אך] כה"ג ודאי לא מסתבר לומר דעכ"פ אסור משום לתא דריבית, מאחר דאיכא תרתי לטיבותא דאין כאן הלואה כלל, וגם דליכא הנאה, שהרי עלייתו מוכנת עליו דהשתא הו"ל זה נהנה וזה אינו חסר וכדפירש רש"י ז"ל שם, הילכך שרינן. ומן האמור הכלל העולה מדברי הרב הוא דבחצר דקיימא לאגרא אפי' בגברא דלא עביד למיגר חייב דראשון חסרו ממון, אבל בחצר דלא קיימא לאגרא אפי' בגברא דעביד למיגר פטור וזה ברור בדברי הרב ז"ל. אבל להך סברא דכתבו קצת הפוסקים דאם גילה בדעתו אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא חייב ליכא הוכחה מדברי הרב ז"ל, וכמו שכן כתב רש"ל ז"ל בפ"ב דקמא סי' ט"ו יעו"ש.<br><b> אמנם</b> התוס' כתבו בשמעתין ד"ה טעמא וז"ל וא"ת אי זה נהנה וזה אינו חסר פטור אפי' עמד ניקף נמי וי"ל שאני עמד ניקף דגלי אדעתיה דניחא ליה (בהודאה) [בהוצאה] ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי אדעתיה אלא בחינם עכ"ל, ולזה הסכים מוהרי"ח ז"ל בהגהות אשרי פרק כיצד הרגל יעו"ש. והרואה יראה דנראה דדבריו סתרי אהדדי מההיא דפ"ק דב"ב דקא מתרץ לההיא קושיית התוס', דהקשה עלה דתנן שם סמך לו כותל אחר אע"פ שאם נתן את התקרה מגלגלין עליו את הכל וכו', וז"ל אע"ג דזה נהנה וזה אינו חסר דפטור מ"מ כיון דגלי דעתיה דניחא בהגבהה חייב וכן משמע בפ' כיצד הרגל עלה דמקיף וכו', ועוד תירץ אי נמי הכא זה חסר וכו' יעו"ש, ולזה תירץ מהרי"ח תירוץ השני שכתבו התוס' דהכא הוי חסר יעו"ש, וא"כ קשה למה לא תירץ אידך תירוץ דכתבו התוס' דהכא היינו טעמא דחייב משום דגלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה, אלא ודאי מדלא תירץ כן משמע דלא ס"ל הך סברא דבגלי אדעתיה חייב, היפך מ"ש בפ' כיצד הרגל. ואעיקרא דמילתא הרואה יראה דנראה דדברי התוס' הם תמוהים, דהכא נראה דס"ל דהיכא דגלי דעתיה חייב והתם כתבו הך תירוצא היכא דגלי דעתיה וכתבו עוד אי נמי וכו'. משמע דהך תירוצא קמא לא ס"ל מדכתבו דהכא הוי זה נהנה וזה חסר, וכמו שכן הקשה רש"ל ז"ל בחי' לקמא בפי"ב סי' ט"ז וז"ל ולמה שמקשה שם מהרי"ח [וכו'], לכן כתבו התוס' דפריך אפי' סמך כותל אחר דניחא ליה סוף סוף אמאי חייב [הא] זה נהנה וזה אינו חסר ותירץ מ"מ כיון דגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה חייב וכן משמע בפ' כיצד הרגל אי נמי זה חסר הוא שגורם לו וכו', ומאחר שהתוס' כתבו אי נמי מה קשיא להו בתירוצא קמא, מאחר שכן הוכיח בפ' כיצד הרגל, אלא ש"מ דס"ל כמו שפירשתי שאין שום ראיה מהסוגיא אלא לעולם זה נהנה וזה אינו חסר מיקרי עד דמחסר ליה, וזהו עיקר עכ"ל. הרי דנראה בהדיא דדברי התוס' סתרי אהדדי דהכא בשמעתין ס"ל דכיון דגלי דעתיה חייב, והתם גבי סמך לו כותל נראה דלא ס"ל הך חילוק מדכתבו אי נמי וכמ"ש רש"ל, ומהתימה על רש"ל איך לא הרגיש מזה בדברי התוס'.<br><b> אלא</b> דלפי קוצר דעתי נוכל לתרץ ולומר דיש לחלק בין הך דשמעתין להך דהכא והוא דהך דההיא דסמך לו כותל, לא הוי גילוי כ"כ מפורסם דאפשר דלא יסמוך התקרה בכתלו של זה אלא יבנה לו כותל אחר כדי לבנות התקרה עליה, משו"ה כיון דלאו גילוי דעת גמור הוא זה כתבו התוס' א"נ דלא ס"ל בפשיטות דזה הוי גלוי דעת, אבל בשמעתין דגילוי גמור הוא דבנה כותל הד', בהא ודאי דחייב, וכן נמי גבי הדר בחצר חבירו שלא מדעתו כיון דגלי דעתיה שאם לא יניחהו לדור בחינם דיתן לו שכרו, בהא ודאי ליכא גילוי דעת גדול מזה, ואמטו להכי כתבו התוס' דחייב. ולפי"ז בשמעתין כתבו דחייב בגילוי דעת, ובסמך הכותל לכותל חבירו כיון דהתם ליכא גילוי גמור משו"ה לא ס"ל כ"כ האי חילוקא ולזה כתבו אי נמי. זה נראה לי לומר בדברי התוס', וכן נמי מהרי"ח ז"ל גבי סמך לו כותל אחר לא כתב הך תירוצא דגלי אדעתיה, וכדכתיבנא.<br><b> אלא</b> דהשתא הא ודאי צריך לעיוני מ"ש (רז"ל) [רש"ל] הבאתי לשונו לעיל (שקשה) [שהקשה] למהרי"ח והביא ראיה לדבריו מדברי התוס' מדכתבו אי נמי וכו' יעו"ש. ולפי מ"ש נראה דליכא הוכחא כלל, דהתם שאני משום דלא הוי גילוי גמור כ"כ וליכא ראיה מדברי התוס' וצ"ע. עוד הקשה רש"ל שם למהרי"ח מההיא דאמרינן בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף צ"ז) גבי התוקף ספינתו של חבירו רב אמר רצה שכר נוטל רצה פחתה נוטל ושמואל אמר אינו נוטל אלא פחתה ולא פליגי וכו' אלא הא והא דעבידא לאגרא הא דנחית בתורת אגרא הא דנחית לה בתורת גזלנותא, כתב וז"ל מוכח בהדיא דבדבר דלא קיימא לאגרא שפטור הנכנס בה היכא דליכא הזיקא אף דנחית בה אדעתא דאגרא לשלם שכרו עכ"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה נראה דלק"מ דהכא מיירי בדלא גלי דעתיה כל כך, וכן מוכח דדייק בלישניה לומר הא דנחית בתורת אגרא, דתיבת בתורת אגרא לא משמע דגילה דעתו בפירוש ליתן אלא דנראה מדבריו דאם לא יניחנו לדור בחינם יתן לו שכרו, והיינו דנקט בתורת אגרא דלא גילה דעתו בפירוש. ועוד נ"ל לחלק ולומר ממ"ש הטור בחו"מ סי' שס"ג וז"ל התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה וקלקלה אם אינה עומדת להשכיר אפי' אם נטל[ו] על דעת שיתן מהם שכר דינו כגזלן כיון שאין דעת בעלים להשכיר ואינו משלם לו אלא [מה] שקלקלה דכל הגזלנין משלמים כשעת הגזלה עכ"ל, וכד חזינן שפיר נראה דהיינו דהכא בדלא עבידא לאגרא דפטור אפי' אם גילה בדעתו ליתן, והיינו משום דהיינו כגזלן וכמ"ש הטור, וכ"כ הרב בצלאל בליקוטיו, אבל בעלמא ודאי חייב כמ"ש התוס' ומהרי"ח, באופן דדברי רש"ל צריכים לי עיון.<br><b> וכפי</b> זה יבא על נכון מ"ש הרמ"ה הביא דבריו הרב הנמוק"י בפ' הגוזל קמא וז"ל כתב הרמ"ה אפי' נחית ליה בתורת אגרא לא משלם אגרא אלא בדקיימא לאגרא וטעמא משום דזה נהנה וזה אינו חסר והכי משמע הכא וכ"כ לעיל בפ' כיצד הרגל עכ"ל, נראה מדבריו דבחצר דלא קיימא לאגרא אפי' נחית בתורת אגרא פטור לשלם. ודבריו לא זכיתי להבינם דכד דייקינן שפיר נראה דדבריו סותרים אהדדי, והוא דהרב הנמוק"י כתב משם הרמ"ה עלה דתירץ הש"ס בשמעתין על מה שהקשה מהשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון, ומשני הא דעבידא לאגרא הא דלא עבידא לאגרא. וכתב הרמ"ה וז"ל מדקא משנינן הכי ולא משנינן הא דנחית אדעתא דאגרא הא דלא נחית אדעתא דאגרא שמעינן דכל היכא דלא קיימא לאגרא גבי בעלים אע"ג דנחית זה אדעתא דמיתב אגרא לאיניש אחרינא לא מחייבינן ליה ולא מידי, דכי היכי דגבי בעלים מקח טעות הוא לא מחייב למיתב ליה מידי שהרי נתברר לו שאינו שלו, ולגבי שוכר נמי מקח טעות הוא וכמאן דלא אוגר ליה דמי, כיון דכי אוגר לאו ממאן דאית ליה זיכותא בגוויה אוגר לא משתעבד מכח האי שכירות לחד מינייהו עכ"ל. משמע מדבריו דאפי' בחצר דלא קיימא לאגרא אם גילה בדעתו כדי ליתן שכר חייב מדכתב שמעינן דכל היכא דלא קיימא לאגרא גבי בעלים אע"ג דנחית זה אדעתא למיתב אגרא לאיניש אחרינא לא מחייב ליה מידי משום דהוי מקח טעות דכי אגר לאו ממאן דאית ליה זיכותא בגוויה אגר, משמע דאם נחית אדעתא ליתן שכר לבעלים חייב, וזה ודאי היפך ממ"ש הנמוק"י בפ' הגוזל משמו, ולא זו בלבד אלא דכתב נמי וכ"כ לעיל וכו', והרואה יראה דהם דברים סותרים זה לזה.<br><b> אלא</b> דלפי מה שביארנו הנה נכון, והוא דהתם גבי התוקף ספינתו של חבירו ליכא גילוי כל כך וכדכתיבנא לעיל, ועוד דהכא הוי כמו גזלן אפי' אם נטלו על דעת שיתן לו שכר פטור משום דכל הגזלנין משלמים כשעת הגזלה משו"ה כתב דפטור, אבל בעלמא אם גילה דעתו חייב ומשו"ה כתב בפ' כיצד הרגל דחייב, זה נ"ל לפי קוצר עניות דעתי. וראיתי להרב מחנה אפרים שכתב בהל' גזילה סי' ט' וז"ל ובמ"ש הראשונים ז"ל בדין חצר דלא קיימא לאגרא שאם גילה בדעתו שהיה רצונו ליתן לו שכר דצריך ליתן לו שכרו, נ"ל דאם גילה בדעתו עכשיו שהיה רצונו ליתן שכר חייב להעלות לו שכר אף על מה שדר בו קודם גילוי דעתו וכו', וכן נראה מדברי התוס' וכו' ע"כ. והרואה יראה דמדברי התוס' ליכא הוכחא מספקת. ועוד קשיא לי על דברי הרב ז"ל במה שכתב נ"ל דאם גילה דעתו וכו', דאיך כתב בלשון נ"ל בדבר זה שהרי מהר"ש יונה בסי' א' והובאו דבריו בכנה"ג בהגהות הטור אות כ"ט כ' וז"ל ועוד נ"ל מתוך הלשון שחייב ליתן לו כל שכרו מכל זמן שדר בה אפי' מקודם גילוי דעתו וכן מסתבר, וכ"כ מהר"ש יונה ז"ל, אבל ר"י בן עזרא ז"ל כתב דאינו חייב אלא מזמן הגילוי ואילך עכ"ל, נראה דנעלם מיניה דמר מחלוקת זה וצ"ע. (א"ה ס"ט עיין בס' שמחת יאודה דף ק"א שבכלל דבריו הם דברי עט"ר מורי זקני הרב המחבר ז"ל, אך הא קשה לי טובא במ"ש שם וז"ל והיותר נכון בעיני לומר דרש"י לא הוה גריס התם בגמרא אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דאסיר, דבההוא ודאי ליתיה לאיסור רבית כלל, אלא הוה גריס בגמרא אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד דהו"ל זה נהנה וזה אינו חסר, דהשתא ודאי הוי דומיא דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו דקאמר, וכן הוא גירסת הריטב"א בחידושיו שם יעו"ש, ויש סעד לזה ממ"ש רש"י בסוגיא דהתם בד"ה אם כן וז"ל ואוקימנא בחצר דלא קיימא לאגרא אבל האי גברא שדר ביה עביד למיגר ע"כ, כנראה דס"ל דדומיא דהכי הוא דקאמר דהלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר, דאם לאו כן תיקשי ליה דמנא ליה לתלמודא למימר וכו' יעו"ש. ואחר המחילה רבה נראה דאשתמיט מיניה דמר דברי רש"י שם שפי' וז"ל אבל חצר דלא קיימא לאגרא דהו"ל זה לא חסר. וגברא דלא עביד למיגר דהו"ל זה לא נהנה, דבלאו הכי נמי לא הוה מיגר שיש לו אחרות ע"כ. ואיך כתב דרש"י לא היה לו גירסא זאת וצ"ע).
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>וכן אם היה שם עד אחד בלבד וכו'.</b> הראב"ד השיג עליו, וז"ל א"א זהו תימה ומאחר שבעה"ב לא היה שם איך יש כאן טענת בריא כדי שיהא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ואולי נאמר שאחר שימצאנה בידו טענת בריא הוא ואע"פ שלא ראה כשהוציא מביתו אלא שהעד מעיד וכו' יעו"ש. ומכאן הקשה בס' מורה צדק משם מהרש"ף ז"ל למ"ש הטור בחו"מ סי' ע"ה משם הראב"ד ז"ל שמחלק בין כשהעד לפנינו לשהלך למדינת הים דכשהעד לפנינו מחייבו שבועה דאורייתא אפי' בטענת שמא כסברת רבינו, ואילו בכאן כתב בהיפך יעו"ש. ומרן החבי"ב [בכנסת הגדולה] שם הגהות ב"י אות ע"א הקשה עליה דמהרש"ף וז"ל ואני בעניי לא ראיתי בהשגת הראב"ד דבר שיחויב ממנו שסותר למ"ש רבינו בעל הטורים ז"ל כאן בשמו, איברא שכתב שם הראב"ד דכל שבעה"ב לא נכנס עמו טענת שמא מקרי אף ששם מדבר כשהעד אינו בפנינו ואז מודה הראב"ד להר"י אבן מיגש ז"ל כמ"ש הרב בעל התרומות בשמו וכו' יעו"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא אפשר לומר דהראב"ד מיירי כשהעד אינו בפנינו, שהרי כתב בפירוש אע"פ שלא ראה כשהוציא מביתו אלא שהעד מעיד וכו'. הרי להדיא דאתא גברא וקאי בבי"ד, ועוד אם אין העד בפנינו איך הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע. ומ"ש עוד מרן החבי"ב [כנסת הגדולה] שם עליה דהגידולי תרומה וז"ל ובעל התרומות כתב דמהשגת הראב"ד בפ"ד מהל' גזילה נראה שהעד בפנינו, ולכן כתב דגרסינן (כדברי) [בדברי] רבינו הראב"י שהביא בס' התרומות כן בשמו, ולא ידענא מנא ליה הא בדברי הראב"ד עכ"ל. ולפי מ"ש כן נראה להדיא בדברי הראב"ד ז"ל, ודברי הרב גדו"ת ברורים ונכונים כמ"ש, ודברי מרן החבי"ב צריכים לי עיון (א"ה ס"ט ועיין להרב מטה שמעון בהגהות הטור אות פ"ז דאשתמיט מיניה דברי הרב גדו"ת ז"ל).<br><b> ומ"ש</b> עוד הרב שם משם הרב מורה צדק שהביא משם הריטב"א ז"ל דאפי' אם עשהו מורשה לעד אין משביעין אותו על פי טענת המורשה וכו' יעו"ש, כנראה שדעת הריטב"א כהרא"ם והר"א ז"ל היפך דעת הרי"ף ז"ל ואילו בחידושיו למס' שבועות דף מ' הביא מחלוקת זו והסכים לסברת הרי"ף וכתב וז"ל ולזה הסכימו רבותי נוחם עדן ע"כ. הרי להדיא היפך מה שנראה ממה שהביא הרב מורה צדק בשמו, ואולי אפשר לומר לשיטת הרא"ם ז"ל והר"א אמרו. ומ"ש הריטב"א ולזה הסכימו רבותי נ"ע, אם כונתו הוא על הרשב"א הוא היפך מ"ש הרב המגיד ז"ל בפ"ג מהל' טוען שכתב שנחלקו המפרשים וכו', ודעת הרשב"א כדברי הפוטרים משבועת התורה וכו' יעו"ש. ושוב ראיתי להרב דברי אמת בקונטרסיו דף ל"ג ע"א שהביא מ"ש הריטב"א בחידושיו לקידושין שדעתו ודעת הרא"ה והרמב"ן כדעת הרי"ף ז"ל, ועיין בחידושי הרשב"א לשבועות.<br><b> והרא"ש</b> בפ' שבועת הדיינים הביא דברי הרמב"ן שהביא ראיה לסברת הרי"ף מהא דהקשה בירושלמי בסוגיין בהך ברייתא דכל ששנים מחייבים אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה והרי קרקע ששנים מחייבין אותו ממון ואין אחד מחייבו שבועה, ומשני שניא ההיא שאין נשבעין על הקרקעות, והרי קנס, שנייא ההיא שאין נשבעין על הקנס וכו' שאפי' אם יודה פטור אין עד אחד מחייבו שבועה, ואם איתא הו"ל להקשות והרי שניים שמחייבין אותו בשמא, אלא ודאי דכלל זה אמת חוץ מב' דברים שהקשה בירושלמי קרקע וקנס עכ"ל. וראיתי להרב גידולי תרומה בשער ל"ו ח"ג דהקשה להירושלמי, וז"ל ותמיהא לי מילתא דאי קרקעות וקנס אין עד אחד מחייב שבועה ומשום [דהוי] דברים שאין נשבעין עליהן א"כ (גבי) [גם] העדאת עד אחד בפרוטה לא היה לן לחייב שבועה כיון דטענת פרוטה לא הוי דבר שנשבעין עליו לדידן דפסקינן כרב כמו שנתבאר בשער ז' ואע"ג דלשמואל איכא לתרוצי כדתירצו התוס' דאזיל לטעמיה דמחייב במודה מקצת בכפירת פרוטה. ואולי הירושלמי לשיטת שמואל קאמר הא דקאמרי דלפי"ז אין הלכה כשמואל בהא וכו' יעו"ש. וכנראה דלא ראה דברי הירושלמי במקומם שהקשו בתר הכי וז"ל והרי שנים מחייבין אותו פרוטה וכן היא דתנינן הטענה שתי כסף וההודאה בשוה פרוטה, ומשני מתני' בנשבע מפיו, מה דמר שמואל בנשבע מפי אחרים ע"כ. ועיין בס' פני משה שם מה שפירש דברי הירושלמי ודוק.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מציאת בנו ובתו וכו' ומציאת עבדו ושפחתו העברים כל אלו המציאות אינן שלו.</b> הכי איתא בפ"ק דמציעא דף י"ב ע"ב, ופריך בגמ' אמאי לא יהא אלא פועל ותניא מציאת פועל לעצמו בד"א בזמן שאמר לו נכש עמי היום עדור עמי היום אבל אמר עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבעה"ב, ומסיק אמר רב פפא כגון ששכרו ללקט מציאות והיכי דמי דאקפי אגמא בכוורי. וכתב הרב בצלאל בשטמ"ק שם וז"ל כגון דשכרו ללקט מציאות, ונכש דקתני בברייתא היינו עשה עמי מלאכה סתם, ועשה מלאכה דקתני היינו מלאכה של ליקוטי מציאות, כגון ששכרו ללקט (מציאות) דגים וקמ"ל דאפי' מגביה מציאה אחרת לבעה"ב, אדעתיה שימצא מציאות קאמר ליה, ושיטה דחיקא היא לפרש נכש עמי ששכרו לסתם מלאכה, והרמ"ה ז"ל פ' וכו' יעו"ש באורך.<br><b> ומכאן</b> תשובה למ"ש הרב אדמת קודש בח"ב חו"מ סי' ג' עליה דהרא"ש שבכלל פ"ט וז"ל והרא"ש ס"ל כפי' רש"י דס"ל דדוקא מציאות דגים הוא לבעה"ב, אמנם אם מצא כיס מלא דינרין הוא לפועל ולא לבעה"ב, דלא שכרו כי אם דוקא לדבר ההווה ומצוי אבל לא בדבר שאינו מצוי דלא אסיק אדעתיה דבעה"ב עכ"ל. ולפי מ"ש משם הרא"ש, אחר המחילה רבה הא ליתא, ומה שהכריחו לומר כן, יש לתרץ כמו שיראה הרואה. ואל תשיבני ממ"ש [הרב בצלאל] ושיטה זו דחיקא היא וכו', דמשמע דנייד מפירוש זה, דאינו אלא במילת נכש עמי דחיקא ליה לפרש סתם מלאכה אבל מ"מ מ"ש וקמ"ל דאפי' מגביה מציאה לבעה"ב, הא אתיא ליה שפיר וק"ל.
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המוצא שטר חוב אע"פ שלא פרש בו אחריות נכסים לא יחזיר וכו' בין בשטרי מכר בין בשטרי הלואה וכו'.</b> דעת רבינו לפסוק כרבא דפ"ק דמציעא דלא שנא הלואה לא שנא מכר בכל ענין אמרינן אחריות טעות סופר, הוא אמנם רשב"ם ורבינו ברוך, הביאם בהגהות אשרי שם, וז"ל רבינו אליקים ורב אלפס ז"ל פסקו דאחריות ט"ס הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר, רשב"ם ורבינו ברוך מארץ יון פסקו דבשטרי מקח וממכר אחריות לאו ט"ס הוא כרב אשי ע"כ. וקשיא לי עליה דרשב"ם דהא רשב"ם ס"ל כרבינו דבין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר אחריות ט"ס שפרש בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ט) וז"ל והכי מסקינן התם דאחריות ט"ס בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר ע"כ. הרי להדיא דלא פליג בין שטרי הלואה ובין שטרי מו"מ היפך מה שהביא ההגהות אשרי משמו. ונראה דמה שהביא ההג"א הוא רשב"א ולא רשב"ם, וכן הביא בפסקי מהר"מ ריקנטי סי' תכ"ב מחלוקת משם ר"א והרי"ף ורשב"א ור"ש יעו"ש, ועיין בס' אש דת סי' נ"ט מה שתירץ עוד.<br><b> ומעתה</b> דעת רשב"ם ז"ל הוא כדעת רבינו דלא שנא מכר ולא שנא הלואה אחריות טעות סופר, הוא והיינו דווקא בשטר הוא דאמרינן הכי אבל אי לא כתב מוכר שטר אלא דמכר בפני עדים לא אמרינן בהא אחריות ט"ס אם לא שפירש בשעת המכר שמקבל אחריות, שכ"כ עלה מלתיה הרב דאמר המוכר שדהו בעדים דגובה מנכסים משועבדים וז"ל המוכר שדהו בעדים וקבל עליו אחריות ע"כ. והוא כסברת בעל התרומה שער מ"ח ח"א שכתב גבי מוכר שדהו בעדים וז"ל ודוקא שקבל עליו אחריות בפירוש אבל סתמא לא אמרינן אחריות ט"ס ע"כ. והרב גדו"ת לא מצא לו חבר שיכול המוחזק לומר קים לי כוותיה יעו"ש, ותימה הוא בעיני דהא כפי דברי רשב"ם הלזו, שפיר מצינן למימר קים לי כבעה"ת ורשב"ם וכמו שכן הכריח הרב ש"ך סי' רכ"ה ומרן החבי"ב [בכנסת הגדולה] בסי' קט"ו הגהות ב"י אות כ"א יעו"ש.<br><b> אלא</b> מה שיש לדקדק על מרן החבי"ב הוא דבסי' רכ"ה כתב וז"ל אני אומר כיון דמדברי הנימוק"י ז"ל בבבא בתרא מוכיח שכל שלא פירש אחריות אינו גובה ממשועבדים יכול המוחזק לומר קים לי כבעל התרומות והרב הנימוק"י ע"כ. ומעתה לפום מאי שהוכיח בסי' קט"ו (שרשב"ם) [שכ"כ רשב"ם] אין צורך למשמעות דברי הנימוק"י ויכול המוחזק לומר קים לי כבעה"ת ורשב"ם ז"ל וצריך ישוב. ואין לומר דמה שהוצרך להוכיח מדברי הנימוק"י הוא משום דאין הוכחה מרשב"ם ההוא אזיל לשיטתיה שהביא בהגהות אשרי דבמקח וממכר צריך שיפרש ויאמר שקבל אחריות ולא אמרינן בזה אחריות טעות סופר, ומשו"ה כתב רשב"ם שקבל אחריות וכמו שכ"כ הרב שער המלך בפי"א דמלוה, זה אינו דהא מרן גופיה הביא שם סמוך ונראה הא דמהר"מ רקנטי ז"ל ושם נאמר משם רשב"א ז"ל וכדאמרן, ואין לומר דמהר"מ ב"ב ז"ל שהביא מהר"מ רקנטי ז"ל ס"ל כבעה"ת דאפי' בשטר מקח וממכר צריך שיפרש שקבל עליו אחריות וכ"ש היכא שלא נכתב כלל, דאפשר דס"ל דדוקא היכא דנחית לכתוב שטר הוא שצריך שיקבל עליו אחריות אבל אם לא כתב שטר כלל אין צריך שיפרש אפי' במקח וממכר וכמו שכתב הרא"ש ז"ל משם רבינו יונה עלה דהמוכר שדהו בעדים וז"ל ואפי' לא פירש בפני עדים את אחריות ואדעתא דמקבל עליו אחריות הוא דזבין ואפי' למ"ד אחריות לאו ט"ס הוא הני מילי כשנזקק לשטר ולא פירש בו אחריות אימור כך היה ביניהם ע"כ. הרי להדיא דאפי' למ"ד אחריות לא ט"ס הוא היכא דלא נכתב אמרינן ט"ס הוא, וא"כ מרשב"א ורבינו ברוך אין להוכיח היכא שלא נכתב כלל שטר.<br><b> ולענין</b> סתם קנין לכתיבה עומד, ראיתי להרב בני יעקב במאמר א' דף מ"ב ע"ב שהקשה להנמוק"י, וז"ל ודעת ר"י כפי מ"ש הנימוק"י והריטב"א משמו בדעת הרא"ש דהיכא דנכתב אח"כ, גובה משעת הקנין, אבל היכא דלא נכתב לא, דבטיל קליה, ואיכא למידק על דברי הנימוק"י ממ"ש בסוף פ' גט פשוט דערב בקנין אפי' שלא בפני בי"ד גבי מבני חורין ואע"ג דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד, נהי דלכתיבה עומד אבל אינו עומד לכתוב בו אחריות ושאר יפויין עד שיתנו עמו בשעת קנין ואע"ג דס"ל אחריות ט"ס הוא היינו בדהתנה ולא כתב ע"כ, והשתא איכא למידק דכפי מה שבארנו כאן דהיכא דלא נכתב הקנין לא גבי ממשעבדי כלל, מה הוקשה לו שם מההיא דסתם קנין לכתיבה עומד והוצרך לשוויי נפשיה במשעול הכרמים ולומר דאע"ג דלכתיבה עומד אינו עומד לכתוב בו אחריות דלא אמרינן ט"ס הוא אלא בדהתנה, ולא כתב דהוא היפך כל דברי הפוסקים דסברי דאע"ג דידעינן בודאי שלא התנה אמרינן אחריות ט"ס הוא דלא שדי איניש זוזי בכדי, והרי כפי מה שביארנו כאן לא צריך לכל זה דכיון דאין כאן אלא קנין ולא נכתב השטר וכו' יעו"ש.<br><b> ונראה</b> לענ"ד לומר דלק"מ להרב הנימוק"י, והוא דגבי שטרי הלואה דבהא מיירי ר"י, בהא ודאי לא גבי ממשעבדי משום דעיקר השעבוד הוא ההלואה וקנין, ושטר הוא כדי שלא יטעון פרעתי או לא היו דברים מעולם וא"כ זה שלא רצה לכתוב לו שטר גילה דעתו שאינו רוצה שיהיה עליו שעבוד, ומבטל ההוא קול דעדים שקנו מיניה ומשו"ה לא גבי אלא מבני חורין. וזהו שדייק הרב בלישניה דהא מבטיל קליה, ר"ל כיון שלא רצה לכתוב את השטר לבטל את קול העדים הוא מכוין. אבל גבי ערב בקנין דעיקר השעבוד שמחייב עצמו הוא ע"י קנין אבל על פה אינו חייב, הוה קס"ד לומר דכל שקנו מיניה על דיני שעבוד הוא דקנו, וסתם קנין לכתיבה עומד, לזה תירץ דאע"פ כן אינו עומד עליו לכתוב אחריות ושאר יעויין מאחר דאמר ליה דכי שעבד ע"י קנין הוא ליחייב בבני חורין אבל לא לגבות ממשעבדי, ועיין למרן החבי"ב בחו"מ סי' קכ"ט הגהות הטור אות מ"ה שחילק כן בין לוה לערב.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי"ב בסי' ט"ל שהגיה בלשון בעל התרומות וכתב במקום הרמב"ם, הרמב"ן, דהרמב"ם לא ס"ל דהיכא דליכא שטר דגבי, והוקשה לו מההיא דפסק רבינו בפכ"ג מהל' אישות גבי הנושא את האשה ופסקה עמה לזון את בתה וכו' מתו אם קנו מידן או שחייב עצמו בשטר הרי זו כבעל חוב [בשטר] וטרפה מזונותיה מנכסין משועבדים ע"כ, הרי בפירוש דבקנו מיניה אע"ג דלא נכתב שטר הוי כבע"ח יעו"ש. ויש לתמוה איך לא השגיח במ"ש מרן כ"מ שם דג' חילוקים יש בדבר דבשעת קידושין משתעבד אף בלא קנין דהן הן הדברים הניקנין באמירה, ושלא בשעת קידושין אלא שהוא בין קידושין לנשואין אז הוא מחייב בקנין אבל בעלמא צריך קנין וכתיבה. נמצא דמ"ש רבינו בהל' אישות דבקנין בלא שטר הוי כבע"ח היינו משום אגב דמחתני אהדדי. איברא דיש לדקדק על מרן החבי"ב במ"ש שם בסיום דבריו דשמא מצא לו להרמב"ן ז"ל בפירוש בשום מקום. והוא תימה דהא בהא מימרא דרבא בר שילא בחי' פי' כן להדיא כי שם ביתו.<br><b> עוד</b> הקשה הרב בני יעקב שם עליה דהרב בעל התרומות שער נ"ז שכתב וז"ל ודלא כרשב"ם שסובר דיכול למחות מלכתוב וכל זמן שלא נכתב אישתכח דהוי מלוה על פה, הקשה עליו דאיך תלה הטעם משום דיכול למחות מלכותבו, דהא דיכול לכתוב מימרא דרבי היא וכו"ע ס"ל הכי, ואפ"ה פסקו דגובה משעת קנין אלו תורף דבריו. ולענ"ד לא זכיתי להבין דבריו במ"ש כו"ע ס"ל דהא הרא"ש בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ') הביא משם י"מ, וז"ל ויש מפרשים דאפי' אם עומד וצווח אל תכתבו כותבין בעל כרחו ע"כ, וכ"כ הרשב"א בתשובה הביאה מרן בסי' ט"ל וז"ל אבל אם מונעם מליכתוב שומעים לו וי"א שאין שומעין לו ולזה דעתי נוטה ע"כ, וכן פסק מרן בספרו הקצר משם י"א, וכן כתב הריטב"א בחי' כתובות דף נ"ו משם רש"י והביאו הרב בצלאל בחי' כתובות יעו"ש, ועיין בשלטי הגיבורים. גם רבינו בפ"ו מהל' מכירה פסק וז"ל האומר זכו בשדה זו לפלוני [וכו'] והחזיק הזוכה לו בקרקע וכו', נראה מדבריו שלא העמידו וכ"כ הרב המגיד יעו"ש. הרי להדיא כמה פוסקים דס"ל דאם רצה לחזור משטר דכותבין בעל כרחו ואיך כתב דכו"ע ס"ל דאינו יכול לחזור וצ"ע (ועיין בס' לחם שלמה דף ל"ו ע"ב יעו"ש).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d5b1be3e316f9cfbf4cf36a8d715a0a8beda87c5
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,227 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Robbery_and_Lost_Property
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>גזל בהמה והזקינה וכו' אם גזל בהמות וכחשו כחש שאפשר לחזור וכו' או שגזל מטבע ונפסל וכו' או שהיתה יוצאה להסקל אומר לו הרי שלך לפניך ומחזיר אותה בעצמה.</b> הקשה הרב לח"מ דבגמ' פ' הגוזל משמע דהך סיפא ר' יעקב היא דאף בשנגמר דינו אומר לו הרי שלך לפניך וכדפי' רש"י שם, ואילו בפי"א מהל' נזקי ממון פסק כרבנן שאם החזירו בשנגמר דינו אינו מוחזר, ותירץ וז"ל וי"ל לקושיא ראשונה דרבינו סובר כדכתבו התוס' בפ' ארבעה וחמשה וכו', ולכך אינו יכול לומר הרי שלך לפניך לפי שהתפיס בידים והשתא לפי"ז נוכל להעמיד כל הבבא במתני' דהגוזל קמא כרבנן דר' יעקב, ושור היוצא להסקל דמתני' כגון שתפסו בי"ד מאליהן ע"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב שער המלך בהשמטות בח"ד שהקשה על דברי הלח"מ מההיא דפ' מרובה (בבא קמא דף ע"א ע"ב) דפריך הש"ס לר' מאיר ששור הנסקל איסורי הנאה היא, ומשני אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שמסרו לשומר והזיק בבית השומר ונגמר [דינו] בבית השומר ור"מ ס"ל כר' שמעון וס"ל כר' יעקב דאמר דאף שנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר וכו', והשתא אם איתא דרבנן מודו מיהא היכא שתפסו בי"ד מאליהן אף שנגמר דינו מוחזר אמאי מוקי לר"מ כר"י לחוד לוקמא ככו"ע וכגון שתפסו בי"ד מאליהן והצריכו עיון. ולפי קוצר ענ"ד מה שנראה לומר בדעת רבינו הוא דהא דמחלק רבינו בין התפיסו [לבי"ד] בידים להתפיסו בי"ד [מאליהן] היינו דווקא בגנב וטעמא דמילתא הוא כיון דבגנב כתיב והשיב את הגזילה אשר גזל דהיינו כעין שגזל כי התפיסו לבי"ד בידים חשיב לו היזק ניכר ולא הוי כעין שגזל אבל כי התפיסו בי"ד מאליהן לא הוי היזק ניכר דכי הוה ברשותיה נמי והיה מניחו כך, היו תופסין אותו, וכיון דהשנוי אינו ניכר כמו פירות והרקיבו מקצתם משו"ה פסק רבינו הכא בגזלן שאומר לו הרי שלך לפניך, משום דאיכא ב' לטיבותא חדא דתפסו בי"ד מאליהן ועוד דהוי גזלן וכמ"ש רש"ל בים של שלמה בפ' ארבעה וחמשה סי' ל' דבהא מודו לר' יעקב דמצי למימר הרי שלך לפניך, אבל בשור דצריך למיעבד שמירה מעליא, א"כ מה שנופל ביד בי"ד אף שהוא לא התפיסו אלא בי"ד תפסו אותו מאליהן, בכל גוונא כיון דנגמר דינו לא מצי למימר הרי שלך לפניך לרבנן, דמה שנופל ביד בי"ד חשיב ליה היזק ניכר ומשו"ה פירש רבינו בפי"א מהל' נזקי ממון דשור היוצא להסקל אינו אומר לו הרי שלך לפניך, והיינו אף שתפסו בי"ד מאליהן. ואמטו להכי הא דאמרינן בפ' מרובה ור"מ ס"ל כר' יעקב דאמר אף משנגמר דינו החזיר שומר לבעליו מוחזר, היינו דוקא לר"י, דאילו לרבנן אף שתפסו בי"ד מאליהן אינו מוחזר כיון שהוא שומר. אך כל זה אינו שוה אלא לדעת רבינו אבל לדעת רש"י ז"ל אי אפשר לומר כן שכתב בפ' ארבעה וחמשה דף מ"ה ע"א בד"ה וליפלגו, וז"ל אבל הכא משו"ה אמרי רבנן אינו מוחזר דא"ל אתפסתיה לתוראי וכו', והיזקא דבידים הוא שהביאו לבי"ד ע"כ. הרי להדיא דכל שלא התפיסו בידים אלא דבי"ד תפסו אותו מאליהן אף שהוא שומר מצי למימר הרי שלך לפניך, שלא כסברת רבינו.<br><b> והרב</b> מל"מ בפירקין כתב על דברי רש"ל דפ' הגוזל, וז"ל ובסימן ס"ה הסכים דאף שמשלם חומש ואשם מצי א"ל הרי שלך לפניך ודחה דברי הרא"ש ז"ל, אלא שמדבריו נראה דאף בנשבע קודם הפסח מצי א"ל הרי שלך לפניך אחר הפסח, שהרי כתב בחד שינויא דבעיא זאת דגזל הגר מיירי בנשבע עליו קודם שנאסר עליו, ולדידי זה אינו דכל שנאסר משלם לו חמץ מעליא וכמו שכתבתי לעיל בשם הירושלמי והיא הלכה מוסכמת ולא מצינו מי שחולק בדבר זה עכ"ל. ולענ"ד נראה להליץ בעד רש"ל דהוא ז"ל מפרש הירושלמי דמיירי לענין מלוה לחבירו חמץ קודם הפסח שאחר הפסח צריך לשלם לו חמץ יפה ולא חמץ שעבר עליו הפסח, ומשו"ה קאמר הירושלמי אית מאן דפליג על חלפי, ומשני לא כו"ע מודו לחלפי אבל לענין נשבע עליו קודם הפסח אפשר דס"ל לחלפי דאומר לו הרי שלך לפניך וכדברי רש"ל. וכ"כ הרב שדה יהושע בפי' הירושלמי דמיירי לענין מלוה ולא לענין גזל וז"ל והלוה מחבירו קודם הפסח ונשבע לו לפורעו אחר הפסח משלם דמי יפה ולא חמץ שעבר עליו הפסח, ונשבע לאו דוקא. ומעתה אין הוכחה מן הירושלמי לפי פירוש זה וק"ל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אם אותה חצר וכו' שזה נהנה וזה אינו חסר.</b> וכתב הרב המגיד וז"ל והכי אסיקנן בפ' כיצד הרגל דף כ"א. ומ"ש רבינו ואם החצר עשויה לשכר אע"פ שאין דרך זה וכו', הוא כדברי ההלכות שכתב הרב אלפסי ז"ל דחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר שהוא חייב בשכירות וכו' אבל לדעת התוס' שהוא פטור וכו' יעו"ש. והרשב"א בחי' לקמא בסוגיין כתב וז"ל וחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר לדעת התוס' פטור ונראים לי דברי התוס' ממה דמבטל שדה מחבירו וכו', ועוד נ"ל להביא ראיה ממה ששנינו בפ' הבית והעליה ר' יהודה אומר אף מעלה לו שכר, ואוקימנא טעמא התם משום דזה נהנה וזה חסר, ואילו סיפא קתני בונה את הבית והעליה על גבה ויורד ודר למטה, כלומר דמעתה אינו נהנה, ואם איתא כי לא נהנה מאי הוי מ"מ בעה"ב וכו' יעו"ש. והרואה יראה דלפי מ"ש התוס' שם בפ' הבית והעליה ליכא ראיה כלל שכתבו בד"ה ויושב וז"ל ונראה דגרסינן ומקרה את העליה ויושב בתוכה פי' בהעליה יעו"ש. הרי דלפי גירסת התוס' ליכא ראיה לדברי התוס' שכתבו דבחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר פטור דהא הבית והעליה לפי גירסת התוס' לא זה נהנה ולא זה חסר הוא. ודברי הרשב"א ז"ל אלו הביאם הרב הנימוק"י ז"ל בפ' הבית והעליה וז"ל אלא בונה ויושב בבית דהו"ל זה נהנה וזה אינו חסר, וא"ת אמאי אינו חסר והא משחיר לו כתליו בעשן שדר שם וכל שזה חסר אע"פ שזה אינו נהנה כתב הרי"ף בפ' כיצד הרגל שהוא חייב, לפיכך כתב הרשב"א דמהא שמעינן דכל שזה אינו נהנה אע"ג דאידך חסר פטור, שאינו אלא כמונעו לכנס לביתו שהוא פטור וכו', וכן דברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל ע"כ.<br><b> אשר</b> לפי"ז תמיהא לי טובא למ"ש להכנה"ג סי' שס"ג הגהות הטור אות כ"ד על מ"ש הטור ולזה הסכים אדוני אבי ז"ל וזה לשונו נ"ב והרמב"ם ז"ל כמ"ש הרב המגיד וכתבו רבינו ב"י ורבינו ירוחם בנתיב י"ב ח"א והרשב"א בתשובה סי' אלף קכ"ח וכן פסק רבינו בספרו הקצר וכו' יעו"ש נראה מדברי מרן החבי"ב ז"ל [הכנסת הגדולה] דסובר הרשב"א כסברת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם דבחצר דקיימא לאגרא אפי' גברא דלא עביד למיגר חייב, וזה הפך מ"ש הרב הנימוק"י בשמו. והיותר קשה הוא דדברי הרב הנמוק"י הובאו במהר"ש יונה סי' א', והוא ז"ל הביא סמוך לזה דברי מהר"ש יונה, ועיין בב"י. אלא דלפי קוצר עניות דעתי מדברי הרשב"א בתשובה ליכא הוכחה דס"ל כהרי"ף, והוא דהשואל נשאל לו על ראובן ושמעון אחים שירשו חצר בשותפות ודר ראובן בחלקו של שמעון שנתים וראובן לא היה לו בית אחר לדור בו, הודיעני אם יכול שמעון לתבוע מראובן אחיו שכר ביתו אם לאו. תשובה אם בית זה עשוי להשכיר מן הדין חייב להעלות לו שכר שהרי חסרו, שאילו לא היה ראובן דר בו היה שמעון משכירו לאחר ונמצא ראובן נהנה ושמעון חסר, ובכי הא ליכא מאן דפליג, אבל אם אין בית זה עשוי להשכיר כגון ששמעון אדם חשוב ולא היה מכניס דיורים, נמצא ראובן נהנה ושמעון אינו חסר ופטור כדאסקינן בפ' כיצד הרגל וכו' יעו"ש. הרי בבירור דבנדון הרשב"א לא קאי אלא בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, אבל הך סברא דחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד כלל לא כתב כלום. ולפי"ז ודאי דאינו קשה על הרשב"א ממ"ש בחידושיו לקמן, אלא דלפי דעת מרן החבי"ב [הכנה"ג] נמצא הרשב"א סותר מתשובתו לחידושיו, באופן דדברי מרן החבי"ב לא יכולתי להולמם וצ"ע.<br><b> וראיתי</b> להרב לח"מ ז"ל שהקשה לדברי רבינו במ"ש בחצר דלא (עביד למיגר) [קיימא לאגרא] אפי' גברא דעביד למיגר פטור משום דזה נהנה וזה אינו חסר, וז"ל וא"ת והא בגמ' מפרש טעמא משום שאיה או משום ביתא מיתבא משמע דלא סגי טעמא דזה נהנה וזה אינו חסר יעו"ש. ואחר המחילה רבה נראה דלק"מ דרבינו סובר כסברת הרא"ש שכתב בפ' כיצד הרגל (סי') [דף] כ"א וז"ל אמר רב סחורה אמר רב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר שנאמר ושאיה יוכת שער, מייתי מהך קרא אסמכתא וסעד לדבריו לא מיבעיא שהוא פטור משום דהו"ל זה נהנה וזה אינו חסר, אלא אפי' טובה נמי עושה עמו שמנע ביתו מליסתר ע"כ. הרי דס"ל להרא"ש דעיקר הטעם הוא משום דזה נהנה וזה אינו חסר כמ"ש בש"ס, [ו]משום שאיה או משום ביתא מיתבא הוא דרך אסמכתא בעלמא, ואפשר דהכי ס"ל לרבינו.<br><b> אלא</b> שדברי הרא"ש קשים, דא"כ מאי מקשה הש"ס מאי בייניהו איכא בינייהו וכו', דאם כדברי הרא"ש דהך קרא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר הטעם הוא דזה נהנה וזה אינו חסר, לא נפק"מ מידי כיון דאסמכתא הוא. ועוד קשה לדברי הרא"ש מההיא דהגוזל קמא דף צ"ז דאיתמר התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור וכו', כי הא דשלח ליה לר' אבא למרי בר מר בעי מניה מרב הונא הדר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר או אין צריך להעלות שכר ושלחו ליה א"צ להעלות לו שכר, הכי השתא בשלמא התם בין למ"ד ביתא מיתבא יתיב ובין למ"ד ושאיה יוכת שער ניחא ליה אלא הכא וכו', הרי דנראה ברור דטעם שהוא פטור הוא משום הני טעמי הא לאו הכי הו"א דחייב אע"פ דזה נהנה וזה אינו חסר, היפך מ"ש הרא"ש דהנהו טעמי אסמכתא בעלמא הוא. ושוב ראיתי למהר"ש יונה בסי' א' שהקשה כן להרא"ש, ולענ"ד נ"ל לתרץ לדעת הרא"ש דלעולם הטעם שהוא פטור הוא משום דזה נהנה וזה אינו חסר וכמ"ש הרא"ש, ומאי דפריך התם הכי השתא וכו', היינו משום דלא שמיע לן אלא מימרא דרב הונא לחודא, ומשום הכי שפיר קא דחי לה הכי השתא וכו', אבל בתר דשמיע לן כל האי שקלא וטריא דסתמא דש"ס דבעי למפשט מההיא דהמקיף ומעובדא דאפדנא דחייבו רב נחמן, דמכל הני משמע דבלאו הכי סגי לומר זה נהנה וזה אינו חסר פטור. הילכך כי היכי דלא נימא דאמוראי פליגי בהאי מלתא, שפיר מצינן למימר דלא פליגי, אלא לא מבעיא קאמר כן נ"ל.<br><b> עוד</b> הקשה מהר"ש יונה שם על מ"ש רבינו ירוחם ז"ל נתיב י"ב ח"א בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אם השחיר את הכתלים יש מי שכתב דחייב לפרוע השכירות ויש מי שכתב שהוא פטור מהא דתנן פ' הבית והעליה ר' יהודה אומר אף זה הדר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר אלא מקרה את הבית ואת העליה ויושב בבית עד שיתן לו את יציאותיו, ופרש"י ז"ל משום דהוי זה נהנה וזה אינו חסר, וא"כ קשה למ"ד בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר חייב משום שחרותא דאשיתא וכמ"ש רבינו ירוחם ז"ל, א"כ מאי מהני הא דאמר ר"י מקרה את הבית ואת העליה ויושב בבית הא אפ"ה חייב משום שחרירותא דאשתא, אלא ודאי כיון דזה נהנה וזה אינו חסר אפי' איכא שחריותא דאשתא פטור היפך היש אומרים שהביא רבינו ירוחם ז"ל, ותירץ שם יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> נ"ל דלא דמי כלל, דיש לחלק ולומר בין מ"ש רבינו ירוחם משם יש אומרים להא דמתני', והוא דבחצר דלא קיימא לאגרא כיון שהיה יכול למונעו מלדור שם משו"ה אם השחיר את הכתלים חייב לשלם למשכיר כיון שבידו היה דאם היה רוצה לא היה מניחו לדור, ואמטו להכי אם השחיר את הכתלים חייב לשלם, אבל הכא אם היה רוצה בעה"ב לעכב על ידו אינו יכול לעכבו משום דביתא להעליה משתעבד, ועוד דלא היה יכולת בידו לבנות משו"ה אפי' אם השחיר לו הכתלים פטור מלשלם וזה ברור ממ"ש התוס' בסוגיין ד"ה הא התנית, וז"ל ואף למ"ד בפ"ק דב"ב דף י"ב דכופים אותו על מדת סדום, שאני הכא שהיה יכול למונעו מלדור בביתו יעו"ש הרי בבירור כדכתיבנא.<br><b> אלא</b> דיש להקשות בדברי התוס' דא"כ מאי קמייתי הש"ס מההיא דהמקיף את שדהו מג' רוחותיו וגדר את האחד ואת הב' ואת הג' אין מחייבין אותו ר' יוסי אומר אם עמד ניקף וגדר את הד' מגלגלים עליו את הכל, טעמא דגדר ניקף הא מקיף פטור, ש"מ זה נהנה וזה אינו חסר פטור, ואם כדבריהם ליכא ראיה, דהתם שאני דפטור משום דאינו יכול למונעו מתחילה, אבל גבי חצר דיכול למונעו מתחילה, עדיין אפשר לומר דחייב, ומהכא ליכא למשמע מידי, דאף אם הוא צריך להקיפו, מ"מ חבירו רוצה כדי שלא יגנבו ממנו כלום, ועיין בשטמ"ק בסוגיין. וכן נמי קשה לאידך ראיה דקמייתי הש"ס מההיא דהבית והעליה שנפלו, אמר בעה"ב לבנות והוא אינו רוצה וכו', הרי בעה"ב בונה בית ויושב בה וכו', ש"מ זה נהנה וזה אינו חסר פטור, ולפי דבריהם ליכא ראיה, דהכא שאני שאינו יכול למונעו, אבל חצר אפשר לומר דחייב ויש לחלק, וכעת צ"ע.<br><b> וראיתי</b> להריב"ש סי' שע"ד שכתב עלה שהביא ראיה הש"ס מר' יהודה דאמר אף זה הדר בתוך של חבירו צריך להעלות לו שכר, והקשה הרב ז"ל דמאי הוכחה מהכא, דילמא טעמא דר"י כדי שלא יראה כריבית מפני המעות שהוציא לבנין הבית, כדאמר בפרק איזהו נשך אע"פ דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר, הלוהו ודר בחצירו חייב ע"כ, ובס' שער המלך תירץ לזה, דלא דמי להלוהו ודר בחצירו, דהתם הלוהו מעות בעין ועשה לו טובת הנאה ולכך כשדר בביתו חינם מחזי כריבית, אבל הכא שבעל העלייה בונה בעל כרחו לא מחזי כריבית, והוכיח כן מדאמרינן בונה את הבית ואת העליה ויושב בבית, ואי ר"י משום ריבית קאמר, בכל ענין אסור ע"כ.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה דבריו תמוהים, דרש"י ז"ל בפ' הבית והעליה עלה דהך מתני' פי' טעמא דר"י משום דמחזי כריבית יעו"ש ובתוס', אלא דלדידיה ודאי קשה סיפא דמתני' דמאי אהני לן דבונה הבית והעליה סוף סוף מידי ריבית לא נפקא וכמו שהוכיח הריב"ש ז"ל ואולי משמע ליה לרש"י דעד כאן לא אמרינן התם בפ' איזהו נשך דהלוהו ודר בחצרו אע"פ דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דהו"ל לא זה נהנה ולא זה חסר לפי דמחזי כריבית אלא דוקא גבי הלוהו לפי שנתן לו מעות בעין, אך בהא דר' יהודה דליכא הלואה שהרי אם הבית נשרף לא היה נותן לו כלום וכמ"ש התוס' שם ד"ה ר"י, ונהי דלפי דעת רש"י אפי' בדליכא הלואה ס"ל דאסיר משום דמחזי כריבית, מ"מ שפיר מצינן למימר דאינו אלא בדאיכא הנאה וכגון הך דרישא דר"י דבונה את הבית ויושב בה דהו"ל זה נהנה, (הך) [אך] כה"ג ודאי לא מסתבר לומר דעכ"פ אסור משום לתא דריבית, מאחר דאיכא תרתי לטיבותא דאין כאן הלואה כלל, וגם דליכא הנאה, שהרי עלייתו מוכנת עליו דהשתא הו"ל זה נהנה וזה אינו חסר וכדפירש רש"י ז"ל שם, הילכך שרינן. ומן האמור הכלל העולה מדברי הרב הוא דבחצר דקיימא לאגרא אפי' בגברא דלא עביד למיגר חייב דראשון חסרו ממון, אבל בחצר דלא קיימא לאגרא אפי' בגברא דעביד למיגר פטור וזה ברור בדברי הרב ז"ל. אבל להך סברא דכתבו קצת הפוסקים דאם גילה בדעתו אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא חייב ליכא הוכחה מדברי הרב ז"ל, וכמו שכן כתב רש"ל ז"ל בפ"ב דקמא סי' ט"ו יעו"ש.<br><b> אמנם</b> התוס' כתבו בשמעתין ד"ה טעמא וז"ל וא"ת אי זה נהנה וזה אינו חסר פטור אפי' עמד ניקף נמי וי"ל שאני עמד ניקף דגלי אדעתיה דניחא ליה (בהודאה) [בהוצאה] ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי אדעתיה אלא בחינם עכ"ל, ולזה הסכים מוהרי"ח ז"ל בהגהות אשרי פרק כיצד הרגל יעו"ש. והרואה יראה דנראה דדבריו סתרי אהדדי מההיא דפ"ק דב"ב דקא מתרץ לההיא קושיית התוס', דהקשה עלה דתנן שם סמך לו כותל אחר אע"פ שאם נתן את התקרה מגלגלין עליו את הכל וכו', וז"ל אע"ג דזה נהנה וזה אינו חסר דפטור מ"מ כיון דגלי דעתיה דניחא בהגבהה חייב וכן משמע בפ' כיצד הרגל עלה דמקיף וכו', ועוד תירץ אי נמי הכא זה חסר וכו' יעו"ש, ולזה תירץ מהרי"ח תירוץ השני שכתבו התוס' דהכא הוי חסר יעו"ש, וא"כ קשה למה לא תירץ אידך תירוץ דכתבו התוס' דהכא היינו טעמא דחייב משום דגלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה, אלא ודאי מדלא תירץ כן משמע דלא ס"ל הך סברא דבגלי אדעתיה חייב, היפך מ"ש בפ' כיצד הרגל. ואעיקרא דמילתא הרואה יראה דנראה דדברי התוס' הם תמוהים, דהכא נראה דס"ל דהיכא דגלי דעתיה חייב והתם כתבו הך תירוצא היכא דגלי דעתיה וכתבו עוד אי נמי וכו'. משמע דהך תירוצא קמא לא ס"ל מדכתבו דהכא הוי זה נהנה וזה חסר, וכמו שכן הקשה רש"ל ז"ל בחי' לקמא בפי"ב סי' ט"ז וז"ל ולמה שמקשה שם מהרי"ח [וכו'], לכן כתבו התוס' דפריך אפי' סמך כותל אחר דניחא ליה סוף סוף אמאי חייב [הא] זה נהנה וזה אינו חסר ותירץ מ"מ כיון דגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה חייב וכן משמע בפ' כיצד הרגל אי נמי זה חסר הוא שגורם לו וכו', ומאחר שהתוס' כתבו אי נמי מה קשיא להו בתירוצא קמא, מאחר שכן הוכיח בפ' כיצד הרגל, אלא ש"מ דס"ל כמו שפירשתי שאין שום ראיה מהסוגיא אלא לעולם זה נהנה וזה אינו חסר מיקרי עד דמחסר ליה, וזהו עיקר עכ"ל. הרי דנראה בהדיא דדברי התוס' סתרי אהדדי דהכא בשמעתין ס"ל דכיון דגלי דעתיה חייב, והתם גבי סמך לו כותל נראה דלא ס"ל הך חילוק מדכתבו אי נמי וכמ"ש רש"ל, ומהתימה על רש"ל איך לא הרגיש מזה בדברי התוס'.<br><b> אלא</b> דלפי קוצר דעתי נוכל לתרץ ולומר דיש לחלק בין הך דשמעתין להך דהכא והוא דהך דההיא דסמך לו כותל, לא הוי גילוי כ"כ מפורסם דאפשר דלא יסמוך התקרה בכתלו של זה אלא יבנה לו כותל אחר כדי לבנות התקרה עליה, משו"ה כיון דלאו גילוי דעת גמור הוא זה כתבו התוס' א"נ דלא ס"ל בפשיטות דזה הוי גלוי דעת, אבל בשמעתין דגילוי גמור הוא דבנה כותל הד', בהא ודאי דחייב, וכן נמי גבי הדר בחצר חבירו שלא מדעתו כיון דגלי דעתיה שאם לא יניחהו לדור בחינם דיתן לו שכרו, בהא ודאי ליכא גילוי דעת גדול מזה, ואמטו להכי כתבו התוס' דחייב. ולפי"ז בשמעתין כתבו דחייב בגילוי דעת, ובסמך הכותל לכותל חבירו כיון דהתם ליכא גילוי גמור משו"ה לא ס"ל כ"כ האי חילוקא ולזה כתבו אי נמי. זה נראה לי לומר בדברי התוס', וכן נמי מהרי"ח ז"ל גבי סמך לו כותל אחר לא כתב הך תירוצא דגלי אדעתיה, וכדכתיבנא.<br><b> אלא</b> דהשתא הא ודאי צריך לעיוני מ"ש (רז"ל) [רש"ל] הבאתי לשונו לעיל (שקשה) [שהקשה] למהרי"ח והביא ראיה לדבריו מדברי התוס' מדכתבו אי נמי וכו' יעו"ש. ולפי מ"ש נראה דליכא הוכחא כלל, דהתם שאני משום דלא הוי גילוי גמור כ"כ וליכא ראיה מדברי התוס' וצ"ע. עוד הקשה רש"ל שם למהרי"ח מההיא דאמרינן בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף צ"ז) גבי התוקף ספינתו של חבירו רב אמר רצה שכר נוטל רצה פחתה נוטל ושמואל אמר אינו נוטל אלא פחתה ולא פליגי וכו' אלא הא והא דעבידא לאגרא הא דנחית בתורת אגרא הא דנחית לה בתורת גזלנותא, כתב וז"ל מוכח בהדיא דבדבר דלא קיימא לאגרא שפטור הנכנס בה היכא דליכא הזיקא אף דנחית בה אדעתא דאגרא לשלם שכרו עכ"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה נראה דלק"מ דהכא מיירי בדלא גלי דעתיה כל כך, וכן מוכח דדייק בלישניה לומר הא דנחית בתורת אגרא, דתיבת בתורת אגרא לא משמע דגילה דעתו בפירוש ליתן אלא דנראה מדבריו דאם לא יניחנו לדור בחינם יתן לו שכרו, והיינו דנקט בתורת אגרא דלא גילה דעתו בפירוש. ועוד נ"ל לחלק ולומר ממ"ש הטור בחו"מ סי' שס"ג וז"ל התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה וקלקלה אם אינה עומדת להשכיר אפי' אם נטל[ו] על דעת שיתן מהם שכר דינו כגזלן כיון שאין דעת בעלים להשכיר ואינו משלם לו אלא [מה] שקלקלה דכל הגזלנין משלמים כשעת הגזלה עכ"ל, וכד חזינן שפיר נראה דהיינו דהכא בדלא עבידא לאגרא דפטור אפי' אם גילה בדעתו ליתן, והיינו משום דהיינו כגזלן וכמ"ש הטור, וכ"כ הרב בצלאל בליקוטיו, אבל בעלמא ודאי חייב כמ"ש התוס' ומהרי"ח, באופן דדברי רש"ל צריכים לי עיון.<br><b> וכפי</b> זה יבא על נכון מ"ש הרמ"ה הביא דבריו הרב הנמוק"י בפ' הגוזל קמא וז"ל כתב הרמ"ה אפי' נחית ליה בתורת אגרא לא משלם אגרא אלא בדקיימא לאגרא וטעמא משום דזה נהנה וזה אינו חסר והכי משמע הכא וכ"כ לעיל בפ' כיצד הרגל עכ"ל, נראה מדבריו דבחצר דלא קיימא לאגרא אפי' נחית בתורת אגרא פטור לשלם. ודבריו לא זכיתי להבינם דכד דייקינן שפיר נראה דדבריו סותרים אהדדי, והוא דהרב הנמוק"י כתב משם הרמ"ה עלה דתירץ הש"ס בשמעתין על מה שהקשה מהשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון, ומשני הא דעבידא לאגרא הא דלא עבידא לאגרא. וכתב הרמ"ה וז"ל מדקא משנינן הכי ולא משנינן הא דנחית אדעתא דאגרא הא דלא נחית אדעתא דאגרא שמעינן דכל היכא דלא קיימא לאגרא גבי בעלים אע"ג דנחית זה אדעתא דמיתב אגרא לאיניש אחרינא לא מחייבינן ליה ולא מידי, דכי היכי דגבי בעלים מקח טעות הוא לא מחייב למיתב ליה מידי שהרי נתברר לו שאינו שלו, ולגבי שוכר נמי מקח טעות הוא וכמאן דלא אוגר ליה דמי, כיון דכי אוגר לאו ממאן דאית ליה זיכותא בגוויה אוגר לא משתעבד מכח האי שכירות לחד מינייהו עכ"ל. משמע מדבריו דאפי' בחצר דלא קיימא לאגרא אם גילה בדעתו כדי ליתן שכר חייב מדכתב שמעינן דכל היכא דלא קיימא לאגרא גבי בעלים אע"ג דנחית זה אדעתא למיתב אגרא לאיניש אחרינא לא מחייב ליה מידי משום דהוי מקח טעות דכי אגר לאו ממאן דאית ליה זיכותא בגוויה אגר, משמע דאם נחית אדעתא ליתן שכר לבעלים חייב, וזה ודאי היפך ממ"ש הנמוק"י בפ' הגוזל משמו, ולא זו בלבד אלא דכתב נמי וכ"כ לעיל וכו', והרואה יראה דהם דברים סותרים זה לזה.<br><b> אלא</b> דלפי מה שביארנו הנה נכון, והוא דהתם גבי התוקף ספינתו של חבירו ליכא גילוי כל כך וכדכתיבנא לעיל, ועוד דהכא הוי כמו גזלן אפי' אם נטלו על דעת שיתן לו שכר פטור משום דכל הגזלנין משלמים כשעת הגזלה משו"ה כתב דפטור, אבל בעלמא אם גילה דעתו חייב ומשו"ה כתב בפ' כיצד הרגל דחייב, זה נ"ל לפי קוצר עניות דעתי. וראיתי להרב מחנה אפרים שכתב בהל' גזילה סי' ט' וז"ל ובמ"ש הראשונים ז"ל בדין חצר דלא קיימא לאגרא שאם גילה בדעתו שהיה רצונו ליתן לו שכר דצריך ליתן לו שכרו, נ"ל דאם גילה בדעתו עכשיו שהיה רצונו ליתן שכר חייב להעלות לו שכר אף על מה שדר בו קודם גילוי דעתו וכו', וכן נראה מדברי התוס' וכו' ע"כ. והרואה יראה דמדברי התוס' ליכא הוכחא מספקת. ועוד קשיא לי על דברי הרב ז"ל במה שכתב נ"ל דאם גילה דעתו וכו', דאיך כתב בלשון נ"ל בדבר זה שהרי מהר"ש יונה בסי' א' והובאו דבריו בכנה"ג בהגהות הטור אות כ"ט כ' וז"ל ועוד נ"ל מתוך הלשון שחייב ליתן לו כל שכרו מכל זמן שדר בה אפי' מקודם גילוי דעתו וכן מסתבר, וכ"כ מהר"ש יונה ז"ל, אבל ר"י בן עזרא ז"ל כתב דאינו חייב אלא מזמן הגילוי ואילך עכ"ל, נראה דנעלם מיניה דמר מחלוקת זה וצ"ע. (א"ה ס"ט עיין בס' שמחת יאודה דף ק"א שבכלל דבריו הם דברי עט"ר מורי זקני הרב המחבר ז"ל, אך הא קשה לי טובא במ"ש שם וז"ל והיותר נכון בעיני לומר דרש"י לא הוה גריס התם בגמרא אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דאסיר, דבההוא ודאי ליתיה לאיסור רבית כלל, אלא הוה גריס בגמרא אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד דהו"ל זה נהנה וזה אינו חסר, דהשתא ודאי הוי דומיא דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו דקאמר, וכן הוא גירסת הריטב"א בחידושיו שם יעו"ש, ויש סעד לזה ממ"ש רש"י בסוגיא דהתם בד"ה אם כן וז"ל ואוקימנא בחצר דלא קיימא לאגרא אבל האי גברא שדר ביה עביד למיגר ע"כ, כנראה דס"ל דדומיא דהכי הוא דקאמר דהלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר, דאם לאו כן תיקשי ליה דמנא ליה לתלמודא למימר וכו' יעו"ש. ואחר המחילה רבה נראה דאשתמיט מיניה דמר דברי רש"י שם שפי' וז"ל אבל חצר דלא קיימא לאגרא דהו"ל זה לא חסר. וגברא דלא עביד למיגר דהו"ל זה לא נהנה, דבלאו הכי נמי לא הוה מיגר שיש לו אחרות ע"כ. ואיך כתב דרש"י לא היה לו גירסא זאת וצ"ע).
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>וכן אם היה שם עד אחד בלבד וכו'.</b> הראב"ד השיג עליו, וז"ל א"א זהו תימה ומאחר שבעה"ב לא היה שם איך יש כאן טענת בריא כדי שיהא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ואולי נאמר שאחר שימצאנה בידו טענת בריא הוא ואע"פ שלא ראה כשהוציא מביתו אלא שהעד מעיד וכו' יעו"ש. ומכאן הקשה בס' מורה צדק משם מהרש"ף ז"ל למ"ש הטור בחו"מ סי' ע"ה משם הראב"ד ז"ל שמחלק בין כשהעד לפנינו לשהלך למדינת הים דכשהעד לפנינו מחייבו שבועה דאורייתא אפי' בטענת שמא כסברת רבינו, ואילו בכאן כתב בהיפך יעו"ש. ומרן החבי"ב [בכנסת הגדולה] שם הגהות ב"י אות ע"א הקשה עליה דמהרש"ף וז"ל ואני בעניי לא ראיתי בהשגת הראב"ד דבר שיחויב ממנו שסותר למ"ש רבינו בעל הטורים ז"ל כאן בשמו, איברא שכתב שם הראב"ד דכל שבעה"ב לא נכנס עמו טענת שמא מקרי אף ששם מדבר כשהעד אינו בפנינו ואז מודה הראב"ד להר"י אבן מיגש ז"ל כמ"ש הרב בעל התרומות בשמו וכו' יעו"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא אפשר לומר דהראב"ד מיירי כשהעד אינו בפנינו, שהרי כתב בפירוש אע"פ שלא ראה כשהוציא מביתו אלא שהעד מעיד וכו'. הרי להדיא דאתא גברא וקאי בבי"ד, ועוד אם אין העד בפנינו איך הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע. ומ"ש עוד מרן החבי"ב [כנסת הגדולה] שם עליה דהגידולי תרומה וז"ל ובעל התרומות כתב דמהשגת הראב"ד בפ"ד מהל' גזילה נראה שהעד בפנינו, ולכן כתב דגרסינן (כדברי) [בדברי] רבינו הראב"י שהביא בס' התרומות כן בשמו, ולא ידענא מנא ליה הא בדברי הראב"ד עכ"ל. ולפי מ"ש כן נראה להדיא בדברי הראב"ד ז"ל, ודברי הרב גדו"ת ברורים ונכונים כמ"ש, ודברי מרן החבי"ב צריכים לי עיון (א"ה ס"ט ועיין להרב מטה שמעון בהגהות הטור אות פ"ז דאשתמיט מיניה דברי הרב גדו"ת ז"ל).<br><b> ומ"ש</b> עוד הרב שם משם הרב מורה צדק שהביא משם הריטב"א ז"ל דאפי' אם עשהו מורשה לעד אין משביעין אותו על פי טענת המורשה וכו' יעו"ש, כנראה שדעת הריטב"א כהרא"ם והר"א ז"ל היפך דעת הרי"ף ז"ל ואילו בחידושיו למס' שבועות דף מ' הביא מחלוקת זו והסכים לסברת הרי"ף וכתב וז"ל ולזה הסכימו רבותי נוחם עדן ע"כ. הרי להדיא היפך מה שנראה ממה שהביא הרב מורה צדק בשמו, ואולי אפשר לומר לשיטת הרא"ם ז"ל והר"א אמרו. ומ"ש הריטב"א ולזה הסכימו רבותי נ"ע, אם כונתו הוא על הרשב"א הוא היפך מ"ש הרב המגיד ז"ל בפ"ג מהל' טוען שכתב שנחלקו המפרשים וכו', ודעת הרשב"א כדברי הפוטרים משבועת התורה וכו' יעו"ש. ושוב ראיתי להרב דברי אמת בקונטרסיו דף ל"ג ע"א שהביא מ"ש הריטב"א בחידושיו לקידושין שדעתו ודעת הרא"ה והרמב"ן כדעת הרי"ף ז"ל, ועיין בחידושי הרשב"א לשבועות.<br><b> והרא"ש</b> בפ' שבועת הדיינים הביא דברי הרמב"ן שהביא ראיה לסברת הרי"ף מהא דהקשה בירושלמי בסוגיין בהך ברייתא דכל ששנים מחייבים אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה והרי קרקע ששנים מחייבין אותו ממון ואין אחד מחייבו שבועה, ומשני שניא ההיא שאין נשבעין על הקרקעות, והרי קנס, שנייא ההיא שאין נשבעין על הקנס וכו' שאפי' אם יודה פטור אין עד אחד מחייבו שבועה, ואם איתא הו"ל להקשות והרי שניים שמחייבין אותו בשמא, אלא ודאי דכלל זה אמת חוץ מב' דברים שהקשה בירושלמי קרקע וקנס עכ"ל. וראיתי להרב גידולי תרומה בשער ל"ו ח"ג דהקשה להירושלמי, וז"ל ותמיהא לי מילתא דאי קרקעות וקנס אין עד אחד מחייב שבועה ומשום [דהוי] דברים שאין נשבעין עליהן א"כ (גבי) [גם] העדאת עד אחד בפרוטה לא היה לן לחייב שבועה כיון דטענת פרוטה לא הוי דבר שנשבעין עליו לדידן דפסקינן כרב כמו שנתבאר בשער ז' ואע"ג דלשמואל איכא לתרוצי כדתירצו התוס' דאזיל לטעמיה דמחייב במודה מקצת בכפירת פרוטה. ואולי הירושלמי לשיטת שמואל קאמר הא דקאמרי דלפי"ז אין הלכה כשמואל בהא וכו' יעו"ש. וכנראה דלא ראה דברי הירושלמי במקומם שהקשו בתר הכי וז"ל והרי שנים מחייבין אותו פרוטה וכן היא דתנינן הטענה שתי כסף וההודאה בשוה פרוטה, ומשני מתני' בנשבע מפיו, מה דמר שמואל בנשבע מפי אחרים ע"כ. ועיין בס' פני משה שם מה שפירש דברי הירושלמי ודוק.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מציאת בנו ובתו וכו' ומציאת עבדו ושפחתו העברים כל אלו המציאות אינן שלו.</b> הכי איתא בפ"ק דמציעא דף י"ב ע"ב, ופריך בגמ' אמאי לא יהא אלא פועל ותניא מציאת פועל לעצמו בד"א בזמן שאמר לו נכש עמי היום עדור עמי היום אבל אמר עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבעה"ב, ומסיק אמר רב פפא כגון ששכרו ללקט מציאות והיכי דמי דאקפי אגמא בכוורי. וכתב הרב בצלאל בשטמ"ק שם וז"ל כגון דשכרו ללקט מציאות, ונכש דקתני בברייתא היינו עשה עמי מלאכה סתם, ועשה מלאכה דקתני היינו מלאכה של ליקוטי מציאות, כגון ששכרו ללקט (מציאות) דגים וקמ"ל דאפי' מגביה מציאה אחרת לבעה"ב, אדעתיה שימצא מציאות קאמר ליה, ושיטה דחיקא היא לפרש נכש עמי ששכרו לסתם מלאכה, והרמ"ה ז"ל פ' וכו' יעו"ש באורך.<br><b> ומכאן</b> תשובה למ"ש הרב אדמת קודש בח"ב חו"מ סי' ג' עליה דהרא"ש שבכלל פ"ט וז"ל והרא"ש ס"ל כפי' רש"י דס"ל דדוקא מציאות דגים הוא לבעה"ב, אמנם אם מצא כיס מלא דינרין הוא לפועל ולא לבעה"ב, דלא שכרו כי אם דוקא לדבר ההווה ומצוי אבל לא בדבר שאינו מצוי דלא אסיק אדעתיה דבעה"ב עכ"ל. ולפי מ"ש משם הרא"ש, אחר המחילה רבה הא ליתא, ומה שהכריחו לומר כן, יש לתרץ כמו שיראה הרואה. ואל תשיבני ממ"ש [הרב בצלאל] ושיטה זו דחיקא היא וכו', דמשמע דנייד מפירוש זה, דאינו אלא במילת נכש עמי דחיקא ליה לפרש סתם מלאכה אבל מ"מ מ"ש וקמ"ל דאפי' מגביה מציאה לבעה"ב, הא אתיא ליה שפיר וק"ל.
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המוצא שטר חוב אע"פ שלא פרש בו אחריות נכסים לא יחזיר וכו' בין בשטרי מכר בין בשטרי הלואה וכו'.</b> דעת רבינו לפסוק כרבא דפ"ק דמציעא דלא שנא הלואה לא שנא מכר בכל ענין אמרינן אחריות טעות סופר, הוא אמנם רשב"ם ורבינו ברוך, הביאם בהגהות אשרי שם, וז"ל רבינו אליקים ורב אלפס ז"ל פסקו דאחריות ט"ס הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר, רשב"ם ורבינו ברוך מארץ יון פסקו דבשטרי מקח וממכר אחריות לאו ט"ס הוא כרב אשי ע"כ. וקשיא לי עליה דרשב"ם דהא רשב"ם ס"ל כרבינו דבין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר אחריות ט"ס שפרש בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ט) וז"ל והכי מסקינן התם דאחריות ט"ס בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר ע"כ. הרי להדיא דלא פליג בין שטרי הלואה ובין שטרי מו"מ היפך מה שהביא ההגהות אשרי משמו. ונראה דמה שהביא ההג"א הוא רשב"א ולא רשב"ם, וכן הביא בפסקי מהר"מ ריקנטי סי' תכ"ב מחלוקת משם ר"א והרי"ף ורשב"א ור"ש יעו"ש, ועיין בס' אש דת סי' נ"ט מה שתירץ עוד.<br><b> ומעתה</b> דעת רשב"ם ז"ל הוא כדעת רבינו דלא שנא מכר ולא שנא הלואה אחריות טעות סופר, הוא והיינו דווקא בשטר הוא דאמרינן הכי אבל אי לא כתב מוכר שטר אלא דמכר בפני עדים לא אמרינן בהא אחריות ט"ס אם לא שפירש בשעת המכר שמקבל אחריות, שכ"כ עלה מלתיה הרב דאמר המוכר שדהו בעדים דגובה מנכסים משועבדים וז"ל המוכר שדהו בעדים וקבל עליו אחריות ע"כ. והוא כסברת בעל התרומה שער מ"ח ח"א שכתב גבי מוכר שדהו בעדים וז"ל ודוקא שקבל עליו אחריות בפירוש אבל סתמא לא אמרינן אחריות ט"ס ע"כ. והרב גדו"ת לא מצא לו חבר שיכול המוחזק לומר קים לי כוותיה יעו"ש, ותימה הוא בעיני דהא כפי דברי רשב"ם הלזו, שפיר מצינן למימר קים לי כבעה"ת ורשב"ם וכמו שכן הכריח הרב ש"ך סי' רכ"ה ומרן החבי"ב [בכנסת הגדולה] בסי' קט"ו הגהות ב"י אות כ"א יעו"ש.<br><b> אלא</b> מה שיש לדקדק על מרן החבי"ב הוא דבסי' רכ"ה כתב וז"ל אני אומר כיון דמדברי הנימוק"י ז"ל בבבא בתרא מוכיח שכל שלא פירש אחריות אינו גובה ממשועבדים יכול המוחזק לומר קים לי כבעל התרומות והרב הנימוק"י ע"כ. ומעתה לפום מאי שהוכיח בסי' קט"ו (שרשב"ם) [שכ"כ רשב"ם] אין צורך למשמעות דברי הנימוק"י ויכול המוחזק לומר קים לי כבעה"ת ורשב"ם ז"ל וצריך ישוב. ואין לומר דמה שהוצרך להוכיח מדברי הנימוק"י הוא משום דאין הוכחה מרשב"ם ההוא אזיל לשיטתיה שהביא בהגהות אשרי דבמקח וממכר צריך שיפרש ויאמר שקבל אחריות ולא אמרינן בזה אחריות טעות סופר, ומשו"ה כתב רשב"ם שקבל אחריות וכמו שכ"כ הרב שער המלך בפי"א דמלוה, זה אינו דהא מרן גופיה הביא שם סמוך ונראה הא דמהר"מ רקנטי ז"ל ושם נאמר משם רשב"א ז"ל וכדאמרן, ואין לומר דמהר"מ ב"ב ז"ל שהביא מהר"מ רקנטי ז"ל ס"ל כבעה"ת דאפי' בשטר מקח וממכר צריך שיפרש שקבל עליו אחריות וכ"ש היכא שלא נכתב כלל, דאפשר דס"ל דדוקא היכא דנחית לכתוב שטר הוא שצריך שיקבל עליו אחריות אבל אם לא כתב שטר כלל אין צריך שיפרש אפי' במקח וממכר וכמו שכתב הרא"ש ז"ל משם רבינו יונה עלה דהמוכר שדהו בעדים וז"ל ואפי' לא פירש בפני עדים את אחריות ואדעתא דמקבל עליו אחריות הוא דזבין ואפי' למ"ד אחריות לאו ט"ס הוא הני מילי כשנזקק לשטר ולא פירש בו אחריות אימור כך היה ביניהם ע"כ. הרי להדיא דאפי' למ"ד אחריות לא ט"ס הוא היכא דלא נכתב אמרינן ט"ס הוא, וא"כ מרשב"א ורבינו ברוך אין להוכיח היכא שלא נכתב כלל שטר.<br><b> ולענין</b> סתם קנין לכתיבה עומד, ראיתי להרב בני יעקב במאמר א' דף מ"ב ע"ב שהקשה להנמוק"י, וז"ל ודעת ר"י כפי מ"ש הנימוק"י והריטב"א משמו בדעת הרא"ש דהיכא דנכתב אח"כ, גובה משעת הקנין, אבל היכא דלא נכתב לא, דבטיל קליה, ואיכא למידק על דברי הנימוק"י ממ"ש בסוף פ' גט פשוט דערב בקנין אפי' שלא בפני בי"ד גבי מבני חורין ואע"ג דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד, נהי דלכתיבה עומד אבל אינו עומד לכתוב בו אחריות ושאר יפויין עד שיתנו עמו בשעת קנין ואע"ג דס"ל אחריות ט"ס הוא היינו בדהתנה ולא כתב ע"כ, והשתא איכא למידק דכפי מה שבארנו כאן דהיכא דלא נכתב הקנין לא גבי ממשעבדי כלל, מה הוקשה לו שם מההיא דסתם קנין לכתיבה עומד והוצרך לשוויי נפשיה במשעול הכרמים ולומר דאע"ג דלכתיבה עומד אינו עומד לכתוב בו אחריות דלא אמרינן ט"ס הוא אלא בדהתנה, ולא כתב דהוא היפך כל דברי הפוסקים דסברי דאע"ג דידעינן בודאי שלא התנה אמרינן אחריות ט"ס הוא דלא שדי איניש זוזי בכדי, והרי כפי מה שביארנו כאן לא צריך לכל זה דכיון דאין כאן אלא קנין ולא נכתב השטר וכו' יעו"ש.<br><b> ונראה</b> לענ"ד לומר דלק"מ להרב הנימוק"י, והוא דגבי שטרי הלואה דבהא מיירי ר"י, בהא ודאי לא גבי ממשעבדי משום דעיקר השעבוד הוא ההלואה וקנין, ושטר הוא כדי שלא יטעון פרעתי או לא היו דברים מעולם וא"כ זה שלא רצה לכתוב לו שטר גילה דעתו שאינו רוצה שיהיה עליו שעבוד, ומבטל ההוא קול דעדים שקנו מיניה ומשו"ה לא גבי אלא מבני חורין. וזהו שדייק הרב בלישניה דהא מבטיל קליה, ר"ל כיון שלא רצה לכתוב את השטר לבטל את קול העדים הוא מכוין. אבל גבי ערב בקנין דעיקר השעבוד שמחייב עצמו הוא ע"י קנין אבל על פה אינו חייב, הוה קס"ד לומר דכל שקנו מיניה על דיני שעבוד הוא דקנו, וסתם קנין לכתיבה עומד, לזה תירץ דאע"פ כן אינו עומד עליו לכתוב אחריות ושאר יעויין מאחר דאמר ליה דכי שעבד ע"י קנין הוא ליחייב בבני חורין אבל לא לגבות ממשעבדי, ועיין למרן החבי"ב בחו"מ סי' קכ"ט הגהות הטור אות מ"ה שחילק כן בין לוה לערב.<br><b> וראיתי</b> למרן החבי"ב בסי' ט"ל שהגיה בלשון בעל התרומות וכתב במקום הרמב"ם, הרמב"ן, דהרמב"ם לא ס"ל דהיכא דליכא שטר דגבי, והוקשה לו מההיא דפסק רבינו בפכ"ג מהל' אישות גבי הנושא את האשה ופסקה עמה לזון את בתה וכו' מתו אם קנו מידן או שחייב עצמו בשטר הרי זו כבעל חוב [בשטר] וטרפה מזונותיה מנכסין משועבדים ע"כ, הרי בפירוש דבקנו מיניה אע"ג דלא נכתב שטר הוי כבע"ח יעו"ש. ויש לתמוה איך לא השגיח במ"ש מרן כ"מ שם דג' חילוקים יש בדבר דבשעת קידושין משתעבד אף בלא קנין דהן הן הדברים הניקנין באמירה, ושלא בשעת קידושין אלא שהוא בין קידושין לנשואין אז הוא מחייב בקנין אבל בעלמא צריך קנין וכתיבה. נמצא דמ"ש רבינו בהל' אישות דבקנין בלא שטר הוי כבע"ח היינו משום אגב דמחתני אהדדי. איברא דיש לדקדק על מרן החבי"ב במ"ש שם בסיום דבריו דשמא מצא לו להרמב"ן ז"ל בפירוש בשום מקום. והוא תימה דהא בהא מימרא דרבא בר שילא בחי' פי' כן להדיא כי שם ביתו.<br><b> עוד</b> הקשה הרב בני יעקב שם עליה דהרב בעל התרומות שער נ"ז שכתב וז"ל ודלא כרשב"ם שסובר דיכול למחות מלכתוב וכל זמן שלא נכתב אישתכח דהוי מלוה על פה, הקשה עליו דאיך תלה הטעם משום דיכול למחות מלכותבו, דהא דיכול לכתוב מימרא דרבי היא וכו"ע ס"ל הכי, ואפ"ה פסקו דגובה משעת קנין אלו תורף דבריו. ולענ"ד לא זכיתי להבין דבריו במ"ש כו"ע ס"ל דהא הרא"ש בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ') הביא משם י"מ, וז"ל ויש מפרשים דאפי' אם עומד וצווח אל תכתבו כותבין בעל כרחו ע"כ, וכ"כ הרשב"א בתשובה הביאה מרן בסי' ט"ל וז"ל אבל אם מונעם מליכתוב שומעים לו וי"א שאין שומעין לו ולזה דעתי נוטה ע"כ, וכן פסק מרן בספרו הקצר משם י"א, וכן כתב הריטב"א בחי' כתובות דף נ"ו משם רש"י והביאו הרב בצלאל בחי' כתובות יעו"ש, ועיין בשלטי הגיבורים. גם רבינו בפ"ו מהל' מכירה פסק וז"ל האומר זכו בשדה זו לפלוני [וכו'] והחזיק הזוכה לו בקרקע וכו', נראה מדבריו שלא העמידו וכ"כ הרב המגיד יעו"ש. הרי להדיא כמה פוסקים דס"ל דאם רצה לחזור משטר דכותבין בעל כרחו ואיך כתב דכו"ע ס"ל דאינו יכול לחזור וצ"ע (ועיין בס' לחם שלמה דף ל"ו ע"ב יעו"ש).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b47b384119ac7681f1bb068555b06872b5961150
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,272 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Theft
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות גניבה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות גניבה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>גנב שהודה מעצמו וכו'.</b> כתב מרן החבי"ב [בכנסת הגדולה] בחו"מ סי' שמ"ח הגהות הטור אות י' נשאל הרשב"א בכתב יד מי שגנב בעדים והשיב הגניבה קודם שיתבענו אם משלם כפל או לא. תשובה כל שבאו עדים שהעידו שגנב אינו יכול לפטור מתשלומי כפל שכבר נמצא הגניבה בידו בעדים ע"כ. ותשובתו מסופקת אצלי אפשר דס"ל דכל שלא תבעו בבי"ד והודה אינו משלם כפל, ומה שהשיב הרב כל שבאו עדים והעידו שגנב כונתו שבאו עדים לבי"ד וכו' יעו"ש.<br><b> ואנכי</b> הרואה תשובה זאת היא נדפסה בח"ג סי' ק"י ונראה שתשובה זאת לא שייכא לשאלה שהביא הוא ז"ל. והוא כי הרשב"א נשאל שתי שאלות וז"ל ומי שגנב בעדים והשיב את הגניבה קודם שיתבענו בבי"ד אם משלם כפל או לא אם תמצי לומר שזה דבר ברור שאינו משלם דאשר ירשיעון אלהים כתיב וכו', אם גנב בעדים ואמר החזרתי מהו מי מהימנינן ליה או לא, אם תמצא לומר מהימנינן היאך גנב מתחייב בכפל לעולם, שהרי כל גנב מרשיע את עצמו שהרי יכול לפטור ולומר החזרתי, והשיב כל שבאו עדים וכו', ומ"מ אפשר שיכול לומר החזרתי וכדעת מקצת רבותי וכו' יעו"ש. ומהנראה הוא שכונתו הוא דבשאלה ראשונה הודה לדברי השואל שפטור, ותשובתו הוא לשאלה הב', והוא הצעה למה שיאמר אח"כ וק"ל.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>קטן שגנב וכו' ואם אבדו אינו חייב לשלם אף הקרן ואפי' לאחר שהגדיל.</b> והנה דין זה שכתב רבינו שקטן פטור אף לאחר שהגדיל כ"כ הרא"ש והטור ושאר הפוסקים. אמנם בהגהות אשרי בפ' החובל כתב משם האור זרוע דכשהגדיל הקטן חייב לשלם, ושכן פי' רש"י ז"ל גבי השורף שטרו של חבירו דאכפיה רפרם לרב אשי ומגבי ביה כשורא לצלמי יעו"ש. ומהר"ם מפאדווה סי' צ' כתב דרבינו לא חש לדבר זה כי אפשר לומר שרב אשי עשה זה כאשר היה בן י"ג שנים, וגם אינו הכרח שרש"י ז"ל ר"ל בקטנותו, כי כונתו רק להסיר מן ר"א פגם זה שלא עשה נבלה זו בהיותו חשוב יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לומר לדעת רבינו, דההיא דרפרם מפרש לה דלאו דאכפיה לרב אשי על ששרף שטרו של חבירו, אלא הענין הוא כמ"ש הר' יהונתן ז"ל הביאו הרב בשטמ"ק שם וז"ל כלומר בא מעשה כהאי גוונא לפני רב אשי ורצה לפטור האדם השורף שטרותיו של חבירו דלא לשלם אלא דמי ניירא בעלמא, דהוה ס"ל דלא דיינינן דינא דגרמי, ואכפייה רפרם שהיה זקן ממנו לרב אשי שהיה בחור שחייב השורף לשלם לניזק כשורא לצלמי עכ"ל (א"ה ס"ט וכן פירש"י ז"ל בכתובות דף פ"ו ע"א בד"ה כפייה רפרם, ועיין בני חיי סי' שנ"ז בהגהות הטור). הרי להדיא דאין לדינו של רבינו עסק לההיא דרפרם, ואפשר שכן מפרש לה רבינו. ובהכי אזדא לה ראיית הב"ח ז"ל באו"ח סי' שמ"ג למה שפסק רבינו בה"י בדין ראוי לבי"ד להכות לקטנים וכו' יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב פני משה פ' החובל במראה הפנים על מתני' דחרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, שרצה להביא ראיה דהתוס' ס"ל כסברת הגהות אשרי, וז"ל ויש להביא ראיה מהתוס' בקידושין דף י' ע"א דקטן חייב לשלם כשיגדיל מה שעשה בקטנותו, דשם בד"ה ומקבל את גיטה, כתבו להוכיח דאחר שנשאת, אף כשהיא קטנה עכשיו אין אביה מקבל גיטה מהאי תלמודא דפ"ח דתרומות דפריך גירשך מי לא ידעה [וכו'] תיפתר כשאמרה התקבל גיטי במקום פלוני וכו', ומדדחיק לאוקומי בכה"ג, ולא מוקי לה בשנשאת כשהיא קטנה ואביה מקבל את גיטה, משמע דמשנשאת אין אביה מקבל גיטה וכו', והשתא אי ס"ד דקטן אינו חייב לשלם כשיגדיל מאי מביאין ראיה מדין דתרומות, הא התם לחיוב קרן וחומש מתניא גבי פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע, וא"א לאוקומה בקטנה, אלא ודאי דס"ל להתוס' דקטן חייב לשלם כשיגדיל עכ"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה אין זו ראיה, דכונת התוס' היא מדלא מוקי כשנשאת כשהיא קטנה ואביה מקבל גיטה כשהיא קטנה אבל הידיעה שידעה שגירשה בעלה היה כשהיא גדולה וע"ז פליגי ר' אליעזר ור' יהושע דר"א מחייב כל מה שאכלה כשהיא גדולה ור"י פוטר מטעם דיהיב בגמ', ומי הגיד לו שכונת התוס' היא שהידיעה ג"כ היה כשהיא קטנה. וכן ראיתי להרב מהרימ"ט בחי' שם וז"ל לכך דקדקו התוס', מתוך שינויא ב' דדחיק לאוקומה בסוס רץ נוקמה בשנשאת כשהיא קטנה וקבל אביה את גיטה כשהיא קטנה ולא ידעה עד שנעשית נערה וכו' יעו"ש. וכן נראה שהבין הרב עצמות יוסף והפנ"י שם וק"ל.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וכן הגונב קדשים מבית בעליהן וכו'.</b> דין זה הוציא רבינו מדאמרינן בכמה דוכתי וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. והתוס' ז"ל בפ"ק דב"ק ד"ה שור רעהו כתבו דהא דממעטינן הקדש מדין גנב לאו דוקא דה"ה מדין דכל ד' אבות נזיקין ליתנהו בהקדש, והוקשה להם מהא דאמרינן בהשואל כי יאכל קדש פרט למזיק דפטור מן החומש הא קרן משלם וכו' יעו"ש. והרב מל"מ ז"ל כתב על דברי התוס' וז"ל וא"ת אמאי לא הוקשה להם מהא דתנן בגטין דף נ"ד ע"א כהנים שפגלו במקדש במזיד חייבים, ואמאי אף דנימא דהיזק שאינו (ניזק) [ניכר] שמיה הזיק הא הקדש ליתיה בתורת נזיקין, ואולי הו"א דמתני' ר' שמעון היא דאית ליה דקדשים שחייב באחריותן חשיב רעהו וכו' א"נ בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים הוי ממון בעלים, אבל ההיא דפרט למזיק לא מצינן לאוקומה בקדשים קלים יעו"ש.<br><b> וקשיא</b> לי טובא מהא דאמרינן בפ' התכלת (מנחות דף מ"ט ע"א) תני רבה בר בר חנה קמי דרב כבשי עצרת ששחטן לשום אילים כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, א"ל רב עלו ועלו, אמר רב חסדא מסתברא מילתיה דרב בכסבור אילים ושחטן לשם כבשים שהרי כבשים לשום כבשים נשחטו, אבל כסבור אילים ושחטן לשום אילים לא, עקירה בטעות הויא עקירה ורבה אמר עקירה בטעות לא הויא עקירה, אמר רבא ומותבינן אשמעתין הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין פטורין, ותני עלה פיגולן פיגול, היכי דמי אילימא דידע דחטאת היא וקא מחשב בה לשום שלמים האי שוגגין מזידין הוו, אלא לאו דכסבור שלמים הוא וקא מחשב בה לשום שלמים וקתני פיגולן פיגול, אלמא עקירה בטעות הויא עקירה, א"ל אביי לעולם דידע דחטאת היא וקא מחשב בה לשום שלמים ובאומר מותר ע"כ. הרי דהש"ס מוקי לה להאי מתני' בקדשי קדשים היפך מ"ש הוא ז"ל דאפשר לאוקומי בקדשים קלים וצ"ע (א"ה ס"ט עיין להרב המגיה בס' שורשי הים בפירקין).
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>גנב וקטע ממנה אבר וכו'.</b> בעיא דר' ירמיה בפ' מרובה (בבא קמא דף ע"ח) ולא איפשיטא. ורבינו ז"ל השמיט בעיא דחוץ מעוברה, כנראה דס"ל דעובר ירך אמו ובעיא דר"י אינו אלא אליבא דמ"ד עובר לאו ירך אמו וכמ"ש הרב שער המלך. ועיין בתוס' פ' הנשרפין (סנהדרין דף פ') בד"ה עובר. והר"ן בפ' אלו טרפות (חולין דף נ"ח) מהש"ס בד"ה ולענין ולד שנולד מן הטריפה כתב, וז"ל לפיכך תירץ ר"ת דודאי קי"ל דעובר לאו ירך אמו הוא כדמוכח בשמעתין וכו' וההיא דגיטין דאמרינן אם היתה עוברה זכתה לו אע"ג דעובר לאו ירך אמו נהי שאינה מקבלת גט לחברתה מקבלת גט לעוברה דכיון דשייך בה ידה כידו וכו' יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב שער המלך שהקשה על דברי הר"ן אלו, שאם כדבריו מאי פרכינן מינה בתמורה דף כ"ה לר' יוחנן דאמר הפריש חטאת מעוברת וכו' שאם שיירו משוייר מברייתא דקתני האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו, התם שאני כמ"ש הר"ן ז"ל, ובפ"ב דגיטין מוקמינן להאי ברייתא כרבי דאמר המשחרר חצי עבדו קנה דקסבר עובר ירך אמו ולפי דברי הר"ן ז"ל אפי' כרבנן (דר"נ) [דרבי] דס"ל המשחרר חצי עבדו לא קנה מצי מתוקמא עיי"ש שהצריך עיון. ולענ"ד נראה לישב דעת הר"ן בזה האופן דמדקאמר הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מכפר רצה מכפר בולד, ומטעם דעובר לאו ירך אמו, נראה דר' יוחנן דס"ל דמשעת הפרשה חשיב ליה כילוד וכאילו הפריש שנים לאחריות, ואי לא הו"ל ולד חטאת דלמיתה אזלא. ואמטו להכי הקשה מהך ברייתא לר"י דקתני הרי את שפחה וולד בן חורין דאם היה עוברה זכתה לו אמו, אי אמרת בשלמא עובר לאו ירך אמו מני ר' מאיר היא אלא אי אמרת עובר לאו ירך אמו, והכונה דכילוד דמי ומשו"ה רצה מכפר בולדה, אמאי זכתה לו אמו, נהי דשייך בה ידה כידו מ"מ לא חשבין ליה כילוד, כן נ"ל לומר בדעת הר"ן ודוק.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אבל הגונב סלע מכיס חבירו או כלי מביתו והחזיר דבר הגנוב מביתו למקומו וכו' עד שימנה את מעותיו. מנה את כיסו ומצא שלם וכו' נפטר מאחריותו.</b> כתב הרב המגיד ז"ל דע שכונת רבינו אינה בדוקא למקום ההוא שגנב, ואם שינה שיתחייב, אלא למקום המשתמר ושיראוה הבעלים, כלומר להיות מצוים שם כעין המקום שגנב ע"כ. והקשה הרב לח"מ דהא בפ' הגוזל אמרינן דלכו"ע אית להו דרבי יצחק דאמר ר"י אדם עשוי למשמש בכיסו תמיד, ופירש"י ז"ל והבעלים יודעים בגניבתו שמנו והיא חסירה ולאחר החזרה [מנו] והיא שלימה, וכיון דרבינו פסק בפ"א מהל' גזילה דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה א"כ אמאי פסק כאן אם ידעו הבעלים, וכ"כ אח"כ מנה את כיסו והיא שלימה, משמע דעל הסתם לא אמרינן הכי, הא מסתמא ידעו בגניבה ובחזרה שמנו בודאי וכו' יעו"ש. וקצת קשה אמאי לא הקשה כן במ"ש אח"כ רבינו לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזרתו וכו', כיון דפסק דאדם עשוי למשמש וכו' בכ"ש, מסתמא ידעו והיה קשה ביותר. איברא דלא על הרב לח"מ לבד תלונותי, כי גם על הרב מחנה אפרים בחי' על רבינו, שהקשה ג"כ כקושית הרב לח"מ ז"ל.<br><b> עוד</b> כתב הרב מחנה אפרים ז"ל שם על דברי הרה"מ ז"ל שכתב דע שכונת רבינו וכו', וז"ל לא ידעתי מנא ליה הא, ומדברי הרמב"ן ז"ל במלחמותיו בסוף פרק הגוזל ומאכיל נראה דכל ששינה אין מנין פוטר עכ"ל. ואשתמיט מיניה מ"ש השלטי הגיבורים בפ' המפקיד וז"ל ונ"ל (דמדברי) [דדברי] הרמב"ן שכתב דהמחזיר למקום אחר לא יצא אפי' לא ידעו הבעלים בגנבתו לא פליג על ההיא דאמרינן שם בגמ' שאם החזיר לעדר שבמדבר יצא, וכ"כ הרה"מ בפ"ד מהל' גניבה דודאי כל שמנין פוטר סגי בחזרתו באופן שירגישו הבעלים בחזרתו, וההיא דהרמב"ן מיירי שמחזיר לעדר אחר שאין הבעלים יכולים להרגיש וס"ל וכו', ומדברי הרשב"א שהביא מגדל עז בפ"ד מהל' גניבה משמע קצת כדברי הרמ"ה יעו"ש. הרי להדיא דאין כאן סתירה למ"ש הרה"מ מדברי הרמב"ן ז"ל.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>נתיאשו הבעלים מן הגניבה וכו' או אינו נותן כלל וכו'.</b> כתב מרן ב"י ז"ל בסי' שנ"ג, וז"ל הרשב"א בפ' הגוזל בתרא גבי נטלו מוכסים חמורו [וכו'], שהראב"ד כתב דאע"ג דיאוש ושינוי רשות קני, דמים מיהא בעי לאהדורי משום דבאיסורא אתא לידיה, דיאוש כדי לא קני, ואע"פ שכתב הרב שזה עיקר, עדיין צריכה תלמוד דיאוש ושינוי רשות בכולי תלמודא משמע דקני קנין הגוף, דאי לא, הא דא"ל רב הונא להני אוונכרי וכו'. ועיין בס' שמות בארץ בפ' לולב הגזול מה שהקשה להרשב"א דמאי קושיא דאם היה אומר הראב"ד דאם הנגזל נותן הדמים מחזיר החפץ לבעלים אז היה שייך הקושיא וכו' יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> בס' הלכה למשה בפירקין שכתב וז"ל ואני אומר דאין ספק דט"ס הוא מ"ש בתחילה דמים מיהא בעי לאהדורי וצ"ל בדמים מיהא בעי לאהדורי כמ"ש בסוף ושייך קושיא שפיר וכ"כ הרשב"א בשם הראב"ד בתשובה הנ"ל וכן הגיה בס' דורש משפט ותפארת שמואל ע"כ. ודבר ה' בפיהו אמת שכן ראיתי בפירוש להרשב"א ז"ל שהביא הרב בצלאל [בשטמ"ק] בפ' הגוזל דף קע"ט ע"ד וז"ל והראב"ד פי' דכי קתני במתני' הרי אלו שלו דלא מפקי מיניה בעלים בלא כלום קאמר משום דקני ליה ביאוש ושינוי רשות אבל בדמים מיהא בעי ליה לאהדורי משום דבאיסורא אתא לידיה דיאוש כדי לא קני וכן הדין לכל גניבה וגזלה הנמכרת והיינו דקאמר בברייתא ומחזיר לבעלים הראשונים כאילו אמר הרי אלו שלו אבל מחזיר הוא לבעלים וכו', וע"ז מקשה הרשב"א וכו' יעו"ש. ואפשר ג"כ דאף מ"ש הטור סי' שנ"ז על דברי הראב"ד וז"ל שגם הוא סובר שאין יאוש ושינוי קונה אלא לענין שא"צ להחזיר הגניבה אלא הדמים אבל לדעת ר"י וכו' דהכונה היא על דרך זה וט"ס נפל וצ"ל בדמים וכן בסי' שס"ח יעו"ש, אשר בזה מתישב קושית מרן ב"י ז"ל בסי' שנ"ז ונכנס לישב בדוחק כמו שיראה הרואה, ולפי האמור לא קשיא וק"ל.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>בעה"ב שאינו עשוי וכו' או שעשוי למכור כליו והיו כליו מדברים העשוים וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז"ל פי' והוא טוען שנגנבו ממנו ויצא לו שם גנבה בעיר וכו' יעו"ש וכ"כ בפ"ח מהל' טוען. והטור בחו"מ סי' שנ"ז כתב וז"ל כתב הרמב"ם וכו' וכתב עוד שאם הם כלים העשוים להשאיל ולהשכיר אפי' לא יצא לו שם גניבה בעיר נאמן וישבע המחזיק בהם כמה הוציא ויטול וכו' ע"כ. וכתב מרן ב"י שם וז"ל זה שכתב רבינו אפי' לא יצא לו שם גניבה בעיר טעות הוא, שכבר כתבתי לשון הרמב"ם ז"ל לעיל וכו', וכן פירשו דבריו הראב"ד והרה"מ ז"ל עכ"ל. והש"ך ז"ל הליץ בעד הטור דלא בא לומר הטור אלא דלהרמב"ם איכא מעליותא בכלים העשוים להשאיל אפי' ליכא מגו, וה"ה נמי דהוה מצי למימר אפי' עשוי למכור ויצא לו שם גניבה יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> בס' מחנה יהודה שכתב שלא הבין דבריו של הש"ך דודאי בכלים העשוין להשאיל ולהשכיר וטוען גנובים, לעולם איכא מגו אפילו היכא דליכא עדי ראיה, דהא הכא מיירי דלוקח טוען מפלוני לקחתים ואינו יודע אם גנובים הם דבכה"ג מיירי מתני' וא"כ כיון דלוקח טוען איני יודע אם גנובים הם, לעולם איכא מגו בבעה"ב, דנאמן לומר גנובים מגו דמצי למימר שאולים, דאי משום דליכא עדי ראיה ואיכא מגו ללוקח, הא ודאי דמהימן הלוקח בטענתו שאינו יודע אם גנובים הם ואפ"ה מוציאין מידו כיון דאפשר שהם גנובים ואיכא מגו גבי דבעה"ב, וא"כ מאי דמשמע ליה לרבינו בדברי הרמב"ם דלאו משום מגו אלא משום דהוו תרתי לטיבותא, לאו בהכי תליא אלא כולא מילתא תליא במיגו יעו"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבין דברי קדשו דהא כיון דליכא עדי ראיה אם כן כי טעין בעל הבית שאולים הם מצי לוקח למימר ליה החזרתי ונאמן, ומשום הכי טוען גנובים שלא יוכל לומר לו הכי, ואם כן אזדא ליה מגו זה, ושפיר קאמר הש"ך כיון דליכא עדי ראיה ליכא מגו, ואכתי הוה מצי להוציא מיד הלוקח משום דמצי לטעון שאולים, ואיהו לא ניחא ליה למטען בהכי, באופן דמגו זה איני מכירו לקוצר ענ"ד. וכן מה שכתב לקמן על פי יסוד זה לא הבנתי, ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל ח"ג סי' ק"י ודוק.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>הסיטון מקנח וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז"ל דרבינו פסק דלא כר' שמעון בן גמליאל וכו' יעו"ש. והנה מפשט דברי רבינו ז"ל נראה שדעתו הוא כדעת הרמ"ה ז"ל שהביא הטור בסי' רל"א דלא מפליג בין מדות לח ליבש דבכולהו צריך לקנח וס"ל דרשב"ג דקתני במתני' בד"א במדות לח, לאיפלוגי את"ק אתי ופסק כת"ק בכולי מתני'. ומרן ב"י ז"ל שם הקשה להרמ"ה וז"ל ואיני מוצא לו טעם כיון דדבר יבש אינו נדבק מה יקנח ע"כ. והסמ"ע שם סק"י כתב שדברי הרמ"ה הם במידות עמוקים ואבק נדבק בהם יעו"ש. ועיין בתוס' יו"ט פ"ה ד'בתרא משנה י"א מ"ש על דברי הסמ"ע ובס' עץ החיים. ואני אומר דכל זה גרם להם שלא נראה בזמנם דברי הרמ"ה ז"ל ברם עתה שנדפס ראינו לשונו שכתב וז"ל ולפיכך מקנח כל המאזנים לכל משקל ומשקל לא שנא בלח ולא שנא ביבש כת"ק דגזר לח אטו יבש ע"כ, ונראה דט"ס הוא וצ"ל דגזר יבש אטו לח. הרי שדעת הרמ"ה הוא דאף דלא נדבק במדת היבש כלום אפ"ה צריך לקנח ומשום דלא פלוג. וא"כ אין מקום לקושית מרן ז"ל, ולא למ"ש הסמ"ע דהרמ"ה מיירי במדות עמוקות שאבק נדבק בהם, אלא גם במאזנים שאינו נדבק כלום, ורשב"ג דפליג בכולהו פליג דלא כמ"ש התוס' יו"ט לדעת הסמ"ע ודלא כהרב עץ החיים.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c9f691e6de80d4c5b979f7f73ff4017e21e684a1
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Nezikim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,275 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Theft
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות גניבה
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Theft
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות גניבה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>גנב שהודה מעצמו וכו'.</b> כתב מרן החבי"ב [בכנסת הגדולה] בחו"מ סי' שמ"ח הגהות הטור אות י' נשאל הרשב"א בכתב יד מי שגנב בעדים והשיב הגניבה קודם שיתבענו אם משלם כפל או לא. תשובה כל שבאו עדים שהעידו שגנב אינו יכול לפטור מתשלומי כפל שכבר נמצא הגניבה בידו בעדים ע"כ. ותשובתו מסופקת אצלי אפשר דס"ל דכל שלא תבעו בבי"ד והודה אינו משלם כפל, ומה שהשיב הרב כל שבאו עדים והעידו שגנב כונתו שבאו עדים לבי"ד וכו' יעו"ש.<br><b> ואנכי</b> הרואה תשובה זאת היא נדפסה בח"ג סי' ק"י ונראה שתשובה זאת לא שייכא לשאלה שהביא הוא ז"ל. והוא כי הרשב"א נשאל שתי שאלות וז"ל ומי שגנב בעדים והשיב את הגניבה קודם שיתבענו בבי"ד אם משלם כפל או לא אם תמצי לומר שזה דבר ברור שאינו משלם דאשר ירשיעון אלהים כתיב וכו', אם גנב בעדים ואמר החזרתי מהו מי מהימנינן ליה או לא, אם תמצא לומר מהימנינן היאך גנב מתחייב בכפל לעולם, שהרי כל גנב מרשיע את עצמו שהרי יכול לפטור ולומר החזרתי, והשיב כל שבאו עדים וכו', ומ"מ אפשר שיכול לומר החזרתי וכדעת מקצת רבותי וכו' יעו"ש. ומהנראה הוא שכונתו הוא דבשאלה ראשונה הודה לדברי השואל שפטור, ותשובתו הוא לשאלה הב', והוא הצעה למה שיאמר אח"כ וק"ל.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>קטן שגנב וכו' ואם אבדו אינו חייב לשלם אף הקרן ואפי' לאחר שהגדיל.</b> והנה דין זה שכתב רבינו שקטן פטור אף לאחר שהגדיל כ"כ הרא"ש והטור ושאר הפוסקים. אמנם בהגהות אשרי בפ' החובל כתב משם האור זרוע דכשהגדיל הקטן חייב לשלם, ושכן פי' רש"י ז"ל גבי השורף שטרו של חבירו דאכפיה רפרם לרב אשי ומגבי ביה כשורא לצלמי יעו"ש. ומהר"ם מפאדווה סי' צ' כתב דרבינו לא חש לדבר זה כי אפשר לומר שרב אשי עשה זה כאשר היה בן י"ג שנים, וגם אינו הכרח שרש"י ז"ל ר"ל בקטנותו, כי כונתו רק להסיר מן ר"א פגם זה שלא עשה נבלה זו בהיותו חשוב יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לומר לדעת רבינו, דההיא דרפרם מפרש לה דלאו דאכפיה לרב אשי על ששרף שטרו של חבירו, אלא הענין הוא כמ"ש הר' יהונתן ז"ל הביאו הרב בשטמ"ק שם וז"ל כלומר בא מעשה כהאי גוונא לפני רב אשי ורצה לפטור האדם השורף שטרותיו של חבירו דלא לשלם אלא דמי ניירא בעלמא, דהוה ס"ל דלא דיינינן דינא דגרמי, ואכפייה רפרם שהיה זקן ממנו לרב אשי שהיה בחור שחייב השורף לשלם לניזק כשורא לצלמי עכ"ל (א"ה ס"ט וכן פירש"י ז"ל בכתובות דף פ"ו ע"א בד"ה כפייה רפרם, ועיין בני חיי סי' שנ"ז בהגהות הטור). הרי להדיא דאין לדינו של רבינו עסק לההיא דרפרם, ואפשר שכן מפרש לה רבינו. ובהכי אזדא לה ראיית הב"ח ז"ל באו"ח סי' שמ"ג למה שפסק רבינו בה"י בדין ראוי לבי"ד להכות לקטנים וכו' יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב פני משה פ' החובל במראה הפנים על מתני' דחרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, שרצה להביא ראיה דהתוס' ס"ל כסברת הגהות אשרי, וז"ל ויש להביא ראיה מהתוס' בקידושין דף י' ע"א דקטן חייב לשלם כשיגדיל מה שעשה בקטנותו, דשם בד"ה ומקבל את גיטה, כתבו להוכיח דאחר שנשאת, אף כשהיא קטנה עכשיו אין אביה מקבל גיטה מהאי תלמודא דפ"ח דתרומות דפריך גירשך מי לא ידעה [וכו'] תיפתר כשאמרה התקבל גיטי במקום פלוני וכו', ומדדחיק לאוקומי בכה"ג, ולא מוקי לה בשנשאת כשהיא קטנה ואביה מקבל את גיטה, משמע דמשנשאת אין אביה מקבל גיטה וכו', והשתא אי ס"ד דקטן אינו חייב לשלם כשיגדיל מאי מביאין ראיה מדין דתרומות, הא התם לחיוב קרן וחומש מתניא גבי פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע, וא"א לאוקומה בקטנה, אלא ודאי דס"ל להתוס' דקטן חייב לשלם כשיגדיל עכ"ל.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה אין זו ראיה, דכונת התוס' היא מדלא מוקי כשנשאת כשהיא קטנה ואביה מקבל גיטה כשהיא קטנה אבל הידיעה שידעה שגירשה בעלה היה כשהיא גדולה וע"ז פליגי ר' אליעזר ור' יהושע דר"א מחייב כל מה שאכלה כשהיא גדולה ור"י פוטר מטעם דיהיב בגמ', ומי הגיד לו שכונת התוס' היא שהידיעה ג"כ היה כשהיא קטנה. וכן ראיתי להרב מהרימ"ט בחי' שם וז"ל לכך דקדקו התוס', מתוך שינויא ב' דדחיק לאוקומה בסוס רץ נוקמה בשנשאת כשהיא קטנה וקבל אביה את גיטה כשהיא קטנה ולא ידעה עד שנעשית נערה וכו' יעו"ש. וכן נראה שהבין הרב עצמות יוסף והפנ"י שם וק"ל.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וכן הגונב קדשים מבית בעליהן וכו'.</b> דין זה הוציא רבינו מדאמרינן בכמה דוכתי וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. והתוס' ז"ל בפ"ק דב"ק ד"ה שור רעהו כתבו דהא דממעטינן הקדש מדין גנב לאו דוקא דה"ה מדין דכל ד' אבות נזיקין ליתנהו בהקדש, והוקשה להם מהא דאמרינן בהשואל כי יאכל קדש פרט למזיק דפטור מן החומש הא קרן משלם וכו' יעו"ש. והרב מל"מ ז"ל כתב על דברי התוס' וז"ל וא"ת אמאי לא הוקשה להם מהא דתנן בגטין דף נ"ד ע"א כהנים שפגלו במקדש במזיד חייבים, ואמאי אף דנימא דהיזק שאינו (ניזק) [ניכר] שמיה הזיק הא הקדש ליתיה בתורת נזיקין, ואולי הו"א דמתני' ר' שמעון היא דאית ליה דקדשים שחייב באחריותן חשיב רעהו וכו' א"נ בקדשים קלים ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר קדשים קלים הוי ממון בעלים, אבל ההיא דפרט למזיק לא מצינן לאוקומה בקדשים קלים יעו"ש.<br><b> וקשיא</b> לי טובא מהא דאמרינן בפ' התכלת (מנחות דף מ"ט ע"א) תני רבה בר בר חנה קמי דרב כבשי עצרת ששחטן לשום אילים כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, א"ל רב עלו ועלו, אמר רב חסדא מסתברא מילתיה דרב בכסבור אילים ושחטן לשם כבשים שהרי כבשים לשום כבשים נשחטו, אבל כסבור אילים ושחטן לשום אילים לא, עקירה בטעות הויא עקירה ורבה אמר עקירה בטעות לא הויא עקירה, אמר רבא ומותבינן אשמעתין הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין פטורין, ותני עלה פיגולן פיגול, היכי דמי אילימא דידע דחטאת היא וקא מחשב בה לשום שלמים האי שוגגין מזידין הוו, אלא לאו דכסבור שלמים הוא וקא מחשב בה לשום שלמים וקתני פיגולן פיגול, אלמא עקירה בטעות הויא עקירה, א"ל אביי לעולם דידע דחטאת היא וקא מחשב בה לשום שלמים ובאומר מותר ע"כ. הרי דהש"ס מוקי לה להאי מתני' בקדשי קדשים היפך מ"ש הוא ז"ל דאפשר לאוקומי בקדשים קלים וצ"ע (א"ה ס"ט עיין להרב המגיה בס' שורשי הים בפירקין).
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>גנב וקטע ממנה אבר וכו'.</b> בעיא דר' ירמיה בפ' מרובה (בבא קמא דף ע"ח) ולא איפשיטא. ורבינו ז"ל השמיט בעיא דחוץ מעוברה, כנראה דס"ל דעובר ירך אמו ובעיא דר"י אינו אלא אליבא דמ"ד עובר לאו ירך אמו וכמ"ש הרב שער המלך. ועיין בתוס' פ' הנשרפין (סנהדרין דף פ') בד"ה עובר. והר"ן בפ' אלו טרפות (חולין דף נ"ח) מהש"ס בד"ה ולענין ולד שנולד מן הטריפה כתב, וז"ל לפיכך תירץ ר"ת דודאי קי"ל דעובר לאו ירך אמו הוא כדמוכח בשמעתין וכו' וההיא דגיטין דאמרינן אם היתה עוברה זכתה לו אע"ג דעובר לאו ירך אמו נהי שאינה מקבלת גט לחברתה מקבלת גט לעוברה דכיון דשייך בה ידה כידו וכו' יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב שער המלך שהקשה על דברי הר"ן אלו, שאם כדבריו מאי פרכינן מינה בתמורה דף כ"ה לר' יוחנן דאמר הפריש חטאת מעוברת וכו' שאם שיירו משוייר מברייתא דקתני האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו, התם שאני כמ"ש הר"ן ז"ל, ובפ"ב דגיטין מוקמינן להאי ברייתא כרבי דאמר המשחרר חצי עבדו קנה דקסבר עובר ירך אמו ולפי דברי הר"ן ז"ל אפי' כרבנן (דר"נ) [דרבי] דס"ל המשחרר חצי עבדו לא קנה מצי מתוקמא עיי"ש שהצריך עיון. ולענ"ד נראה לישב דעת הר"ן בזה האופן דמדקאמר הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מכפר רצה מכפר בולד, ומטעם דעובר לאו ירך אמו, נראה דר' יוחנן דס"ל דמשעת הפרשה חשיב ליה כילוד וכאילו הפריש שנים לאחריות, ואי לא הו"ל ולד חטאת דלמיתה אזלא. ואמטו להכי הקשה מהך ברייתא לר"י דקתני הרי את שפחה וולד בן חורין דאם היה עוברה זכתה לו אמו, אי אמרת בשלמא עובר לאו ירך אמו מני ר' מאיר היא אלא אי אמרת עובר לאו ירך אמו, והכונה דכילוד דמי ומשו"ה רצה מכפר בולדה, אמאי זכתה לו אמו, נהי דשייך בה ידה כידו מ"מ לא חשבין ליה כילוד, כן נ"ל לומר בדעת הר"ן ודוק.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אבל הגונב סלע מכיס חבירו או כלי מביתו והחזיר דבר הגנוב מביתו למקומו וכו' עד שימנה את מעותיו. מנה את כיסו ומצא שלם וכו' נפטר מאחריותו.</b> כתב הרב המגיד ז"ל דע שכונת רבינו אינה בדוקא למקום ההוא שגנב, ואם שינה שיתחייב, אלא למקום המשתמר ושיראוה הבעלים, כלומר להיות מצוים שם כעין המקום שגנב ע"כ. והקשה הרב לח"מ דהא בפ' הגוזל אמרינן דלכו"ע אית להו דרבי יצחק דאמר ר"י אדם עשוי למשמש בכיסו תמיד, ופירש"י ז"ל והבעלים יודעים בגניבתו שמנו והיא חסירה ולאחר החזרה [מנו] והיא שלימה, וכיון דרבינו פסק בפ"א מהל' גזילה דאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה א"כ אמאי פסק כאן אם ידעו הבעלים, וכ"כ אח"כ מנה את כיסו והיא שלימה, משמע דעל הסתם לא אמרינן הכי, הא מסתמא ידעו בגניבה ובחזרה שמנו בודאי וכו' יעו"ש. וקצת קשה אמאי לא הקשה כן במ"ש אח"כ רבינו לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזרתו וכו', כיון דפסק דאדם עשוי למשמש וכו' בכ"ש, מסתמא ידעו והיה קשה ביותר. איברא דלא על הרב לח"מ לבד תלונותי, כי גם על הרב מחנה אפרים בחי' על רבינו, שהקשה ג"כ כקושית הרב לח"מ ז"ל.<br><b> עוד</b> כתב הרב מחנה אפרים ז"ל שם על דברי הרה"מ ז"ל שכתב דע שכונת רבינו וכו', וז"ל לא ידעתי מנא ליה הא, ומדברי הרמב"ן ז"ל במלחמותיו בסוף פרק הגוזל ומאכיל נראה דכל ששינה אין מנין פוטר עכ"ל. ואשתמיט מיניה מ"ש השלטי הגיבורים בפ' המפקיד וז"ל ונ"ל (דמדברי) [דדברי] הרמב"ן שכתב דהמחזיר למקום אחר לא יצא אפי' לא ידעו הבעלים בגנבתו לא פליג על ההיא דאמרינן שם בגמ' שאם החזיר לעדר שבמדבר יצא, וכ"כ הרה"מ בפ"ד מהל' גניבה דודאי כל שמנין פוטר סגי בחזרתו באופן שירגישו הבעלים בחזרתו, וההיא דהרמב"ן מיירי שמחזיר לעדר אחר שאין הבעלים יכולים להרגיש וס"ל וכו', ומדברי הרשב"א שהביא מגדל עז בפ"ד מהל' גניבה משמע קצת כדברי הרמ"ה יעו"ש. הרי להדיא דאין כאן סתירה למ"ש הרה"מ מדברי הרמב"ן ז"ל.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>נתיאשו הבעלים מן הגניבה וכו' או אינו נותן כלל וכו'.</b> כתב מרן ב"י ז"ל בסי' שנ"ג, וז"ל הרשב"א בפ' הגוזל בתרא גבי נטלו מוכסים חמורו [וכו'], שהראב"ד כתב דאע"ג דיאוש ושינוי רשות קני, דמים מיהא בעי לאהדורי משום דבאיסורא אתא לידיה, דיאוש כדי לא קני, ואע"פ שכתב הרב שזה עיקר, עדיין צריכה תלמוד דיאוש ושינוי רשות בכולי תלמודא משמע דקני קנין הגוף, דאי לא, הא דא"ל רב הונא להני אוונכרי וכו'. ועיין בס' שמות בארץ בפ' לולב הגזול מה שהקשה להרשב"א דמאי קושיא דאם היה אומר הראב"ד דאם הנגזל נותן הדמים מחזיר החפץ לבעלים אז היה שייך הקושיא וכו' יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> בס' הלכה למשה בפירקין שכתב וז"ל ואני אומר דאין ספק דט"ס הוא מ"ש בתחילה דמים מיהא בעי לאהדורי וצ"ל בדמים מיהא בעי לאהדורי כמ"ש בסוף ושייך קושיא שפיר וכ"כ הרשב"א בשם הראב"ד בתשובה הנ"ל וכן הגיה בס' דורש משפט ותפארת שמואל ע"כ. ודבר ה' בפיהו אמת שכן ראיתי בפירוש להרשב"א ז"ל שהביא הרב בצלאל [בשטמ"ק] בפ' הגוזל דף קע"ט ע"ד וז"ל והראב"ד פי' דכי קתני במתני' הרי אלו שלו דלא מפקי מיניה בעלים בלא כלום קאמר משום דקני ליה ביאוש ושינוי רשות אבל בדמים מיהא בעי ליה לאהדורי משום דבאיסורא אתא לידיה דיאוש כדי לא קני וכן הדין לכל גניבה וגזלה הנמכרת והיינו דקאמר בברייתא ומחזיר לבעלים הראשונים כאילו אמר הרי אלו שלו אבל מחזיר הוא לבעלים וכו', וע"ז מקשה הרשב"א וכו' יעו"ש. ואפשר ג"כ דאף מ"ש הטור סי' שנ"ז על דברי הראב"ד וז"ל שגם הוא סובר שאין יאוש ושינוי קונה אלא לענין שא"צ להחזיר הגניבה אלא הדמים אבל לדעת ר"י וכו' דהכונה היא על דרך זה וט"ס נפל וצ"ל בדמים וכן בסי' שס"ח יעו"ש, אשר בזה מתישב קושית מרן ב"י ז"ל בסי' שנ"ז ונכנס לישב בדוחק כמו שיראה הרואה, ולפי האמור לא קשיא וק"ל.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>בעה"ב שאינו עשוי וכו' או שעשוי למכור כליו והיו כליו מדברים העשוים וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז"ל פי' והוא טוען שנגנבו ממנו ויצא לו שם גנבה בעיר וכו' יעו"ש וכ"כ בפ"ח מהל' טוען. והטור בחו"מ סי' שנ"ז כתב וז"ל כתב הרמב"ם וכו' וכתב עוד שאם הם כלים העשוים להשאיל ולהשכיר אפי' לא יצא לו שם גניבה בעיר נאמן וישבע המחזיק בהם כמה הוציא ויטול וכו' ע"כ. וכתב מרן ב"י שם וז"ל זה שכתב רבינו אפי' לא יצא לו שם גניבה בעיר טעות הוא, שכבר כתבתי לשון הרמב"ם ז"ל לעיל וכו', וכן פירשו דבריו הראב"ד והרה"מ ז"ל עכ"ל. והש"ך ז"ל הליץ בעד הטור דלא בא לומר הטור אלא דלהרמב"ם איכא מעליותא בכלים העשוים להשאיל אפי' ליכא מגו, וה"ה נמי דהוה מצי למימר אפי' עשוי למכור ויצא לו שם גניבה יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> בס' מחנה יהודה שכתב שלא הבין דבריו של הש"ך דודאי בכלים העשוין להשאיל ולהשכיר וטוען גנובים, לעולם איכא מגו אפילו היכא דליכא עדי ראיה, דהא הכא מיירי דלוקח טוען מפלוני לקחתים ואינו יודע אם גנובים הם דבכה"ג מיירי מתני' וא"כ כיון דלוקח טוען איני יודע אם גנובים הם, לעולם איכא מגו בבעה"ב, דנאמן לומר גנובים מגו דמצי למימר שאולים, דאי משום דליכא עדי ראיה ואיכא מגו ללוקח, הא ודאי דמהימן הלוקח בטענתו שאינו יודע אם גנובים הם ואפ"ה מוציאין מידו כיון דאפשר שהם גנובים ואיכא מגו גבי דבעה"ב, וא"כ מאי דמשמע ליה לרבינו בדברי הרמב"ם דלאו משום מגו אלא משום דהוו תרתי לטיבותא, לאו בהכי תליא אלא כולא מילתא תליא במיגו יעו"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבין דברי קדשו דהא כיון דליכא עדי ראיה אם כן כי טעין בעל הבית שאולים הם מצי לוקח למימר ליה החזרתי ונאמן, ומשום הכי טוען גנובים שלא יוכל לומר לו הכי, ואם כן אזדא ליה מגו זה, ושפיר קאמר הש"ך כיון דליכא עדי ראיה ליכא מגו, ואכתי הוה מצי להוציא מיד הלוקח משום דמצי לטעון שאולים, ואיהו לא ניחא ליה למטען בהכי, באופן דמגו זה איני מכירו לקוצר ענ"ד. וכן מה שכתב לקמן על פי יסוד זה לא הבנתי, ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל ח"ג סי' ק"י ודוק.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>הסיטון מקנח וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז"ל דרבינו פסק דלא כר' שמעון בן גמליאל וכו' יעו"ש. והנה מפשט דברי רבינו ז"ל נראה שדעתו הוא כדעת הרמ"ה ז"ל שהביא הטור בסי' רל"א דלא מפליג בין מדות לח ליבש דבכולהו צריך לקנח וס"ל דרשב"ג דקתני במתני' בד"א במדות לח, לאיפלוגי את"ק אתי ופסק כת"ק בכולי מתני'. ומרן ב"י ז"ל שם הקשה להרמ"ה וז"ל ואיני מוצא לו טעם כיון דדבר יבש אינו נדבק מה יקנח ע"כ. והסמ"ע שם סק"י כתב שדברי הרמ"ה הם במידות עמוקים ואבק נדבק בהם יעו"ש. ועיין בתוס' יו"ט פ"ה ד'בתרא משנה י"א מ"ש על דברי הסמ"ע ובס' עץ החיים. ואני אומר דכל זה גרם להם שלא נראה בזמנם דברי הרמ"ה ז"ל ברם עתה שנדפס ראינו לשונו שכתב וז"ל ולפיכך מקנח כל המאזנים לכל משקל ומשקל לא שנא בלח ולא שנא ביבש כת"ק דגזר לח אטו יבש ע"כ, ונראה דט"ס הוא וצ"ל דגזר יבש אטו לח. הרי שדעת הרמ"ה הוא דאף דלא נדבק במדת היבש כלום אפ"ה צריך לקנח ומשום דלא פלוג. וא"כ אין מקום לקושית מרן ז"ל, ולא למ"ש הסמ"ע דהרמ"ה מיירי במדות עמוקות שאבק נדבק בהם, אלא גם במאזנים שאינו נדבק כלום, ורשב"ג דפליג בכולהו פליג דלא כמ"ש התוס' יו"ט לדעת הסמ"ע ודלא כהרב עץ החיים.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1b8b643cebf7a0b7d55c4c910150ecd9c4501c3c
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,56 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Kings and Wars
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>הכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה שלא דברה תורה אלא כנגד היצר וכו'.</b> כתב מרן בכ"מ בעייא בפ"ק דקידושין דף כ"א כהן מהו ביפת תואר רב אמר מותר ושמואל אמר אסור בביאה ראשונה כו"ע לא פליגי דשרי כי פליגי בביאה ב' איכא דאמרי בביאה ב' כו"ע לא פליגי דאסור כי פליגי בביאה ראשונה ופסק רבינו כלישנא בתרא וכדרב דהילכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל ע"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב נחפה בכסף באו"ח סי' ג' דף י"א ע"ב שכתב וז"ל גם שמעתי מקשים לסברת רב דהתם דס"ל דהואיל ושרייא שרייא מסוגיא דיבמות דף ס"א שאמרו שם בשלמא מן הנישואין עשה ולא תעשה אלא מן האירוסין וכו' גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה ב' עד כאן וא"א לסברת רב למה גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה ב' והלא כיון דהותר ביאה ראשונה מטעם עשה הותרו ג"כ ביאה ב' עכ"ל. ואחרי המחילה רבה אשתמיט מיניה דמר דברי התוס' ביבמות דף כ' ע"ב ד"ה אטו ביאה ב' וז"ל לאו דוקא וכו' ואין להתיר ביאה ב' מטעם דנעשית אשתו לכל דבר דאינה נעשית כאשתו אלא היכא דשרי ליה בלא דחיה אבל חייבי לאוין אפי' ביאה ראשונה לא שרייא אלא משום דאתי עשה ודחי לא תעשה וביאה ב' דלית בה עשה לא דחיה וכו' עכ"ל. וא"כ לק"מ (א"ה ס"ט עיין להרב למודי ה' דף כ"ט ע"ג ובחי' הרשב"א לקידושין ועיין בס' יאיר אוזן דף כ"ו ע"ג יעו"ש).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7157b57648c84009c683d9e183b788b28ac0a021
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,59 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Kings and Wars
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Kings_and_Wars
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>הכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה שלא דברה תורה אלא כנגד היצר וכו'.</b> כתב מרן בכ"מ בעייא בפ"ק דקידושין דף כ"א כהן מהו ביפת תואר רב אמר מותר ושמואל אמר אסור בביאה ראשונה כו"ע לא פליגי דשרי כי פליגי בביאה ב' איכא דאמרי בביאה ב' כו"ע לא פליגי דאסור כי פליגי בביאה ראשונה ופסק רבינו כלישנא בתרא וכדרב דהילכתא כוותיה באיסורי לגבי שמואל ע"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב נחפה בכסף באו"ח סי' ג' דף י"א ע"ב שכתב וז"ל גם שמעתי מקשים לסברת רב דהתם דס"ל דהואיל ושרייא שרייא מסוגיא דיבמות דף ס"א שאמרו שם בשלמא מן הנישואין עשה ולא תעשה אלא מן האירוסין וכו' גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה ב' עד כאן וא"א לסברת רב למה גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה ב' והלא כיון דהותר ביאה ראשונה מטעם עשה הותרו ג"כ ביאה ב' עכ"ל. ואחרי המחילה רבה אשתמיט מיניה דמר דברי התוס' ביבמות דף כ' ע"ב ד"ה אטו ביאה ב' וז"ל לאו דוקא וכו' ואין להתיר ביאה ב' מטעם דנעשית אשתו לכל דבר דאינה נעשית כאשתו אלא היכא דשרי ליה בלא דחיה אבל חייבי לאוין אפי' ביאה ראשונה לא שרייא אלא משום דאתי עשה ודחי לא תעשה וביאה ב' דלית בה עשה לא דחיה וכו' עכ"ל. וא"כ לק"מ (א"ה ס"ט עיין להרב למודי ה' דף כ"ט ע"ג ובחי' הרשב"א לקידושין ועיין בס' יאיר אוזן דף כ"ו ע"ג יעו"ש).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6458d241aac81744d532aa0536539d6308309ab2
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,152 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Mourning
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות אבל
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות אבל
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי שמתו מוטל לפניו וכו' ופטור מן קריאת שמע ומתפילה וכו'.</b> נשאלתי לחוות דעתי בההוא שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה כלל כ"ט סי' א' וז"ל מעשה שאירע לאדם אחד שמת לו ילד בשבת ולמוצ"ש לא התפלל כדין אונן שפטור מן התפלה ומכל המצות וכו' וכן ביום ראשון בבקר לא התפלל ולאחר שקברו המת התפלל תפילת הבקר כיון שעדיין לא עבר זמנה אבל לא התפלל תפלת ערבית כיון שעבר זמנה ולא דמי לשכח ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים כיון שמן הדין נפטר בלילה מלהתפלל יעו"ש ותשובה זאת פסקה הטור ומרן ז"ל ביו"ד סי' שמ"א יעו"ש ואילו בירושלמי דחגיגה פ' אין דורשין משמע להיפך הביאו התוס' שם דף י"ז ד"ה עצרת יש לו תשלומין וכו' וז"ל בירושלמי א"ר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין עליו והקריבו למחר כלומר מהתם משמע שהיה לו תשלומין וקשה להר"ר אלחנן תיפו"ל בלאו הכי לא הקריבו בראשון כיון שמת כדמשמע בפ' במה מדליקין דבשבת מת דוד ושמא התם לית ליה הכי ופליג אהא עד כאן הרי לפי הירושלמי הנזכר משמע להדייא דמי שאינו יכול לעשות מה שמוטל עליו מפני האנינות לא נפטר לגמרי וחייב אח"כ לשלם כמו שלא נפטרו ישראל מקרבן בשביל אנינות דוד המלך ע"ה וא"כ ה"ה לענין תפלה ואיך כתב הרא"ש ז"ל דכיון שהיה אונן ועבר זמנה וכו' ע"כ.<br><b> ולענ"ד</b> נראה שיש לחלק ולומר דשאני נדון הרא"ש ז"ל שמת בשבת ולא חל עליו שום חיוב של תפלה במוצאי שבת ואמטו להכי דן את הדין לומר כיון דאידחי אידחי וא"צ לתשלומין כיון שלא נתחייב מעיקרא תשלומין למה הן באים ברם בענין דוד המלך ע"ה דמת בעצרת א"כ משהאיר היום נתחייבו בקרבן ראיה ואם אח"כ בא להם פיטור מצד הדין שמת דוד המלך ע"ה והיו כל ישראל אוננין עליו מ"מ אינו מועיל להם פיטור זה כי אם ליומיה שהם אוננין ומשום הכי חייב בתשלומין. והייתי עד ממהר לחילוק זה ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב דחגיגה (מ"ה) [ה"ה] וז"ל מי שהיה חגר או סומא ביום ראשון וכו' אבל אם נטמא ביום ראשון הרי זה חייב להביא חגיגתו וראיתו בתוך הרגל כשיטהר ע"כ. ומרן בכ"מ כתב בסוף דבריו וז"ל ומכאן נלמוד דלחזקיה אם נטמא בליל יו"ט ראשון שהוא פטור כיון דכשהאיר יו"ט ראשון היה פטור אע"ג שיטבול בו ביום אינו נטהר עד שיעריב שמשו אבל אם נטמא ביום ראשון חייב דכיון דכשהאיר יו"ט ראשון היה חייב ע"כ. הרי להדייא כדאמרן ועיין בס' בית דוד או"ח סי' מ"ב שהביא מכאן ראיה למי שמת לו מת בשעה ח' שהיה חייב מקודם בתפילת מנחה דאין אנינות פוטרו מן התשלומין ע"כ. ועיין בשער המלך פ"ג מהל' מעשה הקרבנות דף מ"ו ע"א שכתב וז"ל ולהא ודאי י"ל דעל כרחך לא כתב הרב ז"ל דכיון שהיו מבטלין ממצות ראיה וחגיגה משו"ה לא נטמאו אלא דוקא כגון ההיא דדוד מת בעצרת דמשהאיר היום כבר נתחייבו ממצות אלו ומשו"ה כיון דחל חיובא עלייהו קודם מיתת דוד תו לא פקע מינייהו ומשו"ה לא נטמאו וכו' אמנם בההיא דפסחים מיירי דמית נשיא בי"ד קודם חצות כיון דאכתי לא מטי זמן חיוב שלמי חגיגה בהא ודאי מודה הרב דחייבים לטמא וזה פשוט יעו"ש הרי גם זה הוא סיוע למ"ש.<br><b> עוד</b> עלה על דעתי לומר והוא כמ"ש הרב מל"מ בהל' אבל על הירושלמי הנ"ל וז"ל ובעיקר דברי ר' יוסי דאמר דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין עליו והקריבו למחרת אני תמיה עליו דאם כונתו לומר ההיא דאמרינן בכתובות אותו היום שמת רבי בטלה כהונה וכתב רבינו נשיא שמת הכל מטמאין לו אפילו כהנים וכן הכל אוננים עליו ופשיטא דדוד לא גרע מנשיא אם הדבר כן תיפו"ל דהכל היו טמאי מת וא"כ איך למחר הקריבו והא בעי הזיה ג' וז' וכו' ועוד נראה דמעולם לא גזרו במיתת הנשיא אלא אנינות של דבריהם דהיינו כל זמן שלא נקבר המת שהוא אסור בבשר ויין ושיהא פטור מכל המצות אבל אנינות של תורה דהיינו דקי"ל דיום המיתה אסור בקדשים באומרו יתברך לא אכלתי באוני ממנו זה לא גזרו על הנשיא וכו' וכתב וא"כ לאחר שנקבר דוד אמאי לא הקריבו חובתם י"ל דכבוד גדול עשו לו במותו ונשתהו עד שיקבר וקודם הקבורה לא היו יכולים לשלוח קרבנותיהם דלא גרע מאבל וכתב בסוף דבריו וא"כ י"ל דכונת אומרם דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין עליו היא לומר שהיו טרודין באבלו של דוד וכל אותו היום היו אוסרים באכילת קדשים ולא רצו להקריב באותו היום ולאכול לערב שלא למעט זמן אכילתן לפיכך הניחו לו למחרת היום ההוא זבחים ועולות ע"כ. ואם כן אמור מעתה דדוקא באבילות כי האי דבדידהו תלייא שלא רצו להקריב באותו יום שלא למעט באכילת קדשים משו"ה איתא בתשלומין ברם באבילות דמדינא אסור ומדאורייתא פטור אה"נ דא"צ לתשלומין וכדכתב הרא"ש ז"ל ודוק.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין וכו'.</b> נשאלתי באבל ביום ראשון שאסור להניח תפילין והניח תפילין איך יעשה אם צריך להסירם או לא אם נאמר כיון שהניחם שפיר דמי שיתפלל עמהם. ובו בפרק בהיותי בבית הכנסת אמרתי שיסירם יען אבלות ביום ראשון הוא דאורייתא וגברא לא חזי ואיסורא איכא א"כ טוב שיסירם ויען ששמעתי שלגלגו עלי ע"ז ואמרו שמצוה של תפילין היא דאורייתא וכבר הניחם לא היה צריך להסירם ולא ידעתי עוד מה בפיהם על כן חפשתי בעיקר הדין לידע להיכן הדין נוטה.<br><b> ואען</b> ואומר דידוע שעיקר דין זה הוא בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ"א ע"א) והכי איתא התם ת"ר אבל כל ג' ימים ראשונים אסור להניח תפילין מג' ואילך וג' בכלל מותר להניח תפילין ואם באו פנים חדשות אינו חולץ דברי ר' אליעזר ור' יהושע אומר אבל ב' ימים ראשונים אסור להניח תפילין מב' ימים וב' בכלל מותר ואם באו פנים חדשות חולץ וכו' אמר עולא הלכה כר"א בחליצה והלכה כר"י בהנחה איבעייא להו בשני לעולא חולץ או אינו חולץ ת"ש דאמר עולא חולץ ומניח אפי' ק' פעמים יעו"ש ופרש"י עליה דר"א ואם באו פנים חדשות ביום ג' אינו חולץ אע"ג דאיכא למיחש דילמא אמרינן דבג' ימים הראשונים נמי הניח תפילין ועליה דר' יהושע פי' דאם ביום ב' חולץ אם באו פנים חדשות יעו"ש והשתא ניחזי אנן ביום ראשון שהניחם דכל הנמצאים שם הם פנים חדשות בזה לא מצינו שלא יחלוץ וכל עיקר שחולץ ביום ב' הוא משום חשש שלא יאמרו שיום ראשון נמי הניח וכל שכן אם הניח ביום ראשון שצריך לחלוץ ורש"י ז"ל בפ"ק דכתובות דף ו' ע"ב כתב וז"ל שנאמר בהם פאר פארך חבוש עליך ואבל מעולל בעפר קרנו וזקנו וראשו ואין זה פאר לתפילין ע"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב בצלאל בשטמ"ק ז"ל שם שהביא משם שיטה ישנה וז"ל חוץ מן התפילין וכו' פרש"י וכו' ואבל מעולל בעפר זקנו וראשו ואין ראוי שיהא פארו חבוש עליו עד כאן מכאן נראה שאף שהניחם צריך להסירם כיון שאין ראוי שיהא פארו חבוש עליו דמשום כבוד דתפילין נגעו בה שאין ראוי שיהא פארו חבוש עליו וא"כ כי אמרינן אסור בתפילין משום כבוד תפילין הוא ואם הניחם נראה שצריך להסירם היעלה על הדעת שלכתחילה אסור להניח משום בזיון ומשום שהניחם שבקינן ליה. והנה אמת לא אכחד שמלשון הטור באו"ח סי' ל"ח נראה שאם הניחם ביום ראשון דא"צ להסירם מדכתב אבל ביום ראשון פטור מתפילין נראה דאם הניחם שפיר דמי אמנם ביו"ד סי' שפ"ח כתב אבל אסור להניח תפילין ביום ראשון וכ"כ הרב שלחן גבוה באו"ח ס"ק ט' וז"ל ונראה לי דלשון הטור דכתב הכא ט"ס הוא דמשמע דאם הניח תפילין ביום ראשון ליכא איסורא וליתא דאיסורא איכא כמ"ש ביו"ד וכו' יעו"ש. והרב מג"א בסק"ה כתב וז"ל מכאן ואילך חייב משמע דחייב מיד אבל ביו"ד סי' שפ"ח כתב אחר הנץ החמה ומשמע דמניח לכתחילה וכן משמע בטור ובהרי"ף אבל בגמ' ובהרא"ש וי"ד איתא דאם באו פנים חדשות אינו מניח לכתחילה עד שילכו אלא שאם הניח אינו חולץ וכן עיקר על כרחך לומר דזה הוא דוקא ביום ב' אבל ביום ראשון נראה דדעתו הוא דחולץ דאי לא מאי שנא מיום ראשון לענין שחולץ אלא ודאי כדאמרן מכל אילין משמע דביום ראשון אם הניח צריך לחלוץ אי משום שכיון שמעולל ראשו בעפר אינו פאר לתפילין ואינו ראוי להיות פארו חבוש עליו כמ"ש בשיטה ישנה כנראה דמשום דכבוד תפילין ליתא ואי משום לישנא דש"ס דנקט אבל אסור להניח תפילין והטעם כדפי' רש"י. מ"מ עדיין אני מסופק דשמעה אזני דהיו אומרים דכיון שנמצאו עליו שיקרא קריאת שמע ואח"כ יחלוץ כיון שכבר נמצאו עליו ולא ידעתי אם עשו כן ואני אומר שצריכה רבה דכיון שהם אמרו שאסור ולא השגיחו עלה א"כ כשאסרו היינו כיום שבת שאם בשוגג הניח ביום שב"ק הנאמר דכיון שהניח שיקרא ק"ש זה לא שמענו וה"ה הכא ושוב (היראו ליה) [הראוני] להרב מהריק"ש בהגהותיו על יו"ד סי' שפ"ח שכתב וז"ל ואם טעה והניחם אפי' באבלות דרבנן חולץ והכי מוכח מהגמ' והפוסקים עד כאן והוא כמ"ש אנן בעניותינו ותו לא מידי.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אסור לקרות בתורה בנביאים וכתובים וכו'.</b> הוה עובדא באבל תוך ז' דביום ט' באב שרצה לעלות מפטיר ושאל את פי אם מותר לעלות. ומסברא אמרתי מה מקום לספק שהרי פסק מרן ביו"ד סי' שפ"ד שאבל כהן אפי' אין כהן אחר אסור לעלות תוך ז' והם אמרו דשאני ט' באב דכל ישראל הם באבלות ואפ"ה עולין לס"ת והיינו טעמא דבדברים הרעים מותר וה"נ לא שנא ושכן הוא בספרי הפוסקים.<br><b> והנה</b> ראיתי בס' בני יהודה ח"ב סי' פ"ד שנשאל במי שהיה רגיל לעלות ביום ט' באב ג' ואירע לו אבלות אם מותר לו לעלות והשיב דאע"ג דנראה לכאורה דאסור דהרי הטעם דהתירו לר"ת לעלות בשבת ג' הוא משום דכשמונע הוי דברים של בפרהסייא ואסור בשבת וכו' ומיהו כל זה לענין שאין איסור במניעה לעלות אם ירצה לעלות עולה ואין כאן איסור של לימוד התורה לכו"ע נמי אסור בתלמוד תורה שכל העולם אבלים הם ואעפ"כ התירו להם לקרות בדברים הרעים וה"נ פרשת כי תוליד בנים הוי סדר היום והוא מכלל דברים הרעים ואין כאן איסור ת"ת וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבין בדבריו דמי זה אמר דמאי דקורין בפרשת כי תוליד בנים הוי משום דאבל אסור בתלמוד תורה ויען כי כל ישראל אבלים לכך בחרו בפרשה זו דהרואה יראה דקריאה זאת הטעם הוא משום דהוי מעניינו של יום דומיא דשאר הקריאות דפסח וסוכות וראש חודש וכיוצא ובפ' בני העיר (מגילה דף ל"א ע"ב) אמרינן מקרא מאי תנייא אחרים אומרים אם לא תשמעו לי וכו' ומסיק אביי אמר נהוג עלמא למקרי כי תוליד בנים יעו"ש נמצא דמשום דהוי מעניינו של יום הוא דקורין בפרשת כי תוליד ולא משום דאסור לקרות בתורה ואפשר דמשו"ה לא משגחינן בעולה ג' שהוא המפטיר ואינו מדברים הרעים דאילו יחיד הקורא לעצמו בדברים הרעים ויש בו דבר נחמה צריך לדלגם כמ"ש מרן ואילו בקריאת ס"ת בט' באב בעולה ג' לא יש בו שום דבר מדברים הרעים אלא ודאי דבחרו בו משום דשייך טפי ומכל שכן דהוי אבלות ישנה והתירו לקרות בס"ת למי שהוא באבלות ישנה דאל"כ למי יקראו בתורה בט' באב ולא רצו למנוע קריאת ס"ת ולהורידו מראש חודש וחנוכה ופורים שקורים מעניינו של יום וא"כ מה דמות לזה שנתחדש לו באבל שיעלה בשביל שהוא ט' באב וקורין בדברים הרעים וכל שכן להיות מפטיר שאין באותה קריאה מדברים הרעים. עוד תמיהא לי מ"ש בס' מחזיק ברכה בסימן תקנ"ד הביא הך תשובה הרב בני יהודה וכתב וז"ל והוא פשוט דודאי דהוא יכול לעלות בס"ת בשחרית ולהפטיר אף שהוא אבל עד כאן ולדידי צריכה רבה ואף אם נודה להרב בני יהודה בעולה א' מ"מ בעולה ג' לא ידענא מאי אידון ביה.<br><b> ובעיקר</b> דברי התשובה הלזו לא זכיתי להבין דבריו שכתב וז"ל והשבתי דאע"ג דנראה לכאורה אסור דהרי הטעם שהתירו לר"ת לעלות לס"ת ג' הוא משום דכשימנע הוי דברים של פרהסייא ואסור לנהוג אבלות בפרהסייא אבל בחול ינהוג וינהוג ומה בכך והא ליכא איסורא דברים הללו מה פירושם אם נאמר דכיון דרגיל היה ר"ת לעלות בכל שבת ועתה אם מונע לעלות מפרסמא מילתא דנהוג אבלות בשבת וע"ז אמר אבל בחול ינהוג וינהוג ומה בכך וכו' מה לשון אומרת ומה בכך דהרי אסור לעלות אפי' היה כהן ואין כהן אחר בבית הכנסת כמו שפסק מרן ביו"ד סי' שפ"ד דלא יעלה ודוק.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מי שמת לו קרוב ולא ידע וכו'.</b> נשאלתי בראובן שמתה אשתו בר מינן במוצאי שבת וכשהוציאו המת מתוך קטטה שהיה בין הבעל ובין חמיו הלך חמיו לביתו למנות ז' ימי אבלות וביום הב' בא אח האשה שלא היה בעיר ולא היה יודע ממיתתה במקום קרוב והלך וישב בבית אביו ושאול הגיע אם ימנה עמהם או צריך להוסיף יום אחד יען הוא התחיל למנות ביום ב' והספק הוא מי נקרא גדול הבית הבעל שעליו מוטל לקוברה או אביה שהוא גדול המשפחה.<br><b> תשובה </b> לכאורה נראה דכיון שלא הלך לבית הבעל ששם הוא העיקר ושם מתה צריך למנות לעצמו שהרי כתב הטור ביו"ד סי' שע"א משם הרי"צ בן גיאת ז"ל דגדול המשפחה היינו דביתא סמיך עליה וגרירי כולהו אבתריה ולא שנא אח לא שנא בן קטן וכו' יעו"ש וכ"כ הרשב"א בח"א סי' תקל"ב וז"ל אין הדברים תלוי בראוי ליורשו אלא כל מי שעיקר הבית בו וכן פי' הרי"צ בן גיאת ז"ל ואם האם עיקר הבית היא תקרא גדול הבית אפי' אצל הבן ואם הבן עיקר הבית אפי' קטן או אח יקרא עיקר הבית וכו' יעו"ש וכ"כ בסי' תע"ח וז"ל תשובה נראה שהבעל קרוי באבל גדול הבית מפני שהוא חייב בקבורתה ולהטפל בה יותר מן האח ואפי' מן האב ואין הולכין אחר המצטער יותר וכו' יעו"ש ועיין בס' בית דוד חלק יו"ד סי' קע"ט שמסכים והולך בסברא הרשב"א ז"ל וא"כ בנדון דידן שלא הלך האח לבית הבעל שהוא עיקר כנ"ל. והלך לבית אביו היה נראה דימנה לעצמו דאב במקום בעל לא חשיב גדול הבית.<br><b> אמנם </b> הרואה דברי הריטב"א ז"ל בחי' למועד קטן דף כ"א בסוגיין יראה דלא ס"ל הכי שכתב בד"ה ת"ר וכו' וז"ל איזהו גדול הבית פירשו גדול המשפחה גדול האבלים המתאבלים באבל זה וצ"ע אשה כגון האם או אחותן הגדולה אם היא חשובה גדול הבית ואין כל הדברים הללו אלא כשבא לכאן אבל עמד במקומו פשיטא שהוא מונה לעצמו אע"פ שהוא קרוב מאד עד כאן וא"כ לפי זה גדול הבית הוא האב וכיון דהלך אצל האב שפיר מונה עמהם כאילו הלך אצל הבעל לסברת הרשב"א ז"ל וכיון דפלוגתא היא וקי"ל הלכה כדברי המקל באבל נראה בנדון דידן דימנה עם האב וא"צ להשלים דאם יאמר דימנה לעצמו הוא חומרא דאתי לידי קולא דינהוג אבלות בשבת ואסור כמ"ש. וראיתי בס' חקרי לב יו"ד ח"ג סי' קמ"ט שנשאל במי שמת לו מת ואינו יושב בבית האבל ולא הודיעו לו מסבת חולי כי אם עד יום ששי לאבלות ואינו יכול להלוך בבית האבל דגדול הבית שם אם מונה עמהם אע"פ שלא נראה עמהם דמלשון הש"ס והפוסקים נראה דדוקא כשהולך למקום שגדול הבית שם בבית האבל אבל בלא"ה מונה לעצמו אכן בתשובת הרשב"א סי' תע"ז יש לדון מדבריו שגם בכה"ג מונה עמהם וכן עשיתי מעשה יעו"ש ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..291ae8c827e3cb63f9d5e79c959dc9846d1aa119
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,155 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Mourning
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות אבל
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Mourning
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות אבל
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי שמתו מוטל לפניו וכו' ופטור מן קריאת שמע ומתפילה וכו'.</b> נשאלתי לחוות דעתי בההוא שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה כלל כ"ט סי' א' וז"ל מעשה שאירע לאדם אחד שמת לו ילד בשבת ולמוצ"ש לא התפלל כדין אונן שפטור מן התפלה ומכל המצות וכו' וכן ביום ראשון בבקר לא התפלל ולאחר שקברו המת התפלל תפילת הבקר כיון שעדיין לא עבר זמנה אבל לא התפלל תפלת ערבית כיון שעבר זמנה ולא דמי לשכח ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים כיון שמן הדין נפטר בלילה מלהתפלל יעו"ש ותשובה זאת פסקה הטור ומרן ז"ל ביו"ד סי' שמ"א יעו"ש ואילו בירושלמי דחגיגה פ' אין דורשין משמע להיפך הביאו התוס' שם דף י"ז ד"ה עצרת יש לו תשלומין וכו' וז"ל בירושלמי א"ר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין עליו והקריבו למחר כלומר מהתם משמע שהיה לו תשלומין וקשה להר"ר אלחנן תיפו"ל בלאו הכי לא הקריבו בראשון כיון שמת כדמשמע בפ' במה מדליקין דבשבת מת דוד ושמא התם לית ליה הכי ופליג אהא עד כאן הרי לפי הירושלמי הנזכר משמע להדייא דמי שאינו יכול לעשות מה שמוטל עליו מפני האנינות לא נפטר לגמרי וחייב אח"כ לשלם כמו שלא נפטרו ישראל מקרבן בשביל אנינות דוד המלך ע"ה וא"כ ה"ה לענין תפלה ואיך כתב הרא"ש ז"ל דכיון שהיה אונן ועבר זמנה וכו' ע"כ.<br><b> ולענ"ד</b> נראה שיש לחלק ולומר דשאני נדון הרא"ש ז"ל שמת בשבת ולא חל עליו שום חיוב של תפלה במוצאי שבת ואמטו להכי דן את הדין לומר כיון דאידחי אידחי וא"צ לתשלומין כיון שלא נתחייב מעיקרא תשלומין למה הן באים ברם בענין דוד המלך ע"ה דמת בעצרת א"כ משהאיר היום נתחייבו בקרבן ראיה ואם אח"כ בא להם פיטור מצד הדין שמת דוד המלך ע"ה והיו כל ישראל אוננין עליו מ"מ אינו מועיל להם פיטור זה כי אם ליומיה שהם אוננין ומשום הכי חייב בתשלומין. והייתי עד ממהר לחילוק זה ממ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב דחגיגה (מ"ה) [ה"ה] וז"ל מי שהיה חגר או סומא ביום ראשון וכו' אבל אם נטמא ביום ראשון הרי זה חייב להביא חגיגתו וראיתו בתוך הרגל כשיטהר ע"כ. ומרן בכ"מ כתב בסוף דבריו וז"ל ומכאן נלמוד דלחזקיה אם נטמא בליל יו"ט ראשון שהוא פטור כיון דכשהאיר יו"ט ראשון היה פטור אע"ג שיטבול בו ביום אינו נטהר עד שיעריב שמשו אבל אם נטמא ביום ראשון חייב דכיון דכשהאיר יו"ט ראשון היה חייב ע"כ. הרי להדייא כדאמרן ועיין בס' בית דוד או"ח סי' מ"ב שהביא מכאן ראיה למי שמת לו מת בשעה ח' שהיה חייב מקודם בתפילת מנחה דאין אנינות פוטרו מן התשלומין ע"כ. ועיין בשער המלך פ"ג מהל' מעשה הקרבנות דף מ"ו ע"א שכתב וז"ל ולהא ודאי י"ל דעל כרחך לא כתב הרב ז"ל דכיון שהיו מבטלין ממצות ראיה וחגיגה משו"ה לא נטמאו אלא דוקא כגון ההיא דדוד מת בעצרת דמשהאיר היום כבר נתחייבו ממצות אלו ומשו"ה כיון דחל חיובא עלייהו קודם מיתת דוד תו לא פקע מינייהו ומשו"ה לא נטמאו וכו' אמנם בההיא דפסחים מיירי דמית נשיא בי"ד קודם חצות כיון דאכתי לא מטי זמן חיוב שלמי חגיגה בהא ודאי מודה הרב דחייבים לטמא וזה פשוט יעו"ש הרי גם זה הוא סיוע למ"ש.<br><b> עוד</b> עלה על דעתי לומר והוא כמ"ש הרב מל"מ בהל' אבל על הירושלמי הנ"ל וז"ל ובעיקר דברי ר' יוסי דאמר דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין עליו והקריבו למחרת אני תמיה עליו דאם כונתו לומר ההיא דאמרינן בכתובות אותו היום שמת רבי בטלה כהונה וכתב רבינו נשיא שמת הכל מטמאין לו אפילו כהנים וכן הכל אוננים עליו ופשיטא דדוד לא גרע מנשיא אם הדבר כן תיפו"ל דהכל היו טמאי מת וא"כ איך למחר הקריבו והא בעי הזיה ג' וז' וכו' ועוד נראה דמעולם לא גזרו במיתת הנשיא אלא אנינות של דבריהם דהיינו כל זמן שלא נקבר המת שהוא אסור בבשר ויין ושיהא פטור מכל המצות אבל אנינות של תורה דהיינו דקי"ל דיום המיתה אסור בקדשים באומרו יתברך לא אכלתי באוני ממנו זה לא גזרו על הנשיא וכו' וכתב וא"כ לאחר שנקבר דוד אמאי לא הקריבו חובתם י"ל דכבוד גדול עשו לו במותו ונשתהו עד שיקבר וקודם הקבורה לא היו יכולים לשלוח קרבנותיהם דלא גרע מאבל וכתב בסוף דבריו וא"כ י"ל דכונת אומרם דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין עליו היא לומר שהיו טרודין באבלו של דוד וכל אותו היום היו אוסרים באכילת קדשים ולא רצו להקריב באותו היום ולאכול לערב שלא למעט זמן אכילתן לפיכך הניחו לו למחרת היום ההוא זבחים ועולות ע"כ. ואם כן אמור מעתה דדוקא באבילות כי האי דבדידהו תלייא שלא רצו להקריב באותו יום שלא למעט באכילת קדשים משו"ה איתא בתשלומין ברם באבילות דמדינא אסור ומדאורייתא פטור אה"נ דא"צ לתשלומין וכדכתב הרא"ש ז"ל ודוק.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין וכו'.</b> נשאלתי באבל ביום ראשון שאסור להניח תפילין והניח תפילין איך יעשה אם צריך להסירם או לא אם נאמר כיון שהניחם שפיר דמי שיתפלל עמהם. ובו בפרק בהיותי בבית הכנסת אמרתי שיסירם יען אבלות ביום ראשון הוא דאורייתא וגברא לא חזי ואיסורא איכא א"כ טוב שיסירם ויען ששמעתי שלגלגו עלי ע"ז ואמרו שמצוה של תפילין היא דאורייתא וכבר הניחם לא היה צריך להסירם ולא ידעתי עוד מה בפיהם על כן חפשתי בעיקר הדין לידע להיכן הדין נוטה.<br><b> ואען</b> ואומר דידוע שעיקר דין זה הוא בפ' אלו מגלחין (מועד קטן דף כ"א ע"א) והכי איתא התם ת"ר אבל כל ג' ימים ראשונים אסור להניח תפילין מג' ואילך וג' בכלל מותר להניח תפילין ואם באו פנים חדשות אינו חולץ דברי ר' אליעזר ור' יהושע אומר אבל ב' ימים ראשונים אסור להניח תפילין מב' ימים וב' בכלל מותר ואם באו פנים חדשות חולץ וכו' אמר עולא הלכה כר"א בחליצה והלכה כר"י בהנחה איבעייא להו בשני לעולא חולץ או אינו חולץ ת"ש דאמר עולא חולץ ומניח אפי' ק' פעמים יעו"ש ופרש"י עליה דר"א ואם באו פנים חדשות ביום ג' אינו חולץ אע"ג דאיכא למיחש דילמא אמרינן דבג' ימים הראשונים נמי הניח תפילין ועליה דר' יהושע פי' דאם ביום ב' חולץ אם באו פנים חדשות יעו"ש והשתא ניחזי אנן ביום ראשון שהניחם דכל הנמצאים שם הם פנים חדשות בזה לא מצינו שלא יחלוץ וכל עיקר שחולץ ביום ב' הוא משום חשש שלא יאמרו שיום ראשון נמי הניח וכל שכן אם הניח ביום ראשון שצריך לחלוץ ורש"י ז"ל בפ"ק דכתובות דף ו' ע"ב כתב וז"ל שנאמר בהם פאר פארך חבוש עליך ואבל מעולל בעפר קרנו וזקנו וראשו ואין זה פאר לתפילין ע"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב בצלאל בשטמ"ק ז"ל שם שהביא משם שיטה ישנה וז"ל חוץ מן התפילין וכו' פרש"י וכו' ואבל מעולל בעפר זקנו וראשו ואין ראוי שיהא פארו חבוש עליו עד כאן מכאן נראה שאף שהניחם צריך להסירם כיון שאין ראוי שיהא פארו חבוש עליו דמשום כבוד דתפילין נגעו בה שאין ראוי שיהא פארו חבוש עליו וא"כ כי אמרינן אסור בתפילין משום כבוד תפילין הוא ואם הניחם נראה שצריך להסירם היעלה על הדעת שלכתחילה אסור להניח משום בזיון ומשום שהניחם שבקינן ליה. והנה אמת לא אכחד שמלשון הטור באו"ח סי' ל"ח נראה שאם הניחם ביום ראשון דא"צ להסירם מדכתב אבל ביום ראשון פטור מתפילין נראה דאם הניחם שפיר דמי אמנם ביו"ד סי' שפ"ח כתב אבל אסור להניח תפילין ביום ראשון וכ"כ הרב שלחן גבוה באו"ח ס"ק ט' וז"ל ונראה לי דלשון הטור דכתב הכא ט"ס הוא דמשמע דאם הניח תפילין ביום ראשון ליכא איסורא וליתא דאיסורא איכא כמ"ש ביו"ד וכו' יעו"ש. והרב מג"א בסק"ה כתב וז"ל מכאן ואילך חייב משמע דחייב מיד אבל ביו"ד סי' שפ"ח כתב אחר הנץ החמה ומשמע דמניח לכתחילה וכן משמע בטור ובהרי"ף אבל בגמ' ובהרא"ש וי"ד איתא דאם באו פנים חדשות אינו מניח לכתחילה עד שילכו אלא שאם הניח אינו חולץ וכן עיקר על כרחך לומר דזה הוא דוקא ביום ב' אבל ביום ראשון נראה דדעתו הוא דחולץ דאי לא מאי שנא מיום ראשון לענין שחולץ אלא ודאי כדאמרן מכל אילין משמע דביום ראשון אם הניח צריך לחלוץ אי משום שכיון שמעולל ראשו בעפר אינו פאר לתפילין ואינו ראוי להיות פארו חבוש עליו כמ"ש בשיטה ישנה כנראה דמשום דכבוד תפילין ליתא ואי משום לישנא דש"ס דנקט אבל אסור להניח תפילין והטעם כדפי' רש"י. מ"מ עדיין אני מסופק דשמעה אזני דהיו אומרים דכיון שנמצאו עליו שיקרא קריאת שמע ואח"כ יחלוץ כיון שכבר נמצאו עליו ולא ידעתי אם עשו כן ואני אומר שצריכה רבה דכיון שהם אמרו שאסור ולא השגיחו עלה א"כ כשאסרו היינו כיום שבת שאם בשוגג הניח ביום שב"ק הנאמר דכיון שהניח שיקרא ק"ש זה לא שמענו וה"ה הכא ושוב (היראו ליה) [הראוני] להרב מהריק"ש בהגהותיו על יו"ד סי' שפ"ח שכתב וז"ל ואם טעה והניחם אפי' באבלות דרבנן חולץ והכי מוכח מהגמ' והפוסקים עד כאן והוא כמ"ש אנן בעניותינו ותו לא מידי.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אסור לקרות בתורה בנביאים וכתובים וכו'.</b> הוה עובדא באבל תוך ז' דביום ט' באב שרצה לעלות מפטיר ושאל את פי אם מותר לעלות. ומסברא אמרתי מה מקום לספק שהרי פסק מרן ביו"ד סי' שפ"ד שאבל כהן אפי' אין כהן אחר אסור לעלות תוך ז' והם אמרו דשאני ט' באב דכל ישראל הם באבלות ואפ"ה עולין לס"ת והיינו טעמא דבדברים הרעים מותר וה"נ לא שנא ושכן הוא בספרי הפוסקים.<br><b> והנה</b> ראיתי בס' בני יהודה ח"ב סי' פ"ד שנשאל במי שהיה רגיל לעלות ביום ט' באב ג' ואירע לו אבלות אם מותר לו לעלות והשיב דאע"ג דנראה לכאורה דאסור דהרי הטעם דהתירו לר"ת לעלות בשבת ג' הוא משום דכשמונע הוי דברים של בפרהסייא ואסור בשבת וכו' ומיהו כל זה לענין שאין איסור במניעה לעלות אם ירצה לעלות עולה ואין כאן איסור של לימוד התורה לכו"ע נמי אסור בתלמוד תורה שכל העולם אבלים הם ואעפ"כ התירו להם לקרות בדברים הרעים וה"נ פרשת כי תוליד בנים הוי סדר היום והוא מכלל דברים הרעים ואין כאן איסור ת"ת וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבין בדבריו דמי זה אמר דמאי דקורין בפרשת כי תוליד בנים הוי משום דאבל אסור בתלמוד תורה ויען כי כל ישראל אבלים לכך בחרו בפרשה זו דהרואה יראה דקריאה זאת הטעם הוא משום דהוי מעניינו של יום דומיא דשאר הקריאות דפסח וסוכות וראש חודש וכיוצא ובפ' בני העיר (מגילה דף ל"א ע"ב) אמרינן מקרא מאי תנייא אחרים אומרים אם לא תשמעו לי וכו' ומסיק אביי אמר נהוג עלמא למקרי כי תוליד בנים יעו"ש נמצא דמשום דהוי מעניינו של יום הוא דקורין בפרשת כי תוליד ולא משום דאסור לקרות בתורה ואפשר דמשו"ה לא משגחינן בעולה ג' שהוא המפטיר ואינו מדברים הרעים דאילו יחיד הקורא לעצמו בדברים הרעים ויש בו דבר נחמה צריך לדלגם כמ"ש מרן ואילו בקריאת ס"ת בט' באב בעולה ג' לא יש בו שום דבר מדברים הרעים אלא ודאי דבחרו בו משום דשייך טפי ומכל שכן דהוי אבלות ישנה והתירו לקרות בס"ת למי שהוא באבלות ישנה דאל"כ למי יקראו בתורה בט' באב ולא רצו למנוע קריאת ס"ת ולהורידו מראש חודש וחנוכה ופורים שקורים מעניינו של יום וא"כ מה דמות לזה שנתחדש לו באבל שיעלה בשביל שהוא ט' באב וקורין בדברים הרעים וכל שכן להיות מפטיר שאין באותה קריאה מדברים הרעים. עוד תמיהא לי מ"ש בס' מחזיק ברכה בסימן תקנ"ד הביא הך תשובה הרב בני יהודה וכתב וז"ל והוא פשוט דודאי דהוא יכול לעלות בס"ת בשחרית ולהפטיר אף שהוא אבל עד כאן ולדידי צריכה רבה ואף אם נודה להרב בני יהודה בעולה א' מ"מ בעולה ג' לא ידענא מאי אידון ביה.<br><b> ובעיקר</b> דברי התשובה הלזו לא זכיתי להבין דבריו שכתב וז"ל והשבתי דאע"ג דנראה לכאורה אסור דהרי הטעם שהתירו לר"ת לעלות לס"ת ג' הוא משום דכשימנע הוי דברים של פרהסייא ואסור לנהוג אבלות בפרהסייא אבל בחול ינהוג וינהוג ומה בכך והא ליכא איסורא דברים הללו מה פירושם אם נאמר דכיון דרגיל היה ר"ת לעלות בכל שבת ועתה אם מונע לעלות מפרסמא מילתא דנהוג אבלות בשבת וע"ז אמר אבל בחול ינהוג וינהוג ומה בכך וכו' מה לשון אומרת ומה בכך דהרי אסור לעלות אפי' היה כהן ואין כהן אחר בבית הכנסת כמו שפסק מרן ביו"ד סי' שפ"ד דלא יעלה ודוק.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מי שמת לו קרוב ולא ידע וכו'.</b> נשאלתי בראובן שמתה אשתו בר מינן במוצאי שבת וכשהוציאו המת מתוך קטטה שהיה בין הבעל ובין חמיו הלך חמיו לביתו למנות ז' ימי אבלות וביום הב' בא אח האשה שלא היה בעיר ולא היה יודע ממיתתה במקום קרוב והלך וישב בבית אביו ושאול הגיע אם ימנה עמהם או צריך להוסיף יום אחד יען הוא התחיל למנות ביום ב' והספק הוא מי נקרא גדול הבית הבעל שעליו מוטל לקוברה או אביה שהוא גדול המשפחה.<br><b> תשובה </b> לכאורה נראה דכיון שלא הלך לבית הבעל ששם הוא העיקר ושם מתה צריך למנות לעצמו שהרי כתב הטור ביו"ד סי' שע"א משם הרי"צ בן גיאת ז"ל דגדול המשפחה היינו דביתא סמיך עליה וגרירי כולהו אבתריה ולא שנא אח לא שנא בן קטן וכו' יעו"ש וכ"כ הרשב"א בח"א סי' תקל"ב וז"ל אין הדברים תלוי בראוי ליורשו אלא כל מי שעיקר הבית בו וכן פי' הרי"צ בן גיאת ז"ל ואם האם עיקר הבית היא תקרא גדול הבית אפי' אצל הבן ואם הבן עיקר הבית אפי' קטן או אח יקרא עיקר הבית וכו' יעו"ש וכ"כ בסי' תע"ח וז"ל תשובה נראה שהבעל קרוי באבל גדול הבית מפני שהוא חייב בקבורתה ולהטפל בה יותר מן האח ואפי' מן האב ואין הולכין אחר המצטער יותר וכו' יעו"ש ועיין בס' בית דוד חלק יו"ד סי' קע"ט שמסכים והולך בסברא הרשב"א ז"ל וא"כ בנדון דידן שלא הלך האח לבית הבעל שהוא עיקר כנ"ל. והלך לבית אביו היה נראה דימנה לעצמו דאב במקום בעל לא חשיב גדול הבית.<br><b> אמנם </b> הרואה דברי הריטב"א ז"ל בחי' למועד קטן דף כ"א בסוגיין יראה דלא ס"ל הכי שכתב בד"ה ת"ר וכו' וז"ל איזהו גדול הבית פירשו גדול המשפחה גדול האבלים המתאבלים באבל זה וצ"ע אשה כגון האם או אחותן הגדולה אם היא חשובה גדול הבית ואין כל הדברים הללו אלא כשבא לכאן אבל עמד במקומו פשיטא שהוא מונה לעצמו אע"פ שהוא קרוב מאד עד כאן וא"כ לפי זה גדול הבית הוא האב וכיון דהלך אצל האב שפיר מונה עמהם כאילו הלך אצל הבעל לסברת הרשב"א ז"ל וכיון דפלוגתא היא וקי"ל הלכה כדברי המקל באבל נראה בנדון דידן דימנה עם האב וא"צ להשלים דאם יאמר דימנה לעצמו הוא חומרא דאתי לידי קולא דינהוג אבלות בשבת ואסור כמ"ש. וראיתי בס' חקרי לב יו"ד ח"ג סי' קמ"ט שנשאל במי שמת לו מת ואינו יושב בבית האבל ולא הודיעו לו מסבת חולי כי אם עד יום ששי לאבלות ואינו יכול להלוך בבית האבל דגדול הבית שם אם מונה עמהם אע"פ שלא נראה עמהם דמלשון הש"ס והפוסקים נראה דדוקא כשהולך למקום שגדול הבית שם בבית האבל אבל בלא"ה מונה לעצמו אכן בתשובת הרשב"א סי' תע"ז יש לדון מדבריו שגם בכה"ג מונה עמהם וכן עשיתי מעשה יעו"ש ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8da5eacbc2407960dd690209493fe11d2ef323c1
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,32 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rebels
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות ממרים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות ממרים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ב' תלמידי חכמים או ב' בתי דינין שנחלקו וכו' אם אינך יודע להיכן הדין נוטה בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל.</b> הקשה בלח"מ וז"ל ומ"מ קשיא לי במה שפירש בכ"מ וכ"כ ההגהות דסובר רבינו דר' יהושע בן קרחה סובר דאפי' אחד גדול מחבירו בחכמה ובמניין דהולכין אחר המקל בשל סופרים ואחר המחמיר בשל תורה דמניין לו לרבינו לאפושיי מחלוקת וכו' וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' רנ"ג וכו' יעו"ש. וכן ראיתי להריטב"א בחי' לעבודה זרה שם שכתב בד"ה היו שניהם וז"ל והוי יודע דכי אמרינן הלך אחר המחמיר היינו לדידן אבל לדידהו גופייהו ודאי כיון דשקולין נינהו וכל אחד עומד בשמועתו זה נוהג כדבריו ואפי' לקולא וזה נוהג כדבריו וכו' וכ"כ הר"ן בע"ז וז"ל אם היו שניהם אמרו בשם ר"י דכל איכא דאמרי שבש"ס הכי דיינינן ליה דשני ת"ח שקולין דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המקל וכו'. אבל נראה לענ"ד לומר בדעת רבינו דריב"ק שבא לחלוק בתנא קמא אם דלא פליג אלא בששניהם שוים מה לו להאריך בלישניה ולומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים וכו' לימא ה"מ בשל תורה אבל בשל סופרים וכו' דאז לא הוה קאי אלא אכששניהם שוים דוקא דהא דרשא אינו תלוי כי אם בגדול ולא בחומרא ומדנקט ריב"ק כהאי לישנא משמע דמילתא פסיקתא קתני בין ששניהם שוין ובין כשאחד גדול מחבירו ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7f1272ff69428816e5f77fdb775f5b1d49b83a1c
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,35 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rebels
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות ממרים
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Rebels
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות ממרים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ב' תלמידי חכמים או ב' בתי דינין שנחלקו וכו' אם אינך יודע להיכן הדין נוטה בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל.</b> הקשה בלח"מ וז"ל ומ"מ קשיא לי במה שפירש בכ"מ וכ"כ ההגהות דסובר רבינו דר' יהושע בן קרחה סובר דאפי' אחד גדול מחבירו בחכמה ובמניין דהולכין אחר המקל בשל סופרים ואחר המחמיר בשל תורה דמניין לו לרבינו לאפושיי מחלוקת וכו' וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' רנ"ג וכו' יעו"ש. וכן ראיתי להריטב"א בחי' לעבודה זרה שם שכתב בד"ה היו שניהם וז"ל והוי יודע דכי אמרינן הלך אחר המחמיר היינו לדידן אבל לדידהו גופייהו ודאי כיון דשקולין נינהו וכל אחד עומד בשמועתו זה נוהג כדבריו ואפי' לקולא וזה נוהג כדבריו וכו' וכ"כ הר"ן בע"ז וז"ל אם היו שניהם אמרו בשם ר"י דכל איכא דאמרי שבש"ס הכי דיינינן ליה דשני ת"ח שקולין דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המקל וכו'. אבל נראה לענ"ד לומר בדעת רבינו דריב"ק שבא לחלוק בתנא קמא אם דלא פליג אלא בששניהם שוים מה לו להאריך בלישניה ולומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים וכו' לימא ה"מ בשל תורה אבל בשל סופרים וכו' דאז לא הוה קאי אלא אכששניהם שוים דוקא דהא דרשא אינו תלוי כי אם בגדול ולא בחומרא ומדנקט ריב"ק כהאי לישנא משמע דמילתא פסיקתא קתני בין ששניהם שוין ובין כשאחד גדול מחבירו ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..977b035ff01ffdcab67c80f533fc6a399771a6d3
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,284 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Testimony
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות עדות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות עדות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כהן גדול אינו חייב להעיד אלא בעדות שהוא למלך ישראל וכו'.</b> הקשה מרן ז"ל בכ"מ דמסקנא דגמ' הוא דמעיד לבן מלך וא"כ היאך כתב רבינו אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד הא בגמ' לא קיימא הכי וצ"ע עד כאן והרב לח"מ תירץ וז"ל נראה לומר דרבינו הוקשה לו מה שהקשו התוס' דלוקמא מתני' דמעיד במלכי בית דוד ומאי דקאמר מתני' מלך לא דן ולא דנין מיירי במלכי ישראל ומכח קושיא זו פי' רבינו דכי דחו לר' יוסף עדיין לא ידע חילוק בין מלכי ישראל למלכי בית דוד אבל ר"י ס"ל דרישא דמתני' דמעיד למלך ודוקא למלכי בית דוד וכו' יעו"ש. ולענ"ד לא זכיתי להבינו דהא תינח אי רבינו סתים וכתב למלך סתם היינו מתרצים דבריו דמלכי בית דוד קאמר אבל למלכי ישראל אין שום סברא לומר כן ואמאי כתב מלכי ישראל ועיין בכנסת הגדולה בפירקין שתירץ מעין הרב לח"מ ותירץ מילת מלכי ישראל ודוק (א"ה ס"ט עיין למרן ז"ל כ"מ בפ"ה מהל' כלי המקדש הי"ב ועיין בס' בנין שלמה דף כ"ד ע"ג ד"ה שש יעו"ש ועיין בית אברהם סי' כ"ח דף ט"ו ע"ד).
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וכו'.</b> עיין בכ"מ וראיתי בס' חשק שלמה בסי' ט"ו בהגהת ב"י אות ד' שכתב וז"ל והכנסת הגדולה בהגהת ב"י אות ג' כתב להסכים סברת התוס' לסברת מהר"מ דס"ל להתוס' שיש חילוק בין תובע לנתבע יעו"ש ולא זכר ש"ר דברי המרדכי דס"ל דהתוס' חולקים עם מהר"מ שכתב אחר שהביא דברי התוס' דדוקא שאין ידוע וכו' וז"ל אבל רבינו מאיר כתב דהיכא דהנתבע טוען ברמאות וכו' עד כאן הרי מבואר שכתב אחר דברי התוס' אבל ר"מ כתב וכו' משמע דס"ל דלדברי התוס' אין חילוק בין תובע לנתבע שלא כדברי הכנה"ג עכ"ל. ולענ"ד לא ידעתי היכי מוכח דלא כדברי הכנה"ג ממ"ש ר"מ וכו' דהרב ז"ל לא הסכים לר"מ עם התוס' אלא דס"ל להתוס' חילוקו של מהר"מ ולא איירו התוס' אלא בנתבע דוקא וע"ז עשו החילוק בין ידוע שהוא מרומה לאין ידוע ולפי שמהר"מ לא חילק בכך כתב המרדכי אבל מהר"מ כתב וכו' דלדעתו בתובע בשום צד אין נזקקין בין יודעים שהדין מרומה בין שאין יודעים שלא כדברי התוס' ומ"ש לעיקר הקושיא עיין בהריטב"א בשבועות שכתב שלא כדבריו וק"ל.
+
+Halakhah 3
+
+<b>אע"פ שאין עידי ממון צריכים דרישה וחקירה אם הכחישו זה את זה בדרישות וחקירות עדותן בטלה וכו'.</b> כתב מהרימ"ט ז"ל באה"ע סי' ל"ח בד"ה ואכתי וכו' וז"ל לאסור אשה בעדות קדושין לא שייכא כלל לדיני ממונות ומה שהקשה הרמב"ן ז"ל והלא עיקר העדות העד להתיר הלשון הוא והוייא עדות אשת איש דהוייא דיני נפשות וכו' ותירץ וז"ל דהשתא בזמן הזה דמייא טפי לדיני ממונות מלדיני נפשות וכו' אין דבריו אלא בעדות אשה שמת בעלה דכיון דרובא דנשי אית להו כתובה אותו עדות דמי טפי לדיני ממונות מדיני נפשות אבל לעדות גטין וקדושין שעיקר עדותן להעיד על דבר המתירה או לאוסרה כדיני נפשות הויא עד כאן.<br><b> ולענ"ד</b> חילוק זה ששם הרב ז"ל לדעת הרמב"ן ז"ל בין עדי מיתה לעדי גטין וקדושין אחר בקשת מחילה מעצמותיו הקדושים לא זכיתי להבינו שהרי דברי הרמב"ן אלו שהביא הנמוק"י ז"ל הן הם מ"ש בחי' שם ושם כתב להדייא וז"ל וה"ה לעידי גטין וקדושין וכל דיני גיטין וקדושין שא"צ דרישה וחקירה וישנם בדין הדיוטות משום האי טעמא גופיה שלא תנעול דלת בפני כמפורש בדוכתיה בסנהדרין וכו' יעו"ש וכ"כ הרשב"א ז"ל שם משמו ומסיק וסמכינן שלא לדרוש בעדים משום צד ממון שבו אבל גבי גיטין וקדושין לכו"ע לא בעייא דרישה וחקירה ומשום נעילת דלת עד כאן ויותר מהמה קשיא לי דהרשב"א בתשובה הביאה מרן באה"ע סי' קי"א והיא נדפסה בח"ג סי' קי"א שכתב וז"ל ואע"ג דבקדושין אפשר דאתי לידי נפשות השתא מיהא לאו אנפשות מסהדי וכולהו סוגייאות משמע דלא בעי דרישה וחקירה ובעדי גיטין וקדושין ולפיכך ישנם בבי"ד הדיוטות וכדאמרינן בהמגרש וכן כתבו כל רבותי מו"ר הר' יונה וגם מורי הרמב"ן ז"ל יעו"ש ובח"א סי' תקס"ו כתב וז"ל השיב עוד דאין בודקין בדרישה וחקירה בין בגרושין בין בקדושין דקי"ל כתנא קמא דר' עקיבא וכו' ומורי הרמב"ן האריך וכו' יעו"ש הרי חבל נביאים שכתב משם הרמב"ן דלא שנא עדי מיתה ולא שנא עדי גטין וקדושין דינו כדיני ממונות ולא בעו דרישה וחקירה ולא בעי בי"ד מומחין וסגי בבי"ד הדיוטות וכן הוא דעת הריב"ש ז"ל בסי' רס"ו ועיין בס' אדרת אליהו סי' י' שהקשה מתשובה אחרת ולא בא עליו ממ"ש בעניותי ועיין בס' משפט צדק ח"ב.
+
+Halakhah 4
+
+<b>דין תורה שאין מקבלין עדות וכו'.</b> עי' במרן כ"מ ז"ל מ"ש בדעת רבינו וכ"כ ג"כ מהר"מ אלשיך בתשובה סי' מ' יעו"ש אלא שראיתי שם שכתב שכן הוא דעת הרשב"א ז"ל והיא בח"א סי' אלף ר"ט שכתב שכל שטר שלא נעשה מרצון המתחייב אינו אלא כפנקס בעלמא ומפי כתבם הוא ולא מפיהם וזהו שאמרו הודאה בפני ב' ואין צ"ל כתובו ואם כתבו שלא מדעתו אין עדותן עדות וה"נ כתבו העדים שלא מדעת המתקדשת אין סומכין על עדות זה עד שיבואו ויעידו בפיהם וכו' וכן הסכים להתוס' שתלה טעמם דמפיהם ולא מפי כתבם לחד תירוצא במה שלא נכתב מדעת שניהם וכל שכן לדעת רש"י שפי' בפירוש החומש בפסוק על פי שנים עדים יקום דבר שלא יכתבו העדים עדות בשטר וישלחו לבי"ד דהיינו משום שלא נכתב מדעת שניהם יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבין דבריו דהא הרשב"א ז"ל תולה הענין דמפיהם ולא מפי כתבם במה שלא נכתב מרצון המתחייב דאז אינו אלא כפנקס בעלמא וזה שייך ג"כ אפי' בדיני ממונות כל שלא נכתב מדעתו איכא משום מפיהם ולא מפי כתבם וכמ"ש דזהו טעמא דהודאה בפני ב' וא"צ לומר כתובו וטעמא דלא הוו קדושין בנדון הרב ז"ל כתב בהדיא משום שנכתב שלא מדעתו וא"כ מה דמות דברי הרשב"א לרבינו שתלה הדבר משום תקנה שלא תנעול דלת בפני לווים דמדין תורה כל שטר איכא משום מפיהם ולא מפי כתבם דמשמע אפי' אותם הנעשים מדעת המתחייב ואילו הרשב"א ז"ל נראה דאם נעשה מדעת המתחייב מדינא ליכא משום מפיהם ולא מפי כתבם בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות דומיא דשטר קידושין למ"ש דדיני נפשות הוא וכן יש לתמוה עליו מה שהסכים דעת התוס' ורש"י ז"ל שכתבו האי טעמא ועוד דמנא ליה לומר לדעת רש"י דטעמא (משום הוא) [הוא משום] שלא נכתב מדעתו וק"ל.
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל עד וכו' או תוספת תנאי וכו'.</b> כתב מהרשד"ם ביו"ד סי' ע"ז וז"ל גם מה שמעידים עדים אחרים שלא הוציא החכם מפיו וכו' רק שחתם והחתים וכו' הכל כנזכר בשאלה הוו להו תרי ותרי שהשנים החתומים מעדים שבפיו מלא אמר והשנים אחרים אומרים שנמצאו שם ולא הוציא רק שהחתים וכו' א"כ אוקי תרי בהדי תרי וגם בזה יש מחלוקת אם הוא איסור תורה או דרבנן ומאיסורא לא נפיק ע"כ.<br><b> והנה</b> עיקר מחלוקת שכתב הרב ז"ל נראה שהוא ההיא דפ' ארבעה אחין (יבמות דף ל"א) דאמרינן הא אתמר עלה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הכא בשני כיתי עדים עסקינן אחת אומרת קרוב לה ואחת אומרת קרוב לו דהו"ל ספיקא דאורייתא ומתני' דהכא בכת אחת וכו' ותו בשני כיתי עדים נמי ספקא דרבנן וכו' ועיי"ש בתוס' ובפ"ב דכתובות דף כ"א בד"ה הבא עליה וכו' נראה משם דעת ר"ת דס"ל דהוי ספקא דרבנן וכן דעת ר"י בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל"ב) ד"ה אנן וכו' והרשב"א בתשובה סי' אלף רמ"ו כתב וז"ל ואפי' למ"ד בפ' ד' אחין תרי ותרי ספיקא דאורייתא ומפקי לה מחזקתה וכל שכן למ"ד ספקא דרבנן אוקי איתתא אחזקתה והבא עליה בחטאת קאי וגדולי ההוראה כן פסקו דספיקא דרבנן הוא וכו'. אמנם דעת ר"ח הוא בהיפך דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ומפיק ליה מחזקתיה וכדכתב הרשב"א משמו הביאה מרן ב"י ז"ל בסי' מ"ו מחודש ל"ט וז"ל כתב הרשב"א שנשאל על מי שהוציא שטר קניית כרם מחבירו והמוכר טוען שהמכירה היה על תנאי כך וכך והביא עדים וכו' ואין דמיונן עולה יפה ושאני הכא דלדברי כולן לוקח זה כדין ירד לכרמו והחזיק בו כמו שכתוב בשטר המכירה אלא שהתנה עמו לפי דבריו שאם יתן לו מעותיו תוך זמן שתתבטל המכירה וכיון שהחזיק בו זה כדין לדברי כולם אלא שזה טוען שיש לו להסתלק מחמת תנאי ומביא עדים וזה טוען שאין מכירתו מתבטלת ומביא עדים העמד בחזקת זה שהיה מוחזק עכשיו וכו' וכל שכן לדעת ר"ת שפסק דהלכה כמ"ד בפ' ד' אחין תרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא אמרינן אוקי מילתא אחזקתיה ויש לו ראיות רבות על מה לסמוך ונפק"מ למי שתפס וכו' יעו"ש ועיין בתשובה ח"א סי' תתקע"ב וב"י סי' כ"ט וא"כ בנדון מהרשד"ם ז"ל נמי אוקי תרי בהדי תרי ומפקא ליה מחזקתיה והוי נזיר מספק לדעת ר"ח זהו היתה כונת הרב ז"ל לפי הנראה.<br><b> ומעתה</b> אסורה נא ואראה את המראה הגדול שכתב מרן ב"י בתשובת אבקת רוכל הנדפס מחדש סי' קצ"ב על דברי מהרשד"ם וז"ל המחלוקת הזה פלא הוא בעיני והיה ראוי שישמיענו אותו באיזה מקום הוא כי לא ידענו מקומו איו והסברא היא מתחייבת בהכרח לומר שאין כאן איסור דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דמעיקרא דהיינו חזקת התר כי היכי דאמרינן אוקי איתתא אחזקתא ואוקי ממונא אחזקתא קמייתא וא"כ לא היה מהראוי שיסתיר המחלוקת בהחלט הגזרה ויאמר מאיסורא לא נפיק בלי טעם עכ"ל. ולפי מ"ש כונתו מבוארת דמ"ש מאיסורא לא נפיק היינו לפי דעת ר"ח דמפיק ליה מחזקת התר ומשוה ליה ספיקא דאורייתא כאמור.<br><b> ודע </b> שראיתי להרב מל"מ בהל' טוען פט"ו הי"א בד"ה ונחזור וכו' שעלה ונסתפק בדעת הרשב"א ז"ל וז"ל ועדיין יש להסתפק בענין דאפשר דהרשב"א לא כתב כן אלא בנדון דידן ששנים אומרים היה כאן תנאי ושנים אומרים לא היה ודוכותא גבי ספיקא דדינא אם זה חשוב תנאי אם נפל הספק בקיום התנאי כגון שהתנאי מוסכם בין הכיתות אלא שבקיומו נחלקו ששנים אומרים נתקיים ושנים אומרים לא נתקיים ובכה"ג שכולם מודים בעיקר התנאי אלא שבקיומא נחלקו אפשר שאף לדעת הרשב"א יד המקבל על התחתונה כיון שעל כרחו יש כאן תנאי ומינה בספיקא דדינא יעו"ש ולענ"ד נראה להביא ראיה ממ"ש הרשב"א ז"ל גופיה בתשובה סי' תר"ט וז"ל אם נסתפק אם היה דעתו לחזור אם לאו מסתברא שהולכין בו להקל אצל היורש לפי שהממון בחזקת בעליו וזה לא הקדיש אלא בתנאי והעניים שאומרים שנתקיים התנאי עליהם להביא ראיה יעו"ש הרי דאם הספק בקיום יד בעה"ב על התחתונה ודוק.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אמרו העדים וכו' הרי אלו נאמנין וכו'.</b> כתב מרן ז"ל בכ"מ וז"ל אבל לרש"י ז"ל שפי' ניתן ליכתב להציל אנוס מיד אונסו צ"ל דדוקא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל בשכתב ידם יוצא ממקום אחר לא דאע"ג דניתן ליכתב מהאי טעמא כי אמרו אנוסין היינו מחמת נפשות כל שכן דניתן ליכתב ואפ"ה כשכתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין משום דעקרי סהדותייהו והו"ל חוזרין ומגידין עד כאן וכ"כ הר"ן ז"ל בהלכות והרב הפרישה ודרישה יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבין דבריהם ז"ל דהא רשב"ם ז"ל בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ט) פי' כפרש"י ז"ל ואפ"ה כתב דנאמנין אפי' בשכתב ידם יוצא ממקום אחר כמפורש שם ומה שהכריחו מאנוסים היינו מחמת נפשות יעו"ש ברשב"ם ובשטמ"ק בסוגיין. ודע שדעת הרא"ש ז"ל היפך דעת רבינו שכתב בסוגיין דמיירי בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר מדתלי טעמא באין ניתן ליכתב הא ניתן ליכתב מהמני וא"כ על כרחך מיירי כדפרישית וכו' נראה דכונתו כמ"ש מרן לדעת רש"י וכ"כ שם ברמזים יעו"ש שיש ט"ס דבאמנה ליכא מ"ד דנאמנים ובפ' חזקת הבתים ברמזים סי' נ"ב כתב מודעא (היינו) [היו] דברינו נאמנים אפי' בשכתב ידם יוצא ממקום אחר היפך מ"ש בפ"ב דכתובות ולא ידענא אם הוא ט"ס ודוק.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכן אם היה עד אחד בכתב ועד אחד על פה מצטרפין וכו'.</b> וכן פסק הטור ז"ל בסי' נ"א וכתב הגידולי תרומה ז"ל בשער ט' דף ס"ד ע"א עליה דמרן ב"י ז"ל וז"ל ותו תמיה לי טובא היאך אפשר דמיירי בשידענו שלא נמסר השטר בפני העד החתום דא"כ מאי איריא ב' שטרות כל אחד בעד אחד אפי' שניהם חתומים ב' עדים בכל אחד אם ידענו שלא נמסר בפני שום אחד מהם אע"פ שכל אחד נמסר בפני עד אחד על פה פשיטא דלא מהני דדוקא בשטר סתם הבא לפנינו ואין אנו יודעין אם נמסר בפניהם או לא אנו תולין כיון ששניהם חתומים עליו גם נמסר בפניהם כדכתב הרא"ש ז"ל הא בדאיכא ידיעה ודאית שלא נמסר בפניהם אלא בפני אחר ודאי לאו כלום הוא אע"ג דאיכא ב' עדים בחתימה על שטרא ומ"מ לא מצטרף דאין על כל שטר אלא עד אחד דמסירה וא"כ רבותא הו"ל לאשמועינן וכו'.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דאף דמשמע כן מלשון הרא"ש ז"ל שכתב תדע דלר' אליעזר שטר הבא לפנינו ועדים חתומים עליו גובין בו אע"פ שאין אנו יודעים שנמסר בפנינו אלא שאנו תולין כיון ששניהם חתומים עליו וכו' משמע דאף בשאר שטרי הלואה בעינן עדי מסירה קושטא דמילתא הוא דלא בעי ר"א עדי מסירה אלא דוקא בגיטי נשים ובשטרי קנין שכן כתב בפ"ק דגיטין דף י"א וז"ל ולא מצריך ר"א עדי מסירה אלא בשטר קנין וגיטי נשים אבל בשטרא דעלמא לא בעי ר"א עדי מסירה וכו' יעו"ש והשתא אי מיירי הכא הרא"ש בשטר שאינן אלא לראיה ושטרי הלואה תיקשי לדידיה דהא אפי' לר"א לא בעי עדי מסירה אלא ודאי דמיירי בשטרי קנין וא"כ מינה מוכח לדינא דמתני' דתלינן דנמסר נמי בפני העד החתום בשטר וב' שטרות שחתום על כל אחד עד אחד ונמסר בעד אחד וידעינן שלא נמסר לפני העד החתום לא גבי ממשעבדי ובדאיכא ב' עדים חתומים אף שלא נמסר בפני עדים גבי ממשעבדי אפי' לר"א.<br><b> ועוד </b> כתב הרב ז"ל וז"ל ובעיקר הבנת דברי הרא"ש ובנו ז"ל וכו' ומשו"ה לא נקט אפי' בשני שטרות של ב' עדי חתימה על כל אחד ובעד אחד של מסירה לכל אחד דכיון דמיירי בדרך כלל גם בשעד המסירה היחיד הוא החתום בשטר אלו היו ב' חתומים בשטר אחד היה צריך שנאמר שאע"ג שחתמו שניהם מ"מ נמסר בפני עד אחד ולא בפני האחר וזה מציאות רחוק וכמעט מילתא דלא שכיח וכיון שהיו שניהם כאחד לפיכך נקט דיניה בשעד אחד חתם בכל שטר עד כאן ולענ"ד קשיא לי טובא דלפי מ"ש הרא"ש ז"ל בפ"ק דגטין דבשטרי ראיה סגי לר' אליעזר בעדי חתימה ולא בעי עדי מסירה א"כ אי איכא בשטר עדי חתימה גבי אף ממשעבדי וכמבואר.<br><b> עוד</b> הקשה עליה דהרא"ש ז"ל דס"ל דכל דליכא שני עדים של מסירה לא גבי ממשעבדי דליכא קלא א"כ כי מקשה לאמימר פשיטותא דמתני' לימא דהא אתא לאשמועינן דכל דליכא ב' עדים של מסירה לית ליה קלא וכו' יעו"ש ותירץ הוא ז"ל וז"ל ויש לומר דמשמע ליה דבמאי דמיפסל ליה שנים במקושר מפסיל באחד בפשוט יעו"ש ונראה דכונתו הוא לומר דמתני' כייל ותני פשוט שכתוב בו עד אחד ומקושר שכתוב בו ב' פסול ומדלא פסיק ביניהם ותני פשוט שכתוב בו עד אחד פסול ומקושר שכתוב בו שנים פסול ש"מ דפסולא דדין [פשוט] כפסולא דדין [מקושר] ושניהם מחמת חסרון החתימה. אשר בזה נראה לענ"ד לישב מה שהקשה הרב מחנה יהודה הנדפס מחדש בסי' נ"א ס"ב עליה דמהר"א מטראני ז"ל שהביא מרן ז"ל לישב דברי הטור ז"ל במ"ש דשני שטרות ועד אחד על כל שטר חתום בו עד אחד של מסירה דלא מצטרפין וכו' דמיירי דעד המסירה לא ראה ההלואה ומשו"ה לא מצטרפי והקשה וז"ל ותו קשה לי דסוגייא דשמעתין דאי הכי מאי מקשינן דלאמימר קשיא מתני' ומאי קושיא דאימא דה"נ דלדידיה מתני' אתיא לעד אחד בכתב ועד אחד ע"פ שנמסר בפניו אלא שלא ראה ההלואה דבהכי אף אמימר מודה דלא מצטרפי וכי תימא דה"נ תיקשי לשיטת התוס' והרא"ש ז"ל דכיון דלאמימר הא דמצטרפין היינו דוקא היכא דעד אחד ע"פ נמסר בפניו וא"כ מאי פריך לאמימר נימא דאמימר מוקי למתני' בעד אחד בכתב ועד אחד ע"פ ולא ראה המסירה הא לא קשיא דא"כ הא פשיטא מאי קמ"ל מתני' אך לדברי מהר"א מטראני ז"ל קשה דאין לומר פשיטא וכו' יעו"ש. הרי בהדיא דהך קושיא ב' כבר הקשה הגידו"ת ז"ל ולא ניחא ליה בהך פשיטותא ותירץ יתיב בעד אחד אלא דבמה שתירץ הרב ז"ל ממילא מתרצתא נמי הך שהקשה הוא ז"ל ומהתימה שלא ראה להרב גידו"ת ז"ל.<br><b> עוד</b> כתב הבעה"ת בשער הנזכר ח"ב ס"ג וז"ל גם הראב"ד ז"ל פסק בתשובה שאפי' יהיה אחד חתום בכתב אחד ואחד חתום בכתב אחר אין מצטרפין כלל וז"ל תשובתו אולי תפקפק בין שנים לאחד כי האחד אינו עושה שום מעשה שטר והו"ל מפי כתבו ולא היא שהרי לענין שבועה אין אנו צריכים מעשה שטר ואעפ"כ קא מתמה בירושלמי ועד אחד בכתב כלום הוא ש"מ ליכא לפלוגי בהכי וכו' יעו"ש וכתב הגידו"ת ז"ל דאין ספק שכונת הראב"ד ז"ל הוא לפסול ב' שטרות שאין חתום על כל אחד אלא עד אחד שלא לגבות אפי' מבנ"ח אפי' שנצטרף עמהם עד אחד שמעיד על מסירת כל אחד מהם נראה דלדידיה לא מהני מידי מעיקר השורש הנלמד אצלו מהירושלמי דעד אחד בכתב לאו כלום הוא דסוף סוף הוי מפי כתבו אמנם הרא"ש ז"ל דעת אחרת עמו יעו"ש. ומרן החבי"ב בסי' נ"א הגהת הטור אות ב' כתב דבעד אחד בשטר ועד אחד ע"פ לדעת הראב"ד ז"ל דנראה דאפשר דאפי' טוען לא היו דברים מעולם נפטר שהרי בעד אחד בכתב זה ועד אחד בכתב אחר ס"ל דלאו כלום הוא כל שכן בעד אחד בכתב ועד אחד ע"פ וכו' יעו"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה אין זה כל כך הכרח דהתם היינו טעמא דיכול לכפור משום דמפי כתבם הוא וליכא סהדותא כלל ברם בעד אחד בכתב ועד אחד ע"פ דהא מיהא איכא סהדותא דאי מעיד אותו החתום בעד שבע"פ לא מצי לומר להד"מ אלא דוקא פרעתי אמנם ממ"ש הבעה"ת נראה להדיא דפסק כהירושלמי דעד אחד בכתב ועד אחד ע"פ לא מצטרפי כלל ויכול לומר להד"מ ונשבע להכחיש העד ומ"ש מרן עוד והדברים מתמיהים היאך יפה כח ב' עדים על פה מב' עדים בשטר וכו' אחרי בקשת מחילה לק"מ דהתם ליכא עדות כלל דמפי כתבם קרינן ליה אבל ב' עדים שמעידים ע"פ איכא סהדותא מעלייא ומשו"ה כי טוען להד"מ לא מהני. ומ"ש עוד ואולי מה שהשוה רבינו בעל הטורים דעת הראב"ד לדעת השאלתות לכשטוען פרעתי או אפי' לכשטוען להד"מ וכו' אבל בעד אחד בכתב זה ועד אחד בכתב אחר אף שאינו מצטרף לעשותו מלוה בשטר ויכול לטעון פרעתי אם טוען להד"מ משלם עד כאן ממ"ש לעיל משם הרב בעה"ת והגידו"ת ז"ל נראה בהיפך דעד אחד בכתב זה ועד אחד בכתב אחר לאו כלום הוא ולא שנא שטר אחד ולא שנא ב' שטרות ובכל אחד עד אחד ועיין במהרח"ש ז"ל באה"ע סי' מ"ב שהקשה להראב"ד מדידיה אדידיה ממ"ש בפ"ד דטוען ואם מ"ש הגידו"ת שאינו הראב"ד בעל ההשגות כי אם הראב"י ניחא ודוק.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכיצד בודקים את הדבר וכו'.</b> כתב הטור בסי' ל"ו וז"ל והרמ"ה הוסיף וכו' הילכך לא שנא נצטרף עמהם קרוב או פסול בשעת ראיה להעיד ולא העיד עמהם בשעת הגדה וכו' וכתב מרן ב"י וז"ל וממ"ש רבינו בסי' ל"ח בשם הרב ישעיה נראה עוד סברא אחרת שאם א"ל בי"ד לאסהודי אתיתו או למיחזי ואמרו לאסהודי כבר נעשו כולם אגודה אחת ואם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ובלבד שיראו כולם כאחד ומשמע מדבריו הא אם לא ראו כולם כאחד אע"פ שאמרו לאסהודי אתינן אין מצטרפין ודלא כהרמ"ה שפסל ע"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב פרח מטה אהרן בח"ב סי' י"ח שכתב על סברת הרב ישעיה מטראני ז"ל וז"ל ולדברי הר"י שהביא הר"י בעל הטורים בסי' ל"ח נראין מטין לדברי הרמ"ה ומפרש הסוגיא כמ"ש שכתב מה שצריך שיעידו כולם בתוך כדי דיבור היינו שיעידו מאליהן וכו' ומיהו אפשר לזווגם כמ"ש הרמ"ה דמהני לפסול אפי' לא ראו כאחד דהיינו שנצטרפו בשעת הגדה אבל כל שנצטרפו בשעת מעשה דהיינו שכוונו להעיד אפשר דאפילו לדידיה צריך שיראו כאחד דכולה חדא מילתא נינהו דהיינו צירוף בשעת ראיית המעשה ולהכי בעינן תרוייהו וכו' נמצינו למידין דלדעת הר"י ולדעת הרמ"ה כל שנשתתפו או בענין ראיית המעשה שכוונו להעיד הכשר והפסול או שנשתתפו בשעת הגדה שהעידו כל כת וכת תוך כדי דיבור של חבירו בחדא מנייהו עדותן בטלה עד כאן יעו"ש. ומהר"מ די מאייו ז"ל הובאו דבריו במהרח"ש ח"ב סי' י"ד בדף ס"ט וז"ל ונחזור לדברי הרב ישעיה במה שהצריך שיאמר להעיד כיוונו כונה זו אהיכא קאי אשעת ביאתם לבי"ד כהר"ן או אשעת מעשה כרשב"ם וכו' ומעתה הרב ישעיה כרשב"ם ז"ל ס"ל דהיינו שכיוונו הפסולים בשעת מעשה להעיד ומה שהוצרכו ז"ל שצריך ג"כ שיראו כאחד אין מי שיכחישו בזה ומ"ש מהר"י קארו בסי' ל"ו דפליגי הרמ"ה והר"י לא זכיתי להבין דבריו דהרמ"ה מיירי כשהעידו תוך כדי דיבור והר"י מיירי כשהעיד אחר כדי דיבור ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי יעו"ש באורך.<br><b> והנה</b> כל זה שרצו הרבנים ז"ל להסכים סברת הרמ"ה עם סברת הרב ישעיה ז"ל הוא מפני שלא ראו דברי הר"י בשורשם ומפני כך כל אחד בירר לפי דרכו ברם לפי מה שאנו רואים דבריו יראה להדיא שאין כונתו כך והילך לשונו בס' המכריע סי' כ"ה וז"ל ונ"ל דהאי דאמר רבא והוא שיעידו כולם תוך כדי דיבור דוקא כשלא התרו בהם הדיינים לומר להם למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו וכדבעינן למימר לקמן אבל אם כשבאו להעיד שאלו אותם ואמרו להם כונתנו להעיד באנו כבר נעשו כולם אגודה אחת בין לענין הזמה דבעינן שיזומו כולם בין לענין שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן פסולה ובלבד שיראו כולם כאחד כדבעינן למימר לקמן וזה שהצריך רבא להעיד בתוך כדי דיבור כגון שבאו והעידו מאליהן מבלי שום התראת הדיינים וכו' ועוד ראיה גדולה שבראיה בלבד אין הפסול פוסל את הכשר אע"פ שמכוין לראות כדי להעיד דתנן בפ"ק דראש השנה האב ובנו שראו את החדש ילכו לא שמצטרפין אלא שאם יפסל אחד מהם יצטרף הב' אלמא שראו ביחד והולכין לבי"ד כדי להעיד ואין זה פוסל את זה מכל הני נ"ל לומר שאין הפסול פוסל את הכשרים בראייה בלבד ואע"פ שנתכוונו להעיד עד שיעידו ביחד וכך הוא פתרון השיטה ר' יוסי היה מחלק בין דיני ממונות לדיני נפשות ורבי פליג עליה דאחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות עדותן בטלה בזמן שבאו ביחד להעיד בבי"ד והתרו בהם הבי"ד באותם העדים ומאי היא התראת בי"ד אמרינן בגמ' הכי א"ל למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו שקודם שיעידו שואלין אותן ומתרין אותן למה באו שאם באו להעיד או לראות היאך נגמר דינו של זה וכל מי שיאמר להעיד באתי נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה יעו"ש באורך.<br><b> הרי </b> שדחה סברת המפרשים דלמחזי אתיתו דהכוונה היא על שעת המעשה מחמת קושיות ועוד ממתני' דפ"ק דראש השנה אלא לאסהודי היינו על ביאתם עתה בבי"ד ודלא כמ"ש הר"מ די מאייו והרב פרח מטה אהרן ז"ל דס"ל דאם נתכוון להעיד לחוד פוסל את הכשרים וממוצא דבר אתה תחזה שמה שכתב הטור בדברי הרב ישעיה ז"ל אבל אם כשבאו אמרו להעיד כיוונו וכו' שט"ס הוא וצ"ל ואמרו להעיד באנו דכונתו בשעת מעשה לא מהני ודלא כמ"ש מרן ב"י בסי' ל"ו על דברי הר"י ז"ל משמע מדבריו הא אם לא ראו כולם כאחד אע"פ שאמרו לאסהודי אתינן אין מצטרפין ודלא כהרמ"ה דמשמע וכו' יעו"ש ועיין בס' אדרת אליהו סי' י' דף ע"ג ע"ד ודף ע"ה ע"א.<br><b> ומרן </b> החבי"ב ז"ל בסי' ל"ו הגהת ב"י אות י"ב כתב וז"ל אמר המאסף מכאן [נראה] דכל דהדבר ספק כגון דליתנהו עדים קמן מסתמא לא תלינן דלא היה יודע בפיסולו של חבירו וכו' וזה דעת הרמב"ן ז"ל שהביא מהר"מ אלשקר בסי' ו' אבל מהרי"ב שם כתב דמסתמא תלינן דלא ידע (כ"כ) [עד כאן] ולא זכיתי להבינו דלמה לא הביא מתשובת הרי"ף ז"ל שמביאו הטור בסימן זה ומביאה מרן ב"י בסי' נ"א מחודש ה' מדברי הנמוק"י בפ' זה בורר וסיים ומסתברא היכא דליתנהו לסהדי מכשרינן ליה דדילמא לא הוה ידע דהדר ביה ואפי' נודע שישבו שלשתם להעיד וכל זה כתב רבינו ירוחם בנתיב ג' ח"ב עכ"ל ב"י יעו"ש הרי דבפירוש כתב הרי"ף ז"ל דמסתמא תלינן דלא ידע ומכשרינן לשטר ואפי' לגבות ממשעבדי. אשר בזה הקשה הש"ך בסי' ל"ו ס"ק י"ט להסמ"ע שכתב וז"ל אבל אין בי"ד שואלים אותו אם הכירו עד כאן דמשמע דמסתמא תלינן דהכירו ואילו מתשובת הרי"ף נראה בהיפך וכו' יעו"ש ודוק.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>עד אחד נאמן באיסורין וכו'.</b> עי' בתשובת הרשב"א בח"א סי' תתל"ז שכתב בתחילת התשובה דהיכא דאיתחזק איסורא ואמר עד אחד היתרא הוא אינו נאמן כדמשמע מהאשה וכו' ועיין בסי' שע"ו שכתב בהיפך והנה אמת אגיד שהרואה דברי הרא"ש ז"ל בנזיקין דף נ"ד מהש"ס שכתב י"ד חלוקים בהא דעד אחד נאמן באיסורין יראה דדברי אותה תשובה הם דברי הרא"ש אלא דיש איזה חלוקים ביניהם וד' חלוקים שכתב הרשב"א שנאמרו צ"ל י"ד חלוקים כמו שיראה המעיין ודוק.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>וכן בעלי אחיות וכו'.</b> כתב מרן החבי"ב סי' ל"ג הגהת הטור אות ט"ז וז"ל נ"ב אבל כשרים להעיד לעלמא ה"ר יהונתן והרשב"א והריטב"א ז"ל וצ"ע לדבריהם דבפ' זה בורר ההיא מתנתא דהוו חתימי עליה תרי גיסי וכו' יעו"ש ועיין בס' חשק שלמה בהגהת הטור אות ח' שהביא מתשובת הרשב"ש ב"ר צמח סי' ר"ל שהשיג עליהם עוד מפ' שבועת העדות (שבועות דף ל"ג) גבי מאי דתנן התם היו לו שתי כיתי עדים כפרה ראשונה ואח"כ כפרה הב' שתיהם חייבות דמוקי לה רבינא כגון שהייתה שניה בשעת כפירה ראשונה קרובים בנשותיהן ונשותיהן גוססות ופרש"י ז"ל נשואות ב' אחיות ואינן כשרים בעדות אחד וכו' הרי דאפילו לעלמא נמי פסולין היפך הני רבותא והוא ז"ל תירץ במה שמפרשו רבינו ז"ל בפ"י מהל' שבועות שקרובים לבעל דבר אשר בזה הכריח דדעת רבינו כדעת הגאונים ז"ל. ולענ"ד נראה דעכ"ז לא מתרצתא להריטב"א ז"ל דהוא הסכים לפרש"י ז"ל ואפשר נמי שדעת רבינו כן הוא משום (ש)ההכרח שהכריח הריטב"א ז"ל ועוד אני תמיה דאיך אפשר דהרשב"א מכשיר לעדות בעלי אחיות לעלמא שהרי כתב בתשובה ח"א סי' תרצ"ו דתרי בעל כאשתו לא אמרינן אא"כ יש ערוה ביניהם כגון אחד נשוי לאה ואחד נשוי בתה וכיוצא יעו"ש ובעלי אחיו ודאי יש ערוה והתם להעיד לאחרים היא ואפ"ה פסיל ביש ערוה ודוק.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>האיש עם אשתו וכו' ולא לבעל אמה.</b> כתב הטור וז"ל וכשם שקרובי האב פסולין כך קרובי האם פסולין כיצד הוא פסול לאמו ולבעלה וכתב מרן ב"י וז"ל כיצד הוא פסול לאמו כלומר דבמקום אביו הוא ולבעלה דתנן בפ' זה בורר אלו הם הקרובים וכו' וחורגו ומדחורגו פסול הוא נמי פסול לחורגו ע"כ. ולא זכיתי להבין כונתו דאם כונתו להוציא הדין דבעל אמו שכתב הטור שהוא פסול מדתנן וחורגו כנראה מפשט לשונו א"כ מאי זה שמדקדק הרב ומדחרגו פסול הוא פסול לחרגו הא לא צריך דבהדיא תנן ובעל אמו ומה כיון הרב בכך וצל"ע.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>זה שפסלה תורה עדות הקרובים וכו' שהרי אינו מעיד לא לטובתו ולא לרעתו אלא גזרת הכתוב היא וכו'.</b> עי' במרן כ"מ ז"ל ותמיה לי בזה שהכריח רבינו מדלא מעיד לחובתו ש"מ דגזירת הכתוב דהא בגמ' אמרינן בדף קנ"ט ומאי קושיא דילמא גזרת מלך היא דאיהו לא מהימן ואחריני מהימני ולאו משום דמשקר דאי לא תימא הכי משה ואהרן לחותנם ה"נ משום דלא מהימני הוא אלא גזירת מלך הוא שלא יעיד על כתב ידו לחותנו עד כאן הרי דלא קאמר הש"ס טעם רבינו וכמו כן יש לתמוה על הטור שכתב כדברי רבינו ויותר מתמה על מרן ז"ל שהראה לנו מקור הדין ולא הרגיש מזה ועיין במ"ש בפ' כ"ג מהל' סנהדרין ה"ו ודוק.
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל מי שאין [אתה מעיד] לו וכו' אע"פ שהניחה לו בנים וכו'.</b> עיין במרן כ"מ שכתב דפסק דלא כר' יהודה אלא כרבנן וכ"כ בהגהות מיימוני ותמיה לי על מרן החבי"ב ז"ל בחו"מ סי' ל"ג בהגהת ב"י אות י"ח שכתב וז"ל והרמב"ם בפי"ד מהל' עדות אע"פ שלא כתב בפירוש אפי' היו לו בנים ממנה דעתו דאפי' היו לו בנים כשר מדלא ביאר דאם היו לו בנים ממנה פסול וכו' יעו"ש. דלמה צריך לזה מדלא ביאר וכו' הלא ביאר בפירוש במ"ש אע"פ שהניחה לו בנים וכן הבינו מדברים הללו מרן והגהות מיימוני דאין לומר דכונתו היא הניחה ומתו אח"כ דמאי נפק"מ אם הניחה או לא הניחה וכדאמרן ועוד דאעיקרא דמילתא לא זכיתי להבין דעתו ז"ל במה שהקשה וז"ל ותמהני מרשב"ם שכתב בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ח) גבי הך ברייתא דהיה יודע לו עדות וכו' וכגון שלא היו לו בנים ממנה כדתנן בפ' זה בורר דבפ' זה בורר לא תנן הכי אלא לר' יהודה ואפסיקא הילכתא דלא כוותיה עד כאן דהא הוא ציין לנו שם באותו אות להרב פסקים וכתבים [תרומת הדשן ח"ב] סי' ר"נ ושם נאמר וז"ל ומ"ש שרשב"ם לא פסק להדיא כר"י אלא דמשמע הכי מדמוקי כר"י ויש ליישב קצת דלרווחא דמילתא פי' הכי כדרכו לאוקומי ככו"ע משום דמתיב התם מההיא ברייתא תיובתא לכמה אמוראי בעי לאוקמי דאין לו בנים ויבא ככו"ע ולא תימא כיון דתנא ומתה בתו משמע דכל היכא דמתה בתו בכל ענין כשר הוא עד כאן הרי דהרב יהיב טעמא לדעת רשב"ם וא"כ מה נשאר עוד כדי לתמוה עליו והוא ז"ל בתחילה ציין להרב פסקים וכתבים וצ"ע.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כתב כל נכסיו לב' בני אדם וכו'.</b> ירושלמי בפ"ק דגטין והביאו הרי"ף בפ"ק דמכות יעו"ש וראיתי להרא"ש בתשובה כלל ג' סי' י"ג שנשאל על עדי הצוואת שכיב מרע שהיו נוגעין בעדותן מחמת הנאה אם מועיל סילוק להכשיר הצוואה והשיב דמועיל וכתב עוד וז"ל וכל זמן שלא נסתלקו כל הצוואה בטלה כההיא ירושלמי שהביא הרי"ף בפ"ק דמכות כתב כל נכסיו לב' בני אדם והעדים כשרים לזה ופסולים לזה ר' יוחנן אמר פסול וריש לקיש אמר כשרים לזה ופסולים לזה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה וכן יש תשובה בס' אבי העזרי ובטל כל המתנה מכח הירושלמי שהבאתי יעו"ש.<br><b> והנה</b> הא דכתב הרא"ש ז"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול וכו' הוא מדברי הירושלמי דאמרינן התם אמר ר' אלעזר מתני' מסייע לר' יוחנן מה ב' נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף ג' ומנין אפי' מאה ת"ל עדים יעו"ש ופ"ק דמכות והכונה דר"י מדמי עדים קרובים לזה ופסולים לזה לעדים כשרים ופסולים שבאו והעידו יחד שאפי' הכשרים פסולים ה"נ מקבלי מתנה כולם נעשו קרובים לעד הקרוב ונדון הרא"ש ז"ל הוא מחלוקת שהפליגו ר' יוחנן וריש לקיש דהעדים כשרים לאשה ולבן אחיו ופסול להקדש מחמת נגיעתו שהוא נוגע בדבר וע"ז כתב דאם מסתלקין עצמן תתקיים המתנה כולה ואם לאו הרי כל הצוואה בטלה ולא אמרינן שתתקיים לגבי האשה ולבן אחיו כסברת ר"ל אלא כל הצוואה בטלה והיינו טעמא דכיון שלא היו שם כי אם הני עדים והרי נתבטל העדות לא נשארו עדים אחרים להעיד אבל אם היה הענין שהיו עדים אחרים בהדי הני עדים שהם נוגעים בדבר אפשר שהיה מכשיר השטר בהני עדים אחרים ולא היה מתבטל מטעם נמצא אחד מהם קרוב או פסול משום דהך פסולא אינו אלא מחמת קורבה ולא מחמת פיסול הגוף כמבואר.<br><b> וראיתי </b> להרב מל"מ בדין שלפנינו שהביא דברי הרא"ש אלו וכתב וז"ל ודבריו נפלאו ממני דאיך משוה דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול מחמת נגיעת ממון דכל שהוא מחמת ממון הוי כבעל דבר עצמו ולא תורת עדות עליו אבל עדים פסולים מחמת קורבה עדים מיקרו. שוב ראיתי להרב בעל התרומות בשער נ"ח ח"ד שכתב בדברי הרא"ש וצ"ע ועיין בהריב"ש סי' קצ"ה שכתב היפך מזה ע"כ. ואחרי בקשת מחילה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבינו דהרא"ש לא השוה דין נמצא אחד מהם מחמת נגיעת דבר אלא היכא דאין עמהם עדים כשרים דכי מסלקי להני עדים לא נשאר עדות כלל אהא הוא דהשוה נדון דידיה לדין הירושלמי דכי היכי דנתבטל לגבי דידיה נתבטל נמי לגבי האשה ולבן אחיו והיינו דקאמר כל הצוואה בטלה ובזה לא דיבר הריב"ש ולא דיבר כי אם להכשיר את הכשרים וז"ל הריב"ש ועוד נ"ל דבבעל דבר אף מן הדין בלא מנהג מועיל כל שנשאר במעמד מניין מספיק מבלעדיו כיון שהוא בעל דבר לא נצטרף עם אחרים כדי שיבטל מניינם בצרופו מפני פסלותו ע"כ. וכן בסי' קס"ח בסוף התשובה כתב וז"ל ומה שאמרת כנגד הטענה שטען היורש לבטל הצוואה מפני שאחד מן העדים חזן וסופר הקהל והוי נוגע בעדות בענין ההקדש יפה אמרת וכו' ואין לומר בזה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה דכיון דאין פסלותו אלא מחמת שהוא נוגע בעדות והוי כבעל דבר לא נצטרף עם אחרים כדי שיבטל עדותן וכו' יעו"ש. הרי שלא דבר הריב"ש ז"ל כשכל העדים נוגעים בעדות כנדון הרא"ש ז"ל ומה שייך לומר והריב"ש כתב היפך מזה וצריך ישוב.<br><b> והרב </b> מחנה יהודה הנדפס מחדש בסי' נ"א ס"ו הקשה להרשב"א שכתב בהך דינא דהירושלמי דאם סלק הקרוב שהמתנה קיימת לגבי אידך וז"ל אלא שיש לדקדק בזה לפי מ"ש הרב בעל העיטור הביאו הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ט' דאם כבר העידו בבי"ד אע"פ שנסתלקו לא מהני עדותן דחיישינן שמעידין כן לאחזוקי שקרייהו וכ"כ הרב מחנה אפרים הל' עדות סי' ד' וכו' וא"כ ה"נ דוכוותא וכו' אבל יש לחלק דהיינו דוקא היכא דנוגעין בעדותן משום הנאת ממון דהתם חשידי להעיד שקר ומשו"ה לא מהני סילוק דבתר הכי דאימור לאחזוקי שקרייהו הוא דמסהדי משא"כ הכא דלא פסילי אלא משום קורבה דהתם גזרת הכתוב הוא ולא משום חשדא הוא כה"ג מהני סילוק הקרובים וא"כ יעידו דהשתא עדים כשרים הם יעו"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא זכיתי להבינו דברי הבעה"ת הם בפסול מחמת קורבה כמו שנראה מדברי מרן ב"י בסי' ל"ג מחודש ח' וז"ל והיכא דאתו בי תרי לדינא ואייתי סהדי ואישתכח דקרוב הוא וכו' יעו"ש ועיין בש"ך שם סק"ט ואפ"ה כתב דלא שייך יעיד אחר שנתרחק ואפשר דזהו דעת הרב מחנה אפרים שכתב להך דינא לענין להיכא דהעדים נוגעין בעדותן מחמת ממון דאתייא מכל שכן ממ"ש בעל העיטור וא"כ מה הוא זה ששם הרב ז"ל (בחלקום) [בחלוקה] ודבריו צריכים לי ישוב. ושו"ר דאחר המחילה רבה קושיא ליתא דהא כבר כתב מהריב"ל ז"ל בח"ג סי' ק"ב דף ק"ט בחקירה ג' דדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן והטור ז"ל שלאחזוקי שקרייהו לא חיישינן יעו"ש וא"כ מעיקרא קושיא ליתא ועיין בס' דין אמת סי' ל"ג ס"ק ט"ז שהקשה להש"ך ועי' בס' חשק שלמה סי' ל"ג הגהת ב"י אות ט"ו יעו"ש.
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל עדות וכו' עד שיסלק עצמו וכו'.</b> דעת רבינו כרובא דרבוותא דס"ל מחמת נגיעת הנאה לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות וכן הוא דעת התוס' בחזקת הבתים דף מ"ג ד"ה וליסלקו וכו' כמבואר וראיתי בס' חשק שלמה בסי' ז' אות כ"ב שכתב וז"ל ואגב אורחין לכאורה נראים דברים תמוהים שראיתי בפסקי התוס' בפ' חזקת הבתים דא"צ תחילתו וסופו בכשרות כשאין הפיסול בגוף אלא דנוגע בעדות עכ"ל דמשמע מדבריהם דבנוגע בעדות אף כשאין הפסול בגוף בעינן תחילתו וסופו בכשרות וזה תימה דמדברי כל הפוסקים נראה דס"ל דלפי מ"ש התוס' בפ' חזקת הבתים דיש חילוק בין פיסול הגוף לפיסול ממון ואין חילוק בין עדות לדיינות אלא דלפי מ"ש בפרשת בא סי' נ"ד יש חילוק בין עדות לדיינות וכו' יעו"ש. ולענ"ד לא זכיתי להבינו דכונת פסקי התוס' הוא לומר דבפסול מחמת ממון לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות ולא מיירי כלל בחילוק בין עדות לדיינות והכונה הוא בלשון נרדף א"צ תחילתו וסופו בכשרות כשאין הפיסול בגוף אלא בנוגע בעדות ור"ל דכשהפיסול הוא מחמת נגיעה ולא משום פסול הגוף אז לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות אבל אם הפיסול הוא מחמת הגוף בעינן תחילתו וסופו בכשרות כמו שהבינו כל הפוסקים בדברי התוס' ואין בזה שום ספק שכן הוא כונת פסקי התוס' וק"ל (א"ה ס"ט עיין בפסקי תוס' בפ' שבועת העדות סי' מ"ו).
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>קרקע שבין ב' השותפין וכו' אינו מעיד לשותפו עליה וכו'.</b> וכתב הסמ"ע בסי' ל"ו סק"ה וז"ל הטעם דמה שישאר ביד שותפו יהיה גם לו חלק בו כל זמן שלא חלקו עמו לגמרי אבל אם חלק עמו לפני זה לגמרי מעיד לו וכ"כ רשב"ם דאז אינו יכול לחזור ולומר חלוקתינו בטעות היתה מאחר שיצא חלקי מתחת ידו בתורת גזלה וכדאמרינן בסי' קע"ה באחין שחלקו וכו' דשאני הכא דהוא עצמו פוסל עדי המערער אלא שאינו נאמן לגבי חלק שלו אמרינן ליה מזלך דידך גרם לך ונסתחפה שדיך ע"כ. והנה נראה דכוונת הרב ז"ל הוא דאם השותפין חלקו לגמרי ובא מערער על חלק שניהם ויש לאחד מהם עד אחד המעיד עמו לפסול עדי המערער נהי דעל חלקו אינו נאמן מיהו על חלק חבירו נאמן כיון דחלק לגמרי ועד המעיד עם אחר יודע דהמערער שלא כדין נטל חלקו אז יכול להעיד על חלק חבירו ואינו נוגע בעדות דאם אח"כ רוצה לבא לשותפו להוציא מידו החצי מהנשאר בידו ע"פ עדותו אמרינן ליה את בעצמך ידעת דשלא כדין נטל חלקך וכיון שהוא אחר חלוקה מזלך דידך הוא ואין לך עליו כלום ועיין בפרישה שכתב כן להדיא אשר עפ"ז אין מקום למה שתמה הרב מחנה יהודה בסי' זה על דברי הסמ"ע ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..898befa556240e138b77318dedaffe2c051eddca
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,287 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Testimony
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות עדות
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Testimony
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות עדות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כהן גדול אינו חייב להעיד אלא בעדות שהוא למלך ישראל וכו'.</b> הקשה מרן ז"ל בכ"מ דמסקנא דגמ' הוא דמעיד לבן מלך וא"כ היאך כתב רבינו אלא עדות שהוא למלך ישראל בלבד הא בגמ' לא קיימא הכי וצ"ע עד כאן והרב לח"מ תירץ וז"ל נראה לומר דרבינו הוקשה לו מה שהקשו התוס' דלוקמא מתני' דמעיד במלכי בית דוד ומאי דקאמר מתני' מלך לא דן ולא דנין מיירי במלכי ישראל ומכח קושיא זו פי' רבינו דכי דחו לר' יוסף עדיין לא ידע חילוק בין מלכי ישראל למלכי בית דוד אבל ר"י ס"ל דרישא דמתני' דמעיד למלך ודוקא למלכי בית דוד וכו' יעו"ש. ולענ"ד לא זכיתי להבינו דהא תינח אי רבינו סתים וכתב למלך סתם היינו מתרצים דבריו דמלכי בית דוד קאמר אבל למלכי ישראל אין שום סברא לומר כן ואמאי כתב מלכי ישראל ועיין בכנסת הגדולה בפירקין שתירץ מעין הרב לח"מ ותירץ מילת מלכי ישראל ודוק (א"ה ס"ט עיין למרן ז"ל כ"מ בפ"ה מהל' כלי המקדש הי"ב ועיין בס' בנין שלמה דף כ"ד ע"ג ד"ה שש יעו"ש ועיין בית אברהם סי' כ"ח דף ט"ו ע"ד).
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וכו'.</b> עיין בכ"מ וראיתי בס' חשק שלמה בסי' ט"ו בהגהת ב"י אות ד' שכתב וז"ל והכנסת הגדולה בהגהת ב"י אות ג' כתב להסכים סברת התוס' לסברת מהר"מ דס"ל להתוס' שיש חילוק בין תובע לנתבע יעו"ש ולא זכר ש"ר דברי המרדכי דס"ל דהתוס' חולקים עם מהר"מ שכתב אחר שהביא דברי התוס' דדוקא שאין ידוע וכו' וז"ל אבל רבינו מאיר כתב דהיכא דהנתבע טוען ברמאות וכו' עד כאן הרי מבואר שכתב אחר דברי התוס' אבל ר"מ כתב וכו' משמע דס"ל דלדברי התוס' אין חילוק בין תובע לנתבע שלא כדברי הכנה"ג עכ"ל. ולענ"ד לא ידעתי היכי מוכח דלא כדברי הכנה"ג ממ"ש ר"מ וכו' דהרב ז"ל לא הסכים לר"מ עם התוס' אלא דס"ל להתוס' חילוקו של מהר"מ ולא איירו התוס' אלא בנתבע דוקא וע"ז עשו החילוק בין ידוע שהוא מרומה לאין ידוע ולפי שמהר"מ לא חילק בכך כתב המרדכי אבל מהר"מ כתב וכו' דלדעתו בתובע בשום צד אין נזקקין בין יודעים שהדין מרומה בין שאין יודעים שלא כדברי התוס' ומ"ש לעיקר הקושיא עיין בהריטב"א בשבועות שכתב שלא כדבריו וק"ל.
+
+Halakhah 3
+
+<b>אע"פ שאין עידי ממון צריכים דרישה וחקירה אם הכחישו זה את זה בדרישות וחקירות עדותן בטלה וכו'.</b> כתב מהרימ"ט ז"ל באה"ע סי' ל"ח בד"ה ואכתי וכו' וז"ל לאסור אשה בעדות קדושין לא שייכא כלל לדיני ממונות ומה שהקשה הרמב"ן ז"ל והלא עיקר העדות העד להתיר הלשון הוא והוייא עדות אשת איש דהוייא דיני נפשות וכו' ותירץ וז"ל דהשתא בזמן הזה דמייא טפי לדיני ממונות מלדיני נפשות וכו' אין דבריו אלא בעדות אשה שמת בעלה דכיון דרובא דנשי אית להו כתובה אותו עדות דמי טפי לדיני ממונות מדיני נפשות אבל לעדות גטין וקדושין שעיקר עדותן להעיד על דבר המתירה או לאוסרה כדיני נפשות הויא עד כאן.<br><b> ולענ"ד</b> חילוק זה ששם הרב ז"ל לדעת הרמב"ן ז"ל בין עדי מיתה לעדי גטין וקדושין אחר בקשת מחילה מעצמותיו הקדושים לא זכיתי להבינו שהרי דברי הרמב"ן אלו שהביא הנמוק"י ז"ל הן הם מ"ש בחי' שם ושם כתב להדייא וז"ל וה"ה לעידי גטין וקדושין וכל דיני גיטין וקדושין שא"צ דרישה וחקירה וישנם בדין הדיוטות משום האי טעמא גופיה שלא תנעול דלת בפני כמפורש בדוכתיה בסנהדרין וכו' יעו"ש וכ"כ הרשב"א ז"ל שם משמו ומסיק וסמכינן שלא לדרוש בעדים משום צד ממון שבו אבל גבי גיטין וקדושין לכו"ע לא בעייא דרישה וחקירה ומשום נעילת דלת עד כאן ויותר מהמה קשיא לי דהרשב"א בתשובה הביאה מרן באה"ע סי' קי"א והיא נדפסה בח"ג סי' קי"א שכתב וז"ל ואע"ג דבקדושין אפשר דאתי לידי נפשות השתא מיהא לאו אנפשות מסהדי וכולהו סוגייאות משמע דלא בעי דרישה וחקירה ובעדי גיטין וקדושין ולפיכך ישנם בבי"ד הדיוטות וכדאמרינן בהמגרש וכן כתבו כל רבותי מו"ר הר' יונה וגם מורי הרמב"ן ז"ל יעו"ש ובח"א סי' תקס"ו כתב וז"ל השיב עוד דאין בודקין בדרישה וחקירה בין בגרושין בין בקדושין דקי"ל כתנא קמא דר' עקיבא וכו' ומורי הרמב"ן האריך וכו' יעו"ש הרי חבל נביאים שכתב משם הרמב"ן דלא שנא עדי מיתה ולא שנא עדי גטין וקדושין דינו כדיני ממונות ולא בעו דרישה וחקירה ולא בעי בי"ד מומחין וסגי בבי"ד הדיוטות וכן הוא דעת הריב"ש ז"ל בסי' רס"ו ועיין בס' אדרת אליהו סי' י' שהקשה מתשובה אחרת ולא בא עליו ממ"ש בעניותי ועיין בס' משפט צדק ח"ב.
+
+Halakhah 4
+
+<b>דין תורה שאין מקבלין עדות וכו'.</b> עי' במרן כ"מ ז"ל מ"ש בדעת רבינו וכ"כ ג"כ מהר"מ אלשיך בתשובה סי' מ' יעו"ש אלא שראיתי שם שכתב שכן הוא דעת הרשב"א ז"ל והיא בח"א סי' אלף ר"ט שכתב שכל שטר שלא נעשה מרצון המתחייב אינו אלא כפנקס בעלמא ומפי כתבם הוא ולא מפיהם וזהו שאמרו הודאה בפני ב' ואין צ"ל כתובו ואם כתבו שלא מדעתו אין עדותן עדות וה"נ כתבו העדים שלא מדעת המתקדשת אין סומכין על עדות זה עד שיבואו ויעידו בפיהם וכו' וכן הסכים להתוס' שתלה טעמם דמפיהם ולא מפי כתבם לחד תירוצא במה שלא נכתב מדעת שניהם וכל שכן לדעת רש"י שפי' בפירוש החומש בפסוק על פי שנים עדים יקום דבר שלא יכתבו העדים עדות בשטר וישלחו לבי"ד דהיינו משום שלא נכתב מדעת שניהם יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבין דבריו דהא הרשב"א ז"ל תולה הענין דמפיהם ולא מפי כתבם במה שלא נכתב מרצון המתחייב דאז אינו אלא כפנקס בעלמא וזה שייך ג"כ אפי' בדיני ממונות כל שלא נכתב מדעתו איכא משום מפיהם ולא מפי כתבם וכמ"ש דזהו טעמא דהודאה בפני ב' וא"צ לומר כתובו וטעמא דלא הוו קדושין בנדון הרב ז"ל כתב בהדיא משום שנכתב שלא מדעתו וא"כ מה דמות דברי הרשב"א לרבינו שתלה הדבר משום תקנה שלא תנעול דלת בפני לווים דמדין תורה כל שטר איכא משום מפיהם ולא מפי כתבם דמשמע אפי' אותם הנעשים מדעת המתחייב ואילו הרשב"א ז"ל נראה דאם נעשה מדעת המתחייב מדינא ליכא משום מפיהם ולא מפי כתבם בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות דומיא דשטר קידושין למ"ש דדיני נפשות הוא וכן יש לתמוה עליו מה שהסכים דעת התוס' ורש"י ז"ל שכתבו האי טעמא ועוד דמנא ליה לומר לדעת רש"י דטעמא (משום הוא) [הוא משום] שלא נכתב מדעתו וק"ל.
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל עד וכו' או תוספת תנאי וכו'.</b> כתב מהרשד"ם ביו"ד סי' ע"ז וז"ל גם מה שמעידים עדים אחרים שלא הוציא החכם מפיו וכו' רק שחתם והחתים וכו' הכל כנזכר בשאלה הוו להו תרי ותרי שהשנים החתומים מעדים שבפיו מלא אמר והשנים אחרים אומרים שנמצאו שם ולא הוציא רק שהחתים וכו' א"כ אוקי תרי בהדי תרי וגם בזה יש מחלוקת אם הוא איסור תורה או דרבנן ומאיסורא לא נפיק ע"כ.<br><b> והנה</b> עיקר מחלוקת שכתב הרב ז"ל נראה שהוא ההיא דפ' ארבעה אחין (יבמות דף ל"א) דאמרינן הא אתמר עלה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הכא בשני כיתי עדים עסקינן אחת אומרת קרוב לה ואחת אומרת קרוב לו דהו"ל ספיקא דאורייתא ומתני' דהכא בכת אחת וכו' ותו בשני כיתי עדים נמי ספקא דרבנן וכו' ועיי"ש בתוס' ובפ"ב דכתובות דף כ"א בד"ה הבא עליה וכו' נראה משם דעת ר"ת דס"ל דהוי ספקא דרבנן וכן דעת ר"י בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל"ב) ד"ה אנן וכו' והרשב"א בתשובה סי' אלף רמ"ו כתב וז"ל ואפי' למ"ד בפ' ד' אחין תרי ותרי ספיקא דאורייתא ומפקי לה מחזקתה וכל שכן למ"ד ספקא דרבנן אוקי איתתא אחזקתה והבא עליה בחטאת קאי וגדולי ההוראה כן פסקו דספיקא דרבנן הוא וכו'. אמנם דעת ר"ח הוא בהיפך דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ומפיק ליה מחזקתיה וכדכתב הרשב"א משמו הביאה מרן ב"י ז"ל בסי' מ"ו מחודש ל"ט וז"ל כתב הרשב"א שנשאל על מי שהוציא שטר קניית כרם מחבירו והמוכר טוען שהמכירה היה על תנאי כך וכך והביא עדים וכו' ואין דמיונן עולה יפה ושאני הכא דלדברי כולן לוקח זה כדין ירד לכרמו והחזיק בו כמו שכתוב בשטר המכירה אלא שהתנה עמו לפי דבריו שאם יתן לו מעותיו תוך זמן שתתבטל המכירה וכיון שהחזיק בו זה כדין לדברי כולם אלא שזה טוען שיש לו להסתלק מחמת תנאי ומביא עדים וזה טוען שאין מכירתו מתבטלת ומביא עדים העמד בחזקת זה שהיה מוחזק עכשיו וכו' וכל שכן לדעת ר"ת שפסק דהלכה כמ"ד בפ' ד' אחין תרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא אמרינן אוקי מילתא אחזקתיה ויש לו ראיות רבות על מה לסמוך ונפק"מ למי שתפס וכו' יעו"ש ועיין בתשובה ח"א סי' תתקע"ב וב"י סי' כ"ט וא"כ בנדון מהרשד"ם ז"ל נמי אוקי תרי בהדי תרי ומפקא ליה מחזקתיה והוי נזיר מספק לדעת ר"ח זהו היתה כונת הרב ז"ל לפי הנראה.<br><b> ומעתה</b> אסורה נא ואראה את המראה הגדול שכתב מרן ב"י בתשובת אבקת רוכל הנדפס מחדש סי' קצ"ב על דברי מהרשד"ם וז"ל המחלוקת הזה פלא הוא בעיני והיה ראוי שישמיענו אותו באיזה מקום הוא כי לא ידענו מקומו איו והסברא היא מתחייבת בהכרח לומר שאין כאן איסור דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקתיה דמעיקרא דהיינו חזקת התר כי היכי דאמרינן אוקי איתתא אחזקתא ואוקי ממונא אחזקתא קמייתא וא"כ לא היה מהראוי שיסתיר המחלוקת בהחלט הגזרה ויאמר מאיסורא לא נפיק בלי טעם עכ"ל. ולפי מ"ש כונתו מבוארת דמ"ש מאיסורא לא נפיק היינו לפי דעת ר"ח דמפיק ליה מחזקת התר ומשוה ליה ספיקא דאורייתא כאמור.<br><b> ודע </b> שראיתי להרב מל"מ בהל' טוען פט"ו הי"א בד"ה ונחזור וכו' שעלה ונסתפק בדעת הרשב"א ז"ל וז"ל ועדיין יש להסתפק בענין דאפשר דהרשב"א לא כתב כן אלא בנדון דידן ששנים אומרים היה כאן תנאי ושנים אומרים לא היה ודוכותא גבי ספיקא דדינא אם זה חשוב תנאי אם נפל הספק בקיום התנאי כגון שהתנאי מוסכם בין הכיתות אלא שבקיומו נחלקו ששנים אומרים נתקיים ושנים אומרים לא נתקיים ובכה"ג שכולם מודים בעיקר התנאי אלא שבקיומא נחלקו אפשר שאף לדעת הרשב"א יד המקבל על התחתונה כיון שעל כרחו יש כאן תנאי ומינה בספיקא דדינא יעו"ש ולענ"ד נראה להביא ראיה ממ"ש הרשב"א ז"ל גופיה בתשובה סי' תר"ט וז"ל אם נסתפק אם היה דעתו לחזור אם לאו מסתברא שהולכין בו להקל אצל היורש לפי שהממון בחזקת בעליו וזה לא הקדיש אלא בתנאי והעניים שאומרים שנתקיים התנאי עליהם להביא ראיה יעו"ש הרי דאם הספק בקיום יד בעה"ב על התחתונה ודוק.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אמרו העדים וכו' הרי אלו נאמנין וכו'.</b> כתב מרן ז"ל בכ"מ וז"ל אבל לרש"י ז"ל שפי' ניתן ליכתב להציל אנוס מיד אונסו צ"ל דדוקא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל בשכתב ידם יוצא ממקום אחר לא דאע"ג דניתן ליכתב מהאי טעמא כי אמרו אנוסין היינו מחמת נפשות כל שכן דניתן ליכתב ואפ"ה כשכתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין משום דעקרי סהדותייהו והו"ל חוזרין ומגידין עד כאן וכ"כ הר"ן ז"ל בהלכות והרב הפרישה ודרישה יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבין דבריהם ז"ל דהא רשב"ם ז"ל בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ט) פי' כפרש"י ז"ל ואפ"ה כתב דנאמנין אפי' בשכתב ידם יוצא ממקום אחר כמפורש שם ומה שהכריחו מאנוסים היינו מחמת נפשות יעו"ש ברשב"ם ובשטמ"ק בסוגיין. ודע שדעת הרא"ש ז"ל היפך דעת רבינו שכתב בסוגיין דמיירי בשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר מדתלי טעמא באין ניתן ליכתב הא ניתן ליכתב מהמני וא"כ על כרחך מיירי כדפרישית וכו' נראה דכונתו כמ"ש מרן לדעת רש"י וכ"כ שם ברמזים יעו"ש שיש ט"ס דבאמנה ליכא מ"ד דנאמנים ובפ' חזקת הבתים ברמזים סי' נ"ב כתב מודעא (היינו) [היו] דברינו נאמנים אפי' בשכתב ידם יוצא ממקום אחר היפך מ"ש בפ"ב דכתובות ולא ידענא אם הוא ט"ס ודוק.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכן אם היה עד אחד בכתב ועד אחד על פה מצטרפין וכו'.</b> וכן פסק הטור ז"ל בסי' נ"א וכתב הגידולי תרומה ז"ל בשער ט' דף ס"ד ע"א עליה דמרן ב"י ז"ל וז"ל ותו תמיה לי טובא היאך אפשר דמיירי בשידענו שלא נמסר השטר בפני העד החתום דא"כ מאי איריא ב' שטרות כל אחד בעד אחד אפי' שניהם חתומים ב' עדים בכל אחד אם ידענו שלא נמסר בפני שום אחד מהם אע"פ שכל אחד נמסר בפני עד אחד על פה פשיטא דלא מהני דדוקא בשטר סתם הבא לפנינו ואין אנו יודעין אם נמסר בפניהם או לא אנו תולין כיון ששניהם חתומים עליו גם נמסר בפניהם כדכתב הרא"ש ז"ל הא בדאיכא ידיעה ודאית שלא נמסר בפניהם אלא בפני אחר ודאי לאו כלום הוא אע"ג דאיכא ב' עדים בחתימה על שטרא ומ"מ לא מצטרף דאין על כל שטר אלא עד אחד דמסירה וא"כ רבותא הו"ל לאשמועינן וכו'.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דאף דמשמע כן מלשון הרא"ש ז"ל שכתב תדע דלר' אליעזר שטר הבא לפנינו ועדים חתומים עליו גובין בו אע"פ שאין אנו יודעים שנמסר בפנינו אלא שאנו תולין כיון ששניהם חתומים עליו וכו' משמע דאף בשאר שטרי הלואה בעינן עדי מסירה קושטא דמילתא הוא דלא בעי ר"א עדי מסירה אלא דוקא בגיטי נשים ובשטרי קנין שכן כתב בפ"ק דגיטין דף י"א וז"ל ולא מצריך ר"א עדי מסירה אלא בשטר קנין וגיטי נשים אבל בשטרא דעלמא לא בעי ר"א עדי מסירה וכו' יעו"ש והשתא אי מיירי הכא הרא"ש בשטר שאינן אלא לראיה ושטרי הלואה תיקשי לדידיה דהא אפי' לר"א לא בעי עדי מסירה אלא ודאי דמיירי בשטרי קנין וא"כ מינה מוכח לדינא דמתני' דתלינן דנמסר נמי בפני העד החתום בשטר וב' שטרות שחתום על כל אחד עד אחד ונמסר בעד אחד וידעינן שלא נמסר לפני העד החתום לא גבי ממשעבדי ובדאיכא ב' עדים חתומים אף שלא נמסר בפני עדים גבי ממשעבדי אפי' לר"א.<br><b> ועוד </b> כתב הרב ז"ל וז"ל ובעיקר הבנת דברי הרא"ש ובנו ז"ל וכו' ומשו"ה לא נקט אפי' בשני שטרות של ב' עדי חתימה על כל אחד ובעד אחד של מסירה לכל אחד דכיון דמיירי בדרך כלל גם בשעד המסירה היחיד הוא החתום בשטר אלו היו ב' חתומים בשטר אחד היה צריך שנאמר שאע"ג שחתמו שניהם מ"מ נמסר בפני עד אחד ולא בפני האחר וזה מציאות רחוק וכמעט מילתא דלא שכיח וכיון שהיו שניהם כאחד לפיכך נקט דיניה בשעד אחד חתם בכל שטר עד כאן ולענ"ד קשיא לי טובא דלפי מ"ש הרא"ש ז"ל בפ"ק דגטין דבשטרי ראיה סגי לר' אליעזר בעדי חתימה ולא בעי עדי מסירה א"כ אי איכא בשטר עדי חתימה גבי אף ממשעבדי וכמבואר.<br><b> עוד</b> הקשה עליה דהרא"ש ז"ל דס"ל דכל דליכא שני עדים של מסירה לא גבי ממשעבדי דליכא קלא א"כ כי מקשה לאמימר פשיטותא דמתני' לימא דהא אתא לאשמועינן דכל דליכא ב' עדים של מסירה לית ליה קלא וכו' יעו"ש ותירץ הוא ז"ל וז"ל ויש לומר דמשמע ליה דבמאי דמיפסל ליה שנים במקושר מפסיל באחד בפשוט יעו"ש ונראה דכונתו הוא לומר דמתני' כייל ותני פשוט שכתוב בו עד אחד ומקושר שכתוב בו ב' פסול ומדלא פסיק ביניהם ותני פשוט שכתוב בו עד אחד פסול ומקושר שכתוב בו שנים פסול ש"מ דפסולא דדין [פשוט] כפסולא דדין [מקושר] ושניהם מחמת חסרון החתימה. אשר בזה נראה לענ"ד לישב מה שהקשה הרב מחנה יהודה הנדפס מחדש בסי' נ"א ס"ב עליה דמהר"א מטראני ז"ל שהביא מרן ז"ל לישב דברי הטור ז"ל במ"ש דשני שטרות ועד אחד על כל שטר חתום בו עד אחד של מסירה דלא מצטרפין וכו' דמיירי דעד המסירה לא ראה ההלואה ומשו"ה לא מצטרפי והקשה וז"ל ותו קשה לי דסוגייא דשמעתין דאי הכי מאי מקשינן דלאמימר קשיא מתני' ומאי קושיא דאימא דה"נ דלדידיה מתני' אתיא לעד אחד בכתב ועד אחד ע"פ שנמסר בפניו אלא שלא ראה ההלואה דבהכי אף אמימר מודה דלא מצטרפי וכי תימא דה"נ תיקשי לשיטת התוס' והרא"ש ז"ל דכיון דלאמימר הא דמצטרפין היינו דוקא היכא דעד אחד ע"פ נמסר בפניו וא"כ מאי פריך לאמימר נימא דאמימר מוקי למתני' בעד אחד בכתב ועד אחד ע"פ ולא ראה המסירה הא לא קשיא דא"כ הא פשיטא מאי קמ"ל מתני' אך לדברי מהר"א מטראני ז"ל קשה דאין לומר פשיטא וכו' יעו"ש. הרי בהדיא דהך קושיא ב' כבר הקשה הגידו"ת ז"ל ולא ניחא ליה בהך פשיטותא ותירץ יתיב בעד אחד אלא דבמה שתירץ הרב ז"ל ממילא מתרצתא נמי הך שהקשה הוא ז"ל ומהתימה שלא ראה להרב גידו"ת ז"ל.<br><b> עוד</b> כתב הבעה"ת בשער הנזכר ח"ב ס"ג וז"ל גם הראב"ד ז"ל פסק בתשובה שאפי' יהיה אחד חתום בכתב אחד ואחד חתום בכתב אחר אין מצטרפין כלל וז"ל תשובתו אולי תפקפק בין שנים לאחד כי האחד אינו עושה שום מעשה שטר והו"ל מפי כתבו ולא היא שהרי לענין שבועה אין אנו צריכים מעשה שטר ואעפ"כ קא מתמה בירושלמי ועד אחד בכתב כלום הוא ש"מ ליכא לפלוגי בהכי וכו' יעו"ש וכתב הגידו"ת ז"ל דאין ספק שכונת הראב"ד ז"ל הוא לפסול ב' שטרות שאין חתום על כל אחד אלא עד אחד שלא לגבות אפי' מבנ"ח אפי' שנצטרף עמהם עד אחד שמעיד על מסירת כל אחד מהם נראה דלדידיה לא מהני מידי מעיקר השורש הנלמד אצלו מהירושלמי דעד אחד בכתב לאו כלום הוא דסוף סוף הוי מפי כתבו אמנם הרא"ש ז"ל דעת אחרת עמו יעו"ש. ומרן החבי"ב בסי' נ"א הגהת הטור אות ב' כתב דבעד אחד בשטר ועד אחד ע"פ לדעת הראב"ד ז"ל דנראה דאפשר דאפי' טוען לא היו דברים מעולם נפטר שהרי בעד אחד בכתב זה ועד אחד בכתב אחר ס"ל דלאו כלום הוא כל שכן בעד אחד בכתב ועד אחד ע"פ וכו' יעו"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה אין זה כל כך הכרח דהתם היינו טעמא דיכול לכפור משום דמפי כתבם הוא וליכא סהדותא כלל ברם בעד אחד בכתב ועד אחד ע"פ דהא מיהא איכא סהדותא דאי מעיד אותו החתום בעד שבע"פ לא מצי לומר להד"מ אלא דוקא פרעתי אמנם ממ"ש הבעה"ת נראה להדיא דפסק כהירושלמי דעד אחד בכתב ועד אחד ע"פ לא מצטרפי כלל ויכול לומר להד"מ ונשבע להכחיש העד ומ"ש מרן עוד והדברים מתמיהים היאך יפה כח ב' עדים על פה מב' עדים בשטר וכו' אחרי בקשת מחילה לק"מ דהתם ליכא עדות כלל דמפי כתבם קרינן ליה אבל ב' עדים שמעידים ע"פ איכא סהדותא מעלייא ומשו"ה כי טוען להד"מ לא מהני. ומ"ש עוד ואולי מה שהשוה רבינו בעל הטורים דעת הראב"ד לדעת השאלתות לכשטוען פרעתי או אפי' לכשטוען להד"מ וכו' אבל בעד אחד בכתב זה ועד אחד בכתב אחר אף שאינו מצטרף לעשותו מלוה בשטר ויכול לטעון פרעתי אם טוען להד"מ משלם עד כאן ממ"ש לעיל משם הרב בעה"ת והגידו"ת ז"ל נראה בהיפך דעד אחד בכתב זה ועד אחד בכתב אחר לאו כלום הוא ולא שנא שטר אחד ולא שנא ב' שטרות ובכל אחד עד אחד ועיין במהרח"ש ז"ל באה"ע סי' מ"ב שהקשה להראב"ד מדידיה אדידיה ממ"ש בפ"ד דטוען ואם מ"ש הגידו"ת שאינו הראב"ד בעל ההשגות כי אם הראב"י ניחא ודוק.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכיצד בודקים את הדבר וכו'.</b> כתב הטור בסי' ל"ו וז"ל והרמ"ה הוסיף וכו' הילכך לא שנא נצטרף עמהם קרוב או פסול בשעת ראיה להעיד ולא העיד עמהם בשעת הגדה וכו' וכתב מרן ב"י וז"ל וממ"ש רבינו בסי' ל"ח בשם הרב ישעיה נראה עוד סברא אחרת שאם א"ל בי"ד לאסהודי אתיתו או למיחזי ואמרו לאסהודי כבר נעשו כולם אגודה אחת ואם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ובלבד שיראו כולם כאחד ומשמע מדבריו הא אם לא ראו כולם כאחד אע"פ שאמרו לאסהודי אתינן אין מצטרפין ודלא כהרמ"ה שפסל ע"כ.<br><b> וראיתי</b> להרב פרח מטה אהרן בח"ב סי' י"ח שכתב על סברת הרב ישעיה מטראני ז"ל וז"ל ולדברי הר"י שהביא הר"י בעל הטורים בסי' ל"ח נראין מטין לדברי הרמ"ה ומפרש הסוגיא כמ"ש שכתב מה שצריך שיעידו כולם בתוך כדי דיבור היינו שיעידו מאליהן וכו' ומיהו אפשר לזווגם כמ"ש הרמ"ה דמהני לפסול אפי' לא ראו כאחד דהיינו שנצטרפו בשעת הגדה אבל כל שנצטרפו בשעת מעשה דהיינו שכוונו להעיד אפשר דאפילו לדידיה צריך שיראו כאחד דכולה חדא מילתא נינהו דהיינו צירוף בשעת ראיית המעשה ולהכי בעינן תרוייהו וכו' נמצינו למידין דלדעת הר"י ולדעת הרמ"ה כל שנשתתפו או בענין ראיית המעשה שכוונו להעיד הכשר והפסול או שנשתתפו בשעת הגדה שהעידו כל כת וכת תוך כדי דיבור של חבירו בחדא מנייהו עדותן בטלה עד כאן יעו"ש. ומהר"מ די מאייו ז"ל הובאו דבריו במהרח"ש ח"ב סי' י"ד בדף ס"ט וז"ל ונחזור לדברי הרב ישעיה במה שהצריך שיאמר להעיד כיוונו כונה זו אהיכא קאי אשעת ביאתם לבי"ד כהר"ן או אשעת מעשה כרשב"ם וכו' ומעתה הרב ישעיה כרשב"ם ז"ל ס"ל דהיינו שכיוונו הפסולים בשעת מעשה להעיד ומה שהוצרכו ז"ל שצריך ג"כ שיראו כאחד אין מי שיכחישו בזה ומ"ש מהר"י קארו בסי' ל"ו דפליגי הרמ"ה והר"י לא זכיתי להבין דבריו דהרמ"ה מיירי כשהעידו תוך כדי דיבור והר"י מיירי כשהעיד אחר כדי דיבור ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי יעו"ש באורך.<br><b> והנה</b> כל זה שרצו הרבנים ז"ל להסכים סברת הרמ"ה עם סברת הרב ישעיה ז"ל הוא מפני שלא ראו דברי הר"י בשורשם ומפני כך כל אחד בירר לפי דרכו ברם לפי מה שאנו רואים דבריו יראה להדיא שאין כונתו כך והילך לשונו בס' המכריע סי' כ"ה וז"ל ונ"ל דהאי דאמר רבא והוא שיעידו כולם תוך כדי דיבור דוקא כשלא התרו בהם הדיינים לומר להם למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו וכדבעינן למימר לקמן אבל אם כשבאו להעיד שאלו אותם ואמרו להם כונתנו להעיד באנו כבר נעשו כולם אגודה אחת בין לענין הזמה דבעינן שיזומו כולם בין לענין שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן פסולה ובלבד שיראו כולם כאחד כדבעינן למימר לקמן וזה שהצריך רבא להעיד בתוך כדי דיבור כגון שבאו והעידו מאליהן מבלי שום התראת הדיינים וכו' ועוד ראיה גדולה שבראיה בלבד אין הפסול פוסל את הכשר אע"פ שמכוין לראות כדי להעיד דתנן בפ"ק דראש השנה האב ובנו שראו את החדש ילכו לא שמצטרפין אלא שאם יפסל אחד מהם יצטרף הב' אלמא שראו ביחד והולכין לבי"ד כדי להעיד ואין זה פוסל את זה מכל הני נ"ל לומר שאין הפסול פוסל את הכשרים בראייה בלבד ואע"פ שנתכוונו להעיד עד שיעידו ביחד וכך הוא פתרון השיטה ר' יוסי היה מחלק בין דיני ממונות לדיני נפשות ורבי פליג עליה דאחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות עדותן בטלה בזמן שבאו ביחד להעיד בבי"ד והתרו בהם הבי"ד באותם העדים ומאי היא התראת בי"ד אמרינן בגמ' הכי א"ל למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו שקודם שיעידו שואלין אותן ומתרין אותן למה באו שאם באו להעיד או לראות היאך נגמר דינו של זה וכל מי שיאמר להעיד באתי נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה יעו"ש באורך.<br><b> הרי </b> שדחה סברת המפרשים דלמחזי אתיתו דהכוונה היא על שעת המעשה מחמת קושיות ועוד ממתני' דפ"ק דראש השנה אלא לאסהודי היינו על ביאתם עתה בבי"ד ודלא כמ"ש הר"מ די מאייו והרב פרח מטה אהרן ז"ל דס"ל דאם נתכוון להעיד לחוד פוסל את הכשרים וממוצא דבר אתה תחזה שמה שכתב הטור בדברי הרב ישעיה ז"ל אבל אם כשבאו אמרו להעיד כיוונו וכו' שט"ס הוא וצ"ל ואמרו להעיד באנו דכונתו בשעת מעשה לא מהני ודלא כמ"ש מרן ב"י בסי' ל"ו על דברי הר"י ז"ל משמע מדבריו הא אם לא ראו כולם כאחד אע"פ שאמרו לאסהודי אתינן אין מצטרפין ודלא כהרמ"ה דמשמע וכו' יעו"ש ועיין בס' אדרת אליהו סי' י' דף ע"ג ע"ד ודף ע"ה ע"א.<br><b> ומרן </b> החבי"ב ז"ל בסי' ל"ו הגהת ב"י אות י"ב כתב וז"ל אמר המאסף מכאן [נראה] דכל דהדבר ספק כגון דליתנהו עדים קמן מסתמא לא תלינן דלא היה יודע בפיסולו של חבירו וכו' וזה דעת הרמב"ן ז"ל שהביא מהר"מ אלשקר בסי' ו' אבל מהרי"ב שם כתב דמסתמא תלינן דלא ידע (כ"כ) [עד כאן] ולא זכיתי להבינו דלמה לא הביא מתשובת הרי"ף ז"ל שמביאו הטור בסימן זה ומביאה מרן ב"י בסי' נ"א מחודש ה' מדברי הנמוק"י בפ' זה בורר וסיים ומסתברא היכא דליתנהו לסהדי מכשרינן ליה דדילמא לא הוה ידע דהדר ביה ואפי' נודע שישבו שלשתם להעיד וכל זה כתב רבינו ירוחם בנתיב ג' ח"ב עכ"ל ב"י יעו"ש הרי דבפירוש כתב הרי"ף ז"ל דמסתמא תלינן דלא ידע ומכשרינן לשטר ואפי' לגבות ממשעבדי. אשר בזה הקשה הש"ך בסי' ל"ו ס"ק י"ט להסמ"ע שכתב וז"ל אבל אין בי"ד שואלים אותו אם הכירו עד כאן דמשמע דמסתמא תלינן דהכירו ואילו מתשובת הרי"ף נראה בהיפך וכו' יעו"ש ודוק.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>עד אחד נאמן באיסורין וכו'.</b> עי' בתשובת הרשב"א בח"א סי' תתל"ז שכתב בתחילת התשובה דהיכא דאיתחזק איסורא ואמר עד אחד היתרא הוא אינו נאמן כדמשמע מהאשה וכו' ועיין בסי' שע"ו שכתב בהיפך והנה אמת אגיד שהרואה דברי הרא"ש ז"ל בנזיקין דף נ"ד מהש"ס שכתב י"ד חלוקים בהא דעד אחד נאמן באיסורין יראה דדברי אותה תשובה הם דברי הרא"ש אלא דיש איזה חלוקים ביניהם וד' חלוקים שכתב הרשב"א שנאמרו צ"ל י"ד חלוקים כמו שיראה המעיין ודוק.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>וכן בעלי אחיות וכו'.</b> כתב מרן החבי"ב סי' ל"ג הגהת הטור אות ט"ז וז"ל נ"ב אבל כשרים להעיד לעלמא ה"ר יהונתן והרשב"א והריטב"א ז"ל וצ"ע לדבריהם דבפ' זה בורר ההיא מתנתא דהוו חתימי עליה תרי גיסי וכו' יעו"ש ועיין בס' חשק שלמה בהגהת הטור אות ח' שהביא מתשובת הרשב"ש ב"ר צמח סי' ר"ל שהשיג עליהם עוד מפ' שבועת העדות (שבועות דף ל"ג) גבי מאי דתנן התם היו לו שתי כיתי עדים כפרה ראשונה ואח"כ כפרה הב' שתיהם חייבות דמוקי לה רבינא כגון שהייתה שניה בשעת כפירה ראשונה קרובים בנשותיהן ונשותיהן גוססות ופרש"י ז"ל נשואות ב' אחיות ואינן כשרים בעדות אחד וכו' הרי דאפילו לעלמא נמי פסולין היפך הני רבותא והוא ז"ל תירץ במה שמפרשו רבינו ז"ל בפ"י מהל' שבועות שקרובים לבעל דבר אשר בזה הכריח דדעת רבינו כדעת הגאונים ז"ל. ולענ"ד נראה דעכ"ז לא מתרצתא להריטב"א ז"ל דהוא הסכים לפרש"י ז"ל ואפשר נמי שדעת רבינו כן הוא משום (ש)ההכרח שהכריח הריטב"א ז"ל ועוד אני תמיה דאיך אפשר דהרשב"א מכשיר לעדות בעלי אחיות לעלמא שהרי כתב בתשובה ח"א סי' תרצ"ו דתרי בעל כאשתו לא אמרינן אא"כ יש ערוה ביניהם כגון אחד נשוי לאה ואחד נשוי בתה וכיוצא יעו"ש ובעלי אחיו ודאי יש ערוה והתם להעיד לאחרים היא ואפ"ה פסיל ביש ערוה ודוק.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>האיש עם אשתו וכו' ולא לבעל אמה.</b> כתב הטור וז"ל וכשם שקרובי האב פסולין כך קרובי האם פסולין כיצד הוא פסול לאמו ולבעלה וכתב מרן ב"י וז"ל כיצד הוא פסול לאמו כלומר דבמקום אביו הוא ולבעלה דתנן בפ' זה בורר אלו הם הקרובים וכו' וחורגו ומדחורגו פסול הוא נמי פסול לחורגו ע"כ. ולא זכיתי להבין כונתו דאם כונתו להוציא הדין דבעל אמו שכתב הטור שהוא פסול מדתנן וחורגו כנראה מפשט לשונו א"כ מאי זה שמדקדק הרב ומדחרגו פסול הוא פסול לחרגו הא לא צריך דבהדיא תנן ובעל אמו ומה כיון הרב בכך וצל"ע.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>זה שפסלה תורה עדות הקרובים וכו' שהרי אינו מעיד לא לטובתו ולא לרעתו אלא גזרת הכתוב היא וכו'.</b> עי' במרן כ"מ ז"ל ותמיה לי בזה שהכריח רבינו מדלא מעיד לחובתו ש"מ דגזירת הכתוב דהא בגמ' אמרינן בדף קנ"ט ומאי קושיא דילמא גזרת מלך היא דאיהו לא מהימן ואחריני מהימני ולאו משום דמשקר דאי לא תימא הכי משה ואהרן לחותנם ה"נ משום דלא מהימני הוא אלא גזירת מלך הוא שלא יעיד על כתב ידו לחותנו עד כאן הרי דלא קאמר הש"ס טעם רבינו וכמו כן יש לתמוה על הטור שכתב כדברי רבינו ויותר מתמה על מרן ז"ל שהראה לנו מקור הדין ולא הרגיש מזה ועיין במ"ש בפ' כ"ג מהל' סנהדרין ה"ו ודוק.
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל מי שאין [אתה מעיד] לו וכו' אע"פ שהניחה לו בנים וכו'.</b> עיין במרן כ"מ שכתב דפסק דלא כר' יהודה אלא כרבנן וכ"כ בהגהות מיימוני ותמיה לי על מרן החבי"ב ז"ל בחו"מ סי' ל"ג בהגהת ב"י אות י"ח שכתב וז"ל והרמב"ם בפי"ד מהל' עדות אע"פ שלא כתב בפירוש אפי' היו לו בנים ממנה דעתו דאפי' היו לו בנים כשר מדלא ביאר דאם היו לו בנים ממנה פסול וכו' יעו"ש. דלמה צריך לזה מדלא ביאר וכו' הלא ביאר בפירוש במ"ש אע"פ שהניחה לו בנים וכן הבינו מדברים הללו מרן והגהות מיימוני דאין לומר דכונתו היא הניחה ומתו אח"כ דמאי נפק"מ אם הניחה או לא הניחה וכדאמרן ועוד דאעיקרא דמילתא לא זכיתי להבין דעתו ז"ל במה שהקשה וז"ל ותמהני מרשב"ם שכתב בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ח) גבי הך ברייתא דהיה יודע לו עדות וכו' וכגון שלא היו לו בנים ממנה כדתנן בפ' זה בורר דבפ' זה בורר לא תנן הכי אלא לר' יהודה ואפסיקא הילכתא דלא כוותיה עד כאן דהא הוא ציין לנו שם באותו אות להרב פסקים וכתבים [תרומת הדשן ח"ב] סי' ר"נ ושם נאמר וז"ל ומ"ש שרשב"ם לא פסק להדיא כר"י אלא דמשמע הכי מדמוקי כר"י ויש ליישב קצת דלרווחא דמילתא פי' הכי כדרכו לאוקומי ככו"ע משום דמתיב התם מההיא ברייתא תיובתא לכמה אמוראי בעי לאוקמי דאין לו בנים ויבא ככו"ע ולא תימא כיון דתנא ומתה בתו משמע דכל היכא דמתה בתו בכל ענין כשר הוא עד כאן הרי דהרב יהיב טעמא לדעת רשב"ם וא"כ מה נשאר עוד כדי לתמוה עליו והוא ז"ל בתחילה ציין להרב פסקים וכתבים וצ"ע.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כתב כל נכסיו לב' בני אדם וכו'.</b> ירושלמי בפ"ק דגטין והביאו הרי"ף בפ"ק דמכות יעו"ש וראיתי להרא"ש בתשובה כלל ג' סי' י"ג שנשאל על עדי הצוואת שכיב מרע שהיו נוגעין בעדותן מחמת הנאה אם מועיל סילוק להכשיר הצוואה והשיב דמועיל וכתב עוד וז"ל וכל זמן שלא נסתלקו כל הצוואה בטלה כההיא ירושלמי שהביא הרי"ף בפ"ק דמכות כתב כל נכסיו לב' בני אדם והעדים כשרים לזה ופסולים לזה ר' יוחנן אמר פסול וריש לקיש אמר כשרים לזה ופסולים לזה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה וכן יש תשובה בס' אבי העזרי ובטל כל המתנה מכח הירושלמי שהבאתי יעו"ש.<br><b> והנה</b> הא דכתב הרא"ש ז"ל נמצא אחד מהם קרוב או פסול וכו' הוא מדברי הירושלמי דאמרינן התם אמר ר' אלעזר מתני' מסייע לר' יוחנן מה ב' נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף ג' ומנין אפי' מאה ת"ל עדים יעו"ש ופ"ק דמכות והכונה דר"י מדמי עדים קרובים לזה ופסולים לזה לעדים כשרים ופסולים שבאו והעידו יחד שאפי' הכשרים פסולים ה"נ מקבלי מתנה כולם נעשו קרובים לעד הקרוב ונדון הרא"ש ז"ל הוא מחלוקת שהפליגו ר' יוחנן וריש לקיש דהעדים כשרים לאשה ולבן אחיו ופסול להקדש מחמת נגיעתו שהוא נוגע בדבר וע"ז כתב דאם מסתלקין עצמן תתקיים המתנה כולה ואם לאו הרי כל הצוואה בטלה ולא אמרינן שתתקיים לגבי האשה ולבן אחיו כסברת ר"ל אלא כל הצוואה בטלה והיינו טעמא דכיון שלא היו שם כי אם הני עדים והרי נתבטל העדות לא נשארו עדים אחרים להעיד אבל אם היה הענין שהיו עדים אחרים בהדי הני עדים שהם נוגעים בדבר אפשר שהיה מכשיר השטר בהני עדים אחרים ולא היה מתבטל מטעם נמצא אחד מהם קרוב או פסול משום דהך פסולא אינו אלא מחמת קורבה ולא מחמת פיסול הגוף כמבואר.<br><b> וראיתי </b> להרב מל"מ בדין שלפנינו שהביא דברי הרא"ש אלו וכתב וז"ל ודבריו נפלאו ממני דאיך משוה דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול מחמת נגיעת ממון דכל שהוא מחמת ממון הוי כבעל דבר עצמו ולא תורת עדות עליו אבל עדים פסולים מחמת קורבה עדים מיקרו. שוב ראיתי להרב בעל התרומות בשער נ"ח ח"ד שכתב בדברי הרא"ש וצ"ע ועיין בהריב"ש סי' קצ"ה שכתב היפך מזה ע"כ. ואחרי בקשת מחילה מכבוד רבנותו לא זכיתי להבינו דהרא"ש לא השוה דין נמצא אחד מהם מחמת נגיעת דבר אלא היכא דאין עמהם עדים כשרים דכי מסלקי להני עדים לא נשאר עדות כלל אהא הוא דהשוה נדון דידיה לדין הירושלמי דכי היכי דנתבטל לגבי דידיה נתבטל נמי לגבי האשה ולבן אחיו והיינו דקאמר כל הצוואה בטלה ובזה לא דיבר הריב"ש ולא דיבר כי אם להכשיר את הכשרים וז"ל הריב"ש ועוד נ"ל דבבעל דבר אף מן הדין בלא מנהג מועיל כל שנשאר במעמד מניין מספיק מבלעדיו כיון שהוא בעל דבר לא נצטרף עם אחרים כדי שיבטל מניינם בצרופו מפני פסלותו ע"כ. וכן בסי' קס"ח בסוף התשובה כתב וז"ל ומה שאמרת כנגד הטענה שטען היורש לבטל הצוואה מפני שאחד מן העדים חזן וסופר הקהל והוי נוגע בעדות בענין ההקדש יפה אמרת וכו' ואין לומר בזה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה דכיון דאין פסלותו אלא מחמת שהוא נוגע בעדות והוי כבעל דבר לא נצטרף עם אחרים כדי שיבטל עדותן וכו' יעו"ש. הרי שלא דבר הריב"ש ז"ל כשכל העדים נוגעים בעדות כנדון הרא"ש ז"ל ומה שייך לומר והריב"ש כתב היפך מזה וצריך ישוב.<br><b> והרב </b> מחנה יהודה הנדפס מחדש בסי' נ"א ס"ו הקשה להרשב"א שכתב בהך דינא דהירושלמי דאם סלק הקרוב שהמתנה קיימת לגבי אידך וז"ל אלא שיש לדקדק בזה לפי מ"ש הרב בעל העיטור הביאו הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ט' דאם כבר העידו בבי"ד אע"פ שנסתלקו לא מהני עדותן דחיישינן שמעידין כן לאחזוקי שקרייהו וכ"כ הרב מחנה אפרים הל' עדות סי' ד' וכו' וא"כ ה"נ דוכוותא וכו' אבל יש לחלק דהיינו דוקא היכא דנוגעין בעדותן משום הנאת ממון דהתם חשידי להעיד שקר ומשו"ה לא מהני סילוק דבתר הכי דאימור לאחזוקי שקרייהו הוא דמסהדי משא"כ הכא דלא פסילי אלא משום קורבה דהתם גזרת הכתוב הוא ולא משום חשדא הוא כה"ג מהני סילוק הקרובים וא"כ יעידו דהשתא עדים כשרים הם יעו"ש.<br><b> ואחרי</b> המחילה רבה לא זכיתי להבינו דברי הבעה"ת הם בפסול מחמת קורבה כמו שנראה מדברי מרן ב"י בסי' ל"ג מחודש ח' וז"ל והיכא דאתו בי תרי לדינא ואייתי סהדי ואישתכח דקרוב הוא וכו' יעו"ש ועיין בש"ך שם סק"ט ואפ"ה כתב דלא שייך יעיד אחר שנתרחק ואפשר דזהו דעת הרב מחנה אפרים שכתב להך דינא לענין להיכא דהעדים נוגעין בעדותן מחמת ממון דאתייא מכל שכן ממ"ש בעל העיטור וא"כ מה הוא זה ששם הרב ז"ל (בחלקום) [בחלוקה] ודבריו צריכים לי ישוב. ושו"ר דאחר המחילה רבה קושיא ליתא דהא כבר כתב מהריב"ל ז"ל בח"ג סי' ק"ב דף ק"ט בחקירה ג' דדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן והטור ז"ל שלאחזוקי שקרייהו לא חיישינן יעו"ש וא"כ מעיקרא קושיא ליתא ועיין בס' דין אמת סי' ל"ג ס"ק ט"ז שהקשה להש"ך ועי' בס' חשק שלמה סי' ל"ג הגהת ב"י אות ט"ו יעו"ש.
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל עדות וכו' עד שיסלק עצמו וכו'.</b> דעת רבינו כרובא דרבוותא דס"ל מחמת נגיעת הנאה לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות וכן הוא דעת התוס' בחזקת הבתים דף מ"ג ד"ה וליסלקו וכו' כמבואר וראיתי בס' חשק שלמה בסי' ז' אות כ"ב שכתב וז"ל ואגב אורחין לכאורה נראים דברים תמוהים שראיתי בפסקי התוס' בפ' חזקת הבתים דא"צ תחילתו וסופו בכשרות כשאין הפיסול בגוף אלא דנוגע בעדות עכ"ל דמשמע מדבריהם דבנוגע בעדות אף כשאין הפסול בגוף בעינן תחילתו וסופו בכשרות וזה תימה דמדברי כל הפוסקים נראה דס"ל דלפי מ"ש התוס' בפ' חזקת הבתים דיש חילוק בין פיסול הגוף לפיסול ממון ואין חילוק בין עדות לדיינות אלא דלפי מ"ש בפרשת בא סי' נ"ד יש חילוק בין עדות לדיינות וכו' יעו"ש. ולענ"ד לא זכיתי להבינו דכונת פסקי התוס' הוא לומר דבפסול מחמת ממון לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות ולא מיירי כלל בחילוק בין עדות לדיינות והכונה הוא בלשון נרדף א"צ תחילתו וסופו בכשרות כשאין הפיסול בגוף אלא בנוגע בעדות ור"ל דכשהפיסול הוא מחמת נגיעה ולא משום פסול הגוף אז לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות אבל אם הפיסול הוא מחמת הגוף בעינן תחילתו וסופו בכשרות כמו שהבינו כל הפוסקים בדברי התוס' ואין בזה שום ספק שכן הוא כונת פסקי התוס' וק"ל (א"ה ס"ט עיין בפסקי תוס' בפ' שבועת העדות סי' מ"ו).
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>קרקע שבין ב' השותפין וכו' אינו מעיד לשותפו עליה וכו'.</b> וכתב הסמ"ע בסי' ל"ו סק"ה וז"ל הטעם דמה שישאר ביד שותפו יהיה גם לו חלק בו כל זמן שלא חלקו עמו לגמרי אבל אם חלק עמו לפני זה לגמרי מעיד לו וכ"כ רשב"ם דאז אינו יכול לחזור ולומר חלוקתינו בטעות היתה מאחר שיצא חלקי מתחת ידו בתורת גזלה וכדאמרינן בסי' קע"ה באחין שחלקו וכו' דשאני הכא דהוא עצמו פוסל עדי המערער אלא שאינו נאמן לגבי חלק שלו אמרינן ליה מזלך דידך גרם לך ונסתחפה שדיך ע"כ. והנה נראה דכוונת הרב ז"ל הוא דאם השותפין חלקו לגמרי ובא מערער על חלק שניהם ויש לאחד מהם עד אחד המעיד עמו לפסול עדי המערער נהי דעל חלקו אינו נאמן מיהו על חלק חבירו נאמן כיון דחלק לגמרי ועד המעיד עם אחר יודע דהמערער שלא כדין נטל חלקו אז יכול להעיד על חלק חבירו ואינו נוגע בעדות דאם אח"כ רוצה לבא לשותפו להוציא מידו החצי מהנשאר בידו ע"פ עדותו אמרינן ליה את בעצמך ידעת דשלא כדין נטל חלקך וכיון שהוא אחר חלוקה מזלך דידך הוא ואין לך עליו כלום ועיין בפרישה שכתב כן להדיא אשר עפ"ז אין מקום למה שתמה הרב מחנה יהודה בסי' זה על דברי הסמ"ע ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fc5924335049a3cd4b923691586d4498e2479417
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,192 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>בית דין של ג' וכו' וכובשים את יצרם עד שלא יהיה להם שום גנאי ולא שם רע וכו'.</b> שאלה. מעשה שהיה כך היה בראובן שרצו לפוסלו ממנוי שהיה באומרם שהוא מקל בדת משה ואינו מתפלל תפלה בעונתה וכל שכן שאינו הולך לבית הכנסת להתפלל מההיא דפסק הרב מגן גבורים בסי' י' באומרם שכל מ"ש הרב ז"ל שם כולהו איתנהו ביה ביתר שאת ויצא כתב יד אחד ושתף שם לשמעון שהוא ג"כ פסול מסיבת הנזכרת ולעת כזאת לא נודע מי כתבו ושם כתוב ששה ת"ח ישבו על המבוכה זאת ועיינו בהם ועלתה הסכמתם לפוסלם לראובן ושמעון הנזכר כפי פסק הרב מגן גבורים ועל זה רוע התרועעה ארץ כשיצא הכתב יד זה ואמר שמעון מרוב כעסו מי הם הששה ת"ח שכתבו עלי שאני פסול מלהיות ממונה על סיבת הנזכרת ואפי' אם הוא דלביש מדא במדאו אני עושה שיכוהו אלף מכות ועוד רעה חולה של יום המחרת ת"ח אחד הולך בתומו בשוק שמע אומרים לו אתה הוא מהששה ת"ח שעשיתם הפסק מפסול הממונים תזמין למכות והת"ח מצטער הרבה על חילול התורה בפרהסיא וזלגו עיניו דמעות.<br><b> ומעתה</b> יש מהת"ח שתובעים עלבונה של תורה באומרם שעשה חילול התורה במה שאמר שאפילו אם יהיה שלבוש חלוקה דרבנן אכות אותו אלף מכות דמה לו בחלוקו דרבנן כדי לבזות אותם בהכאה ושיהיה מפורסם למי שהוא המכה שהוא לת"ח ולא זכר את ה' ולתורתו וכל שכן שדברים אלו אמרם בפני בעלי בתים בפרהסייא ועל הכל שהיה לו לתור ולדרוש אם אמת הדבר ששום ת"ח עשה פסק עליו או על חבירו כאשר נראה האמת ששום ת"ח לא דבר עליו ולא העלהו בזכרונו כמו שנתברר אח"כ בירור גמור ששום ת"ח לא עשה שום פסק כי אם רננו על ראובן שנמצא בו על מה לחושדו יורנו המורה דעתו בזה.<br><b> תשובה</b> לא ידעתי במה נסתפק השואל אי מהא דכתב מהרא"ש הלוי ז"ל סי' ח' והביאו מרן החבי"ב ז"ל ביו"ד סימן של"ד הגהת הטור אות צ"ז וז"ל המרים יד לחכם ואוחז בבגדיו חייב נידוי מהר"ש הלוי ובנדון דידן לא מרים יד איכא ולא אחיזת בגדיו איכא כי אם אמר להכותו בבגדיו ואדם יראה לעינים דהתם איכא בזוי טפי ומצינן למימר דדוקא התם הוא דכתב הרב שחייב נידוי אבל בנדון דידן דלא עשה מעשה הוא פטור זה אינו שהרי כתב המבי"ט בח"א סי' ל"א וז"ל על שנים שהיו נושאים ונותנים בדברי תורה עלה דההיא דרב פפא ולערב בכדי שיעשו שאחד מהם אמר לערב יו"ט ב' והב' אמר כי ר"ת היה מפרשו למוצאי יו"ט ומי שירצה להחמיר כדבריו יחמיר והשיב ראובן בכעס תאמר למי שהוא אוסר שילך וישתה מים קרים או יין ישן וכו' כתב הרב ז"ל אבל מה שאני חייב להודיע ולהוכיח באמרי פי הוא על מה שכעס ובא לכלל טעות לבזות יקר תפארת דברי ר"ת באומרו תאמר לו שילך וישתה מים קרים וכו' כי אלו הדברים הם דרך בזיון נגד חכם אחד שבדור וכל שכן נגד ר"ת והנני צעיר וקטון שחכמי ישראל בדורינו זה גם עם היותי מחזיק את עצמי שאני קשה קצת לכעוס ונוח לרצות אילו היו מדברים עלי אלו הדברים הייתי כועס ונוטר למי שאמרו כל שכן לדבר דברים אלו נגד הגדול בדורינו זה ואין צריך לומר נגד ר"ת ואין ספק שזהו בכלל מבזה ת"ח שהוא מכלל הכ"ד דברים שמנדים עליהם וכמ"ש הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"ו וכו' ולכן ראוי ומחוייב למי שדבר כך שיחוש לנפשו וינהוג נזיפה בעצמו ויכבד וישב בביתו לפחות יום אחד וכו' יעו"ש.<br><b> ורואה</b> אני שהדברים ק"ו ומה התם שלא אמר שרוצה להכותו למי שמחמיר ולא אמר להכותו אפי' שלובש מדא שהוא חלוקא דרבנן אלא דבר בלשון נסתר והדברים עצמן אינן דברים כל כך בזיון כיון שאמרן בכעס נעשו הדברים בזיון לת"ח והצריכו הרב ז"ל כפרה הכא שהדברים עצמן דברי בזוי הם ואמרן בכעס בפני בעלי בתים להכות נדיבים על לא חמס בכפיהם ק"ו ובודאי שאם היה הדבר בא בפני הרב ז"ל לא היה מספיק לו בזה והיה מחייבו יותר ויותר.<br><b> וכתב</b> דלא דמי נדון דידן לנדון הרב ז"ל דנדון הרב היה (ששמעון) [שראובן] קפץ וכעס מאליו על מה שא"ל שר"ת פי' למוצאי יום טוב שני ואמר שילך וישתה מים קרים או יין ישן אבל בנדון דידן שנמצא כתוב עליו כאותו שכתב הרב מגן גבורים מה שאינו לפי האמת שכל העם מכירים בו ככשר וכתוב עליו שהוא פסול לממונה ועל זה כי יחם לבבו דבר מה שדבר אין להענישו. אמת שכך היה נראה לכאורה אבל מה נעשה בא לכלל כעס בא לכלל טעות שהרי היה לו לידע אם אמת הדבר שיצאו דברים אלו מתחת שום תלמיד חכם וכמו שאמר לו חבירו שאין להאמין ששום תלמיד חכם כותב כן וכמו שכן נראה שהוא האמת ואף אם באולי היה שום תלמיד חכם כותב כן אז היינו נכנסים בסלע המחלוקת שהביא מרן החבי"ב ז"ל שם באות ק"ח וז"ל יש שלמדו מדברי הריב"ש בסימן ס"א ורט"ז שת"ח שהתחיל לחרף לעם הארץ וביזהו העם הארץ אינו חייב נידוי כיון שת"ח היה פוטר מים ובעל משפטי שמואל סי' צ"ח האריך בזה הרבה והעלה דלענין ליטרא דדהבא אין קונסין אותו אבל נידוי חייב וכו' יעויין שם.<br><b> אבל</b> בנדון דידן שכולו שקר ששום ת"ח לא כיוונו עליו ולא עלה בשום אחד אפילו במחשבה כמו שנתברר ועל האמת שאדם יראה לעינים שאינו מסוג זה כלל מה לו עליהם ואם לסטים כבשו דרך לתלות בוקי סריקי בת"ח לכתוב כתב ידו מה שלא היה מעולם מה יעשה הת"ח ואף אם הוא שוגג שחשב להת"ח דבאמת כתבו הכי ומשום הכי דבר מה שדבר מכל מקום כבר כתב הרב משפטי שמואל בסי' קט"ז והביאו מרן החבי"ב ז"ל שם באות ק"ו וז"ל המבזה תלמיד חכם אפי' שוגג חייב נידוי ממ"ש סימן קט"ז יעו"ש.<br><b> ואף</b> שמהרשד"ם ז"ל ביו"ד סימן ר"ג כתב שאם היה שוגג דאין להענישו והביא ראיה לדבריו ממ"ש הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות שבועות שהשומע הזכרת ה' לבטלה שחייב לנדותו והיינו דוקא כשהתרו בו שאז הוי מזיד וכו' וק"ו השתא לכבוד שמים צריך שנדע שהוא מזיד כל שכן בכבוד בשר ודם וכו' יעו"ש ונאמר ג"כ בנדון דידן שהוא פטור מכל מקום כבר הקשה עליו מהר"ש הלוי ז"ל והביאו הרב פני משה בח"ב סימן כ"ח מההיא דפ' זה בורר (סנהדרין דף כ"ו) מעובדא דהנהו קבוראי דקבור מיתנא ביום טוב ראשון שמתינהו רב פפא ופסלינהו לעדות ורב הונא אכשורינהו ופריך והא רשעים נינהו ומשני קא סבר מצוה קא עבידנא והדר פריך והא משמתינן להו ופירש"י ז"ל משמתינן להו בראשונה וחוזרים ושונים בעברה ומשני קא סבר כפרה קא עבדין לן רבנן ומותר לחלל יום טוב משום מצוה והשב בנידוי משום כפרה עד כאן. הרי דבלא התראה שמותי משמתינן להו דאי בהתרו שלא יחללו היאך חוזרים בהו וטועין כיון דהתרו קודם ותירץ הרב ז"ל וז"ל והנראה לענ"ד דשאני התם דמסתמא ידעי ביום טוב ראשון אסור. אלא דלגבי מת טעו וכהאי גוונא הוה ליה לחקור ולמידע אם יכולים לחלל עד כאן יעו"ש.<br><b> ולפי</b> דברי הרב ז"ל תורה יוצאה דבנדון דידן כולי עלמא ידעי דאסור לבזות תלמיד חכם והטעות היה דכיון דנגעו בכבודו מותר לומר עליהם כל מה שיעלה בדעתו ולא כן היה הענין אם כן הדר דינא להנהו קבוראי שהטעות היה שמותר לחללו אפילו הכי שמתינהו רב פפא והכי נמי הכא אפילו לדעת מהרשד"ם ז"ל וכל שכן למ"ש הרב מהר"ש הלוי ז"ל וז"ל ומ"מ לענין דינא של מהרשד"ם ז"ל נראה לחלק ולומר דאע"ג דבהזכרת ה' לא משמתינן ליה אם לא שיתרו לו קודם הקורא לחבירו עבד דנתכוון לבזותו ומשום בזיון הוא דקראו אפילו דמצי לתרץ דיבוריה דעבד עברי הוא דקאמר ליה וכו' כהאי גוונא משמתינן ליה בלא התראה וראיה מדברי השלטי הגבורים וכו' יעו"ש ואף גם מה שרצה לתרץ הרב פני משה בסימן ס"ט לדעת מהרשד"ם ז"ל לההיא דהנהו קבוראי יעו"ש ועיין בס' לשון ערומים דף ל"ז מה שהקשה עליו דבנדון דידן נמי כבר ראו כמה פעמים עונש המבזה ת"ח אפי' לדעת מהרשד"ם נמי אפשר דחייב.<br><b> והנה</b> לתרץ לדעת מהרשד"ם ז"ל עובדא דהנהו קבוראי נראה לענ"ד דאפשר לומר עם מה שיש לדקדק בלישנא דש"ס דאמר הנהו קבוראי ולא אמר הנהו אנשי דקברו מיתנא או סתם הנהו דקברו מיתנא וכדמסיק בשמייהו קבוראי משמע שהיה אומנותם כך כל ימות השנה ובכן כי איתרמי להו שמת ביום טוב ראשון קברוהו כמעשהו בחול ולא השגיחו באיסור יום טוב ואמטו להכי שמתינהו בלא התראה דאחזו עובדייהו דחול וכל כי האי הו"ל למידע ואילו הטעות הוה באופן אחר הוה צריך התראה וכדברי מהרשד"ם ז"ל זה נראה על צד הדוחק ומ"מ דינו של מהרשד"ם ז"ל רבים לוחמים עליו וכמ"ש בספרי הפוסקים.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא לפי הרב המבי"ט בנדון דידן לא גרע מאילו אמר להם שישתו מים קרים דכיון שאמרם בכעס שהוא ביזוי כמבואר לעיל וכל שכן בנדון דידן שהדברים עצמם הם מכוערים ואמרן גם כן בכעס ועשו פירות שאחרים תפסו דרכו ואמרו לת"ח רשום כמו כן ונתחלל כבוד התורה לעין כל דודאי שהוא חייב אלא שצריך להודיע שאפי' שנגע בכבוד ת"ח הרבה כבר הביא מרן החבי"ב ז"ל שם הגהת הטור אות ק"ט משם המבי"ט ז"ל בח"ג סימן צ"ז וז"ל ביזה ב' או ג' חכמים אין מנדין אותו על כל חכם וחכם אלא כיון שנתנדה על ביזוי הגדול שבהם קם ליה בדרבה מיניה ואם הם שוין צריך להודיעו בעת הטלת הנידוי כי על כולם נתנדה עד כאן וכמו כן צריכים אנו להודיע שאם ירצו להעלים עין בענין זה מאיזה סיבה שיהיה ושלא ירבה המחלוקת כבר השמיענו הרב משפטי שמואל והביאו מרן החבי"ב ז"ל שם באות ק"ח וז"ל אם לא נדוהו בי"ד למבזה את החכם הוא מנודה מאליו עד כאן ומעתה משום ואהבת לרעך כמוך צריכים גירי דיליה ואוהביו להודיע מה שחטא והוא יקבל עליו לעשות מה שהדין נותן והוא רחום יכפר עון.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכן מי שנתחייב לחבירו שבועה בבית דין ואמר ליה דור לי בחיי ראשך והפטר או וכו'.</b> הנה דעת רבינו נראה שכל (זה) [זמן] שלא נשבע עדיין יכול לחזור בו מדכתב ונשבע וכו' דמשמע דאם לא נשבע עדיין אף כי נגמר הדין יכול לחזור בו דנגמר הדין לא הוי אלא כשנשבע וכמו שהוכיח הטור ז"ל והוא כדעת ר"ת שהביאו התוספות בריש פ' המפקיד ובפרק יש נוחלין ובפרק שבועת הדיינים (שבועות דף ל"ט) יעו"ש ורש"י ז"ל פירש וז"ל פוטרין אותו מיד ואין משהין אותו כאן שלא יחזור ועל כרחו ישלם מיד שקבל עליו בבי"ד עד כאן וכונתו מבוארת שאם שהה בבי"ד יכול לחזור ולישבע ולפיכך אם משהין אותו כאן שאז אינו יודע לחזור בו.<br><b> איברא</b> דדעת הרא"ש ז"ל נראה לכאורה דסבירא ליה כרבינו שכתב בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ"ג) וז"ל והאי דדור לי בחיי ראשך אחר גמר דין היינו אחר שנשבע אבל קודם שנשבע יכול לחזור בו והא דפרק יש נוחלין עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרת לי רצונך השבע וטול נשבע ואין יכול לחזור בו גרסינן ונשבע אינו יכול לחזור אבל בעוד שלא נשבע יכול לחזור דמיירי דלא שייך ביה פסק דין בעוד שלא עושה מעשה הוי כלפני גמר דין וכו' ומתוך פי' רש"י דהתם משמע דאחר שיצא מלפני בי"ד אינו יכול לחזור בו ומה שקבל עליו בפני בית דין ונפטר מלפניהם בלא חזרה הוי כגמר דין ומסתברא הכי ע"כ הרי דהוצרך לשבש הגירסא ולגרוס ונשבע.<br><b> אמנם</b> לפי מ"ש לבסוף אין אנו צריכים לשבש הגירסא ושפיר גרסינן ונשבע היכא שיצא מבית דין וכן הסכים בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף ל"ט) שאחר שהביא דברי רש"י כתב וז"ל וההיא דפ' יש נוחלין עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור משמע דוקא נשבע אבל קודם שנשבע יכול לחזור לעולם הילכך גרסינן נשבע אינו יכול לחזור בו ומיירי כשיצא מבית דין ע"כ הרי שהסכים לדברי רש"י.<br><b> ונמצא</b> לפי זה לדעת רבינו ור"ת אף שיצא מבית דין כל זמן שלא נשבע יכול לחזור בו ולדעת רש"י והרא"ש ז"ל אם יצא מבית דין אינו יכול לחזור בו ואף שכתבו התוס' בפרק המפקיד דשוב חזר בו ר"ת כבר כתב מרן בית יוסף בסימן כ"ב סעי' ו' וזה לשונו כדבריו הראשונים עיקר דאתו כדעת הרא"ש ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכו' ובסוף דבריו כתב וז"ל ואני כתבתי לעיל דכדברי הרמב"ם ז"ל עיקר דהרא"ש ז"ל נמי הכי ס"ל עכ"ל.<br><b> אלא</b> דמ"ש דדברי ר"ת אתו כדעת הרא"ש ז"ל ושדעת רבינו נמי הכי ס"ל וכן נמי מ"ש לקמן דהרא"ש ז"ל נמי הכי ס"ל כדעת רבינו דברי תימה הם דהא לפי מ"ש דעת הרא"ש ז"ל הוא כדעת רש"י ורבינו כר"ת וכעין שאלתנו הקשה מהר"מ מלובלין סימן קי"ג ומהר"א די בוטון ז"ל הביאם מרן החבי"ב מהדורא בתרא הגהת ב"י אות י"ג יעו"ש והוא ז"ל תירץ דמרן ב"י סבירא ליה דבאומר השבע והפטר לכו"ע בין לרש"י והרא"ש ז"ל בין לרבינו ור"ת אם לא קנו מידו כל זמן שלא נשבע יכול לחזור בו במידי דלא שייך ביה פסק דין בעוד שלא נעשה המעשה הוי כלפני גזר דין אבל במי שנתחייב שבועה בבי"ד ואומר איני נשבע אלא אשלם בהא פליגי דלדעת רש"י והרא"ש ז"ל כל שיצא מבי"ד אע"פ שלא שילם אינו יכול לחזור בו ולדעת רבינו ור"ת כל זמן שלא שילם יכול לחזור בו יעו"ש באורך ושכן תירץ הרב ב"ח ז"ל.<br><b> ואנא</b> חכים ולא בחכמה לא אדע שכול במה שהשוה כולם כאחד בנשבע וטול או השבע והפטר דכל שלא נשבע יכול לחזור כיון שתלה התנאי באחר דאם כדבריו ז"ל מאי קשיא ליה להרא"ש ז"ל בפרק שבועת הדיינים מהא דפ' יש נוחלין עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי דגרסינן ונשבע דמשמע דאי הוה קודם שנשבע יכול לחזור לעולם וכו' ומאי קושיא לימא דהכי הוי קושטא דמילתא דהיינו טעמא דכיון שתלה התנאי באחר כל זמן שלא נשבע יכול לחזור בו ואף כי יצא מבית דין ומה מקום לשבש הגירסא וכמו כן נמי מה שהקשה מהא דאמרינן איני נשבע פוטרין אותו מיד יעו"ש ומאי קושיא התם שאני דכיון שאמר איני נשבע נתחייב בתשלומין ותו לא מצי לחזור משא"כ הכא וכעת דברי מרן צריכים לי עיון.<br><b> וראיתי</b> להרב משנה למלך ז"ל שכתב וז"ל כתב הרא"ש ז"ל בתשובה כלל כ"ו סי' ח' מי שקבל עליו דין אחד ונגמר הדין אינו יכול לחזור בהם אע"פ ששניהם מתרצים בכך ע"כ. ודברי הרב אינם מובנים לי דאם שניהם מתרצים למה אינו יכול לחזור בהם ואדם רשאי בשלו ומה כח בי"ד יפה וכו' ואפשר עוד לפרש דנפק"מ אם היה חב לאחרים בחזרתם שכבר הקנו לו זכותם לאחרים או לאיש אשר לו נושה ואין לנו פרעון אלא זה ומאד קיצר הרב אם כונתו בדרכים הללו יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבין דבריו דאיך לא שת לבו למ"ש מרן בסימן הנזכר מחודש ו' שהביא תשובה זאת בסי' (י') [ח'] והקשה עליו כמו שהקשה הוא ז"ל ותירץ שני תירוצים ובתירוץ בתרא כתב וז"ל ועיין לעיל דהבעל דין קאי ואינם יכולים לחזור בהם ולעמוד בפני בי"ד אחר ומפני כבוד הדין הראשון וזה נראה יותר עכ"ל וכן תירץ הרב ב"ח ז"ל ועיין ש"ך סק"ח.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>דיני ממונות וכן הטומאות וכן הטהרות וכו'.</b> עיין במרן כ"מ ז"ל שכתב שכך היתה הגירסא בברייתא יעו"ש. וראיתי למרן החבי"ב ז"ל בחו"מ סי' י"ח הגהות ב"י אות ו' שצידד בדעת רבינו וז"ל ואפשר שסובר דדוקא בתלמיד דלגמריה דרב צריך ולסבריה לא צריך נמנה בשנים אבל בתלמיד דלגמריה ולסבריה צריך מונין להם כאחד. ולפי זה לא פסק הרמב"ם ז"ל עם רש"י ז"ל והראב"ד והמרדכי ז"ל אלא בגירסת הברייתא אבל לענין הדין כולם שוין וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> אחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דאם כן היכי משני הש"ס דברייתא מיירי דלגמריה ולסבריה צריך וכן כתב רבינו לקמן כיון דרישא דברייתא דקתני נמנים לשנים מיירי דלגמריה צריך ולא לסבריה ואם נאמר דסיפא דוקא מיירי דלגמריה צריך ולסבריה גם כן צריך ורש"י מיירי דלגמריה צריך ולא לסבריה לברייתא גופא תיקשי דאמאי חילק לדיני ממונות מדיני נפשות כיון שדינם שוין שאם לגמריה ולסבריה צריך אין נימנים אלא לאחד ואי לסבריה לא צריך נמנים לשנים עוד כתב הרב ז"ל דאפשר לאידך גיסא וכו' ומ"מ בתלמיד דלגמריה צריך ולסבריה לא צריך לא מצינו בפירוש מי שיאמר דנמנים לאחד אדרבא מצינו למרדכי בפירוש דנמנים לשנים ויש לנו ליחס סברא זו לרש"י ולהראב"ד ז"ל יעו"ש ולא ידעתי מי הוא שיחלוק בזה דהא אפילו בדיני נפשות אמרינן דנמנים לשנים וכל שכן בדיני ממונות ודוק.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אסור לנהוג קלות בשליח בי"ד והרי השליח נאמן כשנים לענין הנידוי שאם אמר פלוני הקלני וכו' משמתין אותו וכו'. וכל המצער שליח בי"ד יש לבי"ד להכותו וכו'.</b> וכתב מרן ז"ל בכ"מ וז"ל ויש לתמוה דכיון דאמר פלוני הקלני משמתין אותו מאי רבותיה דרב מנגיד למאן דמצער שליח בי"ד הא שמתא דחמירא מנגידא מחייב ושמא י"ל שמלבד השמתא הוה מנגיד וכו' ועוד י"ל שפלוני הקלני לא נקט לה לענין השמתא אלא לענין שהוא נאמן כשנים ע"כ. וראיתי למהרימ"ט ז"ל ביו"ד סי' פ"ט שדחה ב' התירוצים וז"ל וזה לא יתכן חדא דאמאי מחמרינן במבזה שליח בי"ד יותר ממבזה בי"ד עצמו דבנידוי סגי ליה ועוד דא"כ במה בא רב נחמן לתפוס לר' יהודה שנידהו דא"ל ולנגדיה מר מנגד והרי הנגידא תוספת על הנידוי הוא ור"י פיחת לו מאונסו ועד שהשיבו דחמירא מיניה עבדיה ליה והלא הקל מעליו ונגרע מערכו עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לומר דאי משום הא איכא למימר דבהא פליגי דרב נחמן הוה ס"ל דהא דרב מנגיד היינו מלקות לחוד דומיא דהנך ולא שמתא וחדית ליה ר' יהודה דאינו כן אלא תרתי חייב ואנא דחמירא מיניה עבדי ליה והביאו לרבינו עד הלום לפרש כן בש"ס דקדוק הלשון באומרו דחמירא מיניה עבדי ליה ולא קאמר חמירא מיניה. אלא משמע דבתרתי חייב והוא עשה החומרא מהם זה נראה להליץ בעד מרן ז"ל.<br><b> עוד </b> הקשה הרב בחי' שם בקידושין דף ע' מהש"ס וז"ל ומאי דגריס רש"י א"ל ר"נ שילקהו ולא שינדהו וא"ל ר"י דעדיפא מיניה עבידנא קשה דמי התיר לו להחמיר עליו ולהטיל עליו חומר נידוי דחמירא כדאמרינן מימנו אנגידא ולא מימנו אשמתא וההוא גברא לא מחיל עלבונו דלדידיה נגידא עדיפא ליה וי"ל דה"ק ראוי היה להענישו בחומרא הימנה והמניה ר"נ ולא חקר את פיו עוד ע"כ. והנה מ"ש ראוי היה להענישו בחומרא הימנה היינו לומר על שביזה לו ולזה לא חקר את פיו מה עשה על שהיה ראוי יותר ממלקות דמשום הכי לא סגי ליה במלקות ושמתיה כי המניה ליה רב נחמן לר' יהודה. והוצרכתי לזה לפי שראיתי למרן החבי"ב ז"ל ביו"ד סי' של"ד הגהת ב"י אות פ"א שהקשה על תירוץ זה וז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו של הרב רבינו ז"ל דאם ר"ל דר"י העלים מר"נ שלא נדוהו זה אי אפשר דודאי ההוא גברא כד אזל לגביה ר"נ למיקבל עליה דר"י ודאי דא"ל דשמתיה (ר"נ) [דר"נ] שאל ליה אמאי שמתיה לההוא גברא ועוד כי מרן גופיה העלים מה תשובה השיב למה שהחמיר עליו סוף דבר השגתי לא זכיתי להבין דברי רבינו ע"כ. ולפי הנראה הוא שהרב ז"ל הבין בדברי מהרימ"ט שכונתו לומר דהמניה ר"נ לר"י ולא חקר את פיו בעונש שהחמיר עליו ולזה הרבה להשיב עליו אמנם לא כן אנכי עמדי שמ"ש הרב והמניה ר"נ ולא חקר את פיו היינו לומר שלא שאל מה עשה עד שהיה ראוי יותר ממלקות ומשו"ה שמתיה זה הוא שלא שאל והוא סיבת (האונ') [העונש] כן נ"ל לדעת הרב ז"ל בבירור.<br><b> והסמ"ע </b> בחו"מ סי' ח' ס"ק כ"ג כתב וז"ל והמצערו יש רשות לבי"ד להכות ופירוש כשיש עדים שמצערו מעין אותו מעשה אבל אין עדים אין השליח נאמן להכותו ע"פ וכו' יעו"ש. והקשה הרב ט"ז וז"ל וקשה לי א"כ מאי פריך בגמ' ר"נ לר"י ולינגדיה מר דילמא לא היו שם עדים ואינו נאמן השליח בי"ד למלקות ע"כ. ואחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דהא ההיא עובדא היה בבית טבחם וא"ל הב לי בישרא וא"ל נטר עד דשקיל לשמעיה דר' יהודה וא"ל מאן רב יהודה וא"ל לר"י וכו' הרי שהיו שם עדים ואמרו לר"י ואמטו להכי מנגד כיון דאיכא עדים וצ"ע.<br><b> עוד </b> הקשה הרב ז"ל למרן בתירוץ ב' במ"ש שלא הזכיר רבינו פלוני הקלני אלא נאמנות דשליח אבל לא משמתינן ליה וכו' דבסוגייא משמע דמשמתינן יעו"ש. להא נמי אמינא דאי משום הא לא אירייא דאיכא למימר דרבינו ס"ל כמ"ש התוס' ביבמות דף נ"ב דמאי דשמתיה ר"י לההוא גברא משום דביזה את ר' יהודה יעו"ש אבל מאן דמצער שליח בי"ד אינו חייב כי אם מלקות אלא אי איכא לאקשויי הוא מה שפסק בהל' תלמוד תורה דפסק שם להדיא דמבזה שליח בי"ד אינו חייב נידוי וכמו שהקשה מהרימ"ט ז"ל ביו"ד סי' כ"ט יעו"ש ועיין בס' לשון ערומים דף ל"ו ע"ד ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f64a06b45595de2882ebcf834a16239c59f14762
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Shoftim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,195 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_The_Sanhedrin_and_the_Penalties_within_their_Jurisdiction
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>בית דין של ג' וכו' וכובשים את יצרם עד שלא יהיה להם שום גנאי ולא שם רע וכו'.</b> שאלה. מעשה שהיה כך היה בראובן שרצו לפוסלו ממנוי שהיה באומרם שהוא מקל בדת משה ואינו מתפלל תפלה בעונתה וכל שכן שאינו הולך לבית הכנסת להתפלל מההיא דפסק הרב מגן גבורים בסי' י' באומרם שכל מ"ש הרב ז"ל שם כולהו איתנהו ביה ביתר שאת ויצא כתב יד אחד ושתף שם לשמעון שהוא ג"כ פסול מסיבת הנזכרת ולעת כזאת לא נודע מי כתבו ושם כתוב ששה ת"ח ישבו על המבוכה זאת ועיינו בהם ועלתה הסכמתם לפוסלם לראובן ושמעון הנזכר כפי פסק הרב מגן גבורים ועל זה רוע התרועעה ארץ כשיצא הכתב יד זה ואמר שמעון מרוב כעסו מי הם הששה ת"ח שכתבו עלי שאני פסול מלהיות ממונה על סיבת הנזכרת ואפי' אם הוא דלביש מדא במדאו אני עושה שיכוהו אלף מכות ועוד רעה חולה של יום המחרת ת"ח אחד הולך בתומו בשוק שמע אומרים לו אתה הוא מהששה ת"ח שעשיתם הפסק מפסול הממונים תזמין למכות והת"ח מצטער הרבה על חילול התורה בפרהסיא וזלגו עיניו דמעות.<br><b> ומעתה</b> יש מהת"ח שתובעים עלבונה של תורה באומרם שעשה חילול התורה במה שאמר שאפילו אם יהיה שלבוש חלוקה דרבנן אכות אותו אלף מכות דמה לו בחלוקו דרבנן כדי לבזות אותם בהכאה ושיהיה מפורסם למי שהוא המכה שהוא לת"ח ולא זכר את ה' ולתורתו וכל שכן שדברים אלו אמרם בפני בעלי בתים בפרהסייא ועל הכל שהיה לו לתור ולדרוש אם אמת הדבר ששום ת"ח עשה פסק עליו או על חבירו כאשר נראה האמת ששום ת"ח לא דבר עליו ולא העלהו בזכרונו כמו שנתברר אח"כ בירור גמור ששום ת"ח לא עשה שום פסק כי אם רננו על ראובן שנמצא בו על מה לחושדו יורנו המורה דעתו בזה.<br><b> תשובה</b> לא ידעתי במה נסתפק השואל אי מהא דכתב מהרא"ש הלוי ז"ל סי' ח' והביאו מרן החבי"ב ז"ל ביו"ד סימן של"ד הגהת הטור אות צ"ז וז"ל המרים יד לחכם ואוחז בבגדיו חייב נידוי מהר"ש הלוי ובנדון דידן לא מרים יד איכא ולא אחיזת בגדיו איכא כי אם אמר להכותו בבגדיו ואדם יראה לעינים דהתם איכא בזוי טפי ומצינן למימר דדוקא התם הוא דכתב הרב שחייב נידוי אבל בנדון דידן דלא עשה מעשה הוא פטור זה אינו שהרי כתב המבי"ט בח"א סי' ל"א וז"ל על שנים שהיו נושאים ונותנים בדברי תורה עלה דההיא דרב פפא ולערב בכדי שיעשו שאחד מהם אמר לערב יו"ט ב' והב' אמר כי ר"ת היה מפרשו למוצאי יו"ט ומי שירצה להחמיר כדבריו יחמיר והשיב ראובן בכעס תאמר למי שהוא אוסר שילך וישתה מים קרים או יין ישן וכו' כתב הרב ז"ל אבל מה שאני חייב להודיע ולהוכיח באמרי פי הוא על מה שכעס ובא לכלל טעות לבזות יקר תפארת דברי ר"ת באומרו תאמר לו שילך וישתה מים קרים וכו' כי אלו הדברים הם דרך בזיון נגד חכם אחד שבדור וכל שכן נגד ר"ת והנני צעיר וקטון שחכמי ישראל בדורינו זה גם עם היותי מחזיק את עצמי שאני קשה קצת לכעוס ונוח לרצות אילו היו מדברים עלי אלו הדברים הייתי כועס ונוטר למי שאמרו כל שכן לדבר דברים אלו נגד הגדול בדורינו זה ואין צריך לומר נגד ר"ת ואין ספק שזהו בכלל מבזה ת"ח שהוא מכלל הכ"ד דברים שמנדים עליהם וכמ"ש הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"ו וכו' ולכן ראוי ומחוייב למי שדבר כך שיחוש לנפשו וינהוג נזיפה בעצמו ויכבד וישב בביתו לפחות יום אחד וכו' יעו"ש.<br><b> ורואה</b> אני שהדברים ק"ו ומה התם שלא אמר שרוצה להכותו למי שמחמיר ולא אמר להכותו אפי' שלובש מדא שהוא חלוקא דרבנן אלא דבר בלשון נסתר והדברים עצמן אינן דברים כל כך בזיון כיון שאמרן בכעס נעשו הדברים בזיון לת"ח והצריכו הרב ז"ל כפרה הכא שהדברים עצמן דברי בזוי הם ואמרן בכעס בפני בעלי בתים להכות נדיבים על לא חמס בכפיהם ק"ו ובודאי שאם היה הדבר בא בפני הרב ז"ל לא היה מספיק לו בזה והיה מחייבו יותר ויותר.<br><b> וכתב</b> דלא דמי נדון דידן לנדון הרב ז"ל דנדון הרב היה (ששמעון) [שראובן] קפץ וכעס מאליו על מה שא"ל שר"ת פי' למוצאי יום טוב שני ואמר שילך וישתה מים קרים או יין ישן אבל בנדון דידן שנמצא כתוב עליו כאותו שכתב הרב מגן גבורים מה שאינו לפי האמת שכל העם מכירים בו ככשר וכתוב עליו שהוא פסול לממונה ועל זה כי יחם לבבו דבר מה שדבר אין להענישו. אמת שכך היה נראה לכאורה אבל מה נעשה בא לכלל כעס בא לכלל טעות שהרי היה לו לידע אם אמת הדבר שיצאו דברים אלו מתחת שום תלמיד חכם וכמו שאמר לו חבירו שאין להאמין ששום תלמיד חכם כותב כן וכמו שכן נראה שהוא האמת ואף אם באולי היה שום תלמיד חכם כותב כן אז היינו נכנסים בסלע המחלוקת שהביא מרן החבי"ב ז"ל שם באות ק"ח וז"ל יש שלמדו מדברי הריב"ש בסימן ס"א ורט"ז שת"ח שהתחיל לחרף לעם הארץ וביזהו העם הארץ אינו חייב נידוי כיון שת"ח היה פוטר מים ובעל משפטי שמואל סי' צ"ח האריך בזה הרבה והעלה דלענין ליטרא דדהבא אין קונסין אותו אבל נידוי חייב וכו' יעויין שם.<br><b> אבל</b> בנדון דידן שכולו שקר ששום ת"ח לא כיוונו עליו ולא עלה בשום אחד אפילו במחשבה כמו שנתברר ועל האמת שאדם יראה לעינים שאינו מסוג זה כלל מה לו עליהם ואם לסטים כבשו דרך לתלות בוקי סריקי בת"ח לכתוב כתב ידו מה שלא היה מעולם מה יעשה הת"ח ואף אם הוא שוגג שחשב להת"ח דבאמת כתבו הכי ומשום הכי דבר מה שדבר מכל מקום כבר כתב הרב משפטי שמואל בסי' קט"ז והביאו מרן החבי"ב ז"ל שם באות ק"ו וז"ל המבזה תלמיד חכם אפי' שוגג חייב נידוי ממ"ש סימן קט"ז יעו"ש.<br><b> ואף</b> שמהרשד"ם ז"ל ביו"ד סימן ר"ג כתב שאם היה שוגג דאין להענישו והביא ראיה לדבריו ממ"ש הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות שבועות שהשומע הזכרת ה' לבטלה שחייב לנדותו והיינו דוקא כשהתרו בו שאז הוי מזיד וכו' וק"ו השתא לכבוד שמים צריך שנדע שהוא מזיד כל שכן בכבוד בשר ודם וכו' יעו"ש ונאמר ג"כ בנדון דידן שהוא פטור מכל מקום כבר הקשה עליו מהר"ש הלוי ז"ל והביאו הרב פני משה בח"ב סימן כ"ח מההיא דפ' זה בורר (סנהדרין דף כ"ו) מעובדא דהנהו קבוראי דקבור מיתנא ביום טוב ראשון שמתינהו רב פפא ופסלינהו לעדות ורב הונא אכשורינהו ופריך והא רשעים נינהו ומשני קא סבר מצוה קא עבידנא והדר פריך והא משמתינן להו ופירש"י ז"ל משמתינן להו בראשונה וחוזרים ושונים בעברה ומשני קא סבר כפרה קא עבדין לן רבנן ומותר לחלל יום טוב משום מצוה והשב בנידוי משום כפרה עד כאן. הרי דבלא התראה שמותי משמתינן להו דאי בהתרו שלא יחללו היאך חוזרים בהו וטועין כיון דהתרו קודם ותירץ הרב ז"ל וז"ל והנראה לענ"ד דשאני התם דמסתמא ידעי ביום טוב ראשון אסור. אלא דלגבי מת טעו וכהאי גוונא הוה ליה לחקור ולמידע אם יכולים לחלל עד כאן יעו"ש.<br><b> ולפי</b> דברי הרב ז"ל תורה יוצאה דבנדון דידן כולי עלמא ידעי דאסור לבזות תלמיד חכם והטעות היה דכיון דנגעו בכבודו מותר לומר עליהם כל מה שיעלה בדעתו ולא כן היה הענין אם כן הדר דינא להנהו קבוראי שהטעות היה שמותר לחללו אפילו הכי שמתינהו רב פפא והכי נמי הכא אפילו לדעת מהרשד"ם ז"ל וכל שכן למ"ש הרב מהר"ש הלוי ז"ל וז"ל ומ"מ לענין דינא של מהרשד"ם ז"ל נראה לחלק ולומר דאע"ג דבהזכרת ה' לא משמתינן ליה אם לא שיתרו לו קודם הקורא לחבירו עבד דנתכוון לבזותו ומשום בזיון הוא דקראו אפילו דמצי לתרץ דיבוריה דעבד עברי הוא דקאמר ליה וכו' כהאי גוונא משמתינן ליה בלא התראה וראיה מדברי השלטי הגבורים וכו' יעו"ש ואף גם מה שרצה לתרץ הרב פני משה בסימן ס"ט לדעת מהרשד"ם ז"ל לההיא דהנהו קבוראי יעו"ש ועיין בס' לשון ערומים דף ל"ז מה שהקשה עליו דבנדון דידן נמי כבר ראו כמה פעמים עונש המבזה ת"ח אפי' לדעת מהרשד"ם נמי אפשר דחייב.<br><b> והנה</b> לתרץ לדעת מהרשד"ם ז"ל עובדא דהנהו קבוראי נראה לענ"ד דאפשר לומר עם מה שיש לדקדק בלישנא דש"ס דאמר הנהו קבוראי ולא אמר הנהו אנשי דקברו מיתנא או סתם הנהו דקברו מיתנא וכדמסיק בשמייהו קבוראי משמע שהיה אומנותם כך כל ימות השנה ובכן כי איתרמי להו שמת ביום טוב ראשון קברוהו כמעשהו בחול ולא השגיחו באיסור יום טוב ואמטו להכי שמתינהו בלא התראה דאחזו עובדייהו דחול וכל כי האי הו"ל למידע ואילו הטעות הוה באופן אחר הוה צריך התראה וכדברי מהרשד"ם ז"ל זה נראה על צד הדוחק ומ"מ דינו של מהרשד"ם ז"ל רבים לוחמים עליו וכמ"ש בספרי הפוסקים.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא לפי הרב המבי"ט בנדון דידן לא גרע מאילו אמר להם שישתו מים קרים דכיון שאמרם בכעס שהוא ביזוי כמבואר לעיל וכל שכן בנדון דידן שהדברים עצמם הם מכוערים ואמרן גם כן בכעס ועשו פירות שאחרים תפסו דרכו ואמרו לת"ח רשום כמו כן ונתחלל כבוד התורה לעין כל דודאי שהוא חייב אלא שצריך להודיע שאפי' שנגע בכבוד ת"ח הרבה כבר הביא מרן החבי"ב ז"ל שם הגהת הטור אות ק"ט משם המבי"ט ז"ל בח"ג סימן צ"ז וז"ל ביזה ב' או ג' חכמים אין מנדין אותו על כל חכם וחכם אלא כיון שנתנדה על ביזוי הגדול שבהם קם ליה בדרבה מיניה ואם הם שוין צריך להודיעו בעת הטלת הנידוי כי על כולם נתנדה עד כאן וכמו כן צריכים אנו להודיע שאם ירצו להעלים עין בענין זה מאיזה סיבה שיהיה ושלא ירבה המחלוקת כבר השמיענו הרב משפטי שמואל והביאו מרן החבי"ב ז"ל שם באות ק"ח וז"ל אם לא נדוהו בי"ד למבזה את החכם הוא מנודה מאליו עד כאן ומעתה משום ואהבת לרעך כמוך צריכים גירי דיליה ואוהביו להודיע מה שחטא והוא יקבל עליו לעשות מה שהדין נותן והוא רחום יכפר עון.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכן מי שנתחייב לחבירו שבועה בבית דין ואמר ליה דור לי בחיי ראשך והפטר או וכו'.</b> הנה דעת רבינו נראה שכל (זה) [זמן] שלא נשבע עדיין יכול לחזור בו מדכתב ונשבע וכו' דמשמע דאם לא נשבע עדיין אף כי נגמר הדין יכול לחזור בו דנגמר הדין לא הוי אלא כשנשבע וכמו שהוכיח הטור ז"ל והוא כדעת ר"ת שהביאו התוספות בריש פ' המפקיד ובפרק יש נוחלין ובפרק שבועת הדיינים (שבועות דף ל"ט) יעו"ש ורש"י ז"ל פירש וז"ל פוטרין אותו מיד ואין משהין אותו כאן שלא יחזור ועל כרחו ישלם מיד שקבל עליו בבי"ד עד כאן וכונתו מבוארת שאם שהה בבי"ד יכול לחזור ולישבע ולפיכך אם משהין אותו כאן שאז אינו יודע לחזור בו.<br><b> איברא</b> דדעת הרא"ש ז"ל נראה לכאורה דסבירא ליה כרבינו שכתב בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ"ג) וז"ל והאי דדור לי בחיי ראשך אחר גמר דין היינו אחר שנשבע אבל קודם שנשבע יכול לחזור בו והא דפרק יש נוחלין עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרת לי רצונך השבע וטול נשבע ואין יכול לחזור בו גרסינן ונשבע אינו יכול לחזור אבל בעוד שלא נשבע יכול לחזור דמיירי דלא שייך ביה פסק דין בעוד שלא עושה מעשה הוי כלפני גמר דין וכו' ומתוך פי' רש"י דהתם משמע דאחר שיצא מלפני בי"ד אינו יכול לחזור בו ומה שקבל עליו בפני בית דין ונפטר מלפניהם בלא חזרה הוי כגמר דין ומסתברא הכי ע"כ הרי דהוצרך לשבש הגירסא ולגרוס ונשבע.<br><b> אמנם</b> לפי מ"ש לבסוף אין אנו צריכים לשבש הגירסא ושפיר גרסינן ונשבע היכא שיצא מבית דין וכן הסכים בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף ל"ט) שאחר שהביא דברי רש"י כתב וז"ל וההיא דפ' יש נוחלין עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור משמע דוקא נשבע אבל קודם שנשבע יכול לחזור לעולם הילכך גרסינן נשבע אינו יכול לחזור בו ומיירי כשיצא מבית דין ע"כ הרי שהסכים לדברי רש"י.<br><b> ונמצא</b> לפי זה לדעת רבינו ור"ת אף שיצא מבית דין כל זמן שלא נשבע יכול לחזור בו ולדעת רש"י והרא"ש ז"ל אם יצא מבית דין אינו יכול לחזור בו ואף שכתבו התוס' בפרק המפקיד דשוב חזר בו ר"ת כבר כתב מרן בית יוסף בסימן כ"ב סעי' ו' וזה לשונו כדבריו הראשונים עיקר דאתו כדעת הרא"ש ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכו' ובסוף דבריו כתב וז"ל ואני כתבתי לעיל דכדברי הרמב"ם ז"ל עיקר דהרא"ש ז"ל נמי הכי ס"ל עכ"ל.<br><b> אלא</b> דמ"ש דדברי ר"ת אתו כדעת הרא"ש ז"ל ושדעת רבינו נמי הכי ס"ל וכן נמי מ"ש לקמן דהרא"ש ז"ל נמי הכי ס"ל כדעת רבינו דברי תימה הם דהא לפי מ"ש דעת הרא"ש ז"ל הוא כדעת רש"י ורבינו כר"ת וכעין שאלתנו הקשה מהר"מ מלובלין סימן קי"ג ומהר"א די בוטון ז"ל הביאם מרן החבי"ב מהדורא בתרא הגהת ב"י אות י"ג יעו"ש והוא ז"ל תירץ דמרן ב"י סבירא ליה דבאומר השבע והפטר לכו"ע בין לרש"י והרא"ש ז"ל בין לרבינו ור"ת אם לא קנו מידו כל זמן שלא נשבע יכול לחזור בו במידי דלא שייך ביה פסק דין בעוד שלא נעשה המעשה הוי כלפני גזר דין אבל במי שנתחייב שבועה בבי"ד ואומר איני נשבע אלא אשלם בהא פליגי דלדעת רש"י והרא"ש ז"ל כל שיצא מבי"ד אע"פ שלא שילם אינו יכול לחזור בו ולדעת רבינו ור"ת כל זמן שלא שילם יכול לחזור בו יעו"ש באורך ושכן תירץ הרב ב"ח ז"ל.<br><b> ואנא</b> חכים ולא בחכמה לא אדע שכול במה שהשוה כולם כאחד בנשבע וטול או השבע והפטר דכל שלא נשבע יכול לחזור כיון שתלה התנאי באחר דאם כדבריו ז"ל מאי קשיא ליה להרא"ש ז"ל בפרק שבועת הדיינים מהא דפ' יש נוחלין עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי דגרסינן ונשבע דמשמע דאי הוה קודם שנשבע יכול לחזור לעולם וכו' ומאי קושיא לימא דהכי הוי קושטא דמילתא דהיינו טעמא דכיון שתלה התנאי באחר כל זמן שלא נשבע יכול לחזור בו ואף כי יצא מבית דין ומה מקום לשבש הגירסא וכמו כן נמי מה שהקשה מהא דאמרינן איני נשבע פוטרין אותו מיד יעו"ש ומאי קושיא התם שאני דכיון שאמר איני נשבע נתחייב בתשלומין ותו לא מצי לחזור משא"כ הכא וכעת דברי מרן צריכים לי עיון.<br><b> וראיתי</b> להרב משנה למלך ז"ל שכתב וז"ל כתב הרא"ש ז"ל בתשובה כלל כ"ו סי' ח' מי שקבל עליו דין אחד ונגמר הדין אינו יכול לחזור בהם אע"פ ששניהם מתרצים בכך ע"כ. ודברי הרב אינם מובנים לי דאם שניהם מתרצים למה אינו יכול לחזור בהם ואדם רשאי בשלו ומה כח בי"ד יפה וכו' ואפשר עוד לפרש דנפק"מ אם היה חב לאחרים בחזרתם שכבר הקנו לו זכותם לאחרים או לאיש אשר לו נושה ואין לנו פרעון אלא זה ומאד קיצר הרב אם כונתו בדרכים הללו יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לא זכיתי להבין דבריו דאיך לא שת לבו למ"ש מרן בסימן הנזכר מחודש ו' שהביא תשובה זאת בסי' (י') [ח'] והקשה עליו כמו שהקשה הוא ז"ל ותירץ שני תירוצים ובתירוץ בתרא כתב וז"ל ועיין לעיל דהבעל דין קאי ואינם יכולים לחזור בהם ולעמוד בפני בי"ד אחר ומפני כבוד הדין הראשון וזה נראה יותר עכ"ל וכן תירץ הרב ב"ח ז"ל ועיין ש"ך סק"ח.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>דיני ממונות וכן הטומאות וכן הטהרות וכו'.</b> עיין במרן כ"מ ז"ל שכתב שכך היתה הגירסא בברייתא יעו"ש. וראיתי למרן החבי"ב ז"ל בחו"מ סי' י"ח הגהות ב"י אות ו' שצידד בדעת רבינו וז"ל ואפשר שסובר דדוקא בתלמיד דלגמריה דרב צריך ולסבריה לא צריך נמנה בשנים אבל בתלמיד דלגמריה ולסבריה צריך מונין להם כאחד. ולפי זה לא פסק הרמב"ם ז"ל עם רש"י ז"ל והראב"ד והמרדכי ז"ל אלא בגירסת הברייתא אבל לענין הדין כולם שוין וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> אחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דאם כן היכי משני הש"ס דברייתא מיירי דלגמריה ולסבריה צריך וכן כתב רבינו לקמן כיון דרישא דברייתא דקתני נמנים לשנים מיירי דלגמריה צריך ולא לסבריה ואם נאמר דסיפא דוקא מיירי דלגמריה צריך ולסבריה גם כן צריך ורש"י מיירי דלגמריה צריך ולא לסבריה לברייתא גופא תיקשי דאמאי חילק לדיני ממונות מדיני נפשות כיון שדינם שוין שאם לגמריה ולסבריה צריך אין נימנים אלא לאחד ואי לסבריה לא צריך נמנים לשנים עוד כתב הרב ז"ל דאפשר לאידך גיסא וכו' ומ"מ בתלמיד דלגמריה צריך ולסבריה לא צריך לא מצינו בפירוש מי שיאמר דנמנים לאחד אדרבא מצינו למרדכי בפירוש דנמנים לשנים ויש לנו ליחס סברא זו לרש"י ולהראב"ד ז"ל יעו"ש ולא ידעתי מי הוא שיחלוק בזה דהא אפילו בדיני נפשות אמרינן דנמנים לשנים וכל שכן בדיני ממונות ודוק.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אסור לנהוג קלות בשליח בי"ד והרי השליח נאמן כשנים לענין הנידוי שאם אמר פלוני הקלני וכו' משמתין אותו וכו'. וכל המצער שליח בי"ד יש לבי"ד להכותו וכו'.</b> וכתב מרן ז"ל בכ"מ וז"ל ויש לתמוה דכיון דאמר פלוני הקלני משמתין אותו מאי רבותיה דרב מנגיד למאן דמצער שליח בי"ד הא שמתא דחמירא מנגידא מחייב ושמא י"ל שמלבד השמתא הוה מנגיד וכו' ועוד י"ל שפלוני הקלני לא נקט לה לענין השמתא אלא לענין שהוא נאמן כשנים ע"כ. וראיתי למהרימ"ט ז"ל ביו"ד סי' פ"ט שדחה ב' התירוצים וז"ל וזה לא יתכן חדא דאמאי מחמרינן במבזה שליח בי"ד יותר ממבזה בי"ד עצמו דבנידוי סגי ליה ועוד דא"כ במה בא רב נחמן לתפוס לר' יהודה שנידהו דא"ל ולנגדיה מר מנגד והרי הנגידא תוספת על הנידוי הוא ור"י פיחת לו מאונסו ועד שהשיבו דחמירא מיניה עבדיה ליה והלא הקל מעליו ונגרע מערכו עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לומר דאי משום הא איכא למימר דבהא פליגי דרב נחמן הוה ס"ל דהא דרב מנגיד היינו מלקות לחוד דומיא דהנך ולא שמתא וחדית ליה ר' יהודה דאינו כן אלא תרתי חייב ואנא דחמירא מיניה עבדי ליה והביאו לרבינו עד הלום לפרש כן בש"ס דקדוק הלשון באומרו דחמירא מיניה עבדי ליה ולא קאמר חמירא מיניה. אלא משמע דבתרתי חייב והוא עשה החומרא מהם זה נראה להליץ בעד מרן ז"ל.<br><b> עוד </b> הקשה הרב בחי' שם בקידושין דף ע' מהש"ס וז"ל ומאי דגריס רש"י א"ל ר"נ שילקהו ולא שינדהו וא"ל ר"י דעדיפא מיניה עבידנא קשה דמי התיר לו להחמיר עליו ולהטיל עליו חומר נידוי דחמירא כדאמרינן מימנו אנגידא ולא מימנו אשמתא וההוא גברא לא מחיל עלבונו דלדידיה נגידא עדיפא ליה וי"ל דה"ק ראוי היה להענישו בחומרא הימנה והמניה ר"נ ולא חקר את פיו עוד ע"כ. והנה מ"ש ראוי היה להענישו בחומרא הימנה היינו לומר על שביזה לו ולזה לא חקר את פיו מה עשה על שהיה ראוי יותר ממלקות דמשום הכי לא סגי ליה במלקות ושמתיה כי המניה ליה רב נחמן לר' יהודה. והוצרכתי לזה לפי שראיתי למרן החבי"ב ז"ל ביו"ד סי' של"ד הגהת ב"י אות פ"א שהקשה על תירוץ זה וז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו של הרב רבינו ז"ל דאם ר"ל דר"י העלים מר"נ שלא נדוהו זה אי אפשר דודאי ההוא גברא כד אזל לגביה ר"נ למיקבל עליה דר"י ודאי דא"ל דשמתיה (ר"נ) [דר"נ] שאל ליה אמאי שמתיה לההוא גברא ועוד כי מרן גופיה העלים מה תשובה השיב למה שהחמיר עליו סוף דבר השגתי לא זכיתי להבין דברי רבינו ע"כ. ולפי הנראה הוא שהרב ז"ל הבין בדברי מהרימ"ט שכונתו לומר דהמניה ר"נ לר"י ולא חקר את פיו בעונש שהחמיר עליו ולזה הרבה להשיב עליו אמנם לא כן אנכי עמדי שמ"ש הרב והמניה ר"נ ולא חקר את פיו היינו לומר שלא שאל מה עשה עד שהיה ראוי יותר ממלקות ומשו"ה שמתיה זה הוא שלא שאל והוא סיבת (האונ') [העונש] כן נ"ל לדעת הרב ז"ל בבירור.<br><b> והסמ"ע </b> בחו"מ סי' ח' ס"ק כ"ג כתב וז"ל והמצערו יש רשות לבי"ד להכות ופירוש כשיש עדים שמצערו מעין אותו מעשה אבל אין עדים אין השליח נאמן להכותו ע"פ וכו' יעו"ש. והקשה הרב ט"ז וז"ל וקשה לי א"כ מאי פריך בגמ' ר"נ לר"י ולינגדיה מר דילמא לא היו שם עדים ואינו נאמן השליח בי"ד למלקות ע"כ. ואחרי המחילה רבה לא זכיתי להבין דבריו דהא ההיא עובדא היה בבית טבחם וא"ל הב לי בישרא וא"ל נטר עד דשקיל לשמעיה דר' יהודה וא"ל מאן רב יהודה וא"ל לר"י וכו' הרי שהיו שם עדים ואמרו לר"י ואמטו להכי מנגד כיון דאיכא עדים וצ"ע.<br><b> עוד </b> הקשה הרב ז"ל למרן בתירוץ ב' במ"ש שלא הזכיר רבינו פלוני הקלני אלא נאמנות דשליח אבל לא משמתינן ליה וכו' דבסוגייא משמע דמשמתינן יעו"ש. להא נמי אמינא דאי משום הא לא אירייא דאיכא למימר דרבינו ס"ל כמ"ש התוס' ביבמות דף נ"ב דמאי דשמתיה ר"י לההוא גברא משום דביזה את ר' יהודה יעו"ש אבל מאן דמצער שליח בי"ד אינו חייב כי אם מלקות אלא אי איכא לאקשויי הוא מה שפסק בהל' תלמוד תורה דפסק שם להדיא דמבזה שליח בי"ד אינו חייב נידוי וכמו שהקשה מהרימ"ט ז"ל ביו"ד סי' כ"ט יעו"ש ועיין בס' לשון ערומים דף ל"ו ע"ד ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7e62e215481cafcd05b8b3d4b35355facb341de6
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,144 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות טומאת מת
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות טומאת מת
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>דברי המגיה איתא</b> בסוכה דף כ"ה וז"ל ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם אותם אנשים מי היו נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר' יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שהיו עסוקין בנדב ואביהוא ע"כ. וכתבו התוס' וז"ל מישאל ואלצפן היו שהיו עסוקין בנדב ואביהוא וא"ת למ"ד בפרק ארבע מיתות דשריפה ממש היה שנשרפו גופן וכן דריש בתורת כהנים מותאכל [אש] אותם אמאי נטמאו י"ל דשמא שלדן היתה קיימת עכ"ל. והנה ראיתי להרב רמת שמואל שהקשה על דברי התוס' וז"ל דמאי קושיא היא זאת דהא למ"ד דאף גופם נשרפו אמרו שם דהתחיל מגוואי כעין מיתה א"כ תיכף שנשרפו נשמתן נטמאו הבגדים מחמת גופם ואף כי אח"כ נשרפו גופם מ"מ נטמאו הבגדים מחמת גופם והו"ל אב הטומאה ומישאל ואלצפן נטמאו מהבגדים וצ"ע עכ"ל וראיתי להרב מורי זקיני זלה"ה בספרו הטהור טירת כסף שתירץ קושיא זו של רמת שמואל וז"ל אמנם אחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו של הרב ז"ל לא קשה להתוס' ולא מידי דהם סבירא להו כסברת הראב"ד ז"ל בפ"ה מהל' טומאת מת ה"ג וז"ל דהבגדים הם אב הטומאה ומטמא לאדם הנוגע בהם היינו כשהן מחוברין למת אבל לאחר שפרשו מן המת אין הם אב הטומאה ואף שהרמב"ם ז"ל ס"ל כקושיית הרב רמת שמואל ז"ל מ"מ יש לומר שהתוס' ז"ל ס"ל כסברת הראב"ד ז"ל כשאינן מחוברין לא הוו אב הטומאה ועל זה הקשו דכיון שגופן נשרף ואחר שנשרף הגוף הוא טהור והגם שנטמאו הבגדים מהגוף קודם שנשרפו מ"מ כשבאו מישאל ואלצפן להוציאן לא היו הכותנות מחוברין למת ומישאל ואלצפן לא נטמאו עכ"ל.<br><b> ולענ"ד </b> נראה אם ניחא קמייהו דרבנן לתרץ קושיית רמת שמואל אפי' לדעת הרמב"ם והוא דכתב הרמב"ם בפ"ה מהל' טומאת מת הל' י"ג וז"ל בגדים הנוגעין במת אע"פ שהן כמת לטמא אחרים שנגעו בהן טומאת שבעה אינו כמת לטמא אחרים באהל ובמשא שהמשא למת עצמו אינו מפורש כמו שביארנו עכ"ל, נמצינו למידין מדברי הרמב"ם שהבגדים שנטמאו במת אינו מטמא אחרים במשא וא"כ הוא מישאל ואלצפן לא נטמאו בנדב ואביהוא משום שבמשא היה שהרי מעיד עליהן הכתוב וישאום בכותנותם וזהו שהקשו התוס' ז"ל וזה לשונם למ"ד דשריפה ממש היה שנשרפו גופם א"כ מישאל ואלצפן לא נטמאו ואף שתיכף שנשרפו הנשמות נשארו הגוף קיים ונטמאו הבגדים מחמת הגוף מ"מ מישאל ואלצפן לא נטמאו מהבגדים משום שבמשא היה שנאמר וישאום בכתונותם ודוק. <b> הכ"ד הצעיר אברהם רבינו גאטינייו ס"ט</b>
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק הרי הן של דבריהם ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי וכו'.</b> הנה ידוע מחלוקת הראשונים בהא דקי"ל ספקא דאורייתא לחומרא אי ר"ל שרבנן החמירו בו אבל מן התורה כל ספקא רחמנא שריא או דילמא דמדאורייתא אסיר ומחמירנן ביה מספק ודעת רבינו הוא דכל ספק מן התורה מותר ולדעת שאר רבוותא הרא"ה והרשב"א מן התורה אסור. וראיתי להרב פר"ח ביו"ד סי' ק"י בקונטרס ספק ספקא שכתב וז"ל וכן דעת רש"י וכמו שהוכיח מהרימ"ט מדבריו דפ' עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ג ע"א) וכן מוכח עוד בהדיא מדבריו בר"פ האשה דאמרינן וקדשתו בעל כרחו ופרכינן היכי דמי, וכתב וז"ל היכי דמי וכו' דהא ודאי באיסור מפורסם ואפי' באיסור ספק לא איצטריך קרא דודאי כפינן ליה עכ"ל, ועיין בס' עץ החיים בלשונות על רבינו מה שהקשה על זה יעו"ש.<br><b> ואני</b> תמיהא לי טובא על הרב פר"ח שרצה ליחס סברא זאת לדעת רש"י ז"ל דהא דעת רש"י נראה בפירוש יותר דס"ל כדעת רבינו, שכתב בפ"ק דחולין דף ט' ע"ב וז"ל והלכתא גמירי לה דברה"ר ספקו טהור וגזירת הכתוב היא דהא ברה"י לחומרא אזלינן וכל ספק דאיסורא לחומרא בעינן למיזל שמא יעבור ע"כ, הרי לך להדיא דספק דאורייתא דאזלינן לחומרא הוא משום גזירה שמא יעבור והיינו ודאי מדרבנן דאי מדאורייתא אין לומר שמא יעבור וגם אין לומר בעינן למיזל והוא היפך מה שהוכיח הפר"ח לדעת רש"י וצריך ישוב.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..454870e42e2464ded8c51e35381d8a3fa86ddfd0
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,147 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות טומאת מת
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Defilement_by_a_Corpse
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות טומאת מת
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>דברי המגיה איתא</b> בסוכה דף כ"ה וז"ל ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם אותם אנשים מי היו נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר' יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שהיו עסוקין בנדב ואביהוא ע"כ. וכתבו התוס' וז"ל מישאל ואלצפן היו שהיו עסוקין בנדב ואביהוא וא"ת למ"ד בפרק ארבע מיתות דשריפה ממש היה שנשרפו גופן וכן דריש בתורת כהנים מותאכל [אש] אותם אמאי נטמאו י"ל דשמא שלדן היתה קיימת עכ"ל. והנה ראיתי להרב רמת שמואל שהקשה על דברי התוס' וז"ל דמאי קושיא היא זאת דהא למ"ד דאף גופם נשרפו אמרו שם דהתחיל מגוואי כעין מיתה א"כ תיכף שנשרפו נשמתן נטמאו הבגדים מחמת גופם ואף כי אח"כ נשרפו גופם מ"מ נטמאו הבגדים מחמת גופם והו"ל אב הטומאה ומישאל ואלצפן נטמאו מהבגדים וצ"ע עכ"ל וראיתי להרב מורי זקיני זלה"ה בספרו הטהור טירת כסף שתירץ קושיא זו של רמת שמואל וז"ל אמנם אחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו של הרב ז"ל לא קשה להתוס' ולא מידי דהם סבירא להו כסברת הראב"ד ז"ל בפ"ה מהל' טומאת מת ה"ג וז"ל דהבגדים הם אב הטומאה ומטמא לאדם הנוגע בהם היינו כשהן מחוברין למת אבל לאחר שפרשו מן המת אין הם אב הטומאה ואף שהרמב"ם ז"ל ס"ל כקושיית הרב רמת שמואל ז"ל מ"מ יש לומר שהתוס' ז"ל ס"ל כסברת הראב"ד ז"ל כשאינן מחוברין לא הוו אב הטומאה ועל זה הקשו דכיון שגופן נשרף ואחר שנשרף הגוף הוא טהור והגם שנטמאו הבגדים מהגוף קודם שנשרפו מ"מ כשבאו מישאל ואלצפן להוציאן לא היו הכותנות מחוברין למת ומישאל ואלצפן לא נטמאו עכ"ל.<br><b> ולענ"ד </b> נראה אם ניחא קמייהו דרבנן לתרץ קושיית רמת שמואל אפי' לדעת הרמב"ם והוא דכתב הרמב"ם בפ"ה מהל' טומאת מת הל' י"ג וז"ל בגדים הנוגעין במת אע"פ שהן כמת לטמא אחרים שנגעו בהן טומאת שבעה אינו כמת לטמא אחרים באהל ובמשא שהמשא למת עצמו אינו מפורש כמו שביארנו עכ"ל, נמצינו למידין מדברי הרמב"ם שהבגדים שנטמאו במת אינו מטמא אחרים במשא וא"כ הוא מישאל ואלצפן לא נטמאו בנדב ואביהוא משום שבמשא היה שהרי מעיד עליהן הכתוב וישאום בכותנותם וזהו שהקשו התוס' ז"ל וזה לשונם למ"ד דשריפה ממש היה שנשרפו גופם א"כ מישאל ואלצפן לא נטמאו ואף שתיכף שנשרפו הנשמות נשארו הגוף קיים ונטמאו הבגדים מחמת הגוף מ"מ מישאל ואלצפן לא נטמאו מהבגדים משום שבמשא היה שנאמר וישאום בכתונותם ודוק. <b> הכ"ד הצעיר אברהם רבינו גאטינייו ס"ט</b>
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק הרי הן של דבריהם ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי וכו'.</b> הנה ידוע מחלוקת הראשונים בהא דקי"ל ספקא דאורייתא לחומרא אי ר"ל שרבנן החמירו בו אבל מן התורה כל ספקא רחמנא שריא או דילמא דמדאורייתא אסיר ומחמירנן ביה מספק ודעת רבינו הוא דכל ספק מן התורה מותר ולדעת שאר רבוותא הרא"ה והרשב"א מן התורה אסור. וראיתי להרב פר"ח ביו"ד סי' ק"י בקונטרס ספק ספקא שכתב וז"ל וכן דעת רש"י וכמו שהוכיח מהרימ"ט מדבריו דפ' עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ג ע"א) וכן מוכח עוד בהדיא מדבריו בר"פ האשה דאמרינן וקדשתו בעל כרחו ופרכינן היכי דמי, וכתב וז"ל היכי דמי וכו' דהא ודאי באיסור מפורסם ואפי' באיסור ספק לא איצטריך קרא דודאי כפינן ליה עכ"ל, ועיין בס' עץ החיים בלשונות על רבינו מה שהקשה על זה יעו"ש.<br><b> ואני</b> תמיהא לי טובא על הרב פר"ח שרצה ליחס סברא זאת לדעת רש"י ז"ל דהא דעת רש"י נראה בפירוש יותר דס"ל כדעת רבינו, שכתב בפ"ק דחולין דף ט' ע"ב וז"ל והלכתא גמירי לה דברה"ר ספקו טהור וגזירת הכתוב היא דהא ברה"י לחומרא אזלינן וכל ספק דאיסורא לחומרא בעינן למיזל שמא יעבור ע"כ, הרי לך להדיא דספק דאורייתא דאזלינן לחומרא הוא משום גזירה שמא יעבור והיינו ודאי מדרבנן דאי מדאורייתא אין לומר שמא יעבור וגם אין לומר בעינן למיזל והוא היפך מה שהוכיח הפר"ח לדעת רש"י וצריך ישוב.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0ae8c483b1b838085a637ab644ab4af954bb1139
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,28 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement of Foods
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כמה שיעור אוכלין לטומאת עצמן כל שהן אפי' שמשום או חרדל מטמא שנאמר כל האוכל אשר יאכל וכו' ואין אוכל מטמא אוכל אחר או משקין וכו'.</b> כתב הכ"מ דנפקא ליה לרבינו מהתורת כהנים וז"ל מכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהוא יכול יטמא לאחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל אוכל הנאכל והיינו כביצה יעו"ש. והנה פשט התו"כ הוא דלטמא את האחרים לא סגי כי אם כביצה והוא מדאורייתא מדקאמר ת"ל אשר יאכל והוי כביצה וקשה מהא דפסק רבינו בפ"ז מהל' אבות הטומאה ה"א וז"ל ואין האוכל שנטמא מטמא אוכל אחר מן התורה ולא המשקין שנטמאו [מטמאין] דבר אחר מן התורה אבל מדברי סופרים גזרו על האוכל הטמא שאם נגעו באוכל אחר טמאהו ע"כ, ונפקא ליה מההיא דפסחים דף י"ד והתם ליכא למימר דפחות מכביצה הוא דמטמא לאחרים מדרבנן אבל כביצה הוי מדאורייתא כמבואר אלא דצ"ל כמ"ש רבינו כאן הוי מדרבנן אבל מדאורייתא אפי' כביצה אינו מטמא לאחרים ומ"ש בתו"כ הוי אסמכתא וזהו שכתב רבינו לטומאת עצמן כל שהן שנאמר כל האוכל אשר יאכל ובמטמא לאחרים לא הביא קרא כמ"ש בתו"כ אלא ודאי דס"ל כמ"ש דלטמא אחרים לא אמרו בתו"כ אלא דרך אסמכתא.<br><b> אלא</b> דא"כ קשה להתוס' דפסחים דף ל"ג ד"ה אימת מתכשרי שכתבו וז"ל וההוא דתורת כהנים שהביא רש"י ז"ל שאוכל מטמא בכל שהוא אסמכתא היא ומילי טובא מפיק מקרא בתו"כ ואינו אלא אסמכתא ע"כ. וקשה דאמאי לא הכריחו כן מדאוכל כביצה אינו (מקבל טומאה) [מטמא אוכל] אלא מדרבנן כמ"ש בפסחים דף י"ד הכי נמי פחות מכביצה לטומאת עצמן אינו מקבל טומאה אלא מדרבנן והשתא הוי התו"כ אסמכתא לגמרי ומכאן הקשה הרב תוס' יו"ט בפי"ג דאהלות משנה ה' לרבינו דס"ל דכל שהן מקבל טומאה וז"ל והרמב"ם אע"פ שכתב לא יטמא טומאת אוכלין בחיבורו פסק פחות מכביצה שאינם מוכשרין אינו חוצץ וטעמא לפי שמקבל טומאה מדאורייתא וכן מוכיח הכ"מ מהל' טומאת אוכלין ע"כ, וכונתו רצויה להקשות מדכתב בפי' המשנה לא יטמא טומאת אוכלין משמע דלא מקבל טומאה ממ"ש בס' היד פרק ט"ו מהלכות טומאת מת שפי' בהיפך דטעמא שאינם מוכשרין הא אם היו מוכשרין מקבל טומאה.<br><b> ולפי </b> קוצר עניות דעתי נראה דכונת רבינו בפי' המשנה שכתב לא יטמא טומאת אוכלין הוא לא יטמא לאחרים קאמר ולא לטמא עצמן שכן דייק בלישניה וז"ל ומה שיהיה פחות מכביצה לא יטמא טומאת אוכלין ולזה חשבנוהו כדבר טהור ע"כ, משמע שהן טמאין וחשבנוהו כדבר טהור כיון שאינו מטמא לאחרים וכן נמי מדכתב לא יטמא אוכלין משמע דלטמא אחרים קאמר. ועוד דזה מוכח דאל"כ תיקשי ליה ג"כ לרבינו ממה שפי' במתני' דפסחים פ"ג על מתני' דההולך לשחוט את פסחו וכן מי שיצא מירושלים שפי' רבינו וז"ל ר' מאיר אומר כמו שטומאת אוכלין בכביצה ר"ל שאינה מטמאה עד שיהיה בה כביצה כאשר נבאר בפי' רחב בראש מסכת טהרות ע"כ, הרי דכאן נמי פי' דפחות מכביצה מקבל טומאה אלא דלא מטמא לאחרים קאמר וא"כ קשה לרבינו גם מהכא אלא ודאי דצ"ל כמ"ש הרב המגיה בס' מל"מ הקשה לרבינו דס"ל דכל שהוא מקבל טומאה מדאמרינן בפ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ט) דר"מ סבר חזרתו כטומאתו מה טומאתו בכביצה וכו' הרי דאינו מקבל טומאה פחות מכביצה והניחו בתימה יעו"ש ולפי מ"ש רבינו בפי' המשניות לא קשיא מידי דחזרתו כטומאתו דקאמר היינו ליטמא אחרים אבל לטומאת עצמו אפי' כל שהוא מקבל טומאה. ושוב ראיתי להרב קהלת יעקב הנדפס מחדש בפי"ח מהל' שבת הכ"ז שתירץ כן יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> בס' שמות בארץ בח' יוה"כ בדף ע"ט מהש"ס שכתב וז"ל ולכן יותר נכון הוא לומר דהסברא של הרוקח טעמו משום דהדבר במחלוקת הוא שנוי אם פחות מכביצה מקבל טומאה מן התורה או לא לפיכך יטול ולא יברך ואע"ג דכו"ע מודים דמקבל טומאה מדרבנן שמא לא הצריכו חכמים נטילה אלא לשיעור כביצה דמקבל טומאה מן התורה יעו"ש. ודברים אלו קשים לענ"ד לומר דפחות מכביצה מקבל טומאה מדרבנן לכו"ע דהא הרז"ה בר"פ המצניע כתב וז"ל ושמעינן מהכא דפחות מכביצה אוכלין לא מקבלין טומאה וההיא דתניא בספרא מכל האוכל מלמד שהוא מטמא בכל שהוא יש מפרשים בצירוף כלי וכו' ויש אומרים שהיא טומאה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא יעו"ש, וכ"כ הרשב"א שם והשתא מדאוקמו ההיא דתורת כהנים בצירוף ולא מוקמו ליה באסמכתא כמ"ש התוס' שם בשם ר"ת ובפסחים והיש אומרים שהביא הרז"ה אח"כ, מוכח דס"ל דאינו מטמא אפי' מדרבנן היפך דעת התוס' וכמו כן קשה על הרב המגיה בס' מל"מ שכתב וז"ל ודע דלכו"ע פחות מכביצה וכו' ועיין בחי' הרשב"א בפ' העור והרוטב (חולין דף קי"ח) דנראה מדבריו דס"ל דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה אפי' מדרבנן והיא סברא מחודשת ויש לתת סמך לסברתו וכו' יעו"ש, ואישתמיט ליה דברי הרז"ה ז"ל הנ"ל. ועיין בס' דברי אמת בקונטרס דף צ"ו בס' מלך שלם הל' טומאת אוכלין דף כ"ג ובס' יד משה דף קס"א שכתבו דלכו"ע פחות מכביצה מקבל טומאה מדרבנן ולא זכרו שרים לדברי הרז"ה ז"ל ועיין להרא"ם בפ' שמיני שכתב דזה שאמרו בתו"כ שטומאת עצמן בכל שהן אינו אלא מדברי סופרים ומ"ש בתו"כ מלמד שמטמא בכל שהן אינו אלא דרך אסמכתא יעו"ש והוא סברת התוס' כמ"ש ועיין בס' יד משה דף קס"א ע"ב יעו"ש.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..134607b68ae4cdab871ea2c4094aabc264573730
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement of Foods/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,31 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Defilement of Foods
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Defilement_of_Foods
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות טומאת אוכלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כמה שיעור אוכלין לטומאת עצמן כל שהן אפי' שמשום או חרדל מטמא שנאמר כל האוכל אשר יאכל וכו' ואין אוכל מטמא אוכל אחר או משקין וכו'.</b> כתב הכ"מ דנפקא ליה לרבינו מהתורת כהנים וז"ל מכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהוא יכול יטמא לאחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל אוכל הנאכל והיינו כביצה יעו"ש. והנה פשט התו"כ הוא דלטמא את האחרים לא סגי כי אם כביצה והוא מדאורייתא מדקאמר ת"ל אשר יאכל והוי כביצה וקשה מהא דפסק רבינו בפ"ז מהל' אבות הטומאה ה"א וז"ל ואין האוכל שנטמא מטמא אוכל אחר מן התורה ולא המשקין שנטמאו [מטמאין] דבר אחר מן התורה אבל מדברי סופרים גזרו על האוכל הטמא שאם נגעו באוכל אחר טמאהו ע"כ, ונפקא ליה מההיא דפסחים דף י"ד והתם ליכא למימר דפחות מכביצה הוא דמטמא לאחרים מדרבנן אבל כביצה הוי מדאורייתא כמבואר אלא דצ"ל כמ"ש רבינו כאן הוי מדרבנן אבל מדאורייתא אפי' כביצה אינו מטמא לאחרים ומ"ש בתו"כ הוי אסמכתא וזהו שכתב רבינו לטומאת עצמן כל שהן שנאמר כל האוכל אשר יאכל ובמטמא לאחרים לא הביא קרא כמ"ש בתו"כ אלא ודאי דס"ל כמ"ש דלטמא אחרים לא אמרו בתו"כ אלא דרך אסמכתא.<br><b> אלא</b> דא"כ קשה להתוס' דפסחים דף ל"ג ד"ה אימת מתכשרי שכתבו וז"ל וההוא דתורת כהנים שהביא רש"י ז"ל שאוכל מטמא בכל שהוא אסמכתא היא ומילי טובא מפיק מקרא בתו"כ ואינו אלא אסמכתא ע"כ. וקשה דאמאי לא הכריחו כן מדאוכל כביצה אינו (מקבל טומאה) [מטמא אוכל] אלא מדרבנן כמ"ש בפסחים דף י"ד הכי נמי פחות מכביצה לטומאת עצמן אינו מקבל טומאה אלא מדרבנן והשתא הוי התו"כ אסמכתא לגמרי ומכאן הקשה הרב תוס' יו"ט בפי"ג דאהלות משנה ה' לרבינו דס"ל דכל שהן מקבל טומאה וז"ל והרמב"ם אע"פ שכתב לא יטמא טומאת אוכלין בחיבורו פסק פחות מכביצה שאינם מוכשרין אינו חוצץ וטעמא לפי שמקבל טומאה מדאורייתא וכן מוכיח הכ"מ מהל' טומאת אוכלין ע"כ, וכונתו רצויה להקשות מדכתב בפי' המשנה לא יטמא טומאת אוכלין משמע דלא מקבל טומאה ממ"ש בס' היד פרק ט"ו מהלכות טומאת מת שפי' בהיפך דטעמא שאינם מוכשרין הא אם היו מוכשרין מקבל טומאה.<br><b> ולפי </b> קוצר עניות דעתי נראה דכונת רבינו בפי' המשנה שכתב לא יטמא טומאת אוכלין הוא לא יטמא לאחרים קאמר ולא לטמא עצמן שכן דייק בלישניה וז"ל ומה שיהיה פחות מכביצה לא יטמא טומאת אוכלין ולזה חשבנוהו כדבר טהור ע"כ, משמע שהן טמאין וחשבנוהו כדבר טהור כיון שאינו מטמא לאחרים וכן נמי מדכתב לא יטמא אוכלין משמע דלטמא אחרים קאמר. ועוד דזה מוכח דאל"כ תיקשי ליה ג"כ לרבינו ממה שפי' במתני' דפסחים פ"ג על מתני' דההולך לשחוט את פסחו וכן מי שיצא מירושלים שפי' רבינו וז"ל ר' מאיר אומר כמו שטומאת אוכלין בכביצה ר"ל שאינה מטמאה עד שיהיה בה כביצה כאשר נבאר בפי' רחב בראש מסכת טהרות ע"כ, הרי דכאן נמי פי' דפחות מכביצה מקבל טומאה אלא דלא מטמא לאחרים קאמר וא"כ קשה לרבינו גם מהכא אלא ודאי דצ"ל כמ"ש הרב המגיה בס' מל"מ הקשה לרבינו דס"ל דכל שהוא מקבל טומאה מדאמרינן בפ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ט) דר"מ סבר חזרתו כטומאתו מה טומאתו בכביצה וכו' הרי דאינו מקבל טומאה פחות מכביצה והניחו בתימה יעו"ש ולפי מ"ש רבינו בפי' המשניות לא קשיא מידי דחזרתו כטומאתו דקאמר היינו ליטמא אחרים אבל לטומאת עצמו אפי' כל שהוא מקבל טומאה. ושוב ראיתי להרב קהלת יעקב הנדפס מחדש בפי"ח מהל' שבת הכ"ז שתירץ כן יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> בס' שמות בארץ בח' יוה"כ בדף ע"ט מהש"ס שכתב וז"ל ולכן יותר נכון הוא לומר דהסברא של הרוקח טעמו משום דהדבר במחלוקת הוא שנוי אם פחות מכביצה מקבל טומאה מן התורה או לא לפיכך יטול ולא יברך ואע"ג דכו"ע מודים דמקבל טומאה מדרבנן שמא לא הצריכו חכמים נטילה אלא לשיעור כביצה דמקבל טומאה מן התורה יעו"ש. ודברים אלו קשים לענ"ד לומר דפחות מכביצה מקבל טומאה מדרבנן לכו"ע דהא הרז"ה בר"פ המצניע כתב וז"ל ושמעינן מהכא דפחות מכביצה אוכלין לא מקבלין טומאה וההיא דתניא בספרא מכל האוכל מלמד שהוא מטמא בכל שהוא יש מפרשים בצירוף כלי וכו' ויש אומרים שהיא טומאה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא יעו"ש, וכ"כ הרשב"א שם והשתא מדאוקמו ההיא דתורת כהנים בצירוף ולא מוקמו ליה באסמכתא כמ"ש התוס' שם בשם ר"ת ובפסחים והיש אומרים שהביא הרז"ה אח"כ, מוכח דס"ל דאינו מטמא אפי' מדרבנן היפך דעת התוס' וכמו כן קשה על הרב המגיה בס' מל"מ שכתב וז"ל ודע דלכו"ע פחות מכביצה וכו' ועיין בחי' הרשב"א בפ' העור והרוטב (חולין דף קי"ח) דנראה מדבריו דס"ל דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה אפי' מדרבנן והיא סברא מחודשת ויש לתת סמך לסברתו וכו' יעו"ש, ואישתמיט ליה דברי הרז"ה ז"ל הנ"ל. ועיין בס' דברי אמת בקונטרס דף צ"ו בס' מלך שלם הל' טומאת אוכלין דף כ"ג ובס' יד משה דף קס"א שכתבו דלכו"ע פחות מכביצה מקבל טומאה מדרבנן ולא זכרו שרים לדברי הרז"ה ז"ל ועיין להרא"ם בפ' שמיני שכתב דזה שאמרו בתו"כ שטומאת עצמן בכל שהן אינו אלא מדברי סופרים ומ"ש בתו"כ מלמד שמטמא בכל שהן אינו אלא דרך אסמכתא יעו"ש והוא סברת התוס' כמ"ש ועיין בס' יד משה דף קס"א ע"ב יעו"ש.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bd35b75d164cc553a4895d2b6b615a5e03f5cea6
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,76 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Red Heifer
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות פרה אדומה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות פרה אדומה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ומותר ליקח מן הגוי ואין חוששין שמא רבעה וכו'.</b> מחלוקת ר' אליעזר וחכמים בפ"ד דפרה ומייתי לה בר"פ אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ג) ומפרש שם טעמא ר' פדת דר"א חייש לרביעה ורבנן לא חיישי לרביעה ופריך ודלמא לכו"ע לא חיישינן לרביעה והכא היינו טעמא דר"א כדקתני שילא דתני שילא מאי טעמא דר"א דבר אל בני ישראל ויקחו בני ישראל ויקחו ואין הנכרים ויקחו ומשני לא ס"ד דקתני סיפא וכן היה ר"א פוסל בכל הקרבנות כולן ואי ס"ד כדקתני שילא בשלמא גבי פרה כתיב בה קיחה בכולהו קרבנות קיחה כתיב בהו ע"כ, וכתב הריטב"א ז"ל שם וז"ל לא ס"ד כדקתני סיפא וכו' ברייתא היא ולא גרסינן דקתני סיפא דאילו הוה סיפא במתני' היכי טעה שילא ואידך אמורא אלא ודאי כדקאמרן והכי מוכח לקמן דאמרינן פתח חד מינייהו ואמר וכן היה ר"א פוסל אלמא מלתא דחדושא הוא דאמר ולא מתני' היא וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> קשה טובא דמאי הוכחה היא זו דאף כי ברייתא היא ולא שמיע ליה הך דוכן ר' אליעזר פוסל מ"מ מסיפא דהך מתני' מוכח דטעמא דר"א לאו משום דשילא היא דהא שנו חכמים בלשון המשנה ר"א אומר אינה נלקחת מן הנכרים וחכמים מתירין ולא זו בלבד אלא כל קרבנות הציבור והיחיד ע"כ, ופי' רבינו בפי' המשנה ור"ש ורע"ב דהוי מחלוקת ר"א וחכמים וא"כ מהך סיפא תיקשי לשילא דתלי טעמא דאינה נלקחת מן הנכרים משום דבר אל בנ"י ויקחו דהא בכל הקרבנות לא כתיב בנ"י וקיחה לפסול ואיך ניחא ליה במאי דלא גרסינן דקתני סיפא דלא הוי טעי שילא דמ"מ מדיוק מתני' נמי קשה, אלא דעל כרחך לומר דהקשו מברייתא שהוא מבורר טפי ואי כונתו היא לומר דבמתני' לא גרסינן הך סיפא ולא זו בלבד וכו' הו"ל להזכיר סיפא דמתני' לפחות באופן שדברי הריטב"א צל"ע.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כיצד מקדשין את המים באפר הפרה נותן את המים שנתמלאו [לשם] מי חטאת בכלי ונותן את האפר על פני המים וכו'.</b> בפ"ב דסוטה דף ט"ז איתא התם תניא אמר ר' שמעון וכי עפר הוא אפר הוא וכו' והתם מנ"ל תרי קראי כתיבי כתיב עליו אלמא אפר ברישא וכתיב מים חיים אל כלי אלמא מים ברישא הא כיצד רצה זה נותן רצה זה נותן ורבנן אל כלי דוקא עליו לערבן יעו"ש והכי איתא נמי בתמורה דף י"ב ע"ב וכן פי' רש"י בשבת דף קל"ז בהא דאמרו דהכל כשרים לקדש וז"ל לקדש מי חטאת לתת אפר על המים ע"כ, אלא דביומא דף מ"ג ע"א פי' רש"י על משנה זו וז"ל לקדש לתת מים ע"ג האפר בכלי חרש וכבר עמדו על דברי רש"י התוס' שם וז"ל ופי' רש"י המים ע"ג האפר ובמס' פרה בכמה דוכתי [משמע] שהיו נותנין האפר ע"ג המים וכו' יעו"ש, אלא דק"ק על דברי התוס' אמאי לא הקשו דברי רש"י אהדדי שם בד"ה ורבנן שכתב וז"ל דאי כתיב ולקח ונתן הו"א עד דשקיל חד האפר והוא עצמו יתנו על המים וכתיב ולקחו דאפי' שקלי תרי ע"כ, נראה להדיא מדבריו אלה דהאפר נותן ע"ג המים כי על כן נראה לענ"ד ליישב דברי רש"י ז"ל ולומר דמ"ש לתת מים ע"ג האפר הכונה לומר אחר שנתן האפר על המים שצריך להפך המים עליו ולערבם וכמו שפי' בסוטה דף י"ז ועלה קאי ועדין צריך יישוב.<br><b> עוד </b> יש לדקדק על דברי רש"י ז"ל במ"ש דאי כתיב ולקח ונתן הו"א עד דשקיל חד האפר והוא עצמו יתננו על המים כתיב ולקחו דאפי' שקלי תרי נראה מדבריו ז"ל דהס"ד דלקח ונתן הוא דאותו שלקח יתן את האפר על המים ואילו ביבמות דף ע"ב ע"ב פי' דשקיל חד האפר ויהיב חד מים והכונה דיהיב אפר בתוך כלי והדר יהיב מים ועי' במהרש"א שם ולא פי' שצריך שאותו שלקח שיתן כמו שפי' ביומא ועיין להרב שיח יצחק שם ביומא.<br>(אמר המגיה ס"ט ראיתי להעתיק כאן מה שמצאתי כתוב לעט"ר א"א הרא"ש מר שמואל זצוק"ל בכתבי הקדש אשר לו וז"ל איתא בסוטה דף ט"ז ע"ב ת"ר הקדים עפר למים פסול ור' שמעון מכשיר מ"ט דר"ש דכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ותניא א"ר [שמעון] וכי עפר הוא והלא אפר הוא שינה הכתוב במשמעו לדון הימנו גז"ש נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר מה להלן עפר ע"ג המים אף כאן עפר ע"ג מים ומה כאן הקדים עפר למים כשר אף להלן הקדים עפר למים כשר והתם מנלן וכו' ואימא עליו דוקא אל כלי שתהא חיותן בכלי ומשני מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה אף כאן מכשיר למעלה ע"כ ועיין בפי' רש"י.<br><b> והנה</b> מפשטא דסוגיא היה נראה לכאורה דלר' שמעון באפר פרה גם לכתחילה יכול ליתן את האפר תחילה ועל גביו מים מדקאמר רצה זה נותן רצה זה נותן ומכח הגז"ש גם בעפר סוטה כן הוא דיכול ליתן עפר תחילה ומאי דנקט ור"ש מכשיר הוא משום דת"ק נקט פסול דר"ל גם בדיעבד קאמר הוא מכשיר. אך הא ודאי אחר ההתבוננות אינו דהא מדקאמר לדון הימנו גז"ש נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר מה להלן עפר ע"ג מים וכו' ופי' רש"י ז"ל מה להלן בסוטה מצותו לכתחילה עפר על גבי מים כדכתיב בה אף כאן בפרה מצותו כך לכתחילה ולא תימא ונתן עליו דוקא דמשמע עפר לכתחילה ע"כ, הרי דכשם דבסוטה אע"ג דאם נתן עפר תחילה כשר מ"מ למצוה צריך ליתן מים בתחילה כן בפרה למצוה צריך ליתן המים תחילה וכ"כ התוס' בתמורה דף י"ב ד"ה הא כיצד שהקשו לר"ש דס"ל רצה עפר למעלה רצה עפר למטה וז"ל ואם תאמר א"כ גז"ש למאי אתא וי"ל דלמצוה בעיא מים תחילה ואח"כ עפר כדכתיב בסוטה דכתיב ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים ומשו"ה אתיא גז"ש עכ"ל. ועיין בס' חזון נחום בפ"ק דתמורה דף קנ"ג ע"ב מ"ש על דברי התוס' הללו ויתר על כן מבואר מדברי הספרי פרשת נשא ופרשת חקת דדוקא בדיעבד אם הקדים עפר למים כשר אבל למצוה בעינן עפר ע"ג מים וכ"כ הרב ספרי דבי רב פרשת חקת יעו"ש.<br><b> והוצרכתי</b> לכל זה לפי שראיתי להרב מהר"מ ריקאנטי ז"ל בפ' חקת שכתב בס' הזוהר מי יתן טהור מטמא רזא דא הכי הוא דא הוא טהור מטמא טהור דנפק מטמא דהא בקדמיתא טמא והשתא דאיתעביד ביה דינא ויהיבת ליקידת אשתא בנורא דדליק ואתעביד עפר והשתא איהו טהור מטמא דנפק מטמא ובגין כך כל אינון דאשתדלי בה כולהו מסאבי דהא הכי הוא ודאי כיון דאתעביד אפר כדין עד דיתכניש ויסתלק מתמן מסאב לכולהו כמה דאת אמרת וכבס האוסף את אפר הפרה את בגדיו וטמא, אפר מ"ט כמה דאת אמרת ועסותם רשעים כי יהיו אפר וכיון דאתיהב על האי אפר מים כדין איהו טהור מטמא ורזא דמלה מי חטאת מאי חטאת כמה דאת אמרת לפתח חטאת רובץ וכו' יעו"ש. ולענ"ד אני עני וכואב טח עיני מראות דגם דנימא דר' שמעון בר יוחאי אזיל בשיטתיה דסתם ר"ש הוא רשב"י הרי כבר ביארנו דגם לר"ש למצוה בעי עפר ע"ג [מים] והיכי קאמר וכיון דאיתיהב על האי אפר מים דמשמע דאפר בקדמיתא וצ"ע. ואחר זמן מצאתי ראיתי שהוא בזוה"ק פרשת פקודי דף רל"ז והביאו ג"כ הש"ך בפרשת חקת ואינם דברי רשב"י מ"מ עדיין צ"ע דלא מצינו מי שסובר כך דלכתחילה מים ואח"כ אפר והכי הו"ל למימר וכד אתיהיב במיא.<br><b> ובהיותי</b> בזה ראיתי להגאון ר' ישעיה ברלין ז"ל בס' מיני תרגימא בפרשת חקת שהגדיל התימה על הרמב"ם שלא הביא דין זה שצריך למלאות מאותו כלי מן המעיין דוקא דהיינו שיהא חיותן בכלי וכתב שצע"ג שהשמיט דבר זה יעו"ש, ולענ"ד מעומק המושג וקוצר המשיג דבריו נפלאו ממני דהרי אדרבה בפ"י ה"א פסק להיפך דלא בעי שתהא חיותם בכלי וז"ל הממלא מים לקידוש א"צ שיהיה הוא המקדש והמזה אלא מקדש אחד ומזה אחר וכן ממלא אדם בכלי ומערה מכלי לכלי ומקדש בכלי אחר ומערה המים המקודשים מכלי לכלי ומזה מכלי אחר ע"כ. וכתב מרן כ"מ וז"ל הממלא מים לקידוש וכו' ורבנו שמשון הקשה על מי שסובר בהיפך דהא בכמה דוכתי מוכח שאפי' לכתחילה מותר למלאות בכלי אחר ולערות לקדשן בכלי אחר והרי בדלי ממלא ושוקת קרי בכל דוכתא מקום שמשליך המים מן הדלי עכ"ל. וא"כ מה כל החרדה על שהשמיט הרמב"ם דין זה כיון שהרמב"ם דעתו כדעת ר' שמשון כמ"ש מרן באופן שדבריו נפלאו ממני וצריכים אצלי תלמוד.<br><b> ואפשר</b> שזה יהיה כונת המסורה והביאה הרב חיד"א ז"ל בס' פני דוד ונתן עליו מים חיים אל כלי ואידך ולא הורק מכלי אל כלי ע"כ. הכונה דבא לפרש דמהו הכונה מים חיים אל כלי דר"ל שתהא חיותן בכלי לזה מפרש ולא הורק מכלי אל כלי כמו שפי' רש"י ז"ל כי אם מן המעיין בעצמו ודוק כי נכון עכ"ל לשון הזהב).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cf5fac852bb724fcbbdd3457d24bcc54a2612237
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Taharah/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Red Heifer/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,79 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Red Heifer
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות פרה אדומה
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Red_Heifer
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות פרה אדומה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ומותר ליקח מן הגוי ואין חוששין שמא רבעה וכו'.</b> מחלוקת ר' אליעזר וחכמים בפ"ד דפרה ומייתי לה בר"פ אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ג) ומפרש שם טעמא ר' פדת דר"א חייש לרביעה ורבנן לא חיישי לרביעה ופריך ודלמא לכו"ע לא חיישינן לרביעה והכא היינו טעמא דר"א כדקתני שילא דתני שילא מאי טעמא דר"א דבר אל בני ישראל ויקחו בני ישראל ויקחו ואין הנכרים ויקחו ומשני לא ס"ד דקתני סיפא וכן היה ר"א פוסל בכל הקרבנות כולן ואי ס"ד כדקתני שילא בשלמא גבי פרה כתיב בה קיחה בכולהו קרבנות קיחה כתיב בהו ע"כ, וכתב הריטב"א ז"ל שם וז"ל לא ס"ד כדקתני סיפא וכו' ברייתא היא ולא גרסינן דקתני סיפא דאילו הוה סיפא במתני' היכי טעה שילא ואידך אמורא אלא ודאי כדקאמרן והכי מוכח לקמן דאמרינן פתח חד מינייהו ואמר וכן היה ר"א פוסל אלמא מלתא דחדושא הוא דאמר ולא מתני' היא וכו' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> קשה טובא דמאי הוכחה היא זו דאף כי ברייתא היא ולא שמיע ליה הך דוכן ר' אליעזר פוסל מ"מ מסיפא דהך מתני' מוכח דטעמא דר"א לאו משום דשילא היא דהא שנו חכמים בלשון המשנה ר"א אומר אינה נלקחת מן הנכרים וחכמים מתירין ולא זו בלבד אלא כל קרבנות הציבור והיחיד ע"כ, ופי' רבינו בפי' המשנה ור"ש ורע"ב דהוי מחלוקת ר"א וחכמים וא"כ מהך סיפא תיקשי לשילא דתלי טעמא דאינה נלקחת מן הנכרים משום דבר אל בנ"י ויקחו דהא בכל הקרבנות לא כתיב בנ"י וקיחה לפסול ואיך ניחא ליה במאי דלא גרסינן דקתני סיפא דלא הוי טעי שילא דמ"מ מדיוק מתני' נמי קשה, אלא דעל כרחך לומר דהקשו מברייתא שהוא מבורר טפי ואי כונתו היא לומר דבמתני' לא גרסינן הך סיפא ולא זו בלבד וכו' הו"ל להזכיר סיפא דמתני' לפחות באופן שדברי הריטב"א צל"ע.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כיצד מקדשין את המים באפר הפרה נותן את המים שנתמלאו [לשם] מי חטאת בכלי ונותן את האפר על פני המים וכו'.</b> בפ"ב דסוטה דף ט"ז איתא התם תניא אמר ר' שמעון וכי עפר הוא אפר הוא וכו' והתם מנ"ל תרי קראי כתיבי כתיב עליו אלמא אפר ברישא וכתיב מים חיים אל כלי אלמא מים ברישא הא כיצד רצה זה נותן רצה זה נותן ורבנן אל כלי דוקא עליו לערבן יעו"ש והכי איתא נמי בתמורה דף י"ב ע"ב וכן פי' רש"י בשבת דף קל"ז בהא דאמרו דהכל כשרים לקדש וז"ל לקדש מי חטאת לתת אפר על המים ע"כ, אלא דביומא דף מ"ג ע"א פי' רש"י על משנה זו וז"ל לקדש לתת מים ע"ג האפר בכלי חרש וכבר עמדו על דברי רש"י התוס' שם וז"ל ופי' רש"י המים ע"ג האפר ובמס' פרה בכמה דוכתי [משמע] שהיו נותנין האפר ע"ג המים וכו' יעו"ש, אלא דק"ק על דברי התוס' אמאי לא הקשו דברי רש"י אהדדי שם בד"ה ורבנן שכתב וז"ל דאי כתיב ולקח ונתן הו"א עד דשקיל חד האפר והוא עצמו יתנו על המים וכתיב ולקחו דאפי' שקלי תרי ע"כ, נראה להדיא מדבריו אלה דהאפר נותן ע"ג המים כי על כן נראה לענ"ד ליישב דברי רש"י ז"ל ולומר דמ"ש לתת מים ע"ג האפר הכונה לומר אחר שנתן האפר על המים שצריך להפך המים עליו ולערבם וכמו שפי' בסוטה דף י"ז ועלה קאי ועדין צריך יישוב.<br><b> עוד </b> יש לדקדק על דברי רש"י ז"ל במ"ש דאי כתיב ולקח ונתן הו"א עד דשקיל חד האפר והוא עצמו יתננו על המים כתיב ולקחו דאפי' שקלי תרי נראה מדבריו ז"ל דהס"ד דלקח ונתן הוא דאותו שלקח יתן את האפר על המים ואילו ביבמות דף ע"ב ע"ב פי' דשקיל חד האפר ויהיב חד מים והכונה דיהיב אפר בתוך כלי והדר יהיב מים ועי' במהרש"א שם ולא פי' שצריך שאותו שלקח שיתן כמו שפי' ביומא ועיין להרב שיח יצחק שם ביומא.<br>(אמר המגיה ס"ט ראיתי להעתיק כאן מה שמצאתי כתוב לעט"ר א"א הרא"ש מר שמואל זצוק"ל בכתבי הקדש אשר לו וז"ל איתא בסוטה דף ט"ז ע"ב ת"ר הקדים עפר למים פסול ור' שמעון מכשיר מ"ט דר"ש דכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ותניא א"ר [שמעון] וכי עפר הוא והלא אפר הוא שינה הכתוב במשמעו לדון הימנו גז"ש נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר מה להלן עפר ע"ג המים אף כאן עפר ע"ג מים ומה כאן הקדים עפר למים כשר אף להלן הקדים עפר למים כשר והתם מנלן וכו' ואימא עליו דוקא אל כלי שתהא חיותן בכלי ומשני מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה אף כאן מכשיר למעלה ע"כ ועיין בפי' רש"י.<br><b> והנה</b> מפשטא דסוגיא היה נראה לכאורה דלר' שמעון באפר פרה גם לכתחילה יכול ליתן את האפר תחילה ועל גביו מים מדקאמר רצה זה נותן רצה זה נותן ומכח הגז"ש גם בעפר סוטה כן הוא דיכול ליתן עפר תחילה ומאי דנקט ור"ש מכשיר הוא משום דת"ק נקט פסול דר"ל גם בדיעבד קאמר הוא מכשיר. אך הא ודאי אחר ההתבוננות אינו דהא מדקאמר לדון הימנו גז"ש נאמר כאן עפר ונאמר להלן עפר מה להלן עפר ע"ג מים וכו' ופי' רש"י ז"ל מה להלן בסוטה מצותו לכתחילה עפר על גבי מים כדכתיב בה אף כאן בפרה מצותו כך לכתחילה ולא תימא ונתן עליו דוקא דמשמע עפר לכתחילה ע"כ, הרי דכשם דבסוטה אע"ג דאם נתן עפר תחילה כשר מ"מ למצוה צריך ליתן מים בתחילה כן בפרה למצוה צריך ליתן המים תחילה וכ"כ התוס' בתמורה דף י"ב ד"ה הא כיצד שהקשו לר"ש דס"ל רצה עפר למעלה רצה עפר למטה וז"ל ואם תאמר א"כ גז"ש למאי אתא וי"ל דלמצוה בעיא מים תחילה ואח"כ עפר כדכתיב בסוטה דכתיב ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים ומשו"ה אתיא גז"ש עכ"ל. ועיין בס' חזון נחום בפ"ק דתמורה דף קנ"ג ע"ב מ"ש על דברי התוס' הללו ויתר על כן מבואר מדברי הספרי פרשת נשא ופרשת חקת דדוקא בדיעבד אם הקדים עפר למים כשר אבל למצוה בעינן עפר ע"ג מים וכ"כ הרב ספרי דבי רב פרשת חקת יעו"ש.<br><b> והוצרכתי</b> לכל זה לפי שראיתי להרב מהר"מ ריקאנטי ז"ל בפ' חקת שכתב בס' הזוהר מי יתן טהור מטמא רזא דא הכי הוא דא הוא טהור מטמא טהור דנפק מטמא דהא בקדמיתא טמא והשתא דאיתעביד ביה דינא ויהיבת ליקידת אשתא בנורא דדליק ואתעביד עפר והשתא איהו טהור מטמא דנפק מטמא ובגין כך כל אינון דאשתדלי בה כולהו מסאבי דהא הכי הוא ודאי כיון דאתעביד אפר כדין עד דיתכניש ויסתלק מתמן מסאב לכולהו כמה דאת אמרת וכבס האוסף את אפר הפרה את בגדיו וטמא, אפר מ"ט כמה דאת אמרת ועסותם רשעים כי יהיו אפר וכיון דאתיהב על האי אפר מים כדין איהו טהור מטמא ורזא דמלה מי חטאת מאי חטאת כמה דאת אמרת לפתח חטאת רובץ וכו' יעו"ש. ולענ"ד אני עני וכואב טח עיני מראות דגם דנימא דר' שמעון בר יוחאי אזיל בשיטתיה דסתם ר"ש הוא רשב"י הרי כבר ביארנו דגם לר"ש למצוה בעי עפר ע"ג [מים] והיכי קאמר וכיון דאיתיהב על האי אפר מים דמשמע דאפר בקדמיתא וצ"ע. ואחר זמן מצאתי ראיתי שהוא בזוה"ק פרשת פקודי דף רל"ז והביאו ג"כ הש"ך בפרשת חקת ואינם דברי רשב"י מ"מ עדיין צ"ע דלא מצינו מי שסובר כך דלכתחילה מים ואח"כ אפר והכי הו"ל למימר וכד אתיהיב במיא.<br><b> ובהיותי</b> בזה ראיתי להגאון ר' ישעיה ברלין ז"ל בס' מיני תרגימא בפרשת חקת שהגדיל התימה על הרמב"ם שלא הביא דין זה שצריך למלאות מאותו כלי מן המעיין דוקא דהיינו שיהא חיותן בכלי וכתב שצע"ג שהשמיט דבר זה יעו"ש, ולענ"ד מעומק המושג וקוצר המשיג דבריו נפלאו ממני דהרי אדרבה בפ"י ה"א פסק להיפך דלא בעי שתהא חיותם בכלי וז"ל הממלא מים לקידוש א"צ שיהיה הוא המקדש והמזה אלא מקדש אחד ומזה אחר וכן ממלא אדם בכלי ומערה מכלי לכלי ומקדש בכלי אחר ומערה המים המקודשים מכלי לכלי ומזה מכלי אחר ע"כ. וכתב מרן כ"מ וז"ל הממלא מים לקידוש וכו' ורבנו שמשון הקשה על מי שסובר בהיפך דהא בכמה דוכתי מוכח שאפי' לכתחילה מותר למלאות בכלי אחר ולערות לקדשן בכלי אחר והרי בדלי ממלא ושוקת קרי בכל דוכתא מקום שמשליך המים מן הדלי עכ"ל. וא"כ מה כל החרדה על שהשמיט הרמב"ם דין זה כיון שהרמב"ם דעתו כדעת ר' שמשון כמ"ש מרן באופן שדבריו נפלאו ממני וצריכים אצלי תלמוד.<br><b> ואפשר</b> שזה יהיה כונת המסורה והביאה הרב חיד"א ז"ל בס' פני דוד ונתן עליו מים חיים אל כלי ואידך ולא הורק מכלי אל כלי ע"כ. הכונה דבא לפרש דמהו הכונה מים חיים אל כלי דר"ל שתהא חיותן בכלי לזה מפרש ולא הורק מכלי אל כלי כמו שפי' רש"י ז"ל כי אם מן המעיין בעצמו ודוק כי נכון עכ"ל לשון הזהב).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bcefe637313b4356167ad39cc2d69602fa1ccae7
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,124 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Eruvin
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות עירובין
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות עירובין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצרות וכו'.</b> נשאלתי בשני חצרות הסמוכים אהדדי וכל אחד יש לו פתח למבוי לכניסה ויציאה ועוד יש פתח בין ב' החצרות שמשתמשין לשאוב מים מן המעיין שבאחד מהם בין בחול בין בשבת ואין באחד מהם דיורים כי אם כל אחד מהחצר אב ובן נשוי ואין זר דר ביניהם לא שכן ולא שום אדם כדי להצריכם ערוב אם צריכים לערב שתיהם כאילו שניהם דרים בחצר אחד או דלמא די להם במה שנשתתפו בשתופי מבואות והשבתי לו שצריכים לערב ערובי חצרות כיון שמשתמשין דרך הפתחים הוי כאילו הכל חצר אחד ויען ששמעתי ששאלו לאחרים ואמרו להם שאינו צריך וטעם לדבר לא שמעתי לכן אען ואומר דגרסינן בפ' הדר (עירובין דף ע"א ע"ב) מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת ערוב מן התנוקות דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מערבין או משתתפין ופרש"י ז"ל מערבין בחצרות הפתוחין מזו לזו אע"פ שערבו דרך פתחיהם צריכים להשתתף במבוי להתירן למבוי ואם לאו חצרות מותרות מזו לזו ומבוי אסור דאין סומכין על ערוב במקום שתוף ולא על שתוף במקום ערוב היכא דלא עירבו בני חצר לעצמן שאם יסמכו עליו תורת ערוב תשתכח אבל עירבה כל חצר לעצמו ונשתתפו כולם במבוי אע"פ שלא עירבו החצרות זו עם זו שיתוף המבוי מחברן ומטלטלין מזו לזו בין דרך המבוי בין דרך פתחיהם עכ"ל וכך הם דברי התוס' בדף ע"ג כמ"ש מרן באו"ח סי' שפ"ז ועיין בחי' הריטב"א ז"ל בסוגיין שהביא פי' רש"י ז"ל באורך. וכתב עוד מרן שם וז"ל ולפי"ז לדברי הכל כל חצר צריכה לערב בפני עצמה ואם לא עירבה בפני עצמה ליכא למ"ד דסמכינן אשיתוף אלא הכא במאי עסקינן בשכל חצר עירבה לעצמה כו' ועיין בב"ח ובט"ז מ"ש ע"ד.<br><b> והנה</b> מה שכתב לדברי הכל כל חצר צריכה לערב בפני עצמה וכו' ליכא למ"ד דסמכינן אשיתוף וכו' נראה שכונתו לומר דדעת חכמים דתיקון דשיתוף ותיקון הערוב דרך הפתחין חד הוא וכולן באים לערב החצרות ולחברם יחד ומשו"ה ס"ל דבחד סגי אמנם תיקון החצרות הם לחברם לחצר לכל בני החצר לחוד ואין לזה עסק עם חצר אחר ומשו"ה כתב לדברי הכל כל חצר צריכה לערב בפני עצמה וכו' ומיירי בחצר שאינה פתוחה לאחרת וס"ל דבזה כו"ע מודים דצריכה ערוב ועיין בס' בני חיי וא"כ כיון דאנן נוהגין דאפי' דמשתתפין במבוי בשמן מערבין בחצרות משום שלא לשכח תורת ערוב מהתנוקות א"כ בנ"ד שאין שם כי אם כל אחד לבדו איתא לחששא דשמא תשכח תורת ערוב מן התנוקות כיון שאין שם דיורין אחרים כדי שיעשו ערובי חצרות ורואים התנוקות שמשתמשין דרך הפתחין ב' החצרות בלא ערוב זה היה נראה לי וכן נראה לכאורה ממ"ש בס' לב שמח בסוף הספר בקונטרס רוח יעקב סי' א' שכתב וז"ל אמור מעתה בנ"ד לדעת רוב הפוסקים סמכינן לכתחילה אשיתוף אפי' שהוא בשמן במקום החצרות זה עם זה ומה גם דיש צדדים לומר דאפי' הר"מ וסיעתיה מודים בנידון דידן דכבר ערבו כל החצר לעצמה ולא צריכנא אסמיכות דשיתוף אלא לערוב חצרות זו עם זו דיועיל אפי' שיתוף בלא פת כמו שנסתפק מרן בכ"מ בעירבו חצרות זו עם זו דיועיל לשיתוף וכמ"ש לעיל ע"כ. הרי דכדי לצאת מספק הרמב"ם ז"ל מהני דיערב החצר לעצמן ובנ"ד דליכא ערובי חצרות הסברא נותנת דצריכה לערב דרך הפתחין ובכן מה דמסיק הרב בסוף התשובה וז"ל נמצא לדעת רוב הפוסקים סומכים על שתופי מבואות ביין ומטלטלין מחצרות לחצר לכתחילה ע"כ. [א"כ] היכא דלא עירב בחצר כנ"ד עדיין לא יצאנו מידי התנוקות ודוק.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>האחין שכל אחד מהם יש לו בית בפני עצמו וכו'.</b> שאלה בן האוכל אצל אביו ונסתלק מעל שלחן אביו רק שאביו נתן לו בחצרו בית שידור הוא ואשתו ובניו והבן הזה מתפרנס משל עצמו ואין לו שום שייכות בבית אביו כלל כי אם כשכן בעלמא ולשאול הגיע אם צריך ערוב או לא כיון שאין מעלה לו שכר וגם אין דיורין אחרים בחצר. תשובה בפ' הדר (עירובין דף ע"ב) איתא הכי האחין שהיו אוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם צריכים ערוב לכל אחד ואחד לפיכך אם שכח אחד מהם ולא עירב מבטל את רשותו אימתי בזמן שמוליכין עירובן במקום אחר אבל אם היה עירובן בא אצלן או שאין עמהם דיורין בחצר א"צ לערב ופרש"י ז"ל וישנין בבתיהם והם ואביהם ואחרים דרים בחצר אחד צריכים ערוב אם רוצין לערב עם שאר בני החצר וטעמא מפרש בגמ' אימתי בזמן שמוליכין את ערובן לתתו באחד מבתי שאר בני החצר דהואיל והוזקקו לעירוב אמרינן בגמ' מיגו דשאר דיורין אסרי אינהו נמי אסרי וצריכין כולם ליתן פת הואיל וחלוקים דיוריהן בלינה ומקבלי פרס הן כדמוקי בגמ' שאין אוכלין בבית אביהם ממש או שאין עמהם דיורין אחרים שאין דיורין מזקיקין אותן לערוב ע"כ. ובגמ' פריך ש"מ מקום לינה גורם ומשני אמר ר' יהודה אמר רב במקבלי שכר שנו עד כאן בגמ'. ופרש"י מקבלי שכר הוצאה מבית אביהם ואין אוכלין על שלחנו ממש והתוס' כתבו וז"ל במקבלי פרס שנו ואע"ג דמקום פיתא ולינה בבתיהם אהני מה שאוכלין משל אביהן דאם היה עירוב בא אצלם או שאין עמהם דיורין אין צריכין לערב ע"כ. וכוונת דבריהם דהוקשה להם דכיון דמקום פיתא ולינה הוא בבתיהם א"כ אפי' אין דיורין אחרים נמי לחייב וכן נמי אפי' בא הערוב אצלן נמי ליחייב כל אחד ואחד לזה תירצו דמ"מ אהני מאי דמקבלי פרס לפוטרם וכ"כ הריטב"א והר"ן כדברי התוס'. וא"כ בנ"ד נמי כיון שבן זה הוא חלוק מאביו בין בלינה בין בפיתא ואינו מקבל פרס מאביו נראה דשפיר חזי לערב אף שאין דיורין אחרים בחצר אלא דבהא איכא לספוקי שאין מעלה לו שכר והוי כמו שאול אי נימא דלא השאיל לו אדעתא שיאסור עליו.<br><b> דע</b> שעיקר ד"ח הוא מדברי התוס' והרא"ש דף ע"ב ע"א בד"ה ומודים כתב וז"ל ומיהו אם יש לאדם סופר או מלמד בתוך ביתו או בחורים הבאים ללמוד ושרוי כל אחד בחדר או בעליה בפני עצמן ויש לכל אחד פתח פתוח לחצר אע"פ שחלוקים מבעה"ב מפתו אין אוסרים עליו וכו' ואפי' אוכלין וישנים כל אחד בחדרו אין אוסרים זה על זה כיון שכולן משתמשין בביתו של בעה"ב בכל עסקי תשמישיו באפיה ובשול חשיבי כולהו כאילו אוכלין וישנים במקום אחד לפי שהכל נקרא על שם בעה"ב ועוד שאין משאילן להם רשותו לאסור עליו ולא לאסור זה על זה ומצי לסלקינהו הו"ל כחמשה שכירו ולקיטו דלא אמרו להחמיר וכו' עכ"ל הרא"ש ז"ל בקיצור והביאו הטור ז"ל וכתב מרן ז"ל וז"ל אם שנים או ג' אנשים דרים כל אחד בביתו המושכר או הקנוי לו אע"פ שכל הבתים פתוחין לטרקלין ומקום אפייתם ובשולם ותשמישן ביחד נראה דלכו"ע אוסרין זה על זה ולא דמו לסופרים ומלמדים הדרים בבית בעה"ב שאינן אוסרים דאיכא למימר שאני התם דליכא נמי טעמא דלא השאיל להם רשותו לאסור עליו וכ"כ מהר"י קולון בשורש מ"ח וז"ל ואשר כתבת שאין אתם מקפידין זה על זה בעניין תשמיש הבית נראה לענ"ד דמשום כך לא יועיל שלא תאסור זה על זה ע"כ.<br><b> והשתא</b> בנ"ד דאין משתמש הבן בבתי האב כלל וא"כ אזדא ליה היתר סופר וגם לבי מהסס לומר בנ"ד שהאב לא נתן הבית כדי שיאסור עליו דלא מצינו זה כי אם בבעה"ב שיש לו סופר או בחורים הבאים אצל רבם ונתן להם בתים שם דאז אמרינן לא נתן להם כדי שיאסרו עליו אבל בנ"ד שנתן לבנו ואשתו ובניו בית שהיה מושכרת לאחרים והיתה מעורבת משנים רבות וכל השכנים שהיו דרים שם היו מערבים ולעת כזאת נתן לבנו מאין הרגלים לומר שלא השאיל אדעתא שיאסור עליו כיון שהאחרים הדרים מקודם היו אוסרים עליו סוף דבר דעתי הוא שחייב בערוב ואפי' בברכה אם יסכימו עמי רבותי הי"ו.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cc6cf49df896c8561f4b1f29b6d9c98e1f59142c
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,127 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Eruvin
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות עירובין
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Eruvin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות עירובין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצרות וכו'.</b> נשאלתי בשני חצרות הסמוכים אהדדי וכל אחד יש לו פתח למבוי לכניסה ויציאה ועוד יש פתח בין ב' החצרות שמשתמשין לשאוב מים מן המעיין שבאחד מהם בין בחול בין בשבת ואין באחד מהם דיורים כי אם כל אחד מהחצר אב ובן נשוי ואין זר דר ביניהם לא שכן ולא שום אדם כדי להצריכם ערוב אם צריכים לערב שתיהם כאילו שניהם דרים בחצר אחד או דלמא די להם במה שנשתתפו בשתופי מבואות והשבתי לו שצריכים לערב ערובי חצרות כיון שמשתמשין דרך הפתחים הוי כאילו הכל חצר אחד ויען ששמעתי ששאלו לאחרים ואמרו להם שאינו צריך וטעם לדבר לא שמעתי לכן אען ואומר דגרסינן בפ' הדר (עירובין דף ע"א ע"ב) מערבין בחצרות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת ערוב מן התנוקות דברי ר' מאיר וחכמים אומרים מערבין או משתתפין ופרש"י ז"ל מערבין בחצרות הפתוחין מזו לזו אע"פ שערבו דרך פתחיהם צריכים להשתתף במבוי להתירן למבוי ואם לאו חצרות מותרות מזו לזו ומבוי אסור דאין סומכין על ערוב במקום שתוף ולא על שתוף במקום ערוב היכא דלא עירבו בני חצר לעצמן שאם יסמכו עליו תורת ערוב תשתכח אבל עירבה כל חצר לעצמו ונשתתפו כולם במבוי אע"פ שלא עירבו החצרות זו עם זו שיתוף המבוי מחברן ומטלטלין מזו לזו בין דרך המבוי בין דרך פתחיהם עכ"ל וכך הם דברי התוס' בדף ע"ג כמ"ש מרן באו"ח סי' שפ"ז ועיין בחי' הריטב"א ז"ל בסוגיין שהביא פי' רש"י ז"ל באורך. וכתב עוד מרן שם וז"ל ולפי"ז לדברי הכל כל חצר צריכה לערב בפני עצמה ואם לא עירבה בפני עצמה ליכא למ"ד דסמכינן אשיתוף אלא הכא במאי עסקינן בשכל חצר עירבה לעצמה כו' ועיין בב"ח ובט"ז מ"ש ע"ד.<br><b> והנה</b> מה שכתב לדברי הכל כל חצר צריכה לערב בפני עצמה וכו' ליכא למ"ד דסמכינן אשיתוף וכו' נראה שכונתו לומר דדעת חכמים דתיקון דשיתוף ותיקון הערוב דרך הפתחין חד הוא וכולן באים לערב החצרות ולחברם יחד ומשו"ה ס"ל דבחד סגי אמנם תיקון החצרות הם לחברם לחצר לכל בני החצר לחוד ואין לזה עסק עם חצר אחר ומשו"ה כתב לדברי הכל כל חצר צריכה לערב בפני עצמה וכו' ומיירי בחצר שאינה פתוחה לאחרת וס"ל דבזה כו"ע מודים דצריכה ערוב ועיין בס' בני חיי וא"כ כיון דאנן נוהגין דאפי' דמשתתפין במבוי בשמן מערבין בחצרות משום שלא לשכח תורת ערוב מהתנוקות א"כ בנ"ד שאין שם כי אם כל אחד לבדו איתא לחששא דשמא תשכח תורת ערוב מן התנוקות כיון שאין שם דיורין אחרים כדי שיעשו ערובי חצרות ורואים התנוקות שמשתמשין דרך הפתחין ב' החצרות בלא ערוב זה היה נראה לי וכן נראה לכאורה ממ"ש בס' לב שמח בסוף הספר בקונטרס רוח יעקב סי' א' שכתב וז"ל אמור מעתה בנ"ד לדעת רוב הפוסקים סמכינן לכתחילה אשיתוף אפי' שהוא בשמן במקום החצרות זה עם זה ומה גם דיש צדדים לומר דאפי' הר"מ וסיעתיה מודים בנידון דידן דכבר ערבו כל החצר לעצמה ולא צריכנא אסמיכות דשיתוף אלא לערוב חצרות זו עם זו דיועיל אפי' שיתוף בלא פת כמו שנסתפק מרן בכ"מ בעירבו חצרות זו עם זו דיועיל לשיתוף וכמ"ש לעיל ע"כ. הרי דכדי לצאת מספק הרמב"ם ז"ל מהני דיערב החצר לעצמן ובנ"ד דליכא ערובי חצרות הסברא נותנת דצריכה לערב דרך הפתחין ובכן מה דמסיק הרב בסוף התשובה וז"ל נמצא לדעת רוב הפוסקים סומכים על שתופי מבואות ביין ומטלטלין מחצרות לחצר לכתחילה ע"כ. [א"כ] היכא דלא עירב בחצר כנ"ד עדיין לא יצאנו מידי התנוקות ודוק.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>האחין שכל אחד מהם יש לו בית בפני עצמו וכו'.</b> שאלה בן האוכל אצל אביו ונסתלק מעל שלחן אביו רק שאביו נתן לו בחצרו בית שידור הוא ואשתו ובניו והבן הזה מתפרנס משל עצמו ואין לו שום שייכות בבית אביו כלל כי אם כשכן בעלמא ולשאול הגיע אם צריך ערוב או לא כיון שאין מעלה לו שכר וגם אין דיורין אחרים בחצר. תשובה בפ' הדר (עירובין דף ע"ב) איתא הכי האחין שהיו אוכלין על שלחן אביהם וישנים בבתיהם צריכים ערוב לכל אחד ואחד לפיכך אם שכח אחד מהם ולא עירב מבטל את רשותו אימתי בזמן שמוליכין עירובן במקום אחר אבל אם היה עירובן בא אצלן או שאין עמהם דיורין בחצר א"צ לערב ופרש"י ז"ל וישנין בבתיהם והם ואביהם ואחרים דרים בחצר אחד צריכים ערוב אם רוצין לערב עם שאר בני החצר וטעמא מפרש בגמ' אימתי בזמן שמוליכין את ערובן לתתו באחד מבתי שאר בני החצר דהואיל והוזקקו לעירוב אמרינן בגמ' מיגו דשאר דיורין אסרי אינהו נמי אסרי וצריכין כולם ליתן פת הואיל וחלוקים דיוריהן בלינה ומקבלי פרס הן כדמוקי בגמ' שאין אוכלין בבית אביהם ממש או שאין עמהם דיורין אחרים שאין דיורין מזקיקין אותן לערוב ע"כ. ובגמ' פריך ש"מ מקום לינה גורם ומשני אמר ר' יהודה אמר רב במקבלי שכר שנו עד כאן בגמ'. ופרש"י מקבלי שכר הוצאה מבית אביהם ואין אוכלין על שלחנו ממש והתוס' כתבו וז"ל במקבלי פרס שנו ואע"ג דמקום פיתא ולינה בבתיהם אהני מה שאוכלין משל אביהן דאם היה עירוב בא אצלם או שאין עמהם דיורין אין צריכין לערב ע"כ. וכוונת דבריהם דהוקשה להם דכיון דמקום פיתא ולינה הוא בבתיהם א"כ אפי' אין דיורין אחרים נמי לחייב וכן נמי אפי' בא הערוב אצלן נמי ליחייב כל אחד ואחד לזה תירצו דמ"מ אהני מאי דמקבלי פרס לפוטרם וכ"כ הריטב"א והר"ן כדברי התוס'. וא"כ בנ"ד נמי כיון שבן זה הוא חלוק מאביו בין בלינה בין בפיתא ואינו מקבל פרס מאביו נראה דשפיר חזי לערב אף שאין דיורין אחרים בחצר אלא דבהא איכא לספוקי שאין מעלה לו שכר והוי כמו שאול אי נימא דלא השאיל לו אדעתא שיאסור עליו.<br><b> דע</b> שעיקר ד"ח הוא מדברי התוס' והרא"ש דף ע"ב ע"א בד"ה ומודים כתב וז"ל ומיהו אם יש לאדם סופר או מלמד בתוך ביתו או בחורים הבאים ללמוד ושרוי כל אחד בחדר או בעליה בפני עצמן ויש לכל אחד פתח פתוח לחצר אע"פ שחלוקים מבעה"ב מפתו אין אוסרים עליו וכו' ואפי' אוכלין וישנים כל אחד בחדרו אין אוסרים זה על זה כיון שכולן משתמשין בביתו של בעה"ב בכל עסקי תשמישיו באפיה ובשול חשיבי כולהו כאילו אוכלין וישנים במקום אחד לפי שהכל נקרא על שם בעה"ב ועוד שאין משאילן להם רשותו לאסור עליו ולא לאסור זה על זה ומצי לסלקינהו הו"ל כחמשה שכירו ולקיטו דלא אמרו להחמיר וכו' עכ"ל הרא"ש ז"ל בקיצור והביאו הטור ז"ל וכתב מרן ז"ל וז"ל אם שנים או ג' אנשים דרים כל אחד בביתו המושכר או הקנוי לו אע"פ שכל הבתים פתוחין לטרקלין ומקום אפייתם ובשולם ותשמישן ביחד נראה דלכו"ע אוסרין זה על זה ולא דמו לסופרים ומלמדים הדרים בבית בעה"ב שאינן אוסרים דאיכא למימר שאני התם דליכא נמי טעמא דלא השאיל להם רשותו לאסור עליו וכ"כ מהר"י קולון בשורש מ"ח וז"ל ואשר כתבת שאין אתם מקפידין זה על זה בעניין תשמיש הבית נראה לענ"ד דמשום כך לא יועיל שלא תאסור זה על זה ע"כ.<br><b> והשתא</b> בנ"ד דאין משתמש הבן בבתי האב כלל וא"כ אזדא ליה היתר סופר וגם לבי מהסס לומר בנ"ד שהאב לא נתן הבית כדי שיאסור עליו דלא מצינו זה כי אם בבעה"ב שיש לו סופר או בחורים הבאים אצל רבם ונתן להם בתים שם דאז אמרינן לא נתן להם כדי שיאסרו עליו אבל בנ"ד שנתן לבנו ואשתו ובניו בית שהיה מושכרת לאחרים והיתה מעורבת משנים רבות וכל השכנים שהיו דרים שם היו מערבים ולעת כזאת נתן לבנו מאין הרגלים לומר שלא השאיל אדעתא שיאסור עליו כיון שהאחרים הדרים מקודם היו אוסרים עליו סוף דבר דעתי הוא שחייב בערוב ואפי' בברכה אם יסכימו עמי רבותי הי"ו.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6a336efc3a477896e71d2a53e069e7aadd1e8b75
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,32 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Fasts
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תעניות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תעניות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>תעניות אלו שגוזרין על הצבור וכו' ואין גוזרין בתחילת התענית אלא ב' בשבת ובה' של אחריו וכו'.</b> עיין בהגהות מיימוני בפירקין. וראיתי להרב בית דוד באו"ח סי' שמ"ז שכתב במי שהוא בעל ברית ביום שמת בו אביו דאינו מתענה כל עיקר שהרי אינו אלא מנהג בעלמא וכו' ומיהו נסתפק אי צריך התרה שהרי כתוב בהגהות מיימוני פ"א מהל' תעניות מצוה לאכול וא"צ התרה אע"ג דאפי' דבר שאינו אלא מנהג צריך התרה הכא א"צ כי לא נהגו בכה"ג ע"כ. משמע דוקא משום שלא נהגו להתענות בכה"ג אבל אם אינו ברור לנו שלא נהגו להתענות לא וה"נ אינו ברור המנהג ויהא צריך התרה אלא שרואים אנו שמהר"ש [הלוי] בפסק הברור לא נתעורר ע"ז וכו' ויש לומר דבהנהו לא צריכים התרה משום דהמנהג אינו נדר כיון שנזכרו בדברי רבותינו ז"ל אבל תענית דיום מיתת אביו לא נמצא בדברי רז"ל ולכך י"ל שהוא נדר וכו' ומיהו גם בזה י"ל שכבר מצינו בכל בו דמצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו ואפשר לומר דמשו"ה נוהגים להתענות ולא משום נדר וא"צ התרה ונראה ג"כ שאין לומר שיתענה ביום אחר כמ"ש רמ"א בסי' תרפ"ו על העוברות וכו' ויוצא שיאכלו בתעניות ויתענו ביום אחר ה"נ לומר בנ"ד או אפי' נדר להתענות בערב ראש השנה ואירע לו יום המילה ונראה טעם לחלק ביניהם דדוקא כשמבטל התענית מפני צערו כיון שיש חיוב עליו לשאול או ללוות אבל כשמבטלו מחמת יו"ט דיו"ט מפקיע ממנו החיוב וא"צ התרה אם לא שכך נהגו מעיקרא ולכן נראה דטוב שישאל על נדרו וכו' יעו"ש.<br><b> והנה</b> מ"ש בתחילת דבריו בדעת מהר"ם ז"ל דוקא משום דלא נהגו להתענות בכה"ג כלומר דידוע בבירור שלא נהגו להתענות בכה"ג אבל אם אינו ברור לנו שלא נהגו לא וכו' ומשו"ה מצריך התרה בנ"ד נראה דלקמן בסי' שמ"ט סתר זה וכתב בהפך בדעת מהר"מ ז"ל וז"ל שם דודאי אינו ר"ל דידעינן דלא נהגו להתענות ביום המילה דא"כ מה היה צריך לאומרו כיון שכבר הם נוהגים כך אלא דמסתמא תלינן דכשקבלו לנהוג כן קבלו בכה"ג שלא להתענות בכה"ג וה"נ בערב ראש השנה שהוא מחמת מנהג של רבים דמסתמא אין רבים מקבלין להתענות ביום המילה וכו' יעו"ש שכ"כ לגבי בכור וגבי מי שמת לו אביו וחל יום המילה ביום התענית כמבואר שם ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f18aa7c5365184bd438390378cd5d7d517880a98
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,35 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Fasts
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תעניות
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Fasts
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תעניות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>תעניות אלו שגוזרין על הצבור וכו' ואין גוזרין בתחילת התענית אלא ב' בשבת ובה' של אחריו וכו'.</b> עיין בהגהות מיימוני בפירקין. וראיתי להרב בית דוד באו"ח סי' שמ"ז שכתב במי שהוא בעל ברית ביום שמת בו אביו דאינו מתענה כל עיקר שהרי אינו אלא מנהג בעלמא וכו' ומיהו נסתפק אי צריך התרה שהרי כתוב בהגהות מיימוני פ"א מהל' תעניות מצוה לאכול וא"צ התרה אע"ג דאפי' דבר שאינו אלא מנהג צריך התרה הכא א"צ כי לא נהגו בכה"ג ע"כ. משמע דוקא משום שלא נהגו להתענות בכה"ג אבל אם אינו ברור לנו שלא נהגו להתענות לא וה"נ אינו ברור המנהג ויהא צריך התרה אלא שרואים אנו שמהר"ש [הלוי] בפסק הברור לא נתעורר ע"ז וכו' ויש לומר דבהנהו לא צריכים התרה משום דהמנהג אינו נדר כיון שנזכרו בדברי רבותינו ז"ל אבל תענית דיום מיתת אביו לא נמצא בדברי רז"ל ולכך י"ל שהוא נדר וכו' ומיהו גם בזה י"ל שכבר מצינו בכל בו דמצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו ואפשר לומר דמשו"ה נוהגים להתענות ולא משום נדר וא"צ התרה ונראה ג"כ שאין לומר שיתענה ביום אחר כמ"ש רמ"א בסי' תרפ"ו על העוברות וכו' ויוצא שיאכלו בתעניות ויתענו ביום אחר ה"נ לומר בנ"ד או אפי' נדר להתענות בערב ראש השנה ואירע לו יום המילה ונראה טעם לחלק ביניהם דדוקא כשמבטל התענית מפני צערו כיון שיש חיוב עליו לשאול או ללוות אבל כשמבטלו מחמת יו"ט דיו"ט מפקיע ממנו החיוב וא"צ התרה אם לא שכך נהגו מעיקרא ולכן נראה דטוב שישאל על נדרו וכו' יעו"ש.<br><b> והנה</b> מ"ש בתחילת דבריו בדעת מהר"ם ז"ל דוקא משום דלא נהגו להתענות בכה"ג כלומר דידוע בבירור שלא נהגו להתענות בכה"ג אבל אם אינו ברור לנו שלא נהגו לא וכו' ומשו"ה מצריך התרה בנ"ד נראה דלקמן בסי' שמ"ט סתר זה וכתב בהפך בדעת מהר"מ ז"ל וז"ל שם דודאי אינו ר"ל דידעינן דלא נהגו להתענות ביום המילה דא"כ מה היה צריך לאומרו כיון שכבר הם נוהגים כך אלא דמסתמא תלינן דכשקבלו לנהוג כן קבלו בכה"ג שלא להתענות בכה"ג וה"נ בערב ראש השנה שהוא מחמת מנהג של רבים דמסתמא אין רבים מקבלין להתענות ביום המילה וכו' יעו"ש שכ"כ לגבי בכור וגבי מי שמת לו אביו וחל יום המילה ביום התענית כמבואר שם ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8d9bf470c7e6d875609f5a207da314b85768b3d6
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,108 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ב' צבורין וכו' וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ וכו' בכל אלו א"צ לבדוק וכו'.</b> והקשה הרב המגיד ז"ל מאי שנא דין הטומאה מדין בדיקה וכו' ומרן כ"מ תירץ וז"ל ולי נראה היינו טעמא דכיון דשני שבילין דבאו לשאול בבת אחת דטמאים היינו מדרבנן דמדאורייתא ספק טומאה ברה"ר טהור לגבי בדיקת חמץ דרבנן העמידו דבריהם על דין תורה וא"ת והלא ספק דבדיקה ברה"י היא ומדין תורה ספק טומאה ברה"י טמא וי"ל וכו' אי נמי משום דהוי ספק ספיקא ספק לבית זה נכנס או לאותו בית ואת"ל לבית זה ספק אכלתיה או לא ע"כ. והנה אמת נכון הדבר דהאי א"נ הוא לקושיא קמייתא וה"ק א"נ אע"ג שנאמר שלא העמידו דבריהם על דין תורה אפ"ה שנא ושנא דהכא בבדיקת חמץ הוי ס"ס אבל בב' שבילין לא הוי ס"ס ומשו"ה אמרו דכשבאו לשאול בבת אחת טמאים וזה נ"ל ברור. והוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב מרכבת המשנה אלפאנדארי שהקשה עליו ממה שפסק רבינו ריש פי"ח מהל' אבות הטומאה והצריכה עיון ולפי מה שכתבתי בכונת מרן לק"מ (א"ה ס"ט עיין להרב ז"ל בס' יד אהרן בסי' תל"ד שהקשה ג"כ קושיא זו ועיין למורה מורינו בס' שורשי הים ח"א דף קט"ו ע"ג יעו"ש).
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש ומעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו וכו' הרי זה עובר עליו וכו'.</b> דעת רבינו ז"ל נראה כרש"י והר"ן ז"ל דס"ל דבדיקה לחוד סגי לחמץ שאינו ידוע ממ"ש שהיה דעתו עליו וכו' לאפוקי חמש שאינו ידוע שאינו עובר כי אם משעת מציאה ואילך שלא כדעת הרא"ש ז"ל שכתב פ"ק דפסחים דף ו' וז"ל אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל וכו' מאי טעמא אילימא משום פירורין דקים לן שלא מצא בבדיקה ונשארו ועובר עליהם בבל יראה אע"פ שאינו רואה דהא לא כתיב לא תראה אלא לא יראה משמע לא יהיה לך חמץ הראוי לראיה אע"פ שאינו יודע שהן בבית מ"מ בל יראה איכא ולכך צריך שיבטל ע"כ. (ועיין בב"י סי' תל"א ס"א במ"ש ומדברי הרמב"ם כו') הרי שכתב בפירוש שלא כדעת רבינו ועיין בפרי חדש סי' תל"א סק"א<br><b> אמנם</b> ראיתי להמג"א סי' תל"ד סק"ה שהביא דברי רבינו וכתב וז"ל משמע דאם לא ידע מתחילה אינו עובר עליו כלל וכן משמע מלשון הרא"ש ז"ל גבי גלוסקא ע"כ. ולכאורה קשה דמלשון הרא"ש ז"ל נראה דפליג עליה דרבינו וכדכתיב וכמ"ש הפר"ח ז"ל. ואמת דמלשון הרא"ש ז"ל שם אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילויה מדכתב דדעתיה עילויה ולא כתב ודעתיה עילויה משמע דס"ל כסברת רבינו וכדדייק המג"א ז"ל וכ"כ עוד לקמן וז"ל שמא באחד מן הזויות היתה גלוסקא שדעתו עילויה וכו' וזה דקדוק אמיתי ולפי"ז צריכים אנו לדחוק ולומר דמ"ש הרא"ש ז"ל מ"מ בל יראה איכא וכו' דמינה דייקינן היינו שהרא"ש ז"ל בא לפרש דברי המקשן דכונת המקשן היא דאמאי צריך ביטול אי נימא משום פירורין דלא מצא וס"ל דאף שבדק וביער כל החמץ הנמצא מ"מ אם נשאר שום חמץ שלא מצא עובר עליו משום בל יראה וכו' וזהו דעת המקשן שהקשה לרב יהודה שאמר צריך שיבטל ולזה השיב גזירה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילויה וכו' כלומר דחיישינן לחמץ ידוע וכדעת רבינו ז"ל ומן התימה על הרב פרי חדש שלא ראה דברי המג"א ז"ל [שוב ראיתי] בתשובת הרא"ש ז"ל כלל י"ד סי' ג' שכתב וז"ל ואחר שגמר יאמר כל חמירא וכו' ואז הוי הפקר ולאו דידיה הוי ולא עבר בבל יראה ובל ימצא וכו' ע"כ הרי דהצריך הרא"ש ביטול אחר הבדיקה כדי שלא יעבור בבל יראה ולא פירש במאי קמיירי ופשט הלשון משמע דמיירי אף על חמץ שאינו ידוע וכדברי הטור ז"ל ותמהני על המג"א והרב פרי חדש שלא עלה זכרונה עליהם ודוק.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כיצד ביעור חמץ שורפו או פורר וזורה לרוח וכו'.</b> מתני' בריש פ' כל שעה ובגמ' דף כ"ז תניא אמר ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה והדין נותן ומה נותר שאינו בבל יראה ובבל ימצא טעון שריפה וכו' חמץ וכו' א"ל וכו' אינו דין, לא מצא עצים לשורפו [יהא] יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם בכל דבר שאתה יכול להשביתו ע"כ. ומכאן הוכיח הגאון הביאו הכלבו דביטול לא מהני לחמץ ידוע דאל"כ מאי פריך יהא יושב ובטל הא מודה ר"י דביטול מהני ומבטל ליה ודיו אלא ודאי דלא מהני ביטול לחמץ ידוע. והפרי חדש ז"ל סי' תל"א דחה ראיה זו וז"ל ולי נראה דכיון שהעלינו לעיל (ס"א בד"ה ואכתי) דהא דקאמר ר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה מיירי דוקא לאחר איסורו א"כ קאמרי ליה רבנן שאם לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל דהא בתר איסורא לא מצי בטיל דלאו ברשותיה קיימא כדאיתא פ"ק דפסחים וכו' יעו"ש.<br><b> ולדידי</b> אין זו דחיה דאפי' דהגאון מפרש כפרש"י ז"ל פ"ק דפסחים דף י"ב ע"ב דשלא בשעת איסורו הוי שעה ששית וכמ"ש איהו גופיה לעיל וא"כ כי פריך לרבי יהודה לא מצא עצים יהא יושב ובטל היינו לקודם זמן איסורו דמהני ביטול וכן פרש"י ז"ל שם וז"ל ואע"ג דאמרינן פ"ק לר"י אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר גבי פלוגתייהו מיהא קולא היא במי שרוצה לצאת בשיירא או בתוך שלשים דאמרינן זקוק לבער וכו' ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..da189bf98ca4e6e61e0490c4ba49d0a01d60f0c4
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,111 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Leavened_and_Unleavened_Bread
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ב' צבורין וכו' וכן שני בתים בדוקים וצבור אחד של חמץ וכו' בכל אלו א"צ לבדוק וכו'.</b> והקשה הרב המגיד ז"ל מאי שנא דין הטומאה מדין בדיקה וכו' ומרן כ"מ תירץ וז"ל ולי נראה היינו טעמא דכיון דשני שבילין דבאו לשאול בבת אחת דטמאים היינו מדרבנן דמדאורייתא ספק טומאה ברה"ר טהור לגבי בדיקת חמץ דרבנן העמידו דבריהם על דין תורה וא"ת והלא ספק דבדיקה ברה"י היא ומדין תורה ספק טומאה ברה"י טמא וי"ל וכו' אי נמי משום דהוי ספק ספיקא ספק לבית זה נכנס או לאותו בית ואת"ל לבית זה ספק אכלתיה או לא ע"כ. והנה אמת נכון הדבר דהאי א"נ הוא לקושיא קמייתא וה"ק א"נ אע"ג שנאמר שלא העמידו דבריהם על דין תורה אפ"ה שנא ושנא דהכא בבדיקת חמץ הוי ס"ס אבל בב' שבילין לא הוי ס"ס ומשו"ה אמרו דכשבאו לשאול בבת אחת טמאים וזה נ"ל ברור. והוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב מרכבת המשנה אלפאנדארי שהקשה עליו ממה שפסק רבינו ריש פי"ח מהל' אבות הטומאה והצריכה עיון ולפי מה שכתבתי בכונת מרן לק"מ (א"ה ס"ט עיין להרב ז"ל בס' יד אהרן בסי' תל"ד שהקשה ג"כ קושיא זו ועיין למורה מורינו בס' שורשי הים ח"א דף קט"ו ע"ג יעו"ש).
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>לפיכך אם לא ביטל קודם שש ומשש ומעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו וכו' הרי זה עובר עליו וכו'.</b> דעת רבינו ז"ל נראה כרש"י והר"ן ז"ל דס"ל דבדיקה לחוד סגי לחמץ שאינו ידוע ממ"ש שהיה דעתו עליו וכו' לאפוקי חמש שאינו ידוע שאינו עובר כי אם משעת מציאה ואילך שלא כדעת הרא"ש ז"ל שכתב פ"ק דפסחים דף ו' וז"ל אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל וכו' מאי טעמא אילימא משום פירורין דקים לן שלא מצא בבדיקה ונשארו ועובר עליהם בבל יראה אע"פ שאינו רואה דהא לא כתיב לא תראה אלא לא יראה משמע לא יהיה לך חמץ הראוי לראיה אע"פ שאינו יודע שהן בבית מ"מ בל יראה איכא ולכך צריך שיבטל ע"כ. (ועיין בב"י סי' תל"א ס"א במ"ש ומדברי הרמב"ם כו') הרי שכתב בפירוש שלא כדעת רבינו ועיין בפרי חדש סי' תל"א סק"א<br><b> אמנם</b> ראיתי להמג"א סי' תל"ד סק"ה שהביא דברי רבינו וכתב וז"ל משמע דאם לא ידע מתחילה אינו עובר עליו כלל וכן משמע מלשון הרא"ש ז"ל גבי גלוסקא ע"כ. ולכאורה קשה דמלשון הרא"ש ז"ל נראה דפליג עליה דרבינו וכדכתיב וכמ"ש הפר"ח ז"ל. ואמת דמלשון הרא"ש ז"ל שם אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילויה מדכתב דדעתיה עילויה ולא כתב ודעתיה עילויה משמע דס"ל כסברת רבינו וכדדייק המג"א ז"ל וכ"כ עוד לקמן וז"ל שמא באחד מן הזויות היתה גלוסקא שדעתו עילויה וכו' וזה דקדוק אמיתי ולפי"ז צריכים אנו לדחוק ולומר דמ"ש הרא"ש ז"ל מ"מ בל יראה איכא וכו' דמינה דייקינן היינו שהרא"ש ז"ל בא לפרש דברי המקשן דכונת המקשן היא דאמאי צריך ביטול אי נימא משום פירורין דלא מצא וס"ל דאף שבדק וביער כל החמץ הנמצא מ"מ אם נשאר שום חמץ שלא מצא עובר עליו משום בל יראה וכו' וזהו דעת המקשן שהקשה לרב יהודה שאמר צריך שיבטל ולזה השיב גזירה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילויה וכו' כלומר דחיישינן לחמץ ידוע וכדעת רבינו ז"ל ומן התימה על הרב פרי חדש שלא ראה דברי המג"א ז"ל [שוב ראיתי] בתשובת הרא"ש ז"ל כלל י"ד סי' ג' שכתב וז"ל ואחר שגמר יאמר כל חמירא וכו' ואז הוי הפקר ולאו דידיה הוי ולא עבר בבל יראה ובל ימצא וכו' ע"כ הרי דהצריך הרא"ש ביטול אחר הבדיקה כדי שלא יעבור בבל יראה ולא פירש במאי קמיירי ופשט הלשון משמע דמיירי אף על חמץ שאינו ידוע וכדברי הטור ז"ל ותמהני על המג"א והרב פרי חדש שלא עלה זכרונה עליהם ודוק.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כיצד ביעור חמץ שורפו או פורר וזורה לרוח וכו'.</b> מתני' בריש פ' כל שעה ובגמ' דף כ"ז תניא אמר ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה והדין נותן ומה נותר שאינו בבל יראה ובבל ימצא טעון שריפה וכו' חמץ וכו' א"ל וכו' אינו דין, לא מצא עצים לשורפו [יהא] יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם בכל דבר שאתה יכול להשביתו ע"כ. ומכאן הוכיח הגאון הביאו הכלבו דביטול לא מהני לחמץ ידוע דאל"כ מאי פריך יהא יושב ובטל הא מודה ר"י דביטול מהני ומבטל ליה ודיו אלא ודאי דלא מהני ביטול לחמץ ידוע. והפרי חדש ז"ל סי' תל"א דחה ראיה זו וז"ל ולי נראה דכיון שהעלינו לעיל (ס"א בד"ה ואכתי) דהא דקאמר ר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה מיירי דוקא לאחר איסורו א"כ קאמרי ליה רבנן שאם לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל דהא בתר איסורא לא מצי בטיל דלאו ברשותיה קיימא כדאיתא פ"ק דפסחים וכו' יעו"ש.<br><b> ולדידי</b> אין זו דחיה דאפי' דהגאון מפרש כפרש"י ז"ל פ"ק דפסחים דף י"ב ע"ב דשלא בשעת איסורו הוי שעה ששית וכמ"ש איהו גופיה לעיל וא"כ כי פריך לרבי יהודה לא מצא עצים יהא יושב ובטל היינו לקודם זמן איסורו דמהני ביטול וכן פרש"י ז"ל שם וז"ל ואע"ג דאמרינן פ"ק לר"י אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר גבי פלוגתייהו מיהא קולא היא במי שרוצה לצאת בשיירא או בתוך שלשים דאמרינן זקוק לבער וכו' ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..de46bfea54c71a4b524c19f918ef1da8f915d882
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,56 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>גוי שהביא וכו' והבא בשביל ישראל זה [מחוץ לתחום] מותר לישראל אחר.</b> כתב הרב המגיד ז"ל ופי' הבא בשביל ישראל במחוץ לתחום דכשם שאסור לו כך אסור לכל בני ביתו דאדעתא דכולהו אתי וכן מוכיח שם בעירובין וכו' יעו"ש וכן כתבו התוס' שם בד"ה אדעתא כו' ומרן ב"י ז"ל בסי' תקט"ו. וראיתי להרדב"ז ז"ל החדשות בסי' תקס"ב שנשאל באורחים שהיו מסובין אצל בעה"ב והביא הגוי דבר בשביל בעה"ב אם הוא אסור גם לאורחים והשיב כיון שהם סמוכים עליו באותו שבת או באותו יו"ט כל מה שאסור לבעה"ב אסור לאורחים שהרי הם כבני ביתו לאותו שבת וכשם שאסור לכל בני הבית אע"פ שלא הובא אלא בשביל בעה"ב אסור גם לאורחים וטעמא דמילתא נ"ל שאמרו רז"ל שלא יהנה ממה שנעשה בשבילו בשבת כדי שלא יבא לומר לגוי לעשות נמצא שאם יהנו בני ביתו או אורחיו כאילו נהנה הוא ולכן אסור ומיהו וכו' יעו"ש. ולענ"ד לא זכיתי להבין דבריו שהרי אמרו בגמ' דטעמא דר' שמעון היינו משום דכל דאתי לבי רבן גמליאל אדעתא דכולהו רבנן קאתי והדברים ברורים דסתם דעת המביא הוא שיאכלו כולם ומשו"ה אסור ודלא כמ"ש הרב ז"ל משום שנהנה הבעה"ב והנאה כי האי נמי אסרו עליו הואיל ונעשה האיסור בשבילו ומה לו להרדב"ז ז"ל לבקש טעם שהוא אסור דכיון דבגמ' אמרו רבנן טעמא ונפק"מ טובא כמ"ש הרדב"ז אח"ז וצריך לי ישוב ועיין בכנסת הגדולה ז"ל או"ח סי' תקט"ו בהגהות ב"י שהביא תשובה זו של הרדב"ז בקיצור יעו"ש שם פ"ז הט"ז ואין נושאין נשים כו'. (עיין מ"ש הרב המגיד ועיין מ"ש בס"ד בהל' אישות פ"י הי"ד).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e3124961e928d69fc0c05486ddc3f05e226b07ae
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,59 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_a_Holiday
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>גוי שהביא וכו' והבא בשביל ישראל זה [מחוץ לתחום] מותר לישראל אחר.</b> כתב הרב המגיד ז"ל ופי' הבא בשביל ישראל במחוץ לתחום דכשם שאסור לו כך אסור לכל בני ביתו דאדעתא דכולהו אתי וכן מוכיח שם בעירובין וכו' יעו"ש וכן כתבו התוס' שם בד"ה אדעתא כו' ומרן ב"י ז"ל בסי' תקט"ו. וראיתי להרדב"ז ז"ל החדשות בסי' תקס"ב שנשאל באורחים שהיו מסובין אצל בעה"ב והביא הגוי דבר בשביל בעה"ב אם הוא אסור גם לאורחים והשיב כיון שהם סמוכים עליו באותו שבת או באותו יו"ט כל מה שאסור לבעה"ב אסור לאורחים שהרי הם כבני ביתו לאותו שבת וכשם שאסור לכל בני הבית אע"פ שלא הובא אלא בשביל בעה"ב אסור גם לאורחים וטעמא דמילתא נ"ל שאמרו רז"ל שלא יהנה ממה שנעשה בשבילו בשבת כדי שלא יבא לומר לגוי לעשות נמצא שאם יהנו בני ביתו או אורחיו כאילו נהנה הוא ולכן אסור ומיהו וכו' יעו"ש. ולענ"ד לא זכיתי להבין דבריו שהרי אמרו בגמ' דטעמא דר' שמעון היינו משום דכל דאתי לבי רבן גמליאל אדעתא דכולהו רבנן קאתי והדברים ברורים דסתם דעת המביא הוא שיאכלו כולם ומשו"ה אסור ודלא כמ"ש הרב ז"ל משום שנהנה הבעה"ב והנאה כי האי נמי אסרו עליו הואיל ונעשה האיסור בשבילו ומה לו להרדב"ז ז"ל לבקש טעם שהוא אסור דכיון דבגמ' אמרו רבנן טעמא ונפק"מ טובא כמ"ש הרדב"ז אח"ז וצריך לי ישוב ועיין בכנסת הגדולה ז"ל או"ח סי' תקט"ו בהגהות ב"י שהביא תשובה זו של הרדב"ז בקיצור יעו"ש שם פ"ז הט"ז ואין נושאין נשים כו'. (עיין מ"ש הרב המגיד ועיין מ"ש בס"ד בהל' אישות פ"י הי"ד).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..62e57031a8e65a25fbb7504b5b217a0d72019404
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,56 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sabbath
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שבת
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שבת
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע"י גוי וכו'.</b> הנה ראיתי למרן ב"י ז"ל באו"ח סי' שכ"ח שכתב ונסתפק שם הרא"ש בחולה שאין בו סכנה ואפי' סכנת אבר אם התירו לו רפואה ע"י ישראל דהוי שבות וכו' והרשב"א פסק ספק זה לקולא שכתב בתשובה חולה שאין בו סכנה או שיש בו סכנת אבר דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן נעשית אפי' ע"י ישראל והר"ן בפרק שמונה שרצים פשט ספק זה לחומרא שכתב ומיהו כי שרי אפי' שבות ע"י ישראל ה"מ היכא דאיכא סכנת אבר אבל חולה שאין בו סכנת אבר נהי דשרי ביה מלאכה גמורה ע"י נכרי וכדאמרינן בפ' מפנין אין מתירין לו ע"י ישראל אפילו שבות של דבריהם והביא ראיה לדבר עכ"ל וז"ל הר"ן ז"ל ונמצאת למד דחולה שיש בו סכנה כל צרכיו נעשין ע"י גדולי ישראל סכנת אבר מלאכות דאורייתא נעשין ע"י גוי של דבריהם ע"י ישראל חולי בעלמא נעשין ע"י גוי ואפי' במלאכות של תורה אבל לא ע"י ישראל אפי' בשל דבריהם מיחוש בעלמא וכו' אין מתירין לו כלום יעו"ש נמצא שלדעת הר"ן ז"ל ארבעה חילוקי חוליין יש ועל ג' נזקקים לו ולדעת הרשב"א ז"ל אינן אלא ג' דחולה שאין בו סכנה ויש בו סכנת אבר כי הדדי נינהו וכן ראיתי להרשב"א ז"ל בח"ג הנדפס מחדש סי' ער"ב שכתב וז"ל ג' חילוקי חליין הם הא' סכנת נפשות ממש והב' סכנת אבר וחולה שאין בו סכנה אלא שנופל למשכב והג' חולי שכואב וכו' סכנת נפש וכו' סכנת אבר וכל חולי שנופל וכו' עושין מלאכה ע"י גוי וכו' אבל דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן עושין על ידיהן ואפילו ע"י ישראל וכו' יעו"ש הרי דד' חוליין שכתב הר"ן ז"ל עשאן הרשב"א ג' ועשה חולי שאין בו סכנה וסכנת אבר כי הדדי וכדברי מרן ז"ל.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי למרן החבי"ב שם בהגהות ב"י אות ח"י שכתב ע"ד הרשב"א ז"ל וז"ל אמנם מה שאני חושב ליושר האמת שמ"ש הרשב"א חולי שאין בו סכנה או שיש בו סכנת אבר ט"ס הוא וכך צ"ל שאין בו סכנה ויש בו סכנת אבר ועכשיו לפי גירסא זו לא הותר לעשות ע"י ישראל דברים שהן אסורים מדבריהם אלא דוקא כשיש סכנת אבר וכו' יעו"ש ולפי מ"ש אין מקום להגהה זו דמבואר להדיא בתשובת הרשב"א ז"ל הנזכרת דחולי שאין בו סכנה וסכנת אבר כי הדדי נינהו וכמ"ש הר"ן ז"ל. וכן נמי מ"ש הט"ז שם ע"ד הרשב"א ז"ל וז"ל וי"ל דזה מיירי במידי דאין בו גזרה שחיקת סמנין כעין שפי' הב"י ז"ל דברי הרמב"ם ז"ל וכו' יעו"ש. ואחר המחילה רבה גם זה אינו למאי דעינינו הרואות מ"ש בתשובה הנזכרת וז"ל סכנת אבר וכן חולי שאין בו סכנה אע"פ ששוכב במטה מתוך חוליו עושין מלאכה ע"י גוי והוא שלא יהיה אותו גוי גר תושב ולא עבדו של ישראל וכו' ודוקא שלא לעשות ע"י איסור תורה כגון בישול ואפיה וכיוצא אבל דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן עושין ע"י ואפי' ע"י ישראל ע"כ. הרי דמה שהתיר ע"י גוי שאינו גר תושב הוא לגמרי ולא חייש לשחיקת סמנין גם מה שרצה לתרץ הרב קרית מלך רב בפירקין וז"ל ולענ"ד דהתם לא היה אפי' חולי רק מיחוש בעלמא כמו שרצה הרב הנזכר לתרץ ומה שדחה הרב ז"ל דבהדיא מדמה לזה בגמ' לחולה שאין בו סכנה לק"מ דהגמ' סבר דמדקאמר כל צורכי חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה דאיירי אפי' בדליכא אלא מיחוש בעלמא דאל"כ אפי' ע"י ישראל שרי ע"כ. קשה לי ע"ד תרתי חדא דהא דאמרינן אומר לגוי ועושה מיירי אפילו באיסורין דאורייתא כמבואר בפ' מפנין דמייתי גבי חיה כל ל' אומר לגוי וכו' יעו"ש וא"כ היכי מצי לומר אפילו ע"י ישראל ועוד דהרואה דברי הרשב"א שכתב וז"ל וחולה שחושש וכו' חשש בעלמא הוא זה ואפי' לומר לגוי לעשות אסור ולא התירו שבות בחושש וכו' ואמרינן נמי חושש שאני והיינו נמי איסור חזרת רטיה ודכוותה טובא עכ"ל וכ"כ בפ' מפנין בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל אבל חושש והוא (מתעס') [מתחזק] כבריא אין מתירין אפילו שבות של דבריהם יעו"ש.<br><b> ובענין</b> בישולי גוים בשבת לחולה ונותר למוצאי שבת אי שרי לישראל אחר א"נ לחולה עצמו או לא ראיתי שדבר זה במחלוקת הוא שנוי שהרא"ה ז"ל בית ג' ש"ז כתב וז"ל ותירוצא דהני שמעתתא הוא דרבנן באיסורין אלו שאסרו בשל נכרים משום חתנות לא השוו בהם מדותיהם כשאר איסורין של דבריהם כגון שמנו של גיד וכחל אלא כאן לפי מה שראו אסרו ופעמים החמירו ופעמים הקלו וכו' נמצא דבר אחד פעמים אסור פעמים כיוצא בו מותר שלא אסרו בזה כל זמן שאין בו חשש בנותיהם אף אני אומר שהנכרי שבא לבשל לחולה והוא בשבת בזמן האסור לנו לבשל שלא אסרו משום בישולי נכרים כלל דלא שייך הכא משום חתנות ולא עוד אלא שמותר לבריא במוצ"ש יעו"ש באורך. נראה מדברי הרא"ה ז"ל דס"ל דמה שמותר לחולה בישולי גוים לא שחכמים התירו לו בישולי גוים אלא שלא אסרו לו בישולי גוים בכה"ג ואוקמוהו אדיניה דאורייתא דליכא איסורא כלל וכיון שאין בו חשש חתנות משו"ה אתי שפיר דלא קשה ליה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון דומיא דנבלה דכי שרי לדידיה דוקא שרי ולא לאחריני א"נ כי שרו ליה רבנן בישולי גוים לדידיה שרו ולא לאחריני וכן נמי אם נזדמנה לו בשר שחוטה אסור בנבלה וה"נ נימא הכי. וע"פ האמור ניחא דהא דבישולי גוים [שרו לחולה] לא שחכמים שרו ליה אלא שמבשל לחולה לא אסרוהו הבישול וקיימא בדיניה דאורייתא ומשו"ה שרי אף לאחר ולזה נתכון בשנותו את טעמו שלא אסרו משום בישולי גוים כלל דלא שייך הכא משום חתנות וכו' ולא כתב שהתירו לו בישולי גוים אלא ודאי כדאמרן<br><b> והרשב"א</b> ז"ל רוח אחרת אתו והשיג על כל דבריו דמאי דקאמר דכיון שהוא ביום האסור לנו לבשל לית ביה משום איסור חתנות אדרבא כל שהגוי עושה בו טובה כ"ש דאיכא איקרובי דעתא טפי ואם בא לומר שבמקום חולה לא העמידו דבריהם וכו' לא הו"ל למימר אלא לגבי חולה לא גזרו ועוד אם לגבי חולה התירו מה להם להתיר לגמרי אפי' לבריא ע"י החולה די להם אם לא העמידו דבריהם אצל החולה כדרך שהתורה התירה אפילו הנבלה אצל חולה שיש בו סכנה ולחולה משום פקוח נפש מותר ולבריא אסור ועוד אם לא העמידו דבריהם אצל החולה אף בחול יהא מותר ומי נימא בשבת לא העמידו ובחול העמידו א"כ אף אנו נאמר בשבת עצמו התירו ולצורך החולה לא העמידו אבל במוצ"ש שאין לו בו צורך יאסר וכ"ש לבריא וחלילה וחס שלא הותר אפי' לחולה עצמו אלא בעת הצורך בלבד דהיינו בשבת הא למוצ"ש חזר לאיסורו ודומה לנבלה לחולה שיש בו סכנה שאם נחרו לו בהמה לצרכו אם הבריא נאסרה עליו וכל מה שתקנו רבנן והתירו כדרך שנהגה התורה נהוג הם וכו' ע"כ.<br><b> והשתא</b> לפי מ"ש לעיל בדעת הרא"ה ז"ל דלגבי בישולי גוים אוקמוהו אדאורייתא ולא גזרו במבשל לחולה כלל ולא שהתירו לו אינו דומה לכאן למה שהותר אף לאחרים אלא הדר דינא דבישול זה לקודם שאסרו מעיקרא ולא דמי לנבלה דהתם שרי רחמנא לחולה למיכל איסור ולא שנהפך האיסור להיתר משא"כ הכא שהבישול מצד עצמו [מותר] מדין תורה אלא שחכמים אסרוהו ובאמור להם דבהא לא גזרו כל שנעשה בשביל החולה נשאר בהתרו הראשון ושפיר חזיא למיכל מיניה ולא בא בפיו בשר פיגול וגם אינו ענין לכל דתקון רבנן וכו' וכמבואר. ולענין דינא רובא דרבוותא פסקו כהרשב"א ז"ל ודחו סברת הרא"ה שהביא הרמ"א ז"ל ביו"ד סוף סי' קי"ג וכתב הש"ך שאלו היו רואים הרב ב"י והרמ"א ז"ל, משמרת הבית לא היו פוסקים כהרא"ה בזה יעו"ש ומרן החבי"ב בשיירי כנסת הגדולה או"ח סי' שי"ח כתב שהסכים בתשובה הלכה למעשה שאין לסמוך על סברת הרא"ה בזה כיון שהרשב"א במשמרת הבית אסר וגם הר"ן ז"ל מפקפק בזה והרב בספרו הקצר השמיט סברת הרא"ה ז"ל מי בעל דברים יגש להתיר מה שאסרו עמודי עולם ע"כ.<br><b> וראיתי</b> למרן בשולחנו הטהור ביו"ד סי' קי"ב שכתב וז"ל מקום שאין פלטר ישראל מצוי לדעת המתירים ליקח פת מפלטר גוי אם הגיע שם פלטר ישראל הרי פת פלטר גוי אסורה עד שימכור פלטר ישראל פתו ולאחר שכלה פת ישראל חוזר פת של גוי להכשירו ע"כ. והקשה עליו הש"ך וז"ל וצ"ע דלא כתב הארחות חיים בשם הרא"ה שהביא הב"י ז"ל אלא שאם הגיע שם פלטר ישראל דהפת של פלטר גוי אסורה כל זמן שהוא ביד הפלטר אבל אם לקחו כבר ישראל בהתר לא כתב דאסור ונראה דשרי וכן משמע לכאורה מדברי הרא"ה בבדק הבית שם ע"כ. יעו"ש.<br><b> ואנא</b> תינוק דלא חכים אשתומם דלפי דברי הש"ך שהבין בדעת מרן במ"ש דהפת של גוי אסור עד שימכור פלטר ישראל פתו וכו' כונתו לומר אף כי לקח ישראל מאז ומקדם מפלטר גוי כל שבא פלטר ישראל נאסר עד שימכור הפלטר ישראל וע"ז הקשה עליו דלא משמע כן וכו' קשה טובא דמאי שנא גבי בישולי גוים בשבת דאם הותר שרי אפי' לישראל אחר לדעת הרא"ה ואפי' במוצאי שבת והכא גבי פת של פלטר שלקח בהיתר משום שבא פלטר ישראל יאסר מה שלקח מקודם ולא אמרינן כיון שלקח בהיתר מקודם שבא פלטר הותר לגמרי כדאמרינן גבי בישולי גוים כיון שהותר בשבת הותר נמי במוצ"ש וכן נמי קשה לי לדעת הש"ך שהשיג עליו דלא משמע כן ממה שהביא הרב ב"י ז"ל ובסוף כתב שכן משמע לכאורה ממ"ש בבדק הבית שם ולא הוכיח במישור דהכי הויא קושטא דמילתא וכמו שכ"כ גבי בישול ורואה אנכי שהדברים ק"ו שהרי אף כי הרשב"א פליג עליה דהרא"ה ז"ל גבי בישול אפ"ה גבי פת של פלטר גוי אם היה לישראל מקודם שבא פלטר ישראל שרי כמבואר שם קודם לכן כ"ש לדעת הרא"ה שהתיר גבי בישול.<br><b> כי</b> ע"פ הדברים האלה מצאה הקפידה מקום לנוח למ"ש (הש"ך) [הט"ז] סי' קי"ג ראיה להרשב"א ז"ל דאסור בישולי גוים במוצ"ש ממ"ש מרן סי' קי"ב ס"ח במקום שאין פלטר מצוי כלל מותר אפי' של בעל הבית וכתב וז"ל וזה ודאי דאחר שיבא למקום שיהא פלטר מצוי חוזר פת של בעה"ב לאיסורו דהא נקט במקום שאין פלטר מצוי כו' ולפי מ"ש בדעת הרא"ה ז"ל דמתיר אפי' כי בא פלטר ישראל אם לקח מקודם ה"נ ס"ל להרא"ה הכא דאף כי בא למקום שיש שם פלטר הותר מה שבידו ויש לישב כל זה ועיין בס' נחפה בכסף או"ח סי' ג' ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0358a15252b7fbd8a3acdf7315bb6077513c71b9
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,59 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sabbath
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שבת
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Sabbath
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שבת
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>חולה שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע"י גוי וכו'.</b> הנה ראיתי למרן ב"י ז"ל באו"ח סי' שכ"ח שכתב ונסתפק שם הרא"ש בחולה שאין בו סכנה ואפי' סכנת אבר אם התירו לו רפואה ע"י ישראל דהוי שבות וכו' והרשב"א פסק ספק זה לקולא שכתב בתשובה חולה שאין בו סכנה או שיש בו סכנת אבר דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן נעשית אפי' ע"י ישראל והר"ן בפרק שמונה שרצים פשט ספק זה לחומרא שכתב ומיהו כי שרי אפי' שבות ע"י ישראל ה"מ היכא דאיכא סכנת אבר אבל חולה שאין בו סכנת אבר נהי דשרי ביה מלאכה גמורה ע"י נכרי וכדאמרינן בפ' מפנין אין מתירין לו ע"י ישראל אפילו שבות של דבריהם והביא ראיה לדבר עכ"ל וז"ל הר"ן ז"ל ונמצאת למד דחולה שיש בו סכנה כל צרכיו נעשין ע"י גדולי ישראל סכנת אבר מלאכות דאורייתא נעשין ע"י גוי של דבריהם ע"י ישראל חולי בעלמא נעשין ע"י גוי ואפי' במלאכות של תורה אבל לא ע"י ישראל אפי' בשל דבריהם מיחוש בעלמא וכו' אין מתירין לו כלום יעו"ש נמצא שלדעת הר"ן ז"ל ארבעה חילוקי חוליין יש ועל ג' נזקקים לו ולדעת הרשב"א ז"ל אינן אלא ג' דחולה שאין בו סכנה ויש בו סכנת אבר כי הדדי נינהו וכן ראיתי להרשב"א ז"ל בח"ג הנדפס מחדש סי' ער"ב שכתב וז"ל ג' חילוקי חליין הם הא' סכנת נפשות ממש והב' סכנת אבר וחולה שאין בו סכנה אלא שנופל למשכב והג' חולי שכואב וכו' סכנת נפש וכו' סכנת אבר וכל חולי שנופל וכו' עושין מלאכה ע"י גוי וכו' אבל דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן עושין על ידיהן ואפילו ע"י ישראל וכו' יעו"ש הרי דד' חוליין שכתב הר"ן ז"ל עשאן הרשב"א ג' ועשה חולי שאין בו סכנה וסכנת אבר כי הדדי וכדברי מרן ז"ל.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי למרן החבי"ב שם בהגהות ב"י אות ח"י שכתב ע"ד הרשב"א ז"ל וז"ל אמנם מה שאני חושב ליושר האמת שמ"ש הרשב"א חולי שאין בו סכנה או שיש בו סכנת אבר ט"ס הוא וכך צ"ל שאין בו סכנה ויש בו סכנת אבר ועכשיו לפי גירסא זו לא הותר לעשות ע"י ישראל דברים שהן אסורים מדבריהם אלא דוקא כשיש סכנת אבר וכו' יעו"ש ולפי מ"ש אין מקום להגהה זו דמבואר להדיא בתשובת הרשב"א ז"ל הנזכרת דחולי שאין בו סכנה וסכנת אבר כי הדדי נינהו וכמ"ש הר"ן ז"ל. וכן נמי מ"ש הט"ז שם ע"ד הרשב"א ז"ל וז"ל וי"ל דזה מיירי במידי דאין בו גזרה שחיקת סמנין כעין שפי' הב"י ז"ל דברי הרמב"ם ז"ל וכו' יעו"ש. ואחר המחילה רבה גם זה אינו למאי דעינינו הרואות מ"ש בתשובה הנזכרת וז"ל סכנת אבר וכן חולי שאין בו סכנה אע"פ ששוכב במטה מתוך חוליו עושין מלאכה ע"י גוי והוא שלא יהיה אותו גוי גר תושב ולא עבדו של ישראל וכו' ודוקא שלא לעשות ע"י איסור תורה כגון בישול ואפיה וכיוצא אבל דברים שאין בהם אלא איסור דרבנן עושין ע"י ואפי' ע"י ישראל ע"כ. הרי דמה שהתיר ע"י גוי שאינו גר תושב הוא לגמרי ולא חייש לשחיקת סמנין גם מה שרצה לתרץ הרב קרית מלך רב בפירקין וז"ל ולענ"ד דהתם לא היה אפי' חולי רק מיחוש בעלמא כמו שרצה הרב הנזכר לתרץ ומה שדחה הרב ז"ל דבהדיא מדמה לזה בגמ' לחולה שאין בו סכנה לק"מ דהגמ' סבר דמדקאמר כל צורכי חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה דאיירי אפי' בדליכא אלא מיחוש בעלמא דאל"כ אפי' ע"י ישראל שרי ע"כ. קשה לי ע"ד תרתי חדא דהא דאמרינן אומר לגוי ועושה מיירי אפילו באיסורין דאורייתא כמבואר בפ' מפנין דמייתי גבי חיה כל ל' אומר לגוי וכו' יעו"ש וא"כ היכי מצי לומר אפילו ע"י ישראל ועוד דהרואה דברי הרשב"א שכתב וז"ל וחולה שחושש וכו' חשש בעלמא הוא זה ואפי' לומר לגוי לעשות אסור ולא התירו שבות בחושש וכו' ואמרינן נמי חושש שאני והיינו נמי איסור חזרת רטיה ודכוותה טובא עכ"ל וכ"כ בפ' מפנין בשם הרמב"ן ז"ל וז"ל אבל חושש והוא (מתעס') [מתחזק] כבריא אין מתירין אפילו שבות של דבריהם יעו"ש.<br><b> ובענין</b> בישולי גוים בשבת לחולה ונותר למוצאי שבת אי שרי לישראל אחר א"נ לחולה עצמו או לא ראיתי שדבר זה במחלוקת הוא שנוי שהרא"ה ז"ל בית ג' ש"ז כתב וז"ל ותירוצא דהני שמעתתא הוא דרבנן באיסורין אלו שאסרו בשל נכרים משום חתנות לא השוו בהם מדותיהם כשאר איסורין של דבריהם כגון שמנו של גיד וכחל אלא כאן לפי מה שראו אסרו ופעמים החמירו ופעמים הקלו וכו' נמצא דבר אחד פעמים אסור פעמים כיוצא בו מותר שלא אסרו בזה כל זמן שאין בו חשש בנותיהם אף אני אומר שהנכרי שבא לבשל לחולה והוא בשבת בזמן האסור לנו לבשל שלא אסרו משום בישולי נכרים כלל דלא שייך הכא משום חתנות ולא עוד אלא שמותר לבריא במוצ"ש יעו"ש באורך. נראה מדברי הרא"ה ז"ל דס"ל דמה שמותר לחולה בישולי גוים לא שחכמים התירו לו בישולי גוים אלא שלא אסרו לו בישולי גוים בכה"ג ואוקמוהו אדיניה דאורייתא דליכא איסורא כלל וכיון שאין בו חשש חתנות משו"ה אתי שפיר דלא קשה ליה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון דומיא דנבלה דכי שרי לדידיה דוקא שרי ולא לאחריני א"נ כי שרו ליה רבנן בישולי גוים לדידיה שרו ולא לאחריני וכן נמי אם נזדמנה לו בשר שחוטה אסור בנבלה וה"נ נימא הכי. וע"פ האמור ניחא דהא דבישולי גוים [שרו לחולה] לא שחכמים שרו ליה אלא שמבשל לחולה לא אסרוהו הבישול וקיימא בדיניה דאורייתא ומשו"ה שרי אף לאחר ולזה נתכון בשנותו את טעמו שלא אסרו משום בישולי גוים כלל דלא שייך הכא משום חתנות וכו' ולא כתב שהתירו לו בישולי גוים אלא ודאי כדאמרן<br><b> והרשב"א</b> ז"ל רוח אחרת אתו והשיג על כל דבריו דמאי דקאמר דכיון שהוא ביום האסור לנו לבשל לית ביה משום איסור חתנות אדרבא כל שהגוי עושה בו טובה כ"ש דאיכא איקרובי דעתא טפי ואם בא לומר שבמקום חולה לא העמידו דבריהם וכו' לא הו"ל למימר אלא לגבי חולה לא גזרו ועוד אם לגבי חולה התירו מה להם להתיר לגמרי אפי' לבריא ע"י החולה די להם אם לא העמידו דבריהם אצל החולה כדרך שהתורה התירה אפילו הנבלה אצל חולה שיש בו סכנה ולחולה משום פקוח נפש מותר ולבריא אסור ועוד אם לא העמידו דבריהם אצל החולה אף בחול יהא מותר ומי נימא בשבת לא העמידו ובחול העמידו א"כ אף אנו נאמר בשבת עצמו התירו ולצורך החולה לא העמידו אבל במוצ"ש שאין לו בו צורך יאסר וכ"ש לבריא וחלילה וחס שלא הותר אפי' לחולה עצמו אלא בעת הצורך בלבד דהיינו בשבת הא למוצ"ש חזר לאיסורו ודומה לנבלה לחולה שיש בו סכנה שאם נחרו לו בהמה לצרכו אם הבריא נאסרה עליו וכל מה שתקנו רבנן והתירו כדרך שנהגה התורה נהוג הם וכו' ע"כ.<br><b> והשתא</b> לפי מ"ש לעיל בדעת הרא"ה ז"ל דלגבי בישולי גוים אוקמוהו אדאורייתא ולא גזרו במבשל לחולה כלל ולא שהתירו לו אינו דומה לכאן למה שהותר אף לאחרים אלא הדר דינא דבישול זה לקודם שאסרו מעיקרא ולא דמי לנבלה דהתם שרי רחמנא לחולה למיכל איסור ולא שנהפך האיסור להיתר משא"כ הכא שהבישול מצד עצמו [מותר] מדין תורה אלא שחכמים אסרוהו ובאמור להם דבהא לא גזרו כל שנעשה בשביל החולה נשאר בהתרו הראשון ושפיר חזיא למיכל מיניה ולא בא בפיו בשר פיגול וגם אינו ענין לכל דתקון רבנן וכו' וכמבואר. ולענין דינא רובא דרבוותא פסקו כהרשב"א ז"ל ודחו סברת הרא"ה שהביא הרמ"א ז"ל ביו"ד סוף סי' קי"ג וכתב הש"ך שאלו היו רואים הרב ב"י והרמ"א ז"ל, משמרת הבית לא היו פוסקים כהרא"ה בזה יעו"ש ומרן החבי"ב בשיירי כנסת הגדולה או"ח סי' שי"ח כתב שהסכים בתשובה הלכה למעשה שאין לסמוך על סברת הרא"ה בזה כיון שהרשב"א במשמרת הבית אסר וגם הר"ן ז"ל מפקפק בזה והרב בספרו הקצר השמיט סברת הרא"ה ז"ל מי בעל דברים יגש להתיר מה שאסרו עמודי עולם ע"כ.<br><b> וראיתי</b> למרן בשולחנו הטהור ביו"ד סי' קי"ב שכתב וז"ל מקום שאין פלטר ישראל מצוי לדעת המתירים ליקח פת מפלטר גוי אם הגיע שם פלטר ישראל הרי פת פלטר גוי אסורה עד שימכור פלטר ישראל פתו ולאחר שכלה פת ישראל חוזר פת של גוי להכשירו ע"כ. והקשה עליו הש"ך וז"ל וצ"ע דלא כתב הארחות חיים בשם הרא"ה שהביא הב"י ז"ל אלא שאם הגיע שם פלטר ישראל דהפת של פלטר גוי אסורה כל זמן שהוא ביד הפלטר אבל אם לקחו כבר ישראל בהתר לא כתב דאסור ונראה דשרי וכן משמע לכאורה מדברי הרא"ה בבדק הבית שם ע"כ. יעו"ש.<br><b> ואנא</b> תינוק דלא חכים אשתומם דלפי דברי הש"ך שהבין בדעת מרן במ"ש דהפת של גוי אסור עד שימכור פלטר ישראל פתו וכו' כונתו לומר אף כי לקח ישראל מאז ומקדם מפלטר גוי כל שבא פלטר ישראל נאסר עד שימכור הפלטר ישראל וע"ז הקשה עליו דלא משמע כן וכו' קשה טובא דמאי שנא גבי בישולי גוים בשבת דאם הותר שרי אפי' לישראל אחר לדעת הרא"ה ואפי' במוצאי שבת והכא גבי פת של פלטר שלקח בהיתר משום שבא פלטר ישראל יאסר מה שלקח מקודם ולא אמרינן כיון שלקח בהיתר מקודם שבא פלטר הותר לגמרי כדאמרינן גבי בישולי גוים כיון שהותר בשבת הותר נמי במוצ"ש וכן נמי קשה לי לדעת הש"ך שהשיג עליו דלא משמע כן ממה שהביא הרב ב"י ז"ל ובסוף כתב שכן משמע לכאורה ממ"ש בבדק הבית שם ולא הוכיח במישור דהכי הויא קושטא דמילתא וכמו שכ"כ גבי בישול ורואה אנכי שהדברים ק"ו שהרי אף כי הרשב"א פליג עליה דהרא"ה ז"ל גבי בישול אפ"ה גבי פת של פלטר גוי אם היה לישראל מקודם שבא פלטר ישראל שרי כמבואר שם קודם לכן כ"ש לדעת הרא"ה שהתיר גבי בישול.<br><b> כי</b> ע"פ הדברים האלה מצאה הקפידה מקום לנוח למ"ש (הש"ך) [הט"ז] סי' קי"ג ראיה להרשב"א ז"ל דאסור בישולי גוים במוצ"ש ממ"ש מרן סי' קי"ב ס"ח במקום שאין פלטר מצוי כלל מותר אפי' של בעל הבית וכתב וז"ל וזה ודאי דאחר שיבא למקום שיהא פלטר מצוי חוזר פת של בעה"ב לאיסורו דהא נקט במקום שאין פלטר מצוי כו' ולפי מ"ש בדעת הרא"ה ז"ל דמתיר אפי' כי בא פלטר ישראל אם לקח מקודם ה"נ ס"ל להרא"ה הכא דאף כי בא למקום שיש שם פלטר הותר מה שבידו ויש לישב כל זה ועיין בס' נחפה בכסף או"ח סי' ג' ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..796d00d802798c4126063a227eb854d91a9de029
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,76 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sheqel Dues
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שקלים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שקלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הכל חייבים ליתן מחצית השקל.</b> בפ"ק דשקלים תנן אמר רבי יהודה העיד בן בוכרי ביבנה שכל כהן ששוקל אינו חוטא אמר רבי יוחנן בן זכאי לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא [וכתב הרע"ב] וקרא דכל העובר על הפקודים דריש ליה הכי כל העובר בים סוף דהיינו כהנים לוים וישראל שכולם עברו את הים על הפקודים בין אותם שנמנו לבדן בין אותם שנמנו עם ישראל יתן תרומת ה' וכתב התוס' יו"ט ז"ל מדכתיב יתן תרומת ה' משמע דקרא תניין דכתיב ביה הכי דריש ליה בתרומת הקרבנות דאי לא תימא הכי יתנו הו"ל למימר כדכתיב בקרא קמא אלא דס"ל דקרא קמא מיירי בתרומת אדנים ותניין בקרבנות יעו"ש. וראיתי להרב שער המלך בפירקין שהקשה לרע"ב ז"ל דס"ל דקרא קמא מיירי בתרומת אדנים וקשה טובא דבירושלמי אמרו דטעמא דריב"ז אמר רבי ברכיה דכתיב זה יתנו י"ב שבטים יתנו והשתא אי קרא דזה יתנו מיירי בתרומת אדנים שבט לוי לא היה בכלל וכו' יעו"ש שהצריך עיון. ולענ"ד נראה לתרץ דהכי איתא בירושלמי כתיב כל העובר על הפקודים ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר כל העובר בימא וחד אמר כל דעבר על פקודיא יתן מ"ד כל דעבר על ימא יתן מסייע לר' יוחנן בן זכאי מ"ד כל דעבר על פקודיא יתן מסייע לבן בוכרי ע"כ. והשתא דקדק רע"ב ז"ל דמדאמר יתן ולא אמר יתנו ועוד מדפתח ואמר כתיב כל העובר על הפקודים ס"ל דבקרא תניין קיימי ר"י ור"נ ועל זה כתב רע"ב ז"ל יתן תרומת ה' לאורויי דבקרא תניין קאי ומאי דאמרו מסייע לריב"ז לאו למימרא דבחד קרא קיימי אלא לחייב לשבט לוי שלא כדעת היפה מראה שכתב דבקרא קמא קמפלגי וא"כ בהכרח דר"י ור"נ פליגי עליה דר' ברכיה.<br><b> עוד</b> כתב התוס' יו"ט לעיל בד"ה כל כהן וז"ל פי' הר"ב אע"פ שאינו חייב וכו' וכ"כ התוס' בפ' הקומץ רבה דלבן בוכרי לוים פטורים וכ"כ התוס' בפ"ק דערכין דה"נ הוה מצי למימר כל לוי ששוקל אלא משום דלא מצי למימר שדורשין מקרא זה לעצמן ע"כ. וקצת דוחק לומר כן דבן בוכרי לא נקט לוי משום (פלוגתייהו) [בר פלוגתיה] עכ"ל והרואה דברי התוס' שם יראה דקיימי עליה דרבי יוחנן בן זכאי ודוק.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי שנתנדב לשמור בחינם אין שומעין לו משום בעלי זרועות שמא יבואו ויטלום וכו'.</b> בסוף פרק בתרא דמציעא. וראיתי להרב תוס' יו"ט ז"ל בפ"ד דשקלים מ"א שהקשה וז"ל וא"ת ומאי שנא הכא דחיישינן שמא לא ימסרם יפה משקלים שמקבלים מנשים ועבדים וקטנים ולא חיישינן וכו' ואפשר לחלק בענין אחר דהכא דעומר ושתי הלחם אחת בשנה איכא למיחש שלא ימסרם יפה אלא נוח להם שיקרבו משלהם שכן פרש"י ז"ל הטעם במציעא אבל בשקלים דלקרבנות דכולי שתא ליכא למימר נוח להם ואתי שפיר נמי לישנא בתרא דב"מ דהבטה בהפקר לא קניא ולאותו לשון טעמייהו דרבנן שתקנו שכר כדי שיהא קול ולא יבואו בעלי זרועות ליטול משם וכשמוחלין נמצא [שיש] לשומרין אותן מעות בתרומה ואין לצבור חלק בהם עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דכונתו היא דשאני שתי הלחם דכיון שהיא מצוה הבאה פעם אחת בשנה איכא למיחש דילמא רוצה השומר שיהא קרב משלו לבדו יען כי המצוה זו לא ימצא לקיימה אפילו בשותפות כי אם אחת בשנה ובזה חיישינן שמא לא ימסרם יפה אמנם גבי שקלים דלקרבנות דכולי שתא קאתי והיא מצוה תדירה שמתקימת בכל יום בהא לא אמרינן נוח לו וכו' ולא ימסרם יפה ומ"ש עוד ואתי שפיר נמי ללישנא בתרא דב"מ דהבטה בהפקר לא קניא ולאותו לשון מה שתיקנו להם טעמייהו דרבנן הוא כדי שישמעו בעלי זרועות וכו' לכאורה איכא לאקשויי דכיון שמה שמוחל הוא השקלים לתרומה ולקרבנות דכולי שתא קאתו ודמיא להך מתני' דנשים ועבדים וקטנים דאם שוקלין מקבלים מהן מהאי טעמא גופיה וא"כ למה כשמוחלים אין מקבלין.<br><b> אלא</b> נראה לענ"ד דכונתו רצויה דכיון דהנהו שקלים דשקלי הנהו שומרים הם חלף עבודתם ובמקום הספיחים הן א"כ כי מחלי לתרומה אף כי אמרי שמסרם יפה אכתי איכא למיחש כי הם רוצים שיקרב משלהם מאחר דלגבי דידיה ככחו אז כחו עתה משו"ה ס"ל לרבנן שאין יכול לשמור חנם כן נראה לענ"ד לומר בדעת הרב ז"ל. והוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב שער המלך בפירקין שהקשה להרב ז"ל כי מאחר דחילק ביניהם דקרבנות דכולא שתא ליכא למיחש שמא לא ימסרם יפה א"כ הכא כיון דלקרבנות קאזלי ליכא למיחש להכי והניחו בצ"ע ולפי מ"ש נראה דלא קשיא ועיין להרב מל"מ שם שכתב ע"ד הרב ז"ל שלא ידע מהו החילוק יעו"ש.<br><b> ולעיקר</b> הקושיא נראה לענ"ד לומר דשאני עומר דכיון דבמה שהביא השומר יש בידו כדי להקריב יפה בלי שיתן גם חבירו בהא ודאי אף כי אמר שמסרם לצבור יפה אכתי איכא למיחש דשמא לא ימסרם יפה דחיישינן שמא דעתו שיתקרב משלו מאחר דכולו הוא שלו ולא יצטרך כלום מאחר וממנו יתקרב. ומ"ש בגמ' או דילמא דכו"ע הבטה בהפקר לא קני משום בעלי זרועות איכא בינייהו דרבנן סברי דתקינו רבנן למיתב ליה ד' זוזי כי היכי דלימנעו בעלי זרועות וליפרשו מינייהו וכשמוחלין נמצא שיש לשומרין אותן המעות בתרומה ומאחר כי בהנהו זוזי לחוד אינם נקרבים הקרבנות מאי קרבן צבור משל יחיד איכא מ"מ כיון דמכח שמירת העומר קאתי ועומר גופיה לא מחיל אכתי קרבן צבור משל יחיד מיקרי אמנם גבי שקלים דמחצית השקל לא חזי לקרבן בהא ודאי כל שמוסרים לצבור שפיר מקבלין מינייהו ועיין בשער המלך עוד אפשר לחלק דשאני עומר דכיון דטרח בגופו לשומרם אף כי אמר שמוסרן לצבור יפה אפ"ה חיישינן שמא לא ימסרם יפה כי צערא דגופא לא מחיל איניש ורוצה שיקרבו משלו ועיין ברש"י בב"מ שם אבל גבי שקלים דלא טרח כי אם שרצה לשקול ודאי דלא חיישינן שמא לא ימסרם יפה ודוק ועיין בתוס' ר"ה דף ז' ד"ה שמא יעו"ש.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..64a0953365099ec5dfa66314d15baf1995aec617
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,79 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Sheqel Dues
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שקלים
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Sheqel_Dues
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שקלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הכל חייבים ליתן מחצית השקל.</b> בפ"ק דשקלים תנן אמר רבי יהודה העיד בן בוכרי ביבנה שכל כהן ששוקל אינו חוטא אמר רבי יוחנן בן זכאי לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא [וכתב הרע"ב] וקרא דכל העובר על הפקודים דריש ליה הכי כל העובר בים סוף דהיינו כהנים לוים וישראל שכולם עברו את הים על הפקודים בין אותם שנמנו לבדן בין אותם שנמנו עם ישראל יתן תרומת ה' וכתב התוס' יו"ט ז"ל מדכתיב יתן תרומת ה' משמע דקרא תניין דכתיב ביה הכי דריש ליה בתרומת הקרבנות דאי לא תימא הכי יתנו הו"ל למימר כדכתיב בקרא קמא אלא דס"ל דקרא קמא מיירי בתרומת אדנים ותניין בקרבנות יעו"ש. וראיתי להרב שער המלך בפירקין שהקשה לרע"ב ז"ל דס"ל דקרא קמא מיירי בתרומת אדנים וקשה טובא דבירושלמי אמרו דטעמא דריב"ז אמר רבי ברכיה דכתיב זה יתנו י"ב שבטים יתנו והשתא אי קרא דזה יתנו מיירי בתרומת אדנים שבט לוי לא היה בכלל וכו' יעו"ש שהצריך עיון. ולענ"ד נראה לתרץ דהכי איתא בירושלמי כתיב כל העובר על הפקודים ר' יהודה ור' נחמיה חד אמר כל העובר בימא וחד אמר כל דעבר על פקודיא יתן מ"ד כל דעבר על ימא יתן מסייע לר' יוחנן בן זכאי מ"ד כל דעבר על פקודיא יתן מסייע לבן בוכרי ע"כ. והשתא דקדק רע"ב ז"ל דמדאמר יתן ולא אמר יתנו ועוד מדפתח ואמר כתיב כל העובר על הפקודים ס"ל דבקרא תניין קיימי ר"י ור"נ ועל זה כתב רע"ב ז"ל יתן תרומת ה' לאורויי דבקרא תניין קאי ומאי דאמרו מסייע לריב"ז לאו למימרא דבחד קרא קיימי אלא לחייב לשבט לוי שלא כדעת היפה מראה שכתב דבקרא קמא קמפלגי וא"כ בהכרח דר"י ור"נ פליגי עליה דר' ברכיה.<br><b> עוד</b> כתב התוס' יו"ט לעיל בד"ה כל כהן וז"ל פי' הר"ב אע"פ שאינו חייב וכו' וכ"כ התוס' בפ' הקומץ רבה דלבן בוכרי לוים פטורים וכ"כ התוס' בפ"ק דערכין דה"נ הוה מצי למימר כל לוי ששוקל אלא משום דלא מצי למימר שדורשין מקרא זה לעצמן ע"כ. וקצת דוחק לומר כן דבן בוכרי לא נקט לוי משום (פלוגתייהו) [בר פלוגתיה] עכ"ל והרואה דברי התוס' שם יראה דקיימי עליה דרבי יוחנן בן זכאי ודוק.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי שנתנדב לשמור בחינם אין שומעין לו משום בעלי זרועות שמא יבואו ויטלום וכו'.</b> בסוף פרק בתרא דמציעא. וראיתי להרב תוס' יו"ט ז"ל בפ"ד דשקלים מ"א שהקשה וז"ל וא"ת ומאי שנא הכא דחיישינן שמא לא ימסרם יפה משקלים שמקבלים מנשים ועבדים וקטנים ולא חיישינן וכו' ואפשר לחלק בענין אחר דהכא דעומר ושתי הלחם אחת בשנה איכא למיחש שלא ימסרם יפה אלא נוח להם שיקרבו משלהם שכן פרש"י ז"ל הטעם במציעא אבל בשקלים דלקרבנות דכולי שתא ליכא למימר נוח להם ואתי שפיר נמי לישנא בתרא דב"מ דהבטה בהפקר לא קניא ולאותו לשון טעמייהו דרבנן שתקנו שכר כדי שיהא קול ולא יבואו בעלי זרועות ליטול משם וכשמוחלין נמצא [שיש] לשומרין אותן מעות בתרומה ואין לצבור חלק בהם עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דכונתו היא דשאני שתי הלחם דכיון שהיא מצוה הבאה פעם אחת בשנה איכא למיחש דילמא רוצה השומר שיהא קרב משלו לבדו יען כי המצוה זו לא ימצא לקיימה אפילו בשותפות כי אם אחת בשנה ובזה חיישינן שמא לא ימסרם יפה אמנם גבי שקלים דלקרבנות דכולי שתא קאתי והיא מצוה תדירה שמתקימת בכל יום בהא לא אמרינן נוח לו וכו' ולא ימסרם יפה ומ"ש עוד ואתי שפיר נמי ללישנא בתרא דב"מ דהבטה בהפקר לא קניא ולאותו לשון מה שתיקנו להם טעמייהו דרבנן הוא כדי שישמעו בעלי זרועות וכו' לכאורה איכא לאקשויי דכיון שמה שמוחל הוא השקלים לתרומה ולקרבנות דכולי שתא קאתו ודמיא להך מתני' דנשים ועבדים וקטנים דאם שוקלין מקבלים מהן מהאי טעמא גופיה וא"כ למה כשמוחלים אין מקבלין.<br><b> אלא</b> נראה לענ"ד דכונתו רצויה דכיון דהנהו שקלים דשקלי הנהו שומרים הם חלף עבודתם ובמקום הספיחים הן א"כ כי מחלי לתרומה אף כי אמרי שמסרם יפה אכתי איכא למיחש כי הם רוצים שיקרב משלהם מאחר דלגבי דידיה ככחו אז כחו עתה משו"ה ס"ל לרבנן שאין יכול לשמור חנם כן נראה לענ"ד לומר בדעת הרב ז"ל. והוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב שער המלך בפירקין שהקשה להרב ז"ל כי מאחר דחילק ביניהם דקרבנות דכולא שתא ליכא למיחש שמא לא ימסרם יפה א"כ הכא כיון דלקרבנות קאזלי ליכא למיחש להכי והניחו בצ"ע ולפי מ"ש נראה דלא קשיא ועיין להרב מל"מ שם שכתב ע"ד הרב ז"ל שלא ידע מהו החילוק יעו"ש.<br><b> ולעיקר</b> הקושיא נראה לענ"ד לומר דשאני עומר דכיון דבמה שהביא השומר יש בידו כדי להקריב יפה בלי שיתן גם חבירו בהא ודאי אף כי אמר שמסרם לצבור יפה אכתי איכא למיחש דשמא לא ימסרם יפה דחיישינן שמא דעתו שיתקרב משלו מאחר דכולו הוא שלו ולא יצטרך כלום מאחר וממנו יתקרב. ומ"ש בגמ' או דילמא דכו"ע הבטה בהפקר לא קני משום בעלי זרועות איכא בינייהו דרבנן סברי דתקינו רבנן למיתב ליה ד' זוזי כי היכי דלימנעו בעלי זרועות וליפרשו מינייהו וכשמוחלין נמצא שיש לשומרין אותן המעות בתרומה ומאחר כי בהנהו זוזי לחוד אינם נקרבים הקרבנות מאי קרבן צבור משל יחיד איכא מ"מ כיון דמכח שמירת העומר קאתי ועומר גופיה לא מחיל אכתי קרבן צבור משל יחיד מיקרי אמנם גבי שקלים דמחצית השקל לא חזי לקרבן בהא ודאי כל שמוסרים לצבור שפיר מקבלין מינייהו ועיין בשער המלך עוד אפשר לחלק דשאני עומר דכיון דטרח בגופו לשומרם אף כי אמר שמוסרן לצבור יפה אפ"ה חיישינן שמא לא ימסרם יפה כי צערא דגופא לא מחיל איניש ורוצה שיקרבו משלו ועיין ברש"י בב"מ שם אבל גבי שקלים דלא טרח כי אם שרצה לשקול ודאי דלא חיישינן שמא לא ימסרם יפה ודוק ועיין בתוס' ר"ה דף ז' ד"ה שמא יעו"ש.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d20883eb14ffbf9cd296f97ca51634a3b2f3bc47
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,124 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>לפיכך המודר הנאה משופר וכו'.</b> עיין מ"ש הרב שער המלך בדין שלפנינו ע"ד הרשב"א ז"ל הן אמת שלתירוץ הרשב"א שכתב דהיינו טעמא דלא שרינן בהנאת תשמישך עלי משום מצוות לאו ליהנות ניתנו משום דאינו מחוייב להקים זרע מזאת האשה דאפשר לו באשה אחרת קשה שהרי המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעת מצוה אע"ג דאפשר לו לשמוע מאיש אחר ואפ"ה שרינן מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ואולי דס"ל דטעמא דמודר הנאה מחבירו לאו היינו משום מצוות לאו ליהנות ניתנו וכמ"ש רש"י אלא דס"ל דהיינו טעמא משום דסתם מודר הנאה מחבירו אין דעתו על דבר מצוה כמ"ש התוס' ד"ה המודר הנאה וכו' יעו"ש.<br><b> ואנכי</b> הרואה דהרשב"א גופיה בח"ד הנדפס מחדש סי' פ"ב דס"ל דטעמא הוא משום מצוות לאו ליהנות נתנו וכדברי רש"י ז"ל (אמר הבן ועיין בתשובת הרשב"א חלק א' סי' תשמ"ו שנשאל במודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו על מנת שיחזירהו אי שייך בכי הא מצוות לאו ליהנות נתנו והשיב דביום שני ודאי יוצא דמצוות לאו ליהנות נתנו אבל ביום ראשון לא יצא דהא בעי ולקחתם לכם משלכם ולא בשל איסורי הנאה וכו' יעו"ש הרי דקא סבר הרשב"א דהטעם הוא משום מצוות לאו ליהנות נתנו ולא מטעם דסתם מודר הנאה אין דעתו על דבר מצוה דאי אמרת הכי לאו הוה ליה למינקט משום מצוות לאו ליהנות נתנו כי אם משום דאין דעתו אלא לדבר הרשות ולא לדבר מצוה. ומהתימה להרב שער המלך איך לא הביט בתשובות הלזו דמתבאר שלא כדבריו וק"ל).
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>סתמו במינו אם נשתייר רובו [שלם] ולא עיכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה הרי זה כשר.</b> כתב הרב המגיד ז"ל דדעת רבינו הוא דג' בעינן וכו' והר"ן בפ' ראוהו בי"ד הוכיח סברא זאת מדשקיל וטרי ר' יוחנן אליבא דר' נתן לומר והוא שנשתייר רובו והוא דנפחת רובו וכו' אלמא כוותיה ס"ל דמכשר במינו ואילו ר"י ס"ל הלכה כסתם משנה ותנן אם מעכב את התקיעה פסולה ולא חילק בין מינו לשאינו מינו אלמא בכל גוונא פסל מתניתין אלא ודאי דכי פליגי ר"נ ורבנן בשאינו מעכב את התקיעה היא יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב פרי חדש בסי' תקפ"ו סק"ו שכתב ע"ד הר"ן וז"ל ויש לתמוה על הר"ן ז"ל דהיכי מתוקמא מתניתין כר"נ משום דסתמא קתני ותקשה ליה סיפא דמתני' ואם לאו שאינו מעכב את התקיעה כשר והא מתני' סתמא קתני ומשמע אפי' בשאינו מינו ולדידיה בעינן ג' למעליותא ע"כ. ואשתמיטיתיה ליה דברי הרב לח"מ ז"ל שהקשה מעין זה ע"ד הר"ן ז"ל דנימא דרישא דמתניתין איירי בפרטות בשלא במינו דוקא וסיפא כולל ותירץ דטפי מסתבר לאוקומי רישא כולל מסיפא והשתא הויא כולל בין במינו בין שלא במינו וכו' וסיפא אע"ג דהשתא הוי פרטית אינו דוחק דאית לן למימר אגב רישא נקטיה ע"כ. ועיין בס' מקרא קודש דף ע"א ע"ב יעו"ש.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>נתכון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכון התוקע להוציאו לא יצא ידי חובתו וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז"ל ופסק רבינו כר' זירא וכן פסק בעל הלכות גדולות ואני תמה בדברי רבינו שהוא פוסק בפ"ו מהל' חמץ ומצה שאם אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו גוים שיצא ידי חובתו ולא מצאתי בזה תירוץ נאות רק שנאמר שרבינו סובר דהא דכפאוהו ואכל מצה אינה תלויה בדין השופר ואולי שהוא סובר שכיון שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה לפיכך צריך כונה משא"כ באכילת מצה ורבה הוא דהשוה דינן לפיכך דקדקו ואמרו שם אלמא קסבר רבה מצות א"צ כוונה ולא דקדקו כן מההיא דכפאוהו ואכל מצה ע"כ.<br><b> וראיתי</b> למורה מורינו בס' מקראי קודש דף ע"ג ע"א שכתב וז"ל ומ"ש הרב המגיד ענין אחר הוא דאפילו לרבינו שפסק כר' זירא בשופר במצה דיש מעשה גדול דאכילה פסק כאבוה דשמואל וכו' יעו"ש אשר בזה צדקו דברי הרב ז"ל בליקוטים בס' עץ החיים דף א' ע"ג וז"ל גם קשה לפי מ"ש תלמידי רבינו יונה דבמצוה דליכא מעשה לכו"ע בעי כונה היכי דייקו בפ"ב דברכות היה קורא בתורה אם כיון לבו יצא ש"מ מצוות צריכות כוונה שאני התם דליכא מעשה ומיהו להרה"מ לא קשה די"ל דמ"ש הכל מודים במגילה היינו טעמא משום דבעינן פרסומי ניסא ודלא כמו שהבין הרב לח"מ אבל לסברת תלמידי ר"י ז"ל קשה וצ"ע ע"כ. כנראה דהרה"מ ז"ל אינו מחלק בהכי בין מצוה דאיכא מעשה למצוה דליכא מעשה ואילו בדין שלפנינו חילק בהכי ולפי מה שפירש הרב ז"ל ניחא דלא אמרה הרב המגיד ז"ל אלא במעשה גדול דאכילה והוא כמ"ש הר"ן ז"ל בפ' ראוהו בי"ד וכן דעת התוס' בפ' ערבי פסחים (פסחים דף קט"ו) ד"ה מתקיף ניחא והוא פשוט וכן מה שהקשה עוד לתלמידי ר"י מההיא דהיה קורא בתורה והצריך עיון עיין בס' מקראי קודש שם שכתב וז"ל ויראה דכונת רבינו יונה כמ"ש הרשב"א ז"ל והביאו מרן ב"י ז"ל סי' ס"ג במצוה דיש בה מעשה כיון שעשאה ולא כיון יצא ומצות שהן קבלת מלכות שמים צריך שיכוין בענין שלא יהרהר בדברים אחרים שאם תלוי במצות צריכות כוונה מה לי פסוק ראשון לשאר ע"כ. ולפי"ז כשתירץ בקורא להגיה היינו טעמא דבעי כונת הענין וטרוד בהגהותיו ואין לו כונת הענין ומשו"ה כתב ר"י כיון שאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה ולא אמר כיון שאינו מכוין לצאת ע"כ. הרי דפירש לדעת ר"י דהיא היא מה שתירצו בגמ'.<br><b> עוד</b> הקשה בס' עץ החיים שם לפי מה שפסק רבינו דמצות צריכות כוונה צריך טעם למה הביאם להנהו אוקמתות שאמרו בגמ' דאינן אלא למאן דאמר מצות אינן צריכות כוונה וכו' יעו"ש. והנה קושיא זאת כבר הקשה אותה הרב תוס' יו"ט ז"ל בפ"ג דסוכה והניחו בצ"ע וכבר ראיתי להרב ז"ל עצמו בס' מקראי קודש דף ע"ז ע"א שהביא דברי הרב תוס' יו"ט וז"ל מי שהגביה ד' מינין יצא ידי חובתו וכו' ונראה טעם הרב תוס' יו"ט מאחר דפסק כמ"ד מצות צריכות כוונה לא הוצרך להביאם ומ"ש בפירוש המשניות קשה וצ"ע עד כאן וי"ל במ"ש תלמידי ר"י פ"ק דברכות דמצות שיש בהם מעשה אינם צריכות כוונה וכמ"ש הרה"מ ז"ל בפ"ב דשופר גבי מצה ה"נ דיש מעשה דנענועין א"צ כוונה עכ"ל. אלא דהא קשה לי במ"ש וכמו שכתב הרה"מ ז"ל וכו' דלפי מ"ש בהל' שופר הנ"ל דברי הרה"מ ז"ל אינן אלא במעשה גדול דאכילה אבל מעשה דלולב מי זה אמר שהוא מעשה גדול. ועוד קשה במ"ש ה"נ במעשה דנענועין א"צ כונה וכו' דהתינח אם עשה נענועין ברם הכא בשהגביהו לחוד אנן קיימין דהא הכי פריך הש"ס בדף מ"ב והא מדאגביה נפק.<br><b> עוד</b> הקשה שם בס' עץ החיים וז"ל בש"ס פ"ג דסוכה פרכינן והא מדאגביה נפק ביה ותירצו בשהפכו א"נ כשהוציאו בכלי ואפשר לומר דלישני שנתכון שלא לצאת דלכו"ע לא נפיק וכמ"ש תלמידי ר"י בסוף פ"ק דברכות. והנה הרא"ש ז"ל שם כתב וז"ל וטוב שיברך משיתחיל ליטול הלולב קודם שיטול אתרוג דהיינו עובר לעשייתן א"נ יהפוך אחד מהם עד שיברך כדאמרינן הכא שאינו יוצא אלא דרך גדילתן א"נ יכוין שלא לצאת עד אחר הברכה אע"ג דאמרינן בראש השנה מצות אינן צריכות כוונה הני מילי בסתם אבל במכוין שלא לצאת לא נפיק בעל כרחיה והא דלא משני הכא הכי משום דמיירי באדם שאינו בקי בדיני כונת מצוה דמסתמא מה ששכח והוציא לרה"ר לפי שהיה טרוד לילך אצל בקי ללמוד אבל הא ידע שאין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן ע"כ. הרי לך קושית הרב ז"ל ותירוצו ואיך לא זכר ש"ר לדברי הרא"ש הללו הנאמרים שם. והרשב"א ז"ל בחי' פ' היה קורא כתב וז"ל ומפסוק ראשון ואילך אפי' קורא להגיה ממש יצא דהא מכאן ואילך אין צריך כוונה כלל כמ"ש הרמב"ם ז"ל ואפשר דאע"ג דמדרבנן היא כונת הקריאה מיהא בעינן וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל ע"כ. ואילו בתשובה סי' שמ"ד כתב דבקורא להגיה לא יצא וצריך ישוב.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עשה לאגודה גימון של כסף וכו' שכל להנאתו אינו חוצץ וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז"ל וסובר רבינו שדברי רבא הם שכל מה שהוא לנוי והדור בין קשור עמו בין אינו קשור עמו או שהוא מין במינו אע"פ שאינו נוי לו אינו חוצץ וכו' ע"כ. והתוס' פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ז ע"א) ד"ה כי היכי כתבו וז"ל קסבר רבה מין במינו חוצץ א"נ מספקא ליה והא דאמרינן בבכורות דף ט' גבי חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים וכו' אמר רב אשי מין במינו [אינו] חוצץ התם הוא דפשיטא לן משום דאיכא מקצת בלא חציצה ואע"ג דהכא נמי הוי חוצץ לאגד ומקצתה בלא חציצה דילמא לידה שאני דאורחייהו של תאומים בהכי יעו"ש וכונתם לומר דכיון דמקצת הרחם בלא חציצה ומאי דחוצץ הוא מין במינו בכה"ג אינו חוצץ אליבא דכו"ע ואמטו להכי הוקשה להם דה"נ גבי לולב מקצתו בלא חציצה ובבכורות דף ט' ד"ה אמר וכו' פירשו הכי להדיא וז"ל הכא מקצתה פנוי איכא למימר טפי מין במינו אינו חוצץ ע"כ. ועיין בס' כפות תמרים שם פ' לולב. ועוד תירצו וז"ל א"נ אחות הויא מין בשאינו מינו טפי מאחיו יעו"ש.<br><b> וקשה</b> לי מהא דאמרינן בירושלמי פ' היה נוטל עלה דקתני במתני' וכהן מניח ידו תחתיה וכו' דפריך ואין הדבר כעור ומשני מביא מפה והדר פריך ואינו חוצץ ומשני מביא כהן זקן ואפי' תימא כהן ילד אין יצה"ר מצוי לשעה הביאוהו התוס' שם יעו"ש ומעתה רואה אני שהדברים ק"ו דאם כרכתו אחותו משוינן ליה למין שאינו מינו משום דאינו אחיו ומשו"ה מספקא לן בפ' בהמה המקשה אי הויא חציצה או לא א"כ מאי משני התם דהוי כהן זקן אכתי מידי ספיקא לא נפיק כיון דהוי גרוע מכרכתו אחותו דיד האשה מפסקת בין ידו למנחה וי"ל דהתוס' בבכורות ס"ל דהאי ירושלמי מיירי כשאוחזין הכלי בדופניה והכהן אוחז מתחתיו וכמ"ש התוס' בדבור הנזכר וז"ל ובירושלמי דסוטה משמע קצת דהוי בנגיעה ממש גבי תנופת מנחת סוטה דפריך ואין הדבר כעור מביא מפה ואינו חוצץ מביא כהן זקן ואפי' תימא כהן ילד אין יצה"ר מצוי לשעה ומיהו מצינן למימר דאפי' דזה למטה וזה למעלה מן הכלי פעמים שנוגעים ידו בידה ע"י שמתעסקין עכ"ל הרי דס"ל להתוס' דההיא מתני' דקתני וכהן מניח ידו תחתיה ופירש בירושלמי בכהן זקן היינו דהבעלים אוחזים בדופני הכלי וכהן מניח ידו תחתיה היינו תחת הכלי ומשו"ה אינו חוצץ וכו' ואינו ענין לההיא דכרכתו.<br><b> אשר</b> בזה שכתבו התוס' דירושלמי מיירי שהבעלים אוחזים בדופני הכלי וכהן מתחתיו מתרצת שפיר מה שהקשה ה"ה מהרימ"ט ז"ל בחי' לקידושין דף ל"ו על דבריהם שם שהקשו בד"ה מכניס וז"ל וא"ת והא הויא חציצה וכו' עוד י"ל דה"נ לא מיירי שהכהן מכניס ידו תחת הבעלים ממש דכה"ג הוי חציצה אלא אוחז הכלי מלמטה והבעלים מלמעלה והשתא ליכא חציצה כלל דה"נ אשכחן גבי בכורים יעו"ש והקשה הרב ז"ל ומצאתי בירושלמי בפירקין וכהן מניח ידו תחתיה ואין הדבר כעור וכו' וזה שלא כדברי התוס' יעו"ש. ולפי מ"ש התוס' בפ' לולב הגזול והן הדברים שכתבנו למעלה שפיר הן כדבריהם והם בעצמם הרגישו מהך ירושלמי ותירצו ועתה אמת אגיד שראיתי בס' רוח אליהו בחי' לקידושין שתירץ כן והביא דברי התוס' דמנחות דף ס"א.<br><b> וראיתי</b> להרב צאן קדשים שהקשה שם למ"ש התוס' דהבעלים אוחזין בדופני הכלי וז"ל ולפי"ז הדרא קושיא לדוכתא גבי חברים נמי ניעביד הכי וצ"ע עוד כתב ועיין בקידושין שתירצו בענין אחר ונ"ל דמשום קושיא דלעיל גבי חברים נעביד הכי מתרצים ע"כ. וכבר עמד ע"ז הרא"ם בפרשת צו בפסוק ידיו תביאנה ועיין למהרימ"ט בקידושין מה שתירץ לזה והרא"ם ז"ל בפרשת תבא על פסוק ולקח הכהן כתב וז"ל ואי קשיא הא במנחות פ' שני מדות אמרו אין תנופה בחבורין דהיכי ליעביד וכו' ואי כפרש"י וכדמוכח במסכת בכורים מאי חציצה איכא י"ל דהתם דבשלמים מיירי צ"ל שמניח ידו תחת ידו ממש דלגבי שלמים ליכא שפה וה"נ גבי סוטה אבל גבי בכורים דמצינן לאוקומי בשפה ושוליים דליכא חציצה מוקמינן בשפה ושוליים ואפשר שלזה כיון ג"כ בפסוק ידיו תביאנה שאחר שהקשה כמו שהקשה הכא כתב וז"ל וכיון שאין כאן כלי צריך שיהיו החלבים והחזות ביד הבעלים תחילה ואח"כ בא כהן ומשים ידו תחת יד הבעלים ע"כ. ומ"ש הרא"ם וה"נ גבי סוטה אין הכונה לומר דגבי סוטה ליכא שפה ושוליים דהא בריש פרק היה נוטל מוכח להדיא שהיה נוטלן מכפיפה מצרית ונותנן לכלי שרת ובפ"ק דקידושין בדבור הנזכר לעיל כתבו התוס' דמנחת סוטה מיירי דומיא דמנחת בכורים אלא הכונה לומר דה"נ גבי סוטה שמניח ידו תחת יד הבעלים ממש ואפי' דאיכא שפה ושוליים והיינו הטעם משום דיד הבעלים אין קפידא לחציצת יד הכהן ועיין בקרבן אהרן בפרשת צו בפסוק ידיו תביאנה יעו"ש.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>או שהיה מאשרה שנעבדה אע"פ שביטלוה וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז"ל מ"מ אף בעכו"ם אם מתכוין ישראל לזכות בה הו"ל עבודת אלילים דישראל ואינה בטלה ואם נטל לא יצא וכשאמרו יצא ביום שני ע"כ. וכ"כ התוס' ז"ל פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"א) ד"ה באשרה דמשה יעו"ש. והנה הא דאין לה ביטול פי' הסמ"ג לאוין מ"ה דהיינו מדרבנן אבל מדאורייתא יש לה ביטול כל שלא עבדה ישראל בעצמו יעו"ש. וחזי הוית להרב שער המלך ז"ל בפירקין שרצה להוכיח כן מהא דגרסינן פ' ר' ישמעאל [ע"ז] דף נ"ג ע"ב דאיתא התם אמר רב יהודה אמר רב ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא גוי להשתחוות לה אסרה ואמרינן עלה מנ"ל דאסרה ומשני כתחילה של ארץ ישראל דכתיב ואשריהם תשרפון באש מכדי ארץ ישראל ירושה היא להם מאבותיהם וכו' ופריך ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי ופירש"י הנך דמעיקרא קודם שניתנה הארץ לאברהם אבינו והשתא אם איתא דעבודת אלילים של עכו"ם שבא ליד ישראל וזכה בה אין לה ביטול מדאורייתא מאי קושיא אימא דמשו"ה כתיב ואשריהם תשרפון באש דכיון שניתנה הארץ לאברהם אבינו ע"ה ולזרעו קנאום והו"ל עבודת אלילים של גוי שבא ליד ישראל שאין לה ביטול אלא ודאי כדאמרן דמדאורייתא יש לה ביטול ומשו"ה פריך שפיר יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דאין זה הכרח דהכי פריך ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי ר"ל מיד שנכנסו לארץ קודם שיחזיקו שעדיין לא בא לרשות ישראל אמאי כתיב תגדעון יהא מותר ע"י שיאמרו לגוי לבטל והרי דלאחר כיבוש כתיב תגדעון שכבר זכו בה ישראל וכ"כ הרב בעל לחם סתרים וז"ל וקצת קשה דתניא בפ"ב ישראל שמצא ע"ז בשוק עד שלא בא לרשות ישראל אומר לגוי ומבטלה משבא לרשות ישראל אינו יכול לבטלה וי"ל בדוחק עם מ"ש בפ' הצלמים גידועי עבודת אלילים קודמין לכיבוש ארץ ישראל וע"ז פריך הכא תכף בכניסתם לארץ שעדין לא בא לרשות ישראל אמאי כתיב תגדעון יהא מותר על ידי שיאמרו לגוי לבטל ונהי דאחר כיבוש כתיב תשרפון שכבר זכה בה ישראל עכ"ל. הרי לך להדיא כמ"ש וקושית הגמ' אינו לאחר שבא לרשות ישראל כי אם קודם שיבא לרשותו וא"כ ליכא למשמע מהכא מידי אך מה אעשה שראיתי להריטב"א ז"ל שכתב שם וז"ל וא"ת היכי סגי להו בביטול להני דמעיקרא כיון שזכו בה ישראל קודם ביטול וי"ל דהא אמרינן בפ' הצלמים דישראל שמצא ע"ז קודם ביטול שוב אין לה ביטול ההיא מדרבנן היא מדאורייתא לא אמרינן שאין לע"ז ביטול אלא כשנעבדה על ידו או שלוחו כך פירש בשם הרמב"ן ז"ל ע"כ והיינו ממש ראיית הרב שער המלך.<br><b> עוד</b> כתב הרב ז"ל שם וז"ל ועתה יש להסתפק בדעת רוב מפרשים שכתבו הרב המגיד והתוספות דלכאורה משמע דס"ל דע"ז של גוי שזכה בה הישראל אין לה ביטול מן התורה דאל"כ מאי קשיא להו מדאגבהה קניא ונעשית ע"ז של ישראל כיון דמדאורייתא יש לה ביטול וכו' ואם נאמר דס"ל דכיון דמדאורייתא צריך שיעור בשעת נטילת לולב כדי שיהא מינכר לקיחתה כמ"ש התוס' ומשום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה מכתת שיעוריה ולא מינכר לקיחתה כיון דהשתא לשרפה קאי מכח גזירת רבותינו ז"ל ומשו"ה אינו יוצא בה ידי חובתו דאורייתא וכו' קשה לי טובא מהא דגרסינן פ' הישן (סוכה דף כ"ג) על מתני' דקתני העושה סוכתו על ראש האילן או ע"ג גמל כשרה ואין עולין לה ביו"ט ואמרינן בגמ' מתני' מני ר' מאיר היא דתניא העושה סוכתו ע"ג בהמה ר"מ מכשיר ור' יהודה פוסל מאי טעמא דר"י אמר קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים סוכה הראויה לשבעה ימים קרויה סוכה שאינה ראויה לשבעה אינה סוכה ופרכינן לר"מ ומשני ה"נ מחזא חזי מדאורייתא ורבנן הוא דגזרו בה ופסקו הפוסקים הרי"ף ורבינו והרא"ש כר"מ כיון דמדאורייתא מחזא חזי סוכה הראויה מיקרי וא"כ התם נמי אמאי לא אמרינן כיון שכך דין תורה לפסול סוכה שאינה ראויה לז' א"כ כיון שחז"ל אסרו לעלות לאילן ביו"ט הרי אינה ראויה לשבעה מכח גזירת רז"ל ויהיה פסול מדין תורה וכו' ואיני רואה בהם שום חילוק אפי' כמלא נימא עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לחלק ולומר דשאני גבי ע"ז דכיון דזה החפץ היה אסור מקודם מדין תורה אלא שע"י ביטול היה מותר ואתו רבנן למימר שיעמוד באיסורו ולא יהני האי ביטול מעתה נמצא דהאי איסור שנתנו חכמים אינו אלא מניעת ההיתר שיעמוד באיסורו כאשר היה בתחילה ולא שנתנו לו חכמים איסור מה שלא היה מאז ומקדם אלא היינו לומר דהאי ביטול שיעשה לא יהני ומשו"ה אזלינן בתר גזירת רז"ל מאחר שכך היה לו כדאמרן אמנם גבי סוכה איסורו שנתנו לו חכמים הוא מה שלא היה עליו מעולם משו"ה אמרינן כיון דמדאורייתא מחזא חזי סוכה הראויה לשבעה מקרי ואף כי מכח גזרת רז"ל אינה ראויה לשבעה כיון דמדאורייתא אין עיקר לאיסור זה משו"ה אמרינן כיון דמדאורייתא מחזא חזי ויש לדחות ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..52731f1083bac6f5ef4d6fe55106cb24fa0b17cf
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zemanim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,127 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Shofar,_Sukkah_and_Lulav
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>לפיכך המודר הנאה משופר וכו'.</b> עיין מ"ש הרב שער המלך בדין שלפנינו ע"ד הרשב"א ז"ל הן אמת שלתירוץ הרשב"א שכתב דהיינו טעמא דלא שרינן בהנאת תשמישך עלי משום מצוות לאו ליהנות ניתנו משום דאינו מחוייב להקים זרע מזאת האשה דאפשר לו באשה אחרת קשה שהרי המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעת מצוה אע"ג דאפשר לו לשמוע מאיש אחר ואפ"ה שרינן מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ואולי דס"ל דטעמא דמודר הנאה מחבירו לאו היינו משום מצוות לאו ליהנות ניתנו וכמ"ש רש"י אלא דס"ל דהיינו טעמא משום דסתם מודר הנאה מחבירו אין דעתו על דבר מצוה כמ"ש התוס' ד"ה המודר הנאה וכו' יעו"ש.<br><b> ואנכי</b> הרואה דהרשב"א גופיה בח"ד הנדפס מחדש סי' פ"ב דס"ל דטעמא הוא משום מצוות לאו ליהנות נתנו וכדברי רש"י ז"ל (אמר הבן ועיין בתשובת הרשב"א חלק א' סי' תשמ"ו שנשאל במודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו על מנת שיחזירהו אי שייך בכי הא מצוות לאו ליהנות נתנו והשיב דביום שני ודאי יוצא דמצוות לאו ליהנות נתנו אבל ביום ראשון לא יצא דהא בעי ולקחתם לכם משלכם ולא בשל איסורי הנאה וכו' יעו"ש הרי דקא סבר הרשב"א דהטעם הוא משום מצוות לאו ליהנות נתנו ולא מטעם דסתם מודר הנאה אין דעתו על דבר מצוה דאי אמרת הכי לאו הוה ליה למינקט משום מצוות לאו ליהנות נתנו כי אם משום דאין דעתו אלא לדבר הרשות ולא לדבר מצוה. ומהתימה להרב שער המלך איך לא הביט בתשובות הלזו דמתבאר שלא כדבריו וק"ל).
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>סתמו במינו אם נשתייר רובו [שלם] ולא עיכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה הרי זה כשר.</b> כתב הרב המגיד ז"ל דדעת רבינו הוא דג' בעינן וכו' והר"ן בפ' ראוהו בי"ד הוכיח סברא זאת מדשקיל וטרי ר' יוחנן אליבא דר' נתן לומר והוא שנשתייר רובו והוא דנפחת רובו וכו' אלמא כוותיה ס"ל דמכשר במינו ואילו ר"י ס"ל הלכה כסתם משנה ותנן אם מעכב את התקיעה פסולה ולא חילק בין מינו לשאינו מינו אלמא בכל גוונא פסל מתניתין אלא ודאי דכי פליגי ר"נ ורבנן בשאינו מעכב את התקיעה היא יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב פרי חדש בסי' תקפ"ו סק"ו שכתב ע"ד הר"ן וז"ל ויש לתמוה על הר"ן ז"ל דהיכי מתוקמא מתניתין כר"נ משום דסתמא קתני ותקשה ליה סיפא דמתני' ואם לאו שאינו מעכב את התקיעה כשר והא מתני' סתמא קתני ומשמע אפי' בשאינו מינו ולדידיה בעינן ג' למעליותא ע"כ. ואשתמיטיתיה ליה דברי הרב לח"מ ז"ל שהקשה מעין זה ע"ד הר"ן ז"ל דנימא דרישא דמתניתין איירי בפרטות בשלא במינו דוקא וסיפא כולל ותירץ דטפי מסתבר לאוקומי רישא כולל מסיפא והשתא הויא כולל בין במינו בין שלא במינו וכו' וסיפא אע"ג דהשתא הוי פרטית אינו דוחק דאית לן למימר אגב רישא נקטיה ע"כ. ועיין בס' מקרא קודש דף ע"א ע"ב יעו"ש.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>נתכון שומע לצאת ידי חובתו ולא נתכון התוקע להוציאו לא יצא ידי חובתו וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז"ל ופסק רבינו כר' זירא וכן פסק בעל הלכות גדולות ואני תמה בדברי רבינו שהוא פוסק בפ"ו מהל' חמץ ומצה שאם אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו גוים שיצא ידי חובתו ולא מצאתי בזה תירוץ נאות רק שנאמר שרבינו סובר דהא דכפאוהו ואכל מצה אינה תלויה בדין השופר ואולי שהוא סובר שכיון שאין אדם עושה מעשה בתקיעת שופר אלא השמיעה לפיכך צריך כונה משא"כ באכילת מצה ורבה הוא דהשוה דינן לפיכך דקדקו ואמרו שם אלמא קסבר רבה מצות א"צ כוונה ולא דקדקו כן מההיא דכפאוהו ואכל מצה ע"כ.<br><b> וראיתי</b> למורה מורינו בס' מקראי קודש דף ע"ג ע"א שכתב וז"ל ומ"ש הרב המגיד ענין אחר הוא דאפילו לרבינו שפסק כר' זירא בשופר במצה דיש מעשה גדול דאכילה פסק כאבוה דשמואל וכו' יעו"ש אשר בזה צדקו דברי הרב ז"ל בליקוטים בס' עץ החיים דף א' ע"ג וז"ל גם קשה לפי מ"ש תלמידי רבינו יונה דבמצוה דליכא מעשה לכו"ע בעי כונה היכי דייקו בפ"ב דברכות היה קורא בתורה אם כיון לבו יצא ש"מ מצוות צריכות כוונה שאני התם דליכא מעשה ומיהו להרה"מ לא קשה די"ל דמ"ש הכל מודים במגילה היינו טעמא משום דבעינן פרסומי ניסא ודלא כמו שהבין הרב לח"מ אבל לסברת תלמידי ר"י ז"ל קשה וצ"ע ע"כ. כנראה דהרה"מ ז"ל אינו מחלק בהכי בין מצוה דאיכא מעשה למצוה דליכא מעשה ואילו בדין שלפנינו חילק בהכי ולפי מה שפירש הרב ז"ל ניחא דלא אמרה הרב המגיד ז"ל אלא במעשה גדול דאכילה והוא כמ"ש הר"ן ז"ל בפ' ראוהו בי"ד וכן דעת התוס' בפ' ערבי פסחים (פסחים דף קט"ו) ד"ה מתקיף ניחא והוא פשוט וכן מה שהקשה עוד לתלמידי ר"י מההיא דהיה קורא בתורה והצריך עיון עיין בס' מקראי קודש שם שכתב וז"ל ויראה דכונת רבינו יונה כמ"ש הרשב"א ז"ל והביאו מרן ב"י ז"ל סי' ס"ג במצוה דיש בה מעשה כיון שעשאה ולא כיון יצא ומצות שהן קבלת מלכות שמים צריך שיכוין בענין שלא יהרהר בדברים אחרים שאם תלוי במצות צריכות כוונה מה לי פסוק ראשון לשאר ע"כ. ולפי"ז כשתירץ בקורא להגיה היינו טעמא דבעי כונת הענין וטרוד בהגהותיו ואין לו כונת הענין ומשו"ה כתב ר"י כיון שאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה ולא אמר כיון שאינו מכוין לצאת ע"כ. הרי דפירש לדעת ר"י דהיא היא מה שתירצו בגמ'.<br><b> עוד</b> הקשה בס' עץ החיים שם לפי מה שפסק רבינו דמצות צריכות כוונה צריך טעם למה הביאם להנהו אוקמתות שאמרו בגמ' דאינן אלא למאן דאמר מצות אינן צריכות כוונה וכו' יעו"ש. והנה קושיא זאת כבר הקשה אותה הרב תוס' יו"ט ז"ל בפ"ג דסוכה והניחו בצ"ע וכבר ראיתי להרב ז"ל עצמו בס' מקראי קודש דף ע"ז ע"א שהביא דברי הרב תוס' יו"ט וז"ל מי שהגביה ד' מינין יצא ידי חובתו וכו' ונראה טעם הרב תוס' יו"ט מאחר דפסק כמ"ד מצות צריכות כוונה לא הוצרך להביאם ומ"ש בפירוש המשניות קשה וצ"ע עד כאן וי"ל במ"ש תלמידי ר"י פ"ק דברכות דמצות שיש בהם מעשה אינם צריכות כוונה וכמ"ש הרה"מ ז"ל בפ"ב דשופר גבי מצה ה"נ דיש מעשה דנענועין א"צ כוונה עכ"ל. אלא דהא קשה לי במ"ש וכמו שכתב הרה"מ ז"ל וכו' דלפי מ"ש בהל' שופר הנ"ל דברי הרה"מ ז"ל אינן אלא במעשה גדול דאכילה אבל מעשה דלולב מי זה אמר שהוא מעשה גדול. ועוד קשה במ"ש ה"נ במעשה דנענועין א"צ כונה וכו' דהתינח אם עשה נענועין ברם הכא בשהגביהו לחוד אנן קיימין דהא הכי פריך הש"ס בדף מ"ב והא מדאגביה נפק.<br><b> עוד</b> הקשה שם בס' עץ החיים וז"ל בש"ס פ"ג דסוכה פרכינן והא מדאגביה נפק ביה ותירצו בשהפכו א"נ כשהוציאו בכלי ואפשר לומר דלישני שנתכון שלא לצאת דלכו"ע לא נפיק וכמ"ש תלמידי ר"י בסוף פ"ק דברכות. והנה הרא"ש ז"ל שם כתב וז"ל וטוב שיברך משיתחיל ליטול הלולב קודם שיטול אתרוג דהיינו עובר לעשייתן א"נ יהפוך אחד מהם עד שיברך כדאמרינן הכא שאינו יוצא אלא דרך גדילתן א"נ יכוין שלא לצאת עד אחר הברכה אע"ג דאמרינן בראש השנה מצות אינן צריכות כוונה הני מילי בסתם אבל במכוין שלא לצאת לא נפיק בעל כרחיה והא דלא משני הכא הכי משום דמיירי באדם שאינו בקי בדיני כונת מצוה דמסתמא מה ששכח והוציא לרה"ר לפי שהיה טרוד לילך אצל בקי ללמוד אבל הא ידע שאין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן ע"כ. הרי לך קושית הרב ז"ל ותירוצו ואיך לא זכר ש"ר לדברי הרא"ש הללו הנאמרים שם. והרשב"א ז"ל בחי' פ' היה קורא כתב וז"ל ומפסוק ראשון ואילך אפי' קורא להגיה ממש יצא דהא מכאן ואילך אין צריך כוונה כלל כמ"ש הרמב"ם ז"ל ואפשר דאע"ג דמדרבנן היא כונת הקריאה מיהא בעינן וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל ע"כ. ואילו בתשובה סי' שמ"ד כתב דבקורא להגיה לא יצא וצריך ישוב.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עשה לאגודה גימון של כסף וכו' שכל להנאתו אינו חוצץ וכו'.</b> כתב הרב המגיד וז"ל וסובר רבינו שדברי רבא הם שכל מה שהוא לנוי והדור בין קשור עמו בין אינו קשור עמו או שהוא מין במינו אע"פ שאינו נוי לו אינו חוצץ וכו' ע"כ. והתוס' פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ז ע"א) ד"ה כי היכי כתבו וז"ל קסבר רבה מין במינו חוצץ א"נ מספקא ליה והא דאמרינן בבכורות דף ט' גבי חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים וכו' אמר רב אשי מין במינו [אינו] חוצץ התם הוא דפשיטא לן משום דאיכא מקצת בלא חציצה ואע"ג דהכא נמי הוי חוצץ לאגד ומקצתה בלא חציצה דילמא לידה שאני דאורחייהו של תאומים בהכי יעו"ש וכונתם לומר דכיון דמקצת הרחם בלא חציצה ומאי דחוצץ הוא מין במינו בכה"ג אינו חוצץ אליבא דכו"ע ואמטו להכי הוקשה להם דה"נ גבי לולב מקצתו בלא חציצה ובבכורות דף ט' ד"ה אמר וכו' פירשו הכי להדיא וז"ל הכא מקצתה פנוי איכא למימר טפי מין במינו אינו חוצץ ע"כ. ועיין בס' כפות תמרים שם פ' לולב. ועוד תירצו וז"ל א"נ אחות הויא מין בשאינו מינו טפי מאחיו יעו"ש.<br><b> וקשה</b> לי מהא דאמרינן בירושלמי פ' היה נוטל עלה דקתני במתני' וכהן מניח ידו תחתיה וכו' דפריך ואין הדבר כעור ומשני מביא מפה והדר פריך ואינו חוצץ ומשני מביא כהן זקן ואפי' תימא כהן ילד אין יצה"ר מצוי לשעה הביאוהו התוס' שם יעו"ש ומעתה רואה אני שהדברים ק"ו דאם כרכתו אחותו משוינן ליה למין שאינו מינו משום דאינו אחיו ומשו"ה מספקא לן בפ' בהמה המקשה אי הויא חציצה או לא א"כ מאי משני התם דהוי כהן זקן אכתי מידי ספיקא לא נפיק כיון דהוי גרוע מכרכתו אחותו דיד האשה מפסקת בין ידו למנחה וי"ל דהתוס' בבכורות ס"ל דהאי ירושלמי מיירי כשאוחזין הכלי בדופניה והכהן אוחז מתחתיו וכמ"ש התוס' בדבור הנזכר וז"ל ובירושלמי דסוטה משמע קצת דהוי בנגיעה ממש גבי תנופת מנחת סוטה דפריך ואין הדבר כעור מביא מפה ואינו חוצץ מביא כהן זקן ואפי' תימא כהן ילד אין יצה"ר מצוי לשעה ומיהו מצינן למימר דאפי' דזה למטה וזה למעלה מן הכלי פעמים שנוגעים ידו בידה ע"י שמתעסקין עכ"ל הרי דס"ל להתוס' דההיא מתני' דקתני וכהן מניח ידו תחתיה ופירש בירושלמי בכהן זקן היינו דהבעלים אוחזים בדופני הכלי וכהן מניח ידו תחתיה היינו תחת הכלי ומשו"ה אינו חוצץ וכו' ואינו ענין לההיא דכרכתו.<br><b> אשר</b> בזה שכתבו התוס' דירושלמי מיירי שהבעלים אוחזים בדופני הכלי וכהן מתחתיו מתרצת שפיר מה שהקשה ה"ה מהרימ"ט ז"ל בחי' לקידושין דף ל"ו על דבריהם שם שהקשו בד"ה מכניס וז"ל וא"ת והא הויא חציצה וכו' עוד י"ל דה"נ לא מיירי שהכהן מכניס ידו תחת הבעלים ממש דכה"ג הוי חציצה אלא אוחז הכלי מלמטה והבעלים מלמעלה והשתא ליכא חציצה כלל דה"נ אשכחן גבי בכורים יעו"ש והקשה הרב ז"ל ומצאתי בירושלמי בפירקין וכהן מניח ידו תחתיה ואין הדבר כעור וכו' וזה שלא כדברי התוס' יעו"ש. ולפי מ"ש התוס' בפ' לולב הגזול והן הדברים שכתבנו למעלה שפיר הן כדבריהם והם בעצמם הרגישו מהך ירושלמי ותירצו ועתה אמת אגיד שראיתי בס' רוח אליהו בחי' לקידושין שתירץ כן והביא דברי התוס' דמנחות דף ס"א.<br><b> וראיתי</b> להרב צאן קדשים שהקשה שם למ"ש התוס' דהבעלים אוחזין בדופני הכלי וז"ל ולפי"ז הדרא קושיא לדוכתא גבי חברים נמי ניעביד הכי וצ"ע עוד כתב ועיין בקידושין שתירצו בענין אחר ונ"ל דמשום קושיא דלעיל גבי חברים נעביד הכי מתרצים ע"כ. וכבר עמד ע"ז הרא"ם בפרשת צו בפסוק ידיו תביאנה ועיין למהרימ"ט בקידושין מה שתירץ לזה והרא"ם ז"ל בפרשת תבא על פסוק ולקח הכהן כתב וז"ל ואי קשיא הא במנחות פ' שני מדות אמרו אין תנופה בחבורין דהיכי ליעביד וכו' ואי כפרש"י וכדמוכח במסכת בכורים מאי חציצה איכא י"ל דהתם דבשלמים מיירי צ"ל שמניח ידו תחת ידו ממש דלגבי שלמים ליכא שפה וה"נ גבי סוטה אבל גבי בכורים דמצינן לאוקומי בשפה ושוליים דליכא חציצה מוקמינן בשפה ושוליים ואפשר שלזה כיון ג"כ בפסוק ידיו תביאנה שאחר שהקשה כמו שהקשה הכא כתב וז"ל וכיון שאין כאן כלי צריך שיהיו החלבים והחזות ביד הבעלים תחילה ואח"כ בא כהן ומשים ידו תחת יד הבעלים ע"כ. ומ"ש הרא"ם וה"נ גבי סוטה אין הכונה לומר דגבי סוטה ליכא שפה ושוליים דהא בריש פרק היה נוטל מוכח להדיא שהיה נוטלן מכפיפה מצרית ונותנן לכלי שרת ובפ"ק דקידושין בדבור הנזכר לעיל כתבו התוס' דמנחת סוטה מיירי דומיא דמנחת בכורים אלא הכונה לומר דה"נ גבי סוטה שמניח ידו תחת יד הבעלים ממש ואפי' דאיכא שפה ושוליים והיינו הטעם משום דיד הבעלים אין קפידא לחציצת יד הכהן ועיין בקרבן אהרן בפרשת צו בפסוק ידיו תביאנה יעו"ש.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>או שהיה מאשרה שנעבדה אע"פ שביטלוה וכו'.</b> כתב הרב המגיד ז"ל מ"מ אף בעכו"ם אם מתכוין ישראל לזכות בה הו"ל עבודת אלילים דישראל ואינה בטלה ואם נטל לא יצא וכשאמרו יצא ביום שני ע"כ. וכ"כ התוס' ז"ל פ' לולב הגזול (סוכה דף ל"א) ד"ה באשרה דמשה יעו"ש. והנה הא דאין לה ביטול פי' הסמ"ג לאוין מ"ה דהיינו מדרבנן אבל מדאורייתא יש לה ביטול כל שלא עבדה ישראל בעצמו יעו"ש. וחזי הוית להרב שער המלך ז"ל בפירקין שרצה להוכיח כן מהא דגרסינן פ' ר' ישמעאל [ע"ז] דף נ"ג ע"ב דאיתא התם אמר רב יהודה אמר רב ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא גוי להשתחוות לה אסרה ואמרינן עלה מנ"ל דאסרה ומשני כתחילה של ארץ ישראל דכתיב ואשריהם תשרפון באש מכדי ארץ ישראל ירושה היא להם מאבותיהם וכו' ופריך ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי ופירש"י הנך דמעיקרא קודם שניתנה הארץ לאברהם אבינו והשתא אם איתא דעבודת אלילים של עכו"ם שבא ליד ישראל וזכה בה אין לה ביטול מדאורייתא מאי קושיא אימא דמשו"ה כתיב ואשריהם תשרפון באש דכיון שניתנה הארץ לאברהם אבינו ע"ה ולזרעו קנאום והו"ל עבודת אלילים של גוי שבא ליד ישראל שאין לה ביטול אלא ודאי כדאמרן דמדאורייתא יש לה ביטול ומשו"ה פריך שפיר יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דאין זה הכרח דהכי פריך ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי ר"ל מיד שנכנסו לארץ קודם שיחזיקו שעדיין לא בא לרשות ישראל אמאי כתיב תגדעון יהא מותר ע"י שיאמרו לגוי לבטל והרי דלאחר כיבוש כתיב תגדעון שכבר זכו בה ישראל וכ"כ הרב בעל לחם סתרים וז"ל וקצת קשה דתניא בפ"ב ישראל שמצא ע"ז בשוק עד שלא בא לרשות ישראל אומר לגוי ומבטלה משבא לרשות ישראל אינו יכול לבטלה וי"ל בדוחק עם מ"ש בפ' הצלמים גידועי עבודת אלילים קודמין לכיבוש ארץ ישראל וע"ז פריך הכא תכף בכניסתם לארץ שעדין לא בא לרשות ישראל אמאי כתיב תגדעון יהא מותר על ידי שיאמרו לגוי לבטל ונהי דאחר כיבוש כתיב תשרפון שכבר זכה בה ישראל עכ"ל. הרי לך להדיא כמ"ש וקושית הגמ' אינו לאחר שבא לרשות ישראל כי אם קודם שיבא לרשותו וא"כ ליכא למשמע מהכא מידי אך מה אעשה שראיתי להריטב"א ז"ל שכתב שם וז"ל וא"ת היכי סגי להו בביטול להני דמעיקרא כיון שזכו בה ישראל קודם ביטול וי"ל דהא אמרינן בפ' הצלמים דישראל שמצא ע"ז קודם ביטול שוב אין לה ביטול ההיא מדרבנן היא מדאורייתא לא אמרינן שאין לע"ז ביטול אלא כשנעבדה על ידו או שלוחו כך פירש בשם הרמב"ן ז"ל ע"כ והיינו ממש ראיית הרב שער המלך.<br><b> עוד</b> כתב הרב ז"ל שם וז"ל ועתה יש להסתפק בדעת רוב מפרשים שכתבו הרב המגיד והתוספות דלכאורה משמע דס"ל דע"ז של גוי שזכה בה הישראל אין לה ביטול מן התורה דאל"כ מאי קשיא להו מדאגבהה קניא ונעשית ע"ז של ישראל כיון דמדאורייתא יש לה ביטול וכו' ואם נאמר דס"ל דכיון דמדאורייתא צריך שיעור בשעת נטילת לולב כדי שיהא מינכר לקיחתה כמ"ש התוס' ומשום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה מכתת שיעוריה ולא מינכר לקיחתה כיון דהשתא לשרפה קאי מכח גזירת רבותינו ז"ל ומשו"ה אינו יוצא בה ידי חובתו דאורייתא וכו' קשה לי טובא מהא דגרסינן פ' הישן (סוכה דף כ"ג) על מתני' דקתני העושה סוכתו על ראש האילן או ע"ג גמל כשרה ואין עולין לה ביו"ט ואמרינן בגמ' מתני' מני ר' מאיר היא דתניא העושה סוכתו ע"ג בהמה ר"מ מכשיר ור' יהודה פוסל מאי טעמא דר"י אמר קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים סוכה הראויה לשבעה ימים קרויה סוכה שאינה ראויה לשבעה אינה סוכה ופרכינן לר"מ ומשני ה"נ מחזא חזי מדאורייתא ורבנן הוא דגזרו בה ופסקו הפוסקים הרי"ף ורבינו והרא"ש כר"מ כיון דמדאורייתא מחזא חזי סוכה הראויה מיקרי וא"כ התם נמי אמאי לא אמרינן כיון שכך דין תורה לפסול סוכה שאינה ראויה לז' א"כ כיון שחז"ל אסרו לעלות לאילן ביו"ט הרי אינה ראויה לשבעה מכח גזירת רז"ל ויהיה פסול מדין תורה וכו' ואיני רואה בהם שום חילוק אפי' כמלא נימא עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לחלק ולומר דשאני גבי ע"ז דכיון דזה החפץ היה אסור מקודם מדין תורה אלא שע"י ביטול היה מותר ואתו רבנן למימר שיעמוד באיסורו ולא יהני האי ביטול מעתה נמצא דהאי איסור שנתנו חכמים אינו אלא מניעת ההיתר שיעמוד באיסורו כאשר היה בתחילה ולא שנתנו לו חכמים איסור מה שלא היה מאז ומקדם אלא היינו לומר דהאי ביטול שיעשה לא יהני ומשו"ה אזלינן בתר גזירת רז"ל מאחר שכך היה לו כדאמרן אמנם גבי סוכה איסורו שנתנו לו חכמים הוא מה שלא היה עליו מעולם משו"ה אמרינן כיון דמדאורייתא מחזא חזי סוכה הראויה לשבעה מקרי ואף כי מכח גזרת רז"ל אינה ראויה לשבעה כיון דמדאורייתא אין עיקר לאיסור זה משו"ה אמרינן כיון דמדאורייתא מחזא חזי ויש לדחות ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9f5d6d19ff7184bfb37f9dd82701c79d39a455e7
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,120 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>היה בנו לפדות והגיע עת לעלות לרגל ואין לו כדי לזה ולזה פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל וכו'.</b> ברייתא בפ"ק דקידושין דף כ"ט ת"ר לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל ר' יהודה אומר עולה לרגל ואח"כ פודה את בנו וכו' יעו"ש ומדכתב רבינו ואין לו כדי לזה ולזה משמע דס"ל דהברייתא מיירי שאין לו לעשות אלא אחד מהם או לפדות את בנו או לעלות לרגל וכן הוא דעת איכא דאמרי שהביא שם בעל החידושים לא נודע למי וז"ל ואיכא דאמרי כגון שאין בידו לעשות אלא אחד מהם והכי קאמר פודה את בנו עכשיו והדר אם השיגה ידו עולה לרגל אבל כשיש בידו לעשות את שתיהן לכו"ע יעלה לרגל תחילה ויפדנו שם ולי נראה וכו' יעו"ש.<br><b> אשר</b> בזה תמיה לי מה שראיתי להרב יד אליהו בסי' נ"א שרצה להביא ראיה להריב"ש ז"ל שכתב בסי' קל"א והביא דבריו מור"ם ביו"ד סי' ש"ה דפדיון ע"י שליח לא מהני יעו"ש מהך סוגיא וז"ל משמע דלתרוייהו לא מצי לפדות ע"י שליח על כן כשירצה לפדות וימתין מלעלות עד שיפדה יעבור מלעלות ופליגי איזה עדיף אבל אם מצי לפדות ע"י שליח פשיטא דיקיים שניהם ויעלה לרגל ויפדה ע"י אחר וכו' ובאמת צ"ע אי דינא דמצי לפדות ע"י שליח כמ"ש האחרונים ז"ל אם כן מ"ט דהני תנאי בגמ' זו לפי"ז ולפי מ"ש ניחא וניחא נמי דלא פליגי דאם יש לו בן למול וכו' עכ"פ מוכרח דפדיון הבן אינו כמו מילה ועל כרחך צ"ל כן וזה ראיה גדולה ובזה אזדא להו קושית האחרונים ז"ל על זה עכ"ל ולפי מ"ש אין מכאן ראיה כלל דהני תנאי לא מיירי כי אם היכא דלית ליה זוזי כי אם לדבר אחד או לפדות את בנו או לעלות לרגל וכמ"ש רבינו וא"כ מה יושיענו זה במינוי השליח ושיעלה הוא לרגל ובמה יפדה והוא לא נתן לו המעות מדלית איסר ואפשר דאה"נ לדעת רבינו דאם עושה שליח לפדות את בנו דמהני ובזה נסתלקו כל האחרונים שתפסו על הריב"ש ז"ל בזה מהך קושיא (א"ה ס"ט עי' בס' אור חדש דף כ"ט מהש"ס ובס' הפלאה שם).
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>מאימתי חייב בפדיון משישלים ל' יום שנא' ופדוייו מבן חדש תפדה.</b> נשאל הרדב"ז בח"ב סי' תס"ו במי שאירע יום ל' לפדיון בנו בשבת כיצד יעשה לקיים מצוה בזמניה והשיב דהנכון להשהותה עד יום ראשון וכו' ואני בעוניי אומר דאסור לעשות זולת זה שאם יפדה בערב שבת אין בנו פדוי וכו' ואם יתן המעות בע"ש ויפדה ביום ראשון מה תקן בנתינת המעות סוף סוף ביום ל"א הוא פודה אלא הנכון שיהיה הנתינה והפדיה והברכה כולן בזמן אחד ע"כ.<br><b> ושמעתי</b> מקשים דהך סברא דביום ל' הוא זמן פדיה הוא היפך הדין דעיקר זמנו הוא יום ל"א וכמ"ש הפוסקים הלא בספרתם אם לא שנאמר שט"ס הוא ובמקום ל' צ"ל ל"א ובמקום ל"א צ"ל ל"ב ע"כ שמעתי. ואני בעוניי אמינא דמצאתי להרמ"ך הביאו הרב בשטמ"ק בפ' השואל דף ק"ב מהש"ס וז"ל ולענין בכור פטר רחם נמי ה"ה היכא דמית אבוה בסוף שלשים יום דלא מחייב למפרק נפשיה אא"כ הסהידו ביה דלא פרקיה אבוה משום דמספקא אי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה או לא הילכך המוציא מחבירו עליו הראיה ויומא דחזי למפרקיה הוא יום תלתין דיליה ע"כ אלא דקשה לי טובא עליה דהרמ"ך במ"ש שם באותו דבור וז"ל והיכא דתבעיה ביומא משלם זמניה נמי משו"ה מהימנינן ליה לשוכר בשבועה ולא למשכיר משום דמספקא לן אי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זימניה או לא הילכך הוי אידך מוציא מחבירו ועליו הראיה ואי לא מייתי ראיה משתבע היסת האיך ונפטר וכו' יעו"ש ומלשון הש"ס נראה דלא משום דמספקא לן אי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זימניה הוא אלא בודאי עביד איניש דפרע וכו' והספק הוא אם זה האיש פרע ביומא דמשלם זימניה או לא כמבואר בדברי כל הפוסקים ומאי דמספקא לן הוא היכא דתבע אחר זמנו וטוען שפרע בגו זמניה דהוא בעיא ולא איפשיטא בפ"ק דב"ב אבל ביומא דמשלם זימניה לא מספקא לן דהא פשוט להר"י שם ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..90e6b9f8e850e3771ec16136c2b6b2d1f44890bd
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,123 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_First_Fruits_and_other_Gifts_to_Priests_Outside_the_Sanctuary
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>היה בנו לפדות והגיע עת לעלות לרגל ואין לו כדי לזה ולזה פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל וכו'.</b> ברייתא בפ"ק דקידושין דף כ"ט ת"ר לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל ר' יהודה אומר עולה לרגל ואח"כ פודה את בנו וכו' יעו"ש ומדכתב רבינו ואין לו כדי לזה ולזה משמע דס"ל דהברייתא מיירי שאין לו לעשות אלא אחד מהם או לפדות את בנו או לעלות לרגל וכן הוא דעת איכא דאמרי שהביא שם בעל החידושים לא נודע למי וז"ל ואיכא דאמרי כגון שאין בידו לעשות אלא אחד מהם והכי קאמר פודה את בנו עכשיו והדר אם השיגה ידו עולה לרגל אבל כשיש בידו לעשות את שתיהן לכו"ע יעלה לרגל תחילה ויפדנו שם ולי נראה וכו' יעו"ש.<br><b> אשר</b> בזה תמיה לי מה שראיתי להרב יד אליהו בסי' נ"א שרצה להביא ראיה להריב"ש ז"ל שכתב בסי' קל"א והביא דבריו מור"ם ביו"ד סי' ש"ה דפדיון ע"י שליח לא מהני יעו"ש מהך סוגיא וז"ל משמע דלתרוייהו לא מצי לפדות ע"י שליח על כן כשירצה לפדות וימתין מלעלות עד שיפדה יעבור מלעלות ופליגי איזה עדיף אבל אם מצי לפדות ע"י שליח פשיטא דיקיים שניהם ויעלה לרגל ויפדה ע"י אחר וכו' ובאמת צ"ע אי דינא דמצי לפדות ע"י שליח כמ"ש האחרונים ז"ל אם כן מ"ט דהני תנאי בגמ' זו לפי"ז ולפי מ"ש ניחא וניחא נמי דלא פליגי דאם יש לו בן למול וכו' עכ"פ מוכרח דפדיון הבן אינו כמו מילה ועל כרחך צ"ל כן וזה ראיה גדולה ובזה אזדא להו קושית האחרונים ז"ל על זה עכ"ל ולפי מ"ש אין מכאן ראיה כלל דהני תנאי לא מיירי כי אם היכא דלית ליה זוזי כי אם לדבר אחד או לפדות את בנו או לעלות לרגל וכמ"ש רבינו וא"כ מה יושיענו זה במינוי השליח ושיעלה הוא לרגל ובמה יפדה והוא לא נתן לו המעות מדלית איסר ואפשר דאה"נ לדעת רבינו דאם עושה שליח לפדות את בנו דמהני ובזה נסתלקו כל האחרונים שתפסו על הריב"ש ז"ל בזה מהך קושיא (א"ה ס"ט עי' בס' אור חדש דף כ"ט מהש"ס ובס' הפלאה שם).
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>מאימתי חייב בפדיון משישלים ל' יום שנא' ופדוייו מבן חדש תפדה.</b> נשאל הרדב"ז בח"ב סי' תס"ו במי שאירע יום ל' לפדיון בנו בשבת כיצד יעשה לקיים מצוה בזמניה והשיב דהנכון להשהותה עד יום ראשון וכו' ואני בעוניי אומר דאסור לעשות זולת זה שאם יפדה בערב שבת אין בנו פדוי וכו' ואם יתן המעות בע"ש ויפדה ביום ראשון מה תקן בנתינת המעות סוף סוף ביום ל"א הוא פודה אלא הנכון שיהיה הנתינה והפדיה והברכה כולן בזמן אחד ע"כ.<br><b> ושמעתי</b> מקשים דהך סברא דביום ל' הוא זמן פדיה הוא היפך הדין דעיקר זמנו הוא יום ל"א וכמ"ש הפוסקים הלא בספרתם אם לא שנאמר שט"ס הוא ובמקום ל' צ"ל ל"א ובמקום ל"א צ"ל ל"ב ע"כ שמעתי. ואני בעוניי אמינא דמצאתי להרמ"ך הביאו הרב בשטמ"ק בפ' השואל דף ק"ב מהש"ס וז"ל ולענין בכור פטר רחם נמי ה"ה היכא דמית אבוה בסוף שלשים יום דלא מחייב למפרק נפשיה אא"כ הסהידו ביה דלא פרקיה אבוה משום דמספקא אי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה או לא הילכך המוציא מחבירו עליו הראיה ויומא דחזי למפרקיה הוא יום תלתין דיליה ע"כ אלא דקשה לי טובא עליה דהרמ"ך במ"ש שם באותו דבור וז"ל והיכא דתבעיה ביומא משלם זמניה נמי משו"ה מהימנינן ליה לשוכר בשבועה ולא למשכיר משום דמספקא לן אי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זימניה או לא הילכך הוי אידך מוציא מחבירו ועליו הראיה ואי לא מייתי ראיה משתבע היסת האיך ונפטר וכו' יעו"ש ומלשון הש"ס נראה דלא משום דמספקא לן אי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זימניה הוא אלא בודאי עביד איניש דפרע וכו' והספק הוא אם זה האיש פרע ביומא דמשלם זימניה או לא כמבואר בדברי כל הפוסקים ומאי דמספקא לן הוא היכא דתבע אחר זמנו וטוען שפרע בגו זמניה דהוא בעיא ולא איפשיטא בפ"ק דב"ב אבל ביומא דמשלם זימניה לא מספקא לן דהא פשוט להר"י שם ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..74f42850de217cd0b1cf61544764723521d09d3d
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,56 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מתנות עניים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מתנות עניים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואם רצו הגבאים לצרף המעות ולעשותן דינרין וכו'.</b> בפ"ד דשקלים תנן אין משתכרין בשל הקדש ואף לא בשל עניים וכו' ובפ' שני דייני גזרות אמרו דהטעם דהקדש הוא משום דאין עניות במקום עשירות ושל עניים משום דילמא מתרמי להו עניים וליכא למיתב להו ע"כ והקשה הרב מל"מ ז"ל בפירקין למ"ש הרב מהרימ"ט ז"ל בח"א סימן קמ"ד עליה דהרשב"א וז"ל וכ"ת אכתי תקשי דנוקמא בשל עניים לפי מ"ש הרשב"א בתשובה ללות נכסי עניים בריבית קצוצה אע"פ שלא התיר למעשה אלא בקרוב לשכר מ"מ להלכה הראה פנים הא לא קשיא דקי"ל כר' עקיבא בפ"ד דשקלים אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים דחיישינן לפסידא ואף על הקרקע דילמא משתדף ונ"ל שאין מותר להשתכר אלא ע"י משכונות זהב וכסף וכו' יעו"ש ולפי מ"ש בגמ' אפי' על משכון של דהבא פריכא אין משתכרין ולא משכחת לה התירא אלא להשתכר בהם בדבר המצוי בעין כגון אלו השולחנים וכמ"ש הבעל התרומות בשער מ"ו ח"ג סי' ח' אלו דבריו ז"ל.<br><b> ולענ"ד</b> נראה ליישב לדעת מהרימ"ט ז"ל דכי אמרינן בגמ' דילמא אתו עניים וליכא למיתב להו אינו אלא בהקדש שהוקדש לחלקן לעניים אבל בהקדש שהוקדש לשיהא הקרן קיים והפירות יחלקו לעניים בהא ליכא טעמא שאמרו בש"ס אלא שחיישינן שמא יפסידם מתעסק וזה נלמד מההיא דר' עקיבא ובה הוא דמיירי הרשב"א דמותר להלותם בריבית קצוצה דכל דלא קיימי לחלקן מותר להשתכר בהם וכמ"ש הרמ"ך ז"ל משם רבינו האיי גאון ז"ל הביא דבריו הרב בשטמ"ק למציעא דף ע' ע"א מהש"ס וז"ל מעות של יתומים מותר להלותם קרוב לשכר ליתומים ונראה לומר דה"ה במעות הקדש וצ"ע ומיהו נהי נמי דליכא איסורא משום ריביתא מ"מ היכא דקיימי הני זוזי לחלוק לעניים שבויים או להשיא יתום ויתומה אסור להתעסק כלל בהם כדגרסינן אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים דילמא מצרכי להו זוזי וליכא למיתב להו כן כתב רבינו האיי גאון בס' המקח שער ס' עכ"ל הרי להדיא דהך טעמא דיהיב בש"ס דילמא מצרכי להו זוזי וליכא דיהיב להו אינו אלא במעות דקיימי לחלקן דוקא וכן דעת רש"י ז"ל במהדורא קמא הביאו בשטמ"ק לכתובות וז"ל אין משתכרין בשל הקדש כל עיקר אף לא בשל עניים בצדקה שעומדת לצורך עניים ע"כ. ונראה דר"ל שעומדת לחלק וא"כ בהקדש שהוקדש שיהיו הפירות לעניים אף דקיימי עניים מאי הוי ובזה הוא דכתב הרשב"א ז"ל דמותר להלותם בריבית קצוצה ומ"מ בהא נמי איכא איסורא דילמא משתדיף וחיישינן לפסידא ולהא הוא דכתב מהרימ"ט ז"ל דחיישינן לפסידא ועיין בתשובות מיימוני ס' משפטים סי' י"ד (א"ה עיין בס' חיים שאל ח"ב סי' ל"ב ול"ג יעו"ש ועיין בס' אבני שוהם בחי' על רבינו דף נ"א ע"א יעו"ש).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1d7c6760eeb73152424a61fe6850ca8a0a8d478d
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,59 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Gifts to the Poor
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מתנות עניים
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Gifts_to_the_Poor
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות מתנות עניים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואם רצו הגבאים לצרף המעות ולעשותן דינרין וכו'.</b> בפ"ד דשקלים תנן אין משתכרין בשל הקדש ואף לא בשל עניים וכו' ובפ' שני דייני גזרות אמרו דהטעם דהקדש הוא משום דאין עניות במקום עשירות ושל עניים משום דילמא מתרמי להו עניים וליכא למיתב להו ע"כ והקשה הרב מל"מ ז"ל בפירקין למ"ש הרב מהרימ"ט ז"ל בח"א סימן קמ"ד עליה דהרשב"א וז"ל וכ"ת אכתי תקשי דנוקמא בשל עניים לפי מ"ש הרשב"א בתשובה ללות נכסי עניים בריבית קצוצה אע"פ שלא התיר למעשה אלא בקרוב לשכר מ"מ להלכה הראה פנים הא לא קשיא דקי"ל כר' עקיבא בפ"ד דשקלים אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים דחיישינן לפסידא ואף על הקרקע דילמא משתדף ונ"ל שאין מותר להשתכר אלא ע"י משכונות זהב וכסף וכו' יעו"ש ולפי מ"ש בגמ' אפי' על משכון של דהבא פריכא אין משתכרין ולא משכחת לה התירא אלא להשתכר בהם בדבר המצוי בעין כגון אלו השולחנים וכמ"ש הבעל התרומות בשער מ"ו ח"ג סי' ח' אלו דבריו ז"ל.<br><b> ולענ"ד</b> נראה ליישב לדעת מהרימ"ט ז"ל דכי אמרינן בגמ' דילמא אתו עניים וליכא למיתב להו אינו אלא בהקדש שהוקדש לחלקן לעניים אבל בהקדש שהוקדש לשיהא הקרן קיים והפירות יחלקו לעניים בהא ליכא טעמא שאמרו בש"ס אלא שחיישינן שמא יפסידם מתעסק וזה נלמד מההיא דר' עקיבא ובה הוא דמיירי הרשב"א דמותר להלותם בריבית קצוצה דכל דלא קיימי לחלקן מותר להשתכר בהם וכמ"ש הרמ"ך ז"ל משם רבינו האיי גאון ז"ל הביא דבריו הרב בשטמ"ק למציעא דף ע' ע"א מהש"ס וז"ל מעות של יתומים מותר להלותם קרוב לשכר ליתומים ונראה לומר דה"ה במעות הקדש וצ"ע ומיהו נהי נמי דליכא איסורא משום ריביתא מ"מ היכא דקיימי הני זוזי לחלוק לעניים שבויים או להשיא יתום ויתומה אסור להתעסק כלל בהם כדגרסינן אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים דילמא מצרכי להו זוזי וליכא למיתב להו כן כתב רבינו האיי גאון בס' המקח שער ס' עכ"ל הרי להדיא דהך טעמא דיהיב בש"ס דילמא מצרכי להו זוזי וליכא דיהיב להו אינו אלא במעות דקיימי לחלקן דוקא וכן דעת רש"י ז"ל במהדורא קמא הביאו בשטמ"ק לכתובות וז"ל אין משתכרין בשל הקדש כל עיקר אף לא בשל עניים בצדקה שעומדת לצורך עניים ע"כ. ונראה דר"ל שעומדת לחלק וא"כ בהקדש שהוקדש שיהיו הפירות לעניים אף דקיימי עניים מאי הוי ובזה הוא דכתב הרשב"א ז"ל דמותר להלותם בריבית קצוצה ומ"מ בהא נמי איכא איסורא דילמא משתדיף וחיישינן לפסידא ולהא הוא דכתב מהרימ"ט ז"ל דחיישינן לפסידא ועיין בתשובות מיימוני ס' משפטים סי' י"ד (א"ה עיין בס' חיים שאל ח"ב סי' ל"ב ול"ג יעו"ש ועיין בס' אבני שוהם בחי' על רבינו דף נ"א ע"א יעו"ש).
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9369cd7355d622f72fa03f866f62687afa0b60a7
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,88 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Heave Offerings
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תרומות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תרומות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>זר שאכל תרומה בזדון בין שהיה טמא בין שהיה טהור וכו' בין שאכל טמאה חייב מיתה בידי שמים.</b> עיין בפי"ט מהל' סנהדרין בלאוין שלוקין עליהן סי' א' שפסק ג"כ רבינו שזר האוכל תרומה גדולה בין טהורה בין טמאה ולח"מ שם ועיין בס' מטה אהרן ח"ב אות כ' דף קס"א שכתב שרבינו הוציא דין זה מן התוספתא פ"ו דתרומות יעו"ש והכי איתא להדיא בירושלמי בפ"ב דבכורים יעו"ש.<br><b> (א"ה </b> ס"ט הנה הרדב"ז ז"ל בחי' על רבינו תמה על מימרת רב דאמר זר האוכל תרומה לוקה וז"ל וא"ת אמאי לא מותבי עליה ממתני' דפ"ק דחלה דכתיבנא לעיל דקתני החלה והתרומה חייבין עליהם מיתה וי"ל דרבינו מפרש לה בכהן טמא והיינו דקתני סיפא ואסורה לזרים ואי איירי רישא בזר שאכל תרומה וחייב עליה מיתה מאי האי דקתני סיפא ואסורים לזרים וכו' יעו"ש. וראיתי למורי הרב בס' פני מבין ח"ב דף צ"א ע"ג שתמה עליו דנעלם מיניה דקושיא זו כבר הקשו אותה בירושלמי פ"ב דבכורים לרב ותירצו פתר לה בכהנים וא"כ מאי מקשה ומתרץ מאחר דזה עצמו הקשו בירושלמי ותירצו כן ועוד הקשה במ"ש דאי איירי רישא בזר מאי האי דקתני סיפא ואסורים לזרים וכו' מוכח דרישא איירי בכהנים וכו'. ואחר המחילה רבה איך אפשר לומר דרישא איירי בכהנים הא קתני וחייבין עליהם חומש וכהנים לא מחייבי חומש וכמו שכן הקשו בירושלמי ופריך לצדדין קתני חייבין עליהם מיתה איירי בכהנים וחייבים עליהם חומש איירי בזרים ולפי זה עדיין קשה וכו' א"כ א"צ למיתני ואסורים לזרים אלא דזה עצמו הקשו בירושלמי לר' יוחנן דס"ל דזר האוכל בתרומה חייב מיתה א"כ רישא איירי בזר וקתני דחייב מיתה איך קתני בתר הכי ואסורים לזרים לזה משני פתר לה בפחות מכשיעור יעו"ש וזה עצמו לרב דקתני הזר חומש ובפחות אסור וכו' עכ"ל.<br><b> ואחרי </b> המחילה רבה נראה דלא סיימו קמיה דמר מ"ש הרדב"ז אח"כ וז"ל ומיהו לא קי"ל כרב אלא כסתם מתני' דקתני וזר האוכל בתרומה במיתה ומתני' מפרש לה בירושלמי דהא דקתני ואסורים לזרים בפחות מכשעור כר' יוחנן דאמר חצי שיעור מן התורה אסור יעו"ש הרי דגם הרדב"ז כבר ראה הירושלמי הנזכר וא"כ הו"ל להקשות יותר דהוא ז"ל גופיה כבר ראה הירושלמי ואיך נעלם מיניה וא"כ על כרחך לומר דמ"ש הרדב"ז וא"ת וכו' וי"ל וכו' הכונה על תלמודא דידן דלא מקשי הכי לרב היינו משום דהתירוץ פשוט דרב מוקי לה בכהנים וכמ"ש בירושלמי ועיין בס' נר מצוה הנדפס מחדש דף מ' ע"ד שכתב ג"כ דהכי איתא להדייא בירושלמי דזר האוכל תרומה היינו בין טהורה ובין טמאה ומן התימה עליו דעל מ"ש רבינו כהן טמא שאכל תרומה טמאה אע"פ שהוא בלאו אינו לוקה נדחק עצמו לישב מהיכן למד כן רבינו והוא מבואר שם בירושלמי ובתוספתא הנזכר וכמ"ש הרב מטה אהרן שם. ועיין למורי הרב בס' כבוד יו"ט הנדפס מחדש דף ל"ח ע"א שכתב וז"ל וברש"י בפ' דם נידה דף נ"ו כתב וקדייק מיניה תרומה טמאה באזהרה לטהור וכ"ש לטמא וכו' ועוד י"ל במ"ש וכל שכן לטמא כאילו ליכא ילפותא לטמא מקרא אחרינא דמקרא מלא הוא איש איש וכו' והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל וכן כתב רבינו דטמא שאכל תרומה טמאה הוא בלאו עכ"ל. ותמהני עליו אחרי המחילה רבה דמלבד דכגון דא איכא למימר גברא אגברא קרמית עוד זאת מאי קשיא ליה לרש"י ז"ל מדברי רבינו דאיברא דמפשט דבריו משמע דטמא שאכל תרומה טמאה מפיק ליה מהאי קרא דאיש איש מ"מ ממה שכתב אח"כ דאינו לוקה מפני שאינו קודש נראה דמ"ש בתחילה דעובר בלאו לא הוי מהאי קרא כמו שעמדו עליו רבני אחרונים בס' נר מצוה ובס' מטה אהרן וא"כ מאי מקשה לרש"י מדברי רבינו).
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכל עבד שיצא לחירות וכו'.</b> בעיא בפ' השולח ולא אפשיטא כמ"ש מרן בכ"מ וכתבו התוס' שם וז"ל הך בעיא לא אתייא אליבא דריש לקיש דריש פ' המביא בכריתות דמסקינן אליבא דרשב"ג דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה א"נ וכו' יעו"ש והנה לקמן בפיסקא דאין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהם כתבו הרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל ואשכחן דכוותה בעיא דלא אפשיטא בדוכתא ומפשטא בדוכתא אחריתי דלעיל איבעיא לן מחוסר גט שחרור אוכל בתרומה או לא ובמס' כריתות בפ' המביא אסיקנן דרשב"ג סבר דאוכל בתרומה ומשמע התם דהלכתא כוותיה עכ"ל הר"ן ובודאי דהא דכתבו בפ' המביא אסיקנן דרשב"ג סובר דאוכל בתרומה הוא ט"ס דהא מאי דאסיקנן התם הוא דת"ק דרשב"ג סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכן ראיתי להרב חסדי דוד בפ"ח דב"ב הגיה בדברי התוס' שכתבו שלרשב"ג מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכתב שט"ס הוא וצ"ל ת"ק דרשב"ג (א"ה וכן ראיתי להדיא להריטב"א גופיה בסוגיין דהשולח דף מ"ב ע"ב שכתב וז"ל איבעיא להו מעוכב גט שחרור וכו' ומיהו בפ' המביא בכריתות אסיק דת"ק דפליג עליה דרשב"ג סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה יעו"ש וכן הגיה הרב פני יהושע בחי' פ' השולח (גיטין דף מ') בד"ה אותו העבד ודף מ"ב ע"ב ד"ה מעוכב גט שחרור ורמז לדברי הר"ן ז"ל יעו"ש ועיין בס' קהלת יעקב בתוס' דרבנן דף ס"ז ע"ד יעו"ש).<br><b> וראיתי</b> למהר"י קורקוס שהקשה לרבינו שפסק כריש לקיש בפ"ד מהל' זכיה ומתנה ובפ"ק דכריתות העלו לקיים אותה מימרא דקסבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וא"כ איך פסק רבינו כפסקא דפרק השולח וקשה פיסקא אפיסקא ותירץ וז"ל דהא דאסיקן שם בכריתות היינו כי היכי דתיקום מלתיה דר"ל כת"ק דברייתא דהכותב נכסיו לאחר דקאמר ת"ק דאם היה רבו שני כהן אוכל בתרומה ומקשינן עלה דר"ל מת"ק ואי ר"ל סבר כרשב"ג דפליג עליה דת"ק התם בברייתא לק"מ ולא נצטרך לומר קסבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכההיא פסק רבינו התם והכא דספקא הוי כדבסמוך מדאמרינן פ' השוחט ולא אמרו בה לא התר ולא איסור וכיון דבההיא מספקא לן אי קי"ל כרשב"ג או כת"ק גם מעוכב גט שחרור ספקא הוי אי קי"ל כרשב"ג אין אנו צריכים לומר דסבר ר"ל מעוכב ג"ש אוכל בתרומה אלא סבר כרשב"ג ולכן פסק רבינו כספקא דפ' השולח וכו' יעו"ש.<br><b> והנה </b> מ"ש הרב ז"ל ואי ריש לקיש סבר כרשב"ג דפליג עליה דת"ק דברייתא לק"מ ולא נצטרך לומר דקסבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכו' כונתו מבוארת דמאי דמקשה הש"ס בשלמא לרשב"ג קסבר כי יהיב איניש מתנה אדעתא דמקבלין לה מינה כי לא מקבלין הדרא למרא היינו לומר דשפיר אתיא ר"ל כרשב"ג דר"ל מיירי דאחר הקבלה אמר אי איפשי ובזה מודה רשב"ג לר"ל וכדפי' רש"י וז"ל בשלמא לרשב"ג לא קשיא לר"ל דכיון דאית ליה הוכיח סופו על תחילתו ולא יצאו מן הראשון כי יהיב איניש מתנה וכו' אבל לר"ל משקנאה הפקירה ע"כ הרי דאי ר"ל סבר כרשב"ג לא צריכנן לשום אוקמתא דרשב"ג נמי סבר כר"ל כמבואר בפ' יש נוחלין דאמרינן בשתק ולבסוף צווח כו"ע לא פליגי דקנה כי פליגי בזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח כמ"ש רש"י שם וקושית הש"ס אינו אלא מת"ק דהיכי אכלי בתרומה דכיון דאמר אי איפשי קנו עצמן בני חורין והוו זרים ואכלי בתרומה ומשני קסבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וזה ברור.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב חסדי דוד בפ"ח דב"ב שהביא דברי מוהר"י קורקוס והקשה עליו וז"ל שותיה דמר לא ידענא דבכריתות לא העלו דריש לקיש סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה דהא ר"ל לא איירי כלל לענין תרומה ולא בעבד ולא איירי נמי בזיכה ע"י אחר אלא דסבר הנותן מתנה ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה ומוקמינן לה בשתק ולבסוף צווח ומותבינן עליה מברייתא דהכותב נכסיו דכרשב"ג ודאי לא סבר ר"ל דהא רשב"ג אמר זכו יורשיו אבל הא קשיא דאפי' כרבנן נראה דלא מצי סבר דהא אם איתא דאע"ג דקנה מ"מ הפסקא הוי כר"ל אמאי אכלי בתרומה ומשני דלעולם כרבנן ס"ל דרבנן סברי מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה והיכי אמר דאי סבר כרשב"ג לק"מ וכו' והא ודאי לא מצי סבר כלל וכו' יעו"ש ולפי מ"ש צדקו דברי מהר"י קורקוס וכן נראה פשטא דש"ס דקאמר בשלמא כנראה דלר"ל ניחא סברת רשב"ג וק"ל.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9d4a5b506d36aa0c6122f539b36489bef83e588d
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Melekhet Shelomoh/Sefer Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,91 @@
+Melekhet Shelomoh on Mishneh Torah, Heave Offerings
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תרומות
+merged
+https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishneh_Torah,_Heave_Offerings
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org/
+
+מלאכת שלמה על משנה תורה, הלכות תרומות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>זר שאכל תרומה בזדון בין שהיה טמא בין שהיה טהור וכו' בין שאכל טמאה חייב מיתה בידי שמים.</b> עיין בפי"ט מהל' סנהדרין בלאוין שלוקין עליהן סי' א' שפסק ג"כ רבינו שזר האוכל תרומה גדולה בין טהורה בין טמאה ולח"מ שם ועיין בס' מטה אהרן ח"ב אות כ' דף קס"א שכתב שרבינו הוציא דין זה מן התוספתא פ"ו דתרומות יעו"ש והכי איתא להדיא בירושלמי בפ"ב דבכורים יעו"ש.<br><b> (א"ה </b> ס"ט הנה הרדב"ז ז"ל בחי' על רבינו תמה על מימרת רב דאמר זר האוכל תרומה לוקה וז"ל וא"ת אמאי לא מותבי עליה ממתני' דפ"ק דחלה דכתיבנא לעיל דקתני החלה והתרומה חייבין עליהם מיתה וי"ל דרבינו מפרש לה בכהן טמא והיינו דקתני סיפא ואסורה לזרים ואי איירי רישא בזר שאכל תרומה וחייב עליה מיתה מאי האי דקתני סיפא ואסורים לזרים וכו' יעו"ש. וראיתי למורי הרב בס' פני מבין ח"ב דף צ"א ע"ג שתמה עליו דנעלם מיניה דקושיא זו כבר הקשו אותה בירושלמי פ"ב דבכורים לרב ותירצו פתר לה בכהנים וא"כ מאי מקשה ומתרץ מאחר דזה עצמו הקשו בירושלמי ותירצו כן ועוד הקשה במ"ש דאי איירי רישא בזר מאי האי דקתני סיפא ואסורים לזרים וכו' מוכח דרישא איירי בכהנים וכו'. ואחר המחילה רבה איך אפשר לומר דרישא איירי בכהנים הא קתני וחייבין עליהם חומש וכהנים לא מחייבי חומש וכמו שכן הקשו בירושלמי ופריך לצדדין קתני חייבין עליהם מיתה איירי בכהנים וחייבים עליהם חומש איירי בזרים ולפי זה עדיין קשה וכו' א"כ א"צ למיתני ואסורים לזרים אלא דזה עצמו הקשו בירושלמי לר' יוחנן דס"ל דזר האוכל בתרומה חייב מיתה א"כ רישא איירי בזר וקתני דחייב מיתה איך קתני בתר הכי ואסורים לזרים לזה משני פתר לה בפחות מכשיעור יעו"ש וזה עצמו לרב דקתני הזר חומש ובפחות אסור וכו' עכ"ל.<br><b> ואחרי </b> המחילה רבה נראה דלא סיימו קמיה דמר מ"ש הרדב"ז אח"כ וז"ל ומיהו לא קי"ל כרב אלא כסתם מתני' דקתני וזר האוכל בתרומה במיתה ומתני' מפרש לה בירושלמי דהא דקתני ואסורים לזרים בפחות מכשעור כר' יוחנן דאמר חצי שיעור מן התורה אסור יעו"ש הרי דגם הרדב"ז כבר ראה הירושלמי הנזכר וא"כ הו"ל להקשות יותר דהוא ז"ל גופיה כבר ראה הירושלמי ואיך נעלם מיניה וא"כ על כרחך לומר דמ"ש הרדב"ז וא"ת וכו' וי"ל וכו' הכונה על תלמודא דידן דלא מקשי הכי לרב היינו משום דהתירוץ פשוט דרב מוקי לה בכהנים וכמ"ש בירושלמי ועיין בס' נר מצוה הנדפס מחדש דף מ' ע"ד שכתב ג"כ דהכי איתא להדייא בירושלמי דזר האוכל תרומה היינו בין טהורה ובין טמאה ומן התימה עליו דעל מ"ש רבינו כהן טמא שאכל תרומה טמאה אע"פ שהוא בלאו אינו לוקה נדחק עצמו לישב מהיכן למד כן רבינו והוא מבואר שם בירושלמי ובתוספתא הנזכר וכמ"ש הרב מטה אהרן שם. ועיין למורי הרב בס' כבוד יו"ט הנדפס מחדש דף ל"ח ע"א שכתב וז"ל וברש"י בפ' דם נידה דף נ"ו כתב וקדייק מיניה תרומה טמאה באזהרה לטהור וכ"ש לטמא וכו' ועוד י"ל במ"ש וכל שכן לטמא כאילו ליכא ילפותא לטמא מקרא אחרינא דמקרא מלא הוא איש איש וכו' והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל וכן כתב רבינו דטמא שאכל תרומה טמאה הוא בלאו עכ"ל. ותמהני עליו אחרי המחילה רבה דמלבד דכגון דא איכא למימר גברא אגברא קרמית עוד זאת מאי קשיא ליה לרש"י ז"ל מדברי רבינו דאיברא דמפשט דבריו משמע דטמא שאכל תרומה טמאה מפיק ליה מהאי קרא דאיש איש מ"מ ממה שכתב אח"כ דאינו לוקה מפני שאינו קודש נראה דמ"ש בתחילה דעובר בלאו לא הוי מהאי קרא כמו שעמדו עליו רבני אחרונים בס' נר מצוה ובס' מטה אהרן וא"כ מאי מקשה לרש"י מדברי רבינו).
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכל עבד שיצא לחירות וכו'.</b> בעיא בפ' השולח ולא אפשיטא כמ"ש מרן בכ"מ וכתבו התוס' שם וז"ל הך בעיא לא אתייא אליבא דריש לקיש דריש פ' המביא בכריתות דמסקינן אליבא דרשב"ג דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה א"נ וכו' יעו"ש והנה לקמן בפיסקא דאין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהם כתבו הרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל ואשכחן דכוותה בעיא דלא אפשיטא בדוכתא ומפשטא בדוכתא אחריתי דלעיל איבעיא לן מחוסר גט שחרור אוכל בתרומה או לא ובמס' כריתות בפ' המביא אסיקנן דרשב"ג סבר דאוכל בתרומה ומשמע התם דהלכתא כוותיה עכ"ל הר"ן ובודאי דהא דכתבו בפ' המביא אסיקנן דרשב"ג סובר דאוכל בתרומה הוא ט"ס דהא מאי דאסיקנן התם הוא דת"ק דרשב"ג סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכן ראיתי להרב חסדי דוד בפ"ח דב"ב הגיה בדברי התוס' שכתבו שלרשב"ג מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכתב שט"ס הוא וצ"ל ת"ק דרשב"ג (א"ה וכן ראיתי להדיא להריטב"א גופיה בסוגיין דהשולח דף מ"ב ע"ב שכתב וז"ל איבעיא להו מעוכב גט שחרור וכו' ומיהו בפ' המביא בכריתות אסיק דת"ק דפליג עליה דרשב"ג סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה יעו"ש וכן הגיה הרב פני יהושע בחי' פ' השולח (גיטין דף מ') בד"ה אותו העבד ודף מ"ב ע"ב ד"ה מעוכב גט שחרור ורמז לדברי הר"ן ז"ל יעו"ש ועיין בס' קהלת יעקב בתוס' דרבנן דף ס"ז ע"ד יעו"ש).<br><b> וראיתי</b> למהר"י קורקוס שהקשה לרבינו שפסק כריש לקיש בפ"ד מהל' זכיה ומתנה ובפ"ק דכריתות העלו לקיים אותה מימרא דקסבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וא"כ איך פסק רבינו כפסקא דפרק השולח וקשה פיסקא אפיסקא ותירץ וז"ל דהא דאסיקן שם בכריתות היינו כי היכי דתיקום מלתיה דר"ל כת"ק דברייתא דהכותב נכסיו לאחר דקאמר ת"ק דאם היה רבו שני כהן אוכל בתרומה ומקשינן עלה דר"ל מת"ק ואי ר"ל סבר כרשב"ג דפליג עליה דת"ק התם בברייתא לק"מ ולא נצטרך לומר קסבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכההיא פסק רבינו התם והכא דספקא הוי כדבסמוך מדאמרינן פ' השוחט ולא אמרו בה לא התר ולא איסור וכיון דבההיא מספקא לן אי קי"ל כרשב"ג או כת"ק גם מעוכב גט שחרור ספקא הוי אי קי"ל כרשב"ג אין אנו צריכים לומר דסבר ר"ל מעוכב ג"ש אוכל בתרומה אלא סבר כרשב"ג ולכן פסק רבינו כספקא דפ' השולח וכו' יעו"ש.<br><b> והנה </b> מ"ש הרב ז"ל ואי ריש לקיש סבר כרשב"ג דפליג עליה דת"ק דברייתא לק"מ ולא נצטרך לומר דקסבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכו' כונתו מבוארת דמאי דמקשה הש"ס בשלמא לרשב"ג קסבר כי יהיב איניש מתנה אדעתא דמקבלין לה מינה כי לא מקבלין הדרא למרא היינו לומר דשפיר אתיא ר"ל כרשב"ג דר"ל מיירי דאחר הקבלה אמר אי איפשי ובזה מודה רשב"ג לר"ל וכדפי' רש"י וז"ל בשלמא לרשב"ג לא קשיא לר"ל דכיון דאית ליה הוכיח סופו על תחילתו ולא יצאו מן הראשון כי יהיב איניש מתנה וכו' אבל לר"ל משקנאה הפקירה ע"כ הרי דאי ר"ל סבר כרשב"ג לא צריכנן לשום אוקמתא דרשב"ג נמי סבר כר"ל כמבואר בפ' יש נוחלין דאמרינן בשתק ולבסוף צווח כו"ע לא פליגי דקנה כי פליגי בזיכה לו ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח כמ"ש רש"י שם וקושית הש"ס אינו אלא מת"ק דהיכי אכלי בתרומה דכיון דאמר אי איפשי קנו עצמן בני חורין והוו זרים ואכלי בתרומה ומשני קסבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וזה ברור.<br><b> והוצרכתי</b> לזה לפי שראיתי להרב חסדי דוד בפ"ח דב"ב שהביא דברי מוהר"י קורקוס והקשה עליו וז"ל שותיה דמר לא ידענא דבכריתות לא העלו דריש לקיש סבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה דהא ר"ל לא איירי כלל לענין תרומה ולא בעבד ולא איירי נמי בזיכה ע"י אחר אלא דסבר הנותן מתנה ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה ומוקמינן לה בשתק ולבסוף צווח ומותבינן עליה מברייתא דהכותב נכסיו דכרשב"ג ודאי לא סבר ר"ל דהא רשב"ג אמר זכו יורשיו אבל הא קשיא דאפי' כרבנן נראה דלא מצי סבר דהא אם איתא דאע"ג דקנה מ"מ הפסקא הוי כר"ל אמאי אכלי בתרומה ומשני דלעולם כרבנן ס"ל דרבנן סברי מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה והיכי אמר דאי סבר כרשב"ג לק"מ וכו' והא ודאי לא מצי סבר כלל וכו' יעו"ש ולפי מ"ש צדקו דברי מהר"י קורקוס וכן נראה פשטא דש"ס דקאמר בשלמא כנראה דלר"ל ניחא סברת רשב"ג וק"ל.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f084a1f58d514df4000562595d9c53546ddcb628
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,57 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Blessings
+שער המלך על משנה תורה, הלכות ברכות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות ברכות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>זכרים </b>
+<b> שהיו יושבים לאכול כו'.</b> כתב מרן ודע דבגמרות שלנו דגרסינן תניא כותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין כו' וראיתי להתוס' שם ד"ה תניא כותיה שכתבו וז"ל פי' רשב"ם הא דלא מייתי ראיה כרב חסדא מרבנן דר"י משום דבההיא לא קתני בהדיא יין כו' וי"ל מש"ה לא מייתי סייעתא מינה משום דאיכא מ"ד בסנהדרין דבמה נמי לפ' עכ"ל ויש לדקדק טובא דמאי קושיא אימא דמשו"ה לא מייתי מברייתא דלעיל סייעתא משום דאיכא למימר דה"ה דפליגי רבנן אף בדברים שאינן טעונין והא דקתני עקרו להודיעך כחו דר"י וכדאמר בגמ' משא"כ בברייתא זו דלא מייתי סברת ר"י דייק שפיר מדקתני יעקרו דמשמע דוקא בדברים שאינן טעונין הוא דא"צ וצ"ע. ודע דבדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן נראה מדברי רשב"ם בהדיא דבהניחו שם מקצת חברים מהני שהרי כתב בד"ה להודיעך כחו וז"ל וליכא לאקשויי אדרבא לשמועינן דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן להודיעך כחן דרבנן דמקילין כ"כ שאפילו הם אין צריכין לברך ומשום כחא דהיתרא עדיף יע"ש ואי ס"ל דבדברים שאין טעונין ברכה במקומן אפילו הניחו לא מהני מאי קו' הא ל"ש הכא כחא דהתירא עדיף א"ו דס"ל לרשב"ם דבהניחו מהני וכן הוא דעת הסמ"ק בהדיא הביאו מרן הב"י בא"ח סי' קס"ח יע"ש ומעתה עכצ"ל שמ"ש מרן שם וז"ל ומשמע דלדעת הפוסקים כר"ח לא שנא לן בין הניח מקצת ללא הניחו דבדברים שאין טעונין ברכה במקומן אפילו הניחו נמי צריך לברך כו' היינו דלא כרשב"ם וסמ"ק ופשוט. והכריחו לומר כן משום דלא חזינן דמייתי הך חלוקא בדין דברים שאין טעונין ברכה והטור לא הביאו אלא גבי דברים הטעונין ברכה לדעת הרי"ף. ויש לדקדק טובא דא"כ אדפריך תלמודא לר"ח מברייתא דבני חבורה ודייק דבדברים הטעונין איירי ממשמעות דעקרו בפשיטות הו"ל לדייק מדחילק בברייתא ומדחולק בין הניח ללא הניח וכדברים שאין טעונין ליכא לחלק בינייהו כמ"ש מרן הב"י כך שמעתי מקשים וכן ראיתי להר"ב מג"א בסק"ג שהקשה על הב"ח יע"ש ונ"ל לומר דודאי תלמודא לא מצי פריך בפשיטות הכי ולאקשויי לרב חסדא משום דמצי למימר דרב חסדא לית ליה האי סברא ומש"ה פריך ממשמעות דעקרו וכ"ת א"כ נימא דהכי הוא האמת יש לומר דהוכרחו לומר כן ממאי דתירץ בגמ' לר"י הה"ד דאפילו בדברים שאין טעונין כו' וק' להו קו' רשב"ם ז"ל דאדרבא כחא דהיתרא עדיף משו"ה הוצרכו לומר דתלמוד ס"ל דבהניחו נמי ל"מ בדברים שאין טעונין ול"ש בהא לומר כחא דהיתרא עדיף כנ"ל ודוק:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b>
+<b> האוכל הפת שמברכין כו' צריך נט"י כו'.</b> כתב מרן הב"י הל' נט"י סי' קנ"ח וז"ל כתב הרוקח אוכל פחות מכביצה יטול מספק ונראה שטעמו משום דכיון דבפחות מכביצה אינו מקבל טומאה כו' עכ"ל ואין זה מוסכם שהרי דעת רבינו בפ"ה מה' טו"א דלקבל טומאה בכל שהוא וכ"ה דעת רש"י בפרק כ"ש דל"ג אך דעת התוס' שם בד"ה לאימת כו' דמדאו' לא מקבלי טומאה עד כביצה ומדרבנן בכ"ש מקבלי טומאה ולטמא אחרים בעינן כביצה אפי' מדרבנן וכ"כ בפ' המצניע דצ"א ד"ה אי לענין ובפרק מרובה ד"ה פרה יע"ש וכ"ה דעת הרמב"ן בביאור התורה פ' שמיני יע"ש:<br><b> וראיתי </b> להר"ב משנה למלך בפ"ד מהלכות הנז' שנסתפק לדעת התוס' וסייעתם דס"ל דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה אם ב' חצאי ביצה שנטמאו כל אחד בפ"ע וחזרו ונצטרפו ונעשו כביצה אי הוי טמאים או דלמא כיון דבשעת קבלת הטומאה לא היה בו כשיעור נמצא שלא קיבל טומאה וא"כ כי נצטרפו אחר כך אינו מעלה ומוריד והביא ראיה מהתוספתא יע"ש. והר"י כולי שם בהג"ה הביא ראיה דלא מצטרפי מההיא דאיבעיא לן בפרק המצניע אי זרק כזית תרומה לבית טמא מהו ואמרינן דלענין שבת קמבעיא ליה וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלים והאי משלימו לביצה מאי מדמצרף לענין טומאה מחייב נמי לענין שבת א"ד לענין שבת כגרוגרת בעינן ומדנקט לה בזרק לבית טמא משמע דלבית טהור לא משכחת לה שהרי התוס' שם בד"ה אי לענין שבת כתבו דהוה מצי למפרך אמאי נקט לבית טמא משמע דאי הבעיא היא לענין טומאה ניחא דנקט לבית טמא ואם איתא דמצטרפי הא מצי למנקט הבעייא בזרק כזית טמא לבית טהור ובדאיכא פחות מכביצה אוכלין טמאים שם בבית א"ד יע"ש ולע"ד הא לא מכרעא כלל לפי מ"ש התוס' ד"ה כגון דאיכא פחות מכביצה בס"ד וז"ל ודוקא לבית טמא אבל לבית טהור לא אע"ג דחשיב ללקות עליו זר כו' כיון דאיסור זרות לא בא לו ע"י הוצאה זו יע"ש וכתב הרב ח"ה ז"ל שכונתם דלבית טהור ולאשכוחי דאתיין בהדי הדדי כגון דזרק פחות מכזית לפחות מכזית שבפנים דהוי אתיין איסור שבת ואיסור זרות בהדי הדדי ואהא תירצו כיון דאיסור זרות לא בא לו ע"י הוצאה זו כו' ור"ל דאלו לא היה כאן נמי בית ורשות אחרת היה בא איסור זרות ע"י צירוף ואיסור שבת לא בא לו ע"י בית ורשות אחרת אבל בבית טמא ניחא דאיסור טומאה נמי לא בא לו אלא ע"י בית ורשות אחרת ואלו לא היה כאן בית לא היה טמא עכ"ד יע"ש. וא"כ ה"נ איכא למימר דמשו"ה לא מבעיא ליה בזרק כזית טמא לבית טהור וב' הזיתים טמאים כיון דאיסור טומאה לא בא לו ע"י הוצאה שהרי אלו לא היה כאן בית ורשות אחרת היה בא איסור טומאה ע"י צירוף דומיא דב' חצאי זיתים ממש ובהכי ניחא אף לפי שיטת רש"י ורבינו ז"ל דס"ל דפחות מכביצה מקבל טומאה ולפי דעתם ע"כ מאי דמבעיא ליה לרבא מדמצטרף לענין טומאה מחייב לענין שבת היינו מטעמא דכיון דבהך הוצאה עשה מעשה חשוב ומצטרף לטמא אחרים חשיבא נמי לענין חיוב שבת ועיין במ"ש הר"ב משנה למלך ז"ל בפ' י"ח מהלכות שבת דכ"א ולפי דעתם ז"ל תקש' דהוה מצי למבעי לה בכה"ג שהרי מעולם לא נסתפק הרב ז"ל אלא לדעת הסוברים דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה אך לדעת הסוברים דמקבל טומאה פשיטא ודאי דאם חזרו ונצטרפו ונעשו כביצה דמטמאין את אחרים ואף דבשעת קבלת טומאתם לא היה בהם שיעור לטמא אחרים מ"מ כי נצטרפו עכשיו הרי הם טמאין ומטמאין אחרים. אך כפי מ"ש ניחא אף לדעת רש"י ורבינו דס"ל ז"ל דהבעיא היא משום דעשה מעשה חשוב דמצטרף לטמא אחרים דה"ט לא מהני אלא דוקא כשהצירוף לטמא אחרים לא בא לו ע"י בית שהרי אלו לא היה כאן בית לא היה כאן טומאה וא"כ בזרק כזית טמא לבית טהור וב' הזיתים טמאין כיון דהצירוף לטמא אחרים לא בא לו ע"י בית שהרי אלו לא היה כאן בית נמי היה מצטרף לטמא אחרים ולא אמרינן בכה"ג מדמצטרף לענין טומאה מחייב לענין שבת כיון שהצירוף לא בא לו ע"י בית ואיסור שבת בא לו ע"י בית כנ"ל ודוק. ולעיקר ספיקו של הרב ז"ל נלע"ד להביא ראיה דלא מצטרפי ממ"ש בפרק העור והרוטב דקי"א אמר רב אין יד לפחות מכזית כו' ור"י אמר יש יד לפחות מכזית וכתב הרשב"א ז"ל שם וז"ל וא"ת ומאי נפ"ל מינה דהא אפילו נגע באוכל עצמו אינו מקבל טומאה ואלו היינו אומרים דכל שהוא מקבל טומאה ולא אמרו כביצה אלא לטמא אחרים כדרכו של רש"י ז"ל בכמה מקומות הוה ניחא דנ"מ להכניס אלא שהתוס' כו' וכן מוכיח בהרבה מקומות דכביצה אוכלין שאמרו בין לטמא בין ליטמא וא"כ מאי נ"מ הכא יע"ש והשתא אם איתא דלדעת הסוברים דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה אם נצטרפו ב' חצאי ביצה שנטמאו טמאים הם א"כ מאי קא ק"ל להרשב"א ז"ל הא נ"מ טובא דאי אמרינן יש יד לפחות מכזית והו"ל כאלו נגע הטומאה באוכל עצמו אם נצטרף אוכל זה בפחות מכביצה אחרת הוו טמאים ואי אין יד לפחות מכזית נמצא שלא נגע הטומאה באוכל כלל ואם נצטרף בפחות מכביצה שנטמא לא מצטרף אלא ודאי משמע דס"ל ז"ל דכיון דפחות מכביצה לא מקבל טומאה אפילו נצטרפו אח"כ לאו כלום הוא וכן נראה מדברי התוס' שם בד"ה יש יד מדלא פרשו בכה"ג כנ"ל ודוק. עוד נראה שיש להוכיח ספקו של הרב מהא דגרסינן בזבחים דל"א ע"א אמר רב הונא מנא אמינא לה דתניא האוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין לטמא בקל שבשניהם וכתב רש"י ז"ל וז"ל ה"ג האוכל חצי ביצה שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין לטמא בקל שבשניהם כו'. ובד"ה לטמא כתב וז"ל וא"ת אי דלא הוה ביה שיעורא מעיקרא היאך קיבל טומאה מאב הטומאה תשובה לדבריך שהאוכל מקבל טומאה בכ"ש אבל לטמא אחרים צריך כביצה עכ"ל והתוס' שם בד"ה אמר ר"ה כתבו דמיירי בשהיה בו מעיקרא בשעת קבלת טומאה יע"ש והשתא אם איתא לדעת הרב ז"ל מאי ק"ל לרש"י ז"ל הא אפילו נימא דלקבל טומאה נמי צריך כביצה אפ"ה כי נצטרפו אח"כ מצטרפין לטמא בקל שבשניהם מטעמא דמי גרם לב' לאו ראשון כדאמרינן במעילה והתוס' ג"כ אמאי הוצרכו לאוקמה כשהיה בו כביצה הא בלא"ה א"ש אלא משמע דכיון דבשעת קבלת טומאה לא היה בו כשיעור נמצא שלא קיבל טומאה מעיקרא ולא מצטרפי אח"כ ויש לדחות ודוק:<br><b> ודע </b> שאף לדעת התוס' דסוברים דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה ד"ת היינו דוקא כשבשעת קבלת טומאה היא פחות מכביצה אבל אם בשעת קבלת הטומאה היה כביצה אע"פ שנחתך ממנו ובא לפחות מכביצה מ"מ טומאתו לא פקע מיני' ובאיסוריה קאי ואפילו מדאורייתא וזה מבואר מדברי התורת כהנים שהביאו התוס' בפ' כ"ש ד"ה הנזכר וז"ל ועוד הר' אליהו מביא ראי' מת"כ דרשינן גבי כלי חרס ואותו תשבורו אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן וליכא למימר דהת"כ מיירי כשנשאר בו בשבירתו שיעור ביצה אבל אם נשאר בשבירתו פחות מכביצה ה"נ דפקע טומאה מינייהו דהא ליתא דכיון דכביצ' אוכלין מקבלין טומאה אפילו בשבורין מהיכי תיתי לומר דאם נשברו אף שנשארו כביצה שיהיו טהורים והתוס' שם הכריחו דפחותין מכביצ' אינו מקב"ט דאי מקב"ט בכל שהן פשיטא דלא מהני בהו שבירה והשתא אם נאמר דהת"כ מיירי כשנשאר בו כביצה תיקשי להו ג"כ הכי אלא ודאי דכיון דכביצ' אוכלין מקבלין טומאה פשיטא דלא מהני בהו שביר' ומהתימ' על הר"ב מש"ל ז"ל איך אשתמיט מיני' דברי התוס' הללו ודברי הת"כ שכתב בפ' כ"ג מהל' כלים ד"ט וז"ל ודע שמ"ש לעיל דאוכל כביצה שנטמא שחתך ממנו חציו אף שאינן מטמאין לאחרים מ"מ טומאתן לא פקע ממנו כך נ"ל שהדין כך ואע"ג דלטומאת בגדים קי"ל דבגד טמא שנפחת מג' על ג' אין בו דין טומא' ונטהר דכיון דפחות מג' על ג' אינו מקב"ט פקע טומא' מיני' שאני התם כו' יע"ש. ולפי האמור אין צורך לזה דשאני אוכלין דגלי בהו קרא דלא מהני בהו שביר' כנ"ל ודוק. ודע עוד שאף לדעת רש"י ודעמי' דסוברים דפחות מכביצ' מקב"ט כתבו התוס' בפ' המצניע ובפ' כ"ש בד"ה הנזכר משם הר' יוסף דאע"פ שאוכל מקב"ט בפחות מכביצ' אינו מקבל הכשר בפחות מכביצה יע"ש ומשמע שאף לפי דעת ר"ת דס"ל דמקב"ט מדרבנן אינו מקבל הכשר כלל ואפי' מדרבנן מדקאמר לאימת מתכשרי לכי סחוט ליה כו' בציר לי' שיעורא דדוחק הוא לומר דהך מתני' דטמא מת שסחט איירי בטומא' דאורייתא וכ"כ הר"ב ח"ה שם יע"ש אך מצאתי להתוס' בפ' אמרו לו די"ב ע"א בד"ה כיון שכתבו וז"ל וא"ת הא אמרינן בפ' כ"ש ליתי' לשיעורי' ופי' הר"י לענין הכשר בפחות מכשיעור לא מקבל הכשר והכא בפה התינוק אין חלב כביצה וי"ל דמדרבנן לא בעי כביצה והתם היינו מדאורייתא עכ"ל והנרא' דאשתמיטתי' מהר"ב ח"ה ז"ל דבור זה ועיין בתוס' פרק העור והרוטב דקי"ח ע"א ד"ה שומר שכתבו וז"ל וא"ת לפי' ר"ת ורש"י דבעי כביצה לקבל טומא' מנ"ל צירוף בשומר להכניס דאימא קרא אתא להוציא ע"כ יע"ש וק"ל קצת דאף לדעת רש"י דלא בעי כביצה לקבל טומאה מ"מ לענין הכשר מודה דבעי כביצ' כמ"ש וא"כ תקשי להו אף לדעת רש"י ז"ל דמנ"ל צירוף בשומר להכניס שאם יש בו כביצה ע"י צירוף שומר מקבל הכשר וטומא' אימא דקרא לא אתי אלא להוציא וי"ל ודוק:<br><b> ויש </b> להסתפק לדעת הסוברים דבפחות מכביצ' אינו מקבל טומא' מדאורייתא אי אמרינן הכי בקדשים ג"כ דומיא דתרומה שכתבו התוס' בפרק המצניע דאינו מקב"ט ומסתברא לי שדבר זה תלוי במחלוקת שלדעת רש"י שכתב בפ' כ"ש דל"ה דעצים ולבונה טומאתן מדרבנן והא דאמרינן דחיבת הקדש מכשירתן מדרבנן קאמר וכן כתב בפרק הקומץ רבה דכ"א יע"ש וכן הוא דעת רבינו בפ"י מהל' טו"א דין י"ז שמדין תורה להיות הבשר טמא צריך הכשר יע"ש ה"נ הכא לא מהני להו חיבת הקדש אך לדעת התוס' שם בפרק הקומץ ולדעת הראב"ד ז"ל דעצים ולבונה טומאתן מדאורייתא משום דחיבת הקדש מכשירתן ומשוי להו אוכלא ה"נ גבי אוכל פחות מכביצה אמרינן דחיבת הקדש משוי להו אוכלא אפילו לפחות מכביצה. והי' נרא' להביא ראי' לזה מההוא דגרסינן בפ' ג"ה דקי"א ר"י הגלילי אומר טמא שאכל את הטהור חייב טמא שאכל את הטמא פטור אמרו לו אף טמא שאכל את הטהור מכי נגע בו טמאו ופרכינן שפיר קאמרי לי' רבנן לר"י הגלילי יע"ש ואמאי לא קאמר דמשכחת לה באוכל כזית בשר קדש שאינו מקב"ט מדאורייתא וא"נ באוכלין שלא הוכשרו לדעת רבינו ועי' בתוס' שם שכתבו דיודעים היו דלא מיירי בתחב לו חבירו לתוך פיו וא"כ ה"נ אפשר לומר דיודעים היו דלא איירי בפחות מכביצה ודוחק וא"נ אפשר לומר דכיון דמדרבנן מקבלי טומא' לא מחייב עיין במש"ל רפ"ז מהל' תרומות יע"ש ועיין בתוס' פ' הערל דע"ג ד"ה טומאת עצמן שכתבו וז"ל אין להקשות כיון שיש אזהרה בטומאת עצמן ל"ל אזהרה לטומאת הגוף דנ"מ היכא שתחב לו בבית הבליעה א"נ בשלא הוכשר יע"ש ולפי שיטתם דאוכל פחות מכביצ' אינו מקב"ט מדאורייתא עדיפא מינה הו"ל למימר דנ"מ היכא דאכל פחות מכביצה. שוב ראיתי להרשב"א ז"ל שכתב בפ' שלשה שאכלו דמ"ט אההיא דאמרינן התם דטעמא דר"מ דאמר דמי שיצא מירושלים ונזכר שהי' בידו בשר קודש דחוזר עלי' בכביצ' משום דחזרתו כטומאתו מה טומאתו בכביצ' אף חזרתו בכביצ' וז"ל לפי ר"ת שכתב דאוכלין אין מקבלין טומא' בפחות מכביצ' ניחא אבל לדברי רש"י ז"ל וכו' יע"ש הנה מבואר מדבריו דאפילו בקדשים ס"ל דפחות מכביצה אינו מקב"ט ודוק. וממ"ש רש"י בפרק יוה"כ דע"ט ד"ה נטלו במפה וז"ל ג' קולות נהג בו אחת שלא נטל ידיו אלא כרך ידיו במפה משום אנינות כו' יע"ש נראה דס"ל דבפחות מכביצ' אינו מקבל טומאה ובחזרתו בפרק אותו ואת בנו אך קשה דאפילו לדעת ר"ת דס"ל דאינו מקבל טומא' היינו מדאורייתא אבל מדרבנן מודו דבכ"ש מקב"ט וכמ"ש בפ' כ"ש וכיון שכן אמאי לא נטל ידיו רבי צדוק ואיך כתב רש"י דמשום אנינות כרך ידיו וכן הקש' מוהר"ם בן חביב בקונטרס תי"ה יע"ש ולע"ד נראה דס"ל לרש"י דכיון דנט"י בחולין משום סרך תרומה הוא דאי משום חולין גופייהו אין ב' עושה ג' כי הצריכו חכמים נט"י דוקא בכביצה אבל פחות מכביצ' דאפילו בתרומה עצמ' אינו מקבל טומא' אלא מדרבנן לא הצריכו וכ"כ הרב הנזכר שם לדעת הרוקח יע"ש ובהכי ניחא מ"ש התוס' שם בד"ה נטלו וז"ל פרש"י כו' ובחנם פי' כן דרבי צדוק כהן הי' והי' אוכל חולין על טהרת תרומה וידים שניות הן אפילו פחות מכביצ' מקבל טומא' כו' שיש לדקדק דכיון דס"ל דפחות מכביצ' מקבל טומאה א"כ מן הדין צריך נט"י לכל אדם ואמאי הוצרכו לומר דרבי צדוק כהן הי' והי' אוכל חולין על טהרת תרומה כו' וכמו שהקש' הרב הנזכר יע"ש. אך כפי מ"ש י"ל דהתוס' לשיטתיי' אזלי דפחות מכביצ' אינו מקבל טומא' מדאורייתא והלכך בפחות מכביצ' לא הצריכו נט"י דליכא למגזר אטו תרומה משום דהו"ל גזר' לגזר' ולא משום דר"צ כהן הי' והי' אוכל חולין על טהרת תרומה וא"כ לדידי' הו"ל בדין תרומה ומשו"ה כרך ידיו במפה כנ"ל. ועיין בחידושי הרשב"א בפ' המצניע שכתב דפחות מכביצה אינו מקבל טומא' אפילו מדרבנן והוכיח כן ממתני' דפרק י"ב דאהלות יע"ש ולא ידעתי מאי יענ' לההוא דפ"ב דטהרות שהביאו התוס' בפ' הישן דף כ"ו דמוכח התם בהדיא דפחות מכביצ' מקבל טומא' לפחות מדרבנן ותו ק"ל ממתני' דפ' י"ב דפרה מ"ו דתנן המז' באזוב טמא אם יש בו כביצ' המים פסולים והזייתו פסול' אין בו כביצ' המים כשרים והזייתו פסול' ופי' הר"ש ז"ל שם משום דכתיב והזה הטהור על הטמא שיהא המז' טהור והאזוב טהור אך כפי מש"ל דאוכל כביצ' שנטמא ונחתך לפחות מכביצ' טומאתו לא פקע מיני' נרא' שאין ראי' כלל די"ל דהכא מיירי באזוב שמתחלתו הי' כביצ' ונחתך לפחות מכביצ' וז"פ:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (לז) </b> דמדאורייתא לא מקבלי טומאה עד כביצה. כד הוינא טליא תמהתי על דעה זו שהיא נגד משנה ערוכה בזבחים דף ק"ו ומייתי לה בחולין דף ק"א ע"א דפליגי שם רבנן וריה"ג בטמא שאכל קודש טמא דלרבנן חייב ולריה"ג פטור א"ל רבנן לריה"ג אף טמא שאכל את הטהור ביין שנגע בו טמאהו וקאמר הש"ס התם שפיר קאמרי לי' רבנן לריה"ג ע"ש. וא"כ לדעה זו דעכ"פ מדאורייתא אין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה והרי לענין חיובא דטמא האוכל קודש סגי בכזית א"כ מאי קאמרי לי' רבנן לריה"ג כיון דנגע בו טמאהו מי לא איירי דלא אכל אלא כזית דחייב עליו משום טומאת גופו בשיעור זה והמאכל נשאר בטהרתו כיון דאין בו כביצה שהוא שיעור לקבל טומאה מדאורייתא והוא פלא בעיני אולם שמעתי שהגאון בעל שו"ת תפארת צבי תמה בזה ג"כ ולא תירץ כלום בזה. ואולי דכיון שעכ"פ מדרבנן א"צ כביצה א"כ תו לא מקרי קודש טהור דעכ"פ מחולל מקרי עיין בגליון ודו"ק:<br><b> (לח) </b> דעצים ולבונה טומאתן מדאורייתא משום דחיה"ק מכשירתן כו'. לא ידעתי למה לא הביא הגאון המחבר שגם דעת התוס' כן ממה שכתבו בחולין דף ק"א ע"א ד"ה בנטמא כו' דידעו רבנן דלא מיירי בשתחב לו חבירו כו' ומדשתקו מהכשר אלמא דס"ל להתוס' כהראב"ד דחיה"ק מכשיר מה"ת. (ועי' תוס' ריש חולין וצ"ע). והא דהתוס' יבמות דע"ג ע"ב בד"ה טומאת עצמן כו' כתבו שם בתירוצם דמיירי בשלא הוכשר י"ל דקאי התם אתרומה אבל קודש י"ל דא"צ הכשר:<br><b> הנה </b> הלום ראיתי שהגאון המחבר ז"ל עמד כאן בתמיהתי שהבאתי לעיל באות ל"ז, אולם מה שרצה לומר דכי היכי דלהראב"ד ז"ל חיה"ק מכשיר ומשוי להו אוכלא ה"נ גבי אוכל פחות מכביצה אמרינן דחיבת הקודש משוי להו אוכלא הדמיון הזה קשה דמשום חיה"ק לא אמרינן דפחות מכשיעור שיעור דמי ואינו ענין למאי דחיבת הקודש מכשיר למשוי אוכלא הגע עצמך דא"כ גם לענין אכילה נימא דמחייב בכ"ש משום דחיבת הקודש משוי לפחות מכשיעור כמו שיעור כזית אע"כ דלא מהני חיבת הקודש אלא לענין איכות האוכל ולא בכמות משום דהא דאמרינן דחיבת הקודש מכשיר אין הכונה דרחמנא אחשבה דא"כ הרי גם לענין אכילה נמי הי' צ"ל הכי ולחייב בכל שהוא אלא דמטעם דקודש הוא הבעלים מחשבין להו אוכלא ואף בלי הכשר נטמא וזה לכאורה לא שייך לענין שיעור:
+<b>וכל </b>
+<b> דבר שטבולו במשק' צריך נט"י כו'.</b> כתב מרן ב"י בסי' הנזכר וז"ל והא דדבר שטיבולו במשק' צריך נט"י דוקא בשטיבולו באחד מז' משקין אבל שאר משקין אין מקבלין טומא' כלל וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' טו"א כו' עכ"ל עיין בהראב"ד ז"ל שם שהשיג על ר' וז"ל לא מצאתי שאין מקבלין טומא' כלל אלא שאין מצטרפין אוכלין דתנן במתני' טבול יום עיסה שהוכשר' במשק' ונלושה במי פירות כו' ועיין במרן כ"מ ז"ל שכתב וז"ל ואני אומר דאדרבא משם ראי' לדברי רבינו שאם כדברי הראב"ד ז"ל הו"ל למתני עיס' שהוכשר' ונלוש' במ"פ דהוי משמע דמי פירות קאי גם אהוכשרו כו' יע"ש. ודבריו תמוהים שהרי לדעת הראב"ד עכ"ל דס"ל דאע"ג דמ"פ אין מכשירין את האוכל מ"מ אינהו גופייהו מקבלין טומא' דאלת"ה תקשי לי' מתני' דפי"א דתרומ' וא"כ ע"כ הראב"ד אזיל ומודה דעיס' שהוכשרו במשק' מז' משקין קאמר ומש"ה קאמר ר"א דפסל את כולה משום דס"ל דמ"פ אע"ג דאין מכשירין מצטרפין את האוכל ור"ע ס"ל דכיון דאין מכשירין אין מצטרפין ואה"נ דמהך מתני' ליכא ראי' כלל דמ"פ מקבלין טומאה כיון דמתני' בשהוכשרה בז' משקין איירי אלא דהראב"ד לא בא לומר אלא שלא מצא שאין מקבלין טומאה אלא שאין מצטרפין וכן ראיתי להר"ב בני יעקב בהגהותיו שתמה עליו כן יע"ש:<br><b> ועוד </b> אני מוסיף תמי' על תמיהתו לדברי מרן שדעת הראב"ד דעיסה שהוכשר' במשק' במ"פ קאמר מההיא דגרסינן בירושלמי פרק ב' דחל' והביאו הר"ש שם אמתני' דתנן עיס' שנילוש' במי פירות חייבת בחל' ונאכלת בידים מסואבות אר"י בר חנינא דר"א איש ברתותא היא דתנינן תמן כו' פסל את כולה יע"ש ואם איתא היכי מצי אתיא כר"א איש ברתותא הא ר"א איש ברתותא ס"ל דמ"פ מכשירין ומתני' דקתני דנאכלת בידים מסואבות ואי מ"פ מכשירין הרי הוכשרו ע"י ומקבלין טומא' מהידים אלא ודאי כדכתיבנא:<br><b> ובהיותי </b> בזה דרך אגב חזות קש' הוגד לי בדברי מרן ז"ל בפ"ו מהל' בכורים די"ב שכתב וז"ל ועיס' שנילוש' כו' משנ' פ"ב דחלה ואע"ג דבירושלמי אמר ריב"ח דמתני' כר"א ולא כר"ע משם ר"י הא ר"י פליג עלי' דריב"ח ואמר ד"ה היא ועוד דאפילו לריב"ח כיון דמשם רבי יאושע היא דאפליגו אפשר דר"א איש ברתותא בתרייתא ושפיר דמי למימר הכי מדסתם לן תנא כותי' יעיין שם. והנה מה שהוצרך מרן לזה אע"פ שרבינו ז"ל לא הזכיר אלא עיס' שנילוש' בז' משקין משום דמשמע לי' דמדלא חילק בין עיס' שנילוש' במ"פ לז' משקין משמע דס"ל דחד דינא אית להו וכן כתב ב"י י"ד סי' שנ"ט יע"ש. אך מ"ש ועוד דאפילו לריב"ח כו' ק"ל טובא שהרי רבינו ז"ל פסק בהדיא כר"ע בפ"ח מהלכות טו"א דין י"ו וז"ל עיס' שהוכשר' במשק' ונלוש' במ"פ ונגע בה טבול יום לא פסל אלא מקום מגעו ע"כ וכתב מרן וז"ל וכר"ע מחבירו עכ"ל וא"כ איך כתב בדעת רבינו דאפילו לריב"ח שפיר דמי למפסק כר"א וצ"ע ועיין בטי"ד סי' הנזכר שכתב משם הרא"ש ז"ל דעיס' שנלוש' במ"פ אינ' חייבת בחל' אם לא בתערובות מים ונ"ל דדוקא נקט תערובות מים אבל בתערובות שאר משקין לא מהני אא"כ הרוב מז' משקין וכמ"ש רבינו בפי"ו מהל' טו"א דין ד' וז"ל וכן מ"פ שנתערבו בז' משקין הולכין אחר הרוב נתערבו במים כ"ש הרי הכל משקה ומטמא טומאת משקין ומכשיר ועי' בהראב"ד שם שהשיג עליו וכתב דאפילו בתערובת מים בעינן רובא יע"ש ויש לגמגם על מרן הב"י שכתב בסי' הנזכר ונכון לערב עם הביצים יין או שמן כו' כדי שתהא מוכשרת ע"י והו"ל חל' טמא' ונשרפת וכן פסק בש"ע וז"ל יש ליזהר שלא ללוש במ"פ אא"כ יערב בהן מז' משקין עיין שם ולא ביאר דבשאר משקין חוץ מן המים צריך שיערב בהן רוב משאר משקין כדי שיוכשרו כמ"ש ועיין בהר"ש פ"ב דמכשירין מ"ב יע"ש. ולדעת רבינו דס"ל דבמים אפילו כ"ש מהני הוקש' אצלי לכאור' מהא דגרסינן בפרק המוכר פירות דפ"ז אמרינן משם ר"ש בן יהוצדק כדרך שאמרנו לענין איסורן כך אמרו לענין הכשירן ופרכינן בגמ' הכשירן דמאי אי דמייא אכשורא מכשר אי דחמרא אכשורי מכשר ופי' רשב"ם ז"ל וז"ל על איז' הכשר הוצרך לומר כך כו' ומאי נפק"ל מינ' אי הוי חמרא או מיא כו' יע"ש והשתא לדעת רבינו מאי קושיא הא נ"מ טובא דראשון ושני דינן כיין ואי נתערבו במ"פ אינן מכשירין עד שיערב בהן רוב ושלישי הוי מים ואי נתערבו בכ"ש הרי הן מכשירין. אמנם במעט עיון נרא' דלק"מ כפי מ"ש רשב"ם ז"ל שם בד"ה כך אמרו וז"ל וכל הני חומרות דרבנן נינהו דמדאורייתא כולהו חשיבא מים בעלמא ואפי' ראשון ושני יע"ש וא"כ כיון דמדאורייתא הוי כמים כי אמרו חכמים שדינן כיין אינו אלא להחמיר אבל להקל ודאי דלא אמרו ולענין הכשר נמי אפי' נתערבו כ"ש הרי הן מכשירין ומשו"ה לא משני הש"ס הכי והוצרך לדחוקי דלא צריכ' שתמדו במי גשמים דכי היכי דהחמירו לענין איסורן החמירו נמי לענין הכשרן ואמרו שדינן כיין לענין דלא בעינן מחשבה וזה פשוט. ומן האמור בזה נרא' שאין צורך למ"ש הר"ב מטה יוסף בת"ב סי' ח"י שמ"ש מרן הב"י בסי' זה דבשר צלי טעון נטיל' מפני שיש בו משק' טופח ובודאי שאין כונתו על מוהל היוצא מן הבשר דההוא מ"פ הן אלא כונתו על לחלוחית המים שנשאר בבשר ממי הדחה שהדיחו אותה קודם הצלייה דהיינו משום דס"ל דהמים הן יותר מן המוהל היוצא מן הבשר אבל אה"נ דאם הרוב הוא משאר משקין א"צ נטילה עכ"ל יע"ש ולפי מ"ש אין צורך לזה דאע"ג דבשאר משקין שנתערבו עם מ"פ אזלינן בתר רובא במים אפי' בכ"ש הן מכשירין ומקבלין טומא' כדעת רבינו ומש"ה בבשר צלי טעון נטילה לדעת מרן כנ"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0fdda265ba4e9b813986311981b3e4becbfe22b8
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Blessings/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,60 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Blessings
+שער המלך על משנה תורה, הלכות ברכות
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Blessings
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות ברכות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>זכרים </b>
+<b> שהיו יושבים לאכול כו'.</b> כתב מרן ודע דבגמרות שלנו דגרסינן תניא כותיה דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין כו' וראיתי להתוס' שם ד"ה תניא כותיה שכתבו וז"ל פי' רשב"ם הא דלא מייתי ראיה כרב חסדא מרבנן דר"י משום דבההיא לא קתני בהדיא יין כו' וי"ל מש"ה לא מייתי סייעתא מינה משום דאיכא מ"ד בסנהדרין דבמה נמי לפ' עכ"ל ויש לדקדק טובא דמאי קושיא אימא דמשו"ה לא מייתי מברייתא דלעיל סייעתא משום דאיכא למימר דה"ה דפליגי רבנן אף בדברים שאינן טעונין והא דקתני עקרו להודיעך כחו דר"י וכדאמר בגמ' משא"כ בברייתא זו דלא מייתי סברת ר"י דייק שפיר מדקתני יעקרו דמשמע דוקא בדברים שאינן טעונין הוא דא"צ וצ"ע. ודע דבדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן נראה מדברי רשב"ם בהדיא דבהניחו שם מקצת חברים מהני שהרי כתב בד"ה להודיעך כחו וז"ל וליכא לאקשויי אדרבא לשמועינן דברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן להודיעך כחן דרבנן דמקילין כ"כ שאפילו הם אין צריכין לברך ומשום כחא דהיתרא עדיף יע"ש ואי ס"ל דבדברים שאין טעונין ברכה במקומן אפילו הניחו לא מהני מאי קו' הא ל"ש הכא כחא דהתירא עדיף א"ו דס"ל לרשב"ם דבהניחו מהני וכן הוא דעת הסמ"ק בהדיא הביאו מרן הב"י בא"ח סי' קס"ח יע"ש ומעתה עכצ"ל שמ"ש מרן שם וז"ל ומשמע דלדעת הפוסקים כר"ח לא שנא לן בין הניח מקצת ללא הניחו דבדברים שאין טעונין ברכה במקומן אפילו הניחו נמי צריך לברך כו' היינו דלא כרשב"ם וסמ"ק ופשוט. והכריחו לומר כן משום דלא חזינן דמייתי הך חלוקא בדין דברים שאין טעונין ברכה והטור לא הביאו אלא גבי דברים הטעונין ברכה לדעת הרי"ף. ויש לדקדק טובא דא"כ אדפריך תלמודא לר"ח מברייתא דבני חבורה ודייק דבדברים הטעונין איירי ממשמעות דעקרו בפשיטות הו"ל לדייק מדחילק בברייתא ומדחולק בין הניח ללא הניח וכדברים שאין טעונין ליכא לחלק בינייהו כמ"ש מרן הב"י כך שמעתי מקשים וכן ראיתי להר"ב מג"א בסק"ג שהקשה על הב"ח יע"ש ונ"ל לומר דודאי תלמודא לא מצי פריך בפשיטות הכי ולאקשויי לרב חסדא משום דמצי למימר דרב חסדא לית ליה האי סברא ומש"ה פריך ממשמעות דעקרו וכ"ת א"כ נימא דהכי הוא האמת יש לומר דהוכרחו לומר כן ממאי דתירץ בגמ' לר"י הה"ד דאפילו בדברים שאין טעונין כו' וק' להו קו' רשב"ם ז"ל דאדרבא כחא דהיתרא עדיף משו"ה הוצרכו לומר דתלמוד ס"ל דבהניחו נמי ל"מ בדברים שאין טעונין ול"ש בהא לומר כחא דהיתרא עדיף כנ"ל ודוק:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b>
+<b> האוכל הפת שמברכין כו' צריך נט"י כו'.</b> כתב מרן הב"י הל' נט"י סי' קנ"ח וז"ל כתב הרוקח אוכל פחות מכביצה יטול מספק ונראה שטעמו משום דכיון דבפחות מכביצה אינו מקבל טומאה כו' עכ"ל ואין זה מוסכם שהרי דעת רבינו בפ"ה מה' טו"א דלקבל טומאה בכל שהוא וכ"ה דעת רש"י בפרק כ"ש דל"ג אך דעת התוס' שם בד"ה לאימת כו' דמדאו' לא מקבלי טומאה עד כביצה ומדרבנן בכ"ש מקבלי טומאה ולטמא אחרים בעינן כביצה אפי' מדרבנן וכ"כ בפ' המצניע דצ"א ד"ה אי לענין ובפרק מרובה ד"ה פרה יע"ש וכ"ה דעת הרמב"ן בביאור התורה פ' שמיני יע"ש:<br><b> וראיתי </b> להר"ב משנה למלך בפ"ד מהלכות הנז' שנסתפק לדעת התוס' וסייעתם דס"ל דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה אם ב' חצאי ביצה שנטמאו כל אחד בפ"ע וחזרו ונצטרפו ונעשו כביצה אי הוי טמאים או דלמא כיון דבשעת קבלת הטומאה לא היה בו כשיעור נמצא שלא קיבל טומאה וא"כ כי נצטרפו אחר כך אינו מעלה ומוריד והביא ראיה מהתוספתא יע"ש. והר"י כולי שם בהג"ה הביא ראיה דלא מצטרפי מההיא דאיבעיא לן בפרק המצניע אי זרק כזית תרומה לבית טמא מהו ואמרינן דלענין שבת קמבעיא ליה וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלים והאי משלימו לביצה מאי מדמצרף לענין טומאה מחייב נמי לענין שבת א"ד לענין שבת כגרוגרת בעינן ומדנקט לה בזרק לבית טמא משמע דלבית טהור לא משכחת לה שהרי התוס' שם בד"ה אי לענין שבת כתבו דהוה מצי למפרך אמאי נקט לבית טמא משמע דאי הבעיא היא לענין טומאה ניחא דנקט לבית טמא ואם איתא דמצטרפי הא מצי למנקט הבעייא בזרק כזית טמא לבית טהור ובדאיכא פחות מכביצה אוכלין טמאים שם בבית א"ד יע"ש ולע"ד הא לא מכרעא כלל לפי מ"ש התוס' ד"ה כגון דאיכא פחות מכביצה בס"ד וז"ל ודוקא לבית טמא אבל לבית טהור לא אע"ג דחשיב ללקות עליו זר כו' כיון דאיסור זרות לא בא לו ע"י הוצאה זו יע"ש וכתב הרב ח"ה ז"ל שכונתם דלבית טהור ולאשכוחי דאתיין בהדי הדדי כגון דזרק פחות מכזית לפחות מכזית שבפנים דהוי אתיין איסור שבת ואיסור זרות בהדי הדדי ואהא תירצו כיון דאיסור זרות לא בא לו ע"י הוצאה זו כו' ור"ל דאלו לא היה כאן נמי בית ורשות אחרת היה בא איסור זרות ע"י צירוף ואיסור שבת לא בא לו ע"י בית ורשות אחרת אבל בבית טמא ניחא דאיסור טומאה נמי לא בא לו אלא ע"י בית ורשות אחרת ואלו לא היה כאן בית לא היה טמא עכ"ד יע"ש. וא"כ ה"נ איכא למימר דמשו"ה לא מבעיא ליה בזרק כזית טמא לבית טהור וב' הזיתים טמאים כיון דאיסור טומאה לא בא לו ע"י הוצאה שהרי אלו לא היה כאן בית ורשות אחרת היה בא איסור טומאה ע"י צירוף דומיא דב' חצאי זיתים ממש ובהכי ניחא אף לפי שיטת רש"י ורבינו ז"ל דס"ל דפחות מכביצה מקבל טומאה ולפי דעתם ע"כ מאי דמבעיא ליה לרבא מדמצטרף לענין טומאה מחייב לענין שבת היינו מטעמא דכיון דבהך הוצאה עשה מעשה חשוב ומצטרף לטמא אחרים חשיבא נמי לענין חיוב שבת ועיין במ"ש הר"ב משנה למלך ז"ל בפ' י"ח מהלכות שבת דכ"א ולפי דעתם ז"ל תקש' דהוה מצי למבעי לה בכה"ג שהרי מעולם לא נסתפק הרב ז"ל אלא לדעת הסוברים דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה אך לדעת הסוברים דמקבל טומאה פשיטא ודאי דאם חזרו ונצטרפו ונעשו כביצה דמטמאין את אחרים ואף דבשעת קבלת טומאתם לא היה בהם שיעור לטמא אחרים מ"מ כי נצטרפו עכשיו הרי הם טמאין ומטמאין אחרים. אך כפי מ"ש ניחא אף לדעת רש"י ורבינו דס"ל ז"ל דהבעיא היא משום דעשה מעשה חשוב דמצטרף לטמא אחרים דה"ט לא מהני אלא דוקא כשהצירוף לטמא אחרים לא בא לו ע"י בית שהרי אלו לא היה כאן בית לא היה כאן טומאה וא"כ בזרק כזית טמא לבית טהור וב' הזיתים טמאין כיון דהצירוף לטמא אחרים לא בא לו ע"י בית שהרי אלו לא היה כאן בית נמי היה מצטרף לטמא אחרים ולא אמרינן בכה"ג מדמצטרף לענין טומאה מחייב לענין שבת כיון שהצירוף לא בא לו ע"י בית ואיסור שבת בא לו ע"י בית כנ"ל ודוק. ולעיקר ספיקו של הרב ז"ל נלע"ד להביא ראיה דלא מצטרפי ממ"ש בפרק העור והרוטב דקי"א אמר רב אין יד לפחות מכזית כו' ור"י אמר יש יד לפחות מכזית וכתב הרשב"א ז"ל שם וז"ל וא"ת ומאי נפ"ל מינה דהא אפילו נגע באוכל עצמו אינו מקבל טומאה ואלו היינו אומרים דכל שהוא מקבל טומאה ולא אמרו כביצה אלא לטמא אחרים כדרכו של רש"י ז"ל בכמה מקומות הוה ניחא דנ"מ להכניס אלא שהתוס' כו' וכן מוכיח בהרבה מקומות דכביצה אוכלין שאמרו בין לטמא בין ליטמא וא"כ מאי נ"מ הכא יע"ש והשתא אם איתא דלדעת הסוברים דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה אם נצטרפו ב' חצאי ביצה שנטמאו טמאים הם א"כ מאי קא ק"ל להרשב"א ז"ל הא נ"מ טובא דאי אמרינן יש יד לפחות מכזית והו"ל כאלו נגע הטומאה באוכל עצמו אם נצטרף אוכל זה בפחות מכביצה אחרת הוו טמאים ואי אין יד לפחות מכזית נמצא שלא נגע הטומאה באוכל כלל ואם נצטרף בפחות מכביצה שנטמא לא מצטרף אלא ודאי משמע דס"ל ז"ל דכיון דפחות מכביצה לא מקבל טומאה אפילו נצטרפו אח"כ לאו כלום הוא וכן נראה מדברי התוס' שם בד"ה יש יד מדלא פרשו בכה"ג כנ"ל ודוק. עוד נראה שיש להוכיח ספקו של הרב מהא דגרסינן בזבחים דל"א ע"א אמר רב הונא מנא אמינא לה דתניא האוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין לטמא בקל שבשניהם וכתב רש"י ז"ל וז"ל ה"ג האוכל חצי ביצה שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה מצטרפין לטמא בקל שבשניהם כו'. ובד"ה לטמא כתב וז"ל וא"ת אי דלא הוה ביה שיעורא מעיקרא היאך קיבל טומאה מאב הטומאה תשובה לדבריך שהאוכל מקבל טומאה בכ"ש אבל לטמא אחרים צריך כביצה עכ"ל והתוס' שם בד"ה אמר ר"ה כתבו דמיירי בשהיה בו מעיקרא בשעת קבלת טומאה יע"ש והשתא אם איתא לדעת הרב ז"ל מאי ק"ל לרש"י ז"ל הא אפילו נימא דלקבל טומאה נמי צריך כביצה אפ"ה כי נצטרפו אח"כ מצטרפין לטמא בקל שבשניהם מטעמא דמי גרם לב' לאו ראשון כדאמרינן במעילה והתוס' ג"כ אמאי הוצרכו לאוקמה כשהיה בו כביצה הא בלא"ה א"ש אלא משמע דכיון דבשעת קבלת טומאה לא היה בו כשיעור נמצא שלא קיבל טומאה מעיקרא ולא מצטרפי אח"כ ויש לדחות ודוק:<br><b> ודע </b> שאף לדעת התוס' דסוברים דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה ד"ת היינו דוקא כשבשעת קבלת טומאה היא פחות מכביצה אבל אם בשעת קבלת הטומאה היה כביצה אע"פ שנחתך ממנו ובא לפחות מכביצה מ"מ טומאתו לא פקע מיני' ובאיסוריה קאי ואפילו מדאורייתא וזה מבואר מדברי התורת כהנים שהביאו התוס' בפ' כ"ש ד"ה הנזכר וז"ל ועוד הר' אליהו מביא ראי' מת"כ דרשינן גבי כלי חרס ואותו תשבורו אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן וליכא למימר דהת"כ מיירי כשנשאר בו בשבירתו שיעור ביצה אבל אם נשאר בשבירתו פחות מכביצה ה"נ דפקע טומאה מינייהו דהא ליתא דכיון דכביצ' אוכלין מקבלין טומאה אפילו בשבורין מהיכי תיתי לומר דאם נשברו אף שנשארו כביצה שיהיו טהורים והתוס' שם הכריחו דפחותין מכביצ' אינו מקב"ט דאי מקב"ט בכל שהן פשיטא דלא מהני בהו שבירה והשתא אם נאמר דהת"כ מיירי כשנשאר בו כביצה תיקשי להו ג"כ הכי אלא ודאי דכיון דכביצ' אוכלין מקבלין טומאה פשיטא דלא מהני בהו שביר' ומהתימ' על הר"ב מש"ל ז"ל איך אשתמיט מיני' דברי התוס' הללו ודברי הת"כ שכתב בפ' כ"ג מהל' כלים ד"ט וז"ל ודע שמ"ש לעיל דאוכל כביצה שנטמא שחתך ממנו חציו אף שאינן מטמאין לאחרים מ"מ טומאתן לא פקע ממנו כך נ"ל שהדין כך ואע"ג דלטומאת בגדים קי"ל דבגד טמא שנפחת מג' על ג' אין בו דין טומא' ונטהר דכיון דפחות מג' על ג' אינו מקב"ט פקע טומא' מיני' שאני התם כו' יע"ש. ולפי האמור אין צורך לזה דשאני אוכלין דגלי בהו קרא דלא מהני בהו שביר' כנ"ל ודוק. ודע עוד שאף לדעת רש"י ודעמי' דסוברים דפחות מכביצ' מקב"ט כתבו התוס' בפ' המצניע ובפ' כ"ש בד"ה הנזכר משם הר' יוסף דאע"פ שאוכל מקב"ט בפחות מכביצ' אינו מקבל הכשר בפחות מכביצה יע"ש ומשמע שאף לפי דעת ר"ת דס"ל דמקב"ט מדרבנן אינו מקבל הכשר כלל ואפי' מדרבנן מדקאמר לאימת מתכשרי לכי סחוט ליה כו' בציר לי' שיעורא דדוחק הוא לומר דהך מתני' דטמא מת שסחט איירי בטומא' דאורייתא וכ"כ הר"ב ח"ה שם יע"ש אך מצאתי להתוס' בפ' אמרו לו די"ב ע"א בד"ה כיון שכתבו וז"ל וא"ת הא אמרינן בפ' כ"ש ליתי' לשיעורי' ופי' הר"י לענין הכשר בפחות מכשיעור לא מקבל הכשר והכא בפה התינוק אין חלב כביצה וי"ל דמדרבנן לא בעי כביצה והתם היינו מדאורייתא עכ"ל והנרא' דאשתמיטתי' מהר"ב ח"ה ז"ל דבור זה ועיין בתוס' פרק העור והרוטב דקי"ח ע"א ד"ה שומר שכתבו וז"ל וא"ת לפי' ר"ת ורש"י דבעי כביצה לקבל טומא' מנ"ל צירוף בשומר להכניס דאימא קרא אתא להוציא ע"כ יע"ש וק"ל קצת דאף לדעת רש"י דלא בעי כביצה לקבל טומאה מ"מ לענין הכשר מודה דבעי כביצ' כמ"ש וא"כ תקשי להו אף לדעת רש"י ז"ל דמנ"ל צירוף בשומר להכניס שאם יש בו כביצה ע"י צירוף שומר מקבל הכשר וטומא' אימא דקרא לא אתי אלא להוציא וי"ל ודוק:<br><b> ויש </b> להסתפק לדעת הסוברים דבפחות מכביצ' אינו מקבל טומא' מדאורייתא אי אמרינן הכי בקדשים ג"כ דומיא דתרומה שכתבו התוס' בפרק המצניע דאינו מקב"ט ומסתברא לי שדבר זה תלוי במחלוקת שלדעת רש"י שכתב בפ' כ"ש דל"ה דעצים ולבונה טומאתן מדרבנן והא דאמרינן דחיבת הקדש מכשירתן מדרבנן קאמר וכן כתב בפרק הקומץ רבה דכ"א יע"ש וכן הוא דעת רבינו בפ"י מהל' טו"א דין י"ז שמדין תורה להיות הבשר טמא צריך הכשר יע"ש ה"נ הכא לא מהני להו חיבת הקדש אך לדעת התוס' שם בפרק הקומץ ולדעת הראב"ד ז"ל דעצים ולבונה טומאתן מדאורייתא משום דחיבת הקדש מכשירתן ומשוי להו אוכלא ה"נ גבי אוכל פחות מכביצה אמרינן דחיבת הקדש משוי להו אוכלא אפילו לפחות מכביצה. והי' נרא' להביא ראי' לזה מההוא דגרסינן בפ' ג"ה דקי"א ר"י הגלילי אומר טמא שאכל את הטהור חייב טמא שאכל את הטמא פטור אמרו לו אף טמא שאכל את הטהור מכי נגע בו טמאו ופרכינן שפיר קאמרי לי' רבנן לר"י הגלילי יע"ש ואמאי לא קאמר דמשכחת לה באוכל כזית בשר קדש שאינו מקב"ט מדאורייתא וא"נ באוכלין שלא הוכשרו לדעת רבינו ועי' בתוס' שם שכתבו דיודעים היו דלא מיירי בתחב לו חבירו לתוך פיו וא"כ ה"נ אפשר לומר דיודעים היו דלא איירי בפחות מכביצה ודוחק וא"נ אפשר לומר דכיון דמדרבנן מקבלי טומא' לא מחייב עיין במש"ל רפ"ז מהל' תרומות יע"ש ועיין בתוס' פ' הערל דע"ג ד"ה טומאת עצמן שכתבו וז"ל אין להקשות כיון שיש אזהרה בטומאת עצמן ל"ל אזהרה לטומאת הגוף דנ"מ היכא שתחב לו בבית הבליעה א"נ בשלא הוכשר יע"ש ולפי שיטתם דאוכל פחות מכביצ' אינו מקב"ט מדאורייתא עדיפא מינה הו"ל למימר דנ"מ היכא דאכל פחות מכביצה. שוב ראיתי להרשב"א ז"ל שכתב בפ' שלשה שאכלו דמ"ט אההיא דאמרינן התם דטעמא דר"מ דאמר דמי שיצא מירושלים ונזכר שהי' בידו בשר קודש דחוזר עלי' בכביצ' משום דחזרתו כטומאתו מה טומאתו בכביצ' אף חזרתו בכביצ' וז"ל לפי ר"ת שכתב דאוכלין אין מקבלין טומא' בפחות מכביצ' ניחא אבל לדברי רש"י ז"ל וכו' יע"ש הנה מבואר מדבריו דאפילו בקדשים ס"ל דפחות מכביצה אינו מקב"ט ודוק. וממ"ש רש"י בפרק יוה"כ דע"ט ד"ה נטלו במפה וז"ל ג' קולות נהג בו אחת שלא נטל ידיו אלא כרך ידיו במפה משום אנינות כו' יע"ש נראה דס"ל דבפחות מכביצ' אינו מקבל טומאה ובחזרתו בפרק אותו ואת בנו אך קשה דאפילו לדעת ר"ת דס"ל דאינו מקבל טומא' היינו מדאורייתא אבל מדרבנן מודו דבכ"ש מקב"ט וכמ"ש בפ' כ"ש וכיון שכן אמאי לא נטל ידיו רבי צדוק ואיך כתב רש"י דמשום אנינות כרך ידיו וכן הקש' מוהר"ם בן חביב בקונטרס תי"ה יע"ש ולע"ד נראה דס"ל לרש"י דכיון דנט"י בחולין משום סרך תרומה הוא דאי משום חולין גופייהו אין ב' עושה ג' כי הצריכו חכמים נט"י דוקא בכביצה אבל פחות מכביצ' דאפילו בתרומה עצמ' אינו מקבל טומא' אלא מדרבנן לא הצריכו וכ"כ הרב הנזכר שם לדעת הרוקח יע"ש ובהכי ניחא מ"ש התוס' שם בד"ה נטלו וז"ל פרש"י כו' ובחנם פי' כן דרבי צדוק כהן הי' והי' אוכל חולין על טהרת תרומה וידים שניות הן אפילו פחות מכביצ' מקבל טומא' כו' שיש לדקדק דכיון דס"ל דפחות מכביצ' מקבל טומאה א"כ מן הדין צריך נט"י לכל אדם ואמאי הוצרכו לומר דרבי צדוק כהן הי' והי' אוכל חולין על טהרת תרומה כו' וכמו שהקש' הרב הנזכר יע"ש. אך כפי מ"ש י"ל דהתוס' לשיטתיי' אזלי דפחות מכביצ' אינו מקבל טומא' מדאורייתא והלכך בפחות מכביצ' לא הצריכו נט"י דליכא למגזר אטו תרומה משום דהו"ל גזר' לגזר' ולא משום דר"צ כהן הי' והי' אוכל חולין על טהרת תרומה וא"כ לדידי' הו"ל בדין תרומה ומשו"ה כרך ידיו במפה כנ"ל. ועיין בחידושי הרשב"א בפ' המצניע שכתב דפחות מכביצה אינו מקבל טומא' אפילו מדרבנן והוכיח כן ממתני' דפרק י"ב דאהלות יע"ש ולא ידעתי מאי יענ' לההוא דפ"ב דטהרות שהביאו התוס' בפ' הישן דף כ"ו דמוכח התם בהדיא דפחות מכביצ' מקבל טומא' לפחות מדרבנן ותו ק"ל ממתני' דפ' י"ב דפרה מ"ו דתנן המז' באזוב טמא אם יש בו כביצ' המים פסולים והזייתו פסול' אין בו כביצ' המים כשרים והזייתו פסול' ופי' הר"ש ז"ל שם משום דכתיב והזה הטהור על הטמא שיהא המז' טהור והאזוב טהור אך כפי מש"ל דאוכל כביצ' שנטמא ונחתך לפחות מכביצ' טומאתו לא פקע מיני' נרא' שאין ראי' כלל די"ל דהכא מיירי באזוב שמתחלתו הי' כביצ' ונחתך לפחות מכביצ' וז"פ:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (לז) </b> דמדאורייתא לא מקבלי טומאה עד כביצה. כד הוינא טליא תמהתי על דעה זו שהיא נגד משנה ערוכה בזבחים דף ק"ו ומייתי לה בחולין דף ק"א ע"א דפליגי שם רבנן וריה"ג בטמא שאכל קודש טמא דלרבנן חייב ולריה"ג פטור א"ל רבנן לריה"ג אף טמא שאכל את הטהור ביין שנגע בו טמאהו וקאמר הש"ס התם שפיר קאמרי לי' רבנן לריה"ג ע"ש. וא"כ לדעה זו דעכ"פ מדאורייתא אין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה והרי לענין חיובא דטמא האוכל קודש סגי בכזית א"כ מאי קאמרי לי' רבנן לריה"ג כיון דנגע בו טמאהו מי לא איירי דלא אכל אלא כזית דחייב עליו משום טומאת גופו בשיעור זה והמאכל נשאר בטהרתו כיון דאין בו כביצה שהוא שיעור לקבל טומאה מדאורייתא והוא פלא בעיני אולם שמעתי שהגאון בעל שו"ת תפארת צבי תמה בזה ג"כ ולא תירץ כלום בזה. ואולי דכיון שעכ"פ מדרבנן א"צ כביצה א"כ תו לא מקרי קודש טהור דעכ"פ מחולל מקרי עיין בגליון ודו"ק:<br><b> (לח) </b> דעצים ולבונה טומאתן מדאורייתא משום דחיה"ק מכשירתן כו'. לא ידעתי למה לא הביא הגאון המחבר שגם דעת התוס' כן ממה שכתבו בחולין דף ק"א ע"א ד"ה בנטמא כו' דידעו רבנן דלא מיירי בשתחב לו חבירו כו' ומדשתקו מהכשר אלמא דס"ל להתוס' כהראב"ד דחיה"ק מכשיר מה"ת. (ועי' תוס' ריש חולין וצ"ע). והא דהתוס' יבמות דע"ג ע"ב בד"ה טומאת עצמן כו' כתבו שם בתירוצם דמיירי בשלא הוכשר י"ל דקאי התם אתרומה אבל קודש י"ל דא"צ הכשר:<br><b> הנה </b> הלום ראיתי שהגאון המחבר ז"ל עמד כאן בתמיהתי שהבאתי לעיל באות ל"ז, אולם מה שרצה לומר דכי היכי דלהראב"ד ז"ל חיה"ק מכשיר ומשוי להו אוכלא ה"נ גבי אוכל פחות מכביצה אמרינן דחיבת הקודש משוי להו אוכלא הדמיון הזה קשה דמשום חיה"ק לא אמרינן דפחות מכשיעור שיעור דמי ואינו ענין למאי דחיבת הקודש מכשיר למשוי אוכלא הגע עצמך דא"כ גם לענין אכילה נימא דמחייב בכ"ש משום דחיבת הקודש משוי לפחות מכשיעור כמו שיעור כזית אע"כ דלא מהני חיבת הקודש אלא לענין איכות האוכל ולא בכמות משום דהא דאמרינן דחיבת הקודש מכשיר אין הכונה דרחמנא אחשבה דא"כ הרי גם לענין אכילה נמי הי' צ"ל הכי ולחייב בכל שהוא אלא דמטעם דקודש הוא הבעלים מחשבין להו אוכלא ואף בלי הכשר נטמא וזה לכאורה לא שייך לענין שיעור:
+<b>וכל </b>
+<b> דבר שטבולו במשק' צריך נט"י כו'.</b> כתב מרן ב"י בסי' הנזכר וז"ל והא דדבר שטיבולו במשק' צריך נט"י דוקא בשטיבולו באחד מז' משקין אבל שאר משקין אין מקבלין טומא' כלל וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' טו"א כו' עכ"ל עיין בהראב"ד ז"ל שם שהשיג על ר' וז"ל לא מצאתי שאין מקבלין טומא' כלל אלא שאין מצטרפין אוכלין דתנן במתני' טבול יום עיסה שהוכשר' במשק' ונלושה במי פירות כו' ועיין במרן כ"מ ז"ל שכתב וז"ל ואני אומר דאדרבא משם ראי' לדברי רבינו שאם כדברי הראב"ד ז"ל הו"ל למתני עיס' שהוכשר' ונלוש' במ"פ דהוי משמע דמי פירות קאי גם אהוכשרו כו' יע"ש. ודבריו תמוהים שהרי לדעת הראב"ד עכ"ל דס"ל דאע"ג דמ"פ אין מכשירין את האוכל מ"מ אינהו גופייהו מקבלין טומא' דאלת"ה תקשי לי' מתני' דפי"א דתרומ' וא"כ ע"כ הראב"ד אזיל ומודה דעיס' שהוכשרו במשק' מז' משקין קאמר ומש"ה קאמר ר"א דפסל את כולה משום דס"ל דמ"פ אע"ג דאין מכשירין מצטרפין את האוכל ור"ע ס"ל דכיון דאין מכשירין אין מצטרפין ואה"נ דמהך מתני' ליכא ראי' כלל דמ"פ מקבלין טומאה כיון דמתני' בשהוכשרה בז' משקין איירי אלא דהראב"ד לא בא לומר אלא שלא מצא שאין מקבלין טומאה אלא שאין מצטרפין וכן ראיתי להר"ב בני יעקב בהגהותיו שתמה עליו כן יע"ש:<br><b> ועוד </b> אני מוסיף תמי' על תמיהתו לדברי מרן שדעת הראב"ד דעיסה שהוכשר' במשק' במ"פ קאמר מההיא דגרסינן בירושלמי פרק ב' דחל' והביאו הר"ש שם אמתני' דתנן עיס' שנילוש' במי פירות חייבת בחל' ונאכלת בידים מסואבות אר"י בר חנינא דר"א איש ברתותא היא דתנינן תמן כו' פסל את כולה יע"ש ואם איתא היכי מצי אתיא כר"א איש ברתותא הא ר"א איש ברתותא ס"ל דמ"פ מכשירין ומתני' דקתני דנאכלת בידים מסואבות ואי מ"פ מכשירין הרי הוכשרו ע"י ומקבלין טומא' מהידים אלא ודאי כדכתיבנא:<br><b> ובהיותי </b> בזה דרך אגב חזות קש' הוגד לי בדברי מרן ז"ל בפ"ו מהל' בכורים די"ב שכתב וז"ל ועיס' שנילוש' כו' משנ' פ"ב דחלה ואע"ג דבירושלמי אמר ריב"ח דמתני' כר"א ולא כר"ע משם ר"י הא ר"י פליג עלי' דריב"ח ואמר ד"ה היא ועוד דאפילו לריב"ח כיון דמשם רבי יאושע היא דאפליגו אפשר דר"א איש ברתותא בתרייתא ושפיר דמי למימר הכי מדסתם לן תנא כותי' יעיין שם. והנה מה שהוצרך מרן לזה אע"פ שרבינו ז"ל לא הזכיר אלא עיס' שנילוש' בז' משקין משום דמשמע לי' דמדלא חילק בין עיס' שנילוש' במ"פ לז' משקין משמע דס"ל דחד דינא אית להו וכן כתב ב"י י"ד סי' שנ"ט יע"ש. אך מ"ש ועוד דאפילו לריב"ח כו' ק"ל טובא שהרי רבינו ז"ל פסק בהדיא כר"ע בפ"ח מהלכות טו"א דין י"ו וז"ל עיס' שהוכשר' במשק' ונלוש' במ"פ ונגע בה טבול יום לא פסל אלא מקום מגעו ע"כ וכתב מרן וז"ל וכר"ע מחבירו עכ"ל וא"כ איך כתב בדעת רבינו דאפילו לריב"ח שפיר דמי למפסק כר"א וצ"ע ועיין בטי"ד סי' הנזכר שכתב משם הרא"ש ז"ל דעיס' שנלוש' במ"פ אינ' חייבת בחל' אם לא בתערובות מים ונ"ל דדוקא נקט תערובות מים אבל בתערובות שאר משקין לא מהני אא"כ הרוב מז' משקין וכמ"ש רבינו בפי"ו מהל' טו"א דין ד' וז"ל וכן מ"פ שנתערבו בז' משקין הולכין אחר הרוב נתערבו במים כ"ש הרי הכל משקה ומטמא טומאת משקין ומכשיר ועי' בהראב"ד שם שהשיג עליו וכתב דאפילו בתערובת מים בעינן רובא יע"ש ויש לגמגם על מרן הב"י שכתב בסי' הנזכר ונכון לערב עם הביצים יין או שמן כו' כדי שתהא מוכשרת ע"י והו"ל חל' טמא' ונשרפת וכן פסק בש"ע וז"ל יש ליזהר שלא ללוש במ"פ אא"כ יערב בהן מז' משקין עיין שם ולא ביאר דבשאר משקין חוץ מן המים צריך שיערב בהן רוב משאר משקין כדי שיוכשרו כמ"ש ועיין בהר"ש פ"ב דמכשירין מ"ב יע"ש. ולדעת רבינו דס"ל דבמים אפילו כ"ש מהני הוקש' אצלי לכאור' מהא דגרסינן בפרק המוכר פירות דפ"ז אמרינן משם ר"ש בן יהוצדק כדרך שאמרנו לענין איסורן כך אמרו לענין הכשירן ופרכינן בגמ' הכשירן דמאי אי דמייא אכשורא מכשר אי דחמרא אכשורי מכשר ופי' רשב"ם ז"ל וז"ל על איז' הכשר הוצרך לומר כך כו' ומאי נפק"ל מינ' אי הוי חמרא או מיא כו' יע"ש והשתא לדעת רבינו מאי קושיא הא נ"מ טובא דראשון ושני דינן כיין ואי נתערבו במ"פ אינן מכשירין עד שיערב בהן רוב ושלישי הוי מים ואי נתערבו בכ"ש הרי הן מכשירין. אמנם במעט עיון נרא' דלק"מ כפי מ"ש רשב"ם ז"ל שם בד"ה כך אמרו וז"ל וכל הני חומרות דרבנן נינהו דמדאורייתא כולהו חשיבא מים בעלמא ואפי' ראשון ושני יע"ש וא"כ כיון דמדאורייתא הוי כמים כי אמרו חכמים שדינן כיין אינו אלא להחמיר אבל להקל ודאי דלא אמרו ולענין הכשר נמי אפי' נתערבו כ"ש הרי הן מכשירין ומשו"ה לא משני הש"ס הכי והוצרך לדחוקי דלא צריכ' שתמדו במי גשמים דכי היכי דהחמירו לענין איסורן החמירו נמי לענין הכשרן ואמרו שדינן כיין לענין דלא בעינן מחשבה וזה פשוט. ומן האמור בזה נרא' שאין צורך למ"ש הר"ב מטה יוסף בת"ב סי' ח"י שמ"ש מרן הב"י בסי' זה דבשר צלי טעון נטיל' מפני שיש בו משק' טופח ובודאי שאין כונתו על מוהל היוצא מן הבשר דההוא מ"פ הן אלא כונתו על לחלוחית המים שנשאר בבשר ממי הדחה שהדיחו אותה קודם הצלייה דהיינו משום דס"ל דהמים הן יותר מן המוהל היוצא מן הבשר אבל אה"נ דאם הרוב הוא משאר משקין א"צ נטילה עכ"ל יע"ש ולפי מ"ש אין צורך לזה דאע"ג דבשאר משקין שנתערבו עם מ"פ אזלינן בתר רובא במים אפי' בכ"ש הן מכשירין ומקבלין טומא' כדעת רבינו ומש"ה בבשר צלי טעון נטילה לדעת מרן כנ"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..98c4539e6be3e4b8516f77d8c1e6782abec3d67f
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,18 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Circumcision
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מילה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה </b>
+<b> על האב למול את בנו כו'.</b> זה מבואר פ' קמא דקידושין דף כ"ט האב חייב למול את בנו כו' אמרינן התם דהיא לא מחייבה למול את בנה דכתיב כאשר צוה אותו ולא אותה יע"ש ולענין העבד אי מחייב למול את בנו נראה ודאי דפטור דגמרינן לה לה מאשה ואף שהתוס' פרק החובל דפ"ח ד"ה יהא עבד כשר לעדות כתבו וז"ל תימא הא ילפינן כו' וי"ל דכי גמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל כו' אבל לגורעו מאיש לא כו' יע"ש. ודבריהם תמוהים וכבר מוהר"ש אלגאזי בס' זהב שיב' במס' חגיגה דט"ו הק' לדברי התו' הללו מההיא דאמרינן בפ"ק דחגיגה טעמא דכתב רחמנא את פני האדון הא לאו הכי הוה אמינא דעבד חייב בראי' והאמר מר כל מצוה שהאשה חייבת כו' גמר לה לה מאשה ואם איתא לתירץ התוספות מאי קושיא הא הג"ש הוי דוקא להחמיר ולא להקל. וראיתי למורינו הרב בספר בתי כהונה ח"ב ד"ל ע"ב שכתב לתרץ לזה וז"ל ולי לא קשיא והתירוץ ברור דע"כ המצות דוקא לישראל נאמרו והנה גמרינן ג"ש לעבד לחדש עליו חיוב למרבה כנשים שהסברא היתה שלא יהיה חייב אבל גבי עדות דאיש כתיב ואחיו קרינן ליה מהי תיתי לאפוקי מכלל איש והעדות אינה מצוה מן התורה לידע העדות אלא שאם ידע ונשאל קאי באם לא יגיד והרי התורה אמרה איש והוא איש אבל התם בראיה שהוא מכלל מצות קבועות והנשים פטורות אפילו שהן י"ט מהי תיתי לחדש עליו חיוב שאינו בנשים את"ד יע"ש ועיין בזבחים דק"ן ע"א בתוספת ד"ה עולת נשים שהקשו בקו' דהכא ותי' וז"ל דגבי מצות הוא דילפינן מהדדי בג"ש דלה לה אבל גבי עדות לא שייך למילף דאין תלוי בנאמנות דהא משה ואהרן לא מעידין הילכך היכא דגלי גלי יע"ש ודבריהם נוטין למ"ש הרב ז"ל האמנם הא ק"ל ממ"ש התוס' בפ' החובל בדבור שאחר זה וזה לשונו שכן אין במילה אע"ג דלא שייכי במילה פירכא היא ויש מפרשים דאינה מצוה למול את בנה וליתא דא"כ מאי קאמר קטן יוכיח עכ"ל אשר מבואר מדבריהם דס"ל להי"מ דעבד מצוה למול את בנו דאם ל"כ מאי קאמר מה לאשה שכן אינה מצוה למול את בנה הא עבד נמי דכוותא אינו מצו' למול את בנו ואפילו למול את עצמו אינו מצוה אלא שהתורה ציוה לרבו למולו וכמו שמבואר מדברי הרמב"ם והטור ז"ל בהלכות מילה אלא ודאי מבואר הוא דס"ל דעבד חייב במילה והדבר תמוה דהא ילפינן לה לה מאשה ועל כרחינו לו' דס"ל לי"מ דג"ש דלה לה לא נאמרה אלא להחמיר עליהם ולא להקל ואפי' במידי דמצוה וכיון שכן הדק"ל מההיא דחגיגה וליכא למימר דודאי ס"ל לי"מ דעבד נמי אינו מצו' למול א"ע ולא למול את בנו ותלמוד' ה"ק מה לאשה שכן בגופה אין בה חיוב מצוה כלל לא לגבי עצמה ולא למול את בנה משא"כ בעבד דבגופיה מיהא אית ביה חיוב מילה דאע"ג דהוא אינו מצוה למול את עצמו ואת בנו רבו מיהא מחייב עליה למול את בנו דהא ודאי ליתא דאם כן אכתי פירכא דלא שייכא היא דאשה אין בגופה חיוב מילה משום דלא שייכא במילה משא"כ בעבד דשייך במילה ותו דא"כ מאי ק"ל ז"ל לתי' הי"מ וכתבו וליתא דא"כ מאי קא' קטן יוכיח הא שפיר קאמר קטן יוכיח אע"ג דקטן אינו מצו' למול הא מיהא בגופי' אית ביה חיוב מצות מילה שהאב חייב למולו דומיא דעבד ממש אלא ודאי דליתא:<br><b> ואולם </b> אחר העיון אשכחנא לה פתרי על פי מה שכתב הרב מש"ל בה' מלכים דפ"ח ע"ג שהק' למש"כ התוס' דעבדים חייבי' בפ"ו דהא קי"ל דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה וכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה ותי' דלא נאמר כלל זה אלא במ"ע שהזמן גרמא שהנשים פטורות להך מילי איתקוש עבד לאשה אבל במצות עשה שלא הזמן גרמא כגון פ"ו דמדינא היו הנשים חייבות אלא שגזרת הכתוב הוא שמעטן לא ילפינן מנשים משום ג"ש דלה לה ועוד הוקשה לו מהא דתנן בפרק שתי מידות הכל סומכים חוץ מעבד ואשה הרי דאע"ג דפטור הנשים מסמיכה הוא מגזירת הכתוב דכתיב בני ישראל ממעטינן נמי עבדים מהקישה ותי' ע"פ מה שכתבו התו' בקדושין דל"ו ד"ה הקבלות שהק' דל"ל קרא למעוטי נשים מסמיכה תפוק ליה דמ"ע שהז"ג הוא ותירצו דסד"א נילף מסמיכה כו' יע"ש וא"כ לעולם דעיקר הטעם דנשים אינם סומכות הוא משום דהוי מ"ע שהזמן גרמא אלא דאיצטריך קרא דלא נטעה דנילף משחיטה וכיון שכן נתמעטו עבדים מהיקשא את"ד יע"ש באורך וא"כ אף אנו נאמר כן לעניין מילה כלפי מה שהק' התוס' קדושין דכ"ט ד"ה אותו ולא אותה וז"ל ואם תאמר ל"ל קרא ת"ל דמ"ע שהז"ג היא וי"ל כיון דמיום הח' והלאה אין לה הפסק לאו זמן גרמא הוא וא"ת אכתי מ"ע שהז"ג הוא שאין מלין אלא ביום כו' וי"ל דאתיי' כמ"ד מילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה א"ד וא"כ אי' למימר דסוגייא דפ' החובל נמי דפריך מה לאשה שכן אינה במילה אתיא כמ"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה וכיון שכן הוה ליה מצות עשה שלא הז"ג ולא אתמעטו אלא מגזרת הכתוב והילכך לא ילפינן מהקישא דומיא דפ"ו ועיין בגופי הלכות דף כ"ב ע"ב שכתב משם תוספי הרא"ש ז"ל וז"ל וליתא דאם כן מאי קאמר קטן יוכיח והק' ר"מ ז"ל דאכתי ליפרוך הכי מה לאשה שכן אינה מצוה למול את בנה וליכא למימר קטן יוכיח וי"ל דהא לאו פירכא היא דעבד נמי אינו מצוה למול את בנו דמהי תיתי כיון דאשה פטורה עכ"ל ונראה דזה סותר לדברי הרב מש"ל דאע"ג דנשים לא אמעיטו אלא מגז' הכתוב אפי"ה עבדים פטורין מהיקשה דלה לה ושמא נאמר שדברי תוספי הרא"ש הם למאי דקי"ל דהלכתא כמ"ד דמילה שלא בזמנה אינה נוהגת אלא ביום כמו שפסקו הרמב"ם והטור דמהשתא הוה ליה מ"ע שהזמן גרמא ולא צריך קרא למעוטינהו וכונתו לומר דמשום הכי לא פריך תלמודא הכי משום דאתיא הך סוגיא אליבא דהלכתא דמילה שלא בזמנה אינה נוהגת אלא ביום ועוד אפשר לומר דס"ל להרא"ש ז"ל דאפילו למאן דאמר מילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה אפי' הכי כיון דבתוך ח' ימים אינו יכול למולו חשיב מ"ע שהזמן גרמא אלא דקרא איצטריך דלא נטעי לומר כיון דמיום הח' ואילך אין לה הפסק לא חשיב מ"ע שהז"ג קמ"ל. ולעולם דעיקר טעמא משום מ"ע שהז"ג דומה לההיא דסמיכה שכתב הרב ז"ל ועיין בפ"א דשקלים מ' ג' דתנן התם אבל לא נשים ועבדים ופי' הרע"ב ונתנו איש כופר נפשו ולא אשה ולא עבדים דאין עבדים חייבים אלא במצות שנשים חייבו' יע"ש וזה מבואר שלא כדברי הרב מש"ל אלא דהתם מגזירת הכתוב ממעיטינן להו ולא הוי מצות עשה שהז"ג דאפילו אם לא שקלו בשנה זו שוקלי' לשנה אחרת ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (לט) </b> ודבריהם תמוהים כו' מהא דאמרינן בפ"ק דחגיגה כו'. וכן הקשה הרב מוהרי"כ בהגהותיו למל"מ בשביעי דעשירי מהלכות מלכים והר"ב פנים מאירות בחידושיו לב"ק. אמנם הגאון בעל נו"ב מה"ת חח"מ סי' י"א תמה על תמיהתם ומיישב בפשיטות כמו שתירץ בספר בתי כהונה שהביא הגאון המחבר ז"ל פה וכיוון לדעתו בסברא זו:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..46796941ee9ed08f5bbb0d59423af77d5a0003bf
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Circumcision/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,21 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Circumcision
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Circumcision
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצוה </b>
+<b> על האב למול את בנו כו'.</b> זה מבואר פ' קמא דקידושין דף כ"ט האב חייב למול את בנו כו' אמרינן התם דהיא לא מחייבה למול את בנה דכתיב כאשר צוה אותו ולא אותה יע"ש ולענין העבד אי מחייב למול את בנו נראה ודאי דפטור דגמרינן לה לה מאשה ואף שהתוס' פרק החובל דפ"ח ד"ה יהא עבד כשר לעדות כתבו וז"ל תימא הא ילפינן כו' וי"ל דכי גמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל כו' אבל לגורעו מאיש לא כו' יע"ש. ודבריהם תמוהים וכבר מוהר"ש אלגאזי בס' זהב שיב' במס' חגיגה דט"ו הק' לדברי התו' הללו מההיא דאמרינן בפ"ק דחגיגה טעמא דכתב רחמנא את פני האדון הא לאו הכי הוה אמינא דעבד חייב בראי' והאמר מר כל מצוה שהאשה חייבת כו' גמר לה לה מאשה ואם איתא לתירץ התוספות מאי קושיא הא הג"ש הוי דוקא להחמיר ולא להקל. וראיתי למורינו הרב בספר בתי כהונה ח"ב ד"ל ע"ב שכתב לתרץ לזה וז"ל ולי לא קשיא והתירוץ ברור דע"כ המצות דוקא לישראל נאמרו והנה גמרינן ג"ש לעבד לחדש עליו חיוב למרבה כנשים שהסברא היתה שלא יהיה חייב אבל גבי עדות דאיש כתיב ואחיו קרינן ליה מהי תיתי לאפוקי מכלל איש והעדות אינה מצוה מן התורה לידע העדות אלא שאם ידע ונשאל קאי באם לא יגיד והרי התורה אמרה איש והוא איש אבל התם בראיה שהוא מכלל מצות קבועות והנשים פטורות אפילו שהן י"ט מהי תיתי לחדש עליו חיוב שאינו בנשים את"ד יע"ש ועיין בזבחים דק"ן ע"א בתוספת ד"ה עולת נשים שהקשו בקו' דהכא ותי' וז"ל דגבי מצות הוא דילפינן מהדדי בג"ש דלה לה אבל גבי עדות לא שייך למילף דאין תלוי בנאמנות דהא משה ואהרן לא מעידין הילכך היכא דגלי גלי יע"ש ודבריהם נוטין למ"ש הרב ז"ל האמנם הא ק"ל ממ"ש התוס' בפ' החובל בדבור שאחר זה וזה לשונו שכן אין במילה אע"ג דלא שייכי במילה פירכא היא ויש מפרשים דאינה מצוה למול את בנה וליתא דא"כ מאי קאמר קטן יוכיח עכ"ל אשר מבואר מדבריהם דס"ל להי"מ דעבד מצוה למול את בנו דאם ל"כ מאי קאמר מה לאשה שכן אינה מצוה למול את בנה הא עבד נמי דכוותא אינו מצו' למול את בנו ואפילו למול את עצמו אינו מצוה אלא שהתורה ציוה לרבו למולו וכמו שמבואר מדברי הרמב"ם והטור ז"ל בהלכות מילה אלא ודאי מבואר הוא דס"ל דעבד חייב במילה והדבר תמוה דהא ילפינן לה לה מאשה ועל כרחינו לו' דס"ל לי"מ דג"ש דלה לה לא נאמרה אלא להחמיר עליהם ולא להקל ואפי' במידי דמצוה וכיון שכן הדק"ל מההיא דחגיגה וליכא למימר דודאי ס"ל לי"מ דעבד נמי אינו מצו' למול א"ע ולא למול את בנו ותלמוד' ה"ק מה לאשה שכן בגופה אין בה חיוב מצוה כלל לא לגבי עצמה ולא למול את בנה משא"כ בעבד דבגופיה מיהא אית ביה חיוב מילה דאע"ג דהוא אינו מצוה למול את עצמו ואת בנו רבו מיהא מחייב עליה למול את בנו דהא ודאי ליתא דאם כן אכתי פירכא דלא שייכא היא דאשה אין בגופה חיוב מילה משום דלא שייכא במילה משא"כ בעבד דשייך במילה ותו דא"כ מאי ק"ל ז"ל לתי' הי"מ וכתבו וליתא דא"כ מאי קא' קטן יוכיח הא שפיר קאמר קטן יוכיח אע"ג דקטן אינו מצו' למול הא מיהא בגופי' אית ביה חיוב מצות מילה שהאב חייב למולו דומיא דעבד ממש אלא ודאי דליתא:<br><b> ואולם </b> אחר העיון אשכחנא לה פתרי על פי מה שכתב הרב מש"ל בה' מלכים דפ"ח ע"ג שהק' למש"כ התוס' דעבדים חייבי' בפ"ו דהא קי"ל דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה וכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה ותי' דלא נאמר כלל זה אלא במ"ע שהזמן גרמא שהנשים פטורות להך מילי איתקוש עבד לאשה אבל במצות עשה שלא הזמן גרמא כגון פ"ו דמדינא היו הנשים חייבות אלא שגזרת הכתוב הוא שמעטן לא ילפינן מנשים משום ג"ש דלה לה ועוד הוקשה לו מהא דתנן בפרק שתי מידות הכל סומכים חוץ מעבד ואשה הרי דאע"ג דפטור הנשים מסמיכה הוא מגזירת הכתוב דכתיב בני ישראל ממעטינן נמי עבדים מהקישה ותי' ע"פ מה שכתבו התו' בקדושין דל"ו ד"ה הקבלות שהק' דל"ל קרא למעוטי נשים מסמיכה תפוק ליה דמ"ע שהז"ג הוא ותירצו דסד"א נילף מסמיכה כו' יע"ש וא"כ לעולם דעיקר הטעם דנשים אינם סומכות הוא משום דהוי מ"ע שהזמן גרמא אלא דאיצטריך קרא דלא נטעה דנילף משחיטה וכיון שכן נתמעטו עבדים מהיקשא את"ד יע"ש באורך וא"כ אף אנו נאמר כן לעניין מילה כלפי מה שהק' התוס' קדושין דכ"ט ד"ה אותו ולא אותה וז"ל ואם תאמר ל"ל קרא ת"ל דמ"ע שהז"ג היא וי"ל כיון דמיום הח' והלאה אין לה הפסק לאו זמן גרמא הוא וא"ת אכתי מ"ע שהז"ג הוא שאין מלין אלא ביום כו' וי"ל דאתיי' כמ"ד מילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה א"ד וא"כ אי' למימר דסוגייא דפ' החובל נמי דפריך מה לאשה שכן אינה במילה אתיא כמ"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה וכיון שכן הוה ליה מצות עשה שלא הז"ג ולא אתמעטו אלא מגזרת הכתוב והילכך לא ילפינן מהקישא דומיא דפ"ו ועיין בגופי הלכות דף כ"ב ע"ב שכתב משם תוספי הרא"ש ז"ל וז"ל וליתא דאם כן מאי קאמר קטן יוכיח והק' ר"מ ז"ל דאכתי ליפרוך הכי מה לאשה שכן אינה מצוה למול את בנה וליכא למימר קטן יוכיח וי"ל דהא לאו פירכא היא דעבד נמי אינו מצוה למול את בנו דמהי תיתי כיון דאשה פטורה עכ"ל ונראה דזה סותר לדברי הרב מש"ל דאע"ג דנשים לא אמעיטו אלא מגז' הכתוב אפי"ה עבדים פטורין מהיקשה דלה לה ושמא נאמר שדברי תוספי הרא"ש הם למאי דקי"ל דהלכתא כמ"ד דמילה שלא בזמנה אינה נוהגת אלא ביום כמו שפסקו הרמב"ם והטור דמהשתא הוה ליה מ"ע שהזמן גרמא ולא צריך קרא למעוטינהו וכונתו לומר דמשום הכי לא פריך תלמודא הכי משום דאתיא הך סוגיא אליבא דהלכתא דמילה שלא בזמנה אינה נוהגת אלא ביום ועוד אפשר לומר דס"ל להרא"ש ז"ל דאפילו למאן דאמר מילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה אפי' הכי כיון דבתוך ח' ימים אינו יכול למולו חשיב מ"ע שהזמן גרמא אלא דקרא איצטריך דלא נטעי לומר כיון דמיום הח' ואילך אין לה הפסק לא חשיב מ"ע שהז"ג קמ"ל. ולעולם דעיקר טעמא משום מ"ע שהז"ג דומה לההיא דסמיכה שכתב הרב ז"ל ועיין בפ"א דשקלים מ' ג' דתנן התם אבל לא נשים ועבדים ופי' הרע"ב ונתנו איש כופר נפשו ולא אשה ולא עבדים דאין עבדים חייבים אלא במצות שנשים חייבו' יע"ש וזה מבואר שלא כדברי הרב מש"ל אלא דהתם מגזירת הכתוב ממעיטינן להו ולא הוי מצות עשה שהז"ג דאפילו אם לא שקלו בשנה זו שוקלי' לשנה אחרת ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (לט) </b> ודבריהם תמוהים כו' מהא דאמרינן בפ"ק דחגיגה כו'. וכן הקשה הרב מוהרי"כ בהגהותיו למל"מ בשביעי דעשירי מהלכות מלכים והר"ב פנים מאירות בחידושיו לב"ק. אמנם הגאון בעל נו"ב מה"ת חח"מ סי' י"א תמה על תמיהתם ומיישב בפשיטות כמו שתירץ בספר בתי כהונה שהביא הגאון המחבר ז"ל פה וכיוון לדעתו בסברא זו:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..18ee0e9e236d14a556defa4b740671b9f5cb123c
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,50 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fringes
+שער המלך על משנה תורה, הלכות ציצית
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות ציצית
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כסות </b>
+<b> של פשתן אין מטילין בו תכלת כו' שמא יתכסה בו בלילה כו'.</b> כתוב בהגהות מיימוניות וז"ל וכשיטה זו פר"י ודלא כרש"י שפירש כסות לילה שמיוחד ללילה שהוא פטור אף ביום אבל כסות יום חייב בלילה וכ"כ הרא"ם יע"ש. ונראה שכתב כן ממ"ש רש"י ז"ל פ' במה מדליקין דכ"ז ע"ב ד"ה לכסות וז"ל כסות המיוחד בלילות דלא נחייב וכ"כ ג"כ בזבחים די"ח ע"ב וז"ל לכסות טלית המיוחד לכסות לילה פטורה מן הציצית יע"ש ויש לי מן התימה על מרן הב"י ז"ל שכתב באו"ח סי' ח"י וז"ל כתוב בהגהת מיי' שרש"י פי' כדברי הרמב"ם ז"ל ורבינו שמשון כר"ת ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם דרב מובהק הוא וכ"ש דרש"י ז"ל ס"ל כותיה ע"כ. וזה תימה שהרי מדברי ההגהות מבואר שדעתו של רש"י שלא כדעת רבינו והוא מוכרח ממ"ש בזבחים ופ' ב"מ כמ"ש הן אמת שרש"י ז"ל במנחות ד"מ ע"ב ד"ה ה"ג כתב וז"ל גזירה משום כסות לילה שמא יתכסה בו בלילה דפטור מציצית כו' ונמצא נהנה מכלאים שלא במקום מצוה א"ד יע"ש. הנה מבואר דס"ל כדעת רבינו דכסות יום בלילה פטור מן הציצית ונמצאו דבריו ז"ל סותרים מ"מ אין בידנו להכריח שדעתו ז"ל כדעת רבינו דסמי חדא מקמי תרתי ועוד נ"ל ליישב דברי רש"י דלא סתרי אהדדי שדעתו ז"ל כדעת הר"ן שכתב בפ"ק דקידושין דאע"ג דכסות לילה ביום נמי פטור אפ"ה כסות יום בלילה פטור דלעולם לא מחייב עד דאיכא תרתי כסות המיוחד לראיה ובזמן ראיה כו' יע"ש ומש"ה בזבחים ובפ' ב"מ פי' דכסות המיוחד ללילה פטור לעולם מציצית ובמנחות פירש דכסות יום בלילה נמי פטור ולא פליגי. האמנם לדברי ההגהות מיימוניות שכתב כדעת רש"י דכסות המיוחד ללילה פטור אף ביום וכסות יום חייב בלילה נמצאו דברי רש"י ז"ל סותרין וצ"ע. ומ"ש רבינו וסומא חייב בציצית כו' זה מבואר בפ' התכלת דר"ש דס"ל דכסות לילה פטור מן הציצית איצטרך אשר תכסה בה לרבות את הסומא ופרכינן התם ורבנן האי אשר תכסה בה מאי עבדי ליה מבעי להו לכדתניא על ד' ולא ג' כו' ופרש"י וז"ל לרבות כסות סומא לא איצטרך דהשתא ומה כסות לילה מחייבו כ"ש כסות סומא ותו פרכינן התם ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה מבעי להו לכדתניא ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו זו ק"ש כו' ע"ש אשר מבואר מסוגיא זו דלכ"ע כסות סומא חייב האמנם ראיתי לרש"י ז"ל פ"ק דסוכה די"א ע"א ד"ה לפרזומא שכתב וז"ל דקסבר לילה זמן ציצית הוא וראיתם אותו פרט לכסות סומא אבל כסות לילה חייב כו' יע"ש והדבר תמוה שמלבד שדבריו סתרי אמ"ש במנחות לא ידעתי מה יענה להא דפרכינן פ' התכלת ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה ולא משני דלרבנן איצטרך למעוטי כסות סומא ולפי חומר הנושא נראה דס"ל לרש"י ז"ל דמש"ה לא משני הכי משום דאם איתא דלרבנן דר"ש סומא פטור ולר"ש חייב א"כ אדמפלגי רבנן ור"ש בנשים אמאי לא אפליגו ג"כ בסומא ולימרו הכל חייבים בציצית אנשים ונשים כו' אבל לא סומא ור"ש פוטר בנשים ומחייב בסומא אלא מוכרח דהני רבנן דר"ש ס"ל כר"י דס"ל דסומא פטור מכל המצות מש"ה לא הוצרכו לאשמועינן דפטור מציצית דבכל התורה נמי דינא הכי ומש"ה פרכינן התם שפיר דרבנן האי וראיתם מאי דרשי ביה דלמעוטי סומא לא איצטרך דבכל המצות נמי פטירי מיהו אנן בדידן לפום מאי דקי"ל דסומא חייב בכל המצות מצינן למימר שפיר דאיצטרך למעוטי סומא ואע"ג דלילה זמן ציצית סומא גרוע טפי דלא אתי לכלל ראיה כלל כנ"ל ליישב בדוחק:<br><b> ועוד </b> יש ליישב דבריו דס"ל לרש"י דסוגיא דפ' המפלת דמשני דרבנן דרשי וראיתם אותו ראה מצוה זו וזכר מצוה אחרת ע"כ דס"ל לרבנן דק"ש דאורייתא ומיהו רב עמרם חסידא דרמי תכלת לאינשי ס"ל כותיה וכן רב יאודה דרמא תכלתא כדאיתא בפ' התכלת דס"ל כרבנן דלילה זמן ציצית ואנן קי"ל בעלמא דק"ש דרבנן ור"י גופיה הכי ס"ל בפרק מי שמתו ע"כ דס"ל דוראיתם אותו איצטרך למעוטא סומא ופליגי אסוגיא דהתכלת ועי' בתוס' שם בד"ה דרב עמרם כו' ולומר דרב עמרם ורב יאודה דרשי וראיתם אותו כאינך תנאי דהתם דדרשי ראה מצוה זו וזכר מצוה אחרת ואיזה כלאים כו' ס"ל לרש"י דכולהו הני אסמכתא נינהו ודרך דרש דמאי נ"מ אמנם דרשא דראה מצוה זו וזכר מצוה אחרת זו ק"ש דרשא גמרא היא לאשמועינן דק"ש דאורייתא והכי מוכח בהתכלת דקאמר דרבנן דרשי וראיתם לכדתניא כו' וקאמר עוד ותנא אידך כו' ולא קאמר א"נ לכדתני כו' משמע דכולהו הני אסמכתא בעלמא נינהו עכ"ל ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (לו) </b> דהני רבנן דר"ש ס"ל כר"י דס"ל דסומא פטור מכל המצות: אכתי קצת קשה דהו"ל לומר דצריך וראיתם למעוטי בבית אפל דפטור. וכעין זה הוא בירושלמי מגלה לענין פריסת שמע ע"ש. ואף שהר"ן בפ"ק דקדושין כתב דלש"ס דילן הא ליתא. מ"מ היינו דוקא התם דרק בסברא תליא מלתא דמפני שאינו נהנה מן האור. י"ל דאינו בפריסת שמע. אבל הכא דמקרא מלא דיבר הכתוב וראיתם. איכא למימר שפיר דאתי למעוטי בית אפל וכנ"ל. (ובפרט דפריסת שמע אינו אלא מדרבנן). וביותר קשיא לי דאי סומא פטור מציצית. הרי בפשיטות דכסות המיוחד לסומא נמי פטור אפילו כשילבשנו מי שאינו סומא. כמו דס"ל לרש"י ז"ל (לפ"ד הגהת מיימוני) דכסות המיוחד ללילה פטור מציצית אפילו ביום. וא"כ הרי אצטריך וראיתם למעוטי כסות סומא אפילו בשילבשנו אחר:<br><b> אמנם </b> הא ליתא משום דממנ"פ. אי שאיל הכסות מהסומא. א"כ מיעוטא למה לי' תיפוק לי' דבל"ז נמי פטור. מטעם דהו"ל טלית שאולה דפטור מדאורייתא אפילו כששאלו ממי שאינו סומא. ואי לקח הטלית מהסומא. אם כן שוב הרי היא מיוחדת להקונה דחייב בציצית. ואזדא לי' להקונה היחוד של הסומא המוכר. וא"כ הרי א"א לומר דוראיתם אתי למעוטי זה כיון דעכשיו היא מיוחדת לבר חיובא. אבל לא ידעתי אמאי ניחא לי' להגאון המחבר ז"ל ביישובו בזה. הא דברי רש"י סוכה שהביא הרי הם תמוהים בל"ז. דאיך אפשר לומר כן דכסות לילה אעפ"י שאינו בראי' אצל אחרים חייב בציצית וכסות סומא שישנו בראי' אצל אחרים יהי' פטור. כלפי לייא. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ואי נימא דלרבנן דר"ש יש איזה סברא לומר דכסות סומא יותר פטור מציצית מכסות לילה אם כן קשה מאי פריך הש"ס במנחות שם. ורבנן האי אשר תכסה בה מאי עבדי ליה. הא הו"ל לשנויי דאצטריך לחייב כסות סומא. משום דסד"א למפטרי' מטעם הסברא ההיא. (דהרי משום הכי פירש"י שם דלרבנן ליכא לרבויי דר"ש. כיון דס"ל דכסות לילה חייב כ"ש כסות סומא דחייב). אע"כ דאין סברא לומר דכסות סומא יפטור יותר מכסות לילה. וא"כ הרי א"א לומר דלמעוטי כסות סומא אתא האי דוראיתם:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..69e1a15ededee0a2f52322a8119a48d8f159b6c3
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fringes/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,53 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fringes
+שער המלך על משנה תורה, הלכות ציצית
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Fringes
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות ציצית
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כסות </b>
+<b> של פשתן אין מטילין בו תכלת כו' שמא יתכסה בו בלילה כו'.</b> כתוב בהגהות מיימוניות וז"ל וכשיטה זו פר"י ודלא כרש"י שפירש כסות לילה שמיוחד ללילה שהוא פטור אף ביום אבל כסות יום חייב בלילה וכ"כ הרא"ם יע"ש. ונראה שכתב כן ממ"ש רש"י ז"ל פ' במה מדליקין דכ"ז ע"ב ד"ה לכסות וז"ל כסות המיוחד בלילות דלא נחייב וכ"כ ג"כ בזבחים די"ח ע"ב וז"ל לכסות טלית המיוחד לכסות לילה פטורה מן הציצית יע"ש ויש לי מן התימה על מרן הב"י ז"ל שכתב באו"ח סי' ח"י וז"ל כתוב בהגהת מיי' שרש"י פי' כדברי הרמב"ם ז"ל ורבינו שמשון כר"ת ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם דרב מובהק הוא וכ"ש דרש"י ז"ל ס"ל כותיה ע"כ. וזה תימה שהרי מדברי ההגהות מבואר שדעתו של רש"י שלא כדעת רבינו והוא מוכרח ממ"ש בזבחים ופ' ב"מ כמ"ש הן אמת שרש"י ז"ל במנחות ד"מ ע"ב ד"ה ה"ג כתב וז"ל גזירה משום כסות לילה שמא יתכסה בו בלילה דפטור מציצית כו' ונמצא נהנה מכלאים שלא במקום מצוה א"ד יע"ש. הנה מבואר דס"ל כדעת רבינו דכסות יום בלילה פטור מן הציצית ונמצאו דבריו ז"ל סותרים מ"מ אין בידנו להכריח שדעתו ז"ל כדעת רבינו דסמי חדא מקמי תרתי ועוד נ"ל ליישב דברי רש"י דלא סתרי אהדדי שדעתו ז"ל כדעת הר"ן שכתב בפ"ק דקידושין דאע"ג דכסות לילה ביום נמי פטור אפ"ה כסות יום בלילה פטור דלעולם לא מחייב עד דאיכא תרתי כסות המיוחד לראיה ובזמן ראיה כו' יע"ש ומש"ה בזבחים ובפ' ב"מ פי' דכסות המיוחד ללילה פטור לעולם מציצית ובמנחות פירש דכסות יום בלילה נמי פטור ולא פליגי. האמנם לדברי ההגהות מיימוניות שכתב כדעת רש"י דכסות המיוחד ללילה פטור אף ביום וכסות יום חייב בלילה נמצאו דברי רש"י ז"ל סותרין וצ"ע. ומ"ש רבינו וסומא חייב בציצית כו' זה מבואר בפ' התכלת דר"ש דס"ל דכסות לילה פטור מן הציצית איצטרך אשר תכסה בה לרבות את הסומא ופרכינן התם ורבנן האי אשר תכסה בה מאי עבדי ליה מבעי להו לכדתניא על ד' ולא ג' כו' ופרש"י וז"ל לרבות כסות סומא לא איצטרך דהשתא ומה כסות לילה מחייבו כ"ש כסות סומא ותו פרכינן התם ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה מבעי להו לכדתניא ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו זו ק"ש כו' ע"ש אשר מבואר מסוגיא זו דלכ"ע כסות סומא חייב האמנם ראיתי לרש"י ז"ל פ"ק דסוכה די"א ע"א ד"ה לפרזומא שכתב וז"ל דקסבר לילה זמן ציצית הוא וראיתם אותו פרט לכסות סומא אבל כסות לילה חייב כו' יע"ש והדבר תמוה שמלבד שדבריו סתרי אמ"ש במנחות לא ידעתי מה יענה להא דפרכינן פ' התכלת ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה ולא משני דלרבנן איצטרך למעוטי כסות סומא ולפי חומר הנושא נראה דס"ל לרש"י ז"ל דמש"ה לא משני הכי משום דאם איתא דלרבנן דר"ש סומא פטור ולר"ש חייב א"כ אדמפלגי רבנן ור"ש בנשים אמאי לא אפליגו ג"כ בסומא ולימרו הכל חייבים בציצית אנשים ונשים כו' אבל לא סומא ור"ש פוטר בנשים ומחייב בסומא אלא מוכרח דהני רבנן דר"ש ס"ל כר"י דס"ל דסומא פטור מכל המצות מש"ה לא הוצרכו לאשמועינן דפטור מציצית דבכל התורה נמי דינא הכי ומש"ה פרכינן התם שפיר דרבנן האי וראיתם מאי דרשי ביה דלמעוטי סומא לא איצטרך דבכל המצות נמי פטירי מיהו אנן בדידן לפום מאי דקי"ל דסומא חייב בכל המצות מצינן למימר שפיר דאיצטרך למעוטי סומא ואע"ג דלילה זמן ציצית סומא גרוע טפי דלא אתי לכלל ראיה כלל כנ"ל ליישב בדוחק:<br><b> ועוד </b> יש ליישב דבריו דס"ל לרש"י דסוגיא דפ' המפלת דמשני דרבנן דרשי וראיתם אותו ראה מצוה זו וזכר מצוה אחרת ע"כ דס"ל לרבנן דק"ש דאורייתא ומיהו רב עמרם חסידא דרמי תכלת לאינשי ס"ל כותיה וכן רב יאודה דרמא תכלתא כדאיתא בפ' התכלת דס"ל כרבנן דלילה זמן ציצית ואנן קי"ל בעלמא דק"ש דרבנן ור"י גופיה הכי ס"ל בפרק מי שמתו ע"כ דס"ל דוראיתם אותו איצטרך למעוטא סומא ופליגי אסוגיא דהתכלת ועי' בתוס' שם בד"ה דרב עמרם כו' ולומר דרב עמרם ורב יאודה דרשי וראיתם אותו כאינך תנאי דהתם דדרשי ראה מצוה זו וזכר מצוה אחרת ואיזה כלאים כו' ס"ל לרש"י דכולהו הני אסמכתא נינהו ודרך דרש דמאי נ"מ אמנם דרשא דראה מצוה זו וזכר מצוה אחרת זו ק"ש דרשא גמרא היא לאשמועינן דק"ש דאורייתא והכי מוכח בהתכלת דקאמר דרבנן דרשי וראיתם לכדתניא כו' וקאמר עוד ותנא אידך כו' ולא קאמר א"נ לכדתני כו' משמע דכולהו הני אסמכתא בעלמא נינהו עכ"ל ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (לו) </b> דהני רבנן דר"ש ס"ל כר"י דס"ל דסומא פטור מכל המצות: אכתי קצת קשה דהו"ל לומר דצריך וראיתם למעוטי בבית אפל דפטור. וכעין זה הוא בירושלמי מגלה לענין פריסת שמע ע"ש. ואף שהר"ן בפ"ק דקדושין כתב דלש"ס דילן הא ליתא. מ"מ היינו דוקא התם דרק בסברא תליא מלתא דמפני שאינו נהנה מן האור. י"ל דאינו בפריסת שמע. אבל הכא דמקרא מלא דיבר הכתוב וראיתם. איכא למימר שפיר דאתי למעוטי בית אפל וכנ"ל. (ובפרט דפריסת שמע אינו אלא מדרבנן). וביותר קשיא לי דאי סומא פטור מציצית. הרי בפשיטות דכסות המיוחד לסומא נמי פטור אפילו כשילבשנו מי שאינו סומא. כמו דס"ל לרש"י ז"ל (לפ"ד הגהת מיימוני) דכסות המיוחד ללילה פטור מציצית אפילו ביום. וא"כ הרי אצטריך וראיתם למעוטי כסות סומא אפילו בשילבשנו אחר:<br><b> אמנם </b> הא ליתא משום דממנ"פ. אי שאיל הכסות מהסומא. א"כ מיעוטא למה לי' תיפוק לי' דבל"ז נמי פטור. מטעם דהו"ל טלית שאולה דפטור מדאורייתא אפילו כששאלו ממי שאינו סומא. ואי לקח הטלית מהסומא. אם כן שוב הרי היא מיוחדת להקונה דחייב בציצית. ואזדא לי' להקונה היחוד של הסומא המוכר. וא"כ הרי א"א לומר דוראיתם אתי למעוטי זה כיון דעכשיו היא מיוחדת לבר חיובא. אבל לא ידעתי אמאי ניחא לי' להגאון המחבר ז"ל ביישובו בזה. הא דברי רש"י סוכה שהביא הרי הם תמוהים בל"ז. דאיך אפשר לומר כן דכסות לילה אעפ"י שאינו בראי' אצל אחרים חייב בציצית וכסות סומא שישנו בראי' אצל אחרים יהי' פטור. כלפי לייא. יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ואי נימא דלרבנן דר"ש יש איזה סברא לומר דכסות סומא יותר פטור מציצית מכסות לילה אם כן קשה מאי פריך הש"ס במנחות שם. ורבנן האי אשר תכסה בה מאי עבדי ליה. הא הו"ל לשנויי דאצטריך לחייב כסות סומא. משום דסד"א למפטרי' מטעם הסברא ההיא. (דהרי משום הכי פירש"י שם דלרבנן ליכא לרבויי דר"ש. כיון דס"ל דכסות לילה חייב כ"ש כסות סומא דחייב). אע"כ דאין סברא לומר דכסות סומא יפטור יותר מכסות לילה. וא"כ הרי א"א לומר דלמעוטי כסות סומא אתא האי דוראיתם:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c4eccda03e0ef9d3bf69709912269540feb89702
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,109 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing
+שער המלך על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>אבל </b>
+<b> אם מכרו ס"ת אין לוקחין בדמיו אלא ס"ת אחר כו'.</b> כתב מרן בהל' בית הכנסת סימן קנ"ג וז"ל וכתב עוד הר"ן ז"ל אבל אם מכרו ס"ת כו' ומדאיבעיא לן בס"ת דליכ' לעלויי מכלל דפשיט' לן דבהנך דאיכ' לעלויי אסור למכרן וליקח כיוצא בהן ע"כ ורבינו הגדול מוהרי"א כתב שמדברי רבי' כו' משמע דלא קפדינן אלא שלא יורידם מקדושתן אבל לקנות כיוצא בהם שרי עכ"ל ועפ"ז כתב בשולחנו הטהור סי' ק"ד אם מותר לקנות בדמי קדושה אחת קדושה אחרת כיוצא בזה יש אוסרין ויש מתירין. וראית להרב ט"ז סק"א שהקשה על דברי מרן הללו וזה לשונו ולא אוכל להבין דעת מוהרי"א והש"ע דאי קאי מוהרי"א על ס"ת ג"כ ומתיר לקנות ס"ת אחרת קשה דהא בעיא דלא איפשיטא וקי"ל לחומרא וכמ"ש הטור י"ד הלכו' ס"ת רצ"ב וא"כ איך מדקדק מוהרי"א מדברי הטור דבשוין שרי ואי קאי מוהר"י על שאר קדושות כגון בה"כ וכיוצא אמנם בס"ת מודה דאסור וגם מ"ש הש"ע דבשאר קדושות דוקא קשה דכ"ש הוא דאפילו בס"ת דליכא לעלויי אסור כל שכן בשאר קדושות דאיכא לעלויי וכן משמע בהדיא מלישנא דתלמודא דקאמר או דלמא כיון דליכא לעלויי שפיר דמי וכמו שכתב הר"ן ותו קשה דאם איתא דבשאר קדושות שרי בשוין ובס"ת אסור א"כ היכי בעי למפשט תלמודא בעיין ממתני' דקתני מכרו ס"ת לא יקחו בהן ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה ש"ד אימא דלעולם דתורה בתורה נמי אסור ואיידי דבעי למתני ספרים לא יקחו מטפחו' כו' דכל הני בשוין שרי תנא נמי ס"ת לא יקחו ספרים ע"כ ת"ד יע"ש שהניחו בצ"ע. וע' במ"א סק"ד שכתב משם הב"ח דהר"ן והטור לא פליגי דמ"ש הר"ן דאסור למכור וליקח כיוצא בהן היינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד מודה דשרו והא דכתב הטור אבל איפכא להורידן מקדושתן אסור דמשמע דכיוצא בהן שרי היינו בדיעבד אם מכרו ושלא כדעת מרן שכתב יש אוסרין ויש מתירין יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> נראה שדברי הר"ן ז"ל נכונים ומבוארים משום דמשמע ליה שלדעת הר"ן אפילו בדיעבד אם מכרן אסור ליקח כיוצא בהן וכן מדוקדק מדבריו שכתב אסור למכרן וליקח ול"ק אסור למכרן כדי ליקח כיוצא בהן משמע דתרתי קאמר אסור למכרן ואם מכרן אסור ליקח כיוצא בהן וכן מבואר מדבריו ממ"ש בסמוך וז"ל ונ"ל דתנא הכי קתני בבא דרישא קמ"ל דכל מידי דאפשר ביה עלוי מעלי לה וסיפא דלא יקחו משום הכי לא נקטי בשוין משום דאם איתא דמותר למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש אשמועינן ברישא דסיפא כו' ואם תמצי לומר דאסור למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש קמ"ל דאע"פ שמכרוהו שלא כדין מכירתן מכירה וספרים הוא דלא יקחו הא תורה בתורה שפיר דמי ומכרן קיים כו' הלכך בכל חד מגווני דבעין איצטרך לאתחולי ולמתני מכרו תורה אל יקחו ספרים וכיון דבגרועי אתחיל נקטינהו לכולהו נמי בגרוע כו' יע"ש. ולפי דברי הב"ח ז"ל שדעת הר"ן דאם מכרו בדיעבד שרי ליקח כיוצא בהן ואפילו בשאר קדושות דאיכא לעלוי א"כ איך כתב הר"ן דבכל חד מגווני דבעיין איצטרך לאתחולי כו' הא לפום חד צד דבעיין דלכתחלה אסור למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש ומתני' דקתני מכרו כו' דיעבד שפיר איצטרך למתני בכל הני ספרים לא יקחו מטפחות הא בשוין מותר כיון דמכרו בדיעבד ולא משום איידי הוא כמ"ש הר"ן ותו דאם איתא שלדעת הר"ן ז"ל אם מכרו בדיעבד שרי בשוין א"כ אכתי תקשי ליה להר"ן ז"ל דמתניתן קשיא רישא אסיפא ואמאי נקט לה בתרי גווני דחד סתר לאידך דהא מרישא דקתני מכרו רחובה לוקחין בית הכנסת משמע דהא בשוין אפילו בדיעבד אסור דהשתא דייקינן מרישא שפיר דהא בשוין אפילו מכרו בדיעבד אסור ואע"ג בדאיכא לעלויא משמע דאפילו לכתחלה מוכרן כמ"ש מרן בסמוך לדעת הרא"ש מ"מ נקטי במתני' מכרו בדיעבד לדיוקא ולאשמועינן דבשוין אפילו בדיעבד אסור. וכן נראה שהוא דעת רש"י שכ' בד"ה דיעבד שמכרוהו כבר כדקתני מכרו תורה ומש"ה מותר ליקח בדמיו ס"ת שאם מת יקחו מהם ע"כ משמע דבכל הני דאית לעלויה אפילו מכירה דיעבד בעי לעלויי וכ"כ מרן ז"ל בכ"מ פי"א מהל' תפלה שדעת רבינו אפילו מכרו דיעבד בעי עילוייא ומ"ש המג"א ז"ל דהי"מ שכתב מרן בש"ע הוא דעת רבינו ז"ל ליתא ומעתה דברי מרן ברורים ומש"ה כתב שמדברי הטור נראה דפליג אדעת הר"ן וס"ל דבמכרו דיעבד שרי בשוין ולעולם שאף הטור ז"ל מודה דלכתחלה אסור למכרן ליקח כיוצא בהן דבהא ודאי לא פליג כדמשמע בהדיא מסוגיין וכן מדוקדקים דבריו בש"ע שכתב אם מותר לקנות בדמי קדושה כו' יש אוסרין ויש מתירין ולא כתב אם מותר למכור כדי לקנות קדושה אחרת כיוצא בה משמע דבהא ליכא פלוגתא ולא איירי אלא בהיכי שמכרו כבר דבהכי הוא דאיירי לעיל מיניה כנ"ל אמת ויציב ושלא כדעת הב"ח שכ' דבשמכרו בדיעבד ליכא מאן דאסר ודוק. ועיין בספר גו"ה כלל ר"ג מה שהקשה לדברי הר"ן אלו מההיא דפ"ק דקידושין דפרכינן התם ותני תרתי משום ביאה ופרש"י וז"ל שינה וכתב לשון דרך למתני בכולהו משום ביאה וא"כ ה"נ משום חדא דהיינו תורה לא יקחו ספרים שני לשון חמשה יע"ש. וי"ל דלא דמי דהתם דוקא דלא אשמועינן תנא בההוא חדא דנקט מידי מש"ה פרכינן דאמאי תנא תרתי אטו חדא וטפי הו"ל למינקט האשה נקנית בג' דברים דאז הו"א דאע"ג דבביאה שייך לשון דרך תנא חדא אטו תרתי משא"כ הכא דבהך חדא דהיינו תורה לא יקחו ספרים אשמועינן תנא חידושא דתורה בתורה יקחו דבהא לא הוה שמעינן מרישא דמתני' והלכך כיון דאיכא בהך חדא חדושא תני להו אגב חדא דבהנהו אי הוה תני ספרים לא יקחו כו' לא הוה אשמועינן חידושא כלל ואפי' אי לא הוה תני אלא רישא גרידא הוה שמעינן לה דבעי עלוייא דוקא ונמצא דכולה סיפא משום חדושא דתורה בתורה לוקחין הוא דאיצטרך הילכך תני להו הכי והשתא נמי ליכא למטעי ולומר דספרים בספרים לוקחין כיון דאם יאמר הכי ק' רישא ואסיפא וכקו' הר"ן ועי' עוד מה שהקשה לדברי ה"ר אפרים שכתב הר"ן ואיידי דתני רישא ספרים לוקחין בהם תורה כו' דאמאי הוצרך לומר איידי מרישא לסיפא ואמאי ל"ק עדיפא מינה דאיידי דתנא סיפא גופא מכרו תורה לא יקחו ספרים דהא תורה בתורה ש"ד תנא נמי כולהו הני כמ"ש הר"ן יע"ש:<br><b> ולא </b> ידעתי מאי ק"ל דאיכא למימר דהטעם דהר"א משום דתני תרתי אטו חדא כדפריך בקדושין וכקושי' הרב ז"ל לדעת הר"ן ומש"ה קאמר דכולהו הני איידי דתני רישא בכל הני רחובה לוקחין בית הכנסת תני נמי בכולהו הכי דבר וחלופו אלא ק"ל טובא לדעת הר"א ז"ל דא"כ קשה כי פריך בגמרא מהך דמכרו תורה לא יקחו בהן ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה ש"ד אמאי הוצרך לשנויי מתני' דיעבד הו"ל לשנויי לעולם דתורה בתורה נמי אין לוקחין ואיידי דתנא רישא ספרים יקחו תורה תנא נמי סיפא דבר וחילופו וצ"ע וע"ש מה שתי' הרב הנז' דס"ל להר"א דתורה בתורה אין לוקחין אפילו מכרו דיעבד ודבריו תמוהים דהרי בהדיא אמרינן מתני' דיעבד כי קא מיבעיא לן לכתחלה. ועי' מה שהקשה עוד בלשונות רבי' דף ק"ה שכל מה שהקשה יש ליישב על נקלה ואין צורך להאריך ודוק אחרי כתבי זאת מצאתי למרן הב"י בספר בד"ה סימן קנ"ד וז"ל ולפי מ"ש בסי' קנ"ג משם הר' יונה ז"ל דבעיין נקטינן לקולא ולא בעינן עלוייא אפילו המניחים בבתים ואח"כ מקדישים מותר להכניסו בס"ת אחר עכ"ד ולפי הנראה שהבין מרן ז"ל שדעת הר"י והטור ז"ל שכתב מוהרי"א דא"כ בלכתחלה נקטינן בעיין לקולא ואם הדבר כן צ"ע דנמצא הטור ז"ל סותר את עצמו ממ"ש בטי"ד סימן ע"ר וכן קשה על הש"ע ז"ל דבסימן הנזכר סעיף ט' בדין מטפחת כתב ויש מתירין והיינו דעת הר"י שכתב בבד"ה ואלו בי"ד סימן הנזכר סתם דאסור למכור ס"ת ישן כדי ליקח חדש וצ"ע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6cbdf10994d12f6f750d06bf1170be66f000476b
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,112 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Prayer and the Priestly Blessing
+שער המלך על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Prayer_and_the_Priestly_Blessing
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>אבל </b>
+<b> אם מכרו ס"ת אין לוקחין בדמיו אלא ס"ת אחר כו'.</b> כתב מרן בהל' בית הכנסת סימן קנ"ג וז"ל וכתב עוד הר"ן ז"ל אבל אם מכרו ס"ת כו' ומדאיבעיא לן בס"ת דליכ' לעלויי מכלל דפשיט' לן דבהנך דאיכ' לעלויי אסור למכרן וליקח כיוצא בהן ע"כ ורבינו הגדול מוהרי"א כתב שמדברי רבי' כו' משמע דלא קפדינן אלא שלא יורידם מקדושתן אבל לקנות כיוצא בהם שרי עכ"ל ועפ"ז כתב בשולחנו הטהור סי' ק"ד אם מותר לקנות בדמי קדושה אחת קדושה אחרת כיוצא בזה יש אוסרין ויש מתירין. וראית להרב ט"ז סק"א שהקשה על דברי מרן הללו וזה לשונו ולא אוכל להבין דעת מוהרי"א והש"ע דאי קאי מוהרי"א על ס"ת ג"כ ומתיר לקנות ס"ת אחרת קשה דהא בעיא דלא איפשיטא וקי"ל לחומרא וכמ"ש הטור י"ד הלכו' ס"ת רצ"ב וא"כ איך מדקדק מוהרי"א מדברי הטור דבשוין שרי ואי קאי מוהר"י על שאר קדושות כגון בה"כ וכיוצא אמנם בס"ת מודה דאסור וגם מ"ש הש"ע דבשאר קדושות דוקא קשה דכ"ש הוא דאפילו בס"ת דליכא לעלויי אסור כל שכן בשאר קדושות דאיכא לעלויי וכן משמע בהדיא מלישנא דתלמודא דקאמר או דלמא כיון דליכא לעלויי שפיר דמי וכמו שכתב הר"ן ותו קשה דאם איתא דבשאר קדושות שרי בשוין ובס"ת אסור א"כ היכי בעי למפשט תלמודא בעיין ממתני' דקתני מכרו ס"ת לא יקחו בהן ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה ש"ד אימא דלעולם דתורה בתורה נמי אסור ואיידי דבעי למתני ספרים לא יקחו מטפחו' כו' דכל הני בשוין שרי תנא נמי ס"ת לא יקחו ספרים ע"כ ת"ד יע"ש שהניחו בצ"ע. וע' במ"א סק"ד שכתב משם הב"ח דהר"ן והטור לא פליגי דמ"ש הר"ן דאסור למכור וליקח כיוצא בהן היינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד מודה דשרו והא דכתב הטור אבל איפכא להורידן מקדושתן אסור דמשמע דכיוצא בהן שרי היינו בדיעבד אם מכרו ושלא כדעת מרן שכתב יש אוסרין ויש מתירין יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> נראה שדברי הר"ן ז"ל נכונים ומבוארים משום דמשמע ליה שלדעת הר"ן אפילו בדיעבד אם מכרן אסור ליקח כיוצא בהן וכן מדוקדק מדבריו שכתב אסור למכרן וליקח ול"ק אסור למכרן כדי ליקח כיוצא בהן משמע דתרתי קאמר אסור למכרן ואם מכרן אסור ליקח כיוצא בהן וכן מבואר מדבריו ממ"ש בסמוך וז"ל ונ"ל דתנא הכי קתני בבא דרישא קמ"ל דכל מידי דאפשר ביה עלוי מעלי לה וסיפא דלא יקחו משום הכי לא נקטי בשוין משום דאם איתא דמותר למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש אשמועינן ברישא דסיפא כו' ואם תמצי לומר דאסור למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש קמ"ל דאע"פ שמכרוהו שלא כדין מכירתן מכירה וספרים הוא דלא יקחו הא תורה בתורה שפיר דמי ומכרן קיים כו' הלכך בכל חד מגווני דבעין איצטרך לאתחולי ולמתני מכרו תורה אל יקחו ספרים וכיון דבגרועי אתחיל נקטינהו לכולהו נמי בגרוע כו' יע"ש. ולפי דברי הב"ח ז"ל שדעת הר"ן דאם מכרו בדיעבד שרי ליקח כיוצא בהן ואפילו בשאר קדושות דאיכא לעלוי א"כ איך כתב הר"ן דבכל חד מגווני דבעיין איצטרך לאתחולי כו' הא לפום חד צד דבעיין דלכתחלה אסור למכור ס"ת ישן ליקח בו חדש ומתני' דקתני מכרו כו' דיעבד שפיר איצטרך למתני בכל הני ספרים לא יקחו מטפחות הא בשוין מותר כיון דמכרו בדיעבד ולא משום איידי הוא כמ"ש הר"ן ותו דאם איתא שלדעת הר"ן ז"ל אם מכרו בדיעבד שרי בשוין א"כ אכתי תקשי ליה להר"ן ז"ל דמתניתן קשיא רישא אסיפא ואמאי נקט לה בתרי גווני דחד סתר לאידך דהא מרישא דקתני מכרו רחובה לוקחין בית הכנסת משמע דהא בשוין אפילו בדיעבד אסור דהשתא דייקינן מרישא שפיר דהא בשוין אפילו מכרו בדיעבד אסור ואע"ג בדאיכא לעלויא משמע דאפילו לכתחלה מוכרן כמ"ש מרן בסמוך לדעת הרא"ש מ"מ נקטי במתני' מכרו בדיעבד לדיוקא ולאשמועינן דבשוין אפילו בדיעבד אסור. וכן נראה שהוא דעת רש"י שכ' בד"ה דיעבד שמכרוהו כבר כדקתני מכרו תורה ומש"ה מותר ליקח בדמיו ס"ת שאם מת יקחו מהם ע"כ משמע דבכל הני דאית לעלויה אפילו מכירה דיעבד בעי לעלויי וכ"כ מרן ז"ל בכ"מ פי"א מהל' תפלה שדעת רבינו אפילו מכרו דיעבד בעי עילוייא ומ"ש המג"א ז"ל דהי"מ שכתב מרן בש"ע הוא דעת רבינו ז"ל ליתא ומעתה דברי מרן ברורים ומש"ה כתב שמדברי הטור נראה דפליג אדעת הר"ן וס"ל דבמכרו דיעבד שרי בשוין ולעולם שאף הטור ז"ל מודה דלכתחלה אסור למכרן ליקח כיוצא בהן דבהא ודאי לא פליג כדמשמע בהדיא מסוגיין וכן מדוקדקים דבריו בש"ע שכתב אם מותר לקנות בדמי קדושה כו' יש אוסרין ויש מתירין ולא כתב אם מותר למכור כדי לקנות קדושה אחרת כיוצא בה משמע דבהא ליכא פלוגתא ולא איירי אלא בהיכי שמכרו כבר דבהכי הוא דאיירי לעיל מיניה כנ"ל אמת ויציב ושלא כדעת הב"ח שכ' דבשמכרו בדיעבד ליכא מאן דאסר ודוק. ועיין בספר גו"ה כלל ר"ג מה שהקשה לדברי הר"ן אלו מההיא דפ"ק דקידושין דפרכינן התם ותני תרתי משום ביאה ופרש"י וז"ל שינה וכתב לשון דרך למתני בכולהו משום ביאה וא"כ ה"נ משום חדא דהיינו תורה לא יקחו ספרים שני לשון חמשה יע"ש. וי"ל דלא דמי דהתם דוקא דלא אשמועינן תנא בההוא חדא דנקט מידי מש"ה פרכינן דאמאי תנא תרתי אטו חדא וטפי הו"ל למינקט האשה נקנית בג' דברים דאז הו"א דאע"ג דבביאה שייך לשון דרך תנא חדא אטו תרתי משא"כ הכא דבהך חדא דהיינו תורה לא יקחו ספרים אשמועינן תנא חידושא דתורה בתורה יקחו דבהא לא הוה שמעינן מרישא דמתני' והלכך כיון דאיכא בהך חדא חדושא תני להו אגב חדא דבהנהו אי הוה תני ספרים לא יקחו כו' לא הוה אשמועינן חידושא כלל ואפי' אי לא הוה תני אלא רישא גרידא הוה שמעינן לה דבעי עלוייא דוקא ונמצא דכולה סיפא משום חדושא דתורה בתורה לוקחין הוא דאיצטרך הילכך תני להו הכי והשתא נמי ליכא למטעי ולומר דספרים בספרים לוקחין כיון דאם יאמר הכי ק' רישא ואסיפא וכקו' הר"ן ועי' עוד מה שהקשה לדברי ה"ר אפרים שכתב הר"ן ואיידי דתני רישא ספרים לוקחין בהם תורה כו' דאמאי הוצרך לומר איידי מרישא לסיפא ואמאי ל"ק עדיפא מינה דאיידי דתנא סיפא גופא מכרו תורה לא יקחו ספרים דהא תורה בתורה ש"ד תנא נמי כולהו הני כמ"ש הר"ן יע"ש:<br><b> ולא </b> ידעתי מאי ק"ל דאיכא למימר דהטעם דהר"א משום דתני תרתי אטו חדא כדפריך בקדושין וכקושי' הרב ז"ל לדעת הר"ן ומש"ה קאמר דכולהו הני איידי דתני רישא בכל הני רחובה לוקחין בית הכנסת תני נמי בכולהו הכי דבר וחלופו אלא ק"ל טובא לדעת הר"א ז"ל דא"כ קשה כי פריך בגמרא מהך דמכרו תורה לא יקחו בהן ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה ש"ד אמאי הוצרך לשנויי מתני' דיעבד הו"ל לשנויי לעולם דתורה בתורה נמי אין לוקחין ואיידי דתנא רישא ספרים יקחו תורה תנא נמי סיפא דבר וחילופו וצ"ע וע"ש מה שתי' הרב הנז' דס"ל להר"א דתורה בתורה אין לוקחין אפילו מכרו דיעבד ודבריו תמוהים דהרי בהדיא אמרינן מתני' דיעבד כי קא מיבעיא לן לכתחלה. ועי' מה שהקשה עוד בלשונות רבי' דף ק"ה שכל מה שהקשה יש ליישב על נקלה ואין צורך להאריך ודוק אחרי כתבי זאת מצאתי למרן הב"י בספר בד"ה סימן קנ"ד וז"ל ולפי מ"ש בסי' קנ"ג משם הר' יונה ז"ל דבעיין נקטינן לקולא ולא בעינן עלוייא אפילו המניחים בבתים ואח"כ מקדישים מותר להכניסו בס"ת אחר עכ"ד ולפי הנראה שהבין מרן ז"ל שדעת הר"י והטור ז"ל שכתב מוהרי"א דא"כ בלכתחלה נקטינן בעיין לקולא ואם הדבר כן צ"ע דנמצא הטור ז"ל סותר את עצמו ממ"ש בטי"ד סימן ע"ר וכן קשה על הש"ע ז"ל דבסימן הנזכר סעיף ט' בדין מטפחת כתב ויש מתירין והיינו דעת הר"י שכתב בבד"ה ואלו בי"ד סימן הנזכר סתם דאסור למכור ס"ת ישן כדי ליקח חדש וצ"ע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..45b93888930503ade4faef0829af3f02c54f39a8
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,73 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll
+שער המלך על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וכן </b>
+<b> שבתות וי"ט אינן זמן תפילין שנאמר והיה לאות כו'.</b> הנה התוס' סוף פ"ק דיו"ט דף ט"ו ע"א ד"ה הרי קאמר כתבו וז"ל אבל תפילין נהי דשבת וי"ט לאו זמן תפילין הם מ"מ ליכא איסור להניחן וכתב הר"ב תי"ט וז"ל האמת כי שבת לאו זמן תפילין אבל לא למימרא דלמ"ד שבת זמן תפילין דכ"ש דשרי אלא איפכא דלמ"ד שבת ז"ת אסור גזירה שמא תפסק רצועה כ"ש כמ"ש הר"ן בריש פ' בתרא דעירובין והשתא הך סתמא דלא כהלכה שפסק הר"ב בעירובין ומיהו י"ל דסברתו כמ"ש התוס' במס' שבת ד"ס דמש"ה החמירו בסנדל אע"ג דניאותין ממנו בחול הואיל ובאת תקלה על ידו כו' והשתא תפילין אע"ג דאיכא איסורא כי מנח להו למ"ד שבת זמן תפילין אפ"ה שרי הואיל וניאותין ממנו בחול עכ"ד ואין דבריו מובנים אצלי דמ"ש הרב ז"ל בריש פ"ק דעירובין דחכמים גזרו עליהן גזירה שמא תפסק רצועה היינו לצאת בהן לר"ה אבל להניחן בביתו ה"נ דיכול להניחן ואי ס"ל להר"ב תי"ט דכיון דחכמים גזרו עליהן לצאת בהן לר"ה בחצר נמי אסור וכמ"ש הרב בריש פ"ו דשבת דמ"א וז"ל לר"ה אבל לחצר שרי וכל הנזכר למעלה אפילו בחצר אסורים ובכבול התירו כדי שלא תתגנה על בעלה יע"ש. א"כ למ"ד שבת לאו זמן תפילין נמי איכא למימר ג"כ הך גזירה שמא תפסק רצועה ויהא אסור להניחן מה"ט ואולי שהרב ז"ל סובר דכיון דשבת לאו זמן תפילין הו"ל מלתא דלא שכיח שיניחם בשבת ולא גזרו בהו רבנן וזה דוחק ותו שהרי התוס' במנחות דף ל"ו ע"ב ד"ה אי קסבר כתבו דאפילו לרב דאמר בפרק במה אשה כ"מ שאסרו חכמים לצאת בהן לר"ה אפילו בחצר אסור מודה הוא בתפילין דשרו בחצר משום דכיון דעשויין למשמש בהן כל שעה מדכר דכיר ולא חיישינן דלמא אתי לאפוקי בהו לר"ה והוכיחו כן מאותה סוגיא ע"ש. וא"כ איכא למימר שזה ג"כ דעת הרע"ב ז"ל אלא שדבריהם שם נראה דסותרין למ"ש הכא שכתב שם וז"ל וא"ת א"כ כי אמר רב כ"מ שאסרו חכמים לצאת בהן לר"ה אסור נמי בחצר חוץ מכבול ופאה נכרית הול"ל נמי חוץ מתפילין ותירץ הכא משום דלמ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא לא שייך למימר חוץ מתפילין ע"ש. משמע דס"ל דלמ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא אסור להניחן בשבת ואלו ממ"ש הכא משמע דס"ל דמותר להניחן. ותו קשה לפי שיטתם דהכא מההיא דגרסינן בסנהדרין דס"ח כשחלה ר"א נכנסו ר"ע וחבריו כו' ואותו היום ע"ש היה ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו ופירש"י שם לחלוץ תפיליו של אביו דקסבר שבת לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחן שמא יצא בהן לר"ה עיי"ש. הרי בהדיא דאסור להניח תפילין בשבת וכדאמרינן התם היאך מניחין איסור סקילה ועוסקים באיסור שבות וכן יש לתמוה על רש"י ז"ל שדבריו סתרי אהדדי דבפ"ק די"ט כתב דלאתויי תפילין אתא דא"נ מנח להו ליכא איסורא ועיין במג"א ז"ל סימן ש"ח ס"ק י"א. ולכן היה נ"ל שאף רש"י והתוס' לא כתבו דמותר להניחן אלא דוקא בי"ט אבל בשבת גזרו שלא להניחן שמא יצא בהן לר"ה ומפסיק רצועה ואתי לאתויי ד"א וחייב עליו חטאת וז"ש רש"י דא"נ מנח להו בי"ט ליכא איסור דקדק לומר ביום טוב לאשמועינן דוקא בי"ט דקיל לא גזרו אבל בשבת אסור ואף דברי התוס' ז"ל יש לפרשם בכה"ג וכונתם לומר דאע"ג דשבת וי"ט לאו זמן תפילין מ"מ ליכא איסורא להניחן מצד עצמם אלא משום גזירה שמא יצא בהן לר"ה וכיון שכן איכא למימר דלא גזרו אלא בשבת אלא שמרן ב"י בסימן ש"ח כתב שדעת רש"י והתוס' והר"ן דבשבת נמי מותר להניחן וכיון שכן צריך עיון מההיא דסנהדרין ותו דנמצאו דבריהם סותרים למ"ש במנחות ואפשר לומר דמה שכתבו התוס' ורש"י בשמעתין דתפילין מותרין להניחן בשבת היינו משום דס"ל כר' ענני בר ששון דקאמר בפ' במה אשה משמיה דרבי ישמעאל דהכל ככבול וכן הוא דעת ר"ת ז"ל דמ"ש שם ד"ה רב ענני ומ"ש במנחות דלמ"ד שבת לאו זמן תפילין אסור להניחן לא כתב כן אלא לרב דמשום הכי ל"ק חוץ מתפילין משום דלמ"ד שבת לאו זמן תפילין אסור להניחן אליבא דר' הוא אמנם למאי דקי"ל כרב ענני בר ששון ה"נ דמותר להניחן ומעתה מתרצתא היא ההיא דסנהדרין דאיכא למימר דר"א דקאמר מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות דמשמע דאיכא איסורא בהנחתן היינו משום דס"ל כרב דכ"מ שאסרו חכמים לצאת בהן לר"ה אפילו בחצר אסור וכסתמא דמתניתין דפרק במה אשה דס"ל הכי דתנאי נינהו כדאיתא התם ולפ"ז צ"ל דסתמא דהכא פליגי אסתמא דמתני' דפרק במה אשה אלא שלדברי הר"ן ז"ל לא יתכן תירוץ זה שהרי הרי"ף ז"ל בפ' במה אשה פסק הלכה כרב ומשום דסתם לן תנא כותיה והר"ן לא חלק עליו שם משמע דהכי ס"ל ובשמעתין כתב דתפילין מותר להניחן בשבת וא"כ לדבריו תקשי ליה ההוא דסנהדרין ואפשר דמ"ש הר"ן ז"ל דמותר להניחן בשבת היינו דוקא בבית או בחצר המעורבת וס"ל כדעת רבינו והרמ"ה ז"ל שכתב בפרק במה אשה דלא אסרו אלא בחצר שאינה מעורבת יע"ש. אלא דקי"ל לדעת רבינו והרמ"ה מההיא דסנהדרין שהרי ההיא דר"א בבית היה ואפ"ה קרי ליה איסור שבות משמע דאיכא איסורא וגדולה מזו כתבו התוס' שם דאע"ג דר"א חולה היה ולא היה זז ממקומו קרי ליה איסור שבות דכל שאסרו חכמים לצאת לר"ה אפילו בחצר אסור ואפילו יושב במקום אחד יע"ש. ואפשר לומר דרבינו והרמ"ה ז"ל מפרשי ההיא דקאמר ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו שלא כפירש"י שפירש לחלוץ תפיליו של אביו אלא על עצמו קאמר והורקנוס היה רוצה לצאת לר"ה או לחצר שאינה מעורבת ומש"ה קרי ליה איסור שבות ודוק. ודע דמסוגיא זו ק"ל לכאורה ממ"ש מרן ז"ל בהלכות תפילין ס"ס כ"ט לחד תירוצא שדעת רבינו האי גאון ז"ל דאיסור נמי איכא אם מניחן בשבת וי"ט וקרא דוהיו לך לאות משמע ליה דממעטינן דשבתות וי"ט דאסור להניח תפילין בהן יע"ש ויש לדקדק דא"כ היכי קרי ליה איסור שבות הא איסורא נמי איכא מקרא דוהיה לך לאות וליכא למימר דס"ל לרב האי גאון ז"ל דההיא דר"א הוא משום דס"ל דשבת זמן תפילין ואפ"ה גזרו עליהן חכמים להניחן שמא יצא בהן לר"ה ודלא כפירש"י שם שהרי מההיא דמנחות מוכח בהדיא דלמ"ד שבת זמן תפילין מותר להניחן וכמ"ש התוס' שם. ויש ליישב דע"כ לא ממעטינן מקרא דוהיה לך לאות אלא דאסור להניח לכתחלה בשבת אמנם אם היו עליו מבע"י ולא סלקן משחשיכה אין כאן איסור דאורייתא וכמו שכן הוא דעת רבינו לגבי לילה דאע"ג דפסק הוא ז"ל דלילה לאו זמן תפילין מקרא דושמרת את החקה ואיסור דאורייתא איכא אפ"ה אם היו עליו מבע"י אינו חייב לסלקן כמ"ש מרן שם וא"כ בההיא דר"א כיון שהיו מונחין עליו מבע"י מש"ה קאמר דליכא אלא איסור שבות שמא יצא בהן לר"א כנ"ל ודרך אגב אומר מה שהקשה אצלי אמ"ש הטור שם אפילו בע"ש בין השמשות שצריך להסירם אין לברך וכתב מרן ז"ל שם דמה שצריך להסירם לאו משום דאסור להניחם אלא משום דכיון דאינו זמן חיובו צריך להסירם דחיישינן דלמא נפק בהו לר"ה משמע מדבריו דאפילו בחצר קאמר שצריך להסירם שמא יצא בהן לר"ה וקשה טובא שהרי בפרק הקומץ אמרינן אמר רבה בר רב הונא ספק חשיכה ספק אינה חשיכה לא חולץ ולא מניח ואוקימנא לה התם בע"ש וא"כ איך כתב הטור ז"ל דבע"ש בה"ש צריך להסירם והתוס' ז"ל שם הקשו מההיא דפ"ק דביצה דקתני יוצא אדם בתפילין עם חשיכה דמשמע דהא ספק חשכה לא ותירץ דהתם בר"ה והכא בחצר אכן למ"ש הטור דאפילו בחצר צריך להסירם קשה טובא וצ"ע כעת:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> פה ובהלכה </b> שלאחר זאת הרבה אתי בחדושי ובפרט שהרב ש"א הל' תפילין והרב המחבר הרבו לדבר לסותרים זה את זה ויש לטייל בהם ארוכות וקצרות ואין פה הגליון מספיק וזולת זאת הנה באתי רק לעורר על דבר חדש שהקשו תוס' במנחות [ל"ו א'] ד"ה משעת הנחה וכן הקשו בעירובין [צ"ז א'] לדעת ר"א שרצה לומר דצריך קשירת תפילין בכל יום א"כ אמאי אמר הש"ס עירובין לר' יהודא דקשר של תפילין הוי של קיימא הא צריך להתיר בכל יום וקשה על דבריהם למה לא הקשו יותר מזה הא ר"ת ס"ל שבת זמן תפילין ומ"ש חדשות ומ"ש ישנות. הא ישנות נמי צריך לחזור ולקשור. ואי קשירה בחדשות אסור גם בישנות אסור. דהא צריך להתיר ולקשור מחדש. ובאמת עיקר הקושיא של תוס' יש לדחות דזה קשר של קיימא לדעת רבינו אליה. דהא מקרי קשר לענין תפילין והאי דהתיר היינו על מנת לקשור יען כי זה מצות תפילין בזה לקשרן על יד בכל יום. אבל הקשר קשר של קיימא הוא דהא משעה שקושרין ע"כ נקרא קשר דאל"כ פסול. אבל קושייתינו על רבינו אליה על רבי יהודא במק"ע. היאך מניחין לדידיה תפילין בשבת הא הוי קשר והא צריך לקושרן זולת אי אמרי' דבר חדש דהא ודאי אם אדם מניח תפילין ביום וחולץ ולובשן עוד. לא מצינו לומר צריך לקשר בכל פעם ופעם אלא אם כבר קשר פעם אחד די. והיינו טעמא דלא הוי הפסק בנתיים. אבל אם חולץ חולצן בלילה דלאו זמן תפילין היה וקושרן בספק דזמן תפילין הוא צריך לקושרן עוד כמו הדין לענין ברכה. אם חולץ הרבה פעמים ביום לא צריך לברך וכמו הדין בציצית ובכל מצות יען שהפסיק בנתיים זמן שלא הי' חייב בו א"כ חל החיוב מחדש. ומצוה חדשה הוא וצריך לברך. ה"ה נמי הקשירה לר"א דצריך לקשור מחדש. כל זמן לדידן דלילה לאו זמן תפילין אבל אם הלילה זמן תפילין ואין שעה אחת מפסיק מאן יימר דצריך לקשר וא"כ ר"י דסובר שבת זמן תפילין ולילה נמי זמן תפילין כדמשמע בכ"מ דזה בזה תליא דמחד קרא נפקא ימים ולא לילות מימים חוץ משבתות וי"ט וכדאיתא במנחות [ל"ב ב'] ועיין. ולענין אם אסור להניח תפילין בשבת עיי' גם בב"י סי' כ"ט שהביא בשם הרא"ש דמותר להניח ובהרא"ש הל' תפילין כתב בפירוש דאסור להניח ועיין מהרלנ"ח הביא הב"י סי' ש"ח דהוא דקדק נמי מדברי הרא"ש דמותר להניח ובענין הנחת תפילין בלילה עיין גם בספר באר שבע מסכת כריתות. ודברי תו' ועיין דברי תו' פ"ק דר"ה [ויו א'] ד"ה תשמור זו מל"ת ועיין תשובת מהרמ"ע מפאנו ס' ק"ח ועיין בהרמב"ם פרק ח' דבחירה גבי שמירת המקדש ודוק. ועיין בפר"ח בהגהותיו על הרמב"ם הל' תפילין ועיין בלשונות הרדב"ז סי' צ"ה:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (לב) </b> שאף רש"י והתוס' לא כתבו דמותר להניחן אלא דוקא ביו"ט: וכ"כ מו"ח רבינו זצ"ל בגליון משניות המכונה תוס' דרע"ק ספ"ק דביצה. ומייתי ראיה ממ"ש התוס' בשבת דלא גרסינן דלמא מפסקי כו'. אלא דלמא מצטריך לילך לבית הכסא ואתי לאתויינהו ד' אמות בר"ה. והרי זה לא שייך ביו"ט דכיון דמטלטלן לצרכו לחזור וללבשן אח"כ הוי הוצאה לצורך וע"ש:<br><b> (לג) </b> ואפ"ל דרבינו והרמ"ה ז"ל מפרשי' ההיא דקאמר ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו כו' על עצמו קאמר: אם כנים דברי הגאון זצ"ל בפירושו זה. נתיישב בזה מה דתמהתי מאז. אמאי לא פשיט הש"ס במ"ק דף ט"ו האיבעי דשם. אי מנודה אסור בתפילין. מהא דר"א שהי' מניח תפילין אע"ג דמנודה היה שהרי חש בעצמו לנדוי שנדוהו. אבל לפ"ז אי קאי אתפילין דהורקנוס בנו. ניחא. ועיין בפ' הזהב דף נ"ט בתוס' שם. ונזכרתי כי בזמן רב אחר שהקשיתי קושיא הנ"ל. מצאתי בגליון תוס' נדה דף ז' ריש ע"ב שהקשו ג"כ קושיא זו והניחו שם בקושיא:<br><b> (לד) </b> דאפי' לר"י דעובר בל"ת אין בו מלקות משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה: נ"ב. קצת קשה. דהא משכחת לה מעשה כשהסירן מעליו כשהאיר היום ומיירי שהיו עליו מיום אתמול דלא הסירן בלילה. וכשהאיר יום שני הסירו מעליו. וצ"ל משום דא"א לצמצם. וממ"נ אי בשעה שהסירן לילה היה. אדרבה הרי חייב להסירן: ואם כבר האיר היום קצת בעודן עליו. א"כ הרי ברגע זו יצא ידי חובת תפילין דיום שני. אלא דמ"מ כיון דחיוב הנחת תפילין אינו אלא משיכיר את חבירו ברחוק ד' אמות. א"כ אם היו עליו מאתמול וכנ"ל. והסירן קודם שיכיר כו'. כיון דתו לאו לילה הוא אפשר דחשיב מעשה. לחייבו מלקות אם לא הניחן אח"כ ביום:<br><b> (לה) </b> אין בו מלקות משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה: אני תמה על תמיהתו זו שתמה על הרא"ם דהא ר' עקיבא ס"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו דמשום הכי המקיים כלאים בכרם לוקה. ובריש מכות הגרסא ר' יעקב אומר לא מן השם כו'. ולא ר' עקיבא. וכדעת הערוך. ולמה לא נימא דהרא"מ ס"ל שגם דעת רש"י כן. (ודלא כהתוס' שפירשו דהמקיים כלאים היינו שעשה גדר סביב הכלאים) ומשום הכי ע"כ צריך הש"ס לומר דס"ל דהשמר דעשה עשה והיינו דל"ת דהשמר הוי כעשה דאין לוקין עליה. דאי הוה כל"ת דעלמא היו לוקין עליה. אי מתניתין כר' עקיבא אתיא דהא ס"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו:
+
+Halakhah 11
+
+<b>וכל </b>
+<b> המניח תפילין אחר שתשקע החמה עובר בלאו כו'.</b> כתב מרן ופסק רבינו כר"י דהשמר דעשה נמי לאו הוא וכן מבואר ממה שפסק רבינו פ"א מהלכות בית הבחירה הלכה ב' וז"ל שמירה זו מצותה כל הלילה כו' ואם בטלו שמירה זו עברו בל"ת שנאמר ושמרתם את משמרת הקודש כו' אע"ג דקרא דושמרתם עשה הוא אפ"ה פסק כר"י דהשמר דעשה נמי לאו וכ"מ בס' מוהר"ח אלפ' אנדארי בס' דרך הקודש יע"ש גם דעת רש"י נראה כן ממ"ש בפי' החומש פרשת משפטים בד"ה וכל אשר אמרתי אליכם תשמרו וז"ל לעשות כל מצות עשה באזהרה שכל שמירה שבתורה אזהרה היא במקום לאו נראה שדעתו לפסוק כר"י והרמב"ן טען עליו ואמר שכבר אמרו ביומא השמר דעשה עשה ולכאורה הוא תמוה איך אישתמט מיניה להרמב"ן הא דפרק הקומץ דס"ל לר"י דהשמר דעשה לאו וא"כ מבואר שדעת רש"י לפסוק כר"י וההיא דיומא לא קשיא כלל כמ"ש התוס' שם דמשני הכי משום דר"ל דהוא מאריה דשמעתתא ופליג אר"י וכן תמה עליו מוהרח"א בס' דרך הקודש גם הרא"ם אחר שהאריך לסתור דברי הרמב"ן כתב ומ"ש ביומא השמר דעשה עשה פי' אחר יש בו אין כאן מקומו ולא ידענו פי' ואם נאמר שמ"ש פירוש אחר יש בו היינו מ"ש התוס' שם דההיא דיומא אתיא אליבא דר"ל הא ודאי לא ניתן ליאמר כלל דלשון פי' אחר יש בו אין זה במשמע כלל. ואולם אחר ההשקפה נראה שדעת הרמב"ן כמ"ש התוס' בעירובין דצ"ו ד"ה השמר דעשה וז"ל ואפילו ר"י דאמר השמר דעשה נמי לאו הוא ולהכי המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בלאו מודה הוא שאם לא הניח תפילין ביום שאינו לוקה דלענין הנחת היום השמר דעשה עשה הוא כמו לענין עשיית הפסח דאמר הכא דהוי עשה משום דהוי קום עשה ודוקא לענין הנחת תפילין בלילה הוא דקאמר ר"י דלאו הוא כמו השמר בנגע הצרעת כו' משום דפי' לאו הוא השמר שלא תקוץ ע"כ וא"כ מבואר הוא דהיינו מה שטען הרמב"ן על רש"י שכתב לעשות כל מצות עשה באזהרה דכיון דהוי קום עשה לכ"ע דהשמר דעשה עשה ואפילו ר"י לא קאמר אלא דוקא במניח תפילין אחר שקיעת החמה משום דפי' לאו הוא כמ"ש התוס' וראי' מההיא דעירובין דקאמר דלר"מ דס"ל דושמרת את החקה הזאת למועדה אפסח קאי אין בו לאו משום דהשמר דעשה עשה, ולדעת רש"י ורבינו דס"ל דהשמר דקום עשה נמי לאו הוא ממ"ש דאם ביטל משמרת המקדש עובר בל"ת אע"ג דקום עשה הוא צ"ל דס"ל דההיא דעירובין דאמרינן אפילו תימא ר"ע השמר דעשה עשה אתיא כר"א דס"ל דהשמר דעשה עשה אבל לר"י דקי"ל כותי' מתני' דכריתות דקתני הפסח והמילה מ"ע לא אתיא כר"ע ושוב ראיתי להתוס' פ"ק דר"ה ד"ו ד"ה תשמור שבתחלת דבריהם רצו לומר דההיא דעירובין לא אתיא אליבא דר"י וכמ"ש ושוב דחו זה וכתבו דלא יתכן דבפ"ק דכריתות אמרינן גבי אוב וידעוני דר"י לא אמר כר"ל דקסברי מאן תנא כריתות ר"ע היא הרי דר"י גופי' ס"ל דמתני' ר"ע היא וא"כ תקשי ליה לנפשיה דלר"ע פסח לאו נמי איכא וא"כ דק"ל לדעת רש"י והרמב"ם מה יענו לההיא דעירובין ונלע"ד ליישב ע"פ מ"ש ר"פ אלו הן הלוקין א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא חייבי כריתות לא צריכי התראה שהרי פסח ומילה ענש אע"פ שלא הזהיר ופריך ודלמא אזהרה לקרבן הא פסח ומילה דלית בהו אזהרה לא מייתי קרבן ומשני התם לאו ה"ט אלא משום דאיתקש כל התורה לע"ז מה ע"ז שב ואל תעשה אף כל שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום עשה והתוס' שם ד"ה הקשו דא"כ מאי פריך בפ' המוצא תפילין לימא מתני' דלא כר"ע דאי כר"ע לאו נמי איכא ומאי קושיא הא אע"ג דבפסח אית ביה אזהרה אפ"ה שפיר קתני מתני' דלא מייתי קרבן משום דהוי קום עשה ואיתקש כל התורה לע"ז ותירץ דלישנא דמתני' דקתני הפסח והמילה מ"ע משמע דאין בו שום לאו כלל יע"ש. ואולם לשון רש"י שכתב בעירובין ד"ה כו' ואין חטאת באה אלא על לאו שיש בו ק' טובא לפ"ז שהרי מסקנא דהתם היא דקרבן לא בעי אזהרה כי על כן הנראה ודאי דס"ל לרש"י דלשינוייא דרבינא דהתם דקאמר לעולם כדאמרינן מעיקרא כו' ס"ל דבעי אזהרה לקרבן והטעם דפסח ומילה דאינו קרבן וההיא דפרכינן בעירובין דאי ר"ע לאו נמי איכא לאו משום לישנא הא פסח ומילה מ"ע הוא דק"ל כמ"ש התוס' אלא משום דס"ל דטעמא דפסח ומילה דלא מייתי קרבן הוא משום דלית בהו לאו וקרבן בעי אזהרה כדס"ל לרבינא ומש"ה פריך שפיר דלר"ע לאו נמי איכא וליתי קרבן ואהא הוצרכו לשנויי משום טעמא דהשמר דעשה עשה אמנם לרבא דס"ל דקרבן לא בעי אזהרה וטעמא דפסח ומילה משום דהוקשה כל התורה כולה לע"ז כו' מתני' דכריתות ומאי מ"ע דקתני כלומר קום עשה וא"כ מעתה מתרצתא היא קו' התוס' בהכי דלר"י דס"ל דהשמר דעשה לאו לא תיקשי לי' מתני' דכריתות משום דס"ל כרבא דקרבן לא בעי אזהרה כנ"ל נכון:<br><b> ואין </b> להקשות לדעת רש"י והרמב"ן דס"ל דהשמר בקום עשה נמי לאו הוא דא"כ משמע דלר"י דס"ל דהשמר דעשה נמי לאו היא אם לא הניח תפילין ביום ה"נ דעובר בל"ת דומיא דושמרתם את משמרת הקודש וא"כ קשה אדקא מפלגי בהניח תפילין אחר שקיעת החמה ליפלגו בלא הניח תפילין ביום דהוי רבותא טפי דאפילו השמר דקום עשה נמי לאו הוא די"ל דר"א נקט למילתיה בהמניח תפילין בלילה משום דהוי רבותא טפי לדידיה ואהא פליג ר"י וא"נ דגבי מי שלא הניח תפילין ביום לא פליג משום דלא נפקא מינה מידי דאפילו לר"י דעובר בל"ת אין בו מלקות משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה. אבל במניח תפילין אחר שקיעת החמה קמפלגי שפיר דנ"מ לענין מלקות אך ק"ל שרבינו כתב בסוף הפרק דאם עבר ולא הניח תפילין ביום עובר בח' עשה ולפי שיטתו דס"ל דהשמר דקום עשה נמי לאו הוא היל"ל דעובר נמי בל"ת דומיא דשמירת המקדש וכבר ראיתי בס' מרכבת המשנה שצדד לומר שרבינו פוסק כר"ע דקרא דושמרת את החקה הזאת אפסח קאי ועובר בל"ת דקאמר אסמכתא בעלמא הוא אסתייעא מלתיה ממה שלא כתב דאם לא הניח תפילין ביום עובר בל"ת אלא דכפי זה ק"ל דא"כ בפ"א מהלכות ק"פכתב דאם עבר ולא הקריב ק"פ ביטל מ"ע וכפי זה היל"ל דעובר על ל"ת דומיא דשמירת המקדש והדבר צריך ישוב לעת הפנאי והתוס' בפרק ר"א דמילה דקל"ב ע"ב ד"ה האי עשה ול"ת כתבו וז"ל השמר היינו לאו ולעשות היינו עשה ואע"ג דאמרינן השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה מ"מ לאו מ"ע הוא אלא ל"ת דאמר רחמנא הזהר פן תקוץ בהרת ע"כ. וקשה טובא דמאי קושיא מההיא דהקומץ הא פלוגתא דר"א ור"י היא שם וקי"ל כר"י כמ"ש משם רבינו וא"כ סתמא דתלמודא אתיא כר"י דהשמר דעשה נמי לאו וליכא למימר דכונתם להקשות אליבא דר"א היאך יפרש הברייתא הא ודאי לק"מ דאיכא למימר דר"א יפרש הברייתא כלישנא קמא דהתם וכבר ראיתי למורי הרב ז"ל בס' לשון ערומים בלשונות הרא"ם דף י"ד ע"ד תמה עליהם בזה עי"ש ותו ק"ל בתי' שכתבו מ"מ לאו מ"ע הוא אלא ל"ת דאמר רחמנא הזהר פן תקוץ בהרת כו' דהא ה"נ גבי המניח תפילין נמי ל"ת הוא דאמר רחמנא הזהר שלא תניח תפילין בלילה וכמ"ש בעירובין דר"י ל"ק דעובר אל"ת אלא במניח תפילין בלילה משום דפי' לאו הוא כמו השמר בנגע הצרעת והיה נראה ליישב לכל זה שכונתם במ"ש ואע"ג דאמרינן השמר דעשה עשה למ"ש בעירובין דע"כ לא פליג ר"י וס"ל דהשמר דעשה לאו אלא דוקא במניח תפילין בלילה משום דפי' לאו הוא אבל אם לא הניח תפילין ביום אפילו ר"י מודה דהשמר דקום עשה עשה וז"ש ואע"ג דאמרינן בסו"פ הקומץ דהשמר דעשה עשה כלומר כשלא הניח תפילין ביום דאפילו ר"י מודה ומשמע להו הכי מדנקטי לפלוגתייהו בהניח תפילין אחר שקיעת החמה ולא נקטי לפלוגתייהו באם לא הניח תפילין ביום משמע דבהא אפי' ר"י מודה ואהא תירץ דגבי השמר בנגע הצרעת לאו מ"ע אלא ל"ת וכמ"ש בעירובין וסוגיא דשבת אתיא כר"י, כך הי' נראה ליישב דבריהם. האמנם הא ודאי ליתא דכולי האי ודאי לא הו"ל למסתם סתומי והו"ל להביא סוגיא דפרק המוצא תפילין דמשם באר"ה דהשמר דקום עשה לכ"ע עשה הוא ולא להביא סוגיא דפרק הקומץ דלא מכרעא מלתא ותו דאי אסיקי אדעתייהו בהכי לומר דדוקא בהמניח תפילין אחר שקיעת החמה הוא דס"ל לר"י דהשמר דעשה לאו משום דפי' לאו אבל בלא הניח תפילין ביום מודה ר"י, א"כ דקרי להו מאי קרי להו והא פשיטא ודאי דהשמר בנגע הצרעת לר"י לאו הוא דומיא דהמניח תפילין אחר שקיעת החמה ולכן ליישב לקושיא דידן נראה דס"ל להתוס' ז"ל דדוקא גבי מניח תפילין אחר שקיעת החמה ס"ל לר"א דהשמר דעשה עשה משום דעיקר קרא דושמרת את החוקה כו' בעשה הוא דכתיב שיניח תפילין ביום אלא דמדכתיב מימים ימימה דרשינן ימים ולא לילות והלכך ס"ל לר"א דאינו עובר בלאו משום דושמרת אעיקר מ"ע קאי וכאלו אמר הזהר והשמר שתניח תפילין ביום אמנם גבי השמר בנגע הצרעת עיקר קרא ל"ת הוא שיזהר וישמר מלקוץ את הבהרת והלכך לכ"ע ל"ת הוא כנ"ל ודוק. ולקושיא ראשונה נראה לי לומר דקושית התוס' ודאי היא לר"א דס"ל דהשמר דעשה עשה מה יענה להך ברייתא משום דס"ל דע"כ ללישנא קמא דקאמר דברייתא הכי קאמר ביום הח' אפילו בצרעת ק"ו משבת כו' הדר קאמר ממאי דשבת חמורה כו' ע"כ דס"ל דצרעת עשה ול"ת ולא אתי עשה דמילה ודחי עשה ול"ת דצרעת ומשו"ה הוצרך לאתויי מק"ו דשבת והדר קאמר ממאי דשבת חמורה כו' ואצטריך קרא דבשר לומר אפילו בצרעת אמנם אי ס"ל דהשמר בנגע הצרעת עשה הוא ואין בו ל"ת כלל א"כ ל"ל לברייתא לומר דמילה דוחה את הצרעת מק"ו דשבת עד דאיצטרך קרא דבשר לומר אפילו בצרעת הא בלאו קרא נמי ת"ל דאתי עשה אלים דמילה דנכרתו עליה י"ג בריתות ודחי עשה דצרעת ובהדיא אמרינן בפסחים דף נ"ט ע"א דאתי עשה אלים דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה מסברא בעלמא אע"ג דהתם ליכא קרא להכי וכבר כתבו התוס' שם דאע"ג דקי"ל דאין עשה דוחה את ל"ת אלא דוקא בעידנא דקא מעקר לאו מקיים העשה אפ"ה גבי עשה קיל ואע"ג דבעידנא דמיעקר האי עשה לא מקיים האי עשה אפ"ה אתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה וא"כ ה"נ מסברא בעלמא היל"ל דאתי עשה דמילה דאלים ודחי עשה דהשמר בנגע הצרעת וא"כ קרא למה לי ואהא תירץ שפיר דהכא לכ"ע לאו הוא כנ"ל נכון ליישב דבריהם ומ"ש הרא"ם דמ"ש ביומא השמר דעשה עשה פי' אחר יש בו ואין כאן מקומו נראה שכונתו למ"ש בסדר כי תצא בד"ה מוצא שפתיך וז"ל אבל רש"י ז"ל כתב בפ' ראה בפ' תשמרו לעשות ליתן ל"ת על עשה האמור בפ' שכל השמר לשון ל"ת הוא אלא שאין לוקין על השמר דעשה וא"כ פי' השמר דעשה עשה אינו אלא לענין שאין לוקין עליו כמו בעשה אבל לעולם ל"ת הוא עכ"ל אלא שדבריו תמוהים בעיני דא"כ מאי פריך בפרק המוצא תפילין אלא הא דתנן הפסח והמילה מ"ע לימא דלא כר"ע דאי כר"ע לאו נמי איכא ומשני אפילו תימא ר"ע כו' השמר דעשה עשה ומאי משני הא השמר דעשה עשה אינו אלא לענין מלקות שאין לוקין עליו כמו בעשה אבל לא תעשה הוא וליכא למימר דכיון דאין לוקין עליו מש"ה אין חייבין עליו חטאת דא"כ למאי איצטרך לטעמא דהשמר דעשה עשה הא בלא"ה נמי אין בו מלקות משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה וצ"ע:<br><b> וראיתי </b> להרא"ם בפ' יתרו ד"ה זכור ושמור שכתב וז"ל וכן כתב הרמב"ן שרבותינו הקפידו בזה כו' מפני שזכור מ"ע כו' ושמור אצלם מצות ל"ת שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת כו' אך קשה דא"כ יהיה קידוש היום עשה ול"ת ועוד האי שמור השמר דעשה הוא דכל השמר דעשה עשה כדאיתא פ"ב דיומא ואע"פ שפי' הרמב"ן ז"ל לקדשו שלא נחללנו מ"מ כיון שהוא בצורת עשה אינו אלא עשה כו' יע"ש:<br><b> וראיתי </b> למוהר"ש אלגאזי בספר זהב שיבה דקס"א ע"ב שתמה על הרא"ם ז"ל דאישתמיט מיניה מ"ש הוא עצמו בפ' כי תצא דסובר רש"י דכי אמרינן השמר דעשה עשה אינו אלא לענין שאין לוקין עליו כמו בעשה ולעולם ל"ת הוא ועוד הקשה עליו שהרי התוס' שם בפ"ב דיומא כתבו וז"ל אע"ג דר"י ס"ל בפ' הקומץ דהשמר דעשה נמי לאו הוא כו' וא"כ מה הקשה להרמב"ן ז"ל מנ"ל הוא יפרש דהך ברייתא דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו אתיא כר"י א"ד יע"ש. והנה מ"ש דאשתמיט מיניה דרא"ם מ"ש הוא עצמו בפ' כי תצא אחר המחילה אומר אני דאדרבא אישתמט מיניה מ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' משפטים ד"ה ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו וכתבנו לשונו לעיל דמבואר מדבריו דס"ל להרמב"ן דמ"ש השמר דעשה עשה דברים כפשטם דהיינו עשה ממש וא"כ מבואר הוא דהיינו מאי דק"ל להרא"ם ז"ל לפום שיטתיה דהרמב"ן ועי' במ"ש הרא"ם ז"ל בפ' משפטים ד"ה הנזכר וזה פשוט. גם מ"ש דהרמב"ן יפרש דהך ברייתא דזכור ושמור בדיבור אחד נאמר אתיא כר"י איני יודע איך הפה יכולה לדבר דר"ל דפרק שני דיומא ור"א דפ' הקומץ פליגי אברייתא דזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו וכי ר"א ור"ל תנאי נינהו וכבר התוס' פ"ק דר"ה דף ו' ד"ה תשמור זו מל"ת כתבו תימא הא אמרינן בפרק המוצא תפילין כו' וכן בפ' שני דיומא כו' השמר דעשה עשה והאי נמי השמר דעשה הוא כו' ולפי דברי הרב ז"ל מאי ק"ל אימא דהך ברייתא דתשמור זו מל"ת אתיא כר"י אלא ודאי דליתא:<br><b> עוד </b> כתב הרב הנזכר ז"ל וז"ל והרב חידושי הגדות כתב על קושיות הרא"ם דלק"מ דע"כ לא אמרינן דהשמר דעשה עשה אלא היכא דלא שייך במצוה ההיא ל"ת ואשתמיטתיה דבמנחות פ' הקומץ אמרינן המניח תפילין אחר שקיעת החמה דר"א סבר דעובר בעשה ור"י סבר דעובר בלאו ומסיק מס' השמר דעשה עשה, והתם שייך לאו לא תניח תפילין אחר שקיעת החמה ולא היה לו להשיג על הגאון אלא דלא היה לו להביא ההיא דאיכא למדחי והיה ליה להביא ההיא דמנחות דמשם ראיה כמ"ש עכ"ד. ולע"ד אחר המחילה לא ירד לכונת מהרש"א ז"ל שכונתו מבוארת דע"כ לא אמרינן דהשמר דעשה עשה אלא היינו היכא דלא בא כתוב במצוה ההיא ל"ת כההיא דעינוי וכן ההיא דמניח תפילין אחר שקיעת החמה אע"ג דהוי ל"ת שלא יניח תפילין אחר שקיעת החמה מ"מ אין בכתוב ל"ת על הדבר משא"כ בזכור ושמור שבא בכתוב מפורש ל"ת על הדבר כדכתיב לא תעשה כל מלאכה אית לן למיזל בתר כללין דהשמר פן ואל אינו אלא ל"ת ולומר דשמור על לא תעשה כל מלאכה דכתיב בתריה קאי וזה מבואר למעיין שם בדבריו והנה הרב ז"ל כתב כן מסברא דנפשיה ואנכי הרואה שדבריו הן הן דברי התוס' בפ"ק דר"ה ד"ה תשמור זו מל"ת שהקשו שם שהרי השמר דעשה עשה ותירץ דתפילין לאחר שקיעת החמה דקאי אעשה דהנחת תפילין הוי עשה אבל תשמור דהכא קאי אלא תאחר דלעיל מיניה שישמור ולא יאחר כו' ע"ש. וא"כ ה"נ איכא למימר הכא דשמור אלא תעשה כל מלאכה דכתיב בתריה קאי שישמור שלא יעשה מלאכה ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ddcb9a2595ad7c8c22b246a5af901c197665fdfb
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Ahavah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,76 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tefillin, Mezuzah and the Torah Scroll
+שער המלך על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Tefillin,_Mezuzah_and_the_Torah_Scroll
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וכן </b>
+<b> שבתות וי"ט אינן זמן תפילין שנאמר והיה לאות כו'.</b> הנה התוס' סוף פ"ק דיו"ט דף ט"ו ע"א ד"ה הרי קאמר כתבו וז"ל אבל תפילין נהי דשבת וי"ט לאו זמן תפילין הם מ"מ ליכא איסור להניחן וכתב הר"ב תי"ט וז"ל האמת כי שבת לאו זמן תפילין אבל לא למימרא דלמ"ד שבת זמן תפילין דכ"ש דשרי אלא איפכא דלמ"ד שבת ז"ת אסור גזירה שמא תפסק רצועה כ"ש כמ"ש הר"ן בריש פ' בתרא דעירובין והשתא הך סתמא דלא כהלכה שפסק הר"ב בעירובין ומיהו י"ל דסברתו כמ"ש התוס' במס' שבת ד"ס דמש"ה החמירו בסנדל אע"ג דניאותין ממנו בחול הואיל ובאת תקלה על ידו כו' והשתא תפילין אע"ג דאיכא איסורא כי מנח להו למ"ד שבת זמן תפילין אפ"ה שרי הואיל וניאותין ממנו בחול עכ"ד ואין דבריו מובנים אצלי דמ"ש הרב ז"ל בריש פ"ק דעירובין דחכמים גזרו עליהן גזירה שמא תפסק רצועה היינו לצאת בהן לר"ה אבל להניחן בביתו ה"נ דיכול להניחן ואי ס"ל להר"ב תי"ט דכיון דחכמים גזרו עליהן לצאת בהן לר"ה בחצר נמי אסור וכמ"ש הרב בריש פ"ו דשבת דמ"א וז"ל לר"ה אבל לחצר שרי וכל הנזכר למעלה אפילו בחצר אסורים ובכבול התירו כדי שלא תתגנה על בעלה יע"ש. א"כ למ"ד שבת לאו זמן תפילין נמי איכא למימר ג"כ הך גזירה שמא תפסק רצועה ויהא אסור להניחן מה"ט ואולי שהרב ז"ל סובר דכיון דשבת לאו זמן תפילין הו"ל מלתא דלא שכיח שיניחם בשבת ולא גזרו בהו רבנן וזה דוחק ותו שהרי התוס' במנחות דף ל"ו ע"ב ד"ה אי קסבר כתבו דאפילו לרב דאמר בפרק במה אשה כ"מ שאסרו חכמים לצאת בהן לר"ה אפילו בחצר אסור מודה הוא בתפילין דשרו בחצר משום דכיון דעשויין למשמש בהן כל שעה מדכר דכיר ולא חיישינן דלמא אתי לאפוקי בהו לר"ה והוכיחו כן מאותה סוגיא ע"ש. וא"כ איכא למימר שזה ג"כ דעת הרע"ב ז"ל אלא שדבריהם שם נראה דסותרין למ"ש הכא שכתב שם וז"ל וא"ת א"כ כי אמר רב כ"מ שאסרו חכמים לצאת בהן לר"ה אסור נמי בחצר חוץ מכבול ופאה נכרית הול"ל נמי חוץ מתפילין ותירץ הכא משום דלמ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא לא שייך למימר חוץ מתפילין ע"ש. משמע דס"ל דלמ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא אסור להניחן בשבת ואלו ממ"ש הכא משמע דס"ל דמותר להניחן. ותו קשה לפי שיטתם דהכא מההיא דגרסינן בסנהדרין דס"ח כשחלה ר"א נכנסו ר"ע וחבריו כו' ואותו היום ע"ש היה ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו ופירש"י שם לחלוץ תפיליו של אביו דקסבר שבת לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחן שמא יצא בהן לר"ה עיי"ש. הרי בהדיא דאסור להניח תפילין בשבת וכדאמרינן התם היאך מניחין איסור סקילה ועוסקים באיסור שבות וכן יש לתמוה על רש"י ז"ל שדבריו סתרי אהדדי דבפ"ק די"ט כתב דלאתויי תפילין אתא דא"נ מנח להו ליכא איסורא ועיין במג"א ז"ל סימן ש"ח ס"ק י"א. ולכן היה נ"ל שאף רש"י והתוס' לא כתבו דמותר להניחן אלא דוקא בי"ט אבל בשבת גזרו שלא להניחן שמא יצא בהן לר"ה ומפסיק רצועה ואתי לאתויי ד"א וחייב עליו חטאת וז"ש רש"י דא"נ מנח להו בי"ט ליכא איסור דקדק לומר ביום טוב לאשמועינן דוקא בי"ט דקיל לא גזרו אבל בשבת אסור ואף דברי התוס' ז"ל יש לפרשם בכה"ג וכונתם לומר דאע"ג דשבת וי"ט לאו זמן תפילין מ"מ ליכא איסורא להניחן מצד עצמם אלא משום גזירה שמא יצא בהן לר"ה וכיון שכן איכא למימר דלא גזרו אלא בשבת אלא שמרן ב"י בסימן ש"ח כתב שדעת רש"י והתוס' והר"ן דבשבת נמי מותר להניחן וכיון שכן צריך עיון מההיא דסנהדרין ותו דנמצאו דבריהם סותרים למ"ש במנחות ואפשר לומר דמה שכתבו התוס' ורש"י בשמעתין דתפילין מותרין להניחן בשבת היינו משום דס"ל כר' ענני בר ששון דקאמר בפ' במה אשה משמיה דרבי ישמעאל דהכל ככבול וכן הוא דעת ר"ת ז"ל דמ"ש שם ד"ה רב ענני ומ"ש במנחות דלמ"ד שבת לאו זמן תפילין אסור להניחן לא כתב כן אלא לרב דמשום הכי ל"ק חוץ מתפילין משום דלמ"ד שבת לאו זמן תפילין אסור להניחן אליבא דר' הוא אמנם למאי דקי"ל כרב ענני בר ששון ה"נ דמותר להניחן ומעתה מתרצתא היא ההיא דסנהדרין דאיכא למימר דר"א דקאמר מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות דמשמע דאיכא איסורא בהנחתן היינו משום דס"ל כרב דכ"מ שאסרו חכמים לצאת בהן לר"ה אפילו בחצר אסור וכסתמא דמתניתין דפרק במה אשה דס"ל הכי דתנאי נינהו כדאיתא התם ולפ"ז צ"ל דסתמא דהכא פליגי אסתמא דמתני' דפרק במה אשה אלא שלדברי הר"ן ז"ל לא יתכן תירוץ זה שהרי הרי"ף ז"ל בפ' במה אשה פסק הלכה כרב ומשום דסתם לן תנא כותיה והר"ן לא חלק עליו שם משמע דהכי ס"ל ובשמעתין כתב דתפילין מותר להניחן בשבת וא"כ לדבריו תקשי ליה ההוא דסנהדרין ואפשר דמ"ש הר"ן ז"ל דמותר להניחן בשבת היינו דוקא בבית או בחצר המעורבת וס"ל כדעת רבינו והרמ"ה ז"ל שכתב בפרק במה אשה דלא אסרו אלא בחצר שאינה מעורבת יע"ש. אלא דקי"ל לדעת רבינו והרמ"ה מההיא דסנהדרין שהרי ההיא דר"א בבית היה ואפ"ה קרי ליה איסור שבות משמע דאיכא איסורא וגדולה מזו כתבו התוס' שם דאע"ג דר"א חולה היה ולא היה זז ממקומו קרי ליה איסור שבות דכל שאסרו חכמים לצאת לר"ה אפילו בחצר אסור ואפילו יושב במקום אחד יע"ש. ואפשר לומר דרבינו והרמ"ה ז"ל מפרשי ההיא דקאמר ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו שלא כפירש"י שפירש לחלוץ תפיליו של אביו אלא על עצמו קאמר והורקנוס היה רוצה לצאת לר"ה או לחצר שאינה מעורבת ומש"ה קרי ליה איסור שבות ודוק. ודע דמסוגיא זו ק"ל לכאורה ממ"ש מרן ז"ל בהלכות תפילין ס"ס כ"ט לחד תירוצא שדעת רבינו האי גאון ז"ל דאיסור נמי איכא אם מניחן בשבת וי"ט וקרא דוהיו לך לאות משמע ליה דממעטינן דשבתות וי"ט דאסור להניח תפילין בהן יע"ש ויש לדקדק דא"כ היכי קרי ליה איסור שבות הא איסורא נמי איכא מקרא דוהיה לך לאות וליכא למימר דס"ל לרב האי גאון ז"ל דההיא דר"א הוא משום דס"ל דשבת זמן תפילין ואפ"ה גזרו עליהן חכמים להניחן שמא יצא בהן לר"ה ודלא כפירש"י שם שהרי מההיא דמנחות מוכח בהדיא דלמ"ד שבת זמן תפילין מותר להניחן וכמ"ש התוס' שם. ויש ליישב דע"כ לא ממעטינן מקרא דוהיה לך לאות אלא דאסור להניח לכתחלה בשבת אמנם אם היו עליו מבע"י ולא סלקן משחשיכה אין כאן איסור דאורייתא וכמו שכן הוא דעת רבינו לגבי לילה דאע"ג דפסק הוא ז"ל דלילה לאו זמן תפילין מקרא דושמרת את החקה ואיסור דאורייתא איכא אפ"ה אם היו עליו מבע"י אינו חייב לסלקן כמ"ש מרן שם וא"כ בההיא דר"א כיון שהיו מונחין עליו מבע"י מש"ה קאמר דליכא אלא איסור שבות שמא יצא בהן לר"א כנ"ל ודרך אגב אומר מה שהקשה אצלי אמ"ש הטור שם אפילו בע"ש בין השמשות שצריך להסירם אין לברך וכתב מרן ז"ל שם דמה שצריך להסירם לאו משום דאסור להניחם אלא משום דכיון דאינו זמן חיובו צריך להסירם דחיישינן דלמא נפק בהו לר"ה משמע מדבריו דאפילו בחצר קאמר שצריך להסירם שמא יצא בהן לר"ה וקשה טובא שהרי בפרק הקומץ אמרינן אמר רבה בר רב הונא ספק חשיכה ספק אינה חשיכה לא חולץ ולא מניח ואוקימנא לה התם בע"ש וא"כ איך כתב הטור ז"ל דבע"ש בה"ש צריך להסירם והתוס' ז"ל שם הקשו מההיא דפ"ק דביצה דקתני יוצא אדם בתפילין עם חשיכה דמשמע דהא ספק חשכה לא ותירץ דהתם בר"ה והכא בחצר אכן למ"ש הטור דאפילו בחצר צריך להסירם קשה טובא וצ"ע כעת:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> פה ובהלכה </b> שלאחר זאת הרבה אתי בחדושי ובפרט שהרב ש"א הל' תפילין והרב המחבר הרבו לדבר לסותרים זה את זה ויש לטייל בהם ארוכות וקצרות ואין פה הגליון מספיק וזולת זאת הנה באתי רק לעורר על דבר חדש שהקשו תוס' במנחות [ל"ו א'] ד"ה משעת הנחה וכן הקשו בעירובין [צ"ז א'] לדעת ר"א שרצה לומר דצריך קשירת תפילין בכל יום א"כ אמאי אמר הש"ס עירובין לר' יהודא דקשר של תפילין הוי של קיימא הא צריך להתיר בכל יום וקשה על דבריהם למה לא הקשו יותר מזה הא ר"ת ס"ל שבת זמן תפילין ומ"ש חדשות ומ"ש ישנות. הא ישנות נמי צריך לחזור ולקשור. ואי קשירה בחדשות אסור גם בישנות אסור. דהא צריך להתיר ולקשור מחדש. ובאמת עיקר הקושיא של תוס' יש לדחות דזה קשר של קיימא לדעת רבינו אליה. דהא מקרי קשר לענין תפילין והאי דהתיר היינו על מנת לקשור יען כי זה מצות תפילין בזה לקשרן על יד בכל יום. אבל הקשר קשר של קיימא הוא דהא משעה שקושרין ע"כ נקרא קשר דאל"כ פסול. אבל קושייתינו על רבינו אליה על רבי יהודא במק"ע. היאך מניחין לדידיה תפילין בשבת הא הוי קשר והא צריך לקושרן זולת אי אמרי' דבר חדש דהא ודאי אם אדם מניח תפילין ביום וחולץ ולובשן עוד. לא מצינו לומר צריך לקשר בכל פעם ופעם אלא אם כבר קשר פעם אחד די. והיינו טעמא דלא הוי הפסק בנתיים. אבל אם חולץ חולצן בלילה דלאו זמן תפילין היה וקושרן בספק דזמן תפילין הוא צריך לקושרן עוד כמו הדין לענין ברכה. אם חולץ הרבה פעמים ביום לא צריך לברך וכמו הדין בציצית ובכל מצות יען שהפסיק בנתיים זמן שלא הי' חייב בו א"כ חל החיוב מחדש. ומצוה חדשה הוא וצריך לברך. ה"ה נמי הקשירה לר"א דצריך לקשור מחדש. כל זמן לדידן דלילה לאו זמן תפילין אבל אם הלילה זמן תפילין ואין שעה אחת מפסיק מאן יימר דצריך לקשר וא"כ ר"י דסובר שבת זמן תפילין ולילה נמי זמן תפילין כדמשמע בכ"מ דזה בזה תליא דמחד קרא נפקא ימים ולא לילות מימים חוץ משבתות וי"ט וכדאיתא במנחות [ל"ב ב'] ועיין. ולענין אם אסור להניח תפילין בשבת עיי' גם בב"י סי' כ"ט שהביא בשם הרא"ש דמותר להניח ובהרא"ש הל' תפילין כתב בפירוש דאסור להניח ועיין מהרלנ"ח הביא הב"י סי' ש"ח דהוא דקדק נמי מדברי הרא"ש דמותר להניח ובענין הנחת תפילין בלילה עיין גם בספר באר שבע מסכת כריתות. ודברי תו' ועיין דברי תו' פ"ק דר"ה [ויו א'] ד"ה תשמור זו מל"ת ועיין תשובת מהרמ"ע מפאנו ס' ק"ח ועיין בהרמב"ם פרק ח' דבחירה גבי שמירת המקדש ודוק. ועיין בפר"ח בהגהותיו על הרמב"ם הל' תפילין ועיין בלשונות הרדב"ז סי' צ"ה:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (לב) </b> שאף רש"י והתוס' לא כתבו דמותר להניחן אלא דוקא ביו"ט: וכ"כ מו"ח רבינו זצ"ל בגליון משניות המכונה תוס' דרע"ק ספ"ק דביצה. ומייתי ראיה ממ"ש התוס' בשבת דלא גרסינן דלמא מפסקי כו'. אלא דלמא מצטריך לילך לבית הכסא ואתי לאתויינהו ד' אמות בר"ה. והרי זה לא שייך ביו"ט דכיון דמטלטלן לצרכו לחזור וללבשן אח"כ הוי הוצאה לצורך וע"ש:<br><b> (לג) </b> ואפ"ל דרבינו והרמ"ה ז"ל מפרשי' ההיא דקאמר ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו כו' על עצמו קאמר: אם כנים דברי הגאון זצ"ל בפירושו זה. נתיישב בזה מה דתמהתי מאז. אמאי לא פשיט הש"ס במ"ק דף ט"ו האיבעי דשם. אי מנודה אסור בתפילין. מהא דר"א שהי' מניח תפילין אע"ג דמנודה היה שהרי חש בעצמו לנדוי שנדוהו. אבל לפ"ז אי קאי אתפילין דהורקנוס בנו. ניחא. ועיין בפ' הזהב דף נ"ט בתוס' שם. ונזכרתי כי בזמן רב אחר שהקשיתי קושיא הנ"ל. מצאתי בגליון תוס' נדה דף ז' ריש ע"ב שהקשו ג"כ קושיא זו והניחו שם בקושיא:<br><b> (לד) </b> דאפי' לר"י דעובר בל"ת אין בו מלקות משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה: נ"ב. קצת קשה. דהא משכחת לה מעשה כשהסירן מעליו כשהאיר היום ומיירי שהיו עליו מיום אתמול דלא הסירן בלילה. וכשהאיר יום שני הסירו מעליו. וצ"ל משום דא"א לצמצם. וממ"נ אי בשעה שהסירן לילה היה. אדרבה הרי חייב להסירן: ואם כבר האיר היום קצת בעודן עליו. א"כ הרי ברגע זו יצא ידי חובת תפילין דיום שני. אלא דמ"מ כיון דחיוב הנחת תפילין אינו אלא משיכיר את חבירו ברחוק ד' אמות. א"כ אם היו עליו מאתמול וכנ"ל. והסירן קודם שיכיר כו'. כיון דתו לאו לילה הוא אפשר דחשיב מעשה. לחייבו מלקות אם לא הניחן אח"כ ביום:<br><b> (לה) </b> אין בו מלקות משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה: אני תמה על תמיהתו זו שתמה על הרא"ם דהא ר' עקיבא ס"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו דמשום הכי המקיים כלאים בכרם לוקה. ובריש מכות הגרסא ר' יעקב אומר לא מן השם כו'. ולא ר' עקיבא. וכדעת הערוך. ולמה לא נימא דהרא"מ ס"ל שגם דעת רש"י כן. (ודלא כהתוס' שפירשו דהמקיים כלאים היינו שעשה גדר סביב הכלאים) ומשום הכי ע"כ צריך הש"ס לומר דס"ל דהשמר דעשה עשה והיינו דל"ת דהשמר הוי כעשה דאין לוקין עליה. דאי הוה כל"ת דעלמא היו לוקין עליה. אי מתניתין כר' עקיבא אתיא דהא ס"ל דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו:
+
+Halakhah 11
+
+<b>וכל </b>
+<b> המניח תפילין אחר שתשקע החמה עובר בלאו כו'.</b> כתב מרן ופסק רבינו כר"י דהשמר דעשה נמי לאו הוא וכן מבואר ממה שפסק רבינו פ"א מהלכות בית הבחירה הלכה ב' וז"ל שמירה זו מצותה כל הלילה כו' ואם בטלו שמירה זו עברו בל"ת שנאמר ושמרתם את משמרת הקודש כו' אע"ג דקרא דושמרתם עשה הוא אפ"ה פסק כר"י דהשמר דעשה נמי לאו וכ"מ בס' מוהר"ח אלפ' אנדארי בס' דרך הקודש יע"ש גם דעת רש"י נראה כן ממ"ש בפי' החומש פרשת משפטים בד"ה וכל אשר אמרתי אליכם תשמרו וז"ל לעשות כל מצות עשה באזהרה שכל שמירה שבתורה אזהרה היא במקום לאו נראה שדעתו לפסוק כר"י והרמב"ן טען עליו ואמר שכבר אמרו ביומא השמר דעשה עשה ולכאורה הוא תמוה איך אישתמט מיניה להרמב"ן הא דפרק הקומץ דס"ל לר"י דהשמר דעשה לאו וא"כ מבואר שדעת רש"י לפסוק כר"י וההיא דיומא לא קשיא כלל כמ"ש התוס' שם דמשני הכי משום דר"ל דהוא מאריה דשמעתתא ופליג אר"י וכן תמה עליו מוהרח"א בס' דרך הקודש גם הרא"ם אחר שהאריך לסתור דברי הרמב"ן כתב ומ"ש ביומא השמר דעשה עשה פי' אחר יש בו אין כאן מקומו ולא ידענו פי' ואם נאמר שמ"ש פירוש אחר יש בו היינו מ"ש התוס' שם דההיא דיומא אתיא אליבא דר"ל הא ודאי לא ניתן ליאמר כלל דלשון פי' אחר יש בו אין זה במשמע כלל. ואולם אחר ההשקפה נראה שדעת הרמב"ן כמ"ש התוס' בעירובין דצ"ו ד"ה השמר דעשה וז"ל ואפילו ר"י דאמר השמר דעשה נמי לאו הוא ולהכי המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בלאו מודה הוא שאם לא הניח תפילין ביום שאינו לוקה דלענין הנחת היום השמר דעשה עשה הוא כמו לענין עשיית הפסח דאמר הכא דהוי עשה משום דהוי קום עשה ודוקא לענין הנחת תפילין בלילה הוא דקאמר ר"י דלאו הוא כמו השמר בנגע הצרעת כו' משום דפי' לאו הוא השמר שלא תקוץ ע"כ וא"כ מבואר הוא דהיינו מה שטען הרמב"ן על רש"י שכתב לעשות כל מצות עשה באזהרה דכיון דהוי קום עשה לכ"ע דהשמר דעשה עשה ואפילו ר"י לא קאמר אלא דוקא במניח תפילין אחר שקיעת החמה משום דפי' לאו הוא כמ"ש התוס' וראי' מההיא דעירובין דקאמר דלר"מ דס"ל דושמרת את החקה הזאת למועדה אפסח קאי אין בו לאו משום דהשמר דעשה עשה, ולדעת רש"י ורבינו דס"ל דהשמר דקום עשה נמי לאו הוא ממ"ש דאם ביטל משמרת המקדש עובר בל"ת אע"ג דקום עשה הוא צ"ל דס"ל דההיא דעירובין דאמרינן אפילו תימא ר"ע השמר דעשה עשה אתיא כר"א דס"ל דהשמר דעשה עשה אבל לר"י דקי"ל כותי' מתני' דכריתות דקתני הפסח והמילה מ"ע לא אתיא כר"ע ושוב ראיתי להתוס' פ"ק דר"ה ד"ו ד"ה תשמור שבתחלת דבריהם רצו לומר דההיא דעירובין לא אתיא אליבא דר"י וכמ"ש ושוב דחו זה וכתבו דלא יתכן דבפ"ק דכריתות אמרינן גבי אוב וידעוני דר"י לא אמר כר"ל דקסברי מאן תנא כריתות ר"ע היא הרי דר"י גופי' ס"ל דמתני' ר"ע היא וא"כ תקשי ליה לנפשיה דלר"ע פסח לאו נמי איכא וא"כ דק"ל לדעת רש"י והרמב"ם מה יענו לההיא דעירובין ונלע"ד ליישב ע"פ מ"ש ר"פ אלו הן הלוקין א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא חייבי כריתות לא צריכי התראה שהרי פסח ומילה ענש אע"פ שלא הזהיר ופריך ודלמא אזהרה לקרבן הא פסח ומילה דלית בהו אזהרה לא מייתי קרבן ומשני התם לאו ה"ט אלא משום דאיתקש כל התורה לע"ז מה ע"ז שב ואל תעשה אף כל שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום עשה והתוס' שם ד"ה הקשו דא"כ מאי פריך בפ' המוצא תפילין לימא מתני' דלא כר"ע דאי כר"ע לאו נמי איכא ומאי קושיא הא אע"ג דבפסח אית ביה אזהרה אפ"ה שפיר קתני מתני' דלא מייתי קרבן משום דהוי קום עשה ואיתקש כל התורה לע"ז ותירץ דלישנא דמתני' דקתני הפסח והמילה מ"ע משמע דאין בו שום לאו כלל יע"ש. ואולם לשון רש"י שכתב בעירובין ד"ה כו' ואין חטאת באה אלא על לאו שיש בו ק' טובא לפ"ז שהרי מסקנא דהתם היא דקרבן לא בעי אזהרה כי על כן הנראה ודאי דס"ל לרש"י דלשינוייא דרבינא דהתם דקאמר לעולם כדאמרינן מעיקרא כו' ס"ל דבעי אזהרה לקרבן והטעם דפסח ומילה דאינו קרבן וההיא דפרכינן בעירובין דאי ר"ע לאו נמי איכא לאו משום לישנא הא פסח ומילה מ"ע הוא דק"ל כמ"ש התוס' אלא משום דס"ל דטעמא דפסח ומילה דלא מייתי קרבן הוא משום דלית בהו לאו וקרבן בעי אזהרה כדס"ל לרבינא ומש"ה פריך שפיר דלר"ע לאו נמי איכא וליתי קרבן ואהא הוצרכו לשנויי משום טעמא דהשמר דעשה עשה אמנם לרבא דס"ל דקרבן לא בעי אזהרה וטעמא דפסח ומילה משום דהוקשה כל התורה כולה לע"ז כו' מתני' דכריתות ומאי מ"ע דקתני כלומר קום עשה וא"כ מעתה מתרצתא היא קו' התוס' בהכי דלר"י דס"ל דהשמר דעשה לאו לא תיקשי לי' מתני' דכריתות משום דס"ל כרבא דקרבן לא בעי אזהרה כנ"ל נכון:<br><b> ואין </b> להקשות לדעת רש"י והרמב"ן דס"ל דהשמר בקום עשה נמי לאו הוא דא"כ משמע דלר"י דס"ל דהשמר דעשה נמי לאו היא אם לא הניח תפילין ביום ה"נ דעובר בל"ת דומיא דושמרתם את משמרת הקודש וא"כ קשה אדקא מפלגי בהניח תפילין אחר שקיעת החמה ליפלגו בלא הניח תפילין ביום דהוי רבותא טפי דאפילו השמר דקום עשה נמי לאו הוא די"ל דר"א נקט למילתיה בהמניח תפילין בלילה משום דהוי רבותא טפי לדידיה ואהא פליג ר"י וא"נ דגבי מי שלא הניח תפילין ביום לא פליג משום דלא נפקא מינה מידי דאפילו לר"י דעובר בל"ת אין בו מלקות משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה. אבל במניח תפילין אחר שקיעת החמה קמפלגי שפיר דנ"מ לענין מלקות אך ק"ל שרבינו כתב בסוף הפרק דאם עבר ולא הניח תפילין ביום עובר בח' עשה ולפי שיטתו דס"ל דהשמר דקום עשה נמי לאו הוא היל"ל דעובר נמי בל"ת דומיא דשמירת המקדש וכבר ראיתי בס' מרכבת המשנה שצדד לומר שרבינו פוסק כר"ע דקרא דושמרת את החקה הזאת אפסח קאי ועובר בל"ת דקאמר אסמכתא בעלמא הוא אסתייעא מלתיה ממה שלא כתב דאם לא הניח תפילין ביום עובר בל"ת אלא דכפי זה ק"ל דא"כ בפ"א מהלכות ק"פכתב דאם עבר ולא הקריב ק"פ ביטל מ"ע וכפי זה היל"ל דעובר על ל"ת דומיא דשמירת המקדש והדבר צריך ישוב לעת הפנאי והתוס' בפרק ר"א דמילה דקל"ב ע"ב ד"ה האי עשה ול"ת כתבו וז"ל השמר היינו לאו ולעשות היינו עשה ואע"ג דאמרינן השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה מ"מ לאו מ"ע הוא אלא ל"ת דאמר רחמנא הזהר פן תקוץ בהרת ע"כ. וקשה טובא דמאי קושיא מההיא דהקומץ הא פלוגתא דר"א ור"י היא שם וקי"ל כר"י כמ"ש משם רבינו וא"כ סתמא דתלמודא אתיא כר"י דהשמר דעשה נמי לאו וליכא למימר דכונתם להקשות אליבא דר"א היאך יפרש הברייתא הא ודאי לק"מ דאיכא למימר דר"א יפרש הברייתא כלישנא קמא דהתם וכבר ראיתי למורי הרב ז"ל בס' לשון ערומים בלשונות הרא"ם דף י"ד ע"ד תמה עליהם בזה עי"ש ותו ק"ל בתי' שכתבו מ"מ לאו מ"ע הוא אלא ל"ת דאמר רחמנא הזהר פן תקוץ בהרת כו' דהא ה"נ גבי המניח תפילין נמי ל"ת הוא דאמר רחמנא הזהר שלא תניח תפילין בלילה וכמ"ש בעירובין דר"י ל"ק דעובר אל"ת אלא במניח תפילין בלילה משום דפי' לאו הוא כמו השמר בנגע הצרעת והיה נראה ליישב לכל זה שכונתם במ"ש ואע"ג דאמרינן השמר דעשה עשה למ"ש בעירובין דע"כ לא פליג ר"י וס"ל דהשמר דעשה לאו אלא דוקא במניח תפילין בלילה משום דפי' לאו הוא אבל אם לא הניח תפילין ביום אפילו ר"י מודה דהשמר דקום עשה עשה וז"ש ואע"ג דאמרינן בסו"פ הקומץ דהשמר דעשה עשה כלומר כשלא הניח תפילין ביום דאפילו ר"י מודה ומשמע להו הכי מדנקטי לפלוגתייהו בהניח תפילין אחר שקיעת החמה ולא נקטי לפלוגתייהו באם לא הניח תפילין ביום משמע דבהא אפי' ר"י מודה ואהא תירץ דגבי השמר בנגע הצרעת לאו מ"ע אלא ל"ת וכמ"ש בעירובין וסוגיא דשבת אתיא כר"י, כך הי' נראה ליישב דבריהם. האמנם הא ודאי ליתא דכולי האי ודאי לא הו"ל למסתם סתומי והו"ל להביא סוגיא דפרק המוצא תפילין דמשם באר"ה דהשמר דקום עשה לכ"ע עשה הוא ולא להביא סוגיא דפרק הקומץ דלא מכרעא מלתא ותו דאי אסיקי אדעתייהו בהכי לומר דדוקא בהמניח תפילין אחר שקיעת החמה הוא דס"ל לר"י דהשמר דעשה לאו משום דפי' לאו אבל בלא הניח תפילין ביום מודה ר"י, א"כ דקרי להו מאי קרי להו והא פשיטא ודאי דהשמר בנגע הצרעת לר"י לאו הוא דומיא דהמניח תפילין אחר שקיעת החמה ולכן ליישב לקושיא דידן נראה דס"ל להתוס' ז"ל דדוקא גבי מניח תפילין אחר שקיעת החמה ס"ל לר"א דהשמר דעשה עשה משום דעיקר קרא דושמרת את החוקה כו' בעשה הוא דכתיב שיניח תפילין ביום אלא דמדכתיב מימים ימימה דרשינן ימים ולא לילות והלכך ס"ל לר"א דאינו עובר בלאו משום דושמרת אעיקר מ"ע קאי וכאלו אמר הזהר והשמר שתניח תפילין ביום אמנם גבי השמר בנגע הצרעת עיקר קרא ל"ת הוא שיזהר וישמר מלקוץ את הבהרת והלכך לכ"ע ל"ת הוא כנ"ל ודוק. ולקושיא ראשונה נראה לי לומר דקושית התוס' ודאי היא לר"א דס"ל דהשמר דעשה עשה מה יענה להך ברייתא משום דס"ל דע"כ ללישנא קמא דקאמר דברייתא הכי קאמר ביום הח' אפילו בצרעת ק"ו משבת כו' הדר קאמר ממאי דשבת חמורה כו' ע"כ דס"ל דצרעת עשה ול"ת ולא אתי עשה דמילה ודחי עשה ול"ת דצרעת ומשו"ה הוצרך לאתויי מק"ו דשבת והדר קאמר ממאי דשבת חמורה כו' ואצטריך קרא דבשר לומר אפילו בצרעת אמנם אי ס"ל דהשמר בנגע הצרעת עשה הוא ואין בו ל"ת כלל א"כ ל"ל לברייתא לומר דמילה דוחה את הצרעת מק"ו דשבת עד דאיצטרך קרא דבשר לומר אפילו בצרעת הא בלאו קרא נמי ת"ל דאתי עשה אלים דמילה דנכרתו עליה י"ג בריתות ודחי עשה דצרעת ובהדיא אמרינן בפסחים דף נ"ט ע"א דאתי עשה אלים דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה מסברא בעלמא אע"ג דהתם ליכא קרא להכי וכבר כתבו התוס' שם דאע"ג דקי"ל דאין עשה דוחה את ל"ת אלא דוקא בעידנא דקא מעקר לאו מקיים העשה אפ"ה גבי עשה קיל ואע"ג דבעידנא דמיעקר האי עשה לא מקיים האי עשה אפ"ה אתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה וא"כ ה"נ מסברא בעלמא היל"ל דאתי עשה דמילה דאלים ודחי עשה דהשמר בנגע הצרעת וא"כ קרא למה לי ואהא תירץ שפיר דהכא לכ"ע לאו הוא כנ"ל נכון ליישב דבריהם ומ"ש הרא"ם דמ"ש ביומא השמר דעשה עשה פי' אחר יש בו ואין כאן מקומו נראה שכונתו למ"ש בסדר כי תצא בד"ה מוצא שפתיך וז"ל אבל רש"י ז"ל כתב בפ' ראה בפ' תשמרו לעשות ליתן ל"ת על עשה האמור בפ' שכל השמר לשון ל"ת הוא אלא שאין לוקין על השמר דעשה וא"כ פי' השמר דעשה עשה אינו אלא לענין שאין לוקין עליו כמו בעשה אבל לעולם ל"ת הוא עכ"ל אלא שדבריו תמוהים בעיני דא"כ מאי פריך בפרק המוצא תפילין אלא הא דתנן הפסח והמילה מ"ע לימא דלא כר"ע דאי כר"ע לאו נמי איכא ומשני אפילו תימא ר"ע כו' השמר דעשה עשה ומאי משני הא השמר דעשה עשה אינו אלא לענין מלקות שאין לוקין עליו כמו בעשה אבל לא תעשה הוא וליכא למימר דכיון דאין לוקין עליו מש"ה אין חייבין עליו חטאת דא"כ למאי איצטרך לטעמא דהשמר דעשה עשה הא בלא"ה נמי אין בו מלקות משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה וצ"ע:<br><b> וראיתי </b> להרא"ם בפ' יתרו ד"ה זכור ושמור שכתב וז"ל וכן כתב הרמב"ן שרבותינו הקפידו בזה כו' מפני שזכור מ"ע כו' ושמור אצלם מצות ל"ת שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת כו' אך קשה דא"כ יהיה קידוש היום עשה ול"ת ועוד האי שמור השמר דעשה הוא דכל השמר דעשה עשה כדאיתא פ"ב דיומא ואע"פ שפי' הרמב"ן ז"ל לקדשו שלא נחללנו מ"מ כיון שהוא בצורת עשה אינו אלא עשה כו' יע"ש:<br><b> וראיתי </b> למוהר"ש אלגאזי בספר זהב שיבה דקס"א ע"ב שתמה על הרא"ם ז"ל דאישתמיט מיניה מ"ש הוא עצמו בפ' כי תצא דסובר רש"י דכי אמרינן השמר דעשה עשה אינו אלא לענין שאין לוקין עליו כמו בעשה ולעולם ל"ת הוא ועוד הקשה עליו שהרי התוס' שם בפ"ב דיומא כתבו וז"ל אע"ג דר"י ס"ל בפ' הקומץ דהשמר דעשה נמי לאו הוא כו' וא"כ מה הקשה להרמב"ן ז"ל מנ"ל הוא יפרש דהך ברייתא דזכור ושמור בדבור אחד נאמרו אתיא כר"י א"ד יע"ש. והנה מ"ש דאשתמיט מיניה דרא"ם מ"ש הוא עצמו בפ' כי תצא אחר המחילה אומר אני דאדרבא אישתמט מיניה מ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' משפטים ד"ה ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו וכתבנו לשונו לעיל דמבואר מדבריו דס"ל להרמב"ן דמ"ש השמר דעשה עשה דברים כפשטם דהיינו עשה ממש וא"כ מבואר הוא דהיינו מאי דק"ל להרא"ם ז"ל לפום שיטתיה דהרמב"ן ועי' במ"ש הרא"ם ז"ל בפ' משפטים ד"ה הנזכר וזה פשוט. גם מ"ש דהרמב"ן יפרש דהך ברייתא דזכור ושמור בדיבור אחד נאמר אתיא כר"י איני יודע איך הפה יכולה לדבר דר"ל דפרק שני דיומא ור"א דפ' הקומץ פליגי אברייתא דזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו וכי ר"א ור"ל תנאי נינהו וכבר התוס' פ"ק דר"ה דף ו' ד"ה תשמור זו מל"ת כתבו תימא הא אמרינן בפרק המוצא תפילין כו' וכן בפ' שני דיומא כו' השמר דעשה עשה והאי נמי השמר דעשה הוא כו' ולפי דברי הרב ז"ל מאי ק"ל אימא דהך ברייתא דתשמור זו מל"ת אתיא כר"י אלא ודאי דליתא:<br><b> עוד </b> כתב הרב הנזכר ז"ל וז"ל והרב חידושי הגדות כתב על קושיות הרא"ם דלק"מ דע"כ לא אמרינן דהשמר דעשה עשה אלא היכא דלא שייך במצוה ההיא ל"ת ואשתמיטתיה דבמנחות פ' הקומץ אמרינן המניח תפילין אחר שקיעת החמה דר"א סבר דעובר בעשה ור"י סבר דעובר בלאו ומסיק מס' השמר דעשה עשה, והתם שייך לאו לא תניח תפילין אחר שקיעת החמה ולא היה לו להשיג על הגאון אלא דלא היה לו להביא ההיא דאיכא למדחי והיה ליה להביא ההיא דמנחות דמשם ראיה כמ"ש עכ"ד. ולע"ד אחר המחילה לא ירד לכונת מהרש"א ז"ל שכונתו מבוארת דע"כ לא אמרינן דהשמר דעשה עשה אלא היינו היכא דלא בא כתוב במצוה ההיא ל"ת כההיא דעינוי וכן ההיא דמניח תפילין אחר שקיעת החמה אע"ג דהוי ל"ת שלא יניח תפילין אחר שקיעת החמה מ"מ אין בכתוב ל"ת על הדבר משא"כ בזכור ושמור שבא בכתוב מפורש ל"ת על הדבר כדכתיב לא תעשה כל מלאכה אית לן למיזל בתר כללין דהשמר פן ואל אינו אלא ל"ת ולומר דשמור על לא תעשה כל מלאכה דכתיב בתריה קאי וזה מבואר למעיין שם בדבריו והנה הרב ז"ל כתב כן מסברא דנפשיה ואנכי הרואה שדבריו הן הן דברי התוס' בפ"ק דר"ה ד"ה תשמור זו מל"ת שהקשו שם שהרי השמר דעשה עשה ותירץ דתפילין לאחר שקיעת החמה דקאי אעשה דהנחת תפילין הוי עשה אבל תשמור דהכא קאי אלא תאחר דלעיל מיניה שישמור ולא יאחר כו' ע"ש. וא"כ ה"נ איכא למימר הכא דשמור אלא תעשה כל מלאכה דכתיב בתריה קאי שישמור שלא יעשה מלאכה ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..57681c0f2c8632baf0d416cad8ef9200b93a1c9a
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,182 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary
+שער המלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>וכן </b>
+<b> מצורע שנכנס לירושלים לוקה כו'.</b> כתב מרן וז"ל ואף ע"ג דר"ח סבר דפטור כיון דפלוגתא דר"י ור"ש היא פסק רבינו כר"י כו' והק' לי ה"ה כהר"י אלגאזי ה"י דבפ' אלו דברים דס"א ע"ב פרכינן התם ור"י שפיר קאמר ר"ש ההוא מבעי ליה לכדתניא ר"א אומר יכול דחקו זו"מ ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומא' יכול יהיו חייבים ת"ל וישלחו מן המחנה כו' בשעה שטמאי מתים משתלחים זו"מ משתלחים כו' ובפ' מי שהיה דצ"ה ע"ב מבואר דסברת ר"א הלזו במחלוקת היא שנויה דת"ק דר"א פליג וס"ל דעל אכילת קדשים פטורים ועל ביאת מקדש חייבים ופי' רש"י ז"ל והרע"ב ז"ל שם דת"ק דר"א דריש לקרא דוישלחו מן המחנה לחילוק מחנו' כדדריש ר"ש ורבינו ז"ל בפ"ד מה' אלו דין י"ב פסק כת"ק דר"א ועיין במרן כ"מ שם ואם כן נמצא רבינו ז"ל מזכה שטרא לבי תרי דכיון דפסק כר"י ע"כ לו' דקרא דוישלחו אצטריך לדר"א ולענד"נ דלאו קו' היא משום דבפ' א"ד פרכינן התם לר"ש דאמר ויאמר זב ואל יאמר מצורע ואני אומר זבין משתלחין מצורעין לא כ"ש למה נאמר מצורע ליתן לו מחנה שלישית מאי חומריה דמצורע מזב שכן טעון פרימה ופריעה כו' אדרבא זב חמור שכן מטמאי משכב ומושב כו' אמר קרא זב לרבות בעל קרי מצורע חמור מבעל קרי כו' אדרבא ב"ק חמור שכן מטמא במשהו ס"ל כר"נ דתניא ר"נ אומר משום ר"י זב צריך כחתימת פי האמ' כו' יע"ש וא"כ מבואר הוא דלר"ש דמייתר ליה מצורע ליתן לו מחנה שלישית הוא משום דס"ל כר"נ דזב צריך כחתימת פי האמה וכיון שכן מצורע חמור מב"ק ומש"ה אייתר ליה ליתן מתנה ג' אמנם לרבנן דר"נ דס"ל דזב מטמא כר"ש קרא דמצורע אצטריך לגופיה דלא נפ"ל מק"ו דב"ק משום דאיכא למיפרך מה לב"ק שכן מטמא בכ"ש וכיון שכן אכתי איכא למימר דזבין ומצורעין משתלחין למחנה אחד דהיינו מחנה ישראל ומש"ה אצטריך קרא דבדד ישב ליתן לו מחנה שלישית ולא לנתוקי לעש' כדס"ל לר"ש וכיון שרבינו ז"ל פסק בפ"א מה' מחוסרי כפרה דין ט' דזב מטמא בכ"ש דלא כר"נ מש"ה פסק דמצורע שנכנס לפנים ממחיצתו לוקה משום דלרבנן דר"נ ע"כ קרא דבדד ישב אצטריך ליתן לו מחנה ג' ולא לנתוקי לעשה כר"ש דלא נפ"ל מקרא דוישלחו מן המחנה כמדובר ואי קשיא לך אם כן כי פרכינן ור"י שפיר קאמר ר"ש אמאי לא משני דר"י ס"ל כרבנן דר"נ דזב מטמא בכ"ש דמהשתא לא אייתר לן קרא דוישלחו מן המחנה ולחילוק מחנות ומש"ה דריש ליה ר"י מקרא דבדד ישב הא ודאי לא תיקשי משום דאפילו נימא דר"י ס"ל כרבנן דזב מטמא בכ"ש לא אייתר לן מצורע ליתן לו מחנה ג' מ"מ אכתי מקרא דוישלחו מן המחנה נפ"ל שפי' דזבין משתלחין חוץ למחנה לויה משום דליכתוב רחמנא טמא מת וזב אתי מק"ו דלכ"ע זב חמור כדאיתא התם אלא דרבנן דר"נ איכא למימר דזו"מ משתלחין למחנה אח' אבל זבין וט"מ במחנה א' ל"ל מיתורא דזב ואם כן היינו דפריך תלמודא שפי' לר"י דקאמר יכול יהיו זבין וטמאי מת משתלחין למחנה אחד כו' דלהא לא אצטריך קרא דשפי' קאמר ר"ש דמקר' דוישלחו נפ"ל דיאמר טמאי מת כו' וזה פשוט אלא מיהו אכתי קשה קצת אצלי מ"ש רבינו ז"ל בראש הפ' דמחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה כו' שומע אני שהמצורע והזב וטמאי מת שלשתן במקום אחד כו' והשתא קשה כיון דרבינו ז"ל פסק כת"ק דר"א חילוק מחנות לזב וטמאי מת מקרא דוישלחו מן המחנה נפ"ל דיאמר ט"מ ואל יאמר זב כדדריש ר"ש ואם כן איך כתב רבינו שומע אני ג' במקום אחד ולזה י"ל דכיון דהכי דריש לה בספרי נקט רבינו כלשון הספרי כיון דלא נפקא ליה מידי לענין דינא וכדאיתא בדוכתי טובא כן נר' לי ועוד אפשר לומר דאע"ג דרבינו ז"ל פסק כר"י אפי"ה פסק כת"ק דר"א משום דס"ל דקרא דוישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב אצטריך לדרשא אחרינא דבפ' בנות כותים בדל"ה דאיבעיא לן ראיה ראשונה של מצורע מהו שתטמ' במשא פשיט לה אביי התם דמטמא במשא משום דאקשי' רחמנ' מצורע לזב גמור מה זב גמור מטמא במשא אף ראי' ראשונה של מצורע מטמא במשא ורבינו ז"ל בפ"א מהלכות מטמאי מו"מ דין י"ג כתב וז"ל ראי' ראשונ' של מצורע מטמא במשא שנא' כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש הרי מצורע כזב גמור כו' עי"ש אשר מבואר שהוא מפרש מ"ש אביי אקשיה רחמנא מצורע לזב גמור דהיינו מקרא דוישלחו מן המחנה ושלא כפרש"י שם ועיין במ"ש הרב מש"ל שם יע"ש ואם כן איכא למימר שפיר דלפום מאי דקי"ל כאביי אפילו למאי דקי"ל כת"ק דר"א אפי"ה מצינן למפסק כר"י דקרא דבדד ישב אצטריך ליתן לו מחנה ג' דלא נפ"ל מקרא דוישלחו מן המחנה דההוא אצטריך לאקשינהו לאשמועינן דראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא ותלמודא דפריך ור"י שפיר קאמר ר"ש ה"נ הו"מ לשנויי דאצטריך לההיא דאביי אלא משום דאכתי לא שמיע ליה ההיא דאביי הוצרכו לשנויי דס"ל כר"א כנ"ל נכון ובפשטא דשמעתתא הוקשה אצלי במאי דקאמר יאמר ט"מ ואל יאמר זב ואני אומר כו' דהא קי"ל אין מזהירין מן הדין ואפילו למ"ד עונשין מן הדין מודה דאין מזהירין והיה נראה להוכיח מכאן דדוקא בלאו הוא דאמרינן אין מזהירין אבל עשה מזהירין ומסתברא למימר הכי לפי מ"ש התוס' בריש אז"נ דבלאוין שאין לוקין עליהם מזהירין מן הדין יע"ש וא"כ דכוותא נמי באיסור עשה כיון דאין לוקין עליהם מזהירין מן הדין ושלא כדעת ה"ה ז"ל שכתב בס"פ ך' מה' שבת דאפי' עשה אין מזהירין ועיין בהרב ל"מ שם וכן נראה לע"ד שזה דעת התוס' ז"ל ממ"ש בפ"ק דקידושין דל"ד ע"ב ד"ה ואנא אמינא שהקשה וז"ל וא"ת כיון דלא נילף חיובא דהקהל ממצה ל"ל דאמר ליכתוב רחמנא מצה ולא בעי הקהל בלא מצה נמי נפ"ל חיוב בקהל מק"ו דטפלים חייבים נשים לא כ"ש כו' והשתא אי ס"ל כדעת ה"ה דעשה נמי אין מזהירין מה קו' אי לא כתי' מצה כלל לא ילפי' חיובא בהקהל מק"ו דטפלים משום דאין מזהירין מן הדין אמנם השתא דכתיב מצה ילפינן שפיר מק"ו משום דאינו אלא גלוי מילתא בעלמא דלא נילף ראי' דהקהל מעולת ראי' דפטור ואהני ק"ו למילף ממצה אלא נראה ודאי דס"ל דבעשה מזהירין מן הדין וכן נראה להוכיח עוד מההיא דגרסינן במכות דט"ו אמר עולא לא יאמר ולו תהיה לאשה באונס ולגמור ממוציא שם רע מק"ו ומה מוציא שם רע שלא עשה מעשה אמר קרא כו' והשתא ק' דהא אין מזהירין מ"ה אלא משמע ודאי דעשה מזהירין לכ"ע ולדעת ה"ה לא ידעתי מה יענה לסוגייא הלזו וצ"ע ומ"מ לדאתאן עלה נראה דקושיין לא מיתבא בהכי דאכתי קשה דנהי דלעשה דוישלחו כו' איכא למימר שפיר דאתי מק"ו מיהו אכתי נימא דלהכי כתבי' קרא למצורע בהדייא משום אזהרה דולא יטמאו את מחניהם דכתיב בתר הכי דמק"ו אין מזהירין ואולי י"ל דק"ו אינו אלא גלוי מילתא דטמא לנפש דקרא מיירי אף בשאר טמאים כגון זבין ומצורעים דהנהו נמי טמאין מקרו ואע"ג דכתיב טמא לנפש מרבינן להו מתיבת טמא ודומה לזה כתבו התוס' פרק כ"ש ד"ה איכא בינייהו וז"ל וא"ת והיכי יליף שאר משקין מק"ו הא אין מזהירין מ"ה וי"ל דהאי ק"ו אינו אלא מגלי דבישול דקרא איירי אף בשאר משקין עכ"ל הרי דאע"ג דקרא כתיב בהדיא מבושל במים ק"ו אהני לן לרבונהו בתיבת מבושל דבשאר משקין נמי מיקרי מבושל ה"נ דכוותא אלא דאכתי קשה למאי דקאמר בתר הכי יאמר זב ואל יאמר מצורע כו' דהכא ודאי לא שייך למימר הכי כמובן ודרך אגב ראיתי לעמוד עמ"ש הרא"ם בפ' תצא ד"ה ואסור ליכנס בס"ד וז"ל ושמא י"ל דכיון דחייבה תורה ל"ת לנכנס למחנה לויה למדו שהנכנס למחנה שכינה עובר בעשה דויצא אל מחוץ למחנה ובל"ת דלא יבא אל תוך מחנה לויה וכ"ש מחנה שכינה וליכא למימר הכא אין מזהירין מ"ה דמחנה שכינה ומחנה לויה תרוייהו משום קדושתה של שכינה הוא וכחד מחנה חשיבי להו יע"ש ואני תמיה עליו דבהדיא אמרו בספרי הובא בילקוט ס' נשא סי' תרצ"ו וז"ל וישלחו מן המחנה ממחנה שכינה או שומע אני ממחנ' לויה כו' עד שלא יאמר יש לי בדין אם נדחו טמאין ממחנה ארון הקל ק"ו ממחנ' שכינה אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר וישלחו מן המחנה ללמדך שאין עונשין מן הדין והכי אמרי' התם סמוך ונראה משם ר"י ועיין בס' ת"ש הנה מבואר הפך דברי הרא"ם ז"ל ועוד אני תמיה עליו שכפי מה שהסכימה דעתו ז"ל בס' שמיני דכל דאיכא איסור עשה מפו' בתורה מזהירין מ"ה וכדעת ה"ה ז"ל ויחס סברא הלזו לרש"י ז"ל ושלא כדעת הרמב"ן כמ"ש ע"ש באורך ובפשיטות היל"ל דהכא ליכא למימר אין מזהירין מן הדין כיון דאיכא עשה דויצא אל מחוץ למחנה וצ"ע:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>וכן </b>
+<b> טמא שטבל כו'.</b> עיין בהשגת הראב"ד ובמה שתי' מרן בתי' אחרון דמיתה בידי שמים חמור מכרת ועיין בהרב מש"ל ז"ל ובפרק כ"ש דל"ב ע"ב מבואר דכרת חמור ממיתה בי"ש וכן מבואר בפרק הערל ד' ע"ג ובסוף פרק דם שחיטה אמרינן דמעילה איסור קל במיתה וקדשים איסור חמור בכרת ועיין בפירש"י שם ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שפב) </b> ובמה שתירץ מרן בתי' אחרון דמיתה בידי שמים חמורה מכרת כו' ובפ' כ"ש מבואר דכרת חמור ממיתה בידי שמים כו'. תמהני דבהדיא אמרינן בשבת דף כ"ה ריש ע"ב דקודש חמיר מתרומה טמאה שהיא כמיתה משום דבקודש ענוש כרת וע"ש. ואיני יודע אמאי הקשה מהמאוחר היינו מפסחים וכן מיבמות כו' ולא הקשה משבת ועי' רש"י שם ע"א בד"ה וכרת כו' שכתב שם דבכרת הולך ערירי אבל לא במיתה בידי שמים וכן כתב ר"ת שם בתוס' בד"ה כרת כו' וע"ש:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואפי' </b>
+<b> נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה.</b> בפ"ק דיומא מייתי התם מתני' דקתני על מה הציץ מרצה על הדם כו' בין בשוגג בין במזיד וכתבו התוס' שם וז"ל הא דלעיל קאמר במזיד לא הורצה בפרק הקומץ מקשי לה ואיכא דמשני טומאתו בשוגג הן במזיד לא זריקתו בין בשוגג כו' ואיכא למ"ד איפכא כו' וא"ת אם כן בפרק הקומץ לישני כההיא דהציץ מרצה איירי מדאורייתא כו' ע"ש ועיין בהרב חד"ה ז"ל פ' כ"צ ד"פ ע"ב ד"ה נזרק דמו מ"ש וז"ל והוא הדין דהוה מצי להקשות כו' ע"ש וכנראה שאשתמיט מיניה דברי התוס' הללו ודפרק האשה רבה ד"צ מדלא הזכיר על דל שפתיו עוד ראיתי שהקשה שם הרב הנזכר לפי' ריב"א שם וז"ל ק"ק לפ"ז מאי פריך מההיא דהציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד אימא דהוא איירי לענין פטור קרבן דפטור מדאורייתא ולא חייבו חכמים דהוי חולין בעזרה אבל במתניתין דהכא דאסר במזיד היינו הבשר לאכילה ומדרבנן עכ"ל ע"ש ואיני יודע מה לו עם פי' ריב"א שהרי קו' זו איתא לכל הפי' למאי דפריך בפרק הקומץ רבה דף כ"ה ברייתא דדם שנטמא כו' אברייתא דעל מה הציץ מרצה דאמאי לא משני הכי שהרי בפרק האשה רבה אוקימנא לברייתא דדם שנטמא דהיינו דוקא להתיר בשר לאכילה אבל בעלים מיהא מתכפרו ולעיקר קו' י"ל דדחיקא ליה לתלמודא לשנויי הכי משום דכפי זה מאי דקתני בברייתא דעל מה הציץ מרצה על הדם כו' שנטמא בין בשוגג בין במזיד חלוקת במזיד לא הוי דומיא דשוגג שהרי בנטמא הדם אשוגג הציץ מרצה אף על אכילת בשר וכדקתני בברייתא דדם שנטמא וחלוקת במזיד לא הוי אלא לענין פטור קרבן וזה דוחק דבחדא מחתא מחתי להו ומשמע דמה שהציץ מרצה על השוגג מרצה נמי על המזיד ומשום הכי הוצרך לשנויי דקאי אטומאה או אזריקה למר כדאית ליה כו' דהשתא הוי בחדא מחתא דבין בשוגג בין במזיד מרצה אף על אכילת בשר כנ"ל נכון:
+
+Halakhah 7
+
+<b>וכן </b>
+<b> הציץ מרצה כו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין.</b> הנה מדברי רבינו ז"ל נראה שפוסק כרב יאושע דס"ל בפרק כ"צ דע"ו דאין הציץ מרצה על טומאת אוכלין אך הרב תוי"ט פ"ט דפסחים משנה ז' כתב דאע"פ שסתם ומשמע אין הציץ מרצה על האוכלין כלל מ"מ מ"ש בפ"א מה' פסולי המוקדשין דין ל"ד ובפ"ד מה' ק"פ ד"ב נראה בהדיא דהציץ מרצה על האוכלין בדיעבד אם זרק וכדאמרינן התם בפ' כ"צ אליבא דר"י וכן כתב הרב בל"מ ז"ל וחזר בו ממ"ש פרק י"א מה' פסולי המוקדשין וא"כ צ"ל שמ"ש רבינו כאן אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין ה"ד לכתחלה שלא יזרוק מיהו אם זרק הורצה ולע"ד ק' טובא דאם כן משמע דס"ל לרבינו דהציץ מרצה על העולין לכתחילה ומותר לזרוק שהרי כתב וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין כו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין וכיון שכן קשה טובא שהרי בפ"א מה' פסולי המוקדשין דין הנזכר כתב רבינו ז"ל וז"ל כל הזבחים של יחיד בין שנטמא הבשר והחלב קיים כו' וזרק את הדם נטמאו ב' לא יזרוק ואם זרק הורצה כו' והשתא אם איתא דס"ל דהציץ מרצה על העולין אפי' לכתחילה אם כן בנטמאו ב' הו"ל לרבינו לומר שיזרוק לכתחלה דכיון שהציץ מרצה על העולין הו"ל כנטמא בשר וחלב קיים דזורק את הדם ובפרק כ"צ מוכחינן דר"י ס"ל דאין הציץ מרצה על העולין מברייתא דקתני נטמא בשר וחלב קיים כו' אבל נטמאו תרוייהו לא אלמא קסבר ר"י אין הציץ מרצה על העולין ולא על האכילות ופירש רש"י ז"ל וז"ל ולא על העולין דהיינו חלב דאי מרצה אחד מינייהו אמאי פסול וכן כתב עוד שם דאמורין או אברי עולה שנטמאו והקטירן הציץ מרצה משמע הא להקטירן לכתחילה לא וצ"ע כעת ודע דאפי' לר"א דס"ל דהציץ מרצה על אכילות כתב רש"י ז"ל בפ"ק דפסחים דאינו מרצה אלא להתיר דם לזריקה אבל אינו מרצה שיהא בשר טמא נאכל דאין ציץ מטהר ודוחה ל"ת כו' יע"ש וכתב הרב ל"מ ז"ל בפ"ד מה' קרבן פסח שיש להוכיח כן מסוגיא דפרק כ"צ יע"ש ולע"ד יש להוכיח כן עוד בהדיא מהא דגרסינן במנחות דט"ו אמתני' דקתני נטמא א' מן החלות או א' מן הסדרים כו' וחכ"א נטמא בטומאתו והטהור יאכל ואמרינן התם אמר רב פפא בציץ מרצה על אכילות קא מפלגי רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות כו' הרי בהדיא דאע"ג דס"ל לרבנן דהציץ מרצה על אכילות קאמרי רבנן דהטמא בטומאתו וזו ראיה ברורה ופשוט עוד ראיתי לעמוד עמ"ש התוס' פ"ק דיומא דף ז' ע"ב ה"ה על הדם ועל הבשר וז"ל בפסחים פ"ק פי' רש"י דאתיא כרבי יהושע דאמר אם אין בשר אין דם מיהו אומר ר"י דאתיא אפי' כר"א דאמר יש דם אעפ"י שאין בשר והא דבעי רצוי ציץ היינו כדאמרינן פרק כ"צ לאקבועינהו בפגול ולאפוקינהו מידי מעילה עכ"ל ולדידי נראה לי להליץ בעד רש"י ז"ל דאע"ג דבפרק כ"צ אמרינן דמאי דקאמר ר"א הציץ מרצה על אכילות למיקבעינהו בפגול ולאפקינהו מידי מעילה הוא דקאמר מ"מ הכא לברייתא דחיקא ליה למימר הכי מדקתני על הדם ועל הבשר משמע דהוי דומיא דדם דכי היכי דחלוקת דם שנטמא הציץ מרצה דקתני הוי להתיר דם לזריקה ה"נ בחלוקת על הבשר הוי לענין להתיר דם לזריקה ומש"ה הוצרך לומר דר"י היא מיהו הא ק"ל טובא לדעת רש"י ז"ל דבפרק הקומץ רבה כי פרכינן ברייתא דדם שנטמא על ברייתא דעל מה הציץ מרצה אמרינן התם ל"ק הא ר"י הא רבנן דתניא אין תורמין כו' והדר פריך אימור דשמיע ליה לר"י דלא קניס דמרצה ציץ על אכילות מי שמעת ליה אלא אמר רב חסדא ל"ק הא ר"א הא רבנן אימור דשמיע ליה לר"א דמרצה ציץ על אכילות דלא קניס מי שמעת ליה כו' והשתא לדעת רש"י ז"ל עדיפא מינה הו"ל לתלמודא להקשות דהיכי מצי אתי כר"א הא ר"א ס"ל דיש דם אע"פ שאין בשר למה לי ציץ לרצויי אלא ודאי משמע דברייתא מצי מתוקמא כר"א והציץ מרצה דקתני היינו לאקבעינהו בפיגול כמ"ש התוס' וצ"ע לדעת רש"י ז"ל תו ק"ל אמ"ש רש"י ז"ל בפ"ק דפסחים די"ו ע"ב ד"ה על הדם וז"ל אלא לר"י אצטריך דאמר אם אין בשר אין דם וקאמר הכא ה"מ כשיצא בשר חוץ למחיצתו דאין ציץ מרצה על היוצא או שאבד הבשר אבל אם נטמא בשר קודם זריקת דם הציץ מרצה עליו להתיר דם לזריקה ע"ש וקשה טובא שהרי לפי דעתו ז"ל ע"כ מאי דקתני בברייתא על הבשר ועל החלב שנטמא היינו בשנטמאו ב' הבשר והחלב ומ"ש רש"י בין שנטמא הבשר בין שנטמא החלב ר"ל בין שנטמא החלב ג"כ דליכא למימר דבריי' או או קתני דאם כן תקשי ליה דאפי' כר"י לא מצי אתי שהרי הא דקאמר ר"י אם אין בשר אין דם ה"ד בשנטמאו או נאבדו ב' הבשר והחלב אבל אם נאבד הבשר והחלב קיים זא"ה כדאי' פ' כ"צ דע"ט ע"א וא"כ ל"ל ציץ לרצויי הא אפי' בנאבד א' מהם דלא מהני ציץ ס"ל לר"י דזורק את הדם אלא ע"כ כמ"ש וא"כ צ"ל דמ"ש רש"י אבל אם נטמא בשר הציץ מרצה עליו להתיר בשר לזריקה אין כונתו לומר שיזרוק הדם לכתחילה שהרי בשנטמאו ב' לר"י לא יזרוק ואם זרק הורצה כדאיתא בפרק כ"צ דף ע"ז ע"ב דלר"י לא מהני ציץ לרצויי לכתחילה וכן כתב רש"י פרק כ"ש דל"ד ע"ב ד"ה אי אמרת כו' יע"ש אלא כונתו לומר להתיר דם לזריקה שאם זרק הורצה והויא זריקה מעליא וכיון שכן ק' דאיך כתב אלא לר"י אצטריך דאמר אם אין בשר אין דם וקאמר הכא ה"מ כשיצא בשר כו' הא אפילו בשיצא הבשר ס"ל לר"י דאם זרק הורצה אע"ג דאין הציץ מרצה וכמ"ש רש"י בפרק כ"ש והתוס' שם ואם כן ע"כ מאי דקאמר ר"י אם אין בשר אין דם אינו אלא בשאבד הבשר דאילו ביוצא אע"ג דאין בשר יש דם ואם זרק הורצה וצ"ע כעת ולדעת התוס' ז"ל שכתבו דריצוי ציץ דקתני אבשר שנטמא היינו למיקבעינהו בפיגול ק"ק דא"כ כדפריך בגמ' לר"ן דאמר טומאה הותרה בצבור מברייתא הלזו אמאי דחיק לשנויי דכי קתני הציץ מרצה אדיחיד ואמאי לא משני עדיפא מינה דכי קתני הציץ מרצה אבשר שנטמא קתני דבעי ציץ לרצויי למהוי כטהור ולאקבועי בפיגול ולאפוקי מידי מעילה דאע"ג דטומאה הותרה בציבור מ"מ משמע דלא משוי לי' להאי בשר כטהור לאקבועי בפיגול דלאכילה לא אמרינן הותרה בציבור כמ"ש בד"ה דם שנטמא אם לא שנאמר דס"ל לתלמודא דלמ"ד הותרה בצבור אע"ג דלהיות הבשר ניתר לאכילה לא אמרי' הותר' מ"מ משוי ליה כטהור לאקבועי בפיגול ולאפוקי מדין מעילה ודבר זה צריך תלמוד:
+<b>ולא </b>
+<b> על טומאת האדם כו' אלא א"כ היתה הטומאה דחויה בציבור כו'.</b> הנה מדברי רבינו ז"ל נראה דס"ל דטומאה הדחויה בציבור הציץ מרצה עליו אפילו על טומאת הגוף וכן כתב הרב ל"מ ז"ל פ"א מה' פסולי המוקדשין ושלא כדעת רש"י ז"ל שכתב בפרק קמא דיומא ד"ז ע"א ד"ה בין בציבור כו' וז"ל ובציבור נדחית טומאת הגוף אצלם ולא ע"י ציץ מבואר מדבריו דס"ל דטומאת הגוף אין הציץ מרצה אפי' על טומאה הדחוייה בציבור וכן הוא דעת התוס' בפרק כ"צ דע"ז ע"א ד"ה דלא ואפשר שהכריחו לרבינו לומר כן מכח קו' התוס' דפרק כ"צ ע"ש אך קשה לי לדעת רבינו ז"ל מהא דגרסינן במנחות דף ט"ו ת"ש ר"י אומר אפי' שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים יעשו בטומאה (דס"ל שבט א' איקרי קהל והכא מאי הציץ מרצה איכא ופי' רש"י והתוס' שם משום דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף ע"ש) הרי מסוגיא זאת מבואר דטומאת הגוף אין הציץ מרצה עליו אפי' על טומאה הדחוייה בציבור ומצאתי בתוס' חיצוניות על העליונות מכ"י שכתבו וז"ל והכא כו' פי' הקונט' שהרי אין הציץ מרצה על טומאת הגוף וא"ת אפי' הי' הציץ מרצה מה בכך ואמאי יעשו בטומאה וכי מותר לטמא הטהור אלא הכי פריך מאי ציץ מרצה איכא איזו רצוי ציץ שייך הכא וכיון דלא שייך הכא רצוי ציץ אין לנו לומר שיעשה בטומא' אלא ע"כ טעמיה דר"י לאו משום דאין קרבן ציבור חלוק ואפשר שרבינו ז"ל ה"נ מפ' ועיין בתוס' מנחות דכ"ה ד"ה עון קדשים ודוק:
+
+Halakhah 8
+
+<b>ואין </b>
+<b> הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר כו'.</b> כתב מרן וז"ל וכתב הר"י קורקוס דאיכא למידק דבגמ' הקשו לר"י ושני דקסבר טומאה הותרה בציבור ומאחר שרבינו ז"ל פסק בסוף הפר' שטומאה דחויה כו' הוי תרתי דסתרן ע"ש ולי נראה ליישב ע"פ מ"ש התוס' פ"ק דיומא ד"ה מכלל דר"ש וז"ל וא"ת הא אמרינן גבי הי' מקריב במנחת פרים מאי לאו בחג אלמא למ"ד טומאה דחויה היא אומר לו הבא אחרת תחתי' אפי' בקרבן ציבור גמור וי"ל דההוא תנא דלעיל סבר כר"י בהא דאין עודהו על מצחו אינו מרצה וכגון שאינו על מצחו עכ"ל א"כ י"ל שרבינו ז"ל פסק כברייתא דהיה עומד ומקריב מנחת פרים דס"ל דטומאה דחויה היא וס"ל דאין עודהו על מצחו אינו מרצה כדס"ל לר"י וכמ"ש התוס' ואע"ג דהתוס' לא הוצרכו לזה אלא למאי דמשני דמנחת פרים דחג קאמר דהוי ק"צ גמור אמנם למאי דמשני במנחת אלים דמיירי באלו של אהרן משמע דלא ק' להו משום דכיון דלאו ק"צ גמור הוא אע"ג דאיכא רצוי ציץ מהדרינן אטהרה וזה מוכרח שהרי למאי דמשני בחלוקת פרים בפר ע"ז דלא קביעא להו זמן ע"כ ברייתא מיירי בעודהו על מצחו דאיכא ריצוי ציץ דאם לא כן היכי קתני דאם אין שם אלא הוא אומרים לו כו' וכן כתבו התוס' בד"ה פרים יע"ש ואפי"ה קתני במנחת אלים דמיירי באלו של אהרן הבא אחרת תחתיה ודוחק לומר דחלוקת מנחת פרים מיירי בדאיכא ריצוי ציץ וחלוקת אלים באין עודהו על מצחו דליכא ריצוי ציץ דבחדא מחתא מחתי להו תנא אלא משמע ודאי כדכתיבנא מ"מ ס"ל לרבינו דע"כ לא הוצרך לאוקמא בהכי אלא לר"ן אמנם לר"ש דקי"ל כותיה וא"נ למסקנא דתלמודא דמסקינן תנאי היא ברייתא מתוקמא כפשטא ולית לן לדחוקי בהכי דברייתא סתמא קתני וא"כ ע"כ דהאי ברייתא ס"ל כר"י דאין עודהו על מצחו אין מרצה ומיירי באין עודהו על מצחו כמ"ש התוס' וא"נ דס"ל להך ברייתא דאע"ג דאיכא תרתי קרבן ציבור וריצוי ציץ מהדרינן אטהר' ופליגא אר"ש ור"י משום דאיהו ס"ל בעלמא דטומאה הותרה קאמר הנח לקרבן ציבור כו' ואה"נ דאי הוה ס"ל דטומאה דחויה הוה קאמר דכהן גדול ביום הכיפורים אם נטמא קרבן בידו אומר לו הבא אחרת תחתיה כדסבירא להך ברייתא כנ"ל ובדברי התוס' ק' לי דאדקשיא להו מברייתא דהיה עומד ומקריב מנחת פרים אמאי ל"ק להו מברייתא דהיה עומד ומקריב מנחת העומר אומר לו הבא אחרת דמייתי תלמודא מקמי הכי אע"ג דקרבן צבור גמור הוא וליכא למימר דאע"ג דהיכא דאיכא תרתי קרבן צבור ורצוי ציץ לא מהדרי' אטהרה מ"מ כיון שאין הציץ מרצה להיות בשר ניתר לאכילה כמ"ש רש"י מש"ה מהדרינן אטהרה משום דאיכא שירים לאכילה וכדמשני לר"נ דהניח' לר"ן אבל לר"ש דאמר מנא אמינא לה כו' ולא אסיק אדעתי' טעמא דאיכא שירים לאכילה תקשי לי' דאפי' נימא דהך ברייתא ס"ל דטומאה דחויה הוא מ"מ כיון דאיכא תרתי לא מהדרינן אטהרה ודוק:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>היו </b>
+<b> מקצת בית אב כו'.</b> פלוגתא דר"נ ור' ששת בפ"ק דיומא ופסק רבינו כרב ששת משום דהלכתא כותי' באיסורים כמ"ש מרן ודע שהתוס' ז"ל בפ"ק דיומא כתבו לחד תי' דאפי' למ"ד טומאה הותרה בציבור בקרבן פסח מודה שכתבו בד"ה רב תחליפה וז"ל תימא דבפרק כל הפסולין קאמר מכלל דתרוייהו ס"ל טומאה דחויה היא בצבור ותי' ר"י דהא דקאמר רבא טומאה הותרה זאת אומרת וליה לא ס"ל ולי נראה דהתם לענין פסח איירי דנהי דכיון דאתי בכנופיי' חשיב כקרבן צבור ודוחה את הטומאה מ"מ כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורין כו' ע"ש ויש לדקדק לכאורה דמאי קו' הא דאמרינן בגמ' אמר ר"ג מודינן היכא דאיכא שירים לאכילה וא"כ משו"ה גבי קרבן פסח דאיכא שירים לאכילה ס"ל לרבא דמהדרינן אטהרה משא"כ בקרבן ציבור דליכא אכילה לא מהדרינן ואע"ג דביום הכפורים נמי איכא שעיר הנעשה בחוץ ונאכל לערב כמ"ש רבינו פ"א מה' עבודת יוה"כ מ"מ הכא שאינו אלא חששא בעלמא שמא יפול מת עליו לא חיישינן כי היכי דלא חייש רבא באיילו של יוה"כ אע"ג דבאלו של כה"ג מהדרינן אטהרה אליבא דרבא כפי פי' ז"ל ועיין בתוס' ד"ח ד"ה אי סבר ע"ש אמנם הא ודאי ל"ק שהרי כתב רש"י ז"ל בד"ה מודינן וז"ל ואע"ג דקרבן צבור קרב בטומאה אינו נאכל בטומאה ובמנחה הנקצוצת מודינא דמהדרינן אטהר' שיהיו שיריה נאכלין וא"כ גבי ק"פ דקי"ל דנאכל בטומאה שכל עיקרו לא בא אלא לאכילה אם איתא דטומאה הותרה בצבור לא הוה מהדרינן אטהרה כיון דאפילו בטומאה נאכל אך מצאתי להתוס' בפ"ק דמנחות דס"ו ד"ה ר"י שכתבו וז"ל אע"ג דאי ס"ל בפ"ק דיומא דטומאה הותרה בצבור מ"מ אצטריך ליה טעמא דאין קרבן צבור חלוק בפסח כיון דיש בו אכילה כדמוכח התם משמע דס"ל דהא דאמרינן בגמ' מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה לאו היינו טעמא משום דאינו נאכל בטומאה כמ"ש רש"י אלא כל היכא דאית ביה אכילה מהדרינן אטהרה ואפי' בק"פ דנאכל בטומאה ומכ"ש בקרבנות ציבור דאין נאכלין בטומאה דמהדרינן אטהר' שהרי הא בשמעתין כמנחת העומר דאינו נאכל בטומא' הוא והא משני ר"ן מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה וכונתם לומר דר"י לא קאמר דטומאה הותרה אלא בקרבנות צבור שאין בהן אכיל' כגון ההיא דכ"ג ביוה"כ דהיינו פרו של כ"ג ושעיר הנשרף שהי' מקריב בשעה שהי' נכנס לפני ולפנים בבגדי לבן שלא הי' בו ציץ דאילו שעיר הנאכל לערב הי' עובד בבגדי זהב כמ"ש רבי' אבל בקרבנות שיש בו אכילה מודה ר"י:<br><b> וראיתי </b> להרב בה"ז ז"ל שכתב שם וז"ל ור"ל דנאכל אפי' בטומאה משא"כ בשאר קרבנות צבור דאינו נאכל בטומאה אפי' דקריבים בטומאה כדאיתא בפסחים עכ"ד נראה שהבין הרב ז"ל דדוקא בק"פ דנאכל בטומאה דכל עיקרו לאכילה מהדרינן אטהרה אבל בשאר קרבנות שאינו נאכל בטומאה לא מהדרינן אטהר' וליתא כמ"ש שהרי הא דשמעתין בקרבנות שאינו נאכל בטומאה ואפילו הכי קאמר דמהדרינן אטהרה אלא דכפי זה קשה מה שהקשה שם בד"ה ור"י וז"ל ואע"ג דר"י ס"ל טומאה הותרה ולא בעי ציץ לרצויי כו' ואמאי לא תי' דהכא מודה בלחם הפנים כיון דאיכא ביה אכילה כמו שתי' לההיא דק"פ ויש ליישב דכיון דאינו אלא חומרא דרבנן כמ"ש לקמן שפיר קשיא להו כיון דס"ל לר"י דמדאורייתא הותרה בכולהו ולא בעי ציץ אמאי קאמר ר"י דשניהם יצאו לבית השריפה ודוק ויש להקשות לכאורה דכפי תי' ז"ל דבק"פ מודה ר"י משום דאית ביה אכילה ואי נמי משום דהוי קרבן יחיד כמ"ש הכא בשמעתין א"כ מאי פריך בפ"ק דסנהדרין דף י"ב ע"א אמר מר ר"י אומר מעברין אלמא אית ליה לר"י טומאה דחויה היא בצבור והתניא ציץ כו' אמר ליה ר"י הנח לכ"ג ביוה"כ שטומאה הותרה בצבור ומאי קו' הא אי"ל דר"י לא קאמר אלא בקרבנות צבור שאין בו אכילה אבל בק"פ שיש בו אכילה מודה ואי נמי משום דכל יחיד מייתי ליה כמ"ש הכא אליבא דרבא ונראה דלא קשיא מידי דמ"ש התוספות דבק"פ מודה רבא משום דכל יחיד מייתי לה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אפילו באילו של כ"ג דהוי קרבן יחיד גמור אמרינן טומאה הותרה כמ"ש התו' לקמן בד"ה כיון וכן נמי מ"ש במנחות דכיון דיש בו אכילה מודה ר"י אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק ביניהם כיון דס"ל טומאה הותרה ומש"ה פריך שפיר דמדקאמר ר"י מעברין משמע דס"ל טומאה דחויה היא מדאורייתא בכולהו והתניא כו' וכיון דס"ל דבקרבן צבור גמור דאין בו אכילה טומאה הותרה ע"כ דפסח אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק וכיון שכן אין סברא לומר דמעברין את השנה משום חשש איסור מדרבנן כנ"ל מיהו ק"ק לי לפי תי' ז"ל דרבא ס"ל טומאה הותרה ובק"פ ס"ל דדחויה היא מדרבנן מהא דגרסינן בפ' כיצד צולין דע"ט אמר ר"ח לא שנו אלא שנטמא הסכין בטומאת מת כו' אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ כו' טהורים עבדי טמאים לא עבדי אלמא סבר ר"ח טומאה דחויה היא בצבור ורבא אמר אפילו טמאים עבדי מאי טעמא דכתיב והבשר אשר יגע והשתא לפי דרכם אמאי אצטריך רבא קרא דוהבשר אשר יגע כו' תיפוק לי' דאיהו ס"ל טומאה הותרה בצבור מדאורייתא אפי' בק"פ ואפי' היכא דאיכא לאהדורי אטהרה גמורה לא מהדרי' ותו דכיון דמהדרינן אטהר' לק"פ דטומאה דחויה היא בק"פ מדרבנן א"כ אמאי קאמר רבא דטמאים עבדי אי משום קרא דוהבשר היינו מדאורייתא אבל מדרבנן הא איהו סבירא ליה דמהדרינן אטהר' ולזה יש לומר דכיון דאינו אלא מדרבנן כי החמירו חכמים היינו דוקא היכא דאיכא כהנים טהורים וטמאים דמהדרינן אכהנים טהורים אבל הכא דמדאורייתא הותרה ויכולים לעשות פסח א' לא החמירו חכמים עליהם כדי שיבטלו ממ"ע דאורייתא בזמנו ועיין בפרק טרף בקלפי דמ"ו ע"ב דאמרינן התם אמר ליה רבא לא לדידי קשה ולא לר"ח כו' לר"ח לא קשייא סופו כתחילתו כו' טומאה דדחויה היא בצבור כו' ולפי דעתם ז"ל צ"ל דרבא אליבא דר"ח קאמר דלר"ח לא קשיא משום דר"ח ס"ל דטומאה דחויה היא כדאמרי' בפרק כיצד צולין וליה לא ס"ל אך קשה לי לפי תי' ז"ל דטומאה הותרה בצבור מהא דגרסינן בפ"ק דיומא דף ח' ע"ב אמר רבא הילכך כ"ג ביה"כ דלאו בדידן תלייא מילתא אלא בקביעותא דירחא תלייא מילתא בתלתא בתשרי בעי לאפרושי וכל אימת דמתרמי תלתא בתשרי מפרשינן ליה ופירש רש"י ז"ל וכל אימת דמתרמי ואע"ג דלא הוי רביעית שלו בשבת ונמצאת הזאה בטלה ב' ימים ע"כ והשתא אי ס"ל לרבא דטומאה הותרה בצבור מאי קאמר וכל אימת דמתרמי כו' הא לדידיה גבי כ"ג ביוה"כ אין צריך הזאה כלל וכדפרכינן התם ע"א ותסברא אי סבר ר"י טומאה הותרה בצבור הזאה כלל ל"ל ועיין בתוס' ז"ל שם ויש ליישב דרבא משום דבעי למימר דכהן השורף את הפרה מפרשינן לה ברביעי בשבת דהתם בעי הזאה אפילו למ"ד טומאה הותרה דלאו קרבן ציבור הוא לדחות את הטומאה כמ"ש התוספות ד"ה ר"י קאמר וכ"ג ביה"כ אפילו למ"ד טומאה דחויה ובעי הזאה כיון דלאו בדידן תלייא מילתא כל היכא דמתרמי מפרשי' ליה כנ"ל ועיין בתוס' פ' הוציאו לו דנ"א ע"א ד"ה ונ"מ דס"ל כתי' ב' שכתבו הכא ממ"ש וז"ל הא דלא קאמר דנ"מ לאהדרי אטהורים דאי קרבן צבור היא לא מהדרינן למאן דאמר טומאה הותרה בצבור ואי דשותפין הוא מהדרינן כדמשמע בפ"ק דדוקא בצבור הותרה ותו לא בשל יחיד ולא בשל שותפין ורבא דהכא ס"ל טומאה הותרה בצבור ע"כ מיהו מ"ש דפר של כ"ג אי דשותפין הוא מהדרינן אטהר' קשייא לי טובא שהרי ר"י סבירא ליה טומאה הותרה בצבור ורבא קאי כוותיה משמע בהדייא דס"ל דאפי' בפר של כ"ג לא מהדרינן אטהרה מדאמר ליה ר"ש כ"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה ופי' רש"י ז"ל כ"ג כשאירע הטומאה על הקרבן יום הכיפורים אינו על מצחו בשעת עבודת היום שאינו נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב ואמר ליה ר"י הנח לכ"ג ביה"כ דטומאה הותרה בצבור והשתא אם איתא אכתי תיקשי ליה לר"י מפר של כ"ג שעבודתו בבגדי לבן כמ"ש רבינו בפ"ד מה' עבודת יה"כ ואינו על מצחו ומרצ' ומאילו של כ"ג דמהדרינן אטהרה לא קשיא דאילו של כ"ג עבודתו בבגדי זהב כמ"ש רבינו שם אכן לדברי התוס' ק"ט מפר של כ"ג וצ"ע: שוב אחר זמן בא לידי מס' יומא מדפוס ישן נושן ותוס' הנדפסים שם לפי הנראה הם תוס' ישנים אחרים שלא באו בדפוס אמשטרדם ומצאתי שכתבו שם בד"ה אמר ליה ר"י הנח לי"ה וז"ל ואם תאמר הא איכא אילו דיחיד והתם לא הותרה טומאה והיה צריך ציץ ויש לומר דאילו היה במזבח החיצון ובו היה משתמש בח' בגדים וא"ת הא פר שלו דיחיד הוא והיה לפני ולפנים ולא היה משמש אלא בד' בגדים ואם כן לא היה הציץ על מצחו ויש לומר דבעבודות התלויות בשעיר שהיו משל צבור היו תלויות בפר אם כן הואיל דהותרה בשעיר הותר נמי בפר עכ"ל ע"ש ולפי דברי התוס' דפרק הוציאו לו שחולקין על זה לא ידעתי מה יענו להא דר"י וצ"ע:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>והרי </b>
+<b> הדבר כו'.</b> מ"ש הרב כ"מ ואעפ"י דמשמע דאם עיבר את השנה הוא מעוברת בדיעבד לא היה צריך לבקש רחמים היינו לר"ש אבל לר"י כו' הם דברים תמוהים והפך סוגיא דפ' קמא דסנהדרין דמסיק בהדייא שם דלר"ש מעברין לכתחיל' ומשום הכי קאמר אלא מפני מה בקש רחמים ולר"י אינו מעובר וכבר ראיתי מי שנתקשה בזה ותו ק"ל טובא שהרי בגמרא מסקי' שם דחזקיה טעה בדשמואל עיבר את השנה ביום ל' של אדר ור"ן קאמר התם דאם עיברוה מעוברת וכן פ' רבינו בפ"ד מה' קדוש החודש דין י"ד וכתב המפרש שם וזה יתבאר דחזקיה מה שעשה עשוי וא"כ ע"כ דלר"ש אף ע"ג דבדיעבד מעוברת הוצרך לבקש רחמים על עצמו וצ"ע ותו ק"ל לכאורה במה שהקשה מרן דאמאי השמיט טעמו של ר"ש ן' יאודה שהרי בגמרא אמרינן לר"ש דלבסוף סבר נשי' בראשון רשו' ואלו רבי' ז"ל בפ"א מה' ק"פ דין א' פסק כר"י ור' יאודה דנשים בראשון חובה וא"כ איך הוה מצי רבי' למיכתב טעמו של ר"ש ן' יאודה והנה התי' לזה עם מ"ש התוספות שם ובפסחים דף פ"ט דה"ה דהו"מ למימר דלבסוף סבר נשים בשני חובה ולכך בקש רחמים אלא אליבא דר"ש קיימינן דאית ליה נשים בראשון רשות ע"כ וא"כ שפיר כתב מרן דלמה השמיט טעמו של ר"ש ן' יאודה והול"ל דמעיקרא היה סבור דנשים בראשון ובב' חובה דהא אפי' לר"ש ן' יאודה ע"כ הכי הוה ס"ל מדעבד פסח ב' ולבסוף סבר נשים בשני רשות ומש"ה בקש רחמים ודוק ועיין במ"ש מרן הכ"מ בריש ה' ק"פ שהם דברים תמוהים ויש ליישבם ע"צ הדחק ע"פ מ"ש כאן: עוד שמעתי מקשים משם חכמי צפת על מ"ש המפרש בפ"ד מה' קדוש החדש דין ז' משם רבינו דיתכן זה כגון שהיו מחוסרי כפרה ולא היתה כפרתם ראוי' ליקרב אלא לאחר הפסח מהו דתימא מעברין עד שיגיעו אילים של מחוסרי כפרה ליקרב קמ"ל דלא דא"כ איך כתב רבינו שם אין מעברין את השנה כו' אלא יעשו בטומאה הרי כתב רבינו בפ"א מה' מחו"כ דין א' ד' מחוסרי כפרה הם הזבה והיולדת הזב והמצורע כו' ובפ"ז מה' ק"פ כתב דאין טומאה נדחית בצבור אלא טומאת מת בלבד ועוד אני מוסיף להקשות על פי' זה דא"כ מאי פריך בגמ' ר"י אומר מעברין אלמא אית ליה לר"י טומאה דחויה היא בצבור והתניא כו' ומה קו' אפי' אית ליה לר"י דטומאה הותרה בצבור היינו טומאת מת אבל מחוסרי כפרה אין עושין בראשון כלל ומש"ה קאמר דמעברין כדי שיעשו אלים כו' וכדס"ל לר"ש לפי המסקנא דמעברין מה"ט וצ"ע ועיין בזבחים דל"ב ע"ב גבי צבור שהיו טמאי מת ונעשו זבים יע"ש ודוק:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כהן </b> <b> שעבד ונמצא חלל כו' ואם עבד לא חלל כו'.</b> כתב מרן וז"ל ולכאורה הוה משמע דלא מכשרינן אלא מה שעבד קודם שנודע כו' ורבינו משמע ליה דכיון דלא אשכחן בקרא דמחלל עבודה כו' מהי תיתי לן לומר שאם עבד לאחר שנודע חילל כו' יע"ש וקשיא לי טובא לדעת רבינו ז"ל דבפרק האומר אמרי' מעשה במגורה ביבנה כו' ונמצאת חסרה כל טהרות שנעשו על גבה למפרע היה ר"ט מטהר כו' אר"ט משל לעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה שעבודתו כשרה והק' בתו' דמאי משל הוא זה הרי בבן גרושה אפילו נודע שפסול הי' בשע' עבודה אפי"ה עבודתו כשרה ובמקוה כה"ג טמא למפרע אפילו לר"ט ותי' משם ר"י דבתרתי פליגי כו' ופליגי נמי במקוה שטבל בו כהן ועבד עבודה ובאו עדי' והעידו שהיה המקוה חסר קודם הטבילה דלר"ט כשרה העבודה מידי דהוה אבן גרושה ואהא קאי המשל א"ד יע"ש והשתא לדעת רבינו ז"ל אכתי קשה דמאי משל הוא זה דבן גרושה שאני דאפילו עבד אחר שנודע עבודתו כשרה משא"כ במקוה דאם עבד עבודה אחר שבאו עדים והעידו שהיה המקוה חסר דעבודתו פסולה כדקי"ל בעלמא דטמא מחלל עבוד' ועיין בהריטב"א ז"ל שתי' לקו' התו' הלזו משם הרמב"ן דבן גרוש' ובן חלוצה לא הכשירה תורה עבודתו למפרע אלא כשנמצא ס' אבל כשנמצא ודאי חלל לכ"ע עבודתו פסולה ועוד תי' שם תי' אחר יעש"ב והמעיין יראה שלדעת רבינו לא יתכן שום א' מהתי' האלו והדבר צ"ע ועוד ק' טובא דבפ"י מה' תרומות דין י"ב כתב רבינו וז"ל וכן כהן שהיה אוכל תרומה ונודע לו שהוא בן גרושה הרי אלו משלמין הקרן בלבד ואם היה ע"פ הרי אלו פטורין מלשלם מפני שזמנה בהול וכתב מרן שם וז"ל וסובר רבינו דלא פליגי הני תרי לישני דבתרומה בע"פ פטור לגמרי מטעם דזמנה בהול ושאר הימים כיון דאכיל' תרומה איקרי עבודה ורחמנא אכשריה בדיעבד קודם שנודע אינ' כזרים לו ולכך פטור מן החומש כו' יע"ש והשתא ק' טובא דלפי דעת רבינו דחלל שעבד אפילו אחר שנודע עבודתו כשרה א"כ כיון דרבינו ז"ל פוסק כלישנא בתרא דטעמא דר"י משום דתרומה איקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשר אם כן הי"ל לרבינו לפסוק דחלל שאכל תרומה אינו משלם אלא קרן בלבד ואיך כתב מרן דרחמנא אכשרי' קודם שנודע והלא אפילו אחר שנודע נמי וצ"ע כעת והתוספות ז"ל בפ"ב דתעניות די"ז ע"ב ד"ה דבר זה מתורת משה לא למדנו הק' וז"ל וא"ת נילף מק"ו ומה ב"מ שמותר באכילת קדשים אסור בעבודה ערל שאסור באכילה אינו דין שאסור לעבודה וי"ל דחלל יוכיח שאינו אוכל בקדשים ואפ"ה כשר לעבודה כדאמרינן פ' האומר כו' יע"ש הנה מבואר שדעתם כדעת רבינו דס"ל דחלל שעבד אחר שנודע עבודתו כשרה ושלא כדעת ר"י שכתבו פרק האומר דאי הוה ס"ל דאחר שנודע עבודתו פסולה ליכא למימר יוכיח כלל כמובן הן אמת דק"ט לדבריהם ז"ל דברפ"ב דזבחים אמרינן דתנא רבי ישמעאל מייתי דזר מחלל עבודה מק"ו מב"מ ומה ב"מ שאוכל אם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל מה לב"מ שכן עשה בו כו' והשתא לדעת התוס' ז"ל ה"נ איכא למיפרך חלל יוכיח שאינו אוכל ועבודתו כשרה דתו לא אתייא במה הצד כלל ומצאתי בשיטה מקובצת כ"י למס' סנהדרין ס"פ כ"ג שהביא משם נכדו של הר"ש מישנ"ץ כתי' התוס' דבפ"ב דתעניות וכתב עוד וז"ל וא"ת דבפ"ב דזבחים דיליף זר מק"ו דב"מ לימא הכי חלל יוכיח וי"ל משום דאיכא למיפרך מה לחלל דמזרע כהונה אתייא מיהו בפ' האומר מוכח דמה שאינו מחלל היינו דוקא בדלא ידיע ליה בשעת עבודה כו' א"ד יע"ש ונראה שזה היתה דעת התוס' ז"ל ואולם אכתי תמה אני על תי' זה דמה יענו למאי דאמרינן התם סמוך ונראה גבי אונן דמחלל עבודה דנפ"ל לתנא דבי רבי ישמעאל מק"ו דב"מ והשתא אמאי לא פריך חלל יוכיח שאינו אוכל ועבודתו כשרה דהכא ליכא למיפרך מה לחלל שכן מזרע כהונה שהרי כהן אונן נמי מזרע כהונה ולכן נראה דכיון דהא דחלל שעבד עבודתו כשרה פלוגתא דר"א ור"י הוא דר"א ס"ל דחלל שעבד עבודתו פסולה איכא למימר דתנא דבי ר"י דמייתי דכהן אונן דמחלל עבודת' מק"ו דב"מ ס"ל כר"א דחלל שעבד עבודתו פסולה ומש"ה ל"ק חלל יוכיח וההיא דר"ח רפ"ב דתעניות דקא' דבר זה מתורת משה לא למדנו אתיא אליבא דר"י דהלכתא כותיה מיהו אכתי ק' דאמרי' התם רב משרשייא אמר אתיא מק"ו דיושב ומה יושב שאוכל אם עבד חילל אונן שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל והשתא אמאי לא פריך חלל יוכיח ולומר דרב משרשייא ס"ל כר"א הא ודאי דחיקא מילתא טובא דקי"ל דאין הלכה כר"א דשמותי הוא וכמו כן קשה על רבינו ז"ל דבפ"ב מה' אלו דין ז' כתב ומנין שעבודת האונן פסולה מק"ו ומה ב"מ שאוכל אם עבד חילל אונן כו' והשתא קשה דלפי מה שפסק ז"ל דחלל שעבד עבודתו כשרה אפילו לאחר שנודע ק"ו פריכא איהו דאיכא למימר חלל יוכיח ולדעת רבינו ז"ל אפשר ליישב דס"ל דפירכא דחלל יוכיח ליכא למיפרך משום דאיכא למימר מה לחלל שכן אוכל בפסח וכמו שכן ראיתי בתוספ' הרא"ש שדחה תי' התוס' הלזו מטעם זה יע"ש בשיטה מקו' אכן לדברי התוס' ז"ל ק"ט מההיא דרב משרשייא וצ"ע והתוספות ז"ל פ"ב דכתובות דכ"ג ד"ה עידי טומאה הק' משם ר"ת לפירש"י שפי' דבשבויה הקלו משום דאין בו אלא לאו וז"ל וק' לר"ת דבשבויה נמי איכא איסור סקילה אם נשאת לכהן שישמש בנו ע"ג המזבח בשבת יע"ש ודבריהם תמוהים דכיון דקי"ל דחלל שעבד עבודתו כשרה פשיטא ודאי דאינו חייב סקילה וכבר ראיתי להפר"ח בליקוטיו בספר מים חיים שתמה על ר"ת כן והניחו בצ"ע והנר' לע"ד שדעת ר"ת כדעת הרמב"ן שכתבנו לעיל דבן גרושה לא הכשירה תורה למפרע אלא בשנמצא ס' חלל אבל ודאי חלל עבודתו פסול' (ועיין בפ' ד' אחין דל"ג ע"ב דפרכינן התם זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה ופרש"י ואין כאן משום זרות נראה מדבריו דמשום שבת מיחייב אע"ג דשחיטה בזר כשרה ודוק):<br><b> ואולם </b> תמה אני על דברי הרמב"ן דבפ' אלו דברים דע"א מוקמינן לפלוגתייהו דר"א ור"י גבי כהן שהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה דר"א מחייב קרן וחומש ור"י פוטר דה"ט דר"י משום דתרומה איקרי עבודה ועבודה אכשריה רחמנא דתנן היה עומד ומקריב כו' והשתא לפי דעת הרמב"ן ז"ל עכ"ל דההיא דתרומה איירי נמי בנמצא ס' בן גרושה דודאי חלל כיון דעבודתו פסולה ה"נ מחייב קרן וחומש לר"י וכיון שכן ק' טובא דבס' חלל היכי מחייב ר"א קרן וחומש הא קי"ל המע"ה ובהדייא תנן פ"ז דתרומות ב' קופות אחת של תרומה וא' של חולין ואין ידוע איזה מהן תרומ' ואכל זר א' מהן ה"ז פטור שהמע"ה ובריש פ' נושאין על האנוסה תנן כהנת שנתערבה ולדה בולד שפחתה כו' הגדילו התערובות ושחררו זה א"ז אינן אוכלים בתרומה ואם אכלו אין משלמי' קרן וחומש וכתבו התוס' שם וז"ל נהי דאין משלמין מ"מ צריכים להפריש משום כפרה יע"ש ואולי שלדעת הרמב"ן מאי דקתני ר"א מחייב קו"ח מיחייב להפריש קאמר ומשום כפרה ולעולם דאינו מחייב ליתנ' לכהן וזה דוחק ולדעת רבינו ז"ל שכתב בהלכות תרומות הכהן שאכל תרומה ונודע שהוא בן גרושה משלם את הקרן וכתב מרן דה"ט משום דחומש הוא דתלי רחמנא בזר גמור אבל הקרן חייב כל היכא דאינו כהן גמור ואינו ראוי לאוכלו וס"ל דר"י פוטר דקתני מתניתין מטעמא דתרומה איקרי עבודה היינו דוקא לחומש בלבד ק"ל מהא דתנן פרק קמא דמכות כיצד העדים נעשים זוממים מעידים אנו על איש פ' שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה אלא לוקה מ' ורבינו ז"ל פ"כ מה' סנהדרין דין ח' כתב וז"ל עדים שהעידו על אחד והרשיעו רשע שאין בו לא מיתה ולא מלקות ולא חיוב ממון ואחר כך הוזמו הרי אלו לוקין כו' כיצד העידו על כהן שהוא חלל כגון שהעידו בפנינו נתגרשה אמו כו' והוזמו הרי הן לוקין עיין שם והשתא לדעת רבינו קשה הרי בעדות זה יש בו חיוב ממון שהוא חייב לשלם את הקרן על התרומה שאכל ואפילו לר"י ואיך כתב דאין בו חיוב ממון בעדות זה ומצאתי להרמב"ן ז"ל בשיטה כ"י למסכת מכות שהקשה וז"ל ואם תאמר אמאי לא משלם הא מפסיד ליה מיניה אכילת תרומה ושאר מתנות כהונה איכא למימר גרמא בעלמא הוא ופטור חדא דלא ברי היזקא כדינא דגרמי ועוד דל"א דדאין דד"ג אלא בשגרם והפסיד אבל זה לא הפסיד כלום שהרי אינו בן גרושה על פיהם ורחמנא אמר כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום ואיכא נמי לפרוקי דכיון שאי אתה מקיים בהם כאשר זמם בעיקר עדותם שהוא הפיסול אין אתה יכול לקיים כאשר זמם בתשלומין א"ד והרואה יראה ששום א' מהתי' הללו אינו עולה למה שהקשינו לדעת רבינו ז"ל דאי משום טעמא דגרמא לא שייך למה שבאים לחייבו ממון על מה שאכלו כבר ותי' הב' נמי ליתא לדעת רבינו דתלי טעמא מפני שאין בו חיוב ממון דמבואר מדבריו שאם הי' בו חיוב ממון היו חייבים לשלם אע"ג דאין אתה יכול לקיים כאשר זמם בעיקר עדותם ולומר דמתני' מיירי בכהן שלא אכל תרומה מימיו זה ממה שאין האוזן יכולה לשמוע וכעת צ"ע:<br><b> טעם המלך</b> <b> א) </b> <b> מה </b> שהעלה הרב מאי דקתני רבי אליעזר מחייב קרן וחומש מחייב להפריש קאמר ומשום כפרה וסיים שהוא דוחק לדידי מוכחא מלתא אף בלא דעת הרמב"ן. דהא באמת בלא"ה קשיא על ר"א דמיחייב קרן וחומש למי מחייב ולמי ישלם הא אמרינן בחולין (ק"ל א) אר"ח המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם פי' במתנות כהונה שלא בא עדיין ליד כהן איבעית אימא דכתיב זה כו' ואיבעית אימא דהוי ממון שאין לו תובעין א"כ הכי נמי האי כהן שהי' אוכל בתרומה ונודע לו שהוא בן גרושה למי מחייב קרן וחומש דהא אם נתן הבעל הבית התרומה לדידי' שהיה סובר שהוא כהן וא"כ כעת שהוא אינו כהן הרי עכ"פ לא בא ליד כהן אחר ומי זכה בו זולתו ולמי ישלם והלא אין הדבר גרוע ממי שאכל מתנות כהונה בשלא הגיע ליד כהן וה"ה בתרומה כמו שהסיק הש"ס שם בחולין ואפילו אם אכל אחר היינו שבע"הב הפריש התרומה או מתנות כהונה ובא אחר ואכלם אינו חייב עליו לשלם כלל ואפילו בעלי' לא צריך לשלם מידי דהא אין לבעלים זכות בזה אלא טו"ה וטוה"נ אינו ממון בזה ועיין בפר"ח סי' ס"א עייש"ה ואנחנו בעניותינו הארכנו בזה במקומו הראוי לו בחבורינו הגדול ת"ל (וכן פירש הרמב"ם פ"ט מהלכות בכורים הלכה י"א) עייש"ה וע"כ דזה ליתא דמאי דאמר הש"ס חולין המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם או מדכתיב זה משפט הכהנים או משום דהוי ממון שאין לו תובעין היינו שאכלו במזיד אבל אם בשוגג אכל התרומה ודאי מחייב קרן וחומש משום כפרה וכן כתבו תוס' בהדיא בכתובות (ל"ב) ד"ה זר שאכל בס"הד וז"ל ואפילו אכל תרומת עצמו דלא גזל מידי משלם כפרה לעצמו וחומש לכהן והיינו שכוונו למה שבארנו אם אכל הבע"הב תרומה טרם שבא ליד כהן והיינו תרומת עצמו אפ"ה משלם קרן לעצמו דבקרן הוי ממון שאין לו תובעין והוא בעצמו זכה בו או מצד זה משפט הכהנים וחומש משום כפרה עכ"פ הכא במשנתינו קשיא דקתני משלם ק"וח למי משלם קרן וחומש ואף אם החומש משלם לכהן מצד כפרה מ"מ למי משלם הקרן הא בקרן זכה כדעת התוס' וע"כ דמאי שאמר משלם קרן וחומש היינו שצריך להפריש קרן וחומש והקרן משלם לעצמו וחומש למי שירצה דרבי אליעזר סובר דהאי נמי מקרי בשוגג ומאי דוחק לפ"ז לדעת הרמב"ן דאפילו החומש לא צריך לשלם יען שהוא ספק ורק צריך להפריש משום כפרה ואח"כ מעכב לעצמו ואדרבה יש קצת ראיה לדברי הרמב"ן דחומש דומיא דקרן מה קרן כונת ר"א דמפריש ומשלם לעצמו ה"נ חומש דאי לא כרמב"ן כל כי האי גונא הו"ל לפלוגי וע"כ דבחדא מחתא נינהו האי משלם קרן רק אפרושי קאמר:<br><b> ובחדושי </b> אמרתי לתרץ בזה דקדוק צח ונכון על מה שאמר הש"ס בחולין (ק"ל א) שם ת"ש בעה"ב שהיה עובר ממקום למקום כו' ולכשיחזור ישלם דברי ר' אליעזר אר"ח מדות חסידות שנו כאן א"ר חנא תני ישלם כו' ועוד מדר' אליעזר ליקום וליתב וקשה טובא אמאי לא ליקום וליתב מדר' אליעזר דהא רב גוברי' הוא ומאי חטא ר' אליעזר דמדידי' אין להקשות. ואמרתי דודאי מדרבי אליעזר בלא"ה מוכח דלא ס"ל כרב חסדא בהאי דמזיק מתנות כהונה מדר"א מחייב הכי קרן וחומש וז"ל מדר' אליעזר ליקום וליתב בתמי' הא לדידי' ודאי לא ס"ל האי דרב חסדא ורב חסדא רק אליבא דר' יהושע אמר למילתי' קל וצח:<br><b> והשתא </b> דאתאן לזה פרקתי נמי קושית הרב פה ממתני' מכות דמקשה דהא יש לקיים הזמה בממון דהא חייב לשלם הקרן על התרומה שאכל. ונראה דלא קשה דודאי כיון שכ' הרמב"ם דחייב בקרן ופטור מחומש האי דמחייב בקרן לאו משום כפרה כלל כיון דפטור מחומש וכמו שקיי"ל במתניתין דתרומות משנה ד' זה הכלל כל המשלם קרן וחומש התשלומין תרומה ואם רצה הכהן למחול אינו מוחל וכל המשלם את הקרן ואינו משלם חומש התשלומין חולין ואם רצה הכהן למחול מוחל והרי כתבו תוס' כתובות (ל"ב) ד"ה זר שאכל דכל מקום שכהן אינו מוחל טעמא משום כיון דלכפרה היא לכך אינו יכול למחול ובכל מקום שהכהן יכול למחול היכי דאין התשלומין משום כפרה אלא משום גזל כשאר בעלים וא"כ נקוט כללים אלו בידך כיון שכתב הרמב"ם דפטור משום חומש ע"כ התשלומין לאו משום כפרה דאי משום כפרה אי אפשר דלא לחייב חומש וע"כ רק משום דאכל מאי דלאו דידי' כיון דאינו כהן גמור וצריך לשלם הקרן ועכ"פ קשיא אמאי משלם הא הו"ל כאוכל מתנות כהונה או שהזיקן כאשר בארנו לעיל והדבר קצת צריך עיון. וע"כ לומר כיון דפסק הרמב"ם (פ"ט מהלכות בכורים) דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם משום דהוי ממון שאין לו תובעין וכ' שם הרב הכ"מ דלכך נקט הרמב"ם האי טעמא משום דהוי ממון שאין לו תובעין ולא נקט לישנא קמא דכתיב זה משפט הכהנים לפי דהרמב"ם רצה לומר דעכ"פ חייב לשלם לצאת ידי שמים דאי משום זה פטור אפילו לצאת י"ש דהתורה פטרו ואי משום דהוי ממון שאל"ת חייב לצאת י"ש כמ"ש תוס' חולין (ק"ל ע"ב) ד"ה ואבע"א וכן כתב הרא"ש שם וכל הפוסקים אחריהם ולפי"ז הכי נמי מאי דכתב הרמב"ם דחייב בקרן היינו לצי"ש אבל באמת אי אפשר לשום כהן לתבוע משום דהוי ממון שאל"ת. ומעתה נחזי אנן דזה הוא הדין באמת באחד שנודע לו שהוא בן גרושה והעדים מעידים אמת א"כ חייב לשלם לצאת י"ש אבל הכא במשנתינו שהוזמו עדים ועל שקר היו מעידין א"כ א"א לקיים הזמה בממון דעדים אמרו על מה אנו משלמין לו דמי התרומה שאכל הלא לא חייבנו דבר דהא הוא לא היה משלם כלל דבב"ד לא היו מוציאין ממנו משום דהוי ממון שאל"ת ולצאת י"ש הלא לא היה משלם דבר דהא הוא היה יודע ששקר הוא ואין הוא בן גרושה וא"כ לא היה משלם לצאת י"ש ואם יש לומר דאיירי המתני' כ"ז שלא הוזמו לא היה יודע הכהן שהעידו עליו בעצמו אם שקר הדבר ואולי האמין להם והיה משלם לצאת ידי שמים חדא דזה צריך חקירה ומדברי הרמב"ם הלכות עדות משמע מכמה מקומות שדין הזמה לא שייך כלל אם אין הבעל דבר שהעידו עליו מכחישן וכתבנו מזה במקומות ארוכות ועוד מאן יימר לן אם כזאת מחייבין העדים ממון אם לא שחייבוהו ממון שמוציאין ממנו בב"ד והדבר צריך שקידה אם עדים מחייבין אחד בדבר שאין התשלומין אלא לצאת י"ש והוזמו אם חייבים כלל בהזמה דהעדים יכולין לומר מי יודע אם ישלם אם לא ישלם וגם בזה אנכי עמדתי בזה בהל' עדות והבאתי כמה ראיות לכאן ולכאן ופה אין מקום המאסף ומה שיש להקהות מענין פדיון הבן שהוא דבר מסוים לשעבר ויש לו תובעין דאם הוא אינו כהן הרי אין הוא פדוי וצריך לפדות את עצמו ע"י כהן אחר וא"כ הרי שייך הזמה כ"ז כתבתי במ"א ואין להאריך כאן:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6f99a562ebfabd7b891d612e1051edb133ec8eb6
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,185 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary
+שער המלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Admission_into_the_Sanctuary
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>וכן </b>
+<b> מצורע שנכנס לירושלים לוקה כו'.</b> כתב מרן וז"ל ואף ע"ג דר"ח סבר דפטור כיון דפלוגתא דר"י ור"ש היא פסק רבינו כר"י כו' והק' לי ה"ה כהר"י אלגאזי ה"י דבפ' אלו דברים דס"א ע"ב פרכינן התם ור"י שפיר קאמר ר"ש ההוא מבעי ליה לכדתניא ר"א אומר יכול דחקו זו"מ ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומא' יכול יהיו חייבים ת"ל וישלחו מן המחנה כו' בשעה שטמאי מתים משתלחים זו"מ משתלחים כו' ובפ' מי שהיה דצ"ה ע"ב מבואר דסברת ר"א הלזו במחלוקת היא שנויה דת"ק דר"א פליג וס"ל דעל אכילת קדשים פטורים ועל ביאת מקדש חייבים ופי' רש"י ז"ל והרע"ב ז"ל שם דת"ק דר"א דריש לקרא דוישלחו מן המחנה לחילוק מחנו' כדדריש ר"ש ורבינו ז"ל בפ"ד מה' אלו דין י"ב פסק כת"ק דר"א ועיין במרן כ"מ שם ואם כן נמצא רבינו ז"ל מזכה שטרא לבי תרי דכיון דפסק כר"י ע"כ לו' דקרא דוישלחו אצטריך לדר"א ולענד"נ דלאו קו' היא משום דבפ' א"ד פרכינן התם לר"ש דאמר ויאמר זב ואל יאמר מצורע ואני אומר זבין משתלחין מצורעין לא כ"ש למה נאמר מצורע ליתן לו מחנה שלישית מאי חומריה דמצורע מזב שכן טעון פרימה ופריעה כו' אדרבא זב חמור שכן מטמאי משכב ומושב כו' אמר קרא זב לרבות בעל קרי מצורע חמור מבעל קרי כו' אדרבא ב"ק חמור שכן מטמא במשהו ס"ל כר"נ דתניא ר"נ אומר משום ר"י זב צריך כחתימת פי האמ' כו' יע"ש וא"כ מבואר הוא דלר"ש דמייתר ליה מצורע ליתן לו מחנה שלישית הוא משום דס"ל כר"נ דזב צריך כחתימת פי האמה וכיון שכן מצורע חמור מב"ק ומש"ה אייתר ליה ליתן מתנה ג' אמנם לרבנן דר"נ דס"ל דזב מטמא כר"ש קרא דמצורע אצטריך לגופיה דלא נפ"ל מק"ו דב"ק משום דאיכא למיפרך מה לב"ק שכן מטמא בכ"ש וכיון שכן אכתי איכא למימר דזבין ומצורעין משתלחין למחנה אחד דהיינו מחנה ישראל ומש"ה אצטריך קרא דבדד ישב ליתן לו מחנה שלישית ולא לנתוקי לעש' כדס"ל לר"ש וכיון שרבינו ז"ל פסק בפ"א מה' מחוסרי כפרה דין ט' דזב מטמא בכ"ש דלא כר"נ מש"ה פסק דמצורע שנכנס לפנים ממחיצתו לוקה משום דלרבנן דר"נ ע"כ קרא דבדד ישב אצטריך ליתן לו מחנה ג' ולא לנתוקי לעשה כר"ש דלא נפ"ל מקרא דוישלחו מן המחנה כמדובר ואי קשיא לך אם כן כי פרכינן ור"י שפיר קאמר ר"ש אמאי לא משני דר"י ס"ל כרבנן דר"נ דזב מטמא בכ"ש דמהשתא לא אייתר לן קרא דוישלחו מן המחנה ולחילוק מחנות ומש"ה דריש ליה ר"י מקרא דבדד ישב הא ודאי לא תיקשי משום דאפילו נימא דר"י ס"ל כרבנן דזב מטמא בכ"ש לא אייתר לן מצורע ליתן לו מחנה ג' מ"מ אכתי מקרא דוישלחו מן המחנה נפ"ל שפי' דזבין משתלחין חוץ למחנה לויה משום דליכתוב רחמנא טמא מת וזב אתי מק"ו דלכ"ע זב חמור כדאיתא התם אלא דרבנן דר"נ איכא למימר דזו"מ משתלחין למחנה אח' אבל זבין וט"מ במחנה א' ל"ל מיתורא דזב ואם כן היינו דפריך תלמודא שפי' לר"י דקאמר יכול יהיו זבין וטמאי מת משתלחין למחנה אחד כו' דלהא לא אצטריך קרא דשפי' קאמר ר"ש דמקר' דוישלחו נפ"ל דיאמר טמאי מת כו' וזה פשוט אלא מיהו אכתי קשה קצת אצלי מ"ש רבינו ז"ל בראש הפ' דמחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה כו' שומע אני שהמצורע והזב וטמאי מת שלשתן במקום אחד כו' והשתא קשה כיון דרבינו ז"ל פסק כת"ק דר"א חילוק מחנות לזב וטמאי מת מקרא דוישלחו מן המחנה נפ"ל דיאמר ט"מ ואל יאמר זב כדדריש ר"ש ואם כן איך כתב רבינו שומע אני ג' במקום אחד ולזה י"ל דכיון דהכי דריש לה בספרי נקט רבינו כלשון הספרי כיון דלא נפקא ליה מידי לענין דינא וכדאיתא בדוכתי טובא כן נר' לי ועוד אפשר לומר דאע"ג דרבינו ז"ל פסק כר"י אפי"ה פסק כת"ק דר"א משום דס"ל דקרא דוישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב אצטריך לדרשא אחרינא דבפ' בנות כותים בדל"ה דאיבעיא לן ראיה ראשונה של מצורע מהו שתטמ' במשא פשיט לה אביי התם דמטמא במשא משום דאקשי' רחמנ' מצורע לזב גמור מה זב גמור מטמא במשא אף ראי' ראשונה של מצורע מטמא במשא ורבינו ז"ל בפ"א מהלכות מטמאי מו"מ דין י"ג כתב וז"ל ראי' ראשונ' של מצורע מטמא במשא שנא' כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש הרי מצורע כזב גמור כו' עי"ש אשר מבואר שהוא מפרש מ"ש אביי אקשיה רחמנא מצורע לזב גמור דהיינו מקרא דוישלחו מן המחנה ושלא כפרש"י שם ועיין במ"ש הרב מש"ל שם יע"ש ואם כן איכא למימר שפיר דלפום מאי דקי"ל כאביי אפילו למאי דקי"ל כת"ק דר"א אפי"ה מצינן למפסק כר"י דקרא דבדד ישב אצטריך ליתן לו מחנה ג' דלא נפ"ל מקרא דוישלחו מן המחנה דההוא אצטריך לאקשינהו לאשמועינן דראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא ותלמודא דפריך ור"י שפיר קאמר ר"ש ה"נ הו"מ לשנויי דאצטריך לההיא דאביי אלא משום דאכתי לא שמיע ליה ההיא דאביי הוצרכו לשנויי דס"ל כר"א כנ"ל נכון ובפשטא דשמעתתא הוקשה אצלי במאי דקאמר יאמר ט"מ ואל יאמר זב ואני אומר כו' דהא קי"ל אין מזהירין מן הדין ואפילו למ"ד עונשין מן הדין מודה דאין מזהירין והיה נראה להוכיח מכאן דדוקא בלאו הוא דאמרינן אין מזהירין אבל עשה מזהירין ומסתברא למימר הכי לפי מ"ש התוס' בריש אז"נ דבלאוין שאין לוקין עליהם מזהירין מן הדין יע"ש וא"כ דכוותא נמי באיסור עשה כיון דאין לוקין עליהם מזהירין מן הדין ושלא כדעת ה"ה ז"ל שכתב בס"פ ך' מה' שבת דאפי' עשה אין מזהירין ועיין בהרב ל"מ שם וכן נראה לע"ד שזה דעת התוס' ז"ל ממ"ש בפ"ק דקידושין דל"ד ע"ב ד"ה ואנא אמינא שהקשה וז"ל וא"ת כיון דלא נילף חיובא דהקהל ממצה ל"ל דאמר ליכתוב רחמנא מצה ולא בעי הקהל בלא מצה נמי נפ"ל חיוב בקהל מק"ו דטפלים חייבים נשים לא כ"ש כו' והשתא אי ס"ל כדעת ה"ה דעשה נמי אין מזהירין מה קו' אי לא כתי' מצה כלל לא ילפי' חיובא בהקהל מק"ו דטפלים משום דאין מזהירין מן הדין אמנם השתא דכתיב מצה ילפינן שפיר מק"ו משום דאינו אלא גלוי מילתא בעלמא דלא נילף ראי' דהקהל מעולת ראי' דפטור ואהני ק"ו למילף ממצה אלא נראה ודאי דס"ל דבעשה מזהירין מן הדין וכן נראה להוכיח עוד מההיא דגרסינן במכות דט"ו אמר עולא לא יאמר ולו תהיה לאשה באונס ולגמור ממוציא שם רע מק"ו ומה מוציא שם רע שלא עשה מעשה אמר קרא כו' והשתא ק' דהא אין מזהירין מ"ה אלא משמע ודאי דעשה מזהירין לכ"ע ולדעת ה"ה לא ידעתי מה יענה לסוגייא הלזו וצ"ע ומ"מ לדאתאן עלה נראה דקושיין לא מיתבא בהכי דאכתי קשה דנהי דלעשה דוישלחו כו' איכא למימר שפיר דאתי מק"ו מיהו אכתי נימא דלהכי כתבי' קרא למצורע בהדייא משום אזהרה דולא יטמאו את מחניהם דכתיב בתר הכי דמק"ו אין מזהירין ואולי י"ל דק"ו אינו אלא גלוי מילתא דטמא לנפש דקרא מיירי אף בשאר טמאים כגון זבין ומצורעים דהנהו נמי טמאין מקרו ואע"ג דכתיב טמא לנפש מרבינן להו מתיבת טמא ודומה לזה כתבו התוס' פרק כ"ש ד"ה איכא בינייהו וז"ל וא"ת והיכי יליף שאר משקין מק"ו הא אין מזהירין מ"ה וי"ל דהאי ק"ו אינו אלא מגלי דבישול דקרא איירי אף בשאר משקין עכ"ל הרי דאע"ג דקרא כתיב בהדיא מבושל במים ק"ו אהני לן לרבונהו בתיבת מבושל דבשאר משקין נמי מיקרי מבושל ה"נ דכוותא אלא דאכתי קשה למאי דקאמר בתר הכי יאמר זב ואל יאמר מצורע כו' דהכא ודאי לא שייך למימר הכי כמובן ודרך אגב ראיתי לעמוד עמ"ש הרא"ם בפ' תצא ד"ה ואסור ליכנס בס"ד וז"ל ושמא י"ל דכיון דחייבה תורה ל"ת לנכנס למחנה לויה למדו שהנכנס למחנה שכינה עובר בעשה דויצא אל מחוץ למחנה ובל"ת דלא יבא אל תוך מחנה לויה וכ"ש מחנה שכינה וליכא למימר הכא אין מזהירין מ"ה דמחנה שכינה ומחנה לויה תרוייהו משום קדושתה של שכינה הוא וכחד מחנה חשיבי להו יע"ש ואני תמיה עליו דבהדיא אמרו בספרי הובא בילקוט ס' נשא סי' תרצ"ו וז"ל וישלחו מן המחנה ממחנה שכינה או שומע אני ממחנ' לויה כו' עד שלא יאמר יש לי בדין אם נדחו טמאין ממחנה ארון הקל ק"ו ממחנ' שכינה אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר וישלחו מן המחנה ללמדך שאין עונשין מן הדין והכי אמרי' התם סמוך ונראה משם ר"י ועיין בס' ת"ש הנה מבואר הפך דברי הרא"ם ז"ל ועוד אני תמיה עליו שכפי מה שהסכימה דעתו ז"ל בס' שמיני דכל דאיכא איסור עשה מפו' בתורה מזהירין מ"ה וכדעת ה"ה ז"ל ויחס סברא הלזו לרש"י ז"ל ושלא כדעת הרמב"ן כמ"ש ע"ש באורך ובפשיטות היל"ל דהכא ליכא למימר אין מזהירין מן הדין כיון דאיכא עשה דויצא אל מחוץ למחנה וצ"ע:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>וכן </b>
+<b> טמא שטבל כו'.</b> עיין בהשגת הראב"ד ובמה שתי' מרן בתי' אחרון דמיתה בידי שמים חמור מכרת ועיין בהרב מש"ל ז"ל ובפרק כ"ש דל"ב ע"ב מבואר דכרת חמור ממיתה בי"ש וכן מבואר בפרק הערל ד' ע"ג ובסוף פרק דם שחיטה אמרינן דמעילה איסור קל במיתה וקדשים איסור חמור בכרת ועיין בפירש"י שם ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שפב) </b> ובמה שתירץ מרן בתי' אחרון דמיתה בידי שמים חמורה מכרת כו' ובפ' כ"ש מבואר דכרת חמור ממיתה בידי שמים כו'. תמהני דבהדיא אמרינן בשבת דף כ"ה ריש ע"ב דקודש חמיר מתרומה טמאה שהיא כמיתה משום דבקודש ענוש כרת וע"ש. ואיני יודע אמאי הקשה מהמאוחר היינו מפסחים וכן מיבמות כו' ולא הקשה משבת ועי' רש"י שם ע"א בד"ה וכרת כו' שכתב שם דבכרת הולך ערירי אבל לא במיתה בידי שמים וכן כתב ר"ת שם בתוס' בד"ה כרת כו' וע"ש:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואפי' </b>
+<b> נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק הדם וזרק הורצה.</b> בפ"ק דיומא מייתי התם מתני' דקתני על מה הציץ מרצה על הדם כו' בין בשוגג בין במזיד וכתבו התוס' שם וז"ל הא דלעיל קאמר במזיד לא הורצה בפרק הקומץ מקשי לה ואיכא דמשני טומאתו בשוגג הן במזיד לא זריקתו בין בשוגג כו' ואיכא למ"ד איפכא כו' וא"ת אם כן בפרק הקומץ לישני כההיא דהציץ מרצה איירי מדאורייתא כו' ע"ש ועיין בהרב חד"ה ז"ל פ' כ"צ ד"פ ע"ב ד"ה נזרק דמו מ"ש וז"ל והוא הדין דהוה מצי להקשות כו' ע"ש וכנראה שאשתמיט מיניה דברי התוס' הללו ודפרק האשה רבה ד"צ מדלא הזכיר על דל שפתיו עוד ראיתי שהקשה שם הרב הנזכר לפי' ריב"א שם וז"ל ק"ק לפ"ז מאי פריך מההיא דהציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד אימא דהוא איירי לענין פטור קרבן דפטור מדאורייתא ולא חייבו חכמים דהוי חולין בעזרה אבל במתניתין דהכא דאסר במזיד היינו הבשר לאכילה ומדרבנן עכ"ל ע"ש ואיני יודע מה לו עם פי' ריב"א שהרי קו' זו איתא לכל הפי' למאי דפריך בפרק הקומץ רבה דף כ"ה ברייתא דדם שנטמא כו' אברייתא דעל מה הציץ מרצה דאמאי לא משני הכי שהרי בפרק האשה רבה אוקימנא לברייתא דדם שנטמא דהיינו דוקא להתיר בשר לאכילה אבל בעלים מיהא מתכפרו ולעיקר קו' י"ל דדחיקא ליה לתלמודא לשנויי הכי משום דכפי זה מאי דקתני בברייתא דעל מה הציץ מרצה על הדם כו' שנטמא בין בשוגג בין במזיד חלוקת במזיד לא הוי דומיא דשוגג שהרי בנטמא הדם אשוגג הציץ מרצה אף על אכילת בשר וכדקתני בברייתא דדם שנטמא וחלוקת במזיד לא הוי אלא לענין פטור קרבן וזה דוחק דבחדא מחתא מחתי להו ומשמע דמה שהציץ מרצה על השוגג מרצה נמי על המזיד ומשום הכי הוצרך לשנויי דקאי אטומאה או אזריקה למר כדאית ליה כו' דהשתא הוי בחדא מחתא דבין בשוגג בין במזיד מרצה אף על אכילת בשר כנ"ל נכון:
+
+Halakhah 7
+
+<b>וכן </b>
+<b> הציץ מרצה כו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין.</b> הנה מדברי רבינו ז"ל נראה שפוסק כרב יאושע דס"ל בפרק כ"צ דע"ו דאין הציץ מרצה על טומאת אוכלין אך הרב תוי"ט פ"ט דפסחים משנה ז' כתב דאע"פ שסתם ומשמע אין הציץ מרצה על האוכלין כלל מ"מ מ"ש בפ"א מה' פסולי המוקדשין דין ל"ד ובפ"ד מה' ק"פ ד"ב נראה בהדיא דהציץ מרצה על האוכלין בדיעבד אם זרק וכדאמרינן התם בפ' כ"צ אליבא דר"י וכן כתב הרב בל"מ ז"ל וחזר בו ממ"ש פרק י"א מה' פסולי המוקדשין וא"כ צ"ל שמ"ש רבינו כאן אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין ה"ד לכתחלה שלא יזרוק מיהו אם זרק הורצה ולע"ד ק' טובא דאם כן משמע דס"ל לרבינו דהציץ מרצה על העולין לכתחילה ומותר לזרוק שהרי כתב וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין כו' אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין וכיון שכן קשה טובא שהרי בפ"א מה' פסולי המוקדשין דין הנזכר כתב רבינו ז"ל וז"ל כל הזבחים של יחיד בין שנטמא הבשר והחלב קיים כו' וזרק את הדם נטמאו ב' לא יזרוק ואם זרק הורצה כו' והשתא אם איתא דס"ל דהציץ מרצה על העולין אפי' לכתחילה אם כן בנטמאו ב' הו"ל לרבינו לומר שיזרוק לכתחלה דכיון שהציץ מרצה על העולין הו"ל כנטמא בשר וחלב קיים דזורק את הדם ובפרק כ"צ מוכחינן דר"י ס"ל דאין הציץ מרצה על העולין מברייתא דקתני נטמא בשר וחלב קיים כו' אבל נטמאו תרוייהו לא אלמא קסבר ר"י אין הציץ מרצה על העולין ולא על האכילות ופירש רש"י ז"ל וז"ל ולא על העולין דהיינו חלב דאי מרצה אחד מינייהו אמאי פסול וכן כתב עוד שם דאמורין או אברי עולה שנטמאו והקטירן הציץ מרצה משמע הא להקטירן לכתחילה לא וצ"ע כעת ודע דאפי' לר"א דס"ל דהציץ מרצה על אכילות כתב רש"י ז"ל בפ"ק דפסחים דאינו מרצה אלא להתיר דם לזריקה אבל אינו מרצה שיהא בשר טמא נאכל דאין ציץ מטהר ודוחה ל"ת כו' יע"ש וכתב הרב ל"מ ז"ל בפ"ד מה' קרבן פסח שיש להוכיח כן מסוגיא דפרק כ"צ יע"ש ולע"ד יש להוכיח כן עוד בהדיא מהא דגרסינן במנחות דט"ו אמתני' דקתני נטמא א' מן החלות או א' מן הסדרים כו' וחכ"א נטמא בטומאתו והטהור יאכל ואמרינן התם אמר רב פפא בציץ מרצה על אכילות קא מפלגי רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות כו' הרי בהדיא דאע"ג דס"ל לרבנן דהציץ מרצה על אכילות קאמרי רבנן דהטמא בטומאתו וזו ראיה ברורה ופשוט עוד ראיתי לעמוד עמ"ש התוס' פ"ק דיומא דף ז' ע"ב ה"ה על הדם ועל הבשר וז"ל בפסחים פ"ק פי' רש"י דאתיא כרבי יהושע דאמר אם אין בשר אין דם מיהו אומר ר"י דאתיא אפי' כר"א דאמר יש דם אעפ"י שאין בשר והא דבעי רצוי ציץ היינו כדאמרינן פרק כ"צ לאקבועינהו בפגול ולאפוקינהו מידי מעילה עכ"ל ולדידי נראה לי להליץ בעד רש"י ז"ל דאע"ג דבפרק כ"צ אמרינן דמאי דקאמר ר"א הציץ מרצה על אכילות למיקבעינהו בפגול ולאפקינהו מידי מעילה הוא דקאמר מ"מ הכא לברייתא דחיקא ליה למימר הכי מדקתני על הדם ועל הבשר משמע דהוי דומיא דדם דכי היכי דחלוקת דם שנטמא הציץ מרצה דקתני הוי להתיר דם לזריקה ה"נ בחלוקת על הבשר הוי לענין להתיר דם לזריקה ומש"ה הוצרך לומר דר"י היא מיהו הא ק"ל טובא לדעת רש"י ז"ל דבפרק הקומץ רבה כי פרכינן ברייתא דדם שנטמא על ברייתא דעל מה הציץ מרצה אמרינן התם ל"ק הא ר"י הא רבנן דתניא אין תורמין כו' והדר פריך אימור דשמיע ליה לר"י דלא קניס דמרצה ציץ על אכילות מי שמעת ליה אלא אמר רב חסדא ל"ק הא ר"א הא רבנן אימור דשמיע ליה לר"א דמרצה ציץ על אכילות דלא קניס מי שמעת ליה כו' והשתא לדעת רש"י ז"ל עדיפא מינה הו"ל לתלמודא להקשות דהיכי מצי אתי כר"א הא ר"א ס"ל דיש דם אע"פ שאין בשר למה לי ציץ לרצויי אלא ודאי משמע דברייתא מצי מתוקמא כר"א והציץ מרצה דקתני היינו לאקבעינהו בפיגול כמ"ש התוס' וצ"ע לדעת רש"י ז"ל תו ק"ל אמ"ש רש"י ז"ל בפ"ק דפסחים די"ו ע"ב ד"ה על הדם וז"ל אלא לר"י אצטריך דאמר אם אין בשר אין דם וקאמר הכא ה"מ כשיצא בשר חוץ למחיצתו דאין ציץ מרצה על היוצא או שאבד הבשר אבל אם נטמא בשר קודם זריקת דם הציץ מרצה עליו להתיר דם לזריקה ע"ש וקשה טובא שהרי לפי דעתו ז"ל ע"כ מאי דקתני בברייתא על הבשר ועל החלב שנטמא היינו בשנטמאו ב' הבשר והחלב ומ"ש רש"י בין שנטמא הבשר בין שנטמא החלב ר"ל בין שנטמא החלב ג"כ דליכא למימר דבריי' או או קתני דאם כן תקשי ליה דאפי' כר"י לא מצי אתי שהרי הא דקאמר ר"י אם אין בשר אין דם ה"ד בשנטמאו או נאבדו ב' הבשר והחלב אבל אם נאבד הבשר והחלב קיים זא"ה כדאי' פ' כ"צ דע"ט ע"א וא"כ ל"ל ציץ לרצויי הא אפי' בנאבד א' מהם דלא מהני ציץ ס"ל לר"י דזורק את הדם אלא ע"כ כמ"ש וא"כ צ"ל דמ"ש רש"י אבל אם נטמא בשר הציץ מרצה עליו להתיר בשר לזריקה אין כונתו לומר שיזרוק הדם לכתחילה שהרי בשנטמאו ב' לר"י לא יזרוק ואם זרק הורצה כדאיתא בפרק כ"צ דף ע"ז ע"ב דלר"י לא מהני ציץ לרצויי לכתחילה וכן כתב רש"י פרק כ"ש דל"ד ע"ב ד"ה אי אמרת כו' יע"ש אלא כונתו לומר להתיר דם לזריקה שאם זרק הורצה והויא זריקה מעליא וכיון שכן ק' דאיך כתב אלא לר"י אצטריך דאמר אם אין בשר אין דם וקאמר הכא ה"מ כשיצא בשר כו' הא אפילו בשיצא הבשר ס"ל לר"י דאם זרק הורצה אע"ג דאין הציץ מרצה וכמ"ש רש"י בפרק כ"ש והתוס' שם ואם כן ע"כ מאי דקאמר ר"י אם אין בשר אין דם אינו אלא בשאבד הבשר דאילו ביוצא אע"ג דאין בשר יש דם ואם זרק הורצה וצ"ע כעת ולדעת התוס' ז"ל שכתבו דריצוי ציץ דקתני אבשר שנטמא היינו למיקבעינהו בפיגול ק"ק דא"כ כדפריך בגמ' לר"ן דאמר טומאה הותרה בצבור מברייתא הלזו אמאי דחיק לשנויי דכי קתני הציץ מרצה אדיחיד ואמאי לא משני עדיפא מינה דכי קתני הציץ מרצה אבשר שנטמא קתני דבעי ציץ לרצויי למהוי כטהור ולאקבועי בפיגול ולאפוקי מידי מעילה דאע"ג דטומאה הותרה בציבור מ"מ משמע דלא משוי לי' להאי בשר כטהור לאקבועי בפיגול דלאכילה לא אמרינן הותרה בציבור כמ"ש בד"ה דם שנטמא אם לא שנאמר דס"ל לתלמודא דלמ"ד הותרה בצבור אע"ג דלהיות הבשר ניתר לאכילה לא אמרי' הותר' מ"מ משוי ליה כטהור לאקבועי בפיגול ולאפוקי מדין מעילה ודבר זה צריך תלמוד:
+<b>ולא </b>
+<b> על טומאת האדם כו' אלא א"כ היתה הטומאה דחויה בציבור כו'.</b> הנה מדברי רבינו ז"ל נראה דס"ל דטומאה הדחויה בציבור הציץ מרצה עליו אפילו על טומאת הגוף וכן כתב הרב ל"מ ז"ל פ"א מה' פסולי המוקדשין ושלא כדעת רש"י ז"ל שכתב בפרק קמא דיומא ד"ז ע"א ד"ה בין בציבור כו' וז"ל ובציבור נדחית טומאת הגוף אצלם ולא ע"י ציץ מבואר מדבריו דס"ל דטומאת הגוף אין הציץ מרצה אפי' על טומאה הדחוייה בציבור וכן הוא דעת התוס' בפרק כ"צ דע"ז ע"א ד"ה דלא ואפשר שהכריחו לרבינו לומר כן מכח קו' התוס' דפרק כ"צ ע"ש אך קשה לי לדעת רבינו ז"ל מהא דגרסינן במנחות דף ט"ו ת"ש ר"י אומר אפי' שבט אחד טמא וכל השבטים טהורים יעשו בטומאה (דס"ל שבט א' איקרי קהל והכא מאי הציץ מרצה איכא ופי' רש"י והתוס' שם משום דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף ע"ש) הרי מסוגיא זאת מבואר דטומאת הגוף אין הציץ מרצה עליו אפי' על טומאה הדחוייה בציבור ומצאתי בתוס' חיצוניות על העליונות מכ"י שכתבו וז"ל והכא כו' פי' הקונט' שהרי אין הציץ מרצה על טומאת הגוף וא"ת אפי' הי' הציץ מרצה מה בכך ואמאי יעשו בטומאה וכי מותר לטמא הטהור אלא הכי פריך מאי ציץ מרצה איכא איזו רצוי ציץ שייך הכא וכיון דלא שייך הכא רצוי ציץ אין לנו לומר שיעשה בטומא' אלא ע"כ טעמיה דר"י לאו משום דאין קרבן ציבור חלוק ואפשר שרבינו ז"ל ה"נ מפ' ועיין בתוס' מנחות דכ"ה ד"ה עון קדשים ודוק:
+
+Halakhah 8
+
+<b>ואין </b>
+<b> הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר כו'.</b> כתב מרן וז"ל וכתב הר"י קורקוס דאיכא למידק דבגמ' הקשו לר"י ושני דקסבר טומאה הותרה בציבור ומאחר שרבינו ז"ל פסק בסוף הפר' שטומאה דחויה כו' הוי תרתי דסתרן ע"ש ולי נראה ליישב ע"פ מ"ש התוס' פ"ק דיומא ד"ה מכלל דר"ש וז"ל וא"ת הא אמרינן גבי הי' מקריב במנחת פרים מאי לאו בחג אלמא למ"ד טומאה דחויה היא אומר לו הבא אחרת תחתי' אפי' בקרבן ציבור גמור וי"ל דההוא תנא דלעיל סבר כר"י בהא דאין עודהו על מצחו אינו מרצה וכגון שאינו על מצחו עכ"ל א"כ י"ל שרבינו ז"ל פסק כברייתא דהיה עומד ומקריב מנחת פרים דס"ל דטומאה דחויה היא וס"ל דאין עודהו על מצחו אינו מרצה כדס"ל לר"י וכמ"ש התוס' ואע"ג דהתוס' לא הוצרכו לזה אלא למאי דמשני דמנחת פרים דחג קאמר דהוי ק"צ גמור אמנם למאי דמשני במנחת אלים דמיירי באלו של אהרן משמע דלא ק' להו משום דכיון דלאו ק"צ גמור הוא אע"ג דאיכא רצוי ציץ מהדרינן אטהרה וזה מוכרח שהרי למאי דמשני בחלוקת פרים בפר ע"ז דלא קביעא להו זמן ע"כ ברייתא מיירי בעודהו על מצחו דאיכא ריצוי ציץ דאם לא כן היכי קתני דאם אין שם אלא הוא אומרים לו כו' וכן כתבו התוס' בד"ה פרים יע"ש ואפי"ה קתני במנחת אלים דמיירי באלו של אהרן הבא אחרת תחתיה ודוחק לומר דחלוקת מנחת פרים מיירי בדאיכא ריצוי ציץ וחלוקת אלים באין עודהו על מצחו דליכא ריצוי ציץ דבחדא מחתא מחתי להו תנא אלא משמע ודאי כדכתיבנא מ"מ ס"ל לרבינו דע"כ לא הוצרך לאוקמא בהכי אלא לר"ן אמנם לר"ש דקי"ל כותיה וא"נ למסקנא דתלמודא דמסקינן תנאי היא ברייתא מתוקמא כפשטא ולית לן לדחוקי בהכי דברייתא סתמא קתני וא"כ ע"כ דהאי ברייתא ס"ל כר"י דאין עודהו על מצחו אין מרצה ומיירי באין עודהו על מצחו כמ"ש התוס' וא"נ דס"ל להך ברייתא דאע"ג דאיכא תרתי קרבן ציבור וריצוי ציץ מהדרינן אטהר' ופליגא אר"ש ור"י משום דאיהו ס"ל בעלמא דטומאה הותרה קאמר הנח לקרבן ציבור כו' ואה"נ דאי הוה ס"ל דטומאה דחויה הוה קאמר דכהן גדול ביום הכיפורים אם נטמא קרבן בידו אומר לו הבא אחרת תחתיה כדסבירא להך ברייתא כנ"ל ובדברי התוס' ק' לי דאדקשיא להו מברייתא דהיה עומד ומקריב מנחת פרים אמאי ל"ק להו מברייתא דהיה עומד ומקריב מנחת העומר אומר לו הבא אחרת דמייתי תלמודא מקמי הכי אע"ג דקרבן צבור גמור הוא וליכא למימר דאע"ג דהיכא דאיכא תרתי קרבן צבור ורצוי ציץ לא מהדרי' אטהרה מ"מ כיון שאין הציץ מרצה להיות בשר ניתר לאכילה כמ"ש רש"י מש"ה מהדרינן אטהרה משום דאיכא שירים לאכילה וכדמשני לר"נ דהניח' לר"ן אבל לר"ש דאמר מנא אמינא לה כו' ולא אסיק אדעתי' טעמא דאיכא שירים לאכילה תקשי לי' דאפי' נימא דהך ברייתא ס"ל דטומאה דחויה הוא מ"מ כיון דאיכא תרתי לא מהדרינן אטהרה ודוק:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>היו </b>
+<b> מקצת בית אב כו'.</b> פלוגתא דר"נ ור' ששת בפ"ק דיומא ופסק רבינו כרב ששת משום דהלכתא כותי' באיסורים כמ"ש מרן ודע שהתוס' ז"ל בפ"ק דיומא כתבו לחד תי' דאפי' למ"ד טומאה הותרה בציבור בקרבן פסח מודה שכתבו בד"ה רב תחליפה וז"ל תימא דבפרק כל הפסולין קאמר מכלל דתרוייהו ס"ל טומאה דחויה היא בצבור ותי' ר"י דהא דקאמר רבא טומאה הותרה זאת אומרת וליה לא ס"ל ולי נראה דהתם לענין פסח איירי דנהי דכיון דאתי בכנופיי' חשיב כקרבן צבור ודוחה את הטומאה מ"מ כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורין כו' ע"ש ויש לדקדק לכאורה דמאי קו' הא דאמרינן בגמ' אמר ר"ג מודינן היכא דאיכא שירים לאכילה וא"כ משו"ה גבי קרבן פסח דאיכא שירים לאכילה ס"ל לרבא דמהדרינן אטהרה משא"כ בקרבן ציבור דליכא אכילה לא מהדרינן ואע"ג דביום הכפורים נמי איכא שעיר הנעשה בחוץ ונאכל לערב כמ"ש רבינו פ"א מה' עבודת יוה"כ מ"מ הכא שאינו אלא חששא בעלמא שמא יפול מת עליו לא חיישינן כי היכי דלא חייש רבא באיילו של יוה"כ אע"ג דבאלו של כה"ג מהדרינן אטהרה אליבא דרבא כפי פי' ז"ל ועיין בתוס' ד"ח ד"ה אי סבר ע"ש אמנם הא ודאי ל"ק שהרי כתב רש"י ז"ל בד"ה מודינן וז"ל ואע"ג דקרבן צבור קרב בטומאה אינו נאכל בטומאה ובמנחה הנקצוצת מודינא דמהדרינן אטהר' שיהיו שיריה נאכלין וא"כ גבי ק"פ דקי"ל דנאכל בטומאה שכל עיקרו לא בא אלא לאכילה אם איתא דטומאה הותרה בצבור לא הוה מהדרינן אטהרה כיון דאפילו בטומאה נאכל אך מצאתי להתוס' בפ"ק דמנחות דס"ו ד"ה ר"י שכתבו וז"ל אע"ג דאי ס"ל בפ"ק דיומא דטומאה הותרה בצבור מ"מ אצטריך ליה טעמא דאין קרבן צבור חלוק בפסח כיון דיש בו אכילה כדמוכח התם משמע דס"ל דהא דאמרינן בגמ' מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה לאו היינו טעמא משום דאינו נאכל בטומאה כמ"ש רש"י אלא כל היכא דאית ביה אכילה מהדרינן אטהרה ואפי' בק"פ דנאכל בטומאה ומכ"ש בקרבנות ציבור דאין נאכלין בטומאה דמהדרינן אטהר' שהרי הא בשמעתין כמנחת העומר דאינו נאכל בטומא' הוא והא משני ר"ן מודינא היכא דאיכא שיריים לאכילה וכונתם לומר דר"י לא קאמר דטומאה הותרה אלא בקרבנות צבור שאין בהן אכיל' כגון ההיא דכ"ג ביוה"כ דהיינו פרו של כ"ג ושעיר הנשרף שהי' מקריב בשעה שהי' נכנס לפני ולפנים בבגדי לבן שלא הי' בו ציץ דאילו שעיר הנאכל לערב הי' עובד בבגדי זהב כמ"ש רבי' אבל בקרבנות שיש בו אכילה מודה ר"י:<br><b> וראיתי </b> להרב בה"ז ז"ל שכתב שם וז"ל ור"ל דנאכל אפי' בטומאה משא"כ בשאר קרבנות צבור דאינו נאכל בטומאה אפי' דקריבים בטומאה כדאיתא בפסחים עכ"ד נראה שהבין הרב ז"ל דדוקא בק"פ דנאכל בטומאה דכל עיקרו לאכילה מהדרינן אטהרה אבל בשאר קרבנות שאינו נאכל בטומאה לא מהדרינן אטהר' וליתא כמ"ש שהרי הא דשמעתין בקרבנות שאינו נאכל בטומאה ואפילו הכי קאמר דמהדרינן אטהרה אלא דכפי זה קשה מה שהקשה שם בד"ה ור"י וז"ל ואע"ג דר"י ס"ל טומאה הותרה ולא בעי ציץ לרצויי כו' ואמאי לא תי' דהכא מודה בלחם הפנים כיון דאיכא ביה אכילה כמו שתי' לההיא דק"פ ויש ליישב דכיון דאינו אלא חומרא דרבנן כמ"ש לקמן שפיר קשיא להו כיון דס"ל לר"י דמדאורייתא הותרה בכולהו ולא בעי ציץ אמאי קאמר ר"י דשניהם יצאו לבית השריפה ודוק ויש להקשות לכאורה דכפי תי' ז"ל דבק"פ מודה ר"י משום דאית ביה אכילה ואי נמי משום דהוי קרבן יחיד כמ"ש הכא בשמעתין א"כ מאי פריך בפ"ק דסנהדרין דף י"ב ע"א אמר מר ר"י אומר מעברין אלמא אית ליה לר"י טומאה דחויה היא בצבור והתניא ציץ כו' אמר ליה ר"י הנח לכ"ג ביוה"כ שטומאה הותרה בצבור ומאי קו' הא אי"ל דר"י לא קאמר אלא בקרבנות צבור שאין בו אכילה אבל בק"פ שיש בו אכילה מודה ואי נמי משום דכל יחיד מייתי ליה כמ"ש הכא אליבא דרבא ונראה דלא קשיא מידי דמ"ש התוספות דבק"פ מודה רבא משום דכל יחיד מייתי לה אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אפילו באילו של כ"ג דהוי קרבן יחיד גמור אמרינן טומאה הותרה כמ"ש התו' לקמן בד"ה כיון וכן נמי מ"ש במנחות דכיון דיש בו אכילה מודה ר"י אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק ביניהם כיון דס"ל טומאה הותרה ומש"ה פריך שפיר דמדקאמר ר"י מעברין משמע דס"ל טומאה דחויה היא מדאורייתא בכולהו והתניא כו' וכיון דס"ל דבקרבן צבור גמור דאין בו אכילה טומאה הותרה ע"כ דפסח אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק וכיון שכן אין סברא לומר דמעברין את השנה משום חשש איסור מדרבנן כנ"ל מיהו ק"ק לי לפי תי' ז"ל דרבא ס"ל טומאה הותרה ובק"פ ס"ל דדחויה היא מדרבנן מהא דגרסינן בפ' כיצד צולין דע"ט אמר ר"ח לא שנו אלא שנטמא הסכין בטומאת מת כו' אבל נטמא הסכין בטומאת שרץ כו' טהורים עבדי טמאים לא עבדי אלמא סבר ר"ח טומאה דחויה היא בצבור ורבא אמר אפילו טמאים עבדי מאי טעמא דכתיב והבשר אשר יגע והשתא לפי דרכם אמאי אצטריך רבא קרא דוהבשר אשר יגע כו' תיפוק לי' דאיהו ס"ל טומאה הותרה בצבור מדאורייתא אפי' בק"פ ואפי' היכא דאיכא לאהדורי אטהרה גמורה לא מהדרי' ותו דכיון דמהדרינן אטהר' לק"פ דטומאה דחויה היא בק"פ מדרבנן א"כ אמאי קאמר רבא דטמאים עבדי אי משום קרא דוהבשר היינו מדאורייתא אבל מדרבנן הא איהו סבירא ליה דמהדרינן אטהר' ולזה יש לומר דכיון דאינו אלא מדרבנן כי החמירו חכמים היינו דוקא היכא דאיכא כהנים טהורים וטמאים דמהדרינן אכהנים טהורים אבל הכא דמדאורייתא הותרה ויכולים לעשות פסח א' לא החמירו חכמים עליהם כדי שיבטלו ממ"ע דאורייתא בזמנו ועיין בפרק טרף בקלפי דמ"ו ע"ב דאמרינן התם אמר ליה רבא לא לדידי קשה ולא לר"ח כו' לר"ח לא קשייא סופו כתחילתו כו' טומאה דדחויה היא בצבור כו' ולפי דעתם ז"ל צ"ל דרבא אליבא דר"ח קאמר דלר"ח לא קשיא משום דר"ח ס"ל דטומאה דחויה היא כדאמרי' בפרק כיצד צולין וליה לא ס"ל אך קשה לי לפי תי' ז"ל דטומאה הותרה בצבור מהא דגרסינן בפ"ק דיומא דף ח' ע"ב אמר רבא הילכך כ"ג ביה"כ דלאו בדידן תלייא מילתא אלא בקביעותא דירחא תלייא מילתא בתלתא בתשרי בעי לאפרושי וכל אימת דמתרמי תלתא בתשרי מפרשינן ליה ופירש רש"י ז"ל וכל אימת דמתרמי ואע"ג דלא הוי רביעית שלו בשבת ונמצאת הזאה בטלה ב' ימים ע"כ והשתא אי ס"ל לרבא דטומאה הותרה בצבור מאי קאמר וכל אימת דמתרמי כו' הא לדידיה גבי כ"ג ביוה"כ אין צריך הזאה כלל וכדפרכינן התם ע"א ותסברא אי סבר ר"י טומאה הותרה בצבור הזאה כלל ל"ל ועיין בתוס' ז"ל שם ויש ליישב דרבא משום דבעי למימר דכהן השורף את הפרה מפרשינן לה ברביעי בשבת דהתם בעי הזאה אפילו למ"ד טומאה הותרה דלאו קרבן ציבור הוא לדחות את הטומאה כמ"ש התוספות ד"ה ר"י קאמר וכ"ג ביה"כ אפילו למ"ד טומאה דחויה ובעי הזאה כיון דלאו בדידן תלייא מילתא כל היכא דמתרמי מפרשי' ליה כנ"ל ועיין בתוס' פ' הוציאו לו דנ"א ע"א ד"ה ונ"מ דס"ל כתי' ב' שכתבו הכא ממ"ש וז"ל הא דלא קאמר דנ"מ לאהדרי אטהורים דאי קרבן צבור היא לא מהדרינן למאן דאמר טומאה הותרה בצבור ואי דשותפין הוא מהדרינן כדמשמע בפ"ק דדוקא בצבור הותרה ותו לא בשל יחיד ולא בשל שותפין ורבא דהכא ס"ל טומאה הותרה בצבור ע"כ מיהו מ"ש דפר של כ"ג אי דשותפין הוא מהדרינן אטהר' קשייא לי טובא שהרי ר"י סבירא ליה טומאה הותרה בצבור ורבא קאי כוותיה משמע בהדייא דס"ל דאפי' בפר של כ"ג לא מהדרינן אטהרה מדאמר ליה ר"ש כ"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה ופי' רש"י ז"ל כ"ג כשאירע הטומאה על הקרבן יום הכיפורים אינו על מצחו בשעת עבודת היום שאינו נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב ואמר ליה ר"י הנח לכ"ג ביה"כ דטומאה הותרה בצבור והשתא אם איתא אכתי תיקשי ליה לר"י מפר של כ"ג שעבודתו בבגדי לבן כמ"ש רבינו בפ"ד מה' עבודת יה"כ ואינו על מצחו ומרצ' ומאילו של כ"ג דמהדרינן אטהרה לא קשיא דאילו של כ"ג עבודתו בבגדי זהב כמ"ש רבינו שם אכן לדברי התוס' ק"ט מפר של כ"ג וצ"ע: שוב אחר זמן בא לידי מס' יומא מדפוס ישן נושן ותוס' הנדפסים שם לפי הנראה הם תוס' ישנים אחרים שלא באו בדפוס אמשטרדם ומצאתי שכתבו שם בד"ה אמר ליה ר"י הנח לי"ה וז"ל ואם תאמר הא איכא אילו דיחיד והתם לא הותרה טומאה והיה צריך ציץ ויש לומר דאילו היה במזבח החיצון ובו היה משתמש בח' בגדים וא"ת הא פר שלו דיחיד הוא והיה לפני ולפנים ולא היה משמש אלא בד' בגדים ואם כן לא היה הציץ על מצחו ויש לומר דבעבודות התלויות בשעיר שהיו משל צבור היו תלויות בפר אם כן הואיל דהותרה בשעיר הותר נמי בפר עכ"ל ע"ש ולפי דברי התוס' דפרק הוציאו לו שחולקין על זה לא ידעתי מה יענו להא דר"י וצ"ע:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>והרי </b>
+<b> הדבר כו'.</b> מ"ש הרב כ"מ ואעפ"י דמשמע דאם עיבר את השנה הוא מעוברת בדיעבד לא היה צריך לבקש רחמים היינו לר"ש אבל לר"י כו' הם דברים תמוהים והפך סוגיא דפ' קמא דסנהדרין דמסיק בהדייא שם דלר"ש מעברין לכתחיל' ומשום הכי קאמר אלא מפני מה בקש רחמים ולר"י אינו מעובר וכבר ראיתי מי שנתקשה בזה ותו ק"ל טובא שהרי בגמרא מסקי' שם דחזקיה טעה בדשמואל עיבר את השנה ביום ל' של אדר ור"ן קאמר התם דאם עיברוה מעוברת וכן פ' רבינו בפ"ד מה' קדוש החודש דין י"ד וכתב המפרש שם וזה יתבאר דחזקיה מה שעשה עשוי וא"כ ע"כ דלר"ש אף ע"ג דבדיעבד מעוברת הוצרך לבקש רחמים על עצמו וצ"ע ותו ק"ל לכאורה במה שהקשה מרן דאמאי השמיט טעמו של ר"ש ן' יאודה שהרי בגמרא אמרינן לר"ש דלבסוף סבר נשי' בראשון רשו' ואלו רבי' ז"ל בפ"א מה' ק"פ דין א' פסק כר"י ור' יאודה דנשים בראשון חובה וא"כ איך הוה מצי רבי' למיכתב טעמו של ר"ש ן' יאודה והנה התי' לזה עם מ"ש התוספות שם ובפסחים דף פ"ט דה"ה דהו"מ למימר דלבסוף סבר נשים בשני חובה ולכך בקש רחמים אלא אליבא דר"ש קיימינן דאית ליה נשים בראשון רשות ע"כ וא"כ שפיר כתב מרן דלמה השמיט טעמו של ר"ש ן' יאודה והול"ל דמעיקרא היה סבור דנשים בראשון ובב' חובה דהא אפי' לר"ש ן' יאודה ע"כ הכי הוה ס"ל מדעבד פסח ב' ולבסוף סבר נשים בשני רשות ומש"ה בקש רחמים ודוק ועיין במ"ש מרן הכ"מ בריש ה' ק"פ שהם דברים תמוהים ויש ליישבם ע"צ הדחק ע"פ מ"ש כאן: עוד שמעתי מקשים משם חכמי צפת על מ"ש המפרש בפ"ד מה' קדוש החדש דין ז' משם רבינו דיתכן זה כגון שהיו מחוסרי כפרה ולא היתה כפרתם ראוי' ליקרב אלא לאחר הפסח מהו דתימא מעברין עד שיגיעו אילים של מחוסרי כפרה ליקרב קמ"ל דלא דא"כ איך כתב רבינו שם אין מעברין את השנה כו' אלא יעשו בטומאה הרי כתב רבינו בפ"א מה' מחו"כ דין א' ד' מחוסרי כפרה הם הזבה והיולדת הזב והמצורע כו' ובפ"ז מה' ק"פ כתב דאין טומאה נדחית בצבור אלא טומאת מת בלבד ועוד אני מוסיף להקשות על פי' זה דא"כ מאי פריך בגמ' ר"י אומר מעברין אלמא אית ליה לר"י טומאה דחויה היא בצבור והתניא כו' ומה קו' אפי' אית ליה לר"י דטומאה הותרה בצבור היינו טומאת מת אבל מחוסרי כפרה אין עושין בראשון כלל ומש"ה קאמר דמעברין כדי שיעשו אלים כו' וכדס"ל לר"ש לפי המסקנא דמעברין מה"ט וצ"ע ועיין בזבחים דל"ב ע"ב גבי צבור שהיו טמאי מת ונעשו זבים יע"ש ודוק:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כהן </b> <b> שעבד ונמצא חלל כו' ואם עבד לא חלל כו'.</b> כתב מרן וז"ל ולכאורה הוה משמע דלא מכשרינן אלא מה שעבד קודם שנודע כו' ורבינו משמע ליה דכיון דלא אשכחן בקרא דמחלל עבודה כו' מהי תיתי לן לומר שאם עבד לאחר שנודע חילל כו' יע"ש וקשיא לי טובא לדעת רבינו ז"ל דבפרק האומר אמרי' מעשה במגורה ביבנה כו' ונמצאת חסרה כל טהרות שנעשו על גבה למפרע היה ר"ט מטהר כו' אר"ט משל לעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה שעבודתו כשרה והק' בתו' דמאי משל הוא זה הרי בבן גרושה אפילו נודע שפסול הי' בשע' עבודה אפי"ה עבודתו כשרה ובמקוה כה"ג טמא למפרע אפילו לר"ט ותי' משם ר"י דבתרתי פליגי כו' ופליגי נמי במקוה שטבל בו כהן ועבד עבודה ובאו עדי' והעידו שהיה המקוה חסר קודם הטבילה דלר"ט כשרה העבודה מידי דהוה אבן גרושה ואהא קאי המשל א"ד יע"ש והשתא לדעת רבינו ז"ל אכתי קשה דמאי משל הוא זה דבן גרושה שאני דאפילו עבד אחר שנודע עבודתו כשרה משא"כ במקוה דאם עבד עבודה אחר שבאו עדים והעידו שהיה המקוה חסר דעבודתו פסולה כדקי"ל בעלמא דטמא מחלל עבוד' ועיין בהריטב"א ז"ל שתי' לקו' התו' הלזו משם הרמב"ן דבן גרוש' ובן חלוצה לא הכשירה תורה עבודתו למפרע אלא כשנמצא ס' אבל כשנמצא ודאי חלל לכ"ע עבודתו פסולה ועוד תי' שם תי' אחר יעש"ב והמעיין יראה שלדעת רבינו לא יתכן שום א' מהתי' האלו והדבר צ"ע ועוד ק' טובא דבפ"י מה' תרומות דין י"ב כתב רבינו וז"ל וכן כהן שהיה אוכל תרומה ונודע לו שהוא בן גרושה הרי אלו משלמין הקרן בלבד ואם היה ע"פ הרי אלו פטורין מלשלם מפני שזמנה בהול וכתב מרן שם וז"ל וסובר רבינו דלא פליגי הני תרי לישני דבתרומה בע"פ פטור לגמרי מטעם דזמנה בהול ושאר הימים כיון דאכיל' תרומה איקרי עבודה ורחמנא אכשריה בדיעבד קודם שנודע אינ' כזרים לו ולכך פטור מן החומש כו' יע"ש והשתא ק' טובא דלפי דעת רבינו דחלל שעבד אפילו אחר שנודע עבודתו כשרה א"כ כיון דרבינו ז"ל פוסק כלישנא בתרא דטעמא דר"י משום דתרומה איקרי עבודה ועבודה רחמנא אכשר אם כן הי"ל לרבינו לפסוק דחלל שאכל תרומה אינו משלם אלא קרן בלבד ואיך כתב מרן דרחמנא אכשרי' קודם שנודע והלא אפילו אחר שנודע נמי וצ"ע כעת והתוספות ז"ל בפ"ב דתעניות די"ז ע"ב ד"ה דבר זה מתורת משה לא למדנו הק' וז"ל וא"ת נילף מק"ו ומה ב"מ שמותר באכילת קדשים אסור בעבודה ערל שאסור באכילה אינו דין שאסור לעבודה וי"ל דחלל יוכיח שאינו אוכל בקדשים ואפ"ה כשר לעבודה כדאמרינן פ' האומר כו' יע"ש הנה מבואר שדעתם כדעת רבינו דס"ל דחלל שעבד אחר שנודע עבודתו כשרה ושלא כדעת ר"י שכתבו פרק האומר דאי הוה ס"ל דאחר שנודע עבודתו פסולה ליכא למימר יוכיח כלל כמובן הן אמת דק"ט לדבריהם ז"ל דברפ"ב דזבחים אמרינן דתנא רבי ישמעאל מייתי דזר מחלל עבודה מק"ו מב"מ ומה ב"מ שאוכל אם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל מה לב"מ שכן עשה בו כו' והשתא לדעת התוס' ז"ל ה"נ איכא למיפרך חלל יוכיח שאינו אוכל ועבודתו כשרה דתו לא אתייא במה הצד כלל ומצאתי בשיטה מקובצת כ"י למס' סנהדרין ס"פ כ"ג שהביא משם נכדו של הר"ש מישנ"ץ כתי' התוס' דבפ"ב דתעניות וכתב עוד וז"ל וא"ת דבפ"ב דזבחים דיליף זר מק"ו דב"מ לימא הכי חלל יוכיח וי"ל משום דאיכא למיפרך מה לחלל דמזרע כהונה אתייא מיהו בפ' האומר מוכח דמה שאינו מחלל היינו דוקא בדלא ידיע ליה בשעת עבודה כו' א"ד יע"ש ונראה שזה היתה דעת התוס' ז"ל ואולם אכתי תמה אני על תי' זה דמה יענו למאי דאמרינן התם סמוך ונראה גבי אונן דמחלל עבודה דנפ"ל לתנא דבי רבי ישמעאל מק"ו דב"מ והשתא אמאי לא פריך חלל יוכיח שאינו אוכל ועבודתו כשרה דהכא ליכא למיפרך מה לחלל שכן מזרע כהונה שהרי כהן אונן נמי מזרע כהונה ולכן נראה דכיון דהא דחלל שעבד עבודתו כשרה פלוגתא דר"א ור"י הוא דר"א ס"ל דחלל שעבד עבודתו פסולה איכא למימר דתנא דבי ר"י דמייתי דכהן אונן דמחלל עבודת' מק"ו דב"מ ס"ל כר"א דחלל שעבד עבודתו פסולה ומש"ה ל"ק חלל יוכיח וההיא דר"ח רפ"ב דתעניות דקא' דבר זה מתורת משה לא למדנו אתיא אליבא דר"י דהלכתא כותיה מיהו אכתי ק' דאמרי' התם רב משרשייא אמר אתיא מק"ו דיושב ומה יושב שאוכל אם עבד חילל אונן שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל והשתא אמאי לא פריך חלל יוכיח ולומר דרב משרשייא ס"ל כר"א הא ודאי דחיקא מילתא טובא דקי"ל דאין הלכה כר"א דשמותי הוא וכמו כן קשה על רבינו ז"ל דבפ"ב מה' אלו דין ז' כתב ומנין שעבודת האונן פסולה מק"ו ומה ב"מ שאוכל אם עבד חילל אונן כו' והשתא קשה דלפי מה שפסק ז"ל דחלל שעבד עבודתו כשרה אפילו לאחר שנודע ק"ו פריכא איהו דאיכא למימר חלל יוכיח ולדעת רבינו ז"ל אפשר ליישב דס"ל דפירכא דחלל יוכיח ליכא למיפרך משום דאיכא למימר מה לחלל שכן אוכל בפסח וכמו שכן ראיתי בתוספ' הרא"ש שדחה תי' התוס' הלזו מטעם זה יע"ש בשיטה מקו' אכן לדברי התוס' ז"ל ק"ט מההיא דרב משרשייא וצ"ע והתוספות ז"ל פ"ב דכתובות דכ"ג ד"ה עידי טומאה הק' משם ר"ת לפירש"י שפי' דבשבויה הקלו משום דאין בו אלא לאו וז"ל וק' לר"ת דבשבויה נמי איכא איסור סקילה אם נשאת לכהן שישמש בנו ע"ג המזבח בשבת יע"ש ודבריהם תמוהים דכיון דקי"ל דחלל שעבד עבודתו כשרה פשיטא ודאי דאינו חייב סקילה וכבר ראיתי להפר"ח בליקוטיו בספר מים חיים שתמה על ר"ת כן והניחו בצ"ע והנר' לע"ד שדעת ר"ת כדעת הרמב"ן שכתבנו לעיל דבן גרושה לא הכשירה תורה למפרע אלא בשנמצא ס' חלל אבל ודאי חלל עבודתו פסול' (ועיין בפ' ד' אחין דל"ג ע"ב דפרכינן התם זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה ופרש"י ואין כאן משום זרות נראה מדבריו דמשום שבת מיחייב אע"ג דשחיטה בזר כשרה ודוק):<br><b> ואולם </b> תמה אני על דברי הרמב"ן דבפ' אלו דברים דע"א מוקמינן לפלוגתייהו דר"א ור"י גבי כהן שהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה דר"א מחייב קרן וחומש ור"י פוטר דה"ט דר"י משום דתרומה איקרי עבודה ועבודה אכשריה רחמנא דתנן היה עומד ומקריב כו' והשתא לפי דעת הרמב"ן ז"ל עכ"ל דההיא דתרומה איירי נמי בנמצא ס' בן גרושה דודאי חלל כיון דעבודתו פסולה ה"נ מחייב קרן וחומש לר"י וכיון שכן ק' טובא דבס' חלל היכי מחייב ר"א קרן וחומש הא קי"ל המע"ה ובהדייא תנן פ"ז דתרומות ב' קופות אחת של תרומה וא' של חולין ואין ידוע איזה מהן תרומ' ואכל זר א' מהן ה"ז פטור שהמע"ה ובריש פ' נושאין על האנוסה תנן כהנת שנתערבה ולדה בולד שפחתה כו' הגדילו התערובות ושחררו זה א"ז אינן אוכלים בתרומה ואם אכלו אין משלמי' קרן וחומש וכתבו התוס' שם וז"ל נהי דאין משלמין מ"מ צריכים להפריש משום כפרה יע"ש ואולי שלדעת הרמב"ן מאי דקתני ר"א מחייב קו"ח מיחייב להפריש קאמר ומשום כפרה ולעולם דאינו מחייב ליתנ' לכהן וזה דוחק ולדעת רבינו ז"ל שכתב בהלכות תרומות הכהן שאכל תרומה ונודע שהוא בן גרושה משלם את הקרן וכתב מרן דה"ט משום דחומש הוא דתלי רחמנא בזר גמור אבל הקרן חייב כל היכא דאינו כהן גמור ואינו ראוי לאוכלו וס"ל דר"י פוטר דקתני מתניתין מטעמא דתרומה איקרי עבודה היינו דוקא לחומש בלבד ק"ל מהא דתנן פרק קמא דמכות כיצד העדים נעשים זוממים מעידים אנו על איש פ' שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה אלא לוקה מ' ורבינו ז"ל פ"כ מה' סנהדרין דין ח' כתב וז"ל עדים שהעידו על אחד והרשיעו רשע שאין בו לא מיתה ולא מלקות ולא חיוב ממון ואחר כך הוזמו הרי אלו לוקין כו' כיצד העידו על כהן שהוא חלל כגון שהעידו בפנינו נתגרשה אמו כו' והוזמו הרי הן לוקין עיין שם והשתא לדעת רבינו קשה הרי בעדות זה יש בו חיוב ממון שהוא חייב לשלם את הקרן על התרומה שאכל ואפילו לר"י ואיך כתב דאין בו חיוב ממון בעדות זה ומצאתי להרמב"ן ז"ל בשיטה כ"י למסכת מכות שהקשה וז"ל ואם תאמר אמאי לא משלם הא מפסיד ליה מיניה אכילת תרומה ושאר מתנות כהונה איכא למימר גרמא בעלמא הוא ופטור חדא דלא ברי היזקא כדינא דגרמי ועוד דל"א דדאין דד"ג אלא בשגרם והפסיד אבל זה לא הפסיד כלום שהרי אינו בן גרושה על פיהם ורחמנא אמר כאשר זמם לעשות ולא כאשר זמם לגרום ואיכא נמי לפרוקי דכיון שאי אתה מקיים בהם כאשר זמם בעיקר עדותם שהוא הפיסול אין אתה יכול לקיים כאשר זמם בתשלומין א"ד והרואה יראה ששום א' מהתי' הללו אינו עולה למה שהקשינו לדעת רבינו ז"ל דאי משום טעמא דגרמא לא שייך למה שבאים לחייבו ממון על מה שאכלו כבר ותי' הב' נמי ליתא לדעת רבינו דתלי טעמא מפני שאין בו חיוב ממון דמבואר מדבריו שאם הי' בו חיוב ממון היו חייבים לשלם אע"ג דאין אתה יכול לקיים כאשר זמם בעיקר עדותם ולומר דמתני' מיירי בכהן שלא אכל תרומה מימיו זה ממה שאין האוזן יכולה לשמוע וכעת צ"ע:<br><b> טעם המלך</b> <b> א) </b> <b> מה </b> שהעלה הרב מאי דקתני רבי אליעזר מחייב קרן וחומש מחייב להפריש קאמר ומשום כפרה וסיים שהוא דוחק לדידי מוכחא מלתא אף בלא דעת הרמב"ן. דהא באמת בלא"ה קשיא על ר"א דמיחייב קרן וחומש למי מחייב ולמי ישלם הא אמרינן בחולין (ק"ל א) אר"ח המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם פי' במתנות כהונה שלא בא עדיין ליד כהן איבעית אימא דכתיב זה כו' ואיבעית אימא דהוי ממון שאין לו תובעין א"כ הכי נמי האי כהן שהי' אוכל בתרומה ונודע לו שהוא בן גרושה למי מחייב קרן וחומש דהא אם נתן הבעל הבית התרומה לדידי' שהיה סובר שהוא כהן וא"כ כעת שהוא אינו כהן הרי עכ"פ לא בא ליד כהן אחר ומי זכה בו זולתו ולמי ישלם והלא אין הדבר גרוע ממי שאכל מתנות כהונה בשלא הגיע ליד כהן וה"ה בתרומה כמו שהסיק הש"ס שם בחולין ואפילו אם אכל אחר היינו שבע"הב הפריש התרומה או מתנות כהונה ובא אחר ואכלם אינו חייב עליו לשלם כלל ואפילו בעלי' לא צריך לשלם מידי דהא אין לבעלים זכות בזה אלא טו"ה וטוה"נ אינו ממון בזה ועיין בפר"ח סי' ס"א עייש"ה ואנחנו בעניותינו הארכנו בזה במקומו הראוי לו בחבורינו הגדול ת"ל (וכן פירש הרמב"ם פ"ט מהלכות בכורים הלכה י"א) עייש"ה וע"כ דזה ליתא דמאי דאמר הש"ס חולין המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם או מדכתיב זה משפט הכהנים או משום דהוי ממון שאין לו תובעין היינו שאכלו במזיד אבל אם בשוגג אכל התרומה ודאי מחייב קרן וחומש משום כפרה וכן כתבו תוס' בהדיא בכתובות (ל"ב) ד"ה זר שאכל בס"הד וז"ל ואפילו אכל תרומת עצמו דלא גזל מידי משלם כפרה לעצמו וחומש לכהן והיינו שכוונו למה שבארנו אם אכל הבע"הב תרומה טרם שבא ליד כהן והיינו תרומת עצמו אפ"ה משלם קרן לעצמו דבקרן הוי ממון שאין לו תובעין והוא בעצמו זכה בו או מצד זה משפט הכהנים וחומש משום כפרה עכ"פ הכא במשנתינו קשיא דקתני משלם ק"וח למי משלם קרן וחומש ואף אם החומש משלם לכהן מצד כפרה מ"מ למי משלם הקרן הא בקרן זכה כדעת התוס' וע"כ דמאי שאמר משלם קרן וחומש היינו שצריך להפריש קרן וחומש והקרן משלם לעצמו וחומש למי שירצה דרבי אליעזר סובר דהאי נמי מקרי בשוגג ומאי דוחק לפ"ז לדעת הרמב"ן דאפילו החומש לא צריך לשלם יען שהוא ספק ורק צריך להפריש משום כפרה ואח"כ מעכב לעצמו ואדרבה יש קצת ראיה לדברי הרמב"ן דחומש דומיא דקרן מה קרן כונת ר"א דמפריש ומשלם לעצמו ה"נ חומש דאי לא כרמב"ן כל כי האי גונא הו"ל לפלוגי וע"כ דבחדא מחתא נינהו האי משלם קרן רק אפרושי קאמר:<br><b> ובחדושי </b> אמרתי לתרץ בזה דקדוק צח ונכון על מה שאמר הש"ס בחולין (ק"ל א) שם ת"ש בעה"ב שהיה עובר ממקום למקום כו' ולכשיחזור ישלם דברי ר' אליעזר אר"ח מדות חסידות שנו כאן א"ר חנא תני ישלם כו' ועוד מדר' אליעזר ליקום וליתב וקשה טובא אמאי לא ליקום וליתב מדר' אליעזר דהא רב גוברי' הוא ומאי חטא ר' אליעזר דמדידי' אין להקשות. ואמרתי דודאי מדרבי אליעזר בלא"ה מוכח דלא ס"ל כרב חסדא בהאי דמזיק מתנות כהונה מדר"א מחייב הכי קרן וחומש וז"ל מדר' אליעזר ליקום וליתב בתמי' הא לדידי' ודאי לא ס"ל האי דרב חסדא ורב חסדא רק אליבא דר' יהושע אמר למילתי' קל וצח:<br><b> והשתא </b> דאתאן לזה פרקתי נמי קושית הרב פה ממתני' מכות דמקשה דהא יש לקיים הזמה בממון דהא חייב לשלם הקרן על התרומה שאכל. ונראה דלא קשה דודאי כיון שכ' הרמב"ם דחייב בקרן ופטור מחומש האי דמחייב בקרן לאו משום כפרה כלל כיון דפטור מחומש וכמו שקיי"ל במתניתין דתרומות משנה ד' זה הכלל כל המשלם קרן וחומש התשלומין תרומה ואם רצה הכהן למחול אינו מוחל וכל המשלם את הקרן ואינו משלם חומש התשלומין חולין ואם רצה הכהן למחול מוחל והרי כתבו תוס' כתובות (ל"ב) ד"ה זר שאכל דכל מקום שכהן אינו מוחל טעמא משום כיון דלכפרה היא לכך אינו יכול למחול ובכל מקום שהכהן יכול למחול היכי דאין התשלומין משום כפרה אלא משום גזל כשאר בעלים וא"כ נקוט כללים אלו בידך כיון שכתב הרמב"ם דפטור משום חומש ע"כ התשלומין לאו משום כפרה דאי משום כפרה אי אפשר דלא לחייב חומש וע"כ רק משום דאכל מאי דלאו דידי' כיון דאינו כהן גמור וצריך לשלם הקרן ועכ"פ קשיא אמאי משלם הא הו"ל כאוכל מתנות כהונה או שהזיקן כאשר בארנו לעיל והדבר קצת צריך עיון. וע"כ לומר כיון דפסק הרמב"ם (פ"ט מהלכות בכורים) דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם משום דהוי ממון שאין לו תובעין וכ' שם הרב הכ"מ דלכך נקט הרמב"ם האי טעמא משום דהוי ממון שאין לו תובעין ולא נקט לישנא קמא דכתיב זה משפט הכהנים לפי דהרמב"ם רצה לומר דעכ"פ חייב לשלם לצאת ידי שמים דאי משום זה פטור אפילו לצאת י"ש דהתורה פטרו ואי משום דהוי ממון שאל"ת חייב לצאת י"ש כמ"ש תוס' חולין (ק"ל ע"ב) ד"ה ואבע"א וכן כתב הרא"ש שם וכל הפוסקים אחריהם ולפי"ז הכי נמי מאי דכתב הרמב"ם דחייב בקרן היינו לצי"ש אבל באמת אי אפשר לשום כהן לתבוע משום דהוי ממון שאל"ת. ומעתה נחזי אנן דזה הוא הדין באמת באחד שנודע לו שהוא בן גרושה והעדים מעידים אמת א"כ חייב לשלם לצאת י"ש אבל הכא במשנתינו שהוזמו עדים ועל שקר היו מעידין א"כ א"א לקיים הזמה בממון דעדים אמרו על מה אנו משלמין לו דמי התרומה שאכל הלא לא חייבנו דבר דהא הוא לא היה משלם כלל דבב"ד לא היו מוציאין ממנו משום דהוי ממון שאל"ת ולצאת י"ש הלא לא היה משלם דבר דהא הוא היה יודע ששקר הוא ואין הוא בן גרושה וא"כ לא היה משלם לצאת י"ש ואם יש לומר דאיירי המתני' כ"ז שלא הוזמו לא היה יודע הכהן שהעידו עליו בעצמו אם שקר הדבר ואולי האמין להם והיה משלם לצאת ידי שמים חדא דזה צריך חקירה ומדברי הרמב"ם הלכות עדות משמע מכמה מקומות שדין הזמה לא שייך כלל אם אין הבעל דבר שהעידו עליו מכחישן וכתבנו מזה במקומות ארוכות ועוד מאן יימר לן אם כזאת מחייבין העדים ממון אם לא שחייבוהו ממון שמוציאין ממנו בב"ד והדבר צריך שקידה אם עדים מחייבין אחד בדבר שאין התשלומין אלא לצאת י"ש והוזמו אם חייבים כלל בהזמה דהעדים יכולין לומר מי יודע אם ישלם אם לא ישלם וגם בזה אנכי עמדתי בזה בהל' עדות והבאתי כמה ראיות לכאן ולכאן ופה אין מקום המאסף ומה שיש להקהות מענין פדיון הבן שהוא דבר מסוים לשעבר ויש לו תובעין דאם הוא אינו כהן הרי אין הוא פדוי וצריך לפדות את עצמו ע"י כהן אחר וא"כ הרי שייך הזמה כ"ז כתבתי במ"א ואין להאריך כאן:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..abd0b70c020989edf4e99e3e29cbbd73cbb97ee2
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,246 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit
+שער המלך על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ולד </b>
+<b> חטאת ותמורת חטאת שמתו בעליה הרי אלו ימותו כו'.</b> הנה ראה זה חדש מצאתי לרש"י ז"ל פ"ב דנזיר דכ"א ע"ב אהא דפרכינן התם ממתניתין דהאשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה ואח"כ הפר לה בעלה אם שלה היתה בהמה חטאת תמות ואי ס"ד בעל מיעקר עקר תיפק לחולין ומשנינן לעול' בעל מעקר עקר וה"ט כיון דלא צריכה כפרה הו"ל כחטאת שמתו בעלי' דלמיתה אזלה ופרש"י וז"ל וה"ט דתמות דכיון שהפרישה לשם חטאת מעיקרא והשתא ל"צ הו"ל כחטאת מעיקרא והשתא לפ' הו"ל כחטאת שמתו בעלי' דגמירי דלמיתה אזלה לפי שאין כפרה למתים ואית דמפרש כיון דצריכה כפרה על שציערה עצמה מן היין והשתא לא צריכ' דהפר לה בעלה מעיקרו הו"ל כחטאת שמתו בעליה כו' דאפילו ר"א הקפר מודה דלא קרבה אפילו על הצער משום דהו"ל כחטאת שמתו בעליה ובחטאת בהמה גמירי דתמות אבל בחטאת העוף לא גמירי דתמות עכ"ד: הנה מבואר דס"ל דהא דקי"ל חמש חטאות דהלכתא גמירי לה אינו אלא בבהמה אבל לא בעוף וכ"כ עוד בסמוך ד"ה מביאה חטאת העוף וז"ל דאפילו אמרינן דהוי חטאת העוף שמתו בעליה כיון דבעל מיעקר עקר לא אשכחן בה דתזיל למיתה יע"ש ודין זה הוא חידוש גדול בעיני ומסתמיות דברי רבינו מבואר דל"ש לן בין בהמה לעוף ובר מן דין אנכי הרואה שדברי רש"י הללו סותרים למ"ש בפ"ק די"ב ע"א אההיא דתנן קן סתומה שפרח גוזל א' מהן לבין חטאות המתות וז"ל כגון שהיו שם מחמש חטאות המתות כגון חטאת שכפרו בעליה כו' הרי מבואר דס"ל דבעוף נמי הלכתא גמירי לן דחטאות מתות והנראה דמעולם לא הוצרך רש"י ז"ל לומר דבחטאת בהמה גמירי דתמות אבל בחטאות העוף לא גמירי דתמות אלא לפי אית דמפ' דס"ל דהא דמשנינן לעולם בעל מיעקר כו' והו"ל כחטאת שמתו בעליה היינו לומר דמתני' ר"א הקפר היא דכיון דצריכה כפרה על שציערה מן היין חל עליה שם חטאת אלא דמשום צערה גרידא אינה ראויה ליקרב כיון דאינה צריכה כפרה גמורה והילכך הו"ל כחטא' שמתו בעליה אמנם לרבנן דר"א דס"ל דאינה צריכה כפרה על שצערה מן היין ה"נ דיוצאה לחולין דכיון דבעל מיעקר עקר אין כאן שם חטאת כלל כי היכי דנימא הו"ל כחטאת שמתו בעליה והשתא היינו דק"ל ז"ל דכיון דאפילו לר"א הקפר כיון דאינה ראויה ליקרב משום צערה גרידא קרינן ביה דהו"ל כחטאת שמתו בעליה א"כ היכי משני התם בסמוך אהא דפרכינן אלא מאי מיעקר עקר חטאות העוף נמי לא תיתי ה"נ דה"מ ר"א הקפר היא כו' אפילו לר"א הקפר כיון דאינה ראויה ליקרב הו"ל חטאת שמתו בעליה ולהכי הוצרכו לומר דכי גמירי הלכתא בבהמה אבל לא בעוף וזה מבואר ואולם לפרש"י ז"ל דס"ל דהא דמשנינן התם לעולם מיעקר עקר אתיא כרבנן דר"א ואפי' הכי חשיבי חטאת שמתו בעליה כיון דהפרישה לשם חטאת מעיקרא איכא למימר דהלכתא כי גמירי לן בעוף נמי אתיא והא דאמרינן התם דלר"א הקפר חטאת העוף מייתי היינו משום דכיון דצריכה כפרה על שציערה מן היין ראויה כפרה זו שתכפר על הצער ולא חשיב חטאת שמתו בעליה כלל אלא דאפי"ה חטאת בהמה מייתי כיון שאינה באה על הס' וכמבואר באורך בדברי התוס' שם ד' יו"ד ע"א יע"ש ואם כן איכא למימר דמ"ש רש"י בדף י"ב דחטאות המתות איתנהו נמי בעוף היינו משום דאזיל לפי פירושו ז"ל זה הנראה אמת בדעת רש"י ז"ל: ואולם ליכא לאקשויי לדעת אית דמפרשי שכתב רש"י ז"ל דאם כן מתני' דקתני או שפרחה אחד מהן לבין המתות היכי משכחת לה דאיכא למימר דאינהו מפרשי לה כמו שפירש הרע"ב פ"ב דקינין מ"א וז"ל לבין המתות לבין קינין שמשפטן שימותו כולם כגון חטאת שנתערבה בעולה דתנן בהו דימותו כולם ע"כ ולדעתי נראה שדעת הרע"ב ז"ל דאית דמפרשי שכתב רש"י ומכח זה הוצרך לפ' דבין המתות היינו חטאת שנתערבה בעול' ולא כמו שפירש"י ז"ל חמש חטאות המתות וכמו שפי' הוא ז"ל ג"כ מתניתין דכל הזבחים שנתערבו בהן חטאות המתות יע"ש אלא משום דס"ל דבחטאות בהמה דוקא הוא דגמירי דתמות אבל לא בעוף כנ"ל ובתוספתא פ"א דתמורה מבואר כדעת אית דמפרשי שכתב רש"י דתמן תנינן א"ד שבין בהמה לעופות שהבהמה דוחה את השבת כו' ויש בהן חטאת מתה וחטאת נקבה ואשם ודאי כו' מה שא"כ בעופות ע"ש ואולם תמה אני ממתני' דקינין ומייתי לה תלמודא פרק קמא דקידושין דף ג' האשה שהביאה חטאת יביאו יורשים עולתה הביאה עולתה לא יביאו יורשים חטאתה ופירש"י שם האשה יולדת וחטאת יולדת אינה באה אלא מן העוף כנודע ואפי' הכי דתני מתני' דלא יביאו יורשים חטאתה משום דהו"ל חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלה כמ"ש התוס' שם הרי בהדיא דאפילו בעוף איתנהו לחטאות המתות ומהיותר תימא למה שראיתי בפי' הרא"ש ז"ל על מסכת קינין שנדפסו מחדש בשיטת קידושין לא' מן הראשונים שהקשה אמתניתין הלזו מדאמרינן בת"כ מניין שאם הביאה עולתה ומת' שיביאו יורשים חטאת ת"ל א' לעולה כו' והיא קו' הרשב"א ז"ל שם בפ"ק דקידושין והתוס' בפ"ק דמנחות ד"ד ד"ה לא יביאו ותי' וז"ל והר"י מאורלינ"ש היה רוצה לתרץ דהתנא מיירי בעוף וגמירי דאין חטאת העוף מתה כמו דאין חטאת צבור מתה ופי' רש"י משום דחמש חטאות מתות ליתנהו כולהו בציבור דאין הציבור ממרין והכי גמירי כולהו דלא נהיגי אלא במקום דשייכי כולהו ועוף נמי לא שייך ביה תמורה והיה ק' לו מדאמרינן סתם ספיקא ר"י ור"י סבר דיש תמורה בעוף ור"ל דאכתי לא שייכי כולהו ביה ולד חטאת ושעבר' שנתה עכ"ד: והדבר תמוה דמתני' דקינין דקיימינן עלה צווח' ככרוכיא דאפילו בעוף איתניהו בחטאת המתות דחטאת יולדת אינה באה אלא מן העוף ובזבה נמי לא מצינן לה לאוקמא דזבה נמי מן העוף היתה באה כנודע עיין ברבינו ז"ל פ"א מה' מת"כ ואולם אכתי מקום יש בראש לומר דלדידהו ז"ל מתני' דהאשה שהביאה חטאתה לא מתוקמא ביולדת כפרש"י ז"ל אלא במצורע עשירה דקרבנות בהמה הן כנודע ולהכי קתני שלא יביאו יורשים חטאתה ואמנם הא ודאי דחיק' מילתא דמתני' בקינין מתנייא וכבר הרשב"א ז"ל פ"ק דקידושין הוקשה אצלו אמאי נקט לה מתני' באשה ולא תני באיש כגון מצורע שהביא חטאתו ומת ותי' משום דכולהו מתני' בקיני אשה איתנייא במס' קינין יע"ש והשתא אי מתניתין מיירי בקרבנות בהמה ק"ט אמאי תני לה גבי קינין באשה ולא תני לה באיש מצורע ובר מן דין מסוגיא דזבחים ד"ה ע"ב דפרכינן התם אמר להן רב אדא בר אהבה יולדת אם היא ילדה בניה מי ילדו ופירש רש"י עולת יולדת דאייתי ראיה מינה יביאו יורשים עולתה אמאי ליתו ולירצו כו' הרי מבואר דס"ל לתלמודא דמתני' דהאשה שהביאה חטאתה ביולדת מתניא ובפ"ק דמנחות ד"ד אמרינן דמתכשרין ליתנהו לאחר מיתה ומייתינן עלה הך מתני' ואי ביולדת אמרינן דיביאו יורשים חטאתה וכי מצינו דמתכשרים איתניהו לאחר מיתה דקרבן יולדת מתכשרים נינהו כמ"ש שם מכל זה מבואר דמתני' כפשטא מתפרשא ביולדת: ותו ק"ט מהא דתנן פרק כל הגט דכ"ח השולח חטאתו ממ"ה מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים ופירש רש"י ולא חיישינן שמא מת ולמיתה אזלה ובגמ' פרכינן עלה והא בעיא סמיכה ומוקי לה רב פפא בחטאת העוף עסקינן הרי מבואר דבחטאת העוף נמי נאמרה הלכה דלמיתה אזלה דאי כפי' אית דמפרשי והר"י מאורליינ"ש מאי האי דקתני מתני' מקריבים אותו בחזקת שהוא קיים הא לו יהי כי מת הוא אפי' הכי שפיר איתנהו בקריבה אלא מוכח דאי הוה חיישינן שמא מת לא מצי לאקרובי וצ"ע: גם מ"ש הר"י מאורליינ"ש ז"ל דגמירי דאין חטאת העוף מתה כמו שאין חטאת ציבור מתה ופירש רש"י משום דחמש חטאות ליתנהו כולהו בציבור לא ידעתי היכן מצא כן בפירש"י ז"ל ובתמורה פרק ב' אמרינן התם דטעמא דאין חטאת צבור מתה מפני שאין הציבור מתים ומוכחינן לה משעירי הרגלים ובפי' כתב רש"י ז"ל שם וז"ל ושמתו בעליה אין הציבור מתים וע"ש הן אמת שזה שכתב הר"י מאורליינ"ש ז"ל דהכי גמרינן להו דלא נהיגי אלא במקום דשייכי כלהו הן הן הדברים הנאמרים שם בתמורה גבי חטאת שכפרו בעליה דפליגי בה במתני' ר"י ור"ש דר"י ס"ל דחטאת שכיפרו בעליה באחרת תמות ור"ש ס"ל דאינה מתה משום דמה מצינו בולד חטאת ותמורת חטאת שמתו בעליה דברים אמורים ביחיד ולא בציבור אף שכפרו בעליה ביחיד דברים אמורים ולא בצבור ופרכינן עלה וכי דנין אפשר משאי אפשר ומוקמינן ר"ש בחד מקום גמירי להו והכי איתא בפ"ק דהוריות ד"ו ובפ' הוציאו לו ד"נ גבי פר של יה"כ דפליגי בה ר"י ור"ש דר"י ס"ל דתמות ור"ש ס"ל ירעה עד שיסתאב פרש"י דה"ט דר"ש משום דחמש חטאות בחד מקום אגמרינן רחמנא למשה מה תמורת חטאת כו' ליתניהו בצבור אף כולן אינן מתות בצבור אפי' המצוי' בהן יע"ש אשר מבואר שזה שאמרו בחד מקום גמירי להו אינו אלא אליבא דר"ש דס"ל דחטאת צבור שכפרו בעליה אינה מתה אמנם לר"י דס"ל דתמות ע"כ דס"ל דאין דנין אפשר משאי אפשר ולאו בחד מקום גמירי להו וכיון שכן יגדל התימא על הר"י מאורליינ"ש ז"ל דכיון דסתם ספרא ר"י ור"י ס"ל דלאו בחד מקום גמירי להו אם כן לר"י חטאת העוף למיתה אזלא דאע"ג דלא שייכי בהו ולד חטאת ושעברה שנתה מ"מ הנך המצויות בהן למיתה אזלי דומיא דחטאת שכפרו בעליה כי על כל אלה דבריו נפלאו ממני. ואלם ע"פ האמור מקום אתנו ליישב סברת אית דמפרשי שכתב רש"י דבחטאת העוף לא גמירי דתמות ומותבינן עלה ממתני' דהאשה שהביאה חטאתה ומההיא דפרק כ"ה דא"ל דטעמייהו לפום מאי דקי"ל כר"ש דחטאת צבור שכפרו בעליה אינה מתה כמו שפסק רבי' ומטעמא דה' חטאות בחד מקום גמירי להו וא"כ מהאי טעמא נמי א"ל שפיר דאין חטאת העוף מתה כיון דולד חטאת ושעברה שנתה לא שייכי בהו כמ"ש הר"י מאורליינ"ש אמנם לר"י דס"ל דלאו בחד מקום גמירי להו ה"נ דחטאת העוף שכפרו בעליה תמות אע"ג דלא שייכי בהו כולהו דאין דנין אפשר משאי אפשר ואם כן א"ל דמתני' דהאשה שהביאה חטאתה מתני' אליבא דר"י וכן מתני' דפרק כ"ה דמוקי לה רב פפא בחטאת העוף זה הנראה ליישב כפי חומר הנושא: ובהכי נ"ל תוספתא דתמורה דלא פליגי אמתני' משום דמתני' ר"י היא ותוספתא דתמורה מתניא אליביה דר"ש דס"ל דבחד מקום גמירי להו דהכי נמי תניא ליה גבי יש בקרבנות דיחיד דקרבן יחיד יש בהם חטאת מתה משא"כ בקרבנות צבור וההיא כר"ש אתיא דלר"י חטאת צבור שכפרו בעליה מתה ודוק ואמנם לתי' הר"י מאורליינ"ש שכ"כ לר"י ג"כ הן דברים תמוהים וקשי' עליה מתני' דהאשה שהביאה חטאתה וההיא דפרק כ"ה וצ"ע: הן אמת דהיא גופא צריכים אנו למודעי לדעת רבינו אשר מבואר מדבריו דחטאת העוף מתה מדלא חילק גם בדין י"ד גבי ההיא דהשולח חטאתו ממ"ה הביא אוקמתא דר"פ דאם איתא חטאת העוף מקריבים אותו בחזק' שהוא קיים אשר מבואר דחטאת העוף מתה והדבר קשה דכיון דהוא פסק דחטאת צבור שכפרו בעליה אינה מתה כר"ש ומטעמא דבחד מקום גמירי להו אם כן מהאי טעמא נמי אין חטאת העוף מתה כיון דלא שייכי בהו ולד חטאת ותמורת חטאת דבחד מקום גמירי להו וצ"ל דס"ל לרבינו דכי גמירי להו בחד מקום ה"ד המכפרין דהיינו בעלים ולא המתכפרים כנ"ל: תו איכא למידק לתי' הר"י מאורליינ"ש שכתב דההיא דספרא דיביאו יורשים חטאתה מיירי בעוף ומשום דבחד מקום גמירי להו דומיא דחטאת צבור שהרי אכתי תיקשי דנהי דלא אזלא למיתה מ"מ אינה קריבה מהאי טעמא שהרי לר"ש חטאת צבור שכיפרו בעליה אינה מתה מטעמא דבחד מקום גמירי להו ואפילו הכי מודה דאינה קריבה כדקתני ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיו לנדבה וכבר ראיתי להתוס' פרק הוציאו לו דפ' הנז' שהק' מעין זה גבי ההיא דאמרינן התם חטאת צבור היא ואינה מתה ותי' דההי' רעייא מדרבנן היא ולא גמיר אלא כעין ההיא דלקמן דנתכפרו לגמרי בעליה כאחד כיון דכיוצא בו בחטאת יחיד מתה אבל הכא דלא מתו כל בעליה לגמרי ולא דמי למתו בעליה דחטאת יחיד לא גזרו ע"ש: והרואה יראה דתי' זה אינו מעלה ארוכה לתי' הר"י מאורליינ"ש הכא דשפיר איכא למיגזר בחטאת העוף גופה שמתו בעליה אטו חטאת בהמה שמתו בעליה וצ"ל דס"ל דבין קרבן יחיד לקרבן צבור טעו אינשי אבל בין עוף לבהמה לא טעו ועי"ל דכיון דההיא רעיה מדרבנן כי גזרו היכא דאיתיה בתקנתא דירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה משא"כ בחטאת העוף דליתי' בתקנת' דרעייה שהרי אין לעוף פדיון אוקמוה אדין תורה ולא גזרו כנ"ל: אחרי כותבי כ"ז מצאתי כתוב בגליון תוס' למס' מנחות ד"ה שתירצו לקו' התוס' שם משם תו' חיצוניות וז"ל והר' יחיאל בר יוסף יישב לגרסא דלא אמרינן חמש חטאות מתות אלא בבהמה אבל בעוף לא ובת"כ בעוף איירי וא"ת והלא הכא בעוף איירינן וקאמר דלא יביאו יורשים חטאתה וי"ל דה"ד הכא משום דחטאתה מכשיר גבי יולדת והכשירה עיקר דכפרה לא שייך שהרי לא חטאה וקשה להר' שמואל מאייברא שהרי אמרינן גבי טמא מקדש הפריש מעות לעולתו כו' וקאמר כיון דהאי פרידא למיתה אזלא ומאי קאמר הלא בעוף לא הוי בכלל חטאות המתות וצ"ע תוס' חיצוניות עכ"ל ונראה שכונתו להק' מהא דגרסי' פרק טרף בקלפי דמ"א ע"ב אמר ר"פ כגון שלקח פרידא א' אי עולה זבן כו' ואי חטאת זבן אין מוסיף כו' והאי חטאת אזלא למיתה יע"ש ולפי דבריו י"ל ג"כ ההיא דפכ"ה דאיכא למימר דבחטאת העוף זב או מצורע עני איירי דחטאת מכשיר הוא כמ"ש רבינו פ"א מה' מחוסרי כפרה דין י"א ודוק:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>בהמה </b>
+<b> שנמצאת מירושלים למגדל עדר כו' מצא זכר בן שתי שנים אין לו תקנה שמא אשם הוא כו'.</b> הנה בתוס' פרק הא"מ דנ"ה ע"ב ד"ה ודילמא אשם הוא הק' וז"ל וא"ת ויקנה באותן של שלמים ואי משום סמיכה דשלמים טעונין סמיכה ואשם אין טעון סמיכה הא סמיכה לא מעכבא ואי משום אכילה הא קסבר דמביאין קדשים לבית הפסול וי"ל דאין להתנות אשם בשלמים שהרי שלמים טעונין נסכים ואשם אין טעון נסכים וא"ל כו' שהרי אין נסכי חובה ונסכי נדבה שוין שנסכי חובה לספלים ונסכי נדבה מזלפה על גבי אשים עכ"ל ונראה שכונתם לומר דאע"ג דפלוגתא היא בפרק כל התדיר דצ"א דאמרינן התם יין כדברי ר"ע לספלים וכן לר"י דס"ל דשא"מ אסור ס"ל דנסכי נדבה לספלים אלא דלר"ש דס"ל דשא"מ מותר אמרינן התם דמזלפו על גבי האישים מ"מ כיון דהך מתני' ר"ש היא דס"ל מביאין קדשים לבית הפיסול פריך שפיר דלר"ש אין נסכי חובה ונסכי נדבה שוין אלא שלדעת רבינו ז"ל נראה דלא ניתן ליאמר תירוץ זה שהרי דעת רבינו פי"ו מה' מעשה הקרבנות די"ד דנסכי נדבה מזלפה על גבי אישים כנסכי חובה וצ"ל דס"ל כתירוץ השר מקוצי שכתבו בדבור של אח"ז דאין לומר דיתנה אשם בשלמים דשמא היום או למחר ידע בעל האשם שנאבד ויבא אחר תחתיו ונמצא מביא חולין בעזרה וכ"נ שהוא דעת התוס' במנחות דצ"א ע"ב ד"ה דמייתי ומתנה שכתב וז"ל וא"ת והא תניא בפרק כל המדיר יין כדר"ע לספלים כדר"ט להאישים והשתא לר"ע ניחא אלא לר"ט דאמר לאישים הא לא ידע הי מנייהו נדבה דעביד לאישים וי"ל דכי קאמר ר"ט בסתם אבל במפ' לספלים מודה דלספלים וכ"כ בפ"ק דחולין דכ"ג ע"ב ד"ה דאמר וא"כ לפי דעתם דהתם ע"כ דליכא לתרוצי כתירוצם דהכא שהרי איתיה בתקנתא שיתנה ויאמר שאם הוא אשם יהיה נסכי נדבה לספלים אלא ע"כ דס"ל התם כתי' השר מקוצי ולפי מש"כ הכא צ"ל דההי' דבר פדא דאמר מייתי ומתני היינו משום דס"ל דסתם מתני' ר"מ היא דנסכי נדבה לספלים וכדאוקימנא לסתם מתני' דפרק אלו המנחות דע"ד ע"ב ע"ש מיהו מש"כ במנחות ובחולין דלר"ט יין ע"ג אישים אין דבריהם מובנים לי שהרי בסוגי' דפרק כל התדיר מוכח בהדי' דאפילו ר"ט לא קאמר אלא בשמן אבל ביין מודה דהוי לספלים דפרכינן התם לשמואל דאמר מתנדב אדם יין ומזלפו ע"ג אישים מברייתא דקתני יין כדברי ר"ע לספלים שמן כר"ט לאישים ועוד תניא כו' ומשני ל"ק הא ר"י והא ר"ש ואם איתא מאי ק"ל נימא דשמואל דאמר כר"ט אלא ודאי משמע דביין אפילו ר"ט מודה וכ"כ רש"י שם בד"ה יין לספלים ע"ש ודוק:<br><b> שוב </b> ראיתי למש"ל פי"א מה' מעה"ק די"א שכתב דאף לדעת רבינו דס"ל דנסכי חובה ונסכי נדבה מזלפו על גבי השיתין נסכים אינן באין ע"ת שהרי רבינו בפ"ה מה' א"מ כתב שיין ונסכים אינו טעון מלח ואילו ביין הבא בפ"ע פסק פרק ט"ז מה' הנז' דין י"ד דטעון מלח ואם כן אינם שוים עכ"ד אלא שלפי זה ק"ט לדעת רבינו מההי' דמנחות דבר פדא דאמר מייתי ומתנה ופרש"י ז"ל מייתי נסכי איל ומתנה אם כבש הוא יקדישו נסכים הראויים לו והמותר נדבה ואם איל הוא הרי נסכיו:<br><b> והנה </b> מה שהוצרך רש"י ז"ל לזה ולא פי' דמייתי שבעה לוגין נסכי איל וכבש ומתנה ובהכי לא הוה ק"ל מההי' דפרק המנחות והנסכים שכתבו התוס' היינו משום דבפ"א דפרה מ"ג קתני בהדי' מביא עליו נסכי איל ואם איתא נסכי איל וכבש היל"ל (ועיין בהרב בעל צאן קדשים שנתקשה בזה לאין צורך ואשתמיט מיניה מתני' דפרה) ולדעת רבינו ז"ל היכי מצי מייתי על תנאי וכן קשה מההיא דגרסינן בזבחים פ' התערובות דף ע"ו ע"א אבריית' דקתני למחר מביא אשמו ולוגו עמו ואומר אם של מצורע הרי אשמו ואם לאו אשם זה יהיה שלמי נדבה אמרינן התם יתיב רב רחומי קמי דרבינא וקאמר משמי' דרב הונא בר תחליפ' ונימא אשם זה יהיה אשם תלוי ש"מ מאן תנא דפליג עליה דר"א ר"ש היא דאמר אין מתנדבין אשם תלוי ופי' רש"י ז"ל ונימא אם אינו מצורע יהיה אשם תלוי כו' והכי שפיר טפי שזמנן אחד ואינו מביא קדשים לבית הפסול ואם איתא מאי קושי' הא אשם מצורע טעון נסכי' ואשם תלוי אינו טעון נסכים מדתנן במנחות ד"צ ע"ב כל קרבנות הצבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מן החטאת והאשם אלא שחטאתו ואשמו של מצורע טעונים נסכים משמע דלא ממעיט אלא אשם מצורע ואם כן אינו יכול להביא נסכים על תנאי וכן קשה לדעת התוס' ז"ל פרק האיש מקדש שכתב דאינו יכול להביא נסכים על תנאי שנסכי חובה לספלים ונסכי נדבה לאשים שהרי הך ברייתא דלמחר מביא אשמו כו' ר"ש היא ור"ש סבירא ליה דנסכי נדבה לאשים כדאמרינן בזבחים ועלה בדעתי לומר דכיון דטעמא דחטאת ואשם אינו טעון נסכים היינו מדכתיב לפלא נדר או לנדבה דבר הבא בנדר או בנדבה טעון נסכים ושאינו בא בנדר ונדבה אינו טעון נסכים כדאי' במנחות א"כ לר"א דס"ל דאשם תלוי בא בנדבה הכי נמי דבעי נסכים ומתני' דמנחות דלא תני אשם תלוי משום דלית לי' כר"א ומשום הכי פריך דנימא אשם תלוי היא אי ס"ל כר"א דמתנדב אדם אשם תלוי אלא דקשה לפ"ז מ"ש התוס' שם בד"ה מאן תנא וז"ל בקדושין גבי בהמה שנמצא' מירוש' למגדל עדר דמשמע התם דאי אשתכח בן ב' שנים דאיכא לספוקי באשם לית ליה תקנתא צ"ל דפליגא אדר"א דאי מתנדבין ליתי בהמה וליתני באשם תלוי עכ"ל והשתא מאי קשיא להו הא למאן דאמר דמתנדבין אשם תלוי אינו יכול להביא בהמה ולהתנות דאם אינו אשם יהיה אשם תלוי שהרי אשם תלוי בעי נסכים ואשם ודאי אינו טעון נסכים ואין לומר דס"ל בזבחים כמ"ש במנחות דנסכים באים על תנאי דאם כן תיקשי להו דאפילו נימא דפליג אר"א יתני באותן שלמים וכקושי' דפ' האיש מקדש ואי ס"ל כתי' השר מקוצי אם כן אפילו כר"א נמי מצי אתי שהרי אינו יכול להביא בהמה ולומר שאם היה אשם יהא זו אשם תחתיה דשמא היום או למחר ידע בעל האשם שנאבד ויביא אחר תחתיו וא"כ הדרא קו' לדוכתא דמאי פריך ונימא אשם זה יהא אשם תלוי וצ"ע וליישב דעת רבינו ז"ל דלא תיקשי ליה מההיא דמנחות וזבחים נר"ל שאף רבינו ז"ל לא כתב דין הבאה בנדבה טעון מלח אלא בנודר בסתם הרי עלי יין אבל אם מפ' ואו' הרי עלי יין בלא מלח מודה דמהני ובהא ניחא דמצי להביא נסכים על תנאי ולומר אם לא יהיה נסכי נדבה בלא מלח וכדרך שכתבו התוס' במנחות למ"ד דנסכי נדבה לא ישים ושלא כדעת הרב בעל מל"מ ז"ל כנ"ל וליישב דעת התוס' דפ' האיש מקדש אפשר לומר בדוחק דס"ל דההיא דרב הונא ב"ח דקאמר ונימא אשם זה יהא אשם תלוי פליגא אדשמואל וס"ל דנסכי נדבה נמי מזלפו ע"ג השיתין אפי' לר"ש דאמר דשא"מ מותר דקבלה היתה ביד האומר לספלים שכך היתה מצות' כמ"ש מרן הכ"מ פי"ו מה' מעה"ק הלכה י"ד שכתב ליישב דעת רבינו שפסק דלא כשמואל יע"ש ומ"ש התוס' שאין נסכי חובה ונסכי נדבה שווין היינו דוקא אליבא דשמואל וכונתם ז"ל לומר דמש"ה לא משני תלמודא הכא דיתני באותם של שלמים משום דבעי לשנויי מתני' אליבא דשמואל ודוק תו ק"ל לדעת התוס' דפ' הא"מ מהא דגרסינן בפסחים דפ"ט אברייתא דקתני חמשה שנתערבו עורות פסחיהם זה בזה ונמצא יבלת באחד מהן כולם יוצאים לבית השרפה ופטורים מלעשות פסח שני ופרכינן וניתי כל חד מינייהו פסחו ונימא אי דידי ב"מ האי דאייתי השתא ליהוי פסח ואי דידי תם האי דאייתי השתא להוי שלמים ומשני משום דאיכא חזה ושוק כו' והדר פריך וניתי מותר הפסח ונימא אי דידי ב"מ כו' אי דידי תם הוא נהוי האי דאייתי השתא שלמים דמותר הפסח נאכל ליום ולילה כו' והשתא לדעת התוס' מאי קו' הא שלמים ומותר הפסח טעונין נסכין כדאיתא בפ' מי שהיה טמא דצ"ו ע"ב ופסקו רבינו פ"ד מה' קרבן פסח דין ז' ואלו פסח אין טעון נסכים ובשלמא לדעת התו' דמנחות איכא למימר דיביא נסכים על תנאי אך לפי דעתם דפרק האיש מקדש קשה טובא וכן ראיתי אח"כ למוהר"ח עשאל ז"ל בס' סם חיי הנדפס בקרב ימים בליקוטים די"ד ע"ג שהק' כן והניח הדבר בצ"ע והנה לפום ריהטא יש לדחות דתלמודא התם בעי לאוקמי ברייתא ככ"ע ואפילו כר"ע ור"י דס"ל דנסכי נדבה לספלים והא דפריך בקידושין היינו משום דההיא מתני' ר"ש הוא ור"ש אית ליה דנסכי נדבה לאשים כמ"ש לעיל והא דמשני משום דממעט מאכיל קדשים אע"ג דר"ש פליג עלה איכא למימר דבהא אפי' ר"ש מודה דע"כ לא קאמר ר"ש אלא בדיעבד אבל לכתחילה לא ואפי' באשם מצורע היינו טעמא משום תקוני גברא אמנם הכא דליכא משום תקוני גברא אפילו רבי שמעון מודה וכן מוכח מדלא קאמר תלמודא הא מני רבנן דר"ש היא ודוק אמנם היותר נכון לע"ד ליישב דמש"ה לא משני תלמוד' הכי משום דכיון דממ"נ איכא חד דלא עביד פסח נמצא דמאלו החמשה אחד מהם הוי פסח ודאי ואינו טעון נסכים ואם כן איתיה בתקנתא שפיר שיביא אלו החמשה ארבעה נסכים לד' קרבנות ואחד מהם לא יביא וכל א' יתנה ויאמר אי דידי ב"מ הוא האי דאייתי השתא ניהוי פסח ונסכים אלו יהיו לזבח של חבירי במתנה ואי דידי תם האי דאייתי השתא ניהוי שלמים ואלו נסכיו ובהא ניחא לי מאי דאיכא לאקשויי טובא למ"ש התוס' שם ד"ה ה"מ דיעבד וז"ל ותימא וכי בשביל דשמא יהיה נותר או משום סמיכה דלא מעכב' או לא יעשו מתנות כהלכתן יכנס לידי ספק כרת וי"ל דטוב שידחה ספק כרת בשוא"ת ממה שיעשו רובם שלא כהוגן כי כבר רובם עשו פסח עכ"ל ויש לדקדק טובא דמה יענו לההיא דגרסינן התם דצ"ט אמתניתין דקתני האונן והמפקח את הגל כו' לפיכך אם אירע בהם פיסול פטורות מלעשות פ"ב חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחילתו ואמרינן התם א"ר בב"ח אר"י לא שנו אלא גל עגול אבל גל ארוך פטור מלעשות פ"ב אימא טהור היה בשעת שחיטה ולדעת התוס' קשה דיביא אותו לפסח ויתנה ויאמר אי טמא הייתי בשעת שחיט' האי דאייתי השתא ניהוי פסח ואי טהור הייתי ניהוי שלמים ואי משום סמיכה ומתן ד' כיון דלא מעכב לא יכנס לידי ספק כרת דהכא ליכא לתרוצי כתי' שהרי אין כאן רבי' העושים שלא כהוגן ועיין בהרב ל"מ פ"ד מה' קרבן פסח דין א' ובס' עץ החיים בלשונות רבינו אכן לפי מ"ש הנה נכון דמההיא דהתם ל"ק להו דכיון דאינו אלא חד המביא קרבן לא מצי מייתי פסח על תנאי משום דפסח לא בעי נסכים ושלמים טעונין נסכים דנסכים ודאי מעכבי כדמוכח מדברי התוס' דפרק האיש מקדש וכמו שכתב הרב הנז' וס"ל לר"י דנסכי נדבה לאישים כדס"ל לשמואל דר"י כר"ש ס"ל דדבר שאינו מתכוין מותר כדאיתא בס"פ המוציא יין כנ"ל ובמה שכתבו התוס' פרק האיש מקדש ואי משום סמיכה כו' הא סמיכה לא מעכבא ראיתי להרב חד"ה שהקשה וז"ל וצ"ע דאם כן הדרא קושיא דלעיל בד"ה קדשים קלים לדוכתא דהיא עצמה תקרב שלמים ואי משום בכור ומעשר דאין מתנותיהן שוות הא מתנות לא מעכב כדפרכי בפרק האשה גבי פסח כו' ואי נימא הכא כדמסיק שם אימור דקאמרינן לענין דיעבד לכתחילה מי הוי א"כ ה"נ נימא הכי לענין סמיכה א"ד עי"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד נראה ליישב שדעתם ז"ל בפרק האיש מקדש כמ"ש בזבחים דע"ד ע"ב ובמנחות דס"ב ע"ב ד"ה ויהא דהא דפריך בזבחים אמתני' דקדשים בקדשים שנתערבו מין במינו יקרב לשם מי שהוא והא בעי סמיכה אע"ג דערל וטמא משלחין קרבנותיהם ולא בעי סמיכה הוא משום דכיון דאית ליה תקנתא ברעיה אין לעשות בלא סמיכה וההיא דערל וטמא מיירי בדלית ליה תקנתא עי"ש וע"פ זה יבואו דבריהם על נכון דמ"ש לעיל דאי אפשר למעבד הכי שתיקרב הוא שלמים משום דאיכא לספוקי שמא בכור ומעשר בהמה היא שאין מתנותיהם שוות היינו משום דכיון דאית ליה תקנתא ברעיה כמ"ש אלא צריך להמתין עד שתומם משום הכי אי אפשר לעשות בלא מתן ד' דומיא דסמיכה שכתבו בזבחים דאף על גב דלא מעכבא כיון דאית ליה תקנתא ברעיה אין לעשות בלא סמיכה אמנם מ"ש בד"ה ודילמא אשם דסמיכה לא מעכבא היינו לפום מאי דפריך תלמודא התם למאי דקאמר ר"י ממתין לה עד שתומם ומביא ב' בהמות ומתכפר ואהא פריך דאכתי ניחוש דילמא אשם היא ולית ביה תקנתא כמ"ש רש"י שם דאין אשם בא בנדבה אהא הוקש' להו שפיר דכיון דלית להו תקנתא אפילו ברעיה סמיכ' לא מעכבא דומיא דערל וטמא שמשלחין קרבנותיהם והוא הדין דהוו מצי למימר לעיל דאי אפשר למעבד הכי משום חשש בכור ומעשר דבכור ומעשר אין טעונין סמיכ' ושלמים טעונין סמיכ' מש"ה ממתין עד שתומם כיון דאיכא תקנתא ברעיה אלא דחדא מינייהו נקטו דהכי נמי המ"ל משום נסכים דבכור ומעשר אין טעונין נסכים כדאיתא במנחות כנ"ל מיהו הא ק"ל מ"ש טעמא דמתנות דמאחר דהך מתניתין אוקימנא לה כר"ש דאמר מביאין קדשים לבית הפסול משום קו' דדילמא פסח הוא הא לר"ש משום מתנות נמי לא איכפת לן דאיתיה בתקנתא וכמ"ש התוס' בסוף בכורות ד"ה שנים בעשירי שהקשו אמאי דאמרינן התם דברייתא דקתני יצאו שנים בעשירי יקריבו ר"ש היא דאמר מביאין קדשין לבית הפסול וז"ל וא"ת היכי קרבי הכא כיון דאין מתנות מעשר ושלמים שווין שזה מתן ד' וזה מתן א' י"ל דפלוגתא היא בפ' התערובת נתערבו מתן ד' במתן א' ר"א ינתנו במתן ד' כו' דמסיק להו לשם מים ובההוא פיסקא משמע דר"ש אית ליה דר"א גבי למחרת מביא אשמו דמסיק להו לשם מים עכ"ל ואם כן הכא נמי איתיה בתקנתא שיקריבנו לשם שלמים במתן ד' ואי משום חשש בכור ומעשר יתנה ויאמר דמסיק להו לשם מים ואם כן לא הי"ל לומר אלא משום טעמא דנסכים וי"ל בדוחק וצ"ע ודע שהתוס' שם בזבחים ד"ה הנזכר כתבו וז"ל וא"ת והא דתנן במסכת שקלים בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר זכרים עולות נקבות זבחי שלמים והתם הא בעי סמיכה כו' ע"ש ולא זכיתי להבין דבריהם דהא מוקמינן לה בקדושין דממתין עד שתומם ומייתי ב' בהמות ואם כן שפיר מצי למיעבד בהו סמיכה דמחלל אותה על בהמות הללו ואי כונתם להקשות לפום ס"ד דתלמודא דזכרים עצמן קרבין עולות דאמאי לא פריך עדיפא מינה דהא בעי סמיכה וא"נ דמשמע להו דהא דאמרינן ממתין עד שתומם ה"ד לחלוקת זכרים עולות אמנם חלוקה דנקבות זבחי שלמים קאי כפשטא דהם עצמן קרבין וכמ"ש רבינו היתה בת שתים יביאנה שלמים אם כן קשה דמה תי' דשאני התם דאין להם תקנה אחר' לאותן קרבנות אלא שיקרבו בלא סמיכה ממה שנאמר ימותו עכ"ל והא איתא בתקנתא דירעו עד שיפול בהם מום ויחלל אותה על בהמה אחרת ועביד בהו סמיכה והנראה דס"ל דאפילו במחלל אותה על בהמה אחרת כיון דאיכא לספוקי שמא עולה או שלמים היתה הרי נכנס זו תחתיה וצריך שהבעלים יעשו בה סמיכה והמחלל אותה לא מצי עביד כיון שאינו שלו אלא דכפי זה קשה מ"ש הכא בפרק האיש מקדש ואי משום סמיכ' דשלמים טעונין סמיכה כו' ומאי קו' הא בלא"ה השתא נמי לא מצי עביד סמיכה דשמא שלמים היתה ונכנס זו תחתיה ונמצא שאינו שלו וצ"ע כעת ודע שממה שכתב רבינו היתה בת שתים יביאנה שלמים היה נראה להוכיח מ"ש לעיל שדעת רבינו ז"ל דיכול להביא נסכים ע"ת שלא כדעת הרב מש"ל ז"ל דאם ל"כ קשה טובא דאיך יכול להביא שלמים ניחוש שמא מעשר היתה דמעשר בהמה נוהג בנקבות כמ"ש רבינו פ"ז מה' בכורות ומעשר אינו טעון נסכים ואינו יכול להביא נסכים ע"ת שהרי גבי חלוקת זכרים עולות פריך תלמודא ודילמא בכור ומעשר נינהו ומשני למאי הלכתא כו' והשתא אי חלוקת נקבות זבחי שלמים ר"ל שיקריבו הם עצמם שלמים אם כן קשה דניחוש שמא מעשר היתה אלא דאכתי ק' לי דניחוש שמא מעשר היתה ושלמים טעונין ב' מתנות ומעשר מתן אחד כמ"ש התוס' ואע"ג דכל הזבחים הנתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה א' כיפר ה"מ דיעבד אבל לכתחילה לא ובהדיא כתב רבינו ז"ל בפ"ה מה' בכורות דין ג' ובס"פ ח' דספק בכור ומעשר אינן יכולין להקריבן אלא ירעו עד שיפול בהם מום ע"ש אמנם אחר ההשקפה נראה דל"ק מידי די"ל דכיון דקבעו חכמים ג' זמנין בשנה למעשר בהמה כמ"ש רבינו פ"ז מהלכות הנזכר דין ח' א"כ מעשר בהמה בן ב' שנים לא שכיח דמסתמא כשהן בני שנתן מעשר להו ומקריב אותן כדי שלא יעבור בבל תאחר והא דפריך בגמרא ודילמא בכור ומעשר נינהו היינו למאן דמוקי מתניתין דאשתכח בן שנה זה נ"ל פשוט ודע שבזבחים דע"ו ע"ב פרכינן התם פסח ואשם נמי אין יכולין להתערב משום דהאי ב"ש והאי בן ב' שנים ומשני אב"א איכא ב"ש דמחזי כבן ב' שנים ואיכא בן ש"ש דמחזי כבן שנה וכתבו התוס' ז"ל איכא ב"ש כו' והא דאמרינן פ"ב דקידושין גבי בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר כו' דפריך ודילמא חטאת היא ומשני חטאת ב"ש ואשתכח בת ב' שנים לאו דוקא בת ש"ש אלא בת ג' או ד' עכ"ל ומצאתי במכתב ולא ידעתי למי מקדושים שהקש' וז"ל וקשה לי דאיך נעלם מעיני התוס' מ"ש בגמרא לעיל מינה דקאמר אמר מר זכרים עולות ודילמא אשם הוא ומשני אשם בן ש"ש ואישתכח ב"ש וקשה דמאי משני דאשתכח ב"ש ולא אתי לאחלופי באשם הא אמרינן דאיכא בן ש"ש דמחזי כבן שנה ודילמא האי בהמה נמי אשם הוא ובן ש"ש דמחזי כבן שנה ואיך יקריבנו קרבן עולת נדבה וא"כ הי"ל להקשות מהא דלעיל ולא שייך תי' וצ"ע ע"כ ולע"ד נראה דלא ק' דודאי מ"ש בגמרא איכא בן ש"ש דמחזי כבן שנה היינו ודאי כבן שנה גדול דהיינו כבן ט' או עשרה חדשים אבל בן שנה קטן דהיינו כבן ב' או כבן ג' חדשים פשיטא ודאי דליכא בן ש"ש דמחזי כבן ש' דבן שני חדשים או פחות וא"כ איכא למימר שפיר דמ"ש בגמרא שם בן ש"ש ואשתכח בן ש' היינו בן ש' קטן ב"ח או חדש ימים דמיקרי שפיר בן ש' ולא מחלף באשם בן ש"ש אמנם עמ"ש בגמרא חטאת בת ש' ואשתכח בת ש"ש קשיא להו שפיר דהאיכא בן ש' גדול דמחזי כבן ש"ש דדילמא קרב זה חטאת בת שנת' גדולה היא דהיינו כבן עשרה חדשים או יותר דמחזי שפיר כבן שתים והוצרכו לדחקן דאשתכח בת שתים דקאמר בגמרא לאו בדוקא כנ"ל פשוט: ובמה שכתב רבינו דיביא עמה לחם שמא תודה היתה כתב מרן הכ"מ דרבינו מפרש מה שאמרו בגמרא דמייתי לה ומתנה עליה ואומר כו' ואם תודה היא הריני מקריבה לשם תודה ותאכל כחמור שבהם ליום ולילה וראיתי להרב בל"מ ז"ל שהקשה דאפילו יפרש רבינו כמ"ש מרן היינו משום דהך מתני' ר"ש היא דס"ל מביאין קדשים לבית הפסול כמ"ש התוס' שם ד"ה דמייתי תודה מדאמרי' בסמוך פסח שלא בזמנו שלמים הוא ואע"ג דמותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה כדאיתא בפ' האשה דמ"ח אמנם רבינו ז"ל דפסק כרבנן דר"ש דאין מביאין קדשים לבית הפיסול כמ"ש בדין י"ב וט"ו ק' דאיך כתב דמתנה בתודה וכן קשה מה שכתב ואם פסח אחר זמנו שלמים הוא דאין זה אלא למ"ד מביאין קדשים לבית הפיסול ובפ' התודה ד"פ מוכח בהדיא כדברי התוס' שהקשו על ברייתא דתני ר"ח תודה שנתערבה בתמור' ומתה אחד מהן אין לה תקנה וליתי בהמה ולחם ולימא אי הך דקיימא תמורו היא הא תודה והא לחמה ואי האי דקיימא תודה היא הא לחמה והא שלמים ומשני משום דקא ממעט באכילת שלמים ע"ש עכת"ק ולע"ד נראה ליישב דס"ל לרבינו דכיון דהא דקי"ל דאין מביאין קדשים לבית הפיסול אינו אלא חומרא דרבנן ולכתחילה כמ"ש התוס' בפסחים ד"ה ה"מ ע"ש ואפילו לרבנן דר"ש אמרינן בזבחים דע"ו ע"א דהיכא דלית ליה תקנתא מודו ודוקא באשם שנתערב בשלמים הוא דפליגי משום דאית ליה תקנתא ברעיה וא"כ איכא למימר דדוקא היכא דהם עצמן אית להו תקנתא ברעיה כההיא דאשם שנתערב בשלמים בהא אמרו חכמים דימתין עד שיפול בו מום ולא יביא קדשים לבית הפיסול משא"כ הכא דאם נאמר דניחוש שמא תודה היא ולא יביא קדשים לבית הפיסול נמצא דאפי' ממתין עד שיפול בו מום אין לו תקנ' בהא לא חיישי רבנן ואע"ג דהכא נמי אית ליה בתקנתא דיביא בהמה אחרת לשם תודה סובר רבינו דכיון דהיא בעצמה אין לה תקנה ליקרב ע"י רעי' לא חשיבא תקנה כיון דאיכא חסרון כיס להביא בהמה אחר' ואפשר דהכריחו לרבינו ז"ל לומר כן מדחזינן דמשני תלמודא בפשיטות פסח בזמנו מזהר זהרי שלא בזמנו שלמים הוא ואי כפי דעת התוס' לא הו"ל לתלמודא למסתם סתומי אלא הכי הול"ל ה"מ ר"ש היא דאמר מביאין קדשים לבית הפיסול אלא משמע דהך מתני' אתיא ככ"ע ומטעמא דכתיבנא וההיא דתודה שנתערבה בתמורתה התם נמי איתיה בתקנתא ע"י רעיה כמ"ש הראב"ד בפ' י"ב מהלכות אלו הלכה י"ג יע"ש וא"נ דהתם שאני דלא שרינן להביא בהמה אחת לבית הפיסול כדי לתקן בהמה אחרת משא"כ הכא דכיון דהיא בעצמ' אם ניחוש שמא יביא קדשים לבית הפיסול אין לה תקנה בהא אמרינן מוטב שיביאנה לבית הפיסול ממה שלא יקריבנה כנ"ל ובהיותי בזה חזות קשה הוגד לי עמ"ש רבינו ז"ל פ"ד מה' קרבן פסח דין ח' פסח שנתערב בשלמים יקריבו כולם שלמים וכתב מרן הכ"מ שם וז"ל זה פשוט ע"פ מה שנתבאר דמותר הפסח יקרב שלמים ויש לתמוה שהרי הא דמותר הפסח יקרב שלמים ה"ד לענין שטעון סמיכ' ונסכים ותנופת חזה ושוק אבל לענין אכילה אינן שוים אלא נאכל ליום ולילה וכמ"ש התוס' ומבואר בפ' האשה דפרכינן וניתי מותר הפסח כו' דמותר הפסח נאכל ליום ולילה אחד וכן כתבו התוס' בס"פ התוד' דף פ"ג ע"ב ד"ה ושלמים וא"כ קשה טובא דאיך כתב יקריבו כולם שלמים הא אין מביאין קדשים לבית הפסול מידי דהוי אאשם שנתערבו בשלמים או בכור ומעשר שנתערבו בפסח ובתוספתא פרק ח' דזבחים קתני בהדיא שלמים שנתערבו בשלמים הבאים לאחר הפסח ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהם שלמים ויאכלו ליום ולילה עד חצות והוא התוספתא שכתב רש"י ז"ל בפסחים וצ"ע כעת. עוד הקשה הרב בעל ל"מ ז"ל דאיך כתב רבינו דיביא עמה לחם הא אין לחם בא בנדבה וחולין בעזרה הם וכמ"ש התוס' והוכיח כן מההיא דפרק התודה והיא קו' אלימתא ועיין בהרב ע"י שכתב ליישב לזה וז"ל דהא דאין לחם בא בנדבה היינו כשבא בלא קרבן אבל כיון שנקרב שלמים אע"ג דלא הוי תודה ממש יכולים להקריב הלחם בלא תודה עכ"ל ואין דבריו נראין לי דאי כפי דעתו ז"ל גבי תודה שנתערבה בתמורתה אמאי לא אמרינן דיקריבנה ויביא עמה לחם ולימא אי הך דקיימא תודה היא הרי לחמה ואי הך דקיימא תמורה יהא הלחם נדבה שהרי כשבא עם הקרבן יכול להקריב הלחם בלא תודה וא"נ איתיה בתקנתא שיביא שלמים ויביא לחם עמהם ויאמר אם תודה היא הרי לחמה ואי תמורה היא הלחם יהא נדבה כיון שמקריב שלמים אלא ודאי דליתא והדרא קו' לדוכתא וצ"ע: עוד ראיתי לדקדק עמ"ש מרן הכ"מ ז"ל בדין י"א עמ"ש רבינו נתערבה באיל נזיר שתיהם תקרבנ' כו' והשיג הראב"ד דהא קא ממעט בזרוע בשלה שאינ' נאכל אלא לכהנים ונמצא ממעט באכיל' זרוע תודה שנאכל לכל אדם וכתב הכ"מ וז"ל ואני אומר שאם השגה זו השג' אינה על רבינו מפני שהוא העתיק דברי התוספתא אבל לפי האמת אפשר לומר דכיון שאינו ממעט באכיל' כל הקרבן אלא במקצתו לא חיישינן א"ד וק' לי על תי' זה מהא דגרסינן בבכורות דס"א יצאו שנים בעשירי תני חדא ירעו ותני חדא יקרבו ותניא אידך ימותו ל"ק הא דתני ירעו רבנן היא דאמרי אין מביאין קדשים לבית הפיסול וכתב רש"י ז"ל וז"ל אין מביאין קדשים לבית הפיסול שאלו היו קרבין צריך לאוכלן כחומר שבהם דצריך להרים מהם חזה ושוק ומתוך שהכהנים מועטים כו' יפסלו בלינה והשתא מביא אחד מהם שיעור מעשר לבית הפיסול דהא מעשר ודאי אינו צריך הרמת חזה ושוק לכהנים כו' ע"ש הרי בהדיא דאע"ג דאינו ממעט באכילת קרבן אלא במקצתו אפילו הכי ס"ל לרבנן דקי"ל כותייהו דאין מביאין קדשין לבית הפיסול וצ"ע ועיין בתוס' שם ודוק:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b>
+<b> הזבחים שנשחטו במחשבות שינוי השם בין בקרבנות ציבור כו'.</b> עיין ברש"י ז"ל פ"ב דביצה ד"ך ע"ב ד"ה לפני זמנן שכ' וז"ל דקי"ל כל הזבחין שנזבחו של"ל כשרין ונאכלין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה כו' וכתב הרב חד"ה שם וז"ל אשגרת לישנא דמתניתין דריש זבחים נקט דקתני בה שלא עלו לבעלים לשם חובה מיהו ה"ד בקרבן יחיד אבל בקרבן ציבור כדהכא עלו לשם חובה כדאיתא התם אלא דלא נחית הכא לאתויי אלא דכשרין ליקרב עכ"ל ודבריו תמוהים בעיני שהרי מברייתא דהת' מוכח בהדיא דאפילו בקרבן צבור לא עלו לבעלים לשם חובה דאל"כ היכי קתני בברייתא דאם היתה שבת לא יזרק הא הו"ל קרבן צבור וק"צ שזמנו קבוע דוחה את השבת וכן כתב רש"י ז"ל בהדיא ס"פ התכלת דמ"ח ד"ה ואם היתה שבת וז"ל אשלא לשמן קאי ועצרת בשבת היא לא יזרוק וכיון דידחה מקרבן צבור תו לא ידחה שבת ע"ש גם מה שכתב דהכי איתא התם וקרבן צבור עלו לבעלים לשם חובה חפשתי בכל הפרק ולא מצאתי שמץ מינהו אלא אדרבא איפכא אמרינן התם דאפילו בקרבן צבור לא עלו לשם חובה מדאמרינן בד"ד ע"א מה לשנוי קדש שכן פסולה בגופה וישנו בד' עבודות וישנו בציבור כביחיד כו' הרי בהדיא דבשינוי קדש אף בקרבן ציבור לא עלו לבעלים לשם חובה וכדעת רבינו ז"ל וכן כתב מרן הכ"מ דמהך דפ"ק דזבחים יצא לו דין זה וכן כתב בהדיא לקמן דין י"ט ושוב ראיתי בפי' המשניות לרבינו ז"ל שכתב בר"פ קמא דזבחים וז"ל וממה שאמר לבעלים תבין שאינו מדבר אלא בקרבנות שיש להם בעלים אמנם קרבנות צבור אין פוסלין אותם שחיטה שלא לשמה שכך אמרו רז"ל קרבנו' הציבור סכין מושכתן לכמות שהם וכן כתב הרע"ב שם ומ"ש שכך ארז"ל קרבנות הציבור סכין מושכתן כו' הכי אמרינן התם א"ר פפא שאני קרבנות ציבור דלב ב"ד מ"ע כדר"י עמ"ש דאמר קרבנות ציבור סכין מושכתן כמו שהם ולפי הנראה שהם מפ' דהכי קאמר סכין מושכתן למה שהם ואפילו שחטן שלא לשמן כשרין וצ"ל לפי זה דההיא דאמרינן מה לשינוי קדש שכן ישנן בציבור כביחיד דמשמע דקרבנות ציבור נמי לא עלו לבעלים לשם חובה היינו משום דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא האי דשמואל דאמר סכין מושכתן למה שהם אמנם לפום קושטא דמילתא קי"ל כהך דשמואל ואולם מדברי רש"י ז"ל שם מבואר דהא דשמואל אין ענינו לזה כלל מיהו מהך ברייתא דכבשי עצרת דקתני אם היתה שבת לא יזרוק קשה טובא לדעת רבי' בפי' המשניות שהרי משמע בהדיא דאף בקרבנות ציבור לא עלה לשם חובה כמ"ש גם בפ"ק דפסחים ד"ג ע"ב מייתי התם ברייתא דקתני כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה כו' שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן לחם קדוש ואינו קדוש ופרש"י ואינו קדוש אינו ניתר באכילה ואע"פ שהכבשים עצמם מותרין דקי"ל כל הזבחים כו' ותניא בפ"ב דביצה כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם יזרק והבשר יאכל אינהו הוא דמתאכלי כשלמים בעלמא אבל לחם כיון שכבשים אין שמם עליהם דהא לא עלו לשם חובה אלא לשם נדבה מי יתירנו עכ"ל הרי בהדיא שכתב רש"י דאף בכבשי עצרת דהוו קרבן ציבור לא עלו לשם חובה והוא מוכרח מברייתא דהתם ולפי הנר' דאישתמיט מיניה מהרב חד"ה ז"ל ולדעת רבינו ז"ל בפי' המשניות לא ידעתי מה יענה לברייתא הלזו וצ"ע:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>והאוכל </b>
+<b> קדש אחר שטבל כו'.</b> כתב הרב מש"ל ז"ל וז"ל עיין בפרק כ"ש דל"ה דאמרי' בקדשים אמאי טהור הוא אלא דמעלה היא כו' וצ"ע ע"כ ועיין בתוס' מנחות דכ"א ע"א ד"ה אפיק עצים ויתיישב ודו"ק:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות </b>
+<b> עשה לשרוף כל הקדשים שנטמאו שנאמר והבשר כו'.</b> בפרק כיצד צולין דפ"ב אמרי' דכל פסולי דקדש בשריפה ל"ש ק"ק ל"ש קדשים קלים גמרא גמירי לה ופרכינן והבשר אשר יגע בכל טמא כו' ל"ל ההוא לגופיה אצטריך סד"א כל פסולי דקדש כגון לן דמה כו' דבשריפה דליתניהו בחולין אבל נטמא דבחולין נמי מפסיל אימא הואיל ואתעביד ביה עובדין דחול כו' תסגי ליה בקבורה קמ"ל וכתבו התוס' בד"ה אבל אם נטמא וז"ל תימא לרשב"א נילף כולהו מטמא כו' וא"ת ונילף ק"ו מתרומ' דבעי שריפה וי"ל דאיכא למיפרך מה לתרומה דאסורה לזרים תאמר בקדשים קלים דשרי ע"כ וראיתי להרב בעל חד"ה ז"ל דברים תמוהים בעיני שכתב וז"ל ומ"ש התוס' נילף ק"ו מתרומה כו' היינו טומאת קדשים גופיה דשאר פסולין לא שייכי למילף מיניה והוא הדין דאיכא להקשות נמי נימא ק"ו טומאת קדשים גופא ממע"ב דמותר לזרים ואפשר דאיכא שום פירכא אחרת דליכא למילף מיניה עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו שהרי מע"ב שנטמא מאי שריפה איכא הא מעשר ב' שנטמא פודין אותו אפילו בירושלים ואם כן איך אנו יכולין להביא טומאת קדשים דבעי שריפה מק"ו דמע"ב שנטמא ואפילו לר"י דאמר דלקוח בכסף מע"ב שנטמא אין פודין אותו הא איהו ס"ל דיקבר כדאי' פרק חלק דקי"ג ובפ' הזהב עי"ש ולא בעי שריפה וליכא למימר דכונת קו' אלא יאכל דכתיב בקרא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דתיתי בק"ו ממע"ב דמותר לזרים ואפי"ה אם נטמא אסור באכילה ואם כן לא יכתוב קרא אלא והבשר אשר יגע בכל טמא באש ישרף דהא ליתא שהרי בפ' כ"ש דכ"ד פרכינן להא ואמרינן מה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו דהא נפ"ל מק"ו ממעשר הקל כו' וכ"ת אין מזהירין מ"ה הקשה הוא כו' גם מ"ש ושמא איכא שום פירכא אחרת דליכא למילף מיניה הנה מסוגיא דפרק כ"ש שכתבנו מבואר בהדיא דליכא שום פירכא כלל ועיין בתוס' פרק ב"מ דכ"ה ד"ה עי"ש ועיין בפ' טבול יום ד"פ סוף דבר שלא זכיתי להבין דבריו ובעיקר קו' התו' ק"ל טובא דמאי ק"ל דנילף ק"ו מתרומה דבעי שריפה הא בפ' ב"מ דף כ"ה גרסינן בי"ט הוא דאסור הא בחול שפיר דמי מ"ט אמר רב כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה כו' וכתבו התוס' שם ד"ה כך וז"ל ע"כ נראה דשריפה דוקא משום שדמיא לקדש ומדרבנן א"נ מדאורייתא מדאיקרי קדש כו' עי"ש הרי דהא דתרומה טמאה בעי שריפה היינו משום דילפינן מקדש כדאמרינן כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה כו' ואם כן אפילו אי ס"ל הכא דתרומה טמאה בעי שריפה מדאורייתא וכא"נ שכתבו בפרק ב"מ מ"מ אינו אלא משום דאיקרי קדש וקדשים שנטמאו בעי שריפה ואם כן אי לא כתיב קרא גבי קדש באש ישרף הו"א דקדשים שנטמאו כיון דבחולין נמי מפסיל סגי ליה בקבורה וא"כ מינה דתרומה טמאה נמי סגי בקבורה דומיא דקדש וא"כ קשה דמאי קשיא להו דנילף ק"ו מתרומה טמאה דבעי שריפה הא אי לא כתיב קרא גבי קדש תרומה טמאה נמי הוה סגי בקבורה דומיא דקדש וצ"ע ומ"ש רבינו בסמוך קרבן שנתפגל או נפסל ישרף במקדש מיד נראה ודאי דה"ד בפיסולי קדשי קדשים או אמורי קדשים קלים דשריפתן בקדש כדאמרינן בפ' כיצד צולין ר"ש אומר בקדש באש תשרף לימד על חטאת דשריפתה בקדש אין לי אלא זו בלבד שאר פסולי קדשי קדשים ואמורי ק"ק מנין ת"ל כל כו' וכן כתב פ"ז מהלכות מעשה הקרבנות עי"ש ויש לדקדק לכאורה דנראה דהא דנפ"ל לר"ש דפיסולי ק"ק ואמורי ק"ק שריפתן בקדש מרבוי דכל חטאת היינו משום דס"ל לר"ש כרבנן דר"י הגלילי דס"ל בפרק כל הזבחים דפ"ב דכל הקדשים שנכנסו דמן לפנים פסולים משום דדרשי כל חטאת לרבות ק"ק אבל לר"י הגלילי דס"ל דריבוייא דכל חטאת לא אתי אלא לרבות חטאת זכר וחטאת ציבור אבל ק"ק דנכנסו דמן לפנים אין נפסלין א"כ מנ"ל לריבויי מריבוייא דכל חטאת פסולי ק"ק ואמורי ק"ק דשריפתן בקדש הא ריבוייא דכל לא אתא אלא לרבות חטאת ציבור וחטאת זכר וכיון שכן קשה על רבינו דכיון דהוא פסק בפ"ב מה' אלו דין י"ב כר"י הגלילי דדוקא חטאת שנכנס דמה לפנים פסולה אבל שאר קדשים לא א"כ ע"כ ס"ל דריבוייא דכל לא אתא לחטאת ואם כן איך פסק דפיסולי ק"ק ואימורי ק"ק דשריפתן בקדש מריבוייא דכל וכר"ש ושוב ראיתי להרב קרבן אהרן פ' צו די"ח ע"ב שכתב וז"ל ת"ל בקדש באש תשרף דהא דריש מלת כל חטאת דכתיב ברישא לרבות ק"ק ואימורי ק"ק ועל הכל אמר דישרף והכי קאמר כל ירצה כל מאי דרבינהו הכל באש ישרף או נאמר דלאו דוקא מכל אלא מדאמר בקדש ולא אמר בקדוש דהמקום קדוש יתקרי לא קדש וא"כ הבי"ת מורה על המקום ושם קדש מורה על הקדשים והו"ל כאלו אמר קודש במקום קדוש תשרף כלו' כל מה שהוא קדש ואכילתו בפנים במקום קדוש ישרף עכ"ל ואפשר שדעת רבינו כפי' הב' שכתב הרב ז"ל ודו"ק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אע"פ </b>
+<b> שהשלמים אסורים באכילה אין שורפין אותן אלא ביום בין בזמנן בין שלא בזמנן.</b> הנה מ"ש רבינו דשלא בזמנן אין שורפין אותם אלא ביום לא פורש מהיכן יצא לו דין זה גם מרן הכ"מ לא הראה מקום דין זה ובזבחים דנ"ו גרסי' יכול ישרף מיד ודין הוא זבחים נאכלין לב' ימים ולילה אחד כו' אף כאן תכף לאכילה שריפה ת"ל ביום הג' באש ישרף ביום אתה שורף ואי אתה שורף בלילה ואפשר לומר דכי מיעט קרא ה"ד ליל ג' דגזירת הכתוב היא דלא ניתן לישרף עד יום הג' אבל מיום הג' ואילך אם עבר ולא שרפו ביום הג' ה"נ דמותר לשורפו בין ביום ובין בלילה והרי זה דומה למילה דאע"ג דדרשינן וביום השמיני ביום ולא בלילה אפילו הכי איכא למ"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה דקרא לא אמעיט אלא יום שלפני שמיני ואף למאי דקי"ל כמאן דאמר דמילה שלא בזמנה נמי אינה נוהגת אלא ביום כמ"ש רבינו בה' מילה היינו משום מיעוטא דוביום כדאיתא בספרי הא לאו הכי הוה אמינא דדוקא בזמנה הוא דמיעט קרא ואם כן הכא נמי דכוותא איכא למימר דלא מיעט קרא אלא בזמנה דוקא והיה נראה להכריח שכן היא דעת התוס' ממ"ש בפ"ק דקידושין דל"ד ע"א ד"ה מעקה וז"ל ויש מפרשים דמ"מ איכא נפקותא כשיהיה לאשה לקיים מצות עשה כו' אך הקשה הר"י איש ירושלים על פי' זה שא"כ גבי אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט משום די"ט עשה ול"ת ושריפת קדשים אינו אלא עשה אשה שאינה חייבת בעשה דיו"ט דהוי ז"ג וכי תוכל להדליק בשמן שריפה ביו"ט וכ"ת אה"נ אמאי לא לישתמיט שום תנא כו' (ודרך אגב הוקשה אצלי בדברי הר"י איש ירושלים אמאי ל"ק ליה ממתני' דפרק אין צדין דכ"א דתנן התם מעשה שבאו לפני ר"ט ושאלוהו על הבהמה שמתה ועל החלה שנטמאת ביו"ט ואמר לא יזיזנה ממקומה ומבואר שם ברש"י ותוס' דה"ט משום דלא חזי לשורפו משום טעמא דאין שורפין קדשין בי"ט עי"ש ומשום הכי אסורה משום מוקצה והשתא הא חזי לאשה שיכולה להסיקה תחת תבשילה בי"ט ולא חשיבא מוקצה כלל ויש ליישב בדוחק) יע"ש וק"ל טובא בדברי הר"י איש ירושלים דמאי קו' הא פשיטא ודאי דאשה לא תוכל להדליק בשמן שריפה בי"ט דהא שריפת קדשים כיון דאינו נוהגת אלא ביום הו"ל מ"ע שהז"ג והלכך אע"ג דאשה אינה חייבת בעשה די"ט אפ"ה אינה יכולה להדליק בשמן שריפה כיון דלגבי נשים ליתנהו לעשה כלל וקו' זו גדולה היא בעיני (ושוב אחר זמן רב בא לידי שיטה ס' פני יהושע וראיתי שהקשה כן משם שמעתי מקשים ומה שתי' ז"ל דבריו לא ישרו בעיני כמ"ש המעיין) וכן נראה מדברי הרב בעל החינוך סי' צו סי' (קל"ב) [קמ"ו] שכתב וז"ל שריפת קדשים שנטמאו בזמן הבית בכהנים או בישראלים כו' ולא כתב בזכרים ובנקבות כדרכו בכ"מ משמע דס"ל דנשים פטורות משום דהוי מ"ע שה"ג ואולם אם נאמר דס"ל להתוס' דשלא בזמנה שריפתן נוהגת בין ביום ובין בלילה ניחא שפיר דלא מיקרי מ"ע שה"ג כיון דמיום השמיני ואילך אין לה הפסק דומה למ"ש התוס' באותו פרק דכ"ט ד"ה אותו דמילה לא חשיב מ"ע שה"ג כיון דמיום השמיני ואילך אין לה הפסק למ"ד נוהגת בין ביום ובין בלילה עי"ש האמנם מדברי התוס' פ"ק דפסחים ד"ג ד"ה ת"ל נראה דס"ל דאפילו מיום הג' ואילך אין שריפתו אלא ביום וזה ממ"ש שם וז"ל תימא אמאי אצטריך עד יום ת"ל דאינו נאכל אור לג' מדאצטריך ביום כו' וי"ל דאי לאו עד יום הו"א נאכל דאצטריך ביום למעוטי שלא ישרף בלילה שלאחריו ע"כ הרי מבואר דס"ל דאפי' בלילה שלאחריו אינו נשרף אלא ביום מ"מ כד דייק' שפיר אין ראיה מדברי התוס' דאיכא למימר דאף התוס' ז"ל לא כתבו כן אלא אי לא הוה כתיב קרא עד יום דאז הו"א דנאכל ליל ג' כדקאמר בברייתא ודין הוא זבחים נאכלין כו' מה להלן לילה אחר היום כו' ואם כן ע"כ לומר דקרא דוביום הג' אתא למעוטי לילה שלאחריו אמנם לפי האמת דכתיב עד יום דממעטינן מיניה דאינו נאכל עד יום ג' ה"נ דאית לן למימר דקרא ודאי לא מיעט אלא לילה שלפניו אבל יום הג' ואילך ה"נ דשורפים דומיא דמילה למ"ד ולפי זה צ"ל דהא דתנן בפ' כיצד צולין דף פ"ב העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר חל להיות בשבת ישרפו בי"ז כו' ל"ד בי"ז אלא אפילו ליל י"ז יכול לשורפו וליל י"ז קרי ליה י"ז ולא הוי דומיא די"ו דקתני רישא דהתם דוקא ביום ולא בלילה וזה ודאי דוחק ואפשר דמדיוקא דמתני' הלזו יצא לו לרבינו דין זה דאפילו שלא בזמנו אין שורפין אלא ביום ודו"ק ודרך אגב ראיתי להרב קרבן אהרן ס' צו דף כ"ו ע"ד שהקשה אדברי התוס' דריש פסחים שכתבנו לעיל וז"ל וק"ל טובא בהאי תי' דאיך נאמר דישרף בליל ד' והא מדינא ילפינן דתיכף לאכילה שריפה וכשם דהנאכלין ליום ולילה נשרפין בבקר גם אלו אחר השלמת זמן אכילתם בבקר ג' תיכף לזה נשרפין ואם כן הדקו"ל דבאומרו ביום הג' לא בא למעט אלא ליל ג' ומכאן דאינו נאכל דאלו היה נאכל לא היה צריך מיעוט ובס"ד כתב דכבר היינו יכולים לתרץ דהו"א דמילתא דאתיא מדינא טרח וכתב לה קרא אלא דהני שינויי דחוקי לא משנינן כו' יע"ש והנה מ"ש יכולים לתרץ דמילתא דאתיא מדינא טרח וכתב לה קרא אחר המחילה אישתמיט מיניה דברי התוס' שבת דקל"א ד"ה שכתבו דדוקא מילתא דאתייא במה הצד טרח וכתב קרא אבל מילתא דאתייא במה מצינו לא אמרינן טרח וכתב קרא יע"ש ולעיקר קו' נראה דל"ק מידי דודאי מ"ש התוס' דאצטריך ביום למעוטי שלא ישרף בלילה של אחרי כן אין כונתם לומר דאי לא הוה כתיב ביום הו"א דלכתחילה יניח אותו לישרף בלילה שלאחריו דאם כן ליכתוב קרא והנותר ממנו בג' ישרף ובודאי דג' משתמע יום ג' וממילא משתמע דלכתחילה לא יניחנו לישרף בלילה שלאחריו שהרי חביבא מצוה בשעתה אלא ודאי כונתם ז"ל לומר דהו"א דאצטריך ביום למעוט שאם עבר ולא שרפו ביום הג' שלא ישרף בלילה שלאחריו אלא יניחנו עד יום רביעי ולעולם דליל שלישי הוא נאכל להכי אצטריך עד יום כנ"ל פשוט אחרי כתבי זה ראיתי שדין זה שכתב רבינו דשלא בזמנו נמי אינו נשרף אלא ביום היא גמרא ערוכה פרק הערל דע"ב דגרסינן התם כי הא דיתיב ר"י ודרש נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום שלא בזמנו נשרף בין ביום בין בלילה ואותביה ר"א לר"י ומסיק דאפילו לר"א דס"ל דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה ולא דריש וי"ו דוביום וי"ו וה"א דריש יע"ש ומעתה הדרא קו' לדוכתא דאם כן משמע דשריפת קדשים הו"ל מ"ע שהז"ג ומאי ק"ל להר"י איש ירושלים ואחר התבוננות נ"ל לומר דס"ל ז"ל דדוקא גבי נותר דגלי קרא ביום הג' ישרף הוא דאינו נשרף אלא ביום אבל בקדשים שנטמאו דכתיב קרא סתמא והבשר אשר יגע בכל טמא באש ישרף שורפין אותו בין ביום בין בלילה וכן מדוקדקים דברי רבינו ז"ל שכתב וכן הפגול אינו נשרף אלא ביום ואין שריפת טמא ונותר ופיגול דוחה י"ט ואין צ"ל שבת כו' הנה מבואר ממה שלא כתב וכן הטמא והפיגול אינו נשרף אלא ביום כדרך שכתב בדין שאינו דוחה י"ט דס"ל דקדשים שנטמאו נשרפין ביום ובלילה ודוקא פיגול אינו נשרף אלא ביום מהטעם שכתב מרן הכ"מ משום דפיגול ונותר בחדא שיטא שייטי דפגול דהיינו מחשבה דחוץ לזמנו מדין נותר הוא ואם כן כיון דשריפתן נוהגת בין ביום בין בלילה פשיטא ודאי דנשים חייבות ושלא כמו שנראה מדברי הרב החינוך ז"ל ועוד נ"ל דאפילו בנותר דשריפתו ביום דוקא אפי"ה נשים חייבות שהרי נותר לאו הניתק לעשה הוא כדאיתא פ' אותו ואת בנו ועי' פ"ג דמכות די"ד ע"ב בלשון רש"י ז"ל שם ד"ה כל שכתב וז"ל דאפי' למ"ד לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו כדתניא לא תותירו כו' לומר שאין לוקין עליו שנתקו הכתוב את העשה להיות עונשו של לאו ותיקונו לומר לא תעשה כך ואם עשית עשה זאת והפטר כו' וא"כ כיון שהנשים מוזהרות על לאו דלא תותירו ממילא נמי מוזהרות על העשה דשריפה שהוא תיקון הלאו כנ"ל אלא דאכתי קשה כיון דשריפת קדשים אינו דוחה שבת וי"ט הו"ל מ"ע שהז"ג וכה"ג כתב התוס' בקדושין דל"ד ד"ה תפילין דאפי' למ"ד לילה זמן תפילין אפ"ה הוי שפיר מ"ע שהז"ג כיון שאין נוהגין בשבתות וי"ט וכה"ג ק' למ"ש התוס' בד"ה אותו ולא אותה דאתיא כמ"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה דאכתי קשה כיון דמילה שלא בזמנה אינו דוחה שבת הו"ל מ"ע שהז"ג וכמדומה לי שכן ראיתי מקשין והנראה לע"ד דס"ל ז"ל דשריפת קדשים ומילה לא חשיב מ"ע שהז"ג משום דמצות עשה שהזמן גרמא אינו אלא דומיא דתפילין וציצית וסוכה וכיוצא בו שתלה הכתוב חיוב המצוה בזמן דהיינו שביום הוא חייב ובלילה פטרו הכתוב ממצוה זו ואם הניח תפילין בשבת או בלילה למ"ד לא עשה ולא כלום משא"כ גבי מילה ושריפת קדשים דחיובא רמיא עליה ואפילו בשבת ויו"ט נמי מצד המצוה גופא בר חיובא הוא ובכל יום ויום קעבר אעשה אלא משום דאיסורא דשבת רביע עליה לא ניתן השבת לידחות משום מצות מילה ואם עבר ומל את עצמו בשבת או י"ט פשיטא ודאי דמה שעשה עשוי וקיים מצותו נמצא אם כן שהמצוה מצד גופא לא מיקרי זמן גרמא אלא איסורא הוא דרביע עליה כנ"ל שוב ראיתי בת"כ סימן צ"ו שאמרו שם וז"ל ביום הג' באש ישרף זה בנה אב לכל הנשרפים שלא יהיו נשרפין אלא ביום יע"ש ובהרב קרבן אהרן ז"ל וזה הפך משמעות לשון רבינו ז"ל ומהתימא על מרן שכתב וז"ל ומה שכתב רבינו וכן הפיגול נראה שטעמו משום דפיגול ונותר בחדא שיאטה כו' וק"ט דטעמא ל"ל ת"ל דכל הנשרפין אין נשרפין אלא ביום כמ"ש בת"כ וצ"ע שוב מצאתי בפרק התכלת דף מ"ו ע"ב דפרכינן התם אברייתא דקתני שתי הלחם הבאות בפ"ע יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה דאי לשריפה אתא לישריפינהו מיד ל"ל עיבור צורה ומשני רב יוסף דלעולם לשריפה אתיא וה"ט דלא שרפינן להו מיד לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב וכתבו התוספות שם ד"ה לפי וז"ל הו"מ למיפרך למוצאי יום טוב לאלתר לישרפינהו דמנותר לא יליף מדמסיק צורת הקרבתן א"ד יע"ש ולפי דבריהם ז"ל עכ"ל דתלמודא דידן פליגא אחר כך וס"ל דדוקא בנותר גלי קרא דאין שורפין בלילה אבל בשאר הנשרפין שריפתן בין ביום בין בלילה ובהכי אפשר ליישב דברי רבינו דס"ל דההיא דתורת כהנים לא קיי"ל כוותיה אלא כסתמא דתלמודא דידן האמנם אחר ההשקפה לא יתכן ד"ז לרבינו שמעולם לא הוצרך התוס' לומר דמנותר לא יליף מדמסיק צורת הקרבתן אלא כלפי שיש שם סמוך ונראה ד"ה צורת הקרבתן שכתבו וז"ל פירש בקונט' עד תמיד של בין הערבים מיהו בשמעתין דנתקלקלו הלוים בשיר מפורש דקרבנות צבור קרבי אחר תמיד של בין הערבים ודחי עשה דהשלמה לכך נראה לפרש עד הלילה עכ"ל וא"כ לפי שיטתם דצורת הקרבתן היינו עד הלילה עכ"ל דס"ל לתלמודא דלא ילפינן מנותר ואולם דעת רבינו ז"ל מבואר דס"ל דאפילו בקרבנות צבור לא דחו עשה דהשלמה וכמו שנראה בהדיא מדבריו פ"ג מה' קדוש החדש דין ה' יע"ש ואם כן לפי דעתו בפשיטות יש לפרש דמאי דאמרינן מאי תעובר צורתן צורת הקרבתן היינו אחר תמיד של בין הערבים כפירוש רש"י ז"ל ולא לומר דמיירי עד הלילה כפירוש התוספות ז"ל ולומר דפליגא תלמודא דידן אח"כ וזה פשוט. ומצאתי בתוספות ישנים מכ"י על הגליון שכתבו שם וז"ל לאחר זמן הקרבתן לישרפינהו פי' בקונטריס אחר תמיד של בין הערבים דאמר קרא עליה השלם ולא נהירא דהא קרבן צבור דוחה עשה דהשלמה ונראה לפרש בתר זמן ההקרבה לאחר שקיעת החמה דאין מקריבין קרבנות באותן חמשה מילין שקודם הלילה ועדיין יכול לשרוף דאכתי יום הוא אבל הא לא פריך דלישרפינהו בלילה ממש דאין שורפין קדשים בלילה וכן משמע במסכת ביצה דאין עשה דהשלמה עומד במקום ק"צ גבי נתקלקלו הלוים תוס' חצוניות עכ"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..869885f5dab2f42a6743869dc422fd8d5e58136e
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,249 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit
+שער המלך על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Sacrifices_Rendered_Unfit
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ולד </b>
+<b> חטאת ותמורת חטאת שמתו בעליה הרי אלו ימותו כו'.</b> הנה ראה זה חדש מצאתי לרש"י ז"ל פ"ב דנזיר דכ"א ע"ב אהא דפרכינן התם ממתניתין דהאשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה ואח"כ הפר לה בעלה אם שלה היתה בהמה חטאת תמות ואי ס"ד בעל מיעקר עקר תיפק לחולין ומשנינן לעול' בעל מעקר עקר וה"ט כיון דלא צריכה כפרה הו"ל כחטאת שמתו בעלי' דלמיתה אזלה ופרש"י וז"ל וה"ט דתמות דכיון שהפרישה לשם חטאת מעיקרא והשתא ל"צ הו"ל כחטאת מעיקרא והשתא לפ' הו"ל כחטאת שמתו בעלי' דגמירי דלמיתה אזלה לפי שאין כפרה למתים ואית דמפרש כיון דצריכה כפרה על שציערה עצמה מן היין והשתא לא צריכ' דהפר לה בעלה מעיקרו הו"ל כחטאת שמתו בעליה כו' דאפילו ר"א הקפר מודה דלא קרבה אפילו על הצער משום דהו"ל כחטאת שמתו בעליה ובחטאת בהמה גמירי דתמות אבל בחטאת העוף לא גמירי דתמות עכ"ד: הנה מבואר דס"ל דהא דקי"ל חמש חטאות דהלכתא גמירי לה אינו אלא בבהמה אבל לא בעוף וכ"כ עוד בסמוך ד"ה מביאה חטאת העוף וז"ל דאפילו אמרינן דהוי חטאת העוף שמתו בעליה כיון דבעל מיעקר עקר לא אשכחן בה דתזיל למיתה יע"ש ודין זה הוא חידוש גדול בעיני ומסתמיות דברי רבינו מבואר דל"ש לן בין בהמה לעוף ובר מן דין אנכי הרואה שדברי רש"י הללו סותרים למ"ש בפ"ק די"ב ע"א אההיא דתנן קן סתומה שפרח גוזל א' מהן לבין חטאות המתות וז"ל כגון שהיו שם מחמש חטאות המתות כגון חטאת שכפרו בעליה כו' הרי מבואר דס"ל דבעוף נמי הלכתא גמירי לן דחטאות מתות והנראה דמעולם לא הוצרך רש"י ז"ל לומר דבחטאת בהמה גמירי דתמות אבל בחטאות העוף לא גמירי דתמות אלא לפי אית דמפ' דס"ל דהא דמשנינן לעולם בעל מיעקר כו' והו"ל כחטאת שמתו בעליה היינו לומר דמתני' ר"א הקפר היא דכיון דצריכה כפרה על שציערה מן היין חל עליה שם חטאת אלא דמשום צערה גרידא אינה ראויה ליקרב כיון דאינה צריכה כפרה גמורה והילכך הו"ל כחטא' שמתו בעליה אמנם לרבנן דר"א דס"ל דאינה צריכה כפרה על שצערה מן היין ה"נ דיוצאה לחולין דכיון דבעל מיעקר עקר אין כאן שם חטאת כלל כי היכי דנימא הו"ל כחטאת שמתו בעליה והשתא היינו דק"ל ז"ל דכיון דאפילו לר"א הקפר כיון דאינה ראויה ליקרב משום צערה גרידא קרינן ביה דהו"ל כחטאת שמתו בעליה א"כ היכי משני התם בסמוך אהא דפרכינן אלא מאי מיעקר עקר חטאות העוף נמי לא תיתי ה"נ דה"מ ר"א הקפר היא כו' אפילו לר"א הקפר כיון דאינה ראויה ליקרב הו"ל חטאת שמתו בעליה ולהכי הוצרכו לומר דכי גמירי הלכתא בבהמה אבל לא בעוף וזה מבואר ואולם לפרש"י ז"ל דס"ל דהא דמשנינן התם לעולם מיעקר עקר אתיא כרבנן דר"א ואפי' הכי חשיבי חטאת שמתו בעליה כיון דהפרישה לשם חטאת מעיקרא איכא למימר דהלכתא כי גמירי לן בעוף נמי אתיא והא דאמרינן התם דלר"א הקפר חטאת העוף מייתי היינו משום דכיון דצריכה כפרה על שציערה מן היין ראויה כפרה זו שתכפר על הצער ולא חשיב חטאת שמתו בעליה כלל אלא דאפי"ה חטאת בהמה מייתי כיון שאינה באה על הס' וכמבואר באורך בדברי התוס' שם ד' יו"ד ע"א יע"ש ואם כן איכא למימר דמ"ש רש"י בדף י"ב דחטאות המתות איתנהו נמי בעוף היינו משום דאזיל לפי פירושו ז"ל זה הנראה אמת בדעת רש"י ז"ל: ואולם ליכא לאקשויי לדעת אית דמפרשי שכתב רש"י ז"ל דאם כן מתני' דקתני או שפרחה אחד מהן לבין המתות היכי משכחת לה דאיכא למימר דאינהו מפרשי לה כמו שפירש הרע"ב פ"ב דקינין מ"א וז"ל לבין המתות לבין קינין שמשפטן שימותו כולם כגון חטאת שנתערבה בעולה דתנן בהו דימותו כולם ע"כ ולדעתי נראה שדעת הרע"ב ז"ל דאית דמפרשי שכתב רש"י ומכח זה הוצרך לפ' דבין המתות היינו חטאת שנתערבה בעול' ולא כמו שפירש"י ז"ל חמש חטאות המתות וכמו שפי' הוא ז"ל ג"כ מתניתין דכל הזבחים שנתערבו בהן חטאות המתות יע"ש אלא משום דס"ל דבחטאות בהמה דוקא הוא דגמירי דתמות אבל לא בעוף כנ"ל ובתוספתא פ"א דתמורה מבואר כדעת אית דמפרשי שכתב רש"י דתמן תנינן א"ד שבין בהמה לעופות שהבהמה דוחה את השבת כו' ויש בהן חטאת מתה וחטאת נקבה ואשם ודאי כו' מה שא"כ בעופות ע"ש ואולם תמה אני ממתני' דקינין ומייתי לה תלמודא פרק קמא דקידושין דף ג' האשה שהביאה חטאת יביאו יורשים עולתה הביאה עולתה לא יביאו יורשים חטאתה ופירש"י שם האשה יולדת וחטאת יולדת אינה באה אלא מן העוף כנודע ואפי' הכי דתני מתני' דלא יביאו יורשים חטאתה משום דהו"ל חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלה כמ"ש התוס' שם הרי בהדיא דאפילו בעוף איתנהו לחטאות המתות ומהיותר תימא למה שראיתי בפי' הרא"ש ז"ל על מסכת קינין שנדפסו מחדש בשיטת קידושין לא' מן הראשונים שהקשה אמתניתין הלזו מדאמרינן בת"כ מניין שאם הביאה עולתה ומת' שיביאו יורשים חטאת ת"ל א' לעולה כו' והיא קו' הרשב"א ז"ל שם בפ"ק דקידושין והתוס' בפ"ק דמנחות ד"ד ד"ה לא יביאו ותי' וז"ל והר"י מאורלינ"ש היה רוצה לתרץ דהתנא מיירי בעוף וגמירי דאין חטאת העוף מתה כמו דאין חטאת צבור מתה ופי' רש"י משום דחמש חטאות מתות ליתנהו כולהו בציבור דאין הציבור ממרין והכי גמירי כולהו דלא נהיגי אלא במקום דשייכי כולהו ועוף נמי לא שייך ביה תמורה והיה ק' לו מדאמרינן סתם ספיקא ר"י ור"י סבר דיש תמורה בעוף ור"ל דאכתי לא שייכי כולהו ביה ולד חטאת ושעבר' שנתה עכ"ד: והדבר תמוה דמתני' דקינין דקיימינן עלה צווח' ככרוכיא דאפילו בעוף איתניהו בחטאת המתות דחטאת יולדת אינה באה אלא מן העוף ובזבה נמי לא מצינן לה לאוקמא דזבה נמי מן העוף היתה באה כנודע עיין ברבינו ז"ל פ"א מה' מת"כ ואולם אכתי מקום יש בראש לומר דלדידהו ז"ל מתני' דהאשה שהביאה חטאתה לא מתוקמא ביולדת כפרש"י ז"ל אלא במצורע עשירה דקרבנות בהמה הן כנודע ולהכי קתני שלא יביאו יורשים חטאתה ואמנם הא ודאי דחיק' מילתא דמתני' בקינין מתנייא וכבר הרשב"א ז"ל פ"ק דקידושין הוקשה אצלו אמאי נקט לה מתני' באשה ולא תני באיש כגון מצורע שהביא חטאתו ומת ותי' משום דכולהו מתני' בקיני אשה איתנייא במס' קינין יע"ש והשתא אי מתניתין מיירי בקרבנות בהמה ק"ט אמאי תני לה גבי קינין באשה ולא תני לה באיש מצורע ובר מן דין מסוגיא דזבחים ד"ה ע"ב דפרכינן התם אמר להן רב אדא בר אהבה יולדת אם היא ילדה בניה מי ילדו ופירש רש"י עולת יולדת דאייתי ראיה מינה יביאו יורשים עולתה אמאי ליתו ולירצו כו' הרי מבואר דס"ל לתלמודא דמתני' דהאשה שהביאה חטאתה ביולדת מתניא ובפ"ק דמנחות ד"ד אמרינן דמתכשרין ליתנהו לאחר מיתה ומייתינן עלה הך מתני' ואי ביולדת אמרינן דיביאו יורשים חטאתה וכי מצינו דמתכשרים איתניהו לאחר מיתה דקרבן יולדת מתכשרים נינהו כמ"ש שם מכל זה מבואר דמתני' כפשטא מתפרשא ביולדת: ותו ק"ט מהא דתנן פרק כל הגט דכ"ח השולח חטאתו ממ"ה מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים ופירש רש"י ולא חיישינן שמא מת ולמיתה אזלה ובגמ' פרכינן עלה והא בעיא סמיכה ומוקי לה רב פפא בחטאת העוף עסקינן הרי מבואר דבחטאת העוף נמי נאמרה הלכה דלמיתה אזלה דאי כפי' אית דמפרשי והר"י מאורליינ"ש מאי האי דקתני מתני' מקריבים אותו בחזקת שהוא קיים הא לו יהי כי מת הוא אפי' הכי שפיר איתנהו בקריבה אלא מוכח דאי הוה חיישינן שמא מת לא מצי לאקרובי וצ"ע: גם מ"ש הר"י מאורליינ"ש ז"ל דגמירי דאין חטאת העוף מתה כמו שאין חטאת ציבור מתה ופירש רש"י משום דחמש חטאות ליתנהו כולהו בציבור לא ידעתי היכן מצא כן בפירש"י ז"ל ובתמורה פרק ב' אמרינן התם דטעמא דאין חטאת צבור מתה מפני שאין הציבור מתים ומוכחינן לה משעירי הרגלים ובפי' כתב רש"י ז"ל שם וז"ל ושמתו בעליה אין הציבור מתים וע"ש הן אמת שזה שכתב הר"י מאורליינ"ש ז"ל דהכי גמרינן להו דלא נהיגי אלא במקום דשייכי כלהו הן הן הדברים הנאמרים שם בתמורה גבי חטאת שכפרו בעליה דפליגי בה במתני' ר"י ור"ש דר"י ס"ל דחטאת שכיפרו בעליה באחרת תמות ור"ש ס"ל דאינה מתה משום דמה מצינו בולד חטאת ותמורת חטאת שמתו בעליה דברים אמורים ביחיד ולא בציבור אף שכפרו בעליה ביחיד דברים אמורים ולא בצבור ופרכינן עלה וכי דנין אפשר משאי אפשר ומוקמינן ר"ש בחד מקום גמירי להו והכי איתא בפ"ק דהוריות ד"ו ובפ' הוציאו לו ד"נ גבי פר של יה"כ דפליגי בה ר"י ור"ש דר"י ס"ל דתמות ור"ש ס"ל ירעה עד שיסתאב פרש"י דה"ט דר"ש משום דחמש חטאות בחד מקום אגמרינן רחמנא למשה מה תמורת חטאת כו' ליתניהו בצבור אף כולן אינן מתות בצבור אפי' המצוי' בהן יע"ש אשר מבואר שזה שאמרו בחד מקום גמירי להו אינו אלא אליבא דר"ש דס"ל דחטאת צבור שכפרו בעליה אינה מתה אמנם לר"י דס"ל דתמות ע"כ דס"ל דאין דנין אפשר משאי אפשר ולאו בחד מקום גמירי להו וכיון שכן יגדל התימא על הר"י מאורליינ"ש ז"ל דכיון דסתם ספרא ר"י ור"י ס"ל דלאו בחד מקום גמירי להו אם כן לר"י חטאת העוף למיתה אזלא דאע"ג דלא שייכי בהו ולד חטאת ושעברה שנתה מ"מ הנך המצויות בהן למיתה אזלי דומיא דחטאת שכפרו בעליה כי על כל אלה דבריו נפלאו ממני. ואלם ע"פ האמור מקום אתנו ליישב סברת אית דמפרשי שכתב רש"י דבחטאת העוף לא גמירי דתמות ומותבינן עלה ממתני' דהאשה שהביאה חטאתה ומההיא דפרק כ"ה דא"ל דטעמייהו לפום מאי דקי"ל כר"ש דחטאת צבור שכפרו בעליה אינה מתה כמו שפסק רבי' ומטעמא דה' חטאות בחד מקום גמירי להו וא"כ מהאי טעמא נמי א"ל שפיר דאין חטאת העוף מתה כיון דולד חטאת ושעברה שנתה לא שייכי בהו כמ"ש הר"י מאורליינ"ש אמנם לר"י דס"ל דלאו בחד מקום גמירי להו ה"נ דחטאת העוף שכפרו בעליה תמות אע"ג דלא שייכי בהו כולהו דאין דנין אפשר משאי אפשר ואם כן א"ל דמתני' דהאשה שהביאה חטאתה מתני' אליבא דר"י וכן מתני' דפרק כ"ה דמוקי לה רב פפא בחטאת העוף זה הנראה ליישב כפי חומר הנושא: ובהכי נ"ל תוספתא דתמורה דלא פליגי אמתני' משום דמתני' ר"י היא ותוספתא דתמורה מתניא אליביה דר"ש דס"ל דבחד מקום גמירי להו דהכי נמי תניא ליה גבי יש בקרבנות דיחיד דקרבן יחיד יש בהם חטאת מתה משא"כ בקרבנות צבור וההיא כר"ש אתיא דלר"י חטאת צבור שכפרו בעליה מתה ודוק ואמנם לתי' הר"י מאורליינ"ש שכ"כ לר"י ג"כ הן דברים תמוהים וקשי' עליה מתני' דהאשה שהביאה חטאתה וההיא דפרק כ"ה וצ"ע: הן אמת דהיא גופא צריכים אנו למודעי לדעת רבינו אשר מבואר מדבריו דחטאת העוף מתה מדלא חילק גם בדין י"ד גבי ההיא דהשולח חטאתו ממ"ה הביא אוקמתא דר"פ דאם איתא חטאת העוף מקריבים אותו בחזק' שהוא קיים אשר מבואר דחטאת העוף מתה והדבר קשה דכיון דהוא פסק דחטאת צבור שכפרו בעליה אינה מתה כר"ש ומטעמא דבחד מקום גמירי להו אם כן מהאי טעמא נמי אין חטאת העוף מתה כיון דלא שייכי בהו ולד חטאת ותמורת חטאת דבחד מקום גמירי להו וצ"ל דס"ל לרבינו דכי גמירי להו בחד מקום ה"ד המכפרין דהיינו בעלים ולא המתכפרים כנ"ל: תו איכא למידק לתי' הר"י מאורליינ"ש שכתב דההיא דספרא דיביאו יורשים חטאתה מיירי בעוף ומשום דבחד מקום גמירי להו דומיא דחטאת צבור שהרי אכתי תיקשי דנהי דלא אזלא למיתה מ"מ אינה קריבה מהאי טעמא שהרי לר"ש חטאת צבור שכיפרו בעליה אינה מתה מטעמא דבחד מקום גמירי להו ואפילו הכי מודה דאינה קריבה כדקתני ירעו עד שיסתאבו ויפלו דמיו לנדבה וכבר ראיתי להתוס' פרק הוציאו לו דפ' הנז' שהק' מעין זה גבי ההיא דאמרינן התם חטאת צבור היא ואינה מתה ותי' דההי' רעייא מדרבנן היא ולא גמיר אלא כעין ההיא דלקמן דנתכפרו לגמרי בעליה כאחד כיון דכיוצא בו בחטאת יחיד מתה אבל הכא דלא מתו כל בעליה לגמרי ולא דמי למתו בעליה דחטאת יחיד לא גזרו ע"ש: והרואה יראה דתי' זה אינו מעלה ארוכה לתי' הר"י מאורליינ"ש הכא דשפיר איכא למיגזר בחטאת העוף גופה שמתו בעליה אטו חטאת בהמה שמתו בעליה וצ"ל דס"ל דבין קרבן יחיד לקרבן צבור טעו אינשי אבל בין עוף לבהמה לא טעו ועי"ל דכיון דההיא רעיה מדרבנן כי גזרו היכא דאיתיה בתקנתא דירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה משא"כ בחטאת העוף דליתי' בתקנת' דרעייה שהרי אין לעוף פדיון אוקמוה אדין תורה ולא גזרו כנ"ל: אחרי כותבי כ"ז מצאתי כתוב בגליון תוס' למס' מנחות ד"ה שתירצו לקו' התוס' שם משם תו' חיצוניות וז"ל והר' יחיאל בר יוסף יישב לגרסא דלא אמרינן חמש חטאות מתות אלא בבהמה אבל בעוף לא ובת"כ בעוף איירי וא"ת והלא הכא בעוף איירינן וקאמר דלא יביאו יורשים חטאתה וי"ל דה"ד הכא משום דחטאתה מכשיר גבי יולדת והכשירה עיקר דכפרה לא שייך שהרי לא חטאה וקשה להר' שמואל מאייברא שהרי אמרינן גבי טמא מקדש הפריש מעות לעולתו כו' וקאמר כיון דהאי פרידא למיתה אזלא ומאי קאמר הלא בעוף לא הוי בכלל חטאות המתות וצ"ע תוס' חיצוניות עכ"ל ונראה שכונתו להק' מהא דגרסי' פרק טרף בקלפי דמ"א ע"ב אמר ר"פ כגון שלקח פרידא א' אי עולה זבן כו' ואי חטאת זבן אין מוסיף כו' והאי חטאת אזלא למיתה יע"ש ולפי דבריו י"ל ג"כ ההיא דפכ"ה דאיכא למימר דבחטאת העוף זב או מצורע עני איירי דחטאת מכשיר הוא כמ"ש רבינו פ"א מה' מחוסרי כפרה דין י"א ודוק:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>בהמה </b>
+<b> שנמצאת מירושלים למגדל עדר כו' מצא זכר בן שתי שנים אין לו תקנה שמא אשם הוא כו'.</b> הנה בתוס' פרק הא"מ דנ"ה ע"ב ד"ה ודילמא אשם הוא הק' וז"ל וא"ת ויקנה באותן של שלמים ואי משום סמיכה דשלמים טעונין סמיכה ואשם אין טעון סמיכה הא סמיכה לא מעכבא ואי משום אכילה הא קסבר דמביאין קדשים לבית הפסול וי"ל דאין להתנות אשם בשלמים שהרי שלמים טעונין נסכים ואשם אין טעון נסכים וא"ל כו' שהרי אין נסכי חובה ונסכי נדבה שוין שנסכי חובה לספלים ונסכי נדבה מזלפה על גבי אשים עכ"ל ונראה שכונתם לומר דאע"ג דפלוגתא היא בפרק כל התדיר דצ"א דאמרינן התם יין כדברי ר"ע לספלים וכן לר"י דס"ל דשא"מ אסור ס"ל דנסכי נדבה לספלים אלא דלר"ש דס"ל דשא"מ מותר אמרינן התם דמזלפו על גבי האישים מ"מ כיון דהך מתני' ר"ש היא דס"ל מביאין קדשים לבית הפיסול פריך שפיר דלר"ש אין נסכי חובה ונסכי נדבה שוין אלא שלדעת רבינו ז"ל נראה דלא ניתן ליאמר תירוץ זה שהרי דעת רבינו פי"ו מה' מעשה הקרבנות די"ד דנסכי נדבה מזלפה על גבי אישים כנסכי חובה וצ"ל דס"ל כתירוץ השר מקוצי שכתבו בדבור של אח"ז דאין לומר דיתנה אשם בשלמים דשמא היום או למחר ידע בעל האשם שנאבד ויבא אחר תחתיו ונמצא מביא חולין בעזרה וכ"נ שהוא דעת התוס' במנחות דצ"א ע"ב ד"ה דמייתי ומתנה שכתב וז"ל וא"ת והא תניא בפרק כל המדיר יין כדר"ע לספלים כדר"ט להאישים והשתא לר"ע ניחא אלא לר"ט דאמר לאישים הא לא ידע הי מנייהו נדבה דעביד לאישים וי"ל דכי קאמר ר"ט בסתם אבל במפ' לספלים מודה דלספלים וכ"כ בפ"ק דחולין דכ"ג ע"ב ד"ה דאמר וא"כ לפי דעתם דהתם ע"כ דליכא לתרוצי כתירוצם דהכא שהרי איתיה בתקנתא שיתנה ויאמר שאם הוא אשם יהיה נסכי נדבה לספלים אלא ע"כ דס"ל התם כתי' השר מקוצי ולפי מש"כ הכא צ"ל דההי' דבר פדא דאמר מייתי ומתני היינו משום דס"ל דסתם מתני' ר"מ היא דנסכי נדבה לספלים וכדאוקימנא לסתם מתני' דפרק אלו המנחות דע"ד ע"ב ע"ש מיהו מש"כ במנחות ובחולין דלר"ט יין ע"ג אישים אין דבריהם מובנים לי שהרי בסוגי' דפרק כל התדיר מוכח בהדי' דאפילו ר"ט לא קאמר אלא בשמן אבל ביין מודה דהוי לספלים דפרכינן התם לשמואל דאמר מתנדב אדם יין ומזלפו ע"ג אישים מברייתא דקתני יין כדברי ר"ע לספלים שמן כר"ט לאישים ועוד תניא כו' ומשני ל"ק הא ר"י והא ר"ש ואם איתא מאי ק"ל נימא דשמואל דאמר כר"ט אלא ודאי משמע דביין אפילו ר"ט מודה וכ"כ רש"י שם בד"ה יין לספלים ע"ש ודוק:<br><b> שוב </b> ראיתי למש"ל פי"א מה' מעה"ק די"א שכתב דאף לדעת רבינו דס"ל דנסכי חובה ונסכי נדבה מזלפו על גבי השיתין נסכים אינן באין ע"ת שהרי רבינו בפ"ה מה' א"מ כתב שיין ונסכים אינו טעון מלח ואילו ביין הבא בפ"ע פסק פרק ט"ז מה' הנז' דין י"ד דטעון מלח ואם כן אינם שוים עכ"ד אלא שלפי זה ק"ט לדעת רבינו מההי' דמנחות דבר פדא דאמר מייתי ומתנה ופרש"י ז"ל מייתי נסכי איל ומתנה אם כבש הוא יקדישו נסכים הראויים לו והמותר נדבה ואם איל הוא הרי נסכיו:<br><b> והנה </b> מה שהוצרך רש"י ז"ל לזה ולא פי' דמייתי שבעה לוגין נסכי איל וכבש ומתנה ובהכי לא הוה ק"ל מההי' דפרק המנחות והנסכים שכתבו התוס' היינו משום דבפ"א דפרה מ"ג קתני בהדי' מביא עליו נסכי איל ואם איתא נסכי איל וכבש היל"ל (ועיין בהרב בעל צאן קדשים שנתקשה בזה לאין צורך ואשתמיט מיניה מתני' דפרה) ולדעת רבינו ז"ל היכי מצי מייתי על תנאי וכן קשה מההיא דגרסינן בזבחים פ' התערובות דף ע"ו ע"א אבריית' דקתני למחר מביא אשמו ולוגו עמו ואומר אם של מצורע הרי אשמו ואם לאו אשם זה יהיה שלמי נדבה אמרינן התם יתיב רב רחומי קמי דרבינא וקאמר משמי' דרב הונא בר תחליפ' ונימא אשם זה יהיה אשם תלוי ש"מ מאן תנא דפליג עליה דר"א ר"ש היא דאמר אין מתנדבין אשם תלוי ופי' רש"י ז"ל ונימא אם אינו מצורע יהיה אשם תלוי כו' והכי שפיר טפי שזמנן אחד ואינו מביא קדשים לבית הפסול ואם איתא מאי קושי' הא אשם מצורע טעון נסכי' ואשם תלוי אינו טעון נסכים מדתנן במנחות ד"צ ע"ב כל קרבנות הצבור והיחיד טעונין נסכים חוץ מן החטאת והאשם אלא שחטאתו ואשמו של מצורע טעונים נסכים משמע דלא ממעיט אלא אשם מצורע ואם כן אינו יכול להביא נסכים על תנאי וכן קשה לדעת התוס' ז"ל פרק האיש מקדש שכתב דאינו יכול להביא נסכים על תנאי שנסכי חובה לספלים ונסכי נדבה לאשים שהרי הך ברייתא דלמחר מביא אשמו כו' ר"ש היא ור"ש סבירא ליה דנסכי נדבה לאשים כדאמרינן בזבחים ועלה בדעתי לומר דכיון דטעמא דחטאת ואשם אינו טעון נסכים היינו מדכתיב לפלא נדר או לנדבה דבר הבא בנדר או בנדבה טעון נסכים ושאינו בא בנדר ונדבה אינו טעון נסכים כדאי' במנחות א"כ לר"א דס"ל דאשם תלוי בא בנדבה הכי נמי דבעי נסכים ומתני' דמנחות דלא תני אשם תלוי משום דלית לי' כר"א ומשום הכי פריך דנימא אשם תלוי היא אי ס"ל כר"א דמתנדב אדם אשם תלוי אלא דקשה לפ"ז מ"ש התוס' שם בד"ה מאן תנא וז"ל בקדושין גבי בהמה שנמצא' מירוש' למגדל עדר דמשמע התם דאי אשתכח בן ב' שנים דאיכא לספוקי באשם לית ליה תקנתא צ"ל דפליגא אדר"א דאי מתנדבין ליתי בהמה וליתני באשם תלוי עכ"ל והשתא מאי קשיא להו הא למאן דאמר דמתנדבין אשם תלוי אינו יכול להביא בהמה ולהתנות דאם אינו אשם יהיה אשם תלוי שהרי אשם תלוי בעי נסכים ואשם ודאי אינו טעון נסכים ואין לומר דס"ל בזבחים כמ"ש במנחות דנסכים באים על תנאי דאם כן תיקשי להו דאפילו נימא דפליג אר"א יתני באותן שלמים וכקושי' דפ' האיש מקדש ואי ס"ל כתי' השר מקוצי אם כן אפילו כר"א נמי מצי אתי שהרי אינו יכול להביא בהמה ולומר שאם היה אשם יהא זו אשם תחתיה דשמא היום או למחר ידע בעל האשם שנאבד ויביא אחר תחתיו וא"כ הדרא קו' לדוכתא דמאי פריך ונימא אשם זה יהא אשם תלוי וצ"ע וליישב דעת רבינו ז"ל דלא תיקשי ליה מההיא דמנחות וזבחים נר"ל שאף רבינו ז"ל לא כתב דין הבאה בנדבה טעון מלח אלא בנודר בסתם הרי עלי יין אבל אם מפ' ואו' הרי עלי יין בלא מלח מודה דמהני ובהא ניחא דמצי להביא נסכים על תנאי ולומר אם לא יהיה נסכי נדבה בלא מלח וכדרך שכתבו התוס' במנחות למ"ד דנסכי נדבה לא ישים ושלא כדעת הרב בעל מל"מ ז"ל כנ"ל וליישב דעת התוס' דפ' האיש מקדש אפשר לומר בדוחק דס"ל דההיא דרב הונא ב"ח דקאמר ונימא אשם זה יהא אשם תלוי פליגא אדשמואל וס"ל דנסכי נדבה נמי מזלפו ע"ג השיתין אפי' לר"ש דאמר דשא"מ מותר דקבלה היתה ביד האומר לספלים שכך היתה מצות' כמ"ש מרן הכ"מ פי"ו מה' מעה"ק הלכה י"ד שכתב ליישב דעת רבינו שפסק דלא כשמואל יע"ש ומ"ש התוס' שאין נסכי חובה ונסכי נדבה שווין היינו דוקא אליבא דשמואל וכונתם ז"ל לומר דמש"ה לא משני תלמודא הכא דיתני באותם של שלמים משום דבעי לשנויי מתני' אליבא דשמואל ודוק תו ק"ל לדעת התוס' דפ' הא"מ מהא דגרסינן בפסחים דפ"ט אברייתא דקתני חמשה שנתערבו עורות פסחיהם זה בזה ונמצא יבלת באחד מהן כולם יוצאים לבית השרפה ופטורים מלעשות פסח שני ופרכינן וניתי כל חד מינייהו פסחו ונימא אי דידי ב"מ האי דאייתי השתא ליהוי פסח ואי דידי תם האי דאייתי השתא להוי שלמים ומשני משום דאיכא חזה ושוק כו' והדר פריך וניתי מותר הפסח ונימא אי דידי ב"מ כו' אי דידי תם הוא נהוי האי דאייתי השתא שלמים דמותר הפסח נאכל ליום ולילה כו' והשתא לדעת התוס' מאי קו' הא שלמים ומותר הפסח טעונין נסכין כדאיתא בפ' מי שהיה טמא דצ"ו ע"ב ופסקו רבינו פ"ד מה' קרבן פסח דין ז' ואלו פסח אין טעון נסכים ובשלמא לדעת התו' דמנחות איכא למימר דיביא נסכים על תנאי אך לפי דעתם דפרק האיש מקדש קשה טובא וכן ראיתי אח"כ למוהר"ח עשאל ז"ל בס' סם חיי הנדפס בקרב ימים בליקוטים די"ד ע"ג שהק' כן והניח הדבר בצ"ע והנה לפום ריהטא יש לדחות דתלמודא התם בעי לאוקמי ברייתא ככ"ע ואפילו כר"ע ור"י דס"ל דנסכי נדבה לספלים והא דפריך בקידושין היינו משום דההיא מתני' ר"ש הוא ור"ש אית ליה דנסכי נדבה לאשים כמ"ש לעיל והא דמשני משום דממעט מאכיל קדשים אע"ג דר"ש פליג עלה איכא למימר דבהא אפי' ר"ש מודה דע"כ לא קאמר ר"ש אלא בדיעבד אבל לכתחילה לא ואפי' באשם מצורע היינו טעמא משום תקוני גברא אמנם הכא דליכא משום תקוני גברא אפילו רבי שמעון מודה וכן מוכח מדלא קאמר תלמודא הא מני רבנן דר"ש היא ודוק אמנם היותר נכון לע"ד ליישב דמש"ה לא משני תלמוד' הכי משום דכיון דממ"נ איכא חד דלא עביד פסח נמצא דמאלו החמשה אחד מהם הוי פסח ודאי ואינו טעון נסכים ואם כן איתיה בתקנתא שפיר שיביא אלו החמשה ארבעה נסכים לד' קרבנות ואחד מהם לא יביא וכל א' יתנה ויאמר אי דידי ב"מ הוא האי דאייתי השתא ניהוי פסח ונסכים אלו יהיו לזבח של חבירי במתנה ואי דידי תם האי דאייתי השתא ניהוי שלמים ואלו נסכיו ובהא ניחא לי מאי דאיכא לאקשויי טובא למ"ש התוס' שם ד"ה ה"מ דיעבד וז"ל ותימא וכי בשביל דשמא יהיה נותר או משום סמיכה דלא מעכב' או לא יעשו מתנות כהלכתן יכנס לידי ספק כרת וי"ל דטוב שידחה ספק כרת בשוא"ת ממה שיעשו רובם שלא כהוגן כי כבר רובם עשו פסח עכ"ל ויש לדקדק טובא דמה יענו לההיא דגרסינן התם דצ"ט אמתניתין דקתני האונן והמפקח את הגל כו' לפיכך אם אירע בהם פיסול פטורות מלעשות פ"ב חוץ מן המפקח בגל שהוא טמא מתחילתו ואמרינן התם א"ר בב"ח אר"י לא שנו אלא גל עגול אבל גל ארוך פטור מלעשות פ"ב אימא טהור היה בשעת שחיטה ולדעת התוס' קשה דיביא אותו לפסח ויתנה ויאמר אי טמא הייתי בשעת שחיט' האי דאייתי השתא ניהוי פסח ואי טהור הייתי ניהוי שלמים ואי משום סמיכה ומתן ד' כיון דלא מעכב לא יכנס לידי ספק כרת דהכא ליכא לתרוצי כתי' שהרי אין כאן רבי' העושים שלא כהוגן ועיין בהרב ל"מ פ"ד מה' קרבן פסח דין א' ובס' עץ החיים בלשונות רבינו אכן לפי מ"ש הנה נכון דמההיא דהתם ל"ק להו דכיון דאינו אלא חד המביא קרבן לא מצי מייתי פסח על תנאי משום דפסח לא בעי נסכים ושלמים טעונין נסכים דנסכים ודאי מעכבי כדמוכח מדברי התוס' דפרק האיש מקדש וכמו שכתב הרב הנז' וס"ל לר"י דנסכי נדבה לאישים כדס"ל לשמואל דר"י כר"ש ס"ל דדבר שאינו מתכוין מותר כדאיתא בס"פ המוציא יין כנ"ל ובמה שכתבו התוס' פרק האיש מקדש ואי משום סמיכה כו' הא סמיכה לא מעכבא ראיתי להרב חד"ה שהקשה וז"ל וצ"ע דאם כן הדרא קושיא דלעיל בד"ה קדשים קלים לדוכתא דהיא עצמה תקרב שלמים ואי משום בכור ומעשר דאין מתנותיהן שוות הא מתנות לא מעכב כדפרכי בפרק האשה גבי פסח כו' ואי נימא הכא כדמסיק שם אימור דקאמרינן לענין דיעבד לכתחילה מי הוי א"כ ה"נ נימא הכי לענין סמיכה א"ד עי"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד נראה ליישב שדעתם ז"ל בפרק האיש מקדש כמ"ש בזבחים דע"ד ע"ב ובמנחות דס"ב ע"ב ד"ה ויהא דהא דפריך בזבחים אמתני' דקדשים בקדשים שנתערבו מין במינו יקרב לשם מי שהוא והא בעי סמיכה אע"ג דערל וטמא משלחין קרבנותיהם ולא בעי סמיכה הוא משום דכיון דאית ליה תקנתא ברעיה אין לעשות בלא סמיכה וההיא דערל וטמא מיירי בדלית ליה תקנתא עי"ש וע"פ זה יבואו דבריהם על נכון דמ"ש לעיל דאי אפשר למעבד הכי שתיקרב הוא שלמים משום דאיכא לספוקי שמא בכור ומעשר בהמה היא שאין מתנותיהם שוות היינו משום דכיון דאית ליה תקנתא ברעיה כמ"ש אלא צריך להמתין עד שתומם משום הכי אי אפשר לעשות בלא מתן ד' דומיא דסמיכה שכתבו בזבחים דאף על גב דלא מעכבא כיון דאית ליה תקנתא ברעיה אין לעשות בלא סמיכה אמנם מ"ש בד"ה ודילמא אשם דסמיכה לא מעכבא היינו לפום מאי דפריך תלמודא התם למאי דקאמר ר"י ממתין לה עד שתומם ומביא ב' בהמות ומתכפר ואהא פריך דאכתי ניחוש דילמא אשם היא ולית ביה תקנתא כמ"ש רש"י שם דאין אשם בא בנדבה אהא הוקש' להו שפיר דכיון דלית להו תקנתא אפילו ברעיה סמיכ' לא מעכבא דומיא דערל וטמא שמשלחין קרבנותיהם והוא הדין דהוו מצי למימר לעיל דאי אפשר למעבד הכי משום חשש בכור ומעשר דבכור ומעשר אין טעונין סמיכ' ושלמים טעונין סמיכ' מש"ה ממתין עד שתומם כיון דאיכא תקנתא ברעיה אלא דחדא מינייהו נקטו דהכי נמי המ"ל משום נסכים דבכור ומעשר אין טעונין נסכים כדאיתא במנחות כנ"ל מיהו הא ק"ל מ"ש טעמא דמתנות דמאחר דהך מתניתין אוקימנא לה כר"ש דאמר מביאין קדשים לבית הפסול משום קו' דדילמא פסח הוא הא לר"ש משום מתנות נמי לא איכפת לן דאיתיה בתקנתא וכמ"ש התוס' בסוף בכורות ד"ה שנים בעשירי שהקשו אמאי דאמרינן התם דברייתא דקתני יצאו שנים בעשירי יקריבו ר"ש היא דאמר מביאין קדשין לבית הפסול וז"ל וא"ת היכי קרבי הכא כיון דאין מתנות מעשר ושלמים שווין שזה מתן ד' וזה מתן א' י"ל דפלוגתא היא בפ' התערובת נתערבו מתן ד' במתן א' ר"א ינתנו במתן ד' כו' דמסיק להו לשם מים ובההוא פיסקא משמע דר"ש אית ליה דר"א גבי למחרת מביא אשמו דמסיק להו לשם מים עכ"ל ואם כן הכא נמי איתיה בתקנתא שיקריבנו לשם שלמים במתן ד' ואי משום חשש בכור ומעשר יתנה ויאמר דמסיק להו לשם מים ואם כן לא הי"ל לומר אלא משום טעמא דנסכים וי"ל בדוחק וצ"ע ודע שהתוס' שם בזבחים ד"ה הנזכר כתבו וז"ל וא"ת והא דתנן במסכת שקלים בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר זכרים עולות נקבות זבחי שלמים והתם הא בעי סמיכה כו' ע"ש ולא זכיתי להבין דבריהם דהא מוקמינן לה בקדושין דממתין עד שתומם ומייתי ב' בהמות ואם כן שפיר מצי למיעבד בהו סמיכה דמחלל אותה על בהמות הללו ואי כונתם להקשות לפום ס"ד דתלמודא דזכרים עצמן קרבין עולות דאמאי לא פריך עדיפא מינה דהא בעי סמיכה וא"נ דמשמע להו דהא דאמרינן ממתין עד שתומם ה"ד לחלוקת זכרים עולות אמנם חלוקה דנקבות זבחי שלמים קאי כפשטא דהם עצמן קרבין וכמ"ש רבינו היתה בת שתים יביאנה שלמים אם כן קשה דמה תי' דשאני התם דאין להם תקנה אחר' לאותן קרבנות אלא שיקרבו בלא סמיכה ממה שנאמר ימותו עכ"ל והא איתא בתקנתא דירעו עד שיפול בהם מום ויחלל אותה על בהמה אחרת ועביד בהו סמיכה והנראה דס"ל דאפילו במחלל אותה על בהמה אחרת כיון דאיכא לספוקי שמא עולה או שלמים היתה הרי נכנס זו תחתיה וצריך שהבעלים יעשו בה סמיכה והמחלל אותה לא מצי עביד כיון שאינו שלו אלא דכפי זה קשה מ"ש הכא בפרק האיש מקדש ואי משום סמיכ' דשלמים טעונין סמיכה כו' ומאי קו' הא בלא"ה השתא נמי לא מצי עביד סמיכה דשמא שלמים היתה ונכנס זו תחתיה ונמצא שאינו שלו וצ"ע כעת ודע שממה שכתב רבינו היתה בת שתים יביאנה שלמים היה נראה להוכיח מ"ש לעיל שדעת רבינו ז"ל דיכול להביא נסכים ע"ת שלא כדעת הרב מש"ל ז"ל דאם ל"כ קשה טובא דאיך יכול להביא שלמים ניחוש שמא מעשר היתה דמעשר בהמה נוהג בנקבות כמ"ש רבינו פ"ז מה' בכורות ומעשר אינו טעון נסכים ואינו יכול להביא נסכים ע"ת שהרי גבי חלוקת זכרים עולות פריך תלמודא ודילמא בכור ומעשר נינהו ומשני למאי הלכתא כו' והשתא אי חלוקת נקבות זבחי שלמים ר"ל שיקריבו הם עצמם שלמים אם כן קשה דניחוש שמא מעשר היתה אלא דאכתי ק' לי דניחוש שמא מעשר היתה ושלמים טעונין ב' מתנות ומעשר מתן אחד כמ"ש התוס' ואע"ג דכל הזבחים הנתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה א' כיפר ה"מ דיעבד אבל לכתחילה לא ובהדיא כתב רבינו ז"ל בפ"ה מה' בכורות דין ג' ובס"פ ח' דספק בכור ומעשר אינן יכולין להקריבן אלא ירעו עד שיפול בהם מום ע"ש אמנם אחר ההשקפה נראה דל"ק מידי די"ל דכיון דקבעו חכמים ג' זמנין בשנה למעשר בהמה כמ"ש רבינו פ"ז מהלכות הנזכר דין ח' א"כ מעשר בהמה בן ב' שנים לא שכיח דמסתמא כשהן בני שנתן מעשר להו ומקריב אותן כדי שלא יעבור בבל תאחר והא דפריך בגמרא ודילמא בכור ומעשר נינהו היינו למאן דמוקי מתניתין דאשתכח בן שנה זה נ"ל פשוט ודע שבזבחים דע"ו ע"ב פרכינן התם פסח ואשם נמי אין יכולין להתערב משום דהאי ב"ש והאי בן ב' שנים ומשני אב"א איכא ב"ש דמחזי כבן ב' שנים ואיכא בן ש"ש דמחזי כבן שנה וכתבו התוס' ז"ל איכא ב"ש כו' והא דאמרינן פ"ב דקידושין גבי בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר כו' דפריך ודילמא חטאת היא ומשני חטאת ב"ש ואשתכח בת ב' שנים לאו דוקא בת ש"ש אלא בת ג' או ד' עכ"ל ומצאתי במכתב ולא ידעתי למי מקדושים שהקש' וז"ל וקשה לי דאיך נעלם מעיני התוס' מ"ש בגמרא לעיל מינה דקאמר אמר מר זכרים עולות ודילמא אשם הוא ומשני אשם בן ש"ש ואישתכח ב"ש וקשה דמאי משני דאשתכח ב"ש ולא אתי לאחלופי באשם הא אמרינן דאיכא בן ש"ש דמחזי כבן שנה ודילמא האי בהמה נמי אשם הוא ובן ש"ש דמחזי כבן שנה ואיך יקריבנו קרבן עולת נדבה וא"כ הי"ל להקשות מהא דלעיל ולא שייך תי' וצ"ע ע"כ ולע"ד נראה דלא ק' דודאי מ"ש בגמרא איכא בן ש"ש דמחזי כבן שנה היינו ודאי כבן שנה גדול דהיינו כבן ט' או עשרה חדשים אבל בן שנה קטן דהיינו כבן ב' או כבן ג' חדשים פשיטא ודאי דליכא בן ש"ש דמחזי כבן ש' דבן שני חדשים או פחות וא"כ איכא למימר שפיר דמ"ש בגמרא שם בן ש"ש ואשתכח בן ש' היינו בן ש' קטן ב"ח או חדש ימים דמיקרי שפיר בן ש' ולא מחלף באשם בן ש"ש אמנם עמ"ש בגמרא חטאת בת ש' ואשתכח בת ש"ש קשיא להו שפיר דהאיכא בן ש' גדול דמחזי כבן ש"ש דדילמא קרב זה חטאת בת שנת' גדולה היא דהיינו כבן עשרה חדשים או יותר דמחזי שפיר כבן שתים והוצרכו לדחקן דאשתכח בת שתים דקאמר בגמרא לאו בדוקא כנ"ל פשוט: ובמה שכתב רבינו דיביא עמה לחם שמא תודה היתה כתב מרן הכ"מ דרבינו מפרש מה שאמרו בגמרא דמייתי לה ומתנה עליה ואומר כו' ואם תודה היא הריני מקריבה לשם תודה ותאכל כחמור שבהם ליום ולילה וראיתי להרב בל"מ ז"ל שהקשה דאפילו יפרש רבינו כמ"ש מרן היינו משום דהך מתני' ר"ש היא דס"ל מביאין קדשים לבית הפסול כמ"ש התוס' שם ד"ה דמייתי תודה מדאמרי' בסמוך פסח שלא בזמנו שלמים הוא ואע"ג דמותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה כדאיתא בפ' האשה דמ"ח אמנם רבינו ז"ל דפסק כרבנן דר"ש דאין מביאין קדשים לבית הפיסול כמ"ש בדין י"ב וט"ו ק' דאיך כתב דמתנה בתודה וכן קשה מה שכתב ואם פסח אחר זמנו שלמים הוא דאין זה אלא למ"ד מביאין קדשים לבית הפיסול ובפ' התודה ד"פ מוכח בהדיא כדברי התוס' שהקשו על ברייתא דתני ר"ח תודה שנתערבה בתמור' ומתה אחד מהן אין לה תקנה וליתי בהמה ולחם ולימא אי הך דקיימא תמורו היא הא תודה והא לחמה ואי האי דקיימא תודה היא הא לחמה והא שלמים ומשני משום דקא ממעט באכילת שלמים ע"ש עכת"ק ולע"ד נראה ליישב דס"ל לרבינו דכיון דהא דקי"ל דאין מביאין קדשים לבית הפיסול אינו אלא חומרא דרבנן ולכתחילה כמ"ש התוס' בפסחים ד"ה ה"מ ע"ש ואפילו לרבנן דר"ש אמרינן בזבחים דע"ו ע"א דהיכא דלית ליה תקנתא מודו ודוקא באשם שנתערב בשלמים הוא דפליגי משום דאית ליה תקנתא ברעיה וא"כ איכא למימר דדוקא היכא דהם עצמן אית להו תקנתא ברעיה כההיא דאשם שנתערב בשלמים בהא אמרו חכמים דימתין עד שיפול בו מום ולא יביא קדשים לבית הפיסול משא"כ הכא דאם נאמר דניחוש שמא תודה היא ולא יביא קדשים לבית הפיסול נמצא דאפי' ממתין עד שיפול בו מום אין לו תקנ' בהא לא חיישי רבנן ואע"ג דהכא נמי אית ליה בתקנתא דיביא בהמה אחרת לשם תודה סובר רבינו דכיון דהיא בעצמה אין לה תקנה ליקרב ע"י רעי' לא חשיבא תקנה כיון דאיכא חסרון כיס להביא בהמה אחר' ואפשר דהכריחו לרבינו ז"ל לומר כן מדחזינן דמשני תלמודא בפשיטות פסח בזמנו מזהר זהרי שלא בזמנו שלמים הוא ואי כפי דעת התוס' לא הו"ל לתלמודא למסתם סתומי אלא הכי הול"ל ה"מ ר"ש היא דאמר מביאין קדשים לבית הפיסול אלא משמע דהך מתני' אתיא ככ"ע ומטעמא דכתיבנא וההיא דתודה שנתערבה בתמורתה התם נמי איתיה בתקנתא ע"י רעיה כמ"ש הראב"ד בפ' י"ב מהלכות אלו הלכה י"ג יע"ש וא"נ דהתם שאני דלא שרינן להביא בהמה אחת לבית הפיסול כדי לתקן בהמה אחרת משא"כ הכא דכיון דהיא בעצמ' אם ניחוש שמא יביא קדשים לבית הפיסול אין לה תקנה בהא אמרינן מוטב שיביאנה לבית הפיסול ממה שלא יקריבנה כנ"ל ובהיותי בזה חזות קשה הוגד לי עמ"ש רבינו ז"ל פ"ד מה' קרבן פסח דין ח' פסח שנתערב בשלמים יקריבו כולם שלמים וכתב מרן הכ"מ שם וז"ל זה פשוט ע"פ מה שנתבאר דמותר הפסח יקרב שלמים ויש לתמוה שהרי הא דמותר הפסח יקרב שלמים ה"ד לענין שטעון סמיכ' ונסכים ותנופת חזה ושוק אבל לענין אכילה אינן שוים אלא נאכל ליום ולילה וכמ"ש התוס' ומבואר בפ' האשה דפרכינן וניתי מותר הפסח כו' דמותר הפסח נאכל ליום ולילה אחד וכן כתבו התוס' בס"פ התוד' דף פ"ג ע"ב ד"ה ושלמים וא"כ קשה טובא דאיך כתב יקריבו כולם שלמים הא אין מביאין קדשים לבית הפסול מידי דהוי אאשם שנתערבו בשלמים או בכור ומעשר שנתערבו בפסח ובתוספתא פרק ח' דזבחים קתני בהדיא שלמים שנתערבו בשלמים הבאים לאחר הפסח ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהם שלמים ויאכלו ליום ולילה עד חצות והוא התוספתא שכתב רש"י ז"ל בפסחים וצ"ע כעת. עוד הקשה הרב בעל ל"מ ז"ל דאיך כתב רבינו דיביא עמה לחם הא אין לחם בא בנדבה וחולין בעזרה הם וכמ"ש התוס' והוכיח כן מההיא דפרק התודה והיא קו' אלימתא ועיין בהרב ע"י שכתב ליישב לזה וז"ל דהא דאין לחם בא בנדבה היינו כשבא בלא קרבן אבל כיון שנקרב שלמים אע"ג דלא הוי תודה ממש יכולים להקריב הלחם בלא תודה עכ"ל ואין דבריו נראין לי דאי כפי דעתו ז"ל גבי תודה שנתערבה בתמורתה אמאי לא אמרינן דיקריבנה ויביא עמה לחם ולימא אי הך דקיימא תודה היא הרי לחמה ואי הך דקיימא תמורה יהא הלחם נדבה שהרי כשבא עם הקרבן יכול להקריב הלחם בלא תודה וא"נ איתיה בתקנתא שיביא שלמים ויביא לחם עמהם ויאמר אם תודה היא הרי לחמה ואי תמורה היא הלחם יהא נדבה כיון שמקריב שלמים אלא ודאי דליתא והדרא קו' לדוכתא וצ"ע: עוד ראיתי לדקדק עמ"ש מרן הכ"מ ז"ל בדין י"א עמ"ש רבינו נתערבה באיל נזיר שתיהם תקרבנ' כו' והשיג הראב"ד דהא קא ממעט בזרוע בשלה שאינ' נאכל אלא לכהנים ונמצא ממעט באכיל' זרוע תודה שנאכל לכל אדם וכתב הכ"מ וז"ל ואני אומר שאם השגה זו השג' אינה על רבינו מפני שהוא העתיק דברי התוספתא אבל לפי האמת אפשר לומר דכיון שאינו ממעט באכיל' כל הקרבן אלא במקצתו לא חיישינן א"ד וק' לי על תי' זה מהא דגרסינן בבכורות דס"א יצאו שנים בעשירי תני חדא ירעו ותני חדא יקרבו ותניא אידך ימותו ל"ק הא דתני ירעו רבנן היא דאמרי אין מביאין קדשים לבית הפיסול וכתב רש"י ז"ל וז"ל אין מביאין קדשים לבית הפיסול שאלו היו קרבין צריך לאוכלן כחומר שבהם דצריך להרים מהם חזה ושוק ומתוך שהכהנים מועטים כו' יפסלו בלינה והשתא מביא אחד מהם שיעור מעשר לבית הפיסול דהא מעשר ודאי אינו צריך הרמת חזה ושוק לכהנים כו' ע"ש הרי בהדיא דאע"ג דאינו ממעט באכילת קרבן אלא במקצתו אפילו הכי ס"ל לרבנן דקי"ל כותייהו דאין מביאין קדשין לבית הפיסול וצ"ע ועיין בתוס' שם ודוק:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b>
+<b> הזבחים שנשחטו במחשבות שינוי השם בין בקרבנות ציבור כו'.</b> עיין ברש"י ז"ל פ"ב דביצה ד"ך ע"ב ד"ה לפני זמנן שכ' וז"ל דקי"ל כל הזבחין שנזבחו של"ל כשרין ונאכלין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה כו' וכתב הרב חד"ה שם וז"ל אשגרת לישנא דמתניתין דריש זבחים נקט דקתני בה שלא עלו לבעלים לשם חובה מיהו ה"ד בקרבן יחיד אבל בקרבן ציבור כדהכא עלו לשם חובה כדאיתא התם אלא דלא נחית הכא לאתויי אלא דכשרין ליקרב עכ"ל ודבריו תמוהים בעיני שהרי מברייתא דהת' מוכח בהדיא דאפילו בקרבן צבור לא עלו לבעלים לשם חובה דאל"כ היכי קתני בברייתא דאם היתה שבת לא יזרק הא הו"ל קרבן צבור וק"צ שזמנו קבוע דוחה את השבת וכן כתב רש"י ז"ל בהדיא ס"פ התכלת דמ"ח ד"ה ואם היתה שבת וז"ל אשלא לשמן קאי ועצרת בשבת היא לא יזרוק וכיון דידחה מקרבן צבור תו לא ידחה שבת ע"ש גם מה שכתב דהכי איתא התם וקרבן צבור עלו לבעלים לשם חובה חפשתי בכל הפרק ולא מצאתי שמץ מינהו אלא אדרבא איפכא אמרינן התם דאפילו בקרבן צבור לא עלו לשם חובה מדאמרינן בד"ד ע"א מה לשנוי קדש שכן פסולה בגופה וישנו בד' עבודות וישנו בציבור כביחיד כו' הרי בהדיא דבשינוי קדש אף בקרבן ציבור לא עלו לבעלים לשם חובה וכדעת רבינו ז"ל וכן כתב מרן הכ"מ דמהך דפ"ק דזבחים יצא לו דין זה וכן כתב בהדיא לקמן דין י"ט ושוב ראיתי בפי' המשניות לרבינו ז"ל שכתב בר"פ קמא דזבחים וז"ל וממה שאמר לבעלים תבין שאינו מדבר אלא בקרבנות שיש להם בעלים אמנם קרבנות צבור אין פוסלין אותם שחיטה שלא לשמה שכך אמרו רז"ל קרבנו' הציבור סכין מושכתן לכמות שהם וכן כתב הרע"ב שם ומ"ש שכך ארז"ל קרבנות הציבור סכין מושכתן כו' הכי אמרינן התם א"ר פפא שאני קרבנות ציבור דלב ב"ד מ"ע כדר"י עמ"ש דאמר קרבנות ציבור סכין מושכתן כמו שהם ולפי הנראה שהם מפ' דהכי קאמר סכין מושכתן למה שהם ואפילו שחטן שלא לשמן כשרין וצ"ל לפי זה דההיא דאמרינן מה לשינוי קדש שכן ישנן בציבור כביחיד דמשמע דקרבנות ציבור נמי לא עלו לבעלים לשם חובה היינו משום דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא האי דשמואל דאמר סכין מושכתן למה שהם אמנם לפום קושטא דמילתא קי"ל כהך דשמואל ואולם מדברי רש"י ז"ל שם מבואר דהא דשמואל אין ענינו לזה כלל מיהו מהך ברייתא דכבשי עצרת דקתני אם היתה שבת לא יזרוק קשה טובא לדעת רבי' בפי' המשניות שהרי משמע בהדיא דאף בקרבנות ציבור לא עלה לשם חובה כמ"ש גם בפ"ק דפסחים ד"ג ע"ב מייתי התם ברייתא דקתני כבשי עצרת אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה כו' שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן לחם קדוש ואינו קדוש ופרש"י ואינו קדוש אינו ניתר באכילה ואע"פ שהכבשים עצמם מותרין דקי"ל כל הזבחים כו' ותניא בפ"ב דביצה כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם יזרק והבשר יאכל אינהו הוא דמתאכלי כשלמים בעלמא אבל לחם כיון שכבשים אין שמם עליהם דהא לא עלו לשם חובה אלא לשם נדבה מי יתירנו עכ"ל הרי בהדיא שכתב רש"י דאף בכבשי עצרת דהוו קרבן ציבור לא עלו לשם חובה והוא מוכרח מברייתא דהתם ולפי הנר' דאישתמיט מיניה מהרב חד"ה ז"ל ולדעת רבינו ז"ל בפי' המשניות לא ידעתי מה יענה לברייתא הלזו וצ"ע:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>והאוכל </b>
+<b> קדש אחר שטבל כו'.</b> כתב הרב מש"ל ז"ל וז"ל עיין בפרק כ"ש דל"ה דאמרי' בקדשים אמאי טהור הוא אלא דמעלה היא כו' וצ"ע ע"כ ועיין בתוס' מנחות דכ"א ע"א ד"ה אפיק עצים ויתיישב ודו"ק:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות </b>
+<b> עשה לשרוף כל הקדשים שנטמאו שנאמר והבשר כו'.</b> בפרק כיצד צולין דפ"ב אמרי' דכל פסולי דקדש בשריפה ל"ש ק"ק ל"ש קדשים קלים גמרא גמירי לה ופרכינן והבשר אשר יגע בכל טמא כו' ל"ל ההוא לגופיה אצטריך סד"א כל פסולי דקדש כגון לן דמה כו' דבשריפה דליתניהו בחולין אבל נטמא דבחולין נמי מפסיל אימא הואיל ואתעביד ביה עובדין דחול כו' תסגי ליה בקבורה קמ"ל וכתבו התוס' בד"ה אבל אם נטמא וז"ל תימא לרשב"א נילף כולהו מטמא כו' וא"ת ונילף ק"ו מתרומ' דבעי שריפה וי"ל דאיכא למיפרך מה לתרומה דאסורה לזרים תאמר בקדשים קלים דשרי ע"כ וראיתי להרב בעל חד"ה ז"ל דברים תמוהים בעיני שכתב וז"ל ומ"ש התוס' נילף ק"ו מתרומה כו' היינו טומאת קדשים גופיה דשאר פסולין לא שייכי למילף מיניה והוא הדין דאיכא להקשות נמי נימא ק"ו טומאת קדשים גופא ממע"ב דמותר לזרים ואפשר דאיכא שום פירכא אחרת דליכא למילף מיניה עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריו שהרי מע"ב שנטמא מאי שריפה איכא הא מעשר ב' שנטמא פודין אותו אפילו בירושלים ואם כן איך אנו יכולין להביא טומאת קדשים דבעי שריפה מק"ו דמע"ב שנטמא ואפילו לר"י דאמר דלקוח בכסף מע"ב שנטמא אין פודין אותו הא איהו ס"ל דיקבר כדאי' פרק חלק דקי"ג ובפ' הזהב עי"ש ולא בעי שריפה וליכא למימר דכונת קו' אלא יאכל דכתיב בקרא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דתיתי בק"ו ממע"ב דמותר לזרים ואפי"ה אם נטמא אסור באכילה ואם כן לא יכתוב קרא אלא והבשר אשר יגע בכל טמא באש ישרף דהא ליתא שהרי בפ' כ"ש דכ"ד פרכינן להא ואמרינן מה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופו דהא נפ"ל מק"ו ממעשר הקל כו' וכ"ת אין מזהירין מ"ה הקשה הוא כו' גם מ"ש ושמא איכא שום פירכא אחרת דליכא למילף מיניה הנה מסוגיא דפרק כ"ש שכתבנו מבואר בהדיא דליכא שום פירכא כלל ועיין בתוס' פרק ב"מ דכ"ה ד"ה עי"ש ועיין בפ' טבול יום ד"פ סוף דבר שלא זכיתי להבין דבריו ובעיקר קו' התו' ק"ל טובא דמאי ק"ל דנילף ק"ו מתרומה דבעי שריפה הא בפ' ב"מ דף כ"ה גרסינן בי"ט הוא דאסור הא בחול שפיר דמי מ"ט אמר רב כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה כו' וכתבו התוס' שם ד"ה כך וז"ל ע"כ נראה דשריפה דוקא משום שדמיא לקדש ומדרבנן א"נ מדאורייתא מדאיקרי קדש כו' עי"ש הרי דהא דתרומה טמאה בעי שריפה היינו משום דילפינן מקדש כדאמרינן כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה כו' ואם כן אפילו אי ס"ל הכא דתרומה טמאה בעי שריפה מדאורייתא וכא"נ שכתבו בפרק ב"מ מ"מ אינו אלא משום דאיקרי קדש וקדשים שנטמאו בעי שריפה ואם כן אי לא כתיב קרא גבי קדש באש ישרף הו"א דקדשים שנטמאו כיון דבחולין נמי מפסיל סגי ליה בקבורה וא"כ מינה דתרומה טמאה נמי סגי בקבורה דומיא דקדש וא"כ קשה דמאי קשיא להו דנילף ק"ו מתרומה טמאה דבעי שריפה הא אי לא כתיב קרא גבי קדש תרומה טמאה נמי הוה סגי בקבורה דומיא דקדש וצ"ע ומ"ש רבינו בסמוך קרבן שנתפגל או נפסל ישרף במקדש מיד נראה ודאי דה"ד בפיסולי קדשי קדשים או אמורי קדשים קלים דשריפתן בקדש כדאמרינן בפ' כיצד צולין ר"ש אומר בקדש באש תשרף לימד על חטאת דשריפתה בקדש אין לי אלא זו בלבד שאר פסולי קדשי קדשים ואמורי ק"ק מנין ת"ל כל כו' וכן כתב פ"ז מהלכות מעשה הקרבנות עי"ש ויש לדקדק לכאורה דנראה דהא דנפ"ל לר"ש דפיסולי ק"ק ואמורי ק"ק שריפתן בקדש מרבוי דכל חטאת היינו משום דס"ל לר"ש כרבנן דר"י הגלילי דס"ל בפרק כל הזבחים דפ"ב דכל הקדשים שנכנסו דמן לפנים פסולים משום דדרשי כל חטאת לרבות ק"ק אבל לר"י הגלילי דס"ל דריבוייא דכל חטאת לא אתי אלא לרבות חטאת זכר וחטאת ציבור אבל ק"ק דנכנסו דמן לפנים אין נפסלין א"כ מנ"ל לריבויי מריבוייא דכל חטאת פסולי ק"ק ואמורי ק"ק דשריפתן בקדש הא ריבוייא דכל לא אתא אלא לרבות חטאת ציבור וחטאת זכר וכיון שכן קשה על רבינו דכיון דהוא פסק בפ"ב מה' אלו דין י"ב כר"י הגלילי דדוקא חטאת שנכנס דמה לפנים פסולה אבל שאר קדשים לא א"כ ע"כ ס"ל דריבוייא דכל לא אתא לחטאת ואם כן איך פסק דפיסולי ק"ק ואימורי ק"ק דשריפתן בקדש מריבוייא דכל וכר"ש ושוב ראיתי להרב קרבן אהרן פ' צו די"ח ע"ב שכתב וז"ל ת"ל בקדש באש תשרף דהא דריש מלת כל חטאת דכתיב ברישא לרבות ק"ק ואימורי ק"ק ועל הכל אמר דישרף והכי קאמר כל ירצה כל מאי דרבינהו הכל באש ישרף או נאמר דלאו דוקא מכל אלא מדאמר בקדש ולא אמר בקדוש דהמקום קדוש יתקרי לא קדש וא"כ הבי"ת מורה על המקום ושם קדש מורה על הקדשים והו"ל כאלו אמר קודש במקום קדוש תשרף כלו' כל מה שהוא קדש ואכילתו בפנים במקום קדוש ישרף עכ"ל ואפשר שדעת רבינו כפי' הב' שכתב הרב ז"ל ודו"ק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אע"פ </b>
+<b> שהשלמים אסורים באכילה אין שורפין אותן אלא ביום בין בזמנן בין שלא בזמנן.</b> הנה מ"ש רבינו דשלא בזמנן אין שורפין אותם אלא ביום לא פורש מהיכן יצא לו דין זה גם מרן הכ"מ לא הראה מקום דין זה ובזבחים דנ"ו גרסי' יכול ישרף מיד ודין הוא זבחים נאכלין לב' ימים ולילה אחד כו' אף כאן תכף לאכילה שריפה ת"ל ביום הג' באש ישרף ביום אתה שורף ואי אתה שורף בלילה ואפשר לומר דכי מיעט קרא ה"ד ליל ג' דגזירת הכתוב היא דלא ניתן לישרף עד יום הג' אבל מיום הג' ואילך אם עבר ולא שרפו ביום הג' ה"נ דמותר לשורפו בין ביום ובין בלילה והרי זה דומה למילה דאע"ג דדרשינן וביום השמיני ביום ולא בלילה אפילו הכי איכא למ"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה דקרא לא אמעיט אלא יום שלפני שמיני ואף למאי דקי"ל כמאן דאמר דמילה שלא בזמנה נמי אינה נוהגת אלא ביום כמ"ש רבינו בה' מילה היינו משום מיעוטא דוביום כדאיתא בספרי הא לאו הכי הוה אמינא דדוקא בזמנה הוא דמיעט קרא ואם כן הכא נמי דכוותא איכא למימר דלא מיעט קרא אלא בזמנה דוקא והיה נראה להכריח שכן היא דעת התוס' ממ"ש בפ"ק דקידושין דל"ד ע"א ד"ה מעקה וז"ל ויש מפרשים דמ"מ איכא נפקותא כשיהיה לאשה לקיים מצות עשה כו' אך הקשה הר"י איש ירושלים על פי' זה שא"כ גבי אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט משום די"ט עשה ול"ת ושריפת קדשים אינו אלא עשה אשה שאינה חייבת בעשה דיו"ט דהוי ז"ג וכי תוכל להדליק בשמן שריפה ביו"ט וכ"ת אה"נ אמאי לא לישתמיט שום תנא כו' (ודרך אגב הוקשה אצלי בדברי הר"י איש ירושלים אמאי ל"ק ליה ממתני' דפרק אין צדין דכ"א דתנן התם מעשה שבאו לפני ר"ט ושאלוהו על הבהמה שמתה ועל החלה שנטמאת ביו"ט ואמר לא יזיזנה ממקומה ומבואר שם ברש"י ותוס' דה"ט משום דלא חזי לשורפו משום טעמא דאין שורפין קדשין בי"ט עי"ש ומשום הכי אסורה משום מוקצה והשתא הא חזי לאשה שיכולה להסיקה תחת תבשילה בי"ט ולא חשיבא מוקצה כלל ויש ליישב בדוחק) יע"ש וק"ל טובא בדברי הר"י איש ירושלים דמאי קו' הא פשיטא ודאי דאשה לא תוכל להדליק בשמן שריפה בי"ט דהא שריפת קדשים כיון דאינו נוהגת אלא ביום הו"ל מ"ע שהז"ג והלכך אע"ג דאשה אינה חייבת בעשה די"ט אפ"ה אינה יכולה להדליק בשמן שריפה כיון דלגבי נשים ליתנהו לעשה כלל וקו' זו גדולה היא בעיני (ושוב אחר זמן רב בא לידי שיטה ס' פני יהושע וראיתי שהקשה כן משם שמעתי מקשים ומה שתי' ז"ל דבריו לא ישרו בעיני כמ"ש המעיין) וכן נראה מדברי הרב בעל החינוך סי' צו סי' (קל"ב) [קמ"ו] שכתב וז"ל שריפת קדשים שנטמאו בזמן הבית בכהנים או בישראלים כו' ולא כתב בזכרים ובנקבות כדרכו בכ"מ משמע דס"ל דנשים פטורות משום דהוי מ"ע שה"ג ואולם אם נאמר דס"ל להתוס' דשלא בזמנה שריפתן נוהגת בין ביום ובין בלילה ניחא שפיר דלא מיקרי מ"ע שה"ג כיון דמיום השמיני ואילך אין לה הפסק דומה למ"ש התוס' באותו פרק דכ"ט ד"ה אותו דמילה לא חשיב מ"ע שה"ג כיון דמיום השמיני ואילך אין לה הפסק למ"ד נוהגת בין ביום ובין בלילה עי"ש האמנם מדברי התוס' פ"ק דפסחים ד"ג ד"ה ת"ל נראה דס"ל דאפילו מיום הג' ואילך אין שריפתו אלא ביום וזה ממ"ש שם וז"ל תימא אמאי אצטריך עד יום ת"ל דאינו נאכל אור לג' מדאצטריך ביום כו' וי"ל דאי לאו עד יום הו"א נאכל דאצטריך ביום למעוטי שלא ישרף בלילה שלאחריו ע"כ הרי מבואר דס"ל דאפי' בלילה שלאחריו אינו נשרף אלא ביום מ"מ כד דייק' שפיר אין ראיה מדברי התוס' דאיכא למימר דאף התוס' ז"ל לא כתבו כן אלא אי לא הוה כתיב קרא עד יום דאז הו"א דנאכל ליל ג' כדקאמר בברייתא ודין הוא זבחים נאכלין כו' מה להלן לילה אחר היום כו' ואם כן ע"כ לומר דקרא דוביום הג' אתא למעוטי לילה שלאחריו אמנם לפי האמת דכתיב עד יום דממעטינן מיניה דאינו נאכל עד יום ג' ה"נ דאית לן למימר דקרא ודאי לא מיעט אלא לילה שלפניו אבל יום הג' ואילך ה"נ דשורפים דומיא דמילה למ"ד ולפי זה צ"ל דהא דתנן בפ' כיצד צולין דף פ"ב העצמות והגידין והנותר ישרפו בששה עשר חל להיות בשבת ישרפו בי"ז כו' ל"ד בי"ז אלא אפילו ליל י"ז יכול לשורפו וליל י"ז קרי ליה י"ז ולא הוי דומיא די"ו דקתני רישא דהתם דוקא ביום ולא בלילה וזה ודאי דוחק ואפשר דמדיוקא דמתני' הלזו יצא לו לרבינו דין זה דאפילו שלא בזמנו אין שורפין אלא ביום ודו"ק ודרך אגב ראיתי להרב קרבן אהרן ס' צו דף כ"ו ע"ד שהקשה אדברי התוס' דריש פסחים שכתבנו לעיל וז"ל וק"ל טובא בהאי תי' דאיך נאמר דישרף בליל ד' והא מדינא ילפינן דתיכף לאכילה שריפה וכשם דהנאכלין ליום ולילה נשרפין בבקר גם אלו אחר השלמת זמן אכילתם בבקר ג' תיכף לזה נשרפין ואם כן הדקו"ל דבאומרו ביום הג' לא בא למעט אלא ליל ג' ומכאן דאינו נאכל דאלו היה נאכל לא היה צריך מיעוט ובס"ד כתב דכבר היינו יכולים לתרץ דהו"א דמילתא דאתיא מדינא טרח וכתב לה קרא אלא דהני שינויי דחוקי לא משנינן כו' יע"ש והנה מ"ש יכולים לתרץ דמילתא דאתיא מדינא טרח וכתב לה קרא אחר המחילה אישתמיט מיניה דברי התוס' שבת דקל"א ד"ה שכתבו דדוקא מילתא דאתייא במה הצד טרח וכתב קרא אבל מילתא דאתייא במה מצינו לא אמרינן טרח וכתב קרא יע"ש ולעיקר קו' נראה דל"ק מידי דודאי מ"ש התוס' דאצטריך ביום למעוטי שלא ישרף בלילה של אחרי כן אין כונתם לומר דאי לא הוה כתיב ביום הו"א דלכתחילה יניח אותו לישרף בלילה שלאחריו דאם כן ליכתוב קרא והנותר ממנו בג' ישרף ובודאי דג' משתמע יום ג' וממילא משתמע דלכתחילה לא יניחנו לישרף בלילה שלאחריו שהרי חביבא מצוה בשעתה אלא ודאי כונתם ז"ל לומר דהו"א דאצטריך ביום למעוט שאם עבר ולא שרפו ביום הג' שלא ישרף בלילה שלאחריו אלא יניחנו עד יום רביעי ולעולם דליל שלישי הוא נאכל להכי אצטריך עד יום כנ"ל פשוט אחרי כתבי זה ראיתי שדין זה שכתב רבינו דשלא בזמנו נמי אינו נשרף אלא ביום היא גמרא ערוכה פרק הערל דע"ב דגרסינן התם כי הא דיתיב ר"י ודרש נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום שלא בזמנו נשרף בין ביום בין בלילה ואותביה ר"א לר"י ומסיק דאפילו לר"א דס"ל דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה ולא דריש וי"ו דוביום וי"ו וה"א דריש יע"ש ומעתה הדרא קו' לדוכתא דאם כן משמע דשריפת קדשים הו"ל מ"ע שהז"ג ומאי ק"ל להר"י איש ירושלים ואחר התבוננות נ"ל לומר דס"ל ז"ל דדוקא גבי נותר דגלי קרא ביום הג' ישרף הוא דאינו נשרף אלא ביום אבל בקדשים שנטמאו דכתיב קרא סתמא והבשר אשר יגע בכל טמא באש ישרף שורפין אותו בין ביום בין בלילה וכן מדוקדקים דברי רבינו ז"ל שכתב וכן הפגול אינו נשרף אלא ביום ואין שריפת טמא ונותר ופיגול דוחה י"ט ואין צ"ל שבת כו' הנה מבואר ממה שלא כתב וכן הטמא והפיגול אינו נשרף אלא ביום כדרך שכתב בדין שאינו דוחה י"ט דס"ל דקדשים שנטמאו נשרפין ביום ובלילה ודוקא פיגול אינו נשרף אלא ביום מהטעם שכתב מרן הכ"מ משום דפיגול ונותר בחדא שיטא שייטי דפגול דהיינו מחשבה דחוץ לזמנו מדין נותר הוא ואם כן כיון דשריפתן נוהגת בין ביום בין בלילה פשיטא ודאי דנשים חייבות ושלא כמו שנראה מדברי הרב החינוך ז"ל ועוד נ"ל דאפילו בנותר דשריפתו ביום דוקא אפי"ה נשים חייבות שהרי נותר לאו הניתק לעשה הוא כדאיתא פ' אותו ואת בנו ועי' פ"ג דמכות די"ד ע"ב בלשון רש"י ז"ל שם ד"ה כל שכתב וז"ל דאפי' למ"ד לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו כדתניא לא תותירו כו' לומר שאין לוקין עליו שנתקו הכתוב את העשה להיות עונשו של לאו ותיקונו לומר לא תעשה כך ואם עשית עשה זאת והפטר כו' וא"כ כיון שהנשים מוזהרות על לאו דלא תותירו ממילא נמי מוזהרות על העשה דשריפה שהוא תיקון הלאו כנ"ל אלא דאכתי קשה כיון דשריפת קדשים אינו דוחה שבת וי"ט הו"ל מ"ע שהז"ג וכה"ג כתב התוס' בקדושין דל"ד ד"ה תפילין דאפי' למ"ד לילה זמן תפילין אפ"ה הוי שפיר מ"ע שהז"ג כיון שאין נוהגין בשבתות וי"ט וכה"ג ק' למ"ש התוס' בד"ה אותו ולא אותה דאתיא כמ"ד דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה דאכתי קשה כיון דמילה שלא בזמנה אינו דוחה שבת הו"ל מ"ע שהז"ג וכמדומה לי שכן ראיתי מקשין והנראה לע"ד דס"ל ז"ל דשריפת קדשים ומילה לא חשיב מ"ע שהז"ג משום דמצות עשה שהזמן גרמא אינו אלא דומיא דתפילין וציצית וסוכה וכיוצא בו שתלה הכתוב חיוב המצוה בזמן דהיינו שביום הוא חייב ובלילה פטרו הכתוב ממצוה זו ואם הניח תפילין בשבת או בלילה למ"ד לא עשה ולא כלום משא"כ גבי מילה ושריפת קדשים דחיובא רמיא עליה ואפילו בשבת ויו"ט נמי מצד המצוה גופא בר חיובא הוא ובכל יום ויום קעבר אעשה אלא משום דאיסורא דשבת רביע עליה לא ניתן השבת לידחות משום מצות מילה ואם עבר ומל את עצמו בשבת או י"ט פשיטא ודאי דמה שעשה עשוי וקיים מצותו נמצא אם כן שהמצוה מצד גופא לא מיקרי זמן גרמא אלא איסורא הוא דרביע עליה כנ"ל שוב ראיתי בת"כ סימן צ"ו שאמרו שם וז"ל ביום הג' באש ישרף זה בנה אב לכל הנשרפים שלא יהיו נשרפין אלא ביום יע"ש ובהרב קרבן אהרן ז"ל וזה הפך משמעות לשון רבינו ז"ל ומהתימא על מרן שכתב וז"ל ומה שכתב רבינו וכן הפיגול נראה שטעמו משום דפיגול ונותר בחדא שיאטה כו' וק"ט דטעמא ל"ל ת"ל דכל הנשרפין אין נשרפין אלא ביום כמ"ש בת"כ וצ"ע שוב מצאתי בפרק התכלת דף מ"ו ע"ב דפרכינן התם אברייתא דקתני שתי הלחם הבאות בפ"ע יונפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השריפה דאי לשריפה אתא לישריפינהו מיד ל"ל עיבור צורה ומשני רב יוסף דלעולם לשריפה אתיא וה"ט דלא שרפינן להו מיד לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב וכתבו התוספות שם ד"ה לפי וז"ל הו"מ למיפרך למוצאי יום טוב לאלתר לישרפינהו דמנותר לא יליף מדמסיק צורת הקרבתן א"ד יע"ש ולפי דבריהם ז"ל עכ"ל דתלמודא דידן פליגא אחר כך וס"ל דדוקא בנותר גלי קרא דאין שורפין בלילה אבל בשאר הנשרפין שריפתן בין ביום בין בלילה ובהכי אפשר ליישב דברי רבינו דס"ל דההיא דתורת כהנים לא קיי"ל כוותיה אלא כסתמא דתלמודא דידן האמנם אחר ההשקפה לא יתכן ד"ז לרבינו שמעולם לא הוצרך התוס' לומר דמנותר לא יליף מדמסיק צורת הקרבתן אלא כלפי שיש שם סמוך ונראה ד"ה צורת הקרבתן שכתבו וז"ל פירש בקונט' עד תמיד של בין הערבים מיהו בשמעתין דנתקלקלו הלוים בשיר מפורש דקרבנות צבור קרבי אחר תמיד של בין הערבים ודחי עשה דהשלמה לכך נראה לפרש עד הלילה עכ"ל וא"כ לפי שיטתם דצורת הקרבתן היינו עד הלילה עכ"ל דס"ל לתלמודא דלא ילפינן מנותר ואולם דעת רבינו ז"ל מבואר דס"ל דאפילו בקרבנות צבור לא דחו עשה דהשלמה וכמו שנראה בהדיא מדבריו פ"ג מה' קדוש החדש דין ה' יע"ש ואם כן לפי דעתו בפשיטות יש לפרש דמאי דאמרינן מאי תעובר צורתן צורת הקרבתן היינו אחר תמיד של בין הערבים כפירוש רש"י ז"ל ולא לומר דמיירי עד הלילה כפירוש התוספות ז"ל ולומר דפליגא תלמודא דידן אח"כ וזה פשוט. ומצאתי בתוספות ישנים מכ"י על הגליון שכתבו שם וז"ל לאחר זמן הקרבתן לישרפינהו פי' בקונטריס אחר תמיד של בין הערבים דאמר קרא עליה השלם ולא נהירא דהא קרבן צבור דוחה עשה דהשלמה ונראה לפרש בתר זמן ההקרבה לאחר שקיעת החמה דאין מקריבין קרבנות באותן חמשה מילין שקודם הלילה ועדיין יכול לשרוף דאכתי יום הוא אבל הא לא פריך דלישרפינהו בלילה ממש דאין שורפין קדשים בלילה וכן משמע במסכת ביצה דאין עשה דהשלמה עומד במקום ק"צ גבי נתקלקלו הלוים תוס' חצוניות עכ"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d5e7b328da78aef16e7b0b45247d0351cb6354df
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,179 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>וצריך </b>
+<b> הסומך לסמוך בכל כחו.</b> הנה התוס' ז"ל בפסחים דפ"ט ע"א ד"ה ואלו פסח לא בעי סמיכה כתבו וז"ל ס"ל סמיכה בכל כחו בעינן דאי לא בעינן אלא כל דהו לא הויא עבודה בקדשים ובאין דורשין פלוגתא דתנאי היא עכ"ל והנה הרואה יראה שדבריהם מן המתמיהין שהרי בפרק אין דורשין לא הוזכר שם פלוגת' דתנאי כלל אי בעינן סמיכה בכל כחו או לא דהכי אמרי התם אמר רמב"ח ש"מ סמיכ' בכל כחו בעינן דאי ס"ד לא בעינן סמיכה בכל כוחו מאי קא עביד ליסמוך ואדרבה מדפרכינן עלה מברייתא דקתני ר"י אומר בנות ישראל סומכות רשות משמע בהדיא דהא דרמב"ח דאמר בעינן סמיכה בכל כחו דכ"ע הוא דאל"כ מאי פריך אימא דר"י ס"ל דלא בעינן סמיכה בכל כחו. והנראה לי ליישב דבריהם הוא דמשמע להו דפלוגתא דתנאי היא משום דקשיא להו בסוגיא דהתם דקאמר אמר רבי יוחנן אל תהי שבות קלה בעינך שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות ונחלקו בה גדולי הדור ופריך עלה פשיטא כו' ומשני לאפוקי ממ"ד בסמיכה גופא פליגי קמ"ל בשבות הוא דפליגי דאמאי לא פריך עלה בגמרא וכי ר"י טעמא דב"ש אתא לאשמועינן כדפריך בגמר' בדוכתי טובא וכי טעמא דב"ש אתא לאשמועינן מש"ה ס"ל ז"ל דר"י ב"י דקאמר בשמעתין לקמן דפלוגתייהו דב"ש וב"ה בסמיכה עצמה היא אי שלמי חובה טעונין סמיכה או לא ולא מפרש לפלוגתייהו בתכף לסמיכה שחיט' כאידך תנא הוא משום דס"ל דלא בעינן סמיכה בכל כחו והלכך אפילו אי ס"ל לב"ש דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה מ"מ כיון דלא בעינן בכל כחו ליכא שבות כלל ואמאי קאמר דאין סומכין עליהן אלא בעי"ט משום הכי ס"ל לר"י ב"י דפלוגתא היא בעיקר הסמיכה עצמה אי טעונה סמיכ' אי לאו ומעתה היינו דאתא ר"י לאשמועינן שפיר לאפוקי מ"ד בסמיכה עצמ' הוא דפליגי ולא בעינן סמיכה בכל כחו קמ"ל דפלוגתייהו משום שבות ובתיכף לסמיכה שחיטה הוא דפליגי כאידך תנא ולעולם דכ"ע בעינן סמיכה בכל כחו ומאי דפריך בגמרא מברייתא דקתני ר"י אומר בנות ישראל סומכות רשות כו' ולא משני דר"י ס"ל דלא בעינן סמיכה בכל כחו היינו משום דר"י דקאמר נשים סומכות רשות קאמר הכא בשמעתין דפלוגתייהו דב"ש וב"ה בתיכף לסמיכה שחיטה הוא דפליגי ואם כן ע"כ דס"ל דבעינן סמיכה בכל כחו וכר"י ומשום הכי הוצרך לשנויי דא"ל אקפו ידייכו כנ"ל לפי חומר הנושא. עוד נראה לי לפרש דבריהם ע"ד אחר יותר נכון והוא ע"פ מ"ש הרב קרבן אהרן פ' ויקרא דמ"ג ע"ג דמתוך דברי רש"י בפרק כסוי הדם דפ"ה ע"א שכתב ורב יוסף לטעמיה דאמר נשים סומכות רשות ולא אמרי' עבודה עובדת בקדשים ה"נ לא אמרינן מחללת י"ט משמע דס"ל דמאי דקאמר ר"י נשים סומכות רשות היינו אפי' סמיכה גמורה בכל כחו ולא באקפויי ידא כמ"ש התוס' שם ולא אמרינן בסמיכה עבודה עובדת בקדשים שכך נתנה התור' לאנשים חובה והיא בעצמה מה שנתנה לאנשים רשות הן אמת שמסוגיא דפרק אין דורשין לא יתיישב כלל לפי זה דאם כן אמאי הוצרכו בגמרא לאוקומי מעשה דאבא אלעזר דא"ל אקפו ידייכו והלא לר"י סמיכה גמורה התיר ואין ראי' כלל מהמעשה דאדרבא הוי מעשה לסתור ותי' הרב ז"ל דההוא קרבן לא הי' לנשים חלק בהן אלא נשים מקריבין לחוד ולזה משום נחת רוח לנשים לא מפני שהי' קרבנן הוא דעבוד סמיכה ולזה מקשה בגמרא דאחר שאין הקרבן שלהן היכי שרינן לעבוד עבודה בקדשים מפני נחת רוח בלחוד ותי' דא"ל אקפו ידייכו כו' אמנם נשים המקריבות אם רוצות לעשות סמיכ' גמור כאנשים עושות לדעת ר"י ובהא פליגי דלדעת ת"ק אין עושין סמיכ' מפני שהיא עבודה בקדשים ואפילו להקפות לא שרינן להו כלל דלא ליתו לזלזולי בקדשים ויבואו לידי קלקול וע"ז מייתי ר"י ראי' לדבריו ממעשה דאבא אלעזר דבקרבן שאינו שלהם משום נחת רוח הוציאו העגל לעזרת נשים וסמכו עליהם סמיכ' קלה ומינה שאלו הי' הקרבן שלהם יסמכו סמיכה גמורה והוא היפך דעת ת"ק דאמר אין מניחין אותן לסמוך לא סמיכ' גמורה ולא סמיכ' קלה לאקפויי ידא את"ד ז"ל ע"ש וכתב עוד שם שמדברי התוס' בפ"ב דר"ה דל"ג ובפ' המוצא תפילין דצ"ו משמע שהן מפרשים כפי' רש"י ז"ל דפ' כסוי הדם דמ"ש ר"י נשים סומכות רשות היינו סמיכ' גמור' כל שהקרבן הוא שלהם וכן נראה דעת הר"ן ז"ל שכתב ברפ"ב דסוכה וז"ל ואיכא למידק כו' דהא ע"כ לא איפליגו התם בנשים סומכות רשות או לא אלא במצות עשה שיש בעשייתה צד איסור כשהוא שלא במקום מצוה כגון סמיכה שהוא סומך עליו בכל כחו ומשתמש בקדשים ומשום הכי למאן דלית ליה נשים סומכות רשות אסור דאיסורא קא עביד ע"כ הרי שכתב דבסמיכה בכל כחו הוא דפליגי ויש סעד לפי' זה ממאי דפריך בגמרא ואי ס"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח עבדי עבודה בקדשים דק"ק דאדפריך ממעשה דאבא אלעזר דקאמר לא מפני סמיכ' בנשים אלא כדי לעשות נחת רוח אמאי לא פריך מעיקר מילתיה דר"י דקאמר נשים סומכות רשות דאי ס"ד סמיכה בכל כחו בעינן היכי קאמר סומכות רשות הא הוי עבודה בקדשים אלא משמע דמדר"י גופה לא ק"ל דס"ל דכיון דקרבן הוה שלהם התורה נתנה להם רשות ולא הוי עבודה בקדשים וכמ"ש ומעתה נתבארו דברי התוס' ז"ל דמ"ש ובפרק אין דורשין פלוגתא דתנאי היא אין כונת' לומר דפלוגתא דתנאי היא אי בעינן סמיכה בכל כחו או לא דבהא ליכא מאן דפליג אלא כונת דבריהם ז"ל למ"ש בגמרא שם אלא משום סמיכה דמותר הפסח בעי סמיכה ואלו פסח לא בעי סמיכה דס"ל סמיכ' בכל כחו בעינן ומשו"ה לא מצי למיעבד סמיכה מס' משום דהוי עבודה בקדשים דאי לא בעינן אלא כל דהו לא הויא עבוד' בקדשים ואם כן ליעביד סמיכה מס' ואהא כתבו ובפ' אין דורשין פלוגתא דתנאי היא כלומר דסמיכה בכל כחו נמי איכא פלוגתא אי מצי למיעבד סמיכה בקרבן דלא בעי סמיכה דלר"י אף על גב דקרבן נשים לא בעי סמיכה אפילו הכי סומכות רשות בקרבן שלהם סמיכה גמורה ואין כאן משום עבודה בקדשים ומינה דבפסח נמי אף ע"ג דלא בעי סמיכה מצי למעבד סמיכה דומיא דנשים ואין כאן משום עבודה דקדשים דכי היכי דלר"י מעוטא דבנ"י סומכי' ואין בנות ישראל סומכות אינו אלא לרשות ה"נ מעוטא דממעטינן פסח מסמיכה אינו אלא לרשות וא"כ מ"ש בפסחים אלא משום סמיכה היינו לומר דההיא ברייתא ד"ה שנתערבו עורות פסחיהן אתיא כת"ק דר"י ואין תימא ממה שהן סותרים לדבריהם למ"ש בפ' כיסוי הדם שהרי כבר כתב הרב קרבן אהרן שמדברי התו' דר"ה ודעירובין נראה דס"ל כפרש"י כנ"ל: ובהא ניחא לי מ"ש רש"י ז"ל לקמן בשמעתין ד"ה ב"ש היא וז"ל דאמר מביאין שלמי' של י"ט שהן חובה ואין סומכין עליהם כו' וקסבר לא גמרינן שלמי חובה משלמי נדבה כו' ולא דחיא סמיכה דידהו י"ט כו' ע"כ ולפי הנראה דהוצרך רש"י לזה משום דק"ל דאם כן אמאי נקטו ב"ש וב"ה פלוגתייהו בי"ט הא בעלמא הוה ליה לאיפלוגי אי ש"ח טעונין סמיכה או לא מש"ה כתב דלב"ש לא דחיא סמיכה דידהו י"ט כלומר דהשתא משום הכי נקטו פלוגתייהו בי"ט לומר דבי"ט אין סומכין עליהן אף מתור' רשות משא"כ בחול דאף על גב דאין טעונין סמיכה מ"מ מתורת רשות מצי למעבד וכ"כ המאירי ז"ל בשיטה כ"י וז"ל לא נחלקו אלא על הסמיכה עצמה דלב"ש ש"ח אין טעונין סמיכה והוא לא יסמוך בי"ט אף מתורת רשות ע"כ ויש לתמוה עליו שהרי לב"ש כיון דש"ח אין טעונין סמיכה מאי אירייא י"ט אפי' בחול נמי לא מצי למעבד דהו"ל עבודה בקדשים אי ס"ל לרש"י ז"ל כמ"ש לעיל דלהך תנא דמפרש פלוגתייהו בשלמי חוב' אי טעון סמיכה או לא ס"ל דל"ב סמיכה בכל כחו א"כ בי"ט נמי ש"ד למיעבד סמיכה וכדאמרינן בחגיגה ש"מ סמיכה בכל כחו בעינן דאי לא בעינן בכל כחו מאי קעביד ליסמוך וא"כ מאי האי דכת' רש"י לא דחיא סמיכה דידהו י"ט דמשמע דבחול שרי למעבד ובי"ט לא אכן על פי האמור יש ליישב דרש"י ז"ל לשיטתיה אזיל דסבירא ליה דלר"י נשים סומכות רשות סמיכה בכל כחו ולא אמרינן עבודה עובדת בקדשים ואם כן לר"י כי היכי דנשים אע"ג דלא בעי סמיכה מצו למיעבד סמיכה ה"נ בש"ח לב"ש אע"ג דס"ל דאין טעונין סמיכ' מ"מ אי בעו למעבד עבדי אלא דבי"ט ס"ל לב"ש דאין סומכים אף מתו' רשות משום דהוה ליה משתמש בב"ח וא"כ מ"ש רש"י ז"ל לא דחיא סמיכה דידהו י"ט היינו אליבא דר"י דקי"ל כותיה כמ"ש התוספות בר"ה ובעירובין ומשום דק"ל אמאי נקטו פלוגתייהו בי"ט כמ"ש לעיל וע"פ האמור יש ליישב מה שהוקשה אצלי זה ימים על מ"ש רש"י בעירובין פרק מי שהוציאוהו דף נ' ע"א ד"ה והרי מעשר בהמ' שכתב וז"ל וכי קרא לשנים עשירי בבת א' אמרינן דחד מינייהו מעשר גמור דאמר רבא כו' ומה בין שלמים למעשר שהשלמים טעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק משא"כ במעשר והשתא דקרא בבת אחת ולא ידע הי עשירי גמור והי אחד עשר שנקרא עשירי תרוייהו בעו תנופה חזה ושוק ולבי אומר דאינו מברך על הסמיכה ועל התנופה דלא להוי ברכה לבטל' כו' עכ"ד: והדבר תמוה דאיך אפשר לעשות סמיכה בב' הא הוה ליה עבודה בקדשים דאכל חד מינייהו איכא לספוקי שמא מעשר הוא וקא עביד עבודה בקדשים וכמ"ש רש"י ז"ל בפסחים דף הנז' ד"ה בעי סמיכה גם בזבחים דע"ד פרכי' אמתני' דקתני קדש' בקדשי' מין במינו יקרב לשם מי שהוא והא בעי סמיכ' ופירש"י הא בעי סמיכ' בבעליו ולא ידעי' מאן נינהו ואם איתא דמצי לעשות סמיכ' מס' מאי קו' הא איתיה בתקנתא שיעשו שניהם מס' סמיכה על כל קרבן וקרבן דהשתא ממ"נ איכא סמיכה בבעלים אלא ודאי דסמיכה מס' לא אפשר למעבד משום דהוי עבודה בקדשים אכן ע"פ מ"ש הנה נכון דרש"י ז"ל לשיטתיה קאזיל דס"ל דלר"י דקי"ל כותיה דס"ל נשים סומכות רשות היינו אפי' סמיכה בכל כחו וליכא משום עבודה בקדשים משום דכך נתנה התורה לאנשים חובה ולנשים רשות וכמ"ש הרב קרבן אהרן וא"כ כי היכי דמיעוטא דבנ"י סומכין ואין בנו' ישראל סומכות אינו אלא לרשות וליכא משום עבודה בקדשים ה"נ מיעוטא דממעטינן מעשר מסמיכה אינו אלא לרשות וליכא משום עבודה בקדשים וההיא דפסחים דקאמר אלא משום סמיכה היינו לומר דההיא ברייתא ת"ק דר"י וכמ"ש לעיל מיהו לדידן דקי"ל כר"י אין כאן קפידא כלל והא דפריך בזבחים בפשיטות והא בעי סמיכה ולא משני דר"י היא דסבירא ליה נשים סומכות רשות התם שאני דכיון דהקרבן אינו שלו לא מצי למעבד סמיכה מספק דשמא אינו שלו והוי עבודה בקדשים וכההיא דאבא אלעזר שכתב הרב קרבן אהרן כנ"ל ודוק: ודע שמה שכתב רש"י דיקרבו שניהם ותרווייהו בעו תנופת חזה ושוק כו' אינו אלא לר"ש דסבירא ליה מביאין קדשים לבית הפסול אבל לרבנן דסבירא להו אין מביאין קדשים לבית הפסול ליתיה בתקנתא אלא ירעו עד שיסתאבו דהכי אמרינן התם בשלהי בכורות תני חדא ירעו ותני חדא יקרבו ל"ק הא דתניא ירעו רבנן כו' והא דתנייא יקרבו ר"ש היא דאמר מביאין קדשים כו' ויש לתמוה על התוס' ז"ל שם בד"ה עשירי שכתבו וז"ל רש"י הגיה בפי' כתב ידו דשניהם ירעו עד שיסתאבו לפי שאין מתן דמיה' שוה שהשלמי' טעונין מתן דמי' ומעשר מתנ' אחת כו' וצ"ע דזה דלא כמאן דאי לר"ש הא אמרינן דיקרבו ואי לרבנן דר"ש הא אמרי' התם דה"ט משום דאין מביאין קדשים לבית הפסול ולא משום מתנות הוא ומהתימה עליהם איך אשתמיט מנייהו סוגיא דבכורות וצ"ע ועיין בתוס' שם בבכורות ועיין בתוס' ז"ל פ' יה"כ דע"ד ד"ה אצטריך שנראה מדבריהם דס"ל דהא דנשים סומכות רשו' היינו דוקא באקפויי ידא כשיטתם ז"ל בפ' כיסוי הדם שכתבו וז"ל ובפ"ק דחגיג' דתניא זכורך ולא טומטום ופריך אצטריך קרא למעוטי ספיקא י"ל דהתם פריך משום דבלאו קרא הוה ידעינן דמס' לא לייתי דהיכי ליעביד לסמוך דילמא אשה היא וקא עביד עבודה בקדשים לא לסמוך גברא הוא וקא מבטל מצות סמיכה עכ"ל וכ"כ ברפ"ק דחגיגה יע"ש הנה מבואר דס"ל דהא דנשים סומכות רשות היינו באקפויי ידא דאי בכל כחו מאי פריך בחגיג' אצטריך קרא למעוטי ספיקא אימא דהך ברייתא ר"י היא דס"ל נשים סומכות רשות דהשתא אי לאו קרא הייתי אומר דלייתי מס' ויעשה סמיכה ממ"נ וכן ראיתי להרב ח"ה ז"ל בפ"ק דחולין דכ"ב ד"ה אצטריך שכתב כן וז"ל ואפילו למ"ד נשים סומכות רשות היינו באקפויי ידא אלא שמ"ש עוד שם וז"ל אבל בפר"א דמילה כתבו התוס' דאינו יכול לסמוך דהיכי נעביד מס' לא מייתי על תנאי דאם נקבה תהא עולת נדבה דלא ליהוי חולין בעזרה דהא עולת ראיה לא בעי סמיכה כי' והוא תמוה דבפ"ב דביצה וחגיגה מוכח דעולת ראיה נמי בעי סמיכה וכ"כ רבינו וצ"ע עכ"ל ואני תמיה עליו אדק"ל מהא דשמעתין ודחגיגה תיקשי ליה דברי התוס' עצמם דכיון דס"ל דעולת ראיה לא בעי סמיכ' איך כתבו דמס' לא מייתי על תנאי משום דאינו יכול לסמוך הא אדרבא היא הנותנת דכיון דעולת ראיה לא בעי סמיכ' לייתי על תנאי בלא סמיכ' דהשתא ממ"נ לא בעי סמיכה דאם נקבה היא קרבן נשים ל"ב סמיכ' דבני ישראל סומכי' ולא בנות ישראל ואם הוא זכר הוי עולת ראיה ולא בעי סמיכ' ולכן הדבר ברור שט"ס נפל בדבריהם וצ"ל דהא עולת ראיה בעי סמיכה וכונת' מבוארת למ"ש דאי עולת ראיה לא הוה בעי סמיכה הוה מייתי על תנאי בלא סמיכה כמ"ש אבל כיון דעולת ראי' בעי סמיכ' לא מצי מייתי על תנאי דהיכי ליעבוד ליסמוך דילמא נקבה היא והוי עבודה בקדשים לא ליסמוך דילמא זכר הוא והוי עולת ראיה ובעי סמיכה והיינו כמ"ש בפרק יה"כ וזה ברור אך אכתי ק"ל לדעת רש"י ז"ל דכפי דבריו נמצא דלהך תנא דס"ל דפלוגתייהו דב"ש וב"ה בשלמי חובה אי טעונין סמיכה או לא ס"ל נמי דה"ט דב"ש דאין סומכין עליהן בי"ט אף מתורת רשות היינו משום שבות דקא משתמש בב"ח ק' דא"כ היכי משני בגמ' התם בחגיגה לרבי יוחנן דאמר אל תהי שבות קלה בעינך שהרי סמיכ' אינו אלא משום שבות כו' דאתא לאשמועינן לאפוקי ממ"ד בסמיכה גופה פליגי קמ"ל דבשבות פליגי ואי כפי מ"ש רש"י הא למ"ד נמי דבסמיכה גופה פליגי ס"ל דטעמייהו דב"ש דאין סומכין עליהן בי"ט אפילו מתורת רשות היינו משום שבות דמשתמש בב"ח וא"כ היכי אשמועינן ר"י במאי דקאמר שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות דאתא לאפוקי ממ"ד בסמיכה גופה פליגי וי"ל דהך לישנא דקאמר ר"י שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות משמע דטעמייהו דב"ש אינו אלא משום שבות ואע"ג דטעונין סמיכה אפי"ה משום שבות גרידא גזרו עליו ואלו למ"ד בסמיכ' גופה פליגי וטעמייהו דב"ש דס"ל דאין סומכין בי"ט משום שבות היינו משום דס"ל דאין טעונין סמיכה אמנם אי הוה ס"ל דטעונין סמיכה ה"נ דהו' ס"ל דסומכין בי"ט אע"ג דאיכא שבות וכדס"ל לב"ה ומ"מ דברי רש"י שם בחגיגה סותרים למ"ש בשמעתין שכתב שם בד"ה לאפוקי ממ"ד בסמיכה עצמה פליגי ומאן דאסר לאו משום שבות אסר אלא משום דס"ל דלא בעו סמיכה כו' ויש ליישב בדוחק:<br><b> ועוד </b> נראה לי לפרש דבריהם על דרך אחר והוא הנכון בעיני דמ"ש בפ' אין דורשין פלוגתא דתנאי היא לא קאי אמ"ש שם ס"ל סמיכה בכל כחו בעינן אלא כונת דבריהם הכי אזלי דרצו להוכיח דמאן דתריץ התם בפסחים אלא משום סמיכה דאלו פסח לא בעו סמיכה כו' ע"כ ס"ל דסמיכה בכל כחו בעינן וכדס"ל לרמב"ח בפ' אין דורשין ומש"ה קאמר דמס' לא מצי למיעבד סמיכה דהוי עבודה בקדשים דאי לא בעינן אלא כל דהו לא הויא עבודה בקדשים ואם כן אכתי ליעביד סמיכה מס' ולזה כתבו בפרק אין דורשין פלוגתא דתנאי היא כונתם לומר דזה שכתבו דבסמיכה כל דהו לא הויא עבודה בקדשים ומצי למיעבד סמיכה מס' בפ' אין דורשין פלוגתא דתנאי היא אי בסמיכה כל דהו דהיינו באקפויי ידא איכא משום עבוד' בקדשים או לאו לפום מאי דמסיק דאמר להו אקפו ידייכו דלת"ק דר"י אפי' באקפויי ידא איכא איסורא משום דמחזי עבודה בקדשים ולר"י באקפויי ידא שרי ואם כן כיון דפלוגתא דתנאי היא לא הול"ל התם בפשיטות אלא משום סמיכה כו' אלא הוה ליה לסיים ולומר הא מני ת"ק דר"י היא דס"ל דבאקפויי ידא איכא איסורא משום דמחזי כעבודה בקדשים אלא משמע ודאי דלמאי דתריץ התם אלא משום סמיכה ס"ל דסמיכה בכל כחו בעינן דהשתא ההיא בריית' אתייא ככ"ע כנ"ל נכון כל זה כתבתי ליישב דברי התוס' דפסחים: האמנם מצאתי להתוס' ז"ל בר"פ מצות חליצה ד"ה ואין ב"ד שקול שכתבו וז"ל וי"ל דהתם נמי איכא פלוגתא אי בעינן סמיכה בכל כחו או לא כו' ע"ש וא"כ ע"כ צ"ל כדרך הראשון שכתבתי כנ"ל: גרסינן בירושלמי בפרק אין דורשין אמר ר"י בר בון רשב"ל הוה עבר קומי סדרא כו' הדין פסוקא ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' למחרת היום ההוא מאן דמפסיק ליה כב"ש מאן דקרא כולה כב"ה ניחא עולות למחרת היום שלמים למחרת היום ואין שלמים באין כבית שמאי אמר ר"י בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננים והקריבו למחר ע"כ ע"ש בפי' הרב שדה יהושע ז"ל וראיתי להרב מש"ל ז"ל ה' אבל פ"ג הלכה ט' שכתב וז"ל ובעיקר דברי ר"י שאמר לפי שדוד מת בעצרת היו כל ישראל אוננים והקריבו למחר אני תמיה דאם כונתם היא מההיא דאמרינן פרק אלמנה נזונת אותו היום שמת רבי בטלה כהונה וכתב רבינו נשיא שמת הכל מטמאין עליו אפילו כהנים כו' אם הדבר כן ת"ל שהכל היו טמאי מת ואם כן איך הקריבו למחר הא בעי הזאה ג' וז' וכי תימא דלמחרת לאו דוקא אלא הכונה היא ביום הז' לאחר שהזו וטבלו הביאו שלמים ואכלו אותם לערב גם זה לא יתכן שהרי התוס' פרק תמיד נשחט עלה דההיא דאמרינן ערל וטמא משלחין קרבנותיהן הקשו דטמא איך משלח והא בעי סמיכה כו' ותי' דמיירי בעופות ואם כן אף ביום הז' לאחר שהזה וטבל עדיין הוא טמא וחייב כרת על ביאתו וכי תימא דעולות אלו היו עופות גם זה לא יתכן שהרי מילתא דפשיטא דעולות אלו לא היו נדרים ונדבות דלכ"ע אין קרבין בי"ט אלא עולת ראיה היא ועולת ראיה אינה באה מן העוף ואף לדעת רבינו דס"ל דעולת ראי' באה מן העוף מ"מ אכתי שלמים לא משכחת לה דהא שלמים לעולם אינם באין מן העוף וכי תימא דשלמים אלו היו ממעשר בהמה דלא בעי סמיכה גם זה לא יתכן דהא מדברי הירושלמי משמע דבעי לאוקומי קרא כב"ש ולב"ש אף שלמי חגיגה אינם באין מן המעשר כדאיתא בפ"ק דחגיגה ד"ז ואולי נאמר דשלמים אלו היו שלמי שמחה דלכ"ע באין מן המעשר את"ד יע"ש והנה מה שהקשה הרב ז"ל מדברי התוס' בפ' תמיד נשחט שכתבו דההיא דערל וטמא כו' נראה דלק"מ שהרי התוס' ז"ל פרק כל הגט דכ"ח ע"ב ד"ה והא ובזבחים דע"ד ע"ב כתבו דדוקא היכא דיכול לקיים מצות סמיכה שיביאנה הוא עצמו אין לו לעשות בלא סמיכה אמנם היכא שאין תקנה אחרת לאותן קרבנות אלא שיקרבו בלא סמיכה טוב להקריבן בלא סמיכה ממה שנאמר ימותו כולם והביאו ראיה מההיא דפ"ב דקדושין בהמה שנמצאת בין ירושלים כו' וכתבו עוד דההיא דערל וטמא איירי כגון שאין לו תקנה להמתין שמתו אחיו מחמת מילה וטמא כגון זב ומצורע שאין רפואתו תלוי' בו כו' ע"ש אם כן נראה ודאי שאף התוס' ז"ל פרק תמיד נשחט שתי' דההיא דערל וטמא איירי בעופות אזלי ומודו למ"ש בפ' כל הגט ובזבחים דהיכא דאין לו תקנה יכול להקריב בלא סמיכה וכמו שהכריחו מההי' דפ"ב דקדושין אלא שמה שהוכרחו לומר דמיירי בעופות היינו משום דסתמא קתני ערל וטמא משלחין קרבנותיהן ומשמע להו דמיירי בכל עניין אע"ג דאיכא בתקנתא לערל עד שימול ולטמא עד שיטהר אם כן איכא למימר שפיר דלמחרת היום לאו דוקא אלא ליום הז' אחר שהזו וטבלו הביאו שלמים ומשום סמיכה אין קפידא כיון דליתיה בתקנתא ולא אפשר בלאו הכי ויכולים להקריבם בלא סמיכה גם מ"ש דעולות אלו היו עופות לא ידענא מאי קאמר שהרי קרא בהדיא כתיב ויזבחו לה' כו' למחרת היום ההוא פרים אלף אלים אלף ואולי דס"ל להרב דפרים אלף דכתיב בקרא לא הקריבו ביום הז' אלא מז' ואילך ולא קאי אלמחרת היום דכתיב לעיל מיניה וזה ודאי דוחק דכל כי האי הי"ל להרב ז"ל לפרש ובר מן דין קשה דהא קרא אזבחים כתיב ועופות לאו בכלל זבחים הם כדאיתא פרק פרת חטאת דקי"ט ואף למ"ש מרן בריש ה' חגיגה דעופות בכלל זבחים לא כתבו כן אלא בזבחים האמורים במשנה ובברייתא אבל בזבחים דכתיבא בקרא דייק טפי ולכ"ע עופות לאו בכלל זבחים וכבר כתבתי שם בזה באורך גם מ"ש עוד וכי תימא דשלמי' אלו היו ממעשר בהמה כו' שמעתי מהחכם השלם רב ועצום כמוהר"י אשכנזי ז"ל דלא קשיא מידי שהרי לב"ש ס"ל דשלמי חגיגה אינם טעונין סמיכה משום דלא ילפי שלמי חגיגה משלמי נדבה וכדאמרי' בפ"ב דביצה ואף לר"י דס"ל התם דלא נחלקו ב"ש וב"ה על הסמיכה עצמה שצריך אלא על תכף לסמיכה שחיטה דב"ש ס"ל דלא בעי' תיכף לסמיכה שחיטה וב"ה ס"ל דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה מכ"מ כיון דס"ל לב"ש דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה משכחת לה סמיכה בטמאים דסמיך מאבראי וכדאמרינן בהדייא בזבחים דל"ב אמר ר' אדא בר אהבה סמיכ' אשם מצורע דאורייתא ותיכף לסמיכ' שחיט' דרבנן מתיבי וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים ואי אמרת לאו דאורייתא בטמאים נמי משכחת לה דסמיך מאבראי וכ"כ רש"י ז"ל בראש הסוגי' דמאי דבעינן סמיכה בטהורים הוא משום דכתיב ושחט לפני ה' וכיון דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה אין סמיכה מבחוץ ושחיטה מבפנים ואף למ"ש התוס' שם בד"ה מאי שנא דה"ט משום דבסמיכה גופא כתיב לפני ה' כבר כתבו שם דלמ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה ע"כ מאי דבעינן סמיכה בטהורים הוא משום דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה דאי משום לפני ה' אפשר דמעייל ידה וסמיך וא"כ איכא למימר דר"י בר בון דקאמר דוד מת בעצרת והוו כל ישראל אוננים ס"ל דביאה במקצת ל"ש ביאה וכיון דס"ל לב"ש דלא בעינן תיכף לסמי' שחיטה משכחת לה סמיכה בטמאין דסמיך מאבראי גם במ"ש עוד הרב הנז' ושמא י"ל דלעולם ישראל לא נטמאו דאף דיש לדוד דין נשיא מ"מ משום המצוה דחל חיובא עליהם דהיינו מצות ראיה וחגיגה בשמחה אם היו מטמאים לא היו מתבטלות מצות אלו מש"ה לא נטמאו ומה שלא הקריבו באותו יום הוא מדין אונן שהרי סיים רבינו וכן הכל אוננין עליו כו' הקשה ה"ה הנז' מהא דגרסי' בפסחים ד"ע דאיבעי' לן התם לבן תימא אי יש בחגיגה משום שבירת עצם או לא ובעי למפשטא מדתניא סכין שנמצאת בי"ד שוחט בה מיד בי"ג שונה ומטביל קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל מני אלימא רבנן מ"ש סכין כו' קופיץ נמי הא חזי לחגיגה אלא לאו דבן תימא וש"מ יש בו משום שבירת עצם ומשני לא לעולם רבנן וכגון שבא בטומאה ופריך ס"ס מנא ידעי ומשני דמיית נשיא כו' ופרש"י דמיית נשיא ומצוה לכל ישראל להתעסק בו הרי דאע"ג דמתבטלין ממצות ראיה וחגיגה ושמחה אפילו הכי חייבין להתעסק בו הפך ממ"ש הרב ז"ל ולהא ודאי יש ליישב ולומר דע"כ לא כתב הרב ז"ל דכיון דהוו מתבטלין ממצות ראיה וחגיגה מש"ה לא נטמאו לו אלא דוקא כגון ההיא דדוד מת בעצרת דמשהאיר היום כבר נתחייבו במצות אלו ומשום הכי כיון דחל חיובא עלייהו קודם מיתת דוד תו לא פקעי מנייהו ומש"ה לא נטמאו לו וכמו שדקדק הרב ז"ל בלשונו דאפילו יש לדוד דין נשיא מ"מ משום המצוה דחל חיובא עליהם כו' אמנם בההיא דפסחים מיירי דמייתי נשיא בי"ד קודם חצות כיון דאכתי לא מטו זמן חיוב שלמי חגיגה בהא ודאי מודה הרב דחייבין להטמא לו וזה פשוט עוד כתב הרב הנזכר וז"ל אלא שעדיין לא נתקררה דעתי בכ"ז שהרי י"ט היה ובי"ט ליכא לא אנינות ולא אבילות כו' והנראה אצלי הוא דאף שאין אנינות במועד מ"מ אסור לאכול בקדשים משום טירדא וכדאמרינן בפ"ק דיומא די"ד שהקשו וכי האי גוונא מי חייל עליה אנינות והא מיגרשה ותי' נהי דאנינות לא חל עלה אטרודי מי לא מטרידנה והנה מסוגיא זו יש ללמוד דענין אונן של תור' דהיינו לאסור לאכול בקדשים הוא אף שמת בשבת שהרי שם הקשו ומי גזר ר"י שמא יאכל והתנן ר"י אומר אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות אשתו ואי מתה אשתו עביד עבודה ולא גזר ר"י הרי דאף שמת ביוה"כ ס"ל לתלמודא דאיכא איסורא באכילת קדשים כו' וכן למדנו שאף מי שאין עליו חובת אנינות כגון התם דמגורשת היא למפרע מכל מקום משום טירדא אסור באכילת קדשים ואף שהוא י"ט כו' הן אמת שדין זה דטירדא אוסר בא"ק כעת לא מצאתי אותו בדברי רבינו ולא ידעתי אם איסור זה הוא מדרבנן וכעת הדבר צריך תלמוד את"ד ז"ל: והנה מה שכתב דאף שאין אנינות ביו"ט מכל מקום אסור באכילת קדשים והכריח הדבר מסוגי' דפ"ק דיומא אינו אלא לפרש"י ז"ל דכי משני בגמ' אטרודי מי לא מטריד היינו לומר דמשום טירדא אסור לאכול בקדשים דבעינן שמחה וגדולה כדכתיב לך נתתים למשחה אם כן מוכח בהדיא דאף שמת ביוה"כ אסור לאכול בקדשים משום טירדא אמנם לפי מה שפירשו התוס' ישנים שם דכי משני אטרודי מי לא מטריד לאו היינו משום דאסור לאכול בקדשי' דבעינן למשחה וגדולה כפירוש רש"י דאם כן מי שטבעה ספינתו בים ה"נ דיהא אסור אלא הכי פריך וכה"ג מי חל עליו אנינות כו' ואפי' הוה שייך למגזר ביוה"כ שמא יאכל אע"ג דכ"ע לא אכלי הכא לא שייך למגזר דלאו אונן הוא ומשני נהי כו' איטרודי מי לא מיטריד וכיון דמצטער על כך הילכך אי הוה שייך למיגזר הוה פריך שפיר דנגזור שמא יאכל ביה"ך והוא אסור משום יה"ך נראה דאין ראיה מכאן כלל דאיכא למימר דהכי פריך ומי גזר ר"י שמא יאכל והתנן כו' לאו היינו משום אנינות דכיון שמת ביה"כ אין כאן אנינות אלא הכי פריך דכי היכי דגזר ר"י בכ"ג אונן שאינו עובד כל היום גזירה שמא יאכל ה"נ ניגזור הכא דאע"ג דאין דין אנינות ביה"ך מ"מ כיון דמצטער עליה חיישינן שמא יאכל ולאו אדעתיה ואסור משום יוה"כ וכי פריך בגמ' וכה"ג מי חל עליו אנינות הא מגרשה כו' ולא אסיק אדעתיה טעמא דאיטרודי מי לא מטריד ה"ה דהוה מצי למפרך משום דאין אנינות ביוה"כ דכיון דלא חל עליה דין אנינות לא גזרינן משום מאי דס"ד השתא אלא דעדיפה מינה קפריך דהא מיגרשה וקיימא ואין כאן דין אנינות כלל דמשום דאין אנינות ביה"כ לא ק"ל משום דכיון דהא מיהא אשתו היא ומצטער עליה אע"ג דאין דין אנינות נוהג ביה"כ איכא למיגזר שפיר שמא יאכל ולאו אדעתיה אלא מיהו משום דהא מיגרשה וקיימא ק"ל דכיון דמגורשת היא למפרע לא שייך למיגזר שמא יאכל שהרי לאו אשתו היא והו"ל כשאר כ"ג ביה"כ דלא חיישי' שמא יאכל ואהא משני נהי דמיגרשה וקיימא איטרודי מי לא מיטריד דכיון דלא גירשה אלא על תנאי ולצורך שניה אכתי חביבותיה גבה ואית לן למיחש שמא יאכל ולאו אדעתיה וכן צ"ל ע"כ אף לדעת הרב מש"ל שהרי כתב דאע"ג דאין אנינות במועד מ"מ אסור לאכול בקדשים משום טירדא ואם כן תקשי לפום ס"ד דמקשה דפריך וכה"ג מי חל עליה אנינות כו' ולא אסיק אדעתיה טעמא דאיטרודי מי לא מיטריד אמאי לא פריך מטעמא דאין אנינות ביה"כ ואי ס"ל דמשום טירדא אסור לאכול בקדשים א"כ מאי קא ק"ל וכה"ג כו' הא אע"ג דאין כאן אנינות משום טירדא אסור אלא עכ"ל דאף לפום ס"ד דמקשה ודאי קים ליה האי סברא דמשום טירדא אסור לאכול בקדשים ומש"ה לא ק"ל מטעמא דאין אנינות ביוה"כ אלא דהוה ס"ל דכיון דלמפרע היא מגורשת אין כאן טירדא כלל והו"ל כשאר כ"ג ביה"כ וכמ"ש ומ"מ נראה שהדין דין אמת אף לפי פי' תוס' ישנים דאע"ג דקיימא לן דאין אנינות במועד אינו אלא לענין אנינות של דבריהם דהיינו שהוא אסור לאכול בשר ויין לא גזרו חכמים בשבת וי"ט: אמנם לענין אנינות של תורה אפי' בי"ט ושבת יש דין אנינות עליו ואסור לאכול בקדשים ולא משום טעמא דטירדא כמ"ש הרב ז"ל וראיה מדתנן בפסחים בפרק האשה דצ"א אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים ואמרינן עלה בגמ' דקסבר אנינות לילה דרבנן והשתא אם איתא דאף לענין אנינות של תורה אין אנינות במועד למה לי למימר טעמא משום דאנינות לילה מדרבנן ת"ל דאין אנינות בי"ט ומתני' היכי קתני אבל לא בקדשים הא כיון דאין אנינות במועד אמאי אסור לאכול בקדשים ולומר דמתני' איירי בפסח ב' זה ודאי דוחק גדול אלא מוכח ודאי דלענין אנינות של תורה אפי' במועד יש דין אנינות עליו: גם מאי דמספ"ל להרב ז"ל אי דין זה דטירדא אוסר בקדשים לדעת רש"י אם הוא מדאורייתא או מדרבנן לא ידענא מאי קא מספ"ל שהרי לדעת רש"י ז"ל שפי' דכי משני איטרודי מי לא מיטריד היינו משום דטרוד אסור לאכול בקדשים עכ"ל דס"ל דטירדא אוסר בקדשים מדאורייתא דאי דרבנן מאי משני הא כיון דאין איסורו אלא מדרבנן לא גזר ר"י שמא יאכל מידי דהוי אאנינות לילה דס"ל לר"י דכיון דאנינות לילה דרבנן כהן גדול אונן מקריב בלילה משום דהוה ליה גזרה לגזרה וכמ"ש התוס' בד"ה שאינו עובד ורש"י בד"ה גזרינן שמא יאכלו אם כן אכתי הדרא קושיא לדוכתא וכה"ג מי חיילה כו' וכיון דאינו אלא מדרבנן לא גזר ר"י וא"ל הכא שאני דגזרינן שמא יאכל ונמצא פוגע באיסור תורה דאוכל בי"ה דא"כ לא הוה ליה לרש"י למיהב טעמא משום דטרוד אסור בקדשים שהרי טעם זה אינו מעלה ומוריד כלל אלא מוכח דטירדא אוסר באכילת קדשים מדין תורה כנ"ל ודוק:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>חטאת </b> <b> ואשם כו' ואינם באים בנדר ונדבה.</b> עיין מ"ש רש"י ז"ל פ"ק דנדרים ד"ו ד"ה אם מחויב כו' וז"ל שאם אמר הרי זה עלי חטאת אע"ג דלא היה מחויב כו' דבריו קיימין והוא תימא דהא קי"ל דאין חטאת בא בנדבה ועיין בהרמ"ע מפאנו סי' [כ"ו] וראיתי למורי הרב ז"ל בס' לשון למודים בהלכות נדרים סי' קי"ג תי' משם מוהר"י אירג"ס ז"ל דס"ל לרש"י דהא דאין חטאת בא בנדבה היינו דוקא לענין שלא להקריבו לקרבן חטאת אבל לענין שתחול קדוש' חטאת על הבהמה ודאי דנידר ונידב הוא ולמיתה אזלה והביא סמוכות לזה ממ"ש רש"י בתמור' דקכ"ו ע"ש באורך וי"ל לפי דבריו מהא דאמרינן בתמורה דקי"ו ר"י אומר ה' חטאות מתות ולד חטאת כו' ואם איתא שש חטאות מתות הו"ל לר"י למתני ותו דהתם אמרינן ד' נתנו להם והעמידום על ה' ר' נתן אומר אחת נתנו להם והעמידום על חמש ואם איתא העמידום על שש הול"ל וי"ל דברייתא לא קחשיב אלא במי שמחוייב חטאת גמור הראוי להקרבה אלא שבא הלכה למשה מסיני ומיעטינהו משא"כ במי שאינו מחויב חטאת דהא פשיטא להו דלא חזי להקרבה כיון שאין חטאת בא בנדבה והילכך למיתה אזלה והל"מ כי אתא דוקא אהני חמשה הוא דאתא דההיא פשיטא ודאי דאזלה למיתה ובהכי י"ל מה שראיתי מקשים משם הרב כמוהר"ר אפרים פישיל ז"ל דאיך אפשר להסתפק בולד חטאת שהיא אחת מחמש חטאות אם היא אחת מהם שנאמרה למשה מסיני שהרי אמרינן בתמורה דקי"ח ע"א דהל"מ כל שבחטאת מתה באשם ירעה והשתא אם אחת שנאמרה למשה מסיני היא ולד חטאת באשם לא משכחת לה כה"ג שאין אשם בא אלא מן הזכרים ולפי האמור ניחא דהל"מ אצטריך למי שאינו מחויב חטאת ואמר ה"ז חטאת דפשיטא לן דלמיתה אזלה באשם ירעה ודוק:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>אחת </b>
+<b> נדרים ונדבות כו' אינו עובר בל"ת עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה.</b> כתב מרן ואף על גב דסתם מתני' בפ"ק דר"ה כר"ש לא חש לה רבינו כו' ועוד דמשמע דרבא ס"ל הכי וסתם ספרי כת"ק דברייתא יע"ש וראיתי להרב ל"ח בפ"א מה' חגיגה שהקשה עמ"ש רבינו שם דין ז' וז"ל ודבר זה מפי השמועה נלמד שחג השבועות כחג המצות לתשלומין כתב ז"ל נראה דדרשא זו היא הנאמרת בפ"ק דחגיגה די"ז ומנין לעצרת שיש לו תשלומין כל ז' שנאמר בחג המצות ובחג השבועות מקיש חג השבועות לחג המצות מה חג המצות יש לו תשלומין כל ז' אף חג השבועות כו' וקשה דבפ"ק דר"ה ד"ה אפליגו תנאי בבל תאחר ואמרו שם דר"מ וראב"י דסבירא להו דברגל א' או בב' רגלים עובר בבל תאחר דרשי להך הקישא דחג המצות וחג השבועות לכדר"א אמר ר' אושעיא דאמר עצרת יש לו תשלומין כל ז' ופריך עלה בגמרא ות"ק ור"ש דדרשי האי קרא לבל תאחר דבעינן ג' רגלים תשלומין דעצרת מנ"ל ומשני נפ"ל מדתני רבא בר שמואל אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש מנה ימים וקדש עצרת כו' ואם כן כיון דרבינו פסק כת"ק דר"ש דהיכא דעבר עליו ג' רגלים עובר בבל תאחר ודריש לקרא לבל תאחר ע"כ תשלומין לעצרת נפ"ל מדתני רבה בר שמואל ואם כן איך כתב רבינו דרשא דר' אושעיא דלא אתי אלא אליבא דר"מ וראב"י ושמא מ"ש רבינו חג השבועות כחג המצות לאו מהאי קרא קאמר ליה אלא מדרשא דרבה בר שמואל וזה דוחק ועוד מה נעשה לסמ"ג ז"ל שכתב בעשין רכ"ח הך דרשא דר' אושעיא ובלאוין סימן של"א פסק כת"ק דר"ש יע"ש שהניחו בצ"ע וכן קשה לדעת הרע"ב דבפ"ק דר"ה פסק הלכה כת"ק דר"ש דבעינן ג' רגלים ואלו בפ"ק דחגיגה משנה ז' כתב דעצרת יש לו תשלומין מדרשא דר' אושעיא ולע"ד נראה ליישב ולומר דלרבינו ז"ל קשיתיה דכיון דהלכה כת"ק דר"ש וכמו שהכריח מרן ז"ל לדעת רבינו אם כן היכי דריש ר' אושעיא לקרא דחג המצות לתשלומין עד עצרת ואליבא דר"מ וראב"י דלית הלכתא כוותייהו ותו דהא דרבי אושעיא משמע דהלכתא היא דבפ' ואלו מגלחין דכ"ד ע"ב אמרינן דרש רב ענני בר ששון יום א' לפני עצרת ועצרת הרי כאן י"ד שמע ר' אמי איקפד אטו דידיה היא דר"א אר' אושעיא דאמר מנין לעצרת כו' משמע דהא דר' אושעיא הלכתא היא דאל"כ הו"ל לאתויי מדרש' דרבה בר שמואל דאתי אליבא דת"ק דר"ש דהלכתא היא ולא דרשא דרבי אושעיא אלא משמע בהא דרבי אושעיא אתיא נמי כת"ק דר"ש והיינו משום דרבינו ז"ל גריס כגי' ר"ח ז"ל שכתבו התוספות ז"ל בפ"ק דר"ה ד"ה ואין צריך לומר חג הסוכות שבו הכתוב מדבר ולמה נאמר לומר שזו היא אחרון זו היא גי' הקונטרס כו' ור"ח גריס אין צריך לומר בחג המצות דבו פתח הכתוב תחילה ולמה נאמר לומר שזה ראשונה עכ"ל וא"כ איכא למימר דאע"ג דת"ק דריש ליתורא דחג המצות וחג השבועות לבל תאחר מ"מ אכתי ק"ל קו' ר"ש דקאמר אצ"ל בחג המצות שבו פתח הכתוב תחילה ואפילו שהזכירן לג' רגלים לבל תאחר מ"מ כיון דכתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך בחג השבועות ובחג הסוכות ממילא ידעינן דבחג המצות מדבר דבו פתח הכתוב תחילה ואם כן אייתר ליה חג המצות לת"ק דר"ש להיקשא לומר מה חג המצות יש לו תשלומין כל ז' אף חג השבועות כן ותלמודא דפריך ות"ק דר"ש תשלומין לעצרת מנ"ל ומשני נפ"ל מדרבה בר שמואל כו' ולא משני דלת"ק דר"ש נפ"ל מיתורא דחג המצות איכא למימר דה"ה דהוה מצי לשנויי הכי אליבא דת"ק דר"ש אלא דכיון דלר"ש צ"ל ע"כ דנפ"ל מדרבה בר שמואל משום הכי משני חד שנויי לתרווייהו ואפילו לכשת"ל דקו' ר"ש לא חשיב ליה לת"ק וס"ל דכיון דקרא אצטריך למכתב בהדיא חג השבועות וחג הסוכות לבל תאחר כתיב נמי חג המצות בהדיא אגב אינך אפי"ה לא קשיא לת"ק תשלומין לעצרת מנ"ל דנפ"ל מדרבה בר שמואל מיהו קושטא דמילתא דהך דרבי אושעיא אתי כתנא קמא דר"ש וכדמוכח סוגי' דמ"ק וכמ"ש וא"ת אם איתא דלת"ק דר"ש אייתר ליה חג המצות להיקשא לומר דעצרת יש לו תשלומין כרבי אושעייא א"כ מנ"ל דקרא אתא לבל תאחר דבעינן ג' רגלים אימא דכול' קרא להא דרבי אושעייא הוא דאתא י"ל דס"ל לתנא קמא דאי עיקר קרא להכי הוא דאתא אם כן חג הסוכות למה לי למיכתב אלא מוכרח דקרא אתא לבל תאחר ותרווייהו שמעינן מיניה וס"ל לת"ק דלענין לינה לא בעינן היקשא לומר מה חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות טעון לינה משום דנפ"ל מקרא דופנית בבקר וכמ"ש התוספות בפ"ב דחגיגה די"ז ע"א ד"ה אפילו חג הסוכות וליכא לאקשויי דאי משום יתורא דחג הסוכות הוא דיליף ת"ק דר"ש דקרא אתא לבל תאחר אם כן מנ"ל דבעינן ג' רגלים נימא דבחג הסוכות דוקא הוא דעובר בבל תאחר וכדס"ל לראב"ש י"ל דס"ל כת"ק דכיון דקרא בחדא מחתא מחתינהו לחג המצות וחג השבועות דחיקא מילתא לומר דחג הסוכות כתיב לענין בל תאחר וחג המצות וחג השבועות לענין תשלומין גרידא משום הכי ס"ל דכולהו כתיבי לענין בל תאחר אלא דילפינן מיניה תשלומין דעצרת מיתורא דחג המצות כנ"ל: ודרך אגב ראיתי לבאר מ"ש התוספות בפ"ק דר"ה ד"ה ג' רגלים כסדרן וז"ל ומתני' דניסן ר"ה ר"ש היא והכי אמרינן לקמן יע"ש שדבריהם ז"ל לעין הקורא כל אשר בתוכו תמה שהרי בהדיא אמרינן התם נ"מ לעבור בבל תאחר ור"ש היא כו' ולא עוד אלא שהוצרכו להביא עצות מרחוק מדאמרינן לקמן ומשמע שכונתם למ"ש בגמ' ד"ז ע"ב באחד באלול ר"ה למעשר בהמה מני ר"מ היא כו' ולרגלים מני ר"ש היא כו' ואשר אני אחזה לפ' שבאו לאפוקי דלא נימא דמאי דקאמר בגמ' נ"מ לבל תאחר ור"ש היא לאו דוקא ר"ש אלא כראב"י נמי מצי אתי דאיכא למימר דראב"י לא פליג אר"ש אלא אמאי דקאמר דבעי' ג' רגלים כסדרן קאמר איהו דבב' רגלים עובר מיהו למאי דס"ל לר"ש דבעי' כסדרן וחג המצות תחילה בהא מודה ליה לר"ש ומאי דקאמר תלמודא ר"ש היא היינו משום דבדברי ר"ש מפורש בהדיא הכי ואיהו הוא מאריה דהאי שמעתתא קאמר דר"ש היא ואהא באו לאפוקי פי' זה וכתבו ומתניתין דניסן ר"ה ר"ש דוקא היא ולא ראב"י דלראב"י לא בעינן כסדרן והביאו ראיה מדאמרינן לקמן והיינו ממאי דפריך בדף ז' באחד באלול כו' מני ר"מ היא כו' ולרגלים מני ר"ש היא אימא סיפא ר"א ור"ש אומרים בא' בתשרי רישא וסיפא ר"ש ומציעתא ר"מ היא כו' ואם איתא מאי ק"ל אימא דרישא ראב"י היא ולא ר"מ אלא משמע דלראב"י לא בעי כסדרן ואפשר עוד שכוונו כמ"ש והכי אמרינן לקמן למאי דפריך בגמרא דף ד' ע"ב ור"ש וראב"י האי בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מאי דרשי ביה ומשני מבעי להו לכדר"א כו' ואם איתא מאי פריך לראב"י הא לראב"י אצטריך חג המצות וחג השבועות למדרש דבעינן כסדרן וחג המצות תחלה אלא משמע ודאי דלראב"י לא בעי כסדרן ואי קשיא לך הא אכתי לתלמודא גופי' תקשי מנ"ל דלראב"י לא בעי כסדרן אדפריך וראב"י האי בחג המצות מאי דריש ביה י"ל דס"ל לתלמודא דאם איתא דלראב"י ס"ל דבעינן כסדרן מקרא דחג המצות ודריש ליה לקרא לבל תאחר אם כן הול"ל דבעינן ג' רגלים כר"ש ואע"ג דכתיב במועדיכם ומיעוט מועדים שנים מ"מ כיון דאיכא קרא דגלי בהדיא דבעינן ג' רגלים לא אמרינן מיעוט מועדים שנים אלא משמע ודאי דראב"י לא דריש קרא דחג המצות לבל תאחר ומשום הכי פריך דמאי דריש ביה כנ"ל ודוק:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האומר </b>
+<b> כו' ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהיה שלמים חזר כו' שאין חזרה בהקדש ואפילו תכ"ד כו'.</b> הנה הרב ש"ך בחלק ח"מ סימן רנ"ה ס"ק ז' דחה דברי רבינו בשתי ידים מסוגיא דפרק מרובה דע"ג דאמרינן התם וסבר ר"י תכ"ד כדבור דמי והתנן ה"ז תמורת עולה תמורת שלמים כו' ומתרצינן תרי תכ"ד הוו חד כדי שת"ל וחד כדי שר"ל כדי שת"ל לית ליה דנפיש מילי כדי שר"ל אית ליה הרי בהדיא דבגמ' רצה להשוות הקדש לשאר מילי לענין תכ"ד דאי כדעת רבינו מאי פריך שאני התם דהוי הקדש ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ועיין בהרב מש"ל מה שתי' יע"ש אך את זה ראיתי בספר מחנה אפרים הנדפס בקרב ימים בהלכות צדקה סימן ח' שכתב דלק"מ לדעת רבינו כד דייקינן שפיר בסוגי' שם דקאמר מ"ד תכ"ד כדבור דמי והאי עיוני הוא דקא מעיין דלפי דעתו ה"פ מ"ד תכ"ד כד"ד ולא חשבינן ליה נמלך אלא אמרינן עיוני הוא דקא מעיין בה מעיקרא והוי כאלו אמר ב' דברים ביחד ומתחילה כי אמר ה"ז תמו' עולה היה מעיין אם יאמר שלמים ג"כ ועדיין לא גמר בדעתו לעולה בלבד קמ"ל דתכ"ד לאו כדבור דמי והשתא פי' דשמעתין דמרובה הכי הוא דאי ר"י ס"ל בעלמא תכ"ד כד"ד כיון שהכל הוא דבור אחד אם כן גבי הקדש נמי נימא דהאי לאו נמלך הוא אלא עיוני קא מעיין עכת"ד: ולע"ד דבריו לא האירו דהא רבינו ז"ל בפ"ב דשבועות דין י"ז פסק דתכ"ד כד"ד אפילו בכדי ש"ת לרב ואם כן איך פסק כאן כר"י דאמר ואם בנמלך לא אמר כלום ואם נפשך לומר דרבינו מיירי בדידעינן ביה דנמלך דלא שייך לומר עיוני קא מעיין קשה דנמצא ג"כ דאשמיט רבינו דינא דמתניתין עוד בה דאם כן קשה דמאי פריך בגמ' דר"י אדר"י נימא דמתניתין דקאמר ונמלך ואמר תמורת שלמים לא אמר כלום איירי בדידעינן דנמלך בהדיא וכדקא מיירי רבינו וקמ"ל דבהקדש תכ"ד לאו כד"ד לכן נראה לע"ד לומר דלרבינו ז"ל קשיתיה קו' התוספות ז"ל שהקשו שם בפ' מרובה ד"ה וכי תימא דרב אחא מדפתי דאמר תכ"ד כד"ד אפילו בכדי ש"ת לרב כמאן דלרבנן לית להו תכ"ד כלל ור"י נמי בתלמיד לרב מודה דלאו כד"ד יע"ש ומכח זה הוצרך לומר דמאי דפריך דר"י אדר"י הוא על אופן זה דהא חזינן לר"י דאית ליה תכ"ד כד"ד אם כן לענין עדות אף ע"ג דלא דמיא לעלמא דאלו בעלמא אמרינן תכ"ד כד"ד לומר דכיון דתכ"ד חזר בו אמדינן דעתיה דמעיקרא נמי לא גמרו בדעתו והיינו דהדר ביה מיד אמנם לענין עדות לא שייכא הא כלל לומר תכ"ד כד"ד וכיון דאיתזמו אטביחה איפסלו אגניבה ולא מצינן למימר דאטביחה דאיתזום איתזום אגניבה דלא איתזום לא איתזום ונקטינן ליה לחצי דבוריה ועם כל זה חזינן לר"י דבהא נמי ס"ל תכ"ד כד"ד והיינו משום דס"ל דכיון דחשבינן ליה חד דבורא כיון דבטיל לי' מקצ' דבורי' בטיל ליה כול' דאי נקטינן לדבורי' כול' דבורי' נקטינן ולא לחצאין כיון דחד דבור' הוא ועיין ברש"י ז"ל והיינו דפריך בגמ' ומי אית ליה לר"י תכ"ד כד"ד (כלומר הכא לענין עדות) והתנן כו' הרי בהדיא דלענין הקדש ס"ל לר"י תכ"ד לאו כד"ד מטעמא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וס"ל לר"י דנקטינן לחצי דבוריה דאמר תמורת עולה ולא נקטינן לחצי דבוריה דאמר תמורת שלמים מטעם דאמירתו לגבוה כו' ואם כן ה"נ נימא הכי דנקטינן לדבורא קמא דגניבה ולא נקטינן לדבור' דטביחה כיון דאיתזמו אטביח' ואגניבה לא איתזמי ומשנינן ב' תכ"ד הוא חד אית ליה כלו' הכא איירי בתכ"ד דש"ר לתלמיד ותכ"ד דש"ר אית ליה אף לענין עדיות דלר"י לא מפלגינן בהכי והתם איירי בתכ"ד דכדי ש"ת לרב ותכ"ד דש"ת לית ליה לר"י אפי' בעלמא והשתא ניחא קושית התוספות ז"ל דרב אחא סבירא ליה כרבנן דר"י דע"כ לא פליגי עליה דר"י אלא לענין עדות ורבינו ז"ל לענין דינא פסק כותיה ולא מטעמיה אלא משום דאין חזרה בהקדש וכ"ת א"כ מנ"ל לרבינו ז"ל לומר דשאני הקדש משאר מילי הא ל"ק דהוכרח לומר כן מסוגיא דזבחים ד"ל ע"ב דקאמר ר"י התם דר"מ ור"י בהא פליגי דר"מ סבר מדהו"ל למימר תמור' עולה ושלמים וקאמר תמו' עולה תמו' שלמי' ש"מ מיהדר קא הדר ביה כו' יע"ש הרי בהדיא דר"מ ס"ל דחזרה לא מהני אפי' בכדי ש"ר לתלמיד דהא ודאי באומר הרי זה תמור' עולה תמור' שלמים ליכא שיהוי יותר מכדי שר"ל והיינו משום דאין חזרה בהקדש ועיין בס' מחנה אפרים ודוק ודע שמ"ש הרא"ש שם בפרק מרובה ולית הלכתא לא כר"מ ולא כר"י אלא קי"ל דאף בכדי ש"ת לרב תכ"ד כד"ד כונתו אליבא דר"י דכתיבנא לעיל דר"י ור"מ אית להו דחזרה לא מהני וס"ל להרא"ש דהיינו טעמ' דר"מ משום דס"ל בהא כר"י דתכ"ד לאו כד"ד ומש"ה כתב ולית הלכתא כר"מ ועיין בהרב מש"ל ה' שבועות פ"ב דין הנזכר שהביא דברי הרא"ש ז"ל וכתב ודבריו צ"ע ולע"ד לא ק"מ ואשתמיט מיניה סוגי' דזבחים דנראה בהדיא דהרא"ש אליבא דר"י קאי דקי"ל כותיה ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1d9ab572cc73d9e1e5e04fd2cac7341ab2858045
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,182 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Sacrificial_Procedure
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>וצריך </b>
+<b> הסומך לסמוך בכל כחו.</b> הנה התוס' ז"ל בפסחים דפ"ט ע"א ד"ה ואלו פסח לא בעי סמיכה כתבו וז"ל ס"ל סמיכה בכל כחו בעינן דאי לא בעינן אלא כל דהו לא הויא עבודה בקדשים ובאין דורשין פלוגתא דתנאי היא עכ"ל והנה הרואה יראה שדבריהם מן המתמיהין שהרי בפרק אין דורשין לא הוזכר שם פלוגת' דתנאי כלל אי בעינן סמיכה בכל כחו או לא דהכי אמרי התם אמר רמב"ח ש"מ סמיכ' בכל כחו בעינן דאי ס"ד לא בעינן סמיכה בכל כוחו מאי קא עביד ליסמוך ואדרבה מדפרכינן עלה מברייתא דקתני ר"י אומר בנות ישראל סומכות רשות משמע בהדיא דהא דרמב"ח דאמר בעינן סמיכה בכל כחו דכ"ע הוא דאל"כ מאי פריך אימא דר"י ס"ל דלא בעינן סמיכה בכל כחו. והנראה לי ליישב דבריהם הוא דמשמע להו דפלוגתא דתנאי היא משום דקשיא להו בסוגיא דהתם דקאמר אמר רבי יוחנן אל תהי שבות קלה בעינך שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות ונחלקו בה גדולי הדור ופריך עלה פשיטא כו' ומשני לאפוקי ממ"ד בסמיכה גופא פליגי קמ"ל בשבות הוא דפליגי דאמאי לא פריך עלה בגמרא וכי ר"י טעמא דב"ש אתא לאשמועינן כדפריך בגמר' בדוכתי טובא וכי טעמא דב"ש אתא לאשמועינן מש"ה ס"ל ז"ל דר"י ב"י דקאמר בשמעתין לקמן דפלוגתייהו דב"ש וב"ה בסמיכה עצמה היא אי שלמי חובה טעונין סמיכה או לא ולא מפרש לפלוגתייהו בתכף לסמיכה שחיט' כאידך תנא הוא משום דס"ל דלא בעינן סמיכה בכל כחו והלכך אפילו אי ס"ל לב"ש דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה מ"מ כיון דלא בעינן בכל כחו ליכא שבות כלל ואמאי קאמר דאין סומכין עליהן אלא בעי"ט משום הכי ס"ל לר"י ב"י דפלוגתא היא בעיקר הסמיכה עצמה אי טעונה סמיכ' אי לאו ומעתה היינו דאתא ר"י לאשמועינן שפיר לאפוקי מ"ד בסמיכה עצמ' הוא דפליגי ולא בעינן סמיכה בכל כחו קמ"ל דפלוגתייהו משום שבות ובתיכף לסמיכה שחיטה הוא דפליגי כאידך תנא ולעולם דכ"ע בעינן סמיכה בכל כחו ומאי דפריך בגמרא מברייתא דקתני ר"י אומר בנות ישראל סומכות רשות כו' ולא משני דר"י ס"ל דלא בעינן סמיכה בכל כחו היינו משום דר"י דקאמר נשים סומכות רשות קאמר הכא בשמעתין דפלוגתייהו דב"ש וב"ה בתיכף לסמיכה שחיטה הוא דפליגי ואם כן ע"כ דס"ל דבעינן סמיכה בכל כחו וכר"י ומשום הכי הוצרך לשנויי דא"ל אקפו ידייכו כנ"ל לפי חומר הנושא. עוד נראה לי לפרש דבריהם ע"ד אחר יותר נכון והוא ע"פ מ"ש הרב קרבן אהרן פ' ויקרא דמ"ג ע"ג דמתוך דברי רש"י בפרק כסוי הדם דפ"ה ע"א שכתב ורב יוסף לטעמיה דאמר נשים סומכות רשות ולא אמרי' עבודה עובדת בקדשים ה"נ לא אמרינן מחללת י"ט משמע דס"ל דמאי דקאמר ר"י נשים סומכות רשות היינו אפי' סמיכה גמורה בכל כחו ולא באקפויי ידא כמ"ש התוס' שם ולא אמרינן בסמיכה עבודה עובדת בקדשים שכך נתנה התור' לאנשים חובה והיא בעצמה מה שנתנה לאנשים רשות הן אמת שמסוגיא דפרק אין דורשין לא יתיישב כלל לפי זה דאם כן אמאי הוצרכו בגמרא לאוקומי מעשה דאבא אלעזר דא"ל אקפו ידייכו והלא לר"י סמיכה גמורה התיר ואין ראי' כלל מהמעשה דאדרבא הוי מעשה לסתור ותי' הרב ז"ל דההוא קרבן לא הי' לנשים חלק בהן אלא נשים מקריבין לחוד ולזה משום נחת רוח לנשים לא מפני שהי' קרבנן הוא דעבוד סמיכה ולזה מקשה בגמרא דאחר שאין הקרבן שלהן היכי שרינן לעבוד עבודה בקדשים מפני נחת רוח בלחוד ותי' דא"ל אקפו ידייכו כו' אמנם נשים המקריבות אם רוצות לעשות סמיכ' גמור כאנשים עושות לדעת ר"י ובהא פליגי דלדעת ת"ק אין עושין סמיכ' מפני שהיא עבודה בקדשים ואפילו להקפות לא שרינן להו כלל דלא ליתו לזלזולי בקדשים ויבואו לידי קלקול וע"ז מייתי ר"י ראי' לדבריו ממעשה דאבא אלעזר דבקרבן שאינו שלהם משום נחת רוח הוציאו העגל לעזרת נשים וסמכו עליהם סמיכ' קלה ומינה שאלו הי' הקרבן שלהם יסמכו סמיכה גמורה והוא היפך דעת ת"ק דאמר אין מניחין אותן לסמוך לא סמיכ' גמורה ולא סמיכ' קלה לאקפויי ידא את"ד ז"ל ע"ש וכתב עוד שם שמדברי התוס' בפ"ב דר"ה דל"ג ובפ' המוצא תפילין דצ"ו משמע שהן מפרשים כפי' רש"י ז"ל דפ' כסוי הדם דמ"ש ר"י נשים סומכות רשות היינו סמיכ' גמור' כל שהקרבן הוא שלהם וכן נראה דעת הר"ן ז"ל שכתב ברפ"ב דסוכה וז"ל ואיכא למידק כו' דהא ע"כ לא איפליגו התם בנשים סומכות רשות או לא אלא במצות עשה שיש בעשייתה צד איסור כשהוא שלא במקום מצוה כגון סמיכה שהוא סומך עליו בכל כחו ומשתמש בקדשים ומשום הכי למאן דלית ליה נשים סומכות רשות אסור דאיסורא קא עביד ע"כ הרי שכתב דבסמיכה בכל כחו הוא דפליגי ויש סעד לפי' זה ממאי דפריך בגמרא ואי ס"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח עבדי עבודה בקדשים דק"ק דאדפריך ממעשה דאבא אלעזר דקאמר לא מפני סמיכ' בנשים אלא כדי לעשות נחת רוח אמאי לא פריך מעיקר מילתיה דר"י דקאמר נשים סומכות רשות דאי ס"ד סמיכה בכל כחו בעינן היכי קאמר סומכות רשות הא הוי עבודה בקדשים אלא משמע דמדר"י גופה לא ק"ל דס"ל דכיון דקרבן הוה שלהם התורה נתנה להם רשות ולא הוי עבודה בקדשים וכמ"ש ומעתה נתבארו דברי התוס' ז"ל דמ"ש ובפרק אין דורשין פלוגתא דתנאי היא אין כונת' לומר דפלוגתא דתנאי היא אי בעינן סמיכה בכל כחו או לא דבהא ליכא מאן דפליג אלא כונת דבריהם ז"ל למ"ש בגמרא שם אלא משום סמיכה דמותר הפסח בעי סמיכה ואלו פסח לא בעי סמיכה דס"ל סמיכ' בכל כחו בעינן ומשו"ה לא מצי למיעבד סמיכה מס' משום דהוי עבודה בקדשים דאי לא בעינן אלא כל דהו לא הויא עבוד' בקדשים ואם כן ליעביד סמיכה מס' ואהא כתבו ובפ' אין דורשין פלוגתא דתנאי היא כלומר דסמיכה בכל כחו נמי איכא פלוגתא אי מצי למיעבד סמיכה בקרבן דלא בעי סמיכה דלר"י אף על גב דקרבן נשים לא בעי סמיכה אפילו הכי סומכות רשות בקרבן שלהם סמיכה גמורה ואין כאן משום עבודה בקדשים ומינה דבפסח נמי אף ע"ג דלא בעי סמיכה מצי למעבד סמיכה דומיא דנשים ואין כאן משום עבודה דקדשים דכי היכי דלר"י מעוטא דבנ"י סומכי' ואין בנות ישראל סומכות אינו אלא לרשות ה"נ מעוטא דממעטינן פסח מסמיכה אינו אלא לרשות וא"כ מ"ש בפסחים אלא משום סמיכה היינו לומר דההיא ברייתא ד"ה שנתערבו עורות פסחיהן אתיא כת"ק דר"י ואין תימא ממה שהן סותרים לדבריהם למ"ש בפ' כיסוי הדם שהרי כבר כתב הרב קרבן אהרן שמדברי התו' דר"ה ודעירובין נראה דס"ל כפרש"י כנ"ל: ובהא ניחא לי מ"ש רש"י ז"ל לקמן בשמעתין ד"ה ב"ש היא וז"ל דאמר מביאין שלמי' של י"ט שהן חובה ואין סומכין עליהם כו' וקסבר לא גמרינן שלמי חובה משלמי נדבה כו' ולא דחיא סמיכה דידהו י"ט כו' ע"כ ולפי הנראה דהוצרך רש"י לזה משום דק"ל דאם כן אמאי נקטו ב"ש וב"ה פלוגתייהו בי"ט הא בעלמא הוה ליה לאיפלוגי אי ש"ח טעונין סמיכה או לא מש"ה כתב דלב"ש לא דחיא סמיכה דידהו י"ט כלומר דהשתא משום הכי נקטו פלוגתייהו בי"ט לומר דבי"ט אין סומכין עליהן אף מתור' רשות משא"כ בחול דאף על גב דאין טעונין סמיכה מ"מ מתורת רשות מצי למעבד וכ"כ המאירי ז"ל בשיטה כ"י וז"ל לא נחלקו אלא על הסמיכה עצמה דלב"ש ש"ח אין טעונין סמיכה והוא לא יסמוך בי"ט אף מתורת רשות ע"כ ויש לתמוה עליו שהרי לב"ש כיון דש"ח אין טעונין סמיכה מאי אירייא י"ט אפי' בחול נמי לא מצי למעבד דהו"ל עבודה בקדשים אי ס"ל לרש"י ז"ל כמ"ש לעיל דלהך תנא דמפרש פלוגתייהו בשלמי חוב' אי טעון סמיכה או לא ס"ל דל"ב סמיכה בכל כחו א"כ בי"ט נמי ש"ד למיעבד סמיכה וכדאמרינן בחגיגה ש"מ סמיכה בכל כחו בעינן דאי לא בעינן בכל כחו מאי קעביד ליסמוך וא"כ מאי האי דכת' רש"י לא דחיא סמיכה דידהו י"ט דמשמע דבחול שרי למעבד ובי"ט לא אכן על פי האמור יש ליישב דרש"י ז"ל לשיטתיה אזיל דסבירא ליה דלר"י נשים סומכות רשות סמיכה בכל כחו ולא אמרינן עבודה עובדת בקדשים ואם כן לר"י כי היכי דנשים אע"ג דלא בעי סמיכה מצו למיעבד סמיכה ה"נ בש"ח לב"ש אע"ג דס"ל דאין טעונין סמיכ' מ"מ אי בעו למעבד עבדי אלא דבי"ט ס"ל לב"ש דאין סומכים אף מתו' רשות משום דהוה ליה משתמש בב"ח וא"כ מ"ש רש"י ז"ל לא דחיא סמיכה דידהו י"ט היינו אליבא דר"י דקי"ל כותיה כמ"ש התוספות בר"ה ובעירובין ומשום דק"ל אמאי נקטו פלוגתייהו בי"ט כמ"ש לעיל וע"פ האמור יש ליישב מה שהוקשה אצלי זה ימים על מ"ש רש"י בעירובין פרק מי שהוציאוהו דף נ' ע"א ד"ה והרי מעשר בהמ' שכתב וז"ל וכי קרא לשנים עשירי בבת א' אמרינן דחד מינייהו מעשר גמור דאמר רבא כו' ומה בין שלמים למעשר שהשלמים טעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק משא"כ במעשר והשתא דקרא בבת אחת ולא ידע הי עשירי גמור והי אחד עשר שנקרא עשירי תרוייהו בעו תנופה חזה ושוק ולבי אומר דאינו מברך על הסמיכה ועל התנופה דלא להוי ברכה לבטל' כו' עכ"ד: והדבר תמוה דאיך אפשר לעשות סמיכה בב' הא הוה ליה עבודה בקדשים דאכל חד מינייהו איכא לספוקי שמא מעשר הוא וקא עביד עבודה בקדשים וכמ"ש רש"י ז"ל בפסחים דף הנז' ד"ה בעי סמיכה גם בזבחים דע"ד פרכי' אמתני' דקתני קדש' בקדשי' מין במינו יקרב לשם מי שהוא והא בעי סמיכ' ופירש"י הא בעי סמיכ' בבעליו ולא ידעי' מאן נינהו ואם איתא דמצי לעשות סמיכ' מס' מאי קו' הא איתיה בתקנתא שיעשו שניהם מס' סמיכה על כל קרבן וקרבן דהשתא ממ"נ איכא סמיכה בבעלים אלא ודאי דסמיכה מס' לא אפשר למעבד משום דהוי עבודה בקדשים אכן ע"פ מ"ש הנה נכון דרש"י ז"ל לשיטתיה קאזיל דס"ל דלר"י דקי"ל כותיה דס"ל נשים סומכות רשות היינו אפי' סמיכה בכל כחו וליכא משום עבודה בקדשים משום דכך נתנה התורה לאנשים חובה ולנשים רשות וכמ"ש הרב קרבן אהרן וא"כ כי היכי דמיעוטא דבנ"י סומכין ואין בנו' ישראל סומכות אינו אלא לרשות וליכא משום עבודה בקדשים ה"נ מיעוטא דממעטינן מעשר מסמיכה אינו אלא לרשות וליכא משום עבודה בקדשים וההיא דפסחים דקאמר אלא משום סמיכה היינו לומר דההיא ברייתא ת"ק דר"י וכמ"ש לעיל מיהו לדידן דקי"ל כר"י אין כאן קפידא כלל והא דפריך בזבחים בפשיטות והא בעי סמיכה ולא משני דר"י היא דסבירא ליה נשים סומכות רשות התם שאני דכיון דהקרבן אינו שלו לא מצי למעבד סמיכה מספק דשמא אינו שלו והוי עבודה בקדשים וכההיא דאבא אלעזר שכתב הרב קרבן אהרן כנ"ל ודוק: ודע שמה שכתב רש"י דיקרבו שניהם ותרווייהו בעו תנופת חזה ושוק כו' אינו אלא לר"ש דסבירא ליה מביאין קדשים לבית הפסול אבל לרבנן דסבירא להו אין מביאין קדשים לבית הפסול ליתיה בתקנתא אלא ירעו עד שיסתאבו דהכי אמרינן התם בשלהי בכורות תני חדא ירעו ותני חדא יקרבו ל"ק הא דתניא ירעו רבנן כו' והא דתנייא יקרבו ר"ש היא דאמר מביאין קדשים כו' ויש לתמוה על התוס' ז"ל שם בד"ה עשירי שכתבו וז"ל רש"י הגיה בפי' כתב ידו דשניהם ירעו עד שיסתאבו לפי שאין מתן דמיה' שוה שהשלמי' טעונין מתן דמי' ומעשר מתנ' אחת כו' וצ"ע דזה דלא כמאן דאי לר"ש הא אמרינן דיקרבו ואי לרבנן דר"ש הא אמרי' התם דה"ט משום דאין מביאין קדשים לבית הפסול ולא משום מתנות הוא ומהתימה עליהם איך אשתמיט מנייהו סוגיא דבכורות וצ"ע ועיין בתוס' שם בבכורות ועיין בתוס' ז"ל פ' יה"כ דע"ד ד"ה אצטריך שנראה מדבריהם דס"ל דהא דנשים סומכות רשו' היינו דוקא באקפויי ידא כשיטתם ז"ל בפ' כיסוי הדם שכתבו וז"ל ובפ"ק דחגיג' דתניא זכורך ולא טומטום ופריך אצטריך קרא למעוטי ספיקא י"ל דהתם פריך משום דבלאו קרא הוה ידעינן דמס' לא לייתי דהיכי ליעביד לסמוך דילמא אשה היא וקא עביד עבודה בקדשים לא לסמוך גברא הוא וקא מבטל מצות סמיכה עכ"ל וכ"כ ברפ"ק דחגיגה יע"ש הנה מבואר דס"ל דהא דנשים סומכות רשות היינו באקפויי ידא דאי בכל כחו מאי פריך בחגיג' אצטריך קרא למעוטי ספיקא אימא דהך ברייתא ר"י היא דס"ל נשים סומכות רשות דהשתא אי לאו קרא הייתי אומר דלייתי מס' ויעשה סמיכה ממ"נ וכן ראיתי להרב ח"ה ז"ל בפ"ק דחולין דכ"ב ד"ה אצטריך שכתב כן וז"ל ואפילו למ"ד נשים סומכות רשות היינו באקפויי ידא אלא שמ"ש עוד שם וז"ל אבל בפר"א דמילה כתבו התוס' דאינו יכול לסמוך דהיכי נעביד מס' לא מייתי על תנאי דאם נקבה תהא עולת נדבה דלא ליהוי חולין בעזרה דהא עולת ראיה לא בעי סמיכה כי' והוא תמוה דבפ"ב דביצה וחגיגה מוכח דעולת ראיה נמי בעי סמיכה וכ"כ רבינו וצ"ע עכ"ל ואני תמיה עליו אדק"ל מהא דשמעתין ודחגיגה תיקשי ליה דברי התוס' עצמם דכיון דס"ל דעולת ראיה לא בעי סמיכ' איך כתבו דמס' לא מייתי על תנאי משום דאינו יכול לסמוך הא אדרבא היא הנותנת דכיון דעולת ראיה לא בעי סמיכ' לייתי על תנאי בלא סמיכ' דהשתא ממ"נ לא בעי סמיכה דאם נקבה היא קרבן נשים ל"ב סמיכ' דבני ישראל סומכי' ולא בנות ישראל ואם הוא זכר הוי עולת ראיה ולא בעי סמיכ' ולכן הדבר ברור שט"ס נפל בדבריהם וצ"ל דהא עולת ראיה בעי סמיכה וכונת' מבוארת למ"ש דאי עולת ראיה לא הוה בעי סמיכה הוה מייתי על תנאי בלא סמיכה כמ"ש אבל כיון דעולת ראי' בעי סמיכ' לא מצי מייתי על תנאי דהיכי ליעבוד ליסמוך דילמא נקבה היא והוי עבודה בקדשים לא ליסמוך דילמא זכר הוא והוי עולת ראיה ובעי סמיכה והיינו כמ"ש בפרק יה"כ וזה ברור אך אכתי ק"ל לדעת רש"י ז"ל דכפי דבריו נמצא דלהך תנא דס"ל דפלוגתייהו דב"ש וב"ה בשלמי חובה אי טעונין סמיכה או לא ס"ל נמי דה"ט דב"ש דאין סומכין עליהן בי"ט אף מתורת רשות היינו משום שבות דקא משתמש בב"ח ק' דא"כ היכי משני בגמ' התם בחגיגה לרבי יוחנן דאמר אל תהי שבות קלה בעינך שהרי סמיכ' אינו אלא משום שבות כו' דאתא לאשמועינן לאפוקי ממ"ד בסמיכה גופה פליגי קמ"ל דבשבות פליגי ואי כפי מ"ש רש"י הא למ"ד נמי דבסמיכה גופה פליגי ס"ל דטעמייהו דב"ש דאין סומכין עליהן בי"ט אפילו מתורת רשות היינו משום שבות דמשתמש בב"ח וא"כ היכי אשמועינן ר"י במאי דקאמר שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות דאתא לאפוקי ממ"ד בסמיכה גופה פליגי וי"ל דהך לישנא דקאמר ר"י שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות משמע דטעמייהו דב"ש אינו אלא משום שבות ואע"ג דטעונין סמיכה אפי"ה משום שבות גרידא גזרו עליו ואלו למ"ד בסמיכ' גופה פליגי וטעמייהו דב"ש דס"ל דאין סומכין בי"ט משום שבות היינו משום דס"ל דאין טעונין סמיכה אמנם אי הוה ס"ל דטעונין סמיכה ה"נ דהו' ס"ל דסומכין בי"ט אע"ג דאיכא שבות וכדס"ל לב"ה ומ"מ דברי רש"י שם בחגיגה סותרים למ"ש בשמעתין שכתב שם בד"ה לאפוקי ממ"ד בסמיכה עצמה פליגי ומאן דאסר לאו משום שבות אסר אלא משום דס"ל דלא בעו סמיכה כו' ויש ליישב בדוחק:<br><b> ועוד </b> נראה לי לפרש דבריהם על דרך אחר והוא הנכון בעיני דמ"ש בפ' אין דורשין פלוגתא דתנאי היא לא קאי אמ"ש שם ס"ל סמיכה בכל כחו בעינן אלא כונת דבריהם הכי אזלי דרצו להוכיח דמאן דתריץ התם בפסחים אלא משום סמיכה דאלו פסח לא בעו סמיכה כו' ע"כ ס"ל דסמיכה בכל כחו בעינן וכדס"ל לרמב"ח בפ' אין דורשין ומש"ה קאמר דמס' לא מצי למיעבד סמיכה דהוי עבודה בקדשים דאי לא בעינן אלא כל דהו לא הויא עבודה בקדשים ואם כן אכתי ליעביד סמיכה מס' ולזה כתבו בפרק אין דורשין פלוגתא דתנאי היא כונתם לומר דזה שכתבו דבסמיכה כל דהו לא הויא עבודה בקדשים ומצי למיעבד סמיכה מס' בפ' אין דורשין פלוגתא דתנאי היא אי בסמיכה כל דהו דהיינו באקפויי ידא איכא משום עבוד' בקדשים או לאו לפום מאי דמסיק דאמר להו אקפו ידייכו דלת"ק דר"י אפי' באקפויי ידא איכא איסורא משום דמחזי עבודה בקדשים ולר"י באקפויי ידא שרי ואם כן כיון דפלוגתא דתנאי היא לא הול"ל התם בפשיטות אלא משום סמיכה כו' אלא הוה ליה לסיים ולומר הא מני ת"ק דר"י היא דס"ל דבאקפויי ידא איכא איסורא משום דמחזי כעבודה בקדשים אלא משמע ודאי דלמאי דתריץ התם אלא משום סמיכה ס"ל דסמיכה בכל כחו בעינן דהשתא ההיא בריית' אתייא ככ"ע כנ"ל נכון כל זה כתבתי ליישב דברי התוס' דפסחים: האמנם מצאתי להתוס' ז"ל בר"פ מצות חליצה ד"ה ואין ב"ד שקול שכתבו וז"ל וי"ל דהתם נמי איכא פלוגתא אי בעינן סמיכה בכל כחו או לא כו' ע"ש וא"כ ע"כ צ"ל כדרך הראשון שכתבתי כנ"ל: גרסינן בירושלמי בפרק אין דורשין אמר ר"י בר בון רשב"ל הוה עבר קומי סדרא כו' הדין פסוקא ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' למחרת היום ההוא מאן דמפסיק ליה כב"ש מאן דקרא כולה כב"ה ניחא עולות למחרת היום שלמים למחרת היום ואין שלמים באין כבית שמאי אמר ר"י בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננים והקריבו למחר ע"כ ע"ש בפי' הרב שדה יהושע ז"ל וראיתי להרב מש"ל ז"ל ה' אבל פ"ג הלכה ט' שכתב וז"ל ובעיקר דברי ר"י שאמר לפי שדוד מת בעצרת היו כל ישראל אוננים והקריבו למחר אני תמיה דאם כונתם היא מההיא דאמרינן פרק אלמנה נזונת אותו היום שמת רבי בטלה כהונה וכתב רבינו נשיא שמת הכל מטמאין עליו אפילו כהנים כו' אם הדבר כן ת"ל שהכל היו טמאי מת ואם כן איך הקריבו למחר הא בעי הזאה ג' וז' וכי תימא דלמחרת לאו דוקא אלא הכונה היא ביום הז' לאחר שהזו וטבלו הביאו שלמים ואכלו אותם לערב גם זה לא יתכן שהרי התוס' פרק תמיד נשחט עלה דההיא דאמרינן ערל וטמא משלחין קרבנותיהן הקשו דטמא איך משלח והא בעי סמיכה כו' ותי' דמיירי בעופות ואם כן אף ביום הז' לאחר שהזה וטבל עדיין הוא טמא וחייב כרת על ביאתו וכי תימא דעולות אלו היו עופות גם זה לא יתכן שהרי מילתא דפשיטא דעולות אלו לא היו נדרים ונדבות דלכ"ע אין קרבין בי"ט אלא עולת ראיה היא ועולת ראיה אינה באה מן העוף ואף לדעת רבינו דס"ל דעולת ראי' באה מן העוף מ"מ אכתי שלמים לא משכחת לה דהא שלמים לעולם אינם באין מן העוף וכי תימא דשלמים אלו היו ממעשר בהמה דלא בעי סמיכה גם זה לא יתכן דהא מדברי הירושלמי משמע דבעי לאוקומי קרא כב"ש ולב"ש אף שלמי חגיגה אינם באין מן המעשר כדאיתא בפ"ק דחגיגה ד"ז ואולי נאמר דשלמים אלו היו שלמי שמחה דלכ"ע באין מן המעשר את"ד יע"ש והנה מה שהקשה הרב ז"ל מדברי התוס' בפ' תמיד נשחט שכתבו דההיא דערל וטמא כו' נראה דלק"מ שהרי התוס' ז"ל פרק כל הגט דכ"ח ע"ב ד"ה והא ובזבחים דע"ד ע"ב כתבו דדוקא היכא דיכול לקיים מצות סמיכה שיביאנה הוא עצמו אין לו לעשות בלא סמיכה אמנם היכא שאין תקנה אחרת לאותן קרבנות אלא שיקרבו בלא סמיכה טוב להקריבן בלא סמיכה ממה שנאמר ימותו כולם והביאו ראיה מההיא דפ"ב דקדושין בהמה שנמצאת בין ירושלים כו' וכתבו עוד דההיא דערל וטמא איירי כגון שאין לו תקנה להמתין שמתו אחיו מחמת מילה וטמא כגון זב ומצורע שאין רפואתו תלוי' בו כו' ע"ש אם כן נראה ודאי שאף התוס' ז"ל פרק תמיד נשחט שתי' דההיא דערל וטמא איירי בעופות אזלי ומודו למ"ש בפ' כל הגט ובזבחים דהיכא דאין לו תקנה יכול להקריב בלא סמיכה וכמו שהכריחו מההי' דפ"ב דקדושין אלא שמה שהוכרחו לומר דמיירי בעופות היינו משום דסתמא קתני ערל וטמא משלחין קרבנותיהן ומשמע להו דמיירי בכל עניין אע"ג דאיכא בתקנתא לערל עד שימול ולטמא עד שיטהר אם כן איכא למימר שפיר דלמחרת היום לאו דוקא אלא ליום הז' אחר שהזו וטבלו הביאו שלמים ומשום סמיכה אין קפידא כיון דליתיה בתקנתא ולא אפשר בלאו הכי ויכולים להקריבם בלא סמיכה גם מ"ש דעולות אלו היו עופות לא ידענא מאי קאמר שהרי קרא בהדיא כתיב ויזבחו לה' כו' למחרת היום ההוא פרים אלף אלים אלף ואולי דס"ל להרב דפרים אלף דכתיב בקרא לא הקריבו ביום הז' אלא מז' ואילך ולא קאי אלמחרת היום דכתיב לעיל מיניה וזה ודאי דוחק דכל כי האי הי"ל להרב ז"ל לפרש ובר מן דין קשה דהא קרא אזבחים כתיב ועופות לאו בכלל זבחים הם כדאיתא פרק פרת חטאת דקי"ט ואף למ"ש מרן בריש ה' חגיגה דעופות בכלל זבחים לא כתבו כן אלא בזבחים האמורים במשנה ובברייתא אבל בזבחים דכתיבא בקרא דייק טפי ולכ"ע עופות לאו בכלל זבחים וכבר כתבתי שם בזה באורך גם מ"ש עוד וכי תימא דשלמי' אלו היו ממעשר בהמה כו' שמעתי מהחכם השלם רב ועצום כמוהר"י אשכנזי ז"ל דלא קשיא מידי שהרי לב"ש ס"ל דשלמי חגיגה אינם טעונין סמיכה משום דלא ילפי שלמי חגיגה משלמי נדבה וכדאמרי' בפ"ב דביצה ואף לר"י דס"ל התם דלא נחלקו ב"ש וב"ה על הסמיכה עצמה שצריך אלא על תכף לסמיכה שחיטה דב"ש ס"ל דלא בעי' תיכף לסמיכה שחיטה וב"ה ס"ל דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה מכ"מ כיון דס"ל לב"ש דלא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה משכחת לה סמיכה בטמאים דסמיך מאבראי וכדאמרינן בהדייא בזבחים דל"ב אמר ר' אדא בר אהבה סמיכ' אשם מצורע דאורייתא ותיכף לסמיכ' שחיט' דרבנן מתיבי וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים אף שחיטה בטהורים ואי אמרת לאו דאורייתא בטמאים נמי משכחת לה דסמיך מאבראי וכ"כ רש"י ז"ל בראש הסוגי' דמאי דבעינן סמיכה בטהורים הוא משום דכתיב ושחט לפני ה' וכיון דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה אין סמיכה מבחוץ ושחיטה מבפנים ואף למ"ש התוס' שם בד"ה מאי שנא דה"ט משום דבסמיכה גופא כתיב לפני ה' כבר כתבו שם דלמ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה ע"כ מאי דבעינן סמיכה בטהורים הוא משום דבעינן תיכף לסמיכה שחיטה דאי משום לפני ה' אפשר דמעייל ידה וסמיך וא"כ איכא למימר דר"י בר בון דקאמר דוד מת בעצרת והוו כל ישראל אוננים ס"ל דביאה במקצת ל"ש ביאה וכיון דס"ל לב"ש דלא בעינן תיכף לסמי' שחיטה משכחת לה סמיכה בטמאין דסמיך מאבראי גם במ"ש עוד הרב הנז' ושמא י"ל דלעולם ישראל לא נטמאו דאף דיש לדוד דין נשיא מ"מ משום המצוה דחל חיובא עליהם דהיינו מצות ראיה וחגיגה בשמחה אם היו מטמאים לא היו מתבטלות מצות אלו מש"ה לא נטמאו ומה שלא הקריבו באותו יום הוא מדין אונן שהרי סיים רבינו וכן הכל אוננין עליו כו' הקשה ה"ה הנז' מהא דגרסי' בפסחים ד"ע דאיבעי' לן התם לבן תימא אי יש בחגיגה משום שבירת עצם או לא ובעי למפשטא מדתניא סכין שנמצאת בי"ד שוחט בה מיד בי"ג שונה ומטביל קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל מני אלימא רבנן מ"ש סכין כו' קופיץ נמי הא חזי לחגיגה אלא לאו דבן תימא וש"מ יש בו משום שבירת עצם ומשני לא לעולם רבנן וכגון שבא בטומאה ופריך ס"ס מנא ידעי ומשני דמיית נשיא כו' ופרש"י דמיית נשיא ומצוה לכל ישראל להתעסק בו הרי דאע"ג דמתבטלין ממצות ראיה וחגיגה ושמחה אפילו הכי חייבין להתעסק בו הפך ממ"ש הרב ז"ל ולהא ודאי יש ליישב ולומר דע"כ לא כתב הרב ז"ל דכיון דהוו מתבטלין ממצות ראיה וחגיגה מש"ה לא נטמאו לו אלא דוקא כגון ההיא דדוד מת בעצרת דמשהאיר היום כבר נתחייבו במצות אלו ומשום הכי כיון דחל חיובא עלייהו קודם מיתת דוד תו לא פקעי מנייהו ומש"ה לא נטמאו לו וכמו שדקדק הרב ז"ל בלשונו דאפילו יש לדוד דין נשיא מ"מ משום המצוה דחל חיובא עליהם כו' אמנם בההיא דפסחים מיירי דמייתי נשיא בי"ד קודם חצות כיון דאכתי לא מטו זמן חיוב שלמי חגיגה בהא ודאי מודה הרב דחייבין להטמא לו וזה פשוט עוד כתב הרב הנזכר וז"ל אלא שעדיין לא נתקררה דעתי בכ"ז שהרי י"ט היה ובי"ט ליכא לא אנינות ולא אבילות כו' והנראה אצלי הוא דאף שאין אנינות במועד מ"מ אסור לאכול בקדשים משום טירדא וכדאמרינן בפ"ק דיומא די"ד שהקשו וכי האי גוונא מי חייל עליה אנינות והא מיגרשה ותי' נהי דאנינות לא חל עלה אטרודי מי לא מטרידנה והנה מסוגיא זו יש ללמוד דענין אונן של תור' דהיינו לאסור לאכול בקדשים הוא אף שמת בשבת שהרי שם הקשו ומי גזר ר"י שמא יאכל והתנן ר"י אומר אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות אשתו ואי מתה אשתו עביד עבודה ולא גזר ר"י הרי דאף שמת ביוה"כ ס"ל לתלמודא דאיכא איסורא באכילת קדשים כו' וכן למדנו שאף מי שאין עליו חובת אנינות כגון התם דמגורשת היא למפרע מכל מקום משום טירדא אסור באכילת קדשים ואף שהוא י"ט כו' הן אמת שדין זה דטירדא אוסר בא"ק כעת לא מצאתי אותו בדברי רבינו ולא ידעתי אם איסור זה הוא מדרבנן וכעת הדבר צריך תלמוד את"ד ז"ל: והנה מה שכתב דאף שאין אנינות ביו"ט מכל מקום אסור באכילת קדשים והכריח הדבר מסוגי' דפ"ק דיומא אינו אלא לפרש"י ז"ל דכי משני בגמ' אטרודי מי לא מטריד היינו לומר דמשום טירדא אסור לאכול בקדשים דבעינן שמחה וגדולה כדכתיב לך נתתים למשחה אם כן מוכח בהדיא דאף שמת ביוה"כ אסור לאכול בקדשים משום טירדא אמנם לפי מה שפירשו התוס' ישנים שם דכי משני אטרודי מי לא מטריד לאו היינו משום דאסור לאכול בקדשי' דבעינן למשחה וגדולה כפירוש רש"י דאם כן מי שטבעה ספינתו בים ה"נ דיהא אסור אלא הכי פריך וכה"ג מי חל עליו אנינות כו' ואפי' הוה שייך למגזר ביוה"כ שמא יאכל אע"ג דכ"ע לא אכלי הכא לא שייך למגזר דלאו אונן הוא ומשני נהי כו' איטרודי מי לא מיטריד וכיון דמצטער על כך הילכך אי הוה שייך למיגזר הוה פריך שפיר דנגזור שמא יאכל ביה"ך והוא אסור משום יה"ך נראה דאין ראיה מכאן כלל דאיכא למימר דהכי פריך ומי גזר ר"י שמא יאכל והתנן כו' לאו היינו משום אנינות דכיון שמת ביה"כ אין כאן אנינות אלא הכי פריך דכי היכי דגזר ר"י בכ"ג אונן שאינו עובד כל היום גזירה שמא יאכל ה"נ ניגזור הכא דאע"ג דאין דין אנינות ביה"ך מ"מ כיון דמצטער עליה חיישינן שמא יאכל ולאו אדעתיה ואסור משום יוה"כ וכי פריך בגמ' וכה"ג מי חל עליו אנינות הא מגרשה כו' ולא אסיק אדעתיה טעמא דאיטרודי מי לא מטריד ה"ה דהוה מצי למפרך משום דאין אנינות ביוה"כ דכיון דלא חל עליה דין אנינות לא גזרינן משום מאי דס"ד השתא אלא דעדיפה מינה קפריך דהא מיגרשה וקיימא ואין כאן דין אנינות כלל דמשום דאין אנינות ביה"כ לא ק"ל משום דכיון דהא מיהא אשתו היא ומצטער עליה אע"ג דאין דין אנינות נוהג ביה"כ איכא למיגזר שפיר שמא יאכל ולאו אדעתיה אלא מיהו משום דהא מיגרשה וקיימא ק"ל דכיון דמגורשת היא למפרע לא שייך למיגזר שמא יאכל שהרי לאו אשתו היא והו"ל כשאר כ"ג ביה"כ דלא חיישי' שמא יאכל ואהא משני נהי דמיגרשה וקיימא איטרודי מי לא מיטריד דכיון דלא גירשה אלא על תנאי ולצורך שניה אכתי חביבותיה גבה ואית לן למיחש שמא יאכל ולאו אדעתיה וכן צ"ל ע"כ אף לדעת הרב מש"ל שהרי כתב דאע"ג דאין אנינות במועד מ"מ אסור לאכול בקדשים משום טירדא ואם כן תקשי לפום ס"ד דמקשה דפריך וכה"ג מי חל עליה אנינות כו' ולא אסיק אדעתיה טעמא דאיטרודי מי לא מיטריד אמאי לא פריך מטעמא דאין אנינות ביה"כ ואי ס"ל דמשום טירדא אסור לאכול בקדשים א"כ מאי קא ק"ל וכה"ג כו' הא אע"ג דאין כאן אנינות משום טירדא אסור אלא עכ"ל דאף לפום ס"ד דמקשה ודאי קים ליה האי סברא דמשום טירדא אסור לאכול בקדשים ומש"ה לא ק"ל מטעמא דאין אנינות ביוה"כ אלא דהוה ס"ל דכיון דלמפרע היא מגורשת אין כאן טירדא כלל והו"ל כשאר כ"ג ביה"כ וכמ"ש ומ"מ נראה שהדין דין אמת אף לפי פי' תוס' ישנים דאע"ג דקיימא לן דאין אנינות במועד אינו אלא לענין אנינות של דבריהם דהיינו שהוא אסור לאכול בשר ויין לא גזרו חכמים בשבת וי"ט: אמנם לענין אנינות של תורה אפי' בי"ט ושבת יש דין אנינות עליו ואסור לאכול בקדשים ולא משום טעמא דטירדא כמ"ש הרב ז"ל וראיה מדתנן בפסחים בפרק האשה דצ"א אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים ואמרינן עלה בגמ' דקסבר אנינות לילה דרבנן והשתא אם איתא דאף לענין אנינות של תורה אין אנינות במועד למה לי למימר טעמא משום דאנינות לילה מדרבנן ת"ל דאין אנינות בי"ט ומתני' היכי קתני אבל לא בקדשים הא כיון דאין אנינות במועד אמאי אסור לאכול בקדשים ולומר דמתני' איירי בפסח ב' זה ודאי דוחק גדול אלא מוכח ודאי דלענין אנינות של תורה אפי' במועד יש דין אנינות עליו: גם מאי דמספ"ל להרב ז"ל אי דין זה דטירדא אוסר בקדשים לדעת רש"י אם הוא מדאורייתא או מדרבנן לא ידענא מאי קא מספ"ל שהרי לדעת רש"י ז"ל שפי' דכי משני איטרודי מי לא מיטריד היינו משום דטרוד אסור לאכול בקדשים עכ"ל דס"ל דטירדא אוסר בקדשים מדאורייתא דאי דרבנן מאי משני הא כיון דאין איסורו אלא מדרבנן לא גזר ר"י שמא יאכל מידי דהוי אאנינות לילה דס"ל לר"י דכיון דאנינות לילה דרבנן כהן גדול אונן מקריב בלילה משום דהוה ליה גזרה לגזרה וכמ"ש התוס' בד"ה שאינו עובד ורש"י בד"ה גזרינן שמא יאכלו אם כן אכתי הדרא קושיא לדוכתא וכה"ג מי חיילה כו' וכיון דאינו אלא מדרבנן לא גזר ר"י וא"ל הכא שאני דגזרינן שמא יאכל ונמצא פוגע באיסור תורה דאוכל בי"ה דא"כ לא הוה ליה לרש"י למיהב טעמא משום דטרוד אסור בקדשים שהרי טעם זה אינו מעלה ומוריד כלל אלא מוכח דטירדא אוסר באכילת קדשים מדין תורה כנ"ל ודוק:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>חטאת </b> <b> ואשם כו' ואינם באים בנדר ונדבה.</b> עיין מ"ש רש"י ז"ל פ"ק דנדרים ד"ו ד"ה אם מחויב כו' וז"ל שאם אמר הרי זה עלי חטאת אע"ג דלא היה מחויב כו' דבריו קיימין והוא תימא דהא קי"ל דאין חטאת בא בנדבה ועיין בהרמ"ע מפאנו סי' [כ"ו] וראיתי למורי הרב ז"ל בס' לשון למודים בהלכות נדרים סי' קי"ג תי' משם מוהר"י אירג"ס ז"ל דס"ל לרש"י דהא דאין חטאת בא בנדבה היינו דוקא לענין שלא להקריבו לקרבן חטאת אבל לענין שתחול קדוש' חטאת על הבהמה ודאי דנידר ונידב הוא ולמיתה אזלה והביא סמוכות לזה ממ"ש רש"י בתמור' דקכ"ו ע"ש באורך וי"ל לפי דבריו מהא דאמרינן בתמורה דקי"ו ר"י אומר ה' חטאות מתות ולד חטאת כו' ואם איתא שש חטאות מתות הו"ל לר"י למתני ותו דהתם אמרינן ד' נתנו להם והעמידום על ה' ר' נתן אומר אחת נתנו להם והעמידום על חמש ואם איתא העמידום על שש הול"ל וי"ל דברייתא לא קחשיב אלא במי שמחוייב חטאת גמור הראוי להקרבה אלא שבא הלכה למשה מסיני ומיעטינהו משא"כ במי שאינו מחויב חטאת דהא פשיטא להו דלא חזי להקרבה כיון שאין חטאת בא בנדבה והילכך למיתה אזלה והל"מ כי אתא דוקא אהני חמשה הוא דאתא דההיא פשיטא ודאי דאזלה למיתה ובהכי י"ל מה שראיתי מקשים משם הרב כמוהר"ר אפרים פישיל ז"ל דאיך אפשר להסתפק בולד חטאת שהיא אחת מחמש חטאות אם היא אחת מהם שנאמרה למשה מסיני שהרי אמרינן בתמורה דקי"ח ע"א דהל"מ כל שבחטאת מתה באשם ירעה והשתא אם אחת שנאמרה למשה מסיני היא ולד חטאת באשם לא משכחת לה כה"ג שאין אשם בא אלא מן הזכרים ולפי האמור ניחא דהל"מ אצטריך למי שאינו מחויב חטאת ואמר ה"ז חטאת דפשיטא לן דלמיתה אזלה באשם ירעה ודוק:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>אחת </b>
+<b> נדרים ונדבות כו' אינו עובר בל"ת עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה.</b> כתב מרן ואף על גב דסתם מתני' בפ"ק דר"ה כר"ש לא חש לה רבינו כו' ועוד דמשמע דרבא ס"ל הכי וסתם ספרי כת"ק דברייתא יע"ש וראיתי להרב ל"ח בפ"א מה' חגיגה שהקשה עמ"ש רבינו שם דין ז' וז"ל ודבר זה מפי השמועה נלמד שחג השבועות כחג המצות לתשלומין כתב ז"ל נראה דדרשא זו היא הנאמרת בפ"ק דחגיגה די"ז ומנין לעצרת שיש לו תשלומין כל ז' שנאמר בחג המצות ובחג השבועות מקיש חג השבועות לחג המצות מה חג המצות יש לו תשלומין כל ז' אף חג השבועות כו' וקשה דבפ"ק דר"ה ד"ה אפליגו תנאי בבל תאחר ואמרו שם דר"מ וראב"י דסבירא להו דברגל א' או בב' רגלים עובר בבל תאחר דרשי להך הקישא דחג המצות וחג השבועות לכדר"א אמר ר' אושעיא דאמר עצרת יש לו תשלומין כל ז' ופריך עלה בגמרא ות"ק ור"ש דדרשי האי קרא לבל תאחר דבעינן ג' רגלים תשלומין דעצרת מנ"ל ומשני נפ"ל מדתני רבא בר שמואל אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש מנה ימים וקדש עצרת כו' ואם כן כיון דרבינו פסק כת"ק דר"ש דהיכא דעבר עליו ג' רגלים עובר בבל תאחר ודריש לקרא לבל תאחר ע"כ תשלומין לעצרת נפ"ל מדתני רבה בר שמואל ואם כן איך כתב רבינו דרשא דר' אושעיא דלא אתי אלא אליבא דר"מ וראב"י ושמא מ"ש רבינו חג השבועות כחג המצות לאו מהאי קרא קאמר ליה אלא מדרשא דרבה בר שמואל וזה דוחק ועוד מה נעשה לסמ"ג ז"ל שכתב בעשין רכ"ח הך דרשא דר' אושעיא ובלאוין סימן של"א פסק כת"ק דר"ש יע"ש שהניחו בצ"ע וכן קשה לדעת הרע"ב דבפ"ק דר"ה פסק הלכה כת"ק דר"ש דבעינן ג' רגלים ואלו בפ"ק דחגיגה משנה ז' כתב דעצרת יש לו תשלומין מדרשא דר' אושעיא ולע"ד נראה ליישב ולומר דלרבינו ז"ל קשיתיה דכיון דהלכה כת"ק דר"ש וכמו שהכריח מרן ז"ל לדעת רבינו אם כן היכי דריש ר' אושעיא לקרא דחג המצות לתשלומין עד עצרת ואליבא דר"מ וראב"י דלית הלכתא כוותייהו ותו דהא דרבי אושעיא משמע דהלכתא היא דבפ' ואלו מגלחין דכ"ד ע"ב אמרינן דרש רב ענני בר ששון יום א' לפני עצרת ועצרת הרי כאן י"ד שמע ר' אמי איקפד אטו דידיה היא דר"א אר' אושעיא דאמר מנין לעצרת כו' משמע דהא דר' אושעיא הלכתא היא דאל"כ הו"ל לאתויי מדרש' דרבה בר שמואל דאתי אליבא דת"ק דר"ש דהלכתא היא ולא דרשא דרבי אושעיא אלא משמע בהא דרבי אושעיא אתיא נמי כת"ק דר"ש והיינו משום דרבינו ז"ל גריס כגי' ר"ח ז"ל שכתבו התוספות ז"ל בפ"ק דר"ה ד"ה ואין צריך לומר חג הסוכות שבו הכתוב מדבר ולמה נאמר לומר שזו היא אחרון זו היא גי' הקונטרס כו' ור"ח גריס אין צריך לומר בחג המצות דבו פתח הכתוב תחילה ולמה נאמר לומר שזה ראשונה עכ"ל וא"כ איכא למימר דאע"ג דת"ק דריש ליתורא דחג המצות וחג השבועות לבל תאחר מ"מ אכתי ק"ל קו' ר"ש דקאמר אצ"ל בחג המצות שבו פתח הכתוב תחילה ואפילו שהזכירן לג' רגלים לבל תאחר מ"מ כיון דכתיב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך בחג השבועות ובחג הסוכות ממילא ידעינן דבחג המצות מדבר דבו פתח הכתוב תחילה ואם כן אייתר ליה חג המצות לת"ק דר"ש להיקשא לומר מה חג המצות יש לו תשלומין כל ז' אף חג השבועות כן ותלמודא דפריך ות"ק דר"ש תשלומין לעצרת מנ"ל ומשני נפ"ל מדרבה בר שמואל כו' ולא משני דלת"ק דר"ש נפ"ל מיתורא דחג המצות איכא למימר דה"ה דהוה מצי לשנויי הכי אליבא דת"ק דר"ש אלא דכיון דלר"ש צ"ל ע"כ דנפ"ל מדרבה בר שמואל משום הכי משני חד שנויי לתרווייהו ואפילו לכשת"ל דקו' ר"ש לא חשיב ליה לת"ק וס"ל דכיון דקרא אצטריך למכתב בהדיא חג השבועות וחג הסוכות לבל תאחר כתיב נמי חג המצות בהדיא אגב אינך אפי"ה לא קשיא לת"ק תשלומין לעצרת מנ"ל דנפ"ל מדרבה בר שמואל מיהו קושטא דמילתא דהך דרבי אושעיא אתי כתנא קמא דר"ש וכדמוכח סוגי' דמ"ק וכמ"ש וא"ת אם איתא דלת"ק דר"ש אייתר ליה חג המצות להיקשא לומר דעצרת יש לו תשלומין כרבי אושעייא א"כ מנ"ל דקרא אתא לבל תאחר דבעינן ג' רגלים אימא דכול' קרא להא דרבי אושעייא הוא דאתא י"ל דס"ל לתנא קמא דאי עיקר קרא להכי הוא דאתא אם כן חג הסוכות למה לי למיכתב אלא מוכרח דקרא אתא לבל תאחר ותרווייהו שמעינן מיניה וס"ל לת"ק דלענין לינה לא בעינן היקשא לומר מה חג המצות טעון לינה אף חג הסוכות טעון לינה משום דנפ"ל מקרא דופנית בבקר וכמ"ש התוספות בפ"ב דחגיגה די"ז ע"א ד"ה אפילו חג הסוכות וליכא לאקשויי דאי משום יתורא דחג הסוכות הוא דיליף ת"ק דר"ש דקרא אתא לבל תאחר אם כן מנ"ל דבעינן ג' רגלים נימא דבחג הסוכות דוקא הוא דעובר בבל תאחר וכדס"ל לראב"ש י"ל דס"ל כת"ק דכיון דקרא בחדא מחתא מחתינהו לחג המצות וחג השבועות דחיקא מילתא לומר דחג הסוכות כתיב לענין בל תאחר וחג המצות וחג השבועות לענין תשלומין גרידא משום הכי ס"ל דכולהו כתיבי לענין בל תאחר אלא דילפינן מיניה תשלומין דעצרת מיתורא דחג המצות כנ"ל: ודרך אגב ראיתי לבאר מ"ש התוספות בפ"ק דר"ה ד"ה ג' רגלים כסדרן וז"ל ומתני' דניסן ר"ה ר"ש היא והכי אמרינן לקמן יע"ש שדבריהם ז"ל לעין הקורא כל אשר בתוכו תמה שהרי בהדיא אמרינן התם נ"מ לעבור בבל תאחר ור"ש היא כו' ולא עוד אלא שהוצרכו להביא עצות מרחוק מדאמרינן לקמן ומשמע שכונתם למ"ש בגמ' ד"ז ע"ב באחד באלול ר"ה למעשר בהמה מני ר"מ היא כו' ולרגלים מני ר"ש היא כו' ואשר אני אחזה לפ' שבאו לאפוקי דלא נימא דמאי דקאמר בגמ' נ"מ לבל תאחר ור"ש היא לאו דוקא ר"ש אלא כראב"י נמי מצי אתי דאיכא למימר דראב"י לא פליג אר"ש אלא אמאי דקאמר דבעי' ג' רגלים כסדרן קאמר איהו דבב' רגלים עובר מיהו למאי דס"ל לר"ש דבעי' כסדרן וחג המצות תחילה בהא מודה ליה לר"ש ומאי דקאמר תלמודא ר"ש היא היינו משום דבדברי ר"ש מפורש בהדיא הכי ואיהו הוא מאריה דהאי שמעתתא קאמר דר"ש היא ואהא באו לאפוקי פי' זה וכתבו ומתניתין דניסן ר"ה ר"ש דוקא היא ולא ראב"י דלראב"י לא בעינן כסדרן והביאו ראיה מדאמרינן לקמן והיינו ממאי דפריך בדף ז' באחד באלול כו' מני ר"מ היא כו' ולרגלים מני ר"ש היא אימא סיפא ר"א ור"ש אומרים בא' בתשרי רישא וסיפא ר"ש ומציעתא ר"מ היא כו' ואם איתא מאי ק"ל אימא דרישא ראב"י היא ולא ר"מ אלא משמע דלראב"י לא בעי כסדרן ואפשר עוד שכוונו כמ"ש והכי אמרינן לקמן למאי דפריך בגמרא דף ד' ע"ב ור"ש וראב"י האי בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות מאי דרשי ביה ומשני מבעי להו לכדר"א כו' ואם איתא מאי פריך לראב"י הא לראב"י אצטריך חג המצות וחג השבועות למדרש דבעינן כסדרן וחג המצות תחלה אלא משמע ודאי דלראב"י לא בעי כסדרן ואי קשיא לך הא אכתי לתלמודא גופי' תקשי מנ"ל דלראב"י לא בעי כסדרן אדפריך וראב"י האי בחג המצות מאי דריש ביה י"ל דס"ל לתלמודא דאם איתא דלראב"י ס"ל דבעינן כסדרן מקרא דחג המצות ודריש ליה לקרא לבל תאחר אם כן הול"ל דבעינן ג' רגלים כר"ש ואע"ג דכתיב במועדיכם ומיעוט מועדים שנים מ"מ כיון דאיכא קרא דגלי בהדיא דבעינן ג' רגלים לא אמרינן מיעוט מועדים שנים אלא משמע ודאי דראב"י לא דריש קרא דחג המצות לבל תאחר ומשום הכי פריך דמאי דריש ביה כנ"ל ודוק:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האומר </b>
+<b> כו' ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו שתהיה שלמים חזר כו' שאין חזרה בהקדש ואפילו תכ"ד כו'.</b> הנה הרב ש"ך בחלק ח"מ סימן רנ"ה ס"ק ז' דחה דברי רבינו בשתי ידים מסוגיא דפרק מרובה דע"ג דאמרינן התם וסבר ר"י תכ"ד כדבור דמי והתנן ה"ז תמורת עולה תמורת שלמים כו' ומתרצינן תרי תכ"ד הוו חד כדי שת"ל וחד כדי שר"ל כדי שת"ל לית ליה דנפיש מילי כדי שר"ל אית ליה הרי בהדיא דבגמ' רצה להשוות הקדש לשאר מילי לענין תכ"ד דאי כדעת רבינו מאי פריך שאני התם דהוי הקדש ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ועיין בהרב מש"ל מה שתי' יע"ש אך את זה ראיתי בספר מחנה אפרים הנדפס בקרב ימים בהלכות צדקה סימן ח' שכתב דלק"מ לדעת רבינו כד דייקינן שפיר בסוגי' שם דקאמר מ"ד תכ"ד כדבור דמי והאי עיוני הוא דקא מעיין דלפי דעתו ה"פ מ"ד תכ"ד כד"ד ולא חשבינן ליה נמלך אלא אמרינן עיוני הוא דקא מעיין בה מעיקרא והוי כאלו אמר ב' דברים ביחד ומתחילה כי אמר ה"ז תמו' עולה היה מעיין אם יאמר שלמים ג"כ ועדיין לא גמר בדעתו לעולה בלבד קמ"ל דתכ"ד לאו כדבור דמי והשתא פי' דשמעתין דמרובה הכי הוא דאי ר"י ס"ל בעלמא תכ"ד כד"ד כיון שהכל הוא דבור אחד אם כן גבי הקדש נמי נימא דהאי לאו נמלך הוא אלא עיוני קא מעיין עכת"ד: ולע"ד דבריו לא האירו דהא רבינו ז"ל בפ"ב דשבועות דין י"ז פסק דתכ"ד כד"ד אפילו בכדי ש"ת לרב ואם כן איך פסק כאן כר"י דאמר ואם בנמלך לא אמר כלום ואם נפשך לומר דרבינו מיירי בדידעינן ביה דנמלך דלא שייך לומר עיוני קא מעיין קשה דנמצא ג"כ דאשמיט רבינו דינא דמתניתין עוד בה דאם כן קשה דמאי פריך בגמ' דר"י אדר"י נימא דמתניתין דקאמר ונמלך ואמר תמורת שלמים לא אמר כלום איירי בדידעינן דנמלך בהדיא וכדקא מיירי רבינו וקמ"ל דבהקדש תכ"ד לאו כד"ד לכן נראה לע"ד לומר דלרבינו ז"ל קשיתיה קו' התוספות ז"ל שהקשו שם בפ' מרובה ד"ה וכי תימא דרב אחא מדפתי דאמר תכ"ד כד"ד אפילו בכדי ש"ת לרב כמאן דלרבנן לית להו תכ"ד כלל ור"י נמי בתלמיד לרב מודה דלאו כד"ד יע"ש ומכח זה הוצרך לומר דמאי דפריך דר"י אדר"י הוא על אופן זה דהא חזינן לר"י דאית ליה תכ"ד כד"ד אם כן לענין עדות אף ע"ג דלא דמיא לעלמא דאלו בעלמא אמרינן תכ"ד כד"ד לומר דכיון דתכ"ד חזר בו אמדינן דעתיה דמעיקרא נמי לא גמרו בדעתו והיינו דהדר ביה מיד אמנם לענין עדות לא שייכא הא כלל לומר תכ"ד כד"ד וכיון דאיתזמו אטביחה איפסלו אגניבה ולא מצינן למימר דאטביחה דאיתזום איתזום אגניבה דלא איתזום לא איתזום ונקטינן ליה לחצי דבוריה ועם כל זה חזינן לר"י דבהא נמי ס"ל תכ"ד כד"ד והיינו משום דס"ל דכיון דחשבינן ליה חד דבורא כיון דבטיל לי' מקצ' דבורי' בטיל ליה כול' דאי נקטינן לדבורי' כול' דבורי' נקטינן ולא לחצאין כיון דחד דבור' הוא ועיין ברש"י ז"ל והיינו דפריך בגמ' ומי אית ליה לר"י תכ"ד כד"ד (כלומר הכא לענין עדות) והתנן כו' הרי בהדיא דלענין הקדש ס"ל לר"י תכ"ד לאו כד"ד מטעמא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וס"ל לר"י דנקטינן לחצי דבוריה דאמר תמורת עולה ולא נקטינן לחצי דבוריה דאמר תמורת שלמים מטעם דאמירתו לגבוה כו' ואם כן ה"נ נימא הכי דנקטינן לדבורא קמא דגניבה ולא נקטינן לדבור' דטביחה כיון דאיתזמו אטביח' ואגניבה לא איתזמי ומשנינן ב' תכ"ד הוא חד אית ליה כלו' הכא איירי בתכ"ד דש"ר לתלמיד ותכ"ד דש"ר אית ליה אף לענין עדיות דלר"י לא מפלגינן בהכי והתם איירי בתכ"ד דכדי ש"ת לרב ותכ"ד דש"ת לית ליה לר"י אפי' בעלמא והשתא ניחא קושית התוספות ז"ל דרב אחא סבירא ליה כרבנן דר"י דע"כ לא פליגי עליה דר"י אלא לענין עדות ורבינו ז"ל לענין דינא פסק כותיה ולא מטעמיה אלא משום דאין חזרה בהקדש וכ"ת א"כ מנ"ל לרבינו ז"ל לומר דשאני הקדש משאר מילי הא ל"ק דהוכרח לומר כן מסוגיא דזבחים ד"ל ע"ב דקאמר ר"י התם דר"מ ור"י בהא פליגי דר"מ סבר מדהו"ל למימר תמור' עולה ושלמים וקאמר תמו' עולה תמו' שלמי' ש"מ מיהדר קא הדר ביה כו' יע"ש הרי בהדיא דר"מ ס"ל דחזרה לא מהני אפי' בכדי ש"ר לתלמיד דהא ודאי באומר הרי זה תמור' עולה תמור' שלמים ליכא שיהוי יותר מכדי שר"ל והיינו משום דאין חזרה בהקדש ועיין בס' מחנה אפרים ודוק ודע שמ"ש הרא"ש שם בפרק מרובה ולית הלכתא לא כר"מ ולא כר"י אלא קי"ל דאף בכדי ש"ת לרב תכ"ד כד"ד כונתו אליבא דר"י דכתיבנא לעיל דר"י ור"מ אית להו דחזרה לא מהני וס"ל להרא"ש דהיינו טעמ' דר"מ משום דס"ל בהא כר"י דתכ"ד לאו כד"ד ומש"ה כתב ולית הלכתא כר"מ ועיין בהרב מש"ל ה' שבועות פ"ב דין הנזכר שהביא דברי הרא"ש ז"ל וכתב ודבריו צ"ע ולע"ד לא ק"מ ואשתמיט מיניה סוגי' דזבחים דנראה בהדיא דהרא"ש אליבא דר"י קאי דקי"ל כותיה ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..732945b668004a5a6b4ee8475f733f08205a6db1
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,34 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement
+שער המלך על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>עבודת </b>
+<b> כל ט"ו בהמות אלו הקריבין ביום זה אינן אלא בכ"ג כו'.</b> זה מבואר בהוריות פ"ג ובפ"ק דיומא ומשמע ודאי דאם כהן הדיוט שימש בעבודות הללו מחלל העבודה דאהרן וחקה כתיב ויש להסתפק למ"ד שחיטת פרו של כ"ג פסולה בזר אי חייב מיתה מי נימא אהדריה לאיסורא קמא א"ד כיון דשחיטה הותרה בזר כדנפ"ל מדכתיב ושחט סתם וה"ה שחיטת פרו במשמע כי אהדריה ה"ד לאיסור עשה דומה לההיא דנו"נ שכתבו התוס' פ"ק דביצה די"ב ע"ש ואף לכשת"ל דשחיטת פרו בזר חייב מיתה מספקא לי בכהן הדיוט ששמש אם חייב מיתה כדין זר העובד מי נימא כיון דרחמנא פסלינהו ליה"כ הרי הן בכלל והזר הקרב יומת ואהדרי' קרא לאיסור א"ד כיון דהני לאו זרים נינהו ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה ולא דמי לההיא דאמרינן גבי גוזז פסולי המוקדשים דלוקה אע"ג דלא ידעינן איסור גיזה רק מדכתיב תזבח ולא גיזה דהתם שאני דשפיר קרינן ביה לא תגוז בכור צאנך ואפי' פסולי המוקדשים במשמע ומשום הכי מוקמינן להו אאיסורא קמא משא"כ כהן הדיוט דליכא למימר דאהדריה לאיסורא קמא שהרי כתיב והזר הקרב וכהן הדיוט לאו זר הוא כלל שהרי הוא עובד בכל יום דביה"כ פסלינהו קרא דוקא וליכא אלא לאו הבא מכלל עשה וכמו כן יש להסתפק לדעת ריב"ז שכתבו התוס' ביומא דף ז' ד"ה אני דפר העל' דבר של צבור לא היה בבית ב' לפי שלא הי' שם כהן משיח כי אם מרובה בגדים ופר זה מקריבו כהן משוח ולא מרובה בגדים ומכ"ש כהן הדיוט וכמו שכן הוא דעת רש"י ג"כ פ"ק דקידושין דף ל"ו ע"ב ומשמע דס"ל דאם עבד כהן הדיוט עבודתו פסולה אי חייבים עליה מיתה או לא:<br><b> וראיתי </b> להרב פרשת דרכים בדרך מצותיך דס"ט ע"ד שנסתפק בכעין זה במאי דקיי"ל דעבודה פסולה בנשים ונפ"ל מקרא דכתיב והקטירו בני אהרן ולא בנות אהרן אם עברו בנות אהרן והקטירו אם יהיו חייבות מיתה כזר ששימש או דילמא דליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה יע"ש שהניחו בספק ומ"מ אף לכשת"ל דבנות אהרן שהקטירו חייבות מיתה אכתי איכא לספוקי דבנות אהרן שאני דכיון דלא חזו לשום עבוד' כלל הוה לי' זרים ושפיר איכא למימר דאהדריה לאיסורא קמא משא"כ בכהן הדיוט דבני עבוד' נינהו אלא דמעטינהו קרא ביום הכפורים דבפר העלם דבר איכא למימר ודאי דליכא אלא לאו הבא מכלל עשה והי' נראה להוכיח מהא דפרכינן פ"ק דקידושין הזאה דהיכא אי בפנים כהן המשיח כתיב ביה ופירש רש"י ז"ל משיח כתיב בי' למעוטי הדיוטים וכל שכן נשים והשתא אם איתא דכהן הדיוט שעבד בפר העלם דבר אינו חייב מיתה מאי קו' תימא דמש"ה אצטריך לי' לתנא למתנייה דאינם ראוים להזאה כשאר עבודות לאשמועינן דחייבים עליה מיתה דאף על גב דכהנים הדיוטים פסולים מכל מקום חיוב מיתה ליכא ומכל מקום מהא ליכא למפשט דא"ל דתלמודא הכי פריך דאם איתא דתנא חיוב מיתה אתא לאשמועינן לא הו"ל למיתני בהאי לישנא נוהגים באנשים ולא בנשים דמשמע דעיקר דינא דאינם נוהגים בנשים אתא לאשמועינן והול"ל בהדיא דחייבות מיתה ותו דאכתי איכ' למימר דסבירא לי' לתלמודא דבנות אהרן ג"כ אינן חייבות מיתה וכהצד הא' שצידד הרב פרשת דרכים ז"ל: האמנם מהא דגרסינן בפרק ד' אחין דף ל"ג ע"ב נראה שיש להוכיח בהדיא דכהן הדיוט ששימש ביוה"כ חייב מיתה דפרכינן התם זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה אי בקבלה כו' טלטול בעלמא הוא אי בהקטרה האר"י הבערה ללאו יצתה אמר ראב"י בשחיטת פרו של כ"ג וכדברי האומר שחיטת פרו פסולה כו' ופירש רש"י אי בהקטרה ר"י היכי מחייב חטאת משום שבת דקס"ד חטאת מחייב ליה ורשב"א ז"ל שם בחי' הקשה וז"ל ואיכא למידק היכי ס"ד השתא דחייב שתים חטאות קאמר דהא זר ששמש אינו מחייב חטאת דלית ביה כרת אלא מיתה בידי שמים ואיכא למימר דהיינו דהדר רב אשי מידי חייבי חטאות קתני כו' כלומר ע"כ לא קתני אלא או מלקות או איסורין ואיכא למימר נמי דקס"ד השתא דחייב ב' דקתני בברייתא האי כדיניה והאי כדיניה כלו' מלקות משום זרות וחטאת משום שבת עד דאמר ליה רב אשי דאיסורי קתני ונ"מ לקוברו בין רשעים וכן פירש הרמב"ן ז"ל עכ"ד והשתא אם איתא דשחיטת פרו של כ"ג לדברי האומר דפסולה בזר ליכא אלא איסור עשה דאהרן וחקה דכתיב בפרשה א"כ תימא על עצמך היכי מוקי לה ראב"י בשחיטת פרו של כ"ג הא אכתי תיקשי לי' דהיכי קתני חייב ב' דהיינו מלקות משום זרות הא ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה והרי במוקי לה בהקטר' דחייב עליה מלקות משום שבת ק"ל דהיכי קתני חייב דמשמע חיוב חטאת כדיני' כ"ש דקשה טפי כי מוקמינן לה בשחיטת פרו של כ"ג היכי קתני חייב משום זרות כיון דליכא אלא עשה ואף לפירוש התוס' שכתבו דמאי דפריך הא אר"י הבערה ללאו יצאת לאו היינו משום דחייב שתים משמע ליה כל אחד כדיניה אלא היינו טעמא משום דכיון דליכא אלא לאו הו"ל איסור קל על חמור ולא חייל באיסור כולל יש להוכיח ג"כ שהרי אפילו נימא דאין איסור חל על איסור מ"מ איסורא מיהא איכא ואם כן מאי ק"ל אלא ע"כ לומר דהיינו דק"ל דבשלמא אי חייב מלקות ניחא שפיר דאיכפל תנא לאשמועינן דחייב ב' דנפ"מ למלקות אמנם אי ליכא אלא איסורא בעלמא מאי נ"מ דחדית ליה רב אשי דנפקא מינה לקוברו בין רשעים וזה מבואר למעיין שם בדבריהם בד"ה מידי יע"ש והשתא אם איתא דליכא אלא איסור עשה א"כ היכי מוקי לי' רבינו בשחיטת פרו של כ"ג הא אכתי תקשי ליה למ"נ מינה כיון דליכא אלא איסור עשה גרידא וכ"כ לכשת"ל דשחיטת פרו בזר חייב מיתה וכהן הדיוט ששימש ליכא אלא איסור עשה קשה אם כן מאי פריך בגמ' א"ה מאי איריא זר אפילו כ"ה נמי ומאי קושיי' הא בכהן הדיוט כיון דליכא אלא איסור עשה מאי נפ"ל מינה וכבר היה אפשר לצדד ולומר דלפי שיטתם ז"ל כי פריך בגמרא והא אר"י הבערה ללאו יצאת היינו משום דס"ל דע"כ חייב משום שבת דקתני נ"מ למלקות או לקרבן חטאת הא לענין איסורא גרידא לא הוה פליג רבי שמעון עלה ואמר אין כאן אלא משום זרות כיון דלא נפ"ל מידי למאי איכפל ר"ש לאפלוגי עליו אמנם איסור זרות ה"נ דהוה ס"ל דחייב דקאמר מצינן למימר דאיסור גרידא הוא והא אתא לאשמועינן דאע"ג דיש בו איסור זרות חייב עליו משום שבת ועיקר רבותא אחיוב דשבת הוא דאתא לאשמועינן ולאפוקי מר"ש וחדי' לי' רב אשי דחייב דשבת אינו אלא איסורא בעלמא ונ"מ לקוברו בין רשעים. האמנם אכתי נראה שיש להוכיח שפיר דאם איתא דכהן הדיוט ששימש ביה"כ אין כאן זרות אלא איסור עשה גרידא אדמוקי לה בשחיטת פרו של כ"ג וכמ"ד שחיטת פרו פסולה והוצרך לדחוקי ולומר דמי שזר אצלו קאמר אמאי לא מוקי לה בכהן הדיוט שהקטיר בכל ט"ו בהמות הקריבין בו ביום דכיון דאיסור זרות אין בו אלא עשה גרידא ואיסור זרות יש בו לאו ומלקות הו"ל חמור על הקל וחייל עליה באיסור כולל אלא מוכח ודאי דכהן הדיוט ששימש ביה"כ חייב מיתה דמהשתא לא מצי לאוקמי בהקטרה דהו"ל קל על חמור והנראה דה"ט דכיון דרחמנא אפקיה בלשון זרות והזר הקרב יומת ולא כתיב ישראל בהדי' מי שזר אצלו לאותו עבודה קאמר ואיכא למימר שפיר אהדריה קרא לאיסורא כנ"ל ודע דמסוגי' הלזו ק"ל למ"ש התוס' ביומא דמ"ב ד"ה שחיטה משם הר"י קלצון וז"ל דמהתם ליכא למיפרך דהתם לאו משום דעבודה היא דהא פסולה אפילו בשאר כהנים אלא בכ"ג לחודיה אלא גלי רחמנא דבעינן בעלים מידי דהוי אסמיכ' דלאו עבודה היא ובעינן בעלים עכ"ל וק' טובא דא"כ היכי מוקי לה הכא בשחיטת פרו של כ"ג והיכי קתני חייב משום זרות הא כיון דלאו עבודה היא אין כאן זרות וליכא אלא איסורא בעלמא דקעבד שחיט' שלא בבעלים דומיא דסמיכה וצ"ע: ודע שהתוספות פ"ק דקדושין דל"ו ד"ה הקבלות הקשו דאמאי אצטריך קרא למעוטי בנות אהרן ת"ל דהו"ל מ"ע שהז"ג ותירצו דאצטריך קרא למעוטי למימר דמחללי עבודה ועבודתם פסולה יע"ש וק"ל לפי דעתם ז"ל דא"כ בר"פ כל הזבחים דמני הפסולים לעבודה ועבודתם פסולה אמאי לא תני נשים בהדייהו והתוס' שם ד"ה זר הקשו וז"ל הא דלא תני בע"מ ושתויי יין ופרועי ראש משום דכתיב בהו חילול בהדי' ולא ידעתי מה יענו למה דלא תני נשים בהדייהו ותו קשה דהתם בעי זר מ"ל וקאמר דבי ר"י תנא אתיא בק"ו מבע"מ מה הבעל מום שאוכל אם עבד חילל כו' ומייתי לה במה הצד ורב משרשייא מייתי לה מק"ו דיושב והשתא קשה דאמאי לא מייתי לה מק"ו דבנות אהרן דאוכלות בתרומה וחזה ושוק ומחללי עבודה ק"ו לזר ואולי דאיכא למיפרך מה לבנות אהרן שכן נתנו בסמיכה אלא דאכתי קשה דאדמייתי לה במה הצד מבע"מ וטמא מת אמאי לא מייתי לה במה הצד מבעל מום ובנות אהרן דמהשתא ליכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן לא הותרו בבמה דמשמע ודאי דנשים נמי הותרו בבמה כדרך שהותר זר בבמה וראיתי למוהרימ"ט שהקש' לדברי התוס' הללו דמנ"ל דמחללי עבודה נימא דמיעוט' דבני אהרן לא אתא אלא לומר דלא מהני ויחזור בהן ויקמוץ דאי לאו קרא הייתי אומר בדיעבד כשרה כו' ותי' דבשאר עבודות דמעכבות לא אצטריך קרא לומר שאינן כשירות בנשים אפילו בדיעבד דת"ל דאין בגדיהם עליהם וקרא כתיב והיו על אהרן ועל בניו לשרת בקדש והא דכתבו התוס' דמיירי שלבשו את הבגדים א"נ כיון שלא נצטווה לא כ"כ אלא לענין חילול עבודה כו' אבל דמקרי עבוד' פשיטא דלא מהני כלל כל שלא היתה בבגדי שרת ואשה ליתא בבגדים דבהדי' כתיב והיו על אהרן ועל בניו את"ד יע"ש וק"ל על דבריו דאם כן מאי פריך בזבחים זר מנ"ל דמיחל עבודה הא דמדמיעט רחמנא זר להקרבה כדנפ"ל מקרא דכתיב והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה ע"כ דמיחל עבודה דאי לענין שאינן כשירות בזר אפילו בדיעבד ת"ל דאין בגדיהם עליהם כדנפ"ל מה"ט לבנות אהרן וצ"ע:<br><b> ודע </b> דאע"ג דכל עבודת יוה"כ אינה כשרה אלא בכ"ג הולכת אברים לכבש אע"ג דבעיא כהן ואינה כשיר' בזר מ"מ כיון דאית בה טירחא ותנן הרגל של ימין בשמאל משום דלא מעכבה כפרה מסתברא שהי' בה פייס וכשר בכהן הדיוט כ"כ הפר"ח ז"ל בקו' מים חיים ד"ל ע"ד יע"ש ונראה דה"נ גבי פר העלם דבר של צבור לדעת ריב"א לא בעי כ"ג ובהכי ניחא מאי דקשה לכאור' לדעת ריב"א מהא דגרסינן פרק החליל דנ"ו אמתני' דתנן משמר שזמנו קבוע מקריב תמידין נו"נ ושאר קרבנות צבור ואמרינן עלה לאתויי מאי לאתויי פר העלם דבר של ציבור יע"ש הרי בהדי' דפר העלם דבר של צבור כשר לכהן הדיוט אכן כפי מ"ש יש לומר דמקריב דקתני כל א' בראוי להם דגבי תמידין נו"נ בראוי להם קבלה והולכה וכיוצא ופר העלם דבר בראוי להם דהיינו הולכת אברים לכבש והולכת אברים לכבש קרי ליה תנא לשון קריבה כדתנן איל קרב באחד עשר כו' כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שפג) </b> והתוס' שם ד"ה זר הקשו וז"ל הא דלא תני בעלי מומין ושתויי יין ופרועי ראש כו'. ולא ידעתי מה יענו למה דלא תני נשים בהדייהו כו'. לק"מ די"ל דכיון דתנן לקמן בריש פ"ג כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים כו' אלמא דנשים בכלל הפסולים שבריש פ"ב נינהו דהא עלייהו קאי התנא בריש פ"ג והרי נתן טעם שם דלמה שחיטת פסולים כשרה משום דאפי' שחיטת נשים נמי כשרה וע"ש:<br><b> (שפד) </b> דמשמע ודאי דנשים נמי הותרו בבמה כדרך שהותר זר בבמה כו'. תמהני דמה ענין שמיטה אצל הר סיני שהרי מ"ע של הקרבת קרבנות הוי מ"ע שהזמן גרמא דהא ביום צותו כתיב וא"כ הא נשים לא שייכי בעשה זו וכיון דכתיב וזרק הכהן את הדם על המזבח וילפינן מזה דמזבח צריך כהן ולא במה נמצא דדוקא זר מותר בהקרבת קרבנות בבמה משא"כ נשים דהא מ"ע שהז"ג היא וי"ל דלא הותרו בבמות ואפי' למ"ד דנשים סומכות רשות נמי צ"ע אם עבודתן כשרה לחייב נמי על קרבן שהקריבו משום איסור פיגול נותר וטמא. ואין לומר דכיון דלא קא חשיב במתניתין דשלהי מסכת זבחים דלענין נשים שווין בזה ובזה מכלל דנשים הותרו בבמה דז"א משום דא"כ יקשה נמי בהא דמספקא לי' להש"ס בריש פ"ב דזבחים אי אונן כשר בבמה דאמאי לא פשיט דכשר מדלא תני נמי במתניתין הנ"ל דלענין אונן שוין בזה ובזה מכלל דאונן כשר בבמה. ובאמת קשה לכאורה אמאי לא פשיט שם בש"ס הנ"ל מדלא קחשיב במתניתין הנ"ל אונן נמי בהדי פגול נותר וטמא ש"מ דאונן כשר בבמה בשלמא למאי דפי' רש"י שם דהאי טמא היינו בשר טמא שפיר י"ל דלא תני התם אלא איסור קרבן ולא איסור מקריב אבל להרמב"ם ז"ל דס"ל דהטמא פירושו שטמא המקריב קשה טובא:<br><b> וצ"ל </b> דמש"ה מספקא לי' להש"ס שם אי אונן כשר בבמה משום די"ל דלענין מה שבזה ובזה שוים תני ושייר כמו דלא ילפינן מרישא דאונן פסול בבמה מדלא קחשיב אונן להיתרא בהדי אין בין כו' משום דאיכא למימר דתני ושייר וכמו דשייר יושב דכשר בבמה כמ"ש התוס' בדף ט"ז ע"א בד"ה הג"ה כו' וא"כ ה"נ י"ל דבסיפא שייר נשים לאיסורא ומש"ה איכא למימר נמי דבאמת אונן ג"כ פסול בבמה והא דלא קחשיב שם בסיפא דמתניתין הנ"ל דלענין אונן שוים בזה ובזה משום דשיירי' לאונן כמו דשייר נשים וא"כ הרי אדרבה מוכח מזה דנשים לא הותרו בבמה. אלא דאכתי יש לפקפק בזה שהרי אפי' אי נימא דנשים לא הותרו בבמה מ"מ הרי זה לא חשיב שיור כיון דהתנא לא קחשיב להו נמי לנשים אפי' בין הפסולים בבית עולמים ברפ"ב דזבחים וכנ"ל. והנה לפום ריהטא פשיטא לי דלענין לילה שוים בזה ובזה כיון דביום צותו כתיב ובהכי ניחא הא דנקט התנא בלישני' אבל הזמן הנותר והטמא שוים בזה ובזה ולא נקט הכא כשגרת לישני' בכל מקום דהיינו פגול נותר וטמא ביחד לפירש"י דהאי טמא לענין אכילה מיירי (עיין מ"ש מו"ז בתיו"ט שלהי זבחים בד"ה והטמא) די"ל דהתנא בא לומר דלענין זמן הקרבה דהיינו ביום דוקא נמי שוים בזה ובזה ומש"ה נקיט זמן למכלל ג"כ בפגול התלוי בזמן את זמן ההקרבה בבמה שהוא נמי ביום ולא בלילה. אבל מ"מ מה שכתבתי לעיל דמש"ה הוי הקרבה מ"ע שהז"ג ואינה כשרה בנשים משום דכתיב ביום צותו יש להשיב על זה שהרי גבי שחיטה נמי כתיב ביום זבחכם דמקרא זה ילפינן דשחיטה מצותה ביום ואפ"ה שחיטה כשרה בנשים ואפי' בבית עולמים (ועי' מ"ש התוס' במגלה דהא דשחיטת קדשים אינו אלא ביום דילפינן מקרא דביום זבחכם משום דמביום צותו לא ידעינן שחיטה כיון דלאו עבודה היא דהא כשרה בזר) וא"כ מה"ט הא י"ל נמי דנשים ג"כ כשרות להקריב בבמה. ודוק:
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואם </b>
+<b> מת הראשון זה השני מתמנה תחתיו.</b> עיין במוהרנ"ח ז"ל ח"ב סימן ע' דקט"ו ע"ב שנסתפק אי הכונה לומר דשני זוכה מן הדין ולא זולתו או נאמר דמ"ש שני חוזר לעבודתו אין הכונה לומר דשני חוזר לעבודתו מן הדין ולא זולתו אלא לומר שאם רצו למנות אותו לכ"ג יכולים למנותו ולא חיישינן דילמא הו"ל איבה כמ"ש בגמ' ע"ש ומדברי התוס' דנזיר פרק כ"ג דמ"ז ע"ב נרא' דס"ל דמ"ש שני חוזר לעבודתו היינו לומר דשני חוזר לעבודתו מן הדין ולא זולתו שכתבו בד"ה מרובה בגדים בתוך דבריהם וז"ל אלא יש לפרש כגון שיש כאן כ"ג משוח שעבד ואירע בו קרי ומשחו אחר תחתיו ועבר יוה"כ ושוב המשוח הראשון חזר לעבודתו כו' ובין כך ובין כך נגנז שמן המשחה וזה המשוח ראשון גלה עם יכניה ומינו אחר תחתיו מרובה בגדים אבל משוח שעבר אינו מתמנה תחתיו משום איבה ולהכי ליכא למימר דמת המשיח הראשון דא"כ משוח שעבר יתמנה תחתיו אלא גלה כו' עכ"ל ע"ש והשתא אי ס"ל דמ"ש שני חוזר לעבודתו ר"ל היינו אם רצו למנות אותו אמנם אם לא רצו למנותו רשאים למנות אחר תחתיו אם כן אמאי לא כתבו דמיירי במת הראשון ולא רצו למנותו ומנו אחר תחתיו וכן שמעתי מביאים ראי' מדברי התוספות הללו למה שנסתפק הרב זרע אברהם חחה"מ סי' כ"ב דקמ"א ע"א אם זה שאמרו מת שני חוזר לעבודתו היינו דוקא כשלא הניח הא' בן ממלא מקום אבותיו כדינו אמנם אם הניח בן ממלא מקום אבותיו כדינו בנו קודם או דילמ' ל"ש ומדברי התוס' הללו נראה דס"ל דאפילו בהניח בן ממלא מקום אבותיו אפי"ה שני חוזר לעבודתו מדלא כתבו דמשכחת לה כשמת המשוח הראשון והניח בן ממלא מקומו ומיהו יש לדחות לכל זה דע"כ לא נסתפק הרב ז"ל אלא דוק' בששניהם שוים דהיינו בבית ראשון דכולן משוחים או בבית שני לאחר שגנז יאשיהו שמן המשח' דשניהן הן מרובה בגדים בהא איכא לאסתפוקי דהבן קודם או לדעת מוהראנ"ח ז"ל אפילו בשלא הניח בן אם רצו יכולים למנות אחר תחתיו כיון דשניהן שוין אמנם בנדון התוס' ז"ל כיון דזה השני שנתמנה תחתיו מפני פיסול כ"ג הוא משוח בשמן המשחה ואם אנו ממנים לאחר או לבנו הוא מרובה בגדים דהא ודאי מסתברא שהשני חוזר לעבודתו הוא ולא אחר ואפילו במקום בן כיון שזה השני משוח הוא בשמן המשחה וזה פשוט ובשיטה מקובצת כ"י למס' נזיר תי' לקושית התוס' דמשכחת לה במת כ"ג וכגון דביני ביני נתחכם כהן אחר יותר מזה השני שמינו תחתיו דאז אין ממנין אותו משום דבעינן הכהן הגדול מאחיו שיהא גדול בחכמה ומדברי התוס' נראה שחולקים על זה ולדברי הרא"ש יש ראיה מדפריך בגמרא פשיטא ולא משני דקמ"ל דאפילו איכא אחר גדול ממנו בחכמה אפי' הכי שני חוזר לעבודתו כנ"ל:
+
+Halakhah 4
+
+<b>כ"ז </b>
+<b> ימים אלו מזין עליו ג' וז' כו'.</b> פ"ק דיומא מחלוקת דר"מ ור"י ור"ח סגן הכהנים ופסק כר"י ור"ח מהטעם שכתב מרן ובה' פרה אדומה פ"ב דין ד' פסק דכהן השורף את הפרה מזין עליו כל ז' וכתב מרן ז"ל שם וז"ל בפ"ג דפרה ודלא כר"י דיחידאה הוא ועוד דבפ"ק דיומא סבר רבא דלא כותיה עכ"ל ויש לדקדק לטעם ב' שכתב מרן דאם כן גבי יוה"ך אמאי פסק כר"י כיון דרבא סבר דלא כותיה מדאמר רבא הלכך כהן גדול ביום הכפורים דלאו בדידן תליא מילתא אלא בקביעותא דירח' תלי' מילתא בתלתא בתשרי בעי לאפרושי וכל היכא דמתרמי תלתא בתשרי מפרשינן ליה ופירש"י וז"ל וכל היכא דמתרמי כו' ואע"ג דלא הוי רביעי שלו בשבת ונמצאת הזאה בטילה ב' ימים הרי מוכח דריב"א ס"ל כר"מ דמזין עליו כל ז' וי"ל דאי מהא לא אירי' לומר דרבא ס"ל כר"מ דאיכא לפרושי דמאי דקאמר רבא כל היכא דמתרמי תלתא בתשרי כו' לא קאי ארביעי שלו כפי' רש"י ז"ל אלא איום ג' ושביעי קאי דקאמר דכל היכא דמתרמי ג' וז' אפי' חל ג' או ז' שלו בשבת דנמצאת הזא' בטילה כמ"ש רבינו אפי' הכי מפרשינן ליה בתלתא בתשרי ולא חיישינן לה כנ"ל ועוד יש לדחות עיין מ"ש פ"ד מה' ביאת מקדש הל' י"ד ודו"ק:
+<b>ואם </b>
+<b> חל יום שבת בג' כו' אין מזין עליו.</b> שם בגמ' אמרי' וליטעמיך הזאה כל שבעה מי איכא הא קי"ל הזאה שבות ואינה דוחה שבת וא"ל דמאי קו' הא קי"ל דאין שבות במקדש משום דכהנים זריזין הם ומשמע ודאי דאפילו בהר הבית אמרינן דאין שבות במקדש מדאמרי' בעירובין שבות מקדש במדינה לא התירו משמע דוקא בירושלים הוא דלא התירו אבל במקדש אפי' בה"ה התירו וא"כ הכא גבי כ"ג דכל ז' ימים מפרישין אותו ללשכת פלהדרין כיון דהוי במקדש אין שבות במקדש ואפשר ליישב בההיא דגרסינן בפ' ואלו עוברין דמ"ז איתביה לחם הפנים כו' ואי אמרת צרכי שבת נעשית ביו"ט אמאי לא דחי שבת הא אין שבות במקדש א"ל שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו ופרש"י שבות קרובה של י"ט עצמו שצריכה לבו ביום במקדש שבות רחוקה לדחות שבות י"ט זה בשביל שבת שניה לא התירו במקדש ע"כ וא"כ הכי נמי איכא למימר דמש"ה לא אמרינן אשבמ"ק משום דהו"ל שבות רחוקה לדחות שבות שבת זו משום יום הכפורים ולא הוי שבות הצריכה לבו ביום אלא דאכתי אמרינן התם בפלוגתא דתנאי היא ור"ש ן' הסגן ס"ל דשבות רחוקה נמי התירו ותו דמשמע התם דלרבא דאית ליה הואיל אפי' ת"ק נמי ס"ל דשבות רחוקה התירו ובדאורייתא הוא דפליגי כמ"ש התוס' שם וא"כ היכי פריך תלמוד' התם בפשיטות וליטעמיך כו' ואפשר ליישב דס"ל לתלמוד' דאפילו לר"ש בן הסגן דס"ל דשבות רחוקה נמי התירו אינו אלא גבי לחם הפנים דהוי דבר הצריכה לשבת שניה ד"ת משא"כ הכא גבי הזאה כיון דאינו אלא מדרבנן ומשום מעלה בעלמא אפילו ר"ש בן הסגן מודה דלא התירו שבות רחוקה כנ"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..28b84adb139eae9cbeaf9fec3ca87b7e47bc19b7
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,37 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement
+שער המלך על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Service_on_the_Day_of_Atonement
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>עבודת </b>
+<b> כל ט"ו בהמות אלו הקריבין ביום זה אינן אלא בכ"ג כו'.</b> זה מבואר בהוריות פ"ג ובפ"ק דיומא ומשמע ודאי דאם כהן הדיוט שימש בעבודות הללו מחלל העבודה דאהרן וחקה כתיב ויש להסתפק למ"ד שחיטת פרו של כ"ג פסולה בזר אי חייב מיתה מי נימא אהדריה לאיסורא קמא א"ד כיון דשחיטה הותרה בזר כדנפ"ל מדכתיב ושחט סתם וה"ה שחיטת פרו במשמע כי אהדריה ה"ד לאיסור עשה דומה לההיא דנו"נ שכתבו התוס' פ"ק דביצה די"ב ע"ש ואף לכשת"ל דשחיטת פרו בזר חייב מיתה מספקא לי בכהן הדיוט ששמש אם חייב מיתה כדין זר העובד מי נימא כיון דרחמנא פסלינהו ליה"כ הרי הן בכלל והזר הקרב יומת ואהדרי' קרא לאיסור א"ד כיון דהני לאו זרים נינהו ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה ולא דמי לההיא דאמרינן גבי גוזז פסולי המוקדשים דלוקה אע"ג דלא ידעינן איסור גיזה רק מדכתיב תזבח ולא גיזה דהתם שאני דשפיר קרינן ביה לא תגוז בכור צאנך ואפי' פסולי המוקדשים במשמע ומשום הכי מוקמינן להו אאיסורא קמא משא"כ כהן הדיוט דליכא למימר דאהדריה לאיסורא קמא שהרי כתיב והזר הקרב וכהן הדיוט לאו זר הוא כלל שהרי הוא עובד בכל יום דביה"כ פסלינהו קרא דוקא וליכא אלא לאו הבא מכלל עשה וכמו כן יש להסתפק לדעת ריב"ז שכתבו התוס' ביומא דף ז' ד"ה אני דפר העל' דבר של צבור לא היה בבית ב' לפי שלא הי' שם כהן משיח כי אם מרובה בגדים ופר זה מקריבו כהן משוח ולא מרובה בגדים ומכ"ש כהן הדיוט וכמו שכן הוא דעת רש"י ג"כ פ"ק דקידושין דף ל"ו ע"ב ומשמע דס"ל דאם עבד כהן הדיוט עבודתו פסולה אי חייבים עליה מיתה או לא:<br><b> וראיתי </b> להרב פרשת דרכים בדרך מצותיך דס"ט ע"ד שנסתפק בכעין זה במאי דקיי"ל דעבודה פסולה בנשים ונפ"ל מקרא דכתיב והקטירו בני אהרן ולא בנות אהרן אם עברו בנות אהרן והקטירו אם יהיו חייבות מיתה כזר ששימש או דילמא דליכא בהו אלא לאו הבא מכלל עשה יע"ש שהניחו בספק ומ"מ אף לכשת"ל דבנות אהרן שהקטירו חייבות מיתה אכתי איכא לספוקי דבנות אהרן שאני דכיון דלא חזו לשום עבוד' כלל הוה לי' זרים ושפיר איכא למימר דאהדריה לאיסורא קמא משא"כ בכהן הדיוט דבני עבוד' נינהו אלא דמעטינהו קרא ביום הכפורים דבפר העלם דבר איכא למימר ודאי דליכא אלא לאו הבא מכלל עשה והי' נראה להוכיח מהא דפרכינן פ"ק דקידושין הזאה דהיכא אי בפנים כהן המשיח כתיב ביה ופירש רש"י ז"ל משיח כתיב בי' למעוטי הדיוטים וכל שכן נשים והשתא אם איתא דכהן הדיוט שעבד בפר העלם דבר אינו חייב מיתה מאי קו' תימא דמש"ה אצטריך לי' לתנא למתנייה דאינם ראוים להזאה כשאר עבודות לאשמועינן דחייבים עליה מיתה דאף על גב דכהנים הדיוטים פסולים מכל מקום חיוב מיתה ליכא ומכל מקום מהא ליכא למפשט דא"ל דתלמודא הכי פריך דאם איתא דתנא חיוב מיתה אתא לאשמועינן לא הו"ל למיתני בהאי לישנא נוהגים באנשים ולא בנשים דמשמע דעיקר דינא דאינם נוהגים בנשים אתא לאשמועינן והול"ל בהדיא דחייבות מיתה ותו דאכתי איכ' למימר דסבירא לי' לתלמודא דבנות אהרן ג"כ אינן חייבות מיתה וכהצד הא' שצידד הרב פרשת דרכים ז"ל: האמנם מהא דגרסינן בפרק ד' אחין דף ל"ג ע"ב נראה שיש להוכיח בהדיא דכהן הדיוט ששימש ביוה"כ חייב מיתה דפרכינן התם זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה אי בקבלה כו' טלטול בעלמא הוא אי בהקטרה האר"י הבערה ללאו יצתה אמר ראב"י בשחיטת פרו של כ"ג וכדברי האומר שחיטת פרו פסולה כו' ופירש רש"י אי בהקטרה ר"י היכי מחייב חטאת משום שבת דקס"ד חטאת מחייב ליה ורשב"א ז"ל שם בחי' הקשה וז"ל ואיכא למידק היכי ס"ד השתא דחייב שתים חטאות קאמר דהא זר ששמש אינו מחייב חטאת דלית ביה כרת אלא מיתה בידי שמים ואיכא למימר דהיינו דהדר רב אשי מידי חייבי חטאות קתני כו' כלומר ע"כ לא קתני אלא או מלקות או איסורין ואיכא למימר נמי דקס"ד השתא דחייב ב' דקתני בברייתא האי כדיניה והאי כדיניה כלו' מלקות משום זרות וחטאת משום שבת עד דאמר ליה רב אשי דאיסורי קתני ונ"מ לקוברו בין רשעים וכן פירש הרמב"ן ז"ל עכ"ד והשתא אם איתא דשחיטת פרו של כ"ג לדברי האומר דפסולה בזר ליכא אלא איסור עשה דאהרן וחקה דכתיב בפרשה א"כ תימא על עצמך היכי מוקי לה ראב"י בשחיטת פרו של כ"ג הא אכתי תיקשי לי' דהיכי קתני חייב ב' דהיינו מלקות משום זרות הא ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה והרי במוקי לה בהקטר' דחייב עליה מלקות משום שבת ק"ל דהיכי קתני חייב דמשמע חיוב חטאת כדיני' כ"ש דקשה טפי כי מוקמינן לה בשחיטת פרו של כ"ג היכי קתני חייב משום זרות כיון דליכא אלא עשה ואף לפירוש התוס' שכתבו דמאי דפריך הא אר"י הבערה ללאו יצאת לאו היינו משום דחייב שתים משמע ליה כל אחד כדיניה אלא היינו טעמא משום דכיון דליכא אלא לאו הו"ל איסור קל על חמור ולא חייל באיסור כולל יש להוכיח ג"כ שהרי אפילו נימא דאין איסור חל על איסור מ"מ איסורא מיהא איכא ואם כן מאי ק"ל אלא ע"כ לומר דהיינו דק"ל דבשלמא אי חייב מלקות ניחא שפיר דאיכפל תנא לאשמועינן דחייב ב' דנפ"מ למלקות אמנם אי ליכא אלא איסורא בעלמא מאי נ"מ דחדית ליה רב אשי דנפקא מינה לקוברו בין רשעים וזה מבואר למעיין שם בדבריהם בד"ה מידי יע"ש והשתא אם איתא דליכא אלא איסור עשה א"כ היכי מוקי לי' רבינו בשחיטת פרו של כ"ג הא אכתי תקשי ליה למ"נ מינה כיון דליכא אלא איסור עשה גרידא וכ"כ לכשת"ל דשחיטת פרו בזר חייב מיתה וכהן הדיוט ששימש ליכא אלא איסור עשה קשה אם כן מאי פריך בגמ' א"ה מאי איריא זר אפילו כ"ה נמי ומאי קושיי' הא בכהן הדיוט כיון דליכא אלא איסור עשה מאי נפ"ל מינה וכבר היה אפשר לצדד ולומר דלפי שיטתם ז"ל כי פריך בגמרא והא אר"י הבערה ללאו יצאת היינו משום דס"ל דע"כ חייב משום שבת דקתני נ"מ למלקות או לקרבן חטאת הא לענין איסורא גרידא לא הוה פליג רבי שמעון עלה ואמר אין כאן אלא משום זרות כיון דלא נפ"ל מידי למאי איכפל ר"ש לאפלוגי עליו אמנם איסור זרות ה"נ דהוה ס"ל דחייב דקאמר מצינן למימר דאיסור גרידא הוא והא אתא לאשמועינן דאע"ג דיש בו איסור זרות חייב עליו משום שבת ועיקר רבותא אחיוב דשבת הוא דאתא לאשמועינן ולאפוקי מר"ש וחדי' לי' רב אשי דחייב דשבת אינו אלא איסורא בעלמא ונ"מ לקוברו בין רשעים. האמנם אכתי נראה שיש להוכיח שפיר דאם איתא דכהן הדיוט ששימש ביה"כ אין כאן זרות אלא איסור עשה גרידא אדמוקי לה בשחיטת פרו של כ"ג וכמ"ד שחיטת פרו פסולה והוצרך לדחוקי ולומר דמי שזר אצלו קאמר אמאי לא מוקי לה בכהן הדיוט שהקטיר בכל ט"ו בהמות הקריבין בו ביום דכיון דאיסור זרות אין בו אלא עשה גרידא ואיסור זרות יש בו לאו ומלקות הו"ל חמור על הקל וחייל עליה באיסור כולל אלא מוכח ודאי דכהן הדיוט ששימש ביה"כ חייב מיתה דמהשתא לא מצי לאוקמי בהקטרה דהו"ל קל על חמור והנראה דה"ט דכיון דרחמנא אפקיה בלשון זרות והזר הקרב יומת ולא כתיב ישראל בהדי' מי שזר אצלו לאותו עבודה קאמר ואיכא למימר שפיר אהדריה קרא לאיסורא כנ"ל ודע דמסוגי' הלזו ק"ל למ"ש התוס' ביומא דמ"ב ד"ה שחיטה משם הר"י קלצון וז"ל דמהתם ליכא למיפרך דהתם לאו משום דעבודה היא דהא פסולה אפילו בשאר כהנים אלא בכ"ג לחודיה אלא גלי רחמנא דבעינן בעלים מידי דהוי אסמיכ' דלאו עבודה היא ובעינן בעלים עכ"ל וק' טובא דא"כ היכי מוקי לה הכא בשחיטת פרו של כ"ג והיכי קתני חייב משום זרות הא כיון דלאו עבודה היא אין כאן זרות וליכא אלא איסורא בעלמא דקעבד שחיט' שלא בבעלים דומיא דסמיכה וצ"ע: ודע שהתוספות פ"ק דקדושין דל"ו ד"ה הקבלות הקשו דאמאי אצטריך קרא למעוטי בנות אהרן ת"ל דהו"ל מ"ע שהז"ג ותירצו דאצטריך קרא למעוטי למימר דמחללי עבודה ועבודתם פסולה יע"ש וק"ל לפי דעתם ז"ל דא"כ בר"פ כל הזבחים דמני הפסולים לעבודה ועבודתם פסולה אמאי לא תני נשים בהדייהו והתוס' שם ד"ה זר הקשו וז"ל הא דלא תני בע"מ ושתויי יין ופרועי ראש משום דכתיב בהו חילול בהדי' ולא ידעתי מה יענו למה דלא תני נשים בהדייהו ותו קשה דהתם בעי זר מ"ל וקאמר דבי ר"י תנא אתיא בק"ו מבע"מ מה הבעל מום שאוכל אם עבד חילל כו' ומייתי לה במה הצד ורב משרשייא מייתי לה מק"ו דיושב והשתא קשה דאמאי לא מייתי לה מק"ו דבנות אהרן דאוכלות בתרומה וחזה ושוק ומחללי עבודה ק"ו לזר ואולי דאיכא למיפרך מה לבנות אהרן שכן נתנו בסמיכה אלא דאכתי קשה דאדמייתי לה במה הצד מבע"מ וטמא מת אמאי לא מייתי לה במה הצד מבעל מום ובנות אהרן דמהשתא ליכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן לא הותרו בבמה דמשמע ודאי דנשים נמי הותרו בבמה כדרך שהותר זר בבמה וראיתי למוהרימ"ט שהקש' לדברי התוס' הללו דמנ"ל דמחללי עבודה נימא דמיעוט' דבני אהרן לא אתא אלא לומר דלא מהני ויחזור בהן ויקמוץ דאי לאו קרא הייתי אומר בדיעבד כשרה כו' ותי' דבשאר עבודות דמעכבות לא אצטריך קרא לומר שאינן כשירות בנשים אפילו בדיעבד דת"ל דאין בגדיהם עליהם וקרא כתיב והיו על אהרן ועל בניו לשרת בקדש והא דכתבו התוס' דמיירי שלבשו את הבגדים א"נ כיון שלא נצטווה לא כ"כ אלא לענין חילול עבודה כו' אבל דמקרי עבוד' פשיטא דלא מהני כלל כל שלא היתה בבגדי שרת ואשה ליתא בבגדים דבהדי' כתיב והיו על אהרן ועל בניו את"ד יע"ש וק"ל על דבריו דאם כן מאי פריך בזבחים זר מנ"ל דמיחל עבודה הא דמדמיעט רחמנא זר להקרבה כדנפ"ל מקרא דכתיב והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה ע"כ דמיחל עבודה דאי לענין שאינן כשירות בזר אפילו בדיעבד ת"ל דאין בגדיהם עליהם כדנפ"ל מה"ט לבנות אהרן וצ"ע:<br><b> ודע </b> דאע"ג דכל עבודת יוה"כ אינה כשרה אלא בכ"ג הולכת אברים לכבש אע"ג דבעיא כהן ואינה כשיר' בזר מ"מ כיון דאית בה טירחא ותנן הרגל של ימין בשמאל משום דלא מעכבה כפרה מסתברא שהי' בה פייס וכשר בכהן הדיוט כ"כ הפר"ח ז"ל בקו' מים חיים ד"ל ע"ד יע"ש ונראה דה"נ גבי פר העלם דבר של צבור לדעת ריב"א לא בעי כ"ג ובהכי ניחא מאי דקשה לכאור' לדעת ריב"א מהא דגרסינן פרק החליל דנ"ו אמתני' דתנן משמר שזמנו קבוע מקריב תמידין נו"נ ושאר קרבנות צבור ואמרינן עלה לאתויי מאי לאתויי פר העלם דבר של ציבור יע"ש הרי בהדי' דפר העלם דבר של צבור כשר לכהן הדיוט אכן כפי מ"ש יש לומר דמקריב דקתני כל א' בראוי להם דגבי תמידין נו"נ בראוי להם קבלה והולכה וכיוצא ופר העלם דבר בראוי להם דהיינו הולכת אברים לכבש והולכת אברים לכבש קרי ליה תנא לשון קריבה כדתנן איל קרב באחד עשר כו' כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שפג) </b> והתוס' שם ד"ה זר הקשו וז"ל הא דלא תני בעלי מומין ושתויי יין ופרועי ראש כו'. ולא ידעתי מה יענו למה דלא תני נשים בהדייהו כו'. לק"מ די"ל דכיון דתנן לקמן בריש פ"ג כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים ובנשים כו' אלמא דנשים בכלל הפסולים שבריש פ"ב נינהו דהא עלייהו קאי התנא בריש פ"ג והרי נתן טעם שם דלמה שחיטת פסולים כשרה משום דאפי' שחיטת נשים נמי כשרה וע"ש:<br><b> (שפד) </b> דמשמע ודאי דנשים נמי הותרו בבמה כדרך שהותר זר בבמה כו'. תמהני דמה ענין שמיטה אצל הר סיני שהרי מ"ע של הקרבת קרבנות הוי מ"ע שהזמן גרמא דהא ביום צותו כתיב וא"כ הא נשים לא שייכי בעשה זו וכיון דכתיב וזרק הכהן את הדם על המזבח וילפינן מזה דמזבח צריך כהן ולא במה נמצא דדוקא זר מותר בהקרבת קרבנות בבמה משא"כ נשים דהא מ"ע שהז"ג היא וי"ל דלא הותרו בבמות ואפי' למ"ד דנשים סומכות רשות נמי צ"ע אם עבודתן כשרה לחייב נמי על קרבן שהקריבו משום איסור פיגול נותר וטמא. ואין לומר דכיון דלא קא חשיב במתניתין דשלהי מסכת זבחים דלענין נשים שווין בזה ובזה מכלל דנשים הותרו בבמה דז"א משום דא"כ יקשה נמי בהא דמספקא לי' להש"ס בריש פ"ב דזבחים אי אונן כשר בבמה דאמאי לא פשיט דכשר מדלא תני נמי במתניתין הנ"ל דלענין אונן שוין בזה ובזה מכלל דאונן כשר בבמה. ובאמת קשה לכאורה אמאי לא פשיט שם בש"ס הנ"ל מדלא קחשיב במתניתין הנ"ל אונן נמי בהדי פגול נותר וטמא ש"מ דאונן כשר בבמה בשלמא למאי דפי' רש"י שם דהאי טמא היינו בשר טמא שפיר י"ל דלא תני התם אלא איסור קרבן ולא איסור מקריב אבל להרמב"ם ז"ל דס"ל דהטמא פירושו שטמא המקריב קשה טובא:<br><b> וצ"ל </b> דמש"ה מספקא לי' להש"ס שם אי אונן כשר בבמה משום די"ל דלענין מה שבזה ובזה שוים תני ושייר כמו דלא ילפינן מרישא דאונן פסול בבמה מדלא קחשיב אונן להיתרא בהדי אין בין כו' משום דאיכא למימר דתני ושייר וכמו דשייר יושב דכשר בבמה כמ"ש התוס' בדף ט"ז ע"א בד"ה הג"ה כו' וא"כ ה"נ י"ל דבסיפא שייר נשים לאיסורא ומש"ה איכא למימר נמי דבאמת אונן ג"כ פסול בבמה והא דלא קחשיב שם בסיפא דמתניתין הנ"ל דלענין אונן שוים בזה ובזה משום דשיירי' לאונן כמו דשייר נשים וא"כ הרי אדרבה מוכח מזה דנשים לא הותרו בבמה. אלא דאכתי יש לפקפק בזה שהרי אפי' אי נימא דנשים לא הותרו בבמה מ"מ הרי זה לא חשיב שיור כיון דהתנא לא קחשיב להו נמי לנשים אפי' בין הפסולים בבית עולמים ברפ"ב דזבחים וכנ"ל. והנה לפום ריהטא פשיטא לי דלענין לילה שוים בזה ובזה כיון דביום צותו כתיב ובהכי ניחא הא דנקט התנא בלישני' אבל הזמן הנותר והטמא שוים בזה ובזה ולא נקט הכא כשגרת לישני' בכל מקום דהיינו פגול נותר וטמא ביחד לפירש"י דהאי טמא לענין אכילה מיירי (עיין מ"ש מו"ז בתיו"ט שלהי זבחים בד"ה והטמא) די"ל דהתנא בא לומר דלענין זמן הקרבה דהיינו ביום דוקא נמי שוים בזה ובזה ומש"ה נקיט זמן למכלל ג"כ בפגול התלוי בזמן את זמן ההקרבה בבמה שהוא נמי ביום ולא בלילה. אבל מ"מ מה שכתבתי לעיל דמש"ה הוי הקרבה מ"ע שהז"ג ואינה כשרה בנשים משום דכתיב ביום צותו יש להשיב על זה שהרי גבי שחיטה נמי כתיב ביום זבחכם דמקרא זה ילפינן דשחיטה מצותה ביום ואפ"ה שחיטה כשרה בנשים ואפי' בבית עולמים (ועי' מ"ש התוס' במגלה דהא דשחיטת קדשים אינו אלא ביום דילפינן מקרא דביום זבחכם משום דמביום צותו לא ידעינן שחיטה כיון דלאו עבודה היא דהא כשרה בזר) וא"כ מה"ט הא י"ל נמי דנשים ג"כ כשרות להקריב בבמה. ודוק:
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואם </b>
+<b> מת הראשון זה השני מתמנה תחתיו.</b> עיין במוהרנ"ח ז"ל ח"ב סימן ע' דקט"ו ע"ב שנסתפק אי הכונה לומר דשני זוכה מן הדין ולא זולתו או נאמר דמ"ש שני חוזר לעבודתו אין הכונה לומר דשני חוזר לעבודתו מן הדין ולא זולתו אלא לומר שאם רצו למנות אותו לכ"ג יכולים למנותו ולא חיישינן דילמא הו"ל איבה כמ"ש בגמ' ע"ש ומדברי התוס' דנזיר פרק כ"ג דמ"ז ע"ב נרא' דס"ל דמ"ש שני חוזר לעבודתו היינו לומר דשני חוזר לעבודתו מן הדין ולא זולתו שכתבו בד"ה מרובה בגדים בתוך דבריהם וז"ל אלא יש לפרש כגון שיש כאן כ"ג משוח שעבד ואירע בו קרי ומשחו אחר תחתיו ועבר יוה"כ ושוב המשוח הראשון חזר לעבודתו כו' ובין כך ובין כך נגנז שמן המשחה וזה המשוח ראשון גלה עם יכניה ומינו אחר תחתיו מרובה בגדים אבל משוח שעבר אינו מתמנה תחתיו משום איבה ולהכי ליכא למימר דמת המשיח הראשון דא"כ משוח שעבר יתמנה תחתיו אלא גלה כו' עכ"ל ע"ש והשתא אי ס"ל דמ"ש שני חוזר לעבודתו ר"ל היינו אם רצו למנות אותו אמנם אם לא רצו למנותו רשאים למנות אחר תחתיו אם כן אמאי לא כתבו דמיירי במת הראשון ולא רצו למנותו ומנו אחר תחתיו וכן שמעתי מביאים ראי' מדברי התוספות הללו למה שנסתפק הרב זרע אברהם חחה"מ סי' כ"ב דקמ"א ע"א אם זה שאמרו מת שני חוזר לעבודתו היינו דוקא כשלא הניח הא' בן ממלא מקום אבותיו כדינו אמנם אם הניח בן ממלא מקום אבותיו כדינו בנו קודם או דילמ' ל"ש ומדברי התוס' הללו נראה דס"ל דאפילו בהניח בן ממלא מקום אבותיו אפי"ה שני חוזר לעבודתו מדלא כתבו דמשכחת לה כשמת המשוח הראשון והניח בן ממלא מקומו ומיהו יש לדחות לכל זה דע"כ לא נסתפק הרב ז"ל אלא דוק' בששניהם שוים דהיינו בבית ראשון דכולן משוחים או בבית שני לאחר שגנז יאשיהו שמן המשח' דשניהן הן מרובה בגדים בהא איכא לאסתפוקי דהבן קודם או לדעת מוהראנ"ח ז"ל אפילו בשלא הניח בן אם רצו יכולים למנות אחר תחתיו כיון דשניהן שוין אמנם בנדון התוס' ז"ל כיון דזה השני שנתמנה תחתיו מפני פיסול כ"ג הוא משוח בשמן המשחה ואם אנו ממנים לאחר או לבנו הוא מרובה בגדים דהא ודאי מסתברא שהשני חוזר לעבודתו הוא ולא אחר ואפילו במקום בן כיון שזה השני משוח הוא בשמן המשחה וזה פשוט ובשיטה מקובצת כ"י למס' נזיר תי' לקושית התוס' דמשכחת לה במת כ"ג וכגון דביני ביני נתחכם כהן אחר יותר מזה השני שמינו תחתיו דאז אין ממנין אותו משום דבעינן הכהן הגדול מאחיו שיהא גדול בחכמה ומדברי התוס' נראה שחולקים על זה ולדברי הרא"ש יש ראיה מדפריך בגמרא פשיטא ולא משני דקמ"ל דאפילו איכא אחר גדול ממנו בחכמה אפי' הכי שני חוזר לעבודתו כנ"ל:
+
+Halakhah 4
+
+<b>כ"ז </b>
+<b> ימים אלו מזין עליו ג' וז' כו'.</b> פ"ק דיומא מחלוקת דר"מ ור"י ור"ח סגן הכהנים ופסק כר"י ור"ח מהטעם שכתב מרן ובה' פרה אדומה פ"ב דין ד' פסק דכהן השורף את הפרה מזין עליו כל ז' וכתב מרן ז"ל שם וז"ל בפ"ג דפרה ודלא כר"י דיחידאה הוא ועוד דבפ"ק דיומא סבר רבא דלא כותיה עכ"ל ויש לדקדק לטעם ב' שכתב מרן דאם כן גבי יוה"ך אמאי פסק כר"י כיון דרבא סבר דלא כותיה מדאמר רבא הלכך כהן גדול ביום הכפורים דלאו בדידן תליא מילתא אלא בקביעותא דירח' תלי' מילתא בתלתא בתשרי בעי לאפרושי וכל היכא דמתרמי תלתא בתשרי מפרשינן ליה ופירש"י וז"ל וכל היכא דמתרמי כו' ואע"ג דלא הוי רביעי שלו בשבת ונמצאת הזאה בטילה ב' ימים הרי מוכח דריב"א ס"ל כר"מ דמזין עליו כל ז' וי"ל דאי מהא לא אירי' לומר דרבא ס"ל כר"מ דאיכא לפרושי דמאי דקאמר רבא כל היכא דמתרמי תלתא בתשרי כו' לא קאי ארביעי שלו כפי' רש"י ז"ל אלא איום ג' ושביעי קאי דקאמר דכל היכא דמתרמי ג' וז' אפי' חל ג' או ז' שלו בשבת דנמצאת הזא' בטילה כמ"ש רבינו אפי' הכי מפרשינן ליה בתלתא בתשרי ולא חיישינן לה כנ"ל ועוד יש לדחות עיין מ"ש פ"ד מה' ביאת מקדש הל' י"ד ודו"ק:
+<b>ואם </b>
+<b> חל יום שבת בג' כו' אין מזין עליו.</b> שם בגמ' אמרי' וליטעמיך הזאה כל שבעה מי איכא הא קי"ל הזאה שבות ואינה דוחה שבת וא"ל דמאי קו' הא קי"ל דאין שבות במקדש משום דכהנים זריזין הם ומשמע ודאי דאפילו בהר הבית אמרינן דאין שבות במקדש מדאמרי' בעירובין שבות מקדש במדינה לא התירו משמע דוקא בירושלים הוא דלא התירו אבל במקדש אפי' בה"ה התירו וא"כ הכא גבי כ"ג דכל ז' ימים מפרישין אותו ללשכת פלהדרין כיון דהוי במקדש אין שבות במקדש ואפשר ליישב בההיא דגרסינן בפ' ואלו עוברין דמ"ז איתביה לחם הפנים כו' ואי אמרת צרכי שבת נעשית ביו"ט אמאי לא דחי שבת הא אין שבות במקדש א"ל שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו ופרש"י שבות קרובה של י"ט עצמו שצריכה לבו ביום במקדש שבות רחוקה לדחות שבות י"ט זה בשביל שבת שניה לא התירו במקדש ע"כ וא"כ הכי נמי איכא למימר דמש"ה לא אמרינן אשבמ"ק משום דהו"ל שבות רחוקה לדחות שבות שבת זו משום יום הכפורים ולא הוי שבות הצריכה לבו ביום אלא דאכתי אמרינן התם בפלוגתא דתנאי היא ור"ש ן' הסגן ס"ל דשבות רחוקה נמי התירו ותו דמשמע התם דלרבא דאית ליה הואיל אפי' ת"ק נמי ס"ל דשבות רחוקה התירו ובדאורייתא הוא דפליגי כמ"ש התוס' שם וא"כ היכי פריך תלמוד' התם בפשיטות וליטעמיך כו' ואפשר ליישב דס"ל לתלמוד' דאפילו לר"ש בן הסגן דס"ל דשבות רחוקה נמי התירו אינו אלא גבי לחם הפנים דהוי דבר הצריכה לשבת שניה ד"ת משא"כ הכא גבי הזאה כיון דאינו אלא מדרבנן ומשום מעלה בעלמא אפילו ר"ש בן הסגן מודה דלא התירו שבות רחוקה כנ"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..904dadf674e94d94f5abf1ce6bec10bdb17de0c7
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,149 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Chosen Temple
+שער המלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>היו </b>
+<b> בנויות לחול ופתוחות לקדש תוכן קדש לאכילת ק"ק.</b> הנה ממשמעות דברי רבינו שכתב לאכילת ק"ק נראה דס"ל דדוקא לענין אכילת ק"ק תוכן קדש מיהא מותר לישב בה ולישן בה דלא קדישא לגמרי כקדושת עזרה וכ"כ התוספות פ"ק דיומא ד"ח ע"ב ד"ה דאי ר' חנינא משם י"מ וכתבו שם בס"ד וז"ל ול"נ כדמשמע לקמן בשלהי פ"ב גבי זקן ויושב במערבא ואין ישיבה בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש וראיתי להרב ח"ה שם שכתב וז"ל והיינו ממאי דקאמר ואי ס"ד פתח א' כו' זקן ויושב במערבא והתנן אין ישיבה כו' מיהו ראיה גמורה ליכא דאימא דהכא בפתוחות לקדש דאסור לישב היינו משום דאיכא נמי חציה בקדש משא"כ התם דאיכא לאוקומא ביושב לאכול וכולה בחול ואפי' פתוחות לקדש עכ"ד ויש לדקדק עליו דאם כן דבכולה בחול ופתוחה לקדש יש בה ישיבה ואע"ג דתנן תוכן קדש היינו דוקא לאכילת קדשים אם כן היכי קאמר אביי ש"מ לישכת הגזית חציה לקדש וחציה לחול וש"מ שני פתחים היו לה א' פתוח לקדש כו' נימא דלשכת הגזית היתה כולה בחול ופתוחה לקדש דתוכן קדש ויש בה ישיבה ושמא י"ל דכיון דלענין טומאה ושחיטה לא חשיבה כעזרה וכן לענין ישיבה אלא לענין אכילה דוקא משום דהתורה רבתה חצירות הרבה לא קרינן בבית אלהים נהלך ברגש דהא לא מיקרי בית אלהים לענין טומאה וישיבה ועוד י"ל בזה עיין בס' דרך הקדש די"ח ע"ד מ"ש משם מוהרימ"ט ז"ל ודוק ועיין בספר עץ חיים למורינו הרב המופלא ז"ל ס' צו די"ט ע"א שתמה על רבינו ז"ל שהשמיט דין לשכות הבנויות לקדש ולחול ופתוחות לקדש ולחול מכנגד הקדש ולקדש קדש מכנגד החול ולחול תוכן חול האמור בפ"ב דמ"ש ולי נראה דלק"מ שרבינו ז"ל סמך אמ"ש בפ"ה מה' אלו דין י"ז וז"ל הלשכת הגזית שבה סנהדרי גדולה יושבת וחציה היה קדש וחציה היה חול ולה ב' פתחים א' של קדש וא' של חול ע"כ וזה פשוט:
+
+Halakhah 9
+
+<b>המחילות </b>
+<b> הפתוחות לעזרה קדש הפתוחות להר הבית חול.</b> הנה בדברי רבינו ז"ל לא פירש אם דינם כחול לגמרי ואין בהם אפילו קדושת הר הבית או אין דינן אלא שאין להן קדושת עזרה אבל קדושת הר הבית מיהא יש בהן מכיון שפתוחות להר הבית ואולם מדברי התוספות ז"ל פ"א דיומא ד"ו ע"א ד"ה מביתו למה פי' שכתבו וז"ל אלא נראה לפרש מביתו למה פירש הו"ל לומר שיפרישוהו למחילה א' בהר הבית כו' דמחילות לא נתקדשו נראה בהדיא דס"ל דמחילות הפתוחות להר הבית דינם כחול דאי ס"ל שדינם כהר הבית אכתי תקשי להו דאין בעל קרי נכנס לשם והכי פריך דנפרישינהו למחילה שבהר הבית וראיתי להרב דרך הקדש די"ז ע"ב הביא משם ספר חנוכת הבית דמחילות שיש להם פתח להר הבית דינן כהר הבית וכתב שהכריח כן מדברי התוספות ורש"י ז"ל ולע"ד מדברי התוספות הללו מוכח בהדיא שלא כדעתו שהרי לפי דעתו ז"ל ע"כ מאי דאמרי' בפ"ק דתמיד אמתני' דאירע לו קרי יוצא והולך במסיבה שתחת הבירה זאת אומרת מחילות לא נתקדשו היינו לומר דמדשרינן ליה ליכנס במחילות שתחת העזרה עכ"ל דאין להם קדושת עזרה וא"ת אכתי היכי שרינן ליה הא בעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות ואסור בהר הבית האי בעל קרי מאי הו"ל למיעבד ע"כ נטמא שם בהר הבית אמנם אם איתא דמחילות נתקדשו ויש להן קדושת עזרה היכי שרינן ליה ליכנס מהר הבית לקדושת עזרה הי"ל לומר שילך לבית הטבילה דרך הר הבית וא"כ אי ס"ל להתוספות הכי מאי פריך בגמ' שיפרישוהו למחילה שבהר הבית הא לכתחילה היכי שרינן ליה לשמש מטתו שם כיון שדינה כהר הבית גם מה שהכריח מדברי רש"י ז"ל דס"ל הכי הן אמת שכן מוכח ממ"ש בפסחים פ' א"ד דס"ז ע"ב ד"ה מחילות שכתב וז"ל לא נתקדשו כקדושת עזרה מיהו מדברי רש"י ז"ל פרק כיצד צולין דפ"ו ע"א ד"ה כי אמרה שכתב בעל קרי מותר ליכנס במחילות שבהר הבית משמע דס"ל שדינן כחול גמור אלא דאיכא למימר דמ"ש רש"י דמותר ליכנס במחילות מיירי בבעל קרי שנטמא על כרחו שם דמאי הוה ליה למיעבד וכמתני' דאירע לו קרי דפ"ק דתמיד וספר זה אינו מצוי בינינו לראות דברים ככתבן ומדברי המפרש פ"ק דתמיד על ההיא מתניתין דאירע לו קרי מבואר מדבריו דמחילות הפותחות להר הבית אפילו קדושת הר הבית אין להן ועוד נראה מדבריו שם דהא דאמרינן דמחילות הפתוחות לא נתקדשו היינו דוקא במחילות דכל שני הפתחים שלהן הן פתוחות לחול אבל אם פתוחין לחול ולקדש הרי הן כקדש והרב דרך הקדש תמה עליו דהא ליתא דאם איתא מאי רבותייהו דמחילות הא אפי' לשכות הבנויות למעלה בעזרה אם פתוחות לחול תוכן חול כדאיתא בפרק כיצד צולין ומאי אולמייהו טפי ממחילות אלא ודאי דמחילות אפילו אם יש להן פתח לעזרה לא נתקדש משא"כ בלשכות יע"ש ולע"ד אין כאן מקום תמיהא שהרי לדעת המפרש דס"ל דאפי' קדושת הר הבית אין להם וכמ"ש היינו רבותייהו דמחילות טפי מלשכות דאלו לשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול פשיטא ודאי דיש להם קדושת הר הבית וכמ"ש רש"י ז"ל פרק כיצד צולין ד"ה ופתוחות וכדמשמע לישנא דברייתא דקתני ופתוחות לחול דהיינו להר הבית תוכן חול ואלו במחילות גריעי טפי ואפי' קדושת הר הבית אין להם וזה פשוט: ומה שהביא עוד ראיה הרב הנזכר מההיא דזבחים עיין בתוספות פרק אלו דברים ד"ה ומחילות ולע"ד נראה שכדברי המפרש מוכח מההיא דפרק כיצד צולין דמוקמינן למתניתין דקתני הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קדש כשגגותיהן שוין לקרקע העזרה ופריך עלה א"ה אימא סיפא בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קדש ואי סלקא דעתך בשגגותיהן שוין לקרקע העזרה הו"ל מחילה כו' ומשני כי קאמר ר"י בפתוחות להר הבית והשתא אם איתא דמחילות הפתוחות לחול ולקדש דינן כחול אם כן אכתי תקשי ליה לתלמודא סיפא דההיא מתניתין דקתני פ"ג דמ"ש בנויות בקדש ובחול ופתוחות לקדש ולחול תוכן וגגותיהן מכנגד הקודש ולקודש קודש מכנגד החול ולחול חול אי מיירי בשגגותיהן שוין לקרקע העזרה הו"ל מחילה ואפילו היא בנויה כולה בקדש כל שיש לו פתח לחול תוכן חול לדעת הרב ז"ל אלא משמע ודאי כדעת המפרש דאם הן פתוחות לקדש ולחול תוכן קדש כנ"ל ודוק:<br><b> שוב </b> ראיתי להרב ב"ש פ"ק דתמיד שהוקשה לו דברי רש"י ז"ל אהדדי כמו שהקשינו ולע"ד נראה ליישב כמ"ש ועוד הוקשה לו שם דברי התוספות דפרק א"ד ד"ה ומחילות שהקשה מההיא דאמרינן בזבחים כי קדיש דוד רצפה עד ארעית תהומא קדיש ותי' דבכיצד צולין מסקינן דכי אמר ר"י בפתוחות לחול אבל פתוחות לקדש קודש והקשה הרב ז"ל וז"ל וקושיא מעיקרא ליתא כי לא אמר ר"י על מחילות שתחת העזרה אלא על מחילות שתחת הר הבית אבל ההיא דפ"ב דזבחים קאי על העזרה עצמה כדמוכח התם וצ"ע עכ"ד ולא זכיתי להבין דבריו שהרי בפרק כיצד צולין מוכח בהדיא דמחילות שתחת העזרה נמי לא נתקדשו כדתניא התם בהדיא ר"י אומר מחילות שתחת ההיכל חול וא"כ כ"ש שתחת העזרה ומשום הכי הוכרחו התוספות לומר דההיא דזבחים איירי בפתוחות לקדש וזה פשוט אחר זמן רב אנה ה' לידי ספר חנוכת הבית וראיתי לו שם די"ג ע"א שכתב ליישב דברי רש"י שמ"ש ובעל קרי מותר ליכנס במחילות שבהר הבית ר"ל במחילות שהן תחת הר הבית אבל הן פתוחות חוץ להר הבית דאל"כ הי"ל לפרש ומותר ליכנס במחילות הפתוחות להר הבית א"ד יע"ש ואין זה דקדוק שהרי בתחלת דבריו כתב רש"י כי אמרה ר"י להא דמחילות לא נתקדשו בפתוחות להר הבית וא"כ אדרבא משמע ודאי שמ"ש אח"כ ובעל קרי מותר ליכנס במחילות הר הבית אמחילות דלעיל מיניה קאי דהיינו פתוחות להר הבית ולכן היותר נכון מ"ש ומ"מ לדברי התוס' דפ"ק דיומא ניתן ליאמר שמ"ש שיפרישוהו למחילה א' שבהר הבית כונתם לומר שהמחילה היא תחת הר הבית אבל היא פתוחה חוץ להר הבית ולעולם דס"ל כדעת רש"י ז"ל:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואסור </b>
+<b> לאדם לישב בכל העזרה כו'.</b> הנה מדברי התוס' דפ"ב דיומא דכ"ה ד"ה אין ישיבה מוכח דס"ל דאיסור ישיבה בעזרה הוי איסור מדאורייתא אך התוס' פ"ב דזבחים די"ו ד"ה הנה כתבו וז"ל ושמא אינו מן התורה ותדע דאי מדאוריית' אמאי צריך קרא ליושב למצוה ת"ל דאפילו בלאו עבודה אין ישיב' ומיהו אצטריך קרא לעובד בהשתחואה עכ"ל ומ"ש ומיהו כו' כונתם לומר דלעולם דאיסור ישיבה בעזרה הוי איסורו מדאורייתא ואפילו הכי אצטריך קרא ליושב בשעת עבודה לעובד בהשתחוא' דמשום ישיבה בעזרה ליכא ואפי"ה אתא קרא למעוטי עבודה דלא מהני בהשתחואה והרב ברכת הזבח נראה שנעלם ממנו כונתם וכבר השיגו בזה הרב דרך הקדש די"ג ע"ד יע"ש אלא דק"ל דא"כ צ"ל דאע"ג דבקדוש ידים ורגלים אמרינן התם די"ט ע"ב וליתיב מיתב אמר קרא או בגשתם לשרת ושירות מעומד ואפי"ה לת"ק דר"י בר יאודה קאמר דמניח ידו הימנית ע"ג ידו השמאלית ורגלו הימנית ע"ג רגלו השמאלית הרי דאע"ג דמקדש ידיו ורגליו בהשתחואה שפיר דמי אע"ג דאיתקש לשירות ושירות בהשתחואה לא מהני היינו משום דגלי קרא ורחצו ממנו את ידיהם ואת רגליהם דמשמע שניהם כא' כמ"ש רש"י שם ומשו"ה אמרינן דאהני קרא ואהני היקשא דהיקשא דשירות אתא למעוטי ישיבה וקרא דרחצו אשמועינן דהשתחואה מהני וא"כ קשה שהרי כתבו התוס' שם בד"ה וליתיב דלאו ישיב' ממש קאמר אלא ישיבה על ידי סמיכה דמשום ישיבה בעזרה ליכא ואפילו הכי לעבודה פסול וא"כ לפי דבריהם דהכא שכתבו ומיהו כו' וסבירא להו דאיסור ישיבה הוי מדאורייתא על כרחין דסבירא להו כמ"ש ד"ה וליתיב דע"י סמיכה קאמר וכיון שכן קשה דמנ"ל לומר דקרא אצטריך לעובד בהשתחואה ולומר דאע"ג דבקדוש ידים ורגלים מהני השתחואה היינו משום דגלי קרא טפי הו"ל לומר דקרא אצטריך לישיבה ע"י סמיכה דאין בו משום ישיבה בעזרה ואפי"ה לעבודה פסול ולעולם דעובד בהשתחואה מהני דהשתא הוי דומיא דקדוש ידים ורגלים דהוי בהשתחואה ואפ"ה ע"י סמיכה לא מהני וצ"ע:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>עזרת </b>
+<b> ישראל מקודשת כו' שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם כו'.</b> הנה התוס' פ' האיש מקדש דנ"ב ע"ב אר"י אשה בעזרה מנין כו' כתבו וז"ל פ"ה דאין אשה נכנסה לעזרה כדתנן בפ"ק דכלים ולא דק דלא אשכחן בשום דוכתא כו' ודבריהם צריכים ביאור במ"ש ולא דק כאלו הוא דבר התלוי בדיוק ובפשיטות הו"ל לאתמוהי על רש"י ז"ל דאיך כתב כדתנן בפ"ק דכלים והתם לא קתני נשים שאין נכנסו' בעזרה גם במה שהביאו ראיה מההיא דפ' כל הפסולים דתנן שהשחיט' כשרה בנשים ק' דמאי ראיה שהרי התם נמי קתני טמאים בהדייהו וע"כ בדשחיט בסכין ארוך כדאוקמיה לה התם וא"כ ה"נ נימא דנשים נמי דכות' בשוחט בסכין ארוכה וכבר נתקשו בזה הרב עצמות יוסף והרב שדה יהושע ולזה ודאי י"ל שכונתם ז"ל מדחזינן דפריך התם בגמ' מ"ש סמיכה דבטהורים דכתיב לפני ה' שחיטה נמי דכתיב לפני ה' ומשני אפשר בסכין ארוכה ואם איתא לס"ד דמקשה דלא אסיק אדעתיה הא דאפשר בסכין ארוכה אמאי לא תקשי ליה נמי לחלוקת נשים דנשנית קודם דהיכי משכחת לה הא בעינן לפני ה' אלא משמע ודאי דחלוקת נשים פשיטא ליה דאתיא כפשטא ועיין בהרב שדה יאושע מה שפי' בדברי רש"י ז"ל דמ"ש דנשים אינן נכנסות לה לא קאי אעזרת ישראל אלא אעזרת כהנים ומשום דקדשי קדשים אינן נאכלין אלא בעזרת כהנים ואם יצאו לעזרת ישראל נפסלי' ביוצא ודייק לה רש"י ז"ל הכי ממתניתין דקתני עזרת כהנים מקודשת ממנה שאין ישראלי' נכנסין לשם אלא בשעת צרכיהם דמשמע דוקא זכרים הותרו ליכנס בשעת צרכיהם אבל נשים אין נכנסין לה אפילו בשעת צרכיהם וע"פ זה רצה לפרש דברי התוס' יעש"ב והוא תימא דמשמע ודאי דקדשי קדשים נאכלים בכל עזרת ישראל דלפני ה' קרינן ביה וכן מבואר מדברי רש"י ז"ל שכתב והרי אם יוציאם חוץ לעזרה אפי' לעזרת נשים הרי נפסלים ביוצא הרי מבואר מדברי רש"י ז"ל דדוקא בעזרת נשים נפסלים ביוצא אבל בעזרת ישראל דמחנה שכינה היא נאכלין וכן משמע ג"כ מסתמיות דברי רבינו ז"ל שכתב בפ"א מה' מעה"ק הלכה ה' כל האוכל כזית מק"ק חוץ לעזרה לוקין ועזרה סתם עזרת ישראל נמי בכלל דאם לא כן הוה ליה לפרש דוקא לעזרת כהנים: ולכן נלע"ד לפרש דברי רש"י ז"ל והתוס' דמ"ש רש"י כדתנן בפ"ק דכלים דייק לה הכי מדתנן עזרת כהנים מקודשת הימנה שאין ישראלי' נכנסין לשם אלא בשעת צרכיהם הרי דאע"ג דעזרת כהנים ועזרת ישראל תרוייהו מחנה שכינה הן אפ"ה עשו היכר ומעלה שלא יכנסו ישראל לעזרת כהנים ואם כן דכותא וכ"ש נמי בעזרת ישראל כיון דעזרת נשים מחנה לויה ועזרת ישראל מחנה שכינה ראוי הוא שיעשו היכר ומעלה שלא יכנסו נשים לתוכה דומיא דישראל לעזרת כהנים ואם כן מש"ה כעס עליהן ר"י ואמר אשה בעזרה מנין משום דלא משכחת לה שיכנסו נשים לתוכה דאף ע"ג דבעזרת כהנים הותרו ישראלי' ליכנס בשעת צרכיהם לסמיכה ולתנופה מ"מ בנשים לא משכחת לה דלאו בני סמיכה נינהו וע"ז כתבו התו' לחלוק עליו לומר דלא דק דאדרבא איפכא איכא למידק ממתני' דמדקתני בעזרת כהנים שאין ישראל נכנסין לשם ולא קתני דכותא בעזרת ישראל משמע דנשים נכנסות בעזרת ישראל ובהכי ניחא מה שהוצרכו התוס' להאריך בלשונם ולהביא חלוקת עזרת כהנים אע"ג דכל עיקר קושיי' היא מחלוקת עזרת ישראל משום דמינה הוא דבאו להוכיח דאם איתא דנשים אין נכנסות לעזרת ישראל דומיא דישראל בעזרת כהנים וא"כ כי היכי דתני בעזרת כהנים דאין ישראל נכנסים לשם ה"נ הו"ל למתני בעזרת ישראל דאין נשים נכנסות לה: וכתבו עוד ועוד תנן כו' כונתם ז"ל לומר דהן לו יהיה כדברי רש"י ז"ל דנשים אסורות ליכנס בעזרת ישראל דומיא דישראל בעזרת כהנים ומה דלא תני לה במתני' בהדיא הוא משום דמחלוקת עזרת כהנים שמעי' לה וכי היכי דעשו היכר לעזרת כהנים אע"ג דתרוייהו מחנה שכינה הכי נמי וכ"ש לעזרת ישראל לגבי נשים אכתי קשה דהא תנן דהשחיטה כשרה בנשים ואם כן הרי משכחת לה שיכולה ליכנס בעזרה לצורך שחיטה דכי היכי דבעזרת כהנים הותרו ישראל ליכנס לצורך שחיטה אע"ג דאפשר בכהנים אם כן הכי נמי נשים הותרו ליכנס לעזרת ישראל לצורך שחיטה ואם כן מאי האי דמרתח קא רתח ר"י ואמר אשה בעזרה מניין הא משכחת לה כשבאתה לעזרה לצורך שחיטה ונמצא דמה שהביאו ראיה התוס' ממתני' דפ' כל הפסולין לאו למימרא דמהתם שמעינן דיכולה ליכנס מדשוחטות דהא פשיטא דאיכא לאוקמי בסכין ארוכה דומיא דטמא אלא כל עיקר כונתם להביא ראיה דנשים כשרות לשחיטה ומינה נשמע דיכולה ליכנס דומיא דישראל בעזרת כהנים ודוק בלשונם שכתבו אם כן יכולה ליכנס שאם הדברים כפשטן לא היה להם לומר כי האי לישנא אלא הכי הו"ל לומר הרי דיכולה ליכנס אכן כפי מ"ש דבריהם באו בדקדוק דמהתם ודאי אין להוכיח מינה דיכולה ליכנס דאפשר בסכין ארוכה אלא שכונתם לומר דכיון דכשרות לשחיטה א"כ נראה דיכולה ליכנס דומיא דישראל בעזרת כהנים כנ"ל נכון לפרש דבריהם ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שעח) </b> והוא תימא דמשמע ודאי דקדשי קדשים נאכלים בכל עזרת ישראל כו'. גם אני תמהתי כן בראשית ההשקפה דמבואר בדברי רש"י עצמו דאין נפסלין אלא בעזרת נשים אבל מגמגם אני בהבנת הדברים דהרי קדשי קדשים במשכן היו נאכלין לפנים מן הקלעים ורש"י ז"ל בעצמו מפרש בזבחים דף נ"ג ע"א בד"ה לפנים מן הקלעים כו' במקום קלעים שבמשכן היתה חומת העזרה בבית שלמה ע"ש. וא"כ הרי בפשיטות א"א לחלק בין עזרת ישראל לעזרת נשים דהא גם עזרת נשים נקראת עזרה וא"כ אי חומתה הוי כקלעים הרי גם בעזרת נשים נאכלים קדשי קדשים ואי אמרת דלא נקראת חצר אהל מועד ולא עזרה משום דלאו לפני ה' הוא א"כ הא מה"ט נמי יהיו קדשי קדשים נפסלים גם בעזרת ישראל ועכצ"ל דכיון דלענין אכילת קדשי קדשים לא כתיב לפני ה' אלא במקום קדוש גו' ומש"ה נאכלין בעזרת ישראל וכן מוכח להדיא בפ"ה משנה א' ממדות דקא חשיב שם קפ"ז אמות אורך העזרה ממזרח למערב והיינו מעזרת ישראל עד כותל המערבי הרי לך בהדיא שאין עזרת נשים בכלל העזרה ועיין בפסחים דף פ"ה ע"ב דמבואר שם דאפי' שער נקנור (שהוא בין עזרת נשים לעזרת ישראל) ג"כ לא נתקדש וא"כ כיון דבאכילת קדשי קדשים כתיב תאכל במקום קדוש ממילא נפסל הבשר ביוצא דרך שער הזה דלא נתקדש וא"כ עכצ"ל דאע"ג דנקראת עזרת נשים מ"מ אינה בכלל העזרה אשר חומתה היא במקום קלעים שהיו במשכן אבל עכ"פ מבואר במשנה א' פ"ה ממדות הנ"ל דעזרת ישראל הוא במקום קדוש ופשיטא דמותר לאכול שם קדשי קדשים וכנ"ל ודלא כהרב בעל שדה יהושע שהביא הגאון המחבר ז"ל. ודוק:<br><b> (שעט) </b> דאע"ג דבעזרת כהנים הותרו ישראלים ליכנס בשעת צרכיהם לסמיכה ולתנופה מ"מ בנשים לא משכחת לה דלאו בני סמיכה נינהו כו'. אע"ג דהתוס' בעצמם כתבו בר"ה דף ל"ג ע"א דהלכה כר' יוסי דנשים סומכות רשות וא"כ הא מותרות לילך בעזרה מ"מ הא ר' יהודה הוא דקאמר אשה בעזרה מנין ולטעמי' אזיל דס"ל דאין נשים סומכות ואע"ג דר' יוסי ס"ל דנשים סומכות רשות ולפ"ז הא משכחת לה אשה בעזרה כמו איש וא"כ קשה אמאי צריך להשיב דמשכחת לה דאב מקבל קדושין בשביל בתו בעזרה או אשה שעשתה שליח לקבל קדושי' בעזרה היינו דבא לומר דאפילו למאי דפליג ר' יהודה עלי' דר' יוסי וס"ל דאין נשים סומכות מ"מ משכחת לה בכה"ג שתתקדש בעזרה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9437b8c4b65c06c1a8e52bdf4a45caaffefa9680
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,152 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Chosen Temple
+שער המלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_The_Chosen_Temple
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות בית הבחירה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>היו </b>
+<b> בנויות לחול ופתוחות לקדש תוכן קדש לאכילת ק"ק.</b> הנה ממשמעות דברי רבינו שכתב לאכילת ק"ק נראה דס"ל דדוקא לענין אכילת ק"ק תוכן קדש מיהא מותר לישב בה ולישן בה דלא קדישא לגמרי כקדושת עזרה וכ"כ התוספות פ"ק דיומא ד"ח ע"ב ד"ה דאי ר' חנינא משם י"מ וכתבו שם בס"ד וז"ל ול"נ כדמשמע לקמן בשלהי פ"ב גבי זקן ויושב במערבא ואין ישיבה בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש וראיתי להרב ח"ה שם שכתב וז"ל והיינו ממאי דקאמר ואי ס"ד פתח א' כו' זקן ויושב במערבא והתנן אין ישיבה כו' מיהו ראיה גמורה ליכא דאימא דהכא בפתוחות לקדש דאסור לישב היינו משום דאיכא נמי חציה בקדש משא"כ התם דאיכא לאוקומא ביושב לאכול וכולה בחול ואפי' פתוחות לקדש עכ"ד ויש לדקדק עליו דאם כן דבכולה בחול ופתוחה לקדש יש בה ישיבה ואע"ג דתנן תוכן קדש היינו דוקא לאכילת קדשים אם כן היכי קאמר אביי ש"מ לישכת הגזית חציה לקדש וחציה לחול וש"מ שני פתחים היו לה א' פתוח לקדש כו' נימא דלשכת הגזית היתה כולה בחול ופתוחה לקדש דתוכן קדש ויש בה ישיבה ושמא י"ל דכיון דלענין טומאה ושחיטה לא חשיבה כעזרה וכן לענין ישיבה אלא לענין אכילה דוקא משום דהתורה רבתה חצירות הרבה לא קרינן בבית אלהים נהלך ברגש דהא לא מיקרי בית אלהים לענין טומאה וישיבה ועוד י"ל בזה עיין בס' דרך הקדש די"ח ע"ד מ"ש משם מוהרימ"ט ז"ל ודוק ועיין בספר עץ חיים למורינו הרב המופלא ז"ל ס' צו די"ט ע"א שתמה על רבינו ז"ל שהשמיט דין לשכות הבנויות לקדש ולחול ופתוחות לקדש ולחול מכנגד הקדש ולקדש קדש מכנגד החול ולחול תוכן חול האמור בפ"ב דמ"ש ולי נראה דלק"מ שרבינו ז"ל סמך אמ"ש בפ"ה מה' אלו דין י"ז וז"ל הלשכת הגזית שבה סנהדרי גדולה יושבת וחציה היה קדש וחציה היה חול ולה ב' פתחים א' של קדש וא' של חול ע"כ וזה פשוט:
+
+Halakhah 9
+
+<b>המחילות </b>
+<b> הפתוחות לעזרה קדש הפתוחות להר הבית חול.</b> הנה בדברי רבינו ז"ל לא פירש אם דינם כחול לגמרי ואין בהם אפילו קדושת הר הבית או אין דינן אלא שאין להן קדושת עזרה אבל קדושת הר הבית מיהא יש בהן מכיון שפתוחות להר הבית ואולם מדברי התוספות ז"ל פ"א דיומא ד"ו ע"א ד"ה מביתו למה פי' שכתבו וז"ל אלא נראה לפרש מביתו למה פירש הו"ל לומר שיפרישוהו למחילה א' בהר הבית כו' דמחילות לא נתקדשו נראה בהדיא דס"ל דמחילות הפתוחות להר הבית דינם כחול דאי ס"ל שדינם כהר הבית אכתי תקשי להו דאין בעל קרי נכנס לשם והכי פריך דנפרישינהו למחילה שבהר הבית וראיתי להרב דרך הקדש די"ז ע"ב הביא משם ספר חנוכת הבית דמחילות שיש להם פתח להר הבית דינן כהר הבית וכתב שהכריח כן מדברי התוספות ורש"י ז"ל ולע"ד מדברי התוספות הללו מוכח בהדיא שלא כדעתו שהרי לפי דעתו ז"ל ע"כ מאי דאמרי' בפ"ק דתמיד אמתני' דאירע לו קרי יוצא והולך במסיבה שתחת הבירה זאת אומרת מחילות לא נתקדשו היינו לומר דמדשרינן ליה ליכנס במחילות שתחת העזרה עכ"ל דאין להם קדושת עזרה וא"ת אכתי היכי שרינן ליה הא בעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות ואסור בהר הבית האי בעל קרי מאי הו"ל למיעבד ע"כ נטמא שם בהר הבית אמנם אם איתא דמחילות נתקדשו ויש להן קדושת עזרה היכי שרינן ליה ליכנס מהר הבית לקדושת עזרה הי"ל לומר שילך לבית הטבילה דרך הר הבית וא"כ אי ס"ל להתוספות הכי מאי פריך בגמ' שיפרישוהו למחילה שבהר הבית הא לכתחילה היכי שרינן ליה לשמש מטתו שם כיון שדינה כהר הבית גם מה שהכריח מדברי רש"י ז"ל דס"ל הכי הן אמת שכן מוכח ממ"ש בפסחים פ' א"ד דס"ז ע"ב ד"ה מחילות שכתב וז"ל לא נתקדשו כקדושת עזרה מיהו מדברי רש"י ז"ל פרק כיצד צולין דפ"ו ע"א ד"ה כי אמרה שכתב בעל קרי מותר ליכנס במחילות שבהר הבית משמע דס"ל שדינן כחול גמור אלא דאיכא למימר דמ"ש רש"י דמותר ליכנס במחילות מיירי בבעל קרי שנטמא על כרחו שם דמאי הוה ליה למיעבד וכמתני' דאירע לו קרי דפ"ק דתמיד וספר זה אינו מצוי בינינו לראות דברים ככתבן ומדברי המפרש פ"ק דתמיד על ההיא מתניתין דאירע לו קרי מבואר מדבריו דמחילות הפותחות להר הבית אפילו קדושת הר הבית אין להן ועוד נראה מדבריו שם דהא דאמרינן דמחילות הפתוחות לא נתקדשו היינו דוקא במחילות דכל שני הפתחים שלהן הן פתוחות לחול אבל אם פתוחין לחול ולקדש הרי הן כקדש והרב דרך הקדש תמה עליו דהא ליתא דאם איתא מאי רבותייהו דמחילות הא אפי' לשכות הבנויות למעלה בעזרה אם פתוחות לחול תוכן חול כדאיתא בפרק כיצד צולין ומאי אולמייהו טפי ממחילות אלא ודאי דמחילות אפילו אם יש להן פתח לעזרה לא נתקדש משא"כ בלשכות יע"ש ולע"ד אין כאן מקום תמיהא שהרי לדעת המפרש דס"ל דאפי' קדושת הר הבית אין להם וכמ"ש היינו רבותייהו דמחילות טפי מלשכות דאלו לשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול פשיטא ודאי דיש להם קדושת הר הבית וכמ"ש רש"י ז"ל פרק כיצד צולין ד"ה ופתוחות וכדמשמע לישנא דברייתא דקתני ופתוחות לחול דהיינו להר הבית תוכן חול ואלו במחילות גריעי טפי ואפי' קדושת הר הבית אין להם וזה פשוט: ומה שהביא עוד ראיה הרב הנזכר מההיא דזבחים עיין בתוספות פרק אלו דברים ד"ה ומחילות ולע"ד נראה שכדברי המפרש מוכח מההיא דפרק כיצד צולין דמוקמינן למתניתין דקתני הלשכות הבנויות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול וגגותיהן קדש כשגגותיהן שוין לקרקע העזרה ופריך עלה א"ה אימא סיפא בנויות בחול ופתוחות לקדש תוכן קדש ואי סלקא דעתך בשגגותיהן שוין לקרקע העזרה הו"ל מחילה כו' ומשני כי קאמר ר"י בפתוחות להר הבית והשתא אם איתא דמחילות הפתוחות לחול ולקדש דינן כחול אם כן אכתי תקשי ליה לתלמודא סיפא דההיא מתניתין דקתני פ"ג דמ"ש בנויות בקדש ובחול ופתוחות לקדש ולחול תוכן וגגותיהן מכנגד הקודש ולקודש קודש מכנגד החול ולחול חול אי מיירי בשגגותיהן שוין לקרקע העזרה הו"ל מחילה ואפילו היא בנויה כולה בקדש כל שיש לו פתח לחול תוכן חול לדעת הרב ז"ל אלא משמע ודאי כדעת המפרש דאם הן פתוחות לקדש ולחול תוכן קדש כנ"ל ודוק:<br><b> שוב </b> ראיתי להרב ב"ש פ"ק דתמיד שהוקשה לו דברי רש"י ז"ל אהדדי כמו שהקשינו ולע"ד נראה ליישב כמ"ש ועוד הוקשה לו שם דברי התוספות דפרק א"ד ד"ה ומחילות שהקשה מההיא דאמרינן בזבחים כי קדיש דוד רצפה עד ארעית תהומא קדיש ותי' דבכיצד צולין מסקינן דכי אמר ר"י בפתוחות לחול אבל פתוחות לקדש קודש והקשה הרב ז"ל וז"ל וקושיא מעיקרא ליתא כי לא אמר ר"י על מחילות שתחת העזרה אלא על מחילות שתחת הר הבית אבל ההיא דפ"ב דזבחים קאי על העזרה עצמה כדמוכח התם וצ"ע עכ"ד ולא זכיתי להבין דבריו שהרי בפרק כיצד צולין מוכח בהדיא דמחילות שתחת העזרה נמי לא נתקדשו כדתניא התם בהדיא ר"י אומר מחילות שתחת ההיכל חול וא"כ כ"ש שתחת העזרה ומשום הכי הוכרחו התוספות לומר דההיא דזבחים איירי בפתוחות לקדש וזה פשוט אחר זמן רב אנה ה' לידי ספר חנוכת הבית וראיתי לו שם די"ג ע"א שכתב ליישב דברי רש"י שמ"ש ובעל קרי מותר ליכנס במחילות שבהר הבית ר"ל במחילות שהן תחת הר הבית אבל הן פתוחות חוץ להר הבית דאל"כ הי"ל לפרש ומותר ליכנס במחילות הפתוחות להר הבית א"ד יע"ש ואין זה דקדוק שהרי בתחלת דבריו כתב רש"י כי אמרה ר"י להא דמחילות לא נתקדשו בפתוחות להר הבית וא"כ אדרבא משמע ודאי שמ"ש אח"כ ובעל קרי מותר ליכנס במחילות הר הבית אמחילות דלעיל מיניה קאי דהיינו פתוחות להר הבית ולכן היותר נכון מ"ש ומ"מ לדברי התוס' דפ"ק דיומא ניתן ליאמר שמ"ש שיפרישוהו למחילה א' שבהר הבית כונתם לומר שהמחילה היא תחת הר הבית אבל היא פתוחה חוץ להר הבית ולעולם דס"ל כדעת רש"י ז"ל:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואסור </b>
+<b> לאדם לישב בכל העזרה כו'.</b> הנה מדברי התוס' דפ"ב דיומא דכ"ה ד"ה אין ישיבה מוכח דס"ל דאיסור ישיבה בעזרה הוי איסור מדאורייתא אך התוס' פ"ב דזבחים די"ו ד"ה הנה כתבו וז"ל ושמא אינו מן התורה ותדע דאי מדאוריית' אמאי צריך קרא ליושב למצוה ת"ל דאפילו בלאו עבודה אין ישיב' ומיהו אצטריך קרא לעובד בהשתחואה עכ"ל ומ"ש ומיהו כו' כונתם לומר דלעולם דאיסור ישיבה בעזרה הוי איסורו מדאורייתא ואפילו הכי אצטריך קרא ליושב בשעת עבודה לעובד בהשתחוא' דמשום ישיבה בעזרה ליכא ואפי"ה אתא קרא למעוטי עבודה דלא מהני בהשתחואה והרב ברכת הזבח נראה שנעלם ממנו כונתם וכבר השיגו בזה הרב דרך הקדש די"ג ע"ד יע"ש אלא דק"ל דא"כ צ"ל דאע"ג דבקדוש ידים ורגלים אמרינן התם די"ט ע"ב וליתיב מיתב אמר קרא או בגשתם לשרת ושירות מעומד ואפי"ה לת"ק דר"י בר יאודה קאמר דמניח ידו הימנית ע"ג ידו השמאלית ורגלו הימנית ע"ג רגלו השמאלית הרי דאע"ג דמקדש ידיו ורגליו בהשתחואה שפיר דמי אע"ג דאיתקש לשירות ושירות בהשתחואה לא מהני היינו משום דגלי קרא ורחצו ממנו את ידיהם ואת רגליהם דמשמע שניהם כא' כמ"ש רש"י שם ומשו"ה אמרינן דאהני קרא ואהני היקשא דהיקשא דשירות אתא למעוטי ישיבה וקרא דרחצו אשמועינן דהשתחואה מהני וא"כ קשה שהרי כתבו התוס' שם בד"ה וליתיב דלאו ישיב' ממש קאמר אלא ישיבה על ידי סמיכה דמשום ישיבה בעזרה ליכא ואפילו הכי לעבודה פסול וא"כ לפי דבריהם דהכא שכתבו ומיהו כו' וסבירא להו דאיסור ישיבה הוי מדאורייתא על כרחין דסבירא להו כמ"ש ד"ה וליתיב דע"י סמיכה קאמר וכיון שכן קשה דמנ"ל לומר דקרא אצטריך לעובד בהשתחואה ולומר דאע"ג דבקדוש ידים ורגלים מהני השתחואה היינו משום דגלי קרא טפי הו"ל לומר דקרא אצטריך לישיבה ע"י סמיכה דאין בו משום ישיבה בעזרה ואפי"ה לעבודה פסול ולעולם דעובד בהשתחואה מהני דהשתא הוי דומיא דקדוש ידים ורגלים דהוי בהשתחואה ואפ"ה ע"י סמיכה לא מהני וצ"ע:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>עזרת </b>
+<b> ישראל מקודשת כו' שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם כו'.</b> הנה התוס' פ' האיש מקדש דנ"ב ע"ב אר"י אשה בעזרה מנין כו' כתבו וז"ל פ"ה דאין אשה נכנסה לעזרה כדתנן בפ"ק דכלים ולא דק דלא אשכחן בשום דוכתא כו' ודבריהם צריכים ביאור במ"ש ולא דק כאלו הוא דבר התלוי בדיוק ובפשיטות הו"ל לאתמוהי על רש"י ז"ל דאיך כתב כדתנן בפ"ק דכלים והתם לא קתני נשים שאין נכנסו' בעזרה גם במה שהביאו ראיה מההיא דפ' כל הפסולים דתנן שהשחיט' כשרה בנשים ק' דמאי ראיה שהרי התם נמי קתני טמאים בהדייהו וע"כ בדשחיט בסכין ארוך כדאוקמיה לה התם וא"כ ה"נ נימא דנשים נמי דכות' בשוחט בסכין ארוכה וכבר נתקשו בזה הרב עצמות יוסף והרב שדה יהושע ולזה ודאי י"ל שכונתם ז"ל מדחזינן דפריך התם בגמ' מ"ש סמיכה דבטהורים דכתיב לפני ה' שחיטה נמי דכתיב לפני ה' ומשני אפשר בסכין ארוכה ואם איתא לס"ד דמקשה דלא אסיק אדעתיה הא דאפשר בסכין ארוכה אמאי לא תקשי ליה נמי לחלוקת נשים דנשנית קודם דהיכי משכחת לה הא בעינן לפני ה' אלא משמע ודאי דחלוקת נשים פשיטא ליה דאתיא כפשטא ועיין בהרב שדה יאושע מה שפי' בדברי רש"י ז"ל דמ"ש דנשים אינן נכנסות לה לא קאי אעזרת ישראל אלא אעזרת כהנים ומשום דקדשי קדשים אינן נאכלין אלא בעזרת כהנים ואם יצאו לעזרת ישראל נפסלי' ביוצא ודייק לה רש"י ז"ל הכי ממתניתין דקתני עזרת כהנים מקודשת ממנה שאין ישראלי' נכנסין לשם אלא בשעת צרכיהם דמשמע דוקא זכרים הותרו ליכנס בשעת צרכיהם אבל נשים אין נכנסין לה אפילו בשעת צרכיהם וע"פ זה רצה לפרש דברי התוס' יעש"ב והוא תימא דמשמע ודאי דקדשי קדשים נאכלים בכל עזרת ישראל דלפני ה' קרינן ביה וכן מבואר מדברי רש"י ז"ל שכתב והרי אם יוציאם חוץ לעזרה אפי' לעזרת נשים הרי נפסלים ביוצא הרי מבואר מדברי רש"י ז"ל דדוקא בעזרת נשים נפסלים ביוצא אבל בעזרת ישראל דמחנה שכינה היא נאכלין וכן משמע ג"כ מסתמיות דברי רבינו ז"ל שכתב בפ"א מה' מעה"ק הלכה ה' כל האוכל כזית מק"ק חוץ לעזרה לוקין ועזרה סתם עזרת ישראל נמי בכלל דאם לא כן הוה ליה לפרש דוקא לעזרת כהנים: ולכן נלע"ד לפרש דברי רש"י ז"ל והתוס' דמ"ש רש"י כדתנן בפ"ק דכלים דייק לה הכי מדתנן עזרת כהנים מקודשת הימנה שאין ישראלי' נכנסין לשם אלא בשעת צרכיהם הרי דאע"ג דעזרת כהנים ועזרת ישראל תרוייהו מחנה שכינה הן אפ"ה עשו היכר ומעלה שלא יכנסו ישראל לעזרת כהנים ואם כן דכותא וכ"ש נמי בעזרת ישראל כיון דעזרת נשים מחנה לויה ועזרת ישראל מחנה שכינה ראוי הוא שיעשו היכר ומעלה שלא יכנסו נשים לתוכה דומיא דישראל לעזרת כהנים ואם כן מש"ה כעס עליהן ר"י ואמר אשה בעזרה מנין משום דלא משכחת לה שיכנסו נשים לתוכה דאף ע"ג דבעזרת כהנים הותרו ישראלי' ליכנס בשעת צרכיהם לסמיכה ולתנופה מ"מ בנשים לא משכחת לה דלאו בני סמיכה נינהו וע"ז כתבו התו' לחלוק עליו לומר דלא דק דאדרבא איפכא איכא למידק ממתני' דמדקתני בעזרת כהנים שאין ישראל נכנסין לשם ולא קתני דכותא בעזרת ישראל משמע דנשים נכנסות בעזרת ישראל ובהכי ניחא מה שהוצרכו התוס' להאריך בלשונם ולהביא חלוקת עזרת כהנים אע"ג דכל עיקר קושיי' היא מחלוקת עזרת ישראל משום דמינה הוא דבאו להוכיח דאם איתא דנשים אין נכנסות לעזרת ישראל דומיא דישראל בעזרת כהנים וא"כ כי היכי דתני בעזרת כהנים דאין ישראל נכנסים לשם ה"נ הו"ל למתני בעזרת ישראל דאין נשים נכנסות לה: וכתבו עוד ועוד תנן כו' כונתם ז"ל לומר דהן לו יהיה כדברי רש"י ז"ל דנשים אסורות ליכנס בעזרת ישראל דומיא דישראל בעזרת כהנים ומה דלא תני לה במתני' בהדיא הוא משום דמחלוקת עזרת כהנים שמעי' לה וכי היכי דעשו היכר לעזרת כהנים אע"ג דתרוייהו מחנה שכינה הכי נמי וכ"ש לעזרת ישראל לגבי נשים אכתי קשה דהא תנן דהשחיטה כשרה בנשים ואם כן הרי משכחת לה שיכולה ליכנס בעזרה לצורך שחיטה דכי היכי דבעזרת כהנים הותרו ישראל ליכנס לצורך שחיטה אע"ג דאפשר בכהנים אם כן הכי נמי נשים הותרו ליכנס לעזרת ישראל לצורך שחיטה ואם כן מאי האי דמרתח קא רתח ר"י ואמר אשה בעזרה מניין הא משכחת לה כשבאתה לעזרה לצורך שחיטה ונמצא דמה שהביאו ראיה התוס' ממתני' דפ' כל הפסולין לאו למימרא דמהתם שמעינן דיכולה ליכנס מדשוחטות דהא פשיטא דאיכא לאוקמי בסכין ארוכה דומיא דטמא אלא כל עיקר כונתם להביא ראיה דנשים כשרות לשחיטה ומינה נשמע דיכולה ליכנס דומיא דישראל בעזרת כהנים ודוק בלשונם שכתבו אם כן יכולה ליכנס שאם הדברים כפשטן לא היה להם לומר כי האי לישנא אלא הכי הו"ל לומר הרי דיכולה ליכנס אכן כפי מ"ש דבריהם באו בדקדוק דמהתם ודאי אין להוכיח מינה דיכולה ליכנס דאפשר בסכין ארוכה אלא שכונתם לומר דכיון דכשרות לשחיטה א"כ נראה דיכולה ליכנס דומיא דישראל בעזרת כהנים כנ"ל נכון לפרש דבריהם ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שעח) </b> והוא תימא דמשמע ודאי דקדשי קדשים נאכלים בכל עזרת ישראל כו'. גם אני תמהתי כן בראשית ההשקפה דמבואר בדברי רש"י עצמו דאין נפסלין אלא בעזרת נשים אבל מגמגם אני בהבנת הדברים דהרי קדשי קדשים במשכן היו נאכלין לפנים מן הקלעים ורש"י ז"ל בעצמו מפרש בזבחים דף נ"ג ע"א בד"ה לפנים מן הקלעים כו' במקום קלעים שבמשכן היתה חומת העזרה בבית שלמה ע"ש. וא"כ הרי בפשיטות א"א לחלק בין עזרת ישראל לעזרת נשים דהא גם עזרת נשים נקראת עזרה וא"כ אי חומתה הוי כקלעים הרי גם בעזרת נשים נאכלים קדשי קדשים ואי אמרת דלא נקראת חצר אהל מועד ולא עזרה משום דלאו לפני ה' הוא א"כ הא מה"ט נמי יהיו קדשי קדשים נפסלים גם בעזרת ישראל ועכצ"ל דכיון דלענין אכילת קדשי קדשים לא כתיב לפני ה' אלא במקום קדוש גו' ומש"ה נאכלין בעזרת ישראל וכן מוכח להדיא בפ"ה משנה א' ממדות דקא חשיב שם קפ"ז אמות אורך העזרה ממזרח למערב והיינו מעזרת ישראל עד כותל המערבי הרי לך בהדיא שאין עזרת נשים בכלל העזרה ועיין בפסחים דף פ"ה ע"ב דמבואר שם דאפי' שער נקנור (שהוא בין עזרת נשים לעזרת ישראל) ג"כ לא נתקדש וא"כ כיון דבאכילת קדשי קדשים כתיב תאכל במקום קדוש ממילא נפסל הבשר ביוצא דרך שער הזה דלא נתקדש וא"כ עכצ"ל דאע"ג דנקראת עזרת נשים מ"מ אינה בכלל העזרה אשר חומתה היא במקום קלעים שהיו במשכן אבל עכ"פ מבואר במשנה א' פ"ה ממדות הנ"ל דעזרת ישראל הוא במקום קדוש ופשיטא דמותר לאכול שם קדשי קדשים וכנ"ל ודלא כהרב בעל שדה יהושע שהביא הגאון המחבר ז"ל. ודוק:<br><b> (שעט) </b> דאע"ג דבעזרת כהנים הותרו ישראלים ליכנס בשעת צרכיהם לסמיכה ולתנופה מ"מ בנשים לא משכחת לה דלאו בני סמיכה נינהו כו'. אע"ג דהתוס' בעצמם כתבו בר"ה דף ל"ג ע"א דהלכה כר' יוסי דנשים סומכות רשות וא"כ הא מותרות לילך בעזרה מ"מ הא ר' יהודה הוא דקאמר אשה בעזרה מנין ולטעמי' אזיל דס"ל דאין נשים סומכות ואע"ג דר' יוסי ס"ל דנשים סומכות רשות ולפ"ז הא משכחת לה אשה בעזרה כמו איש וא"כ קשה אמאי צריך להשיב דמשכחת לה דאב מקבל קדושין בשביל בתו בעזרה או אשה שעשתה שליח לקבל קדושי' בעזרה היינו דבא לומר דאפילו למאי דפליג ר' יהודה עלי' דר' יוסי וס"ל דאין נשים סומכות מ"מ משכחת לה בכה"ג שתתקדש בעזרה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f943cfc9982b02183e22b2e6cf98ca7dc3bb792e
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,217 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar
+שער המלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>מה </b>
+<b> בין בעלת מום כו' ואם מתה קודם שתפדה ניפדית אחר שתמות כו'.</b> כתב הרב מש"ל ז"ל וז"ל ואע"ג דקי"ל אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הני כיון דקדם מומן להקדשם דיקלא בעלמא נינהו כמ"ש רש"י בפרק הזרוע ובפ"ב דבכורות די"ד וליכא למימר דהאי אם מתו היינו שנשחטו ואשמועינן דלא הוו בכלל העמ' והע' אבל אם מתו אינם נפדין משום דאין פודים את הקדשים כו' הא ליתא דהא בפרק יש קדשי מזבח דל"ב מותיב רבי ירמיה לר"ל דאמר ק"מ בעלי מומין יפדו כשקדם הקדשן את מומן מיירי ש"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים משמע דלר"י דמוקי לה כשקד' מומן לא קשה ולא מידי משום דדיקלא בעלמא נינהו א"ד ז"ל ובעניותי לא ידעתי אמאי הוצרך הרב ז"ל להביא ראיה לזה מההיא דפרק יש בקדשי מזבח ולא מסוגיא דבכורות גופא מוכרח הדבר ליאמר ממאי דפרכינן התם ממאי דהאי אם מתו יקברו משום דבעי העמדה והע' דילמא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והשתא אם איתא דאפי' בקדם מומן להקדשן אמרינן אין פודין את הקדשי' א"כ תימא על עצמך איך אפשר לומר דטעמא דמתניתין משום דאין פודין דא"כ ק' דהיכי קתני רישא דמתניתין דאם קדם מומן להקדשן אם מתו יפדו אלא מוכרח הדבר לומר דכל שקדם מומן להקדשן דיקלא בעלמא נינהו וראיתי להתוס' ז"ל בפסחים דכ"ט ע"א ד"ה אין פודין שהביאו ראיה לדין זה דכל שקדם מומן פודין את הקדשים מסוגיא דבכורות כמ"ש וז"ל הקשה הר"ח דבפ"ב דבכורות משמע דלא פליגי אלא היכא שקדם הקדשן למומן אבל קדם מומן להקדשן הואיל ומעולם לא קדשה קדושת הגוף כ"ע מודו דפודין והכא משמע דפליגי אף בקדושת דמים ותי' דר"י דהכא קאמר אין פודין מדרבנן עכ"ל ומ"מ מבואר מדבריהם דס"ל דאפי' בקדם מומן להקדשן אין פודין מדרבנן וההיא דבכורות דקתני מתניתין אם מתו יפדו למאי דהוה בעי למימר דטעמא דאם מתו יקברו דקתני סיפא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים צ"ל דרישא דקתני אם מתו יפדו מדאורייתא קאמר ובהכי נמי יש לדחות ההיא דפרק יש בקדשי מזבח דמייתי מינה הרב ז"ל ראיה דאיכא למימר דלר"י דמוקי ברייתא בשקדם מומן להקדישן לא ק"ל משום דאיכא למימר דיפדו דקתני ברייתא מדאורייתא קאמר וכן ראיתי להתוס' ז"ל פ"ק דשבועות די"א ע"ב ד"ה א"ה שכתבו בס"ד וז"ל וא"ת ואי קדשי ב"ה הוא היכי פריך בסמוך וכי פודין כו' הא של ב"ה ודאי פודין ובהדיא קתני התם אם מתו יפדו י"ל דמדרבנן אסור כדמוכח פ' כ"ש גבי חמץ של הקדש והא דקתני אם מתו יפדו היינו מדאורייתא יע"ש ומ"מ מסתמיות דברי רבינו ז"ל שסתם וכתב ואם מתה כו' נפדית משמע דס"ל דכל שקדם מומן להקדשן פודין את הקדשים ואפי' מדרבנן ושלא כדעת התוס' ז"ל וההיא דפ' כ"ש דמוכח מינה דאפי' בקדשי ב"ה דקדושת דמים נינהו אמרינן דאין פודין את הקדשים וכן נמי ההיא דפ"ק דשבועות גבי פרה אדומה דפריך וכי פודין את הקדשים כו' אע"ג דפרה קדשי ב"ה היא איכא למימר דדוקא בקדשי ב"ה דשכיח טפי גזרו חכמים אטו קדשי מזבח אבל קדם מומן להקדשן קיל טפי וראיה ממאי דקי"ל דקדשי ב"ה בעי העמ' והע' ובקדם מומן להקדשן לא בעי' העמ' והע' הרי דקיל טפי קדם מומן להקדשן כנ"ל ובקדשי ב"ה בקדם מומן להקדשן הי' נראה ודאי דאף לדעת רבינו אין פודין להאכילן לכלבים דקדשי ב"ה כיון דעיקרו קדושת דמים הוא אין לחלק בין ב"מ מעיקרו לתם ונעשה ב"מ וראיה לדבר ממאי דקי"ל לענין העמדה והערכה דקדשי ב"ה בעו הע' והע' וכתבו רש"י והתוס' ז"ל בפ' יש בקדשי מזבח דאע"ג דב"מ מעיקרו לא בעי הע' והע' ה"ד גבי קדשי מזבח אבל בקדשי ב"ה אין לחלק בין ב"מ מעיקרו לקדם הקדשן למומן וכן מתבאר ג"כ ממ"ש רבינו ז"ל פ"ה מה' ערכין וחרמין הי"ב וכמ"ש מרן הכ"מ שם: האמנם הא ק"ל טובא ממ"ש רבינו שם וז"ל אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה לב"ה הרי זו תפדה כשאר מטלטלין והשתא קשה דבהקדיש נבלה לב"ה איך יכול לפדותה הא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אף על גב דמקדיש נבלה הו"ל כב"מ מעיקרו מ"מ בקדשי ב"ה אין לחלק כמ"ש ולכן הנראה ודאי דלענין אין פודין את הקדשים כל שקדם מומן להקדשן פודין ואפי' בקדשי ב"ה ואע"ג דלענין הע' והע' קי"ל דאין לחלק שניא היא התם דכיון דמדאורייתא קדשי ב"ה בעו הע' והע' כדנפ"ל התם מקרא פשיטא ודאי דאין לחלק בין ב"מ מעיקרו לקדם הקדשן למומן משא"כ גבי אין פודין דכיון דמדאורייתא קדשי ב"ה פודין את הקדשים להאכילן לכלבים משום דקרא דואכלת ולא לכלבך בק"מ דוקא מיירי אלא דרבנן הוא דגזרו קדשי ב"ה אטו ק"מ איכא למימר שפיר דדוקא בקדם הקדשן למומן גזרו אטו ק"מ אבל בקדם מומן להקדשן כיון דבק"מ פודין פשיטא ודאי דבקדשי ב"ה נמי פודין דליכא למיגזר אטו ק"מ כנ"ל נכון ודע דלדעת התוס' ז"ל שכתבנו דאפי' בקדם מומן להקדשן אין פודין מדרבנן ושלא כדעת רבינו י"ל מאי דק"ל טובא אהא דגרסינן פ"ק דשבועות דף הנזכר דפרכינן התם אמתני' דקתני פרה נפדית כו' אמר מר מתה תפדה וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אמר ר"מ משום עורה כו' והתוס' ז"ל שם בד"ה א"ה הק' וז"ל תימא דמשמע דאי ק"מ היא ניחא והא ר"י אית ליה בפ"ב דתמורה דא' זה וא"ז הוו בכלל הע' והע' ומיהו י"ל דהך סוגיא אתיא כר"ל דאמר לרבנן ק"מ לא הוו בכלל הע' והע' אבל ק' כו' ועוד דסבר דפרה ק"מ היא וכן במסקנא ובכל דוכתא מסקינן דפרה קב"ה היא לכן נראה דאביי ידע שפי' דפרה קדשי ב"ה היא ומ"מ סובר דאין ניפדין אלא מחמת לב ב"ד מתנה עליהן ולהכי פריך והרי פרה כו' יע"ש והמתבאר בכונתם ז"ל דס"ל דלמאי דמסיק התם אלא שאני התם הואיל ודמיה יקרים היינו לומר דלעולם קב"ה היא ואפי"ה אם מתה נפדית ואע"ג דבעלמא בעינן הע' והע' הכא לא בעינן מטעמא דלב ב"ד מתנה עליהן והשתא קשה טובא דאם כן מאי פריך וכי פודין את הקדשים כו' ומאי קו' הא אע"ג דבעלמא אין פודין הכא פודין מטעמא דלב ב"ד מ"ע וכי היכי דאמרינן הכי גבי העמדה והערכה דאין נפדין מדאורייתא כ"ש דאיכא למימר הכי גבי טעמא דאין פודין דאינו אלא מדרבנן דלב ב"ד מ"ע האמנם כפי מ"ש דס"ל להתוס' ז"ל דאפי' בקדם מומן להקדשן אין פודין מדרבנן יש ליישב שפיר דדוקא גבי העמדה והערכה דקי"ל דב"מ מעיקרו א"צ העמדה והערכה הוא דאמרינן לב ב"ד מתנה עליהן ומשוו להו כב"מ מעיקרו וכמו שדקדקו בלשונם שכתבו והוי כב"מ מעיקרו דמודה בה ר"י דלא בעי העמדה והערכה אמנם גבי אין פודין כיון דאפילו ב"מ מעיקרו אין פודין ליכא למימר ביה טעמא דלב ב"ד מ"ע האמנם לדעת רבינו ז"ל דסבירא ליה דב"מ מעיקרו פודין את הקדשים להאכילן לכלבים קשה טובא דמאי פריך וכי פודין כו' ואמאי ל"ק דאף על גב דבעלמא אין פודין הכא פודין מטעמא דלב ב"ד מ"ע דומיא דהעמדה והערכה וליכא למימר דרבי' ז"ל מפ' הסוגיא שלא כפי' התוס' וסבירא ליה דלמסקנא דהתם ה"ט דמת' נפדית משום דפרה ק"מ היא וס"ל דק"מ לא בעי העמדה והערכה כרבנן דר"ש וההיא סוגיא אתיא אליבא דר"ל וכמו שכן נראה מפי' רש"י ז"ל הא ליתא שהרי רבינו ז"ל פ"ה מהלכות פרה אדומה דין ח' כתב וז"ל וכן אם מתה תפדה משום עורה אבל לא להאכיל בשרה לכלבים והשתא אי ס"ל דסוגיא דהתם אתייא כר"ל אם כן כיון שרבינו ז"ל פסק דאחד ק"מ ואחד קב"ה בעו העמדה והערכה איך פסק דאם מתה תפדה אלא על כרחין לומר דסבירא ליה דאע"ג דבעלמא בעי' העמדה והע' הכא גבי פרה נפדית מטעמא דלב ב"ד מ"ע וא"כ הדק"ל דמאי פריך וכי פודין את הקדשים כו' ואולי י"ל דס"ל לתלמודא דלענין אין פודין סברא הוא דלא אמרינן לב ב"ד מ"ע משום בזיון קדשי' וזה דוחק ודרך אגב אומר שדברי התוס' הללו דפ"ק דשבועות הם תמוהי' בעיני ראשונה במה שהקשו דאי ק"מ היא ניחא והא ר"י אית ליה כו' וק"ל טובא בדבריהם דמאי קו' הא אפילו לר"י דאית ליה דאחד זה ואח"ז היו בכלל הע' והע' היינו דוקא לרבנן דר"ש אמנם לרבנן דר"מ ס"ל דק"מ לא הוו בכלל הע' והע' וכמ"ש התוס' במס' תמורה ד"ה כדתניא וז"ל ובספרים כתוב ר"מ כר"ש רבנן דהכא כרבנן דהתם נימא תיהוי תיובת' דר"י אמ"ל ר"י רבנן דהכא לחוד ורבנן דהתם לחוד כו' ואין לתמוה לר"י מנ"ל דשלש מחלוקת בדבר לימא דרבנן דהכא כרבנן דהתם וכלהו ס"ל ק"מ לא הוו בכלל הע' והע' וי"ל דמתני' קשיתיה מדקאמר ר"ש קב"ה מתו יפדו כו' אשר מבואר מדבריהם דלר"י רבנן דר"מ ס"ל דק"מ לא היו בכלל הע' והע' וקב"ה בעו העמ' והע' ודרך אגב אומר שמ"ש שם דלר"י מנ"ל דג' מחלוקת בדבר כו' לא ידעתי מאי ק"ל שהרי ר"י הוכרח לומר דלרבנן דר"ש אחד ק"מ ואחד קב"ה בעו הע' והע' מכח ברייתא דמייתי התם כדקאמר התם תנייא כותיה דר"י אם בהמה טמאה כו' ופי' רש"י ז"ל שם דהך ברייתא רבנן היא דהא סתם ספרא ר"י היא בר פלוגתיה דר"ש עי"ש ואם כן מה מקום עוד להק' דלר"י מנ"ל דשלש מחלוקת בדבר ואיך שיהיה מבואר הוא דלר"י רבנן דר"מ ס"ל דק"מ לא היו בכלל הע' והע' ואם כן קשה טובא דמק"ל הכא הא איכא למימר היינו דקא מתמה תלמודא א"ה מתה תפדה והא בעי הע' והע' כו' דבשלמא אי ק"מ היא ניחא דאיכא למימר דמתני' רבנן דר"מ היא דק"מ לא בעו הע' וה' כו' אמנם השתא דאמרת דקב"ה היא ק' דהא בעי הע' וה' ומשני הא מני ר"ש היא כו' והדר פריך אי רבי שמעון אימא סיפא כו' ובמה שתי' דסוגייא דהתם אתייא כר"ל לא אדע שכול כונתם ז"ל דאכתי תקשי להו לר' יהודה מתניתין דפרה דקתני מתה תפדה מני אי רבנן דר"ש הא איהו ס"ל דאחד ק"מ ואחד קב"ה בעו הע' והע' ואי ר"ש קשה דאימא סיפא שחטה ע"ג מערכתה אין לה פדיה עולמית והא תניא ר"ש או' פרה מטמאה טומאת אוכלין כו' כדפריך התם ולכאורה היה אפשר ליישב לזה בפשיטות דתלמוד' ל"ק ליה הכי אלא דוקא אליבא דר"ל משום דר"ל גופי' קאמר התם דהיינו טעמא דר"ש דקאמר פרה מטמאה טו"א משום דאומר היה ר"ש פרה נפדית ע"ג מערכתה וכדמסיים תלמודא התם ואמר ר"ל אומר היה ר"ש כו' אמנם לר"י איכא למימר דס"ל דאפי' לר"ש פרה שנשחטה ע"ג מערכתה אין לה פדיה עולמית וטעמא דר"ש דקאמר מטמא טומאת אוכלין הוא משום דהיה לה שעת הכושר קודם שחיטה: האמנם הא ודאי אין זה מן הישוב דבפ' או"ב דף פ"א מבואר בהדיא דר"י גופיה אית ליה דר"ל דגרסי' התם ופרת חטאת שחיטה שאינה ראויה היא והא תניא ר"ש אומר פרה מטמאה כו' ואמר ר"ל אומר היה ר"ש פרה נפדית ע"ג מערכתה אמר ר' שמן בר אבא אמר ר"י פרת חטאת אינה משנה כו' הרי מבואר בהדייא דר"י ס"ל דלר"ש פרה נפדית ע"ג מערכתה מדהוצרך לומר דאינה משנה וכמבואר ואם כן הדבר תמוה דאיך ניחא להו בהכי לומר דסוגייא דהתם אתייא כר"ל ואכתי תקשי לר"י מתניתין מני לא רבנן ולא ר"ש ותו קשיא לי טובא דאי סוגיא דשבועות אתייא כר"ל א"כ אמאי הוצרך לומר דמתני' ר"ש היא דתיקשי ליה אי ר"ש אימא סיפא כו' ואמאי ל"ק דסתם מתני' דפרה ר"מ היא דס"ל כברייתא דתמורה דק"מ היו בכלל הע' וה' כדקתני כל הקדשים כו' ר"מ אומר יקברו ולר"מ ע"כ לומר דס"ל דקב"ה לא בעו הע' וה' דאי לא מיעוטא דאותה מאי עביד ליה שהרי טעמא דר"ל דאמר דלרבנן דר"ש ק"מ לא הוו בכלל הע' והע' משום מעוטה דאותה כדאיתא בסוגייא דתמורה בהדייא ואי ר"מ ס"ל דאחד ק"מ ואחד קב"ה בעי הע' והע' כו' אם כן מיעוט' דאות' מאי עביד ליה ואי ס"ל דלר"מ אות' איצטריך למעוטי בע"מ מעיקרו כדס"ל לר"י התם הכי נמי אימא דרבנן דר"ש ס"ל כר"מ ומנ"ל לאפושי במחלוקת אלא מוכרח הדבר לומר דלר"ל ר"מ ס"ל כר"ש וכיון שכן קשה טובא דאי סוגיא דהתם אתייא כר"ל אמאי לא משני דמתניתין ר"מ היא דמהשתא לא תקשי ליה מידי מסיפא דאי' למימר דר"מ לא ס"ל כר"ש דאמר פרה נפדית ע"ג מערכת' אמנם אם נאמר דסוגייא דשבועות אתייא דוקא אליבא דר"י ניחא שפיר דלר"י ר"מ ס"ל דא' ק"מ וא' קב"ה בעו הע' וה' כרבנן דר"ש ומ"ש התוס' בתמורה דבספרים כתוב ר"מ כר"ש רבנן דהכא כו' נראה ודאי שלא אמרו כן בגמר' אלא דוקא אליבא דר"ל דסבירא ליה דליכא תנא דס"ל דא' זה וא' זה בעו הע' וה' אמנם לר"י הכי נמי דאיכא למימר ודאי דר"מ ס"ל כרבנן דר"ש דאחד זה ואחד זה בעו הע' והע' ורבנן דר"מ לא פליגי אלא בק"מ וזה נראה מוכרח שהרי בר"פ כיסוי הדם אמרינן בק"מ הכא נמי הכי במאי עסקינן בקב"ה וליפרקינהו ולכסינהו בעינן הע' והע' והדר פרכינן וכמאן אי כר"מ דאמר הכל הוו בכלל העמדה וה' הא אמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ופי' רש"י הכל הוו בכלל העמ' וה' אחד ק"מ ואחד קב"ה ע"ש והשתא כפי מ"ש התוס' דבספרים כתוב ר"מ כר"ש ק' טובא דהא סוגיא זו צווחת ככרוכייא דקאמר בהדייא ר"מ קב"ה בעו העמ' והע' אמנם אם נאמר דלא אמרו כן אלא אליבא דר"ל אמנם לר"י ר"מ ס"ל דכולהו בעו הע' והע' איכא למימר דסוגיא דהתם אתייא כר"י ואם כן הדרן לדמעיקרא דאי סוגיא דשבועות אתייא כר"ל אמאי לא משני דסתם מתני' ר"מ היא סוף דבר שדבריהם ז"ל לא זכיתי להבינם וצ"ע. עוד הוקשה אצלי בס"ד שכתבו דאע"ג דפרה קב"ה אפילו הכי אין פודין להאכילה לכלבים מדרבנן דאם איתא דבקב"ה אין איסורו אלא מדרבנן א"כ מאי פריך וכי פודין את הקדשים כו' הא כיון דאין איסורו אלא מדרבנן כיון דפרה אדומה הוי מלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן ותדע שהרי איסור גיזה ועבוד' ופדיית קדשים להאכילן לכלבים מחד קרא נפקי כנודע ולענין גיזה ועבודה גרסינן בפ"ג דבכורות דכ"ה ע"א אמתניתין דקתני גבי פרה גוזז במספרים ואינו חושש אלא שאני פרה דקב"ה היא ואמר ר"ל קב"ה אסורין בגיזה ועבוד' מדרבנן והאיכא איסורא דרבנן שאני פרה דלא שכיח ופי' רש"י ז"ל דלא שכיח ומילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן יע"ש ואם כן כי היכי דלענין איסור גיזה ועבודה אמרינן דכיון דבקב"ה איסורא דרבנן הוא בפרה דלא שכיח לא גזרו ה"נ נימא דלענין איסור פדיית קדשים להאכיל' לכלבים כיון דקב"ה איסורו מדרבנן בפרה דלא שכיחי לא גזרו ובדוחק יש ליישב דלענין איסור פדיית קדשים להאכילן לכלבים ס"ל לתלמוד' דאפילו בפרה דלא שכיח איכא למיגזר משום דהוי בזיון קדשים ואין זה מספיק ועדיין צ"ע: ולענין אם פודין את הקדשים להסיקן תחת תבשילו לא פורש בדברי רבינו ז"ל אם מותר לפדותן דשמא דוקא להאכילן לכלבים הוא דאסרה תורה דאיכא בזיון טפי ואם נאמר דדוקא להאכילן לכלבים הוא דאסרו היה מקום ליישב מ"ש אם מתה קודם שתפדה תקבר כו' מפני שהיא צריכה הע' והע' וכ"כ בפ"ה מה' ערכין דין י"ב ויש לדקדק דלמה הוצרך לטעם זה דתיפוק ליה משום דאין פודין להאכילן לכלבים והרב בני יעקב בהגהותיו נרגש מזה וכתב דס"ל לרבינו דהא דאין פודין כו' הוא מדרבנן יע"ש והם דברים תמוהים דמעולם לא כתבו התוס' כן אלא דוקא גבי קב"ה אבל בק"מ אין פודין מדאורייתא כדנפ"ל מקרא דואכלת ולא לכלביך אמנם כפי מ"ש ניחא דהוצרך לטעמא דהע' והע' דאי משום טעמא דאין פודין היה מותר לפדותו כדי להסיקו תחת תבשילו האמנם ממ"ש רבינו פ"ב מה' אלו דין י' בהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות כו' שאין פודין את הקדשי' כו' אלא ירעו עד שימותו ויקברו מבואר דס"ל דאפילו להסיקן תחת תבשילו אין פודין דאם איתא אמאי יקברו יפדו כדי להסיקן תחת תבשילו וכן ראיתי להתוס' ז"ל בפסחים פ' כ"ש דכ"ט ד"ה רב אשי אמר שכתבו וז"ל וי"ל דגרסינן אין פודין ואע"ג דאין פודין כו' מ"מ שרי להסיק תחת תבשילו וכדפרישית דהכא דקדושת דמים אין פודין מדרבנן ולא גזרו אלא שלא להאכילו לכלבים וכל היכא דאין פודין מדאורייתא כו' אפילו להסיקו תחת תבשילו אסור דהא תנן בפ"ב דבכורות אם מתו יקברו וקאמר התם ממאי כו' והשתא אי טעמא משום דאין פודין את הקדשים אמאי יקברו והא ראויה להסיק' תחת תבשילו יע"ש וכמו כן נראה להביא ראיה מדפרכינן בתמורה מותיב ר"י לר"ל דקאמר ק"מ וב"מ יפדו כשקדם הקדשן למומן ש"מ פודין את הקדשים כו' והשתא אם איתא דאפילו בק"מ פודין אותו כדי להסיקו תחת תבשילו אמאי לא משני דיפדו דקתני להסיקו תחת תבשילו דומיא דמאי דמשני בשבועות דתפדה דקתני במתניתין היינו משום עורה ועיין בתוספות פרק אלו עוברין דמ"ו ע"ב ד"ה הואיל שכתבו וז"ל והואיל ואי בעי פריק לא אמרינן דאם כן היה קונה אותו כו' יע"ש והדבר קשה שהרי אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואם קו' ז"ל למ"ד פודין היה להם לפרש אמנם דבריהם מבוארים דאזלו לשיטתם דס"ל דבקב"ה פודין אותו להסיקו תחת תבשילו ואולם מה שתי' דכיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו קשה שהרי יכול לפדותו כדי להסיקו תחת תבשילו ואפשר דכונתם דאע"ג דמדינא יכול לפדותו מ"מ אין דרך בני אדם לפדותו להסיקו תחת תבשילו כנ"ל ודוק: איך שיהיה מבואר הדבר דבק"מ אפילו להסיקו תחת תבשילו אסור לכ"ע ואולם מצאתי להתוספות בפרק הפרה דנ"ג ע"ב שדבריהם סותרים למ"ש בפסחים שכתבו שם בד"ה לענין כלים וז"ל ואפי' למ"ד אין פודין קשה דמוכח בפ' כ"ש דדוקא להאכילן לכלבים אסור אבל להסיקו תחת תבשילו פודין כו' וכן פי' שם הקונטרס ואין לתמוה מ"ש אכילת כלב משאר הנאות דדילמא כיון דממעיט מקרא דואכלת לית לן למעוטי אלא כיוצא בו אכילה ומיהו אליבא דר"י דמפרש התם לעולם בפודין את הקדשים קמפלגי נ"ל ודאי דאין חילוק בין אכילת כלב לשאר הנאות ושמא רבא כרב יוסף ס"ל עכ"ל אשר מבואר מדבריהם דאפילו בק"מ פודין כדי להסיקו תחת תבשילו הפך מ"ש בפסחים דאל"כ מאי קשיא ליה אימא דקרא דוהמת יהיה לו דממעטינן שור פסולי המוקדשין מיירי בק"מ והשתא קשה טובא דמלבד שדבריהם סותרים למ"ש בפסחים לא ידעתי מה יענו לההיא דפ"ב דבכורות דמבואר בהדיא דאפילו להסיקו תחת תבשילו אין פודין וכמו כן ק' מההי' דתמורה שהבאתי ראיה לעיל: וראיתי בשיטה מקובצת למסכת קמא הנדפסת מחדש שנרגש מזה וכתב וז"ל ונראה דההיא סוגיא דבכורות פ"ב דפריך ממאי דהאי אם מתו יקברו משום דבעו הע' והע' כו' אליבא דר"י פריך תוס' שאנץ עכ"ל ובהכי יש ליישב ההיא דתמורה נמי דר' ירמיה דפריך התם לר"ל ס"ל כרב יוסף דאפילו להסיקו תחת תבשילו אסור ודלא כרב אשי: האמנם אחר ההשקפה נראה דאיכא למישדי ביה נרגא מאותה שאמרו גבי בכור שנטרף דטעון קבורה ולא אמרינן שיסיקנו ת"ת ובתוספות פ"ק דשבועות בד"ה משום הק' הר"מ מהא דאמרינן בבכורות בכור שנטרף קוברין אותו עם עורו לפי שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולא אמרינן שיפדו משום עורו ולמאי דתי' דאין פודין מדרבנן בקב"ה ניחא כו' אבל התם דאין פודין מדאורייתא אסור גם העור יע"ש והשתא לפי שיטתם שכתבו בפ"ק דאפילו בק"מ שאין פודין מדאורייתא פודין אותו להסיקו תחת תבשילו אם כן תיקשי ליה לרב אשי מברייתא הלזו הן אמת שמ"ש בפ"ב דבכורות חפשתי ולא מצאתי שמץ מנהו כלל והנראה שט"ס נפל בדבריהם וצ"ל בזבחים וכונתם אמתני' דפרק טבול יום דק"ג דתנן התם אמר ר"ע מדבריו למדו שהמפשיט את הבכור ונמצאת טרפה שיאותו הכהנים בעורו וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה אלא יצא לבית השריפה ואמרינן התם והלכתא כדברי חכמים בשר בקבורה והעור בשרפה ופי' רש"י וז"ל בשר בקבורה דאין מאכילין את הקדשים להאכילן לכלבים והשתא קשה טובא דאם כן לרב אשי דס"ל דלא אסרה תורה אלא להאכילו לכלבים אבל שאר הנאות מותר אם כן אמאי בשר בקבורה והעור בשרפה הא מותר ליהנות ממנו בשאר הנאות ור"ע נמי אמאי קאמר שיאותו הכהנים בעורו הא אפילו בשרו מותר ליהנות ממנו שאר הנאות וצ"ע ועיין פ"ה דמעילה דנ"ג ע"ב במ"ש רש"י שם ד"ה אמר רב פפא וז"ל וסיפא דקתני כשהיא מתה כיון שנהנה שו"פ מעל כו' דכיון דמתה לאו לדמי קאי דאין פודין להאכילן לכלבים כו' ולדעת התוספות קשה דהא לדמי קאי להסיקו תחת תבשילו וצ"ל דלדעת התוס' ה"ט דלאו לדמי קאי משום דבעינן הע' כו' ודוק: גם מ"ש דלרב יוסף דמפרש התם דבפודין את הקדשים קמפלגי צ"ל ודאי דאין חילוק כו' לא ידעתי מהיכא פסיקא להו הכי דהא איכא למימר דרב יוסף נמי ס"ל דפודין את הקדשים להסיקו תחת תבשילו וכי מוקי לפלוגת' בפודין את הקדשים היינו אפילו לרבנן דר"י הגלילי דחמץ בפסח אסור בהנאה ומאן דאמר פודין מעל משום דמצי למוכרו לגוים ההקדש עצמו ומ"ד אין פודין לא מעל דלא מצי למוכרו לגוים כדי להסיקן תחת תבשילו שמא יאכלנו הגוי וכבר ראיתי להרב חד"ה שם בפסחים שכתב וז"ל דאפשר שהתוספות מפרש כן אוקמתא דרב ולהאכיל לכלבים לאו דוקא לכלבים דישראל אלא דגוים קאמר אבל רש"י לא פירש כן אלא לכלבים דישראל קאמר ואפשר דניחא ליה לאוקמי כר"י הגלילי ולכלבים אפילו דידיה יע"ש: והנראה דגם התוס' ס"ל כן דדחיקא להו מילתא לומר דכלבים דגוי קאמר ומשום הכי הוצרכו לומר דרב יוסף פליג ארב אשי
+ועיין בהרב חד"ה שם במ"ש בלשון רש"י ד"ה ולרב יוסף מה שהאריך בזה וכתב בס"ד וע"כ הנראה דסבר רב יוסף דלמ"ד אין פודין לכלבים ה"ה להסיקו תחת תבשילו כו' ואשתמיט מיניה דברי התוספות הללו שכתבנו מדלא הזכירם על דל שפתיו ומ"מ אכתי קשיא ליה לרב יוסף גופיה אמאי מוקי לפלוגתייהו אליבא דר"י הגלילי דלית הלכתא כותיה ובפודין את הקדשים להאכילן לכלבים דידיה טפי הוה לאוקמא כרבנן דר"י הגלילי דחמץ בפסח אסור בהנאה וקמפלגי בפודין להאכילן לכלבים של גוים ובמוכרו ההקדש עצמו ויש ליישב ודוק ובמ"ש דשמא רבא כרב יוסף ס"ל קשה לי טובא דמשמע דלרב אשי כיון דס"ל דפודין את הקדשים להסיקו תחת תבשילו שור פסולי המוקדשין חייב בבור דשפיר קרינן ביה והמת יהיה לו והוא תימא שהרי בפ"ק דב"ק ד"י אמרינן מתקיף לה רב אשי ליתני חומר בשור מבבור שהשור חייב בו שור פסולי המוקדשין משא"כ בבור ועיין בפי' רש"י שם הרי בהדיא דרב אשי גופיה ס"ל דשור פסולי המוקדשין פטור בבור מטעמא דלא קרינן ביה והמת יהיה לו ולסוגיא דהתם ק"ל דאמאי לא משני דברייתא דהתם ס"ל כמ"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והילכך בבור נמי חייב דקרינן ביה והמת יהיה לו וראיתי בשיטת הרשב"א שכתב שם בפ' הפרה משום הראב"ד ז"ל ואפילו למ"ד פודין כתב הראב"ד ז"ל דדוקא כשהיה בו מום האוסרו באכילה כשפדהו דלא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך אבל בב"מ שמותר להדיוט לכ"ע אין פודין משום דבכי הא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך עכ"ד ולפי דבריו ז"ל ניחא שפיר מאי דלא משני רב אשי דברייתא דהתם ס"ל כמ"ד פודין: האמנם דברי הראב"ד ז"ל הללו הם תמוהים בעיני שהרי עיקר פלוגתייהו דהנהו תנאי אי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מבואר בספ"א דתמורה דגרסינן התם מנה"מ דת"ר תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך בשר ולא חלב מכאן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים איכא דאמרי תזבח ואכלת אין לך בהן אלא משעת זביחה ואילך קסבר פודין את הקדשים כו' ופי' רש"י ולא מייתר ליה למידרש ולא לכלביך ומהך דרשה משמע דכלביך ש"ד דהכי משמע לא תתהני מחיים אבל לכלביך לאחר מיתה הוא ש"ד יע"ש הרי מבואר דמאן דס"ל פודין את הקדשים אפילו בב"מ שמותר להדיוט ס"ל דפודין שהרי לא מייתר ליה קרא דואכלת למעוטי ולא לכלביך ולפי דברי הראב"ד ז"ל אפילו מאן דס"ל פודין את הקדשים דריש יתורא דואכלת ולא לכלביך בב"מ דמותר להדיוט: והדבר תמוה איך אישתמיט מיניה סוגיא הלזו ובר מן דין ק"ל טובא לדעת הראב"ד דס"ל דכל שמותר להדיוט לכ"ע אין פודין להאכילן לכלבים ממתניתין דפרק כל פסולי המוקדשין דתנן התם בש"א לא ימנה ישראל עם הכהן בבכור וב"ה מתירין אפי' לגוי והכי אמרינן התם דר"ע מתיר אפילו לגוי הרי דאע"ג דחזי להדיוט אפילו הכי ס"ל דמאכילן לכלבים וכבר התוספות ז"ל בזבחים דע"א ע"ב ד"ה נטרפה הק' מדר"ע אדר"ע ותי' דדוקא היכא דלא חזי לדידיה בשעת פדיה הוא דאמרינן דאין פודין אבל מידי דחזי לדידיה כיון שנפדה שרי ליתן לכלב והיינו טעמא דדרשינן ולא לכלביך דבר שאינו עומד אלא לכלביך יע"ש הרי מבואר שסברתם הפוכה מס' הראב"ד שכתבנו אמנם לדעת הראב"ד שכתב דבב"מ שמותר להדיוט לכ"ע אין פודין אותו להאכילו לכלבים דמבואר מדבריו דאפילו בשעה שמותר להדיוט באכילה אסור להאכילו לכלבים לכ"ע קשה טובא ממתניתין דבכורות וצ"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על דברי התוספות דפ' הפרה שכתבו שם סמוך ונראה ד"ה איפוך אנא וז"ל וא"ת אם כן רעהו דכתב רחמנא ל"ל לאפוקי הקדש וי"ל דאצטריך כו' אך קשה דמשום איש נפקא עכ"ל וק"ל דאמאי לא תי' דקרא אצטריך לבן פקועה דלא בעי שחיטה דאי משום והמת יהיה לו ליכא שהרי מותר באכיל' ואין כאן משום פודין את הקדשים להאכילן לכלבים להכי אצטריך רעהו ודוגמא לדבר הקשה התוס' בפדו"ה דמ"א ד"ה איני יודע אההיא דגרסינן התם ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שנבלה היא כו' דאמאי ל"ק דקרא אצטריך לבן פקוע' יע"ש והיה נראה לומר דבבן פקועה לא מצי לאוקומא דאע"ג דאין כאן משום פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מ"מ אינו יכול לפדותו אחר שמת מטעמא דבעינן הע' והע' וכיון שכן לא קרינן ביה והמת יהיה לו אלא דאחר העיון לא יתכן תי' זה שהרי בן פקועה פסול להקרבה וכמ"ש רש"י בפרק בהמה המקשה דע"ד ע"ב משום דהו"ל כיוצא דופן ועיין בתוספות שם אם כן במקדיש בן פקועה הו"ל כמקדיש ב"מ דלא בעינן העמדה והערכה ואפשר דלא ניחא להו בתי' זה משום דאכתי קשה לתנא דבן לוי דס"ל דאפילו בב"מ מעיקרו בעי העמדה והע' רעהו למאי אצטריך וכל כי האי כי פריך בגמרא איפוך אנא היל"ל הניחא לתנא דב"ל ודוק ועיין בשיטה מקובצת למוהר"ב מה שתי' בזה משם תלמידי הר"פ:<br><b> ודע </b> שזה שכתבו לעיל דבקב"ה כיון דאין פודין מדרבנן מותר לפדותו משום עורו וכמ"ש התוספות פ"ק דשבועות ומדברי רבינו והרע"ב ז"ל נראה שחלוקים בזה ממ"ש פ"ג דמ"ב מי"א אמתניתין דתנן צבי שלקחו מכסף מעשר ומת יקבר עם עורו ר"ש אומר יפדה כתבו וז"ל ר"ש אומר יפדה ובהא קמפלגי דת"ק סבר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ור"ש סבר פודין כו' ואין הלכה כר"ש ע"כ הרי מבואר דס"ל דאפילו בק"מ אין פודין אותו משום עורו וליכא למימר דצבי הלקוח מכסף מ"ב דינו כק"מ דא"כ קשה דמ"ט דר"ש דקאמר יפדה הן לו יהי דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים אפ"ה לא תפדה מטעמא דבעי' העמדה והערכה וכן מפורש בירושלמי הביאו הר"ש ז"ל וכיון שכן קשה טובא דמה יענו לההיא דפ"ק דשבועות דמבואר בהדיא דבקב"ה פודין אותו משום עורו ובשלמא לפי פי' הר"ש ז"ל שפי' דה"ט דת"ק דיקבר עם עורו משום דבעינן העמדה והערכה ניחא שפיר אכן לפי' הרע"ב ז"ל ורבינו קשה טובא וצ"ע: ותו ק"ל לפי' ז"ל דאיך אפשר לומר דה"ט דת"ק משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דא"כ ליתני אם נעשה טרפה יקבר דבכי האי גוונא פרכינן בבכורות ממאי דהאי אם מתו יקברו משום דבעינן העמד' והערכה דילמא משום דאין פודין ומשני אם כן ניתני אם נעשו טרפה יקברו ויש ליישב דאי הוה תני טרפה הו"א דדוקא בנטרפה ס"ל לר"ש דתפדה אבל במת אפילו ר"ש מודה מטעמא דבעי' העמדה והערכה קמ"ל דאפילו במת מתיר ר"ש משום דכיון דאינו קרב לגבי המזבח דינו כקב"ה כנ"ל:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> על התוס' פסחים דף מ"ו ד"ה הואיל שהרי יכול לפדותו כדי להסיקו תחת תבשילו הוא תמוה דחמץ אסור בכל הנאות ומ"ש דאיך אפשר לפרוק הא אין פודין קדשים להאכיל לכלבים לפענ"ד הרי התוס' כתבו שם דל"ש הואיל ואי בעי מתשיל דמיירי שהיא ביד גזבר דלא מצי למתשיל וכבר נודע מ"ש הנוב"י מהד"ב וטעם דל"מ למיתשל כשהוא ביד גזבר משום דיש ספק שמא מתחרט עכשיו ומספק אינו יכול להוציא וא"כ הכי מקשה לימא הואיל ואי בעי פריק והיינו שיתשל על הקדשו וא"ל דאינו נאמן להוציא מיד הגזבר מספק ז"א דהא יכול לפרוק אותו וכל שפודהו בממון שוב אינו מוציא מיד הגזבר ונאמן על שאלתו ושוב אינו קדשים ודוק וע"ז תרצו כיון שנתחמץ שוב לא יפדהו דאסור בהנאה ודוק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b>
+<b> מום כו' חוץ מזקן כו'.</b> עיין בהרב מש"ל ז"ל שרצה להכריח דאם עבר והקריב זקן הקרבן פסול לפי שזקן יש לו דין מום שאינו קבוע ובמום עובר לא מצינו בשום מקום שיאמרו שאם עבר והקריב כשר שהרי גבי כהן שיש לו מום עובר קי"ל דאם עבד פסול ואם כן גבי בהמה נמי אם עבר והקריבה פסולה והוא הדין זקן שהרי דינו כמום עובר יע"ש ולדעתי א"צ לזה והדבר מבואר מסוגיא דזבחים דנ"ט ע"א דפרכינן התם לרב דאמר ב"ח אינן נדחים מברייתא דקתני כ"ה שהיו עד שלא נבנה המזבח ואח"כ נ"ה פסולין נבנ' דחזי מעיקרו הוא אלא עד שלא נהרס המזבח הא הזקין להו כו' והשתא אם איתא דאם עבר והקרי' זקן כשר מאי קו' אימא דברייתא פסולין אתא לאשמועינן דאם משום זקן אם עבר והקריב כשר אבל משום טעמא דדחוי אפילו עבר והקריב פסול אלא משמע ודאי דזקן נמי פסול ועי"ש בפי' רש"י ודוק:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מצות </b>
+<b> עשה להקריב כו'.</b> הנה הרב מש"ל נסתפק בדין זה היכא דידעינן בודאי דכלו לו חדשיו אם שרי להקריבו קודם שמנה ימים וכתב שיש להביא ראיה לזה ממ"ש רבינו אע"פ שמחוסר זמן פסול מ"מ אם עבר והקריבו אינו לוקה מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה כו' ואם איתא דטעמא דקרא אינו אלא משום דס' נפל וכל היכא דקים ליה שכלו לו חדשיו שרי להקריבו ביומי' וקרא מיירי בדלא ידעינן מהיכא תיתי דילקי על הס' ודילמא כלו לו חדשיו והרי גבי איסור אכילה כתב רבינו פ"ד מה' מאכלות אסורות וז"ל ואסור לאכול מבהמה שנולדה עד ליל שמיני ואין לוקין עליו ע"כ וא"כ גבי קרבן ג"כ מהיכא תיתי שילקה אלא ודאי דהכא גזרת הכתוב היא ואפי' כלו לו חדשיו עי"ש ולע"ד יש לדחות ולומר דלא דמי כלל למ"ש בהלכות מאכלות אסורות לענין איסור אכילה דאין לוקין על הס' ושניא היא התם דלא בא מפו' בתורה שלא יאכל מן הבהמ' שנולדה קודם שמנה ימים אלא שאנו אוסרין אותה מס' דשמא נפל הוא ועבר אלאו דלא תאכלו כל נבלה ומשום הכי אמרינן דאין לוקין דשמא אינו נפל ולא עבר אלאו דנבלה משא"כ הכא דקרא כתיב בהדיא ומיום השמיני ירצה א"כ אי לאו טעמא דלאו הבא מכלל עשה אע"ג דמחמת ספק הוא דאסר הכתוב הו"א דילקה משום שעבר אמימרא דרחמנא דכתיב מיום השמיני כו' כנ"ל פשוט ומ"מ הדין דין אמת כמו שהוכיח מדברי התוספות פ"ק דערכין ומההיא דפ"ק דר"ה ועוד אני מוסיף להביא ראיה מהא דגרסינן פרק בהמה המקשה דע"ה ע"א הפילה נפל ר"י אמר חלבו כחלב בהמה ור"ל אמר חלבו כחלב חיה ואמרינן התם לאיכא דאמרי דפליגי בכלו לו חדשיו ואמרינן תו איתביה ר"ל לר"י מה חלב ושתי כליות האמורות באשם מוציא מכלל שליל אף כוי מוציא מכלל שליל בשלמא לדידי משום הכי מיעטיה אלא לדידן ליקרב א"ל מידי דהוי אמחוסר זמן והא התם בכלו לו חדשיו מיירי ואפילו הכי קאמר דאינו קרב וכן כתב רש"י שם בהדיא עי"ש ומהתימא על הרב ז"ל איך אישתמיט מניה ודוק:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>נמצאו </b>
+<b> כל האסורין למזבח ארבעה עשר כו'.</b> ק"ק ותו ליכא והא איכא בן פקועה דפסול להקרבה כדמוכח בהדיא פרק בהמה המקשה דע"ד ע"ב דאמרינן התם מ"ט דגמר שה שה מפסח ע"ש ונראה שדעת רבינו דבן פקועה פסול משום יוצא דופן כדעת רש"י שם וא"כ הרי הוא בכלל יוצא דופן שמנה רבינו אך התוס' שם חלקו עליו בזה וס"ל דבן פקועה לא מפסיל משום יוצא דופן אלא דחשיב כשחוט ושחוטים פסולין למזבח ודע שבפ"ק דבכורות ד"ו ע"ב אמרינן דחלב בהמה טהורה שרי מדגלי רחמנא בפסולי המוקדשין בשר ולא חלב מכלל דחולין שרי ודחי יע"ש ויש לדקדק דאמאי לא משני דלעולם חלב בהמה טהורה אסור משום אמ"ה וקרא דבשר ולא חלב אצטריך לחלב בן פקועה דמשום אמ"ה ליכא כיון דאינו טעון שחיטה וליכא למימר דבן פקועה לא שכיח ולא מוקמינן קרא בהכי שהרי התוס' בפ' דו"ה דמ"א ע"א הקשה שם מעין זה גבי שור הנסקל יעו"ש אכן כפי מ"ש דבמקדיש בן פקועה פסול למזבח ניחא שפיר דבן פקועה לא מצי לאוקמא משום דכיון דפסול למזבח הו"ל כקדם מומן להקדשן דחלבן מותר כדתנן בפ' הזרוע גם מאי דמייתי ראיה התם מדאסר רחמנא בשר בחלב הא לחודיה שרי לא מצי לאוקמי בחלב בן פקועה משום דכיון דשחיטת אמו מטהרתו הו"ל כשחוט וחלב שחוטה אינו אוסר לענין בשר בחלב כנודע ודוק:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>מ"ע </b>
+<b> למלוח כל הקרבנות קודם שיעלו על המזבח ואין לך דבר שקרב ע"ג המזבח בלא מלח כו'.</b> הנה מדברי רבינו מבואר דס"ל דמ"ע דמליחה ליתא אלא בחלק הקרב על גבי המזבח אבל לא בחלק שנאכל לכהנים ושלא כדעת הרא"ה שכתב בב"ה ד"י גבי ההיא דאמרינן וכן לצלי דאף לחלק הנאכל לכהנים יש להם מ"ע דמליחה וכבר השיגו עליו הרשב"א בס' ת"ה ועיין בהרא"ש פרק כ"ש דקכ"ח ע"ב שכתב וז"ל ויש מביאין ראיה דמלח אינו מחמיץ מהא דתנן חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן למכור בשוק יוצאין בהם ואע"פ שבודאי יש מלח בהם כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח וטעות הוא בידם ואין נותנין מלח אלא בדבר הקרב ע"ג המזבח כגון אברין ופדרין וקומץ א"ד ז"ל דאדמייתו ראיה ממתני' דחלות תודה ליתו ראיה מכל המנחות שבתודה דכתיב בהו מצות תאפנה ואע"ג דהיה בהם מלח וכמו כן קשה על הרא"ש ז"ל שדחה ראייתם דאכתי תיקשי ליה ממנחות הקרבות ע"ג המזבח כגון מנחת חוטא ומנחת קנאות ונסכים דכתיב מצות תאפנה והיה בהם מלח ואי ס"ל דשאני כהנים דזריזים הם אם כן בחלות תודה ג"כ איכא למימר הכי וצ"ע:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>הסולת </b>
+<b> והיין והלבונה והעופות והעצים כו' אין פודין אותן כו'. אחר שנתקדשו בכלי שרת.</b> כתב הרב לח"מ ז"ל וז"ל משמע דאכולהו קאי ואפילו עצים ולבונה ואפילו בעצים שייך קידוש כלי כו' ואם כן כיון דהכלי תלוי בקידוש כלי א"כ למה בריש פרק כל המנחות חילקו בין מנחות ונסכים שנטמאו קודם קידוש כלי לאחר קידוש כלי ובסיפא דמתני' גבי עופות עצים ולבונה כתבו סתם אין להם פדיון והי' להן לחלוק בין קודם קידוש לאחר קידוש וליתניהו ברישא עכ"ד ויש לתמוה עליו שכפי מה שהבין הוא ז"ל בדעת רבינו דסיפא דמתני' מיירי בשקדשן בכלי אמאי הוצרך להקשות מדלא ערבינהו הא בגמ' מוכח בהדיא דהך סיפא דמתני' מיירי אפילו בשלא קידשן בכלי מדפרכינן לשמואל דאמר טהורין נפדין מ"ט מדלא קדשן בכלי קדושת דמים נינהו וקדושת דמים יש להן פדיון ממתני' דקתני עצים ולבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון והשתא אם איתא דמתניתין מיירי בשקידשן בכלי מאי פריך הא כל שקידשן בכלי אין להם פדיון וכמ"ש בגמ' לעיל מזה דבכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפרק ותו דהיכי קאמר אלא לאו טהורין אינן נפדין והני נמי אע"ג דנטמאו כטהורין דמי דעצים כמה דלא משפי להו לגזרין לא מתכשרי לבונה נמי כמה דלא קידשה בכלי שרת לא מתקדשי הא מתני' מיירי בשקידשן בכלי ואהא הוא דק"ל לשמואל אלא ודאי מוכח דהך סיפא דמתני' מיירי אפילו בשלא קידשה בכלי ואהא הוא דפריך תלמוד' וכיון דלא קידשן בכלי קדושת דמים נינהו ולפרקו אי לאו משום דכיון דלא קידשן בכלי כטהורין דמי אמנם בשקידשן בכלי כ"ע מודו ומהא לא ק"ל לשמואל דכיון דקידשן קדושת הגוף נינהו וכ"כ רש"י ז"ל בפי' בד"ה אלא יע"ש ולכן נראה דמ"ש רבינו ז"ל בד"א כו' אבל קודם שנתקדשו בכלי אם נטמאו או נפסלו פודין אותן דהא כדאיתא והא כדאיתא דנטמאו קאי איין ושמן ונפסלו קאי אעצי' ולבונה אבל אם נטמאו אפי' קודם שקידשן בכלי אין פודין אותן וכמ"ש בגמ' משום דדמו לטהורין וכן כתב הרב בתוס' יו"ט ז"ל ולפי זה אף רבינו ז"ל אזיל ומודה דסיפא דמתניתין מיירי אפילו בשלא קידשן בכלי מדלא ערבינהו אלא משום דמתני' מיירי בנטמאו קאמר דאפילו בשלא קידשן אין להן פדיון משום דדמו לטהורין אבל בנפסלו כל שלא קידשן בכלי יש להן פדיון דקדושת דמים נינהו וליכא טעמא דדמו לטהורין וזה פשוט אך מאי דק"ל הוא שמדברי רבינו ז"ל נראה דכלי שרת שנפסלו אין פודין אותן משום דאינן בכלל העמדה וה' וזה תימא שהרי בגמרא משמע טעמא דכלי שרת שנטמאו דאין פודין אותן משום דאית להו טהרה במקוה משמע דהא לא"ה יש להן פדיון ואם כן בנפסלו דלא שייך האי טעמא אמאי אין פודין אותן ואולי י"ל דס"ל לרבינו ז"ל דמאי דפריך תלמודא מכלי שרת דליפריקו היינו משום דבעי לאוקמי מתני' אליבא דכ"ע ואפי' כרבנן דר"נ דס"ל דאין מא"מ בכלי שרת ולרבנן ע"כ דס"ל דיש להן פדיון דאל"כ אמאי לא ימעלו בו מאחר שלא יצא לחולין וכמ"ש התוס' אמנם לפום מאי דקי"ל הלכתא כר"ן דיש מועל אחר מועל בכ"ש משום דק"ו הוא אם אחרים מקדיש הוא עצמו לא כ"ש כמ"ש בגמ' א"כ הו"ל קדושת הגוף כמ"ש רבינו בפ"ו מה"מ דין ה' ומשום הכי אין פודין משום דבעי' העמדה והערכה אכן רבנן כיון דס"ל דאין מא"מ הו"ל קדושת דמים ולא בעי העמ' והערכה דומיא דמנחות ונסכים קודם שקידשן בכלי דיש להן פדיון אע"ג דלתנייהו בהע' והע' כנ"ל ועיין בת"כ פ' בחקתי אין להקשות לכאורה לדעת התוס' שכתבו במעילה דאפי' לר"נ כלי שרת יש להן פדיון דאם כן מאי פריך התם בגמ' אמתני' דקתני ר' אומר כל דבר שאין בו פדיון יש בו מא"מ היינו ת"ק אמר רבא איכא בינייהו עצים כו' ואמאי ל"ק דאיכא בינייהו כלי שרת דלת"ק אע"ג דיש להן פדיון יש מא"מ ולר' כל דבר שאין לו פדיון יש בו מא"מ הא כלי שרת דיש להן פדיון אין בו מא"מ דהא ל"ק משום דאם איתא לא הוה ליה לרבי לחלוק את"ק בהאי לישנא דנפקא מדיוקא והכי הול"ל רבי אומר כל דבר שיש בו פדיון אין בו מא"מ דהא בדבר שאין בו פדיון אפי' ת"ק מודה אלא ודאי דר' לאסופי את"ק אתא לו' דלאו דוקא בהמה וכלי שרת אלא כל דבר כו' דהיינו עצים כדמשני רבא ודוק. כתב הר"ן ז"ל בפרק רבי ישמעאל דע"ז ד"פ וז"ל גרסינן תו בגמ' כי אתא עולא אמר כו' ומוכחינן מכלים דאחז והא אין אדם אוסר דבר ש"ש כלו' ואפי' תימא דלגבוה מאיסי אמאי לא פרקינהו לאשתמושי בהו הדיוט כו' וכן כתב רש"י ז"ל שם בד"ה איתסרי להו יע"ש וראיתי להרב המובהק כמוהר"ר בנימין הלוי ז"ל הובאו דבריו בס' יד אהרן א"ח דף קנ"ו תמה עליו דהא כלים דאחז כלי שרת נינהו וכלי שרת אין להן פדיון כמ"ש רבינו ז"ל ויש בהן מא"מ וא"כ איך כתב דיכול למפרקינהו ועוד דאפי' לא היה כלי שרת שקדושתן קדוש' הגוף ויש בהן מא"מ מ"מ אחז מזיד היה וקי"ל דהקדש במזיד אינו מתחלל יע"ש מה שנדחק בזה ועיין בהרמב"ן במלחמותיו שכתב דאבני מזבח אין להן פדיון משום דהוו קדוש' הגוף ודמו לכלי שרת יע"ש וכן ראיתי שהק' הרב מח"א בהגהותיו על הר"ן דפ' יע"ש ולע"ד נראה ליישב שדעת הר"ן ורש"י ז"ל כמ"ש התוס' במעילה בפ' הנהנה דנ"ג ד"ה מ"ט וז"ל נראה לרבי' דצריך לפרש דסברי רבנן שהוא יוצא לחולין ע"י מעילה ואם כן יש לו פדיון דאם אין לו פדיון אינו יוצא לחולין כו' ור' נחמיה סבר ק"ו כו' אבל מ"מ מודה דיש להן פדיון אלא גבי מעילה שאני משום ק"ו ולענין פדיון שמא לא שייך האי ק"ו עכ"ל וכתב הרב בעל בה"ז ז"ל שהוצרכו לזה משום דכיון דלרבנן יש להן פדיון דוחק לומר דבהא נמי פליג ר"נ כיון דלא אשכחן בהא דפליגי יע"ש ולע"ד נראה שהוצרכו לזה מכח ההיא דפרכינן התם במנחות לשמואל דאמר המנחות והנסכים אפילו שהן טהורין נפדין ממתני' דתנן העופות כו' וכלי שרת שניטמאו אין להן פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה בשלמא עופות קדושת הגוף נינהו אלא עצים ולבונה וכלי שרת ליפריקו אלא לאו משום דטהורין אינן נפדין והני נמי אע"ג דנטמאו כטהורין דמו ופי' רש"י ז"ל אלא עצים ולבונה כו' ליפריקו דהא לאו קדושת הגוף נינהו אלא מכשירי קרבן הם כו' והשתא אם איתא דלר"ן דס"ל דבכלי שרת יש מא"מ ס"ל דאין להן פדיון היכי פריך בפשיטות מכלי שרת דליפריקו ואמאי ל"ק דסתם מתני' ר"נ היא וכסתם מתני' דמעילה אלא מוכח דאפי' לר"נ אע"ג דיש מא"מ ס"ל דיש להן פדיון ועיין בתוס' שם ד"ה בכלי שרת שכתבו וז"ל לר"נ דאמר כו' ניחא ולרב' נמי כו' מדרבנן אין נפדין ובגמרא משמע נמי דהוי מדרבנן בעלמא דמפ' כלי שרת ולבונה משום דלא שכיחי יע"ש ולכאורה נראה שדבריהם סתרי אמ"ש במעיל' ואולם אפשר לומר שכפי מ"ש דבגמ' משמע דהוי מדרבנן חזרו ממ"ש וס"ל דאפי' לר"נ יש להן פדיון מדאורייתא וכמ"ש במעילה וא"כ ע"כ מ"ש במעילה דיש להן פדיון מדאורייתא קאמרי וזה פשוט ומעתה ע"פ זה נראה שיתישבו דברי רש"י והר"ן ז"ל דכיון דטעמא דכלי שרת אינן נפדין אינו אלא מדרבנן משום דלא שכיחי כמ"ש בגמ' ופי' רש"י ז"ל שם וז"ל דלא שכיחי ואי הוו להו פדיון טהורין פריק להו לחולין תו לא משכחי גזברין מידי אחרינא לצורך עבודה יע"ש וא"כ גבי כלים דאחז כיון דלא חזו לגבוה ליכא טעמא דלא שכיחי ושפיר דמי למיפרקינהו ואפי' למאן דס"ל בר"פ המנחות דטהורין אינן נפדין וכלי שרת שנטמאו כטהורין דמו משום דאית להו טהרה במקוה הכא כלים דאחז כיון דלית להו טהרה כלל לא דמי לטהורין ומש"ה יש להן פדיון כנ"ל נכון ליישב אך ק"ל לפי זה מההיא דגרסינן בס"פ המזבח מקדש דפ"ח סכין שנפגמה אין משחיזין את פגימתה נשמטה אין מחזירין אותה אבא שאול אומר סכין מטרפות היתה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה ופסקו רבי' פ"א מה' כלי המקדש דין ט"ו והשתא כפי מ"ש כיון דטעמיה דכלי שרת אינן נפדין הוא משום דלא שכיחי אם כן הכא גבי סכין מטרפת אמאי גנזוה ולא פדאוה כיון דליכא טעמא דלא שכיחי וי"ל כיון דסכין טהורה היתה והא מיהא חזייא שהרי איתא בתקנתא ע"י השחזה דהא דסכין שנפגם אין משחיזין היינו בפגימה גדולה כמ"ש רש"י שם אבל בפגימות דקות לא אלא דלפעמים היתה מטרפת הקדשים דמו לטהורין ומש"ה חששו לגניזה כי היכי דלא לימרו דכלי שרת טהורין נפדין ואתו למחר לפדותן ולא שכיחי כנ"ל:
+
+Halakhah 5
+
+<b>הסולת </b>
+<b> והיין והלבונה והעופות והעצים כו' אין פודין אותן כו'. אחר שנתקדשו בכלי שרת.</b> כתב הרב לח"מ ז"ל וז"ל משמע דאכולהו קאי ואפילו עצים ולבונה ואפילו בעצים שייך קידוש כלי כו' ואם כן כיון דהכלי תלוי בקידוש כלי א"כ למה בריש פרק כל המנחות חילקו בין מנחות ונסכים שנטמאו קודם קידוש כלי לאחר קידוש כלי ובסיפא דמתני' גבי עופות עצים ולבונה כתבו סתם אין להם פדיון והי' להן לחלוק בין קודם קידוש לאחר קידוש וליתניהו ברישא עכ"ד ויש לתמוה עליו שכפי מה שהבין הוא ז"ל בדעת רבינו דסיפא דמתני' מיירי בשקדשן בכלי אמאי הוצרך להקשות מדלא ערבינהו הא בגמ' מוכח בהדיא דהך סיפא דמתני' מיירי אפילו בשלא קידשן בכלי מדפרכינן לשמואל דאמר טהורין נפדין מ"ט מדלא קדשן בכלי קדושת דמים נינהו וקדושת דמים יש להן פדיון ממתני' דקתני עצים ולבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון והשתא אם איתא דמתניתין מיירי בשקידשן בכלי מאי פריך הא כל שקידשן בכלי אין להם פדיון וכמ"ש בגמ' לעיל מזה דבכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפרק ותו דהיכי קאמר אלא לאו טהורין אינן נפדין והני נמי אע"ג דנטמאו כטהורין דמי דעצים כמה דלא משפי להו לגזרין לא מתכשרי לבונה נמי כמה דלא קידשה בכלי שרת לא מתקדשי הא מתני' מיירי בשקידשן בכלי ואהא הוא דק"ל לשמואל אלא ודאי מוכח דהך סיפא דמתני' מיירי אפילו בשלא קידשה בכלי ואהא הוא דפריך תלמוד' וכיון דלא קידשן בכלי קדושת דמים נינהו ולפרקו אי לאו משום דכיון דלא קידשן בכלי כטהורין דמי אמנם בשקידשן בכלי כ"ע מודו ומהא לא ק"ל לשמואל דכיון דקידשן קדושת הגוף נינהו וכ"כ רש"י ז"ל בפי' בד"ה אלא יע"ש ולכן נראה דמ"ש רבינו ז"ל בד"א כו' אבל קודם שנתקדשו בכלי אם נטמאו או נפסלו פודין אותן דהא כדאיתא והא כדאיתא דנטמאו קאי איין ושמן ונפסלו קאי אעצי' ולבונה אבל אם נטמאו אפי' קודם שקידשן בכלי אין פודין אותן וכמ"ש בגמ' משום דדמו לטהורין וכן כתב הרב בתוס' יו"ט ז"ל ולפי זה אף רבינו ז"ל אזיל ומודה דסיפא דמתניתין מיירי אפילו בשלא קידשן בכלי מדלא ערבינהו אלא משום דמתני' מיירי בנטמאו קאמר דאפילו בשלא קידשן אין להן פדיון משום דדמו לטהורין אבל בנפסלו כל שלא קידשן בכלי יש להן פדיון דקדושת דמים נינהו וליכא טעמא דדמו לטהורין וזה פשוט אך מאי דק"ל הוא שמדברי רבינו ז"ל נראה דכלי שרת שנפסלו אין פודין אותן משום דאינן בכלל העמדה וה' וזה תימא שהרי בגמרא משמע טעמא דכלי שרת שנטמאו דאין פודין אותן משום דאית להו טהרה במקוה משמע דהא לא"ה יש להן פדיון ואם כן בנפסלו דלא שייך האי טעמא אמאי אין פודין אותן ואולי י"ל דס"ל לרבינו ז"ל דמאי דפריך תלמודא מכלי שרת דליפריקו היינו משום דבעי לאוקמי מתני' אליבא דכ"ע ואפי' כרבנן דר"נ דס"ל דאין מא"מ בכלי שרת ולרבנן ע"כ דס"ל דיש להן פדיון דאל"כ אמאי לא ימעלו בו מאחר שלא יצא לחולין וכמ"ש התוס' אמנם לפום מאי דקי"ל הלכתא כר"ן דיש מועל אחר מועל בכ"ש משום דק"ו הוא אם אחרים מקדיש הוא עצמו לא כ"ש כמ"ש בגמ' א"כ הו"ל קדושת הגוף כמ"ש רבינו בפ"ו מה"מ דין ה' ומשום הכי אין פודין משום דבעי' העמדה והערכה אכן רבנן כיון דס"ל דאין מא"מ הו"ל קדושת דמים ולא בעי העמ' והערכה דומיא דמנחות ונסכים קודם שקידשן בכלי דיש להן פדיון אע"ג דלתנייהו בהע' והע' כנ"ל ועיין בת"כ פ' בחקתי אין להקשות לכאורה לדעת התוס' שכתבו במעילה דאפי' לר"נ כלי שרת יש להן פדיון דאם כן מאי פריך התם בגמ' אמתני' דקתני ר' אומר כל דבר שאין בו פדיון יש בו מא"מ היינו ת"ק אמר רבא איכא בינייהו עצים כו' ואמאי ל"ק דאיכא בינייהו כלי שרת דלת"ק אע"ג דיש להן פדיון יש מא"מ ולר' כל דבר שאין לו פדיון יש בו מא"מ הא כלי שרת דיש להן פדיון אין בו מא"מ דהא ל"ק משום דאם איתא לא הוה ליה לרבי לחלוק את"ק בהאי לישנא דנפקא מדיוקא והכי הול"ל רבי אומר כל דבר שיש בו פדיון אין בו מא"מ דהא בדבר שאין בו פדיון אפי' ת"ק מודה אלא ודאי דר' לאסופי את"ק אתא לו' דלאו דוקא בהמה וכלי שרת אלא כל דבר כו' דהיינו עצים כדמשני רבא ודוק. כתב הר"ן ז"ל בפרק רבי ישמעאל דע"ז ד"פ וז"ל גרסינן תו בגמ' כי אתא עולא אמר כו' ומוכחינן מכלים דאחז והא אין אדם אוסר דבר ש"ש כלו' ואפי' תימא דלגבוה מאיסי אמאי לא פרקינהו לאשתמושי בהו הדיוט כו' וכן כתב רש"י ז"ל שם בד"ה איתסרי להו יע"ש וראיתי להרב המובהק כמוהר"ר בנימין הלוי ז"ל הובאו דבריו בס' יד אהרן א"ח דף קנ"ו תמה עליו דהא כלים דאחז כלי שרת נינהו וכלי שרת אין להן פדיון כמ"ש רבינו ז"ל ויש בהן מא"מ וא"כ איך כתב דיכול למפרקינהו ועוד דאפי' לא היה כלי שרת שקדושתן קדוש' הגוף ויש בהן מא"מ מ"מ אחז מזיד היה וקי"ל דהקדש במזיד אינו מתחלל יע"ש מה שנדחק בזה ועיין בהרמב"ן במלחמותיו שכתב דאבני מזבח אין להן פדיון משום דהוו קדוש' הגוף ודמו לכלי שרת יע"ש וכן ראיתי שהק' הרב מח"א בהגהותיו על הר"ן דפ' יע"ש ולע"ד נראה ליישב שדעת הר"ן ורש"י ז"ל כמ"ש התוס' במעילה בפ' הנהנה דנ"ג ד"ה מ"ט וז"ל נראה לרבי' דצריך לפרש דסברי רבנן שהוא יוצא לחולין ע"י מעילה ואם כן יש לו פדיון דאם אין לו פדיון אינו יוצא לחולין כו' ור' נחמיה סבר ק"ו כו' אבל מ"מ מודה דיש להן פדיון אלא גבי מעילה שאני משום ק"ו ולענין פדיון שמא לא שייך האי ק"ו עכ"ל וכתב הרב בעל בה"ז ז"ל שהוצרכו לזה משום דכיון דלרבנן יש להן פדיון דוחק לומר דבהא נמי פליג ר"נ כיון דלא אשכחן בהא דפליגי יע"ש ולע"ד נראה שהוצרכו לזה מכח ההיא דפרכינן התם במנחות לשמואל דאמר המנחות והנסכים אפילו שהן טהורין נפדין ממתני' דתנן העופות כו' וכלי שרת שניטמאו אין להן פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה בשלמא עופות קדושת הגוף נינהו אלא עצים ולבונה וכלי שרת ליפריקו אלא לאו משום דטהורין אינן נפדין והני נמי אע"ג דנטמאו כטהורין דמו ופי' רש"י ז"ל אלא עצים ולבונה כו' ליפריקו דהא לאו קדושת הגוף נינהו אלא מכשירי קרבן הם כו' והשתא אם איתא דלר"ן דס"ל דבכלי שרת יש מא"מ ס"ל דאין להן פדיון היכי פריך בפשיטות מכלי שרת דליפריקו ואמאי ל"ק דסתם מתני' ר"נ היא וכסתם מתני' דמעילה אלא מוכח דאפי' לר"נ אע"ג דיש מא"מ ס"ל דיש להן פדיון ועיין בתוס' שם ד"ה בכלי שרת שכתבו וז"ל לר"נ דאמר כו' ניחא ולרב' נמי כו' מדרבנן אין נפדין ובגמרא משמע נמי דהוי מדרבנן בעלמא דמפ' כלי שרת ולבונה משום דלא שכיחי יע"ש ולכאורה נראה שדבריהם סתרי אמ"ש במעיל' ואולם אפשר לומר שכפי מ"ש דבגמ' משמע דהוי מדרבנן חזרו ממ"ש וס"ל דאפי' לר"נ יש להן פדיון מדאורייתא וכמ"ש במעילה וא"כ ע"כ מ"ש במעילה דיש להן פדיון מדאורייתא קאמרי וזה פשוט ומעתה ע"פ זה נראה שיתישבו דברי רש"י והר"ן ז"ל דכיון דטעמא דכלי שרת אינן נפדין אינו אלא מדרבנן משום דלא שכיחי כמ"ש בגמ' ופי' רש"י ז"ל שם וז"ל דלא שכיחי ואי הוו להו פדיון טהורין פריק להו לחולין תו לא משכחי גזברין מידי אחרינא לצורך עבודה יע"ש וא"כ גבי כלים דאחז כיון דלא חזו לגבוה ליכא טעמא דלא שכיחי ושפיר דמי למיפרקינהו ואפי' למאן דס"ל בר"פ המנחות דטהורין אינן נפדין וכלי שרת שנטמאו כטהורין דמו משום דאית להו טהרה במקוה הכא כלים דאחז כיון דלית להו טהרה כלל לא דמי לטהורין ומש"ה יש להן פדיון כנ"ל נכון ליישב אך ק"ל לפי זה מההיא דגרסינן בס"פ המזבח מקדש דפ"ח סכין שנפגמה אין משחיזין את פגימתה נשמטה אין מחזירין אותה אבא שאול אומר סכין מטרפות היתה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה ופסקו רבי' פ"א מה' כלי המקדש דין ט"ו והשתא כפי מ"ש כיון דטעמיה דכלי שרת אינן נפדין הוא משום דלא שכיחי אם כן הכא גבי סכין מטרפת אמאי גנזוה ולא פדאוה כיון דליכא טעמא דלא שכיחי וי"ל כיון דסכין טהורה היתה והא מיהא חזייא שהרי איתא בתקנתא ע"י השחזה דהא דסכין שנפגם אין משחיזין היינו בפגימה גדולה כמ"ש רש"י שם אבל בפגימות דקות לא אלא דלפעמים היתה מטרפת הקדשים דמו לטהורין ומש"ה חששו לגניזה כי היכי דלא לימרו דכלי שרת טהורין נפדין ואתו למחר לפדותן ולא שכיחי כנ"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..83bcc48c2c63e63d111c8dbf8fdb321b532b4eee
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,220 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar
+שער המלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Things_Forbidden_on_the_Altar
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>מה </b>
+<b> בין בעלת מום כו' ואם מתה קודם שתפדה ניפדית אחר שתמות כו'.</b> כתב הרב מש"ל ז"ל וז"ל ואע"ג דקי"ל אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הני כיון דקדם מומן להקדשם דיקלא בעלמא נינהו כמ"ש רש"י בפרק הזרוע ובפ"ב דבכורות די"ד וליכא למימר דהאי אם מתו היינו שנשחטו ואשמועינן דלא הוו בכלל העמ' והע' אבל אם מתו אינם נפדין משום דאין פודים את הקדשים כו' הא ליתא דהא בפרק יש קדשי מזבח דל"ב מותיב רבי ירמיה לר"ל דאמר ק"מ בעלי מומין יפדו כשקדם הקדשן את מומן מיירי ש"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים משמע דלר"י דמוקי לה כשקד' מומן לא קשה ולא מידי משום דדיקלא בעלמא נינהו א"ד ז"ל ובעניותי לא ידעתי אמאי הוצרך הרב ז"ל להביא ראיה לזה מההיא דפרק יש בקדשי מזבח ולא מסוגיא דבכורות גופא מוכרח הדבר ליאמר ממאי דפרכינן התם ממאי דהאי אם מתו יקברו משום דבעי העמדה והע' דילמא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והשתא אם איתא דאפי' בקדם מומן להקדשן אמרינן אין פודין את הקדשי' א"כ תימא על עצמך איך אפשר לומר דטעמא דמתניתין משום דאין פודין דא"כ ק' דהיכי קתני רישא דמתניתין דאם קדם מומן להקדשן אם מתו יפדו אלא מוכרח הדבר לומר דכל שקדם מומן להקדשן דיקלא בעלמא נינהו וראיתי להתוס' ז"ל בפסחים דכ"ט ע"א ד"ה אין פודין שהביאו ראיה לדין זה דכל שקדם מומן פודין את הקדשים מסוגיא דבכורות כמ"ש וז"ל הקשה הר"ח דבפ"ב דבכורות משמע דלא פליגי אלא היכא שקדם הקדשן למומן אבל קדם מומן להקדשן הואיל ומעולם לא קדשה קדושת הגוף כ"ע מודו דפודין והכא משמע דפליגי אף בקדושת דמים ותי' דר"י דהכא קאמר אין פודין מדרבנן עכ"ל ומ"מ מבואר מדבריהם דס"ל דאפי' בקדם מומן להקדשן אין פודין מדרבנן וההיא דבכורות דקתני מתניתין אם מתו יפדו למאי דהוה בעי למימר דטעמא דאם מתו יקברו דקתני סיפא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים צ"ל דרישא דקתני אם מתו יפדו מדאורייתא קאמר ובהכי נמי יש לדחות ההיא דפרק יש בקדשי מזבח דמייתי מינה הרב ז"ל ראיה דאיכא למימר דלר"י דמוקי ברייתא בשקדם מומן להקדישן לא ק"ל משום דאיכא למימר דיפדו דקתני ברייתא מדאורייתא קאמר וכן ראיתי להתוס' ז"ל פ"ק דשבועות די"א ע"ב ד"ה א"ה שכתבו בס"ד וז"ל וא"ת ואי קדשי ב"ה הוא היכי פריך בסמוך וכי פודין כו' הא של ב"ה ודאי פודין ובהדיא קתני התם אם מתו יפדו י"ל דמדרבנן אסור כדמוכח פ' כ"ש גבי חמץ של הקדש והא דקתני אם מתו יפדו היינו מדאורייתא יע"ש ומ"מ מסתמיות דברי רבינו ז"ל שסתם וכתב ואם מתה כו' נפדית משמע דס"ל דכל שקדם מומן להקדשן פודין את הקדשים ואפי' מדרבנן ושלא כדעת התוס' ז"ל וההיא דפ' כ"ש דמוכח מינה דאפי' בקדשי ב"ה דקדושת דמים נינהו אמרינן דאין פודין את הקדשים וכן נמי ההיא דפ"ק דשבועות גבי פרה אדומה דפריך וכי פודין את הקדשים כו' אע"ג דפרה קדשי ב"ה היא איכא למימר דדוקא בקדשי ב"ה דשכיח טפי גזרו חכמים אטו קדשי מזבח אבל קדם מומן להקדשן קיל טפי וראיה ממאי דקי"ל דקדשי ב"ה בעי העמ' והע' ובקדם מומן להקדשן לא בעי' העמ' והע' הרי דקיל טפי קדם מומן להקדשן כנ"ל ובקדשי ב"ה בקדם מומן להקדשן הי' נראה ודאי דאף לדעת רבינו אין פודין להאכילן לכלבים דקדשי ב"ה כיון דעיקרו קדושת דמים הוא אין לחלק בין ב"מ מעיקרו לתם ונעשה ב"מ וראיה לדבר ממאי דקי"ל לענין העמדה והערכה דקדשי ב"ה בעו הע' והע' וכתבו רש"י והתוס' ז"ל בפ' יש בקדשי מזבח דאע"ג דב"מ מעיקרו לא בעי הע' והע' ה"ד גבי קדשי מזבח אבל בקדשי ב"ה אין לחלק בין ב"מ מעיקרו לקדם הקדשן למומן וכן מתבאר ג"כ ממ"ש רבינו ז"ל פ"ה מה' ערכין וחרמין הי"ב וכמ"ש מרן הכ"מ שם: האמנם הא ק"ל טובא ממ"ש רבינו שם וז"ל אבל אם הקדיש שחוטה או נבלה לב"ה הרי זו תפדה כשאר מטלטלין והשתא קשה דבהקדיש נבלה לב"ה איך יכול לפדותה הא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אף על גב דמקדיש נבלה הו"ל כב"מ מעיקרו מ"מ בקדשי ב"ה אין לחלק כמ"ש ולכן הנראה ודאי דלענין אין פודין את הקדשים כל שקדם מומן להקדשן פודין ואפי' בקדשי ב"ה ואע"ג דלענין הע' והע' קי"ל דאין לחלק שניא היא התם דכיון דמדאורייתא קדשי ב"ה בעו הע' והע' כדנפ"ל התם מקרא פשיטא ודאי דאין לחלק בין ב"מ מעיקרו לקדם הקדשן למומן משא"כ גבי אין פודין דכיון דמדאורייתא קדשי ב"ה פודין את הקדשים להאכילן לכלבים משום דקרא דואכלת ולא לכלבך בק"מ דוקא מיירי אלא דרבנן הוא דגזרו קדשי ב"ה אטו ק"מ איכא למימר שפיר דדוקא בקדם הקדשן למומן גזרו אטו ק"מ אבל בקדם מומן להקדשן כיון דבק"מ פודין פשיטא ודאי דבקדשי ב"ה נמי פודין דליכא למיגזר אטו ק"מ כנ"ל נכון ודע דלדעת התוס' ז"ל שכתבנו דאפי' בקדם מומן להקדשן אין פודין מדרבנן ושלא כדעת רבינו י"ל מאי דק"ל טובא אהא דגרסינן פ"ק דשבועות דף הנזכר דפרכינן התם אמתני' דקתני פרה נפדית כו' אמר מר מתה תפדה וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אמר ר"מ משום עורה כו' והתוס' ז"ל שם בד"ה א"ה הק' וז"ל תימא דמשמע דאי ק"מ היא ניחא והא ר"י אית ליה בפ"ב דתמורה דא' זה וא"ז הוו בכלל הע' והע' ומיהו י"ל דהך סוגיא אתיא כר"ל דאמר לרבנן ק"מ לא הוו בכלל הע' והע' אבל ק' כו' ועוד דסבר דפרה ק"מ היא וכן במסקנא ובכל דוכתא מסקינן דפרה קב"ה היא לכן נראה דאביי ידע שפי' דפרה קדשי ב"ה היא ומ"מ סובר דאין ניפדין אלא מחמת לב ב"ד מתנה עליהן ולהכי פריך והרי פרה כו' יע"ש והמתבאר בכונתם ז"ל דס"ל דלמאי דמסיק התם אלא שאני התם הואיל ודמיה יקרים היינו לומר דלעולם קב"ה היא ואפי"ה אם מתה נפדית ואע"ג דבעלמא בעינן הע' והע' הכא לא בעינן מטעמא דלב ב"ד מתנה עליהן והשתא קשה טובא דאם כן מאי פריך וכי פודין את הקדשים כו' ומאי קו' הא אע"ג דבעלמא אין פודין הכא פודין מטעמא דלב ב"ד מ"ע וכי היכי דאמרינן הכי גבי העמדה והערכה דאין נפדין מדאורייתא כ"ש דאיכא למימר הכי גבי טעמא דאין פודין דאינו אלא מדרבנן דלב ב"ד מ"ע האמנם כפי מ"ש דס"ל להתוס' ז"ל דאפי' בקדם מומן להקדשן אין פודין מדרבנן יש ליישב שפיר דדוקא גבי העמדה והערכה דקי"ל דב"מ מעיקרו א"צ העמדה והערכה הוא דאמרינן לב ב"ד מתנה עליהן ומשוו להו כב"מ מעיקרו וכמו שדקדקו בלשונם שכתבו והוי כב"מ מעיקרו דמודה בה ר"י דלא בעי העמדה והערכה אמנם גבי אין פודין כיון דאפילו ב"מ מעיקרו אין פודין ליכא למימר ביה טעמא דלב ב"ד מ"ע האמנם לדעת רבינו ז"ל דסבירא ליה דב"מ מעיקרו פודין את הקדשים להאכילן לכלבים קשה טובא דמאי פריך וכי פודין כו' ואמאי ל"ק דאף על גב דבעלמא אין פודין הכא פודין מטעמא דלב ב"ד מ"ע דומיא דהעמדה והערכה וליכא למימר דרבי' ז"ל מפ' הסוגיא שלא כפי' התוס' וסבירא ליה דלמסקנא דהתם ה"ט דמת' נפדית משום דפרה ק"מ היא וס"ל דק"מ לא בעי העמדה והערכה כרבנן דר"ש וההיא סוגיא אתיא אליבא דר"ל וכמו שכן נראה מפי' רש"י ז"ל הא ליתא שהרי רבינו ז"ל פ"ה מהלכות פרה אדומה דין ח' כתב וז"ל וכן אם מתה תפדה משום עורה אבל לא להאכיל בשרה לכלבים והשתא אי ס"ל דסוגיא דהתם אתייא כר"ל אם כן כיון שרבינו ז"ל פסק דאחד ק"מ ואחד קב"ה בעו העמדה והערכה איך פסק דאם מתה תפדה אלא על כרחין לומר דסבירא ליה דאע"ג דבעלמא בעי' העמדה והע' הכא גבי פרה נפדית מטעמא דלב ב"ד מ"ע וא"כ הדק"ל דמאי פריך וכי פודין את הקדשים כו' ואולי י"ל דס"ל לתלמודא דלענין אין פודין סברא הוא דלא אמרינן לב ב"ד מ"ע משום בזיון קדשי' וזה דוחק ודרך אגב אומר שדברי התוס' הללו דפ"ק דשבועות הם תמוהי' בעיני ראשונה במה שהקשו דאי ק"מ היא ניחא והא ר"י אית ליה כו' וק"ל טובא בדבריהם דמאי קו' הא אפילו לר"י דאית ליה דאחד זה ואח"ז היו בכלל הע' והע' היינו דוקא לרבנן דר"ש אמנם לרבנן דר"מ ס"ל דק"מ לא הוו בכלל הע' והע' וכמ"ש התוס' במס' תמורה ד"ה כדתניא וז"ל ובספרים כתוב ר"מ כר"ש רבנן דהכא כרבנן דהתם נימא תיהוי תיובת' דר"י אמ"ל ר"י רבנן דהכא לחוד ורבנן דהתם לחוד כו' ואין לתמוה לר"י מנ"ל דשלש מחלוקת בדבר לימא דרבנן דהכא כרבנן דהתם וכלהו ס"ל ק"מ לא הוו בכלל הע' והע' וי"ל דמתני' קשיתיה מדקאמר ר"ש קב"ה מתו יפדו כו' אשר מבואר מדבריהם דלר"י רבנן דר"מ ס"ל דק"מ לא היו בכלל הע' והע' וקב"ה בעו העמ' והע' ודרך אגב אומר שמ"ש שם דלר"י מנ"ל דג' מחלוקת בדבר כו' לא ידעתי מאי ק"ל שהרי ר"י הוכרח לומר דלרבנן דר"ש אחד ק"מ ואחד קב"ה בעו הע' והע' מכח ברייתא דמייתי התם כדקאמר התם תנייא כותיה דר"י אם בהמה טמאה כו' ופי' רש"י ז"ל שם דהך ברייתא רבנן היא דהא סתם ספרא ר"י היא בר פלוגתיה דר"ש עי"ש ואם כן מה מקום עוד להק' דלר"י מנ"ל דשלש מחלוקת בדבר ואיך שיהיה מבואר הוא דלר"י רבנן דר"מ ס"ל דק"מ לא היו בכלל הע' והע' ואם כן קשה טובא דמק"ל הכא הא איכא למימר היינו דקא מתמה תלמודא א"ה מתה תפדה והא בעי הע' והע' כו' דבשלמא אי ק"מ היא ניחא דאיכא למימר דמתני' רבנן דר"מ היא דק"מ לא בעו הע' וה' כו' אמנם השתא דאמרת דקב"ה היא ק' דהא בעי הע' וה' ומשני הא מני ר"ש היא כו' והדר פריך אי רבי שמעון אימא סיפא כו' ובמה שתי' דסוגייא דהתם אתייא כר"ל לא אדע שכול כונתם ז"ל דאכתי תקשי להו לר' יהודה מתניתין דפרה דקתני מתה תפדה מני אי רבנן דר"ש הא איהו ס"ל דאחד ק"מ ואחד קב"ה בעו הע' והע' ואי ר"ש קשה דאימא סיפא שחטה ע"ג מערכתה אין לה פדיה עולמית והא תניא ר"ש או' פרה מטמאה טומאת אוכלין כו' כדפריך התם ולכאורה היה אפשר ליישב לזה בפשיטות דתלמוד' ל"ק ליה הכי אלא דוקא אליבא דר"ל משום דר"ל גופי' קאמר התם דהיינו טעמא דר"ש דקאמר פרה מטמאה טו"א משום דאומר היה ר"ש פרה נפדית ע"ג מערכתה וכדמסיים תלמודא התם ואמר ר"ל אומר היה ר"ש כו' אמנם לר"י איכא למימר דס"ל דאפי' לר"ש פרה שנשחטה ע"ג מערכתה אין לה פדיה עולמית וטעמא דר"ש דקאמר מטמא טומאת אוכלין הוא משום דהיה לה שעת הכושר קודם שחיטה: האמנם הא ודאי אין זה מן הישוב דבפ' או"ב דף פ"א מבואר בהדיא דר"י גופיה אית ליה דר"ל דגרסי' התם ופרת חטאת שחיטה שאינה ראויה היא והא תניא ר"ש אומר פרה מטמאה כו' ואמר ר"ל אומר היה ר"ש פרה נפדית ע"ג מערכתה אמר ר' שמן בר אבא אמר ר"י פרת חטאת אינה משנה כו' הרי מבואר בהדייא דר"י ס"ל דלר"ש פרה נפדית ע"ג מערכתה מדהוצרך לומר דאינה משנה וכמבואר ואם כן הדבר תמוה דאיך ניחא להו בהכי לומר דסוגייא דהתם אתייא כר"ל ואכתי תקשי לר"י מתניתין מני לא רבנן ולא ר"ש ותו קשיא לי טובא דאי סוגיא דשבועות אתייא כר"ל א"כ אמאי הוצרך לומר דמתני' ר"ש היא דתיקשי ליה אי ר"ש אימא סיפא כו' ואמאי ל"ק דסתם מתני' דפרה ר"מ היא דס"ל כברייתא דתמורה דק"מ היו בכלל הע' וה' כדקתני כל הקדשים כו' ר"מ אומר יקברו ולר"מ ע"כ לומר דס"ל דקב"ה לא בעו הע' וה' דאי לא מיעוטא דאותה מאי עביד ליה שהרי טעמא דר"ל דאמר דלרבנן דר"ש ק"מ לא הוו בכלל הע' והע' משום מעוטה דאותה כדאיתא בסוגייא דתמורה בהדייא ואי ר"מ ס"ל דאחד ק"מ ואחד קב"ה בעי הע' והע' כו' אם כן מיעוט' דאות' מאי עביד ליה ואי ס"ל דלר"מ אות' איצטריך למעוטי בע"מ מעיקרו כדס"ל לר"י התם הכי נמי אימא דרבנן דר"ש ס"ל כר"מ ומנ"ל לאפושי במחלוקת אלא מוכרח הדבר לומר דלר"ל ר"מ ס"ל כר"ש וכיון שכן קשה טובא דאי סוגיא דהתם אתייא כר"ל אמאי לא משני דמתניתין ר"מ היא דמהשתא לא תקשי ליה מידי מסיפא דאי' למימר דר"מ לא ס"ל כר"ש דאמר פרה נפדית ע"ג מערכת' אמנם אם נאמר דסוגייא דשבועות אתייא דוקא אליבא דר"י ניחא שפיר דלר"י ר"מ ס"ל דא' ק"מ וא' קב"ה בעו הע' וה' כרבנן דר"ש ומ"ש התוס' בתמורה דבספרים כתוב ר"מ כר"ש רבנן דהכא כו' נראה ודאי שלא אמרו כן בגמר' אלא דוקא אליבא דר"ל דסבירא ליה דליכא תנא דס"ל דא' זה וא' זה בעו הע' וה' אמנם לר"י הכי נמי דאיכא למימר ודאי דר"מ ס"ל כרבנן דר"ש דאחד זה ואחד זה בעו הע' והע' ורבנן דר"מ לא פליגי אלא בק"מ וזה נראה מוכרח שהרי בר"פ כיסוי הדם אמרינן בק"מ הכא נמי הכי במאי עסקינן בקב"ה וליפרקינהו ולכסינהו בעינן הע' והע' והדר פרכינן וכמאן אי כר"מ דאמר הכל הוו בכלל העמדה וה' הא אמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ופי' רש"י הכל הוו בכלל העמ' וה' אחד ק"מ ואחד קב"ה ע"ש והשתא כפי מ"ש התוס' דבספרים כתוב ר"מ כר"ש ק' טובא דהא סוגיא זו צווחת ככרוכייא דקאמר בהדייא ר"מ קב"ה בעו העמ' והע' אמנם אם נאמר דלא אמרו כן אלא אליבא דר"ל אמנם לר"י ר"מ ס"ל דכולהו בעו הע' והע' איכא למימר דסוגיא דהתם אתייא כר"י ואם כן הדרן לדמעיקרא דאי סוגיא דשבועות אתייא כר"ל אמאי לא משני דסתם מתני' ר"מ היא סוף דבר שדבריהם ז"ל לא זכיתי להבינם וצ"ע. עוד הוקשה אצלי בס"ד שכתבו דאע"ג דפרה קב"ה אפילו הכי אין פודין להאכילה לכלבים מדרבנן דאם איתא דבקב"ה אין איסורו אלא מדרבנן א"כ מאי פריך וכי פודין את הקדשים כו' הא כיון דאין איסורו אלא מדרבנן כיון דפרה אדומה הוי מלתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן ותדע שהרי איסור גיזה ועבוד' ופדיית קדשים להאכילן לכלבים מחד קרא נפקי כנודע ולענין גיזה ועבודה גרסינן בפ"ג דבכורות דכ"ה ע"א אמתניתין דקתני גבי פרה גוזז במספרים ואינו חושש אלא שאני פרה דקב"ה היא ואמר ר"ל קב"ה אסורין בגיזה ועבוד' מדרבנן והאיכא איסורא דרבנן שאני פרה דלא שכיח ופי' רש"י ז"ל דלא שכיח ומילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן יע"ש ואם כן כי היכי דלענין איסור גיזה ועבודה אמרינן דכיון דבקב"ה איסורא דרבנן הוא בפרה דלא שכיח לא גזרו ה"נ נימא דלענין איסור פדיית קדשים להאכיל' לכלבים כיון דקב"ה איסורו מדרבנן בפרה דלא שכיחי לא גזרו ובדוחק יש ליישב דלענין איסור פדיית קדשים להאכילן לכלבים ס"ל לתלמוד' דאפילו בפרה דלא שכיח איכא למיגזר משום דהוי בזיון קדשים ואין זה מספיק ועדיין צ"ע: ולענין אם פודין את הקדשים להסיקן תחת תבשילו לא פורש בדברי רבינו ז"ל אם מותר לפדותן דשמא דוקא להאכילן לכלבים הוא דאסרה תורה דאיכא בזיון טפי ואם נאמר דדוקא להאכילן לכלבים הוא דאסרו היה מקום ליישב מ"ש אם מתה קודם שתפדה תקבר כו' מפני שהיא צריכה הע' והע' וכ"כ בפ"ה מה' ערכין דין י"ב ויש לדקדק דלמה הוצרך לטעם זה דתיפוק ליה משום דאין פודין להאכילן לכלבים והרב בני יעקב בהגהותיו נרגש מזה וכתב דס"ל לרבינו דהא דאין פודין כו' הוא מדרבנן יע"ש והם דברים תמוהים דמעולם לא כתבו התוס' כן אלא דוקא גבי קב"ה אבל בק"מ אין פודין מדאורייתא כדנפ"ל מקרא דואכלת ולא לכלביך אמנם כפי מ"ש ניחא דהוצרך לטעמא דהע' והע' דאי משום טעמא דאין פודין היה מותר לפדותו כדי להסיקו תחת תבשילו האמנם ממ"ש רבינו פ"ב מה' אלו דין י' בהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות כו' שאין פודין את הקדשי' כו' אלא ירעו עד שימותו ויקברו מבואר דס"ל דאפילו להסיקן תחת תבשילו אין פודין דאם איתא אמאי יקברו יפדו כדי להסיקן תחת תבשילו וכן ראיתי להתוס' ז"ל בפסחים פ' כ"ש דכ"ט ד"ה רב אשי אמר שכתבו וז"ל וי"ל דגרסינן אין פודין ואע"ג דאין פודין כו' מ"מ שרי להסיק תחת תבשילו וכדפרישית דהכא דקדושת דמים אין פודין מדרבנן ולא גזרו אלא שלא להאכילו לכלבים וכל היכא דאין פודין מדאורייתא כו' אפילו להסיקו תחת תבשילו אסור דהא תנן בפ"ב דבכורות אם מתו יקברו וקאמר התם ממאי כו' והשתא אי טעמא משום דאין פודין את הקדשים אמאי יקברו והא ראויה להסיק' תחת תבשילו יע"ש וכמו כן נראה להביא ראיה מדפרכינן בתמורה מותיב ר"י לר"ל דקאמר ק"מ וב"מ יפדו כשקדם הקדשן למומן ש"מ פודין את הקדשים כו' והשתא אם איתא דאפילו בק"מ פודין אותו כדי להסיקו תחת תבשילו אמאי לא משני דיפדו דקתני להסיקו תחת תבשילו דומיא דמאי דמשני בשבועות דתפדה דקתני במתניתין היינו משום עורה ועיין בתוספות פרק אלו עוברין דמ"ו ע"ב ד"ה הואיל שכתבו וז"ל והואיל ואי בעי פריק לא אמרינן דאם כן היה קונה אותו כו' יע"ש והדבר קשה שהרי אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואם קו' ז"ל למ"ד פודין היה להם לפרש אמנם דבריהם מבוארים דאזלו לשיטתם דס"ל דבקב"ה פודין אותו להסיקו תחת תבשילו ואולם מה שתי' דכיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו קשה שהרי יכול לפדותו כדי להסיקו תחת תבשילו ואפשר דכונתם דאע"ג דמדינא יכול לפדותו מ"מ אין דרך בני אדם לפדותו להסיקו תחת תבשילו כנ"ל ודוק: איך שיהיה מבואר הדבר דבק"מ אפילו להסיקו תחת תבשילו אסור לכ"ע ואולם מצאתי להתוספות בפרק הפרה דנ"ג ע"ב שדבריהם סותרים למ"ש בפסחים שכתבו שם בד"ה לענין כלים וז"ל ואפי' למ"ד אין פודין קשה דמוכח בפ' כ"ש דדוקא להאכילן לכלבים אסור אבל להסיקו תחת תבשילו פודין כו' וכן פי' שם הקונטרס ואין לתמוה מ"ש אכילת כלב משאר הנאות דדילמא כיון דממעיט מקרא דואכלת לית לן למעוטי אלא כיוצא בו אכילה ומיהו אליבא דר"י דמפרש התם לעולם בפודין את הקדשים קמפלגי נ"ל ודאי דאין חילוק בין אכילת כלב לשאר הנאות ושמא רבא כרב יוסף ס"ל עכ"ל אשר מבואר מדבריהם דאפילו בק"מ פודין כדי להסיקו תחת תבשילו הפך מ"ש בפסחים דאל"כ מאי קשיא ליה אימא דקרא דוהמת יהיה לו דממעטינן שור פסולי המוקדשין מיירי בק"מ והשתא קשה טובא דמלבד שדבריהם סותרים למ"ש בפסחים לא ידעתי מה יענו לההיא דפ"ב דבכורות דמבואר בהדיא דאפילו להסיקו תחת תבשילו אין פודין וכמו כן ק' מההי' דתמורה שהבאתי ראיה לעיל: וראיתי בשיטה מקובצת למסכת קמא הנדפסת מחדש שנרגש מזה וכתב וז"ל ונראה דההיא סוגיא דבכורות פ"ב דפריך ממאי דהאי אם מתו יקברו משום דבעו הע' והע' כו' אליבא דר"י פריך תוס' שאנץ עכ"ל ובהכי יש ליישב ההיא דתמורה נמי דר' ירמיה דפריך התם לר"ל ס"ל כרב יוסף דאפילו להסיקו תחת תבשילו אסור ודלא כרב אשי: האמנם אחר ההשקפה נראה דאיכא למישדי ביה נרגא מאותה שאמרו גבי בכור שנטרף דטעון קבורה ולא אמרינן שיסיקנו ת"ת ובתוספות פ"ק דשבועות בד"ה משום הק' הר"מ מהא דאמרינן בבכורות בכור שנטרף קוברין אותו עם עורו לפי שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולא אמרינן שיפדו משום עורו ולמאי דתי' דאין פודין מדרבנן בקב"ה ניחא כו' אבל התם דאין פודין מדאורייתא אסור גם העור יע"ש והשתא לפי שיטתם שכתבו בפ"ק דאפילו בק"מ שאין פודין מדאורייתא פודין אותו להסיקו תחת תבשילו אם כן תיקשי ליה לרב אשי מברייתא הלזו הן אמת שמ"ש בפ"ב דבכורות חפשתי ולא מצאתי שמץ מנהו כלל והנראה שט"ס נפל בדבריהם וצ"ל בזבחים וכונתם אמתני' דפרק טבול יום דק"ג דתנן התם אמר ר"ע מדבריו למדו שהמפשיט את הבכור ונמצאת טרפה שיאותו הכהנים בעורו וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה אלא יצא לבית השריפה ואמרינן התם והלכתא כדברי חכמים בשר בקבורה והעור בשרפה ופי' רש"י וז"ל בשר בקבורה דאין מאכילין את הקדשים להאכילן לכלבים והשתא קשה טובא דאם כן לרב אשי דס"ל דלא אסרה תורה אלא להאכילו לכלבים אבל שאר הנאות מותר אם כן אמאי בשר בקבורה והעור בשרפה הא מותר ליהנות ממנו בשאר הנאות ור"ע נמי אמאי קאמר שיאותו הכהנים בעורו הא אפילו בשרו מותר ליהנות ממנו שאר הנאות וצ"ע ועיין פ"ה דמעילה דנ"ג ע"ב במ"ש רש"י שם ד"ה אמר רב פפא וז"ל וסיפא דקתני כשהיא מתה כיון שנהנה שו"פ מעל כו' דכיון דמתה לאו לדמי קאי דאין פודין להאכילן לכלבים כו' ולדעת התוספות קשה דהא לדמי קאי להסיקו תחת תבשילו וצ"ל דלדעת התוס' ה"ט דלאו לדמי קאי משום דבעינן הע' כו' ודוק: גם מ"ש דלרב יוסף דמפרש התם דבפודין את הקדשים קמפלגי צ"ל ודאי דאין חילוק כו' לא ידעתי מהיכא פסיקא להו הכי דהא איכא למימר דרב יוסף נמי ס"ל דפודין את הקדשים להסיקו תחת תבשילו וכי מוקי לפלוגת' בפודין את הקדשים היינו אפילו לרבנן דר"י הגלילי דחמץ בפסח אסור בהנאה ומאן דאמר פודין מעל משום דמצי למוכרו לגוים ההקדש עצמו ומ"ד אין פודין לא מעל דלא מצי למוכרו לגוים כדי להסיקן תחת תבשילו שמא יאכלנו הגוי וכבר ראיתי להרב חד"ה שם בפסחים שכתב וז"ל דאפשר שהתוספות מפרש כן אוקמתא דרב ולהאכיל לכלבים לאו דוקא לכלבים דישראל אלא דגוים קאמר אבל רש"י לא פירש כן אלא לכלבים דישראל קאמר ואפשר דניחא ליה לאוקמי כר"י הגלילי ולכלבים אפילו דידיה יע"ש: והנראה דגם התוס' ס"ל כן דדחיקא להו מילתא לומר דכלבים דגוי קאמר ומשום הכי הוצרכו לומר דרב יוסף פליג ארב אשי
+ועיין בהרב חד"ה שם במ"ש בלשון רש"י ד"ה ולרב יוסף מה שהאריך בזה וכתב בס"ד וע"כ הנראה דסבר רב יוסף דלמ"ד אין פודין לכלבים ה"ה להסיקו תחת תבשילו כו' ואשתמיט מיניה דברי התוספות הללו שכתבנו מדלא הזכירם על דל שפתיו ומ"מ אכתי קשיא ליה לרב יוסף גופיה אמאי מוקי לפלוגתייהו אליבא דר"י הגלילי דלית הלכתא כותיה ובפודין את הקדשים להאכילן לכלבים דידיה טפי הוה לאוקמא כרבנן דר"י הגלילי דחמץ בפסח אסור בהנאה וקמפלגי בפודין להאכילן לכלבים של גוים ובמוכרו ההקדש עצמו ויש ליישב ודוק ובמ"ש דשמא רבא כרב יוסף ס"ל קשה לי טובא דמשמע דלרב אשי כיון דס"ל דפודין את הקדשים להסיקו תחת תבשילו שור פסולי המוקדשין חייב בבור דשפיר קרינן ביה והמת יהיה לו והוא תימא שהרי בפ"ק דב"ק ד"י אמרינן מתקיף לה רב אשי ליתני חומר בשור מבבור שהשור חייב בו שור פסולי המוקדשין משא"כ בבור ועיין בפי' רש"י שם הרי בהדיא דרב אשי גופיה ס"ל דשור פסולי המוקדשין פטור בבור מטעמא דלא קרינן ביה והמת יהיה לו ולסוגיא דהתם ק"ל דאמאי לא משני דברייתא דהתם ס"ל כמ"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והילכך בבור נמי חייב דקרינן ביה והמת יהיה לו וראיתי בשיטת הרשב"א שכתב שם בפ' הפרה משום הראב"ד ז"ל ואפילו למ"ד פודין כתב הראב"ד ז"ל דדוקא כשהיה בו מום האוסרו באכילה כשפדהו דלא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך אבל בב"מ שמותר להדיוט לכ"ע אין פודין משום דבכי הא קרינן ביה ואכלת ולא לכלביך עכ"ד ולפי דבריו ז"ל ניחא שפיר מאי דלא משני רב אשי דברייתא דהתם ס"ל כמ"ד פודין: האמנם דברי הראב"ד ז"ל הללו הם תמוהים בעיני שהרי עיקר פלוגתייהו דהנהו תנאי אי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מבואר בספ"א דתמורה דגרסינן התם מנה"מ דת"ר תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך בשר ולא חלב מכאן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים איכא דאמרי תזבח ואכלת אין לך בהן אלא משעת זביחה ואילך קסבר פודין את הקדשים כו' ופי' רש"י ולא מייתר ליה למידרש ולא לכלביך ומהך דרשה משמע דכלביך ש"ד דהכי משמע לא תתהני מחיים אבל לכלביך לאחר מיתה הוא ש"ד יע"ש הרי מבואר דמאן דס"ל פודין את הקדשים אפילו בב"מ שמותר להדיוט ס"ל דפודין שהרי לא מייתר ליה קרא דואכלת למעוטי ולא לכלביך ולפי דברי הראב"ד ז"ל אפילו מאן דס"ל פודין את הקדשים דריש יתורא דואכלת ולא לכלביך בב"מ דמותר להדיוט: והדבר תמוה איך אישתמיט מיניה סוגיא הלזו ובר מן דין ק"ל טובא לדעת הראב"ד דס"ל דכל שמותר להדיוט לכ"ע אין פודין להאכילן לכלבים ממתניתין דפרק כל פסולי המוקדשין דתנן התם בש"א לא ימנה ישראל עם הכהן בבכור וב"ה מתירין אפי' לגוי והכי אמרינן התם דר"ע מתיר אפילו לגוי הרי דאע"ג דחזי להדיוט אפילו הכי ס"ל דמאכילן לכלבים וכבר התוספות ז"ל בזבחים דע"א ע"ב ד"ה נטרפה הק' מדר"ע אדר"ע ותי' דדוקא היכא דלא חזי לדידיה בשעת פדיה הוא דאמרינן דאין פודין אבל מידי דחזי לדידיה כיון שנפדה שרי ליתן לכלב והיינו טעמא דדרשינן ולא לכלביך דבר שאינו עומד אלא לכלביך יע"ש הרי מבואר שסברתם הפוכה מס' הראב"ד שכתבנו אמנם לדעת הראב"ד שכתב דבב"מ שמותר להדיוט לכ"ע אין פודין אותו להאכילו לכלבים דמבואר מדבריו דאפילו בשעה שמותר להדיוט באכילה אסור להאכילו לכלבים לכ"ע קשה טובא ממתניתין דבכורות וצ"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על דברי התוספות דפ' הפרה שכתבו שם סמוך ונראה ד"ה איפוך אנא וז"ל וא"ת אם כן רעהו דכתב רחמנא ל"ל לאפוקי הקדש וי"ל דאצטריך כו' אך קשה דמשום איש נפקא עכ"ל וק"ל דאמאי לא תי' דקרא אצטריך לבן פקועה דלא בעי שחיטה דאי משום והמת יהיה לו ליכא שהרי מותר באכיל' ואין כאן משום פודין את הקדשים להאכילן לכלבים להכי אצטריך רעהו ודוגמא לדבר הקשה התוס' בפדו"ה דמ"א ד"ה איני יודע אההיא דגרסינן התם ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שנבלה היא כו' דאמאי ל"ק דקרא אצטריך לבן פקוע' יע"ש והיה נראה לומר דבבן פקועה לא מצי לאוקומא דאע"ג דאין כאן משום פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מ"מ אינו יכול לפדותו אחר שמת מטעמא דבעינן הע' והע' וכיון שכן לא קרינן ביה והמת יהיה לו אלא דאחר העיון לא יתכן תי' זה שהרי בן פקועה פסול להקרבה וכמ"ש רש"י בפרק בהמה המקשה דע"ד ע"ב משום דהו"ל כיוצא דופן ועיין בתוספות שם אם כן במקדיש בן פקועה הו"ל כמקדיש ב"מ דלא בעינן העמדה והערכה ואפשר דלא ניחא להו בתי' זה משום דאכתי קשה לתנא דבן לוי דס"ל דאפילו בב"מ מעיקרו בעי העמדה והע' רעהו למאי אצטריך וכל כי האי כי פריך בגמרא איפוך אנא היל"ל הניחא לתנא דב"ל ודוק ועיין בשיטה מקובצת למוהר"ב מה שתי' בזה משם תלמידי הר"פ:<br><b> ודע </b> שזה שכתבו לעיל דבקב"ה כיון דאין פודין מדרבנן מותר לפדותו משום עורו וכמ"ש התוספות פ"ק דשבועות ומדברי רבינו והרע"ב ז"ל נראה שחלוקים בזה ממ"ש פ"ג דמ"ב מי"א אמתניתין דתנן צבי שלקחו מכסף מעשר ומת יקבר עם עורו ר"ש אומר יפדה כתבו וז"ל ר"ש אומר יפדה ובהא קמפלגי דת"ק סבר אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ור"ש סבר פודין כו' ואין הלכה כר"ש ע"כ הרי מבואר דס"ל דאפילו בק"מ אין פודין אותו משום עורו וליכא למימר דצבי הלקוח מכסף מ"ב דינו כק"מ דא"כ קשה דמ"ט דר"ש דקאמר יפדה הן לו יהי דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים אפ"ה לא תפדה מטעמא דבעי' העמדה והערכה וכן מפורש בירושלמי הביאו הר"ש ז"ל וכיון שכן קשה טובא דמה יענו לההיא דפ"ק דשבועות דמבואר בהדיא דבקב"ה פודין אותו משום עורו ובשלמא לפי פי' הר"ש ז"ל שפי' דה"ט דת"ק דיקבר עם עורו משום דבעינן העמדה והערכה ניחא שפיר אכן לפי' הרע"ב ז"ל ורבינו קשה טובא וצ"ע: ותו ק"ל לפי' ז"ל דאיך אפשר לומר דה"ט דת"ק משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דא"כ ליתני אם נעשה טרפה יקבר דבכי האי גוונא פרכינן בבכורות ממאי דהאי אם מתו יקברו משום דבעינן העמד' והערכה דילמא משום דאין פודין ומשני אם כן ניתני אם נעשו טרפה יקברו ויש ליישב דאי הוה תני טרפה הו"א דדוקא בנטרפה ס"ל לר"ש דתפדה אבל במת אפילו ר"ש מודה מטעמא דבעי' העמדה והערכה קמ"ל דאפילו במת מתיר ר"ש משום דכיון דאינו קרב לגבי המזבח דינו כקב"ה כנ"ל:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> על התוס' פסחים דף מ"ו ד"ה הואיל שהרי יכול לפדותו כדי להסיקו תחת תבשילו הוא תמוה דחמץ אסור בכל הנאות ומ"ש דאיך אפשר לפרוק הא אין פודין קדשים להאכיל לכלבים לפענ"ד הרי התוס' כתבו שם דל"ש הואיל ואי בעי מתשיל דמיירי שהיא ביד גזבר דלא מצי למתשיל וכבר נודע מ"ש הנוב"י מהד"ב וטעם דל"מ למיתשל כשהוא ביד גזבר משום דיש ספק שמא מתחרט עכשיו ומספק אינו יכול להוציא וא"כ הכי מקשה לימא הואיל ואי בעי פריק והיינו שיתשל על הקדשו וא"ל דאינו נאמן להוציא מיד הגזבר מספק ז"א דהא יכול לפרוק אותו וכל שפודהו בממון שוב אינו מוציא מיד הגזבר ונאמן על שאלתו ושוב אינו קדשים ודוק וע"ז תרצו כיון שנתחמץ שוב לא יפדהו דאסור בהנאה ודוק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b>
+<b> מום כו' חוץ מזקן כו'.</b> עיין בהרב מש"ל ז"ל שרצה להכריח דאם עבר והקריב זקן הקרבן פסול לפי שזקן יש לו דין מום שאינו קבוע ובמום עובר לא מצינו בשום מקום שיאמרו שאם עבר והקריב כשר שהרי גבי כהן שיש לו מום עובר קי"ל דאם עבד פסול ואם כן גבי בהמה נמי אם עבר והקריבה פסולה והוא הדין זקן שהרי דינו כמום עובר יע"ש ולדעתי א"צ לזה והדבר מבואר מסוגיא דזבחים דנ"ט ע"א דפרכינן התם לרב דאמר ב"ח אינן נדחים מברייתא דקתני כ"ה שהיו עד שלא נבנה המזבח ואח"כ נ"ה פסולין נבנ' דחזי מעיקרו הוא אלא עד שלא נהרס המזבח הא הזקין להו כו' והשתא אם איתא דאם עבר והקרי' זקן כשר מאי קו' אימא דברייתא פסולין אתא לאשמועינן דאם משום זקן אם עבר והקריב כשר אבל משום טעמא דדחוי אפילו עבר והקריב פסול אלא משמע ודאי דזקן נמי פסול ועי"ש בפי' רש"י ודוק:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מצות </b>
+<b> עשה להקריב כו'.</b> הנה הרב מש"ל נסתפק בדין זה היכא דידעינן בודאי דכלו לו חדשיו אם שרי להקריבו קודם שמנה ימים וכתב שיש להביא ראיה לזה ממ"ש רבינו אע"פ שמחוסר זמן פסול מ"מ אם עבר והקריבו אינו לוקה מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה כו' ואם איתא דטעמא דקרא אינו אלא משום דס' נפל וכל היכא דקים ליה שכלו לו חדשיו שרי להקריבו ביומי' וקרא מיירי בדלא ידעינן מהיכא תיתי דילקי על הס' ודילמא כלו לו חדשיו והרי גבי איסור אכילה כתב רבינו פ"ד מה' מאכלות אסורות וז"ל ואסור לאכול מבהמה שנולדה עד ליל שמיני ואין לוקין עליו ע"כ וא"כ גבי קרבן ג"כ מהיכא תיתי שילקה אלא ודאי דהכא גזרת הכתוב היא ואפי' כלו לו חדשיו עי"ש ולע"ד יש לדחות ולומר דלא דמי כלל למ"ש בהלכות מאכלות אסורות לענין איסור אכילה דאין לוקין על הס' ושניא היא התם דלא בא מפו' בתורה שלא יאכל מן הבהמ' שנולדה קודם שמנה ימים אלא שאנו אוסרין אותה מס' דשמא נפל הוא ועבר אלאו דלא תאכלו כל נבלה ומשום הכי אמרינן דאין לוקין דשמא אינו נפל ולא עבר אלאו דנבלה משא"כ הכא דקרא כתיב בהדיא ומיום השמיני ירצה א"כ אי לאו טעמא דלאו הבא מכלל עשה אע"ג דמחמת ספק הוא דאסר הכתוב הו"א דילקה משום שעבר אמימרא דרחמנא דכתיב מיום השמיני כו' כנ"ל פשוט ומ"מ הדין דין אמת כמו שהוכיח מדברי התוספות פ"ק דערכין ומההיא דפ"ק דר"ה ועוד אני מוסיף להביא ראיה מהא דגרסינן פרק בהמה המקשה דע"ה ע"א הפילה נפל ר"י אמר חלבו כחלב בהמה ור"ל אמר חלבו כחלב חיה ואמרינן התם לאיכא דאמרי דפליגי בכלו לו חדשיו ואמרינן תו איתביה ר"ל לר"י מה חלב ושתי כליות האמורות באשם מוציא מכלל שליל אף כוי מוציא מכלל שליל בשלמא לדידי משום הכי מיעטיה אלא לדידן ליקרב א"ל מידי דהוי אמחוסר זמן והא התם בכלו לו חדשיו מיירי ואפילו הכי קאמר דאינו קרב וכן כתב רש"י שם בהדיא עי"ש ומהתימא על הרב ז"ל איך אישתמיט מניה ודוק:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>נמצאו </b>
+<b> כל האסורין למזבח ארבעה עשר כו'.</b> ק"ק ותו ליכא והא איכא בן פקועה דפסול להקרבה כדמוכח בהדיא פרק בהמה המקשה דע"ד ע"ב דאמרינן התם מ"ט דגמר שה שה מפסח ע"ש ונראה שדעת רבינו דבן פקועה פסול משום יוצא דופן כדעת רש"י שם וא"כ הרי הוא בכלל יוצא דופן שמנה רבינו אך התוס' שם חלקו עליו בזה וס"ל דבן פקועה לא מפסיל משום יוצא דופן אלא דחשיב כשחוט ושחוטים פסולין למזבח ודע שבפ"ק דבכורות ד"ו ע"ב אמרינן דחלב בהמה טהורה שרי מדגלי רחמנא בפסולי המוקדשין בשר ולא חלב מכלל דחולין שרי ודחי יע"ש ויש לדקדק דאמאי לא משני דלעולם חלב בהמה טהורה אסור משום אמ"ה וקרא דבשר ולא חלב אצטריך לחלב בן פקועה דמשום אמ"ה ליכא כיון דאינו טעון שחיטה וליכא למימר דבן פקועה לא שכיח ולא מוקמינן קרא בהכי שהרי התוס' בפ' דו"ה דמ"א ע"א הקשה שם מעין זה גבי שור הנסקל יעו"ש אכן כפי מ"ש דבמקדיש בן פקועה פסול למזבח ניחא שפיר דבן פקועה לא מצי לאוקמא משום דכיון דפסול למזבח הו"ל כקדם מומן להקדשן דחלבן מותר כדתנן בפ' הזרוע גם מאי דמייתי ראיה התם מדאסר רחמנא בשר בחלב הא לחודיה שרי לא מצי לאוקמי בחלב בן פקועה משום דכיון דשחיטת אמו מטהרתו הו"ל כשחוט וחלב שחוטה אינו אוסר לענין בשר בחלב כנודע ודוק:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>מ"ע </b>
+<b> למלוח כל הקרבנות קודם שיעלו על המזבח ואין לך דבר שקרב ע"ג המזבח בלא מלח כו'.</b> הנה מדברי רבינו מבואר דס"ל דמ"ע דמליחה ליתא אלא בחלק הקרב על גבי המזבח אבל לא בחלק שנאכל לכהנים ושלא כדעת הרא"ה שכתב בב"ה ד"י גבי ההיא דאמרינן וכן לצלי דאף לחלק הנאכל לכהנים יש להם מ"ע דמליחה וכבר השיגו עליו הרשב"א בס' ת"ה ועיין בהרא"ש פרק כ"ש דקכ"ח ע"ב שכתב וז"ל ויש מביאין ראיה דמלח אינו מחמיץ מהא דתנן חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן למכור בשוק יוצאין בהם ואע"פ שבודאי יש מלח בהם כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח וטעות הוא בידם ואין נותנין מלח אלא בדבר הקרב ע"ג המזבח כגון אברין ופדרין וקומץ א"ד ז"ל דאדמייתו ראיה ממתני' דחלות תודה ליתו ראיה מכל המנחות שבתודה דכתיב בהו מצות תאפנה ואע"ג דהיה בהם מלח וכמו כן קשה על הרא"ש ז"ל שדחה ראייתם דאכתי תיקשי ליה ממנחות הקרבות ע"ג המזבח כגון מנחת חוטא ומנחת קנאות ונסכים דכתיב מצות תאפנה והיה בהם מלח ואי ס"ל דשאני כהנים דזריזים הם אם כן בחלות תודה ג"כ איכא למימר הכי וצ"ע:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>הסולת </b>
+<b> והיין והלבונה והעופות והעצים כו' אין פודין אותן כו'. אחר שנתקדשו בכלי שרת.</b> כתב הרב לח"מ ז"ל וז"ל משמע דאכולהו קאי ואפילו עצים ולבונה ואפילו בעצים שייך קידוש כלי כו' ואם כן כיון דהכלי תלוי בקידוש כלי א"כ למה בריש פרק כל המנחות חילקו בין מנחות ונסכים שנטמאו קודם קידוש כלי לאחר קידוש כלי ובסיפא דמתני' גבי עופות עצים ולבונה כתבו סתם אין להם פדיון והי' להן לחלוק בין קודם קידוש לאחר קידוש וליתניהו ברישא עכ"ד ויש לתמוה עליו שכפי מה שהבין הוא ז"ל בדעת רבינו דסיפא דמתני' מיירי בשקדשן בכלי אמאי הוצרך להקשות מדלא ערבינהו הא בגמ' מוכח בהדיא דהך סיפא דמתני' מיירי אפילו בשלא קידשן בכלי מדפרכינן לשמואל דאמר טהורין נפדין מ"ט מדלא קדשן בכלי קדושת דמים נינהו וקדושת דמים יש להן פדיון ממתני' דקתני עצים ולבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון והשתא אם איתא דמתניתין מיירי בשקידשן בכלי מאי פריך הא כל שקידשן בכלי אין להם פדיון וכמ"ש בגמ' לעיל מזה דבכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפרק ותו דהיכי קאמר אלא לאו טהורין אינן נפדין והני נמי אע"ג דנטמאו כטהורין דמי דעצים כמה דלא משפי להו לגזרין לא מתכשרי לבונה נמי כמה דלא קידשה בכלי שרת לא מתקדשי הא מתני' מיירי בשקידשן בכלי ואהא הוא דק"ל לשמואל אלא ודאי מוכח דהך סיפא דמתני' מיירי אפילו בשלא קידשה בכלי ואהא הוא דפריך תלמוד' וכיון דלא קידשן בכלי קדושת דמים נינהו ולפרקו אי לאו משום דכיון דלא קידשן בכלי כטהורין דמי אמנם בשקידשן בכלי כ"ע מודו ומהא לא ק"ל לשמואל דכיון דקידשן קדושת הגוף נינהו וכ"כ רש"י ז"ל בפי' בד"ה אלא יע"ש ולכן נראה דמ"ש רבינו ז"ל בד"א כו' אבל קודם שנתקדשו בכלי אם נטמאו או נפסלו פודין אותן דהא כדאיתא והא כדאיתא דנטמאו קאי איין ושמן ונפסלו קאי אעצי' ולבונה אבל אם נטמאו אפי' קודם שקידשן בכלי אין פודין אותן וכמ"ש בגמ' משום דדמו לטהורין וכן כתב הרב בתוס' יו"ט ז"ל ולפי זה אף רבינו ז"ל אזיל ומודה דסיפא דמתניתין מיירי אפילו בשלא קידשן בכלי מדלא ערבינהו אלא משום דמתני' מיירי בנטמאו קאמר דאפילו בשלא קידשן אין להן פדיון משום דדמו לטהורין אבל בנפסלו כל שלא קידשן בכלי יש להן פדיון דקדושת דמים נינהו וליכא טעמא דדמו לטהורין וזה פשוט אך מאי דק"ל הוא שמדברי רבינו ז"ל נראה דכלי שרת שנפסלו אין פודין אותן משום דאינן בכלל העמדה וה' וזה תימא שהרי בגמרא משמע טעמא דכלי שרת שנטמאו דאין פודין אותן משום דאית להו טהרה במקוה משמע דהא לא"ה יש להן פדיון ואם כן בנפסלו דלא שייך האי טעמא אמאי אין פודין אותן ואולי י"ל דס"ל לרבינו ז"ל דמאי דפריך תלמודא מכלי שרת דליפריקו היינו משום דבעי לאוקמי מתני' אליבא דכ"ע ואפי' כרבנן דר"נ דס"ל דאין מא"מ בכלי שרת ולרבנן ע"כ דס"ל דיש להן פדיון דאל"כ אמאי לא ימעלו בו מאחר שלא יצא לחולין וכמ"ש התוס' אמנם לפום מאי דקי"ל הלכתא כר"ן דיש מועל אחר מועל בכ"ש משום דק"ו הוא אם אחרים מקדיש הוא עצמו לא כ"ש כמ"ש בגמ' א"כ הו"ל קדושת הגוף כמ"ש רבינו בפ"ו מה"מ דין ה' ומשום הכי אין פודין משום דבעי' העמדה והערכה אכן רבנן כיון דס"ל דאין מא"מ הו"ל קדושת דמים ולא בעי העמ' והערכה דומיא דמנחות ונסכים קודם שקידשן בכלי דיש להן פדיון אע"ג דלתנייהו בהע' והע' כנ"ל ועיין בת"כ פ' בחקתי אין להקשות לכאורה לדעת התוס' שכתבו במעילה דאפי' לר"נ כלי שרת יש להן פדיון דאם כן מאי פריך התם בגמ' אמתני' דקתני ר' אומר כל דבר שאין בו פדיון יש בו מא"מ היינו ת"ק אמר רבא איכא בינייהו עצים כו' ואמאי ל"ק דאיכא בינייהו כלי שרת דלת"ק אע"ג דיש להן פדיון יש מא"מ ולר' כל דבר שאין לו פדיון יש בו מא"מ הא כלי שרת דיש להן פדיון אין בו מא"מ דהא ל"ק משום דאם איתא לא הוה ליה לרבי לחלוק את"ק בהאי לישנא דנפקא מדיוקא והכי הול"ל רבי אומר כל דבר שיש בו פדיון אין בו מא"מ דהא בדבר שאין בו פדיון אפי' ת"ק מודה אלא ודאי דר' לאסופי את"ק אתא לו' דלאו דוקא בהמה וכלי שרת אלא כל דבר כו' דהיינו עצים כדמשני רבא ודוק. כתב הר"ן ז"ל בפרק רבי ישמעאל דע"ז ד"פ וז"ל גרסינן תו בגמ' כי אתא עולא אמר כו' ומוכחינן מכלים דאחז והא אין אדם אוסר דבר ש"ש כלו' ואפי' תימא דלגבוה מאיסי אמאי לא פרקינהו לאשתמושי בהו הדיוט כו' וכן כתב רש"י ז"ל שם בד"ה איתסרי להו יע"ש וראיתי להרב המובהק כמוהר"ר בנימין הלוי ז"ל הובאו דבריו בס' יד אהרן א"ח דף קנ"ו תמה עליו דהא כלים דאחז כלי שרת נינהו וכלי שרת אין להן פדיון כמ"ש רבינו ז"ל ויש בהן מא"מ וא"כ איך כתב דיכול למפרקינהו ועוד דאפי' לא היה כלי שרת שקדושתן קדוש' הגוף ויש בהן מא"מ מ"מ אחז מזיד היה וקי"ל דהקדש במזיד אינו מתחלל יע"ש מה שנדחק בזה ועיין בהרמב"ן במלחמותיו שכתב דאבני מזבח אין להן פדיון משום דהוו קדוש' הגוף ודמו לכלי שרת יע"ש וכן ראיתי שהק' הרב מח"א בהגהותיו על הר"ן דפ' יע"ש ולע"ד נראה ליישב שדעת הר"ן ורש"י ז"ל כמ"ש התוס' במעילה בפ' הנהנה דנ"ג ד"ה מ"ט וז"ל נראה לרבי' דצריך לפרש דסברי רבנן שהוא יוצא לחולין ע"י מעילה ואם כן יש לו פדיון דאם אין לו פדיון אינו יוצא לחולין כו' ור' נחמיה סבר ק"ו כו' אבל מ"מ מודה דיש להן פדיון אלא גבי מעילה שאני משום ק"ו ולענין פדיון שמא לא שייך האי ק"ו עכ"ל וכתב הרב בעל בה"ז ז"ל שהוצרכו לזה משום דכיון דלרבנן יש להן פדיון דוחק לומר דבהא נמי פליג ר"נ כיון דלא אשכחן בהא דפליגי יע"ש ולע"ד נראה שהוצרכו לזה מכח ההיא דפרכינן התם במנחות לשמואל דאמר המנחות והנסכים אפילו שהן טהורין נפדין ממתני' דתנן העופות כו' וכלי שרת שניטמאו אין להן פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה בשלמא עופות קדושת הגוף נינהו אלא עצים ולבונה וכלי שרת ליפריקו אלא לאו משום דטהורין אינן נפדין והני נמי אע"ג דנטמאו כטהורין דמו ופי' רש"י ז"ל אלא עצים ולבונה כו' ליפריקו דהא לאו קדושת הגוף נינהו אלא מכשירי קרבן הם כו' והשתא אם איתא דלר"ן דס"ל דבכלי שרת יש מא"מ ס"ל דאין להן פדיון היכי פריך בפשיטות מכלי שרת דליפריקו ואמאי ל"ק דסתם מתני' ר"נ היא וכסתם מתני' דמעילה אלא מוכח דאפי' לר"נ אע"ג דיש מא"מ ס"ל דיש להן פדיון ועיין בתוס' שם ד"ה בכלי שרת שכתבו וז"ל לר"נ דאמר כו' ניחא ולרב' נמי כו' מדרבנן אין נפדין ובגמרא משמע נמי דהוי מדרבנן בעלמא דמפ' כלי שרת ולבונה משום דלא שכיחי יע"ש ולכאורה נראה שדבריהם סתרי אמ"ש במעיל' ואולם אפשר לומר שכפי מ"ש דבגמ' משמע דהוי מדרבנן חזרו ממ"ש וס"ל דאפי' לר"נ יש להן פדיון מדאורייתא וכמ"ש במעילה וא"כ ע"כ מ"ש במעילה דיש להן פדיון מדאורייתא קאמרי וזה פשוט ומעתה ע"פ זה נראה שיתישבו דברי רש"י והר"ן ז"ל דכיון דטעמא דכלי שרת אינן נפדין אינו אלא מדרבנן משום דלא שכיחי כמ"ש בגמ' ופי' רש"י ז"ל שם וז"ל דלא שכיחי ואי הוו להו פדיון טהורין פריק להו לחולין תו לא משכחי גזברין מידי אחרינא לצורך עבודה יע"ש וא"כ גבי כלים דאחז כיון דלא חזו לגבוה ליכא טעמא דלא שכיחי ושפיר דמי למיפרקינהו ואפי' למאן דס"ל בר"פ המנחות דטהורין אינן נפדין וכלי שרת שנטמאו כטהורין דמו משום דאית להו טהרה במקוה הכא כלים דאחז כיון דלית להו טהרה כלל לא דמי לטהורין ומש"ה יש להן פדיון כנ"ל נכון ליישב אך ק"ל לפי זה מההיא דגרסינן בס"פ המזבח מקדש דפ"ח סכין שנפגמה אין משחיזין את פגימתה נשמטה אין מחזירין אותה אבא שאול אומר סכין מטרפות היתה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה ופסקו רבי' פ"א מה' כלי המקדש דין ט"ו והשתא כפי מ"ש כיון דטעמיה דכלי שרת אינן נפדין הוא משום דלא שכיחי אם כן הכא גבי סכין מטרפת אמאי גנזוה ולא פדאוה כיון דליכא טעמא דלא שכיחי וי"ל כיון דסכין טהורה היתה והא מיהא חזייא שהרי איתא בתקנתא ע"י השחזה דהא דסכין שנפגם אין משחיזין היינו בפגימה גדולה כמ"ש רש"י שם אבל בפגימות דקות לא אלא דלפעמים היתה מטרפת הקדשים דמו לטהורין ומש"ה חששו לגניזה כי היכי דלא לימרו דכלי שרת טהורין נפדין ואתו למחר לפדותן ולא שכיחי כנ"ל:
+
+Halakhah 5
+
+<b>הסולת </b>
+<b> והיין והלבונה והעופות והעצים כו' אין פודין אותן כו'. אחר שנתקדשו בכלי שרת.</b> כתב הרב לח"מ ז"ל וז"ל משמע דאכולהו קאי ואפילו עצים ולבונה ואפילו בעצים שייך קידוש כלי כו' ואם כן כיון דהכלי תלוי בקידוש כלי א"כ למה בריש פרק כל המנחות חילקו בין מנחות ונסכים שנטמאו קודם קידוש כלי לאחר קידוש כלי ובסיפא דמתני' גבי עופות עצים ולבונה כתבו סתם אין להם פדיון והי' להן לחלוק בין קודם קידוש לאחר קידוש וליתניהו ברישא עכ"ד ויש לתמוה עליו שכפי מה שהבין הוא ז"ל בדעת רבינו דסיפא דמתני' מיירי בשקדשן בכלי אמאי הוצרך להקשות מדלא ערבינהו הא בגמ' מוכח בהדיא דהך סיפא דמתני' מיירי אפילו בשלא קידשן בכלי מדפרכינן לשמואל דאמר טהורין נפדין מ"ט מדלא קדשן בכלי קדושת דמים נינהו וקדושת דמים יש להן פדיון ממתני' דקתני עצים ולבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון והשתא אם איתא דמתניתין מיירי בשקידשן בכלי מאי פריך הא כל שקידשן בכלי אין להם פדיון וכמ"ש בגמ' לעיל מזה דבכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפרק ותו דהיכי קאמר אלא לאו טהורין אינן נפדין והני נמי אע"ג דנטמאו כטהורין דמי דעצים כמה דלא משפי להו לגזרין לא מתכשרי לבונה נמי כמה דלא קידשה בכלי שרת לא מתקדשי הא מתני' מיירי בשקידשן בכלי ואהא הוא דק"ל לשמואל אלא ודאי מוכח דהך סיפא דמתני' מיירי אפילו בשלא קידשה בכלי ואהא הוא דפריך תלמוד' וכיון דלא קידשן בכלי קדושת דמים נינהו ולפרקו אי לאו משום דכיון דלא קידשן בכלי כטהורין דמי אמנם בשקידשן בכלי כ"ע מודו ומהא לא ק"ל לשמואל דכיון דקידשן קדושת הגוף נינהו וכ"כ רש"י ז"ל בפי' בד"ה אלא יע"ש ולכן נראה דמ"ש רבינו ז"ל בד"א כו' אבל קודם שנתקדשו בכלי אם נטמאו או נפסלו פודין אותן דהא כדאיתא והא כדאיתא דנטמאו קאי איין ושמן ונפסלו קאי אעצי' ולבונה אבל אם נטמאו אפי' קודם שקידשן בכלי אין פודין אותן וכמ"ש בגמ' משום דדמו לטהורין וכן כתב הרב בתוס' יו"ט ז"ל ולפי זה אף רבינו ז"ל אזיל ומודה דסיפא דמתניתין מיירי אפילו בשלא קידשן בכלי מדלא ערבינהו אלא משום דמתני' מיירי בנטמאו קאמר דאפילו בשלא קידשן אין להן פדיון משום דדמו לטהורין אבל בנפסלו כל שלא קידשן בכלי יש להן פדיון דקדושת דמים נינהו וליכא טעמא דדמו לטהורין וזה פשוט אך מאי דק"ל הוא שמדברי רבינו ז"ל נראה דכלי שרת שנפסלו אין פודין אותן משום דאינן בכלל העמדה וה' וזה תימא שהרי בגמרא משמע טעמא דכלי שרת שנטמאו דאין פודין אותן משום דאית להו טהרה במקוה משמע דהא לא"ה יש להן פדיון ואם כן בנפסלו דלא שייך האי טעמא אמאי אין פודין אותן ואולי י"ל דס"ל לרבינו ז"ל דמאי דפריך תלמודא מכלי שרת דליפריקו היינו משום דבעי לאוקמי מתני' אליבא דכ"ע ואפי' כרבנן דר"נ דס"ל דאין מא"מ בכלי שרת ולרבנן ע"כ דס"ל דיש להן פדיון דאל"כ אמאי לא ימעלו בו מאחר שלא יצא לחולין וכמ"ש התוס' אמנם לפום מאי דקי"ל הלכתא כר"ן דיש מועל אחר מועל בכ"ש משום דק"ו הוא אם אחרים מקדיש הוא עצמו לא כ"ש כמ"ש בגמ' א"כ הו"ל קדושת הגוף כמ"ש רבינו בפ"ו מה"מ דין ה' ומשום הכי אין פודין משום דבעי' העמדה והערכה אכן רבנן כיון דס"ל דאין מא"מ הו"ל קדושת דמים ולא בעי העמ' והערכה דומיא דמנחות ונסכים קודם שקידשן בכלי דיש להן פדיון אע"ג דלתנייהו בהע' והע' כנ"ל ועיין בת"כ פ' בחקתי אין להקשות לכאורה לדעת התוס' שכתבו במעילה דאפי' לר"נ כלי שרת יש להן פדיון דאם כן מאי פריך התם בגמ' אמתני' דקתני ר' אומר כל דבר שאין בו פדיון יש בו מא"מ היינו ת"ק אמר רבא איכא בינייהו עצים כו' ואמאי ל"ק דאיכא בינייהו כלי שרת דלת"ק אע"ג דיש להן פדיון יש מא"מ ולר' כל דבר שאין לו פדיון יש בו מא"מ הא כלי שרת דיש להן פדיון אין בו מא"מ דהא ל"ק משום דאם איתא לא הוה ליה לרבי לחלוק את"ק בהאי לישנא דנפקא מדיוקא והכי הול"ל רבי אומר כל דבר שיש בו פדיון אין בו מא"מ דהא בדבר שאין בו פדיון אפי' ת"ק מודה אלא ודאי דר' לאסופי את"ק אתא לו' דלאו דוקא בהמה וכלי שרת אלא כל דבר כו' דהיינו עצים כדמשני רבא ודוק. כתב הר"ן ז"ל בפרק רבי ישמעאל דע"ז ד"פ וז"ל גרסינן תו בגמ' כי אתא עולא אמר כו' ומוכחינן מכלים דאחז והא אין אדם אוסר דבר ש"ש כלו' ואפי' תימא דלגבוה מאיסי אמאי לא פרקינהו לאשתמושי בהו הדיוט כו' וכן כתב רש"י ז"ל שם בד"ה איתסרי להו יע"ש וראיתי להרב המובהק כמוהר"ר בנימין הלוי ז"ל הובאו דבריו בס' יד אהרן א"ח דף קנ"ו תמה עליו דהא כלים דאחז כלי שרת נינהו וכלי שרת אין להן פדיון כמ"ש רבינו ז"ל ויש בהן מא"מ וא"כ איך כתב דיכול למפרקינהו ועוד דאפי' לא היה כלי שרת שקדושתן קדוש' הגוף ויש בהן מא"מ מ"מ אחז מזיד היה וקי"ל דהקדש במזיד אינו מתחלל יע"ש מה שנדחק בזה ועיין בהרמב"ן במלחמותיו שכתב דאבני מזבח אין להן פדיון משום דהוו קדוש' הגוף ודמו לכלי שרת יע"ש וכן ראיתי שהק' הרב מח"א בהגהותיו על הר"ן דפ' יע"ש ולע"ד נראה ליישב שדעת הר"ן ורש"י ז"ל כמ"ש התוס' במעילה בפ' הנהנה דנ"ג ד"ה מ"ט וז"ל נראה לרבי' דצריך לפרש דסברי רבנן שהוא יוצא לחולין ע"י מעילה ואם כן יש לו פדיון דאם אין לו פדיון אינו יוצא לחולין כו' ור' נחמיה סבר ק"ו כו' אבל מ"מ מודה דיש להן פדיון אלא גבי מעילה שאני משום ק"ו ולענין פדיון שמא לא שייך האי ק"ו עכ"ל וכתב הרב בעל בה"ז ז"ל שהוצרכו לזה משום דכיון דלרבנן יש להן פדיון דוחק לומר דבהא נמי פליג ר"נ כיון דלא אשכחן בהא דפליגי יע"ש ולע"ד נראה שהוצרכו לזה מכח ההיא דפרכינן התם במנחות לשמואל דאמר המנחות והנסכים אפילו שהן טהורין נפדין ממתני' דתנן העופות כו' וכלי שרת שניטמאו אין להן פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה בשלמא עופות קדושת הגוף נינהו אלא עצים ולבונה וכלי שרת ליפריקו אלא לאו משום דטהורין אינן נפדין והני נמי אע"ג דנטמאו כטהורין דמו ופי' רש"י ז"ל אלא עצים ולבונה כו' ליפריקו דהא לאו קדושת הגוף נינהו אלא מכשירי קרבן הם כו' והשתא אם איתא דלר"ן דס"ל דבכלי שרת יש מא"מ ס"ל דאין להן פדיון היכי פריך בפשיטות מכלי שרת דליפריקו ואמאי ל"ק דסתם מתני' ר"נ היא וכסתם מתני' דמעילה אלא מוכח דאפי' לר"נ אע"ג דיש מא"מ ס"ל דיש להן פדיון ועיין בתוס' שם ד"ה בכלי שרת שכתבו וז"ל לר"נ דאמר כו' ניחא ולרב' נמי כו' מדרבנן אין נפדין ובגמרא משמע נמי דהוי מדרבנן בעלמא דמפ' כלי שרת ולבונה משום דלא שכיחי יע"ש ולכאורה נראה שדבריהם סתרי אמ"ש במעיל' ואולם אפשר לומר שכפי מ"ש דבגמ' משמע דהוי מדרבנן חזרו ממ"ש וס"ל דאפי' לר"נ יש להן פדיון מדאורייתא וכמ"ש במעילה וא"כ ע"כ מ"ש במעילה דיש להן פדיון מדאורייתא קאמרי וזה פשוט ומעתה ע"פ זה נראה שיתישבו דברי רש"י והר"ן ז"ל דכיון דטעמא דכלי שרת אינן נפדין אינו אלא מדרבנן משום דלא שכיחי כמ"ש בגמ' ופי' רש"י ז"ל שם וז"ל דלא שכיחי ואי הוו להו פדיון טהורין פריק להו לחולין תו לא משכחי גזברין מידי אחרינא לצורך עבודה יע"ש וא"כ גבי כלים דאחז כיון דלא חזו לגבוה ליכא טעמא דלא שכיחי ושפיר דמי למיפרקינהו ואפי' למאן דס"ל בר"פ המנחות דטהורין אינן נפדין וכלי שרת שנטמאו כטהורין דמו משום דאית להו טהרה במקוה הכא כלים דאחז כיון דלית להו טהרה כלל לא דמי לטהורין ומש"ה יש להן פדיון כנ"ל נכון ליישב אך ק"ל לפי זה מההיא דגרסינן בס"פ המזבח מקדש דפ"ח סכין שנפגמה אין משחיזין את פגימתה נשמטה אין מחזירין אותה אבא שאול אומר סכין מטרפות היתה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה ופסקו רבי' פ"א מה' כלי המקדש דין ט"ו והשתא כפי מ"ש כיון דטעמיה דכלי שרת אינן נפדין הוא משום דלא שכיחי אם כן הכא גבי סכין מטרפת אמאי גנזוה ולא פדאוה כיון דליכא טעמא דלא שכיחי וי"ל כיון דסכין טהורה היתה והא מיהא חזייא שהרי איתא בתקנתא ע"י השחזה דהא דסכין שנפגם אין משחיזין היינו בפגימה גדולה כמ"ש רש"י שם אבל בפגימות דקות לא אלא דלפעמים היתה מטרפת הקדשים דמו לטהורין ומש"ה חששו לגניזה כי היכי דלא לימרו דכלי שרת טהורין נפדין ואתו למחר לפדותן ולא שכיחי כנ"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1163046c8ad44746ed629c18d2883e190a02cd51
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,126 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Trespass
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מעילה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מעילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכן </b>
+<b> המקדיש בית בנוי כו'.</b> עיין מ"ש מרן ובמ"ש פ' ג' מהל' אישות הל' ג' יע"ש:
+<b>אבל </b>
+<b> המקדיש עצים ואבנים ובנה בית הדר שם מעל.</b> זה מבואר פ"ה דמעילה דנ"ד יע"ש ומכאן תמיה אני למה שראיתי להריטב"א ז"ל בפרק האיש מקדש דנ"ה ע"א אהא דפרכינן התם והרי חומת העיר ומגדלותי' דשיורי הלשכה הוא כו' ופרש"י ז"ל ואמאי מועלין בהם נימא דלא ניתנו למעילה מאחר שעומדים לחומת העיר שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיהיו זריזין מליהנות מן החומה לישב בצילא עליה כו' הקשה עליו וז"ל ולא נהירא דמאי ראי' מייתי מחומת העיר שהרי מן הדין אין בהם מעילה לפי שאין מעילה במחובר משום הקדש ולא אשתרי בהא מידי טפי משאר הקדשות משא"כ בכתנות כהונה שהיו ראוים למעילה כשאר הקדשות וכיוצא בהן והותרו שגגתן לפי שניתנו ליהנות בהן עכ"ל ואני תמיה עליו שהרי בפ"ה דמעילה דכ"ד מבואר דאע"ג דאי' מעילה במחובר היינו דוקא במקדיש בית בנוי אבל אם הקדישו ולבסוף בנאו מעל לכ"ע דכיון דבשעת הקנאה תלוש הוא אע"ג דשוב בנאו ומחובר הוא יש בו משום מעילה כמ"ש רש"י ז"ל שם בד"ה אר"ל וא"כ ה"נ גבי חומת העיר ומגדלותיה מכיון שלקחו עצים ואבנים ממעות שיורי הלשכה הרי חלה קדושתן עלייהו כשהן בתלוש והו"ל הקדישו ואח"כ בנאו דלכ"ע מעל ואע"ג דאמרינן התם בס"פ ולד חטאת אמר שמואל בונין בחול ואח"כ מקדשין ומשום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת וא"א לזהר דלא יתבי בטולא ודילמא בעו למזגא עלייהו מ"מ נראה דזה אינו אלא דוקא בבנין המקדש וכמ"ש רבינו ז"ל בפ"ה מה' מעילה הלכה ד' כשבונין במקדש אין לוקחין עצים ואבנים מן ההקדש כו' משמע דבחומת העיר ומגדלותיה לא היו בונין בחול דאף במקדש ג"כ אמרי' התם דבעצים ואבנים דיומי לוקחין אותן ממעות הקדש ואם כן הרי משכחת לה שהקדישו ולבסוף בנאו ומהיותר תימה מה שכתב בסוף דבריו ז"ל וז"ל כשם שאין לאדם להוציא מעות הקדש בבניינו ולא ליקח קורה של הקדש לבנותה בביתו לכתחילה אע"פ שאחר שבנאה אין בה מעילה כו' והוא תימא דבשהקדישו ולבסוף בנאו לכ"ע יש מעילה במחובר כדקאמר ר"ל התם ותו ק"ל עליו שהרי אמרינן התם לימא מסייע לרב דאמר דמשתחוה לבית אסרה משום דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש מהא דתני' הדר בבית של הקדש כיון שנהנה בה שוה פרוטה מעל אמר ר"ל התם כשהקדישו ולבסוף בנא כו' הרי דאפי' ר"ל לא קאמר דבעינן הקדישו ולבסוף בנאו אלא לומר דמהא לא תסייע לרב אבל לרב דאמר המשתחוה לבית אסרה משום דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש אפי' בנאו ולבסוף הקדישו נמי ס"ל דיש בו מעילה וכ"כ התוס' בערכין דף כ"א ד"ה ה"ג יע"ש וא"כ הכא בשמעתין דקיימינן אתי' דרב דאמר הכא בכתנות כהונה עסקינן משום הכי פריך ליה שפיר מחומת העיר ומגדלותיה דניתנו ליהנות בהן לישב בצילה דלדידיה יש בו מעילה ולפי הנראה שדעת הריטב"א ז"ל כדעת רבינו ז"ל שפסק כר"ל דאמר דבעינן הקדישו ולבסוף בנאו וכבר תמה עליו הרב כ"מ ויישב דבריו דס"ל דהא דר"ל הלכתא היא ואפי' רב לא אמרה אלא גבי ע"ז משום חומרא דע"ז יע"ש ועיין בהרב ל"מ ז"ל בפרק ז' מהלכות ערכין אך קשה לסברת רבינו ז"ל מהא דגרסינן בפרק כ"ש אמר אביי מנא אמינא לה אמרו עליו על ריב"ז שהיה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו והא הכא דלא אפשר וקא מכוין ושרי והשתא לפי דעת רבינו ז"ל קשה שהרי אמרינן התם אמר רבא מנא אמינא לה דתניא לולין היו פתוחין בעלית בית ק"ק שבהן משלשלין את האומנין בתיבות כדי שלא יזונו עיניהן והא הכא דלא אפשר וקא מכוין ואסור ותיסברא והאמר ריב"ל קול ומראה וריח אין בהם מעילה אלא מעלה עשו בבית קה"ק ופרש"י ז"ל וז"ל וכיון דמדאורייתא שרי כי לא אפשר כגון הכא אמאי הטריחו' רבנן והתוס' פירשו שם דכיון דלא אסור אלא מדרבנן כשהוא לצורך סברא הוא דאפילו איסורא ליכא יע"ש וכיון שכן ק' דמאי ראיה מייתי אביי מההיא דריב"ז דהיה יושב בצלו של היכל התם שאני דאינו אסור אלא מדרבנן שהרי אין מעילה במחובר כשבנאו ולבסוף הקדישו ובנין היכל ודאי הכי הוא כדקאמר שמואל בונין בחול ואח"כ מקדישין ומשו"ה כיון שהוא לצורך לדרוש ברבים התירו אלא מוכח ודאי דלרב דס"ל דמשתחוה לבית אסרה אפילו בנאו ולבסוף הקדישו יש בו מעילה דהשתא איכא למימר דאביי ס"ל כרב ואפשר לדחות דע"כ ל"ק אביי דכשהוא לצורך שרי אפי' מדרבנן אלא דוקא גבי בנין קה"ק דצורך גדול הוא אבל לצורך ד"א לא וא"נ לפרש"י ז"ל ע"כ ל"ק אביי דכל שאיסורו מדרבנן כי לא אפשר שרי אלא דוקא גבי אומנים דלאו ודאי מכווני נינהו כמ"ש רש"י שם בד"ה והא הכא יע"ש והלכך כל שאיסורו מדרבנן לא חיישינן דילמא מכווני אבל בההיא דריב"ז דהיה מכוין ודאי להנות מצל של היכל אפי' באיסור דרבנן ס"ל דאסור ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' שם לפי' רש"י יע"ש ואין להאריך וכבר הארכתי בזה בפ"ה מהל' יסודי התורה דין ח' יע"ש ובהרב מש"ל פ"ה מהל' יסודי התורה ומ"מ דברי רש"י נכונים בטעמם ואין בו מן הקושי ממה שתמה עליו הריטב"א ז"ל ודברי הריטב"א ז"ל צ"ע:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>כתנות </b>
+<b> כהונה שבלו כו' והחדשים הואיל וניתנו ליהנות בהן כו'.</b> פרק הא"מ דנ"ד ע"א אמרי' משנתינו בכתנות כהונה שלא בלו הואיל וניתנו ליהנות בהן וכתבו התוס' שם בד"ה בכתנות כהונה כו' וא"ת היכי קאמר ר"י דבשוגג קידש וגם במזיד לר"מ הרי כלי שרת הן וכלי שרת אמרינן דיש בהן מא"מ כו' וראיתי להרב ע"י שהקשה דמאי ק"ל לר"מ הא אמרינן לקמן דההיא מתני' ר"י הוא דאמר הקדש בשוגג מתחלל ומשום דלא קא מכוין לאפוקינהו לחולין אבל לר"מ דאמר הקדש במזיד מתחלל כיון דקא מכוין לאפוקינהו לחולין אפי' קדושת הגוף נמי מתחלל יע"ש מה שתירץ ול"נ לתרץ עוד דכונת קושיתם הוא למאי דס"ד דמקשה התם דפריך וקדושת הגוף מי מתחלל כו' והדר פריך מדר"י נשמע לרבנן כו' אמאי נטר להקשות אההיא תירוצא דרבי אושעיא דקאמר בבא לחוב בדמיהם עסקינן ואמאי לא פריך ליה הכא אתירוצא דרב דאמר מתני' בכתנות כהונה שלא בלו כנ"ל: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל וק"ל לר"מ ל"ל טעמא בכתנות כהונה משום הואיל וניתנו ליהנות בהן ת"ל דהוו כלי שרת דלא נפקי לחולין בשוגג כדתנן כו' וכתב דההוא כר"י אוקמוה לקמן אכתי תקשי ליה לר"י כיון דמשנתינו בכתנות כהונה היכי קתני קידש כו' ודבריו אינם מבוררים אצלי דמדק"ל ל"ל טעמא בכתנות כהונה משום הואיל וניתנו ת"ל כו' דמשמע דל"ק ליה אלא אחלוקת שוגג לא קידש דקאמר ר"מ דל"ל טעמא משום דניתנו ת"ל כו' אבל אחלוקת מזיד קידש דקאמר ר"מ לא ק"ל משום דאיכא למימר כדאמרינן לקמן דהקדש במזיד מתחלל לר"מ אפילו בכלי שרת דקדושת הגוף הן משום דקא מכוין לאפוקינהו לחולין וכיון שכן מאי האי דקאמר בתר הכי וכ"ת ההיא כר"י מוקמינן לקמן הא אכתי קושיתו קיימת דכיון דלר"י דס"ל הקדש בשוגג מתחלל ס"ל דקדושת הגוף אינו מתחלל מינה נשמע לר"מ למאי דס"ל לרב השתא אליבא דר"מ דהקדש בין בשוגג בין במזיד מתחלל דבקדושת הגוף אינו מתחלל בשוגג וצ"ע. עוד כתב הריטב"א והנכון דכתנות כהונה אינם קדושת הגוף ככלי שרת שהרי אין משתמשין בהן בגופן ומכשירי עבודה הן ודינם כקדושת דמים שיוצא לחולין בשוגג ע"כ וראיתי להרב מש"ל בפ"ח מהלכות כלי המקדש ה"ה שהקשה לסברת הריטב"א מהא דקי"ל דבגדי כ"ג שבלו גונזין אותן ואי אמרת בשלמ' דיש להם קדושת הגוף ה"ט דנגנזים משום דאין להם פדיון ככל כלי שרת דאין להם פדיון כמ"ש רבינו ז"ל בפ"ח מהלכות איסורי מזבח אלא אי אמרת דדינם כקדושת דמים אמאי אין פודין אותן וצ"ע עכ"ל ול"נ דל"ק דשאני בגדי כ"ג דגזירת הכתוב היא כדילפינן מדכתיב והניחם שם מלמד שטעונין גניזה וכן צ"ל ג"כ לדעת התוס' שכתבו בפ"ה דמעילה דנ"ה ע"ב ד"ה מ"ט דת"ק דלכ"ע בין לרבנן בין לר' נחמיה כלי שרת יש להם פדיון ד"ת ועיין בתוספות דמנחות ר"פ המנחות והנסכים ודוק. עוד כתב וז"ל ור"ח גורס אלא אחד שוגג ואחד מזיד אינו מתחלל ומשנתינו דקתני במזיד מתחלל בכתנות כהונה הואיל ונתנו ליהנות בהם ומש"ה קילה קדושתייהו ויוצאין לחולין במזיד ואינם יוצאים בשוגג כו' ומעילה דאמר רחמנא דרך אכילה כדקאמר בר פדא לקמן כו' יע"ש ולא זכיתי להבין דבריו דאם כן מאי האי דפריך מברייתא דכתנות כהונה שבלו מועלין בהן מאי לאו אפילו לא בלו לא בלו דוקא ואכתי תקשי ליה דאמאי מועלין בכתנות כהונה שבלו לר"מ כיון דלר"מ הקדש בין בשוגג בין במזיד אינו מתחלל ואין מעילה האמורה בתורה אלא באכילה בלבד ואי ס"ל דברייתא מיירי בשעשה מהן פתילות דמיקלה קלי דהו"ל כאכילה דכלה לגמרי וכמ"ש הרשב"א לקמן ליישב פיר"ת שכתב דאין מעילה לר"מ אלא לענין אכילה בלבד ולא בשאר הנאות אם כן מאי ק"ל מאי לאו אפילו לא בלו הא כיון דמיירי בשעשה מהן פתילות משו"ה מועלין בו ולא מהני טעמא דניתנו ליהנות בהן לר"מ אלא במזיד ולענין שיצאו לחולין אבל בשוגג ובשעשה מהן פתילו' פשיטא ודאי דחייב קרבן מעילה דהוי כאכילה וכן קשה מהא דפריך מההיא דמועלין בעתיקין ואמאי נימא הואיל וניתנו ליהנות בהם דהא חומת העיר כו' והשתא לפי גרסת ר"ח אמאי הוצרך להקשות מטעמא דניתנו ליהנות בהם הא בלא"ה תיקשי ליה דאמאי מועלין בעתיקין לר"מ כיון דהקדש בין בשוגג בין במזיד אינו מתחלל לר"מ ואין מעיל' אלא באכילה וצ"ע ודע שמדברי הרשב"א הללו שכתבנו דלפר"ח ברייתא דכתנות כהונ' שבלו מועלין בהן מיירי בשעשה מהן פתילות נראה בהדיא דס"ל דהא דאמרינן קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה היינו דוקא היכא דהודלק בהיתר אז הנהנה מאותו האור אין בו משום מועל אבל הלוקח פתילה של הקדש ומדליקה ודאי דמעילה נמי איכא וכ"כ הרב מש"ל בפ"ח מהלכות הנזכר ה"ו בפשיטות מסברא דנפשיה ולפי הנראה אשתמיט מיניה מדלא הזכירו על דל שפתיו וכן מבואר מדברי רש"י והתוס' ז"ל לקמן ד"ה לא אמר יע"ש ודוק ודע שהרב מש"ל תמה בדין זה מהא דקי"ל אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו כדאיתא בפ' כ"ש ובכמה דוכתא וכתב דליכא למימר דבגדי כהונה שאני משום דילפינן מבגדי כ"ג שטעונין גניזה ויש בהן מעילה אף לאחר שנעשי' מצותן דאם כן יהיו טעונין גניזה דומיא דבגדי כ"ג ואלו בפרק החליל תנן מבלאי מכנסי כהנים כו' היו מפקיעין ובהן היו מדליקין וכ"ת דלעולם דטעונים גניזה אלא דשאני שמחת בית השואבה דלכבוד הקרבן היו עושין כמ"ש התוס' פ"ב דשבת דכ"א הא ליתא דאם כן גם מבלאי בגדי כ"ג יעשו מהן פתילות לקדש ולשמחת בית השואבה ואלו מדברי רבינו ז"ל פ"ח מהל' כלי המקדש דין ה' ודין ו' מבואר דס"ל דלא היו עושין פתילות כי אם מבגדי כ"ה יע"ש שהאריך ולבסוף העלה הדבר בצ"ע לדעת רבינו ואנכי מצאתי להרב החידושין פ' הא"מ דנ"ד ע"א שהוקש' לו קושית הרב ז"ל ותי' בזה ב' תשו' האחד משום דילפינן מבגדי כ"ג כתי' הרב ז"ל ועוד דהא לא מקרי דבר שנעשית מצותו דאי לאו משום דבלו חזו למצותן והוא תי' נכון ונרא' שזה דעת רבינו ודוק:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכן </b>
+<b> אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו.</b> הנה מסתמיות דברי רבינו ז"ל משמע דבק"מ וכלי שרת אפילו נתנה לחבירו בלתי שנהנה ממנו מעל משום הוצאה מרשות לרשות והתוס' פ' הא"מ דנ"ד ע"ב ד"ה קרבן נראה שחולקים על זה שכתבו וז"ל קרבן במה מחייב דלא היה חייב בהוצאה אלא באכילה או בהנאת הגוף וכונתם מבוארת דק"ל מהא דאמרינן התם לקמן אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת אלמא בבהמה וכלי שרת מעלו ואע"ג דלא נפקו לחולין ואהא תי' דלא היה חייב בהוצאה כו' כלומר דהתם שאני משום דנהנו כולם בכוס ששתו או בבהמה שרכבו עליה אבל בדרך הוצאה כיון דלא נפקי לחולין ולא אהנו מעשיו מאי עביד דנחייב קרבן. וכן מבואר מדברי הרב החידושין שם יע"ש אך קשה מדגרסינן בתוספתא והביאה התוספות ז"ל בפרק השואל דף פ"ט ע"א ד"ה וחבירו וז"ל ובעולה נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו הרי דאע"ג דליכא הנאת הגוף אלא הוצאה גרידא אפ"ה כולם מעלו ושמא י"ל דנתנה לחבירו דקתני בתוספתא בשנהנו ממנו כל אחד ואחד קודם שנתנו לחבירו איירי וזה דוחק דא"כ לא הוי דומיא דנתנה לחבירו דקתני רישא גבי קורדם ולדעת רבינו ז"ל לא ידעתי מה יענה לההיא דפ' הא"מ וצ"ע:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ובכל </b>
+<b> התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה כו'.</b> הנה בפ' הא"מ דמ"ב פרכינן אמתניתין דקתני עשה שליחותו בע"ה מעל אמאי נימא אין שלד"ע ומשני שאני מעילה דיליף חטא חטא מתרומה וכתבו התוס' ז"ל ד"ה אמאי מעל וז"ל תימא דהא ע"כ מיירי בשוגג כו' דה"נ משמע בפרק מרובה כו' וי"ל דכיון דאין הכהן יודע שהוא בא מגניבה לא שייך אשלד"ע כו' יע"ש וכ"כ התוס' בפ' מרובה דמ"ט ע"א ד"ה נתנו לבכורת בנו וכתבו עוד בין ללישנא דמפרש בפ"ק דמציעא טעמא דאין שלד"ע משום דשליח בר חיובא ובין ללישנא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא שייך כאן דהתם אינו יודע שהשליח יעביר אבל כאן יודע הוא שיקח מאחר שהוא סבור שהוא שלו עכ"ל יע"ש והנ"י ז"ל שם דחה דברי התוס' הללו וכתב שאינו נכון דא"כ בפ"ק דמציע' גבי חצר דלאו בר ידיעה היא דפריך אי ס"ד חצר משום שליחות אתרבאי א"כ מצינו שלד"ע ומאי קושיא שאני חצר שהוא כמי שאינו יודע בדבר ויש שליח כו' יע"ש. ומהרימ"ט בח"א סי' קי"ו תמה עליו וז"ל לא ידענא מאי ק"ל דהא רבינא מתרץ לטעמי' דבעינן שליח בר חיובא ורב שימי מתרץ לטעמי' משום דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד לאפוקי חצר דבע"כ מותיב ומהני טעמי למדו התוס' דכל היכא דאין השליח יודע לדבר דמיא לחצר ומעיקרא דלא ידע תלמודא הנך טעמי הוא דפריך מחצר אבל לפי המסקנא חצר וכל דדמי לי' מיקרי שפיר שליחות עכ"ד יע"ש וכן תמה עליו מוהרש"ל ז"ל בס' יש"ש. והנה הרואה יראה שקו' הנ"י ז"ל במקומה עומדת על אופן זה דכיון דע"כ לפי פרש"י שפי' דחייב דמתניתין אגנב קאי צ"ל דה"ט משום דכל דלא ידע השליח הו"ל כחצר דבע"כ מותיב ויש שליח לד"ע א"כ תקשי למאי דפריך בפ"ק דמציעא לר"ל דאמר חצר משום שליחות איתרבאי ומברייתא דאם המצא תמצא בידו כו' והוה ס"ד דאפילו בחצר דבע"כ מותיב אמרינן אשלד"ע א"כ דק"ל לר"ל מההיא ברייתא תקשי לי' לדידי' ממתניתין דנתנו לבכורות בנו וא"כ מה שמוכרח לתרץ למתניתין יתרץ לר"ל וכן ראיתי להרב ש"ך ח"מ סי' שמ"ח סק"ו שהק' אדברי התוס' כן ועיין בס' זרע אברהם חי"ד סי' ב' דל"ד וכן ק' על דברי התוס' דפ"ק דמציעא ד"ה אי בעי עביד שהקשה לפירש"י מתי' דרב שימא ותי' דכיון שאינו יודע שהוא גנוב חשוב כמו חצר דבע"כ מותיב יע"ש דאדק"ל לתי' דרב שימא אמאי לא ק"ל לס"ד דמקשה דפריך לר"ל ולא שייכא תי' ז"ל וכן הקשה הרב לחם אבירים בחידושיו ז"ל שם יע"ש ולע"ד נראה ליישב דלס"ד דמקשה ל"ק להו מידי משום דמה שהוצרכו התוס' ז"ל לזה היינו לפום מאי דמסיק תלמודא התם במרובה דהיה מושכו ויוצא דקתני מתני' אשומר קאי ומשום דתקנו משיכה בשומרים דהשתא ע"כ חייב דקתני מתני' אגנב קאי דנתחייב הגנב במשיכת השומר ואם כן ע"כ צריך לומר דה"ט משום דכיון שאינו יודע שהוא גנוב הו"ל כחצר דמסקינ' התם בפ"ק דמציע' דיש שליח לדבר עבירה אמנם לאמימר דקאמר התם דהיה מושכו אגנב קאי ותנא גנב שגנב מבית בעלים ותנא גנב שגנב מבית שומר ל"ק להו מידי כמובן ואם כן איכא למימר דלס"ד דמקשה דהתם דפריך לר"ל ול"ק ליה לדידיה ממתני' דנתנו לבכורת בנו משום דס"ל בפירוש דמתניתין כאמימר דהיה מושכו אגנב קאי וכן כתבו התוס' שם בד"ה תקנו משיכה דרב הונא דאמר בפ' השואל דבקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו ס"ל כאמימר דהיה מושכו אגנב קאי ולא חייש אפירכא דבסמוך מה לגנב שגנב מבית בעלים כו' יע"ש אמנם לתירוצא דרב סמא שפיר ק"ל משום דס"ל דכתירוצא דר"ס קי"ל כמ"ש הנ"י והר"ן והרא"ש שם יע"ש וא"כ היינו דק"ל לפום מאי דמסקינן התם דתיקנו משיכה בשומרים והיה מושכו דמתניתין אשומר קאי כן נ"ל נכון ודוק. עוד הקשה הנ"י ז"ל לסברת התוס' הללו מדאמרינן בקידושין שלא נענש דוד על הריגת אוריה לפי שיואב הרגו ואין שליח לדבר עבירה ואע"פ שיואב לא היה יודע בדבר דסבור שכדין הרגו יע"ש והא ודאי נראה דל"ק לתוס' ז"ל כמ"ש עליו מהרימ"ט ז"ל מפני כך היה רשאי להורגו שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים ואפי' משה ואהרן לא חזו כ"ש ע"י כתב שכתב לו דוד דמפיהם בעינן ולא מפי כתבם יע"ש אלא אי קשיא הא קשי' שהרי אמרו בפרק נ"ה אשר פגע בב' צדיקים וטובים ממנו שהם דרשו אכין ורקין והוא לא דרש ופרש"י שהרג את אוריה במצותו הרי לך שיואב לאו פושע הוא אלא שוגג שהיה סבור דלא דרשינן אכין ורקין והיה חייב לשמוע דבר המלך אפילו לעבור על ד"ת וכ"כ התוס' ז"ל שם בדבור המתחיל מאי טעמא קטליתיה לעמשא שלא נתחייב יואב במה שהרג לעמשא משום דהיה חושדו למורד במלכות דלא דריש אכין ורקין והוה ליה שוגג יע"ש וא"כ קשה מאי פריך בשמעתין ואידך והוצרך לשנויי הרי לך כחרב בני עמון ואמאי לא משני דההיא דאוריה שאני משום דהשליח דהיינו יואב היה שוגג וסבור חייב לשמוע דבר המלך אפי' לעבור על ד"ת ואם כן לא שייך בזה טעמא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכן קשה לשמאי הזקן מאי ראיה מייתי מקרא דואותו הרגת וכן הקשה הרב בעל זרע אברהם ז"ל סימן הנז' יע"ש אמנם אחר העיון נראה דל"ק דע"כ לא כתבו התוס' ז"ל דכל שהשליח אינו יודע שיש איסור בדבר אמרי' ישלד"ע אלא דוקא כשהמשלח יודע שהשליח אינו יודע שיש איסור בדבר כגון ההוא דנתנו לבכור' בנו וכמו שדקדקו התוס' בלשונם שכתבו אבל כאן יודע הוא שיקח מאחר שהוא סבור שהיא שלו ומשום הכי אמרינן דבהא ישלד"ע כיון דכל עיקר טעמא דאמרינן אשלד"ע הוא משום דסבור המשלח שלא יעשה כיון שיש איסור בדבר ודברי הרב שומעין משא"כ הכא גבי דוד אע"ג דלפי האמת דיואב שוגג היה וסבור שמחוייב לשמוע דברו אפי' לעבור על דברי תורה מ"מ דוד הע"ה לא היה יודע שיואב אינו דורש אכין ורקין וסובר היה שדורש אכין ורקין ולא ישמע לדבריו וא"כ ה"נ שייך טעמא דאשל"ע ומש"ה פריך בגמרא שפיר ואידך והוצרך לשנויי מה חרב בני עמון כו' והיינו דמייתי שמאי הזקן ראיה מקרא דואותו הרגת כנ"ל מיהו הדבר הקשה אלי למה שראיתי לרד"ק ז"ל שכתב שם על פסוק דואותו הרגת בחרב בני עמון וז"ל ואע"ג דקי"ל בכל התורה כולה אין שליח לד"ע והשליח חייב והמשלח פטור הכא שאני דהיה מלך ואין עוברין על מצותו של מלך הלכך כתיב ואותו הרגת כאלו הוא הרגו ואע"פ שאין ראוי לאדם לשמוע מצות המלך בזה וכיוצא דכתיב כל איש כו' יכול אפי' לעבור על ד"ת ת"ל רק עכ"ז כיון שאין כל אדם נזהר בזה ויודע לדרוש אכין ורקין מיעוטין לפיכך העונש על המלך עכ"ל ואתמהא דאם כן מאי ראיה מייתי שמאי הזקן מקרא דואותו הרגת ומאי פריך בגמ' ואידך שאני התם דהיה מלך כמ"ש הוא ז"ל וצ"ע והרב ש"ך ז"ל הכריח כסברת הנ"י ז"ל דאפי' בשלא ידע השליח אמרינן אשלד"ע ודחה דברי התוס' ז"ל דשמעתין שכתבו דהכ' מיירי אפי' בנזכר השליח דא"כ מנ"ל למקשה להוכיח דילמא מתני' מיירי בשלא נזכרו שניהם דומיא דרישא דקתני לא עשה שליחותו שליח מעל דמיירי בשלא נזכר השליח אלא מוכח דאפילו בשאינו יודע אמרינן אשלד"ע יעש"ב ויש לדקדק עליו ממ"ש שם סמוך ונראה וז"ל ואין להקשות דהא טעמא דאין שליח לדבר עבירה הוא משום דדברי הרב שומעין וכשהשליח שוגג לא שייך האי טעמא כו' ועי"ל דהא דאמרינן בש"ס טעמא דאשל"ע משום דדברי הרב שומעין היינו מעיקרא דס"ד דמסברא קי"ל דאין שלד"ע אבל לבתר דמסיק משום דהוי מעילה וטביחה ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין אפילו בלא טעמא דדברי הרב כו' גזרת הכתוב היא כו' יע"ש והשתא קשה לפי מה שהכריח הרב ז"ל ממאי דפריך בשמעתין ממתני' דמעילה דאפילו בשלא ידע אמרינן אין שליח לד"ע מה תיקן הרב ז"ל בזה הא אכתי תקשי ליה דלפום מאי דס"ד השתא תלמודא דטעמא דאין של"ע משום דדברי הרב שומעין מאי פריך ממתני' הא מתני' מיירי בשלא ידע השליח ובהא ודאי ליכא טעמא דדברי הרב ויש ליישב דבריו בדוחק: ובהיותי בזה ראיתי לעמוד על מ"ש התוס' בפ"ק דמציעא ד"ה דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה וז"ל וא"ת ומאי נ"מ בין למ"ד אי בעי עביד ובין למ"ד שליח בר חיובא לא לקי על הקידוש לרבא דאמר בע"י קידש אינו לוקה בעל לוקה וי"ל דכי בעל אח"כ לוקה אף על הקידושין א"נ י"ל דאף לרבא נ"מ דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקידושין עכ"ל וראיתי להרב מוצל מאש סי' ל"ה שהק' לדבריהם וז"ל אבל אעיקרא דדינא במה שהקשו התוס' ק"ל אליבא דרבא דקידש לא לקי ומאי נ"מ כו' הרי אפי' אי לא לקי מידי איסורא לא נפקא ושמא ס"ל דלאו זה כיון דלא לקי משום דלא חלל עד שיבעול איסורא נמי ליכא עכ"ל ולע"ד ק"ל על תי' ממ"ש שם בראש דבריהם אבל ישראל אע"ג דעובר משום לפני עור כשמקדש' לכהן כיון דאי מקדשה לעצמו לא מחייב לא מקרי בר חיובא והשתא אם איתא דס"ל דאפי' איסורא נמי ליכא עד שיבעול א"כ איך כתבו דישראל עובר משום לפני עור כשמקדש' לכהן הא אפי' כהן שקדשה לעצמו ליכא איסור כלל עד שיבעול וא"כ כ"ש ישראל המקדש' לכהן דלא עבר על לפני עור וכן ראיתי להריטב"א ז"ל פרק הא"מ שכתב דאין לדחות ולומר דאע"ג דלא מפקדי בהכי איכא לפני עור דאפי' בכהן שקדשה לעצמו ליכא איסור' עד דבעיל וכיון שכן ליכא משום ולפני עור כו' יע"ש אלא משמע שדעת התו' ז"ל דאע"ג דלא לקי איסור' מיהא איכא ושלא כדעת הריטב"א ומש"ה כתבו דישראל עובר על לפני עור ואין לדחות ולומר דמ"ש התו' דישראל עובר על לפני עור היינו אליבא דאביי דס"ל בפ' הע"י דקדש לוקה משום דמשמע להו דהא דאמרינן התם א"ב כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה אליבא דכ"ע קאמר ואפילו אליבא דאביי מדלא קאמר בגמ' א"ב כהן כו' אליבא דרבא דזה ודאי דוחק ותו דאכתי קשה למ"ש מוהר"ב ז"ל בשיט"מ משם תלמידי הר"פ וז"ל להך לישנא דאמר אי בעי עביד כו' וא"ת הא טעמא דאין שלד"ע משום דברי הרב שומעין והכא לא שייך למימר הכי וי"ל דמ"מ שייך דברי הרב משום דעבר על לפני עור ע"כ משמע דס"ל דאפילו אליבא דרבא איסורא מיהא איכא ומשום הכי עבר על לפני עור ואלו שם כתב משם תלמידי הר"ף כקו' התוס' ותי' דלרבא כי בעל אח"כ לוקה שתים יע"ש וכיון שכן קשה דמאי ק"ל מדרבא הא אע"ג דלא לקי איסור' מיהא איכא ולכן נראה דל"ק מידי דלעולם דסבירא ליה ז"ל דאיסורא מיהא איכא אלא דאפילו הכי ק"ל לישנא דתלמוד' דקאמר מחייב שולחו דמשמע דחייב מלקות קאמר ואהא ק"ל דמאי נ"מ לענין מלקות בין למ"ד אי בעי עביד כו' לא לקי לרבא דקאמר כו' דחיקא להו מילתא דתלמודא נקט הך בינייא הכא אליבא דאביי דלית הלכתא כותיה כיון דלרבא לא נ"מ ותי' דנ"מ כי בעל אח"כ אי לוקה אף על הקידושין וכתבו עוד א"נ י"ל דאף לרבא נ"מ כו' נראה שכונתם ז"ל לומר דודאי תלמודא דקאמר מחייב שולחו נקיטו לה מילתא אליבא דאביי דס"ל קידש לוקה אלא דכיון דאף לרבא נמי נ"מ לענין אי חלין הקידושין אי לאו לא חש תלמודא ונקט הך בינייהו אליבא דאביי ולענין מלקות דומיא דאידך בינייא דאיש דאמר לאשה אקפי לי קטן כנ"ל כונתם ודוק בלשונם שכתבו דאף לרבא כו' ולא כתבו בפשיטות א"נ נ"מ דאי יש שליחות כו' אלא כונתם ז"ל למ"ש דתלמודא ודאי לא קאי אלא אליבא דאביי אלא כיון דאף לרבא נ"מ אי חלין הקידושין לא חש תלמודא ובהכי ניחא מה שהקשו המפרשים ז"ל ודוק וא"נ דלפי הך תי' הו"מ למימר דאף לרבא נ"מ לענין אסורא ותלמודא דקאמר מחייב שולחו דמשמע דחייב מלקות נקט מילתא אליבא דאביי דומיא דהך ביניי' דאקפי לקטן דמחייב מלקות אלא דניחא להו טפי למימר דנ"מ לענין אי חלין הקדושין מלומר דלא נ"מ אלא לענין איסורא גרידא ושוב ראיתי למוהר"ב ז"ל בשיטה מקובצת שכתב לתרץ קו' התוס' משם רבו וז"ל ונ"ל דהך דקאמר מחייב שולחו לא מחייב מלקות קאמר אלא עונש עובר על הלאו והא דקאמר שחייב שולחו משום דלאידך בינייא שייך ביה שפיר לישנא דמחייב כו' ע"ש הנה מבואר דמ"ש דמלישנא דמחייב הוא דק"ל להתוס' דמשמע מלקות כנ"ל ודוק אך ק"ל כפי מ"ש בדעת התוס' דס"ל דהא דקאמר רבא קידש אינו לוקה איסורא מיהא איכא מהא דגרסינן בפרק משוח מלחמה דמ"ד תנו רבנן אשר ארס אשה כו' פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ופריך בגמ' לימא דלא כר"י הגלילי דאי ריה"ג הא אמר הירא מעבירות שבידו ומשני אפי' תימא ר"י הגלילי כדרבא דאמר רבא אינו חייב עד שיבעול כו' הנה מסוגייא זו מבואר בהדיא דהא דאמר רבא קדש אינו לוקה לאו דוקא אלא אפי' איסורא דרבנן ליכא כדעת הריטב"א דאי לא כן מאי משני כדרבא הא אפי' לרבא מידי איסורא לא נפקא ולר"י הגלילי אפילו באיסורא דרבנן כגון סח בין תפלה לתפלה חוזר כדאמרינ' התם ומאד אני תמה על הרב מוצל מאש איך אשתמיט מיני' סוגייא הלזו וכתב הדבר כמסתפק דכיון דלא לקי עד שיבעול איסורא נמי ליכא והלא מסוגייא זו מבואר בהדייא כן וכן קשה על הרב מהורדב"ז שכתב בפשיטות דאע"ג דלא לקי עובר על הלאו ואולי שאף הרב לא כתב דעובר על הלאו אלא כשבעל אח"כ אבל כל שלא בעל עדיין מודה הוא דאיסורא נמי ליכא וכמבואר מההיא דפרק משוח מלחמה שכתבנו מ"מ דברי הרב מוצל מאש כפשטן א"א לפרשם כן וכל כי האי הי' לו לפרש ולפי האמור צ"ל דמ"ש התוס' דישראל שמקדשה לכהן עובר משום לפני עור היינו משום דכיון דכי בעל אח"כ לוקה למפרע אף על הקידושין נמצאו קידושין בעבירה משום הכי עובר על לפני עור אמנם אה"נ דס"ל דכל זמן שלא בעל אף איסור מדרבנן ליכא ושלא כמ"ש לעיל שוב מצאתי להתוס' ז"ל בפ"ק דיבמות דף י' ע"א ד"ה לר"י שכתבו וז"ל תימא דאי כו' משכחת לה שקידש ולא בעל דאפי' אביי דאמר גבי אלמנה לכ"ג קדש לוקה היינו משום דכתיב לא יקח אבל הכא לא יגלה כתיב וי"ל דשמא אסור לקדש מדרבנן שמא יבעול כו' יע"ש משמע דס"ל דאפי' לרבא דאמר קדש אינו לוקה מודה הוא דאסור מדרבנן שמא יבעול והוא תימא דמסוגייא פרק משוח מלחמה מבואר דאפי' איסורא דרבנן ליכא וצ"ע עוד הקשה הרב מוהר"י אלפאנדרי ז"ל דלפי תי' הראשון משמע דלעולם חלים הקדושין אלא דאי אין שליחות לא לקי כהן ואי י"ש לקי כהן והוא תימא דאי אין שליחות איך חלין הקידושין וכי ראובן שקדש אשה לשמעון בלי שעשה אותו שליח יש ממש באותן קידו' אפילו התרצו אחר כך אלו דבריו יע"ש ולע"ד נראה דמדברי התוס' דידן אין כאן קו' דאיכא למימר דלעולם דס"ל כתי' הא' נמי דאי אין שליחות אין חלים הקדושין ומה שלא תי' כן היינו משום דלישנא דגמ' קשיתיה הא דקאמר מחייב שולחו דמשמע דלענין מלקות קאמר דלרבינא לוקה המשלח ומש"ה הוצרכו לומר דלרבא כי בעל אחר כך לוקה אף על הקדושין. ומ"ש בתי' הב' דאף לרבא נ"מ כו' כונתם לומר דאפילו לכשת"ל דלרבא לא לקי על הקדושין ואפילו כי בעל אחר כך לא תקשי דתלמודא הכא נקיט לה מלתא אליבא דאביי ולענין מלקות דומיא דאידך בינייהו וכיון דאף לרבא נ"מ לענין אי חלים הקדושין לא חש תלמודא בהא וכמש"ל וכ"כ מוהרימ"ט ז"ל בח"א סימן קי"ו שהתוס' ז"ל לא פליגי בין תי' הא' לתי' הב' ע"ש אלא שמדברי הרי"ף שכתב מהר"ב ז"ל בשיטה מקובצת מבואר דס"ל כתי' הא' דלעולם חלים הקדושין ואפי' לרב סמא ומה שהקשה דאי אין שליחות איך חלים הקדושין י"ל דס"ל כמ"ש הרא"ש לקמן והביאו הטור סימן ל"ה שאם גילה דעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פ' והלך השדכן וקדשה ליה בלא שליחות שהיא מקודשת דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו יע"ש ואע"ג דזכי' מדין שליחות וכיון שאשלד"ע א"כ בטלה לה דין שליחות י"ל דס"ל ז"ל כאיכא מ"ד שכתב הר"ן ז"ל דזכיה עדיפא משליחות וזכין לקטן ע"י אחר וא"כ כיון דגלי דעתיה דניחא ליה באשה פ' לדידיה חשיבא זכיה וזכין לו שלא בפניו ודוק. וק"ק לפ"ז דא"כ כי פריך התם בפ' משוח מלחמה לימא דלא כר"י הגלילי אמאי לא מוקי לה בשקדשה ע"י שליח דהתם לא מחייב שולחו משום דאשלד"ע וקדושין מיהא חלים וליכא למימר דתלמודא התם פריך לרב סמא דקי"ל כותיה לפי דעת רוב הפוסקים ז"ל כמ"ש הר"ב ש"ך ז"ל ח"מ סי' קפ"ד דהא ליתא דאכתי משכחת לה בשקדש ע"י שליח כהן דהתם אליבא דכ"ע לא מחייב שולחו כמ"ש התוס' אלא שיש לומר דאע"ג דאשלד"ע ולא מחייב שולחו היינו דוקא לענין מלקות אבל איסורא מיהא איכא וכמ"ש הר"ב ט"ז ז"ל בי"ד סימן ק"ס ס"ק י"א יע"ש ודוק. עוד ראיתי לעמוד על מ"ש התוס' בסוגיא הלזו ד"ה שלא מצינו כו' וז"ל וא"ת והא איכא מעילה שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זה והשליח לא ידע כו' הנה הרב ח"ה ז"ל הקשה על דברי התוס' המוצגים לפנינו שהרי אליבא דשמאי קיימינן השתא דמודה בהא אע"ג דבעלמא לא ס"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואי איירי בלא ידע נמי השליח לא שייך ביה כלל דברי הרב כמ"ש התוס' לעיל וא"כ אמאי ק"ל ממעילה התם שאני דלא ידע השליח דעבירה קעביד הוא דאמרינן זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ומכח זה כתב דט"ס נפל בדבריהם וכצ"ל והמשלח לא ידע כו' אבל השליח ידע שהוא של הקדש א"ד יע"ש. ולע"ד מדברי התוס' שכתבו בפ"ה דמעילה ד"ה אכילתו וז"ל מיירי שהאכיל את חבירו שנתן לתוך פיו דליכא לפרושי אכיל חבירו ע"י שליחות שצוה חבירו לאכול מן ההקדש דהא ליתא דאע"ג דישלד"ע גבי מעילה הני מילי ע"י הוצאה אבל ע"י אכילה או הנאה לא כדאמרינן פ' הא"מ לא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב כו' נראה בהדיא דס"ל דאפילו היכא דלא ידע השליח זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן דאל"כ אמאי לא כתבו בפשיטות דמיירי התם היכא דלא ידע השליח ומה שהקשה דאליבא דשמאי קיימינן דמיירי בידע אפשר לומר דס"ל להתוס' ז"ל דודאי אפילו היכא דלא ידע השליח אמרה רבא דאל"כ קשה דלמאי איכפל רבא לאשמועינן אליבא דשמאי אי ס"ל ישלד"ע ועל כיוצא בזה פריך בגמ' בכמה דוכתי וכי טעמא דב"ש אתא לאשמועינן אלא מוכח דאיכפל רבא לאשמועינן אליבא דשמאי משום דנפ"מ נמי לדידן היכא דלא ידע השליח כן נראה לי. וממ"ש עוד אמנם מסופק היה ר"י באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן כו' אם יתחייב השליח כדאמרינן גבי מעילה או דלמא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן נראה דמס"ל מלתא אי מאי דאמרינן בגמרא שלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב כללא כייל ואפי' במעילה א"ד אין למדין מן הכללות ובמעילה אמרינן שפיר זה נהנה וזה מתחייב ונראה דמס"ל דכיון דיליף חטא חטא מתרומה איכא למימר דבכל גונא יש שליח במעילה ואפילו במידי דהנאה דומיא דתרומה דבכל גונא י"ש שלא מצינו בתרומה מקום לומר בו אין שליחות ועיין בס' ידי אליהו דף קי"ח ע"ב ובס' משאת משה חי"ד סי' ד':<br><b> ועפ"י </b> דברי התוס' הללו אפשר ליישב דברי רבינו ז"ל שכתב ובכל התורה כולה אשלד"ע אלא במעילה לבדה ותמהו עליו הר"ב עצמות יוסף ומוהרימ"ט בחדושיו על הרי"ף ז"ל שהרי בטביחה ומכירה ושליחות יד קי"ל דישלד"ע כמ"ש בה' גזילה פ"ג ובה' גניבה פ"ב ופ"ג וא"כ איך כתב דבכל התורה כולה אשלד"ע לבד ממעילה? אכן אם נאמר דס"ל לרבינו דבמעילה אמרינן זה נהנה וזה מתחייב וכמו שצדדו התוס' ומה גם למה שצדד הרב מש"ל ז"ל שם לומר דממ"ש רבינו לא מעל אלא האוכל בלבד משמע דס"ל דדוקא באכילה מתחייב ולא משעת הגבהה ושלא כדברי התוס' קדושין דמהשתא עכ"ל דס"ל לרבינו דבמעילה אמרינן זה נהנה וזה מתחייב כיון דלדידיה לא מצינו לתרוצי כתי' התוס' ז"ל וא"כ איכא למימר דמ"ש רבינו דבכל התורה כולה אשלד"ע לבד ממעילה אשלפניו קאי שכתב לא מעל אלא האוכל דמיירי במידי דהנאה ואהא כתב דבכל התורה אין שלד"ע במידי דהנאה משום דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב אלא דוקא במעילה כנ"ל נכון. ובהכי אפשר ליישב מה שהק' הרב תוי"ט ז"ל פ"ו דמעילה משנה א' על מ"ש רבינו והרע"ב שם דבמעילה ישלד"ע מקרא דכתיב ואשמה הנפש ההיא מששגג תחלה והוא תימא דבגמ' מפיק לה מג"ש דחטא חטא, אכן כפי מ"ש אפשר לומר דס"ל דתרתי קראי צריכי דאי מג"ש הו"א דוקא במעילה הבא ע"י הוצאה אבל במעילה הבא ע"י אכילה או הנאה לא כמ"ש התוס' להכי איצטרך אידך קרא ומוהרימ"ט ז"ל תירץ דמשמע ליה לרבינו דשליחות יד לאו מדין שליחות הוא אלא מדין פשיעה שחייב הכתוב את השומר בין שפשע הוא עצמו בפקדון בין שאמר לאחרים לפי ששמירתו עליו כו' והא דלא חשיב טביחה על ידי אחר משמע לי' דטביחה נמי לאו מטעם שליחות הוא דאפילו טבחו ע"י קטן דלאו בר שליחות הוא מיחייב דומיא דמכירה דלא קפיד קרא אלא אמה שנהנה ממנו בין מן הבשר בין מן הדמים והא דחשיב לי' בגמ' ב' כתובים היינו דלישתוק מיניה ונילף ממעילה דמחייב מדין שליחות כו' יע"ש. וק"ל עלה שהרי מעילה נמי דכוותה היא ומתני' היא בהדיא פ"ו דמעילה שלח ביד חש"ו אם עשו שליחותן בעה"ב מעל ופרכינן עלה והא לאו בני שליחות נינהו ומשני ר"א עשאום כמעטן של זיתים יע"ש. וא"כ קשה דמאי פריך בגמ' והרי מעילה כו' התם שאני דאפילו בחש"ו דלאו בני שליחות נינהו מיחייב אלא עכצ"ל דס"ל לתלמודא דכיון דאשלד"ע מטעמא דדברי הרב כו' חשיבא כעושה הדבר מאליו בלא דעת בעה"ב כמ"ש רש"י ז"ל משא"כ בחש"ו דאע"ג דלאו בני שליחות כיון דלא שייכי בהו טעמא דאשלד"ע כמ"ש התוס' פ"ק דמציעא ואדעתי' דבעה"ב קעבדי וניחא ליה בהכי משו"ה חייב המשלח וכיון שכן הדק"ל דאמאי לא חשיב טביחה בהדי מעילה ואי משום דטביחה איתי' אפילו ע"י קטן דלאו בר שליחות מעילה נמי דכותה וחשיב לה ולכן הנכון כמ"ש:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b7c1ed9d79547506f4f3f32aa5dfd6b809e67877
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,129 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Trespass
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מעילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Trespass
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מעילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכן </b>
+<b> המקדיש בית בנוי כו'.</b> עיין מ"ש מרן ובמ"ש פ' ג' מהל' אישות הל' ג' יע"ש:
+<b>אבל </b>
+<b> המקדיש עצים ואבנים ובנה בית הדר שם מעל.</b> זה מבואר פ"ה דמעילה דנ"ד יע"ש ומכאן תמיה אני למה שראיתי להריטב"א ז"ל בפרק האיש מקדש דנ"ה ע"א אהא דפרכינן התם והרי חומת העיר ומגדלותי' דשיורי הלשכה הוא כו' ופרש"י ז"ל ואמאי מועלין בהם נימא דלא ניתנו למעילה מאחר שעומדים לחומת העיר שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיהיו זריזין מליהנות מן החומה לישב בצילא עליה כו' הקשה עליו וז"ל ולא נהירא דמאי ראי' מייתי מחומת העיר שהרי מן הדין אין בהם מעילה לפי שאין מעילה במחובר משום הקדש ולא אשתרי בהא מידי טפי משאר הקדשות משא"כ בכתנות כהונה שהיו ראוים למעילה כשאר הקדשות וכיוצא בהן והותרו שגגתן לפי שניתנו ליהנות בהן עכ"ל ואני תמיה עליו שהרי בפ"ה דמעילה דכ"ד מבואר דאע"ג דאי' מעילה במחובר היינו דוקא במקדיש בית בנוי אבל אם הקדישו ולבסוף בנאו מעל לכ"ע דכיון דבשעת הקנאה תלוש הוא אע"ג דשוב בנאו ומחובר הוא יש בו משום מעילה כמ"ש רש"י ז"ל שם בד"ה אר"ל וא"כ ה"נ גבי חומת העיר ומגדלותיה מכיון שלקחו עצים ואבנים ממעות שיורי הלשכה הרי חלה קדושתן עלייהו כשהן בתלוש והו"ל הקדישו ואח"כ בנאו דלכ"ע מעל ואע"ג דאמרינן התם בס"פ ולד חטאת אמר שמואל בונין בחול ואח"כ מקדשין ומשום דלא ניתנה תורה למלאכי השרת וא"א לזהר דלא יתבי בטולא ודילמא בעו למזגא עלייהו מ"מ נראה דזה אינו אלא דוקא בבנין המקדש וכמ"ש רבינו ז"ל בפ"ה מה' מעילה הלכה ד' כשבונין במקדש אין לוקחין עצים ואבנים מן ההקדש כו' משמע דבחומת העיר ומגדלותיה לא היו בונין בחול דאף במקדש ג"כ אמרי' התם דבעצים ואבנים דיומי לוקחין אותן ממעות הקדש ואם כן הרי משכחת לה שהקדישו ולבסוף בנאו ומהיותר תימה מה שכתב בסוף דבריו ז"ל וז"ל כשם שאין לאדם להוציא מעות הקדש בבניינו ולא ליקח קורה של הקדש לבנותה בביתו לכתחילה אע"פ שאחר שבנאה אין בה מעילה כו' והוא תימא דבשהקדישו ולבסוף בנאו לכ"ע יש מעילה במחובר כדקאמר ר"ל התם ותו ק"ל עליו שהרי אמרינן התם לימא מסייע לרב דאמר דמשתחוה לבית אסרה משום דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש מהא דתני' הדר בבית של הקדש כיון שנהנה בה שוה פרוטה מעל אמר ר"ל התם כשהקדישו ולבסוף בנא כו' הרי דאפי' ר"ל לא קאמר דבעינן הקדישו ולבסוף בנאו אלא לומר דמהא לא תסייע לרב אבל לרב דאמר המשתחוה לבית אסרה משום דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש אפי' בנאו ולבסוף הקדישו נמי ס"ל דיש בו מעילה וכ"כ התוס' בערכין דף כ"א ד"ה ה"ג יע"ש וא"כ הכא בשמעתין דקיימינן אתי' דרב דאמר הכא בכתנות כהונה עסקינן משום הכי פריך ליה שפיר מחומת העיר ומגדלותיה דניתנו ליהנות בהן לישב בצילה דלדידיה יש בו מעילה ולפי הנראה שדעת הריטב"א ז"ל כדעת רבינו ז"ל שפסק כר"ל דאמר דבעינן הקדישו ולבסוף בנאו וכבר תמה עליו הרב כ"מ ויישב דבריו דס"ל דהא דר"ל הלכתא היא ואפי' רב לא אמרה אלא גבי ע"ז משום חומרא דע"ז יע"ש ועיין בהרב ל"מ ז"ל בפרק ז' מהלכות ערכין אך קשה לסברת רבינו ז"ל מהא דגרסינן בפרק כ"ש אמר אביי מנא אמינא לה אמרו עליו על ריב"ז שהיה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו והא הכא דלא אפשר וקא מכוין ושרי והשתא לפי דעת רבינו ז"ל קשה שהרי אמרינן התם אמר רבא מנא אמינא לה דתניא לולין היו פתוחין בעלית בית ק"ק שבהן משלשלין את האומנין בתיבות כדי שלא יזונו עיניהן והא הכא דלא אפשר וקא מכוין ואסור ותיסברא והאמר ריב"ל קול ומראה וריח אין בהם מעילה אלא מעלה עשו בבית קה"ק ופרש"י ז"ל וז"ל וכיון דמדאורייתא שרי כי לא אפשר כגון הכא אמאי הטריחו' רבנן והתוס' פירשו שם דכיון דלא אסור אלא מדרבנן כשהוא לצורך סברא הוא דאפילו איסורא ליכא יע"ש וכיון שכן ק' דמאי ראיה מייתי אביי מההיא דריב"ז דהיה יושב בצלו של היכל התם שאני דאינו אסור אלא מדרבנן שהרי אין מעילה במחובר כשבנאו ולבסוף הקדישו ובנין היכל ודאי הכי הוא כדקאמר שמואל בונין בחול ואח"כ מקדישין ומשו"ה כיון שהוא לצורך לדרוש ברבים התירו אלא מוכח ודאי דלרב דס"ל דמשתחוה לבית אסרה אפילו בנאו ולבסוף הקדישו יש בו מעילה דהשתא איכא למימר דאביי ס"ל כרב ואפשר לדחות דע"כ ל"ק אביי דכשהוא לצורך שרי אפי' מדרבנן אלא דוקא גבי בנין קה"ק דצורך גדול הוא אבל לצורך ד"א לא וא"נ לפרש"י ז"ל ע"כ ל"ק אביי דכל שאיסורו מדרבנן כי לא אפשר שרי אלא דוקא גבי אומנים דלאו ודאי מכווני נינהו כמ"ש רש"י שם בד"ה והא הכא יע"ש והלכך כל שאיסורו מדרבנן לא חיישינן דילמא מכווני אבל בההיא דריב"ז דהיה מכוין ודאי להנות מצל של היכל אפי' באיסור דרבנן ס"ל דאסור ובהכי ניחא מה שהקשו התוס' שם לפי' רש"י יע"ש ואין להאריך וכבר הארכתי בזה בפ"ה מהל' יסודי התורה דין ח' יע"ש ובהרב מש"ל פ"ה מהל' יסודי התורה ומ"מ דברי רש"י נכונים בטעמם ואין בו מן הקושי ממה שתמה עליו הריטב"א ז"ל ודברי הריטב"א ז"ל צ"ע:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>כתנות </b>
+<b> כהונה שבלו כו' והחדשים הואיל וניתנו ליהנות בהן כו'.</b> פרק הא"מ דנ"ד ע"א אמרי' משנתינו בכתנות כהונה שלא בלו הואיל וניתנו ליהנות בהן וכתבו התוס' שם בד"ה בכתנות כהונה כו' וא"ת היכי קאמר ר"י דבשוגג קידש וגם במזיד לר"מ הרי כלי שרת הן וכלי שרת אמרינן דיש בהן מא"מ כו' וראיתי להרב ע"י שהקשה דמאי ק"ל לר"מ הא אמרינן לקמן דההיא מתני' ר"י הוא דאמר הקדש בשוגג מתחלל ומשום דלא קא מכוין לאפוקינהו לחולין אבל לר"מ דאמר הקדש במזיד מתחלל כיון דקא מכוין לאפוקינהו לחולין אפי' קדושת הגוף נמי מתחלל יע"ש מה שתירץ ול"נ לתרץ עוד דכונת קושיתם הוא למאי דס"ד דמקשה התם דפריך וקדושת הגוף מי מתחלל כו' והדר פריך מדר"י נשמע לרבנן כו' אמאי נטר להקשות אההיא תירוצא דרבי אושעיא דקאמר בבא לחוב בדמיהם עסקינן ואמאי לא פריך ליה הכא אתירוצא דרב דאמר מתני' בכתנות כהונה שלא בלו כנ"ל: והריטב"א ז"ל כתב וז"ל וק"ל לר"מ ל"ל טעמא בכתנות כהונה משום הואיל וניתנו ליהנות בהן ת"ל דהוו כלי שרת דלא נפקי לחולין בשוגג כדתנן כו' וכתב דההוא כר"י אוקמוה לקמן אכתי תקשי ליה לר"י כיון דמשנתינו בכתנות כהונה היכי קתני קידש כו' ודבריו אינם מבוררים אצלי דמדק"ל ל"ל טעמא בכתנות כהונה משום הואיל וניתנו ת"ל כו' דמשמע דל"ק ליה אלא אחלוקת שוגג לא קידש דקאמר ר"מ דל"ל טעמא משום דניתנו ת"ל כו' אבל אחלוקת מזיד קידש דקאמר ר"מ לא ק"ל משום דאיכא למימר כדאמרינן לקמן דהקדש במזיד מתחלל לר"מ אפילו בכלי שרת דקדושת הגוף הן משום דקא מכוין לאפוקינהו לחולין וכיון שכן מאי האי דקאמר בתר הכי וכ"ת ההיא כר"י מוקמינן לקמן הא אכתי קושיתו קיימת דכיון דלר"י דס"ל הקדש בשוגג מתחלל ס"ל דקדושת הגוף אינו מתחלל מינה נשמע לר"מ למאי דס"ל לרב השתא אליבא דר"מ דהקדש בין בשוגג בין במזיד מתחלל דבקדושת הגוף אינו מתחלל בשוגג וצ"ע. עוד כתב הריטב"א והנכון דכתנות כהונה אינם קדושת הגוף ככלי שרת שהרי אין משתמשין בהן בגופן ומכשירי עבודה הן ודינם כקדושת דמים שיוצא לחולין בשוגג ע"כ וראיתי להרב מש"ל בפ"ח מהלכות כלי המקדש ה"ה שהקשה לסברת הריטב"א מהא דקי"ל דבגדי כ"ג שבלו גונזין אותן ואי אמרת בשלמ' דיש להם קדושת הגוף ה"ט דנגנזים משום דאין להם פדיון ככל כלי שרת דאין להם פדיון כמ"ש רבינו ז"ל בפ"ח מהלכות איסורי מזבח אלא אי אמרת דדינם כקדושת דמים אמאי אין פודין אותן וצ"ע עכ"ל ול"נ דל"ק דשאני בגדי כ"ג דגזירת הכתוב היא כדילפינן מדכתיב והניחם שם מלמד שטעונין גניזה וכן צ"ל ג"כ לדעת התוס' שכתבו בפ"ה דמעילה דנ"ה ע"ב ד"ה מ"ט דת"ק דלכ"ע בין לרבנן בין לר' נחמיה כלי שרת יש להם פדיון ד"ת ועיין בתוספות דמנחות ר"פ המנחות והנסכים ודוק. עוד כתב וז"ל ור"ח גורס אלא אחד שוגג ואחד מזיד אינו מתחלל ומשנתינו דקתני במזיד מתחלל בכתנות כהונה הואיל ונתנו ליהנות בהם ומש"ה קילה קדושתייהו ויוצאין לחולין במזיד ואינם יוצאים בשוגג כו' ומעילה דאמר רחמנא דרך אכילה כדקאמר בר פדא לקמן כו' יע"ש ולא זכיתי להבין דבריו דאם כן מאי האי דפריך מברייתא דכתנות כהונה שבלו מועלין בהן מאי לאו אפילו לא בלו לא בלו דוקא ואכתי תקשי ליה דאמאי מועלין בכתנות כהונה שבלו לר"מ כיון דלר"מ הקדש בין בשוגג בין במזיד אינו מתחלל ואין מעילה האמורה בתורה אלא באכילה בלבד ואי ס"ל דברייתא מיירי בשעשה מהן פתילות דמיקלה קלי דהו"ל כאכילה דכלה לגמרי וכמ"ש הרשב"א לקמן ליישב פיר"ת שכתב דאין מעילה לר"מ אלא לענין אכילה בלבד ולא בשאר הנאות אם כן מאי ק"ל מאי לאו אפילו לא בלו הא כיון דמיירי בשעשה מהן פתילות משו"ה מועלין בו ולא מהני טעמא דניתנו ליהנות בהן לר"מ אלא במזיד ולענין שיצאו לחולין אבל בשוגג ובשעשה מהן פתילו' פשיטא ודאי דחייב קרבן מעילה דהוי כאכילה וכן קשה מהא דפריך מההיא דמועלין בעתיקין ואמאי נימא הואיל וניתנו ליהנות בהם דהא חומת העיר כו' והשתא לפי גרסת ר"ח אמאי הוצרך להקשות מטעמא דניתנו ליהנות בהם הא בלא"ה תיקשי ליה דאמאי מועלין בעתיקין לר"מ כיון דהקדש בין בשוגג בין במזיד אינו מתחלל לר"מ ואין מעיל' אלא באכילה וצ"ע ודע שמדברי הרשב"א הללו שכתבנו דלפר"ח ברייתא דכתנות כהונ' שבלו מועלין בהן מיירי בשעשה מהן פתילות נראה בהדיא דס"ל דהא דאמרינן קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה היינו דוקא היכא דהודלק בהיתר אז הנהנה מאותו האור אין בו משום מועל אבל הלוקח פתילה של הקדש ומדליקה ודאי דמעילה נמי איכא וכ"כ הרב מש"ל בפ"ח מהלכות הנזכר ה"ו בפשיטות מסברא דנפשיה ולפי הנראה אשתמיט מיניה מדלא הזכירו על דל שפתיו וכן מבואר מדברי רש"י והתוס' ז"ל לקמן ד"ה לא אמר יע"ש ודוק ודע שהרב מש"ל תמה בדין זה מהא דקי"ל אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו כדאיתא בפ' כ"ש ובכמה דוכתא וכתב דליכא למימר דבגדי כהונה שאני משום דילפינן מבגדי כ"ג שטעונין גניזה ויש בהן מעילה אף לאחר שנעשי' מצותן דאם כן יהיו טעונין גניזה דומיא דבגדי כ"ג ואלו בפרק החליל תנן מבלאי מכנסי כהנים כו' היו מפקיעין ובהן היו מדליקין וכ"ת דלעולם דטעונים גניזה אלא דשאני שמחת בית השואבה דלכבוד הקרבן היו עושין כמ"ש התוס' פ"ב דשבת דכ"א הא ליתא דאם כן גם מבלאי בגדי כ"ג יעשו מהן פתילות לקדש ולשמחת בית השואבה ואלו מדברי רבינו ז"ל פ"ח מהל' כלי המקדש דין ה' ודין ו' מבואר דס"ל דלא היו עושין פתילות כי אם מבגדי כ"ה יע"ש שהאריך ולבסוף העלה הדבר בצ"ע לדעת רבינו ואנכי מצאתי להרב החידושין פ' הא"מ דנ"ד ע"א שהוקש' לו קושית הרב ז"ל ותי' בזה ב' תשו' האחד משום דילפינן מבגדי כ"ג כתי' הרב ז"ל ועוד דהא לא מקרי דבר שנעשית מצותו דאי לאו משום דבלו חזו למצותן והוא תי' נכון ונרא' שזה דעת רבינו ודוק:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכן </b>
+<b> אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו.</b> הנה מסתמיות דברי רבינו ז"ל משמע דבק"מ וכלי שרת אפילו נתנה לחבירו בלתי שנהנה ממנו מעל משום הוצאה מרשות לרשות והתוס' פ' הא"מ דנ"ד ע"ב ד"ה קרבן נראה שחולקים על זה שכתבו וז"ל קרבן במה מחייב דלא היה חייב בהוצאה אלא באכילה או בהנאת הגוף וכונתם מבוארת דק"ל מהא דאמרינן התם לקמן אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת אלמא בבהמה וכלי שרת מעלו ואע"ג דלא נפקו לחולין ואהא תי' דלא היה חייב בהוצאה כו' כלומר דהתם שאני משום דנהנו כולם בכוס ששתו או בבהמה שרכבו עליה אבל בדרך הוצאה כיון דלא נפקי לחולין ולא אהנו מעשיו מאי עביד דנחייב קרבן. וכן מבואר מדברי הרב החידושין שם יע"ש אך קשה מדגרסינן בתוספתא והביאה התוספות ז"ל בפרק השואל דף פ"ט ע"א ד"ה וחבירו וז"ל ובעולה נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו הרי דאע"ג דליכא הנאת הגוף אלא הוצאה גרידא אפ"ה כולם מעלו ושמא י"ל דנתנה לחבירו דקתני בתוספתא בשנהנו ממנו כל אחד ואחד קודם שנתנו לחבירו איירי וזה דוחק דא"כ לא הוי דומיא דנתנה לחבירו דקתני רישא גבי קורדם ולדעת רבינו ז"ל לא ידעתי מה יענה לההיא דפ' הא"מ וצ"ע:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ובכל </b>
+<b> התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה כו'.</b> הנה בפ' הא"מ דמ"ב פרכינן אמתניתין דקתני עשה שליחותו בע"ה מעל אמאי נימא אין שלד"ע ומשני שאני מעילה דיליף חטא חטא מתרומה וכתבו התוס' ז"ל ד"ה אמאי מעל וז"ל תימא דהא ע"כ מיירי בשוגג כו' דה"נ משמע בפרק מרובה כו' וי"ל דכיון דאין הכהן יודע שהוא בא מגניבה לא שייך אשלד"ע כו' יע"ש וכ"כ התוס' בפ' מרובה דמ"ט ע"א ד"ה נתנו לבכורת בנו וכתבו עוד בין ללישנא דמפרש בפ"ק דמציעא טעמא דאין שלד"ע משום דשליח בר חיובא ובין ללישנא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא שייך כאן דהתם אינו יודע שהשליח יעביר אבל כאן יודע הוא שיקח מאחר שהוא סבור שהוא שלו עכ"ל יע"ש והנ"י ז"ל שם דחה דברי התוס' הללו וכתב שאינו נכון דא"כ בפ"ק דמציע' גבי חצר דלאו בר ידיעה היא דפריך אי ס"ד חצר משום שליחות אתרבאי א"כ מצינו שלד"ע ומאי קושיא שאני חצר שהוא כמי שאינו יודע בדבר ויש שליח כו' יע"ש. ומהרימ"ט בח"א סי' קי"ו תמה עליו וז"ל לא ידענא מאי ק"ל דהא רבינא מתרץ לטעמי' דבעינן שליח בר חיובא ורב שימי מתרץ לטעמי' משום דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד לאפוקי חצר דבע"כ מותיב ומהני טעמי למדו התוס' דכל היכא דאין השליח יודע לדבר דמיא לחצר ומעיקרא דלא ידע תלמודא הנך טעמי הוא דפריך מחצר אבל לפי המסקנא חצר וכל דדמי לי' מיקרי שפיר שליחות עכ"ד יע"ש וכן תמה עליו מוהרש"ל ז"ל בס' יש"ש. והנה הרואה יראה שקו' הנ"י ז"ל במקומה עומדת על אופן זה דכיון דע"כ לפי פרש"י שפי' דחייב דמתניתין אגנב קאי צ"ל דה"ט משום דכל דלא ידע השליח הו"ל כחצר דבע"כ מותיב ויש שליח לד"ע א"כ תקשי למאי דפריך בפ"ק דמציעא לר"ל דאמר חצר משום שליחות איתרבאי ומברייתא דאם המצא תמצא בידו כו' והוה ס"ד דאפילו בחצר דבע"כ מותיב אמרינן אשלד"ע א"כ דק"ל לר"ל מההיא ברייתא תקשי לי' לדידי' ממתניתין דנתנו לבכורות בנו וא"כ מה שמוכרח לתרץ למתניתין יתרץ לר"ל וכן ראיתי להרב ש"ך ח"מ סי' שמ"ח סק"ו שהק' אדברי התוס' כן ועיין בס' זרע אברהם חי"ד סי' ב' דל"ד וכן ק' על דברי התוס' דפ"ק דמציעא ד"ה אי בעי עביד שהקשה לפירש"י מתי' דרב שימא ותי' דכיון שאינו יודע שהוא גנוב חשוב כמו חצר דבע"כ מותיב יע"ש דאדק"ל לתי' דרב שימא אמאי לא ק"ל לס"ד דמקשה דפריך לר"ל ולא שייכא תי' ז"ל וכן הקשה הרב לחם אבירים בחידושיו ז"ל שם יע"ש ולע"ד נראה ליישב דלס"ד דמקשה ל"ק להו מידי משום דמה שהוצרכו התוס' ז"ל לזה היינו לפום מאי דמסיק תלמודא התם במרובה דהיה מושכו ויוצא דקתני מתני' אשומר קאי ומשום דתקנו משיכה בשומרים דהשתא ע"כ חייב דקתני מתני' אגנב קאי דנתחייב הגנב במשיכת השומר ואם כן ע"כ צריך לומר דה"ט משום דכיון שאינו יודע שהוא גנוב הו"ל כחצר דמסקינ' התם בפ"ק דמציע' דיש שליח לדבר עבירה אמנם לאמימר דקאמר התם דהיה מושכו אגנב קאי ותנא גנב שגנב מבית בעלים ותנא גנב שגנב מבית שומר ל"ק להו מידי כמובן ואם כן איכא למימר דלס"ד דמקשה דהתם דפריך לר"ל ול"ק ליה לדידיה ממתני' דנתנו לבכורת בנו משום דס"ל בפירוש דמתניתין כאמימר דהיה מושכו אגנב קאי וכן כתבו התוס' שם בד"ה תקנו משיכה דרב הונא דאמר בפ' השואל דבקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו ס"ל כאמימר דהיה מושכו אגנב קאי ולא חייש אפירכא דבסמוך מה לגנב שגנב מבית בעלים כו' יע"ש אמנם לתירוצא דרב סמא שפיר ק"ל משום דס"ל דכתירוצא דר"ס קי"ל כמ"ש הנ"י והר"ן והרא"ש שם יע"ש וא"כ היינו דק"ל לפום מאי דמסקינן התם דתיקנו משיכה בשומרים והיה מושכו דמתניתין אשומר קאי כן נ"ל נכון ודוק. עוד הקשה הנ"י ז"ל לסברת התוס' הללו מדאמרינן בקידושין שלא נענש דוד על הריגת אוריה לפי שיואב הרגו ואין שליח לדבר עבירה ואע"פ שיואב לא היה יודע בדבר דסבור שכדין הרגו יע"ש והא ודאי נראה דל"ק לתוס' ז"ל כמ"ש עליו מהרימ"ט ז"ל מפני כך היה רשאי להורגו שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים ואפי' משה ואהרן לא חזו כ"ש ע"י כתב שכתב לו דוד דמפיהם בעינן ולא מפי כתבם יע"ש אלא אי קשיא הא קשי' שהרי אמרו בפרק נ"ה אשר פגע בב' צדיקים וטובים ממנו שהם דרשו אכין ורקין והוא לא דרש ופרש"י שהרג את אוריה במצותו הרי לך שיואב לאו פושע הוא אלא שוגג שהיה סבור דלא דרשינן אכין ורקין והיה חייב לשמוע דבר המלך אפילו לעבור על ד"ת וכ"כ התוס' ז"ל שם בדבור המתחיל מאי טעמא קטליתיה לעמשא שלא נתחייב יואב במה שהרג לעמשא משום דהיה חושדו למורד במלכות דלא דריש אכין ורקין והוה ליה שוגג יע"ש וא"כ קשה מאי פריך בשמעתין ואידך והוצרך לשנויי הרי לך כחרב בני עמון ואמאי לא משני דההיא דאוריה שאני משום דהשליח דהיינו יואב היה שוגג וסבור חייב לשמוע דבר המלך אפי' לעבור על ד"ת ואם כן לא שייך בזה טעמא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכן קשה לשמאי הזקן מאי ראיה מייתי מקרא דואותו הרגת וכן הקשה הרב בעל זרע אברהם ז"ל סימן הנז' יע"ש אמנם אחר העיון נראה דל"ק דע"כ לא כתבו התוס' ז"ל דכל שהשליח אינו יודע שיש איסור בדבר אמרי' ישלד"ע אלא דוקא כשהמשלח יודע שהשליח אינו יודע שיש איסור בדבר כגון ההוא דנתנו לבכור' בנו וכמו שדקדקו התוס' בלשונם שכתבו אבל כאן יודע הוא שיקח מאחר שהוא סבור שהיא שלו ומשום הכי אמרינן דבהא ישלד"ע כיון דכל עיקר טעמא דאמרינן אשלד"ע הוא משום דסבור המשלח שלא יעשה כיון שיש איסור בדבר ודברי הרב שומעין משא"כ הכא גבי דוד אע"ג דלפי האמת דיואב שוגג היה וסבור שמחוייב לשמוע דברו אפי' לעבור על דברי תורה מ"מ דוד הע"ה לא היה יודע שיואב אינו דורש אכין ורקין וסובר היה שדורש אכין ורקין ולא ישמע לדבריו וא"כ ה"נ שייך טעמא דאשל"ע ומש"ה פריך בגמרא שפיר ואידך והוצרך לשנויי מה חרב בני עמון כו' והיינו דמייתי שמאי הזקן ראיה מקרא דואותו הרגת כנ"ל מיהו הדבר הקשה אלי למה שראיתי לרד"ק ז"ל שכתב שם על פסוק דואותו הרגת בחרב בני עמון וז"ל ואע"ג דקי"ל בכל התורה כולה אין שליח לד"ע והשליח חייב והמשלח פטור הכא שאני דהיה מלך ואין עוברין על מצותו של מלך הלכך כתיב ואותו הרגת כאלו הוא הרגו ואע"פ שאין ראוי לאדם לשמוע מצות המלך בזה וכיוצא דכתיב כל איש כו' יכול אפי' לעבור על ד"ת ת"ל רק עכ"ז כיון שאין כל אדם נזהר בזה ויודע לדרוש אכין ורקין מיעוטין לפיכך העונש על המלך עכ"ל ואתמהא דאם כן מאי ראיה מייתי שמאי הזקן מקרא דואותו הרגת ומאי פריך בגמ' ואידך שאני התם דהיה מלך כמ"ש הוא ז"ל וצ"ע והרב ש"ך ז"ל הכריח כסברת הנ"י ז"ל דאפי' בשלא ידע השליח אמרינן אשלד"ע ודחה דברי התוס' ז"ל דשמעתין שכתבו דהכ' מיירי אפי' בנזכר השליח דא"כ מנ"ל למקשה להוכיח דילמא מתני' מיירי בשלא נזכרו שניהם דומיא דרישא דקתני לא עשה שליחותו שליח מעל דמיירי בשלא נזכר השליח אלא מוכח דאפילו בשאינו יודע אמרינן אשלד"ע יעש"ב ויש לדקדק עליו ממ"ש שם סמוך ונראה וז"ל ואין להקשות דהא טעמא דאין שליח לדבר עבירה הוא משום דדברי הרב שומעין וכשהשליח שוגג לא שייך האי טעמא כו' ועי"ל דהא דאמרינן בש"ס טעמא דאשל"ע משום דדברי הרב שומעין היינו מעיקרא דס"ד דמסברא קי"ל דאין שלד"ע אבל לבתר דמסיק משום דהוי מעילה וטביחה ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין אפילו בלא טעמא דדברי הרב כו' גזרת הכתוב היא כו' יע"ש והשתא קשה לפי מה שהכריח הרב ז"ל ממאי דפריך בשמעתין ממתני' דמעילה דאפילו בשלא ידע אמרינן אין שליח לד"ע מה תיקן הרב ז"ל בזה הא אכתי תקשי ליה דלפום מאי דס"ד השתא תלמודא דטעמא דאין של"ע משום דדברי הרב שומעין מאי פריך ממתני' הא מתני' מיירי בשלא ידע השליח ובהא ודאי ליכא טעמא דדברי הרב ויש ליישב דבריו בדוחק: ובהיותי בזה ראיתי לעמוד על מ"ש התוס' בפ"ק דמציעא ד"ה דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה וז"ל וא"ת ומאי נ"מ בין למ"ד אי בעי עביד ובין למ"ד שליח בר חיובא לא לקי על הקידוש לרבא דאמר בע"י קידש אינו לוקה בעל לוקה וי"ל דכי בעל אח"כ לוקה אף על הקידושין א"נ י"ל דאף לרבא נ"מ דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקידושין עכ"ל וראיתי להרב מוצל מאש סי' ל"ה שהק' לדבריהם וז"ל אבל אעיקרא דדינא במה שהקשו התוס' ק"ל אליבא דרבא דקידש לא לקי ומאי נ"מ כו' הרי אפי' אי לא לקי מידי איסורא לא נפקא ושמא ס"ל דלאו זה כיון דלא לקי משום דלא חלל עד שיבעול איסורא נמי ליכא עכ"ל ולע"ד ק"ל על תי' ממ"ש שם בראש דבריהם אבל ישראל אע"ג דעובר משום לפני עור כשמקדש' לכהן כיון דאי מקדשה לעצמו לא מחייב לא מקרי בר חיובא והשתא אם איתא דס"ל דאפי' איסורא נמי ליכא עד שיבעול א"כ איך כתבו דישראל עובר משום לפני עור כשמקדש' לכהן הא אפי' כהן שקדשה לעצמו ליכא איסור כלל עד שיבעול וא"כ כ"ש ישראל המקדש' לכהן דלא עבר על לפני עור וכן ראיתי להריטב"א ז"ל פרק הא"מ שכתב דאין לדחות ולומר דאע"ג דלא מפקדי בהכי איכא לפני עור דאפי' בכהן שקדשה לעצמו ליכא איסור' עד דבעיל וכיון שכן ליכא משום ולפני עור כו' יע"ש אלא משמע שדעת התו' ז"ל דאע"ג דלא לקי איסור' מיהא איכא ושלא כדעת הריטב"א ומש"ה כתבו דישראל עובר על לפני עור ואין לדחות ולומר דמ"ש התו' דישראל עובר על לפני עור היינו אליבא דאביי דס"ל בפ' הע"י דקדש לוקה משום דמשמע להו דהא דאמרינן התם א"ב כהן שאמר לישראל קדש לי אשה גרושה אליבא דכ"ע קאמר ואפילו אליבא דאביי מדלא קאמר בגמ' א"ב כהן כו' אליבא דרבא דזה ודאי דוחק ותו דאכתי קשה למ"ש מוהר"ב ז"ל בשיט"מ משם תלמידי הר"פ וז"ל להך לישנא דאמר אי בעי עביד כו' וא"ת הא טעמא דאין שלד"ע משום דברי הרב שומעין והכא לא שייך למימר הכי וי"ל דמ"מ שייך דברי הרב משום דעבר על לפני עור ע"כ משמע דס"ל דאפילו אליבא דרבא איסורא מיהא איכא ומשום הכי עבר על לפני עור ואלו שם כתב משם תלמידי הר"ף כקו' התוס' ותי' דלרבא כי בעל אח"כ לוקה שתים יע"ש וכיון שכן קשה דמאי ק"ל מדרבא הא אע"ג דלא לקי איסור' מיהא איכא ולכן נראה דל"ק מידי דלעולם דסבירא ליה ז"ל דאיסורא מיהא איכא אלא דאפילו הכי ק"ל לישנא דתלמוד' דקאמר מחייב שולחו דמשמע דחייב מלקות קאמר ואהא ק"ל דמאי נ"מ לענין מלקות בין למ"ד אי בעי עביד כו' לא לקי לרבא דקאמר כו' דחיקא להו מילתא דתלמודא נקט הך בינייא הכא אליבא דאביי דלית הלכתא כותיה כיון דלרבא לא נ"מ ותי' דנ"מ כי בעל אח"כ אי לוקה אף על הקידושין וכתבו עוד א"נ י"ל דאף לרבא נ"מ כו' נראה שכונתם ז"ל לומר דודאי תלמודא דקאמר מחייב שולחו נקיטו לה מילתא אליבא דאביי דס"ל קידש לוקה אלא דכיון דאף לרבא נמי נ"מ לענין אי חלין הקידושין אי לאו לא חש תלמודא ונקט הך בינייהו אליבא דאביי ולענין מלקות דומיא דאידך בינייא דאיש דאמר לאשה אקפי לי קטן כנ"ל כונתם ודוק בלשונם שכתבו דאף לרבא כו' ולא כתבו בפשיטות א"נ נ"מ דאי יש שליחות כו' אלא כונתם ז"ל למ"ש דתלמודא ודאי לא קאי אלא אליבא דאביי אלא כיון דאף לרבא נ"מ אי חלין הקידושין לא חש תלמודא ובהכי ניחא מה שהקשו המפרשים ז"ל ודוק וא"נ דלפי הך תי' הו"מ למימר דאף לרבא נ"מ לענין אסורא ותלמודא דקאמר מחייב שולחו דמשמע דחייב מלקות נקט מילתא אליבא דאביי דומיא דהך ביניי' דאקפי לקטן דמחייב מלקות אלא דניחא להו טפי למימר דנ"מ לענין אי חלין הקדושין מלומר דלא נ"מ אלא לענין איסורא גרידא ושוב ראיתי למוהר"ב ז"ל בשיטה מקובצת שכתב לתרץ קו' התוס' משם רבו וז"ל ונ"ל דהך דקאמר מחייב שולחו לא מחייב מלקות קאמר אלא עונש עובר על הלאו והא דקאמר שחייב שולחו משום דלאידך בינייא שייך ביה שפיר לישנא דמחייב כו' ע"ש הנה מבואר דמ"ש דמלישנא דמחייב הוא דק"ל להתוס' דמשמע מלקות כנ"ל ודוק אך ק"ל כפי מ"ש בדעת התוס' דס"ל דהא דקאמר רבא קידש אינו לוקה איסורא מיהא איכא מהא דגרסינן בפרק משוח מלחמה דמ"ד תנו רבנן אשר ארס אשה כו' פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ופריך בגמ' לימא דלא כר"י הגלילי דאי ריה"ג הא אמר הירא מעבירות שבידו ומשני אפי' תימא ר"י הגלילי כדרבא דאמר רבא אינו חייב עד שיבעול כו' הנה מסוגייא זו מבואר בהדיא דהא דאמר רבא קדש אינו לוקה לאו דוקא אלא אפי' איסורא דרבנן ליכא כדעת הריטב"א דאי לא כן מאי משני כדרבא הא אפי' לרבא מידי איסורא לא נפקא ולר"י הגלילי אפילו באיסורא דרבנן כגון סח בין תפלה לתפלה חוזר כדאמרינ' התם ומאד אני תמה על הרב מוצל מאש איך אשתמיט מיני' סוגייא הלזו וכתב הדבר כמסתפק דכיון דלא לקי עד שיבעול איסורא נמי ליכא והלא מסוגייא זו מבואר בהדייא כן וכן קשה על הרב מהורדב"ז שכתב בפשיטות דאע"ג דלא לקי עובר על הלאו ואולי שאף הרב לא כתב דעובר על הלאו אלא כשבעל אח"כ אבל כל שלא בעל עדיין מודה הוא דאיסורא נמי ליכא וכמבואר מההיא דפרק משוח מלחמה שכתבנו מ"מ דברי הרב מוצל מאש כפשטן א"א לפרשם כן וכל כי האי הי' לו לפרש ולפי האמור צ"ל דמ"ש התוס' דישראל שמקדשה לכהן עובר משום לפני עור היינו משום דכיון דכי בעל אח"כ לוקה למפרע אף על הקידושין נמצאו קידושין בעבירה משום הכי עובר על לפני עור אמנם אה"נ דס"ל דכל זמן שלא בעל אף איסור מדרבנן ליכא ושלא כמ"ש לעיל שוב מצאתי להתוס' ז"ל בפ"ק דיבמות דף י' ע"א ד"ה לר"י שכתבו וז"ל תימא דאי כו' משכחת לה שקידש ולא בעל דאפי' אביי דאמר גבי אלמנה לכ"ג קדש לוקה היינו משום דכתיב לא יקח אבל הכא לא יגלה כתיב וי"ל דשמא אסור לקדש מדרבנן שמא יבעול כו' יע"ש משמע דס"ל דאפי' לרבא דאמר קדש אינו לוקה מודה הוא דאסור מדרבנן שמא יבעול והוא תימא דמסוגייא פרק משוח מלחמה מבואר דאפי' איסורא דרבנן ליכא וצ"ע עוד הקשה הרב מוהר"י אלפאנדרי ז"ל דלפי תי' הראשון משמע דלעולם חלים הקדושין אלא דאי אין שליחות לא לקי כהן ואי י"ש לקי כהן והוא תימא דאי אין שליחות איך חלין הקידושין וכי ראובן שקדש אשה לשמעון בלי שעשה אותו שליח יש ממש באותן קידו' אפילו התרצו אחר כך אלו דבריו יע"ש ולע"ד נראה דמדברי התוס' דידן אין כאן קו' דאיכא למימר דלעולם דס"ל כתי' הא' נמי דאי אין שליחות אין חלים הקדושין ומה שלא תי' כן היינו משום דלישנא דגמ' קשיתיה הא דקאמר מחייב שולחו דמשמע דלענין מלקות קאמר דלרבינא לוקה המשלח ומש"ה הוצרכו לומר דלרבא כי בעל אחר כך לוקה אף על הקדושין. ומ"ש בתי' הב' דאף לרבא נ"מ כו' כונתם לומר דאפילו לכשת"ל דלרבא לא לקי על הקדושין ואפילו כי בעל אחר כך לא תקשי דתלמודא הכא נקיט לה מלתא אליבא דאביי ולענין מלקות דומיא דאידך בינייהו וכיון דאף לרבא נ"מ לענין אי חלים הקדושין לא חש תלמודא בהא וכמש"ל וכ"כ מוהרימ"ט ז"ל בח"א סימן קי"ו שהתוס' ז"ל לא פליגי בין תי' הא' לתי' הב' ע"ש אלא שמדברי הרי"ף שכתב מהר"ב ז"ל בשיטה מקובצת מבואר דס"ל כתי' הא' דלעולם חלים הקדושין ואפי' לרב סמא ומה שהקשה דאי אין שליחות איך חלים הקדושין י"ל דס"ל כמ"ש הרא"ש לקמן והביאו הטור סימן ל"ה שאם גילה דעתו לשדכן שהוא חפץ באשה פ' והלך השדכן וקדשה ליה בלא שליחות שהיא מקודשת דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו יע"ש ואע"ג דזכי' מדין שליחות וכיון שאשלד"ע א"כ בטלה לה דין שליחות י"ל דס"ל ז"ל כאיכא מ"ד שכתב הר"ן ז"ל דזכיה עדיפא משליחות וזכין לקטן ע"י אחר וא"כ כיון דגלי דעתיה דניחא ליה באשה פ' לדידיה חשיבא זכיה וזכין לו שלא בפניו ודוק. וק"ק לפ"ז דא"כ כי פריך התם בפ' משוח מלחמה לימא דלא כר"י הגלילי אמאי לא מוקי לה בשקדשה ע"י שליח דהתם לא מחייב שולחו משום דאשלד"ע וקדושין מיהא חלים וליכא למימר דתלמודא התם פריך לרב סמא דקי"ל כותיה לפי דעת רוב הפוסקים ז"ל כמ"ש הר"ב ש"ך ז"ל ח"מ סי' קפ"ד דהא ליתא דאכתי משכחת לה בשקדש ע"י שליח כהן דהתם אליבא דכ"ע לא מחייב שולחו כמ"ש התוס' אלא שיש לומר דאע"ג דאשלד"ע ולא מחייב שולחו היינו דוקא לענין מלקות אבל איסורא מיהא איכא וכמ"ש הר"ב ט"ז ז"ל בי"ד סימן ק"ס ס"ק י"א יע"ש ודוק. עוד ראיתי לעמוד על מ"ש התוס' בסוגיא הלזו ד"ה שלא מצינו כו' וז"ל וא"ת והא איכא מעילה שאם אמר הגזבר לשליח אכול ככר זה והשליח לא ידע כו' הנה הרב ח"ה ז"ל הקשה על דברי התוס' המוצגים לפנינו שהרי אליבא דשמאי קיימינן השתא דמודה בהא אע"ג דבעלמא לא ס"ל דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ואי איירי בלא ידע נמי השליח לא שייך ביה כלל דברי הרב כמ"ש התוס' לעיל וא"כ אמאי ק"ל ממעילה התם שאני דלא ידע השליח דעבירה קעביד הוא דאמרינן זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ומכח זה כתב דט"ס נפל בדבריהם וכצ"ל והמשלח לא ידע כו' אבל השליח ידע שהוא של הקדש א"ד יע"ש. ולע"ד מדברי התוס' שכתבו בפ"ה דמעילה ד"ה אכילתו וז"ל מיירי שהאכיל את חבירו שנתן לתוך פיו דליכא לפרושי אכיל חבירו ע"י שליחות שצוה חבירו לאכול מן ההקדש דהא ליתא דאע"ג דישלד"ע גבי מעילה הני מילי ע"י הוצאה אבל ע"י אכילה או הנאה לא כדאמרינן פ' הא"מ לא מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב כו' נראה בהדיא דס"ל דאפילו היכא דלא ידע השליח זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן דאל"כ אמאי לא כתבו בפשיטות דמיירי התם היכא דלא ידע השליח ומה שהקשה דאליבא דשמאי קיימינן דמיירי בידע אפשר לומר דס"ל להתוס' ז"ל דודאי אפילו היכא דלא ידע השליח אמרה רבא דאל"כ קשה דלמאי איכפל רבא לאשמועינן אליבא דשמאי אי ס"ל ישלד"ע ועל כיוצא בזה פריך בגמ' בכמה דוכתי וכי טעמא דב"ש אתא לאשמועינן אלא מוכח דאיכפל רבא לאשמועינן אליבא דשמאי משום דנפ"מ נמי לדידן היכא דלא ידע השליח כן נראה לי. וממ"ש עוד אמנם מסופק היה ר"י באומר לשליח הושט ידך לכד של שמן כו' אם יתחייב השליח כדאמרינן גבי מעילה או דלמא זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן נראה דמס"ל מלתא אי מאי דאמרינן בגמרא שלא מצינו בכל התורה זה נהנה וזה מתחייב כללא כייל ואפי' במעילה א"ד אין למדין מן הכללות ובמעילה אמרינן שפיר זה נהנה וזה מתחייב ונראה דמס"ל דכיון דיליף חטא חטא מתרומה איכא למימר דבכל גונא יש שליח במעילה ואפילו במידי דהנאה דומיא דתרומה דבכל גונא י"ש שלא מצינו בתרומה מקום לומר בו אין שליחות ועיין בס' ידי אליהו דף קי"ח ע"ב ובס' משאת משה חי"ד סי' ד':<br><b> ועפ"י </b> דברי התוס' הללו אפשר ליישב דברי רבינו ז"ל שכתב ובכל התורה כולה אשלד"ע אלא במעילה לבדה ותמהו עליו הר"ב עצמות יוסף ומוהרימ"ט בחדושיו על הרי"ף ז"ל שהרי בטביחה ומכירה ושליחות יד קי"ל דישלד"ע כמ"ש בה' גזילה פ"ג ובה' גניבה פ"ב ופ"ג וא"כ איך כתב דבכל התורה כולה אשלד"ע לבד ממעילה? אכן אם נאמר דס"ל לרבינו דבמעילה אמרינן זה נהנה וזה מתחייב וכמו שצדדו התוס' ומה גם למה שצדד הרב מש"ל ז"ל שם לומר דממ"ש רבינו לא מעל אלא האוכל בלבד משמע דס"ל דדוקא באכילה מתחייב ולא משעת הגבהה ושלא כדברי התוס' קדושין דמהשתא עכ"ל דס"ל לרבינו דבמעילה אמרינן זה נהנה וזה מתחייב כיון דלדידיה לא מצינו לתרוצי כתי' התוס' ז"ל וא"כ איכא למימר דמ"ש רבינו דבכל התורה כולה אשלד"ע לבד ממעילה אשלפניו קאי שכתב לא מעל אלא האוכל דמיירי במידי דהנאה ואהא כתב דבכל התורה אין שלד"ע במידי דהנאה משום דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב אלא דוקא במעילה כנ"ל נכון. ובהכי אפשר ליישב מה שהק' הרב תוי"ט ז"ל פ"ו דמעילה משנה א' על מ"ש רבינו והרע"ב שם דבמעילה ישלד"ע מקרא דכתיב ואשמה הנפש ההיא מששגג תחלה והוא תימא דבגמ' מפיק לה מג"ש דחטא חטא, אכן כפי מ"ש אפשר לומר דס"ל דתרתי קראי צריכי דאי מג"ש הו"א דוקא במעילה הבא ע"י הוצאה אבל במעילה הבא ע"י אכילה או הנאה לא כמ"ש התוס' להכי איצטרך אידך קרא ומוהרימ"ט ז"ל תירץ דמשמע ליה לרבינו דשליחות יד לאו מדין שליחות הוא אלא מדין פשיעה שחייב הכתוב את השומר בין שפשע הוא עצמו בפקדון בין שאמר לאחרים לפי ששמירתו עליו כו' והא דלא חשיב טביחה על ידי אחר משמע לי' דטביחה נמי לאו מטעם שליחות הוא דאפילו טבחו ע"י קטן דלאו בר שליחות הוא מיחייב דומיא דמכירה דלא קפיד קרא אלא אמה שנהנה ממנו בין מן הבשר בין מן הדמים והא דחשיב לי' בגמ' ב' כתובים היינו דלישתוק מיניה ונילף ממעילה דמחייב מדין שליחות כו' יע"ש. וק"ל עלה שהרי מעילה נמי דכוותה היא ומתני' היא בהדיא פ"ו דמעילה שלח ביד חש"ו אם עשו שליחותן בעה"ב מעל ופרכינן עלה והא לאו בני שליחות נינהו ומשני ר"א עשאום כמעטן של זיתים יע"ש. וא"כ קשה דמאי פריך בגמ' והרי מעילה כו' התם שאני דאפילו בחש"ו דלאו בני שליחות נינהו מיחייב אלא עכצ"ל דס"ל לתלמודא דכיון דאשלד"ע מטעמא דדברי הרב כו' חשיבא כעושה הדבר מאליו בלא דעת בעה"ב כמ"ש רש"י ז"ל משא"כ בחש"ו דאע"ג דלאו בני שליחות כיון דלא שייכי בהו טעמא דאשלד"ע כמ"ש התוס' פ"ק דמציעא ואדעתי' דבעה"ב קעבדי וניחא ליה בהכי משו"ה חייב המשלח וכיון שכן הדק"ל דאמאי לא חשיב טביחה בהדי מעילה ואי משום דטביחה איתי' אפילו ע"י קטן דלאו בר שליחות מעילה נמי דכותה וחשיב לה ולכן הנכון כמ"ש:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..542dc5154e8baa710c955ffb1f209e13d4dc3b83
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,133 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein
+שער המלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בגדי </b>
+<b> כהונה כו' והאבנט לבדו רקום בצמר.</b> כתב מרן פ"ק דיומא כי אתא רבין כו' ר' אומר של כלאים וראב"ש אומר של בוץ וידוע שהלכה כר' מחברו ע"כ ק"ל דהתם אמרינן אמר רנב"י אף אנן נמי תנינן על בשרו מה ת"ל ילבש כו' רבי דוסא אומר להביא בגדי כ"ג שכשרים לכהן הדיוט ר' או' שתי תשובות בדבר חדא דאבנטו של כ"ג בי"ה לא זהו אבנטו של כהן הדיוט כו' יע"ש וא"כ ע"כ ר' דוסא דקאמר להביא בגדי כ"ג ביה"כ שכשרים לכהן הדיוט ע"כ דס"ל כראב"ש דאבנטו של כהן הדיוט של כל השנה של בוץ ואיך כתב מרן וידוע דהלכה כר' מחבירו הא הו"ל מחביריו ואין הלכה כר' מחביריו כמ"ש בעל הליכות עולם דף פ"ו יע"ש ועיין בתוס' בפרק י"נ דקכ"ד ע"ב ד"ה מספיקה וליכא למימר דרבי דוסא כי קאמר להביא בגדי כ"ג כו' לבר מאבנט קאמר דא"כ מאי אהדר ליה ר' חדא דאבנטו של כ"ג כו' הא באבנט ר' דוסא נמי מודה אלא ע"כ דר' דוסא אפי' האבנט קאמר ונראה דהיינו משום דר' דוסא ור' קמפלגי בפי' דקרא דכתיב והניח' שם דר"ד ס"ל דוהניח' שם היינו לומר שלא ישתמש בהן לי"ה אחר כרש"י ור' ס"ל דוהניח' שם היינו לומר שטעונין גניזה והיינו דאהדר ליה דכיון דאבנטו של כ"ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט אם כן ע"כ גבי אבנט והניחם שם דכתיב בקרא גניזה משמע ואם כן ממילא משתמע דכל בגדי כ"ג טעונים גניזה שהרי קרא בכללא כיילינהו ואין סברא לומר דלגבי אבנט פי' והניחם שם היינו שטעונין גניזה ולגבי שאר בגדים פי' שלא ישתמש בהן לי"ה אחר ומן האמור מבואר דרבי דוסא ע"כ ס"ל דאבנטו של כהן הדיוט של בוץ ואם כן הדק"ל ושמא לא אמרי' אין הלכה כר' מחבריו אלא כי פליגי רבים יחד בדוכתא חדא מה שא"כ הכא ודוק ועיין בספר כריתות בקונטריס לשון למודים כלל קי"ג אמנם אחר העיון יראה דלא דמי כלל ודוק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>בגדי </b>
+<b> כהונה מותר כו' לפיכך לובשם שלא בשעת עבודה.</b> עיין בתוס' פ' בא לו דס"ט ד"ה בגדי כהונה שכתבו בפשיטות דשלא לצורך עבודה אסור ללובשם והקשו מהא דאמרינן בקידושין גבי ינאי המלך הקם בציץ שבין עיניך וכתבו וז"ל ומיהו למ"ד דוקא עודהו על מצחו מרצה יכול להניחו כל שעה (כלומר דהוה ליה כצורך עבודה) ואומר ר"ת דלכ"ע יכול להניחו כל שעה מדכתיב ביה והיה על מצחו תמיד ואע"ג דאצטריך לדרשה אחריתי לעיל בפ"ק שלא יסיח דעתו ממנו ושמא י"ל מדכתיב תרי זמני והיה על מצח אהרן נפקא כו' יע"ש ויש לדקדק בדבריהם טובא דמאי ק"ל מההיא דפ"ק דיומא דאצטריך לדרשא שלא יסיח הרי מבואר שם בסוגיא דמאן דדריש ליה לקרא דתמיד דשלא יסיח הוא ר"י דס"ל דעודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה ולר"י לא קשי' להו דסברא הוא דיכול להניחו כל שעה כמ"ש בקו' ואי ס"ל ז"ל דאפי' ר"ש דדריש לקרא דתמיד לומר דתמיד הוא מרצה אית ליה נמי הך דרשא ותרתי שמעת מינה אם כן ה"נ נימא דדריש ליה נמי להך דרשה דתמיד יכול להניחו וכולהו שמעינא מינה ותו דאדק"ל מדרשא דשלא יסיח דלא בא מפורש בגמ' אי ר"ש נמי אית ליה הך דרשא אמאי לא ק"ל בפשיטות מדרשה דר"ש דדריש ליה לומר דתמיד הוא מרצה וצ"ע:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שפ) </b> ושמא לא אמרינן אין הלכה כרבי מחבריו כו' משא"כ הכא. גם אני כוונתי לזה וכן נראה מדברי הרי"ף בפ' השולח שכתב דהלכה כרע"ק דבכ"ד ראשי אברים שעבד יוצא בהן לחירות צריך גט שחרור משום דהלכה כרע"ק מחברו וע"ש והתם הרי ר"מ והמכריעים ס"ל כר' טרפון דעכ"פ בשן ועין אין צריך גט שחרור וא"כ איך קאמר דהלכה כרע"ק מחבירו אלא עכ"ר דמשום דלא פליגי רבים יחד עם רע"ק אמרינן תו דהלכה כמותו משום דהוי בכה"ג חדא נגד חבירו: (אמר נ"ה המביא לבה"ד בגוף הדבר שפסק הרמב"ם כרבי אף דחבריו פליגי עלי' נראה דהרמב"ם כר"נ ס"ל במסכת ב"ב קכ"ד ע"ב עיי"ש ובתוס' שם ד"ה מספקא ובמהרש"א וכן מצאתי בהדיא מפורש ברמב"ם בפי' המשנה במסכת שביעית פרק ט' סוף משנה ה' שכתב דהגמרא פסק הלכה כרבי מחבריו עיי"ש ולפ"ז בחנם נדחק מרן הכ"מ בפ"ח מהלכות תמידין הלכה י"ח לתרץ דברי הרמב"ם שפסק כרבי ולא כחכמים דפליגי עלי' משום דמסתבר טעמא דרבי או משום דאבא שאול ס"ל כוותי' עיי"ש ולפי דברי הרמב"ם בפי' המשנה ניחא בפשיטות וכן מיושבת קושית הרב בעל שעה"מ ז"ל פה כמובן. ע"כ הגה"ה:<br><b> [ודע </b> דלכאורה קשה על הרי"ף ז"ל שהרי ר"ש ור"א נמי ס"ל כרע"ק דצריך גט שחרור וא"כ אמאי צריך הרי"ף ז"ל לאתויי עלה מטעם דהלכה כרע"ק מחבירו דאדרבה הא רבים הם דאמרי צריך גט שחרור שהם רע"ק ור"א ור"ש נגד ר"ט ור"מ וא"כ הא ממילא הלכה כרבים. אמנם י"ל דהרי"ף ז"ל כתב כן משום דהמכריעין ס"ל בשן ועין כר"ט ור"מ וא"כ הא הו"ל רבים דס"ל עכ"פ בשן ועין דאין צריך גט שחרור מש"ה צ"ל דהלכה כרע"ק מחבירו משום דלא פליגי כולהו ביחד עם רע"ק]:<br><b> ובהא </b> דקאמר הרי"ף ז"ל שם דאין הלכה כהמכריע בברייתא תמהתי שהרי גם בל"ז אין דעת שלישית מכרעת כדאיתא בפסחים דף י"א ודף כ"א ומצאתי בהר"ן קדושין שעמד בזה ותמהני שלא הביא האי דפסחים שהבאתי לראי'. ובאמת נתקשיתי בזה דמה בכך שאין דעת שלישית מכרעת הא מ"מ נוסף הוא לרוב דעות וכעין זה כתב הרי"ף ז"ל בר"פ כל הגט לענין ריח גט שפוסל לכהונה דפליגי שם אמוראי טובא ופסק דאינו פוסל אלא האחרון משום דע"ז צירף דעות דהאחרון פסול אע"פ דדעות אלו אינן שוות ע"ש ודוק:<br><b> (שפא) </b> ותו דאדק"ל מדרשא דשלא יסיח כו' אמאי לא ק"ל בפשיטות מדרשא דר"ש דדריש לי' לומר דתמיד הוא מרצה. תמהני דהרי קאמר הש"ס ביומא דף ז' ע"ב דר"ש ס"ל דתמיד על מצחו מי משכחת לה דמי לא בעי ניים וע"ש וצריך להבין מאי איסור יש בזה דניים בעוד שהציץ עליו אם לא משום היסח הדעת. ושמא י"ל דהאי דקאמר הש"ס שם דמי לא בעי ניים היינו שינת קבע דהאיסור הוא מטעמא דשמא יפיח בו אבל שינת ארעי אפשר דמותר בו אע"ג דמסיח דעתי' מניה משום דר"ש לא ס"ל הך דרשא דשלא יסיח דעתו. והנה לדעת הרא"ש ז"ל עכצ"ל כמו שכתבתי דהש"ס אשינת קבע קאי ומטעמא דשמא יפיח משום דאל"ה א"כ אפי' אם נימא דר"ש אית לי' הך דרשא דשלא יסיח דעתו מ"מ קשה מאי קאמר הש"ס דמי לא בעי ניים והרי ס"ל להרא"ש ז"ל דבשינה ליכא משום היסח הדעת כיון דאין שייך היסח הדעת אלא כשעומד בקלות ראש אע"כ דאשינת קבע קאי וכנ"ל:<br><b> ומ"מ </b> בעיקר קושייתו של הגאון המחבר ז"ל י"ל דר"ת קאי אליבא דר"י וס"ל דאפי' היכא דלא צריך ציץ לרצויי כגון בלילה דאין זריקה בלילה אפ"ה יכול להניחו משום דכתיב תמיד (וממילא דה"ה לר"ש) והיינו משום דפשטי' דקרא משמע דמותר להניחו תמיד ואיסור היסח הדעת ילפי מדכתיב תרי זימני והיינו דקאמר לכ"ע דהיינו אפי' לר"ש דס"ל דאפי' תלי בסיכתא מרצי וכן לר"י בלילה דלא שייך ריצוי ציץ אפ"ה מותר להניחו שם ומש"ה קשיא לי' לר"ת ז"ל מהאי דאיצטריך האי קרא להיסח הדעת משום דמסתמא לא פליג ר"ש בהא וא"כ קשיא לתרווייהו בין לר"י ובין לר"ש מש"ה לא הקשה מהא דאיצטריך האי קרא לדרשא דר"ש דתמיד הוא מרצה וכמ"ש הגאון המחבר ז"ל משום דבעי טפי להקשות אתרווייהו ודוק:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>וכהן </b>
+<b> גדול כו' או כהן הדיוט ששמש בפחות מד' בגדים עבודתו פסולה וחייב מיתה כזר ששמש כו'.</b> ממשמעות דברי רבינו ז"ל נראה דס"ל דלחיוב מיתה נמי דינו כזר דאינו חייב אביאה ריקנית והיינו משום דלשרת אבבואם נמי קאי ושלא כדעת ריצב"א שכתבו התוס' פ"ק דיומא דפ"ה ד"ה להביא את המכנסים וז"ל ותי' ריצב"א דמיתה דגבי בגדים אצטריך לחייב אפי' על ביאה ריקנית באהל מועד כדכתיב והיו על אהרן בבואם אל אהל מועד כו' ע"ש גם התוס' פ' הנשרפין דף פ"ב בד"ה ולא משום טומאה בתחילת דבריהם כתבו כס' ריצב"א דשלא רחוץ ידים ורגלים מחייב אביאה ריקנית שכתבו וז"ל ומיהו קשה הא דקתני ולא משום רחוץ ידים כו' דאסידור השולחן והטבת נרות דבהיכל ת"ל דנפ"ל מדכתיב בבואם אל אהל מועד אלמא אפי' ביאה ריקנית מחייב בלא עבודה ויש לדקדק דאמאי לא הקשו מחלוקת מחוסר בגדים הקודמת דהתם נמי כתיב והיו על אהרן ובניו בבואם אל אהל מועד ולא ימות כמ"ש ביומא ואפשר לומר דממחוסר בגדים ל"ק להו משום דאיכא לאוקמי בנכנס לבוש בד' בגדים ובשעת העבודה פשט אחד מהם וקמ"ל דלא מחייב משום מחוסר בגדים אשעת עבודה משום דלאו עבודה תמה היא מיהו ק"ל כפי סברת ריצב"א דמחייב אמחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים אפי' אביאה ריקנית מהא דגרסינן בזבחים דכ"ג ע"ב אמר ליה רבא לר"נ מכדי יושב כזר ומחיל עבודה אימא מה זר במיתה אף יושב במיתה אלמא תניא כו' ומשני משום דהוה ליה מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים והשתא לדעת ריצב"א מאי משני אכתי נימא דיושב כזר ומה זר במיתה בשעת עבודה דהא זר לא מחייב מיתה אביאה ריקנית אף יושב שעבד במיתה דומיא דזר ושני כתובים דמחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים דכתיבי בהו מיתה אצטריך לביאה ריקנית דלא נילף לעלמא ולומר דדוקא בהנהו מחייבי מיתה אביאה ריקנית הא בעלמא לא מחייבי אביאה ריקנית מיהו היכא דעבד מיהא נימא דמחייב מיתה דומיא דזר ושוב ראיתי דלק"מ שהרי כתבו התוס' שם ובדף (י"א) [י"ח] ד"ה אתיא חוקה דכי אצטריך שני כתובים למעוטי יושב אבל ערל ואונן לא צריך קרא למעטינהו ממיתה כיון דלא איקרו זרים ואם כן ע"כ דמיעוטא דשני כתובים אתא למעוטי יושב אף אשעת עבודה ממיתה דאי אביאה ריקנית הא לא משכחת ביושב ביאה ריקנית ותו כיון דנ"ל מקרא דלעמוד לעמידה בחרתים ולא לישיבה מסברא הו"א שדינו כזר דלא מחייב אביאה ריקנית וזה פשוט ולדעת רבינו ז"ל נראה דאפילו בשתויי יין דלא כתיב בהו לשרת לא מחייב מיתה אביאה ריקנית משום דילפינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים לענין חלול כדאיתא בזבחים וכי היכי דהתם לא מחייב אביאה ריקנית ה"נ שתויי יין דאין ג"ש למחצה ובהא ניחא לי מה שהקשה הרמב"ן ז"ל בס' המצות במל"ת סימן ע"ג לדעת רבינו ז"ל דאשתויי יין הוא מוזהר אף אביאה רקנית ועונש מיתה לא מחייב אלא אעבודה והקשה הרמב"ן ז"ל וז"ל גם זו האזהר' שהוא מזכיר לשתויי יין בלא עבודה אזהרה בלא מיתה לא ידעתי לה מקום שזה הכתוב יין ושכר אל תשת בבואם אל א"מ אם הוא אמור אפילו אביאה רקנית אם כן מיתה נמי לחייב ואם הוא בביאת עבודה לבד ביאה בלא עבודה מנין ע"כ דבריו ועיין בספר מגילת אסתר מה שנדחק בזה אכן כפי מ"ש יש לומר דלענין מיתה ילפינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים וכי היכי דהתם לא מחייב אביאה רקנית דכתיב לשרת הכי נמי הכא אמנם לענין אזהרה קאי קרא כפשט' דאביאה רקנית נמי מחייב משום דבמחוסר בגדים נמי י"ל שלדעת רבינו הוא מוזהר גם כן אביאה רקנית משום דהוה ליה זר כדנפ"ל מקרא דבגדיהם עליהם ובזר שנכנס למקדש לדעת רבינו משמע שהוא מוזהר אפילו אביאה רקנית מק"ו דבעל מום וכמ"ש הרב מש"ל ז"ל בה' ביאת המקדש פ"ט דין ט"ו יע"ש וכדבריו נ"ל להכריח מהא דבעי למילף בריש פ"ב דזבחים דזר מחלל עבודה מק"ו דבעל מום ואם איתא איכא למפרך מה לבעל מום שכן חמור דאפי' אביאה גרידא הזהירה עליו התורה אלא משמע דזר נמי דינא הכי וכן כתב עוד הרב הנזכר שכן נראה מדברי התוס' בפ"ב דיומא דכ"ג ע"ב ד"ה יש שהקשו וז"ל וק' לר"ל דמוכח דלאו עבודה היא מדלא אצרכיה קרא ד' בגדים ואם כן ל"ל קרא לר"א כו' ומאי טעמא דת"ק דפסל ב"מ להוצאה וי"ל משום דב"מ חשיב כזר דסד"א וכי תעל' על דעתך שזר קרב לגבי המזבח ולהכי צריך קרא לר"א וה"ט דת"ק דפסל עכ"ל משמע דס"ל דאפי' בכניסה אל המזבח בלא עבודה מוזהר עליו זר וע"ש מה שצדד הרב ז"ל בפי' דבריהם ומיהו עיקר דבריהם צריכי' לי עיון במ"ש דטעמא דת"ק משום דב"מ חשיב כזר וכי זר קרב לגבי המזבח שהרי מחוסר בגדים נמי חשיב זר כדנפ"ל מקרא דאין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהן והו"ל זרים ואפי"ה גלי ביה קרא דכשר להרמת הדשן כדס"ל לר"ל דקאמר דאי ס"ד עבודה היא יש לך עבודה שכשרה בב' כלים וא"כ מ"ט דת"ק דפסל להרמת הדשן כהן ב"מ משום דחשיב כמו זר הרי מחוסר בגדים יוכיח דחשיב זר ואפי"ה קרב לגבי המזבח להרמת הדשן ואדרבא מחוסר בגדים גרוע מבעל מום דאלו בעל מום לא כתיב בהדייא ביה זרות ואלו מחוסר בגדים בהדייא כתיב ויש לישב וצ"ע: וראיתי להר"ב מגילת אסתר במ' ל"ת סי' ס"ט הביא ראיה לדעת רבינו דב"מ אסור ליכנס מן המזבח ולפנים מדתנן בסוף זבחים ומייתי לה בפרק הנשרפין דף הנז' היוצק והבולל כו' עד המסדר את השולחן והמטיב את הנרות אין חייבין עליהן לא משום זרות ולא משום טומאה כו' ומדלא קאמר משום ב"מ נמי ש"מ ב"מ המטיב את הנרות שהיו בהיכל חייב וזה משום שאסור ליכנס שם אפילו שלא בשעת עבודה עכ"ד ועיין בהרב מש"ל מה שטרח ליישב זה ולא עלה בידו ולע"ד נראה דאין משם ראיה כלל לדעת רבינו ז"ל וזה שאף הרמב"ן ז"ל אזיל ומודה בב"מ שנכנס להיכל בביאה רקנית שהוא מוזהר עליו דפשיטא ודאי דלא עדיפי ב"מ מכהנים טהורים דחייבי' על ההיכל משום ביאה רקנית וכמ"ש שם רבינו ז"ל בסימן הקודם וז"ל וכן כל כהן מוזהר מהכנס להיכל ג"כ זולתי בשעת עבודה יע"ש וכ"כ הרמב"ן שם בהדייא דמ"ש בספרי יכול לא יכנס לעשות ריקועין ת"ל אך בא להוציא כל כניסה שלא לעבודה ותפש לו המותרות שאלו נכנס אל הפרוכת שלא לצורך היה חייב משום ביאה רקנית דאסור מאל יבא בכל עת אל הקדש ומה שהביא ראיה הרמב"ן לסברתו מהא דאמרינן בערובין הכל נכנסין לתקן את ההיכל כהנים לוים וישראלים אע"ג דאפילו לדעתו ז"ל כהן ב"מ אסור ליכנס בהיכל נ"ל שבודאי שכונתו לומר דאם איתא לדעת רבינו ז"ל דאפילו בין האולם ולמזבח דהתם ליכא ביה אזהרה משום ביאה ריקנית שלא הוזהרו על ביאה ריקנית אלא להיכל ואפי"ה הזהירן הכתוב שלא יכנסו משום קדושה א"כ כי נמי איכא צורך הבנין אמאי מותרין ליכנס הא אין איסורו משום ביאה ריקנית כי היכי דנימא כיון שהוא לצורך הבנין ליכא ביאה ריקנית אלא ודאי דב"מ מותר ליכנס בין האולם לבין המזבח ולהיכל הוא דאסור משום ביאה ריקנית כשאר כהנים טהורין ומשום הכי כיון שהוא לצורך בנין לא הוי ביאה ריקנית זה נ"ל פשוט בכונת הרמב"ן אלא דק"ל על דבריו שהרי משמע התם בעירובין דלרב כהנא כהנים טמאים נכנסין לתקון ההיכל וכן פסק רבינו בפ"ז מה' בית הבחירה אע"ג דטמא הנכנס לעזרת ישראל הוא חייב כרת ולאו ה"ט משום ביאה ריקנית שהרי בעזרת ישראל מותר ליכנס ביאה ריקנית אלא ע"כ דה"ט משום דגלי קרא דמותר ליכנס ממיעוטא דאך ואף ע"ג דההוא קרא בב"מ כתיב ילפינן מיניה לטמאים וצ"ע ואיך שיהיה לדאתאן עלה מבואר מדבריו דב"מ נמי אם נכנס לפרוכת דהיינו היכל מוזהר עליה מקרא דאל יבא בכל עת וא"כ ע"כ מה שמותר ב"מ להיכנס שלא בשעת עבודה לדעת הרמב"ן היינו בין האולם ולמזבח ואם כן משום הכי לא תני אין חייבים משום ב"מ משום דב"מ המטיב את הנרות והמסדר את השלחן בהיכל אע"ג דלאו עבודה תמה היא מ"מ הא ודאי עבודתו פסול כמ"ש רבינו ז"ל פ"ט דין ה' ואם כן כיון שעבודתו פסולה הרי הוא חייב משום ביאה ריקנית וכדפרכינן פ' הוציאו לו דנ"ג גבי חיסר אחת מסמניה עי"ש ומ"מ התוס' שם דלא מחייב אביאה ריקנית אפילו בהיכל שלא רחוץ ידים ורגלים היינו לענין דלא מחייב מיתה משום דלשרת האמור גבי מיתה אבבואם נמי קאי מיהו לענין מלקות פשיטא ודאי דחייב משום דכיון דעבודתו פסולה הו"ל ביאה ריקני' ואין חייבין דקתני אין חייבין מיתה קאמר משא"כ בב"מ דאפי' בעבודה תמה אינו אלא בעזרה וקי"ל כרבנן דרבי אם כן לא מצי למיתני אין חייבין כיון דהשתא נמי מיחייב משום ביאה ריקנית ואולי סבור הרב ז"ל דמ"ש רבינו דהמסדר את השלחן והמטיב את הנרות עבודתו פסולה היינו דוקא גבי זר דמחייב מיתה אעבודה תמה ובעבודה שאינה תמה הוא מוזהר עליה ומשום הכי עבודתו פסולה משא"כ בב"מ דבעבודה תמה הוא באזהרה ובעבודה שאינה תמה אפילו אזהרה ליכא כמ"ש רבינו שם דין ד' א"כ עבודתו נמי כשרה וכן ראיתי להר"ב מש"ל ז"ל פ"י דה' תמידין ומוספין דין י' שעלה בדעתו לומר כן ואף שלבסוף הסכימה דעתו ז"ל לומר דאפי' לדעת רבינו דעל עבודה שאינה תמה אינו מוזהר עליה מ"מ עבודתו פסולה מ"מ איהו מסברא דנפשיה אמרה ואפשר שהרב ז"ל חולק בזה אמנם הא ודאי ליתא שהרי בפ' הוציאו לו דף מ"ט קתני בברייתא בהדייא ב"מ בקבלה ובהולכה פסולה אע"ג דלאו עבוד' תמה היא וכן כתבו התוס' ברפ"ב דזבחים עד שאני תמיה על הרב מש"ל ז"ל איך עלה בדעתו לומר כן ואישתמיט מיניה סוגייא הלזו כנ"ל מיהו אכתי קשה אמאי לא חשיב שתויי יין שהרי משמע דבשתויי יין נמי בעי' עבודה תמה דילפי' גזרה שוה ממחוסר בגדים ועיין בהרב מש"ל פ"ט מהלכ' ביאת מקדש דין י' וצ"ל דתנא ושייר:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כהן </b>
+<b> שלקה באצבעו כורך עליה גמי כו' והוא שלא יחוץ הבגד כו'.</b> עיין בהשגות הראב"ד ז"ל ומרן כ"מ כתב שהראב"ד מפ' דהא דאמר רבא שלא במקום בגדים ג' על ג' חוצצות פחות מג' אינן חוצצות דחוצצות ואינן חוצצות לענין חציצה בין יד לכלי אתמר כו' אבל לפי האמת דעת רבינו כפי' רש"י ז"ל דחוצצות ואינן חוצצות לענין יתור בגדים איתמר והריטב"א הכריח כפי' רש"י ז"ל מדפריך בגמ' ות"ל משום חציצה (משמע דמילתא דפשיטא היא דאפילו גמי וצלצול קטן חוצצים והא רבא ור"ח פליגי לפי שיטה זו כו' יע"ש) ולכאורה היה אפשר לומר דהראב"ד ס"ל דהא דפריך בגמרא ות"ל משום חציצה לאו אמתני' דכורך עליו גמי קא פריך כפי' רש"י ז"ל בעירובין דא"כ לישנא דת"ל לא א"ש לפי זה ותו דא"כ הך קו' הו"ל לתלמודא לאקשויי תיכף ומיד אמתניתין ולא לבתר דמייתי פלוגתא דר"ח ור"י אלא ס"ל דלר' יאודה בריה דר"ח קא פריך דקאמר לא שנו אלא גמי אבל צלצול קטן הוי יתור בגדים דכיון דס"ל לרב יאודה דצלצול קטן חשיב בגד לענין יתור בגדים אע"ג דהוי פחות מג' הוא הדין וכ"ש נמי דחשיב בגד לענין חציצה ואהא פריך דל"ל משום טעמא דיתור בגדים תיפוק ליה משום חציצה ותריץ יתיב כשמואל כו' ומוהר"מ ב"ח ז"ל בקונטריס כפות תמרים דכ"ט ע"ב תי' באופן אחר דס"ל להראב"ד דהא דפריך ות"ל משום חציצה לר"י קא פריך דקאמר דשלא במקום בגדים לא הוי יתור בגדים אפי' בג' ע"ג ואהא פריך דכיון דהוי ג' על ג' לכ"ע הוי חציצה ות"ל משום חציצה וכדבריו פי' רש"י ז"ל בזבחים די"ט ע"א ד"ה ות"ל דלר"י קא פריך הן אמת שדברי רש"י ז"ל בזבחים סותרים למ"ש בעירובין ובר מן דין מ"ש שם בזבחים סמוך ונר' בד"ה ל"א אמרי לה מבואר דס"ל דבמקום עבודה אפילו נימא אחת חוצצת ואפי' שלא במקום בגדים וא"כ צ"ל דמ"ש בד"ה ות"ל וכי שרי ר"י לאו למימרא דדוקא לר"י קא פריך ולא אמתני' אלא כונתו לומר דלר"י נמי פריך וכן כתב שם הרב צאן קדשים יע"ש ומ"מ לדעת הראב"ד ניתן ליאמר דס"ל דלר"י דוקא קא פריך וכמ"ש מוהרמב"ח ז"ל אך קשיא לי טובא לפי תי' ז"ל דא"כ היכי פריך בגמ' בתר הכי ופליגא אדרבא דאמר רבא שלא במקום בגדים ג' על ג' חוצצת כו' אדר"י ודאי פליגא אדר"י בריה דר"ח מי נימא דפליג והשתא לפי תי' הרב ז"ל היכי קאמר דרבא פליגא אדר"י הא כיון דס"ל להראב"ד דחוצצות דקאמר רבא לענין חציצה בין יד לכלי איתמר וכמ"ש מרן דרבא ודאי לא פליגא אדר"י דר"י מיירי בשמאל ושלא במקום עבודה כמו שתי' בגמ' אבל לעולם דבמקום עבודה אפילו ר"י מודה דג' על ג' חוצצות וכן ק' ג"כ לפ' דרבי' דכיון דלרב יאודה בריה דר"ח ע"כ מוקמינן לה בשמאל ושלא במקום עבודה א"כ כי פליג ר"י עליה דרב יאודה וקאמר לא אמרו יתור בגדים אלא במקום בגדים ה"נ מיירי בשלא במקום עבודה ולעולם דבמקום עבודה מודה ר"י דחוצצות והיכי קאמר בגמ' דר"י פליגא אדרבא ולכן הנר' לי בדעת הראב"ד ז"ל דס"ל דהנהו לישני בהא פליגי דלישנא קמא ס"ל דע"כ לא פליגי רב יאודה ור"י אלא לענין יתור בגדים אבל לענין חציצה כ"ע מודו דאפי' נימא אחת חוצצת ואפילו שלא במקום בגדים ומשום הכי פריך ות"ל משום חציצה ואמתני' נמי קא פריך כפרש"י ז"ל ומשום הכי קאמר דרבא פליגא אדר"י וס"ל השתא דחוצצות ואינן חוצצות דרבא לענין יתור בגדים הוא דאתמר אבל לענין חציצה בין יד לכלי אפילו נימא אחת חוצצת והא דנקט רבא לישנא דחוצצות משום דקאמר ברישא דבמקום בגדים אפילו נימא אחת חוצץ נקט נמי סיפא כי הך לישנא כמ"ש רש"י ז"ל אכן ללישנא בתרא דקאמר במימרא דרב יאודה דקאמר לא שנו אלא גמי אבל בצלצול קטן חוצץ סבירא ליה לרבא דלהך לישנא דכ"ע שלא במקום בגדים אין בו משום יתור בגדים ואפילו לרב יאודה ולענין חציצה בין יד לכלי הוא דפליגי והוכרח לזה מלישנא דחוצץ דקאמר במימרא דרב יאודה דדחיקא ליה מילתא לומר דנקט לשון חציצה במילתא דרב יאודה משום דבעי למימר בתר הכי ר"י אומר לא אמרו חציצה בפחות מג' אלא במקום בגדים דלא מצי למיתני משום יתור בגדים כמ"ש רש"י דזה ודאי דוחק דכיון דמימרא דרב יאודה נאמרה בתחילה לא שייך למימר דנקט רב יאודה לשון חציצה משום דבעי לאפלוגי עליה ר"י בתר הכי ונמצא א"כ דלפי דעת הראב"ד הנהו תרי לישני בדר' יהודה ברי' דר"ח פליגי ושלא כפרש"י שפי' דלא פליגי אלא במילתיה דר"י ולהך לישנא מימרא דרבא נמי כפשטא מתפרשא לענין חציצה בין יד לכלי וניחא השתא נמי הא דפריך בגמ' ות"ל משום חציצה לבתר דמייתי פלוגתא דר"י ורב יאודה ולא פריך אמתני' תיכף ומיד ובתר הכי הו"ל לאתויי פלוגתא דר"י ורב יאודה משום דקו' זו אינו אלא ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא ל"ק ליה דס"ל דשלא במקום בגדים פחות מג' אינה חוצצת ואפשר שזה נמי הכריחו להראב"ד לפ' כן ומשו"ה השיג על רבינו וכתב שדבריו סותרים ממ"ש דפחות מג' על ג' אינה חוצצת דמשמע דלענין חציצה הוא דקאמר ופסק כלישנא בתרא דאי לא כן הי"ל לפרש דלענין יתור בגדים מיירי כיון דהנהו לישנא פליגי בהכי כנ"ל ליישב השגת הראב"ד ז"ל עוד ראיתי להרב משה בן חביב ז"ל שתמה לדעת הראב"ד ז"ל מסוגייא דפרק לולב הגזול דקאמר התם אמר להו רבא להנהו מגדלי הושענא דבי ר"ג כי גדליתו הושענה דבי ר"ג שיירי ביה בית יד כי היכי דלא תיהוי חציצה הרי דס"ל לרבא דהאגד הוי חציצה אף שהוא דבר מועט החוצץ בין יד ללולב וה"נ דכוותה גמי או בגד שאין בו שלש על ג' חוצץ לענין עבודה בין יד לכלי ע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד י"ל דס"ל להראב"ד דאע"ג דלענין אגד הוי חציצה אפילו דבר מועט אפי"ה לדבר הכרוך בידו כההיא דכהן שלקה באצבעו כל שאין בו ג' על ג' בטל לגבי ידו ולא הוי חציצה אלא בג' על ג' דחשיב ולא בטיל לגבי היד וכן ראיתי להרב במג"א ז"ל סימן תרנ"א ס"ק קי"ז שתי' ליישב דעת האגודה שכתב דאין לחוש להסיר הטבעת בשעת נטילת לולב משום חציצה כיון שאין כל היד מכוסה והק' הב"ח מההיא דרבא דאמר כי גדליתו כו' דבעי למימר דאגד הלולב הוי חציצה אף שאין כל היד מכוסה ותי' דס"ל לאגודה דכל שאין היד מכוסה בטל לגבי היד משא"כ באגד הלולב ע"ש וגדולה מזאת כתב הר"ן שם דבדבר הכרוך בידו בטל לגבי היד ואפילו כרך כל היד בסודר הן אמת שלדעת הר"ן קשה טובא מהא דכהן שלקה כו' דפריך בגמ' ות"ל משום חציצה ואפילו לדעת הראב"ד מודה הוא דבשלש על שלש מיהא וא"נ בצלצל קטן דחשיב חוצץ אע"ג דהוי דבר הכרוך בידו ולא אמרינן בטל לגבי היד ואפשר ליישב שאף הר"ן ז"ל לא כתב כן אלא לענין לולב ומטעמא שכתב שם דאנן לית לן קרא לפסול חציצה בלולב ומאי דחיישינן הוא משום דלא הוי לקיחה תמה והלכך כל שהוא טפל לידו בטל לגבי ידו והרי הוא כאלו נוגע בידו כו' אבל לענין עבודה דמיפסל בה חציצה מדכתיב ולקח הכהן שתהא לקיחה בעצמו של כהן דלא יהא חוצץ בינו לכלי כמ"ש רש"י ז"ל אפילו כל שהוא מודה דחוצץ וכעין זה כתבו התוס' ז"ל פ' הוציאו לו דנ"ח ע"א ד"ה מין במינו בשם ריצב"א לחלק בין לולב לעבודה ע"ש אך אכתי קשה לי דברי התוס' ז"ל שם בפ' לולב הגזול ד"ה דבעינן לקיחה תמה שכתבו בתחלת דבריהם כדעת הר"ן דבדבר הכרוך בידו לא שייך חציצה והק' מההיא דפ' מ"ש גבי יששכר איש כפר ברקאי דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה ודחו פי' רש"י שפירש התם טעמא משום חציצה ופי' ז"ל דה"ט משום דהוי לקיח' ע"י ד"א ואע"ג דלרבא לקיח' ע"י ד"א שמה לקיח' ה"מ דרך כבוד כו' ועוד תי' דדל טעמא דחציצה נענש משום בזיון קדשים ע"ש והשתא תקשי להו מההיא דכהן שלקה באצבעו דפריך בגמ' ות"ל משום חציצה אע"ג דהוי דבר הכרוך בידו ומשום לקיחה ע"י דבר אחר ליכא דהא לא הוי דרך בזיון אלא דרך כבוד ולאו אורח ארעא שתראה מכתו בשעת עבודה וכמ"ש רש"י ז"ל ואי ס"ל לחלק בין לולב לעבודה כמ"ש בדעת הר"ן אם כן מאי ק"ל מההיא דיששכר איש כפר ברקאי וצ"ע כעת: תו ק"ל במ"ש התוס' שם וז"ל אלא י"ל דאגד הצריך ללולב שלא יתפרדו המינים שייך ביה חציצה אבל הכא סודרא לא בעי לולב ודחו לזה מכח ההיא דפ' הוציאו לו דבדבר שאינו צריך לו נמי שייך חציצה וק"ל דלמאי הוצרכו להביא עצות מרחוק לזה הא מההיא דפרק לולב הגזול דאמרינן התם בסמוך אמר רבא לא לידוק איניש לולב בהושענא דילמא נתרי טרפיה והוי חציצה מבואר דאפילו בדבר שאינו צריך שייך חציצה שהרי התם טרפיה לא בעו לולב ויש ליישב בדוחק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0e41aa65554e469e3747bdcca001b195c4d9d603
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Avodah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,136 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein
+שער המלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Vessels_of_the_Sanctuary_and_Those_who_Serve_Therein
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בגדי </b>
+<b> כהונה כו' והאבנט לבדו רקום בצמר.</b> כתב מרן פ"ק דיומא כי אתא רבין כו' ר' אומר של כלאים וראב"ש אומר של בוץ וידוע שהלכה כר' מחברו ע"כ ק"ל דהתם אמרינן אמר רנב"י אף אנן נמי תנינן על בשרו מה ת"ל ילבש כו' רבי דוסא אומר להביא בגדי כ"ג שכשרים לכהן הדיוט ר' או' שתי תשובות בדבר חדא דאבנטו של כ"ג בי"ה לא זהו אבנטו של כהן הדיוט כו' יע"ש וא"כ ע"כ ר' דוסא דקאמר להביא בגדי כ"ג ביה"כ שכשרים לכהן הדיוט ע"כ דס"ל כראב"ש דאבנטו של כהן הדיוט של כל השנה של בוץ ואיך כתב מרן וידוע דהלכה כר' מחבירו הא הו"ל מחביריו ואין הלכה כר' מחביריו כמ"ש בעל הליכות עולם דף פ"ו יע"ש ועיין בתוס' בפרק י"נ דקכ"ד ע"ב ד"ה מספיקה וליכא למימר דרבי דוסא כי קאמר להביא בגדי כ"ג כו' לבר מאבנט קאמר דא"כ מאי אהדר ליה ר' חדא דאבנטו של כ"ג כו' הא באבנט ר' דוסא נמי מודה אלא ע"כ דר' דוסא אפי' האבנט קאמר ונראה דהיינו משום דר' דוסא ור' קמפלגי בפי' דקרא דכתיב והניח' שם דר"ד ס"ל דוהניח' שם היינו לומר שלא ישתמש בהן לי"ה אחר כרש"י ור' ס"ל דוהניח' שם היינו לומר שטעונין גניזה והיינו דאהדר ליה דכיון דאבנטו של כ"ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט אם כן ע"כ גבי אבנט והניחם שם דכתיב בקרא גניזה משמע ואם כן ממילא משתמע דכל בגדי כ"ג טעונים גניזה שהרי קרא בכללא כיילינהו ואין סברא לומר דלגבי אבנט פי' והניחם שם היינו שטעונין גניזה ולגבי שאר בגדים פי' שלא ישתמש בהן לי"ה אחר ומן האמור מבואר דרבי דוסא ע"כ ס"ל דאבנטו של כהן הדיוט של בוץ ואם כן הדק"ל ושמא לא אמרי' אין הלכה כר' מחבריו אלא כי פליגי רבים יחד בדוכתא חדא מה שא"כ הכא ודוק ועיין בספר כריתות בקונטריס לשון למודים כלל קי"ג אמנם אחר העיון יראה דלא דמי כלל ודוק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>בגדי </b>
+<b> כהונה מותר כו' לפיכך לובשם שלא בשעת עבודה.</b> עיין בתוס' פ' בא לו דס"ט ד"ה בגדי כהונה שכתבו בפשיטות דשלא לצורך עבודה אסור ללובשם והקשו מהא דאמרינן בקידושין גבי ינאי המלך הקם בציץ שבין עיניך וכתבו וז"ל ומיהו למ"ד דוקא עודהו על מצחו מרצה יכול להניחו כל שעה (כלומר דהוה ליה כצורך עבודה) ואומר ר"ת דלכ"ע יכול להניחו כל שעה מדכתיב ביה והיה על מצחו תמיד ואע"ג דאצטריך לדרשה אחריתי לעיל בפ"ק שלא יסיח דעתו ממנו ושמא י"ל מדכתיב תרי זמני והיה על מצח אהרן נפקא כו' יע"ש ויש לדקדק בדבריהם טובא דמאי ק"ל מההיא דפ"ק דיומא דאצטריך לדרשא שלא יסיח הרי מבואר שם בסוגיא דמאן דדריש ליה לקרא דתמיד דשלא יסיח הוא ר"י דס"ל דעודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה ולר"י לא קשי' להו דסברא הוא דיכול להניחו כל שעה כמ"ש בקו' ואי ס"ל ז"ל דאפי' ר"ש דדריש לקרא דתמיד לומר דתמיד הוא מרצה אית ליה נמי הך דרשא ותרתי שמעת מינה אם כן ה"נ נימא דדריש ליה נמי להך דרשה דתמיד יכול להניחו וכולהו שמעינא מינה ותו דאדק"ל מדרשא דשלא יסיח דלא בא מפורש בגמ' אי ר"ש נמי אית ליה הך דרשא אמאי לא ק"ל בפשיטות מדרשה דר"ש דדריש ליה לומר דתמיד הוא מרצה וצ"ע:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שפ) </b> ושמא לא אמרינן אין הלכה כרבי מחבריו כו' משא"כ הכא. גם אני כוונתי לזה וכן נראה מדברי הרי"ף בפ' השולח שכתב דהלכה כרע"ק דבכ"ד ראשי אברים שעבד יוצא בהן לחירות צריך גט שחרור משום דהלכה כרע"ק מחברו וע"ש והתם הרי ר"מ והמכריעים ס"ל כר' טרפון דעכ"פ בשן ועין אין צריך גט שחרור וא"כ איך קאמר דהלכה כרע"ק מחבירו אלא עכ"ר דמשום דלא פליגי רבים יחד עם רע"ק אמרינן תו דהלכה כמותו משום דהוי בכה"ג חדא נגד חבירו: (אמר נ"ה המביא לבה"ד בגוף הדבר שפסק הרמב"ם כרבי אף דחבריו פליגי עלי' נראה דהרמב"ם כר"נ ס"ל במסכת ב"ב קכ"ד ע"ב עיי"ש ובתוס' שם ד"ה מספקא ובמהרש"א וכן מצאתי בהדיא מפורש ברמב"ם בפי' המשנה במסכת שביעית פרק ט' סוף משנה ה' שכתב דהגמרא פסק הלכה כרבי מחבריו עיי"ש ולפ"ז בחנם נדחק מרן הכ"מ בפ"ח מהלכות תמידין הלכה י"ח לתרץ דברי הרמב"ם שפסק כרבי ולא כחכמים דפליגי עלי' משום דמסתבר טעמא דרבי או משום דאבא שאול ס"ל כוותי' עיי"ש ולפי דברי הרמב"ם בפי' המשנה ניחא בפשיטות וכן מיושבת קושית הרב בעל שעה"מ ז"ל פה כמובן. ע"כ הגה"ה:<br><b> [ודע </b> דלכאורה קשה על הרי"ף ז"ל שהרי ר"ש ור"א נמי ס"ל כרע"ק דצריך גט שחרור וא"כ אמאי צריך הרי"ף ז"ל לאתויי עלה מטעם דהלכה כרע"ק מחבירו דאדרבה הא רבים הם דאמרי צריך גט שחרור שהם רע"ק ור"א ור"ש נגד ר"ט ור"מ וא"כ הא ממילא הלכה כרבים. אמנם י"ל דהרי"ף ז"ל כתב כן משום דהמכריעין ס"ל בשן ועין כר"ט ור"מ וא"כ הא הו"ל רבים דס"ל עכ"פ בשן ועין דאין צריך גט שחרור מש"ה צ"ל דהלכה כרע"ק מחבירו משום דלא פליגי כולהו ביחד עם רע"ק]:<br><b> ובהא </b> דקאמר הרי"ף ז"ל שם דאין הלכה כהמכריע בברייתא תמהתי שהרי גם בל"ז אין דעת שלישית מכרעת כדאיתא בפסחים דף י"א ודף כ"א ומצאתי בהר"ן קדושין שעמד בזה ותמהני שלא הביא האי דפסחים שהבאתי לראי'. ובאמת נתקשיתי בזה דמה בכך שאין דעת שלישית מכרעת הא מ"מ נוסף הוא לרוב דעות וכעין זה כתב הרי"ף ז"ל בר"פ כל הגט לענין ריח גט שפוסל לכהונה דפליגי שם אמוראי טובא ופסק דאינו פוסל אלא האחרון משום דע"ז צירף דעות דהאחרון פסול אע"פ דדעות אלו אינן שוות ע"ש ודוק:<br><b> (שפא) </b> ותו דאדק"ל מדרשא דשלא יסיח כו' אמאי לא ק"ל בפשיטות מדרשא דר"ש דדריש לי' לומר דתמיד הוא מרצה. תמהני דהרי קאמר הש"ס ביומא דף ז' ע"ב דר"ש ס"ל דתמיד על מצחו מי משכחת לה דמי לא בעי ניים וע"ש וצריך להבין מאי איסור יש בזה דניים בעוד שהציץ עליו אם לא משום היסח הדעת. ושמא י"ל דהאי דקאמר הש"ס שם דמי לא בעי ניים היינו שינת קבע דהאיסור הוא מטעמא דשמא יפיח בו אבל שינת ארעי אפשר דמותר בו אע"ג דמסיח דעתי' מניה משום דר"ש לא ס"ל הך דרשא דשלא יסיח דעתו. והנה לדעת הרא"ש ז"ל עכצ"ל כמו שכתבתי דהש"ס אשינת קבע קאי ומטעמא דשמא יפיח משום דאל"ה א"כ אפי' אם נימא דר"ש אית לי' הך דרשא דשלא יסיח דעתו מ"מ קשה מאי קאמר הש"ס דמי לא בעי ניים והרי ס"ל להרא"ש ז"ל דבשינה ליכא משום היסח הדעת כיון דאין שייך היסח הדעת אלא כשעומד בקלות ראש אע"כ דאשינת קבע קאי וכנ"ל:<br><b> ומ"מ </b> בעיקר קושייתו של הגאון המחבר ז"ל י"ל דר"ת קאי אליבא דר"י וס"ל דאפי' היכא דלא צריך ציץ לרצויי כגון בלילה דאין זריקה בלילה אפ"ה יכול להניחו משום דכתיב תמיד (וממילא דה"ה לר"ש) והיינו משום דפשטי' דקרא משמע דמותר להניחו תמיד ואיסור היסח הדעת ילפי מדכתיב תרי זימני והיינו דקאמר לכ"ע דהיינו אפי' לר"ש דס"ל דאפי' תלי בסיכתא מרצי וכן לר"י בלילה דלא שייך ריצוי ציץ אפ"ה מותר להניחו שם ומש"ה קשיא לי' לר"ת ז"ל מהאי דאיצטריך האי קרא להיסח הדעת משום דמסתמא לא פליג ר"ש בהא וא"כ קשיא לתרווייהו בין לר"י ובין לר"ש מש"ה לא הקשה מהא דאיצטריך האי קרא לדרשא דר"ש דתמיד הוא מרצה וכמ"ש הגאון המחבר ז"ל משום דבעי טפי להקשות אתרווייהו ודוק:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>וכהן </b>
+<b> גדול כו' או כהן הדיוט ששמש בפחות מד' בגדים עבודתו פסולה וחייב מיתה כזר ששמש כו'.</b> ממשמעות דברי רבינו ז"ל נראה דס"ל דלחיוב מיתה נמי דינו כזר דאינו חייב אביאה ריקנית והיינו משום דלשרת אבבואם נמי קאי ושלא כדעת ריצב"א שכתבו התוס' פ"ק דיומא דפ"ה ד"ה להביא את המכנסים וז"ל ותי' ריצב"א דמיתה דגבי בגדים אצטריך לחייב אפי' על ביאה ריקנית באהל מועד כדכתיב והיו על אהרן בבואם אל אהל מועד כו' ע"ש גם התוס' פ' הנשרפין דף פ"ב בד"ה ולא משום טומאה בתחילת דבריהם כתבו כס' ריצב"א דשלא רחוץ ידים ורגלים מחייב אביאה ריקנית שכתבו וז"ל ומיהו קשה הא דקתני ולא משום רחוץ ידים כו' דאסידור השולחן והטבת נרות דבהיכל ת"ל דנפ"ל מדכתיב בבואם אל אהל מועד אלמא אפי' ביאה ריקנית מחייב בלא עבודה ויש לדקדק דאמאי לא הקשו מחלוקת מחוסר בגדים הקודמת דהתם נמי כתיב והיו על אהרן ובניו בבואם אל אהל מועד ולא ימות כמ"ש ביומא ואפשר לומר דממחוסר בגדים ל"ק להו משום דאיכא לאוקמי בנכנס לבוש בד' בגדים ובשעת העבודה פשט אחד מהם וקמ"ל דלא מחייב משום מחוסר בגדים אשעת עבודה משום דלאו עבודה תמה היא מיהו ק"ל כפי סברת ריצב"א דמחייב אמחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים אפי' אביאה ריקנית מהא דגרסינן בזבחים דכ"ג ע"ב אמר ליה רבא לר"נ מכדי יושב כזר ומחיל עבודה אימא מה זר במיתה אף יושב במיתה אלמא תניא כו' ומשני משום דהוה ליה מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים והשתא לדעת ריצב"א מאי משני אכתי נימא דיושב כזר ומה זר במיתה בשעת עבודה דהא זר לא מחייב מיתה אביאה ריקנית אף יושב שעבד במיתה דומיא דזר ושני כתובים דמחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים דכתיבי בהו מיתה אצטריך לביאה ריקנית דלא נילף לעלמא ולומר דדוקא בהנהו מחייבי מיתה אביאה ריקנית הא בעלמא לא מחייבי אביאה ריקנית מיהו היכא דעבד מיהא נימא דמחייב מיתה דומיא דזר ושוב ראיתי דלק"מ שהרי כתבו התוס' שם ובדף (י"א) [י"ח] ד"ה אתיא חוקה דכי אצטריך שני כתובים למעוטי יושב אבל ערל ואונן לא צריך קרא למעטינהו ממיתה כיון דלא איקרו זרים ואם כן ע"כ דמיעוטא דשני כתובים אתא למעוטי יושב אף אשעת עבודה ממיתה דאי אביאה ריקנית הא לא משכחת ביושב ביאה ריקנית ותו כיון דנ"ל מקרא דלעמוד לעמידה בחרתים ולא לישיבה מסברא הו"א שדינו כזר דלא מחייב אביאה ריקנית וזה פשוט ולדעת רבינו ז"ל נראה דאפילו בשתויי יין דלא כתיב בהו לשרת לא מחייב מיתה אביאה ריקנית משום דילפינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים לענין חלול כדאיתא בזבחים וכי היכי דהתם לא מחייב אביאה ריקנית ה"נ שתויי יין דאין ג"ש למחצה ובהא ניחא לי מה שהקשה הרמב"ן ז"ל בס' המצות במל"ת סימן ע"ג לדעת רבינו ז"ל דאשתויי יין הוא מוזהר אף אביאה רקנית ועונש מיתה לא מחייב אלא אעבודה והקשה הרמב"ן ז"ל וז"ל גם זו האזהר' שהוא מזכיר לשתויי יין בלא עבודה אזהרה בלא מיתה לא ידעתי לה מקום שזה הכתוב יין ושכר אל תשת בבואם אל א"מ אם הוא אמור אפילו אביאה רקנית אם כן מיתה נמי לחייב ואם הוא בביאת עבודה לבד ביאה בלא עבודה מנין ע"כ דבריו ועיין בספר מגילת אסתר מה שנדחק בזה אכן כפי מ"ש יש לומר דלענין מיתה ילפינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים וכי היכי דהתם לא מחייב אביאה רקנית דכתיב לשרת הכי נמי הכא אמנם לענין אזהרה קאי קרא כפשט' דאביאה רקנית נמי מחייב משום דבמחוסר בגדים נמי י"ל שלדעת רבינו הוא מוזהר גם כן אביאה רקנית משום דהוה ליה זר כדנפ"ל מקרא דבגדיהם עליהם ובזר שנכנס למקדש לדעת רבינו משמע שהוא מוזהר אפילו אביאה רקנית מק"ו דבעל מום וכמ"ש הרב מש"ל ז"ל בה' ביאת המקדש פ"ט דין ט"ו יע"ש וכדבריו נ"ל להכריח מהא דבעי למילף בריש פ"ב דזבחים דזר מחלל עבודה מק"ו דבעל מום ואם איתא איכא למפרך מה לבעל מום שכן חמור דאפי' אביאה גרידא הזהירה עליו התורה אלא משמע דזר נמי דינא הכי וכן כתב עוד הרב הנזכר שכן נראה מדברי התוס' בפ"ב דיומא דכ"ג ע"ב ד"ה יש שהקשו וז"ל וק' לר"ל דמוכח דלאו עבודה היא מדלא אצרכיה קרא ד' בגדים ואם כן ל"ל קרא לר"א כו' ומאי טעמא דת"ק דפסל ב"מ להוצאה וי"ל משום דב"מ חשיב כזר דסד"א וכי תעל' על דעתך שזר קרב לגבי המזבח ולהכי צריך קרא לר"א וה"ט דת"ק דפסל עכ"ל משמע דס"ל דאפי' בכניסה אל המזבח בלא עבודה מוזהר עליו זר וע"ש מה שצדד הרב ז"ל בפי' דבריהם ומיהו עיקר דבריהם צריכי' לי עיון במ"ש דטעמא דת"ק משום דב"מ חשיב כזר וכי זר קרב לגבי המזבח שהרי מחוסר בגדים נמי חשיב זר כדנפ"ל מקרא דאין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהן והו"ל זרים ואפי"ה גלי ביה קרא דכשר להרמת הדשן כדס"ל לר"ל דקאמר דאי ס"ד עבודה היא יש לך עבודה שכשרה בב' כלים וא"כ מ"ט דת"ק דפסל להרמת הדשן כהן ב"מ משום דחשיב כמו זר הרי מחוסר בגדים יוכיח דחשיב זר ואפי"ה קרב לגבי המזבח להרמת הדשן ואדרבא מחוסר בגדים גרוע מבעל מום דאלו בעל מום לא כתיב בהדייא ביה זרות ואלו מחוסר בגדים בהדייא כתיב ויש לישב וצ"ע: וראיתי להר"ב מגילת אסתר במ' ל"ת סי' ס"ט הביא ראיה לדעת רבינו דב"מ אסור ליכנס מן המזבח ולפנים מדתנן בסוף זבחים ומייתי לה בפרק הנשרפין דף הנז' היוצק והבולל כו' עד המסדר את השולחן והמטיב את הנרות אין חייבין עליהן לא משום זרות ולא משום טומאה כו' ומדלא קאמר משום ב"מ נמי ש"מ ב"מ המטיב את הנרות שהיו בהיכל חייב וזה משום שאסור ליכנס שם אפילו שלא בשעת עבודה עכ"ד ועיין בהרב מש"ל מה שטרח ליישב זה ולא עלה בידו ולע"ד נראה דאין משם ראיה כלל לדעת רבינו ז"ל וזה שאף הרמב"ן ז"ל אזיל ומודה בב"מ שנכנס להיכל בביאה רקנית שהוא מוזהר עליו דפשיטא ודאי דלא עדיפי ב"מ מכהנים טהורים דחייבי' על ההיכל משום ביאה רקנית וכמ"ש שם רבינו ז"ל בסימן הקודם וז"ל וכן כל כהן מוזהר מהכנס להיכל ג"כ זולתי בשעת עבודה יע"ש וכ"כ הרמב"ן שם בהדייא דמ"ש בספרי יכול לא יכנס לעשות ריקועין ת"ל אך בא להוציא כל כניסה שלא לעבודה ותפש לו המותרות שאלו נכנס אל הפרוכת שלא לצורך היה חייב משום ביאה רקנית דאסור מאל יבא בכל עת אל הקדש ומה שהביא ראיה הרמב"ן לסברתו מהא דאמרינן בערובין הכל נכנסין לתקן את ההיכל כהנים לוים וישראלים אע"ג דאפילו לדעתו ז"ל כהן ב"מ אסור ליכנס בהיכל נ"ל שבודאי שכונתו לומר דאם איתא לדעת רבינו ז"ל דאפילו בין האולם ולמזבח דהתם ליכא ביה אזהרה משום ביאה ריקנית שלא הוזהרו על ביאה ריקנית אלא להיכל ואפי"ה הזהירן הכתוב שלא יכנסו משום קדושה א"כ כי נמי איכא צורך הבנין אמאי מותרין ליכנס הא אין איסורו משום ביאה ריקנית כי היכי דנימא כיון שהוא לצורך הבנין ליכא ביאה ריקנית אלא ודאי דב"מ מותר ליכנס בין האולם לבין המזבח ולהיכל הוא דאסור משום ביאה ריקנית כשאר כהנים טהורין ומשום הכי כיון שהוא לצורך בנין לא הוי ביאה ריקנית זה נ"ל פשוט בכונת הרמב"ן אלא דק"ל על דבריו שהרי משמע התם בעירובין דלרב כהנא כהנים טמאים נכנסין לתקון ההיכל וכן פסק רבינו בפ"ז מה' בית הבחירה אע"ג דטמא הנכנס לעזרת ישראל הוא חייב כרת ולאו ה"ט משום ביאה ריקנית שהרי בעזרת ישראל מותר ליכנס ביאה ריקנית אלא ע"כ דה"ט משום דגלי קרא דמותר ליכנס ממיעוטא דאך ואף ע"ג דההוא קרא בב"מ כתיב ילפינן מיניה לטמאים וצ"ע ואיך שיהיה לדאתאן עלה מבואר מדבריו דב"מ נמי אם נכנס לפרוכת דהיינו היכל מוזהר עליה מקרא דאל יבא בכל עת וא"כ ע"כ מה שמותר ב"מ להיכנס שלא בשעת עבודה לדעת הרמב"ן היינו בין האולם ולמזבח ואם כן משום הכי לא תני אין חייבים משום ב"מ משום דב"מ המטיב את הנרות והמסדר את השלחן בהיכל אע"ג דלאו עבודה תמה היא מ"מ הא ודאי עבודתו פסול כמ"ש רבינו ז"ל פ"ט דין ה' ואם כן כיון שעבודתו פסולה הרי הוא חייב משום ביאה ריקנית וכדפרכינן פ' הוציאו לו דנ"ג גבי חיסר אחת מסמניה עי"ש ומ"מ התוס' שם דלא מחייב אביאה ריקנית אפילו בהיכל שלא רחוץ ידים ורגלים היינו לענין דלא מחייב מיתה משום דלשרת האמור גבי מיתה אבבואם נמי קאי מיהו לענין מלקות פשיטא ודאי דחייב משום דכיון דעבודתו פסולה הו"ל ביאה ריקני' ואין חייבין דקתני אין חייבין מיתה קאמר משא"כ בב"מ דאפי' בעבודה תמה אינו אלא בעזרה וקי"ל כרבנן דרבי אם כן לא מצי למיתני אין חייבין כיון דהשתא נמי מיחייב משום ביאה ריקנית ואולי סבור הרב ז"ל דמ"ש רבינו דהמסדר את השלחן והמטיב את הנרות עבודתו פסולה היינו דוקא גבי זר דמחייב מיתה אעבודה תמה ובעבודה שאינה תמה הוא מוזהר עליה ומשום הכי עבודתו פסולה משא"כ בב"מ דבעבודה תמה הוא באזהרה ובעבודה שאינה תמה אפילו אזהרה ליכא כמ"ש רבינו שם דין ד' א"כ עבודתו נמי כשרה וכן ראיתי להר"ב מש"ל ז"ל פ"י דה' תמידין ומוספין דין י' שעלה בדעתו לומר כן ואף שלבסוף הסכימה דעתו ז"ל לומר דאפי' לדעת רבינו דעל עבודה שאינה תמה אינו מוזהר עליה מ"מ עבודתו פסולה מ"מ איהו מסברא דנפשיה אמרה ואפשר שהרב ז"ל חולק בזה אמנם הא ודאי ליתא שהרי בפ' הוציאו לו דף מ"ט קתני בברייתא בהדייא ב"מ בקבלה ובהולכה פסולה אע"ג דלאו עבוד' תמה היא וכן כתבו התוס' ברפ"ב דזבחים עד שאני תמיה על הרב מש"ל ז"ל איך עלה בדעתו לומר כן ואישתמיט מיניה סוגייא הלזו כנ"ל מיהו אכתי קשה אמאי לא חשיב שתויי יין שהרי משמע דבשתויי יין נמי בעי' עבודה תמה דילפי' גזרה שוה ממחוסר בגדים ועיין בהרב מש"ל פ"ט מהלכ' ביאת מקדש דין י' וצ"ל דתנא ושייר:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כהן </b>
+<b> שלקה באצבעו כורך עליה גמי כו' והוא שלא יחוץ הבגד כו'.</b> עיין בהשגות הראב"ד ז"ל ומרן כ"מ כתב שהראב"ד מפ' דהא דאמר רבא שלא במקום בגדים ג' על ג' חוצצות פחות מג' אינן חוצצות דחוצצות ואינן חוצצות לענין חציצה בין יד לכלי אתמר כו' אבל לפי האמת דעת רבינו כפי' רש"י ז"ל דחוצצות ואינן חוצצות לענין יתור בגדים איתמר והריטב"א הכריח כפי' רש"י ז"ל מדפריך בגמ' ות"ל משום חציצה (משמע דמילתא דפשיטא היא דאפילו גמי וצלצול קטן חוצצים והא רבא ור"ח פליגי לפי שיטה זו כו' יע"ש) ולכאורה היה אפשר לומר דהראב"ד ס"ל דהא דפריך בגמרא ות"ל משום חציצה לאו אמתני' דכורך עליו גמי קא פריך כפי' רש"י ז"ל בעירובין דא"כ לישנא דת"ל לא א"ש לפי זה ותו דא"כ הך קו' הו"ל לתלמודא לאקשויי תיכף ומיד אמתניתין ולא לבתר דמייתי פלוגתא דר"ח ור"י אלא ס"ל דלר' יאודה בריה דר"ח קא פריך דקאמר לא שנו אלא גמי אבל צלצול קטן הוי יתור בגדים דכיון דס"ל לרב יאודה דצלצול קטן חשיב בגד לענין יתור בגדים אע"ג דהוי פחות מג' הוא הדין וכ"ש נמי דחשיב בגד לענין חציצה ואהא פריך דל"ל משום טעמא דיתור בגדים תיפוק ליה משום חציצה ותריץ יתיב כשמואל כו' ומוהר"מ ב"ח ז"ל בקונטריס כפות תמרים דכ"ט ע"ב תי' באופן אחר דס"ל להראב"ד דהא דפריך ות"ל משום חציצה לר"י קא פריך דקאמר דשלא במקום בגדים לא הוי יתור בגדים אפי' בג' ע"ג ואהא פריך דכיון דהוי ג' על ג' לכ"ע הוי חציצה ות"ל משום חציצה וכדבריו פי' רש"י ז"ל בזבחים די"ט ע"א ד"ה ות"ל דלר"י קא פריך הן אמת שדברי רש"י ז"ל בזבחים סותרים למ"ש בעירובין ובר מן דין מ"ש שם בזבחים סמוך ונר' בד"ה ל"א אמרי לה מבואר דס"ל דבמקום עבודה אפילו נימא אחת חוצצת ואפי' שלא במקום בגדים וא"כ צ"ל דמ"ש בד"ה ות"ל וכי שרי ר"י לאו למימרא דדוקא לר"י קא פריך ולא אמתני' אלא כונתו לומר דלר"י נמי פריך וכן כתב שם הרב צאן קדשים יע"ש ומ"מ לדעת הראב"ד ניתן ליאמר דס"ל דלר"י דוקא קא פריך וכמ"ש מוהרמב"ח ז"ל אך קשיא לי טובא לפי תי' ז"ל דא"כ היכי פריך בגמ' בתר הכי ופליגא אדרבא דאמר רבא שלא במקום בגדים ג' על ג' חוצצת כו' אדר"י ודאי פליגא אדר"י בריה דר"ח מי נימא דפליג והשתא לפי תי' הרב ז"ל היכי קאמר דרבא פליגא אדר"י הא כיון דס"ל להראב"ד דחוצצות דקאמר רבא לענין חציצה בין יד לכלי איתמר וכמ"ש מרן דרבא ודאי לא פליגא אדר"י דר"י מיירי בשמאל ושלא במקום עבודה כמו שתי' בגמ' אבל לעולם דבמקום עבודה אפילו ר"י מודה דג' על ג' חוצצות וכן ק' ג"כ לפ' דרבי' דכיון דלרב יאודה בריה דר"ח ע"כ מוקמינן לה בשמאל ושלא במקום עבודה א"כ כי פליג ר"י עליה דרב יאודה וקאמר לא אמרו יתור בגדים אלא במקום בגדים ה"נ מיירי בשלא במקום עבודה ולעולם דבמקום עבודה מודה ר"י דחוצצות והיכי קאמר בגמ' דר"י פליגא אדרבא ולכן הנר' לי בדעת הראב"ד ז"ל דס"ל דהנהו לישני בהא פליגי דלישנא קמא ס"ל דע"כ לא פליגי רב יאודה ור"י אלא לענין יתור בגדים אבל לענין חציצה כ"ע מודו דאפי' נימא אחת חוצצת ואפילו שלא במקום בגדים ומשום הכי פריך ות"ל משום חציצה ואמתני' נמי קא פריך כפרש"י ז"ל ומשום הכי קאמר דרבא פליגא אדר"י וס"ל השתא דחוצצות ואינן חוצצות דרבא לענין יתור בגדים הוא דאתמר אבל לענין חציצה בין יד לכלי אפילו נימא אחת חוצצת והא דנקט רבא לישנא דחוצצות משום דקאמר ברישא דבמקום בגדים אפילו נימא אחת חוצץ נקט נמי סיפא כי הך לישנא כמ"ש רש"י ז"ל אכן ללישנא בתרא דקאמר במימרא דרב יאודה דקאמר לא שנו אלא גמי אבל בצלצול קטן חוצץ סבירא ליה לרבא דלהך לישנא דכ"ע שלא במקום בגדים אין בו משום יתור בגדים ואפילו לרב יאודה ולענין חציצה בין יד לכלי הוא דפליגי והוכרח לזה מלישנא דחוצץ דקאמר במימרא דרב יאודה דדחיקא ליה מילתא לומר דנקט לשון חציצה במילתא דרב יאודה משום דבעי למימר בתר הכי ר"י אומר לא אמרו חציצה בפחות מג' אלא במקום בגדים דלא מצי למיתני משום יתור בגדים כמ"ש רש"י דזה ודאי דוחק דכיון דמימרא דרב יאודה נאמרה בתחילה לא שייך למימר דנקט רב יאודה לשון חציצה משום דבעי לאפלוגי עליה ר"י בתר הכי ונמצא א"כ דלפי דעת הראב"ד הנהו תרי לישני בדר' יהודה ברי' דר"ח פליגי ושלא כפרש"י שפי' דלא פליגי אלא במילתיה דר"י ולהך לישנא מימרא דרבא נמי כפשטא מתפרשא לענין חציצה בין יד לכלי וניחא השתא נמי הא דפריך בגמ' ות"ל משום חציצה לבתר דמייתי פלוגתא דר"י ורב יאודה ולא פריך אמתני' תיכף ומיד ובתר הכי הו"ל לאתויי פלוגתא דר"י ורב יאודה משום דקו' זו אינו אלא ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא ל"ק ליה דס"ל דשלא במקום בגדים פחות מג' אינה חוצצת ואפשר שזה נמי הכריחו להראב"ד לפ' כן ומשו"ה השיג על רבינו וכתב שדבריו סותרים ממ"ש דפחות מג' על ג' אינה חוצצת דמשמע דלענין חציצה הוא דקאמר ופסק כלישנא בתרא דאי לא כן הי"ל לפרש דלענין יתור בגדים מיירי כיון דהנהו לישנא פליגי בהכי כנ"ל ליישב השגת הראב"ד ז"ל עוד ראיתי להרב משה בן חביב ז"ל שתמה לדעת הראב"ד ז"ל מסוגייא דפרק לולב הגזול דקאמר התם אמר להו רבא להנהו מגדלי הושענא דבי ר"ג כי גדליתו הושענה דבי ר"ג שיירי ביה בית יד כי היכי דלא תיהוי חציצה הרי דס"ל לרבא דהאגד הוי חציצה אף שהוא דבר מועט החוצץ בין יד ללולב וה"נ דכוותה גמי או בגד שאין בו שלש על ג' חוצץ לענין עבודה בין יד לכלי ע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד י"ל דס"ל להראב"ד דאע"ג דלענין אגד הוי חציצה אפילו דבר מועט אפי"ה לדבר הכרוך בידו כההיא דכהן שלקה באצבעו כל שאין בו ג' על ג' בטל לגבי ידו ולא הוי חציצה אלא בג' על ג' דחשיב ולא בטיל לגבי היד וכן ראיתי להרב במג"א ז"ל סימן תרנ"א ס"ק קי"ז שתי' ליישב דעת האגודה שכתב דאין לחוש להסיר הטבעת בשעת נטילת לולב משום חציצה כיון שאין כל היד מכוסה והק' הב"ח מההיא דרבא דאמר כי גדליתו כו' דבעי למימר דאגד הלולב הוי חציצה אף שאין כל היד מכוסה ותי' דס"ל לאגודה דכל שאין היד מכוסה בטל לגבי היד משא"כ באגד הלולב ע"ש וגדולה מזאת כתב הר"ן שם דבדבר הכרוך בידו בטל לגבי היד ואפילו כרך כל היד בסודר הן אמת שלדעת הר"ן קשה טובא מהא דכהן שלקה כו' דפריך בגמ' ות"ל משום חציצה ואפילו לדעת הראב"ד מודה הוא דבשלש על שלש מיהא וא"נ בצלצל קטן דחשיב חוצץ אע"ג דהוי דבר הכרוך בידו ולא אמרינן בטל לגבי היד ואפשר ליישב שאף הר"ן ז"ל לא כתב כן אלא לענין לולב ומטעמא שכתב שם דאנן לית לן קרא לפסול חציצה בלולב ומאי דחיישינן הוא משום דלא הוי לקיחה תמה והלכך כל שהוא טפל לידו בטל לגבי ידו והרי הוא כאלו נוגע בידו כו' אבל לענין עבודה דמיפסל בה חציצה מדכתיב ולקח הכהן שתהא לקיחה בעצמו של כהן דלא יהא חוצץ בינו לכלי כמ"ש רש"י ז"ל אפילו כל שהוא מודה דחוצץ וכעין זה כתבו התוס' ז"ל פ' הוציאו לו דנ"ח ע"א ד"ה מין במינו בשם ריצב"א לחלק בין לולב לעבודה ע"ש אך אכתי קשה לי דברי התוס' ז"ל שם בפ' לולב הגזול ד"ה דבעינן לקיחה תמה שכתבו בתחלת דבריהם כדעת הר"ן דבדבר הכרוך בידו לא שייך חציצה והק' מההיא דפ' מ"ש גבי יששכר איש כפר ברקאי דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה ודחו פי' רש"י שפירש התם טעמא משום חציצה ופי' ז"ל דה"ט משום דהוי לקיח' ע"י ד"א ואע"ג דלרבא לקיח' ע"י ד"א שמה לקיח' ה"מ דרך כבוד כו' ועוד תי' דדל טעמא דחציצה נענש משום בזיון קדשים ע"ש והשתא תקשי להו מההיא דכהן שלקה באצבעו דפריך בגמ' ות"ל משום חציצה אע"ג דהוי דבר הכרוך בידו ומשום לקיחה ע"י דבר אחר ליכא דהא לא הוי דרך בזיון אלא דרך כבוד ולאו אורח ארעא שתראה מכתו בשעת עבודה וכמ"ש רש"י ז"ל ואי ס"ל לחלק בין לולב לעבודה כמ"ש בדעת הר"ן אם כן מאי ק"ל מההיא דיששכר איש כפר ברקאי וצ"ע כעת: תו ק"ל במ"ש התוס' שם וז"ל אלא י"ל דאגד הצריך ללולב שלא יתפרדו המינים שייך ביה חציצה אבל הכא סודרא לא בעי לולב ודחו לזה מכח ההיא דפ' הוציאו לו דבדבר שאינו צריך לו נמי שייך חציצה וק"ל דלמאי הוצרכו להביא עצות מרחוק לזה הא מההיא דפרק לולב הגזול דאמרינן התם בסמוך אמר רבא לא לידוק איניש לולב בהושענא דילמא נתרי טרפיה והוי חציצה מבואר דאפילו בדבר שאינו צריך שייך חציצה שהרי התם טרפיה לא בעו לולב ויש ליישב בדוחק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f74bdd70d2697c697c99738cae4d569f768aba97
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,238 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property
+שער המלך על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואם </b>
+<b> פדן אותן המקדיש או אשתו או יורשו מוסיף חומש כו'.</b> הנה מרן לא הראה מקומו איה דין זה דאשתו ויש לי לדקדק דבמ"ע אי בזוזי דידיה והקדש דידיה שליחותיה דבעל קא עבדא ומאי ארייא אשתו אפילו איניש אחרינא נמי מוסיף חומש כיון שפודה אותן במעות של בעל המקדיש ואי בזוזי דידה כגון שנתנו לה ע"מ שאין לבעליך רשות בו אלא מה שאת נותנת בתוך פיך אם כן אמאי מוסיף חומש הא לא קרינן ביה המקדיש אותו וכה"ג פרכינן התם בקדושין דנ"ד אההיא ברייתא דקתני אין אשה פודה מע"ב בלא חומש רשב"א אומר אשה פודה מע"ב בלא חומש ה"ד אי בזוזי דידיה ומעשר דידיה שליחותיה דבעל קא עבדה ואלא בזוזי דידה ומעשר דידיה איש אמר רחמנא ולא אשה ועוד קשה שרבינו פ"ו מה' מע"ב פסק דאשה שפדה מעשר שני שלה לעצמה אינה מוסיפה חומש דגריס כגי' ר"ת שכתבו שם איש ולא אשה אפי' בזוזי דידה ומעשר דידה ומכ"ש מעשר דידיה וזוזי דידה וליכא למימר דדוקא במע"ב דאיכא מעוטא איש אבל בערכין דליכא מעוטא לא שהרי הסמ"ג עשין קל"ב כתב וז"ל וכן המקדיש בית או שדה ופדיון מע"ב הבעלים או אשתו מוסיפין חומש יע"ש בעשין קל"ו והנראה שרבינו מיירי כשאשתו פודה מנכסי מלוג שלה וס"ל לרבינו שלא כדעת רש"י שם שכתב דנכסי מלוג שלה חשיבי כזוזי דידה אלא ס"ל דכיון דיש לו בהן אכילת פירות חשיבי כזוזי דידיה ויצא לו כן מהא דאמרי' בת"כ ואם גאל יגאלנה לרבות את האשה והוא מפרש דמיירי בפודה הקדש של בעל בזוזי דנכסי מלוג דידיה ומשום דכיון שיש לו בהן אכילת פירות חשיבי כזוזי דידיה וכ"כ הרשב"א שם שי"מ כן ברייתא השנויה בת"כ גבי מע"ב יע"ש ומ"מ הי"ל לרבינו לבאר ולא לסתום הדברים וצ"ע:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שסג) </b> והוא מפרש דמיירי בפודה הקדש של בעל בזוזי דנכסי מלוג דידה ומשום דכיון שיש לו בהן אכילת פירות חשיבי כזוזי דידיה כו'. תמהני דאיך אפשר לפרש דרבויא דקרא קאי על הקדש דבעל שהאשה פודה אותו במעות נכסי מלוג שלה ומוסיפה חומש משום דיש לבעלה בהן אכילת פירות וכזוזי דידיה חשיבי והרי אכילת פירות להבעל בנכסי מלוג שלה הוא רק תקנתא דרבנן בעלמא תחת פרקונה אבל מדאורייתא הא גם הפירות שלה הן וא"כ איך שייך לומר דקרא אתא לרבויי אשה בכה"ג (אע"כ צ"ל דקרא אתי לרבות דאשה שהקדישה מנכסי' ופודה אותן דהוי הקדש דידה וזוזי דידה דחייבת נמי בהוספת חומש משום דקיי"ל גבי מעשר שני דאם האשה פודה לעצמה אינה מוסיפה חומש ממיעוטא דאיש ולא אשה ולהכי אצטריך רבויא גבי הקדש לחייב את האשה בהוספת חומש): ועוד תמוה לי דלפירושו של הגאון המחבר ז"ל בברייתא זו דת"כ אמאי לא מייתי הש"ס בגיטין דף מ"ח ע"א סייעתא מינה לר' יוחנן דס"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי והיינו מהא דפדיון של האשה בזוזי נכסי מלוג שלה הוי כאלו פודה בזוזי דידיה והא רבא קאמר התם דמתניתא מסייע לר"ל דתניא דבכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל והרי ברייתא זו דת"כ מסייע לר' יוחנן ועיין בב"מ דף צ"ו ע"א לענין שאילה בבעלים בנ"י שם ועיין בתוס' שם סד"ה בעל כו' ועיין בתוס' גיטין בדף הנ"ל בד"ה אי לאו כו' במה שכתבו שם דאב לגבי ברא אחולי מחיל ומש"ה אמרינן דלאו כקנין הגוף דמי שהוא קצת היפך מדבריהם בב"מ הנ"ל דהתם גבי מוכר פירות ס"ל דכקנין הגוף דמי משום דבעין יפה משייר לעצמו וצע"ק:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכן </b>
+<b> המקדיש כו' שכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם.</b> כתב הרב מש"ל ז"ל וז"ל יש להסתפק בהא דקי"ל כל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם אם הוא מן התורה או מדרבנן והנה ממ"ש רבינו בדין ז' ועל זה נאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כו' נראה דס"ל שהוא מן התורה ויש לתמוה דמסוגיא דפרק המנחות מוכח בהדיא דזה אינו אלא מדרבנן משום מומין דפסלי בבהמה דאפי' בדוקין שבעין פסול משום הכי גזרו רבנן שלא יהיו נפדין כי אם למזבח עכ"ד יע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד נראה דל"ק שמה שאמרו בגמ' דטעמא משום מומין הפוסלין בבהמה היינו אליבא דשמואל דמנחות ונסכי' אפי' טהורין נפדין דהכי אמרינן התם אמר ר"פ אי שמיע ליה לשמואל הא דתניא המתפיס תמימים לבד"ה אין פודין אותן אלא למזבח כו' הדר ביה שמואל ואהא משני בתלמודא דלא היא דמהך ברייתא ליכא תיובתא לשמואל דכי היכי דאמרינן בעצים וכ"ש דמשום דלא שכיחי אין נפדין ה"נ כיון דשכיחי מומין דפסלי בבהמה כלא שכיחי דמי ומש"ה אין פודין אותם מדרבנן אמנם לרב כהנא ור"א דס"ל דמנחות ונסכים טמאין נפדין טהורין אין נפדין ע"כ דטעמא דמקדיש תמימים לבד"ה דאין פודין לאו משום מומין הפוסלין הוא שהרי מנחות ונסכים אע"ג דשכיחי אפי"ה קאמר דאין פודין וכיון שרבי' פסק בפ"ו מה' הנזכר כרב כהנא ור"א משו"ה ס"ל דה"ט משום קרא דכתיב וכל בהמה אשר יקריבו וה"ה לכל דבר הראוי למזבח וכן משמע ממ"ש ר"א כלן טמאין נפדין טהורין אין נפדין חוץ מעשירית האיפה שהרי אמרה תורה מחטאתו על חטאתו ואם איתא דבהמה וכל הני אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אפי' בהמה נפדית אם כן מאי קאמר חוץ מעשירית האיפה שהרי אמרה תורה כו' הא מדאורייתא פשיטא דנפדית אלא דרבנן הוא דגזרו ומ"ש עשירית האפה מכל הני כי היכי דגזרי במקדיש תמימים לבד"ה שאין פודין אותן אלא למזבח ה"נ הול"ל בעשירית האיפה שאין פודין אותן אלא למזבח לצרכי אותה המין אלא מוכח דמדאורייתא קאמר דאין נפדין כנ"ל ליישב דעת רבינו דוק ובפשטא דשמעתא הוקשה אצלי טובא במאי דקאמר ר"פ אי שמיע ליה לשמואל הא דתניא המתפיס כו' הדר ביה דהתינח דברייתא לא שמיע ליה אבל מ"מ תקשי ליה מתני' דפ"ה דשקלים משנה ז' דתנן המקדיש נכסיו והיה בהן זכרים ונקבות ר"א אומר זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבח שלמים ודמיהן יפלו לבד"ה וכתב שם הרע"ב דטעמא דר"א משום דס"ל סתם הקדשות לבד"ה ואפי' במידי דחזי למזבח ואפי"ה לפדותן לחולין אינו יכול משום דכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח וכן כתב רש"י והתוס' בפ"ז דתמורה דקל"א ע"ב יע"ש הרי אע"ג דקדושת דמים הוא קתני דימכרו לצרכי עולות הא לפדותן לחולין לא דמתני' ליכא למימר דלא שמיע ליה ותו ק' טובא דאפי' למאי דמשני דכיון דשכיחי מומין דפסלי בבהמה כלא שכיחי דמי אכתי תקשי מתני' דשקלים מ' ח' דתנן התם המקדיש נכסיו והיה בהן דברים הראוי' ע"ג המזבח יינות שמנים וסלתות ר"א אומר ימכרו לצורכי אותו המין משמע דהא לפדותן לחולין לא דע"כ היינו משום דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח ואע"ג דיינות וסלתות שכיחי דקדושת דמים נינהו שהרי עדיין לא קידשן בכלי שרת ואפי' הכי קאמר דאינן נפדין ותקשי לשמואל דקאמר מנחות ונסכים טהורים נפדין וצ"ע כעת תו איכא למידק דמאי פריך ר"ה בר מנוח ממתניתין דהעופות וכלי שרת דכלי שרת לפרקא ומאי קו' הא אמרינן בפרק ר"י דמ"ט ע"ב דאבני מזבח גנזום בית חשמונאי ששקצום לע"ז משום דכיון דאשתמש בהו לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוט וא"כ ה"נ בכלי שרת נימא דמשום הכי קתני דאין להם פדיון משום דלאו אורח ארעא לאשתמושי בהם הדיוט ואם היינו אומרים דההיא דפרק ר"י שאני משום דיוצא לחולין בלי פדיון אבל כל שיש לו פדיון ליכא למיחש להכי שהרי נכנסו המעות במקומן ניחא אלא שהרב מש"ל ז"ל בה' כלי המקדש כתב דאין סברא לחלק בהכי וכן מבואר מדברי הר"ן ז"ל שם שכתב דהא דעולא פליגא אההיא דלעיל יע"ש ולפי דברי הר"ן ז"ל יש ליישב דר"ה נמי דפריך מכלי שרת לית ליה האי סברא דלאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוט כדס"ל לעולא וכ"כ ודוק:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b>
+<b> המקדיש כו'.</b> עיין מ"ש פ"א מהלכות איסורי מזבח דין י"א ופ"י מה' בכורים דין ב' ודוק:
+
+Halakhah 13
+
+<b>שחט </b>
+<b> בה שנים כו' הרי היא כחיה לכל דבריה כו'.</b> הנה מסתמיות דברי רבינו נראה דאכולהו חלוקות שהזכיר בדין י"ב קאי דהיינו בין קב"ה בין ק"מ שנפל בו מום או תמימה הראוי' ליקרב כו' (ומ"ש או תמימה הראויה ליקרב נראה דאקדשי ב"ה דוקא קאי ובבא לפדותו ע"מ להקריבו למזבח דאילו בקדשי מזבח כל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם) האמנם הא ודאי ליתא דבמקדיש בהמה תמימה לבד"ה נראה ודאי דאפי' דשחט רוב שנים אינו יכול לפדותו דבהדיא איתא בסוף תמורה דאפילו לר"ש דאית ליה דקדושת ב"ה לא בעו המ' והע' אם מתו יקברו משום דחזי להקרבה והא ודאי בשחט בה רוב שנים אלא עכ"ל שדברי רבינו הללו אינו אלא בקדשים שנפל בהן מום ודע שרש"י ז"ל כתב שם בתמורה ד"ה מתו תמימים יקברו וז"ל אפי' הנך דלית בהו בכלל הע' עבוד רבנן מעלה דיקברו הואיל וחזו להקרבה ע"כ נראה בהדיא דס"ל דדין זה אינו אלא מדרבנן האמנם מדברי התוס' פ' מרובה דע"ו ע"א ד"ה שחיטה נראה בהדיא דס"ל דדבר תורה אינו יכול לפדותן שכתבו וז"ל ודוחק לומר שמדרבנן הוא דאין נפדין כו' ויש לומר דמום שהוא מחיים חשיב מום לפדות עליו אבל מום דלאחר מיתה לא חשיב מום כדתניא בתמורה בהדיא כו' וצריך לומר לפי דבריהם דמאי דאמרינן בתמורה דהיינו טעמא דר"ש משום דחזו להקרבה היינו דוקא לקב"ה שיכולין לפדותן אפי' בלא מום אבל בק"מ בלאו טעמא דחזו להקרבה אינו יכול לפדותן מטעמא דבעינן מום מחיים אכן נראה להכריח דעת רבי' שלפי דעתו ז"ל דס"ל דאפי' בנשחטה כהלכתה כל שהיא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה אם כן תקשי ליה קו' התוס' שם בקדשים ששחטן בחוץ היכי חשיב שחיטה שאינה ראויה הא יכול לפדותן בשעת פירכוס ואי ס"ל דק"מ תמימים שמתו יקברו מדרבנן כדס"ל לרש"י ז"ל הא משום איסור' מדרבנן חשיבה שחיטה שאינה ראויה לפוטרו מתשלומי דו"ה כדאמרי' התם בהדיא דע"א גבי מעשה שבת אלא ודאי דאין פודין אותן מדאורייתא כנ"ל ודוק:
+
+Halakhah 14
+
+<b>המקדיש </b>
+<b> בהמה תמימה כו' הקדיש אח' מאבריה לדמיו כו' הרי זו ספק כו' ולפיכך תקרב ולא תפדה.</b> ע"כ. מרן בכ"מ ז"ל תמה על רבינו דהאי בעיא דהקדיש אבר לדמיו ליתא אלא לר"י דאמר פשטה קדושה בכולה וכיון שרבינו ז"ל פסק דלא כר"י בפט"ו מה' מעה"ק נמצא מזכה שטרא לבי תרי ותירץ דרבינו ס"ל דהאי בעיא דרבא לכ"ע בעי לה דאע"ג דלר"מ ור"י לא פשטה קדושה בכולה היינו דוקא בקדושת הגוף דאינו ראוי ליקרב עולה כו' אבל בקדושת דמים כו' יע"ש ונראה דלפי דבריו עכ"ל דבעיא דרבא היא אי אמרי' מיגו דנחתא קדושת דמים אחד אבר חייל אכולה קדושת דמים ובתר הכי אמרי' מיגו דחייל אכולה קדושת דמים חייל אכולה קדושת הגוף דאיפכא ליכא למימר מיגו דנחתא אחד אבר קדושת דמים חייל על אבר קדושת הגוף דאם כן לר"מ ור"י תו ליכא למימר מגו דנחתא קדושת הגוף אחד אבר נחתא אכולה דבקדושת הגוף ס"ל לר"מ ור"י דלא אמרינן פשטה קדושה בכולה ולפ"ז כי אמרי' בבעיא דרבא חד מיגו אמרי' תרי מיגו לא אמרי' היינו לומר דמיגו קמא דהיינו מיגו דחייל קדושת דמים אחד חייל נמי אכולה אמרי' אבל מיגו דקדושת הגוף לא אמרינן משום דהוי תרי מיגו ונמצא דלכל הצדדים ס"ל לרבא דחייל אכולה קדושת דמים וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל פ"ק דתמורה דמגו קמא היינו קדושת דמים אכולה וראיתי להלח"מ ז"ל שתמה על פי' זה דאם כן בפרק דערכין כשהקשו חד אבר נמי אבעוי אבעיא ליה לרבא טפי הו"ל לאקשויי דהא פשיטא ליה לרבא דמיגו דקדושת דמים אמרינן וחייל קדושת דמים אכולה והיכי קתני בברייתא אין להקדש אלא ראשה של פרה בלבד ומכח זה כתב דלפום סוגין דערכין עכ"ל דמיגו קמא היינו מיגו דקדושת הגוף אאותו אבר ובתר הכי אמרינן מיגו דחייל קדושת הגוף אאותו אבר חייל אכולה דלפ"ז כי אמרי' חד מיגו אמרי' ב' לא אמרי' היינו מיגו קמא דחייל קדושת הגוף אאותו אבר דמסתבר טפי אבל מיגו דקדושת דמים אכולה גופה לא אמרי' משום דהוי תרי מיגו וכתב דאף שמדברי רש"י פ"ק דתמורה לא משמע הכי יש ליישב לשונו בדוחק מכח סוגיא דערכין ומה גם שרש"י ז"ל בפ"ק דערכין פי' כן יע"ש שהאריך ואמנם לפי תי' מרן כ"מ ז"ל עכ"ל דס"ל דמיגו קמא היינו מיגו דקדושת דמים אכולה גופה כמ"ש וכיון שכן ק"ט דאם כן אדפריך אבעויי אבעיא לי' תקשי ליה בפשיטות דבקדושת דמים לכל הצדדים פשיטא ליה לרבא דפשטה קדושה בכולה ותו ק"ט דלפ"ז איך כתב רבינו וכיצד עושין מוכרין אותה כו' ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר ואמאי הא לכל הצדדים מיגו קמא דהיינו מיגו דקדושת דמים אכולה בהמה אמרי' ונמצא דכל דמיה קדושים והנראה אצלי נכון לישב דברי מרן הכ"מ ז"ל ודברי רש"י גם כן הוא דאף למה שפי' רש"י ז"ל פ"ק דתמורה דמיגו קמא היינו מיגו דקדושת דמים אכולה גופה מ"מ כי אמרי' או דילמא חד מיגו אמרי' תרי מיגו לא אמרי' לאו למימרא דמיגו קמא דהיינו מיגו דקדושת דמים פשיטא ליה דאמרי' ומיגו בתרא דקדושת הגוף לא אמרינן שהרי כיון דתרי מיגו לא אמרינן מאי חזי' דעבדית ברישא למיגו דקדושת דמים בכולה אדתפשוט לן דפשטא קדושה בכולה ואדרבא זיל לאידך גיסא ונעבוד למיגו קמא אקדושת הגוף אאותו אבר ונימא מיגו דחייל קדושת דמים אאותו אבר חייל קדושת הגוף דתו לא מצי למימר דתיחול קדוש' אכולה בהמה ואפי' קדושת דמים דתרי מיגו לא אמרי' שהרי שקולים הם ויבואו שניהם ונמצא אם כן דבעיא דרבא היא על אופן זה דאי אמרינן תרי מיגו פשטה קדושת הגוף בכולה ואי חד מיגו אמרי' תרי לא אמרי' תו ליכא לספוקי דודאי לא נחתא קדושת הגוף אכולה אמנם אכתי איכא לאסתפוקי אי נחתא קדושת דמים בכולה או קדושת הגוף אאותו אבר דזיל הכא קמדחי לה וזיל הכא קמדחי לה דאי בעית למימר דתיחול קדוש' דמים אכולה משום מיגו דקדושת דמים איכא למימר מאי חזית דעבדת למיגו אקדוש' דמים נימא מיגו אקדושת הגוף אאותו אבר ואי בעית למימר דתיחול קדושת הגוף אאותו אבר איכא למימר מאי חזית ונעביד למיגו אקדושת דמים אכולה בהמה ונמצא לפ"ז שדברי רש"י ז"ל בפ"ק דערכין שפי' למיגו קמא אקדושת הגוף ואותו אבר ודברי רש"י דפ"ק דתמו' שפי' למיגו קמא אקדו' דמים אכולה הם שפה אחת ודברים אחדים ומשום דל"נ לן מידי לענין דינא לא חייש רש"י לדקדק בלשונו ופי' בערכין באופן א' ובתמורה באופן אחר משום דבין אם נאמר דמיגו קמא היינו קדושת הגוף אאותו אבר כדמוכח מלישנא דפרק קמא דתמורה בין אם נאמר דמיגו קמא היינו קדושת דמים אכולה למאי דבעינן מימר דתרי מיגו לא אמרי' לא חיילא לה קדושת הגוף כלל אאותו אבר ולא קדושת דמים אכולה מטעמא דזיל הכא קמדחי לה כמדובר והיינו דפריך בפ"ק דערכין חד אבר נמי מבעיא לן כדבר האמור וכמובן אולם הא קשיא לי דלפי דברי מרן ז"ל ולמ"ש לישב דברי רש"י ז"ל נראה דפשיטא ליה לרבא כי היכי דבקדושת הגוף אמרינן מיגו דנחית אחד אבר נחית אכולה ה"נ אמרי' בקדושת דמים אלא דמאי דמספ"ל הוא משום דאי תרי מיגו לא אמרי' תו לא חייל קדושת דמים אכולה משום דזיל הכא קמדחי לה וכמ"ש וכיון שכן ק"ט דאם כן מאי משני בפ"ק דערכין הא בתם והא בב"מ ופירש"י בתם דאיכא למימר דתיחות ליה קדושת הגוף וברייתא דפשיטא ליה דלא קדשה כולה בבע"מ דלא חזו לגופייהו יע"ש והשתא קשה דלו יהי דליכא קדושת הגוף הא אכתי נימא מיגו דנחתא קדושת דמים אאותו אבר נחתא אכולה שהרי בתם גופיה הו"א דחיילה קדושת דמים אכולה אי לאו מטעמא דתרי מיגו לא אמרינן ובשלמא לפרש"י דפ"ק דערכין דמיגו קמא היינו מיגו דקדושת הגוף אאותו אבר איכא למימר שפיר דס"ל לרבא דכי אמרינן מיגו דנחתא אחד אבר חייל אכולה היינו דוקא אקדושת הגוף דגלי קרא אבל אקדושת דמים דקיל לא אלא דקא מבעייא ליה אי אמרי' מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל קדושת הגוף ובתר הכי מייתינן קדושת הגוף אכולה משום מיגו אבל מיגו דקדושת דמים אכולה בהמה ברישא ליכא למימר דאקדושת דמים לא אמרי' מיגו והיינו דמשני שפיר דבבע"מ כיון דליכא קדושת הגוף לא אמרינן מיגו אכולה בהמה כלל אכן לפי דברי מרן ז"ל ולמ"ש ליישב דברי רש"י ז"ל ק' טובא ולפי מה שאכתוב לקמן בדין ח"י דהיינו טעמא דבעל מום משום דהו"ל הקדש גרוע הואיל וע"י עבירה הוא בא יש לישב ודוק ועיין להרב ברכת הזבח בדקס"ג ע"א שכתב ליישב קו' מרן הלזו ז"ל ולק"מ דרבי' מפרש דהבעיא היא ג"כ לר"י ומיירי שהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו וכ"כ מפרש ג"כ בעייא דבעוף מהו כמ"ש הכ"מ פרק ט"ו מה' מעה"ק דין ב' א"ד וכ"כ ג"כ בפ"ק דתמורה יע"ש ואחר המחילה תמה אני אם יצאו דברים אלו מפה קדוש דאיך הפה יכולה לדבר שרבינו מפרש בעיא דהקדיש אבר לדמיו באבר שהנשמה תלויה בו שהרי בפירוש כתב רבינו דאם הוא אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכול' נראה בהדיא שהוא מפרש בעיא זו אאבר שאין הנשמה תלויה בו ופשוט:<br><b> על </b> תירוץ מרן ז"ל בפט"ו מה' מעק"ה שכתב דרבינו מפרש לבעיא דבעוף מהו בדבר שהנשמה תלוי' בו הקשה הלח"ם ז"ל דאם כן היכי קאמר בהמה אמר רחמנ' והאי לאו בהמה הא קרא לר"י לא איירי בדבר שהנשמה תלויה בו דאיהו דריש לקרא דיהיה קדש דתמכר לצורכי עולות ודבר שהנשמה תלויה בו נפ"ל מסברא ובפט"ו מה' הנזכר תירץ הרב לקושיא זו דמ"מ מקרא ילפינן דבאבר אחד חייל קדושה באותה אבר ומינה כשהנשמה תלויה בו חייל על כולה אבל אי לאו קרא אין לנו לומר שיחול קדושה אפי' על אותו אבר ואפי' שהיה דבר שהנשמה תלויה בו לכך בעי השתא שפיר כיון דמקרא ילפינן א"ד יע"ש ולפי דבריו ז"ל מתישבים אצלי דברי התוס' בפ"ק דקדושין דף ז' ע"א ד"ה ונפשטו שהקשו וז"ל תימה דבריש תמורה יליף רגלה של זו עולה ובדבר שהנשמה תלויה בו מקרא דכתיב כל אשר יתן ממנו וגבי אשה לא כתיב קרא כו' אשר דברי' ז"ל מן המתמיהין שהרי בדבר שהנשמה תלויה בו לר"מ ור"י לא מקרא ילפינן לה אלא מסברא ועיין בחי' הריטב"א ז"ל שם ואולם לפי דברי הלח"ם ז"ל דבריהם נכונים שדעתם כדעת רבינו ז"ל דבעיא דרבא היא אדבר שהנשמה תלויה בו אלא דאכתי קשה לפ"ז מה שתי' ונראה שלכך דקדק רש"י ז"ל וכתב דיהא מקודשת בלשון הקדש קאמר לה וכדאמרינן בריש פרקין דאסר לה אכ"ע כהקדש שאדם עושה אותה כהקדש לפיכך יש להיות דינה כהקדש אבל אם היה אומר מאורסת כו' וק"ט שהרי בהקדש עוף גופיה מבעיא ליה לרבא אי אמרינן בהמה אמר רחמנא והאי לאו בהמה היא ואם כן מכ"ש באשה דאף ע"ג דאסר לה כהקדש לא אמרינן פשטה קדושה בכולה דבהמה דוקא אמר רחמנא והא לאו בהמה היא וליכא למימר דכי פריך התם ונפשטו בכולה הכי פריך למאי דבעי רבא למימר בחד צד דבעוף נמי אמרינן פשטה קדושה בכולה ה"נ גבי אשה נפשטו קדושין בכולה דהא ודאי ליתא שהרי אף למאי דבעי רבא לומר דבעוף נמי פשטה קדושה בכולה טעמא טעים ואמר משום דקרבן אמר רחמנא והאי נמי קרבן הוא כדאיתא בתמורה וא"כ גבי אשה דלא שייך בה טעמא דקרבן פשיטא ודאי דלא ילפינן מבהמה ויש ליישב דבריהם דאע"ג דגבי עוף מבעיא ליה לרבא מ"מ גבי אשה איכא למימר דנפשטו קדושין בכולה משום דכיון דבאשה גופה לא שייך לשון הקדש דאדם אינו קדוש כדאמרינן פ"ק דסנהדרין ובפ"ב דמגילה עכ"ל מ"ש לה הרי את מקודשת לאו הקדש ממש קאמר אלא כונתו לומר שתהיה אסורה אכו"ע כדין הקדש שאסור לכל העולם ואם כן היינו דפריך התם שפיר היכי קאמר רבא דהתקדשי לחציך אינה מקודשת כלל נפשטו קדושין בכולה דשמא מ"ש לה הרי את מקודשת לחציך שתהיה אסורה לכל העולם כדין הקדש בהמה קאמר לה דפשטה קדושה בכולה ומ"מ דברי הלח"מ ז"ל שכתב דמ"מ מקרא ילפינן שיחול קדושה על אותו אבר ואי לאו קרא אין לנו לומר שיחול קדושה אפי' על אותו אבר הם תמוהים שהרי בברייתא איפכא תני לה יכול האומר רגלה של זו עולה יהיה כולה עולה תלמוד לומר ממנו כו' הרי דלרבי מאיר ור"י קרא לא אצטריך אלא למעוטי שלא יחול קדושה אכולה גופה דמסברא הו"א דחיילה אכולה וכ"כ הוא עצמו בפרקין וצ"ע עוד ראיתי להרב הנז' שהקשה שם עמ"ש רבינו שם האומר לבה או ראשה של זו עולה כו' הואיל ודבר שהנשמה תלויה בה כו' דבפ"ק דתמורה פליגי רבא ור"ח דר"ח אמר בדבר שעושה אותה טריפה ורבא אמר בדבר שהיא מתה ואמרינן דפליגי אי טריפה חיה ורבא סבר כר"א דאמר ניטל הירך וחלל שלה נבילה וכיון שרבינו פסק כר"א בהלכות שחיטה היה לו לפרש בדבר שעושה אותה נבילה ואי ס"ל טריפה אינה חיה היל"ל בדבר שעושה אותה טריפה יע"ש שהניחה בצ"ע ולי יותר קשה שרבינו ז"ל בפ"ב מה' אלו כתב האומר ערך לבי או כבדי עלי נותן ערך כולו וכן כל אבר שאם ינטל ימות כו' נותן ערך כולו כו' יע"ש ובודאי מ"ש וכן כל אבר שאם ינטל ימות כו' היינו ניטל רגלו מן הארכובה ולמעלה וכמ"ש בפ"ק דערכין ד"ב זה הכלל כל דבר שהנשמה תלויה בו לאתויי מאי לאתויי מן הארכובה ולמעלה וכיון שרבינו ז"ל פסק דבדבר שעושה טריפה מקרי דבר שהנשמה תלויה בו לענין ערכין ה"נ היה לו לפסוק לענין הקדש כרב חסדא ולכן הנראה ודאי דלבה או ראשה שכתב רבינו לאו דוקא וכיון דיהיב טעמא הואיל ודבר שהנשמה תלויה בו ממילא משמע דבר שעושה אותה טריפה דמקרי דבר שהנשמה תלויה בו וסמך אמ"ש בה' ערכין נ"ל פשוט:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>היתה </b>
+<b> בהמה בעלת מום שאינה ראויה ליקרב והקדיש אבר מאבריה בין שהנשמה תלויה בו בין כו' לא נתקדש אלא אותו אבר בלבד כו'. </b> וסיים בדין ח"י <b> בד"א </b>
+<b> בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית האומר ראש חמור זה כו' הואיל והוא דבר שהנשמה תלויה בו הר"ז חייב בדמי כולה כו'. </b> ע"ש ודבריו מבוארים ברפ"ק דערכין ד"ד עלה דפרכינן התם אברייתא דקתני והיה ערכך לרבו' טומטום ואנדרוגינוס לדמים דמים ל"ל קרא לא יהא אלא דמי דיקל' כו' ושקלינן וטרינן בה עד דמסקינן דברייתא דקתני אפילו אמר ראש פרה זו תקדיש אין להקדש אלא ראשה מיירי בהקדיש בעל מום למזבח יע"ש באורך אשר המתבאר מסוגייא הלזו דקדשי ב"ה חמירי מקדשי מזבח דבקדשי מזבח במקדיש ב"מ אין להקדש אלא דמי אותו אבר בלבד ואפילו באבר שהנשמה תלויה בו ואלו בקדשי ב"ה פשטה קדושה בכולה וחייב ליתן דמי כולה וטעמא טעים רבינו ז"ל משום שכל הקדש ב"ה קדושת דמים הוא וכיון שהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הוי כאלו הקדיש כולה שכל דמיו תלוים בדבר זה ועיין במוהרדב"ז ז"ל ואולם זו הוא שק' בעיני מאותה שאמרו בר"פ ראשית הגז במוקדשין מ"ט לא אמר קרא צאנך ולא צאן הקדש ופרכינן טעמא דכתב רחמנא כו' ומסקינן אמר ר' מני בר פטיש משום ר' ינאי הכא במקדיש בהמתו לב"ה חוץ מגיזותיה סד"א ליגזוז וליתיב ליה אמר קרא צאנך א"ה ק"מ נמי ק"מ כחשי קדשי ב"ה נמי כחשי באומר חוץ מגיזה וכחשה אפ"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא כו' ופרש"י ז"ל וז"ל אפי"ה דאמר חוץ מגיזתה קדשה גיזת' דאיידי דקדושת הגוף חמירא פשטה בכל המחובר בה אבל קדושת דמים כגון קדשי ב"ה מאי דלא אקדיש לא אקדיש עכ"ל והדבר מתמיה שהרי מההיא דערכין מבואר אפכא דאדרבא קדשי בד"ה כיון דקדושת דמים הוא כמ"ש רבינו חמירי טפי מקדשי מזבח דאפי' בב"מ פשטה קדושה בכולה ואי לזאת מקום יש בראש לומר דסוגייא דהתם אשינוייא דר' ינאי קאי דקמשני דקרא אצטריך למקדיש בהמתו לב"ה חוץ מגיזותיה ואיכא למימר דר"י רבי' דר' יוחנן תנא הוא ופליג אברייתא דפ"ק דערכין דדריש לקרא דוהיה ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים לומר שנידון בכבודו וא"נ דריש ליה ס"ל לר' ינאי שדין זה נוהג באדם דגלי קרא אבל לא בבהמה ופליג אאביי ורבא דס"ל דנוהגת באדם ובבהמה מדהוצרכו לאוקומי לברייתא דקתני אפילו אמר ראש פרה זו הקדש אין להקדש אלא ראשה בלבד דמיירי בק"מ ובב"מ ואלו לר' ינאי ברייתא מיירי בקדשי ב"ה ומשום דבבהמה לא אמרינן נדון בכבודו האמנם זו היא שק' למ"ש התוס' שם בפ' ראשית הגז ד"ה במקדיש גיזה וז"ל ר"מ בר פטיש דלעיל אית ליה הך דרשא אבל רבא לית ליה דרשא דר"מ שפטר חוץ מגיזתה וכחישתה מדבעי בסמוך אלא צאנך למאי אתא יעש"ב אשר נראה לפי פשוטן של דברים שכתבו דרבא לא ס"ל כר"מ דפטר חוץ מגיזתה דס"ל דלרבא במקדיש בהמה לב"ה חייב בראשית הגז והכריחו הדבר ממאי דבעי אלא צאנך למאי אתא והוא תימ' שהרי לרבא דס"ל פ"ק דערכין דקדשי ב"ה חמירי טפי דאמרינן פשטה קדושה בכולה ע"כ דרשא דר"מ ליתיה כלל דכיון דקדשי ב"ה לרבא כק"מ לר"מ דפשטה קדושה בכולה אם כן לאו בני גיזה נינהו ובפשיטות הי"ל לומר דע"כ רבא לית ליה דרשא דר"מ מכח ההיא דפ"ק דערכין וכ"כ ק"ט על רבינו הרמב"ם ז"ל שהביא בפרק עשירי מהלכות בכורים דין ב' דרשא דר' ינאי שכתב וז"ל כיצד הרי שהקדיש בהמה לב"ה וגיזזן כו' או הקדיש בהמה חוץ מגיזתה יכול יהיה חייב בראשית הגז ת"ל צאנך כו' ודבריו נפלאו ממני דכיון דבפ"ג מה' ערכין פסק כרבא דבקדשי ב"ה פשטה קדושה בכולה א"כ דרשא דר' ינאי לא חלו בה ידים כלל וכמדובר ואם לחשך אדם לומר דס"ל ז"ל דר' ינאי לא פליג אדרבא דע"כ לא אמרינן דבקדשי ב"ה פשטה קדושה בכולה אלא דוקא באומר סתם ראש חמור זה הקדש ולא פי' בהדייא חוץ משאר הגוף בהא הוא דאמרינן דכיון דהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הו"ל כהקדיש כולה וראשו דקאמר לאו דוקא אלא משום דגופא בתר רישא גריר קאמר ראשו אבל במפרש בהדיא חוץ שיורא הוא והיינו דאמרינן מאי דלא הקדיש לא הקדיש כמ"ש רש"י ז"ל הא ודאי ליתא דא"כ אף אנו נאמר כן דבק"מ נמי באומר חוץ מגיזותיה דלא פשטה קדושה בכולה ומאי האי דקאמר בגמ' אפ"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא כו' ומאי ראיה התם שאני דלא אמר חוץ אלא ראש פרה זו הקדש וכיוצא אבל במפרש בהדייא חוץ ה"נ דלא פשטה דומייא דקדשי ב"ה אלא ודאי דמשמע ליה לתלמודא דכי אמרי' פשטה קדושה בכולה אפילו במקום שנאמר בו חוץ אתמר דלא שנא לן עוד אחרת הוקשה אצלי בסוגייא זו דפ' ראשית הגז דאמרינן א"ה ק"מ נמי ומשנינן ק"מ כחשי והוצרכו לאוקומה באומר חוץ מגיזה וכחשה מההיא דגרסינן פ"ק דתמורה די"א בעא מיניה אביי מרבא הקדיש עורה מהו בעבודה ת"ש האומר מה שבמעיה של זו עולה מותר בגיזה ואסורה בעבודה כו' א"ה אפילו בגיזה נמי עבודה דמכחשה גזרו בה רבנן גיזה דל"מ לא גזרו בה רבנן יע"ש הרי בהדייא דס"ל לתלמודא דגיזה אינה מכחשת וכ"כ רש"י ז"ל שם וז"ל מהו בעבודה דגיזה לא תבעי לך דלא מכחש לה לעור כו' וזה הפך ממ"ש בראשית הגז דגיזה מכחשת ולזה ודאי היה אפשר לומר דכי אמרינן דגיזה מכחשת היינו דוקא בבשר דרכיך אבל עור לא מכחשא ליה אלא עבודה דחמירא וכן נמי כי אמרינן דגיזה מכחשת היינו דוקא אגופה דבהמה אבל לולד שבתוכה לא מכחשא ליה אלא עבודה דחמירא טובא אכן זו רעה חולה מ"ש רש"י ז"ל שם סמוך ונראה אההיא דאבעיא לן התם בעו מיניה מרבא הקדיש אבר מהו בגיזה כו' וז"ל בעבודה לא תבעי לך דאסור דהא מכחש לה יע"ש אשר מבואר מדבריו דגיזה לא מכחשא ליה לבשר כלל וזה הפך סוגייא דפרק ראשית הגז כי על כן אשר אני אחזה ליישב דברי רבינו שהביא דרשא זו דר' ינאי וניישב ג"כ מה שהקשה מוהר"י קורקוס ז"ל דאוקמתא זו דר' ינאי לא מתרצא אלא באו' חוץ מגיזה וכחשה ולמה זה השמיט רבינו כחשה ואען ואומר דס"ל ז"ל דהא דאמרי' בראשית הגז דבק"מ אפילו באומר חוץ מגיזתה פשטה קדושה בכולה היינו דוקא למאי דאסקינן התם דגיזה מכחשת וצרכינן לאוקומה חוץ מגיזתה וכחשתה בהא הוא דאמרי' דכיון דפשטה קדושה בכל הבשר פשטה נמי אכחישת הבשר דשיירי אבל מבשר לגיזה לא אמרינן איידי דפשטה קדושה בבשר פשטה נמי בגיזה שחוץ לבשר וזה נראה מוכרח דאם איתא דאמרינן פשטה קדושה מבשר לגיזה כי פרכינן מעיקרא א"ה ק"מ נמי אמאי הוצרכו לשנויי משום כחשה עד דתקשי ליה בתר הכי קדשי ב"ה נמי כחשי ולאוקומי באומר חוץ מגיזה וכחשה תיכף ומיד הו"ל לשנויי ק"מ פשטה קדושה בכולה אלא משמע דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה כו' ובתר דשנינן באומר חוץ מגיזתה וכחישתה משני שפיר דפשטה קדושה בכולה אכחישתה אבל משום גיזה לא איכפת לן ועיין במוהר"י קורקוס ז"ל בדרך השני שכתב ליישב דברי רבינו ז"ל כי שם רמז למ"ש ומעתה נתיישבו דברי רבינו ז"ל דס"ל דסוגייא דפרק ראשית הגז דאמרה דגיזה מכחשת אינו אלא אליבא דר' ינאי דקאמר דקרא אצטריך למקדיש בהמתו לבד"ה וק' לן א"ה אפי' קדשי מזבח נמי ועכ"ל דס"ל לר' ינאי דגיזה מכחשת ומשו"ה בק"מ לא מהני באומר חוץ מגיזת' מטעמא דפשטה קדושה בכולה משום כחישתה וכאמור אמנם אביי ורבא דפ"ק דתמורה דס"ל דגיזה אינה מכחשת כמבואר מההיא דהאומר ולדה של זו עולה דקאמר אביי עבודה דמכחשא כו' וס"ל לרבי' דאין לחלק בין גופה דבהמה לולד שבתוכה דודאי מסתברא לן לומר דכיון דהיא גופה מכחשת ממילא נמי ולד שבתוכה מכחשה וא"כ כיון דקי"ל כאביי ורבא דבתראי נינהו תו לא צרכינן לאוקומ' באומר חוץ מגיזה וכחשה אלא כפשטה מתרצא באומר חוץ מגיזתה גרידא ואפי' בק"מ נמי דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה וכדמוכח מההיא דראשית הגז ומה מאד מדוקדקים אצלי דברי רבינו דבראש דבריו שנה ופירש הרי שהקדיש בהמה לבד"ה כו' וסמוך לזה כתב או שהקדיש בהמה חוץ מגיזתה כו' הנה כתב הקדיש בהמה סתם והיה לו לפרש הקדיש בהמה לבד"ה כאוקמתא דר' ינאי אלא טעמו ז"ל כאשר כתבנו דבאומר חוץ מגיזתה גרידא אפי' בק"מ נמי שפיר דמי דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה כמבואר מסוגיא דהתם כמ"ש ומכלל האמור נבא לכלל ישוב למאי דקשייא לן הלא מראש ממה שפסק רבינו כרבא דקדשי ב"ה פשטה קדושה בכולה דהתם שאני משום דמבשר לבשר אמרינן פשטה קדושה בכולה אבל מבשר לגיזה לא אמרינן כלל פשטה קדושה כו' ואע"ג דרבי ינאי פליג אדרבא פסק רבי' כוותיה ולא מטעמיה וכמובן זה נ"ל כפתור ופרח ליישב דבריו זאת ועוד אחרת רחש לבי ליישב סוגייא דערכין עם ההיא דפ' ראשית הגז בשום שכל והבין דברי חכמים וחידותם במ"ש בערכין דקדשי ב"ה פשטה קדוש' בכולה וטעמא טעי' הרמב"ם שכל הקדש בד"ה קדושת דמים הוא דאם כן מה"ט נמי במקדיש בעל מום למזבח כיון דקדושת דמים הוא הוה לן למימר דפשטה קדושה בכולה ומה ראו על ככה לחלק ביניהם אחר דאמור רבנן בטעמא דקדשי ב"ה משום דקדושת דמים הוא וקדשי ב"ה וקדשי בעלי מומים שניהם קדושת דמים הם ושקולים הם בכל התורה כולה ובהדייא אמרו לענין ראשי' הגז דקדשי ב"ה ומקדיש ב"ה למזבח כיון דקדושת דמים הם אינן אסורי' בגיזה אלא מדרבנן כי על כן נראה אצלי טעמא דמילתא כלפי מאי דק"ל ופסקו רבינו ז"ל פ"א מהלכו' אסורי מזבח דהמקדיש ב"מ למזבח עובר בל"ת ולא סוף דבר במקדיש ב"מ קדושת הגוף אלא אפי' מקדיש לדמי עולה כמבואר שם וברפ"ק דתמורה פרכינן לרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי מקדיש ב"מ דרחמנא אמר כל אשר בו מום כו' ותנן אע"פ שהוא בל"ת מה שעשה עשוי ומשנינן א"ל רבא שאני התם דאמר קרא ולנדר לא ירצה רצוי הוא דלא מרצי הא מקדש קדשי יע"ש ואם כן איכא למימר דה"ט דמקדיש ב"מ לא פשטה קדושה בכולה אע"ג דקדושת דמים הוא משום דהקדש גרוע הוא כיון דע"י עבירה הוא בא ואי לאו דגלי קרא מסתבר' לן לומר דלא קדשה כלל איכא למימר דהשתא דגלי לן קרא תפסת מועט תפסת ודיו להקדש גרוע כזה שיחול על מה שהקדיש ולא שימשוך אחר עמו ואם כנים אנחנו בטעם זו שכתבנו נראה ודאי דהא דאמרינן דקדשי ב"ה פשטה קדוש' בכולה היינו דוק' במקדיש ראש חמור או ב"מ מידי דלא חזי למזבח דהיינו הקדש הראוי לבדק הבית וכמ"ש רבינו האומר ראש חמור זה או ראש עבד זה כו' אמנם במקדיש תמימי' לבד"ה כיון דקי"ל דעובר בל"ת ואי לאו קרא הי"ל לומר דלא קדשה כלל אלא משום דמחד קרא נפקי מקדיש תמימים לבד"ה ומקדיש ב"מ למזבח הוא דאמרינן דמה שעשה עשוי כדאיתא בריש תמורה אית לן למימר דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דמקדיש ב"מ למזבח לא פשטה קדושה בכולה מטעמא דאמרן כיון שהוא הקדש גרוע הבא ע"י עבירה ה"נ במקדיש תמימים לבד"ה לא פשטה קדושה בכולה כיון דע"י עבירה הוא בא ומעתה סוגיי' דפ' ראשית הגז דאמרינן דבקדשי בד"ה לא פשטה קדושה בכולה מיתבא שפיר ותפתר במקדיש תמימים לבד"ה דלא פשטה קדושה בכולה וכדבר האמור ומ"מ לבי מפקפק בישוב זה דא"כ כשכתב רבינו דין זה דבקדשי בדק הבית פשטה קדושה בכולה לא היה לו לסתום הדברים והיה לו להביא דין זה דבמקדיש תם לבד"ה לא פשטה קדושה בכולה דהיינו סוגיא דפרק ראשית הגז אלא משמע דלא שנא ודוק:<br><b> עוד </b> הוקשה אצלי דמסוגייא דפ' ראשית הגז משמע דלאו דלא תגוז אינו אלא כל שהגיזה היא משל הקדש דומיא דבכור אבל באומר חוץ מגיזתה אף על גב דבהמה גופה קדשה כל שהגיזה היא חולין ליתיה בלא תגוז וזה מבואר ממ"ש סד"א לגזוז וליתיב ליה ופרש"י ז"ל יגזוז לכתחילה דהא גז לא הקדיש יע"ש וכיון שכן ק"ט מהא דאמרינן בתמורה בעא מיניה מרבא הקדיש חד אבר מהו בגיזה תפשוט לה מהא דתניא לה תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרי' ופרש"י ה"נ הואיל והקדש וחולין שותפין בו מותר ודחינן התם לא נחתה לה קדושה הכא נחתה לה לישנא אחרינא התם אין בידו להקדיש' כו' ונר' ודאי דכונ' הבעיא היתה אי מותרת כולה בגיזה או לא מי אמרינן דלא אסרה תורה אלא דומיא דבכור דכולה בהמה דהקדש אבל הקדיש חד אבר דהקדש וחולין שותפין בו מותר בגיזה ואפילו גיזת אותו אבר דומיא דבהמת השותפו' של נכרי שמותרת כולה בגיזה או דילמא התם שאני דלא נחתא קדושה כלל כפרש"י והתוס' ז"ל שם אבל הכא כיון דנחתא לה קדושה באותו אבר אסירה בגיזה והשת' קשי' דכיון דאפי' בהקדיש כל הבהמה כולה חוץ מגיזתה פשיט' לן בפ' ראשית הגז דמותרת בגיזה כל שהגיזה היא חולין כ"ש בהקדיש חד אבר דאינו קדוש אלא אותו אבר בלבד ושאר הגוף לא דפשיט' ודאי דשאר הגוף חוץ מאותו אבר דמותר בגיזה וא"כ היכי אבעי' לן מהו בגיזה והיה נראה אצלי דמכח סוגייא הלזו דתמורה הכריחו לרש"י ז"ל מה שכתב שם בפ' ראשית הגז ד"ה א"נ וז"ל מאי דוחקיה לאוקומא בהקדש ב"ה אפי' בק"מ נמי ובדעבר וגזז עכ"ל ומוהרש"ל ז"ל תמה עליו דהא איסור גיזה מבכור ילפינן והתם כולו קדוש אבל הכא דהקדיש חוץ מגיזתה מהיכא תיתי לאסור אם לא לפי המסקנא דמשני דפשטה קדושה בכולה ומכח זה כתב דצריך להגיה ובדלא עבר וגזז יע"ש אכן כפי מ"ש דברי רש"י ז"ל נכונים בטעמן דהכריחו לרש"י ז"ל לומר דדוקא בקדשי ב"ה דאיסור גיזה ליתיה אלא מדרבנן הוא דאמרינן דבאומר חוץ מגיזותיה כל שהגיזה היא חולין לא גזרו אמנם בק"מ דאיסורייהו מן התורה כל שהבהמה היא קדושה אסורה בגיזה כי היכי דלא תקשי לן ההיא דתמורה דאבעיא לן אפי' בהקדיש חד אבר דשאר הגוף חולין אי אסורה כולה בגיזה אע"ג דלא דמי לבכור דכולו קדוש וא"כ מכ"ש היכא דהקדיש כולה חוץ מגיזתה דפשיטא ודאי דאסור ומשמע ודאי דע"כ לא אבעיא לן אלא בהקדיש חד אבר ומשום טעמא דהקדש וחולין שותפין בו דומיא דשותפות הנכרי אמנם בהקדיש את כולה חוץ מגיזתה דליכא ה"ט דפשיטא ודאי דאסור וס"ל לרש"י ז"ל דבעיא דתמור' היינו דוק' בק"מ ולדעת רש"ל אפשר לומר דכי אבעי' לן דתמורה מהו בגיז' אגיז' אותו אבר דגיזתו קדוש הוא דאבעיא לן מי נימא דכיון דהקדש וחולין שותפין בו לא אסרה תורה גיזה כלל דומיא דשותפות הנכרי דמותר' כולה בגיזה ואפי' חלקו של ישראל או דילמא התם שאני דלא נחתא לה קדושה כו' אבל הכא דנחתא קדושה אאותו אבר אסורה מיהא בגיזת אותו אבר אבל גיזת שאר הגוף פשיטא ליה דמשרא שרי האמנם חזי הוית לרבינו ז"ל בספ"א מה' מעילה שכתב וז"ל הקדיש אבר אחד מן הבהמה בין לבד"ה בין למזבח הרי הדבר ס' אי אסורה כולה בגיזה ועבודה או אינה אסורה לפיכך אין לוקין עליו יע"ש והדבר תמוה דכיון דבקדשי בד"ה קי"ל דבאומר חוץ מגיזותיה משרא שרי ואפילו בהמה כולה קדושה כמ"ש בה' בכורים כ"ש וק"ו בהקדיש חד אבר דשאר הגוף העור והבשר חולין גמורין דפשיטא ודאי דשאר הגוף מותר בגיז' ושמא י"ל דס"ל לרבינו ז"ל דודאי בגיזת שאר הגוף מותרת דבר תורה ואפי' בק"מ אלא דכי איבעייא לן מהו בגיזה אכולא גיזה קמבעיא לן ומדרבנן והכי אבעיא לן מהו בגיזה מי נימא דאפי' בגיזת אותו אבר משרא שרי ואפי' מדרבנן דומיא דשותפות הנכרי או דילמא הכא שאני דנחת קדושה אאותו אבר ואותו אבר מיהא אסורה בגיזה ד"ת וכיון שכן ממילא אסורה כולה בגיזה ומדרבנן גזרו גזרה דילמא אתי למיגזז אותו אבר אבל באומר חוץ מגיזותיה כיון דכולה גיזה דחולין ליכא למיגזר כלל ולפי זה מ"ש רבינו ולפיכך אין לוקין עליו משו' גיזת אותו אבר הוא דקא' אין לוקין מס' אבל משום גיזת שאר הגוף פשיט' ודאי דאין לוקין דאין איסורו אלא מדרבנן כנ"ל ומ"ש רבי' ז"ל הר"ז ס' אי אסורה כולה בגיזה ועבודה יש לתמוה שהרי בגמ' לא אבעייא לן אלא בגיזה דוקא אבל בעבוד' פשיטא לן דאסור וכמ"ש רש"י ז"ל שם והנראה ודאי דמה שהכריחו לרש"י לומר כן ולא שנאמר דגיזה לאו דוק' וחדא מינייהו נקט מדחזינן בבעיא זו דנקט גיזה ובבעיא דלקמן אבעיא לן הקדיש עורה מהו בעבודה משמע דבדוקא הוא ומהתימה על מרן כ"מ ז"ל שכתב על דברי רבינו שם בעיא דלא איפשיטא ולא שת לבו לדבר הזה ולפחות הי"ל להזכיר דברי רש"י ז"ל ולומר דרבי' חולק עליו ועוד יש לתמוה על רבינו שהשמיט בעיין דהקדיש עורה אסור בעבודה ד"ת ולא ידעתי למה וכעת צ"ע:
+
+Halakhah 17
+
+<b>היתה </b>
+<b> בהמה בעלת מום שאינה ראויה ליקרב והקדיש אבר מאבריה בין שהנשמה תלויה בו בין כו' לא נתקדש אלא אותו אבר בלבד כו'. </b> וסיים בדין ח"י <b> בד"א </b>
+<b> בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית האומר ראש חמור זה כו' הואיל והוא דבר שהנשמה תלויה בו הר"ז חייב בדמי כולה כו'. </b> ע"ש ודבריו מבוארים ברפ"ק דערכין ד"ד עלה דפרכינן התם אברייתא דקתני והיה ערכך לרבו' טומטום ואנדרוגינוס לדמים דמים ל"ל קרא לא יהא אלא דמי דיקל' כו' ושקלינן וטרינן בה עד דמסקינן דברייתא דקתני אפילו אמר ראש פרה זו תקדיש אין להקדש אלא ראשה מיירי בהקדיש בעל מום למזבח יע"ש באורך אשר המתבאר מסוגייא הלזו דקדשי ב"ה חמירי מקדשי מזבח דבקדשי מזבח במקדיש ב"מ אין להקדש אלא דמי אותו אבר בלבד ואפילו באבר שהנשמה תלויה בו ואלו בקדשי ב"ה פשטה קדושה בכולה וחייב ליתן דמי כולה וטעמא טעים רבינו ז"ל משום שכל הקדש ב"ה קדושת דמים הוא וכיון שהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הוי כאלו הקדיש כולה שכל דמיו תלוים בדבר זה ועיין במוהרדב"ז ז"ל ואולם זו הוא שק' בעיני מאותה שאמרו בר"פ ראשית הגז במוקדשין מ"ט לא אמר קרא צאנך ולא צאן הקדש ופרכינן טעמא דכתב רחמנא כו' ומסקינן אמר ר' מני בר פטיש משום ר' ינאי הכא במקדיש בהמתו לב"ה חוץ מגיזותיה סד"א ליגזוז וליתיב ליה אמר קרא צאנך א"ה ק"מ נמי ק"מ כחשי קדשי ב"ה נמי כחשי באומר חוץ מגיזה וכחשה אפ"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא כו' ופרש"י ז"ל וז"ל אפי"ה דאמר חוץ מגיזתה קדשה גיזת' דאיידי דקדושת הגוף חמירא פשטה בכל המחובר בה אבל קדושת דמים כגון קדשי ב"ה מאי דלא אקדיש לא אקדיש עכ"ל והדבר מתמיה שהרי מההיא דערכין מבואר אפכא דאדרבא קדשי בד"ה כיון דקדושת דמים הוא כמ"ש רבינו חמירי טפי מקדשי מזבח דאפי' בב"מ פשטה קדושה בכולה ואי לזאת מקום יש בראש לומר דסוגייא דהתם אשינוייא דר' ינאי קאי דקמשני דקרא אצטריך למקדיש בהמתו לב"ה חוץ מגיזותיה ואיכא למימר דר"י רבי' דר' יוחנן תנא הוא ופליג אברייתא דפ"ק דערכין דדריש לקרא דוהיה ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים לומר שנידון בכבודו וא"נ דריש ליה ס"ל לר' ינאי שדין זה נוהג באדם דגלי קרא אבל לא בבהמה ופליג אאביי ורבא דס"ל דנוהגת באדם ובבהמה מדהוצרכו לאוקומי לברייתא דקתני אפילו אמר ראש פרה זו הקדש אין להקדש אלא ראשה בלבד דמיירי בק"מ ובב"מ ואלו לר' ינאי ברייתא מיירי בקדשי ב"ה ומשום דבבהמה לא אמרינן נדון בכבודו האמנם זו היא שק' למ"ש התוס' שם בפ' ראשית הגז ד"ה במקדיש גיזה וז"ל ר"מ בר פטיש דלעיל אית ליה הך דרשא אבל רבא לית ליה דרשא דר"מ שפטר חוץ מגיזתה וכחישתה מדבעי בסמוך אלא צאנך למאי אתא יעש"ב אשר נראה לפי פשוטן של דברים שכתבו דרבא לא ס"ל כר"מ דפטר חוץ מגיזתה דס"ל דלרבא במקדיש בהמה לב"ה חייב בראשית הגז והכריחו הדבר ממאי דבעי אלא צאנך למאי אתא והוא תימ' שהרי לרבא דס"ל פ"ק דערכין דקדשי ב"ה חמירי טפי דאמרינן פשטה קדושה בכולה ע"כ דרשא דר"מ ליתיה כלל דכיון דקדשי ב"ה לרבא כק"מ לר"מ דפשטה קדושה בכולה אם כן לאו בני גיזה נינהו ובפשיטות הי"ל לומר דע"כ רבא לית ליה דרשא דר"מ מכח ההיא דפ"ק דערכין וכ"כ ק"ט על רבינו הרמב"ם ז"ל שהביא בפרק עשירי מהלכות בכורים דין ב' דרשא דר' ינאי שכתב וז"ל כיצד הרי שהקדיש בהמה לב"ה וגיזזן כו' או הקדיש בהמה חוץ מגיזתה יכול יהיה חייב בראשית הגז ת"ל צאנך כו' ודבריו נפלאו ממני דכיון דבפ"ג מה' ערכין פסק כרבא דבקדשי ב"ה פשטה קדושה בכולה א"כ דרשא דר' ינאי לא חלו בה ידים כלל וכמדובר ואם לחשך אדם לומר דס"ל ז"ל דר' ינאי לא פליג אדרבא דע"כ לא אמרינן דבקדשי ב"ה פשטה קדושה בכולה אלא דוקא באומר סתם ראש חמור זה הקדש ולא פי' בהדייא חוץ משאר הגוף בהא הוא דאמרינן דכיון דהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הו"ל כהקדיש כולה וראשו דקאמר לאו דוקא אלא משום דגופא בתר רישא גריר קאמר ראשו אבל במפרש בהדיא חוץ שיורא הוא והיינו דאמרינן מאי דלא הקדיש לא הקדיש כמ"ש רש"י ז"ל הא ודאי ליתא דא"כ אף אנו נאמר כן דבק"מ נמי באומר חוץ מגיזותיה דלא פשטה קדושה בכולה ומאי האי דקאמר בגמ' אפ"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא כו' ומאי ראיה התם שאני דלא אמר חוץ אלא ראש פרה זו הקדש וכיוצא אבל במפרש בהדייא חוץ ה"נ דלא פשטה דומייא דקדשי ב"ה אלא ודאי דמשמע ליה לתלמודא דכי אמרי' פשטה קדושה בכולה אפילו במקום שנאמר בו חוץ אתמר דלא שנא לן עוד אחרת הוקשה אצלי בסוגייא זו דפ' ראשית הגז דאמרינן א"ה ק"מ נמי ומשנינן ק"מ כחשי והוצרכו לאוקומה באומר חוץ מגיזה וכחשה מההיא דגרסינן פ"ק דתמורה די"א בעא מיניה אביי מרבא הקדיש עורה מהו בעבודה ת"ש האומר מה שבמעיה של זו עולה מותר בגיזה ואסורה בעבודה כו' א"ה אפילו בגיזה נמי עבודה דמכחשה גזרו בה רבנן גיזה דל"מ לא גזרו בה רבנן יע"ש הרי בהדייא דס"ל לתלמודא דגיזה אינה מכחשת וכ"כ רש"י ז"ל שם וז"ל מהו בעבודה דגיזה לא תבעי לך דלא מכחש לה לעור כו' וזה הפך ממ"ש בראשית הגז דגיזה מכחשת ולזה ודאי היה אפשר לומר דכי אמרינן דגיזה מכחשת היינו דוקא בבשר דרכיך אבל עור לא מכחשא ליה אלא עבודה דחמירא וכן נמי כי אמרינן דגיזה מכחשת היינו דוקא אגופה דבהמה אבל לולד שבתוכה לא מכחשא ליה אלא עבודה דחמירא טובא אכן זו רעה חולה מ"ש רש"י ז"ל שם סמוך ונראה אההיא דאבעיא לן התם בעו מיניה מרבא הקדיש אבר מהו בגיזה כו' וז"ל בעבודה לא תבעי לך דאסור דהא מכחש לה יע"ש אשר מבואר מדבריו דגיזה לא מכחשא ליה לבשר כלל וזה הפך סוגייא דפרק ראשית הגז כי על כן אשר אני אחזה ליישב דברי רבינו שהביא דרשא זו דר' ינאי וניישב ג"כ מה שהקשה מוהר"י קורקוס ז"ל דאוקמתא זו דר' ינאי לא מתרצא אלא באו' חוץ מגיזה וכחשה ולמה זה השמיט רבינו כחשה ואען ואומר דס"ל ז"ל דהא דאמרי' בראשית הגז דבק"מ אפילו באומר חוץ מגיזתה פשטה קדושה בכולה היינו דוקא למאי דאסקינן התם דגיזה מכחשת וצרכינן לאוקומה חוץ מגיזתה וכחשתה בהא הוא דאמרי' דכיון דפשטה קדושה בכל הבשר פשטה נמי אכחישת הבשר דשיירי אבל מבשר לגיזה לא אמרינן איידי דפשטה קדושה בבשר פשטה נמי בגיזה שחוץ לבשר וזה נראה מוכרח דאם איתא דאמרינן פשטה קדושה מבשר לגיזה כי פרכינן מעיקרא א"ה ק"מ נמי אמאי הוצרכו לשנויי משום כחשה עד דתקשי ליה בתר הכי קדשי ב"ה נמי כחשי ולאוקומי באומר חוץ מגיזה וכחשה תיכף ומיד הו"ל לשנויי ק"מ פשטה קדושה בכולה אלא משמע דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה כו' ובתר דשנינן באומר חוץ מגיזתה וכחישתה משני שפיר דפשטה קדושה בכולה אכחישתה אבל משום גיזה לא איכפת לן ועיין במוהר"י קורקוס ז"ל בדרך השני שכתב ליישב דברי רבינו ז"ל כי שם רמז למ"ש ומעתה נתיישבו דברי רבינו ז"ל דס"ל דסוגייא דפרק ראשית הגז דאמרה דגיזה מכחשת אינו אלא אליבא דר' ינאי דקאמר דקרא אצטריך למקדיש בהמתו לבד"ה וק' לן א"ה אפי' קדשי מזבח נמי ועכ"ל דס"ל לר' ינאי דגיזה מכחשת ומשו"ה בק"מ לא מהני באומר חוץ מגיזת' מטעמא דפשטה קדושה בכולה משום כחישתה וכאמור אמנם אביי ורבא דפ"ק דתמורה דס"ל דגיזה אינה מכחשת כמבואר מההיא דהאומר ולדה של זו עולה דקאמר אביי עבודה דמכחשא כו' וס"ל לרבי' דאין לחלק בין גופה דבהמה לולד שבתוכה דודאי מסתברא לן לומר דכיון דהיא גופה מכחשת ממילא נמי ולד שבתוכה מכחשה וא"כ כיון דקי"ל כאביי ורבא דבתראי נינהו תו לא צרכינן לאוקומ' באומר חוץ מגיזה וכחשה אלא כפשטה מתרצא באומר חוץ מגיזתה גרידא ואפי' בק"מ נמי דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה וכדמוכח מההיא דראשית הגז ומה מאד מדוקדקים אצלי דברי רבינו דבראש דבריו שנה ופירש הרי שהקדיש בהמה לבד"ה כו' וסמוך לזה כתב או שהקדיש בהמה חוץ מגיזתה כו' הנה כתב הקדיש בהמה סתם והיה לו לפרש הקדיש בהמה לבד"ה כאוקמתא דר' ינאי אלא טעמו ז"ל כאשר כתבנו דבאומר חוץ מגיזתה גרידא אפי' בק"מ נמי שפיר דמי דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה כמבואר מסוגיא דהתם כמ"ש ומכלל האמור נבא לכלל ישוב למאי דקשייא לן הלא מראש ממה שפסק רבינו כרבא דקדשי ב"ה פשטה קדושה בכולה דהתם שאני משום דמבשר לבשר אמרינן פשטה קדושה בכולה אבל מבשר לגיזה לא אמרינן כלל פשטה קדושה כו' ואע"ג דרבי ינאי פליג אדרבא פסק רבי' כוותיה ולא מטעמיה וכמובן זה נ"ל כפתור ופרח ליישב דבריו זאת ועוד אחרת רחש לבי ליישב סוגייא דערכין עם ההיא דפ' ראשית הגז בשום שכל והבין דברי חכמים וחידותם במ"ש בערכין דקדשי ב"ה פשטה קדוש' בכולה וטעמא טעי' הרמב"ם שכל הקדש בד"ה קדושת דמים הוא דאם כן מה"ט נמי במקדיש בעל מום למזבח כיון דקדושת דמים הוא הוה לן למימר דפשטה קדושה בכולה ומה ראו על ככה לחלק ביניהם אחר דאמור רבנן בטעמא דקדשי ב"ה משום דקדושת דמים הוא וקדשי ב"ה וקדשי בעלי מומים שניהם קדושת דמים הם ושקולים הם בכל התורה כולה ובהדייא אמרו לענין ראשי' הגז דקדשי ב"ה ומקדיש ב"ה למזבח כיון דקדושת דמים הם אינן אסורי' בגיזה אלא מדרבנן כי על כן נראה אצלי טעמא דמילתא כלפי מאי דק"ל ופסקו רבינו ז"ל פ"א מהלכו' אסורי מזבח דהמקדיש ב"מ למזבח עובר בל"ת ולא סוף דבר במקדיש ב"מ קדושת הגוף אלא אפי' מקדיש לדמי עולה כמבואר שם וברפ"ק דתמורה פרכינן לרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי מקדיש ב"מ דרחמנא אמר כל אשר בו מום כו' ותנן אע"פ שהוא בל"ת מה שעשה עשוי ומשנינן א"ל רבא שאני התם דאמר קרא ולנדר לא ירצה רצוי הוא דלא מרצי הא מקדש קדשי יע"ש ואם כן איכא למימר דה"ט דמקדיש ב"מ לא פשטה קדושה בכולה אע"ג דקדושת דמים הוא משום דהקדש גרוע הוא כיון דע"י עבירה הוא בא ואי לאו דגלי קרא מסתבר' לן לומר דלא קדשה כלל איכא למימר דהשתא דגלי לן קרא תפסת מועט תפסת ודיו להקדש גרוע כזה שיחול על מה שהקדיש ולא שימשוך אחר עמו ואם כנים אנחנו בטעם זו שכתבנו נראה ודאי דהא דאמרינן דקדשי ב"ה פשטה קדוש' בכולה היינו דוק' במקדיש ראש חמור או ב"מ מידי דלא חזי למזבח דהיינו הקדש הראוי לבדק הבית וכמ"ש רבינו האומר ראש חמור זה או ראש עבד זה כו' אמנם במקדיש תמימי' לבד"ה כיון דקי"ל דעובר בל"ת ואי לאו קרא הי"ל לומר דלא קדשה כלל אלא משום דמחד קרא נפקי מקדיש תמימים לבד"ה ומקדיש ב"מ למזבח הוא דאמרינן דמה שעשה עשוי כדאיתא בריש תמורה אית לן למימר דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דמקדיש ב"מ למזבח לא פשטה קדושה בכולה מטעמא דאמרן כיון שהוא הקדש גרוע הבא ע"י עבירה ה"נ במקדיש תמימים לבד"ה לא פשטה קדושה בכולה כיון דע"י עבירה הוא בא ומעתה סוגיי' דפ' ראשית הגז דאמרינן דבקדשי בד"ה לא פשטה קדושה בכולה מיתבא שפיר ותפתר במקדיש תמימים לבד"ה דלא פשטה קדושה בכולה וכדבר האמור ומ"מ לבי מפקפק בישוב זה דא"כ כשכתב רבינו דין זה דבקדשי בדק הבית פשטה קדושה בכולה לא היה לו לסתום הדברים והיה לו להביא דין זה דבמקדיש תם לבד"ה לא פשטה קדושה בכולה דהיינו סוגיא דפרק ראשית הגז אלא משמע דלא שנא ודוק:<br><b> עוד </b> הוקשה אצלי דמסוגייא דפ' ראשית הגז משמע דלאו דלא תגוז אינו אלא כל שהגיזה היא משל הקדש דומיא דבכור אבל באומר חוץ מגיזתה אף על גב דבהמה גופה קדשה כל שהגיזה היא חולין ליתיה בלא תגוז וזה מבואר ממ"ש סד"א לגזוז וליתיב ליה ופרש"י ז"ל יגזוז לכתחילה דהא גז לא הקדיש יע"ש וכיון שכן ק"ט מהא דאמרינן בתמורה בעא מיניה מרבא הקדיש חד אבר מהו בגיזה תפשוט לה מהא דתניא לה תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרי' ופרש"י ה"נ הואיל והקדש וחולין שותפין בו מותר ודחינן התם לא נחתה לה קדושה הכא נחתה לה לישנא אחרינא התם אין בידו להקדיש' כו' ונר' ודאי דכונ' הבעיא היתה אי מותרת כולה בגיזה או לא מי אמרינן דלא אסרה תורה אלא דומיא דבכור דכולה בהמה דהקדש אבל הקדיש חד אבר דהקדש וחולין שותפין בו מותר בגיזה ואפילו גיזת אותו אבר דומיא דבהמת השותפו' של נכרי שמותרת כולה בגיזה או דילמא התם שאני דלא נחתא קדושה כלל כפרש"י והתוס' ז"ל שם אבל הכא כיון דנחתא לה קדושה באותו אבר אסירה בגיזה והשת' קשי' דכיון דאפי' בהקדיש כל הבהמה כולה חוץ מגיזתה פשיט' לן בפ' ראשית הגז דמותרת בגיזה כל שהגיזה היא חולין כ"ש בהקדיש חד אבר דאינו קדוש אלא אותו אבר בלבד ושאר הגוף לא דפשיט' ודאי דשאר הגוף חוץ מאותו אבר דמותר בגיזה וא"כ היכי אבעי' לן מהו בגיזה והיה נראה אצלי דמכח סוגייא הלזו דתמורה הכריחו לרש"י ז"ל מה שכתב שם בפ' ראשית הגז ד"ה א"נ וז"ל מאי דוחקיה לאוקומא בהקדש ב"ה אפי' בק"מ נמי ובדעבר וגזז עכ"ל ומוהרש"ל ז"ל תמה עליו דהא איסור גיזה מבכור ילפינן והתם כולו קדוש אבל הכא דהקדיש חוץ מגיזתה מהיכא תיתי לאסור אם לא לפי המסקנא דמשני דפשטה קדושה בכולה ומכח זה כתב דצריך להגיה ובדלא עבר וגזז יע"ש אכן כפי מ"ש דברי רש"י ז"ל נכונים בטעמן דהכריחו לרש"י ז"ל לומר דדוקא בקדשי ב"ה דאיסור גיזה ליתיה אלא מדרבנן הוא דאמרינן דבאומר חוץ מגיזותיה כל שהגיזה היא חולין לא גזרו אמנם בק"מ דאיסורייהו מן התורה כל שהבהמה היא קדושה אסורה בגיזה כי היכי דלא תקשי לן ההיא דתמורה דאבעיא לן אפי' בהקדיש חד אבר דשאר הגוף חולין אי אסורה כולה בגיזה אע"ג דלא דמי לבכור דכולו קדוש וא"כ מכ"ש היכא דהקדיש כולה חוץ מגיזתה דפשיטא ודאי דאסור ומשמע ודאי דע"כ לא אבעיא לן אלא בהקדיש חד אבר ומשום טעמא דהקדש וחולין שותפין בו דומיא דשותפות הנכרי אמנם בהקדיש את כולה חוץ מגיזתה דליכא ה"ט דפשיטא ודאי דאסור וס"ל לרש"י ז"ל דבעיא דתמור' היינו דוק' בק"מ ולדעת רש"ל אפשר לומר דכי אבעי' לן דתמורה מהו בגיז' אגיז' אותו אבר דגיזתו קדוש הוא דאבעיא לן מי נימא דכיון דהקדש וחולין שותפין בו לא אסרה תורה גיזה כלל דומיא דשותפות הנכרי דמותר' כולה בגיזה ואפי' חלקו של ישראל או דילמא התם שאני דלא נחתא לה קדושה כו' אבל הכא דנחתא קדושה אאותו אבר אסורה מיהא בגיזת אותו אבר אבל גיזת שאר הגוף פשיטא ליה דמשרא שרי האמנם חזי הוית לרבינו ז"ל בספ"א מה' מעילה שכתב וז"ל הקדיש אבר אחד מן הבהמה בין לבד"ה בין למזבח הרי הדבר ס' אי אסורה כולה בגיזה ועבודה או אינה אסורה לפיכך אין לוקין עליו יע"ש והדבר תמוה דכיון דבקדשי בד"ה קי"ל דבאומר חוץ מגיזותיה משרא שרי ואפילו בהמה כולה קדושה כמ"ש בה' בכורים כ"ש וק"ו בהקדיש חד אבר דשאר הגוף העור והבשר חולין גמורין דפשיטא ודאי דשאר הגוף מותר בגיז' ושמא י"ל דס"ל לרבינו ז"ל דודאי בגיזת שאר הגוף מותרת דבר תורה ואפי' בק"מ אלא דכי איבעייא לן מהו בגיזה אכולא גיזה קמבעיא לן ומדרבנן והכי אבעיא לן מהו בגיזה מי נימא דאפי' בגיזת אותו אבר משרא שרי ואפי' מדרבנן דומיא דשותפות הנכרי או דילמא הכא שאני דנחת קדושה אאותו אבר ואותו אבר מיהא אסורה בגיזה ד"ת וכיון שכן ממילא אסורה כולה בגיזה ומדרבנן גזרו גזרה דילמא אתי למיגזז אותו אבר אבל באומר חוץ מגיזותיה כיון דכולה גיזה דחולין ליכא למיגזר כלל ולפי זה מ"ש רבינו ולפיכך אין לוקין עליו משו' גיזת אותו אבר הוא דקא' אין לוקין מס' אבל משום גיזת שאר הגוף פשיט' ודאי דאין לוקין דאין איסורו אלא מדרבנן כנ"ל ומ"ש רבי' ז"ל הר"ז ס' אי אסורה כולה בגיזה ועבודה יש לתמוה שהרי בגמ' לא אבעייא לן אלא בגיזה דוקא אבל בעבוד' פשיטא לן דאסור וכמ"ש רש"י ז"ל שם והנראה ודאי דמה שהכריחו לרש"י לומר כן ולא שנאמר דגיזה לאו דוק' וחדא מינייהו נקט מדחזינן בבעיא זו דנקט גיזה ובבעיא דלקמן אבעיא לן הקדיש עורה מהו בעבודה משמע דבדוקא הוא ומהתימה על מרן כ"מ ז"ל שכתב על דברי רבינו שם בעיא דלא איפשיטא ולא שת לבו לדבר הזה ולפחות הי"ל להזכיר דברי רש"י ז"ל ולומר דרבי' חולק עליו ועוד יש לתמוה על רבינו שהשמיט בעיין דהקדיש עורה אסור בעבודה ד"ת ולא ידעתי למה וכעת צ"ע:
+
+Halakhah 18
+
+<b>היתה </b>
+<b> בהמה בעלת מום שאינה ראויה ליקרב והקדיש אבר מאבריה בין שהנשמה תלויה בו בין כו' לא נתקדש אלא אותו אבר בלבד כו'. </b> וסיים בדין ח"י <b> בד"א </b>
+<b> בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית האומר ראש חמור זה כו' הואיל והוא דבר שהנשמה תלויה בו הר"ז חייב בדמי כולה כו'. </b> ע"ש ודבריו מבוארים ברפ"ק דערכין ד"ד עלה דפרכינן התם אברייתא דקתני והיה ערכך לרבו' טומטום ואנדרוגינוס לדמים דמים ל"ל קרא לא יהא אלא דמי דיקל' כו' ושקלינן וטרינן בה עד דמסקינן דברייתא דקתני אפילו אמר ראש פרה זו תקדיש אין להקדש אלא ראשה מיירי בהקדיש בעל מום למזבח יע"ש באורך אשר המתבאר מסוגייא הלזו דקדשי ב"ה חמירי מקדשי מזבח דבקדשי מזבח במקדיש ב"מ אין להקדש אלא דמי אותו אבר בלבד ואפילו באבר שהנשמה תלויה בו ואלו בקדשי ב"ה פשטה קדושה בכולה וחייב ליתן דמי כולה וטעמא טעים רבינו ז"ל משום שכל הקדש ב"ה קדושת דמים הוא וכיון שהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הוי כאלו הקדיש כולה שכל דמיו תלוים בדבר זה ועיין במוהרדב"ז ז"ל ואולם זו הוא שק' בעיני מאותה שאמרו בר"פ ראשית הגז במוקדשין מ"ט לא אמר קרא צאנך ולא צאן הקדש ופרכינן טעמא דכתב רחמנא כו' ומסקינן אמר ר' מני בר פטיש משום ר' ינאי הכא במקדיש בהמתו לב"ה חוץ מגיזותיה סד"א ליגזוז וליתיב ליה אמר קרא צאנך א"ה ק"מ נמי ק"מ כחשי קדשי ב"ה נמי כחשי באומר חוץ מגיזה וכחשה אפ"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא כו' ופרש"י ז"ל וז"ל אפי"ה דאמר חוץ מגיזתה קדשה גיזת' דאיידי דקדושת הגוף חמירא פשטה בכל המחובר בה אבל קדושת דמים כגון קדשי ב"ה מאי דלא אקדיש לא אקדיש עכ"ל והדבר מתמיה שהרי מההיא דערכין מבואר אפכא דאדרבא קדשי בד"ה כיון דקדושת דמים הוא כמ"ש רבינו חמירי טפי מקדשי מזבח דאפי' בב"מ פשטה קדושה בכולה ואי לזאת מקום יש בראש לומר דסוגייא דהתם אשינוייא דר' ינאי קאי דקמשני דקרא אצטריך למקדיש בהמתו לב"ה חוץ מגיזותיה ואיכא למימר דר"י רבי' דר' יוחנן תנא הוא ופליג אברייתא דפ"ק דערכין דדריש לקרא דוהיה ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים לומר שנידון בכבודו וא"נ דריש ליה ס"ל לר' ינאי שדין זה נוהג באדם דגלי קרא אבל לא בבהמה ופליג אאביי ורבא דס"ל דנוהגת באדם ובבהמה מדהוצרכו לאוקומי לברייתא דקתני אפילו אמר ראש פרה זו הקדש אין להקדש אלא ראשה בלבד דמיירי בק"מ ובב"מ ואלו לר' ינאי ברייתא מיירי בקדשי ב"ה ומשום דבבהמה לא אמרינן נדון בכבודו האמנם זו היא שק' למ"ש התוס' שם בפ' ראשית הגז ד"ה במקדיש גיזה וז"ל ר"מ בר פטיש דלעיל אית ליה הך דרשא אבל רבא לית ליה דרשא דר"מ שפטר חוץ מגיזתה וכחישתה מדבעי בסמוך אלא צאנך למאי אתא יעש"ב אשר נראה לפי פשוטן של דברים שכתבו דרבא לא ס"ל כר"מ דפטר חוץ מגיזתה דס"ל דלרבא במקדיש בהמה לב"ה חייב בראשית הגז והכריחו הדבר ממאי דבעי אלא צאנך למאי אתא והוא תימ' שהרי לרבא דס"ל פ"ק דערכין דקדשי ב"ה חמירי טפי דאמרינן פשטה קדושה בכולה ע"כ דרשא דר"מ ליתיה כלל דכיון דקדשי ב"ה לרבא כק"מ לר"מ דפשטה קדושה בכולה אם כן לאו בני גיזה נינהו ובפשיטות הי"ל לומר דע"כ רבא לית ליה דרשא דר"מ מכח ההיא דפ"ק דערכין וכ"כ ק"ט על רבינו הרמב"ם ז"ל שהביא בפרק עשירי מהלכות בכורים דין ב' דרשא דר' ינאי שכתב וז"ל כיצד הרי שהקדיש בהמה לב"ה וגיזזן כו' או הקדיש בהמה חוץ מגיזתה יכול יהיה חייב בראשית הגז ת"ל צאנך כו' ודבריו נפלאו ממני דכיון דבפ"ג מה' ערכין פסק כרבא דבקדשי ב"ה פשטה קדושה בכולה א"כ דרשא דר' ינאי לא חלו בה ידים כלל וכמדובר ואם לחשך אדם לומר דס"ל ז"ל דר' ינאי לא פליג אדרבא דע"כ לא אמרינן דבקדשי ב"ה פשטה קדושה בכולה אלא דוקא באומר סתם ראש חמור זה הקדש ולא פי' בהדייא חוץ משאר הגוף בהא הוא דאמרינן דכיון דהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הו"ל כהקדיש כולה וראשו דקאמר לאו דוקא אלא משום דגופא בתר רישא גריר קאמר ראשו אבל במפרש בהדיא חוץ שיורא הוא והיינו דאמרינן מאי דלא הקדיש לא הקדיש כמ"ש רש"י ז"ל הא ודאי ליתא דא"כ אף אנו נאמר כן דבק"מ נמי באומר חוץ מגיזותיה דלא פשטה קדושה בכולה ומאי האי דקאמר בגמ' אפ"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא כו' ומאי ראיה התם שאני דלא אמר חוץ אלא ראש פרה זו הקדש וכיוצא אבל במפרש בהדייא חוץ ה"נ דלא פשטה דומייא דקדשי ב"ה אלא ודאי דמשמע ליה לתלמודא דכי אמרי' פשטה קדושה בכולה אפילו במקום שנאמר בו חוץ אתמר דלא שנא לן עוד אחרת הוקשה אצלי בסוגייא זו דפ' ראשית הגז דאמרינן א"ה ק"מ נמי ומשנינן ק"מ כחשי והוצרכו לאוקומה באומר חוץ מגיזה וכחשה מההיא דגרסינן פ"ק דתמורה די"א בעא מיניה אביי מרבא הקדיש עורה מהו בעבודה ת"ש האומר מה שבמעיה של זו עולה מותר בגיזה ואסורה בעבודה כו' א"ה אפילו בגיזה נמי עבודה דמכחשה גזרו בה רבנן גיזה דל"מ לא גזרו בה רבנן יע"ש הרי בהדייא דס"ל לתלמודא דגיזה אינה מכחשת וכ"כ רש"י ז"ל שם וז"ל מהו בעבודה דגיזה לא תבעי לך דלא מכחש לה לעור כו' וזה הפך ממ"ש בראשית הגז דגיזה מכחשת ולזה ודאי היה אפשר לומר דכי אמרינן דגיזה מכחשת היינו דוקא בבשר דרכיך אבל עור לא מכחשא ליה אלא עבודה דחמירא וכן נמי כי אמרינן דגיזה מכחשת היינו דוקא אגופה דבהמה אבל לולד שבתוכה לא מכחשא ליה אלא עבודה דחמירא טובא אכן זו רעה חולה מ"ש רש"י ז"ל שם סמוך ונראה אההיא דאבעיא לן התם בעו מיניה מרבא הקדיש אבר מהו בגיזה כו' וז"ל בעבודה לא תבעי לך דאסור דהא מכחש לה יע"ש אשר מבואר מדבריו דגיזה לא מכחשא ליה לבשר כלל וזה הפך סוגייא דפרק ראשית הגז כי על כן אשר אני אחזה ליישב דברי רבינו שהביא דרשא זו דר' ינאי וניישב ג"כ מה שהקשה מוהר"י קורקוס ז"ל דאוקמתא זו דר' ינאי לא מתרצא אלא באו' חוץ מגיזה וכחשה ולמה זה השמיט רבינו כחשה ואען ואומר דס"ל ז"ל דהא דאמרי' בראשית הגז דבק"מ אפילו באומר חוץ מגיזתה פשטה קדושה בכולה היינו דוקא למאי דאסקינן התם דגיזה מכחשת וצרכינן לאוקומה חוץ מגיזתה וכחשתה בהא הוא דאמרי' דכיון דפשטה קדושה בכל הבשר פשטה נמי אכחישת הבשר דשיירי אבל מבשר לגיזה לא אמרינן איידי דפשטה קדושה בבשר פשטה נמי בגיזה שחוץ לבשר וזה נראה מוכרח דאם איתא דאמרינן פשטה קדושה מבשר לגיזה כי פרכינן מעיקרא א"ה ק"מ נמי אמאי הוצרכו לשנויי משום כחשה עד דתקשי ליה בתר הכי קדשי ב"ה נמי כחשי ולאוקומי באומר חוץ מגיזה וכחשה תיכף ומיד הו"ל לשנויי ק"מ פשטה קדושה בכולה אלא משמע דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה כו' ובתר דשנינן באומר חוץ מגיזתה וכחישתה משני שפיר דפשטה קדושה בכולה אכחישתה אבל משום גיזה לא איכפת לן ועיין במוהר"י קורקוס ז"ל בדרך השני שכתב ליישב דברי רבינו ז"ל כי שם רמז למ"ש ומעתה נתיישבו דברי רבינו ז"ל דס"ל דסוגייא דפרק ראשית הגז דאמרה דגיזה מכחשת אינו אלא אליבא דר' ינאי דקאמר דקרא אצטריך למקדיש בהמתו לבד"ה וק' לן א"ה אפי' קדשי מזבח נמי ועכ"ל דס"ל לר' ינאי דגיזה מכחשת ומשו"ה בק"מ לא מהני באומר חוץ מגיזת' מטעמא דפשטה קדושה בכולה משום כחישתה וכאמור אמנם אביי ורבא דפ"ק דתמורה דס"ל דגיזה אינה מכחשת כמבואר מההיא דהאומר ולדה של זו עולה דקאמר אביי עבודה דמכחשא כו' וס"ל לרבי' דאין לחלק בין גופה דבהמה לולד שבתוכה דודאי מסתברא לן לומר דכיון דהיא גופה מכחשת ממילא נמי ולד שבתוכה מכחשה וא"כ כיון דקי"ל כאביי ורבא דבתראי נינהו תו לא צרכינן לאוקומ' באומר חוץ מגיזה וכחשה אלא כפשטה מתרצא באומר חוץ מגיזתה גרידא ואפי' בק"מ נמי דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה וכדמוכח מההיא דראשית הגז ומה מאד מדוקדקים אצלי דברי רבינו דבראש דבריו שנה ופירש הרי שהקדיש בהמה לבד"ה כו' וסמוך לזה כתב או שהקדיש בהמה חוץ מגיזתה כו' הנה כתב הקדיש בהמה סתם והיה לו לפרש הקדיש בהמה לבד"ה כאוקמתא דר' ינאי אלא טעמו ז"ל כאשר כתבנו דבאומר חוץ מגיזתה גרידא אפי' בק"מ נמי שפיר דמי דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה כמבואר מסוגיא דהתם כמ"ש ומכלל האמור נבא לכלל ישוב למאי דקשייא לן הלא מראש ממה שפסק רבינו כרבא דקדשי ב"ה פשטה קדושה בכולה דהתם שאני משום דמבשר לבשר אמרינן פשטה קדושה בכולה אבל מבשר לגיזה לא אמרינן כלל פשטה קדושה כו' ואע"ג דרבי ינאי פליג אדרבא פסק רבי' כוותיה ולא מטעמיה וכמובן זה נ"ל כפתור ופרח ליישב דבריו זאת ועוד אחרת רחש לבי ליישב סוגייא דערכין עם ההיא דפ' ראשית הגז בשום שכל והבין דברי חכמים וחידותם במ"ש בערכין דקדשי ב"ה פשטה קדוש' בכולה וטעמא טעי' הרמב"ם שכל הקדש בד"ה קדושת דמים הוא דאם כן מה"ט נמי במקדיש בעל מום למזבח כיון דקדושת דמים הוא הוה לן למימר דפשטה קדושה בכולה ומה ראו על ככה לחלק ביניהם אחר דאמור רבנן בטעמא דקדשי ב"ה משום דקדושת דמים הוא וקדשי ב"ה וקדשי בעלי מומים שניהם קדושת דמים הם ושקולים הם בכל התורה כולה ובהדייא אמרו לענין ראשי' הגז דקדשי ב"ה ומקדיש ב"ה למזבח כיון דקדושת דמים הם אינן אסורי' בגיזה אלא מדרבנן כי על כן נראה אצלי טעמא דמילתא כלפי מאי דק"ל ופסקו רבינו ז"ל פ"א מהלכו' אסורי מזבח דהמקדיש ב"מ למזבח עובר בל"ת ולא סוף דבר במקדיש ב"מ קדושת הגוף אלא אפי' מקדיש לדמי עולה כמבואר שם וברפ"ק דתמורה פרכינן לרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי מקדיש ב"מ דרחמנא אמר כל אשר בו מום כו' ותנן אע"פ שהוא בל"ת מה שעשה עשוי ומשנינן א"ל רבא שאני התם דאמר קרא ולנדר לא ירצה רצוי הוא דלא מרצי הא מקדש קדשי יע"ש ואם כן איכא למימר דה"ט דמקדיש ב"מ לא פשטה קדושה בכולה אע"ג דקדושת דמים הוא משום דהקדש גרוע הוא כיון דע"י עבירה הוא בא ואי לאו דגלי קרא מסתבר' לן לומר דלא קדשה כלל איכא למימר דהשתא דגלי לן קרא תפסת מועט תפסת ודיו להקדש גרוע כזה שיחול על מה שהקדיש ולא שימשוך אחר עמו ואם כנים אנחנו בטעם זו שכתבנו נראה ודאי דהא דאמרינן דקדשי ב"ה פשטה קדוש' בכולה היינו דוק' במקדיש ראש חמור או ב"מ מידי דלא חזי למזבח דהיינו הקדש הראוי לבדק הבית וכמ"ש רבינו האומר ראש חמור זה או ראש עבד זה כו' אמנם במקדיש תמימי' לבד"ה כיון דקי"ל דעובר בל"ת ואי לאו קרא הי"ל לומר דלא קדשה כלל אלא משום דמחד קרא נפקי מקדיש תמימים לבד"ה ומקדיש ב"מ למזבח הוא דאמרינן דמה שעשה עשוי כדאיתא בריש תמורה אית לן למימר דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דמקדיש ב"מ למזבח לא פשטה קדושה בכולה מטעמא דאמרן כיון שהוא הקדש גרוע הבא ע"י עבירה ה"נ במקדיש תמימים לבד"ה לא פשטה קדושה בכולה כיון דע"י עבירה הוא בא ומעתה סוגיי' דפ' ראשית הגז דאמרינן דבקדשי בד"ה לא פשטה קדושה בכולה מיתבא שפיר ותפתר במקדיש תמימים לבד"ה דלא פשטה קדושה בכולה וכדבר האמור ומ"מ לבי מפקפק בישוב זה דא"כ כשכתב רבינו דין זה דבקדשי בדק הבית פשטה קדושה בכולה לא היה לו לסתום הדברים והיה לו להביא דין זה דבמקדיש תם לבד"ה לא פשטה קדושה בכולה דהיינו סוגיא דפרק ראשית הגז אלא משמע דלא שנא ודוק:<br><b> עוד </b> הוקשה אצלי דמסוגייא דפ' ראשית הגז משמע דלאו דלא תגוז אינו אלא כל שהגיזה היא משל הקדש דומיא דבכור אבל באומר חוץ מגיזתה אף על גב דבהמה גופה קדשה כל שהגיזה היא חולין ליתיה בלא תגוז וזה מבואר ממ"ש סד"א לגזוז וליתיב ליה ופרש"י ז"ל יגזוז לכתחילה דהא גז לא הקדיש יע"ש וכיון שכן ק"ט מהא דאמרינן בתמורה בעא מיניה מרבא הקדיש חד אבר מהו בגיזה תפשוט לה מהא דתניא לה תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרי' ופרש"י ה"נ הואיל והקדש וחולין שותפין בו מותר ודחינן התם לא נחתה לה קדושה הכא נחתה לה לישנא אחרינא התם אין בידו להקדיש' כו' ונר' ודאי דכונ' הבעיא היתה אי מותרת כולה בגיזה או לא מי אמרינן דלא אסרה תורה אלא דומיא דבכור דכולה בהמה דהקדש אבל הקדיש חד אבר דהקדש וחולין שותפין בו מותר בגיזה ואפילו גיזת אותו אבר דומיא דבהמת השותפו' של נכרי שמותרת כולה בגיזה או דילמא התם שאני דלא נחתא קדושה כלל כפרש"י והתוס' ז"ל שם אבל הכא כיון דנחתא לה קדושה באותו אבר אסירה בגיזה והשת' קשי' דכיון דאפי' בהקדיש כל הבהמה כולה חוץ מגיזתה פשיט' לן בפ' ראשית הגז דמותרת בגיזה כל שהגיזה היא חולין כ"ש בהקדיש חד אבר דאינו קדוש אלא אותו אבר בלבד ושאר הגוף לא דפשיט' ודאי דשאר הגוף חוץ מאותו אבר דמותר בגיזה וא"כ היכי אבעי' לן מהו בגיזה והיה נראה אצלי דמכח סוגייא הלזו דתמורה הכריחו לרש"י ז"ל מה שכתב שם בפ' ראשית הגז ד"ה א"נ וז"ל מאי דוחקיה לאוקומא בהקדש ב"ה אפי' בק"מ נמי ובדעבר וגזז עכ"ל ומוהרש"ל ז"ל תמה עליו דהא איסור גיזה מבכור ילפינן והתם כולו קדוש אבל הכא דהקדיש חוץ מגיזתה מהיכא תיתי לאסור אם לא לפי המסקנא דמשני דפשטה קדושה בכולה ומכח זה כתב דצריך להגיה ובדלא עבר וגזז יע"ש אכן כפי מ"ש דברי רש"י ז"ל נכונים בטעמן דהכריחו לרש"י ז"ל לומר דדוקא בקדשי ב"ה דאיסור גיזה ליתיה אלא מדרבנן הוא דאמרינן דבאומר חוץ מגיזותיה כל שהגיזה היא חולין לא גזרו אמנם בק"מ דאיסורייהו מן התורה כל שהבהמה היא קדושה אסורה בגיזה כי היכי דלא תקשי לן ההיא דתמורה דאבעיא לן אפי' בהקדיש חד אבר דשאר הגוף חולין אי אסורה כולה בגיזה אע"ג דלא דמי לבכור דכולו קדוש וא"כ מכ"ש היכא דהקדיש כולה חוץ מגיזתה דפשיטא ודאי דאסור ומשמע ודאי דע"כ לא אבעיא לן אלא בהקדיש חד אבר ומשום טעמא דהקדש וחולין שותפין בו דומיא דשותפות הנכרי אמנם בהקדיש את כולה חוץ מגיזתה דליכא ה"ט דפשיטא ודאי דאסור וס"ל לרש"י ז"ל דבעיא דתמור' היינו דוק' בק"מ ולדעת רש"ל אפשר לומר דכי אבעי' לן דתמורה מהו בגיז' אגיז' אותו אבר דגיזתו קדוש הוא דאבעיא לן מי נימא דכיון דהקדש וחולין שותפין בו לא אסרה תורה גיזה כלל דומיא דשותפות הנכרי דמותר' כולה בגיזה ואפי' חלקו של ישראל או דילמא התם שאני דלא נחתא לה קדושה כו' אבל הכא דנחתא קדושה אאותו אבר אסורה מיהא בגיזת אותו אבר אבל גיזת שאר הגוף פשיטא ליה דמשרא שרי האמנם חזי הוית לרבינו ז"ל בספ"א מה' מעילה שכתב וז"ל הקדיש אבר אחד מן הבהמה בין לבד"ה בין למזבח הרי הדבר ס' אי אסורה כולה בגיזה ועבודה או אינה אסורה לפיכך אין לוקין עליו יע"ש והדבר תמוה דכיון דבקדשי בד"ה קי"ל דבאומר חוץ מגיזותיה משרא שרי ואפילו בהמה כולה קדושה כמ"ש בה' בכורים כ"ש וק"ו בהקדיש חד אבר דשאר הגוף העור והבשר חולין גמורין דפשיטא ודאי דשאר הגוף מותר בגיז' ושמא י"ל דס"ל לרבינו ז"ל דודאי בגיזת שאר הגוף מותרת דבר תורה ואפי' בק"מ אלא דכי איבעייא לן מהו בגיזה אכולא גיזה קמבעיא לן ומדרבנן והכי אבעיא לן מהו בגיזה מי נימא דאפי' בגיזת אותו אבר משרא שרי ואפי' מדרבנן דומיא דשותפות הנכרי או דילמא הכא שאני דנחת קדושה אאותו אבר ואותו אבר מיהא אסורה בגיזה ד"ת וכיון שכן ממילא אסורה כולה בגיזה ומדרבנן גזרו גזרה דילמא אתי למיגזז אותו אבר אבל באומר חוץ מגיזותיה כיון דכולה גיזה דחולין ליכא למיגזר כלל ולפי זה מ"ש רבינו ולפיכך אין לוקין עליו משו' גיזת אותו אבר הוא דקא' אין לוקין מס' אבל משום גיזת שאר הגוף פשיט' ודאי דאין לוקין דאין איסורו אלא מדרבנן כנ"ל ומ"ש רבי' ז"ל הר"ז ס' אי אסורה כולה בגיזה ועבודה יש לתמוה שהרי בגמ' לא אבעייא לן אלא בגיזה דוקא אבל בעבוד' פשיטא לן דאסור וכמ"ש רש"י ז"ל שם והנראה ודאי דמה שהכריחו לרש"י לומר כן ולא שנאמר דגיזה לאו דוק' וחדא מינייהו נקט מדחזינן בבעיא זו דנקט גיזה ובבעיא דלקמן אבעיא לן הקדיש עורה מהו בעבודה משמע דבדוקא הוא ומהתימה על מרן כ"מ ז"ל שכתב על דברי רבינו שם בעיא דלא איפשיטא ולא שת לבו לדבר הזה ולפחות הי"ל להזכיר דברי רש"י ז"ל ולומר דרבי' חולק עליו ועוד יש לתמוה על רבינו שהשמיט בעיין דהקדיש עורה אסור בעבודה ד"ת ולא ידעתי למה וכעת צ"ע:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+<b>וכן </b>
+<b> המקדיש מע"י אשתו כו' ואם אמר לה יקדשו ידיך כו' כל מעשה ידיה קדש.</b> ע"כ. הנה הר"ן ז"ל בפ' אע"פ תמה על רבינו וז"ל ולא ידעתי למה דלדידן דקי"ל יכולה אשה לומר איני ניזונית ואיני עושה אפי' כי אמר יקדשו ידיך לא מהני כיון דלאו דידיה וכיון שהיא יכולה להפקיע משעבודו ולא מצי אמרת דכי צריכי לטעמא דיכולה כו' היינו לומר דנעשה כו' אבל אי אמר לה בפי' אפי' בלאו האי טעמא מהני כו' דבגמרא אמרינן דהא דרב הונא פליגא אדר"ל דאמר לא תימא טעמא דר"מ כו' משום דאדם מקדיש דשלב"ל אלא טעמא דר"מ משום שיכול לכופה כו' משמע דדוקא מתוך שיכול לכופה דס"ל דאינה יכולה לומר איני נזונית כו' הוא דאם אמר יקדשו ידיך מהני אבל לדידן דקי"ל יכולה לומר איני ניזונית כו' אפילו אמר יקדשו ידיך לא מהני דלאו דידיה נינהו כיון שיכולה להפקיע משעבודו כו' עכ"ל יע"ש:<br><b> וכתב </b> הרב נתיבות משפט ז"ל בדר"ו ע"ב שדעת הר"ן כדעת יש מן הגדולים שכתב רי"ו דאפי' בניזוני' והולכת מן הבעל אין מע"י קדוש משום דכיון דבידה בכל שעה לומר איני ניזונית אע"פ שכעת היא ניזונית לא מקרי מעשה ידיה שלו להקדישן כיון דבשעת הקדש לא מקרי מע"י שלו דאי בעי אמרה איני ניזונית כו' ומשו"ה תמה על רבינו ז"ל אמנם דעת רבינו ז"ל דאה"נ דברוצה לזונה והיא אינה רוצה אינו יכול להקדיש אי אמר יקדשו ידיך לעושיהן לדידן דקי"ל יכולה אשה שתאמר איני ניזונית והיינו דאמרינן ופליגא דר"ל וכדברי הר"ן אבל דברי רבינו ז"ל הם בניזונית ממש מן הבעל ולכך כתב שאם אמר יקדשו ידיך מהני וס"ל כדעת רש"י והתוס' שכתבו בד"ה מאי לאו כו' וז"ל לאו בשהוא זן אותה קאמר דא"כ יקדשו מע"י ואמאי עושה ואוכלת כו' אלא כשהוא רוצה לזונה והיא אינה רוצה יע"ש וכ"כ הלח"מ ז"ל במ"ב יע"ש גם הרב בית שמואל סי' פ"א סק"ד כתב שהר"ן מפרש מ"ש בגמ' מאי לאו בניזוני' בניזוני' ממש שלא כדעת התוספת ואפילו אליבא דר"מ אינו קדוש משום דכל שעה יכולה לומר איני ניזונית כו' יע"ש וכן הוא דעת הרשב"א והטור כמ"ש הרב נ"מ ז"ל שם יע"ש: וראיתי לו שהקשה לפי שיטתם דאפי' בניזונית והולכת אין הקדשו הקדש ממאי דפריך שם בגמ' הוי בה ר"פ במאי אי במעלה לה מזונות ומעה כסף מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש מחיי' נמי קדוש כו' ואמאי כיון שבידה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר שכן דעת הר"ן שם וכן דעת הרשב"א וא"כ אין בידה להקדישו מחיים יע"ש שהניח הדבר בצ"ע: ולדעתי עדיפא מיניה הי"ל להקשות מדברי הר"ן ז"ל עצמו שכתב במתני' דהמקדיש מע"י אשתו וז"ל וקי"ל כוותיה דרב הונא שה"ק המקדיש מע"י אשתו אפי' שהוא רוצה להעלות לה מזונות אם רצתה מפקעת הקדשו דתאמר לו איני ניזונית והר"ז עושה ואוכלת וכ"כ עוד שם בסמוך וז"ל איכא למימר דת"ק ה"ק דמחיים דידה לא מצי מקדיש מע"י אשתו אע"ג דשכיחי ואע"פ שהוא רוצה להעלות לה מזונות כל שהיא אינה רוצה כו' יע"ש הנה מבואר בהדיא מדבריו דדוקא כשהיא אינה רוצה הוא דאין מע"י קדוש מחיים אבל אם היא ניזונית והולכת מחיים נמי קדוש וכדעת התוס' ורש"י ז"ל ונמצא הר"ן ז"ל סותר את עצמו ממ"ש אח"כ והיותר תימה על הרב בית שמואל שכתב שהר"ן מפרש מ"ש בגמ' מאי לאו בניזונית בניזונית ממש ואיך לא השגיח בדברי הר"ן הללו שנראה בהדיא שהוא מפרש כדעת רש"י והתוספות ז"ל ועוד יש להקשות על דברי הר"ן שלפי הנראה מדבריו דסבירא ליה דבאומר יקדשו ידיך לעושיהן אפי' לאחר מיתה אינו קדוש משום דהו"ל מקדיש דבר שאינו שלו כיון שבידה לומר איני ניזו' והדבר קשה דהרי בגמ' אמרי לרב ושמואל דאפי' באינו מעלה לה מעה כסף דמותר מע"י קדושין לאחר מיתה לר"מ אע"ג דבשעת הקדש הוי מקדיש דבר שאינו שלו כיון שאינו מעלה לה מעה כסף וא"כ לדידן באומר יקדשו ידיך הוי כמקדיש מע"י לר"מ דס"ל דלאחר מיתה קדוש וא"כ הו"ל להר"ן לפרש דלאחר מיתה קדוש אמנם לעד"נ שדעת הר"ן והרשב"א והטור שוים ולא פליגי כמ"ש בתוספות ורש"י ז"ל והן שפה אחת ודברים אחדים כמ"ש הר"ן דלדידן דקי"ל דיכולה לומר איני ניזונית אפילו בניזונית והולכת לא חייל ההקדש היינו לפום מאי דקי"ל כר"י הסנדלר דאין אדם מקדיש דבר שלב"ל וכמו כן קי"ל דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו ואפילו באומר לחבירו שדה זו לכשאקחנה ממך תקדוש אמרינן בגמרא שם בסמוך דאינה מקודשת אפי' בשקנאה אח"כ ובא לרשותו ומשום הכי כתב הר"ן ז"ל הלכך לדידן דקי"ל יכולה לומר איני ניזונית אפילו באומר יקדשו ידיך לעושיהן ניזונית והולכת משל בעל אין מע"י קדוש כיון דכל שעה בידה לומר איני ניזונית א"כ בשעת הקדש הו"ל מקדיש דבר שאינו שלו ומש"ה אע"ג דכשניזוני' אח"כ כבר קנה הבעל מע"י שעשתה באותו זמן אינו חל עליהן שם הקדש משום דהוי מ"ד שאינו ברשותו דאינו חל אפי' כשבא לרשותו וכההיא דשדה זו לכשאקחנה ממך תקדוש דאינה מקו' אמנם לר"מ דס"ל אדם מקדיש דשלב"ל וכמו כן דס"ל אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו לכשיבא לרשותו וכדאיתא ביבמות דצ"ג ופ"ק דמציעא די"ו אליבא דרב דס"ל כר"מ דהאומר לחבירו שדה זו שאני לוקח ממך קנויה לך מעכשיו דקנה מש"ה פריך בגמ' שפיר הוי בה ר"פ אי במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש אליבא דר"מ הא כיון דלר"מ אדם מקדיש דשלב"ל ודבר שאינו ברשותו לכשיבא לרשותו א"כ ה"נ נהי דבשעת הקדש הו"ל מקדיש דבר שאינו שלו כיון שבידה לומר איני ניזונית מ"מ כשזן אותה כל מע"י שעשתה באותו זמן הרי זכה בהם הבעל ובאו לרשותו ואם כן יהיו הקדש לר"מ מחיים ג"כ שהרי זכה בהן כההיא דשדה זו לכשאקחנה ממך דקנה אח"כ כשבא לרשותו והיינו טעמא דלא כתב הר"ן ז"ל באומר יקדשו ידיך לעושיהן דקדשו לאחר מיתה משום דדוקא לר"מ דס"ל אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו הוא דאמרינן בגמ' דלאחר מיתה קדוש כיון שבאו לרשותו אח"כ אמנם לדידן דקי"ל כר"י הסנדלר דא"א מקדיש דשלב"ל וכמו כן א"א מקדיש דבר שאינו ברשותו הלכך אפי' לאחר מיתה אינו קדוש כיון דבשעת הקדש הוי מקדיש דש"ש משום דבאותה שעה יכולה לומר איני ניזונית אינו הקדש אפי' כשבא לרשותו ומעתה אתו דברי הר"ן ז"ל כהוגן שמ"ש דמתני' דהמקדיש מע"י אשתו דקתני עושה ואוכלת מיירי ברוצה להעלות לה מזונות והיא אינה רוצה וכמ"ש לעיל דמשמע דברוצה היא גם כן הוי הקדש היינו משום דרישא דמתני' דהמקדיש מע"י אשתו הוי כר"מ דהא במותר קתני אליבא דר"מ דקדוש מינה דרישא אליבא דר"מ אתמר והילכך מש"ה כתב דת"ק ה"ק דמחיים דידה לא מצי מקדיש מע"י כל שהיא אינה רוצה אבל בניזונית ממש קדוש לר"מ מחיים גם כן כשעשתה אותן וזכה בהן הבעל משום דאדם מקדיש דבר שאינו ברשותו לכשיבא לרשותו: ועל פי האמור אפשר שהתוס' ורש"י ז"ל ג"כ ס"ל כדעת הר"ן ז"ל דלדידן דקי"ל יכולה לומר איני ניזונית אפילו באומר יקדשו ידיך וניזונית והולכת אינן קדושין משום דהו"ל מקדיש דש"ש כמ"ש הר"ן ומ"ש ז"ל בד"ה מאי כו' לא כשזן אותה קאמר דאם כן יקדשו מע"י היינו למאי דמוקי בגמ' מתני' דהמקדיש דאיתמר אליבא דר"מ בניזוני' אהא כתבו דאם זן אותה יקדשו מע"י לר"מ כשעשתה אותן וזכה בהן הבעל ואהא מייתי ראיה שפיר ממאי דפריך בגמרא אי במעלה לה מזונות מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש דהתם לר"מ פריך וכדכתיבנא אמנם לדידן דא"א מקדיש דבר שאינו ברשותו מודו התוס' ז"ל דאפי' ניזונית והולכת מן הבעל אינו הקדש כיון דבשעת שהקדישו היה בידה לומר איני ניזונית הוי מקדיש דבר ש"ש דאינו הקדש ואנן בעינן דבשעת הקדש שיהי' שלו כבר: ודע דבמ"ש התוס' לא כשהוא זן אותה קאמר כו' הרב נ"מ והלח"מ ז"ל חלוקים בכונת דבריהם שהרב נ"מ ז"ל הבין הדברים כפשטן דכונת' לאפוקי סברת הר"ן ז"ל דלא תימא דאפי' ניזונית והולכת מן הבעל אין מע"י הקדש ואהא כתבו דאי כשהוא זן אותה קאמר יקדשו מע"י כל זמן שהיא ניזונית אמנם אה"נ דמודו התוספות דאם רוצה היא אחר הקדש לומר איני ניזונית דיכולה לומר והיינו מ"ש אלא שהוא רוצה כו' וזה מבואר בדברי הרב הנז' במ"ש כללן של דברים כו' אבל בניזונית ממע"י הקדשו הקדש דכל זמן שניזונית כו' יע"ש וכן ממ"ש אדברי רבינו דהוה ליה לפרש דמיירי כשהיא ניזוני' והולכת יע"ש אמנם מדברי הלח"מ ז"ל נראה שהבין בדבריהם במ"ש דאי זן אותה יקדשו מע"י כונתם לומר דכל שהוא מעלה לה מזונות לאו כל כמינה לומר אחר ההקדש איני ניזונית כו' יע"ש והנראה שהכריחו לפרש כן משום דאי כונתם לשלול דלא תימא דאפי' בניזונית והולכת דמע"י של בעל קאמר דלא חייל ההקדש כיון שיכולה לומר איני ניזונית אמאי הוצרכו לסתור פי' זה ממאי דפריך בגמרא ממתני' גופה הוה ליה לדחויי דאם כן אמאי קתני הר"ז עושה ואוכלת וכ"כ מוהר"ב ז"ל בשיטה מקובצת בכונת דבריהם וכתב שרש"י ז"ל וכל המפרשים חלוקים עליהם יע"ש: ולדעתי העיקר כמ"ש הרב נ"מ ז"ל ומה שהקשה דאם כן אמאי לא דחו פי' זה מגופ' דמתני' איכא למימר דהא לא איריא דכיון דטעמא דאמרינן דאפילו בניזונית והולכת מן הבעל לא חייל ההקדש היינו משום דכיון דיכולה לומר בכל שעה איני ניזוני' הוי מקדיש שאינו שלו איכא למימר דמתני' טעמא אשמועינן דהמקדיש מע"י אשתו הר"ז עושה ואוכלת דיכולה לומר איני ניזונית אפילו אחר שהקדיש וממילא משתמע דאפי' בניזוני' כדכתיבנא ובהא ניחא דהתוס' ז"ל לא פליגי ארש"י ושאר המפרשים ז"ל כנ"ל עוד הקשה הרב הנז' וז"ל וקו' זו ג"כ קשה לדברי הר"ן ז"ל שהוא מפרש במעלה לה מזונות שהוא רוצה להעלות לה מזונות ממש נראה מדבריו שאינו מפרש במעלה לה מזונות כמ"ש התוספות ז"ל ולפי פי' זה קשה יותר דמאי פריך מחיים נמי יהא קדוש כיון שהיא אינה רוצה אע"פ שהוא רוצה להעלות לה לא קדשי מחיים משום שיכולה לומר כו' יעיין שם שהניחה בצ"ע והנה מ"ש שהר"ן ז"ל מפרש מ"ש במעלה לה מזונות שהוא רוצה להעלות לה נראה דהיינו ממאי דכתב הר"ן אמתני' וז"ל המותר כו' רב ושמואל מוקמי למתני' ברוצה להעלות לה מזונות ואינו רוצה להעלות לה מעה כסף כו' ובגמרא אמרינן לעולם במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף רב ושמואל כו' משמע שהוא מפרש מ"ש במעלה לה מזונות שרוצה להעלות לה ולדעתי נראה שכונת הר"ן ז"ל אינו כמו שהבין הוא ז"ל אלא כונתו למ"ש התוספות בד"ה במעלה וז"ל אליבא דרב אדא מוקמינן לה הכי אבל רב ושמואל לא מצי מוקמי לה במעלה לה מזונות דכיון דסברי דתקנו מזונות תחת מע"י ה"נ אמאי עושה ואוכלת אלא רב ושמואל מוקמי למתניתין באין מעלה לה מזונות ולא מעה כסף (כלו' שרוצה להעלות לה והיא אינה רוצה כמ"ש לעיל בד"ה מאי ועיין בהרב ח"ה ז"ל ע"כ) ואם כן לזה כוון הר"ן ז"ל במ"ש רב ושמואל מוקמי למתני' ברוצה להעלות לה מזונות כלומר דמ"ש בגמ' לעולם במעלה לה מזונות דהיינו מעלה לה מזונות ממש היינו אליבא דרב אדא אמנם לרב ושמואל דקי"ל כוותייהו מוקמינן למתני' ברוצה להעלות משום דס"ל דמזונות תקנו תחת מע"י כמ"ש התוספות ומש"ה פריך שפיר בגמ' אי במעלה לה מזונות מחיים נמי קדוש ומ"ש הר"ן ואינו רוצה להעלות לה מעה כסף לאו למימרא דאי מעלה לה מעה כסף דקדוש מחיים אלא רבותא קאמר דאפי' באינו רוצה להעלות לה קאמר ר"מ דקדוש ומשום דרישא לא איירי לרבא אלא ברוצה להעלות לה דאי בשאינו רוצה פשיטא כדפריך בגמ' קאמר דסיפא מצי מתוקמא נמי אפי' באינו רוצה ואשמועינן רבותא דאפי' הכי קדוש לר"מ ועיין בהר"ן פי"א דנדרים דפ"ה ע"ב ד"ה והמותר יע"ש:<br><b> והטור </b> ז"ל בסימן פ' כתב משם הרב יונה דדוקא בעיקר מע"י יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה אבל המותר על ה' סלעים שהוא שלו כנגד מעה כסף אינ' יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר יע"ש וכן נ"ל שהוא דעת רש"י ממ"ש בפרק אע"פ דף נ"ט ע"ב ד"ה לעולם במעלה לה כו' וז"ל וה"ה דמצי לאוקמה בשאין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף אלא משום רב דאית ליה יכולה אשה שתאמר כו' ואוקי רישא בניזונית להכי אוקי סיפא בניזונית ע"כ ויש לדקדק טובא בדברי רש"י הללו דאיך כתב דמשום דאוקי רישא בניזונית להכי אוקי סיפא בניזונית הא אדרבא אי הוה מוקמינן לה בשאין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף ורב סבר דתקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מע"י הוה אתי סיפא דומיא דרישא ממש לפי מ"ש רש"י לעיל בד"ה מאי לאו בנזוני' שיש לה נכסים ומבקש לזונה משמע דאי מעלה לה מזונות ממש אפילו לרב קדשי מע"י ואם כן סיפא נמי מוקמינן לה בהכי ברוצה להעלות לה מזונות והיא אינה רוצה ומעלה לה מעה כסף ממש ומשום הכי קאמרי רב ושמואל דלאחר מיתה קדשי כיון שהיא אינה רוצה ויכולה לומר איני ניזונית כו' ואדרבא השתא דמוקמינן לה במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לא הוי דומיא דרישא דרישא לא איירי אלא ברוצה לזונה והיא אינה רוצה כמ"ש רש"י ז"ל לעיל וסיפא מצי איירי נמי בניזונית ממש ואפי"ה אינו קדוש מחיים כיון שאינו מעלה לה מעה כסף וכמו שהקשה הרמב"ן ז"ל והביאו מוהר"ב ז"ל יע"ש: אמנם אם נאמר שדעת רש"י ז"ל דבמותר אינה יכולה לומר איני נוטלת ואיני עושה כו' משום דמותר תקנו משום חינה אתו כהוגן דברי רש"י ז"ל משום דאי מוקמינן לה אפכא באינו מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף וס"ל לרב דמזונות תקנו תחת מותר אם כן ע"כ סיפא איירי באינו רוצה להעלות לה מזונות דאי רוצה להעלות לה מזונות מחיים נמי קדוש כיון שיכול לכופה ליתן לו המותר כנגד מזונותיה ולא הוי דומייא דרישא משום דסיפא מצי איירי לרב אפילו ברוצה לזונה (וזהו ניזונית שכתב רש"י ז"ל ודלא כהרב ח"ה ז"ל) ורישא לא מתוקמא אלא בשאינו רוצה לזונה דוקא ברם השתא דמוקמינן לה במעלה לה מזונות וס"ל לרב דמזונות תקנו תחת מע"י הוי שפיר סיפא דומיא דרישא דרישא איירי ברוצה לזונה וסיפא נמי איירי בהכי ואע"ג דסיפא איירי נמי אפי' בניזונית ממש כמו שהקשה הרמב"ן ז"ל מ"מ הא מיהא בהא מילתא הוי סיפא דומיי' דרישא דתרווייהו מיירי ברוצה לזונה משא"כ אי מוקמינן לה איפכא לא הוי רישא דומייא דסיפא כלל וכן ראיתי בשיט' כ"י למוהר"י קורקוס שתי' כן לקו' הרמב"ן: עוד ראיתי לו ז"ל שם שהקשה לדברי רש"י אלו דהא אם נאמר דרב ס"ל דמזונות תקנו תחת מותר ומעה כסף תחת מע"י א"כ לרב רישא דמתני' מתוקמא ברוצה להעלות לה מעה כסף ואפילו הכי אשמועינן מתני' דהר"ז עושה ואוכלת משום דיכולה לומר איני נוטלת ואיני עושה ואפי' דנימא דרישא מיירי באינו רוצה להעלות לה מזונות מסתייעא שפיר סברת רב כיון דאיירי ברוצה להעלות לה מעה כסף ומ"ש בגמרא מאי לאו בניזונית היינו לפי האמת דקאמר בגמ' דס"ל לרב דתקנו מזונות תחת מע"י צריך לאוקמה בניזונית אמנם לפי מ"ש רש"י דהוה מצי לאוקמי איפכא דרב ס"ל דמעה כסף תקנו תחת מע"י מתני' מתוקמה ברוצה להעלות לה מעה כסף וא"כ איך כתב רש"י דאוקי רישא בניזונית כו' הא אם נאמר ג"כ דסיפא מיירי באין מעלה לה מזונות וס"ל דתקנו מזונות תחת מותר הוי שפיר סיפא דומיא דרישא דרישא נמי מצי איירי ברוצה להעלות לה מעה כסף ואינו רוצה להעלות לה מזונות ואפי"ה אשמועינן מתניתין שפיר דהר"ז עושה ואוכלת אלו דבריו ז"ל ולע"ד הא לא קשיא דכונת רש"י לומר דאם נאמר איפכא דרב ס"ל דמזונות תקנו תחת מותר אם כן הך סיפא לא הוי דומיא דרישא משום דסיפא לא מצי איירי אלא בשאינו רוצה להעלות לה מזונות אבל ברוצה להעלות לה מזונות לא הוי מצי מתוקמ' דכיון דתקנו מזונות תחת מותר מחיי' נמי קדוש דיכול לכופ' כמ"ש הר' יונה ז"ל ורישא דקתני הר"ז עושה ואוכלת מתוקמא נמי אפי' בניזוני' ממש ואפי"ה קתני דהר"ז עושה ואוכלת כיון שהיא אינה רוצה ליטול מעה כסף ונהי דמצי לאוקומה נמי באינה ניזונית מ"מ לא הוי דומיא דרישא משום דדינא דרישא איתיה נמי אפי' בניזונית ודינא דסיפא לא משכחת לה אלא בשאינה ניזונית אמנם לפום מאי דקאמר השתא תלמודא דינא דרישא ודינא דסיפא שוים הן דכולה מילתא דרישא ודסיפא איתיה בניזונית ושאינה ניזונית כנ"ל ודוק וראיתי לו עוד שפי' פי' מחודש בדברי רש"י ולע"ד איננו מחוור מכמה אנפי ולכך לא כתבתיו יע"ש ומ"מ אכתי יש מן הקושי' בדברי רש"י דמדלא תי' לקושייתו כמו שתי' בתוס' למה שהקשו דמאי דוחקיה לאוקמא בלאחר מיתה לוקמה מחיים וכגון דמעלה לה מעה כסף משום דאין רגילות שיעלה לה מעה כסף ולא יעלה לה מזונות משמע דהא לא איכפת ליה לרש"י וכיון שכן קשה דלמאי דלא קאמר תלמודא איפכא שפיר תריץ יתיב רש"י משום דלא הוי דומיא דרישא אבל מ"מ לרב גופיה תקשי ליה דאמאי לא קאמר דמתני' איירי ברוצה להעלות לה מזונות ומעלה לה מעה כסף ומחיים קדוש דומיא דרישא וצ"ע שוב ראיתי למוהר"ב בדי"ג ע"ב שכתב דאפשר שדעת רש"י כדעת הר"י ן' מיגאש שהוא דעת הר' יונה שכתב הטור אלא שלא הכריע הדבר כמו שהכרענו ולדעתי היא ראיה מוכרחת ודוק:
+
+Halakhah 29
+
+
+
+Halakhah 30
+
+<b>וכן </b>
+<b> המשכיר בית בנוי כו'.</b> עיין מ"ש פ"ג מה' אישות הלכה ג':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fcd4c028f9005a87ea5d838f2c36cc1d8c7c1b17
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,241 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property
+שער המלך על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Appraisals_and_Devoted_Property
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואם </b>
+<b> פדן אותן המקדיש או אשתו או יורשו מוסיף חומש כו'.</b> הנה מרן לא הראה מקומו איה דין זה דאשתו ויש לי לדקדק דבמ"ע אי בזוזי דידיה והקדש דידיה שליחותיה דבעל קא עבדא ומאי ארייא אשתו אפילו איניש אחרינא נמי מוסיף חומש כיון שפודה אותן במעות של בעל המקדיש ואי בזוזי דידה כגון שנתנו לה ע"מ שאין לבעליך רשות בו אלא מה שאת נותנת בתוך פיך אם כן אמאי מוסיף חומש הא לא קרינן ביה המקדיש אותו וכה"ג פרכינן התם בקדושין דנ"ד אההיא ברייתא דקתני אין אשה פודה מע"ב בלא חומש רשב"א אומר אשה פודה מע"ב בלא חומש ה"ד אי בזוזי דידיה ומעשר דידיה שליחותיה דבעל קא עבדה ואלא בזוזי דידה ומעשר דידיה איש אמר רחמנא ולא אשה ועוד קשה שרבינו פ"ו מה' מע"ב פסק דאשה שפדה מעשר שני שלה לעצמה אינה מוסיפה חומש דגריס כגי' ר"ת שכתבו שם איש ולא אשה אפי' בזוזי דידה ומעשר דידה ומכ"ש מעשר דידיה וזוזי דידה וליכא למימר דדוקא במע"ב דאיכא מעוטא איש אבל בערכין דליכא מעוטא לא שהרי הסמ"ג עשין קל"ב כתב וז"ל וכן המקדיש בית או שדה ופדיון מע"ב הבעלים או אשתו מוסיפין חומש יע"ש בעשין קל"ו והנראה שרבינו מיירי כשאשתו פודה מנכסי מלוג שלה וס"ל לרבינו שלא כדעת רש"י שם שכתב דנכסי מלוג שלה חשיבי כזוזי דידה אלא ס"ל דכיון דיש לו בהן אכילת פירות חשיבי כזוזי דידיה ויצא לו כן מהא דאמרי' בת"כ ואם גאל יגאלנה לרבות את האשה והוא מפרש דמיירי בפודה הקדש של בעל בזוזי דנכסי מלוג דידיה ומשום דכיון שיש לו בהן אכילת פירות חשיבי כזוזי דידיה וכ"כ הרשב"א שם שי"מ כן ברייתא השנויה בת"כ גבי מע"ב יע"ש ומ"מ הי"ל לרבינו לבאר ולא לסתום הדברים וצ"ע:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שסג) </b> והוא מפרש דמיירי בפודה הקדש של בעל בזוזי דנכסי מלוג דידה ומשום דכיון שיש לו בהן אכילת פירות חשיבי כזוזי דידיה כו'. תמהני דאיך אפשר לפרש דרבויא דקרא קאי על הקדש דבעל שהאשה פודה אותו במעות נכסי מלוג שלה ומוסיפה חומש משום דיש לבעלה בהן אכילת פירות וכזוזי דידיה חשיבי והרי אכילת פירות להבעל בנכסי מלוג שלה הוא רק תקנתא דרבנן בעלמא תחת פרקונה אבל מדאורייתא הא גם הפירות שלה הן וא"כ איך שייך לומר דקרא אתא לרבויי אשה בכה"ג (אע"כ צ"ל דקרא אתי לרבות דאשה שהקדישה מנכסי' ופודה אותן דהוי הקדש דידה וזוזי דידה דחייבת נמי בהוספת חומש משום דקיי"ל גבי מעשר שני דאם האשה פודה לעצמה אינה מוסיפה חומש ממיעוטא דאיש ולא אשה ולהכי אצטריך רבויא גבי הקדש לחייב את האשה בהוספת חומש): ועוד תמוה לי דלפירושו של הגאון המחבר ז"ל בברייתא זו דת"כ אמאי לא מייתי הש"ס בגיטין דף מ"ח ע"א סייעתא מינה לר' יוחנן דס"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי והיינו מהא דפדיון של האשה בזוזי נכסי מלוג שלה הוי כאלו פודה בזוזי דידיה והא רבא קאמר התם דמתניתא מסייע לר"ל דתניא דבכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל והרי ברייתא זו דת"כ מסייע לר' יוחנן ועיין בב"מ דף צ"ו ע"א לענין שאילה בבעלים בנ"י שם ועיין בתוס' שם סד"ה בעל כו' ועיין בתוס' גיטין בדף הנ"ל בד"ה אי לאו כו' במה שכתבו שם דאב לגבי ברא אחולי מחיל ומש"ה אמרינן דלאו כקנין הגוף דמי שהוא קצת היפך מדבריהם בב"מ הנ"ל דהתם גבי מוכר פירות ס"ל דכקנין הגוף דמי משום דבעין יפה משייר לעצמו וצע"ק:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכן </b>
+<b> המקדיש כו' שכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם.</b> כתב הרב מש"ל ז"ל וז"ל יש להסתפק בהא דקי"ל כל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם אם הוא מן התורה או מדרבנן והנה ממ"ש רבינו בדין ז' ועל זה נאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כו' נראה דס"ל שהוא מן התורה ויש לתמוה דמסוגיא דפרק המנחות מוכח בהדיא דזה אינו אלא מדרבנן משום מומין דפסלי בבהמה דאפי' בדוקין שבעין פסול משום הכי גזרו רבנן שלא יהיו נפדין כי אם למזבח עכ"ד יע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד נראה דל"ק שמה שאמרו בגמ' דטעמא משום מומין הפוסלין בבהמה היינו אליבא דשמואל דמנחות ונסכי' אפי' טהורין נפדין דהכי אמרינן התם אמר ר"פ אי שמיע ליה לשמואל הא דתניא המתפיס תמימים לבד"ה אין פודין אותן אלא למזבח כו' הדר ביה שמואל ואהא משני בתלמודא דלא היא דמהך ברייתא ליכא תיובתא לשמואל דכי היכי דאמרינן בעצים וכ"ש דמשום דלא שכיחי אין נפדין ה"נ כיון דשכיחי מומין דפסלי בבהמה כלא שכיחי דמי ומש"ה אין פודין אותם מדרבנן אמנם לרב כהנא ור"א דס"ל דמנחות ונסכים טמאין נפדין טהורין אין נפדין ע"כ דטעמא דמקדיש תמימים לבד"ה דאין פודין לאו משום מומין הפוסלין הוא שהרי מנחות ונסכים אע"ג דשכיחי אפי"ה קאמר דאין פודין וכיון שרבי' פסק בפ"ו מה' הנזכר כרב כהנא ור"א משו"ה ס"ל דה"ט משום קרא דכתיב וכל בהמה אשר יקריבו וה"ה לכל דבר הראוי למזבח וכן משמע ממ"ש ר"א כלן טמאין נפדין טהורין אין נפדין חוץ מעשירית האיפה שהרי אמרה תורה מחטאתו על חטאתו ואם איתא דבהמה וכל הני אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אפי' בהמה נפדית אם כן מאי קאמר חוץ מעשירית האיפה שהרי אמרה תורה כו' הא מדאורייתא פשיטא דנפדית אלא דרבנן הוא דגזרו ומ"ש עשירית האפה מכל הני כי היכי דגזרי במקדיש תמימים לבד"ה שאין פודין אותן אלא למזבח ה"נ הול"ל בעשירית האיפה שאין פודין אותן אלא למזבח לצרכי אותה המין אלא מוכח דמדאורייתא קאמר דאין נפדין כנ"ל ליישב דעת רבינו דוק ובפשטא דשמעתא הוקשה אצלי טובא במאי דקאמר ר"פ אי שמיע ליה לשמואל הא דתניא המתפיס כו' הדר ביה דהתינח דברייתא לא שמיע ליה אבל מ"מ תקשי ליה מתני' דפ"ה דשקלים משנה ז' דתנן המקדיש נכסיו והיה בהן זכרים ונקבות ר"א אומר זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבח שלמים ודמיהן יפלו לבד"ה וכתב שם הרע"ב דטעמא דר"א משום דס"ל סתם הקדשות לבד"ה ואפי' במידי דחזי למזבח ואפי"ה לפדותן לחולין אינו יכול משום דכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח וכן כתב רש"י והתוס' בפ"ז דתמורה דקל"א ע"ב יע"ש הרי אע"ג דקדושת דמים הוא קתני דימכרו לצרכי עולות הא לפדותן לחולין לא דמתני' ליכא למימר דלא שמיע ליה ותו ק' טובא דאפי' למאי דמשני דכיון דשכיחי מומין דפסלי בבהמה כלא שכיחי דמי אכתי תקשי מתני' דשקלים מ' ח' דתנן התם המקדיש נכסיו והיה בהן דברים הראוי' ע"ג המזבח יינות שמנים וסלתות ר"א אומר ימכרו לצורכי אותו המין משמע דהא לפדותן לחולין לא דע"כ היינו משום דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח ואע"ג דיינות וסלתות שכיחי דקדושת דמים נינהו שהרי עדיין לא קידשן בכלי שרת ואפי' הכי קאמר דאינן נפדין ותקשי לשמואל דקאמר מנחות ונסכים טהורים נפדין וצ"ע כעת תו איכא למידק דמאי פריך ר"ה בר מנוח ממתניתין דהעופות וכלי שרת דכלי שרת לפרקא ומאי קו' הא אמרינן בפרק ר"י דמ"ט ע"ב דאבני מזבח גנזום בית חשמונאי ששקצום לע"ז משום דכיון דאשתמש בהו לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוט וא"כ ה"נ בכלי שרת נימא דמשום הכי קתני דאין להם פדיון משום דלאו אורח ארעא לאשתמושי בהם הדיוט ואם היינו אומרים דההיא דפרק ר"י שאני משום דיוצא לחולין בלי פדיון אבל כל שיש לו פדיון ליכא למיחש להכי שהרי נכנסו המעות במקומן ניחא אלא שהרב מש"ל ז"ל בה' כלי המקדש כתב דאין סברא לחלק בהכי וכן מבואר מדברי הר"ן ז"ל שם שכתב דהא דעולא פליגא אההיא דלעיל יע"ש ולפי דברי הר"ן ז"ל יש ליישב דר"ה נמי דפריך מכלי שרת לית ליה האי סברא דלאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוט כדס"ל לעולא וכ"כ ודוק:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b>
+<b> המקדיש כו'.</b> עיין מ"ש פ"א מהלכות איסורי מזבח דין י"א ופ"י מה' בכורים דין ב' ודוק:
+
+Halakhah 13
+
+<b>שחט </b>
+<b> בה שנים כו' הרי היא כחיה לכל דבריה כו'.</b> הנה מסתמיות דברי רבינו נראה דאכולהו חלוקות שהזכיר בדין י"ב קאי דהיינו בין קב"ה בין ק"מ שנפל בו מום או תמימה הראוי' ליקרב כו' (ומ"ש או תמימה הראויה ליקרב נראה דאקדשי ב"ה דוקא קאי ובבא לפדותו ע"מ להקריבו למזבח דאילו בקדשי מזבח כל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם) האמנם הא ודאי ליתא דבמקדיש בהמה תמימה לבד"ה נראה ודאי דאפי' דשחט רוב שנים אינו יכול לפדותו דבהדיא איתא בסוף תמורה דאפילו לר"ש דאית ליה דקדושת ב"ה לא בעו המ' והע' אם מתו יקברו משום דחזי להקרבה והא ודאי בשחט בה רוב שנים אלא עכ"ל שדברי רבינו הללו אינו אלא בקדשים שנפל בהן מום ודע שרש"י ז"ל כתב שם בתמורה ד"ה מתו תמימים יקברו וז"ל אפי' הנך דלית בהו בכלל הע' עבוד רבנן מעלה דיקברו הואיל וחזו להקרבה ע"כ נראה בהדיא דס"ל דדין זה אינו אלא מדרבנן האמנם מדברי התוס' פ' מרובה דע"ו ע"א ד"ה שחיטה נראה בהדיא דס"ל דדבר תורה אינו יכול לפדותן שכתבו וז"ל ודוחק לומר שמדרבנן הוא דאין נפדין כו' ויש לומר דמום שהוא מחיים חשיב מום לפדות עליו אבל מום דלאחר מיתה לא חשיב מום כדתניא בתמורה בהדיא כו' וצריך לומר לפי דבריהם דמאי דאמרינן בתמורה דהיינו טעמא דר"ש משום דחזו להקרבה היינו דוקא לקב"ה שיכולין לפדותן אפי' בלא מום אבל בק"מ בלאו טעמא דחזו להקרבה אינו יכול לפדותן מטעמא דבעינן מום מחיים אכן נראה להכריח דעת רבי' שלפי דעתו ז"ל דס"ל דאפי' בנשחטה כהלכתה כל שהיא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה אם כן תקשי ליה קו' התוס' שם בקדשים ששחטן בחוץ היכי חשיב שחיטה שאינה ראויה הא יכול לפדותן בשעת פירכוס ואי ס"ל דק"מ תמימים שמתו יקברו מדרבנן כדס"ל לרש"י ז"ל הא משום איסור' מדרבנן חשיבה שחיטה שאינה ראויה לפוטרו מתשלומי דו"ה כדאמרי' התם בהדיא דע"א גבי מעשה שבת אלא ודאי דאין פודין אותן מדאורייתא כנ"ל ודוק:
+
+Halakhah 14
+
+<b>המקדיש </b>
+<b> בהמה תמימה כו' הקדיש אח' מאבריה לדמיו כו' הרי זו ספק כו' ולפיכך תקרב ולא תפדה.</b> ע"כ. מרן בכ"מ ז"ל תמה על רבינו דהאי בעיא דהקדיש אבר לדמיו ליתא אלא לר"י דאמר פשטה קדושה בכולה וכיון שרבינו ז"ל פסק דלא כר"י בפט"ו מה' מעה"ק נמצא מזכה שטרא לבי תרי ותירץ דרבינו ס"ל דהאי בעיא דרבא לכ"ע בעי לה דאע"ג דלר"מ ור"י לא פשטה קדושה בכולה היינו דוקא בקדושת הגוף דאינו ראוי ליקרב עולה כו' אבל בקדושת דמים כו' יע"ש ונראה דלפי דבריו עכ"ל דבעיא דרבא היא אי אמרי' מיגו דנחתא קדושת דמים אחד אבר חייל אכולה קדושת דמים ובתר הכי אמרי' מיגו דחייל אכולה קדושת דמים חייל אכולה קדושת הגוף דאיפכא ליכא למימר מיגו דנחתא אחד אבר קדושת דמים חייל על אבר קדושת הגוף דאם כן לר"מ ור"י תו ליכא למימר מגו דנחתא קדושת הגוף אחד אבר נחתא אכולה דבקדושת הגוף ס"ל לר"מ ור"י דלא אמרינן פשטה קדושה בכולה ולפ"ז כי אמרי' בבעיא דרבא חד מיגו אמרי' תרי מיגו לא אמרי' היינו לומר דמיגו קמא דהיינו מיגו דחייל קדושת דמים אחד חייל נמי אכולה אמרי' אבל מיגו דקדושת הגוף לא אמרינן משום דהוי תרי מיגו ונמצא דלכל הצדדים ס"ל לרבא דחייל אכולה קדושת דמים וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל פ"ק דתמורה דמגו קמא היינו קדושת דמים אכולה וראיתי להלח"מ ז"ל שתמה על פי' זה דאם כן בפרק דערכין כשהקשו חד אבר נמי אבעוי אבעיא ליה לרבא טפי הו"ל לאקשויי דהא פשיטא ליה לרבא דמיגו דקדושת דמים אמרינן וחייל קדושת דמים אכולה והיכי קתני בברייתא אין להקדש אלא ראשה של פרה בלבד ומכח זה כתב דלפום סוגין דערכין עכ"ל דמיגו קמא היינו מיגו דקדושת הגוף אאותו אבר ובתר הכי אמרינן מיגו דחייל קדושת הגוף אאותו אבר חייל אכולה דלפ"ז כי אמרי' חד מיגו אמרי' ב' לא אמרי' היינו מיגו קמא דחייל קדושת הגוף אאותו אבר דמסתבר טפי אבל מיגו דקדושת דמים אכולה גופה לא אמרי' משום דהוי תרי מיגו וכתב דאף שמדברי רש"י פ"ק דתמורה לא משמע הכי יש ליישב לשונו בדוחק מכח סוגיא דערכין ומה גם שרש"י ז"ל בפ"ק דערכין פי' כן יע"ש שהאריך ואמנם לפי תי' מרן כ"מ ז"ל עכ"ל דס"ל דמיגו קמא היינו מיגו דקדושת דמים אכולה גופה כמ"ש וכיון שכן ק"ט דאם כן אדפריך אבעויי אבעיא לי' תקשי ליה בפשיטות דבקדושת דמים לכל הצדדים פשיטא ליה לרבא דפשטה קדושה בכולה ותו ק"ט דלפ"ז איך כתב רבינו וכיצד עושין מוכרין אותה כו' ודמיה חולין חוץ מדמי אותו אבר ואמאי הא לכל הצדדים מיגו קמא דהיינו מיגו דקדושת דמים אכולה בהמה אמרי' ונמצא דכל דמיה קדושים והנראה אצלי נכון לישב דברי מרן הכ"מ ז"ל ודברי רש"י גם כן הוא דאף למה שפי' רש"י ז"ל פ"ק דתמורה דמיגו קמא היינו מיגו דקדושת דמים אכולה גופה מ"מ כי אמרי' או דילמא חד מיגו אמרי' תרי מיגו לא אמרי' לאו למימרא דמיגו קמא דהיינו מיגו דקדושת דמים פשיטא ליה דאמרי' ומיגו בתרא דקדושת הגוף לא אמרינן שהרי כיון דתרי מיגו לא אמרינן מאי חזי' דעבדית ברישא למיגו דקדושת דמים בכולה אדתפשוט לן דפשטא קדושה בכולה ואדרבא זיל לאידך גיסא ונעבוד למיגו קמא אקדושת הגוף אאותו אבר ונימא מיגו דחייל קדושת דמים אאותו אבר חייל קדושת הגוף דתו לא מצי למימר דתיחול קדוש' אכולה בהמה ואפי' קדושת דמים דתרי מיגו לא אמרי' שהרי שקולים הם ויבואו שניהם ונמצא אם כן דבעיא דרבא היא על אופן זה דאי אמרינן תרי מיגו פשטה קדושת הגוף בכולה ואי חד מיגו אמרי' תרי לא אמרי' תו ליכא לספוקי דודאי לא נחתא קדושת הגוף אכולה אמנם אכתי איכא לאסתפוקי אי נחתא קדושת דמים בכולה או קדושת הגוף אאותו אבר דזיל הכא קמדחי לה וזיל הכא קמדחי לה דאי בעית למימר דתיחול קדוש' דמים אכולה משום מיגו דקדושת דמים איכא למימר מאי חזית דעבדת למיגו אקדוש' דמים נימא מיגו אקדושת הגוף אאותו אבר ואי בעית למימר דתיחול קדושת הגוף אאותו אבר איכא למימר מאי חזית ונעביד למיגו אקדושת דמים אכולה בהמה ונמצא לפ"ז שדברי רש"י ז"ל בפ"ק דערכין שפי' למיגו קמא אקדושת הגוף ואותו אבר ודברי רש"י דפ"ק דתמו' שפי' למיגו קמא אקדו' דמים אכולה הם שפה אחת ודברים אחדים ומשום דל"נ לן מידי לענין דינא לא חייש רש"י לדקדק בלשונו ופי' בערכין באופן א' ובתמורה באופן אחר משום דבין אם נאמר דמיגו קמא היינו קדושת הגוף אאותו אבר כדמוכח מלישנא דפרק קמא דתמורה בין אם נאמר דמיגו קמא היינו קדושת דמים אכולה למאי דבעינן מימר דתרי מיגו לא אמרי' לא חיילא לה קדושת הגוף כלל אאותו אבר ולא קדושת דמים אכולה מטעמא דזיל הכא קמדחי לה כמדובר והיינו דפריך בפ"ק דערכין חד אבר נמי מבעיא לן כדבר האמור וכמובן אולם הא קשיא לי דלפי דברי מרן ז"ל ולמ"ש לישב דברי רש"י ז"ל נראה דפשיטא ליה לרבא כי היכי דבקדושת הגוף אמרינן מיגו דנחית אחד אבר נחית אכולה ה"נ אמרי' בקדושת דמים אלא דמאי דמספ"ל הוא משום דאי תרי מיגו לא אמרי' תו לא חייל קדושת דמים אכולה משום דזיל הכא קמדחי לה וכמ"ש וכיון שכן ק"ט דאם כן מאי משני בפ"ק דערכין הא בתם והא בב"מ ופירש"י בתם דאיכא למימר דתיחות ליה קדושת הגוף וברייתא דפשיטא ליה דלא קדשה כולה בבע"מ דלא חזו לגופייהו יע"ש והשתא קשה דלו יהי דליכא קדושת הגוף הא אכתי נימא מיגו דנחתא קדושת דמים אאותו אבר נחתא אכולה שהרי בתם גופיה הו"א דחיילה קדושת דמים אכולה אי לאו מטעמא דתרי מיגו לא אמרינן ובשלמא לפרש"י דפ"ק דערכין דמיגו קמא היינו מיגו דקדושת הגוף אאותו אבר איכא למימר שפיר דס"ל לרבא דכי אמרינן מיגו דנחתא אחד אבר חייל אכולה היינו דוקא אקדושת הגוף דגלי קרא אבל אקדושת דמים דקיל לא אלא דקא מבעייא ליה אי אמרי' מיגו דחייל אחד אבר קדושת דמים חייל קדושת הגוף ובתר הכי מייתינן קדושת הגוף אכולה משום מיגו אבל מיגו דקדושת דמים אכולה בהמה ברישא ליכא למימר דאקדושת דמים לא אמרי' מיגו והיינו דמשני שפיר דבבע"מ כיון דליכא קדושת הגוף לא אמרינן מיגו אכולה בהמה כלל אכן לפי דברי מרן ז"ל ולמ"ש ליישב דברי רש"י ז"ל ק' טובא ולפי מה שאכתוב לקמן בדין ח"י דהיינו טעמא דבעל מום משום דהו"ל הקדש גרוע הואיל וע"י עבירה הוא בא יש לישב ודוק ועיין להרב ברכת הזבח בדקס"ג ע"א שכתב ליישב קו' מרן הלזו ז"ל ולק"מ דרבי' מפרש דהבעיא היא ג"כ לר"י ומיירי שהקדיש אבר שהנשמה תלויה בו וכ"כ מפרש ג"כ בעייא דבעוף מהו כמ"ש הכ"מ פרק ט"ו מה' מעה"ק דין ב' א"ד וכ"כ ג"כ בפ"ק דתמורה יע"ש ואחר המחילה תמה אני אם יצאו דברים אלו מפה קדוש דאיך הפה יכולה לדבר שרבינו מפרש בעיא דהקדיש אבר לדמיו באבר שהנשמה תלויה בו שהרי בפירוש כתב רבינו דאם הוא אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכול' נראה בהדיא שהוא מפרש בעיא זו אאבר שאין הנשמה תלויה בו ופשוט:<br><b> על </b> תירוץ מרן ז"ל בפט"ו מה' מעק"ה שכתב דרבינו מפרש לבעיא דבעוף מהו בדבר שהנשמה תלוי' בו הקשה הלח"ם ז"ל דאם כן היכי קאמר בהמה אמר רחמנ' והאי לאו בהמה הא קרא לר"י לא איירי בדבר שהנשמה תלויה בו דאיהו דריש לקרא דיהיה קדש דתמכר לצורכי עולות ודבר שהנשמה תלויה בו נפ"ל מסברא ובפט"ו מה' הנזכר תירץ הרב לקושיא זו דמ"מ מקרא ילפינן דבאבר אחד חייל קדושה באותה אבר ומינה כשהנשמה תלויה בו חייל על כולה אבל אי לאו קרא אין לנו לומר שיחול קדושה אפי' על אותו אבר ואפי' שהיה דבר שהנשמה תלויה בו לכך בעי השתא שפיר כיון דמקרא ילפינן א"ד יע"ש ולפי דבריו ז"ל מתישבים אצלי דברי התוס' בפ"ק דקדושין דף ז' ע"א ד"ה ונפשטו שהקשו וז"ל תימה דבריש תמורה יליף רגלה של זו עולה ובדבר שהנשמה תלויה בו מקרא דכתיב כל אשר יתן ממנו וגבי אשה לא כתיב קרא כו' אשר דברי' ז"ל מן המתמיהין שהרי בדבר שהנשמה תלויה בו לר"מ ור"י לא מקרא ילפינן לה אלא מסברא ועיין בחי' הריטב"א ז"ל שם ואולם לפי דברי הלח"ם ז"ל דבריהם נכונים שדעתם כדעת רבינו ז"ל דבעיא דרבא היא אדבר שהנשמה תלויה בו אלא דאכתי קשה לפ"ז מה שתי' ונראה שלכך דקדק רש"י ז"ל וכתב דיהא מקודשת בלשון הקדש קאמר לה וכדאמרינן בריש פרקין דאסר לה אכ"ע כהקדש שאדם עושה אותה כהקדש לפיכך יש להיות דינה כהקדש אבל אם היה אומר מאורסת כו' וק"ט שהרי בהקדש עוף גופיה מבעיא ליה לרבא אי אמרינן בהמה אמר רחמנא והאי לאו בהמה היא ואם כן מכ"ש באשה דאף ע"ג דאסר לה כהקדש לא אמרינן פשטה קדושה בכולה דבהמה דוקא אמר רחמנא והא לאו בהמה היא וליכא למימר דכי פריך התם ונפשטו בכולה הכי פריך למאי דבעי רבא למימר בחד צד דבעוף נמי אמרינן פשטה קדושה בכולה ה"נ גבי אשה נפשטו קדושין בכולה דהא ודאי ליתא שהרי אף למאי דבעי רבא לומר דבעוף נמי פשטה קדושה בכולה טעמא טעים ואמר משום דקרבן אמר רחמנא והאי נמי קרבן הוא כדאיתא בתמורה וא"כ גבי אשה דלא שייך בה טעמא דקרבן פשיטא ודאי דלא ילפינן מבהמה ויש ליישב דבריהם דאע"ג דגבי עוף מבעיא ליה לרבא מ"מ גבי אשה איכא למימר דנפשטו קדושין בכולה משום דכיון דבאשה גופה לא שייך לשון הקדש דאדם אינו קדוש כדאמרינן פ"ק דסנהדרין ובפ"ב דמגילה עכ"ל מ"ש לה הרי את מקודשת לאו הקדש ממש קאמר אלא כונתו לומר שתהיה אסורה אכו"ע כדין הקדש שאסור לכל העולם ואם כן היינו דפריך התם שפיר היכי קאמר רבא דהתקדשי לחציך אינה מקודשת כלל נפשטו קדושין בכולה דשמא מ"ש לה הרי את מקודשת לחציך שתהיה אסורה לכל העולם כדין הקדש בהמה קאמר לה דפשטה קדושה בכולה ומ"מ דברי הלח"מ ז"ל שכתב דמ"מ מקרא ילפינן שיחול קדושה על אותו אבר ואי לאו קרא אין לנו לומר שיחול קדושה אפי' על אותו אבר הם תמוהים שהרי בברייתא איפכא תני לה יכול האומר רגלה של זו עולה יהיה כולה עולה תלמוד לומר ממנו כו' הרי דלרבי מאיר ור"י קרא לא אצטריך אלא למעוטי שלא יחול קדושה אכולה גופה דמסברא הו"א דחיילה אכולה וכ"כ הוא עצמו בפרקין וצ"ע עוד ראיתי להרב הנז' שהקשה שם עמ"ש רבינו שם האומר לבה או ראשה של זו עולה כו' הואיל ודבר שהנשמה תלויה בה כו' דבפ"ק דתמורה פליגי רבא ור"ח דר"ח אמר בדבר שעושה אותה טריפה ורבא אמר בדבר שהיא מתה ואמרינן דפליגי אי טריפה חיה ורבא סבר כר"א דאמר ניטל הירך וחלל שלה נבילה וכיון שרבינו פסק כר"א בהלכות שחיטה היה לו לפרש בדבר שעושה אותה נבילה ואי ס"ל טריפה אינה חיה היל"ל בדבר שעושה אותה טריפה יע"ש שהניחה בצ"ע ולי יותר קשה שרבינו ז"ל בפ"ב מה' אלו כתב האומר ערך לבי או כבדי עלי נותן ערך כולו וכן כל אבר שאם ינטל ימות כו' נותן ערך כולו כו' יע"ש ובודאי מ"ש וכן כל אבר שאם ינטל ימות כו' היינו ניטל רגלו מן הארכובה ולמעלה וכמ"ש בפ"ק דערכין ד"ב זה הכלל כל דבר שהנשמה תלויה בו לאתויי מאי לאתויי מן הארכובה ולמעלה וכיון שרבינו ז"ל פסק דבדבר שעושה טריפה מקרי דבר שהנשמה תלויה בו לענין ערכין ה"נ היה לו לפסוק לענין הקדש כרב חסדא ולכן הנראה ודאי דלבה או ראשה שכתב רבינו לאו דוקא וכיון דיהיב טעמא הואיל ודבר שהנשמה תלויה בו ממילא משמע דבר שעושה אותה טריפה דמקרי דבר שהנשמה תלויה בו וסמך אמ"ש בה' ערכין נ"ל פשוט:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>היתה </b>
+<b> בהמה בעלת מום שאינה ראויה ליקרב והקדיש אבר מאבריה בין שהנשמה תלויה בו בין כו' לא נתקדש אלא אותו אבר בלבד כו'. </b> וסיים בדין ח"י <b> בד"א </b>
+<b> בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית האומר ראש חמור זה כו' הואיל והוא דבר שהנשמה תלויה בו הר"ז חייב בדמי כולה כו'. </b> ע"ש ודבריו מבוארים ברפ"ק דערכין ד"ד עלה דפרכינן התם אברייתא דקתני והיה ערכך לרבו' טומטום ואנדרוגינוס לדמים דמים ל"ל קרא לא יהא אלא דמי דיקל' כו' ושקלינן וטרינן בה עד דמסקינן דברייתא דקתני אפילו אמר ראש פרה זו תקדיש אין להקדש אלא ראשה מיירי בהקדיש בעל מום למזבח יע"ש באורך אשר המתבאר מסוגייא הלזו דקדשי ב"ה חמירי מקדשי מזבח דבקדשי מזבח במקדיש ב"מ אין להקדש אלא דמי אותו אבר בלבד ואפילו באבר שהנשמה תלויה בו ואלו בקדשי ב"ה פשטה קדושה בכולה וחייב ליתן דמי כולה וטעמא טעים רבינו ז"ל משום שכל הקדש ב"ה קדושת דמים הוא וכיון שהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הוי כאלו הקדיש כולה שכל דמיו תלוים בדבר זה ועיין במוהרדב"ז ז"ל ואולם זו הוא שק' בעיני מאותה שאמרו בר"פ ראשית הגז במוקדשין מ"ט לא אמר קרא צאנך ולא צאן הקדש ופרכינן טעמא דכתב רחמנא כו' ומסקינן אמר ר' מני בר פטיש משום ר' ינאי הכא במקדיש בהמתו לב"ה חוץ מגיזותיה סד"א ליגזוז וליתיב ליה אמר קרא צאנך א"ה ק"מ נמי ק"מ כחשי קדשי ב"ה נמי כחשי באומר חוץ מגיזה וכחשה אפ"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא כו' ופרש"י ז"ל וז"ל אפי"ה דאמר חוץ מגיזתה קדשה גיזת' דאיידי דקדושת הגוף חמירא פשטה בכל המחובר בה אבל קדושת דמים כגון קדשי ב"ה מאי דלא אקדיש לא אקדיש עכ"ל והדבר מתמיה שהרי מההיא דערכין מבואר אפכא דאדרבא קדשי בד"ה כיון דקדושת דמים הוא כמ"ש רבינו חמירי טפי מקדשי מזבח דאפי' בב"מ פשטה קדושה בכולה ואי לזאת מקום יש בראש לומר דסוגייא דהתם אשינוייא דר' ינאי קאי דקמשני דקרא אצטריך למקדיש בהמתו לב"ה חוץ מגיזותיה ואיכא למימר דר"י רבי' דר' יוחנן תנא הוא ופליג אברייתא דפ"ק דערכין דדריש לקרא דוהיה ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים לומר שנידון בכבודו וא"נ דריש ליה ס"ל לר' ינאי שדין זה נוהג באדם דגלי קרא אבל לא בבהמה ופליג אאביי ורבא דס"ל דנוהגת באדם ובבהמה מדהוצרכו לאוקומי לברייתא דקתני אפילו אמר ראש פרה זו הקדש אין להקדש אלא ראשה בלבד דמיירי בק"מ ובב"מ ואלו לר' ינאי ברייתא מיירי בקדשי ב"ה ומשום דבבהמה לא אמרינן נדון בכבודו האמנם זו היא שק' למ"ש התוס' שם בפ' ראשית הגז ד"ה במקדיש גיזה וז"ל ר"מ בר פטיש דלעיל אית ליה הך דרשא אבל רבא לית ליה דרשא דר"מ שפטר חוץ מגיזתה וכחישתה מדבעי בסמוך אלא צאנך למאי אתא יעש"ב אשר נראה לפי פשוטן של דברים שכתבו דרבא לא ס"ל כר"מ דפטר חוץ מגיזתה דס"ל דלרבא במקדיש בהמה לב"ה חייב בראשית הגז והכריחו הדבר ממאי דבעי אלא צאנך למאי אתא והוא תימ' שהרי לרבא דס"ל פ"ק דערכין דקדשי ב"ה חמירי טפי דאמרינן פשטה קדושה בכולה ע"כ דרשא דר"מ ליתיה כלל דכיון דקדשי ב"ה לרבא כק"מ לר"מ דפשטה קדושה בכולה אם כן לאו בני גיזה נינהו ובפשיטות הי"ל לומר דע"כ רבא לית ליה דרשא דר"מ מכח ההיא דפ"ק דערכין וכ"כ ק"ט על רבינו הרמב"ם ז"ל שהביא בפרק עשירי מהלכות בכורים דין ב' דרשא דר' ינאי שכתב וז"ל כיצד הרי שהקדיש בהמה לב"ה וגיזזן כו' או הקדיש בהמה חוץ מגיזתה יכול יהיה חייב בראשית הגז ת"ל צאנך כו' ודבריו נפלאו ממני דכיון דבפ"ג מה' ערכין פסק כרבא דבקדשי ב"ה פשטה קדושה בכולה א"כ דרשא דר' ינאי לא חלו בה ידים כלל וכמדובר ואם לחשך אדם לומר דס"ל ז"ל דר' ינאי לא פליג אדרבא דע"כ לא אמרינן דבקדשי ב"ה פשטה קדושה בכולה אלא דוקא באומר סתם ראש חמור זה הקדש ולא פי' בהדייא חוץ משאר הגוף בהא הוא דאמרינן דכיון דהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הו"ל כהקדיש כולה וראשו דקאמר לאו דוקא אלא משום דגופא בתר רישא גריר קאמר ראשו אבל במפרש בהדיא חוץ שיורא הוא והיינו דאמרינן מאי דלא הקדיש לא הקדיש כמ"ש רש"י ז"ל הא ודאי ליתא דא"כ אף אנו נאמר כן דבק"מ נמי באומר חוץ מגיזותיה דלא פשטה קדושה בכולה ומאי האי דקאמר בגמ' אפ"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא כו' ומאי ראיה התם שאני דלא אמר חוץ אלא ראש פרה זו הקדש וכיוצא אבל במפרש בהדייא חוץ ה"נ דלא פשטה דומייא דקדשי ב"ה אלא ודאי דמשמע ליה לתלמודא דכי אמרי' פשטה קדושה בכולה אפילו במקום שנאמר בו חוץ אתמר דלא שנא לן עוד אחרת הוקשה אצלי בסוגייא זו דפ' ראשית הגז דאמרינן א"ה ק"מ נמי ומשנינן ק"מ כחשי והוצרכו לאוקומה באומר חוץ מגיזה וכחשה מההיא דגרסינן פ"ק דתמורה די"א בעא מיניה אביי מרבא הקדיש עורה מהו בעבודה ת"ש האומר מה שבמעיה של זו עולה מותר בגיזה ואסורה בעבודה כו' א"ה אפילו בגיזה נמי עבודה דמכחשה גזרו בה רבנן גיזה דל"מ לא גזרו בה רבנן יע"ש הרי בהדייא דס"ל לתלמודא דגיזה אינה מכחשת וכ"כ רש"י ז"ל שם וז"ל מהו בעבודה דגיזה לא תבעי לך דלא מכחש לה לעור כו' וזה הפך ממ"ש בראשית הגז דגיזה מכחשת ולזה ודאי היה אפשר לומר דכי אמרינן דגיזה מכחשת היינו דוקא בבשר דרכיך אבל עור לא מכחשא ליה אלא עבודה דחמירא וכן נמי כי אמרינן דגיזה מכחשת היינו דוקא אגופה דבהמה אבל לולד שבתוכה לא מכחשא ליה אלא עבודה דחמירא טובא אכן זו רעה חולה מ"ש רש"י ז"ל שם סמוך ונראה אההיא דאבעיא לן התם בעו מיניה מרבא הקדיש אבר מהו בגיזה כו' וז"ל בעבודה לא תבעי לך דאסור דהא מכחש לה יע"ש אשר מבואר מדבריו דגיזה לא מכחשא ליה לבשר כלל וזה הפך סוגייא דפרק ראשית הגז כי על כן אשר אני אחזה ליישב דברי רבינו שהביא דרשא זו דר' ינאי וניישב ג"כ מה שהקשה מוהר"י קורקוס ז"ל דאוקמתא זו דר' ינאי לא מתרצא אלא באו' חוץ מגיזה וכחשה ולמה זה השמיט רבינו כחשה ואען ואומר דס"ל ז"ל דהא דאמרי' בראשית הגז דבק"מ אפילו באומר חוץ מגיזתה פשטה קדושה בכולה היינו דוקא למאי דאסקינן התם דגיזה מכחשת וצרכינן לאוקומה חוץ מגיזתה וכחשתה בהא הוא דאמרי' דכיון דפשטה קדושה בכל הבשר פשטה נמי אכחישת הבשר דשיירי אבל מבשר לגיזה לא אמרינן איידי דפשטה קדושה בבשר פשטה נמי בגיזה שחוץ לבשר וזה נראה מוכרח דאם איתא דאמרינן פשטה קדושה מבשר לגיזה כי פרכינן מעיקרא א"ה ק"מ נמי אמאי הוצרכו לשנויי משום כחשה עד דתקשי ליה בתר הכי קדשי ב"ה נמי כחשי ולאוקומי באומר חוץ מגיזה וכחשה תיכף ומיד הו"ל לשנויי ק"מ פשטה קדושה בכולה אלא משמע דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה כו' ובתר דשנינן באומר חוץ מגיזתה וכחישתה משני שפיר דפשטה קדושה בכולה אכחישתה אבל משום גיזה לא איכפת לן ועיין במוהר"י קורקוס ז"ל בדרך השני שכתב ליישב דברי רבינו ז"ל כי שם רמז למ"ש ומעתה נתיישבו דברי רבינו ז"ל דס"ל דסוגייא דפרק ראשית הגז דאמרה דגיזה מכחשת אינו אלא אליבא דר' ינאי דקאמר דקרא אצטריך למקדיש בהמתו לבד"ה וק' לן א"ה אפי' קדשי מזבח נמי ועכ"ל דס"ל לר' ינאי דגיזה מכחשת ומשו"ה בק"מ לא מהני באומר חוץ מגיזת' מטעמא דפשטה קדושה בכולה משום כחישתה וכאמור אמנם אביי ורבא דפ"ק דתמורה דס"ל דגיזה אינה מכחשת כמבואר מההיא דהאומר ולדה של זו עולה דקאמר אביי עבודה דמכחשא כו' וס"ל לרבי' דאין לחלק בין גופה דבהמה לולד שבתוכה דודאי מסתברא לן לומר דכיון דהיא גופה מכחשת ממילא נמי ולד שבתוכה מכחשה וא"כ כיון דקי"ל כאביי ורבא דבתראי נינהו תו לא צרכינן לאוקומ' באומר חוץ מגיזה וכחשה אלא כפשטה מתרצא באומר חוץ מגיזתה גרידא ואפי' בק"מ נמי דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה וכדמוכח מההיא דראשית הגז ומה מאד מדוקדקים אצלי דברי רבינו דבראש דבריו שנה ופירש הרי שהקדיש בהמה לבד"ה כו' וסמוך לזה כתב או שהקדיש בהמה חוץ מגיזתה כו' הנה כתב הקדיש בהמה סתם והיה לו לפרש הקדיש בהמה לבד"ה כאוקמתא דר' ינאי אלא טעמו ז"ל כאשר כתבנו דבאומר חוץ מגיזתה גרידא אפי' בק"מ נמי שפיר דמי דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה כמבואר מסוגיא דהתם כמ"ש ומכלל האמור נבא לכלל ישוב למאי דקשייא לן הלא מראש ממה שפסק רבינו כרבא דקדשי ב"ה פשטה קדושה בכולה דהתם שאני משום דמבשר לבשר אמרינן פשטה קדושה בכולה אבל מבשר לגיזה לא אמרינן כלל פשטה קדושה כו' ואע"ג דרבי ינאי פליג אדרבא פסק רבי' כוותיה ולא מטעמיה וכמובן זה נ"ל כפתור ופרח ליישב דבריו זאת ועוד אחרת רחש לבי ליישב סוגייא דערכין עם ההיא דפ' ראשית הגז בשום שכל והבין דברי חכמים וחידותם במ"ש בערכין דקדשי ב"ה פשטה קדוש' בכולה וטעמא טעי' הרמב"ם שכל הקדש בד"ה קדושת דמים הוא דאם כן מה"ט נמי במקדיש בעל מום למזבח כיון דקדושת דמים הוא הוה לן למימר דפשטה קדושה בכולה ומה ראו על ככה לחלק ביניהם אחר דאמור רבנן בטעמא דקדשי ב"ה משום דקדושת דמים הוא וקדשי ב"ה וקדשי בעלי מומים שניהם קדושת דמים הם ושקולים הם בכל התורה כולה ובהדייא אמרו לענין ראשי' הגז דקדשי ב"ה ומקדיש ב"ה למזבח כיון דקדושת דמים הם אינן אסורי' בגיזה אלא מדרבנן כי על כן נראה אצלי טעמא דמילתא כלפי מאי דק"ל ופסקו רבינו ז"ל פ"א מהלכו' אסורי מזבח דהמקדיש ב"מ למזבח עובר בל"ת ולא סוף דבר במקדיש ב"מ קדושת הגוף אלא אפי' מקדיש לדמי עולה כמבואר שם וברפ"ק דתמורה פרכינן לרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי מקדיש ב"מ דרחמנא אמר כל אשר בו מום כו' ותנן אע"פ שהוא בל"ת מה שעשה עשוי ומשנינן א"ל רבא שאני התם דאמר קרא ולנדר לא ירצה רצוי הוא דלא מרצי הא מקדש קדשי יע"ש ואם כן איכא למימר דה"ט דמקדיש ב"מ לא פשטה קדושה בכולה אע"ג דקדושת דמים הוא משום דהקדש גרוע הוא כיון דע"י עבירה הוא בא ואי לאו דגלי קרא מסתבר' לן לומר דלא קדשה כלל איכא למימר דהשתא דגלי לן קרא תפסת מועט תפסת ודיו להקדש גרוע כזה שיחול על מה שהקדיש ולא שימשוך אחר עמו ואם כנים אנחנו בטעם זו שכתבנו נראה ודאי דהא דאמרינן דקדשי ב"ה פשטה קדוש' בכולה היינו דוק' במקדיש ראש חמור או ב"מ מידי דלא חזי למזבח דהיינו הקדש הראוי לבדק הבית וכמ"ש רבינו האומר ראש חמור זה או ראש עבד זה כו' אמנם במקדיש תמימי' לבד"ה כיון דקי"ל דעובר בל"ת ואי לאו קרא הי"ל לומר דלא קדשה כלל אלא משום דמחד קרא נפקי מקדיש תמימים לבד"ה ומקדיש ב"מ למזבח הוא דאמרינן דמה שעשה עשוי כדאיתא בריש תמורה אית לן למימר דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דמקדיש ב"מ למזבח לא פשטה קדושה בכולה מטעמא דאמרן כיון שהוא הקדש גרוע הבא ע"י עבירה ה"נ במקדיש תמימים לבד"ה לא פשטה קדושה בכולה כיון דע"י עבירה הוא בא ומעתה סוגיי' דפ' ראשית הגז דאמרינן דבקדשי בד"ה לא פשטה קדושה בכולה מיתבא שפיר ותפתר במקדיש תמימים לבד"ה דלא פשטה קדושה בכולה וכדבר האמור ומ"מ לבי מפקפק בישוב זה דא"כ כשכתב רבינו דין זה דבקדשי בדק הבית פשטה קדושה בכולה לא היה לו לסתום הדברים והיה לו להביא דין זה דבמקדיש תם לבד"ה לא פשטה קדושה בכולה דהיינו סוגיא דפרק ראשית הגז אלא משמע דלא שנא ודוק:<br><b> עוד </b> הוקשה אצלי דמסוגייא דפ' ראשית הגז משמע דלאו דלא תגוז אינו אלא כל שהגיזה היא משל הקדש דומיא דבכור אבל באומר חוץ מגיזתה אף על גב דבהמה גופה קדשה כל שהגיזה היא חולין ליתיה בלא תגוז וזה מבואר ממ"ש סד"א לגזוז וליתיב ליה ופרש"י ז"ל יגזוז לכתחילה דהא גז לא הקדיש יע"ש וכיון שכן ק"ט מהא דאמרינן בתמורה בעא מיניה מרבא הקדיש חד אבר מהו בגיזה תפשוט לה מהא דתניא לה תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרי' ופרש"י ה"נ הואיל והקדש וחולין שותפין בו מותר ודחינן התם לא נחתה לה קדושה הכא נחתה לה לישנא אחרינא התם אין בידו להקדיש' כו' ונר' ודאי דכונ' הבעיא היתה אי מותרת כולה בגיזה או לא מי אמרינן דלא אסרה תורה אלא דומיא דבכור דכולה בהמה דהקדש אבל הקדיש חד אבר דהקדש וחולין שותפין בו מותר בגיזה ואפילו גיזת אותו אבר דומיא דבהמת השותפו' של נכרי שמותרת כולה בגיזה או דילמא התם שאני דלא נחתא קדושה כלל כפרש"י והתוס' ז"ל שם אבל הכא כיון דנחתא לה קדושה באותו אבר אסירה בגיזה והשת' קשי' דכיון דאפי' בהקדיש כל הבהמה כולה חוץ מגיזתה פשיט' לן בפ' ראשית הגז דמותרת בגיזה כל שהגיזה היא חולין כ"ש בהקדיש חד אבר דאינו קדוש אלא אותו אבר בלבד ושאר הגוף לא דפשיט' ודאי דשאר הגוף חוץ מאותו אבר דמותר בגיזה וא"כ היכי אבעי' לן מהו בגיזה והיה נראה אצלי דמכח סוגייא הלזו דתמורה הכריחו לרש"י ז"ל מה שכתב שם בפ' ראשית הגז ד"ה א"נ וז"ל מאי דוחקיה לאוקומא בהקדש ב"ה אפי' בק"מ נמי ובדעבר וגזז עכ"ל ומוהרש"ל ז"ל תמה עליו דהא איסור גיזה מבכור ילפינן והתם כולו קדוש אבל הכא דהקדיש חוץ מגיזתה מהיכא תיתי לאסור אם לא לפי המסקנא דמשני דפשטה קדושה בכולה ומכח זה כתב דצריך להגיה ובדלא עבר וגזז יע"ש אכן כפי מ"ש דברי רש"י ז"ל נכונים בטעמן דהכריחו לרש"י ז"ל לומר דדוקא בקדשי ב"ה דאיסור גיזה ליתיה אלא מדרבנן הוא דאמרינן דבאומר חוץ מגיזותיה כל שהגיזה היא חולין לא גזרו אמנם בק"מ דאיסורייהו מן התורה כל שהבהמה היא קדושה אסורה בגיזה כי היכי דלא תקשי לן ההיא דתמורה דאבעיא לן אפי' בהקדיש חד אבר דשאר הגוף חולין אי אסורה כולה בגיזה אע"ג דלא דמי לבכור דכולו קדוש וא"כ מכ"ש היכא דהקדיש כולה חוץ מגיזתה דפשיטא ודאי דאסור ומשמע ודאי דע"כ לא אבעיא לן אלא בהקדיש חד אבר ומשום טעמא דהקדש וחולין שותפין בו דומיא דשותפות הנכרי אמנם בהקדיש את כולה חוץ מגיזתה דליכא ה"ט דפשיטא ודאי דאסור וס"ל לרש"י ז"ל דבעיא דתמור' היינו דוק' בק"מ ולדעת רש"ל אפשר לומר דכי אבעי' לן דתמורה מהו בגיז' אגיז' אותו אבר דגיזתו קדוש הוא דאבעיא לן מי נימא דכיון דהקדש וחולין שותפין בו לא אסרה תורה גיזה כלל דומיא דשותפות הנכרי דמותר' כולה בגיזה ואפי' חלקו של ישראל או דילמא התם שאני דלא נחתא לה קדושה כו' אבל הכא דנחתא קדושה אאותו אבר אסורה מיהא בגיזת אותו אבר אבל גיזת שאר הגוף פשיטא ליה דמשרא שרי האמנם חזי הוית לרבינו ז"ל בספ"א מה' מעילה שכתב וז"ל הקדיש אבר אחד מן הבהמה בין לבד"ה בין למזבח הרי הדבר ס' אי אסורה כולה בגיזה ועבודה או אינה אסורה לפיכך אין לוקין עליו יע"ש והדבר תמוה דכיון דבקדשי בד"ה קי"ל דבאומר חוץ מגיזותיה משרא שרי ואפילו בהמה כולה קדושה כמ"ש בה' בכורים כ"ש וק"ו בהקדיש חד אבר דשאר הגוף העור והבשר חולין גמורין דפשיטא ודאי דשאר הגוף מותר בגיז' ושמא י"ל דס"ל לרבינו ז"ל דודאי בגיזת שאר הגוף מותרת דבר תורה ואפי' בק"מ אלא דכי איבעייא לן מהו בגיזה אכולא גיזה קמבעיא לן ומדרבנן והכי אבעיא לן מהו בגיזה מי נימא דאפי' בגיזת אותו אבר משרא שרי ואפי' מדרבנן דומיא דשותפות הנכרי או דילמא הכא שאני דנחת קדושה אאותו אבר ואותו אבר מיהא אסורה בגיזה ד"ת וכיון שכן ממילא אסורה כולה בגיזה ומדרבנן גזרו גזרה דילמא אתי למיגזז אותו אבר אבל באומר חוץ מגיזותיה כיון דכולה גיזה דחולין ליכא למיגזר כלל ולפי זה מ"ש רבינו ולפיכך אין לוקין עליו משו' גיזת אותו אבר הוא דקא' אין לוקין מס' אבל משום גיזת שאר הגוף פשיט' ודאי דאין לוקין דאין איסורו אלא מדרבנן כנ"ל ומ"ש רבי' ז"ל הר"ז ס' אי אסורה כולה בגיזה ועבודה יש לתמוה שהרי בגמ' לא אבעייא לן אלא בגיזה דוקא אבל בעבוד' פשיטא לן דאסור וכמ"ש רש"י ז"ל שם והנראה ודאי דמה שהכריחו לרש"י לומר כן ולא שנאמר דגיזה לאו דוק' וחדא מינייהו נקט מדחזינן בבעיא זו דנקט גיזה ובבעיא דלקמן אבעיא לן הקדיש עורה מהו בעבודה משמע דבדוקא הוא ומהתימה על מרן כ"מ ז"ל שכתב על דברי רבינו שם בעיא דלא איפשיטא ולא שת לבו לדבר הזה ולפחות הי"ל להזכיר דברי רש"י ז"ל ולומר דרבי' חולק עליו ועוד יש לתמוה על רבינו שהשמיט בעיין דהקדיש עורה אסור בעבודה ד"ת ולא ידעתי למה וכעת צ"ע:
+
+Halakhah 17
+
+<b>היתה </b>
+<b> בהמה בעלת מום שאינה ראויה ליקרב והקדיש אבר מאבריה בין שהנשמה תלויה בו בין כו' לא נתקדש אלא אותו אבר בלבד כו'. </b> וסיים בדין ח"י <b> בד"א </b>
+<b> בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית האומר ראש חמור זה כו' הואיל והוא דבר שהנשמה תלויה בו הר"ז חייב בדמי כולה כו'. </b> ע"ש ודבריו מבוארים ברפ"ק דערכין ד"ד עלה דפרכינן התם אברייתא דקתני והיה ערכך לרבו' טומטום ואנדרוגינוס לדמים דמים ל"ל קרא לא יהא אלא דמי דיקל' כו' ושקלינן וטרינן בה עד דמסקינן דברייתא דקתני אפילו אמר ראש פרה זו תקדיש אין להקדש אלא ראשה מיירי בהקדיש בעל מום למזבח יע"ש באורך אשר המתבאר מסוגייא הלזו דקדשי ב"ה חמירי מקדשי מזבח דבקדשי מזבח במקדיש ב"מ אין להקדש אלא דמי אותו אבר בלבד ואפילו באבר שהנשמה תלויה בו ואלו בקדשי ב"ה פשטה קדושה בכולה וחייב ליתן דמי כולה וטעמא טעים רבינו ז"ל משום שכל הקדש ב"ה קדושת דמים הוא וכיון שהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הוי כאלו הקדיש כולה שכל דמיו תלוים בדבר זה ועיין במוהרדב"ז ז"ל ואולם זו הוא שק' בעיני מאותה שאמרו בר"פ ראשית הגז במוקדשין מ"ט לא אמר קרא צאנך ולא צאן הקדש ופרכינן טעמא דכתב רחמנא כו' ומסקינן אמר ר' מני בר פטיש משום ר' ינאי הכא במקדיש בהמתו לב"ה חוץ מגיזותיה סד"א ליגזוז וליתיב ליה אמר קרא צאנך א"ה ק"מ נמי ק"מ כחשי קדשי ב"ה נמי כחשי באומר חוץ מגיזה וכחשה אפ"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא כו' ופרש"י ז"ל וז"ל אפי"ה דאמר חוץ מגיזתה קדשה גיזת' דאיידי דקדושת הגוף חמירא פשטה בכל המחובר בה אבל קדושת דמים כגון קדשי ב"ה מאי דלא אקדיש לא אקדיש עכ"ל והדבר מתמיה שהרי מההיא דערכין מבואר אפכא דאדרבא קדשי בד"ה כיון דקדושת דמים הוא כמ"ש רבינו חמירי טפי מקדשי מזבח דאפי' בב"מ פשטה קדושה בכולה ואי לזאת מקום יש בראש לומר דסוגייא דהתם אשינוייא דר' ינאי קאי דקמשני דקרא אצטריך למקדיש בהמתו לב"ה חוץ מגיזותיה ואיכא למימר דר"י רבי' דר' יוחנן תנא הוא ופליג אברייתא דפ"ק דערכין דדריש לקרא דוהיה ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים לומר שנידון בכבודו וא"נ דריש ליה ס"ל לר' ינאי שדין זה נוהג באדם דגלי קרא אבל לא בבהמה ופליג אאביי ורבא דס"ל דנוהגת באדם ובבהמה מדהוצרכו לאוקומי לברייתא דקתני אפילו אמר ראש פרה זו הקדש אין להקדש אלא ראשה בלבד דמיירי בק"מ ובב"מ ואלו לר' ינאי ברייתא מיירי בקדשי ב"ה ומשום דבבהמה לא אמרינן נדון בכבודו האמנם זו היא שק' למ"ש התוס' שם בפ' ראשית הגז ד"ה במקדיש גיזה וז"ל ר"מ בר פטיש דלעיל אית ליה הך דרשא אבל רבא לית ליה דרשא דר"מ שפטר חוץ מגיזתה וכחישתה מדבעי בסמוך אלא צאנך למאי אתא יעש"ב אשר נראה לפי פשוטן של דברים שכתבו דרבא לא ס"ל כר"מ דפטר חוץ מגיזתה דס"ל דלרבא במקדיש בהמה לב"ה חייב בראשית הגז והכריחו הדבר ממאי דבעי אלא צאנך למאי אתא והוא תימ' שהרי לרבא דס"ל פ"ק דערכין דקדשי ב"ה חמירי טפי דאמרינן פשטה קדושה בכולה ע"כ דרשא דר"מ ליתיה כלל דכיון דקדשי ב"ה לרבא כק"מ לר"מ דפשטה קדושה בכולה אם כן לאו בני גיזה נינהו ובפשיטות הי"ל לומר דע"כ רבא לית ליה דרשא דר"מ מכח ההיא דפ"ק דערכין וכ"כ ק"ט על רבינו הרמב"ם ז"ל שהביא בפרק עשירי מהלכות בכורים דין ב' דרשא דר' ינאי שכתב וז"ל כיצד הרי שהקדיש בהמה לב"ה וגיזזן כו' או הקדיש בהמה חוץ מגיזתה יכול יהיה חייב בראשית הגז ת"ל צאנך כו' ודבריו נפלאו ממני דכיון דבפ"ג מה' ערכין פסק כרבא דבקדשי ב"ה פשטה קדושה בכולה א"כ דרשא דר' ינאי לא חלו בה ידים כלל וכמדובר ואם לחשך אדם לומר דס"ל ז"ל דר' ינאי לא פליג אדרבא דע"כ לא אמרינן דבקדשי ב"ה פשטה קדושה בכולה אלא דוקא באומר סתם ראש חמור זה הקדש ולא פי' בהדייא חוץ משאר הגוף בהא הוא דאמרינן דכיון דהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הו"ל כהקדיש כולה וראשו דקאמר לאו דוקא אלא משום דגופא בתר רישא גריר קאמר ראשו אבל במפרש בהדיא חוץ שיורא הוא והיינו דאמרינן מאי דלא הקדיש לא הקדיש כמ"ש רש"י ז"ל הא ודאי ליתא דא"כ אף אנו נאמר כן דבק"מ נמי באומר חוץ מגיזותיה דלא פשטה קדושה בכולה ומאי האי דקאמר בגמ' אפ"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא כו' ומאי ראיה התם שאני דלא אמר חוץ אלא ראש פרה זו הקדש וכיוצא אבל במפרש בהדייא חוץ ה"נ דלא פשטה דומייא דקדשי ב"ה אלא ודאי דמשמע ליה לתלמודא דכי אמרי' פשטה קדושה בכולה אפילו במקום שנאמר בו חוץ אתמר דלא שנא לן עוד אחרת הוקשה אצלי בסוגייא זו דפ' ראשית הגז דאמרינן א"ה ק"מ נמי ומשנינן ק"מ כחשי והוצרכו לאוקומה באומר חוץ מגיזה וכחשה מההיא דגרסינן פ"ק דתמורה די"א בעא מיניה אביי מרבא הקדיש עורה מהו בעבודה ת"ש האומר מה שבמעיה של זו עולה מותר בגיזה ואסורה בעבודה כו' א"ה אפילו בגיזה נמי עבודה דמכחשה גזרו בה רבנן גיזה דל"מ לא גזרו בה רבנן יע"ש הרי בהדייא דס"ל לתלמודא דגיזה אינה מכחשת וכ"כ רש"י ז"ל שם וז"ל מהו בעבודה דגיזה לא תבעי לך דלא מכחש לה לעור כו' וזה הפך ממ"ש בראשית הגז דגיזה מכחשת ולזה ודאי היה אפשר לומר דכי אמרינן דגיזה מכחשת היינו דוקא בבשר דרכיך אבל עור לא מכחשא ליה אלא עבודה דחמירא וכן נמי כי אמרינן דגיזה מכחשת היינו דוקא אגופה דבהמה אבל לולד שבתוכה לא מכחשא ליה אלא עבודה דחמירא טובא אכן זו רעה חולה מ"ש רש"י ז"ל שם סמוך ונראה אההיא דאבעיא לן התם בעו מיניה מרבא הקדיש אבר מהו בגיזה כו' וז"ל בעבודה לא תבעי לך דאסור דהא מכחש לה יע"ש אשר מבואר מדבריו דגיזה לא מכחשא ליה לבשר כלל וזה הפך סוגייא דפרק ראשית הגז כי על כן אשר אני אחזה ליישב דברי רבינו שהביא דרשא זו דר' ינאי וניישב ג"כ מה שהקשה מוהר"י קורקוס ז"ל דאוקמתא זו דר' ינאי לא מתרצא אלא באו' חוץ מגיזה וכחשה ולמה זה השמיט רבינו כחשה ואען ואומר דס"ל ז"ל דהא דאמרי' בראשית הגז דבק"מ אפילו באומר חוץ מגיזתה פשטה קדושה בכולה היינו דוקא למאי דאסקינן התם דגיזה מכחשת וצרכינן לאוקומה חוץ מגיזתה וכחשתה בהא הוא דאמרי' דכיון דפשטה קדושה בכל הבשר פשטה נמי אכחישת הבשר דשיירי אבל מבשר לגיזה לא אמרינן איידי דפשטה קדושה בבשר פשטה נמי בגיזה שחוץ לבשר וזה נראה מוכרח דאם איתא דאמרינן פשטה קדושה מבשר לגיזה כי פרכינן מעיקרא א"ה ק"מ נמי אמאי הוצרכו לשנויי משום כחשה עד דתקשי ליה בתר הכי קדשי ב"ה נמי כחשי ולאוקומי באומר חוץ מגיזה וכחשה תיכף ומיד הו"ל לשנויי ק"מ פשטה קדושה בכולה אלא משמע דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה כו' ובתר דשנינן באומר חוץ מגיזתה וכחישתה משני שפיר דפשטה קדושה בכולה אכחישתה אבל משום גיזה לא איכפת לן ועיין במוהר"י קורקוס ז"ל בדרך השני שכתב ליישב דברי רבינו ז"ל כי שם רמז למ"ש ומעתה נתיישבו דברי רבינו ז"ל דס"ל דסוגייא דפרק ראשית הגז דאמרה דגיזה מכחשת אינו אלא אליבא דר' ינאי דקאמר דקרא אצטריך למקדיש בהמתו לבד"ה וק' לן א"ה אפי' קדשי מזבח נמי ועכ"ל דס"ל לר' ינאי דגיזה מכחשת ומשו"ה בק"מ לא מהני באומר חוץ מגיזת' מטעמא דפשטה קדושה בכולה משום כחישתה וכאמור אמנם אביי ורבא דפ"ק דתמורה דס"ל דגיזה אינה מכחשת כמבואר מההיא דהאומר ולדה של זו עולה דקאמר אביי עבודה דמכחשא כו' וס"ל לרבי' דאין לחלק בין גופה דבהמה לולד שבתוכה דודאי מסתברא לן לומר דכיון דהיא גופה מכחשת ממילא נמי ולד שבתוכה מכחשה וא"כ כיון דקי"ל כאביי ורבא דבתראי נינהו תו לא צרכינן לאוקומ' באומר חוץ מגיזה וכחשה אלא כפשטה מתרצא באומר חוץ מגיזתה גרידא ואפי' בק"מ נמי דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה וכדמוכח מההיא דראשית הגז ומה מאד מדוקדקים אצלי דברי רבינו דבראש דבריו שנה ופירש הרי שהקדיש בהמה לבד"ה כו' וסמוך לזה כתב או שהקדיש בהמה חוץ מגיזתה כו' הנה כתב הקדיש בהמה סתם והיה לו לפרש הקדיש בהמה לבד"ה כאוקמתא דר' ינאי אלא טעמו ז"ל כאשר כתבנו דבאומר חוץ מגיזתה גרידא אפי' בק"מ נמי שפיר דמי דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה כמבואר מסוגיא דהתם כמ"ש ומכלל האמור נבא לכלל ישוב למאי דקשייא לן הלא מראש ממה שפסק רבינו כרבא דקדשי ב"ה פשטה קדושה בכולה דהתם שאני משום דמבשר לבשר אמרינן פשטה קדושה בכולה אבל מבשר לגיזה לא אמרינן כלל פשטה קדושה כו' ואע"ג דרבי ינאי פליג אדרבא פסק רבי' כוותיה ולא מטעמיה וכמובן זה נ"ל כפתור ופרח ליישב דבריו זאת ועוד אחרת רחש לבי ליישב סוגייא דערכין עם ההיא דפ' ראשית הגז בשום שכל והבין דברי חכמים וחידותם במ"ש בערכין דקדשי ב"ה פשטה קדוש' בכולה וטעמא טעי' הרמב"ם שכל הקדש בד"ה קדושת דמים הוא דאם כן מה"ט נמי במקדיש בעל מום למזבח כיון דקדושת דמים הוא הוה לן למימר דפשטה קדושה בכולה ומה ראו על ככה לחלק ביניהם אחר דאמור רבנן בטעמא דקדשי ב"ה משום דקדושת דמים הוא וקדשי ב"ה וקדשי בעלי מומים שניהם קדושת דמים הם ושקולים הם בכל התורה כולה ובהדייא אמרו לענין ראשי' הגז דקדשי ב"ה ומקדיש ב"ה למזבח כיון דקדושת דמים הם אינן אסורי' בגיזה אלא מדרבנן כי על כן נראה אצלי טעמא דמילתא כלפי מאי דק"ל ופסקו רבינו ז"ל פ"א מהלכו' אסורי מזבח דהמקדיש ב"מ למזבח עובר בל"ת ולא סוף דבר במקדיש ב"מ קדושת הגוף אלא אפי' מקדיש לדמי עולה כמבואר שם וברפ"ק דתמורה פרכינן לרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי מקדיש ב"מ דרחמנא אמר כל אשר בו מום כו' ותנן אע"פ שהוא בל"ת מה שעשה עשוי ומשנינן א"ל רבא שאני התם דאמר קרא ולנדר לא ירצה רצוי הוא דלא מרצי הא מקדש קדשי יע"ש ואם כן איכא למימר דה"ט דמקדיש ב"מ לא פשטה קדושה בכולה אע"ג דקדושת דמים הוא משום דהקדש גרוע הוא כיון דע"י עבירה הוא בא ואי לאו דגלי קרא מסתבר' לן לומר דלא קדשה כלל איכא למימר דהשתא דגלי לן קרא תפסת מועט תפסת ודיו להקדש גרוע כזה שיחול על מה שהקדיש ולא שימשוך אחר עמו ואם כנים אנחנו בטעם זו שכתבנו נראה ודאי דהא דאמרינן דקדשי ב"ה פשטה קדוש' בכולה היינו דוק' במקדיש ראש חמור או ב"מ מידי דלא חזי למזבח דהיינו הקדש הראוי לבדק הבית וכמ"ש רבינו האומר ראש חמור זה או ראש עבד זה כו' אמנם במקדיש תמימי' לבד"ה כיון דקי"ל דעובר בל"ת ואי לאו קרא הי"ל לומר דלא קדשה כלל אלא משום דמחד קרא נפקי מקדיש תמימים לבד"ה ומקדיש ב"מ למזבח הוא דאמרינן דמה שעשה עשוי כדאיתא בריש תמורה אית לן למימר דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דמקדיש ב"מ למזבח לא פשטה קדושה בכולה מטעמא דאמרן כיון שהוא הקדש גרוע הבא ע"י עבירה ה"נ במקדיש תמימים לבד"ה לא פשטה קדושה בכולה כיון דע"י עבירה הוא בא ומעתה סוגיי' דפ' ראשית הגז דאמרינן דבקדשי בד"ה לא פשטה קדושה בכולה מיתבא שפיר ותפתר במקדיש תמימים לבד"ה דלא פשטה קדושה בכולה וכדבר האמור ומ"מ לבי מפקפק בישוב זה דא"כ כשכתב רבינו דין זה דבקדשי בדק הבית פשטה קדושה בכולה לא היה לו לסתום הדברים והיה לו להביא דין זה דבמקדיש תם לבד"ה לא פשטה קדושה בכולה דהיינו סוגיא דפרק ראשית הגז אלא משמע דלא שנא ודוק:<br><b> עוד </b> הוקשה אצלי דמסוגייא דפ' ראשית הגז משמע דלאו דלא תגוז אינו אלא כל שהגיזה היא משל הקדש דומיא דבכור אבל באומר חוץ מגיזתה אף על גב דבהמה גופה קדשה כל שהגיזה היא חולין ליתיה בלא תגוז וזה מבואר ממ"ש סד"א לגזוז וליתיב ליה ופרש"י ז"ל יגזוז לכתחילה דהא גז לא הקדיש יע"ש וכיון שכן ק"ט מהא דאמרינן בתמורה בעא מיניה מרבא הקדיש חד אבר מהו בגיזה תפשוט לה מהא דתניא לה תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרי' ופרש"י ה"נ הואיל והקדש וחולין שותפין בו מותר ודחינן התם לא נחתה לה קדושה הכא נחתה לה לישנא אחרינא התם אין בידו להקדיש' כו' ונר' ודאי דכונ' הבעיא היתה אי מותרת כולה בגיזה או לא מי אמרינן דלא אסרה תורה אלא דומיא דבכור דכולה בהמה דהקדש אבל הקדיש חד אבר דהקדש וחולין שותפין בו מותר בגיזה ואפילו גיזת אותו אבר דומיא דבהמת השותפו' של נכרי שמותרת כולה בגיזה או דילמא התם שאני דלא נחתא קדושה כלל כפרש"י והתוס' ז"ל שם אבל הכא כיון דנחתא לה קדושה באותו אבר אסירה בגיזה והשת' קשי' דכיון דאפי' בהקדיש כל הבהמה כולה חוץ מגיזתה פשיט' לן בפ' ראשית הגז דמותרת בגיזה כל שהגיזה היא חולין כ"ש בהקדיש חד אבר דאינו קדוש אלא אותו אבר בלבד ושאר הגוף לא דפשיט' ודאי דשאר הגוף חוץ מאותו אבר דמותר בגיזה וא"כ היכי אבעי' לן מהו בגיזה והיה נראה אצלי דמכח סוגייא הלזו דתמורה הכריחו לרש"י ז"ל מה שכתב שם בפ' ראשית הגז ד"ה א"נ וז"ל מאי דוחקיה לאוקומא בהקדש ב"ה אפי' בק"מ נמי ובדעבר וגזז עכ"ל ומוהרש"ל ז"ל תמה עליו דהא איסור גיזה מבכור ילפינן והתם כולו קדוש אבל הכא דהקדיש חוץ מגיזתה מהיכא תיתי לאסור אם לא לפי המסקנא דמשני דפשטה קדושה בכולה ומכח זה כתב דצריך להגיה ובדלא עבר וגזז יע"ש אכן כפי מ"ש דברי רש"י ז"ל נכונים בטעמן דהכריחו לרש"י ז"ל לומר דדוקא בקדשי ב"ה דאיסור גיזה ליתיה אלא מדרבנן הוא דאמרינן דבאומר חוץ מגיזותיה כל שהגיזה היא חולין לא גזרו אמנם בק"מ דאיסורייהו מן התורה כל שהבהמה היא קדושה אסורה בגיזה כי היכי דלא תקשי לן ההיא דתמורה דאבעיא לן אפי' בהקדיש חד אבר דשאר הגוף חולין אי אסורה כולה בגיזה אע"ג דלא דמי לבכור דכולו קדוש וא"כ מכ"ש היכא דהקדיש כולה חוץ מגיזתה דפשיטא ודאי דאסור ומשמע ודאי דע"כ לא אבעיא לן אלא בהקדיש חד אבר ומשום טעמא דהקדש וחולין שותפין בו דומיא דשותפות הנכרי אמנם בהקדיש את כולה חוץ מגיזתה דליכא ה"ט דפשיטא ודאי דאסור וס"ל לרש"י ז"ל דבעיא דתמור' היינו דוק' בק"מ ולדעת רש"ל אפשר לומר דכי אבעי' לן דתמורה מהו בגיז' אגיז' אותו אבר דגיזתו קדוש הוא דאבעיא לן מי נימא דכיון דהקדש וחולין שותפין בו לא אסרה תורה גיזה כלל דומיא דשותפות הנכרי דמותר' כולה בגיזה ואפי' חלקו של ישראל או דילמא התם שאני דלא נחתא לה קדושה כו' אבל הכא דנחתא קדושה אאותו אבר אסורה מיהא בגיזת אותו אבר אבל גיזת שאר הגוף פשיטא ליה דמשרא שרי האמנם חזי הוית לרבינו ז"ל בספ"א מה' מעילה שכתב וז"ל הקדיש אבר אחד מן הבהמה בין לבד"ה בין למזבח הרי הדבר ס' אי אסורה כולה בגיזה ועבודה או אינה אסורה לפיכך אין לוקין עליו יע"ש והדבר תמוה דכיון דבקדשי בד"ה קי"ל דבאומר חוץ מגיזותיה משרא שרי ואפילו בהמה כולה קדושה כמ"ש בה' בכורים כ"ש וק"ו בהקדיש חד אבר דשאר הגוף העור והבשר חולין גמורין דפשיטא ודאי דשאר הגוף מותר בגיז' ושמא י"ל דס"ל לרבינו ז"ל דודאי בגיזת שאר הגוף מותרת דבר תורה ואפי' בק"מ אלא דכי איבעייא לן מהו בגיזה אכולא גיזה קמבעיא לן ומדרבנן והכי אבעיא לן מהו בגיזה מי נימא דאפי' בגיזת אותו אבר משרא שרי ואפי' מדרבנן דומיא דשותפות הנכרי או דילמא הכא שאני דנחת קדושה אאותו אבר ואותו אבר מיהא אסורה בגיזה ד"ת וכיון שכן ממילא אסורה כולה בגיזה ומדרבנן גזרו גזרה דילמא אתי למיגזז אותו אבר אבל באומר חוץ מגיזותיה כיון דכולה גיזה דחולין ליכא למיגזר כלל ולפי זה מ"ש רבינו ולפיכך אין לוקין עליו משו' גיזת אותו אבר הוא דקא' אין לוקין מס' אבל משום גיזת שאר הגוף פשיט' ודאי דאין לוקין דאין איסורו אלא מדרבנן כנ"ל ומ"ש רבי' ז"ל הר"ז ס' אי אסורה כולה בגיזה ועבודה יש לתמוה שהרי בגמ' לא אבעייא לן אלא בגיזה דוקא אבל בעבוד' פשיטא לן דאסור וכמ"ש רש"י ז"ל שם והנראה ודאי דמה שהכריחו לרש"י לומר כן ולא שנאמר דגיזה לאו דוק' וחדא מינייהו נקט מדחזינן בבעיא זו דנקט גיזה ובבעיא דלקמן אבעיא לן הקדיש עורה מהו בעבודה משמע דבדוקא הוא ומהתימה על מרן כ"מ ז"ל שכתב על דברי רבינו שם בעיא דלא איפשיטא ולא שת לבו לדבר הזה ולפחות הי"ל להזכיר דברי רש"י ז"ל ולומר דרבי' חולק עליו ועוד יש לתמוה על רבינו שהשמיט בעיין דהקדיש עורה אסור בעבודה ד"ת ולא ידעתי למה וכעת צ"ע:
+
+Halakhah 18
+
+<b>היתה </b>
+<b> בהמה בעלת מום שאינה ראויה ליקרב והקדיש אבר מאבריה בין שהנשמה תלויה בו בין כו' לא נתקדש אלא אותו אבר בלבד כו'. </b> וסיים בדין ח"י <b> בד"א </b>
+<b> בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית האומר ראש חמור זה כו' הואיל והוא דבר שהנשמה תלויה בו הר"ז חייב בדמי כולה כו'. </b> ע"ש ודבריו מבוארים ברפ"ק דערכין ד"ד עלה דפרכינן התם אברייתא דקתני והיה ערכך לרבו' טומטום ואנדרוגינוס לדמים דמים ל"ל קרא לא יהא אלא דמי דיקל' כו' ושקלינן וטרינן בה עד דמסקינן דברייתא דקתני אפילו אמר ראש פרה זו תקדיש אין להקדש אלא ראשה מיירי בהקדיש בעל מום למזבח יע"ש באורך אשר המתבאר מסוגייא הלזו דקדשי ב"ה חמירי מקדשי מזבח דבקדשי מזבח במקדיש ב"מ אין להקדש אלא דמי אותו אבר בלבד ואפילו באבר שהנשמה תלויה בו ואלו בקדשי ב"ה פשטה קדושה בכולה וחייב ליתן דמי כולה וטעמא טעים רבינו ז"ל משום שכל הקדש ב"ה קדושת דמים הוא וכיון שהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הוי כאלו הקדיש כולה שכל דמיו תלוים בדבר זה ועיין במוהרדב"ז ז"ל ואולם זו הוא שק' בעיני מאותה שאמרו בר"פ ראשית הגז במוקדשין מ"ט לא אמר קרא צאנך ולא צאן הקדש ופרכינן טעמא דכתב רחמנא כו' ומסקינן אמר ר' מני בר פטיש משום ר' ינאי הכא במקדיש בהמתו לב"ה חוץ מגיזותיה סד"א ליגזוז וליתיב ליה אמר קרא צאנך א"ה ק"מ נמי ק"מ כחשי קדשי ב"ה נמי כחשי באומר חוץ מגיזה וכחשה אפ"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא כו' ופרש"י ז"ל וז"ל אפי"ה דאמר חוץ מגיזתה קדשה גיזת' דאיידי דקדושת הגוף חמירא פשטה בכל המחובר בה אבל קדושת דמים כגון קדשי ב"ה מאי דלא אקדיש לא אקדיש עכ"ל והדבר מתמיה שהרי מההיא דערכין מבואר אפכא דאדרבא קדשי בד"ה כיון דקדושת דמים הוא כמ"ש רבינו חמירי טפי מקדשי מזבח דאפי' בב"מ פשטה קדושה בכולה ואי לזאת מקום יש בראש לומר דסוגייא דהתם אשינוייא דר' ינאי קאי דקמשני דקרא אצטריך למקדיש בהמתו לב"ה חוץ מגיזותיה ואיכא למימר דר"י רבי' דר' יוחנן תנא הוא ופליג אברייתא דפ"ק דערכין דדריש לקרא דוהיה ערכך לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים לומר שנידון בכבודו וא"נ דריש ליה ס"ל לר' ינאי שדין זה נוהג באדם דגלי קרא אבל לא בבהמה ופליג אאביי ורבא דס"ל דנוהגת באדם ובבהמה מדהוצרכו לאוקומי לברייתא דקתני אפילו אמר ראש פרה זו הקדש אין להקדש אלא ראשה בלבד דמיירי בק"מ ובב"מ ואלו לר' ינאי ברייתא מיירי בקדשי ב"ה ומשום דבבהמה לא אמרינן נדון בכבודו האמנם זו היא שק' למ"ש התוס' שם בפ' ראשית הגז ד"ה במקדיש גיזה וז"ל ר"מ בר פטיש דלעיל אית ליה הך דרשא אבל רבא לית ליה דרשא דר"מ שפטר חוץ מגיזתה וכחישתה מדבעי בסמוך אלא צאנך למאי אתא יעש"ב אשר נראה לפי פשוטן של דברים שכתבו דרבא לא ס"ל כר"מ דפטר חוץ מגיזתה דס"ל דלרבא במקדיש בהמה לב"ה חייב בראשית הגז והכריחו הדבר ממאי דבעי אלא צאנך למאי אתא והוא תימ' שהרי לרבא דס"ל פ"ק דערכין דקדשי ב"ה חמירי טפי דאמרינן פשטה קדושה בכולה ע"כ דרשא דר"מ ליתיה כלל דכיון דקדשי ב"ה לרבא כק"מ לר"מ דפשטה קדושה בכולה אם כן לאו בני גיזה נינהו ובפשיטות הי"ל לומר דע"כ רבא לית ליה דרשא דר"מ מכח ההיא דפ"ק דערכין וכ"כ ק"ט על רבינו הרמב"ם ז"ל שהביא בפרק עשירי מהלכות בכורים דין ב' דרשא דר' ינאי שכתב וז"ל כיצד הרי שהקדיש בהמה לב"ה וגיזזן כו' או הקדיש בהמה חוץ מגיזתה יכול יהיה חייב בראשית הגז ת"ל צאנך כו' ודבריו נפלאו ממני דכיון דבפ"ג מה' ערכין פסק כרבא דבקדשי ב"ה פשטה קדושה בכולה א"כ דרשא דר' ינאי לא חלו בה ידים כלל וכמדובר ואם לחשך אדם לומר דס"ל ז"ל דר' ינאי לא פליג אדרבא דע"כ לא אמרינן דבקדשי ב"ה פשטה קדושה בכולה אלא דוקא באומר סתם ראש חמור זה הקדש ולא פי' בהדייא חוץ משאר הגוף בהא הוא דאמרינן דכיון דהקדיש דבר שהנשמה תלויה בו הו"ל כהקדיש כולה וראשו דקאמר לאו דוקא אלא משום דגופא בתר רישא גריר קאמר ראשו אבל במפרש בהדיא חוץ שיורא הוא והיינו דאמרינן מאי דלא הקדיש לא הקדיש כמ"ש רש"י ז"ל הא ודאי ליתא דא"כ אף אנו נאמר כן דבק"מ נמי באומר חוץ מגיזותיה דלא פשטה קדושה בכולה ומאי האי דקאמר בגמ' אפ"ה פשטה קדושה בכולה ומנא תימרא כו' ומאי ראיה התם שאני דלא אמר חוץ אלא ראש פרה זו הקדש וכיוצא אבל במפרש בהדייא חוץ ה"נ דלא פשטה דומייא דקדשי ב"ה אלא ודאי דמשמע ליה לתלמודא דכי אמרי' פשטה קדושה בכולה אפילו במקום שנאמר בו חוץ אתמר דלא שנא לן עוד אחרת הוקשה אצלי בסוגייא זו דפ' ראשית הגז דאמרינן א"ה ק"מ נמי ומשנינן ק"מ כחשי והוצרכו לאוקומה באומר חוץ מגיזה וכחשה מההיא דגרסינן פ"ק דתמורה די"א בעא מיניה אביי מרבא הקדיש עורה מהו בעבודה ת"ש האומר מה שבמעיה של זו עולה מותר בגיזה ואסורה בעבודה כו' א"ה אפילו בגיזה נמי עבודה דמכחשה גזרו בה רבנן גיזה דל"מ לא גזרו בה רבנן יע"ש הרי בהדייא דס"ל לתלמודא דגיזה אינה מכחשת וכ"כ רש"י ז"ל שם וז"ל מהו בעבודה דגיזה לא תבעי לך דלא מכחש לה לעור כו' וזה הפך ממ"ש בראשית הגז דגיזה מכחשת ולזה ודאי היה אפשר לומר דכי אמרינן דגיזה מכחשת היינו דוקא בבשר דרכיך אבל עור לא מכחשא ליה אלא עבודה דחמירא וכן נמי כי אמרינן דגיזה מכחשת היינו דוקא אגופה דבהמה אבל לולד שבתוכה לא מכחשא ליה אלא עבודה דחמירא טובא אכן זו רעה חולה מ"ש רש"י ז"ל שם סמוך ונראה אההיא דאבעיא לן התם בעו מיניה מרבא הקדיש אבר מהו בגיזה כו' וז"ל בעבודה לא תבעי לך דאסור דהא מכחש לה יע"ש אשר מבואר מדבריו דגיזה לא מכחשא ליה לבשר כלל וזה הפך סוגייא דפרק ראשית הגז כי על כן אשר אני אחזה ליישב דברי רבינו שהביא דרשא זו דר' ינאי וניישב ג"כ מה שהקשה מוהר"י קורקוס ז"ל דאוקמתא זו דר' ינאי לא מתרצא אלא באו' חוץ מגיזה וכחשה ולמה זה השמיט רבינו כחשה ואען ואומר דס"ל ז"ל דהא דאמרי' בראשית הגז דבק"מ אפילו באומר חוץ מגיזתה פשטה קדושה בכולה היינו דוקא למאי דאסקינן התם דגיזה מכחשת וצרכינן לאוקומה חוץ מגיזתה וכחשתה בהא הוא דאמרי' דכיון דפשטה קדושה בכל הבשר פשטה נמי אכחישת הבשר דשיירי אבל מבשר לגיזה לא אמרינן איידי דפשטה קדושה בבשר פשטה נמי בגיזה שחוץ לבשר וזה נראה מוכרח דאם איתא דאמרינן פשטה קדושה מבשר לגיזה כי פרכינן מעיקרא א"ה ק"מ נמי אמאי הוצרכו לשנויי משום כחשה עד דתקשי ליה בתר הכי קדשי ב"ה נמי כחשי ולאוקומי באומר חוץ מגיזה וכחשה תיכף ומיד הו"ל לשנויי ק"מ פשטה קדושה בכולה אלא משמע דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה כו' ובתר דשנינן באומר חוץ מגיזתה וכחישתה משני שפיר דפשטה קדושה בכולה אכחישתה אבל משום גיזה לא איכפת לן ועיין במוהר"י קורקוס ז"ל בדרך השני שכתב ליישב דברי רבינו ז"ל כי שם רמז למ"ש ומעתה נתיישבו דברי רבינו ז"ל דס"ל דסוגייא דפרק ראשית הגז דאמרה דגיזה מכחשת אינו אלא אליבא דר' ינאי דקאמר דקרא אצטריך למקדיש בהמתו לבד"ה וק' לן א"ה אפי' קדשי מזבח נמי ועכ"ל דס"ל לר' ינאי דגיזה מכחשת ומשו"ה בק"מ לא מהני באומר חוץ מגיזת' מטעמא דפשטה קדושה בכולה משום כחישתה וכאמור אמנם אביי ורבא דפ"ק דתמורה דס"ל דגיזה אינה מכחשת כמבואר מההיא דהאומר ולדה של זו עולה דקאמר אביי עבודה דמכחשא כו' וס"ל לרבי' דאין לחלק בין גופה דבהמה לולד שבתוכה דודאי מסתברא לן לומר דכיון דהיא גופה מכחשת ממילא נמי ולד שבתוכה מכחשה וא"כ כיון דקי"ל כאביי ורבא דבתראי נינהו תו לא צרכינן לאוקומ' באומר חוץ מגיזה וכחשה אלא כפשטה מתרצא באומר חוץ מגיזתה גרידא ואפי' בק"מ נמי דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה וכדמוכח מההיא דראשית הגז ומה מאד מדוקדקים אצלי דברי רבינו דבראש דבריו שנה ופירש הרי שהקדיש בהמה לבד"ה כו' וסמוך לזה כתב או שהקדיש בהמה חוץ מגיזתה כו' הנה כתב הקדיש בהמה סתם והיה לו לפרש הקדיש בהמה לבד"ה כאוקמתא דר' ינאי אלא טעמו ז"ל כאשר כתבנו דבאומר חוץ מגיזתה גרידא אפי' בק"מ נמי שפיר דמי דמבשר לגיזה לא אמרינן פשטה קדושה בכולה כמבואר מסוגיא דהתם כמ"ש ומכלל האמור נבא לכלל ישוב למאי דקשייא לן הלא מראש ממה שפסק רבינו כרבא דקדשי ב"ה פשטה קדושה בכולה דהתם שאני משום דמבשר לבשר אמרינן פשטה קדושה בכולה אבל מבשר לגיזה לא אמרינן כלל פשטה קדושה כו' ואע"ג דרבי ינאי פליג אדרבא פסק רבי' כוותיה ולא מטעמיה וכמובן זה נ"ל כפתור ופרח ליישב דבריו זאת ועוד אחרת רחש לבי ליישב סוגייא דערכין עם ההיא דפ' ראשית הגז בשום שכל והבין דברי חכמים וחידותם במ"ש בערכין דקדשי ב"ה פשטה קדוש' בכולה וטעמא טעי' הרמב"ם שכל הקדש בד"ה קדושת דמים הוא דאם כן מה"ט נמי במקדיש בעל מום למזבח כיון דקדושת דמים הוא הוה לן למימר דפשטה קדושה בכולה ומה ראו על ככה לחלק ביניהם אחר דאמור רבנן בטעמא דקדשי ב"ה משום דקדושת דמים הוא וקדשי ב"ה וקדשי בעלי מומים שניהם קדושת דמים הם ושקולים הם בכל התורה כולה ובהדייא אמרו לענין ראשי' הגז דקדשי ב"ה ומקדיש ב"ה למזבח כיון דקדושת דמים הם אינן אסורי' בגיזה אלא מדרבנן כי על כן נראה אצלי טעמא דמילתא כלפי מאי דק"ל ופסקו רבינו ז"ל פ"א מהלכו' אסורי מזבח דהמקדיש ב"מ למזבח עובר בל"ת ולא סוף דבר במקדיש ב"מ קדושת הגוף אלא אפי' מקדיש לדמי עולה כמבואר שם וברפ"ק דתמורה פרכינן לרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והרי מקדיש ב"מ דרחמנא אמר כל אשר בו מום כו' ותנן אע"פ שהוא בל"ת מה שעשה עשוי ומשנינן א"ל רבא שאני התם דאמר קרא ולנדר לא ירצה רצוי הוא דלא מרצי הא מקדש קדשי יע"ש ואם כן איכא למימר דה"ט דמקדיש ב"מ לא פשטה קדושה בכולה אע"ג דקדושת דמים הוא משום דהקדש גרוע הוא כיון דע"י עבירה הוא בא ואי לאו דגלי קרא מסתבר' לן לומר דלא קדשה כלל איכא למימר דהשתא דגלי לן קרא תפסת מועט תפסת ודיו להקדש גרוע כזה שיחול על מה שהקדיש ולא שימשוך אחר עמו ואם כנים אנחנו בטעם זו שכתבנו נראה ודאי דהא דאמרינן דקדשי ב"ה פשטה קדוש' בכולה היינו דוק' במקדיש ראש חמור או ב"מ מידי דלא חזי למזבח דהיינו הקדש הראוי לבדק הבית וכמ"ש רבינו האומר ראש חמור זה או ראש עבד זה כו' אמנם במקדיש תמימי' לבד"ה כיון דקי"ל דעובר בל"ת ואי לאו קרא הי"ל לומר דלא קדשה כלל אלא משום דמחד קרא נפקי מקדיש תמימים לבד"ה ומקדיש ב"מ למזבח הוא דאמרינן דמה שעשה עשוי כדאיתא בריש תמורה אית לן למימר דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דמקדיש ב"מ למזבח לא פשטה קדושה בכולה מטעמא דאמרן כיון שהוא הקדש גרוע הבא ע"י עבירה ה"נ במקדיש תמימים לבד"ה לא פשטה קדושה בכולה כיון דע"י עבירה הוא בא ומעתה סוגיי' דפ' ראשית הגז דאמרינן דבקדשי בד"ה לא פשטה קדושה בכולה מיתבא שפיר ותפתר במקדיש תמימים לבד"ה דלא פשטה קדושה בכולה וכדבר האמור ומ"מ לבי מפקפק בישוב זה דא"כ כשכתב רבינו דין זה דבקדשי בדק הבית פשטה קדושה בכולה לא היה לו לסתום הדברים והיה לו להביא דין זה דבמקדיש תם לבד"ה לא פשטה קדושה בכולה דהיינו סוגיא דפרק ראשית הגז אלא משמע דלא שנא ודוק:<br><b> עוד </b> הוקשה אצלי דמסוגייא דפ' ראשית הגז משמע דלאו דלא תגוז אינו אלא כל שהגיזה היא משל הקדש דומיא דבכור אבל באומר חוץ מגיזתה אף על גב דבהמה גופה קדשה כל שהגיזה היא חולין ליתיה בלא תגוז וזה מבואר ממ"ש סד"א לגזוז וליתיב ליה ופרש"י ז"ל יגזוז לכתחילה דהא גז לא הקדיש יע"ש וכיון שכן ק"ט מהא דאמרינן בתמורה בעא מיניה מרבא הקדיש חד אבר מהו בגיזה תפשוט לה מהא דתניא לה תגוז בכור צאנך אבל אתה גוזז בשלך ושל אחרי' ופרש"י ה"נ הואיל והקדש וחולין שותפין בו מותר ודחינן התם לא נחתה לה קדושה הכא נחתה לה לישנא אחרינא התם אין בידו להקדיש' כו' ונר' ודאי דכונ' הבעיא היתה אי מותרת כולה בגיזה או לא מי אמרינן דלא אסרה תורה אלא דומיא דבכור דכולה בהמה דהקדש אבל הקדיש חד אבר דהקדש וחולין שותפין בו מותר בגיזה ואפילו גיזת אותו אבר דומיא דבהמת השותפו' של נכרי שמותרת כולה בגיזה או דילמא התם שאני דלא נחתא קדושה כלל כפרש"י והתוס' ז"ל שם אבל הכא כיון דנחתא לה קדושה באותו אבר אסירה בגיזה והשת' קשי' דכיון דאפי' בהקדיש כל הבהמה כולה חוץ מגיזתה פשיט' לן בפ' ראשית הגז דמותרת בגיזה כל שהגיזה היא חולין כ"ש בהקדיש חד אבר דאינו קדוש אלא אותו אבר בלבד ושאר הגוף לא דפשיט' ודאי דשאר הגוף חוץ מאותו אבר דמותר בגיזה וא"כ היכי אבעי' לן מהו בגיזה והיה נראה אצלי דמכח סוגייא הלזו דתמורה הכריחו לרש"י ז"ל מה שכתב שם בפ' ראשית הגז ד"ה א"נ וז"ל מאי דוחקיה לאוקומא בהקדש ב"ה אפי' בק"מ נמי ובדעבר וגזז עכ"ל ומוהרש"ל ז"ל תמה עליו דהא איסור גיזה מבכור ילפינן והתם כולו קדוש אבל הכא דהקדיש חוץ מגיזתה מהיכא תיתי לאסור אם לא לפי המסקנא דמשני דפשטה קדושה בכולה ומכח זה כתב דצריך להגיה ובדלא עבר וגזז יע"ש אכן כפי מ"ש דברי רש"י ז"ל נכונים בטעמן דהכריחו לרש"י ז"ל לומר דדוקא בקדשי ב"ה דאיסור גיזה ליתיה אלא מדרבנן הוא דאמרינן דבאומר חוץ מגיזותיה כל שהגיזה היא חולין לא גזרו אמנם בק"מ דאיסורייהו מן התורה כל שהבהמה היא קדושה אסורה בגיזה כי היכי דלא תקשי לן ההיא דתמורה דאבעיא לן אפי' בהקדיש חד אבר דשאר הגוף חולין אי אסורה כולה בגיזה אע"ג דלא דמי לבכור דכולו קדוש וא"כ מכ"ש היכא דהקדיש כולה חוץ מגיזתה דפשיטא ודאי דאסור ומשמע ודאי דע"כ לא אבעיא לן אלא בהקדיש חד אבר ומשום טעמא דהקדש וחולין שותפין בו דומיא דשותפות הנכרי אמנם בהקדיש את כולה חוץ מגיזתה דליכא ה"ט דפשיטא ודאי דאסור וס"ל לרש"י ז"ל דבעיא דתמור' היינו דוק' בק"מ ולדעת רש"ל אפשר לומר דכי אבעי' לן דתמורה מהו בגיז' אגיז' אותו אבר דגיזתו קדוש הוא דאבעיא לן מי נימא דכיון דהקדש וחולין שותפין בו לא אסרה תורה גיזה כלל דומיא דשותפות הנכרי דמותר' כולה בגיזה ואפי' חלקו של ישראל או דילמא התם שאני דלא נחתא לה קדושה כו' אבל הכא דנחתא קדושה אאותו אבר אסורה מיהא בגיזת אותו אבר אבל גיזת שאר הגוף פשיטא ליה דמשרא שרי האמנם חזי הוית לרבינו ז"ל בספ"א מה' מעילה שכתב וז"ל הקדיש אבר אחד מן הבהמה בין לבד"ה בין למזבח הרי הדבר ס' אי אסורה כולה בגיזה ועבודה או אינה אסורה לפיכך אין לוקין עליו יע"ש והדבר תמוה דכיון דבקדשי בד"ה קי"ל דבאומר חוץ מגיזותיה משרא שרי ואפילו בהמה כולה קדושה כמ"ש בה' בכורים כ"ש וק"ו בהקדיש חד אבר דשאר הגוף העור והבשר חולין גמורין דפשיטא ודאי דשאר הגוף מותר בגיז' ושמא י"ל דס"ל לרבינו ז"ל דודאי בגיזת שאר הגוף מותרת דבר תורה ואפי' בק"מ אלא דכי איבעייא לן מהו בגיזה אכולא גיזה קמבעיא לן ומדרבנן והכי אבעיא לן מהו בגיזה מי נימא דאפי' בגיזת אותו אבר משרא שרי ואפי' מדרבנן דומיא דשותפות הנכרי או דילמא הכא שאני דנחת קדושה אאותו אבר ואותו אבר מיהא אסורה בגיזה ד"ת וכיון שכן ממילא אסורה כולה בגיזה ומדרבנן גזרו גזרה דילמא אתי למיגזז אותו אבר אבל באומר חוץ מגיזותיה כיון דכולה גיזה דחולין ליכא למיגזר כלל ולפי זה מ"ש רבינו ולפיכך אין לוקין עליו משו' גיזת אותו אבר הוא דקא' אין לוקין מס' אבל משום גיזת שאר הגוף פשיט' ודאי דאין לוקין דאין איסורו אלא מדרבנן כנ"ל ומ"ש רבי' ז"ל הר"ז ס' אי אסורה כולה בגיזה ועבודה יש לתמוה שהרי בגמ' לא אבעייא לן אלא בגיזה דוקא אבל בעבוד' פשיטא לן דאסור וכמ"ש רש"י ז"ל שם והנראה ודאי דמה שהכריחו לרש"י לומר כן ולא שנאמר דגיזה לאו דוק' וחדא מינייהו נקט מדחזינן בבעיא זו דנקט גיזה ובבעיא דלקמן אבעיא לן הקדיש עורה מהו בעבודה משמע דבדוקא הוא ומהתימה על מרן כ"מ ז"ל שכתב על דברי רבינו שם בעיא דלא איפשיטא ולא שת לבו לדבר הזה ולפחות הי"ל להזכיר דברי רש"י ז"ל ולומר דרבי' חולק עליו ועוד יש לתמוה על רבינו שהשמיט בעיין דהקדיש עורה אסור בעבודה ד"ת ולא ידעתי למה וכעת צ"ע:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+<b>וכן </b>
+<b> המקדיש מע"י אשתו כו' ואם אמר לה יקדשו ידיך כו' כל מעשה ידיה קדש.</b> ע"כ. הנה הר"ן ז"ל בפ' אע"פ תמה על רבינו וז"ל ולא ידעתי למה דלדידן דקי"ל יכולה אשה לומר איני ניזונית ואיני עושה אפי' כי אמר יקדשו ידיך לא מהני כיון דלאו דידיה וכיון שהיא יכולה להפקיע משעבודו ולא מצי אמרת דכי צריכי לטעמא דיכולה כו' היינו לומר דנעשה כו' אבל אי אמר לה בפי' אפי' בלאו האי טעמא מהני כו' דבגמרא אמרינן דהא דרב הונא פליגא אדר"ל דאמר לא תימא טעמא דר"מ כו' משום דאדם מקדיש דשלב"ל אלא טעמא דר"מ משום שיכול לכופה כו' משמע דדוקא מתוך שיכול לכופה דס"ל דאינה יכולה לומר איני נזונית כו' הוא דאם אמר יקדשו ידיך מהני אבל לדידן דקי"ל יכולה לומר איני ניזונית כו' אפילו אמר יקדשו ידיך לא מהני דלאו דידיה נינהו כיון שיכולה להפקיע משעבודו כו' עכ"ל יע"ש:<br><b> וכתב </b> הרב נתיבות משפט ז"ל בדר"ו ע"ב שדעת הר"ן כדעת יש מן הגדולים שכתב רי"ו דאפי' בניזוני' והולכת מן הבעל אין מע"י קדוש משום דכיון דבידה בכל שעה לומר איני ניזונית אע"פ שכעת היא ניזונית לא מקרי מעשה ידיה שלו להקדישן כיון דבשעת הקדש לא מקרי מע"י שלו דאי בעי אמרה איני ניזונית כו' ומשו"ה תמה על רבינו ז"ל אמנם דעת רבינו ז"ל דאה"נ דברוצה לזונה והיא אינה רוצה אינו יכול להקדיש אי אמר יקדשו ידיך לעושיהן לדידן דקי"ל יכולה אשה שתאמר איני ניזונית והיינו דאמרינן ופליגא דר"ל וכדברי הר"ן אבל דברי רבינו ז"ל הם בניזונית ממש מן הבעל ולכך כתב שאם אמר יקדשו ידיך מהני וס"ל כדעת רש"י והתוס' שכתבו בד"ה מאי לאו כו' וז"ל לאו בשהוא זן אותה קאמר דא"כ יקדשו מע"י ואמאי עושה ואוכלת כו' אלא כשהוא רוצה לזונה והיא אינה רוצה יע"ש וכ"כ הלח"מ ז"ל במ"ב יע"ש גם הרב בית שמואל סי' פ"א סק"ד כתב שהר"ן מפרש מ"ש בגמ' מאי לאו בניזוני' בניזוני' ממש שלא כדעת התוספת ואפילו אליבא דר"מ אינו קדוש משום דכל שעה יכולה לומר איני ניזונית כו' יע"ש וכן הוא דעת הרשב"א והטור כמ"ש הרב נ"מ ז"ל שם יע"ש: וראיתי לו שהקשה לפי שיטתם דאפי' בניזונית והולכת אין הקדשו הקדש ממאי דפריך שם בגמ' הוי בה ר"פ במאי אי במעלה לה מזונות ומעה כסף מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש מחיי' נמי קדוש כו' ואמאי כיון שבידה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר שכן דעת הר"ן שם וכן דעת הרשב"א וא"כ אין בידה להקדישו מחיים יע"ש שהניח הדבר בצ"ע: ולדעתי עדיפא מיניה הי"ל להקשות מדברי הר"ן ז"ל עצמו שכתב במתני' דהמקדיש מע"י אשתו וז"ל וקי"ל כוותיה דרב הונא שה"ק המקדיש מע"י אשתו אפי' שהוא רוצה להעלות לה מזונות אם רצתה מפקעת הקדשו דתאמר לו איני ניזונית והר"ז עושה ואוכלת וכ"כ עוד שם בסמוך וז"ל איכא למימר דת"ק ה"ק דמחיים דידה לא מצי מקדיש מע"י אשתו אע"ג דשכיחי ואע"פ שהוא רוצה להעלות לה מזונות כל שהיא אינה רוצה כו' יע"ש הנה מבואר בהדיא מדבריו דדוקא כשהיא אינה רוצה הוא דאין מע"י קדוש מחיים אבל אם היא ניזונית והולכת מחיים נמי קדוש וכדעת התוס' ורש"י ז"ל ונמצא הר"ן ז"ל סותר את עצמו ממ"ש אח"כ והיותר תימה על הרב בית שמואל שכתב שהר"ן מפרש מ"ש בגמ' מאי לאו בניזונית בניזונית ממש ואיך לא השגיח בדברי הר"ן הללו שנראה בהדיא שהוא מפרש כדעת רש"י והתוספות ז"ל ועוד יש להקשות על דברי הר"ן שלפי הנראה מדבריו דסבירא ליה דבאומר יקדשו ידיך לעושיהן אפי' לאחר מיתה אינו קדוש משום דהו"ל מקדיש דבר שאינו שלו כיון שבידה לומר איני ניזו' והדבר קשה דהרי בגמ' אמרי לרב ושמואל דאפי' באינו מעלה לה מעה כסף דמותר מע"י קדושין לאחר מיתה לר"מ אע"ג דבשעת הקדש הוי מקדיש דבר שאינו שלו כיון שאינו מעלה לה מעה כסף וא"כ לדידן באומר יקדשו ידיך הוי כמקדיש מע"י לר"מ דס"ל דלאחר מיתה קדוש וא"כ הו"ל להר"ן לפרש דלאחר מיתה קדוש אמנם לעד"נ שדעת הר"ן והרשב"א והטור שוים ולא פליגי כמ"ש בתוספות ורש"י ז"ל והן שפה אחת ודברים אחדים כמ"ש הר"ן דלדידן דקי"ל דיכולה לומר איני ניזונית אפילו בניזונית והולכת לא חייל ההקדש היינו לפום מאי דקי"ל כר"י הסנדלר דאין אדם מקדיש דבר שלב"ל וכמו כן קי"ל דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו ואפילו באומר לחבירו שדה זו לכשאקחנה ממך תקדוש אמרינן בגמרא שם בסמוך דאינה מקודשת אפי' בשקנאה אח"כ ובא לרשותו ומשום הכי כתב הר"ן ז"ל הלכך לדידן דקי"ל יכולה לומר איני ניזונית אפילו באומר יקדשו ידיך לעושיהן ניזונית והולכת משל בעל אין מע"י קדוש כיון דכל שעה בידה לומר איני ניזונית א"כ בשעת הקדש הו"ל מקדיש דבר שאינו שלו ומש"ה אע"ג דכשניזוני' אח"כ כבר קנה הבעל מע"י שעשתה באותו זמן אינו חל עליהן שם הקדש משום דהוי מ"ד שאינו ברשותו דאינו חל אפי' כשבא לרשותו וכההיא דשדה זו לכשאקחנה ממך תקדוש דאינה מקו' אמנם לר"מ דס"ל אדם מקדיש דשלב"ל וכמו כן דס"ל אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו לכשיבא לרשותו וכדאיתא ביבמות דצ"ג ופ"ק דמציעא די"ו אליבא דרב דס"ל כר"מ דהאומר לחבירו שדה זו שאני לוקח ממך קנויה לך מעכשיו דקנה מש"ה פריך בגמ' שפיר הוי בה ר"פ אי במעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש אליבא דר"מ הא כיון דלר"מ אדם מקדיש דשלב"ל ודבר שאינו ברשותו לכשיבא לרשותו א"כ ה"נ נהי דבשעת הקדש הו"ל מקדיש דבר שאינו שלו כיון שבידה לומר איני ניזונית מ"מ כשזן אותה כל מע"י שעשתה באותו זמן הרי זכה בהם הבעל ובאו לרשותו ואם כן יהיו הקדש לר"מ מחיים ג"כ שהרי זכה בהן כההיא דשדה זו לכשאקחנה ממך דקנה אח"כ כשבא לרשותו והיינו טעמא דלא כתב הר"ן ז"ל באומר יקדשו ידיך לעושיהן דקדשו לאחר מיתה משום דדוקא לר"מ דס"ל אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו הוא דאמרינן בגמ' דלאחר מיתה קדוש כיון שבאו לרשותו אח"כ אמנם לדידן דקי"ל כר"י הסנדלר דא"א מקדיש דשלב"ל וכמו כן א"א מקדיש דבר שאינו ברשותו הלכך אפי' לאחר מיתה אינו קדוש כיון דבשעת הקדש הוי מקדיש דש"ש משום דבאותה שעה יכולה לומר איני ניזונית אינו הקדש אפי' כשבא לרשותו ומעתה אתו דברי הר"ן ז"ל כהוגן שמ"ש דמתני' דהמקדיש מע"י אשתו דקתני עושה ואוכלת מיירי ברוצה להעלות לה מזונות והיא אינה רוצה וכמ"ש לעיל דמשמע דברוצה היא גם כן הוי הקדש היינו משום דרישא דמתני' דהמקדיש מע"י אשתו הוי כר"מ דהא במותר קתני אליבא דר"מ דקדוש מינה דרישא אליבא דר"מ אתמר והילכך מש"ה כתב דת"ק ה"ק דמחיים דידה לא מצי מקדיש מע"י כל שהיא אינה רוצה אבל בניזונית ממש קדוש לר"מ מחיים גם כן כשעשתה אותן וזכה בהן הבעל משום דאדם מקדיש דבר שאינו ברשותו לכשיבא לרשותו: ועל פי האמור אפשר שהתוס' ורש"י ז"ל ג"כ ס"ל כדעת הר"ן ז"ל דלדידן דקי"ל יכולה לומר איני ניזונית אפילו באומר יקדשו ידיך וניזונית והולכת אינן קדושין משום דהו"ל מקדיש דש"ש כמ"ש הר"ן ומ"ש ז"ל בד"ה מאי כו' לא כשזן אותה קאמר דאם כן יקדשו מע"י היינו למאי דמוקי בגמ' מתני' דהמקדיש דאיתמר אליבא דר"מ בניזוני' אהא כתבו דאם זן אותה יקדשו מע"י לר"מ כשעשתה אותן וזכה בהן הבעל ואהא מייתי ראיה שפיר ממאי דפריך בגמרא אי במעלה לה מזונות מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש דהתם לר"מ פריך וכדכתיבנא אמנם לדידן דא"א מקדיש דבר שאינו ברשותו מודו התוס' ז"ל דאפי' ניזונית והולכת מן הבעל אינו הקדש כיון דבשעת שהקדישו היה בידה לומר איני ניזונית הוי מקדיש דבר ש"ש דאינו הקדש ואנן בעינן דבשעת הקדש שיהי' שלו כבר: ודע דבמ"ש התוס' לא כשהוא זן אותה קאמר כו' הרב נ"מ והלח"מ ז"ל חלוקים בכונת דבריהם שהרב נ"מ ז"ל הבין הדברים כפשטן דכונת' לאפוקי סברת הר"ן ז"ל דלא תימא דאפי' ניזונית והולכת מן הבעל אין מע"י הקדש ואהא כתבו דאי כשהוא זן אותה קאמר יקדשו מע"י כל זמן שהיא ניזונית אמנם אה"נ דמודו התוספות דאם רוצה היא אחר הקדש לומר איני ניזונית דיכולה לומר והיינו מ"ש אלא שהוא רוצה כו' וזה מבואר בדברי הרב הנז' במ"ש כללן של דברים כו' אבל בניזונית ממע"י הקדשו הקדש דכל זמן שניזונית כו' יע"ש וכן ממ"ש אדברי רבינו דהוה ליה לפרש דמיירי כשהיא ניזוני' והולכת יע"ש אמנם מדברי הלח"מ ז"ל נראה שהבין בדבריהם במ"ש דאי זן אותה יקדשו מע"י כונתם לומר דכל שהוא מעלה לה מזונות לאו כל כמינה לומר אחר ההקדש איני ניזונית כו' יע"ש והנראה שהכריחו לפרש כן משום דאי כונתם לשלול דלא תימא דאפי' בניזונית והולכת דמע"י של בעל קאמר דלא חייל ההקדש כיון שיכולה לומר איני ניזונית אמאי הוצרכו לסתור פי' זה ממאי דפריך בגמרא ממתני' גופה הוה ליה לדחויי דאם כן אמאי קתני הר"ז עושה ואוכלת וכ"כ מוהר"ב ז"ל בשיטה מקובצת בכונת דבריהם וכתב שרש"י ז"ל וכל המפרשים חלוקים עליהם יע"ש: ולדעתי העיקר כמ"ש הרב נ"מ ז"ל ומה שהקשה דאם כן אמאי לא דחו פי' זה מגופ' דמתני' איכא למימר דהא לא איריא דכיון דטעמא דאמרינן דאפילו בניזונית והולכת מן הבעל לא חייל ההקדש היינו משום דכיון דיכולה לומר בכל שעה איני ניזוני' הוי מקדיש שאינו שלו איכא למימר דמתני' טעמא אשמועינן דהמקדיש מע"י אשתו הר"ז עושה ואוכלת דיכולה לומר איני ניזונית אפילו אחר שהקדיש וממילא משתמע דאפי' בניזוני' כדכתיבנא ובהא ניחא דהתוס' ז"ל לא פליגי ארש"י ושאר המפרשים ז"ל כנ"ל עוד הקשה הרב הנז' וז"ל וקו' זו ג"כ קשה לדברי הר"ן ז"ל שהוא מפרש במעלה לה מזונות שהוא רוצה להעלות לה מזונות ממש נראה מדבריו שאינו מפרש במעלה לה מזונות כמ"ש התוספות ז"ל ולפי פי' זה קשה יותר דמאי פריך מחיים נמי יהא קדוש כיון שהיא אינה רוצה אע"פ שהוא רוצה להעלות לה לא קדשי מחיים משום שיכולה לומר כו' יעיין שם שהניחה בצ"ע והנה מ"ש שהר"ן ז"ל מפרש מ"ש במעלה לה מזונות שהוא רוצה להעלות לה נראה דהיינו ממאי דכתב הר"ן אמתני' וז"ל המותר כו' רב ושמואל מוקמי למתני' ברוצה להעלות לה מזונות ואינו רוצה להעלות לה מעה כסף כו' ובגמרא אמרינן לעולם במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מעה כסף רב ושמואל כו' משמע שהוא מפרש מ"ש במעלה לה מזונות שרוצה להעלות לה ולדעתי נראה שכונת הר"ן ז"ל אינו כמו שהבין הוא ז"ל אלא כונתו למ"ש התוספות בד"ה במעלה וז"ל אליבא דרב אדא מוקמינן לה הכי אבל רב ושמואל לא מצי מוקמי לה במעלה לה מזונות דכיון דסברי דתקנו מזונות תחת מע"י ה"נ אמאי עושה ואוכלת אלא רב ושמואל מוקמי למתניתין באין מעלה לה מזונות ולא מעה כסף (כלו' שרוצה להעלות לה והיא אינה רוצה כמ"ש לעיל בד"ה מאי ועיין בהרב ח"ה ז"ל ע"כ) ואם כן לזה כוון הר"ן ז"ל במ"ש רב ושמואל מוקמי למתני' ברוצה להעלות לה מזונות כלומר דמ"ש בגמ' לעולם במעלה לה מזונות דהיינו מעלה לה מזונות ממש היינו אליבא דרב אדא אמנם לרב ושמואל דקי"ל כוותייהו מוקמינן למתני' ברוצה להעלות משום דס"ל דמזונות תקנו תחת מע"י כמ"ש התוספות ומש"ה פריך שפיר בגמ' אי במעלה לה מזונות מחיים נמי קדוש ומ"ש הר"ן ואינו רוצה להעלות לה מעה כסף לאו למימרא דאי מעלה לה מעה כסף דקדוש מחיים אלא רבותא קאמר דאפי' באינו רוצה להעלות לה קאמר ר"מ דקדוש ומשום דרישא לא איירי לרבא אלא ברוצה להעלות לה דאי בשאינו רוצה פשיטא כדפריך בגמ' קאמר דסיפא מצי מתוקמא נמי אפי' באינו רוצה ואשמועינן רבותא דאפי' הכי קדוש לר"מ ועיין בהר"ן פי"א דנדרים דפ"ה ע"ב ד"ה והמותר יע"ש:<br><b> והטור </b> ז"ל בסימן פ' כתב משם הרב יונה דדוקא בעיקר מע"י יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה אבל המותר על ה' סלעים שהוא שלו כנגד מעה כסף אינ' יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר יע"ש וכן נ"ל שהוא דעת רש"י ממ"ש בפרק אע"פ דף נ"ט ע"ב ד"ה לעולם במעלה לה כו' וז"ל וה"ה דמצי לאוקמה בשאין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף אלא משום רב דאית ליה יכולה אשה שתאמר כו' ואוקי רישא בניזונית להכי אוקי סיפא בניזונית ע"כ ויש לדקדק טובא בדברי רש"י הללו דאיך כתב דמשום דאוקי רישא בניזונית להכי אוקי סיפא בניזונית הא אדרבא אי הוה מוקמינן לה בשאין מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף ורב סבר דתקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מע"י הוה אתי סיפא דומיא דרישא ממש לפי מ"ש רש"י לעיל בד"ה מאי לאו בנזוני' שיש לה נכסים ומבקש לזונה משמע דאי מעלה לה מזונות ממש אפילו לרב קדשי מע"י ואם כן סיפא נמי מוקמינן לה בהכי ברוצה להעלות לה מזונות והיא אינה רוצה ומעלה לה מעה כסף ממש ומשום הכי קאמרי רב ושמואל דלאחר מיתה קדשי כיון שהיא אינה רוצה ויכולה לומר איני ניזונית כו' ואדרבא השתא דמוקמינן לה במעלה לה מזונות ואינו מעלה לה מעה כסף לא הוי דומיא דרישא דרישא לא איירי אלא ברוצה לזונה והיא אינה רוצה כמ"ש רש"י ז"ל לעיל וסיפא מצי איירי נמי בניזונית ממש ואפי"ה אינו קדוש מחיים כיון שאינו מעלה לה מעה כסף וכמו שהקשה הרמב"ן ז"ל והביאו מוהר"ב ז"ל יע"ש: אמנם אם נאמר שדעת רש"י ז"ל דבמותר אינה יכולה לומר איני נוטלת ואיני עושה כו' משום דמותר תקנו משום חינה אתו כהוגן דברי רש"י ז"ל משום דאי מוקמינן לה אפכא באינו מעלה לה מזונות ומעלה לה מעה כסף וס"ל לרב דמזונות תקנו תחת מותר אם כן ע"כ סיפא איירי באינו רוצה להעלות לה מזונות דאי רוצה להעלות לה מזונות מחיים נמי קדוש כיון שיכול לכופה ליתן לו המותר כנגד מזונותיה ולא הוי דומייא דרישא משום דסיפא מצי איירי לרב אפילו ברוצה לזונה (וזהו ניזונית שכתב רש"י ז"ל ודלא כהרב ח"ה ז"ל) ורישא לא מתוקמא אלא בשאינו רוצה לזונה דוקא ברם השתא דמוקמינן לה במעלה לה מזונות וס"ל לרב דמזונות תקנו תחת מע"י הוי שפיר סיפא דומיא דרישא דרישא איירי ברוצה לזונה וסיפא נמי איירי בהכי ואע"ג דסיפא איירי נמי אפי' בניזונית ממש כמו שהקשה הרמב"ן ז"ל מ"מ הא מיהא בהא מילתא הוי סיפא דומיי' דרישא דתרווייהו מיירי ברוצה לזונה משא"כ אי מוקמינן לה איפכא לא הוי רישא דומייא דסיפא כלל וכן ראיתי בשיט' כ"י למוהר"י קורקוס שתי' כן לקו' הרמב"ן: עוד ראיתי לו ז"ל שם שהקשה לדברי רש"י אלו דהא אם נאמר דרב ס"ל דמזונות תקנו תחת מותר ומעה כסף תחת מע"י א"כ לרב רישא דמתני' מתוקמא ברוצה להעלות לה מעה כסף ואפילו הכי אשמועינן מתני' דהר"ז עושה ואוכלת משום דיכולה לומר איני נוטלת ואיני עושה ואפי' דנימא דרישא מיירי באינו רוצה להעלות לה מזונות מסתייעא שפיר סברת רב כיון דאיירי ברוצה להעלות לה מעה כסף ומ"ש בגמרא מאי לאו בניזונית היינו לפי האמת דקאמר בגמ' דס"ל לרב דתקנו מזונות תחת מע"י צריך לאוקמה בניזונית אמנם לפי מ"ש רש"י דהוה מצי לאוקמי איפכא דרב ס"ל דמעה כסף תקנו תחת מע"י מתני' מתוקמה ברוצה להעלות לה מעה כסף וא"כ איך כתב רש"י דאוקי רישא בניזונית כו' הא אם נאמר ג"כ דסיפא מיירי באין מעלה לה מזונות וס"ל דתקנו מזונות תחת מותר הוי שפיר סיפא דומיא דרישא דרישא נמי מצי איירי ברוצה להעלות לה מעה כסף ואינו רוצה להעלות לה מזונות ואפי"ה אשמועינן מתניתין שפיר דהר"ז עושה ואוכלת אלו דבריו ז"ל ולע"ד הא לא קשיא דכונת רש"י לומר דאם נאמר איפכא דרב ס"ל דמזונות תקנו תחת מותר אם כן הך סיפא לא הוי דומיא דרישא משום דסיפא לא מצי איירי אלא בשאינו רוצה להעלות לה מזונות אבל ברוצה להעלות לה מזונות לא הוי מצי מתוקמ' דכיון דתקנו מזונות תחת מותר מחיי' נמי קדוש דיכול לכופ' כמ"ש הר' יונה ז"ל ורישא דקתני הר"ז עושה ואוכלת מתוקמא נמי אפי' בניזוני' ממש ואפי"ה קתני דהר"ז עושה ואוכלת כיון שהיא אינה רוצה ליטול מעה כסף ונהי דמצי לאוקומה נמי באינה ניזונית מ"מ לא הוי דומיא דרישא משום דדינא דרישא איתיה נמי אפי' בניזונית ודינא דסיפא לא משכחת לה אלא בשאינה ניזונית אמנם לפום מאי דקאמר השתא תלמודא דינא דרישא ודינא דסיפא שוים הן דכולה מילתא דרישא ודסיפא איתיה בניזונית ושאינה ניזונית כנ"ל ודוק וראיתי לו עוד שפי' פי' מחודש בדברי רש"י ולע"ד איננו מחוור מכמה אנפי ולכך לא כתבתיו יע"ש ומ"מ אכתי יש מן הקושי' בדברי רש"י דמדלא תי' לקושייתו כמו שתי' בתוס' למה שהקשו דמאי דוחקיה לאוקמא בלאחר מיתה לוקמה מחיים וכגון דמעלה לה מעה כסף משום דאין רגילות שיעלה לה מעה כסף ולא יעלה לה מזונות משמע דהא לא איכפת ליה לרש"י וכיון שכן קשה דלמאי דלא קאמר תלמודא איפכא שפיר תריץ יתיב רש"י משום דלא הוי דומיא דרישא אבל מ"מ לרב גופיה תקשי ליה דאמאי לא קאמר דמתני' איירי ברוצה להעלות לה מזונות ומעלה לה מעה כסף ומחיים קדוש דומיא דרישא וצ"ע שוב ראיתי למוהר"ב בדי"ג ע"ב שכתב דאפשר שדעת רש"י כדעת הר"י ן' מיגאש שהוא דעת הר' יונה שכתב הטור אלא שלא הכריע הדבר כמו שהכרענו ולדעתי היא ראיה מוכרחת ודוק:
+
+Halakhah 29
+
+
+
+Halakhah 30
+
+<b>וכן </b>
+<b> המשכיר בית בנוי כו'.</b> עיין מ"ש פ"ג מה' אישות הלכה ג':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7042e1503e508a2aacd6dbccdadb0e7a2359077c
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,186 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Oaths
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שבועות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שבועות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וכן </b>
+<b> אם אמר שבועה כו'.</b> ודברי מרן הכ"מ עיין מ"ש בזה באורך בה' איסורי ביאה פ' י"ז הלכה א' בקונטרוס אחע"א יע"ש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כיצד </b>
+<b> מתירין כו' ואומר אני נשבעתי על הנדר כו'.</b> הנה מפשטיות דברי רבינו ז"ל נראה דדעתו לפסוק כמ"ד דצריך לפרט הנדר וראיתי מקשים מאותה אגדה שאמרו פרק א"נ דל"ו ע"ב א"ל אבי השביעני לאמר א"ל זיל אתשיל אשבועתך א"ל אנא נמי אתשיל אדידך דכיון דשבועת יוסף היתה דלא מגלי הלשון הקודש א"כ היכי קאמר אנא נמי אתשיל אדידך הא כיון דצריך לפרט את הנדר מכיון שפרט את הנדר עבר אשבועתו ומתרצי' דכיון דטעמא דקי"ל דצריך לפרט את הנדר הוא משום דחיישינן דילמא אישתבע אדבר מצוה כההיא עובדא דהירושלמי דאישתבע דלא מרווחנא א"כ היינו דקא"ל יוסף לפרעה לפום שיטתיה דקאמר אתשיל אשבועתך אע"ג דהוי לדבר מצוה וס"ל דמתירין אפילו אשתבע לדבר מצוה א"כ מעתה אין צריך לפרט את הנדר ואנא נמי אתשיל אדידך אלו דבריהם ולע"ד היה נראה ליישב על פי מ"ש רש"י ז"ל בפרק ר"א דס"ה מההיא דאמרי' התם במדין נדרת לך והתר נדרך במדין פרש"י וז"ל לך והתר בפני יתרו שאין מתירין לו לאדם אלא בפניו כו' וא"ר ת"ח מפר לעצמו עכ"ל הנה דס"ל רש"י ז"ל דמרע"ה התיר את נדרו משום דת"ח מיפר לעצמו וא"כ ה"נ איכא למימר גבי יוסף דאתשיל נמי אדידך דקאמר היינו ע"י עצמו מאחר דבר חכים הוא הן אמת שדברי רש"י ז"ל הללו הן דברים שלא שמעתן אזן מעולם ובהדיא אמרינן בפרק אלו נדרים דפ"א דבר אחר לא יחל דברו מכאן לחכם שאינו מיפר נדרי עצמו גם מ"ש וא"ר ת"ח מיפר לעצמו לא ידעתי היכא כתיבא ואי כונתו ז"ל למ"ש בפ"ק דנדרים ד"ז אמר רב גידל אמר רב ת"ח שנדר לעצמו מיפר לעצמו ההיא ודאי לא איתמר אלא דוקא גבי נדוי אבל גבי נדר הא ברייתא דקתני בהדיא דחכם אינו מתיר לעצמו וליכא למימר דס"ל לרש"י ז"ל דלא שאני לן בין נדוי לנדר וההיא דרב גידל אמר רב פליגא אברייתא דרב תנא הוא ופליג דא"כ מאי פריך התם פשיטא מ"ד כו' והיכי פרכינן פשיטא במידי דפליגא אברייתא ואמימר' דרב ולזה נאמר שרש"י ז"ל לא גריס פשיטא אלא ה"ג כי הא דמר זוטרא כו' וכמו שכן בא גירסא זו בהר"ן ז"ל שם יע"ש מיהו אכתי קשה למר זוטרא חסידא דקאמר התם דמשמית נפשיה והדר שרי לנפשיה היכי עביד כרב ושביק תנא דברייתא ושוב ראיתי להתוס' ז"ל פרק המוכר את הספינה דע"ה ד"ה ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי שהקשה וז"ל ותימא אמאי אין הקב"ה מיפר לעצמו דהא מסקינן במסכת חגיגה דנדרים כו' באפי נשבעתי וחוזרני אלמא שהוא מפר לעצמו ואההיא קשה דהיאך מפר לעצמו הא אמרינן פ' אלו נדרים כו' מכאן לחכם שאין מיפר לעצמו והא דאמר בנדרים גבי ההוא קצרא דשרא לנפשיה לא שרא לנפשיה ממש אלא כו' אבל רבנן שרו לי' עכ"ל ואם כן אפשר לומר דרש"י ס"ל בההיא דההוא קצרא דשרא לנפשיה כפשטא מפרש' דדחיקא ליה מלתא לפרש כדברי התוס' וס"ל ז"ל דההיא דפרק אלו נדרים דקאמר מכאן לחכם שאינו מתיר לעצמו הוא משום דנפ"ל התרת נדרים מקרא דלא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלים לו כדנפ"ל לשמואל התם בפ"ק דחגיגה ומשום הכי קאמר דת"ח אינו מתיר לעצמו אבל לר' יאושע דנפ"ל התם התרת נדרים מקרא דאשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחוזרני בי ס"ל דת"ח מיפר לעצמו וההיא דההיא קצרא דשרא רבי ישמעאל ברבי יוסי לנפשיה הוא משום דס"ל כר"י דהתרת נדרים נפקא מקרא דנשבעתי באפי ועל דברי התוס' ז"ל ק"ל טובא דאדקשיא להו מההיא דההוא קצרא דשרא ר"י בר' יוסי לנפשיה אמאי לא ק"ל מההיא עובדא דרב סחורה דאיתא התם דף פ"ב מקמי ההיא עובדא דההוא קצרא טובא דקאמר התם איקפד ר"ן א"ל זיל לקילעך נפק רב סחורה ופתח פיתחא לנפשיה והו"ל לשנויי ולומר דלאו שרא נפשיה ממש קאמר והר"ן ז"ל שם בההוא עובדא דרב סחורה ק"ל כקו' התוס' ותירץ כתי' ז"ל ויש ליישב ודוק ומ"מ לדאתאן עלה הנה מקום ליישב דברי רש"י ז"ל כמ"ש אלא שדברי רש"י ז"ל בפ"ק דחגיגה עומדים מנגד מ"ש וזה שכתב וז"ל נשבעתי באפי מדקאמר באפי משמע כו' עד מתירין לו משמע ע"י אחרים ועיין במוהר"ש אלגאזי ז"ל בס' זהב שבא דס"ו ומ"מ יש לצדד בדבריו ודוק. שוב ראיתי להרשב"א ז"ל שם בחידושיו שכתב וז"ל נפק רק סחרה ופתח פתחא לנפשיה פירוש מצא פתח היתר ולא שהתיר לעצמו ע"י פתח זה דקיי"ל לא יחל דברו הוא אינו מיחל כו' ובפי' ראיתי לעיל וז"ל והלכתא אפילו ת"ח נמי לא מצי למיפתח בחרטה ומיהו אי אשכח מילתא דלאו אדעתא דהכי נדר מצי למישרי נדר לנפשיה כו' נראה שהם מפרשים דפתח פתחא לנפשיה ושרא לנפשיה ממש קאמר וכי כתיב לא יחל דברו הוא אינו מיחל דוקא בחרטה קאמר עכ"ד וא"כ נראה פשוט שזה ממש דעת רש"י ז"ל ומשו' הכי כתב רש"י ז"ל גבי ההיא דבמדין נדרת דת"ח מיפר לעצמו משום דכיון דההיא דיתרו בנדר הניתר ע"י פתח מיירי כדנפ"ל התם דפותחים בנולד זה הנראה בדברי רש"י ז"ל ושוב מצאתי להר"ב זרע אברהם ז"ל חי"ד סי' ט' דמ"ה ע"ג שעמד בלשון רש"י ז"ל הלזו ורוב דבריו יש בהן מן הגמגום ומ"ש נראה אמת ויציב ודוק ומ"מ אכתי תי' הללו אינו מעלה ארוכה לההיא דצדקיהו דפרק ר"א דף ס"ה דקאמר התם דאשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דקא אכיל ארנבא חייא א"ל אשתבע לי דלא מגלית עלוי כו' ואתשיל אשבועתיה והשתא קשה היכי שרו ליה סנהדרין שבועתו הא צריך לפרט את הנדר ומכיון שפרט את הנדר עבר אשבועתו ואף גם זאת נראה ליישב על פי מ"ש הרשב"א בתשו' והביאה מרן הב"י סי' קכ"ח על מי שנשבע שאם לא יפרענו חמיו קודם הפסח שלא יהיה חג עצרת בעיר והגיע פסח ולא פרעו ואח"כ נתחרט כתב הרשב"א ז"ל שאין מתירין אותו עד שיעבור חג העצרת משום שאין מתירין את הנדר עד שיחול ויש להשיאו עצה שיתאחר עד שבועות בעיר משום שלום הבית וכשיתירו לו נדרו אח"כ לא ישאר עליו שום עונש כו' יע"ש הרי שהרשב"א התיר לעבור את הנדר משום שלום הבית ואח"כ ישאל על שבועתו ולא חשיב עובר על שבועתו דמכיון שמאותה שעה הרי נתחרט מן הנדר והרי הוא רוצה לשאול על שבועתו אלא שמצד הדין אינו יכול להתיר משום שאין מתירין קודם שיחול והילכך כל שהתירו לו אח"כ הרי למפרע לא עבר על שבועתו ועיין מ"ש בס' כהונת עולם שם יע"ש וא"כ דכוותא נמי בההיא דצדקיהו איכא למימר דכיון דמאותה שעה הרי נתחרט מן הנדר אלא שמצד הדין אינו יכול להתיר את נדרו מטעמא דצריך לפרט את הנדר והלכך התירו לו לעבור על שבועתו ולפרוט את הנדר ולשאול על שבועתו אח"כ ונמצא חכם עוקר את הנדר מעיקרו ואין בו עון אשר חטא וכבר כתבו התוס' והר"ן ז"ל שם דבההיא דצדקיהו נמי לדבר מצוה היה מה שהתירו לו דצדקיהו הי' מצטער ביותר בשלא היה יכול לגלות את הנדר והיה מתבטל ע"י כך ממלאכת שמים יע"ש וכיון שכן הוי ממש כההיא דהרשב"א ז"ל דמשום שלום הבית התיר לו לעבור על נדרו ולישאל אח"כ כנ"ל נכון: שוב מצאתי בשיטה מקובצת כ"י למס' נדרים שכתב וז"ל אמרו לו בפניו וא"ת והא קי"ל צריך לפרט את הנדר וא"כ צדקיהו ודאי פרט את הנדר לפני הסנהדרין קודם שיתירו לו וא"כ הוי עובר על השבועה כשפרט את הנדר קודם ההיתר וי"ל דאפשר שאמר להם נשבעתי שבועה כך וכך לאיש אחד על ענין פלוני ולא אמ"ל למי נשבע וכיון שלא גילה להם למי נשבע לא עבר על השבועה הנה פרט השבועה והתירוהו וי"א שאמר להם נשבעתי לנבוכדנצר שלא אגלה אותו מענין אחד שראיתי לו ואני מתחרט התירו הריטב"א ז"ל עכ"ל ושתי תשובות הללו נתני' ליאמר בההוא דיוסף ודוק: ולענין הלכה כבר כתבנו דפשיטות דברי רבינו נראה דס"ל דצריך לפרט את הנדר בפירוש ויש מן המבוכה בדבריו דבפ"ו מה' ביאת המקדש פסק וז"ל הן שנשא נשים בעבירה אינו עובר עד שידירוהו ב"ד ע"ד רבים ומבואר הוא בפרק השולח הא דאוקימנא למתני' בנודר ע"ד רבים היינו דוקא למאן דס"ל א"צ לפרט את הנדר אבל למאן דס"ל צריך לפרט את הנדר אתיא מתני' כפשטא א"כ משמע שדעתו ז"ל לפסוק כמאן דאמר א"צ לפרט את הנדר ואלו בפ"ו מה' אישות פסק מתניתין דהתקין ר"ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו כפשטא ומבואר הוא בפרק השולח דפרכינן התם כי לא נישאת נמי ליחוש דילמא אזלה לגבי חכם ושרי ומפרקינן קא סבר ר"ה צריך לפרט את הנדר משמע דלר"ן דס"ל א"צ לפרט את הנדר מוקמינן למתניתין בנודרת עד"ר כדאוקימנא למתני' דהנושא נשים בעבירה וא"כ הי"ל להרב ז"ל לבאר וכבר מוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' קמ"ב נתקשה בזה וראיתי להרב פר"ח ז"ל בספר מים חיים בחידושיו לגיטין שכתב וז"ל ולי ל"ק מידי שרבינו ז"ל סבור דהא דק' לן וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ומשנינן קסבר צריך לפרט את הנדר הויא שינויי ואשינויי לא סמכינן דכיון דקימ"ל דהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו לא חיישינן דלמא החכם יתיר שלא בפני היתומים ודלא כהתוס' שם ומש"ה סתם הרב דאף לדידיה דס"ל דא"צ לפרט את הנדר א"צ להדירה ע"ד רבים כו' יע"ש שכתב שתי' זה הוא אמיתי ונכון בדעת רבינו: ואחר המחילה דבריו מן המתמיהין דאיך הפה יכולה לדבר שטעמו של רבינו הוא מש"ה דא"כ איך פסק שם סמוך ונראה כר"ה דאמר דאם נשאת אין מדירין אותה שמא יפר לה בעלה והרי התוס' ז"ל והרא"ש והר"ן והרשב"א והריטב"א בחדושיו שם כשהקשה מההיא דהמודר הנאה מחבירו תפסו קו' וז"ל וא"ת בין חכם בין בעל איך יכולי' להפר כו' יע"ש וא"כ מהאי טעמא נמי הי"ל לרבינו לומר דאפי' נשאת מדירין אותה ולא חיישינן שמא יפר לה בעל וכבר היה אפשר ליישב דבריו אלא שאחר העיון יראה המעיין שדבריו צ"ע ויותר היה נראה לי ליישב דבריו על פי מ"ש הר"ן ז"ל בחדושיו אהא דפרכינן התם לר"ן דאמר א"צ לפרט את הנדר ממתני' דהנושא נשים בעבירה וז"ל וא"ת אמאי לא הקשה ממתני' דהכא י"ל דהא אלימא ליה משום דגבי אשה דלמא חייש לה חכם דשכיחא מלתא שנודרת לגבות כתובתה אבל בכהן לא מסיק אדעתיה עכ"ד וא"כ איכא למימר שזו היא דעת רבי' דס"ל דאפי' לר"ן גבי אשה לא חיישינן מיהו אכתי קשה ממה שפסק רבינו פ"ז מה' ערכין וחרמין דין י"ז דהמקדיש כל נכסיו כו' אינה גובה עד שידיר לו הנאה כו' ולא הזכיר שידירנה ע"ד רבים כמ"ש פ"י מה' ביאת מקדש ובפ"ו מה' אישות כתב דין הערב לאשה בכתובתה דצריך שידירנה הנאה ולא הזכיר ע"ד רבים וכן קשה לתי' מהרימ"ט שתי' שדעת רבינו דאע"ג דצריך לפרט את הנדר א"צ לפרט הסבה שבשבילה נדר ומש"ה פסק בה' אישות דלא בעינן ע"ד רבים ק' ג"כ מהא דהמקדיש כל נכסיו וכמ"ש הפ"ח ז"ל שתי' מוהרימ"ט לא יתכן ליישב דעת מרן ז"ל דבי"ד סי' רנ"ח פסק דצריך לפרט הסבה יע"ש ועיין מ"ש הרב ט"ז ז"ל שם שכפי מה שתי' דברי מרן אין כאן מקום קושיא כלל ועיין להרב מג"א סי' קכ"ח ובספר בית שמואל סי' צ"ה ס"ק ל"ז וסי' ק' ס"ק כ"ב ודוק: ומרן ז"ל פסק בסי' רכ"ח דאם לא פרט את הנדר והתירוהו אף בדיעבד אינו מותר וכן כתב הרא"ש ז"ל בפרק השולח והריב"ש בתשו' סימן גם הרשב"א בחידושיו שם כתב וזה לשונו ואפי' בדיעבד אינו מותר וכדמשמע מטעמיה דרב נחמן דאמר ואי אמרת צריך זמנין דגלייא ליה לדבוריה וחכם מאי דשמע מיפר אלמא דמאן דאית לי' צריך כו' התירו אינו מותר יע"ש וכן יש להוכיח גם כן מהא דפריך התם לעיל כי לא נישאת נמי דילמא אזיל לגבי חכם ושרי לה ומשני קסבר צריך לפרט את הנדר ואם אי' אכתי ניחוש דילמא איהי לא מפרט לה לנדרא שנדרה על תנאי אם נהנתי מכתובתי ושרי לה חכם ובדיעבד מותר שהרי לפי מ"ש התוס' שם לחד תי' מאי דפריך וניחוש דילמא אזל' כו' בדיעבד קאמר יע"ש אלא מוכח דאפי' בדיעבד לא מהני:<br><b> האמנם </b> מצאתי בשיטה מקובצת כ"י למס' נדרים שכתב משם הריטב"א וז"ל והלכתא כר"פ דצריך לפרט את הנדר מיהו דוקא לכתחילה הוא דצריך לפרט את הנדר אבל אם דיעבד התירוהו מותר ומוכח הכי בפרק השולח וכלשון הזה ממש כתב ג"כ בחידושי כ"י על הלכות נדרים להרמב"ן יע"ש ז"ל והדבר תמוה דמלבד דמסוגיא דפ' השולח ליכא למשמע מינה סיעתיה אדרבא תיובתיה איכא למשמע מינה כמ"ש וצ"ע: כתב הרשב"א בתשובה הביאה מוהריב"ל ח"ד ס"ד וז"ל מי שנשבע שלא לשחוק לזמן ידוע ובא לשאול על נדרו ואומר שמתיירא שמא יתקפנו יצרו כו' ועובר על שבועתו מסתברא דאין נזקקין לו דהשוחק בקוביא עבירה היא ואין מתירין לו ואם מפני שלא יכשלנו לעבור על שבועתו יכניע את יצרו ואין אומרין לאדם לעשות עבירה קטנה כדי שלא יעשה חבירו עבירה גדולה וכתב הר' הנזכר עליו וז"ל ולכאורה י"ל לדברי הרשב"א ז"ל מההיא דאמרינן בפרק השולח בההיא אמהא דהוה בפומבדיתא דהוו עבדי בה אינשי איסורא ואמר אביי אי לאו דאמר ר"י אמר שמואל כל המשחרר כו' הוה כייפנא ליה למרה כו' רבינא אמר כי הא מודה שמואל משום מילתא דאיסורא הרי דכדי שלא יעשה איסורא רבה עבדינן איסורא זוטא ותי' וז"ל וכד מעיינן שפיר אשכחן דלאו ראיה היא מההיא שמעתתא כלל דכתב הר"ן דלאו עשה גמור הוא ועוד י"ל דשאני הכא בנ"ד דהוי בקום עשה דעבדינן מעשה להתיר והתם הרי בשוא"ת שלא יקיים עשה כדי שלא יבואו רבים לידי חטא וראיה לדבר מההיא דתקיעת שופר ונטילת לולב דמבטלינן שלא יבואו לידי חטא ויעבירו אותם ארבע אמות איברא דיש פנים לומר דהוי קום עשה מאי דכתיב ליה גיטא דחירותא ומי שיעיין בדברי התוס' ימצא סמך לומר דלא הוי קום עשה משום דעיקר המצוה הוא לעבוד בהם ומניעת העבודה הוא בשוא"ת עכ"ד: והנה מה שתירץ הרב ע"פ מש"כ הר"ן דלאו עשה גמור הוא לא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי הרשב"א ז"ל בחידושיו דף ל"ח ע"א שכתב כן משם הרמב"ן ודחהו בשתי ידים גם מה שתי' דהתם שאני דהוי שב וא"ת וכתב דמי שיעיין בדברי התוס' ימצא סמך דלא הוי קום עשה נראה דכוון למ"ש שם בד"ה כל המשחרר וז"ל והא אמרינן לקמן במי שאמר כו' שאני התם שאין היורשין רשאין להשתעבד בה משום מצוה לקיים דברי המת לא קרי' ביה לעולם בהם תעבודו ומשום נתינת הגט לחודיה ליכא איסור עשה ע"כ לע"ד נראה דאין כאן סמך כלל דמעולם לא כתבו התוס' דבנתינת הגט ליכא איסור עשה דאין היורשין רשאין להשתעבד וכיון דאין יכולין לעבוד בהם ליכא איסור עשה בנתינת הגט כיון דבלא נתינת הגט אינם יכולים להשתעבד אמנם בעלמא היכי דמצי לעבוד בהם א"כ משעת נתינת הגט עבר אעשה כיון דנתינת הגט היא הגורמת מניעת העבודה וזה מדוקדק בדברי התוס' שכתבו ומשום נתינת הגט לחודיה ליכא איסור עשה ויש להביא ראיה לזה שכתבנו ממה שהקשו התוס' שם בפרק השולח דמ"א ד"ה כופין את רבו וז"ל וא"ת וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך דהכי אמרינן גבי הדביק פת בתנור כו' והשתא כפי דעת הרב דמקרי שב ואל תעשה מאי ק"ל מההיא דהדביק פת בתנור התם שאני דהוי קום עשה משא"כ הכא דהוי שב וא"ת וראי' מההיא דשופר ולולב וכמ"ש הוא ז"ל אלא ודאי כמ"ש ומהתימא על הרב שנראה שלא ראה דברי התוס' הללו: ובעיקר קו' נראה דאשתמיט מניה דברי התוס' דפרק בכל מערבין דל"ב ע"ב ד"ה שנ' וז"ל והא דשרי בחצי שפחה כו' ועוד דהו"ל כמצוה דרבים כדמשני גבי ר"א ע"ש וא"כ כפי דברי התוס' הללו אין כאן קושיא ועוד נ"ל לחלק דלא דמי נדון הרשב"א לההיא דפרק השולח דבשלמא בנדון הרשב"א עדיין לא הוחזק באיסור ואע"ג דאיכא למימר שירא שמא יתקפנו יצרו כו' אימור לא עביד דגזים איניש ולא עביד משא"כ גבי ההיא דהשולח דהוו עבדי בה כבר אסורא עבדינן אסורא זוטא כדי שלא יעשה עמה אסורא רבה ועיין בהרב פרח מטה אהרן ח"א סי' מ"ד:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שלד) </b> ושתי תשובות הללו ניתנים ליאמר בההיא דיוסף כו'. גם אני כיוונתי ליישובים אלו וביותר לישוב קמא והיינו משום דעיקר טעמא הוא שמא לדבר מצוה נשבע וא"כ הרי הוא מפרט לב"ד על מה נשבע אך לא למי נשבע א"כ אזיל לי' החשש ולפ"ז אי צדקיהו פרט דנשבע למי שאכל אבר מן החי שלא יגלה הדבר א"כ מאי איכפת ליה לב"ד מה שלא גילה למי נשבע. אלא דלדעתי הקושיא מעיקרא ליתא דכיון דמה שצריך לפרט הנדר הוא רק מדרבנן בלבד א"כ הא י"ל דבזמן צדקיהו אכתי לא נגזרה ולא נתחדשה הלכה זו וכעין זה כ' המל"מ בפ"ז הלכה יו"ד מהלכות בית הבחירה להוכיח דהא דאין ישיבה בעזרה כו' דאורייתא הוא דאל"כ מאי שקיל וטרי בשלהי קדושין בהאי קרא דשמואל שוכב גו' דילמא בימי שמואל עוד לא אסרוה ב"ד גם מו"ז רבינו התוי"ט ז"ל הוכיח דבטמאה עם טמאה נמי איכא כלאים מדאורייתא מדהקשו בירושלמי מקרא דדוד ובניו בפרד כי לא מצאנו גזירה זו באחד מספרי הנביאים עיין משנה ב' פ"ח מכלאים בתוי"ט בד"ה בהמה כו' וכן מו"ח רבינו ז"ל בתשובות רע"ק איגר מביאם ליישב מה דכתבו התוס' בקדושין דף כ"ב דתמר לא היתה בת דוד שאשתו כבר היתה מעוברת מקודם דקשה ע"ז איך נשא דוד מעוברת ותירץ מו"ח ז"ל דבימי דוד אכתי לא אסרו מעוברת ומינקת ע"ש והוא בסי' צ"ה ותמהני דטפי הי"ל למו"ח רבינו ז"ל להביא הירושלמי שהובא בתוס' יבמות דף כ"א רע"א בד"ה ומותר באשת חמיו כו' וז"ל הירושלמי שם אשת חמיו אסורה משום מראית עין וא"ת תורה היא לאסור הא דוד נשא רצפה בת אי' ע"ש הרי מבואר דאיסור אשת חמיו עוד לא הי' בימי דוד דאל"כ יקשה איך נשאה דוד ועבר אדרבנן והא כתיב אשר עשה דוד הישר בעיני ד' ולא סר גו' ועיין בתוי"ט משנה א' פ"ח דכלאים בד"ה אסורים כו' ודו"ק: אחר זמן רב כתבתי תשובה ארוכה מאד לראדוויץ והארכתי קצת גם בזה משום דקשה להיפך למ"ש הט"ז ביו"ד סי' קי"ז דמאי דמפורש בקרא להיתר אין כח ביד חכמים לאסור וא"כ איך אסרו אשת חמיו כיון דמפורש בקרא ואתנה נשי אדוניך בחיקך וגו':<br><b> וניחא </b> לי דהא הטעם באיסור זה הוא משום מראית העין והרי אמרינן בסוטה דף מ"ג ע"ב החורגים הגדלים בבית מותרים זה בזה דקלא אית להו ולהירושלמי דאוסר בחורגים ס"ל דלית להו קלא: אבל מ"מ נשי שאול ודאי דקלא הוה להו כיון דשאול ודוד חתנו מלכי ישראל היו ולא שייך בהו מראית העין וכן הבאתי ראי' בתשובתי הנ"ל ממ"ש התוס' בבכורות דף נ"ה סע"ב בד"ה אין המעין כו' בתה"ד שם בדף נ"ו ע"א ומהט"ז יו"ד סי' קצ"ב לענין דם חימוד ועיין סנהדרין דף י"ב סע"א ובתוס' שם בד"ה שעובר כו' ודו"ק:<br><b> (שלה) </b> נראה דכוון למ"ש שם בד"ה כל המשחרר כו' ומשום נתינת הגט לחודי' ליכא איסור עשה לענ"ד נראה דמוהריב"ל רמז על דברי התוספות שם בדף מ"א ע"א בד"ה לישא שפחה כו' שכתבו שם ביישוב קושייתם דאמאי לא אתי עשה דפ"ו ודחי לל"ת דלא יהי' קדש וז"ל שם וי"ל דהכא אפשר לקים שניהם ע"י כפיי' וע"ש והשתא אי נימא דהמשחרר הוי קום ועשה א"כ איך קרו זה אפשר לקיים שניהם ניהו נמי דעשה דפ"ו עשה אלים הוא מעשה דלעולם בהם תעבודו מ"מ הא טפי הי' לן לומר דליבטל העבד מפ"ו כיון דאינו עובר בקום ועשה ממה שנאמר שישחררו האדון ויעבור בקום ועשה ועיין מוהרש"א שם ודו"ק:<br><b> מ"מ </b> מדברי התוס' שם ע"ב בד"ה כופין כו' יפה השיג עליו הגאון המחבר ז"ל דממילא מוכח שם דס"ל להתוס' דכל שהעשה אלים אעפ"י שאינו עובר עלי' אלא בשב ואל תעשה עדיפא טפי מעשה שאינו אלים אעפ"י שעובר עלי' בקום ועשה שהרי עשה דהשלמה נדחה מפני עשה דפסח דאלים אעפ"י שהכהן עובר על העשה דהשלמה בקום ועשה והמחוסר כפרה אם לא יעשה את הפסח אינו עובר אלא בשוא"ת וא"כ ה"נ כיון דעשה דפ"ו אלים טפי אע"ג דאינו עובר עלי' אלא בשוא"ת הוא דוחה לעשה דלעולם בהם תעבודו שאינו אלים כ"כ אע"ג שעובר עלי' בקום ועשה. מלבד כל זה אני תמה על מוהריב"ל דמיישב שם דמש"ה אמרינן בההיא אמתא דעבדינן איסורא זוטא כו' משום דהוי בשוא"ת כמו שופר בשבת כו' משא"כ בנ"ד דהוי קום ועשה דעבדינן מעשה להתיר וע"ש לא ידעתי מה בין כפיית הב"ד לשחרר לבין התרת השבועה דחשיב הכפיי' לשוא"ת וההתרה לקום ועשה. ועוד מאי איסור יש בהתרת השבועה אם באמת קרוב הדבר שיתקפנו יצרו ויעבור על שבועתו דאז ממילא אין איסור על המתירים השבועה כיון שיצרו מתגבר עליו כמו בההיא אמתא אבל בההיא דכופין הא מרא דאמתא ודאי קא עביד איסורא אלא שהוא איסורא זוטא ודו"ק:<br><b> (שלו) </b> ובעיקר קו' נראה דאשתמיט מני' דברי התוס' דפ' בכל מערבין דף ל"ב ע"ב כו'. תמהני על הרב המחבר ז"ל שהביא ממרחק לחמו והעלים עיניו מדברי התוס' בסוגיין דגיטין הנ"ל דף מ"א סע"ב בד"ה כופין כו' שהביא המחבר עצמו בדיבור שלפני זה ובפרט שהתוס' כתבו כאן מפורש יותר ממ"ש בפ' בכל מערבין שהביא שהרי כתבו הכא וז"ל אע"ג דהם פושעים כיון שהיתה מחזרת אחריהן ומשדלתן לזנות חשיבי כאונסים וע"ש (וא"כ הרי אין זה ענין להאי דהרשב"א ז"ל) וסיימו שם וז"ל. ועוד דמצוה דרבים שאני עכ"ל. ובתוס' שבפ' בכל מערבין הא לא כתבו אלא בכ"ף הדמיון וז"ל דהו"ל כמצוה דרבים וע"ש וא"כ עד שהגאון המחבר ז"ל תמה על מוהריב"ל שלא ראה דברי התוס' הללו והרי יותר תימא עליו שהעלים עינו מסוף דברי התוס' שהביא בעצמו:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ראובן </b>
+<b> שהשביע לשמעון כו' אין מתירין לו אלא בפניו כו'.</b> ברייתא פרק ר"א דס"ה וראיתי להתוס' ז"ל פרק השולח דף ל"ו ע"ב ד"ה ליחוש שהק' וז"ל וא"ת בין חכם ובין בעל איך יכולים להפר שלא בפני היתומים הא אמרינן בנדרים כו' וי"ל דבדיעבד אם הפר מופר כו' הנה מוהריב"ל ז"ל בחידושיו הקשה וז"ל ואיכא למידק דמאי קו' כיון דאכתי לא ידעינן דצריך לפרט את הנדר ואפשר לתרץ דאפי' למ"ד דא"צ לפרט את הנדר אפ"ה צריך לפרט אם נדר ע"ד רבים הדירוהו אחרים כדי לדעת אם יש התרה לנדרו ולשבועתו אלו דבריו ובמה שתי' וי"ל דבדיעבד אם הפר מופר ראיתי למוהר"ש יפה ז"ל בס' שמות דף מ' שהקשה וז"ל וק' ומ"מ חכם היכי שרי לה לכתחיל' אטו בשופטני עסקינן והניחו בצ"ע ולע"ד נראה דכונתם להקשות דהן לו יהי דהשתא לפום ס"ד דהמקשה ס"ל דא"צ לפרט את הנדר דהשתא כיון שהחכם אינו יודע שנדר לתועלת חבירו מסתמא ודאי שרי לה מ"מ אכתי מה יענה לרמאה ברמאותיה כיון שאין התרה מועלת כלום דליכא למימר דאיהי טעי בהכי וסבורה היא דהנשבע לתועלת חבירו מתירין לה שלא בפניו ואדעתה דהכי נדרה מעיקרא וחכם ודאי שרי לה לפום מאי דס"ד השתא דא"צ לפרט את הנדר דהא ליתא דא"כ היכי משני לר"ג דאמר אפילו נשאת דמדירינן לה ברבים אכתי ניחוש דילמא איהי טעי בהכי וסבורה נדר שהודר ברבים יש לו הפרה דלאו כ"ע דינא גמירי ור"ג כיון דס"ל דא"צ לפרט את הנדר אזיל לגבי חכם ושרי לה אלא ודאי דלהא לא חיישינן וא"נ דבשעה שקופצת ונשבעת מודעינן לה דינא הכי וא"כ ה"נ נימא לענין נשבע לתועלת חבירו ואהא תי' וי"ל דבדיעבד אם הפר מופר כו' וכיון שכן איכא למיחש לרמאה ברמאותיה דאזיל לגבי חכם ואינו מודיע לו שנשבע לתועלת חבירו ושרי לי' ובדיעבד אם התירוהו מותר דהשתא לפום ס"ד דמקשה דא"צ לפרט את הנדר א"צ שיפרט אם נדר ע"ד רבים או לתועלת חבירו ודלא כמוהריב"ל ז"ל דלפי דעתו ז"ל קשה דא"כ מאי אהני התוס' בתי' דבדיעבד מופר אטו בשופטני עסקינן וכקו' מוהר"ש יפה ז"ל ומצאתי להריטב"א ז"ל בשיטת כ"י כתב על תי' התוס' וז"ל ואין תי' זה מספיק דאפי' הוי הכי מ"מ ליכא למיחש להכי דחכם לא מזדקק לה ושמא אפשר לומר דכיון דאיהי ידעה דאם עשה כן בדיעבד מותר מרמי אותו חכם ויאמר לו שלא היה שם אדם בשעה שנדר עכ"ל הנה מבואר כונתם כמ"ש ודוק: שוב ראיתי בהר"ן ז"ל בנדרים דס"ה ע"א שכתב ליישב קושיית התוס' הלזו וז"ל בסוף דבריו וההיא דגיטין לאו ראיה היא דנדר אלמנה מכיון שנדרה ליתומים מה תועלת יש לתינוקות באיסור פירותיהם ועוד דהכי קאמרי' דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ותחשוב להיות מותרת עכ"ד והדבר תמוה דאם כן כי פרכינן לר"ג דאמר אפי' נשאת נשאת ודאי מפר לה בעלה לאו דינא קאמר אלא היינו לומר דבעל נמי טעי בהכי וסבור הוא דהנשבע לתועלת חבירו יש לו התרה וא"כ מאי משני דמדרינן לה ברבים אכתי ניחוש דילמא טעו בהכי וסבורים הם דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה ואדרבא בהא איכא למיטעי טפי דפלוגתא דתנאי היא משא"כ בההיא דנשבע לתועלת חבירו מילתא פסיקתא היא לכ"ע ואי נימא דתלמודא הכי קאמר דמדרינן לה ברבים ומודעינן לה דינא דנדר שהודר ברבים אין לו הפר' א"כ קשה דל"ל להדיר לה ברבים הוה להו לאודעי לה דינא דהנודר לתועלת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו וסגי בהכי ואולי נאמר דודאי תקנתא דמודעינן לה דינא לאו שפיר חזי משום דאכתי איכא למיחש דילמא בי דינא לא יהבי אדעתייהו בההיא שעתא לאודעי לה ותחשוב היא שהיא מותרת ואזיל לגבי חכם ושרי לה ומש"ה פריך נשאת ודאי מפר לה בעל ואהא משני דמדירינן לה ברבים ולאו דמודיעי' לה דינא קאמר אלא משום דכיון דרואה היא דטרחי ביה דינא לאכנופי יו"ד להדירה היא ודאי מיהב יהבה דעתה ואתי למישאל דלמה להו י' ויודעת היא דכי היכי דלא תיהוי לה הפרה הוא דעבדי הכי ובהכי יש ליישב לשון רש"י ז"ל שכתב ד"ה ברבים וז"ל נודרת בפני י' וקסבר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה אשר רבים היו תמהים על דבריו דמי הזקיקו לרש"י ז"ל לומר נודרת בפני עשרה מאחר דתלמודא השתא לשנויי לר"ג קאי ור"ג ס"ל לקמן דמ"ו דרבים היינו ג' ועיין בשער אפרים סי' שנתקשה בזה והניחו בצ"ע: אכן לפי האמור י"ל דרש"י ז"ל בשי' הר"ן קאי ומשום הכי הוכרח לומר דמדרינן לה ברבים דקאמר תלמודא הכא אליבא דר"ג ע"כ בי' קאמר דכיון דטרחי בי דינא לאכנופי י' מידק דייקא וידעה שפיר דכי היכי דלא תיהוי לה הפר' הוא דעבדי הכי משא"כ אי מדרינן בג' דהתם ודאי לא יהבא דעתה כלל ולא דייקא במילתא לידע טעמא דסבורה דג' משום ב"ד הוא ולא משום דלא תהוי לה הפרה כנ"ל נכון ודוק: ודע שהר"ן ז"ל שם כתב תי' התוס' ז"ל דבדיעבד אם התירוהו מותר וסיים וז"ל וה"נ מוכח מדשרו ליה סנהדרין לצדקיהו ואי אפי' בדיעבד אסור היכי הוה שרי לצדקיהו לגלויי מילתא וכ"ת אכתי ק' דנהי דבדיעבד שרי לכתחילה מיהא אסור והיכי שרו ליה סנהדרין לצדקיהו א"ל דלדבר מצוה מתירין וצדקיה היה מצטער כו' ומ"מ משמע דבדיעבד מותר דאי לא מה אהני ליה לצדקיהו מאי דשרו ליה עכ"ד ויש לי לדקדק עליו דמשמע מדבריו דכל דלדבר מצוה מתירין בדיעבד מותר אפי' לדבר הרשות דאי בדיעבד אינו מותר אפי' לדבר מצוה לא היו מתירין והא בהא תליא וכיון שכן קשה דא"כ משמע דע"ד רבים דקי"ל דלדבר מצוה מתירין מינה דבדיעבד אם התירוהו מותר וק' דא"כ כי פרכינן בשמעתין לר"ג נשאת ודאי מפר לה בעל היכי משנינן דמדרי' לה עד"ר אכתי תי' דניחוש דילמא מפר לה בעל או שרי לה חכם ובדיעבד מותר דמהאי טעמא דבדיעבד שרי הוא דפרכינן מעיקרא נשאת ודאי מפר לה בעל ולהא ודאי הוה אפשר לישב דאע"ג דבנודר ע"ד רבים לדבר מצוה יש לו הפרה ומינה דבדיעבד מותר מ"מ היכא דהוי נשבע לתועלת חברו ועד"ר אלים טפי ואפי' לדבר מצוה אין מתירין ובדיעבד נמי אינו מותר והיינו דמשני שמדירינן לה ברבים אלא דאכתי קשה מהא דפרכינן לקמן לר"ג דאמר א"צ לפרט את הנדר ממתני' דהנושא נשים בעבירה מוקמינן לה במסקנא דמדרי' ליה עד"ר אע"ג דהתם ליכא טעמא דנשבע לתועלת חבירו דמה תועלת יש להם לב"ד במה שמשביעין אותו והשתא כפי דעת הר"ן ז"ל מאי משני דמדרינן ליה עד"ר אכתי ניחוש דלמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה ובדיעבד מיהא מותר ושוב ראיתי להר"ב ש"ך סי' רכ"ח ס"ק ס"ט שתמה על מור"ם ז"ל שם שכתב משם י"א דעד"ר בדיעבד אם התירוהו מותר והיא סברת מהר"י קולון ז"ל שורש נ"ב שכתב כן משם הר' אביגדור ז"ל ומרן הב"י ז"ל כתב שכ"כ הרשב"א בתשו' משם ר"ת יע"ש ותמה עליו כמו שתמהתי אני ההדיוט דלר"ת ז"ל כיון דמאי דפריך בגמ' וליחוש דלמא אזיל גבי חכם היינו לענין דיעבד א"כ מינה מוכח דבעד"ר אין לו הפרה דאל"כ מאי משני דמדירינן ליה עד"ר וכתב עוד שדברי הר' אביגדור דחויים הם ואין לסמוך עליהם אפי' בשעת הדחק דכפי דבריו מאי משני בגמ' דמדרי' ליה עד"ר אכתי ניחוש דילמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה ובדיעבד מותר וחכם ודאי שרי ליה לכתחלה דהשתא לר"נ קיימינן דס"ל א"צ לפרט את הנדר את"ד ז"ל יע"ש ויש לתמו' עליו שהרי מדברי הר"ן מוכח בהדיא כדעת הר' אביגדור ז"ל ממה שהכריח הדבר דכיון דנשבע לתועלת חבירו לדבר מצוה מתירין מינה נשמע דבדיעבד מותר דהא בהא תליא וא"כ מבואר דבעד"ר כיון דקי"ל דלדבר מצוה מתירין ה"נ בדיעבד מותר וא"כ מאי דק"ל לדעת הר' אביגדור תיקשי ליה להר"ן ז"ל ונראה ליישב דודאי גבי נשבע לתועלת חבירו ס"ל להר"ן ז"ל דהא בהא תלייא ומכיון דלדבר מצוה מתירין ע"כ לומר דלדבר הרשות דעבד מותר אלא דלכתחלה הוא דאסרו וא"כ כל לדבר מצוה לא אסרו רבנן ושרי לכתחלה אמנם אי אפי' בדיעבד אין התרתו התרה אלא מדעת חבירו כי הוי לדבר מצוה מאי אהני לן וכי משום דבר מצוה שרי לעבור על הנדר דהכא ליכא למימר דכיון דדבר מצוה הוא מסתמא ניחא ליה לחבירו שיתיר את נדרו דמאי אכפת ליה לחבירו במצוה דידי' כיון שגורם לו היזק בהתרתו מה שאין כן בנודר ע"ד רבים דטעמא דאין לו התרה הוא משום דלא כל הפתחים שוים ולא כפתחו של זה פתחו של זה איכא למימר דודאי לדבר הרשות אף בדיעבד אינו מופר מטעמא דלאו כל הפתחים שוים אבל דבר מצוה דעת כולם מסכימים להתי' כיון שלא הגיע להם היזק בהתרתו ומהאי טעמא מתירין אפי' לכתחלה ולא תליא הא בהא ולעולם דס"ל להר"ן דע"ד רבים אפילו בדיעבד אינו מופר אמנם לדעת הר' אביגדור ק' טובא דמאי משני בגמ' כמו שהקשה הרב ש"ך ז"ל: ונראה לי ליישב דבריו דס"ל לר' אביגדור דמאי דפריך בגמ' וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם לאו היינו משום דבדיעבד מותר דלהא ודאי לא חיישינן דכיון דלכתחלה לא חיישי' דלמא שרי לה חכם דלאו בשופטני עסקינן ואי משום דאיכא למיחש דלמא מרמה לחכם ואומר שלא היה שם אדם בשעת השבועה ושלא היה לתועלת חבירו כמ"ש משם הריטב"א ז"ל להא נמי ליכא למיחש דס"ל להר' אביגדור דאפי' לר"ן דאמר א"צ לפרט את הנדר מ"מ צריך לפרט אם נדר ע"ד רבים או לתועלת חבירו כמ"ש מוהריב"ל ז"ל וקו' ר"ת דהקשה דמאי פריך וניחוש כו' כיון דהוי נשבע לתועלת היתומים י"ל דס"ל כתי' הר"ן והרשב"א ז"ל משם אחרים דס"ל דנדר אלמנה לא הוי לתועלת חבירו כההיא דצדקיהו דמכיון שנדרה ליתומים מה תועלת יש באיסור פירותיה ומשו"ה פריך בגמ' וליחוש כו' ושרי לה לכתחלה ומשני דמדרינן ליה עד"ר דהשתא כיון דלכתחלה אין מתירין אותו ליכא למיחש דלמא שרי לה חכם דלאו בשופטני עסקינן וא"כ לר"ן דס"ל א"צ לפרט את הנדר מ"מ צריך לפרט נדר ע"ד רבי' כמ"ש כנ"ל ליישב דבריו: האמנם מצאתי למרן ז"ל שכתב בתשו' כ"י בספר אבקת רוכל ס' קל"ה שכ' דברים מנגדי' למ"ש בתוך התשו' וז"ל ומ"ש שנמצא מחכמי קושטאנדינא שהתרת הנשבע לתועלת חבירו אין בה ממש אפי' דיעבד אע"פ שזה דעת הראב"ד והרשב"א הלא ר"ת חלוק בדבריו והרא"ש והסמ"ג והטור מסכימים לדבריו וכן דעת הריב"ש ומש"כ וה"ה בנשבע עד"ר שאין בהתרתו ממש אפילו בדיעבד מאחר שכתבו זו בתורת וה"ה ונפל היסוד ונהרס הבנין כל שכן דבלאו הכי דין זה סתור מעצמו שהרי כ' מהרי"ק משם הר' אביגדור דנדר עד"ר בדיעבד אם התירוהו מותר ואע"פ שכתב שזה שלא כדעת רוב הפוסקים משמע דלטעמיה אזיל דס"ל כהראב"ד דהנשבע לתועלת חבירו אפי' בדיעבד אינו מותר אבל כבר הוכחתי שדעת הפוסקים להתיר בדיעבד וכ"ש בנשבע ע"ד רבים ואל תשיבני משום דמייתינא לה במכ"ש ולא סגי ליה לאתויי בה"ה שהרי הרשב"א ס"ל כדעת הראב"ד דהנשבע לתועלת חבירו אפילו בדיעבד אינו מותר ואפ"ה כתב בתשובה דבעד"ר אם הדירוהו בדיעבד מותר עכ"ל הזהב אשר מבואר מדבריו שלדעת ר"ת והר"ן ז"ל דס"ל דבנשבע לתועלת חבירו בדיעבד מותר ה"ה וכ"ש בעד"ר ואפי' בדאיכא תרתי תועלת חבירו וע"ד רבים כמעשה שהיה בנדון שלו אפ"ה כתב דבדיעבד מותר לר"ת וסייעתיה והוא מן התימה כמ"ש וצ"ע: כתב הר"ב ש"ך ז"ל סי' רכ"ח ס"ק מ"ג על מ"ש מרן שם ודוקא שנדר ע"ד חבירו בשביל שום טובה שעשה לו כו' והשבועה היתה לתועלת חבירו כתב וז"ל לא ידענא מאי קאמר ואי אתא לאפוקי היכא דאין השבועה לתועלת חבירו אף בהטבה יכולים להתיר לסברא זו הא ליתא דבהרא"ש והטור ושאר הפוסקים בשם ר"ת משמע דאין חילוק אלא לעולם כל שהוא מקבל טובה ממנו אין להתיר וכן משמע בריב"ש שם שכ' שי"א דלתועלת חבירו אפילו שלא בהטבה אין להתיר אבל בהטבה אע"ג דאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ"ד דמתיר ואפשר כו' א"ד יע"ש ועפ"ז יש לתמוה על מ"ש מוהר"א יצחקי ז"ל בספר ז"א חי"ד סימן ט' על ראובן משרת שמעון שגרשו מביתו מחמת סיבה שכל מה שהיה מרויח היה מאבד את ממונו בתרבות אנשים חטאים ויהי כי ארכו לו הימים וירא ראובן כי כלתה אליו הרעה ויכנע לשמעון רבו ויחל את פני שמעון שיקריבהו ונתרצה שמעון בתנאי שישבע על דעתו שלא ילבש עוד בגד משי עד עשרה שנים ונשאל הרב אם יש לו התרה עפ"י חכם שלא מדעת רבו וכתב הרב דהיה מקום להסתפק משום הא דאמרי' בנדרים המודר הנאה מחבירו כו' אמנם הם המדברים דמעולם לא אמרו אלא דוקא בשנדר ע"ד חבירו בשביל טובה שקבל ממנו כו' ועוד צריך תנאי אחר שתהיה השבועה להנאתו ולטובתו של המשביע כההיא דנ"נ ויתרו כו' עד אמור מעתה דהדברים ברורים דהגם כי נשבע ראובן הנז' על דעת שמעון רבו אין שום הנאה מגעת לו לרבו כדי שנאמר שאין מתירין אלא בפניו או מדעתו ורצונו כו' את"ד יע"ש ויש לתמוה עליו איך אשתמיט מיניה דברי הש"ך הללו שכתב דכל שקבל טובה ממנו מחמת השבועה אע"ג דאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ"ד דמתיר וא"כ הכא נמי כיון שקבל ראובן טובה ממנו מחמת השבועה שהביאו אל ביתו אע"ג דאין כאן תועלת לשמעון אפי"ה לכ"ע אין מתירין אלא מדעתו: האמנם אנכי הרואה שדברי הש"ך אחר התבוננות הם תמוהים וזה ממה שהרא"ש והרשב"א בחידושיו הק' קו' התוס' דידן דמאי פריך וליחוש כו' ותי' משם ר"ת כתי' התוס' וה"ד לכתחלה וכתב עוד הרשב"א ז"ל דיש מי שתי' דלא אמרו אלא בנשבע להנאתו אבל בנודר' ליתומים מה הנאה יש ליתומים באיסור פירותיה וכן כתב הר"ן כמ"ש לעיל עי"ש הנה מבואר בהדיא דאפי' בנודרת ליתומים דהו"ל קבל טובה מחמת השבועה שאלמלא היתה נשבעת לא היתה גובה כתובתה דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומי' אלא בשבועה אפי' הכי ס"ל ליש מי שתי' דכיון דאין ליתומים הנאה באיסור פירותיה יכולה להתיר שלא מדעתם ואם כן איך כתב דכל שקבל טובה ממנו אע"ג דאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ"ד דמתי' ואף לר"ת ושאר רבוותא שתי' קו' זו באופן אחר לאו משום דס"ל דבקבלת טובה ממנו גרידא מהני אלא משום דמ"מ יש להם הנאה ליתומים שאם היא רוצה להתיר נדרה צריכה להתרפס ברצוי כסף ליתומים כמ"ש מוהרימ"ט ח"א סי' קי"ח וא"כ משום דמכ"מ בשעה שנשבעת הא מיהא היתה לתועלת היתומים אבל כל שאין לו הנאה למשביע כלל אפי' קבל טובה ממנו לכ"ע מהני וליכא למימר דנודרת ליתומים לא חשיבא קבל טובה ממנו כיון שהיא גובה כתובתה בעל כרחן ע"י הנדר דהא ליתא דאם כן ל"ל לר"ת לתרץ דההיא דפריך וליחוש כו' איירי לענין דיעבד ולמילף מינה דבדיעבד מיהא מותר ות"ל משום דלדעתו הא דהנשבע לתועלת חבירו אין מתירין אלא מדעתו היינו דוקא בקבל טובה ממנו כמ"ש הרא"ש והרשב"א ז"ל משמו סמוך ונראה וכן ראיתי למוהרימ"ט ז"ל חלק הנזכר סי' א' שכתב על ראובן שנתחייב לשמעון סך ממון לזמן ידוע ואסר על עצמו בשר ויין אם לא יפרענו עד אותו זמן וכתב הרב ז"ל שיש לו רפואה שישאל על נדרו ואע"ג דתני' המודר הנאה מחבירו כו' וכ"ש היכא שקבל טובה ממנו כמו בנ"ד שהלוהו בשעת דוחקו כו' נ"ד לא דמיא למשה ולא לצדקיהו לפי דהכא אין שום תועלת לחבירו בקיומא של נדר זה כו' יע"ש הנה מבואר מדבריו דכל שאין תועלת לחבירו בשבועתו אע"ג דקבל טובה ממנו לכ"ע מתירין אותו הפך מ"ש הש"ך ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה וצ"ע: כתב מוהרד"ך ז"ל בית י"ז חדר י' דלדעת הסוברים דהנשבע לתועלת חבירו בדיעבד מותר היכא דהוי דבר מצוה מתירין אפי' לכתחלה יע"ש ומוהר"ש טאייטצק ז"ל בס' שארית יאודה דנ"ג תמה עליו דהרא"ש הוא מהסוברים דבדיעבד מותר כו' כתב בתשובה כו' יע"ש ולק"מ עיין במוהרא"ש סי' קע"ד ובספר כהונת עולם סי' ד' אך לדידי ק"ל מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב בשמעתין משם ר"ת ליישב ההיא דגבעונים דיליף מינה ר"י דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה דדלמא התם היינו טעמא משום דהוי נשבע לתועלת חבירו ותי' משם ר"ת דלא אמרו אין מתירין אלא בקבל טובה ממנו כו' יע"ש והשתא לדעת הרד"ך ז"ל הי"ל לר"ת לתרץ ולומר דהתם שאני דהוי לדבר מצוה דכתיב לא תחיה כל נשמה כמ"ש שם סמוך ונראה שהרי דעת ר"ת דבדיעבד מותר אלא משמע דלא תליא הא בהא כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שלז) </b> והדבר תמוה כו' אכתי ניחוש דילמא טעו בהכי כו'. ואדרבה בהא איכא למיטעי טפי דפלוגתא דתנאי היא כו'. לענ"ד אין כאן תימה ואין כאן אדרבה דכתב דבהא איכא למיטעי טפי משום דהיא פלוגתא ובנשבע לתועלת חבירו מלתא דפסיקתא היא דמ"מ באמת שאני נדר שהודר ברבים דלמ"ד שאין לו הפרה הא לא מהני לי' הפרה והויא ההפרה כמאן דליתא ואפילו בהסכמת הרבים שהיו שם בשעת הנדר כששמעו אח"כ שהנדר הותר בב"ד ג"כ לא מהני משא"כ בנודר לתועלת חבירו דאם התיר לו החכם וחבירו הסכים אחר כך בהתרת החכם הרי מהניא ההתרה למפרע דודאי מי שנשבע לתועלת חבירו או אלמנה שנדרה ליתומים אפילו אם אח"כ יאמרו לה היתומים שאינם מקפידים אם תאכל היא את המין שנדרה ממנו ואפילו אם קבלה כתובתה דאפ"ה אין האלמנה מותרת באותו המין עד שיתיר לה חכם מ"מ הרי אי אזלה קודם לכן לחכם והתיר לה דאז אם היתומים מסכימים אח"כ על היתרה הרי היא מותרת למפרע. וא"כ לפ"ז הרי דבנשבע לתועלת חבירו עכ"פ התרת החכם מקרי התרה אלא דצריך נמי להתרתו הסכמת חבירו וא"כ הא י"ל דבהא איכא למיטעי ולומר דכיון דהתרה זו תועיל אח"כ היא מועלת נמי עכשיו וכן האלמנה תחשוב ג"כ להיות מותרת. אבל בנדר ברבים דאין לו התרה כלל וההיתר שלו הי' כלא הי' אפילו אח"כ כשיסכימו הרבים שהיו בשעת הנדר א"כ הרי ליכא למיטעי בי' כלל משום דטעות שייך רק בין היום ליומא אוחרא בפרט הדין. אבל לא בכולא מלתא לומר שההתרה שאינה כלום הויא התרה ובפרט דתטעה כן משום דאינו תועלת להיתומים כו'. ודע דלכאורה יש להעיר מזה במ"א והוא בשלהי נדרים באומרת נטולה אני מן היהודים דאמרינן יפר חלקו כו' משום די"ל דעיני' נתנה באחר ע"ש. ולפ"ז קשה דאיך ניחוש לזה והא גם לאותו אחר היא אסורה מכח נדרה ואי דשמא אזלה לגבי חכם כו' הא בכה"ג לא מהני התרה. דמכח נדרה זה גרשה בעלה ונתן לה כתובה והשתא דמורדת היא מתשמיש שוב אין לה כתובה ודמיא לאלמנה הנודרת ליתומים וכנ"ל. אע"כ דחיישינן שהיא תחשוב שתהא מותרת וכמ"ש הר"ן ז"ל ואע"ג דיש לחלק בין הפרקים דלא דמי כ"כ לאלמנה הנ"ל. מ"מ יקשה דכיון דבאמת הדין הוא כמשנה ראשונה דמדנדרה עכ"ר דתשמיש קשה לה. א"כ אמאי למשנה אחרונה אמרינן דיפר חלקו כו' מחשש דשמא עיניה נתנה באחר והרי אפשר להדירה עד"ר כמו באלמנה הנ"ל. ואין לומר בזה דא"א להדירה עד"ר משום דאין נדר חל על נדר. דז"א משום דמ"מ הא אפשר לב"ד להתיר נדרה בתחלה ולהדירה אח"כ עד"ר שהרי גם בהאלמנה דסוגיין צ"ל כן דאל"כ מאי מהני הדרת ב"ד להאלמנה הרי קודם שיבואו להדירה תדור מעצמה ליאסר מעכשיו בכל מין שידירוה בב"ד ושוב אין הנדר עד"ר שבב"ד חל על נדרה וקצרתי כאן. ועיין מ"ש לעיל על הגליון (באות ש"ז) בד"ה תמהני ובתשובה הארכתי בסוגיא זו הרבה ואכמ"ל:<br><b> אמנם </b> בפשיטות י"ל דא"א כאן להדירה עד"ר משום דנהי דעכשיו התשמיש קשה לה ובדין היא תובעת גט וכתובה מ"מ אמרינן דלמא מיתקנא אח"כ וא"כ למה לנו לאוסרה על כל העולם מלמיתב טן דו. ועוד י"ל דלמ"ש התוס' דגם אשה מוזהרת אמצוה דלשבת יצרה א"כ אפי' אם נדירה בב"ד בנדר עד"ר נמי יש לו הפרה. אבל התירוץ הראשון שכתבו התוס' דמה תועלת יש ליתומים באיסור פירות כו' הוא קשה מאד למסבר משום דאין לך תועלת גדול מזה דכיון שהיא מחזרת אצל חכם להתיר לה נדרה א"כ מזה נתברר תרתי האחת דודאי גבתה מכתובתה והשנית דגם א"א לה לקיים נדרה וא"כ כדי שלא תכשל בעון נדרה עכ"ר תפייס היא את היתומים בממון כדי שיסכימו בהיתר נדרה וא"כ הרי אין לך תועלת גדול מזה להיתומים והא ודאי אין לומר דסברתם בתי' קמא היינו דודאי ממונה חביב עלי' מגופה אלא דסוברת שמא יסתייע לה מלתא למיעבד נייחא גם לגופה ע"י התרת חכם ולכן מהדרת היא אצל חכם להתיר נדרה אבל אי לא יתירו לה אז באמת תקיים נדרה ובזה אין תועלת כלל להיתומים דסברא כזו לא ניתן להאמר בכונת התוס' ודוק:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>מי </b>
+<b> שנשבע כו' ולא עוד אלא אפי' כפתוהו על העמוד כו'.</b> כתב מרן שם אמר רבא כו' אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עליה כו' ופסק כאמימר דע שמתוך סוגיא זו שמעתי ישוב נכון מהחכם השלם יעקב יפה אשכנזי ה"י ליישב מ"ש התוס' פ"ג דכריתות ד"ה ד' חטאות כו' וז"ל וא"ת אמאי לא חשיב חמש כגון נשבע כו' וי"ל מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ומוקדשין דתני כו' מ"מ השתא שנשחטו ונזרקו דמן ליתיה בשאלה אבל ליכא למימר כו' יע"ש אשר בדברי התוס' הללו נתחבטו בו קמאי ובתראי דבפרק ג' דשבועות דף כ"ד ע"ב פרכינן התם לרבא דאמר דאיסור הבא מעצמו אמרי' כולל ממתני' דידן דתנן יש אוכל אכילה אחת כו' ואם איתא משכחת לה חמש כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב ומשני כי קתני איסור הבא מאליו איסור הבא מעצמו לא קתני והרי הקדש בבכור דקדושתו מרחם ואבע"א כי קתני מידי דלית ליה שאלה מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ופרכינן והרי הקדש הא אוקימנא בבכור והשתא לפי דברי התוס' אמאי לא משני דהשתא מיהא אחר זריקה ליתא בשאלה אלא ודאי דהא לא חשיבא כיון דמ"מ עיקר איסורו איתיה בשאלה וסוגיא דכריתות דמוקי לה בהקדש ממש ולא בבכור צ"ל דס"ל כאידך שינוייא דכי קתני קרבן קבוע או זדונו כרת ועיין בהרב ברכת הזבח שם ובהרב ח"ה פ"ג דשבועות יע"ש ואולם לפי פסק רבינו והטור ז"ל סי' רל"ח דפסקו כאמימר הנה נכון דאיכא למימר שפי' דתלמודא התם משום הכי לא משני אשינוייא דמידי דאיתיה בשאלה לא קתני דהקדש השתא מיהא ליתא בשאלה כמ"ש התוס' משום דתלמודא התם קאי לשנויי מימרא דרבא דקאמר אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחייל אענבים חייל נמי אתאנים דפרכינן מהך מתניתין וא"כ אליבא דרבא לא מצי לשנויי דהקדש דקתני היינו דהשתא מיהא אחר זריקה ליתיה בשאלה דא"כ בשבועה נמי משכחת לה כה"ג כגון שנשבע שלא אוכל כזית זה מחלב ותמרים דמכיון שאכל את הכזית ליתיה בשאלה השתא מיהא דומיא דהקדש שהרי רבא אית ליה דאכלה כולה אין נשאל עליה ומשום הכי הוצרכו לאוקמא בבכור אמנם לדידן דקי"ל כאמימר דאפילו אכלה כולה נשאל עליה שפיר מצינן למימר דהקדש דקתני משום דהשתא מיהא אחר זריקה ליתיה בשאלה משא"כ שבועה דלעולם איתיה בשאלה ותי' דתריצו התוס' בשמעתין היינו לפום הלכתא א"ד ודפח"ח. ודרך אגב ראיתי לעמוד אמ"ש התוספות ז"ל פ' השולח דל"ה ע"ב ד"ה אבל נשאת שהקשו שם וז"ל וא"ת וידירנה שלא תאכל ככר זה אם נהנית מכתובתה ותאכל לאלתר בפנינו וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה כו' יע"ש וקשה טובא דבעלמא מאי דקשיא להו אמימרא דר"ה דקאמר אבל נשאת אין מדירין אותה דחיישינן דלמא מיפר לה בעל שפיר קשיא להו דתאכל לאלתר בפנינו דכיון דבעל מיגז גייז לא מצי מיפר הנדר שעברה כמ"ש רבינו פי"ב מהלכות נדרים דין ט' אכן מאי דקשיא להו אמאי דפריך וליחוש דילמא אזלה לגבי חכם קשה טובא דכיון דקי"ל כאמימר אפילו תאכל לאלתר בפנינו אכתי איכא למיחש דילמא אזלה לגבי חכם ושרי לה וכן ראיתי בחדושי הר"ן לגיטין שם שכתב וז"ל וא"ת ונביא לאלתר ממין שאסרה ותאכלם בפנינו בשלמא גבי חכם לא אפשר למעבד הכי דהא קי"ל אכלה כולה נשאל עליה לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו אבל גבי בעל כו' יע"ש ולומר דס"ל להתוס' ז"ל דלא קימ"ל כאמימר הפך דעת כל הפוסקים זה ודאי ממה שלא ניתן ליאמר דהא קי"ל הלכה כבתראי מאביי ואילך ואמימר בתראה הוא ועיין בס' בית יעקב סימן ק"י שכתב דרבינו ז"ל פסק דלא כאמימ' ממה שפסק פי"ב מה' נדרים ולא דק כלל ואשתמיט מיניה לשון זה שכתב רבינו וההיא דנדרים שאני משום דבעל מיגז גייז כמ"ש ומה שהכריח עוד ממ"ש רבינו פ"ג מהלכ' נזירות דין יו"ד מי שנדר ב' נזירות כו' אפילו גילח שערו ואח"כ נשאל עליה עלתה לו ראשונה בשניה שהרי אין השניה חלה אלא אחר הראשונה וכיון שהתיר את הראשונה כאילו אינה מעיקרא ושם בפ"ג דשבועות פרכינן לרבא דאמר דבעינן שיעור כזית מברייתא זו דקתני מי שנדר ב' נזירות כו' ומשני בשלא גילח ופריך והתניא אפילו גילח אמר רב אשי נזירות קא רמית מי גרם לב' שתחול ראשונה כו' וא"כ מאחר שרבינו ז"ל הביא טעמא דר"א דאיתמר לשנויי מלתא דרבא מוכרח דס"ל כוותיה דלאמימר לא צרכינן לה"ט את"ד יע"ש גם בזה לא צדק שהרי טעמא דאמימר דאמר אפילו אכל' כולה נשאל עלי' הוא משום דאי בשוגג מחוסר קרבן ואי במזיד מחוסר מלקו' וא"כ היכא דלא מחסר' מידי אפילו אמימר מודה דאינו נשאל עליה וא"כ גבי ההוא דמי שנדר ב' נזירות כיון דלא מחסר' מידי אפי' לאמימר לא מצי למישאל עליה אי לאו משום טעמא דמי גרם לב' כו' אלא דלפום ס"ד דמקשה הוה בעי למימר מכח ברייתא זו דאפילו היכא דלא מחסרה מידי איתיה בשאלה ואה"נ דקשה מינה לאמימר ג"כ וזה פשוט: ואיך שהיה כדאתאן עלה לדברי התוס' יש בהן מן הקושי כי ע"כ היה נ"ל לומר דס"ל להתוספות ז"ל דהא דאמימר דאמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה היינו דוקא שיהא פטור מדיני אדם לקרבן ומלקות אבל עונש בידי שמים מיהא איכא מכיון שעבר על השבועה קודם שנשאל עליה ונתכוון לדבר איסור ובהכי היה מקום ליישב מה שהקשה מרן הב"י בא"ח סימן תרי"ט אמ"ש הטור שם משם ר"ת וז"ל והוקשה לר"ת מה מועיל להתי' על מה שעברו כבר והנהיג לומר מי"ה זה עד י"ה הבא עלינו כו' וכתב מרן שם וז"ל דברי רבינו סתומים דהיכי קאמר שהוק' לר"ת מה מועיל להתיר על מה שעברו כבר דהא ודאי התרה מועילה לנדרים שעברו כבר כדאיתא פ' ג' דשבועות כו' יע"ש ולפי האמור דברי ר"ת ז"ל נכונים דשפיר ק"ל דמה מועיל התרה על מה שעבר דאי לענין עונשי שמים אינה מועלת התרה ולענין קרבן ומלקות מאי נ"מ בזה"ז האמנם ממ"ש הרמב"ן בתשובה הביאה מרן הב"י סימן רכ"ח על מי שנדר שאם לא יפרענו חמיו קודם הפסח שלא יהיה חג עצרת בעיר והגיע פסח ולא פרעו ונתחרט אח"כ וכתב שיש לחוש שמא לא מיקרי חל הנדר עד שיגיע עצרת שהיא זמן איסורו ולא יתירו לו עד אחר עצרת וכת' מרן ז"ל ותמיה מילתא דכיון דמשום חששא הוא דאמר הכי איכא למיחש דלמא משהגיע פסח מקרי חל הנדר וטפי עדיף למשרי ליה בההיא שעתא מלהמתין עד העצרת שיעבור על נדרו כו' ושמא י"ל דכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו אפילו לא שרו ליה עד שהגיע זמן איסורו לא הוי עובר על נדרו וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשו' שיש להשיאו עצה שיתאחר עד שבועות משום שלום בית וכשיתירו לו נדרו לא ישאר עליו עונש הנדר לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו יע"ש הנה מבוא' דס"ל דהיכא דעבר על נדרו ונשאל אין בו שום עון אשר חטא וכ"כ מרן החבי"ב ז"ל שם משם מוהר"א מוטל ע"ש ושוב אחר החיפוש מצאתי להר"ב שער אפרים ז"ל סימן ע"ב שנתקשה בדברי התוס' ז"ל הללו כמ"ש וכתב ליישב דבריהם דס"ל להתוס' דהא דאמימר היינו דוקא היכא דמחוסר קרבן או מלקות כגון מזיד והתרו ביה אבל כשאין עליו קרבן או מלקות כגון מזיד ולא התרו ביה כיון דלא מחסרא מידי אין מועיל שום שאלה ומש"ה קשיא להו שפיר דידירוה על ככר זה כיון דאין בו מלקות וכתב עוד שכן יש להוכיח מסוגיא דשבועות יע"ש ודברי' של טעם הן וע"פ דבריו יש ליישב מאי דק' לי בדברי התוספות דאמאי הוצרכו להקשות קו' באופן זה שידירנה שלא תאכל ככר זה ואמאי לא ק"ל בפשיטות שתאכל לאלתר בפנינו ממין שאסרה עליה וכמו שהקשה הר"ן ז"ל וכן נקטו קו' הרשב"א והריטב"א בחידושיו אכן לפי דבריו יש ליישב מה דמהא לא ק"ל דכיון דאכתי באיסורא קאי שאסורה לאכול ממין זה כל ימיה איתיה שפיר בשאלה דהוי ממש בשייר כזית דמיגו דמהני שאלה אכזית בתרא מהני נמי אכזית קמא ואפילו רבא מודה בהכי ולהכי ק"ל שידירוה שלא תאכל ככר זה דאז לא מהני שאלה כיון שאינו מחוסר מלקו' כמ"ש הרב ז"ל:<br><b> האמנם </b> ראיתי להרא"ש ז"ל פ"ג דשבועות שכתב וז"ל אמימ' אמר אכלה כולה נשאל עליה כו' אי במזיד מחוס' מלקות ואפילו אם לא התרו בו למלקות מיהא עונש מלקות איכא יע"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה ולפחות הי"ל להרב ז"ל להזכירו על דל שפתיו ולומר שהרא"ש ז"ל חולק בזה ובר מן דין אכתי תקשי ליה קושיא זאת להרא"ש ז"ל דבפ' השולח הק' כקו' התוספו' שם וז"ל וא"ת ידירוה שלא תאכל ככר זה אם גבתה כתובת' ותאכל בפנינו ותי' כתי' התוס' יע"ש והן אמת דלהרא"ש ז"ל לא קשיא דאיכא למימ' דקו' הרא"ש היא על ר"ה דקאמר אבל נשאת אין מדירין דחיישינן דילמא מיפר לה בעל ואהא ק"ל שפיר דידירוה שלא תאכל ככר זה בפנינו דכיון דבעל מיגז גייז לא מהני התרה על מה שעברה אמנם מהא דפריך וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ה"נ דלא ק"ל להרא"ש ז"ל מכיון דקי"ל כאמימ' ואפילו בלא התרו בו למלקות כמ"ש הוא ז"ל אלא דכפי זה קשה דאי כל עיקר קו' הרא"ש ז"ל היא דוקא אמימרא דר"ה אמאי הוצרך להקשות קושי' באופן שידירוה שלא תאכל ככר זה ותקשי ליה בפשיטות בנודרת מאותו המין דמיירי מתני' שתאכל מאותו המין בפנינו דבהא ודאי לא מהני הפרת הבעל על מה שעברה שוב ראיתי דחילוק זה שכתב הר"ב שער אפרים היא מוצאת לחד מן קמיא הוא הראב"ד ז"ל בספר תמים דעים סימן רל"ז שכתב וז"ל נשבע על ככר ואכלה כולה במזיד ולא התרו בו אינו נשאל עליה לפי שאין זה מחוסר לא מלקות ולא קרבן הילכך אית עליה עונש שבועה ולית לה תקנתא בשאלה עכ"ד והר"ב כנה"ג ז"ל סי' רל"ח בהגהת הטור הביא דבריו בלי חולק כאילו היא הלכה פסוק' והוא תימא איך אישתמיט מיניה דברי הרא"ש שכתבנו ומ"מ לא נפלאת היא ליחס סברת הראב"ד ז"ל להתוס' גם דברי ר"ת ז"ל שנתקשה בהם מרן הב"י בא"ח סימן הנז' יש ליישב ולומר דאיהו נמי קאי בשיטת הראב"ד ז"ל הלזו ומש"ה הוקשה לו שפיר דמה מועיל התרה על מה שעברו כבר וכמובן ודוק ועוד נ"ל ליישב דברי התוס' ז"ל דס"ל דהא דאמרינן אכלה כולה נשאל עליה ואין בו עון אשר חטא היינו דוקא בנדרים הניתרים ע"י פתח דמשוי ליה הנדר טעות כאילו אינו אבל בנדר הניתר ע"י חרטה וכ"ש בחרטה דהשתא אז ודאי לא חשיב הנדר כאילו אינו ודוגמא לדבר נמצאת חילוק זה לראשונים ג"כ בהא דקי"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו דלא אמרינן הכי אלא דוקא בנדר הניתר ע"י פתח דמשוי ליה לנדר כאלו אינו אבל בנדר הניתר ע"י חרטה לא וא"כ אף אנו נאמר כן דלהא מלתא דאכלה כולה נשאל עליה לא מהני בנדר הניתר ע"י חרטה וכ"ש היות חרטה דהשתא דגריעא טפי ומש"ה ק"ל שפיר להתו' ז"ל דמאי פריך ליחוש דלמא אזלא לגבי חכם דההיא ודאי מה שיש בו היתר על ידי חכם בחרטה דהשתא היא כמ"ש הרשב"א בתשובה המיוחסות סי' רנ"א ובתשו' סי' תנ"א דכל נדר שנדר שלא מחמ' עצמו אלא מחמ' קנס קיל משאר נדרי' וניתר ע"י חרטה דהשתא והביא ראיה מהא דפרק השולח דפריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם אע"ג דליכא חרטה דמעיקרא דאי לא אסרה פירות לא גבו לה יע"ש ומש"ה ק"ל שפיר כנ"ל נכון ועיין בתשובת מוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' א' ועיין בס' חות יאיר סי' ק"ל שהקשה בדין זה דאמימ' דבזה"ז דאין בו מלקו' ולא קרבן למה הביאו הפוסקי' דין זה מאחר שאינו מחוסר כלום ואשתמיט מיניה דברי הרא"ש שכתבנו ועיין עוד שם בסי' קכ"ט מה שהק' עוד דלמאי דקי"ל כאמימר היכי משכחת לה מלקות בעובר על נדרו ושבועתו וכתב דכעין זה הק' התוס' פ' השולח דף ל"ג דנזיר שאמרו לו אל תשתה אמאי חייב מלקות הא הוה ליה התראת ס' שמא ישאל על נזירתו ותי' שם דלא מקרי כה"ג התראת ספק והרב ח"ה ז"ל הקשה שם דאכתי היכן מצינו נזיר לוקה דודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה ותי' הרב הנז' דודאי כשיודעים שעבר על נזירותו במתכוין החכם לא יהיה נשאל על נדרו יע"ש ואשתמיט מיניה סוגיא דפ"ב דנדרים ד"ך דגרסינן התם מי שעבר על נזירותו אין נזקקין עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר ועיין בהר"ן ובפוסקים ודבריו צ"ע:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> ליישב קושית המהרש"א ובה"ז הנה דברי הבה"ז והמהרש"א מוכרחים בתוס' חולין קי"ז ד"ה אמר ודוק היטב ושם ע"כ כמ"ש המהרש"א:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שלח) </b> אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עלי' כו' ופסק כאמימר כו'. נסתפקתי באומר שבועה שאוכל היום ככר זה ועבר היום ולא אכלו אי נשאל על שבועתו למאי דקיי"ל כאמימר דאכלו כולו נשאלין עליו. הכא מאי. מי אמרינן מה לי אכלו כולו מה לי עבר היום כולו. דכיון דאיכא חיוב קרבן נשאל על שבועתו או דילמא דוקא בהאי דרבא ואמימר דהתם דמשכחת לה שיור בה דאז אפילו רבא מודה דמיגו דמהני שאלה אכזית בתרא מהני נמי אכזית קמא התם הוא דפליג אמימר וס"ל דגם לענין חיוב קרבן מהני נמי שאלה דזה נמי חשיב שיור כמו אם היה נשאר מככר זה כזית. משא"כ בנ"ד בנשבע שיאכל היום ככר זה דהכא לא משכחת לה שיור דתימא מיגו דמהני שאלה אשיור מהני נמי אמאי שעבר כבר שהרי צריך שיהיה שהות ביום כדי שיאכל את כל הככר שנשבע עליו שיאכלהו היום וא"כ י"ל דבעבר כל היום. תו א"א לי' למיתשל עלי' כיון דבשבועה זו לא שייך שיור כלל וגם בל"ז ס"ל להרמב"ם ז"ל לחלק בין איסור לזמן והיינו דאע"ג דבנשבע שלא יאכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים חייב שתים על תאנים משום כולל מ"מ בנשבע שלא יאכל דבר זה היום ואח"כ נשבע שלא יאכלנו היום ומחר אינו חייב שתים על האכילה דהיום. עיין ברמב"ם פ"ד מהלכות שבועות הלכה י' ובראב"ד שם]:<br><b> והנה </b> אע"ג דבפשיטות נראה כסברא הראשונה דגם בכה"ג נשאל עלי' כיון דה"ז חייב קרבן והוי שיור. מ"מ נראה לכאורה דהרמב"ם ז"ל גופי' ס"ל לחלק בזה והוא ממ"ש בפ"ה הלכה ח' מהלכות שבועות דמי שנשבע שיאכל פחות מכזית נבילה חייב בשבועת ביטוי ע"ש ודין זה תמוה הוא כמו שהקשה לי הרב ר' פנחס הורוויץ ז"ל שהרי אי אפשר לחייבו על זה בקרבן כיון דאינו שב מידיעתו (אמר נ"ה לע"ד י"ל דהוי שפיר שב מידיעתו דאי נזכר השבועה הוי אכיל, כיון דהוי רק ח"ש כדמוכח מגמרא יומא דף פ' באוכל חלב בזמה"ז וכו' דפריך הש"ס והא לא שב מידיעתו ופי' דאם ידע הוי אכיל כיון דהוי רק ח"ש משמע דח"ש לא חמיר לאינשי עיי"ש. אבל בגוף הדבר איך ס"ל להרמב"ם אם בעינן שב מידיעתו כר"ש או לא. אני נבוך דהכ"מ פ"ג ממעשה הקרבנות הלכה ד' הכריע דהרמב"ם ס"ל כת"ק דר"ש עיי"ש והרמב"ם פ"ג משבועות הלכה י"א פסק בפירוש כר"ש עיי"ש ועיין בלח"מ פ"ב מהלכות שגגות הלכה ב' ובמל"מ פ"ג מהלכות שגגות הלכה ז' ועדיין הדבר צריך תלמוד. ע"כ הג"ה) דמאי הוה אם היה בא לשאול לב"ד הרי אין אומרים לו שיעבור ויאכל חצי שיעור האסור לו מה"ת כדי לקיים שבועתו ועיין מ"ש הש"ך ביו"ד סי' רל"ט ס"ק כ'. אע"כ צ"ל דמש"ה מקרי שב מידיעתו משום דאלו ידע הי' נשאל על שבועתו ועכשיו שלא נשאל חייב קרבן א"כ הרי מוכח מזה דבנ"ד כיון דעבר היום ולא אכל הככר תו לא מצי למיתשל אפילו לאמימר דאל"כ הא אכתי הקושיא הנ"ל במקומה עומדת דאמאי חייב קרבן והרי אינו שב מידיעתו וכנ"ל ואי משום דאי הוה ידע הי' נשאל על שבועתו הרי גם עכשיו יכול למתשיל אי נימא דקרב הוי שיור אע"כ דבכה"ג גם אמימר מודה דאינו נשאל. ואולם למ"ש הגאון המחבר אח"כ בדף הסמוך בד"ה ועוד נ"ל כו' דבניתר בחרטה אפילו אמימר מודה דאינו נשאל. לפ"ז י"ל בהאי דין דהרמב"ם בנשבע שיאכל חצי שיעור נבילה דאמרינן בזה דמקרי שב מידיעתו משום דאלו ידע הי' נשאל עלי' וכנ"ל היינו עכ"ר ע"י חרטה שהרי ידע דנבילה אסורה ואפ"ה נשבע שיאכל וא"כ הא עכשיו שעבר היום ולא אכלו תו לא מהני שאלה גם לאמימר ומש"ה חייב בקרבן משום דשב מידיעתו מקרי דאלו הוה ידע קודם שעבר היום הי' נשאל על שבועתו. גם י"ל בדרך פלפול דאין ראי' מהך דין דנשבע שיאכל חצי שיעור נבילה הנ"ל. דלהרמב"ם לא מהני בנ"ד שאלה ליום המחרת אפילו למאי דקיי"ל כאמימר והיינו דניהו נמי דמקרי שב מידיעתו משום דאלו ידע אמש הי' מתשיל על שבועתו קודם שעבר היום שעליו נשבע שיאכל בו חצי שיעור נבילה ומש"ה חייב קרבן מ"מ אינו בשאלה היום כיון דזה שאתה מחייבו קרבן הוא רק משום שאתמול הי' בידו למתשיל עלה ולולא השאלה דאתמול הי' פטור מקרבן משום דלא הוי שב מידיעתו ואיסורא דעבד אינו מתקן ע"י השאלה של היום (שהרי אפילו במזיד ולא התרו בו לא שייך שאלה כמ"ש הד"מ ביו"ד סי' רל"ח ועיין מ"ש שם על הגליון מדברי הרא"ש ומ"מ בשוגג אפילו להרא"ש לא שייך שאלה וה"נ הרי שוגג הוא במאי דלא אתשיל אתמול) וא"כ אי פטרית לי' מקרבן מטעם דלא הי' שב מידיעתו תו אינו יכול למתשיל לאחר שעבר היום אפילו לאמימר וכיון דאתמול הוה בשאלה והו"ל שב מידיעתו. א"כ הא אי אפשר למפטרי' מקרבן ומ"מ אינו בשאלה היום אע"ג דחייב קרבן כיון דכל חיובו אינו אלא משום שאלה דוק ותשכח משא"כ בעלמא כיון דחיובו בקרבן הוא משום שלא קיים שבועתו כפי שנשבע א"כ שפיר י"ל דגם לאחר הזמן מהני נמי שאלה כיון דחיוב קרבן עליו משום שלא קיים השבועה שנשבע עלי' והבן זה אעפ"י שיש להתעקש בחילוקא דנא:<br><b> (שלט) </b> וא"ת ונביא לאלתר ממין שאסרה ותאכל בפנינו כו' דהא קיי"ל אכלה כולה נשאל עלי' לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו אבל גבי בעל כו'. זה תמוה דמאי בעי הר"ן בזה דקאמר דהא קיי"ל אכלה כולה כו' דהיינו דהלכה כאמימר לגבי דרבא והא באמת אפילו לרבא דס"ל דאם אכלה כולה אין נשאלין היינו דוקא בשלא נשתייר כלום מן הככר שנדר עליו אבל קושיית הר"ן היא שיביאו לה מן המין שאסרה (דהיינו המין שירצו היתומים ותהא נודרת עליו כדתנן במתניתין) וא"כ הא מין זה הרי נשאר בעולם הרבה גם לאחר שאכלה ממנו בפנינו וא"כ הא גם לרבא נשאלין על אותו המין וממילא מהני שאלת חכם דעוקר הנדר נמי למה שכבר אכלה ודו"ק:<br><b> (שמ) </b> דקשה לי בדברי התוס' דאמאי הוצרכו להקשות קו' באופן זה שידירנה שלא תאכל ככר זה כו'. וכמו שהקשה הר"ן ז"ל כו'. אין לקושיא זו טעם וריח במחכ"ת דכיון דאמרינן דבנשאת אין מדירין אותה הוצרכו התוס' להקשות בלשון הזה שכתבו וידירנה שלא תאכל ככר זה כו' דבאופן זה סגי ולמה נדירנה חנם על מין כיון דהבעל בודאי יפר לה והפרתו מהני למה שלא עברה ואכלה עדיין וכיון דאינה גובה כתובתה אלא בשביל הנדר שאין הבעל יכול להפר לה דהיינו מה שכבר אכלה א"כ סגי שתשבע על ככר אחד ותאכלנו בפנינו והתוס' מסיימים שם בסתם וז"ל וכן קשה בסמוך ע"כ ושמה לא פירשו דהיינו שידירנה על ככר וא"כ מאי קשיא לי' לרבינו המחבר ז"ל דהא על האי דקשה להתוס' על פירכת הש"ס דפריך שם וליחוש כו' הרי באמת קושייתם כמו שהקשה הר"ן ז"ל והיינו דתאכל בפנינו ממין שאסרה עלי' וע"ש. ואני תמה על זה שהעלים המחבר עינו ממה שציינו התוס' דבריהם על התיבות אין מתירין אותה כו' וע"ש ואדרבה על הר"ן ז"ל קשה שלא דקדק בלשונו בזה במה שכתב שתאכל בפנינו ממין שאסרה עלי' הא קיימינן בנשאת שאין מדירין אותה כלל ועכ"ר דקושייתו היא שנדירנה וא"כ הרי סגי בככר אחד דהא על מה שלא תאכל בפנינו ודאי יפר לה הבעל שהרי מש"ה אמרינן דאין מדירין אותה ועיין מ"ש לעיל דף ב' סע"ג על הגליון בד"ה זה תמוה:<br><b> (שמא) </b> ולא ידעתי איך אשתמיט מיני' ולפחות הי"ל להרב [שער אפרים] ז"ל להזכירו על דל שפתיו ולומר שהרא"ש ז"ל חלוק בזה. גם מהגאון בעל דגול מרבבה סי' רל"ח סעיף כ' נעלמו ג"כ דברי הרא"ש אלו שהרי כתב שם בפשיטות דהיכא שלא התרו בו והוא הי' מזיד דליכא בי' שאלה כלל וכתבתי שם על הגליון דהעלים עינו מדברי הרא"ש אלו וגם הוספתי לתמוה עליו שם שהרי מרן המחבר בש"ע הביא שם לעיל מני' בסי' ר"ח סעיף ה' הא דתשובת הרשב"ץ במי שנשבע שלא ישא אשה תוך ג' שנים. וכתב שם דאם משמעות לשונו הוא שלא יעשה נישואין עמה הו"ל כנשבע על הככר שלא יאכלנו ואכלו דנשאל ומתירין לו. אבל אם משמעות לשונו הוא שלא תהי' אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה כימים שנהג בהן קלות ראש בנדרים ע"כ והרי הרשב"ץ במזיד מיירי מדכתב דאם שלא תהי' אשתו נשבע קנסינן לי' עפ"י מה דמבואר שם לעיל מני' בסעיף ב' דאפילו בנדר דאורייתא לא קנסינן לי' אלא כשעבר במזיד וא"כ הא מוכח דאף במזיד ולא התרו בו יש שאלה הרי מבואר בהדיא בהרשב"ץ דס"ל ג"כ כהרא"ש ז"ל ואני תמה על הגאון בעל כנה"ג איך לא הזכיר דהרשב"ץ חולק על הראב"ד שהרי בהגהותיו על הטור ראה מ"ש הב"י בסי' ר"ח בשם הרשב"ץ וצ"ע:<br><b> (שמב) </b> ותקשי לי' בפשיטות בנודרת מאותו המין כו' דבהא ודאי לא מהני הפרת הבעל על מה שעברה. כבר תמהתי על קושיא כזו שהקשה לעיל בדברי התוס' הנ"ל וכתבתי שם שאין התחלה כלל לקושייתו ואדרבה דאלישנא דהר"ן ז"ל קשה שהרי קושיית הרא"ש ז"ל קאי אמאי דקאמר ר"ה לא שנו אלא שלא נשאת אבל בנשאת אין מדירין אותה. והיינו דניהו נמי דמתניתין בשלא נשאת מיירי מדתנן שנודרת ליתומים כל מה שירצו דהיינו כל מין שיודעים שקשה עלי' שלא תאכלנו לעולם ובנשאת מאי מהני נדר כזה הא בודאי יפר לה הבעל אע"כ דמיירי בשלא נשאת. מ"מ הא אכתי גם בנשאת יש תקנה והיינו שידירנה על ככר זה ותאכלנו בפנינו. כ"ה קושית הרא"ש ז"ל. ואם כן איך לינקט הרא"ש ז"ל קושייתו זו בלישנא דהר"ן ז"ל והיינו דתאכל מאותו המין בפנינו. הא מתניתין עכ"ר לא מיירי בנשאת מדקתני כל מה שירצו היתומים וא"כ אי לאכול בפנינו מאי נ"מ ליתומים במין הא אפילו אם נדירנה שלא תאכל חרובין ותאכלן בפנינו הרי הוא שוה לכל מין הקשה עלי' שלא תאכלנו, אלא דהרא"ש ז"ל מקשה אנשאת והיינו דגם בנשאת איכא תקנתא שידירנה ותאכל בפנינו. וא"כ איך שייך להקשות עליו אמאי לא נקט קושייתו בפשיטות שתאכל בפנינו ממין שאסרה עלי' הא עכשיו קיימינן בשנשאת ולא אסרה עלי' כלום דהא אמר ר"ה דבנשאת אין מדירין אותה וכנ"ל:<br><b> אמנם </b> ללישנא דהר"ן ז"ל צריך לדחוק דכוונתו להקשות על ר"ה והיינו דניהו נמי דמלישנא דמתני' מוכח דבלא נשאת מיירי מ"מ הא י"ל דס"ל לתנא דמתניתין דכל הנשים מדירין אותן אלא דבלא נשאת א"צ שתאכל בפנינו ובנשאת צריכים דוקא שתאכל בפנינו והא דנקט במתניתין כל מה שירצו היתומים היינו משום דבלא נשאת כיון שיש ביד היתומים להחמיר עלי' בנדר הם מחמירים עלי' כפי מה שירצו. אבל התוס' והרא"ש ז"ל לא ניחא להו לדחוקי בהכי והקשו על ר"ה בפשיטות דניהו דמתניתין מיירי בשלא נישאת מ"מ הא גם בנשאת איכא תקנתא וכנ"ל וזה פשוט וברור:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>וכן </b>
+<b> המשביע עדי קנס כו'.</b> ודברי מרן הכ"מ עיין מה שכתבתי פרק ה' מה' עבדים הלכה י"ז עש"ב:
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכן </b>
+<b> המשביע עדי קנס כו'.</b> ודברי מרן הכ"מ עיין מה שכתבתי פרק ה' מה' עבדים הלכה י"ז עש"ב:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..219094fad25a601327df02bb098b6d6ff0038ea0
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,189 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Oaths
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שבועות
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Oaths
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שבועות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וכן </b>
+<b> אם אמר שבועה כו'.</b> ודברי מרן הכ"מ עיין מ"ש בזה באורך בה' איסורי ביאה פ' י"ז הלכה א' בקונטרוס אחע"א יע"ש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כיצד </b>
+<b> מתירין כו' ואומר אני נשבעתי על הנדר כו'.</b> הנה מפשטיות דברי רבינו ז"ל נראה דדעתו לפסוק כמ"ד דצריך לפרט הנדר וראיתי מקשים מאותה אגדה שאמרו פרק א"נ דל"ו ע"ב א"ל אבי השביעני לאמר א"ל זיל אתשיל אשבועתך א"ל אנא נמי אתשיל אדידך דכיון דשבועת יוסף היתה דלא מגלי הלשון הקודש א"כ היכי קאמר אנא נמי אתשיל אדידך הא כיון דצריך לפרט את הנדר מכיון שפרט את הנדר עבר אשבועתו ומתרצי' דכיון דטעמא דקי"ל דצריך לפרט את הנדר הוא משום דחיישינן דילמא אישתבע אדבר מצוה כההיא עובדא דהירושלמי דאישתבע דלא מרווחנא א"כ היינו דקא"ל יוסף לפרעה לפום שיטתיה דקאמר אתשיל אשבועתך אע"ג דהוי לדבר מצוה וס"ל דמתירין אפילו אשתבע לדבר מצוה א"כ מעתה אין צריך לפרט את הנדר ואנא נמי אתשיל אדידך אלו דבריהם ולע"ד היה נראה ליישב על פי מ"ש רש"י ז"ל בפרק ר"א דס"ה מההיא דאמרי' התם במדין נדרת לך והתר נדרך במדין פרש"י וז"ל לך והתר בפני יתרו שאין מתירין לו לאדם אלא בפניו כו' וא"ר ת"ח מפר לעצמו עכ"ל הנה דס"ל רש"י ז"ל דמרע"ה התיר את נדרו משום דת"ח מיפר לעצמו וא"כ ה"נ איכא למימר גבי יוסף דאתשיל נמי אדידך דקאמר היינו ע"י עצמו מאחר דבר חכים הוא הן אמת שדברי רש"י ז"ל הללו הן דברים שלא שמעתן אזן מעולם ובהדיא אמרינן בפרק אלו נדרים דפ"א דבר אחר לא יחל דברו מכאן לחכם שאינו מיפר נדרי עצמו גם מ"ש וא"ר ת"ח מיפר לעצמו לא ידעתי היכא כתיבא ואי כונתו ז"ל למ"ש בפ"ק דנדרים ד"ז אמר רב גידל אמר רב ת"ח שנדר לעצמו מיפר לעצמו ההיא ודאי לא איתמר אלא דוקא גבי נדוי אבל גבי נדר הא ברייתא דקתני בהדיא דחכם אינו מתיר לעצמו וליכא למימר דס"ל לרש"י ז"ל דלא שאני לן בין נדוי לנדר וההיא דרב גידל אמר רב פליגא אברייתא דרב תנא הוא ופליג דא"כ מאי פריך התם פשיטא מ"ד כו' והיכי פרכינן פשיטא במידי דפליגא אברייתא ואמימר' דרב ולזה נאמר שרש"י ז"ל לא גריס פשיטא אלא ה"ג כי הא דמר זוטרא כו' וכמו שכן בא גירסא זו בהר"ן ז"ל שם יע"ש מיהו אכתי קשה למר זוטרא חסידא דקאמר התם דמשמית נפשיה והדר שרי לנפשיה היכי עביד כרב ושביק תנא דברייתא ושוב ראיתי להתוס' ז"ל פרק המוכר את הספינה דע"ה ד"ה ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי שהקשה וז"ל ותימא אמאי אין הקב"ה מיפר לעצמו דהא מסקינן במסכת חגיגה דנדרים כו' באפי נשבעתי וחוזרני אלמא שהוא מפר לעצמו ואההיא קשה דהיאך מפר לעצמו הא אמרינן פ' אלו נדרים כו' מכאן לחכם שאין מיפר לעצמו והא דאמר בנדרים גבי ההוא קצרא דשרא לנפשיה לא שרא לנפשיה ממש אלא כו' אבל רבנן שרו לי' עכ"ל ואם כן אפשר לומר דרש"י ס"ל בההיא דההוא קצרא דשרא לנפשיה כפשטא מפרש' דדחיקא ליה מלתא לפרש כדברי התוס' וס"ל ז"ל דההיא דפרק אלו נדרים דקאמר מכאן לחכם שאינו מתיר לעצמו הוא משום דנפ"ל התרת נדרים מקרא דלא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלים לו כדנפ"ל לשמואל התם בפ"ק דחגיגה ומשום הכי קאמר דת"ח אינו מתיר לעצמו אבל לר' יאושע דנפ"ל התם התרת נדרים מקרא דאשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחוזרני בי ס"ל דת"ח מיפר לעצמו וההיא דההיא קצרא דשרא רבי ישמעאל ברבי יוסי לנפשיה הוא משום דס"ל כר"י דהתרת נדרים נפקא מקרא דנשבעתי באפי ועל דברי התוס' ז"ל ק"ל טובא דאדקשיא להו מההיא דההוא קצרא דשרא ר"י בר' יוסי לנפשיה אמאי לא ק"ל מההיא עובדא דרב סחורה דאיתא התם דף פ"ב מקמי ההיא עובדא דההוא קצרא טובא דקאמר התם איקפד ר"ן א"ל זיל לקילעך נפק רב סחורה ופתח פיתחא לנפשיה והו"ל לשנויי ולומר דלאו שרא נפשיה ממש קאמר והר"ן ז"ל שם בההוא עובדא דרב סחורה ק"ל כקו' התוס' ותירץ כתי' ז"ל ויש ליישב ודוק ומ"מ לדאתאן עלה הנה מקום ליישב דברי רש"י ז"ל כמ"ש אלא שדברי רש"י ז"ל בפ"ק דחגיגה עומדים מנגד מ"ש וזה שכתב וז"ל נשבעתי באפי מדקאמר באפי משמע כו' עד מתירין לו משמע ע"י אחרים ועיין במוהר"ש אלגאזי ז"ל בס' זהב שבא דס"ו ומ"מ יש לצדד בדבריו ודוק. שוב ראיתי להרשב"א ז"ל שם בחידושיו שכתב וז"ל נפק רק סחרה ופתח פתחא לנפשיה פירוש מצא פתח היתר ולא שהתיר לעצמו ע"י פתח זה דקיי"ל לא יחל דברו הוא אינו מיחל כו' ובפי' ראיתי לעיל וז"ל והלכתא אפילו ת"ח נמי לא מצי למיפתח בחרטה ומיהו אי אשכח מילתא דלאו אדעתא דהכי נדר מצי למישרי נדר לנפשיה כו' נראה שהם מפרשים דפתח פתחא לנפשיה ושרא לנפשיה ממש קאמר וכי כתיב לא יחל דברו הוא אינו מיחל דוקא בחרטה קאמר עכ"ד וא"כ נראה פשוט שזה ממש דעת רש"י ז"ל ומשו' הכי כתב רש"י ז"ל גבי ההיא דבמדין נדרת דת"ח מיפר לעצמו משום דכיון דההיא דיתרו בנדר הניתר ע"י פתח מיירי כדנפ"ל התם דפותחים בנולד זה הנראה בדברי רש"י ז"ל ושוב מצאתי להר"ב זרע אברהם ז"ל חי"ד סי' ט' דמ"ה ע"ג שעמד בלשון רש"י ז"ל הלזו ורוב דבריו יש בהן מן הגמגום ומ"ש נראה אמת ויציב ודוק ומ"מ אכתי תי' הללו אינו מעלה ארוכה לההיא דצדקיהו דפרק ר"א דף ס"ה דקאמר התם דאשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דקא אכיל ארנבא חייא א"ל אשתבע לי דלא מגלית עלוי כו' ואתשיל אשבועתיה והשתא קשה היכי שרו ליה סנהדרין שבועתו הא צריך לפרט את הנדר ומכיון שפרט את הנדר עבר אשבועתו ואף גם זאת נראה ליישב על פי מ"ש הרשב"א בתשו' והביאה מרן הב"י סי' קכ"ח על מי שנשבע שאם לא יפרענו חמיו קודם הפסח שלא יהיה חג עצרת בעיר והגיע פסח ולא פרעו ואח"כ נתחרט כתב הרשב"א ז"ל שאין מתירין אותו עד שיעבור חג העצרת משום שאין מתירין את הנדר עד שיחול ויש להשיאו עצה שיתאחר עד שבועות בעיר משום שלום הבית וכשיתירו לו נדרו אח"כ לא ישאר עליו שום עונש כו' יע"ש הרי שהרשב"א התיר לעבור את הנדר משום שלום הבית ואח"כ ישאל על שבועתו ולא חשיב עובר על שבועתו דמכיון שמאותה שעה הרי נתחרט מן הנדר והרי הוא רוצה לשאול על שבועתו אלא שמצד הדין אינו יכול להתיר משום שאין מתירין קודם שיחול והילכך כל שהתירו לו אח"כ הרי למפרע לא עבר על שבועתו ועיין מ"ש בס' כהונת עולם שם יע"ש וא"כ דכוותא נמי בההיא דצדקיהו איכא למימר דכיון דמאותה שעה הרי נתחרט מן הנדר אלא שמצד הדין אינו יכול להתיר את נדרו מטעמא דצריך לפרט את הנדר והלכך התירו לו לעבור על שבועתו ולפרוט את הנדר ולשאול על שבועתו אח"כ ונמצא חכם עוקר את הנדר מעיקרו ואין בו עון אשר חטא וכבר כתבו התוס' והר"ן ז"ל שם דבההיא דצדקיהו נמי לדבר מצוה היה מה שהתירו לו דצדקיהו הי' מצטער ביותר בשלא היה יכול לגלות את הנדר והיה מתבטל ע"י כך ממלאכת שמים יע"ש וכיון שכן הוי ממש כההיא דהרשב"א ז"ל דמשום שלום הבית התיר לו לעבור על נדרו ולישאל אח"כ כנ"ל נכון: שוב מצאתי בשיטה מקובצת כ"י למס' נדרים שכתב וז"ל אמרו לו בפניו וא"ת והא קי"ל צריך לפרט את הנדר וא"כ צדקיהו ודאי פרט את הנדר לפני הסנהדרין קודם שיתירו לו וא"כ הוי עובר על השבועה כשפרט את הנדר קודם ההיתר וי"ל דאפשר שאמר להם נשבעתי שבועה כך וכך לאיש אחד על ענין פלוני ולא אמ"ל למי נשבע וכיון שלא גילה להם למי נשבע לא עבר על השבועה הנה פרט השבועה והתירוהו וי"א שאמר להם נשבעתי לנבוכדנצר שלא אגלה אותו מענין אחד שראיתי לו ואני מתחרט התירו הריטב"א ז"ל עכ"ל ושתי תשובות הללו נתני' ליאמר בההוא דיוסף ודוק: ולענין הלכה כבר כתבנו דפשיטות דברי רבינו נראה דס"ל דצריך לפרט את הנדר בפירוש ויש מן המבוכה בדבריו דבפ"ו מה' ביאת המקדש פסק וז"ל הן שנשא נשים בעבירה אינו עובר עד שידירוהו ב"ד ע"ד רבים ומבואר הוא בפרק השולח הא דאוקימנא למתני' בנודר ע"ד רבים היינו דוקא למאן דס"ל א"צ לפרט את הנדר אבל למאן דס"ל צריך לפרט את הנדר אתיא מתני' כפשטא א"כ משמע שדעתו ז"ל לפסוק כמאן דאמר א"צ לפרט את הנדר ואלו בפ"ו מה' אישות פסק מתניתין דהתקין ר"ג שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו כפשטא ומבואר הוא בפרק השולח דפרכינן התם כי לא נישאת נמי ליחוש דילמא אזלה לגבי חכם ושרי ומפרקינן קא סבר ר"ה צריך לפרט את הנדר משמע דלר"ן דס"ל א"צ לפרט את הנדר מוקמינן למתניתין בנודרת עד"ר כדאוקימנא למתני' דהנושא נשים בעבירה וא"כ הי"ל להרב ז"ל לבאר וכבר מוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' קמ"ב נתקשה בזה וראיתי להרב פר"ח ז"ל בספר מים חיים בחידושיו לגיטין שכתב וז"ל ולי ל"ק מידי שרבינו ז"ל סבור דהא דק' לן וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ומשנינן קסבר צריך לפרט את הנדר הויא שינויי ואשינויי לא סמכינן דכיון דקימ"ל דהמודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו לא חיישינן דלמא החכם יתיר שלא בפני היתומים ודלא כהתוס' שם ומש"ה סתם הרב דאף לדידיה דס"ל דא"צ לפרט את הנדר א"צ להדירה ע"ד רבים כו' יע"ש שכתב שתי' זה הוא אמיתי ונכון בדעת רבינו: ואחר המחילה דבריו מן המתמיהין דאיך הפה יכולה לדבר שטעמו של רבינו הוא מש"ה דא"כ איך פסק שם סמוך ונראה כר"ה דאמר דאם נשאת אין מדירין אותה שמא יפר לה בעלה והרי התוס' ז"ל והרא"ש והר"ן והרשב"א והריטב"א בחדושיו שם כשהקשה מההיא דהמודר הנאה מחבירו תפסו קו' וז"ל וא"ת בין חכם בין בעל איך יכולי' להפר כו' יע"ש וא"כ מהאי טעמא נמי הי"ל לרבינו לומר דאפי' נשאת מדירין אותה ולא חיישינן שמא יפר לה בעל וכבר היה אפשר ליישב דבריו אלא שאחר העיון יראה המעיין שדבריו צ"ע ויותר היה נראה לי ליישב דבריו על פי מ"ש הר"ן ז"ל בחדושיו אהא דפרכינן התם לר"ן דאמר א"צ לפרט את הנדר ממתני' דהנושא נשים בעבירה וז"ל וא"ת אמאי לא הקשה ממתני' דהכא י"ל דהא אלימא ליה משום דגבי אשה דלמא חייש לה חכם דשכיחא מלתא שנודרת לגבות כתובתה אבל בכהן לא מסיק אדעתיה עכ"ד וא"כ איכא למימר שזו היא דעת רבי' דס"ל דאפי' לר"ן גבי אשה לא חיישינן מיהו אכתי קשה ממה שפסק רבינו פ"ז מה' ערכין וחרמין דין י"ז דהמקדיש כל נכסיו כו' אינה גובה עד שידיר לו הנאה כו' ולא הזכיר שידירנה ע"ד רבים כמ"ש פ"י מה' ביאת מקדש ובפ"ו מה' אישות כתב דין הערב לאשה בכתובתה דצריך שידירנה הנאה ולא הזכיר ע"ד רבים וכן קשה לתי' מהרימ"ט שתי' שדעת רבינו דאע"ג דצריך לפרט את הנדר א"צ לפרט הסבה שבשבילה נדר ומש"ה פסק בה' אישות דלא בעינן ע"ד רבים ק' ג"כ מהא דהמקדיש כל נכסיו וכמ"ש הפ"ח ז"ל שתי' מוהרימ"ט לא יתכן ליישב דעת מרן ז"ל דבי"ד סי' רנ"ח פסק דצריך לפרט הסבה יע"ש ועיין מ"ש הרב ט"ז ז"ל שם שכפי מה שתי' דברי מרן אין כאן מקום קושיא כלל ועיין להרב מג"א סי' קכ"ח ובספר בית שמואל סי' צ"ה ס"ק ל"ז וסי' ק' ס"ק כ"ב ודוק: ומרן ז"ל פסק בסי' רכ"ח דאם לא פרט את הנדר והתירוהו אף בדיעבד אינו מותר וכן כתב הרא"ש ז"ל בפרק השולח והריב"ש בתשו' סימן גם הרשב"א בחידושיו שם כתב וזה לשונו ואפי' בדיעבד אינו מותר וכדמשמע מטעמיה דרב נחמן דאמר ואי אמרת צריך זמנין דגלייא ליה לדבוריה וחכם מאי דשמע מיפר אלמא דמאן דאית לי' צריך כו' התירו אינו מותר יע"ש וכן יש להוכיח גם כן מהא דפריך התם לעיל כי לא נישאת נמי דילמא אזיל לגבי חכם ושרי לה ומשני קסבר צריך לפרט את הנדר ואם אי' אכתי ניחוש דילמא איהי לא מפרט לה לנדרא שנדרה על תנאי אם נהנתי מכתובתי ושרי לה חכם ובדיעבד מותר שהרי לפי מ"ש התוס' שם לחד תי' מאי דפריך וניחוש דילמא אזל' כו' בדיעבד קאמר יע"ש אלא מוכח דאפי' בדיעבד לא מהני:<br><b> האמנם </b> מצאתי בשיטה מקובצת כ"י למס' נדרים שכתב משם הריטב"א וז"ל והלכתא כר"פ דצריך לפרט את הנדר מיהו דוקא לכתחילה הוא דצריך לפרט את הנדר אבל אם דיעבד התירוהו מותר ומוכח הכי בפרק השולח וכלשון הזה ממש כתב ג"כ בחידושי כ"י על הלכות נדרים להרמב"ן יע"ש ז"ל והדבר תמוה דמלבד דמסוגיא דפ' השולח ליכא למשמע מינה סיעתיה אדרבא תיובתיה איכא למשמע מינה כמ"ש וצ"ע: כתב הרשב"א בתשובה הביאה מוהריב"ל ח"ד ס"ד וז"ל מי שנשבע שלא לשחוק לזמן ידוע ובא לשאול על נדרו ואומר שמתיירא שמא יתקפנו יצרו כו' ועובר על שבועתו מסתברא דאין נזקקין לו דהשוחק בקוביא עבירה היא ואין מתירין לו ואם מפני שלא יכשלנו לעבור על שבועתו יכניע את יצרו ואין אומרין לאדם לעשות עבירה קטנה כדי שלא יעשה חבירו עבירה גדולה וכתב הר' הנזכר עליו וז"ל ולכאורה י"ל לדברי הרשב"א ז"ל מההיא דאמרינן בפרק השולח בההיא אמהא דהוה בפומבדיתא דהוו עבדי בה אינשי איסורא ואמר אביי אי לאו דאמר ר"י אמר שמואל כל המשחרר כו' הוה כייפנא ליה למרה כו' רבינא אמר כי הא מודה שמואל משום מילתא דאיסורא הרי דכדי שלא יעשה איסורא רבה עבדינן איסורא זוטא ותי' וז"ל וכד מעיינן שפיר אשכחן דלאו ראיה היא מההיא שמעתתא כלל דכתב הר"ן דלאו עשה גמור הוא ועוד י"ל דשאני הכא בנ"ד דהוי בקום עשה דעבדינן מעשה להתיר והתם הרי בשוא"ת שלא יקיים עשה כדי שלא יבואו רבים לידי חטא וראיה לדבר מההיא דתקיעת שופר ונטילת לולב דמבטלינן שלא יבואו לידי חטא ויעבירו אותם ארבע אמות איברא דיש פנים לומר דהוי קום עשה מאי דכתיב ליה גיטא דחירותא ומי שיעיין בדברי התוס' ימצא סמך לומר דלא הוי קום עשה משום דעיקר המצוה הוא לעבוד בהם ומניעת העבודה הוא בשוא"ת עכ"ד: והנה מה שתירץ הרב ע"פ מש"כ הר"ן דלאו עשה גמור הוא לא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי הרשב"א ז"ל בחידושיו דף ל"ח ע"א שכתב כן משם הרמב"ן ודחהו בשתי ידים גם מה שתי' דהתם שאני דהוי שב וא"ת וכתב דמי שיעיין בדברי התוס' ימצא סמך דלא הוי קום עשה נראה דכוון למ"ש שם בד"ה כל המשחרר וז"ל והא אמרינן לקמן במי שאמר כו' שאני התם שאין היורשין רשאין להשתעבד בה משום מצוה לקיים דברי המת לא קרי' ביה לעולם בהם תעבודו ומשום נתינת הגט לחודיה ליכא איסור עשה ע"כ לע"ד נראה דאין כאן סמך כלל דמעולם לא כתבו התוס' דבנתינת הגט ליכא איסור עשה דאין היורשין רשאין להשתעבד וכיון דאין יכולין לעבוד בהם ליכא איסור עשה בנתינת הגט כיון דבלא נתינת הגט אינם יכולים להשתעבד אמנם בעלמא היכי דמצי לעבוד בהם א"כ משעת נתינת הגט עבר אעשה כיון דנתינת הגט היא הגורמת מניעת העבודה וזה מדוקדק בדברי התוס' שכתבו ומשום נתינת הגט לחודיה ליכא איסור עשה ויש להביא ראיה לזה שכתבנו ממה שהקשו התוס' שם בפרק השולח דמ"א ד"ה כופין את רבו וז"ל וא"ת וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך דהכי אמרינן גבי הדביק פת בתנור כו' והשתא כפי דעת הרב דמקרי שב ואל תעשה מאי ק"ל מההיא דהדביק פת בתנור התם שאני דהוי קום עשה משא"כ הכא דהוי שב וא"ת וראי' מההיא דשופר ולולב וכמ"ש הוא ז"ל אלא ודאי כמ"ש ומהתימא על הרב שנראה שלא ראה דברי התוס' הללו: ובעיקר קו' נראה דאשתמיט מניה דברי התוס' דפרק בכל מערבין דל"ב ע"ב ד"ה שנ' וז"ל והא דשרי בחצי שפחה כו' ועוד דהו"ל כמצוה דרבים כדמשני גבי ר"א ע"ש וא"כ כפי דברי התוס' הללו אין כאן קושיא ועוד נ"ל לחלק דלא דמי נדון הרשב"א לההיא דפרק השולח דבשלמא בנדון הרשב"א עדיין לא הוחזק באיסור ואע"ג דאיכא למימר שירא שמא יתקפנו יצרו כו' אימור לא עביד דגזים איניש ולא עביד משא"כ גבי ההיא דהשולח דהוו עבדי בה כבר אסורא עבדינן אסורא זוטא כדי שלא יעשה עמה אסורא רבה ועיין בהרב פרח מטה אהרן ח"א סי' מ"ד:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שלד) </b> ושתי תשובות הללו ניתנים ליאמר בההיא דיוסף כו'. גם אני כיוונתי ליישובים אלו וביותר לישוב קמא והיינו משום דעיקר טעמא הוא שמא לדבר מצוה נשבע וא"כ הרי הוא מפרט לב"ד על מה נשבע אך לא למי נשבע א"כ אזיל לי' החשש ולפ"ז אי צדקיהו פרט דנשבע למי שאכל אבר מן החי שלא יגלה הדבר א"כ מאי איכפת ליה לב"ד מה שלא גילה למי נשבע. אלא דלדעתי הקושיא מעיקרא ליתא דכיון דמה שצריך לפרט הנדר הוא רק מדרבנן בלבד א"כ הא י"ל דבזמן צדקיהו אכתי לא נגזרה ולא נתחדשה הלכה זו וכעין זה כ' המל"מ בפ"ז הלכה יו"ד מהלכות בית הבחירה להוכיח דהא דאין ישיבה בעזרה כו' דאורייתא הוא דאל"כ מאי שקיל וטרי בשלהי קדושין בהאי קרא דשמואל שוכב גו' דילמא בימי שמואל עוד לא אסרוה ב"ד גם מו"ז רבינו התוי"ט ז"ל הוכיח דבטמאה עם טמאה נמי איכא כלאים מדאורייתא מדהקשו בירושלמי מקרא דדוד ובניו בפרד כי לא מצאנו גזירה זו באחד מספרי הנביאים עיין משנה ב' פ"ח מכלאים בתוי"ט בד"ה בהמה כו' וכן מו"ח רבינו ז"ל בתשובות רע"ק איגר מביאם ליישב מה דכתבו התוס' בקדושין דף כ"ב דתמר לא היתה בת דוד שאשתו כבר היתה מעוברת מקודם דקשה ע"ז איך נשא דוד מעוברת ותירץ מו"ח ז"ל דבימי דוד אכתי לא אסרו מעוברת ומינקת ע"ש והוא בסי' צ"ה ותמהני דטפי הי"ל למו"ח רבינו ז"ל להביא הירושלמי שהובא בתוס' יבמות דף כ"א רע"א בד"ה ומותר באשת חמיו כו' וז"ל הירושלמי שם אשת חמיו אסורה משום מראית עין וא"ת תורה היא לאסור הא דוד נשא רצפה בת אי' ע"ש הרי מבואר דאיסור אשת חמיו עוד לא הי' בימי דוד דאל"כ יקשה איך נשאה דוד ועבר אדרבנן והא כתיב אשר עשה דוד הישר בעיני ד' ולא סר גו' ועיין בתוי"ט משנה א' פ"ח דכלאים בד"ה אסורים כו' ודו"ק: אחר זמן רב כתבתי תשובה ארוכה מאד לראדוויץ והארכתי קצת גם בזה משום דקשה להיפך למ"ש הט"ז ביו"ד סי' קי"ז דמאי דמפורש בקרא להיתר אין כח ביד חכמים לאסור וא"כ איך אסרו אשת חמיו כיון דמפורש בקרא ואתנה נשי אדוניך בחיקך וגו':<br><b> וניחא </b> לי דהא הטעם באיסור זה הוא משום מראית העין והרי אמרינן בסוטה דף מ"ג ע"ב החורגים הגדלים בבית מותרים זה בזה דקלא אית להו ולהירושלמי דאוסר בחורגים ס"ל דלית להו קלא: אבל מ"מ נשי שאול ודאי דקלא הוה להו כיון דשאול ודוד חתנו מלכי ישראל היו ולא שייך בהו מראית העין וכן הבאתי ראי' בתשובתי הנ"ל ממ"ש התוס' בבכורות דף נ"ה סע"ב בד"ה אין המעין כו' בתה"ד שם בדף נ"ו ע"א ומהט"ז יו"ד סי' קצ"ב לענין דם חימוד ועיין סנהדרין דף י"ב סע"א ובתוס' שם בד"ה שעובר כו' ודו"ק:<br><b> (שלה) </b> נראה דכוון למ"ש שם בד"ה כל המשחרר כו' ומשום נתינת הגט לחודי' ליכא איסור עשה לענ"ד נראה דמוהריב"ל רמז על דברי התוספות שם בדף מ"א ע"א בד"ה לישא שפחה כו' שכתבו שם ביישוב קושייתם דאמאי לא אתי עשה דפ"ו ודחי לל"ת דלא יהי' קדש וז"ל שם וי"ל דהכא אפשר לקים שניהם ע"י כפיי' וע"ש והשתא אי נימא דהמשחרר הוי קום ועשה א"כ איך קרו זה אפשר לקיים שניהם ניהו נמי דעשה דפ"ו עשה אלים הוא מעשה דלעולם בהם תעבודו מ"מ הא טפי הי' לן לומר דליבטל העבד מפ"ו כיון דאינו עובר בקום ועשה ממה שנאמר שישחררו האדון ויעבור בקום ועשה ועיין מוהרש"א שם ודו"ק:<br><b> מ"מ </b> מדברי התוס' שם ע"ב בד"ה כופין כו' יפה השיג עליו הגאון המחבר ז"ל דממילא מוכח שם דס"ל להתוס' דכל שהעשה אלים אעפ"י שאינו עובר עלי' אלא בשב ואל תעשה עדיפא טפי מעשה שאינו אלים אעפ"י שעובר עלי' בקום ועשה שהרי עשה דהשלמה נדחה מפני עשה דפסח דאלים אעפ"י שהכהן עובר על העשה דהשלמה בקום ועשה והמחוסר כפרה אם לא יעשה את הפסח אינו עובר אלא בשוא"ת וא"כ ה"נ כיון דעשה דפ"ו אלים טפי אע"ג דאינו עובר עלי' אלא בשוא"ת הוא דוחה לעשה דלעולם בהם תעבודו שאינו אלים כ"כ אע"ג שעובר עלי' בקום ועשה. מלבד כל זה אני תמה על מוהריב"ל דמיישב שם דמש"ה אמרינן בההיא אמתא דעבדינן איסורא זוטא כו' משום דהוי בשוא"ת כמו שופר בשבת כו' משא"כ בנ"ד דהוי קום ועשה דעבדינן מעשה להתיר וע"ש לא ידעתי מה בין כפיית הב"ד לשחרר לבין התרת השבועה דחשיב הכפיי' לשוא"ת וההתרה לקום ועשה. ועוד מאי איסור יש בהתרת השבועה אם באמת קרוב הדבר שיתקפנו יצרו ויעבור על שבועתו דאז ממילא אין איסור על המתירים השבועה כיון שיצרו מתגבר עליו כמו בההיא אמתא אבל בההיא דכופין הא מרא דאמתא ודאי קא עביד איסורא אלא שהוא איסורא זוטא ודו"ק:<br><b> (שלו) </b> ובעיקר קו' נראה דאשתמיט מני' דברי התוס' דפ' בכל מערבין דף ל"ב ע"ב כו'. תמהני על הרב המחבר ז"ל שהביא ממרחק לחמו והעלים עיניו מדברי התוס' בסוגיין דגיטין הנ"ל דף מ"א סע"ב בד"ה כופין כו' שהביא המחבר עצמו בדיבור שלפני זה ובפרט שהתוס' כתבו כאן מפורש יותר ממ"ש בפ' בכל מערבין שהביא שהרי כתבו הכא וז"ל אע"ג דהם פושעים כיון שהיתה מחזרת אחריהן ומשדלתן לזנות חשיבי כאונסים וע"ש (וא"כ הרי אין זה ענין להאי דהרשב"א ז"ל) וסיימו שם וז"ל. ועוד דמצוה דרבים שאני עכ"ל. ובתוס' שבפ' בכל מערבין הא לא כתבו אלא בכ"ף הדמיון וז"ל דהו"ל כמצוה דרבים וע"ש וא"כ עד שהגאון המחבר ז"ל תמה על מוהריב"ל שלא ראה דברי התוס' הללו והרי יותר תימא עליו שהעלים עינו מסוף דברי התוס' שהביא בעצמו:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ראובן </b>
+<b> שהשביע לשמעון כו' אין מתירין לו אלא בפניו כו'.</b> ברייתא פרק ר"א דס"ה וראיתי להתוס' ז"ל פרק השולח דף ל"ו ע"ב ד"ה ליחוש שהק' וז"ל וא"ת בין חכם ובין בעל איך יכולים להפר שלא בפני היתומים הא אמרינן בנדרים כו' וי"ל דבדיעבד אם הפר מופר כו' הנה מוהריב"ל ז"ל בחידושיו הקשה וז"ל ואיכא למידק דמאי קו' כיון דאכתי לא ידעינן דצריך לפרט את הנדר ואפשר לתרץ דאפי' למ"ד דא"צ לפרט את הנדר אפ"ה צריך לפרט אם נדר ע"ד רבים הדירוהו אחרים כדי לדעת אם יש התרה לנדרו ולשבועתו אלו דבריו ובמה שתי' וי"ל דבדיעבד אם הפר מופר ראיתי למוהר"ש יפה ז"ל בס' שמות דף מ' שהקשה וז"ל וק' ומ"מ חכם היכי שרי לה לכתחיל' אטו בשופטני עסקינן והניחו בצ"ע ולע"ד נראה דכונתם להקשות דהן לו יהי דהשתא לפום ס"ד דהמקשה ס"ל דא"צ לפרט את הנדר דהשתא כיון שהחכם אינו יודע שנדר לתועלת חבירו מסתמא ודאי שרי לה מ"מ אכתי מה יענה לרמאה ברמאותיה כיון שאין התרה מועלת כלום דליכא למימר דאיהי טעי בהכי וסבורה היא דהנשבע לתועלת חבירו מתירין לה שלא בפניו ואדעתה דהכי נדרה מעיקרא וחכם ודאי שרי לה לפום מאי דס"ד השתא דא"צ לפרט את הנדר דהא ליתא דא"כ היכי משני לר"ג דאמר אפילו נשאת דמדירינן לה ברבים אכתי ניחוש דילמא איהי טעי בהכי וסבורה נדר שהודר ברבים יש לו הפרה דלאו כ"ע דינא גמירי ור"ג כיון דס"ל דא"צ לפרט את הנדר אזיל לגבי חכם ושרי לה אלא ודאי דלהא לא חיישינן וא"נ דבשעה שקופצת ונשבעת מודעינן לה דינא הכי וא"כ ה"נ נימא לענין נשבע לתועלת חבירו ואהא תי' וי"ל דבדיעבד אם הפר מופר כו' וכיון שכן איכא למיחש לרמאה ברמאותיה דאזיל לגבי חכם ואינו מודיע לו שנשבע לתועלת חבירו ושרי לי' ובדיעבד אם התירוהו מותר דהשתא לפום ס"ד דמקשה דא"צ לפרט את הנדר א"צ שיפרט אם נדר ע"ד רבים או לתועלת חבירו ודלא כמוהריב"ל ז"ל דלפי דעתו ז"ל קשה דא"כ מאי אהני התוס' בתי' דבדיעבד מופר אטו בשופטני עסקינן וכקו' מוהר"ש יפה ז"ל ומצאתי להריטב"א ז"ל בשיטת כ"י כתב על תי' התוס' וז"ל ואין תי' זה מספיק דאפי' הוי הכי מ"מ ליכא למיחש להכי דחכם לא מזדקק לה ושמא אפשר לומר דכיון דאיהי ידעה דאם עשה כן בדיעבד מותר מרמי אותו חכם ויאמר לו שלא היה שם אדם בשעה שנדר עכ"ל הנה מבואר כונתם כמ"ש ודוק: שוב ראיתי בהר"ן ז"ל בנדרים דס"ה ע"א שכתב ליישב קושיית התוס' הלזו וז"ל בסוף דבריו וההיא דגיטין לאו ראיה היא דנדר אלמנה מכיון שנדרה ליתומים מה תועלת יש לתינוקות באיסור פירותיהם ועוד דהכי קאמרי' דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה ותחשוב להיות מותרת עכ"ד והדבר תמוה דאם כן כי פרכינן לר"ג דאמר אפי' נשאת נשאת ודאי מפר לה בעלה לאו דינא קאמר אלא היינו לומר דבעל נמי טעי בהכי וסבור הוא דהנשבע לתועלת חבירו יש לו התרה וא"כ מאי משני דמדרינן לה ברבים אכתי ניחוש דילמא טעו בהכי וסבורים הם דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה ואדרבא בהא איכא למיטעי טפי דפלוגתא דתנאי היא משא"כ בההיא דנשבע לתועלת חבירו מילתא פסיקתא היא לכ"ע ואי נימא דתלמודא הכי קאמר דמדרינן לה ברבים ומודעינן לה דינא דנדר שהודר ברבים אין לו הפר' א"כ קשה דל"ל להדיר לה ברבים הוה להו לאודעי לה דינא דהנודר לתועלת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו וסגי בהכי ואולי נאמר דודאי תקנתא דמודעינן לה דינא לאו שפיר חזי משום דאכתי איכא למיחש דילמא בי דינא לא יהבי אדעתייהו בההיא שעתא לאודעי לה ותחשוב היא שהיא מותרת ואזיל לגבי חכם ושרי לה ומש"ה פריך נשאת ודאי מפר לה בעל ואהא משני דמדירינן לה ברבים ולאו דמודיעי' לה דינא קאמר אלא משום דכיון דרואה היא דטרחי ביה דינא לאכנופי יו"ד להדירה היא ודאי מיהב יהבה דעתה ואתי למישאל דלמה להו י' ויודעת היא דכי היכי דלא תיהוי לה הפרה הוא דעבדי הכי ובהכי יש ליישב לשון רש"י ז"ל שכתב ד"ה ברבים וז"ל נודרת בפני י' וקסבר נדר שהודר ברבים אין לו הפרה אשר רבים היו תמהים על דבריו דמי הזקיקו לרש"י ז"ל לומר נודרת בפני עשרה מאחר דתלמודא השתא לשנויי לר"ג קאי ור"ג ס"ל לקמן דמ"ו דרבים היינו ג' ועיין בשער אפרים סי' שנתקשה בזה והניחו בצ"ע: אכן לפי האמור י"ל דרש"י ז"ל בשי' הר"ן קאי ומשום הכי הוכרח לומר דמדרינן לה ברבים דקאמר תלמודא הכא אליבא דר"ג ע"כ בי' קאמר דכיון דטרחי בי דינא לאכנופי י' מידק דייקא וידעה שפיר דכי היכי דלא תיהוי לה הפר' הוא דעבדי הכי משא"כ אי מדרינן בג' דהתם ודאי לא יהבא דעתה כלל ולא דייקא במילתא לידע טעמא דסבורה דג' משום ב"ד הוא ולא משום דלא תהוי לה הפרה כנ"ל נכון ודוק: ודע שהר"ן ז"ל שם כתב תי' התוס' ז"ל דבדיעבד אם התירוהו מותר וסיים וז"ל וה"נ מוכח מדשרו ליה סנהדרין לצדקיהו ואי אפי' בדיעבד אסור היכי הוה שרי לצדקיהו לגלויי מילתא וכ"ת אכתי ק' דנהי דבדיעבד שרי לכתחילה מיהא אסור והיכי שרו ליה סנהדרין לצדקיהו א"ל דלדבר מצוה מתירין וצדקיה היה מצטער כו' ומ"מ משמע דבדיעבד מותר דאי לא מה אהני ליה לצדקיהו מאי דשרו ליה עכ"ד ויש לי לדקדק עליו דמשמע מדבריו דכל דלדבר מצוה מתירין בדיעבד מותר אפי' לדבר הרשות דאי בדיעבד אינו מותר אפי' לדבר מצוה לא היו מתירין והא בהא תליא וכיון שכן קשה דא"כ משמע דע"ד רבים דקי"ל דלדבר מצוה מתירין מינה דבדיעבד אם התירוהו מותר וק' דא"כ כי פרכינן בשמעתין לר"ג נשאת ודאי מפר לה בעל היכי משנינן דמדרי' לה עד"ר אכתי תי' דניחוש דילמא מפר לה בעל או שרי לה חכם ובדיעבד מותר דמהאי טעמא דבדיעבד שרי הוא דפרכינן מעיקרא נשאת ודאי מפר לה בעל ולהא ודאי הוה אפשר לישב דאע"ג דבנודר ע"ד רבים לדבר מצוה יש לו הפרה ומינה דבדיעבד מותר מ"מ היכא דהוי נשבע לתועלת חברו ועד"ר אלים טפי ואפי' לדבר מצוה אין מתירין ובדיעבד נמי אינו מותר והיינו דמשני שמדירינן לה ברבים אלא דאכתי קשה מהא דפרכינן לקמן לר"ג דאמר א"צ לפרט את הנדר ממתני' דהנושא נשים בעבירה מוקמינן לה במסקנא דמדרי' ליה עד"ר אע"ג דהתם ליכא טעמא דנשבע לתועלת חבירו דמה תועלת יש להם לב"ד במה שמשביעין אותו והשתא כפי דעת הר"ן ז"ל מאי משני דמדרינן ליה עד"ר אכתי ניחוש דלמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה ובדיעבד מיהא מותר ושוב ראיתי להר"ב ש"ך סי' רכ"ח ס"ק ס"ט שתמה על מור"ם ז"ל שם שכתב משם י"א דעד"ר בדיעבד אם התירוהו מותר והיא סברת מהר"י קולון ז"ל שורש נ"ב שכתב כן משם הר' אביגדור ז"ל ומרן הב"י ז"ל כתב שכ"כ הרשב"א בתשו' משם ר"ת יע"ש ותמה עליו כמו שתמהתי אני ההדיוט דלר"ת ז"ל כיון דמאי דפריך בגמ' וליחוש דלמא אזיל גבי חכם היינו לענין דיעבד א"כ מינה מוכח דבעד"ר אין לו הפרה דאל"כ מאי משני דמדירינן ליה עד"ר וכתב עוד שדברי הר' אביגדור דחויים הם ואין לסמוך עליהם אפי' בשעת הדחק דכפי דבריו מאי משני בגמ' דמדרי' ליה עד"ר אכתי ניחוש דילמא אזיל לגבי חכם ושרי ליה ובדיעבד מותר וחכם ודאי שרי ליה לכתחלה דהשתא לר"נ קיימינן דס"ל א"צ לפרט את הנדר את"ד ז"ל יע"ש ויש לתמו' עליו שהרי מדברי הר"ן מוכח בהדיא כדעת הר' אביגדור ז"ל ממה שהכריח הדבר דכיון דנשבע לתועלת חבירו לדבר מצוה מתירין מינה נשמע דבדיעבד מותר דהא בהא תליא וא"כ מבואר דבעד"ר כיון דקי"ל דלדבר מצוה מתירין ה"נ בדיעבד מותר וא"כ מאי דק"ל לדעת הר' אביגדור תיקשי ליה להר"ן ז"ל ונראה ליישב דודאי גבי נשבע לתועלת חבירו ס"ל להר"ן ז"ל דהא בהא תלייא ומכיון דלדבר מצוה מתירין ע"כ לומר דלדבר הרשות דעבד מותר אלא דלכתחלה הוא דאסרו וא"כ כל לדבר מצוה לא אסרו רבנן ושרי לכתחלה אמנם אי אפי' בדיעבד אין התרתו התרה אלא מדעת חבירו כי הוי לדבר מצוה מאי אהני לן וכי משום דבר מצוה שרי לעבור על הנדר דהכא ליכא למימר דכיון דדבר מצוה הוא מסתמא ניחא ליה לחבירו שיתיר את נדרו דמאי אכפת ליה לחבירו במצוה דידי' כיון שגורם לו היזק בהתרתו מה שאין כן בנודר ע"ד רבים דטעמא דאין לו התרה הוא משום דלא כל הפתחים שוים ולא כפתחו של זה פתחו של זה איכא למימר דודאי לדבר הרשות אף בדיעבד אינו מופר מטעמא דלאו כל הפתחים שוים אבל דבר מצוה דעת כולם מסכימים להתי' כיון שלא הגיע להם היזק בהתרתו ומהאי טעמא מתירין אפי' לכתחלה ולא תליא הא בהא ולעולם דס"ל להר"ן דע"ד רבים אפילו בדיעבד אינו מופר אמנם לדעת הר' אביגדור ק' טובא דמאי משני בגמ' כמו שהקשה הרב ש"ך ז"ל: ונראה לי ליישב דבריו דס"ל לר' אביגדור דמאי דפריך בגמ' וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם לאו היינו משום דבדיעבד מותר דלהא ודאי לא חיישינן דכיון דלכתחלה לא חיישי' דלמא שרי לה חכם דלאו בשופטני עסקינן ואי משום דאיכא למיחש דלמא מרמה לחכם ואומר שלא היה שם אדם בשעת השבועה ושלא היה לתועלת חבירו כמ"ש משם הריטב"א ז"ל להא נמי ליכא למיחש דס"ל להר' אביגדור דאפי' לר"ן דאמר א"צ לפרט את הנדר מ"מ צריך לפרט אם נדר ע"ד רבים או לתועלת חבירו כמ"ש מוהריב"ל ז"ל וקו' ר"ת דהקשה דמאי פריך וניחוש כו' כיון דהוי נשבע לתועלת היתומים י"ל דס"ל כתי' הר"ן והרשב"א ז"ל משם אחרים דס"ל דנדר אלמנה לא הוי לתועלת חבירו כההיא דצדקיהו דמכיון שנדרה ליתומים מה תועלת יש באיסור פירותיה ומשו"ה פריך בגמ' וליחוש כו' ושרי לה לכתחלה ומשני דמדרינן ליה עד"ר דהשתא כיון דלכתחלה אין מתירין אותו ליכא למיחש דלמא שרי לה חכם דלאו בשופטני עסקינן וא"כ לר"ן דס"ל א"צ לפרט את הנדר מ"מ צריך לפרט נדר ע"ד רבי' כמ"ש כנ"ל ליישב דבריו: האמנם מצאתי למרן ז"ל שכתב בתשו' כ"י בספר אבקת רוכל ס' קל"ה שכ' דברים מנגדי' למ"ש בתוך התשו' וז"ל ומ"ש שנמצא מחכמי קושטאנדינא שהתרת הנשבע לתועלת חבירו אין בה ממש אפי' דיעבד אע"פ שזה דעת הראב"ד והרשב"א הלא ר"ת חלוק בדבריו והרא"ש והסמ"ג והטור מסכימים לדבריו וכן דעת הריב"ש ומש"כ וה"ה בנשבע עד"ר שאין בהתרתו ממש אפילו בדיעבד מאחר שכתבו זו בתורת וה"ה ונפל היסוד ונהרס הבנין כל שכן דבלאו הכי דין זה סתור מעצמו שהרי כ' מהרי"ק משם הר' אביגדור דנדר עד"ר בדיעבד אם התירוהו מותר ואע"פ שכתב שזה שלא כדעת רוב הפוסקים משמע דלטעמיה אזיל דס"ל כהראב"ד דהנשבע לתועלת חבירו אפי' בדיעבד אינו מותר אבל כבר הוכחתי שדעת הפוסקים להתיר בדיעבד וכ"ש בנשבע ע"ד רבים ואל תשיבני משום דמייתינא לה במכ"ש ולא סגי ליה לאתויי בה"ה שהרי הרשב"א ס"ל כדעת הראב"ד דהנשבע לתועלת חבירו אפילו בדיעבד אינו מותר ואפ"ה כתב בתשובה דבעד"ר אם הדירוהו בדיעבד מותר עכ"ל הזהב אשר מבואר מדבריו שלדעת ר"ת והר"ן ז"ל דס"ל דבנשבע לתועלת חבירו בדיעבד מותר ה"ה וכ"ש בעד"ר ואפי' בדאיכא תרתי תועלת חבירו וע"ד רבים כמעשה שהיה בנדון שלו אפ"ה כתב דבדיעבד מותר לר"ת וסייעתיה והוא מן התימה כמ"ש וצ"ע: כתב הר"ב ש"ך ז"ל סי' רכ"ח ס"ק מ"ג על מ"ש מרן שם ודוקא שנדר ע"ד חבירו בשביל שום טובה שעשה לו כו' והשבועה היתה לתועלת חבירו כתב וז"ל לא ידענא מאי קאמר ואי אתא לאפוקי היכא דאין השבועה לתועלת חבירו אף בהטבה יכולים להתיר לסברא זו הא ליתא דבהרא"ש והטור ושאר הפוסקים בשם ר"ת משמע דאין חילוק אלא לעולם כל שהוא מקבל טובה ממנו אין להתיר וכן משמע בריב"ש שם שכ' שי"א דלתועלת חבירו אפילו שלא בהטבה אין להתיר אבל בהטבה אע"ג דאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ"ד דמתיר ואפשר כו' א"ד יע"ש ועפ"ז יש לתמוה על מ"ש מוהר"א יצחקי ז"ל בספר ז"א חי"ד סימן ט' על ראובן משרת שמעון שגרשו מביתו מחמת סיבה שכל מה שהיה מרויח היה מאבד את ממונו בתרבות אנשים חטאים ויהי כי ארכו לו הימים וירא ראובן כי כלתה אליו הרעה ויכנע לשמעון רבו ויחל את פני שמעון שיקריבהו ונתרצה שמעון בתנאי שישבע על דעתו שלא ילבש עוד בגד משי עד עשרה שנים ונשאל הרב אם יש לו התרה עפ"י חכם שלא מדעת רבו וכתב הרב דהיה מקום להסתפק משום הא דאמרי' בנדרים המודר הנאה מחבירו כו' אמנם הם המדברים דמעולם לא אמרו אלא דוקא בשנדר ע"ד חבירו בשביל טובה שקבל ממנו כו' ועוד צריך תנאי אחר שתהיה השבועה להנאתו ולטובתו של המשביע כההיא דנ"נ ויתרו כו' עד אמור מעתה דהדברים ברורים דהגם כי נשבע ראובן הנז' על דעת שמעון רבו אין שום הנאה מגעת לו לרבו כדי שנאמר שאין מתירין אלא בפניו או מדעתו ורצונו כו' את"ד יע"ש ויש לתמוה עליו איך אשתמיט מיניה דברי הש"ך הללו שכתב דכל שקבל טובה ממנו מחמת השבועה אע"ג דאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ"ד דמתיר וא"כ הכא נמי כיון שקבל ראובן טובה ממנו מחמת השבועה שהביאו אל ביתו אע"ג דאין כאן תועלת לשמעון אפי"ה לכ"ע אין מתירין אלא מדעתו: האמנם אנכי הרואה שדברי הש"ך אחר התבוננות הם תמוהים וזה ממה שהרא"ש והרשב"א בחידושיו הק' קו' התוס' דידן דמאי פריך וליחוש כו' ותי' משם ר"ת כתי' התוס' וה"ד לכתחלה וכתב עוד הרשב"א ז"ל דיש מי שתי' דלא אמרו אלא בנשבע להנאתו אבל בנודר' ליתומים מה הנאה יש ליתומים באיסור פירותיה וכן כתב הר"ן כמ"ש לעיל עי"ש הנה מבואר בהדיא דאפי' בנודרת ליתומים דהו"ל קבל טובה מחמת השבועה שאלמלא היתה נשבעת לא היתה גובה כתובתה דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומי' אלא בשבועה אפי' הכי ס"ל ליש מי שתי' דכיון דאין ליתומים הנאה באיסור פירותיה יכולה להתיר שלא מדעתם ואם כן איך כתב דכל שקבל טובה ממנו אע"ג דאין השבועה לתועלת חבירו ליכא למ"ד דמתי' ואף לר"ת ושאר רבוותא שתי' קו' זו באופן אחר לאו משום דס"ל דבקבלת טובה ממנו גרידא מהני אלא משום דמ"מ יש להם הנאה ליתומים שאם היא רוצה להתיר נדרה צריכה להתרפס ברצוי כסף ליתומים כמ"ש מוהרימ"ט ח"א סי' קי"ח וא"כ משום דמכ"מ בשעה שנשבעת הא מיהא היתה לתועלת היתומים אבל כל שאין לו הנאה למשביע כלל אפי' קבל טובה ממנו לכ"ע מהני וליכא למימר דנודרת ליתומים לא חשיבא קבל טובה ממנו כיון שהיא גובה כתובתה בעל כרחן ע"י הנדר דהא ליתא דאם כן ל"ל לר"ת לתרץ דההיא דפריך וליחוש כו' איירי לענין דיעבד ולמילף מינה דבדיעבד מיהא מותר ות"ל משום דלדעתו הא דהנשבע לתועלת חבירו אין מתירין אלא מדעתו היינו דוקא בקבל טובה ממנו כמ"ש הרא"ש והרשב"א ז"ל משמו סמוך ונראה וכן ראיתי למוהרימ"ט ז"ל חלק הנזכר סי' א' שכתב על ראובן שנתחייב לשמעון סך ממון לזמן ידוע ואסר על עצמו בשר ויין אם לא יפרענו עד אותו זמן וכתב הרב ז"ל שיש לו רפואה שישאל על נדרו ואע"ג דתני' המודר הנאה מחבירו כו' וכ"ש היכא שקבל טובה ממנו כמו בנ"ד שהלוהו בשעת דוחקו כו' נ"ד לא דמיא למשה ולא לצדקיהו לפי דהכא אין שום תועלת לחבירו בקיומא של נדר זה כו' יע"ש הנה מבואר מדבריו דכל שאין תועלת לחבירו בשבועתו אע"ג דקבל טובה ממנו לכ"ע מתירין אותו הפך מ"ש הש"ך ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה וצ"ע: כתב מוהרד"ך ז"ל בית י"ז חדר י' דלדעת הסוברים דהנשבע לתועלת חבירו בדיעבד מותר היכא דהוי דבר מצוה מתירין אפי' לכתחלה יע"ש ומוהר"ש טאייטצק ז"ל בס' שארית יאודה דנ"ג תמה עליו דהרא"ש הוא מהסוברים דבדיעבד מותר כו' כתב בתשובה כו' יע"ש ולק"מ עיין במוהרא"ש סי' קע"ד ובספר כהונת עולם סי' ד' אך לדידי ק"ל מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב בשמעתין משם ר"ת ליישב ההיא דגבעונים דיליף מינה ר"י דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה דדלמא התם היינו טעמא משום דהוי נשבע לתועלת חבירו ותי' משם ר"ת דלא אמרו אין מתירין אלא בקבל טובה ממנו כו' יע"ש והשתא לדעת הרד"ך ז"ל הי"ל לר"ת לתרץ ולומר דהתם שאני דהוי לדבר מצוה דכתיב לא תחיה כל נשמה כמ"ש שם סמוך ונראה שהרי דעת ר"ת דבדיעבד מותר אלא משמע דלא תליא הא בהא כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שלז) </b> והדבר תמוה כו' אכתי ניחוש דילמא טעו בהכי כו'. ואדרבה בהא איכא למיטעי טפי דפלוגתא דתנאי היא כו'. לענ"ד אין כאן תימה ואין כאן אדרבה דכתב דבהא איכא למיטעי טפי משום דהיא פלוגתא ובנשבע לתועלת חבירו מלתא דפסיקתא היא דמ"מ באמת שאני נדר שהודר ברבים דלמ"ד שאין לו הפרה הא לא מהני לי' הפרה והויא ההפרה כמאן דליתא ואפילו בהסכמת הרבים שהיו שם בשעת הנדר כששמעו אח"כ שהנדר הותר בב"ד ג"כ לא מהני משא"כ בנודר לתועלת חבירו דאם התיר לו החכם וחבירו הסכים אחר כך בהתרת החכם הרי מהניא ההתרה למפרע דודאי מי שנשבע לתועלת חבירו או אלמנה שנדרה ליתומים אפילו אם אח"כ יאמרו לה היתומים שאינם מקפידים אם תאכל היא את המין שנדרה ממנו ואפילו אם קבלה כתובתה דאפ"ה אין האלמנה מותרת באותו המין עד שיתיר לה חכם מ"מ הרי אי אזלה קודם לכן לחכם והתיר לה דאז אם היתומים מסכימים אח"כ על היתרה הרי היא מותרת למפרע. וא"כ לפ"ז הרי דבנשבע לתועלת חבירו עכ"פ התרת החכם מקרי התרה אלא דצריך נמי להתרתו הסכמת חבירו וא"כ הא י"ל דבהא איכא למיטעי ולומר דכיון דהתרה זו תועיל אח"כ היא מועלת נמי עכשיו וכן האלמנה תחשוב ג"כ להיות מותרת. אבל בנדר ברבים דאין לו התרה כלל וההיתר שלו הי' כלא הי' אפילו אח"כ כשיסכימו הרבים שהיו בשעת הנדר א"כ הרי ליכא למיטעי בי' כלל משום דטעות שייך רק בין היום ליומא אוחרא בפרט הדין. אבל לא בכולא מלתא לומר שההתרה שאינה כלום הויא התרה ובפרט דתטעה כן משום דאינו תועלת להיתומים כו'. ודע דלכאורה יש להעיר מזה במ"א והוא בשלהי נדרים באומרת נטולה אני מן היהודים דאמרינן יפר חלקו כו' משום די"ל דעיני' נתנה באחר ע"ש. ולפ"ז קשה דאיך ניחוש לזה והא גם לאותו אחר היא אסורה מכח נדרה ואי דשמא אזלה לגבי חכם כו' הא בכה"ג לא מהני התרה. דמכח נדרה זה גרשה בעלה ונתן לה כתובה והשתא דמורדת היא מתשמיש שוב אין לה כתובה ודמיא לאלמנה הנודרת ליתומים וכנ"ל. אע"כ דחיישינן שהיא תחשוב שתהא מותרת וכמ"ש הר"ן ז"ל ואע"ג דיש לחלק בין הפרקים דלא דמי כ"כ לאלמנה הנ"ל. מ"מ יקשה דכיון דבאמת הדין הוא כמשנה ראשונה דמדנדרה עכ"ר דתשמיש קשה לה. א"כ אמאי למשנה אחרונה אמרינן דיפר חלקו כו' מחשש דשמא עיניה נתנה באחר והרי אפשר להדירה עד"ר כמו באלמנה הנ"ל. ואין לומר בזה דא"א להדירה עד"ר משום דאין נדר חל על נדר. דז"א משום דמ"מ הא אפשר לב"ד להתיר נדרה בתחלה ולהדירה אח"כ עד"ר שהרי גם בהאלמנה דסוגיין צ"ל כן דאל"כ מאי מהני הדרת ב"ד להאלמנה הרי קודם שיבואו להדירה תדור מעצמה ליאסר מעכשיו בכל מין שידירוה בב"ד ושוב אין הנדר עד"ר שבב"ד חל על נדרה וקצרתי כאן. ועיין מ"ש לעיל על הגליון (באות ש"ז) בד"ה תמהני ובתשובה הארכתי בסוגיא זו הרבה ואכמ"ל:<br><b> אמנם </b> בפשיטות י"ל דא"א כאן להדירה עד"ר משום דנהי דעכשיו התשמיש קשה לה ובדין היא תובעת גט וכתובה מ"מ אמרינן דלמא מיתקנא אח"כ וא"כ למה לנו לאוסרה על כל העולם מלמיתב טן דו. ועוד י"ל דלמ"ש התוס' דגם אשה מוזהרת אמצוה דלשבת יצרה א"כ אפי' אם נדירה בב"ד בנדר עד"ר נמי יש לו הפרה. אבל התירוץ הראשון שכתבו התוס' דמה תועלת יש ליתומים באיסור פירות כו' הוא קשה מאד למסבר משום דאין לך תועלת גדול מזה דכיון שהיא מחזרת אצל חכם להתיר לה נדרה א"כ מזה נתברר תרתי האחת דודאי גבתה מכתובתה והשנית דגם א"א לה לקיים נדרה וא"כ כדי שלא תכשל בעון נדרה עכ"ר תפייס היא את היתומים בממון כדי שיסכימו בהיתר נדרה וא"כ הרי אין לך תועלת גדול מזה להיתומים והא ודאי אין לומר דסברתם בתי' קמא היינו דודאי ממונה חביב עלי' מגופה אלא דסוברת שמא יסתייע לה מלתא למיעבד נייחא גם לגופה ע"י התרת חכם ולכן מהדרת היא אצל חכם להתיר נדרה אבל אי לא יתירו לה אז באמת תקיים נדרה ובזה אין תועלת כלל להיתומים דסברא כזו לא ניתן להאמר בכונת התוס' ודוק:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>מי </b>
+<b> שנשבע כו' ולא עוד אלא אפי' כפתוהו על העמוד כו'.</b> כתב מרן שם אמר רבא כו' אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עליה כו' ופסק כאמימר דע שמתוך סוגיא זו שמעתי ישוב נכון מהחכם השלם יעקב יפה אשכנזי ה"י ליישב מ"ש התוס' פ"ג דכריתות ד"ה ד' חטאות כו' וז"ל וא"ת אמאי לא חשיב חמש כגון נשבע כו' וי"ל מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ומוקדשין דתני כו' מ"מ השתא שנשחטו ונזרקו דמן ליתיה בשאלה אבל ליכא למימר כו' יע"ש אשר בדברי התוס' הללו נתחבטו בו קמאי ובתראי דבפרק ג' דשבועות דף כ"ד ע"ב פרכינן התם לרבא דאמר דאיסור הבא מעצמו אמרי' כולל ממתני' דידן דתנן יש אוכל אכילה אחת כו' ואם איתא משכחת לה חמש כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב ומשני כי קתני איסור הבא מאליו איסור הבא מעצמו לא קתני והרי הקדש בבכור דקדושתו מרחם ואבע"א כי קתני מידי דלית ליה שאלה מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ופרכינן והרי הקדש הא אוקימנא בבכור והשתא לפי דברי התוס' אמאי לא משני דהשתא מיהא אחר זריקה ליתא בשאלה אלא ודאי דהא לא חשיבא כיון דמ"מ עיקר איסורו איתיה בשאלה וסוגיא דכריתות דמוקי לה בהקדש ממש ולא בבכור צ"ל דס"ל כאידך שינוייא דכי קתני קרבן קבוע או זדונו כרת ועיין בהרב ברכת הזבח שם ובהרב ח"ה פ"ג דשבועות יע"ש ואולם לפי פסק רבינו והטור ז"ל סי' רל"ח דפסקו כאמימר הנה נכון דאיכא למימר שפי' דתלמודא התם משום הכי לא משני אשינוייא דמידי דאיתיה בשאלה לא קתני דהקדש השתא מיהא ליתא בשאלה כמ"ש התוס' משום דתלמודא התם קאי לשנויי מימרא דרבא דקאמר אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחייל אענבים חייל נמי אתאנים דפרכינן מהך מתניתין וא"כ אליבא דרבא לא מצי לשנויי דהקדש דקתני היינו דהשתא מיהא אחר זריקה ליתיה בשאלה דא"כ בשבועה נמי משכחת לה כה"ג כגון שנשבע שלא אוכל כזית זה מחלב ותמרים דמכיון שאכל את הכזית ליתיה בשאלה השתא מיהא דומיא דהקדש שהרי רבא אית ליה דאכלה כולה אין נשאל עליה ומשום הכי הוצרכו לאוקמא בבכור אמנם לדידן דקי"ל כאמימר דאפילו אכלה כולה נשאל עליה שפיר מצינן למימר דהקדש דקתני משום דהשתא מיהא אחר זריקה ליתיה בשאלה משא"כ שבועה דלעולם איתיה בשאלה ותי' דתריצו התוס' בשמעתין היינו לפום הלכתא א"ד ודפח"ח. ודרך אגב ראיתי לעמוד אמ"ש התוספות ז"ל פ' השולח דל"ה ע"ב ד"ה אבל נשאת שהקשו שם וז"ל וא"ת וידירנה שלא תאכל ככר זה אם נהנית מכתובתה ותאכל לאלתר בפנינו וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה כו' יע"ש וקשה טובא דבעלמא מאי דקשיא להו אמימרא דר"ה דקאמר אבל נשאת אין מדירין אותה דחיישינן דלמא מיפר לה בעל שפיר קשיא להו דתאכל לאלתר בפנינו דכיון דבעל מיגז גייז לא מצי מיפר הנדר שעברה כמ"ש רבינו פי"ב מהלכות נדרים דין ט' אכן מאי דקשיא להו אמאי דפריך וליחוש דילמא אזלה לגבי חכם קשה טובא דכיון דקי"ל כאמימר אפילו תאכל לאלתר בפנינו אכתי איכא למיחש דילמא אזלה לגבי חכם ושרי לה וכן ראיתי בחדושי הר"ן לגיטין שם שכתב וז"ל וא"ת ונביא לאלתר ממין שאסרה ותאכלם בפנינו בשלמא גבי חכם לא אפשר למעבד הכי דהא קי"ל אכלה כולה נשאל עליה לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו אבל גבי בעל כו' יע"ש ולומר דס"ל להתוס' ז"ל דלא קימ"ל כאמימר הפך דעת כל הפוסקים זה ודאי ממה שלא ניתן ליאמר דהא קי"ל הלכה כבתראי מאביי ואילך ואמימר בתראה הוא ועיין בס' בית יעקב סימן ק"י שכתב דרבינו ז"ל פסק דלא כאמימ' ממה שפסק פי"ב מה' נדרים ולא דק כלל ואשתמיט מיניה לשון זה שכתב רבינו וההיא דנדרים שאני משום דבעל מיגז גייז כמ"ש ומה שהכריח עוד ממ"ש רבינו פ"ג מהלכ' נזירות דין יו"ד מי שנדר ב' נזירות כו' אפילו גילח שערו ואח"כ נשאל עליה עלתה לו ראשונה בשניה שהרי אין השניה חלה אלא אחר הראשונה וכיון שהתיר את הראשונה כאילו אינה מעיקרא ושם בפ"ג דשבועות פרכינן לרבא דאמר דבעינן שיעור כזית מברייתא זו דקתני מי שנדר ב' נזירות כו' ומשני בשלא גילח ופריך והתניא אפילו גילח אמר רב אשי נזירות קא רמית מי גרם לב' שתחול ראשונה כו' וא"כ מאחר שרבינו ז"ל הביא טעמא דר"א דאיתמר לשנויי מלתא דרבא מוכרח דס"ל כוותיה דלאמימר לא צרכינן לה"ט את"ד יע"ש גם בזה לא צדק שהרי טעמא דאמימר דאמר אפילו אכל' כולה נשאל עלי' הוא משום דאי בשוגג מחוסר קרבן ואי במזיד מחוסר מלקו' וא"כ היכא דלא מחסר' מידי אפילו אמימר מודה דאינו נשאל עליה וא"כ גבי ההוא דמי שנדר ב' נזירות כיון דלא מחסר' מידי אפי' לאמימר לא מצי למישאל עליה אי לאו משום טעמא דמי גרם לב' כו' אלא דלפום ס"ד דמקשה הוה בעי למימר מכח ברייתא זו דאפילו היכא דלא מחסרה מידי איתיה בשאלה ואה"נ דקשה מינה לאמימר ג"כ וזה פשוט: ואיך שהיה כדאתאן עלה לדברי התוס' יש בהן מן הקושי כי ע"כ היה נ"ל לומר דס"ל להתוספות ז"ל דהא דאמימר דאמר אפילו אכלה כולה נשאל עליה היינו דוקא שיהא פטור מדיני אדם לקרבן ומלקות אבל עונש בידי שמים מיהא איכא מכיון שעבר על השבועה קודם שנשאל עליה ונתכוון לדבר איסור ובהכי היה מקום ליישב מה שהקשה מרן הב"י בא"ח סימן תרי"ט אמ"ש הטור שם משם ר"ת וז"ל והוקשה לר"ת מה מועיל להתי' על מה שעברו כבר והנהיג לומר מי"ה זה עד י"ה הבא עלינו כו' וכתב מרן שם וז"ל דברי רבינו סתומים דהיכי קאמר שהוק' לר"ת מה מועיל להתיר על מה שעברו כבר דהא ודאי התרה מועילה לנדרים שעברו כבר כדאיתא פ' ג' דשבועות כו' יע"ש ולפי האמור דברי ר"ת ז"ל נכונים דשפיר ק"ל דמה מועיל התרה על מה שעבר דאי לענין עונשי שמים אינה מועלת התרה ולענין קרבן ומלקות מאי נ"מ בזה"ז האמנם ממ"ש הרמב"ן בתשובה הביאה מרן הב"י סימן רכ"ח על מי שנדר שאם לא יפרענו חמיו קודם הפסח שלא יהיה חג עצרת בעיר והגיע פסח ולא פרעו ונתחרט אח"כ וכתב שיש לחוש שמא לא מיקרי חל הנדר עד שיגיע עצרת שהיא זמן איסורו ולא יתירו לו עד אחר עצרת וכת' מרן ז"ל ותמיה מילתא דכיון דמשום חששא הוא דאמר הכי איכא למיחש דלמא משהגיע פסח מקרי חל הנדר וטפי עדיף למשרי ליה בההיא שעתא מלהמתין עד העצרת שיעבור על נדרו כו' ושמא י"ל דכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו אפילו לא שרו ליה עד שהגיע זמן איסורו לא הוי עובר על נדרו וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשו' שיש להשיאו עצה שיתאחר עד שבועות משום שלום בית וכשיתירו לו נדרו לא ישאר עליו עונש הנדר לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו יע"ש הנה מבוא' דס"ל דהיכא דעבר על נדרו ונשאל אין בו שום עון אשר חטא וכ"כ מרן החבי"ב ז"ל שם משם מוהר"א מוטל ע"ש ושוב אחר החיפוש מצאתי להר"ב שער אפרים ז"ל סימן ע"ב שנתקשה בדברי התוס' ז"ל הללו כמ"ש וכתב ליישב דבריהם דס"ל להתוס' דהא דאמימר היינו דוקא היכא דמחוסר קרבן או מלקות כגון מזיד והתרו ביה אבל כשאין עליו קרבן או מלקות כגון מזיד ולא התרו ביה כיון דלא מחסרא מידי אין מועיל שום שאלה ומש"ה קשיא להו שפיר דידירוה על ככר זה כיון דאין בו מלקות וכתב עוד שכן יש להוכיח מסוגיא דשבועות יע"ש ודברי' של טעם הן וע"פ דבריו יש ליישב מאי דק' לי בדברי התוספות דאמאי הוצרכו להקשות קו' באופן זה שידירנה שלא תאכל ככר זה ואמאי לא ק"ל בפשיטות שתאכל לאלתר בפנינו ממין שאסרה עליה וכמו שהקשה הר"ן ז"ל וכן נקטו קו' הרשב"א והריטב"א בחידושיו אכן לפי דבריו יש ליישב מה דמהא לא ק"ל דכיון דאכתי באיסורא קאי שאסורה לאכול ממין זה כל ימיה איתיה שפיר בשאלה דהוי ממש בשייר כזית דמיגו דמהני שאלה אכזית בתרא מהני נמי אכזית קמא ואפילו רבא מודה בהכי ולהכי ק"ל שידירוה שלא תאכל ככר זה דאז לא מהני שאלה כיון שאינו מחוסר מלקו' כמ"ש הרב ז"ל:<br><b> האמנם </b> ראיתי להרא"ש ז"ל פ"ג דשבועות שכתב וז"ל אמימ' אמר אכלה כולה נשאל עליה כו' אי במזיד מחוס' מלקות ואפילו אם לא התרו בו למלקות מיהא עונש מלקות איכא יע"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה ולפחות הי"ל להרב ז"ל להזכירו על דל שפתיו ולומר שהרא"ש ז"ל חולק בזה ובר מן דין אכתי תקשי ליה קושיא זאת להרא"ש ז"ל דבפ' השולח הק' כקו' התוספו' שם וז"ל וא"ת ידירוה שלא תאכל ככר זה אם גבתה כתובת' ותאכל בפנינו ותי' כתי' התוס' יע"ש והן אמת דלהרא"ש ז"ל לא קשיא דאיכא למימ' דקו' הרא"ש היא על ר"ה דקאמר אבל נשאת אין מדירין דחיישינן דילמא מיפר לה בעל ואהא ק"ל שפיר דידירוה שלא תאכל ככר זה בפנינו דכיון דבעל מיגז גייז לא מהני התרה על מה שעברה אמנם מהא דפריך וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ה"נ דלא ק"ל להרא"ש ז"ל מכיון דקי"ל כאמימ' ואפילו בלא התרו בו למלקות כמ"ש הוא ז"ל אלא דכפי זה קשה דאי כל עיקר קו' הרא"ש ז"ל היא דוקא אמימרא דר"ה אמאי הוצרך להקשות קושי' באופן שידירוה שלא תאכל ככר זה ותקשי ליה בפשיטות בנודרת מאותו המין דמיירי מתני' שתאכל מאותו המין בפנינו דבהא ודאי לא מהני הפרת הבעל על מה שעברה שוב ראיתי דחילוק זה שכתב הר"ב שער אפרים היא מוצאת לחד מן קמיא הוא הראב"ד ז"ל בספר תמים דעים סימן רל"ז שכתב וז"ל נשבע על ככר ואכלה כולה במזיד ולא התרו בו אינו נשאל עליה לפי שאין זה מחוסר לא מלקות ולא קרבן הילכך אית עליה עונש שבועה ולית לה תקנתא בשאלה עכ"ד והר"ב כנה"ג ז"ל סי' רל"ח בהגהת הטור הביא דבריו בלי חולק כאילו היא הלכה פסוק' והוא תימא איך אישתמיט מיניה דברי הרא"ש שכתבנו ומ"מ לא נפלאת היא ליחס סברת הראב"ד ז"ל להתוס' גם דברי ר"ת ז"ל שנתקשה בהם מרן הב"י בא"ח סימן הנז' יש ליישב ולומר דאיהו נמי קאי בשיטת הראב"ד ז"ל הלזו ומש"ה הוקשה לו שפיר דמה מועיל התרה על מה שעברו כבר וכמובן ודוק ועוד נ"ל ליישב דברי התוס' ז"ל דס"ל דהא דאמרינן אכלה כולה נשאל עליה ואין בו עון אשר חטא היינו דוקא בנדרים הניתרים ע"י פתח דמשוי ליה הנדר טעות כאילו אינו אבל בנדר הניתר ע"י חרטה וכ"ש בחרטה דהשתא אז ודאי לא חשיב הנדר כאילו אינו ודוגמא לדבר נמצאת חילוק זה לראשונים ג"כ בהא דקי"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו דלא אמרינן הכי אלא דוקא בנדר הניתר ע"י פתח דמשוי ליה לנדר כאלו אינו אבל בנדר הניתר ע"י חרטה לא וא"כ אף אנו נאמר כן דלהא מלתא דאכלה כולה נשאל עליה לא מהני בנדר הניתר ע"י חרטה וכ"ש היות חרטה דהשתא דגריעא טפי ומש"ה ק"ל שפיר להתו' ז"ל דמאי פריך ליחוש דלמא אזלא לגבי חכם דההיא ודאי מה שיש בו היתר על ידי חכם בחרטה דהשתא היא כמ"ש הרשב"א בתשובה המיוחסות סי' רנ"א ובתשו' סי' תנ"א דכל נדר שנדר שלא מחמ' עצמו אלא מחמ' קנס קיל משאר נדרי' וניתר ע"י חרטה דהשתא והביא ראיה מהא דפרק השולח דפריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם אע"ג דליכא חרטה דמעיקרא דאי לא אסרה פירות לא גבו לה יע"ש ומש"ה ק"ל שפיר כנ"ל נכון ועיין בתשובת מוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' א' ועיין בס' חות יאיר סי' ק"ל שהקשה בדין זה דאמימ' דבזה"ז דאין בו מלקו' ולא קרבן למה הביאו הפוסקי' דין זה מאחר שאינו מחוסר כלום ואשתמיט מיניה דברי הרא"ש שכתבנו ועיין עוד שם בסי' קכ"ט מה שהק' עוד דלמאי דקי"ל כאמימר היכי משכחת לה מלקות בעובר על נדרו ושבועתו וכתב דכעין זה הק' התוס' פ' השולח דף ל"ג דנזיר שאמרו לו אל תשתה אמאי חייב מלקות הא הוה ליה התראת ס' שמא ישאל על נזירתו ותי' שם דלא מקרי כה"ג התראת ספק והרב ח"ה ז"ל הקשה שם דאכתי היכן מצינו נזיר לוקה דודאי ישאל על נזירותו כדי שלא ילקה ותי' הרב הנז' דודאי כשיודעים שעבר על נזירותו במתכוין החכם לא יהיה נשאל על נדרו יע"ש ואשתמיט מיניה סוגיא דפ"ב דנדרים ד"ך דגרסינן התם מי שעבר על נזירותו אין נזקקין עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר ועיין בהר"ן ובפוסקים ודבריו צ"ע:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> ליישב קושית המהרש"א ובה"ז הנה דברי הבה"ז והמהרש"א מוכרחים בתוס' חולין קי"ז ד"ה אמר ודוק היטב ושם ע"כ כמ"ש המהרש"א:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שלח) </b> אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עלי' כו' ופסק כאמימר כו'. נסתפקתי באומר שבועה שאוכל היום ככר זה ועבר היום ולא אכלו אי נשאל על שבועתו למאי דקיי"ל כאמימר דאכלו כולו נשאלין עליו. הכא מאי. מי אמרינן מה לי אכלו כולו מה לי עבר היום כולו. דכיון דאיכא חיוב קרבן נשאל על שבועתו או דילמא דוקא בהאי דרבא ואמימר דהתם דמשכחת לה שיור בה דאז אפילו רבא מודה דמיגו דמהני שאלה אכזית בתרא מהני נמי אכזית קמא התם הוא דפליג אמימר וס"ל דגם לענין חיוב קרבן מהני נמי שאלה דזה נמי חשיב שיור כמו אם היה נשאר מככר זה כזית. משא"כ בנ"ד בנשבע שיאכל היום ככר זה דהכא לא משכחת לה שיור דתימא מיגו דמהני שאלה אשיור מהני נמי אמאי שעבר כבר שהרי צריך שיהיה שהות ביום כדי שיאכל את כל הככר שנשבע עליו שיאכלהו היום וא"כ י"ל דבעבר כל היום. תו א"א לי' למיתשל עלי' כיון דבשבועה זו לא שייך שיור כלל וגם בל"ז ס"ל להרמב"ם ז"ל לחלק בין איסור לזמן והיינו דאע"ג דבנשבע שלא יאכל תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים חייב שתים על תאנים משום כולל מ"מ בנשבע שלא יאכל דבר זה היום ואח"כ נשבע שלא יאכלנו היום ומחר אינו חייב שתים על האכילה דהיום. עיין ברמב"ם פ"ד מהלכות שבועות הלכה י' ובראב"ד שם]:<br><b> והנה </b> אע"ג דבפשיטות נראה כסברא הראשונה דגם בכה"ג נשאל עלי' כיון דה"ז חייב קרבן והוי שיור. מ"מ נראה לכאורה דהרמב"ם ז"ל גופי' ס"ל לחלק בזה והוא ממ"ש בפ"ה הלכה ח' מהלכות שבועות דמי שנשבע שיאכל פחות מכזית נבילה חייב בשבועת ביטוי ע"ש ודין זה תמוה הוא כמו שהקשה לי הרב ר' פנחס הורוויץ ז"ל שהרי אי אפשר לחייבו על זה בקרבן כיון דאינו שב מידיעתו (אמר נ"ה לע"ד י"ל דהוי שפיר שב מידיעתו דאי נזכר השבועה הוי אכיל, כיון דהוי רק ח"ש כדמוכח מגמרא יומא דף פ' באוכל חלב בזמה"ז וכו' דפריך הש"ס והא לא שב מידיעתו ופי' דאם ידע הוי אכיל כיון דהוי רק ח"ש משמע דח"ש לא חמיר לאינשי עיי"ש. אבל בגוף הדבר איך ס"ל להרמב"ם אם בעינן שב מידיעתו כר"ש או לא. אני נבוך דהכ"מ פ"ג ממעשה הקרבנות הלכה ד' הכריע דהרמב"ם ס"ל כת"ק דר"ש עיי"ש והרמב"ם פ"ג משבועות הלכה י"א פסק בפירוש כר"ש עיי"ש ועיין בלח"מ פ"ב מהלכות שגגות הלכה ב' ובמל"מ פ"ג מהלכות שגגות הלכה ז' ועדיין הדבר צריך תלמוד. ע"כ הג"ה) דמאי הוה אם היה בא לשאול לב"ד הרי אין אומרים לו שיעבור ויאכל חצי שיעור האסור לו מה"ת כדי לקיים שבועתו ועיין מ"ש הש"ך ביו"ד סי' רל"ט ס"ק כ'. אע"כ צ"ל דמש"ה מקרי שב מידיעתו משום דאלו ידע הי' נשאל על שבועתו ועכשיו שלא נשאל חייב קרבן א"כ הרי מוכח מזה דבנ"ד כיון דעבר היום ולא אכל הככר תו לא מצי למיתשל אפילו לאמימר דאל"כ הא אכתי הקושיא הנ"ל במקומה עומדת דאמאי חייב קרבן והרי אינו שב מידיעתו וכנ"ל ואי משום דאי הוה ידע הי' נשאל על שבועתו הרי גם עכשיו יכול למתשיל אי נימא דקרב הוי שיור אע"כ דבכה"ג גם אמימר מודה דאינו נשאל. ואולם למ"ש הגאון המחבר אח"כ בדף הסמוך בד"ה ועוד נ"ל כו' דבניתר בחרטה אפילו אמימר מודה דאינו נשאל. לפ"ז י"ל בהאי דין דהרמב"ם בנשבע שיאכל חצי שיעור נבילה דאמרינן בזה דמקרי שב מידיעתו משום דאלו ידע הי' נשאל עלי' וכנ"ל היינו עכ"ר ע"י חרטה שהרי ידע דנבילה אסורה ואפ"ה נשבע שיאכל וא"כ הא עכשיו שעבר היום ולא אכלו תו לא מהני שאלה גם לאמימר ומש"ה חייב בקרבן משום דשב מידיעתו מקרי דאלו הוה ידע קודם שעבר היום הי' נשאל על שבועתו. גם י"ל בדרך פלפול דאין ראי' מהך דין דנשבע שיאכל חצי שיעור נבילה הנ"ל. דלהרמב"ם לא מהני בנ"ד שאלה ליום המחרת אפילו למאי דקיי"ל כאמימר והיינו דניהו נמי דמקרי שב מידיעתו משום דאלו ידע אמש הי' מתשיל על שבועתו קודם שעבר היום שעליו נשבע שיאכל בו חצי שיעור נבילה ומש"ה חייב קרבן מ"מ אינו בשאלה היום כיון דזה שאתה מחייבו קרבן הוא רק משום שאתמול הי' בידו למתשיל עלה ולולא השאלה דאתמול הי' פטור מקרבן משום דלא הוי שב מידיעתו ואיסורא דעבד אינו מתקן ע"י השאלה של היום (שהרי אפילו במזיד ולא התרו בו לא שייך שאלה כמ"ש הד"מ ביו"ד סי' רל"ח ועיין מ"ש שם על הגליון מדברי הרא"ש ומ"מ בשוגג אפילו להרא"ש לא שייך שאלה וה"נ הרי שוגג הוא במאי דלא אתשיל אתמול) וא"כ אי פטרית לי' מקרבן מטעם דלא הי' שב מידיעתו תו אינו יכול למתשיל לאחר שעבר היום אפילו לאמימר וכיון דאתמול הוה בשאלה והו"ל שב מידיעתו. א"כ הא אי אפשר למפטרי' מקרבן ומ"מ אינו בשאלה היום אע"ג דחייב קרבן כיון דכל חיובו אינו אלא משום שאלה דוק ותשכח משא"כ בעלמא כיון דחיובו בקרבן הוא משום שלא קיים שבועתו כפי שנשבע א"כ שפיר י"ל דגם לאחר הזמן מהני נמי שאלה כיון דחיוב קרבן עליו משום שלא קיים השבועה שנשבע עלי' והבן זה אעפ"י שיש להתעקש בחילוקא דנא:<br><b> (שלט) </b> וא"ת ונביא לאלתר ממין שאסרה ותאכל בפנינו כו' דהא קיי"ל אכלה כולה נשאל עלי' לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו אבל גבי בעל כו'. זה תמוה דמאי בעי הר"ן בזה דקאמר דהא קיי"ל אכלה כולה כו' דהיינו דהלכה כאמימר לגבי דרבא והא באמת אפילו לרבא דס"ל דאם אכלה כולה אין נשאלין היינו דוקא בשלא נשתייר כלום מן הככר שנדר עליו אבל קושיית הר"ן היא שיביאו לה מן המין שאסרה (דהיינו המין שירצו היתומים ותהא נודרת עליו כדתנן במתניתין) וא"כ הא מין זה הרי נשאר בעולם הרבה גם לאחר שאכלה ממנו בפנינו וא"כ הא גם לרבא נשאלין על אותו המין וממילא מהני שאלת חכם דעוקר הנדר נמי למה שכבר אכלה ודו"ק:<br><b> (שמ) </b> דקשה לי בדברי התוס' דאמאי הוצרכו להקשות קו' באופן זה שידירנה שלא תאכל ככר זה כו'. וכמו שהקשה הר"ן ז"ל כו'. אין לקושיא זו טעם וריח במחכ"ת דכיון דאמרינן דבנשאת אין מדירין אותה הוצרכו התוס' להקשות בלשון הזה שכתבו וידירנה שלא תאכל ככר זה כו' דבאופן זה סגי ולמה נדירנה חנם על מין כיון דהבעל בודאי יפר לה והפרתו מהני למה שלא עברה ואכלה עדיין וכיון דאינה גובה כתובתה אלא בשביל הנדר שאין הבעל יכול להפר לה דהיינו מה שכבר אכלה א"כ סגי שתשבע על ככר אחד ותאכלנו בפנינו והתוס' מסיימים שם בסתם וז"ל וכן קשה בסמוך ע"כ ושמה לא פירשו דהיינו שידירנה על ככר וא"כ מאי קשיא לי' לרבינו המחבר ז"ל דהא על האי דקשה להתוס' על פירכת הש"ס דפריך שם וליחוש כו' הרי באמת קושייתם כמו שהקשה הר"ן ז"ל והיינו דתאכל בפנינו ממין שאסרה עלי' וע"ש. ואני תמה על זה שהעלים המחבר עינו ממה שציינו התוס' דבריהם על התיבות אין מתירין אותה כו' וע"ש ואדרבה על הר"ן ז"ל קשה שלא דקדק בלשונו בזה במה שכתב שתאכל בפנינו ממין שאסרה עלי' הא קיימינן בנשאת שאין מדירין אותה כלל ועכ"ר דקושייתו היא שנדירנה וא"כ הרי סגי בככר אחד דהא על מה שלא תאכל בפנינו ודאי יפר לה הבעל שהרי מש"ה אמרינן דאין מדירין אותה ועיין מ"ש לעיל דף ב' סע"ג על הגליון בד"ה זה תמוה:<br><b> (שמא) </b> ולא ידעתי איך אשתמיט מיני' ולפחות הי"ל להרב [שער אפרים] ז"ל להזכירו על דל שפתיו ולומר שהרא"ש ז"ל חלוק בזה. גם מהגאון בעל דגול מרבבה סי' רל"ח סעיף כ' נעלמו ג"כ דברי הרא"ש אלו שהרי כתב שם בפשיטות דהיכא שלא התרו בו והוא הי' מזיד דליכא בי' שאלה כלל וכתבתי שם על הגליון דהעלים עינו מדברי הרא"ש אלו וגם הוספתי לתמוה עליו שם שהרי מרן המחבר בש"ע הביא שם לעיל מני' בסי' ר"ח סעיף ה' הא דתשובת הרשב"ץ במי שנשבע שלא ישא אשה תוך ג' שנים. וכתב שם דאם משמעות לשונו הוא שלא יעשה נישואין עמה הו"ל כנשבע על הככר שלא יאכלנו ואכלו דנשאל ומתירין לו. אבל אם משמעות לשונו הוא שלא תהי' אשתו אין מתירין לו עד שיגרשנה כימים שנהג בהן קלות ראש בנדרים ע"כ והרי הרשב"ץ במזיד מיירי מדכתב דאם שלא תהי' אשתו נשבע קנסינן לי' עפ"י מה דמבואר שם לעיל מני' בסעיף ב' דאפילו בנדר דאורייתא לא קנסינן לי' אלא כשעבר במזיד וא"כ הא מוכח דאף במזיד ולא התרו בו יש שאלה הרי מבואר בהדיא בהרשב"ץ דס"ל ג"כ כהרא"ש ז"ל ואני תמה על הגאון בעל כנה"ג איך לא הזכיר דהרשב"ץ חולק על הראב"ד שהרי בהגהותיו על הטור ראה מ"ש הב"י בסי' ר"ח בשם הרשב"ץ וצ"ע:<br><b> (שמב) </b> ותקשי לי' בפשיטות בנודרת מאותו המין כו' דבהא ודאי לא מהני הפרת הבעל על מה שעברה. כבר תמהתי על קושיא כזו שהקשה לעיל בדברי התוס' הנ"ל וכתבתי שם שאין התחלה כלל לקושייתו ואדרבה דאלישנא דהר"ן ז"ל קשה שהרי קושיית הרא"ש ז"ל קאי אמאי דקאמר ר"ה לא שנו אלא שלא נשאת אבל בנשאת אין מדירין אותה. והיינו דניהו נמי דמתניתין בשלא נשאת מיירי מדתנן שנודרת ליתומים כל מה שירצו דהיינו כל מין שיודעים שקשה עלי' שלא תאכלנו לעולם ובנשאת מאי מהני נדר כזה הא בודאי יפר לה הבעל אע"כ דמיירי בשלא נשאת. מ"מ הא אכתי גם בנשאת יש תקנה והיינו שידירנה על ככר זה ותאכלנו בפנינו. כ"ה קושית הרא"ש ז"ל. ואם כן איך לינקט הרא"ש ז"ל קושייתו זו בלישנא דהר"ן ז"ל והיינו דתאכל מאותו המין בפנינו. הא מתניתין עכ"ר לא מיירי בנשאת מדקתני כל מה שירצו היתומים וא"כ אי לאכול בפנינו מאי נ"מ ליתומים במין הא אפילו אם נדירנה שלא תאכל חרובין ותאכלן בפנינו הרי הוא שוה לכל מין הקשה עלי' שלא תאכלנו, אלא דהרא"ש ז"ל מקשה אנשאת והיינו דגם בנשאת איכא תקנתא שידירנה ותאכל בפנינו. וא"כ איך שייך להקשות עליו אמאי לא נקט קושייתו בפשיטות שתאכל בפנינו ממין שאסרה עלי' הא עכשיו קיימינן בשנשאת ולא אסרה עלי' כלום דהא אמר ר"ה דבנשאת אין מדירין אותה וכנ"ל:<br><b> אמנם </b> ללישנא דהר"ן ז"ל צריך לדחוק דכוונתו להקשות על ר"ה והיינו דניהו נמי דמלישנא דמתני' מוכח דבלא נשאת מיירי מ"מ הא י"ל דס"ל לתנא דמתניתין דכל הנשים מדירין אותן אלא דבלא נשאת א"צ שתאכל בפנינו ובנשאת צריכים דוקא שתאכל בפנינו והא דנקט במתניתין כל מה שירצו היתומים היינו משום דבלא נשאת כיון שיש ביד היתומים להחמיר עלי' בנדר הם מחמירים עלי' כפי מה שירצו. אבל התוס' והרא"ש ז"ל לא ניחא להו לדחוקי בהכי והקשו על ר"ה בפשיטות דניהו דמתניתין מיירי בשלא נישאת מ"מ הא גם בנשאת איכא תקנתא וכנ"ל וזה פשוט וברור:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>וכן </b>
+<b> המשביע עדי קנס כו'.</b> ודברי מרן הכ"מ עיין מה שכתבתי פרק ה' מה' עבדים הלכה י"ז עש"ב:
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכן </b>
+<b> המשביע עדי קנס כו'.</b> ודברי מרן הכ"מ עיין מה שכתבתי פרק ה' מה' עבדים הלכה י"ז עש"ב:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..92d38c66057173db2735c4f4cb23bc40e8984375
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,403 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vows
+שער המלך על משנה תורה, הלכות נדרים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות נדרים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>היה </b>
+<b> לפניו כו' אבל אם היה בשר בכור כו'.</b> עיין מה שהשיג עליו הראב"ד ז"ל וראיתי להר"ב לח"מ שרצה לתרץ דרבינו ז"ל מפרש הפך מפרש"י והראב"ד ז"ל דכשאמרו בגמ' אלא לאו דמחית בשר בכור ומחית בשר דהאיך גבי' ותנאי היא איירי לפני זריקת דמים ובהא פליגי דמאן דשרי סבר בעיקרו קמתפיס כלומר אע"פ שהקדישו אחר שנולד מ"מ אינו מתפיס בנדר זה במה שהקדישו אחר כך אלא בעיקרו כשנולד קודם שהקדיש ומאן דאסר סבר בדהשתא קא מתפיס וכיון דההיא שעתא הוא מקדיש מחמת פיו תפיס והוי דבר הנדור אבל לאחר זריקה מותר לכ"ע דאי אזלא בתר השתא דבר האיסור הוי לכ"ע דאין איסור מחמת הנדר כמ"ש הר"ן ואי בתר מעיקרא הרי כשנולד קדוש היה מעצמו וא"כ לעולם הוי דבר האיסור וכל זה לא הוי אלא בבשר מונח לפניו אבל אם אמר כבכור סתמא אליבא דכ"ע אמרינן דבעיקרו קמתפיס דהיינו בשעה שנולד קודם שהוקדש וכמ"ש הר"ן ז"ל די"ב ע"ב ד"ה לימא והכריח הדבר ממתני' דקתני חטאת תודה שלמים אסור ולא דייקינן מינה דבעיקרו קמתפיס יע"ש והיינו מאי דפסק רבינו ז"ל דין י"ג ופי' דגמ' הכי אזלא ה"ד אלימא דאמר בהדיא לפני זריקת דמים מ"ט דמאן דשרי דכיון דמסתמא משמע דאעיקרא קא מתפיס והוא פי' מה שהיה על הסתם משמע דכונתו לומר הרי זה כבכור אחר שנשחט וקודם שהוזרק הדם שכבר הוקדש והו"ל דבר הנדור וא"כ לכ"ע אסור ואי שאמר בהדיא לאחר זריקת דמים מ"ט דמאן דאסר דדבר האיסור מקרי ממ"נ אלא לאו דמחית גבי' קודם זריקה ובהא פליגי וכאמור ולא ניחא ליה לאוקמה פלוגתא בדאמר הרי עלי כבכור סתמא ולא אמר יותר משום דבהא כ"ע מודו דבעיקרו קמתפיס קודם שנולד והו"ל דבר האיסור ודחי בגמ' לא דכ"ע לפני זריקת דמים כלומר שאמר בהדיא לפני זריקת דמים ואפי"ה שרי ר"י משום דסבירא ליה דבעיקרו קמתפיס ואע"פ דמסתמא מובן אין חשש בזה שרצה לפרש דבריו יותר ומאן דאסר סבר דקושטא הוי הכי דבעיקרו קמתפיס אלא דרבי ליה קרא מלה' משום דסוף סוף מצוה להקדישו ומסתבר טפי לרבות מחטאת ואשם כיון שאחר כך בא לידי נדר ועם זה יעלו כהוגן דברי רבינו ז"ל דפסק כהך בעיא לחומרא הלכך פסק בבשר שלמים דהרי אלו אסורים דאמרינן בעיקרו קא מתפיס ובשר בכור קודם זריקה אזיל גם כן לחומרא ואמר הרי זה אסור משום דאמרינן בדהשתא קא מתפיס דספיקא דאורייתא לחומרא ובלאחר זריקת דמים פסק דמותר ממ"נ דבין אי אזלת בתר מעיקרא בין אי אזלת בתר השתא דבר האיסור מיקרי וכדכתיבנא עכת"ד: ולע"ד דרך זה לא מחוורתא כלל חדא דאפי' כפי דרכו הו"ל לר' ז"ל לאשמועי' חידושא דאפי' באומר בפי' הרי עלי כבכור לפני זריקה דס"ד דתלמודא לומר דבהא כ"ע מודו דמדפי' דבריו כמ"ש הוא ז"ל אפ"ה מותר כדמסיק דאפי' במפרש לפני זריקה פליגי וכיון דרבינו ז"ל פסק כר"י דמתיר הו"ל לאשמועי' הך ולא להשמיטו ותו קשה לפי דרכו דס"ד דמקשה דלא מוקי לה באומר כבכור סתמא הוא משום דס"ל דבהא כ"ע מודו דבעיקרו קמתפיס והו"ל דבר האיסור א"כ השתא דתריץ ליה דאפי' דאמר בפי' דאעיקרא קא מתפיס אפ"ה ס"ל לרבי יעקב דאסור משום דגלי קרא לה' א"כ אמאי הוצרך לומר דאפילו במפרש לפני זריקת דמים אמרינן דאעיקרא קמתפיס ולסתור דעת המקשן בהך כיון דבלא"ה א"ש לאוקמי פלוגתייהו באומר הרי עלי כבכור סתמא ותו לפי דרך זה ע"כ לומר דמאי דפסק רבינו בבשר שלמים לאחר זריקה דהוא אסור הוא מתורת ספיקא דאזלינן לחומרא כמ"ש הוא ז"ל ושלא כדעת הר"ן ז"ל דס"ל דפסק כרבינא ורבא דבתראי נינהו וא"ש דנפשטה הבעיא משום דאי כדעת הר"ן א"כ בבשר בכור לפני זריקת דמים אמאי אסור ולא אמרינן אעיקרא קמתפיס ולע"ד דבר זה אינו דע"כ מאי דפסק רבינו אסור לאו מתורת ספיקא הוא כדעת הרב והר"א בנו ז"ל דא"כ לא הו"ל למסתם כיון דנ"מ לענין מלקות והו"ל למימר דה"ז אסור מספק ואינו לוקה וכמ"ש בפ"ז מה' אלו דין י"ב בבעי' דלא איפשיט' שם כתב וז"ל ה"ז אסור מס' לפיכך אם עבר' אינו לוקה וכ"כ בפ"ה גבי גדולי וכ"כ בפרקין דין כ"ג גבי מנודה אני לך וא"כ אם איתא דרבי' מאי דפסק הכא דאסור הוא מתורת ספקא הול"ל אינו לוקה אלא ודאי דמתורת פשיטות הוא דפסק דאסור כדעת הר"ן ז"ל וכיון שכן נפל בנינו ארצה וכמובן ולכן נ"ל שרבינו ז"ל מפ' מ"ש בגמ' אלא לאו דמחית בשר בכור כו' כפירש"י והר"א דהיינו לאחר זריקה וכן נמי מאי דפריך בגמ' היכי דמי אי לפני זריקה כו' הוא כפשטיה כפי' רש"י ז"ל והר"א וה"ה דהו"מ לאקשויי באומר הרי עלי כבכור סתמא מ"ט דמאן דשרי אלא איידי דבעי למימר לאחר זריקה נקט נמי לפני זריקה כמ"ש הר"ן וה"ט דס"ד דמקשה השתא דאומר הרי עלי כבכור לא מקרי דבר האיסור דלא ממעטינן מכי ידור נדר אלא בבשר חזיר וכיוצא דלא חזו להקרבה אבל בשר בכור דלגבוה אתי דבר הנידר מיקרי ומשום הכי פריך אי לפני זריקה ואי נמי סתמא מאי טעמא דמאן דשרי ואי לאחר זריקה כו' אלא לאו דמחית בשר בכור גביה ותנאי היא כלומר דמאן דאסר סבר דבעיקרו קמתפיס ומש"ה אסור משום דבבכור כיון דמידי דקרבן הוא לא הוי דבר הנדור אמנם למאי דדחי בגמ' לא דכ"ע לפני זריקת דמים ומ"ט דמאן דשרי דאמר קרא כו' ס"ל לרבי' דה"ק לא דכ"ע כדמחית קמיה לפני זריקת דמים וכן פי' הרשב"א ז"ל משם הראב"ד ז"ל בשיטה מקובצת כ"י וז"ל דכ"ע לפני זריקת דמים לא בדאמר בפי' בלפני זריקה או לאחר זריקה פליגי אלא בדמחית בכור גביה מחיים או בשר בכור לפני זריקת דמים ובפלוגתא אחריתי הוא דפליגי דמאן דשרי סבר לאו דבר הנדור הוא ומאן דאסר סבר דבר הנדור הוא ולשון זה יפה עכ"ל והיינו משום דאי כפשטיה דמאי דקאמר לא דכ"ע בלפני זריקה הכונה לומר דאמר בהדיא לפני זריקה ואם כן סתמא הול"ל לא לעולם כדקאמרת בלפני זריקה וכמו שהוק' לו להרשב"א להך פי' אמנם באומר הרי עלי כבכור סתמא בהא לא פליגי וכ"ע ס"ל דה"ז מותר משום דלפום מאי דמסיק השת' תלמודא דטעמא דמאן דאסר ומרבה מלה' בכור משום דס"ל דבכור נמי מתפיס בנדר דמצוה להקדישו דמשמע דאי לאו הכי אפילו ת"ק הוה מודה דבכור דבר האסור מיקרי אע"ג דמידי דקרבן נינהו א"כ משמע ודאי דבאומר בפירוש הרי עלי כבכור קודם שהוקדש דלא חל הנדר משום דהו"ל דבר האיסור ואם כן הכי נמי באומר הרי עלי כבכור סתמא אמרינן דאעיקריה קמתפיס כמ"ש הר"ן והל"מ ז"ל והו"ל דבר האיסור ולא חל הנדר משום הכי מוכרח לו' דבמחית לפני זריקה דוקא הוא דפליגי דמאן דאסר סבר בדהשתא קמתפיס והו"ל דבר הנדור דאי הוה אמרינן דאעיקרא קמתפיס הוה מודה לר' יאודה דשרי ור"י דשרי סבר דאפי' דנימא דהשתא קמתפיס אפילו הכי מותר מטעמא דכיון דכי לא מקדיש ליה מי לא קדיש דבר האסור מיקרי ופסק רבינו כרבי יעקב והלכך במחית בשר בכור לפני זריקה אסור משום דבדהשתא קמתפיס ובאומר הרי עלי כבכור מותר אפילו לרבי יעקב כדכתי' וכן נמי במחית בשר לאחר זריקה אפילו לרבי יעקב מותר ממ"נ וכדכתב הלח"מ ואי קשיא לך שהרי רבינו פסק בבשר שלמים דאעיקריה קא מתפיס ואם כן איך אפשר לומר דטעמא דבשר בכור לפני זריקת דמים הוי משום דהשתא קמתפיס הא ל"ק די"ל דס"ל לרבינו דכי אבעיא לן בגמ' אי בדמעיקרא קא מתפיס או בדהשתא היינו דוקא בדנחית היתרא גביה דאי אמרינן בדהשתא קמתפיס נמצא דהוציא דבריו לבטלה ואהא מספקא ליה לתלמודא לומר דאמדינן דעתיה דבדמעיקרא קא מתפיס כי היכי דלא נימא דהוציא דבריו לבטל' אמנם בבשר בכור דאי אמרינן דבדהשתא קמתפיס חל הנדר ולא הוציא דבריו לבטלה ואי אמרינן דבדמעיקרא קמתפיס לא חל הנדר והוציא דבריו לבטלה פשיטא ודאי דאמרינן דבדהשתא קמתפיס דלישנא ודאי הכי משמע טפי ובהא לא אבעיא לן כלל וכי בעי למיפשט רבא ממתניתין דנותר ופיגול כו' לא בעי למיפשט דבדהשתא קמתפיס ומשו"ה תפס כפרש"י ז"ל דאסור אלא מפרש לה רבינו כפי' הר"ן דבעי למיפשט דאעיקרו קמתפיס ומשום הכי חל הנדר דאי בדהשתא כיון דאסור נדרו פקע ליה בזריקת דמים לאו דבר הנדור מיקרי וכ"כ הר"ב לח"מ בדין י"ב יע"ש אלא שאני תמיה עליו במה שהכריח דאי רבינו ז"ל סובר כפי' הר"ן ורש"י ז"ל כיון דהוא פסק דבעקרו קמתפיס היל"ל דהיינו דוקא בנותר של עולה דלא הותר לה שעת הכושר אבל בשאר קרבנות בעיקרו קמתפיס ומותר יע"ש שהרי מ"ש בדין ט"ו אין הכרח זה כלו' דאפילו יפרש כפרש"י אפילו הכי פסק סתם רבינו ולא פי' דהיינו דוקא בנותר של עולה משום דאזלינן בה לחומרא שמא בדהשתא קמתפיס ומ"מ לפי מ"ש הל"מ דמאי דקאמר בגמרא אלא לאו דמחית היינו בלפני זריקת דמים וקאמר דתנאי היא דמאן דשרי סבר דבעיקרו קמתפיס ומאן דאסר סבר דבהשתא קמתפיס לא ניתן ליאמר זה שכתבנו משום דאם כן היך קאמר דתנאי היא הא איכ' למימר דאפילו מאן דאסר סבר בבשר שלמים דבדעיקרו קמתפיס כי היכי דלא נוציא דבריו לבטלה וכדכתיבנא לדעת רבינו וא"כ לפי דרכו עכ"ל דמתורת ספק פסקה רבינו לחומר' והא ליתא וכדכתי' ודוק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>וכן </b>
+<b> האומר לאשתו כו' ואם היה ע"ה כו' ושאותן פירות אסורים כו'.</b> עיין במרן כ"מ מה שתמה עליו שדבריו הם נגד הגמר' דקאמר התם ומי איכ' לאסוקי אדעת' הכי והא מדקתני סיפא האומר לאשתו כו' מכלל דרישא לא בעי' שאלה ובאמת שהיא קו' חזקה ומה שתי' הרב ל"מ ז"ל הם דברים דחוקים דוחק' בתר דוחקא כמו שיראה המעיין ולי נראה ליישב דלרבינו ז"ל קשיתיה הא דאמרינן התם בתר הכי הנודר בתורה לא אמר כלום ואר"י דבע"ה צריך שאלה לחכם דמ"ש דנודר בתורה בע"ה צריך שאלה ואלו במתפיס בדבר האיסור דייק בגמ' ממתניתין דלא צריך שאלה וה"ט כמ"ש הר"ן שם דדוק' במדיר את אשתו צריך פתח מפני שדרכו לאסור את אשתו מתוך הקפדה ואי שרית ליה בלא פתח אתי למשרי אפילו כי מתפיס בדבר הנדור אבל שאר דברים מתוך שאין מצויין כל כך לא גזרו בהן יע"ש ואם כן ה"נ בנודר בתורה כיון שאינו מצוי כ"כ למה גזרו עליו וכבר הר"ן ז"ל נרגש מזה וכתב דה"ט משום דבנודר בתורה איכא גווני דמיתסר כו' ואתי לאחלופי יע"ש אמנם רבינו ז"ל לא ניחא לי' בהכי וס"ל דהא דדייק תלמודא התם ממתני' דברישא לא בעייא שאלה היינו מקמי דהוה שמיע לן הא דר"י דאמר הנודר בתורה בע"ה צריך שאלה והוה ס"ל לתלמודא דדוקא במדיר את אשתו גזרו אבל בשאר נדרים שאינן מצויין לא גזרו אמנם לפום מאי דמייתי תלמודא בתר הכי הא דר"י עכ"ל דבשאר נדרים ג"כ אפילו אינן מצויין גזרו עליו כדי שלא יקל ראשו בנדרים דומיא דנודר בתורה וכי תני מתני' פותחין לו פתח אכולהו קאי וא"נ דרבותא אשמועינן כמ"ש הרב ל"מ ז"ל כנ"ל ודוק:
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>דבר </b>
+<b> המופקד שבא אחר ושמרו והי' מביט בו כו' לא קנאו בהבטה.</b> כתב מרן ז"ל וז"ל בסוף הבית והעליה וכלישנא בתרא דרבא דאמר דכ"ע הבטה בהפקר לא קנה יע"ש אע"ג דרבא קאמר התם דבהבטה בהפקר פליגי דת"ק סבר הבטה בהפקר קנה ור"י סבר לא קנה ופסק רבינו כרבה וכר"י דנמוקו עמו מ"מ מדברי רבינו ז"ל פ"ד מה' שקלים הלכה ו' מבואר שפוסק כת"ק וכלישנא בתרא ואפשר שאזה סמך מרן ז"ל ודע שהתוס' ז"ל בפ' אין צדין דכ"ג ע"א אההיא דתניא והמקושרי' והמנוענעין אסור בכל מקום משום גזל כתבו וז"ל פרש"י שהראשון קנה בהגבהה ולא נהירא דלא שייך כאן הגבהה אלא כדאמרינן דהבטה קונה בהפקר הואיל ומתעסק בהן קצת יע"ש וראיתי בשיטה מקובצת למוהר"ב ז"ל שהק' משם רבו על דברי התוס' הללו וז"ל וקשה למורי נר"ו דהא פ"ק דמציעא דייק אי תנא אני מצאתיה הו"א מאי מצאתי' ראיתי' בראיי' בעלמ' קנה כו' ועוד תנן התם היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה אמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה אלמ' בראייה בעלמא לא קני ובפ' הבית והעלי' דייקינן אי הבטה של שומ' כגון ספיחין בשביעית אי קני ליה או לא ולא מדכר התם הא דמקושרין והמנוענעין ועוד דאמרינן התם דכ"ע הבטה בהפקר לא קני והיכי אמרינן דכ"ע והא לדבריהם ז"ל רשב"א אית ליה דקונה אלו ת"ד ע"ש: ולע"ד אין מכל אלה טענה על התוס' ז"ל שמה שהקשה מההיא דפ"ק דמציעא דקאמר אי תנא אני מצאתיה כו' כבר כתבו התוס' ז"ל שם דאפילו למאן דאמר הבטה בהפקר קני היינו דוקא שעשה מעשה כל דהו כגון שגדר גדר קטן יע"ש וזה מוכרח דאי לא כן תיקשי לחד תי' דבעי למימר בפ' הבית והעלי' דכ"ע הבטה בהפקר קני ובחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה קמפלגי מתני' דפ"ק דמציע' מני וזהו שדקדקו התוס' ז"ל כאן במ"ש הואיל ומתעסק בהן קצת וזה פשוט ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוס' דפ"ק דמציעא גם מה שהקשה מההיא דפ' הבית והעליה דאמרינן התם לאידך תי' דכ"ע הבטה בהפקר לא קני איכא למימר דס"ל להתוס' דדוקא התם שאינו מתעסק בגוף ההפקר עצמו אלא שעושה מעשה כל דהו סביב לו לעשות גדר קטן הוא דאמרינן דאינו קונ' אמנם כל שמתעסק בגוף ההפקר עצמו כגון הך דהכא שמקשרן ומנענען כ"ע מודו דהבטה כי האי קונה אפילו בלא הגבהה ואפשר שלזה רמזו התוס' הואיל ומתעסק בהן לומר דדוקא הכא שמתעסק בהפקר עצמו וכמ"ש ובהכי ניחא מה שהקשה הר"ב תי"ט ז"ל בפ"ד דשקלים משנה א' לדברי הרא"ש דבפ' הבית והעליה פסק דהבטה בהפקר לא קני ואלו בפ' המניח כתב וז"ל כשהפכ' פחו' משלשה אין להביא ראי' מכאן דהגבה' קני פחות מג' טפחים דהפקר שאני דאפילו הבטה קני בהפקר כו' יע"ש אמנם כפי מ"ש ליישב דמ"ש בפ' הבי' והעליה דהבטה בהפקר לא קנה היינו דוקא כשאינו מתעסק בגוף ההפקר עצמו כגון ששכרו לשמור הפקר אמנם בההיא דפ' המניח בהופך הגלל בר"ה ממקום למקום כיון דמתעסק בגוף ההפקר עצמו בהא מודה הרא"ש ז"ל דהבטה בהפקר כי האי קני לכ"ע וכברייתא דהכא כנ"ל:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כיצד </b>
+<b> חלות הנדרים על דבר מצוה כו' ואם אכל או ישב לוקה כו'.</b> הנה מדברי רבינו ז"ל נראה שיש להוכיח שדעתו ז"ל שלא כדעת ריב"א שכתבו התוס' פרק שילוח הקן דקמ"א ע"א ד"ה צריכה דכל מקום שאמרו אין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר ודחה ל"ת אינו לוקה משום דכיון דהעשה דוחה את ל"ת נמצא דאין כאן אלא עשה לחודי' ומשום דעבר אעשה אינו לוקה ע"ש ועיין בהרב משנה למלך פ"א מה' שופר וזה שהרב החינוך ז"ל בס' יתרו סי' ל"ב הקשה וז"ל ואם תשאל מי שנדר שלא לאכול דבר שהוא מצוה עליו לאוכלו איך לא יאכלנו יבא עשה וידחה לא תעשה תשובתך שהנדר עשה ולא תעשה דכתיב לא יחל ככל היוצא מפיו יעשה ע"ש וא"כ לדעת ריב"א ז"ל משמע ודאי דאם עבר על נדרו ואכל מצה אינו לוקה משום דלאו דלא יחל הא אדחיה ליה מקמיה עשה דבערב תאכלו מצות ואיך כתב רבינו ז"ל דלוקה אלא משמע דס"ל שלא כדעת ריב"א וכן ראיתי בס' קול יעקב בלשונות הרמב"ם ז"ל דף ל"ה שהוכיח כן מדבריו וכן נראה מבואר ג"כ מדברי התוס' פ"ק דקדושין דל"ד ד"ה מעקה למעיין בדבריהם שם ואולם כד דייקת שפיר אין ראיה מדברי רבינו ז"ל משום דתירוץ הר"ב החינוך ז"ל לקושיא הלזו לאו דסמכה איהו והן רבים החולקי' על תי' זה וכבר הרב פרשת דרכים בדרך מצותיך ד"ע ע"ד תמה עליו דבהדיא אמרינן בנזיר דנ"ח ובריש יבמות דאתי עשה דמצורע ודחי לא תעשה ועשה דנזיר כיון דקיל ואיתיה בשאלה וא"כ ה"נ נימא יבא עשה דמצה וידחה לא תעשה ועשה דנדר הואיל ואיתי' בשאלה וכ"ת שרבי' נתן טעם אחר בספ"ו מה' נזירות לנזיר שנצטרע ואולי כן היתה גירסתו וגירסת החינוך ז"ל יע"ש וא"כ לפי גירסתנו וגי' הראב"ד ז"ל וכל המפרשים לא ניתן תי' זה ליאמר ואם כן ק' דמה יענה לקו' החינוך ז"ל ולהא ודאי היה אפשר לומר ע"פ מ"ש התוס' ז"ל בקידושין דל"ז ד"ה דאקריב עומר וז"ל בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש יבא עשה וידח' ל"ת דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה לא תעשה דלאחר הדיבור וא"נ גזירה כזית ראשון אטו כזית שני ע"ש: ודרך אגב ראיתי לכתוב מה שמצאתי כתוב בכתבי הקדש של הרב כמוהר"א חאקו ז"ל שהקשה משם הרב הגדול כמוהר"א צמח זלה"ה לדברי התוס' שפירשו דברי הירושלמי דכתוב בצדו ר"ל לאחר מתן תורה ושאינו כתוב בצדו היינו קודם מתן תורה וכן פירש הר"ש ז"ל בפ' דחלה לחד פי' דזה לא יתכן שהרי אמרינן בירושלמי פ"ק די"ט אמתני' דומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה על דעתיה דר"י דאמר אתי עשה ודחי ל"ת אע"פ שאינו כתוב בצדו ניחא אבל למ"ד אין עשה דוחה ל"ת אלא א"כ כתוב בצדו כיון שהתחיל אומרים לו מרק הרי בפירוש דכתוב בצדו שאמרו בירושלמי כמשמעו בצדו ממש וצ"ע וא"כ היא גופא איכא לתרוצי לקו' הרב החינוך ז"ל אלא דאכתי קשה ממתני' דס"פ שני דנדרים דקתני קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל בנדרים אסור וגבי סוכה ולולב לא שייך שום אחד מהתי' הללו והדרא קושיא לדוכתא וא"כ עכ"ל דטעמא אחרינא איכא במלתא ואנחנו לא נדע וא"כ מעתה אין ראיה מדברי רבינו שכתב אם אכל או ישב לוקה די"ל לעול' דס"ל כדעת ריב"א ז"ל וכמבואר ועוד אני אומר לישב קו' הרב החינוך ז"ל ע"פ מ"ש התוס' בעירובין ד"ק ד"ה מתן ד' שהקשו וז"ל וא"ת ליתי עשה ולדחי לא תעשה דבל תוסיף וי"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא על ידי פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ"ל וא"כ דכוותא נמי איכא למימר הכא דמה"ט לא אתי עשה דמצה וסוכה ודחי לא תעשה דבל יחל משום דעל ידי פשיעה בא שנדר שלא יאכל מצה והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו שלא ידור: ודרך אגב אודיע למעיין מה ששמעתי מקשים בתי' התוס' הלזו משם החכם השלם והכולל כמוהר"ר שלמה שפמי הי"ו מאותו שאמרו פ' דם חטאת ד' צ"ז ת"ר כל אשר יגע בבשרה יקדש כו' יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל ופריך עלה וניתי עשה ולדחי לא תעשה ומשני אמר רבא אין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש יע"ש והשתא לפי דברי התוס' מאי קושיא הא הכא על ידי פשיעתו שנגע בשר קודש פסול בבשר קדש אשר הוא בא לידי דחיית הלאו והיה יכול להתקיים עשה דאכילת קדשים בלא דחיית הלאו אם לא ע"י פשיעתו שנגעו ובלעו זמ"ז והר"ז דומה ממש לההיא דנתערבו מתן ד' במתנה אחת ומהיותר תימה מה שראיתי למוהר"י קולון ז"ל שורש קל"ט שכתב וז"ל ועוד שהרי כתבו התו' בעירובין וז"ל ועי"ל דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כדאשכחן פ' דם חטאת כו' עד מיהו יש לדחות דלא דמי דה"ט משום דל"ת שבמקדש חמיר ולא מדחי מקמי עשה אבל גבי בל תוסיף לא שייך שום חומרא דשייך נמי בעלמא מ"מ י"ל כיון דהוי במקדש לא דחי עכ"ל וכנר' שבתוספות אשר הי' לפניו היה כתוב אחר תירוץ הראשון דפשיע' תירוץ זה והדבר תימה שאחר שהביאו סוגיא דפרק דם חטאת בתירוצם הב' היכי הוה ניחא להו תירוצם הראשון דכל בפשיעה לא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה גם הרשב"א בחידושי כתיב' יד כתב תי' זה דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש משם התו' והביא סוגיא דפ' דם חטאת וכתב עוד דיש מתרצים דכל בפשיעה לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת והוא מן התימה איך מיתבא להו סוגייא דפ' דם חטאת דעדיין לחלוחית הדיו קיימת דהתם נמי ע"י פשיעה הוא בא ובאמת שהיא קושיא חזקה: ואשר אני אחזה ליישב ולומ' דמעולם לא כתבו התוס' דכל שבא דחיית הלאו ע"י פשיעתו לא אמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת אלא דוקא גבי נתערבו מתן ד' במתן אחת והיינו טעמא משום דמיד כשקיבל דם הניתן במתן אחת קודם תערובתן הרי חל עליו לאו דבל תוסיף באותו דם שלא ליתנו במתן ד' אלא דכשנתערבו אח"כ אנו באים לומר דליתי עשה דמתן ד' ולדחי ל"ת דבל תוסיף דמתנ' אחת והלכך איכא למימר שפיר מלתא בטעמא דכיון שכבר חל עליו באותו דם לאו דבל תוסיף תו לא אתי עשה ודחי לאו שחל עליו מקמי הכי כיון שע"י פשיעתו שעירבן הוא בא לדחות הלאו משא"כ בההיא דפ' דם חטאת אע"ג דע"י פשיעתו שנגע ובלע בשר קדש פסול בבשר קדש כשר הוא בא לידי דחיית הלאו אפי' הכי אמרינן שפיר דאתי עשה ודחי ל"ת וה"ט משום דברייתא דהתם דקתני יקדש להיות כמוה מיירי בחצי זית פיגול שנגע דנבלע בבשר שלמים כשר דאתא קרא לומר דהיתר מצטרף לאיסור וחצי זית כולו איסור כמבואר שם ובפסחים פרק א"ע וא"כ מבואר הוא דכל זמן שלא נגע ונתערבו בחצי זית פיגול כל שהוא בעיניה אין כאן לאו שהרי אינו אלא חצי שיעור ולר"ל אפי' איסורא דאורייתא ליכא ואין איסורו אלא מדרבנן אלא שע"י פשיעתו שנגען ועירבן זה בזה הוא בא לכלל חיוב לאו דמכי נתערבו הו"ל היתר מצטרף לאיסור וחשיב זית כולו איסור והלכך אמרינן בהא שפיר אתי עשה ודחי ל"ת משום שעל ידי פשיעתו חלו בו ידים העשה והלא תעשה כאחת זה נ"ל נכון ליישב דבריהם: ובמה שתרצו התוס' דה"ט משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ק"ל דהא בפרק דם חטאת רבא הוא דמשני הכי ליישב ברייתא דכל אשר יגע בבשרה אמנם רב אשי משני התם יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ומשמע דרב אשי לאפלוגי אהא דרבא אתא דאי ס"ל כרבא ל"ל טעמא משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אפי' לא תעשה גרידא לא דחי וכ"כ הרב קרבן אהרן די"ג ע"ד וכיון שכן היכי ניחא להו מתני' דהניתנין במתן ד' משום טעמא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש הא אכתי תקשי להו אליבא דרב אשי מה יענה למתני' דהניתנין במתן ד' ולהא ודאי נראה דסבירא להם ז"ל דרב אשי ודאי לא פליג ארבא וס"ל ודאי דאעדל"ת שבמקדש וזה מוכרח משום דאי פליג אדרבא וס"ל דאתי עשה ודחי ל"ת שבמקדש א"כ אכתי תקשי לרב אשי ברייתא דאחד עצם שיש בו מוח כו' דניתי עשה דאכילת פסח ולדחי לא תעשה דשבירת עצם אשר ממנה הביא ראיה רבא לומר דאעדל"ת שבמקדש ולומר דס"ל לרב אשי דטעמא דהתם משום דאפשר לקיים את שניהם ע"י גומרתא וכמו שהקשו התוס' ז"ל שם זה ודאי דוחק דכל כי האי הי"ל לרב אשי לאומרו וכי היכי דאכפל רב אשי ליישב לברייתא דיקדש להיות כמוה הכי נמי היה לו ליישב ברייתא דאחד עצם שיש בו מוח ולומר דה"ט משום דאפשר לקיים את שניהם אלא משמע ודאי דרב אשי אזיל ומודה דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש והיינו טעמא דברייתא דאחד עצם שיש בו מוח אלא דבא רב אשי לומר דאברייתא דיקדש קו' מעיקרא ליתא ובלאו טעמא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ניחא שפיר מטעמא דיקדש עשה הוא זה הנראה בכונתם ז"ל וכן נרא' מדוקדקין דברי הרשב"א בשיטת כ"י שכתב וז"ל תרצו בתוס' ז"ל דלא אתי עשה ודחי ל"ת שבמקדש כמ"ש בזבחים גבי אם פסולה היא תפסל ומייתי נמי התם ההיא דאחד עצם שיש בו מוח דלא אתי עשה דאכילת פסחים ודחי ל"ת דשבירת עצם עכ"ל והרואה שמ"ש ומייתי נמי התם ההיא דאחד עצם שיש בו מוח כו' הן דברים ללא צורך אלא נראה שכונתו היא למ"ש לומר דלא נימא דרב אשי דמשני התם אברייתא דאם פסולה היא תפסל משום דיקדש עשה כו' פליג ארבא וס"ל דאתי עשה ודחי ל"ת שבמקדש אהא כתב דהא ליתא שהרי מייתי התם ברייתא דאחד עצם כו' דבההיא עכ"ל דטעמא הוא משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וכן נראה גם כן ממ"ש בס' כריתות סי' כלל זה דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ואי רב אשי פליג ארבא הי"ל לפסוק כרב אשי דבתרא הוא ובהכי ניחא לי מה שיש להקשות אסוגיא דזבחים מההיא דגרסינן בפ' אלו עוברים דמ"ד אמ"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מדרבנן נשמע לר"ע כו' לר"ע נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור מכאן אתה דן לכל התור' כולה א"ל רב אשי משום דהו"ל נזיר וחטאת ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין כו' עד ור"ע מאי צריכי בשלמא אי כתיב רחמנא בחטאת לא ילפינן נזיר מיניה דחולין מקדשי' לא גמרי' לא לכתוב רחמנא נזיר ותיתי חטאת מיניה יע"ש והשתא ק' כיון דרב אשי גופיה קאמר דה"ט דחטאת דלא אתי עשה ודחי ל"ת משום דיקדש עשה הוא א"כ היכי קאמר הכא בפסחים דלכתוב רחמנא נזיר ותיתי חטאת מיניה הא אי כתיב בנזיר הו"א דגבי חטאת אתי עשה ודחי ל"ת להכי אצטריך קרא גבי חטאת וכמו כן ראיתי להרב המובהק יצחק בכר דוד ז"ל שהקשה כן בספר דברי אמת ד' נ"ו ע"ד אכן כפי מ"ש אין כאן מקום קושיא דודאי לרב אשי נמי אפי' אי לא כתיב יקדש גבי חטאת הוה ילפינן מנזיר ולא אתי עשה ודחי ל"ת משום שאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כדילפינן משבירת עצם אלא דמאי דקאמר רב אשי בזבחים היינו לומר דלפו' מאי דכתב השתא יקדש אין כאן מקו' קושיא דניתי עשה כו' משום דיקדש עשה ובלאו טעמא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ניחא ברייתא דהתם אמנם ודאי ס"ל דאפי' אי לא כתי' יקדש אפ"ה לא אתי עשה ודחי ל"ת שבמקדש כנ"ל נכון: האמנם הא ק"ל לתירוץ התוס' שכתב הרשב"א דטעמא דמתני' משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש דא"כ למאי דס"ד התם דפריך אברייתא דאם פסולה היא תפסל כו' אדק"ל אברייתא דהתם ת"ל אמתני' דהניתן במתן ארבע דמקמי הכי וצ"ע ואיך שיהיה קו' הרב החינוך ז"ל מיתבא שפיר כמ"ש ומעתה אף אנו נאמר שכן דעת רבינו ז"ל ולעולם דס"ל כדעת ריב"א ובהכי יש לישב ג"כ מה שהקשה עוד הרב משנה למלך ז"ל הובאו דבריו בספר בני דוד ה' נזירות דנ"ח ע"ב אמ"ש הרשב"א ז"ל בריש יבמות דהאומר לאשה ה"ז גיטך ע"מ שלא תנשאי לפלוני ונפלה יבמה לאותו פלוני דצריכה חליצה ולא אמרינן בכה"ג כל שאינו עולה ליבו' אינו עולה לחליצה כיון שאין איסורו מחמת עצמה אלא דבר אחר גרם לה וכתב עוד וז"ל והר"ז כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפ' ב"ש כופין אותו שיחלוץ לה והר"ז אינו עולה ליבום דבר תורה דקיימה עליה בלאו ועשה ואע"פ כן עולה לחליצה משום דדבר אחר גרם לה ליאסר א"ד והקשה הוא ז"ל דלמה אינו דוחה שהרי נותן לשאלה כמ"ש בריש יבמות ומבואר מדברי הרשב"א שם לקמן דגריס כגירסתינו ע"ש שהניחו בצ"ע וכונת דבריו מבואר דאמתני' גופה דתנן בפרק ב"ש הנודר' הנאה מיבמה כופין אותו שיחלוץ לה לא ק"מ דאמאי אינה מתיבמת דליתי עשה ולדחי ל"ת ועשה הואיל ואיתיה בשאלה דאיכא למימר דאינה מתיבמת מדרבנן גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה דמה"ט אפי' חייבי לאוין גרידא חולצת ולא מתייבמת כדאיתא בפ"ב דיבמות ד"ך אכן לדברי הרשב"א ז"ל שכתב דאינה עולה ליבום דבר תורה ק"ל שפיר והרב המחבר לא ירד לכונתו שם יע"ש ודוק אמנם לפי מ"ש הנה נכון דאיכא למימר דהרשב"א ס"ל כתי' התוס' בערובין דכל בפשיעה לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ומה"ט לא אתי עשה דיבום ודחי ל"ת דבל יחל כיון שבא לו ע"י פשיעה ואע"ג דאיתיה בשאלה נמי לא דחי שהרי אפילו ל"ת גרידא דבעלמא קי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת אפי"ה כל בפשיעה לא דחי ומ"ש הרשב"א ז"ל דקיימא עלה בלאו ועשה לאו למימרא משום דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה דאפילו ל"ת גרידא נמי לא דחי כיון דבפשיעה אתי עליה אלא קושטא דמלתא קאמר ובחידושי הרשב"א ז"ל מכ"י מצאתי כתוב משום דקיימא עליה בלאו ולא עוד אלא מיהו הא ק"ל בדברי הרשב"א דמשמע דנודרת הנאה מיבמה דבר תורה עולה ליבום שהרי הנאת תשמיש דבר שאין בו ממש הוא ואין בו אלא בל יחל מדרבנן ועיין בחדושי הרשב"א לנדרים דט"ו ע"ב וצ"ל דס"ל להרשב"א דמתני' סתמא קתני ואפילו באומר קונם גופך לתשמישך דמדאורייתא אסירא והשתא דאתינן להכי יתיישב ג"כ קו' הרב בעל משנה למלך ז"ל דהרשב"א ז"ל הכי ק"ל דמתני' סתמא קתני הנודרת הנאה מיבמה ומשמע בכל מיני נדר ואפי' נדרה על דעת רבים דליתיה בשאלה כלל דבהשתא הו"ל כשאר ל"ת דעלמא ובהכי ניחא מאי דק"ל תו דמאי ראיה מייתי הרשב"א מההיא דהנודרת הנאה דהתם שאני דעולה ליבום מקרי שהרי בידה לאתשולי עלי' וחזייא ליבום משא"כ באומר ע"מ שלא תנשאי לפ' והיה נראה לי שדעת הרשב"א ז"ל דאפילו נשאל על הנדר לא חזייא ליבום כיון דבשעת נפילה לא חזיא ליבום דומייא דאחות אשה שאינה מתייבמת אפילו מתה אשתו אח"כ ולא דמי לאשה שהיתה נדה כשמת בעלה שכתב הרא"ש בריש יבמות דנידה שאני דאסורה לכל ולא דמייא לעריות שאינה אסורה אלא ליבם אבל בנודרת הנאה מיבמה כיון שאינה אסורה אלא ליבם הוי דומיא דעריות ושוב ראיתי להרשב"ץ בח"ב סי' ר"ס שכתב בפשיטות דהנודרת הנאה מיבמה ונשאל על השבועה דמתייבמת ע"ש ודוק אחר זמן רב מצאתי להרשב"א בחי' לנדרים פ"ב דט"ו ד"ה הא דאמר ישיבת סוכה שכתב וז"ל וא"ת ליתי עשה ולדחי ל"ת כו' וי"ל דנדרים עשה ול"ת הם כו' יע"ש הנה מבואר שדבריו הן הן דברי הר"ב החינוך ומעתה אזלא לה תירוצא דכתיבנא ולכן היותר נכון אצלי ליישב ע"פ מ"ש התוס' פרק אלו מציאות ד"ל ד"ה הא אין עשה שהקשו וז"ל וא"ת הא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הנ"מ ל"ת השוה בכל אבל האי דאינו שוה בכל דחי כדאמרי' פ"ב נזירים דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דכהנים כו' וי"ל דעשה דמצורע שאני דחמיר משום דגדול השלום כדאמרינן בפרק שלוח הקן דעשה דמצורע הוה דחי עשה ול"ת דשלוח הקן אי לאו יתורא דשלח תשלח אבל עשה דעלמא לא דחי לאו ועשה אפי' אינו שוה בכל כו' וכ"כ הריטב"א ז"ל בריש יבמות א"כ איכא למימר דה"נ ס"ל להחינוך והרשב"א ז"ל דכי אמרינן דעשה דמצורע דחי ל"ת ועשה דנזיר הואיל ואיתיה בשאלה היינו דוקא עשה דמצורע דחמיר אבל עשה דעלמא לא דחי ל"ת ועשה אפילו דאיתיה בשאלה ודרך אגב ראיתי להרב בעל ח"ה שכתב בדברי התוס' הללו וז"ל טעות קא חזינא הכא דאם כן ל"ל למימר בפ' שני נזירים דדחי עשה דמצורע לאו ועשה שאינו שוה בכל הא אפי' שוה בכל כשילוח הקן דחי ובהדיא אמרינן בפרק שלוח הקן דלא הוה דחי אלא עשה דשלוח הקן דקאמר דליכא לאו כגון שנטלה ע"מ לשלחה ופריך מאי אולמיה כו' ומשני סד"א גדול השלום וליתי עשה דידיה ולדחי עשה דשלוח יע"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוס' פ"ק דיבמות דף ה' ד"ה ואכתי כו' שהקשו שם כקושיא דהכא ותירצו כתי' דהכא וסיימו וז"ל ובשמעתין הוה מצי לדחויי דלא ילפינן מעשה דמצורע משום דגדול השלום אלא דבלאו הכי דחי שפיר ועוד דחי דאפי' עשה כי האי לא נגמר מהכא דלדחי כו' עכ"ל הנה מבואר שהתוס' ז"ל כבר הרגישו בעצמן ממה שהקשה הרב ח"ה ז"ל וניחא להו מטעמא דבלא"ה דחי שפיר וההיא דפרק שלוח הקן איכא לדחויי דס"ל דודאי למאן דמסיק סד"א גדול השלום תו לא צריכנא לאוקמה כגון שנטלה ע"מ לשלחה אלא משום דמר בר רב אשי מעיקרא תריץ יתיב כגון שנטל' ע"מ לשלחה דלאו ליכא עשה איכא והוא ס"ל דאתי עשה ודחי עשה ולבתר כי פריך עליה מאי אולמיה כו' משני שפיר אאוקמתא דמר בר רב אשי גופיה סד"א כו' וליתי עשה דידיה ולידחי עשה דשלוח הקן ולעולם דלה"ט אפי' עשה ול"ת נמי הו"א דלדחי וכיון דבעלמא לא אתי עשה ודחי עשה ואפ"ה עשה דמצורע דאלים הו"א דלדחי ה"נ י"ל דמהאי טעמא הוה דחי עשה ול"ת אע"ג דבעלמא לא דחי: האמנם מצאתי להתוס' ז"ל בזבחים דל"ג ע"ב ד"ה לענין מלקות שכתבו שם כדברי הרב ח"ה ז"ל וז"ל וא"ת והא עשה דמצורע דאלים משום שלום הבית ודחי עשה אפ"ה עשה ול"ת לא דחי כדאמרינן בפרק שלוח הקן למה לי שנטלה ע"מ לשלחה ומ"מ לדאתאן עלה נראה שדברי החינוך ז"ל אינן מתישבין דאכתי ק' דמה יענה הרב החינוך למאן דס"ל פ"ק דמ"ק דמצורע מותר בתשמיש המטה בימי חלוטו וכן פסק הרמב"ם ז"ל דע"כ לדידיה צ"ל דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה קיל דאיתיה בשאלה ואפי' עשה דעלמא שהרי מצורע נמי ליכא שום אלמות כיון דמותר בתשמיש ואפ"ה דחי וא"כ אכתי תקשה להך מ"ד מתני' דנדרים דקתני קונם סוכה שאני יושב כו' ושוב מצאתי בשיטה מקובצת כ"י למס' נזיר פ"ב נזירין דף נ"ח שהקשו שם משם הרב עזריאל כקו' התוס' דפרק אלו מציאות ותירצו כתירוצם ז"ל דעשה דמצורע שאני דאלים משום שלום הבית וסיים וז"ל ואפי' למ"ד במ"ק דמצורע מותר בתשמיש המטה בימי חלוטו איכא קצת שלום הבית דקודם תגלח' שהוא משולח חוץ לשני מחנות אעפ"י שהוא מותר בתשמיש המטה לא תתרצה אשתו ללכת אליו הואיל ומשולח הוא ויתגנה בעיניה אלו דבריו יע"ש ובהכי יש ליישב דברי החינוך ז"ל וכמבואר: ואולם המעיין בדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו פ"ק דיבמות יראה בהדיא דלא שמיע ליה כדברי הרב עזריאל ז"ל ולעדתו ז"ל אזלה לה להך תירוצא ודוק כי על כן לדידי חזי לי ליישב עיקר קו' הרב משנה למלך ז"ל במה שיש לדקדק על קו' הרב החינוך ז"ל דנראה דקו' מעיקרא ליתא שהרי בפ"ב דנדרים דף ט"ז פרכינן אמתני' דקתני אמר קונם סוכה שאני עושה כו' בנדרים אסור ובשבועות מותר מ"ש נדר דכתי' לה' דמשמע אפי' יש בנדרו ביטול מצות ה' שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה כלומר דלה' דכתיב אכולהו קאי ומשני הא דאמר ישיבת סוכה כו' יע"ש ופירש הרא"ש והר"ן והרשב"א ז"ל דהיינו לומר דסברא הוא דלה' לא קאי אלא אנדר דסליק מיניה משום דהוי מתסר חפצה אנפשיה יע"ש ואם כן מה מקום להקשות עוד דליתי עשה דסוכה ודמצה ולדחי ל"ת דבל יחל מאחר דגזרת הכתוב הוא מדכתיב לה' ולפחות איכא למדרשיה לנדר דסליק מיניה והנראה לישב דבריהם כלפי מה שראיתי להתוספות ז"ל פרק דם חטאת דף הנזכר ד"ה ניתי עשה שהקשה מעין קושיא הלזו דמאי פריך התם דליתי עשה דאכילת פסחים ולדחי ל"ת דשבירת עצם הא גזרת הכתוב הוא כדנפ"ל מקרא דועצם לא תשברו בו דאמור בפסח שני ותרצו דהכי פריך דנגמר מהכא דאין עשה דוחה ל"ת בעלמא דאדילפת מכלאים בציצית לקולא לילף משביר' עצם לחומרא ואהא משני דמהכא ליכא למילף משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש עכ"ל וא"כ נראה דהיינו דק"ל להרשב"א והרב החינוך ז"ל דליתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דבל יחל וליכא למימר דגזרת הכתוב היא דא"כ אדנילף מכלאים בציצית לקולא לילף מהכא לחומרא ואהא תירצו שפיר דמהכא ליכא למילף בעלמא משום דנדרים עשה ול"ת הוא וא"כ מעתה אין מקום למה שהקשה הרב משנה למלך ז"ל מההיא דאמרינן דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דנזיר דקיל הואיל ואיתיה בשאלה דהכא שאני דגזרת הכתוב היא דאפי' דנדרים איתנהו בשאלה אפי"ה חיילי כדנפ"ל מקרא דלה' גם אין להקשות דהיכי אתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דנזיר דקיל הואיל דאיתא בשאלה נילף מנדרים דאע"ג דאיתנהו בשאלה אפי"ה אין עשה דוחה ל"ת ועשה דהתם גבי מצורע לאו מסברא הוא דאמרינן הכי אלא מקרא כדנפ"ל התם מראשו וגזרת הכתוב היא זה נראה לי אמת ויציב:<br><b> ודע </b> דלסברת ריב"א ז"ל שכתבנו לעיל הלא מראש דכל מקום שאמרו אין עשה דוחה ל"ת ועשה מלקא לא לקי ק"ל מהא דגרסינן פרק אלו מציאות ד"ל ע"ב ת"ר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו' הא כיצד היה כהן והוא בבית הקברות כו' לכך נאמר והתעלמת מהם ופריך למאי אצטריך קרא אלימא לכהן והוא בבית הקברות פשיטא האי עשה כו' ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה כו' והשתא לדעת ריב"א ז"ל מאי קושיא אימא דאצטריך קרא דוהתעלמת לאשמועינן דכהן והוא בבית הקברות ליתיה לעשה דהשבת אבידה כלל ונפקא מינה דאם עבר ונכנס לבית הקברות לוקה עליו משום טומאה דאי לאו דמיעטיה קרא אע"ג דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה מ"מ מלקא לא לקי להכי אצטריך והתעלמת וכה"ג נמי קשה מהא דפריך התם דל"ב אברייתא דקתני מנין שאם אמר לו אביו הטמא או אל תחזור אבידה שלא ישמע לו שנאמר איש אמו כו' טעמא דכתב רחמנא אני ה' הא לא"ה הו"א צייתא ליה ואמאי האי עשה כו' ומאי קושיא אימא דאצטריך קרא לאשמעינן דאם אמר לו אביו הטמא ליתיה לעשה כלל ואם עבר ונטמא לוקה עליו ועיין בתוס' שם ד"ה הא כו' מה שהקשו שם ותרצו דהכא סמיך על ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא ולקמן נמי עדיפא מינה משני יע"ש וא"כ אף אנו נאמר כן על קו' דידן ועוד אפשר לומר דתלמודא התם לאו אקרא פריך דלמאי הלכתא כתביה רחמנא דהאי ודאי לא קשיא כמ"ש אלא אתנא דבריי' קפריך דקתני פעמים שאתה מתעלם כיצד כו' לכך נאמר והתעלמת דמשמע דאי לאו קרא דוהתעלמת היה חייב להחזיר וכן נמי בברייתא דהתם דקתני מנין שאם אמ"ל אביו שלא ישמע לו דמשמע דאי לאו קרא דאני ה' הו"א דחייב לשומעו ואהא פריך דלהא לא אצטריך קרא ועיין מ"ש רבינו ז"ל פי"ג מה' שחיטה ה' י"ט וז"ל אסור ליטול אם על הבנים ואפי' לטהר את המצורע כו' ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה ונראה שאין מכאן ראיה דס"ל שלא כדעת ריב"א דהתם ה"ט משום דגלי קרא תשלח אפי' לדבר מצוה כדאיתא התם ועיין במ"ש ה"ה ז"ל פי"א מה' גזילה דח"י שמדבריו שם נראה בהדיא שחולק על ס' ריב"א ז"ל כמו שיראה המעיין ודוק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> בדברים </b> אלו צריך אני לכבוש את ניב שפתי כי הלא רשומי דברים בעלמא אנכי מציין פה והרבה דברתי בענינים האלה לא יספיקו גליונות הרבה. ואולם אחת אחקור ואותו אדבר לפי מה שאמרי' ש"ס פסחים (ל"ח ב') דהיינו טעמא דאין אדם יוצא במצה של תודה ורקיקי נזיר כי מצה הראוי' לשבעה בעינן. ולפי נושא הזאת לא מצינו היתר לצאת ידי חובת אכילת מצה בכל מצה של איסור ונפלה כל הקושי' וצדדי היתר. דאף אם בכזית ראשון יש היתר לאכלה מפאת דחית העשה הא עכ"פ אין יוצא בה כלל וכלל לפי שמצה זאת אינה ראוי' לכל זי"ן. ומה לי רקיקי נזיר ותודה שאין יוצאין בה לפי שאח"כ נעשין נותר. ומה לי איסור אחר ובאמת מעודי עד היום הזה עמדתי בזה על דברי הירושלמי שהביא הרב פה <span class="R"> (שמה)</span> דהקשה אמאי לא אכלו ישראל מצה של חדש. דלפי דברינו אין אדם יוצא כלל וכלל במצה של חדש לפי שאינה ראוי' לכל זי"ן ימי הפסח. ואולם במצה של חדש. יש לפקפק קצת דהא מצה זו מותרת עכ"פ לאחר הבאת העומר. או למ"ד שהאיר המזרח מתיר. וכן מצה של טבל שאמרי' בש"ס פסחים (ל"ו ב') דאינו יוצא בה וילפי' לה מקרא מההיקש לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ כו' ולפי דברי הא בלא"ה אינו יוצא לפי שאינה ראוי' לזי"ן וגם בזה יש לחכך דזה מקרי ראוי לזי"ן כיון דיכול להפריש ממנו התרומה. וא"כ ה"נ גבי נדר שעומד עליו הרב פה דיש לצדד ולומר לכאורה לפי שאינה ראוי' לזי"ן אינו יוצא בה. ומתחלה קושי' הרב בעל החינוך לאו קושי' היא במצה אלא דיש לדחות נמי הא ראוי' לזי"ן היא לפי שיש היתר בשאלה א"כ מקרי ראוי' לזי"ן. ואף שאין נשאלין בי"ט וגם אין מפרישין תרומות ומעשרות בי"ט ולפ"ז אינה ראוי' ליום ראשון ולאו ראוי לכל זי"ן נקראת הא דבר זאת אינה אלא איסור דרבנן ומן התורה ראוי' לז' מקרי. וא"כ אתי' עשה דמצה ודחי ל"ת ואולם גבי מצה של חדש עדיין לבי מהסס בין למ"ד הבא' העומר מתיר בין למ"ד האיר המזרח מתיר. מ"מ הרי בי"ט א' של פסח אסור כל היום במצה זאת של חדש ולא מקרי ראוי' כיון דחסר יום ראשון דוק. וגם דבר זאת כיון דאינו יכול להפריש. ולשאול על נדרו מדרבנן יש לפקפק ולומר דעכ"פ לא מקרי ראוי' לזי"ן. דכיון שאינה ראוי' הוא. אינה ראוי' מקרי מה לי מדאוריית' מה לי מדרבנן ובאמת נקשרו דברים אלו בפלוגתת ר"מ ור"י בסוכה (כ"ג א') דר"י פוסל בסוכה העשוי' ע"ג בהמה. כיון דאין עולין ע"ג בהמה בי"ט לא הוי ראוי' לזי"ן וסוכה הראוי' לזי"ן בעינן. ור"מ מדאורייתא מחזי חזי. הרי חזינן דאית לי' לר' יהודה עכ"פ כיון דהשתא גזרי רבנן דאין עולין ע"ג בהמה הוי אינו ראוי' לז' כי מה לי שאינה ראוי' מדאורייתא מה לי דרבנן סוף כל סוף אינה ראוי' הוא ועיין ב"ש באה"ע סי' כ"ח גבי חיטי קורדנייתא ובעניותינו פ"ג מהל' מכירה הל' ח' ובמ"ש רבינו שם עייש"ה וגם במ"ש רבינו הל' לולב לענין אי קני אתרוג בקנין דרבנן אי יוצא בו בי"ט ראשון. ועיין במ"ל פ"ז מהל' תרומות. והרבה הי' לי לדבר בעניי ואולם אשים לפי מחסום ואין אנכי רוצה לצאת פה מגדר הקונטרס. כי אין פה המקום לאסוף. ונחזור לענינינו דה"נ בענין שלפנינו כיון שאינו יכול לאכול בי"ט ראשון. מה לי מדאורייתא מה לי מדרבנן. ואולם באמת כל זאת למ"ד דדריש מצה הראוי' לז' בעינן אמנם הרי ברייתא אחריתא לא דריש הכי וקאמר שם דלכך אינו יוצא במצה של תודה ורקיקי נזיר דכתיב ושמרתם את המצות שימור לשם מצה בעינן וליכא דהכא שימור לשם תודה ורקיקי נזיר הוי עיין היטב בסוגי' דפסחים שברייתות חלוקות הוי ואמרתי שברייתות אלו ר"א ורבנן היא דר' אליעזר בסוכה (כ"ז ב') לא דריש סוכה הראוי' לז' בעינן ורבנן בעינן סוכה הראוי' לז' ועיין בט"ז (א"ח סי' תרל"ז סק"א) ובחדושי אמרתי דיש לפ' בזה כונות הירושלמי הובא בכל הפוסקים ובתוס' שבועות (כ"ד א') ד"ה אלא הן. שאמר הירושלמי אם אמר שבועה שלא אוכל מצה שלא אשב בצל סוכה אסור לאכול מצה בלילה ראשונה של פסח ואסור לישב בצל סוכה ומזה רצו הפוסקי' להוציא דשבועה חל בכולל אפי' לבטל המצוה וכן דעת כל הפוסקים ורציתי לומר דאין ראי' מזה אלא י"ל כונה אחרת בדעת הירושלמי והיינו טעמא כיון שאמר שלא אוכל מצה או שלא אשב בצל סוכה וא"כ נאסר עליו מצה של רשות וסוכה של רשות ולפ"ז לכך נמי אסור מצה של מצוה וסוכה של מצוה <span class="R"> (שמו)</span> דכיון דאסור לאכול מצה אחרי שיצא בה. ולישב בסוכה אחרי לילה ראשונה וא"כ מצה זו וסוכה זו לא הוי ראוי' לז' ולכך נמי אסור לאכול כזית הראשון ואסור לישב בצל סוכה בלילי חג סוכות. דאינו יוצא כלל וכלל בזה כיון דלא הוי ראוי' לז' ולא מצד ששבועה חל בכולל אלא לפי שאינו יוצא בסוכה ומצה זו ואמרתי בזה דקדוק צח ונכון בירושלמי דלפי ייעוד הזה נכון הוא דירושלמי בכונה נקט דוקא שתי מצות אלו מצה וסוכה. ולא נקט שאר מצות שופר לולב תפילין וכדומה. ולפי ייעוד וכונה שלנו בדעת הירושלמי דוקא ב' מצות אלו נקט דגבי שתיהן דרשי' שבעינן ראוי' לז' מצה הראוי' לז' וסוכה הראוי' לז' אבל גבי שאר מצות לא מצינו כן. ואולם כאשר פתחתי הירושלמי ועיינתי בו ראיתי לשון הירושלמי כן הוא. ע"ד דר' יוחנן שבועה שלא אשב כו' והיינו שהירושלמי הביא מקדם פלוגתת ר' יוחנן ור"ל אי אמרי' גבי שבועה איסור כולל כלל וכלל. וכמו שפליגי בזה בבבלי שבועות (כ"ג ב') וע"ז אמר על דעת דר"י שבועה שלא אשב כו' ומשמע בהדיא דמצד כולל נגע בי' ושפיר הוציאו הפוסקים מזה דאמרי' כולל לבטל המצוה. אמנם הדברי' עכ"פ נכונים מצד עצמותן אי אמרי' דבעינן סוכה ומצה הראוי' לז' אין אדם יוצא במצה של איסור וסוכה של איסור דאינן ראוין לז' הן והרבה אמרתי בזה בחדושי ועיין פארה אחת קטנה מזה מה שכתבנו בעניותן פ"ו מהל' חו"מ הל' א' בגליון דברי רבינו שם:<br><b> ובמה </b> שכתב רבינו דיש לומר דלכך לוקה ולא אמרינן דעשה דוחה ל"ת כיון דהוי עשה ול"ת ככל היוצא מפיו יעשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ולוקין על הלאו כדעת הריב"א דס"ל דאלים ללאו ואפילו הלאו אינו נדחה הנה לא אחדול טוב מלהזכיר דבר נחמד ונעים אשר מצאתי כתוב בגליון הרמב"ם הל' שופר מדודי זקני הרב המופלא מוהר"ר דוד ייטלש זללה"ה שהביא ראיה דלא כריב"א והוא שאמרי' פסחים (פ"ג ב') ושבת (כ"ד ב') דאין שורפין קדשים בי"ט והקשה הש"ס וניתי עשה ולדחי ל"ת ומשני חזקיה מדכתיב בקר ללמד ליתן בקר שני לשריפתו. אביי אמר עולת שבת בשבתו. רבא אמר הוא לבדו יעשה לכם רב אשי אמר משום דהוי עשה ול"ת עייש"ה ובאמת תימא על כל אלו וכי המה לא ידעו שי"ט עשה ול"ת ועוד הא רבא גופיה מתרץ ליה הכי בביצה (ח' ב') י"ט עשה ול"ת הוא וקשיא רבא אדרבא וכבר עמדו בעלי תוספות בזה ודחקו עייש"ה אמנם אי אמרינן לא כריב"א לק"מ <span class="R"> (שמו)</span> דודאי כולהו אמוראי נמי סבירא להו כן די"ט הוי עשה ול"ת. אלא לפ"ז עכ"פ העשה דוחה ללאו דל"ת כל מלאכה ואי עבר ושרף אין לוק' על זה ולכך למדו המה כל אחד ואחד בשיטתיה דאין שריפת קדשי' נוהג כלל בי"ט ולא הוי עשה ואי עבר ושרף לוק' דלא קיים לעשה. וא"כ ל"ק דרבא אדרבא עיין בזה כי נכון הוא: ואגב ארחין אזכיר דבר חריף מה שאמרתי עוד בענין הזה. והוא לתרץ קושיא חמורה הקשה אותה כבוד ידידי ומחו' הרב המאור הגדול המובהק המופלג מוהר"ר אלעזר נרו פלעקלש דמו"ש דקהלתינו יע"א בדברי רש"י מנחות (ס"ו א') שאמרי' שם ר"ש ב"א אומר כתוב א' אומר ששת ימים תאכל מצות. וכתוב אחד אומר שבעת ימים מצות תאכלו הא כיצד מצה שאי אתה יכול לאכול שבעה מן החדש אתה יכול לאכול ששה מן החדש. וכתב רש"י בד"ה מצה וז"ל שלמחר יקריב העומר ואם תמתין עד לאחר השבת נמצא מבטל מקרא הזה כגון חל פסח בשני בשבת ולא תביא עומר עד לאחר השבת נמצא שלא תאכל מצה חדש אלא אותו יום לבדו עכ"ל. והקשה כבוד הרב נרו מדוע לא נקט רש"י רבותא יתיר' דאם חל פסח בחד בשבת נמצא שלא תאכל מצה חדש כלל וכלל. ועי' בזה כי צ"ע לכאורה. ואמרתי בישוב הדבר דהנה אמרי' בפסחים (כ"א א') תניא כותיה כו' ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצר' לה' אלהיך מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות מ"ט הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ופרש"י הוה דבר שהיה בכלל דכתיב שבעת ימים תאכל מצות עיי"ש היטב. והנה ודאי דהאי כללא דבר שהיה בכלל כו' הוי א' מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ואין הצדוקין מודין בזה. ולפ"ז הצדוקים ס"ל דדוקא ביום השביעי שהוא עצרת רשות בידו לאכול מצה. אבל כל ששת ימים חובה הוא לאכול מצה והנה בא ללמד על עצמו ולא על הכלל כולו. והנה לפ"ז הצדוקים סוברין דכל ששת ימים הראשונים מותר לאכול מצה מן החדש. לפי שהוא חובה ואפשר דס"ל עשה דוחה לל"ת ובפרט דלפ"ז הוה עשה שלאח"הד. ולפ"ז יש לפרש המקרא כמו שמפרש רשב"א במנחות ואפ"ה אין ראיה נגד כת הצדוקים ואדרבא יש לסיוען מזה חלילה כי הכי פרושא. שבעת ימים תאכל מצה. וכתיב ששת ימים מצות תאכלו הא כיצד מצה שאי אתה יכול לאוכלו שבעה מן החדש. אתה יכול לאכול ששה מן החדש. והיינו כי ששה ימים הראשונים יכול לאכול מצה מן החדש לפי שהוא חובה ואף אם חל יום ראשון של פסח בחד בשבת ואין מביאין העומר לדעת הצדוקים עד כלו' ימות הפסח. אפ"ה יכול לאכול ששה מן החדש כי לפי שהוא חובה ועשה דוחה לל"ת דחדש. אבל ביום השביעי שהוא רשות ועדיין העומר לא נקרב אסור לאכול מן החדש אלא מן הישן ואולם זה ליתא. הכי כל פעם ופעם חל יום ראשון של פסח בחד בשבת והלא רוב השנים אינם חלין כן. ולפ"ז אי אפשר לומר כפירושן. דהא אם חל למשל בשני בשבת א"כ כל שבעת ימים יכולין לאכול מן החדש. כי ששה ימים הראשונים והמה ב' ג' ד' ה' ו' ז' יכולין לאכול מן החדש לפי שהוא חובה. ויום האחרון הוא יום א' נמי מותר לאכול מן החדש דהרי ביום הזה שהוא ממחרת השבת כבר הקריבו העומר ומותר לאכול מן החדש שאין כאן איסור כלל וכלל. וע"כ איפכא כדעת החכמים והיינו שבעה מן הישן וששה מן החדש וטעמי' כי ביום הראשון אסור לאכול חדש לפי שלא נקרב העומר ואין כאן עשה כלל וכלל רק בלילה הראשונה. וממחרתו שהוא התרגום של ממחרת השבת ולא שבת בראשית כדע' הצדוקין מקריבין העומר ומותר לאכול חדש עד יום האחרון ואף שכל אלו רשות. ומוכח מזה שלא כדעת הצדוקים. דהא לדידהו אי אפשר לומר כן דאי חל יום ראשון של פסח בשני בשבת נמצא מבטל מקרא זה לפי שלפ"ז אי אפשר לאכול מן החדש עד יום א' האחרון של פסח. ואינו אוכל אלא יום א' בלבד. וא"כ נחה ושקטה קושי' ידידי הרב נרו דבכונה נקט רש"י המשל מיום שני בשבת. דמיום ראשון אין ראי' דבכה"ג אומרין הצדוקים שהפי' יכול להיות איפכ' כאשר בארנו ורק נסתרי' ממה נפשך בגונא אם חל יום הראשון של פסח ביום ב' ונאמנים דברי רבינו רש"י ז"ל דלא לחנם נקט כן וכל מעיין בצדק בעיניו יראה ובלבבו יבין שמתורץ בזה קושי' תוס' במנחות (ס"ו א') ד"ה כתוב א' אומר כו' אלא שלא רציתי להאריך בזה: והני זוגי דרבנן ה"ה ידיד נפשי הרב המובהק המופלג מוה' בצלאל רנשבורג ני' וידיד נפשי הרב המובהק המופלג מוהר"ר איסרל ליסא נרו כוונו שניהם יחד לסתור הקושי' שהביא הרב בשם מהר"א צמח לפי' תוס' והר"ש בדברי הירושלמי דהמה מפרשים כונת הירושלמי במה שאמר דכתוב בצדו דוחה דאין כתוב בצדו אינו דוחה. כתוב בצדו היינו אחר מתן תורה ואינו כתוב בצדו היינו קודם מתן תורה. ועל זה הקשה מהר"א צמח דזה לא יתכן שהרי אמרי' בירושלמי פ"ק די"ט אמתני' דמודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה כו'. ואמרו הני צנתרי זהב. דלק"מ דכונת הירושלמי ברורה דל"א עשה דוחה ל"ת אלא שניהם נאמרו בזמן אחד או קודם. או לאחר הדבור ולא בעינן שיהיו סמוכין ממש כעשה דגדילים ולא תלבש שעטנז אבל אם העשה נאמרה קודם הדבור. והלאו לאחר הדבור. או איפכא. אם העשה הוא לאחר הדבור והלאו קודם לא נקראין כתוב בצדו. ואין הל"ת שנאמרה קודם הדבור נדחית מפני העשה שלאחר הדבור. כמו שאמרי' שאין הלאו לאחר הדבור נדחית מפני העשה קודם הדבור. וכן כ' רבינו הגדול בחדושיו לפסחים בצל"ח בדף צ"ו בתוס' ד"ה אבל אתה כו' עייש"ה. ולפ"ז הרי כונת הירושלמי פה נכונה דהא עשה דכיסוי לאחר הדבור נאמרה. והלאו דכל מלאכת עבודה לא תעשה קודם הדבור נאמרה בפ' בא. והרב מוהר"א ליסא נרו הוסיף עוד ראי' מהאי דאמרי' בירושלמי שלהי פ"ג דנדרי' בעשה דמילה שדוחה צרעת. שקרי' לי' אינה כתובה בצדה. אע"ג דנשנית לאחר הדבור. כיון דעכ"פ נמי נשנית קודם הדבור תו לא מקרי כתובה בצדה עיי' בזה היטב כן היה דבריהם בקצרה. ואולם אנכי פקפקתי בזה כבר על דברי רבינו בצל"ח דא"כ קושי' הש"א בתשובה סי' צ"ו מהאי דפ"ק דיבמות דאמרי' שם מה לכולהו שכן ישנן לפני הדבור. במק"ע ואין שייך תרוצו שם לפי' זו. דאין מעלה וגריעותא בזה. ועוד באמת לפ"ז עכ"פ יהיה מוכח שש"ס דילן חולק. דהא ש"ס דילן פריך נמי בריש ביצה קושי' הירושלמי שידחה עשה דכיסוי ל"ת די"ט ואמרי' שם אין עשה דוחה ל"ת ועשה. ומה לי לזה. הא הוי ל"ת שלפני הדבור. והרב מוהר"א נרו רצה לקיים דבריו. דש"ס דילן על שאר ימים טובים קאי דהוי ל"ת שלאחר הדבור. והירושלמי בפסח קאי דהוי ל"ת שלפני הדבור. ומה מאוד מן הדוחק בזה. ועיי' בכל זה ובש"א סי' צ"ו היטב שהרגיש נמי בקושית מהר"א צמח והבוחר יבחר. ועיין פסחים (פ"ג ב') שבת (כ"ד ב') מפלפל הש"ס לענין שריפת קדשים ואי דוחה ל"ת די"ט והנה לכאורה שרפת קדשי' הוי עשה שלפני הדבור דמקרא והנותר ממנו עד בקר בפ' בא כתיב ואף שבויקרא ז' כתיב נמי ביום השלישי ישרף למלתי' הוא דאתי' כדדרשי' ריש פסחים (ג' א') ודאי מהאי דפסחים (פ"ג ב') ל"ק דשם בפסח איירי והוי ל"ת נמי קודם הדבור אבל בשבת דאיירי בשאר י"ט הא הוי ל"ת לאחר הדבור קשי' קצת: וכמו כן הערה להקשות הרב מו"ה בצלאל נרו על הא דהקשו תוס' בכמה מקומות ליתי עשה דפרי' ורבי' וידחה ל"ת דלא תהיה קדשה. ועיי' בתוס' חגיגה (ג' א') והא עשה דפ"ו הוי עשה שקודם הדבור ולאו דל"ת קדשה לאחה"ד נאמר. ועיין ביצה ד' ועיי' אלי' רבה ריש סי' תצ"ה מ"ש בשם ספר יראים. ועיי' בכל זה כי עת לקצר:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שמג) </b> הנה מדברי רבינו ז"ל נראה שיש להוכיח שדעתו ז"ל שלא כדעת ריב"א שכ' התוס' כו' וזה שהרב החינוך ז"ל כו'. אני תמה על הוכחה זו הן אמת דקושיא זו שהביא הגאון המחבר כאן בשם ס' החינוך וגם התירוץ הביאם השואל בתשובת הרשב"א ח"ג סי' שמ"ג בשם התוס' אלא דהשואל הקשה עליהם מנזיר ומצורע דאמרינן דעשה דגילוח דוחה לל"ת ועשה דנזיר משום שישנו בשאלה [ומהתימא על מאור עינינו המל"מ ז"ל בפ"ד ועל הגאון המחבר כאן שנעלמה מהם התשובה הזאת] אבל מ"מ מעודי תמהתי דהקושיא מעיקרא ליתא שהרי בפירוש אמרינן בסוגיין דבנדר משום דמיתסר חפצא עלי' ילפינן מקרא דכי ידור נדר לד' שאפילו לד' דהיינו לדבר מצוה נמי לא יחל דברו וע"ש וא"כ הרי א"א לומר דליתי עשה וידחה לל"ת דא"כ קרא למאי אתא שהרי לעולם נימא דהעשה דוחה לל"ת ולפ"ז הא שפיר כתב הרמב"ם ז"ל דאם אכל או ישב לוקה כיון דגזיה"כ הוא דאינו דוחה וא"כ הא שפיר מצי הרמב"ם למיסבר כהריב"א ז"ל: ואין להקשות דאי הרמב"ם כהריב"א ס"ל א"כ קשה עד דילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה לל"ת נילף מנדר לדבר מצוה דאינו דוחה דהא ליתא משום דשאני נדרים דמתסר חפצא הוא משא"כ בכל הל"ת שבתורה דאיסורי גברא נינהו ומש"ה לא אמרינן כן בשבועה לבטל המצוה דנימא דאפילו לד' לא יחל דברו דמשום דשבועה הוי איסור גברא ככל לאוי תורה א"א למדרש הכי שיבטל המצוה בשביל השבועה דהא אמרינן בעלמא דעשה דוחה לל"ת דמכלאים בציצית ילפינן לה וכלאים נמי איסור גברא הוא וכיון שכן א"א למדרש גבי שבועה הכי דאפילו לד' לא יחל. ולפ"ז תו אין סתירה בדינא דדחי' מלאו דכלאים ללאו דבל יחל ודו"ק: והנה בחידושי הארכתי בזה משום דאכתי קשה למאי דאיתא בירושלמי הביאו הרי"ף שלהי פסחים בנשבע שלא יאכל מצה או שלא לישב בצל דאסור לאכול מצה ולישב בסוכה מטעם כולל וקשה דאמאי אין העשה דוחה לל"ת דהא ל"ת דשבועה איסור גברא הוא. ועיין מ"ש לקמן בדף וי"ו ע"א על הגליון בד"ה לכאורה תמוה כו' ודו"ק:<br><b> (שדמ) </b> דבהדיא אמרינן כו' דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דנזיר כו' וכ"ת שרבינו נתן טעם אחר בספ"ז מהלכות נזירות לנזיר שנצטרע כו' היינו דכיון שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו הרי אינו קדוש ובטל המעשה מאליו ולא נשאר אלא ל"ת ע"כ ותמהני דהרי הרמב"ם בריש הלכות נזיר מונה שם גם המ"ע דכל היוצא מפיו יעשה מלבד העשה דגדל פרע שער ראשו וא"כ ניהו נמי דכיון שנטמא הנזיר בצרעת בטל העשה זו דגדל פרע מ"מ הא עדיין נשאר העשה דכל היוצא מפיו יעשה וא"כ אכתי נשאר ל"ת ועשה זו והרי הקושיא במקומה עומדת דאמאי דחי הא הוי ל"ת ועשה. ועיין מ"ש מו"ז רבינו התיו"ט זצ"ל במשנה ה' פ"ו מנזיר בד"ה בתגלחת מצוה כו' ולא ירדתי לסוף דעתו של מו"ז התיו"ט זצ"ל שלא העיר שם להקשות כן על הרמב"ם ז"ל: והא דהרמב"ם ז"ל לא נקט טעמא דהש"ס דאיתי' בשאלה י"ל כמ"ש בחידושי דניחא לי' טפי בטעמא דידי' כדי ליתן טעם גם בנזיר שמשון או במדיר את בנו בנזיר (למ"ד דמצי להדירו אף לאחר שיגדל) דשניהם אינם בשאלה במת אביו. עיין מל"מ פ"ג הלכה י"ג מנזירות: אלא דקשה אמאי לא יהיב הש"ס טעמא דכתב הרמב"ם ז"ל ועכ"ר צ"ל משום גילוח נתק דילפינן מוהתגלח דאפילו נזיר מגלח הנתק והרי נתק בימי הסגר כשלא פשה ולא נולד בו שער צהוב או שחור דמגלח סביבות הנתק אינו טמא וימי הסגרו עולין לו. וא"כ הא אית בי' נמי עשה דקדוש יהי' ואפ"ה אתי עשה דגילוח ודחי לל"ת ועשה דנזיר ועכ"ר דהיינו טעמא משום דאיתי' בשאלה: אמנם בנזיר שמשון או במודר בנזיר עפ"י אביו שהוצרך לגילוח נתק בימי הסגרו דלית בי' לא טעמא דהש"ס ולא טעמי' דהרמב"ם ז"ל שהרי ליתי' בשאלה וגם אית בי' עשה דקדוש יהי' וכנ"ל צ"ל דעשה דגילוח הנתק לא דחי לל"ת
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כיצד </b>
+<b> אין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש כו'.</b> כתב מרן ז"ל בריש פ"ב דנדרים קונם שאני ישן כו' וכתב הר"ן בכולהו גרסינן שאני בלא יו"ד משום דנדרים מתפיס חפצה אנפשיה תנא בלשון שאני כו' עכ"ל הנה התוס' ז"ל בפ' אע"פ דנ"ט ע"א ד"ה קונם שאני עושה לפיך כתבו וז"ל אפי' אי גרסינן קונם שאיני עושה לא הוי דבר שאין בו ממש דהא תנן בפרק בתרא דנדרים קונם שלא אתן תבן לפני בהמתך אינו יכול להפר ע"כ וראיתי להרב נתיבות משפט דף ר"ז ע"ב שהקשה שדבריהם סותרים אמ"ש בספ"ק דנדרים וז"ל שם באומר ידי לעושיהן וא"ת ת"ל דמע"י דבר שיש בו ממש הוי כדמוכח בכתובות דאם אמר קונם מע"י לפיך דחייל לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל וי"ל דאה"נ ומשום אינך נקט הך שנוייא אכולהו ועוד דאיכא מע"י שאין בו ממש כגון שלא אתן תבן לפני בקרך עכ"ל הרי דשם כתבו דשלא אתן תבן הוי מע"י שאין בהם ממש וא"כ מ"ש קונם שלא אתן תבן לפני בקרך ע"כ הוה מדרבנן כדמשני רבינא בפ"ב דנדרים אמתני' דקונם שאיני ישן וכאן אדרבא הביאו ראי' דאיני עושה הוי דבר שיש בו ממש מההיא דשלא אתן תבן דמשמע להו דמדאורייתא קאמר עכ"ל והניחה בצ"ע. ולע"ד נראה שדבריהם לא סתרי כלל שכפי הנראה מדבריהם דהכא ודאי שדעתם ז"ל הוא כמ"ש ברפ"ק דנדרים בשם ר"י וז"ל ועוד אומר ר"י דבגמ' משמע דבמידי דמאכל אף שאיני ביו"ד לא קרינן בזו דבר שאין בו ממש ולא דמי לאיני ישן דאמרינן לקמן דדבר שאין בו ממש הוא דהתם אין ממש בשינה אבל הכא במאכל שהוא מזכיר יש בו ממש והוא קונם המאכל עצמו שאינו אוכל עכ"ל וכ"כ הרב עצמו שם יע"ש ואם כן היינו מ"ש הכא דאפי' גרסינן שאיני עושה הוי דבר שיש בו ממש כיון דאיירי במעשה שיש בו ממש הוי כאומר קונם העשיה שאיני עושה לפיך ומתרצינן דבוריה הכי ואהא הביאו ראיה מההיא דקונם שלא אתן תבן לפני בהמתך דאע"ג דבנתינה גופה אין בו ממש כמו שכתוב בנדרים אפי' הכי כיון שמזכיר החפץ דהיינו תבן ובתבן יש בו ממש מתרצינן לדבוריה דהכי קאמר קונם תבן עלי לנתינתו וכמ"ש בההיא דישיבת סוכה עלי וא"כ ה"נ כיון שמזכיר עשיה דהיינו חפץ ובעשיה יש בו ממש מתרצינן דבוריה דה"ק קונם העשיה שאיני עושה ומש"ה קתני במתני' דיפר משום מע"י שיש בהן ממש משא"כ בההיא דפ"ק דנדרים דהתם אמתני' דידי עושות לך קיימי' ואהא כתבו שפיר דמשום דאיכא מע"י שאין בהן ממש כגון שלא אתן תבן מש"ה מוקי לה באומר ידי לעושיהן משום דהתם לא הזכיר חפץ אלא ידי עושות לך קאמר ואם כן ליכא לתרוצי לדבוריה ולומר דקונם תבן לנתינתו קאמר שהרי לא הזכיר תבן כלל כדי שנאמר הכי וא"כ לא אסר על עצמו אלא המעשה דהיינו הנתינה ובנתינה אין בה ממש ומתני' קתני אסור דמשמע בכל גווני מעשה ידיה קאסר כנ"ל ברור כונת התוס' ז"ל ודוק:<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנזכר לדעת רבינו והטור ז"ל סי' רי"ג שכתבו דהאומר דבורי ועשייתי אסורה עליך דלא חייל משום דהוי דשאב"מ שהרי לכ"ע קונם מה שאני עושה לפיך בלא יו"ד הוי נדרים מעלייא וע"כ לא נחלקו רבוותא אלא באומר שאיני עושה ולדעת התוס' ז"ל מתרצינן דבוריה והו"ל דבר שיש בו ממש ולדעת ר"ת ז"ל שכתבו התוס' בפרק הערל והרא"ה ז"ל חשיב דשאב"מ וזה מוכרח מכח סוגיין דפ' אע"פ דע"כ לא אוקמו' באומר' יקדשו ידי לעושיהן אלא למאן דס"ל אין אדם מקדיש דשלב"ל אמנם למאי דהוה ס"ל דאדם מקדיש דשלב"ל אתיא מתני' כפשטה וכן מוכח בהדיא מסוגיא דקדושין דס"ג ודפרק האשה דצ"ג ואם כן באומר עשייתי עליך איך כתבו דהוי דשאב"מ וצ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל והטור ז"ל דכולהו הני מדרבנן הוא דהוו נדר ואע"ג שאב"מ כדמשני רבינא בפ"ב דנדרים ע"כ ת"ד יע"ש: ולע"ד אין תירוצו מחוור דא"כ נמצא הטור ז"ל פליג אהרא"ש אביו שהרי בפ"ג דשבועות כתב וז"ל והא דקאמר הרי עלי שלא אוכל בשר לאו דוקא שאם אומר בזה הלשון אינו נדר דשלא אוכל דבשא"מ הוא כו' וה"נ צריך שיאמר אכילת בשר עלי וכן בפ' אע"פ קונם שאני עושה לפיך לאו כלום הוא אלא מה שאני עושה יהא לפיך בקונם ע"כ הרי מבואר מדברי הרא"ש דקונם שאני עושה לפיך הוי דבר שיש בו ממש וחל הנדר דבר תורה דאי חייל מדרבנן קאמר וכדרבינא אם כן שפיר מצינן למימר דקונם שאיני עושה לפיך קאמר ואע"ג דהוי דשאב"מ חייל מדרבנן וכן מבואר מחידושי הרא"ש ז"ל למס' כתובות שהביא הרב ז"ל שם בסמוך וכיון שכן לפחות הי"ל להטור להזכיר סבר' אביו הרא"ש ז"ל ולומר שהוא חולק בזה ותו דאכתי תקשי דמה יענה הרב לסברת הרשב"א ז"ל שכתב בספ"ק דנדרים כדעת רבינו דאחר שהביא דעת התוס' ז"ל שכתבו דר"י דאמר באומר יאסר פי לדבורי כו' לא קאי אחלוקת ידי עושות עמך כתב וז"ל ואינו מחוור חדא דלפי מה שהיינו סבורים עכשיו דלא אסר אלא הדבור והעשיה ודאי כל אלו אין בהם ממש דודאי מה שנעשה יש בו ממש אבל ההילוך והעשיה אין בהם ממש יע"ש וא"כ לדעתו ז"ל תקשי ליה סוגיא דפ' אע"פ דליכא למימר דההיא מדרבנן וכמ"ש הרב הנזכר שהרי כתב הרשב"א שם בסמוך דליכא בל יחל מדרבנן בדבר שאב"מ אלא במה שאוסר על עצמו אבל לאסור על אחרים אפי' בקונם ליכא איסורא כלל ואפי' מדרבנן יע"ש וא"כ מתניתין דקונם שאני עושה לפיך דאוסרת מע"י על בעלה היכי חייל נדרא ואפילו מדרבנן ולכן נראה שדעת הטור והרשב"א ז"ל לחלק בין עשייתי עליך או ידי עושות עמך לאומר קונם שאני עושה לפיך דעשייתי עליך משמעותו שאינו אוסר עצמו אלא הנאת עשייתו דוקא ובעשיה אין בו ממש אבל קונם שאני עושה לפיך משמע שאוסר עליו החפץ שעושה בידיו ובדבר הנעשה יש בו ממש ובהא כ"ע מודו דחייל וכמבואר בדברי הרשב"א יע"ש ושוב מצאתי להר"ב ש"ך סימן רל"ד שרמז חילוק זה בדרך אפשר ולע"ד הדבר מוכרח כן לדעת הרשב"א והטור כמ"ש ועיין ע"ש מה שהק' לדברי התוס' דפ' אע"פ וע"פ מ"ש בספ"ק דנדרים נראה שדבריהם נכונים כמבואר אלא דכפי זה צ"ל דמ"ש הטור בסי' הנזכר אין הנדרים חלי' על דבר שאין בו ממש כיצד אמר קונ' שאיני מדבר שאיני עושה דוקא קאמר אבל קונם שאני עושה אף הטור ז"ל יודה דהוי דבר שיש בו ממש ועיין בדרישה שנראה שגורס בדברי הטור ז"ל שאני מדבר שאני עושה וכמו שהגיה מרן כ"מ ז"ל בדברי רבינו יע"ש וכיון שכן קשה דל"ל טעמא משום דאין בו ממש ת"ל משום דהוי נדר בלשון שבועה שכתב בסי' ר"ד משם הרא"ש ז"ל דלא מהני ואי משום דבעי למימר דלכ"ע לא מהני משום דהוי דשאב"מ ואפי' לדעת רבינו החולק על הרא"ש בזה כמ"ש בסי' הנז' אכתי קשה דאיך כתב ומיהו מדרבנן צריך שאלה הא לדעת הרא"ש ז"ל משמע דאפי' שאלה לא בעי אלא משום דהאידנא רגילים הוא דכ' דצריך שאלה ושמא מ"ש ומיהו מדרבנן צריך שאלה לא קאי אלא אמ"ש וכן אם אמר דבורי או עשייתי עליך אבל בקונם שאני עושה לא וסמך אמ"ש בסימן ר"ה דזה תלוי בפלוגתא דהרא"ש ורבינו ועוד נראה לומר דס"ל להטור דלא מקרי נדר בלשון שבועה אלא באומר הריני נודר שלא אוכל או קונם שלא אוכל שמשמעותו שאוסר עצמו על החפץ אבל באומר קונם שאיני עושה לא הוי לשון שבועה ודבר זה מצאתיו מפורש יוצא בדברי התוס' פ"ק דנדרים דף ה' ע"ב ד"ה מתניתין קשיתיה כו' וז"ל וא"ת כיון דשאני אוכל מועיל בלא מודרני אבל מודרני אינו מועיל בלא שאני אוכל מנלן דהוי יד לנדר דלמא הוי יד לשבועה שמדלג שבועה בתחלה וי"ל דשבוע' רגילות לומר שבועה שאוכל ושלא אוכל אבל שאני או שאיני שייך לנדרים עכ"ל וכן משמע מדבריהם שם בראש הפרק שקיימו גירסת הספרים דגרסי שאיני אוכל ואילו סמוך ונראה שם כתבו בפשיטות שאם אמר קונם שלא אוכל ככר זה לא אמר כלום משום דהוי נדר בלשון שבועה ועיין במוהרימ"ט ז"ל ח"א סימן מ"ח ובספר בני יעקב דף קצ"ו:<br><b> ומעתה </b> אין צריך להגיה בספרי רבינו ז"ל שאני בלא יו"ד וכמ"ש מרן הכ"מ ז"ל משום דאיכא למימר דסובר רבינו דקונם שאיני הוי ל' נדר ולא ל' שבועה כדעת התוס' ז"ל ומ"מ לפי גירסת מרן ז"ל דס"ל לרבינו דאפי' קונם שאיני עושה הוי דשאב"מ שאינו אוסר החפץ הנעשה אלא עשיה גרידא ע"כ צ"ל במ"ש הר"ב ל"מ דההיא דפ' אע"פ מדרבנן קאמר וכן נמי צ"ל דס"ל לרבינו שלא כדעת הרשב"א ז"ל שכותב דבאוסר על אחרים דשאב"מ אינו אסור אפי' מדרבנן משום שלדעתו אפי' בקונ' שאני עושה הוי דשאב"מ ע"כ ההיא דפ' אע"פ מדרבנן קאמר ואע"ג דהתם באוסרת על אחרים היא ועיין בהרב בני יעקב ז"ל סימן הנז' שרצה להוכיח מדברי רבינו ז"ל דס"ל כדעת הרשב"א ולע"ד לפי גירס' מרן ע"כ צ"ל כמ"ש ולדעת הרשב"א נראה דאיכא למידק מהא דפ"ב דנדרים די"ו דפריך התם אמתני' דקונם שאני משמשך והא משתעבד לה מדאורייתא ומשני באומר הנאת תשמישך עלי כדרב כהנא דאמר רב כהנא הנאת תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו דשעבודי משתעבדא ליה והשתא לדעת הרשב"א ז"ל באומר הנאת תשמישי עליך אמאי אצטריך לטעמא דמשעבד' ליה ת"ל דהנא' תשמיש הוי דבר שאין בו ממש וכמ"ש הר"ן והרשב"א ז"ל שם ואפי' מדרבנן לא חל באוסר על אחרים ויש לי מן התימ' על הרב בעל בני יעקב סימן הנז' שהוכיח מסוגיא זו לנדון שלו על שוחט אחד שאסר שחיטתו על כל ישראל דלא הוי דשלב"ל ושלא כדעת מוהר"א אלפאנדרי ז"ל שיצא לדון כן וכתב הרב הנז' דלא דמי משום דלא חשיב דשלב"ל אלא האומר פירות דקל יהיו אסורי' עליך דהפירות עדיין לא באו לעולם והאילן עצמו לא אסרו עליו וכן נמי בהקדיש מע"י כיון דמע"י עצמן הוא אוסר שהוא הויה אחרת המתהוה מכחה לא חל האיסור שעדיין לא עשאן כדי שיחול על הדבר העשוי אבל הכא אינו אוסר עליו שום דבר העתיד לעשות אלא שחיטת עצמו הוא אוסר עליו והוא בא לעולם והוכיח מהא דרב כהנא דאם איתא אמאי אצטריך לטעמא דמשעבדא ליה ת"ל דאין אדם אוסר על חבירו דשלב"ל שהרי התשמיש עדיין לא בא לעולם יע"ש ואילו סמוך לזה הסכימ' דעתו לדעת הרב כמוהר"א אלפאנדארי ז"ל דבאוסר על אחרים דבר שאב"מ לא חייל אפילו מדרבנן וכדעת הרשב"א ז"ל וא"כ לדעתו תקשי הא דרב כהנא: ולעיקר הקושיא נלע"ד דלא קשיא דאיכא למימר דנקט רב כהנא טעמא דשעבודי משעבד ליה לאשמועינן דאפלו באומר קונם גופי לתשמישי עליך דהוי דשיב"מ אפ"ה כופין אותו וא"כ ממיל' אזלא לה ראיית הרב הנז' דאיכא למימר דהנאת תשמישי עליך הוי דשלב"ל אלא דנקט טעמא דשעבוד לו' דאפי' באוסר גופו לתשמישו דגופו איתיה בעולם לא חייל וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל בהדיא דהנאת תשמיש חשיב דשלב"ל שכתב בפ"ב דף ט"ז וז"ל ומיהו משום דהוי דשלב"ל לא ק"ל דכיון דאדם אוסר פירות חבירו על עצמו אוסר דשלב"ל עליו יע"ש ומן האמור בזה נראה שמה שהביא הרב הנז' ראייה לנדון שלו ממ"ש הר"ן בספ"ד נדרים גבי שאיני נהנה לישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות דאפילו בנכסים שקנה אחר נדרו אסור דאע"ג דקי"ל אין אדם אוסר דבר שלב"ל על חבירו הנ"מ כשאוסר בפי' דשלב"ל כפירות דקל או שעתיד לקנות כו' אבל באוסר הנאתו על חבירו כיון דאיסורא בהנאה דידיה תלי' ואיהו הא איתיה בעולם נמצא שאם ימכור למודרים לאחר מכאן הרי הוא מהני אותם ע"כ נראה דליתא שהרי דברי הר"ן ז"ל הן הן דברי הרשב"א ז"ל שם כמו שיראה הרואה ואפי"ה כתב הרשב"א ז"ל דהנאת תשמישי עליך הוי דבר שלבל"ע אע"ג דאיסורא בהנאה דידיה תליא ואיהו הא איתיה בעולם ועיין בס' מחנה אפרים ה' נדרים סי' כ"ב אלא ודאי צריכין אנו לחלק ולומר דההיא דשאיני נהנה לישראל שאני משום דאסר כל הנאתו על ישראל בין הנאת גופו בין הנאת נכסיו והלכך חל איסורו על גופו ממש שהרי אינו יכול ליהנות מגופו כלל בשום צד והו"ל כמקדיש דקל דכל הפירות היוצאים ממנו אסורים משא"כ באומר הנאת תשמישי עליך דלא אסר עליה אלא הנאת תשמישו לבד אבל שאר הנאות לא אסר עליה נמצא שהאיסור לא חל על גופו וכיון דאינו אוסר אלא הנאת תשמיש גרידא חשיב שפיר דשלב"ל והו"ל כאוסר פירות דקל על חבירו דאינו אסור אע"ג דהדקל איתיה בעולם משום דלא אסר עליו הדקל שהרי הוא מותר ליהנות ממנו בשאר הנאות אם לא במפרש בהדיא קונם גופי לתשמישי שהאיסור חל על גופו לענין הנאת תשמיש דהוי כמוכר דקל לפירותיו דלא חשיב דשלב"ל אע"ג דלא מכר אלא הפירות גרידא ויש להביא ראיה לזה ממ"ש הרשב"א ז"ל בר"פ המדיר והביאו הרב מוהר"ב ז"ל שם דמתני' דקתני המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס וז"ל מיירי במפרש בפי' שהדירה מנכסיו בלבד אבל במדירה סתם הנאת תשמיש בכלל ושלא כדעת ר"ת ומש"ה לא פריך התם בגמ' ממתני' יע"ש והשתא לפי מ"ש בנדרים דהנאת תשמישי הוי דשלב"ל אפילו נימא דמתני' מיירי במדירה סתם ואיתיה להנאת תשמיש בכלל לא מצי פריך התם תלמודא ממתני' משום דאיכא למימר דטעמא דמתני' לאו משום דמשועבד לה אלא משום דהוי דבר שאב"מ דאין אדם אוסר על חבירו וכן בירושלמי אמאי אצטריכו לאוקומיה במפרש בהדיא הנאת נכסיו בלא"ה אתי שפיר אלא ודאי נראה כמ"ש דבאוסר עליו כל הנאות האיסור חל על גופו והלכך כי מתני' מיירי במדירה סתם כיון דאסר עליה כל הנאות חייל ודוק ולפי דבריהם ז"ל נ"ל דאם אסר על חבירו הנאת דקל זה שאסור בפירות היוצאים לאחר זמן דכיון שאסר עליו כל הנאות דקל חל האיסור על הדקל ואיהו הא איתיה בעולם כנ"ל לחלק ופשוט וא"כ בנדון הרב הנזכר נמי דלא אסר על ישראל אלא הנאת שחיטתו גרידא ולא שאר הנאות הוי ממש כההיא דהנאת תשמישי עליך דחשיב דשלב"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל וכדעת הרב כמוהר"א אלפאנדארי ז"ל כנ"ל: גם מה שהביא ראיה הרב הנזכר ממ"ש הטור ז"ל סימן הנז' דעשייתי עליך אינו חל אלא מדרבנן משום דהוי דשאב"מ והיכי חייל מדרבנן הרי דשלב"ל הוא שהרי העשי' לא באה לעולם ומ"ש מאוסרת מע"י דלא חייל ופתר לה הרב הנז' ז"ל דהטור מיירי באומר שלא אתן תבן לפני בקרך או שלא אעשה עמך בצמר שאין כאן שום דבר חדש העתיד להיות שלא בא עדיין לעולם אלא טורח גופו הוא אוסר שלא לעשות מלאכתו את"ד יע"ש נראה לע"ד דאין ראיה כלל דכיון דהטור מיירי באומר קונם שלא אתן תבן או שלא אציע לך מיטתך וכיוצא וא"כ אפי' נימא דחשיב דשלב"ל חייל שפיר שהרי האיסור אינו אלא על עצמו שאוסר עליו שלא ליתן תבן או שלא להציע את המיטה ואינו אוסר על חבירו כלל שהרי אם הציע את המיטה או נתן את התבן לפני בהמתו לא נאסר חבירו בבהמתו או במטתו כדי שנאמר דאוסר על אחרים ולא דמי לקונ' שאני עושה לפיך שאוסר' על בעלה שלא יהנה ממע"י וכ"כ הרב הנז' שם בסמוך משם הרב כמוהר"א אלפאנדארי ז"ל דכיון דהטור מיירי בהני גונ' דהאיסור הוא על עצמו ולא על אחרים יע"ש וכן הבין הדרישה ז"ל דהטור מיירי באוסר על עצמו לבד ואדם אוסר דשלב"ל על עצמו כנ"ל להלכה וכדעת מוהר"א אלפאנדארי ז"ל ודוק: ובהיותי בזה דרך אגב ראיתי להר"ב תי"ט ז"ל בפ"ב דנדרים שהקשה וז"ל שבועה שאיני ישן כו' צ"ע דלא תנן נמי שבוע' שאיני משמשך ולדעת התוספות ז"ל גבי נדרים נמי לא משכחת לה אלא בשאוסר עצמו בכגוונא דאסור מדאורייתא (כלו' באומר קונם גופך עלי לתשמישי אבל בלאו הכי לא אתי נדר דרבנן ומפקע מצות עונה מדאוריית' וכקו' הר"ן ז"ל שם) ניחא אבל להר"ן והרמב"ם צ"ע עכ"ל: ולע"ד יש להקשות עליו דאפי' לדעת התוס' נמי אכתי תקשי ליה למאי דתרצו בגמ' דמתניתין מיירי באומר קונם עיני בשינה וכן בכל הני ובל יחל דקתני מדאורייתא הוא דקאמר א"כ אמאי לא תני בשבועו' שבוע' שאיני משמשך דליכא למימר דמשום דנדרים ושבועות שוים בהא דהוי מדאורייתא לא קתני לה שהרי אינך נמי בנדרי' הוו מדאורייתא ואפ"ה קתני להו אלא ודאי דלהך תירוצא צ"ל דמתני' אדיוקא קאי דבנדרים דוקא באומר קונם עיני בשינה הא לאו הכי לא חייל ובשבועות אסור בכל גוונא משום דשבועות אסר נפשיה אחפצא וא"כ בחלוקת שאיני משמשך נמי ליתני לה הכי ועיין בתוס' דצ"ח ע"ב ד"ה זה חומר ולעיקר קושיתו נלע"ד דלא ק"מ משום דהרי בגמר' אוקמוה למתני' דקונם שאיני משמשך באומר הנאת תשמישך עלי אבל הנא' תשמישי עליך לא חייל משום דמשועבד לה וא"כ לא מצי למתני שבועה שאיני משמשך משום דכיון דשבועו' אסר נפשיה אחפצא לא חייל עליה כלל שהרי גופו משועבד לה למעש' וכ"כ רבי' בפ"ד מה' אלו ד"י דמי שנשבע שלא ישמש מיטתו הר"ז שבועת שוא וכי תימא אכתי אמאי לא תני לה ובאומר הנאת תשמישך עלי בשבוע' דומייא דנדרי' דבנדרי' הר"ז בלא יחל דרבנן ובשבועות אסור מדאוריית' הא נמי ליתא דאפשר דס"ל לרבינו דבאומר הנאת תשמישך עלי בשבועה אע"ג דאסר החפץ על עצמו ואין מאכילין לאדם דבר האסו' לא חייל משום דשבועה אינה חלה על החפץ אלא על האדם שנשבע שלא לעשות דבר זה וגופא הרי הוא משועבד לה וכמ"ש הטור סימן רל"ד והרא"ש ז"ל בפ"ג דשבועות דהאומר ישיבת סוכה עלי בשבועה לא חייל מה"ט וכן מדוקדק מלשון רבינו ז"ל שבפי"ד מה' אלו שכתב אמר לה הנאת תשמישך עלי הר"ז נדר ומדלא נקט לה נמי בשבועה כה"ג דומיא דריש' משמע דבשבועה לא משכחת לה להך דינ' אלא מיהו אכתי קושיין לא אפרק לדעת הר"ן ז"ל שבפ"ג דשבועות אברייתא דזה חומר בנדרי' כו' נראה שהסכמת דעתו הוא דהאומ' ישיבת סוכה עלי בשבועה דחייל משום דאסר החפץ על עצמו בשבועה ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו ואם כן לפי דעתו תקשי אמאי לא תני שבועה שאיני משמשך ובאומר הנאת תשמישך עלי בשבועה דומייא דנדרים ולהא נמי אמינא דלא ק"מ משום דאף לדעת הר"ן ז"ל דהאומר ישיב' סוכה עלי בשבועה חייל משום דאסר חפצה אנפשיה פשיטא ודאי דדינו כנדר גמור וכי היכי דבנדרים משום דאסר חפצה אנפשי' לא חייל על דשאב"מ הכי נמי בשבועה היכי דאסר חפצה אנפשיה בשבוע' לא חייל על דשאב"מ וכ"כ בס' בני יעקב סי' הנז' וא"כ מש"ה לא תני לה דאי באומר הנאת תשמישך עלי בשבועה לא חייל אלא מדרבנן ודומיא דנדרי' ואי באומר הנאת גופך לתשמישך בשבועה אף מדאוריית' נמי חייל בנדרים ונמצ' דנדרים ושבועות שוים הם ומשו"ה לא תני אלא מידי דבנדרים הוי בלא יחל דרבנן ובשבועות מדאורייתא וא"נ לתירוץ קמא דתריצו בגמ' מתני' לא תני אלא מידי דבנדרים בע"י קונם עיני בשינה וכן בכל הני אבל בלא"ה לא מהני ובשבועות לא בע"י מה שאין כן בחלוקת שאיני משמשך דלא משכחת לה וכדכתי' ודוק וכ"ש לדעת הרשב"א ז"ל שם שכתב דמאי דאמרי' בגמ' באמר הנאת תשמישך עלי לאו דוקא אלא נעשה כאומר קאמרינן דכיון דהנא' תשמישך עלי מהני אף אנו נאמר דשאני משמשך דקאמר ה"ק קונם יהא לי מה שאני משמשך וסתם נדרים להחמיר ע"ש וכן נראה שהוא דעת רבינו שכתב כיצד אין הנדרים חלים על דשאב"מ כו' או שאמר לאשה קרבן שאיני משמשך אין הנדר חל בכל אלו אשר נראה מדבריו דקונם שאיני משמשך אין הנדר חל מטעמא דהוי דשאב"מ ומדרבנן חייל ואילו בגמ' משמע דאפילו מדרבנן לא חייל משום דמשועבד לה וכן ראיתי להרב פמ"א ז"ל בח"א סי' פ"ז הוקשה לו כן אלא נראה ודאי שדעתו כדעת הרשב"א דמאי דאמרינן בגמ' באומר הנאת תשמישך עלי נעשה כאומר קאמר כנ"ל וא"כ לא מצי למתני שבועה שאיני משמשך דומיא דנדרים משום דבשבועה באומר שבועה שאיני משמשך סתמא משמע שאוסר עצמו על החפץ אם לא במפרש בהדיא כנ"ל גם מה שהבין הרב ז"ל שלדעת התוס' באומר הנאת תשמישך עלי לא חייל אם לא במפרש קונם גופך לתשמישך יע"ש מדברי הרשב"א ז"ל שם מבואר שלדעת התוס' אפי' באומר הנאת תשמישך חייל מדאוריית' יע"ש וכ"כ הריב"ש הביאו מרן ב"י בי"ד סי' רל"ד יע"ש ודרך אגב אומר מה שהוקשה לי לדעת רש"י והר"ן ז"ל שכתבו דהאומר ישיבת סוכה עלי בשבועה חייל על דבר מצוה וכ"כ הרא"ש ז"ל בתי' הראשון בפ' הנז' שא"כ נראה שלפי דעת רש"י ז"ל בפ"ג דשבועות ד"ך ע"ב דנדרים כי היכי דחיילי לבטל את המצוה ה"נ חיילי לקיים את המצוה וכן הוא דעת הרא"ש שם והטור בסי' רט"ו ה"נ באומר אכילת נבילה עלי בשבועה חייל שפיר לקיים את המצוה כי היכי דחייל לבטל את המצוה וא"כ ק"ל מהא דפרכינן התם בפ' הנז' דכ"ד ע"ב מתיב רבא ברי' דרב' יש אוכל אכיל' אח' וחייב עלי' ארבע חטאו' ואשם אחד (ואם איתא דאמרינן כולל באיסו' הבא מעצמו) משכחת לה חמש כגון שאומר שבועה שלא אוכל תמרי' וחלב מיגו דחייל אתמרים חייל נמי אחלב כו' יע"ש והשתא לפי דעתם ז"ל אכתי אפי' נימא דכולל לא חייל באיסור הבא מעצמו כדקאמר רבא אכתי תקשי ליה דמשכחת לה באומ' אכילת חלב עלי בשבועה דחייל לקיים את המצוה כי היכי דחייל לבטל את המצוה ואי משום דליתיה בלאו והן הא משכחת לה שפיר באוסר עליו כל מין חלב בין חלב טהור בין חלב טמא דאיתיה בלאו והן בחלב טהור וכמו כן צ"ל למאי דפריך מטעמא דכולל וכמ"ש התוס' ז"ל שם ואם כן משכחת לה באומ' אכילת היום עלי בשבועה דאיתיה בלאו והן דהא אוכל סתמא קאמ' ומקיים שבועתו בדברי' המותרי' וכמ"ש רש"י ז"ל שם בד"ה ה"ג יע"ש וליכא למימר דס"ל דשבועה שאמר' בלשון נדר דין נדר יש לה ואינו חייב קרבן הא ליתא שהרי ממ"ש רש"י ז"ל שם ד"ך ע"א ד"ה ה"ק מבטא שבועה נראה בהדיא דס"ל דשבועה שאמרה בלשון נדר דין שבועה יש לה ומביא קרבן עולה ויורד וכן כתב הר"ן ז"ל שם שכן דעת רש"י ז"ל וע' בהרב בני יעקב סי' הנז' וצ"ע כעת:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שנו) </b> אכתי תקשי לי' דמשכחת לה באומר אכילת חלב עלי בשבועה דחייל לקיים את המצוה כו'. אני תמה דהא טעמא דמלתא דקונם חל על דבר מצוה היינו משום איסור מוסיף דנבילה היא איסור גברא וכי אמר קונם נבילה עלי מתוסף על הנבילה איסור חפצא עיין ר"ן נדרים דף י"ח ע"א בד"ה הלכך נקטינן כו' שכתב שם דמה"ט מי שנשבע שלא יאכל ככר זה וחזר ואסרו עליו כקונם דחייב שתים משום דשבועות הוי איסור גברא וקונם איסור חפצא הוא וא"כ הרי קושית רבינו המחבר לק"מ דהא דקונמות הוויין איסור חפצא היינו משום דכקרבן נינהו וא"כ הרי בסוגיין דשבועות מחלב מוקדשים קא מיירי דהוי נמי איסור חפצא ומש"ה קונם נמי לא חל עליו דהוי כמו דאמר קונם ככר זה עלי וחזר ואמר קונם ככר זה עלי דאינו חייב אלא אחת כמ"ש הר"ן בהדיא בדף י"ח הנ"ל וא"כ ניהו נמי דאם אמר קונם חלב זה עלי בשבועה נאסר בו כמו בקונם מ"מ אינו חל בחלב מוקדשים משום דהוי נמי איסור חפצא ותמהני על רבינו המחבר ז"ל דלפי דעתו למה הלך בדרך עקלתון ובדרך רחוקה להקשות על דעת רש"י לחוד דס"ל דשבועה שאמרה בלשון נדר דין שבועה יש לה לענין קרבן עולה ויורד הרי הי' לו להקשות על כל הני פוסקים דס"ל דנדר חל לקיים אמאי קתני דאינו חייב אלא אשם אחד והא משכחת לה דחייב ב' אשמות כגון דאמר קונם חלב עלי דהא קיי"ל דיש מעילה בקונמות (ובין ר"מ ס"ל כן או רבנן דהא ר"מ מיירי נמי בה) אע"כ דעל חלב של מוקדשים גם קונם אינו חל ואי משום דכיון דחל על חלב חולין חל נמי על חלב מוקדשים הא זה הוי כולל הבא מעצמו וס"ל למקשה דלא אמרינן. ולפ"ז הא לא משכחת לה דליחייב אשם מעילות משום קונם ודו"ק:
+
+Halakhah 11
+
+<b>אמר </b>
+<b> שאיני נהנה כו'.</b> עיין מ"ש פ"ה מהלכות אישות הלכה כ"ו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>מי </b>
+<b> שאסר הנאתו על בעל בתו כו' אלא מה שתרצי תעשי בהם כו'.</b> הלא דעת רבי' ז"ל לפסוק כשמואל דאפילו מה שתרצי תעשי בהם לא קנה הבעל משום דהו"ל כמייחד דבר שלא יהי' שלה אלא לאותו דבר שתרצה לעשות מהן בכל שעה וכמ"ש הר"ן ז"ל והביאו מרן ע"ש ובאומ' ע"מ שאין לבעליך רשו' בהן גרידא לדעת רבי' קנה הבעל ואולם יש מן הפוסקים ז"ל שפסקו דאפי' באומר ע"מ שאין לבעליך רשות גרידא ל"ק הבעל דכיון דקי"ל כשמואל דבאומר מה שתרצי תעשי ל"ק הבעל ה"ה נמי באומ' שאין לבעליך רשות גרידא וזה דעת רב עמרם והרמב"ן ז"ל ודעת ר"ת והרא"ש ז"ל פ"ק דקדושין לפסוק כרב דלא מהני אלא כי אמר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך יעש"ב: וראיתי להר"ב נת"מ דקכ"ו ע"א שנסתפק וז"ל וצריך לחקור מה יהיה משפט אלו הנכסים שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהם אם מתה האשה אם יירשנה בעלה דנהי דבחייה לא קנה הבעל והרי הם שלה אבל כיון שמתה הרי הוא יורשה דמדידיה קא ירית או דילמא אין הבעל יורש אלא נצ"ב ונ"מ שיש לו בהם פירות בחייה אבל באלו שאין לו רשות בהם בחייה כלל אף כשמתה אין הבעל יורשה ולדברי הפוסקים כרב דלא מהני אלא באומר מה שאת נותנת לתוך פיך או מה שתלבשי וכיוצא פשיטא לי דכיון שנתן לה ע"מ שתאכלי או שתלבשי ולא אכלה ולא לבשה ומתה המתנה חוזרת לבעלה דאדעתא דהכי לא נתן לה כי קא מבעיא לי לדעת הפוסקים כשמואל דע"מ שאין לבעליך רשות גרידא מהני ולכאורה נראה דבעלה יורשה דלא עדיף מכותב לאשה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן כו' דאינו אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה ומצאתי שהרב התרומות בשער ו' ח"ד שהביא דברי מוהר"ר נתן בר מאיר שהשיב לו תשובה ארוכה ובס"ד כתו' שאם נתנו לה ע"מ שאין לבעליך רשות אלא מה שתרצי תעשי הלכתא כשמואל דל"ק בעל לא פירות ולא לירושה כו' ובעיני יפלא מנ"ל הא דבנדרים לא הוזכר דין הירושה ואי משום דאינו אוכל פירות הרי כותב דין ודברים כו' אע"פ שאינו אוכל פירות בחייה אם מתה יורשה ועוד שהרב עצמו כתב קודם זה דכשהיא טוענת לבעלה אתה נתת לי במתנה שהבעל יורשה ואע"פ שבחייה אינה אוכלת פירות ושוב מצאתי לרשב"ם פ' חזקת בשמעתתא דקבל מן האשה שאמרו שם שאם מתה יחזיר לבעלה שכתב וז"ל אפי' נתן לה ממון זה ע"מ שאין לבעליך רשות בה מכיון שמתה הבעל יורשה וכלשון הזה כתב הרא"ש שם הרי שכתבו בפי' שלא כדברי מוהר"ר נתן את"ד והנה מה שהביא מדברי הרב התרומות ז"ל להוכיח דע"מ שאין לבעליך רשות בהם גרידא ס"ל דאין הבעל יורשה נראה דאין כאן ראיה כלל דמעולם לא כתב הבה"ת כן אלא באומר ע"מ שאין לבעליך רשו' בהם אלא מה שתרצי תעשי ולדעת רבי' ז"ל דס"ל דבעי' שיאמר מה שתרצי תעשי דהו"ל כמייחד דבר שלא יהי' שלה אלא לאותו דבר שתרצה לעשות מהן כל שעה ושעה וכמו שמבוא' מדברי מוהר"ר נתן שם שדבריו אלה הם לדעת רבינו ז"ל והילכך כיון שמתה ולא עשתה מהן שום דבר המתנ' חוזרת לבעלה דהו"ל כאומר ע"מ שתאכלי או תלבשי מהם דפשי' ליה להרב ז"ל דאין הבעל יורשה אבל באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן גרידא לדעת הפוסקים דמהני ה"נ דהבעל יורשה דמדידה קא ירית ובהכי יש מקום לומר שרשב"ם והרא"ש ז"ל לא כתבו דאם מתה יורשה אלא באומ' ע"מ שאין לבעליך רשות בהם גרידא אבל באו' מה שתרצי תעשי לדעת רבינו ז"ל דה"ל כמייחד דבר ה"נ דאינו יורש' ובהכי אין מקום למה שהקשה מההיא דהכותב דין ודברי' כו' וכמובן וזה פשוט וכמו כן ראיתי להרב מח"א הל' נדרים סימן ך' ובה' זכיה ומתנה סימן י"ג שכתב שלדעת הפוסקים כרב דלא מהני אלא מה שאת נותנת או מה שתלבשי מהם אין הבעל יכול ליהנות מהן דגזל הוא בידו דהיא גופא לא קנתה עד שתתן לתוך פיה או שתלבש אותם ואם מתה אין הבעל יורשה כמ"ש הרב התרומות אבל לדעת הפוסקים כשמואל וס"ל דע"מ שאין לבעליך רשות בהן גרידא קנאת' היא בלא רשות הבעל יכול הבעל ליהנו' ממנה אח"כ דמשל אשתו הוא נהנה ואם מתה יורשה דמדידה קא ירית את"ד יע"ש הנה מבואר מדבריו שדעתו ז"ל כמ"ש דמעולם לא כתב הבה"ת כן אלא באומר מה שתרצי תעשי ולדעת רבינו ז"ל דס"ל דמה שתרצי תעשי הו"ל כמייחד דבר ועיין בהרב בית שמואל סי' פ"ה ס"ק כ"ג ובהרב ש"ך ח"מ סי' ס"ב סק"ה שמבואר מדבריהם שאף הבה"ת ז"ל לא כ"כ אלא באומר מה שתרצי תעשי דוקא וכמ"ש: גם מאי דפשיט' ליה להרב ת"מ דבאומ' על מנת שאין לבעליך רשו' בהן אלא מה שאת נותנת כו' לכ"ע אין הבעל יורש' ואין הבעל יכול ליהנו' מהן דאין ביד' לשנות' לדבר אחר דגזל היא ביד' כמ"ש הרב מח"א ז"ל תמה אני שהרי מדברי רש"י ז"ל שם בנדרי' דפ"ח מבואר דאפי' באומר מה שאת נותנ' יכול הבעל ליהנות מהן שכ"כ בהדיא וז"ל ל"ש דיכול ליתן לה כו' אלא דאמר לה אין לך רשות אלא מה שאת נותנת לתוך פיך דכיון דא"ל הכי ל"ק הבעל ויכול ליהנות מהן דמשל אשתו הוא אוכל יע"ש והרב ט"ז ז"ל בי"ד סי' רכ"ב הביא דברי רש"י ז"ל אלו בפשיטות וכתב וז"ל במקום שמותר לתת לבתו יכול ליהנות ממנה דמשל אשתו נהנה כ"כ רש"י עכ"ל וכן דעת הר"א ממיץ ז"ל הובאו דבריו בשיטה מקובצ' לנדרים בכ"י וז"ל אומר לה הרי המעות כו' ע"מ שאין לבעליך רשות בהן ואם נתנה האשה לבעלה מותר בהן וא"ת מאחר שאינה מקיימת את התנאי נמצא שהמתנה אינה מתנה והרי הן של חמיו ואמאי יהא מותר בהן וי"ל דמ"מ אין לחמיו עליו כלום כשתקרא את בתו לדין או יהיה להם לשלם אמנם השתא היא גוזלת אותם ושולחת בהם יד והרי הן מעתה שלה ולא של אביה וא"ת וכיצד היא נותנת לבעלה והלא גזל הוי בידה וי"ל גם היא יודעת שאין אביה מקפיד אם היא תעשה בהן מה שתרצה רק שאמר מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך כדי שלא יקנה אותן הבעל ויהיה הרשות בידה לעשות בהן כל חפצה הרא"ם ז"ל עכ"ד הנה מבואר מדבריו דאפי' באומר לה מה שאת נותנת לתוך פיך יכול לשנותה לכל מה שירצה ואנן סהדי דלא איכפת ליה לנותן בהכי ולא התנה כן אלא כדי שלא יקנה אותן הבעל וכן נראה לפע"ד שכן דעת המאירי ז"ל שכתב בפרק בן סורר והובא דבריו שם בשיטה מקובצת כ"י גבי ההיא דאינו חייב עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו ופרכינן אמו מנ"ל מה שקנתה אשה כו' ואוקימנא באומר ע"מ שאין לבעליך רשו' כתב וז"ל ממה שכתבנו אתה רואה שמ"ש כאן דאקני ליה אחר ע"מ שאין לבעליך רשות בה לדע' גדולי הפוסקים כרב אתה צריך לפרשה שפרט ואמר מה שאת אוכלת לתוך פיך יע"ש:<br><b> והשתא </b> קשה טובא דאיך אפשר לאוקומי בהכי הא אם פרט ואמר מה שאת נותנת לתוך פיך כל שלא נתנה לתוך פיה ובא הבן וגזלם נמצא שלא קנאתם היא למפרע ואנן בעינן שיגנוב משל אביו ומשל אמו ועיין בהריטב"א ז"ל פ"ק דקדושין שכ"כ בהדיא דההיא דבן סורר ליכא לאוקומא בהכי מהטעם שכתבנו וכן נראה דעת התוספות שם פ' בן סורר ד"ה ע"מ שכתבו דלר"א לא תקשי לי' מתניתין דמוקי לה בשנתן לה בעלה כו' ומדלא כתבו בפשיטות דלר"א נמי מוקי לה בשנתנו לה ע"מ שאין לבעליך כו' אלא מה שאת נותנת לתוך פיך אלא שקצר התלמוד כמ"ש בנזיר דכ"ד ע"ב ובפסחים דפ"ח ע"ב אלא משמע דס"ל דבההיא דבן סורר א"א לאוקומ' בהכי משום דכיון דגזלתם ולא אכלתן נתבטלה המתנה למפרע ולאו משל אמו גנב ואולם לדעת המאירי שכתב דההיא דבן סורר צריך לפרשה באומר מה שאת נותנת לתוך פיך עכ"ל דס"ל כדעת רש"י והר"א ממיץ ז"ל שכתבנו דיכולה לשנותה לכל מה שתרצה והלכך שפיר קרינן משל אמו דאפילו לא קיימה התנאי מדידה הוו דאנן סהדי דלא התנה כן אלא כדי שלא יקנה אותם הבעל וכיון שכן זכינו לדין דמאי דפשיט' להו להרב נת"מ והרב מח"א ז"ל דבאומר מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך אם מתה אין הבעל יורש' ואסור לבעל ליהנות מהן במחלוקת הוא שנוי בין גאוני עולם שלדעת רש"י והר"א ממיץ והמאירי ז"ל אם מתה הבעל יורשה דמדידה קא ירית כיון דאפי' לא קיימה התנאי אין כאן קפידה ויכולה לשנותה לכל מה שתרצה ומות' לבעל ליהנות ממנה ולדעת הריטב"א והתוס' פ' בן סורר נראה דסבירא להו דקיום המתנה תלוי בקיום התנאי שתתן לתוך פיה וכיון שכן פשיטא ודאי דאם מתה אין הבעל יורש' דנתבטלה המתנה למפרע ואסור לבעל ליהנות ממנה ומעתה מתרצתא היא מה שהק' הרב מח"א ז"ל סימן הנז' דכיון דהרא"ש ז"ל פסק פ"ק דקדושין כרב דלא מהני אלא מה שאת נותנת כו' איך כתב בפ' חזקת גבי קבל מן האשה דאם נתנו לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן דהבעל יורש' הא אי חיישינן לשמא נתנו לה ע"מ שאין לבעליך כו' ע"כ היינו באומר מה שאת נותנת דאלו בע"מ שאין לבעליך רשות גרידא הא ס"ל להרא"ש דקנה הבעל וכיון שכן איך כתב דהבעל יורשה הרי כיון שמתה ולא נתנה לתוך פיה הרי נתבטלה המתנה לגמרי יע"ש שהניחו בצ"ע ולפי מ"ש אין כאן מקום קו' דיכולים אנו לומר שדעת הרא"ש ז"ל כדעת רש"י והר"א ממיץ והמאירי ז"ל שכתבנו וכן נ"ל להוכיח שכן דעת הרא"ש ממ"ש פ"ק דקדושין וז"ל ועוד דסתמא דגמרא בכל דוכתא כרב ששת בפ' בן סורר גבי אינו חייב כו' וכן בפסחים וכן בנדרים כו' ואף על גב דכל הנך אוקימתות הוי כרבנן י"ל דגמ' לא נחית אלא לאשמו' דהלכה כרב ששת וממילא שמעינן דלר"מ צריך לאוקומא באומר מה שאת נותנת כו' יע"ש והשתא ק' דאכתי היכי ניחא ליה ההיא דפ' בן סורר דהתם ליכא לאוקומא בהכי כמ"ש הריטב"א ז"ל אלא נראה דס"ל כדע' המאירי והרא"ש ורש"י ז"ל שכתבנו כנ"ל:<br><b> ובהיותי </b> בענין זה ראיתי לעמוד על מ"ש הר"ן ז"ל פ"ק דקדושין וז"ל אבל הרי"ף ז"ל פסק כאן כר"א ואליבא דרבנן וכיון שהוא פוסק כרבנן ודאי קי"ל כשמואל דאמר אפי' מה שתרצי תעשי קנה הבעל כו' וכיון שכן הדק"ל דקשיא דר"מ אדר"מ ודרבנן אדרבנן י"ל דרבנן אדרבנן ל"ק דר"א ל"ק אלא בעבד כו' אבל באש' לא מדמי ליה לעבד להכי כו' והיינו דשמואל כו' וכ"ת אכתי קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר דאלו הכא משמע דס"ל ר"א אליביה דאפי' באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן ועוד דלדידיה נמי מיחד כו' דלא מהני והתם אמר רב אליבא דר"מ דבמיחד לה כו' מהני ל"ק דכי אמר ר"א כגון דאקני ליה אחר מנה ואמר לו ע"מ שתצא בו לחירות דלר"מ לא מהני ומדמינן אשה לעבד באומר ע"מ שתפדי בו את המעשר לאו באומר ע"מ שאין לרבך ולבעליך רשות בו מיירי אלא דאמר האי תנאי בלחוד ע"מ שתצא בו לחירות א"נ ע"מ שתפדי בו את המעשר ס"ל לר"מ דכל כה"ג ל"ש אשה ול"ש עבד לא מהני כו' ומש"ה רמינן בכה"ג אשה ועבד אהדדי אבל באומר ע"מ שאין לרבך ולבעליך רשות בו בלחוד ואליבא דרבנן בזה יש לחלק בין אשה לעבד שהרי התנאי מספיק כו את"ד:<br><b> והנה </b> הנראה ודאי בכונת הר"ן ז"ל שזה שכתב לחלק בין אשה לעבד דבאשה ע"מ שאין לבעליך רשות מהני היינו לשמואל דאמר אפי' מה שתרצי עשי ל"ק הבעל דס"ל לשמואל דבאשה שיפה כחה שאינה משועבדת לבעלה כ"כ מהני תנאה לכ"ע אמנם לרב דקאמר ל"ש אלא שאמר כו' פשיטא ודאי דלא ס"ל לחלק בין אשה לעבד וזה פשוט: אך ק"ל טובא דא"כ לשמואל תקשי ליה מתניתין דקתני אומר ע"מ שאין לבעליך בהם אלא מה שאת נותנת מאי אירייא מה שאת נותנת הא באומר ע"מ שאין לבעליך גרידה מהני וכבר הר"ן ז"ל עצמו כתב שם בנדרים דשמואל לא פליג אדרב בפי' דמתניתין דמתני' ודאי הכי קתני אלא דפליג עליה בדינא משום דס"ל דהלכה כרבנן יע"ש וליכא למימר שאף מ"ש הר"ן ז"ל דלשמואל יש לחלק בין אשה לעבד מטעמא שיפה כחה כו' לא כ"כ אלא לשמואל אליבא דרבנן וכמו שנראה מסוף דבריו שכתב אבל באומר ע"מ שאין לרבך ולבעליך רשות בו בלחוד אליבא דרבנן כו' אבל לר"מ ה"נ דס"ל דאפי' באשה ע"מ שאין לבעליך רשות בו בלחוד לא מהני ומתני' דנדרים דקתני אלא מה שאת נותנת כו' ר"מ היא דהא ודאי ליתא דכיון דלרבנן בעבד ס"ל דע"מ שאין לרבך רשות בו לא מהני ואפי' הכי ס"ל לשמואל דדוקא בעבד קאמרי רבנן משום דהורע כחו אבל באשה שיפה כחה מהני ליה תנאה ה"נ מה"ט גופיה נימא דלר"מ ג"כ מהני וע"כ ל"ק ר"מ דבעבד ואשה לא מהני אלא באומר ע"מ שתצא בו לחירות וע"מ שתפדי בו את המעשר גרידא ומטעמא שאין דברי התנאי מספיקין כמ"ש הר"ן אבל באומר ע"מ שאין לבעליך רשות גרידא ה"נ דמהני כיון שהתנאי מספיק ומנ"ל לאפושי פלוגתא בין ר"מ ורבנן כיון דלא אשכחן דפליגי אלא בע"מ שתצא בו לחירות וע"מ שתפדי בו את המעשר גרידא ואי מכח מתני' דנדרים עכ"ל כן משום דאל"כ מתני' אמאן תרמייה ה"נ נימא דרבנן נמי ס"ל באשה דע"מ שאין לבעלך רשות גרידא לא מהני דומיא דעבד כי היכי דס"ל לר"מ ובר מן דין יש להוכיח כן ממ"ש הר"ן שם בראש דבריו וז"ל ולא תיקשי כיון דמפלגינן בין אשה לעבד היכי מרמינן בגמ' אשה ועבד אהדדי ורמינן להו בין אליבא דר"מ בין אליבא דרבנן כו' והשתא אי ס"ל דשמואל לא מחלק בין אשה לעבד אלא אליבא דרבנן דוקא אבל לר"מ ה"נ דאין חילוק מאי קושייא הא שפיר רמינן בגמ' דר"מ אדר"מ אהדדי כיון דר"מ לא ס"ל לחלקו לרבנן נמי רמינן שפיר מכל שכן דכיון דס"ל דאפי' בעבד ע"מ שתצא בו לחירות מהני כ"ש באשה וכן מבואר ג"כ ממ"ש עוד ל"ק דכי אמר ר"א כו' לאו באומר כו' אלא דאמר האי תנאי בלחוד א"נ שתפדה את המעשר גריד' ס"ל לר"מ דכל כה"ג ל"ש אשה כו' והשתא אי ס"ל דלר"מ אפי' באומר ע"מ שאין לבעליך רשות לא מהני באשה כמו בעבד מאי האי דכ' דס"ל לר"מ דכל כה"ג כו' הא לר"מ בכל גוונא נמי אין לחלק ולא היה צריך הר"ן לכל זה כלל ובפשיטות הי"ל לתרץ דלא תקשי דר"מ אר"מ משום דההיא דקדושין מיירי באומר ע"מ שתצא לחירות גרידא אבל באומר ע"מ שאין לרבך רשות בו אלא עד שתצא לחירות ה"נ דמודה ר"מ דמהני בעבד כמו באשה אלא ודאי נראין הדברים דס"ל להר"ן דלשמואל באומר ע"מ שאין לבעליך רשות גרידא מהני אפי' לר"מ ומ"ש בס"ד אליבא דרבנן צ"ל דלאו דוקא ומשום דהלכה כרבנן לדעת הרי"ף ז"ל נקט אליבא דידהו ואולי דט"ס נפל בדבריו וצ"ל אליבא דשמואל וכיון שכן הדק"ל דא"כ מתני' דנדרים דקתני מה שאת נותנ' אמאן תרמייה ושוב ראיתי בחדושי הרשב"א ז"ל שדרך בדרך זו שכתב הר"ן משם בעל התוס' ז"ל וכתב בפשיטות דלשיטה זו לשמואל בין לר"מ בין לרבנן ע"מ שאין לבעליך רשות בהם גרידא מהני והוקשה לו כמ"ש וז"ל אלא דק"ל לפי שיטה זו למה לי דקתני מתני' דהתם מה שאת נותנת כיון דאפי' בסתם לא קנה יתהון בעל יע"ש ולדעת הרי"ף והתוס' ז"ל צ"ל דשמואל ס"ל דמתני' לאו דוקא וכמ"ש הראב"ד ז"ל בהשגות דלשמואל מתני' מתוקמא כרבנן ושאת נותנת לתוך פיך לאו דוקא ועוד י"ל ואכתבנו לקמן ודוק: מיהו הא ק"ל טובא לפי שיטה זו מההיא דנדרים דאמרינן התם מתקיף לה ר"ה כמאן אזלא הא דרב כר"מ דאמר יד אשה כיד בעל ורמינהי כיצד משתתפין כו' וע"י אשתו ואי אמרת קנה יתהון בעל עירוב לא נפיק מרשותיה דבעל כו' איתביה רבינא לר"א אלו שזכין להן בנו ובתו כו' ואלו שאין זכין להן בנו ובתו הקטנים כו' ואשתו אלא אמר רב אשי מתני' בשיש לו חצר באותו מבוי עסקינן דמיגו דזכיין לנפשיה זכיין לאחרינא יע"ש והשתא לפי שיטה זו דלשמואל לכ"ע מהני באשה באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בו א"כ ברייתא דקתני ולא ע"י אשתו תקשי ליה דלא כמאן ול"ל דכיון דלשמואל לא מהני באשה אלא באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בו אבל בנותן לה מתנה סתם לכ"ע מה שקנת' אשה קנה בעלה כדאמרינן בקדושין דאין קנין לאשה בלא בעלה א"כ מש"ה קתני בברייתא גבי עירוב דאינו מזכה ע"י אשתו כיון דליכא תנאי דהא ליתא דאי הכי מאי האי דפרכינן מהתם מתקיף לה ר"ז כמאן אזלא הא דרב כר"מ ורמינהי כיצד משתתפין כו' דמשמע בהדיא דלר"מ דוקא הוא דקשיא ליה ומשום דסתם מתני' ר"מ היא כמ"ש רש"י שם והלא בלאו הא דרב תקשי ליה לר"ז מתני' דכיצד משתתפין דאתיא דלא כמאן כיון דאפי' לרבנן בעינן שאומר ע"מ שאין לבעליך רשות בו וליכא למימר דר"ז ס"ל דלכ"ע אין יד אשה כיד בעלה ואפי' בנתנו אחרים סתמא לא אמרינן מה שקנתה אשה דס"ל דע"כ ל"פ רבנן ור"מ בקידושין אלא דוקא גבי עבד ומש"ה הוה ניחא ליה מתני' דכיצד משתתפין כפשטא אמנם לר"ז דקאמר ל"ש כו' וס"ל דבאשה נמי אמרינן מה שקנתה אשה קשיא ליה שפיר דהא ודאי ליתא דא"כ מתני' דנדרים דקתני האומר הרי המעות הללו נתונים לך ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן מאי אריא ובלבד שלא יהא לבעלך אפי' בנותן לה סתמא נמי והכא לא שייך לומר מתני' לאו דוקא וכמ"ש הראב"ד דבשלמא אי בעינן שיאמר ובלבד שלא יהא לבעליך איכא למימר דמה שאת נותנת לאו דוקא אלא שהתנא האריך בתנאי אמנם אי נותן לה סתמא מהני א"כ לאיזה תכלית הזכיר תנאי כלל והשתא תקשי ליה לר"ז גופיה מתני' אהדדי אלא הנראה ודאי דס"ל לר"ז דאפי' באשה נמי בעינן שיאמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן הא לא"ה מה שקנתה אשה קנה בעלה אלא דס"ל דכיון דלרבנן בשנתנו לה אחרים ע"מ שאין לבעליך רשות מהני כיון שסילק זכות הבעל ממנה ולא אמרינן בכי הא מה שקנתה אשה ה"נ בנתן לה הבעל על ידה אפי' בסתמא מהני כיון שהבעל הוא הנותן הרי הוא מסלק זכותו ממנו וה"ל כמתנה דאחרים באומר ע"מ ומש"ה מתני' גופא לא הוה קשיא ליה לר"ז ולא קשיא ליה אלא לרב דוקא דס"ל דע"מ שאין לבעליך לא מהני במתנה דאחרים אע"ג דהרי הוא מסלק זכות הבעל ממנה אפי' הכי אמרינן דדינא הוא מה שקנתה אשה כו' א"כ גבי בעל נמי אע"ג דהוא הנותן ומסלק זכותו ממנו אכתי לא נפיק מרשותיה וזה הנראה פשוט בכוונת הסוגייא למעיין שם וכן ראיתי להרשב"א ז"ל שכתב דלשיטת התוס' ז"ל א"ש הא דפרכינן בנדרים דר"מ אדר"מ אליבא דרב ולא אקשינן דר"מ אדר"מ אליבא דשמואל יע"ש הנה מבואר דס"ל דהא בהא תליא דכיון דבמתנ' דאחרים מהני באומר ע"מ שאין לבעליך כו' בנותן לה הבעל אפי' בסתמא מהני כיון שהרי הוא מסלק זכותו ממנו וכיון שכן יגדל התימה דא"כ תקשי ליה לשמואל ברייתא דקתני ולא ע"י אשתו דאתייא דלא כמאן והיה אפשר ליישב דודאי לר"ז ס"ל דבנותן לה הבעל הו"ל כנתנו אחרים בתנאי דשאין לבעליך רשות בו דמהני לרבנן ומש"ה לא הוה ק"ל מתני' דכיצד משתתפין לדידיה גופיה ומשום דלא היה שמיע ליה ברייתא דלא ע"י אשתו אמנם לבתר דשמיע ליה לרב אשי ברייתא דלא ע"י אשתו עכ"ל דלאו הא בהא תליא ואע"ג דבנתנו לה אחרים מהני באומר ע"מ שאין לבעליך בנותן לה הבעל ע"י לא מהני דדוקא אחרים באומר ע"מ כיון דאדעתא דהכי אקני לה נמצא דלא זכה הבעל כלל אבל בנותן הבעל ע"י כיון דממונא דידיה הוא כל שהוא ע"י אשתו אין כאן סילוק זכות כלל דמה שקנתה אשה קנה בעלה זה היה נראה לי נכון לישב דברי הר"ן והרשב"א ז"ל האמנם מצאתי להר"ן ז"ל פ"ב דביצה שכתב על דברי הרי"ף ז"ל שם שכתב דבעירובי תבשילין מזכה להם ע"י אשתו וז"ל אע"ג דבפ' בתרא דנדרים אוקימנא לה בשיש חצר באותו מבוי דמיגו דזכייא לנפשי' כו' ולפי"ז בע"ת דלא שייך בהו חצר לא מצי מזכה ע"י אשתו ליתא דכי אוקימנא לה הכי הני מילי אליבא דר"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאי' פ"ק דקי' אבל לרבנן דפליגי עליה דר"מ לא צריכנא שתהא לה חצר כו' יע"ש הרי מבואר בהדייא מדבריו דס"ל דאע"ג דלרבנן לא מהני באשה אלא באומר ע"מ שאין לבעליך מ"מ בשנותן לה הבעל ע"י הו"ל כנתנו אחרים בתנאי דשקולים הם כמ"ש וכמו שנראה מוכרח מאתקפתא דר"ז ועיין בהרב תי"ט פ"ו דעירובין משנ' ו' שתמה על דברי הר"ן הללו דאפי' לרבנן אין קנין לאשה בלא בעלה אלא באומר ע"מ שאין לבעליך רשות מיהא יע"ש ואחר המחילה לא דק בזה דכל שהבעל הוא הנותן ומסלק זכותו ממנו הו"ל כנתנו אחרים בתנאי דשניהם שוים וכמו שהדבר מוכרח מאתקפתא דר"ז ועוד ק"ל טובא על הר"ן ז"ל דלפי מ"ש בקידושין בדעת הרי"ף ז"ל דלשמואל דקי"ל כותיה יש חילוק בין אשה לעבד ולכ"ע מהני באשה ע"מ שאין לבעליך רשות בו א"כ למה זה הוצרך לומר בפרק ב' דביצה ליישב דעת הרי"ף דכי אוקימנא לה הכי הני מילי אליבא דר"מ והלא אפי' לר"מ נמי לא בעינן שיהיה לה חצר לדידן דקי"ל כשמואל והי"ל להר"ן ז"ל לומר דכי אוקימנא לה הכי הני מילי לרב אבל לדידן דקי"ל כשמואל לא צריכא שתהא לה חצר וכבר אפשר ליישב דכ"כ הר"ן ז"ל לחזק דעת הרי"ף ז"ל אפי' לדעת החולקים דלא ס"ל לחלק בהכי וכדעת רב עמרם גאון ור"ש הנגיד והרמב"ן ז"ל שכתבנו לעיל שוב ראיתי למהרנ"ח ז"ל ח"ב סימן ן' שעמד בדברי הר"ן ז"ל הללו והאריך לפלפל בדבריו ובס"ד כתב דסבירא ליה להר"ן ז"ל דר"מ ורבנן פליגי בע"מ שתצא בו לחירות גרידא ומטעמא דאין דברי התנאי מספיקין והיינו פלוגת' דעבד ופליגי נמי באומר ע"מ שאין לבעליך רשות גרידא דלר"מ לא מהני גבי אשה ולרבנן מהני יע"ש: ואחר המחילה לא דק שהרי הוכחנו מדברי הר"ן ז"ל דלשמואל דקי"ל כותיה באשה לכ"ע מהני ע"מ שאין לבעליך רשות בו והנראה אצלי ליישב דברי הר"ן דס"ל ודאי דבנותן לה הבעל ע"י לא חשיב כנתנו לה אחרים ע"מ שאין לבעליך רשות בו מהטעם שכתבנו לעיל דבשלמא בנתנו לה אחרים ע"מ שאין לבעליך רשות כיון דעל תנאי כן נתנו נמצא דלא זכה בהן הבעל כלל שהרי מעיקרא לא הי"ל שייכות בהן כלל ומתנה זו ע"ת היא מה שאין כן בנותן הבעל לאחרים ע"י כיון דממונא דידיה הוא ובא לסלק זכותו ממנו כל שהוא ע"י אשתו אין כאן סילוק כלל ואכתי ברשותיה דבעל נינהו ואתקפתא דר"ז הכי מתפרשא דס"ל לר"ז דבמזכה הבעל לאחרים ע"י הו"ל כאומר ע"מ שתצא בו לחירות וא"נ שתפדה בו את המעשר גרידא וס"ל לר"מ דכל שלא סילק רשות הבעל והרב אע"ג דיחד לו דבר לא מהני דבעינן תרווייהו סילוק רשות ויחוד דבר וה"נ במזכה לאחרים ע"י אע"ג דמיחד לה דבר שתקנה אותם לפ' כל שאין כאן סילוק לא מהני ולרבנן דס"ל דבאומר ע"מ שתצא בו לחירות או שתפדי בו את המעשר גרידא מהני כיון דייחד לו דבר אע"ג דאין כאן סילוק ה"נ גבי עירוב במזכה לאחרים ע"י אע"ג דאין כאן סילוק משום דממונא דידיה כל שייחד לה שיקנה לפ' הו"ל כע"מ שתפדי בו את המעשר והיינו דפריך כמאן אזלא הא דרב כר"מ כו' כלומר דמדקאמר דבעינן תרווייהו ע"מ שאין לבעלך רשות בו אלא מה שאת נותנת ש"מ דס"ל דייחוד דבר גרידא לא מהני וא"כ גבי עירוב אע"ג דהוי כמייחד דבר אכתי ברשותיה קאי והיינו דלר"ז גופיה לא הוה ק"ל מתני' משום דהוה ס"ל דבע"מ שתצא לחירות לכ"ע מהני כדהוה ס"ל לרב ששת וא"כ הוה מוקי למתניתין דעירובין כרבנן אמנם לרב דס"ל דמתני' דנדרים בדוקא אתמר ור"מ היא ק"ל סתמי אהדדי ובהכי ניחא דברייתא דאבל לא ע"י אשתו ר"מ הוא דס"ל דיחוד דבר לא מהני ודברי הר"ן ז"ל דבפ"ב דביצה אתו כפשטן והיינו דכתב דכי אוקימנא לה בשיש לה חצר אליבא דר"מ דאין קנין לאשה בלא בעלה אפי' ביחד לה דבר אבל לרבנן דקיימ' לן כוותיהו דיש קנין לאשה ע"י יחוד ה"נ דלא צריכנא שיש לה חצר זה הנראה אצלי נכון ועל דרך זה יש ליישב מה שהק' מוהראד"ב בתשו' סימן י"ב על רבינו ז"ל שפסק בפ"ה מהלכות עירובין מתניתין דמזכה להם ע"י אשתו כצורתה ולא הצריך שיהיה לה בית באותו חצר ולדעתו ז"ל אין לתרץ כמו שתי' הר"ן דה"ד לר"מ אבל לרבנן לא וכמ"ש מרן כ"מ שם שהרי הוא ז"ל פסק כר"מ דבעינן תרתי שאין לבעל רשות בו ומה שתרצי עשי וס"ל דשמואל נמי כר"מ אתי וכ"כ הריב"ש ז"ל בהדייא סי' ט"ו דלרבינו ז"ל שמואל נמי כר"מ ס"ל וכי א"ל מה שתרצי עשי הו"ל כמיח' לה דבר שלא תזכה אלא לאותו דבר יע"ש וכן נוטין ג"כ דברי הר"ן בחידושיו ועוד הק' לפי' רבינו ז"ל מאי האי דקאמר ר"ז כמאן אזלא הא דרב כר"מ הא שמואל נמי הכי סבירא ליה יע"ש שהצריכם עיון ועל דעתי י"ל דחדא מתרצה חברתה דס"ל לרבינו ז"ל דמדחזינ' דאותיב לר"ז דקאמר כמאן אזלא הא דרב כר"מ ורמינהי כו' משמע דאתקפתא דידיה אינו אלא לרב אבל לשמואל לא קשיא ליה דאל"כ בפשיטות הו"ל להקשות מתניתין דעירובין בין לרב בין לשמואל משמע דס"ל לר"ז דרב ושמואל בהכי פליגי אליבא דר"מ דלרב לא מהני אליבא דר"מ אלא באומר מה שאת נותנ' לתוך פיך דוקא ומטעמא דכיון דאין אשה זוכה בנכסים אלו עד שתתן לתוך פיה הרי באותה שעה אין הבעל יכול לזכות אבל כל שזכה לה בעודן בעין אפי' יחד לה לאיזה דבר כגון מה שתלבשי בו לא מהני וכדעת הר"ן שם בחידושיו לחד מ"ד יע"ש ומה שתרצי עשי דנקט רב לאו דוקא וה"ה אפי' יחד לה דבר בהדייא אלא משום רבותא דשמואל נקט ושמואל סבר דאפי' זכה לה בעודן בעין כל שלא הקנה אלא לאותו דבר מהני והיינו דפריך ר"ז לרב דס"ל דלר"מ לא מהני אפי' ביחד לה דבר ממתני' דעירובין דהתם נמי אע"ג דלא זכה לה אלא כדי שיזכה לפ' והו"ל כיחד דבר אכתי לא מהני האמנם לשמואל דס"ל דביחד לה דבר מהני ניחא ליה מתני' דהתם נמי כיון שלא הקנהו לה אלא כדי שיקנה לפ' הו"ל כיחד דבר ומאי דקאמר ר"ז כמאן אזלא הא דרב כר"מ לאו למימר דשמואל אתי דלא כר"מ אלא משום דאתקפת דידיה אינו אלא לרב נקט רב זה היה נ"ל נכון האמנם הדבר הקשה אלי דנראה ברייתא דקתני אבל לא ע"י אשתו דלא כמאן כיון דס"ל לרבינו דאפי' לר"מ מהני יחד לה דבר לשמואל וכמו שהקשינו לעיל לדעת הרשב"א ז"ל ולכן הנראה ודאי דאף לרבינו ז"ל שמואל לא אתיא אלא אליבא דרבנן ודברי הר"ן ז"ל בחידושין הם סתומים ויש לפרשם בהכי וכן מבואר מדברי רבינו ז"ל בפי' המ' פ"ק דקדושין דפוסק כרבנן יע"ש ועיין בתי"ט פי"א דנדרים ולפי זה ניחא דההיא ברייתא אתי' כר"מ ודוק ויש לי לדקדק על הראב"ד ז"ל כיון דכאן השיג על רבי' ופסק כרב אליבא דר"מ א"כ הי"ל להראב"ד להשיג על ר' בה' עירובין ולו' דדוקא בשיש לה חצר באותו מבוי מזכה ע"י וכמו כן ק"ל על הטור דבסימן תקכ"ז כתב שדעת ר"י כדעת הרי"ף ז"ל דע"ת מזכה אדם ע"י אשתו וע"כ היינו משום דס"ל דמאי דאוקימנא בשיש לה חצר אינו אלא אליבא דר"מ אבל לרבנן לא וכמ"ש הר"ן ז"ל והדבר תימא שהמרדכי ז"ל כתב בפ"ק דקדושין שר"י פוסק כרב ואליבא דר"מ גם הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ע"ה סימן ז' כתב שדעת ר"ת ור"י לפסוק כרב וכר"מ ואולי דתרי ר"י נינהו ועיין בנ"י פ' יש נוחלין דרכ"ב אההיא דאמרינן התם הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כ"ש אבדה קרקע ואוקימנא לה במזכה ע"י כתב וז"ל ואע"ג דאמרינן בעירובין דבכל אדם יכול לזכות חוץ מע"י אשתו שאני הכא דמיגו דזכיה לנפשיה באותו קרקע כ"ש זכי נמי לאחרים כדאמרינן בשלהי נדרים א"ד וכ"כ הרמב"ן שם לכאורה י"ל דמאי ק"ל להנ"י שהרי דעת הרי"ף ז"ל דמזכה ע"י אשתו אפי' בשאין לה חצר ויש לישב דהתם רב הוא דמוקי לה למתני' במזכה ע"י ואהא ק"ל שפיר דרב כר"מ ס"ל וזה פשוט ודע שמרן ז"ל בשלחנו הטהור א"ח סי' ת"ה הביא מחלוקת הרי"ף והרא"ש ז"ל וכתב מור"ם ז"ל שם דהמיקל בעירוב כדעת הרי"ף והרמב"ם לא הפסיד ויש לדקדק דבח"מ סי' רמ"ב סעיף י"ד כתב מור"ם דהא דמזכין ע"י א"א דוקא מיד אחרים אבל לא מיד רבה ובעלה אלא במקום דזכי' לנפשה והוא תימא איך פסק כן בפשיטות והיל"ל דיש חולקין ונ"מ לענין אי תפס דלא מפקי' מיני' כו' ודע שבנוסחאות הרי"ף שלפנינו פ"ב דביצה כתוב בו תוספת דברים וז"ל ואוקימנא לה הא דקתני ע"י אשתו שיש לה חצר במבוי דמיגו דזכייא לנפשה כו' ואע"ג דהתם משמע דלר"מ הוא דצריך ולרבנן לא צריך מיגו כיון דרב קאמר התם כר"מ קי"ל כותיה באיסורי ועוד דבקדושין קאמר רבא התם דלכ"ע יד אשה כבעלה ובע"א פליגי דאשתכח דלד"ה צריך שיהיה לה חצר ואותו חצר נתנוהו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה וכרבנן דלר"מ לא משכחת לה שיהיה לה חצר שלא יהיה שלו דקאמר במשנה פ"ק דקדושין ובכסף ע"י אחרים כו' אבל בע"ת דלא שייך לא מצי' זכייא לאחריני ומש"ה לא תנן גבי מ"ש ע"י אשתו אלא בשתופי מבוי בלבד עכ"ד והנראה שהיא הגהת החולקת על הרי"ף ז"ל ורואה אני שכל דבריו הם תמוהים שמ"ש דלר"מ לא משכחת לה שיהיה לה חצר שלא יהיה שלו הוא תמוה שהרי לר"מ נמי משכחת לה בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך וכדאיתא בהדייא בפרק הזורק אההיא דפרכינן חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה יע"ש גם מ"ש דמש"ה לא תנן גבי מ"ש ע"י אשתו יש לדקדק שהרי בנותן מתנה לאשתו אמרינן בפרק חזקת דלכ"ע קנתה ואין הבעל אוכל פירות וכמ"ש הר"ן שם בנדרים וא"כ גבי מ"ש כיון דלדידה מזכה לה לכ"ע קנתה והי"ל למתני ע"י אשתו ולזה יש ליישב עמ"ש התוס' פרק השולח גבי ההיא דקטן שזוכה לעצמו ע"ש ודוק ואולם מ"ש ועוד דבקדושין קאמר רבא התם דלכ"ע יד אשה כבעלה ובע"א פליגי דאשתכח דלד"ה צריך שיהיה לה חצר כו' והנראה שכונת דבריו לומר דהא דמשמע מההיא דנדרים מאתקפתא דר"ז דלר"מ דוקא הוא דצריך ולרבנן לא צריך הוא משום דס"ל דלרבנן אפי' בנותן לה סתמא אין יד אשה כיד בעלה דס"ל לר"ז דפלוגתא דר"מ ורבנן בקדושין ביש קנין לעבד בלא רבו ויש קנין לאשה בלא בעלה הוא דפליגי וכס"ד דתלמוד' התם דקאמר לימא בהא קמפלגי דר"מ סבר אין קנין כו' ואם הדבר כן קשה לשמוע דא"כ תקשי ליה לר"ז גופיה מתני' דעירובין דאתיא דלא כר"מ ודלא כרבנן דאי לר"מ אפי' ע"י אשתו אין מזכין ואי רבנן אפי' ע"י עבדו נמי ומאי האי דפריך כמאן אזלא הא דרב כו' הא בלאו הא דרב תקשי ליה מתני' דעירובין ואם נאמר דר"ז ס"ל כס"ד דהתם בקדושין דפלוגתא דר"מ ורבנן ביש קנין הוא דפליגי אלא דס"ל דע"כ ל"פ ר"מ אלא דוקא גבי עבד אבל באשה אפי' ר"מ מודה דיש קנין לאשה בלא בעלה ואפי' בנותן לה סתמא נמי ומתני' דעירובין אתיא כר"מ ומש"ה קתני דאינו מזכה ע"י עבדו אבל מזכה הוא ע"י אשתו הא נמי קשה דאדק"ל לר"ז מתני' דעירובין אליבא דרב תקשי ליה לדידיה מתני' דנדרים דקתני אומר לה הרי כו' ע"מ שאין לבעליך רשות דמשמע דבנותן לה סתמא קנה הבעל דהכא ליכא למימר דמתני' לאו דוקא וכמ"ש לעיל ואשר אני אחזה ליישב דס"ל להגהת הלזו כדעת הריטב"א שכתבנו לעיל דבנותן לה על מנת שאין לבעליך רשות בו אלא מה שאת נותנת לתוך פיך אין הבעל יכול ליהנות ממנה דכיון דלא קיימה תנאה הרי הם של אביה למפרע ומדידה קא מתהני וא"כ איכא למימר דמתני' דקתני המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה כו' ע"מ שאין לבעליך רשות בו אלא מה שאת נותנת לאו למימרא דאי יהיב לה סתמא קנה הבעל ומדידה קא מתהני דהא ודאי אפי' בסתמא נמי מהני דכיון דיש יד לאשה בלא בעלה קנתה ומדידה קא מתהני אלא מתני' דינא אתא לאשמועינן במודר הנאה מחתנו ורוצה לתת לבתו דוקא ושלא יתהנה הבעל מהם להכי קאמר דנותן לה בתנאי דע"מ שאין לבעליך כו' אלא מה שאת נותנת משא"כ בנותן לה סתמא דאז הבעל יכול ליהנות והיינו דלא ק"ל לר"ז דהוה ס"ל דלכ"ע יש יד לאשה מתני' דנדרים כנ"ל נכון וסוגיא דתלמודא דהתם ריהטא שפיר על דרך זה דקאמר רב ל"ש אלא בשאת נותנת כו' אבל אמר מה שתרצי עשי קנה הבעל ושמואל אמר אפי' מה שתרצי עשי לא קנה הבעל והדבר ק' לפי' הר"ן ושאר המפרשים דפלוגתא דרב ושמואל היינו אי הלכה כר"מ או כרבנן אדקא מפלגי אמתני' דנדרים הול"ל לאפלוגי אעיקר פלוגתייהו דר"מ ורבנן בקדושין גם לפי' הראב"ד דשמואל מוקי למתני' כרבנן ולאו דוקא א"כ הכי הו"ל לא פליגי אי מתני' ר"מ ודוקא או כרבנן ולאו דוקא ואמנם ע"פ מ"ש הנה נכון דרב ושמואל בפי' דמתני' הוא דפליגי דרב ס"ל דמאי דקתני תנאי שאת נותנת לאו למימרא דאי אתני לה הכי אין הבעל יכול ליהנות ממנה אבל ע"מ שאין לבעליך רשות גרידא הבעל יכול ליהנות דלא קנה הבעל ומדידה קא מתהני אלא דיקא דמתני' לאיסורא הוא דאתא למימרא דאי אמר מה שתרצי עשי קנה הבעל ושמואל ס"ל דאפי' בע"מ שאין לבעליך גרידא ל"ק הבעל ודיוקא דמתני' להיתרא הוא דאתא כאמור זה הנ"ל דרך נכון וחריף ובהכי מקום אתנו ליישב מה שהק' הר"ב תי"ט שם בנדרים על רע"ב ז"ל שפסק בפ"ק דקדושין כרבנן ובנדרים הביא מתני' כצורתה יע"ש שהניח בצ"ע ולפי מ"ש ניחא שפיר דמתני' דנדרים בדוקא מתנייא לכ"ע ואפי' אליבא דשמואל ודוק ודע שמדברי הר"ן שכתבנו לעיל מבואר שלדעת הרי"ף דקי"ל כרבנן דר"מ לא בעינן שיאמר ע"מ שאין לבעליך רשות בו אלא אפי' אמר המעות הללו יהיו לך במתנה ע"מ שתפדי בו את המעשר או שתלבשי מהן גרידא מהני וכן מבואר ג"כ מדברי הרשב"א בחדושיו גם הר"ב תי"ט שם בנדרים דקדק כן מדברי רבינו ז"ל יע"ש וכן מבואר מלשון קיצור פסקי הרא"ש פ"ק דקדושין יע"ש ויש לי מן התימא על הש"ך ז"ל י"ד סי' רכ"ב סק"ב שכתב וז"ל כתב הפרישה צ"ע אם לא א"ל אלא המעות הללו נתונים לך במתנה ע"מ שתהיה אוכלת ולובשת מהם ולא א"ל ע"מ שאין לבעליך רשות בו ע"כ ולי נראה פשוט מלשון המשנה ופוסקים דכל שלא א"ל ע"מ שאין לבעליך כו' פשיטא דזכה בו הבעל וכ"מ להדיא בפי' הר"ש לנדרים עכ"ד והוא תימא איך אשתמיט מיניה דברי הר"ן דפ"ק דקדושין ומלשון המשנה דקתני תרוייהו ליכא למידק דאיכא למימר דמתני' אתא לאשמועינן דע"מ שאין לבעליך רשות גרידא לא מהני עד דלימא מה שאת נותנת ואה"נ דבמה שאת נותנת גרידא מהני כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שנז) </b> והשתא ק' טובא דאיך אפשר לאוקמי בהכי הא אם פרט ואמר מה שאת נותנת לתוך פיך כו'. ואנן בעינן שיגנוב משל אביו ומשל אמו כו'. בעניי לא יכולתי להבין ולעמוד על סברא זו לנכון דבשלמא אם האשה ברצון נפשה אינה נותנת לתוך פי' המתנה שבתנאי כזה או שמתה וא"א לה לקיים התנאי שפיר י"ל דחוזרת המתנה לבעלים ומי שלקחה גזל הוא בידו כאלו גזלו מיד בעלים משא"כ לענין בן סורר ומורה דאמו מוכנת היתה לקיים התנאי והיתה נותנת לתוך פי' לולא שגנבה בנה והרי פסידא דילה הוא ולא של הנותן והיא הויא הנגזלת וא"כ הרי שפיר הוי כמו שגנב משל אמו דבר שלה ממש דאילו הי' בידינו להוציא הגניבה מיד בנה היתה חוזרת לאמו ולא להנותן משא"כ כשהיא עוברת על התנאי ונותנת לבעלה וכדומה או שמתה ואי אפשר לה ליתן לתוך פי' שפיר אמרינן דחוזרת להנותן די"ל דלא הקנה לה הנותן אלא כשתתן לפי' וכל זמן שלא נתנה לפי' הוא של הנותן ואינה כלל מתנה על תנאי אלא פקדון שמרשה המפקיד להנפקד לענין שמה שיתן ממנו לפיהו יהי' מחול לו ודו"ק:<br><b> (שנח) </b> ה"מ אליבא דר"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כו'. לא צריכנא שתהא לה חצר כו'. עפר אני תחת כפות רגליו של רבינו הגדול הר"ן ז"ל ודברי קדשו נפלאים ממני דתלה הדבר בפלוגתא דר"מ ורבנן וס"ל דלרבנן לא צריך לאוקמה בשיש לה חצר והרי מפי קדשו של הר"ן ז"ל עצמו בנדרים דף פ"ח ע"ב יוצא מפורש דאינו כן דעל הא דמשני רבא התם מודה ר"מ לענין שיתוף דכיון דלזכות לאחרים מיד בעלה זכיא פי' ע"ז הר"ן ז"ל שם וז"ל משום דאע"ג דס"ל לר"מ דאין קנין לאשה בלא בעלה הני מילי בדיהיב לה אחר אבל מודה בדיהיב לה בעלה דקנתה כו' עכ"ל הרי מבואר דבזה לא פליגי ר"מ ורבנן כלל וא"כ כיון דמוכח מברייתא דקתני ולא ע"י אשתו דלא מהני סילוק דבעל עצמו מהחבית כיון דלא לאשתו יהיב במתנה אלא לזכות בה לאחרים וזה לא מהני כיון דידה כידו ולא יצאה החבית מרשות המוכר אם לא שיש לה חצר וקנתה לעצמה וזכיא נמי לאחריני ה"נ לרבנן בדאין לה חצר לא מצי לזכות ע"י אשתו משום דידה כידו דהא ר"מ ורבנן לא פליגי אלא באחר שנתן לה מתנה דס"ל לרבנן דמהני כשאומר לה הנותן על מנת שאין לבעלך רשות בה דתו אין יכול הבעל לזכות. אבל מה שכבר הוא של הבעל אינו יוצא מרשותו ע"י סילוק לחוד שתזכה בשביל אחרים מה שהיא לא זכתה לעצמה ואי הי' מועיל זכות כזה לרבנן ה"נ הי' מועיל לר"מ דהא בזה שבא מן הבעל לא פליגי ר"מ ורבנן כלל וכן פי' הר"ן ז"ל שם דמסקנא בשנויא דרב אשי דר"מ מודה במתנה שנתן הבעל לאשתו דקנתה ולא פליגי אלא באחר שנתן לה וא"כ הרי יפה הקשה מורי זקני רבינו התיו"ט ז"ל דהא רבנן נמי אצטריכו באחר שנתן לה מתנה שיאמר לה עכ"פ על מנת שאין לבעלך רשות בה אלמא ס"ל דיד אשה כיד בעלה וא"כ אפילו אי נימא דמתניתין דעירובין כרבנן אתיא נמי יקשה האיך מצי לזכות על ידה כיון דידה כיד בעלה ובמאי נפיק החבית מרשות בעלה המזכה ניהו נמי דסילוק אחרים מהני לענין שלא יזכה בעלה במה שלא הי' שלו מעולם מ"מ הרי דבר שהוא שלו אינו נפקע ממנו שיזכה בו אחר דאי הי' מהני לרבנן הי' מהני נמי לר"מ כיון דהבעל במקום שסילוקו מועיל עדיף הוא מאחר אפילו אליבא דר"מ: והא דמייתי הגאון המחבר ראי' מדברי ר"ז באתקפתא דידי' לאו ראי' היא משום דר"ז לא אסיק אדעתי' דלר"מ יש לאשה יד לזכות אפילו בנתן לה בעלה מתנה דס"ל אליבא דר"מ דאשה ועבד שווין וכשם דאדון שנתן מתנה לעבדו לא קנה כן אשה שנתן לה בעלה מתנה לא קנתה ומש"ה פריך לרב אבל בלא רב לק"מ דיכול לאוקמי מתניתין דעירובין כרבנן דעל מנת שאין לבעלך רשות בה מהני ה"נ מהני מתנת הבעל עצמו ומשני רבא דמודה ר"מ דסילוק הבעל עצמו או מתנתו עדיף מאחר שמסלק את הבעל מהמתנה שנותן לאשת חבירו ועל זה פריך רבינא מהברייתא ופי' שם הר"ן ז"ל עצמו דלא לאותיבי לרב קאתי ומסיק רב אשי דמיירי בשיש לה חצר ובזה שוים ר"מ ורבנן דמתנתו מהני דאשה עדיפא מעבד ואמרינן מיגו דזכיא כו' אבל באין לה חצר דלא זכתה האשה בהעירוב גם לרבנן אינו יכול לזכות על ידה דלענין סילוק שבא מן הבעל אין חילוק בין ר"מ לרבנן כלל:<br><b> (שנט) </b> וכי היכי דבעל אינו מיפר אלא נדרי ענוי נפש ה"נ האב דודאי הכי מסתברא שלא יהא כח האב יותר מהארוס כו' בפשיטות איפכא מסתברא דאף לאחר שנתארסה מפיר האב כל הנדרים אלא דבנדרי עינוי נפש ובדברים שבינו לבינה אינו יכול האב להפר אלא בשותפות הארוס משום דעל דעת בעלה היא נודרת והיינו רק בנדרי עינוי נפש ובדברים שבינו לבינה דשייכים לארוס או לבעל אז נעשה האב שותף עם הארוס. אבל לא לענין שאר נדרים שאין ביד הארוס להפר אבל ביד האב הרי הי' להפירן קודם שנתארסה וא"כ למה אבד כחו מלהפירן גם אח"כ כיון דבנדרים אלו אין הארוס שותפו: ומ"ש שלא יהי' כח האב יותר מהארוס אני תמה דודאי כח האב גדול יותר אפילו מכח הבעל דהאב מפיר כל נדרי בתו אפילו נדרים כאלו שהבעל אינו מפיר דהא הבעל אינו מפיר אלא נדרי עינוי נפש ובדברים שבינו לבינה. אבל להאב יש כח להפר כל מיני נדר של בתו ואם כי מטעמא דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת משנתארסה אין האב מפיר אלא בשותפת הארוס ולא לחודי' היינו רק בנדרי עינוי נפש ובדברים שבינו לבינה שנעשה שותף עם הארוס להפירן אבל לא בשאר נדרים שאין ביד הארוס ואפילו ביד הבעל להפירן לא נעשה האב שותף עם הארוס כלל משום דבנדרים שאין בהם עינוי נפש ואינן מדברים שבינו לבינה לא שייך לומר בהו דעל דעת בעלה היא נודרת ואך להאב זכתה רחמנא להפר כל נדרי בתו וא"כ כמו שקודם שנתארסה הי' ביד האב להפר כולן ה"נ לאחר שנתארסה למה אינו מפיר לחודי' אותן הנדרים שאין להם שייכות עם הארוס דלענין נדרים אלו שאין הארוס ולא הבעל מפירין אותם לא יצאתה כלל מרשות אבי' ע"י האירוסין וכחו עתה ככחו אז להפר לחודי' ודו"ק:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b>
+<b> הנדרים והשבועות האב מיפר ביום שמעו כו'.</b> דעת רבינו שלא כדעת הרא"ש והר"ן והתוס' ר"פ נערה המאורסה דס"ל דגם האב אינו מיפר אלא דברים שבינו לבינה וכדאיתא בספרי יע"ש אך דעת רבינו ז"ל לחלק בין אב לבעל דבעל אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה והאב מיפר כל נדרים ומ"מ משמע ודאי דאפילו לדעת רבינו בזמן שהיא ארוסה אינו מיפר הארוס והאב אלא נדרי עינוי נפש ושבינו לבינה כיון שהוא מיפר בשותפות הארוס וכן נראה מדברי מרן הב"י סימן רל"ה שכתב לדעת הר' יחיאל שכתב הטור דס"ל שקודם שנתארסה מיפר כל נדריה אבל נתארסה ומת הבעל וחזרה לרשותו אינו מיפר אלא דברים שבינו לבינה כ' מרן ז"ל דה"ט דכיון דבזמן שהיא ארוסה לא הי' יכול למיפר אלא נדרי עינוי נפש כיון שהוא בשותפות הארוס אם כן כשמת הארוס אינו בדין שיהא יכול להפר נדרים שלא היה יכול להפר בעודה ארוסה יע"ש הרי דפשיטא ליה מילתא טובא דבזמן שהיא ארוסה אינו יכול להפר אלא נדרי ע"נ אלא דכשמת הארוס הוא דפליגי דלדעת הר' יחיאל אינו יכול להפר ולדעת רבינו ז"ל שלא חילק משמע דס"ל דחזר כח האב לגמרי ועיין בהר"ב ל"מ ז"ל ולדעתי יש להביא ראי' לדעת רבינו מההיא דפרכינן בר"פ נערה המאורסה אההיא דאמר רבה אמר קרא ואם היו תהיה לאיש מקיש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונה מה קודמי הוי' ראשונה אב מיפר לחודיה אף קודמי הויה שניה אב מיפר לחודיה והשתא אם איתא דבמקום ארוס' אב מיפר לחודיה אם כן אמאי אצטריך קרא דאם היו תהיה לומר דקודמי הויה שניה אב מיפר לחודי' דהשתא במקום ארוס אב מיפר לחודיה כשמת הארוס מבעיא וליכא למימר דאצטריך קרא להיכא דהקים לה הבעל דבעודה ארוסה כל שהקים לה הבעל הוקם והפרת האב לא מהני וכמ"ש הר"ן שם והיכא דמת הבעל אשמועינן קרא דהאב מיפר ואע"ג דהקים לה הבעל בחייו נתרוקנה רשות לאב דהא ליתא שהרי אמרינן התם בדף שאחר זה אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בזמן שלא שמע הבעל כו' אבל אם שמע והקים אינו יכול להפר ופסקו רבינו בפ' האמנם לדעת רבינו ז"ל ישיבא מילתא דאיכא למימר דמאי דפריך בגמרא ואימא אב לחודיה מיפר לאו למימרא דאב לחודיה מיפר במקום ארוס אפילו נדרים שאינן עינוי נפש אלא הכי פריך דאימא אב לחודיה מיפר דומיא דבעל וכי היכי דבעל אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש ה"נ האב דודאי הכי מסתברא שלא יהא כח האב יותר מהארוס וא"כ אצטריך שפיר קרא דאם היו תהיה לאשמועינן דקודמי הויה שניה כקודמי הויה ראשונה וכי היכי דקודמי הויה ראשונה האב מיפר כל נדרים ואפילו אינן נדרי ע"נ ה"נ קודמי הויה שניה ולעולם דבמקום ארוס אב מיפר לחודי' בנדרי ע"נ כנ"ל:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מה שהקשה הר"ב ל"מ ז"ל לדעת רבינו ז"ל ממאי דמשני בגמרא אם כן אסרה איסר בבית אביה ל"ל ופי' הר"ן ז"ל למאי הלכתא טרח קרא לאשמועינן דבעודה פנויה האב מיפר לישמועינן הכי בתר קרא דואם היו תהיה לאיש ואנא אמינא במקום ארוס כו' ולדברי רבינו קשה דאי הוה אמר קרא גבי ארוס דחד מינייהו מיפר הו"א דאב אינו מיפר לעולם אלא נדרי ע"נ דומי' דארוס דאינו מיפר אלא נדרי ע"נ מכ"ש דבעל להכי הוצרך קרא אחרינא גבי אב לומר דהאב מיפר כל נדרים וליכא למימר דהכי פריך דליכתוב קרא בהדיא גבי ארוסה דהאב מיפר כל נדרים וארוס אינו מיפר אלא נדרי ע"נ דאכתי איכא למימר דכל שנתארסה אין האב יכול למיפר אלא נדרי ע"נ דומיא דארוס אבל בפנויה האב מיפר לעולם ואם כן משו"ה הוצרך קרא לחלק אותם זת"ק יע"ש שהניחה בצ"ע אכן כפי מ"ש יש ליישב דתלמודא הכי פריך דליכתוב קרא גבי ארוס דהאב מיפר דומיא דארוס וע"כ ממילא שמעינן דפנויה האב מיפר לעולם ואפי' נדרים שאין בהם ע"נ דאל"כ קרא אם היו תהיה למאי אצטריך כנ"ל נכון ומאי דקאמר ואנא אמינא במקום ארוס אב מיפר שלא במקום ארוס מבעיא ול"ק מקרא גופיה דאם היו תהיה דמהא שמעינן דבפנויה האב מיפר כל נדרים היינו משום דאי לא הוה מייתינן לה מקל וחומר דבפנויה האב מיפר ודאי דלא הוה דרשינן לקרא דאם היה תהיה להיקשא דקודמי הויה שניה לראשונה שהרי אכתי לא שמעינן דהאב מיפר בפנויה אדנדרוש הכי דקודמי הויה שניה דינו כקודמי הויה ראשונה אמנם לבתר דמייתינן לה מק"ו תו לא תקשי לן דקרא אצטריך למפליגינהו לאשמועי' דבפנויה האב מיפר לעולם שהרי מקרא דאם היו תהיה נפקא כדכתיבנא ודוק ולמאי דאקשינן לעיל דאמאי לא משני מאידך דרבה דא"כ למאי אצטריך קרא דאם היו תהיה יש ליישב לדעת שאר המפ' דהכי פריך דאימא דאב לחודיה מיפר במקום ארוס וקרא דאם היו תהיה ע"כ אצטריך להיכא דקיים לה הבעל ואע"ג דברייתא קתני דכל שקיים לה הבעל אין האב יכול להפר היינו לפי האמת דקי"ל דבמקום ארוס אין האב מפר לחודיה וא"כ איכא למימר דקרא דאם היו תהיה לא אתא אלא היכא שלא שמע הבעל או ששמע ולא הפר אבל בקיים לא דתפסת מועט תפסת ואית לן לאוקמי קרא במסתבר טפי אמנם לפום מאי דפריך השתא דאימא דבמקום ארוס נמי אב מיפר לחודיה ה"נ אית לן למימר ע"כ דאפי' בקיים לה הבעל האב מיפר לחודיה כשמת הבעל דאל"כ קרא דאם היו תהיה למאי מוקמת לה כנ"ל בדוחק ודוק ומה שהקשה עוד הרב ל"מ ז"ל לדעת הרב יחיאל מהא דרבה דקאמר מקיש קודמי הויה שניה כו' וקי"ל אין היקש למחצה וכי היכי דקודמי הויה ראשונה האב מיפר כל נדרים ואפי' שאין בהם ע"נ ה"נ קודמי הויה שני' ע"ש לע"ד אין כאן מקום קו' דאע"ג דקי"ל אין היקש למחצה הכא שאני דגלי קרא בין אב לבתו וכדדריש בספרי ופשוט:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אמרה </b>
+<b> יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה אינו נאסר כו' אבל צריך להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו.</b> ע"כ. ראיתי להרב פרישה בחא"ה סימן פ"א שהקשה דממ"ש רבינו יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה כו' משמע דעד השתא לא מיירי בנדר אלא כשהקדישה מעשה ידיה הקדש ממש וכיון שכן היכי חיילי דבשלמא מ"ש או שנדרה כו' היינו טעמא כמ"ש בגמ' דקונמות קדושת הגוף נינהו כקדושת מזבח שאין לו פדיון וכיון דקדושת הגוף נינהו מפקיע מידי שעבוד אבל יקדשו ידי לעושיהן לא חל הנדר כיון שהיא משועבדת לו וא"כ אף לאחר שיגרשנה לא חל דדוקא קונמות דמעכשיו חיילי אלא דאלמוה רבנן לשעבוד' דבעל כשיגרשנה דפקע שעבוד הבעל חזר הנדר לכמו שהיה אבל באומר יקדשו ידי לעושיהן לא וכדפריך בגמ' מי איכא מידי דמהשתא לא חייל כו' את"ד יע"ש והר"ב נתיבות משפט דר"ח ע"ד תירץ לזה וז"ל ושותיה דמר לא ידענא דמי הגיד לו דמ"ש רבי' אמרה יקדשו ידי לעושיהן אינו שהקדישן קדושת מזבח שהיא קדו' הגוף שמפקיע מידי שעבוד כו' ועוד דאפי' את"ל דקדושת דמים קאמר אפשר דס"ל לרבינו כסברת ר"ת ז"ל דאף קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד במטלטלין ולא אמרו קדושת דמים אינה מפקעת אלא במקרקעי משום דכגבוי דמי כמ"ש הר"ן והרשב"א ז"ל בחידושיו עד כאן דבריו יע"ש והנה מ"ש שרבינו מיירי בשהקדישן קדושת מזבח איני מבין דבריו דקדושת מזבח בידי' היכי משכחת לה דהא אין קדושת מזבח נתפסת בידים עצמו אלא למעשה ידיה כמ"ש התוס' בפרק אע"פ דנ"ט ע"ב ד"ה שדה ובמעשה ידיה לא משכחת לה קדושת הגוף גם מ"ש דרבינו ז"ל יסבור כסברת ר"ת ז"ל דאפי' קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד מטלטלין לא ידענא היכי ניחא ליה בהכי שהרי ר"ת ז"ל הובאו דבריו בחידושי מוהר"ב ז"ל כתב ליישב לפי שיטתו דמ"ש בגמ' שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו לאו למימרא דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד אלא ה"ק דלא תימא כיון שאין הקדשו לידים עצמן אלא למעשה ידיה כיון דלא חיילי אלא לבתר דנפקי משעבודא דבעל לא חיילי מהשתא כלל אלא כמקדיש גוף ידיה דמי דמעשה ידיה אגידי בידה וחייל עלייהו נדר ומפקיע מידי שעבוד כדרבא והילכך חייל נדרא אידיה ומהשתא לא קדיש מעשה ידיה דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל מיהו גופי ידיה מיהא קדיש מהשתא כדיניה א"ד יע"ש הנה מבואר מדבריו דדוקא בקונמות דקדושת הגוף נינהו וחייל נדרא אידיה הוא דאמרינן דחייל לאחר שנתגרשה כיון דהשתא נמי חייל נדרא אידיה דכי אלמוה רבנן היינו למעשה ידיה שלא יהיו קדושות אבל גופי ידיה קדוש אבל באומר יקדשו ידי לעושיהן כיון דידיה לא קדשי אלא מעשה ידיה גרידה א"כ כי אלמוה רבנן לשעבודיה נמצא שלא חל ההקדש כלל ומש"ה לאחר שנתגרשה נמי לא חל דליכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש וא"כ הדר' קו' הרב הנזכר לדוכתא דאיך כתב רבינו באומרת יקדשו ידי דחייל אחר שנתגרשה שהרי בגמ' משמע דדוקא בקונמות דקדושת הגוף נינהו וחייל נדרא מהשתא אגוף ידיה אבל ביקדשו ידי לא דאל"כ בפשיטות הו"ל להש"ס למימר שאני יקדשו ידי דקדושת הגוף נינהו ותו מה נענה לדברי הסמ"ג ז"ל דבלאוין רמ"ג כתב לשון רבינו בדמותו ואלו בעשין ע"ג כתב כדעת רש"י דבהקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד אפילו במטלטלין שכתב וז"ל והקדש שאמר רבא דוקא קדושת הגוף כגון בהמה למזבח אבל קדושת דמים דפקעא ע"י פדיון אמרינן התם דאתי מלוה ופריק ע"ש ולעיקר קו' הרב הפרישה לדברי רבינו לא קשיא מידי משום דדעת רבינו דקדושת דמים מפקיע מידי שעבוד אפילו במקרקעי הפך דעת רש"י ור"ח ז"ל כמ"ש בפ"ז מה' ערכין די"ד ועיין במרן כ"מ ז"ל שם ואפשר דרבינו לא גריס בגמ' שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכמ"ש הרמב"ן ז"ל הביאו מוהר"ב ז"ל דאית ספרים דלא גרסי לה האמנם אי ק' לדברי הסמ"ג הוא דקשי' ואף גם זו יש ליישב ולומר דס"ל ז"ל כמ"ש התוספות בד"ה שדה וז"ל ומתרצה בהכי הא דפריך לעיל מי איכא מידי דמהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש ומאי ק"ל למה לא תוכל להקדיש מעשה ידיה לאחר שנתגרשה מאי שנא מנכסי מלוג שיכולה למכור עכשיו לכשתתאלמן ולכשתתגרש אלא ודאי אע"פ שיכולה להקדיש מידי דהוי אמכר לא תוכל לאסור עכ"ל וא"כ איכא למימר שדעת הסמ"ג כדעת התוס' דכי פריך בגמ' מי איכא מידי דאלו השתא לא קדיש כו' והוצרך לשנויי דשאני קונמות דקדושת הגוף נינהו היינו לגבי נדר דקליש אבל גבי הקדש לא ק"ל תלמודא דודאי חייל לכשתתגרש מידי דהוי אמכר דאע"ג דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד מ"מ לכשיסתלק השעבוד חייל כמו מכר ואי ק"ל לתירוץ זה דאי טעמיה דהסמ"ג מש"ה הוא איך כתב באומרת יקדשו ידי לעושיהן דחייל לכשתתגרש הא בגמ' פריך וכי אמרה הכי מי מקדשה הא משעבדא ידיה לבעל ומשני דאמרה לכי מגרשה ואם כן היל"ל דדוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן לכשיתגרש חייל אבל באומר סתמא לא חייל כלל וכדפריך בגמ' הא לא קשיא דאיכא למימר דס"ל ז"ל כדעת התוס' ז"ל שכתבו בד"ה לכשאקחנה דכי משני בגמ' דאמרה לכי מגרשה לאו דאמרה הכי בפי' דא"כ היכי קאמר ר"ע יפר שמא תעדיף אלא הכי קאמר נעשה כמי שאמרה לכי מגרשה כו' וכמ"ש הרב ח"ה ומוהר"ב ז"ל יע"ש ומ"ש הסמ"ג ואף על פי שאמרו ההקדש מפקיע מידי שעבוד חכמים משום חזוק כו' לא ק"ל אלא לחלוק' או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה אהא הוא ק"ל דאע"ג דהקדש מפקיע מידי שעבוד וקונמות כקדושת הגוף נינהו כו' אבל לחלוקת שאמרה יקדשו ידי לעושיהן לא ק"ל כלל כיון שאינו אלא הקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד אלא דמ"מ לכשתתגרש חייל דלא גרע הקדש דמים ממכר כנ"ל נכון א"נ י"ל דס"ל כמ"ש התוס' בד"ה הכא אין בידה לגרש את עצמה דמאי דפריך בגמ' מי דמי הכא אין בידה לגרש את עצמה ומכח זה הוצרכו לשנויי דשאני קונמות דקדושת הגוף נינהו היינו משום שרוצה ליישב אף אליבא דר"ל דס"ל דאינה יכול' לומר איני ניזונית כו' אמנם לדידן דקי"ל כרב הונא דיכולה לומר איני ניזונית אם כן אפי' בלאו טעמא דקונמות דקדושת הגוף נינהו חייל לכשיתגרש משום דהו"ל כאומר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדש משום דבידו להקדישה וה"נ בידה לומר איני ניזונית וכן ראיתי אחר זמן להרב בית שמואל בסי' פ"א שדרך בדרך זה לדעת רבינו ז"ל אלא שלא נרגש מכל מ"ש וראיתי להריטב"א ז"ל הביאו מוהר"ב ז"ל שתירץ לקו' התוס' הלזו וז"ל והנכון דנהי שיכולה לפטור את עצמה שלא תעשה בצמר אינה יכולה לפדות ידיה משעבודו של בעל שהן משועבדות לו לשאר מלאכות וכיון דמשועבדות ידיה לבעל לשאר מלאכות אפי' למעשה ידיה אין לה כח להקדישן שהרי עיקרן של בעל ע"כ וכתי' זה תירץ הרא"ה ז"ל יע"ש וק"ל טובא ממאי דפריך בגמ' בר"פ המדיר לרב הונא דאמר יכולה אשה לומר איני ניזוני' ואיני עושה קונם שאיני עושה לפיך אמאי אינו צריך להפר לימא מתוך שיכולה לומר איני ניזונית כו' נעשה כמי שאומרת לו איני ניזונית ומשני אלא לא תימא כו' ומאי קו' הא כיון דאוקימנא למתני' באומרת יקדשו ידי לעושיהן נימא דטעמא דת"ק הוא אע"ג דאומרת איני ניזונית ויש בידה לפטור שלא תעשה בצמר כיון דמשועבדות ידיה לבעלה לשאר מלאכות להיות אופה וטוחנה אפי' למעשה ידיה שיכולה לומר איני ניזונית אין לה כח להקדישן שעיקרן של בעל וכמ"ש הרי ב"א לענין שלא יחול הקדש אחר גירושין אפי' במעשה ידיה שיש בידה לפדות מה"ט גופיה והנה לכאורה היה אפשר לישב לזה דע"כ לא כתב הריטב"א ז"ל כן אלא לפום מאי דס"ד דתלמודא השתא דקונמות אינו מפקיע מידי שעבוד אהא הוא דכתב הריטב"א ז"ל דכיון דהיא אמרה יקדשו ידי לעושיהן כיון דלא קדשי אשאר מלאכות משום דמשועבדות לו לא קדשי נמי אמעשה ידיה אמנם לפום מאי דמסיק תלמודא דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיעין מידי שעבוד מדינא אלא דאלמוה רבנן לשעבודיה איכא למימר שפיר דכי אלמוה רבנן היינו דוקא בשאר מלאכות אבל מעשה ידיה קדשי שפיר כדיניה כיון שהיא אומרת איני ניזונית ומדינא אפי' אשאר מלאכות ראוי לחול וכדאמרי' לענין חלות אחר גירושין דאע"ג דכל מידי דלא קדיש מהשתא לא קדיש לקמיה הכא כיון דמדינא חייל כי אלמוה דוקא בעודה תחתיו כמ"ש הר"ן פרק י"א דנדרים דפ"ו ע"ש אלא דהא ליתא שהרי כתב הריטב"א ז"ל בשיטת כתיבת יד והרא"ה הביאו מוהר"ב ז"ל שם דת"ק דאמר אינו צריך להפר משום דקסבר דאפי' גרש' אינה אסורה לחזור לו דאע"ג דכי לא קדיש מהשתא מדרבנן הוא משום דאלמוה מ"מ כל היכא דהשתא לא קדיש לקמיה נמי לא קדיש ע"ש וא"כ ה"נ נימא דס"ל לת"ק דאע"ג דכי לא קדיש לשאר מלאכות מדרבנן הוא מ"מ כיון דלא קדשי לשאר מלאכות לא קדשי נמי אמעשה ידיה ומשו"ה קאמר אינו צריך להפר כי היכא דס"ל דאינו חל אחר גירושין אפי' במעשה ידיה דיכולה לומר איני ניזונית מה"ט ואף גם זאת אפשר ליישב דע"כ לא כתב הריטב"א ז"ל כן אלא למאי דתריץ בגמ' דמאי דקאמר שמואל הלכה כריב"ן איירי באומרת יקדשו ידי לעושיהן אבל באוסרת מעשה ידיה לא חל משום דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם אהא כתב דכיון דהיא אומרת יקדשו ידי וידיה לא קדשי לשאר מלאכות משום דמשועבדות לו לא קדשי נמי אמעשה ידיה דאי ידיה קדשי אף לשאר מלאכות צריך שיהיו קדושות והא לא אפשר וכיון שכן נמצא שלא חל קדושה על הידים כלל אמנם למאן דס"ל אדם מקדיש דשלב"ל ואפי' באוסרת מעשה ידיה על בעלה חל הנדר כיון שאין חלות הקדש תלוי בקדושת ידים איכא למימר שפיר דאע"ג שלא חל הנדר אשאר מלאכות שאסרה לבעל אמעשה ידיה חייל שפיר כיון שיכולה לומר איני ניזונית וס"ל להריטב"א ז"ל דמ"ש בגמ' לרב הונא באומרת יקדשו ידי לעושיהן לא קאי אלא לשמואל דכי קאמר שמואל הלכה כריב"ן באומרת יקדשו ידי כו' אמנם מתני' איירי בכל גוונא אפי' באוסרת מעשה ידיה דס"ל לת"ק אדם מקדיש דשלב"ל וכן כתב הרשב"א ז"ל הביאו הר"ב ז"ל דת"ק סבר אדם מקדיש דשלב"ל דהא קתני רישא קונם שאי' עושה ע"פ אבא אינו יכול להפר יע"ש ואם כן משום הכי פריך התם תלמודא שפיר אמתני' דקונם שאני עושה לפיך דנימא נעשה כמי שאומרת לו איני ניזונית כיון דמתני' איירי נמי באוסרת מעשה ידיה סתמא אלא דהא נמי ליתא דאם כן אמאי קאמר ת"ק א"צ להפר ואפי' גרש' אינה אסור' לחזור לו ואמאי אינו חל הנדר לכשיגרשנה אעיקר מעשה ידיה כיון שיכולה לומר איני ניזונית הו"ל כאומר שדה זו שאני מוכר כו' דאע"ג דלא חייל מהשתא חייל לאחר זמן ותירוץ הריטב"א ז"ל אינו מעלה ארוכה לזה וכן קשה למה שתי' התוס' דתלמודא רוצה לישב אליבא דר"ל דאכתי תקשי להו לפי האמת לת"ק אמאי קאמר אינו צריך להפר ומשמע דאפי' לאחר גרושין קאמר דלא חל הנדר ומקשי לרב דאמר יכולה אשה שתאמר איני ניזונית דאמאי אינו צריך להפר כיון שבידה לומר איני ניזונית הו"ל כאומר שדה זו שאני מוכר כו' דקדשה לכ"ע ולהתוס' ז"ל י"ל דסבירא להו כמ"ש הרשב"א דת"ק לא חייש אגירושין דגירושין לא שכיחי וא"נ כמ"ש הר"ן בנדרים דת"ק ס"ל דלא מהני הפרה לכשיתגרש ומש"ה קאמר דאינו צריך להפר מיהו לדברי הריטב"א ז"ל ק"ט שהרי הוא ז"ל כתב דטעמא דת"ק דלא חייש אגירושין משום דס"ל דאפילו לאחר גירושין אינו חל לכן נראה ליישב דתלמודא התם כי פריך ממתני' דקונם לא פריך ממילתיה דת"ק דממילתיה דת"ק ליכא לאקשויי מידי כמ"ש אלא אסברת ר"ע וריב"ן סמוך דכיון דאינהו ס"ל דכיון דמדינא חל אע"ג דאלמוה רבנן לשעבודיה חייל לאחר גירושין ולהעדפה אמאי לא קאמרי דצריך שיפר משום מעשה ידיה עצמן דנעשה כמו שאומרת איני ניזונית דלדידהו אע"ג דלא חייל אשאר מלאכות חייל שפיר אמעשה ידיה משום דמדינא חייל אשאר מלאכות ג"כ וזה דוחק דתלמודא התם נקט מילתיה דת"ק ולא ק"ל אלא ממילתיה דר"ע וריב"ן ועיין במ"ש מוהר"ב דכ"ב ע"ד בשם הרמב"ן דטעמא דת"ק משום דכיון דידים עצמן לא קדשי דשלב"ל הוא שגם לפי דבריו ז"ל קשה מסוגיא דפ' המדיר דמאי פריך התם הא טעמא דת"ק הוא משום שאין אדם מקדיש דשלב"ל אך ק"ט מההיא דגרסינן בפ' מציאות האשה דס"ו כי אתא רבין אר"י בהעדפה שלא ע"י הדחק כ"ע לא פליגי כי פליגי בהעדפה שע"י הדחק ת"ק סבר לבעל' הוי והשתא קשה דמנ"ל לר"י דלת"ק העדפה שע"י הדחק הוי לבעלה נימא דבהא לא פליג אר"ע אלא דת"ק ס"ל דכיון דלא קדשי אשאר מלאכות לא קדשי אהעדפה נמי אע"פ שהיא שלה ור"ע ס"ל דאע"ג דלא קדיש אשאר מלאכות קדיש אהעדפה כיון דמדינא חייל וכדס"ל לריב"ן לענין חלות אחר גירושין וכמו כן קשה לדעת הרמב"ן ז"ל שכתב דטעמא דת"ק משום דכיון דידים לא קדשי דשלב"ל הוא וכעת צ"ע:<br><b> ודע </b> שמדברי הריטב"א הללו שכתבנו נר' שיש להוכיח מה שנסתפק הרב קול יעקב דמ"ח ע"ג על מי שהיו לפניו ב' בהמות ונדר ואמר הרי אלו עולה ונמצאת אחת מהם בעלת מום או טמאה מי אמרינן כיון דעל אותו בהמה לא חל הנדר אף על האחרת לא חלה דהוה ליה נדר שהותר מקצתו הותר כולו א"ד ע"כ לא אמרינן נדר שהותר מקצתו כו' אלא כשחל הנדר מעיקרו ושוב הותר מקצתו ע"י פתח אמנם אי מעיקרו אין מקום לחול על מקצתו כלל בכה"ג אפשר דקרינן ביה ככל היוצא מפיו יעשה ע"ש ומתוך דברי הריטב"א הללו שכתבנו מבואר יוצא דלא חל כלל וכמובן ומה שהביא הרב הנז' ראיה מאותה ששנינו בכתובות המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס כתב רש"י המדיר את אשתו מליהנות לו אין הנאת תשמיש נאסר דהא משועבד לה נראה דהנאת תשמיש בכלל מה שאסר עליה מליהנות לו אלא שלא חל עליה איסור' משום דמשועבד לה ואי אמרת דכל הנודר משני דברי' ואין הנדר חל על אחד מהם שהותר כולו אם כן היכי קתני מתניתין עד ל' יום יעמיד פרנס כו' הא כיון דלא חל אהנאת תשמיש אף שאר ההנאות הותרו ואף שהתוס' חולקי' על רש"י הרוא' ירא' דלאו מה"ט חולקי' על רש"י כמבואר אלא מוכח דס"ל דכל שלא חל הנדר מעיקרו לא אמרינן ביה נדר שהותר מקצתו הותר כולו את"ד יע"ש וכן נראה לע"ד לדקדק ממ"ש הרשב"א ז"ל בחידו' לנדרים דף ט"ו ע"ב ד"ה ואמר רב כהנא לענין אם אסרה הנאת תשמישה על כל העולם דאף על גב דלא חל איסורא על הבעל אכ"ע חייל יע"ש. אמנם לע"ד אין מכל זה ראיה דהתם שאני דמדינא חייל נדרא אף אהנאת תשמיש כיון דקי"ל דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיעין מידי שעבוד אלא משום דאלמוה רבנן לשעבודה דבעל הוא דלא חל כמ"ש הרשב"א והר"ן פ"ב דנדרים דף הנז' וא"כ איכא למימר שפיר דכי אלמוה רבנן היינו דוקא בהנאת תשמיש אבל בשאר הנאות חייל שפיר אמנם היכא דמדינא לא חל הנדר על מקצתו לא חל אכולו וכדעת הריטב"א ז"ל שכתבנו ואולם מדברי הר"ן ז"ל שכתב בפי"א דנדרים דפ"ו ד"ה מתקיף לה לישב קו' התוספות והריטב"א ז"ל י"ל דריב"ן דאמר יפר לאו משום מה שהאשה חייבת לבעלה תחת מזונות קאמר דאי משום הכי בלחוד ליכא למימר תהא אסורה לחזור שהרי אפשר לבעל ליזהר בכך אלא הכא באוסרת כל הנאות שלה על בעלה עסקינן אפילו אותן ז' מלאכות דהיינו טוחנת ואופה כו' והיינו דקאמר ותהא אסורה לחזור לו שאינה יכולה לשמשו במלאכות הללו מהני מלאכות לא כל הימנה להפקיע עצמ' כו' יע"ש נראה שחולק על סברת הריטב"א ז"ל וס"ל דאע"ג דלא חל אשאר מלאכות דהיינו טוחנת ואופה חייל אמעשה ידיה ולא אמרינן בכה"ג נדר שהותר מקצתו כו' דאי ס"ל כדעת הריטב"א בפשיטות הי"ל ליישב ולומר דכיון דלא חל אשאר מלאכות לא חל אמעשה ידי' והיכי קאמר ריב"ן יפר ולמה זה הוצרך לומר דאעיקר מעש' ידיה אפשר לבעל ליזהר ממנה דהן לו יהי דנימא דאי אפשר לבעל ליזהר אפ"ה מיתבא מילתא שפיר וכן מבואר ג"כ ממ"ש בחידושיו לנדרים די"ז ע"ב ד"ה דכוות' ועיין במוהרימ"ט בח"א סי' ה' שכתב דאש' שאמרה הנאת תשמישך עלי כופה ומשמשתו ולא חיישינן שמא תעדיף משום דכיון דמדינא לא חלה אחיוב עונה לא חל נמי אהעדפה יע"ש ונראה שזה סותר לדברי הר"ן ז"ל שכתבנו ומ"מ יש לחלק דע"כ לא אמר הרב ז"ל אלא דוקא גבי העדפת תשמיש דכיון דאין מקום לחול אלא אחר חיוב עונ' ועיקרו לא חל ה"נ לא חל אהעדפ' דגריר אבתריה אמנם בנוד' מב' ענינים נפרדים ה"נ אף על גב דלא חל אחדא חייל אאידך ועיין בספר משפטי שמואל סי' קי"א וכנראה דאשתמיט מיניה דברי הר"ן ז"ל הללו ועיין בהרדב"ז ח"א סי' רע"ח והר"א ששון סי' קנ"ו וכן נראה דעתו ז"ל בתשובה סי' ע"ג שכתב דמי שנשבע לפרוע הקרן והרבית אע"ג דלא חל שבועתו על הרבית חל על הקרן וכמו כן ראיתי להר"ב מחנה אפרים הלכות שבועות סי' ח' שהכריח מדברי הר"ן ז"ל הללו בתשו' וכמ"ש ואולם הדבר הקשה מ"ש עוד הרב ז"ל שם בשם הריטב"א ז"ל (שכ' בחדושין הר"ן ז"ל כ"ש בתשובה) דחייל על הקרן וכתב דלא שייך לומר נדר שהותר מקצתו כו' דכיון דהוי ממילא לא אמרינן הכי ולפי מ"ש נמצאו דברי הריטב"א ז"ל סותרים זא"ז גם מה שהביא עוד ראיה מההיא דר"פ המדיר נדחה היא כמ"ש לעיל ולבר מן דין ק"ל לדעת הריטב"א ז"ל דלפום מאי דס"ד דתלמודא השתא דקונמות לא מפקיעי מידי שעבוד היכי הוה ניחא ליה סברת ר"ע דאמר יפר שמא תעדיף הא כיון דמדינא לא חל אעיקר מעשה ידיה משום דמשועבדת לא חל נמי אהעדפה ואדפריך לריב"ן אליבא דשמואל מי איכא מידי דאילו השתא לא קדיש כו' מה"ט נמי תקשי ליה לגופיה לר"ע היכי אמר יפר כיון דלא חייל מעקרא נדרא ודוק ודע שהרב המגיד ז"ל בפרק י"ב מהלכות אישות ד"ד כתב משם המפרשים כדע' הר"ן והריטב"א שכתבנו דדוקא אעיקר מעשה ידיה יכולה לומר איני ניזונית אבל לא אשאר מלאכות דטוחנ' ואופה אמנם התוס' בפ' אע"פ גבי ההיא דמורדת ד"ה רב הונא כתבו דפטורה מכל המלאכות שאם תעשה לו מלאכות הללו לעולם לא תעשה לעצמה ובמאי תהא ניזונית וכ"כ הרא"ש ז"ל שם דרב הונא לטעמיה דאית ליה דיכולה לומר איני ניזונית ופטורה מכל המלאכות ומתוך כך כתב דהאומר איני זן ואיני מקבל מעשה ידיה דנקרא מורד ומוסיפין על כתובתה דאף על גב דקי"ל דממלאכה לא הוי מורדת היינו משום דמצי למימר איני ניזונית אבל איש דלא מצי למימר איני זן נקרא מורד ולדעת הר"ן והריטב"א ז"ל שכתבנו דבשאר מלאכות חייבת ע"כ טעמיה דר"ה הוא משום דס"ל דלא הוייא מורדת אלא מתשמיש שהוא עיקר האישות וכמ"ש הר"ן והריטב"א שם ועיין בנתיבות משפט דר"ט ע"ד ולפ"ז האומר איני זן ואיני מקבל מעשה ידיה אע"ג דלא מצי למימר הכי אין לו דין מורד כי היכי דקי"ל דממלאכה לא הוייא מורדת אפי' בשאר מלאכות דאינה יכולה לומר איני ניזונית ומהתימה על רי"ו ז"ל דבנתיב כ"ג ח"ה סתם כדעת הר"ן והריטב"א ז"ל דבשאר מלאכות חייבת הפך דעת רבו ז"ל ובנתיב כ"ז ח"ח פסק דלא הוייא מורדת אלא מתשמיש אבל ממלאכה אינה נקראת מורדת וכתב עוד שם דהאומר איני זן נקרא מורד ומוסיפין על כתובתה והוא דבר תמוה דהרא"ש ז"ל לא כתב כן אלא משום דס"ל דאפי' בשאר מלאכות אינה חייבת כמ"ש אבל לדעת הסוברים דחייב ע"כ טעמיה דר"ה הוא משום דלא הוייא מורדת אלא מתשמיש שהו' עיקר האישות ומינה דהאומר איני זן אין לו דין מורד ואולי שדעתו ז"ל כמ"ש הריטב"א בשם ר"י ז"ל דבשאר מלאכות שהן לתשמיש גופו לכ"ע מורדת הוייא ולא נחלקו אלא במלאכות מעשה ידיה דר"ה לטעמיה דאמר דיכולה אשה שתאמר איני ניזונית וריב"ח סבר דיכול לכופה על מע"י כסברת ר"ל וזה ודאי דוחק דכל כי האי הי"ל לפרש וכעת צ"ע עוד הקשה הרב נ"מ דר"ט ע"א על דברי רבינו וז"ל ואי קשיא הא קשיא דהא דאמרי' בגמ' דאלומי אלמוה לשיעבודא דבעל ה"ד בקונמות דאל"כ כל אשה תפקיע עצמה ע"י קונם אבל בהקדש שנאסר לכל העולם ליכא למיחש לכך ומפקיע ההקדש מידי שעבוד ולא אלמו' לשעבוד' דבעל בכה"ג כמ"ש התוס' פרק אע"פ ד"ה קונמות כו' והוכיחו כן מההיא דאצטלא דפרשו' אמיתנא וכ"כ הרא"ש שם ובנדרי' ואם כן איך כתב הרמב"ם שאם אמרה יקדשו ידי לעושיהן לא חל הנדר מפני שחכמים עשו חיזוק לשעבוד הבעל הא בכה"ג לא אלמוה לשעבוד' כיון שהקדיש' מע"י ואסרן לכל העולם זהו תורף קו' ויע"ש במה שנדחק בזה ולדעתי הא נמי ל"ק משום דא"ל דרבינו ז"ל סובר כמו שתרצו התוס' בד"ה קונמות למה שהקשו מההיא דפ' החובל דאמרי' עבדי מלוג אין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל אף על גב דשחרור דמי להקדש ותרצו בתי' ב' וז"ל א"נ ידו עדיפה מידה כיון דאוכל פירות בחייה יע"ש הנה מבואר מדבריה' לפי תירוץ זה דנכסי מלוג כיון שאוכל פירות בחייה אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל אפי' בשחרור דליכא למיחש למידי דהקדש מטעמא דידו עדיפא מידה ואם כן ה"נ ס"ל לרבינו דאפילו באומרת יקדשו ידי לעושיהן אלמוה רבנן לשעבודיה אע"ג דליכא למיחש למידי כההיא דשחרור משום דידו עדיפא מידה כיון שמע"י הן שלה בחייה וההיא דאצטלא שאני משום דשעבוד דידה גריעא כמו שתרצו התוס' וכן הוא דעת הר"ן שכתב בר"פ המדיר דאע"ג דאם הקדיש הבעל נכסים אין אשתו ניזונית משום דדוקא בקונמות אלמוה כדי שלא יפקיע שעבוד אשתו אבל בהקדש לא אם הקדישה היא נכסים אינו נפקע שעבוד הבעל בכך דשוייוה רבנן כלוקח לכל מילי וכיון שכן נמצא מקדיש דבר שאינו שלו יע"ש גם מ"ש שכן דעת הרא"ש בפ' אע"פ לכאורה נראה כן ממ"ש הרא"ש שם וז"ל וי"ל דסברא הוא דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל אלמו' נמי לשעבוד' דאשה וכן נמי י"ל בבע"ח דמשום נעילת דלת אלמו' רבנן לשעבודיה שלא יוכל לאסור נכסיו על בע"ח בקונם עכ"ל הרי מבואר דאע"ג דהקדש מפקיע מידי שעבוד בע"ח קונמות אינו מפקיע מידי שעבוד בע"ח משום דאלמו' רבנן לשעבודיה אלא דק"ל לפ"ז ממ"ש הרא"ש גופיה בריש פרק המדיר וז"ל אלמוה רבנן לשעבודיה דאשתו כשעבודי' דבעל אע"ג דגבי אצטלא דפרשוה אמיתנ' לא אלמוה רבנן לשעבודה דאשה היינו דוקא לגבי כתובה אבל שעבודה דמזונות אלמו' רבנן טפי יע"ש והשתא ק' דכפי מ"ש בפרק אע"פ דדוקא בקונמות אלמוה רבנן כי היכי דלא לפקע עצמו משעבודו אבל בהקדש שנאסר לכל העולם ליכא למיחש להכי ומשום הכי לא אלמוה לשעבוד דבע"ח אם כן מאי ק"ל מההיא דאצטלא ואמאי הוצרך לשנויי דה"ד גבי כתובה הא בההיא דאצטלא אפי' לגבי מזונות לא אלמוה כיון שנאסר לכל העולם הו"ל כהקדש כמו שתירצו בתוס' ולכן נ"ל שדעת הרא"ש ז"ל כדעת הר"ן והתוס' בתי' השני דגבי בעל אלמוה רבנן לשעבודיה אפי' בהקדש וכדמוכח מההיא דפ' החובל ומ"ש בפרק אע"פ דדוקא בקונם אלמוה רבנן היינו דוקא לגבי בע"ח דעלמא משום הכי ק"ל שפיר בר"פ המדיר גבי אצטלא דפרשוה אמיתנא אמאי לא אלמוה רבנן לשעבוד האשה כי היכי דאלמוה לשעבוד הבעל ואפי' בהקדש שנאסר לכל העולם משום דס"ל דשעבוד הבעל והאשה תרוייהו שוים כדס"ד דהתוס' ועיין במוהר"ב ז"ל דכ"ג ע"ב וז"ש בתחילת לשונו בשעבודיה דבעל ואהא תי' דה"ד לגבי כתובה אבל שעבוד' דמזונות אלמוה רבנן טפי ואפי' בהקדש כי ההיא דאצטלא דומיא דשעבוד הבעל כנ"ל גם מה שהקשה עוד הרב הנז' על דברי מרן הב"י ז"ל כפי מ"ש ניחא דמשום הכי לא הכריח מרן ז"ל מה"ט משום דבמחלוק' היא שנוייה ודע שדעת הרשב"א ז"ל כדעת הר"ן ורבינו שיחדנו סברתו לעיל וזה ממ"ש בר"פ המדיר הביאו הרב ז"ל דנ"ב ע"א וז"ל וא"ת מאי מקשה כיון דמשועבד כו' וי"ל דלא אמרו אלא בקונם שהוא איסור דרביע על נכסיו כדי להפקיע שעבוד אשתו ובהא הוא דאלמוה רבנן וטעמא דמילתא משום דאי לא"ה אין לך בעל שאינו מפקיע שעבוד אשתו אבל כשהוא מקדיש נכסיו היא אינה ניזונית מהן דלא אלמוה רבנן לגבי הקדש לפי שאין אדם עשוי להקדיש נכסיו ולהפסידן כדי להפקיע שעבוד אשתו והילכך אינה ניזונית מהם ואף על פי כן היא שהקדיש' נכסיה ומע"י אינה יכולה להפקיע שעבודו דשאני בעל לפי שהוא כלוקח לכל דבריו עכ"ד יע"ש וכ"כ עוד בפ' אע"פ דכ"ג ע"ב בשם הרשב"א ז"ל יע"ש ומ"מ לפי תירוץ הראשון שתירצו התוס' מבואר דס"ל דאפילו לגבי בעל כל שהיא אוסרת הנאתה לכל העולם לא אלמוה לשעבודא דבעל וכ"כ הג"א בפ' המדיר בשם ר"י ז"ל ואם כן כפי דבריהם נראה דמתני' דקתני פ' ואלו נדרים ד"ץ ע"ב דהאומרת נטולה אני מהיהודים יפר חלקו ותהא משמשתו מיירי אפי' באוסרת הנאת תשמישה על כל ישראל דכל שאוסרת הנאתה אכ"ע לא אלמוה לשעבודא דבעל והו"ל כהקדש לפי שאין אדם עשוי להפסיד את עצמו כדי להפקיע שעבוד הבעל ומה שפי' הרא"ש שם וז"ל נטולה אני מן היהודים כו' שאסרה הנאת תשמיש של כל ישראל עלי' היינו משום דהרא"ש ס"ל דלגבי בעל אלמוה לשעבודיה אפי' באוסרת על כל ישראל והו"ל כלוקח לכל דבריו וכמ"ש לעיל וע"פ זה מיושבים דברי הטור ז"ל שכתב בי"ד סימן רל"ד דאם אסרה הנאת תשמישה על כל ישראל דיפר חלקו והקשה מרן ז"ל דכיון דהיא משועבדת לו היכי חייל נדרא על בעלה אמנם ע"פ האמור י"ל דהטור ז"ל ס"ל כתירוץ הראשון שכתבו התוס' וכדעת הריטב"א ז"ל דכל שאוסרת הנאתה אכ"ע לא אלמוה לשעבודיה דבעל ואוקמו' אדינא דקונמות מפקיעין מידי שעבוד וכעין זה תריץ הרב"ח והרב פרישה ועיין בספר מחנה אפרים הלכות נדרים סימן כ"א הן אמת שלפ"ז קשה מה שהקשה הרב ט"ז ז"ל סימן הנז' ס"ק דאם כן מאי פריך בגמ' פ' ואלו נדרים דפ"א ע"ב אברייתא דקתני שלא אכחול כו' ושלא אשמש מטתו יפר משום דברים שבינו לבינה ופריך אמר מר ושלא אשמש כו' ה"ד אי דאמר הנאת תשמישי עליך ל"ל הפרה הא משעבדא ליה כו' ואמאי לא משני דברייתא מיירי באוסרת הנאת תשמישה על כל ישראל דהכי משמע פשטא דברייתא טפי מדלא קאמר ושלא אשמש לך מטתך כדקאמר סיפא ושלא אציע לך יע"ש וליכא למימר דאם כן אדתני סיפא ושלא אציע לך כו' אין צריך להפר דההיא ודאי איירי באוסרת הנאתה על בעלה דאי אכ"ע חייל נדרא לדעת הטור ואם כן לפלוג וליתני בדידיה בתשמיש גופיה בין כשאוסרת הנאתה על בעלה לכשאוסר' אכ"ע דאיכא למימר דברייתא רבות' אשמועינן דברישא אשמעי' באוסרת תשמיש' על כל ישראל דחייל נדרה אע"פ דמשועבדת לו דבר תורה קונמות מפקיעין מידי שעבוד וסיפ' אשמועי' דאפי' במעשה ידיה דשעבודייהו מדרבנן ולא נימא דלא אתי שעבוד דרבנן ומפקיע איסור קונם דאוריי' קמ"ל דאפ"ה לא חייל ועיין ברש"י בר"פ המדיר אמנם לע"ד נר' לתרץ דס"ל להטור ז"ל ודעימיה כמ"ש הר"ן בר"פ המדיר לדעת רבינו דטעמא דת"ק דאמר קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר ולא חייש אגרושין כדחייש ריב"ן הוא משום דס"ל דקונמות אין מפקיעין מידי שעבוד משו"ה לא חייל אפי' אחר גירושין כיון דהשתא לא חייל לקמיה נמי לא חייל ואם כן אליבא דת"ק ודאי דאפי' באוסר' הנאתה אכ"ע לא חייל נדרה כיון דמדינא קונמות אין מפקיעין מידי שעבוד דהאי טעמא לא אהני לן אלא לפו' מאי דקי"ל הלכתא כריב"ן דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ומשום דרבנן אלמוה הוא דלא חייל בהא הוא דאמרינן דדוקא באוסרת על בעלה הוא דאלמוה דאל"ה כל אשה תפקיע עצמה משעבוד בעלה ע"י קונם אבל באוסרת הנאתה אכ"ע דליכא למיחש להכי כיון דאיהי נמי מפסדת בהכי לא אלמוה ואם כן משום הכי פריך התם בגמ' שפיר דאי באומרת הנאת תשמישי עליך ל"ל הפרה משום דההיא ברייתא ודאי אתייא כת"ק דריב"ן מדקתני סיפא שלא אציע לך מיטתך כו' אין צריך להפר ואילו לריב"ן יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו ומדלא חייש אגירושין ש"מ דס"ל דמדינא קונמות אין מפקיעין מידי שעבוד וכיון שכן אפי' באוסרת הנאתה אכ"ע נמי לא חייל כנ"ל נכון: האמנם מצאתי להרשב"א ז"ל בחי' לנדרים דט"ו ע"ב דס"ל הפך דעת הטור שכתב וז"ל והא עדיפא בחד צד מההיא דנדרים ושבועות דדבר מצוה דאלו התם בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים חיילי על דבר מצוה ואילו הכא בדאסר נפשיה אחפצא כלומר באומר הנאת תשמישי על כל הנשים שבעולם וכן האשה שאמרה הנאת תשמישי על כל היהודים לא חייל נדרא על מי שנשתעבדו לו כו' והא דתנן נטולה אני מן היהודים יפר חלקו דאלמא חייל נדר' בכולל הכל באיסור התם כשאומר' נטולה אני מהם שתהא הנאת תשמישם עלי בקונם וסתמ' נמי כאומרת כך דמי אבל באומדנא כו' יע"ש והשתא קשה טובא דבשלמא מ"ש דבאוסרת הנאת תשמישה על כל ישראל דלא חייל ניחא משום דלגבי בעל אלמוה רבנן לשעבודו טפי אפי' באוסרת על כל ישראל כמ"ש בפ' אע"פ אמנם מ"ש דבאומר הנאת תשמישי על כל הנשים שבעולם דלא חייל נדרא קשה דמ"ש ממקדיש נכסיו שכתב הרשב"א בפ' אע"פ דחייל נדרא ואין אשתו ניזונית מהם משום דבקונם כלל לא אלמוה לשעבוד' מטעמא דאין אדם עשוי להפסיד כדי להפקיע שעבוד אשתו ונמצא דברי הרשב"א ז"ל סותרים זל"ז ולהא ודאי היינו יכולים לומר דס"ל להרשב"א כמ"ש הלח"מ ז"ל בפי"ב מה' אישות הלכה כ"ג כדעת הר"ן ורבינו ז"ל דדוק' גבי שעבוד ממון אמרינן דקונם מפקיע משום דניתן למחילה ותנאי מועיל אבל בעונה שאין התנאי מועיל ולא ניתן למחילה אין קונמות מפקיעין מידי שעבוד מדינא ואם כן משום הכי כתב דבאומר הנאת תשמישי על כל הנשים דלא חייל הן אמת דק"ל על דברי הלח"מ ז"ל דאם איתא דהכי ס"ל להר"ן ז"ל א"כ מאי קק"ל לעיל מזה בד"ה וכיון דמשועבד כו' וז"ל וא"ת ולפרוך ממתני' גופה דלא תנן יוציא בשבת אחת או בב' שבתות משום תשמיש דאלמא לא מצי מפקיע לשעבוד ותי' יע"ש והשתא מאי קו' נימא דמש"ה לא פריך ממתני' משום דאיכא למימר דדוקא בעונה שאין התנאי מועיל ולא ניתן למחילה אינו מפקיע מידי שעבוד אבל שעבוד ממון מפקיע מידי שעבוד מש"ה מייתי ממתני' דקונם שאני עושה לפיך דאפי' בשעבוד ממון מפקיע מידי שעבוד ויש ליישב דכיון דהך סתמא ר"מ היא וכדפריך תלמוד' בדע"א מהך סתמא אבריית' דר"מ ואע"ג דתירצו בגמ' בתר הכי דהך סתמא דלא כר"מ ההיא בדרך את"ל קאמר לה אבל פשטא משמע דר"מ היא ועוד דמשמע ודאי דסתמ' דתלמוד' דפריך וכיון דמשועבד לה כו' פריך נמי ההיא דר"מ דדוחק לומר דתרי מקשין נינהו ואם כן שפיר ק"ל להר"ן ז"ל דאמאי לא פריך ממתני' דכיון דר"מ ס"ל באו' ע"מ שאין לך עלי שאר כסות דתנאו בטל כדאיתא בפרק אע"פ אם כן לר"מ שעבוד ממון ושעבוד עונה כי הדדי נינהו דבתרוייהו אין התנאי מועיל:<br><b> אמנם </b> הא ודאי ליתא בדע' הרשב"א והר"ן שהרי לעיל מזה גבי מאי דפריך בגמר' יהא מדאוריי' משועבד לה כתב וז"ל וא"ת הא קי"ל דקונמות מפקיעין מידי שעבוד וי"ל דשאני אשה דאלמוה רבנן לשעבודה על בעלה כדאלמוה לשעבודא דבעל לגבי אשה עכ"ד. וכ"כ הר"ך ז"ל שם ועיין בס' מחנה אפרים ה' גביית חוב סי' ג' יע"ש הרי מבואר דמשום טעמא דאלמוה רבנן הוא דלא חייל וכיון שכן באוסר הנאתו על כל הנשים דליכא טעמא דאלמוה אמאי כתב דלא חייל ושמא י"ל דע"כ לא כתב הרשב"א כן אלא דוקא בהקדש משום דאין הקדש אלא אם כן אסר לה אכ"ע אבל בקונמות כיון דאיכא קונם פרטי לא פלוג רבנן והשוו מידותיהן דבכל קונם לא יהא חל נדרא וא"נ י"ל דשאני עונה כיון שהוא עיקר האישות ואיכא ביטול פ"ו אלמוה רבנן לשעבודו טפי אפי' בקונם כלל ועיין להרב נ"מ דרע"ו ע"ד ועיין בספר מוצל מאש שבס"ס רב יוסף סי' כ"ו והנראה דאשתמיט מיניה דברי הר"ן דר"פ המדיר שכתבנו ורוב דבריו יש בהם מן הקושי כמו שיראה המעיין ועל מה שהקשה הר"ן ז"ל על רבינו עיין מ"ש מרן כ"מ שם דאפשר דס"ל לרבינו דכיון דאסיקנא דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ומדינא חייל מהשתא כדבר שבא לעולם חשיב ואף על גב דאין אדם מקדיש דשלב"ל קדושת הגוף אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ע"ש וכן כתב בב"י סי' רל"ד וכדבריו נראה בהדייא שהוא דעת התוספות בקדושין דף ס"ג ד"ה וידים יע"ש ומה שהקשה הרב לח"מ ז"ל ממ"ש רבינו בספט"ו מה' מעה"ק וז"ל היתה לו בהמה מעוברת ואמר אם תלד זכר הרי היא עולה כו' ילדה זכר תקרב עולה דמשמע דוקא מעוברת אבל אם אינה מעוברת לא הוי עולה אע"ג דקדושת הגוף היא ומעשה ידיה כפרה שאינה מעובר' דמי לא על מרן ז"ל תלונתו שגם על דברי התוספות בקידושין שכתבו כסברת מרן ז"ל דלמאי דמסיק שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו לא בעי' שיאמר יקדשו ידי לעושיהן וכ"כ מוהר"ב ז"ל בליקוטיו שכן הוא דעת רש"י במ"ק תקשי להו מתני' דר"פ כיצד מערימין דקתני כיצד מערימין על הבכור מבכר' שהית' מעובר' אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה דמדנקט מתניתין מבכרת שהיתה מעוברת משמע דוקא מעוברת דאי לא לאשמועינן רבותא אפילו שאינה מעוברת ואע"ג דבפ"ק דתמורה ד"י מוקמינן למתני' בקדושת דמים היינו דוקא לבר פדא דאמר אין קדושה חלה על העוברים ואפי' לבר פדא לאו מה"ט הוא דמוקמינן לה בהכי ואם נאמר דאורחא דמילתא נקט דמסתמא כשהיא מעוברת הוא מקדיש א"כ גם לדברי רבינו ז"ל נימא הכי דאורחא דמלתא נקט ועוד אפשר לומר דפרה שאינה מעוברת גריעה ממע"י משום דמע"י עבידי דאתו ודאי דסתם אשה עבידא דעבד' ודוקא במותר הוא דכתבו התוס' בפ' אע"פ דלא עבידי דאתו ודאי ולא כל הנשים עושות יותר ממע"י מה שא"כ בפרה שאינה מעוברת דלא עבידי דאתי ודאי דאפשר שלא תתעבר ואפילו תתעבר שמא תפיל וכן נר' שהוא דעת התוס' בקידושין דס"ב ע"ב ד"ה אמר שכתבו וז"ל וי"ל משום דבכול' ברייתא דבסמוך הרי את מקודשת לאחר שאתגייר רמ"א מקודשת כו' ולא תני בהדייהו זו דאם ילדה אשתך נקבה כו' ע"ש וק' לכאורה מ"ש ממקדיש מע"י אשתו וממוכר פירות דקל דאמרי' דלר"מ אדם מוכר דבר שלב"ל אלא ודאי משמע דס"ל דהנהו שאני משום דעבידי דאתו ודאי משא"כ באו' אם ילדה אשתו נקבה ה"א מקו' לי דלא עבידי דאתו ודאי כל שאין אשתו מעובר' וגדולה מזו מצאתי להרשב"א בחי' שם שכ' דלר"מ אפי' באשתו מעוברת והוכר עוברה ס"ל דאינה מקו' ולא דמי לפירות דקל דעבידי דאתו ולא עבידי דנתרי כולהו אבל עובר אפי' בשהוכר זימנין דהו"ל נפל ולא קרי' ביה עבידי דאתו ודאי יע"ש הן אמת שלדעת הרשב"א ק"ל דאם כן כי פרכי' פרק מי שמת דף קמ"א לרב הונא דאמר משנתינו איני יודע מי שנאה דלימא ליה ר"מ היא דאמר אדם מקנה דשלב"ל ומשני אימור דשמעת לי' לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי שמעת ליה ואמאי לא משני דעדיפא מינה אימור דשמע' ליה לר"מ פירות דקל דעבידי דאתו ודאי בעובר מי שמעת ליה וי"ל דמש"ה לא משני הכי משום דאכתי הוה ק"ל דנימא ראב"י היא דס"ל דבאשתו מעוברת אדם מקנה דשלב"ל וכדס"ל לר"ח ומתני' באשתו מעוברת אלא דק"ל כיון דלר"מ עכ"ל דס"ל דאפילו באשתו מעוברת אינה מקו' משום דלא עבידי דאתו ודאי א"כ מנ"ל לר"ח לומר דלראב"י בשאשתו מעוברת מקודשת ואמאי לא נימא דראב"י גם כן מודה לר"מ דאינה מקודשת משום דלא עבידי דאתו ולא דמי לאו' פירות ערוג' זו מחוברת יהיו תרו' דהתם כיון דאוקימנא לה בשחת עבידי דאתו מקרי ומ"מ לדעת התוס' ז"ל מוכח בהדייא דס"ל דבשאין אשתו מעובר' אפי' ר"מ מודה משום דלא עבידי דאתו וא"כ איכא למימ' שדעת רבינו ז"ל דבקדושת הגוף אדם מקדיש דשלב"ל מיהו דוקא במקדש מע"י וכיוצא דעבידי דאתו אבל בדלא עבידי דאתו אפי' בקדושת הגוף אמרינן דאין אדם מקדיש דשלב"ל דקדושת הגוף לדידן לא עדיפא ממאי דס"ל לר"מ בעלמא דאדם מקנה דשלב"ל ואפי"ה מודה בדלא עבידי דאתו ודאי והילכך משום הכי נקט רבינו ז"ל דוקא בהמה מעוברת משום דבאינה מעוברת כיון דלא עבידי דאתו אין אדם מקדיש דשלב"ל ובהא ניחא לי מה שהקשה הרב בני יעקב בתשובה סימן ו' דקצ"ט ע"ג לדעת מרן הכ"מ ז"ל ממ"ש רבינו בס"פ יו"ד מה' אלו האוסר פירותיו על חבירו הרי חילופיהן וגדוליהן ספק והקשה עליו הראב"ד מדאמרינן בפרק השותפים קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן מי אמרי' כו' אין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו א"ד משום דחילופין כגדולין דמו ותירץ מרן דס"ל דחילופין וגידולין שוין הן וכי אבעיא לן בחילופין ה"ה בגידולין והא דאמרינן א"ד משום דחילופין כגידולין דמו היינו לומר דטפי חשיבי גדולין דבר שבא לעולם אבל לפום קושטא אף גדולין הוי דשלב"ל יע"ש ולפי דעת מרן ז"ל קשה מ"ש דגבי מע"י פשיטא ליה דאדם אוסר בקונם דבר שלב"ל והכא פסק דהוי ספק ע"ש שהניחו בצ"ע אכן לפי מ"ש יש לדחות דלא אמרו הרב ז"ל אלא במע"י דעבידי דאתו ודאי דסתם אשה דרכה לעשות מה שאין כן באוסר פירותיו על חבירו דלא עבידי דאתי ודאי דמי יימר דמחליף להו וכן גדולין נמי מי יימר שינטע אותם ויוצא פירות ואפי' בחד מי יימר מקרי לא עבידי דאתו לדעת כמה מרבוי' עיין בתוס' פ' המוכר את הספינה דף ע"ט דבור המתחיל אימור ובחידושי הרמב"ן ז"ל שם יעוין שם ודוק ומ"מ מאי דמשמע מדברי הלח"ם דבהמה מעוברת חשיב דבר שבא לעולם הא מילתא צריכא רבה שהרי הטור ז"ל בח"מ סימן ר"ט כתב בהדיא דאם אמר מה שתלד בהמתי או שפחתי מכור לך אפי' היתה השפחה או הבהמה מעוברת לא קנה וכן משמע מסתמיות דברי רבינו ז"ל בר"פ כ"ב מה' מכירה דין א' וכן נראה שהוא דעת התוס' ז"ל בפ"ק דבכורות גבי ההוא דרב מארי הוה מקנה אודנייהו ועיין בס' בני יעקב דס"ו ע"ד ולפי דעתם ק' מתני' דפ' כיצד מערימין דקתני מה שבמעיה של זו עולה דהא אין אדם מקדיש דשלב"ל וכן הקשה הרב מחנה אפרים דכ"ה יע"ש וליכא למימר דס"ל ז"ל דקדושת מזבח אדם מקדיש דשלב"ל ואע"ג שדעת הטור ז"ל בא"ה סי' פ"א נראה דס"ל דאפי' בקונמות דקדושת הגוף נינהו אין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו מ"מ קדושת מזבח אלים טפי וחייל שהרי בפ"ק דתמורה אוקימנא להך מתני' לבר פדא דאמר אין קדושה חלה על העוברים שהקדישו קדוש' דמים ואולי נאמר דקדושת דמים שאני דמההיא שעתא חל עליה קדושה ואע"ג שלא בא לעולם מ"מ הרי בהמה זו שוה יותר בדמיה מפני העובר שבה ואותו היתרון הוא מקדיש וכמו דאיתא בעולם דמי משא"כ במוכר עובר בהמתו שתכלית הקנין לא בא אלא לכשיולד דכל זמן שהיא במעי בהמה זה אינו רוצה בקניינה כנ"ל לחלק לפי חומר הנושא עוד הקש' הר"ב מחנה אפרים לדעת הסוברי' דעובר חשיב דשלב"ל מהא דגרסינן פר"א דמילה דקל"ג ע"ב דפליגי תנאי ביליד בית ומקנת כסף וקאמר עלה בשלמא לר' חמא משכחת לה יליד בית כו' מקנת כסף נימול לח' כגון שלקח שפחה מעוברת מקנת כסף נימול לאחד כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה אלא לת"ק בשלמא כולהו משכחת לה אלא יליד בית נימול לאחד היכי משכחת לה ומשני בלקח שפחה לעוברה ופריך הניחא למ"ד דקנין פירו' לאו כקנין הגוף דמי אלא למ"ד ק"פ כקנין הגוף דמי הא דומיא דלכם הוא ע"כ ואם איתא דלא שייך קנין בעובר אלא אם כן מקנה האם לעוברה וכדעת הטור אם כן תקשי ליה ולר"ח נמי מי ניחא דלמ"ד ק"פ כקנין הגוף דמי א"כ בלקח זה שפחה וזה עוברה ע"כ איירי דהקנה האם לעוברה ואם כן הוי שפיר דומיא דלכם אלא מוכח דמצי לקנות העובר בלא הקנאת אמו א"ד יע"ש ולע"ד אי מהא לא אירייא שהרי כתב רש"י שם בד"ה משכחת לה דה"ה דהוה מצי לפלוגי דמקנה כסף בין ילדה ואח"כ הטבילה בין הטבילה ואח"כ ילדה אלא רבותא אשמועי' דאפי' הטביל' ואח"כ ילדה משכחת לה ואם כן משום הכי לא מצי פריך למ"ד ק"פ כקנין הגוף דמי היכי משכחת לה מקנת כסף נימול לאחד משום דא"ל דמשכחת לה בילדה ואח"כ הטבילה וא"נ דמצי למימר דר"ח ס"ל כר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלב"ל וא"נ בלשון חיוב ואליבא דכ"ע דאפילו למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל אדם מתחייב בדשלב"ל כנודע וליכא למימר דאם כן כי פרכי' יליד בית נימול לאחד היכי משכחת לה אמאי לא משני דמשכחת לה כגון שאמר לו מה שתלד שפחתי מכור לך ואח"כ נתעברה וילדה ור"מ היא דאמר אדם מקנה דשלב"ל שהרי כבר כתבנו דאפילו ר"מ מודה בהא משום דלא עבידי דאתי ודאי דשמא לא תתעבר וכי תימא דאכתי משכחת לה בשמכר לה בל' חיוב קודם שתתעבר י"ל דהא לק"מ משום דהא דאדם מתחייב בדבר שלב"ל היינו לומר דלכשיבואו לעולם מחייב לתנם לו מיהו כל שלא עשה שום קנין באותם הנכסים לא זכה הקונה ועיין בס' בני יעקב דצ"א ע"א וא"כ לא הוי יליד בית אלא מקנת כסף שהרי כשנתעבר' לא ברשותו נתעברה ולא מקרי עובר שלו ומש"ה מוקי לה בלקח שפחה לעוברה דמההיא שעת' יש לו זכי' בגוף השפחה כשתתעבר ומקרי שפיר יליד בית ודוק ולמאי דאקשי' עלה מעיקרא לדברי התוס' ממתני' דפ' כיצד מערימין אפשר ליישב עוד דמ"ש בקדו' דלרב אשי דקאמר שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו ולא בעינן שיאמר יקדשו ידי לעושיהן לאו מטעמא דקדושת הגוף חלה אף על דבר שלב"ל כמ"ש מרן אלא דס"ל כפי' ר"ת שכתבנו לעיל דרב אשי ה"ק שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכמקדיש גוף ידיה דמי דמע"י אגידי בידה וחייל עלייהו נדר וס"ל דלרב אשי מתוקמה מתני' כפשטה אפי' באוסרת מע"י דהו"ל כמקדיש גוף ידיה ואפשר שזהו דעת רבינו ג"כ ומשום הכי כתב דבנדרה שלא יהנה ממע"י דחל הנדר משום דהו"ל כמקדיש דקל לפירותיו כיון דמעשה ידיה אגידי בידה ובהכי אתו שפיר דברי רבינו שבפט"ו מה' מעה"ק אמנם אכתי ק"ט ממ"ש רבי' בפי' המשנה וז"ל והענין בכאן באשה שאמרה יקדשו ידי לעושיהן ואו' ריב"ן שהוא יפר כו' ואע"פ שמע"י משועבדות לבעלה לפי שהעיקר אצלינו הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד כו' יע"ש הנה מבואר מדבריו דס"ל למאי דמסיק רב אשי דקונמות קדושת הגוף נינהו צריך לאוקומי באומר יקדשו ידי לעושיהן ונמצאו דב
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אסרה </b>
+<b> עצמה בתאנים כו'.</b> עיין מה שכתבתי פ' ה' מהלכות אישות הלכה כ"ו:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4fd96e774ec3177f51c62c0d08cc56b0af42b745
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Haflaah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,406 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vows
+שער המלך על משנה תורה, הלכות נדרים
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Vows
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות נדרים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>היה </b>
+<b> לפניו כו' אבל אם היה בשר בכור כו'.</b> עיין מה שהשיג עליו הראב"ד ז"ל וראיתי להר"ב לח"מ שרצה לתרץ דרבינו ז"ל מפרש הפך מפרש"י והראב"ד ז"ל דכשאמרו בגמ' אלא לאו דמחית בשר בכור ומחית בשר דהאיך גבי' ותנאי היא איירי לפני זריקת דמים ובהא פליגי דמאן דשרי סבר בעיקרו קמתפיס כלומר אע"פ שהקדישו אחר שנולד מ"מ אינו מתפיס בנדר זה במה שהקדישו אחר כך אלא בעיקרו כשנולד קודם שהקדיש ומאן דאסר סבר בדהשתא קא מתפיס וכיון דההיא שעתא הוא מקדיש מחמת פיו תפיס והוי דבר הנדור אבל לאחר זריקה מותר לכ"ע דאי אזלא בתר השתא דבר האיסור הוי לכ"ע דאין איסור מחמת הנדר כמ"ש הר"ן ואי בתר מעיקרא הרי כשנולד קדוש היה מעצמו וא"כ לעולם הוי דבר האיסור וכל זה לא הוי אלא בבשר מונח לפניו אבל אם אמר כבכור סתמא אליבא דכ"ע אמרינן דבעיקרו קמתפיס דהיינו בשעה שנולד קודם שהוקדש וכמ"ש הר"ן ז"ל די"ב ע"ב ד"ה לימא והכריח הדבר ממתני' דקתני חטאת תודה שלמים אסור ולא דייקינן מינה דבעיקרו קמתפיס יע"ש והיינו מאי דפסק רבינו ז"ל דין י"ג ופי' דגמ' הכי אזלא ה"ד אלימא דאמר בהדיא לפני זריקת דמים מ"ט דמאן דשרי דכיון דמסתמא משמע דאעיקרא קא מתפיס והוא פי' מה שהיה על הסתם משמע דכונתו לומר הרי זה כבכור אחר שנשחט וקודם שהוזרק הדם שכבר הוקדש והו"ל דבר הנדור וא"כ לכ"ע אסור ואי שאמר בהדיא לאחר זריקת דמים מ"ט דמאן דאסר דדבר האיסור מקרי ממ"נ אלא לאו דמחית גבי' קודם זריקה ובהא פליגי וכאמור ולא ניחא ליה לאוקמה פלוגתא בדאמר הרי עלי כבכור סתמא ולא אמר יותר משום דבהא כ"ע מודו דבעיקרו קמתפיס קודם שנולד והו"ל דבר האיסור ודחי בגמ' לא דכ"ע לפני זריקת דמים כלומר שאמר בהדיא לפני זריקת דמים ואפי"ה שרי ר"י משום דסבירא ליה דבעיקרו קמתפיס ואע"פ דמסתמא מובן אין חשש בזה שרצה לפרש דבריו יותר ומאן דאסר סבר דקושטא הוי הכי דבעיקרו קמתפיס אלא דרבי ליה קרא מלה' משום דסוף סוף מצוה להקדישו ומסתבר טפי לרבות מחטאת ואשם כיון שאחר כך בא לידי נדר ועם זה יעלו כהוגן דברי רבינו ז"ל דפסק כהך בעיא לחומרא הלכך פסק בבשר שלמים דהרי אלו אסורים דאמרינן בעיקרו קא מתפיס ובשר בכור קודם זריקה אזיל גם כן לחומרא ואמר הרי זה אסור משום דאמרינן בדהשתא קא מתפיס דספיקא דאורייתא לחומרא ובלאחר זריקת דמים פסק דמותר ממ"נ דבין אי אזלת בתר מעיקרא בין אי אזלת בתר השתא דבר האיסור מיקרי וכדכתיבנא עכת"ד: ולע"ד דרך זה לא מחוורתא כלל חדא דאפי' כפי דרכו הו"ל לר' ז"ל לאשמועי' חידושא דאפי' באומר בפי' הרי עלי כבכור לפני זריקה דס"ד דתלמודא לומר דבהא כ"ע מודו דמדפי' דבריו כמ"ש הוא ז"ל אפ"ה מותר כדמסיק דאפי' במפרש לפני זריקה פליגי וכיון דרבינו ז"ל פסק כר"י דמתיר הו"ל לאשמועי' הך ולא להשמיטו ותו קשה לפי דרכו דס"ד דמקשה דלא מוקי לה באומר כבכור סתמא הוא משום דס"ל דבהא כ"ע מודו דבעיקרו קמתפיס והו"ל דבר האיסור א"כ השתא דתריץ ליה דאפי' דאמר בפי' דאעיקרא קא מתפיס אפ"ה ס"ל לרבי יעקב דאסור משום דגלי קרא לה' א"כ אמאי הוצרך לומר דאפילו במפרש לפני זריקת דמים אמרינן דאעיקרא קמתפיס ולסתור דעת המקשן בהך כיון דבלא"ה א"ש לאוקמי פלוגתייהו באומר הרי עלי כבכור סתמא ותו לפי דרך זה ע"כ לומר דמאי דפסק רבינו בבשר שלמים לאחר זריקה דהוא אסור הוא מתורת ספיקא דאזלינן לחומרא כמ"ש הוא ז"ל ושלא כדעת הר"ן ז"ל דס"ל דפסק כרבינא ורבא דבתראי נינהו וא"ש דנפשטה הבעיא משום דאי כדעת הר"ן א"כ בבשר בכור לפני זריקת דמים אמאי אסור ולא אמרינן אעיקרא קמתפיס ולע"ד דבר זה אינו דע"כ מאי דפסק רבינו אסור לאו מתורת ספיקא הוא כדעת הרב והר"א בנו ז"ל דא"כ לא הו"ל למסתם כיון דנ"מ לענין מלקות והו"ל למימר דה"ז אסור מספק ואינו לוקה וכמ"ש בפ"ז מה' אלו דין י"ב בבעי' דלא איפשיט' שם כתב וז"ל ה"ז אסור מס' לפיכך אם עבר' אינו לוקה וכ"כ בפ"ה גבי גדולי וכ"כ בפרקין דין כ"ג גבי מנודה אני לך וא"כ אם איתא דרבי' מאי דפסק הכא דאסור הוא מתורת ספקא הול"ל אינו לוקה אלא ודאי דמתורת פשיטות הוא דפסק דאסור כדעת הר"ן ז"ל וכיון שכן נפל בנינו ארצה וכמובן ולכן נ"ל שרבינו ז"ל מפ' מ"ש בגמ' אלא לאו דמחית בשר בכור כו' כפירש"י והר"א דהיינו לאחר זריקה וכן נמי מאי דפריך בגמ' היכי דמי אי לפני זריקה כו' הוא כפשטיה כפי' רש"י ז"ל והר"א וה"ה דהו"מ לאקשויי באומר הרי עלי כבכור סתמא מ"ט דמאן דשרי אלא איידי דבעי למימר לאחר זריקה נקט נמי לפני זריקה כמ"ש הר"ן וה"ט דס"ד דמקשה השתא דאומר הרי עלי כבכור לא מקרי דבר האיסור דלא ממעטינן מכי ידור נדר אלא בבשר חזיר וכיוצא דלא חזו להקרבה אבל בשר בכור דלגבוה אתי דבר הנידר מיקרי ומשום הכי פריך אי לפני זריקה ואי נמי סתמא מאי טעמא דמאן דשרי ואי לאחר זריקה כו' אלא לאו דמחית בשר בכור גביה ותנאי היא כלומר דמאן דאסר סבר דבעיקרו קמתפיס ומש"ה אסור משום דבבכור כיון דמידי דקרבן הוא לא הוי דבר הנדור אמנם למאי דדחי בגמ' לא דכ"ע לפני זריקת דמים ומ"ט דמאן דשרי דאמר קרא כו' ס"ל לרבי' דה"ק לא דכ"ע כדמחית קמיה לפני זריקת דמים וכן פי' הרשב"א ז"ל משם הראב"ד ז"ל בשיטה מקובצת כ"י וז"ל דכ"ע לפני זריקת דמים לא בדאמר בפי' בלפני זריקה או לאחר זריקה פליגי אלא בדמחית בכור גביה מחיים או בשר בכור לפני זריקת דמים ובפלוגתא אחריתי הוא דפליגי דמאן דשרי סבר לאו דבר הנדור הוא ומאן דאסר סבר דבר הנדור הוא ולשון זה יפה עכ"ל והיינו משום דאי כפשטיה דמאי דקאמר לא דכ"ע בלפני זריקה הכונה לומר דאמר בהדיא לפני זריקה ואם כן סתמא הול"ל לא לעולם כדקאמרת בלפני זריקה וכמו שהוק' לו להרשב"א להך פי' אמנם באומר הרי עלי כבכור סתמא בהא לא פליגי וכ"ע ס"ל דה"ז מותר משום דלפום מאי דמסיק השת' תלמודא דטעמא דמאן דאסר ומרבה מלה' בכור משום דס"ל דבכור נמי מתפיס בנדר דמצוה להקדישו דמשמע דאי לאו הכי אפילו ת"ק הוה מודה דבכור דבר האסור מיקרי אע"ג דמידי דקרבן נינהו א"כ משמע ודאי דבאומר בפירוש הרי עלי כבכור קודם שהוקדש דלא חל הנדר משום דהו"ל דבר האיסור ואם כן הכי נמי באומר הרי עלי כבכור סתמא אמרינן דאעיקריה קמתפיס כמ"ש הר"ן והל"מ ז"ל והו"ל דבר האיסור ולא חל הנדר משום הכי מוכרח לו' דבמחית לפני זריקה דוקא הוא דפליגי דמאן דאסר סבר בדהשתא קמתפיס והו"ל דבר הנדור דאי הוה אמרינן דאעיקרא קמתפיס הוה מודה לר' יאודה דשרי ור"י דשרי סבר דאפי' דנימא דהשתא קמתפיס אפילו הכי מותר מטעמא דכיון דכי לא מקדיש ליה מי לא קדיש דבר האסור מיקרי ופסק רבינו כרבי יעקב והלכך במחית בשר בכור לפני זריקה אסור משום דבדהשתא קמתפיס ובאומר הרי עלי כבכור מותר אפילו לרבי יעקב כדכתי' וכן נמי במחית בשר לאחר זריקה אפילו לרבי יעקב מותר ממ"נ וכדכתב הלח"מ ואי קשיא לך שהרי רבינו פסק בבשר שלמים דאעיקריה קא מתפיס ואם כן איך אפשר לומר דטעמא דבשר בכור לפני זריקת דמים הוי משום דהשתא קמתפיס הא ל"ק די"ל דס"ל לרבינו דכי אבעיא לן בגמ' אי בדמעיקרא קא מתפיס או בדהשתא היינו דוקא בדנחית היתרא גביה דאי אמרינן בדהשתא קמתפיס נמצא דהוציא דבריו לבטלה ואהא מספקא ליה לתלמודא לומר דאמדינן דעתיה דבדמעיקרא קא מתפיס כי היכי דלא נימא דהוציא דבריו לבטל' אמנם בבשר בכור דאי אמרינן דבדהשתא קמתפיס חל הנדר ולא הוציא דבריו לבטלה ואי אמרינן דבדמעיקרא קמתפיס לא חל הנדר והוציא דבריו לבטלה פשיטא ודאי דאמרינן דבדהשתא קמתפיס דלישנא ודאי הכי משמע טפי ובהא לא אבעיא לן כלל וכי בעי למיפשט רבא ממתניתין דנותר ופיגול כו' לא בעי למיפשט דבדהשתא קמתפיס ומשו"ה תפס כפרש"י ז"ל דאסור אלא מפרש לה רבינו כפי' הר"ן דבעי למיפשט דאעיקרו קמתפיס ומשום הכי חל הנדר דאי בדהשתא כיון דאסור נדרו פקע ליה בזריקת דמים לאו דבר הנדור מיקרי וכ"כ הר"ב לח"מ בדין י"ב יע"ש אלא שאני תמיה עליו במה שהכריח דאי רבינו ז"ל סובר כפי' הר"ן ורש"י ז"ל כיון דהוא פסק דבעקרו קמתפיס היל"ל דהיינו דוקא בנותר של עולה דלא הותר לה שעת הכושר אבל בשאר קרבנות בעיקרו קמתפיס ומותר יע"ש שהרי מ"ש בדין ט"ו אין הכרח זה כלו' דאפילו יפרש כפרש"י אפילו הכי פסק סתם רבינו ולא פי' דהיינו דוקא בנותר של עולה משום דאזלינן בה לחומרא שמא בדהשתא קמתפיס ומ"מ לפי מ"ש הל"מ דמאי דקאמר בגמרא אלא לאו דמחית היינו בלפני זריקת דמים וקאמר דתנאי היא דמאן דשרי סבר דבעיקרו קמתפיס ומאן דאסר סבר דבהשתא קמתפיס לא ניתן ליאמר זה שכתבנו משום דאם כן היך קאמר דתנאי היא הא איכ' למימר דאפילו מאן דאסר סבר בבשר שלמים דבדעיקרו קמתפיס כי היכי דלא נוציא דבריו לבטלה וכדכתיבנא לדעת רבינו וא"כ לפי דרכו עכ"ל דמתורת ספק פסקה רבינו לחומר' והא ליתא וכדכתי' ודוק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>וכן </b>
+<b> האומר לאשתו כו' ואם היה ע"ה כו' ושאותן פירות אסורים כו'.</b> עיין במרן כ"מ מה שתמה עליו שדבריו הם נגד הגמר' דקאמר התם ומי איכ' לאסוקי אדעת' הכי והא מדקתני סיפא האומר לאשתו כו' מכלל דרישא לא בעי' שאלה ובאמת שהיא קו' חזקה ומה שתי' הרב ל"מ ז"ל הם דברים דחוקים דוחק' בתר דוחקא כמו שיראה המעיין ולי נראה ליישב דלרבינו ז"ל קשיתיה הא דאמרינן התם בתר הכי הנודר בתורה לא אמר כלום ואר"י דבע"ה צריך שאלה לחכם דמ"ש דנודר בתורה בע"ה צריך שאלה ואלו במתפיס בדבר האיסור דייק בגמ' ממתניתין דלא צריך שאלה וה"ט כמ"ש הר"ן שם דדוק' במדיר את אשתו צריך פתח מפני שדרכו לאסור את אשתו מתוך הקפדה ואי שרית ליה בלא פתח אתי למשרי אפילו כי מתפיס בדבר הנדור אבל שאר דברים מתוך שאין מצויין כל כך לא גזרו בהן יע"ש ואם כן ה"נ בנודר בתורה כיון שאינו מצוי כ"כ למה גזרו עליו וכבר הר"ן ז"ל נרגש מזה וכתב דה"ט משום דבנודר בתורה איכא גווני דמיתסר כו' ואתי לאחלופי יע"ש אמנם רבינו ז"ל לא ניחא לי' בהכי וס"ל דהא דדייק תלמודא התם ממתני' דברישא לא בעייא שאלה היינו מקמי דהוה שמיע לן הא דר"י דאמר הנודר בתורה בע"ה צריך שאלה והוה ס"ל לתלמודא דדוקא במדיר את אשתו גזרו אבל בשאר נדרים שאינן מצויין לא גזרו אמנם לפום מאי דמייתי תלמודא בתר הכי הא דר"י עכ"ל דבשאר נדרים ג"כ אפילו אינן מצויין גזרו עליו כדי שלא יקל ראשו בנדרים דומיא דנודר בתורה וכי תני מתני' פותחין לו פתח אכולהו קאי וא"נ דרבותא אשמועינן כמ"ש הרב ל"מ ז"ל כנ"ל ודוק:
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>דבר </b>
+<b> המופקד שבא אחר ושמרו והי' מביט בו כו' לא קנאו בהבטה.</b> כתב מרן ז"ל וז"ל בסוף הבית והעליה וכלישנא בתרא דרבא דאמר דכ"ע הבטה בהפקר לא קנה יע"ש אע"ג דרבא קאמר התם דבהבטה בהפקר פליגי דת"ק סבר הבטה בהפקר קנה ור"י סבר לא קנה ופסק רבינו כרבה וכר"י דנמוקו עמו מ"מ מדברי רבינו ז"ל פ"ד מה' שקלים הלכה ו' מבואר שפוסק כת"ק וכלישנא בתרא ואפשר שאזה סמך מרן ז"ל ודע שהתוס' ז"ל בפ' אין צדין דכ"ג ע"א אההיא דתניא והמקושרי' והמנוענעין אסור בכל מקום משום גזל כתבו וז"ל פרש"י שהראשון קנה בהגבהה ולא נהירא דלא שייך כאן הגבהה אלא כדאמרינן דהבטה קונה בהפקר הואיל ומתעסק בהן קצת יע"ש וראיתי בשיטה מקובצת למוהר"ב ז"ל שהק' משם רבו על דברי התוס' הללו וז"ל וקשה למורי נר"ו דהא פ"ק דמציעא דייק אי תנא אני מצאתיה הו"א מאי מצאתי' ראיתי' בראיי' בעלמ' קנה כו' ועוד תנן התם היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה אמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה אלמ' בראייה בעלמא לא קני ובפ' הבית והעלי' דייקינן אי הבטה של שומ' כגון ספיחין בשביעית אי קני ליה או לא ולא מדכר התם הא דמקושרין והמנוענעין ועוד דאמרינן התם דכ"ע הבטה בהפקר לא קני והיכי אמרינן דכ"ע והא לדבריהם ז"ל רשב"א אית ליה דקונה אלו ת"ד ע"ש: ולע"ד אין מכל אלה טענה על התוס' ז"ל שמה שהקשה מההיא דפ"ק דמציעא דקאמר אי תנא אני מצאתיה כו' כבר כתבו התוס' ז"ל שם דאפילו למאן דאמר הבטה בהפקר קני היינו דוקא שעשה מעשה כל דהו כגון שגדר גדר קטן יע"ש וזה מוכרח דאי לא כן תיקשי לחד תי' דבעי למימר בפ' הבית והעלי' דכ"ע הבטה בהפקר קני ובחיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה קמפלגי מתני' דפ"ק דמציע' מני וזהו שדקדקו התוס' ז"ל כאן במ"ש הואיל ומתעסק בהן קצת וזה פשוט ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוס' דפ"ק דמציעא גם מה שהקשה מההיא דפ' הבית והעליה דאמרינן התם לאידך תי' דכ"ע הבטה בהפקר לא קני איכא למימר דס"ל להתוס' דדוקא התם שאינו מתעסק בגוף ההפקר עצמו אלא שעושה מעשה כל דהו סביב לו לעשות גדר קטן הוא דאמרינן דאינו קונ' אמנם כל שמתעסק בגוף ההפקר עצמו כגון הך דהכא שמקשרן ומנענען כ"ע מודו דהבטה כי האי קונה אפילו בלא הגבהה ואפשר שלזה רמזו התוס' הואיל ומתעסק בהן לומר דדוקא הכא שמתעסק בהפקר עצמו וכמ"ש ובהכי ניחא מה שהקשה הר"ב תי"ט ז"ל בפ"ד דשקלים משנה א' לדברי הרא"ש דבפ' הבית והעליה פסק דהבטה בהפקר לא קני ואלו בפ' המניח כתב וז"ל כשהפכ' פחו' משלשה אין להביא ראי' מכאן דהגבה' קני פחות מג' טפחים דהפקר שאני דאפילו הבטה קני בהפקר כו' יע"ש אמנם כפי מ"ש ליישב דמ"ש בפ' הבי' והעליה דהבטה בהפקר לא קנה היינו דוקא כשאינו מתעסק בגוף ההפקר עצמו כגון ששכרו לשמור הפקר אמנם בההיא דפ' המניח בהופך הגלל בר"ה ממקום למקום כיון דמתעסק בגוף ההפקר עצמו בהא מודה הרא"ש ז"ל דהבטה בהפקר כי האי קני לכ"ע וכברייתא דהכא כנ"ל:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כיצד </b>
+<b> חלות הנדרים על דבר מצוה כו' ואם אכל או ישב לוקה כו'.</b> הנה מדברי רבינו ז"ל נראה שיש להוכיח שדעתו ז"ל שלא כדעת ריב"א שכתבו התוס' פרק שילוח הקן דקמ"א ע"א ד"ה צריכה דכל מקום שאמרו אין עשה דוחה ל"ת ועשה אם עבר ודחה ל"ת אינו לוקה משום דכיון דהעשה דוחה את ל"ת נמצא דאין כאן אלא עשה לחודי' ומשום דעבר אעשה אינו לוקה ע"ש ועיין בהרב משנה למלך פ"א מה' שופר וזה שהרב החינוך ז"ל בס' יתרו סי' ל"ב הקשה וז"ל ואם תשאל מי שנדר שלא לאכול דבר שהוא מצוה עליו לאוכלו איך לא יאכלנו יבא עשה וידחה לא תעשה תשובתך שהנדר עשה ולא תעשה דכתיב לא יחל ככל היוצא מפיו יעשה ע"ש וא"כ לדעת ריב"א ז"ל משמע ודאי דאם עבר על נדרו ואכל מצה אינו לוקה משום דלאו דלא יחל הא אדחיה ליה מקמיה עשה דבערב תאכלו מצות ואיך כתב רבינו ז"ל דלוקה אלא משמע דס"ל שלא כדעת ריב"א וכן ראיתי בס' קול יעקב בלשונות הרמב"ם ז"ל דף ל"ה שהוכיח כן מדבריו וכן נראה מבואר ג"כ מדברי התוס' פ"ק דקדושין דל"ד ד"ה מעקה למעיין בדבריהם שם ואולם כד דייקת שפיר אין ראיה מדברי רבינו ז"ל משום דתירוץ הר"ב החינוך ז"ל לקושיא הלזו לאו דסמכה איהו והן רבים החולקי' על תי' זה וכבר הרב פרשת דרכים בדרך מצותיך ד"ע ע"ד תמה עליו דבהדיא אמרינן בנזיר דנ"ח ובריש יבמות דאתי עשה דמצורע ודחי לא תעשה ועשה דנזיר כיון דקיל ואיתיה בשאלה וא"כ ה"נ נימא יבא עשה דמצה וידחה לא תעשה ועשה דנדר הואיל ואיתי' בשאלה וכ"ת שרבי' נתן טעם אחר בספ"ו מה' נזירות לנזיר שנצטרע ואולי כן היתה גירסתו וגירסת החינוך ז"ל יע"ש וא"כ לפי גירסתנו וגי' הראב"ד ז"ל וכל המפרשים לא ניתן תי' זה ליאמר ואם כן ק' דמה יענה לקו' החינוך ז"ל ולהא ודאי היה אפשר לומר ע"פ מ"ש התוס' ז"ל בקידושין דל"ז ד"ה דאקריב עומר וז"ל בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש יבא עשה וידח' ל"ת דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה לא תעשה דלאחר הדיבור וא"נ גזירה כזית ראשון אטו כזית שני ע"ש: ודרך אגב ראיתי לכתוב מה שמצאתי כתוב בכתבי הקדש של הרב כמוהר"א חאקו ז"ל שהקשה משם הרב הגדול כמוהר"א צמח זלה"ה לדברי התוס' שפירשו דברי הירושלמי דכתוב בצדו ר"ל לאחר מתן תורה ושאינו כתוב בצדו היינו קודם מתן תורה וכן פירש הר"ש ז"ל בפ' דחלה לחד פי' דזה לא יתכן שהרי אמרינן בירושלמי פ"ק די"ט אמתני' דומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה על דעתיה דר"י דאמר אתי עשה ודחי ל"ת אע"פ שאינו כתוב בצדו ניחא אבל למ"ד אין עשה דוחה ל"ת אלא א"כ כתוב בצדו כיון שהתחיל אומרים לו מרק הרי בפירוש דכתוב בצדו שאמרו בירושלמי כמשמעו בצדו ממש וצ"ע וא"כ היא גופא איכא לתרוצי לקו' הרב החינוך ז"ל אלא דאכתי קשה ממתני' דס"פ שני דנדרים דקתני קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל בנדרים אסור וגבי סוכה ולולב לא שייך שום אחד מהתי' הללו והדרא קושיא לדוכתא וא"כ עכ"ל דטעמא אחרינא איכא במלתא ואנחנו לא נדע וא"כ מעתה אין ראיה מדברי רבינו שכתב אם אכל או ישב לוקה די"ל לעול' דס"ל כדעת ריב"א ז"ל וכמבואר ועוד אני אומר לישב קו' הרב החינוך ז"ל ע"פ מ"ש התוס' בעירובין ד"ק ד"ה מתן ד' שהקשו וז"ל וא"ת ליתי עשה ולדחי לא תעשה דבל תוסיף וי"ל דלא דמי כלל לכלאים בציצית דהכא על ידי פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו עכ"ל וא"כ דכוותא נמי איכא למימר הכא דמה"ט לא אתי עשה דמצה וסוכה ודחי לא תעשה דבל יחל משום דעל ידי פשיעה בא שנדר שלא יאכל מצה והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו שלא ידור: ודרך אגב אודיע למעיין מה ששמעתי מקשים בתי' התוס' הלזו משם החכם השלם והכולל כמוהר"ר שלמה שפמי הי"ו מאותו שאמרו פ' דם חטאת ד' צ"ז ת"ר כל אשר יגע בבשרה יקדש כו' יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל ופריך עלה וניתי עשה ולדחי לא תעשה ומשני אמר רבא אין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש יע"ש והשתא לפי דברי התוס' מאי קושיא הא הכא על ידי פשיעתו שנגע בשר קודש פסול בבשר קדש אשר הוא בא לידי דחיית הלאו והיה יכול להתקיים עשה דאכילת קדשים בלא דחיית הלאו אם לא ע"י פשיעתו שנגעו ובלעו זמ"ז והר"ז דומה ממש לההיא דנתערבו מתן ד' במתנה אחת ומהיותר תימה מה שראיתי למוהר"י קולון ז"ל שורש קל"ט שכתב וז"ל ועוד שהרי כתבו התו' בעירובין וז"ל ועי"ל דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כדאשכחן פ' דם חטאת כו' עד מיהו יש לדחות דלא דמי דה"ט משום דל"ת שבמקדש חמיר ולא מדחי מקמי עשה אבל גבי בל תוסיף לא שייך שום חומרא דשייך נמי בעלמא מ"מ י"ל כיון דהוי במקדש לא דחי עכ"ל וכנר' שבתוספות אשר הי' לפניו היה כתוב אחר תירוץ הראשון דפשיע' תירוץ זה והדבר תימה שאחר שהביאו סוגיא דפרק דם חטאת בתירוצם הב' היכי הוה ניחא להו תירוצם הראשון דכל בפשיעה לא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה גם הרשב"א בחידושי כתיב' יד כתב תי' זה דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש משם התו' והביא סוגיא דפ' דם חטאת וכתב עוד דיש מתרצים דכל בפשיעה לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת והוא מן התימה איך מיתבא להו סוגייא דפ' דם חטאת דעדיין לחלוחית הדיו קיימת דהתם נמי ע"י פשיעה הוא בא ובאמת שהיא קושיא חזקה: ואשר אני אחזה ליישב ולומ' דמעולם לא כתבו התוס' דכל שבא דחיית הלאו ע"י פשיעתו לא אמרי' דאתי עשה ודחי ל"ת אלא דוקא גבי נתערבו מתן ד' במתן אחת והיינו טעמא משום דמיד כשקיבל דם הניתן במתן אחת קודם תערובתן הרי חל עליו לאו דבל תוסיף באותו דם שלא ליתנו במתן ד' אלא דכשנתערבו אח"כ אנו באים לומר דליתי עשה דמתן ד' ולדחי ל"ת דבל תוסיף דמתנ' אחת והלכך איכא למימר שפיר מלתא בטעמא דכיון שכבר חל עליו באותו דם לאו דבל תוסיף תו לא אתי עשה ודחי לאו שחל עליו מקמי הכי כיון שע"י פשיעתו שעירבן הוא בא לדחות הלאו משא"כ בההיא דפ' דם חטאת אע"ג דע"י פשיעתו שנגע ובלע בשר קדש פסול בבשר קדש כשר הוא בא לידי דחיית הלאו אפי' הכי אמרינן שפיר דאתי עשה ודחי ל"ת וה"ט משום דברייתא דהתם דקתני יקדש להיות כמוה מיירי בחצי זית פיגול שנגע דנבלע בבשר שלמים כשר דאתא קרא לומר דהיתר מצטרף לאיסור וחצי זית כולו איסור כמבואר שם ובפסחים פרק א"ע וא"כ מבואר הוא דכל זמן שלא נגע ונתערבו בחצי זית פיגול כל שהוא בעיניה אין כאן לאו שהרי אינו אלא חצי שיעור ולר"ל אפי' איסורא דאורייתא ליכא ואין איסורו אלא מדרבנן אלא שע"י פשיעתו שנגען ועירבן זה בזה הוא בא לכלל חיוב לאו דמכי נתערבו הו"ל היתר מצטרף לאיסור וחשיב זית כולו איסור והלכך אמרינן בהא שפיר אתי עשה ודחי ל"ת משום שעל ידי פשיעתו חלו בו ידים העשה והלא תעשה כאחת זה נ"ל נכון ליישב דבריהם: ובמה שתרצו התוס' דה"ט משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ק"ל דהא בפרק דם חטאת רבא הוא דמשני הכי ליישב ברייתא דכל אשר יגע בבשרה אמנם רב אשי משני התם יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ומשמע דרב אשי לאפלוגי אהא דרבא אתא דאי ס"ל כרבא ל"ל טעמא משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אפי' לא תעשה גרידא לא דחי וכ"כ הרב קרבן אהרן די"ג ע"ד וכיון שכן היכי ניחא להו מתני' דהניתנין במתן ד' משום טעמא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש הא אכתי תקשי להו אליבא דרב אשי מה יענה למתני' דהניתנין במתן ד' ולהא ודאי נראה דסבירא להם ז"ל דרב אשי ודאי לא פליג ארבא וס"ל ודאי דאעדל"ת שבמקדש וזה מוכרח משום דאי פליג אדרבא וס"ל דאתי עשה ודחי ל"ת שבמקדש א"כ אכתי תקשי לרב אשי ברייתא דאחד עצם שיש בו מוח כו' דניתי עשה דאכילת פסח ולדחי לא תעשה דשבירת עצם אשר ממנה הביא ראיה רבא לומר דאעדל"ת שבמקדש ולומר דס"ל לרב אשי דטעמא דהתם משום דאפשר לקיים את שניהם ע"י גומרתא וכמו שהקשו התוס' ז"ל שם זה ודאי דוחק דכל כי האי הי"ל לרב אשי לאומרו וכי היכי דאכפל רב אשי ליישב לברייתא דיקדש להיות כמוה הכי נמי היה לו ליישב ברייתא דאחד עצם שיש בו מוח ולומר דה"ט משום דאפשר לקיים את שניהם אלא משמע ודאי דרב אשי אזיל ומודה דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש והיינו טעמא דברייתא דאחד עצם שיש בו מוח אלא דבא רב אשי לומר דאברייתא דיקדש קו' מעיקרא ליתא ובלאו טעמא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ניחא שפיר מטעמא דיקדש עשה הוא זה הנראה בכונתם ז"ל וכן נרא' מדוקדקין דברי הרשב"א בשיטת כ"י שכתב וז"ל תרצו בתוס' ז"ל דלא אתי עשה ודחי ל"ת שבמקדש כמ"ש בזבחים גבי אם פסולה היא תפסל ומייתי נמי התם ההיא דאחד עצם שיש בו מוח דלא אתי עשה דאכילת פסחים ודחי ל"ת דשבירת עצם עכ"ל והרואה שמ"ש ומייתי נמי התם ההיא דאחד עצם שיש בו מוח כו' הן דברים ללא צורך אלא נראה שכונתו היא למ"ש לומר דלא נימא דרב אשי דמשני התם אברייתא דאם פסולה היא תפסל משום דיקדש עשה כו' פליג ארבא וס"ל דאתי עשה ודחי ל"ת שבמקדש אהא כתב דהא ליתא שהרי מייתי התם ברייתא דאחד עצם כו' דבההיא עכ"ל דטעמא הוא משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וכן נראה גם כן ממ"ש בס' כריתות סי' כלל זה דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ואי רב אשי פליג ארבא הי"ל לפסוק כרב אשי דבתרא הוא ובהכי ניחא לי מה שיש להקשות אסוגיא דזבחים מההיא דגרסינן בפ' אלו עוברים דמ"ד אמ"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מדרבנן נשמע לר"ע כו' לר"ע נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור מכאן אתה דן לכל התור' כולה א"ל רב אשי משום דהו"ל נזיר וחטאת ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין כו' עד ור"ע מאי צריכי בשלמא אי כתיב רחמנא בחטאת לא ילפינן נזיר מיניה דחולין מקדשי' לא גמרי' לא לכתוב רחמנא נזיר ותיתי חטאת מיניה יע"ש והשתא ק' כיון דרב אשי גופיה קאמר דה"ט דחטאת דלא אתי עשה ודחי ל"ת משום דיקדש עשה הוא א"כ היכי קאמר הכא בפסחים דלכתוב רחמנא נזיר ותיתי חטאת מיניה הא אי כתיב בנזיר הו"א דגבי חטאת אתי עשה ודחי ל"ת להכי אצטריך קרא גבי חטאת וכמו כן ראיתי להרב המובהק יצחק בכר דוד ז"ל שהקשה כן בספר דברי אמת ד' נ"ו ע"ד אכן כפי מ"ש אין כאן מקום קושיא דודאי לרב אשי נמי אפי' אי לא כתיב יקדש גבי חטאת הוה ילפינן מנזיר ולא אתי עשה ודחי ל"ת משום שאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כדילפינן משבירת עצם אלא דמאי דקאמר רב אשי בזבחים היינו לומר דלפו' מאי דכתב השתא יקדש אין כאן מקו' קושיא דניתי עשה כו' משום דיקדש עשה ובלאו טעמא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ניחא ברייתא דהתם אמנם ודאי ס"ל דאפי' אי לא כתי' יקדש אפ"ה לא אתי עשה ודחי ל"ת שבמקדש כנ"ל נכון: האמנם הא ק"ל לתירוץ התוס' שכתב הרשב"א דטעמא דמתני' משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש דא"כ למאי דס"ד התם דפריך אברייתא דאם פסולה היא תפסל כו' אדק"ל אברייתא דהתם ת"ל אמתני' דהניתן במתן ארבע דמקמי הכי וצ"ע ואיך שיהיה קו' הרב החינוך ז"ל מיתבא שפיר כמ"ש ומעתה אף אנו נאמר שכן דעת רבינו ז"ל ולעולם דס"ל כדעת ריב"א ובהכי יש לישב ג"כ מה שהקשה עוד הרב משנה למלך ז"ל הובאו דבריו בספר בני דוד ה' נזירות דנ"ח ע"ב אמ"ש הרשב"א ז"ל בריש יבמות דהאומר לאשה ה"ז גיטך ע"מ שלא תנשאי לפלוני ונפלה יבמה לאותו פלוני דצריכה חליצה ולא אמרינן בכה"ג כל שאינו עולה ליבו' אינו עולה לחליצה כיון שאין איסורו מחמת עצמה אלא דבר אחר גרם לה וכתב עוד וז"ל והר"ז כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפ' ב"ש כופין אותו שיחלוץ לה והר"ז אינו עולה ליבום דבר תורה דקיימה עליה בלאו ועשה ואע"פ כן עולה לחליצה משום דדבר אחר גרם לה ליאסר א"ד והקשה הוא ז"ל דלמה אינו דוחה שהרי נותן לשאלה כמ"ש בריש יבמות ומבואר מדברי הרשב"א שם לקמן דגריס כגירסתינו ע"ש שהניחו בצ"ע וכונת דבריו מבואר דאמתני' גופה דתנן בפרק ב"ש הנודר' הנאה מיבמה כופין אותו שיחלוץ לה לא ק"מ דאמאי אינה מתיבמת דליתי עשה ולדחי ל"ת ועשה הואיל ואיתיה בשאלה דאיכא למימר דאינה מתיבמת מדרבנן גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה דמה"ט אפי' חייבי לאוין גרידא חולצת ולא מתייבמת כדאיתא בפ"ב דיבמות ד"ך אכן לדברי הרשב"א ז"ל שכתב דאינה עולה ליבום דבר תורה ק"ל שפיר והרב המחבר לא ירד לכונתו שם יע"ש ודוק אמנם לפי מ"ש הנה נכון דאיכא למימר דהרשב"א ס"ל כתי' התוס' בערובין דכל בפשיעה לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ומה"ט לא אתי עשה דיבום ודחי ל"ת דבל יחל כיון שבא לו ע"י פשיעה ואע"ג דאיתיה בשאלה נמי לא דחי שהרי אפילו ל"ת גרידא דבעלמא קי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת אפי"ה כל בפשיעה לא דחי ומ"ש הרשב"א ז"ל דקיימא עלה בלאו ועשה לאו למימרא משום דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה דאפילו ל"ת גרידא נמי לא דחי כיון דבפשיעה אתי עליה אלא קושטא דמלתא קאמר ובחידושי הרשב"א ז"ל מכ"י מצאתי כתוב משום דקיימא עליה בלאו ולא עוד אלא מיהו הא ק"ל בדברי הרשב"א דמשמע דנודרת הנאה מיבמה דבר תורה עולה ליבום שהרי הנאת תשמיש דבר שאין בו ממש הוא ואין בו אלא בל יחל מדרבנן ועיין בחדושי הרשב"א לנדרים דט"ו ע"ב וצ"ל דס"ל להרשב"א דמתני' סתמא קתני ואפילו באומר קונם גופך לתשמישך דמדאורייתא אסירא והשתא דאתינן להכי יתיישב ג"כ קו' הרב בעל משנה למלך ז"ל דהרשב"א ז"ל הכי ק"ל דמתני' סתמא קתני הנודרת הנאה מיבמה ומשמע בכל מיני נדר ואפי' נדרה על דעת רבים דליתיה בשאלה כלל דבהשתא הו"ל כשאר ל"ת דעלמא ובהכי ניחא מאי דק"ל תו דמאי ראיה מייתי הרשב"א מההיא דהנודרת הנאה דהתם שאני דעולה ליבום מקרי שהרי בידה לאתשולי עלי' וחזייא ליבום משא"כ באומר ע"מ שלא תנשאי לפ' והיה נראה לי שדעת הרשב"א ז"ל דאפילו נשאל על הנדר לא חזייא ליבום כיון דבשעת נפילה לא חזיא ליבום דומייא דאחות אשה שאינה מתייבמת אפילו מתה אשתו אח"כ ולא דמי לאשה שהיתה נדה כשמת בעלה שכתב הרא"ש בריש יבמות דנידה שאני דאסורה לכל ולא דמייא לעריות שאינה אסורה אלא ליבם אבל בנודרת הנאה מיבמה כיון שאינה אסורה אלא ליבם הוי דומיא דעריות ושוב ראיתי להרשב"ץ בח"ב סי' ר"ס שכתב בפשיטות דהנודרת הנאה מיבמה ונשאל על השבועה דמתייבמת ע"ש ודוק אחר זמן רב מצאתי להרשב"א בחי' לנדרים פ"ב דט"ו ד"ה הא דאמר ישיבת סוכה שכתב וז"ל וא"ת ליתי עשה ולדחי ל"ת כו' וי"ל דנדרים עשה ול"ת הם כו' יע"ש הנה מבואר שדבריו הן הן דברי הר"ב החינוך ומעתה אזלא לה תירוצא דכתיבנא ולכן היותר נכון אצלי ליישב ע"פ מ"ש התוס' פרק אלו מציאות ד"ל ד"ה הא אין עשה שהקשו וז"ל וא"ת הא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הנ"מ ל"ת השוה בכל אבל האי דאינו שוה בכל דחי כדאמרי' פ"ב נזירים דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דכהנים כו' וי"ל דעשה דמצורע שאני דחמיר משום דגדול השלום כדאמרינן בפרק שלוח הקן דעשה דמצורע הוה דחי עשה ול"ת דשלוח הקן אי לאו יתורא דשלח תשלח אבל עשה דעלמא לא דחי לאו ועשה אפי' אינו שוה בכל כו' וכ"כ הריטב"א ז"ל בריש יבמות א"כ איכא למימר דה"נ ס"ל להחינוך והרשב"א ז"ל דכי אמרינן דעשה דמצורע דחי ל"ת ועשה דנזיר הואיל ואיתיה בשאלה היינו דוקא עשה דמצורע דחמיר אבל עשה דעלמא לא דחי ל"ת ועשה אפילו דאיתיה בשאלה ודרך אגב ראיתי להרב בעל ח"ה שכתב בדברי התוס' הללו וז"ל טעות קא חזינא הכא דאם כן ל"ל למימר בפ' שני נזירים דדחי עשה דמצורע לאו ועשה שאינו שוה בכל הא אפי' שוה בכל כשילוח הקן דחי ובהדיא אמרינן בפרק שלוח הקן דלא הוה דחי אלא עשה דשלוח הקן דקאמר דליכא לאו כגון שנטלה ע"מ לשלחה ופריך מאי אולמיה כו' ומשני סד"א גדול השלום וליתי עשה דידיה ולדחי עשה דשלוח יע"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוס' פ"ק דיבמות דף ה' ד"ה ואכתי כו' שהקשו שם כקושיא דהכא ותירצו כתי' דהכא וסיימו וז"ל ובשמעתין הוה מצי לדחויי דלא ילפינן מעשה דמצורע משום דגדול השלום אלא דבלאו הכי דחי שפיר ועוד דחי דאפי' עשה כי האי לא נגמר מהכא דלדחי כו' עכ"ל הנה מבואר שהתוס' ז"ל כבר הרגישו בעצמן ממה שהקשה הרב ח"ה ז"ל וניחא להו מטעמא דבלא"ה דחי שפיר וההיא דפרק שלוח הקן איכא לדחויי דס"ל דודאי למאן דמסיק סד"א גדול השלום תו לא צריכנא לאוקמה כגון שנטלה ע"מ לשלחה אלא משום דמר בר רב אשי מעיקרא תריץ יתיב כגון שנטל' ע"מ לשלחה דלאו ליכא עשה איכא והוא ס"ל דאתי עשה ודחי עשה ולבתר כי פריך עליה מאי אולמיה כו' משני שפיר אאוקמתא דמר בר רב אשי גופיה סד"א כו' וליתי עשה דידיה ולידחי עשה דשלוח הקן ולעולם דלה"ט אפי' עשה ול"ת נמי הו"א דלדחי וכיון דבעלמא לא אתי עשה ודחי עשה ואפ"ה עשה דמצורע דאלים הו"א דלדחי ה"נ י"ל דמהאי טעמא הוה דחי עשה ול"ת אע"ג דבעלמא לא דחי: האמנם מצאתי להתוס' ז"ל בזבחים דל"ג ע"ב ד"ה לענין מלקות שכתבו שם כדברי הרב ח"ה ז"ל וז"ל וא"ת והא עשה דמצורע דאלים משום שלום הבית ודחי עשה אפ"ה עשה ול"ת לא דחי כדאמרינן בפרק שלוח הקן למה לי שנטלה ע"מ לשלחה ומ"מ לדאתאן עלה נראה שדברי החינוך ז"ל אינן מתישבין דאכתי ק' דמה יענה הרב החינוך למאן דס"ל פ"ק דמ"ק דמצורע מותר בתשמיש המטה בימי חלוטו וכן פסק הרמב"ם ז"ל דע"כ לדידיה צ"ל דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה קיל דאיתיה בשאלה ואפי' עשה דעלמא שהרי מצורע נמי ליכא שום אלמות כיון דמותר בתשמיש ואפ"ה דחי וא"כ אכתי תקשה להך מ"ד מתני' דנדרים דקתני קונם סוכה שאני יושב כו' ושוב מצאתי בשיטה מקובצת כ"י למס' נזיר פ"ב נזירין דף נ"ח שהקשו שם משם הרב עזריאל כקו' התוס' דפרק אלו מציאות ותירצו כתירוצם ז"ל דעשה דמצורע שאני דאלים משום שלום הבית וסיים וז"ל ואפי' למ"ד במ"ק דמצורע מותר בתשמיש המטה בימי חלוטו איכא קצת שלום הבית דקודם תגלח' שהוא משולח חוץ לשני מחנות אעפ"י שהוא מותר בתשמיש המטה לא תתרצה אשתו ללכת אליו הואיל ומשולח הוא ויתגנה בעיניה אלו דבריו יע"ש ובהכי יש ליישב דברי החינוך ז"ל וכמבואר: ואולם המעיין בדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו פ"ק דיבמות יראה בהדיא דלא שמיע ליה כדברי הרב עזריאל ז"ל ולעדתו ז"ל אזלה לה להך תירוצא ודוק כי על כן לדידי חזי לי ליישב עיקר קו' הרב משנה למלך ז"ל במה שיש לדקדק על קו' הרב החינוך ז"ל דנראה דקו' מעיקרא ליתא שהרי בפ"ב דנדרים דף ט"ז פרכינן אמתני' דקתני אמר קונם סוכה שאני עושה כו' בנדרים אסור ובשבועות מותר מ"ש נדר דכתי' לה' דמשמע אפי' יש בנדרו ביטול מצות ה' שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה כלומר דלה' דכתיב אכולהו קאי ומשני הא דאמר ישיבת סוכה כו' יע"ש ופירש הרא"ש והר"ן והרשב"א ז"ל דהיינו לומר דסברא הוא דלה' לא קאי אלא אנדר דסליק מיניה משום דהוי מתסר חפצה אנפשיה יע"ש ואם כן מה מקום להקשות עוד דליתי עשה דסוכה ודמצה ולדחי ל"ת דבל יחל מאחר דגזרת הכתוב הוא מדכתיב לה' ולפחות איכא למדרשיה לנדר דסליק מיניה והנראה לישב דבריהם כלפי מה שראיתי להתוספות ז"ל פרק דם חטאת דף הנזכר ד"ה ניתי עשה שהקשה מעין קושיא הלזו דמאי פריך התם דליתי עשה דאכילת פסחים ולדחי ל"ת דשבירת עצם הא גזרת הכתוב הוא כדנפ"ל מקרא דועצם לא תשברו בו דאמור בפסח שני ותרצו דהכי פריך דנגמר מהכא דאין עשה דוחה ל"ת בעלמא דאדילפת מכלאים בציצית לקולא לילף משביר' עצם לחומרא ואהא משני דמהכא ליכא למילף משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש עכ"ל וא"כ נראה דהיינו דק"ל להרשב"א והרב החינוך ז"ל דליתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דבל יחל וליכא למימר דגזרת הכתוב היא דא"כ אדנילף מכלאים בציצית לקולא לילף מהכא לחומרא ואהא תירצו שפיר דמהכא ליכא למילף בעלמא משום דנדרים עשה ול"ת הוא וא"כ מעתה אין מקום למה שהקשה הרב משנה למלך ז"ל מההיא דאמרינן דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דנזיר דקיל הואיל ואיתיה בשאלה דהכא שאני דגזרת הכתוב היא דאפי' דנדרים איתנהו בשאלה אפי"ה חיילי כדנפ"ל מקרא דלה' גם אין להקשות דהיכי אתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דנזיר דקיל הואיל דאיתא בשאלה נילף מנדרים דאע"ג דאיתנהו בשאלה אפי"ה אין עשה דוחה ל"ת ועשה דהתם גבי מצורע לאו מסברא הוא דאמרינן הכי אלא מקרא כדנפ"ל התם מראשו וגזרת הכתוב היא זה נראה לי אמת ויציב:<br><b> ודע </b> דלסברת ריב"א ז"ל שכתבנו לעיל הלא מראש דכל מקום שאמרו אין עשה דוחה ל"ת ועשה מלקא לא לקי ק"ל מהא דגרסינן פרק אלו מציאות ד"ל ע"ב ת"ר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו' הא כיצד היה כהן והוא בבית הקברות כו' לכך נאמר והתעלמת מהם ופריך למאי אצטריך קרא אלימא לכהן והוא בבית הקברות פשיטא האי עשה כו' ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה כו' והשתא לדעת ריב"א ז"ל מאי קושיא אימא דאצטריך קרא דוהתעלמת לאשמועינן דכהן והוא בבית הקברות ליתיה לעשה דהשבת אבידה כלל ונפקא מינה דאם עבר ונכנס לבית הקברות לוקה עליו משום טומאה דאי לאו דמיעטיה קרא אע"ג דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה מ"מ מלקא לא לקי להכי אצטריך והתעלמת וכה"ג נמי קשה מהא דפריך התם דל"ב אברייתא דקתני מנין שאם אמר לו אביו הטמא או אל תחזור אבידה שלא ישמע לו שנאמר איש אמו כו' טעמא דכתב רחמנא אני ה' הא לא"ה הו"א צייתא ליה ואמאי האי עשה כו' ומאי קושיא אימא דאצטריך קרא לאשמעינן דאם אמר לו אביו הטמא ליתיה לעשה כלל ואם עבר ונטמא לוקה עליו ועיין בתוס' שם ד"ה הא כו' מה שהקשו שם ותרצו דהכא סמיך על ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא ולקמן נמי עדיפא מינה משני יע"ש וא"כ אף אנו נאמר כן על קו' דידן ועוד אפשר לומר דתלמודא התם לאו אקרא פריך דלמאי הלכתא כתביה רחמנא דהאי ודאי לא קשיא כמ"ש אלא אתנא דבריי' קפריך דקתני פעמים שאתה מתעלם כיצד כו' לכך נאמר והתעלמת דמשמע דאי לאו קרא דוהתעלמת היה חייב להחזיר וכן נמי בברייתא דהתם דקתני מנין שאם אמ"ל אביו שלא ישמע לו דמשמע דאי לאו קרא דאני ה' הו"א דחייב לשומעו ואהא פריך דלהא לא אצטריך קרא ועיין מ"ש רבינו ז"ל פי"ג מה' שחיטה ה' י"ט וז"ל אסור ליטול אם על הבנים ואפי' לטהר את המצורע כו' ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה ונראה שאין מכאן ראיה דס"ל שלא כדעת ריב"א דהתם ה"ט משום דגלי קרא תשלח אפי' לדבר מצוה כדאיתא התם ועיין במ"ש ה"ה ז"ל פי"א מה' גזילה דח"י שמדבריו שם נראה בהדיא שחולק על ס' ריב"א ז"ל כמו שיראה המעיין ודוק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> בדברים </b> אלו צריך אני לכבוש את ניב שפתי כי הלא רשומי דברים בעלמא אנכי מציין פה והרבה דברתי בענינים האלה לא יספיקו גליונות הרבה. ואולם אחת אחקור ואותו אדבר לפי מה שאמרי' ש"ס פסחים (ל"ח ב') דהיינו טעמא דאין אדם יוצא במצה של תודה ורקיקי נזיר כי מצה הראוי' לשבעה בעינן. ולפי נושא הזאת לא מצינו היתר לצאת ידי חובת אכילת מצה בכל מצה של איסור ונפלה כל הקושי' וצדדי היתר. דאף אם בכזית ראשון יש היתר לאכלה מפאת דחית העשה הא עכ"פ אין יוצא בה כלל וכלל לפי שמצה זאת אינה ראוי' לכל זי"ן. ומה לי רקיקי נזיר ותודה שאין יוצאין בה לפי שאח"כ נעשין נותר. ומה לי איסור אחר ובאמת מעודי עד היום הזה עמדתי בזה על דברי הירושלמי שהביא הרב פה <span class="R"> (שמה)</span> דהקשה אמאי לא אכלו ישראל מצה של חדש. דלפי דברינו אין אדם יוצא כלל וכלל במצה של חדש לפי שאינה ראוי' לכל זי"ן ימי הפסח. ואולם במצה של חדש. יש לפקפק קצת דהא מצה זו מותרת עכ"פ לאחר הבאת העומר. או למ"ד שהאיר המזרח מתיר. וכן מצה של טבל שאמרי' בש"ס פסחים (ל"ו ב') דאינו יוצא בה וילפי' לה מקרא מההיקש לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ כו' ולפי דברי הא בלא"ה אינו יוצא לפי שאינה ראוי' לזי"ן וגם בזה יש לחכך דזה מקרי ראוי לזי"ן כיון דיכול להפריש ממנו התרומה. וא"כ ה"נ גבי נדר שעומד עליו הרב פה דיש לצדד ולומר לכאורה לפי שאינה ראוי' לזי"ן אינו יוצא בה. ומתחלה קושי' הרב בעל החינוך לאו קושי' היא במצה אלא דיש לדחות נמי הא ראוי' לזי"ן היא לפי שיש היתר בשאלה א"כ מקרי ראוי' לזי"ן. ואף שאין נשאלין בי"ט וגם אין מפרישין תרומות ומעשרות בי"ט ולפ"ז אינה ראוי' ליום ראשון ולאו ראוי לכל זי"ן נקראת הא דבר זאת אינה אלא איסור דרבנן ומן התורה ראוי' לז' מקרי. וא"כ אתי' עשה דמצה ודחי ל"ת ואולם גבי מצה של חדש עדיין לבי מהסס בין למ"ד הבא' העומר מתיר בין למ"ד האיר המזרח מתיר. מ"מ הרי בי"ט א' של פסח אסור כל היום במצה זאת של חדש ולא מקרי ראוי' כיון דחסר יום ראשון דוק. וגם דבר זאת כיון דאינו יכול להפריש. ולשאול על נדרו מדרבנן יש לפקפק ולומר דעכ"פ לא מקרי ראוי' לזי"ן. דכיון שאינה ראוי' הוא. אינה ראוי' מקרי מה לי מדאוריית' מה לי מדרבנן ובאמת נקשרו דברים אלו בפלוגתת ר"מ ור"י בסוכה (כ"ג א') דר"י פוסל בסוכה העשוי' ע"ג בהמה. כיון דאין עולין ע"ג בהמה בי"ט לא הוי ראוי' לזי"ן וסוכה הראוי' לזי"ן בעינן. ור"מ מדאורייתא מחזי חזי. הרי חזינן דאית לי' לר' יהודה עכ"פ כיון דהשתא גזרי רבנן דאין עולין ע"ג בהמה הוי אינו ראוי' לז' כי מה לי שאינה ראוי' מדאורייתא מה לי דרבנן סוף כל סוף אינה ראוי' הוא ועיין ב"ש באה"ע סי' כ"ח גבי חיטי קורדנייתא ובעניותינו פ"ג מהל' מכירה הל' ח' ובמ"ש רבינו שם עייש"ה וגם במ"ש רבינו הל' לולב לענין אי קני אתרוג בקנין דרבנן אי יוצא בו בי"ט ראשון. ועיין במ"ל פ"ז מהל' תרומות. והרבה הי' לי לדבר בעניי ואולם אשים לפי מחסום ואין אנכי רוצה לצאת פה מגדר הקונטרס. כי אין פה המקום לאסוף. ונחזור לענינינו דה"נ בענין שלפנינו כיון שאינו יכול לאכול בי"ט ראשון. מה לי מדאורייתא מה לי מדרבנן. ואולם באמת כל זאת למ"ד דדריש מצה הראוי' לז' בעינן אמנם הרי ברייתא אחריתא לא דריש הכי וקאמר שם דלכך אינו יוצא במצה של תודה ורקיקי נזיר דכתיב ושמרתם את המצות שימור לשם מצה בעינן וליכא דהכא שימור לשם תודה ורקיקי נזיר הוי עיין היטב בסוגי' דפסחים שברייתות חלוקות הוי ואמרתי שברייתות אלו ר"א ורבנן היא דר' אליעזר בסוכה (כ"ז ב') לא דריש סוכה הראוי' לז' בעינן ורבנן בעינן סוכה הראוי' לז' ועיין בט"ז (א"ח סי' תרל"ז סק"א) ובחדושי אמרתי דיש לפ' בזה כונות הירושלמי הובא בכל הפוסקים ובתוס' שבועות (כ"ד א') ד"ה אלא הן. שאמר הירושלמי אם אמר שבועה שלא אוכל מצה שלא אשב בצל סוכה אסור לאכול מצה בלילה ראשונה של פסח ואסור לישב בצל סוכה ומזה רצו הפוסקי' להוציא דשבועה חל בכולל אפי' לבטל המצוה וכן דעת כל הפוסקים ורציתי לומר דאין ראי' מזה אלא י"ל כונה אחרת בדעת הירושלמי והיינו טעמא כיון שאמר שלא אוכל מצה או שלא אשב בצל סוכה וא"כ נאסר עליו מצה של רשות וסוכה של רשות ולפ"ז לכך נמי אסור מצה של מצוה וסוכה של מצוה <span class="R"> (שמו)</span> דכיון דאסור לאכול מצה אחרי שיצא בה. ולישב בסוכה אחרי לילה ראשונה וא"כ מצה זו וסוכה זו לא הוי ראוי' לז' ולכך נמי אסור לאכול כזית הראשון ואסור לישב בצל סוכה בלילי חג סוכות. דאינו יוצא כלל וכלל בזה כיון דלא הוי ראוי' לז' ולא מצד ששבועה חל בכולל אלא לפי שאינו יוצא בסוכה ומצה זו ואמרתי בזה דקדוק צח ונכון בירושלמי דלפי ייעוד הזה נכון הוא דירושלמי בכונה נקט דוקא שתי מצות אלו מצה וסוכה. ולא נקט שאר מצות שופר לולב תפילין וכדומה. ולפי ייעוד וכונה שלנו בדעת הירושלמי דוקא ב' מצות אלו נקט דגבי שתיהן דרשי' שבעינן ראוי' לז' מצה הראוי' לז' וסוכה הראוי' לז' אבל גבי שאר מצות לא מצינו כן. ואולם כאשר פתחתי הירושלמי ועיינתי בו ראיתי לשון הירושלמי כן הוא. ע"ד דר' יוחנן שבועה שלא אשב כו' והיינו שהירושלמי הביא מקדם פלוגתת ר' יוחנן ור"ל אי אמרי' גבי שבועה איסור כולל כלל וכלל. וכמו שפליגי בזה בבבלי שבועות (כ"ג ב') וע"ז אמר על דעת דר"י שבועה שלא אשב כו' ומשמע בהדיא דמצד כולל נגע בי' ושפיר הוציאו הפוסקים מזה דאמרי' כולל לבטל המצוה. אמנם הדברי' עכ"פ נכונים מצד עצמותן אי אמרי' דבעינן סוכה ומצה הראוי' לז' אין אדם יוצא במצה של איסור וסוכה של איסור דאינן ראוין לז' הן והרבה אמרתי בזה בחדושי ועיין פארה אחת קטנה מזה מה שכתבנו בעניותן פ"ו מהל' חו"מ הל' א' בגליון דברי רבינו שם:<br><b> ובמה </b> שכתב רבינו דיש לומר דלכך לוקה ולא אמרינן דעשה דוחה ל"ת כיון דהוי עשה ול"ת ככל היוצא מפיו יעשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ולוקין על הלאו כדעת הריב"א דס"ל דאלים ללאו ואפילו הלאו אינו נדחה הנה לא אחדול טוב מלהזכיר דבר נחמד ונעים אשר מצאתי כתוב בגליון הרמב"ם הל' שופר מדודי זקני הרב המופלא מוהר"ר דוד ייטלש זללה"ה שהביא ראיה דלא כריב"א והוא שאמרי' פסחים (פ"ג ב') ושבת (כ"ד ב') דאין שורפין קדשים בי"ט והקשה הש"ס וניתי עשה ולדחי ל"ת ומשני חזקיה מדכתיב בקר ללמד ליתן בקר שני לשריפתו. אביי אמר עולת שבת בשבתו. רבא אמר הוא לבדו יעשה לכם רב אשי אמר משום דהוי עשה ול"ת עייש"ה ובאמת תימא על כל אלו וכי המה לא ידעו שי"ט עשה ול"ת ועוד הא רבא גופיה מתרץ ליה הכי בביצה (ח' ב') י"ט עשה ול"ת הוא וקשיא רבא אדרבא וכבר עמדו בעלי תוספות בזה ודחקו עייש"ה אמנם אי אמרינן לא כריב"א לק"מ <span class="R"> (שמו)</span> דודאי כולהו אמוראי נמי סבירא להו כן די"ט הוי עשה ול"ת. אלא לפ"ז עכ"פ העשה דוחה ללאו דל"ת כל מלאכה ואי עבר ושרף אין לוק' על זה ולכך למדו המה כל אחד ואחד בשיטתיה דאין שריפת קדשי' נוהג כלל בי"ט ולא הוי עשה ואי עבר ושרף לוק' דלא קיים לעשה. וא"כ ל"ק דרבא אדרבא עיין בזה כי נכון הוא: ואגב ארחין אזכיר דבר חריף מה שאמרתי עוד בענין הזה. והוא לתרץ קושיא חמורה הקשה אותה כבוד ידידי ומחו' הרב המאור הגדול המובהק המופלג מוהר"ר אלעזר נרו פלעקלש דמו"ש דקהלתינו יע"א בדברי רש"י מנחות (ס"ו א') שאמרי' שם ר"ש ב"א אומר כתוב א' אומר ששת ימים תאכל מצות. וכתוב אחד אומר שבעת ימים מצות תאכלו הא כיצד מצה שאי אתה יכול לאכול שבעה מן החדש אתה יכול לאכול ששה מן החדש. וכתב רש"י בד"ה מצה וז"ל שלמחר יקריב העומר ואם תמתין עד לאחר השבת נמצא מבטל מקרא הזה כגון חל פסח בשני בשבת ולא תביא עומר עד לאחר השבת נמצא שלא תאכל מצה חדש אלא אותו יום לבדו עכ"ל. והקשה כבוד הרב נרו מדוע לא נקט רש"י רבותא יתיר' דאם חל פסח בחד בשבת נמצא שלא תאכל מצה חדש כלל וכלל. ועי' בזה כי צ"ע לכאורה. ואמרתי בישוב הדבר דהנה אמרי' בפסחים (כ"א א') תניא כותיה כו' ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצר' לה' אלהיך מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות מ"ט הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ופרש"י הוה דבר שהיה בכלל דכתיב שבעת ימים תאכל מצות עיי"ש היטב. והנה ודאי דהאי כללא דבר שהיה בכלל כו' הוי א' מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ואין הצדוקין מודין בזה. ולפ"ז הצדוקים ס"ל דדוקא ביום השביעי שהוא עצרת רשות בידו לאכול מצה. אבל כל ששת ימים חובה הוא לאכול מצה והנה בא ללמד על עצמו ולא על הכלל כולו. והנה לפ"ז הצדוקים סוברין דכל ששת ימים הראשונים מותר לאכול מצה מן החדש. לפי שהוא חובה ואפשר דס"ל עשה דוחה לל"ת ובפרט דלפ"ז הוה עשה שלאח"הד. ולפ"ז יש לפרש המקרא כמו שמפרש רשב"א במנחות ואפ"ה אין ראיה נגד כת הצדוקים ואדרבא יש לסיוען מזה חלילה כי הכי פרושא. שבעת ימים תאכל מצה. וכתיב ששת ימים מצות תאכלו הא כיצד מצה שאי אתה יכול לאוכלו שבעה מן החדש. אתה יכול לאכול ששה מן החדש. והיינו כי ששה ימים הראשונים יכול לאכול מצה מן החדש לפי שהוא חובה ואף אם חל יום ראשון של פסח בחד בשבת ואין מביאין העומר לדעת הצדוקים עד כלו' ימות הפסח. אפ"ה יכול לאכול ששה מן החדש כי לפי שהוא חובה ועשה דוחה לל"ת דחדש. אבל ביום השביעי שהוא רשות ועדיין העומר לא נקרב אסור לאכול מן החדש אלא מן הישן ואולם זה ליתא. הכי כל פעם ופעם חל יום ראשון של פסח בחד בשבת והלא רוב השנים אינם חלין כן. ולפ"ז אי אפשר לומר כפירושן. דהא אם חל למשל בשני בשבת א"כ כל שבעת ימים יכולין לאכול מן החדש. כי ששה ימים הראשונים והמה ב' ג' ד' ה' ו' ז' יכולין לאכול מן החדש לפי שהוא חובה. ויום האחרון הוא יום א' נמי מותר לאכול מן החדש דהרי ביום הזה שהוא ממחרת השבת כבר הקריבו העומר ומותר לאכול מן החדש שאין כאן איסור כלל וכלל. וע"כ איפכא כדעת החכמים והיינו שבעה מן הישן וששה מן החדש וטעמי' כי ביום הראשון אסור לאכול חדש לפי שלא נקרב העומר ואין כאן עשה כלל וכלל רק בלילה הראשונה. וממחרתו שהוא התרגום של ממחרת השבת ולא שבת בראשית כדע' הצדוקין מקריבין העומר ומותר לאכול חדש עד יום האחרון ואף שכל אלו רשות. ומוכח מזה שלא כדעת הצדוקים. דהא לדידהו אי אפשר לומר כן דאי חל יום ראשון של פסח בשני בשבת נמצא מבטל מקרא זה לפי שלפ"ז אי אפשר לאכול מן החדש עד יום א' האחרון של פסח. ואינו אוכל אלא יום א' בלבד. וא"כ נחה ושקטה קושי' ידידי הרב נרו דבכונה נקט רש"י המשל מיום שני בשבת. דמיום ראשון אין ראי' דבכה"ג אומרין הצדוקים שהפי' יכול להיות איפכ' כאשר בארנו ורק נסתרי' ממה נפשך בגונא אם חל יום הראשון של פסח ביום ב' ונאמנים דברי רבינו רש"י ז"ל דלא לחנם נקט כן וכל מעיין בצדק בעיניו יראה ובלבבו יבין שמתורץ בזה קושי' תוס' במנחות (ס"ו א') ד"ה כתוב א' אומר כו' אלא שלא רציתי להאריך בזה: והני זוגי דרבנן ה"ה ידיד נפשי הרב המובהק המופלג מוה' בצלאל רנשבורג ני' וידיד נפשי הרב המובהק המופלג מוהר"ר איסרל ליסא נרו כוונו שניהם יחד לסתור הקושי' שהביא הרב בשם מהר"א צמח לפי' תוס' והר"ש בדברי הירושלמי דהמה מפרשים כונת הירושלמי במה שאמר דכתוב בצדו דוחה דאין כתוב בצדו אינו דוחה. כתוב בצדו היינו אחר מתן תורה ואינו כתוב בצדו היינו קודם מתן תורה. ועל זה הקשה מהר"א צמח דזה לא יתכן שהרי אמרי' בירושלמי פ"ק די"ט אמתני' דמודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה כו'. ואמרו הני צנתרי זהב. דלק"מ דכונת הירושלמי ברורה דל"א עשה דוחה ל"ת אלא שניהם נאמרו בזמן אחד או קודם. או לאחר הדבור ולא בעינן שיהיו סמוכין ממש כעשה דגדילים ולא תלבש שעטנז אבל אם העשה נאמרה קודם הדבור. והלאו לאחר הדבור. או איפכא. אם העשה הוא לאחר הדבור והלאו קודם לא נקראין כתוב בצדו. ואין הל"ת שנאמרה קודם הדבור נדחית מפני העשה שלאחר הדבור. כמו שאמרי' שאין הלאו לאחר הדבור נדחית מפני העשה קודם הדבור. וכן כ' רבינו הגדול בחדושיו לפסחים בצל"ח בדף צ"ו בתוס' ד"ה אבל אתה כו' עייש"ה. ולפ"ז הרי כונת הירושלמי פה נכונה דהא עשה דכיסוי לאחר הדבור נאמרה. והלאו דכל מלאכת עבודה לא תעשה קודם הדבור נאמרה בפ' בא. והרב מוהר"א ליסא נרו הוסיף עוד ראי' מהאי דאמרי' בירושלמי שלהי פ"ג דנדרי' בעשה דמילה שדוחה צרעת. שקרי' לי' אינה כתובה בצדה. אע"ג דנשנית לאחר הדבור. כיון דעכ"פ נמי נשנית קודם הדבור תו לא מקרי כתובה בצדה עיי' בזה היטב כן היה דבריהם בקצרה. ואולם אנכי פקפקתי בזה כבר על דברי רבינו בצל"ח דא"כ קושי' הש"א בתשובה סי' צ"ו מהאי דפ"ק דיבמות דאמרי' שם מה לכולהו שכן ישנן לפני הדבור. במק"ע ואין שייך תרוצו שם לפי' זו. דאין מעלה וגריעותא בזה. ועוד באמת לפ"ז עכ"פ יהיה מוכח שש"ס דילן חולק. דהא ש"ס דילן פריך נמי בריש ביצה קושי' הירושלמי שידחה עשה דכיסוי ל"ת די"ט ואמרי' שם אין עשה דוחה ל"ת ועשה. ומה לי לזה. הא הוי ל"ת שלפני הדבור. והרב מוהר"א נרו רצה לקיים דבריו. דש"ס דילן על שאר ימים טובים קאי דהוי ל"ת שלאחר הדבור. והירושלמי בפסח קאי דהוי ל"ת שלפני הדבור. ומה מאוד מן הדוחק בזה. ועיי' בכל זה ובש"א סי' צ"ו היטב שהרגיש נמי בקושית מהר"א צמח והבוחר יבחר. ועיין פסחים (פ"ג ב') שבת (כ"ד ב') מפלפל הש"ס לענין שריפת קדשים ואי דוחה ל"ת די"ט והנה לכאורה שרפת קדשי' הוי עשה שלפני הדבור דמקרא והנותר ממנו עד בקר בפ' בא כתיב ואף שבויקרא ז' כתיב נמי ביום השלישי ישרף למלתי' הוא דאתי' כדדרשי' ריש פסחים (ג' א') ודאי מהאי דפסחים (פ"ג ב') ל"ק דשם בפסח איירי והוי ל"ת נמי קודם הדבור אבל בשבת דאיירי בשאר י"ט הא הוי ל"ת לאחר הדבור קשי' קצת: וכמו כן הערה להקשות הרב מו"ה בצלאל נרו על הא דהקשו תוס' בכמה מקומות ליתי עשה דפרי' ורבי' וידחה ל"ת דלא תהיה קדשה. ועיי' בתוס' חגיגה (ג' א') והא עשה דפ"ו הוי עשה שקודם הדבור ולאו דל"ת קדשה לאחה"ד נאמר. ועיין ביצה ד' ועיי' אלי' רבה ריש סי' תצ"ה מ"ש בשם ספר יראים. ועיי' בכל זה כי עת לקצר:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שמג) </b> הנה מדברי רבינו ז"ל נראה שיש להוכיח שדעתו ז"ל שלא כדעת ריב"א שכ' התוס' כו' וזה שהרב החינוך ז"ל כו'. אני תמה על הוכחה זו הן אמת דקושיא זו שהביא הגאון המחבר כאן בשם ס' החינוך וגם התירוץ הביאם השואל בתשובת הרשב"א ח"ג סי' שמ"ג בשם התוס' אלא דהשואל הקשה עליהם מנזיר ומצורע דאמרינן דעשה דגילוח דוחה לל"ת ועשה דנזיר משום שישנו בשאלה [ומהתימא על מאור עינינו המל"מ ז"ל בפ"ד ועל הגאון המחבר כאן שנעלמה מהם התשובה הזאת] אבל מ"מ מעודי תמהתי דהקושיא מעיקרא ליתא שהרי בפירוש אמרינן בסוגיין דבנדר משום דמיתסר חפצא עלי' ילפינן מקרא דכי ידור נדר לד' שאפילו לד' דהיינו לדבר מצוה נמי לא יחל דברו וע"ש וא"כ הרי א"א לומר דליתי עשה וידחה לל"ת דא"כ קרא למאי אתא שהרי לעולם נימא דהעשה דוחה לל"ת ולפ"ז הא שפיר כתב הרמב"ם ז"ל דאם אכל או ישב לוקה כיון דגזיה"כ הוא דאינו דוחה וא"כ הא שפיר מצי הרמב"ם למיסבר כהריב"א ז"ל: ואין להקשות דאי הרמב"ם כהריב"א ס"ל א"כ קשה עד דילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה לל"ת נילף מנדר לדבר מצוה דאינו דוחה דהא ליתא משום דשאני נדרים דמתסר חפצא הוא משא"כ בכל הל"ת שבתורה דאיסורי גברא נינהו ומש"ה לא אמרינן כן בשבועה לבטל המצוה דנימא דאפילו לד' לא יחל דברו דמשום דשבועה הוי איסור גברא ככל לאוי תורה א"א למדרש הכי שיבטל המצוה בשביל השבועה דהא אמרינן בעלמא דעשה דוחה לל"ת דמכלאים בציצית ילפינן לה וכלאים נמי איסור גברא הוא וכיון שכן א"א למדרש גבי שבועה הכי דאפילו לד' לא יחל. ולפ"ז תו אין סתירה בדינא דדחי' מלאו דכלאים ללאו דבל יחל ודו"ק: והנה בחידושי הארכתי בזה משום דאכתי קשה למאי דאיתא בירושלמי הביאו הרי"ף שלהי פסחים בנשבע שלא יאכל מצה או שלא לישב בצל דאסור לאכול מצה ולישב בסוכה מטעם כולל וקשה דאמאי אין העשה דוחה לל"ת דהא ל"ת דשבועה איסור גברא הוא. ועיין מ"ש לקמן בדף וי"ו ע"א על הגליון בד"ה לכאורה תמוה כו' ודו"ק:<br><b> (שדמ) </b> דבהדיא אמרינן כו' דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דנזיר כו' וכ"ת שרבינו נתן טעם אחר בספ"ז מהלכות נזירות לנזיר שנצטרע כו' היינו דכיון שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו הרי אינו קדוש ובטל המעשה מאליו ולא נשאר אלא ל"ת ע"כ ותמהני דהרי הרמב"ם בריש הלכות נזיר מונה שם גם המ"ע דכל היוצא מפיו יעשה מלבד העשה דגדל פרע שער ראשו וא"כ ניהו נמי דכיון שנטמא הנזיר בצרעת בטל העשה זו דגדל פרע מ"מ הא עדיין נשאר העשה דכל היוצא מפיו יעשה וא"כ אכתי נשאר ל"ת ועשה זו והרי הקושיא במקומה עומדת דאמאי דחי הא הוי ל"ת ועשה. ועיין מ"ש מו"ז רבינו התיו"ט זצ"ל במשנה ה' פ"ו מנזיר בד"ה בתגלחת מצוה כו' ולא ירדתי לסוף דעתו של מו"ז התיו"ט זצ"ל שלא העיר שם להקשות כן על הרמב"ם ז"ל: והא דהרמב"ם ז"ל לא נקט טעמא דהש"ס דאיתי' בשאלה י"ל כמ"ש בחידושי דניחא לי' טפי בטעמא דידי' כדי ליתן טעם גם בנזיר שמשון או במדיר את בנו בנזיר (למ"ד דמצי להדירו אף לאחר שיגדל) דשניהם אינם בשאלה במת אביו. עיין מל"מ פ"ג הלכה י"ג מנזירות: אלא דקשה אמאי לא יהיב הש"ס טעמא דכתב הרמב"ם ז"ל ועכ"ר צ"ל משום גילוח נתק דילפינן מוהתגלח דאפילו נזיר מגלח הנתק והרי נתק בימי הסגר כשלא פשה ולא נולד בו שער צהוב או שחור דמגלח סביבות הנתק אינו טמא וימי הסגרו עולין לו. וא"כ הא אית בי' נמי עשה דקדוש יהי' ואפ"ה אתי עשה דגילוח ודחי לל"ת ועשה דנזיר ועכ"ר דהיינו טעמא משום דאיתי' בשאלה: אמנם בנזיר שמשון או במודר בנזיר עפ"י אביו שהוצרך לגילוח נתק בימי הסגרו דלית בי' לא טעמא דהש"ס ולא טעמי' דהרמב"ם ז"ל שהרי ליתי' בשאלה וגם אית בי' עשה דקדוש יהי' וכנ"ל צ"ל דעשה דגילוח הנתק לא דחי לל"ת
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כיצד </b>
+<b> אין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש כו'.</b> כתב מרן ז"ל בריש פ"ב דנדרים קונם שאני ישן כו' וכתב הר"ן בכולהו גרסינן שאני בלא יו"ד משום דנדרים מתפיס חפצה אנפשיה תנא בלשון שאני כו' עכ"ל הנה התוס' ז"ל בפ' אע"פ דנ"ט ע"א ד"ה קונם שאני עושה לפיך כתבו וז"ל אפי' אי גרסינן קונם שאיני עושה לא הוי דבר שאין בו ממש דהא תנן בפרק בתרא דנדרים קונם שלא אתן תבן לפני בהמתך אינו יכול להפר ע"כ וראיתי להרב נתיבות משפט דף ר"ז ע"ב שהקשה שדבריהם סותרים אמ"ש בספ"ק דנדרים וז"ל שם באומר ידי לעושיהן וא"ת ת"ל דמע"י דבר שיש בו ממש הוי כדמוכח בכתובות דאם אמר קונם מע"י לפיך דחייל לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל וי"ל דאה"נ ומשום אינך נקט הך שנוייא אכולהו ועוד דאיכא מע"י שאין בו ממש כגון שלא אתן תבן לפני בקרך עכ"ל הרי דשם כתבו דשלא אתן תבן הוי מע"י שאין בהם ממש וא"כ מ"ש קונם שלא אתן תבן לפני בקרך ע"כ הוה מדרבנן כדמשני רבינא בפ"ב דנדרים אמתני' דקונם שאיני ישן וכאן אדרבא הביאו ראי' דאיני עושה הוי דבר שיש בו ממש מההיא דשלא אתן תבן דמשמע להו דמדאורייתא קאמר עכ"ל והניחה בצ"ע. ולע"ד נראה שדבריהם לא סתרי כלל שכפי הנראה מדבריהם דהכא ודאי שדעתם ז"ל הוא כמ"ש ברפ"ק דנדרים בשם ר"י וז"ל ועוד אומר ר"י דבגמ' משמע דבמידי דמאכל אף שאיני ביו"ד לא קרינן בזו דבר שאין בו ממש ולא דמי לאיני ישן דאמרינן לקמן דדבר שאין בו ממש הוא דהתם אין ממש בשינה אבל הכא במאכל שהוא מזכיר יש בו ממש והוא קונם המאכל עצמו שאינו אוכל עכ"ל וכ"כ הרב עצמו שם יע"ש ואם כן היינו מ"ש הכא דאפי' גרסינן שאיני עושה הוי דבר שיש בו ממש כיון דאיירי במעשה שיש בו ממש הוי כאומר קונם העשיה שאיני עושה לפיך ומתרצינן דבוריה הכי ואהא הביאו ראיה מההיא דקונם שלא אתן תבן לפני בהמתך דאע"ג דבנתינה גופה אין בו ממש כמו שכתוב בנדרים אפי' הכי כיון שמזכיר החפץ דהיינו תבן ובתבן יש בו ממש מתרצינן לדבוריה דהכי קאמר קונם תבן עלי לנתינתו וכמ"ש בההיא דישיבת סוכה עלי וא"כ ה"נ כיון שמזכיר עשיה דהיינו חפץ ובעשיה יש בו ממש מתרצינן דבוריה דה"ק קונם העשיה שאיני עושה ומש"ה קתני במתני' דיפר משום מע"י שיש בהן ממש משא"כ בההיא דפ"ק דנדרים דהתם אמתני' דידי עושות לך קיימי' ואהא כתבו שפיר דמשום דאיכא מע"י שאין בהן ממש כגון שלא אתן תבן מש"ה מוקי לה באומר ידי לעושיהן משום דהתם לא הזכיר חפץ אלא ידי עושות לך קאמר ואם כן ליכא לתרוצי לדבוריה ולומר דקונם תבן לנתינתו קאמר שהרי לא הזכיר תבן כלל כדי שנאמר הכי וא"כ לא אסר על עצמו אלא המעשה דהיינו הנתינה ובנתינה אין בה ממש ומתני' קתני אסור דמשמע בכל גווני מעשה ידיה קאסר כנ"ל ברור כונת התוס' ז"ל ודוק:<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנזכר לדעת רבינו והטור ז"ל סי' רי"ג שכתבו דהאומר דבורי ועשייתי אסורה עליך דלא חייל משום דהוי דשאב"מ שהרי לכ"ע קונם מה שאני עושה לפיך בלא יו"ד הוי נדרים מעלייא וע"כ לא נחלקו רבוותא אלא באומר שאיני עושה ולדעת התוס' ז"ל מתרצינן דבוריה והו"ל דבר שיש בו ממש ולדעת ר"ת ז"ל שכתבו התוס' בפרק הערל והרא"ה ז"ל חשיב דשאב"מ וזה מוכרח מכח סוגיין דפ' אע"פ דע"כ לא אוקמו' באומר' יקדשו ידי לעושיהן אלא למאן דס"ל אין אדם מקדיש דשלב"ל אמנם למאי דהוה ס"ל דאדם מקדיש דשלב"ל אתיא מתני' כפשטה וכן מוכח בהדיא מסוגיא דקדושין דס"ג ודפרק האשה דצ"ג ואם כן באומר עשייתי עליך איך כתבו דהוי דשאב"מ וצ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל והטור ז"ל דכולהו הני מדרבנן הוא דהוו נדר ואע"ג שאב"מ כדמשני רבינא בפ"ב דנדרים ע"כ ת"ד יע"ש: ולע"ד אין תירוצו מחוור דא"כ נמצא הטור ז"ל פליג אהרא"ש אביו שהרי בפ"ג דשבועות כתב וז"ל והא דקאמר הרי עלי שלא אוכל בשר לאו דוקא שאם אומר בזה הלשון אינו נדר דשלא אוכל דבשא"מ הוא כו' וה"נ צריך שיאמר אכילת בשר עלי וכן בפ' אע"פ קונם שאני עושה לפיך לאו כלום הוא אלא מה שאני עושה יהא לפיך בקונם ע"כ הרי מבואר מדברי הרא"ש דקונם שאני עושה לפיך הוי דבר שיש בו ממש וחל הנדר דבר תורה דאי חייל מדרבנן קאמר וכדרבינא אם כן שפיר מצינן למימר דקונם שאיני עושה לפיך קאמר ואע"ג דהוי דשאב"מ חייל מדרבנן וכן מבואר מחידושי הרא"ש ז"ל למס' כתובות שהביא הרב ז"ל שם בסמוך וכיון שכן לפחות הי"ל להטור להזכיר סבר' אביו הרא"ש ז"ל ולומר שהוא חולק בזה ותו דאכתי תקשי דמה יענה הרב לסברת הרשב"א ז"ל שכתב בספ"ק דנדרים כדעת רבינו דאחר שהביא דעת התוס' ז"ל שכתבו דר"י דאמר באומר יאסר פי לדבורי כו' לא קאי אחלוקת ידי עושות עמך כתב וז"ל ואינו מחוור חדא דלפי מה שהיינו סבורים עכשיו דלא אסר אלא הדבור והעשיה ודאי כל אלו אין בהם ממש דודאי מה שנעשה יש בו ממש אבל ההילוך והעשיה אין בהם ממש יע"ש וא"כ לדעתו ז"ל תקשי ליה סוגיא דפ' אע"פ דליכא למימר דההיא מדרבנן וכמ"ש הרב הנזכר שהרי כתב הרשב"א שם בסמוך דליכא בל יחל מדרבנן בדבר שאב"מ אלא במה שאוסר על עצמו אבל לאסור על אחרים אפי' בקונם ליכא איסורא כלל ואפי' מדרבנן יע"ש וא"כ מתניתין דקונם שאני עושה לפיך דאוסרת מע"י על בעלה היכי חייל נדרא ואפילו מדרבנן ולכן נראה שדעת הטור והרשב"א ז"ל לחלק בין עשייתי עליך או ידי עושות עמך לאומר קונם שאני עושה לפיך דעשייתי עליך משמעותו שאינו אוסר עצמו אלא הנאת עשייתו דוקא ובעשיה אין בו ממש אבל קונם שאני עושה לפיך משמע שאוסר עליו החפץ שעושה בידיו ובדבר הנעשה יש בו ממש ובהא כ"ע מודו דחייל וכמבואר בדברי הרשב"א יע"ש ושוב מצאתי להר"ב ש"ך סימן רל"ד שרמז חילוק זה בדרך אפשר ולע"ד הדבר מוכרח כן לדעת הרשב"א והטור כמ"ש ועיין ע"ש מה שהק' לדברי התוס' דפ' אע"פ וע"פ מ"ש בספ"ק דנדרים נראה שדבריהם נכונים כמבואר אלא דכפי זה צ"ל דמ"ש הטור בסי' הנזכר אין הנדרים חלי' על דבר שאין בו ממש כיצד אמר קונ' שאיני מדבר שאיני עושה דוקא קאמר אבל קונם שאני עושה אף הטור ז"ל יודה דהוי דבר שיש בו ממש ועיין בדרישה שנראה שגורס בדברי הטור ז"ל שאני מדבר שאני עושה וכמו שהגיה מרן כ"מ ז"ל בדברי רבינו יע"ש וכיון שכן קשה דל"ל טעמא משום דאין בו ממש ת"ל משום דהוי נדר בלשון שבועה שכתב בסי' ר"ד משם הרא"ש ז"ל דלא מהני ואי משום דבעי למימר דלכ"ע לא מהני משום דהוי דשאב"מ ואפי' לדעת רבינו החולק על הרא"ש בזה כמ"ש בסי' הנז' אכתי קשה דאיך כתב ומיהו מדרבנן צריך שאלה הא לדעת הרא"ש ז"ל משמע דאפי' שאלה לא בעי אלא משום דהאידנא רגילים הוא דכ' דצריך שאלה ושמא מ"ש ומיהו מדרבנן צריך שאלה לא קאי אלא אמ"ש וכן אם אמר דבורי או עשייתי עליך אבל בקונם שאני עושה לא וסמך אמ"ש בסימן ר"ה דזה תלוי בפלוגתא דהרא"ש ורבינו ועוד נראה לומר דס"ל להטור דלא מקרי נדר בלשון שבועה אלא באומר הריני נודר שלא אוכל או קונם שלא אוכל שמשמעותו שאוסר עצמו על החפץ אבל באומר קונם שאיני עושה לא הוי לשון שבועה ודבר זה מצאתיו מפורש יוצא בדברי התוס' פ"ק דנדרים דף ה' ע"ב ד"ה מתניתין קשיתיה כו' וז"ל וא"ת כיון דשאני אוכל מועיל בלא מודרני אבל מודרני אינו מועיל בלא שאני אוכל מנלן דהוי יד לנדר דלמא הוי יד לשבועה שמדלג שבועה בתחלה וי"ל דשבוע' רגילות לומר שבועה שאוכל ושלא אוכל אבל שאני או שאיני שייך לנדרים עכ"ל וכן משמע מדבריהם שם בראש הפרק שקיימו גירסת הספרים דגרסי שאיני אוכל ואילו סמוך ונראה שם כתבו בפשיטות שאם אמר קונם שלא אוכל ככר זה לא אמר כלום משום דהוי נדר בלשון שבועה ועיין במוהרימ"ט ז"ל ח"א סימן מ"ח ובספר בני יעקב דף קצ"ו:<br><b> ומעתה </b> אין צריך להגיה בספרי רבינו ז"ל שאני בלא יו"ד וכמ"ש מרן הכ"מ ז"ל משום דאיכא למימר דסובר רבינו דקונם שאיני הוי ל' נדר ולא ל' שבועה כדעת התוס' ז"ל ומ"מ לפי גירסת מרן ז"ל דס"ל לרבינו דאפי' קונם שאיני עושה הוי דשאב"מ שאינו אוסר החפץ הנעשה אלא עשיה גרידא ע"כ צ"ל במ"ש הר"ב ל"מ דההיא דפ' אע"פ מדרבנן קאמר וכן נמי צ"ל דס"ל לרבינו שלא כדעת הרשב"א ז"ל שכותב דבאוסר על אחרים דשאב"מ אינו אסור אפי' מדרבנן משום שלדעתו אפי' בקונ' שאני עושה הוי דשאב"מ ע"כ ההיא דפ' אע"פ מדרבנן קאמר ואע"ג דהתם באוסרת על אחרים היא ועיין בהרב בני יעקב ז"ל סימן הנז' שרצה להוכיח מדברי רבינו ז"ל דס"ל כדעת הרשב"א ולע"ד לפי גירס' מרן ע"כ צ"ל כמ"ש ולדעת הרשב"א נראה דאיכא למידק מהא דפ"ב דנדרים די"ו דפריך התם אמתני' דקונם שאני משמשך והא משתעבד לה מדאורייתא ומשני באומר הנאת תשמישך עלי כדרב כהנא דאמר רב כהנא הנאת תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו דשעבודי משתעבדא ליה והשתא לדעת הרשב"א ז"ל באומר הנאת תשמישי עליך אמאי אצטריך לטעמא דמשעבד' ליה ת"ל דהנא' תשמיש הוי דבר שאין בו ממש וכמ"ש הר"ן והרשב"א ז"ל שם ואפי' מדרבנן לא חל באוסר על אחרים ויש לי מן התימ' על הרב בעל בני יעקב סימן הנז' שהוכיח מסוגיא זו לנדון שלו על שוחט אחד שאסר שחיטתו על כל ישראל דלא הוי דשלב"ל ושלא כדעת מוהר"א אלפאנדרי ז"ל שיצא לדון כן וכתב הרב הנז' דלא דמי משום דלא חשיב דשלב"ל אלא האומר פירות דקל יהיו אסורי' עליך דהפירות עדיין לא באו לעולם והאילן עצמו לא אסרו עליו וכן נמי בהקדיש מע"י כיון דמע"י עצמן הוא אוסר שהוא הויה אחרת המתהוה מכחה לא חל האיסור שעדיין לא עשאן כדי שיחול על הדבר העשוי אבל הכא אינו אוסר עליו שום דבר העתיד לעשות אלא שחיטת עצמו הוא אוסר עליו והוא בא לעולם והוכיח מהא דרב כהנא דאם איתא אמאי אצטריך לטעמא דמשעבדא ליה ת"ל דאין אדם אוסר על חבירו דשלב"ל שהרי התשמיש עדיין לא בא לעולם יע"ש ואילו סמוך לזה הסכימ' דעתו לדעת הרב כמוהר"א אלפאנדארי ז"ל דבאוסר על אחרים דבר שאב"מ לא חייל אפילו מדרבנן וכדעת הרשב"א ז"ל וא"כ לדעתו תקשי הא דרב כהנא: ולעיקר הקושיא נלע"ד דלא קשיא דאיכא למימר דנקט רב כהנא טעמא דשעבודי משעבד ליה לאשמועינן דאפלו באומר קונם גופי לתשמישי עליך דהוי דשיב"מ אפ"ה כופין אותו וא"כ ממיל' אזלא לה ראיית הרב הנז' דאיכא למימר דהנאת תשמישי עליך הוי דשלב"ל אלא דנקט טעמא דשעבוד לו' דאפי' באוסר גופו לתשמישו דגופו איתיה בעולם לא חייל וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל בהדיא דהנאת תשמיש חשיב דשלב"ל שכתב בפ"ב דף ט"ז וז"ל ומיהו משום דהוי דשלב"ל לא ק"ל דכיון דאדם אוסר פירות חבירו על עצמו אוסר דשלב"ל עליו יע"ש ומן האמור בזה נראה שמה שהביא הרב הנז' ראייה לנדון שלו ממ"ש הר"ן בספ"ד נדרים גבי שאיני נהנה לישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות דאפילו בנכסים שקנה אחר נדרו אסור דאע"ג דקי"ל אין אדם אוסר דבר שלב"ל על חבירו הנ"מ כשאוסר בפי' דשלב"ל כפירות דקל או שעתיד לקנות כו' אבל באוסר הנאתו על חבירו כיון דאיסורא בהנאה דידיה תלי' ואיהו הא איתיה בעולם נמצא שאם ימכור למודרים לאחר מכאן הרי הוא מהני אותם ע"כ נראה דליתא שהרי דברי הר"ן ז"ל הן הן דברי הרשב"א ז"ל שם כמו שיראה הרואה ואפי"ה כתב הרשב"א ז"ל דהנאת תשמישי עליך הוי דבר שלבל"ע אע"ג דאיסורא בהנאה דידיה תליא ואיהו הא איתיה בעולם ועיין בס' מחנה אפרים ה' נדרים סי' כ"ב אלא ודאי צריכין אנו לחלק ולומר דההיא דשאיני נהנה לישראל שאני משום דאסר כל הנאתו על ישראל בין הנאת גופו בין הנאת נכסיו והלכך חל איסורו על גופו ממש שהרי אינו יכול ליהנות מגופו כלל בשום צד והו"ל כמקדיש דקל דכל הפירות היוצאים ממנו אסורים משא"כ באומר הנאת תשמישי עליך דלא אסר עליה אלא הנאת תשמישו לבד אבל שאר הנאות לא אסר עליה נמצא שהאיסור לא חל על גופו וכיון דאינו אוסר אלא הנאת תשמיש גרידא חשיב שפיר דשלב"ל והו"ל כאוסר פירות דקל על חבירו דאינו אסור אע"ג דהדקל איתיה בעולם משום דלא אסר עליו הדקל שהרי הוא מותר ליהנות ממנו בשאר הנאות אם לא במפרש בהדיא קונם גופי לתשמישי שהאיסור חל על גופו לענין הנאת תשמיש דהוי כמוכר דקל לפירותיו דלא חשיב דשלב"ל אע"ג דלא מכר אלא הפירות גרידא ויש להביא ראיה לזה ממ"ש הרשב"א ז"ל בר"פ המדיר והביאו הרב מוהר"ב ז"ל שם דמתני' דקתני המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס וז"ל מיירי במפרש בפי' שהדירה מנכסיו בלבד אבל במדירה סתם הנאת תשמיש בכלל ושלא כדעת ר"ת ומש"ה לא פריך התם בגמ' ממתני' יע"ש והשתא לפי מ"ש בנדרים דהנאת תשמישי הוי דשלב"ל אפילו נימא דמתני' מיירי במדירה סתם ואיתיה להנאת תשמיש בכלל לא מצי פריך התם תלמודא ממתני' משום דאיכא למימר דטעמא דמתני' לאו משום דמשועבד לה אלא משום דהוי דבר שאב"מ דאין אדם אוסר על חבירו וכן בירושלמי אמאי אצטריכו לאוקומיה במפרש בהדיא הנאת נכסיו בלא"ה אתי שפיר אלא ודאי נראה כמ"ש דבאוסר עליו כל הנאות האיסור חל על גופו והלכך כי מתני' מיירי במדירה סתם כיון דאסר עליה כל הנאות חייל ודוק ולפי דבריהם ז"ל נ"ל דאם אסר על חבירו הנאת דקל זה שאסור בפירות היוצאים לאחר זמן דכיון שאסר עליו כל הנאות דקל חל האיסור על הדקל ואיהו הא איתיה בעולם כנ"ל לחלק ופשוט וא"כ בנדון הרב הנזכר נמי דלא אסר על ישראל אלא הנאת שחיטתו גרידא ולא שאר הנאות הוי ממש כההיא דהנאת תשמישי עליך דחשיב דשלב"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל וכדעת הרב כמוהר"א אלפאנדארי ז"ל כנ"ל: גם מה שהביא ראיה הרב הנזכר ממ"ש הטור ז"ל סימן הנז' דעשייתי עליך אינו חל אלא מדרבנן משום דהוי דשאב"מ והיכי חייל מדרבנן הרי דשלב"ל הוא שהרי העשי' לא באה לעולם ומ"ש מאוסרת מע"י דלא חייל ופתר לה הרב הנז' ז"ל דהטור מיירי באומר שלא אתן תבן לפני בקרך או שלא אעשה עמך בצמר שאין כאן שום דבר חדש העתיד להיות שלא בא עדיין לעולם אלא טורח גופו הוא אוסר שלא לעשות מלאכתו את"ד יע"ש נראה לע"ד דאין ראיה כלל דכיון דהטור מיירי באומר קונם שלא אתן תבן או שלא אציע לך מיטתך וכיוצא וא"כ אפי' נימא דחשיב דשלב"ל חייל שפיר שהרי האיסור אינו אלא על עצמו שאוסר עליו שלא ליתן תבן או שלא להציע את המיטה ואינו אוסר על חבירו כלל שהרי אם הציע את המיטה או נתן את התבן לפני בהמתו לא נאסר חבירו בבהמתו או במטתו כדי שנאמר דאוסר על אחרים ולא דמי לקונ' שאני עושה לפיך שאוסר' על בעלה שלא יהנה ממע"י וכ"כ הרב הנז' שם בסמוך משם הרב כמוהר"א אלפאנדארי ז"ל דכיון דהטור מיירי בהני גונ' דהאיסור הוא על עצמו ולא על אחרים יע"ש וכן הבין הדרישה ז"ל דהטור מיירי באוסר על עצמו לבד ואדם אוסר דשלב"ל על עצמו כנ"ל להלכה וכדעת מוהר"א אלפאנדארי ז"ל ודוק: ובהיותי בזה דרך אגב ראיתי להר"ב תי"ט ז"ל בפ"ב דנדרים שהקשה וז"ל שבועה שאיני ישן כו' צ"ע דלא תנן נמי שבוע' שאיני משמשך ולדעת התוספות ז"ל גבי נדרים נמי לא משכחת לה אלא בשאוסר עצמו בכגוונא דאסור מדאורייתא (כלו' באומר קונם גופך עלי לתשמישי אבל בלאו הכי לא אתי נדר דרבנן ומפקע מצות עונה מדאוריית' וכקו' הר"ן ז"ל שם) ניחא אבל להר"ן והרמב"ם צ"ע עכ"ל: ולע"ד יש להקשות עליו דאפי' לדעת התוס' נמי אכתי תקשי ליה למאי דתרצו בגמ' דמתניתין מיירי באומר קונם עיני בשינה וכן בכל הני ובל יחל דקתני מדאורייתא הוא דקאמר א"כ אמאי לא תני בשבועו' שבוע' שאיני משמשך דליכא למימר דמשום דנדרים ושבועות שוים בהא דהוי מדאורייתא לא קתני לה שהרי אינך נמי בנדרי' הוו מדאורייתא ואפ"ה קתני להו אלא ודאי דלהך תירוצא צ"ל דמתני' אדיוקא קאי דבנדרים דוקא באומר קונם עיני בשינה הא לאו הכי לא חייל ובשבועות אסור בכל גוונא משום דשבועות אסר נפשיה אחפצא וא"כ בחלוקת שאיני משמשך נמי ליתני לה הכי ועיין בתוס' דצ"ח ע"ב ד"ה זה חומר ולעיקר קושיתו נלע"ד דלא ק"מ משום דהרי בגמר' אוקמוה למתני' דקונם שאיני משמשך באומר הנאת תשמישך עלי אבל הנא' תשמישי עליך לא חייל משום דמשועבד לה וא"כ לא מצי למתני שבועה שאיני משמשך משום דכיון דשבועו' אסר נפשיה אחפצא לא חייל עליה כלל שהרי גופו משועבד לה למעש' וכ"כ רבי' בפ"ד מה' אלו ד"י דמי שנשבע שלא ישמש מיטתו הר"ז שבועת שוא וכי תימא אכתי אמאי לא תני לה ובאומר הנאת תשמישך עלי בשבוע' דומייא דנדרי' דבנדרי' הר"ז בלא יחל דרבנן ובשבועות אסור מדאוריית' הא נמי ליתא דאפשר דס"ל לרבינו דבאומר הנאת תשמישך עלי בשבועה אע"ג דאסר החפץ על עצמו ואין מאכילין לאדם דבר האסו' לא חייל משום דשבועה אינה חלה על החפץ אלא על האדם שנשבע שלא לעשות דבר זה וגופא הרי הוא משועבד לה וכמ"ש הטור סימן רל"ד והרא"ש ז"ל בפ"ג דשבועות דהאומר ישיבת סוכה עלי בשבועה לא חייל מה"ט וכן מדוקדק מלשון רבינו ז"ל שבפי"ד מה' אלו שכתב אמר לה הנאת תשמישך עלי הר"ז נדר ומדלא נקט לה נמי בשבועה כה"ג דומיא דריש' משמע דבשבועה לא משכחת לה להך דינ' אלא מיהו אכתי קושיין לא אפרק לדעת הר"ן ז"ל שבפ"ג דשבועות אברייתא דזה חומר בנדרי' כו' נראה שהסכמת דעתו הוא דהאומ' ישיבת סוכה עלי בשבועה דחייל משום דאסר החפץ על עצמו בשבועה ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו ואם כן לפי דעתו תקשי אמאי לא תני שבועה שאיני משמשך ובאומר הנאת תשמישך עלי בשבועה דומייא דנדרים ולהא נמי אמינא דלא ק"מ משום דאף לדעת הר"ן ז"ל דהאומר ישיב' סוכה עלי בשבועה חייל משום דאסר חפצה אנפשיה פשיטא ודאי דדינו כנדר גמור וכי היכי דבנדרים משום דאסר חפצה אנפשי' לא חייל על דשאב"מ הכי נמי בשבועה היכי דאסר חפצה אנפשיה בשבוע' לא חייל על דשאב"מ וכ"כ בס' בני יעקב סי' הנז' וא"כ מש"ה לא תני לה דאי באומר הנאת תשמישך עלי בשבועה לא חייל אלא מדרבנן ודומיא דנדרי' ואי באומר הנאת גופך לתשמישך בשבועה אף מדאוריית' נמי חייל בנדרים ונמצ' דנדרים ושבועות שוים הם ומשו"ה לא תני אלא מידי דבנדרים הוי בלא יחל דרבנן ובשבועות מדאורייתא וא"נ לתירוץ קמא דתריצו בגמ' מתני' לא תני אלא מידי דבנדרים בע"י קונם עיני בשינה וכן בכל הני אבל בלא"ה לא מהני ובשבועות לא בע"י מה שאין כן בחלוקת שאיני משמשך דלא משכחת לה וכדכתי' ודוק וכ"ש לדעת הרשב"א ז"ל שם שכתב דמאי דאמרי' בגמ' באמר הנאת תשמישך עלי לאו דוקא אלא נעשה כאומר קאמרינן דכיון דהנא' תשמישך עלי מהני אף אנו נאמר דשאני משמשך דקאמר ה"ק קונם יהא לי מה שאני משמשך וסתם נדרים להחמיר ע"ש וכן נראה שהוא דעת רבינו שכתב כיצד אין הנדרים חלים על דשאב"מ כו' או שאמר לאשה קרבן שאיני משמשך אין הנדר חל בכל אלו אשר נראה מדבריו דקונם שאיני משמשך אין הנדר חל מטעמא דהוי דשאב"מ ומדרבנן חייל ואילו בגמ' משמע דאפילו מדרבנן לא חייל משום דמשועבד לה וכן ראיתי להרב פמ"א ז"ל בח"א סי' פ"ז הוקשה לו כן אלא נראה ודאי שדעתו כדעת הרשב"א דמאי דאמרינן בגמ' באומר הנאת תשמישך עלי נעשה כאומר קאמר כנ"ל וא"כ לא מצי למתני שבועה שאיני משמשך דומיא דנדרים משום דבשבועה באומר שבועה שאיני משמשך סתמא משמע שאוסר עצמו על החפץ אם לא במפרש בהדיא כנ"ל גם מה שהבין הרב ז"ל שלדעת התוס' באומר הנאת תשמישך עלי לא חייל אם לא במפרש קונם גופך לתשמישך יע"ש מדברי הרשב"א ז"ל שם מבואר שלדעת התוס' אפי' באומר הנאת תשמישך חייל מדאוריית' יע"ש וכ"כ הריב"ש הביאו מרן ב"י בי"ד סי' רל"ד יע"ש ודרך אגב אומר מה שהוקשה לי לדעת רש"י והר"ן ז"ל שכתבו דהאומר ישיבת סוכה עלי בשבועה חייל על דבר מצוה וכ"כ הרא"ש ז"ל בתי' הראשון בפ' הנז' שא"כ נראה שלפי דעת רש"י ז"ל בפ"ג דשבועות ד"ך ע"ב דנדרים כי היכי דחיילי לבטל את המצוה ה"נ חיילי לקיים את המצוה וכן הוא דעת הרא"ש שם והטור בסי' רט"ו ה"נ באומר אכילת נבילה עלי בשבועה חייל שפיר לקיים את המצוה כי היכי דחייל לבטל את המצוה וא"כ ק"ל מהא דפרכינן התם בפ' הנז' דכ"ד ע"ב מתיב רבא ברי' דרב' יש אוכל אכיל' אח' וחייב עלי' ארבע חטאו' ואשם אחד (ואם איתא דאמרינן כולל באיסו' הבא מעצמו) משכחת לה חמש כגון שאומר שבועה שלא אוכל תמרי' וחלב מיגו דחייל אתמרים חייל נמי אחלב כו' יע"ש והשתא לפי דעתם ז"ל אכתי אפי' נימא דכולל לא חייל באיסור הבא מעצמו כדקאמר רבא אכתי תקשי ליה דמשכחת לה באומ' אכילת חלב עלי בשבועה דחייל לקיים את המצוה כי היכי דחייל לבטל את המצוה ואי משום דליתיה בלאו והן הא משכחת לה שפיר באוסר עליו כל מין חלב בין חלב טהור בין חלב טמא דאיתיה בלאו והן בחלב טהור וכמו כן צ"ל למאי דפריך מטעמא דכולל וכמ"ש התוס' ז"ל שם ואם כן משכחת לה באומ' אכילת היום עלי בשבועה דאיתיה בלאו והן דהא אוכל סתמא קאמ' ומקיים שבועתו בדברי' המותרי' וכמ"ש רש"י ז"ל שם בד"ה ה"ג יע"ש וליכא למימר דס"ל דשבועה שאמר' בלשון נדר דין נדר יש לה ואינו חייב קרבן הא ליתא שהרי ממ"ש רש"י ז"ל שם ד"ך ע"א ד"ה ה"ק מבטא שבועה נראה בהדיא דס"ל דשבועה שאמרה בלשון נדר דין שבועה יש לה ומביא קרבן עולה ויורד וכן כתב הר"ן ז"ל שם שכן דעת רש"י ז"ל וע' בהרב בני יעקב סי' הנז' וצ"ע כעת:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שנו) </b> אכתי תקשי לי' דמשכחת לה באומר אכילת חלב עלי בשבועה דחייל לקיים את המצוה כו'. אני תמה דהא טעמא דמלתא דקונם חל על דבר מצוה היינו משום איסור מוסיף דנבילה היא איסור גברא וכי אמר קונם נבילה עלי מתוסף על הנבילה איסור חפצא עיין ר"ן נדרים דף י"ח ע"א בד"ה הלכך נקטינן כו' שכתב שם דמה"ט מי שנשבע שלא יאכל ככר זה וחזר ואסרו עליו כקונם דחייב שתים משום דשבועות הוי איסור גברא וקונם איסור חפצא הוא וא"כ הרי קושית רבינו המחבר לק"מ דהא דקונמות הוויין איסור חפצא היינו משום דכקרבן נינהו וא"כ הרי בסוגיין דשבועות מחלב מוקדשים קא מיירי דהוי נמי איסור חפצא ומש"ה קונם נמי לא חל עליו דהוי כמו דאמר קונם ככר זה עלי וחזר ואמר קונם ככר זה עלי דאינו חייב אלא אחת כמ"ש הר"ן בהדיא בדף י"ח הנ"ל וא"כ ניהו נמי דאם אמר קונם חלב זה עלי בשבועה נאסר בו כמו בקונם מ"מ אינו חל בחלב מוקדשים משום דהוי נמי איסור חפצא ותמהני על רבינו המחבר ז"ל דלפי דעתו למה הלך בדרך עקלתון ובדרך רחוקה להקשות על דעת רש"י לחוד דס"ל דשבועה שאמרה בלשון נדר דין שבועה יש לה לענין קרבן עולה ויורד הרי הי' לו להקשות על כל הני פוסקים דס"ל דנדר חל לקיים אמאי קתני דאינו חייב אלא אשם אחד והא משכחת לה דחייב ב' אשמות כגון דאמר קונם חלב עלי דהא קיי"ל דיש מעילה בקונמות (ובין ר"מ ס"ל כן או רבנן דהא ר"מ מיירי נמי בה) אע"כ דעל חלב של מוקדשים גם קונם אינו חל ואי משום דכיון דחל על חלב חולין חל נמי על חלב מוקדשים הא זה הוי כולל הבא מעצמו וס"ל למקשה דלא אמרינן. ולפ"ז הא לא משכחת לה דליחייב אשם מעילות משום קונם ודו"ק:
+
+Halakhah 11
+
+<b>אמר </b>
+<b> שאיני נהנה כו'.</b> עיין מ"ש פ"ה מהלכות אישות הלכה כ"ו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>מי </b>
+<b> שאסר הנאתו על בעל בתו כו' אלא מה שתרצי תעשי בהם כו'.</b> הלא דעת רבי' ז"ל לפסוק כשמואל דאפילו מה שתרצי תעשי בהם לא קנה הבעל משום דהו"ל כמייחד דבר שלא יהי' שלה אלא לאותו דבר שתרצה לעשות מהן בכל שעה וכמ"ש הר"ן ז"ל והביאו מרן ע"ש ובאומ' ע"מ שאין לבעליך רשו' בהן גרידא לדעת רבי' קנה הבעל ואולם יש מן הפוסקים ז"ל שפסקו דאפי' באומר ע"מ שאין לבעליך רשות גרידא ל"ק הבעל דכיון דקי"ל כשמואל דבאומר מה שתרצי תעשי ל"ק הבעל ה"ה נמי באומ' שאין לבעליך רשות גרידא וזה דעת רב עמרם והרמב"ן ז"ל ודעת ר"ת והרא"ש ז"ל פ"ק דקדושין לפסוק כרב דלא מהני אלא כי אמר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך יעש"ב: וראיתי להר"ב נת"מ דקכ"ו ע"א שנסתפק וז"ל וצריך לחקור מה יהיה משפט אלו הנכסים שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהם אם מתה האשה אם יירשנה בעלה דנהי דבחייה לא קנה הבעל והרי הם שלה אבל כיון שמתה הרי הוא יורשה דמדידיה קא ירית או דילמא אין הבעל יורש אלא נצ"ב ונ"מ שיש לו בהם פירות בחייה אבל באלו שאין לו רשות בהם בחייה כלל אף כשמתה אין הבעל יורשה ולדברי הפוסקים כרב דלא מהני אלא באומר מה שאת נותנת לתוך פיך או מה שתלבשי וכיוצא פשיטא לי דכיון שנתן לה ע"מ שתאכלי או שתלבשי ולא אכלה ולא לבשה ומתה המתנה חוזרת לבעלה דאדעתא דהכי לא נתן לה כי קא מבעיא לי לדעת הפוסקים כשמואל דע"מ שאין לבעליך רשות גרידא מהני ולכאורה נראה דבעלה יורשה דלא עדיף מכותב לאשה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן כו' דאינו אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה ומצאתי שהרב התרומות בשער ו' ח"ד שהביא דברי מוהר"ר נתן בר מאיר שהשיב לו תשובה ארוכה ובס"ד כתו' שאם נתנו לה ע"מ שאין לבעליך רשות אלא מה שתרצי תעשי הלכתא כשמואל דל"ק בעל לא פירות ולא לירושה כו' ובעיני יפלא מנ"ל הא דבנדרים לא הוזכר דין הירושה ואי משום דאינו אוכל פירות הרי כותב דין ודברים כו' אע"פ שאינו אוכל פירות בחייה אם מתה יורשה ועוד שהרב עצמו כתב קודם זה דכשהיא טוענת לבעלה אתה נתת לי במתנה שהבעל יורשה ואע"פ שבחייה אינה אוכלת פירות ושוב מצאתי לרשב"ם פ' חזקת בשמעתתא דקבל מן האשה שאמרו שם שאם מתה יחזיר לבעלה שכתב וז"ל אפי' נתן לה ממון זה ע"מ שאין לבעליך רשות בה מכיון שמתה הבעל יורשה וכלשון הזה כתב הרא"ש שם הרי שכתבו בפי' שלא כדברי מוהר"ר נתן את"ד והנה מה שהביא מדברי הרב התרומות ז"ל להוכיח דע"מ שאין לבעליך רשות בהם גרידא ס"ל דאין הבעל יורשה נראה דאין כאן ראיה כלל דמעולם לא כתב הבה"ת כן אלא באומר ע"מ שאין לבעליך רשו' בהם אלא מה שתרצי תעשי ולדעת רבי' ז"ל דס"ל דבעי' שיאמר מה שתרצי תעשי דהו"ל כמייחד דבר שלא יהי' שלה אלא לאותו דבר שתרצה לעשות מהן כל שעה ושעה וכמו שמבוא' מדברי מוהר"ר נתן שם שדבריו אלה הם לדעת רבינו ז"ל והילכך כיון שמתה ולא עשתה מהן שום דבר המתנ' חוזרת לבעלה דהו"ל כאומר ע"מ שתאכלי או תלבשי מהם דפשי' ליה להרב ז"ל דאין הבעל יורשה אבל באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן גרידא לדעת הפוסקים דמהני ה"נ דהבעל יורשה דמדידה קא ירית ובהכי יש מקום לומר שרשב"ם והרא"ש ז"ל לא כתבו דאם מתה יורשה אלא באומ' ע"מ שאין לבעליך רשות בהם גרידא אבל באו' מה שתרצי תעשי לדעת רבינו ז"ל דה"ל כמייחד דבר ה"נ דאינו יורש' ובהכי אין מקום למה שהקשה מההיא דהכותב דין ודברי' כו' וכמובן וזה פשוט וכמו כן ראיתי להרב מח"א הל' נדרים סימן ך' ובה' זכיה ומתנה סימן י"ג שכתב שלדעת הפוסקים כרב דלא מהני אלא מה שאת נותנת או מה שתלבשי מהם אין הבעל יכול ליהנות מהן דגזל הוא בידו דהיא גופא לא קנתה עד שתתן לתוך פיה או שתלבש אותם ואם מתה אין הבעל יורשה כמ"ש הרב התרומות אבל לדעת הפוסקים כשמואל וס"ל דע"מ שאין לבעליך רשות בהן גרידא קנאת' היא בלא רשות הבעל יכול הבעל ליהנו' ממנה אח"כ דמשל אשתו הוא נהנה ואם מתה יורשה דמדידה קא ירית את"ד יע"ש הנה מבואר מדבריו שדעתו ז"ל כמ"ש דמעולם לא כתב הבה"ת כן אלא באומר מה שתרצי תעשי ולדעת רבינו ז"ל דס"ל דמה שתרצי תעשי הו"ל כמייחד דבר ועיין בהרב בית שמואל סי' פ"ה ס"ק כ"ג ובהרב ש"ך ח"מ סי' ס"ב סק"ה שמבואר מדבריהם שאף הבה"ת ז"ל לא כ"כ אלא באומר מה שתרצי תעשי דוקא וכמ"ש: גם מאי דפשיט' ליה להרב ת"מ דבאומ' על מנת שאין לבעליך רשו' בהן אלא מה שאת נותנת כו' לכ"ע אין הבעל יורש' ואין הבעל יכול ליהנו' מהן דאין ביד' לשנות' לדבר אחר דגזל היא ביד' כמ"ש הרב מח"א ז"ל תמה אני שהרי מדברי רש"י ז"ל שם בנדרי' דפ"ח מבואר דאפי' באומר מה שאת נותנ' יכול הבעל ליהנות מהן שכ"כ בהדיא וז"ל ל"ש דיכול ליתן לה כו' אלא דאמר לה אין לך רשות אלא מה שאת נותנת לתוך פיך דכיון דא"ל הכי ל"ק הבעל ויכול ליהנות מהן דמשל אשתו הוא אוכל יע"ש והרב ט"ז ז"ל בי"ד סי' רכ"ב הביא דברי רש"י ז"ל אלו בפשיטות וכתב וז"ל במקום שמותר לתת לבתו יכול ליהנות ממנה דמשל אשתו נהנה כ"כ רש"י עכ"ל וכן דעת הר"א ממיץ ז"ל הובאו דבריו בשיטה מקובצ' לנדרים בכ"י וז"ל אומר לה הרי המעות כו' ע"מ שאין לבעליך רשות בהן ואם נתנה האשה לבעלה מותר בהן וא"ת מאחר שאינה מקיימת את התנאי נמצא שהמתנה אינה מתנה והרי הן של חמיו ואמאי יהא מותר בהן וי"ל דמ"מ אין לחמיו עליו כלום כשתקרא את בתו לדין או יהיה להם לשלם אמנם השתא היא גוזלת אותם ושולחת בהם יד והרי הן מעתה שלה ולא של אביה וא"ת וכיצד היא נותנת לבעלה והלא גזל הוי בידה וי"ל גם היא יודעת שאין אביה מקפיד אם היא תעשה בהן מה שתרצה רק שאמר מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך כדי שלא יקנה אותן הבעל ויהיה הרשות בידה לעשות בהן כל חפצה הרא"ם ז"ל עכ"ד הנה מבואר מדבריו דאפי' באומר לה מה שאת נותנת לתוך פיך יכול לשנותה לכל מה שירצה ואנן סהדי דלא איכפת ליה לנותן בהכי ולא התנה כן אלא כדי שלא יקנה אותן הבעל וכן נראה לפע"ד שכן דעת המאירי ז"ל שכתב בפרק בן סורר והובא דבריו שם בשיטה מקובצת כ"י גבי ההיא דאינו חייב עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו ופרכינן אמו מנ"ל מה שקנתה אשה כו' ואוקימנא באומר ע"מ שאין לבעליך רשו' כתב וז"ל ממה שכתבנו אתה רואה שמ"ש כאן דאקני ליה אחר ע"מ שאין לבעליך רשות בה לדע' גדולי הפוסקים כרב אתה צריך לפרשה שפרט ואמר מה שאת אוכלת לתוך פיך יע"ש:<br><b> והשתא </b> קשה טובא דאיך אפשר לאוקומי בהכי הא אם פרט ואמר מה שאת נותנת לתוך פיך כל שלא נתנה לתוך פיה ובא הבן וגזלם נמצא שלא קנאתם היא למפרע ואנן בעינן שיגנוב משל אביו ומשל אמו ועיין בהריטב"א ז"ל פ"ק דקדושין שכ"כ בהדיא דההיא דבן סורר ליכא לאוקומא בהכי מהטעם שכתבנו וכן נראה דעת התוספות שם פ' בן סורר ד"ה ע"מ שכתבו דלר"א לא תקשי לי' מתניתין דמוקי לה בשנתן לה בעלה כו' ומדלא כתבו בפשיטות דלר"א נמי מוקי לה בשנתנו לה ע"מ שאין לבעליך כו' אלא מה שאת נותנת לתוך פיך אלא שקצר התלמוד כמ"ש בנזיר דכ"ד ע"ב ובפסחים דפ"ח ע"ב אלא משמע דס"ל דבההיא דבן סורר א"א לאוקומ' בהכי משום דכיון דגזלתם ולא אכלתן נתבטלה המתנה למפרע ולאו משל אמו גנב ואולם לדעת המאירי שכתב דההיא דבן סורר צריך לפרשה באומר מה שאת נותנת לתוך פיך עכ"ל דס"ל כדעת רש"י והר"א ממיץ ז"ל שכתבנו דיכולה לשנותה לכל מה שתרצה והלכך שפיר קרינן משל אמו דאפילו לא קיימה התנאי מדידה הוו דאנן סהדי דלא התנה כן אלא כדי שלא יקנה אותם הבעל וכיון שכן זכינו לדין דמאי דפשיט' להו להרב נת"מ והרב מח"א ז"ל דבאומר מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך אם מתה אין הבעל יורש' ואסור לבעל ליהנות מהן במחלוקת הוא שנוי בין גאוני עולם שלדעת רש"י והר"א ממיץ והמאירי ז"ל אם מתה הבעל יורשה דמדידה קא ירית כיון דאפי' לא קיימה התנאי אין כאן קפידה ויכולה לשנותה לכל מה שתרצה ומות' לבעל ליהנות ממנה ולדעת הריטב"א והתוס' פ' בן סורר נראה דסבירא להו דקיום המתנה תלוי בקיום התנאי שתתן לתוך פיה וכיון שכן פשיטא ודאי דאם מתה אין הבעל יורש' דנתבטלה המתנה למפרע ואסור לבעל ליהנות ממנה ומעתה מתרצתא היא מה שהק' הרב מח"א ז"ל סימן הנז' דכיון דהרא"ש ז"ל פסק פ"ק דקדושין כרב דלא מהני אלא מה שאת נותנת כו' איך כתב בפ' חזקת גבי קבל מן האשה דאם נתנו לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן דהבעל יורש' הא אי חיישינן לשמא נתנו לה ע"מ שאין לבעליך כו' ע"כ היינו באומר מה שאת נותנת דאלו בע"מ שאין לבעליך רשות גרידא הא ס"ל להרא"ש דקנה הבעל וכיון שכן איך כתב דהבעל יורשה הרי כיון שמתה ולא נתנה לתוך פיה הרי נתבטלה המתנה לגמרי יע"ש שהניחו בצ"ע ולפי מ"ש אין כאן מקום קו' דיכולים אנו לומר שדעת הרא"ש ז"ל כדעת רש"י והר"א ממיץ והמאירי ז"ל שכתבנו וכן נ"ל להוכיח שכן דעת הרא"ש ממ"ש פ"ק דקדושין וז"ל ועוד דסתמא דגמרא בכל דוכתא כרב ששת בפ' בן סורר גבי אינו חייב כו' וכן בפסחים וכן בנדרים כו' ואף על גב דכל הנך אוקימתות הוי כרבנן י"ל דגמ' לא נחית אלא לאשמו' דהלכה כרב ששת וממילא שמעינן דלר"מ צריך לאוקומא באומר מה שאת נותנת כו' יע"ש והשתא ק' דאכתי היכי ניחא ליה ההיא דפ' בן סורר דהתם ליכא לאוקומא בהכי כמ"ש הריטב"א ז"ל אלא נראה דס"ל כדע' המאירי והרא"ש ורש"י ז"ל שכתבנו כנ"ל:<br><b> ובהיותי </b> בענין זה ראיתי לעמוד על מ"ש הר"ן ז"ל פ"ק דקדושין וז"ל אבל הרי"ף ז"ל פסק כאן כר"א ואליבא דרבנן וכיון שהוא פוסק כרבנן ודאי קי"ל כשמואל דאמר אפי' מה שתרצי תעשי קנה הבעל כו' וכיון שכן הדק"ל דקשיא דר"מ אדר"מ ודרבנן אדרבנן י"ל דרבנן אדרבנן ל"ק דר"א ל"ק אלא בעבד כו' אבל באש' לא מדמי ליה לעבד להכי כו' והיינו דשמואל כו' וכ"ת אכתי קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר דאלו הכא משמע דס"ל ר"א אליביה דאפי' באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן ועוד דלדידיה נמי מיחד כו' דלא מהני והתם אמר רב אליבא דר"מ דבמיחד לה כו' מהני ל"ק דכי אמר ר"א כגון דאקני ליה אחר מנה ואמר לו ע"מ שתצא בו לחירות דלר"מ לא מהני ומדמינן אשה לעבד באומר ע"מ שתפדי בו את המעשר לאו באומר ע"מ שאין לרבך ולבעליך רשות בו מיירי אלא דאמר האי תנאי בלחוד ע"מ שתצא בו לחירות א"נ ע"מ שתפדי בו את המעשר ס"ל לר"מ דכל כה"ג ל"ש אשה ול"ש עבד לא מהני כו' ומש"ה רמינן בכה"ג אשה ועבד אהדדי אבל באומר ע"מ שאין לרבך ולבעליך רשות בו בלחוד ואליבא דרבנן בזה יש לחלק בין אשה לעבד שהרי התנאי מספיק כו את"ד:<br><b> והנה </b> הנראה ודאי בכונת הר"ן ז"ל שזה שכתב לחלק בין אשה לעבד דבאשה ע"מ שאין לבעליך רשות מהני היינו לשמואל דאמר אפי' מה שתרצי עשי ל"ק הבעל דס"ל לשמואל דבאשה שיפה כחה שאינה משועבדת לבעלה כ"כ מהני תנאה לכ"ע אמנם לרב דקאמר ל"ש אלא שאמר כו' פשיטא ודאי דלא ס"ל לחלק בין אשה לעבד וזה פשוט: אך ק"ל טובא דא"כ לשמואל תקשי ליה מתניתין דקתני אומר ע"מ שאין לבעליך בהם אלא מה שאת נותנת מאי אירייא מה שאת נותנת הא באומר ע"מ שאין לבעליך גרידה מהני וכבר הר"ן ז"ל עצמו כתב שם בנדרים דשמואל לא פליג אדרב בפי' דמתניתין דמתני' ודאי הכי קתני אלא דפליג עליה בדינא משום דס"ל דהלכה כרבנן יע"ש וליכא למימר שאף מ"ש הר"ן ז"ל דלשמואל יש לחלק בין אשה לעבד מטעמא שיפה כחה כו' לא כ"כ אלא לשמואל אליבא דרבנן וכמו שנראה מסוף דבריו שכתב אבל באומר ע"מ שאין לרבך ולבעליך רשות בו בלחוד אליבא דרבנן כו' אבל לר"מ ה"נ דס"ל דאפי' באשה ע"מ שאין לבעליך רשות בו בלחוד לא מהני ומתני' דנדרים דקתני אלא מה שאת נותנת כו' ר"מ היא דהא ודאי ליתא דכיון דלרבנן בעבד ס"ל דע"מ שאין לרבך רשות בו לא מהני ואפי' הכי ס"ל לשמואל דדוקא בעבד קאמרי רבנן משום דהורע כחו אבל באשה שיפה כחה מהני ליה תנאה ה"נ מה"ט גופיה נימא דלר"מ ג"כ מהני וע"כ ל"ק ר"מ דבעבד ואשה לא מהני אלא באומר ע"מ שתצא בו לחירות וע"מ שתפדי בו את המעשר גרידא ומטעמא שאין דברי התנאי מספיקין כמ"ש הר"ן אבל באומר ע"מ שאין לבעליך רשות גרידא ה"נ דמהני כיון שהתנאי מספיק ומנ"ל לאפושי פלוגתא בין ר"מ ורבנן כיון דלא אשכחן דפליגי אלא בע"מ שתצא בו לחירות וע"מ שתפדי בו את המעשר גרידא ואי מכח מתני' דנדרים עכ"ל כן משום דאל"כ מתני' אמאן תרמייה ה"נ נימא דרבנן נמי ס"ל באשה דע"מ שאין לבעלך רשות גרידא לא מהני דומיא דעבד כי היכי דס"ל לר"מ ובר מן דין יש להוכיח כן ממ"ש הר"ן שם בראש דבריו וז"ל ולא תיקשי כיון דמפלגינן בין אשה לעבד היכי מרמינן בגמ' אשה ועבד אהדדי ורמינן להו בין אליבא דר"מ בין אליבא דרבנן כו' והשתא אי ס"ל דשמואל לא מחלק בין אשה לעבד אלא אליבא דרבנן דוקא אבל לר"מ ה"נ דאין חילוק מאי קושייא הא שפיר רמינן בגמ' דר"מ אדר"מ אהדדי כיון דר"מ לא ס"ל לחלקו לרבנן נמי רמינן שפיר מכל שכן דכיון דס"ל דאפי' בעבד ע"מ שתצא בו לחירות מהני כ"ש באשה וכן מבואר ג"כ ממ"ש עוד ל"ק דכי אמר ר"א כו' לאו באומר כו' אלא דאמר האי תנאי בלחוד א"נ שתפדה את המעשר גריד' ס"ל לר"מ דכל כה"ג ל"ש אשה כו' והשתא אי ס"ל דלר"מ אפי' באומר ע"מ שאין לבעליך רשות לא מהני באשה כמו בעבד מאי האי דכ' דס"ל לר"מ דכל כה"ג כו' הא לר"מ בכל גוונא נמי אין לחלק ולא היה צריך הר"ן לכל זה כלל ובפשיטות הי"ל לתרץ דלא תקשי דר"מ אר"מ משום דההיא דקדושין מיירי באומר ע"מ שתצא לחירות גרידא אבל באומר ע"מ שאין לרבך רשות בו אלא עד שתצא לחירות ה"נ דמודה ר"מ דמהני בעבד כמו באשה אלא ודאי נראין הדברים דס"ל להר"ן דלשמואל באומר ע"מ שאין לבעליך רשות גרידא מהני אפי' לר"מ ומ"ש בס"ד אליבא דרבנן צ"ל דלאו דוקא ומשום דהלכה כרבנן לדעת הרי"ף ז"ל נקט אליבא דידהו ואולי דט"ס נפל בדבריו וצ"ל אליבא דשמואל וכיון שכן הדק"ל דא"כ מתני' דנדרים דקתני מה שאת נותנ' אמאן תרמייה ושוב ראיתי בחדושי הרשב"א ז"ל שדרך בדרך זו שכתב הר"ן משם בעל התוס' ז"ל וכתב בפשיטות דלשיטה זו לשמואל בין לר"מ בין לרבנן ע"מ שאין לבעליך רשות בהם גרידא מהני והוקשה לו כמ"ש וז"ל אלא דק"ל לפי שיטה זו למה לי דקתני מתני' דהתם מה שאת נותנת כיון דאפי' בסתם לא קנה יתהון בעל יע"ש ולדעת הרי"ף והתוס' ז"ל צ"ל דשמואל ס"ל דמתני' לאו דוקא וכמ"ש הראב"ד ז"ל בהשגות דלשמואל מתני' מתוקמא כרבנן ושאת נותנת לתוך פיך לאו דוקא ועוד י"ל ואכתבנו לקמן ודוק: מיהו הא ק"ל טובא לפי שיטה זו מההיא דנדרים דאמרינן התם מתקיף לה ר"ה כמאן אזלא הא דרב כר"מ דאמר יד אשה כיד בעל ורמינהי כיצד משתתפין כו' וע"י אשתו ואי אמרת קנה יתהון בעל עירוב לא נפיק מרשותיה דבעל כו' איתביה רבינא לר"א אלו שזכין להן בנו ובתו כו' ואלו שאין זכין להן בנו ובתו הקטנים כו' ואשתו אלא אמר רב אשי מתני' בשיש לו חצר באותו מבוי עסקינן דמיגו דזכיין לנפשיה זכיין לאחרינא יע"ש והשתא לפי שיטה זו דלשמואל לכ"ע מהני באשה באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בו א"כ ברייתא דקתני ולא ע"י אשתו תקשי ליה דלא כמאן ול"ל דכיון דלשמואל לא מהני באשה אלא באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בו אבל בנותן לה מתנה סתם לכ"ע מה שקנת' אשה קנה בעלה כדאמרינן בקדושין דאין קנין לאשה בלא בעלה א"כ מש"ה קתני בברייתא גבי עירוב דאינו מזכה ע"י אשתו כיון דליכא תנאי דהא ליתא דאי הכי מאי האי דפרכינן מהתם מתקיף לה ר"ז כמאן אזלא הא דרב כר"מ ורמינהי כיצד משתתפין כו' דמשמע בהדיא דלר"מ דוקא הוא דקשיא ליה ומשום דסתם מתני' ר"מ היא כמ"ש רש"י שם והלא בלאו הא דרב תקשי ליה לר"ז מתני' דכיצד משתתפין דאתיא דלא כמאן כיון דאפי' לרבנן בעינן שאומר ע"מ שאין לבעליך רשות בו וליכא למימר דר"ז ס"ל דלכ"ע אין יד אשה כיד בעלה ואפי' בנתנו אחרים סתמא לא אמרינן מה שקנתה אשה דס"ל דע"כ ל"פ רבנן ור"מ בקידושין אלא דוקא גבי עבד ומש"ה הוה ניחא ליה מתני' דכיצד משתתפין כפשטא אמנם לר"ז דקאמר ל"ש כו' וס"ל דבאשה נמי אמרינן מה שקנתה אשה קשיא ליה שפיר דהא ודאי ליתא דא"כ מתני' דנדרים דקתני האומר הרי המעות הללו נתונים לך ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן מאי אריא ובלבד שלא יהא לבעלך אפי' בנותן לה סתמא נמי והכא לא שייך לומר מתני' לאו דוקא וכמ"ש הראב"ד דבשלמא אי בעינן שיאמר ובלבד שלא יהא לבעליך איכא למימר דמה שאת נותנת לאו דוקא אלא שהתנא האריך בתנאי אמנם אי נותן לה סתמא מהני א"כ לאיזה תכלית הזכיר תנאי כלל והשתא תקשי ליה לר"ז גופיה מתני' אהדדי אלא הנראה ודאי דס"ל לר"ז דאפי' באשה נמי בעינן שיאמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן הא לא"ה מה שקנתה אשה קנה בעלה אלא דס"ל דכיון דלרבנן בשנתנו לה אחרים ע"מ שאין לבעליך רשות מהני כיון שסילק זכות הבעל ממנה ולא אמרינן בכי הא מה שקנתה אשה ה"נ בנתן לה הבעל על ידה אפי' בסתמא מהני כיון שהבעל הוא הנותן הרי הוא מסלק זכותו ממנו וה"ל כמתנה דאחרים באומר ע"מ ומש"ה מתני' גופא לא הוה קשיא ליה לר"ז ולא קשיא ליה אלא לרב דוקא דס"ל דע"מ שאין לבעליך לא מהני במתנה דאחרים אע"ג דהרי הוא מסלק זכות הבעל ממנה אפי' הכי אמרינן דדינא הוא מה שקנתה אשה כו' א"כ גבי בעל נמי אע"ג דהוא הנותן ומסלק זכותו ממנו אכתי לא נפיק מרשותיה וזה הנראה פשוט בכוונת הסוגייא למעיין שם וכן ראיתי להרשב"א ז"ל שכתב דלשיטת התוס' ז"ל א"ש הא דפרכינן בנדרים דר"מ אדר"מ אליבא דרב ולא אקשינן דר"מ אדר"מ אליבא דשמואל יע"ש הנה מבואר דס"ל דהא בהא תליא דכיון דבמתנ' דאחרים מהני באומר ע"מ שאין לבעליך כו' בנותן לה הבעל אפי' בסתמא מהני כיון שהרי הוא מסלק זכותו ממנו וכיון שכן יגדל התימה דא"כ תקשי ליה לשמואל ברייתא דקתני ולא ע"י אשתו דאתייא דלא כמאן והיה אפשר ליישב דודאי לר"ז ס"ל דבנותן לה הבעל הו"ל כנתנו אחרים בתנאי דשאין לבעליך רשות בו דמהני לרבנן ומש"ה לא הוה ק"ל מתני' דכיצד משתתפין לדידיה גופיה ומשום דלא היה שמיע ליה ברייתא דלא ע"י אשתו אמנם לבתר דשמיע ליה לרב אשי ברייתא דלא ע"י אשתו עכ"ל דלאו הא בהא תליא ואע"ג דבנתנו לה אחרים מהני באומר ע"מ שאין לבעליך בנותן לה הבעל ע"י לא מהני דדוקא אחרים באומר ע"מ כיון דאדעתא דהכי אקני לה נמצא דלא זכה הבעל כלל אבל בנותן הבעל ע"י כיון דממונא דידיה הוא כל שהוא ע"י אשתו אין כאן סילוק זכות כלל דמה שקנתה אשה קנה בעלה זה היה נראה לי נכון לישב דברי הר"ן והרשב"א ז"ל האמנם מצאתי להר"ן ז"ל פ"ב דביצה שכתב על דברי הרי"ף ז"ל שם שכתב דבעירובי תבשילין מזכה להם ע"י אשתו וז"ל אע"ג דבפ' בתרא דנדרים אוקימנא לה בשיש חצר באותו מבוי דמיגו דזכייא לנפשי' כו' ולפי"ז בע"ת דלא שייך בהו חצר לא מצי מזכה ע"י אשתו ליתא דכי אוקימנא לה הכי הני מילי אליבא דר"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כדאי' פ"ק דקי' אבל לרבנן דפליגי עליה דר"מ לא צריכנא שתהא לה חצר כו' יע"ש הרי מבואר בהדייא מדבריו דס"ל דאע"ג דלרבנן לא מהני באשה אלא באומר ע"מ שאין לבעליך מ"מ בשנותן לה הבעל ע"י הו"ל כנתנו אחרים בתנאי דשקולים הם כמ"ש וכמו שנראה מוכרח מאתקפתא דר"ז ועיין בהרב תי"ט פ"ו דעירובין משנ' ו' שתמה על דברי הר"ן הללו דאפי' לרבנן אין קנין לאשה בלא בעלה אלא באומר ע"מ שאין לבעליך רשות מיהא יע"ש ואחר המחילה לא דק בזה דכל שהבעל הוא הנותן ומסלק זכותו ממנו הו"ל כנתנו אחרים בתנאי דשניהם שוים וכמו שהדבר מוכרח מאתקפתא דר"ז ועוד ק"ל טובא על הר"ן ז"ל דלפי מ"ש בקידושין בדעת הרי"ף ז"ל דלשמואל דקי"ל כותיה יש חילוק בין אשה לעבד ולכ"ע מהני באשה ע"מ שאין לבעליך רשות בו א"כ למה זה הוצרך לומר בפרק ב' דביצה ליישב דעת הרי"ף דכי אוקימנא לה הכי הני מילי אליבא דר"מ והלא אפי' לר"מ נמי לא בעינן שיהיה לה חצר לדידן דקי"ל כשמואל והי"ל להר"ן ז"ל לומר דכי אוקימנא לה הכי הני מילי לרב אבל לדידן דקי"ל כשמואל לא צריכא שתהא לה חצר וכבר אפשר ליישב דכ"כ הר"ן ז"ל לחזק דעת הרי"ף ז"ל אפי' לדעת החולקים דלא ס"ל לחלק בהכי וכדעת רב עמרם גאון ור"ש הנגיד והרמב"ן ז"ל שכתבנו לעיל שוב ראיתי למהרנ"ח ז"ל ח"ב סימן ן' שעמד בדברי הר"ן ז"ל הללו והאריך לפלפל בדבריו ובס"ד כתב דסבירא ליה להר"ן ז"ל דר"מ ורבנן פליגי בע"מ שתצא בו לחירות גרידא ומטעמא דאין דברי התנאי מספיקין והיינו פלוגת' דעבד ופליגי נמי באומר ע"מ שאין לבעליך רשות גרידא דלר"מ לא מהני גבי אשה ולרבנן מהני יע"ש: ואחר המחילה לא דק שהרי הוכחנו מדברי הר"ן ז"ל דלשמואל דקי"ל כותיה באשה לכ"ע מהני ע"מ שאין לבעליך רשות בו והנראה אצלי ליישב דברי הר"ן דס"ל ודאי דבנותן לה הבעל ע"י לא חשיב כנתנו לה אחרים ע"מ שאין לבעליך רשות בו מהטעם שכתבנו לעיל דבשלמא בנתנו לה אחרים ע"מ שאין לבעליך רשות כיון דעל תנאי כן נתנו נמצא דלא זכה בהן הבעל כלל שהרי מעיקרא לא הי"ל שייכות בהן כלל ומתנה זו ע"ת היא מה שאין כן בנותן הבעל לאחרים ע"י כיון דממונא דידיה הוא ובא לסלק זכותו ממנו כל שהוא ע"י אשתו אין כאן סילוק כלל ואכתי ברשותיה דבעל נינהו ואתקפתא דר"ז הכי מתפרשא דס"ל לר"ז דבמזכה הבעל לאחרים ע"י הו"ל כאומר ע"מ שתצא בו לחירות וא"נ שתפדה בו את המעשר גרידא וס"ל לר"מ דכל שלא סילק רשות הבעל והרב אע"ג דיחד לו דבר לא מהני דבעינן תרווייהו סילוק רשות ויחוד דבר וה"נ במזכה לאחרים ע"י אע"ג דמיחד לה דבר שתקנה אותם לפ' כל שאין כאן סילוק לא מהני ולרבנן דס"ל דבאומר ע"מ שתצא בו לחירות או שתפדי בו את המעשר גרידא מהני כיון דייחד לו דבר אע"ג דאין כאן סילוק ה"נ גבי עירוב במזכה לאחרים ע"י אע"ג דאין כאן סילוק משום דממונא דידיה כל שייחד לה שיקנה לפ' הו"ל כע"מ שתפדי בו את המעשר והיינו דפריך כמאן אזלא הא דרב כר"מ כו' כלומר דמדקאמר דבעינן תרווייהו ע"מ שאין לבעלך רשות בו אלא מה שאת נותנת ש"מ דס"ל דייחוד דבר גרידא לא מהני וא"כ גבי עירוב אע"ג דהוי כמייחד דבר אכתי ברשותיה קאי והיינו דלר"ז גופיה לא הוה ק"ל מתני' משום דהוה ס"ל דבע"מ שתצא לחירות לכ"ע מהני כדהוה ס"ל לרב ששת וא"כ הוה מוקי למתניתין דעירובין כרבנן אמנם לרב דס"ל דמתני' דנדרים בדוקא אתמר ור"מ היא ק"ל סתמי אהדדי ובהכי ניחא דברייתא דאבל לא ע"י אשתו ר"מ הוא דס"ל דיחוד דבר לא מהני ודברי הר"ן ז"ל דבפ"ב דביצה אתו כפשטן והיינו דכתב דכי אוקימנא לה בשיש לה חצר אליבא דר"מ דאין קנין לאשה בלא בעלה אפי' ביחד לה דבר אבל לרבנן דקיימ' לן כוותיהו דיש קנין לאשה ע"י יחוד ה"נ דלא צריכנא שיש לה חצר זה הנראה אצלי נכון ועל דרך זה יש ליישב מה שהק' מוהראד"ב בתשו' סימן י"ב על רבינו ז"ל שפסק בפ"ה מהלכות עירובין מתניתין דמזכה להם ע"י אשתו כצורתה ולא הצריך שיהיה לה בית באותו חצר ולדעתו ז"ל אין לתרץ כמו שתי' הר"ן דה"ד לר"מ אבל לרבנן לא וכמ"ש מרן כ"מ שם שהרי הוא ז"ל פסק כר"מ דבעינן תרתי שאין לבעל רשות בו ומה שתרצי עשי וס"ל דשמואל נמי כר"מ אתי וכ"כ הריב"ש ז"ל בהדייא סי' ט"ו דלרבינו ז"ל שמואל נמי כר"מ ס"ל וכי א"ל מה שתרצי עשי הו"ל כמיח' לה דבר שלא תזכה אלא לאותו דבר יע"ש וכן נוטין ג"כ דברי הר"ן בחידושיו ועוד הק' לפי' רבינו ז"ל מאי האי דקאמר ר"ז כמאן אזלא הא דרב כר"מ הא שמואל נמי הכי סבירא ליה יע"ש שהצריכם עיון ועל דעתי י"ל דחדא מתרצה חברתה דס"ל לרבינו ז"ל דמדחזינ' דאותיב לר"ז דקאמר כמאן אזלא הא דרב כר"מ ורמינהי כו' משמע דאתקפתא דידיה אינו אלא לרב אבל לשמואל לא קשיא ליה דאל"כ בפשיטות הו"ל להקשות מתניתין דעירובין בין לרב בין לשמואל משמע דס"ל לר"ז דרב ושמואל בהכי פליגי אליבא דר"מ דלרב לא מהני אליבא דר"מ אלא באומר מה שאת נותנ' לתוך פיך דוקא ומטעמא דכיון דאין אשה זוכה בנכסים אלו עד שתתן לתוך פיה הרי באותה שעה אין הבעל יכול לזכות אבל כל שזכה לה בעודן בעין אפי' יחד לה לאיזה דבר כגון מה שתלבשי בו לא מהני וכדעת הר"ן שם בחידושיו לחד מ"ד יע"ש ומה שתרצי עשי דנקט רב לאו דוקא וה"ה אפי' יחד לה דבר בהדייא אלא משום רבותא דשמואל נקט ושמואל סבר דאפי' זכה לה בעודן בעין כל שלא הקנה אלא לאותו דבר מהני והיינו דפריך ר"ז לרב דס"ל דלר"מ לא מהני אפי' ביחד לה דבר ממתני' דעירובין דהתם נמי אע"ג דלא זכה לה אלא כדי שיזכה לפ' והו"ל כיחד דבר אכתי לא מהני האמנם לשמואל דס"ל דביחד לה דבר מהני ניחא ליה מתני' דהתם נמי כיון שלא הקנהו לה אלא כדי שיקנה לפ' הו"ל כיחד דבר ומאי דקאמר ר"ז כמאן אזלא הא דרב כר"מ לאו למימר דשמואל אתי דלא כר"מ אלא משום דאתקפת דידיה אינו אלא לרב נקט רב זה היה נ"ל נכון האמנם הדבר הקשה אלי דנראה ברייתא דקתני אבל לא ע"י אשתו דלא כמאן כיון דס"ל לרבינו דאפי' לר"מ מהני יחד לה דבר לשמואל וכמו שהקשינו לעיל לדעת הרשב"א ז"ל ולכן הנראה ודאי דאף לרבינו ז"ל שמואל לא אתיא אלא אליבא דרבנן ודברי הר"ן ז"ל בחידושין הם סתומים ויש לפרשם בהכי וכן מבואר מדברי רבינו ז"ל בפי' המ' פ"ק דקדושין דפוסק כרבנן יע"ש ועיין בתי"ט פי"א דנדרים ולפי זה ניחא דההיא ברייתא אתי' כר"מ ודוק ויש לי לדקדק על הראב"ד ז"ל כיון דכאן השיג על רבי' ופסק כרב אליבא דר"מ א"כ הי"ל להראב"ד להשיג על ר' בה' עירובין ולו' דדוקא בשיש לה חצר באותו מבוי מזכה ע"י וכמו כן ק"ל על הטור דבסימן תקכ"ז כתב שדעת ר"י כדעת הרי"ף ז"ל דע"ת מזכה אדם ע"י אשתו וע"כ היינו משום דס"ל דמאי דאוקימנא בשיש לה חצר אינו אלא אליבא דר"מ אבל לרבנן לא וכמ"ש הר"ן ז"ל והדבר תימא שהמרדכי ז"ל כתב בפ"ק דקדושין שר"י פוסק כרב ואליבא דר"מ גם הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ע"ה סימן ז' כתב שדעת ר"ת ור"י לפסוק כרב וכר"מ ואולי דתרי ר"י נינהו ועיין בנ"י פ' יש נוחלין דרכ"ב אההיא דאמרינן התם הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כ"ש אבדה קרקע ואוקימנא לה במזכה ע"י כתב וז"ל ואע"ג דאמרינן בעירובין דבכל אדם יכול לזכות חוץ מע"י אשתו שאני הכא דמיגו דזכיה לנפשיה באותו קרקע כ"ש זכי נמי לאחרים כדאמרינן בשלהי נדרים א"ד וכ"כ הרמב"ן שם לכאורה י"ל דמאי ק"ל להנ"י שהרי דעת הרי"ף ז"ל דמזכה ע"י אשתו אפי' בשאין לה חצר ויש לישב דהתם רב הוא דמוקי לה למתני' במזכה ע"י ואהא ק"ל שפיר דרב כר"מ ס"ל וזה פשוט ודע שמרן ז"ל בשלחנו הטהור א"ח סי' ת"ה הביא מחלוקת הרי"ף והרא"ש ז"ל וכתב מור"ם ז"ל שם דהמיקל בעירוב כדעת הרי"ף והרמב"ם לא הפסיד ויש לדקדק דבח"מ סי' רמ"ב סעיף י"ד כתב מור"ם דהא דמזכין ע"י א"א דוקא מיד אחרים אבל לא מיד רבה ובעלה אלא במקום דזכי' לנפשה והוא תימא איך פסק כן בפשיטות והיל"ל דיש חולקין ונ"מ לענין אי תפס דלא מפקי' מיני' כו' ודע שבנוסחאות הרי"ף שלפנינו פ"ב דביצה כתוב בו תוספת דברים וז"ל ואוקימנא לה הא דקתני ע"י אשתו שיש לה חצר במבוי דמיגו דזכייא לנפשה כו' ואע"ג דהתם משמע דלר"מ הוא דצריך ולרבנן לא צריך מיגו כיון דרב קאמר התם כר"מ קי"ל כותיה באיסורי ועוד דבקדושין קאמר רבא התם דלכ"ע יד אשה כבעלה ובע"א פליגי דאשתכח דלד"ה צריך שיהיה לה חצר ואותו חצר נתנוהו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה וכרבנן דלר"מ לא משכחת לה שיהיה לה חצר שלא יהיה שלו דקאמר במשנה פ"ק דקדושין ובכסף ע"י אחרים כו' אבל בע"ת דלא שייך לא מצי' זכייא לאחריני ומש"ה לא תנן גבי מ"ש ע"י אשתו אלא בשתופי מבוי בלבד עכ"ד והנראה שהיא הגהת החולקת על הרי"ף ז"ל ורואה אני שכל דבריו הם תמוהים שמ"ש דלר"מ לא משכחת לה שיהיה לה חצר שלא יהיה שלו הוא תמוה שהרי לר"מ נמי משכחת לה בכותב לה דין ודברים אין לי בנכסייך וכדאיתא בהדייא בפרק הזורק אההיא דפרכינן חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה יע"ש גם מ"ש דמש"ה לא תנן גבי מ"ש ע"י אשתו יש לדקדק שהרי בנותן מתנה לאשתו אמרינן בפרק חזקת דלכ"ע קנתה ואין הבעל אוכל פירות וכמ"ש הר"ן שם בנדרים וא"כ גבי מ"ש כיון דלדידה מזכה לה לכ"ע קנתה והי"ל למתני ע"י אשתו ולזה יש ליישב עמ"ש התוס' פרק השולח גבי ההיא דקטן שזוכה לעצמו ע"ש ודוק ואולם מ"ש ועוד דבקדושין קאמר רבא התם דלכ"ע יד אשה כבעלה ובע"א פליגי דאשתכח דלד"ה צריך שיהיה לה חצר כו' והנראה שכונת דבריו לומר דהא דמשמע מההיא דנדרים מאתקפתא דר"ז דלר"מ דוקא הוא דצריך ולרבנן לא צריך הוא משום דס"ל דלרבנן אפי' בנותן לה סתמא אין יד אשה כיד בעלה דס"ל לר"ז דפלוגתא דר"מ ורבנן בקדושין ביש קנין לעבד בלא רבו ויש קנין לאשה בלא בעלה הוא דפליגי וכס"ד דתלמוד' התם דקאמר לימא בהא קמפלגי דר"מ סבר אין קנין כו' ואם הדבר כן קשה לשמוע דא"כ תקשי ליה לר"ז גופיה מתני' דעירובין דאתיא דלא כר"מ ודלא כרבנן דאי לר"מ אפי' ע"י אשתו אין מזכין ואי רבנן אפי' ע"י עבדו נמי ומאי האי דפריך כמאן אזלא הא דרב כו' הא בלאו הא דרב תקשי ליה מתני' דעירובין ואם נאמר דר"ז ס"ל כס"ד דהתם בקדושין דפלוגתא דר"מ ורבנן ביש קנין הוא דפליגי אלא דס"ל דע"כ ל"פ ר"מ אלא דוקא גבי עבד אבל באשה אפי' ר"מ מודה דיש קנין לאשה בלא בעלה ואפי' בנותן לה סתמא נמי ומתני' דעירובין אתיא כר"מ ומש"ה קתני דאינו מזכה ע"י עבדו אבל מזכה הוא ע"י אשתו הא נמי קשה דאדק"ל לר"ז מתני' דעירובין אליבא דרב תקשי ליה לדידיה מתני' דנדרים דקתני אומר לה הרי כו' ע"מ שאין לבעליך רשות דמשמע דבנותן לה סתמא קנה הבעל דהכא ליכא למימר דמתני' לאו דוקא וכמ"ש לעיל ואשר אני אחזה ליישב דס"ל להגהת הלזו כדעת הריטב"א שכתבנו לעיל דבנותן לה על מנת שאין לבעליך רשות בו אלא מה שאת נותנת לתוך פיך אין הבעל יכול ליהנות ממנה דכיון דלא קיימה תנאה הרי הם של אביה למפרע ומדידה קא מתהני וא"כ איכא למימר דמתני' דקתני המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות אומר לה כו' ע"מ שאין לבעליך רשות בו אלא מה שאת נותנת לאו למימרא דאי יהיב לה סתמא קנה הבעל ומדידה קא מתהני דהא ודאי אפי' בסתמא נמי מהני דכיון דיש יד לאשה בלא בעלה קנתה ומדידה קא מתהני אלא מתני' דינא אתא לאשמועינן במודר הנאה מחתנו ורוצה לתת לבתו דוקא ושלא יתהנה הבעל מהם להכי קאמר דנותן לה בתנאי דע"מ שאין לבעליך כו' אלא מה שאת נותנת משא"כ בנותן לה סתמא דאז הבעל יכול ליהנות והיינו דלא ק"ל לר"ז דהוה ס"ל דלכ"ע יש יד לאשה מתני' דנדרים כנ"ל נכון וסוגיא דתלמודא דהתם ריהטא שפיר על דרך זה דקאמר רב ל"ש אלא בשאת נותנת כו' אבל אמר מה שתרצי עשי קנה הבעל ושמואל אמר אפי' מה שתרצי עשי לא קנה הבעל והדבר ק' לפי' הר"ן ושאר המפרשים דפלוגתא דרב ושמואל היינו אי הלכה כר"מ או כרבנן אדקא מפלגי אמתני' דנדרים הול"ל לאפלוגי אעיקר פלוגתייהו דר"מ ורבנן בקדושין גם לפי' הראב"ד דשמואל מוקי למתני' כרבנן ולאו דוקא א"כ הכי הו"ל לא פליגי אי מתני' ר"מ ודוקא או כרבנן ולאו דוקא ואמנם ע"פ מ"ש הנה נכון דרב ושמואל בפי' דמתני' הוא דפליגי דרב ס"ל דמאי דקתני תנאי שאת נותנת לאו למימרא דאי אתני לה הכי אין הבעל יכול ליהנות ממנה אבל ע"מ שאין לבעליך רשות גרידא הבעל יכול ליהנות דלא קנה הבעל ומדידה קא מתהני אלא דיקא דמתני' לאיסורא הוא דאתא למימרא דאי אמר מה שתרצי עשי קנה הבעל ושמואל ס"ל דאפי' בע"מ שאין לבעליך גרידא ל"ק הבעל ודיוקא דמתני' להיתרא הוא דאתא כאמור זה הנ"ל דרך נכון וחריף ובהכי מקום אתנו ליישב מה שהק' הר"ב תי"ט שם בנדרים על רע"ב ז"ל שפסק בפ"ק דקדושין כרבנן ובנדרים הביא מתני' כצורתה יע"ש שהניח בצ"ע ולפי מ"ש ניחא שפיר דמתני' דנדרים בדוקא מתנייא לכ"ע ואפי' אליבא דשמואל ודוק ודע שמדברי הר"ן שכתבנו לעיל מבואר שלדעת הרי"ף דקי"ל כרבנן דר"מ לא בעינן שיאמר ע"מ שאין לבעליך רשות בו אלא אפי' אמר המעות הללו יהיו לך במתנה ע"מ שתפדי בו את המעשר או שתלבשי מהן גרידא מהני וכן מבואר ג"כ מדברי הרשב"א בחדושיו גם הר"ב תי"ט שם בנדרים דקדק כן מדברי רבינו ז"ל יע"ש וכן מבואר מלשון קיצור פסקי הרא"ש פ"ק דקדושין יע"ש ויש לי מן התימא על הש"ך ז"ל י"ד סי' רכ"ב סק"ב שכתב וז"ל כתב הפרישה צ"ע אם לא א"ל אלא המעות הללו נתונים לך במתנה ע"מ שתהיה אוכלת ולובשת מהם ולא א"ל ע"מ שאין לבעליך רשות בו ע"כ ולי נראה פשוט מלשון המשנה ופוסקים דכל שלא א"ל ע"מ שאין לבעליך כו' פשיטא דזכה בו הבעל וכ"מ להדיא בפי' הר"ש לנדרים עכ"ד והוא תימא איך אשתמיט מיניה דברי הר"ן דפ"ק דקדושין ומלשון המשנה דקתני תרוייהו ליכא למידק דאיכא למימר דמתני' אתא לאשמועינן דע"מ שאין לבעליך רשות גרידא לא מהני עד דלימא מה שאת נותנת ואה"נ דבמה שאת נותנת גרידא מהני כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שנז) </b> והשתא ק' טובא דאיך אפשר לאוקמי בהכי הא אם פרט ואמר מה שאת נותנת לתוך פיך כו'. ואנן בעינן שיגנוב משל אביו ומשל אמו כו'. בעניי לא יכולתי להבין ולעמוד על סברא זו לנכון דבשלמא אם האשה ברצון נפשה אינה נותנת לתוך פי' המתנה שבתנאי כזה או שמתה וא"א לה לקיים התנאי שפיר י"ל דחוזרת המתנה לבעלים ומי שלקחה גזל הוא בידו כאלו גזלו מיד בעלים משא"כ לענין בן סורר ומורה דאמו מוכנת היתה לקיים התנאי והיתה נותנת לתוך פי' לולא שגנבה בנה והרי פסידא דילה הוא ולא של הנותן והיא הויא הנגזלת וא"כ הרי שפיר הוי כמו שגנב משל אמו דבר שלה ממש דאילו הי' בידינו להוציא הגניבה מיד בנה היתה חוזרת לאמו ולא להנותן משא"כ כשהיא עוברת על התנאי ונותנת לבעלה וכדומה או שמתה ואי אפשר לה ליתן לתוך פי' שפיר אמרינן דחוזרת להנותן די"ל דלא הקנה לה הנותן אלא כשתתן לפי' וכל זמן שלא נתנה לפי' הוא של הנותן ואינה כלל מתנה על תנאי אלא פקדון שמרשה המפקיד להנפקד לענין שמה שיתן ממנו לפיהו יהי' מחול לו ודו"ק:<br><b> (שנח) </b> ה"מ אליבא דר"מ דאמר אין קנין לאשה בלא בעלה כו'. לא צריכנא שתהא לה חצר כו'. עפר אני תחת כפות רגליו של רבינו הגדול הר"ן ז"ל ודברי קדשו נפלאים ממני דתלה הדבר בפלוגתא דר"מ ורבנן וס"ל דלרבנן לא צריך לאוקמה בשיש לה חצר והרי מפי קדשו של הר"ן ז"ל עצמו בנדרים דף פ"ח ע"ב יוצא מפורש דאינו כן דעל הא דמשני רבא התם מודה ר"מ לענין שיתוף דכיון דלזכות לאחרים מיד בעלה זכיא פי' ע"ז הר"ן ז"ל שם וז"ל משום דאע"ג דס"ל לר"מ דאין קנין לאשה בלא בעלה הני מילי בדיהיב לה אחר אבל מודה בדיהיב לה בעלה דקנתה כו' עכ"ל הרי מבואר דבזה לא פליגי ר"מ ורבנן כלל וא"כ כיון דמוכח מברייתא דקתני ולא ע"י אשתו דלא מהני סילוק דבעל עצמו מהחבית כיון דלא לאשתו יהיב במתנה אלא לזכות בה לאחרים וזה לא מהני כיון דידה כידו ולא יצאה החבית מרשות המוכר אם לא שיש לה חצר וקנתה לעצמה וזכיא נמי לאחריני ה"נ לרבנן בדאין לה חצר לא מצי לזכות ע"י אשתו משום דידה כידו דהא ר"מ ורבנן לא פליגי אלא באחר שנתן לה מתנה דס"ל לרבנן דמהני כשאומר לה הנותן על מנת שאין לבעלך רשות בה דתו אין יכול הבעל לזכות. אבל מה שכבר הוא של הבעל אינו יוצא מרשותו ע"י סילוק לחוד שתזכה בשביל אחרים מה שהיא לא זכתה לעצמה ואי הי' מועיל זכות כזה לרבנן ה"נ הי' מועיל לר"מ דהא בזה שבא מן הבעל לא פליגי ר"מ ורבנן כלל וכן פי' הר"ן ז"ל שם דמסקנא בשנויא דרב אשי דר"מ מודה במתנה שנתן הבעל לאשתו דקנתה ולא פליגי אלא באחר שנתן לה וא"כ הרי יפה הקשה מורי זקני רבינו התיו"ט ז"ל דהא רבנן נמי אצטריכו באחר שנתן לה מתנה שיאמר לה עכ"פ על מנת שאין לבעלך רשות בה אלמא ס"ל דיד אשה כיד בעלה וא"כ אפילו אי נימא דמתניתין דעירובין כרבנן אתיא נמי יקשה האיך מצי לזכות על ידה כיון דידה כיד בעלה ובמאי נפיק החבית מרשות בעלה המזכה ניהו נמי דסילוק אחרים מהני לענין שלא יזכה בעלה במה שלא הי' שלו מעולם מ"מ הרי דבר שהוא שלו אינו נפקע ממנו שיזכה בו אחר דאי הי' מהני לרבנן הי' מהני נמי לר"מ כיון דהבעל במקום שסילוקו מועיל עדיף הוא מאחר אפילו אליבא דר"מ: והא דמייתי הגאון המחבר ראי' מדברי ר"ז באתקפתא דידי' לאו ראי' היא משום דר"ז לא אסיק אדעתי' דלר"מ יש לאשה יד לזכות אפילו בנתן לה בעלה מתנה דס"ל אליבא דר"מ דאשה ועבד שווין וכשם דאדון שנתן מתנה לעבדו לא קנה כן אשה שנתן לה בעלה מתנה לא קנתה ומש"ה פריך לרב אבל בלא רב לק"מ דיכול לאוקמי מתניתין דעירובין כרבנן דעל מנת שאין לבעלך רשות בה מהני ה"נ מהני מתנת הבעל עצמו ומשני רבא דמודה ר"מ דסילוק הבעל עצמו או מתנתו עדיף מאחר שמסלק את הבעל מהמתנה שנותן לאשת חבירו ועל זה פריך רבינא מהברייתא ופי' שם הר"ן ז"ל עצמו דלא לאותיבי לרב קאתי ומסיק רב אשי דמיירי בשיש לה חצר ובזה שוים ר"מ ורבנן דמתנתו מהני דאשה עדיפא מעבד ואמרינן מיגו דזכיא כו' אבל באין לה חצר דלא זכתה האשה בהעירוב גם לרבנן אינו יכול לזכות על ידה דלענין סילוק שבא מן הבעל אין חילוק בין ר"מ לרבנן כלל:<br><b> (שנט) </b> וכי היכי דבעל אינו מיפר אלא נדרי ענוי נפש ה"נ האב דודאי הכי מסתברא שלא יהא כח האב יותר מהארוס כו' בפשיטות איפכא מסתברא דאף לאחר שנתארסה מפיר האב כל הנדרים אלא דבנדרי עינוי נפש ובדברים שבינו לבינה אינו יכול האב להפר אלא בשותפות הארוס משום דעל דעת בעלה היא נודרת והיינו רק בנדרי עינוי נפש ובדברים שבינו לבינה דשייכים לארוס או לבעל אז נעשה האב שותף עם הארוס. אבל לא לענין שאר נדרים שאין ביד הארוס להפר אבל ביד האב הרי הי' להפירן קודם שנתארסה וא"כ למה אבד כחו מלהפירן גם אח"כ כיון דבנדרים אלו אין הארוס שותפו: ומ"ש שלא יהי' כח האב יותר מהארוס אני תמה דודאי כח האב גדול יותר אפילו מכח הבעל דהאב מפיר כל נדרי בתו אפילו נדרים כאלו שהבעל אינו מפיר דהא הבעל אינו מפיר אלא נדרי עינוי נפש ובדברים שבינו לבינה. אבל להאב יש כח להפר כל מיני נדר של בתו ואם כי מטעמא דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת משנתארסה אין האב מפיר אלא בשותפת הארוס ולא לחודי' היינו רק בנדרי עינוי נפש ובדברים שבינו לבינה שנעשה שותף עם הארוס להפירן אבל לא בשאר נדרים שאין ביד הארוס ואפילו ביד הבעל להפירן לא נעשה האב שותף עם הארוס כלל משום דבנדרים שאין בהם עינוי נפש ואינן מדברים שבינו לבינה לא שייך לומר בהו דעל דעת בעלה היא נודרת ואך להאב זכתה רחמנא להפר כל נדרי בתו וא"כ כמו שקודם שנתארסה הי' ביד האב להפר כולן ה"נ לאחר שנתארסה למה אינו מפיר לחודי' אותן הנדרים שאין להם שייכות עם הארוס דלענין נדרים אלו שאין הארוס ולא הבעל מפירין אותם לא יצאתה כלל מרשות אבי' ע"י האירוסין וכחו עתה ככחו אז להפר לחודי' ודו"ק:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b>
+<b> הנדרים והשבועות האב מיפר ביום שמעו כו'.</b> דעת רבינו שלא כדעת הרא"ש והר"ן והתוס' ר"פ נערה המאורסה דס"ל דגם האב אינו מיפר אלא דברים שבינו לבינה וכדאיתא בספרי יע"ש אך דעת רבינו ז"ל לחלק בין אב לבעל דבעל אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה והאב מיפר כל נדרים ומ"מ משמע ודאי דאפילו לדעת רבינו בזמן שהיא ארוסה אינו מיפר הארוס והאב אלא נדרי עינוי נפש ושבינו לבינה כיון שהוא מיפר בשותפות הארוס וכן נראה מדברי מרן הב"י סימן רל"ה שכתב לדעת הר' יחיאל שכתב הטור דס"ל שקודם שנתארסה מיפר כל נדריה אבל נתארסה ומת הבעל וחזרה לרשותו אינו מיפר אלא דברים שבינו לבינה כ' מרן ז"ל דה"ט דכיון דבזמן שהיא ארוסה לא הי' יכול למיפר אלא נדרי עינוי נפש כיון שהוא בשותפות הארוס אם כן כשמת הארוס אינו בדין שיהא יכול להפר נדרים שלא היה יכול להפר בעודה ארוסה יע"ש הרי דפשיטא ליה מילתא טובא דבזמן שהיא ארוסה אינו יכול להפר אלא נדרי ע"נ אלא דכשמת הארוס הוא דפליגי דלדעת הר' יחיאל אינו יכול להפר ולדעת רבינו ז"ל שלא חילק משמע דס"ל דחזר כח האב לגמרי ועיין בהר"ב ל"מ ז"ל ולדעתי יש להביא ראי' לדעת רבינו מההיא דפרכינן בר"פ נערה המאורסה אההיא דאמר רבה אמר קרא ואם היו תהיה לאיש מקיש קודמי הויה שניה לקודמי הויה ראשונה מה קודמי הוי' ראשונה אב מיפר לחודיה אף קודמי הויה שניה אב מיפר לחודיה והשתא אם איתא דבמקום ארוס' אב מיפר לחודיה אם כן אמאי אצטריך קרא דאם היו תהיה לומר דקודמי הויה שניה אב מיפר לחודי' דהשתא במקום ארוס אב מיפר לחודיה כשמת הארוס מבעיא וליכא למימר דאצטריך קרא להיכא דהקים לה הבעל דבעודה ארוסה כל שהקים לה הבעל הוקם והפרת האב לא מהני וכמ"ש הר"ן שם והיכא דמת הבעל אשמועינן קרא דהאב מיפר ואע"ג דהקים לה הבעל בחייו נתרוקנה רשות לאב דהא ליתא שהרי אמרינן התם בדף שאחר זה אימתי אמרו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בזמן שלא שמע הבעל כו' אבל אם שמע והקים אינו יכול להפר ופסקו רבינו בפ' האמנם לדעת רבינו ז"ל ישיבא מילתא דאיכא למימר דמאי דפריך בגמרא ואימא אב לחודיה מיפר לאו למימרא דאב לחודיה מיפר במקום ארוס אפילו נדרים שאינן עינוי נפש אלא הכי פריך דאימא אב לחודיה מיפר דומיא דבעל וכי היכי דבעל אינו מיפר אלא נדרי עינוי נפש ה"נ האב דודאי הכי מסתברא שלא יהא כח האב יותר מהארוס וא"כ אצטריך שפיר קרא דאם היו תהיה לאשמועינן דקודמי הויה שניה כקודמי הויה ראשונה וכי היכי דקודמי הויה ראשונה האב מיפר כל נדרים ואפילו אינן נדרי ע"נ ה"נ קודמי הויה שניה ולעולם דבמקום ארוס אב מיפר לחודי' בנדרי ע"נ כנ"ל:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מה שהקשה הר"ב ל"מ ז"ל לדעת רבינו ז"ל ממאי דמשני בגמרא אם כן אסרה איסר בבית אביה ל"ל ופי' הר"ן ז"ל למאי הלכתא טרח קרא לאשמועינן דבעודה פנויה האב מיפר לישמועינן הכי בתר קרא דואם היו תהיה לאיש ואנא אמינא במקום ארוס כו' ולדברי רבינו קשה דאי הוה אמר קרא גבי ארוס דחד מינייהו מיפר הו"א דאב אינו מיפר לעולם אלא נדרי ע"נ דומי' דארוס דאינו מיפר אלא נדרי ע"נ מכ"ש דבעל להכי הוצרך קרא אחרינא גבי אב לומר דהאב מיפר כל נדרים וליכא למימר דהכי פריך דליכתוב קרא בהדיא גבי ארוסה דהאב מיפר כל נדרים וארוס אינו מיפר אלא נדרי ע"נ דאכתי איכא למימר דכל שנתארסה אין האב יכול למיפר אלא נדרי ע"נ דומיא דארוס אבל בפנויה האב מיפר לעולם ואם כן משו"ה הוצרך קרא לחלק אותם זת"ק יע"ש שהניחה בצ"ע אכן כפי מ"ש יש ליישב דתלמודא הכי פריך דליכתוב קרא גבי ארוס דהאב מיפר דומיא דארוס וע"כ ממילא שמעינן דפנויה האב מיפר לעולם ואפי' נדרים שאין בהם ע"נ דאל"כ קרא אם היו תהיה למאי אצטריך כנ"ל נכון ומאי דקאמר ואנא אמינא במקום ארוס אב מיפר שלא במקום ארוס מבעיא ול"ק מקרא גופיה דאם היו תהיה דמהא שמעינן דבפנויה האב מיפר כל נדרים היינו משום דאי לא הוה מייתינן לה מקל וחומר דבפנויה האב מיפר ודאי דלא הוה דרשינן לקרא דאם היה תהיה להיקשא דקודמי הויה שניה לראשונה שהרי אכתי לא שמעינן דהאב מיפר בפנויה אדנדרוש הכי דקודמי הויה שניה דינו כקודמי הויה ראשונה אמנם לבתר דמייתינן לה מק"ו תו לא תקשי לן דקרא אצטריך למפליגינהו לאשמועי' דבפנויה האב מיפר לעולם שהרי מקרא דאם היו תהיה נפקא כדכתיבנא ודוק ולמאי דאקשינן לעיל דאמאי לא משני מאידך דרבה דא"כ למאי אצטריך קרא דאם היו תהיה יש ליישב לדעת שאר המפ' דהכי פריך דאימא דאב לחודיה מיפר במקום ארוס וקרא דאם היו תהיה ע"כ אצטריך להיכא דקיים לה הבעל ואע"ג דברייתא קתני דכל שקיים לה הבעל אין האב יכול להפר היינו לפי האמת דקי"ל דבמקום ארוס אין האב מפר לחודיה וא"כ איכא למימר דקרא דאם היו תהיה לא אתא אלא היכא שלא שמע הבעל או ששמע ולא הפר אבל בקיים לא דתפסת מועט תפסת ואית לן לאוקמי קרא במסתבר טפי אמנם לפום מאי דפריך השתא דאימא דבמקום ארוס נמי אב מיפר לחודיה ה"נ אית לן למימר ע"כ דאפי' בקיים לה הבעל האב מיפר לחודיה כשמת הבעל דאל"כ קרא דאם היו תהיה למאי מוקמת לה כנ"ל בדוחק ודוק ומה שהקשה עוד הרב ל"מ ז"ל לדעת הרב יחיאל מהא דרבה דקאמר מקיש קודמי הויה שניה כו' וקי"ל אין היקש למחצה וכי היכי דקודמי הויה ראשונה האב מיפר כל נדרים ואפי' שאין בהם ע"נ ה"נ קודמי הויה שני' ע"ש לע"ד אין כאן מקום קו' דאע"ג דקי"ל אין היקש למחצה הכא שאני דגלי קרא בין אב לבתו וכדדריש בספרי ופשוט:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אמרה </b>
+<b> יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה אינו נאסר כו' אבל צריך להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו.</b> ע"כ. ראיתי להרב פרישה בחא"ה סימן פ"א שהקשה דממ"ש רבינו יקדשו ידי לעושיהם או שנדרה כו' משמע דעד השתא לא מיירי בנדר אלא כשהקדישה מעשה ידיה הקדש ממש וכיון שכן היכי חיילי דבשלמא מ"ש או שנדרה כו' היינו טעמא כמ"ש בגמ' דקונמות קדושת הגוף נינהו כקדושת מזבח שאין לו פדיון וכיון דקדושת הגוף נינהו מפקיע מידי שעבוד אבל יקדשו ידי לעושיהן לא חל הנדר כיון שהיא משועבדת לו וא"כ אף לאחר שיגרשנה לא חל דדוקא קונמות דמעכשיו חיילי אלא דאלמוה רבנן לשעבוד' דבעל כשיגרשנה דפקע שעבוד הבעל חזר הנדר לכמו שהיה אבל באומר יקדשו ידי לעושיהן לא וכדפריך בגמ' מי איכא מידי דמהשתא לא חייל כו' את"ד יע"ש והר"ב נתיבות משפט דר"ח ע"ד תירץ לזה וז"ל ושותיה דמר לא ידענא דמי הגיד לו דמ"ש רבי' אמרה יקדשו ידי לעושיהן אינו שהקדישן קדושת מזבח שהיא קדו' הגוף שמפקיע מידי שעבוד כו' ועוד דאפי' את"ל דקדושת דמים קאמר אפשר דס"ל לרבינו כסברת ר"ת ז"ל דאף קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד במטלטלין ולא אמרו קדושת דמים אינה מפקעת אלא במקרקעי משום דכגבוי דמי כמ"ש הר"ן והרשב"א ז"ל בחידושיו עד כאן דבריו יע"ש והנה מ"ש שרבינו מיירי בשהקדישן קדושת מזבח איני מבין דבריו דקדושת מזבח בידי' היכי משכחת לה דהא אין קדושת מזבח נתפסת בידים עצמו אלא למעשה ידיה כמ"ש התוס' בפרק אע"פ דנ"ט ע"ב ד"ה שדה ובמעשה ידיה לא משכחת לה קדושת הגוף גם מ"ש דרבינו ז"ל יסבור כסברת ר"ת ז"ל דאפי' קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד מטלטלין לא ידענא היכי ניחא ליה בהכי שהרי ר"ת ז"ל הובאו דבריו בחידושי מוהר"ב ז"ל כתב ליישב לפי שיטתו דמ"ש בגמ' שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו לאו למימרא דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד אלא ה"ק דלא תימא כיון שאין הקדשו לידים עצמן אלא למעשה ידיה כיון דלא חיילי אלא לבתר דנפקי משעבודא דבעל לא חיילי מהשתא כלל אלא כמקדיש גוף ידיה דמי דמעשה ידיה אגידי בידה וחייל עלייהו נדר ומפקיע מידי שעבוד כדרבא והילכך חייל נדרא אידיה ומהשתא לא קדיש מעשה ידיה דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל מיהו גופי ידיה מיהא קדיש מהשתא כדיניה א"ד יע"ש הנה מבואר מדבריו דדוקא בקונמות דקדושת הגוף נינהו וחייל נדרא אידיה הוא דאמרינן דחייל לאחר שנתגרשה כיון דהשתא נמי חייל נדרא אידיה דכי אלמוה רבנן היינו למעשה ידיה שלא יהיו קדושות אבל גופי ידיה קדוש אבל באומר יקדשו ידי לעושיהן כיון דידיה לא קדשי אלא מעשה ידיה גרידה א"כ כי אלמוה רבנן לשעבודיה נמצא שלא חל ההקדש כלל ומש"ה לאחר שנתגרשה נמי לא חל דליכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש וא"כ הדר' קו' הרב הנזכר לדוכתא דאיך כתב רבינו באומרת יקדשו ידי דחייל אחר שנתגרשה שהרי בגמ' משמע דדוקא בקונמות דקדושת הגוף נינהו וחייל נדרא מהשתא אגוף ידיה אבל ביקדשו ידי לא דאל"כ בפשיטות הו"ל להש"ס למימר שאני יקדשו ידי דקדושת הגוף נינהו ותו מה נענה לדברי הסמ"ג ז"ל דבלאוין רמ"ג כתב לשון רבינו בדמותו ואלו בעשין ע"ג כתב כדעת רש"י דבהקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד אפילו במטלטלין שכתב וז"ל והקדש שאמר רבא דוקא קדושת הגוף כגון בהמה למזבח אבל קדושת דמים דפקעא ע"י פדיון אמרינן התם דאתי מלוה ופריק ע"ש ולעיקר קו' הרב הפרישה לדברי רבינו לא קשיא מידי משום דדעת רבינו דקדושת דמים מפקיע מידי שעבוד אפילו במקרקעי הפך דעת רש"י ור"ח ז"ל כמ"ש בפ"ז מה' ערכין די"ד ועיין במרן כ"מ ז"ל שם ואפשר דרבינו לא גריס בגמ' שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכמ"ש הרמב"ן ז"ל הביאו מוהר"ב ז"ל דאית ספרים דלא גרסי לה האמנם אי ק' לדברי הסמ"ג הוא דקשי' ואף גם זו יש ליישב ולומר דס"ל ז"ל כמ"ש התוספות בד"ה שדה וז"ל ומתרצה בהכי הא דפריך לעיל מי איכא מידי דמהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש ומאי ק"ל למה לא תוכל להקדיש מעשה ידיה לאחר שנתגרשה מאי שנא מנכסי מלוג שיכולה למכור עכשיו לכשתתאלמן ולכשתתגרש אלא ודאי אע"פ שיכולה להקדיש מידי דהוי אמכר לא תוכל לאסור עכ"ל וא"כ איכא למימר שדעת הסמ"ג כדעת התוס' דכי פריך בגמ' מי איכא מידי דאלו השתא לא קדיש כו' והוצרך לשנויי דשאני קונמות דקדושת הגוף נינהו היינו לגבי נדר דקליש אבל גבי הקדש לא ק"ל תלמודא דודאי חייל לכשתתגרש מידי דהוי אמכר דאע"ג דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שעבוד מ"מ לכשיסתלק השעבוד חייל כמו מכר ואי ק"ל לתירוץ זה דאי טעמיה דהסמ"ג מש"ה הוא איך כתב באומרת יקדשו ידי לעושיהן דחייל לכשתתגרש הא בגמ' פריך וכי אמרה הכי מי מקדשה הא משעבדא ידיה לבעל ומשני דאמרה לכי מגרשה ואם כן היל"ל דדוקא באומרת יקדשו ידי לעושיהן לכשיתגרש חייל אבל באומר סתמא לא חייל כלל וכדפריך בגמ' הא לא קשיא דאיכא למימר דס"ל ז"ל כדעת התוס' ז"ל שכתבו בד"ה לכשאקחנה דכי משני בגמ' דאמרה לכי מגרשה לאו דאמרה הכי בפי' דא"כ היכי קאמר ר"ע יפר שמא תעדיף אלא הכי קאמר נעשה כמי שאמרה לכי מגרשה כו' וכמ"ש הרב ח"ה ומוהר"ב ז"ל יע"ש ומ"ש הסמ"ג ואף על פי שאמרו ההקדש מפקיע מידי שעבוד חכמים משום חזוק כו' לא ק"ל אלא לחלוק' או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה אהא הוא ק"ל דאע"ג דהקדש מפקיע מידי שעבוד וקונמות כקדושת הגוף נינהו כו' אבל לחלוקת שאמרה יקדשו ידי לעושיהן לא ק"ל כלל כיון שאינו אלא הקדש דמים אינו מפקיע מידי שעבוד אלא דמ"מ לכשתתגרש חייל דלא גרע הקדש דמים ממכר כנ"ל נכון א"נ י"ל דס"ל כמ"ש התוס' בד"ה הכא אין בידה לגרש את עצמה דמאי דפריך בגמ' מי דמי הכא אין בידה לגרש את עצמה ומכח זה הוצרכו לשנויי דשאני קונמות דקדושת הגוף נינהו היינו משום שרוצה ליישב אף אליבא דר"ל דס"ל דאינה יכול' לומר איני ניזונית כו' אמנם לדידן דקי"ל כרב הונא דיכולה לומר איני ניזונית אם כן אפי' בלאו טעמא דקונמות דקדושת הגוף נינהו חייל לכשיתגרש משום דהו"ל כאומר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדש משום דבידו להקדישה וה"נ בידה לומר איני ניזונית וכן ראיתי אחר זמן להרב בית שמואל בסי' פ"א שדרך בדרך זה לדעת רבינו ז"ל אלא שלא נרגש מכל מ"ש וראיתי להריטב"א ז"ל הביאו מוהר"ב ז"ל שתירץ לקו' התוס' הלזו וז"ל והנכון דנהי שיכולה לפטור את עצמה שלא תעשה בצמר אינה יכולה לפדות ידיה משעבודו של בעל שהן משועבדות לו לשאר מלאכות וכיון דמשועבדות ידיה לבעל לשאר מלאכות אפי' למעשה ידיה אין לה כח להקדישן שהרי עיקרן של בעל ע"כ וכתי' זה תירץ הרא"ה ז"ל יע"ש וק"ל טובא ממאי דפריך בגמ' בר"פ המדיר לרב הונא דאמר יכולה אשה לומר איני ניזוני' ואיני עושה קונם שאיני עושה לפיך אמאי אינו צריך להפר לימא מתוך שיכולה לומר איני ניזונית כו' נעשה כמי שאומרת לו איני ניזונית ומשני אלא לא תימא כו' ומאי קו' הא כיון דאוקימנא למתני' באומרת יקדשו ידי לעושיהן נימא דטעמא דת"ק הוא אע"ג דאומרת איני ניזונית ויש בידה לפטור שלא תעשה בצמר כיון דמשועבדות ידיה לבעלה לשאר מלאכות להיות אופה וטוחנה אפי' למעשה ידיה שיכולה לומר איני ניזונית אין לה כח להקדישן שעיקרן של בעל וכמ"ש הרי ב"א לענין שלא יחול הקדש אחר גירושין אפי' במעשה ידיה שיש בידה לפדות מה"ט גופיה והנה לכאורה היה אפשר לישב לזה דע"כ לא כתב הריטב"א ז"ל כן אלא לפום מאי דס"ד דתלמודא השתא דקונמות אינו מפקיע מידי שעבוד אהא הוא דכתב הריטב"א ז"ל דכיון דהיא אמרה יקדשו ידי לעושיהן כיון דלא קדשי אשאר מלאכות משום דמשועבדות לו לא קדשי נמי אמעשה ידיה אמנם לפום מאי דמסיק תלמודא דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיעין מידי שעבוד מדינא אלא דאלמוה רבנן לשעבודיה איכא למימר שפיר דכי אלמוה רבנן היינו דוקא בשאר מלאכות אבל מעשה ידיה קדשי שפיר כדיניה כיון שהיא אומרת איני ניזונית ומדינא אפי' אשאר מלאכות ראוי לחול וכדאמרי' לענין חלות אחר גירושין דאע"ג דכל מידי דלא קדיש מהשתא לא קדיש לקמיה הכא כיון דמדינא חייל כי אלמוה דוקא בעודה תחתיו כמ"ש הר"ן פרק י"א דנדרים דפ"ו ע"ש אלא דהא ליתא שהרי כתב הריטב"א ז"ל בשיטת כתיבת יד והרא"ה הביאו מוהר"ב ז"ל שם דת"ק דאמר אינו צריך להפר משום דקסבר דאפי' גרש' אינה אסורה לחזור לו דאע"ג דכי לא קדיש מהשתא מדרבנן הוא משום דאלמוה מ"מ כל היכא דהשתא לא קדיש לקמיה נמי לא קדיש ע"ש וא"כ ה"נ נימא דס"ל לת"ק דאע"ג דכי לא קדיש לשאר מלאכות מדרבנן הוא מ"מ כיון דלא קדשי לשאר מלאכות לא קדשי נמי אמעשה ידיה ומשו"ה קאמר אינו צריך להפר כי היכא דס"ל דאינו חל אחר גירושין אפי' במעשה ידיה דיכולה לומר איני ניזונית מה"ט ואף גם זאת אפשר ליישב דע"כ לא כתב הריטב"א ז"ל כן אלא למאי דתריץ בגמ' דמאי דקאמר שמואל הלכה כריב"ן איירי באומרת יקדשו ידי לעושיהן אבל באוסרת מעשה ידיה לא חל משום דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם אהא כתב דכיון דהיא אומרת יקדשו ידי וידיה לא קדשי לשאר מלאכות משום דמשועבדות לו לא קדשי נמי אמעשה ידיה דאי ידיה קדשי אף לשאר מלאכות צריך שיהיו קדושות והא לא אפשר וכיון שכן נמצא שלא חל קדושה על הידים כלל אמנם למאן דס"ל אדם מקדיש דשלב"ל ואפי' באוסרת מעשה ידיה על בעלה חל הנדר כיון שאין חלות הקדש תלוי בקדושת ידים איכא למימר שפיר דאע"ג שלא חל הנדר אשאר מלאכות שאסרה לבעל אמעשה ידיה חייל שפיר כיון שיכולה לומר איני ניזונית וס"ל להריטב"א ז"ל דמ"ש בגמ' לרב הונא באומרת יקדשו ידי לעושיהן לא קאי אלא לשמואל דכי קאמר שמואל הלכה כריב"ן באומרת יקדשו ידי כו' אמנם מתני' איירי בכל גוונא אפי' באוסרת מעשה ידיה דס"ל לת"ק אדם מקדיש דשלב"ל וכן כתב הרשב"א ז"ל הביאו הר"ב ז"ל דת"ק סבר אדם מקדיש דשלב"ל דהא קתני רישא קונם שאי' עושה ע"פ אבא אינו יכול להפר יע"ש ואם כן משום הכי פריך התם תלמודא שפיר אמתני' דקונם שאני עושה לפיך דנימא נעשה כמי שאומרת לו איני ניזונית כיון דמתני' איירי נמי באוסרת מעשה ידיה סתמא אלא דהא נמי ליתא דאם כן אמאי קאמר ת"ק א"צ להפר ואפי' גרש' אינה אסור' לחזור לו ואמאי אינו חל הנדר לכשיגרשנה אעיקר מעשה ידיה כיון שיכולה לומר איני ניזונית הו"ל כאומר שדה זו שאני מוכר כו' דאע"ג דלא חייל מהשתא חייל לאחר זמן ותירוץ הריטב"א ז"ל אינו מעלה ארוכה לזה וכן קשה למה שתי' התוס' דתלמודא רוצה לישב אליבא דר"ל דאכתי תקשי להו לפי האמת לת"ק אמאי קאמר אינו צריך להפר ומשמע דאפי' לאחר גרושין קאמר דלא חל הנדר ומקשי לרב דאמר יכולה אשה שתאמר איני ניזונית דאמאי אינו צריך להפר כיון שבידה לומר איני ניזונית הו"ל כאומר שדה זו שאני מוכר כו' דקדשה לכ"ע ולהתוס' ז"ל י"ל דסבירא להו כמ"ש הרשב"א דת"ק לא חייש אגירושין דגירושין לא שכיחי וא"נ כמ"ש הר"ן בנדרים דת"ק ס"ל דלא מהני הפרה לכשיתגרש ומש"ה קאמר דאינו צריך להפר מיהו לדברי הריטב"א ז"ל ק"ט שהרי הוא ז"ל כתב דטעמא דת"ק דלא חייש אגירושין משום דס"ל דאפילו לאחר גירושין אינו חל לכן נראה ליישב דתלמודא התם כי פריך ממתני' דקונם לא פריך ממילתיה דת"ק דממילתיה דת"ק ליכא לאקשויי מידי כמ"ש אלא אסברת ר"ע וריב"ן סמוך דכיון דאינהו ס"ל דכיון דמדינא חל אע"ג דאלמוה רבנן לשעבודיה חייל לאחר גירושין ולהעדפה אמאי לא קאמרי דצריך שיפר משום מעשה ידיה עצמן דנעשה כמו שאומרת איני ניזונית דלדידהו אע"ג דלא חייל אשאר מלאכות חייל שפיר אמעשה ידיה משום דמדינא חייל אשאר מלאכות ג"כ וזה דוחק דתלמודא התם נקט מילתיה דת"ק ולא ק"ל אלא ממילתיה דר"ע וריב"ן ועיין במ"ש מוהר"ב דכ"ב ע"ד בשם הרמב"ן דטעמא דת"ק משום דכיון דידים עצמן לא קדשי דשלב"ל הוא שגם לפי דבריו ז"ל קשה מסוגיא דפ' המדיר דמאי פריך התם הא טעמא דת"ק הוא משום שאין אדם מקדיש דשלב"ל אך ק"ט מההיא דגרסינן בפ' מציאות האשה דס"ו כי אתא רבין אר"י בהעדפה שלא ע"י הדחק כ"ע לא פליגי כי פליגי בהעדפה שע"י הדחק ת"ק סבר לבעל' הוי והשתא קשה דמנ"ל לר"י דלת"ק העדפה שע"י הדחק הוי לבעלה נימא דבהא לא פליג אר"ע אלא דת"ק ס"ל דכיון דלא קדשי אשאר מלאכות לא קדשי אהעדפה נמי אע"פ שהיא שלה ור"ע ס"ל דאע"ג דלא קדיש אשאר מלאכות קדיש אהעדפה כיון דמדינא חייל וכדס"ל לריב"ן לענין חלות אחר גירושין וכמו כן קשה לדעת הרמב"ן ז"ל שכתב דטעמא דת"ק משום דכיון דידים לא קדשי דשלב"ל הוא וכעת צ"ע:<br><b> ודע </b> שמדברי הריטב"א הללו שכתבנו נר' שיש להוכיח מה שנסתפק הרב קול יעקב דמ"ח ע"ג על מי שהיו לפניו ב' בהמות ונדר ואמר הרי אלו עולה ונמצאת אחת מהם בעלת מום או טמאה מי אמרינן כיון דעל אותו בהמה לא חל הנדר אף על האחרת לא חלה דהוה ליה נדר שהותר מקצתו הותר כולו א"ד ע"כ לא אמרינן נדר שהותר מקצתו כו' אלא כשחל הנדר מעיקרו ושוב הותר מקצתו ע"י פתח אמנם אי מעיקרו אין מקום לחול על מקצתו כלל בכה"ג אפשר דקרינן ביה ככל היוצא מפיו יעשה ע"ש ומתוך דברי הריטב"א הללו שכתבנו מבואר יוצא דלא חל כלל וכמובן ומה שהביא הרב הנז' ראיה מאותה ששנינו בכתובות המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס כתב רש"י המדיר את אשתו מליהנות לו אין הנאת תשמיש נאסר דהא משועבד לה נראה דהנאת תשמיש בכלל מה שאסר עליה מליהנות לו אלא שלא חל עליה איסור' משום דמשועבד לה ואי אמרת דכל הנודר משני דברי' ואין הנדר חל על אחד מהם שהותר כולו אם כן היכי קתני מתניתין עד ל' יום יעמיד פרנס כו' הא כיון דלא חל אהנאת תשמיש אף שאר ההנאות הותרו ואף שהתוס' חולקי' על רש"י הרוא' ירא' דלאו מה"ט חולקי' על רש"י כמבואר אלא מוכח דס"ל דכל שלא חל הנדר מעיקרו לא אמרינן ביה נדר שהותר מקצתו הותר כולו את"ד יע"ש וכן נראה לע"ד לדקדק ממ"ש הרשב"א ז"ל בחידו' לנדרים דף ט"ו ע"ב ד"ה ואמר רב כהנא לענין אם אסרה הנאת תשמישה על כל העולם דאף על גב דלא חל איסורא על הבעל אכ"ע חייל יע"ש. אמנם לע"ד אין מכל זה ראיה דהתם שאני דמדינא חייל נדרא אף אהנאת תשמיש כיון דקי"ל דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיעין מידי שעבוד אלא משום דאלמוה רבנן לשעבודה דבעל הוא דלא חל כמ"ש הרשב"א והר"ן פ"ב דנדרים דף הנז' וא"כ איכא למימר שפיר דכי אלמוה רבנן היינו דוקא בהנאת תשמיש אבל בשאר הנאות חייל שפיר אמנם היכא דמדינא לא חל הנדר על מקצתו לא חל אכולו וכדעת הריטב"א ז"ל שכתבנו ואולם מדברי הר"ן ז"ל שכתב בפי"א דנדרים דפ"ו ד"ה מתקיף לה לישב קו' התוספות והריטב"א ז"ל י"ל דריב"ן דאמר יפר לאו משום מה שהאשה חייבת לבעלה תחת מזונות קאמר דאי משום הכי בלחוד ליכא למימר תהא אסורה לחזור שהרי אפשר לבעל ליזהר בכך אלא הכא באוסרת כל הנאות שלה על בעלה עסקינן אפילו אותן ז' מלאכות דהיינו טוחנת ואופה כו' והיינו דקאמר ותהא אסורה לחזור לו שאינה יכולה לשמשו במלאכות הללו מהני מלאכות לא כל הימנה להפקיע עצמ' כו' יע"ש נראה שחולק על סברת הריטב"א ז"ל וס"ל דאע"ג דלא חל אשאר מלאכות דהיינו טוחנת ואופה חייל אמעשה ידיה ולא אמרינן בכה"ג נדר שהותר מקצתו כו' דאי ס"ל כדעת הריטב"א בפשיטות הי"ל ליישב ולומר דכיון דלא חל אשאר מלאכות לא חל אמעשה ידי' והיכי קאמר ריב"ן יפר ולמה זה הוצרך לומר דאעיקר מעש' ידיה אפשר לבעל ליזהר ממנה דהן לו יהי דנימא דאי אפשר לבעל ליזהר אפ"ה מיתבא מילתא שפיר וכן מבואר ג"כ ממ"ש בחידושיו לנדרים די"ז ע"ב ד"ה דכוות' ועיין במוהרימ"ט בח"א סי' ה' שכתב דאש' שאמרה הנאת תשמישך עלי כופה ומשמשתו ולא חיישינן שמא תעדיף משום דכיון דמדינא לא חלה אחיוב עונה לא חל נמי אהעדפה יע"ש ונראה שזה סותר לדברי הר"ן ז"ל שכתבנו ומ"מ יש לחלק דע"כ לא אמר הרב ז"ל אלא דוקא גבי העדפת תשמיש דכיון דאין מקום לחול אלא אחר חיוב עונ' ועיקרו לא חל ה"נ לא חל אהעדפ' דגריר אבתריה אמנם בנוד' מב' ענינים נפרדים ה"נ אף על גב דלא חל אחדא חייל אאידך ועיין בספר משפטי שמואל סי' קי"א וכנראה דאשתמיט מיניה דברי הר"ן ז"ל הללו ועיין בהרדב"ז ח"א סי' רע"ח והר"א ששון סי' קנ"ו וכן נראה דעתו ז"ל בתשובה סי' ע"ג שכתב דמי שנשבע לפרוע הקרן והרבית אע"ג דלא חל שבועתו על הרבית חל על הקרן וכמו כן ראיתי להר"ב מחנה אפרים הלכות שבועות סי' ח' שהכריח מדברי הר"ן ז"ל הללו בתשו' וכמ"ש ואולם הדבר הקשה מ"ש עוד הרב ז"ל שם בשם הריטב"א ז"ל (שכ' בחדושין הר"ן ז"ל כ"ש בתשובה) דחייל על הקרן וכתב דלא שייך לומר נדר שהותר מקצתו כו' דכיון דהוי ממילא לא אמרינן הכי ולפי מ"ש נמצאו דברי הריטב"א ז"ל סותרים זא"ז גם מה שהביא עוד ראיה מההיא דר"פ המדיר נדחה היא כמ"ש לעיל ולבר מן דין ק"ל לדעת הריטב"א ז"ל דלפום מאי דס"ד דתלמודא השתא דקונמות לא מפקיעי מידי שעבוד היכי הוה ניחא ליה סברת ר"ע דאמר יפר שמא תעדיף הא כיון דמדינא לא חל אעיקר מעשה ידיה משום דמשועבדת לא חל נמי אהעדפה ואדפריך לריב"ן אליבא דשמואל מי איכא מידי דאילו השתא לא קדיש כו' מה"ט נמי תקשי ליה לגופיה לר"ע היכי אמר יפר כיון דלא חייל מעקרא נדרא ודוק ודע שהרב המגיד ז"ל בפרק י"ב מהלכות אישות ד"ד כתב משם המפרשים כדע' הר"ן והריטב"א שכתבנו דדוקא אעיקר מעשה ידיה יכולה לומר איני ניזונית אבל לא אשאר מלאכות דטוחנ' ואופה אמנם התוס' בפ' אע"פ גבי ההיא דמורדת ד"ה רב הונא כתבו דפטורה מכל המלאכות שאם תעשה לו מלאכות הללו לעולם לא תעשה לעצמה ובמאי תהא ניזונית וכ"כ הרא"ש ז"ל שם דרב הונא לטעמיה דאית ליה דיכולה לומר איני ניזונית ופטורה מכל המלאכות ומתוך כך כתב דהאומר איני זן ואיני מקבל מעשה ידיה דנקרא מורד ומוסיפין על כתובתה דאף על גב דקי"ל דממלאכה לא הוי מורדת היינו משום דמצי למימר איני ניזונית אבל איש דלא מצי למימר איני זן נקרא מורד ולדעת הר"ן והריטב"א ז"ל שכתבנו דבשאר מלאכות חייבת ע"כ טעמיה דר"ה הוא משום דס"ל דלא הוייא מורדת אלא מתשמיש שהוא עיקר האישות וכמ"ש הר"ן והריטב"א שם ועיין בנתיבות משפט דר"ט ע"ד ולפ"ז האומר איני זן ואיני מקבל מעשה ידיה אע"ג דלא מצי למימר הכי אין לו דין מורד כי היכי דקי"ל דממלאכה לא הוייא מורדת אפי' בשאר מלאכות דאינה יכולה לומר איני ניזונית ומהתימה על רי"ו ז"ל דבנתיב כ"ג ח"ה סתם כדעת הר"ן והריטב"א ז"ל דבשאר מלאכות חייבת הפך דעת רבו ז"ל ובנתיב כ"ז ח"ח פסק דלא הוייא מורדת אלא מתשמיש אבל ממלאכה אינה נקראת מורדת וכתב עוד שם דהאומר איני זן נקרא מורד ומוסיפין על כתובתה והוא דבר תמוה דהרא"ש ז"ל לא כתב כן אלא משום דס"ל דאפי' בשאר מלאכות אינה חייבת כמ"ש אבל לדעת הסוברים דחייב ע"כ טעמיה דר"ה הוא משום דלא הוייא מורדת אלא מתשמיש שהו' עיקר האישות ומינה דהאומר איני זן אין לו דין מורד ואולי שדעתו ז"ל כמ"ש הריטב"א בשם ר"י ז"ל דבשאר מלאכות שהן לתשמיש גופו לכ"ע מורדת הוייא ולא נחלקו אלא במלאכות מעשה ידיה דר"ה לטעמיה דאמר דיכולה אשה שתאמר איני ניזונית וריב"ח סבר דיכול לכופה על מע"י כסברת ר"ל וזה ודאי דוחק דכל כי האי הי"ל לפרש וכעת צ"ע עוד הקשה הרב נ"מ דר"ט ע"א על דברי רבינו וז"ל ואי קשיא הא קשיא דהא דאמרי' בגמ' דאלומי אלמוה לשיעבודא דבעל ה"ד בקונמות דאל"כ כל אשה תפקיע עצמה ע"י קונם אבל בהקדש שנאסר לכל העולם ליכא למיחש לכך ומפקיע ההקדש מידי שעבוד ולא אלמו' לשעבוד' דבעל בכה"ג כמ"ש התוס' פרק אע"פ ד"ה קונמות כו' והוכיחו כן מההיא דאצטלא דפרשו' אמיתנא וכ"כ הרא"ש שם ובנדרי' ואם כן איך כתב הרמב"ם שאם אמרה יקדשו ידי לעושיהן לא חל הנדר מפני שחכמים עשו חיזוק לשעבוד הבעל הא בכה"ג לא אלמוה לשעבוד' כיון שהקדיש' מע"י ואסרן לכל העולם זהו תורף קו' ויע"ש במה שנדחק בזה ולדעתי הא נמי ל"ק משום דא"ל דרבינו ז"ל סובר כמו שתרצו התוס' בד"ה קונמות למה שהקשו מההיא דפ' החובל דאמרי' עבדי מלוג אין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל אף על גב דשחרור דמי להקדש ותרצו בתי' ב' וז"ל א"נ ידו עדיפה מידה כיון דאוכל פירות בחייה יע"ש הנה מבואר מדבריה' לפי תירוץ זה דנכסי מלוג כיון שאוכל פירות בחייה אלמוה רבנן לשעבודיה דבעל אפי' בשחרור דליכא למיחש למידי דהקדש מטעמא דידו עדיפא מידה ואם כן ה"נ ס"ל לרבינו דאפילו באומרת יקדשו ידי לעושיהן אלמוה רבנן לשעבודיה אע"ג דליכא למיחש למידי כההיא דשחרור משום דידו עדיפא מידה כיון שמע"י הן שלה בחייה וההיא דאצטלא שאני משום דשעבוד דידה גריעא כמו שתרצו התוס' וכן הוא דעת הר"ן שכתב בר"פ המדיר דאע"ג דאם הקדיש הבעל נכסים אין אשתו ניזונית משום דדוקא בקונמות אלמוה כדי שלא יפקיע שעבוד אשתו אבל בהקדש לא אם הקדישה היא נכסים אינו נפקע שעבוד הבעל בכך דשוייוה רבנן כלוקח לכל מילי וכיון שכן נמצא מקדיש דבר שאינו שלו יע"ש גם מ"ש שכן דעת הרא"ש בפ' אע"פ לכאורה נראה כן ממ"ש הרא"ש שם וז"ל וי"ל דסברא הוא דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל אלמו' נמי לשעבוד' דאשה וכן נמי י"ל בבע"ח דמשום נעילת דלת אלמו' רבנן לשעבודיה שלא יוכל לאסור נכסיו על בע"ח בקונם עכ"ל הרי מבואר דאע"ג דהקדש מפקיע מידי שעבוד בע"ח קונמות אינו מפקיע מידי שעבוד בע"ח משום דאלמו' רבנן לשעבודיה אלא דק"ל לפ"ז ממ"ש הרא"ש גופיה בריש פרק המדיר וז"ל אלמוה רבנן לשעבודיה דאשתו כשעבודי' דבעל אע"ג דגבי אצטלא דפרשוה אמיתנ' לא אלמוה רבנן לשעבודה דאשה היינו דוקא לגבי כתובה אבל שעבודה דמזונות אלמו' רבנן טפי יע"ש והשתא ק' דכפי מ"ש בפרק אע"פ דדוקא בקונמות אלמוה רבנן כי היכי דלא לפקע עצמו משעבודו אבל בהקדש שנאסר לכל העולם ליכא למיחש להכי ומשום הכי לא אלמוה לשעבוד דבע"ח אם כן מאי ק"ל מההיא דאצטלא ואמאי הוצרך לשנויי דה"ד גבי כתובה הא בההיא דאצטלא אפי' לגבי מזונות לא אלמוה כיון שנאסר לכל העולם הו"ל כהקדש כמו שתירצו בתוס' ולכן נ"ל שדעת הרא"ש ז"ל כדעת הר"ן והתוס' בתי' השני דגבי בעל אלמוה רבנן לשעבודיה אפי' בהקדש וכדמוכח מההיא דפ' החובל ומ"ש בפרק אע"פ דדוקא בקונם אלמוה רבנן היינו דוקא לגבי בע"ח דעלמא משום הכי ק"ל שפיר בר"פ המדיר גבי אצטלא דפרשוה אמיתנא אמאי לא אלמוה רבנן לשעבוד האשה כי היכי דאלמוה לשעבוד הבעל ואפי' בהקדש שנאסר לכל העולם משום דס"ל דשעבוד הבעל והאשה תרוייהו שוים כדס"ד דהתוס' ועיין במוהר"ב ז"ל דכ"ג ע"ב וז"ש בתחילת לשונו בשעבודיה דבעל ואהא תי' דה"ד לגבי כתובה אבל שעבוד' דמזונות אלמוה רבנן טפי ואפי' בהקדש כי ההיא דאצטלא דומיא דשעבוד הבעל כנ"ל גם מה שהקשה עוד הרב הנז' על דברי מרן הב"י ז"ל כפי מ"ש ניחא דמשום הכי לא הכריח מרן ז"ל מה"ט משום דבמחלוק' היא שנוייה ודע שדעת הרשב"א ז"ל כדעת הר"ן ורבינו שיחדנו סברתו לעיל וזה ממ"ש בר"פ המדיר הביאו הרב ז"ל דנ"ב ע"א וז"ל וא"ת מאי מקשה כיון דמשועבד כו' וי"ל דלא אמרו אלא בקונם שהוא איסור דרביע על נכסיו כדי להפקיע שעבוד אשתו ובהא הוא דאלמוה רבנן וטעמא דמילתא משום דאי לא"ה אין לך בעל שאינו מפקיע שעבוד אשתו אבל כשהוא מקדיש נכסיו היא אינה ניזונית מהן דלא אלמוה רבנן לגבי הקדש לפי שאין אדם עשוי להקדיש נכסיו ולהפסידן כדי להפקיע שעבוד אשתו והילכך אינה ניזונית מהם ואף על פי כן היא שהקדיש' נכסיה ומע"י אינה יכולה להפקיע שעבודו דשאני בעל לפי שהוא כלוקח לכל דבריו עכ"ד יע"ש וכ"כ עוד בפ' אע"פ דכ"ג ע"ב בשם הרשב"א ז"ל יע"ש ומ"מ לפי תירוץ הראשון שתירצו התוס' מבואר דס"ל דאפילו לגבי בעל כל שהיא אוסרת הנאתה לכל העולם לא אלמוה לשעבודא דבעל וכ"כ הג"א בפ' המדיר בשם ר"י ז"ל ואם כן כפי דבריהם נראה דמתני' דקתני פ' ואלו נדרים ד"ץ ע"ב דהאומרת נטולה אני מהיהודים יפר חלקו ותהא משמשתו מיירי אפי' באוסרת הנאת תשמישה על כל ישראל דכל שאוסרת הנאתה אכ"ע לא אלמוה לשעבודא דבעל והו"ל כהקדש לפי שאין אדם עשוי להפסיד את עצמו כדי להפקיע שעבוד הבעל ומה שפי' הרא"ש שם וז"ל נטולה אני מן היהודים כו' שאסרה הנאת תשמיש של כל ישראל עלי' היינו משום דהרא"ש ס"ל דלגבי בעל אלמוה לשעבודיה אפי' באוסרת על כל ישראל והו"ל כלוקח לכל דבריו וכמ"ש לעיל וע"פ זה מיושבים דברי הטור ז"ל שכתב בי"ד סימן רל"ד דאם אסרה הנאת תשמישה על כל ישראל דיפר חלקו והקשה מרן ז"ל דכיון דהיא משועבדת לו היכי חייל נדרא על בעלה אמנם ע"פ האמור י"ל דהטור ז"ל ס"ל כתירוץ הראשון שכתבו התוס' וכדעת הריטב"א ז"ל דכל שאוסרת הנאתה אכ"ע לא אלמוה לשעבודיה דבעל ואוקמו' אדינא דקונמות מפקיעין מידי שעבוד וכעין זה תריץ הרב"ח והרב פרישה ועיין בספר מחנה אפרים הלכות נדרים סימן כ"א הן אמת שלפ"ז קשה מה שהקשה הרב ט"ז ז"ל סימן הנז' ס"ק דאם כן מאי פריך בגמ' פ' ואלו נדרים דפ"א ע"ב אברייתא דקתני שלא אכחול כו' ושלא אשמש מטתו יפר משום דברים שבינו לבינה ופריך אמר מר ושלא אשמש כו' ה"ד אי דאמר הנאת תשמישי עליך ל"ל הפרה הא משעבדא ליה כו' ואמאי לא משני דברייתא מיירי באוסרת הנאת תשמישה על כל ישראל דהכי משמע פשטא דברייתא טפי מדלא קאמר ושלא אשמש לך מטתך כדקאמר סיפא ושלא אציע לך יע"ש וליכא למימר דאם כן אדתני סיפא ושלא אציע לך כו' אין צריך להפר דההיא ודאי איירי באוסרת הנאתה על בעלה דאי אכ"ע חייל נדרא לדעת הטור ואם כן לפלוג וליתני בדידיה בתשמיש גופיה בין כשאוסרת הנאתה על בעלה לכשאוסר' אכ"ע דאיכא למימר דברייתא רבות' אשמועינן דברישא אשמעי' באוסרת תשמיש' על כל ישראל דחייל נדרה אע"פ דמשועבדת לו דבר תורה קונמות מפקיעין מידי שעבוד וסיפ' אשמועי' דאפי' במעשה ידיה דשעבודייהו מדרבנן ולא נימא דלא אתי שעבוד דרבנן ומפקיע איסור קונם דאוריי' קמ"ל דאפ"ה לא חייל ועיין ברש"י בר"פ המדיר אמנם לע"ד נר' לתרץ דס"ל להטור ז"ל ודעימיה כמ"ש הר"ן בר"פ המדיר לדעת רבינו דטעמא דת"ק דאמר קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר ולא חייש אגרושין כדחייש ריב"ן הוא משום דס"ל דקונמות אין מפקיעין מידי שעבוד משו"ה לא חייל אפי' אחר גירושין כיון דהשתא לא חייל לקמיה נמי לא חייל ואם כן אליבא דת"ק ודאי דאפי' באוסר' הנאתה אכ"ע לא חייל נדרה כיון דמדינא קונמות אין מפקיעין מידי שעבוד דהאי טעמא לא אהני לן אלא לפו' מאי דקי"ל הלכתא כריב"ן דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ומשום דרבנן אלמוה הוא דלא חייל בהא הוא דאמרינן דדוקא באוסרת על בעלה הוא דאלמוה דאל"ה כל אשה תפקיע עצמה משעבוד בעלה ע"י קונם אבל באוסרת הנאתה אכ"ע דליכא למיחש להכי כיון דאיהי נמי מפסדת בהכי לא אלמוה ואם כן משום הכי פריך התם בגמ' שפיר דאי באומרת הנאת תשמישי עליך ל"ל הפרה משום דההיא ברייתא ודאי אתייא כת"ק דריב"ן מדקתני סיפא שלא אציע לך מיטתך כו' אין צריך להפר ואילו לריב"ן יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו ומדלא חייש אגירושין ש"מ דס"ל דמדינא קונמות אין מפקיעין מידי שעבוד וכיון שכן אפי' באוסרת הנאתה אכ"ע נמי לא חייל כנ"ל נכון: האמנם מצאתי להרשב"א ז"ל בחי' לנדרים דט"ו ע"ב דס"ל הפך דעת הטור שכתב וז"ל והא עדיפא בחד צד מההיא דנדרים ושבועות דדבר מצוה דאלו התם בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים חיילי על דבר מצוה ואילו הכא בדאסר נפשיה אחפצא כלומר באומר הנאת תשמישי על כל הנשים שבעולם וכן האשה שאמרה הנאת תשמישי על כל היהודים לא חייל נדרא על מי שנשתעבדו לו כו' והא דתנן נטולה אני מן היהודים יפר חלקו דאלמא חייל נדר' בכולל הכל באיסור התם כשאומר' נטולה אני מהם שתהא הנאת תשמישם עלי בקונם וסתמ' נמי כאומרת כך דמי אבל באומדנא כו' יע"ש והשתא קשה טובא דבשלמא מ"ש דבאוסרת הנאת תשמישה על כל ישראל דלא חייל ניחא משום דלגבי בעל אלמוה רבנן לשעבודו טפי אפי' באוסרת על כל ישראל כמ"ש בפ' אע"פ אמנם מ"ש דבאומר הנאת תשמישי על כל הנשים שבעולם דלא חייל נדרא קשה דמ"ש ממקדיש נכסיו שכתב הרשב"א בפ' אע"פ דחייל נדרא ואין אשתו ניזונית מהם משום דבקונם כלל לא אלמוה לשעבוד' מטעמא דאין אדם עשוי להפסיד כדי להפקיע שעבוד אשתו ונמצא דברי הרשב"א ז"ל סותרים זל"ז ולהא ודאי היינו יכולים לומר דס"ל להרשב"א כמ"ש הלח"מ ז"ל בפי"ב מה' אישות הלכה כ"ג כדעת הר"ן ורבינו ז"ל דדוק' גבי שעבוד ממון אמרינן דקונם מפקיע משום דניתן למחילה ותנאי מועיל אבל בעונה שאין התנאי מועיל ולא ניתן למחילה אין קונמות מפקיעין מידי שעבוד מדינא ואם כן משום הכי כתב דבאומר הנאת תשמישי על כל הנשים דלא חייל הן אמת דק"ל על דברי הלח"מ ז"ל דאם איתא דהכי ס"ל להר"ן ז"ל א"כ מאי קק"ל לעיל מזה בד"ה וכיון דמשועבד כו' וז"ל וא"ת ולפרוך ממתני' גופה דלא תנן יוציא בשבת אחת או בב' שבתות משום תשמיש דאלמא לא מצי מפקיע לשעבוד ותי' יע"ש והשתא מאי קו' נימא דמש"ה לא פריך ממתני' משום דאיכא למימר דדוקא בעונה שאין התנאי מועיל ולא ניתן למחילה אינו מפקיע מידי שעבוד אבל שעבוד ממון מפקיע מידי שעבוד מש"ה מייתי ממתני' דקונם שאני עושה לפיך דאפי' בשעבוד ממון מפקיע מידי שעבוד ויש ליישב דכיון דהך סתמא ר"מ היא וכדפריך תלמוד' בדע"א מהך סתמא אבריית' דר"מ ואע"ג דתירצו בגמ' בתר הכי דהך סתמא דלא כר"מ ההיא בדרך את"ל קאמר לה אבל פשטא משמע דר"מ היא ועוד דמשמע ודאי דסתמ' דתלמוד' דפריך וכיון דמשועבד לה כו' פריך נמי ההיא דר"מ דדוחק לומר דתרי מקשין נינהו ואם כן שפיר ק"ל להר"ן ז"ל דאמאי לא פריך ממתני' דכיון דר"מ ס"ל באו' ע"מ שאין לך עלי שאר כסות דתנאו בטל כדאיתא בפרק אע"פ אם כן לר"מ שעבוד ממון ושעבוד עונה כי הדדי נינהו דבתרוייהו אין התנאי מועיל:<br><b> אמנם </b> הא ודאי ליתא בדע' הרשב"א והר"ן שהרי לעיל מזה גבי מאי דפריך בגמר' יהא מדאוריי' משועבד לה כתב וז"ל וא"ת הא קי"ל דקונמות מפקיעין מידי שעבוד וי"ל דשאני אשה דאלמוה רבנן לשעבודה על בעלה כדאלמוה לשעבודא דבעל לגבי אשה עכ"ד. וכ"כ הר"ך ז"ל שם ועיין בס' מחנה אפרים ה' גביית חוב סי' ג' יע"ש הרי מבואר דמשום טעמא דאלמוה רבנן הוא דלא חייל וכיון שכן באוסר הנאתו על כל הנשים דליכא טעמא דאלמוה אמאי כתב דלא חייל ושמא י"ל דע"כ לא כתב הרשב"א כן אלא דוקא בהקדש משום דאין הקדש אלא אם כן אסר לה אכ"ע אבל בקונמות כיון דאיכא קונם פרטי לא פלוג רבנן והשוו מידותיהן דבכל קונם לא יהא חל נדרא וא"נ י"ל דשאני עונה כיון שהוא עיקר האישות ואיכא ביטול פ"ו אלמוה רבנן לשעבודו טפי אפי' בקונם כלל ועיין להרב נ"מ דרע"ו ע"ד ועיין בספר מוצל מאש שבס"ס רב יוסף סי' כ"ו והנראה דאשתמיט מיניה דברי הר"ן דר"פ המדיר שכתבנו ורוב דבריו יש בהם מן הקושי כמו שיראה המעיין ועל מה שהקשה הר"ן ז"ל על רבינו עיין מ"ש מרן כ"מ שם דאפשר דס"ל לרבינו דכיון דאסיקנא דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ומדינא חייל מהשתא כדבר שבא לעולם חשיב ואף על גב דאין אדם מקדיש דשלב"ל קדושת הגוף אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ע"ש וכן כתב בב"י סי' רל"ד וכדבריו נראה בהדייא שהוא דעת התוספות בקדושין דף ס"ג ד"ה וידים יע"ש ומה שהקשה הרב לח"מ ז"ל ממ"ש רבינו בספט"ו מה' מעה"ק וז"ל היתה לו בהמה מעוברת ואמר אם תלד זכר הרי היא עולה כו' ילדה זכר תקרב עולה דמשמע דוקא מעוברת אבל אם אינה מעוברת לא הוי עולה אע"ג דקדושת הגוף היא ומעשה ידיה כפרה שאינה מעובר' דמי לא על מרן ז"ל תלונתו שגם על דברי התוספות בקידושין שכתבו כסברת מרן ז"ל דלמאי דמסיק שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו לא בעי' שיאמר יקדשו ידי לעושיהן וכ"כ מוהר"ב ז"ל בליקוטיו שכן הוא דעת רש"י במ"ק תקשי להו מתני' דר"פ כיצד מערימין דקתני כיצד מערימין על הבכור מבכר' שהית' מעובר' אומר מה שבמעיה של זו אם זכר עולה דמדנקט מתניתין מבכרת שהיתה מעוברת משמע דוקא מעוברת דאי לא לאשמועינן רבותא אפילו שאינה מעוברת ואע"ג דבפ"ק דתמורה ד"י מוקמינן למתני' בקדושת דמים היינו דוקא לבר פדא דאמר אין קדושה חלה על העוברים ואפי' לבר פדא לאו מה"ט הוא דמוקמינן לה בהכי ואם נאמר דאורחא דמילתא נקט דמסתמא כשהיא מעוברת הוא מקדיש א"כ גם לדברי רבינו ז"ל נימא הכי דאורחא דמלתא נקט ועוד אפשר לומר דפרה שאינה מעוברת גריעה ממע"י משום דמע"י עבידי דאתו ודאי דסתם אשה עבידא דעבד' ודוקא במותר הוא דכתבו התוס' בפ' אע"פ דלא עבידי דאתו ודאי ולא כל הנשים עושות יותר ממע"י מה שא"כ בפרה שאינה מעוברת דלא עבידי דאתי ודאי דאפשר שלא תתעבר ואפילו תתעבר שמא תפיל וכן נר' שהוא דעת התוס' בקידושין דס"ב ע"ב ד"ה אמר שכתבו וז"ל וי"ל משום דבכול' ברייתא דבסמוך הרי את מקודשת לאחר שאתגייר רמ"א מקודשת כו' ולא תני בהדייהו זו דאם ילדה אשתך נקבה כו' ע"ש וק' לכאורה מ"ש ממקדיש מע"י אשתו וממוכר פירות דקל דאמרי' דלר"מ אדם מוכר דבר שלב"ל אלא ודאי משמע דס"ל דהנהו שאני משום דעבידי דאתו ודאי משא"כ באו' אם ילדה אשתו נקבה ה"א מקו' לי דלא עבידי דאתו ודאי כל שאין אשתו מעובר' וגדולה מזו מצאתי להרשב"א בחי' שם שכ' דלר"מ אפי' באשתו מעוברת והוכר עוברה ס"ל דאינה מקו' ולא דמי לפירות דקל דעבידי דאתו ולא עבידי דנתרי כולהו אבל עובר אפי' בשהוכר זימנין דהו"ל נפל ולא קרי' ביה עבידי דאתו ודאי יע"ש הן אמת שלדעת הרשב"א ק"ל דאם כן כי פרכי' פרק מי שמת דף קמ"א לרב הונא דאמר משנתינו איני יודע מי שנאה דלימא ליה ר"מ היא דאמר אדם מקנה דשלב"ל ומשני אימור דשמעת לי' לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי שמעת ליה ואמאי לא משני דעדיפא מינה אימור דשמע' ליה לר"מ פירות דקל דעבידי דאתו ודאי בעובר מי שמעת ליה וי"ל דמש"ה לא משני הכי משום דאכתי הוה ק"ל דנימא ראב"י היא דס"ל דבאשתו מעוברת אדם מקנה דשלב"ל וכדס"ל לר"ח ומתני' באשתו מעוברת אלא דק"ל כיון דלר"מ עכ"ל דס"ל דאפילו באשתו מעוברת אינה מקו' משום דלא עבידי דאתו ודאי א"כ מנ"ל לר"ח לומר דלראב"י בשאשתו מעוברת מקודשת ואמאי לא נימא דראב"י גם כן מודה לר"מ דאינה מקודשת משום דלא עבידי דאתו ולא דמי לאו' פירות ערוג' זו מחוברת יהיו תרו' דהתם כיון דאוקימנא לה בשחת עבידי דאתו מקרי ומ"מ לדעת התוס' ז"ל מוכח בהדייא דס"ל דבשאין אשתו מעובר' אפי' ר"מ מודה משום דלא עבידי דאתו וא"כ איכא למימ' שדעת רבינו ז"ל דבקדושת הגוף אדם מקדיש דשלב"ל מיהו דוקא במקדש מע"י וכיוצא דעבידי דאתו אבל בדלא עבידי דאתו אפי' בקדושת הגוף אמרינן דאין אדם מקדיש דשלב"ל דקדושת הגוף לדידן לא עדיפא ממאי דס"ל לר"מ בעלמא דאדם מקנה דשלב"ל ואפי"ה מודה בדלא עבידי דאתו ודאי והילכך משום הכי נקט רבינו ז"ל דוקא בהמה מעוברת משום דבאינה מעוברת כיון דלא עבידי דאתו אין אדם מקדיש דשלב"ל ובהא ניחא לי מה שהקשה הרב בני יעקב בתשובה סימן ו' דקצ"ט ע"ג לדעת מרן הכ"מ ז"ל ממ"ש רבינו בס"פ יו"ד מה' אלו האוסר פירותיו על חבירו הרי חילופיהן וגדוליהן ספק והקשה עליו הראב"ד מדאמרינן בפרק השותפים קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן מי אמרי' כו' אין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו א"ד משום דחילופין כגדולין דמו ותירץ מרן דס"ל דחילופין וגידולין שוין הן וכי אבעיא לן בחילופין ה"ה בגידולין והא דאמרינן א"ד משום דחילופין כגידולין דמו היינו לומר דטפי חשיבי גדולין דבר שבא לעולם אבל לפום קושטא אף גדולין הוי דשלב"ל יע"ש ולפי דעת מרן ז"ל קשה מ"ש דגבי מע"י פשיטא ליה דאדם אוסר בקונם דבר שלב"ל והכא פסק דהוי ספק ע"ש שהניחו בצ"ע אכן לפי מ"ש יש לדחות דלא אמרו הרב ז"ל אלא במע"י דעבידי דאתו ודאי דסתם אשה דרכה לעשות מה שאין כן באוסר פירותיו על חבירו דלא עבידי דאתי ודאי דמי יימר דמחליף להו וכן גדולין נמי מי יימר שינטע אותם ויוצא פירות ואפי' בחד מי יימר מקרי לא עבידי דאתו לדעת כמה מרבוי' עיין בתוס' פ' המוכר את הספינה דף ע"ט דבור המתחיל אימור ובחידושי הרמב"ן ז"ל שם יעוין שם ודוק ומ"מ מאי דמשמע מדברי הלח"ם דבהמה מעוברת חשיב דבר שבא לעולם הא מילתא צריכא רבה שהרי הטור ז"ל בח"מ סימן ר"ט כתב בהדיא דאם אמר מה שתלד בהמתי או שפחתי מכור לך אפי' היתה השפחה או הבהמה מעוברת לא קנה וכן משמע מסתמיות דברי רבינו ז"ל בר"פ כ"ב מה' מכירה דין א' וכן נראה שהוא דעת התוס' ז"ל בפ"ק דבכורות גבי ההוא דרב מארי הוה מקנה אודנייהו ועיין בס' בני יעקב דס"ו ע"ד ולפי דעתם ק' מתני' דפ' כיצד מערימין דקתני מה שבמעיה של זו עולה דהא אין אדם מקדיש דשלב"ל וכן הקשה הרב מחנה אפרים דכ"ה יע"ש וליכא למימר דס"ל ז"ל דקדושת מזבח אדם מקדיש דשלב"ל ואע"ג שדעת הטור ז"ל בא"ה סי' פ"א נראה דס"ל דאפי' בקונמות דקדושת הגוף נינהו אין אדם אוסר דשלב"ל על חבירו מ"מ קדושת מזבח אלים טפי וחייל שהרי בפ"ק דתמורה אוקימנא להך מתני' לבר פדא דאמר אין קדושה חלה על העוברים שהקדישו קדוש' דמים ואולי נאמר דקדושת דמים שאני דמההיא שעתא חל עליה קדושה ואע"ג שלא בא לעולם מ"מ הרי בהמה זו שוה יותר בדמיה מפני העובר שבה ואותו היתרון הוא מקדיש וכמו דאיתא בעולם דמי משא"כ במוכר עובר בהמתו שתכלית הקנין לא בא אלא לכשיולד דכל זמן שהיא במעי בהמה זה אינו רוצה בקניינה כנ"ל לחלק לפי חומר הנושא עוד הקש' הר"ב מחנה אפרים לדעת הסוברי' דעובר חשיב דשלב"ל מהא דגרסינן פר"א דמילה דקל"ג ע"ב דפליגי תנאי ביליד בית ומקנת כסף וקאמר עלה בשלמא לר' חמא משכחת לה יליד בית כו' מקנת כסף נימול לח' כגון שלקח שפחה מעוברת מקנת כסף נימול לאחד כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה אלא לת"ק בשלמא כולהו משכחת לה אלא יליד בית נימול לאחד היכי משכחת לה ומשני בלקח שפחה לעוברה ופריך הניחא למ"ד דקנין פירו' לאו כקנין הגוף דמי אלא למ"ד ק"פ כקנין הגוף דמי הא דומיא דלכם הוא ע"כ ואם איתא דלא שייך קנין בעובר אלא אם כן מקנה האם לעוברה וכדעת הטור אם כן תקשי ליה ולר"ח נמי מי ניחא דלמ"ד ק"פ כקנין הגוף דמי א"כ בלקח זה שפחה וזה עוברה ע"כ איירי דהקנה האם לעוברה ואם כן הוי שפיר דומיא דלכם אלא מוכח דמצי לקנות העובר בלא הקנאת אמו א"ד יע"ש ולע"ד אי מהא לא אירייא שהרי כתב רש"י שם בד"ה משכחת לה דה"ה דהוה מצי לפלוגי דמקנה כסף בין ילדה ואח"כ הטבילה בין הטבילה ואח"כ ילדה אלא רבותא אשמועי' דאפי' הטביל' ואח"כ ילדה משכחת לה ואם כן משום הכי לא מצי פריך למ"ד ק"פ כקנין הגוף דמי היכי משכחת לה מקנת כסף נימול לאחד משום דא"ל דמשכחת לה בילדה ואח"כ הטבילה וא"נ דמצי למימר דר"ח ס"ל כר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלב"ל וא"נ בלשון חיוב ואליבא דכ"ע דאפילו למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל אדם מתחייב בדשלב"ל כנודע וליכא למימר דאם כן כי פרכי' יליד בית נימול לאחד היכי משכחת לה אמאי לא משני דמשכחת לה כגון שאמר לו מה שתלד שפחתי מכור לך ואח"כ נתעברה וילדה ור"מ היא דאמר אדם מקנה דשלב"ל שהרי כבר כתבנו דאפילו ר"מ מודה בהא משום דלא עבידי דאתי ודאי דשמא לא תתעבר וכי תימא דאכתי משכחת לה בשמכר לה בל' חיוב קודם שתתעבר י"ל דהא לק"מ משום דהא דאדם מתחייב בדבר שלב"ל היינו לומר דלכשיבואו לעולם מחייב לתנם לו מיהו כל שלא עשה שום קנין באותם הנכסים לא זכה הקונה ועיין בס' בני יעקב דצ"א ע"א וא"כ לא הוי יליד בית אלא מקנת כסף שהרי כשנתעבר' לא ברשותו נתעברה ולא מקרי עובר שלו ומש"ה מוקי לה בלקח שפחה לעוברה דמההיא שעת' יש לו זכי' בגוף השפחה כשתתעבר ומקרי שפיר יליד בית ודוק ולמאי דאקשי' עלה מעיקרא לדברי התוס' ממתני' דפ' כיצד מערימין אפשר ליישב עוד דמ"ש בקדו' דלרב אשי דקאמר שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו ולא בעינן שיאמר יקדשו ידי לעושיהן לאו מטעמא דקדושת הגוף חלה אף על דבר שלב"ל כמ"ש מרן אלא דס"ל כפי' ר"ת שכתבנו לעיל דרב אשי ה"ק שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכמקדיש גוף ידיה דמי דמע"י אגידי בידה וחייל עלייהו נדר וס"ל דלרב אשי מתוקמה מתני' כפשטה אפי' באוסרת מע"י דהו"ל כמקדיש גוף ידיה ואפשר שזהו דעת רבינו ג"כ ומשום הכי כתב דבנדרה שלא יהנה ממע"י דחל הנדר משום דהו"ל כמקדיש דקל לפירותיו כיון דמעשה ידיה אגידי בידה ובהכי אתו שפיר דברי רבינו שבפט"ו מה' מעה"ק אמנם אכתי ק"ט ממ"ש רבי' בפי' המשנה וז"ל והענין בכאן באשה שאמרה יקדשו ידי לעושיהן ואו' ריב"ן שהוא יפר כו' ואע"פ שמע"י משועבדות לבעלה לפי שהעיקר אצלינו הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד כו' יע"ש הנה מבואר מדבריו דס"ל למאי דמסיק רב אשי דקונמות קדושת הגוף נינהו צריך לאוקומי באומר יקדשו ידי לעושיהן ונמצאו דב
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>אסרה </b>
+<b> עצמה בתאנים כו'.</b> עיין מה שכתבתי פ' ה' מהלכות אישות הלכה כ"ו:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c917961997ec9f934051ecf264f08dc50cd521f2
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,828 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Foods
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כלאים </b>
+<b> הבא כו'.</b> עיין מ"ש פי"ב מהלכות שחיטה הלכה ח':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מכלל </b>
+<b> שנאמר.</b> כתב ה"ה ודע שאין לתמוה כו' ממ"ש אין מזהירין מן הדין שאלו כבר נאסרה בלאו הבא מכלל עשה כו' הנה כפי דברי ה"ה הללו היה נראה ליישב מה שהקשה מוהר"ש אלגאזי ז"ל בספר גו"ה בכלל זה דאין ממ"ה מהא דגרסינן פ"ק דביצה ד"ט מ"ט דב"ש א"כ ליכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ואנא אמינא ומה חמץ שאין חמוצו קשה מוזהר עליו שאור שחמוצו קשה לא כל שכן אלא לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה וקשה דהא אין ממ"ה ואין לומר דב"ש פליגי אהך כללא וסברו דממ"ה דהא במכות די"ד אמרינן אפי' למ"ד עונשין אין ממ"ה ותו דב"ה אמאי אצטריכו לצריכותא אחרינ' יע"ש מה שתירץ ולפי דברי ה"ה ז"ל נראה דמעיקר' קושיא ליתא דכיון דאיכ' עשה דאך ביום הראשון תשביתו שאור לכ"ע ממ"ה ומאי דקאמר בגמר' ליכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור היינו קרא דלא יראה שאור אמנם קרא דאך ביום הראשון ודאי דאצטריך לעבור עליו בעשה זה היה נראה ליישב לכאורה אמנם הא ודאי נראה שהרב נמוקו עמו ולשיטתי' אזיל שכתב בכלל ד' דע"כ לא כתב ה"ה אלא דוקא גבי בהמה טמאה בב' סימנין דבכלל מאתים מנה דבכלל הגמל שמוזהר עליו אע"פ שיש בו סי' אחד כולל הוא בהמה טמאה בשני סימנין ועוד חילק וכתב דע"כ לא כתב ה"ה אלא דוקא הכא דמלבד דאיכא לאו הבא מכלל עשה יש יתור בעשה דסגי דלכתוב בהמה תאכלו ומדכתיב אותה משמע אותה ולא אחרת והכריח הדבר מההיא דגרסינן בפרק כ"ש דכ"ד אלא אמר ר"פ ק"ו הוא ומה מעשר הקל אמרה תורה ולא ביערתי ממנו בטמא כו' וכ"ת אין ממ"ה הקישא הוא כו' וכפי מ"ש ה"ה היכי קאמר וכ"ת אין ממ"ה הא הכא נמי הוי לאו הבא מכלל עשה דבאש תשרף כי היכי דאמרי' לעיל אם אינו ענין לגופו דהא כתיב באש תשרף כו' יע"ש: ולעיקר ראייתו שמעתי ממורי הרב הי"ו שדחה לזה עם מ"ש התוספות שם בד"ה היקשא הוא תימא אמאי קרי ליה היקשא ת"ל דקדש כתיב כו' וי"ל דצריך היקשא משום איסור הנאה דלא אתי קרא דוהבשר לאיסור הנאה דבפ"ב דשבת לא ילפינן איסור הנאה בשמן קדש שנטמא אלא ממעשר עכ"ד ואם כן כפי דברי התוספות ז"ל הא דקאמר בגמרא שאין ת"ל לא יאכל ומה ת"ל לא יאכל אם א"ע לגופו דהא נפ"ל מק"ו דמעשר היינו לומר דאפילו לאיסור הנאה לא אצטריך קרא דנפ"ל מק"ו דמעשר לאסור הנאה בלאו ואהא פריך וכ"ת אין ממה"ד כלומר דאכתי נימא דקרא אצטריך לאסור הנאה בלאו ולא נפיק מק"ו משום דאין ממה"ד דהשתא ליכא למימר דכיון דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין דמקרא דבאש תשרף ליכ' למשמע מינה איסור הנאה דאיכ' למימר דקרא אתא לומר דמצותו בשרפה ויסיקנו תחת תבשילו כדין תרומה טמאה ותדע שכן הוא מדגרסי' בפ"ב דשבת ואבע"א מדרבי אבהו דאמר רבי אבהו ולא בערתי ממנו בטמא ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של קדש שנטמא לאו קושי' היא כו' הרי משמע בהדיא דמקרא באש תשרף ליכא למשמע מינה איסור הנאה ולעיל כי משני בגמ' ר"י רבך מהאי קרא קאמר לה כו' אם אינו ענין לגופא דהא כתב ושרפת ה"ה דהו"מ למיפרך דמדאצטריך לא יאכל לאיסור הנאה אלא דעדיפ' מינה קא פריך ז"ת תי' ושפתים ישק וא"כ מעתה מצינן למימר שדברי ה"ה כפשוטן ולאו משום טעמיה דבכלל ק"ק מנה או משום דאיכא יתור בעשה כמ"ש הרב וכן מוכח בהדיא ממ"ש מרן הכ"מ בפ"ג מהל' ח"מ דין ז' שדעת רבינו שכתב דהמקטיר אברי בהמה דלוקה ואע"ג דאיסור הקרבת' לאו הבא מכלל עשה משום דכיון דבהמה טמאה גריעא מב"מ כשהזהירה תורה על הקרבתו בלאו יש לנו להביא בהמה טמאה לאסור הקרבתו בלאו מק"ו ע"ש וע"כ דהיינו משום דאף ע"ג דאין מזהירין מן הדין כיון דאיכא לאו הבא מכלל עשה מדכתיב מן הבקר מזהירין מה"ד וכן כתב הרב ל"מ שם יע"ש הרי דהתם ליכא טעמא דבכלל מאתים מנה ואפ"ה כתב מרן דכיון דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין וא"כ מתרצתא שפיר ההיא דפ"ק די"ט כמ"ש האמנם נראה לע"ד שדברי ה"ה הן בדוקא היכא דעיקר קרא אתא ליתן לאו הבא מכלל עשה כההיא דאותה תאכלו ואף ע"ג דלא מקרי לאו לענין מלקות מ"מ להך מילתא חשיבא שפיר כלאו ומזהירין מה"ד וכן נמי בהא דהמקטיר אברי בהמה טמאה דנפ"ל מקרא דמן הבקר דעיקר קרא אתא ללאו הבא מכלל עשה אמנם היכא דעיקר קרא אתא ליתן בו עשה על הדבר כההיא דאך ביום הראשון תשביתו שאור וכההיא דבאש תשרף בהא ודאי מודה ה"ה דאין מזהירין מה"ד וכן ראיתי להרב מוצל מאש סי' ך' שכתב כן מסברא דידיה ולע"ד יש להביא סמוכות לזה מההיא דגרסינן בפ' יה"כ דף פ"א אבל אזהרה לענוי של יום עצמו לא למדנו מנין לא יאמר עונש כו' אלא לא יאמר עונש בעינוי דגמר ממלאכה מה מלאכה שהותרה מכללה ענוש כרת עינוי לא כ"ש למה נאמר מופנה כו' מה מלאכה ענש והזהיר כו' ואיכא למידק דלפי צד זה דעינוי חמור מאזהרה אמאי אצטריך אזהרה בעינוי ממה שלא יאמר עונש בעינוי והלא אזהרה גופ' נילף בק"ו דמלאכה וכבר הוקשה לו כן למוהרש"א ז"ל סמוך ונראה ותירץ דבאזהרה כ"ע מודי דאין מזהירין מה"ד ומש"ה הוצרך התנא למילף אזהרה בעינוי ממה שלא יאמר עונש במלאכה ע"ש והשתא אם נאמר שלדעת ה"ה אפילו בעשה מזהירין קשה דהכא כיון דאיכא עשה דועניתם דכ"ע מזהירין אמאי לא יליף אזהרה גופא מק"ו ותו דלפי האמת תיקש' ליה דלא יאמר עונש בעינוי ונילף עונש ואזהרה מק"ו דמלאכה כיון דאיכא עשה דועניתם והאי תנא ס"ל דעונשין מה"ד אלא ודאי דע"כ לא כתב ה"ה אלא דוקא בלאו הבא מכלל עשה אבל לא בעשה כמ"ש אכן מדברי הרב מש"ל נראה דהבין בדעת ה"ה דאפילו בעשה גרידא מזהירין שכתב וז"ל ובהא ניחא לי הא דאמרינן בפ"ו דמציעא דפ"ט ויהא אדם מצוה על חסימתו מק"ו משור כו' וכ"ת דאינו אלא לאיסור' בעלמא וכי אתא מיעוטא דכנפשך הוא לומר דאפי' איסור' ליכא הא ליתא דפשיטא דבלאו ק"ו נמי איסור' איכא מקרא דכי תבא בכרם רעך ופסוק זה לאו לנתינת רשות בלבד הוא דאתא אלא עשה זה לבע"ה הוא דאזהר קרא ואם לא הניחו ביטל מ"ע וכמ"ש הרב החינוך אך לפי דברי ה"ה ניחא כיון דבלאו ק"ו איכא עשה שפיר מייתינן מק"ו יע"ש ולפי דעתו קשה מההיא דפרק יה"כ ולעיקר קו' נראה דאיכא למימר דהך ק"ו אינו אלא לאיסור בעלמ' ואע"ג דאיכא עשה מ"מ ק"ו אצטריך לאיסור לאו ואתא קרא דכנפשך ומיעטיה מאיסור לאו אמנם איסור עשה בדוכתיה קאי וכ"כ הרא"ם בפרשת שמיני בד"ה מבשרם דאיסור עשה לחוד ואיסור לאו לחוד יע"ש ועיין בס' מוצל מאש מה שתירץ לזה לדעת הרמ"ה שדבריו סתומים וחתומים כמו שיראה המעיין ודע דמסוגיא זו דפרק יה"כ ק"ל ג"כ לסברת רבינו שכתב בשרשיו שורש י"ד בהא דאמרינן לא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר דכשהעונש מפורש בתורה יכולין להוציא אזהרה מה"ד ואין זה סותר אמרם אין מזהירין מה"ד כיון שהעונש מפורש בתורה והרמב"ן בשורש הב' סתר דבריו מסוגיא דפ"ק דמכות גבי אחותו מאביו ואמו והרב מגלת אסתר יישב דבריו דשאני התם כיון שאין העונש מפורש בתורה אלא מכח יתורא דערות אחותו גלה משום הכי אצטריכו פסוק לאזהרה יע"ש אכן מסוגיא זו קשה שהרי הכא עונש עינוי מפורש בתורה וא"כ אמאי אצטריכו למילף אזהרה בעינוי ממה שלא יאמר עונש באזהרה אזהרה גופא תיתי בק"ו כיון שהעונש מפורש בתורה וי"ל ודו"ק. ודע עוד שאף לדעת ה"ה כתב הרב מוצל מאש סימן הנז' שלא כ"כ אלא לענין מזהירין אבל לא לענין עונשין מה"ד אע"ג דאיכא איסור עשה ואיסור לאו והראיה לדבר מעדים זוממין שאמרו כאשר זמם ולא כאשר עשה ואמרינן בגמרא בפ"ק דמכות שהיה בדין עשה מק"ו דזמם אלא דאין עונשין מה"ד אף ע"ג דיש בו לאו מפורש בתורה דלא תענה יע"ש ומדברי הרא"ם מפורש יוצא דס"ל דאף לענין עונשין כל שיש בו איסור מבואר מן התורה עונשין כמו שיראה המעיין ולפי דעתו צ"ע מה יענה לההיא דכאשר זמם:<br><b> ועוד </b> אני מוסיף להקשות לפי דעתו ז"ל מההיא דפ"ק דמכות דתנא איש אשר יקח אחותו כו' אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו כו' בת אביו ובת אמו מנין ת"ל ערות אחותו גלה עד שלא יאמר יש לי בדין אם ענש על של בת אביו כו' הא למדת שאין עונשין מה"ד כו' ולפי דברי הרב תקשי דלמאי אצטריך יתורא דערות אחותו גלה הא כיון דאיסור' מבואר מן התורה מדכתיב ערות בת אשת אביך מולדת אביך לכ"ע עונשין מה"ד ולהא ודאי י"ל דכיון דאזהרה לא נפ"ל אלא מיתור' דאחותך היא כדאיתא ביבמות דכ"ד לא מקרי איסורו מבואר מן התורה מיהו ההיא דכאשר זמם קשה וצ"ע כעת: תו ק"ל בדברי הרא"ם דבפרק שמיני הסכימה דעתו לדעת ה"ה דכל שאיסורו מבואר מן התורה ואין הק"ו בא אלא להורות על אזהרתן מזהירין מה"ד ואלו בפ' ראה בד"ה ותרומת ידך כתב וז"ל אזהרה לאוכל בכורים חוץ לחומה ואע"פ שזה בא מק"ו ממעשר ומה מעשר מעשר שמותר לזרים כו' אצטריך קרא לחייב עליו מלקות דאי מק"ו לא למדנו אלא איסור' אבל מלקות לא כו' ואלו בד"ה לא תוכל כתב וז"ל גם יתכן לומר שפי' בא הכתוב ליתן ל"ת על הדבר שאף ע"פ שאמרו למעלה והבאתם שמה עולותיכם ולא חוץ לחומה חזר ואמר לא תוכל כדי ליתן ל"ת על הדבר ע"כ וכיון שכן קשה דאיך כתב אע"פ שזה בא בק"ו אין ממה"ד הא כיון שאיסורו מבואר מן התורה מזהירין שהרי כתיב והבאתם שמה עולותיכם ותרומת ידכם ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם וצ"ל ודו"ק שוב ראיתי שדברי הרא"ם הללו הם תלמוד ערוך פרק אלו הן הלוקין די"ז ע"ב דפרכינן התם וכי מזהירין מן הדין כו' איסור' בעלמא וכיון שכן קשה טובא לדעת ה"ה מסוגיא הלזו וצ"ע: תו ק"ל לדעת רבינו דס"ל דכל שהעונש מפורש בתו' מזהירין מה"ד מהא דגרסינן בזבחים דק"ו בשלמא העלאה כתיב עונש וכתיב אזהרה אלא שחיטה בעלמא עונש כתיבה אלא אזהרה מנ"ל כו' אלא אמר רבי אבין ק"ו מה במקום שלא ענש הזהיר מקום שענש אין דין שהזהיר דפריך וכי מזהירין מה"ד אפילו למ"ד עונשין כו' יע"ש הרי בהדיא דאף ע"ג דהעונש מפורש בתורה אפי"ה אין מזהירין מה"ד וכן מסוגיא זו קשה לדעת ה"ה שכתב דכל דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין מה"ד שהרי התם נמי איכא עשה דשם תעלה עולותיך ושם תעשה דבכלל עשיה היא שחיטה וכמ"ש רבי' בפרק י"ח מה' מע"הק ואפי"ה קאמר דאין מזהירין מה"ד וצ"ע כעת:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שכ) </b> ולשיטתי' אזיל כו'. דבכלל מאתים מנה כו'. לכאורה לא הועיל בזה כלל דגם בשאור י"ל בכלל מאתים מנה דהא הי' חמץ קודם שנעשה שאור וכיון דב"ש לא ס"ל דבזה דשאור אינו ראוי לאכילה הוא גרע מחמץ א"כ ניחא שפיר. וקושייתו מעיקרא לק"מ משום דלא שייך בזה אין מזהירין מן הדין דכיון דבתחלה הי' חמץ א"כ חימוצו להיכן הלך והאוכל שאור הרי חייב אפי' אליבא דב"ה כדאמרינן בסוגיין דלענין אכילה כ"ע לא פליגי דחייב וא"כ הא גם שאור לא נפסל מאכילת אדם והא דמצרכי ב"ה למיכתב שאור גבי ביעור וקאמרי דלא הוה ילפינן אותו מחמץ משום דחמץ ראוי לאכילה היינו טעמייהו משום דבביעור חמץ הוה אמינא דהתורה חייבתו בביעור משום דראוי לאכילה ומש"ה כדי שלא יבוא לאוכלו חייבתו בבל יראה משא"כ שאור דאינו ראוי כ"כ לאכילה אי לא הוה כתיב בהדיא לא יראה גבי שאור הוה אמינא דכיון דבדילי אינשי מלאכלו לא חייבתו תורה בביעורו לענין הלאו דבל יראה ובל ימצא והוה אמינא דסגי לי' בעשה דתשביתו לחוד ועיין מ"ש לעיל בהלכות חמץ ומצה ודוק:<br><b> (שכא) </b> ומדברי הרא"ם מפורש יוצא דס"ל דאף לענין עונשין כו'. ולפי דעתו צ"ע מה יענה לההוא דכאשר זמם כו'. תמהני דהא באמת הרמב"ם ז"ל אינו פוסק כסוגיא זו שהרי כתב בריש פ' כ' מהלכות עדות דעדים שהעידו בפלוני שחייב מלקות ולקה ואח"כ הוזמו דלוקין ועכ"ר היינו מק"ו זה ואע"ג דאין עונשין מן הדין עכ"ר צ"ל כמ"ש הרא"ם דכיון דהאיסור מפורש בתורה שפיר עונשין כו' וה"נ הרי מפורש הל"ת. והא דס"ל להרמב"ם ז"ל דהרגו אינן נהרגין מיישב זה הכ"מ דכיון שד' אנה לידינו שיומת בב"ד מסתמא היה חייב מיתה: [וצ"ל לפ"ז דעונש קטן כמלקות שאינו אלא צער בעלמא ס"ל להכ"מ ז"ל דאע"פ שבאמת אינו חייב מלקות י"ל דנענש מן השמים בצער הזה כדי למרק עוונותיו כשאר יסורים וחלאים ר"ל ובחנם תמה התומים על הכ"מ בסי' ל"ח אבל מה שהעדים אינם נפטרים ממלקות ה"ט משום דשאני במיתה דחשיב הנידון כגברא קטילא א"נ כמו שמיישב שם התומים דה"ט דהרגו אינן נהרגין משום דאמרינן דאילו היה הנידון חי לא היה מניח להמיתן שהיה מודה שהעידו אמת להצילן ממיתה ובילדותי פלפלתי הרבה בדברי התומים אלו דלדידי' בעדים שהעידו באחד שחייב מלקות דאמרינן בזה שאם לקה לוקין א"כ אם מת הנידון אחר שלקה ואח"כ הוזמו העדים נימא נמי דתו אינן לוקין משום דדילמא אי היה הנידון חי היה מודה דאמת העידו והמזימים שקר ענו בם גם יישבתי דברי הרמב"ם באורח אחר ואכ"מ]. ועכ"פ יהיה איך שיהיה מדפסק הרמב"ם בפ"כ מהלכות עדות הנ"ל דאם לקה לוקין הרי יש ראיה עוד לדברי הרא"ם ז"ל ולא תיובתא עליו כמ"ש כאן הגאון המחבר ז"ל: ועוד י"ל לכאורה דכיון דס"ל לחכמים דר"מ בעדים שהעידו באחד דחייב מלקות שאינן לוקין אלא ארבעים כשהוזמו ודלא כדס"ל לר"מ שם דלוקין שמונים ארבעים מלא תענה וארבעים משום כאשר זמם וע"ש והיינו עכ"ר משום דס"ל לחכמים דלא תענה מוסב על ועשיתם לו גו' דהיינו העונש ולא לאו בפ"ע ומש"ה אינן לוקין אלא ארבעים דהזמה וא"כ לפ"ז י"ל דכיון דקרא דועשיתם לו גו' שהוא העונש של הזמה מיירי דוקא עד שלא נתקיים העונש והיינו קודם שהרגו א"כ תו הלאו דלא תענה שהוא האזהרה על העונש של הזמה לא נאמר ג"כ אלא על מי שחייבתו התורה כעונש של הזמה שהרי לא ענש אא"כ הזהיר אבל במי שאי אפשר לקיים בו העונש ממילא לא הזהיר בו דבשלמא לר"מ דס"ל דלא תענה קאי ללאו בפ"ע אעדות שקר שפיר כתב המחבר שאיסורו מפורש כו' אבל לחכמים הרי לא קאי לא תענה אלא על מי דקאי הזמה ודוק:<br><b> (שכב) </b> (ולהא ודאי י"ל דכיון דאזהרה לא נפ"ל אלא מיתורא דאחותך היא כו'). מיהו ההוא דכאשר זמם קשה וצ"ע כו'. ולענ"ד י"ל דלק"מ משום דשאני ההוא דפ"ק דמכות דהתם לא מהני מאי דאיסורו מבואר בתורה מלא תענה למילף תו העונש בק"ו כיון דחייבי גלות ובכה"ג הא ליכא להעונש דכאשר זמם אע"פ שגם בעדיות אלו איכא איסור מלאו דלא תענה וא"כ כיון דמצינו עדיות כאלו שאע"פ שיש בהן האזהרה דלא תענה ואפ"ה אינן בעונש דכאשר זמם א"כ אית לן למימר נמי הכי לענין אם הרגו אינן נהרגין דאע"ג דישנן באזהרה מ"מ אינן בעונש והרא"ם ז"ל לא קאמר דכל היכא דאיסורו מפורש בתורה עונשין כו' אלא היכא דלא מצינו בו גוונא להיפך דאינו נענש אע"ג דאיסורו מפורש דאז עונשין כו' ודוק:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b>
+<b> איסור נבלה כו' אינו לוקה משום נבלה וטריפה כו'.</b> כתב ה"ה מפורש בספרא חלב נבלה וחלב טריפה כו' או כלך לדרך זה טהר מכלל חלב וטהר מכלל נבלה מה מצינו שטהר מכלל נבלה בטמאה כו' ת"ל טריפה יצאת בהמה טמאה שאין לה טריפה כו' עיין בהרב ל"מ שתמה על דברי ה"ה הללו דמשמע דכונתו להביא ראיה ממ"ש שם טהר מכלל נבלה בטמאה משמע דאין איסור נבילה בטמאה וקשה על זה דבסוף פרק חטאת העוף אוקמוה להא בנבלת עוף טהור כו' ותו קשה מאי מייתי מטומאה לאיסור נבלה אע"ג דלענין טומאה טהור אבל לענין אכילה אפשר שיהיה לו לאו דנבלה דומיא דחלב נבלה ובס"ד כתב שה"ה לא ראה בריי' זו מקומה בגמרא כי אם ע"פ הספרא ולפיכך כתב מה שכתב את"ד יע"ש: ולע"ד דברי ה"ה מבוארים דודאי ס"ל לה"ה ז"ל דמ"ש בספרא טיהר מכלל נבלה בטמאה לענין טומאה מיירי ובנבלת עוף טהור אלא דכונתו להביא ראיה ממ"ש בסופו יצאת בהמה שאין לה טריפה והשתא אם איתא דבהמה טמאה אין במינו טריפה הא במינו טריפה מיקרי כיון דאי טריפה היא מחייב משום טריפה זה הנראה פשוט בכונת ה"ה ומתוך האמור ק"ל למ"ש התוס' פרק חטאת העוף ד"ע ע"א ד"ה וחד למעוטי עוף טמא וז"ל הא דלא נפ"ל לר"מ מהיכא דנפ"ל לר"י משום דר"מ לטעמיה דאית ליה איסור חל על איסור עכ"ל והדבר תמוה דאי ס"ל לר"מ דאיסור חל על איסור א"כ היכי ממעטינן לר"מ מטריפה למעוטי עוף טמא שאין במינו טריפה הא כיון דאיסור חל על איסור חל איסור טריפה אאיסור בהמה טמאה ובמינו טריפה מיקרי והיותר תימא דבהדיא אמרינן בכריתות פרק אמרו לו אמתני' דיש אוכל אכילה אחת כו' נימא אית ליה לר"מ איסור חל על איסור נהי דאיסור חל על איסור לית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף אית ליה כו' יע"ש וא"כ לר"מ פשיטא ודאי דטריפה לא חייל אאיסור בהמה טמאה כיון דאין כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף וכמו כן ק"ל למ"ש ה"ה בפ' זו הלכה י"ז וז"ל ובודאי הסוגיות שבגמרא מוכיחות שאין הלכה כדברי האומר איסור חל על איסור ומשמע דר"מ ור"י הוא דפליגי כו' יע"ש והוא תימא שהרי ר"מ ע"כ לית ליה איסור חל על איסור ממה שמיעט עוף טמא מטעמא דאין במינו טריפה וכמו שהכריח הוא מהספרא ובר מן דין מההיא דכריתות מבואר דלית ליה אחע"א וכעת צ"ע עוד בענין זה הוקשה אצלי אברייתא דספרא שהביא ה"ה והובאה בגמרא דידן בפרק הנז' ומסיים בה אוציא את הטמאה שאין במינה טריפה ולא אוציא את החיה שיש במינה טריפה ת"ל ואכל לא תאכלוהו מי שחלבו אסור ובשרו מותר יצא חלב חיה שחלבה ובשרה מותר ע"כ וק"ל טובא דא"כ למאי אצטריך טריפה להוציא חלב טמא הא כי היכי דממעטינן חלב חיה מטמאה דאין חלבו חלוק מבשרו ה"נ יש למעט בהמה טמאה מה"ט ובהדיא פרכי' התם לעיל מינה מ"ש טמאה דאין חלבה חלוק מבשרה חיה נמי אין חלבה חלוק מבשרה ואם כן ה"נ ניפרוך איפכא ל"ל קרא למעוטי טמאה מ"ש חיה דאין חלבה כו' וצריך יישוב: ודע דהמתבאר מסוגיא דפ' חטאת העוף דר"י ממעיט נבלת עוף טמא מקרא דכתיב נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה כו' וטריפה אצטריך להביא טריפה ששחטה שהיא מטמאה דר"מ דפליגי אר"י פרכינן התם האי טריפה מאי עביד ליה ומשני מבעי ליה למעוטי שחיטה שהי' לפנים ור"י טריפה אחרינא כתי' ור"מ חד למעוטי שחיטה שהיה לפנים וחד למעוטי עוף טמא ור"י מנבלה נפקא כו' יע"ש ויש לי מן התימ' על רש"י בפי' החומש דבס' אמור סי' כ"ב שנה משנתו אליבא דר"מ שכתב בד"ה נבלה וטריפה וז"ל וצריך לומר טריפה מי שיש במינו טריפה יצא נבלת עוף טמא שאין במינו טריפה ע"כ ואם כן ע"כ לומר דטריפה אחרינא דכתי' בס' אחרי סי' י"ז אצטריך למעוטי שחיטה שהיה לפנים ואלו רש"י שם ד"ה אשר כתב וז"ל וטריפה האמורה כאן לא נכתב אלא לדרוש וכן שנינו יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בבית הבליע' ת"ל טריפה מי שיש במינו טריפה כו' יע"ש והוא תימא ששנה משנתו דלא כר"מ ודלא כר"י ותרי קראי למעוטי טריפה למה לי וצ"ע כעת:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> לחומר </b> הנושא אמרתי לתרץ דהנה באמת הקשיתי לכאורה על ר' יהודה דאמר זבחים (ס"ט ב') וחולין (ק' ב') יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים בבית הבליעה ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל מי שאסורו משום בל תאכל נבלה כו' ומפרש הש"ס בחולין שם דהיינו טעמא דר' יהודה דלית ליה איסור חל על איסור וקשה לי הא אמרינן שם בחולין דאף דר"י לית ליה אחע"א בחמור על קל אית ליה אחע"א וא"כ קשה הא פי' תוס' ביבמות (ל"ג ב') סוף ד"ה אמר ר' יוסי דאיסור טומאה מקרי איסור חמור וא"כ קשיא אמאי לא יחול איסור נבלה על איסור טומאה הא יש לנבלה חומרא שמטמאה ושוב כיון שחל איסור נבלה לענין איסור אכילה משום חומרא שמטמא נבלה בעלמא שוב גם יטמא בעוף טמא ועיין בתוס' בזבחים שם ד"ה ר"י אומר מדברי רבינו המחבר בהלכות א"ב בקונטרס אחע"א מה שנ' בפי' דברי תוספת אלו ומה שהשיג על בעל צאן קדשים שם עייש"ה וע"כ צריכין למימר דרבי יהודה לית ליה הך סברא דחשיב טומאה איסור חמור לענין אכילה דטומאה לחוד ואכילה לחוד (ועיין מ"ש לעיל בקונטרס אחע"א כפי יד ה' הטובה עלינו בענין הזאת) ואינו נכנס כלל אפילו בסוג חמור וס"ל לר' יהודא דמכח קושי' תוספות ביבמות שם דהקשו איך יחול נבלה על חלב וטרפה על חלב הא הוי ליה כולל בקל על חמור לא מוכח דע"כ מהאי טעמא חל כיון דיש לנבלה חומרת הטומאה דס"ל כפרוקא הראשון שם בתוספת דהיינו טעמא דחל משום דחלב קיל דהותר מכללו והמתקתי הענין דלר' יהודא ודאי אמרינן כפרוק' של תוס' שם דהיינו טעמא דחל משום דהותר מכללו דהא דחזר שם תוספת מתירוץ הזה וכ' שם דהיינו טעמא דנבלה חל משום דמטמאה הוכרחו לומר כן דהקשו הא נבלה נמי הותר מכללו אצל כהנים לפי שהותרה מליקה וכתבו דזה לא מקרי הותר מכללו לפי שכהנים משולחן גבוה קא זכו ונ"ל לומר דודאי לר' יהודה דס"ל אם מלק ונמצאת טרפה מטמא בבית הבליעה הרי חזינן דמליקה זו לא נקראת שחיטה לשום דבר ואפ"ה אמרה התורה דכהנים יאכלו חטאת העוף ע"כ כהנים משלחן גבוה קא זכו ולפ"ז אין לכנוס בגדר הותר מכללו ולא מוכרחין אנו למימר הטעם דחל נבלה על חלב משום דמטמא אלא טומאה לא מקרי חמור כלל ולכך אי לא מקרי חמור כלל אינו חל נבלה על עוף טמא דהכא לא הוי לא כולל ולא חמור כל זאת אליבא דר' יהודה אבל לר"מ יכולין למימר איפכא דנבלה נמי מקרי הותר מכללו דכהנים לאו משולחן גבוה קא זכו אלא התורה אמרה זו היא שחיטתן וא"כ ליכא למימר דמהך טעמא חל נבלה על חלב לפי שחלב קיל שהותר מכללו הא נבלה נמי הוי הותר מכללו וע"כ דמשום הכי חל לפי שחלב אינה מטמאה ונבלה מטמאה ולפי יעוד הזה סלקא ליה כל התמיהות של רבינו ותוספת לשיטתייהו אזלי דפירשו בחולין (ק"א א') דמה שאמר הש"ס בכריתות פ' אמרו לו (י"ד א') ומגו דאתוסף ביה איסור הניי' היינו איסור חמור ולא איסור מוסיף הרי חזינן דס"ל לתוס' דלר"מ אית ליה איסור חל על איסור בחמור לחוד (ועיין במה שכתבנו לעיל באריכות בהל' א"ב ששלבנו דעת תוס' עם דעת תוס' בשבועות) ולפ"ז יבוא הכל על נכון דודאי שפיר מפרשי התוס' משום דר"מ לטעמיה דאית ליה אחע"א כלומר דאית ליה אחע"א בכה"ג דאיסור האחרון הוי א"ח והוא גבי נבלה שמטמא הוי חמור אבל מטרפה ממעטינן שפיר ואמרינן שאין במינו טרפה לפי שאינו חל איסור טרפה על איסור טמאה דהא אחע"א וטריפה אינו חמור לגבי טמאה ומסולקין כל הדקדוקים והעיונים של הרב ז"ל: ובחדושי אמרתי בזה גרגר אחד והוא שאמרינן בכריתות (י"ד ב') והא לית ליה לר"מ אחע"א וכ' רש"י שם וז"ל דהא לא בעינן לאוקמא לעיל אלא באיסור כולל ומוסיף ע"כ והדבר תמוה ערבך ערבא צריך והיכן ראה הש"ס לעיל דלית ליה לר"מ אחע"א ומתוך דברינו יבואר ממילא דהא נשמע הכי מר"מ דמיעט מטרפה לאפוקי עוף טמא שאין במינו טרפה שמע מינה דלית ליה אחע"א ועיין בזה כי נכון המה הדברים בעצמותן:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>נאמר </b>
+<b> בשור הנסקל כו'.</b> פרק האיש מקדש דנ"ו ע"ב אמרינן ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שנבלה היא כו' מגיד לך שאם שחטו לאחר שנגמר דינו כו' וראיתי להתוס' ז"ל פרק שור שנגח ד' וה' דמ"א ע"א ד"ה איני יודע הקשו דנימא דקרא אצטריך לבן פקועה לרבנן דר"מ דלא בעי שחיטה יע"ש והריטב"א ז"ל תי' בשם יש מתרצים דהא אתיא דלא כהלכת' כר"מ דאמר בן פקועה בעי שחיטה ולדעתי קשה על תי' זה דא"כ משמע דלרבנן דר"מ דס"ל דבן פקועה אינו טעון שחיטה שחטו לאחר שנגמר דינו מותר דקרא דלא יאכל את בשרו איכא לאוקמי לבן פקועה דוקא וכיון שכן קשה שהרי רבנן דר"מ דס"ל בפ' בהמה המקשה דע"ד דבן פקועה אינו טעון שחיטה אינהו ס"ל בפ' כסוי הדם דפ"ה דשור הנסקל ששחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה מדאמרינן התם חיה ועוף הנסקלין ר"מ מחייב וחכמים פוטרים גם בפרק מרובה דע"א מבואר ג"כ דס"ל דשחטו לאחר שנגמר דינו אסור וא"כ קשה דרבנן דר"מ ארבנן דר"מ ויש ליישב בדוחק תו ק"ל דלמאי אצטריך ולא יאכל לאסור היכא דשחטו לאחר שנגמר דינו ותפ"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה כדאמרינן פ' כ"ה דקי"ד אמר רב אשי מנין לבשר בחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וה"נ תעבתי לך הוא שהרי אסר הכתוב לשוחטו והזהיר לסוקלו ולפמ"ש הרא"ם בפ' משפטים דלתנא דבי ר' ישמעאל אצטריך תלת' קראי דלא תבשל גדי חד לאיסור הנאה כו' לחייב מלקות על אכילתו דאי מקרא דלא תאכל כל תועבה הו"ל לאו שבכללות ואין לוקין עליו יע"ש ניחא דהכא נמי אצטריך קרא דלא יאכל לחייבו מלקות ועוד י"ל דדוקא בלאו המפורש בתורה הוא דמקרי דבר שתעבתי לך כההיא דבשר בחלב אבל בלאו הבא מכלל עשה לא מקרי דבר שתעבתי לך וכן צ"ל ג"כ בההיא דאמרינן התם בפרק האיש מקדש דנ"ח גבי חולין שנשחטו בעזרה יכול לא ישחוט ואם שחט יהא מותר כו' וקשה דהא דבר שתעבתי לך הוא ות"ל מלא תאכל כל תועבה אכן אם נאמר דבלאו הבא מכלל עשה לא מקרי דבר שתעבתי לך ניחא כנ"ל. ודע דבגמ' פרכינן התם והשתא דנפ"ל איסור אכילה ואיסור הנאה מלא יאכל האי ובעל השור נקי למאי אתא כו' וראיתי בתוס' רי"ד שם שהקשה וז"ל ראיתי מקשים כיון דלא יאכל לכ"ע גם איסור הנאה במשמע א"כ גבי כסוי הדם דכתיב אשר יאכל נפרש אשר יהנה ונרבה גם חיה ועוף הטמאים בכסוי ולאו מילתא היא דהא אמרינן היכא דנפקי איסור אכילה ואיסור הנאה מקרא הוא דאמרינן דלא יהנה הוא והכא אם מרבינן טמאים א"כ האי לא יאכל הנאה משמע ולא אכילה והיכי עקרינן קרא מפשטיה דכתיב לשון אכילה ותו אי גם הטמאים טעונים כסוי לשתוק קרא מיניה ולכתוב חיה ועוף סתם והו"א אפי' טמאים כו' עכ"ל וראיתי להרב טירת כסף ז"ל ד"ט ע"ג הקשה על תי' הב' ממ"ש בתורת כהנים בפ' אחרי מות עוף יכול אף עוף טמא במשמע ת"ל חיה מה חיה שהיא מטמא בגדים אף עוף שהוא מטמא בגדים יצא עוף טמא שאינו מטמא בגדים אי מה חיה שאינה באם על הבנים אף עוף שאינו באם על הבנים יצא עוף טהור שהוא באם על הבנים ת"ל אשר יאכל ופירש הרב קרבן אהרן דאם לא נאמר אשר יאכל הייתי מוציא עוף טהור דלא ליבעי כסוי דהיינו עושין ההקש בהפך כמו חיה שאינה באם על הבנים כו' לכך כתיב אשר יאכל ללמדך שאינו מדבר רק בעוף טהור וא"כ איך כתבו תוס' רי"ד דאי גם הטמאים טעוני' כסוי לא לכתוב אשר יאכל הא אי לא הוה כתיב אשר יאכל הו"א דדוקא עוף טמא בעי כסוי אלו ת"ד יע"ש. ולדעתי לק"מ שהרי כתב קרבן אהרן שם דהיקש' דחיה ועוף ממלת עוף דריש לה שלא נאמר זה או זה אלא על דברים שהם ממין אחד אבל אי הוה כתיב כי יצוד ציד חיה ועוף ודאי דלא הוה דרשינן היקשה דמה חיה כו' שהרי קרא לגופא אתא לחייב כסוי על חיה ועוף ולא סגי בלאו הכי וא"כ דברי תוס' רי"ד מבוארים דאם איתא דגם הטמאים טעוני' כסוי לישתוק קרא מאשר יאכל וליכתוב חיה ועוף דמעתה ודאי לא הוה דרשינן היקשה דמה חיה כו' והוה מרבינן טהורים וטמאים בכלל וכן מדוקדק בלשונו שכתב ליכתוב חיה ועוף סתם ולא כתב חיה או עוף כלישנא דקרא אלא כונתו למ"ש כן נרא' לי פשוט אלא מיהו הא ק"ל לתי' ז"ל דאכתי נימא דאשר יאכל פי' אשר יהנה וכ"ת לישתוק קרא מאשר יאכל הא לא מכרעא דאי לא הוה כתיב אשר יאכל הוה מרבי' ג"כ חיה ועוף הנסקלים וצפורי עיר הנדחת דאע"ג דאיסורי הנאה הם טעונים כסוי להכי כתיב אשר יאכל למעוטי אסורים בהנאה. וכן ראיתי להתוס' ז"ל בפ' כיסוי הדם ד"פ ע"א ד"ה ור"ש שהקשו וז"ל הקשה ר"א ממיץ אימא דהאי אשר יאכל אתא למעוטי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים כדדריש ר"ש מכל האוכל אשר יאכל בפ' המנחות והנסכים אלא שבמה שתי' שם די"ל דהתם כתיב מכל האוכל דמרבה כל אוכל אפי' האיסור בהנאה ואתא אשר יאכל למימר שיהא מותר בהנאה אבל הכא לא כתיב כל אשר יאכל משמע המותר לישראל ק' שהרי גבי חמץ ושור הנסקל דכתיב לא יאכל ולא כתיב שום רבויא ואפי"ה לכ"ע איסור הנאה במשמע וכקו' התוס' רי"ד ז"ל ואפשר דמנייהו לא ק"ל להתוספות ז"ל דס"ל דדוקא גבי חמץ ושור הנסקל מדהו"ל למיכתב לא יאכל וכתב לא יאכל בצירי הוא דנפ"ל דאיסור הנאה במשמע וה"ק לא יהיה בו היתר אכילה אמנם גבי כיסוי הדם דלא סגי דליכתוב יאכל בצרי דאי הוה כתיב אשר יאכל הוה משמע דדוקא בשוחטו כדי לאכלו טעון כסוי אבל אם שחטו למוכרו או לד"א אינו טעון כיסוי ליכא למישמע מינה דאשר יאכל פי' הנאה אמנם מההיא דכל האוכל אשר יאכל ק"ל שפיר דהתם נמי לא סגי דלכתוב יאכל בצירי דאי הוה כתיב יאכל היה משמע דדוקא לאוכלו הוא דמקבל טומאה ואפ"ה דריש ר"ש למעוטי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים ואהא תי' דשאני התם דכתיב כל כנ"ל ולתי' הא' שתי' התוס' רי"ד דאי מרבינן א"כ האי לא יאכל הנאה במשמע ולא אכילה ולא עקרינן קרא מפשטיה קשה מההיא דכל האוכל אשר יאכל דמרבינן נמי איסור אכילה ועקרי' קרא מפשטיה ויש ליישב בדוחק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שכג) </b> הקשו דנימא דקרא אצטריך לבפ"ק לרבנן דר"מ דלא בעי שחיטה יע"ש. והריטב"א ז"ל תי' כו'. דהא אתיא דלא כהלכתא כו'. בחידושי כתבתי דלכאורה קשה הא לר"מ מי ניחא דמה יענה למ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה דא"כ הא י"ל דקרא איירי בעוף הנסקל (דגם עוף קרוי שור כדילפינן שור שור מסיני) ומש"ה אצטריך קרא דולא יאכל את בשרו להיכא דאם האבן שהוא נסקל בו קרעו לסימנים דאין העוף נבילה ומותר באכילה ולהכי אתי קרא לאוסרו: הן אמת דבחולין דף כ"ח ריש ע"א משמע שם דר"מ ס"ל דיש שחיטה לעוף מן התורה ועיין בתוס' שם בד"ה תיהני כו' אלא דמאי דפריך הש"ס שם אדרב יהודה משום ר' יצחק בן פנחס דס"ל דאין שחיטה לעוף מן התורה מברייתא דמלק בסכין כו' היא פירכא קלישתא דהא אנן קיי"ל כר' יהודה לגבי ר"מ והא ס"ל דמלק ונמצא טריפה דאינו מטהר מידי נבילה וא"כ מאי קושיא היא נימא דהברייתא כר' יהודה וכהלכה אתיא: (ועיין חולין דף כ' ע"ב) ור"מ י"ל נמי דס"ל דאין שחיטה לעוף מן התורה ובאמת מלק בסכין מטהר מידי נבילה אלא דהברייתא אליבא דר' יהודה אתיא וא"כ הרי טפי הי"ל להש"ס להקשות מברייתא זו דקדושין דף נ"ו הנ"ל והיינו דאי נימא דאין שחיטה לעוף מן התורה א"כ מנ"ל להברייתא ללמוד מקרא דלא יאכל את בשרו דאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור והרי הקרא אצטריך למיסר עוף הנסקל באם נקרעו הסימנים שלו ע"י האבן שסקלוהו בו וכנ"ל ודוק:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>תלש </b>
+<b> אבר מן החי ונטרפה כו'.</b> עיין מ"ש בלשון זה באורך פי"ז מה' א"ב בקונטריס איסור חל על איסור:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>והרוצה </b>
+<b> לאכול בשר חי מולחו יפה יפה כו'.</b> הנה מצאתי למוהר"ב ז"ל בשיטה מקובצת למס' ביצה פ"ג דכ"ה אמתני' דתנן התם ר"ע אומר אפי' כזית חי מבית טביחתה כתב וז"ל מכאן שמעינן דבשר באומצא לא בעי מליחה דאי לא הרי כתבו הגאונים דשיעור מליחה כשיעור צלי ומאי איכא בין שיעורא דת"ק לשיעור' דר"ע דהא ר"ע מיקל הוא יותר מת"ק מדקאמר אפי' כו' יע"ש ולכאורה היא ראיה נכונה עד שיש לגמגם על דברי התוס' ז"ל בפ"ק דחולין די"ד ד"ה ונסבין חברייא שהוצרכו להביא עצות מרחוק להוכיח דבשר חי אין טעון מליח' ואמאי לא הוכיחו ממתני' דידן דמוכח בהדיא דבשר חי אין טעון מליחה וביותר קשה לדעת רבי' ז"ל שכתב דבשר חי טעון מליחה ולפי מה שהעלה מרן הכ"מ ז"ל שדעתו לומר דבשר חי טעון מליחה וצריך לשנות במליחתו כמו לקדרה יע"ש דהשתא תיקשי ליה מתני' דהיכי קאמר ר"ע אפילו כזית חי הוא טעון מליחה ודעת רבינו ז"ל דצריך שיעור מיל כשעור צליה כמ"ש ה"ה שם בדין יע"ש. אמנם אחר ההשקפה קצת נראה דאין ראיה ממתני' דידן שהרי כתב ה"ה בדין ט' שדעת רבינו דבשר חי אסור מדבריהם בלא חליטה ומליחה יע"ש ונרא' שהכריחו לזה לומר שאינו אלא מדרבנן משום דבכריתות בפ' דם שחיטה מוקמינן לברייתא דקתני דם הכליות דם האברים הרי אלו בל"ת דם מהלכי שתים דם שקצי' ורמשים אסור ואין חייב עליו בדפריש משמע דבדלא פריש אינו עובר בל"ת ואע"ג דלא אוקמי' בדפריש אלא לחלוקת דם מהלכי שתי' ומשום דלא תיקשי לרב ששת דאמר דם מהלכי שתים אפי' מצות פירוש אין בו מסתמא כיון דאוקמוה סיפ' בדפריש ה"ה רישא וכ"כ הרשב"א בת"ה יע"ש וא"כ ע"כ צ"ל דלדעת רבי' נמי דם האברים שלא פי' אינו אסור מן התורה ומהתימ' על הרב כנה"ג חי"ד סי' ס"ז בהגהת ב"י אות א' שכתב שלדעת רבי' נמי דם האברים שלא פי' אסור ועובר עליו בל"ת שהרי חילק בין דם נפש לדם האברים לענין כרת ולא בדם האברים עצמם בין פירש ללא פירש לענין לאו וכתב מרן נראה מדברי ה"ה יע"ש והוא תימ' איך אישתמיט מיניה דברי ה"ה הללו שכתב בהדי' בדם האברים שלא פי' לדעת רבי' אינו אלא מדרבנן ואיך שיהיה כיון שלדעת רבינו אין איסורו אלא מדרבנן איכא למימר דמשום הפסד ממונו התירו איסורו כי היכי דהתירו מה"ט לאכול מבית טביחתה קודם בדיקת הריאה אע"ג דבעלמא אסור כמ"ש הרא"ש והכי מוכח בהדי' בפ' אלו עוברין דאמרינן התם דלרבה דאית ליה הואיל שרי לשחוט כל שיש שהות ביום אע"ג דלא אכיל מטעם הואיל אע"ג דאיסור' דרבנן מיהא איכא כדמוכח התם אלא ודאי דכל דרבנן משום הפסד ממונו התירו וכמ"ש מוהר"ב לעיל מזה סמוך ונראה וא"כ היינו טעמייהו דהתוס' ז"ל שלא הביאו ראיה מהך מתני' משום דמינה אין להוכיח אלא שאין איסורו מדאוריי' לא שיהא מותר לגמרי ועוד נראה דלק"מ לדעת רבי' שהרי בשר חי שחלטו בחומץ מותר וה"ט משום דכיון דאינו ראוי לפרוש עוד מ"ה שרי כמ"ש מרן ז"ל וא"כ איכא למימר דהיינו דאיכא בין שיעורא דת"ק לשיעור' דר"ע דלר"ע דקאמר אפי' כזית חי אין צריך כדי שיעור צליה משום דמצי לאוכלו בלא מליחה ע"י חליטה ומשמע ודאי דחליטה בחומץ בשיעור כל דהו סגי ובהא ניחא לדעת רבינו דלא תיקשי ליה ההיא דפ"ק דחולין ודפ' מפנין שהביאו התוס' ראיה מדאמרינן דבשר חי חזי לאומצא בשבת אע"ג דאינו יכול למולחו די"ל דההיא חזי לאומצא ע"י חליטה בחומץ קאמר דחליטה בחומץ שרי בשבת כמ"ש הרב מג"א סי' שכ"א סק"ו יע"ש ודוק ועיין בהרב תי"ט פי"א דמנחות מ"ז מ"ש וכפי מ"ש אין צורך למ"ש הוא ז"ל ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שכד) </b> ועוד נראה דלק"מ לדעת רבינו שהרי בשר חי שחלטו בחומץ מותר כו'. גם אני בעניי כוונתי לישוב זה ויישבתי בזה דברי הרא"ה מביאו הר"ן בפ' ג"ה דס"ל דבצלי לא מהני ששים משום דאינו מפעפע בכולו שיתבטל האיסור כמו בקדירה כיון דאין כאן רוטב שיוליך האיסור בשוה וכתב הר"ן דה"ה במליחה אינו מתבטל נמי מה"ט עיין בר"ן דף רצ"א ע"א ולכאורה דבריו תמוהים דא"כ בזרוע בשלה דעכ"ר צריך למולחה קודם בישולה ואי נימא דבמליחה לא מהני ס' או ק' לבטל כיון דאין כאן רוטב להוליך בכולו א"כ ניהו דזרוע כחוש הוא מ"מ הא עכ"פ קליפה בעי וא"א לבשלה נמי שלמה: (וכמדומה לי שכן הקשה לי הגאבד"ק ברעזאן ע"י חתני הרב ר"ש כהן רפ"פ) אולם י"ל דבאמת לא מלחו את הזרוע אלא החליטו אותה בחומץ להצמית את הדם וסגי בשיעור כל דהו ולא הוי כבוש לאסור מטעם כבוש את כל האיל משום הזרוע ודוק:<br><b> (שכה) </b> ובהא ניחא לדעת רבינו דלא תיקשי לי' ההוא דפ"ק דחולין כו'. אע"ג דאינו יכול למלחו כו'. מהאי דפ"ק דחולין ממילא לא קשה להרמב"ם ז"ל דאדרבה לכאורה דברי התוס' תמוהים בראיה זו דדילמא הא דהשוחט בשבת לחולה מותר לבריא באומצא היינו הבני מעיים לפי שאין מחזיקין דם בהן ועכ"ר צ"ל כמ"ש הכרו"פ דהא דאין מחזיקין דם בבני מעיים היינו דאינן כבשר דעלמא דמחזיקין בו דם אבל בני מעיים אין חזקה שיש בהן דם אבל מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ומשום דדם שמלחו או שבשלו אינו אלא מדרבנן הו"ל ספק דרבנן אבל באומצא בני מעיים אסורים מספק עכ"פ וא"כ להרמב"ם ז"ל דס"ל כרש"י דדם שבשלו אסור מן התורה הא ממילא ליתא לראיה זו כלל דעכ"ר להרמב"ם האי דאין מחזיקין דם בבני מעיים היינו דאין ספק דליהוי בהו דם דאל"כ אמאי מותרים הבני מעיים כשבשלום בלי מליחה וא"כ תו ליכא למימר לשיטתי' הוכחה זו מפ"ק דחולין הנ"ל משום די"ל דהא דשרי לבריא באומצא היינו הבני מעיים לפי שאין בהם דם וכמו שהקשיתי כאן על ראיית התוס' דדוקא לדעת התוס' דס"ל דדם שבשלו אינו עובר עליו והיתרא דבני מעיים אינו אלא משום דהוי ספק דרבנן א"כ באומצא בני מעיים נמי אסורים משום ספיקא ואמאי מותרים לבריא עכ"ר משום דדם איברים שלא פירש מותר אפי' מדרבנן ולפ"ז ניחא אפי' לדעת הכנה"ג בדעת הרמב"ם: ובל"ז מהאי דפ"ק דחולין אין ראיה ברורה דהא אצטריך לאשמעינן דמותר לבריא באומצא לענין אם נתערב עם בשר שנמלח דאי היה אסור לבריא מטעם איסור שבת אינו בטל ברוב משום דהו"ל דבר שיש לו מתירין שהרי מותר לאחר השבת אבל לענין איסור דם שפיר בטיל ברוב דלא הוי דשיל"מ ע"י מליחה כיון דאיכא הוצאות למלחו וכמ"ש הרשב"א לענין כלי איסור שנתערב בכלים של היתר דלא הוי דשיל"מ אע"פ שאפשר בהגעלה ולהכי אצטריך לאשמועינן דמשום איסור שבת מותר ומש"ה בטיל ומותר לבריא: אבל התוס' דמייתי ראיה זו י"ל דס"ל דליכא למימר דנ"מ לענין ביטול ברוב ואולי דמספקא להו נמי להתוס' כמו דמספקא ליה להרב בעל צ"צ בביצה טריפה שנולדה ביו"ט ונתערבה די"ל דבטילה משום דכיון דאיסור טרפה בטיל דהא לא הוי דשיל"מ ממילא איסור מוקצה נמי בטיל וה"נ י"ל כן דכיון דלענין איסור דם בטיל ממילא איסור שבת נמי בטיל ואפי' אי בלא תערובות אינו מותר לבריא באומצא: וי"ל נמי דס"ל להתוס' דלא שייך לומר דלבריא ע"י תערובות מותר משום דמציאות רחוק הוא שלא יהיה ניכר בשר תפל בין בשר שכבר נמלח שנתערב בו ואע"פ שאפשר דמולחו בשעת אכילה ואוכלו מיד דזה מותר מ"מ הרי הוא ניכר ודוק:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>גיד </b>
+<b> הנשה נוהג בבהמה וחיה הטהורים.</b> כתב הרב מש"ל ז"ל וז"ל איסור גיד הנשה נוהג אף באדם כ"כ הרשב"א ז"ל סי' שס"ד עכ"ל הנה הרב הביא דין זה הלכה פסוקה ולע"ד שדין זה תלוי במחלוקת שלדעת רבינו ז"ל שכתב פ"ב מה' אלו הלכה ג' דבשר האדם אסור הוא בעשה נרא' ודאי שאין ג"ה נוהג באדם דלא גרע מבהמה טמאה דקי"ל כר"ש דאינו נוהג בטמאה משום דבעי' גידו אסור ובשרו מותר וכמו שפסק רבינו לקמן דין א' והרשב"א ז"ל לא כ"כ אלא משום דלשיטתיה אזיל דס"ל דבשר האדם מותר שלא כדעת רבינו כנ"ל:
+<b>ונוהג </b>
+<b> בשליל ובמוקדשים.</b> משנה ר"פ ג"ה ופרכי' עלה בגמ' פשיטא משום דאקדשיה פקע איסור ג"ה מיניה ושקלי' וטרי' בה טובא ומסקי' דמתני' במבכר' עסקינן וא"נ בולדות קדשים וקסבר ולדות קדשים בהוייתן קדשים יע"ש ומשמע ודאי דאי ס"ל דבמעי אמן הם קדשים לא חייל איסור ג"ה אאיסור קדשים ואפי' למ"ד דנוהג בשליל משום דאיסור קדשים קדים קודם שנתקשרו אבריו בגידין וכיון שכן יש לתמוה על רבינו ז"ל דמאחר שרבינו ז"ל פוסק כמ"ד דבמעי אמן הם קדשים כמ"ש פ"ד מה' תמורה דין ג' וז"ל השוחט את החטאת כו' שולדי הקדשים במעי אמן הם קדשים אם כן הוה ליה לפרש ולמימר דאינו נוהג בולדות קדשים ולא למיסתם סתומי ולהביא לישנא דמתני' דמוקמי' לה בולדות קדשים מכח קו' דאי בדאקדשי' פשיטא וכן ראיתי להרב יש"ש בפג"ה שכתב דלמאי דקי"ל דבמעי אמן הם קדשים אין איסור גיד נוהג בולדות קדשי' אלא דוקא במבכרת ומהתימ' עליו איך לא שת לבו להקשות על רבינו כמ"ש ואשר אני אחזה ליישב דברי רבינו ז"ל כלפי מה שהקשו התו' שם בד"ה קדשים בס"ד וז"ל וא"ת נימא מיגו דאיתוסף איסור לגבוה דאסור להעלותו איתוסף נמי להדיוט איסור אכילה וי"ל דאיכא למ"ד בסמוך מחוברין יעלו עכ"ל ורגע אדבר מה שראיתי להרב ח"ה ז"ל שהקשה על דברי התוס' הללו וז"ל ק"ק כיון דלפום סברא דהשתא שרי גיד קדשים לאכילת הדיוט שרי נמי לגבוה ומקרי שפיר מן המותר לישראל כיון דגיד קדשים מותר באכילה לישראל אע"ג דאיסור גיד בחולין דכה"ג מקרי מליקת עוף להקטיר לגבוה מן המותר לישראל כיון דשרי לכהן באכילה אע"ג דמליק' אסור בחולין א"ד יע"ש: ואנכי לא ידעתי מי גלה ליה רז זה דטעמ' דמליקה דחשיב מן המותר לישראל משום דשרי לכהן באכילה והלא בפשיטות איכא למימר דטעמא דמליק' משום דמצותו בכך שאני דומיא דחלב ודם כדאמרינן לקמן דלרבנן דר' דאסרי ג"ה מטעמ' דממשקה ישראל ולא ילפינן מחלב ודם משום דמצותו בכך שאני ואי כונתו ז"ל אליב' דר' דלא ס"ל טעמא דמצותו בכך ויליף מחלב ודם לג"ה דהניחא ג"ה וחלב ודם משום דבאין מכלל היתר אבל מליקה מאי איכא למימר הא בטריפה אפילו ר' מודה כמ"ש רש"י שם ולזה הוצרך לומר דלר' ע"כ דה"ט משום דשרי לכהן באכילה גם בזה אחר המחילה לא צדק הרב ז"ל שהרי בפרק העור והרוטב דק"ך ע"א אמרינן דמליקה דשרי לכהנים לא חשיב היתר להדיוט משום דכהנים משולחן גבוה קא זכו והכי אמרי' בהדי' פ"ק דמנחות דף ו' ומבואר התם בהדי' דטעמא דמליק' דחשיב שפיר ממשקה ישראל מן המותר לישראל משום שכן קדושתה דהיינו מליקתה אוסרתה להדיוט אבל קודם לכן לא נאסר להדיוט משא"כ טריפה וג"ה וכיוצא ולפי הנראה אשתמיטתיה מהרב ז"ל סוגיא הלזו ואיך שיהי' המתבאר מדברי התו' דלמאן דס"ל דג"ה אסור להעלות למזבח אפילו נימא דולדות קדשים במעי אמן הם קדשים חייל שפיר ג"ה אמוקדשים משום דהו"ל איסור מוסיף דמיגו דנאסר לגבוה נאסר להדיוט וא"כ מאחר שרבינו ז"ל פסק בפ"ו מהלכ' מעה"ק הלכה ד' דאסור להעלות ג"ה למזבח מש"ה פסק שפיר דאפילו בולדות קדשים איסור ג"ה נוהג בו כנ"ל נכון: וע"פ האמור יש ליישב דברי ה"ה ז"ל בלשון שלפנינו שכתב וז"ל ופסק כר"י דאמר בגמ' אחד קדשי' הנאכלין ואחד קדשים שאינן נאכלין אשר דבריו ז"ל מן המתמיהין שהרי בין לר"פ דאמר ול"פ כאן להלקותו כאן להעלותו בין לר"ן בר יצחק דאמר להעלותו פליגי כ"ע מודו דלהלקותו איסור גיד נוהג וא"כ כיון שרבינו מיירי להלקותו מנ"ל דפסק כר"י וכבר ראיתי להרב לח"מ פ"ו מה' הנזכר שתמה על ה"ה בזה וכתב דאפשר שטעמו של ה"ה בזה ממה שראה שבפ"ו מה' הנז' פסק רבינו דהעלא' אסור וא"כ ע"כ ודאי דלא ס"ל כר"פ דאמר כאן להלקותו כאן להעלאה דלדידי' לכ"ע העלאה מותר אלא ס"ל כר"ן דאמר דבהעלאתו פליגי ופסק כר"י א"ד יע"ש ודבריו תמוהים דכפי דבריו ז"ל לא הי' לו לה"ה לכתוב דברים הללו בהלכות אלו דלא קאי אלא לענין להלקותו כיון דלא נ"מ מידי ולכל הפחות הי"ל להזכיר דברי רבינו ז"ל שבה' מע"הק ולומר דפסק כר'. ואולם כפי מ"ש דברי ה"ה ז"ל הם נכונים דהוצרך לומר דפסק כר"י דג"ה אסור להעלותו ממה שסתם רבינו וכתב דנוהג במוקדשים דמשמע אפילו בולדות קדשים ואלו הי' דעתו ז"ל דג"ה מותר להעלותו ודאי דאין איסור ג"ה חל על איסור קדשים וכמ"ש זה נ"ל אמת ויציב בכונת ה"ה ז"ל. עוד ראיתי להרב לח"מ ז"ל שהקש' שם וז"ל אבל מ"מ קשה דר"י אית ליה כרבנן ורבינו ז"ל פסק כר' שכן כתב לעיל ואם פירש לא יעלו שנאמר ועשית עולתיך הבשר ודם והיינו כדדריש ר' וא"כ רבינו ז"ל מזכה שטרא לבי תרי יע"ש שהניחו בצ"ע. ולע"ד נרא' דל"ק כי הרב ז"ל פשיטא ליה דהא דקאמר התם דר' ורבנן פליגי בג"ה אי מותר להעלותו מילתא פסיקת' היא לכ"ע ולא כן הדבר דבתר הכי אמרי' התם אמר ר"ה ג"ה חולצו לתפוח אמר ר"ח מי כתיב על כן לא יאכל המזבח לא יאכלו בנ"י כתיב ומשמע דר"ה ור"ח אליבא דכ"ע פליגי ולא ס"ל כרנב"י דתלי לה בפלוגת' דר"י ורבנן וכן ראיתי להרב ח"ה ז"ל שכ"כ בהדי' והכריח הדבר דאי ס"ל כרנב"י אם כן ר"ח אתי דלא כמאן שהרי רבי מקרא דוהקטיר את הכל המזבח נפ"ל דג"ה במחובר מותר להעלותו ולא מדכתיב לא יאכל המזבח יע"ש. ואולם אכתי הכרעת הרב ח"ה ז"ל לא מכרעא אלא לו' דר"ח ס"ל דאפילו לרבנן דר' ג"ה מותר להעלותו ואיכא למימר דר"ה ור"ח אליב' דרבנן פליגי דלר"ה ס"ל דלרבנן דרבי ג"ה אסור להעלותו ומשום הכי אייתר לן והקטיר את הכל המזבח לפרשו ור"ח ס"ל דאפילו לרבנן נמי ג"ה מותר להעלותו אלא דס"ל דקרא דוהקטיר את הכל לא אצטריך לג"ה משום דמקרא דלא יאכלו בנ"י נפקא מדלא כתיב לא יאכל המזבח אמנם לפ"ז ודאי ה"נ דס"ל לר"ה ודאי דג"ה מותר להעלותו דאל"כ קרא דוהקטיר למחוברין למאי אצטריך מידי דהוי אראש' של עולה כדקא אמרי רבנן. ואולם לדידי חזי לי להכריח הדבר דר"ה אליבא דכ"ע אמרה מדפרכינן התם מתיבי ג"ה כו' ושל עולה מעלהו למזבח מאי לאו מעלהו ומקטירו לא מעלהו וחולצו ופרכינן מאחר שמעלהו למה חולצו ומשני משום שנאמר הקריבהו נא לפחתיך והשתא אם אית' דלר"ה ס"ל דלר' ג"ה מותר להעלותו מאי פריך מההיא בריית' ואמאי הוצרך לדחוקי מעלהו וחולצו הא בפשיטות מצי לשנויי דההיא בריית' ר' היא אלא מוכח בהדי' דר"ה ס"ל דאפי' לר' ג"ה אסור להעלותו וכן נרא' להכריח עוד מהא דגרסינן פ"ק דמנחות ד"ו אבריית' דקתני התם מן הבקר להוציא את הטריפה והלא דין הוא ומה בעל מום כו' עד מליקה תוכיח שאסורה להדיוט ומותר לגבוה מה למליקה שכן קדושתה אוסרת' ואם השבתה ת"ל מן הבקר ופרכינן מאי אם השבתה ושקיל וטרי טוב' עד דקאמר התם רב שישא ברי' דר"א אמר משום דאיכ' למימר ליהדר דינא ותיתי במה הצד מה למליקה שכן קדושתה אוסרתה חלב ודם יוכיחו מה לחלב ודם שכן באים מכלל היתר מליקה תוכיח כו' הצד השוה שבהן שאסורין להדיוט ומותרים לגבוה אף אני אביא טריפה ופרכינן מה להצד השוה שכן מצותו בכך אלא אמר ר"א כו' והשתא אמאי לא דחי משום דא"ל ליהדר דינא ותיתי במה הצד ממליקה וג"ה והא מני ר' היא דהשתא ליכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן מצותו בכך אלא מוכרח דלר"ה לכ"ע אסור להעלותו דהשתא סוגיא דמנחות אתיא כהלכת' אליב' דר"ה כדקאמר פרק ג"ה תניא כוותיה דר"ה ואמנם ראיתי להתוס' שם ד"ה מה לכלאים שהקשו כן דאמאי לא קאמר ג"ה תוכיח דמותר להעלותו כדאית' בריש ג"ה נראה דס"ל דהא דר"ן דקאמר דלר' ג"ה מותר להעלותו מילת' פסיקתא היא וליכא מאן דפליג הפך ממ"ש ולפי דבריהם ק"ט דמאי פריך לר"ה מבריית' וצ"ע:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מ"ש </b> כיון דהרמב"ם ס"ל בפ"ד דתמורה דולדות קדשים במעי אמן הן קדושין וא"כ האיך כתב לשון המשנה ג"ה נוהג במוקדשים וכו'. וכדי ליישב זה אעתיק מ"ש בחי' לש"ס חולין וז"ל תוד"ה וכ"ת קסבר אין בגידין בנ"ט הנה מ"ש התוס' דלכך לא משני דסבר יש בגידין בנ"ט משום דא"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' והא שאין מקשה כן השתא משום דעדיף מיני' פריך וכו' המעיין בדבריהם יראה כמה דוחק יש בזה ונלפענ"ד ליישב ע"פ דרכם ואבאר תחלה כי מצאתי להגאון בספר צל"ח בפ"ב דפסחים שהביא הירושלמי דס"ל גה"נ של נבלה מותר בהנא' אבל לא של כשרה ונתן הוא טעם לדבריו דס"ל להירושלמי כר"ש דדרש מי שבשרו מותר גידו אסור ונבלה דאסור בשרו לא שייך בי' איסור גיד וכו' ולכאור' נרא' מסוגיא זו דס"ל כהירושלמי דלכאור' תקשה למאי דמשני דסבר אין בגידין בנ"ט וקמ"ל דאיסור מוקדשין ליכא דמ"ט הצריך התנא למנקט מוקדשין דאינו נוהג רק בפני הבית ומ"ט שביק טרפה ונבלה דהוי דבר הנוהג בכל זמן ולא שמעינן דאינו נוהג נבלה בגה"נ דאין בנ"ט וכו' לכך י"ל דס"ל לש"ס דילן כהירושלמי דאין שייך בשל נבלה איסור גיד ותו הוי פשיטא לי' דאין שייך גם איסור נבלה בו כיון דאין בו בנ"ט אבל במוקדשין הנאכלין הו"א כיון דשייך בו איסור גיד ואחשבי' רחמנא אכילתו יהי' חייב נמי משום מוקדשין קמ"ל דאעפ"כ אין מוקדשין בגיד משום דאינו בנ"ט (אך באמת אין מזה ראי' כמ"ש לקמן) ולפ"ד הירושלמי צ"ל הא דפליגי לקמן בברייתא דאוכל ג"ה של נבלה דר"י מחייב ב' וחכמים א' עכ"פ משמע משם דכ"ע ס"ל דשייך איסור ג"ה בנבל' צריך לומר דשם כולהו לא ס"ל כר"ש דדרש מי שבשרו מותר וכו' אבל לר"ש אין שייך גה"נ בשל נבל' ולפ"ז תקשה על הרמב"ם דכתב בשל נבלה וש"ה חייב שתים והוא פסק כר"ש דדרש מי שבשרו מותר וכו' ובאמת צ"ל לדבריו דס"ל אינו מוציא רק מין שאין בשרו מותר אבל אם הוא מין שבשרו מותר אף שזה בשרו אסור משום ש"ה וכה"ג מ"מ חל עליו איסור גיד אך לכאור' קשה מנ"ל להרמב"ם דאף לר"ש הוי כן ואין לומר שמשמע לו כן ממה דאמר בש"ס בפסחים דגה"נ מותר בהנא' למ"ד יש בו בנ"ט משום דכשהותרה נבל' וכו' משמע דאף בנבל' שייך איסור גה"נ י"ל דהך מתניתין דשולח אדם ירך לנכרי וכו' אתיא דלא כר"ש ולא ס"ל להך מתניתין דרשה דמי שבשרו מותר וכו' והא דלא מקשה הש"ס כן הניחא למ"ד דלא סבר דרשא דמי שבשרו מותר וכו' י"ל דזה ידע הש"ס דרק ר"ש סובר כן והוא אוסר בהנא' רק למ"ד אין בגידין בנ"ט דיש כמה תנאים אחרים דסוברים כן כגון ר"י בן ברוקה וכו' שפיר מקשה ומשני כיון דחזינן דרש"י סובר אין בגידין בנ"ט והוא אוסר בהנא' ממילא נמי שאר התנאים דסברי כר"ש דאין בו בנ"ט סברי נמי כוותי' בהא וכו'. אך נרא' דמשמע לי' להרמב"ם כן באמ"ה נמי סברי רבנן כן דאינו נוהג בטמאה משום דמי שבשרו מותר וכו' וקיי"ל כחכמים ואעפ"כ משמע לקמן בכל הש"ס דטרפה נוהג באמ"ה ואמ"ה נוהג בטרפ' למ"ד דאחע"א אף דטרפה בשרו אסור וחכמים ס"ל דמי שבשרו אסור אין אמ"ה נוהג בו וכו' צ"ל דטרפ' בשרו מותר מקרי דהוי מין שבשרו מותר דדוקא מין שבשרו אסור ממעטו רבנן ולפ"ז ה"ה נמי לר"ש דדורש בגיד כן נמי הוי כן דנוהג בטרפ' והירושלמי אפשר דסובר כן גם באמ"ה דאין נוהג בטרפ' אבל לדידן בש"ס דילן דסובר בטרפ' נוהג אמ"ה ה"ה דגה"נ נוהג בטרפ' ונבלה כנלפענ"ד. אך לפי הנ"ל דלא קיי"ל כסברת הירושלמי תקשה דמאי פריך בש"ס מוקדשין פשיטא כיון דאקדשי' פקע איסור גיד מיני' וכו' נימא דקמ"ל אף בקדשים שאין נאכלין שייך איסור גיד ונהי דלא רצה בש"ס לשנות דקמ"ל דאף למזבח אסור משום דמשמע דמתניתין דידן מיירי רק מענין אכילת אדם ולא למזבח דאינו עוסק השתא בראוי למזבח. אך אכתי תקשה נימא דקמ"ל דה"א בקדשים שאין נאכלין כיון דאקדשי' ותאסר הבשר באכיל' פקע איסור גיד מיני' דמי שבשרו אסור אין גיד נוהג בו כמו שסובר הירושלמי קמ"ל דאסור לאדם משום גיד דלא כהירושלמי ואתיא מתניתין כר"ש ולפ"ז י"ל קושית השעה"מ די"ל דס"ל להרמב"ם דכל עיקר פלפול הש"ס הוא לפי הס"ד לקמן דטעם דת"ק דאינו נוהג בטמאה משום דאחע"א ולא משום דרשא דמי שבשרו מותר וכמ"ש המרש"א בתוד"ה וכ"ת יש בגידין וכו' והי' משמע להמקשה כן ממה דהשיב ר"י והלא לב"נ נאסר וכו' משמע דרק הטעם משום דאין אחע"א ע"כ כיון שלא ס"ל להתנא כלל דרשה דמי שבשרו מותר. לכך מקשה שפיר פשיטא וכו' אבל לפי מה דמסיק בש"ס שם דרשה דמי שבשרו מותר וכו' והרמב"ם פסק כוותי' תו קדשים הוי רבותא דאף שאין נאכלין ונאסר הבשר מ"מ שייך בו איסור גה"נ דלא כהירושלמי וזה מדויק בלשון הרמב"ם שכתב גה"נ נוהג וכו' בין קדשים וכו' בין שאין נאכלין ומיירי בקדשים עצמן לא בוולדות ומ"מ הוי רבותא וכו' ובוולדות קדשים א"צ לאשמעינן דממילא נשמע כיון דאין אחע"א וכו' אך הנה קו' הנ"ל יש ליישב בע"א דהנה בשלמא למאי דס"ד דקמ"ל דמוקדשין נוהג בגה"נ לא תקשה דמ"ט נקיט התנא בלשון מוקדשין ולא נבלה וטרפה משום דכתבו התוס' דהא דמוקדשין חל אגיד משום דחמיר וכו' וזה במוקדשין משא"כ בנבילה נהי דיש בנ"ט מ"מ אחע"א כו' וכן נמי למאי דס"ד דקמ"ל דאין מוקדשין נוהג בג"ה נמי ניחא דלא נקיט נבילה משום דה"א דרק אכילה אינו שייך בג"ה אבל עכ"פ נהנה מיקרי שמשתרשי לו שלא אכל דברים אחרים ויהי' חייב במוקדשין מטעם נהנה לזה קמ"ל דאף הנאה לא מקרי באכילת גיד וכו'. אבל אי נימא דעיקר הרבותא דגיד נוהג בקדשים שאין נאכלין דה"א כיון שבשרו נאסר נפקע איסור גיד מני'. א"כ דנקט מוקדשין ולא נבילה וטריפה דשכיח טפי. ולפי"ז אתי שפיר דהשתא דאוקי דסובר אין בגיד בנו"ט וגיד לבדו נוהג במוקדשין לא תקשה דא"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבע"ל די"ל דאי הוי נקיט אין מוקדשין נוהג לא הוי ידעינן רק דאין שייך איסור מוקדשין בגיד אבל זה לא ידעינן דגיד נוהג אף בקדשים שאין נאכלין לכך נקט בלשונו דגיד הנשה נוהג לבדו במוקדשין ומדסתם מיירי בכל המוקדשין. ושמעינן מינה תרתי חדא דאין שום מוקדשין נוהג בג"ה וגם להיפך דג"ה נוהג בכל המוקדשין ונקיט מוקדשין משום רבותא דאף איסור הנאה אינו חייב משום מוקדשין. אבל אי נימא כמ"ש התוס' דיש בגידין בנו"ט ואין מוקדשין חל על ג"ה משום דאחע"א שפיר תקשה דאי נמי הוי נקיט אין מוקדשין נוהג בג"ה דאין שום מוקדשין שייך בגיד נמי הוי שמעינן דע"כ גיד נוהג אף בקדשים שאין נאכלין דאל"כ א"כ תו בקדשים שאין נאכלין שייך איסור מוקדשין דהא אין איסור גיד נוהג בו ושפיר תקשה. וע"כ לא מצי לאוקמי בכה"ג. ולא תקשה דאכתי למאי דאוקי דסבר יש בגידין בנו"ט ואתי איסור מוקדשין חייל אאיסור גיד ומקשה מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' ומאי קושיא נימא דרוצה לאשמועינן תרווייהו דגיד נוהג אף בקדשים שאין נאכלין. זה אינו דקושית הש"ס כך ממ"נ אי זה הוי מלתא דפשיטא דיש בגידין בנו"ט ולא קמ"ל רק דשייך ג"ה באין נאכלין הו"ל לאשמועינן בנבילה. ואי זה לא הוי מלתא דפשיטא וצריך לאשמעינן דיש בגיד בנו"ט א"כ תו זה באמת לא נשמע ממתניתין דלשון גיד נוהג במוקדשין לא משמע מזה כלל לאשמועינן דמוקדשין נוהג בגיד. ואי רוצה לאשמעינן זה הך הי' צריך לנקוט אבל השתא לא הוי נשמע מלשון זה מידי. לכך מתרץ דסבר דאין בגידין בנ"ט וקמ"ל דגיד לבדו שייך במוקדשין ולשון זה סובלת המתניתין שפיר כן נלפע"ד נכון וברור:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>האוכל </b>
+<b> ג"ה של נבילה כו' חייב שתים כו'.</b> עיין במרן כ"מ שהקשה משם הרשב"א ז"ל דמוכח פ' ג"ה דלמ"ד אין בגידין בנ"ט אין איסור מוקדשין נוהג בו ורבינו ז"ל פסק כמ"ד אין בגידין בנ"ט כמ"ש פט"ו מה' אלו הלכה י"ז ובאוכל ג"ה של עולה פ' דחייב ב' ומאן דמחייב שתים ע"כ אית ליה דיש בגידין בנ"ט א"ד יע"ש. ובאמת שהדבר מתמיה והיותר תימא אצלי שרבינו ז"ל בפ"ב מה' אלו הלכה י"ח כתב וז"ל האוכל מנבלה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאין מן העוף ומן העצמות ומן הגידין כו' אע"פ שהוא אסור הרי זה פטור וכתב ה"ה שם שיצא לרבינו כן ממ"ש בחולין ר"פ העור והרוטב העצמות והגידין כו' אבל לא טומאת נבלות והטעם מפני שאין בהן לאו של נבלה כו' יע"ש הרי מבואר דסובר רבינו דהאוכל גידין של נבלה וטריפה אין בהן מלקות וא"כ תימא על עצמך למה זה כתב באוכל ג"ה של נבלה שחייב משום נבלה ומה נשתנה ג"ה מכל שאר גידין דעלמא ובהדיא כתב רבינו בפרק זה בדין הקודם דהאוכל ג"ה מבהמה וחיה הטמאים פטור כו' ואינו כאוכל משאר בשר שאין הגידין מכלל הבשר כמו שבארנו וכתב ה"ה ז"ל דהיינו ממ"ש פ"ד שאין מלקות בגידי נבילה טמאה וא"כ הדבר תמוה שהרי באוכל גידי נבילה וטריפ' כתב ג"כ דאין בהן מלקות כדרך שכתב בבהמה טמא' וא"כ איך כתב דבג"ה של נבלה חייב שתים: ולכן אשר אני אחזה ליישב דבריו דרבינו ז"ל קשיתי' למאי דפסקי' התם בפ' ג"ה דצ"ט ע"ב כמ"ד דאין בגידין בנ"ט מאחר דסתם משנה דירך שנתבשל ס"ל כמ"ד דיש בגידין בנ"ט ור"י ס"ל גם כן דיש בגידין בנותן טעם וכדאית' בפרק הנזכר ד"ק ע"ב דקתני בברייתא האוכל ג"ה של בהמה טמאה ר"י מחייב שתים ור"מ דמחייב שתים באוכל ג"ה של נבלה וחכמים דר"מ דס"ל באוכל ג"ה של עולה ושל שור הנסקל שהוא חייב ב' כולהו ס"ל דיש בגידין בנ"ט א"כ היכי פסיק תלמוד' הלכתא דלא כוותייהו ובפרק אלו עוברין מייתי התם בריית' דקתני המבשל ג"ה בחלב לוקה משום אוכל בשר בחלב ור"ח תני התם לוקה ב' על אכילתו כו' ובפ"ק דביצה די"א תני תנא קמיה דר"י בריית' הלזו וא"ל פוק תני לברא הבערה ובישול אינה משנה משמע דס"ל לר"י דחייב משום אוכל בב"ח וע"כ היינו משום דיש בגידין בנ"ט: ותו ק"ל דר"י אדר"י שהרי ר"י ס"ל דג"ה של בהמה טמאה חייב משום טמאה משום דס"ל דיש בגידין בנ"ט ואלו בר"פ העור והרוטב מבואר דס"ל לר"י דהגידין של נבלה לא מחייב משום נבלה מדתנן התם העור והרוטב והגידין כו' אבל לא טומאת נבלות כו' ר"י אומר האלל המכונס אם יש בו כזית כו' חייב עליו ומדפליג באלל ולא בגידין מבואר דבגידין מודה דאין בהן משום נ"ט ובגמר' אמרינן התם דקכ"א מאי אלל ר"י אמר מרתקא ופי' רש"י מרתקא גיד השדרה (כצ"ל ומ"ש השדה ט"ס הוא) והצואר ופרכינן עלה ת"ש ר"י אומר האלל המכונס כו' בשלמא למ"ד בשר שפלטתו סכין כו' אלא למאן דאמר מרתקא כי איכא כזית מאי הוי עץ בעלמא הוא ומשנינן אליבא דרבי יהודה לא פליגי כי פליגי אליבא דרבנן ופירש רש"י וזה לשונו ואלל דמתניתין דקאמר מצטרף בכולהו אלל קאמר כו' ואתא ר"י למימר באלל מרתקא מודינא דלא הוי בשר באנפי נפשיה לענין נבלות אבל בשר כו' יע"ש והשתא קשיא טובא דלר"י דאמר מאי אלל מרתקא אם כן היכי מודה ר"י לומר דאין בהן משום טומאת נבלות הא ר"י ס"ל דיש בגידין בנ"ט ובכלל בשר הן ובגמרא דפרכינן כי איכא כזית מאי הוי עץ בעלמ' הוא אדרבא איפכ' הו"ל לאקשויי דלר"י אפילו אינו מכונס נמי ליחייב כיון דס"ל דיש בגידין בנ"ט ולקושי' הלזו היה מקום ליישב דאע"ג דס"ל לר"י דיש בגידין בנ"ט היינו דוקא בג"ה דרכיכי אבל בגידי צואר קשין הן יותר מדאי ולא מיקרי בשר כלל וכמבואר מסוגיא דפרק כיצד צולין דפ"ג ע"ב דמוקמי' למתני' דהעצמות והגידין ישרפו בג"ה אבל גידי צואר לא צריכי שריפה יע"ש מיהו קמייתא קשיא דמדפליג באלל ולא בגידים מבואר דס"ל דאגידין לא מיחייב ומצאתי לרש"י ז"ל פ"ק דביצה ד"ז ע"א שכ' אבריית' דקתני התם האוכל מנבילת עוף טהור מן העצמות ומן הגידין טהור וז"ל מן הגידין וקסבר אין בגידין בנ"ט ע"כ הנה לפי דעתו ז"ל צ"ל ג"כ דמתני' דהעור והרוטב אתיא נמי כמ"ד אין בגידין בנ"ט וכיון שכן קשה מדר"י אדר"י והמאירי ז"ל שם פ"ק דביצה חלק על רש"י וכתב דאפי' למ"ד יש בגידין בנ"ט אפי"ה טהור משום דלאו בשר גמור הוא יע"ש כי על כל אלה כזה ראה וקדש רבינו ז"ל לומר דודאי ר"י סבירא ליה באוכל גידי טמאה ונבלה דלא מיקרי בשר ולא מיחייב משום טומאה ונבלה אלא דוקא באוכל ג"ה של בהמה טמאה או נבלה הוא דס"ל לר"י דחייב שתים משום דכיון דרחמנא אחשביה לג"ה אוכל לעבור עליו באותה אכיל' חשיבא נמי אוכל לעבור עליו משום טומאה ונבלה ודוגמא לדבר ראה תראה מ"ש רש"י ז"ל פרק אין צדין דף כ"ז ע"ב ד"ה חלה שנטמאת דאע"ג דהבערה לצורך הותרה בי"ט אפי"ה אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט משום הואיל דרחמנא אחשביה להבערתן דכתיב באש ישרף חשיבא מלאכה והיינו דנקט ברייתא פלוגתייהו דר"י ור"ש באוכל ג"ה של בהמה טמאה ולא נקט לפלוגתייהו באוכל משאר גידי בהמה טמאה דלר"י כיון דס"ל דיש בגידין בנ"ט מיחייב אגידין משום טמאה ולר"ש דס"ל דאין בגידין בנ"ט לא מיחייב משום דבשאר גידין לכ"ע לא מיחייב ואפילו ר"י מודה ומעתה איכא למימר שפיר דר"י ור"מ ורבנן דר"מ דס"ל דהאוכל ג"ה של נבלה ושל שור הנסקל חייב ב' כולהו ס"ל דאין בגידין טעם בשר ולאו בשר מיקרי וירך שנתבשל ג"ה בתוכו מותר כיון דאין בו בנ"ט אלא דבאוכל ג"ה של נבלה הוא דמיחייב מטעמא דהואיל ורחמנא אחשביה אכילה דידיה לענין ג"ה חשיבא נמי אוכל לשאר איסורים וברייתא דהמבשל ג"ה בחלב דחייב ב' אתיא ככ"ע ומטעמא דכתיבנא ומאי דאמרינן בפרק ג"ה אמתני' דנוהג בטהורה וכ"ת קסבר ר"י אין בגידין בנ"ט ובטמאה איסור גיד איכא איסור טומאה ליכא וסבר ר"י אין בגידין בנ"ט והתניא כו' לעולם קסבר יש בגידין בנ"ט כו' לאו למימרא דמאן דס"ל אין בגידין בנ"ט ע"כ דס"ל דבטמאה איסור גיד איכא איסור טומאה ליכא שהרי אפילו נימא דאין בגידין בנ"ט אפי"ה איכא למימר דהאוכל ג"ה של בהמה טמאה חייב כמ"ש אלא תלמודא ה"ק דאי הוה ס"ל לר"י דיש בגידין בנ"ט ע"כ ודאי דאטמאה מיחייב אבל אי ס"ל דאין בגידין בנ"ט מצינן למימר דס"ל לר"י דאפילו באוכל ג"ה של בהמה טמאה לא מיחייב משום טומאה דדוקא ג"ה מיחייב דגזירת הכתוב היא ואהא פריך מברייתא דהאוכל ג"ה של טמאה דר"י מחייב ב' וא"כ ע"כ לומר חדא מתרתי או דס"ל דיש בגידין בנ"ט או דס"ל דהאוכל ג"ה מחייב ב' וכמ"ש וכי משני לעולם קסבר יש בגידין בנ"ט ה"ה דהו"מ למימר דאפי' ס"ל אין בגידין בנ"ט מיחייב אלא דעדיפ' מינה קאמר דאי מהך ברייתא מצינן למימר דס"ל דיש בגידין בנ"ט מיהו לפום קושטא עכ"ל דר"י ס"ל אין בגידין בנ"ט מכח מתניתין דהעור והרוטב אפ"ה חייב ב' כמ"ש: ומעתה א"ש מ"ש רבינו דהאוכל ג"ה של בהמה טמאה פטור לגמרי כר"ש דהתם כיון דאגיד לא מיחייב משום דבעי' בשרו מותר אין כאן טעמא דרחמנא אחשביה אוכל משא"כ באוכל ג"ה של נבלה כיון דמיחייב אגיד משום ג"ה ואחשביה רחמנא אוכל חשיב נמי אוכל לענין נבלה: ובהכי ניחא לי מ"ש רש"י ז"ל פרק ג"ה דק"א ע"ב ד"ה ורבי יוסי לית ליה כולל וז"ל ואע"ג דלר"ש נמי שמעי' בעלמא דלית ליה כולל דתניא ר"ש אומר האוכל נבלה ביוה"כ פטור אפ"ה אליביה לא מצינו לאוקמי משום דאף באיסור חמור אית ליה דלא חייל יע"ש והדבר תמוה דאיך אפשר לאוקמא כר"ש הא ר"ש אומר אין בגידין בנ"ט כדאמרי' התם דמה"ט פטור לגמרי בג"ה של בהמה טמאה ולא מיחייב משום טומאה וכן ראיתי להריטב"א ז"ל בחי' שתמה עליו כן כו' יע"ש. אכן כפי מ"ש ניחא דאע"ג דפטר ר"ש בג"ה של בהמה טמאה היינו משום דכיון דמשום גיד לא מיחייב משום דבעינן בשרו מותר א"כ לא חשיבא אכיל' כיון דאין בגידין בנ"ט וליכ' טעמ' דרחמנא אחשביה אכילה שהרי לא מיחייב משום ג"ה אמנם באוכל ג"ה של נבלה אע"ג דס"ל לר"ש אין בגידין בנ"ט מ"מ כיון דרחמנא אחשביה אוכל לעבור עליו משום ג"ה חשיבא אוכל נמי לעבור עליו משום נבלה דומיא דג"ה של בהמה טמאה דחייב שתים לר"י אע"ג דאיהו ס"ל דלא מיחייב אגידין משום בהמ' טמא' מה"ט כמ"ש מיהו הדבר הקשה טובא דאיך אפשר לאוקמא כר"ש דל"ל כולל ואפילו הכי מודה בג"ה של נבלה משום דהו"ל איסור חמור הא מאי דחשיב איסור חמור הוא משום דג"ה מעיקרא הי' אסור באכיל' ומותר בהנאה מכי אקדשיה איתוסף בי' איסור הנאה ואלו לר"ש שמעינן ליה בהדיא דס"ל דג"ה אסור בהנאה כדאי' פרק כ"ש דכ"ב וכן ראיתי מקשים ולכן הנראה עיקר בכונת רש"י דמ"ש אפי"ה אליביה לא מצינו לאוקמא לאו למימר' דנימ' דהנהו חכמים ר"ש גופיה היא דאי הכי הו"ל לרב לומר האוכל ג"ה של נבלה ר"מ מחייב ב' ור"ש אומר אינו חייב אלא א' ומודה ר"ש כו' אלא כונתו לומר דחכמים דר"מ דקאמר רב ס"ל כר"ש דאין איסור חל על איסור אפילו באיסור כולל ולעולם דבמאי דס"ל לר"ש דאין בגידין בנ"ט וג"ה אסור בהנאה לא ס"ל כותיה וזה נראה דבר מוכרח שהרי בפרק כ"ש דכ"ג אמרי' התם לחד שינוי' דר"י הגלילי ס"ל כר"ש דג"ה אסור בהנאה והשתא תקשי שהרי חכמים דר"מ אמרינן התם פרק ג"ה דהיינו ר"י הגלילי וכיון דר"י ס"ל דג"ה אסור בהנאה להך שינויא א"כ היכי קאמר דבג"ה של נבלה חייב ב' משום דהוי איסור כולל באיסור חמור הא כיון דג"ה לרבי יוסי הגלילי אסור בהנאה אין כאן איסור חמור אלא מוכרח הדבר לומר דכי אמרינן מאן חכמים ר"י הגלילי לאו למימרא דהנהו חכמים היינו ר"י הגלילי גופיה אלא הכונה לומר דהנהו חכמים ס"ל באיסור חמור כר"י הגלילי ובמאי דס"ל דג"ה אסור בהנאה לא ס"ל כותיה וא"כ דכוותא נמי מ"ש רש"י אפילו הכי אליבי' לא מצי לאוקמא בכה"ג הוא כנ"ל נכון. ואם כנים אנחנו ליישב דברי רבינו ז"ל על פי אמו"ת הקודם מקום אתנו ליישב מה שכתב רבינו ז"ל בפ' זה דין י"ד דג"ה מותר בהנאה והדבר תמוה דבפרק כ"ש דף הנז' מבואר דלמאן דס"ל אין בגידין בנ"ט ג"ה אסור בהנאה וכיון דאנן קי"ל כמ"ד אין בגידין בנ"ט איך פסק דג"ה מותר בהנאה וכבר הוקשה לו כן לה"ה ז"ל ותי' משם הרמב"ן ז"ל דלרווחא דמילתא איתמר ההוא סוגיא אבל למסקנא ג"ה מותר בהנאה אפי' את"ל דאין בגידין בנ"ט דלאו הא בהא תליא א"ד יע"ש ואין תי' זה מספיק כדי שביעה דמאחר דסוגיא דפרק כל שעה תלי לה הא בהא מי המכריח לנו לומר דלרווחא דמילתא איתמר ואפשר הי' לומר שהכריחו לר' ז"ל לומר כן מכח ההיא דר"פ ג"ה דפרכינן התם וסבר תנא דידן אין בגידין בנ"ט והתנן ירך שנתבשל כו' והתוס' שם ד"ה אלא קסבר הק' דאמאי לא מייתי ממתניתין דאינו נוהג בטמאה ותי' לחד תי' דניחא ליה למפרך ממתני' דירך שנתבשל ששנויה קודם יע"ש והשתא קשה דאמאי לא מייתי ממתניתין דשולח אדם ירך לנכרי ששנויה קודם משנת ירך שנתבשל דמוכח מינה דס"ל דיש בגידין בנ"ט דאי אין בגידין בנ"ט ג"ה אסור בהנאה וכבר הי' אפשר לומר דהא דאמרינן בפ' כ"ש דמאן דס"ל אין בגידין בנ"ט ג"ה אסור בהנאה היינו דוקא לרבי אבהו אמנם לחזקיה דס"ל דלא תאכל אין איסור הנאה במשמע מצינן למימר דאפילו אין בגידין בנ"ט ג"ה מותר בהנאה ואם כן מש"ה ניחא ליה לתלמודא למיפרך ממתני' דירך שנתבשל אליבא דכ"ע ולא ממתני' דשולח אדם דלא תקשי אלא אליבא דרבי אבהו אך התו' ז"ל שם בפרק כ"ש ד"ה ור"ש כתבו לחד תי' דלחזקיה נמי כיון דאין בגידין בנ"ט סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור יע"ש ואם כן קשה דאמאי לא פריך ממתני' דשולח אדם השנויה קודם ואפשר דמכח קו' זו הוכרח רבינו לומר דסוגי' דפ' כ"ש לרווחא דמילת' אתמר ומ"מ אכתי אין זה כדאי לדחות סוגיא ערוכה דפרק כ"ש: ואולם כפי מ"ש הנה נכון דהא דאמרינן בפרק כ"ש דלר"ש דס"ל אין בגידין בנ"ט ג"ה אסור בהנאה היינו דוקא אליב' דר"ש דס"ל דג"ה של נבלה לא מחייב משום נבלה משום דאין אחע"א ואפי' באיסור כולל וא"כ איכא למימר שפיר דכשהותרה הנבלה לא הותרה גידה וכיון דג"ה ליתיה בלאו דלא תאכלו כל נבלה מהיכ' תיתי בהיתר' דלגר אשר בשעריך דהא מאי דאסר באכילה התיר בהנא' אמנם לדידן דקי"ל דהאוכל ג"ה של נבלה חייב שתים וכי אזהר רחמנא לא תאכלו כל נבלה אף ג"ה בכלל פשיטא ודאי דג"ה מותר בהנאה דמאי דאסר לן באכילה התיר לן בהנאה כנ"ל נכון: ועוד נ"ל ליישב קושית ה"ה והרמב"ן ז"ל דקו' מעיקרא ליתא דרבינו ז"ל פסק כאיבעית אימא שאמרו בפרק כ"ש דכ"ד ע"ב דלר"י הגלילי אע"ג דס"ל דכשהותרה הנבלה חלבה וגידה לא הותרה אפ"ה ג"ה מותר בהנאה משום דמייתי לה בק"ו ומה חלב שענוש כרת מותר בהנאה גיד שאינו ענוש כרת לא כ"ש ופרכי' התם ור"ש דאסר איכא למיפרך כו' יע"ש וא"כ איכא למימר דרבינו ז"ל פסק כר"י הגלילי דג"ה מותר בהנאה מק"ו דחלב ואע"ג דאין בגידין בנ"ט ודלא כר"ש דס"ל דמיפרך ק"ו מטעמא שכן הותר מכללו וסוגיא דהתם בריש פרק כ"ש דתלי לה הא בהא אתיא כשינויא קמא דקאמר דלר"י הגלילי ג"ה אסור בהנאה אמנם לאבע"א אע"ג דאין בגידין בנ"ט אפילו הכי מותר בהנאה מק"ו והיינו דבפרק ג"ה לא פריך ממתני' דהשולח אדם ירך לנכרי למילף מינה דאין בגידין בנ"ט משום דאיכא למימר דמתני' ר"י הגלילי היא ואפשר שלזה היתה כונת ה"ה ז"ל שכ' דלמסקנא ג"ה מותר בהנאה אפילו אין בגידין בנ"ט אחר זמן בא לידי ספר תורת הבית וראיתי שם בדף פ"ט שהביא תשובת הרמב"ן על ענין זה וכ' כמ"ש ושמח לבי: ואולם לכאורה הי' נראה שאין תי' זה עולה לדעת רבינו ז"ל ממ"ש בדין י"ז וז"ל וכל דבר שהוא אסור באכילה ומותר בהנאה אסור לעשות סחורה כו' חוץ מן החלב ומבואר הוא דג"ה אסור בסחורה לדעת רבינו שהרי כללא כייל חוץ מן החלב והשתא קשה דג"ה יהא מותר בסחורה מק"ו דחלב כי היכי דשרי בהנא' מק"ו ועיין בהרב בעל מש"ל ז"ל שהכריח שדעת רבינו דאיסור סחורה מן התורה ותו דלכשת"ל דג"ה אסור בסחורה מאיזה טעם שיהיה אם כן היכי מייתינן היתר הנאה מק"ו דחלב הא איכא למימר איסור סחורה יוכיח שמותר בחלב ואסור בג"ה ואמנם יש בו מן הישוב כלפי מ"ש התוספות שם ד"ה ומה חלב שהקשה וז"ל וא"ת לימא שור הנסקל יוכיח שאינו בכרת ואפילו הכי אסור בהנאה וי"ל דהכי פי' ומה חלב שענוש כרת ואסור באכילה מותר בהנאה כמו נבילה עצמה גיד שאין בו כרת אינו דין שיהא בכלל היתר נבלה והשתא לא שייך למימר יוכיח כו' יע"ש וא"כ היא גופא איכא למימר לדעת רבינו דהיתר סחורה לא מצינן למילף מק"ו דחלב משום דאיכ' למימר שאר איסורי אכילה יוכיחו שאין בהן כרת ואסור בסחורה כדנפ"ל התם מקר' מה שאין כן היתר הנאה דהק"ו אינו אלא גילוי מלת' דהותרה בכלל נבלה כך נראה לי: ודע שמדברי התוס' פרק העור והרוטב דק"ך נראה שחולקים על תי' זה שכתבו בפרק כ"ש ממה שהקשה שם משם הר"ש מוורדו"ן לר"י הגלילי דלא חייש להך פירכא בפסחים וחשיב חלב לא הותר מכללו כו' ור"י הגלילי אנן בבהמה קא אמרינן וי"ל דלר"י ודאי הנפש אצטריך לדרשא אחריתי עכ"ל ואלו הי' ס"ל כתי' דהכא לא שתקי להו מידי כמ"ש בס"ד וז"ל והשת' א"ש הא דקאמר ואידך אנן בבהמה קא אמרינן דלא ילפינן אלא שיהא בכלל היתר נבלה אבל בעלמא מודה דפריך שפיר ע"כ ולא ידעתי לפי שיטתם דפרק העור והרוטב מה יענו לק"ו דהכא דנימא שור הנסקל ושאר איסורי הנאה יוכיח וצ"ע: ודרך אגב אומר מה שהוקשה אצלי בפרק כ"ש דאמרינן ור"ש דאסר איכ' למימר מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חיה תאמר בגיד שלא הותר מכללו אצל חיה שהרי ג"ה נמי הותר מכללו אצל עוף כדתנן ואינו נוהג בשל עוף וכ"ת כיון דחלב הותר מכללו אצל חיה ועוף וג"ה לא הותר אלא בשל עוף חשיב איסור חמור יותר מחלב אם כן קשה דבפ' העור והרוטב אמרינן לא ליכתוב רחמנא חלב ותיתי מהנך מה להנך שכן לא הותר מכללו תאמר בחלב שהותר מכללו ומאי ניהו כו' אלא חלב חיה להדיוט נבלה נמי אשתראי מליקה דחטאת העוף לכהנים והשתא מאי קו' הא אע"ג דנבלה הותר מכללה בעוף מ"מ חלב קיל טפי שהותר מכללו אצל חיה ועוף משא"כ נבלה דלא הותר אלא בעוף ולכאורה היא קו' חזקה והנראה ליישב דההיא דפ' העור והרוטב שאני דאע"ג דנבלה לא הותר מכללו אצל חיה מ"מ כיון דבנבלת עוף גופי' רביה רחמנא הנפש לרבות השותה אע"ג דהוא עצמו מותר אצל הדיוט סבר' הוא דנילף חלב בהמה מיניה אע"ג דהותר מכללו אצל חיה מ"מ הא מיהא בבהמ' דאסורה באכילה לא הותר אצל הדיוט ובהדרגות שוים הם משא"כ ההיא דפרק כ"ש דבעי למילף גיד של בהמה מחלב בהמה איכ' למיפרך שפיר מה לחלב שהותר מכללו אצל חיה כנ"ל: ודע דבפרק כיצד צולין דפ"ב ע"ב גרסינן אמר ר"י אמר רב כל הגידין בשר חוץ מגידי צואר ופרכינן תנן העצמות והגידין והנותר ישרפו ביום הני גידין היכי דמי אי דבשר נכלינהו כו' אלא פשיט' גידי צואר אי אמרת בשלמא בשר נינהו אמטו להכי בעו שריפה ופרש"י אא"ב בשר נינהו ואי אכיל להו נפיק בהו כו' יע"ש והשתא לפי מ"ש ה"ה ז"ל דממתני' דהעור והרוטב דקתני הגידין והאלל אין בהם משום טומאת נבלות מבואר דאין בגידין לאו של נבלה משום דלא חשיבא אכילה וכן נראה דעת רש"י ז"ל פ"ק דביצה כמ"ש לעיל א"כ היכי הוה בעי תלמוד' למימר דיוצא י"ח בגידין של פסח הא כי היכי דלענין איסורין שבתורה אין לוקין עליהן ה"נ ודאי דאינו יוצא י"ח בק"פ דאכיל' כתיבא ביה והי' נרא' לומר דס"ל לתלמוד' דאע"ג דלענין איסורין שבתורה לא חשיבא אכילה לחייב עליה משום דאין בהן הנאה גמורה מ"מ גבי מצות עשה דרחמנא אמר תאכל יוצא בו י"ח דקום אכול קאמר והרי כבר אכל ומכאן נרא' להביא ראי' למה שנסתפק הרב מש"ל פ"ה מה' יסודי התורה ד"ה בהא דקי"ל דכל איסורין שבתור' אין לוקין עליהן שלא כדה"נ אם נאמר ג"כ במצות עשה כגון מצה וק"פ אם אכלו שלא כדה"נ אם יוצא בו י"ח וכתב דמסתבר' דלא שנא דכי היכי דבמצות ל"ת לא חשיב' אכיל' למיחייב עליה ה"נ במצות עשה לא חשיב' אכילה לצאת בה י"ח יע"ש ומתוך האמור מבואר דשאני לן בין מל"ת למ"ע וגידין יוכיח כמ"ש וכבר הארכתי בזה פ"ה מה' הנז' יע"ש: עוד ראיתי לעמוד על מ"ש התוס' ר"פ ג"ה ד"ה איסור גיד איכ' וז"ל וא"ת ולימא דקסבר יש בגידין בנ"ט ואפ"ה לא אתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד דלית ליה איסור חע"א אפי' באיסור חמור ואיסור כולל כו' וי"ל דאין נראה לי שתחלוק הך סתמא דמתני' אסתמא דכריתות פרק אמרו לו גבי יש אוכל אכילה אחת דסבר דאיסור חע"א באיסור כולל יע"ש וק"ל דאי משום סתמא דכריתות דס"ל דאיסור חע"א באיסור כולל הא איכ' סתמא אחרינא דלית ליה כולל בפ' כ"ש דל"ה דתנן התם אין יוצאין במצה של טבל ומשמע התם בסוגי' דההיא סתמ' אתיא כר"ש דלית ליה כולל וכ"כ הרמב"ן ז"ל במלחמותיו פ"ק דפסחים גבי ההיא דרב גידל המקדש משש שעות כו' דהך מתני' אתיא דלא כהלכת' יע"ש ומיהו לזה י"ל דהתוס' ז"ל לא שמיע להו כהרמב"ן אלא ס"ל דמתני' דהתם פסיקת' היא אליבא דכ"ע ומשום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה וכבר הארכתי בזה פ"ו מה' חמץ ומצה הלכה ח' יע"ש: אך קשה שהרי אשכחן סתמא אחרינא דלית ליה כולל בפרק אלו הן הלוקין דכ"ט ע"א אמתני' דקתני יש חורש תלם אחד וחייבין עליה משום ח' לאוין אמרינן מתקיף לה ר"ז לרבי מני וליחשב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בי"ט בין בחול ומסיק אלא האי תנא א"כ לית ליה ואם כן נימא דסתמ' דג"ה אתי' כסתמא דמכות הן אמת דק"ל טובא אסוגיא דהתם דמתני' דיש חורש לית ליה כולל והרי במתני' קתני ובז' וי"ט והשתא קשה היכי מיחייב אחרישה משום י"ט הא אין אחע"א ומכיון שנכנס ז' הרי הוא אסור לחרוש ואפי' ל' יום קודם ר"ה הרי אסור מהלכ' למשה מסיני כדאית' פ"ק דמ"ק והיכי אתי איסור חרישה די"ט וחייל אאיסור ז' ואפי' למ"ד התם דחורש בז' אינו לוקה מודה הוא דאיסור עשה והל"מ איכ' וכ"כ הריטב"א ז"ל שם בחי' ועיין מ"ש פ"א מה' שמיטה ויובל דין א' אלא מוכרח ודאי דאית ליה איסור כולל וחשיב י"ט איסור כולל דהיינו דמיגו דנאסר בשאר מלאכות נאסר בחרישה ואולי נאמר דמתני' בעשר נטיעות מיירי דמותר לחרוש בשבילן ערב ז' עד ר"ה ובחורש בי"ט של ר"ה ונמצא דאיסור י"ט ואיסור ז' באין כאחד ואולי נאמר דז' וי"ט חשיב איסור מוסיף דמשום ז' לא מיחייב אלא אאבות אבל אתולדות לא מיחייב דאאבות אזהר רחמנא אתולדות לא אזהר כדאית' בריש מ"ק וכיון שנכנס י"ט איתוסף בו איסור חרישה אפילו אתולדות כנ"ל. האמנם אכתי ק"ל ממאי דקתני כהן ונזיר והשתא ק"ט דאי האי תנא לית ליה כולל היכי מיחייב כהן משום לאו דטומאת נזיר יא מושבע ועומד מהר סיני הוא משום לאו דטומאת כהנים אלא עכ"ל דהאי תנא אית ליה איסור כולל דמהשת' חשיב נזיר איסור כולל דמיגו דנאסר ביין ותגלחת חל נמי אטומאה ואם תשאל הרי כתב הריב"ש בתשובה דלא שייך כולל אלא כשהפעולות א' אבל אם נשבע שלא יאכל מצה ושלא ילבש בגדי משי לא חשיב כולל כיון שהם ב' פעולות וא"כ נזיר ג"כ הו"ל כולל בב' פעולות והיכי חייל אאיסור טומאת כהן הא ודאי ל"ק כלל דהמעיין בדברי הריב"ש ז"ל שם יראה דלא כתב כן אלא דוק' גבי שבועה ומטעמא דכיון שהם שתי פעולות חשיב כאלו פרט שבועה לכל אחד ואחד משא"כ גבי נזיר דלא שייך האי טעמא כלל וכבר הארכתי בזה פרק י"ז מהל' איסורי ביאה בקונט' איסור חל על איסור ובכה"ג ק"ל ההי' דאמרינן פ"ג דשבועות אמתני' דשבועה שלא אוכל נבלות ושחוטות ר"ל מ"ט לא אמר כר"י א"ל כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאליו באיסור הבא מעצמו לא אמרינן יע"ש והשת' קשה שהרי נזיר יוכיח דאיסור הבא מעצמו הוא ואפי' הכי אמרינן איסור כולל ועל הכל צ"ע לעת הפנאי:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ב) </b>
+<b> בקושיא </b> זאת כבר קדמוהו ראשונים ועיין בחדושי הרשב"א ואנכי בחדושי אמרתי דבר חריף דהנה עוד ראיתי מקשין. ורמזתי מזה בקונטרס אח"ע. לפי מה שכ' תוס' ביבמות (ל"ג ב') סוף ד"ה ר' יוסי. דלהכי חל נבלה על חלב דהוי חלב חמור שהוא בכרת ונבלה רק בלאו. לפי שחלב אינו מטמאה ונבלה יש לו חומרא שמטמא. א"כ לפ"ז קשיא מ"ש גיד הנשה של נבלה מג"ה של עולה ושל שור הנסקל. דהא נבלה נמי הוי כולל וחמור דהא יש לו חומרא דטומאה. והדבר צע"ג לכאורה ואמרתי דיש לומר כך. ואדרבה דהנה ודאי אם גיד הנשה אסור בהנאה. אין נבלה מקרי חמור משום פעולת הטומאה דאמרינן כמ"ש לקמן מאן יימר דטומאת הגוף חמירא דענוש כרת דלמא טומאת בשר חמירא דלית ליה טהרה במקוה. ה"נ אמרינן כן מאן יימר דנבלה חמירא דמטמאה דלמא גיד חמור שאסור בהנאה וכמ"ש הרב לעיל בקונטרס אחע"א דזה מקרי שוה בשוה. אם לאיסור הראשון יש לו חומרא מה שאין בהשני. ולאיסור השני חומרא מה שאין בהראשון עייש"ה. ולפ"ז אדרבה לא קשיא קושי' יש מקשין דהא ריה"ג היא וס"ל גיד הנשה אסור בהנאה. וא"ת א"כ סיפא מא"ל איך חל עולה ושור הנסקל הא גיד הנשה נמי אסור בהנאה זה ל"ק דודאי עולה לגבי גיד מקרי חמור דהא הקדש לגבי חולין ודאי מקרי חמור. דהא מצד הקדש אסור בהנאת מעילה והנאת מעילה חמור מכל ההנאות חדא דעל כל הנאות אין לוקין ועל הנאת מעילה לוקין כדעת הרמב"ם ועיין במ"ל הל' יסודי התורה דכ' דהנאת מעילה אפי' מוסיף מקרי משום זה מה שאין כן שאר הנאות ואפילו אם לא אמרינן דמקרי מוסיף. מ"מ מקרי חמור דיש לו חומרא יתירה דלוקין עליו. ועוד על כל הנאה בעינן דוקא שיעור כמו אכילה ובמעילה חייב אף בח"ש אם הוא שוה פרוטה. ועוד דבמעילה אפי' בשוגג חייב קרבן. ועל שאר הנאות אין חייב קרבן בשוגג. וא"כ ודאי אף אי ג"ה אסור מ"מ הוי עולה חמור ושור הנסקל נמי הוי חמור. דהא מטמאה ואסור בהנאה ואם כן אוקי איסור הנאה להדי איסור הנאה גיד אסור בהנאה שור הנסקל נמי אסור בהנאה ואייתר לן חומרא דטומאה שהוא נבלה להכי חל. ובזה מיושב נמי סתירת הש"ס דהכא קרי ליה הש"ס א"ח ובכריתות קרי ליה איסור מוסיף ועיין בתוס' ובקונטרס אחע"א בהל' א"ב באריכות. וזה ל"ק דהא ודאי הכי דג"ה נמי אסור בהנאה אלא שעולה אסורו יותר. וגם שור הנסקל רק מטומאה נגע בי' לכך הצריך הש"ס לומר א"כ בא"ח. ולא מצד מוסיף ובחדושי הארכתי יותר ויותר. ובדברי רבינו בסמוך בד"ה ודרך אגב אומר אמרתי דלפי דבריו צל"ע על תוס' ביבמות (ל"ג ב') אשר הבאנו לעיל דהק' הא נבלה הוי נמי הותר מכללו. ולפי דברינו אכתי הא עכ"פ חלב הותר אצל חיה ועוף ונבלה מותר רק לגבי עוף לחודי':<br><b> ג) </b>
+<b> מה </b> שכ' הרב דאיירי המתני' בעשר נטיעות קשי' ממה נפשך אי מתני' כרבי עקיבא דאמר בחריש ובקציר תשבות לאסור חרישה בערב שביעית. הרי אסיק הש"ס מ"ק (ג' ב') דלדידיה ליתא להלכתא ואסור בעשר נטיעות. ואי המתני' כרבי ישמעאל דמצריך בחריש ובקציר תשבות להתיר חרישה של מצוה ואית ליה ההלכתא לא הי' צריך רבינו לדחוק ולומר דמתני' איירי בעשר נטיעות. אלא די"ל דמתני' מיירי בזמן שאין בהמ"ק קיים. ומותר בכל חרישה וכן פסק הרמב"ם (פרק יוד מהל' שמטה ויובל הלכה א') ומ"ש רבינו כאן דבי"ט אסור התולדות ובשביעית מותר להכי הוי מוסיף אנכי לא ראיתי מוסיף בזה. דמוסיף לא אקרי אלא אם נתוסף דבר אחפצא. כגון א"א ונעשית נדה מקדם הית' אסור' רק לעלמא ולבעלה הי' מותרת ועכשיו שפרסה נדה נעשה אשה זו חתיכת איסור גם לבעלה. או חלב ונותר מקדם הי' מותר לגבוה ואם השתא נעשה נותר אסורה חתיכה זו גם לגבוה. אבל הכא מקדם הי' אסור בחרישה. והשתא נמי אסור בחרישה. אלא שנאסרו עוד עם קדוש היום של י"ט מלאכות אחרות וזה רק כולל מקרי. ומ"ש תולדות משאר מלאכות ואולי דימה הרב ז"ל דבר זה לאיסור אכילה ואיסור הנאה דאמרינן (ק"א א') דהוי איסור קדשים ושור הנסקל איסור מוסיף לגבי גיד. דמחמת גיד הי' רק אסור באכילה השתא נאסר בהנאה. והיינו לפירש"י שם ולא כתוס' וא"כ ה"נ טרם בא י"ט הי' מותר התולדה של חרישה השתא נאסרה גם התולדה של חרישה. ודומה תולדה זו גבי מלאכה כפעולת הנאה ואכילה לגבי דבר הנאכל ודו"ק וצ"ע כי אין דומין זה לזה בכל ענינים דהתם החפץ היינו החתיכה למשל הגיד שנעשית עולה שפיר אמרינן הגיד הזה נאסר אף בהנאה. אבל הכא היכי שייך למימר החרישה זו נאסרת אף התולדה כי אם היא אב אינה תולדה ואם היא תולדה אינה אב. אלא שמי שמוזהר לעשות אב מלאכה הוא נאסר גם בי"ט לעשות תולדה. וזה הוא כולל ועיין בזה היטב. ומה שכתב רבינו עוד ומדחיק את עצמו דנזיר לגבי כהן הוי כולל כיון דאסור בתגלחת ויין ואף שהוא בב' שמות ואף שהדבר אמת דלרבנן דר' יוסי ביבמות (נ"ב ב') אף משני שמות הוי כולל וכמ"ש רבינו לעיל הל' א"ב באריכות. מ"מ לר' יוסי לית ליה הך כללא ועיין שם בתוספת ד"ה איסור כולל ובמהרש"א שם. אבל הכא אין צורך לזה כלל וכלל דהא איסור נזיר בלא"ה הוי כולל לגבי כהן. דהא כהן מותר לטמא לשבעה מתים אביו ואמו אחותו ואחיו בנו ובתו ואשתו. ונזיר אסור לטמא זולת למת מצוה וא"כ הרי כולל הקרובים שמותר לכהן ואסור לנזיר והוי משם א'. וכן שגה בזה הרב שאגת ארי' בתשו' סי' ס"ג. דנקט נמי דהוי כולל משום תגלחת ויין. עוד כתב שם הרב שאגת ארי' בתשובה דאין להמציא איסור בת אחת כגון שהדירו אביו בנדר. דאין אביו מדירו אלא עד כשיגדיל כמו שאמרו בנזיר עייש"ה בשאגת ארי' והי' ברור להרב שאגת ארי' דמה שאמרינן בנזיר עד כשיגדיל הכוונה אם אביו עומד בקטנותו ואומר בני זה יהיה נזיר כשיגיע הבן לגדלותו פסקה נזירתו. ואין הדבר ברור. אלא הרב ברטנורא סובר במס' סוטה פ"ג הכונה של הש"ס הכי הוא אין האב מדיר בנו בנזיר אלא עד כשיגדיל פירוש דדוקא כל זמן שהבן קטן ועדיין הוא ברשותו של אב יכול להדירו בנזיר. ואז יכול להדירו אף לזמן אחר שיגדיל ולא פסקה נזירתו משיגדיל אם הדירו אביו קודם שיגדיל והאי אלא עד כשיגדיל הפי' ואם לא יכול להדירו בעוד שהוא קטן משיגדיל ואילך לא יכול להדירו תו ועיין במשנה למלך הל' נזיר וכן משמע מדברי המפרש במכות פה בסוגי' במאי דרצה לפ' בנזיר מן הבטן. ולגוף קושי' הרב פה איך יחול איסור נזיר על איסוריה דכהן רציתי לומר דוודאי אף אם המתני' כמ"ד אין אחע"א אפי' בכולל י"ל דהיינו מתני' סובר כריה"ג בחולין (ק"א א') דס"ל כולל לא חל זולת בחמור על קל כפי' תוספות שם ואנכי כתבתי במקום אחר דנזיר לגבי כהן מקרי חמור. דכהן המטמא עובר בלאו ולוקה ארבעים ונזיר המטמא לוקה שמונים דעובר בב' לאוין כמו שכתב הרמב"ם (פי"א מהל' נזיר הל' ב') וב' לאווין לגבי חד לאו מקרי חמור וזה מוכח מדברי הר"ן בסוגי' דבולמוס ועיין בדברי רבינו לקמן פי"ד הל' ז' ומה שכתבנו שם בעניותינו. ואם נחזיק דב' שמות לא הוי איסור כולל כדעת ר' יוסי ביבמות (ל"ב ב') וכמו שמפרש תוספת שם א"כ ודאי תגלחת ויין אינו נכנס בסוג הכולל. ולפ"ז כשבא נזיר לחול על כהן מפאת כולל היינו כמו שבארנו שכולל טומאת מת לקרובים ולשאר תגלחת ויין שלא נכנס בהכולל וא"כ לפ"ז נשאר לן תגלחת ויין לעשות מזה פעולת החמור ונא' שהנזיר חל על כהן בכולל שאסור לטמא א"ע לז' מתים והוא חמור שאסור בתגלחת ויין. ואף שאינו נקרא מכח איסור תגלחת ויין איסור כולל מ"מ איסור זה משוה לנזיר להיות חמור ואולם יש לפקפק קצת הא יש לכהן מול זה חומרא אחריתא. שאסור בגרושה וזונה משא"כ בנזיר ודמי' זה להאי דאמרינן בחולין שם. מאי חזית דטומאת הגוף חמירא דלמא טומאת בשר חמירא וכמו שפי' הדברים הרב לעיל בהל' א"ב. דמכח זה מקרי שוה בשוה ועיין בכל זה. ומה שתמה רבינו פה בסוף דבריו על דברי ר"ל דס"ל שבועות (כ"ד א') גבי איסור הבא מעצמו לא אמרינן כולל. אם כן קשי' איך חל נזיר על כהן. הא הוי איסור הבא מעצמו. לדידי לא קשי' הך כל כך דאיך ראה שאמר ר"ל כן בכה"ג דבשלמא גבי שבועה היינו טעמא דר"ל דאמר דלא חייל היינו דוקא בגונא שכולל דבר האיסור עם דבר ההיתר משם טעם זה להיות כולל. לכן אמר ר"ל דאיסור הבא ע"י עצמו היינו שהוא מכוון לכלול לא הוי כולל אבל גבי נזיר הרי הוא מדיר את עצמו בנזיר למען יהיה הדבר כולל. והרי הוא לא אומר אלא הריני נזיר וממילא כיון שאמר הריני נזיר אסור בכל הטומאות בין ברחוקים בין בקרובים וגם אסור בתגלחת ויין. וכי משום שהוא אוסר הדבר לא יהיה כולל. מאן יימר הכי. ואולם יש לפקפק על זה מדברי תו' שם בשבועות ד"ה באיסור הבא ע"י עצמו דלפי גדרינו לא היה צריך תוס' לדחוק דהחילוק בין הקדש לשבועה כיון דהקדש לכ"ע אסור. אלא לפי דברינו בלא"ה אתי' שפיר כיון דעיקר הכונה בזה לא הוי משום כולל והכולל ממילא בא. אמנם עיין במהרש"א שם בשבועות בתוספת ד"ה אלא כדרבא שכ' דר"ל מודה בסתם דהוי כולל. והא דלא סבירא ליה דשבועה הוי כולל היינו דוקא במפרש וא"כ מנזיר ודאי לק"מ. דהא נזיר הוי סתם ואולם דברי מהרש"א צריכין עיון גדול. דאדרבה מסוגי' דשם נשמע איפוך הדברים דבסתם אפי' ר' יוחנן מודה דלא הוי כולל. ורק במפרש ס"ל לר"י דהוי כולל ואף אי אמרינן כמסקנת רש"י שם דר' יוחנן איירי בסתם. תמוהים יותר דבריו דבמפרש ר' יוחנן מודה דלא שייך כולל בשבועה והעיקר בסתם. וע"ז חולק ע"כ ר"ל. ובאמת הרב מהרש"א שם בקושייתו על ר"ל מהאי דשבועה שלא אוכל מצה. שגה מאוד מאוד דהרב היה סובר דזהו ברייתא וליתא ולא ראה הירושלמי. דבפי' נאמר לדעתיה דר' יוחנן שבועה שלא אשב כו' ואם כן הירושלמי רק לר' יוחנן אמר למילתיה. ובאמת ר"ל חולק. עייש"ה בירושלמי וצריך עיון גדול:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> בהא דאמרו תאמר בגיד שלא הותר מכללו אצל חי' שהרי גיד הנשה נמי הותר מכללו אצל עוף שאינו נוהג בעוף ל"ק דזה לא מקרי הותר מכללו דמה שאינו נוהג בעוף הוא מפני שאין לו כף ול"ש בגיד הנשה כלל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שכ"ו) </b> מיהו לפום קושטא ע"כ לומר דר"י ס"ל אין בגידין בנ"ט מכח מתניתין דהעור והרוטב כו'. עיין בפסחים דף פ"ג ע"ב ובחולין דף צ"ו ע"ב דמוקי רב חסדא התם מתניתין דעצמות וגידים והנותר ישרפו לששה עשר כר' יהודה דס"ל דאינו נוהג אלא באחת וע"ש ואי ס"ד דס"ל לר"י דאין בגידין בנ"ט א"כ אמאי ישרפו הא לא שייך בהו נותר כיון דאין בהן טעם ולא מקיים בהו מ"ע דאכילת פסחים: [דזה ודאי א"א לומר דכיון דאחשבי' רחמנא אכילה לענין איסור דג"ה הוי נמי אכילה לענין מ"ע דאכילת פסחים דז"א ועוד דהא אחת דהיתרא היא דבשריפה בט"ז והרי בהיתרא ליכא כאן חשיבות וכן הרגיש הרב המחבר ז"ל להלן בד"ה ודע: ומלבד זה תמוה דמה יענה לסוגיא דפסחים דף כ"ב ע"א דאי נימא דס"ל לר"י דאין בגידין בנ"ט א"כ תקשי לר' אבהו שם אמאי ס"ל לר' יהודה בהדיא בברייתא דג"ה מותר בהנאה דכיון דס"ל במתניתין דהעור והרוטב דאין בגידין בנ"ט א"כ הא תו ליכא למימר דכשהותרה נבילה היא וגידה הותרה ע"ש ולפ"ז הרי דברי רבינו המחבר ז"ל כאן מרפסין אגרין וניהו נמי שגם פסקי הרמב"ם ז"ל תמוהים בזה שהרי פסק דאין בגידין בנ"ט ופסק נמי דג"ה מותר בהנאה מ"מ הא לפסק ההלכה שערי תירוצים לא ננעלו אבל תמיהתי הנ"ל על המחבר ז"ל ממאי דלא מקשה הש"ס בפסחים הנ"ל לר' אבהו מהא דס"ל לר"י במתניתין דהעור והרוטב דאין בגידין בנ"ט וס"ל נמי בברייתא דגיד הנשה מותר בהנא' היא לכאורה תמיהה קיימת: ואפשר ליישב קושיא זו ובהקדם עוד מה דקשה לכאורה בהא דקאמר הש"ס בפסחים דף כ"ב ע"א שם דס"ל לר"י דאותו למעוטי כל איסורים שבתורה אתא וס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וקשה דהא באמת איכא ק"ו מחלב דחיובי' כרת ואפ"ה מותר בהנאה וכש"כ כל האיסורים דקילי דמותרים בהנאה וא"כ הא טפי הו"ל למימר דאותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה אתי. (ואע"ג דגם בהן אין כרת משום דקאי בטריפה וממעט כעין טריפה מ"מ הא חולין שנשחטו בעזרה יש בהן משום מחיצה) מלומר דקאי על כל האיסורין אע"כ משום דאיכא למיפרך אק"ו מחלב דשאני חלב דהותר מכללו אצל חי' משא"כ בשאר איסורים וא"כ לפ"ז הא תינח בשאר איסורים דחמירי דלא הותר מכללן אבל ג"ה לר' יהודה לשיטתי' דס"ל דאינו נוהג אלא בימין ולפ"ז הא הותר מכללו אצל ירך שמאל וא"כ ניחא שפיר אפי' אי נימא דס"ל לר"י דאין בגידין בנ"ט ולא אמרינן דכשהותרה נבילה היא וגידה הותרה מ"מ הא ג"ה מותר בהנאה מק"ו מחלב כיון דגם ג"ה לר"י הותר מכללו אצל ירך של שמאל ולפ"ז הא א"צ תו לדחוקי למאי דקאמר הש"ס לקמי' דף כ"ג ע"ב דלריה"ג אין זו פירכא משום דבבהמה מיהו לא אישתרי חלב דזהו דוחק שהרי בעלמא פרכינן פירכא זו דמה לחלב שכן הותר מכללו אצל חי' (ואף שהתוס' שם בד"ה ומה חלב כו' לא כתבו כן) אלא דק"ק לפ"ז אמאי לא קאמר הש"ס שם דריה"ג ס"ל ג"כ כר"י דג"ה אינו נוהג בירך שמאל:<br><b> (שכז) </b> אך קשה שהרי אשכחן סתמא אחרינא דלית לי' כולל בפ' אלו הן הלוקין דף כ"ב ע"א כו'. לק"מ דמסתם מתניתין דמכות אין מוכח כלל דלית לי' כולל משום די"ל דבאמת כולל הבא מאליו אית לי' ושאני כולל הבא ע"י האדם עצמו באומר שבועה שלא אחרוש בין בי"ט בין בחול ובהכי ניחא מ"ש התוס' בשבועות דף כ"ד ע"ב בד"ה שלא כו' שכתבו שם די"ל דסבר ר' יוחנן דאיכא שום תנא דאית ליה כולל הבא מאליו ולא כולל הבא מחמת עצמו יע"ש וקשה דהיכן מצינו כן (וכן נתקשה מו"ח רבינו ז"ל בתשובותיו סי' קס"ח): אכן למ"ש ניחא שפיר די"ל דתנא הנ"ל דמכות ס"ל כן דאע"ג דכולל אית לי' דאל"כ האיך חל לאו דיו"ט על דשביעית והלכה למשה מסיני דערב שביעית והיינו עכ"ר ע"י כולל וא"כ הרי מצינו תנא דכולל מאליו אית לי' וכולל הבא ע"י עצמו לית ליה וא"כ לפ"ז הא שפיר כתבו התוס' בר"פ ג"ה בד"ה איסור גיד איכא כו' דאין נראה לומר דסתמא דחולין דלית לי' כולל תחלוק אסתמא דכריתות דאמרינן כולל לר"י משום די"ל דגם האי תנא דמכות לא סתים דכולל הבא ע"י עצמו לא אמרינן אלא דבפלוגתא לא קא מיירי או דכולל הבא ע"י עצמו לא קא חשיב ולישנא דנקט הש"ס שם האי תנא לית לי' כולל הוא לאו דוקא דהא מוכרח לומר דאית לי' כולל מכח הא דיו"ט חל אשביעית אלא דכוונת התרצן שם דלית לי' כולל הבא ע"י עצמו דליהוי בפשיטות כמו כולל הבא מאליו ודוק: אולם בילדותי נתקשיתי בסוגיא זו הרבה ופלפלתי בזה באריכות וביותר דאיך חל טומאת נזירות אטומאת כהונה וכמו שמקשה ג"כ הרב המחבר פה הן אמת דקושיא הראשונה שהקשיתי כאן דאיך חל לאו דיו"ט על עשה ועל הלכה למשה מסיני דערב שביעית לכאורה לא קשה משום די"ל דעל הללמ"מ אמרינן דאיסור חל שהרי גם על חצי שיעור חל איסור אע"ג דקיי"ל דח"ש אסור מה"ת ועל העשה אע"ג דאינו חל איסור אעשה מ"מ י"ל דהכא חל משום דעשה דשביעית הויא לה מ"ע שהזמן גרמא ונשים אינן מוזהרות עלי' וא"כ הרי כשחשכה ר"ה של שביעית וחל לאו דשביעית על הנשים חל נמי על האנשים ע"י מוסיף: (אמר נ"ה כונת מו"ז זצ"ל לתרץ עיקר הקושיא איך חל לאו דיו"ט על עשה דערב שביעית אליבא דר' עקיבא או הלמ"מ אליבא דר' ישמעאל (עיין מ"ק דף ג' ובתוס' ד"ה יכול) דאף אם נאמר דמיירי ביו"ט של ר"ה אכתי קשה איך חל על איסור חרישה דערב שביעית אך במה שתפס מו"ז זצ"ל בפשיטות דבמ"ע של שביעית נשים אינן מוזהרות יש לפלפל לפמ"ש הריטב"א בקדושין כ"ט דכלל זה דמעשהז"ג נשים פטורות אינו רק במצוה דבגופו כמו תפלין וציצית וכדומה אבל מצות מילה אינה בכלל זה וגם נשים חייבות ע"כ צריך מיעוט אותו ולא אותה עיי"ש א"כ גם מ"ט דשביעית דמצווים אנחנו על שביתת הארץ (עיין ע"ז ט"ו א"ל אביי והרי שדה דאדם מוזהר על שביתת שדהו בשביעית ותנן וכו' עיין פרש"י שם) יש לומר דנשים חייבות ולפ"ז נדחה תרוצו של מו"ז זצ"ל. אך להתוס' שם ושאר ראשונים שתירצו שם בקדושין תרוצים אחרים ומוכח דלא ס"ל כהריטב"א תרוצו עולה יפה גם מה שתפס מו"ז זצ"ל בפשיטות דאין איסור חל על עשה כדעת התוס' שבועות כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי הנה עיין בפמ"ג בפתיחתו להלכות שחיטה שרצה להוכיח דהרמב"ם ס"ל דאיסור חל על עשה ולפ"ז מיושבת הקושיא בפשיטות ויש הרבה לפלפל בזה ואכ"מ להאריך). ומה שכתב מו"ז ז"ל דתנא דמכות אית לי' איסור כולל הבא מאליו ורק באיסור הבא מחמת עצמו ל"ל כולל כדעת ר"ל בשבועות כ"ד כוון בזה לדעת רבינו הגדול הריטב"א בחדושיו למכות שכתב כן עיי"ש: (ע"כ הגה"ה)<br><b> אבל </b> מנזירות קשה. דאיך חל אכהונה. אי האי תנא לית לי' כולל כלל. או דאית לי' במאליו ולא בבא ע"י עצמו. ונאמר דנזירות נמי כולל הבא ע"י עצמו מקרי. ויקשה לפ"ז מאי שנא דלא חשיב נמי שבועה שלא יחרוש כו'. כמו דחשיב לאו דנזירות. וביותר קשה מה יענה ר"ל בזה. וכמו שהקשה נמי הגאון המחבר ז"ל כאן. (ועיין מ"ש לעיל בהא"ב בזה. ועיין בתשובות מו"ח ז"ל סי' קס"ח).<br><b> והנה </b> לדעת הפוסקים דס"ל דנזירות הוא איסור חפצא. כדס"ל להרשב"א והראב"ן ז"ל. ונימא נמי כדעת הרא"ש ז"ל וסייעתי'. דנדרים חלים אפילו לקיים דבר מצוה. (עיין יו"ד סי' רט"ו סעיף ו'). הי' מקום לומר דנזירות הו"ל לקיים. ומש"ה לוקה נמי משום נזירות: אבל הרשב"א ז"ל דס"ל דנזירות הוא איסור חפצא. ס"ל דאין נדר חל לקיים המצוה. שהוא דעה הא' ביו"ד סי' רט"ו. והרא"ש דס"ל דנדר חל לקיים המצוה. הא ס"ל דנזירות היא איסור גברא. וכמ"ש בנדרים דף ב' ע"ב בד"ה לאפוקי שבועה כו' וצ"ע:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עשר </b>
+<b> חנויות כו'.</b> כתב ה"ה וז"ל וכ' הרשב"א נראה לי שהלוקח מן הקבוע לא אסרו אלא כשהיא בפ"ע אבל אם נתערבה באחרות כו' בטלה היא ברוב משום ס"ס ע"כ וכן פסק מרן בש"ע סי' ק"י ס"ד והש"ך והפר"ח ז"ל תמהו עליו דמעולם לא כתב ה"ה בשם הרשב"א כן אלא משום דאזיל לשיטתיה שכתב בפרק א' מה' י"ט שספק ביצה שנולדה בי"ט שנתערבה באחרות שהרשב"א הסכים לדעת המתירים דס"ל דס' א' בגוף וס' א' בתערובות מיקרי ס"ס ושלא כדעת ר"י שכתבו התוס' והרשב"א בת"ה אמנם מרן שפסק בס"ס דספק אחד בגוף וס' א' בתערובות לא מיקרי ס"ס איך התיר בכאן ס"ס ע"י תערובו' ועוד תמהו עליו דמרן ז"ל שם בס"ח פסק כסברת רבינו דס"ס דב' תערובות לא חשיב ס"ס ואינו ניתר כי אם בג' תערובות ואם כן איך פסק בכאן דס' קבוע ניתר ע"י תערובות הא אפי' שיהיה ס' טריפה זה נידון בב' תערובות וה"ל כב' תערובות דאסור לדעת רבינו וכמו כן הוקשה להו למה שפסק בס"ס דספק טריפה שנתערבה באחרות לא חשיב ס"ס מטעמ' דהו"ל ס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות דלמאי אצטריך לה"ט הא לו יהי דספק אחד בגוף חשיב כס' תערובות הו"ל ס"ס בב' תערובות יע"ש מה שנדחק בזה ולדעתי לא ידעתי אדקשיא להו כן על מרן ז"ל אמאי ל"ק להו על רבינו ז"ל שהרי כתב ה"ה פרק א' מה' הנז' הלכה ך' וז"ל וספיקה שנתערבה באחרות יש מי שהורה שכולן מותרות וכי קתני נתערב' באלף כו' אודאה קאי ויש מי שאוסר ולדעת המתירין הסכים הרשב"א ז"ל וכן נראה מדברי רבינו ע"כ הרי שכתב שדעת רבינו דס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות מיקרי ס"ס ונתערבה אודאה קאי והדבר מוכרח ממה שהשמיט שם רבינו דין וספיקה אסורה הנאמר שם בבריית' וכיון שכן קשה שכיון שדעת רבינו דס"ס דב' תערובות לא חשיב ס"ס איך התיר בס' אחד בגוף לו יהי דספק אחד בגוף חשיב כס' תערובות הו"ל ב' תערובות ותי' ז"ל בדעת מרן לא יתכן לדעת רבינו כאשר יראה הרואה ולעיקר קושייתם נ"ל דלק"מ כלפי מ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ב' סוף דין א' וז"ל מה שכתבו בשם מוהר"ם דדשיל"מ אינו ניתר בס"ס ה"ד בס"ס דתערובות הואיל ואתחזק איסור' בודאי כו' אבל ס"ס כי האי שעל התבואה אני אומר שמא ישן הוא ואת"ל חדש שמא השריש קודם לעומר ואין כאן איסור חדש כלל כה"ג לא אסרינן ס"ס בדשיל"מ א"ד יע"ש הרי מבואר שלדעת הרא"ש ז"ל ס"ס דב' תערובות גריעא טפי מס"ס שהם מענין אחד לענין דשיל"מ מטעמא דס"ס בב' תערובות אתחזק איסור' ודאי שם משא"כ בס' דגוף דמעיקר' דמלתא איכ' ספיקא אי יש כאן איסור וא"כ אף אנו נאמר שדעת רבינו ז"ל ג"כ הכי הוא דס"ס דב' תערובות גריעא טפי ואינו ניתר אלא על ידי ג' תערובות אמנם ס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות חשיב שפיר ס"ס כיון דמספ"ל אי איכ' איסור או לא ואף שלדעת תי' ר"י ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות גריעא מס"ס דב' תערובות רבינו סביר' ליה איפכא וכמ"ש הרא"ש ז"ל כנ"ל פשוט: ודע שלדעת רבינו ור"ל דסבירא ליה דספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות חשיב שפיר ס"ס ק"ל ממתני' דפ"ו דדמאי משנה י"ב דתנן התם ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק קח לי גלוסקה כו' ואם אמר זה שלי וזה של חברי ונתערבו חייב לעשר ואפילו הן מאה וכתב הרע"ב שם וז"ל פי' אחר מן הירוש' ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק והמוכר חבר כו' פטור האגודה הזאת ממעשר דמאי שכיון שהמוכר חבר ויודע שלצורך ע"ה הוא קונה אינו מוכר לו אלא אם כן עישרו כו' אבל אם קנה החבר אחד לעצמו וא' לע"ה ונתערבו חייב לעשר דשמא מה שמכר לו לעצמו אינו מעושר שהמוכר לחבר אינו צריך לעשר כו' יע"ש וכן כתב רבינו שם בפיה"מ וכ"כ בפ' י' מה' מעשר דין ח' דחייב לעשר הכל דמאי והשתא קשה טובא דאמאי חייב לעשר הכל דמאי והא כל א' ואחד מותר מכח ס"ס ס' אם אגודה זו היא של ע"ה והרי היא מעושרת ואת"ל שהיא של חבר שמא המוכר עישרו שהרי אגודה של חבר אינו צריך להפריש ודאי אלא דמאי מספק דשמא מה שמכר לו אינו מעושר וכמבואר מדברי רבינו האמנם אם נאמר דס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות לא חשיב ס"ס יציבא מילתא שפיר דהתם הוא ס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות הן אמת שלפי' האחר שכתב הרע"ב שם לק"מ וכמו שיראה הרואה לשם מ"מ לפירוש הירושלמי קשה טובא ומהתימא על רבינו ז"ל שדעתו ז"ל דספק אחד בגוף כו' חשיב שפיר ס"ס ואלו בה' מעשר פסק כפי' הירושלמי גם הרשב"א ז"ל בתו' הכריח כדעת ר"ת דס' אחד בגוף כו' חשיב ס"ס מהירוש' שם ולפי מ"ש קשה טובא מהירוש' הלזו והיה נראה ליישב על פי מ"ש מרן הכ"מ בפ' י"א מהלכות מעשר דין י"ג ליישב השגת הראב"ד שם שהשיג על רבינו שכ' דהמוליך חיטים לטוחן כותי הרי הן דמאי שמא החליפן בחטים של ע"ה דאם מפני הס' הזה הלא הוא ס"ס כתב וז"ל ואני אומר דמאחר דקי"ל רוב ע"ה מעשרין הן ואפי"ה חיישינן להו משמע דרבנן אחמור בהו למיחש למיעוטא וה"ה דאחמור בהו למיחש לס"ס יעויין שם אשר מבואר דס"ל דגבי דמאי החמירו חכמים למיחש אפילו אס"ס וא"כ דכוותא נמי הכא אע"ג דאיכא ס"ס החמירו חכמים לומר דחייב לעשר דמאי ובהכי ניחא לי מה שכ' רבינו פ"ג מהלכות מעשר דין כ"ד וז"ל מצא תאנה תחת התאנה הרי הם ס' כו' שמא מתאנה זו נפלו או מתאנים שנתעשרו והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב זו אינו צריך אלא שמא הפקירה וכ' מרן הכ"מ שם וז"ל ואין בזה השגה על רבינו דאיכא למימר חדא מתרי טעמי נקט עיי"ש והרב מחנה אפרים בהגהותיו תמה עליו דא"כ אמאי חייב לעשר דמאי הא הוי ס"ס ס' אם הם מתאנה זו ואת"ל מתאנה זו שמא הפקירם יע"ש ולפי מ"ש ניחא דרבינו ז"ל ס"ל דגבי דמאי החמירו רז"ל אפילו אס"ס כי היכי דהחמירו לחוש למיעוטא ובר מן דין לקו' הרב מח"א ז"ל נראה ליישב באופן אחר דהתם אע"ג דאיכא ס"ס לקולא מ"מ איכא נמי ס"ס לחומרא לומר שמא תאנים הכושלים מתאנה זו הוא מפקיר אותן או לא ואת"ל מפקירם שמא תאנים הללו הם מתאנים אחרים שאינן מעושרין וכיון דאיכ' ס"ס לקולא וס"ס לחומרא הו"ל כס' שקול ועיין בהפר"ח ז"ל בכללי ס"ס סעיף א' כנ"ל ומ"מ עדיין לבי מהסס דמעולם לא כתב מרן הכ"מ כן אלא דוקא גבי פירות של ע"ה דכיון דחכמים חששו למיעוטא אף על גב דרוב ע"ה מעשרין ה"נ חששו בפירות אע"ג דאיכ' ס"ס אבל בכגון נ"ד בחבר המוכר פירות לחבר אע"ג דחכמים הצריכו לעשרן דמאי מטעמא דשמא לא עישרן כל דאיכא ס"ס ה"נ דשרי שהרי לא ראינו שחכמים החמירו לחוש למיעוטא וי"ל דה"נ איכא למימר הכא דכיון דקי"ל חזקת חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו רובן מעושרין הן אלא שחכמים החמירו לחוש למיעוטא דידהו וה"נ חששו לס"ס אלא דאכתי ק"ל לדעת הראב"ד ז"ל דס"ל דאפילו גבי דמאי התירו משום ס"ס דאם כן מה יענה לההיא מתני' דפ"ו דדמאי דפסקה רבינו בפי' ולא השיג עליו כלום ואולי נאמר שדעת הראב"ד ז"ל דס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות לא חשיב ס"ס וכדעת ר"י ז"ל כנ"ל: ודע שעל פי דברי הרא"ש ז"ל בתשובה שכתבנו לעיל אשכחנא פתרי למ"ש מרן ז"ל שם בפ"ז מה' ע"ז ליישב דברי רבינו דפסק דבב' תערובות סגי להתיר מכח ס"ס הפך ממה שפסק בפי"ו מה' מאכ"א ותי' דאע"ג דמדינא בב' תערובות סגי ברמוני בדן החמירו להצריכן ג' תערובות מפני שהוא דבר שאפשר שיש לו מתירין אם יתפרדו הרמונים ואע"ג דלהרשב"א לא חשיב בכה"ג דבר שיל"מ כדמשמע בטי"ד סי' ק"ב לרבינו חשיב א"ד ז"ל ותמה הפר"ח ז"ל בחידושיו על ה' הנזכר שהרי דעת רבינו דס"ס בדבר שיל"מ מותר וכמ"ש ה"ה פ"א מה' י"ט והדבר מוכרח ממה שהשמיט חלוקת וס' אסורה כמ"ש לעיל ואולם לפי דברי הרא"ש ז"ל שכתבנו יש ליישב דס"ל למרן דדוקא בס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות הוא דס"ל לרבינו דס"ס בדשיל"מ מותר כיון דלא איתחזק איסורא אבל בס"ס בב' תערובות כיון דאתחזק איסורא ודאי לא שרינן ס"ס כמ"ש הרא"ש ועוד היה אפשר ליישב דס"ל לרבינו דדוקא באיסורא דרבנן שרינן ס"ס אפי' בדשיל"מ אבל באיסורא דאורייתא ס"ל דס"ס בדשיל"מ אסור וכמו שכן נר' דעת הר"ן ז"ל פרק אין צדין גבי ס' מוכן אלא דק' לזה שהרי רבינו ז"ל פסק בפ"א מהל' הנז' כרבה דהכנה הוא דאורייתא וביצה שנולדה בי"ט אחר השבת אסורה מן התור' ומסתמיות דברי ה"ה שם משמע שלדעת רבינו ס' ביצה שנולדה בי"ט שרי ע"י תערובת אפילו בי"ט אחר השבת ולכן היותר נכון תי' הא' שכתבנו עוד ראיתי למורינו הרב המופלא בספר עץ החיים בלשונות הרמב"ם דפ"ו ע"ד שהקשה וז"ל ע"ק דלא מיקרי דשיל"מ רק בשהמתיר עתיד לבא עכ"פ ובידו לעשותו לאפוקי ביצת ס' טריפה שנתערבה כמ"ש מרן י"ד סי' ק"ב בשם י"א והש"ך שם הקשה דתלמוד ערוך הוא פ"ק די"ט וס' איסורא נתערבה באלף כולן אסורות ומוקי לה דסיפא אתאן לס' טריפה ומקשי' א"ה אימא סיפא נתערבה באלף כולן אסורות אא"ב ס' י"ט כו' הו"ל דשיל"מ כו' ואם איתא אמאי לא מוקי לה בנולדה מתרנגולת ספק טריפה וצ"ע ע"כ ולדברי מרן דגם בכה"ג מיקרי דשיל"מ תיקשי ליה קושית הש"ך א"ד יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> אחר המחילה לק"מ דראיית הש"ך קושטא קאי לדעת ר"י דס"ל דנתערבה באלף אספיקא קאי ומטעמא דהו"ל ס' אחד בגוף כו' אמנם לדעת ר"ת וסיעתי' דס"ל דאודאה קאי אין כאן ראיה כלל דהיכי מצי לאוקומ' בנולדה מתרנגולת ס' טריפה ומשום דהוי דשיל"מ הא הו"ל ס"ס וכיון דאודאה קאי ע"כ אין כאן דשיל"מ ומאחר שדעת רבינו ז"ל כדעת ר"ת אין כאן קושיא כלל ועוד נ"ל דאף לדעת ר"י וסיעתיה איכא למידחי ראיית הש"ך דתלמודא לא ניחא ליה לאוקמי בביצה שנולדה מתרנגולת ס' טריפה משום דכיון דברייתא סתמא קתני וספיקא אסורה ומוקמי' לה בביצת ס' טריפה כל מין ביצת ס' טריפה במשמע ואפילו בשיש כאן תרנגולת טריפה ודאי ותרנגולת כשרה ונמצא ביצה ביניהם ואינו יודע מאיזה מהן היא ועלה קתני ואם נתערבה באלף כולן אסורות אע"ג דאין כאן דשיל"מ וזה דבר מוכרח שהרי לפי מ"ש הרשב"ם בת"ה דתערובות חד בחד לא שרי' מכח ס"ס ואפי' לדעת ר"ת דלא שרי ר"ת אלא בחדא ספיקא דגופא דלא איתחזק איסור אבל תערובת חד בחד דאיתחזק איסורא ודאי לא שרינן ע"י ס"ס ואפי' באיסורין דרבנן לא שרינן מכח ס' דרבנן כמ"ש כל זה באורך הפר"ח סי' הנז' וסי' תמ"ה ובכללי ס"ס סי' קט"ו א"כ תיקשי לן דמאי פריך בגמרא התם בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הו"ל ספיקא דאורייתא אלא לר"י ולר' יצחק ספיקא דרבנן היא כו' ואמאי לא מוקי לה בס"ס דתערובת חד בחד דאף על גב דס' דרבנן היא לא שרינן משום דאתחזק איסורא וספיק' כודאי אלא משמע ודאי דתלמודא לא ניח' לי' לאוקמה בהכי משום דברייתא סתמא קתני וספיקא אסורה וכל מין ביצה ס' נולדה בי"ט במשמע כנ"ל נכון ולדעת הסוברים בדשיל"מ אסור ק"ל ממתני' דריש דמאי דתנן התם הקלין שבדמאי השיתין והרימין כו' ופי' רבינו תם וז"ל והטעם בזה הדבר כי אלו הנזכרים הם אילנות מדבריות כו' ורובן מן הפקר ונקבצו בזה שתי ספיקות האחד אם הם הפקר אם לאו ואם הם מן השמור אם הוציאו ממנו המתנות אם לאו והעיקר אשר בידינו תרי ספיקי להקל ע"כ וכ"כ הרע"ב שם יע"ש והשתא קשה שהרי טבל דשיל"מ כדאיתא בפרק הנודר מן ירק דנ"ח כל דשיל"מ כו' כגון טבל וא"כ הו"ל לאסור אפילו ס"ס ובשלמא לדעת הרא"ש שכתב בתשובה דכל ס"ס שלא ע"י תערובות שרי בדשיל"מ ניחא שפיר האמנם לדעת הר"ן שכתב בפרק אין צדין משמע דאפילו בס"ס גמור לא שרינן בדשיל"מ ולדבריו תיקשי ליה מתניתין דריש דמאי ואולי יש לחלק דההיא דריש דמאי שאני דאלים ס"ס טובא דתרי ספיקא מכח רובא נינהו דרובן מן הפקר ורוב ע"ה מעשרין הם וא"כ הו"ל תרי רובי וכל כי האי לא החמירו בדשיל"מ כנ"ל מיהו אכתי ק"ל מהא דגרסי' בפ"ק דפסחים ואין ס' מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת והניח מגורה כו' הרי הן בחזקת מתוקנים והא הכא דודאי טבילי ס' עשרינהו ספק לא עשרינהו וקאתי ס' ומוציא מידי ודאי התם ודאי וודאי הוא ואבע"א ס' וס' הוא דילמא מעיקרא לא טבילי כו' ע"כ הרי דהתירו גבי טבל מכח ס"ס אע"ג דטבל דשיל"מ ואדרבא ההיא ס"ס גריעא טובא דס' דשמא עביד כדר' אושעיא ס' רחוק הוא דאחד מני אלף לא יעשה כן ואפי' הכי חשבינן ליה ס"ס ואפילו דשיל"מ ועיין במורי"קו שורש קמ"ב ואין לומר דשאני התם דההיא ס' דילמא מעושרין הן קרוב לודאי הוא מכח חזקה דר"ח דהא לאו מילתא היא דלפום תי' דאבע"א ליתיה לחזקה דר"ח דאם איתא לההיא חזקה תו לא צריכנא לס' וס' דאפילו ודאי טבל כל דאיכא חזקה אזלינן בתר חזקה אלא ודאי דה"ק אפילו תימא דליתיה לחזקה דר"ח כלל והו"ל ספק שקול דהכא ס' וס' הוא וכן ראיתי למוהר"א אלפאנדרי ז"ל בספר אליהו רבה דכ"ט ע"ג שהכריח מסוגי' זו דאפי' בס' רחוק דלא שכיח עבדינן ס"ס ושלא כדעת מוהרא"ש וכתב דליכ' לדחויי משום דהוי ספק קרוב לודאי מכח חזק' דר"ח מכח מ"ש יע"ש: ומ"מ אכתי נראה דיש לדחות דאף להך אבע"א נמי מאי דשרי' התם מכח ס"ס משום דס' דשמא עישרן חשיב טפי משום דרוב חברים מעשרין הן כמ"ש רש"י שם ואע"ג דלהך אבע"א לית לי' חזקה דר"ח מ"מ לא הוי ספק שקול דהא מיהא רובא איכ' וזה נראה מוכרח ממאי דפריך מעיקרא והא הכא דודאי טבילי וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי והשתא למאי דס"ד השתא דלא שמיע ליה חזקה דר"ח תיקשי ליה איך ספק דשמא עשרינהו מוציא מידי ודאי הא קי"ל ס' דאוריית' לחומרא ולזה נראה שכיון רש"י ז"ל שם בד"ה ודאי טבילי שכתב וז"ל ואתי ס' כו' משום דרוב חברים מעשרים הן כו' יע"ש נראה שהוצרך לטעם זה משום דאי הוי ס' שקול פשיטא ודאי דאין ס' מוציא מידי ודאי וא"כ איכא למימר דאפילו להאוסרים ס"ס אינו אלא היכא דתרי ספיקי שקולים הן אמנם היכא דאיכא ס"ס מחמת רובא כ"ע מודו דאזלי' לקולא כנ"ל ועיין במ"ש בפ"ד מה' י"ט הלכה י"ט כנ"ל ודוק:
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>כל </b>
+<b> מאכל שהוא אסור כו'.</b> עיין מה שכתבתי בזה בפ"ה מהלכות יסודי התורה באורך:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>והשוחט </b>
+<b> עוף ונמצאו בו בצים גמורות כו'.</b> הנה הטור ז"ל בי"ד סי' פ"ז כתב וז"ל ורש"י פי' כשנגמר החלמון ועדיין היא אדומה ומעורה כמו השליל המחובר באשכול שרי כו' וכתב מרן הב"י ז"ל דאף שמפשט ל' הרא"ש שכתב והיינו כמו שלל של בצים כשמחוברת באשכול וגם מפירוש רש"י באותה סוגיא משמע שאע"פ שעודם מחוברים באשכול אם נראה בהם שנגמר החלבון לגמרי מותר לאכלן בחלב מ"מ מדברי הטור ז"ל נראה שהוא מפרש דכל שהיא מחוברת באשכול עדיין לא נגמרה אלא בשכבר פירשה מן האשכול עסקי' ומפני שעדיין היא אדומה ואית בה שורייקי סומקי קרי לה מעורה בגידין ומפני שהוא דומה לאותן שמחוברת באשכול כתב הרא"ש ז"ל והיינו שלל כו' יע"ש ותמהו עליו הש"ך והפר"ח ז"ל דא"א לפרש הסוגיא לפי שיטה זו דהא ללישנא קמא ע"כ מן השלל היינו בשמחובר' וכמ"ש רש"י ואפ"ה אמרינן דמאן תנא מן השלל של בצים טהור דלא כרבי יעקב מכלל דכרבנן אתיא אלמא אף בבצים דתלו באשכול שרו רבנן וכן ללישנא בתרא דס"ל דמן האשכול ר"ל מהנך דתליא באשכול אמרינן דמאן תנא מן האשכול טמא רבי יעקב מכלל דלרבנן טהור אע"ג דתליא באשכול. ולפי חומר הנושא אפשר ליישב דעת מרן ז"ל דס"ל דרב יוסף דקאמר מאן תנא מן השלל של בצים טהור דלא כרבי יעקב אסיק אדעתיה לחלק כדאביי בין איסורא לענין טומאה אלא דהוה ס"ל דת"ק דשרי בשפירשו מן האשכול אף על גב דדמי לשלל של בצים כשהן מחוברות באשכול היינו משום דבשלל של בצים נמי מאי דאסור לת"ק לאו משום דחשיבי כבשר עצמו אלא משום דכיון דמחובר בבשר איכא למיגזר דלמא אתי למיכל בשר עוף בחלב הילכך כיון דאינו אלא משום גזירה כשפירשו מן האשכול אע"ג דדמו לשלל של בצים שרי ולא גזרינן אטו שלל של בצים משום דהו"ל גזירה לגזירה ורבי יעקב דאסר במעורות בגידין אפילו בפי' מן האשכול היינו משום דהו"ל גזירה לגזירה ורבי יעקב דאסר במעורות בגידין אפילו בפי' מן האשכול היינו משום דס"ל דשלל של בצים אסורים מדינא משום דחשיב כבשר גופיה והילכך גזר ר"י במעורות בגידין אטו שלל גופיה דאסור מדינא והיינו דקאמר רב יוסף מאן תנא מן השלל של בצים טהור דלא כרבי יעקב כלומר דכרבנן דר"י מצי אתי משום דכיון דאינו אלא משום גזירה לענין טומאה לא גזרו אמנם ר"י דאסר במעורות בגידין ע"כ דס"ל דמן השלל של בצים אסור מדינא משום דחשיבי כבשר גופיה ואם כן לענין טומאה חשיב כבשר גופיה ואמאי קתני טהור ודחי ליה אביי ממאי דילמא עד כאן ל"ק ר"י אלא לענין איסורא אבל לענין טומאה לא כלומר דנימא דר"י כי אסר במעורה בגידין היינו לענין איסורא דגזר בשלל של ביצים ובמעורה בגידין אטו בשר בחלב גופיה וכולה חדא גזירה היא אבל לענין טומאה לא כו' וכ"ת לענין טומאה נמי נגזור כלומר כיון דלר"י באיסורא גזרי' אפילו במעורה בגידין לענין טומאה מיהא הי"ל לגזור בשלל של בצים דחד דרגא נחתינן אפושי טומאה היא כו' ולישנא בתרא נמי הכי מתפרשה והיינו דקאמר מן האשכול טמא ר"י הוא דאמר אם היו מעורות בגידין אסורין דס"ל דמאי דאסר ר"י במעור' בגידין ובפירשו מן האשכול היינו משום דדמי לשלל של בצים ושלל של בצים אסור מדינא ומש"ה לענין טומאה נמי חשיב כבשר וטמא אמנם לרבנן דר"י כיון דשרו בפירשו מן האשכול משמע דס"ל דשלל של בצים נמי אינה אסור אלא משום גזירה דדמי לבשר וכיון שכן לענין טומאה לא הו"ל למיגזר דאפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן ודחי ליה אביי שפיר ממאי דאשכול כו' כנ"ל ליישב עם שהוא דחוק קצת אלא דאכתי לא איפרק מחולשא מי הכריחו לרבינו הטור ז"ל בתגר זה ולא לפרש הדברים כפשטן ולכן נראה דלרבינו הטור ז"ל קשיתיה דכיון דקי"ל הלכה כת"ק דר"י דרבים נינהו מאי קא שקלו וטרו אביי ורב יוסף אברייתא דמן השלל של ביצים אי אתיא כוותיה או לא כיון דלית הלכתא כר"י ותו ק"ל ללישנא קמא אמאי לא דחי אביי דמן השלל של בצים היינו שאינן מעורות בגידין שאינן דבקות יפה אלא מעט כדסבר רב יוסף בלישנא בתרא. גם ללישנא בתרא קשה אמאי לא דחי דמן האשכול של בצים היינו בצים שאינן גמורות וכמו שכבר נרגש הרב פ"ח יע"ש מה שיישב בדוחק כי על כל אלה כזה ראה וקדש רבינו הטור לומר דמאי דקא מיהדר וקאמר רב יוסף מאן תנא מן השלל כו' דלא כרבי יעקב היינו משום דמינה נשמע דשריותא דת"ק אפילו במחוברות באשכול הוא וגמורות דקתני לאו גמורות ממש קאמר והיינו דקאמר מאן תנא מן השלל דלא כר"י וכיון דלא אתיא כר"י ע"כ ת"ק היא דאל"כ אמאן תרמייה ואהא דחי אביי דמהך ברייתא ליכא למשמע מידי דממאי כו' וכיון שכן מוקמי' בריית' כפשטא דגמורות דקתני גמורות ממש קאמר והיינו כשפירשו מן האשכול והיינו דלא דחי אביי וקאמר דמן השלל כשאינן מעורות כ"כ קאמר שאינן דבקות יפה אלא מעט וכלישנא בתרא דרבי יוסי משום דס"ל דפלוגתא דת"ק ור"י בפירשו מן האשכול הוא ואפי"ה אסר ר"י במעורות בגידין דהיינו שורייקו סומקי והילכך בשלל של בצים אע"ג שאינן דבקות יפה אלא מעט מסתמא ודאי אית בהו שורייקו סומקי ואם כן לא מצי אתיא ברייתא כר"י ולישנא בתרא נמי הכי מתפרשא דרבי יוסי בעי למפשט מינה דמדתני מן האשכול טמא דהיינו הנך דתליא באשכול ע"כ ר"י היא ולא ת"ק דמינה נשמע דשריותא דת"ק אפילו במחוברות לאשכול וכי אסר ר"י היינו דוקא במחוברות לאשכול דאי תימא דפלוגתא דת"ק ור"י בפי' מן האשכול א"כ ע"כ לומר מדקתני בצים גמורות דבשאינן גמורות אפילו בפירשו מן האשכול אסור לכ"ע וכמו שכתב מרן ואם כן אדתני בבריית' מן האשכול טמא במחוברות לאשכול לישמועינן רבותא אפילו בפירשו מן האשכול ואינן גמורות דטמא אלא משמע דפלוגתא דת"ק ור"י אינו אלא במחוברות לאשכול ואהא דחי ליה דמהך בריית' ליכ' למשמע מידי דמן האשכול דקתני אשכול גופיה קאמר וכ"ת א"כ אכתי תיקשי טפי דאדתני אשכול גופיה לישמועינן בבצים אפי' בפירשו מן האשכול הא לא תיקשי משום דלדידן נמי אף לפי פשט דברי רש"י תיקשי הכי דאדתני אשכול גופיה אמאי לא אשמועינן רבותא בבצים התלוים באשכול ועדיין לא נגמרו אלא ע"כ לומר דאשכול גופיה צריכה ליה לאשמועינן אע"ג דאיכא אינשי דלא אכלי מה שאין כן בבצים כנ"ל: והשתא ניחא שפיר מאי דלא מוקי אביי לברייתא בשאינן גמורות משום דאביי עיקר דחייתו כי היכי דניקום ברייתא כפשטא בפירשו מן האשכול ואם כן ע"כ ליכא למימר דברייתא כשאינן גמורות משום דאם כן קשה מאי איריא דתלי' באשכול אפילו בפירשו נמי כנ"ל ליישב דעת הטור ודוק: והמרדכי כתב בשם רשב"ם ז"ל שביצים גמורות היינו שנגמרו לגמרי עם קליפתו החיצונה אבל אם לא נתקשית הקליפה כדרך שנמכרת בשוק דין בשר עליה לכל דבר ע"כ ולשיטה זו צ"ל דר"י לאקולי אתא ולומר דדוקא אם היו מעורות בגידין אסורות הא כל שאין מעורות אפילו אינן גמורות שרי וכן כתב הפר"ח ז"ל וכן מבואר בשיטה מקובצת המיוחסת למוהר"ב שלא כדעת הש"ך ז"ל שכתב דרשב"ם פסק כר"י יע"ש וכתב עוד הפר"ח ז"ל דלשיטה זו צ"ל דמאי דאמרינן בגמר' מאן תנא מן השלל כו' דלא כר"י היינו לומר דכרבנן פשיט' דלא אתיא אלא אפילו כר"י לא אתי אך מאי דקשה טובא לפי שיטה זו דא"כ מאי האי דדחי אביי בלישנ' בתר' וקאמר ממאי דאשכול כו' דילמא אשכול גופיה דא"כ בריית' אתיא דלא כמאן ואין דרך שיטת התלמוד לדחויי דליתי ברייתא דלא כמאן וכבר הוקשה לו כן להפר"ח ז"ל יע"ש: ולעד"נ ליישב במה שיש לדקדק עוד לפי שיטה זו דאם כן מאי דקאמר רב יוסף בלישנ' בתר' מאן תנא מן האשכול כו' ר"י היא ע"כ דהכי קאמר מאן תנא מן האשכול כו' דמשמע דדוקא בדתליא באשכול הא פירש מן האשכול טהור כר"י דאי כת"ק אפי' פירשו מן האשכול נמי טמא וכיון שכן קשה דאדדייק מסיפ' מדיוקא הו"ל לדיוקי מריש' דקתני בהדי' מן השלל של בצים טהור והכי הו"ל למימר מאן תנא מן השלל של בצים טהור ר"י הוא ולכן נראה דמש"ה לא דייק רב יוסף מרישא משום דאי מרישא הו"א דאתי' ככ"ע וע"כ לא קאמר ת"ק כל שאין בהן קליפה קשה אלא דוקא לענין איסור' ומשום גזירה אבל לענין טומאה לא גזרו דאפושי טומאה לא מפשינן אך מסיפא דקתני מן האשכול טמא מוכח דכי היכי דגזרה לענין איסור' גזרה לענין טומאה דס"ל לרב יוסף דאפילו במעורות ליכא איסור' אלא משום גזירה ולא מדינ' דהא לאו בשר נינהו וכיון שכן ע"כ רישא ר"י היא ולא רבנן ודחי ליה אביי ממאי כו' דילמא אשכול גופיה וכיון שכן בריית' אתיא ככ"ע ומשום דלענין טומאה לא גזרו כנ"ל ודוק:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>פירות </b>
+<b> שנה רביעית כולה אסור לאכול מהם כו' עד שיפדו.</b> הנה ממשמעות דברי רבינו ז"ל נראה דנטע רבעי קודם פדיון אינו אסור בהנאה אלא באכילה וכ"כ בהדי' בפ"ט מה' מעשר דין ז' וז"ל ואם היה בתוך שני ערלה מציינין אותו בחרסית כו' שאיסור ערלה חמור הוא שהוא אסור בהנאה הרי מבואר דנטע רבעי אינו אסור בהנאה וכ"כ בפירוש המשניות פ"א דערלה מ"ח וז"ל והותרו כולם בנטע רבעי לפי שנטע רבעי אינו אסור בהנאה כו' וכן כתב הרע"ב שם ואולם מדברי התוס' פ"ק דקידושין דל"א ע"א ד"ה וה"ה לערלה בשתים נרא' דס"ל דנטע רבעי אסור בהנאה כמו ערלה שכתבו וז"ל פירש ר"ת דערלה זו בשנה רביעית קאמר דיש היתר לאיסורו ואיסורו איסור עולם ואיסור הנאה יע"ש וכבר ראיתי למוהרימ"ט ז"ל שם בחידושיו שתמה על דבריהם דאינו אסור בהנא' קודם חילול דדוקא ערלה הוא דחשיב בפרק כ"ש דאסור בהנאה מדכתיב תלתא ערלי' אבל בשנה רביעית לא מצינו בו איסור יע"ש ולא ידעתי איך לא סייע עצמו מדברי רבינו והרע"ב ז"ל שכתבנו ולפי דעת ר"ת צ"ל דטעמ' דמתניתין דפ"ק דערלה דקתני ענקוקלית כו' אסורה בערלה ומותרים בנטע רבעי משום שלא אסרה תורה אלא פירי גריד' ודוק' בערלה אסור משום דכתיב את פריו את הטפל לפריו ומהא דגרסינן בפרק מרובה דף ס"ט אמתני' דתנן כרם רבעי מציינין אותו בקזזות אדמה סומנה באדמה מה אדמה דאיכ' הנאה מינה אף האי נמי כי מיפרקא שרי לאתהנויי מינה כו' משמע דקודם פדיון אסור בהנאה כדעת ר"ת ולדעת רבינו צ"ל דהנא' דקאמר התם היינו אכילה דאכילה אחד ממיני הנאה הוא ודע שלדעת רבינו והרע"ב דס"ל דנטע רבעי מותר בהנאה נרא' דנטע רבעי אינו צריך ביטול במאתים כערלה וכלאי הכרם שהרי כתב רבינו פט"ו מה' אלו דין י"ז וז"ל ולמה כפלו שיעור ערלה וכלאי הכרם מפני שהם אסורים בהנאה דהא מבואר בירושלמי פ"ב דערלה יע"ש אם כן בנטע רבעי כיון שאינו אסור בהנאה פשיטא ודאי דלא בעינן ק"ק אלא בא' ומאה סגי כתרומה האמנם ראיתי להרע"ב שכתב בפ"ב דערלה מ"ג אמתניתין דתנן הערלה את הערלה כיצד סאה ערלה שנפלה בק"ק ואח"כ נפלה סאה ועוד ערלה כו' ז"ל צ"ל שא' מהם נטע רבעי שהם ב' שמות כו' וכן סאה של ערלה מצטרפת עם הקצ"ט של היתר לבטל סאה ועוד של נטע רבעי יע"ש אשר מבואר מדבריו דס"ל דנטע רבעי עולה בק"ק דומיא דערלה והוא תימא כיון דמותר בהנאה למה בעינן ק"ק ויש ליישב בדוחק וצ"ע. ועוד אפשר לומר שר"ת לא פליג על רבינו כי הנה מבואר מדברי רבינו פי"א מהלכ' מע"ש דין ח' דנטע רבעי אחר הבעור אסור בהנאה וטעון שריפה כמו שיעו"ש א"כ איכ' למימר דמ"ש וה"ה לערלה בב' דהיינו איסורו איסור עולם ואיסור הנאה היינו נטע רבעי אחר הבעור דאסור בהנאה והיינו ק"ו דגבי חדש אין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה דאין בו אסור הנאה לעולם משא"כ נטע רבעי דאיסורו איסור עולם כל זמן שלא פדהו או העלהו לירושלים ואיסורו איסור הנאה דמשכחת ביה איסור הנאה בשעבר בה זמן ביעור כנ"ל והשתא דאתינא להכי אפשר לומר דנטע רבעי שכתב הרע"ב מיירי נמי בכה"ג בנטע רבעי לאחר הביעור דאסור בהנאה דומיא דערלה ומשום הכי בעינן ק"ק והדבר מוכרע מעצמו דאי בנטע רבעי קודם הביעור מיירי הרי כיון שיש לו פדיון הו"ל דשיל"מ דאפילו באלף לא בטיל כמ"ש התוספות פרק מרובה דף הנז' ד"ה כלם הנלקט יע"ש וכן ראיתי שהק' בספר באר אברהם הנדפס בפי' המ' יע"ש ודו"ק:
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>אבל </b>
+<b> האוכל דבר שניטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר כו'.</b> הנה מדברי רבינו ז"ל מבואר דדוק' בשניטלה ממנו תר"ג ות"מ הוא דאינו חייב מיתה אבל אם לא הפריש ממנו תרומת מעשר אפילו הפריש ממנו תרומה גדולה חייבין עליה מיתה ביד"ש וכן מבואר מהא דגרסינן ס"פ עגלה ערופה אף הוא גזר על הדמאי לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד כו' א"ל בני כשם שת"ג יש בה עון מיתה כך תרומת מעשר וטבל יש בו עון מיתה ועיין בפי' רש"י שם הרי מבואר טבל הטבול לת"מ יש בו עון מיתה והוצרכתי לזה לפי שראיתי בהרב עצמות יוסף פ"ק דקידושין דכ"ו על מ"ש התוס' שם בד"ה מעשה בר"ג וז"ל וקשה דאם כן מה מועיל תיקונו אדרבא גרע טפי שמא יאכלו בני ביתו הכל ואף העישור עצמו כו' הק' וז"ל וקשה דאיך גרע טפי כו' דהא בב' חייב מיתה באוכל טבל כאוכל המעשר עצמו ועוד אדרבא האוכל טבל מתחילת אכילתו יש בו חיוב מיתה אבל כיון שהפריש התרומה אוכל בהיתר עד שישאר לבסוף חיוב המעשר ויאכלם ואפשר דאין חייבים מיתה באכילת אותו טבל כיון שכבר הפריש ר"ג ת"ג אע"פ שלא הפריש ממנה הלוי ת"מ וכן נראה לדקדק מדברי רבינו ז"ל ה' סנהדרין כשמנה הלאוין שחייבי מיתה ביד"ש א"ד יע"ש ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי רבינו ז"ל הללו דמבואר מדבריו דאפילו טבל הטבול לת"מ חייב מיתה ומעתה עכ"ל דמ"ש בפ"ח מה' סנהדרין האוכל טבל שלא הפריש ממנו תרומה גדולה ות"מ או או קתני וזה פשוט. ומה שהק' על דברי התוס' נראה דלק"מ שהרי גבי מי שאחזו בולמוס קי"ל כת"ק דבן תימא דטבל ותרומה מאכילין אותו טבל כמו שפסק רבינו פי"ד מה' אלו דין י"ז אע"ג דכשאוכל טבל חייב על כל כזית וכזית אפ"ה ס"ל דטבל קיל הואיל ויש היתר לאיסורו ודוק ועל מ"ש מרן הכ"מ דאין כאן תמיהא שממה שאמרו בגמ' לא נשמע אלא שהוא חייב על טבל כו' אבל שיהיה חיוב זה מיתה או לאו לא שמענו ואע"פ שאמר רב דטבל הטבול למעשר עני לוקה אפשר היה לומר דאה"נ דחייב מיתה אם לא לקה כו' עיין בספר דברי אמת דף ק' ע"ג שהק' עליו מהא דגרסינן פרק הנשרפין דפ"ג אמר רב זר שאכל תרומה לוקה א"ל רב כהנא ורב אסי ולימא מר במיתה דכתיב וכל זר לא יאכל קדש א"ל אני ה' הפסיק הענין אלמא כל שאמרו לוקה משמע דמיתה ליכא יע"ש וכן הקשה מוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' כ"ד ולדעתי נראה דלק"מ דבשלמא התם פריך שפיר ולימא מר במיתה משום דע"כ כי קאמר רב זר שאכל תרומה לוקה למעוטי שאין בו מיתה אתא לאשמועינן דאם לא כן למאי אצטריך לאשמועינן דלוקה הא פשיטא דלוקה כשאר חייבי לאוין דעלמ' אלא ודאי דלדיוקא אתא לאשמועינן דאין בו מיתה משא"כ הכא דאיכא למימר דרב עיקר דינא אתא לאשמועי' דטבל הטבול למעשר לוקה שאין לאו זה מפורש בתורה דהתם הוה בעי למימר דפלוגתא דתנאי היא כדאי' התם כנ"ל פשוט ועיין בספר אורים גדולים ד"פ ובס' ידי אליהו:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>יין </b>
+<b> הגוים כו'.</b> א"ה ראיתי לכתוב כאן מה שנמצא כתוב מימי חורפי על אבק הטוטון הנקרא טאבאקו הנקח מן הגוים אי מותר לשאוף אותו כי יש מפקפקים בדבר כי לפעמים מזלפין אותו בסתם יינם: תשובה הנה סתם יינם בזמן הזה אי אסור בהנאה או לא זו מחלוקת ישנה בין הפוסקים כמ"ש הטור י"ד סימן קכ"ג ורש"י ז"ל כתב משם הגאונים דבזמן הזה מותר בהנאה וכ"כ התוספות פ' ר"י דנ"ז ע"ב ד"ה לאפוקי וכתבו בס"ד וז"ל מיהו קשיא סתם יינם היאך נתיר בהנאה כיון שגזרו על יינן משום בנותיהן והא גם עתה שייך זה הטעם וי"ל דמאי דגזרו על סתם יינם לאסור בהנאה יותר מפתם ושמנ' היינו משום דשכיחי לנסוכי לע"ז אבל עתה שבטל ניסוך כו' דיו להיות כפתם לאסור בשתייה ולא בהנאה עכ"ד יע"ש: וראיתי למוהריט"ץ ז"ל בתשו' סימן י"א שתמה על דבריהם וז"ל וקשה טובא לכאורה דמאי קשי' להו הא סתם יינם משום בנותיהן ובנותיהן גופייהו משום ד"א וכיון דד"א נתבטל כיון שאינם יודעים בטיב ע"ז בטיל ליה כולהו ואין לומר דדוקא כי מהני טעמא דלא ידעי בטיב ע"ז הוי דוקא להתיר היין משום דליכא למיחש לניסוך אבל בנותיהן דהוי טעמא משום ד"א אסור דילמא אתי למיסרך בע"ז הא ליכא למימר כו' אלא דקו' זו הטעם היא משום דמאי דקאמר על יינם משום בנותיהן אינו מה שאומר אחר כך ועל בנותיהן משום ד"א דמאי דקאמר בתחילה על יינם משום בנותיהן ר"ל כדי שלא יבואו לזנות וזה דייק רש"י ז"ל שכתב בנותיהן שהיין בוער באיש ומביאו לידי בנותיהן אמנם מה שאומר אחר כך ועל בנותיהן משום ד"א הוי מילתא אחריתי שגזרו יחוד משום ע"ז נמצא כפי זה שאפילו נתבטל טעם ע"ז עתה לא מש"ה הותר יינן דהוי משום בנותיהן עד ולפי זה כו' את"ד יע"ש ולע"ד אין דבריו נכונים דאם איתא דגזירת בנותיהם היינו משום חתנו' א"כ כי פריך בגמרא פ"ק דשבת דף י"ו הניחא לר"מ אלא לר"י שבסרי הויין מאי קו' הא תרתי נינהו דגזרו על יינן משו' זנות ואח"כ גזרו יחוד משום ע"ז דהא ודאי הו"ל תרתי גזירות ותו דעוד היום תקשי לר"מ תשסרי הויין דהא איכא על בנותיהן משום ד"א אלא ודאי דגזרו על סתם יינן נמי משום ע"ז ואם כן הו"ל חדא גזירה דעל כלן גזרו משום ע"ז ותו ק' דהא בגמ' קאמר בהדיא גניבא משמיה דרב אמר כלן משום ע"ז הן ולפי דבריו הרי על יינן גזרו משום זנות ותו דכפי דבריו צ"ל דלר"ת דס"ל דעכשיו אין בקיאין בטיב ע"ז יחוד שרי כיון דהוי משום ע"ז וכמ"ש הוא ז"ל עצמו ואלו הטור ז"ל בא"ה סי' כ"ב כתב בסתם בלי חולק דהמיחד עם הגויה מכין אותו מ"מ ואלו בי"ד ריש הלכות יין נסך הביא תשובת הגאונים ולכן העיקר כאן לומר שכתב הרב ז"ל דוקא לענין ניסוך הוא דמהני ה"ט אבל לענין בנותיהן כיון דהוי טעמא דילמא אתי למיסרך בע"ז אפילו בזה"ז אסור והכי דייק לשון הטור ז"ל שכתב בסי' הנז' וז"ל אבל רשב"ם ז"ל כ' בשם הגאונים דבז"הז אין איסור הנאה דגוים בזה"ז אין רגילים לנסך לע"ז והוי לענין ניסוך כאלו אינן יודעים בטיב ע"ז כו' יע"ש הרי שדקדק וכתב דדוקא לענין ניסוך הוא דאמרינן דלא מנסכי לע"ז אבל ע"ז בזה"ז פשיטא דאסור' מן התורה וחייבין עליה שהרי הא דקי"ל דבע"ז יהרג ואל יעבור אפילו בזה"ז איתא וכבר הרשב"א בתשוב' נסתפק אי בדת ישמעאל כיון דלאו עובדי ע"ז נינהו אי אמרינן בהו יהרג ואל יעבור משמע ודאי דבגוים עובדי ע"ז פשיטא ליה דאפי' בזה"ז יהרג ואל יעבור וזה ברור ומה שגזרו על בנותיהן היינו משום יחוד בנותיהן ועל יחוד משום ע"ז ומהשתא הוא מי"ח דבר דיינן ובנותיהן משום ע"ז הוא וכן ראיתי למרן הכ"מ בפרק זה שכתב וז"ל בפ"ב דע"ז גזרו על יינם משום יחוד בנותיהן עכ"ל וכ"כ בב"י דקי"ו ע"ש: ודרך אגב ראיתי לעמוד על מה שהקשה עוד הרב הנזכר על מ"ש התוס' פ"ק דשבת דף י"ז ד"ה ועל בנותיהן וז"ל וא"ת הניחא למ"ד בפ"ב דע"ז דעל בנותיהן גזרו יחוד דשייך למגזר משום ע"ז אלא למ"ד דעל בנותיהן גזרו נדות מה שייך הך גזירה לע"ז וי"ל כו' וז"ל וק' טובא דאה"נ דרב אדא בר אחא לא אתי כמ"ד דגזרו עליהן נדות מעריסתן אלא אתייא כמ"ד דגזרו משום ע"ז וכדמוכח בע"ז דקאמר גניבא כו' דכי אתא רב דימי כו' ואפי"ת דלא הוו גרסי הכי מ"מ קשה דאמאי לא הק' כן בע"ז דהתם מקומו את"ד ואני תמיה עליו דנר' ודאי דע"כ גי' שלנו דגרסינן דכי אתא רב אדא בר אחא כו' היא גירס' משובש' דאי איתא דלרנב"י לא הוי משום ע"ז ומאי דקאמר דגזרו עליהן נדות מעריסתן ע"כ ה"ט משום גזירה דילמא חזיין נדות וכמ"ש רש"י ז"ל פ"ק דשבת דט"ו אההיא מימרא דרנב"י וז"ל דגזרינן דילמא חזיין נדות דקטנה בת יומא מטמאה כנדה כו' וכותיים אין דורשין מדרש זה כו' יע"ש וכן מבואר גם כן בר"פ בנות כותים והשתא קשה דמאי חששא הוא זה הרי גוים לא מטמאי כנדה מדאורייתא כמ"ש רש"י ז"ל בע"ז ד"ה נשג"א דהרי היא כבהמה ועיין בתוס' שם ד"ה אף אלא ע"כ דלרנב"י נמי צרכי' לטעמא דע"ז ואהא מקשו שפיר דמה שייך הך גזירה לע"ז אלא מיהו הא ק"ל טובא בדבריהם שהרי סמוך ונראה בד"ה אף כתבו וז"ל תימא לר"י דבריש בנות כותים מוקי לה כר"מ דחייש למיעוטא וה"ט לא שייך אלא למ"ד כותים גרי אמת אלא למ"ד כותים גרי אריות מאי איכא למימר ובשמעתין משמע דלכ"ע בנות כותים הוו מי"ח דבר וי"ל דבנות כותים אתיא לכ"ע וגזרו עליהן שיהו נדות שלא יטמעו בהן ע"כ והשתא מאי ק"ל הכא דמה שייך הך גזירה לע"ז הא שפיר שייכא דע"י שגזרו עליהן נדות ויפרשו ממגען לא יטמעו בהן ואי ס"ד הכא כדס"ד דהתם בקו' ק' דהיכי הוה ניחא להו קו' דלעיל והכא ק"ל ועיין בהרב בעל בני יעקב סי' ג' דקכ"ט ע"א תו ק"ל טובא בדבריהם כמ"ש שם בשבת ובנדה דמאי דמוקי למתניתין כר"מ הוא משום דע"כ מתניתין לית ליה ה"ט מדקתני סיפא ואין שורפין עליהן את התרומה מפני שהן ס' משמע דקאי אף אקטנות דאיירי דמשמע מינה דטומאתן היינו משום דחיישינן דילמא חזאי הא לאו הכי לא ואם איתא ת"ל דהוו נדות מעריסתן מטעמא דחיישי' לטימוע אלא ודאי דלית ליה הך חששא דטימוע והשתא ק' דהיאך גזרו ב"ש וב"ה על בנותיהן של גוים שיהו טמאים נדה מעריסותיהן אי משום דילמא חזאי הא כי ראתה נמי טהורה היא ד"ת ואי משום טימוע הא ר"מ לא חייש לטימוע ומשמע דלכ"ע בנות כותי' הוא מי"ח דבר איברא דלזה י"ל דע"כ לא חייש ר"מ לטימוע אלא דוקא בכותי' דאינן אדוקין כ"כ אמנם בגוים דאדיקי בע"ז טפי חייש אלא דאכתי קשה דאדקשיא להו מעיקרא למאי דס"ד דאמאי חשיב להו בתרי גזירות תיקשי להו טפי בקו' דמעיקרא ויש ליישב בדוחק וראיתי להרב מקור ברוך ז"ל סי' ל"ז שהק' לדעת האוסרים סתם יינם בזה"ז משום חתנות שהרי רבינו ז"ל בפרק זה כתב משם הגאונים דכל גוי שאינו עובד ע"ז כגון אלו הישמעאלים יינם אסור בשתיה ומותר בהנאה וכפי הנראה שכל הפוסקים מסכימים לזה (כן הוא לשון הרב ועדיפא מינה הי"ל להקשות שדעת רבינו כדעת הר"ן וסיעתיה כמ"ש מרן הב"י סי' קכ"ג) ואיכא למידק למה דחו סברא זו דרשב"ם והסכימו לזאת הסברא שהרי הואיל דס"ל דראוי לאסור אפילו בזה"ז אע"פ שאינן עע"ז משום דעיקר התקנה משום בנותיהן אם כן מטעם זה ג"כ ראוי לאסור יינם של ישמעאלים ותירץ דשאני סתם יינם דהואיל ונאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ואע"פ שלא גזרו אלא על המנסכים מ"מ שם אומה אחת הן ואף ע"פ שעכשיו אינן עע"ז מ"מ מעיקרא הוחל עליהם אבל הישמעאלים מעולם לא חל עליהן איסור דניסוך את"ד ולע"ד דבריו תמוהים דאם איתא דטעם האוסרים סתם יינם בזה"ז הוא משום דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו א"כ איך התירו מגע הגוי ביין שלנו והרי הרא"ש שכתב דטעמים הללו מספיקים למגע הגוי' ביין שלנו אבל סתם יינם שאסרו בהנאה אין להתירו ולבסוף כתב דהנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין כו' משמע דמודה לשיטת הגאונים ז"ל וכ"כ הר"ן על דברי רשב"ם וז"ל ומיהו ה"מ במגע אבל בסתם יינם לא דעיקר התקנה משום בנותיהן ולא חילקו בין גוי עע"ז או לא וא"כ אכתי קשה לדעת הר"ן והרא"ש ז"ל שאוסרים סתם יינם בהנאה דע"כ לאו היינו משום דבר שבמנין כו' דא"כ במגע הגוי נמי יהא אסור מטעם זה אלא ודאי דהיינו משום חתנות וא"כ קשה מ"ש מיינם של ישמעאלים שכתב רבי' ולעיקר קו' נר' לע"ד לומר דס"ל ז"ל דכיון דגזרו על סתם יינם משום בנותיהן שיהא אסור בשתיה אסרוהו נמי בהנאה ואוקמה אדין תורה כין נסך גמור כמ"ש הטור ומש"ה אסור אף בזה"ז דכיון דמעיקרא עשו אותו כיין נסך גמור ויין נסך בזה"ז נמי אי אתרמי דנסך לע"ז פשיטא ודאי דאסור ד"ת אלא דאין רגילין לנסך וס"ל להגאונים דזה היינו דוקא בגוים עע"ז דאיכא בהו יי"נ שאסור מן התורה שייך לומר שעשו אותו כיין נסך גמור אמנם בבני ישמעאל דיינו שיהא אסור בשתיה ולא בהנאה כיון דאין שם יי"נ ביניהם איך אפשר שיעשו אותו כיי"נ ומש"ה מגע הגוי שאינו אסור אלא משום חששא דילמא נסך ליה כמ"ש רבי' בדין ד' בזה"ז דאין רגילין לנסך שרי ועיין בט"ז סי' קכ"ג סק"א מ"ש משם הד"מ ותמצא כדברינו אלה ודוק. עוד ראיתי להרב מקור ברוך שהקשה על דברי הרא"ש דנרא' סותרים זו את זו שממ"ש כאן דטעם זה דבזה"ז שרי מספיק למגע גוי משמע דס"ל דבמגע הגוי ליכא משום גזירת חתנות ואלו בפרק א"מ דפ"ה ע"ג הק' על ההיא מימרא דרבא דאמר יין מבושל אין בו משום יין נסך וז"ל והדבר תמוה דכיון דגזרו על יינם משום בנותיהן וכי משום שהרתיחו לא שייכא הך גזיר' ואי משום דלאו בר ניסוך כו' וכן הק' על מ"ש רבינו ז"ל בשם הגאונים שאם נתערב ביין מעט דבש או שאור דהרי הוא כמבושל ומותר לשתותו עם הגוי וכתב עליו דאין לסמוך על זה דעיקר הגזירה משום בנותיהן ואע"פ שנתן מעט דבש או שאור איכא למיגזר משום בנותיהן ע"כ וכפי מ"ש בפרק ר"י איך השוה יין שלהם דשייך לאסור משום בנותיהן ליין מבושל דלא שייך ביה חתנות וצל"ע עכ"ל ולע"ד הדבר ברור דע"כ לא כתב הרא"ש דבמגע הגוי ביין שלנו ליכא טעמא דחתנות אלא דוקא במגע הגוי ביין שלנו דאסרו אותו חכמים אפי' לשתותו אח"כ הישראל לבדו משום חששא דיין נסך דהתם ודאי לא שייך טעמא דחתנות דכיון דהיין של ישראל ואינו שותה עמו במסיבה אחת פשיטא ודאי דלא שייך משום חתנות דדוקא בסתם יינם כיון דהיין של גוי ונותן לו שישתה איכא קירוב דעת טפי וחששו משום בנותיהן אמנם במגע הגוי ביין שלנו ושותה עמו במסיבה אחת פשיטא ודאי דשייך גזירה דחתנות דמתוך שירגיל לשתות עמו יבואו להתייחד עם בנותיהן והיינו דק"ל להרא"ש ז"ל עמ"ש רבינו שאם נתערב ביין מעט דבש או שאור שמותר לשתותו עם הגוי דאע"ג דשרי לשתותו הישראל לבדו מ"מ לשתותו עם הגוי יחד פשיטא דאסור דשייך גזירה דחתנות ואם לחשך אדם לומר דאכתי קשה שהרי הרא"ש ז"ל הקשה קושיא הלזו אמימרא דרבא דאמר יין מבושל אין בו משום יין נסך ומאי קושיא נימא דרבא לא מיירי אלא בשאינו שותהו עם הגוי ואשמועינן דאין בו משום מגע הגוי ביין שלנו ומותר לשתותו הישראל לבדו דאז לא שייך משום גזירת חתנות משום דגזירת חתנות היינו שלא ירגיל לעשות משתאות אצל הגוי כמ"ש רש"י פרק א"מ דל"א ד"ה משום חתנות וזה לא שייך אלא ביין שלהם אבל ביין שלנו כל שאינו שותהו עם הגוי פשיטא דשרי כמ"ש כאן בפ' ר"י הא ל"ק משום דס"ל להרא"ש דודאי הא דקאמר רבא יין מבושל אין בו משום יין נסך היינו לומר דמותר לשתותו עם הגוי במסיבה אחת מדחזינן לשמואל דהוה שתי עם אבלט דמסתמא ודאי רבא ושמואל לא פליגי ואהא הוא דק"ל שפיר דכיון דגזרו על יינם משום בנותיהן שלא ירגיל לשתות עמו ומתוך כך יבואו להתייחד עם בנותיהן משום שהרתיחו לא שייכא הך גזירה כנ"ל פשוט ומתוך מ"ש מדוקדקי' דברי מרן הב"י ז"ל שכתב בסי' קכ"ג ד"ה וכיון דלא אסרו אלא ביין הראוי לנסך לפיכך יין מבושל כו' וז"ל מימרא דרבא פרק א"מ וקאמר התם דשמואל הוה שתי עם אבלט וכתב הרא"ש הדבר תמוה כו' והנה לכאורה יש לדקדק עליו דלמאי הלכתא הביא הך דשמואל ואח"כ כתב וכתב הרא"ש כו' אלא כונתו ז"ל למ"ש דקו' הרא"ש ז"ל אע"ג דתפס קו' אמימרא דרבא סמך אההיא דשמואל דהוה שתי עם אבלט וכן מדוקדקים דבריו שם בסימן הנז' ד"ה כתב הרמב"ם וז"ל הנ"ל אבל להטיל מעט דבש כל אדם יעשו כן להפקיע עצמם מאיסור יין נסך ונמצאו שותים עם הגוים ומתוך כך יבואו להתייחד עם בנותיהן כנ"ל נכון:<br><b> ואיך </b> שיהיה נרא' דלרובא דרבוותא דס"ל דסתם יינם בזה"ז אסור בהנאה ה"נ אסור לשאוב אבק הטוטין וליהנות ממנו אמנם מטעם אחר נראה להתיר והוא ממאי דגרסינן פרק כיצד צולין דף ע"ו ע"ב אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור כו' ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר ריחא לאו מילתא כו' ולענין הלכה הנה דעת רש"י ז"ל שם דקי"ל הלכה כלוי דריחא לאו מילתא היא משום דרבא דבתראה הוא קאי כותיה דאמרינן התם האי בת תיהא בדגוי אביי אמר אסור ריחא מילתא היא ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא גם הרי"ף ז"ל פרק ג"ה דף תש"ט הבי' מחלוק' בזה וכתב וז"ל הא מילתא פסקו פה רבוותא כלוי וסייעה למילתיה מההיא דגרסינן פרק השוכר לענין בת תיהא כו' וכיון דהלכתא כרבא בהא דריחא לאו מילתא היא ממילא שמעינן דהלכתא כלוי כו' ואיכא מאן דפליג בהא מילתא ואמר דהלכתא כותיה דרב בהאי דהא מסתבר טעמיה בהאי מהא דתנן הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין של תרומה ר"מ אוסר כו' ואמר ר"ל עלה בפת חמה וחבית פתוחה כ"ע ל"פ דאסור והאי בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה כפת חמה וחבית פתוחה דמיא ועוד דהא תני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח כו' והני ראיות אית להו דחייאתה דהא ר"ל לא הבי' ראיה למידחי הא דלוי ורבא דלוי רביה היא לגבי רשב"ל כו' הילכך כד מסלקינן להא מימרא דר"ל מהכא קאי רב כר"מ ולוי כר"י וקי"ל הלכה כר"י ולא עוד אלא דר"י נמי לענין ריחא כר"י ס"ל דלא פליג אלא בשעורי' מפני שהשעורים שואבות גופו של יין כו' ועוד דכד דייקת למימרא דרב משכחת לה דשייך בההיא מימרא דיליה כו' דס"ל דמין במינו לא בטל כו' וקי"ל דכל איסורים שבתורה בס' כו' וכ"ש ריחא בעלמא את"ד יע"ש והנה מ"ש הרי"ף ז"ל דמימריה דרב שייך בההוא מימרא דס"ל דמין במינו לא בטל אשר מבואר מדבריו דס"ל דריחא לא חשיב אלא במשהו ולא בנ"ט הן דברים תמוהים ומשוללי הבנה שהרי אמרי' בגמרא דפלוגתייהו תלייא בפלוגתא דר"מ ור"י גבי הרודה פת חמה כו' אע"ג דהוי מין בשאינו מינו ולכ"ע בנ"ט ואפי"ה אמרי' דר"מ אוסר משום דס"ל ריחא מילתא היא אלמא ודאי דריחא חשיב כנ"ט ולא שייך במימרי' דרב כלל וכבר תמהו עליו בזה הרז"ה והרמב"ן במלחמותיו פרק כיצד צולין יע"ש והר"ן ז"ל שם הקשה עוד וז"ל ועוד דהא אביי דס"ל נמי כרב אע"ג דס"ל כרבנן דר"י דכל איסורים שבתורה בס' אלמא כי אמר רב ריחא מילתא היא לאו משום דס"ל מין במינו לא בטיל יע"ש ולע"ד נראה דלק"מ דמעולם לא כתב הרי"ף דטעמיה דרב משום דס"ל מין במינו לא בטיל אלא דוקא גבי בשר שחוטה כו' משום דס"ל דאפי' כי נימא ריחא מילתא היא וכגופו של איסור דמי פשיטא ודאי דאין בריחו יותר מס' אלא משהו ואמאי לא נימא דליבטיל בס' אמנם גבי בת תיהא דאיתה לאסורא בעין אפי' נימא דריחא כמשהו פשיטא ודאי דאסור דהא קי"ל דחצי שיעור אסור מן התורה וזה נ"ל פשוט אמנם קושיא קמייתא ודאי מרפסן איגרי והנ"ל בכונת הרי"ף לומר דודאי פלוגתא דרב ולוי אי ריחא מילתא היא או לא אפי' במבשא"מ פליגי כמבואר מההיא דהרודה פת חמה אלא דס"ל דע"כ מימריה דרב גבי בשר שחוטה שייכא דוקא לפום שיטתיה דס"ל דמין במינו במשהו משום דבשלמא במבשא"מ שייך שפיר למימר דכיון דריח' מלתא היא וחשיב כגופו של איסור מש"ה אסור ואע"ג דמסתמ' ודאי אין בריח אלא משהו אפ"ה הא קי"ל דאיסור ניכר אפי' באלף לא בטיל וכן נמי קי"ל דתבלין הואיל ולטעמא עבידי לא בטלי והילכך כיון שהוא מריח ריח איסור הו"ל כאיסור ניכר אמנם במין במינו לו יהי דנימא דריחא מילתא היא וחשיב כגופו של איסור אכתי אמאי לא נימא דליבטיל בס' והכא לא שייך לומר דחשיב כאיסור ניכר כיון שהוא מב"מ כי קא מריח ריח בשר היתר הוא ולא ריח בשר איסור אלא עכ"ל דטעמיה דרב משום דלטעמיה אזיל דס"ל דמין במינו במשהו וכונת הרי"ף ז"ל היא דבא להשיג כלפי סברת החולקים דס"ל דהלכה כרב בהא דבשר שחוטה כו' אהא הוא דקאמר דכד דייקת שפיר ע"כ מימריה דרב תלייא כו' וכיון שכן אפי' לפי סברתם דפסקי כמ"ד דריחא מילתא היא מכח ההיא דר"ל וברייתא דרב כהנא ומההיא ביניתא דאיטוייא בחלבא דאסרה רבא מפרזקייא מ"מ מימרא דרב דבשר שחוטה דחוי מעיקרו היא מהטע' שכתבנו אמנם במין בשא"מ אע"ג דבטל בס' אפי"ה פשיטא ודאי דלמ"ד ריחא מילתא היא אסור משום דחשיב כאיסור ניכר ומאי דאמרינן בגמ' דפלוגתייהו תלייא בפלוגתא דר"מ ור"י הכי קאמרי' דלר"מ דס"ל במין בשא"מ ריחא מילתא היא וחשיב הריח כגופו של איסור ה"נ במין במינו אליבא דרב דס"ל דהוי במשהו אסור כיון דאיכא משהו דאיסורא דחשיב כגופו של איסור אמנם לר"י דס"ל במין בשא"מ דריחא לאו מילתא היא ואפילו שמריח ריח איסור והו"ל כאיסור ניכר אפ"ה כיון דלית ביה ממשא לא חשיבא איסור כלל א"כ במין במינו נמי לו יהי דהוי במשהו הא אין כאן משהו כלל ואי ק"ל מאי דאמרינן בגמ' דלוי ודאי תנאי הוא ולא משני דלוי מצי אתי כר"מ נמי דבמין בשא"מ ריחא מילתא היא משום דחשיב כאיסור ניכר ובמין במינו הוא דקאמר דמותר משום דס"ל דמין במינו בטל בס' כרבנן דר"י הא ודאי ל"ק משום דאי טעמיה דלוי משום דפליג אמימרא דרב בעלמא לא הו"ל לאפלוגי הכא אלא אעיקר מימרא דהתם הו"ל לאפלוגי ולומר דכל איסורין בס' אלא מיהו הא ק"ל לדעת הרי"ף ז"ל מהא דפרכינן התם מתיבי אין צולין ב' פסחים כא' מפני התערובות מאי לאו תערובות טעמים לא מפני תערובת גופין ה"נ מסתברא מדקתני סיפא אפי' גדי וטלה כו' אלא מאי ע"כ מפני תערובות גופין הוא דאסור אבל תערובות טעמים שרי לימא תיהוי תיובתא דרב כו' והשתא לדעת הרי"ף ז"ל מאי קו' אימא דבריי' דהתם אתיא כרבנן דר"י דס"ל דמין במינו בס' ולעולם דריחא מילתא היא ורב דאמר כר"י ואף גם זאת יש ליישב דלא מצי לשנויי הכי משום דברייתא קתני אפי' גדי וטלה וגדי וטלה כשהן שלמים הו"ל מין בשא"מ כמ"ש מרן הב"י בשם האגור בסי' צ"ח ומבואר שם דכשהן שלמים אפילו שחוטין מיקרו מין בשא"מ כנ"ל ליישב דברי הרי"ף הללו ודוק: האמנם מ"ש עוד הרי"ף שם לדחות ראיית החולקים דסבירא להו דהלכה כרב מכח ברייתא דתני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי כו' וז"ל ועוד דהאי פת שאפאה עם הצלי כיון דשריא בלחוד בלא כותחא הו"ל דשיל"מ דאפילו באלף לא בטיל וכל דבר שהיא א' מאלף כריחא בעלמא הוא ואפי"ה לא בטיל והאי פת נמי הכין הוא ולאו משום דס"ל כרב א"ד הם דברים תמוהים אצלי כי הנה המתבאר מדבריו דכי אמרינן ריחא לאו מילתא אפי' במין בשא"מ ה"ד באיסורין שיש להם ביטול בס' אבל באיסורין שהן במשהו לכ"ע אמרינן ריחא מילתא היא משום דמשהו הו"ל כריחא וכ"כ מור"ם בהגהה סימן ק"ח וז"ל י"א דאיסור האוסר במשהו כגון חמץ בפסח ריחא מילתא היא ובמקום הפסד יש לסמוך אדברי המקילים גם בא"ח סי' תמ"ז הביא מחלוקת זה וכתב דיש מחמירים באיסור משהו וציין שם הגהות סמ"ק ותוספות דע"ז וכ"כ בד"מ סי' ק"ח ויש לי מן התימא עליו איך לא כתב סברא הלזו משם רבן של כל בני הגול' הרי"ף גם הר"ן והרז"ה פ' כיצד צולין דחו דברי הרי"ף הללו מטעמא דלא חשיב דשיל"מ משמע דבעיקר דינא ס"ל כותיה דבאיסור משהו אמרינן דלכ"ע ריחא מילתא היא גם הר"ן בחי' לנדרים פ' הנודר מן הירק החזיק בסברא הלזו ולא מצאתי חולק על זה זולת המרדכי בפ' כ"ש שנראה מדבריו דס"ל דאפי' בחמץ בפסח אמרינן ריחא לאו מילתא היא כמ"ש בד"מ ולענין דינא נראה ודאי דיש להחמיר אפילו בדיעבד מאחר שהרי"ף והר"ן והרז"ה ותוס' והסמ"ק ס"ל הכי וסברת המרדכי יחידאה היא והרב פר"ח בח"אח סי' תמ"ז סק"א כתב דלענין דינא דאיסור משהו מדרבנן יש לסמוך על דברי המתירין ודלא כדמשמע מדברי המחבר בס"ס תס"א דריחא מילתא היא לענין פסח יע"ש ואלו היה רואה הרב כי סברא זו היא מיוחסת להרי"ף וסיעתי' כמ"ש פשיטא ודאי דלא היה סומך להתיר ומאד אני תמיה איך אשתמיט מיניה ושוב ראיתי להרמב"ן במלחמותיו פ' כיצד צולין שתמה על הרי"ף שכתב דריחא חשיב כמשהו וז"ל ועוד אי ריחא כמשהו אסור היכי אמר רבא בת תיהא לאו מילת' היא א"ד יע"ש אשר מבואר שדעתו ז"ל דריחא לא חשיב כלל ואפי' כמשהו וכדעת המרדכי ז"ל (ועיין בש"ך סי' הנז' ס"ק י"ד שתמה על מור"ם שכתב די"א שאין לחלק וכתב דלא מצינו חולק בזה זולת למוהרי"ל שכת' סי' רי"ד דלמ"ד ריחא לאו מילתא היא אין חילוק בין חמץ דאוסר במשהו לשאר איסורים יע"ש ותמהני איך אשתמיט מינייהו שזו מחלוקת ישנה בין הרי"ף וסיעתיה והרמב"ן ז"ל וצ"ע) ויש ליישב לדעת הרי"ף דבת תיהא שאני משום דאזוקי מזיק וא"נ משום דהוי שלא כדרך הנאתו כמו שכתב הרמב"ן שם ע"ע ואולם אני תמוה לסברת הרי"ף וסיעתיה הלזו דס"ל דבאיסור משהו אמרי' ריחא מילתא היא לכ"ע דא"כ מאי האי דפרכינן התם דלוי ודאי תנאי היא דרב מי לימא תנאי היא והשתא אמאי לא משני דרב מצי אתי אפי' כר"י וע"כ ל"ק ר"י אלא במין בשא"מ הואיל ויש לו ביטול בס' וכי קאמר רב במין במינו ורב לטעמיה דס"ל כר"י דמין במינו במשהו וריחא חשיב כמשהו ובשלמא לדעת הסמ"ק והתוס' היינו יכולים ליישב ולומר דס"ל לתלמודא דרב כי קאמר בשר שחוטה כו' אסור משמע דלכ"ע קאמר ואפי' לרבנן דר"י דאל"כ הו"ל לפרש ולו' אסור כר"י אכן לדעת הרי"ף דס"ל דע"כ מימריה דרב משום דלטעמיה אזיל דמין במינו במשהו לכולי עלמא ריחא מלת' היא קשה טובא דמאי פריך לימא דרב כתנאי ומהא דפריך התם ללוי מבריית' דאין צולין שני פסחים לא תיקשי לך דכיון דע"כ כי קאמר לוי מותר הוא משום דס"ל דמין במינו בס' אבל לר"י דהוי במשהו אסור אמאי לא משני דההיא בריית' אתיא כר"י דהא ל"ק כמ"ש משום דקתני סיפ' אפי' גדי וטלה וגדי וטלה הוי מין בשא"מ מיהו קמיית' קשיא וצ"ע: ודע שזה שכתב הרי"ף ולא עוד אלא דר' יוסי נמי לענין ריחא כר"י ס"ל דלא פליג אלא בשעורים מפני ששואבת גופו של יין מדברי רש"י שם מבואר שחולק על הרי"ף וס"ל דר"י אית ליה דריחא מלת' וזה ממ"ש וז"ל מפני שהשעורין שואבות את הריח וראיתי להפר"ח ז"ל סי' ק"א ס"ק י"ח שתמה על פירש"י ממתני' דמכשירין דתנן הרודה פת חמה ונתנה ע"פ חבית של יין ר"מ מטמא ור"י מטהר ר' יוסי מטהר בשל חטים ומטמא בשל שעורים מפני שהשעורים שואבות ומיירי מתני' בפת שנלושה במי פירות ולא הוכשר במים וכיון דמוכשרים השעורים לקבל טומאה ע"י כך ע"כ ששואבות לחלוחית וממשות היין בעצמו לא ריחא בלבד כדעת רש"י א"ד יע"ש: ולדעתי נראה ליישב דאדרבא מכח מתני' הלזו הכריחו לרש"י ז"ל לפרש דפי' שואבות היינו שואבות את הריח דאי פליגי אי שואבות את הגוף א"כ תרתי ל"ל הא איפליגו בה חדא זמנא אלא ודאי דהכא בריחא פליגי והתם פליגי אי שואבות גופו של דבר וא"ת אכתי הא דתמור' ל"ל הא מכיון דאיפליגו בה במכשירין מינה נשמע לתרומה י"ל דמתני' דמכשירין לא פליגי אלא דוק' בשלא ראו הפת עד אחר זמן ואין ידוע אם היה עליו משקה טופח וכמ"ש מרן כ"מ בהל' טו"א פי"ד הלכה א' יע"ש ועיין בספר חזון נחום ומתני' דהכא פליגי לענין אי ריחא מלת' ונ"מ אפי' אם כשסלקו מע"פ החבית ראהו מיד ולא היה בו לחלוחית ועל פי זה יש ליישב מה שהקשה עוד שם לדעת הרי"ף ורבי' דהיכי אמרינן בש"ס דללוי ודאי תנאי היא כי היכי דלרב דכ"ע ריחא מלת' א"כ ללוי מצינן למימר דכ"ע ריחא לאו מלת' היא אלא משום דס"ל דפת חמה שואב לחלוחית היין עצמו כי היכי דקתני גבי הכשר דר"מ מטמא וע"כ אינו אלא מפני הלחלוחית ששואב וה"נ דכוותא יעויין שם מה שנדחק הרבה בישוב קו' זו כמו שיראה המעיין ולפי מ"ש ניחא דס"ל לתלמוד' דע"כ ר"מ דאוסר משום טעמא דריחא מלת' היא הוא ובא ר"מ לאשמועינן דבתרומה אסור בכל גוונא משום דריחא מלת' היא דמהתם לא שמעינן ואפי' בגוונא דגבי הכשר טהור כגון שראהו תיכף אחר שסלקו ולא היה בו לחלוחית ור"י מתיר בכל גוונא ואפי' כשלא ראהו דאי ר"מ טעמיה דידיה משום דשואבת גופו של יין א"כ למאי אצטריך לאשמועינן בתרומה ותרתי ל"ל ורבי יוסי דפליג בשל שעורים מטעמ' דשואבות את הגוף בא לאפלוגי אר"י משום דחזיתיה לר"י דמתיר בכל גוונא ואפי' לא ראהו אהא קאמר דאוסר בשל שעורים מפני ששואבות היכא דאיכ' למיחש להכי כנ"ל נכון: עוד כתב הרב ז"ל ליישב דעת הטור שפסק כר"י דמתיר אפי' בשל שעורים ולא כרבי יוסי דנמוקו עמו וכמו שפסק רבי' ז"ל בפרק ט"ו מה' תרומות וכתב דהטור ז"ל ס"ל כפי' רש"י ומה גם דהטור פסק כרב כמ"ש שכך היא מסקנת הרא"ש ואם כן פי' דמתני' לדידיה דאוסר בשל שעורים מפני שהם שואבות את הריח וריחא מלת' היא ואנן קי"ל כרבא דריחא לאו מלת' היא בבת תיהא ואית' התם דלדידיה ודאי תנאי היא וא"כ ע"כ לא סביר' ליה לרבא כוותיה דרבי יוסי כו' אלא כותיה דר"י דמתיר אף בשל שעורין ומשום הכי פסק כר"י במקום ר' יוסי את"ד יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> יש לדקדק על תי' זה שהרי משמע ודאי דהא דהרודה פת חמה כו' לא דמי לבת תיהא אלא לפלוגתא דרב ולוי וזה מבואר ממ"ש התוס' בפ' ב' דע"ז ד"ה רבא אמר שכתבו וז"ל וגווני טובא איכ' בריחא פ"ח וח"פ אסור לכ"ע למט' ממנו ריח פיטו' נבל' שנחלקו בו רב ולוי למטה ממנו בת תיהא כו' ולהכי לא מייתי תלמודא ההיא דריח כמון משום דלא דמי לריח פיטום כו' יע"ש אשר מבואר מדבריהם דההיא דהרודה פ"ח דמי לריח פיטום מדאקשי עליה דרב מההיא דהרודה פת חמה וכ"כ הרב ח"ה ז"ל שם יע"ש ואם כן כיון שהטור ז"ל כתב דמסקנת הרא"ש כר"ת הי"ל להטור לפסוק להא דרבי יוסי דנמוקו עמו דאוסר בשל שעורים דס"ל דהן שואבות את הריח כריח פיטום ולכן הנראה ליישב לדעת הטור דס"ל דאין הלכה כרבי יוסי משום דהו"ל הכרעה שלישית לא כמר ולא כמר וקי"ל דהכרעה שלישית אינה הכרעה ואין הלכה כדברי המכריע (ועיין בתוס' פ"ק דפסחים) ועיין בזה באורך בהרב יבין שמועה כלל רס"ד ואף לדעת התוספו' ז"ל שכתב הרב הע' שם דאפילו בהכרעה שלישית כה"ג הלכה כדברי המכריע כבר כתבו דה"ד כשהחולקים הזכירו בדבריהם שיש סברא לחלק אלא שסוף סוף אין נראה לחלק אז כשיבא הג' ויחלוק ביניהם הוי מכריע כאותה שבפ' כירה שהחולקים הזכירו בדבריהם אבל כשהחולקים לא גילו דעתם שיש סברא לחלק ובא הג' וחילק הויא הכרעה ג' ואינה הכרעה יעש"ב ואם כן ה"נ דכוותא כיון דר"מ ור"י לא הזכירו שיש סברא לחלק בין חטים לשעורים הוה ליה הכרעה ג' ואין הלכה כדברי המכריע זה נ"ל נכון בדעת הטור ואדרבא על רבינו ז"ל יש לדקדק איך פסק כר' יוסי ואולי שהוא ז"ל סובר כפי' ר"ת שכתבו התוס' דהכרע' ג' היינו דור ג' ודוק ודע שמדברי הרי"ף מבואר דס"ל דלדידן דקיימא לן דריחא לאו מילתא היא פת חמה וחבית פתוחה נמי מותר וכן מבואר מדברי רבינו בפט"ו מהל' תרומות ע"ש ואולם הטור ז"ל סימן הנז' פסק דפת חמה וחבית פתוחה אסור ומשמע שדין זה הוא אליבא דכ"ע ואפילו לפוסקים כלוי דריחא לאו מילתא מדסתם ולא הביא מחלוקת בזה וכן פסק מרן בשלחנו הטהור ונראה שדעתם ז"ל לפסוק כמ"ש התוספ' ז"ל בפ"ב דע"ז והרא"ש שם וז"ל והשתא איכא גווני טובא דריחא ריח החזה שבכלי פת חמה וחבית פתוחה דאסור לכ"ע וריח בשר פלוגתא דרב ולוי וקי"ל כרב כו' יע"ש וכ"כ הרב ש"ך שם ס"ק י"ו ומה מאד תמהני על מרן החביב ז"ל שכתב בהגהת הטור אות נ"ז על דברי הש"ך ז"ל הללו וז"ל ואין דבריו נכונים דהתוס' והרא"ש ז"ל ס"ל דהלכתא כרב דריחא מילתא היא ומ"ה כתבו דלא דמו אהדדי כו' אבל למאן דפוסק כלוי אין חילוק בין פת חמה וח"פ לבשר נבלה ושחוטה להתיר א"ד יע"ש והוא פלא שמדברי התוספות והרא"ש הללו מבואר הדבר כביעתא בכותח' דאסור אף ללוי וכמ"ש דאסור לכ"ע וזה פשוט ואיך שיהיה נקטינן מכל האמור שלדעת הרי"ף ורבינו ורוב הפוסקים קי"ל כלוי דריחא לאו מילתא וכמו שפסק מרן ז"ל וא"כ בנ"ד נמי נראה דמותר לשאוב אבק הטוטין ואף אם יש בו ריח יין אפי' הכי ריחא בעלמא לאו מילתא ואם לחשך אדם לומר שהרי כתבו רש"י והרי"ף והרא"ש דאפילו לוי לא שרי אלא בדיעבד אבל לכתחילה אסור וא"כ ה"נ דכוותא בנ"ד אסור לכתחילה מיהו י"ל דמהא לא ארייא שהרי הרז"ה ז"ל השיג על הרי"ף ז"ל בזה מההיא דבת תיהא דשרי רבא לכתחילה והרמב"ן יישב דבריו דהנאה הבאה לידי אכילה שאני דאז אסור לכתחילה משא"כ בבת תיהא וכן כ' הפר"ח ז"ל שם ועוד נ"ל ליישב דברי הרי"ף ז"ל דההיא דבת תיהא שאני דהריח מזיק כמ"ש התוס' שם והילכך שרי אפי' לכתחילה ומאי דמייתי בפ"ב דע"ז מההיא דכמון של תרומה והרודה פת חמה אע"ג דהתם הוי דיעבד מייתי בהדרגות דכי היכי דהתם שרי בדיעבד אף ע"ג דהריח אינו מזיק א"כ היכא דהריח מזיק שרי אפי' לכתחילה כנ"ל וכדרך שכתב הפר"ח ז"ל ומאחר עלות כל האמור בענין תבנא לדיננא דבנ"ד לכ"ע שרי דהוי ממש כההי' דבת תיהא דשרי לכ"ע והלכה פסוקה היא כמ"ש מרן בב"י דכן פסקו כל הפוסקים זולת סברת איכא מ"ד שכתב הרי"ף ז"ל שנר' מדבריו שדעתו לפסוק כאביי והוא יחידי בסברא הלזו וכ"ש בנ"ד דאיכא דספוקי שמא יש בו ס' באבק הטוטין נגד היין שמזלפין דבהא לכ"ע ריחא לאו מילתא היא כמ"ש מור"ם בסימן הנזכר ומה גם דאפי' לדעת הסוברים דסתם יינם אסור בהנאה אינו אלא מדרבנן וכבר כתב האו"ה ז"ל דחלה שלנו שהיא מדרבנן מותר לכתחילה לאפותה עם הפת יע"ש:<br><b> ואולם </b> כל זה שכתב' אינו אלא בהניח יסוד מוסד שמה שמזלפין בו יין אינו אלא כדי ליתן בו ריח האמנם אכתי איכא לספוקי שמא מה שנותנין יין הוא כדי להחזיק בו את אבק הטוטון דכיון שכן ודאי אין להתיר מטעמ' דריח' לאו מלת' היא דאפי' נימא דריחא לאו מלת' היא מ"מ הרי הוא נהנה מגופו של איסור שמתחזק הטאבאק"ו ע"י היין ואף גם זאת נר' שיש להתיר בשופי משום דכיון דקי"ל דיין נסך מין בשא"מ בטל בס' ובנ"ד איכ' לספוקי שמא יש בו ששים באבק הטוטון נגד היין פשיט' ודאי דשרי דכיון דסתם יינם דרבנן הו"ל ספק דרבנן ולקולא וה"ז דומה ממש למ"ש הטור ז"ל י"ד סימן צ"ח דאם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולים לעמוד עליו לשערו אם נתברר שהיה רובו היתר מותר דס' דרבנן תולין להקל יע"ש כ"ש בנ"ד דאיכ' ספיקי טובא אעיקרא דמילתא אי סתם יינם בזה"ז אסור בהנאה או לא ואת"ל דאסור בהנאה שמא מה שנותנין בו יין אינו אלא כדי ליתן בו ריח וריחא לאו מילתא ואת"ל שנותנין אותו כדי להחזיק בו אבק הטוטון שמא יש בו ס' באבק כנגד היין כנ"ל להלכה ולמעשה וה' יצילנו משגיאות אכי"ר:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> בתשובה, </b> דבריו תמוהים מ"ש ליישב קושית הר"ן דהרי אביי ס"ל בת תיהא וכתב הוא ליישב דלכתחלה ודאי אסור מפני דהוי האיסור בעין וח"ש אסור מן התורה קשה לי עליו דא"כ מה פריך הש"ס ללוי דס"ל באם צלאו בשר שמן ובשר נבלה דמותר מברייתא דאין צולין ב' פסחים כאחד מה קושיא דלמא לוי דוקא דעבד התיר מכח דהוי משהו אבל לכתחלה אסור דח"ש אסור מן התורה וכיון דגוף הפסח בעין אסור לו לצלות עמו פסח אחר ודומה ממש לבת תיהא ומה לי ריח האדם מה שיקבל ומה לי ריח הפסח והן אמת ששיטת רש"י הוי כן דאי לא הותר רק בדעבד אבל התוס' הקשו עליו קו' הנ"ל דמה פריך מאין צולין ב' פסחים ובע"כ דאפי' לכתחלה מותר ואם כן מוכח דזה עדיף מח"ש דאסור מן התורה או מדרבנן צ"ל דהרי עיקר טעם דח"ש אסור בין למ"ד ד"ת או למ"ד דרבנן היינו רק מכח דחזי לאצטרופי ויש לחוש שיבוא לידי מכשול וחיוב דאורייתא אבל בדבר דא"א לבוא לידי חיוב דאורייתא כלל וא"א לבוא לידי צירוף כלל לא אסרה בזה התורה לח"ש וכן רבנן לא גזרו בזה כיון דלעולם רק משהו איכא ולא מבעיא לפי מה שרוצה הפמ"ג לומר בפתיחה וכמה דוכתא באמ"ה וכן גה"נ דח"ש מותר בי' כיון דלא שייך חזי לאצטרופי כיון דחלקו מבחוץ פטור פשיטא דא"ש אף גם אי נימא דבזה ג"כ אסור ח"ש היינו כיון דהי' ראוי להצטרף מעיקרא כשהי' שלם וכיון שנאסר שוב לא פקע או עכ"פ מדרבנן ודאי אסור אף בגה"נ ואמ"ה היינו ג"כ רק כיון שכבר הי' אסור כשהי' שלם שוב לא פקע איסורא כיון שהי' ראוי לאצטרופי מתחלה שוב לא פקע אבל בריח דלעולם אין בו רק משהו ומעיקרא א"א לבוא לידי צירוף כזית לא שייך בזה חזי לאצטרופי ולא אסור מן התורה גם רבנן לא גזרו בזה איסור כלל כיון דא"א לבוא לידי איסור תורה וכמ"ש הרשב"א הובא בטויו"ד ובטו"ז סי' צ"ט וקכ"ב שבכלי שמשמשין בו רק בשפע מותר להשתמש בו לכתחלה ואף החולקים שם עליו מודים כאן כיון דא"א בשום אופן לבא לידי איסור לכך בזה מותר אף לכתחלה ואם כן שפיר הקש' הר"ן על הרי"ף דאי ס"ל דהוי כמו ח"ש ולכך אוסר שם אביי מה פריך הש"ס ללוי ודברי הר"ן נכונים. גם מ"ש שם ליישב דברי הרי"ף דלכך אוסר בפת וחביות כיון דעביד לטעמא והוי כניכר האיסור דבריו תמוהין דאם כן למה הוצרך הרי"ף לכתוב דבפת שאפאה עם הצלי אסור מכח דהוי דשיל"מ תיפוק לי' דבזה הוי מבשא"מ וניכר האיסור אלא ודאי דלא הוי זה בכלל עביד לטעמי':<br><b> גם </b> מ"ש ליישב דלכך לא משני הש"ס לרב דברייתא דאין צולין אתיא כרבנן דמב"מ בסמ"ך משום דאם כן מה קאמר ואפילו גדי וטלה הלא זה הוי מבשא"מ דבריו תמוהין דאכתי למ"ל לש"ס לתרץ בב' קדרות לתרץ כפשוטו דהוי הכונה כך דאתיא כרבנן ורב יסבור כאביי דס"ל דבתר טעמא אזלינן וא"כ גדי וטלה ודאי הוי טעמם שוה דנהי שכתב הב"י בשם האגור דגדי וטלה הוי ב' מינים כשהם שלימים היינו משום דבתר שמא אזלינן שהוא מיירי שם למ"ד דבתר שמא אזלינן וכמ"ש הפמ"ג בפירוש הטו"ז בסי' צ"ח ס"ק א' וגם זה רק כשהם שלמים אבל למ"ד דבתר טעמא אזלינן ודאי טעמו שוה ובפרט דהרי האגור לא כתב רק בשלימין והיינו אם נתערבו זה בזה ואינו ניכר אבל כאן דלא חיישינן רק לתערובת טעמים והריח אם כן הריח הפורש מזה ומזה ודאי אין עליו דין שלם רק כחתיכה ממנו והוי מב"מ דמה בכך שהם שלימין הלא לא חיישינן לתערובת עצמן רק להריח והריח לא נבלע מחתיכה בעלמא ואם כן מה פריך הש"ס לרב נימא דס"ל כאביי דבתר טעמא אזלינן. ומה שהקש' השעה"מ דלמה לא מוקי כרבנן הנה לפמ"ש הוא עצמו ליישב קו' הר"ן מבת תיהא מכח דלכתחלה אסור דח"ש אסור מן התורה אדרבא א"ש טובא די"ל דבע"כ מה דפריך הש"ס ללוי מאין צולין היינו דידע הש"ס דלוי מתיר אף לכתחלה ולפ"ז בע"כ דלוי ס"ל דריחא לא נחשב איסור כלל אפילו בתורת משהו ובזה מיושב מה שהקשו למה פריך הש"ס ללוי ולא משני דלוי ס"ל בסמ"ך וברייתא אתיא כר"י דמב"מ במשהו משום דהרי קיי"ל אין מבטלין איסור לכתחלה אף בסמ"ך ואם כן איך מתיר לוי לכתחלה אף דהוי משהו מיהו לכתחלה אין מבטלין ובע"כ דלוי ס"ל דריחא לאו מלתא הוא כלל ואף שם משהו לא נחשב עלה ובפרט למ"ש לעיל דבזה לא שייך ח"ש אסור מה"ת כיון דלא חזי כלל לאצטרופי אם כן אף לר"י דס"ל מב"מ במשהו ראוי שיהי' מותר כאן כיון דלא הוי עלה שם משהו כלל אבל רב דס"ל דאוסר אף בדעבד א"כ נהי דס"ל דמב"מ במשהו עכ"פ כיון דשם משהו עלה ראוי שאף לרבנן יהי' אסור לכתחלה דאין מבטלין איסור לכתחלה וראוי שיתסור עכ"פ לכתחלה וא"כ הברייתא דאוסר מפני תערובת גופין ודאי הוי רק לכתחלה מכח שמא יתערב ואם כן לכתחלה ראוי שיתסור בלא"ה מכח תערובת טעמים דאין מבטלין איסור לכתחלה ושפיר פריך לרב וא"ש ואף דלעיל דחינן דברי השעה"מ במה שתמה קו' הר"ן מאביי וכתבנו דבזה לא שייך ח"ש אסור מה"ת או דרבנן מכח דלא חזי לאצטרופי כלל היינו דוקא לדידן דקיי"ל מב"מ ג"כ בטל ואם כן הריח הזה א"א לבוא לעולם לידי איסור כלל מן התורה ולכך לא שייך בזה חזי לאצטרופי וראוי להיות מותר לכתחלה אבל לרב עצמו דס"ל מב"מ במשהו אם כן בע"כ דס"ל דמשהו מריח יש איסור מן התורה דאל"כ אם הוא עצמו מותר איך שייך שיתסור במינו כיון דהוא עצמו מותר אלא ודאי דס"ל דהוא עצמו אסור מן התור' והיינו מכח זה עצמו כיון דס"ל מב"מ לא בטל אם כן חזי המשהו של הריח לאצטרופי. לכך אסור הוא אף באינו מינו לכתחלה מכח דח"ש אסור מן התורה ואין מבטלין איסור לכתחלה (מיהו מ"ש מה"ת אינו דבשאר איסורין חנ"נ רק מדרבנן ואם כן לא חזי לאצטרופי מה"ת רק מדרבנן אוסר ח"ש כיון דמדרבנן חנ"נ בשאר איסורין א"כ נהפך ההיתר לאיסור וא"כ יהי' נעשה מכולו איסור כזית מדרבנן לכך אף ח"ש אסור מכח חזי לאצטרופי מדרבנן ודוק היטב):
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>כיצד </b>
+<b> היו לפניו טבל ונבלה כו'.</b> עיין בהרב פרשת דרכים שתמה על מ"ש הר"ן ז"ל משם הראב"ד בהא דקי"ל דחולה שיש בו סכנה שוחטין לו בשבת דלמה לא נאכילהו נבלה שהיא איסור לאו ועדיף מלשחוט שהוא איסור סקילה ותי' מ"מ איכא חומרא אחרת בנבלה שהאוכלה עובר על כל זית וזית אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד איסור הוא דאיכא ומש"ה לאוין הרבה דנבלה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת אף על גב דהוי איסור סקילה ע"כ ותמה עליו הרב הנזכר מסוגיא הלזו דאם כן היכי קאמר ת"ק דטבל ותרומה מאכילין אתו טבל משום דתרומה חמורה דל"ל תקנתא הא הכא כשאוכל טבל עובר על כל זית וזית יע"ש מה שתירץ ולדידי ק"ל ממ"ש רבינו ז"ל בהלכו' נזירות פ"ו הלכה י"ג נזיר וכהן שפגעו במת מצוה יטמא נזיר אף ע"פ שהוא סותר ימים הראשונים כו' ואל יטמא כהן שזה קדושתו קדושת עולם כו' יע"ש והיא משנה ערוכה פרק כ"ג ופסק כחכמים והשתא קשה כפי דעת הראב"ד ז"ל דרבוי הלאוין חשוב איסור חמור ק"ט דה"נ לו יהי דכהן קדושתו קדושת עולם וחשיב קדושתו חמורה מ"מ נזיר חמיר טפי דאיכא ביה לאוין הרבה כמ"ש רבי' בפ"ה מה' הנז' דין כ"א וז"ל נזיר טהור שטימא עצמו לוקה אף משום לא תאחר לשלמו שהרי איחר נזירות טהרה כו' הא למדת שהנזיר שטימא עצמו לוקה ד' מלקיות משום לא יחל כו' ואלו בכהן שטמא את עצמו אינו לוקה אלא אחת ואפי' לת"ק דפליג התם וס"ל דיטמא כהן מ"מ לאו מה"ט הוא דפליג כמבואר שם ורואה אני שהדברים ק"ו ממ"ש הר"ן דאי חשיב איסור נבלה חמיר טפי אע"ג דאיסור נבלה ליכא אלא לאו גרידא ושבת איסור סקילה כ"ש כהן ונזיר ששתיהן הן בלאו גרידא וליכא אלא חומרא דקדו' קדושת עולם דפשיטא ודאי דנזיר חשיב איסור חמור טפי מטעמא דרבוי הלאוין וכבר עלה בדעתי לחלק בין היכא שעובר על רבוי הלאוין בזה אחר זה כההיא דנבלה שכתב הר"ן להיכא שעובר על רבוי הלאוין בבת אחת כההיא דכהן ונזיר אך חילוק זה אין בו כדי שביעה כלל וכעת צ"ע ולדעת רבי' ז"ל דנזיר שטימא את עצמו לוקה ד' ק"ל טובא ממתני' דפ"ג דמכות דתנן התם יש חורש תלם אחד ועובר עליו משום ח' לאוין החורש בשור ובחמור מן המוקדשין כו' כהן ונזיר ופרש"י שם דלוקה משום לאו דטומאה דכהן ומשום לאו דטומאה דנזיר והשתא ק' דליתני עובר בעשרה לאוין משום לא יחל ומשום בל תאחר וליכא למימ' דמתני' לאוין החלוקין בשמות קתני ואה"נ דבנזיר חייב ג' אלא דלא חשיב אלא לאוין החלוקין בשמות שהרי בגמרא פרכי' התם ולילקי נמי משום זורע בי"ט ומוכחינן מינה דחילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות בי"ט ואם איתא ק' הא אם כן איכא למימר דמשום יום טוב לוקה שתים אלא דלא חשיב אלא לאוין החלוקין בשמות דומיא דנזיר וראיתי להרב החינוך שהביא דין זה משם הרמב"ם כנר' שאין דין זה פשוט וכעת צ"ע לעת הפנאי:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ד) </b>
+<b> וכשאני </b> לעצמי אומר אני דשני לן בין טומאה לאיסור דהתם אם גזרי' שעדיף לעבור על איסור סקילה מלעבור על איסורים הרבה א"כ אין כאן רושם איסור כלל דמשום פיקוח נפש התורה התירה לעבור אלא שאנו אמרינן שאפי' הכי נגדר הדבר בקל הקל דאם יכול להציל הנפש בדבר קל לא התירה התורה לחמור ואף גם יש לומר אפ"ה יעבור החולה גופא על איסורים הרבה משאיש אחר יעבור על איסור אפי' קל ומכל שכן חמור זה ליתא דאם אמרינן שזהו קל כיון שרק פעם אחת נעשית העבירה אם כן אין האחר עושה מידי ואין כאן רושם איסור וישרים דרכי ה' התורה אסרה והתורה התירה אבל גבי טומאה אף אם התורה התירה לטמא למת מצוה ומותר לטמא לכהן ונזיר מכל מקום הכי אינן טמאין לנפש המה הלא טמאין המה והתורה הקפידה שלא יהיה הכהן והנזיר טמא ולפיכך אמרינן יטמא נזיר ולא יטמא הכהן שיותר עדיף שהנזיר יהיה טמא אף שסותר נזרו מאשר הכהן יהיה טמא ואין כאן הנושא חומר האיסור אלא כאן הנושא מי יהיה טמא ולכן נקטה משנתינו הלשון יטמא כהן יטמא נזיר ולא נקט בלישנא יעבור נזיר ויעבור כהן דלא על העברת האיסור אנו באין לדון אלא על הטומאה באין לדוק דוק: ומה שהקשה רבינו על דעת הרמב"ם דפסק דנזיר עובר על ד' לאוין ממתניתין דמכות דיש חורש תלם אחד וקא חשיב כהן ונזיר לב' לאוין והא טובא איכא עיין בספר טורי אבן בסוגיא דבל תאחר דהקשה גם כן קושיא זו והעלה לבסוף דיש להעמיד בענין שאין עובר בבל תאחר ולא נשאר הקושיא רק שעכ"פ לא נמלטנו בנזיר מב' לאוין היינו על כל נפשות מת ובל יחל וכן אמרתי אנכי במ"א דמוכרח שיש למצוא מקום שאין הנזיר עובר זולת על ב' לאוין דזולת זה דברי הרמב"ם (בפרק א' מהלכות נזיר הלכה ב') שכתב הנזיר שטמא את עצמו עובר בב' לאוין סותר את עצמו מדבריו שהביא רבינו פה שכתב שעובר על ד' לאוין ופלפול גדול היה לי בזה הענין את הרב הגאון המפורסם מוהר"ר ישעיה פוק מברעסלי' נ"ו והוא אתי בחבורי הגדול ואמרתי ישוב נכון על קושית הרב פה כיון דהרב הקשה לעיל פרק ח' מהלכות אלו סוף הלכה ו' על מתניתין דמכות איך חייל כלל איסור נזיר על איסור כהן הא אין איסור חל על איסור בכולל:<br><b> ואמרתי </b> לפ"ז קושיא אחת פרוקא לקושיא השניה דודאי לענין בל יחל <span class="R"> (שכח)</span> ל"ק כלל איך חל בל יחל על איסור כהן דנדרים חלים על דבר מצוה כמו שפסקינן בי"ד סי' רס"ו בשם תשובת הרשב"א אף שאין שבועה חלה על דבר מצוה מ"מ נדר חל ובמקום אחר הארכנו בזה וא"כ לא קשה היאך חל איסור נזיר על כהונה דאיסור נזיר כוונות המשנה משום לאו דלא יחל ובאמת אין לוקין על לאו דעל נפשות מת לא יבוא כיון שכבר מצוה עליו מצד איסור כהן וב' קושיות מתורצים המה דאין כאן שלשה לאוין בכהן ונזיר כיון דאין איסור נזיר חל על איסור כהן רק בלאו דלא יחל דחל משום דנדר חל כאשר יעדנו ואין לוקין על נזיר פה במשנה אלא חד לאו וזה שחשיב המתניתין כהן ונזיר לב' לאוין על איסור כהן משום נפשות מת לא יבוא ומשום איסור נזיר לאו דלא יחל. ואולם אמרתי בחדושי לפי זה קשיא לרב נמי דהקשה ולתני נמי שבוע' שלא אחרוש בין בחול בין בי"ט ולא הסיק אדעתן דמתני' לית ליה כולל ולפ"ז קשיא אי אית למתני' כולל הרי תשעה דהא כהן ונזיר ב' לאוין הם לפ"ז דעל נזיר לוקין ב' י"ל דבה"א באמת הי' סובר דחשיב המתני' כהן ונזיר לג' לאוין ואפי' הכי לא קשיא הא איכא לפ"ז ע' לאוין די"ל דהאי מוקדשין לאו בחמור של הקדש איירי ושלא כפירש"י במשנתינו ובפסחים (מ"ו א') אלא לאו בחמור של הקדש מיירי ולפי זה תרצתי קושית תוס' פסחים (מ"ז א') מה שכתב בד"ה ומוקדשין דלפירש"י דבחמור של הקדש מיירי המתניתין א"כ קשיא מגמרא דמכות דפריך הש"ס ולחשוב נמי שבועה כו' מידי דאיתא בשאלה לא קא חשיב והרי הקדש בבכור והרי נזיר כו' ואמאי לא פריך הש"ס והרי חמור עיין היטב בתוס' ולפי דברינו ניחא דהשתא בהאי הוי אמינא דלא ידע הש"ס דמתני' לית ליה כולל וא"כ ודאי היה סובר הש"ס דלאו בחמור של הקדש מיירי והא דהוי שמנה לאוין היינו דכהן ונזיר הוי שלשה לאוין חד לאו דכהן וב' לאוין דנזיר אלא לפי האמת דמסיק הש"ס האי תנא איסור כולל לית ליה וא"כ אין איסור טומאת נזיר חל על כהן זולת לאו דלא יחל לחודיה וא"כ לפ"ז הלא הוי רק זי"ן לאוין וע"כ בחמור של הקדש מיירי ומוקדשין הוי תרי לאוין דא"כ רש"י דפירש מוקדשין בחמור של הקדש היינו אליבא דאמת אבל לא בהוי אמינא של הש"ס לכן לא פריך המקשה והרי חמור דוק ואף שיש לפקפק על דברי דלפ"ז מה היה למתני' לנקוט כהן ונזיר ויהיה חייב על כהן אחת ועל נזיר אחת לנקוט נזיר לחודיה זאת בארתי בחדושי בענין רחב ואין כאן מקומו ולפי פשוטו י"ל דאגב אורחין אתי' המתני' לאשמועינן דגבי נדר לא אמרינן אין איסור חל על איסור כדעת הרשב"א שהבאנו עיין ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שכח) </b> ל"ק כלל איך חל בל יחל על איסור כהן כו'. כמו שפסקינן ביו"ד סי' רט"ו בשם תשובת הרשב"א כו' במחכ"ת שגה בזה דאדרבה הרשב"א בתשובה סי' תרט"ו כתב להיפך דנדרים אינם חלים על דבר מצוה אלא לבטל. אבל לא לקיים והוא דעה הראשונה ביו"ד סי' רט"ו אבל רש"י וסייעתי' ס"ל דנדרים חלים נמי לקיים המצוה והיא דעה שני' בי"ד סי' הנ"ל וא"כ לא מיבעי להרשב"א ז"ל דס"ל דאין נדר חל אלא לבטל מצוה שהוא בקום ועשה ולא לקיים ועל מצות ל"ת אינו חל כלל בין בקיומו ובין בביטולו א"כ הכא ודאי אינו חל לאו דבל יחל לענין טומאה אלאו דטומאת כהן אלא דאפילו לדעה שני' הנ"ל דחולקת על הרשב"א ז"ל י"ל דהיינו דוקא בנדר ס"ל דחל נמי לקיים המצוה והאומר אכילת נבילה עלי קונם חייב שתים והיינו משום דנדר הוי איסור חפצא אבל בנזירות הא יש מחלוקת בין הפוסקים בדינה (עיין רש"י נזיר דף ד' ובחידושי הארכתי) אי חשיבא כשבועה או כנדר וא"כ אי נזירות איסור גברא הוא הרי אפילו לדעה שני' הנ"ל הקושיא במקומה עומדת דאיך חלה נזירות אף לענין בל יחל על טומאת כהן ודו"ק:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>נמצאת </b>
+<b> למד שכל איסורין שבתורה כו' מין במינו כו' שיעורו בששים כו'.</b> פסק כר"י לגבי רב ושמואל וכן פסקו התוס' ז"ל משם ר"ת בפ' כ"ש דף ל' ובפ' ג"ה דצ"ו ע"א ד"ה אמר רבא ודלא כרש"י ז"ל שכתב בפ' כל הבשר דקי"ל כר"י דאמר מב"מ במשהו והביא ראיה מדפסיק רבא הלכת' חמץ בזמנו בב"מ בין בשא"מ במשהו כרב וטעמיה דרב מפרש התם רב לטעמיה דאמר כל איסורין שבתורה במינו במשהו יעוין שם ור"ת ז"ל הקשה עליו דרבא גופיה קאמר בפ' ג"ה אמור רבנן כו' הילכך מב"מ דליכא למיקם אטעמא בס' יע"ש. וראיתי להרב כנה"ג ז"ל בי"ד סימן צ"ח בהגהת הטור אות ה' שכתב ליישב קושיית ר"ת הלזו וז"ל ואומר אני דשייך ביטול בס' מין במינו אפילו לר"י בדבר שאיסורו מדרבנן וכמ"ש פרק ג"ה דף צ"ט ע"ב עלה דההיא דתנן דג טמא צירו אסור ר"י אומר רביעית בסאתיים ופרכינן והאר"י מ"במ לא בטיל ומשני שאני ציר דזיעא בעלמא ופי' התוספות והרשב"א ז"ל דלא אסור אלא מדרבנן וכ"כ בשה"ג פרק השוכר ואם כן איכא למימר דמאי דקאמר מב"מ בס' מיירי בדבר שאיסורו מדרבנן אלו ת"ד ע"ש ובעניותי נראה להכריח שלדעת רש"י ז"ל עכ"ל דס"ל דאפילו באיסורין דרבנן מב"מ במשהו ואמינא לה מהא דפרכי' פ' כ"ש אהא דאמר רבא חמץ שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש ומי אמר רבא הכי והאמר רבא ר"ש קנסא קניס הואיל ועבר עליה בב"י כו' והשתא יש לדקדק לדעת רש"י ז"ל דס"ל דטעמי' דרבא דאמר בזמנו בין במינו כו' במשהו הוא משום דס"ל כר"י דמב"מ במשהו מאי קו' אימא דכי קאמר רבא שלא בזמנו מותר בס' הוא דקאמר ואף ע"ג דקאמר מותר סתמא מצינו למימר שפיר דהיינו ס' שהרי רב קאמר ג"כ כי האי לישנא התם שלא בזמנו במינו אסור שלא במינו מותר ומפרש רש"י התם דאסור דקאמר היינו במשהו ומותר דקאמר היינו בס' וא"כ ה"נ דשלא בזמנו מותר דקאמר רבא היינו בס' והוצרך רבא לומר מותר כר"ש לאשמועינן דדוקא לר"ש דס"ל דלא אסור מדאורייתא מותר בס' משום דכיון דאיסורו מדרבנן מב"מ בטל בס' אמנם לר"י דס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מן התור' מב"מ איסורו במשהו ובשלמא לדעת ר"ת וסיעתיה דס"ל דדוקא גבי חמץ בפסח ס"ל לרבא דהוי במשהו משום דחייב כרת ולא בדילי אינשי מיני' כולי שתא פריך תלמודא שפיר דע"כ לא מצי' לומר דמותר דקאמר רבא הוא בס' דא"כ מאי ארייא כר"ש אפי' לר"י דס"ל דאסור מן התורה בטל בס' כשאר איסורין כיון דליכא טעמא דחייב כרת ולא בדילי ומשום טעמא דיל"מ נמי ליכא אכן לדעת רש"י ז"ל קשה טובא אלא עכ"ל דאפי' באיסורין דרבנן ס"ל דמ"במ במשהו וזה נ"ל ראיה שאין עליה תשובה:<br><b> ועוד </b> יש להביא ראיה לדבר ממה שכתב רש"י ז"ל פ' כ"ה דף קי"ו ע"ב ד"ה ה"ז וז"ל וחלב הנמצא קרוש בעור הקיבה שמולחים אותה בעורו כו' נראה בעיני איסור גמור כו' עד מ"ש וכשמתערב חלב זה עם חלב הגבינה הו"ל מ"במ כו' וגם פסקנו בפסחים הלכה דמ"במ במשהו כו' יע"ש הרי מבואר דאפי' באיסור דרבנן אסור במשהו שהרי חלב שחוטה אין איסורו אלא מדרבנן כנודע ועוד מצאתי הדבר מפורש פ' הערל דפ"ב ע"א דאמרינן התם אמר רב שישא בריה דרב אידי רישא בט"ו משקין דרבנן סיפא דאורייתא וכתבו התוס' ורש"י ז"ל שם דקסבר רב שישא בריה דרב אידי דרבנן לא פליגי אדר"י אלא בדרבנן הרי מבואר דלר"י אפי' באיסורין דרבנן ס"ל דמב"מ לא בטיל ומעתה עכ"ל דההיא דאמרינן שאני ציר דזיעא בעלמא דוקא בציר הקילו כיון דהוי זיעא בעלמא ולא בשאר איסורין כנ"ל:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וכן </b>
+<b> כל דבר שיש לו מתירין כו'.</b> כתב הרב תה"ד הביאו מרן הב"י י"ד סימן ס"ט וז"ל בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ונתערבה אותה חתיכה בחתיכות אחרות ירא' דבטלה היא ברוב ושרי כולן לבשל ולא אמרינן דכיון דמותר לצלי דשיל"מ הוא ולא בטיל אפילו באלף משום דכל כה"ג לא מקרי דשיל"מ דלצלי לא נאסר מעולם ואף על גב דהרי"ף חשיב כה"ג דשיל"מ ראבי"ה לא חשיב ליה עכ"ד ופסקו מרן בש"הט סעיף י"ד והנה הר"נ ז"ל בפ' הנודר מן המבושל דף נ"ב ע"א מחלפא שיטתיה מן הקצה וכתב דבדבר שיש לו מתירין עכשיו כגון פת שאפאה עם הצלי דכתב הרי"ף דאסור לאוכלו בכותח כיון שיש לו מתירין לאוכלו עם בשר אפילו שלא במינו אוסרת בכ"ש יע"ש שהאריך בחילוק זה ולכאורה יש להקשות עליו ממ"ש בפ' הנודר מן הירק דנ"ח תניא ר"ש אומר כ"ד שי"למ כגון טבל כו' לא נתנו חכמים בהם שיעור וכל דבר שאל"מ נתנו חכמים שיעור א"ל והלא שביעית אין לו מתירין ולא נתנו חכמים שיעור דתנן ה"ז אוסרת בכ"ש במינה א"ל אף אני לא אמרתי אלא לביעור וכתב הר"ן אף הן לא אמרו שה"ז אוסרת בכ"ש אלא לענין שצריך ביעור לאוכלו קודם הביעור דכיון דאפשר לאוכלו הו"ל דשיל"מ אבל לאכילה כלומר אם נתערבה לאחר הביעור שאם יהיו אסורים תערובתן לאסרו באכילה ב"במ בין בשלא במינו בנ"ט ע"כ והשתא לפי מ"ש בפ' הנודר מן המבושל דכל דשיל"מ עכשיו אפי' בשלא במינה לא בטיל אם כן אמאי קתני מתניתין ה"ז אוסרת בכ"ש במינה אפי' שלא במינה נמי כיון שיש לו מתירין עכשיו לאכלו קודם הביעור לא בטיל אמנם הא ל"ק דע"כ לא כתב הר"ן דבדשיל"מ עכשיו אפי' בשא"מ לא בטיל היינו דוק' כשההיתר שיש לו עכשיו הוא לעולם כגון פת שאפאה עם הצלי דאסור לאוכלו בכותח כיון שיש לו מתירין לעולם בבשר משא"כ הכא גבי ז' נהי דעכשיו יש לו היתר לאוכלו מיהו לאחר הביעור הוא נאסר וא"כ הו"ל כדשיל"מ דאסור עכשיו וניתר למחר דבשא"מ בטל והנה במ"ש הר"ן דאם נתערב לאחר הביעור בין במינה בין בשלא במינה כנר' מדברי הרע"ב בפי' המשנה נראה דפליג על זה שכתב בפ"ז דשביעית מ"ז השביעית אוסרת בכ"ש במינה לאחר הביעור אבל קודם הביעור אין בו קדושת שביעית שיהא אסור להפסיד' ולעשות בהם סחורה עד שיהא בהן בנ"ט בין במינה בין בשלא במינה הרי שכתב הרע"ב דאפי' לאחר הביעור אוסרת בכ"ש ונראה דהרע"ב ז"ל מפ' מאי דקאמר ר"ש אף אני לא אמרתי אלא לביעור דה"ק דדוק' לאוסרו לאחר הביעור הוא דאסור בכ"ש אבל לאכילה כלומר קודם הביעור לא אסור בכ"ש לענין איסור סחורה ולאסרה דוק' באכילה משום קרא דלאכלה אלא בנ"ט ויש לתמוה דלאחר הביעור הרי אין לו מתירין וכמ"ש הר"ן ואם כן אמאי אסו' בכ"ש ומאי אהדר להו ר"ש עדיין הקושיי' במקומה עומדת דהרי ז' דאין מתירין ולא נתנו חכמים שיעור ומ"ש דקודם ז' אינו אסור לעשות בהם סחורה עד שיהא בהן בנ"ט אי משום דאיסור סחורה אין לו מתירין לאחר הביעור נמי אין לו מתירין ותו לפי דבריו דאף לאחר הביעור ז' אוסרת בכ"ש אם כן מאי קא מבעייא לן בפ' הנודר בבצל שעקרו בז' ונטעו בח' אי גדולי היתר מבטלין את העיקר ומסיק דגדולי היתר מעלין את העיקר והשת' כיון דז' אוסרת בכ"ש אפי' אחר הביעור אפ"ת דגדולין מבטלין וחשבינן ליה כשאר תערובת היינו בדבר שיש לו ביטול ברם ז' אין לו ביטול והיכי מבטלין את העיקר בשלמא לפי' הר"ן ניחא דמשו"ה מסיק דגדולי היתר מעלין את העיקר כיון דהוי לאחר הביעור דמשעת שנטעו בח' הרי נאסר באכילה ושוב אין לו היתר כלל ומש"ה בטיל אמנם לפי' הרע"ב קשה טובא ואין לומר דס"ל לתלמוד' דגדולין חשיבא טפי ומבטלין את העיקר דהא ליתא דהרי אמרי' התם בגמ' דנ"ט מתיב רמי ב"ח קונם פירות האל' עלי כו' אסור בחלופיהן ובגדוליהן שאני אוכל מותר בחילופיהן ובגדוליהן בד"א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אסור אמר אביי שאני קונמות הואיל ואי בעי מתשיל עלה הו"ל כדשיל"מ ולא בטיל הרי בהדי' דס"ל לתלמוד' דנדרים משום דאין לו ביטול ואסור בכ"ש משום הכי גדולי היתר אין מבטלין את העיקר דאיסור ואם כן תיקשי דגידולין דמוצאי ז' אמאי מבטלין את העיקר הרי ז' לא בטיל דומי' דנדרים אשר על כן נראה לומר דהרע"ב ז"ל ס"ל כדעת הרמב"ן שכתב בפי' על התורה בפ' בהר וז"ל דז' אינו לא מן הנשרפין ולא מן הנקברים אלא כשהגיע זמן הביעור מפקירן על פתח ביתו ואוכלין והולכין לעולם ואם חזר וזכה בהם אוכל והולך עד שיכלו וזו היא ז' שאוסרת בכ"ש לביעור כמו שהוזכר בנדרי' מפני שיש לה היתר בביעור אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאכלן אסורים הם באכילה לגמרי וזו היא ז' שאוסרת בנ"ט לאחר הביעור שאין לו מתירין עכ"תד וכ"כ הרב תי"ט בפ"ח מ"א שדעת הרע"ב כדעת הרמב"ן והשת' מ"ש הר"עב ה"ז אוסרת בכ"ש לאחר הביעור אינו ר"ל דאם נתערב אחר הביעור אוסרת בכ"ש אלא כונתו לומר דאם נתערב בזמן הביעור ולא ביערו אלא עכבם בתוך ביתו אחר הביעור כדי לאכלן הרי הן אסורים באכילה לאחר הביעור בכ"ש כיון שהיה לו מתירין בביעור היה לו לבערן אבל אם נתערב לאחר הביעור מודה הרע"ב דאינו אוסר בכ"ש כיון שלא היה לו מתירין דמשעת שעכבם בתוך ביתו נאסרו באכילה ואין לו מתירין כלל וכמ"ש הרמב"ן וזהו דאבעייא לן בגמ' בבצל שעקרו בז' ולא ביערו אלא עכבם בתוך ביתו שאסורים באכילה ונטעו בח' אי גדולי היתר מעלין את העיקר ואסיקנא דמעלין כשאר תערובות דכיון דהוי לאחר הביעור בטיל ברוב אך ק"ק דאם כן כשכתב הרע"ב אבל קודם הביעור אין בו קדושת ז' כו' הול"ל ג"כ דאם נתערב לאחר הביעור בין במינו בין בשלא במינו בנ"ט שוב ראיתי להתוס' בפ' הנודר מן הירק שכתבו וז"ל דתנן הז' אוסרת בכ"ש והא דאבעיא לן לעיל אי גדולי היתר מבטלין לעיקר דז' י"ל דהכא מיירי בדבר לח אבל ביבש לא א"נ שמא גדולין חשיבי טפי ומבטלין את העיקר עכ"ל הנה מדברי התוס' הללו נראה בהדיא דס"ל דאפי' אם נתערב לאחר הביעור הז' אוסרת בכ"ש דאל"כ ל"ק להו מידי מההיא דגדולי היתר דהתם בבצל שעקרו בז' ונטעו בח' כיון דאתא זמן הביעור ולא ביערו א"כ כשנתערבו הגדולין לאחר הביעור משו"ה מבטלין את האיסור וכיון שכן יש לתמוה דאמאי אסור בכ"ש הרי לאחר הביעור אין לו מתירין ומאי אהדר להו ר"ש ותו דדברי התוספות סתרי אהדדי שם סמוך ונראה עמו שכתבו ד"ה את"ל כו' פי' הר' אליעזר כגון פירו' ששית שנכנסו בז' וגדלו משהו צריכין ביעור כפירות ז' אבל לאכילה כגון פירות ז' שנתערבו בפירות דהיתר אינו אסור במשהו אם כן מאי קא קשיא להו הכא מההיא דבצל וצ"ע ולקו' הא' היינו יכולים לומר דס"ל להתוספות כדעת הרמב"ן דאפילו דכשהגיע זמן הביעור מפקירן בפתח ביתו ואוכלין והולכין לעולם וס"ל להתוספות דאפי' אם עכבם אחר זמן הביעור לאכלן יכול להפקירן אח"כ ומיהו כל זמן שלא הפקירן הרי הן אסורים באכילה ובהא פליגי הרמב"ן ז"ל ומשום הכי ס"ל להתוספות דאפילו אם נתערבו אחר הביעור אוסר בכ"ש דהוי דשיל"מ ע"י שיפקירם אלא דהא ודאי ליתא מדגרסינן בפרק הגוזל דק"א בגד שצבעו בקליפי ז' ידלק ואם איתא אמאי ידלק יפקירנו ויחזור ויזכה בו אלא ודאי משמע כדעת הרמב"ן דאם עכבם בביתו אחר הביעור ולא הפקירם אינו יכול להפקירם עוד דהשתא ההיא ברייתא מיתוקמא בשהגיע זמן הביעור ולא הפקירם ועיין במוהר"ם ן' חביב בקונט' תיה"ך דף כ"ב ע"א ועיין בהתוספות בפרק מקום שנהגו דף נ"ב ד"ה מתבערין גם מה שתי' דגדולין חשיבי ומבטלין את העיקר אע"ג דשאר תערובות אוסר בכ"ש הם דברים תמוהים מההיא דרבי אבא דקאמר שאני נדרי' דאי בעי מתשיל עלה ולא בטיל ברוב וכדכתיבנא לעיל וצ"ע ועיין בהר"ש פ"ו מ"ג ויש ליישב בדוחק דס"ל דדוקא גבי נדרי' אמרינן דמשום דלא בטיל ברוב גדולי היתר אין מעלין את האיסור אבל גבי ז' אף דאוסר בכ"ש כשאר תערובות אפי"ה גדולי היתר חשיבי ומעלין כיון דאיסורו ע"י קרקע בטילתה נמי ע"י קרקע וכה"ג משני תלמודא דף נ"ח לר"י (אלא דהא ליתא כפי מ"ש שם לקמן ד"ה קונם) גם מה שתי' דהכא מיירי בדבר לח אבל בדבר יבש לא הוא תמוה דהרי בנדרים אמרינן דמשום דלא בטיל גדולין אין מבטלין העיקר אף דהוי דבר יבש לפי דעתם ואם כן גבי ז' דלא בטיל ברוב דהוי דשיל"מ אמאי מבטלין סוף דבר שדבריהם צל"ע ולא זכיתי להבינם מיהו מ"ש הרע"ב אבל קודם ז' אין בו קדושת ז' לענין שיהא אסור להפסידם ולעשות בהם סחורה ומשמע מדבריו דדוקא לענין איסור סחורה הוא דבטיל אבל להצריכו ביעור חייב לבער דהו"ל דשיל"מ כו' ונראה ודאי דה"ט משום דאיסור סחורה אין לו מתירין ומשום הכי בטיל ויש לתמוה דנראה דהרע"ב ז"ל פליג דידיה אדידיה ממ"ש בפ"ב דבכורים מ"ב על מתניתין דקתני יש במעשר ובכורים משא"כ בתרומה כו' ואסורים בכ"ש וגידוליהן אסורים מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה דל"ת דוקא לענין ליאכל חוץ לירושלים הוא דאוסרים בכ"ש דלהאי מילתא חשיבי דשיל"מ כיון שיכול לאכלו במקומו אבל לאסו' תערובתן לזרים ולבהמה דאיסו' זרות ובהמה אין לו מתירין סד"א דלא יאסרו תערובתן קמ"ל כיון דחל על תערובתן שם בכורים ומעשר ליאסר לאכלן חוץ לירושלים חל נמי לענין זה לאסור לזרים ולבהמה ע"כ ואם כן ה"נ יהא אסור לעשות סחורה אף דאיסור סחורה אין לו מתירין כיון דחל עליו שם ז' להצריכו ביעור ולאוסרו אם לא ביערו חל נמי לענין סחורה דומיא דהתם ממש ויש לחלק בדוחק דדוקא התם דהאיסורים הם איסורי אכילה ומשו"ה כיון דחל עליה שם בכורי' לענין איסור אכילה חוץ לירושלים חל נמי לענין איסור אכילת זרים ובהמה אבל הכא דהוו תרי ענייני דאיסור איסור סחורה ואיסור אכילה בלי ביעור אז לא אמרינן כיון דחל עליה שם ז' לענין איסור אכילה בלי ביעור חל נמי לענין איסור סחורה דאיסור סחורה לחוד ואיסור אכילה לחוד כנ"ל: ודרך אגב ראיתי לעמוד על מה שהקשה הרב תוי"ט ז"ל בפ"ט דשביעית מ"ג שפסק שם הרע"ב ז"ל גבי ההיא דהכובש שלשה כבשים בחבית כר"ג דאמר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית וה"ט משום דס"ל דדוקא ממשו של כל אחד שכלה בשדה אסור אבל טעמו הרי הוא כמבוער ואע"פ שיש בו טעם בלוע מן האיסור דהיינו אותו מין שכלה לית לן בה כתב וז"ל ותימא דאי הלכה כר"ג א"כ הא דפי' הרע"ב דשביעית קודם הביעור בין במינה בין שלא במינה בנ"ט דלא כהלכתא יעיין שם ולע"ד נראה לומר דמ"ש הרע"ב בספ"ז דז' אוסרת קודם הביעור בין במינה בין בשלא במינה בנ"ט היינו דוקא בשנתערב גוף האיסו' בתוכו דמהשת' לא חשיב כמבוער שהרי ממשו של איסור מעורב בו משא"כ בההיא דהכובש שלשה כבשים אין כאן אלא פליטת האיסור שהרי אותו המין שכלה מן השדה כבר מבער מינו מן החבית ונמצא שלא נשאר כאן כי אם פליטת האיסור בלבד ובהא ודאי הוא דשרי ר"ג דכיון דלא נשאר כי אם פליטתו חשיב כמבוער ועיין בש"ך ז"ל י"ד סי' ק"ב ס"ק ט' גבי דשיל"מ ותמצא כעין חילוק זה שכתבנו ועל פי זה ניחא נמי מה שהק' עוד הרב הנז' בפ"ז משנה ז' על מ"ש הרע"ב ז"ל שם ורד חדש שכבשו בשמן ישן ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששי ילקט את הורד קודם שיגיע זמן הביעור והכל מותר אבל ורד של שביעי' שכבשו בשמן של שמיני וכבר הגיע זמן הביעור של הורד חייב לבער את הכל דשביעית אוסרת בשאינו מינו בנ"ט ותמה עליו הרב הנז' שכיון שכבר פי' בסיפא דמתני' דקודם הביעור בין במינה בין בש"במ בנ"ט א"כ מ"ש רישא דהכא ורד חדש כו' דמותר הכל הרי אף קודם הביעור בנ"ט והכא נמי הורד נ"ט בשמן יע"ש שהניחו בצ"ע אכן על פי מ"ש הנה נכון דע"כ לא כתב הרע"ב ז"ל דקודם הביעור בנ"ט אלא דוקא בשנתערב גוף האיסור משא"כ גבי ההיא דורד חדש דאין כאן אלא פליטתו שהרי הוא מלקט הורד מתוך השמן והשתא אתיא הך מתני' כר"ג דהלכתא כותיה כנ"ל נכון ועיין בהשגת הראב"ד ז"ל פ"ז מה' שמיטה ויובל דין ג' שכתב וז"ל ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל לביעור הראשון כיון שיש לו היתר באכילת ג' סעודות אוסר במשהו וחייב לבער ביעורו מן הבית זה דעת ר"ש והוא שאמר כל הירק אחד לביעור שכל המינים שנכבשו בחבית כיון שכלה אחד מהן בשדה יבער את כולם מפני שהוא אוסר במשהו לזה הביעור ע"כ וקשה טובא שהרי לו יהי דנימא דלביעור הראשון אוסר במשהו מפני שהוא כדשיל"מ מ"מ הא דדשיל"מ לא בטיל אינה אלא במינו אבל שלא במינו בנ"ט וכמ"ש רבינו כאן וכתב עליו הראב"ד שהוא משנה שלימה וא"כ הכא גבי שלשה כבשים שנכבשו בחבית אחד כיון שחלוקין הן במינן היכי קאמר ר"ש דאוסר במשהו לזה הביעור וצ"ל דס"ל ז"ל דכל מיני ירקות חשיבי כמין אחד דשם ירק אחד הוא והו"ל כמין במינו דלא בטיל אפי' באלף ודע שמדברי הראב"ד ז"ל הללו שכתבתי מבואר דס"ל דהא דדשיל"מ אפילו באלף לא בטיל לאו דוקא בשנתערב ממשו של איסור אלא אפילו לא נתערב אלא טעמו גרידא אפי"ה לא בטיל ושלא כדעת מור"ם ז"ל שכתב בי"ד סימן ק"ב ועיין בש"ך שם ודוק: איך שיהיה הדרן לדמעיקרא דדעת הר"ן ז"ל הפך דעת הרב תה"ד וכן נראה שהוא דעת רבינו ז"ל שכתב בה' מעשר שני פ"ו הלכה י"ד וז"ל פירות מע"ב שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל בטהרה או יפדה את המעשר לפיכך אם נתערבו בירוש' אוסרים בכ"ש במינן דכך היא גירסת הספרים אבל הוא טעות סופר דצ"ל במינן דדוקא במינם אין לו ביטול אבל שלא במינם אפי' דשיל"מ מותר ועיין במ"ש מרן הכ"מ פ"ה מה' ביכורים דין נ"ה ובפר"ח סימן ק"ב ס"ק ח' הואיל והוא בירוש' הרי הוא כדבר שיל"מ ע"כ והנה מדברי רבינו ז"ל הללו נראה דס"ל דדוקא בירוש' אין לו ביטול דמקרי דשיל"מ אבל חוץ לירוש' יש לו בטול ברוב כיון שאינו יכול לאכלו שם ואע"ג דמצי להעלותו לירוש' לא מקרי דשיל"מ כיון שיש לו טורח בעלייתו וכ"כ הרע"ב וכ"כ רבינו בפי"המ וז"ל ואומר לך בכאן שאם נתערב אפי' שיעור מועט ממע"ב או מן הביכורים ויהיה אותו העירוב בירוש' בלבד יהיה דין אותו תערובת כדין מעשר ע"כ ונראה דס"ל דאע"ג דאי בעי פדי ליה לא מקרי בהכי דשיל"מ כיון שיש לו היתר ע"י פדיון דהא תרומה יוכיח שיל"מ ע"י שאלה ואפי"ה אמרינן בפרק הנודר דנ"ט דכיון דליכא מצוה לאתשולי לא מקרי דשיל"מ ודוקא בנדרי' דמצוה לאתשולי עלייהו מדר' נתן הוא דמקרי דשיל"מ וא"כ גבי מעשר נמי מאי מצוה איכא לפדותו ומשום הכי חוץ לירוש' בטל ברוב ומ"ש רבינו בדין ט"ו זרעו קודם שיכנס הגדולין חולין ופודה אותו כשעת זריעתו שאני גדולין דמיניה קא רבו ומשום הכי צריך פדיון ומ"ש רבינו פירות מעשר שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל כו' או יפדה את המעשר מיירי בדלית ביה שיעור כדי לבטל את המעשר וכן הוא מוכרח דאי מיירי בשנתבטלו ברוב ועלה קאמר דיאכל הכל בטהרה אם כן מאי לפיכך אם נתערבו כו' דקאמר הא בהכי קיימינן אלא ודאי דבתחילה מיירי בדלית ביה כדי לבטל ומש"ה לא כתב פירות מעשר שנתערבו בירוש' משום דכיון דלית ביה ביטול אפילו בחוץ לירוש' הם אסורין וצריך שיאכלם במקום או יפדה וכן נר' ממ"ש מרן על דין זה וז"ל פירות מעשר כו' פשוט הוא ואי רבי' איירי בדאית ביה כדי ביטול הא טובא אשמועינן דאין לו ביטול זה הנלע"ד דעת רבינו והרע"ב ואולם רש"י והרא"ש והר"ן ז"ל בפרק הנודר על ההיא ברייתא דקתני כל דשיל"מ כגון טבל ומעשר שני והקדש לא נתנו חכמים שיעור כתבו וז"ל דמ"ב והקדש יל"מ ע"י פדיון ויש לדקדק בדברי הר"ן דנרא' דאיהו ז"ל פליג דידי' אדידי' שהרי כ' לקמן גבי תרומה וז"ל תרומה מאי מצוה לאתשולי איכ' הילכך לא מיקרי דשיל"מ והקדש דקא מני לעיל בדבר שיל"מ בהקדש ב"ה עסקינן דע"כ לפדייה קאי והשתא ק' דאכתי תקשי ליה מע"ב דקא מני דשיל"מ ע"י פדייה אע"ג דליכא מצוה בפדייתם ונראה דס"ל להר"ן ז"ל דגבי מע"ב כיון שיש לו טורח בעלייתו מסתמא לפדייה קאי ומקרי בהכי דשיל"מ ומשום הכי ל"ק ליה אלא מהקדש ומ"מ נראה דדעת רש"י והתוס' והרא"ש הפך דעת הר"ן מדכתבו סתם הקדש יל"מ על ידי פדיון דמשמע דבכל הקדש קאמרי ויש לדקדק דתקשי להו קו' הר"ן דהא גבי תרומה כיון דאין מצוה לאתשולי לא מקרי דשיל"מ וכבר ראיתי שנתקשה בזה הרב בעל מוצל מאש ז"ל סימן י"ט יע"ש:<br><b> ונלע"ד </b> לומר דמאי דצרכינן בקונמות טעמא דמצוה לאתשולי עלייהו כי היכי דלהוי דשיל"מ ומשום הכי בתרומה לא הוי דשיל"מ היינו דוקא לגבי שאלה דההיתר בא ע"י טורח דמי יימר דמזדקקי ליה תלת כמ"ש מרן בפ' י"ד דין י"ב ובעלמא קימ"ל דכשההיתר בא ע"י טורח לא מיקרי דשיל"מ וכמ"ש הרשב"א לענין הגעלה עיין בי"ד סימן קכ"ב ומשום הכי בנדרים כיון דמצוה לאתשולי עליה הוי כמי שבא ההיתר ממילא וכאילו אתשולי דמי משא"כ בתרומה אבל גבי הקדש דיל"מ על ידי פדיון ולא בא ע"י טורח אף דליכא מצוה מקרי דשיל"מ נמצינו למדין שדעת רבינו והרע"ב דאי בעי פדי ליה לא חשיב דשיל"מ ויש לדקדק שהרי בדין י"ו כ' וז"ל מ"ב בטל ברוב באיזה מעשר אמרו במעשר שנכנס לירושל' ויצא ונפלו מחיצות שהרי אין שם מחיצות להחזירו לשם ואי אפשר לפדותו מאחר שנכנס משמע מדבריו טעמא דמחיצה קולטת ואינו יכול לפדותו הא אם אין מחיצה קולטת והיה יכול לפדותו הו"ל דשיל"מ וזה הפך ממ"ש כאן ובפרק הזהב דנ"ג פריך תלמודא אברייתא דקתני באיזה מעשר אמרו שנכנס לירושלים ויצא ומוקמינן לה בדנפול מחיצות והאמר רבא מחיצה לקלוט דרבנן וכי גזור כי איתנהו מחיצות כי ליתנהו מחיצות לא גזור ומאי קושיא הא לא מקרי דשיל"מ מטעמא דאי בעי פדי ליה כיון דליכא מצוה כנדרים לדעת רבינו וי"ל דהתם גבי נכנס ויצא אפילו נפלו מחיצות לס"ד דמקשה דהוה ס"ל דכי ליתנהו מחיצות מחיצה אינה קולטת והיה יכול לפדותו הוי שפיר דשיל"מ משום דכיון דאינו יכול להעלותו ולאוכלו דנפלו מחיצות אז אמרינן מסתמא כי הוה בעיניה לפדייה קאי ומקרי דשיל"מ עכשיו שנתערב ע"י פדיה והוה ליה כהקדש בד"ה שכתב הר"ן דמקרי דשיל"מ כיון דלפדייה קאי ה"נ כיון דלא חזי להעלותו לירוש' מסתמא לפדייה קאי ומשום הכי פריך בגמ' שפיר וכן נמי לעיל דפריך לחזקיה ממתניתין דהתרומה כו' דלעביד ליה כדחזקיה משום דכיון דמתני' איירי בשנטמא כמ"ש רש"י דבור המתחיל משא"כ הו"ל כהקדש ב"ה דלפדייה קאי הכא נמי כיון שנטמא מסתמא לפדייה קאי הוי דבר שיל"מ משא"כ בנתערב חוץ לירוש' דהתם כי הוי בעיניה לאו לפדייה קאי וגם אין לומר דעכשיו שנתערב יכול להעלותו לירושלים דכיון שיש לו טורח בעלייתו לא מקרי דשיל"מ לדעת רבינו ומיהו הדבר הקשה אלי לדעת רבינו דחוץ לירושלים לא מקרי דשיל"מ א"כ מאי פריך בגמ' התם לחזקיה דאמר מעשר שאין בו שו"פ אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות ממתני' דקתני התרומה והבכורים כו' משא"כ במעשר מאי משא"כ במעשר לאו דמעשר בטל ברוב ואם איתא דלחזקיה הוה ליה דשיל"מ והשתא נהי דהמקשה סמיך אברייתא דמייתי לבסוף באיזה מעשר אמרו במעשר שאין בו ש"פ מ"מ התרצן דלא שמיע ליה ההיא ברייתא אמאי קא מיהדר אתי' דחזקיה בפשיטות הול"ל דמתני' מיירי בנתערב חוץ לירושלים דלא הוי דשיל"מ לדעת רבינו וברייתא גופא דקאמר באיזה מעשר שני אמרו במעשר שאין בו ש"פ אמאי ל"ק במעשר שנתערב חוץ לירושלים לדעת רבינו דבטיל ברוב ואין לומר דרבינו ז"ל מיירי כשאין בו שו"פ ומשום הכי כתב דדוקא אם נתערבו בירושלים אוסר בכ"ש אבל חוץ לירושלים לא דכיון שאין בו ש"פ אין לו פדיון וגם לא מקרי דשיל"מ כיון שאין בו טורח ואהא פריך תלמודא לחזקי' ממתני' דבשיל"מ לדידן לא תקשי דמיירי בחוץ לירושלים ואין בו ש"פ דהא לית' דכיון דהוא ז"ל פסק בפ"ה דין ה' כחזקיה הוה לי' למימר דבחוץ לירושלים אם יש לו מעות מעשר שני לא בטיל ואי לא בטיל וצ"ע כעת והרא"ש כתב שם בנדרים וז"ל מע"ב יל"מ לעלותו לירושלים וראיתי להרב מוצל מאש סי' הנזכר שתמה לדעת הרא"ש ז"ל וז"ל וקשיא לי טובא שהרי שנינו שהמעשר והבכורים אוסרים תערובתן בכ"ש בתוך ירושלים דוקא שיכול לאוכלו בקדושת מעשר אבל חוץ לירושלים כיון שיש לו טורח להעלותם לא מקרי דשיל"מ וכן הקשה לדעת הר"ן ורש"י והרשב"א ז"ל בת"ה ד"ג שכתבו דמעשר ישל"מ ע"י פדיון שהרי כפי זה אמאי קתני בירושלים אפי' חוץ לירושלים יכול הוא לפדותו עכ"ל ואשתומם על המראה איך פה קדוש יאמר דבר זה שהרי בהדיא כתב הר"ש וז"ל ואסורין לאכול בירושלים בכ"ש כו' כלומר לענין שלא לאוכלו בירושלים הם אסורים בכ"ש דהוי דבר שיש ל"מ דאפשר להעלותם כו' ובס"ד כתב וי"מ דמתניתין מיירי בנתערבו חוץ לירושלים ומחלקין בין ירושלים לחוץ לירושלים ולא יתכן כלל מדלא משני הכי בירושלמי עכ"ד הרי לך בהדיא שדעת הר"ש כדעת הרא"ש ז"ל וגם הרשב"א והר"ן י"ל דס"ל כתי' הר"ש דלענין שלא לאוכלו חוץ לירושלים הם אסורין בכ"ש דהוי דשיל"מ ע"י פדיון גם על מרן ז"ל יש לתמוה שכתב בדין י"ד וז"ל ומ"ש לפיכך אם נתערבו בירושלים כו' כך פיר' רבינו ור"ש מה ששנינו בפ"ב דבכורים ואסור לאכול כ"ש בירושלים ע"כ דהרי דעת הר"ש ברור מללו דלא כדעת רבי' שהר"ש ז"ל הביא פיר' רבינו בשם י"מ ודחאו בשתי ידיו ואפשר דמ"ש כך פירש רבינו והר"ש כונתו לו' שכן פי' בשם י"מ אלא דהוא ז"ל דחאו מכח ההיא דירושלמי ודוחק: וראיתי להרב פ"ח ז"ל סימן כ"ח שהקשה לדעת הרא"ש והר"ש וז"ל אלא דאיכא למידק עלה מהא דפריך התם בפרק הזהב ושנכנס לירושלים ויצא אמאי ליהדר וליעייליה וכתבו התוס' גבי אין בו ש"פ לא פריך הכי דאיירי ברחוק מירושלים ומקרי בהכי אין לו מתירין אבל הכא דקתני משנכנס לירושלים ויצא משמע אפילו לא יצא אלא פסיעה אחת ואמאי וניעייליה ע"כ וזה מוכיח כדברי הרמב"ם והרע"ב ואפשר להסכים סברת הרא"ש והר"ש עמהם דמצינן למימר דאיהו מיירי בשאינו רחוק מירושלים דבכה"ג מקרי דשיל"מ אף לדעת הרמב"ם והכי מוכח ממ"ש הרמב"ם פירות מעשר כו' לפיכך אם נתערבו בתוך ירושלים כו' ואלו בסוף כתב מע"ב בטל ברוב כו' שהרי אין שם מחיצות להחזירו לשם דמשמע טעמא דאין שם מחיצות הא איכא מחיצות לא בטילי ומטרחינן ליה לעיולי אלא ע"כ צריכין לחלק ברחוק מירושלים הרבה למעט ומר אמר חדא ומ"א חדא ולא פליגי עכת"ד:<br><b> והנה </b> מה שרצה לומר דהר"ש לא פליג אהרמב"ם ז"ל דרבינו מיירי ברחוק הרבה והר"ש מיירי ברחוק מעט הם דברים תמוהים דהרי כ' הר"ש בסוף דבריו וי"מ דמתני' איירי בשנתערבו בירושלים ומחלקינן בין בירושלים לחוץ לירושלים ולא יתכן זה מדלא משני הכי בירושלמי (כלומר דבירושלמי ה"ק חד סבר לר"י דהכא במתני' קאמר וגדוליהן אסורים ואלו בפ"ט דתרומות קתני גדולין מעשר ובכורים חולין והוה ליה לשנויי דההיא דפ"ט דתרומות מיירי ברחוק מירושלים והכא מיירי בתוך ירושלים) הרי משמע בהדיא דפליגי וא"ל דהך י"מ שכ' הר"ש לאו היינו רבינו דרבי' מיירי ברחוק מירושלים הרבה אבל ברחוק מעט ס"ל דהוי דבר שיל"מ וכמו שהוכיח הרב מדבריו והר"ש גופיה מודה בהכי והך י"מ הם י"מ אחרים דס"ל דאפילו ברחוק מעט בטיל ברוב דאם כן אדמקשה להו הר"ש מהירושלמי הוה ליה לאקשויי מתלמודא דידן דפריך בהזהב ושנכנס לירושלים ויצא אמאי וליהדר ונעייליה הרי דחשיב ליה דבר שיל"מ אפילו חוץ לירושלים ותו דאי הר"ש ז"ל מיירי דוקא ברחוק מעט אבל ברחוק הרבה מודה לרבינו והרע"ב אם כן לדידיה נמי תקשי דאמאי לא משני הכי בירוש' דההיא מתני' דתרומות מיירי ברחוק מירושלים הרבה דאז בטיל ברוב אלא ודאי דהר"ש ז"ל ס"ל דאפילו ברחוק הרבה מקרי דשיל"מ ואהא מייתי דעת י"מ דהיינו רבינו והרע"ב דס"ל דדוקא בנתערבו בתוך ירושלים ומיהו אף רבינו והרע"ב מודו ברחוק מירושלים מעט דמקרי דשיל"מ הואיל ואין לו טורח כ"כ להעלותו ומ"ש רבינו והרע"ב ז"ל בפי"המ ואומר לך בכאן דאם נתערב כו' ויהיה אותו התערובות בירושלים בלבד לאו דוקא אלא ה"ה ברחוק מעט דאם לא כן תקשי להו סוגיא דפרק הזהב דפריך וניהדר וניעייליה וכדכתיבנא אלא ודאי דס"ל דברחוק מעט הוי דשיל"מ ומשום הכי פריך התם שפיר דמדקתני והכניסו ויצא משמע אפילו לא יצא אלא פסיעה אחת וכמ"ש התוס' ז"ל: שוב ראיתי להרב חוות יאיר סימן קל"א שכתב וז"ל ואי משום דטריחא ליה מילתא לא מצינו שטורח מוציא דשיל"מ והרי בריש פרק הזהב מוכח דמעשר שני מקרי דשיל"מ משום דמצי להעלותו לירושלים וכ"כ הר"ש ודלא כהרע"ב שם דודאי גמ' הנז' הויא תיובתיה עכ"ל נר' שהרב הבין מדברי הרע"ב דדוקא בתוך ירושלים לא בטיל אבל חוץ לירושלים אפילו רחוק מעט לא מקרי דשיל"מ והיינו דכתב דגמרא הנזכר הוייא תיובתיה ולע"ד נראה כדכתיבנא ועוד נראה לי דאפילו דנימא דדברי רבינו והרע"ב הם כפשטן לא תקשי להו סוגיא דהזהב כפי מ"ש הריטב"א ז"ל שם בחי' משם הראב"ד וז"ל והא דלא פריך הכא ונסקיה לירושלים ונאכליה ואמאי בטיל ברוב משום דכיון דמדאורייתא לאו בר עלייה היא לא מטרחינן ליה ולקמן פריך משום דכבר העלהו והכניסו ויצא ולהכי ניהדריה ונכליה ע"כ ואם כן מצי למימר דרבינו והרע"ב סבירא להו כתירוץ הראב"ד דדוקא משום דכבר העלהו והכניסו ויצא פריך בגמרא דניהדר וניעליה ומטרחינן ליה וקנסינן ליה ובהכי ניחא מאי דקשיא ליה להפר"ח בלשון רבינו דסתרי אהדדי דמשום הכי אצטריך טעמא דאין שם מחיצות דאי לא מטרחי' ליה משום דכבר העלהו והי"ל לאוכלו שם ודוק ומאי דקשיא ליה להפר"ח דאי לדעת הר"ש אפילו ברחוק הרבה מקרי דשיל"מ משום דמצי להעלותו מאי יענה לקו' התוספות שם יראה לע"ד דס"ל להר"ש דהא ודאי ס"ל למקשה דרישא איירי במידי דלא חזי להעלותו לירושלים כגון שנטמא כמ"ש רש"י ומשום הכי קאמר דבאין בו שו"פ בטיל ברוב ואהא קשיא ליה לחזקי' דליעבד ליה כדחזקיה אמנם ממאי דקתני בברייתא משנכנס לירושלים משום דבעי לאקשויי דליפריקיה וההיא קושיא ל"ק אלא בהניח יסוד דברייתא מיירי בשנטמא אמנם אי ברייתא מיירי בשלא נטמא ליכא לאקשויי דליפריקיה משום דמחיצות קולטות ומשו"ה פריך דליהדר וליעייליה משום דקס"ד דליכ' לאוקמ' בשנטמא דומיא דרישא משום דאי איירי בנטמא ק' דליפריקיה וכדאקשיה ליה בתר הכי שוב ראיתי בספר מאיר עיני חכמים שכתב כן ליישב דעת רש"י יע"ש ואם כן דס"ל להר"ש והרא"ש כמ"ש הריטב"א הביאו מוהר"ב בשיטה מקובצת שהקשה קושית התוס' ותי' תי' ר"ת וכ' שהביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן דטבל במינו במשהו ופרשו טעמא דכהתירו כך איסורו ות"ל דהוי דשיל"מ אלא משום דזמנין שאין לו טבל אחר שם כדי לתקנו ויש לו טורח לקנותו כו' ואין ראיה זו מחוורת דהתם נקט טעמא דכהיתרו כו' כי היכי דתיתי אפילו לרבנן דפליגי עליה דר"ש וסברי דדשיל"מ בטל אבל יש לדון כדברי ר"ת כיון דמעשר שאין בו שו"פ אינו חייב להעלותו לירושלים לא חשיב דשיל"מ כיון דאית ביה טורח ולאו להכי קאי עכת"ד והר"ש והרא"ש שכתבו דאפילו ברחוק מירושלים מקרי דבר שיל"מ משום דמצי להעלותו אינהו איירי במעשר שיש בו שו"פ ולהכי מטרחינן ליה ודוק. ואגב אומר דמ"ש הריטב"א דלרבנן דר"ש דשיל"מ בטיל ברוב וכן כתב מוהר"ב לעיל בשמו וז"ל וא"ת והא פלוגתא דרבנן ור"ש היא בדשיל"מ ודילמא הא מתניתין רבנן דר"ש הוא דס"ל דשיל"מ בטיל ברוב וי"ל דהא ליתא מדקתני עליה באיזה מעשר אמרו בשאין בו שו"פ כו' אלמא האי תנא ר"ש הוא ע"כ: ולע"ד דבריו תמוהים דרבנן דר"ש לא פליגי אלא בדשאל"מ וכדאית' בהדיא בפ' הנודר מן הירק דנ"ח אמר ר"ש כל דשיל"מ כגון טבל כו' לא נתנו חכמים שיעור וכל דשאל"מ כגון תרומה כו' נתנו חכמים שיעור אמרו לו והלא ז' אין לו מתירין ולא נתנו חכמים שיעור אמרו לו כו' הרי בהדיא דרבנן דר"ש לא פליגי אלא בדבר שאל"מ דס"ל דאוסר בכ"ש וכר"י דס"ל הכי בעלמא וכדקאמרי ליה והרי ז' כו' וכן מוכח מההיא סוגיא דפריך תלמודא התם לר"א דאמר דנדרים דשיל"מ הוא דאי בעי מתשיל עלה והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלה ותנן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין תקרב הא לק' תעלה ומסיק שאני קונמות דמצוה לאיתשולי עלייהו כו' יע"ש וכתב הרא"ש דה"ה דהו"מ לאתויי מברייתא דקתני בהדיא דתרומה אין לו מתירין אלא דניחא ליה לאתויי ממתניתין יע"ש והשתא לדעת הרשב"א מאי פריך ממתניתין נימא דההיא מתניתין רבנן דר"ש הוא דס"ל דשיל"מ בטיל ברוב וכדק"ל ז"ל בההוא דהזהב סוף דבר שדבריו ז"ל צ"ע ודעת התוס' שם בנדרים כדעת הרא"ש והרע"ב שכתבו וז"ל ומ"ב איפשר להעלותו ולאוכלו או לפדותו ויש לתמוה דנראה שסותרים דבריהם למ"ש שם בסמוך וז"ל וא"ת לשם בפ' בתרא דע"ז דקאמר חוץ מטבל כו' ומסיק כהיתרו כך איסורו ולימא טעמא משום דשיל"מ וי"ל דהתם בטבל שהלכו בעליו למ"ה דאין לו מי יתירו ע"כ והתוס' בפרק בתרא דע"ז דע"ג ד"ה טבל כתבו תי' זה וכתבו עוד ואע"ג דיכול לילך למקום שהבעלים שם מ"מ כיון שיש לו טורח והוצאה הוי כאין לו מתירין כמו שפירש ר"ת בפרק הזהב והיינו מ"ש בפרק הזהב ד"ה וניהדר והוא מתורתו של ר"ת כמ"ש הריטב"א והשתא לפי שיטתם שכתבו בנדרים דמ"ב יש לו מתירין משום דמצי להעלותו לירושלים א"כ מאי האי דתי' דהתם בטבל שהלכו בעליו למ"ה אכתי תיקשי דילך למקום שהבעלים שם וצ"ל דמ"ש דמ"ב אפשר להעלותו לירושלים מיירי בשאינו רחוק מירושלים כמ"ש הפר"ח לדעת הר"ש ודוחק ובהך תי' שתירץ התוספות דאיצטריך טעמא דכהיתרו כך איסורו להיכא דאין הבעלים בעיר י"ל דנהי דאיצטריך הך טעמא מיהא להיכא דאין הבעלים בעיר מ"מ אכתי תקשי דמאי פריך התם בשלמא יין נסך כו' אלא טבל מ"ט לא נימא דר"י ור"ל מיירי שהבעלים בעיר והו"ל דשיל"מ ועיין בספר מאיר ע"ח ונראה לע"ד עם מאי דכתב מרן הכ"מ על מ"ש רבינו חמץ בפסח אינו בכלל אלו כו' לפי שאין התערובות אסורה לעולם וכתב מרן ז"ל בא לתרץ למה לא אמרי ר"י ור"ל חוץ מחמץ בפסח כו' ונ"ט מפני שיש לו מתירין ולא איירי ר"ל אלא באיסורי תורה שאין להם מתירין עכ"ד והשתא משום הכי פריך בגמרא שפיר דע"כ הא דקאמר ר"י חוץ מטבל איירי בטבל שאין לו מתירין וכגון שאין הבעלים בעיר דאי מיירי בטבל שיש לו מתירין א"כ אמאי ל"ק חוץ מהקדש ומ"ב וכל הני דיש להם מתירין אלא שדברי מרן ז"ל הם תמוהים במ"ש דר"י ור"ל מיירי באיסורי תורה שא"למ דהרי טבל דשיל"מ היא ותני לה דהא רבינו ע"כ דלא סבירא ליה כדעת התוס' דטעמא דכהיתרו כך איסורו איצטריך להיכא דאין הבעלים בעיר דלא מקרי דשיל"מ ממ"ש בדין ט"ז וחוץ מטבל שהרי אפשר לתקנו וכתב מרן שם דתפס טעם הירושלמי לפי שהוא כולל יותר והשתא אי ס"ל כדעת התוס' א"כ הול"ל ג"כ טעמ' דתלמודא דידן ונ"מ להיכא דאין הבעלים בעיר ועיין בס' מקראי קודש למורינו הרב דק"ל אלא ודאי דס"ל דתלמודא דידן לא פליג אירושלמי כמ"ש הל"מ ותו דלפי הירושלמי דלא ס"ל טעמא דכהיתרו כו' אלא משום דשיל"מ תיקשי ליה דאמאי ל"ק חוץ מחמץ בפסח ואפשר דמ"ש מרן דלא איירי ר"י ור"ל אלא באיסורי תורה שיל"מ כונתו לומר שיל"מ ע"י זמן דומיא דחמץ שאין איסורו לעולם משא"כ טבל שאיסורו לעולם וכן מדוקדק בלשון רבינו וכן נראה מדברי הל"מ יע"ש: ומיהו אכתי קשה משה"ק הל"מ דאמאי ל"ק חוץ ממעשר ב' והקדש דאין לומר משום דאל"מ ע"י פדיון דטבל נמי אפשר לתקנו ונראה לע"ד דמש"ה לא תני לה משום דאיכא מעשר דבטיל דהיינו חוץ מירושלים וא"כ כשנכנס ויצא והקדש נמי אפשר דס"ל לרבינו כמ"ש הר"ן דדוקא בהקדש ב"ה דלפדיה קאי הוא דלא בטיל וכיון דלא פסיק' לא תני לה ודומה למ"ש הוא ז"ל לעיל לההיא דז' יעוין שם שדבריו תמוהים ועיין מ"ש רבינו שם בדין י"ב י"ל דאפי' דשיל"מ אם נתערב בשאינו מינו מותר ומ"ש עליו הראב"ד דמשנה שלימה היא וכן מ"ש מרן דטעמו דהראב"ד מההיא דירושלמי מפ"ב דנדרים ומה שתי' הוא ז"ל שדבריו תמוהים ויש ליישבם ע"צ הדוחק ועיין בשיטה מקובצת למוהר"ב מ"ש משם התוספות שאנץ כפי דבריהם אין ראיה כלל מההיא דירושלמי דבכורים ולע"ד מ"ש הראב"ד משנה שלימה היא היינו ממתניתין דז' דקתני הז' אוסרת בכ"ש במינה וקאמר ר"ש עלה אף אני לא אמרתי אלא בביעור ומשום דהוי דבר שיש לו מתירין וכדכתיבנא לעיל ואפילו הכי קתני דשלא במינה בנ"ט וצ"ע לדעת רבינו:<br><b> ודע </b> שכתב הרע"ב פ"ב דערלה מ"ג אמתני' דקתני הערלה מעלה את הערלה כו' וז"ל צ"ל שא' מהם נטע רבעי שהם ב' שמות כו' וכן סאה של ערלה מצטרפת עם הקצ"ט של היתר לבטל סאה ועוד של נטע רבעי כו' וראיתי בפי' המשניות שנדפסו עם פי' באר אברהם ומי באר שהק' שהרי נטע רבעי יש לו פדיון והו"ל דשיל"מ דאפי' באלף לא בטל וכן כתבו התוס' פרק מרובה דס"ט ד"ה כל הנלקט יע"ש ולע"ד נראה ליישב דמשכחת לה נטע רבעי שיש לו ביטול כגון בנטע רבעי שהלכו בעליו למדינת הים דאין אדם יכול לחלל נטע רבעי ומעשר ב' של חבירו כמ"ש התוס' שם במרובה דס"ח ע"ב ד"ה הצנועים יע"ש והו"ל כאותה שכתבו התוספות בפ"ב דע"ז דטבל שהלכו בעליו למ"ה לא חשיב דשיל"מ אע"ג דיכול לילך למקום שהבעלים שם כיון שיש לו טורח והוצאה יע"ש וא"נ משכחת לה בנטע רבעי אחר הביעור דאסור בהנאה ואין לו פדיון כמ"ש רבינו פי"א מה' מעשר ב' הלכה ח' יע"ש: ועוד נראה דל"ק מידי שהרע"ב ז"ל אזיל לשיטתיה שכתב בפ"ב דבכורים דדוקא מ"ב שנתערב בירושלים הוא דאסור בכ"ש אבל אם נתערב חוץ לירושלים יש לו ביטול כיון שא"י לאוכלו שם ואף על גב דמצי להעלותו כיון דיש לו טורח להעלותו לא חשיב דשיל"מ ואע"ג דמעשר שני חוץ לירושלים יש לו פדיון אפילו הכי ס"ל להרע"ב דכיון דאין מצוה בפדייתו לא חשיב דשיל"מ כמ"ש לעיל ואם כן משכחת לה שפיר נטע רבעי שיש לו ביטול כשנתערב חוץ לירושלים דומיא דמעשר שני כך נראה לי:<br><b> הכלל </b> העולה ממאי דכתיבנא דלדעת רבינו והרע"ב ז"ל דוקא אם נתערבו בירושלים הוא דהוי דשיל"מ אבל חוץ לירושלים כיון שיש לו טורח בטל ברוב וכיון שכן יש לתמוה על הרב ת"ה שכתב דכיון דלצלי לא נאסר מעולם לא הוי דשיל"מ דאם כן מעשר שני בירושלים אמאי הוי דשיל"מ משום דיכול לאוכלו בירושלים הא בירושלים לא נאסר מעולם וחוץ לירושלים לעולם אסור ואף לדעת הר"ש ז"ל דס"ל דמתני' דקתני ואסורין בכ"ש היינו חוץ לירושלים משום דיש לו מתירין להעלותן לירושלים וכיון שכן איכא למימר דדוקא כשהן חוץ לירושלים כיון דעכשיו הן אסורים ומחר כשיעלה לירושלים הן מותרים הוה ליה כביצה שנולדה בי"ט דהוי דשיל"מ מ"מ נראה דהר"ש ז"ל יודה דאם נתערבו בתוך ירושלים ג"כ הוי דשיל"מ משום דיכול לאכלן בירושלים וכ"נ ממ"ש דהא דתנן דהבכורים עולין באחד ומאה מיירי כשנתערבו בחולין ואם איתא הול"ל דההיא מתני' מיירי כשנתערבו בתוך ירושלים דלא הוי דבר שיל"מ משום שיכול לאכלן במקומו דבירושלים לא נאסר מעולם וכן מוכח מהירושלמי שהביא הר"ש שם דפריך אמתניתין דבכורים ממתני' דתרומות דקתני גידולי בכורים חולין והשתא אם איתא אמאי לא משני דהא דתנן התם גידולי בכורים חולין מיירי בתוך ירושלים והא דתנן דגידוליהן אסורים מיירי בחוץ לירושלים ומהירושלמי הנז' הכריע הר"ש ז"ל דלא כהי"מ שפי' דמתני' מיירי דוקא בתוך ירושלים מדלא משני הכי בירושלמי ונ"מ מברייתא דפ' הזהב דקתני באיזה מעשר אמרו כו' ואם איתא הול"ל במעשר שנתערבו בתוך ירושלים וכן מוכח נמי מהא דפריך התם בפרק הזהב וליהדר וליעיילה כו' וליפריקיה כו' ומשני כר"י דאמר יקבר אי ר"י מאי איריא יצא אפילו לא יצא נמי כו' משמע בהדיא דלמאי דמוקי לה בשנטמא וכר"י הוא דק"ל מאי איריא יצא וכדקאמר אי ר"י כו' והשתא אי בתוך ירושלים לא הוי דשיל"מ אפילו נימא דאיירי בטהור תקשי לה מאי איריא יצא אפילו לא יצא נמי דלפדיה לא חזי דקולטות מחיצות ואי משום דיכול לאוכלו בירושלים הא לא מקרי דשיל"מ לדעת הרב ז"ל וכן נראה שהוא דעת רש"י בפרק משילין דל"ט ד"ה שיל"מ למחר יוליכוה או היום יאכלוה כאן וכן כתב הפר"ח סימן הנז' ס"ק י"א ומיהו איכא למדחי לכל זה דלא דמיא לנדון הרב דהתם שאני דהיתר ואיסור הם ענינים נפרדים ומש"ה כתב דלצלי לא נאסר מעולם ולא מקרי ישל"מ מה שאין כן הכא דההיתר עצמו שיש לו בתוך ירושלים הוא נאסר כשיוציאנו חוץ לירושלים ומש"ה הוה ליה כדשיל"מ דעלמא ולא בטיל ודוק: ומצאתי כתוב בשם מוהר"ש הלוי בגליון הטור י"ד סי' ק"ב כל דשיל"מ כו' וז"ל דבר שנאסר בקונם מקרי דשיל"מ אבל תרומה ומעשר לא וקשה ע"ז מר"פ התערו' ע"כ ונראה שכוון למאי דאמרינן התם דע"ד ע"ב ואצטריך דר"ל ודר"ן דאי מר"ן הו"א ה"מ ע"ז שאל"מ אבל תרומה דישל"מ לא ופרש"י ישל"מ ימכרנו לכהן ע"כ הרי בהדיא דתלמודא קרי לתרומה ישל"מ וזכני השם ומצאתי שהיא קושית הריטב"א ז"ל במציעא דנ"ג וז"ל וקשה לי דהכא אמרינן דתרומה דשיל"מ הוא דלכהן מישרא שרי ולישראל לעולם אסור ובמס' זבחים גרסינן חבית של תרומה כו' וצריכא כו' דאלמא תרומה ישל"מ וי"ל דהתם הכי קאמר ישל"מ דראויה לכהן ולאו דוקא ישל"מ והיינו דקאמר אבל תרומה דשיל"מ לכהן אימא לא בטלה קמ"ל דבטלה כיון דאין לו מתירין לישראל וקו' מעיקרא ליתא עכ"ד. ובהכי ניחא מה שהקשה הרב החב"יב בי"ד סימן ק"י ס"ק מ"ז לדעת האוסרים דשיל"מ נפל א' מהם לים המלח וז"ל אבל תמהני איך אפשר לחלוק על תלמוד ערוך דגרסינן התם אמר ר"נ כו' אבל תרומה דישל"מ לא קמ"ל הנה מבואר מכאן דאפילו בדבר שיל"מ כחבית של תרומה אם נפלה א' מהם הותרו כולן וע"ש מה שתירץ בדוחק:<br><b> אמנם </b> כפי דברי הריטב"א ז"ל ל"ק מידי דלפום מאי דמסיק קמ"ל היינו משום דתרומה אין לו מתירין דאי לכהן מישרא שרי ולישראל לעולם אסור וכדאיתא בהערל אבל לדשיל"מ דעלמ' לא מהני נפל אחד מהם ודוק איך שיהיה הדרן למאי דאתאן עלה מעיקרא דיש לחוש לדעת הר"ן והרי"ף שכתבו דאף בכה"ג הוי דבר שיל"מ ומה גם דכן נראה מדעת הר"ש ורבינו וכל המפרשים ז"ל דאף שיש לדחות כדכתיבנא לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה וכן הסכים הרב פר"ח זכרונו לברכה כן נראה לי נכון ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שכט) </b> וא"כ דס"ל להר"ש והרא"ש כמו שכתב הריטב"א כו'. לא ידעתי האיך העלים עינו דהרמב"ן כתב כן להדיא במלחמות בפ"ב דפסחים והוכיח שם דגם ר' יוחנן דס"ל דחמץ בטיל בששים ה"ט משום דס"ל דרבנן פליגי עלי' דר' שמעון ולית להו דדבר שיש לו מתירין לא בטיל. שוב ראיתי דבפ"א מהלכות חמץ ומצה הלכה ה' הביא כעין זה בשם ר"י בכת"י ושם מציין בעל טעם המלך גם מה שהערותי פה מהרמב"ן ז"ל:<br><b> (של) </b> והשתא לדעת הרשב"א. מאי פריך ממתניתין כו' דס"ל דשיל"מ בטיל ברוב כו'. גם אני הייתי בר מזלו בקושיא זו אלא דבלא"ה פרכת הש"ס שם מרפסא איגרין דמי לא איירי דהבעלים כבר אכלו מהכרי שהרים ממנו הסאה. ואם כן הרי אי אפשר למיתשל דנמצא שאכל טבלים למפרע. דאף די"ל דמשום דמתניתין סתמא קתני מש"ה קא מקשה. מכל מקום אכתי קשה דאמאי משני הש"ס שם באורחא רחיקא. וביותר קשה למה לי' להש"ס לדחוקי בשינויא ולאוקמא כשנפלה לו מאבי אמו כהן. ואם כן מיירי שמת הכהן בעל התרומה ואמאי לא נימא בפשיטות דמיירי כשמת הישראל התורם ותו אין להתרומה מתירין משום דאין הבן שואל על התרומה שהפריש אביו ובמ"א הארכתי בזה. ועיין בט"ז יו"ד סימן שכ"ג ודבריו שם צ"ע:<br><b> ועלה </b> על רעיוני כעת ליישב הקושיא שהקשיתי כאן על פרכת הש"ס שם דמי לא איירי שכבר אכלו מהכרי ולהכי א"א בשאלה משום דנמצא דאכל טבלים למפרע וכנ"ל. די"ל בזה דלמ"ש מו"ז רבינו ז"ל בתויו"ט בפ"ג דגיטין משנה ח' בדעת הרמב"ם ז"ל דמהני הפרשה אפילו למאי שכבר אכל לק"מ לפ"ז. ועיין מ"ש בזה באריכות בהלכות חמץ ומצה על הגליון:<br><b> (שלא) </b> וכן נראה מדברי הל"מ יע"ש. נ"ב ועיין בפרק א' מהלכות חמץ ומצה הלכה ח' שכתוב שם תירוץ אחר:<br><b> (שלב) </b> וזכני השם ומצאתי שהיא קושית הריטב"א ז"ל במציעא דנ"ג כו'. לענ"ד לא מן השם הוא זה דמאי דהקשה מוהר"ש הלוי היא קושיא אחריתי על הטור דמחלק בין קונם לתרומה. והיינו כמו דאמרינן בנדרים דף נ"ט. דנדרים מקרי דבר שיש לו מתירין משום דמצוה לאתשולי עלייהו. משא"כ בתרומה דליכא מצוה. וע"ז קשיא לי' למוהר"ש הלוי שהרי בזבחים אמרינן דתרומה הוי דשיל"מ אעפ"י דליכא מצוה לאתשולי עלה. וקושית הריטב"א היא על מאי דאמרינן דתרומה לא הוי דשיל"
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>אלו </b>
+<b> הן השיעורין כו' התרומה ותרומת מעשר והחלה כו'.</b> עיין בס' תי"ט רפ"ב דערלה ופ"ד דמציעא מ"ח שדקדק מדברי רבינו ז"ל שהשמיט תרומה ומעשר של דמאי השנוי במשנה דס"ל כמ"ש בירושלמי דמתני' ר"מ דמחמיר בכתמים ולית הלכתא כותי' ועל פי זה תמה על מרן ז"ל יעש"ב ותמהני עליו איך אשתמיט מיניה מ"ש רבינו ז"ל פט"ו מהלכות תרומות הלכה כ"א וז"ל לפיכך דין ארבעתן לענין אכילה ודמוע הוא כולן עולין באחד ומאה כו' ודין תרומה ומעשר של דמאי וכל אלו הדרכים דתרומת מעשר של ודאי כו' יע"ש הרי מבואר דפוסק כמתניתין דערלה ודוק:
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>אסור </b>
+<b> לבטל איסורין של תורה לכתחילה כו'.</b> עיין במ"ש הר"ן ז"ל בפרק ג"ה גבי ההוא דזרוע בשלה שדעת התוספות ז"ל דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא שרי' ודעת הראב"ד ז"ל דהוי מדאורייתא יע"ש ועיין במ"ש הרב כנה"ג ז"ל חי"ד סימן צ"ט בהגב"י ועיין בפ"ח ז"ל בחא"ח שנדפס מחדש בליקוטי י"ד דף נ"ח ע"ש שהביא ראיה לדעת הראב"ד וק"ל לדעת התוספות דסבירא להו דהוי מדרבנן מהא דאמרינן בפרק שלוח הקן דק"מ אלא אמר ר"נ ב"י למעוטי צפורי עיר הנדחת למאי אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה ופירש"י ז"ל למאי להי מינייהו אצטריך קרא כו' פשיטא דשל עיר הנדחת לאו בר שלוח הוא דלא אמרה תורה שלח לתקלה דממון עיר הנדחת אסור ואם ישלחנה יהיו בני אדם צדין אותו לאחר זמן יע"ש והא ודאי דאם שלוחה ליכא איסור משום דאזלינן בתר רובא ואפ"ה לשלחה לא אצטריך קרא למעט דלא אמרה תורה שלח לתקלה הרי בהדיא דלערב איסור בידים אסור מן התורה דאי מדרבנן מאי האי דק"ל לא אמרה תורה שלח לתקלה הא מדאורייתא מותר לשלחה ולבטלה ברוב צפרים דעלמא ועיין בהרב מש"ל בפ"ז מהלכות מעילה דין ו' שכתב בפשיטות כדברינו אלו ולא זכר שם להק' לדעת התוספות דסבירא להו דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוי מדרבנן ובדוחק יש ליישב לדעת התוס' דתלמודא ה"ק לא אמרה תורה שלח לתקלה דשמא כשמשלחה יבא אחר ויקחנה מיד בעוד שלא נתערבה עדיין בשאר צפרים ודוחק עיין עוד במ"ש התוספות בפרק השוכר את הפועל דע"א ע"ב ד"ה הכא במאי עסקינן דאיכא עכבת יין אפומא דכוזנאה וז"ל תימא ליבטיל ההוא פורתא בס' וי"ל כו' ויש לדקדק טובא דמאי קו' הא ק"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה ואם כן מש"ה קאמר להו רב להנהו סבויתא כי כיילתו חמרא מגוים שקילו זוזי מינייהו כו' הא לא"ה לא כיון דהוי לכתחילה ואף על גב דהתם בסתם יינם מיירי ובדרבנן הא קיימא לן דמבטלין איסור לכתחילה מכל מקום כבר כתבו התוספות בפרק קמא דביצה דף ד' ע"ב דהיינו דוקא במידי שעיקרו מדרבנן כגון מוקצה אבל בדבר שיש לו שורש מן התורה לא ואם כן סתם יינם נמי יש לו שורש מן התורה מיקרי ואין מבטלין אותו לכתחילה וכמ"ש הגהות מ"יי בפי"ו מה' אלו יע"ש וכן הקשה הרב לחם סתרים יע"ש. ולכאורה היה נראה דלק"מ שהרי כתב הרשב"א בתשו' סימן תס"ג דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה היינו דוקא במתכוין לבטל את האיסור אבל אם אינו מכוין לא שכ"כ וז"ל וכל האיסורין שירבה עליהן שוגג מותר ואע"פ שטחנן מזיד נקרא שוגג לענין ביטול דלא נתכוון לבטל אלא לטחון ולאכול יע"ש וכ"כ הטור ז"ל בא"ח סימן תנ"ג ועיין במ"ש הפר"ח ז"ל שם סק"ג ואם כן ה"נ כיון שאינן מכוונים לבטל את האיסור אלא לשים את היין בתוכו מותר אפילו לכתחילה אלא שמדברי התוס' ז"ל בפרק כ"ש דף ל' ע"א ד"ה לישהינהו נראה דסבירא להו דאפילו בשאינו מכוין לבטל את האיסור אין מבטלין איסור לכתחילה כמו שיראה המעיין ותו דלפי מ"ש הרב ט"ז בי"ד סי' קל"ח סק"ד דהא דאמרינן דכיון שאין כונתו לבטל את האיסור מותר אפילו לכתחילה היינו היכא דלא אפשר בלא"ה אבל היכא דאפשר בע"א מיקרי מבטל לכתחילה עדיין קשה דה"נ הא אפשר בע"א וכתקנתא דרב ועיין מה שתי' בזה בספר תורת חיים יע"ש. מיהו על הר"ן ז"ל ק"ל טובא דפרק כ"ש אההיא דפרכינן התם לישהינהו אחר הפסח וליעביד בהו שלא במינן הוקשה לו קו' התוספות דמאי פריך הא אין מבטלין איסור לכתחילה ותי' יע"ש משמע דס"ל דאפילו בשאינו מתכוין לבטל את האיסור וליהנות ממנו אין מבטלין איסור לכתחילה ואלו בפ' אין מעמידין אההיא ברייתא דקנקנים של גוים חדשים מותרים כו' כ' בפשיטות דכל שאינו מכוין לבטלו כדי ליהנות ממנו שרי והוכיח כן מכלי מדין שאמרה תורה להגעילן למאן דסבירא ליה דאין מבטלין איסור לכתחילה דאורייתא יע"ש וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' שמ"ט והביאה הפר"ח ז"ל חלק י"ד סימן ס"ד ס"ק כ"ו יעויין שם וכיון שכן קשה דמאי ק"ל הכא בפרק כ"ש וצריך עיון:
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+
+
+Halakhah 30
+
+
+
+Halakhah 31
+
+
+
+Halakhah 32
+
+
+
+Halakhah 33
+
+<b>אין </b>
+<b> צולין בשר שחוטה כו'.</b> כתב ה"ה פרק כיצד צולין מחלוקת רב ולוי ופסק רבינו כלוי והתוס' ז"ל כתבו דהלכה כרב עיין מה שכתבתי בזה באורך פי"א מה' אלו בפסק אבק הטוטון:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>קדרה </b>
+<b> שבשל אותה בקליפי ערלה כו'.</b> עיין מה שהקשה הל"מ ז"ל ובמ"ש פ"ג מהלכות חמץ ומצה הלכה ד':
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>שחט </b>
+<b> בה קודם שיטהרנה מדיח כו'.</b> פ"ק דחולין ד"ח פלוגתא דרב ורבב"ח ופסק כרבב"ח ור"ח ורש"י והרא"ש פסקו כרב וכן נראה דעת התוספו' שכתבו שם בד"ה אגב דוחקא וז"ל ריב"ם היה מצריך מתוך כך לאחר שנקרו החלב מן הבהמה לחזור וליקלוף בכל המקומות משום דבלע סכין אגב דוחקא דסכינ' כו' דדוקא בבית השחיטה דרותח קצת מהני דוחקא דסכינא תדע מדדייקינן בסמוך דהיתר' נמי בלע מאבר מן החי ומשני לאימת קא בלע לכי חיימא כו' והשתא ללישנא דדוחקא דסכינא תיקשי ליה הכי כו' דל"מ לשנויי הכי אלא ודאי אגב דוחקא דסכינא נמי לא בלע אלא לכי חיימא כו' יע"ש:<br><b> וראיתי </b> להרב מעדני מלך ז"ל שהקש' דמאי ראיה מייתי מדלא פריך למ"ד אגב דוחקא שאני התם דלענין בליעת סכין נאמרה דהסכין של היתר ורש"י ז"ל כתב דהסכין קשה לבלוע ואין כאן חשש משום בליעה אבל גבי סכין של גוים שהסכין הוא של איסור והבשר רך לבלוע ה"נ דאמרינן אגב דוחקא אפילו בצונן ותי' דכי דייק דהיתר' נמי בלע למ"ד בחמין הוא דדייק ולאותו מ"ד אף הסכין בולע ולא נ"מ במאי דקשה הוא א"ד ז"ל ואין תירוצו מובן דודאי למ"ד בחמין לא ס"ל לחלק בין בשר לסכין אמנם למה שהקשה התוס' דאמאי לא פריך ללישנא דדוחקא מאי קו' הא איכא למימר דלההוא לישנא דס"ל לרב טעמא דאגב דוחקיה כו' גבי סכין של איסור בסכין של היתר ס"ל כמ"ד בצונן מטעמא דקשה לבלוע. וראיתי להרב פמ"א ז"ל ח"ב סימן מ"ז שכתב לתרץ לזה דודאי התוס' והרא"ש לא ס"ל לחלק בהכי כמ"ש רש"י ממה שהקשה בדבור שאחר זה אמאי דפסקינן בגמרא והלכתא בצונן מאותה שאמרו דצריך נעיצה בקרקע ואם איתא מאי קושיא שאני התם דהוי סכין של איסור ולכך החמירו דצריך נעיצה אבל גבי סכין של היתר בהדחה סגי וכתירוץ ר"ת וא"ת מה יתרצו לקושיא הלזו אמאי בסכין של גוים קיי"ל כרב ובסכין של טריפה קי"ל כמ"ד בצונן י"ל דס"ל כתי' דלקמן דסכין טריפה דהוי באקראי בעלמא משום הכי סגי בהדחה אבל בסכין של גוים שחותכין בו איסור תמידי צריך נעיצה וה"נ בעי קליפה מה"ט א"ד יע"ש ורואה אני שדבריו מן המתמיהין ראשונה מה שהכריח ממה שהקשה בדבור שאחר זה ולא תירץ דשאני התם דהוי סכין של איסור ולכך צריך נעיצה לא ידענא מאי קאמר דקושית התוספות שם היינו לענין השמנונית הנדבק ע"פ דמשמעתין משמע דבהדחה גרידא לא נשאר שמנונית ע"פ דאם היה נשאר בו שמנונית אם כן בבא לשחוט אחר כך הבשר בעי קליפה שהרי הבשר רך בולע מהשמנונית ומאותה שאמרו צריך נעיצה לחתוך בה צונן משמע דאפילו בהדחה עדיין נשאר ממנו שמנונית ומעולם לא כתב רש"י ז"ל לחלק בין סכין של היתר לסכין של איסור ומ"ש שכן תירץ ר"ת אין ענין למ"ש רש"י ז"ל לחלק בין בשר רק לסכין קשה כלל אלא כונת ר"ת לומר דההיא דהתם שאני דחתך בו איסור רותח וכל שהוא רותח השמנונית נדבק ע"פ יפה יפה ואינו יוצא ע"י הדחה אבל בצונן אינו נדבק כ"כ ויוצא על ידי הדחה גרידא גם מ"ש דהתוס' יתרצו לקושית רש"י דסכין טריפה שאני דהוי באקראי ומש"ה סגי בהדחה אבל בסכין של גוים דהוי תמידי משום הכי בעי קליפה לא הבנתי דבריו דחילוק זה דאקראי לתמידי לא שייך אלא לענין שמנונית שעל פניו דכל שהוא באקראי אינו נדבק ע"פ כ"כ ויוצא בהדחה מה שאין כן באיסור תמידי שהוא נדבק ע"פ יפה יפה אינו יוצא אלא על ידי נעיצה אמנם לענין בליעת הסכין מהאיסור מה יושיענו היותו דרך אקראי הא כיון דס"ל דביה"ש רותח הרי בלע הסכין מן הטרפה ואם כן כי מדיחו אחר כך לו יהי דיוצא השמנונית שעל פניו מכל מקום כשבא לשחוט אחר כך הרי הוא בולע על ידי חום ביה"ש מגוף האיסור הנבלע בסכין אפילו בדרך אקראי אם כן עדיין צריכין אנו למודעי למה שחילק רש"י דכיון דהסכין הוא של היתר אינו בולע על ידי חום ביה"ש מכיון שהוא קשה וזה דבר פשוט ומושכל ולפי דעתו ז"ל קשה טובא דלמאי דק"ל להתוס' בדבור שאח"ז מההיא דנעיצה ואכתי לא אסיקו אדעתייהו לחלק בין אקראי לתמידי ובין סכין של היתר לסכין של איסור כתי' ר"ת אדק"ל מההיא דע"ז אמאי לא ק"ל ממימרא דרב גופיה גבי סכין של גוים דבעי קליפה ולתרוצי עלה כמו שתי' לההיא דע"ז ותו קשה טובא דאם איתא דטעמא דסכין של טריפה למ"ד בצונן הוא משום דהוי דרך אקראי אבל כל שהוא תמידי מודה דאסור אם כן כי פריך בגמ' ולמ"ד בחמין מ"ט משום דקא בלעי איסורא דהיתרא נמי בלע אמ"ה והשתא אדק"ל למ"ד בחמין תיקשי ליה לכ"ע שהרי סכין של היתר הוא בולע איסור דאמ"ה בתמידות אלא הדבר פשוט כמ"ש: שוב מצאתי להמאור ז"ל שכתב וז"ל והשוחט בסכין של גוים פ' הרב שלמה ז"ל כרב ואע"ג דקי"ל כמ"ד בצונן שאני התם דלא אשתמש ביה איסורא אלא לפי שעה אבל סכין של גוים שהוקבע תשמישה באיסור חמור הוא וכרב דאמר קולף כו' יע"ש הנה דברי המאור ז"ל הן הן דברי הרב פמ"א ובעניותי לא אדע שכול לענין בליעת גוף הסכין מה שייך לחלק בין אקראי לתמידי וכמ"ש ובר מן דין מ"ש המאור ז"ל כן משם רש"י נראה שגירסא אחרת נזדמנה לו שדברי רש"י ז"ל שלפנינו אינו ענין לזה כלל:<br><b> וראיתי </b> להרב תפארת שמואל ז"ל דף ע"א ע"ב שכתב ליישב קושית הרב מע"מ ז"ל וז"ל נ"ל דהכי דייק דנהי דאמרינן דסכין אינו בולע היינו שיאסור הסכין ממש כאלו נבלע בו איסור ממש על ידי רתיחה דלא סגי אלא בהגעלה אבל לעולם נדבק בו שמנונית דאיסור שהרי צריך הדחה ואם כן כששחט ונאסר משום אמ"ה נהי דלא נאסר ממש מכל מקום נדבק מבחוץ והרי חוזר ומבליע על ידי דוחק כו' א"ד יע"ש ודבריו תמוהים בעיני דאי קו' התוספות היתה מכח השמנונית הנדבק ע"פ מאיסור אמ"ה הן עוד היום אפילו דנימא דאגב דוחקא כו' לא בלע אלא לכי חיימא מ"מ אכתי תקשי להו דבסכין דהתירא היכי שחטי' שהרי מכי שחיט פורתא הרי נדבק בסכין שמנונית אמ"ה והדר לכי חיימא בגמר שחיטה מבליע השמנונית בסימנין ונראה שמחמת זו כתבו התוס' בדבור שאח"ז וז"ל משמע דבסכין כשרה לכ"ע בצונן כו' יע"ש אשר נראה מבואר דסבירא להו דלכ"ע סכין דהיתרא בעי הדחה מחמת איסור אמ"ה ונדבק ע"פ בתחילת השחיטה וכ"כ בפסקי תוספות ומשום הכי לא פריך תלמודא למ"ד בצונן נמי דליבעי הדחה משום דה"נ דינא הוא דבעי הדחה אלא דרבותא אשמועינן דאפילו בסכין סגי בהדחה ואם כן כיון דס"ל דסכין של היתר בעי הדחה לכ"ע מה"ט אם כן מאי ק"ל בדבור הקודם דללישנא דדוחקא דסכינא תיקשי להו הכי הא כיון דמשום בליעת הסכין ליכא למיחש משום דהסכין קשה ואין כאן אלא משום חשש שמנונית לא תקשי כלל שהרי לכ"ע בעי הדחה ולומר דהתוס' בדבור זה ס"ל דסכין של היתר לא בעי הדחה וכמו שכן הוא דעת הרשב"א והמרדכי והג"הא עיין בש"ך ח"י סק"ט ופליגי אמ"ש בדבור שאח"ז זה ודאי ממה שאין הפה יכול לדבר ותו דאפילו נימא דס"ל דלא בעי הדחה ומש"ה ק"ל מכח שמנונית הנדבק ע"פ קשה דעוד היום תיקשי להו דסכין דהיתרא היכי שחטינן הא מכי חיימא בגמר שחיטה הרי הוא בולע משמנונית אמ"ה הנדבק בתחילת השחיטה וכבר ראיתי להפר"ח ז"ל סימן הנזכר ס"ק י"ח דהוקשה לו כן לדעת הרשב"א וסיעתיה ותירץ דכיון דיש הרבה דם בביה"ש אין מקום לשמנונית להדבק בדופני הסכין אלא ע"י חום כל דהו דאפי' למ"ד ביה"ש צונן מ"מ רותח הוא קצת ומשום הכי הקשה הרשב"א דלמקשה דהוה ס"ל דאיכא חום אפילו בתחילת השחיטה א"כ הו"מ לאקשויי אפי' למ"ד בצונן דנבעי הדחה אבל למאי דמשני דלא חיימא אלא בגמר שחיטה א"כ גם השמנונית אינו נדבק ע"פ הסכין אלא ההיא שעתא וההיא שעתא היתרא הוה יע"ש וא"כ היא גופא נמי מייתב' בהכי לדעת ריב"ם דלו יהי דנימא דאגב דוחקא דסכינא בלע אפי' בצונן מ"מ בסכין קשה לא בלע גוף הסכין ואין כאן אלא משום חשש שמנונית וכיון שיש דם הרבה בביה"ש אינו נדבק אלא ע"י חום דהיינו בגמר השחיטה וההיא שעתא היתרא הוא גם הרב בעל ט"ז הוקשה לו כן ותירץ באופן אחר דדוקא אם החשש הוא משום טעם הבלוע בסכין דהיתרא כיון דאין שם ממשות של אמ"ה ואפילו לחלוחית בעלמא אלא נבלע וכיון שהדם אינו מבליע דטרידי סימני' לפלוט אין איסור משום אמ"ה אמנם בשמנונית של טריפה חששו מפני שהוא נדבק אפילו בגמר שחיטה דאין כאן בליעת דם יע"ש והרואה יראה שתי' זה גם כן מעלה ארוכה לדעת ריב"ם ז"ל: ואולם לדעת התוס' והאגודה דס"ל דסכין דהיתרא בעי הדחה לכ"ע ומשום חשש שמנונית שע"פ גם הב"ח חיזק בסברא הלזו וכתב דאפי' בעופות דלא שכיחי טרפות יש להזהיר לשוחטים לקנח משום אמ"ה תמיהא מילתא טובא דא"כ כל בהמות ועופות דעלמא ביה"ש דידהו נבעי קליפה שהרי בתחילת השחיטה נדבק שמנונית אמ"ה בסכין ובגמר שחיטה מבליע השמנונית בסימנים וכבר תמהו עליו בזה הט"ז והפר"ח וכתבו שדברי האגודה אין להם שחר כלל והדבר מוכרח מצד עצמו יע"ש ומ"מ תמיהא מילתא על התוספות והאגודה איך לא השגיחו בזה ומ"ש רש"ל ביש"ש סימן י"ב שאף התוספות לא כ"כ אלא למ"ד דבסכין טריפה בעי הדחה בחמין מודה דבכשרה סגי בצונן אבל למאי דקי"ל כמ"ד בצונן אפילו בסכין טריפה בסכין כשרה לא בעי מידי יע"ש הן דברים תמוהים דכיון דעכ"ל דבסכין של היתר אינו נדבק השמנונית של אמ"ה אלא לכי חיימא ובההיא שעתא היתרא הואי ומהטעמים שכתבו הט"ז והפר"ח אם כן למ"ד בחמין נמי לא נבעי הדחה כלל אלא מבואר הוא שלדעת התוס' לכ"ע בעי הדחה ואשר אני אחזה ליישב דעתם ז"ל דס"ל דודאי שמנונית של אמ"ה הנדבק בדופני הסכין לפי הנראה בחוש הראות הוא מעט מזער וכלא חשיב ולא שמיה ופשיטא ודאי דיש בו במה שנבלע עד כדי קליפה ששים או יותר אלא דאפי' הכי ס"ל דלכתחילה אין לשחוט בלא הדחה אע"ג דיש בו כדאי והותר לבטלו בס' מ"מ הא קי"ל אין מבטלין איסור לכתחלה ומשו"ה בעי הדחה ואי ק"ל דאי משום אין מבטלין איסור לכתחלה הרי כתב הרשב"א בתשובות סי' תס"ג דה"ד במתכוין לבטל את האיסור אבל כל שאינו מכוין לבטלו וליהנות ממנו מותר וכ"כ הטור א"ח סי' תנ"ג ועיין בפר"ח שם ובי"ד סימן ס"א הא ל"ק כלל שהרי כבר כתבנו לעיל בפט"ו דין כ"ה שמדברי התוספות פרק כ"ש דכ"ח ד"ה לישהינהו מבואר שחולקים על זה ותו שהרי כ' הט"ז י"ד סי' קל"ז סק"ד דה"ד היכא דלא אפשר בלא"ה אבל כל דאפשר בלא"ה מיקרי מבטל איסור לכתחלה יע"ש וא"כ ה"נ כיון דאפשר בהדחה חשיב מבטל איסור לכתחילה אמנם בשאר בהמות ועופות דעלמא כיון דלא אפשר בלא"ה ולא קא מכוין לבטל משום הכי שרי ובגמרא כי פרכינן למ"ד בחמין סכין דהיתרא נמי כו' היינו למ"ד ביה"ש רותח אף לענין בליעת הסכין דאז ודאי אין בו ס' לבטלו משום דבכוליה משערינן דבמאי דנפיק מיניה מנא ידעינן זה הנ"ל אמת ויציב ומן האמור בזה מבואר שאף לדעת התוס' והאגודה לא כ"כ אלא לכתחלה שלא לשחוט בלא הדחה אבל אם עבר ושחט לכ"ע לא בעי קליפה שהרי נתבטל בס' ושלא כמ"ש הפר"ח שלדעת הב"ח אם לא קנח הסכין בין עוף לעוף צריך לקלוף כל ביה"ש כנ"ל: ומ"מ לכל הדברות ולכל האמירות הניתנין למעלה בישוב קו' זו עדיין ק"ל טובא דלמאי דס"ד דמקשה דפריך סכין דהיתרא נמי בלע אמ"ה ופירש"י כי שחיט בה בהמה אחרת נבעי הגעלה כו' אדקשיא ליה דנבעי הגעלה תיקשי ליה דכל בהמות דעלמא נמי נבעי קליפה דמתחיל' השחיטה הרי בלע הסכין אמ"ה ובגמר שחיטה בולע הבשר טעם אמ"ה דלס"ד דמקשה אין בו מן הישוב מכל האמור לעיל כמובן וצ"ע כעת: ואיך שיהיה הדרן לדמעיקרא דתי' הרב תפארת שמואל נדחה הוא מכח כל מ"ש ואשר אני אחזה ליישב בשנדקדק עוד דלפי הנראה מדבריהם שלדעתם ז"ל דס"ל דלא אמרינן אגב דוחקא אלא ע"י חום קצת קו' סכין דהיתרא כו' מיישבא שפיר מטעמא דאימת בלעה לכי חיימא כדרך שתי' למ"ד בחמין ויש לדקדק דאכתי תיקשי להו לתלמודא גופא אמאי נטר להקשות קו' הלזו אפלוגתא דרב אחא ורבינא ואמאי ל"ק ליה אפלוגתא דרב ורבב"ח דמקמי הכי ולשנויי עלה דאימת בלעה לכי חיימא כו' ולכן נראה דודאי תלמודא ל"ק ליה אמימרא דרב דלעיל משום דאיכא למימר דדוקא גבי בשר דרכיך ס"ל דאמרינן אגב דוחקא וא"נ ביה"ש רותח למ"ד אבל בסכין קשה לא בלע כמו שכתב הרב בעל מע"מ אמנם אפלוגתא דרב אחא ורבינא ק"ל להתוספות שפיר משום דס"ל דפלוגתא דרב אחא ורבינא ע"כ לא מיתוקמא דוקא בביה"ש רותח כדרך שפירש"י דאם כן הוה ליה לתלמודא למימר עלה דכ"ע ביה"ש רותח והכא בסכין קמפלגי אלא משמע דפלוגתייהו דרב אחא ורבינא נמי מצינן לפרושי כדרך שפירשו לה לפלוגתא דרב ורבב"ח אבע"א דכ"ע בית השחיט' רותח ואבע"א דכ"ע ביה"ש צונן והכא אי אמרינן אגב דוחקא דסכינא קמפלגי דמהשתא משום הכי לא הוצרך תלמודא לפרש במאי קמפלגי שהרי הדבר מובן מעצמו דהנהו אוקמת שאמרו לעיל בפלוגתא דרב ורב"ח אינהו גופייהו איכא למימר נמי הכא אמנם אם נאמר דפלוגתייהו דרב אחא ורבינא לא מצי מיתוקמא אלא אם נאמר דכ"ע ביה"ש רותח והכא קמפלגי גבי סכין אם כן הו"ל לתלמודא לפרש בהדיא ולמימר הכי דכ"ע ביה"ש רותח והכא בסכין קמפלגי כי היכי דלא ניטעי לומר דכ"ע ס"ל ביה"ש צונן וכלישנא דלעיל ותו דללישנא דלעיל דרב ורבב"ח ס"ל דביה"ש צונן א"כ רב אחא ורבינא אתו דלא כרב ורבב"ח וזה ודאי דוחק אלא עכ"ל דלההוא לישנא ה"נ איכא למימר בפלוגתא דרב אחא ורבינא דכ"ע ס"ל ביה"ש צונן והכא אי אמרינן אגב דוחקא דסכינא בלע גבי סכין דקשה קמפלגי והשתא היינו דק"ל דלההוא לישנא למ"ד בחמין וס"ל דאפילו גבי סכין אמרינן אגב דוחקא תיקשי ליה סכין דהיתרא כו' דלא מצי לשנויי הכי כנ"ל נכון ליישב דבריהם ז"ל ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..00d683c2728a9afc339d1b1ee1167304938e4bce
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Foods/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,831 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Foods
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Foods
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כלאים </b>
+<b> הבא כו'.</b> עיין מ"ש פי"ב מהלכות שחיטה הלכה ח':
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מכלל </b>
+<b> שנאמר.</b> כתב ה"ה ודע שאין לתמוה כו' ממ"ש אין מזהירין מן הדין שאלו כבר נאסרה בלאו הבא מכלל עשה כו' הנה כפי דברי ה"ה הללו היה נראה ליישב מה שהקשה מוהר"ש אלגאזי ז"ל בספר גו"ה בכלל זה דאין ממ"ה מהא דגרסינן פ"ק דביצה ד"ט מ"ט דב"ש א"כ ליכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ואנא אמינא ומה חמץ שאין חמוצו קשה מוזהר עליו שאור שחמוצו קשה לא כל שכן אלא לומר לך שיעורו של זה לא כשיעורו של זה וקשה דהא אין ממ"ה ואין לומר דב"ש פליגי אהך כללא וסברו דממ"ה דהא במכות די"ד אמרינן אפי' למ"ד עונשין אין ממ"ה ותו דב"ה אמאי אצטריכו לצריכותא אחרינ' יע"ש מה שתירץ ולפי דברי ה"ה ז"ל נראה דמעיקר' קושיא ליתא דכיון דאיכ' עשה דאך ביום הראשון תשביתו שאור לכ"ע ממ"ה ומאי דקאמר בגמר' ליכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור היינו קרא דלא יראה שאור אמנם קרא דאך ביום הראשון ודאי דאצטריך לעבור עליו בעשה זה היה נראה ליישב לכאורה אמנם הא ודאי נראה שהרב נמוקו עמו ולשיטתי' אזיל שכתב בכלל ד' דע"כ לא כתב ה"ה אלא דוקא גבי בהמה טמאה בב' סימנין דבכלל מאתים מנה דבכלל הגמל שמוזהר עליו אע"פ שיש בו סי' אחד כולל הוא בהמה טמאה בשני סימנין ועוד חילק וכתב דע"כ לא כתב ה"ה אלא דוקא הכא דמלבד דאיכא לאו הבא מכלל עשה יש יתור בעשה דסגי דלכתוב בהמה תאכלו ומדכתיב אותה משמע אותה ולא אחרת והכריח הדבר מההיא דגרסינן בפרק כ"ש דכ"ד אלא אמר ר"פ ק"ו הוא ומה מעשר הקל אמרה תורה ולא ביערתי ממנו בטמא כו' וכ"ת אין ממ"ה הקישא הוא כו' וכפי מ"ש ה"ה היכי קאמר וכ"ת אין ממ"ה הא הכא נמי הוי לאו הבא מכלל עשה דבאש תשרף כי היכי דאמרי' לעיל אם אינו ענין לגופו דהא כתיב באש תשרף כו' יע"ש: ולעיקר ראייתו שמעתי ממורי הרב הי"ו שדחה לזה עם מ"ש התוספות שם בד"ה היקשא הוא תימא אמאי קרי ליה היקשא ת"ל דקדש כתיב כו' וי"ל דצריך היקשא משום איסור הנאה דלא אתי קרא דוהבשר לאיסור הנאה דבפ"ב דשבת לא ילפינן איסור הנאה בשמן קדש שנטמא אלא ממעשר עכ"ד ואם כן כפי דברי התוספות ז"ל הא דקאמר בגמרא שאין ת"ל לא יאכל ומה ת"ל לא יאכל אם א"ע לגופו דהא נפ"ל מק"ו דמעשר היינו לומר דאפילו לאיסור הנאה לא אצטריך קרא דנפ"ל מק"ו דמעשר לאסור הנאה בלאו ואהא פריך וכ"ת אין ממה"ד כלומר דאכתי נימא דקרא אצטריך לאסור הנאה בלאו ולא נפיק מק"ו משום דאין ממה"ד דהשתא ליכא למימר דכיון דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין דמקרא דבאש תשרף ליכ' למשמע מינה איסור הנאה דאיכ' למימר דקרא אתא לומר דמצותו בשרפה ויסיקנו תחת תבשילו כדין תרומה טמאה ותדע שכן הוא מדגרסי' בפ"ב דשבת ואבע"א מדרבי אבהו דאמר רבי אבהו ולא בערתי ממנו בטמא ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של קדש שנטמא לאו קושי' היא כו' הרי משמע בהדיא דמקרא באש תשרף ליכא למשמע מינה איסור הנאה ולעיל כי משני בגמ' ר"י רבך מהאי קרא קאמר לה כו' אם אינו ענין לגופא דהא כתב ושרפת ה"ה דהו"מ למיפרך דמדאצטריך לא יאכל לאיסור הנאה אלא דעדיפ' מינה קא פריך ז"ת תי' ושפתים ישק וא"כ מעתה מצינן למימר שדברי ה"ה כפשוטן ולאו משום טעמיה דבכלל ק"ק מנה או משום דאיכא יתור בעשה כמ"ש הרב וכן מוכח בהדיא ממ"ש מרן הכ"מ בפ"ג מהל' ח"מ דין ז' שדעת רבינו שכתב דהמקטיר אברי בהמה דלוקה ואע"ג דאיסור הקרבת' לאו הבא מכלל עשה משום דכיון דבהמה טמאה גריעא מב"מ כשהזהירה תורה על הקרבתו בלאו יש לנו להביא בהמה טמאה לאסור הקרבתו בלאו מק"ו ע"ש וע"כ דהיינו משום דאף ע"ג דאין מזהירין מן הדין כיון דאיכא לאו הבא מכלל עשה מדכתיב מן הבקר מזהירין מה"ד וכן כתב הרב ל"מ שם יע"ש הרי דהתם ליכא טעמא דבכלל מאתים מנה ואפ"ה כתב מרן דכיון דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין וא"כ מתרצתא שפיר ההיא דפ"ק די"ט כמ"ש האמנם נראה לע"ד שדברי ה"ה הן בדוקא היכא דעיקר קרא אתא ליתן לאו הבא מכלל עשה כההיא דאותה תאכלו ואף ע"ג דלא מקרי לאו לענין מלקות מ"מ להך מילתא חשיבא שפיר כלאו ומזהירין מה"ד וכן נמי בהא דהמקטיר אברי בהמה טמאה דנפ"ל מקרא דמן הבקר דעיקר קרא אתא ללאו הבא מכלל עשה אמנם היכא דעיקר קרא אתא ליתן בו עשה על הדבר כההיא דאך ביום הראשון תשביתו שאור וכההיא דבאש תשרף בהא ודאי מודה ה"ה דאין מזהירין מה"ד וכן ראיתי להרב מוצל מאש סי' ך' שכתב כן מסברא דידיה ולע"ד יש להביא סמוכות לזה מההיא דגרסינן בפ' יה"כ דף פ"א אבל אזהרה לענוי של יום עצמו לא למדנו מנין לא יאמר עונש כו' אלא לא יאמר עונש בעינוי דגמר ממלאכה מה מלאכה שהותרה מכללה ענוש כרת עינוי לא כ"ש למה נאמר מופנה כו' מה מלאכה ענש והזהיר כו' ואיכא למידק דלפי צד זה דעינוי חמור מאזהרה אמאי אצטריך אזהרה בעינוי ממה שלא יאמר עונש בעינוי והלא אזהרה גופ' נילף בק"ו דמלאכה וכבר הוקשה לו כן למוהרש"א ז"ל סמוך ונראה ותירץ דבאזהרה כ"ע מודי דאין מזהירין מה"ד ומש"ה הוצרך התנא למילף אזהרה בעינוי ממה שלא יאמר עונש במלאכה ע"ש והשתא אם נאמר שלדעת ה"ה אפילו בעשה מזהירין קשה דהכא כיון דאיכא עשה דועניתם דכ"ע מזהירין אמאי לא יליף אזהרה גופא מק"ו ותו דלפי האמת תיקש' ליה דלא יאמר עונש בעינוי ונילף עונש ואזהרה מק"ו דמלאכה כיון דאיכא עשה דועניתם והאי תנא ס"ל דעונשין מה"ד אלא ודאי דע"כ לא כתב ה"ה אלא דוקא בלאו הבא מכלל עשה אבל לא בעשה כמ"ש אכן מדברי הרב מש"ל נראה דהבין בדעת ה"ה דאפילו בעשה גרידא מזהירין שכתב וז"ל ובהא ניחא לי הא דאמרינן בפ"ו דמציעא דפ"ט ויהא אדם מצוה על חסימתו מק"ו משור כו' וכ"ת דאינו אלא לאיסור' בעלמא וכי אתא מיעוטא דכנפשך הוא לומר דאפי' איסור' ליכא הא ליתא דפשיטא דבלאו ק"ו נמי איסור' איכא מקרא דכי תבא בכרם רעך ופסוק זה לאו לנתינת רשות בלבד הוא דאתא אלא עשה זה לבע"ה הוא דאזהר קרא ואם לא הניחו ביטל מ"ע וכמ"ש הרב החינוך אך לפי דברי ה"ה ניחא כיון דבלאו ק"ו איכא עשה שפיר מייתינן מק"ו יע"ש ולפי דעתו קשה מההיא דפרק יה"כ ולעיקר קו' נראה דאיכא למימר דהך ק"ו אינו אלא לאיסור בעלמ' ואע"ג דאיכא עשה מ"מ ק"ו אצטריך לאיסור לאו ואתא קרא דכנפשך ומיעטיה מאיסור לאו אמנם איסור עשה בדוכתיה קאי וכ"כ הרא"ם בפרשת שמיני בד"ה מבשרם דאיסור עשה לחוד ואיסור לאו לחוד יע"ש ועיין בס' מוצל מאש מה שתירץ לזה לדעת הרמ"ה שדבריו סתומים וחתומים כמו שיראה המעיין ודע דמסוגיא זו דפרק יה"כ ק"ל ג"כ לסברת רבינו שכתב בשרשיו שורש י"ד בהא דאמרינן לא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר דכשהעונש מפורש בתורה יכולין להוציא אזהרה מה"ד ואין זה סותר אמרם אין מזהירין מה"ד כיון שהעונש מפורש בתורה והרמב"ן בשורש הב' סתר דבריו מסוגיא דפ"ק דמכות גבי אחותו מאביו ואמו והרב מגלת אסתר יישב דבריו דשאני התם כיון שאין העונש מפורש בתורה אלא מכח יתורא דערות אחותו גלה משום הכי אצטריכו פסוק לאזהרה יע"ש אכן מסוגיא זו קשה שהרי הכא עונש עינוי מפורש בתורה וא"כ אמאי אצטריכו למילף אזהרה בעינוי ממה שלא יאמר עונש באזהרה אזהרה גופא תיתי בק"ו כיון שהעונש מפורש בתורה וי"ל ודו"ק. ודע עוד שאף לדעת ה"ה כתב הרב מוצל מאש סימן הנז' שלא כ"כ אלא לענין מזהירין אבל לא לענין עונשין מה"ד אע"ג דאיכא איסור עשה ואיסור לאו והראיה לדבר מעדים זוממין שאמרו כאשר זמם ולא כאשר עשה ואמרינן בגמרא בפ"ק דמכות שהיה בדין עשה מק"ו דזמם אלא דאין עונשין מה"ד אף ע"ג דיש בו לאו מפורש בתורה דלא תענה יע"ש ומדברי הרא"ם מפורש יוצא דס"ל דאף לענין עונשין כל שיש בו איסור מבואר מן התורה עונשין כמו שיראה המעיין ולפי דעתו צ"ע מה יענה לההיא דכאשר זמם:<br><b> ועוד </b> אני מוסיף להקשות לפי דעתו ז"ל מההיא דפ"ק דמכות דתנא איש אשר יקח אחותו כו' אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו כו' בת אביו ובת אמו מנין ת"ל ערות אחותו גלה עד שלא יאמר יש לי בדין אם ענש על של בת אביו כו' הא למדת שאין עונשין מה"ד כו' ולפי דברי הרב תקשי דלמאי אצטריך יתורא דערות אחותו גלה הא כיון דאיסור' מבואר מן התורה מדכתיב ערות בת אשת אביך מולדת אביך לכ"ע עונשין מה"ד ולהא ודאי י"ל דכיון דאזהרה לא נפ"ל אלא מיתור' דאחותך היא כדאיתא ביבמות דכ"ד לא מקרי איסורו מבואר מן התורה מיהו ההיא דכאשר זמם קשה וצ"ע כעת: תו ק"ל בדברי הרא"ם דבפרק שמיני הסכימה דעתו לדעת ה"ה דכל שאיסורו מבואר מן התורה ואין הק"ו בא אלא להורות על אזהרתן מזהירין מה"ד ואלו בפ' ראה בד"ה ותרומת ידך כתב וז"ל אזהרה לאוכל בכורים חוץ לחומה ואע"פ שזה בא מק"ו ממעשר ומה מעשר מעשר שמותר לזרים כו' אצטריך קרא לחייב עליו מלקות דאי מק"ו לא למדנו אלא איסור' אבל מלקות לא כו' ואלו בד"ה לא תוכל כתב וז"ל גם יתכן לומר שפי' בא הכתוב ליתן ל"ת על הדבר שאף ע"פ שאמרו למעלה והבאתם שמה עולותיכם ולא חוץ לחומה חזר ואמר לא תוכל כדי ליתן ל"ת על הדבר ע"כ וכיון שכן קשה דאיך כתב אע"פ שזה בא בק"ו אין ממה"ד הא כיון שאיסורו מבואר מן התורה מזהירין שהרי כתיב והבאתם שמה עולותיכם ותרומת ידכם ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם וצ"ל ודו"ק שוב ראיתי שדברי הרא"ם הללו הם תלמוד ערוך פרק אלו הן הלוקין די"ז ע"ב דפרכינן התם וכי מזהירין מן הדין כו' איסור' בעלמא וכיון שכן קשה טובא לדעת ה"ה מסוגיא הלזו וצ"ע: תו ק"ל לדעת רבינו דס"ל דכל שהעונש מפורש בתו' מזהירין מה"ד מהא דגרסינן בזבחים דק"ו בשלמא העלאה כתיב עונש וכתיב אזהרה אלא שחיטה בעלמא עונש כתיבה אלא אזהרה מנ"ל כו' אלא אמר רבי אבין ק"ו מה במקום שלא ענש הזהיר מקום שענש אין דין שהזהיר דפריך וכי מזהירין מה"ד אפילו למ"ד עונשין כו' יע"ש הרי בהדיא דאף ע"ג דהעונש מפורש בתורה אפי"ה אין מזהירין מה"ד וכן מסוגיא זו קשה לדעת ה"ה שכתב דכל דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין מה"ד שהרי התם נמי איכא עשה דשם תעלה עולותיך ושם תעשה דבכלל עשיה היא שחיטה וכמ"ש רבי' בפרק י"ח מה' מע"הק ואפי"ה קאמר דאין מזהירין מה"ד וצ"ע כעת:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שכ) </b> ולשיטתי' אזיל כו'. דבכלל מאתים מנה כו'. לכאורה לא הועיל בזה כלל דגם בשאור י"ל בכלל מאתים מנה דהא הי' חמץ קודם שנעשה שאור וכיון דב"ש לא ס"ל דבזה דשאור אינו ראוי לאכילה הוא גרע מחמץ א"כ ניחא שפיר. וקושייתו מעיקרא לק"מ משום דלא שייך בזה אין מזהירין מן הדין דכיון דבתחלה הי' חמץ א"כ חימוצו להיכן הלך והאוכל שאור הרי חייב אפי' אליבא דב"ה כדאמרינן בסוגיין דלענין אכילה כ"ע לא פליגי דחייב וא"כ הא גם שאור לא נפסל מאכילת אדם והא דמצרכי ב"ה למיכתב שאור גבי ביעור וקאמרי דלא הוה ילפינן אותו מחמץ משום דחמץ ראוי לאכילה היינו טעמייהו משום דבביעור חמץ הוה אמינא דהתורה חייבתו בביעור משום דראוי לאכילה ומש"ה כדי שלא יבוא לאוכלו חייבתו בבל יראה משא"כ שאור דאינו ראוי כ"כ לאכילה אי לא הוה כתיב בהדיא לא יראה גבי שאור הוה אמינא דכיון דבדילי אינשי מלאכלו לא חייבתו תורה בביעורו לענין הלאו דבל יראה ובל ימצא והוה אמינא דסגי לי' בעשה דתשביתו לחוד ועיין מ"ש לעיל בהלכות חמץ ומצה ודוק:<br><b> (שכא) </b> ומדברי הרא"ם מפורש יוצא דס"ל דאף לענין עונשין כו'. ולפי דעתו צ"ע מה יענה לההוא דכאשר זמם כו'. תמהני דהא באמת הרמב"ם ז"ל אינו פוסק כסוגיא זו שהרי כתב בריש פ' כ' מהלכות עדות דעדים שהעידו בפלוני שחייב מלקות ולקה ואח"כ הוזמו דלוקין ועכ"ר היינו מק"ו זה ואע"ג דאין עונשין מן הדין עכ"ר צ"ל כמ"ש הרא"ם דכיון דהאיסור מפורש בתורה שפיר עונשין כו' וה"נ הרי מפורש הל"ת. והא דס"ל להרמב"ם ז"ל דהרגו אינן נהרגין מיישב זה הכ"מ דכיון שד' אנה לידינו שיומת בב"ד מסתמא היה חייב מיתה: [וצ"ל לפ"ז דעונש קטן כמלקות שאינו אלא צער בעלמא ס"ל להכ"מ ז"ל דאע"פ שבאמת אינו חייב מלקות י"ל דנענש מן השמים בצער הזה כדי למרק עוונותיו כשאר יסורים וחלאים ר"ל ובחנם תמה התומים על הכ"מ בסי' ל"ח אבל מה שהעדים אינם נפטרים ממלקות ה"ט משום דשאני במיתה דחשיב הנידון כגברא קטילא א"נ כמו שמיישב שם התומים דה"ט דהרגו אינן נהרגין משום דאמרינן דאילו היה הנידון חי לא היה מניח להמיתן שהיה מודה שהעידו אמת להצילן ממיתה ובילדותי פלפלתי הרבה בדברי התומים אלו דלדידי' בעדים שהעידו באחד שחייב מלקות דאמרינן בזה שאם לקה לוקין א"כ אם מת הנידון אחר שלקה ואח"כ הוזמו העדים נימא נמי דתו אינן לוקין משום דדילמא אי היה הנידון חי היה מודה דאמת העידו והמזימים שקר ענו בם גם יישבתי דברי הרמב"ם באורח אחר ואכ"מ]. ועכ"פ יהיה איך שיהיה מדפסק הרמב"ם בפ"כ מהלכות עדות הנ"ל דאם לקה לוקין הרי יש ראיה עוד לדברי הרא"ם ז"ל ולא תיובתא עליו כמ"ש כאן הגאון המחבר ז"ל: ועוד י"ל לכאורה דכיון דס"ל לחכמים דר"מ בעדים שהעידו באחד דחייב מלקות שאינן לוקין אלא ארבעים כשהוזמו ודלא כדס"ל לר"מ שם דלוקין שמונים ארבעים מלא תענה וארבעים משום כאשר זמם וע"ש והיינו עכ"ר משום דס"ל לחכמים דלא תענה מוסב על ועשיתם לו גו' דהיינו העונש ולא לאו בפ"ע ומש"ה אינן לוקין אלא ארבעים דהזמה וא"כ לפ"ז י"ל דכיון דקרא דועשיתם לו גו' שהוא העונש של הזמה מיירי דוקא עד שלא נתקיים העונש והיינו קודם שהרגו א"כ תו הלאו דלא תענה שהוא האזהרה על העונש של הזמה לא נאמר ג"כ אלא על מי שחייבתו התורה כעונש של הזמה שהרי לא ענש אא"כ הזהיר אבל במי שאי אפשר לקיים בו העונש ממילא לא הזהיר בו דבשלמא לר"מ דס"ל דלא תענה קאי ללאו בפ"ע אעדות שקר שפיר כתב המחבר שאיסורו מפורש כו' אבל לחכמים הרי לא קאי לא תענה אלא על מי דקאי הזמה ודוק:<br><b> (שכב) </b> (ולהא ודאי י"ל דכיון דאזהרה לא נפ"ל אלא מיתורא דאחותך היא כו'). מיהו ההוא דכאשר זמם קשה וצ"ע כו'. ולענ"ד י"ל דלק"מ משום דשאני ההוא דפ"ק דמכות דהתם לא מהני מאי דאיסורו מבואר בתורה מלא תענה למילף תו העונש בק"ו כיון דחייבי גלות ובכה"ג הא ליכא להעונש דכאשר זמם אע"פ שגם בעדיות אלו איכא איסור מלאו דלא תענה וא"כ כיון דמצינו עדיות כאלו שאע"פ שיש בהן האזהרה דלא תענה ואפ"ה אינן בעונש דכאשר זמם א"כ אית לן למימר נמי הכי לענין אם הרגו אינן נהרגין דאע"ג דישנן באזהרה מ"מ אינן בעונש והרא"ם ז"ל לא קאמר דכל היכא דאיסורו מפורש בתורה עונשין כו' אלא היכא דלא מצינו בו גוונא להיפך דאינו נענש אע"ג דאיסורו מפורש דאז עונשין כו' ודוק:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b>
+<b> איסור נבלה כו' אינו לוקה משום נבלה וטריפה כו'.</b> כתב ה"ה מפורש בספרא חלב נבלה וחלב טריפה כו' או כלך לדרך זה טהר מכלל חלב וטהר מכלל נבלה מה מצינו שטהר מכלל נבלה בטמאה כו' ת"ל טריפה יצאת בהמה טמאה שאין לה טריפה כו' עיין בהרב ל"מ שתמה על דברי ה"ה הללו דמשמע דכונתו להביא ראיה ממ"ש שם טהר מכלל נבלה בטמאה משמע דאין איסור נבילה בטמאה וקשה על זה דבסוף פרק חטאת העוף אוקמוה להא בנבלת עוף טהור כו' ותו קשה מאי מייתי מטומאה לאיסור נבלה אע"ג דלענין טומאה טהור אבל לענין אכילה אפשר שיהיה לו לאו דנבלה דומיא דחלב נבלה ובס"ד כתב שה"ה לא ראה בריי' זו מקומה בגמרא כי אם ע"פ הספרא ולפיכך כתב מה שכתב את"ד יע"ש: ולע"ד דברי ה"ה מבוארים דודאי ס"ל לה"ה ז"ל דמ"ש בספרא טיהר מכלל נבלה בטמאה לענין טומאה מיירי ובנבלת עוף טהור אלא דכונתו להביא ראיה ממ"ש בסופו יצאת בהמה שאין לה טריפה והשתא אם איתא דבהמה טמאה אין במינו טריפה הא במינו טריפה מיקרי כיון דאי טריפה היא מחייב משום טריפה זה הנראה פשוט בכונת ה"ה ומתוך האמור ק"ל למ"ש התוס' פרק חטאת העוף ד"ע ע"א ד"ה וחד למעוטי עוף טמא וז"ל הא דלא נפ"ל לר"מ מהיכא דנפ"ל לר"י משום דר"מ לטעמיה דאית ליה איסור חל על איסור עכ"ל והדבר תמוה דאי ס"ל לר"מ דאיסור חל על איסור א"כ היכי ממעטינן לר"מ מטריפה למעוטי עוף טמא שאין במינו טריפה הא כיון דאיסור חל על איסור חל איסור טריפה אאיסור בהמה טמאה ובמינו טריפה מיקרי והיותר תימא דבהדיא אמרינן בכריתות פרק אמרו לו אמתני' דיש אוכל אכילה אחת כו' נימא אית ליה לר"מ איסור חל על איסור נהי דאיסור חל על איסור לית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף אית ליה כו' יע"ש וא"כ לר"מ פשיטא ודאי דטריפה לא חייל אאיסור בהמה טמאה כיון דאין כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף וכמו כן ק"ל למ"ש ה"ה בפ' זו הלכה י"ז וז"ל ובודאי הסוגיות שבגמרא מוכיחות שאין הלכה כדברי האומר איסור חל על איסור ומשמע דר"מ ור"י הוא דפליגי כו' יע"ש והוא תימא שהרי ר"מ ע"כ לית ליה איסור חל על איסור ממה שמיעט עוף טמא מטעמא דאין במינו טריפה וכמו שהכריח הוא מהספרא ובר מן דין מההיא דכריתות מבואר דלית ליה אחע"א וכעת צ"ע עוד בענין זה הוקשה אצלי אברייתא דספרא שהביא ה"ה והובאה בגמרא דידן בפרק הנז' ומסיים בה אוציא את הטמאה שאין במינה טריפה ולא אוציא את החיה שיש במינה טריפה ת"ל ואכל לא תאכלוהו מי שחלבו אסור ובשרו מותר יצא חלב חיה שחלבה ובשרה מותר ע"כ וק"ל טובא דא"כ למאי אצטריך טריפה להוציא חלב טמא הא כי היכי דממעטינן חלב חיה מטמאה דאין חלבו חלוק מבשרו ה"נ יש למעט בהמה טמאה מה"ט ובהדיא פרכי' התם לעיל מינה מ"ש טמאה דאין חלבה חלוק מבשרה חיה נמי אין חלבה חלוק מבשרה ואם כן ה"נ ניפרוך איפכא ל"ל קרא למעוטי טמאה מ"ש חיה דאין חלבה כו' וצריך יישוב: ודע דהמתבאר מסוגיא דפ' חטאת העוף דר"י ממעיט נבלת עוף טמא מקרא דכתיב נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה כו' וטריפה אצטריך להביא טריפה ששחטה שהיא מטמאה דר"מ דפליגי אר"י פרכינן התם האי טריפה מאי עביד ליה ומשני מבעי ליה למעוטי שחיטה שהי' לפנים ור"י טריפה אחרינא כתי' ור"מ חד למעוטי שחיטה שהיה לפנים וחד למעוטי עוף טמא ור"י מנבלה נפקא כו' יע"ש ויש לי מן התימ' על רש"י בפי' החומש דבס' אמור סי' כ"ב שנה משנתו אליבא דר"מ שכתב בד"ה נבלה וטריפה וז"ל וצריך לומר טריפה מי שיש במינו טריפה יצא נבלת עוף טמא שאין במינו טריפה ע"כ ואם כן ע"כ לומר דטריפה אחרינא דכתי' בס' אחרי סי' י"ז אצטריך למעוטי שחיטה שהיה לפנים ואלו רש"י שם ד"ה אשר כתב וז"ל וטריפה האמורה כאן לא נכתב אלא לדרוש וכן שנינו יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בבית הבליע' ת"ל טריפה מי שיש במינו טריפה כו' יע"ש והוא תימא ששנה משנתו דלא כר"מ ודלא כר"י ותרי קראי למעוטי טריפה למה לי וצ"ע כעת:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> לחומר </b> הנושא אמרתי לתרץ דהנה באמת הקשיתי לכאורה על ר' יהודה דאמר זבחים (ס"ט ב') וחולין (ק' ב') יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים בבית הבליעה ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל מי שאסורו משום בל תאכל נבלה כו' ומפרש הש"ס בחולין שם דהיינו טעמא דר' יהודה דלית ליה איסור חל על איסור וקשה לי הא אמרינן שם בחולין דאף דר"י לית ליה אחע"א בחמור על קל אית ליה אחע"א וא"כ קשה הא פי' תוס' ביבמות (ל"ג ב') סוף ד"ה אמר ר' יוסי דאיסור טומאה מקרי איסור חמור וא"כ קשיא אמאי לא יחול איסור נבלה על איסור טומאה הא יש לנבלה חומרא שמטמאה ושוב כיון שחל איסור נבלה לענין איסור אכילה משום חומרא שמטמא נבלה בעלמא שוב גם יטמא בעוף טמא ועיין בתוס' בזבחים שם ד"ה ר"י אומר מדברי רבינו המחבר בהלכות א"ב בקונטרס אחע"א מה שנ' בפי' דברי תוספת אלו ומה שהשיג על בעל צאן קדשים שם עייש"ה וע"כ צריכין למימר דרבי יהודה לית ליה הך סברא דחשיב טומאה איסור חמור לענין אכילה דטומאה לחוד ואכילה לחוד (ועיין מ"ש לעיל בקונטרס אחע"א כפי יד ה' הטובה עלינו בענין הזאת) ואינו נכנס כלל אפילו בסוג חמור וס"ל לר' יהודא דמכח קושי' תוספות ביבמות שם דהקשו איך יחול נבלה על חלב וטרפה על חלב הא הוי ליה כולל בקל על חמור לא מוכח דע"כ מהאי טעמא חל כיון דיש לנבלה חומרת הטומאה דס"ל כפרוקא הראשון שם בתוספת דהיינו טעמא דחל משום דחלב קיל דהותר מכללו והמתקתי הענין דלר' יהודא ודאי אמרינן כפרוק' של תוס' שם דהיינו טעמא דחל משום דהותר מכללו דהא דחזר שם תוספת מתירוץ הזה וכ' שם דהיינו טעמא דנבלה חל משום דמטמאה הוכרחו לומר כן דהקשו הא נבלה נמי הותר מכללו אצל כהנים לפי שהותרה מליקה וכתבו דזה לא מקרי הותר מכללו לפי שכהנים משולחן גבוה קא זכו ונ"ל לומר דודאי לר' יהודה דס"ל אם מלק ונמצאת טרפה מטמא בבית הבליעה הרי חזינן דמליקה זו לא נקראת שחיטה לשום דבר ואפ"ה אמרה התורה דכהנים יאכלו חטאת העוף ע"כ כהנים משלחן גבוה קא זכו ולפ"ז אין לכנוס בגדר הותר מכללו ולא מוכרחין אנו למימר הטעם דחל נבלה על חלב משום דמטמא אלא טומאה לא מקרי חמור כלל ולכך אי לא מקרי חמור כלל אינו חל נבלה על עוף טמא דהכא לא הוי לא כולל ולא חמור כל זאת אליבא דר' יהודה אבל לר"מ יכולין למימר איפכא דנבלה נמי מקרי הותר מכללו דכהנים לאו משולחן גבוה קא זכו אלא התורה אמרה זו היא שחיטתן וא"כ ליכא למימר דמהך טעמא חל נבלה על חלב לפי שחלב קיל שהותר מכללו הא נבלה נמי הוי הותר מכללו וע"כ דמשום הכי חל לפי שחלב אינה מטמאה ונבלה מטמאה ולפי יעוד הזה סלקא ליה כל התמיהות של רבינו ותוספת לשיטתייהו אזלי דפירשו בחולין (ק"א א') דמה שאמר הש"ס בכריתות פ' אמרו לו (י"ד א') ומגו דאתוסף ביה איסור הניי' היינו איסור חמור ולא איסור מוסיף הרי חזינן דס"ל לתוס' דלר"מ אית ליה איסור חל על איסור בחמור לחוד (ועיין במה שכתבנו לעיל באריכות בהל' א"ב ששלבנו דעת תוס' עם דעת תוס' בשבועות) ולפ"ז יבוא הכל על נכון דודאי שפיר מפרשי התוס' משום דר"מ לטעמיה דאית ליה אחע"א כלומר דאית ליה אחע"א בכה"ג דאיסור האחרון הוי א"ח והוא גבי נבלה שמטמא הוי חמור אבל מטרפה ממעטינן שפיר ואמרינן שאין במינו טרפה לפי שאינו חל איסור טרפה על איסור טמאה דהא אחע"א וטריפה אינו חמור לגבי טמאה ומסולקין כל הדקדוקים והעיונים של הרב ז"ל: ובחדושי אמרתי בזה גרגר אחד והוא שאמרינן בכריתות (י"ד ב') והא לית ליה לר"מ אחע"א וכ' רש"י שם וז"ל דהא לא בעינן לאוקמא לעיל אלא באיסור כולל ומוסיף ע"כ והדבר תמוה ערבך ערבא צריך והיכן ראה הש"ס לעיל דלית ליה לר"מ אחע"א ומתוך דברינו יבואר ממילא דהא נשמע הכי מר"מ דמיעט מטרפה לאפוקי עוף טמא שאין במינו טרפה שמע מינה דלית ליה אחע"א ועיין בזה כי נכון המה הדברים בעצמותן:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>נאמר </b>
+<b> בשור הנסקל כו'.</b> פרק האיש מקדש דנ"ו ע"ב אמרינן ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שנבלה היא כו' מגיד לך שאם שחטו לאחר שנגמר דינו כו' וראיתי להתוס' ז"ל פרק שור שנגח ד' וה' דמ"א ע"א ד"ה איני יודע הקשו דנימא דקרא אצטריך לבן פקועה לרבנן דר"מ דלא בעי שחיטה יע"ש והריטב"א ז"ל תי' בשם יש מתרצים דהא אתיא דלא כהלכת' כר"מ דאמר בן פקועה בעי שחיטה ולדעתי קשה על תי' זה דא"כ משמע דלרבנן דר"מ דס"ל דבן פקועה אינו טעון שחיטה שחטו לאחר שנגמר דינו מותר דקרא דלא יאכל את בשרו איכא לאוקמי לבן פקועה דוקא וכיון שכן קשה שהרי רבנן דר"מ דס"ל בפ' בהמה המקשה דע"ד דבן פקועה אינו טעון שחיטה אינהו ס"ל בפ' כסוי הדם דפ"ה דשור הנסקל ששחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה מדאמרינן התם חיה ועוף הנסקלין ר"מ מחייב וחכמים פוטרים גם בפרק מרובה דע"א מבואר ג"כ דס"ל דשחטו לאחר שנגמר דינו אסור וא"כ קשה דרבנן דר"מ ארבנן דר"מ ויש ליישב בדוחק תו ק"ל דלמאי אצטריך ולא יאכל לאסור היכא דשחטו לאחר שנגמר דינו ותפ"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה כדאמרינן פ' כ"ה דקי"ד אמר רב אשי מנין לבשר בחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וה"נ תעבתי לך הוא שהרי אסר הכתוב לשוחטו והזהיר לסוקלו ולפמ"ש הרא"ם בפ' משפטים דלתנא דבי ר' ישמעאל אצטריך תלת' קראי דלא תבשל גדי חד לאיסור הנאה כו' לחייב מלקות על אכילתו דאי מקרא דלא תאכל כל תועבה הו"ל לאו שבכללות ואין לוקין עליו יע"ש ניחא דהכא נמי אצטריך קרא דלא יאכל לחייבו מלקות ועוד י"ל דדוקא בלאו המפורש בתורה הוא דמקרי דבר שתעבתי לך כההיא דבשר בחלב אבל בלאו הבא מכלל עשה לא מקרי דבר שתעבתי לך וכן צ"ל ג"כ בההיא דאמרינן התם בפרק האיש מקדש דנ"ח גבי חולין שנשחטו בעזרה יכול לא ישחוט ואם שחט יהא מותר כו' וקשה דהא דבר שתעבתי לך הוא ות"ל מלא תאכל כל תועבה אכן אם נאמר דבלאו הבא מכלל עשה לא מקרי דבר שתעבתי לך ניחא כנ"ל. ודע דבגמ' פרכינן התם והשתא דנפ"ל איסור אכילה ואיסור הנאה מלא יאכל האי ובעל השור נקי למאי אתא כו' וראיתי בתוס' רי"ד שם שהקשה וז"ל ראיתי מקשים כיון דלא יאכל לכ"ע גם איסור הנאה במשמע א"כ גבי כסוי הדם דכתיב אשר יאכל נפרש אשר יהנה ונרבה גם חיה ועוף הטמאים בכסוי ולאו מילתא היא דהא אמרינן היכא דנפקי איסור אכילה ואיסור הנאה מקרא הוא דאמרינן דלא יהנה הוא והכא אם מרבינן טמאים א"כ האי לא יאכל הנאה משמע ולא אכילה והיכי עקרינן קרא מפשטיה דכתיב לשון אכילה ותו אי גם הטמאים טעונים כסוי לשתוק קרא מיניה ולכתוב חיה ועוף סתם והו"א אפי' טמאים כו' עכ"ל וראיתי להרב טירת כסף ז"ל ד"ט ע"ג הקשה על תי' הב' ממ"ש בתורת כהנים בפ' אחרי מות עוף יכול אף עוף טמא במשמע ת"ל חיה מה חיה שהיא מטמא בגדים אף עוף שהוא מטמא בגדים יצא עוף טמא שאינו מטמא בגדים אי מה חיה שאינה באם על הבנים אף עוף שאינו באם על הבנים יצא עוף טהור שהוא באם על הבנים ת"ל אשר יאכל ופירש הרב קרבן אהרן דאם לא נאמר אשר יאכל הייתי מוציא עוף טהור דלא ליבעי כסוי דהיינו עושין ההקש בהפך כמו חיה שאינה באם על הבנים כו' לכך כתיב אשר יאכל ללמדך שאינו מדבר רק בעוף טהור וא"כ איך כתבו תוס' רי"ד דאי גם הטמאים טעוני' כסוי לא לכתוב אשר יאכל הא אי לא הוה כתיב אשר יאכל הו"א דדוקא עוף טמא בעי כסוי אלו ת"ד יע"ש. ולדעתי לק"מ שהרי כתב קרבן אהרן שם דהיקש' דחיה ועוף ממלת עוף דריש לה שלא נאמר זה או זה אלא על דברים שהם ממין אחד אבל אי הוה כתיב כי יצוד ציד חיה ועוף ודאי דלא הוה דרשינן היקשה דמה חיה כו' שהרי קרא לגופא אתא לחייב כסוי על חיה ועוף ולא סגי בלאו הכי וא"כ דברי תוס' רי"ד מבוארים דאם איתא דגם הטמאים טעוני' כסוי לישתוק קרא מאשר יאכל וליכתוב חיה ועוף דמעתה ודאי לא הוה דרשינן היקשה דמה חיה כו' והוה מרבינן טהורים וטמאים בכלל וכן מדוקדק בלשונו שכתב ליכתוב חיה ועוף סתם ולא כתב חיה או עוף כלישנא דקרא אלא כונתו למ"ש כן נרא' לי פשוט אלא מיהו הא ק"ל לתי' ז"ל דאכתי נימא דאשר יאכל פי' אשר יהנה וכ"ת לישתוק קרא מאשר יאכל הא לא מכרעא דאי לא הוה כתיב אשר יאכל הוה מרבי' ג"כ חיה ועוף הנסקלים וצפורי עיר הנדחת דאע"ג דאיסורי הנאה הם טעונים כסוי להכי כתיב אשר יאכל למעוטי אסורים בהנאה. וכן ראיתי להתוס' ז"ל בפ' כיסוי הדם ד"פ ע"א ד"ה ור"ש שהקשו וז"ל הקשה ר"א ממיץ אימא דהאי אשר יאכל אתא למעוטי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים כדדריש ר"ש מכל האוכל אשר יאכל בפ' המנחות והנסכים אלא שבמה שתי' שם די"ל דהתם כתיב מכל האוכל דמרבה כל אוכל אפי' האיסור בהנאה ואתא אשר יאכל למימר שיהא מותר בהנאה אבל הכא לא כתיב כל אשר יאכל משמע המותר לישראל ק' שהרי גבי חמץ ושור הנסקל דכתיב לא יאכל ולא כתיב שום רבויא ואפי"ה לכ"ע איסור הנאה במשמע וכקו' התוס' רי"ד ז"ל ואפשר דמנייהו לא ק"ל להתוספות ז"ל דס"ל דדוקא גבי חמץ ושור הנסקל מדהו"ל למיכתב לא יאכל וכתב לא יאכל בצירי הוא דנפ"ל דאיסור הנאה במשמע וה"ק לא יהיה בו היתר אכילה אמנם גבי כיסוי הדם דלא סגי דליכתוב יאכל בצרי דאי הוה כתיב אשר יאכל הוה משמע דדוקא בשוחטו כדי לאכלו טעון כסוי אבל אם שחטו למוכרו או לד"א אינו טעון כיסוי ליכא למישמע מינה דאשר יאכל פי' הנאה אמנם מההיא דכל האוכל אשר יאכל ק"ל שפיר דהתם נמי לא סגי דלכתוב יאכל בצירי דאי הוה כתיב יאכל היה משמע דדוקא לאוכלו הוא דמקבל טומאה ואפ"ה דריש ר"ש למעוטי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים ואהא תי' דשאני התם דכתיב כל כנ"ל ולתי' הא' שתי' התוס' רי"ד דאי מרבינן א"כ האי לא יאכל הנאה במשמע ולא אכילה ולא עקרינן קרא מפשטיה קשה מההיא דכל האוכל אשר יאכל דמרבינן נמי איסור אכילה ועקרי' קרא מפשטיה ויש ליישב בדוחק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שכג) </b> הקשו דנימא דקרא אצטריך לבפ"ק לרבנן דר"מ דלא בעי שחיטה יע"ש. והריטב"א ז"ל תי' כו'. דהא אתיא דלא כהלכתא כו'. בחידושי כתבתי דלכאורה קשה הא לר"מ מי ניחא דמה יענה למ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה דא"כ הא י"ל דקרא איירי בעוף הנסקל (דגם עוף קרוי שור כדילפינן שור שור מסיני) ומש"ה אצטריך קרא דולא יאכל את בשרו להיכא דאם האבן שהוא נסקל בו קרעו לסימנים דאין העוף נבילה ומותר באכילה ולהכי אתי קרא לאוסרו: הן אמת דבחולין דף כ"ח ריש ע"א משמע שם דר"מ ס"ל דיש שחיטה לעוף מן התורה ועיין בתוס' שם בד"ה תיהני כו' אלא דמאי דפריך הש"ס שם אדרב יהודה משום ר' יצחק בן פנחס דס"ל דאין שחיטה לעוף מן התורה מברייתא דמלק בסכין כו' היא פירכא קלישתא דהא אנן קיי"ל כר' יהודה לגבי ר"מ והא ס"ל דמלק ונמצא טריפה דאינו מטהר מידי נבילה וא"כ מאי קושיא היא נימא דהברייתא כר' יהודה וכהלכה אתיא: (ועיין חולין דף כ' ע"ב) ור"מ י"ל נמי דס"ל דאין שחיטה לעוף מן התורה ובאמת מלק בסכין מטהר מידי נבילה אלא דהברייתא אליבא דר' יהודה אתיא וא"כ הרי טפי הי"ל להש"ס להקשות מברייתא זו דקדושין דף נ"ו הנ"ל והיינו דאי נימא דאין שחיטה לעוף מן התורה א"כ מנ"ל להברייתא ללמוד מקרא דלא יאכל את בשרו דאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור והרי הקרא אצטריך למיסר עוף הנסקל באם נקרעו הסימנים שלו ע"י האבן שסקלוהו בו וכנ"ל ודוק:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>תלש </b>
+<b> אבר מן החי ונטרפה כו'.</b> עיין מ"ש בלשון זה באורך פי"ז מה' א"ב בקונטריס איסור חל על איסור:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>והרוצה </b>
+<b> לאכול בשר חי מולחו יפה יפה כו'.</b> הנה מצאתי למוהר"ב ז"ל בשיטה מקובצת למס' ביצה פ"ג דכ"ה אמתני' דתנן התם ר"ע אומר אפי' כזית חי מבית טביחתה כתב וז"ל מכאן שמעינן דבשר באומצא לא בעי מליחה דאי לא הרי כתבו הגאונים דשיעור מליחה כשיעור צלי ומאי איכא בין שיעורא דת"ק לשיעור' דר"ע דהא ר"ע מיקל הוא יותר מת"ק מדקאמר אפי' כו' יע"ש ולכאורה היא ראיה נכונה עד שיש לגמגם על דברי התוס' ז"ל בפ"ק דחולין די"ד ד"ה ונסבין חברייא שהוצרכו להביא עצות מרחוק להוכיח דבשר חי אין טעון מליח' ואמאי לא הוכיחו ממתני' דידן דמוכח בהדיא דבשר חי אין טעון מליחה וביותר קשה לדעת רבי' ז"ל שכתב דבשר חי טעון מליחה ולפי מה שהעלה מרן הכ"מ ז"ל שדעתו לומר דבשר חי טעון מליחה וצריך לשנות במליחתו כמו לקדרה יע"ש דהשתא תיקשי ליה מתני' דהיכי קאמר ר"ע אפילו כזית חי הוא טעון מליחה ודעת רבינו ז"ל דצריך שיעור מיל כשעור צליה כמ"ש ה"ה שם בדין יע"ש. אמנם אחר ההשקפה קצת נראה דאין ראיה ממתני' דידן שהרי כתב ה"ה בדין ט' שדעת רבינו דבשר חי אסור מדבריהם בלא חליטה ומליחה יע"ש ונרא' שהכריחו לזה לומר שאינו אלא מדרבנן משום דבכריתות בפ' דם שחיטה מוקמינן לברייתא דקתני דם הכליות דם האברים הרי אלו בל"ת דם מהלכי שתים דם שקצי' ורמשים אסור ואין חייב עליו בדפריש משמע דבדלא פריש אינו עובר בל"ת ואע"ג דלא אוקמי' בדפריש אלא לחלוקת דם מהלכי שתי' ומשום דלא תיקשי לרב ששת דאמר דם מהלכי שתים אפי' מצות פירוש אין בו מסתמא כיון דאוקמוה סיפ' בדפריש ה"ה רישא וכ"כ הרשב"א בת"ה יע"ש וא"כ ע"כ צ"ל דלדעת רבי' נמי דם האברים שלא פי' אינו אסור מן התורה ומהתימ' על הרב כנה"ג חי"ד סי' ס"ז בהגהת ב"י אות א' שכתב שלדעת רבי' נמי דם האברים שלא פי' אסור ועובר עליו בל"ת שהרי חילק בין דם נפש לדם האברים לענין כרת ולא בדם האברים עצמם בין פירש ללא פירש לענין לאו וכתב מרן נראה מדברי ה"ה יע"ש והוא תימ' איך אישתמיט מיניה דברי ה"ה הללו שכתב בהדי' בדם האברים שלא פי' לדעת רבי' אינו אלא מדרבנן ואיך שיהיה כיון שלדעת רבינו אין איסורו אלא מדרבנן איכא למימר דמשום הפסד ממונו התירו איסורו כי היכי דהתירו מה"ט לאכול מבית טביחתה קודם בדיקת הריאה אע"ג דבעלמא אסור כמ"ש הרא"ש והכי מוכח בהדי' בפ' אלו עוברין דאמרינן התם דלרבה דאית ליה הואיל שרי לשחוט כל שיש שהות ביום אע"ג דלא אכיל מטעם הואיל אע"ג דאיסור' דרבנן מיהא איכא כדמוכח התם אלא ודאי דכל דרבנן משום הפסד ממונו התירו וכמ"ש מוהר"ב לעיל מזה סמוך ונראה וא"כ היינו טעמייהו דהתוס' ז"ל שלא הביאו ראיה מהך מתני' משום דמינה אין להוכיח אלא שאין איסורו מדאוריי' לא שיהא מותר לגמרי ועוד נראה דלק"מ לדעת רבי' שהרי בשר חי שחלטו בחומץ מותר וה"ט משום דכיון דאינו ראוי לפרוש עוד מ"ה שרי כמ"ש מרן ז"ל וא"כ איכא למימר דהיינו דאיכא בין שיעורא דת"ק לשיעור' דר"ע דלר"ע דקאמר אפי' כזית חי אין צריך כדי שיעור צליה משום דמצי לאוכלו בלא מליחה ע"י חליטה ומשמע ודאי דחליטה בחומץ בשיעור כל דהו סגי ובהא ניחא לדעת רבינו דלא תיקשי ליה ההיא דפ"ק דחולין ודפ' מפנין שהביאו התוס' ראיה מדאמרינן דבשר חי חזי לאומצא בשבת אע"ג דאינו יכול למולחו די"ל דההיא חזי לאומצא ע"י חליטה בחומץ קאמר דחליטה בחומץ שרי בשבת כמ"ש הרב מג"א סי' שכ"א סק"ו יע"ש ודוק ועיין בהרב תי"ט פי"א דמנחות מ"ז מ"ש וכפי מ"ש אין צורך למ"ש הוא ז"ל ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שכד) </b> ועוד נראה דלק"מ לדעת רבינו שהרי בשר חי שחלטו בחומץ מותר כו'. גם אני בעניי כוונתי לישוב זה ויישבתי בזה דברי הרא"ה מביאו הר"ן בפ' ג"ה דס"ל דבצלי לא מהני ששים משום דאינו מפעפע בכולו שיתבטל האיסור כמו בקדירה כיון דאין כאן רוטב שיוליך האיסור בשוה וכתב הר"ן דה"ה במליחה אינו מתבטל נמי מה"ט עיין בר"ן דף רצ"א ע"א ולכאורה דבריו תמוהים דא"כ בזרוע בשלה דעכ"ר צריך למולחה קודם בישולה ואי נימא דבמליחה לא מהני ס' או ק' לבטל כיון דאין כאן רוטב להוליך בכולו א"כ ניהו דזרוע כחוש הוא מ"מ הא עכ"פ קליפה בעי וא"א לבשלה נמי שלמה: (וכמדומה לי שכן הקשה לי הגאבד"ק ברעזאן ע"י חתני הרב ר"ש כהן רפ"פ) אולם י"ל דבאמת לא מלחו את הזרוע אלא החליטו אותה בחומץ להצמית את הדם וסגי בשיעור כל דהו ולא הוי כבוש לאסור מטעם כבוש את כל האיל משום הזרוע ודוק:<br><b> (שכה) </b> ובהא ניחא לדעת רבינו דלא תיקשי לי' ההוא דפ"ק דחולין כו'. אע"ג דאינו יכול למלחו כו'. מהאי דפ"ק דחולין ממילא לא קשה להרמב"ם ז"ל דאדרבה לכאורה דברי התוס' תמוהים בראיה זו דדילמא הא דהשוחט בשבת לחולה מותר לבריא באומצא היינו הבני מעיים לפי שאין מחזיקין דם בהן ועכ"ר צ"ל כמ"ש הכרו"פ דהא דאין מחזיקין דם בבני מעיים היינו דאינן כבשר דעלמא דמחזיקין בו דם אבל בני מעיים אין חזקה שיש בהן דם אבל מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ומשום דדם שמלחו או שבשלו אינו אלא מדרבנן הו"ל ספק דרבנן אבל באומצא בני מעיים אסורים מספק עכ"פ וא"כ להרמב"ם ז"ל דס"ל כרש"י דדם שבשלו אסור מן התורה הא ממילא ליתא לראיה זו כלל דעכ"ר להרמב"ם האי דאין מחזיקין דם בבני מעיים היינו דאין ספק דליהוי בהו דם דאל"כ אמאי מותרים הבני מעיים כשבשלום בלי מליחה וא"כ תו ליכא למימר לשיטתי' הוכחה זו מפ"ק דחולין הנ"ל משום די"ל דהא דשרי לבריא באומצא היינו הבני מעיים לפי שאין בהם דם וכמו שהקשיתי כאן על ראיית התוס' דדוקא לדעת התוס' דס"ל דדם שבשלו אינו עובר עליו והיתרא דבני מעיים אינו אלא משום דהוי ספק דרבנן א"כ באומצא בני מעיים נמי אסורים משום ספיקא ואמאי מותרים לבריא עכ"ר משום דדם איברים שלא פירש מותר אפי' מדרבנן ולפ"ז ניחא אפי' לדעת הכנה"ג בדעת הרמב"ם: ובל"ז מהאי דפ"ק דחולין אין ראיה ברורה דהא אצטריך לאשמעינן דמותר לבריא באומצא לענין אם נתערב עם בשר שנמלח דאי היה אסור לבריא מטעם איסור שבת אינו בטל ברוב משום דהו"ל דבר שיש לו מתירין שהרי מותר לאחר השבת אבל לענין איסור דם שפיר בטיל ברוב דלא הוי דשיל"מ ע"י מליחה כיון דאיכא הוצאות למלחו וכמ"ש הרשב"א לענין כלי איסור שנתערב בכלים של היתר דלא הוי דשיל"מ אע"פ שאפשר בהגעלה ולהכי אצטריך לאשמועינן דמשום איסור שבת מותר ומש"ה בטיל ומותר לבריא: אבל התוס' דמייתי ראיה זו י"ל דס"ל דליכא למימר דנ"מ לענין ביטול ברוב ואולי דמספקא להו נמי להתוס' כמו דמספקא ליה להרב בעל צ"צ בביצה טריפה שנולדה ביו"ט ונתערבה די"ל דבטילה משום דכיון דאיסור טרפה בטיל דהא לא הוי דשיל"מ ממילא איסור מוקצה נמי בטיל וה"נ י"ל כן דכיון דלענין איסור דם בטיל ממילא איסור שבת נמי בטיל ואפי' אי בלא תערובות אינו מותר לבריא באומצא: וי"ל נמי דס"ל להתוס' דלא שייך לומר דלבריא ע"י תערובות מותר משום דמציאות רחוק הוא שלא יהיה ניכר בשר תפל בין בשר שכבר נמלח שנתערב בו ואע"פ שאפשר דמולחו בשעת אכילה ואוכלו מיד דזה מותר מ"מ הרי הוא ניכר ודוק:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>גיד </b>
+<b> הנשה נוהג בבהמה וחיה הטהורים.</b> כתב הרב מש"ל ז"ל וז"ל איסור גיד הנשה נוהג אף באדם כ"כ הרשב"א ז"ל סי' שס"ד עכ"ל הנה הרב הביא דין זה הלכה פסוקה ולע"ד שדין זה תלוי במחלוקת שלדעת רבינו ז"ל שכתב פ"ב מה' אלו הלכה ג' דבשר האדם אסור הוא בעשה נרא' ודאי שאין ג"ה נוהג באדם דלא גרע מבהמה טמאה דקי"ל כר"ש דאינו נוהג בטמאה משום דבעי' גידו אסור ובשרו מותר וכמו שפסק רבינו לקמן דין א' והרשב"א ז"ל לא כ"כ אלא משום דלשיטתיה אזיל דס"ל דבשר האדם מותר שלא כדעת רבינו כנ"ל:
+<b>ונוהג </b>
+<b> בשליל ובמוקדשים.</b> משנה ר"פ ג"ה ופרכי' עלה בגמ' פשיטא משום דאקדשיה פקע איסור ג"ה מיניה ושקלי' וטרי' בה טובא ומסקי' דמתני' במבכר' עסקינן וא"נ בולדות קדשים וקסבר ולדות קדשים בהוייתן קדשים יע"ש ומשמע ודאי דאי ס"ל דבמעי אמן הם קדשים לא חייל איסור ג"ה אאיסור קדשים ואפי' למ"ד דנוהג בשליל משום דאיסור קדשים קדים קודם שנתקשרו אבריו בגידין וכיון שכן יש לתמוה על רבינו ז"ל דמאחר שרבינו ז"ל פוסק כמ"ד דבמעי אמן הם קדשים כמ"ש פ"ד מה' תמורה דין ג' וז"ל השוחט את החטאת כו' שולדי הקדשים במעי אמן הם קדשים אם כן הוה ליה לפרש ולמימר דאינו נוהג בולדות קדשים ולא למיסתם סתומי ולהביא לישנא דמתני' דמוקמי' לה בולדות קדשים מכח קו' דאי בדאקדשי' פשיטא וכן ראיתי להרב יש"ש בפג"ה שכתב דלמאי דקי"ל דבמעי אמן הם קדשים אין איסור גיד נוהג בולדות קדשי' אלא דוקא במבכרת ומהתימ' עליו איך לא שת לבו להקשות על רבינו כמ"ש ואשר אני אחזה ליישב דברי רבינו ז"ל כלפי מה שהקשו התו' שם בד"ה קדשים בס"ד וז"ל וא"ת נימא מיגו דאיתוסף איסור לגבוה דאסור להעלותו איתוסף נמי להדיוט איסור אכילה וי"ל דאיכא למ"ד בסמוך מחוברין יעלו עכ"ל ורגע אדבר מה שראיתי להרב ח"ה ז"ל שהקשה על דברי התוס' הללו וז"ל ק"ק כיון דלפום סברא דהשתא שרי גיד קדשים לאכילת הדיוט שרי נמי לגבוה ומקרי שפיר מן המותר לישראל כיון דגיד קדשים מותר באכילה לישראל אע"ג דאיסור גיד בחולין דכה"ג מקרי מליקת עוף להקטיר לגבוה מן המותר לישראל כיון דשרי לכהן באכילה אע"ג דמליק' אסור בחולין א"ד יע"ש: ואנכי לא ידעתי מי גלה ליה רז זה דטעמ' דמליקה דחשיב מן המותר לישראל משום דשרי לכהן באכילה והלא בפשיטות איכא למימר דטעמא דמליק' משום דמצותו בכך שאני דומיא דחלב ודם כדאמרינן לקמן דלרבנן דר' דאסרי ג"ה מטעמ' דממשקה ישראל ולא ילפינן מחלב ודם משום דמצותו בכך שאני ואי כונתו ז"ל אליב' דר' דלא ס"ל טעמא דמצותו בכך ויליף מחלב ודם לג"ה דהניחא ג"ה וחלב ודם משום דבאין מכלל היתר אבל מליקה מאי איכא למימר הא בטריפה אפילו ר' מודה כמ"ש רש"י שם ולזה הוצרך לומר דלר' ע"כ דה"ט משום דשרי לכהן באכילה גם בזה אחר המחילה לא צדק הרב ז"ל שהרי בפרק העור והרוטב דק"ך ע"א אמרינן דמליקה דשרי לכהנים לא חשיב היתר להדיוט משום דכהנים משולחן גבוה קא זכו והכי אמרי' בהדי' פ"ק דמנחות דף ו' ומבואר התם בהדי' דטעמא דמליק' דחשיב שפיר ממשקה ישראל מן המותר לישראל משום שכן קדושתה דהיינו מליקתה אוסרתה להדיוט אבל קודם לכן לא נאסר להדיוט משא"כ טריפה וג"ה וכיוצא ולפי הנראה אשתמיטתיה מהרב ז"ל סוגיא הלזו ואיך שיהי' המתבאר מדברי התו' דלמאן דס"ל דג"ה אסור להעלות למזבח אפילו נימא דולדות קדשים במעי אמן הם קדשים חייל שפיר ג"ה אמוקדשים משום דהו"ל איסור מוסיף דמיגו דנאסר לגבוה נאסר להדיוט וא"כ מאחר שרבינו ז"ל פסק בפ"ו מהלכ' מעה"ק הלכה ד' דאסור להעלות ג"ה למזבח מש"ה פסק שפיר דאפילו בולדות קדשים איסור ג"ה נוהג בו כנ"ל נכון: וע"פ האמור יש ליישב דברי ה"ה ז"ל בלשון שלפנינו שכתב וז"ל ופסק כר"י דאמר בגמ' אחד קדשי' הנאכלין ואחד קדשים שאינן נאכלין אשר דבריו ז"ל מן המתמיהין שהרי בין לר"פ דאמר ול"פ כאן להלקותו כאן להעלותו בין לר"ן בר יצחק דאמר להעלותו פליגי כ"ע מודו דלהלקותו איסור גיד נוהג וא"כ כיון שרבינו מיירי להלקותו מנ"ל דפסק כר"י וכבר ראיתי להרב לח"מ פ"ו מה' הנזכר שתמה על ה"ה בזה וכתב דאפשר שטעמו של ה"ה בזה ממה שראה שבפ"ו מה' הנז' פסק רבינו דהעלא' אסור וא"כ ע"כ ודאי דלא ס"ל כר"פ דאמר כאן להלקותו כאן להעלאה דלדידי' לכ"ע העלאה מותר אלא ס"ל כר"ן דאמר דבהעלאתו פליגי ופסק כר"י א"ד יע"ש ודבריו תמוהים דכפי דבריו ז"ל לא הי' לו לה"ה לכתוב דברים הללו בהלכות אלו דלא קאי אלא לענין להלקותו כיון דלא נ"מ מידי ולכל הפחות הי"ל להזכיר דברי רבינו ז"ל שבה' מע"הק ולומר דפסק כר'. ואולם כפי מ"ש דברי ה"ה ז"ל הם נכונים דהוצרך לומר דפסק כר"י דג"ה אסור להעלותו ממה שסתם רבינו וכתב דנוהג במוקדשים דמשמע אפילו בולדות קדשים ואלו הי' דעתו ז"ל דג"ה מותר להעלותו ודאי דאין איסור ג"ה חל על איסור קדשים וכמ"ש זה נ"ל אמת ויציב בכונת ה"ה ז"ל. עוד ראיתי להרב לח"מ ז"ל שהקש' שם וז"ל אבל מ"מ קשה דר"י אית ליה כרבנן ורבינו ז"ל פסק כר' שכן כתב לעיל ואם פירש לא יעלו שנאמר ועשית עולתיך הבשר ודם והיינו כדדריש ר' וא"כ רבינו ז"ל מזכה שטרא לבי תרי יע"ש שהניחו בצ"ע. ולע"ד נרא' דל"ק כי הרב ז"ל פשיטא ליה דהא דקאמר התם דר' ורבנן פליגי בג"ה אי מותר להעלותו מילתא פסיקת' היא לכ"ע ולא כן הדבר דבתר הכי אמרי' התם אמר ר"ה ג"ה חולצו לתפוח אמר ר"ח מי כתיב על כן לא יאכל המזבח לא יאכלו בנ"י כתיב ומשמע דר"ה ור"ח אליבא דכ"ע פליגי ולא ס"ל כרנב"י דתלי לה בפלוגת' דר"י ורבנן וכן ראיתי להרב ח"ה ז"ל שכ"כ בהדי' והכריח הדבר דאי ס"ל כרנב"י אם כן ר"ח אתי דלא כמאן שהרי רבי מקרא דוהקטיר את הכל המזבח נפ"ל דג"ה במחובר מותר להעלותו ולא מדכתיב לא יאכל המזבח יע"ש. ואולם אכתי הכרעת הרב ח"ה ז"ל לא מכרעא אלא לו' דר"ח ס"ל דאפילו לרבנן דר' ג"ה מותר להעלותו ואיכא למימר דר"ה ור"ח אליב' דרבנן פליגי דלר"ה ס"ל דלרבנן דרבי ג"ה אסור להעלותו ומשום הכי אייתר לן והקטיר את הכל המזבח לפרשו ור"ח ס"ל דאפילו לרבנן נמי ג"ה מותר להעלותו אלא דס"ל דקרא דוהקטיר את הכל לא אצטריך לג"ה משום דמקרא דלא יאכלו בנ"י נפקא מדלא כתיב לא יאכל המזבח אמנם לפ"ז ודאי ה"נ דס"ל לר"ה ודאי דג"ה מותר להעלותו דאל"כ קרא דוהקטיר למחוברין למאי אצטריך מידי דהוי אראש' של עולה כדקא אמרי רבנן. ואולם לדידי חזי לי להכריח הדבר דר"ה אליבא דכ"ע אמרה מדפרכינן התם מתיבי ג"ה כו' ושל עולה מעלהו למזבח מאי לאו מעלהו ומקטירו לא מעלהו וחולצו ופרכינן מאחר שמעלהו למה חולצו ומשני משום שנאמר הקריבהו נא לפחתיך והשתא אם אית' דלר"ה ס"ל דלר' ג"ה מותר להעלותו מאי פריך מההיא בריית' ואמאי הוצרך לדחוקי מעלהו וחולצו הא בפשיטות מצי לשנויי דההיא בריית' ר' היא אלא מוכח בהדי' דר"ה ס"ל דאפי' לר' ג"ה אסור להעלותו וכן נרא' להכריח עוד מהא דגרסינן פ"ק דמנחות ד"ו אבריית' דקתני התם מן הבקר להוציא את הטריפה והלא דין הוא ומה בעל מום כו' עד מליקה תוכיח שאסורה להדיוט ומותר לגבוה מה למליקה שכן קדושתה אוסרת' ואם השבתה ת"ל מן הבקר ופרכינן מאי אם השבתה ושקיל וטרי טוב' עד דקאמר התם רב שישא ברי' דר"א אמר משום דאיכ' למימר ליהדר דינא ותיתי במה הצד מה למליקה שכן קדושתה אוסרתה חלב ודם יוכיחו מה לחלב ודם שכן באים מכלל היתר מליקה תוכיח כו' הצד השוה שבהן שאסורין להדיוט ומותרים לגבוה אף אני אביא טריפה ופרכינן מה להצד השוה שכן מצותו בכך אלא אמר ר"א כו' והשתא אמאי לא דחי משום דא"ל ליהדר דינא ותיתי במה הצד ממליקה וג"ה והא מני ר' היא דהשתא ליכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן מצותו בכך אלא מוכרח דלר"ה לכ"ע אסור להעלותו דהשתא סוגיא דמנחות אתיא כהלכת' אליב' דר"ה כדקאמר פרק ג"ה תניא כוותיה דר"ה ואמנם ראיתי להתוס' שם ד"ה מה לכלאים שהקשו כן דאמאי לא קאמר ג"ה תוכיח דמותר להעלותו כדאית' בריש ג"ה נראה דס"ל דהא דר"ן דקאמר דלר' ג"ה מותר להעלותו מילת' פסיקתא היא וליכא מאן דפליג הפך ממ"ש ולפי דבריהם ק"ט דמאי פריך לר"ה מבריית' וצ"ע:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מ"ש </b> כיון דהרמב"ם ס"ל בפ"ד דתמורה דולדות קדשים במעי אמן הן קדושין וא"כ האיך כתב לשון המשנה ג"ה נוהג במוקדשים וכו'. וכדי ליישב זה אעתיק מ"ש בחי' לש"ס חולין וז"ל תוד"ה וכ"ת קסבר אין בגידין בנ"ט הנה מ"ש התוס' דלכך לא משני דסבר יש בגידין בנ"ט משום דא"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' והא שאין מקשה כן השתא משום דעדיף מיני' פריך וכו' המעיין בדבריהם יראה כמה דוחק יש בזה ונלפענ"ד ליישב ע"פ דרכם ואבאר תחלה כי מצאתי להגאון בספר צל"ח בפ"ב דפסחים שהביא הירושלמי דס"ל גה"נ של נבלה מותר בהנא' אבל לא של כשרה ונתן הוא טעם לדבריו דס"ל להירושלמי כר"ש דדרש מי שבשרו מותר גידו אסור ונבלה דאסור בשרו לא שייך בי' איסור גיד וכו' ולכאור' נרא' מסוגיא זו דס"ל כהירושלמי דלכאור' תקשה למאי דמשני דסבר אין בגידין בנ"ט וקמ"ל דאיסור מוקדשין ליכא דמ"ט הצריך התנא למנקט מוקדשין דאינו נוהג רק בפני הבית ומ"ט שביק טרפה ונבלה דהוי דבר הנוהג בכל זמן ולא שמעינן דאינו נוהג נבלה בגה"נ דאין בנ"ט וכו' לכך י"ל דס"ל לש"ס דילן כהירושלמי דאין שייך בשל נבלה איסור גיד ותו הוי פשיטא לי' דאין שייך גם איסור נבלה בו כיון דאין בו בנ"ט אבל במוקדשין הנאכלין הו"א כיון דשייך בו איסור גיד ואחשבי' רחמנא אכילתו יהי' חייב נמי משום מוקדשין קמ"ל דאעפ"כ אין מוקדשין בגיד משום דאינו בנ"ט (אך באמת אין מזה ראי' כמ"ש לקמן) ולפ"ד הירושלמי צ"ל הא דפליגי לקמן בברייתא דאוכל ג"ה של נבלה דר"י מחייב ב' וחכמים א' עכ"פ משמע משם דכ"ע ס"ל דשייך איסור ג"ה בנבל' צריך לומר דשם כולהו לא ס"ל כר"ש דדרש מי שבשרו מותר וכו' אבל לר"ש אין שייך גה"נ בשל נבל' ולפ"ז תקשה על הרמב"ם דכתב בשל נבלה וש"ה חייב שתים והוא פסק כר"ש דדרש מי שבשרו מותר וכו' ובאמת צ"ל לדבריו דס"ל אינו מוציא רק מין שאין בשרו מותר אבל אם הוא מין שבשרו מותר אף שזה בשרו אסור משום ש"ה וכה"ג מ"מ חל עליו איסור גיד אך לכאור' קשה מנ"ל להרמב"ם דאף לר"ש הוי כן ואין לומר שמשמע לו כן ממה דאמר בש"ס בפסחים דגה"נ מותר בהנא' למ"ד יש בו בנ"ט משום דכשהותרה נבל' וכו' משמע דאף בנבל' שייך איסור גה"נ י"ל דהך מתניתין דשולח אדם ירך לנכרי וכו' אתיא דלא כר"ש ולא ס"ל להך מתניתין דרשה דמי שבשרו מותר וכו' והא דלא מקשה הש"ס כן הניחא למ"ד דלא סבר דרשא דמי שבשרו מותר וכו' י"ל דזה ידע הש"ס דרק ר"ש סובר כן והוא אוסר בהנא' רק למ"ד אין בגידין בנ"ט דיש כמה תנאים אחרים דסוברים כן כגון ר"י בן ברוקה וכו' שפיר מקשה ומשני כיון דחזינן דרש"י סובר אין בגידין בנ"ט והוא אוסר בהנא' ממילא נמי שאר התנאים דסברי כר"ש דאין בו בנ"ט סברי נמי כוותי' בהא וכו'. אך נרא' דמשמע לי' להרמב"ם כן באמ"ה נמי סברי רבנן כן דאינו נוהג בטמאה משום דמי שבשרו מותר וכו' וקיי"ל כחכמים ואעפ"כ משמע לקמן בכל הש"ס דטרפה נוהג באמ"ה ואמ"ה נוהג בטרפ' למ"ד דאחע"א אף דטרפה בשרו אסור וחכמים ס"ל דמי שבשרו אסור אין אמ"ה נוהג בו וכו' צ"ל דטרפ' בשרו מותר מקרי דהוי מין שבשרו מותר דדוקא מין שבשרו אסור ממעטו רבנן ולפ"ז ה"ה נמי לר"ש דדורש בגיד כן נמי הוי כן דנוהג בטרפ' והירושלמי אפשר דסובר כן גם באמ"ה דאין נוהג בטרפ' אבל לדידן בש"ס דילן דסובר בטרפ' נוהג אמ"ה ה"ה דגה"נ נוהג בטרפ' ונבלה כנלפענ"ד. אך לפי הנ"ל דלא קיי"ל כסברת הירושלמי תקשה דמאי פריך בש"ס מוקדשין פשיטא כיון דאקדשי' פקע איסור גיד מיני' וכו' נימא דקמ"ל אף בקדשים שאין נאכלין שייך איסור גיד ונהי דלא רצה בש"ס לשנות דקמ"ל דאף למזבח אסור משום דמשמע דמתניתין דידן מיירי רק מענין אכילת אדם ולא למזבח דאינו עוסק השתא בראוי למזבח. אך אכתי תקשה נימא דקמ"ל דה"א בקדשים שאין נאכלין כיון דאקדשי' ותאסר הבשר באכיל' פקע איסור גיד מיני' דמי שבשרו אסור אין גיד נוהג בו כמו שסובר הירושלמי קמ"ל דאסור לאדם משום גיד דלא כהירושלמי ואתיא מתניתין כר"ש ולפ"ז י"ל קושית השעה"מ די"ל דס"ל להרמב"ם דכל עיקר פלפול הש"ס הוא לפי הס"ד לקמן דטעם דת"ק דאינו נוהג בטמאה משום דאחע"א ולא משום דרשא דמי שבשרו מותר וכמ"ש המרש"א בתוד"ה וכ"ת יש בגידין וכו' והי' משמע להמקשה כן ממה דהשיב ר"י והלא לב"נ נאסר וכו' משמע דרק הטעם משום דאין אחע"א ע"כ כיון שלא ס"ל להתנא כלל דרשה דמי שבשרו מותר. לכך מקשה שפיר פשיטא וכו' אבל לפי מה דמסיק בש"ס שם דרשה דמי שבשרו מותר וכו' והרמב"ם פסק כוותי' תו קדשים הוי רבותא דאף שאין נאכלין ונאסר הבשר מ"מ שייך בו איסור גה"נ דלא כהירושלמי וזה מדויק בלשון הרמב"ם שכתב גה"נ נוהג וכו' בין קדשים וכו' בין שאין נאכלין ומיירי בקדשים עצמן לא בוולדות ומ"מ הוי רבותא וכו' ובוולדות קדשים א"צ לאשמעינן דממילא נשמע כיון דאין אחע"א וכו' אך הנה קו' הנ"ל יש ליישב בע"א דהנה בשלמא למאי דס"ד דקמ"ל דמוקדשין נוהג בגה"נ לא תקשה דמ"ט נקיט התנא בלשון מוקדשין ולא נבלה וטרפה משום דכתבו התוס' דהא דמוקדשין חל אגיד משום דחמיר וכו' וזה במוקדשין משא"כ בנבילה נהי דיש בנ"ט מ"מ אחע"א כו' וכן נמי למאי דס"ד דקמ"ל דאין מוקדשין נוהג בג"ה נמי ניחא דלא נקיט נבילה משום דה"א דרק אכילה אינו שייך בג"ה אבל עכ"פ נהנה מיקרי שמשתרשי לו שלא אכל דברים אחרים ויהי' חייב במוקדשין מטעם נהנה לזה קמ"ל דאף הנאה לא מקרי באכילת גיד וכו'. אבל אי נימא דעיקר הרבותא דגיד נוהג בקדשים שאין נאכלין דה"א כיון שבשרו נאסר נפקע איסור גיד מני'. א"כ דנקט מוקדשין ולא נבילה וטריפה דשכיח טפי. ולפי"ז אתי שפיר דהשתא דאוקי דסובר אין בגיד בנו"ט וגיד לבדו נוהג במוקדשין לא תקשה דא"כ אין מוקדשין נוהג בגיד מבע"ל די"ל דאי הוי נקיט אין מוקדשין נוהג לא הוי ידעינן רק דאין שייך איסור מוקדשין בגיד אבל זה לא ידעינן דגיד נוהג אף בקדשים שאין נאכלין לכך נקט בלשונו דגיד הנשה נוהג לבדו במוקדשין ומדסתם מיירי בכל המוקדשין. ושמעינן מינה תרתי חדא דאין שום מוקדשין נוהג בג"ה וגם להיפך דג"ה נוהג בכל המוקדשין ונקיט מוקדשין משום רבותא דאף איסור הנאה אינו חייב משום מוקדשין. אבל אי נימא כמ"ש התוס' דיש בגידין בנו"ט ואין מוקדשין חל על ג"ה משום דאחע"א שפיר תקשה דאי נמי הוי נקיט אין מוקדשין נוהג בג"ה דאין שום מוקדשין שייך בגיד נמי הוי שמעינן דע"כ גיד נוהג אף בקדשים שאין נאכלין דאל"כ א"כ תו בקדשים שאין נאכלין שייך איסור מוקדשין דהא אין איסור גיד נוהג בו ושפיר תקשה. וע"כ לא מצי לאוקמי בכה"ג. ולא תקשה דאכתי למאי דאוקי דסבר יש בגידין בנו"ט ואתי איסור מוקדשין חייל אאיסור גיד ומקשה מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' ומאי קושיא נימא דרוצה לאשמועינן תרווייהו דגיד נוהג אף בקדשים שאין נאכלין. זה אינו דקושית הש"ס כך ממ"נ אי זה הוי מלתא דפשיטא דיש בגידין בנו"ט ולא קמ"ל רק דשייך ג"ה באין נאכלין הו"ל לאשמועינן בנבילה. ואי זה לא הוי מלתא דפשיטא וצריך לאשמעינן דיש בגיד בנו"ט א"כ תו זה באמת לא נשמע ממתניתין דלשון גיד נוהג במוקדשין לא משמע מזה כלל לאשמועינן דמוקדשין נוהג בגיד. ואי רוצה לאשמעינן זה הך הי' צריך לנקוט אבל השתא לא הוי נשמע מלשון זה מידי. לכך מתרץ דסבר דאין בגידין בנ"ט וקמ"ל דגיד לבדו שייך במוקדשין ולשון זה סובלת המתניתין שפיר כן נלפע"ד נכון וברור:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>האוכל </b>
+<b> ג"ה של נבילה כו' חייב שתים כו'.</b> עיין במרן כ"מ שהקשה משם הרשב"א ז"ל דמוכח פ' ג"ה דלמ"ד אין בגידין בנ"ט אין איסור מוקדשין נוהג בו ורבינו ז"ל פסק כמ"ד אין בגידין בנ"ט כמ"ש פט"ו מה' אלו הלכה י"ז ובאוכל ג"ה של עולה פ' דחייב ב' ומאן דמחייב שתים ע"כ אית ליה דיש בגידין בנ"ט א"ד יע"ש. ובאמת שהדבר מתמיה והיותר תימא אצלי שרבינו ז"ל בפ"ב מה' אלו הלכה י"ח כתב וז"ל האוכל מנבלה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאין מן העוף ומן העצמות ומן הגידין כו' אע"פ שהוא אסור הרי זה פטור וכתב ה"ה שם שיצא לרבינו כן ממ"ש בחולין ר"פ העור והרוטב העצמות והגידין כו' אבל לא טומאת נבלות והטעם מפני שאין בהן לאו של נבלה כו' יע"ש הרי מבואר דסובר רבינו דהאוכל גידין של נבלה וטריפה אין בהן מלקות וא"כ תימא על עצמך למה זה כתב באוכל ג"ה של נבלה שחייב משום נבלה ומה נשתנה ג"ה מכל שאר גידין דעלמא ובהדיא כתב רבינו בפרק זה בדין הקודם דהאוכל ג"ה מבהמה וחיה הטמאים פטור כו' ואינו כאוכל משאר בשר שאין הגידין מכלל הבשר כמו שבארנו וכתב ה"ה ז"ל דהיינו ממ"ש פ"ד שאין מלקות בגידי נבילה טמאה וא"כ הדבר תמוה שהרי באוכל גידי נבילה וטריפ' כתב ג"כ דאין בהן מלקות כדרך שכתב בבהמה טמא' וא"כ איך כתב דבג"ה של נבלה חייב שתים: ולכן אשר אני אחזה ליישב דבריו דרבינו ז"ל קשיתי' למאי דפסקי' התם בפ' ג"ה דצ"ט ע"ב כמ"ד דאין בגידין בנ"ט מאחר דסתם משנה דירך שנתבשל ס"ל כמ"ד דיש בגידין בנ"ט ור"י ס"ל גם כן דיש בגידין בנותן טעם וכדאית' בפרק הנזכר ד"ק ע"ב דקתני בברייתא האוכל ג"ה של בהמה טמאה ר"י מחייב שתים ור"מ דמחייב שתים באוכל ג"ה של נבלה וחכמים דר"מ דס"ל באוכל ג"ה של עולה ושל שור הנסקל שהוא חייב ב' כולהו ס"ל דיש בגידין בנ"ט א"כ היכי פסיק תלמוד' הלכתא דלא כוותייהו ובפרק אלו עוברין מייתי התם בריית' דקתני המבשל ג"ה בחלב לוקה משום אוכל בשר בחלב ור"ח תני התם לוקה ב' על אכילתו כו' ובפ"ק דביצה די"א תני תנא קמיה דר"י בריית' הלזו וא"ל פוק תני לברא הבערה ובישול אינה משנה משמע דס"ל לר"י דחייב משום אוכל בב"ח וע"כ היינו משום דיש בגידין בנ"ט: ותו ק"ל דר"י אדר"י שהרי ר"י ס"ל דג"ה של בהמה טמאה חייב משום טמאה משום דס"ל דיש בגידין בנ"ט ואלו בר"פ העור והרוטב מבואר דס"ל לר"י דהגידין של נבלה לא מחייב משום נבלה מדתנן התם העור והרוטב והגידין כו' אבל לא טומאת נבלות כו' ר"י אומר האלל המכונס אם יש בו כזית כו' חייב עליו ומדפליג באלל ולא בגידין מבואר דבגידין מודה דאין בהן משום נ"ט ובגמר' אמרינן התם דקכ"א מאי אלל ר"י אמר מרתקא ופי' רש"י מרתקא גיד השדרה (כצ"ל ומ"ש השדה ט"ס הוא) והצואר ופרכינן עלה ת"ש ר"י אומר האלל המכונס כו' בשלמא למ"ד בשר שפלטתו סכין כו' אלא למאן דאמר מרתקא כי איכא כזית מאי הוי עץ בעלמא הוא ומשנינן אליבא דרבי יהודה לא פליגי כי פליגי אליבא דרבנן ופירש רש"י וזה לשונו ואלל דמתניתין דקאמר מצטרף בכולהו אלל קאמר כו' ואתא ר"י למימר באלל מרתקא מודינא דלא הוי בשר באנפי נפשיה לענין נבלות אבל בשר כו' יע"ש והשתא קשיא טובא דלר"י דאמר מאי אלל מרתקא אם כן היכי מודה ר"י לומר דאין בהן משום טומאת נבלות הא ר"י ס"ל דיש בגידין בנ"ט ובכלל בשר הן ובגמרא דפרכינן כי איכא כזית מאי הוי עץ בעלמ' הוא אדרבא איפכ' הו"ל לאקשויי דלר"י אפילו אינו מכונס נמי ליחייב כיון דס"ל דיש בגידין בנ"ט ולקושי' הלזו היה מקום ליישב דאע"ג דס"ל לר"י דיש בגידין בנ"ט היינו דוקא בג"ה דרכיכי אבל בגידי צואר קשין הן יותר מדאי ולא מיקרי בשר כלל וכמבואר מסוגיא דפרק כיצד צולין דפ"ג ע"ב דמוקמי' למתני' דהעצמות והגידין ישרפו בג"ה אבל גידי צואר לא צריכי שריפה יע"ש מיהו קמייתא קשיא דמדפליג באלל ולא בגידים מבואר דס"ל דאגידין לא מיחייב ומצאתי לרש"י ז"ל פ"ק דביצה ד"ז ע"א שכ' אבריית' דקתני התם האוכל מנבילת עוף טהור מן העצמות ומן הגידין טהור וז"ל מן הגידין וקסבר אין בגידין בנ"ט ע"כ הנה לפי דעתו ז"ל צ"ל ג"כ דמתני' דהעור והרוטב אתיא נמי כמ"ד אין בגידין בנ"ט וכיון שכן קשה מדר"י אדר"י והמאירי ז"ל שם פ"ק דביצה חלק על רש"י וכתב דאפי' למ"ד יש בגידין בנ"ט אפי"ה טהור משום דלאו בשר גמור הוא יע"ש כי על כל אלה כזה ראה וקדש רבינו ז"ל לומר דודאי ר"י סבירא ליה באוכל גידי טמאה ונבלה דלא מיקרי בשר ולא מיחייב משום טומאה ונבלה אלא דוקא באוכל ג"ה של בהמה טמאה או נבלה הוא דס"ל לר"י דחייב שתים משום דכיון דרחמנא אחשביה לג"ה אוכל לעבור עליו באותה אכיל' חשיבא נמי אוכל לעבור עליו משום טומאה ונבלה ודוגמא לדבר ראה תראה מ"ש רש"י ז"ל פרק אין צדין דף כ"ז ע"ב ד"ה חלה שנטמאת דאע"ג דהבערה לצורך הותרה בי"ט אפי"ה אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט משום הואיל דרחמנא אחשביה להבערתן דכתיב באש ישרף חשיבא מלאכה והיינו דנקט ברייתא פלוגתייהו דר"י ור"ש באוכל ג"ה של בהמה טמאה ולא נקט לפלוגתייהו באוכל משאר גידי בהמה טמאה דלר"י כיון דס"ל דיש בגידין בנ"ט מיחייב אגידין משום טמאה ולר"ש דס"ל דאין בגידין בנ"ט לא מיחייב משום דבשאר גידין לכ"ע לא מיחייב ואפילו ר"י מודה ומעתה איכא למימר שפיר דר"י ור"מ ורבנן דר"מ דס"ל דהאוכל ג"ה של נבלה ושל שור הנסקל חייב ב' כולהו ס"ל דאין בגידין טעם בשר ולאו בשר מיקרי וירך שנתבשל ג"ה בתוכו מותר כיון דאין בו בנ"ט אלא דבאוכל ג"ה של נבלה הוא דמיחייב מטעמא דהואיל ורחמנא אחשביה אכילה דידיה לענין ג"ה חשיבא נמי אוכל לשאר איסורים וברייתא דהמבשל ג"ה בחלב דחייב ב' אתיא ככ"ע ומטעמא דכתיבנא ומאי דאמרינן בפרק ג"ה אמתני' דנוהג בטהורה וכ"ת קסבר ר"י אין בגידין בנ"ט ובטמאה איסור גיד איכא איסור טומאה ליכא וסבר ר"י אין בגידין בנ"ט והתניא כו' לעולם קסבר יש בגידין בנ"ט כו' לאו למימרא דמאן דס"ל אין בגידין בנ"ט ע"כ דס"ל דבטמאה איסור גיד איכא איסור טומאה ליכא שהרי אפילו נימא דאין בגידין בנ"ט אפי"ה איכא למימר דהאוכל ג"ה של בהמה טמאה חייב כמ"ש אלא תלמודא ה"ק דאי הוה ס"ל לר"י דיש בגידין בנ"ט ע"כ ודאי דאטמאה מיחייב אבל אי ס"ל דאין בגידין בנ"ט מצינן למימר דס"ל לר"י דאפילו באוכל ג"ה של בהמה טמאה לא מיחייב משום טומאה דדוקא ג"ה מיחייב דגזירת הכתוב היא ואהא פריך מברייתא דהאוכל ג"ה של טמאה דר"י מחייב ב' וא"כ ע"כ לומר חדא מתרתי או דס"ל דיש בגידין בנ"ט או דס"ל דהאוכל ג"ה מחייב ב' וכמ"ש וכי משני לעולם קסבר יש בגידין בנ"ט ה"ה דהו"מ למימר דאפי' ס"ל אין בגידין בנ"ט מיחייב אלא דעדיפ' מינה קאמר דאי מהך ברייתא מצינן למימר דס"ל דיש בגידין בנ"ט מיהו לפום קושטא עכ"ל דר"י ס"ל אין בגידין בנ"ט מכח מתניתין דהעור והרוטב אפ"ה חייב ב' כמ"ש: ומעתה א"ש מ"ש רבינו דהאוכל ג"ה של בהמה טמאה פטור לגמרי כר"ש דהתם כיון דאגיד לא מיחייב משום דבעי' בשרו מותר אין כאן טעמא דרחמנא אחשביה אוכל משא"כ באוכל ג"ה של נבלה כיון דמיחייב אגיד משום ג"ה ואחשביה רחמנא אוכל חשיב נמי אוכל לענין נבלה: ובהכי ניחא לי מ"ש רש"י ז"ל פרק ג"ה דק"א ע"ב ד"ה ורבי יוסי לית ליה כולל וז"ל ואע"ג דלר"ש נמי שמעי' בעלמא דלית ליה כולל דתניא ר"ש אומר האוכל נבלה ביוה"כ פטור אפ"ה אליביה לא מצינו לאוקמי משום דאף באיסור חמור אית ליה דלא חייל יע"ש והדבר תמוה דאיך אפשר לאוקמא כר"ש הא ר"ש אומר אין בגידין בנ"ט כדאמרי' התם דמה"ט פטור לגמרי בג"ה של בהמה טמאה ולא מיחייב משום טומאה וכן ראיתי להריטב"א ז"ל בחי' שתמה עליו כן כו' יע"ש. אכן כפי מ"ש ניחא דאע"ג דפטר ר"ש בג"ה של בהמה טמאה היינו משום דכיון דמשום גיד לא מיחייב משום דבעינן בשרו מותר א"כ לא חשיבא אכיל' כיון דאין בגידין בנ"ט וליכ' טעמ' דרחמנא אחשביה אכילה שהרי לא מיחייב משום ג"ה אמנם באוכל ג"ה של נבלה אע"ג דס"ל לר"ש אין בגידין בנ"ט מ"מ כיון דרחמנא אחשביה אוכל לעבור עליו משום ג"ה חשיבא אוכל נמי לעבור עליו משום נבלה דומיא דג"ה של בהמה טמאה דחייב שתים לר"י אע"ג דאיהו ס"ל דלא מיחייב אגידין משום בהמ' טמא' מה"ט כמ"ש מיהו הדבר הקשה טובא דאיך אפשר לאוקמא כר"ש דל"ל כולל ואפילו הכי מודה בג"ה של נבלה משום דהו"ל איסור חמור הא מאי דחשיב איסור חמור הוא משום דג"ה מעיקרא הי' אסור באכיל' ומותר בהנאה מכי אקדשיה איתוסף בי' איסור הנאה ואלו לר"ש שמעינן ליה בהדיא דס"ל דג"ה אסור בהנאה כדאי' פרק כ"ש דכ"ב וכן ראיתי מקשים ולכן הנראה עיקר בכונת רש"י דמ"ש אפי"ה אליביה לא מצינו לאוקמא לאו למימר' דנימ' דהנהו חכמים ר"ש גופיה היא דאי הכי הו"ל לרב לומר האוכל ג"ה של נבלה ר"מ מחייב ב' ור"ש אומר אינו חייב אלא א' ומודה ר"ש כו' אלא כונתו לומר דחכמים דר"מ דקאמר רב ס"ל כר"ש דאין איסור חל על איסור אפילו באיסור כולל ולעולם דבמאי דס"ל לר"ש דאין בגידין בנ"ט וג"ה אסור בהנאה לא ס"ל כותיה וזה נראה דבר מוכרח שהרי בפרק כ"ש דכ"ג אמרי' התם לחד שינוי' דר"י הגלילי ס"ל כר"ש דג"ה אסור בהנאה והשתא תקשי שהרי חכמים דר"מ אמרינן התם פרק ג"ה דהיינו ר"י הגלילי וכיון דר"י ס"ל דג"ה אסור בהנאה להך שינויא א"כ היכי קאמר דבג"ה של נבלה חייב ב' משום דהוי איסור כולל באיסור חמור הא כיון דג"ה לרבי יוסי הגלילי אסור בהנאה אין כאן איסור חמור אלא מוכרח הדבר לומר דכי אמרינן מאן חכמים ר"י הגלילי לאו למימרא דהנהו חכמים היינו ר"י הגלילי גופיה אלא הכונה לומר דהנהו חכמים ס"ל באיסור חמור כר"י הגלילי ובמאי דס"ל דג"ה אסור בהנאה לא ס"ל כותיה וא"כ דכוותא נמי מ"ש רש"י אפילו הכי אליבי' לא מצי לאוקמא בכה"ג הוא כנ"ל נכון. ואם כנים אנחנו ליישב דברי רבינו ז"ל על פי אמו"ת הקודם מקום אתנו ליישב מה שכתב רבינו ז"ל בפ' זה דין י"ד דג"ה מותר בהנאה והדבר תמוה דבפרק כ"ש דף הנז' מבואר דלמאן דס"ל אין בגידין בנ"ט ג"ה אסור בהנאה וכיון דאנן קי"ל כמ"ד אין בגידין בנ"ט איך פסק דג"ה מותר בהנאה וכבר הוקשה לו כן לה"ה ז"ל ותי' משם הרמב"ן ז"ל דלרווחא דמילתא איתמר ההוא סוגיא אבל למסקנא ג"ה מותר בהנאה אפי' את"ל דאין בגידין בנ"ט דלאו הא בהא תליא א"ד יע"ש ואין תי' זה מספיק כדי שביעה דמאחר דסוגיא דפרק כל שעה תלי לה הא בהא מי המכריח לנו לומר דלרווחא דמילתא איתמר ואפשר הי' לומר שהכריחו לר' ז"ל לומר כן מכח ההיא דר"פ ג"ה דפרכינן התם וסבר תנא דידן אין בגידין בנ"ט והתנן ירך שנתבשל כו' והתוס' שם ד"ה אלא קסבר הק' דאמאי לא מייתי ממתניתין דאינו נוהג בטמאה ותי' לחד תי' דניחא ליה למפרך ממתני' דירך שנתבשל ששנויה קודם יע"ש והשתא קשה דאמאי לא מייתי ממתניתין דשולח אדם ירך לנכרי ששנויה קודם משנת ירך שנתבשל דמוכח מינה דס"ל דיש בגידין בנ"ט דאי אין בגידין בנ"ט ג"ה אסור בהנאה וכבר הי' אפשר לומר דהא דאמרינן בפ' כ"ש דמאן דס"ל אין בגידין בנ"ט ג"ה אסור בהנאה היינו דוקא לרבי אבהו אמנם לחזקיה דס"ל דלא תאכל אין איסור הנאה במשמע מצינן למימר דאפילו אין בגידין בנ"ט ג"ה מותר בהנאה ואם כן מש"ה ניחא ליה לתלמודא למיפרך ממתני' דירך שנתבשל אליבא דכ"ע ולא ממתני' דשולח אדם דלא תקשי אלא אליבא דרבי אבהו אך התו' ז"ל שם בפרק כ"ש ד"ה ור"ש כתבו לחד תי' דלחזקיה נמי כיון דאין בגידין בנ"ט סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור יע"ש ואם כן קשה דאמאי לא פריך ממתני' דשולח אדם השנויה קודם ואפשר דמכח קו' זו הוכרח רבינו לומר דסוגי' דפ' כ"ש לרווחא דמילת' אתמר ומ"מ אכתי אין זה כדאי לדחות סוגיא ערוכה דפרק כ"ש: ואולם כפי מ"ש הנה נכון דהא דאמרינן בפרק כ"ש דלר"ש דס"ל אין בגידין בנ"ט ג"ה אסור בהנאה היינו דוקא אליב' דר"ש דס"ל דג"ה של נבלה לא מחייב משום נבלה משום דאין אחע"א ואפי' באיסור כולל וא"כ איכא למימר שפיר דכשהותרה הנבלה לא הותרה גידה וכיון דג"ה ליתיה בלאו דלא תאכלו כל נבלה מהיכ' תיתי בהיתר' דלגר אשר בשעריך דהא מאי דאסר באכילה התיר בהנא' אמנם לדידן דקי"ל דהאוכל ג"ה של נבלה חייב שתים וכי אזהר רחמנא לא תאכלו כל נבלה אף ג"ה בכלל פשיטא ודאי דג"ה מותר בהנאה דמאי דאסר לן באכילה התיר לן בהנאה כנ"ל נכון: ועוד נ"ל ליישב קושית ה"ה והרמב"ן ז"ל דקו' מעיקרא ליתא דרבינו ז"ל פסק כאיבעית אימא שאמרו בפרק כ"ש דכ"ד ע"ב דלר"י הגלילי אע"ג דס"ל דכשהותרה הנבלה חלבה וגידה לא הותרה אפ"ה ג"ה מותר בהנאה משום דמייתי לה בק"ו ומה חלב שענוש כרת מותר בהנאה גיד שאינו ענוש כרת לא כ"ש ופרכי' התם ור"ש דאסר איכא למיפרך כו' יע"ש וא"כ איכא למימר דרבינו ז"ל פסק כר"י הגלילי דג"ה מותר בהנאה מק"ו דחלב ואע"ג דאין בגידין בנ"ט ודלא כר"ש דס"ל דמיפרך ק"ו מטעמא שכן הותר מכללו וסוגיא דהתם בריש פרק כ"ש דתלי לה הא בהא אתיא כשינויא קמא דקאמר דלר"י הגלילי ג"ה אסור בהנאה אמנם לאבע"א אע"ג דאין בגידין בנ"ט אפילו הכי מותר בהנאה מק"ו והיינו דבפרק ג"ה לא פריך ממתני' דהשולח אדם ירך לנכרי למילף מינה דאין בגידין בנ"ט משום דאיכא למימר דמתני' ר"י הגלילי היא ואפשר שלזה היתה כונת ה"ה ז"ל שכ' דלמסקנא ג"ה מותר בהנאה אפילו אין בגידין בנ"ט אחר זמן בא לידי ספר תורת הבית וראיתי שם בדף פ"ט שהביא תשובת הרמב"ן על ענין זה וכ' כמ"ש ושמח לבי: ואולם לכאורה הי' נראה שאין תי' זה עולה לדעת רבינו ז"ל ממ"ש בדין י"ז וז"ל וכל דבר שהוא אסור באכילה ומותר בהנאה אסור לעשות סחורה כו' חוץ מן החלב ומבואר הוא דג"ה אסור בסחורה לדעת רבינו שהרי כללא כייל חוץ מן החלב והשתא קשה דג"ה יהא מותר בסחורה מק"ו דחלב כי היכי דשרי בהנא' מק"ו ועיין בהרב בעל מש"ל ז"ל שהכריח שדעת רבינו דאיסור סחורה מן התורה ותו דלכשת"ל דג"ה אסור בסחורה מאיזה טעם שיהיה אם כן היכי מייתינן היתר הנאה מק"ו דחלב הא איכא למימר איסור סחורה יוכיח שמותר בחלב ואסור בג"ה ואמנם יש בו מן הישוב כלפי מ"ש התוספות שם ד"ה ומה חלב שהקשה וז"ל וא"ת לימא שור הנסקל יוכיח שאינו בכרת ואפילו הכי אסור בהנאה וי"ל דהכי פי' ומה חלב שענוש כרת ואסור באכילה מותר בהנאה כמו נבילה עצמה גיד שאין בו כרת אינו דין שיהא בכלל היתר נבלה והשתא לא שייך למימר יוכיח כו' יע"ש וא"כ היא גופא איכא למימר לדעת רבינו דהיתר סחורה לא מצינן למילף מק"ו דחלב משום דאיכ' למימר שאר איסורי אכילה יוכיחו שאין בהן כרת ואסור בסחורה כדנפ"ל התם מקר' מה שאין כן היתר הנאה דהק"ו אינו אלא גילוי מלת' דהותרה בכלל נבלה כך נראה לי: ודע שמדברי התוס' פרק העור והרוטב דק"ך נראה שחולקים על תי' זה שכתבו בפרק כ"ש ממה שהקשה שם משם הר"ש מוורדו"ן לר"י הגלילי דלא חייש להך פירכא בפסחים וחשיב חלב לא הותר מכללו כו' ור"י הגלילי אנן בבהמה קא אמרינן וי"ל דלר"י ודאי הנפש אצטריך לדרשא אחריתי עכ"ל ואלו הי' ס"ל כתי' דהכא לא שתקי להו מידי כמ"ש בס"ד וז"ל והשת' א"ש הא דקאמר ואידך אנן בבהמה קא אמרינן דלא ילפינן אלא שיהא בכלל היתר נבלה אבל בעלמא מודה דפריך שפיר ע"כ ולא ידעתי לפי שיטתם דפרק העור והרוטב מה יענו לק"ו דהכא דנימא שור הנסקל ושאר איסורי הנאה יוכיח וצ"ע: ודרך אגב אומר מה שהוקשה אצלי בפרק כ"ש דאמרינן ור"ש דאסר איכ' למימר מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חיה תאמר בגיד שלא הותר מכללו אצל חיה שהרי ג"ה נמי הותר מכללו אצל עוף כדתנן ואינו נוהג בשל עוף וכ"ת כיון דחלב הותר מכללו אצל חיה ועוף וג"ה לא הותר אלא בשל עוף חשיב איסור חמור יותר מחלב אם כן קשה דבפ' העור והרוטב אמרינן לא ליכתוב רחמנא חלב ותיתי מהנך מה להנך שכן לא הותר מכללו תאמר בחלב שהותר מכללו ומאי ניהו כו' אלא חלב חיה להדיוט נבלה נמי אשתראי מליקה דחטאת העוף לכהנים והשתא מאי קו' הא אע"ג דנבלה הותר מכללה בעוף מ"מ חלב קיל טפי שהותר מכללו אצל חיה ועוף משא"כ נבלה דלא הותר אלא בעוף ולכאורה היא קו' חזקה והנראה ליישב דההיא דפ' העור והרוטב שאני דאע"ג דנבלה לא הותר מכללו אצל חיה מ"מ כיון דבנבלת עוף גופי' רביה רחמנא הנפש לרבות השותה אע"ג דהוא עצמו מותר אצל הדיוט סבר' הוא דנילף חלב בהמה מיניה אע"ג דהותר מכללו אצל חיה מ"מ הא מיהא בבהמ' דאסורה באכילה לא הותר אצל הדיוט ובהדרגות שוים הם משא"כ ההיא דפרק כ"ש דבעי למילף גיד של בהמה מחלב בהמה איכ' למיפרך שפיר מה לחלב שהותר מכללו אצל חיה כנ"ל: ודע דבפרק כיצד צולין דפ"ב ע"ב גרסינן אמר ר"י אמר רב כל הגידין בשר חוץ מגידי צואר ופרכינן תנן העצמות והגידין והנותר ישרפו ביום הני גידין היכי דמי אי דבשר נכלינהו כו' אלא פשיט' גידי צואר אי אמרת בשלמא בשר נינהו אמטו להכי בעו שריפה ופרש"י אא"ב בשר נינהו ואי אכיל להו נפיק בהו כו' יע"ש והשתא לפי מ"ש ה"ה ז"ל דממתני' דהעור והרוטב דקתני הגידין והאלל אין בהם משום טומאת נבלות מבואר דאין בגידין לאו של נבלה משום דלא חשיבא אכילה וכן נראה דעת רש"י ז"ל פ"ק דביצה כמ"ש לעיל א"כ היכי הוה בעי תלמוד' למימר דיוצא י"ח בגידין של פסח הא כי היכי דלענין איסורין שבתורה אין לוקין עליהן ה"נ ודאי דאינו יוצא י"ח בק"פ דאכיל' כתיבא ביה והי' נרא' לומר דס"ל לתלמוד' דאע"ג דלענין איסורין שבתורה לא חשיבא אכילה לחייב עליה משום דאין בהן הנאה גמורה מ"מ גבי מצות עשה דרחמנא אמר תאכל יוצא בו י"ח דקום אכול קאמר והרי כבר אכל ומכאן נרא' להביא ראי' למה שנסתפק הרב מש"ל פ"ה מה' יסודי התורה ד"ה בהא דקי"ל דכל איסורין שבתור' אין לוקין עליהן שלא כדה"נ אם נאמר ג"כ במצות עשה כגון מצה וק"פ אם אכלו שלא כדה"נ אם יוצא בו י"ח וכתב דמסתבר' דלא שנא דכי היכי דבמצות ל"ת לא חשיב' אכיל' למיחייב עליה ה"נ במצות עשה לא חשיב' אכילה לצאת בה י"ח יע"ש ומתוך האמור מבואר דשאני לן בין מל"ת למ"ע וגידין יוכיח כמ"ש וכבר הארכתי בזה פ"ה מה' הנז' יע"ש: עוד ראיתי לעמוד על מ"ש התוס' ר"פ ג"ה ד"ה איסור גיד איכ' וז"ל וא"ת ולימא דקסבר יש בגידין בנ"ט ואפ"ה לא אתי איסור מוקדשין וחייל אאיסור גיד דלית ליה איסור חע"א אפי' באיסור חמור ואיסור כולל כו' וי"ל דאין נראה לי שתחלוק הך סתמא דמתני' אסתמא דכריתות פרק אמרו לו גבי יש אוכל אכילה אחת דסבר דאיסור חע"א באיסור כולל יע"ש וק"ל דאי משום סתמא דכריתות דס"ל דאיסור חע"א באיסור כולל הא איכ' סתמא אחרינא דלית ליה כולל בפ' כ"ש דל"ה דתנן התם אין יוצאין במצה של טבל ומשמע התם בסוגי' דההיא סתמ' אתיא כר"ש דלית ליה כולל וכ"כ הרמב"ן ז"ל במלחמותיו פ"ק דפסחים גבי ההיא דרב גידל המקדש משש שעות כו' דהך מתני' אתיא דלא כהלכת' יע"ש ומיהו לזה י"ל דהתוס' ז"ל לא שמיע להו כהרמב"ן אלא ס"ל דמתני' דהתם פסיקת' היא אליבא דכ"ע ומשום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה וכבר הארכתי בזה פ"ו מה' חמץ ומצה הלכה ח' יע"ש: אך קשה שהרי אשכחן סתמא אחרינא דלית ליה כולל בפרק אלו הן הלוקין דכ"ט ע"א אמתני' דקתני יש חורש תלם אחד וחייבין עליה משום ח' לאוין אמרינן מתקיף לה ר"ז לרבי מני וליחשב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בי"ט בין בחול ומסיק אלא האי תנא א"כ לית ליה ואם כן נימא דסתמ' דג"ה אתי' כסתמא דמכות הן אמת דק"ל טובא אסוגיא דהתם דמתני' דיש חורש לית ליה כולל והרי במתני' קתני ובז' וי"ט והשתא קשה היכי מיחייב אחרישה משום י"ט הא אין אחע"א ומכיון שנכנס ז' הרי הוא אסור לחרוש ואפי' ל' יום קודם ר"ה הרי אסור מהלכ' למשה מסיני כדאית' פ"ק דמ"ק והיכי אתי איסור חרישה די"ט וחייל אאיסור ז' ואפי' למ"ד התם דחורש בז' אינו לוקה מודה הוא דאיסור עשה והל"מ איכ' וכ"כ הריטב"א ז"ל שם בחי' ועיין מ"ש פ"א מה' שמיטה ויובל דין א' אלא מוכרח ודאי דאית ליה איסור כולל וחשיב י"ט איסור כולל דהיינו דמיגו דנאסר בשאר מלאכות נאסר בחרישה ואולי נאמר דמתני' בעשר נטיעות מיירי דמותר לחרוש בשבילן ערב ז' עד ר"ה ובחורש בי"ט של ר"ה ונמצא דאיסור י"ט ואיסור ז' באין כאחד ואולי נאמר דז' וי"ט חשיב איסור מוסיף דמשום ז' לא מיחייב אלא אאבות אבל אתולדות לא מיחייב דאאבות אזהר רחמנא אתולדות לא אזהר כדאית' בריש מ"ק וכיון שנכנס י"ט איתוסף בו איסור חרישה אפילו אתולדות כנ"ל. האמנם אכתי ק"ל ממאי דקתני כהן ונזיר והשתא ק"ט דאי האי תנא לית ליה כולל היכי מיחייב כהן משום לאו דטומאת נזיר יא מושבע ועומד מהר סיני הוא משום לאו דטומאת כהנים אלא עכ"ל דהאי תנא אית ליה איסור כולל דמהשת' חשיב נזיר איסור כולל דמיגו דנאסר ביין ותגלחת חל נמי אטומאה ואם תשאל הרי כתב הריב"ש בתשובה דלא שייך כולל אלא כשהפעולות א' אבל אם נשבע שלא יאכל מצה ושלא ילבש בגדי משי לא חשיב כולל כיון שהם ב' פעולות וא"כ נזיר ג"כ הו"ל כולל בב' פעולות והיכי חייל אאיסור טומאת כהן הא ודאי ל"ק כלל דהמעיין בדברי הריב"ש ז"ל שם יראה דלא כתב כן אלא דוק' גבי שבועה ומטעמא דכיון שהם שתי פעולות חשיב כאלו פרט שבועה לכל אחד ואחד משא"כ גבי נזיר דלא שייך האי טעמא כלל וכבר הארכתי בזה פרק י"ז מהל' איסורי ביאה בקונט' איסור חל על איסור ובכה"ג ק"ל ההי' דאמרינן פ"ג דשבועות אמתני' דשבועה שלא אוכל נבלות ושחוטות ר"ל מ"ט לא אמר כר"י א"ל כי אמרינן איסור כולל באיסור הבא מאליו באיסור הבא מעצמו לא אמרינן יע"ש והשת' קשה שהרי נזיר יוכיח דאיסור הבא מעצמו הוא ואפי' הכי אמרינן איסור כולל ועל הכל צ"ע לעת הפנאי:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ב) </b>
+<b> בקושיא </b> זאת כבר קדמוהו ראשונים ועיין בחדושי הרשב"א ואנכי בחדושי אמרתי דבר חריף דהנה עוד ראיתי מקשין. ורמזתי מזה בקונטרס אח"ע. לפי מה שכ' תוס' ביבמות (ל"ג ב') סוף ד"ה ר' יוסי. דלהכי חל נבלה על חלב דהוי חלב חמור שהוא בכרת ונבלה רק בלאו. לפי שחלב אינו מטמאה ונבלה יש לו חומרא שמטמא. א"כ לפ"ז קשיא מ"ש גיד הנשה של נבלה מג"ה של עולה ושל שור הנסקל. דהא נבלה נמי הוי כולל וחמור דהא יש לו חומרא דטומאה. והדבר צע"ג לכאורה ואמרתי דיש לומר כך. ואדרבה דהנה ודאי אם גיד הנשה אסור בהנאה. אין נבלה מקרי חמור משום פעולת הטומאה דאמרינן כמ"ש לקמן מאן יימר דטומאת הגוף חמירא דענוש כרת דלמא טומאת בשר חמירא דלית ליה טהרה במקוה. ה"נ אמרינן כן מאן יימר דנבלה חמירא דמטמאה דלמא גיד חמור שאסור בהנאה וכמ"ש הרב לעיל בקונטרס אחע"א דזה מקרי שוה בשוה. אם לאיסור הראשון יש לו חומרא מה שאין בהשני. ולאיסור השני חומרא מה שאין בהראשון עייש"ה. ולפ"ז אדרבה לא קשיא קושי' יש מקשין דהא ריה"ג היא וס"ל גיד הנשה אסור בהנאה. וא"ת א"כ סיפא מא"ל איך חל עולה ושור הנסקל הא גיד הנשה נמי אסור בהנאה זה ל"ק דודאי עולה לגבי גיד מקרי חמור דהא הקדש לגבי חולין ודאי מקרי חמור. דהא מצד הקדש אסור בהנאת מעילה והנאת מעילה חמור מכל ההנאות חדא דעל כל הנאות אין לוקין ועל הנאת מעילה לוקין כדעת הרמב"ם ועיין במ"ל הל' יסודי התורה דכ' דהנאת מעילה אפי' מוסיף מקרי משום זה מה שאין כן שאר הנאות ואפילו אם לא אמרינן דמקרי מוסיף. מ"מ מקרי חמור דיש לו חומרא יתירה דלוקין עליו. ועוד על כל הנאה בעינן דוקא שיעור כמו אכילה ובמעילה חייב אף בח"ש אם הוא שוה פרוטה. ועוד דבמעילה אפי' בשוגג חייב קרבן. ועל שאר הנאות אין חייב קרבן בשוגג. וא"כ ודאי אף אי ג"ה אסור מ"מ הוי עולה חמור ושור הנסקל נמי הוי חמור. דהא מטמאה ואסור בהנאה ואם כן אוקי איסור הנאה להדי איסור הנאה גיד אסור בהנאה שור הנסקל נמי אסור בהנאה ואייתר לן חומרא דטומאה שהוא נבלה להכי חל. ובזה מיושב נמי סתירת הש"ס דהכא קרי ליה הש"ס א"ח ובכריתות קרי ליה איסור מוסיף ועיין בתוס' ובקונטרס אחע"א בהל' א"ב באריכות. וזה ל"ק דהא ודאי הכי דג"ה נמי אסור בהנאה אלא שעולה אסורו יותר. וגם שור הנסקל רק מטומאה נגע בי' לכך הצריך הש"ס לומר א"כ בא"ח. ולא מצד מוסיף ובחדושי הארכתי יותר ויותר. ובדברי רבינו בסמוך בד"ה ודרך אגב אומר אמרתי דלפי דבריו צל"ע על תוס' ביבמות (ל"ג ב') אשר הבאנו לעיל דהק' הא נבלה הוי נמי הותר מכללו. ולפי דברינו אכתי הא עכ"פ חלב הותר אצל חיה ועוף ונבלה מותר רק לגבי עוף לחודי':<br><b> ג) </b>
+<b> מה </b> שכ' הרב דאיירי המתני' בעשר נטיעות קשי' ממה נפשך אי מתני' כרבי עקיבא דאמר בחריש ובקציר תשבות לאסור חרישה בערב שביעית. הרי אסיק הש"ס מ"ק (ג' ב') דלדידיה ליתא להלכתא ואסור בעשר נטיעות. ואי המתני' כרבי ישמעאל דמצריך בחריש ובקציר תשבות להתיר חרישה של מצוה ואית ליה ההלכתא לא הי' צריך רבינו לדחוק ולומר דמתני' איירי בעשר נטיעות. אלא די"ל דמתני' מיירי בזמן שאין בהמ"ק קיים. ומותר בכל חרישה וכן פסק הרמב"ם (פרק יוד מהל' שמטה ויובל הלכה א') ומ"ש רבינו כאן דבי"ט אסור התולדות ובשביעית מותר להכי הוי מוסיף אנכי לא ראיתי מוסיף בזה. דמוסיף לא אקרי אלא אם נתוסף דבר אחפצא. כגון א"א ונעשית נדה מקדם הית' אסור' רק לעלמא ולבעלה הי' מותרת ועכשיו שפרסה נדה נעשה אשה זו חתיכת איסור גם לבעלה. או חלב ונותר מקדם הי' מותר לגבוה ואם השתא נעשה נותר אסורה חתיכה זו גם לגבוה. אבל הכא מקדם הי' אסור בחרישה. והשתא נמי אסור בחרישה. אלא שנאסרו עוד עם קדוש היום של י"ט מלאכות אחרות וזה רק כולל מקרי. ומ"ש תולדות משאר מלאכות ואולי דימה הרב ז"ל דבר זה לאיסור אכילה ואיסור הנאה דאמרינן (ק"א א') דהוי איסור קדשים ושור הנסקל איסור מוסיף לגבי גיד. דמחמת גיד הי' רק אסור באכילה השתא נאסר בהנאה. והיינו לפירש"י שם ולא כתוס' וא"כ ה"נ טרם בא י"ט הי' מותר התולדה של חרישה השתא נאסרה גם התולדה של חרישה. ודומה תולדה זו גבי מלאכה כפעולת הנאה ואכילה לגבי דבר הנאכל ודו"ק וצ"ע כי אין דומין זה לזה בכל ענינים דהתם החפץ היינו החתיכה למשל הגיד שנעשית עולה שפיר אמרינן הגיד הזה נאסר אף בהנאה. אבל הכא היכי שייך למימר החרישה זו נאסרת אף התולדה כי אם היא אב אינה תולדה ואם היא תולדה אינה אב. אלא שמי שמוזהר לעשות אב מלאכה הוא נאסר גם בי"ט לעשות תולדה. וזה הוא כולל ועיין בזה היטב. ומה שכתב רבינו עוד ומדחיק את עצמו דנזיר לגבי כהן הוי כולל כיון דאסור בתגלחת ויין ואף שהוא בב' שמות ואף שהדבר אמת דלרבנן דר' יוסי ביבמות (נ"ב ב') אף משני שמות הוי כולל וכמ"ש רבינו לעיל הל' א"ב באריכות. מ"מ לר' יוסי לית ליה הך כללא ועיין שם בתוספת ד"ה איסור כולל ובמהרש"א שם. אבל הכא אין צורך לזה כלל וכלל דהא איסור נזיר בלא"ה הוי כולל לגבי כהן. דהא כהן מותר לטמא לשבעה מתים אביו ואמו אחותו ואחיו בנו ובתו ואשתו. ונזיר אסור לטמא זולת למת מצוה וא"כ הרי כולל הקרובים שמותר לכהן ואסור לנזיר והוי משם א'. וכן שגה בזה הרב שאגת ארי' בתשו' סי' ס"ג. דנקט נמי דהוי כולל משום תגלחת ויין. עוד כתב שם הרב שאגת ארי' בתשובה דאין להמציא איסור בת אחת כגון שהדירו אביו בנדר. דאין אביו מדירו אלא עד כשיגדיל כמו שאמרו בנזיר עייש"ה בשאגת ארי' והי' ברור להרב שאגת ארי' דמה שאמרינן בנזיר עד כשיגדיל הכוונה אם אביו עומד בקטנותו ואומר בני זה יהיה נזיר כשיגיע הבן לגדלותו פסקה נזירתו. ואין הדבר ברור. אלא הרב ברטנורא סובר במס' סוטה פ"ג הכונה של הש"ס הכי הוא אין האב מדיר בנו בנזיר אלא עד כשיגדיל פירוש דדוקא כל זמן שהבן קטן ועדיין הוא ברשותו של אב יכול להדירו בנזיר. ואז יכול להדירו אף לזמן אחר שיגדיל ולא פסקה נזירתו משיגדיל אם הדירו אביו קודם שיגדיל והאי אלא עד כשיגדיל הפי' ואם לא יכול להדירו בעוד שהוא קטן משיגדיל ואילך לא יכול להדירו תו ועיין במשנה למלך הל' נזיר וכן משמע מדברי המפרש במכות פה בסוגי' במאי דרצה לפ' בנזיר מן הבטן. ולגוף קושי' הרב פה איך יחול איסור נזיר על איסוריה דכהן רציתי לומר דוודאי אף אם המתני' כמ"ד אין אחע"א אפי' בכולל י"ל דהיינו מתני' סובר כריה"ג בחולין (ק"א א') דס"ל כולל לא חל זולת בחמור על קל כפי' תוספות שם ואנכי כתבתי במקום אחר דנזיר לגבי כהן מקרי חמור. דכהן המטמא עובר בלאו ולוקה ארבעים ונזיר המטמא לוקה שמונים דעובר בב' לאוין כמו שכתב הרמב"ם (פי"א מהל' נזיר הל' ב') וב' לאווין לגבי חד לאו מקרי חמור וזה מוכח מדברי הר"ן בסוגי' דבולמוס ועיין בדברי רבינו לקמן פי"ד הל' ז' ומה שכתבנו שם בעניותינו. ואם נחזיק דב' שמות לא הוי איסור כולל כדעת ר' יוסי ביבמות (ל"ב ב') וכמו שמפרש תוספת שם א"כ ודאי תגלחת ויין אינו נכנס בסוג הכולל. ולפ"ז כשבא נזיר לחול על כהן מפאת כולל היינו כמו שבארנו שכולל טומאת מת לקרובים ולשאר תגלחת ויין שלא נכנס בהכולל וא"כ לפ"ז נשאר לן תגלחת ויין לעשות מזה פעולת החמור ונא' שהנזיר חל על כהן בכולל שאסור לטמא א"ע לז' מתים והוא חמור שאסור בתגלחת ויין. ואף שאינו נקרא מכח איסור תגלחת ויין איסור כולל מ"מ איסור זה משוה לנזיר להיות חמור ואולם יש לפקפק קצת הא יש לכהן מול זה חומרא אחריתא. שאסור בגרושה וזונה משא"כ בנזיר ודמי' זה להאי דאמרינן בחולין שם. מאי חזית דטומאת הגוף חמירא דלמא טומאת בשר חמירא וכמו שפי' הדברים הרב לעיל בהל' א"ב. דמכח זה מקרי שוה בשוה ועיין בכל זה. ומה שתמה רבינו פה בסוף דבריו על דברי ר"ל דס"ל שבועות (כ"ד א') גבי איסור הבא מעצמו לא אמרינן כולל. אם כן קשי' איך חל נזיר על כהן. הא הוי איסור הבא מעצמו. לדידי לא קשי' הך כל כך דאיך ראה שאמר ר"ל כן בכה"ג דבשלמא גבי שבועה היינו טעמא דר"ל דאמר דלא חייל היינו דוקא בגונא שכולל דבר האיסור עם דבר ההיתר משם טעם זה להיות כולל. לכן אמר ר"ל דאיסור הבא ע"י עצמו היינו שהוא מכוון לכלול לא הוי כולל אבל גבי נזיר הרי הוא מדיר את עצמו בנזיר למען יהיה הדבר כולל. והרי הוא לא אומר אלא הריני נזיר וממילא כיון שאמר הריני נזיר אסור בכל הטומאות בין ברחוקים בין בקרובים וגם אסור בתגלחת ויין. וכי משום שהוא אוסר הדבר לא יהיה כולל. מאן יימר הכי. ואולם יש לפקפק על זה מדברי תו' שם בשבועות ד"ה באיסור הבא ע"י עצמו דלפי גדרינו לא היה צריך תוס' לדחוק דהחילוק בין הקדש לשבועה כיון דהקדש לכ"ע אסור. אלא לפי דברינו בלא"ה אתי' שפיר כיון דעיקר הכונה בזה לא הוי משום כולל והכולל ממילא בא. אמנם עיין במהרש"א שם בשבועות בתוספת ד"ה אלא כדרבא שכ' דר"ל מודה בסתם דהוי כולל. והא דלא סבירא ליה דשבועה הוי כולל היינו דוקא במפרש וא"כ מנזיר ודאי לק"מ. דהא נזיר הוי סתם ואולם דברי מהרש"א צריכין עיון גדול. דאדרבה מסוגי' דשם נשמע איפוך הדברים דבסתם אפי' ר' יוחנן מודה דלא הוי כולל. ורק במפרש ס"ל לר"י דהוי כולל ואף אי אמרינן כמסקנת רש"י שם דר' יוחנן איירי בסתם. תמוהים יותר דבריו דבמפרש ר' יוחנן מודה דלא שייך כולל בשבועה והעיקר בסתם. וע"ז חולק ע"כ ר"ל. ובאמת הרב מהרש"א שם בקושייתו על ר"ל מהאי דשבועה שלא אוכל מצה. שגה מאוד מאוד דהרב היה סובר דזהו ברייתא וליתא ולא ראה הירושלמי. דבפי' נאמר לדעתיה דר' יוחנן שבועה שלא אשב כו' ואם כן הירושלמי רק לר' יוחנן אמר למילתיה. ובאמת ר"ל חולק. עייש"ה בירושלמי וצריך עיון גדול:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> בהא דאמרו תאמר בגיד שלא הותר מכללו אצל חי' שהרי גיד הנשה נמי הותר מכללו אצל עוף שאינו נוהג בעוף ל"ק דזה לא מקרי הותר מכללו דמה שאינו נוהג בעוף הוא מפני שאין לו כף ול"ש בגיד הנשה כלל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שכ"ו) </b> מיהו לפום קושטא ע"כ לומר דר"י ס"ל אין בגידין בנ"ט מכח מתניתין דהעור והרוטב כו'. עיין בפסחים דף פ"ג ע"ב ובחולין דף צ"ו ע"ב דמוקי רב חסדא התם מתניתין דעצמות וגידים והנותר ישרפו לששה עשר כר' יהודה דס"ל דאינו נוהג אלא באחת וע"ש ואי ס"ד דס"ל לר"י דאין בגידין בנ"ט א"כ אמאי ישרפו הא לא שייך בהו נותר כיון דאין בהן טעם ולא מקיים בהו מ"ע דאכילת פסחים: [דזה ודאי א"א לומר דכיון דאחשבי' רחמנא אכילה לענין איסור דג"ה הוי נמי אכילה לענין מ"ע דאכילת פסחים דז"א ועוד דהא אחת דהיתרא היא דבשריפה בט"ז והרי בהיתרא ליכא כאן חשיבות וכן הרגיש הרב המחבר ז"ל להלן בד"ה ודע: ומלבד זה תמוה דמה יענה לסוגיא דפסחים דף כ"ב ע"א דאי נימא דס"ל לר"י דאין בגידין בנ"ט א"כ תקשי לר' אבהו שם אמאי ס"ל לר' יהודה בהדיא בברייתא דג"ה מותר בהנאה דכיון דס"ל במתניתין דהעור והרוטב דאין בגידין בנ"ט א"כ הא תו ליכא למימר דכשהותרה נבילה היא וגידה הותרה ע"ש ולפ"ז הרי דברי רבינו המחבר ז"ל כאן מרפסין אגרין וניהו נמי שגם פסקי הרמב"ם ז"ל תמוהים בזה שהרי פסק דאין בגידין בנ"ט ופסק נמי דג"ה מותר בהנאה מ"מ הא לפסק ההלכה שערי תירוצים לא ננעלו אבל תמיהתי הנ"ל על המחבר ז"ל ממאי דלא מקשה הש"ס בפסחים הנ"ל לר' אבהו מהא דס"ל לר"י במתניתין דהעור והרוטב דאין בגידין בנ"ט וס"ל נמי בברייתא דגיד הנשה מותר בהנא' היא לכאורה תמיהה קיימת: ואפשר ליישב קושיא זו ובהקדם עוד מה דקשה לכאורה בהא דקאמר הש"ס בפסחים דף כ"ב ע"א שם דס"ל לר"י דאותו למעוטי כל איסורים שבתורה אתא וס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וקשה דהא באמת איכא ק"ו מחלב דחיובי' כרת ואפ"ה מותר בהנאה וכש"כ כל האיסורים דקילי דמותרים בהנאה וא"כ הא טפי הו"ל למימר דאותו למעוטי חולין שנשחטו בעזרה אתי. (ואע"ג דגם בהן אין כרת משום דקאי בטריפה וממעט כעין טריפה מ"מ הא חולין שנשחטו בעזרה יש בהן משום מחיצה) מלומר דקאי על כל האיסורין אע"כ משום דאיכא למיפרך אק"ו מחלב דשאני חלב דהותר מכללו אצל חי' משא"כ בשאר איסורים וא"כ לפ"ז הא תינח בשאר איסורים דחמירי דלא הותר מכללן אבל ג"ה לר' יהודה לשיטתי' דס"ל דאינו נוהג אלא בימין ולפ"ז הא הותר מכללו אצל ירך שמאל וא"כ ניחא שפיר אפי' אי נימא דס"ל לר"י דאין בגידין בנ"ט ולא אמרינן דכשהותרה נבילה היא וגידה הותרה מ"מ הא ג"ה מותר בהנאה מק"ו מחלב כיון דגם ג"ה לר"י הותר מכללו אצל ירך של שמאל ולפ"ז הא א"צ תו לדחוקי למאי דקאמר הש"ס לקמי' דף כ"ג ע"ב דלריה"ג אין זו פירכא משום דבבהמה מיהו לא אישתרי חלב דזהו דוחק שהרי בעלמא פרכינן פירכא זו דמה לחלב שכן הותר מכללו אצל חי' (ואף שהתוס' שם בד"ה ומה חלב כו' לא כתבו כן) אלא דק"ק לפ"ז אמאי לא קאמר הש"ס שם דריה"ג ס"ל ג"כ כר"י דג"ה אינו נוהג בירך שמאל:<br><b> (שכז) </b> אך קשה שהרי אשכחן סתמא אחרינא דלית לי' כולל בפ' אלו הן הלוקין דף כ"ב ע"א כו'. לק"מ דמסתם מתניתין דמכות אין מוכח כלל דלית לי' כולל משום די"ל דבאמת כולל הבא מאליו אית לי' ושאני כולל הבא ע"י האדם עצמו באומר שבועה שלא אחרוש בין בי"ט בין בחול ובהכי ניחא מ"ש התוס' בשבועות דף כ"ד ע"ב בד"ה שלא כו' שכתבו שם די"ל דסבר ר' יוחנן דאיכא שום תנא דאית ליה כולל הבא מאליו ולא כולל הבא מחמת עצמו יע"ש וקשה דהיכן מצינו כן (וכן נתקשה מו"ח רבינו ז"ל בתשובותיו סי' קס"ח): אכן למ"ש ניחא שפיר די"ל דתנא הנ"ל דמכות ס"ל כן דאע"ג דכולל אית לי' דאל"כ האיך חל לאו דיו"ט על דשביעית והלכה למשה מסיני דערב שביעית והיינו עכ"ר ע"י כולל וא"כ הרי מצינו תנא דכולל מאליו אית לי' וכולל הבא ע"י עצמו לית ליה וא"כ לפ"ז הא שפיר כתבו התוס' בר"פ ג"ה בד"ה איסור גיד איכא כו' דאין נראה לומר דסתמא דחולין דלית לי' כולל תחלוק אסתמא דכריתות דאמרינן כולל לר"י משום די"ל דגם האי תנא דמכות לא סתים דכולל הבא ע"י עצמו לא אמרינן אלא דבפלוגתא לא קא מיירי או דכולל הבא ע"י עצמו לא קא חשיב ולישנא דנקט הש"ס שם האי תנא לית לי' כולל הוא לאו דוקא דהא מוכרח לומר דאית לי' כולל מכח הא דיו"ט חל אשביעית אלא דכוונת התרצן שם דלית לי' כולל הבא ע"י עצמו דליהוי בפשיטות כמו כולל הבא מאליו ודוק: אולם בילדותי נתקשיתי בסוגיא זו הרבה ופלפלתי בזה באריכות וביותר דאיך חל טומאת נזירות אטומאת כהונה וכמו שמקשה ג"כ הרב המחבר פה הן אמת דקושיא הראשונה שהקשיתי כאן דאיך חל לאו דיו"ט על עשה ועל הלכה למשה מסיני דערב שביעית לכאורה לא קשה משום די"ל דעל הללמ"מ אמרינן דאיסור חל שהרי גם על חצי שיעור חל איסור אע"ג דקיי"ל דח"ש אסור מה"ת ועל העשה אע"ג דאינו חל איסור אעשה מ"מ י"ל דהכא חל משום דעשה דשביעית הויא לה מ"ע שהזמן גרמא ונשים אינן מוזהרות עלי' וא"כ הרי כשחשכה ר"ה של שביעית וחל לאו דשביעית על הנשים חל נמי על האנשים ע"י מוסיף: (אמר נ"ה כונת מו"ז זצ"ל לתרץ עיקר הקושיא איך חל לאו דיו"ט על עשה דערב שביעית אליבא דר' עקיבא או הלמ"מ אליבא דר' ישמעאל (עיין מ"ק דף ג' ובתוס' ד"ה יכול) דאף אם נאמר דמיירי ביו"ט של ר"ה אכתי קשה איך חל על איסור חרישה דערב שביעית אך במה שתפס מו"ז זצ"ל בפשיטות דבמ"ע של שביעית נשים אינן מוזהרות יש לפלפל לפמ"ש הריטב"א בקדושין כ"ט דכלל זה דמעשהז"ג נשים פטורות אינו רק במצוה דבגופו כמו תפלין וציצית וכדומה אבל מצות מילה אינה בכלל זה וגם נשים חייבות ע"כ צריך מיעוט אותו ולא אותה עיי"ש א"כ גם מ"ט דשביעית דמצווים אנחנו על שביתת הארץ (עיין ע"ז ט"ו א"ל אביי והרי שדה דאדם מוזהר על שביתת שדהו בשביעית ותנן וכו' עיין פרש"י שם) יש לומר דנשים חייבות ולפ"ז נדחה תרוצו של מו"ז זצ"ל. אך להתוס' שם ושאר ראשונים שתירצו שם בקדושין תרוצים אחרים ומוכח דלא ס"ל כהריטב"א תרוצו עולה יפה גם מה שתפס מו"ז זצ"ל בפשיטות דאין איסור חל על עשה כדעת התוס' שבועות כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי הנה עיין בפמ"ג בפתיחתו להלכות שחיטה שרצה להוכיח דהרמב"ם ס"ל דאיסור חל על עשה ולפ"ז מיושבת הקושיא בפשיטות ויש הרבה לפלפל בזה ואכ"מ להאריך). ומה שכתב מו"ז ז"ל דתנא דמכות אית לי' איסור כולל הבא מאליו ורק באיסור הבא מחמת עצמו ל"ל כולל כדעת ר"ל בשבועות כ"ד כוון בזה לדעת רבינו הגדול הריטב"א בחדושיו למכות שכתב כן עיי"ש: (ע"כ הגה"ה)<br><b> אבל </b> מנזירות קשה. דאיך חל אכהונה. אי האי תנא לית לי' כולל כלל. או דאית לי' במאליו ולא בבא ע"י עצמו. ונאמר דנזירות נמי כולל הבא ע"י עצמו מקרי. ויקשה לפ"ז מאי שנא דלא חשיב נמי שבועה שלא יחרוש כו'. כמו דחשיב לאו דנזירות. וביותר קשה מה יענה ר"ל בזה. וכמו שהקשה נמי הגאון המחבר ז"ל כאן. (ועיין מ"ש לעיל בהא"ב בזה. ועיין בתשובות מו"ח ז"ל סי' קס"ח).<br><b> והנה </b> לדעת הפוסקים דס"ל דנזירות הוא איסור חפצא. כדס"ל להרשב"א והראב"ן ז"ל. ונימא נמי כדעת הרא"ש ז"ל וסייעתי'. דנדרים חלים אפילו לקיים דבר מצוה. (עיין יו"ד סי' רט"ו סעיף ו'). הי' מקום לומר דנזירות הו"ל לקיים. ומש"ה לוקה נמי משום נזירות: אבל הרשב"א ז"ל דס"ל דנזירות הוא איסור חפצא. ס"ל דאין נדר חל לקיים המצוה. שהוא דעה הא' ביו"ד סי' רט"ו. והרא"ש דס"ל דנדר חל לקיים המצוה. הא ס"ל דנזירות היא איסור גברא. וכמ"ש בנדרים דף ב' ע"ב בד"ה לאפוקי שבועה כו' וצ"ע:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עשר </b>
+<b> חנויות כו'.</b> כתב ה"ה וז"ל וכ' הרשב"א נראה לי שהלוקח מן הקבוע לא אסרו אלא כשהיא בפ"ע אבל אם נתערבה באחרות כו' בטלה היא ברוב משום ס"ס ע"כ וכן פסק מרן בש"ע סי' ק"י ס"ד והש"ך והפר"ח ז"ל תמהו עליו דמעולם לא כתב ה"ה בשם הרשב"א כן אלא משום דאזיל לשיטתיה שכתב בפרק א' מה' י"ט שספק ביצה שנולדה בי"ט שנתערבה באחרות שהרשב"א הסכים לדעת המתירים דס"ל דס' א' בגוף וס' א' בתערובות מיקרי ס"ס ושלא כדעת ר"י שכתבו התוס' והרשב"א בת"ה אמנם מרן שפסק בס"ס דספק אחד בגוף וס' א' בתערובות לא מיקרי ס"ס איך התיר בכאן ס"ס ע"י תערובו' ועוד תמהו עליו דמרן ז"ל שם בס"ח פסק כסברת רבינו דס"ס דב' תערובות לא חשיב ס"ס ואינו ניתר כי אם בג' תערובות ואם כן איך פסק בכאן דס' קבוע ניתר ע"י תערובות הא אפי' שיהיה ס' טריפה זה נידון בב' תערובות וה"ל כב' תערובות דאסור לדעת רבינו וכמו כן הוקשה להו למה שפסק בס"ס דספק טריפה שנתערבה באחרות לא חשיב ס"ס מטעמ' דהו"ל ס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות דלמאי אצטריך לה"ט הא לו יהי דספק אחד בגוף חשיב כס' תערובות הו"ל ס"ס בב' תערובות יע"ש מה שנדחק בזה ולדעתי לא ידעתי אדקשיא להו כן על מרן ז"ל אמאי ל"ק להו על רבינו ז"ל שהרי כתב ה"ה פרק א' מה' הנז' הלכה ך' וז"ל וספיקה שנתערבה באחרות יש מי שהורה שכולן מותרות וכי קתני נתערב' באלף כו' אודאה קאי ויש מי שאוסר ולדעת המתירין הסכים הרשב"א ז"ל וכן נראה מדברי רבינו ע"כ הרי שכתב שדעת רבינו דס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות מיקרי ס"ס ונתערבה אודאה קאי והדבר מוכרח ממה שהשמיט שם רבינו דין וספיקה אסורה הנאמר שם בבריית' וכיון שכן קשה שכיון שדעת רבינו דס"ס דב' תערובות לא חשיב ס"ס איך התיר בס' אחד בגוף לו יהי דספק אחד בגוף חשיב כס' תערובות הו"ל ב' תערובות ותי' ז"ל בדעת מרן לא יתכן לדעת רבינו כאשר יראה הרואה ולעיקר קושייתם נ"ל דלק"מ כלפי מ"ש הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ב' סוף דין א' וז"ל מה שכתבו בשם מוהר"ם דדשיל"מ אינו ניתר בס"ס ה"ד בס"ס דתערובות הואיל ואתחזק איסור' בודאי כו' אבל ס"ס כי האי שעל התבואה אני אומר שמא ישן הוא ואת"ל חדש שמא השריש קודם לעומר ואין כאן איסור חדש כלל כה"ג לא אסרינן ס"ס בדשיל"מ א"ד יע"ש הרי מבואר שלדעת הרא"ש ז"ל ס"ס דב' תערובות גריעא טפי מס"ס שהם מענין אחד לענין דשיל"מ מטעמא דס"ס בב' תערובות אתחזק איסור' ודאי שם משא"כ בס' דגוף דמעיקר' דמלתא איכ' ספיקא אי יש כאן איסור וא"כ אף אנו נאמר שדעת רבינו ז"ל ג"כ הכי הוא דס"ס דב' תערובות גריעא טפי ואינו ניתר אלא על ידי ג' תערובות אמנם ס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות חשיב שפיר ס"ס כיון דמספ"ל אי איכ' איסור או לא ואף שלדעת תי' ר"י ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות גריעא מס"ס דב' תערובות רבינו סביר' ליה איפכא וכמ"ש הרא"ש ז"ל כנ"ל פשוט: ודע שלדעת רבינו ור"ל דסבירא ליה דספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות חשיב שפיר ס"ס ק"ל ממתני' דפ"ו דדמאי משנה י"ב דתנן התם ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק קח לי גלוסקה כו' ואם אמר זה שלי וזה של חברי ונתערבו חייב לעשר ואפילו הן מאה וכתב הרע"ב שם וז"ל פי' אחר מן הירוש' ע"ה שאמר לחבר קח לי אגודת ירק והמוכר חבר כו' פטור האגודה הזאת ממעשר דמאי שכיון שהמוכר חבר ויודע שלצורך ע"ה הוא קונה אינו מוכר לו אלא אם כן עישרו כו' אבל אם קנה החבר אחד לעצמו וא' לע"ה ונתערבו חייב לעשר דשמא מה שמכר לו לעצמו אינו מעושר שהמוכר לחבר אינו צריך לעשר כו' יע"ש וכן כתב רבינו שם בפיה"מ וכ"כ בפ' י' מה' מעשר דין ח' דחייב לעשר הכל דמאי והשתא קשה טובא דאמאי חייב לעשר הכל דמאי והא כל א' ואחד מותר מכח ס"ס ס' אם אגודה זו היא של ע"ה והרי היא מעושרת ואת"ל שהיא של חבר שמא המוכר עישרו שהרי אגודה של חבר אינו צריך להפריש ודאי אלא דמאי מספק דשמא מה שמכר לו אינו מעושר וכמבואר מדברי רבינו האמנם אם נאמר דס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות לא חשיב ס"ס יציבא מילתא שפיר דהתם הוא ס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות הן אמת שלפי' האחר שכתב הרע"ב שם לק"מ וכמו שיראה הרואה לשם מ"מ לפירוש הירושלמי קשה טובא ומהתימא על רבינו ז"ל שדעתו ז"ל דספק אחד בגוף כו' חשיב שפיר ס"ס ואלו בה' מעשר פסק כפי' הירושלמי גם הרשב"א ז"ל בתו' הכריח כדעת ר"ת דס' אחד בגוף כו' חשיב ס"ס מהירוש' שם ולפי מ"ש קשה טובא מהירוש' הלזו והיה נראה ליישב על פי מ"ש מרן הכ"מ בפ' י"א מהלכות מעשר דין י"ג ליישב השגת הראב"ד שם שהשיג על רבינו שכ' דהמוליך חיטים לטוחן כותי הרי הן דמאי שמא החליפן בחטים של ע"ה דאם מפני הס' הזה הלא הוא ס"ס כתב וז"ל ואני אומר דמאחר דקי"ל רוב ע"ה מעשרין הן ואפי"ה חיישינן להו משמע דרבנן אחמור בהו למיחש למיעוטא וה"ה דאחמור בהו למיחש לס"ס יעויין שם אשר מבואר דס"ל דגבי דמאי החמירו חכמים למיחש אפילו אס"ס וא"כ דכוותא נמי הכא אע"ג דאיכא ס"ס החמירו חכמים לומר דחייב לעשר דמאי ובהכי ניחא לי מה שכ' רבינו פ"ג מהלכות מעשר דין כ"ד וז"ל מצא תאנה תחת התאנה הרי הם ס' כו' שמא מתאנה זו נפלו או מתאנים שנתעשרו והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב זו אינו צריך אלא שמא הפקירה וכ' מרן הכ"מ שם וז"ל ואין בזה השגה על רבינו דאיכא למימר חדא מתרי טעמי נקט עיי"ש והרב מחנה אפרים בהגהותיו תמה עליו דא"כ אמאי חייב לעשר דמאי הא הוי ס"ס ס' אם הם מתאנה זו ואת"ל מתאנה זו שמא הפקירם יע"ש ולפי מ"ש ניחא דרבינו ז"ל ס"ל דגבי דמאי החמירו רז"ל אפילו אס"ס כי היכי דהחמירו לחוש למיעוטא ובר מן דין לקו' הרב מח"א ז"ל נראה ליישב באופן אחר דהתם אע"ג דאיכא ס"ס לקולא מ"מ איכא נמי ס"ס לחומרא לומר שמא תאנים הכושלים מתאנה זו הוא מפקיר אותן או לא ואת"ל מפקירם שמא תאנים הללו הם מתאנים אחרים שאינן מעושרין וכיון דאיכ' ס"ס לקולא וס"ס לחומרא הו"ל כס' שקול ועיין בהפר"ח ז"ל בכללי ס"ס סעיף א' כנ"ל ומ"מ עדיין לבי מהסס דמעולם לא כתב מרן הכ"מ כן אלא דוקא גבי פירות של ע"ה דכיון דחכמים חששו למיעוטא אף על גב דרוב ע"ה מעשרין ה"נ חששו בפירות אע"ג דאיכ' ס"ס אבל בכגון נ"ד בחבר המוכר פירות לחבר אע"ג דחכמים הצריכו לעשרן דמאי מטעמא דשמא לא עישרן כל דאיכא ס"ס ה"נ דשרי שהרי לא ראינו שחכמים החמירו לחוש למיעוטא וי"ל דה"נ איכא למימר הכא דכיון דקי"ל חזקת חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו רובן מעושרין הן אלא שחכמים החמירו לחוש למיעוטא דידהו וה"נ חששו לס"ס אלא דאכתי ק"ל לדעת הראב"ד ז"ל דס"ל דאפילו גבי דמאי התירו משום ס"ס דאם כן מה יענה לההיא מתני' דפ"ו דדמאי דפסקה רבינו בפי' ולא השיג עליו כלום ואולי נאמר שדעת הראב"ד ז"ל דס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות לא חשיב ס"ס וכדעת ר"י ז"ל כנ"ל: ודע שעל פי דברי הרא"ש ז"ל בתשובה שכתבנו לעיל אשכחנא פתרי למ"ש מרן ז"ל שם בפ"ז מה' ע"ז ליישב דברי רבינו דפסק דבב' תערובות סגי להתיר מכח ס"ס הפך ממה שפסק בפי"ו מה' מאכ"א ותי' דאע"ג דמדינא בב' תערובות סגי ברמוני בדן החמירו להצריכן ג' תערובות מפני שהוא דבר שאפשר שיש לו מתירין אם יתפרדו הרמונים ואע"ג דלהרשב"א לא חשיב בכה"ג דבר שיל"מ כדמשמע בטי"ד סי' ק"ב לרבינו חשיב א"ד ז"ל ותמה הפר"ח ז"ל בחידושיו על ה' הנזכר שהרי דעת רבינו דס"ס בדבר שיל"מ מותר וכמ"ש ה"ה פ"א מה' י"ט והדבר מוכרח ממה שהשמיט חלוקת וס' אסורה כמ"ש לעיל ואולם לפי דברי הרא"ש ז"ל שכתבנו יש ליישב דס"ל למרן דדוקא בס' אחד בגוף וס' אחד בתערובות הוא דס"ל לרבינו דס"ס בדשיל"מ מותר כיון דלא איתחזק איסורא אבל בס"ס בב' תערובות כיון דאתחזק איסורא ודאי לא שרינן ס"ס כמ"ש הרא"ש ועוד היה אפשר ליישב דס"ל לרבינו דדוקא באיסורא דרבנן שרינן ס"ס אפי' בדשיל"מ אבל באיסורא דאורייתא ס"ל דס"ס בדשיל"מ אסור וכמו שכן נר' דעת הר"ן ז"ל פרק אין צדין גבי ס' מוכן אלא דק' לזה שהרי רבינו ז"ל פסק בפ"א מהל' הנז' כרבה דהכנה הוא דאורייתא וביצה שנולדה בי"ט אחר השבת אסורה מן התור' ומסתמיות דברי ה"ה שם משמע שלדעת רבינו ס' ביצה שנולדה בי"ט שרי ע"י תערובת אפילו בי"ט אחר השבת ולכן היותר נכון תי' הא' שכתבנו עוד ראיתי למורינו הרב המופלא בספר עץ החיים בלשונות הרמב"ם דפ"ו ע"ד שהקשה וז"ל ע"ק דלא מיקרי דשיל"מ רק בשהמתיר עתיד לבא עכ"פ ובידו לעשותו לאפוקי ביצת ס' טריפה שנתערבה כמ"ש מרן י"ד סי' ק"ב בשם י"א והש"ך שם הקשה דתלמוד ערוך הוא פ"ק די"ט וס' איסורא נתערבה באלף כולן אסורות ומוקי לה דסיפא אתאן לס' טריפה ומקשי' א"ה אימא סיפא נתערבה באלף כולן אסורות אא"ב ס' י"ט כו' הו"ל דשיל"מ כו' ואם איתא אמאי לא מוקי לה בנולדה מתרנגולת ספק טריפה וצ"ע ע"כ ולדברי מרן דגם בכה"ג מיקרי דשיל"מ תיקשי ליה קושית הש"ך א"ד יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> אחר המחילה לק"מ דראיית הש"ך קושטא קאי לדעת ר"י דס"ל דנתערבה באלף אספיקא קאי ומטעמא דהו"ל ס' אחד בגוף כו' אמנם לדעת ר"ת וסיעתי' דס"ל דאודאה קאי אין כאן ראיה כלל דהיכי מצי לאוקומ' בנולדה מתרנגולת ס' טריפה ומשום דהוי דשיל"מ הא הו"ל ס"ס וכיון דאודאה קאי ע"כ אין כאן דשיל"מ ומאחר שדעת רבינו ז"ל כדעת ר"ת אין כאן קושיא כלל ועוד נ"ל דאף לדעת ר"י וסיעתיה איכא למידחי ראיית הש"ך דתלמודא לא ניחא ליה לאוקמי בביצה שנולדה מתרנגולת ס' טריפה משום דכיון דברייתא סתמא קתני וספיקא אסורה ומוקמי' לה בביצת ס' טריפה כל מין ביצת ס' טריפה במשמע ואפילו בשיש כאן תרנגולת טריפה ודאי ותרנגולת כשרה ונמצא ביצה ביניהם ואינו יודע מאיזה מהן היא ועלה קתני ואם נתערבה באלף כולן אסורות אע"ג דאין כאן דשיל"מ וזה דבר מוכרח שהרי לפי מ"ש הרשב"ם בת"ה דתערובות חד בחד לא שרי' מכח ס"ס ואפי' לדעת ר"ת דלא שרי ר"ת אלא בחדא ספיקא דגופא דלא איתחזק איסור אבל תערובת חד בחד דאיתחזק איסורא ודאי לא שרינן ע"י ס"ס ואפי' באיסורין דרבנן לא שרינן מכח ס' דרבנן כמ"ש כל זה באורך הפר"ח סי' הנז' וסי' תמ"ה ובכללי ס"ס סי' קט"ו א"כ תיקשי לן דמאי פריך בגמרא התם בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הו"ל ספיקא דאורייתא אלא לר"י ולר' יצחק ספיקא דרבנן היא כו' ואמאי לא מוקי לה בס"ס דתערובת חד בחד דאף על גב דס' דרבנן היא לא שרינן משום דאתחזק איסורא וספיק' כודאי אלא משמע ודאי דתלמודא לא ניח' לי' לאוקמה בהכי משום דברייתא סתמא קתני וספיקא אסורה וכל מין ביצה ס' נולדה בי"ט במשמע כנ"ל נכון ולדעת הסוברים בדשיל"מ אסור ק"ל ממתני' דריש דמאי דתנן התם הקלין שבדמאי השיתין והרימין כו' ופי' רבינו תם וז"ל והטעם בזה הדבר כי אלו הנזכרים הם אילנות מדבריות כו' ורובן מן הפקר ונקבצו בזה שתי ספיקות האחד אם הם הפקר אם לאו ואם הם מן השמור אם הוציאו ממנו המתנות אם לאו והעיקר אשר בידינו תרי ספיקי להקל ע"כ וכ"כ הרע"ב שם יע"ש והשתא קשה שהרי טבל דשיל"מ כדאיתא בפרק הנודר מן ירק דנ"ח כל דשיל"מ כו' כגון טבל וא"כ הו"ל לאסור אפילו ס"ס ובשלמא לדעת הרא"ש שכתב בתשובה דכל ס"ס שלא ע"י תערובות שרי בדשיל"מ ניחא שפיר האמנם לדעת הר"ן שכתב בפרק אין צדין משמע דאפילו בס"ס גמור לא שרינן בדשיל"מ ולדבריו תיקשי ליה מתניתין דריש דמאי ואולי יש לחלק דההיא דריש דמאי שאני דאלים ס"ס טובא דתרי ספיקא מכח רובא נינהו דרובן מן הפקר ורוב ע"ה מעשרין הם וא"כ הו"ל תרי רובי וכל כי האי לא החמירו בדשיל"מ כנ"ל מיהו אכתי ק"ל מהא דגרסי' בפ"ק דפסחים ואין ס' מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת והניח מגורה כו' הרי הן בחזקת מתוקנים והא הכא דודאי טבילי ס' עשרינהו ספק לא עשרינהו וקאתי ס' ומוציא מידי ודאי התם ודאי וודאי הוא ואבע"א ס' וס' הוא דילמא מעיקרא לא טבילי כו' ע"כ הרי דהתירו גבי טבל מכח ס"ס אע"ג דטבל דשיל"מ ואדרבא ההיא ס"ס גריעא טובא דס' דשמא עביד כדר' אושעיא ס' רחוק הוא דאחד מני אלף לא יעשה כן ואפי' הכי חשבינן ליה ס"ס ואפילו דשיל"מ ועיין במורי"קו שורש קמ"ב ואין לומר דשאני התם דההיא ס' דילמא מעושרין הן קרוב לודאי הוא מכח חזקה דר"ח דהא לאו מילתא היא דלפום תי' דאבע"א ליתיה לחזקה דר"ח דאם איתא לההיא חזקה תו לא צריכנא לס' וס' דאפילו ודאי טבל כל דאיכא חזקה אזלינן בתר חזקה אלא ודאי דה"ק אפילו תימא דליתיה לחזקה דר"ח כלל והו"ל ספק שקול דהכא ס' וס' הוא וכן ראיתי למוהר"א אלפאנדרי ז"ל בספר אליהו רבה דכ"ט ע"ג שהכריח מסוגי' זו דאפי' בס' רחוק דלא שכיח עבדינן ס"ס ושלא כדעת מוהרא"ש וכתב דליכ' לדחויי משום דהוי ספק קרוב לודאי מכח חזק' דר"ח מכח מ"ש יע"ש: ומ"מ אכתי נראה דיש לדחות דאף להך אבע"א נמי מאי דשרי' התם מכח ס"ס משום דס' דשמא עישרן חשיב טפי משום דרוב חברים מעשרין הן כמ"ש רש"י שם ואע"ג דלהך אבע"א לית לי' חזקה דר"ח מ"מ לא הוי ספק שקול דהא מיהא רובא איכ' וזה נראה מוכרח ממאי דפריך מעיקרא והא הכא דודאי טבילי וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי והשתא למאי דס"ד השתא דלא שמיע ליה חזקה דר"ח תיקשי ליה איך ספק דשמא עשרינהו מוציא מידי ודאי הא קי"ל ס' דאוריית' לחומרא ולזה נראה שכיון רש"י ז"ל שם בד"ה ודאי טבילי שכתב וז"ל ואתי ס' כו' משום דרוב חברים מעשרים הן כו' יע"ש נראה שהוצרך לטעם זה משום דאי הוי ס' שקול פשיטא ודאי דאין ס' מוציא מידי ודאי וא"כ איכא למימר דאפילו להאוסרים ס"ס אינו אלא היכא דתרי ספיקי שקולים הן אמנם היכא דאיכא ס"ס מחמת רובא כ"ע מודו דאזלי' לקולא כנ"ל ועיין במ"ש בפ"ד מה' י"ט הלכה י"ט כנ"ל ודוק:
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>כל </b>
+<b> מאכל שהוא אסור כו'.</b> עיין מה שכתבתי בזה בפ"ה מהלכות יסודי התורה באורך:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>והשוחט </b>
+<b> עוף ונמצאו בו בצים גמורות כו'.</b> הנה הטור ז"ל בי"ד סי' פ"ז כתב וז"ל ורש"י פי' כשנגמר החלמון ועדיין היא אדומה ומעורה כמו השליל המחובר באשכול שרי כו' וכתב מרן הב"י ז"ל דאף שמפשט ל' הרא"ש שכתב והיינו כמו שלל של בצים כשמחוברת באשכול וגם מפירוש רש"י באותה סוגיא משמע שאע"פ שעודם מחוברים באשכול אם נראה בהם שנגמר החלבון לגמרי מותר לאכלן בחלב מ"מ מדברי הטור ז"ל נראה שהוא מפרש דכל שהיא מחוברת באשכול עדיין לא נגמרה אלא בשכבר פירשה מן האשכול עסקי' ומפני שעדיין היא אדומה ואית בה שורייקי סומקי קרי לה מעורה בגידין ומפני שהוא דומה לאותן שמחוברת באשכול כתב הרא"ש ז"ל והיינו שלל כו' יע"ש ותמהו עליו הש"ך והפר"ח ז"ל דא"א לפרש הסוגיא לפי שיטה זו דהא ללישנא קמא ע"כ מן השלל היינו בשמחובר' וכמ"ש רש"י ואפ"ה אמרינן דמאן תנא מן השלל של בצים טהור דלא כרבי יעקב מכלל דכרבנן אתיא אלמא אף בבצים דתלו באשכול שרו רבנן וכן ללישנא בתרא דס"ל דמן האשכול ר"ל מהנך דתליא באשכול אמרינן דמאן תנא מן האשכול טמא רבי יעקב מכלל דלרבנן טהור אע"ג דתליא באשכול. ולפי חומר הנושא אפשר ליישב דעת מרן ז"ל דס"ל דרב יוסף דקאמר מאן תנא מן השלל של בצים טהור דלא כרבי יעקב אסיק אדעתיה לחלק כדאביי בין איסורא לענין טומאה אלא דהוה ס"ל דת"ק דשרי בשפירשו מן האשכול אף על גב דדמי לשלל של בצים כשהן מחוברות באשכול היינו משום דבשלל של בצים נמי מאי דאסור לת"ק לאו משום דחשיבי כבשר עצמו אלא משום דכיון דמחובר בבשר איכא למיגזר דלמא אתי למיכל בשר עוף בחלב הילכך כיון דאינו אלא משום גזירה כשפירשו מן האשכול אע"ג דדמו לשלל של בצים שרי ולא גזרינן אטו שלל של בצים משום דהו"ל גזירה לגזירה ורבי יעקב דאסר במעורות בגידין אפילו בפי' מן האשכול היינו משום דהו"ל גזירה לגזירה ורבי יעקב דאסר במעורות בגידין אפילו בפי' מן האשכול היינו משום דס"ל דשלל של בצים אסורים מדינא משום דחשיב כבשר גופיה והילכך גזר ר"י במעורות בגידין אטו שלל גופיה דאסור מדינא והיינו דקאמר רב יוסף מאן תנא מן השלל של בצים טהור דלא כרבי יעקב כלומר דכרבנן דר"י מצי אתי משום דכיון דאינו אלא משום גזירה לענין טומאה לא גזרו אמנם ר"י דאסר במעורות בגידין ע"כ דס"ל דמן השלל של בצים אסור מדינא משום דחשיבי כבשר גופיה ואם כן לענין טומאה חשיב כבשר גופיה ואמאי קתני טהור ודחי ליה אביי ממאי דילמא עד כאן ל"ק ר"י אלא לענין איסורא אבל לענין טומאה לא כלומר דנימא דר"י כי אסר במעורה בגידין היינו לענין איסורא דגזר בשלל של ביצים ובמעורה בגידין אטו בשר בחלב גופיה וכולה חדא גזירה היא אבל לענין טומאה לא כו' וכ"ת לענין טומאה נמי נגזור כלומר כיון דלר"י באיסורא גזרי' אפילו במעורה בגידין לענין טומאה מיהא הי"ל לגזור בשלל של בצים דחד דרגא נחתינן אפושי טומאה היא כו' ולישנא בתרא נמי הכי מתפרשה והיינו דקאמר מן האשכול טמא ר"י הוא דאמר אם היו מעורות בגידין אסורין דס"ל דמאי דאסר ר"י במעור' בגידין ובפירשו מן האשכול היינו משום דדמי לשלל של בצים ושלל של בצים אסור מדינא ומש"ה לענין טומאה נמי חשיב כבשר וטמא אמנם לרבנן דר"י כיון דשרו בפירשו מן האשכול משמע דס"ל דשלל של בצים נמי אינה אסור אלא משום גזירה דדמי לבשר וכיון שכן לענין טומאה לא הו"ל למיגזר דאפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן ודחי ליה אביי שפיר ממאי דאשכול כו' כנ"ל ליישב עם שהוא דחוק קצת אלא דאכתי לא איפרק מחולשא מי הכריחו לרבינו הטור ז"ל בתגר זה ולא לפרש הדברים כפשטן ולכן נראה דלרבינו הטור ז"ל קשיתיה דכיון דקי"ל הלכה כת"ק דר"י דרבים נינהו מאי קא שקלו וטרו אביי ורב יוסף אברייתא דמן השלל של ביצים אי אתיא כוותיה או לא כיון דלית הלכתא כר"י ותו ק"ל ללישנא קמא אמאי לא דחי אביי דמן השלל של בצים היינו שאינן מעורות בגידין שאינן דבקות יפה אלא מעט כדסבר רב יוסף בלישנא בתרא. גם ללישנא בתרא קשה אמאי לא דחי דמן האשכול של בצים היינו בצים שאינן גמורות וכמו שכבר נרגש הרב פ"ח יע"ש מה שיישב בדוחק כי על כל אלה כזה ראה וקדש רבינו הטור לומר דמאי דקא מיהדר וקאמר רב יוסף מאן תנא מן השלל כו' דלא כרבי יעקב היינו משום דמינה נשמע דשריותא דת"ק אפילו במחוברות באשכול הוא וגמורות דקתני לאו גמורות ממש קאמר והיינו דקאמר מאן תנא מן השלל דלא כר"י וכיון דלא אתיא כר"י ע"כ ת"ק היא דאל"כ אמאן תרמייה ואהא דחי אביי דמהך ברייתא ליכא למשמע מידי דממאי כו' וכיון שכן מוקמי' בריית' כפשטא דגמורות דקתני גמורות ממש קאמר והיינו כשפירשו מן האשכול והיינו דלא דחי אביי וקאמר דמן השלל כשאינן מעורות כ"כ קאמר שאינן דבקות יפה אלא מעט וכלישנא בתרא דרבי יוסי משום דס"ל דפלוגתא דת"ק ור"י בפירשו מן האשכול הוא ואפי"ה אסר ר"י במעורות בגידין דהיינו שורייקו סומקי והילכך בשלל של בצים אע"ג שאינן דבקות יפה אלא מעט מסתמא ודאי אית בהו שורייקו סומקי ואם כן לא מצי אתיא ברייתא כר"י ולישנא בתרא נמי הכי מתפרשא דרבי יוסי בעי למפשט מינה דמדתני מן האשכול טמא דהיינו הנך דתליא באשכול ע"כ ר"י היא ולא ת"ק דמינה נשמע דשריותא דת"ק אפילו במחוברות לאשכול וכי אסר ר"י היינו דוקא במחוברות לאשכול דאי תימא דפלוגתא דת"ק ור"י בפי' מן האשכול א"כ ע"כ לומר מדקתני בצים גמורות דבשאינן גמורות אפילו בפירשו מן האשכול אסור לכ"ע וכמו שכתב מרן ואם כן אדתני בבריית' מן האשכול טמא במחוברות לאשכול לישמועינן רבותא אפילו בפירשו מן האשכול ואינן גמורות דטמא אלא משמע דפלוגתא דת"ק ור"י אינו אלא במחוברות לאשכול ואהא דחי ליה דמהך בריית' ליכ' למשמע מידי דמן האשכול דקתני אשכול גופיה קאמר וכ"ת א"כ אכתי תיקשי טפי דאדתני אשכול גופיה לישמועינן בבצים אפי' בפירשו מן האשכול הא לא תיקשי משום דלדידן נמי אף לפי פשט דברי רש"י תיקשי הכי דאדתני אשכול גופיה אמאי לא אשמועינן רבותא בבצים התלוים באשכול ועדיין לא נגמרו אלא ע"כ לומר דאשכול גופיה צריכה ליה לאשמועינן אע"ג דאיכא אינשי דלא אכלי מה שאין כן בבצים כנ"ל: והשתא ניחא שפיר מאי דלא מוקי אביי לברייתא בשאינן גמורות משום דאביי עיקר דחייתו כי היכי דניקום ברייתא כפשטא בפירשו מן האשכול ואם כן ע"כ ליכא למימר דברייתא כשאינן גמורות משום דאם כן קשה מאי איריא דתלי' באשכול אפילו בפירשו נמי כנ"ל ליישב דעת הטור ודוק: והמרדכי כתב בשם רשב"ם ז"ל שביצים גמורות היינו שנגמרו לגמרי עם קליפתו החיצונה אבל אם לא נתקשית הקליפה כדרך שנמכרת בשוק דין בשר עליה לכל דבר ע"כ ולשיטה זו צ"ל דר"י לאקולי אתא ולומר דדוקא אם היו מעורות בגידין אסורות הא כל שאין מעורות אפילו אינן גמורות שרי וכן כתב הפר"ח ז"ל וכן מבואר בשיטה מקובצת המיוחסת למוהר"ב שלא כדעת הש"ך ז"ל שכתב דרשב"ם פסק כר"י יע"ש וכתב עוד הפר"ח ז"ל דלשיטה זו צ"ל דמאי דאמרינן בגמר' מאן תנא מן השלל כו' דלא כר"י היינו לומר דכרבנן פשיט' דלא אתיא אלא אפילו כר"י לא אתי אך מאי דקשה טובא לפי שיטה זו דא"כ מאי האי דדחי אביי בלישנ' בתר' וקאמר ממאי דאשכול כו' דילמא אשכול גופיה דא"כ בריית' אתיא דלא כמאן ואין דרך שיטת התלמוד לדחויי דליתי ברייתא דלא כמאן וכבר הוקשה לו כן להפר"ח ז"ל יע"ש: ולעד"נ ליישב במה שיש לדקדק עוד לפי שיטה זו דאם כן מאי דקאמר רב יוסף בלישנ' בתר' מאן תנא מן האשכול כו' ר"י היא ע"כ דהכי קאמר מאן תנא מן האשכול כו' דמשמע דדוקא בדתליא באשכול הא פירש מן האשכול טהור כר"י דאי כת"ק אפי' פירשו מן האשכול נמי טמא וכיון שכן קשה דאדדייק מסיפ' מדיוקא הו"ל לדיוקי מריש' דקתני בהדי' מן השלל של בצים טהור והכי הו"ל למימר מאן תנא מן השלל של בצים טהור ר"י הוא ולכן נראה דמש"ה לא דייק רב יוסף מרישא משום דאי מרישא הו"א דאתי' ככ"ע וע"כ לא קאמר ת"ק כל שאין בהן קליפה קשה אלא דוקא לענין איסור' ומשום גזירה אבל לענין טומאה לא גזרו דאפושי טומאה לא מפשינן אך מסיפא דקתני מן האשכול טמא מוכח דכי היכי דגזרה לענין איסור' גזרה לענין טומאה דס"ל לרב יוסף דאפילו במעורות ליכא איסור' אלא משום גזירה ולא מדינ' דהא לאו בשר נינהו וכיון שכן ע"כ רישא ר"י היא ולא רבנן ודחי ליה אביי ממאי כו' דילמא אשכול גופיה וכיון שכן בריית' אתיא ככ"ע ומשום דלענין טומאה לא גזרו כנ"ל ודוק:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>פירות </b>
+<b> שנה רביעית כולה אסור לאכול מהם כו' עד שיפדו.</b> הנה ממשמעות דברי רבינו ז"ל נראה דנטע רבעי קודם פדיון אינו אסור בהנאה אלא באכילה וכ"כ בהדי' בפ"ט מה' מעשר דין ז' וז"ל ואם היה בתוך שני ערלה מציינין אותו בחרסית כו' שאיסור ערלה חמור הוא שהוא אסור בהנאה הרי מבואר דנטע רבעי אינו אסור בהנאה וכ"כ בפירוש המשניות פ"א דערלה מ"ח וז"ל והותרו כולם בנטע רבעי לפי שנטע רבעי אינו אסור בהנאה כו' וכן כתב הרע"ב שם ואולם מדברי התוס' פ"ק דקידושין דל"א ע"א ד"ה וה"ה לערלה בשתים נרא' דס"ל דנטע רבעי אסור בהנאה כמו ערלה שכתבו וז"ל פירש ר"ת דערלה זו בשנה רביעית קאמר דיש היתר לאיסורו ואיסורו איסור עולם ואיסור הנאה יע"ש וכבר ראיתי למוהרימ"ט ז"ל שם בחידושיו שתמה על דבריהם דאינו אסור בהנא' קודם חילול דדוקא ערלה הוא דחשיב בפרק כ"ש דאסור בהנאה מדכתיב תלתא ערלי' אבל בשנה רביעית לא מצינו בו איסור יע"ש ולא ידעתי איך לא סייע עצמו מדברי רבינו והרע"ב ז"ל שכתבנו ולפי דעת ר"ת צ"ל דטעמ' דמתניתין דפ"ק דערלה דקתני ענקוקלית כו' אסורה בערלה ומותרים בנטע רבעי משום שלא אסרה תורה אלא פירי גריד' ודוק' בערלה אסור משום דכתיב את פריו את הטפל לפריו ומהא דגרסינן בפרק מרובה דף ס"ט אמתני' דתנן כרם רבעי מציינין אותו בקזזות אדמה סומנה באדמה מה אדמה דאיכ' הנאה מינה אף האי נמי כי מיפרקא שרי לאתהנויי מינה כו' משמע דקודם פדיון אסור בהנאה כדעת ר"ת ולדעת רבינו צ"ל דהנא' דקאמר התם היינו אכילה דאכילה אחד ממיני הנאה הוא ודע שלדעת רבינו והרע"ב דס"ל דנטע רבעי מותר בהנאה נרא' דנטע רבעי אינו צריך ביטול במאתים כערלה וכלאי הכרם שהרי כתב רבינו פט"ו מה' אלו דין י"ז וז"ל ולמה כפלו שיעור ערלה וכלאי הכרם מפני שהם אסורים בהנאה דהא מבואר בירושלמי פ"ב דערלה יע"ש אם כן בנטע רבעי כיון שאינו אסור בהנאה פשיטא ודאי דלא בעינן ק"ק אלא בא' ומאה סגי כתרומה האמנם ראיתי להרע"ב שכתב בפ"ב דערלה מ"ג אמתניתין דתנן הערלה את הערלה כיצד סאה ערלה שנפלה בק"ק ואח"כ נפלה סאה ועוד ערלה כו' ז"ל צ"ל שא' מהם נטע רבעי שהם ב' שמות כו' וכן סאה של ערלה מצטרפת עם הקצ"ט של היתר לבטל סאה ועוד של נטע רבעי יע"ש אשר מבואר מדבריו דס"ל דנטע רבעי עולה בק"ק דומיא דערלה והוא תימא כיון דמותר בהנאה למה בעינן ק"ק ויש ליישב בדוחק וצ"ע. ועוד אפשר לומר שר"ת לא פליג על רבינו כי הנה מבואר מדברי רבינו פי"א מהלכ' מע"ש דין ח' דנטע רבעי אחר הבעור אסור בהנאה וטעון שריפה כמו שיעו"ש א"כ איכ' למימר דמ"ש וה"ה לערלה בב' דהיינו איסורו איסור עולם ואיסור הנאה היינו נטע רבעי אחר הבעור דאסור בהנאה והיינו ק"ו דגבי חדש אין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה דאין בו אסור הנאה לעולם משא"כ נטע רבעי דאיסורו איסור עולם כל זמן שלא פדהו או העלהו לירושלים ואיסורו איסור הנאה דמשכחת ביה איסור הנאה בשעבר בה זמן ביעור כנ"ל והשתא דאתינא להכי אפשר לומר דנטע רבעי שכתב הרע"ב מיירי נמי בכה"ג בנטע רבעי לאחר הביעור דאסור בהנאה דומיא דערלה ומשום הכי בעינן ק"ק והדבר מוכרע מעצמו דאי בנטע רבעי קודם הביעור מיירי הרי כיון שיש לו פדיון הו"ל דשיל"מ דאפילו באלף לא בטיל כמ"ש התוספות פרק מרובה דף הנז' ד"ה כלם הנלקט יע"ש וכן ראיתי שהק' בספר באר אברהם הנדפס בפי' המ' יע"ש ודו"ק:
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>אבל </b>
+<b> האוכל דבר שניטלה ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר כו'.</b> הנה מדברי רבינו ז"ל מבואר דדוק' בשניטלה ממנו תר"ג ות"מ הוא דאינו חייב מיתה אבל אם לא הפריש ממנו תרומת מעשר אפילו הפריש ממנו תרומה גדולה חייבין עליה מיתה ביד"ש וכן מבואר מהא דגרסינן ס"פ עגלה ערופה אף הוא גזר על הדמאי לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד כו' א"ל בני כשם שת"ג יש בה עון מיתה כך תרומת מעשר וטבל יש בו עון מיתה ועיין בפי' רש"י שם הרי מבואר טבל הטבול לת"מ יש בו עון מיתה והוצרכתי לזה לפי שראיתי בהרב עצמות יוסף פ"ק דקידושין דכ"ו על מ"ש התוס' שם בד"ה מעשה בר"ג וז"ל וקשה דאם כן מה מועיל תיקונו אדרבא גרע טפי שמא יאכלו בני ביתו הכל ואף העישור עצמו כו' הק' וז"ל וקשה דאיך גרע טפי כו' דהא בב' חייב מיתה באוכל טבל כאוכל המעשר עצמו ועוד אדרבא האוכל טבל מתחילת אכילתו יש בו חיוב מיתה אבל כיון שהפריש התרומה אוכל בהיתר עד שישאר לבסוף חיוב המעשר ויאכלם ואפשר דאין חייבים מיתה באכילת אותו טבל כיון שכבר הפריש ר"ג ת"ג אע"פ שלא הפריש ממנה הלוי ת"מ וכן נראה לדקדק מדברי רבינו ז"ל ה' סנהדרין כשמנה הלאוין שחייבי מיתה ביד"ש א"ד יע"ש ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי רבינו ז"ל הללו דמבואר מדבריו דאפילו טבל הטבול לת"מ חייב מיתה ומעתה עכ"ל דמ"ש בפ"ח מה' סנהדרין האוכל טבל שלא הפריש ממנו תרומה גדולה ות"מ או או קתני וזה פשוט. ומה שהק' על דברי התוס' נראה דלק"מ שהרי גבי מי שאחזו בולמוס קי"ל כת"ק דבן תימא דטבל ותרומה מאכילין אותו טבל כמו שפסק רבינו פי"ד מה' אלו דין י"ז אע"ג דכשאוכל טבל חייב על כל כזית וכזית אפ"ה ס"ל דטבל קיל הואיל ויש היתר לאיסורו ודוק ועל מ"ש מרן הכ"מ דאין כאן תמיהא שממה שאמרו בגמ' לא נשמע אלא שהוא חייב על טבל כו' אבל שיהיה חיוב זה מיתה או לאו לא שמענו ואע"פ שאמר רב דטבל הטבול למעשר עני לוקה אפשר היה לומר דאה"נ דחייב מיתה אם לא לקה כו' עיין בספר דברי אמת דף ק' ע"ג שהק' עליו מהא דגרסינן פרק הנשרפין דפ"ג אמר רב זר שאכל תרומה לוקה א"ל רב כהנא ורב אסי ולימא מר במיתה דכתיב וכל זר לא יאכל קדש א"ל אני ה' הפסיק הענין אלמא כל שאמרו לוקה משמע דמיתה ליכא יע"ש וכן הקשה מוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' כ"ד ולדעתי נראה דלק"מ דבשלמא התם פריך שפיר ולימא מר במיתה משום דע"כ כי קאמר רב זר שאכל תרומה לוקה למעוטי שאין בו מיתה אתא לאשמועינן דאם לא כן למאי אצטריך לאשמועינן דלוקה הא פשיטא דלוקה כשאר חייבי לאוין דעלמ' אלא ודאי דלדיוקא אתא לאשמועינן דאין בו מיתה משא"כ הכא דאיכא למימר דרב עיקר דינא אתא לאשמועי' דטבל הטבול למעשר לוקה שאין לאו זה מפורש בתורה דהתם הוה בעי למימר דפלוגתא דתנאי היא כדאי' התם כנ"ל פשוט ועיין בספר אורים גדולים ד"פ ובס' ידי אליהו:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>יין </b>
+<b> הגוים כו'.</b> א"ה ראיתי לכתוב כאן מה שנמצא כתוב מימי חורפי על אבק הטוטון הנקרא טאבאקו הנקח מן הגוים אי מותר לשאוף אותו כי יש מפקפקים בדבר כי לפעמים מזלפין אותו בסתם יינם: תשובה הנה סתם יינם בזמן הזה אי אסור בהנאה או לא זו מחלוקת ישנה בין הפוסקים כמ"ש הטור י"ד סימן קכ"ג ורש"י ז"ל כתב משם הגאונים דבזמן הזה מותר בהנאה וכ"כ התוספות פ' ר"י דנ"ז ע"ב ד"ה לאפוקי וכתבו בס"ד וז"ל מיהו קשיא סתם יינם היאך נתיר בהנאה כיון שגזרו על יינן משום בנותיהן והא גם עתה שייך זה הטעם וי"ל דמאי דגזרו על סתם יינם לאסור בהנאה יותר מפתם ושמנ' היינו משום דשכיחי לנסוכי לע"ז אבל עתה שבטל ניסוך כו' דיו להיות כפתם לאסור בשתייה ולא בהנאה עכ"ד יע"ש: וראיתי למוהריט"ץ ז"ל בתשו' סימן י"א שתמה על דבריהם וז"ל וקשה טובא לכאורה דמאי קשי' להו הא סתם יינם משום בנותיהן ובנותיהן גופייהו משום ד"א וכיון דד"א נתבטל כיון שאינם יודעים בטיב ע"ז בטיל ליה כולהו ואין לומר דדוקא כי מהני טעמא דלא ידעי בטיב ע"ז הוי דוקא להתיר היין משום דליכא למיחש לניסוך אבל בנותיהן דהוי טעמא משום ד"א אסור דילמא אתי למיסרך בע"ז הא ליכא למימר כו' אלא דקו' זו הטעם היא משום דמאי דקאמר על יינם משום בנותיהן אינו מה שאומר אחר כך ועל בנותיהן משום ד"א דמאי דקאמר בתחילה על יינם משום בנותיהן ר"ל כדי שלא יבואו לזנות וזה דייק רש"י ז"ל שכתב בנותיהן שהיין בוער באיש ומביאו לידי בנותיהן אמנם מה שאומר אחר כך ועל בנותיהן משום ד"א הוי מילתא אחריתי שגזרו יחוד משום ע"ז נמצא כפי זה שאפילו נתבטל טעם ע"ז עתה לא מש"ה הותר יינן דהוי משום בנותיהן עד ולפי זה כו' את"ד יע"ש ולע"ד אין דבריו נכונים דאם איתא דגזירת בנותיהם היינו משום חתנו' א"כ כי פריך בגמרא פ"ק דשבת דף י"ו הניחא לר"מ אלא לר"י שבסרי הויין מאי קו' הא תרתי נינהו דגזרו על יינן משו' זנות ואח"כ גזרו יחוד משום ע"ז דהא ודאי הו"ל תרתי גזירות ותו דעוד היום תקשי לר"מ תשסרי הויין דהא איכא על בנותיהן משום ד"א אלא ודאי דגזרו על סתם יינן נמי משום ע"ז ואם כן הו"ל חדא גזירה דעל כלן גזרו משום ע"ז ותו ק' דהא בגמ' קאמר בהדיא גניבא משמיה דרב אמר כלן משום ע"ז הן ולפי דבריו הרי על יינן גזרו משום זנות ותו דכפי דבריו צ"ל דלר"ת דס"ל דעכשיו אין בקיאין בטיב ע"ז יחוד שרי כיון דהוי משום ע"ז וכמ"ש הוא ז"ל עצמו ואלו הטור ז"ל בא"ה סי' כ"ב כתב בסתם בלי חולק דהמיחד עם הגויה מכין אותו מ"מ ואלו בי"ד ריש הלכות יין נסך הביא תשובת הגאונים ולכן העיקר כאן לומר שכתב הרב ז"ל דוקא לענין ניסוך הוא דמהני ה"ט אבל לענין בנותיהן כיון דהוי טעמא דילמא אתי למיסרך בע"ז אפילו בזה"ז אסור והכי דייק לשון הטור ז"ל שכתב בסי' הנז' וז"ל אבל רשב"ם ז"ל כ' בשם הגאונים דבז"הז אין איסור הנאה דגוים בזה"ז אין רגילים לנסך לע"ז והוי לענין ניסוך כאלו אינן יודעים בטיב ע"ז כו' יע"ש הרי שדקדק וכתב דדוקא לענין ניסוך הוא דאמרינן דלא מנסכי לע"ז אבל ע"ז בזה"ז פשיטא דאסור' מן התורה וחייבין עליה שהרי הא דקי"ל דבע"ז יהרג ואל יעבור אפילו בזה"ז איתא וכבר הרשב"א בתשוב' נסתפק אי בדת ישמעאל כיון דלאו עובדי ע"ז נינהו אי אמרינן בהו יהרג ואל יעבור משמע ודאי דבגוים עובדי ע"ז פשיטא ליה דאפי' בזה"ז יהרג ואל יעבור וזה ברור ומה שגזרו על בנותיהן היינו משום יחוד בנותיהן ועל יחוד משום ע"ז ומהשתא הוא מי"ח דבר דיינן ובנותיהן משום ע"ז הוא וכן ראיתי למרן הכ"מ בפרק זה שכתב וז"ל בפ"ב דע"ז גזרו על יינם משום יחוד בנותיהן עכ"ל וכ"כ בב"י דקי"ו ע"ש: ודרך אגב ראיתי לעמוד על מה שהקשה עוד הרב הנזכר על מ"ש התוס' פ"ק דשבת דף י"ז ד"ה ועל בנותיהן וז"ל וא"ת הניחא למ"ד בפ"ב דע"ז דעל בנותיהן גזרו יחוד דשייך למגזר משום ע"ז אלא למ"ד דעל בנותיהן גזרו נדות מה שייך הך גזירה לע"ז וי"ל כו' וז"ל וק' טובא דאה"נ דרב אדא בר אחא לא אתי כמ"ד דגזרו עליהן נדות מעריסתן אלא אתייא כמ"ד דגזרו משום ע"ז וכדמוכח בע"ז דקאמר גניבא כו' דכי אתא רב דימי כו' ואפי"ת דלא הוו גרסי הכי מ"מ קשה דאמאי לא הק' כן בע"ז דהתם מקומו את"ד ואני תמיה עליו דנר' ודאי דע"כ גי' שלנו דגרסינן דכי אתא רב אדא בר אחא כו' היא גירס' משובש' דאי איתא דלרנב"י לא הוי משום ע"ז ומאי דקאמר דגזרו עליהן נדות מעריסתן ע"כ ה"ט משום גזירה דילמא חזיין נדות וכמ"ש רש"י ז"ל פ"ק דשבת דט"ו אההיא מימרא דרנב"י וז"ל דגזרינן דילמא חזיין נדות דקטנה בת יומא מטמאה כנדה כו' וכותיים אין דורשין מדרש זה כו' יע"ש וכן מבואר גם כן בר"פ בנות כותים והשתא קשה דמאי חששא הוא זה הרי גוים לא מטמאי כנדה מדאורייתא כמ"ש רש"י ז"ל בע"ז ד"ה נשג"א דהרי היא כבהמה ועיין בתוס' שם ד"ה אף אלא ע"כ דלרנב"י נמי צרכי' לטעמא דע"ז ואהא מקשו שפיר דמה שייך הך גזירה לע"ז אלא מיהו הא ק"ל טובא בדבריהם שהרי סמוך ונראה בד"ה אף כתבו וז"ל תימא לר"י דבריש בנות כותים מוקי לה כר"מ דחייש למיעוטא וה"ט לא שייך אלא למ"ד כותים גרי אמת אלא למ"ד כותים גרי אריות מאי איכא למימר ובשמעתין משמע דלכ"ע בנות כותים הוו מי"ח דבר וי"ל דבנות כותים אתיא לכ"ע וגזרו עליהן שיהו נדות שלא יטמעו בהן ע"כ והשתא מאי ק"ל הכא דמה שייך הך גזירה לע"ז הא שפיר שייכא דע"י שגזרו עליהן נדות ויפרשו ממגען לא יטמעו בהן ואי ס"ד הכא כדס"ד דהתם בקו' ק' דהיכי הוה ניחא להו קו' דלעיל והכא ק"ל ועיין בהרב בעל בני יעקב סי' ג' דקכ"ט ע"א תו ק"ל טובא בדבריהם כמ"ש שם בשבת ובנדה דמאי דמוקי למתניתין כר"מ הוא משום דע"כ מתניתין לית ליה ה"ט מדקתני סיפא ואין שורפין עליהן את התרומה מפני שהן ס' משמע דקאי אף אקטנות דאיירי דמשמע מינה דטומאתן היינו משום דחיישינן דילמא חזאי הא לאו הכי לא ואם איתא ת"ל דהוו נדות מעריסתן מטעמא דחיישי' לטימוע אלא ודאי דלית ליה הך חששא דטימוע והשתא ק' דהיאך גזרו ב"ש וב"ה על בנותיהן של גוים שיהו טמאים נדה מעריסותיהן אי משום דילמא חזאי הא כי ראתה נמי טהורה היא ד"ת ואי משום טימוע הא ר"מ לא חייש לטימוע ומשמע דלכ"ע בנות כותי' הוא מי"ח דבר איברא דלזה י"ל דע"כ לא חייש ר"מ לטימוע אלא דוקא בכותי' דאינן אדוקין כ"כ אמנם בגוים דאדיקי בע"ז טפי חייש אלא דאכתי קשה דאדקשיא להו מעיקרא למאי דס"ד דאמאי חשיב להו בתרי גזירות תיקשי להו טפי בקו' דמעיקרא ויש ליישב בדוחק וראיתי להרב מקור ברוך ז"ל סי' ל"ז שהק' לדעת האוסרים סתם יינם בזה"ז משום חתנות שהרי רבינו ז"ל בפרק זה כתב משם הגאונים דכל גוי שאינו עובד ע"ז כגון אלו הישמעאלים יינם אסור בשתיה ומותר בהנאה וכפי הנראה שכל הפוסקים מסכימים לזה (כן הוא לשון הרב ועדיפא מינה הי"ל להקשות שדעת רבינו כדעת הר"ן וסיעתיה כמ"ש מרן הב"י סי' קכ"ג) ואיכא למידק למה דחו סברא זו דרשב"ם והסכימו לזאת הסברא שהרי הואיל דס"ל דראוי לאסור אפילו בזה"ז אע"פ שאינן עע"ז משום דעיקר התקנה משום בנותיהן אם כן מטעם זה ג"כ ראוי לאסור יינם של ישמעאלים ותירץ דשאני סתם יינם דהואיל ונאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ואע"פ שלא גזרו אלא על המנסכים מ"מ שם אומה אחת הן ואף ע"פ שעכשיו אינן עע"ז מ"מ מעיקרא הוחל עליהם אבל הישמעאלים מעולם לא חל עליהן איסור דניסוך את"ד ולע"ד דבריו תמוהים דאם איתא דטעם האוסרים סתם יינם בזה"ז הוא משום דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו א"כ איך התירו מגע הגוי ביין שלנו והרי הרא"ש שכתב דטעמים הללו מספיקים למגע הגוי' ביין שלנו אבל סתם יינם שאסרו בהנאה אין להתירו ולבסוף כתב דהנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין כו' משמע דמודה לשיטת הגאונים ז"ל וכ"כ הר"ן על דברי רשב"ם וז"ל ומיהו ה"מ במגע אבל בסתם יינם לא דעיקר התקנה משום בנותיהן ולא חילקו בין גוי עע"ז או לא וא"כ אכתי קשה לדעת הר"ן והרא"ש ז"ל שאוסרים סתם יינם בהנאה דע"כ לאו היינו משום דבר שבמנין כו' דא"כ במגע הגוי נמי יהא אסור מטעם זה אלא ודאי דהיינו משום חתנות וא"כ קשה מ"ש מיינם של ישמעאלים שכתב רבי' ולעיקר קו' נר' לע"ד לומר דס"ל ז"ל דכיון דגזרו על סתם יינם משום בנותיהן שיהא אסור בשתיה אסרוהו נמי בהנאה ואוקמה אדין תורה כין נסך גמור כמ"ש הטור ומש"ה אסור אף בזה"ז דכיון דמעיקרא עשו אותו כיין נסך גמור ויין נסך בזה"ז נמי אי אתרמי דנסך לע"ז פשיטא ודאי דאסור ד"ת אלא דאין רגילין לנסך וס"ל להגאונים דזה היינו דוקא בגוים עע"ז דאיכא בהו יי"נ שאסור מן התורה שייך לומר שעשו אותו כיין נסך גמור אמנם בבני ישמעאל דיינו שיהא אסור בשתיה ולא בהנאה כיון דאין שם יי"נ ביניהם איך אפשר שיעשו אותו כיי"נ ומש"ה מגע הגוי שאינו אסור אלא משום חששא דילמא נסך ליה כמ"ש רבי' בדין ד' בזה"ז דאין רגילין לנסך שרי ועיין בט"ז סי' קכ"ג סק"א מ"ש משם הד"מ ותמצא כדברינו אלה ודוק. עוד ראיתי להרב מקור ברוך שהקשה על דברי הרא"ש דנרא' סותרים זו את זו שממ"ש כאן דטעם זה דבזה"ז שרי מספיק למגע גוי משמע דס"ל דבמגע הגוי ליכא משום גזירת חתנות ואלו בפרק א"מ דפ"ה ע"ג הק' על ההיא מימרא דרבא דאמר יין מבושל אין בו משום יין נסך וז"ל והדבר תמוה דכיון דגזרו על יינם משום בנותיהן וכי משום שהרתיחו לא שייכא הך גזיר' ואי משום דלאו בר ניסוך כו' וכן הק' על מ"ש רבינו ז"ל בשם הגאונים שאם נתערב ביין מעט דבש או שאור דהרי הוא כמבושל ומותר לשתותו עם הגוי וכתב עליו דאין לסמוך על זה דעיקר הגזירה משום בנותיהן ואע"פ שנתן מעט דבש או שאור איכא למיגזר משום בנותיהן ע"כ וכפי מ"ש בפרק ר"י איך השוה יין שלהם דשייך לאסור משום בנותיהן ליין מבושל דלא שייך ביה חתנות וצל"ע עכ"ל ולע"ד הדבר ברור דע"כ לא כתב הרא"ש דבמגע הגוי ביין שלנו ליכא טעמא דחתנות אלא דוקא במגע הגוי ביין שלנו דאסרו אותו חכמים אפי' לשתותו אח"כ הישראל לבדו משום חששא דיין נסך דהתם ודאי לא שייך טעמא דחתנות דכיון דהיין של ישראל ואינו שותה עמו במסיבה אחת פשיטא ודאי דלא שייך משום חתנות דדוקא בסתם יינם כיון דהיין של גוי ונותן לו שישתה איכא קירוב דעת טפי וחששו משום בנותיהן אמנם במגע הגוי ביין שלנו ושותה עמו במסיבה אחת פשיטא ודאי דשייך גזירה דחתנות דמתוך שירגיל לשתות עמו יבואו להתייחד עם בנותיהן והיינו דק"ל להרא"ש ז"ל עמ"ש רבינו שאם נתערב ביין מעט דבש או שאור שמותר לשתותו עם הגוי דאע"ג דשרי לשתותו הישראל לבדו מ"מ לשתותו עם הגוי יחד פשיטא דאסור דשייך גזירה דחתנות ואם לחשך אדם לומר דאכתי קשה שהרי הרא"ש ז"ל הקשה קושיא הלזו אמימרא דרבא דאמר יין מבושל אין בו משום יין נסך ומאי קושיא נימא דרבא לא מיירי אלא בשאינו שותהו עם הגוי ואשמועינן דאין בו משום מגע הגוי ביין שלנו ומותר לשתותו הישראל לבדו דאז לא שייך משום גזירת חתנות משום דגזירת חתנות היינו שלא ירגיל לעשות משתאות אצל הגוי כמ"ש רש"י פרק א"מ דל"א ד"ה משום חתנות וזה לא שייך אלא ביין שלהם אבל ביין שלנו כל שאינו שותהו עם הגוי פשיטא דשרי כמ"ש כאן בפ' ר"י הא ל"ק משום דס"ל להרא"ש דודאי הא דקאמר רבא יין מבושל אין בו משום יין נסך היינו לומר דמותר לשתותו עם הגוי במסיבה אחת מדחזינן לשמואל דהוה שתי עם אבלט דמסתמא ודאי רבא ושמואל לא פליגי ואהא הוא דק"ל שפיר דכיון דגזרו על יינם משום בנותיהן שלא ירגיל לשתות עמו ומתוך כך יבואו להתייחד עם בנותיהן משום שהרתיחו לא שייכא הך גזירה כנ"ל פשוט ומתוך מ"ש מדוקדקי' דברי מרן הב"י ז"ל שכתב בסי' קכ"ג ד"ה וכיון דלא אסרו אלא ביין הראוי לנסך לפיכך יין מבושל כו' וז"ל מימרא דרבא פרק א"מ וקאמר התם דשמואל הוה שתי עם אבלט וכתב הרא"ש הדבר תמוה כו' והנה לכאורה יש לדקדק עליו דלמאי הלכתא הביא הך דשמואל ואח"כ כתב וכתב הרא"ש כו' אלא כונתו ז"ל למ"ש דקו' הרא"ש ז"ל אע"ג דתפס קו' אמימרא דרבא סמך אההיא דשמואל דהוה שתי עם אבלט וכן מדוקדקים דבריו שם בסימן הנז' ד"ה כתב הרמב"ם וז"ל הנ"ל אבל להטיל מעט דבש כל אדם יעשו כן להפקיע עצמם מאיסור יין נסך ונמצאו שותים עם הגוים ומתוך כך יבואו להתייחד עם בנותיהן כנ"ל נכון:<br><b> ואיך </b> שיהיה נרא' דלרובא דרבוותא דס"ל דסתם יינם בזה"ז אסור בהנאה ה"נ אסור לשאוב אבק הטוטין וליהנות ממנו אמנם מטעם אחר נראה להתיר והוא ממאי דגרסינן פרק כיצד צולין דף ע"ו ע"ב אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור כו' ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר ריחא לאו מילתא כו' ולענין הלכה הנה דעת רש"י ז"ל שם דקי"ל הלכה כלוי דריחא לאו מילתא היא משום דרבא דבתראה הוא קאי כותיה דאמרינן התם האי בת תיהא בדגוי אביי אמר אסור ריחא מילתא היא ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא גם הרי"ף ז"ל פרק ג"ה דף תש"ט הבי' מחלוק' בזה וכתב וז"ל הא מילתא פסקו פה רבוותא כלוי וסייעה למילתיה מההיא דגרסינן פרק השוכר לענין בת תיהא כו' וכיון דהלכתא כרבא בהא דריחא לאו מילתא היא ממילא שמעינן דהלכתא כלוי כו' ואיכא מאן דפליג בהא מילתא ואמר דהלכתא כותיה דרב בהאי דהא מסתבר טעמיה בהאי מהא דתנן הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין של תרומה ר"מ אוסר כו' ואמר ר"ל עלה בפת חמה וחבית פתוחה כ"ע ל"פ דאסור והאי בשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה כפת חמה וחבית פתוחה דמיא ועוד דהא תני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי אסור לאכלה בכותח כו' והני ראיות אית להו דחייאתה דהא ר"ל לא הבי' ראיה למידחי הא דלוי ורבא דלוי רביה היא לגבי רשב"ל כו' הילכך כד מסלקינן להא מימרא דר"ל מהכא קאי רב כר"מ ולוי כר"י וקי"ל הלכה כר"י ולא עוד אלא דר"י נמי לענין ריחא כר"י ס"ל דלא פליג אלא בשעורי' מפני שהשעורים שואבות גופו של יין כו' ועוד דכד דייקת למימרא דרב משכחת לה דשייך בההיא מימרא דיליה כו' דס"ל דמין במינו לא בטל כו' וקי"ל דכל איסורים שבתורה בס' כו' וכ"ש ריחא בעלמא את"ד יע"ש והנה מ"ש הרי"ף ז"ל דמימריה דרב שייך בההוא מימרא דס"ל דמין במינו לא בטל אשר מבואר מדבריו דס"ל דריחא לא חשיב אלא במשהו ולא בנ"ט הן דברים תמוהים ומשוללי הבנה שהרי אמרי' בגמרא דפלוגתייהו תלייא בפלוגתא דר"מ ור"י גבי הרודה פת חמה כו' אע"ג דהוי מין בשאינו מינו ולכ"ע בנ"ט ואפי"ה אמרי' דר"מ אוסר משום דס"ל ריחא מילתא היא אלמא ודאי דריחא חשיב כנ"ט ולא שייך במימרי' דרב כלל וכבר תמהו עליו בזה הרז"ה והרמב"ן במלחמותיו פרק כיצד צולין יע"ש והר"ן ז"ל שם הקשה עוד וז"ל ועוד דהא אביי דס"ל נמי כרב אע"ג דס"ל כרבנן דר"י דכל איסורים שבתורה בס' אלמא כי אמר רב ריחא מילתא היא לאו משום דס"ל מין במינו לא בטיל יע"ש ולע"ד נראה דלק"מ דמעולם לא כתב הרי"ף דטעמיה דרב משום דס"ל מין במינו לא בטיל אלא דוקא גבי בשר שחוטה כו' משום דס"ל דאפי' כי נימא ריחא מילתא היא וכגופו של איסור דמי פשיטא ודאי דאין בריחו יותר מס' אלא משהו ואמאי לא נימא דליבטיל בס' אמנם גבי בת תיהא דאיתה לאסורא בעין אפי' נימא דריחא כמשהו פשיטא ודאי דאסור דהא קי"ל דחצי שיעור אסור מן התורה וזה נ"ל פשוט אמנם קושיא קמייתא ודאי מרפסן איגרי והנ"ל בכונת הרי"ף לומר דודאי פלוגתא דרב ולוי אי ריחא מילתא היא או לא אפי' במבשא"מ פליגי כמבואר מההיא דהרודה פת חמה אלא דס"ל דע"כ מימריה דרב גבי בשר שחוטה שייכא דוקא לפום שיטתיה דס"ל דמין במינו במשהו משום דבשלמא במבשא"מ שייך שפיר למימר דכיון דריח' מלתא היא וחשיב כגופו של איסור מש"ה אסור ואע"ג דמסתמ' ודאי אין בריח אלא משהו אפ"ה הא קי"ל דאיסור ניכר אפי' באלף לא בטיל וכן נמי קי"ל דתבלין הואיל ולטעמא עבידי לא בטלי והילכך כיון שהוא מריח ריח איסור הו"ל כאיסור ניכר אמנם במין במינו לו יהי דנימא דריחא מילתא היא וחשיב כגופו של איסור אכתי אמאי לא נימא דליבטיל בס' והכא לא שייך לומר דחשיב כאיסור ניכר כיון שהוא מב"מ כי קא מריח ריח בשר היתר הוא ולא ריח בשר איסור אלא עכ"ל דטעמיה דרב משום דלטעמיה אזיל דס"ל דמין במינו במשהו וכונת הרי"ף ז"ל היא דבא להשיג כלפי סברת החולקים דס"ל דהלכה כרב בהא דבשר שחוטה כו' אהא הוא דקאמר דכד דייקת שפיר ע"כ מימריה דרב תלייא כו' וכיון שכן אפי' לפי סברתם דפסקי כמ"ד דריחא מילתא היא מכח ההיא דר"ל וברייתא דרב כהנא ומההיא ביניתא דאיטוייא בחלבא דאסרה רבא מפרזקייא מ"מ מימרא דרב דבשר שחוטה דחוי מעיקרו היא מהטע' שכתבנו אמנם במין בשא"מ אע"ג דבטל בס' אפי"ה פשיטא ודאי דלמ"ד ריחא מילתא היא אסור משום דחשיב כאיסור ניכר ומאי דאמרינן בגמ' דפלוגתייהו תלייא בפלוגתא דר"מ ור"י הכי קאמרי' דלר"מ דס"ל במין בשא"מ ריחא מילתא היא וחשיב הריח כגופו של איסור ה"נ במין במינו אליבא דרב דס"ל דהוי במשהו אסור כיון דאיכא משהו דאיסורא דחשיב כגופו של איסור אמנם לר"י דס"ל במין בשא"מ דריחא לאו מילתא היא ואפילו שמריח ריח איסור והו"ל כאיסור ניכר אפ"ה כיון דלית ביה ממשא לא חשיבא איסור כלל א"כ במין במינו נמי לו יהי דהוי במשהו הא אין כאן משהו כלל ואי ק"ל מאי דאמרינן בגמ' דלוי ודאי תנאי הוא ולא משני דלוי מצי אתי כר"מ נמי דבמין בשא"מ ריחא מילתא היא משום דחשיב כאיסור ניכר ובמין במינו הוא דקאמר דמותר משום דס"ל דמין במינו בטל בס' כרבנן דר"י הא ודאי ל"ק משום דאי טעמיה דלוי משום דפליג אמימרא דרב בעלמא לא הו"ל לאפלוגי הכא אלא אעיקר מימרא דהתם הו"ל לאפלוגי ולומר דכל איסורין בס' אלא מיהו הא ק"ל לדעת הרי"ף ז"ל מהא דפרכינן התם מתיבי אין צולין ב' פסחים כא' מפני התערובות מאי לאו תערובות טעמים לא מפני תערובת גופין ה"נ מסתברא מדקתני סיפא אפי' גדי וטלה כו' אלא מאי ע"כ מפני תערובות גופין הוא דאסור אבל תערובות טעמים שרי לימא תיהוי תיובתא דרב כו' והשתא לדעת הרי"ף ז"ל מאי קו' אימא דבריי' דהתם אתיא כרבנן דר"י דס"ל דמין במינו בס' ולעולם דריחא מילתא היא ורב דאמר כר"י ואף גם זאת יש ליישב דלא מצי לשנויי הכי משום דברייתא קתני אפי' גדי וטלה וגדי וטלה כשהן שלמים הו"ל מין בשא"מ כמ"ש מרן הב"י בשם האגור בסי' צ"ח ומבואר שם דכשהן שלמים אפילו שחוטין מיקרו מין בשא"מ כנ"ל ליישב דברי הרי"ף הללו ודוק: האמנם מ"ש עוד הרי"ף שם לדחות ראיית החולקים דסבירא להו דהלכה כרב מכח ברייתא דתני רב כהנא פת שאפאה עם הצלי כו' וז"ל ועוד דהאי פת שאפאה עם הצלי כיון דשריא בלחוד בלא כותחא הו"ל דשיל"מ דאפילו באלף לא בטיל וכל דבר שהיא א' מאלף כריחא בעלמא הוא ואפי"ה לא בטיל והאי פת נמי הכין הוא ולאו משום דס"ל כרב א"ד הם דברים תמוהים אצלי כי הנה המתבאר מדבריו דכי אמרינן ריחא לאו מילתא אפי' במין בשא"מ ה"ד באיסורין שיש להם ביטול בס' אבל באיסורין שהן במשהו לכ"ע אמרינן ריחא מילתא היא משום דמשהו הו"ל כריחא וכ"כ מור"ם בהגהה סימן ק"ח וז"ל י"א דאיסור האוסר במשהו כגון חמץ בפסח ריחא מילתא היא ובמקום הפסד יש לסמוך אדברי המקילים גם בא"ח סי' תמ"ז הביא מחלוקת זה וכתב דיש מחמירים באיסור משהו וציין שם הגהות סמ"ק ותוספות דע"ז וכ"כ בד"מ סי' ק"ח ויש לי מן התימא עליו איך לא כתב סברא הלזו משם רבן של כל בני הגול' הרי"ף גם הר"ן והרז"ה פ' כיצד צולין דחו דברי הרי"ף הללו מטעמא דלא חשיב דשיל"מ משמע דבעיקר דינא ס"ל כותיה דבאיסור משהו אמרינן דלכ"ע ריחא מילתא היא גם הר"ן בחי' לנדרים פ' הנודר מן הירק החזיק בסברא הלזו ולא מצאתי חולק על זה זולת המרדכי בפ' כ"ש שנראה מדבריו דס"ל דאפי' בחמץ בפסח אמרינן ריחא לאו מילתא היא כמ"ש בד"מ ולענין דינא נראה ודאי דיש להחמיר אפילו בדיעבד מאחר שהרי"ף והר"ן והרז"ה ותוס' והסמ"ק ס"ל הכי וסברת המרדכי יחידאה היא והרב פר"ח בח"אח סי' תמ"ז סק"א כתב דלענין דינא דאיסור משהו מדרבנן יש לסמוך על דברי המתירין ודלא כדמשמע מדברי המחבר בס"ס תס"א דריחא מילתא היא לענין פסח יע"ש ואלו היה רואה הרב כי סברא זו היא מיוחסת להרי"ף וסיעתי' כמ"ש פשיטא ודאי דלא היה סומך להתיר ומאד אני תמיה איך אשתמיט מיניה ושוב ראיתי להרמב"ן במלחמותיו פ' כיצד צולין שתמה על הרי"ף שכתב דריחא חשיב כמשהו וז"ל ועוד אי ריחא כמשהו אסור היכי אמר רבא בת תיהא לאו מילת' היא א"ד יע"ש אשר מבואר שדעתו ז"ל דריחא לא חשיב כלל ואפי' כמשהו וכדעת המרדכי ז"ל (ועיין בש"ך סי' הנז' ס"ק י"ד שתמה על מור"ם שכתב די"א שאין לחלק וכתב דלא מצינו חולק בזה זולת למוהרי"ל שכת' סי' רי"ד דלמ"ד ריחא לאו מילתא היא אין חילוק בין חמץ דאוסר במשהו לשאר איסורים יע"ש ותמהני איך אשתמיט מינייהו שזו מחלוקת ישנה בין הרי"ף וסיעתיה והרמב"ן ז"ל וצ"ע) ויש ליישב לדעת הרי"ף דבת תיהא שאני משום דאזוקי מזיק וא"נ משום דהוי שלא כדרך הנאתו כמו שכתב הרמב"ן שם ע"ע ואולם אני תמוה לסברת הרי"ף וסיעתיה הלזו דס"ל דבאיסור משהו אמרי' ריחא מילתא היא לכ"ע דא"כ מאי האי דפרכינן התם דלוי ודאי תנאי היא דרב מי לימא תנאי היא והשתא אמאי לא משני דרב מצי אתי אפי' כר"י וע"כ ל"ק ר"י אלא במין בשא"מ הואיל ויש לו ביטול בס' וכי קאמר רב במין במינו ורב לטעמיה דס"ל כר"י דמין במינו במשהו וריחא חשיב כמשהו ובשלמא לדעת הסמ"ק והתוס' היינו יכולים ליישב ולומר דס"ל לתלמודא דרב כי קאמר בשר שחוטה כו' אסור משמע דלכ"ע קאמר ואפי' לרבנן דר"י דאל"כ הו"ל לפרש ולו' אסור כר"י אכן לדעת הרי"ף דס"ל דע"כ מימריה דרב משום דלטעמיה אזיל דמין במינו במשהו לכולי עלמא ריחא מלת' היא קשה טובא דמאי פריך לימא דרב כתנאי ומהא דפריך התם ללוי מבריית' דאין צולין שני פסחים לא תיקשי לך דכיון דע"כ כי קאמר לוי מותר הוא משום דס"ל דמין במינו בס' אבל לר"י דהוי במשהו אסור אמאי לא משני דההיא בריית' אתיא כר"י דהא ל"ק כמ"ש משום דקתני סיפ' אפי' גדי וטלה וגדי וטלה הוי מין בשא"מ מיהו קמיית' קשיא וצ"ע: ודע שזה שכתב הרי"ף ולא עוד אלא דר' יוסי נמי לענין ריחא כר"י ס"ל דלא פליג אלא בשעורים מפני ששואבת גופו של יין מדברי רש"י שם מבואר שחולק על הרי"ף וס"ל דר"י אית ליה דריחא מלת' וזה ממ"ש וז"ל מפני שהשעורין שואבות את הריח וראיתי להפר"ח ז"ל סי' ק"א ס"ק י"ח שתמה על פירש"י ממתני' דמכשירין דתנן הרודה פת חמה ונתנה ע"פ חבית של יין ר"מ מטמא ור"י מטהר ר' יוסי מטהר בשל חטים ומטמא בשל שעורים מפני שהשעורים שואבות ומיירי מתני' בפת שנלושה במי פירות ולא הוכשר במים וכיון דמוכשרים השעורים לקבל טומאה ע"י כך ע"כ ששואבות לחלוחית וממשות היין בעצמו לא ריחא בלבד כדעת רש"י א"ד יע"ש: ולדעתי נראה ליישב דאדרבא מכח מתני' הלזו הכריחו לרש"י ז"ל לפרש דפי' שואבות היינו שואבות את הריח דאי פליגי אי שואבות את הגוף א"כ תרתי ל"ל הא איפליגו בה חדא זמנא אלא ודאי דהכא בריחא פליגי והתם פליגי אי שואבות גופו של דבר וא"ת אכתי הא דתמור' ל"ל הא מכיון דאיפליגו בה במכשירין מינה נשמע לתרומה י"ל דמתני' דמכשירין לא פליגי אלא דוק' בשלא ראו הפת עד אחר זמן ואין ידוע אם היה עליו משקה טופח וכמ"ש מרן כ"מ בהל' טו"א פי"ד הלכה א' יע"ש ועיין בספר חזון נחום ומתני' דהכא פליגי לענין אי ריחא מלת' ונ"מ אפי' אם כשסלקו מע"פ החבית ראהו מיד ולא היה בו לחלוחית ועל פי זה יש ליישב מה שהקשה עוד שם לדעת הרי"ף ורבי' דהיכי אמרינן בש"ס דללוי ודאי תנאי היא כי היכי דלרב דכ"ע ריחא מלת' א"כ ללוי מצינן למימר דכ"ע ריחא לאו מלת' היא אלא משום דס"ל דפת חמה שואב לחלוחית היין עצמו כי היכי דקתני גבי הכשר דר"מ מטמא וע"כ אינו אלא מפני הלחלוחית ששואב וה"נ דכוותא יעויין שם מה שנדחק הרבה בישוב קו' זו כמו שיראה המעיין ולפי מ"ש ניחא דס"ל לתלמוד' דע"כ ר"מ דאוסר משום טעמא דריחא מלת' היא הוא ובא ר"מ לאשמועינן דבתרומה אסור בכל גוונא משום דריחא מלת' היא דמהתם לא שמעינן ואפי' בגוונא דגבי הכשר טהור כגון שראהו תיכף אחר שסלקו ולא היה בו לחלוחית ור"י מתיר בכל גוונא ואפי' כשלא ראהו דאי ר"מ טעמיה דידיה משום דשואבת גופו של יין א"כ למאי אצטריך לאשמועינן בתרומה ותרתי ל"ל ורבי יוסי דפליג בשל שעורים מטעמ' דשואבות את הגוף בא לאפלוגי אר"י משום דחזיתיה לר"י דמתיר בכל גוונא ואפי' לא ראהו אהא קאמר דאוסר בשל שעורים מפני ששואבות היכא דאיכ' למיחש להכי כנ"ל נכון: עוד כתב הרב ז"ל ליישב דעת הטור שפסק כר"י דמתיר אפי' בשל שעורים ולא כרבי יוסי דנמוקו עמו וכמו שפסק רבי' ז"ל בפרק ט"ו מה' תרומות וכתב דהטור ז"ל ס"ל כפי' רש"י ומה גם דהטור פסק כרב כמ"ש שכך היא מסקנת הרא"ש ואם כן פי' דמתני' לדידיה דאוסר בשל שעורים מפני שהם שואבות את הריח וריחא מלת' היא ואנן קי"ל כרבא דריחא לאו מלת' היא בבת תיהא ואית' התם דלדידיה ודאי תנאי היא וא"כ ע"כ לא סביר' ליה לרבא כוותיה דרבי יוסי כו' אלא כותיה דר"י דמתיר אף בשל שעורין ומשום הכי פסק כר"י במקום ר' יוסי את"ד יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> יש לדקדק על תי' זה שהרי משמע ודאי דהא דהרודה פת חמה כו' לא דמי לבת תיהא אלא לפלוגתא דרב ולוי וזה מבואר ממ"ש התוס' בפ' ב' דע"ז ד"ה רבא אמר שכתבו וז"ל וגווני טובא איכ' בריחא פ"ח וח"פ אסור לכ"ע למט' ממנו ריח פיטו' נבל' שנחלקו בו רב ולוי למטה ממנו בת תיהא כו' ולהכי לא מייתי תלמודא ההיא דריח כמון משום דלא דמי לריח פיטום כו' יע"ש אשר מבואר מדבריהם דההיא דהרודה פ"ח דמי לריח פיטום מדאקשי עליה דרב מההיא דהרודה פת חמה וכ"כ הרב ח"ה ז"ל שם יע"ש ואם כן כיון שהטור ז"ל כתב דמסקנת הרא"ש כר"ת הי"ל להטור לפסוק להא דרבי יוסי דנמוקו עמו דאוסר בשל שעורים דס"ל דהן שואבות את הריח כריח פיטום ולכן הנראה ליישב לדעת הטור דס"ל דאין הלכה כרבי יוסי משום דהו"ל הכרעה שלישית לא כמר ולא כמר וקי"ל דהכרעה שלישית אינה הכרעה ואין הלכה כדברי המכריע (ועיין בתוס' פ"ק דפסחים) ועיין בזה באורך בהרב יבין שמועה כלל רס"ד ואף לדעת התוספו' ז"ל שכתב הרב הע' שם דאפילו בהכרעה שלישית כה"ג הלכה כדברי המכריע כבר כתבו דה"ד כשהחולקים הזכירו בדבריהם שיש סברא לחלק אלא שסוף סוף אין נראה לחלק אז כשיבא הג' ויחלוק ביניהם הוי מכריע כאותה שבפ' כירה שהחולקים הזכירו בדבריהם אבל כשהחולקים לא גילו דעתם שיש סברא לחלק ובא הג' וחילק הויא הכרעה ג' ואינה הכרעה יעש"ב ואם כן ה"נ דכוותא כיון דר"מ ור"י לא הזכירו שיש סברא לחלק בין חטים לשעורים הוה ליה הכרעה ג' ואין הלכה כדברי המכריע זה נ"ל נכון בדעת הטור ואדרבא על רבינו ז"ל יש לדקדק איך פסק כר' יוסי ואולי שהוא ז"ל סובר כפי' ר"ת שכתבו התוס' דהכרע' ג' היינו דור ג' ודוק ודע שמדברי הרי"ף מבואר דס"ל דלדידן דקיימא לן דריחא לאו מילתא היא פת חמה וחבית פתוחה נמי מותר וכן מבואר מדברי רבינו בפט"ו מהל' תרומות ע"ש ואולם הטור ז"ל סימן הנז' פסק דפת חמה וחבית פתוחה אסור ומשמע שדין זה הוא אליבא דכ"ע ואפילו לפוסקים כלוי דריחא לאו מילתא מדסתם ולא הביא מחלוקת בזה וכן פסק מרן בשלחנו הטהור ונראה שדעתם ז"ל לפסוק כמ"ש התוספ' ז"ל בפ"ב דע"ז והרא"ש שם וז"ל והשתא איכא גווני טובא דריחא ריח החזה שבכלי פת חמה וחבית פתוחה דאסור לכ"ע וריח בשר פלוגתא דרב ולוי וקי"ל כרב כו' יע"ש וכ"כ הרב ש"ך שם ס"ק י"ו ומה מאד תמהני על מרן החביב ז"ל שכתב בהגהת הטור אות נ"ז על דברי הש"ך ז"ל הללו וז"ל ואין דבריו נכונים דהתוס' והרא"ש ז"ל ס"ל דהלכתא כרב דריחא מילתא היא ומ"ה כתבו דלא דמו אהדדי כו' אבל למאן דפוסק כלוי אין חילוק בין פת חמה וח"פ לבשר נבלה ושחוטה להתיר א"ד יע"ש והוא פלא שמדברי התוספות והרא"ש הללו מבואר הדבר כביעתא בכותח' דאסור אף ללוי וכמ"ש דאסור לכ"ע וזה פשוט ואיך שיהיה נקטינן מכל האמור שלדעת הרי"ף ורבינו ורוב הפוסקים קי"ל כלוי דריחא לאו מילתא וכמו שפסק מרן ז"ל וא"כ בנ"ד נמי נראה דמותר לשאוב אבק הטוטין ואף אם יש בו ריח יין אפי' הכי ריחא בעלמא לאו מילתא ואם לחשך אדם לומר שהרי כתבו רש"י והרי"ף והרא"ש דאפילו לוי לא שרי אלא בדיעבד אבל לכתחילה אסור וא"כ ה"נ דכוותא בנ"ד אסור לכתחילה מיהו י"ל דמהא לא ארייא שהרי הרז"ה ז"ל השיג על הרי"ף ז"ל בזה מההיא דבת תיהא דשרי רבא לכתחילה והרמב"ן יישב דבריו דהנאה הבאה לידי אכילה שאני דאז אסור לכתחילה משא"כ בבת תיהא וכן כ' הפר"ח ז"ל שם ועוד נ"ל ליישב דברי הרי"ף ז"ל דההיא דבת תיהא שאני דהריח מזיק כמ"ש התוס' שם והילכך שרי אפי' לכתחילה ומאי דמייתי בפ"ב דע"ז מההיא דכמון של תרומה והרודה פת חמה אע"ג דהתם הוי דיעבד מייתי בהדרגות דכי היכי דהתם שרי בדיעבד אף ע"ג דהריח אינו מזיק א"כ היכא דהריח מזיק שרי אפי' לכתחילה כנ"ל וכדרך שכתב הפר"ח ז"ל ומאחר עלות כל האמור בענין תבנא לדיננא דבנ"ד לכ"ע שרי דהוי ממש כההי' דבת תיהא דשרי לכ"ע והלכה פסוקה היא כמ"ש מרן בב"י דכן פסקו כל הפוסקים זולת סברת איכא מ"ד שכתב הרי"ף ז"ל שנר' מדבריו שדעתו לפסוק כאביי והוא יחידי בסברא הלזו וכ"ש בנ"ד דאיכא דספוקי שמא יש בו ס' באבק הטוטין נגד היין שמזלפין דבהא לכ"ע ריחא לאו מילתא היא כמ"ש מור"ם בסימן הנזכר ומה גם דאפי' לדעת הסוברים דסתם יינם אסור בהנאה אינו אלא מדרבנן וכבר כתב האו"ה ז"ל דחלה שלנו שהיא מדרבנן מותר לכתחילה לאפותה עם הפת יע"ש:<br><b> ואולם </b> כל זה שכתב' אינו אלא בהניח יסוד מוסד שמה שמזלפין בו יין אינו אלא כדי ליתן בו ריח האמנם אכתי איכא לספוקי שמא מה שנותנין יין הוא כדי להחזיק בו את אבק הטוטון דכיון שכן ודאי אין להתיר מטעמ' דריח' לאו מלת' היא דאפי' נימא דריחא לאו מלת' היא מ"מ הרי הוא נהנה מגופו של איסור שמתחזק הטאבאק"ו ע"י היין ואף גם זאת נר' שיש להתיר בשופי משום דכיון דקי"ל דיין נסך מין בשא"מ בטל בס' ובנ"ד איכ' לספוקי שמא יש בו ששים באבק הטוטון נגד היין פשיט' ודאי דשרי דכיון דסתם יינם דרבנן הו"ל ספק דרבנן ולקולא וה"ז דומה ממש למ"ש הטור ז"ל י"ד סימן צ"ח דאם נתערב מין במינו ונשפך בענין שאין יכולים לעמוד עליו לשערו אם נתברר שהיה רובו היתר מותר דס' דרבנן תולין להקל יע"ש כ"ש בנ"ד דאיכ' ספיקי טובא אעיקרא דמילתא אי סתם יינם בזה"ז אסור בהנאה או לא ואת"ל דאסור בהנאה שמא מה שנותנין בו יין אינו אלא כדי ליתן בו ריח וריחא לאו מילתא ואת"ל שנותנין אותו כדי להחזיק בו אבק הטוטון שמא יש בו ס' באבק כנגד היין כנ"ל להלכה ולמעשה וה' יצילנו משגיאות אכי"ר:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> בתשובה, </b> דבריו תמוהים מ"ש ליישב קושית הר"ן דהרי אביי ס"ל בת תיהא וכתב הוא ליישב דלכתחלה ודאי אסור מפני דהוי האיסור בעין וח"ש אסור מן התורה קשה לי עליו דא"כ מה פריך הש"ס ללוי דס"ל באם צלאו בשר שמן ובשר נבלה דמותר מברייתא דאין צולין ב' פסחים כאחד מה קושיא דלמא לוי דוקא דעבד התיר מכח דהוי משהו אבל לכתחלה אסור דח"ש אסור מן התורה וכיון דגוף הפסח בעין אסור לו לצלות עמו פסח אחר ודומה ממש לבת תיהא ומה לי ריח האדם מה שיקבל ומה לי ריח הפסח והן אמת ששיטת רש"י הוי כן דאי לא הותר רק בדעבד אבל התוס' הקשו עליו קו' הנ"ל דמה פריך מאין צולין ב' פסחים ובע"כ דאפי' לכתחלה מותר ואם כן מוכח דזה עדיף מח"ש דאסור מן התורה או מדרבנן צ"ל דהרי עיקר טעם דח"ש אסור בין למ"ד ד"ת או למ"ד דרבנן היינו רק מכח דחזי לאצטרופי ויש לחוש שיבוא לידי מכשול וחיוב דאורייתא אבל בדבר דא"א לבוא לידי חיוב דאורייתא כלל וא"א לבוא לידי צירוף כלל לא אסרה בזה התורה לח"ש וכן רבנן לא גזרו בזה כיון דלעולם רק משהו איכא ולא מבעיא לפי מה שרוצה הפמ"ג לומר בפתיחה וכמה דוכתא באמ"ה וכן גה"נ דח"ש מותר בי' כיון דלא שייך חזי לאצטרופי כיון דחלקו מבחוץ פטור פשיטא דא"ש אף גם אי נימא דבזה ג"כ אסור ח"ש היינו כיון דהי' ראוי להצטרף מעיקרא כשהי' שלם וכיון שנאסר שוב לא פקע או עכ"פ מדרבנן ודאי אסור אף בגה"נ ואמ"ה היינו ג"כ רק כיון שכבר הי' אסור כשהי' שלם שוב לא פקע איסורא כיון שהי' ראוי לאצטרופי מתחלה שוב לא פקע אבל בריח דלעולם אין בו רק משהו ומעיקרא א"א לבוא לידי צירוף כזית לא שייך בזה חזי לאצטרופי ולא אסור מן התורה גם רבנן לא גזרו בזה איסור כלל כיון דא"א לבוא לידי איסור תורה וכמ"ש הרשב"א הובא בטויו"ד ובטו"ז סי' צ"ט וקכ"ב שבכלי שמשמשין בו רק בשפע מותר להשתמש בו לכתחלה ואף החולקים שם עליו מודים כאן כיון דא"א בשום אופן לבא לידי איסור לכך בזה מותר אף לכתחלה ואם כן שפיר הקש' הר"ן על הרי"ף דאי ס"ל דהוי כמו ח"ש ולכך אוסר שם אביי מה פריך הש"ס ללוי ודברי הר"ן נכונים. גם מ"ש שם ליישב דברי הרי"ף דלכך אוסר בפת וחביות כיון דעביד לטעמא והוי כניכר האיסור דבריו תמוהין דאם כן למה הוצרך הרי"ף לכתוב דבפת שאפאה עם הצלי אסור מכח דהוי דשיל"מ תיפוק לי' דבזה הוי מבשא"מ וניכר האיסור אלא ודאי דלא הוי זה בכלל עביד לטעמי':<br><b> גם </b> מ"ש ליישב דלכך לא משני הש"ס לרב דברייתא דאין צולין אתיא כרבנן דמב"מ בסמ"ך משום דאם כן מה קאמר ואפילו גדי וטלה הלא זה הוי מבשא"מ דבריו תמוהין דאכתי למ"ל לש"ס לתרץ בב' קדרות לתרץ כפשוטו דהוי הכונה כך דאתיא כרבנן ורב יסבור כאביי דס"ל דבתר טעמא אזלינן וא"כ גדי וטלה ודאי הוי טעמם שוה דנהי שכתב הב"י בשם האגור דגדי וטלה הוי ב' מינים כשהם שלימים היינו משום דבתר שמא אזלינן שהוא מיירי שם למ"ד דבתר שמא אזלינן וכמ"ש הפמ"ג בפירוש הטו"ז בסי' צ"ח ס"ק א' וגם זה רק כשהם שלמים אבל למ"ד דבתר טעמא אזלינן ודאי טעמו שוה ובפרט דהרי האגור לא כתב רק בשלימין והיינו אם נתערבו זה בזה ואינו ניכר אבל כאן דלא חיישינן רק לתערובת טעמים והריח אם כן הריח הפורש מזה ומזה ודאי אין עליו דין שלם רק כחתיכה ממנו והוי מב"מ דמה בכך שהם שלימין הלא לא חיישינן לתערובת עצמן רק להריח והריח לא נבלע מחתיכה בעלמא ואם כן מה פריך הש"ס לרב נימא דס"ל כאביי דבתר טעמא אזלינן. ומה שהקש' השעה"מ דלמה לא מוקי כרבנן הנה לפמ"ש הוא עצמו ליישב קו' הר"ן מבת תיהא מכח דלכתחלה אסור דח"ש אסור מן התורה אדרבא א"ש טובא די"ל דבע"כ מה דפריך הש"ס ללוי מאין צולין היינו דידע הש"ס דלוי מתיר אף לכתחלה ולפ"ז בע"כ דלוי ס"ל דריחא לא נחשב איסור כלל אפילו בתורת משהו ובזה מיושב מה שהקשו למה פריך הש"ס ללוי ולא משני דלוי ס"ל בסמ"ך וברייתא אתיא כר"י דמב"מ במשהו משום דהרי קיי"ל אין מבטלין איסור לכתחלה אף בסמ"ך ואם כן איך מתיר לוי לכתחלה אף דהוי משהו מיהו לכתחלה אין מבטלין ובע"כ דלוי ס"ל דריחא לאו מלתא הוא כלל ואף שם משהו לא נחשב עלה ובפרט למ"ש לעיל דבזה לא שייך ח"ש אסור מה"ת כיון דלא חזי כלל לאצטרופי אם כן אף לר"י דס"ל מב"מ במשהו ראוי שיהי' מותר כאן כיון דלא הוי עלה שם משהו כלל אבל רב דס"ל דאוסר אף בדעבד א"כ נהי דס"ל דמב"מ במשהו עכ"פ כיון דשם משהו עלה ראוי שאף לרבנן יהי' אסור לכתחלה דאין מבטלין איסור לכתחלה וראוי שיתסור עכ"פ לכתחלה וא"כ הברייתא דאוסר מפני תערובת גופין ודאי הוי רק לכתחלה מכח שמא יתערב ואם כן לכתחלה ראוי שיתסור בלא"ה מכח תערובת טעמים דאין מבטלין איסור לכתחלה ושפיר פריך לרב וא"ש ואף דלעיל דחינן דברי השעה"מ במה שתמה קו' הר"ן מאביי וכתבנו דבזה לא שייך ח"ש אסור מה"ת או דרבנן מכח דלא חזי לאצטרופי כלל היינו דוקא לדידן דקיי"ל מב"מ ג"כ בטל ואם כן הריח הזה א"א לבוא לעולם לידי איסור כלל מן התורה ולכך לא שייך בזה חזי לאצטרופי וראוי להיות מותר לכתחלה אבל לרב עצמו דס"ל מב"מ במשהו אם כן בע"כ דס"ל דמשהו מריח יש איסור מן התורה דאל"כ אם הוא עצמו מותר איך שייך שיתסור במינו כיון דהוא עצמו מותר אלא ודאי דס"ל דהוא עצמו אסור מן התור' והיינו מכח זה עצמו כיון דס"ל מב"מ לא בטל אם כן חזי המשהו של הריח לאצטרופי. לכך אסור הוא אף באינו מינו לכתחלה מכח דח"ש אסור מן התורה ואין מבטלין איסור לכתחלה (מיהו מ"ש מה"ת אינו דבשאר איסורין חנ"נ רק מדרבנן ואם כן לא חזי לאצטרופי מה"ת רק מדרבנן אוסר ח"ש כיון דמדרבנן חנ"נ בשאר איסורין א"כ נהפך ההיתר לאיסור וא"כ יהי' נעשה מכולו איסור כזית מדרבנן לכך אף ח"ש אסור מכח חזי לאצטרופי מדרבנן ודוק היטב):
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>כיצד </b>
+<b> היו לפניו טבל ונבלה כו'.</b> עיין בהרב פרשת דרכים שתמה על מ"ש הר"ן ז"ל משם הראב"ד בהא דקי"ל דחולה שיש בו סכנה שוחטין לו בשבת דלמה לא נאכילהו נבלה שהיא איסור לאו ועדיף מלשחוט שהוא איסור סקילה ותי' מ"מ איכא חומרא אחרת בנבלה שהאוכלה עובר על כל זית וזית אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד איסור הוא דאיכא ומש"ה לאוין הרבה דנבלה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת אף על גב דהוי איסור סקילה ע"כ ותמה עליו הרב הנזכר מסוגיא הלזו דאם כן היכי קאמר ת"ק דטבל ותרומה מאכילין אתו טבל משום דתרומה חמורה דל"ל תקנתא הא הכא כשאוכל טבל עובר על כל זית וזית יע"ש מה שתירץ ולדידי ק"ל ממ"ש רבינו ז"ל בהלכו' נזירות פ"ו הלכה י"ג נזיר וכהן שפגעו במת מצוה יטמא נזיר אף ע"פ שהוא סותר ימים הראשונים כו' ואל יטמא כהן שזה קדושתו קדושת עולם כו' יע"ש והיא משנה ערוכה פרק כ"ג ופסק כחכמים והשתא קשה כפי דעת הראב"ד ז"ל דרבוי הלאוין חשוב איסור חמור ק"ט דה"נ לו יהי דכהן קדושתו קדושת עולם וחשיב קדושתו חמורה מ"מ נזיר חמיר טפי דאיכא ביה לאוין הרבה כמ"ש רבי' בפ"ה מה' הנז' דין כ"א וז"ל נזיר טהור שטימא עצמו לוקה אף משום לא תאחר לשלמו שהרי איחר נזירות טהרה כו' הא למדת שהנזיר שטימא עצמו לוקה ד' מלקיות משום לא יחל כו' ואלו בכהן שטמא את עצמו אינו לוקה אלא אחת ואפי' לת"ק דפליג התם וס"ל דיטמא כהן מ"מ לאו מה"ט הוא דפליג כמבואר שם ורואה אני שהדברים ק"ו ממ"ש הר"ן דאי חשיב איסור נבלה חמיר טפי אע"ג דאיסור נבלה ליכא אלא לאו גרידא ושבת איסור סקילה כ"ש כהן ונזיר ששתיהן הן בלאו גרידא וליכא אלא חומרא דקדו' קדושת עולם דפשיטא ודאי דנזיר חשיב איסור חמור טפי מטעמא דרבוי הלאוין וכבר עלה בדעתי לחלק בין היכא שעובר על רבוי הלאוין בזה אחר זה כההיא דנבלה שכתב הר"ן להיכא שעובר על רבוי הלאוין בבת אחת כההיא דכהן ונזיר אך חילוק זה אין בו כדי שביעה כלל וכעת צ"ע ולדעת רבי' ז"ל דנזיר שטימא את עצמו לוקה ד' ק"ל טובא ממתני' דפ"ג דמכות דתנן התם יש חורש תלם אחד ועובר עליו משום ח' לאוין החורש בשור ובחמור מן המוקדשין כו' כהן ונזיר ופרש"י שם דלוקה משום לאו דטומאה דכהן ומשום לאו דטומאה דנזיר והשתא ק' דליתני עובר בעשרה לאוין משום לא יחל ומשום בל תאחר וליכא למימ' דמתני' לאוין החלוקין בשמות קתני ואה"נ דבנזיר חייב ג' אלא דלא חשיב אלא לאוין החלוקין בשמות שהרי בגמרא פרכי' התם ולילקי נמי משום זורע בי"ט ומוכחינן מינה דחילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות בי"ט ואם איתא ק' הא אם כן איכא למימר דמשום יום טוב לוקה שתים אלא דלא חשיב אלא לאוין החלוקין בשמות דומיא דנזיר וראיתי להרב החינוך שהביא דין זה משם הרמב"ם כנר' שאין דין זה פשוט וכעת צ"ע לעת הפנאי:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ד) </b>
+<b> וכשאני </b> לעצמי אומר אני דשני לן בין טומאה לאיסור דהתם אם גזרי' שעדיף לעבור על איסור סקילה מלעבור על איסורים הרבה א"כ אין כאן רושם איסור כלל דמשום פיקוח נפש התורה התירה לעבור אלא שאנו אמרינן שאפי' הכי נגדר הדבר בקל הקל דאם יכול להציל הנפש בדבר קל לא התירה התורה לחמור ואף גם יש לומר אפ"ה יעבור החולה גופא על איסורים הרבה משאיש אחר יעבור על איסור אפי' קל ומכל שכן חמור זה ליתא דאם אמרינן שזהו קל כיון שרק פעם אחת נעשית העבירה אם כן אין האחר עושה מידי ואין כאן רושם איסור וישרים דרכי ה' התורה אסרה והתורה התירה אבל גבי טומאה אף אם התורה התירה לטמא למת מצוה ומותר לטמא לכהן ונזיר מכל מקום הכי אינן טמאין לנפש המה הלא טמאין המה והתורה הקפידה שלא יהיה הכהן והנזיר טמא ולפיכך אמרינן יטמא נזיר ולא יטמא הכהן שיותר עדיף שהנזיר יהיה טמא אף שסותר נזרו מאשר הכהן יהיה טמא ואין כאן הנושא חומר האיסור אלא כאן הנושא מי יהיה טמא ולכן נקטה משנתינו הלשון יטמא כהן יטמא נזיר ולא נקט בלישנא יעבור נזיר ויעבור כהן דלא על העברת האיסור אנו באין לדון אלא על הטומאה באין לדוק דוק: ומה שהקשה רבינו על דעת הרמב"ם דפסק דנזיר עובר על ד' לאוין ממתניתין דמכות דיש חורש תלם אחד וקא חשיב כהן ונזיר לב' לאוין והא טובא איכא עיין בספר טורי אבן בסוגיא דבל תאחר דהקשה גם כן קושיא זו והעלה לבסוף דיש להעמיד בענין שאין עובר בבל תאחר ולא נשאר הקושיא רק שעכ"פ לא נמלטנו בנזיר מב' לאוין היינו על כל נפשות מת ובל יחל וכן אמרתי אנכי במ"א דמוכרח שיש למצוא מקום שאין הנזיר עובר זולת על ב' לאוין דזולת זה דברי הרמב"ם (בפרק א' מהלכות נזיר הלכה ב') שכתב הנזיר שטמא את עצמו עובר בב' לאוין סותר את עצמו מדבריו שהביא רבינו פה שכתב שעובר על ד' לאוין ופלפול גדול היה לי בזה הענין את הרב הגאון המפורסם מוהר"ר ישעיה פוק מברעסלי' נ"ו והוא אתי בחבורי הגדול ואמרתי ישוב נכון על קושית הרב פה כיון דהרב הקשה לעיל פרק ח' מהלכות אלו סוף הלכה ו' על מתניתין דמכות איך חייל כלל איסור נזיר על איסור כהן הא אין איסור חל על איסור בכולל:<br><b> ואמרתי </b> לפ"ז קושיא אחת פרוקא לקושיא השניה דודאי לענין בל יחל <span class="R"> (שכח)</span> ל"ק כלל איך חל בל יחל על איסור כהן דנדרים חלים על דבר מצוה כמו שפסקינן בי"ד סי' רס"ו בשם תשובת הרשב"א אף שאין שבועה חלה על דבר מצוה מ"מ נדר חל ובמקום אחר הארכנו בזה וא"כ לא קשה היאך חל איסור נזיר על כהונה דאיסור נזיר כוונות המשנה משום לאו דלא יחל ובאמת אין לוקין על לאו דעל נפשות מת לא יבוא כיון שכבר מצוה עליו מצד איסור כהן וב' קושיות מתורצים המה דאין כאן שלשה לאוין בכהן ונזיר כיון דאין איסור נזיר חל על איסור כהן רק בלאו דלא יחל דחל משום דנדר חל כאשר יעדנו ואין לוקין על נזיר פה במשנה אלא חד לאו וזה שחשיב המתניתין כהן ונזיר לב' לאוין על איסור כהן משום נפשות מת לא יבוא ומשום איסור נזיר לאו דלא יחל. ואולם אמרתי בחדושי לפי זה קשיא לרב נמי דהקשה ולתני נמי שבוע' שלא אחרוש בין בחול בין בי"ט ולא הסיק אדעתן דמתני' לית ליה כולל ולפ"ז קשיא אי אית למתני' כולל הרי תשעה דהא כהן ונזיר ב' לאוין הם לפ"ז דעל נזיר לוקין ב' י"ל דבה"א באמת הי' סובר דחשיב המתני' כהן ונזיר לג' לאוין ואפי' הכי לא קשיא הא איכא לפ"ז ע' לאוין די"ל דהאי מוקדשין לאו בחמור של הקדש איירי ושלא כפירש"י במשנתינו ובפסחים (מ"ו א') אלא לאו בחמור של הקדש מיירי ולפי זה תרצתי קושית תוס' פסחים (מ"ז א') מה שכתב בד"ה ומוקדשין דלפירש"י דבחמור של הקדש מיירי המתניתין א"כ קשיא מגמרא דמכות דפריך הש"ס ולחשוב נמי שבועה כו' מידי דאיתא בשאלה לא קא חשיב והרי הקדש בבכור והרי נזיר כו' ואמאי לא פריך הש"ס והרי חמור עיין היטב בתוס' ולפי דברינו ניחא דהשתא בהאי הוי אמינא דלא ידע הש"ס דמתני' לית ליה כולל וא"כ ודאי היה סובר הש"ס דלאו בחמור של הקדש מיירי והא דהוי שמנה לאוין היינו דכהן ונזיר הוי שלשה לאוין חד לאו דכהן וב' לאוין דנזיר אלא לפי האמת דמסיק הש"ס האי תנא איסור כולל לית ליה וא"כ אין איסור טומאת נזיר חל על כהן זולת לאו דלא יחל לחודיה וא"כ לפ"ז הלא הוי רק זי"ן לאוין וע"כ בחמור של הקדש מיירי ומוקדשין הוי תרי לאוין דא"כ רש"י דפירש מוקדשין בחמור של הקדש היינו אליבא דאמת אבל לא בהוי אמינא של הש"ס לכן לא פריך המקשה והרי חמור דוק ואף שיש לפקפק על דברי דלפ"ז מה היה למתני' לנקוט כהן ונזיר ויהיה חייב על כהן אחת ועל נזיר אחת לנקוט נזיר לחודיה זאת בארתי בחדושי בענין רחב ואין כאן מקומו ולפי פשוטו י"ל דאגב אורחין אתי' המתני' לאשמועינן דגבי נדר לא אמרינן אין איסור חל על איסור כדעת הרשב"א שהבאנו עיין ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שכח) </b> ל"ק כלל איך חל בל יחל על איסור כהן כו'. כמו שפסקינן ביו"ד סי' רט"ו בשם תשובת הרשב"א כו' במחכ"ת שגה בזה דאדרבה הרשב"א בתשובה סי' תרט"ו כתב להיפך דנדרים אינם חלים על דבר מצוה אלא לבטל. אבל לא לקיים והוא דעה הראשונה ביו"ד סי' רט"ו אבל רש"י וסייעתי' ס"ל דנדרים חלים נמי לקיים המצוה והיא דעה שני' בי"ד סי' הנ"ל וא"כ לא מיבעי להרשב"א ז"ל דס"ל דאין נדר חל אלא לבטל מצוה שהוא בקום ועשה ולא לקיים ועל מצות ל"ת אינו חל כלל בין בקיומו ובין בביטולו א"כ הכא ודאי אינו חל לאו דבל יחל לענין טומאה אלאו דטומאת כהן אלא דאפילו לדעה שני' הנ"ל דחולקת על הרשב"א ז"ל י"ל דהיינו דוקא בנדר ס"ל דחל נמי לקיים המצוה והאומר אכילת נבילה עלי קונם חייב שתים והיינו משום דנדר הוי איסור חפצא אבל בנזירות הא יש מחלוקת בין הפוסקים בדינה (עיין רש"י נזיר דף ד' ובחידושי הארכתי) אי חשיבא כשבועה או כנדר וא"כ אי נזירות איסור גברא הוא הרי אפילו לדעה שני' הנ"ל הקושיא במקומה עומדת דאיך חלה נזירות אף לענין בל יחל על טומאת כהן ודו"ק:
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>נמצאת </b>
+<b> למד שכל איסורין שבתורה כו' מין במינו כו' שיעורו בששים כו'.</b> פסק כר"י לגבי רב ושמואל וכן פסקו התוס' ז"ל משם ר"ת בפ' כ"ש דף ל' ובפ' ג"ה דצ"ו ע"א ד"ה אמר רבא ודלא כרש"י ז"ל שכתב בפ' כל הבשר דקי"ל כר"י דאמר מב"מ במשהו והביא ראיה מדפסיק רבא הלכת' חמץ בזמנו בב"מ בין בשא"מ במשהו כרב וטעמיה דרב מפרש התם רב לטעמיה דאמר כל איסורין שבתורה במינו במשהו יעוין שם ור"ת ז"ל הקשה עליו דרבא גופיה קאמר בפ' ג"ה אמור רבנן כו' הילכך מב"מ דליכא למיקם אטעמא בס' יע"ש. וראיתי להרב כנה"ג ז"ל בי"ד סימן צ"ח בהגהת הטור אות ה' שכתב ליישב קושיית ר"ת הלזו וז"ל ואומר אני דשייך ביטול בס' מין במינו אפילו לר"י בדבר שאיסורו מדרבנן וכמ"ש פרק ג"ה דף צ"ט ע"ב עלה דההיא דתנן דג טמא צירו אסור ר"י אומר רביעית בסאתיים ופרכינן והאר"י מ"במ לא בטיל ומשני שאני ציר דזיעא בעלמא ופי' התוספות והרשב"א ז"ל דלא אסור אלא מדרבנן וכ"כ בשה"ג פרק השוכר ואם כן איכא למימר דמאי דקאמר מב"מ בס' מיירי בדבר שאיסורו מדרבנן אלו ת"ד ע"ש ובעניותי נראה להכריח שלדעת רש"י ז"ל עכ"ל דס"ל דאפילו באיסורין דרבנן מב"מ במשהו ואמינא לה מהא דפרכי' פ' כ"ש אהא דאמר רבא חמץ שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש ומי אמר רבא הכי והאמר רבא ר"ש קנסא קניס הואיל ועבר עליה בב"י כו' והשתא יש לדקדק לדעת רש"י ז"ל דס"ל דטעמי' דרבא דאמר בזמנו בין במינו כו' במשהו הוא משום דס"ל כר"י דמב"מ במשהו מאי קו' אימא דכי קאמר רבא שלא בזמנו מותר בס' הוא דקאמר ואף ע"ג דקאמר מותר סתמא מצינו למימר שפיר דהיינו ס' שהרי רב קאמר ג"כ כי האי לישנא התם שלא בזמנו במינו אסור שלא במינו מותר ומפרש רש"י התם דאסור דקאמר היינו במשהו ומותר דקאמר היינו בס' וא"כ ה"נ דשלא בזמנו מותר דקאמר רבא היינו בס' והוצרך רבא לומר מותר כר"ש לאשמועינן דדוקא לר"ש דס"ל דלא אסור מדאורייתא מותר בס' משום דכיון דאיסורו מדרבנן מב"מ בטל בס' אמנם לר"י דס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מן התור' מב"מ איסורו במשהו ובשלמא לדעת ר"ת וסיעתיה דס"ל דדוקא גבי חמץ בפסח ס"ל לרבא דהוי במשהו משום דחייב כרת ולא בדילי אינשי מיני' כולי שתא פריך תלמודא שפיר דע"כ לא מצי' לומר דמותר דקאמר רבא הוא בס' דא"כ מאי ארייא כר"ש אפי' לר"י דס"ל דאסור מן התורה בטל בס' כשאר איסורין כיון דליכא טעמא דחייב כרת ולא בדילי ומשום טעמא דיל"מ נמי ליכא אכן לדעת רש"י ז"ל קשה טובא אלא עכ"ל דאפי' באיסורין דרבנן ס"ל דמ"במ במשהו וזה נ"ל ראיה שאין עליה תשובה:<br><b> ועוד </b> יש להביא ראיה לדבר ממה שכתב רש"י ז"ל פ' כ"ה דף קי"ו ע"ב ד"ה ה"ז וז"ל וחלב הנמצא קרוש בעור הקיבה שמולחים אותה בעורו כו' נראה בעיני איסור גמור כו' עד מ"ש וכשמתערב חלב זה עם חלב הגבינה הו"ל מ"במ כו' וגם פסקנו בפסחים הלכה דמ"במ במשהו כו' יע"ש הרי מבואר דאפי' באיסור דרבנן אסור במשהו שהרי חלב שחוטה אין איסורו אלא מדרבנן כנודע ועוד מצאתי הדבר מפורש פ' הערל דפ"ב ע"א דאמרינן התם אמר רב שישא בריה דרב אידי רישא בט"ו משקין דרבנן סיפא דאורייתא וכתבו התוס' ורש"י ז"ל שם דקסבר רב שישא בריה דרב אידי דרבנן לא פליגי אדר"י אלא בדרבנן הרי מבואר דלר"י אפי' באיסורין דרבנן ס"ל דמב"מ לא בטיל ומעתה עכ"ל דההיא דאמרינן שאני ציר דזיעא בעלמא דוקא בציר הקילו כיון דהוי זיעא בעלמא ולא בשאר איסורין כנ"ל:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וכן </b>
+<b> כל דבר שיש לו מתירין כו'.</b> כתב הרב תה"ד הביאו מרן הב"י י"ד סימן ס"ט וז"ל בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ונתערבה אותה חתיכה בחתיכות אחרות ירא' דבטלה היא ברוב ושרי כולן לבשל ולא אמרינן דכיון דמותר לצלי דשיל"מ הוא ולא בטיל אפילו באלף משום דכל כה"ג לא מקרי דשיל"מ דלצלי לא נאסר מעולם ואף על גב דהרי"ף חשיב כה"ג דשיל"מ ראבי"ה לא חשיב ליה עכ"ד ופסקו מרן בש"הט סעיף י"ד והנה הר"נ ז"ל בפ' הנודר מן המבושל דף נ"ב ע"א מחלפא שיטתיה מן הקצה וכתב דבדבר שיש לו מתירין עכשיו כגון פת שאפאה עם הצלי דכתב הרי"ף דאסור לאוכלו בכותח כיון שיש לו מתירין לאוכלו עם בשר אפילו שלא במינו אוסרת בכ"ש יע"ש שהאריך בחילוק זה ולכאורה יש להקשות עליו ממ"ש בפ' הנודר מן הירק דנ"ח תניא ר"ש אומר כ"ד שי"למ כגון טבל כו' לא נתנו חכמים בהם שיעור וכל דבר שאל"מ נתנו חכמים שיעור א"ל והלא שביעית אין לו מתירין ולא נתנו חכמים שיעור דתנן ה"ז אוסרת בכ"ש במינה א"ל אף אני לא אמרתי אלא לביעור וכתב הר"ן אף הן לא אמרו שה"ז אוסרת בכ"ש אלא לענין שצריך ביעור לאוכלו קודם הביעור דכיון דאפשר לאוכלו הו"ל דשיל"מ אבל לאכילה כלומר אם נתערבה לאחר הביעור שאם יהיו אסורים תערובתן לאסרו באכילה ב"במ בין בשלא במינו בנ"ט ע"כ והשתא לפי מ"ש בפ' הנודר מן המבושל דכל דשיל"מ עכשיו אפי' בשלא במינה לא בטיל אם כן אמאי קתני מתניתין ה"ז אוסרת בכ"ש במינה אפי' שלא במינה נמי כיון שיש לו מתירין עכשיו לאכלו קודם הביעור לא בטיל אמנם הא ל"ק דע"כ לא כתב הר"ן דבדשיל"מ עכשיו אפי' בשא"מ לא בטיל היינו דוק' כשההיתר שיש לו עכשיו הוא לעולם כגון פת שאפאה עם הצלי דאסור לאוכלו בכותח כיון שיש לו מתירין לעולם בבשר משא"כ הכא גבי ז' נהי דעכשיו יש לו היתר לאוכלו מיהו לאחר הביעור הוא נאסר וא"כ הו"ל כדשיל"מ דאסור עכשיו וניתר למחר דבשא"מ בטל והנה במ"ש הר"ן דאם נתערב לאחר הביעור בין במינה בין בשלא במינה כנר' מדברי הרע"ב בפי' המשנה נראה דפליג על זה שכתב בפ"ז דשביעית מ"ז השביעית אוסרת בכ"ש במינה לאחר הביעור אבל קודם הביעור אין בו קדושת שביעית שיהא אסור להפסיד' ולעשות בהם סחורה עד שיהא בהן בנ"ט בין במינה בין בשלא במינה הרי שכתב הרע"ב דאפי' לאחר הביעור אוסרת בכ"ש ונראה דהרע"ב ז"ל מפ' מאי דקאמר ר"ש אף אני לא אמרתי אלא לביעור דה"ק דדוק' לאוסרו לאחר הביעור הוא דאסור בכ"ש אבל לאכילה כלומר קודם הביעור לא אסור בכ"ש לענין איסור סחורה ולאסרה דוק' באכילה משום קרא דלאכלה אלא בנ"ט ויש לתמוה דלאחר הביעור הרי אין לו מתירין וכמ"ש הר"ן ואם כן אמאי אסו' בכ"ש ומאי אהדר להו ר"ש עדיין הקושיי' במקומה עומדת דהרי ז' דאין מתירין ולא נתנו חכמים שיעור ומ"ש דקודם ז' אינו אסור לעשות בהם סחורה עד שיהא בהן בנ"ט אי משום דאיסור סחורה אין לו מתירין לאחר הביעור נמי אין לו מתירין ותו לפי דבריו דאף לאחר הביעור ז' אוסרת בכ"ש אם כן מאי קא מבעייא לן בפ' הנודר בבצל שעקרו בז' ונטעו בח' אי גדולי היתר מבטלין את העיקר ומסיק דגדולי היתר מעלין את העיקר והשת' כיון דז' אוסרת בכ"ש אפי' אחר הביעור אפ"ת דגדולין מבטלין וחשבינן ליה כשאר תערובת היינו בדבר שיש לו ביטול ברם ז' אין לו ביטול והיכי מבטלין את העיקר בשלמא לפי' הר"ן ניחא דמשו"ה מסיק דגדולי היתר מעלין את העיקר כיון דהוי לאחר הביעור דמשעת שנטעו בח' הרי נאסר באכילה ושוב אין לו היתר כלל ומש"ה בטיל אמנם לפי' הרע"ב קשה טובא ואין לומר דס"ל לתלמוד' דגדולין חשיבא טפי ומבטלין את העיקר דהא ליתא דהרי אמרי' התם בגמ' דנ"ט מתיב רמי ב"ח קונם פירות האל' עלי כו' אסור בחלופיהן ובגדוליהן שאני אוכל מותר בחילופיהן ובגדוליהן בד"א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אסור אמר אביי שאני קונמות הואיל ואי בעי מתשיל עלה הו"ל כדשיל"מ ולא בטיל הרי בהדי' דס"ל לתלמוד' דנדרים משום דאין לו ביטול ואסור בכ"ש משום הכי גדולי היתר אין מבטלין את העיקר דאיסור ואם כן תיקשי דגידולין דמוצאי ז' אמאי מבטלין את העיקר הרי ז' לא בטיל דומי' דנדרים אשר על כן נראה לומר דהרע"ב ז"ל ס"ל כדעת הרמב"ן שכתב בפי' על התורה בפ' בהר וז"ל דז' אינו לא מן הנשרפין ולא מן הנקברים אלא כשהגיע זמן הביעור מפקירן על פתח ביתו ואוכלין והולכין לעולם ואם חזר וזכה בהם אוכל והולך עד שיכלו וזו היא ז' שאוסרת בכ"ש לביעור כמו שהוזכר בנדרי' מפני שיש לה היתר בביעור אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאכלן אסורים הם באכילה לגמרי וזו היא ז' שאוסרת בנ"ט לאחר הביעור שאין לו מתירין עכ"תד וכ"כ הרב תי"ט בפ"ח מ"א שדעת הרע"ב כדעת הרמב"ן והשת' מ"ש הר"עב ה"ז אוסרת בכ"ש לאחר הביעור אינו ר"ל דאם נתערב אחר הביעור אוסרת בכ"ש אלא כונתו לומר דאם נתערב בזמן הביעור ולא ביערו אלא עכבם בתוך ביתו אחר הביעור כדי לאכלן הרי הן אסורים באכילה לאחר הביעור בכ"ש כיון שהיה לו מתירין בביעור היה לו לבערן אבל אם נתערב לאחר הביעור מודה הרע"ב דאינו אוסר בכ"ש כיון שלא היה לו מתירין דמשעת שעכבם בתוך ביתו נאסרו באכילה ואין לו מתירין כלל וכמ"ש הרמב"ן וזהו דאבעייא לן בגמ' בבצל שעקרו בז' ולא ביערו אלא עכבם בתוך ביתו שאסורים באכילה ונטעו בח' אי גדולי היתר מעלין את העיקר ואסיקנא דמעלין כשאר תערובות דכיון דהוי לאחר הביעור בטיל ברוב אך ק"ק דאם כן כשכתב הרע"ב אבל קודם הביעור אין בו קדושת ז' כו' הול"ל ג"כ דאם נתערב לאחר הביעור בין במינו בין בשלא במינו בנ"ט שוב ראיתי להתוס' בפ' הנודר מן הירק שכתבו וז"ל דתנן הז' אוסרת בכ"ש והא דאבעיא לן לעיל אי גדולי היתר מבטלין לעיקר דז' י"ל דהכא מיירי בדבר לח אבל ביבש לא א"נ שמא גדולין חשיבי טפי ומבטלין את העיקר עכ"ל הנה מדברי התוס' הללו נראה בהדיא דס"ל דאפי' אם נתערב לאחר הביעור הז' אוסרת בכ"ש דאל"כ ל"ק להו מידי מההיא דגדולי היתר דהתם בבצל שעקרו בז' ונטעו בח' כיון דאתא זמן הביעור ולא ביערו א"כ כשנתערבו הגדולין לאחר הביעור משו"ה מבטלין את האיסור וכיון שכן יש לתמוה דאמאי אסור בכ"ש הרי לאחר הביעור אין לו מתירין ומאי אהדר להו ר"ש ותו דדברי התוספות סתרי אהדדי שם סמוך ונראה עמו שכתבו ד"ה את"ל כו' פי' הר' אליעזר כגון פירו' ששית שנכנסו בז' וגדלו משהו צריכין ביעור כפירות ז' אבל לאכילה כגון פירות ז' שנתערבו בפירות דהיתר אינו אסור במשהו אם כן מאי קא קשיא להו הכא מההיא דבצל וצ"ע ולקו' הא' היינו יכולים לומר דס"ל להתוספות כדעת הרמב"ן דאפילו דכשהגיע זמן הביעור מפקירן בפתח ביתו ואוכלין והולכין לעולם וס"ל להתוספות דאפי' אם עכבם אחר זמן הביעור לאכלן יכול להפקירן אח"כ ומיהו כל זמן שלא הפקירן הרי הן אסורים באכילה ובהא פליגי הרמב"ן ז"ל ומשום הכי ס"ל להתוספות דאפילו אם נתערבו אחר הביעור אוסר בכ"ש דהוי דשיל"מ ע"י שיפקירם אלא דהא ודאי ליתא מדגרסינן בפרק הגוזל דק"א בגד שצבעו בקליפי ז' ידלק ואם איתא אמאי ידלק יפקירנו ויחזור ויזכה בו אלא ודאי משמע כדעת הרמב"ן דאם עכבם בביתו אחר הביעור ולא הפקירם אינו יכול להפקירם עוד דהשתא ההיא ברייתא מיתוקמא בשהגיע זמן הביעור ולא הפקירם ועיין במוהר"ם ן' חביב בקונט' תיה"ך דף כ"ב ע"א ועיין בהתוספות בפרק מקום שנהגו דף נ"ב ד"ה מתבערין גם מה שתי' דגדולין חשיבי ומבטלין את העיקר אע"ג דשאר תערובות אוסר בכ"ש הם דברים תמוהים מההיא דרבי אבא דקאמר שאני נדרי' דאי בעי מתשיל עלה ולא בטיל ברוב וכדכתיבנא לעיל וצ"ע ועיין בהר"ש פ"ו מ"ג ויש ליישב בדוחק דס"ל דדוקא גבי נדרי' אמרינן דמשום דלא בטיל ברוב גדולי היתר אין מעלין את האיסור אבל גבי ז' אף דאוסר בכ"ש כשאר תערובות אפי"ה גדולי היתר חשיבי ומעלין כיון דאיסורו ע"י קרקע בטילתה נמי ע"י קרקע וכה"ג משני תלמודא דף נ"ח לר"י (אלא דהא ליתא כפי מ"ש שם לקמן ד"ה קונם) גם מה שתי' דהכא מיירי בדבר לח אבל בדבר יבש לא הוא תמוה דהרי בנדרים אמרינן דמשום דלא בטיל גדולין אין מבטלין העיקר אף דהוי דבר יבש לפי דעתם ואם כן גבי ז' דלא בטיל ברוב דהוי דשיל"מ אמאי מבטלין סוף דבר שדבריהם צל"ע ולא זכיתי להבינם מיהו מ"ש הרע"ב אבל קודם ז' אין בו קדושת ז' לענין שיהא אסור להפסידם ולעשות בהם סחורה ומשמע מדבריו דדוקא לענין איסור סחורה הוא דבטיל אבל להצריכו ביעור חייב לבער דהו"ל דשיל"מ כו' ונראה ודאי דה"ט משום דאיסור סחורה אין לו מתירין ומשום הכי בטיל ויש לתמוה דנראה דהרע"ב ז"ל פליג דידיה אדידיה ממ"ש בפ"ב דבכורים מ"ב על מתניתין דקתני יש במעשר ובכורים משא"כ בתרומה כו' ואסורים בכ"ש וגידוליהן אסורים מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה דל"ת דוקא לענין ליאכל חוץ לירושלים הוא דאוסרים בכ"ש דלהאי מילתא חשיבי דשיל"מ כיון שיכול לאכלו במקומו אבל לאסו' תערובתן לזרים ולבהמה דאיסו' זרות ובהמה אין לו מתירין סד"א דלא יאסרו תערובתן קמ"ל כיון דחל על תערובתן שם בכורים ומעשר ליאסר לאכלן חוץ לירושלים חל נמי לענין זה לאסור לזרים ולבהמה ע"כ ואם כן ה"נ יהא אסור לעשות סחורה אף דאיסור סחורה אין לו מתירין כיון דחל עליו שם ז' להצריכו ביעור ולאוסרו אם לא ביערו חל נמי לענין סחורה דומיא דהתם ממש ויש לחלק בדוחק דדוקא התם דהאיסורים הם איסורי אכילה ומשו"ה כיון דחל עליה שם בכורי' לענין איסור אכילה חוץ לירושלים חל נמי לענין איסור אכילת זרים ובהמה אבל הכא דהוו תרי ענייני דאיסור איסור סחורה ואיסור אכילה בלי ביעור אז לא אמרינן כיון דחל עליה שם ז' לענין איסור אכילה בלי ביעור חל נמי לענין איסור סחורה דאיסור סחורה לחוד ואיסור אכילה לחוד כנ"ל: ודרך אגב ראיתי לעמוד על מה שהקשה הרב תוי"ט ז"ל בפ"ט דשביעית מ"ג שפסק שם הרע"ב ז"ל גבי ההיא דהכובש שלשה כבשים בחבית כר"ג דאמר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית וה"ט משום דס"ל דדוקא ממשו של כל אחד שכלה בשדה אסור אבל טעמו הרי הוא כמבוער ואע"פ שיש בו טעם בלוע מן האיסור דהיינו אותו מין שכלה לית לן בה כתב וז"ל ותימא דאי הלכה כר"ג א"כ הא דפי' הרע"ב דשביעית קודם הביעור בין במינה בין שלא במינה בנ"ט דלא כהלכתא יעיין שם ולע"ד נראה לומר דמ"ש הרע"ב בספ"ז דז' אוסרת קודם הביעור בין במינה בין בשלא במינה בנ"ט היינו דוקא בשנתערב גוף האיסו' בתוכו דמהשת' לא חשיב כמבוער שהרי ממשו של איסור מעורב בו משא"כ בההיא דהכובש שלשה כבשים אין כאן אלא פליטת האיסור שהרי אותו המין שכלה מן השדה כבר מבער מינו מן החבית ונמצא שלא נשאר כאן כי אם פליטת האיסור בלבד ובהא ודאי הוא דשרי ר"ג דכיון דלא נשאר כי אם פליטתו חשיב כמבוער ועיין בש"ך ז"ל י"ד סי' ק"ב ס"ק ט' גבי דשיל"מ ותמצא כעין חילוק זה שכתבנו ועל פי זה ניחא נמי מה שהק' עוד הרב הנז' בפ"ז משנה ז' על מ"ש הרע"ב ז"ל שם ורד חדש שכבשו בשמן ישן ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששי ילקט את הורד קודם שיגיע זמן הביעור והכל מותר אבל ורד של שביעי' שכבשו בשמן של שמיני וכבר הגיע זמן הביעור של הורד חייב לבער את הכל דשביעית אוסרת בשאינו מינו בנ"ט ותמה עליו הרב הנז' שכיון שכבר פי' בסיפא דמתני' דקודם הביעור בין במינה בין בש"במ בנ"ט א"כ מ"ש רישא דהכא ורד חדש כו' דמותר הכל הרי אף קודם הביעור בנ"ט והכא נמי הורד נ"ט בשמן יע"ש שהניחו בצ"ע אכן על פי מ"ש הנה נכון דע"כ לא כתב הרע"ב ז"ל דקודם הביעור בנ"ט אלא דוקא בשנתערב גוף האיסור משא"כ גבי ההיא דורד חדש דאין כאן אלא פליטתו שהרי הוא מלקט הורד מתוך השמן והשתא אתיא הך מתני' כר"ג דהלכתא כותיה כנ"ל נכון ועיין בהשגת הראב"ד ז"ל פ"ז מה' שמיטה ויובל דין ג' שכתב וז"ל ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל לביעור הראשון כיון שיש לו היתר באכילת ג' סעודות אוסר במשהו וחייב לבער ביעורו מן הבית זה דעת ר"ש והוא שאמר כל הירק אחד לביעור שכל המינים שנכבשו בחבית כיון שכלה אחד מהן בשדה יבער את כולם מפני שהוא אוסר במשהו לזה הביעור ע"כ וקשה טובא שהרי לו יהי דנימא דלביעור הראשון אוסר במשהו מפני שהוא כדשיל"מ מ"מ הא דדשיל"מ לא בטיל אינה אלא במינו אבל שלא במינו בנ"ט וכמ"ש רבינו כאן וכתב עליו הראב"ד שהוא משנה שלימה וא"כ הכא גבי שלשה כבשים שנכבשו בחבית אחד כיון שחלוקין הן במינן היכי קאמר ר"ש דאוסר במשהו לזה הביעור וצ"ל דס"ל ז"ל דכל מיני ירקות חשיבי כמין אחד דשם ירק אחד הוא והו"ל כמין במינו דלא בטיל אפי' באלף ודע שמדברי הראב"ד ז"ל הללו שכתבתי מבואר דס"ל דהא דדשיל"מ אפילו באלף לא בטיל לאו דוקא בשנתערב ממשו של איסור אלא אפילו לא נתערב אלא טעמו גרידא אפי"ה לא בטיל ושלא כדעת מור"ם ז"ל שכתב בי"ד סימן ק"ב ועיין בש"ך שם ודוק: איך שיהיה הדרן לדמעיקרא דדעת הר"ן ז"ל הפך דעת הרב תה"ד וכן נראה שהוא דעת רבינו ז"ל שכתב בה' מעשר שני פ"ו הלכה י"ד וז"ל פירות מע"ב שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל בטהרה או יפדה את המעשר לפיכך אם נתערבו בירוש' אוסרים בכ"ש במינן דכך היא גירסת הספרים אבל הוא טעות סופר דצ"ל במינן דדוקא במינם אין לו ביטול אבל שלא במינם אפי' דשיל"מ מותר ועיין במ"ש מרן הכ"מ פ"ה מה' ביכורים דין נ"ה ובפר"ח סימן ק"ב ס"ק ח' הואיל והוא בירוש' הרי הוא כדבר שיל"מ ע"כ והנה מדברי רבינו ז"ל הללו נראה דס"ל דדוקא בירוש' אין לו ביטול דמקרי דשיל"מ אבל חוץ לירוש' יש לו בטול ברוב כיון שאינו יכול לאכלו שם ואע"ג דמצי להעלותו לירוש' לא מקרי דשיל"מ כיון שיש לו טורח בעלייתו וכ"כ הרע"ב וכ"כ רבינו בפי"המ וז"ל ואומר לך בכאן שאם נתערב אפי' שיעור מועט ממע"ב או מן הביכורים ויהיה אותו העירוב בירוש' בלבד יהיה דין אותו תערובת כדין מעשר ע"כ ונראה דס"ל דאע"ג דאי בעי פדי ליה לא מקרי בהכי דשיל"מ כיון שיש לו היתר ע"י פדיון דהא תרומה יוכיח שיל"מ ע"י שאלה ואפי"ה אמרינן בפרק הנודר דנ"ט דכיון דליכא מצוה לאתשולי לא מקרי דשיל"מ ודוקא בנדרי' דמצוה לאתשולי עלייהו מדר' נתן הוא דמקרי דשיל"מ וא"כ גבי מעשר נמי מאי מצוה איכא לפדותו ומשום הכי חוץ לירוש' בטל ברוב ומ"ש רבינו בדין ט"ו זרעו קודם שיכנס הגדולין חולין ופודה אותו כשעת זריעתו שאני גדולין דמיניה קא רבו ומשום הכי צריך פדיון ומ"ש רבינו פירות מעשר שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל כו' או יפדה את המעשר מיירי בדלית ביה שיעור כדי לבטל את המעשר וכן הוא מוכרח דאי מיירי בשנתבטלו ברוב ועלה קאמר דיאכל הכל בטהרה אם כן מאי לפיכך אם נתערבו כו' דקאמר הא בהכי קיימינן אלא ודאי דבתחילה מיירי בדלית ביה כדי לבטל ומש"ה לא כתב פירות מעשר שנתערבו בירוש' משום דכיון דלית ביה ביטול אפילו בחוץ לירוש' הם אסורין וצריך שיאכלם במקום או יפדה וכן נר' ממ"ש מרן על דין זה וז"ל פירות מעשר כו' פשוט הוא ואי רבי' איירי בדאית ביה כדי ביטול הא טובא אשמועינן דאין לו ביטול זה הנלע"ד דעת רבינו והרע"ב ואולם רש"י והרא"ש והר"ן ז"ל בפרק הנודר על ההיא ברייתא דקתני כל דשיל"מ כגון טבל ומעשר שני והקדש לא נתנו חכמים שיעור כתבו וז"ל דמ"ב והקדש יל"מ ע"י פדיון ויש לדקדק בדברי הר"ן דנרא' דאיהו ז"ל פליג דידי' אדידי' שהרי כ' לקמן גבי תרומה וז"ל תרומה מאי מצוה לאתשולי איכ' הילכך לא מיקרי דשיל"מ והקדש דקא מני לעיל בדבר שיל"מ בהקדש ב"ה עסקינן דע"כ לפדייה קאי והשתא ק' דאכתי תקשי ליה מע"ב דקא מני דשיל"מ ע"י פדייה אע"ג דליכא מצוה בפדייתם ונראה דס"ל להר"ן ז"ל דגבי מע"ב כיון שיש לו טורח בעלייתו מסתמא לפדייה קאי ומקרי בהכי דשיל"מ ומשום הכי ל"ק ליה אלא מהקדש ומ"מ נראה דדעת רש"י והתוס' והרא"ש הפך דעת הר"ן מדכתבו סתם הקדש יל"מ על ידי פדיון דמשמע דבכל הקדש קאמרי ויש לדקדק דתקשי להו קו' הר"ן דהא גבי תרומה כיון דאין מצוה לאתשולי לא מקרי דשיל"מ וכבר ראיתי שנתקשה בזה הרב בעל מוצל מאש ז"ל סימן י"ט יע"ש:<br><b> ונלע"ד </b> לומר דמאי דצרכינן בקונמות טעמא דמצוה לאתשולי עלייהו כי היכי דלהוי דשיל"מ ומשום הכי בתרומה לא הוי דשיל"מ היינו דוקא לגבי שאלה דההיתר בא ע"י טורח דמי יימר דמזדקקי ליה תלת כמ"ש מרן בפ' י"ד דין י"ב ובעלמא קימ"ל דכשההיתר בא ע"י טורח לא מיקרי דשיל"מ וכמ"ש הרשב"א לענין הגעלה עיין בי"ד סימן קכ"ב ומשום הכי בנדרים כיון דמצוה לאתשולי עליה הוי כמי שבא ההיתר ממילא וכאילו אתשולי דמי משא"כ בתרומה אבל גבי הקדש דיל"מ על ידי פדיון ולא בא ע"י טורח אף דליכא מצוה מקרי דשיל"מ נמצינו למדין שדעת רבינו והרע"ב דאי בעי פדי ליה לא חשיב דשיל"מ ויש לדקדק שהרי בדין י"ו כ' וז"ל מ"ב בטל ברוב באיזה מעשר אמרו במעשר שנכנס לירושל' ויצא ונפלו מחיצות שהרי אין שם מחיצות להחזירו לשם ואי אפשר לפדותו מאחר שנכנס משמע מדבריו טעמא דמחיצה קולטת ואינו יכול לפדותו הא אם אין מחיצה קולטת והיה יכול לפדותו הו"ל דשיל"מ וזה הפך ממ"ש כאן ובפרק הזהב דנ"ג פריך תלמודא אברייתא דקתני באיזה מעשר אמרו שנכנס לירושלים ויצא ומוקמינן לה בדנפול מחיצות והאמר רבא מחיצה לקלוט דרבנן וכי גזור כי איתנהו מחיצות כי ליתנהו מחיצות לא גזור ומאי קושיא הא לא מקרי דשיל"מ מטעמא דאי בעי פדי ליה כיון דליכא מצוה כנדרים לדעת רבינו וי"ל דהתם גבי נכנס ויצא אפילו נפלו מחיצות לס"ד דמקשה דהוה ס"ל דכי ליתנהו מחיצות מחיצה אינה קולטת והיה יכול לפדותו הוי שפיר דשיל"מ משום דכיון דאינו יכול להעלותו ולאוכלו דנפלו מחיצות אז אמרינן מסתמא כי הוה בעיניה לפדייה קאי ומקרי דשיל"מ עכשיו שנתערב ע"י פדיה והוה ליה כהקדש בד"ה שכתב הר"ן דמקרי דשיל"מ כיון דלפדייה קאי ה"נ כיון דלא חזי להעלותו לירוש' מסתמא לפדייה קאי ומשום הכי פריך בגמ' שפיר וכן נמי לעיל דפריך לחזקיה ממתניתין דהתרומה כו' דלעביד ליה כדחזקיה משום דכיון דמתני' איירי בשנטמא כמ"ש רש"י דבור המתחיל משא"כ הו"ל כהקדש ב"ה דלפדייה קאי הכא נמי כיון שנטמא מסתמא לפדייה קאי הוי דבר שיל"מ משא"כ בנתערב חוץ לירוש' דהתם כי הוי בעיניה לאו לפדייה קאי וגם אין לומר דעכשיו שנתערב יכול להעלותו לירושלים דכיון שיש לו טורח בעלייתו לא מקרי דשיל"מ לדעת רבינו ומיהו הדבר הקשה אלי לדעת רבינו דחוץ לירושלים לא מקרי דשיל"מ א"כ מאי פריך בגמ' התם לחזקיה דאמר מעשר שאין בו שו"פ אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות ממתני' דקתני התרומה והבכורים כו' משא"כ במעשר מאי משא"כ במעשר לאו דמעשר בטל ברוב ואם איתא דלחזקיה הוה ליה דשיל"מ והשתא נהי דהמקשה סמיך אברייתא דמייתי לבסוף באיזה מעשר אמרו במעשר שאין בו ש"פ מ"מ התרצן דלא שמיע ליה ההיא ברייתא אמאי קא מיהדר אתי' דחזקיה בפשיטות הול"ל דמתני' מיירי בנתערב חוץ לירושלים דלא הוי דשיל"מ לדעת רבינו וברייתא גופא דקאמר באיזה מעשר שני אמרו במעשר שאין בו ש"פ אמאי ל"ק במעשר שנתערב חוץ לירושלים לדעת רבינו דבטיל ברוב ואין לומר דרבינו ז"ל מיירי כשאין בו שו"פ ומשום הכי כתב דדוקא אם נתערבו בירושלים אוסר בכ"ש אבל חוץ לירושלים לא דכיון שאין בו ש"פ אין לו פדיון וגם לא מקרי דשיל"מ כיון שאין בו טורח ואהא פריך תלמודא לחזקי' ממתני' דבשיל"מ לדידן לא תקשי דמיירי בחוץ לירושלים ואין בו ש"פ דהא לית' דכיון דהוא ז"ל פסק בפ"ה דין ה' כחזקיה הוה לי' למימר דבחוץ לירושלים אם יש לו מעות מעשר שני לא בטיל ואי לא בטיל וצ"ע כעת והרא"ש כתב שם בנדרים וז"ל מע"ב יל"מ לעלותו לירושלים וראיתי להרב מוצל מאש סי' הנזכר שתמה לדעת הרא"ש ז"ל וז"ל וקשיא לי טובא שהרי שנינו שהמעשר והבכורים אוסרים תערובתן בכ"ש בתוך ירושלים דוקא שיכול לאוכלו בקדושת מעשר אבל חוץ לירושלים כיון שיש לו טורח להעלותם לא מקרי דשיל"מ וכן הקשה לדעת הר"ן ורש"י והרשב"א ז"ל בת"ה ד"ג שכתבו דמעשר ישל"מ ע"י פדיון שהרי כפי זה אמאי קתני בירושלים אפי' חוץ לירושלים יכול הוא לפדותו עכ"ל ואשתומם על המראה איך פה קדוש יאמר דבר זה שהרי בהדיא כתב הר"ש וז"ל ואסורין לאכול בירושלים בכ"ש כו' כלומר לענין שלא לאוכלו בירושלים הם אסורים בכ"ש דהוי דבר שיש ל"מ דאפשר להעלותם כו' ובס"ד כתב וי"מ דמתניתין מיירי בנתערבו חוץ לירושלים ומחלקין בין ירושלים לחוץ לירושלים ולא יתכן כלל מדלא משני הכי בירושלמי עכ"ד הרי לך בהדיא שדעת הר"ש כדעת הרא"ש ז"ל וגם הרשב"א והר"ן י"ל דס"ל כתי' הר"ש דלענין שלא לאוכלו חוץ לירושלים הם אסורין בכ"ש דהוי דשיל"מ ע"י פדיון גם על מרן ז"ל יש לתמוה שכתב בדין י"ד וז"ל ומ"ש לפיכך אם נתערבו בירושלים כו' כך פיר' רבינו ור"ש מה ששנינו בפ"ב דבכורים ואסור לאכול כ"ש בירושלים ע"כ דהרי דעת הר"ש ברור מללו דלא כדעת רבי' שהר"ש ז"ל הביא פיר' רבינו בשם י"מ ודחאו בשתי ידיו ואפשר דמ"ש כך פירש רבינו והר"ש כונתו לו' שכן פי' בשם י"מ אלא דהוא ז"ל דחאו מכח ההיא דירושלמי ודוחק: וראיתי להרב פ"ח ז"ל סימן כ"ח שהקשה לדעת הרא"ש והר"ש וז"ל אלא דאיכא למידק עלה מהא דפריך התם בפרק הזהב ושנכנס לירושלים ויצא אמאי ליהדר וליעייליה וכתבו התוס' גבי אין בו ש"פ לא פריך הכי דאיירי ברחוק מירושלים ומקרי בהכי אין לו מתירין אבל הכא דקתני משנכנס לירושלים ויצא משמע אפילו לא יצא אלא פסיעה אחת ואמאי וניעייליה ע"כ וזה מוכיח כדברי הרמב"ם והרע"ב ואפשר להסכים סברת הרא"ש והר"ש עמהם דמצינן למימר דאיהו מיירי בשאינו רחוק מירושלים דבכה"ג מקרי דשיל"מ אף לדעת הרמב"ם והכי מוכח ממ"ש הרמב"ם פירות מעשר כו' לפיכך אם נתערבו בתוך ירושלים כו' ואלו בסוף כתב מע"ב בטל ברוב כו' שהרי אין שם מחיצות להחזירו לשם דמשמע טעמא דאין שם מחיצות הא איכא מחיצות לא בטילי ומטרחינן ליה לעיולי אלא ע"כ צריכין לחלק ברחוק מירושלים הרבה למעט ומר אמר חדא ומ"א חדא ולא פליגי עכת"ד:<br><b> והנה </b> מה שרצה לומר דהר"ש לא פליג אהרמב"ם ז"ל דרבינו מיירי ברחוק הרבה והר"ש מיירי ברחוק מעט הם דברים תמוהים דהרי כ' הר"ש בסוף דבריו וי"מ דמתני' איירי בשנתערבו בירושלים ומחלקינן בין בירושלים לחוץ לירושלים ולא יתכן זה מדלא משני הכי בירושלמי (כלומר דבירושלמי ה"ק חד סבר לר"י דהכא במתני' קאמר וגדוליהן אסורים ואלו בפ"ט דתרומות קתני גדולין מעשר ובכורים חולין והוה ליה לשנויי דההיא דפ"ט דתרומות מיירי ברחוק מירושלים והכא מיירי בתוך ירושלים) הרי משמע בהדיא דפליגי וא"ל דהך י"מ שכ' הר"ש לאו היינו רבינו דרבי' מיירי ברחוק מירושלים הרבה אבל ברחוק מעט ס"ל דהוי דבר שיל"מ וכמו שהוכיח הרב מדבריו והר"ש גופיה מודה בהכי והך י"מ הם י"מ אחרים דס"ל דאפילו ברחוק מעט בטיל ברוב דאם כן אדמקשה להו הר"ש מהירושלמי הוה ליה לאקשויי מתלמודא דידן דפריך בהזהב ושנכנס לירושלים ויצא אמאי וליהדר ונעייליה הרי דחשיב ליה דבר שיל"מ אפילו חוץ לירושלים ותו דאי הר"ש ז"ל מיירי דוקא ברחוק מעט אבל ברחוק הרבה מודה לרבינו והרע"ב אם כן לדידיה נמי תקשי דאמאי לא משני הכי בירוש' דההיא מתני' דתרומות מיירי ברחוק מירושלים הרבה דאז בטיל ברוב אלא ודאי דהר"ש ז"ל ס"ל דאפילו ברחוק הרבה מקרי דשיל"מ ואהא מייתי דעת י"מ דהיינו רבינו והרע"ב דס"ל דדוקא בנתערבו בתוך ירושלים ומיהו אף רבינו והרע"ב מודו ברחוק מירושלים מעט דמקרי דשיל"מ הואיל ואין לו טורח כ"כ להעלותו ומ"ש רבינו והרע"ב ז"ל בפי"המ ואומר לך בכאן דאם נתערב כו' ויהיה אותו התערובות בירושלים בלבד לאו דוקא אלא ה"ה ברחוק מעט דאם לא כן תקשי להו סוגיא דפרק הזהב דפריך וניהדר וניעייליה וכדכתיבנא אלא ודאי דס"ל דברחוק מעט הוי דשיל"מ ומשום הכי פריך התם שפיר דמדקתני והכניסו ויצא משמע אפילו לא יצא אלא פסיעה אחת וכמ"ש התוס' ז"ל: שוב ראיתי להרב חוות יאיר סימן קל"א שכתב וז"ל ואי משום דטריחא ליה מילתא לא מצינו שטורח מוציא דשיל"מ והרי בריש פרק הזהב מוכח דמעשר שני מקרי דשיל"מ משום דמצי להעלותו לירושלים וכ"כ הר"ש ודלא כהרע"ב שם דודאי גמ' הנז' הויא תיובתיה עכ"ל נר' שהרב הבין מדברי הרע"ב דדוקא בתוך ירושלים לא בטיל אבל חוץ לירושלים אפילו רחוק מעט לא מקרי דשיל"מ והיינו דכתב דגמרא הנזכר הוייא תיובתיה ולע"ד נראה כדכתיבנא ועוד נראה לי דאפילו דנימא דדברי רבינו והרע"ב הם כפשטן לא תקשי להו סוגיא דהזהב כפי מ"ש הריטב"א ז"ל שם בחי' משם הראב"ד וז"ל והא דלא פריך הכא ונסקיה לירושלים ונאכליה ואמאי בטיל ברוב משום דכיון דמדאורייתא לאו בר עלייה היא לא מטרחינן ליה ולקמן פריך משום דכבר העלהו והכניסו ויצא ולהכי ניהדריה ונכליה ע"כ ואם כן מצי למימר דרבינו והרע"ב סבירא להו כתירוץ הראב"ד דדוקא משום דכבר העלהו והכניסו ויצא פריך בגמרא דניהדר וניעליה ומטרחינן ליה וקנסינן ליה ובהכי ניחא מאי דקשיא ליה להפר"ח בלשון רבינו דסתרי אהדדי דמשום הכי אצטריך טעמא דאין שם מחיצות דאי לא מטרחי' ליה משום דכבר העלהו והי"ל לאוכלו שם ודוק ומאי דקשיא ליה להפר"ח דאי לדעת הר"ש אפילו ברחוק הרבה מקרי דשיל"מ משום דמצי להעלותו מאי יענה לקו' התוספות שם יראה לע"ד דס"ל להר"ש דהא ודאי ס"ל למקשה דרישא איירי במידי דלא חזי להעלותו לירושלים כגון שנטמא כמ"ש רש"י ומשום הכי קאמר דבאין בו שו"פ בטיל ברוב ואהא קשיא ליה לחזקי' דליעבד ליה כדחזקיה אמנם ממאי דקתני בברייתא משנכנס לירושלים משום דבעי לאקשויי דליפריקיה וההיא קושיא ל"ק אלא בהניח יסוד דברייתא מיירי בשנטמא אמנם אי ברייתא מיירי בשלא נטמא ליכא לאקשויי דליפריקיה משום דמחיצות קולטות ומשו"ה פריך דליהדר וליעייליה משום דקס"ד דליכ' לאוקמ' בשנטמא דומיא דרישא משום דאי איירי בנטמא ק' דליפריקיה וכדאקשיה ליה בתר הכי שוב ראיתי בספר מאיר עיני חכמים שכתב כן ליישב דעת רש"י יע"ש ואם כן דס"ל להר"ש והרא"ש כמ"ש הריטב"א הביאו מוהר"ב בשיטה מקובצת שהקשה קושית התוס' ותי' תי' ר"ת וכ' שהביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן דטבל במינו במשהו ופרשו טעמא דכהתירו כך איסורו ות"ל דהוי דשיל"מ אלא משום דזמנין שאין לו טבל אחר שם כדי לתקנו ויש לו טורח לקנותו כו' ואין ראיה זו מחוורת דהתם נקט טעמא דכהיתרו כו' כי היכי דתיתי אפילו לרבנן דפליגי עליה דר"ש וסברי דדשיל"מ בטל אבל יש לדון כדברי ר"ת כיון דמעשר שאין בו שו"פ אינו חייב להעלותו לירושלים לא חשיב דשיל"מ כיון דאית ביה טורח ולאו להכי קאי עכת"ד והר"ש והרא"ש שכתבו דאפילו ברחוק מירושלים מקרי דבר שיל"מ משום דמצי להעלותו אינהו איירי במעשר שיש בו שו"פ ולהכי מטרחינן ליה ודוק. ואגב אומר דמ"ש הריטב"א דלרבנן דר"ש דשיל"מ בטיל ברוב וכן כתב מוהר"ב לעיל בשמו וז"ל וא"ת והא פלוגתא דרבנן ור"ש היא בדשיל"מ ודילמא הא מתניתין רבנן דר"ש הוא דס"ל דשיל"מ בטיל ברוב וי"ל דהא ליתא מדקתני עליה באיזה מעשר אמרו בשאין בו שו"פ כו' אלמא האי תנא ר"ש הוא ע"כ: ולע"ד דבריו תמוהים דרבנן דר"ש לא פליגי אלא בדשאל"מ וכדאית' בהדיא בפ' הנודר מן הירק דנ"ח אמר ר"ש כל דשיל"מ כגון טבל כו' לא נתנו חכמים שיעור וכל דשאל"מ כגון תרומה כו' נתנו חכמים שיעור אמרו לו והלא ז' אין לו מתירין ולא נתנו חכמים שיעור אמרו לו כו' הרי בהדיא דרבנן דר"ש לא פליגי אלא בדבר שאל"מ דס"ל דאוסר בכ"ש וכר"י דס"ל הכי בעלמא וכדקאמרי ליה והרי ז' כו' וכן מוכח מההיא סוגיא דפריך תלמודא התם לר"א דאמר דנדרים דשיל"מ הוא דאי בעי מתשיל עלה והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלה ותנן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין תקרב הא לק' תעלה ומסיק שאני קונמות דמצוה לאיתשולי עלייהו כו' יע"ש וכתב הרא"ש דה"ה דהו"מ לאתויי מברייתא דקתני בהדיא דתרומה אין לו מתירין אלא דניחא ליה לאתויי ממתניתין יע"ש והשתא לדעת הרשב"א מאי פריך ממתניתין נימא דההיא מתניתין רבנן דר"ש הוא דס"ל דשיל"מ בטיל ברוב וכדק"ל ז"ל בההוא דהזהב סוף דבר שדבריו ז"ל צ"ע ודעת התוס' שם בנדרים כדעת הרא"ש והרע"ב שכתבו וז"ל ומ"ב איפשר להעלותו ולאוכלו או לפדותו ויש לתמוה דנראה שסותרים דבריהם למ"ש שם בסמוך וז"ל וא"ת לשם בפ' בתרא דע"ז דקאמר חוץ מטבל כו' ומסיק כהיתרו כך איסורו ולימא טעמא משום דשיל"מ וי"ל דהתם בטבל שהלכו בעליו למ"ה דאין לו מי יתירו ע"כ והתוס' בפרק בתרא דע"ז דע"ג ד"ה טבל כתבו תי' זה וכתבו עוד ואע"ג דיכול לילך למקום שהבעלים שם מ"מ כיון שיש לו טורח והוצאה הוי כאין לו מתירין כמו שפירש ר"ת בפרק הזהב והיינו מ"ש בפרק הזהב ד"ה וניהדר והוא מתורתו של ר"ת כמ"ש הריטב"א והשתא לפי שיטתם שכתבו בנדרים דמ"ב יש לו מתירין משום דמצי להעלותו לירושלים א"כ מאי האי דתי' דהתם בטבל שהלכו בעליו למ"ה אכתי תיקשי דילך למקום שהבעלים שם וצ"ל דמ"ש דמ"ב אפשר להעלותו לירושלים מיירי בשאינו רחוק מירושלים כמ"ש הפר"ח לדעת הר"ש ודוחק ובהך תי' שתירץ התוספות דאיצטריך טעמא דכהיתרו כך איסורו להיכא דאין הבעלים בעיר י"ל דנהי דאיצטריך הך טעמא מיהא להיכא דאין הבעלים בעיר מ"מ אכתי תקשי דמאי פריך התם בשלמא יין נסך כו' אלא טבל מ"ט לא נימא דר"י ור"ל מיירי שהבעלים בעיר והו"ל דשיל"מ ועיין בספר מאיר ע"ח ונראה לע"ד עם מאי דכתב מרן הכ"מ על מ"ש רבינו חמץ בפסח אינו בכלל אלו כו' לפי שאין התערובות אסורה לעולם וכתב מרן ז"ל בא לתרץ למה לא אמרי ר"י ור"ל חוץ מחמץ בפסח כו' ונ"ט מפני שיש לו מתירין ולא איירי ר"ל אלא באיסורי תורה שאין להם מתירין עכ"ד והשתא משום הכי פריך בגמרא שפיר דע"כ הא דקאמר ר"י חוץ מטבל איירי בטבל שאין לו מתירין וכגון שאין הבעלים בעיר דאי מיירי בטבל שיש לו מתירין א"כ אמאי ל"ק חוץ מהקדש ומ"ב וכל הני דיש להם מתירין אלא שדברי מרן ז"ל הם תמוהים במ"ש דר"י ור"ל מיירי באיסורי תורה שא"למ דהרי טבל דשיל"מ היא ותני לה דהא רבינו ע"כ דלא סבירא ליה כדעת התוס' דטעמא דכהיתרו כך איסורו איצטריך להיכא דאין הבעלים בעיר דלא מקרי דשיל"מ ממ"ש בדין ט"ז וחוץ מטבל שהרי אפשר לתקנו וכתב מרן שם דתפס טעם הירושלמי לפי שהוא כולל יותר והשתא אי ס"ל כדעת התוס' א"כ הול"ל ג"כ טעמ' דתלמודא דידן ונ"מ להיכא דאין הבעלים בעיר ועיין בס' מקראי קודש למורינו הרב דק"ל אלא ודאי דס"ל דתלמודא דידן לא פליג אירושלמי כמ"ש הל"מ ותו דלפי הירושלמי דלא ס"ל טעמא דכהיתרו כו' אלא משום דשיל"מ תיקשי ליה דאמאי ל"ק חוץ מחמץ בפסח ואפשר דמ"ש מרן דלא איירי ר"י ור"ל אלא באיסורי תורה שיל"מ כונתו לומר שיל"מ ע"י זמן דומיא דחמץ שאין איסורו לעולם משא"כ טבל שאיסורו לעולם וכן מדוקדק בלשון רבינו וכן נראה מדברי הל"מ יע"ש: ומיהו אכתי קשה משה"ק הל"מ דאמאי ל"ק חוץ ממעשר ב' והקדש דאין לומר משום דאל"מ ע"י פדיון דטבל נמי אפשר לתקנו ונראה לע"ד דמש"ה לא תני לה משום דאיכא מעשר דבטיל דהיינו חוץ מירושלים וא"כ כשנכנס ויצא והקדש נמי אפשר דס"ל לרבינו כמ"ש הר"ן דדוקא בהקדש ב"ה דלפדיה קאי הוא דלא בטיל וכיון דלא פסיק' לא תני לה ודומה למ"ש הוא ז"ל לעיל לההיא דז' יעוין שם שדבריו תמוהים ועיין מ"ש רבינו שם בדין י"ב י"ל דאפי' דשיל"מ אם נתערב בשאינו מינו מותר ומ"ש עליו הראב"ד דמשנה שלימה היא וכן מ"ש מרן דטעמו דהראב"ד מההיא דירושלמי מפ"ב דנדרים ומה שתי' הוא ז"ל שדבריו תמוהים ויש ליישבם ע"צ הדוחק ועיין בשיטה מקובצת למוהר"ב מ"ש משם התוספות שאנץ כפי דבריהם אין ראיה כלל מההיא דירושלמי דבכורים ולע"ד מ"ש הראב"ד משנה שלימה היא היינו ממתניתין דז' דקתני הז' אוסרת בכ"ש במינה וקאמר ר"ש עלה אף אני לא אמרתי אלא בביעור ומשום דהוי דבר שיש לו מתירין וכדכתיבנא לעיל ואפילו הכי קתני דשלא במינה בנ"ט וצ"ע לדעת רבינו:<br><b> ודע </b> שכתב הרע"ב פ"ב דערלה מ"ג אמתני' דקתני הערלה מעלה את הערלה כו' וז"ל צ"ל שא' מהם נטע רבעי שהם ב' שמות כו' וכן סאה של ערלה מצטרפת עם הקצ"ט של היתר לבטל סאה ועוד של נטע רבעי כו' וראיתי בפי' המשניות שנדפסו עם פי' באר אברהם ומי באר שהק' שהרי נטע רבעי יש לו פדיון והו"ל דשיל"מ דאפי' באלף לא בטל וכן כתבו התוס' פרק מרובה דס"ט ד"ה כל הנלקט יע"ש ולע"ד נראה ליישב דמשכחת לה נטע רבעי שיש לו ביטול כגון בנטע רבעי שהלכו בעליו למדינת הים דאין אדם יכול לחלל נטע רבעי ומעשר ב' של חבירו כמ"ש התוס' שם במרובה דס"ח ע"ב ד"ה הצנועים יע"ש והו"ל כאותה שכתבו התוספות בפ"ב דע"ז דטבל שהלכו בעליו למ"ה לא חשיב דשיל"מ אע"ג דיכול לילך למקום שהבעלים שם כיון שיש לו טורח והוצאה יע"ש וא"נ משכחת לה בנטע רבעי אחר הביעור דאסור בהנאה ואין לו פדיון כמ"ש רבינו פי"א מה' מעשר ב' הלכה ח' יע"ש: ועוד נראה דל"ק מידי שהרע"ב ז"ל אזיל לשיטתיה שכתב בפ"ב דבכורים דדוקא מ"ב שנתערב בירושלים הוא דאסור בכ"ש אבל אם נתערב חוץ לירושלים יש לו ביטול כיון שא"י לאוכלו שם ואף על גב דמצי להעלותו כיון דיש לו טורח להעלותו לא חשיב דשיל"מ ואע"ג דמעשר שני חוץ לירושלים יש לו פדיון אפילו הכי ס"ל להרע"ב דכיון דאין מצוה בפדייתו לא חשיב דשיל"מ כמ"ש לעיל ואם כן משכחת לה שפיר נטע רבעי שיש לו ביטול כשנתערב חוץ לירושלים דומיא דמעשר שני כך נראה לי:<br><b> הכלל </b> העולה ממאי דכתיבנא דלדעת רבינו והרע"ב ז"ל דוקא אם נתערבו בירושלים הוא דהוי דשיל"מ אבל חוץ לירושלים כיון שיש לו טורח בטל ברוב וכיון שכן יש לתמוה על הרב ת"ה שכתב דכיון דלצלי לא נאסר מעולם לא הוי דשיל"מ דאם כן מעשר שני בירושלים אמאי הוי דשיל"מ משום דיכול לאוכלו בירושלים הא בירושלים לא נאסר מעולם וחוץ לירושלים לעולם אסור ואף לדעת הר"ש ז"ל דס"ל דמתני' דקתני ואסורין בכ"ש היינו חוץ לירושלים משום דיש לו מתירין להעלותן לירושלים וכיון שכן איכא למימר דדוקא כשהן חוץ לירושלים כיון דעכשיו הן אסורים ומחר כשיעלה לירושלים הן מותרים הוה ליה כביצה שנולדה בי"ט דהוי דשיל"מ מ"מ נראה דהר"ש ז"ל יודה דאם נתערבו בתוך ירושלים ג"כ הוי דשיל"מ משום דיכול לאכלן בירושלים וכ"נ ממ"ש דהא דתנן דהבכורים עולין באחד ומאה מיירי כשנתערבו בחולין ואם איתא הול"ל דההיא מתני' מיירי כשנתערבו בתוך ירושלים דלא הוי דבר שיל"מ משום שיכול לאכלן במקומו דבירושלים לא נאסר מעולם וכן מוכח מהירושלמי שהביא הר"ש שם דפריך אמתניתין דבכורים ממתני' דתרומות דקתני גידולי בכורים חולין והשתא אם איתא אמאי לא משני דהא דתנן התם גידולי בכורים חולין מיירי בתוך ירושלים והא דתנן דגידוליהן אסורים מיירי בחוץ לירושלים ומהירושלמי הנז' הכריע הר"ש ז"ל דלא כהי"מ שפי' דמתני' מיירי דוקא בתוך ירושלים מדלא משני הכי בירושלמי ונ"מ מברייתא דפ' הזהב דקתני באיזה מעשר אמרו כו' ואם איתא הול"ל במעשר שנתערבו בתוך ירושלים וכן מוכח נמי מהא דפריך התם בפרק הזהב וליהדר וליעיילה כו' וליפריקיה כו' ומשני כר"י דאמר יקבר אי ר"י מאי איריא יצא אפילו לא יצא נמי כו' משמע בהדיא דלמאי דמוקי לה בשנטמא וכר"י הוא דק"ל מאי איריא יצא וכדקאמר אי ר"י כו' והשתא אי בתוך ירושלים לא הוי דשיל"מ אפילו נימא דאיירי בטהור תקשי לה מאי איריא יצא אפילו לא יצא נמי דלפדיה לא חזי דקולטות מחיצות ואי משום דיכול לאוכלו בירושלים הא לא מקרי דשיל"מ לדעת הרב ז"ל וכן נראה שהוא דעת רש"י בפרק משילין דל"ט ד"ה שיל"מ למחר יוליכוה או היום יאכלוה כאן וכן כתב הפר"ח סימן הנז' ס"ק י"א ומיהו איכא למדחי לכל זה דלא דמיא לנדון הרב דהתם שאני דהיתר ואיסור הם ענינים נפרדים ומש"ה כתב דלצלי לא נאסר מעולם ולא מקרי ישל"מ מה שאין כן הכא דההיתר עצמו שיש לו בתוך ירושלים הוא נאסר כשיוציאנו חוץ לירושלים ומש"ה הוה ליה כדשיל"מ דעלמא ולא בטיל ודוק: ומצאתי כתוב בשם מוהר"ש הלוי בגליון הטור י"ד סי' ק"ב כל דשיל"מ כו' וז"ל דבר שנאסר בקונם מקרי דשיל"מ אבל תרומה ומעשר לא וקשה ע"ז מר"פ התערו' ע"כ ונראה שכוון למאי דאמרינן התם דע"ד ע"ב ואצטריך דר"ל ודר"ן דאי מר"ן הו"א ה"מ ע"ז שאל"מ אבל תרומה דישל"מ לא ופרש"י ישל"מ ימכרנו לכהן ע"כ הרי בהדיא דתלמודא קרי לתרומה ישל"מ וזכני השם ומצאתי שהיא קושית הריטב"א ז"ל במציעא דנ"ג וז"ל וקשה לי דהכא אמרינן דתרומה דשיל"מ הוא דלכהן מישרא שרי ולישראל לעולם אסור ובמס' זבחים גרסינן חבית של תרומה כו' וצריכא כו' דאלמא תרומה ישל"מ וי"ל דהתם הכי קאמר ישל"מ דראויה לכהן ולאו דוקא ישל"מ והיינו דקאמר אבל תרומה דשיל"מ לכהן אימא לא בטלה קמ"ל דבטלה כיון דאין לו מתירין לישראל וקו' מעיקרא ליתא עכ"ד. ובהכי ניחא מה שהקשה הרב החב"יב בי"ד סימן ק"י ס"ק מ"ז לדעת האוסרים דשיל"מ נפל א' מהם לים המלח וז"ל אבל תמהני איך אפשר לחלוק על תלמוד ערוך דגרסינן התם אמר ר"נ כו' אבל תרומה דישל"מ לא קמ"ל הנה מבואר מכאן דאפילו בדבר שיל"מ כחבית של תרומה אם נפלה א' מהם הותרו כולן וע"ש מה שתירץ בדוחק:<br><b> אמנם </b> כפי דברי הריטב"א ז"ל ל"ק מידי דלפום מאי דמסיק קמ"ל היינו משום דתרומה אין לו מתירין דאי לכהן מישרא שרי ולישראל לעולם אסור וכדאיתא בהערל אבל לדשיל"מ דעלמ' לא מהני נפל אחד מהם ודוק איך שיהיה הדרן למאי דאתאן עלה מעיקרא דיש לחוש לדעת הר"ן והרי"ף שכתבו דאף בכה"ג הוי דבר שיל"מ ומה גם דכן נראה מדעת הר"ש ורבינו וכל המפרשים ז"ל דאף שיש לדחות כדכתיבנא לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה וכן הסכים הרב פר"ח זכרונו לברכה כן נראה לי נכון ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שכט) </b> וא"כ דס"ל להר"ש והרא"ש כמו שכתב הריטב"א כו'. לא ידעתי האיך העלים עינו דהרמב"ן כתב כן להדיא במלחמות בפ"ב דפסחים והוכיח שם דגם ר' יוחנן דס"ל דחמץ בטיל בששים ה"ט משום דס"ל דרבנן פליגי עלי' דר' שמעון ולית להו דדבר שיש לו מתירין לא בטיל. שוב ראיתי דבפ"א מהלכות חמץ ומצה הלכה ה' הביא כעין זה בשם ר"י בכת"י ושם מציין בעל טעם המלך גם מה שהערותי פה מהרמב"ן ז"ל:<br><b> (של) </b> והשתא לדעת הרשב"א. מאי פריך ממתניתין כו' דס"ל דשיל"מ בטיל ברוב כו'. גם אני הייתי בר מזלו בקושיא זו אלא דבלא"ה פרכת הש"ס שם מרפסא איגרין דמי לא איירי דהבעלים כבר אכלו מהכרי שהרים ממנו הסאה. ואם כן הרי אי אפשר למיתשל דנמצא שאכל טבלים למפרע. דאף די"ל דמשום דמתניתין סתמא קתני מש"ה קא מקשה. מכל מקום אכתי קשה דאמאי משני הש"ס שם באורחא רחיקא. וביותר קשה למה לי' להש"ס לדחוקי בשינויא ולאוקמא כשנפלה לו מאבי אמו כהן. ואם כן מיירי שמת הכהן בעל התרומה ואמאי לא נימא בפשיטות דמיירי כשמת הישראל התורם ותו אין להתרומה מתירין משום דאין הבן שואל על התרומה שהפריש אביו ובמ"א הארכתי בזה. ועיין בט"ז יו"ד סימן שכ"ג ודבריו שם צ"ע:<br><b> ועלה </b> על רעיוני כעת ליישב הקושיא שהקשיתי כאן על פרכת הש"ס שם דמי לא איירי שכבר אכלו מהכרי ולהכי א"א בשאלה משום דנמצא דאכל טבלים למפרע וכנ"ל. די"ל בזה דלמ"ש מו"ז רבינו ז"ל בתויו"ט בפ"ג דגיטין משנה ח' בדעת הרמב"ם ז"ל דמהני הפרשה אפילו למאי שכבר אכל לק"מ לפ"ז. ועיין מ"ש בזה באריכות בהלכות חמץ ומצה על הגליון:<br><b> (שלא) </b> וכן נראה מדברי הל"מ יע"ש. נ"ב ועיין בפרק א' מהלכות חמץ ומצה הלכה ח' שכתוב שם תירוץ אחר:<br><b> (שלב) </b> וזכני השם ומצאתי שהיא קושית הריטב"א ז"ל במציעא דנ"ג כו'. לענ"ד לא מן השם הוא זה דמאי דהקשה מוהר"ש הלוי היא קושיא אחריתי על הטור דמחלק בין קונם לתרומה. והיינו כמו דאמרינן בנדרים דף נ"ט. דנדרים מקרי דבר שיש לו מתירין משום דמצוה לאתשולי עלייהו. משא"כ בתרומה דליכא מצוה. וע"ז קשיא לי' למוהר"ש הלוי שהרי בזבחים אמרינן דתרומה הוי דשיל"מ אעפ"י דליכא מצוה לאתשולי עלה. וקושית הריטב"א היא על מאי דאמרינן דתרומה לא הוי דשיל"
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>אלו </b>
+<b> הן השיעורין כו' התרומה ותרומת מעשר והחלה כו'.</b> עיין בס' תי"ט רפ"ב דערלה ופ"ד דמציעא מ"ח שדקדק מדברי רבינו ז"ל שהשמיט תרומה ומעשר של דמאי השנוי במשנה דס"ל כמ"ש בירושלמי דמתני' ר"מ דמחמיר בכתמים ולית הלכתא כותי' ועל פי זה תמה על מרן ז"ל יעש"ב ותמהני עליו איך אשתמיט מיניה מ"ש רבינו ז"ל פט"ו מהלכות תרומות הלכה כ"א וז"ל לפיכך דין ארבעתן לענין אכילה ודמוע הוא כולן עולין באחד ומאה כו' ודין תרומה ומעשר של דמאי וכל אלו הדרכים דתרומת מעשר של ודאי כו' יע"ש הרי מבואר דפוסק כמתניתין דערלה ודוק:
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>אסור </b>
+<b> לבטל איסורין של תורה לכתחילה כו'.</b> עיין במ"ש הר"ן ז"ל בפרק ג"ה גבי ההוא דזרוע בשלה שדעת התוספות ז"ל דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא שרי' ודעת הראב"ד ז"ל דהוי מדאורייתא יע"ש ועיין במ"ש הרב כנה"ג ז"ל חי"ד סימן צ"ט בהגב"י ועיין בפ"ח ז"ל בחא"ח שנדפס מחדש בליקוטי י"ד דף נ"ח ע"ש שהביא ראיה לדעת הראב"ד וק"ל לדעת התוספות דסבירא להו דהוי מדרבנן מהא דאמרינן בפרק שלוח הקן דק"מ אלא אמר ר"נ ב"י למעוטי צפורי עיר הנדחת למאי אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה ופירש"י ז"ל למאי להי מינייהו אצטריך קרא כו' פשיטא דשל עיר הנדחת לאו בר שלוח הוא דלא אמרה תורה שלח לתקלה דממון עיר הנדחת אסור ואם ישלחנה יהיו בני אדם צדין אותו לאחר זמן יע"ש והא ודאי דאם שלוחה ליכא איסור משום דאזלינן בתר רובא ואפ"ה לשלחה לא אצטריך קרא למעט דלא אמרה תורה שלח לתקלה הרי בהדיא דלערב איסור בידים אסור מן התורה דאי מדרבנן מאי האי דק"ל לא אמרה תורה שלח לתקלה הא מדאורייתא מותר לשלחה ולבטלה ברוב צפרים דעלמא ועיין בהרב מש"ל בפ"ז מהלכות מעילה דין ו' שכתב בפשיטות כדברינו אלו ולא זכר שם להק' לדעת התוספות דסבירא להו דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוי מדרבנן ובדוחק יש ליישב לדעת התוס' דתלמודא ה"ק לא אמרה תורה שלח לתקלה דשמא כשמשלחה יבא אחר ויקחנה מיד בעוד שלא נתערבה עדיין בשאר צפרים ודוחק עיין עוד במ"ש התוספות בפרק השוכר את הפועל דע"א ע"ב ד"ה הכא במאי עסקינן דאיכא עכבת יין אפומא דכוזנאה וז"ל תימא ליבטיל ההוא פורתא בס' וי"ל כו' ויש לדקדק טובא דמאי קו' הא ק"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה ואם כן מש"ה קאמר להו רב להנהו סבויתא כי כיילתו חמרא מגוים שקילו זוזי מינייהו כו' הא לא"ה לא כיון דהוי לכתחילה ואף על גב דהתם בסתם יינם מיירי ובדרבנן הא קיימא לן דמבטלין איסור לכתחילה מכל מקום כבר כתבו התוספות בפרק קמא דביצה דף ד' ע"ב דהיינו דוקא במידי שעיקרו מדרבנן כגון מוקצה אבל בדבר שיש לו שורש מן התורה לא ואם כן סתם יינם נמי יש לו שורש מן התורה מיקרי ואין מבטלין אותו לכתחילה וכמ"ש הגהות מ"יי בפי"ו מה' אלו יע"ש וכן הקשה הרב לחם סתרים יע"ש. ולכאורה היה נראה דלק"מ שהרי כתב הרשב"א בתשו' סימן תס"ג דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה היינו דוקא במתכוין לבטל את האיסור אבל אם אינו מכוין לא שכ"כ וז"ל וכל האיסורין שירבה עליהן שוגג מותר ואע"פ שטחנן מזיד נקרא שוגג לענין ביטול דלא נתכוון לבטל אלא לטחון ולאכול יע"ש וכ"כ הטור ז"ל בא"ח סימן תנ"ג ועיין במ"ש הפר"ח ז"ל שם סק"ג ואם כן ה"נ כיון שאינן מכוונים לבטל את האיסור אלא לשים את היין בתוכו מותר אפילו לכתחילה אלא שמדברי התוס' ז"ל בפרק כ"ש דף ל' ע"א ד"ה לישהינהו נראה דסבירא להו דאפילו בשאינו מכוין לבטל את האיסור אין מבטלין איסור לכתחילה כמו שיראה המעיין ותו דלפי מ"ש הרב ט"ז בי"ד סי' קל"ח סק"ד דהא דאמרינן דכיון שאין כונתו לבטל את האיסור מותר אפילו לכתחילה היינו היכא דלא אפשר בלא"ה אבל היכא דאפשר בע"א מיקרי מבטל לכתחילה עדיין קשה דה"נ הא אפשר בע"א וכתקנתא דרב ועיין מה שתי' בזה בספר תורת חיים יע"ש. מיהו על הר"ן ז"ל ק"ל טובא דפרק כ"ש אההיא דפרכינן התם לישהינהו אחר הפסח וליעביד בהו שלא במינן הוקשה לו קו' התוספות דמאי פריך הא אין מבטלין איסור לכתחילה ותי' יע"ש משמע דס"ל דאפילו בשאינו מתכוין לבטל את האיסור וליהנות ממנו אין מבטלין איסור לכתחילה ואלו בפ' אין מעמידין אההיא ברייתא דקנקנים של גוים חדשים מותרים כו' כ' בפשיטות דכל שאינו מכוין לבטלו כדי ליהנות ממנו שרי והוכיח כן מכלי מדין שאמרה תורה להגעילן למאן דסבירא ליה דאין מבטלין איסור לכתחילה דאורייתא יע"ש וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' שמ"ט והביאה הפר"ח ז"ל חלק י"ד סימן ס"ד ס"ק כ"ו יעויין שם וכיון שכן קשה דמאי ק"ל הכא בפרק כ"ש וצריך עיון:
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+
+
+Halakhah 30
+
+
+
+Halakhah 31
+
+
+
+Halakhah 32
+
+
+
+Halakhah 33
+
+<b>אין </b>
+<b> צולין בשר שחוטה כו'.</b> כתב ה"ה פרק כיצד צולין מחלוקת רב ולוי ופסק רבינו כלוי והתוס' ז"ל כתבו דהלכה כרב עיין מה שכתבתי בזה באורך פי"א מה' אלו בפסק אבק הטוטון:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>קדרה </b>
+<b> שבשל אותה בקליפי ערלה כו'.</b> עיין מה שהקשה הל"מ ז"ל ובמ"ש פ"ג מהלכות חמץ ומצה הלכה ד':
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>שחט </b>
+<b> בה קודם שיטהרנה מדיח כו'.</b> פ"ק דחולין ד"ח פלוגתא דרב ורבב"ח ופסק כרבב"ח ור"ח ורש"י והרא"ש פסקו כרב וכן נראה דעת התוספו' שכתבו שם בד"ה אגב דוחקא וז"ל ריב"ם היה מצריך מתוך כך לאחר שנקרו החלב מן הבהמה לחזור וליקלוף בכל המקומות משום דבלע סכין אגב דוחקא דסכינ' כו' דדוקא בבית השחיטה דרותח קצת מהני דוחקא דסכינא תדע מדדייקינן בסמוך דהיתר' נמי בלע מאבר מן החי ומשני לאימת קא בלע לכי חיימא כו' והשתא ללישנא דדוחקא דסכינא תיקשי ליה הכי כו' דל"מ לשנויי הכי אלא ודאי אגב דוחקא דסכינא נמי לא בלע אלא לכי חיימא כו' יע"ש:<br><b> וראיתי </b> להרב מעדני מלך ז"ל שהקש' דמאי ראיה מייתי מדלא פריך למ"ד אגב דוחקא שאני התם דלענין בליעת סכין נאמרה דהסכין של היתר ורש"י ז"ל כתב דהסכין קשה לבלוע ואין כאן חשש משום בליעה אבל גבי סכין של גוים שהסכין הוא של איסור והבשר רך לבלוע ה"נ דאמרינן אגב דוחקא אפילו בצונן ותי' דכי דייק דהיתר' נמי בלע למ"ד בחמין הוא דדייק ולאותו מ"ד אף הסכין בולע ולא נ"מ במאי דקשה הוא א"ד ז"ל ואין תירוצו מובן דודאי למ"ד בחמין לא ס"ל לחלק בין בשר לסכין אמנם למה שהקשה התוס' דאמאי לא פריך ללישנא דדוחקא מאי קו' הא איכא למימר דלההוא לישנא דס"ל לרב טעמא דאגב דוחקיה כו' גבי סכין של איסור בסכין של היתר ס"ל כמ"ד בצונן מטעמא דקשה לבלוע. וראיתי להרב פמ"א ז"ל ח"ב סימן מ"ז שכתב לתרץ לזה דודאי התוס' והרא"ש לא ס"ל לחלק בהכי כמ"ש רש"י ממה שהקשה בדבור שאחר זה אמאי דפסקינן בגמרא והלכתא בצונן מאותה שאמרו דצריך נעיצה בקרקע ואם איתא מאי קושיא שאני התם דהוי סכין של איסור ולכך החמירו דצריך נעיצה אבל גבי סכין של היתר בהדחה סגי וכתירוץ ר"ת וא"ת מה יתרצו לקושיא הלזו אמאי בסכין של גוים קיי"ל כרב ובסכין של טריפה קי"ל כמ"ד בצונן י"ל דס"ל כתי' דלקמן דסכין טריפה דהוי באקראי בעלמא משום הכי סגי בהדחה אבל בסכין של גוים שחותכין בו איסור תמידי צריך נעיצה וה"נ בעי קליפה מה"ט א"ד יע"ש ורואה אני שדבריו מן המתמיהין ראשונה מה שהכריח ממה שהקשה בדבור שאחר זה ולא תירץ דשאני התם דהוי סכין של איסור ולכך צריך נעיצה לא ידענא מאי קאמר דקושית התוספות שם היינו לענין השמנונית הנדבק ע"פ דמשמעתין משמע דבהדחה גרידא לא נשאר שמנונית ע"פ דאם היה נשאר בו שמנונית אם כן בבא לשחוט אחר כך הבשר בעי קליפה שהרי הבשר רך בולע מהשמנונית ומאותה שאמרו צריך נעיצה לחתוך בה צונן משמע דאפילו בהדחה עדיין נשאר ממנו שמנונית ומעולם לא כתב רש"י ז"ל לחלק בין סכין של היתר לסכין של איסור ומ"ש שכן תירץ ר"ת אין ענין למ"ש רש"י ז"ל לחלק בין בשר רק לסכין קשה כלל אלא כונת ר"ת לומר דההיא דהתם שאני דחתך בו איסור רותח וכל שהוא רותח השמנונית נדבק ע"פ יפה יפה ואינו יוצא ע"י הדחה אבל בצונן אינו נדבק כ"כ ויוצא על ידי הדחה גרידא גם מ"ש דהתוס' יתרצו לקושית רש"י דסכין טריפה שאני דהוי באקראי ומש"ה סגי בהדחה אבל בסכין של גוים דהוי תמידי משום הכי בעי קליפה לא הבנתי דבריו דחילוק זה דאקראי לתמידי לא שייך אלא לענין שמנונית שעל פניו דכל שהוא באקראי אינו נדבק ע"פ כ"כ ויוצא בהדחה מה שאין כן באיסור תמידי שהוא נדבק ע"פ יפה יפה אינו יוצא אלא על ידי נעיצה אמנם לענין בליעת הסכין מהאיסור מה יושיענו היותו דרך אקראי הא כיון דס"ל דביה"ש רותח הרי בלע הסכין מן הטרפה ואם כן כי מדיחו אחר כך לו יהי דיוצא השמנונית שעל פניו מכל מקום כשבא לשחוט אחר כך הרי הוא בולע על ידי חום ביה"ש מגוף האיסור הנבלע בסכין אפילו בדרך אקראי אם כן עדיין צריכין אנו למודעי למה שחילק רש"י דכיון דהסכין הוא של היתר אינו בולע על ידי חום ביה"ש מכיון שהוא קשה וזה דבר פשוט ומושכל ולפי דעתו ז"ל קשה טובא דלמאי דק"ל להתוס' בדבור שאח"ז מההיא דנעיצה ואכתי לא אסיקו אדעתייהו לחלק בין אקראי לתמידי ובין סכין של היתר לסכין של איסור כתי' ר"ת אדק"ל מההיא דע"ז אמאי לא ק"ל ממימרא דרב גופיה גבי סכין של גוים דבעי קליפה ולתרוצי עלה כמו שתי' לההיא דע"ז ותו קשה טובא דאם איתא דטעמא דסכין של טריפה למ"ד בצונן הוא משום דהוי דרך אקראי אבל כל שהוא תמידי מודה דאסור אם כן כי פריך בגמ' ולמ"ד בחמין מ"ט משום דקא בלעי איסורא דהיתרא נמי בלע אמ"ה והשתא אדק"ל למ"ד בחמין תיקשי ליה לכ"ע שהרי סכין של היתר הוא בולע איסור דאמ"ה בתמידות אלא הדבר פשוט כמ"ש: שוב מצאתי להמאור ז"ל שכתב וז"ל והשוחט בסכין של גוים פ' הרב שלמה ז"ל כרב ואע"ג דקי"ל כמ"ד בצונן שאני התם דלא אשתמש ביה איסורא אלא לפי שעה אבל סכין של גוים שהוקבע תשמישה באיסור חמור הוא וכרב דאמר קולף כו' יע"ש הנה דברי המאור ז"ל הן הן דברי הרב פמ"א ובעניותי לא אדע שכול לענין בליעת גוף הסכין מה שייך לחלק בין אקראי לתמידי וכמ"ש ובר מן דין מ"ש המאור ז"ל כן משם רש"י נראה שגירסא אחרת נזדמנה לו שדברי רש"י ז"ל שלפנינו אינו ענין לזה כלל:<br><b> וראיתי </b> להרב תפארת שמואל ז"ל דף ע"א ע"ב שכתב ליישב קושית הרב מע"מ ז"ל וז"ל נ"ל דהכי דייק דנהי דאמרינן דסכין אינו בולע היינו שיאסור הסכין ממש כאלו נבלע בו איסור ממש על ידי רתיחה דלא סגי אלא בהגעלה אבל לעולם נדבק בו שמנונית דאיסור שהרי צריך הדחה ואם כן כששחט ונאסר משום אמ"ה נהי דלא נאסר ממש מכל מקום נדבק מבחוץ והרי חוזר ומבליע על ידי דוחק כו' א"ד יע"ש ודבריו תמוהים בעיני דאי קו' התוספות היתה מכח השמנונית הנדבק ע"פ מאיסור אמ"ה הן עוד היום אפילו דנימא דאגב דוחקא כו' לא בלע אלא לכי חיימא מ"מ אכתי תקשי להו דבסכין דהתירא היכי שחטי' שהרי מכי שחיט פורתא הרי נדבק בסכין שמנונית אמ"ה והדר לכי חיימא בגמר שחיטה מבליע השמנונית בסימנין ונראה שמחמת זו כתבו התוס' בדבור שאח"ז וז"ל משמע דבסכין כשרה לכ"ע בצונן כו' יע"ש אשר נראה מבואר דסבירא להו דלכ"ע סכין דהיתרא בעי הדחה מחמת איסור אמ"ה ונדבק ע"פ בתחילת השחיטה וכ"כ בפסקי תוספות ומשום הכי לא פריך תלמודא למ"ד בצונן נמי דליבעי הדחה משום דה"נ דינא הוא דבעי הדחה אלא דרבותא אשמועינן דאפילו בסכין סגי בהדחה ואם כן כיון דס"ל דסכין של היתר בעי הדחה לכ"ע מה"ט אם כן מאי ק"ל בדבור הקודם דללישנא דדוחקא דסכינא תיקשי להו הכי הא כיון דמשום בליעת הסכין ליכא למיחש משום דהסכין קשה ואין כאן אלא משום חשש שמנונית לא תקשי כלל שהרי לכ"ע בעי הדחה ולומר דהתוס' בדבור זה ס"ל דסכין של היתר לא בעי הדחה וכמו שכן הוא דעת הרשב"א והמרדכי והג"הא עיין בש"ך ח"י סק"ט ופליגי אמ"ש בדבור שאח"ז זה ודאי ממה שאין הפה יכול לדבר ותו דאפילו נימא דס"ל דלא בעי הדחה ומש"ה ק"ל מכח שמנונית הנדבק ע"פ קשה דעוד היום תיקשי להו דסכין דהיתרא היכי שחטינן הא מכי חיימא בגמר שחיטה הרי הוא בולע משמנונית אמ"ה הנדבק בתחילת השחיטה וכבר ראיתי להפר"ח ז"ל סימן הנזכר ס"ק י"ח דהוקשה לו כן לדעת הרשב"א וסיעתיה ותירץ דכיון דיש הרבה דם בביה"ש אין מקום לשמנונית להדבק בדופני הסכין אלא ע"י חום כל דהו דאפי' למ"ד ביה"ש צונן מ"מ רותח הוא קצת ומשום הכי הקשה הרשב"א דלמקשה דהוה ס"ל דאיכא חום אפילו בתחילת השחיטה א"כ הו"מ לאקשויי אפי' למ"ד בצונן דנבעי הדחה אבל למאי דמשני דלא חיימא אלא בגמר שחיטה א"כ גם השמנונית אינו נדבק ע"פ הסכין אלא ההיא שעתא וההיא שעתא היתרא הוה יע"ש וא"כ היא גופא נמי מייתב' בהכי לדעת ריב"ם דלו יהי דנימא דאגב דוחקא דסכינא בלע אפי' בצונן מ"מ בסכין קשה לא בלע גוף הסכין ואין כאן אלא משום חשש שמנונית וכיון שיש דם הרבה בביה"ש אינו נדבק אלא ע"י חום דהיינו בגמר השחיטה וההיא שעתא היתרא הוא גם הרב בעל ט"ז הוקשה לו כן ותירץ באופן אחר דדוקא אם החשש הוא משום טעם הבלוע בסכין דהיתרא כיון דאין שם ממשות של אמ"ה ואפילו לחלוחית בעלמא אלא נבלע וכיון שהדם אינו מבליע דטרידי סימני' לפלוט אין איסור משום אמ"ה אמנם בשמנונית של טריפה חששו מפני שהוא נדבק אפילו בגמר שחיטה דאין כאן בליעת דם יע"ש והרואה יראה שתי' זה גם כן מעלה ארוכה לדעת ריב"ם ז"ל: ואולם לדעת התוס' והאגודה דס"ל דסכין דהיתרא בעי הדחה לכ"ע ומשום חשש שמנונית שע"פ גם הב"ח חיזק בסברא הלזו וכתב דאפי' בעופות דלא שכיחי טרפות יש להזהיר לשוחטים לקנח משום אמ"ה תמיהא מילתא טובא דא"כ כל בהמות ועופות דעלמא ביה"ש דידהו נבעי קליפה שהרי בתחילת השחיטה נדבק שמנונית אמ"ה בסכין ובגמר שחיטה מבליע השמנונית בסימנים וכבר תמהו עליו בזה הט"ז והפר"ח וכתבו שדברי האגודה אין להם שחר כלל והדבר מוכרח מצד עצמו יע"ש ומ"מ תמיהא מילתא על התוספות והאגודה איך לא השגיחו בזה ומ"ש רש"ל ביש"ש סימן י"ב שאף התוספות לא כ"כ אלא למ"ד דבסכין טריפה בעי הדחה בחמין מודה דבכשרה סגי בצונן אבל למאי דקי"ל כמ"ד בצונן אפילו בסכין טריפה בסכין כשרה לא בעי מידי יע"ש הן דברים תמוהים דכיון דעכ"ל דבסכין של היתר אינו נדבק השמנונית של אמ"ה אלא לכי חיימא ובההיא שעתא היתרא הואי ומהטעמים שכתבו הט"ז והפר"ח אם כן למ"ד בחמין נמי לא נבעי הדחה כלל אלא מבואר הוא שלדעת התוס' לכ"ע בעי הדחה ואשר אני אחזה ליישב דעתם ז"ל דס"ל דודאי שמנונית של אמ"ה הנדבק בדופני הסכין לפי הנראה בחוש הראות הוא מעט מזער וכלא חשיב ולא שמיה ופשיטא ודאי דיש בו במה שנבלע עד כדי קליפה ששים או יותר אלא דאפי' הכי ס"ל דלכתחילה אין לשחוט בלא הדחה אע"ג דיש בו כדאי והותר לבטלו בס' מ"מ הא קי"ל אין מבטלין איסור לכתחלה ומשו"ה בעי הדחה ואי ק"ל דאי משום אין מבטלין איסור לכתחלה הרי כתב הרשב"א בתשובות סי' תס"ג דה"ד במתכוין לבטל את האיסור אבל כל שאינו מכוין לבטלו וליהנות ממנו מותר וכ"כ הטור א"ח סי' תנ"ג ועיין בפר"ח שם ובי"ד סימן ס"א הא ל"ק כלל שהרי כבר כתבנו לעיל בפט"ו דין כ"ה שמדברי התוספות פרק כ"ש דכ"ח ד"ה לישהינהו מבואר שחולקים על זה ותו שהרי כ' הט"ז י"ד סי' קל"ז סק"ד דה"ד היכא דלא אפשר בלא"ה אבל כל דאפשר בלא"ה מיקרי מבטל איסור לכתחלה יע"ש וא"כ ה"נ כיון דאפשר בהדחה חשיב מבטל איסור לכתחילה אמנם בשאר בהמות ועופות דעלמא כיון דלא אפשר בלא"ה ולא קא מכוין לבטל משום הכי שרי ובגמרא כי פרכינן למ"ד בחמין סכין דהיתרא נמי כו' היינו למ"ד ביה"ש רותח אף לענין בליעת הסכין דאז ודאי אין בו ס' לבטלו משום דבכוליה משערינן דבמאי דנפיק מיניה מנא ידעינן זה הנ"ל אמת ויציב ומן האמור בזה מבואר שאף לדעת התוס' והאגודה לא כ"כ אלא לכתחלה שלא לשחוט בלא הדחה אבל אם עבר ושחט לכ"ע לא בעי קליפה שהרי נתבטל בס' ושלא כמ"ש הפר"ח שלדעת הב"ח אם לא קנח הסכין בין עוף לעוף צריך לקלוף כל ביה"ש כנ"ל: ומ"מ לכל הדברות ולכל האמירות הניתנין למעלה בישוב קו' זו עדיין ק"ל טובא דלמאי דס"ד דמקשה דפריך סכין דהיתרא נמי בלע אמ"ה ופירש"י כי שחיט בה בהמה אחרת נבעי הגעלה כו' אדקשיא ליה דנבעי הגעלה תיקשי ליה דכל בהמות דעלמא נמי נבעי קליפה דמתחיל' השחיטה הרי בלע הסכין אמ"ה ובגמר שחיטה בולע הבשר טעם אמ"ה דלס"ד דמקשה אין בו מן הישוב מכל האמור לעיל כמובן וצ"ע כעת: ואיך שיהיה הדרן לדמעיקרא דתי' הרב תפארת שמואל נדחה הוא מכח כל מ"ש ואשר אני אחזה ליישב בשנדקדק עוד דלפי הנראה מדבריהם שלדעתם ז"ל דס"ל דלא אמרינן אגב דוחקא אלא ע"י חום קצת קו' סכין דהיתרא כו' מיישבא שפיר מטעמא דאימת בלעה לכי חיימא כדרך שתי' למ"ד בחמין ויש לדקדק דאכתי תיקשי להו לתלמודא גופא אמאי נטר להקשות קו' הלזו אפלוגתא דרב אחא ורבינא ואמאי ל"ק ליה אפלוגתא דרב ורבב"ח דמקמי הכי ולשנויי עלה דאימת בלעה לכי חיימא כו' ולכן נראה דודאי תלמודא ל"ק ליה אמימרא דרב דלעיל משום דאיכא למימר דדוקא גבי בשר דרכיך ס"ל דאמרינן אגב דוחקא וא"נ ביה"ש רותח למ"ד אבל בסכין קשה לא בלע כמו שכתב הרב בעל מע"מ אמנם אפלוגתא דרב אחא ורבינא ק"ל להתוספות שפיר משום דס"ל דפלוגתא דרב אחא ורבינא ע"כ לא מיתוקמא דוקא בביה"ש רותח כדרך שפירש"י דאם כן הוה ליה לתלמודא למימר עלה דכ"ע ביה"ש רותח והכא בסכין קמפלגי אלא משמע דפלוגתייהו דרב אחא ורבינא נמי מצינן לפרושי כדרך שפירשו לה לפלוגתא דרב ורבב"ח אבע"א דכ"ע בית השחיט' רותח ואבע"א דכ"ע ביה"ש צונן והכא אי אמרינן אגב דוחקא דסכינא קמפלגי דמהשתא משום הכי לא הוצרך תלמודא לפרש במאי קמפלגי שהרי הדבר מובן מעצמו דהנהו אוקמת שאמרו לעיל בפלוגתא דרב ורב"ח אינהו גופייהו איכא למימר נמי הכא אמנם אם נאמר דפלוגתייהו דרב אחא ורבינא לא מצי מיתוקמא אלא אם נאמר דכ"ע ביה"ש רותח והכא קמפלגי גבי סכין אם כן הו"ל לתלמודא לפרש בהדיא ולמימר הכי דכ"ע ביה"ש רותח והכא בסכין קמפלגי כי היכי דלא ניטעי לומר דכ"ע ס"ל ביה"ש צונן וכלישנא דלעיל ותו דללישנא דלעיל דרב ורבב"ח ס"ל דביה"ש צונן א"כ רב אחא ורבינא אתו דלא כרב ורבב"ח וזה ודאי דוחק אלא עכ"ל דלההוא לישנא ה"נ איכא למימר בפלוגתא דרב אחא ורבינא דכ"ע ס"ל ביה"ש צונן והכא אי אמרינן אגב דוחקא דסכינא בלע גבי סכין דקשה קמפלגי והשתא היינו דק"ל דלההוא לישנא למ"ד בחמין וס"ל דאפילו גבי סכין אמרינן אגב דוחקא תיקשי ליה סכין דהיתרא כו' דלא מצי לשנויי הכי כנ"ל נכון ליישב דבריהם ז"ל ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a9f142d6607fd1bfd752776e973014188fc047e7
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,766 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse
+שער המלך על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>האב שאמר בתי זו מקודשת כו' אינה נסקלת על פיו כו'.</b> כתב ה"ה בקידושין פרק האומר מחלוקת רבא ור"א ור"ח רבא ור"ח ס"ל דאין סוקלין כו' והוה ליה תרי לגבי חד כו' הנה בפ' האומר אמרי' ואזדא ר"ח לטעמיה דאמר ר"ח בני זה ט' שנים נאמן לקרבן ולא למכות ועונש כו' תניא כותיה דר"ח כו' וכתבו התוספו' ישנים וז"ל תימה היכי מייתי מדר"ח לטעמיה הא מסתמא ר"א לא פליג אמתניתין דלקמן דלשבויה לא הימניה למכות ולעונשין אין להאמינו טפי משבויה ע"כ וכתב הרב הח"ה ז"ל וז"ל ונראה דלאו קו' היא דלא האמינו קר' בשבויה משום דלאו בנשואין היא אבל מכות ועונשים שע"י נשואין כי הכא ודאי דהאמינתה תורה כדכתיב וסקלוה בהאי פרשה ולא ס"ל וסקלוה בעדים כמו שכתבו התוס' לרב עכ"ל והם דברים תמוהים לא זכיתי להבינם דודאי במכות ועונשים שע"י נשואין ל"ק להו להת"י דהא ודאי לא דמי לשבויה משום דלאו בנשואין היא דזה מבואר מדלא הקשו קושיתם לר"א דס"ל דסוקלין ממתני' דלקמן אלא מאי דק' להו ז"ל הוא למאי דקא' בגמ' ואזדא ר"ח לטעמי' דאמר ר"ח בני זה בן ט' שנים כו' נאמן לקרבן ולא למכות ועונשין דהתם לאו במכות ועונשים שע"י נישואין היא אלא שאם בא עליה אחד מן העריות לחייבו מיתה וא"כ היכי קאמר ואזדא ר"ח לטעמיה דמשמע דר' אליעזר פליג עליה דר"ח בהא והא אפילו רבי אליעזר מודה דומיא דשבויה וזה מבואר ולעיקר קו' י"ל דהכי מייתי דכי היכי דס"ל לר"ח התם דלא מהימנינן לי' לכולא מילתא אלא לקרבן ולא לעונשין ה"נ ס"ל הכא דלא מהימנינן ליה לכולה מילתא כדקאמר ר"א אלא לאיסור' ולא לעונשים משא"כ לר"א דס"ל דכל דמהימנינן ליה מהימנינן לי' לכול' מילת' ה"נ התם ס"ל דאינו נאמן כלל משו' דאי מהימנינן ליה לקרבן ה"נ דמהימנינן ליה לעונשים ולעונשים ודאי לא מהימנינן ליה דומיא דשבויה כנ"ל ועל דברי ה"ה ז"ל יש לי מן הקושי למה זה הוצרך לומר דהלכה כרבא ור"ח משום דהו"ל תרי לגבי חד ות"ל דבהדיי' אמרי' תניא כותיה דר"ח וי"ל ודוק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כיון </b>
+<b> שקדש אדם אשה כו'.</b> עיין מ"ש הרב המגיד ז"ל ובמה שכתבתי פ"י מהלכות אישות קונטר' חופות חתנים ס"ה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>באו </b>
+<b> עליה י' והיא בתולה כו'.</b> כתב ה"ה ז"ל וקי"ל כחכמים דפליגי עליה דר' ומבואר הוא שהוא גורס בדברי רבינו ז"ל בד"א שבאו עליה כדרכה כו' אמנם המאירי ז"ל אינו גורס בד"א שבאו עליה כדרכה כו' וס"ל שדעת רבי' לפסוק כר' ועיין בשיטה מקובצת למסכת כתובות פ' אלו נערות שהביא דברי המאירי הלזו באורך ולגי' זו קשה דהי"ל לרבינו לפסוק דלענין קנס לר"ע בעולה היא כדאמרינן פ"ק דקיד' אר"י מודה ר' לענין קנס דכולהו משלמי גם לגי' ה"ג שפוסק כרבנן יש לתמוה אמאי השמיט רבינו דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה כדאי' התם וצ"ע ועיין בתוספות דפרק אלו נערות ד"ה ועל הכותית שהק' בס"ד וז"ל אבל קשה דליתני מחזיר גרושתו משניסת ונבעלה שלא כדרכה כו' וכתב הרב ח"ה ז"ל שם דהוצרכו לזה דר"י ן' כיפ' דסביר' ליה דאינו אסור מחזיר גרושתו אלא משנשאת ונבעלה כדכתיב אחרי אשר הוטמאה ודבריהם תמוהים שהרי בפ"ק דקיד' אמרינן דאפילו לרבנן דר' דס"ל דבעולה שלא כדרכה לא חשיב בעולה בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ואמרינן התם דלר' קרא דבעולת בעל אצטריך לאשמועינן דבעל עושה אות' בעולה שלא כדרכה ואין אחר עושה אותה בעולה לענין קנס יעיין שם ובדוחק יש ליישב דבריהם דס"ל ז"ל דכיון דטעמא דבעל עושה אותה בעולה ש"כ הוא משום דכיון דאהנייא ביאתו לקנותה אהנייא לאחשובה בעולה גמורה כמו שכ' הריטב"א ז"ל שם איכא למימר דדוקא כשמקדשה בביאה אמרינן מיגו דחשיבה ביאה לקנותה חשיבא נמי בעולה לדונה בחנק ולענין קנס וכן מאי דפריך עליו התם ע"כ ל"פ רבנן אלא באחר אבל בבעל כו' מה"ט הוא דפריך דכיון דכסף גרידא ל"ק עד דמקדש והדר בעיל א"כ מגו דחשיבא ביאה לקנותה חשיב' נמי בעולה לדונה בחנק אמנם לפי האמת בכסף לחוד קונה אם קידשה בכסף ובא עליה שלא כדרכה לא חשיבא בעולה כיון דליכא מיגו כך נראה לי. ואולם מדברי התו' פרק נערה דמ"ח ע"ב ד"ה היינו כר' סותר לזה שכתבו ועי"ל דס"ל ז"ל כשי' הרב בעל החידושין דשלא כדרכה דאיתמר התם היינו בלא השרת בתולים אבל שלא כדרכה ממש אפי' בעל אינו עושה אותה בעולה ובר מן דין דברי התוס' הללו סותרין למ"ש פרק נערה דף מ"ט ע"א דבור המתחיל ואימא דנשואין משוה לה בעולה לכל דבר אעפ"י שלא נבעלה וצ"ע:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>המערה </b>
+<b> בשפחה כו' פטור וכן אם בא עליה שלא כדרכה פטור כו' שנאמר שכבת זרע כו'.</b> כתב ה"ה בגמרא מימרא שם ומבואר שם דמתיבת ש"ז נפ"ל תרוייהו שלא כדרכה והעראה וכן מבואר מדברי התוס' בפרק הבע"י דנ"ה ע"ב ד"ה אינו חייב שכתבו וז"ל ונראה דלמ"ד העראה זו הכנסת עטרה אין ראויה להתעבר אלא במירוק גיד שאם היתה ראויה להתעבר לא הוה מוקמינן קרא למעוטי העראה אלא שלא כדרכה יע"ש וק"ל טובא מהא דגרסינן בפ' ד' אחין דל"ד ע"ב ת"ר אותה פרט לכלה דברי ר"י וחכ"א פרט לשלא כדרכה כו' במאי קמיפלגי רבנן סברי ש"ז פרט להעראה אותה פרט לשלא כדרכה והערא' ור"י סבר שלא כדרכה והעראה מש"ז נפקא אותה פרט לכלה יע"ש הרי דלרבנן מתיבת ש"ז לא נפ"ל אלא הערא' גריד' וא"כ הדבר קשה מ"ש גבי שפחה חרופה דנפ"ל מתיב' ש"ז תרוייהו והנראה ודאי דסוגיא דכריתו' דתני תנא קמי' דרב ששת אתיא אליבא דר"י דנפקא ליה העראה ושלא כדרכה מתיבת ש"ז אכן לרבנן ה"נ דבשפחה חרופה לא ממעטינן מש"ז אלא העראה גריד' ושלא כדרכה בשפחה חרופה חיובי מיחייב ודברי התוס' דפ' הבע"י מתישבים לפי זה דא"א דבהעראה הראויה להתעבר היכי מוקמינן קרא אליבא דר"י למעוטי ב' אדרבא טפי מסתבר לאוקמי אשלא כדרכה גרידא ומכ"ש דק' נמי אליבא דרבנן דלא ממעטינן אלא הערא' דאם איתא דראויה להתעבר איפכא היה לנו לו' דאהעראה מחייב ואשלא כדרכה פטור ויש סעד למה שכתבתי ממתני' דכריתות דקתני התם מה בין שפחה לבין כל העריו' כו' כל העריו' עשה בהם מערה כגומר כו' וק' אמאי לא חשיב שלא כדרכה דבכל העריות עשה בהם שלא כדרכה ככדרכה ובשפחה חרופה אינו חייב אלא בכדרכה אלא משמע דמתני' אתיא כרבנן דר"י דסבירא להו דאשלא כדרכה חיובי מיחייב ובת"כ סדר קדשים איתא התם ש"ז פרט למערה ואילו שלא כדרכה לא קתני התם מכל הני נר' כמו שכתבתי ושוב מצאתי הדבר מפורש בחי' הרשב"א ז"ל פרק הבע"י דף הנזכר ע"א אההיא דאמרי' התם העראה דחייבי לאוין מנ"ל מדגלי רחמנא ש"ז גבי שפחה חרופה מכלל דחייבי לאוין בהעראה אדרבא מדגלי רחמנא העראה בחייבי כריתות מכלל דחייבי לאוין בגמר ביאה אמר ר"א אם כן לישתוק קרא משפחה חרופה כו' וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל ואיכא למידק היכי אמר ר"א לישתוק קרא משפחה חרופה והא צריך הוא לשלא כדרכה כדאיתא בכריתות תני תנא קמיה דר"ש כו' וי"ל דההיא אליבא דר"י היא דאמר לעיל בשלהי ד' אחין דמערה ושלא כדרכה משכבת זרע נפקא אבל לרבנן דלא מפקי התם שלא כדרכה משכבת זרע אלא מאותה ה"נ אשלא כדרכה בשפחה חרופה חייב וסוגייא דהכא כרבנן א"ד וכן כתב הריטב"א ז"ל בשיטה כ"י משם התוס' יע"ש הן אמת דקשה לכאורה על תי' ז"ל במ"ש דסוגייא דפ' הבע"י אתי' כרבנן דאכתי תקשי אליבא דר"י העראה דחייבי לאוין מנ"ל והי"ל לתלמודא להקשות הניחא לרבנן אלא לר"י מנא לן וכ"ת דה"נ לר"י אינו חייב על העראה בחייבי לאוין הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר דבכוליה תלמודא מיפשט פשיטא לן דאהעראה מיחייב ולא מישתמיט לומר דר"י פליג בהא ותו דברייתא דכריתות דתני קמיה דר"ש עשו גומר שלא כדרכה כהמער' בכדרכה דפטור בשפחה חרופה כר"י אתיא וקתני דדוקא בשפחה חרופה אינו חייב על העראה מכלל דחייבי לאוין בעלמא בהעראה מיחייב והנראה פשוט דכוונ' הריטב"א משום דבתר הכי פרכינן התם העראה דחייבי לאוין דכהונה מנ"ל אתיא קיחה קיחה מעריות וא"כ לר"י העראה בחייבי לאוין מג"ש דקיחה קיחה דכיון דאפילו בחייבי לאוין דכהונה מיחייב בהעראה כ"ש שאר חייבי לאוין אלא דרב אשי אליבא דרבנן משני שפיר דלחייבי לאוין דעלמא בלאו ג"ש דקיחה קיחה נפ"ל שפיר משפחה חרופה אבל לר"י חייבי לאוין דעלמא וחייבי לאוין דכהונה תרוייהו נפ"ל מג"ש דקיחה קיחה וזה פשוט ואיך שיהיה זאת תורת העולה דלרבנן דר"י בשפחה חרופה אשלא כדרכה מחייב ומעתה יש לתמוה על רבינו דפסק כמימרא דר"ש דתרוייהו ממעטינן מש"ז כנרא' שדעתו ז"ל לפסוק כר"י ואילו בפ"ה מה' שאר אבות הטומאה דין ט' וי' פסק דהבועל שלא כדרכה והמער' אין בו טומאת ב"ק הנה מבואר שדעתו ז"ל לפסוק כרבנן דר"י דאותה למעוטי שלא כדרכה וש"ז למעוטי העראה שאילו היה דעתו לפסוק כר"י הי"ל להביא דין פרט לכלה דאינה מטמאה וכן מבואר מד' מרן כ"מ שם ע"ש והדבר תמוה מ"ש דבש"ח ממעטינן תרווייהו מש"ז ובר מן דין לא ידעתי מה יענה לההיא דפרק הבע"י שהקשה הרשב"א ז"ל דעכ"ל דלרבנן דר"י בשפחה חרופה חייב אשלא כדרכה ומצאתי בשט"מ כ"י תי' לקו' הרשב"א הלזו משם הר"ם מאיב"רא וז"ל וי"ל דמתרוייהו פריך מעיקרא וה"ק העראה ושלא כדרכה דחייבי לאוין מנ"ל ע"כ ולקו' קמייתא אפשר לומר דס"ל לרבינו דכיון דבכריתות מייתי הא דר"ש בסתמא משמע דאליבא דכ"ע היא ואפילו לרבנן דילפי מב"ק מה ב"ק עשה שלא כדרכה כמערה ה"נ בשפחה חרופה שלא כדרכה כמערה וזה ודאי דוחק דאיסור מטומאה לא ילפינן וצ"ע:<br><b> ודע </b> שרש"י ז"ל שם בפ"ד אחים ד"ה להעראה כתב וז"ל להעראה שלא הזריע אי למ"ד נשיקה אי למ"ד הכנסת עטרה וכ"כ סמוך ונראה וז"ל שלא כדרכה והעראה מש"ז נפקא שלא כדרכה אינו מקום זרע כו' נראה מבואר דס"ל דאם הזריע היא טמאה וכן מבואר מדברי רבינו ז"ל בפ' הנזכר יע"ש והנראה ודאי דס"ל דבהעראה ראויה להתעבר ושלא כדעת התוס' דפרק הבע"י שכתבנו לעיל דאי ס"ל דאינה ראויה להתעבר אפילו הזריע אינה טמאה כיון שאינו ראוי להזריע והרי ביאה ראשונה לר"י אינה טמאה מטעמא דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה ובעינן ש"ז הראוי להזריע וא"כ איך כתב רש"י ז"ל דלר"י העראה אינה מטמאה אלא דוקא בשלא הזריע גם גבי שפחה חרופה דאמרינן התם דאם אינו מתכוין כגון שנפל מן הגג ונתקע אינו חייב כתב רש"י ז"ל שם דה"ט משום דכשאינו מתכוין אינו ראוי להזריע הרי דמתיב' ש"ז ממעטינן ש"ז דאינו ראוי להזריע וא"כ אלו היה דעתו ז"ל דבהעראה אינה מתעברת הי"ל לומר דאפילו הזריע אינה טמאה והר"ב מש"ל ז"ל פרק ט"ו מהלכות אישות הלכה ך' כתב בפשיטות דהעראה אינה ראויה להתעבר והוכיח כן מדברי התוס' שכתבנו וכתב עוד וז"ל שוב ראיתי הדבר מפורש בפרק עשרה יוחסין דע"ח דאמרינן התם אמר ר"י כ"ג באלמנה לוקה ב' כו' ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו בשלא גמר ביאתו הרי מבואר דמהעראה אינה ראויה להתעבר ועל פי זה כתב דה"ט דכל הפוסקים ז"ל שהשמיטו ההיא דבן זומא דפ"ב דחגיגה דאמרינן התם חיישינן שמא באמבטי נתעברה משום דהוי דלא כהלכתא דכיון דבהעראה אינה מתעברת כ"ש באמבטי את"ד יע"ש:<br><b> ולדעתי </b> נראה שדין זה במחלוקת הוא שנוי דמדברי רש"י ז"ל מבואר דס"ל דראויה להתעבר ומה שהביא ראיה מההיא דפרק עשרה יוחסין נראה דאין ראיה כלל דמ"ש שם בשלא גמר ביאתו לאו היינו מרוק הגיד ובשהזריע אלא ה"ק בשלא גמר ביאתו שלא הזריע ותדע דבפ"ב דנדה דף ט"ו פרכינן התם לר"י בנו של ריב"ז דאמר בעלה נכנס להיכל להקטיר קטורת ות"ל משום ב"ק ומשני בשלא גמר ביאתו והתם ודאי עכ"ל דשלא גמר ביאתו דקאמר היינו שלא הזריע ואם כן דכוותה נמי ההוא דפ' הבע"י הכי נמי מתפרשא וזה פשוט ועיין בתוספות פרק קמא דיבמות דף י"ב עמוד ב' דבור המתחיל ואפילו שכתבו בסוף דבור דמשכחת לה חמות' ממאנת כגון שעברה באמבטי יעיין שם מבואר דס"ל דההיא דבן זומא הלכתא היא ודו"ק ודע שמדברי רש"י ורבינו שכתבו דמעוטא דהעראה היינו בשלא הזריע נראה מבואר דס"ל דכל שגמר ביאתו אע"פ שלא הוציא ש"ז טמא משום ב"ק דאל"כ מאי איכא בין העראה לגמר ביאה והרב בעל מש"ל ז"ל פ"ג מהלכות ביאת מקדש הלכה ג' הוכיח כן מפשט' דשמעתתא דההיא דפ"ב דנדה שכתבנו לעיל ולא זכר ש"ר דברי רש"י ורבינו הללו ואע"ג דקרא כתיב ואשה אשר ישכב איש אותה ש"ז כבר כתבו התוס' פ' הב"עי ד"ה הנז' גבי שפחה חרופה וז"ל נראה דמחייב אפי' בלא הוצאת זרע דלא בעינן אלא ביאה הראויה להזריע כמו בא"א דלא בעינן הוצאת זרע אע"ג דכתיב ביה ש"ז כו' יע"ש הן אמת שדבריהם ז"ל אינם מובנים במה שהביאו ראי' מא"א דהתם שאני דאפי' בהעראה דהיינו נשיקה למ"ד או הכנסת עטרה למ"ד מחייב כשאר חייבי מיתות דעלמא דילפינן לה מהיקש' דרבי יונה כמ"ש רש"י ז"ל וא"כ דש"ז אתא למעוטי משמש מתה וש"ז לאו דוקא ממש משא"כ בשפחה חרופה דדרשינן ש"ז למעוטי העראה איכא למימר דבגמר ביאה נמי כל שלא הוציא ש"ז פטור דאהוצאת זרע הוא דקפיד קרא ויש ליישב בדוחק:<br><b> ואולם </b> הא ק"ל מאותה שאמרו בפרק יוצא דופן דמ"א ורחצו במים וטמאו עד הערב אמר ר"ש וכי מה בא זה ללמדנו אם לענין נוגע בש"ז הרי כבר נאמר למטה או איש אלא מפני שטומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים אינה מטמאה אלא שגזרת הכתוב היא ופרש"י וז"ל מה בא זה ללמדנו הא משום טבילה דידי' לא אצטריך דהא כתיב לעיל ואיש כי תצא ממנו ש"ז ואם ללמד עליה שצריכה טבילה כו' יע"ש והשתא אמאי ל"ק עדיפא מינה דקרא אצטריך למשמע דביאה משוי להו ב"ק ואפילו בלא הוצאת זרע והתוס' ז"ל ד"ה וסבר כתבו וז"ל ואע"ג דקרא במשמש' איירי סבר המקשה דמטעם משמש' לא היתה טמאה אי לאו משום שהזרע נפלט לבית החיצון וא"ת לרבנן נמי תקשי כו' וי"ל כו' ואצטריך קרא למשמש' אף שנכנס הזרע מתחילה לבית הפנימי ולא יצא לבית החיצון כו' א"נ שמא לרבנן מטמא אלא כשהיה הזרע בבית הפנימי ויצא לחוץ כו' יע"ש:<br><b> והשתא </b> קשה טובא דאיך אפשר לומר דסבר המק' דמטעם משמשת לא היתה טמאה אי לאו משום פליטת הזרע שהרי כל דאיכא גמר ביאה אפילו בלא הוצאת זרע טמאים הם משום טומא' ב"ק א"כ ע"כ לומר דגזיר' הכתוב הוא במשמשת דביאה משוי להו כב"ק וליכא למימר דס"ל למקשה דבגמר ביאה אינו טמא משום ב"ק אלא בהוצאת זרע דאם כן תיקשי ליה מעוטא דש"ז למעוטי מערה היכי משכחת לה ותו ק' דאמאי הוצרכו לידחק אליב' דרבנן דאצטריך קרא במשמשת אפילו לא יצא לחוץ עדיפא מינה הי"ל לומר דאצטריך קרא במשמשת אפילו בלא הוצאת זרע אלא מבואר דס"ל דבגמר ביאה גרידא אינו טמא משום ב"ק הפך דברי הרב מש"ל ז"ל ודו"ק וכן ראיתי להרב בעל קרבן אהרן דף קנ"ו ע"ב ד"ה פרט למערה שכ' בפשיטו' דכל שלא הוציא ש"ז אפי' גמר ביאתו אינו מטמא יע"ש ויש להסתפק במי שאסר עצמו הנאת תשמישי אשתו עליו אי מחייב עלה בהעראה גרידא מי נימא דכיון דקיימא עלויה בבל יחל הרי אשה זו נאסרה עליו כשאר חייבי לאוין בעלמא דמחייב אהעראה א"ד בנדרים שאני דהלך אחר לשון בני אדם ויש לי להוכיח דקאי עלי' בבל יחל אהעראה גרידא ממ"ש הר"ן בפ"ב דנדרים דט"ו ע"ב גבי ההיא דאמרינן באומר הנאת תשמישך עלי הקשה וז"ל וא"ת הא האי גדרא דרבנן היא דהנאת תשמיש לית ביה ממשא והיכי אתי בל יחל דרבנן ועקר למצות עונה דאוריית' ותירץ דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה א"ד יע"ש וקשה ממה שכתב הרא"ם ז"ל בתוספותיו על הסמ"ג בה' שופר דרס"ד ד"ה אין תוקעין וז"ל אך קשה דא"כ בלא גזירה דרבה נמי לא היה להם לתקוע כו' דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשוא"ת וי"ל דלא אמרינן שו"את שאני אלא היכא דליכא הכשר מצוה כגון ההיא דאין מפקחין עליו את הגל דבעידנא דקמעקר שבות של דבריהם לא מקיים עשה דתקיעת שופר אבל היכא דבעידנא דקעקר איסורא דרבנן מקיים עשה דשופר לית להו כח לחכמים להעמיד דבריהם אפי' בש"ואת א"ד יע"ש ודבריהם הללו הפך דברי הר"ן שכתבנו שהרי הכא בעידנא דעובר על איסור דרבנן הוא מקיים מצות עונה שהוא ד"ת ואפי"ה כתב הר"ן דיש כח ביד חכמים כו' וכבר ראיתי בספר קול יעקב בלשון הרמב"ם דל"ו ע"ג תמה בזה והניחה בצ"ע ואולם אם כנים אנחנו לומר דבהעראה גרידא קאי בבל יחל כשאר חייבי לאוין דעלמא איכא למימר דה"נ בעידנא דעבר אאיסורא דרבנן דהיינו אהעראה לא מקיים מ"ע דעונה דפשיטא ודאי דמצות עונה היינו בגמר ביאה כדרך גבר בעלמה ודוגמא לדבר כתבו התוספות גבי ההיא דמי שחציו עבד דלא אתי עשה דפ"ו ודחי ל"ת דלא יהיה קדש משום דמשעת העראה עבר אלאו ולא מקיים עשה אלא בגמר ביאה יע"ש ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רצג) </b> ויש להסתפק במי שאסר עצמו הנאת תשמישי אשתו עליו אי מיחייב עלה בהעראה גרדאי כו'. גם אני נסתפקתי בזה והראה לי ב"ג ה"ח ר' העשיל שכבר קדמני בזה הגאון המחבר ז"ל והנה היה פשיטא לי ג"כ דבכל חייבי לאוין מיחייב בהעראה אע"ג דליכא ריבוי אך מצאתי דאתא לידי ספר ישועות יעקב אה"ע וראיתי שכתב בסי' כ"ו דלאו דלא תהיה קדשה אינו אלא בגמר ביאה ושמצא כן בתשובה אחת ע"ש: ותמהני דהא בפירוש כתבו התוס' בפשיטות בג' מקומות דאלאו דלא יהיה קדש מיחייב בהעראה עיין בתוס' חגיגה דף ב' ע"ב בד"ה כופין כו' ובגיטין דף מ"א ע"א בד"ה ליומא כו' ובב"ב דף י"ג ע"א בד"ה כופין כו' והתם נמי ליכא ילפותא ואפ"ה כתבו התוס' כן בפשיטות וא"כ מאי שנא ל"ת דלא תהיה קדשה מלאו דלא יהיה קדש ואמרתי לחלק בזה דאיסור דקדשה הוא רק מחששא דאח ישא אחותו וזה לא שייך אלא בגמר ביאה: ואם כנים דברינו בסברא זו היה נראה ראיה לזה מדברי הרמב"ם עצמו וליישב בזה קושיא גדולה שהקשיתי עליו מחייבי כריתות דחייב עליהן בביאה בלי קדושין איך חל איסור חמותו למשל על לאו דלא תהיה קדשה דאין כאן לא כולל ולא מוסיף ולא איסור בת אחת אע"כ דאלאו דל"ת קדשה אינו חייב אלא בגמר ביאה ועל איסור חמותו חייב בהעראה: שוב ראיתי שגם ס' המקנה בריש הלכות קדושין כתב דקדשה היא רק בגמר ביאה משום דלית בה ריבויא להעראה ותמהני שלא הזכיר כלל מדברי התוס' שבג' מקומות הנ"ל שהמה כנגדו אבל הנאני שכתב בשם הרמב"ם פ"ב הלכה י"ז מהלכות נערה הטעם לחלק בין שאר חייבי לאוין ללאו דקדשה אך מהסס הייתי בזה דהא אנן קיי"ל כת"ק דר' שמעון דלא דרשינן טעמא דקרא אלא די"ל דלא דמי להא דר"ש וע"ש: אבל הנך רואה דמ"ש ס' המקנה ובעל ישועות יעקב הנ"ל דמשום דליכא ריבויא דקדשה להוי בהעראה אינה אלא בגמר ביאה הרי מדברי התוס' שבג' מקומות הנ"ל מבואר דליתא וכן מוכח מהגאון המחבר הזה דפשיטא לי' דלאו דלא יחל חיובי' נמי בהעראה ולא נסתפק אלא משום דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם וגם ספיקו פשוט לאיסורא אפי' בהעראה: ואני לעצמי הוכחתי בצדוד למיפשט ספיקא דידן לחומרא דבהעראה נמי חייב בבל יחל והיינו דלמ"ש הרא"ם דאכילה סתם היא בכל שהוא אפי' בלשון תורה אלא דהלכה למשה מסיני באה דלהוי בכזית אפ"ה קיי"ל בנשבע שלא יאכל כת"ק דרע"ק דאינו חייב בכל שהוא ולהרא"ם קשה אמאי ומה דקאמר לרע"ק היכן מצינו כו' אע"כ צ"ל דדעת הנשבע לאסור עליו הלאו דבל יחל באיסור שבדה מלבו כמו באיסור שאסרה עליו רחמנא וכיון דכל איסורי תורה אינו חייב עליהן אלא בכזית הוא אסור נמי בכזית וא"כ הרי ממילא כן הוא באוסר התשמיש עליו דכיון דבשאר חייבי לאוין חייב אהעראה הוא נמי אסר עליו אפי' העראה. ולפ"ז אפי' אם נימא דבלאו דקדשה אינו חייב אלא בגמר ביאה מ"מ כיון דבכל שאר חייבי לאוין א"צ גמר ביאה א"כ דעת הנודר למאי שהוא ברוב איסורי תורה ולא כדין קדשה ושפחה חרופה דוקא דהרי גם התם הא משכחת איסורי אכילה שחייב עליהן בכ"ש וגם משכחת שאינו חייב עליהן אלא בככותבת ואפ"ה בנשבע שלא יאכל היום פטור בשאכל חצי שיעור וגם א"צ שיאכל ככותבת דוקא כמו ביוה"כ אלא דחייב בכזית כמו ברוב איסורי תורה וא"כ הרי מדברי הר"ן אין ראיה לומר דכל לאו אע"פ דלא נתרבה חייב בהעראה משום די"ל דבל יחל שאני משום דדעת הנודר כרוב לאוי תורה: והנה בטעמא דיהיב הרמב"ם בהלכות נערה הנ"ל אלאו דלא תהיה קדשה משום דשמא ישא אח את אחותו אשר מזה למד הגאון בעל ס' המקנה דאינו חייב על לאו זה אלא בגמר ביאה וכנ"ל קשה דא"כ אביאה הראשונה באשה שלא נבעלה אמאי חייב הא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה ואי נימא דבאמת מודה הרמב"ם דאינו חייב אלאו דקדשה אלא בביאה שניה א"כ הרי לא צריך המקנה לחלק לאו דקדשה משאר חייבי לאוין דחיובו בהעראה ליישב בזה תמיהת הראב"ד על הרמב"ם ממה דמשלם קנס דהא קיי"ל דאינו לוקה ומשלם שהרי בפשיטות ניחא דכיון דקנס אינו חייב אלא בביאה הראשונה ע"י השרת בתולים א"כ ממילא אינו לוקה משום לאו דלא תהיה קדשה כיון דאינה מתעברת מב"ר: (ועוד יש לתמוה על הרב המקנה דא"כ לא ילקה אלאו דלא תהיה קדשה בבא עליה שלא כדרכה):<br><b> שוב </b> ראיתי בהר"ן בפ"ק דקדושין בהאבעיא אי תחלת ביאה קונה שכתב שם דיבמה נקנית בהעראה ואפ"ה אמרינן בטעמא דאין עשה דיבום דוחה לל"ת דאלמנה לא יקח בכ"ג משום גזירה ביאה ראשונה אטו שניה ולא משום גזירה תחילת ביאה אטו סוף היינו משום דבעינן להקים לאחיו שם וזה רק בגמר ביאה ואע"ג דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה מ"מ זמנין דמתעברה וע"ש וא"כ לפ"ז יש ליישב קצת האי דקדשה ודוק: אבל דברי הר"ן הללו קשה להבינם דא"כ מאי פריך ביבמות דף ל"ד והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה וע"ש הא אמרת דזמנין דמתעברה ולפיכך מפרישין כדי לברר הדבר ויש ליישב בזה דבאמת דרוב אינן מתעברות מביאה ראשונה: [אמר נ"ה המבלבה"ד בלשון "אין" שאמרו חז"ל אם הוא רק על הרוב ומיעוט שכיח כמו שכתב הר"ן שהביא מו"ז זצ"ל צ"ע דבשבת נ"ה ע"א אמר ר' אמי אין מיתה בלא חטא וכו' עיי"ש ומקשה שם מד' שמתו בעטיו של נחש עי"ש ומסיים ש"מ יש מיתה בלא חטא וכו' עיי"ש ואם נאמר דלשון "אין" הוא רק על הרוב ל"ה תיובתא דר' אמי ועיין בתוס' שם ד"ה דמתו וכו' שכתבו והא דכתיב כי אדם אין צדיק בארץ וכו' ברוב בני אדם קאמר משמע "דאין" הוא רק על הרוב וממקומו הוא מכרע שם להפך וצריכים לומר דלשון מקרא לחוד ולשון חז"ל לחוד מכ"מ צ"ע במלת "אין" עוד ע"כ הגה"ה] וס"ל להש"ס ביבמות דא"צ לחוש להמיעוט ולהפרישן כדי שלא לבטלן מפ"ו ג' חדשים דהבחנה (שוב ראיתי בנוב"י מה"ת חאה"ע סימן קל"ט שהקשה לו הגאון או"ח לפי המבואר ביבמות דף ל"ט דהכרת העיבור לשליש ימים הוא רק מצד רוב א"כ אמאי מותרת היבמה להתייבם אחר ג' חדשים הא במקום דאיכא לברורי אין הולכין אחר הרוב ויבמה נמי תמתין עד ה' חדשים ויום אחד ע"ש והשיב לו הנוב"י כמ"ש לעיל דזה לא מיקרי איכא לברורי לאסור עליה כל ביאות של שני חדשים ויום אחד ע"ש) אבל לענין יבום כיון דקיי"ל גם בזקן וזקינה דיש יבום בהו כיון שמצינו שנפקדו על זה ומשום הכי אע"ג דלהקים זרע ע"י ביאה ראשונה לא שייך מ"מ לא גרע זה מזקן וזקינה ואע"פ שי"ל למה נאסור ביאה השני' ואמאי לא ניזול בתר רובא (כדאזלינן בכל מקום) ונימא דלא נתעברה מביאה ראשונה מ"מ י"ל דלענין יבום די במציאות הקמת זרע בלבד כמו בזקן וזקנה דאל"כ נימא דכל זמן שלא נתעברה אפי' לעולם יחול עליה עדיין מ"ע דיבום: גם י"ל דהא דפריך ביבמות אהאי דמפרישין הנ"ל והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה אע"ג דיש לחוש למיעוט במקום שיש לו מתירין מ"מ למ"ש הנוב"י לענין דשיל"מ בספק מניקת חבירו דכיון דמדרבנן הוא הולכין בספיקו להקל אע"ג דיש לו מתירין לאחר כ"ד חודש משום דבכה"ג ל"ש דשיל"מ כמ"ש בצל"ח לענין טלטול מוקצה דבעי לטלטל היום ומחר וא"כ ה"נ בנ"ד ויהיה ראיה מזה לדבריו אלו דאל"כ מאי פריך הכא והא אין אשה כו' נימא דלא אזלינן בתר רוב דאינן מתעברות מב"ר משום דיש לה מתירין לאחר הפרשה אע"כ דליכא למימר הכי וכמ"ש וא"כ הרי מדברי הר"ן אלו ראיה להנוב"י הנ"ל לכאורה: אולם באמת להר"ן לשיטתי' דמספקא לי' בפ' אין צדין דלמא הא דקיי"ל דבדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא היינו דוקא בתערובות כיון דאתחזק איסורא אבל לא בנכרי שהביא ביצים ביו"ט די"ל כיון דרובא לאו בני יומן נינהו מותרין אע"ג דהוי דשיל"מ וע"ש ולהאי צד אין ראיה ועיין במל"מ פ"י מהלכות מעילה ובמ"א הארכתי ובר מן דין י"ל דאין ראיה מזה לסברת הצל"ח הנ"ל די"ל דגם בל"ז לא הוי דשיל"מ משום דאין ההיתר עתיד לבוא בודאי ועיין מ"ש הט"ז ביו"ד סי' ט"ו ומ"ש הנקודות הכסף שם ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> בסופו. </b> מה שהביא בשם הרא"ם שהעלה דאין כח ביד רבנן לעקור דבר מן התורה בשוא"ת רק אם אינו עושה המצו' תומ"י רק לאח"ז אבל אם הוי בעידנא שמקיים המצוה תיכף אין להם כח לעקור דבר אפי' בשוא"ת עיי"ש עפ"ד הנ"ל יש ליישב מ"ש המג"א בסי' תמ"ו בשם השל"ה ומה שהקש' עליו עיי"ש ולפי הנ"ל דברי השל"ה נכונים דודאי האמת כדברי הר"ן שמה שאין נדחה בשופר היינו מטעם דהוי עשה ול"ת דאל"ה הוי דחי אף דלא הוי בעידנא כיון דהוי עשה דרבים ולא בעינן בעידנא כמ"ש המג"א רק מכח דהוי עשה ול"ת לכך לא דחי מיהו אעפ"כ נצרך לטעם דלא הוי בעידנא כיון דעכ"פ אינו עושה המצו' מיד נהי דלענין דחיית העשה כיון דהוי דרבים לא בעינן בעידנא מ"מ כיון דלא הוי בעידנא יש כח לחז"ל לעקור דבר מן התורה לעשותו כשל תורה ובשל תורה לא דחה דהוי עשה ול"ת אבל אם הוי בעידנא כגון גבי חמץ לא שייך לומר דהוי עשה ול"ת כיון דהוי דרבנן ואין כח ביד חז"ל לעקור דבר מה"ת אף בשוא"ת כיון דתיכף מקיים העשה לכך בהא אוקמוהו אדאורייתא והוי היתר ממש ואין כאן עשה ול"ת וז"ב כוונת השל"ה ולפ"ז נרא' דמ"ש בש"ע שם סעיף ב' די"א דיו"ט שני דינו כחוה"מ לענין זה ומשמע מדברי האחרונים דיותר יש להקל לטלטלו להשליכו לים מלשרפו עיי"ש. ולדידי נראה איפכא דדוקא לשרפו במקומו מתירין הי"א כיון דבזה מקיים המצוה תיכף בעידנא לכך כיון דיו"ט שני דרבנן אין כח ביד חז"ל לעקור ד"ת אבל לטלטלו לים כיון דלא הוי בעידנא ממש שעושה איסור טרם קיום המצוה בזה יש כח ביד חז"ל לעקור ד"ת בשוא"ת ואסור לבערו כנלפענ"ד. ואין להקשות ע"ד הרא"ם הנ"ל ממה דאמרינן בש"ס דשניות מד"ס חולצת ולא מתייבמת ואף למ"ד דמצות יבום קודם משמע דהוי כן דליכא פלוגתא בהא מלתא כלל ואמאי לא נימא איך בטלו חז"ל מצות יבום למ"ד דקודם הרי הוי בעידנא דמעקר לאו ואין כח בידם לבטל אף בשוא"ת כמ"ש שם ביבמות כ' ע"ב דבאמת שייך בזה דעדל"ת ולכך בדעבד קנה עיי"ש אך באמת א"ש דהרי הוי מטעם גזרה ביאה ראשונ' אטו שני' והיכי דהוי גזרה אף הרא"מ מודה דאסרו אף בעידנא כמו דאסור באמת בשופר מטעם שמא יעבירנו ד"א ברה"ר מיהו באמת אין לדמות זה לזה ועדיין יהי' צ"ע על הרא"ם דבשלמא בשופר דהוי הגזרה מכח שמא יעבירנו ויעשה איסור תור' לכך שפיר העמידו דבריהם אבל כאן הרי אף ביאה שני' הוי אסור רק מדרבנן וא"כ אף אם גזרו ביאה ראשונ' אטו שני' הוי הכל רק מכח איסור דדבריהם ואיך העמידו דבריהם לעקור דבר מן התור' מה דהוי בעידנא וצ"ע ואפשר דלא אמר הרא"ם כלל זה רק היכי דהוי גזרת חכמים רק במקום מצוה לבד בזה אין להם כח לגזור לבטל המצוה אם הוי בעידנא אבל אם גזרו גזרה בדבר הרשות שזה יש כח בידם לעשות כעין דאורייתא אז נעשה כדאורייתא ממש ושוב אף אם אירע במקום מצוה אינו כדאורייתא כיון דהוי בשוא"ת וזה שפיר יש כח בידם והרא"ם מיירי רק כעין שופר דהוי רק במקום מצוה אבל בשניות הוי הגזרה בעלמא ובהיות כן יש לדחות דברי השעה"מ שרוצה להוכיח מהר"ן בנדרים דאם נדר מתשמיש אשה אסור אף בהעראה דאל"כ סתרי דברי הר"ן להרא"ם הללו עיי"ש ולפמ"ש ליכא ראי' דהתם בדברי הר"ן תקנת רבנן דחל הנדר דבל יחל מדרבנן משכחת לה גם שלא במקום מצוה בנדר מאשה שאינה אשתו עדיין או בשאר דבר שאין בו ממש וכדומה או אם היא נדרה וכדומה בכמה ענינים וכיון דחל האיסור בדבר הרשות חל אף במקום מצוה אף דהוי בעידנא כמו בשניות ויבום ועדיין צ"ע בכל זה. אך קשה על הרא"ם מתוס' פסחים ס"ב ד"ה כי לית לי' הואיל וכו' ודברי הרמב"ן במלחמות בסוגיא דאופה מיו"ט לחול שהעלו שניהם דהואיל זה הוי רק דרבנן דמה"ת אין לחלק בין לחומרא בין לקולא והנה התוס' שם הרגישו איך יביא פסח שני ויביא חולין בעזרה וכוונתם דבשלמא מה שפסלו הראשון זה הוי בשוא"ת ויש כח בידם לעקור ד"ת בשוא"ת אך מה שיביא פסח שני הוי בקום ועשה ואין כח בידם לעקור ד"ת בקום ועשה וע"ז תירצו כיון דלא יזרוק הדם שוב חייב מה"ת בפ"ש כלומר וא"כ ליכא כאן עקירה בקום ועשה ומה שלא יזרוק זה הוי שוא"ת ויש כח בידם אבל לדעת הרא"מ קשה טובא שהרי בפסח הוי השחיטה והזריקה והאכילה כולן מ"ע ממש והוי בעידנא ממש ואיך כח בידם לעקור ד"ת בשוא"ת ובהא נשאר קו' התוס' במקומה דאיך פסלוהו מדרבנן שלא יזרוק הדם ונראה מוכח מדבריהם דהם לא ס"ל כדעת הרא"ם והרא"ם אפשר דסובר כדעת הבעה"מ שם דס"ל דהואיל זה הוי מה"ת לחומרא נמצא דין זה במחלוקת שנוי' וצ"ע ובדיקה בש"ס ופוסקים אם יסבול כלל זה של הרא"ם או לא:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אחד </b>
+<b> ז' עממין ואחד כל האומות באיסור זה כו'.</b> הנה דעת רבינו לפסוק כר"ש דדריש טעמא דקרא ודריש כי יסיר לרבות כל המסירין וכן מבואר פרק האומר דס"ח ע"ב דאמרינן התם הניחא לר"ש דדריש טעמ' דקרא ופרש"י וז"ל וה"נ דריש טעמא דחתון משום כי יסיר ולא אצטריך קרא לפרושי טעמא ואייתר לן כי יסיר לרבות כל המסירין והר"ן ז"ל פי' בפי' הלכות הסוגיא באופן אחר וכתב וז"ל דדריש טעמא דקרא כו' וה"נ טעמא דקרא דריש דכיון דטעמא דלא תתחתן משום כי יסיר הוא גמיר מיניה כל המסירין מאחרי המקום עכ"ל ומוהר"ש יפה ז"ל ס' בראשית דמ"ט הקשה על רש"י ז"ל אמאי לא פי' כפירוש הר"ן דמשמע הכי ריהטא דסוגיא טפי ולע"ד נראה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן מכח ההיא דאמרינן פרק המקבל דקט"ו דהיכא דמפרש טעמא בקרא אפילו ר"י מודה דדריש טעמא דקרא ואם כן מאי פריך הכא ובגמרא הניחא לר"ש אלא לרבנן כו' הא אפילו רבנן מודו הכא דדרשינן טעמא דקרא היכא דמפרש קרא טעמא בהדיא ואדרבא על הר"ן יש לתמוה מה יענה לקו' זו ואפשר ליישב לפי' הר"ן דתלמוד' הכי פריך דודאי קרא דלא תתחתן בז' אומות הוא דבהכי הוא דמיירי קרא אלא דלר"ש דדריש טעמא דקרא ועבדינן עיקר מהטעם ועקרינן קרא מפשטיה ה"נ כיון דטעמא דלא תתחתן משום כי יסיר הוא א"כ מרבינן מיניה שאר אומות דשאר אומות נמי מסירין הם מאחרי המקום אמנם לרבנן דר"ש דלא עבדינן עיקר מהטעם ולא עקרינן קרא מפשטיה ה"נ הכא אע"ג דטעמ' דקרא איתיה בשאר אומות נמי אפי"ה לא עקרינן קרא מפשטיה ודוקא בז' אומות דכתיבי בהדיא הוא דאסרינן ומאי דקאמר בגמרא הניחא לר"ש דדריש טעמא דקרא לאו ממתני' דפרק המקבל הוא דמייתי דהתם לא מפרש קרא בהדיא טעמא ומשום הכי פליגי רבנן אלא מההיא דסנהדרין דפליגי ר"י ור"ש בלא ירבה לו נשים דר"י ס"ל דמרבה הוא ובלבד שלא יהיו מסירות את לבו ור"ש ס"ל דאפי' א' ומסירה את לבו ה"ז לא ישאנה הרי דר"י ס"ל דא' ומסירה את לבו מותר אע"ג דקרא טעמא קא יהיב דלא ירבה לו נשים משום דלא יסיר לבבו וא"כ ה"ט נמי איתיה באחת ומסירה את לבו אפי"ה ס"ל לר"י דלא עקרינן קרא מפשטיה ודוקא לא ירבה לו נשים הוא דאזהר רחמנא וא"כ ה"נ אע"ג דטעמא דכי יסיר איתיה בשאר אומות נמי אפי"ה נימא דדוקא ז' אומות דכתיבי הוא דאזהר כך היה נראה ליישב פי' הר"ן אבל מה נעשה שהר"ן ז"ל בעצמו פי' דמאי דקאמר בגמ' הניחא לר"ש היינו ממתני' דהמקבל כפירוש רש"י ז"ל ואולי נאמר לדעת הר"ן דהא דפריך הכא בגמ' הניח' לר"ש כו' היינו משום דס"ל דרבנן דר"ש לא דרשי טעמא דקרא אפילו היכא דמפרש קרא בהדיא וכדס"ד התם בפרק המקבל אמנם למאי דמסיק התם דהיכא דמפרש טעמא בהדיא אפילו רבנן מודו לא תקשי לן קו' דהכא ולא צרכינן לומר דנפ"ל מקרא דכתיבא בהדיא ושוב ראיתי להרב ל"מ פ"ג מהלכות מלוה ולוה שכ"כ ליישב מה שהקשה על רבינו ז"ל דפסק שם כרבנן דר"ש דלא דרשי טעמא דקרא א"כ ע"כ צ"ל דנפ"ל דנכרית ולדה כמוה מקרא דכי תהיין כדאסיקנ' בסוגיא דידן וא"כ ע"כ דקרא דהאשה וילדיה איצטריך לדרשא דר"י דאמר האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד לא אמר כלום והולד כמותה כמ"ש בגמרא ואלו רבינו ז"ל בפ"ז מהלכ' עבדים פסק כרבנן דדבריו קיימין וניחא ליה להרב ז"ל שרבינו מפרש סוגיא דידן כפירוש הר"ן שכתבנו וס"ל דלפום מאי דמסיק התם דהיכא דמפרש קרא דרשי' טעמא תו לא צרכינן לשינויא דהכא יע"ש והרב ז"ל כתב פי' זה מסברא דנפשיה ולא ראה דברי הר"ן ז"ל הללו שפירש כן בהדיא ומה שהקשה הרב הנז' לפירוש זה דאם כן לר"ש דדריש טעמא דקרא לישתוק קרא מטעמא דכי יסיר ומסברא ידעינן טעמא כדקאמר התם בהמקבל גבי לא ירבה לו נשים נראה דלק"מ דקר' דכי יסיר אצטריך לאשמועי' דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך ואין בנך מן הגוי קרוי בנך ואדרב' לפרש"י שפי' דלר"ש דדריש טעמ' דקר' אייתר לן כי יסיר לרבות שאר מסירין קשה טובא דהא אצטריך לדר"י וכבר הוקשה לו כן למוהר"ש יפה ז"ל והניחו בצ"ע ואפשר שמכח קו' זו הצריכו להר"ן ז"ל לפרש כן: אך ק"ל דביבמות פ"ב דכ"ג פרכינן לר"י בר יאודה דס"ל דהבא על אחותו והיא בת אשת אביו אינו חייב אלא א' האי בת אשת אביך מאי עביד ליה ומשנינן דמיבעי ליה למעוטי אחותו מנכרית והדר פרכינן ורבנן נכרית מנ"ל אר"י כו' אמר קרא כי יסיר כו' האי בז' אומות כתיב כי יסיר לרבות כל המסירין הניחא לר"ש כו' אלא לרבנן מנ"ל מאן תנא דפליג עליה דר"י ר"ש היא והשתא כפי מ"ש הרב ז"ל דלמסקנא דפרק המקבל אפילו לרבנן דר"ש נפ"ל מכי יסיר דולדה כמוה משום דמפרש טעמא אם כן תקשי לן המסקנא דפרק המקבל לר"י ב"י קרא דבת אשת אביך מאי עביד ליה דלמעוטי נכרית לא אצטרך דהא נפ"ל מקרא דכי יסיר לכ"ע ובשלמא לפירש"י ניחא שפיר דר"י ב"י ס"ל כרבנן דר"ש דלא דרשי טעמא דקרא ולא נפ"ל מכי יסיר שאר אומות משום הכי אצטריך קרא דבת אשת אביך אבל לדברי הרב ל"מ ז"ל קשה ולעיקר קושית הרב ל"מ ז"ל על רבינו נראה ליישב ע"פ מ"ש ה"ה ז"ל פ"ד מהלכות נחלות על מ"ש רבינו ז"ל דישראל שבא על שפחתו ולדה כמוה לכל דבר ושלא כדעת הרי"ף ז"ל שכתב משם רבותיו דדוקא לשפחה דאחרים הוא דאמרינן ולדה כמוה דומיא דנכרית אבל שפחה דידיה לא וכתב ה"ה ז"ל שדברי רבינו ז"ל מבוארים במכילתא שכך שנינו שם רבי נתן אומר אין תלמוד לומר האשה וילדיה אלא להביא את הרב שבא על שפחתו שולדיה עבדים כמוה תלמוד לומר האשה וילדיה כו' יע"ש ואם כן איכא למימר שפיר דלעולם דשפחה נמי נפ"ל מקרא דכי תהיין אלא דאצטריך האשה וילדיה להביא את הרב שבא על שפחתו דלא נימא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ושחררה וכדר"ן ותלמודא דקאמר מיבעי ליה לכדתניא ה"נ דהו"מ למימר מיבעי ליה לכדר"ן אלא דחדא מנייהו נקט כנ"ל נכון ליישב דעת רבינו:<br><b> האמנם </b> אכתי קו' דידן קיימא באנפין על הטור דבה' גביי' כתובה סי' צ"ג פסק באלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה כרבנן דר"ש וא"כ ע"כ צ"ל דנפ"ל דולדה כמוה בנכרית מכי תהיין לאיש וא"כ האשה וילדיה ע"כ אצטריך לדר"י ואלו הטור ז"ל פסק בי"ד סי' רס"ו כרבנן דר"י ולהטור ז"ל לא מצינן לומר דאצטריך לדר"ן שהרי בה' נחלות מבואר שדעתו ז"ל שלא כדעת רבינו וכן נמי לא מצינן למימר דס"ל כתיר' הרב ל"מ ז"ל שהרי בא"ה סי' ט"ז השיג הטור על רבינו ז"ל במ"ש דקרא דלא תתחתן מיירי אפי' בשאר אומות וכתב וז"ל ונ"ל שאינו אלא בז' אומות דלא קי"ל כר"ש דאמר כי יסיר לרבות כל המסירין ואי כדעת הר"ב ל"מ ז"ל מאי ק"ל הא אפי' לרבנן דר"ש קרא דלא תתחתן מיירי אפי' בשאר אומות למסקנא דפ' המקבל ומהתימא על הרב ל"מ ז"ל איך לא השגיח בזה ליישב דעת הטור. ואולי נאמר שהטור ז"ל פוסק כר"י ב"י דאינו חייב על אחותו שהיא בת אשת אביו אלא אחד ונפ"ל דנכרית ולדה כמוה מקרא דבת אשת אביך ומקרא דכי תהיינה לאיש לא נפ"ל מידי דההוא אצטריך לאשמועינן דקדושין תופסין בחייבי לאוין וכדר"פ וכן ראיתי להריטב"א ז"ל בשיט' כ"י למס' יבמות שכתב דהא דר"פ דדריש מקרא דכי תהיין דקדושין תופסין בחייבי לאוין פליגא אהך דרשא דשמעתין דלר"פ קרא לא מיירי אלא בחייבי לאוין ולהך דרשא דשמעתין מיירי אפי' בחייבי כריתות ומיתות ב"ד וכי תהיין דקאמר כל שיש בה הויה לאחריני קאמר יע"ש ודוק:
+
+Halakhah 2
+
+<b>ולא </b>
+<b> אסרה תורה אלא דרך חתנות אבל הבא על הגויה דרך זנות כו' מד"ס.</b> הנה מסתמיות דברי רבי' ז"ל משמע דס"ל דבא על הגויה בין בפנויה בין באשת נכרי אין איסורו אלא מד"ס מדלא חילק וכן נראה ג"כ ממ"ש פ"ח מה' מלכים דין ג' וז"ל אין אשת יפ"ת מותרת אלא בשעת שביה בין בתולה בין א"א שאין אישות לגוי והדבר קשה דבפ"ק דקדושין דכ"א ע"ב מפקינן לה מקרא דכתיב אשת אפי' א"א ואיך כתב רבי' דה"ט מפני שאין אישות לגוי וכבר התוס' שם הקשו דל"ל קרא הא קי"ל דאין אישות לגוי ותירץ דמ"מ איכא עשה דודבק באשתו ולא באשת חבירו האמנם דעת רבינו ז"ל נראה דס"ל דאפי' איסור עשה אין בו וקרא דודבק באשתו בב"נ דאזהר אבל גבי ישראל אין אישות לגוי כלל וס"ל דמהך קרא דיפת תואר ילפינן בעלמא דאין אישות לגוי כלל וכ"כ הרב בחידושין שם גם דעת הרשב"א שם מבואר כדעת רבינו דאין אישות לגוי כלל ואפי' איסור עשה ליכא:<br><b> וראיתי </b> למוהרימ"ט ז"ל שם בחידושיו הק' לדעת התוס' דס"ל דאיסור עשה איכא מדאמרי' פ"ד מיתות דף נ"ז כיוצא דיפת תואר מאי היא כי אתא רב דימי אמר ר"ח ב"נ שיחד שפחה לעבד ובא עליה נהרג עליה ועלה תני גוי בגוי וגוי בישראל אסור ישראל בגוי מותר ופירש"י דאפי' אשתו גמורה מותרת לו אלא דק"ק דאמאי נקט שפחה ולא א"א דמשמע דוקא שפחה דלא שייך בה עשה דאשת חברו דכבהמה חשיבה א"ד ז"ל ותמהני עליו דהתם בב"נ שיחד שפחה לעבדו ולקח ישראל בשביה מיירי כמ"ש רש"י שם וז"ל גוי שיחד שפחה לעבדו ולקח ישראל בשביה ובשביה אפי' א"א מותרת כנפ"ל מדכתיב אשת ומה שהקשה דאמאי נקט שפחה ולא א"א ל"ק כלל דרבותא אשמועינן דבן נח חייב עליה ולא נימא דכבהמה חשיבא וזה פשוט מיהו הא ק"ל טובא לדעת רבינו והרשב"א מהא דפרכינן התם דף נ"ט אהא דאמרינן התם ליכא מדעם דלישראל שרי ולגוי אסור ולא והרי יפת תואר ומשנינן התם משום דלאו בני כבוש נינהו והשתא אם איתא דישראל בגוי מותר אפי' בא"א אכתי תקשי ליה הרי א"א גוי' דלב"נ אסור ולישראל שרי וליכ' למימר דכיון דלישראל נמי אסור בא"א ישראל לא חשיב' כי האי מידי דלישראל נמי שרי ולגוי אסור כיון דלישראל במינן אסורי' דא"כ מאי פריך איפ' תואר הא יפת תואר מן ישראל בישראל אסירי ועיין בהרב ח"ה ובספר תורת חיים שם וראיתי למוהר"ש אלגאזי בס' לחם סתרים פרק אין מעמידין שהקשה למ"ש התוס' דבא"א גויה איכא איסור עשה דודבק באשתו וכ"כ הרא"ם ז"ל סדר תצא דהא ההוא קרא בב"נ כתי' ולא בישראל ותירץ דכיון דקי"ל נאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני ליש' נאמרה ולא לב"נ אם כן האי עשה דודבק באשתו לא נשנית בסיני דלך אמור להם לדבר שבמנין הוא דאתא וא"כ ודבק באשתו שדינן ליה דלישראל נאמר ואתי למימר באשתו ולא באשת חבירו ואפי' גויה יע"ש ותמהני עליו דא"כ ב"נ שבא על אשת חבירו לאחר מ"ת לא יהא חייב מיתה ובסנהדרין דע"א ע"ב אמרינן דב"נ שבא על אשת חבירו ונתגייר פטור הא לא נתגייר חייב וצ"ע:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רצד) </b> בד"ה וראיתי למוהרימ"ט שם בחידושיו הקשה לדעת התוס' דס"ל דאיסור עשה איכא כו'. לק"מ דהא בשפחה שייחד לעבדו נהרג משום גזל ולא משום אשת איש דכבהמה חשיבא ואפי' בלי שבי' מותר לדעת רש"י דגזל נכרי מותר מה"ת:<br><b> (רצה) </b> מיהו הא ק"ל טובא לדעת רבינו והרשב"א כו'. והשתא אם איתא דישראל בגוי מותר אפילו בא"א כו'. במחכ"ת לק"מ דרב דימי דקאמר בסנהדרין דף פ"ב דב"ד של חשמונאים גזרו דהבא על הנכרית חייב משום נשג"ז ע"כ ס"ל דמדאורייתא אין אפי' איסור עשה באשת נכרי דהא אמרת דהוא מגזירת ב"ד דחשמונאים בלבד ומכ"ש ר' אבין דס"ל דלא גזרו משום אישות דאין אישות לנכרי וא"כ מאי פריך הש"ס מיפת תואר היינו מרב דימי לעיל דף נ"ז והרי רב דימי ע"כ ס"ל דמה"ת עכ"פ אין לישראל איסור באשת נכרי ותקשי לך מי איכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור: ועוד אני תמה ואומר ולטעמיך דבאמת להוכיח מזה כדעת התוס' דאיכא איסור עשה באשת אחרים הא גם להתוס' קשה קושיא זו דהרי כתבו בע"ז דף ל"ו ע"ב בד"ה משום כו' בשם הירושלמי דבן נח הבא על זונה קנאה וב"נ אחרים שבאו אח"כ עליה חייבים עליה משום א"א אבל ישראל אינו חייב בעשה אלא אבעולת בעל ואשתו גמורה ע"ש וא"כ נימא מי איכא מידי דב"נ שבא על אשה שנבעלה בזנות תחלה נהרג עליה ולישראל שרי לגמרי ואפי' עשה אין בה אע"כ צ"ל דזה אין לו ענין כלל להאי מי איכא מידי דקאמר הש"ס שם כיון דגם בסיני לא אשתרי האיסור דודבק באשתו ולא באשת חבירו דנאסר תחלה לב"נ כדי שנאמר מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור אלא דבסיני נתחדשה הלכה בפירוש האי ולא באשת חבירו דכל שלא נתקדשה באחד מג' דרכים לאו אשת חבירו מקריא ואי נבעלה בזנות דעלמא שריא דלגבי ישראל זנות לאו קנין הוא בין בישראלית שנבעלה לישראל ובין בנכרית לנכרי נמצא דאיסור אשת איש כדקאי לב"נ קאי אלא דנתחדשה הלכה לפרש מה היא אשת איש וכיון דנכרים לאו בני אישות נינהו דעליהן לא נתחדשה ההלכה תו לא מצי הש"ס למפרך והרי א"א דלנכרי אסור ולישראל שרי דהא א"א באמת לישראל נמי אסור במי ששייך אישות והא באשת אחרים דשרי היינו משום דלית להו אישות וכמו דאמרינן דלאו בני כיבוש נינהו ומה דנכרי חייב אאשת חבירו היינו משום דלדידהו ע"י ביאת זנות נמי נקראת אשת חבירו וכיון דאיסור א"א גופיה יש בישראל כמו בנכרי אלא דבפרטות יש חילוק ביניהן תו לא שייך למפרך מי איכא מידי כו' ודוק:<br><b> ונלע"ד </b> ליישב סוגיא דקדושין דמרבינן גבי יפת תואר אשת אפי' א"א והא מוכח מסוגיא דסנהדרין דף פ"ב הנ"ל דבין לרב דימי ובין לר' אבין עכ"פ מדאורייתא אין אישות לנכרי (ושפיר כתב הרמב"ם והרשב"א כמ"ש המחבר ז"ל וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' וא"ו ומטו בה משם הרמב"ן ועיין פ"ת סי' ט"ז ס"ק א') וא"כ האי אשת ל"ל ונ"ל משום דרב דימי בדף נ"ז קאמר דב"נ שייחד שפחה לעבדו ובא עליה ונהרג עלי' והיינו משום גזל עיין רש"י שם (והיינו ע"כ שלא ברשות העבד דהא צריך האי באשתו ולא באשת חבירו גבי ב"נ דנהרג עליה משום א"א וקשה אזהרה זו למה לי תיפוק לי' משום גזל וע"כ צ"ל דקרא אתא דאפי' ברשות הבעל נהרג עליה משום א"א אע"ג דבכה"ג משום גזל ליכא) וא"כ צריך גבי יפ"ת האי אשת לא מטעם אישות דהא לית לי' אישות אלא מטעם גזל דהא קיי"ל דגזל נכרי אסור וא"כ כמו דב"נ אסור בשפחת עבדו ואע"ג דלא שייך בי' אישות משום דכבהמה דמי מ"מ גזל יש בו ונהרג עליה ה"נ ס"ד דיפ"ת שיש לה בעל תאסר משום גזל משום הכי אצטריך האי אשת: אך באמת נתקשיתי בהבנת הסוגיא דסנהדרין דף נ"ז הנ"ל דקאמר התם לענין יפ"ת דנכרי בנכרי אסור וישראל שרי ומייתי הא דרב דימי דב"נ שיחד שפחה לעבדו כו'. ופירש"י דישראל לקחה בשביה מותרת לו ע"ש הא במלחמה ליתא משום גזל דשלל מותר ואפילו נכרי קונה את הישראל בשבי' כדילפינן מן וישב ממנו שבי וא"כ גם נכרי בישראל מותר ואיך קאמר דנכרי בישראל אסור וניהו דבאשת איש דישראל אסור אפי' לקח בשבי' מ"מ הא רב דימי קאי אשפחה שאין בה אישות ואע"ג דרש"י פירש שם האי דנכרי בישראל אסור היינו בשפחה כנענית שמסר לעבד עברי מ"מ הא מה דאסורה לנכרי אינו משום גזל אלא משום אישות דהא חרופה היא לעבד עברי ולא שייך לומר דזה מותר וזה אסור אלא באותו ענין עצמו: ודע דבחידושי הארכתי בפי' דברי רש"י אלו גם לא ידעתי לרב דימי דגזרו ב"ד דחשמונאים נשג"א איך אפשר לחייב באשה אחת משום שפחה ומשום א"א והא כיון דאיסור שפחה היא הרי היא כבהמה ואין בה אישות וזה ודאי מיירי ברשות הבעל דאל"ה תיפוק לי' דאסורה מה"ת משום גזל וא"כ אי אמר דחייב עלי' משום א"א תו א"א לחייבו משום שפחה ויש ליישב: ובחידושי כתבתי דאע"ג דבמלחמה ואכלת שלל אויביך כתיב ואין איסור גזל נמי ביפ"ת שיש לה בעל מ"מ י"ל דצריך האי אשת להיכא שאינה מעם זה אשר המלחמה עמו אלא שהיא אשת איש מעם אחר שנשבה תוך הנלחמים וגזל שלא שייך להן הא אסור מ"מ הרי לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר ומותרת ואין בה משום גזל ודוק:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>מצרי </b>
+<b> ב' שנשא מצרית ראשונה כו'.</b> הנה רש"י ז"ל בקידושין פרק האומר דס"ז ע"א ד"ה מצרי ב' כ' וז"ל והא דאמרינן ביבמות להם הלך אחר פסולן היינו כו' דיש קדו' ויש עבירה ופ"ק דסוטה ד"ט ד"ה אשיא לבני כ' וז"ל שאם הייתי משיא לבני מצרית ראשונה היה בן בני ב' מצד האם ואמרי' ביבמות להם הלך אחר פסולן כו' וצ"ע שדבריו סותרים שהרי במצרי שנשא מצרית כיון דיש קדושין ואין עבירה לא שייך לומר להם הלך אחר פסולן ואפי' למ"ד דס"ל דבנה ב' נפ"ל מאשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה ולא מקרא דלהם והיה נראה ליישב דס"ל לרש"י דלר' דוסא דבנה ב' הה"נ במצרי ראשון שנשא מצרית ב' דבנה ב' דאזלינן אחר הפגום שבשניהם וכמו שכן הוא דעת רבינו ז"ל וס"ל ז"ל דהא דנפ"ל לרבי דוסא מק' דאשר יולדו להם ולא מקרא דלהם הלך אחר פסולן היינו משום דאי לאו קרא דאשר יולדו מסתברא ודאי לומר דלהם לא נאמר אלא דוקא בישראל שנשא מצרית דיש קדושין ויש עבירה אבל מצרי שנשא מצרית כיון דיש קדושין ואין עבירה לבית אבותם קרינן ביה בישראל וכמ"ש רש"י ז"ל אמנם לבתר דכתיב אשר יולדו להם דגלי לן קרא דאע"ג דיש קידושין ואין עבירה לא קרינן ביה לבית אבותם ולבית אבותם דוקא לישראל נאמר אית לן למימר דכי כתיב להם אכלהו כתיב ואפי' מצרי שנשא מצרית גזירת הכתוב היא דהלך אחר פסולן אלא דזה לא יתכן לפי מ"ש ה"ה ז"ל שם שדעת רש"י דלרבי דוסא מצרי א' שנשא מצרית ב' הולד ג' דשדינן ליה בתר האם אפי' להקל וכן נראה ג"כ ממ"ש בפרק עשרה יוחסין דע"ח ע"א ד"ה מצרי ראשון שנשא מצרית א' כו' משמע דס"ל דלר"ד דקי"ל כותיה מצרי א' שנשא מצרית ב' הולד ג' ומשו"ה הוכרח לפרש דמיירי שנשא מצרית א' וכיון שכן הדק"ל וצריך עיון: ומוהרש"ך ז"ל ח"א דל"ג הקשה לדעת רבינו ז"ל מההיא דפרק הערל דקאמר אמר ר"י מנימין גר מצרי הי' כו' ואמר אני מצרי א' ונשאתי מצרי א' אשי' לבני מצרית ב' כדי שיהא בן בני מותר לבא בקהל ואם איתא דלא שדינן ליה בתר האם להקל למאי אצטריך למנימין לומר אם נשא מצרית א' או ב' בשלמא לפרש"י ניחא דה"ק אני ראשון וטעיתי שנשאתי מצרית ראשון שאם נושא הייתי מצרית ב' היה בני ראוי לבא בקהל עכשיו אשיא לבני כו' ולא ירדתי לסוף דעתו דלפי' רש"י ז"ל נמי תקשי לרבב"ח דס"ל דבנה ג' דאזלינן בתר האב ולדידיה מצרי ראשון שנשא מצרית ב' הולד ב' א"כ למאי אצטריך מנימין לו' נשאתי מצרית א' א"ו דמהא ליכא למידק דאיכ' למימר דה"ק שנשא מצרית כדי לטהר זרעו ולאפוקי מממזר' מיהו מההי' דאמרי' התם טעמא דכתיב אשר יולדו הא בעלמ' בתר האב שדי' ליה והאמר רבא נכרית מעוברת כו' לכאורה ק' לדעת רבינו דס"ל דמאשר יולדו נפ"ל דבעינן ג' לאב ולבן דא"א ללידה בלא אב ואם כמ"ש ה"ה דא"כ מנ"ל לתלמודא דבעלמא בתר אבוה שדי' ליה אדרבא נימא איפכא דבעלמא בתר האם שדינן ליה ואשר יולדו איצטרך דלא ניזל בתר האם גרידא אלא בעינן ג' לאב ולאם בשלמ' לדעת רש"י דס"ל דמאשר יולדו נפ"ל דשדינן לי' בתר האם לגמרי ניחא שפיר ויש ליישב דמאי דפריך בגמ' טעמא דכתיב אשר יולדו כו' לאו מדאצטריך אשר יולדו הוא דפריך דודאי איכא למימר דאצטריך לאשמועינן דלא שדי' לי' בתר האם לגמרי אלא למאי דמצינו התם לההיא דאמר ר"י הפריש חטאת מעוברת רצה בה מתכפר רצה בולד' מתכפר והיינו משום דסביר לי' דעובר לאו ירך אמו והכא שאני דכתיב אשר יולדו אהא הוא דפרכינן הא בעלמא בתר אבוה שדינן ליה דהיינו ההוא דהפריש חטאת מעוברת וה"נ הוה מצי לאקשויי מההיא דר"י גרידא אלא משום דה"מ למימר דרבא דאמר נכרית מעוברת כו' כאידך דר"י דקאמר בנה שני דעובר ירך אמו והדר ביה ר"י מההיא אבל השתא דמתרצי' להו לתרווייהו פריך שפיר כמ"ש הרשב"א ז"ל שם בחידושיו ולישנא דתלמודא דייקא שפיר לפי זה דקאמר הא בעלמא כו' ולא קאמר טעמא דכתיב אשר יולדו הא לא"ה בתר אבוה שדינן לה אלא משמע דמדאצטריך אשר יולדו ל"ק ליה וכמ"ש ונר' להביא ראיה לדעת רבינו ז"ל מההיא דריש פרק יש מותרות דאמרי' התם מתקיף לה ר"פ אם איתא להא דרב דימי כו' ליתני מצרי ב' שנשא ב' מצריות אחת ראשונה וא' שניה כו' והשתא לדעת רש"י ז"ל קשה טובא דאמאי קאמר ליתני מצרי ב' ואפילו מצרי א' נמי משכחת לה והוי לי' למימר ליתני מצרי סתם אלא משמע כדעת רבינו ז"ל דלר"ד מצרי א' שנשא מצרית ב' הולד ב' ומשום הכי לא משכחת לה אלא במצרי ב' וזו ראיה נכונה ועיין מ"ש פ"ב מה' גנבה ודוק: ודע דבפ' האומר דס"ז ע"ב פרכינן התם אלא כ"מ דסיפא לאתויי מאי וראיתי להרב החידושין שם הקשה וז"ל וא"ת נימא לאתויי יש' שנשא מצרית דיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפסול כדאמרינן ביבמות וי"ל דלא קרינן יש עבירה אלא חייבי לאוין אבל לא חייבי עשה ומצרי ואדומי חייבי עשה נינהו עכ"ד ויש לדקדק עליו דאכתי תקשי ליה דאמאי ל"ק לאתויי עמוני ומואבי שנשא ישראלי' דחייבי לאוין נינהו וקרינן ביה יש עבירה וכן ראיתי להרב ח"ה ז"ל שהקשה כן משם תוס' ישנים והנר' ליישב דבריו ע"פ מ"ש פרק הערל דע"ח ואצטריך למכתב להם הכא ואצטרך למיכתב לו גבי ממזר דאי כתב רחמנא הכא משום דבא מטפה פסולה אבל ממזר דבא מטפה כשירה אימא לא ואי כתב רחמנא גבי ממזר משום דאין ראוי לבא בקהל לעולם אבל הכא אימא לא צריכא יע"ש וא"כ משום הכי ל"ק ליה להרב החידושין דלימא דכל מקום לאתויי עמוני ומואבי משום דכיון דתנא ממזרת ונתינה עמוני ומואבי בכלל הם דאיסורן איסור עולם אבל ממצרי ב' ק"ל שפיר דלא נפ"ל מממזרת ונתינה דאין איסורן איסור עולם והראיה דאצטריך קרא להכי כנ"ל:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>וצריך </b>
+<b> לטבול בפני ג' וכו'.</b> זה מבואר פ' החולץ דמ"ו דאמרינן התם גר צריך ג' מ"ט משפט כתיב ביה וה"נ אמרינן בפרק האומר דס"ב דגר לא הוי בידו לגייר את עצמו משום דכיון דאמר ר"י גר צריך ג' מי יימר דמזדקקי ליה תלת וראיתי להתוספות שם ד"ה גר בס"ד שהקשה דא"כ לבעי מומחין כמו גזלות וחבלו' ותי' משם הר' נתנאל דבגר כתיב לדורותיכם דמשמע בכל ענין וק"ק דא"כ בפ' החולץ דף ע"ו ע"ב דאמרינן התם ש"מ תלת ש"מ גר צריך ג' כו' ופריך ונימא ש"מ מומחין בעינן ודחי דילמא דאיקלעו והשתא קשה דהיכי סלקא דעתן למימר דבעינן מומחין דא"כ לדורותיכם ל"ל וכן נמי למאי דמשני דילמא דאיקלעו משמע דבדרך דחי' קאמר דמהא ליכא למיפשט והיל"ל דע"כ לא בעינן מומחין מדכתיב לדורותיכם ושוב ראיתי דלק"מ דבפ"ד מחוסרי כפרה אמרינן דלדורותיכם אצטרך לאשמועינן דמקבלין גרים בזמן הזה אע"גב דליכא הרצאת דמים וא"כ למאי דהוה ס"ד דבעינן מומחין הו"א דלדורותיכם איצטרך לאשמועינן דמקבלין גרים בזמן הזה ולפי האמת דלא בעינן היינו משום דתרתי שמעת מינה מדכתיב לדורותיכם ובהכי אין מקום למה שהק' הרב ע"י ז"ל לתי' הרב נתנאל דא"כ לישתוק ממשפט דשמעינן מינה דבעינן ג' ומדאצטריך לדורותיכם למעט דלא בעינן מומחין ידעי' לה יע"ש ולק"מ דאי לא כתיב משפט לא הוה שמעינן דבעינן ג' מדכתיב לדורותיכם דהי"א דלדורותיכם אצטריך לאשמועי' דמקבלים גרים בז"הז כדאיתא בכריתות ולפי הנראה אשתמיט מיניה ודוק ובמאי דאמרינן בגמרא מי יימר כו' עיין בהרב בתי כהונה ח"ב חלק בית אבות ד"א שהק' מההיא דפ' כירה דמ"ו דאמרי' התם אי לא מזדקק ליה חכם סגי בג' הדיוטות כו' ותי' דדוקא גבי מוקצה הוא דאמרינן הכי דאתינן עלה מדעת הנודר דאקצייה ואית לן למימר דהוא סבר דמזדקקי ליה וכיון דאיסור מוקצה מדרבנן כל דאיכא למימר דיהב דעתיה לא איכפת לן אבל גבי גר לענין קדושין נהי דאיהו סבר הכי אבל אינו בידו וגבי קדו' בעינן שיהא בידו ממש כו' את"ד יע"ש ועיין בהרב מש"ל ז"ל הלכות בכורות בתשו' שם ולדעתי אכתי קשה מהא דגרסי' בר"פ האשה רבה קונמו' נמי כו' אי דידיה משום דבידו לאיתשולי כו' ואלו בשמעתין אמרי' דכיון דגר צריך ג' לא מיקרי בידו והתם ליכא למימר הכי דאיהו סבר דמזדקקי ליה ומשום הכי נאמן דלפי דעתו בידו לאתשולי דאכתי ניחוש שמא טרח אחר ג' ולא מצאה ידו ומשום הכי שקורי משקר ואומר נשאלתי על נדרי אלא משמע דבידו קרינן ביה דהדיוטות שכיחי טובא והיה אפשר לומר דודאי הא דאמרינן בשמעתין דכיון דצריך ג' לאו בידו לאו למימרא דאין בידו כלל אלא דכיון דבעי טורח גדול לאכופינהו גבי קדושין לא מהני דאנן בעינן שיהא בידו ממש באותה שעה כי היכי דניחול קדושין אמנם בההיא דהאשה רבה אמרינן ודאי דנאמן לומר נשאלתי כיון דבידו לאתשולי ואע"ג דבעי טורח גדול מ"מ הוה טרח יום או יומים עד דמזדקקי ליה דחזקה לא שביק היתר' ואכיל איסורא אלא דק"ל ממ"ש הנ"י ז"ל שם והא דאמרי' בידו לאתשולי בעלמ' אמרינן מי יימר דמזדקק ליה חכם י"ל דשאני נדרים דסגי להו בג' הדיוטות דידעי פתחי נדרי' ומילת' דשכיח הוא עכ"ל והשתא קשה דאכתי תקשי ליה משמעתין ואי ס"ל לחלק כמ"ש א"כ מאי ק"ל מדאמרי' בעלמא מי יימר דמזדקק ליה חכם וליכא למימר דס"ל כדעת האומרים דגבי נדרים סגי בהדיוטות גמורים ובגר צריכים דגמרי וסברי להו ומשום הכי קאמר בשמעתין דלאו בידו הוא שהרי כתב הנ"י דבעי' דידעי פתחי נדרים ומכ"ש ודאי דבעינן דגמרי ומסברי כמבואר בב"י סי' רכ"ח דגמרי וסברי גריעי מיודעים פתחי נדרים ודו"ק ועיין בחי' הרשב"א שם שהוקשה לו כן בשמעתין ותי' לחד תי' וז"ל עוד י"ל דגבי הפרת נדרים לא בעי' ג' מומחין ובג' הדיוטות היודעים לפתוח סגי וכיון שכן לא אמרינן מי יימר כו' יע"ש וצ"ע שהרי בגר נמי לא בעינן מומחים כדאיתא בהחולץ דמ"ו ועיין בהרשב"א שם וליכא למימר שדעתו לומר דבנדרים לא בעינן מומחין ואפילו הדיוטות גמורים סגי משא"כ בגר שהרי כתב הרשב"א דבעי' יודעים לפתוח וכמ"ש וכ"כ ג"כ בחדושי נדרים דף ע"ח ע"ב דבעי שיודעים לפתוח ויודעים בטיב נדרים וצ"ע:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>גוי </b>
+<b> ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר כו'.</b> כתב ה"ה מסקנא דגמרא פ' החולץ והלכתא גוי ועבד כו' הולד כשר כו' ודלא כר"ע דאמר הולד ממזר ודע שמדברי התוספות פרק עשרה יוחסין דע"ה ע"ב ד"ה ורבי ישמעאל נראה דס"ל דהא דאמרינן הולד כשר היינו אם נתגייר אח"כ ולאפוקי ממ"ד דהולד ממזר וזה ממ"ש בתוך דבריהם וז"ל ושמא י"ל אם הולד כשר א"כ הוא הולך אחר הגוי כו' ומדבריהם ז"ל נראה דס"ל דהא דאמרי' גוי ועבד הבא על ב"י הולד כשר היינו אם נתגייר או נשתחרר אח"כ דלא הוי ממזר וכ"כ בהדיא בפסקי תוס' וז"ל גוי ועבד הבא על ב"י הולד כשר והוי גוי וכן נראה מפירש"י ז"ל לעיל ס"פ האומר שכתב וז"ל לימא קסבר רבינא נכרי ועבד הבא על ב"י הולד ממזר גרסינן דאתא לאשמועינן דלא שדינן ליה בתר נכרי דנימא נכרי הוא ואם נתגייר יהא מותר לבא בקהל אלא בתר ישראל שדינן ליה כו' וראיתי להרב ח"ה ז"ל שהקשה על רש"י ז"ל שדבריו סתרי שממ"ש לקמן בשמעתין אהא דפרכינן איסורא מאי משום שפחה וז"ל דע"כ נכרי ועבד הבא על ב"י הולד כשר אלא שפחה כו' נראה בהדיא דס"ל דהולד כשר לגמרי וא"צ גירות דאי ס"ל דאינו כשר אלא ע"י שנתגייר או נשתחרר העבד הרי יש לחוש בעבד שנתערב בהם כמו בשפחה ומההיא דס"פ האומר משמע דס"ל דאינו כשר אלא ע"י שיתגייר יע"ש שהניחו בצ"ע. ולי עוד ק' ממ"ש לעיל בפרקין ד"ע ע"ב אההיא דאמרי' התם כל דאמר מדבית חשמונאי קאתינ' עבדא הוא וז"ל שכל זרעו הרג' הורדוס ועבד הי' ומלך תחתיהם כו' ומסתמא לאו מבנות ישראל נסיב כו' ובודאי שכונת רש"י ז"ל דק"ל דלו יהי דעבד הי' הא קי"ל גוי ועבד כו' הולד כשר ואהא כתב דמסתמא לאו מבנות ישראל נסיב כו' והשתא כפי מ"ש בס"פ האומר לו יהי דהורדוס נסיב מבנות ישראל אכתי הולד עבד ואינו כשר אלא ע"י שישתחרר והכא כיון שאין להם בעלים ידועים מי המשחרר אותם ולהכי קאמר שמואל דעבדא הוא גם ממ"ש פרק החולץ דמ"ה ע"א בת מינך וז"ל בת ישראל הבא מן הנכרי כמותך אבל ממזרת ושפחה לא תשא אלמא כשר הוא ע"כ נראה בהדיא דס"ל דהולד כשר לגמרי דאי ע"י שנתגייר איך כתב דאסור לישא ממזרת הא קי"ל דגר נושא ממזרת ולכן נראה לע"ד ליישב דברי רש"י שדבריו לא סתרי כלל דמ"ש בפרק האומר דהולד כשר ע"י שנתגייר לא כ"כ אלא לפום מאי דס"ד התם דכל היכא דשדינן ליה בתר ישראל הולד ממזר משום דכיון דבעבירה נולד הו"ל כמי שאין עליו קדושין דתנן התם דהולד ממזר והילכך כי אמרינן דהולד כשר עכ"ל דשדינן ליה בתר גוי לגמרי ומש"ה בעינן גירות דאי הוה שדינן ליה בתר ישראל הי' הולד ממזר אמנם למאי דמסיק התם וקאמר נהי דכשר לא הוי ממזר לא הוי פגום מיהא הוי ופרש"י ז"ל דאע"ג דשדינן ליה בתר ישראל אפי"ה ממזר לא הוי דבעינן דומיא דאשת אב דאין לו עליה קדושין אבל יש לו על אחרים קדושין לאפוקי נכרי ועבד דלית בהו קדושין כלל יע"ש א"כ איכא למימר ודאי דלא בעינן שיתגייר אלא הולד כשר לגמרי דשדינן ליה בתר ישראל ואפ"ה אין הולד ממזר וא"כ מ"ש רש"י ז"ל לקמן בשמעתין וכן לעיל בפרקין דלא בעי' גרות כלל היינו לפי המסקנא דפרק האומר ומ"ש רש"י ז"ל דהולד כשר לאו למימרא דכשר לגמרי ולא הוי פגום כלל שהרי כיון דשדינן ליה בתר ישראל פגום מיהא הוי כדמסיק התם אלא כשר דקאמר לאפוקי דלא הוי ממזר ולעולם דפגום מיהא הוי כדמסיק בהאומר ובפרק החולץ וכמ"ש והוא דעת רוב הפוסקים ז"ל דהולד פגום זה הנראה אמת בדעת רש"י ז"ל ומ"מ דברי התוס' דשמעתין יתד הם שלא תמוט דסבירא להו לקושטא דמילת' דהולד כשר והוי גוי עד שיתגייר ומה שרצה הרב ח"ה ז"ל לצדד בדבריהם באופן דס"ל דהולד כשר לגמרי אין דבריו מובנים ובר מן דין מדברי התוס' פ"ק דיבמות דף ט"ז ע"ב ד"ה אמוראי ובד"ה נכרי שקדש מבואר בהדי' דס"ל דהולד גוי גמור ממ"ש שם דלר"י דאמר נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אין חוששין לקדושיו הרי דס"ל דהולד גוי גמור גם הרב ח"ה ז"ל שם כ"כ והביא ראיה מדברי התוס' ז"ל דשמעתין הפך ממ"ש כאן ע"ש מיהו קשה לי בדבריהם ז"ל שם שכתבו ואע"ג דר"י ס"ל בהחולץ דנכרי ועבד כו' הולד כשר הכא משמיה דרב אשי קאמר כו' דאכתי תקשי להו הא דאמרי' התם כי אמריתא קמיה דשמואל א"ל בנך הבא מן הישראל כו' והאיכא בנות כו' ומשני גמירי דבנתי דההוא דרא איצטרויי איצטרו ובודאי דהא דפריך דהא איכ' בנות לשמואל הוא דפריך דקאמר דאין חוששין לקדושין משום טעמא דבנך הבא מן הישראל כו' דאכתי ליחוש משום בנות והשתא מאי קו' הא שמואל ס"ל בפרק החולץ דנכרי ועבד כו' הולד כשר ולפי דעתם הולד גוי גמור ואין חוששין לקדושיו ויש ליישב בדוחק ועיין בתוס' פ' החולץ דמ"ה ע"ב ד"ה כיון דאמו שהק' אההיא דאמר שמואל כל דאמר מדבי' חשמונאי אתינ' עבדא הוא ושמואל גופיה ס"ל דנכרי ועבד הבא עב"י הולד כשר הנה מבואר שדבריהם ז"ל סותרים למ"ש בפ"ק דיבמות דכפי שיטת' דס"ל דהולד כשר עד שיתגייר או ישתחרר לא תקשי להו מידי כמ"ש לעיל. ולע"ד נראה להבי' ראיה לדעת התוס' דשמעתין ודפ"ק דיבמות מאותה הגדה שאמרו והביאה רש"י ז"ל בפי' החומש ס' אמור וז"ל בן איש מצרי בתוך בנ"י מלמד שנתגייר והשת' קשה למה צריך להתגייר הא קי"ל גוי ועבד הבא עב"י הולד כשר אלא משמע דגוי גמור הוא וצריך גרות ועיין בהרא"ם שם שהוק' לו כן וכתב בפשיטות דגוי הבא עב"י הולד ישראל גמור ע"ש ותמהני שדבר זה במחלוקת הוא שנוי כמ"ש וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל שכתב בפ"ב דסנהדרין דמתניתין דהכל כשרים לדון דנ"מ לאתויי גר מיירי באמו מישראל והקשה עליו הרשב"א ז"ל בחידושי יבמות דק"ב דבג' אמרינן חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר וצריכי דאי תנא ממזר דאתי מטפה כשרה אבל גר דאתי מטפה פסולה אימ' לא צריכי אלמ' בגר שהורתו שלא בקדושה היא דאי באמו מישראל האי לאו גר הוא ואפי' בא עליה גוי כו' ואי בגר הבא עב"י האי לאו מטפה פסולה היא כו' אלא ע"כ בגר גמור קאמר יע"ש אכן כפי מ"ש י"ל דעת הרי"ף דמיירי בגוי שבא עב"י וקרי ליה גר משום דס"ל כדעת התוס' דהרי זה גוי גמור עד שיתגייר כנ"ל דרך אגב הוקשה אצלי טובא בדברי התוס' פ"ק דיבמות בריש דבריהם שכתבו וז"ל פירש בקונטריס דקסבר נכרית שילדה מישראל הולד ממזר ותימ' דבכמה משניות מוכח דאין מתיחס אלא אחריה כדתנן לקמן פ"ב ובפרק האומר דולד שפחה ונכרי' כמות' ונראה דלא קשי' כ"כ דהנהו משניות סברי דנכרי ועבד הבא עב"י הולד כשר וה"ה איפכ' ורב אשי סבר כרב דאמר דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין והולד ממזר מנכרי ועבד וה"ה הבא על שפחה ונכרי ע"ש והדבר תימא אצלי איך אשתמיט מנייהו משנה ערוכה פ' אלמנה לכ"ג דס"ט כי שם באר"ה דלא תלייא הא בהא דסתם לן תנא התם תרוייהו דולד שפחה ונכרית כמותה כדקתני הלך הבן ונכבש על השפחה וילדה הימנו בן ה"ז עבד ואפ"ה ס"ל דנכרי ועבד הבא עב"י הולד ממזר כדקתני סיפא ממזר פוסל ומאכיל כו' והלכה הבת ונשאת לעבד או לנכרי וילדה בן ה"ז ממזר וא"כ איך כתבו ז"ל דס"ל לרב אשי דלמאן דס"ל דנכרי כו' הולד ממזר ה"ה הבא על השפחה ונכרית והא מתני' צווחת ככרוכייא דלאו הא בהא תליא וצ"ע כעת ולדעת התוס' ז"ל דס"ל דהולד כשר והוי גוי גמור עד שיתגייר היה קשה לכאורה מהא דגרסינן פרק עשרה יוחסין דע"א ע"ב עולא איקלע לפומבדיתא לבית ר"י חזייה לר"י בריה דגדל ולא נסיב אמר ליה מ"ט לא קמנסיב ליה איתתא לבריה אמר ליה מי ידענא מהיכא אנסיב ליה א"ל אטו אנן מי ידעינן מהיכא קאתינן דילמא מהנך דכתיב בהו נשים בציון ענו בתולות בערי יהודה וכ"ת נכרי ועבד כו' הולד כשר ודילמא מהנך כו' והשתא לפי דברי התוס' דס"ל דהולד הוי גוי עד שיתגייר מאי קאמר וכ"ת נכרי ועבד כו' הולד כשר הא אכתי גוי הוי ומותר בממזרת ואפי' נימא דמסתמא ודאי הנך דכתיב בהו נשים בציון ענו גיירו את בניהם דמלו וטבלו לשם גירות הא אכתי גר הוי ומותר בממזרת ואע"ג דאמרינן גר עד עשרה דורות מותר בממזרת מכאן ואילך אסור הא אמרינן בשמעתין דאינו אסור אלא בממזרת ודאי משום גזירה שמא יאמרו ישראל נושא ממזרת אבל הכא כי היכי דגר ישן ה"נ ממזרת ישנה ותו דכיון דאינו אלא איסורא מדרבנן משום חשש איסור דרבנן לא היה לו לבטל מפ"ו ומיהו הא ודאי ל"ק מידי דהא דאמרינן דבן גר מותר בממזרת אינו אלא בבן גר וגיורת אבל בבן גר שנשא ישראל' הרי הוא כישראל לכל דבר כמ"ש רבינו בדין ט' וא"כ מסתמא ודאי ברוב הזמן דור אחר דור ודאי דהנך דאתו מנשים בציון ענו שנשאו בישראל ולא נשאו למינם דוקא וא"כ הו"ל הולד ישראל גמור ואסור בממזרת ואפי' לדעת התוס' החולקים על רבינו ז"ל וס"ל דמותר בממזרת היינו דוקא בבן גר שנשא ישראל' אבל ישראל שנשא גיורת לכ"ע הולד ישראל גמור וא"כ ה"נ קרוב לודאי הוא שישראל נשא מהם והולד חשוב כישראל גמור וזה פשוט ומיהו הא קשיא לי מהא דגרסינן בפרק יש בכור דמ"ו אמר רב אדא בר אהבה לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים ואוקימנא לה התם בנתעברה מגוי ולא תימא אליבא דמ"ד אין מזהמין את הולדות אלא אפי' למ"ד מזהמין פסול מיקרי ומשמע דוקא לויה בנה פטור משום דלוי פסול מיקרי אבל בישראל בנה חייב לכ"ע והדבר תמוה דלמאן דס"ל דהולד כשר והוי גוי גמור עד שיתגייר אמאי חייב בה' סלעים הא גוי הוא ובבניך כתיב ורבא גופיה דס"ל בפ' החולץ דהולד כשר קאמר התם דכהנת שנתעברה מגוי בנה חייב בה' סלעים מטעמא שכבר נתחללה בביאתו וזה ודאי אין הדעת סובלתו דגוי יהא חייב בחמש סלעים אלא משמע ודאי דכשר לגמרי משמע והרי הוא כישראל גמור וצ"ע ולענין הלכה הנה מסתמיות דברי רבינו שכתב דגוי ועבד הבא עב"י הולד כשר נראה דס"ל דכשר לגמרי ואפי' לכהונה ושלא כדעת הרא"ש ז"ל בפרק החולץ שכתב דהולד פגום לכהונה יע"ש גם הריטב"א ז"ל סוף פרק האומר כתב וז"ל ומורי נר"ו היה פוסק הלכה להיתרא לגמרי ככל הנהו דמורו להיתיר' דכי נקטינן בפסקא סתמא הולד כשר לגמרי קאמרינן כלישנא דאמרי' התם ברב מורה בה להיתרא דא"ל לההוא גברא הולד כשר כלומר כשר לגמרי יע"ש אלא שהוסיף עוד לומר דכיון דקי"ל הולד כשר ע"כ לית לן דרשה דר"י משום רשב"י דקאמר מנין לגוי ועבד הבא עב"י שפסלוה דכתיב כי תהיה אלמנה וכתב עליו הריטב"א ז"ל דכפי זה צריך לומר דכולה מתניתין ושמעתתא דאסרינן שבויה לכהונה אליבא דהני דמורו להיתרא ואליבא דהלכתא אין אסורין לכהונה אלא לכ"ג דוקא משום בעולה אבל לכהן הדיוט מותרת ובתה כשרה לכהונה וינאי המלך שערערו עליו לפי שנשבי' אמו היינו משום שהיה אביו כ"ג והיא פסולה לו משום בעולה יע"ש וראיתי בספר בני דוד שהקשה משם שמעתי מקשי' מההיא מתני' דפרק האומר דף ס"ד דקתני נשבית ופדיתיה אינו נאמן דכפי דברי הריטב"א ז"ל צריך לומר דאינו נאמן דקתני היינו לפוסלה לכ"ג וכיון שכן ק' דמאי פריך התם בגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא כו' והרי בידו להשיאה לממזר כלומר ויהא נאמן במ"ש נשבית במגו דאי בעי משיאה לממזר ואם איתא הא לא חשיב מיגו דדילמא האב אינו רוצה לפוסלה אלא לכ"ג דוקא ואם היה משיאה לממזר היה פוסלה לכ"ה ג"כ א"ד יע"ש ואי מהא לא אריא לע"ד דאיכ' למימר דתלמודא התם פריך אליבא דמ"ד דהולד פגום לכהונה מיהו ממאי דקתני מתני' בין שהיא גדולה אינו נאמן קשה לכאורה דאי לענין כ"ג קאמר מאי אינו נאמן דקאמר הא בלא"ה בוגרת אסורה לכ"ג וצ"ל דמתני' אתא כר"א ור"ש דמכשירין בבוגרת כדתנן ביבמות דנ"ט וא"כ נ"מ אם עבר ונשא דקי"ל דאינו מוציא ודוק גם מהא דתנן בפרק אלמנה לכ"ג העבד פוסל ומאכיל אין להקשות לדעת הריטב"א ז"ל שהרי קתני דפוסלה לתרומה ומכ"ש לכהונה דההיא מתני' רבי היא דס"ל דגוי ועבד הבא עב"י הולד ממזר כדקתני סיפא ולדידיה ודאי דפסלה לגמרי דהשתא ממזר הוי מיפסלי מביאתו מבעייא מיהו קשה מהא דתנן פ"ג דעדיות מ"ו השבויה אוכלת בתרומה דר"ד וחכ"א יש שבויה אוכלת ויש שאינ' אוכלת וצריך לומר דחכמים דר"ד ס"ל כר"א ור"ש דגוי ועבד כו' הולד ממזר וזה דוחק. האמנם הא קשיא לי טובא לפי דעתו ז"ל שהרי בפרק החולץ קאמר התם דאף רבא מורה בה להיתר' דאמר ליה זיל גלי או נסיב בת מינך וא"כ לפי דעתו צריך לומר דרבא ס"ל דגוי ועבד הבא עב"י לא פסלה ואלו רבא גופיה קאמר פרק יש בכור דכהנת שנתעברה מגוי בנה חייב בה' סלעים משום דנתחללה בביאתו והיינו מהא דר"י כמ"ש רש"י שם וכן קשיא לי עוד מהא דגרסינן פרק ארוסה דכ"ו ע"ב אמר ר"ה גוי מקנין על ידו ופוסל בתרו' ופרכינן פוסל בתרומה פשיטא מהו דתימא כו' והשתא לפי דעתו ז"ל היכי פריך פשיטא במילתא דאדרב' לית הלכתא כות' וצ"ע כתב ה"ה ז"ל וז"ל ויש מי שכתב שאם ילדה בת פסולה לכהונה דקדק הרב ז"ל לומר בת דדוקא בת הוא דפגו' לכהונה אבל אם ילדה בן כשר לגמרי ונ"מ שאם בא עב"י אין הולד פסול לכהונה וכ"כ הריטב"א ז"ל שכן אמרו בירושלמי וכן נראה בהדיא דעת רש"י ז"ל בפרק החולץ ד"ה שבנה פגום שכתב דבנה פגום לאו דוקא וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל שכתבו דאי ברתא היא אסורה לכהונה וכן כתב בחידושי הרשב"א ז"ל שם ולאפוקי מדעת הרמב"ן ז"ל שכתב דהבן נמי פגום יע"ש ויש לתמוה על הרב ח"ה ז"ל שכתב בדף הנזכר ע"ב גבי ההוא דהוו קרי ליה בר ארמאה אמר ריב"ל מי לא טבל לקרייו כתב וז"ל יש מקשים דמשמע דלפוסלו הוו קרי ליה הכי כו' וא"כ קשה ממ"נ אם היתה אשתו גויה מה מועיל מה שטבל לקרייו ואם היתה ישראלי' אף אם לא טבל לקרייו הא ס"ל לריב"ל דגוי ועבד הבא עב"י הולד כשר ותי' דריב"ל לטעמיה דאמר לעיל פגום מיהא הוי אבל אם טבל לקרייו אינו פגום כו' יע"ש והדבר תמוה דלפי דברי רש"י והרי"ף והרא"ש ז"ל לא ניתן ליאמר תי' זה כלל דדוקא בת הוא דפסול לכהונה אבל בנה אינו פגום והכא בן הוא כדקאמר בר ארמאה ועיין בספר נחלה ליהושע סי"א ודוק ועמ"ש ה"ה ז"ל והרמב"ן העלה הדבר בספק וכתב דאם נשאת אין מוציאין אותה מידו והולד ס' חלל ראיתי להרב מ"ל ז"ל פ' י"ז מה' אלו דין ז' שתמה עליו דהא למ"ד גוי ועבד הבא עב"י דהולד פגום ד"ת הוא דהא מק"ו דאלמנה מייתינן לה וכיון שנסתפק הרב הלכה כמאן הו"ל למיזל לחומרא כדין ס' גרושה או ס' זונה שפסק הרמב"ן דמוציא בגט וכתב ה"ה ז"ל שזה פשוט דספק דאוריי' היא יע"ש שהניחה בצ"ע ועיין בספר יש"ש פרק החולץ שתמה עליו כן ולי נראה ליישב ע"פ מ"ש מהריב"ל ז"ל ח"ד סי"ט שנסתפק הרב ז"ל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא באיסור ערוה קצתם אומרים שהיא אסורה לבעלה וקצתם אומרים שהיא מותרת אי אזלינן בתר המחמיר כיון דהוי דבר ערוה א"ד כיון דכופין אותו לגרש דאזלינן בתר המיקל כי היכי דלא ליהוי גט מעושה כו' יע"ש ולפי זה י"ל דברי הרמב"ן ז"ל דתופס לשון אחרון שכתב מוהריב"ל וס"ל דדוקא בספק גרושה במציאות כגון ספק קרוב לו וכיוצא מוציאין אותה בע"כ כיון דספק דאורייתא היא וד"ת מוטלת עליו לגרשה הו"ל גט מעושה כדין אבל הכא דמספקא ליה הלכתא כמאן אין מוציאין אותה בע"כ כיון דלכשת"ל דהלכה כמאן דמיקל הו"ל גט מעושה וזה שדקדק הרב ז"ל אין מוציאין אותה מידו ולא כתב לא יוציא לאשמועינן דדוקא בע"כ הוא דקאמר דאין מוציאין מידו כנ"ל נכון:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רצו) </b> ושמא י"ל אם הולד כשר א"כ הוא הולך אחר הגוי כו'. וכ"מ ממ"ש הרשד"ם ביו"ד סי' קצ"ו מביאו רבינו המחבר לקמן ריש הלכה ד' לחלק בין איסור שפחה לישראל דס"ל להרמב"ם לשיטתי' דאינו אלא מדרבנן ובין איסור ישראלית לעבד כנעני דהוי מה"ת דמכח הוכחה ממה שהתירה התורה שפחה לעבד עברי אינו מוכח אלא דאיסור שפחה לישראל אינו מה"ת דעבד עברי ישראל גמור הוא אבל כיון דלא מצינו דהתירה התורה למסור אמה עבריה לעבד כנעני מש"ה כתב הרמב"ם פי"ח דנבעלת לעבד כנעני הואיל ואסורה לו היא זונה וע"ש: ואני תמהני על הרשד"ם דמהא דלא מצינו בתורה דהרב מוסר לעבד כנעני שלו אמה עבריה אין ראיה כלל משום דדוקא בעבד עברי שייך דבר זה דהיינו עבודתו לרבו בלילה שיהיו הולדות להרב וזה דוקא שייך כשמוסר שפחה כנענית לעבד עברי דולדה כמותה ולהרב הילדים משא"כ להיפך למסור אמה עבריה לעבד כנעני דהילדים ישראלים גמורים הם ואין להרב בהם כלום א"כ מה לו להרב למסור לו אמה עבריה שלו שאין לו מעבודתו בלילה כלום: וכעת נ"ל דס"ל להרשד"ם ז"ל כפסקי התוס' דס"ל דגוי הבא על בת ישראל הולד גוי וה"ה לעבד וא"כ הרי הילדים הוו עבדים והמה להרב ואפ"ה לא מצינו בתורה דהרב מוסר אמה עבריה לעבד כנעני שלו א"כ מוכח מזה דאיסור תורה יש בו: אולם י"ל דאפי' להתוס' הנ"ל דוקא בגוי הדין כן שיש לו חיים משא"כ בעבד דמבואר ביבמות דף ס"ב דאין לו חיים אין הולד נגרר אחריו כלל ואם בא על אמה עבריה הוי הולד ישראל גמור ולא שייך להרב כלל ובהכי ניחא דלא תקשה קושיית המהרש"א בסתירת דברי רש"י ז"ל אהדדי (וכמדומה לי שכבר כ"כ חד מגאוני בתראי ליישב כן סתירת דברי רש"י ז"ל): אבל גם בל"ז דברי הרשד"ם תמוהים הם וכאשר אאריך בזה אי"ה לקמן בדף הסמוך ועיין מ"ש רבינו המחבר ז"ל בשם הריטב"א ודוק:
+<b>וממזר </b>
+<b> הבא על הגויה הולד גוי כו'.</b> משנה פרק האומר ואמרינן התם בגמ' נכרית מנ"ל אמר קרא לא תתחתן בם ולדה כמוה מנ"ל אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה ופרש"י ז"ל מדלא כתיב כי יסיר את בתך משמע דבן הנולד לגוי מבתך קאמר כו' וקרי ליה בנך משום דבני בנים הרי הם כבנים וכן כתב הריטב"א ז"ל וק"ל מדאמרינן פרק הבע"י דס"ב ע"ב א"ל רבה לרבא בר מרי מנא הא מילתא דאמור רבנן בני בנים הרי הם כבנים אילימא כו' ופרש"י ז"ל אבני בתו קאי דבן בנו פשיטא לן והשתא אמאי לא מייתי לה מהכא דקרי לבן בתו בנך וצ"ע עוד פי' רש"י בד"ה בנך הבא מישראל וז"ל ולא מקרא קא דייק לה אלא ה"ק מדלא קפיד קרא כו' ודבריו סתומים עיין בהרא"ם ז"ל פ' ואתחנן ובמוהריב"ל ח"ג ס"י ובמוהרש"י ז"ל ספר בראשית מ"ש בלשון זה והנראה לע"ד בכונת רש"י ז"ל דס"ל דמאי דקאמר ר"י בנך הבא מישראל קרוי בנך לא קאי אקרא דכי יסיר את בנך דמוכח מינה דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך דאם כן רבינא היינו ר"י וכמו שהקשו התוספות ותו דא"כ הכי הו"ל לר"י למימר בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך כלישנא דרבינא אלא ר"י אבעלמא קאי וקאמר דבנך הבא מן הישראל דהיינו שהוא מישראל ומישראלית קרוי בנך ולאפוקי בנך הבא מן הגויה דאינו קרוי בנך וכל עיקרו דר"י לא אתא אלא לאשמועינן דבנך הבא מן הגויה אינו קרוי בנך וזהו שכתב רש"י ז"ל בנך הבא מן הישראל כו' לאו מקרא קא דייק כלומר דלבנך הבא מישראל דהיינו כשהוא מישראל ומישראלית לא צריך קרא להכי דלמשפחותם לבית אבותם כתיב אלא ה"ק מדלא קפיד כו' כלומר דכל עיקרו של ר"י לא אתא אלא לבנך הבא מן הגויה ואהא קאמר דש"מ מדלא כתיב כי יסיר את בתך דדוקא בנך הבא מישראל קרוי בנך ולפי זה צ"ל דמ"ש רש"י לעיל בד"ה כי יסיר וז"ל ושמעינן דבן בתך מן הגוי קרוי בנך לאו אדר"י קאי אלא מילתיה דר"ה דלקמן הוא דקאמר דמהך קרא שמעינן דקרוי בנך כדקאמר רבינ' ודוק. ודע שגירסת הריטב"א שם כך היא נכרית מנ"ל אמר קרא כי יסיר כו' וכתב וז"ל וכ"ת נימא ולדה כמוה מנ"ל דלא תפסי קדושין י"ל דנפ"ל מדכתיב שבו לכם פה עם החמור דהא ב' נערי' היו וחד מינייהו אליעזר שהוא עבד והב' גוי ותרוייהו איתקוש לחמור דליכא למימר דהב' היה ישמעאל דההוא בנו קרי ליה בכל דוכתא ואע"ג דהכי איתא באגדה אנן לא שמעינן לה הכי עכ"ל וק"ל טובא דבפרק הבע"י דס"ב גרסינן אמר רב הכל מודים בעבד שאין לו חייס דכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור והשתא כפי דברי הריטב"א ז"ל אם כן גוי נמי נילף מהכא דהא תרוייהו איתקוש לחמור ובגוים הכתיב קרא בהדיא דיש להם יחס כדמייתי התם מקרא דבלאדן בן בלאדן וכי היכי דבגוים יש להם יחס אע"ג דאיתקוש לחמור ה"נ נימא דעבד נמי יש לו יחס ויש ליישב בדוחק:
+
+Halakhah 4
+
+<b>לפי </b>
+<b> דבר זה התירו לממזר לישא שפחה כו'.</b> הנה דעת רבינו מבואר דס"ל דאיסור שפחה לב"ח הוא מדרבנן ומשום הכי הותרה לממזר משום דהם אמרו והם אמרו ושלא כדעת רש"י פרק האומר דס"ט ד"ה לכתחילה שכתב וזה לשונו וקסבר דכי כתיב לא יהיה קדש בישראל כשר כתיב וכעין זה כתבו הר"ן והריטב"א משם ר"ת אשר מבואר מדבריהם דס"ל דאיסור שפחה לב"ח מדאורי' שלא כדעת רבינו וכן נראה ג"כ ממ"ש בפרק י"ב וכן כתב מוהרשד"ם ז"ל י"ד סי' קצ"ו שזה דעת רבינו ז"ל אמנם בתשו' שאחר זה דחה מוהר"א ן' יעיש ז"ל דבריו ממ"ש רבי' בפ' י"ח וז"ל מפי השמועה למדו שהזונה האמורה בתורה כו' אבל הנבעלת כו' או לגוי ועבד הואיל והיא אסורה לינשא לו ה"ז זונה ע"כ ואלו היה איסורו מד"ס לא קראה זונה ומוהרשד"ם ז"ל החזיק בסברתו וכתב דאין ענין זה לזה שהרי לא מצינו בתורה שאמה עבריה יוכל האדון למוסרה לעבד כנעני משא"כ בעבד עברי שהתיר הכתוב לאדון שימסור לו שפחה כנענית ומטעם זה כתב רבינו שאין איסור שפחה מן התורה כיון דע"ע הוא חייב בכל המצות כשאר ישראל איך אפשר שיתיר לו מה שאסור לישראל מה שלא עשה כן לאמה עבריה אלא שאיסור ישראלית לעבד מן התורה מקרא דלא יהיה קדש לכך אסור באמה עבריה א"ד יע"ש הנה מבואר דדוקא איסור שפחה לב"ח אינו אלא מד"ס אבל ישראלי' לעבד אסור מן התורה וכ"כ מוהרח"ש ז"ל ח"ג סימן מ"ד יע"ש ומהתימא על הרב כנ"הג ז"ל ח"א סימן ד' בהגהת הטור אות ח' שכתב וז"ל איסור שפחה לב"ח וישראלית לעבד לדעת הרמב"ם ז"ל הוי איסור דרבנן רשד"ם ז"ל עכ"ל והוא תימה שהרי מבואר מדברי הרשד"ם דישראלי' לעבד אף רבינו ז"ל מודה דאיסורו מן התורה וכן יש לתמוה על הרב פמ"א ז"ל ח"א סימן ל"ב כמו שיע"ש. אך זו היא שקשה לי לדברי מוהרשד"ם דאם איתא דישראלי' לעבד אסורה מן התורה א"כ מאי פריך פ"י יוחסין ת"ש א"ל לר"ט טהרת את הזכרים ולא טהרת את הנקבות אי אמרת לכתחילה קאמר ממזרת נמי תנסיב לעבד והשתא מאי קושיא נימא דדוקא בזכרים התירו לממז' לישא שפחה משום דכיון דאיסור שפחה מדרבנן הם אמרו והם אמרו כמ"ש רבינו ז"ל אבל ממזרת לעבד כיון דאיסורו מן התורה לא התירו אלא משמע ודאי דל"ש לן בין ישראל לשפחה לישראלי' לעבד אלא תרוייהו דאוריית' או תרוייהו דרבנן גם מ"ש דאיסור ישראלי' לעבד נפ"ל לרבינו ז"ל מקרא דלא יהיה קדש תמהני עליו שהרי רבינו ז"ל בס' המצות סי' ש"ן כתב וז"ל שהזהירנו שלא לבא על הזכר והוא אומרו ואת זכר לא תשכב וכו' כבר נכפלה האזהרה בזה הענין בעצמו והוא אומרו יתעלה לא יהיה קדש מבני ישראל וזה דרך האמת שזה הלאו הוא נכפל לחיזוק עכ"ל והשתא כפי דברי מוהרשד"ם ז"ל אמאי הוצרך רבינו ז"ל לידחק ולומר שלא יהיה קדש נכפל לחיזוק והיל"ל בפשיטות דאצטריך להזהיר ישראל לעבד גם מוהרח"ש ז"ל סימן הנז' הקשה וז"ל ואיברא דלכל הפי' קשה להרמב"ם במנין המצות אמאי לא הביא לאו דלא יהיה קדש אלא לא תהיה קדשה בלחוד ותי' דאפשר לומר בדוחק דהרמב"ם ס"ל דלא תהיה קדשה ולא יהיה קדש כולה חדא מילתא היא לישראל' הנבעלת לישראל דרך זנות וחד אזהרה לנבעלת וחד אזהרה לבועל יע"ש והוא תימא איך אשתמיט מיניה דברי רבינו ז"ל הללו דסי' ש"ן שכתב בפי' דלא יהיה קדש בא אזהרה למשכב זכור וכמ"ש ועיין בהרדב"ז ז"ל ח"א סימן קפ"ח שנראה מדבריו שלדעת רבינו ז"ל בין איסור עבד לישראלי' בין איסור שפחה לב"ח אינו אלא מד"ס שלא כדעת מוהרשד"ם ז"ל ומה שהקשה מוהר"א ן' יעיש ממ"ש רבינו דהנבעלת לגוי ועבד הואיל והיא אסורה לו ה"ז זונה י"ל דזונה מדרבנן קאמר דנפסלה לכהונה מד"ס ומ"ש מפי השמועה למדו שזונה האמורה בתורה כו' לא קאי אלא אאינך דקא מני בהדייהו אלא דק' לזה ממ"ש רבינו שם בדין ד' הבא על השניה וכיוצא בהם לא עשאה זונה שהרי אינה אסורה לינשא לו מן התורה הרי בהדיא דכל שאיסורו מד"ס לא מיקרייא זונה ולא נפסלה לכהונה ועיין בספר בתי כהונה ח"א למורינו הרב ז"ל בחלק בית ועד סי' ח' שהכריח כן יע"ש:<br><b> האמנם </b> אחר העיון נראה דהא ודאי ל"ק שהרי נתין לדעת רבינו ז"ל אין איסורו אלא מד"ס כמ"ש פי"ב מה' אלו דין כ"ב ואפי"ה כתב שם בדין ג' שאם נבעלה לנתין עשאה זונה וכן מצאתי למוהר"ר דוד עראמה בחי' כתב שם וז"ל או נתין ואע"פ שלדעת הרב איסורו מד"ס הולד פסול וכן ממזר מדרבנן משא"כ בשניות שהולד כשר עכ"ל אלא שהרב ז"ל לא ביאר לחלק מה בין שניות לנתין ואפשר דטעמא דמילתא דשניות אין איסורן מצד עצמן כלל אלא משום גדר וסייג לעריות משא"כ בנתין שגזרו עליהם מצד עצמן מפני האכזריות שהיה בהם וכבר הארכתי בזה במקום אחר והבאתי סמוכות לזה ואם כן עבד נמי אע"ג דאיסורו מד"ס לא גרע מנתין דה"נ איסורו מצד עצמו מפני שגורם לבן לסור מאחרי ה' כמ"ש רבינו אך קשה לכאורה מהא דתנן בפרק המגרש דפ"ה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך כו' לעבד ולנכרי ה"ז גט כשר משום דלאו שיורא הוא דבלא"ה אסירי ולא תפסי בה קדושין והשתא אם איתא דישראל לעבד מותרת לינשא מן התורה הא מדאוריית' גט בטל הוא דשיורא הוא כיון דאי לא הוה משייר היתה מותרת לינשא לו והאי משום איסור אישות שבה אסורה לינשא לו והרי חייבי לאוין דמדאורייתא אסירי לינשא להם ואפי"ה חשיב שיורא משום טעמא דכיון דחייבי לאוין תפסי קדושין ולהא לא תפסי מחמת איסור אישות שבה כ"ש בעבד דחשיב שיורא כיון דישראל לעבד מותרת להנשא ולהא אסירא משום איסור אישות שבה וכ"ת הרי קתני מתני' לעבד ולנכרי ונכרי נמי אין איסורו אלא מד"ס דבית דינו של שם גזרו עליו הא ודאי ל"ק דדרך אישות מיהא אסורה מן התורה מקרא דלא תתחתן ונראה לומר דאע"ג דמן התורה ישראל לעבד שרי אפי"ה כיון דחכמים אסרו לא חשיב שיור' ונמצא גט כשר מן התורה דכיון דמה שהקפידה התורה הוא שיהיה דבר הכורת בינו לבינה והשתא מיהא מכח גזירת רז"ל הרי הוא דבר הכורת בינו לבינה שפיר דמי וזה נראה מוכרח ממאי דאיבעייא לן התם חוץ מזנותיך מהו בנשואין הא לא שייר או דילמא שייר בביאה א"ל תניתוה לאבא ולאביך במאי אילימא בנשואין אבא ואביך בני נשואין נינהו אלא לאו בזנות כו' והשתא קשה למאי דס"ד השתא דאלא לאבא ולאביך דקאמר שלא תבעלי בזנות הוא דקאמר א"כ כי קתני נמי לעבד ולנכרי בזנות הוא דקאמר דאי בנשואין עבד ונכרי בני נשואין נינהו כדפריך אאבא ואביך וכיון שכן קשה דהיכי קתני דהגט כשר הא מדאוריית' ישראל לגוי דרך זנות מישרא שרי וא"כ הו"ל שיור בגט אלא משמע ודאי דכיון דמדרבנן אסירא א"כ השתא מיהא לית ביה שיורא והגט כשר ד"ת כנ"ל ועיין בספר מח"א ה' קנין משיכה סי' ב' ותמצא מעין האמור ועיין עוד בספר מים חיים להפר"ח ז"ל בה' נחלות פ' ודו"ק מיהו מהא דגרסינן פרק אלמנה לכ"ג דס"ט נראה שיש להוכיח כדעת מוהרשד"ם ז"ל דפריך התם לר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ומאי כי תהיה לאיש זר כי תבעל אלמנה וגרושה ל"ל והשתא אם איתא דישראל לעבד ד"ת מותרת לינשא לו א"כ מאי פריך אלמנה וגרושה ל"ל ופרש"י דהאי כי תהיה אם בא ללמד על ביאת הפסולין אינו אלא לשון בעילה וכל הזרים אצלה במשמע ואפי' גוי ועבד ע"כ והא איכא למימר דאצטריך אלמנה וגרושה לאשמועינן דעבד הבא על הישראלית פסולה מן התרומה דאי מקרא דכי תהיה לאיש זר ליכא למשמע שהרי עבד לאו זר אצלה הוא שהרי מותרת לינשא לו אבל מקרא דאלמנה וגרושה ממעטינן ליה שפיר כיון דלא שייך אלמנות וגרושין בו ואין לומר דלדידן נמי תקשי דאימא דאלמנה וגרושה אצטריך למעוטי נכרי דאי מקרא דכי תהי' לאיש זר לא שמעינן לה כיון דמאודריית' שרי דהא ודאי בורכא היא דכיון דדרך אישות אסור ד"ת מקרא דלא תתחתן א"כ שפיר קרינן ביה לאיש זר שזר אצלה להתחתן בו תו ק"ל מהא דגרסינן פ' החובל דפ"ח ע"א אלא מעתה לרבנן יהא עבד כשר לעדות דכתיב כו' אמר עולא עדות לא מצית אמרת דאתיא בק"ו מאשה ומה אשה שהיא ראויה לבא בקהל פסולה לעדות עבד שאינו ראוי לבא בקהל אינו דין שפסול לעדות והשת' אם אית' לדעת רבינו דישראלי' לעבד ד"ת מותר אכתי תקשי דמן התורה מנ"ל דעבד פסול לעדות כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל מיפריך ק"ו ועיין בתו' פ"ק דר"ה ד"ה אלו שכתבו בס"ד דעבדים לא קחשיב בפ' זה בורר משום דפסולים דאורייתא הוא יע"ש ודוק ועיין בהרב מש"ל ז"ל פ"ג מה' עבדים הלכה ג' שהקשה דאם איתא דשפחה מותרת מדין תורה איך כשאסרו חכמים השפחה לא אסרוה ג"כ לעבד ומדברי רבינו מוכח דהשפח' מותרת לעבד ואפי' מדרבנן וכן מבואר מההיא דרבי שמלאי יע"ש ולי נראה שלפי מ"ש הרב ט"ז י"ד סי' קי"ז סק"א דבדבר המפורש היתרו בתורה אין כח ביד חכמים לאסור ועשה סמוכות לזה מדברי התוס' דפ' לולב הגזול יע"ש כבר כתבתי בזה באורך בה' יסודי התור' נרא' דלק"מ וק"ל כתב הרדב"ז ז"ל סימן הנז' דס' ממזר נמי מותר בשפח' ול"מ לדעת רבינו דס"ל דאיסור שפחה מדרבנן אלא אפי' לדעת ר"ת ודעימיה דס"ל דאיסור שפחה מן התורה שרי יע"ש שהאריך בזה ומוהר"א יצחקי ז"ל בס' זרע אברהם חי"ד סי' החזיק בסברא הלזו ודחה דברי הרב פ"מ ח"ג שכתב דס' ממזר אסור בשפחה יע"ש ואני תמיה עליהם איך אשתמיט מינייהו דברי הר"ן והריטב"א ז"ל בר"פ עשרה יוחסין שכתבו וז"ל והא דתנן חרורי דמשמע דעבדים לא אליבא דר"ט דקי"ל כותיה ה"ה לממזרים דמותרים בעבדים אלא דמשום אינך השנויים במתניתין שאין מותרים בעבדים תנא חרורי עכ"ל הרי בהדייא דס"ל דשתוקי ואסופי השנוים במשנה אינם מותרים בעבדים וכן מבואר עוד בחי' הרשב"א שכתב וז"ל ולא תנא חרורי אלא משום אינך כולהו דמתני' דאינם מותרים בעבדים וא"ת ואיך שתוקי ואסופי מותרים בעבדים וא"ת בנתיני' והא קיימי בלא תתחתן בם כו' ושתוקי ואסופי אסירי באיסורי חיתון ע"כ דאי לא לישתרו אפי' בגוים ועבדים כו' ועיין שם הנה מבואר בהדייא דשתוקי ואסופי אסורים בשפחה וצ"ע ודע שהרב חלקת מחוקק סי' ד' ס"ק כ"ב נסתפק בגר עמוני ומואבי אי מותרים בשפחה כממזר או עדיפי מממזר והרב בית שמואל ס"ק נ"ה כתב דלכאורה נראה דתלייא בפלוגתא דרבינו ור"ת שלדעת רבינו ז"ל דס"ל דאיסור שפחה מדרבנן ומשו"ה לא גזרו על הממזר כדי לטהר זרעו ה"נ יש להתיר בגר עמוני מה"ט ולדעת ר"ת שכתב הר"ן דה"ט דממזר מותר בשפח' אע"ג דאיסורו מדאורייתא משום דכתיב לא יהיה קדש יצא ממזר שקדש ועומד הוא א"כ בגר עמוני י"ל דאסור דהא אין יצירתו בעבירה א"ד יע"ש ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל ביבמות פ' הערל דע"ז ע"א שכתב שם דגר מצרי מותר לישא שפחה והביא שם ירושלמי דפרק עשרה יוחסין דקאמר בהדייא דעמוני נותנים לו שפחה ומבואר הוא שדעת הרשב"א ז"ל דאיסור שפחה מדאורייתא כדעת ר"ת כמ"ש בריש עשרה יוחסין ולא ידעתי איך אשתמיט מנייהו ירושלמי הלזו ועיין בהרמ"ע מפאנו במאמר חקור דין דכ"ט שכתב שישי אבי דוד חשש דילמא מואבי ואפי' מואבית ואמרו רז"ל שפי' מאשתו בזקנותו ולקיים מה שנאמר ולערב אל תנח ידך בקש לבוא על שפחתו ושחררה על תנאי יעיין שם הנה מבואר דגר עמוני ומואבי מותרים בשפחה כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רצז) </b> הנה דעת רבינו מבואר דס"ל דאיסור שפחה לבן חורין היא מדרבנן כו'. לא זכיתי לעמוד על דעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל איך אפשר לומר כן דהא ב"ד של החשמונאים גזרו דהבא על הנכרית חייב משום נשג"א או נשג"ז והרמב"ם גופי' בפי"ב מהא"ב נקט נש"ג והיינו נדה שפחה גוי'. והיינו דגזרו על נדה ושפחה משום דאתי לאחלופי בנדה ישראלית או בשפחה כנענית ממש ועיין רש"י ע"ז דף ל"ו ע"ב בד"ה נשג"א וא"כ תינח אי שפחה אסורה לישראל מה"ת מש"ה גזרו ב"ד אנכרית אטו שפחה אבל אי נימא דשפחה גופה מה"ת מותרת לישראל א"כ איך שייך למגזר נכרית אטו שפחה מאי מקום איכא לאחלופי למגזר בגוי' כיון דהיא נמי מדרבנן בעלמא אסורה וצ"ע:<br><b> (רצח) </b> ומטעם זה כתב רבינו שאין איסור שפחה מה"ת כו'. איך אפשר שיתיר לו מה שאסור לישראל כו'. זה תמוה דהא עבד עברי כהן הרי רבו מוסר לו שפחה כנענית כרב בקדושין דף כ"א ע"ב וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ב הלכה ב' מהלכות עבדים אע"פ שהיא זונה ואסורה לו מה"ת כמ"ש הרמב"ם בפי"ח ה"א מהא"ב וזה אפי' בנשתחררה פחות מבת שלש נמי אסורה לכהן מן התורה (ועיין בראב"ד בהשגות שם שכתב דאסורה מה"ת משום דכתיב בתולות מזרע ישראל ועיין במ"מ שם) וכיון דקראה זונה ע"כ דהיא מדאורייתא ועיין ח"מ וב"ש בסי' וא"ו ובסי' ט"ז ודוק וצ"ע:<br><b> (רצט) </b> איסור שפחה לב"ח וישראלית לעבד לדעת הרמב"ם ז"ל הוי איסור דרבנן כו'. וכ"כ הרדב"ז ז"ל ח"א סי' קפ"ח דגם ישראלית לעבד הוי נמי מדרבנן לחוד ותמהני דא"כ תקשי לי' מתניתין דגיטין דף מ"א ע"א במי שחציו עבד וחציו בן חורין דכופין את רבו ועושה אותו בן חורין ואמאי הא האדון עובר בעשה דאורייתא דלעולם בהם תעבודו וא"כ מוטב שתעביד האשה איסורא זוטא משיעביד האדון איסורא רבה ועיין תוס' שם בד"ה כופין כו' שהקשו שם דליתי עשה דפ"ו ולידחי את הל"ת דלא יהיה קדש ותירצו דכיון דאפשר ע"י כפי' לא דחי וע"ש וא"כ הא תינח אי איכא ל"ת דאורייתא אבל אי נימא דאין בזה אלא איסורא מדרבנן הרי הקושיא במקומה עומדת גם שאר התירוצים של התוס' לא סלקו כהוגן לפ"ז: ויש ליישב בדוחק ולומר דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וגם איסור ביאה דרבנן חיובה בהעראה וא"כ עדיף טפי לכוף האדון לשחררו אע"ג דאיסורא רבה הוא משום דהאדון אינו עובר בעשה אלא פעם אחת משא"כ הישראלית עוברת בכל ביאה וביאה והרי כתב הר"ן בתשובתו על האי דנשאל הראב"ד לענין חולה שיש בו סכנה דמוטב לעבור על איסור סקילה החמור והיינו לשחוט לו בשבת מלהאכילו נבילה משום דבשחיטה לא עביד איסורא אלא פעם אחת ואנבילה חייב על כל כזית וכזית עיין ר"ן פרק יוה"כ אלמא דעדיף טפי לעבור על איסור חמור פעם אחת מלעבור כמה פעמים על איסור קל ודוחק: אבל מה שכתב הרשד"ם ז"ל דישראלית אסורה לעבד מה"ת מהא דלא מצינו בתורה באמה העבריה שיכול האדון למסרה לעבד כנעני תמהני דהא דאדון מוסר שפחה כנענית לעבד עברי היינו משום דזהו עבודתו לרבו בלילה שיהיו הילדים של השפחה כנענית שלו לרבה משום דולדה כמותה וזה שייך רק בשפחה כנענית שהיא של האדון אבל באמה עבריה דאין להאדון שייכות בולדה ובניה ישראלים בני חורין נינהו א"כ למה לו להאדון למסרה לעבד כנעני. ועוד דהא אי אפשר לקטנה שתלד דא"כ הרי מצינו חמותו ממאנת ובנים הרי הן כסימנים או עדיפי מנייהו עיין יבמות דף י' והרי היא יוצאת מרשות האדון וכן ק"ל לדברי הרשד"ם ולכל מאן דס"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דשפחה אינה אלא מדרבנן ומטעמא דאל"כ אמאי עבד עברי מותר בה דאטו משום דנמכר לעבד עברי נפיק מכלל ישראל אפי' בפרט אחר וכעין שהקשה המל"מ בפ"ג מה' עבדים שמביאו המחבר בסוף העמוד הזה דא"כ יהיה אסור בשפחה מדרבנן ומה שמיישב הגאון המחבר כאן עפ"י דברי הט"ז יו"ד סי' קי"ז דמה שמפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור הנה תירוצו זה עולה יפה לפי מה דנקט המל"מ לישנא דקושיא והיינו איך כשאסרו חכמים שפחה לישראל לא אסרו ג"כ לעבד אבל אני הקשיתי הקושיא להיפך איך אפשרות לומר דשפחה אינה אסורה אלא מדרבנן (ומטעמא דע"ע מותר בה אע"ג דלא נפיק מכל מה שישראל חייב ע"י מה שנמכר לע"ע וכנ"ל) הא משום דפירשה התורה בהדיא דעבד עברי מותר בשפחה אע"פ שבכל מילי דיניה כישראל גמור בלי הפרש שוב אי אפשר לחכמים לאסרה אישראל למ"ש הט"ז הנ"ל דכיון דעבד עברי נער ישראל גמור הוא א"כ הו"ל כאילו מפורש בתורה דישראל מותר בשפחה:<br><b> ועוד </b> ק"ל מש"ס אלו שהקשיתי מעל"ד אמוהרשד"ם ז"ל בד"ה זה תמוה כו' באות רצ"ט דאי ס"ד דשפחה אינה אלא מדרבנן מה קאמר הש"ס שם גבי האי דמבעי להו עבד עברי כהן מהו בשפחה חידוש הוא כו'. וא"כ מאי חידוש הוא כיון דמדאורייתא מותר ואי נימא דחידוש הוא משום דמדרבנן אסור ישראל בשפחה א"כ איך אפשר למילף מהיתר איסור דרבנן היתר ללאו דאורייתא דהא הרמב"ם ז"ל ס"ל דכהן שבא על הנכרית לוקה משום זונה (ואע"פ שעדיין לא זינתה) כמבואר בריש פי"ח מהלכה זו וכ"כ המחבר בש"ע סי' וא"ו סעי' ח' והח"מ וב"ש סי' ט"ז סעיף א' וזה מוסכם ממחברי הראשונים והאחרונים בדעת הרמב"ם ז"ל: (מנ"ה עיין במל"מ פ"ג מהלכות עבדים ד"ה וכופהו שהרגיש בזה ועיין בבית מאיר סי' ט"ז מה שפלפל בדברי המל"מ הללו עיי"ש): ולכאורה יש להביא ראיה דבאמת ילפינן מחידוש היתר איסור דרבנן לאיסור דאורייתא מהך אבעיא שני' בש"ס שם כהן מהו ביפת תואר וע"ש והא ישראל שבא על הנכרית דרך זנות איסורו מדרבנן בלבד וכהן שבא עליה לוקה מה"ת לדעת הרמב"ם ז"ל כמבואר בסי' ט"ז סעיף א' הנ"ל וא"כ איך יליף הש"ס היתרא לכהן ביפ"ת מישראל: אבל באמת משם אינו ראיה משום דאפי' אי נימא דהרמב"ם לא ס"ל כהתוס' דאשת לרבות אשת איש משום דיש אישות לנכרי משום עשה דודבק באשתו מ"מ אכתי איכא חידוש היתר דאורייתא כמ"ש המ"מ בפ"א מהלכות אישות הלכה ד' דהבא על אשה שלא לשם אישות עובר בעשה דרחמנא אמר כי יקח וגו' וא"כ חידוש הוא ביפ"ת דאי לשם אישות הרי עובר בלא תתחתן (אלא צ"ל דע"כ לא קאמר המ"מ אלא בבא על ישראלית שלא לשם אישות דעובר בעשה כיון דבת קדושין היא משא"כ בנכרית תדע דא"כ אמאי צריכין לגזירה דחשמונאים בזנות נכרית ועוד דא"כ הא בשפחה נמי איכא עשה זו ולמה אינה אסורה אלא מדרבנן להרמב"ם ז"ל) א"נ דחידוש הוא דבפרהסיא נמי מותרת אבל לומר דילפינן מאיסור דרבנן לדאורייתא זה לא ניתן להאמר: והנה חתני הרב ר"ש ראפופורט הגיד לי שמצא קושייתי בס' המקנה ותירץ שם דהרמב"ם ז"ל ס"ל כהתוס' דאין איסור תורה לכהן בנכרית אם לא שנבעלה כבר בודאי כמ"ש ביבמות דף פ"א והנה המעיין ברמב"ם רפי"ח יראה שא"א לומר כן בדעתו מדכתב איזו זונה כל שאינה בת ישראל כו' ואח"כ בהלכה ג' כתב וכן הגיורת כו' ע"ש היטב ודוק וכן פירשו כל המפרשים (אלא דהגאון המקנה הביא ראיה ממג"א סי' קנ"ג וע"ז יש להשיב הרבה ואין הגליון מספיק): ואני אומר דלא הועיל בזה כלל דבשלמא להתוס' לשיטתייהו דס"ל דשפחה אסורה מדאורייתא מלא תהיה קדשה גו' שפיר קאמר הש"ס דחידוש הוא אבל להרמב"ם ז"ל דס"ל דאינה אסורה אלא מדרבנן א"כ ניהו נמי דגם כהן אינו אסור בשפחה אלא מדרבנן מ"מ לא שייך לומר דמשום שהתירו רבנן שפחה לעבד עברי ישראל התירו נמי לעבד עברי כהן דאטו רבנן התירוה הא אדרבה כשאסרו רבנן שפחה הרי היה בדין שעבד עברי נמי יהיה אסור בה אלא שלא היה כח בידם לאסור משום דמפורש בקרא דמותר וכהט"ז הנ"ל א"כ תו אינו חידוש כדי שנאמר ל"ש כהנים כו' דאדרבה כיון דעבד עברי כהן אינו מפורש בקרא הוא אסור בשפחה כיון דליכא כאן חידוש כלל שהרי לא התירו כאן חכמים דבר האסור אלא שלא יכלו לאוסרו מחמת דהתורה התירה בפירוש ואיך נימא דחידוש הוא כדי דנשרי נמי עבד עברי כהן. והבן זה באופן דממנ"פ יקשה על הרמב"ם ז"ל אי ס"ל כפשוטו דכהן לוקה אבעילת נכרית אע"פ שלא נבעלה תחילה וכדעת הפוסקים רובם ככולם א"כ קשה מאי מייתי ראיה מאיסור דרבנן אלאו דאורייתא וכנ"ל ואי ס"ל כהתוס' הנ"ל דבעו שזינתה תחילה ואי לא אינה אסורה מדאורי' לכהן א"כ אכתי יקשה איך קאמר דחידוש הוא הא רבנן לא התירו מידי בשפחה לעבד עברי ישראל אלא שלא היה כח בידם לאסרה לו משום דמפורש היתרו בקרא ואיך אפשר להתיר משום זה שפחה לכהן נמי וכי דנין אפשר משאי אפשר הא עבד עברי ישראל אי אפשר לאוסרו בשפחה ועבד עברי כהן אפשר לאוסרו כיון דאינו מפורש בקרא להיתר ולישנא דחידוש הוא אין לו שחר כלל אי שפחה אינה אסורה אלא מדרבנן ועיין מ"ש על הגליון בדף ב' ע"א בד"ה בחידושי פלפלתי כו':<br><b> ודע </b> דבמכילתא הביאה המל"מ בפ"ב מהלכות עבדים משמע להדיא דשפחה מותרת מדאורייתא דהא אמרינן התם אם בעל אשה הוא בישראלית הכתוב מדבר או אינו אלא בשפחה כתיב אם אדוניו יתן לו אשה הרי שפחה כנענית אמורה כו' ע"כ ואי ס"ד דשפחה אסורה מדאורייתא איך אפשר לומר דבשפחה מיירי אלא דלכאורה המכילתא זו צריכה רבה דהא הכתוב קראו בעל אשה ואיך שייך בה אישות כיון דלא תפסי בה קדושין ועוד דהא אסורה עליו בלאו דלא תתחתן כל שבא עליה דרך אישות לדעת הרמב"ם ז"ל ואפי' בשאר אומות ועכ"פ כיון דקראו הכתוב בעל אשה משמע דבא עליה דרך אישות וא"כ איך ס"ד דהמכילתא דמיירי קרא בשפחה עד דצריך לימוד דבישראלית מיירי. ועוד ק"ל להני הסוברים בדעת הרמב"ם ז"ל דשפחה מותרת מדאורייתא לע"ע הרי ס"ל להרמב"ם ז"ל דישראל שבעל נכרית דרך אישות לוקה מה"ת משום לא תתחתן בם והרי מסירת השפחה לעבד דרך אישות הוא דהרי מקרא מלא דבר הכתוב אהבתי את אשתי ואפי' אי נימא דשפחה דמיירי בה הכתוב אינה מז' עממין מ"מ הא הרמב"ם ז"ל ס"ל ברפי"ב מהא"ב דאפי' שאר אומות איתנייהו בלא תתחתן וא"כ ניהו דהרמב"ם ז"ל ס"ל דשפחה בזנות אינה אסורה מלא תהיה קדשה ואין איסורה אלא מדרבנן אבל דרך חתנות כמו במוסרה לעבד עברי שפיר קאמר הש"ס בקדושין הנ"ל דחידוש הוא: אמנם הדבר נכון מאד שהרי הרמב"ם ז"ל שם בהלכה י"ד כתב להדיא דאפי' לקח שפחה דרך חתנות אינו לוקה מה"ת והיינו דאזיל לשיטתי' דס"ל דבגיורת ליכא לאו דלא תתחתן ושפחה נמי כיון שטבלה יצאתה מכלל עכו"ם וא"כ גם המכילתא ניחא דכל שלקחה דרך אישות אע"פ שאין תופסין בה קדושין נקראת בשם אשה וראיה מהך מכילתא לדעה זו ומ"מ אין קושיא מהמכילתא להנך דס"ל דשפחה אסורה מדאורייתא די"ל דהתם קאי אשפחה משאר אומות וס"ל דלית בהו איסור חתנות ודוק:<br><b> (ש) </b> והוא אומרו ואת זכר לא תשכב כו'. וכבר נכפלה האזהרה בזה כו'. לא יהיה קדש מב"י כו'. שזה הלאו הוא נכפל לחיזוק כו'. זה תמוה דמה צריך לומר דנכפלה האזהרה לחיזוק הא תלמוד ערוך הוא בסנהדרין דף נ"ד רע"ב דאת זכר גו' הוא אזהרה לשוכב ולא יהיה קדש הוא אזהרה לנשכב ע"ש ואי משום דפוסק כרע"ק דפליג שם אר' ישמעאל א"כ מנ"ל דלא יהיה קדש אתא לאזהרה זו כלל דהרי רע"ק דריש אזהרת נשכב מלא תשכב דקרי וא"כ מנ"ל דלא יהיה קדש אתי כלל לזכר ועוד ק"ל כיון דהרמב"ם ז"ל פוסק כאן דיש אם למסורת ולא למקרא ועיין סנהדרין דף ד' וברמב"ם רפ"ד מטו"מ ובכמה מקומות דמשמע דתנאי דסברי יש אם למקרא מוקמי בשיטה ועיין רמב"ם פ"ד משגגות וצע"ק:<br><b> (שא) </b> שישי אבי דוד חשש דילמא מואבי ואפי' מואבית ואמרו רז"ל שפירש מאשתו בזקנותו כו'. ביקש לבוא על שפחתו ושחררה על תנאי כו'. תמהני איך אפשר לשחרר על תנאי להני פוסקים דס"ל דאחד ממשפטי התנאי הוא שיהיה אפשר לקיימו ע"י שליח והא שיחרור אי אפשר ע"י שליח משום דאין שליח לדבר עבירה שהרי קיי"ל דהמשחרר עבדו עובר בעשה ונמצא דהשליחות בטל כמ"ש התוס' ב"מ דף יו"ד ע"ב בד"ה דאמר כו': [אמר נ"ה המבלה"ד הנה משנה מפורשת (גיטין י"א ע"ב) האומר תן וכו' שטר שחרור זה לעבדי מבואר דמהני שחרור ע"י שליח וכבר תמה בזה הגאון מהר"י הלוי האבד"ק אה"ו זצ"ל הא אין שלד"ע עיין בשו"ת נוב"י ס"ק אהע"ז סי' ע"ו וסי' ע"ז והנכון בזה כמו שתירץ בקצה"ח סי' קפ"ב אות ב' שהמשחרר עבדו אינו עובר בעשה רק כשמשחררו בחנם עיי"ש שהביא כן בשם הרשב"א ועיין בחינוך מצוה שמ"ז וא"כ ה"ה בזה דשחררה משום דעבדא לי' נייחא דנפשי' ועוד י"ל כמ"ש הר"ן פ' השולח דהיכא דאינו עושה לטובת העבד ליכא עשה ועיין מג"א סי' צ' ס"ק ל' וה"ה הכא שעושה לטובתו לקיים מצות פו"ר ולא לטובתה יכול לשחררה ע"י שליח וה"ה דיכול להטיל תנאי בזה וז"ב]. ע"כ הגה"ה:<br><b> וא"א </b> לומר דכיון דמשום לקיים המצוה דלערב אל תנח ידך עביד הכי שפיר דמי דז"א דהא משום מצוה זו אין מוכרין ס"ת והרי בברכות דף מ"ז ע"ב במעשה דר"א דשחרר עבדו להשלימו לעשרה לבתר דמשני התם מצוה שאני פריך שם והא מצוה הבאה בעבירה היא ומשני דמצוה דרבים שאני וע"ש. וא"כ הרי מצוה דלערב קיל וגם אינה מצוה דרבים ולפ"ז ודאי מצוה הבאה בעבירה היא וא"א לשחרר על תנאי. ואולם אי נימא כמו שצדד המל"מ בפ"ו מהלכות אישות דבתנאי דלשעבר א"צ למשפטי התנאי ומסתמא גם לענין משפט זה דאפשר לקיימו ע"י שליח נמי כן הוא לפ"ז לק"מ דה"נ התנאי הוא איך קיבל משה רבינו ע"ה פירוש מואבי מסיני דהוי תנאי לשעבר וא"צ למשפטי התנאי. ועוד י"ל לפי מ"ש הרמב"ן ב"ב בדף קכ"ו דבינו לבין עצמו א"צ שיהי' אפשר לקיימו ע"י שליח ניחא שפיר דה"נ כיון דיכול לשחררה בע"כ ולא הוי תנאי בינו לבינה ולא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן מש"ה א"צ בזה שיהיה אפשר לקיימו ע"י שליח ודוק:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>גר </b>
+<b> שנשא בת ישראל כו' הולד יש' לכל דבר.</b> כתב ה"ה ז"ל בדין הקודם וז"ל אבל אם היה ישראל גמור אחד מהם אסור בממזרת וזה פשוט שאם גר הוא שבא על ב"י לא גרע מגוי כו' הנה הר"ן ז"ל פרק עשרה יוחסין דע"ד ע"ב כתב וז"ל גר מותר בממזרת כר"י מיהו דוקא עד עשרה דורות וכדאית' בגמ' לקמן וכתב' הרמב"ם ז"ל בגר שנשא גיור' דוקא ולא ידעתי מנין לו דאע"ג דגוי הבא על ב"י הולד ישראל התם ה"ט לפי שא"א לו להתייחס אחר אביו דלמשפחותם לבית אבותם בישראל הוא דכתיב אבל זה שאביו ישראל למה לא יתייחס אחר אביו והרי כאן יש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר וצ"ע א"ד יע"ש וכן נראה דעת התוס' ז"ל שלא כדעת רבינו ז"ל ממ"ש שם בד"ה והרי גר וז"ל ונראה לפרש הרי גר שנשא בת ישראל שהבת מותרת לכהן ומותרת בממזר כראב"י יע"ש וראיתי להרב ע"י שהק' וז"ל וקשה היכא הוזכר זה בדברי ראב"י דהוא מותר בממזרת ושמא כיון דהולד הולך אחר הזכר הוי גר דעד עשרה דורות הוי גר ומותר בממזרת א"ד והנה הרב ז"ל כתב זה בדרך שמא ואשתמיט מיניה שדבר זה במחלוקת הוא שנוי בין רבינו והר"ן ז"ל וא"כ מבואר הוא שדעת התוס' ז"ל כדעת הר"ן ז"ל ולדעת רבינו צ"ל דמאי דקאמר בגמ' והרי גר שנשא בת ישראל דכהן מותר לישא בתו ומותרים לבא זה בזה אגר עצמו דוקא קאי דמותר לישא ממזרת ולא אבת גר כדעת התוס' והיינו דקא פריך דמדקתני מתניתין כל שבתו אסורה לכהן מותרים לבא זה בזה והאי מותרים אכולהו קאי בין אגר עצמו בין אבתו וא"כ כי דייקינן הא ממזרת אסור אכולהו נמי משמע דכיון שבתו מותרת לכהן איהו נמי אסור בממזרת ואהא פריך והרי גר כו' דהא גר עצמו מותר לישא ממזרת אע"ג דבתו מותרת לכהן וראיתי להרב חלקת מחוקק סימן ד' ס"ק כ"ג שהקשה לדעת הר"ן מהא דגרסינן בפ' האומר אמתניתין דקתני כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר פרכינן וכללא הוא והרי גר שנשא ממזרת ויש קדושין ואין עבירה והולד הולך אחר הפגום דתניא כו' ומשני תנא אי זו למעוטי והדר פרכינן ואי זו ותו לא והרי חלל שנשא ישראלית כו' והרי ישראל שנשא חללה כו' והולד הולך אחר הזכר ומדלא פרכינן והרי גר שנשא ישראל' ולא שייך תי' דתי' בגמ' תנא כל מקום לאתויי גר שנשא בת ישראל דאכתי ק' דניתנייה בהדייא כדפריך התם אלא ש"מ דהולד הולך אחר הפגום ואסור בממזרת את"ק יע"ש ולדידי חזי לי לומר דמשום הכי לא פריך והרי גר שנשא בת ישראל דהולד הולך אחר הזכר משום דלא מצי למתנייה בהדי הנך דהוה משמע דהולד הולך אחר הזכר לגמרי ופסולה לכהונה דומיא דאינך דהולך אחר הזכר לגמרי ומתני' ס"ל כראב"י דאמר דכל שאמו מישראל כשרה לכהונה דלא כר"י דס"ל דבת גר זכר כבת חלל זכר שהרי אוקימנא למתני'' כרבי דוסתאי דאמר בנות ישראל מקוה טהרה לחללים וא"כ בבת גר זכר נמי ודאי דלרבי דוסתאי כשרה לכהונה דומיא דבת חלל זכר ואע"ג דהתם אוקימנא למתניתין כר"י דס"ל דגר מותר בממזרת ור"י ס"ל דבת גר וגיורת כשרה לכהונה וא"כ כי הוה תני מתניתין גר שנשא בת ישראל הולד הולך אחר הזכר לא הוה משתמע מינה דפסולה לכהונה שהרי אפי'' שדינן ליה בתר הזכר כשירה לכהונה לר"י הא ל"ק דאי' למימר דמתניתין ס"ל כר"י בחדא דגר נושא ממזרת ובחדא כראב"י דבת גר וגיורת פסולה לכהונה ותדע דלמאי דמוקמינן התם לחד תי' למתניתין כר"י דס"ל גר נושא ממזרת צ"ל ג"כ דלא ס"ל לגמרי כר"י שהרי ר"י ס"ל דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין כדמוכח בפ' ארבע מיתות ואלו מתניתין סבירא לה דקדושין תופסין בחייבי לאוין וכמ"ש הריטב"א ז"ל שם יע"ש ועוד נ"ל לומר דמש"ה לא הדר פריך לה מגר שנשא בת ישראל משום דאיכא למימר דתנא כל מקום לאתויי כדמשני אקושי' דוהרי ישראל כו' ולא תקשי לן דליתנייה בהדייא משום דכיון דפלוגת' היא שהרי לר"י דס"ל גר לא ישא ממזרת לא מצי למיתנייה הולד הולך אחר הזכר דלא נפ"ל מידי דאפי' שדינן ליה בתר הזכר הרי אסור לישא ממזרת וא"כ משו"ה לא תני לן בהדייא וכ"כ הרב החידו' שם אהא דמשני התם דמתניתין ר"י היא ותנא כל מקום דסיפא לאתויי וז"ל אי קשייא וליתנייה בהדייא כדמקשינן לקמן י"ל משום דבפלוגתא היא לא תני לה בהדייא אלא מכללא דמ"מ אבל גבי ישראל שנשא חללה דד"ה היא ק"ל דליתנייה בהדייא יע"ש ודוק מיהו אין להקשות לדעת רבינו מהא דפרכינן וכללא הוא והרי גר שנשא ממזרת כו' ולא פרכינן מגר שנשא בת ישראל דאין הולד הולך אחר הזכר די"ל ודאי דתלמודא ניחא ליה להק' מגר שנשא ממזרת דקתני ברייתא בהדייא דהולד הולך אחר הפגום ולא מגר שנשא בת ישראל שלא בא מפורש בברייתא בהדייא ובמאי דמשנינן דמתניתין ר"י היא דגר לא ישא ממזרת מתרצא נמי הא דכיון דס"ל דגר אסור בממזרת א"כ לא שייך לומר דאין הולד הולך אחר הזכר דאסורה בממזר שהרי אפי' שדינן ליה בתר הזכר אסור כנ"ל האמנם זו היא שקשה בעיני ואשתומם על המראה איך נעלם מעיני הר"ן וה"ה ז"ל סוגייא ערוכה פרק הבע"י דכ"ז דגרסינן התם בעא מיניה ר"י מרבי אושעי' פצוע דכא כהן שנשא בת גרים מהו שיאכילנה בתרומה ופרכינן למאן אי לר"י בין בקדושתיה קאי כו' לא אכלא ואי לר"י בין בקדושתיה קאי כו' אכלה דהא אמר גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה ואי לאו בקדושתיה קאי אכלה דהא אמר קהל גרים לא איקרי קהל אלא אליבא דהאי תנא דתנן ראב"י אומר אשה בת גרים לא תנשא לכהונה עד שיהא אמה מישראל והכי קא מבעייא ליה כשרות איתוספ' בה ואכלה או קדושה איתוספת בה ולא אכלה ת"ש כו' אלא לאו ראב"י היא וש"מ כשרות איתוספת בה ואכלה ופרש"י ז"ל וז"ל אליבא דהאי תנא קא מיבעיא ליה לר"י וכגון שאמו מישראל כשרות איתוספת בה דראויה לכהונה ולאו קדושה לאיקרויי קהל ומותרת לפצוע דכא ואכלה ממ"נ כו' או דילמא קדושה איתוספת בה וקהל איקרי ואסור' לפצוע דכא ולא אכלה ל"א מפי המורה בת גר וגיורת קא מיבעייא ליה אליבא דראב"י מאי כשרות איתוספת בה בהך דאמה מישראל לאיקרוייה קהל אבל בת גר וגיורת לאו קהל הוא ואכלה שמותרת לפצוע דכא והאי לאו בקדושתיה קאי דתתסר עליה משום כהונה או דילמא קדושה איתוספת בה לינשא לכהונה והך דאין אמה מישראל נהי דקדושה לית בה כשרות מיהא אית בה ובכלל קהל היא ואסור לפצוע דכא ולשון ראשון נראה עיקר כנ"ל הנה מבואר שדין זה שכתבה רבינו לפי פרש"י בעייא דר"י הוא דמיבעייא ליה אי בכלל קהל היא ואסורה לפצוע דכה או לאו בכלל קהל היא ומותרת לפצוע דכא או לממזר ופשטי' לה דלאו בכלל קהל היא גם הריטב"א ז"ל שם בשיטה כ"י כ' כפרש"י ז"ל וז"ל כשרות איתוספת בבת גר זו שאמה ישראל ואכלה פירוש כשרות דפסילי כהונה בלחוד איתוספת לאחשיבה חללה ליפסל לכהונה אבל לא איתוספת בה קדושה לא חשובה קהל ועדיין היא מותרת לממזר ולפצוע דכא דכיון דאביה גר בתריה שדינן ליה וקהל גרים לא איקרי קהל ופשטינן להיתרא וכן הלכתא א"ד יע"ש ולפי פי' המורה שכתב רש"י ז"ל בבת גר שנשא ישראל פשיטא ליה לתלמודא דחשיב קהל ובבת גר וגיורת דוקא הוא דקא מיבעיא ליה וא"כ תימא על ה"ה ז"ל שכתב שזה פשוט שאם גר הוא כו' ואיך כתב שזה פשוט בדבר שזה תלוי בפירוש ההלכה שלדעת רש"י ז"ל בת גר שנשא ישראל פשיטא ליה לתלמודא דלא איקרי קהל וא"כ הי"ל לה"ה לומר שרבינו ז"ל מפרש כפי' המורה ושרש"י ז"ל חולק עליו גם על הר"ן ז"ל ג"כ יש לתמוה איך כתב שלא ידע מנין לו והניח הדבר בצ"ע דממ"נ אי הר"ן ז"ל מפרש ההיא דפ' הבע"י כפרש"י א"כ הי' לו להקשות עליו דתלמודא פשיט לי' להדיא להיתרא ואי ס"ל כפי' המורה א"כ מאי ק"ל מנין לו שהרי לפי' המורה מבואר בסוגייא הנז' דבת גר שנשא ישראל איקרי קהל ואסורה לפצוע דכא ולממזר כדעת רבינו ז"ל וצ"ע ואין להקשות לפרש"י דבאמו מישראל הוא דקא מבעיא ליה לר"י אמאי קאמר בגמרא דאליבא דר' אליעזר בן יעקב דוקא הוא דקא מיבעייא ליה ואמאי ל"ק דאליבא דר"י ג"כ דס"ל דבת גר וגיורת כשרה לכהונה באמה מישראל מבעייא ליה לר"י מי אמרי' דאיתוספ' בה קדושה לאיקרוייה קהל או לא די"ל דס"ל לתלמודא דדוקא לראב"י דס"ל דאמה מישראל דאיתסופת בה כשרות לינשא לכהונה הוא דאיכא לספוקי כיון דס"ל דאמה מישראל תוסיף תת כחה לה לינשא לכהונה ה"נ איתוספת בה קדושה אמנם לר"י לא שמעי' ליה מידי באמה מישראל דאיתוספת בה מילתא שהרי אפי' בבת גר וגיורת מכשירה לכהונה אלא דאכתי קשה דאמאי ל"ק דבבת גר וגיורת מיבעייא ליה דר"י אליבא דר' יוסי מי אמרי' דכיון דאיתוספת בה כשרות לינשא לכהונה איתוספת בה קדושה לאיקרוייה קהל וכי קאמר ר"י דקהל גרים לא איקרי קהל ה"ד בגיורת עצמה וכדקתני בברייתא גר נושא ממזרת דברי ר"י דמשמע דמיירי בגר עצמו שנתגייר או דילמא כשרות דוקא איתוספ' בה אבל קדושה לא"ב וכי קאמר גר נושא ממזרת אפי'' בבת גר וגיורת קאמר וכדמבעייא ליה השתא באמה מישראל אליבא דראב"י מה"ט דאיתוספת בה כשרות וי"ל דהא לא מצינן למימר דבבריית' קתני בהדייא פרק עשרה יוחסין דגר עד עשרה דורות מותר בממזרת ומסתמא ודאי הך ברייתא ר"י היא דלא שמעינן ליה בהדייא דקאמר גר נושא ממזרת אלא ר"י ודוק האמנם לפי' המורה ז"ל דס"ל דבת גר וגיורת הוא דקא מבעייא ליה אליבא דראב"י אי חשיבא קהל ק"ל טובא דמאי קמיבעייא ליה שהרי כיון דלר"י דס"ל דבת גר וגיורת כשרה לכהונה ואיתוספת בה כשרות אפי"ה ס"ל לתלמודא דלא חשיבא קהל וכדפריך אי לאו בקדושתיה קאי הא אמר קהל גרים לא איקרי קהל א"כ מהיכא תיתי לן לומר דלראב"י בת גר וגיורת איתוספ' בה כשרות לאיקרוייה קהל הרי מקו' דר"י נפקא והשתא ומה לר"י דס"ל דבת גר וגיורת איתוספת בה קדושה לכהונה אפי"ה ס"ל דלא איתוספת בה כשרות לאיקרויי' קהל כ"ש לראב"י דס"ל דלא איתוספת בה קדושה לכהונה דודאי ס"ל דלא חשיבא קהל וליכא למימר דהיא גופא מיבעייא ליה לראב"י אי ס"ל דקהל גרים איקרי קהל כר"י או לא איקרי קהל כר' יוסי דא"כ אדמבעייא ליה בבת גרים תבעי ליה בגיורת עצמה ותו דא"כ לא הו"ל לתלמודא למיבעי בהאי לישנא אי כשרות איתוספת בה כו' ובפשיטות היל"ל מי ס"ל לראב"י קהל גרים אקרי קהל או לא ותו דא"כ כי פשטינן לה מברייתא דקתני מנין לפצוע דכא כו' שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כו' היינו לומר דראב"י ס"ל דקהל גרים לא אקרי קהל וכיון שכן אכתי תקשי ליה דלראב"י כיון דס"ל דקהל גרים לא איקרי קהל דלא מייתר ליה קהל יתירה לרבויי גרים כדס"ל לרבי יאודה א"כ ל"ל נפש יתירא וכדפריך מה"ש לר' יוסי אלא ודאי דלפי' המורה כי מיבעייא ליה לר"י אליבא דראב"י היינו לומר דאפי'' ס"ל לראב"י כר"י דקהל גרים לא איקרי קהל היינו דוקא בגיורת עצמה אבל בבת גרים מיבעייא ליה אי כשרות איתוס' בה או לא וכיון שכן הדק"ל וראיתי להתוס' פ' יש מותרות דפ"ד ע"ב ד"ה אי נסיב כי אורחייהו שכתבו בתוך דבריהם וז"ל וא"ת אמאי לא נקט דליהוי קאי אתרוייהו כגון מצרי ב' שנשא ישראלית ומצרית א' והשתא אחד מהם ישראל גמור כו' וי"ל דבן הישראלית ממצרי ב' אין חשיב כישראל לענין קהל אלא חשיב קהל גרים עכ"ל הנה מבואר שדעתם ז"ל כדעת רש"י דבת גר שנשא ישראל לא חשיב קהל אך יש לתמוה על דבריהם מעיקר' בקו' מאי הוו סברי דאי הוו ס"ל בקו' כפי' המורה א"כ הי"ל בתי' להזכיר סוגייא דפ' הבע"י על דל שפתיהם ולומר שהעיקר כפירש"י ולא לומר כן מסברא דנפשייהו וראיתי להרב ח"ה ז"ל במ"ב דנ"ט ע"ב שהק' לדבריהם וז"ל ויש לדקדק דמשמע דבן מצרי ג' לישראל דודאי חשיב ישראל גמור לענין קהל וא"כ אכתי תקשי אמאי לא נקט בכה"ג דליהוי קאי אתרוייהו כגון מצרי ג' שנשא ישראל ומצרית א' דהשתא א' מהם כו' וכמ"ש בקו' יע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד לא ידעתי מאי פשיטותיה דהרב ז"ל במצרי ג' שנשא ישראל לומר דהבן חשוב כישראל גמור אי משום דהותר לבא בקהל וע"כ לא כתבו התו' אלא במצרי ב' דלא הותר לבא בקהל הילכך בנו שהותר לבא בקהל חשיב כגר הא ליתא שהרי לדעת רש"י והתו' פ' עשרה יוחסין אפי' בשאר גרים דעלמא דהותרו לבא בקהל ס"ל דלא חשיב קהל וכן לדעת הר"ן ז"ל מבואר דס"ל דמ"ש גר עד עשרה דורות מותר בממזרת מיירי אפי' בגר שנשא ישראל שלא כדעת רבינו ז"ל וא"כ מבואר הוא שהתוס' ז"ל בפ' יש מותרות ה"נ ס"ל ועיין בס' יש"ש למס' יבמות פ' הנז' סימן ג' שתמ' על דברי התוספות הנז' וז"ל ותימ' הוא שהרי עמוני ומצרי ב' אפי'' בתו כשרה לכהונה לכתחיל' מאחר דאיכא צד ישראל כדאית' בהערל אלמא דיצ' מכלל גרים ק"ו במה שאסור לישראל וכן דעת הרמב"ם דהיכא דאיכא צד ישראל דאסור ויצא מכלל גרים א"ד יע"ש והנה מבואר שאף להרב ז"ל אשתמיט מיניה סוגייא דפ' הבע"י שכתבנו גם הקו' שכתב פריכא איהי שהרי בת גר וגיורת לרבי יוסי יוכיח דכשירה לכהונה ולא יצא מכלל גרים כדאמרי פרק הבע"י. עוד ראיתי להרב ח"ה מהדורא הנז' דברים תמוהים שכתב על מ"ש התוספ' שם בתחילת דבריהם וז"ל לא שנשא בו שניה וג' שלישית דא"כ ב' מותרות כו' דהא קסבר קהל גרים לא אקרי קהל כתב וז"ל ולפי פירש"י ז"ל שכתב דג' ישראל הוא ואסור בשניה ה"ה דשלישית ישראל היא ואסורה לב' כמ"ש במ"ק נראה דלא תקשי ליה הא דקאמר מותרת לאלו גיורת ולא משום דקהל גרים לא איקרי קהל דהיינו דוקא גר או גיורת שנתגיירו עצמן כיון שנולדו בגיותם לא איקרי קהל אבל מצרי ג' שנולד בקדושה אלא דאבותיו גרים היו שפיר מיקרי קהל ואסור בשנייה א"ד יע"ש ואתמהה איך אישתמיט מיניה ברייתא ערוכה פרק עשרה יוחסין דקתני גר עד עשרה דורות מותר בממזרת גם מסוגייא דפ' הבע"י מבואר דבת גר וגיורת לא אקרי קהל ולדעת רש"י שם אפי' בבת גר וישראל דינא הכי כי על כן דברי רש"י שכ' דמצרי ג' אסור בשניה הם דברים תמוהים וצ"ע ומכלל האמור שכתבנו מבואר הוא שדעת רבינו שהוא מפרש כפי' המורה שכתב רש"י וכפי זה צ"ל דמ"ש בפ"ז מה' תרומות דפצוע דכא שנשא בת גרים מאכילה בתרומה מיירי בבת גר וגיורת כפי' המורה וסמך אמ"ש בפט"ו מה' איסורי ביאה וע"פ האמור מקום אתנו ליישב מ"ש רבינו ז"ל ריש פרק ט"ז מה' אלו דאפי' פצוע דכא כהן מותר לישא גיורת כו' ואפי' נתינה או אחת מן הספיקות הואיל ופצוע דכא אסור לבא בקהל לא גזרו בו לא על הספיקות ולא על הנתינים אבל אסור בממזרת ודאית כו' ותמה עליו הרשב"א בחי' פרק הערל דף ט"ו ע"ב וז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו שהוא ז"ל נראה שסובר דאין איסור הנתינים ד"ת וזהו כסברא הראשונה דרבא דאמר דלא תתחתן בגיותן הוא דכתיב וכיון שכן מנ"ל להתיר פצוע דכא בגיורת ומנ"ל דלאו בקדושתיה קאי דהא רבא לסברא קמא הוה ס"ד למימר דבקדושתיה קאי ואסור בגיורת א"ד יע"ש גם ה"ה ז"ל נרגש בקו' זו ונדחק בישובה כמו שיראה הרואה אכן כפי מ"ש שדעת רבינו ז"ל ע"כ לפרש סוגייא דפרק הבע"י כפי' המורה דבריו ז"ל נכונים דס"ל דאע"ג דפשיטותא דרב ששת אזדא לה מכח מאי דדחי רבא ברי"ה קי"ל דפצוע דכא מותר לישא גיורת ולאו בקדושתיה קאי מכח סוגייא דפ' הבע"י דפשיטא להו לר"י ולרב הושעיא דלאו בקדושתיה קאי כמ"ש רש"י ז"ל לפי פירוש המורה גם מברייתא מפשטינן מינה לבעייא דר"י צ"ל ע"כ דס"ל דלאו בקדושתיה קאי זה הנראה לי אמת ויציב בדעת רבינו ודרך אגב אומר שיש לתמוה בדברי רבינו במ"ש דפצוע דכא מותר לישא ס' ממזרת והדבר תמוה דמאחר שלדעתו ז"ל פצוע דכא אסור בממזרת ודאית א"כ איך הותר לו הספק הא ממ"נ אסורה לו שאם היא ממזרת הרי אסורה לו ואם היא כשרה אסורה לו משום קהל ישראל ונראה שדעתו ז"ל כמ"ש מוהרימ"ט ז"ל חי"ד סימן א' דמה שהתירה תורה ס' ממזר לגמרי התירתו מתורת ודאי ולא מתורת ס' ואפי' לישא ממזרת וישראלי' כאחד דהוו תרתי דסתרן אהדדי התירתו תורה משום דכל שהוא ס' הו"ל כקהל בפ"ע ולא חשיב קהל וא"כ מה"ט כתב רבינו דפצוע דכא מותר לישא מן הספקות וזה ראיה נכונה לדברי מוהרימ"ט ז"ל האמנם אכתי תמיה לי מילתא במ"ש ה"ה ז"ל בפ' זה דין י"א ד"ה פנויה ובדין כ"ו ד"ה הטבילוהו דס' ממזר אסור לישא ממזרת ודאית ד"ת והרב אליהו רבה ד"נ עשה לו סמוכות מדברי רבינו וכ' דס"ל לרבינו דלר"א דס"ל דודאן בספיקן אסור לאו היינו משום דעשו מעלה ביוחסין אפי' בפסולי יוחסין כמ"ש הר"ן אלא ה"ט דר"א משום דס"ל דקהל ספק איקרי קהל ולא דריש קהל יתירא למעוטי קהל ספק ומש"ה ממזר ס' אסור לישא ממזרת ודאית ד"ת מכח ספק דשמא אחד מהם אינו ממזר יעש"ב והדבר תמוה דאם הדבר כן איך כתב רבינו ז"ל דפצוע דכא מותר לישא מן הספיקות והלא ק"ו הדברים דכיון דבממזר ודאי אע"ג דלכשת"ל דשני ממזרים אין כאן איסור כלל אפי"ה אסרתן תורה משום ספק כ"ש וק"ו דס' ממזר אסור לפצוע דכא ד"ת שהרי ממ"נ אסורה לו וקהל ס' הא אמרינן דלר"א איקרי קהל אלא משמע ודאי שדעת רבינו דאפי' לר"א ג"כ ע"כ ס"ל דד"ת ס' מותר בממזרת משום דקהל ספק לא איקרי קהל ולא אסר ר"א אלא משום מעלה עשו ביוחסין ומש"ה ס"ל לרבינו דפצוע דכא מותר לישא מן הס' דכיון דאינו אלא מדרבנן לא גזרו כמו שלא גזרו בנתינים וכ"ת עוד היום תקשי לרבינו ז"ל למה מותר פצוע דכא בס' הא ממזר ודאי אסור מדרבנן לישא ספק ממזרת אע"ג דמותר בנתינה וא"כ פצוע דכא נמי אע"ג דמותר בנתינה בס' יהא אסור מדרבנן דומיא דממזר וכבר ראיתי להרב בית שמואל סימן ה' ס"ק ב' שנתקשה בזה ואפשר לומר דס"ל לרבינו ז"ל דכיון דטעמא דר"א משום דעבוד מעלה ביוחסין מסתברא דדוקא בפסולי יוחסין כגון ממזרת ונתינ' עבוד מעלה על הספיקות אבל פצוע דכא דלאו פסולי יוחסין הוא אלא פסולי הגוף לא עבוד מעלה על הספיקות האמנם לדברי ה"ה דס"ל דס' ממזר אסור ד"ת בממזרת ק"ט כמ"ש וכבר כתבתי בפ"ט מהלכות טומאת מת מה שיש לתמוה עוד על דברי הרב המגיד ז"ל הללו וצ"ע ועל דברי התוספות שכתבנו לעיל הלא מראש ונראה לפרש כו' ראיתי להרב ע"י שהקשה וז"ל וקשה דא"כ כיון דמהך קו' נייד היכי מוקי רב נתן בר הושעיא דהק' כל שכהן אסור לישא בתו דאכתי קושי' קמייתא במקומה קיימא והרי גר שנשא בת ישראל כו' יע"ש ולע"ד נראה ליישב ע"פ מ"ש הרב ח"ה ז"ל שם דהא דפריך ותו הא מותר אסור והרי גר כו' סיומא דקו' קמייתא דקאמר והרי אלמנה כו' הוא משום דקושי' דהא מותר אסור גרידא ל"ק כלל דאיכא למימר דמתניתין ה"ק כל האסורים לבא בקהל מותרים לעולם לבא זה בזה הא מותר אית בהו אסורים בממזרת ואית בהו מותרים בממזרת כגון גר אלא מעיקרא פריך והרי אלמנה כו' ובתר הכי קאמר ותו הא מותר אסור כו' כלומר דלא תימא דקו' דהרי אלמנה לכ"ג ל"ק דאיכא למימר דמתניתין ה"ק כל האסורים אית בהו מותרים ואית בהו אסורים וא"כ דייקינן מינה הא מותר לעולם אסור ואהא פריך ותו כו' נמצא דכולה חדא קו' היא את"ד יע"ש וא"כ לפי דבריו נתיישבה שפיר קו' הרב ע"י ז"ל דרב נתן בר הושעיא משום קו' קמייתא דהרי אלמנה לכ"ג הוא דנייד לאוקומא דה"ק כל שכהן אסור לישא בתו כו' דמהשתא ל"ק ליה מאלמנה לכ"ג וממילא נמי ניחא קו' דהא מותר אסור דאיכא למימר דה"ק כל שבתו אסורה לכהן לעולם מותרים זה בזה הא כל שבתו מותר אית בהו אסורים ואית בהו מותרין והיינו דפריך ליה תלמודא והרי ישראל כו' ותו הא מותר אסור וסיומא דקו' קמייתא הוא כקו' דמעיקרא ודוק עוד בענין זה ראיתי לעמוד אמ"ש התוס' פ' עשרה יוחסין דף ע"ה ד"ה ור' ישמעאל וז"ל וצ"ל דהיינו מחששא דילמא ממזר בן ישראלית ישא כותית שהיא גויה גמורה כו' ובתוס' רי"ד כתב וז"ל ק"ל כיון דאמרינן גרי אריות הם מאי נפ"מ כו' אי מתחתן ממזר דידהו בגוים והילכך צריך לפרש דהאי דאסרינן ליה כגון אם פירשו מדרכי הגוים ורוצים להתגייר א"נ י"ל אותו הדור היו גרי אריות אבל אחרי כן נתגיירו וחזרו להיות כישראל כו' יע"ש ויש לדקדק עליו במ"ש דמאי נפקא מינה אי מתחתן ממזר דידהו בגוים ומאי קו' הא כיון דס"ל דגוי ועבד הבא על ב"י הולד ממזר א"כ הו"ל ישראל ממזר ואסור בגויה כמ"ש התוס' וכ"כ בתוספ' רי"ד בעצמו ס"פ האומר דלא תתחתן בישראל כתיב ואפילו ממזרים הוזהרו בו ויש ליישב דס"ל דכיון דטעמא דלא תתחתן משום הסרת בנו הוא כדכתיב כי יסיר את בנך כו' ה"ט ליתיה אלא בישראל גמור שאביו ואמו מישראל אבל גבי כותי הבא על ב"י אע"ג דהולד חשיב כישראל ממזר אפי"ה מותר לישא גויה דלא שייך טעמא דכי יסיר דבלא"ה הוא מוסר ועומד שהרי נטמע בין הכותיים ומסתמא הוא למוד בדרכי אביו מיהו מ"ש דצ"ל דמאי דאסרינן ליה כגון אם פי' כו' וא"נ דאותו הדור דוקא היו גרי אריות ק"ט דאכתי מאי נפ"מ הא קי"ל דגר מותר בממזרת וכבר ראיתי להריטב"א ז"ל שם ש
+תב כפירוש תוספות רי"ד משם י"מ וכתב דר"א כר"י ס"ל דגר אסור בממזרת יע"ש אכן לדברי תוס' רי"ד ק"ט שהרי לעיל מזה סמוך ונראה כתב וז"ל ר"א אומר ספיקן בספיקן אסור נראה שאנו צריכים לומר דס"ל לר"א דקהל גרים לא איקרי קהל שאם לא כן במי יתחתנו הספקות וצ"ע:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>כו' </b>
+<b> כשם שנאמן לומר כו' כך נאמן לומר זה בני ממזר כו'. </b> הנה התוס' פרק עשרה יוחסין דע"ד ע"א ד"ה כשם הקש' וז"ל וא"ת מנ"ל לר"י הא בשלמא זה בני בכור דין הוא שיהא נאמן דהוי טוב לולד אבל לפוסלו אמאי נאמן ותי' משם הרב אליהו דה"ט דנאמן משום דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר כו' וקאי יכיר אתרוייהו יע"ש וראיתי להרב ע"י ז"ל לקמן בדע"ח הקשה דא"כ היכי אמרינן לקמן במתניתין דהאומר זה בני ממזר ר"י אומר נאמן ואמרינן התם בגמרא כדתניא כו' והיכי מייתי מבן גרושה לענין ממזר דאנא אמינא דדוקא בן גרושה שאינו פוסלו לבא בקהל נאמן לא לעשותו ממזר ובשלמא לתי' הא' שכתבו התוספות ניחא אכן לתירוץ הרב אליהו קשה דיליף דנאמן לומר זה בני ממזר מדכתיב בן השנואה יכיר ולדידיה לא מוכח אלא לבן גרושה ותירץ דצ"ל דר"י סבירא ליה דיש ממזר מחייבי לאוין כמ"ש התוספות לקמן א"ד יע"ש והן דברים תמוהים שהרי אי ס"ל לר"י כר"ע דיש ממזר מחייבי לאוין ע"כ ס"ל דקרא דכי תהיין מיירי בחייבי עשה או בבעולה לכ"ג אליבא דרבי סימאי כדאיתא פרק האומר דס"ח וא"כ אכתי הדרא קושיא לדוכתא דכיון דקרא לא מיירי אלא בחייבי עשה דאין בהם משום ממזרות היכי יליף מינה לענין ממזר ואף למ"ש הריטב"א ז"ל בחידושי יבמות מכ"י פ"ב דהא דר"פ דקאמר דקרא דכי תהיין כו' מוקמינן לה בחייבי לאוין לרבנן או בחייבי עשה לר"ע פליגא אההיא דאמרינן בס"פ האומר גבי נכרית ולדה כמוה מנ"ל אמר קרא כי תהיין לאיש וילדו לו כל היכא דקרינן כי תהיין קרינן ביה וילדו לו דדרשינן כל היכא דהויא בה הויה לשום אדם כגון חייבי כריתות ומיתות ב"ד קרי' ביה וילדו לו וכל היכי דלא קרינן ביה כי תהיין לשום אדם דהיינו שפחה ונכרית לא קרינן ביה וילדו לו וכיון דמוקמי' לה אפי' בחייבי כריתות ואצטריך להאי דרשא תו ליכא למדרש מיניה ההיא דר"פ א"ד יע"ש וא"כ כיון דמוקמינן ליה לקרא בחייבי כריתות אם כן שפיר שמעינן מינה דנאמן לומר זה בני ממזר שהרי קי"ל יש ממזר מחייבי כריתות מ"מ אכתי קשה לר"פ דס"ל דכי תהיין לא מיירי אלא בחייבי לאוין לרבנן או בחייבי עשה לר"ע אם כן היכי יליף מניה ר"י לענין ממזר ולכן נראה ליישב דר"י הכי יליף דכיון דנאמן לומר זה בני בן גרושה ה"ז בא לפוסלו בקהל כהונה דכיון דמשוי ליה לבנו חלל אם נשאת לחללה או לבת ישראל אליבא דר"י דס"ל בת חלל זכר פסולה לכהונה הרי היא פוסלת לבת בנה מלבא בקהל כהונה ה"נ נאמן לומר זה בני ממזר לפוסלו בקהל כנ"ל ודע שכפי דברי הריטב"א ז"ל הללו נראה ליישב מה שהקשה הרב ל"מ ז"ל פ"ב מה' נחלות על מ"ש רבינו ז"ל בדין י"ג וז"ל היה הבכור ממזר נוטל פי שנים שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר זו ששנואה בנשואיה והקשה הרב ז"ל שהרי בגמ' מוקמינן דקרא דכי תהיין בחייבי לאוין דתפסי בה קדושין ואנן קי"ל דאין ממזר אלא מחייבי כריתות דאם כן היכי יליף מינה רבינו ז"ל לענין ממזר יע"ש אכן כפי דברי הריטב"א ז"ל שכתבנו הנה נכון שרבינו ז"ל פסק כסתמא דתלמודא דמוקמי לקרא דכי תהיין בחייבי כריתות ומיתות בית דין וזה על דרך שכתבתי לעיל פי"ב מה' אלו דרבינו ז"ל נפקא ליה דולד נכרית כמוה מקרא דכי תהיין וכמ"ש הרב ע"י ז"ל יע"ש ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שב) </b> והיכי מייתי מבן גרושה לענין ממזר כו' ה"ז בא לפוסלו בקהל כהונה כו' ה"נ נאמן לומר זה בני ממזר לפוסלו בקהל. אני תמה מאי צריך לדוחק הזה כי היכי דנאמן לפוסלו בקהל כהונה כו' דאין לו טעם והרי באמת דקושיא מעיקרא ליתא דאטו בן גרושה מפורש טפי בקרא מבן ממזרת דהא שנואה דקרא מתוקמא בחייבי לאוין דקרינן בהו תהיין לר"פ ומה לי חייבי לאוין דגרושה לכהן מה לי ממזרת לישראל הא שניהן חייבי לאוין נינהו ואי משום דלאו דגרושה אינו שוה בכל הא ר"פ יליף מקרא דכי תהיין דכל חייבי לאוין אפילו השוים בכל אית בהו הוי' וא"כ הא חזינן דהאמינתו תורה לומר שאמה של בתו ממזרת היתה ובנה ממזר וממילא ידעינן תו דאפי' אם יאמר דבן אחותו הוא שילדה ממנו נמי מהימן והבן ממזר מחייבי כריתות ושפיר תנן במתניתין האומר בני זה ממזר נאמן דהיינו בכל האופנים בין שהוא בן ממזרת ובין שהוא בנו מחייבי כריתות:<br><b> ומלבד </b> הדוחק שבתירוץ הגאון המחבר ז"ל לא הועיל בזה לכאורה שהרי הא דנאמן באומר בני זה ממזר הלכה הוא ונמצא דפוסלו ואת כל זרעו אחריו לקהל משא"כ בבן גרושה דאם נשא ישראלית וילדה בת ונשאת אותה הבת לישראל וילדה בת הבת הזו כשרה לכהונה וכן הוא באה"ע סי' ז' סעיף ט"ז ונמצא שאין פוסל כל זרעו אחריו לכהונה. והא דנקט הש"ס כשם שנאמן לומר בני זה בכור כך נאמן לומר בני זה בן גרושה כו' ולא נקט בני זה בן ממזרת י"ל משום דרע"ק נמי מודה בזה ואליבא דר' סימאי די"ל דר' יהודה נמי ס"ל כותי' אליבא דרע"ק ולא כר' ישבב ור' יהודה עצמו כרבנן ס"ל ולא כרע"ק אלא דר' יהודה נקט כשם כו' אליבא דכ"ע ודוק:<br><b> (שג) </b> והקשה הרב ז"ל שהרי בגמ' מוקמינן קרא דכי תהיין בחייבי לאוין דתפסי בה קדושין כו' וא"כ היכי יליף מינה רבינו ז"ל לענין ממזר. גם אני כוונתי לקושיא זו אבל יישבתי לעצמי דלק"מ למ"ש לעיל דלר"פ ילפינן מתהיין דקדושין תופסין בחייבי לאוין ושנואה למקום חייבי לאוין וממזרת בכללן וא"כ ממילא מפורש בקרא דבכור ממזר נוטל פי שנים דבכור בן השנואה יכיר כתיב וממילא נמי ה"ה ממזר מחייבי כריתות באומר בני זה בן אחותי בכורי ואי משום דמשים עצמו רשע שבא על חייבי כריתות הא בחייבי לאוין נמי משים עצמו רשע (ואפשר דבאומר בני זה ממזר לא שייך משים עצמו רשע די"ל דרוצה בתשובה שלא להכשילו לבוא בקהל וחייב לגלות אע"פ דממזר שנטמע במשפחתו א"צ לגלותו ה"ט כיון דכבר נטמע ומשפחה שנטמעה נטמעה אם לא דנימא למ"ש המוהרי"ט ליישב להרמב"ם דספק ממזר מותר בישראלית ובממזרת ולא קשה עליו קושית הרשב"א אפשר דספק ממזר כספק ערלה בח"ל דאפי' היודע שהוא ערלה ודאי א"צ להפריש האוכלו ואפי' לספק עליו מותר כמ"ש הר"ן ספ"ק דקדושין) וכיון דאמרינן בפ"ש דיבמות דממזר הוי לכל דבר אין לחלק בין בן ממזרת לבן חייבי כריתות לענין בכורה נמי ואע"פ שהי' מקום לחלק קצת ולומר כיון דתנן בפ"ק דחגיגה איזהו מעוות שאינו יכול לתקן זה הבא על הערוה והוליד ממנה בן ומשמע מזה דדוקא על ערוה ולא על ממזרת היינו משום דבערוה הוי מעוות טפי דאלו היתה נבעלה לכשר לה היה בנה כשר משא"כ בממזרת. אולם י"ל דאכתי אינו משים עצמו רשע באומר בני זה בן אחותי הוא משום די"ל דצריך לגלות הדבר כדי שלא יקח זה הבן את אחותו מאמו ומה"ט גופי' גם באומר בני זה בן ממזרת נמי אינו משים עצמו רשע בזה אע"פ שנאמר דמטעם ממזרת א"צ לגלות משום דהוי כערלה בחוץ לארץ מ"מ משום שלא ישא את אחותו מאמו צריך לגלות והא דכתב הר"נ בפ"ג דקדושין דחידוש הוא שחידשה התורה להאמין לאב היינו בזה שהאמינתו אע"פ שהוא עד א' אבל לא מה שהאמינתו לומר בני זה ממזר אע"פ שמשים עצמו רשע בזה דז"א משום דלא אמרינן בזה אין אדם משים עצמו רשע כיון דצריך להציל בזה את בנו מאיסור שלא ישא את אחותו מאמו. ועי' בנמוק"י פ' י"נ דמביא בשם הריטב"א דהא דנאמן האב לומר בני זה ממזר ולא אמרינן דמשים עצמו רשע בזה משום דמיירי באומר שוגג הייתי וא"כ לפ"ז נמי אין חילוק בין אומר שהוא בן ממזרת או שאומר שהוא בנו מאחותו או משאר חייבי כריתות ודוק:
+
+Halakhah 17
+
+<b>ארוסה </b>
+<b> שנתעברה כו' הרי הולד בחזקת ממזר.</b> פ' אלמנה לכ"ג דס"ט ופרק עשרה יוחסין דע"ז ופסק כשמואל דהולד שתוקי וראיתי להתוס' שם באותו פ' דע"ג ע"א ד"ה מאי איכא שהקשה וז"ל תימא דמשמע כו' הא אם היינו יודעים דמאארוסה היא ודאי איכא לחזוקי בממזרת כו' עד מ"ש שאם היה מן הארוס לא הי' משליכתו וראיתי להרב ח"ה ז"ל שם שכתב וז"ל וליכא לאקשויי כיון דארוסה נמי בארוס תולה והולד כשר למה השליכתו כמו א"א די"ל דמ"מ אף שהולד כשר היא בושה לתלות בארוס דהוי דרך זנות דומיא דפנויה שזנתה שהשליכתו משום גנאי אף שהולד כשר מה שאין כן בתולה בבעלה א"ד ולא הבינותי דבריו דאם כן איך כתבו התוס' ז"ל שאם אנו יודעים שהיא מארוסה מחזקינן ליה בודאי ממזר אכתי ניחוש שמא נתעברה מארוס ומחמת בושה השליכתו ומידי ספק ממזר לא נפקא והדרא קו' לדוכתא דאם כן איך קאמר בגמרא כיון דאיכא פנויה כו' דמשמע שאם היינו יודעים דמארוסה היא הוי ודאי ממזר ושרינן ליה בממזרת: ולעיקר קושייתו יש ליישב דא"נ דארוסה נמי בארוס תולה לה ונאמנת לומר דמארוס נתעבר' היינו לדידן דקי"ל דהלכה כאבא שאול דהיה קורא לשתוקי בדוקי כדקאמר בגמ' לקמן אמנם ת"ק דאבא שאול משמע דפליג עליה וס"ל דאינה נאמנת ומשום הכי רבא דקאי הכא את"ק דמתניתין קאמר שפיר מאי איכא מיעוט ארוסות כו' והתוס' ז"ל ל"ק להו אלא למאי דמשמע בגמ' דאי ידעי דמארוסה היא הוי ממזר ודאי דאפי' אי ידעי' בודאי דמארוסה היא מידי ספק לא נפקא והולד שתוקי לכ"ע כדאמרינן לקמן דף ע"ה ארוסה שנתעברה הולד שתוקי ועי"ל והוא הנכון דדוקא בא"א קאמר בגמר' דלא חיישינן לה דא"א בבעלה תולה לה ויכולה לומר שמבעלה נתעברה ואין הבעל יכול להכחישה דלא קים ליה בגוה אבל בארוסה אע"ג דיכולה לתלות בארוס ונאמנת לומר שנתעברה ממנו אפי"ה הרי הארוס מכיר בשקרה דקים ליה בגוה שלא נתעברה ממנו וא"כ איכא למימר דמשום הכי השליכתו כי אינ' רוצה להכחיש ארוסתה ותו דאפי' למאי דקי"ל כאבא שאול היינו דוקא היכא שמת הארוס או הלך למ"ה אבל כל שארוס מכחיש אותה ואומר דלא נתעברה ממנו אינה נאמנת כמ"ש הרא"ש ז"ל ספ"ק דכתובות וא"כ משום הכי השליכתו משום דיודעת היא שהארוס יכחישנה והולד ממזר וזה פשוט כתב הרא"ש שם וז"ל כתב בה"ג בסו"ה גיטין אהא דאמרי' התם אין חוששין לממזרות ה"ד כגון אשה שהלך בעלה למ"ה וילדה דלא חייש לממזרות דאמרינן דילמא אתא בעלה בצנעא (או ע"י שם) ושמש ומקשו עלה מהך דשמעתין כו' וי"ל דשאני הכא דאי אתא בעלה ושמש לא היתה משליכתו כו' ואינו מקובל לי זה התי' דנשי לאו דינא גמירי ואין דין זה ידוע שיאמינוה שבא בעלה בצנעא והשליכתו מפני הבושה כו' יע"ש ויש לי לדקדק עליו דאכתי תקשי ליה לדידיה קו' התו' ז"ל דהיכי קאמר בגמ' מאי איכא מיעוט ארוסות כו' דמשמע דאי ליכא למיתלי אלא בארוס הוי ממזר ודאי ולא ספק ואמאי הא קי"ל דארוסה שעיברה הולד שתוקי וליכא למימר כתי' התוס' דשאני הכא דאיכא ריעותא שהשליכתו שאם היה מן הארוס לא היתה משליכתו דה"נ נימא דנשי לאו דינא גמירי דהלכה כאבא שאול דאמר דנאמנת לומר שמארוס נתעברה ואדרבא בהא איכ' למימר טפי דנשי לאו דינא גמירי כיון דבמחלוקת היא שנוי וסבורה היא שלא יאמינוה ומש"ה השליכתו ויש ליישב דבשלמא בהלך בעלה למ"ה איכא למימר שפיר דנשי לאו דינא גמירי ואין דין זה ידוע שיאמינוה כיון שאין הבעל לפנינו שיודה לדבריה מה שא"כ בארוסה דמסתמא הארוס הוא בעיר אין לומר דנשי לאו דינא גמירי דהלכה כאבא שאול דאם איתא שמהארוס נתעברה מסתמא ודאי שהארוס ג"כ יודה לדבריה ובהא ודאי ליכא למיחש כלל לכ"ע ולא צרכינן לדאבא שאול כלל וכדאמרינן ספ"ק דכתובות למאי ניחוש חדא דהא קא מודה ועוד האמר שמואל הלכה כר"ג כנ"ל והנה המתבאר מדברי הרא"ש שלדעת בה"ג תלינן שבא בעלה על ידי שם ולא חיישי' לממזרות כלל וכן מבואר ג"כ ממה שהקשה מההי' דרבא תוספאה ומ"ש דאי ליכא למיתלי אלא באותן שהלכו בעלי' למ"ה הוי ממזר ודאי ולא ספק לאו למימרא דלבה"ג ז"ל הוי ספק ממזר אלא כונתו ז"ל לומר דלדעת בה"ג דס"ל דתלינן שבא בעלה ע"י שם א"כ הכא דאיתחזק ריעותא שהשליכתו היל"ל דלפחות ספק ממזר הוי ושלא כדעת הפריז שכתב בסי' ד' שלדעת בה"ג ספק ממזר הוי ולית' וכבר השיגו בזה בספר בית שמואל וזה פשוט ודעת רבינו ז"ל נראה שחולק לדעת בה"ג ממ"ש בפרק זה דין י"ט וז"ל אמר האב אינו בני או שהיה בעלה במ"ה ה"ז בחזקת ממזר ע"כ ואלו לדעת בה"ג תלינן שבא ע"י שם וכ"כ הטור ז"ל סי' ד' שרבינו חולק על בה"ג ויש לתמוה על ה"ה שכתב וז"ל או שהיה בעלה במ"ה פשוט הוא והוא תימא איך כתב פשוט הוא בדבר שבמחלוקת הוא שנוי ואולי נאמר דסובר ה"ה ז"ל שאף בה"ג לא כתב כן אלא דוקא היכא שאומרת שבא וכתי' שני שכתבו התוס' ורבינו ז"ל מיירי בשאינה אומרת כלום כגון שמתה או שהיתה אלמת ומש"ה כתב שפשוט הוא עוד יש לדקדק על מ"ש ה"ה שם וז"ל ומ"ש אם אמר מגוי ועבד נתעברה הולד כשר הטעם ממה שכבר נזכר למעלה שהיא נאמנת בשתוקי להכשיר וה"ה שיכולה ודאי לתלות בגוי דהא ולד זה ספק מגוי וכשר ספק מישראל וממזר ובכל ספק היא נאמנת להכשיר ע"כ הנה מבואר כונתו ז"ל דס"ל דאפי' לא טענה איהי מגוי ועבד נתעברתי הולד ספק ממזר ומש"ה נאמנת לומר כן וכן מדוקדק מדברי רבינו שכתב אמר האב אינו בני כו' ה"ז בחזקת ממזר ולא כתב ה"ז ממזר משמע דאינו אלא בחזקת ספק ממזר וכמ"ש בדין שלפנינו הרי הולד בחזקת ממזר ואסור בבת ישראל ובממזרת ע"כ הרי דלשון בחזקת ממזר ר"ל ספק ממזר ולפי זה מ"ש רבינו וכן אם היתה אשתו מעוברת נאמן לומר אינו בני ויהיה ממזר ודאי צ"ל ע"כ דמיירי בשהיא טוענת שממנו נתעברה דהתם ודאי לא תלינן לומר שמא מגוי ועבד נתעברה כיון שהיא טוענת בהיפך אבל כל שהיא אינה טוענת כלום כגון שמתה וכיוצא אז הולד ספק ממזר דחיישינן שמא מגוי ועבד נתעברה ויש לתמוה על הרב בית שמואל סי' ה' ס"ק נ"ב שכתב שממ"ש הטור ז"ל אבל האב שאמר על העובר שאינו בנו נאמן לפוסלו והוא ממזר ודאי נראה שחולק על רבינו וס"ל דכל שלא טענה איהי שמכותי ועבד נתעברה הולד ממזר ודאי והוא תימה שלשון זה שכ' הטור הוא ממש לשון רבינו שכתבנו ועכ"ל כמ"ש דהתם מיירי בשהיא טוענת שממנו נתעברה וכן מבואר מדברי מרן שכ' ומ"ש רבינו האב כו' כל זה לשון הרמב"ם פ' ט"ו הנה מבואר דס"ל שדברי הטור ורבינו הם שפה אחת ודברים אחדים ועיין בתשובות למוהר"א אלפאנדארי ז"ל הובאו דבריו בס' בני דוד פ' זה אך זו היא שקשה בעיני לדעת רבינו דס"ל דכל שהיא אינה טוענת הולד ספק ממזר דחיישינן דמגוי ועבד נתעברה דא"כ תקשי ליה מ"ש בשמעתין מאי איכא מיעוט ארוסו' ושהלכו בעליהן למ"ה דמשמע דאי ליכא למיתלי אלא באותן שהלכו בעליהן למ"ה הולד ממזר ודאי ולא ספק ואמאי ניחוש שמא מגוי ועבד נתעברה ואף שהולד כשר השליכתו משום גנאי דומיא דפנויה שזנתה שהשליכתו משום גנאי ומה גם הכא בא"א שהיא נאסרת על בעלה בביאת גוי כהסכמת רוב הפוסקים ורבינו ז"ל מכללם דאיכא למימר דמש"ה השליכתו כדי שלא תיאסר על בעלה ובדוחק י"ל דאע"ג דקי"ל דגוי ועבד הבא על ב"י הולד כשר ורבא גופיה הכי ס"ל פרק החולץ דמ"ד ע"ב אפי"ה הכא לרווחא דמילתא קאמר דאפילו מאן דס"ל גוי ועבד הבא על ב"י הולד ממזר אפי"ה ד"ת אסופי כשר כנ"ל:
+<b>ואם הכחישה הארוס כו'</b> כן הוא דעת הרא"ש ספ"ק דכתובות דהא דנאמנת להכשיר את הולד היינו כשהארוס שותק כגון שהלך למ"ה וכיוצא אבל כל שהארוס מכחישה ואומר שאינו ממנו הולד ממזר והאי דקי"ל כר"י דאמר נאמן אדם לומר זה בני ממזר גם דעת הטור ז"ל סימן ד' מבואר כן וכן מבואר גם כן מדברי הריטב"א ז"ל שכתב הנ"י ס"פ אלמנה לכ"ג יע"ש זולתי דעת תוס' רי"ד ז"ל שכתב בפרק ע"י דאפילו כשהארוס מכחישה היא נאמנת ומתניתין דהאומר זה בני ממזר נאמן מיירי בשאין האשה מכחישתו כגון שמתה כו' יע"ש ונראה שסברא דחויה היא נגד כל הפוסקים שכתבנו ותמהני על הרב ש"ך ז"ל י"ד סי' ש"ה ס"ק כ"ג דמספ"ל מילתא אי הא דר"י דאמר נאמן אדם לומר זה בני ממזר הוי אפילו כשהיא מכחישתו והוכיח כן מדברי הרב תה"ד ז"ל ולבסוף העלה הדבר בצ"ע ותמהני עליו איך אשתמיט מיניה להקת הנביאים שכתבנו דס"ל דאפילו במכחישתו נאמן זולתי לדעת תוספו' רי"ד ומ"מ נראה דבנדון שלו פטור מפדיון הבן מאחר שלדעת תוספו' רי"ד היא נאמנת גם לדעת בה"ג ור"ת שכתב מרן ז"ל סימן ד' ס"ל דדוקא בדאיכא הכרת בכור הוא נאמן לשוויה ממזר אבל בלא"ה אינו נאמן גם לדעת ריא"ז שכ' בשה"ג אמתני' דזה בני ממזר ס"ל דדוקא באו' זה בני וממזר הוא נאמן אבל באומר אינו בני אינו נאמן וא"כ מצי למימר קים לי כהנך רבוותא והמע"ה כנ"ל להל' ועיין בש"הג ספ"ק דכתו' שהביא ס' תוס' רי"ד הללו וכתב עליו ואני אומר שלא האמינוה חכמים אלא כשהיא טוענת טענת ברי ואין מי שיכחיש אותה כגון שמת הארוס אבל אם הארוס טוען כנגדה פסולים מספק יע"ש ועיין בס' בני יעקב סי' יו"ד מה שהקשה עליו שדבריו סתרי למ"ש בפ' ע"י אמתני' דזה בני ממזר וז"ל דעל בנו דוקא האמינתו תורה ולא על שאינו בנו להוציאו מחזקת כשרות ותי' דע"כ לא קאמר ריא"ז הכי אלא דוקא גבי א"א שבעלה מצוי עמה ובא להוציאה מחזקת כשרות לומר שהוא ממזר שאינו בנו אבל גבי ארוסה דאיכא רגלים לדבר דבעלה אינו רגיל עמה כי מכחיש לה ואומר שלא נתעברה ממנו פסול מס' יע"ש ותמהני עליו דלמה הוצרך לחילוק זה שכפי מ"ש שם לעיל מזה דע"כ לא אמרה ריא"ז אלא באומר זה בני ממזר שהוא בחזקת כשרות אבל בעובר דלית ליה חזקת כשרות אפילו אמר אינו ממני נאמן והכריח כן מסוגייא דהתם יש ליישב שפיר דמ"ש ריא"ז ספ"ק דכתובות מיירי בעובר וכמדוקדק בלשונו שכתב והיא אומרת שמהארוס היא מעוברת ואע"ג דבעובר ס"ל לריא"ז דנאמן האב לגמרי ואלו בכתובות כתב דפסול מספק י"ל דס"ל דמתניתין דזה בני נאמן מיירי בשאינה מכחישתו כס' תוספות רי"ד ז"ל אבל במכחישתו ספיקא הוי ואמנם מדברי מוהראנ"ח ז"ל ח"א סי' מ"ה מבואר דס"ל שלדעת ריא"ז ז"ל אפי' בעובר ואפילו בארוסה שאין הבעל רגיל אצלה אינו נאמן והולד כשר ולפי דבריו ז"ל נמצאו דברי ריא"ז סותרים ודוק:
+
+Halakhah 18
+
+<b>היו </b>
+<b> העם מרננים כו' ואם נבדקה ואמרה עובר זה מארוסי ה"ז כשר.</b> כתב ה"ה ונראה שהוציא דין זה מלישנא קמא דאתמר ביבמות הבא על ארוסתו כו' פ' רבינו כלישנא קמא כו' עיין בהרא"ש שם שכתב דללישנא דאמרינן פ' ע"י מאי שתוקי שמשתקין אותו מנכסי אביו מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולקמן דמוקי לה מאי שתוקי בדוקי כתב דלהך לישנא פליגי רב ושמואל והק' הרב ע"י ז"ל דצריך ליתן טעם למה לא כתב דלהך לישנא נמי מר אמר חדא כו' והיה נראה לע"ד לומר שהכריחו להרא"ש לומר כן מההיא דאמרינן פ' אלמנה לכ"ג דס"ט אמר רבא מסתברא מילתיה דרב דדיימא מעלמא אבל לא דיימ' מעלמא בתר דידיה שדינן ליה מנא אמינא לה דקתני ילדה תאכל ה"ד אי דדיימא מעלמא אמאי תאכל אלא לאו דלא דיימא מעלמא והשתא אם איתא דלהך לישנא נמי מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי א"כ היכי מוכיח רבא ממתני' דאפילו בשלא נבדקה אמו דבתר דידיה שדינן ליה נימא דמתני' מיירי באומרת שממנו נתעברה וליכא למימר דרבא ס"ל כאידך לישנא דפרק ע"י דקאמר מאי שתוקי שמשתקין אותו מנכסי אביו דהשתא כ"ש דאיכא למימר טפי דרב מודה דאם נבדקה אמו נאמנת כיון דאפילו שמואל לא מיירי בהכי כלל אלא משמע ודאי דרבא ס"ל כלישנא בתרא דמאי שתוקי בדוקי דהשתא רב ושמואל בהכי פליגי וכן ראיתי להרב יש"ש ז"ל בפ' הנזכר סימן יו"ד שכתב דההיא סוגייא אתיא כלישנא דפ' ע"י דפליג רב אפי' בנבדקה אמו דאל"כ לא מייתי ראיה ממתניתין כלל יע"ש אלא דכפי זה קשה טובא על רבינו ז"ל שכתב פ"ח מה' תרומות הלכה י"ד מי שנשאת לכהן כו' או שאנס אותה כהן וילדה אוכלת בשביל בנה כו' והוא שלא יצא עליה קול עם אחר אלא הכל מרננין אחריה בזה הכהן והשתא קשה דכיון דקי"ל דהלכה כשמואל דכל שנבדקה אמו נאמנת כמ"ש כאן א"כ אמאי הביא אוקמתא דרבא דמוקי למתני' בדלא דיימא הרי רבא לא הוצרך לאוקמא למתני' בהכי אלא אליבא דרב דס"ל דאפילו ע"י בדיקה לא מהני אמנם לדידן דקיימא לן כשמואל מתניתין כפשטא אתיא אפילו בדיימא מעלמא כדכתיבנא ולומר דרבינו ז"ל מיירי בשלא נבדקה אמו כגון שהיתה חרשת או שוטה זה ודאי דוחק גדול דכל כי האי הי"ל לפרש ומהיותר תימא על מוהרש"ל ז"ל שרצה ליישב דעת רבינו ז"ל שכתב דכל היכא דדיימא מעלמא ודיימא מיניה הולד ס' ממזר וכתב ה"ה ז"ל שפסק כלישנא קמא לחומרא ותמה עליו שהרי רבינו ז"ל אזיל בכל מקום בשיטת הרי"ף לפסוק כלישנא בתרא שכתבו הפוסקים ז"ל (עיין בס' גט פשוט בכללים שבסוף הס') ותי' דכיון דסוגיא דהתם אתיא כלישנא בתרא דפ' ע"י דפליג רב אפילו היכא דבדקו אותה אם כן איכא למימר דרבא דאמר מסתברא מילתיה דרב בדלא דיימא מיניה ודיימא מעלמא אבל דיימא מיניה ודיימא מעלמא בתריה שדינן ליה מיירי נמי בכה"ג בבדקו אותו אבל בלא בדקו מודה ורבינו פסק כלישנא בתרא ומש"ה כתב דאי לא נבדקה הולד ספק ממזר דאי נבדקה נאמנת את"ד יע"ש ואתמהא דכפי דבריו אם כן אמאי כתב רבינו ז"ל בה' תרומות והוא שלא יצא עליה קול דהיינו אוקמתא דמוקי רבא ללישנא קמא והיל"ל דאפילו בדדיימא מעלמא כאוקמתא דרבא ללישנא בתרא גם מה שתי' עוד שם מלבד שדבריו דחוקים הרואה ירא' שאשתמיט מיניה דברי רבינו הנזכר ולמאי דאקשינן עלה על דברי רבינו ז"ל שבתי וראה דטעות היא בידי שהרי תלמוד ערוך פ"ק דכתובות די"ג דפרכינן התם לר"י דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה מדתניא בד"א בעדות אשה בגופה אבל בעדות אשה בבתה ד"ה הולד שתוקי ומתרצינן מאי שתוקי שמשתקין אותו מידי כהונה שאינו עובד עבודה ואינו אוכל בתרומה דדוקא להכשיר את הולד הוא דנאמנת משום דאית לה חזקה דכשרות דמסייע לה אבל להחזיקו בכהן דליכא חזקה דמסייע לה לא ולפי זה כי אמרינן במתניתין מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא ר"ג אומר נאמנת לאו למימרא שהיא נאמנת לגמרי להחזיקו בכהן אלא נאמנת להאי מילתא שלא נבעלה לפסול לה וכ"כ הריב"ש ז"ל בתשובה סימן מ"א והרא"ש בתשובה כלל פ"ב סימן א' ובכלל ל"ב סימן ט"ז יע"ש וא"כ צדקו דברי רבינו ז"ל שכתב אוקמתא דרבא דמתני' מיירי בדלא דיימא מעלמא משום דהך אוקמתא אליבא דכ"ע היא ואפילו לשמואל דקי"ל כותיה משום דמתני' דהתם איירי לענין דחשבינן ליה כהן ודאי ואוכלת בשביל בנה ולהא ודאי אינה נאמנת לכ"ע להחזיקו בכהן ומעתה מ"ש מוהרש"ל דסוגיא דהתם אתיא כלישנא בתרא דשמעתין דפליג רב אפילו בבדקו את אמו דאל"כ לא מייתי ראיה ממתני' כלל מבואר הוא שאין לדברים הללו שחר כלל דאפילו נימא דרב ס"ל שבדקו את אמו נאמנת כשמואל היינו דוקא להכשירו לבא בקהל אבל להחזיקו בכהן לכ"ע אינה נאמנת ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה סוגיא זו ודו"ק ומ"מ דברי רבינו ז"ל שפ' כלישנא קמא כמ"ש ה"ה ז"ל יש בהן מן הקושי כמו שתמה מוהרש"ל ז"ל שהרי דעת רבינו ז"ל לפסוק בכ"מ כלישנא בתרא כדעת הרי"ף ומהיותר קשה מ"ש ה"ה ז"ל בפ"ב מה' יבום הלכה ד' שהביא שם דעת הרשב"א שכתב בתשובה דהלכה כלישנא בתרא דאפילו בדיימא מיניה ודיימא מעלמא שדינן ליה בתריה וכתב עליו ובזה נראה להחמיר דהי"ל ספק דאורייתא ונקטינן חומרי דלישני ע"כ מבואר מדבריו דאם היה באיסור דרבנן לית דין צריך בשש דקי"ל כקולא דלישנא בתרא דספק דרבנן הוא וכיון שכן תיקשי ליה דהיאך כתב רבינו דהולד ספק ממזר ואסור בבת ישראל הא כגון דא אפי' ללישנא קמא איסורא מדרבנן הוא דמדאורייתא ספק ממזר מותר לבא בקהל וא"כ הו"ל למינקט כקולא דתרווייהו לישני ותו קשה שהרי כתב הר"ן ז"ל שם דאפשר דהלכה כלישנא בתרא דסוגיא דפ"ק דכתובות אתיא כי ההיא לישנא וכיון שכן ממילא יגדל התימא על רבינו מה ראה על ככה דשבקיה לכלליה לפסוק כלישנא קמא מאחר דסוגיא דפ"ק דכתובות נמי אתיא כותיה גם הרא"ש ז"ל בתשו' כלל פ"ב סימן ח' כתב דאבי העזרי פסק כלישנא בתרא משום דבפ"ב דקדושין לא מייתי אלא האי לישנא יעיין שם וראיתי למוהר"ר י"ט ן' יעיש הובאו דבריו בספר בני אהרן סימן ס"א דע"ג ע"ב שכתב שמה שהכריחו להרא"ש לומר דסוגיא דשמעתין אתיא כלישנא בתרא הוא ממאי דאמרינן מאי שתוקי שמשתקין אותו מנכסי אביו ופרכינן פשיט' ומשנינן בדתפס והשתא אי ס"ל כלישנא קמא דהתם דרב מיירי בדיימא מיניה ומעלמא אמאי מפקינן מיניה ה"ז ספק והמע"ה וכתב שלא מצא לו הכרח אחר לומר דסוגיא דע"י אתיא כלישנא בתרא כי אם זה יעויין שם ואחר המחילה לא דק בזה כלל דכפי דבריו לא הו"ל לאבי העזרי לומר משום דבפ"ב דקדושין לא מייתי אלא האי לישנ' ומאי מייתי דקאמר הלא תלמודא לא מייתי כאן שום לישנא והיל"ל משום דסוגיא דפ"ב דקדושין אתיא כותיה אלא כונתו מבוארת למה שהביא סוגיא דידן מימרא דרב ושמואל בארוסה שעיברה כדקאמר דאתמר ארוסה שעיברה כו' דהיינו ודאי כלישנא בתרא דהתם דאלו לישנא קמא מתני לפלוגתייהו בבא על ארוסתו וזה פשוט וכן מבואר בתוס' רי"ד יע"ש וליישב דעת רבינו נראה לע"ד על פי מ"ש מוהרי"ט ן' יעיש ז"ל שם ליישב דברי הרא"ש בתשובה דמיהדר טובא אליבא דאביי כנראה לכאורה דחש לה אע"ג דמשנה שאינה צריכה כיון דקי"ל בכוליה תלמודא דהלכה כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם וכתב דהיינו דמספ"ל להרא"ש דכיון דהכא לא אמר רבא זה מסברא דנפשיה אלא תלה דינו ממתניתין דילדה תאכל בתרומה שאמר מנא אמינא לה כו' ואביי הקשה לו דמשם אין ראיה דמתני' בדלא דיימא כלל ורבא לא השיב לו וגם התלמוד לא השיב בעדו יש מקום להסתפק דילמא רבא גופיה חזר בו וחש לדאביי להחמיר ואין כאן מחלוקת בין אביי לרבא וכתב עוד שכן נ"ל דעת רבינו שמשון שכתב הרא"ש באותה תשובה דס"ל דאביי ורבא לא פליגי מדהקשה מההיא עובד' דארוס וארוסתו דפ"ק דכתובות דקאמר רב יוסף למאי ניחוש חדא דהא קא מודה ללישנא קמא דפ' אלמנה לכ"ג דקאמר אביי דאפילו בדלא דיימא מעלמא הולד ספק ממזר ואי אביי ורבא פליגי הכא מאי קו' נימא דרב יוסף אתי כרבא דקי"ל כותיה לגבי אביי אלא משמע דסבירא ליה להרא"ש דאביי ורבא ל"פ א"ד יעיין שם והנה למה שהקשה לדברי הרא"ש דמאי ק"ל נימא דרב יוסף אתי כרבא עד שמכח זה הוכרח לומר דס"ל דרבא חזר והודה לאביי אחר המחילה לא ירד לכונתו ז"ל שכונתו מבוארת להק' מאביי גופיה דקאמר בפ"ק דכתובות א"ל אביי לרב יוסף ובהא כי לא מודה מי מכשר ר"ג כו' משמע שאביי לא הקשה לו לרב יוסף אלא למאי דקאמר ועוד האמר רב יהודה כו' אבל במאי דקאמר חדא דהא קא מודה כו' הודה לו אביי דשפיר קאמר ואמאי הא ללישנא קמא דפרק אלמנה לכ"ג אפילו בדלא דיימא מעלמ' ודיימ' מיניה ס"ל לאביי דהולד ספק ממזר וזה דבר מוכרח שהרי ה"ה כתב דסוגיא דפ"ק דכתובות אתיא כלישנא בתרא ובודאי שכונתו להא דארוסה וארוסתו שכתב רש"י ז"ל דס"ל להרב המגיד מכח קו' הר"ש ז"ל דההיא דרב יוסף אתיא כלישנא בתרא והשתא תיקשי ליה להרב ז"ל דמי הכריחו לה"ה לומר דסוגיא דהתם אתיא כלישנא בתרא אמאי לא נימא דאתיא כלישנ' קמא וכרב' דקי"ל כותיה ובדברי ה"ה ז"ל ליכא למימר דס"ל דאביי ורבא לא פליגי כדעת ר"ש שהרי מבואר מדבריו שם דפליגי אלא ודאי כמ"ש ודו"ק ומ"מ לדעת הרא"ש ז"ל שכתב ליישב ההיא דפרק קמא דכתובות אליבא דלישנ' קמא דהתם מיירי שאמר הארוס שהיה רגיל אצלה תמיד וההיא דבא על ארוסתו מיירי באומר הארוס שלא בא עליה אלא פעם א' יע"ש ק"ל טובא דא"כ אמאי הוצרך אביי לדחוקי ולומר דמתניתין מיירי בשהיו שניהם חבושים בבית האסורים ואמאי ל"ק דעדיפ' מינה דמתני' מיירי בשהיתה רגילה אצלו וצ"ע כעת ואיך שיהיה נקוט מיהא מדברי מוהר"ר יו"ט הנז' דיש לאומר שיאמר דאביי ורבא לא פליגי ואף רבא חזר והודה לדברי אביי ואף שהרב ז"ל יחס סברא הלזו לדעת הר"ש ז"ל ולא כן אנכי עמדי כמ"ש מ"מ לא נפלא' היא ליחס סברא זו לדעת רבינו ז"ל ונמצא א"כ שרבינו ז"ל פסק כלישנ' בתרא ממש ומש"ה כתב דכל דדיימא מיניה ומעלמא הולד ספק ממזר ודו"ק ודע שהתוספות ז"ל שם בד"ה אבל דיימא מיניה כתבו דהא דאמרי דדיימא מיניה ומעלמ' שדינן ליה בתריה פי' דיימא מיניה שבא עליה בודאי ודיימא מעלמא היינו שם רע אבל אי דיימא מיניה בש"ר גרידא אפילו רבא מודה דלא שדינן ליה בתריה והכריחו הדבר ממאי דמייתי ראיה רבא ממתניתין דילדה תאכל בתרומה ואם איתא מאי ראיה מייתי שאני התם דבא עליה וכ"כ הרשב"א והריטב"א ז"ל בחי' אך מדברי התוספות פ"ד דסוטה דכ"ז ע"א ד"ה רוב בעילות נראה דס"ל דללישנ' בתר' אליבא דרבא אפילו בדיימ' מיניה בש"ר גרידא שדינן ליה בתריה כמבואר שם ובבא עליה ודיימ' מעלמ' אפילו אביי מודה דשדינן ליה בתריה ומלבד שדבריהם ז"ל סותרים למ"ש בפ' אלמנה קשה טובא דמה יענו לקו' דהכא דא"כ מאי מייתי רבא ראיה ממתניתין דילדה תאכל בתרומה שאני התם דבא עליה ודאי דבהא אפילו אביי מודה ואולי דס"ל דרבא בהדרגות הוא דמייתי דכיון דבפנויה דעלמא כל היכא שבא עליה אחר שדינן ליה בתריה אע"ג דלהאי איסור' ולהאי איסור' ממילא איכא למשמע בארוס דכיון דלהאי היתר' ולהאי איסור' שדינן ליה בתריה אף על גב דלא בא עליה ודאי ודו"ק:
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>דין </b>
+<b> תורה שספק ממזר מותר לבא בקהל כו'.</b> זה מבואר פרק עשרה יוחסין דאמרינן דה' קהלי כתיבי חד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל ולכאורה היה נראה דדוקא גבי ממזר הוא דשרינן ממזר ספק וקהל ספק משום דאיכא בהו יתורא דקהל אבל גבי עמוני ומואבי כיון דלית לן יתורא דקרא אפי' עמוני ספק וקהל ספק אסור ד"ת וכן מוכח מההיא דפרק תפלת השחר דכ"ח דאמרינן בו ביום בא יהודה גר עמוני א"ל מאי אני לבוא בקהל כו' א"ל ר"י וכי עמון ומואב במקומן הם עומדים כבר עלה סנחריב ובלבל כל האומות וכל דפריש מרובא פריש ומה"ט מסיק התם דהתירוהו לבא בקהל הרי משמע דדוקא משום טעמא דכל דפריש מרובא פריש הא לא"ה אי הוה ספק שקול היו נאסרים כולם ולא אמרינן עמוני ודאי הוא דלא יבא הא עמוני ספק יבא כדאמרינן גבי ממזר וכ"כ הרב אליהו רבה דמ"ט ע"ד וע"פ זה הקשה דכיון דתרי קהלי יתירי נינהו מי אמר לך דהנך דיתירי דממזר נינהו דנידרוש להו לענין ממזר אימא דהנך דיתירי דעמוני ומואבי נינהו ונדרוש להו לענין עמוני ומואבי ותי' דשמא קבלה היתה בידם דהנך דיתירי דממזר נינהו ולדרש' דממזר גופיה הוא דאתא יעיין שם והנך רואה כמה מהדוחק בתי' זה ולכן נראה ודאי דאף בעמוני ומואבי וכל הני דרשינן ודאי הך דרשא בקהל ודאי הוא דלא יבא וכן עמוני ודאי הוא דלא יבא והיינו טעמ' דכיון דכת' רחמנ' תרי קהל למשרי קהל ספק ולא ידעינן אהי מינייהו קאי דרשינן ליה אכולהו דהי מנייהו מפקת והיינו נמי משום דדרשי' כולהו קהלי דכתיבי באוריית' בקהל ודאי דומיא דאינך ומאי דנקט בגמרא ממזר בשתוקי לאו משום דדווקא ממזר בשתוקי הוא דשרי אלא משום דמתניתין לא קתני אלא ממזר בשתוקי גרידא נקט תלמודא הכי וא"נ משום דעמוני ומואבי בז"הז ליתיה דכבר בא סנחריב ובלבל כל העולם ומה שהכריח הרב ז"ל מההיא דפרק תפלת השחר דצרכינן לטעמא דכל דפריש נראה דאין ראיה כלל דמשום הכי אצטריכו לטעמא דכל דפריש לענין שיהא מותר לבא בקהל אפילו מדרבנן דאי הוה ביה ספק שקול אע"ג דמן התורה שרי אפילו הכי מדרבנן מיהא אסור דומייא דממזר ושוב ראיתי להתוספות ז"ל פרק הערל דע"ח שמבואר מדבריהם כמ"ש וזה שכתבו בד"ה מצרי ב' במאי יטהר וז"ל וא"ת ישא שתוקי דהא ר"י אית ליה פרק עשרה יוחסין בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא והבן נמי יהא מותר לבא בקהל דממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא יע"ש הנה מבואר מדבריהם כמ"ש דקהל דכתיב גבי מצרי דרשינן נמי בקהל ודאי כו' דומיא דממזר וכנראה שאשתמיטתיה מהרב ז"ל מיהו עיקר דבריהם שכתבו דהא ר"י ס"ל בקהל ודאי כו' תמוהים הם בעיני דלמאי הוצרכו לזה הא אפילו בממזר ודאי מותר לבא ואע"ג דר"י ס"ל דקהל גרים לא אקרי קהל הא אמרינן פרק עשרה יוחסין דאפילו ר"י לא קאמר אלא בגר הראוי לבא בקהל אבל בגר עמוני ומואבי דאינן ראוים לבא בקהל מודה וא"כ בפשיטות הי"ל להקשות דישא שתוקית ואפילו אי לא ס"ל לר"י הא דקהל ודאי אפי' הכי גר מצרי מותר לישא אשה ושמא דהוצרכו לזה למ"ש בתר הכי והבן יהא מותר לבא בקהל דממזר ודאי כו' דהיינו משום דדריש רבי יהודה הא דקהל ודאי דתרי קהלי כתיבי ודו"ק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> ראי' מתוס' יבמות דף ע"ח ד"ה מצרי שני לכאורה אין ראי' דשם מקשה התוס' דישא שתוקית והוא קהל ספק אבל אין ראי' להפך דלמא המצרי הוא ספק דתהי' מותרת הישראלית בו אמנם מצאתי במהדורא בתרא של מהרש"א דביאר להדי' דכיון דהפסוק לא יבא בקהל לך קאי גם אמצרי ודרשינן קהל ודאי ה"ה להיפך דקהל ספק ג"כ יבא ע"ש:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b>
+<b> כהן כו' ואם בא עליה דרך זנות אינו לוקה כו'.</b> כתב ה"ה שדעת רבינו דאע"ג דסוגיין דאיתאמרא על ההוא דרב יהודה משמע דבשארה נמי לוקה אבעל ולא קדש מדאמרינן ב' שמות על זו כו' א"ה אימא סיפא כו' ההיא דלא כהלכתא והביאו לזה מ"ש אביי כ"ג באלמנה כו' ומודה רבא בכ"ג באלמנה כו' ואם איתא למה אמרו כ"ג באלמנה לימרי אינך דאף על גב דאלו מחוללות כבר לוקה כו' יע"ש ודברי' תמוהים לעין כל רואה דאיך אפשר לומר דרבא ס"ל דדווקא על כ"ג באלמנה לוקה אבל אשארה לא הרי רבא גופיה הוא דפריך לעיל לרב יהודה ממתני' דקתני אלמנה וגרושה לוקה משום ב' שמות מאי לאו ב' שמות ותו לא והשתא אם איתא דרבא ס"ל דאשארה לא מחייב כמו שהכריח ה"ה ז"ל מדקאמר ומודה רבא בכ"ג באלמנה כו' א"כ מאי פריך הא התם כיון דהו"ל גרושה אינו חייב משום לא יחלל והוא פלא לא ידענ' מאי אידון ביה ואפשר לומר בדוחק דס"ל לה"ה ז"ל דרבא מגופא דמתניתין לא ק"ל דכיון דבאלמנה שהיא גרושה עסקינן אינו חייב משום לא יחלל אלא דרבא הכי קא פריך דס"ל דב' שמות דקאמר במתניתין ב' מלקיות לבד קאמר ומש"ה ק"ל דא"כ מדקתני במתניתין דבאלמנה וגרושה חייב ב' מלקיות משמע דכ"ג באלמנה אינו לוקה אלא א' דאי לא אמאי קתני מתניתין דאלמנה וגרושה לוקה ב' מלקיות כי היכי דנטעי דבאלמנה לחודה אינו לוקה אלא אחת וטפי הו"ל למתניתין לאשמועינן דבאלמנה לחודה לוקה ב' ובתר הכי לישמועי' דאם היתה אלמנה וגרושה חייבים עליה משום ב' שמות דאיסור גרושה חל על האלמנה דהוי איסור מוסיף ואהא משני דב' שמות דקתני מתניתין לאו למימרא ב' מלקיות גרידא אלא ב' שמות על זה וב' שמות על זה והיא גופה קתני מתניתין דהשתא מתניתין בהך בבא תרתי אשמועינן דכ"ג באלמנה לוקה ב' ואלמנה שהיתה גרושה נמי לוקה ב' דס"ל השתא להתרצן דאפילו בשארה נמי מיחייב בבעל ולא קידש והשתא היינו דפריך שפיר א"ה אימא סיפא גרושה וחלוצה כו' דלפום פשטא דשמעתת' קשה מאי א"ה דקאמר דמשמע דקו' זו לא שייכ' אלא לפום מאי דמתרצינן ב' שמות על זה כו' ובלא"ה ת"ל מסיפ' והכי הו"ל להש"ס למימר ת"ש מסיפ' כדקאמר בדוכתי טובא אכן לפי האמור הנה נכון דמעיקר' לא הוה ק"ל מסיפא משום דס"ל לרבא דדוקא כ"ג באלמנה לוקה בבעל ולא קידש אבל אשארה לא מיחייב אלא בקידש ובעל ואינו חייב אלא אחת ומשו"ה קתני מתניתין שפיר דגרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת אמנם מריש' דמתני' ק"ל כמ"ש והוצרך לשנויי דאשארה נמי מיחייב ב' וב' שמות דקתני ב' שמות על זה כו' ואהא פריך א"ה כו' ודו"ק כי נכון הוא ועוד אפשר ליישב דרבינו ז"ל מפרש להך דמתניתין דקתני אלמנה וגרושה לוקה משום ב' שמות שלא כפרש"י ז"ל שפי' בא על האלמנה שהיא גרושה ובאשה א' משום דק"ל דאי תנא עיקר דינא דאיסור מוסיף אתא לאשמועינן הו"ל לאשמועינן בכלהו דאם היתה אלמנה וגרושה וחללה זונה לוקה ד' כדאשמועינן בבריית' דלעיל ולעיל פרכינן אלא זונה מאי איסור מוסיף איכא ומשנינן הואיל ושם זנות פוסל כ"ש וא"כ כל כי האי הו"ל לתנא לאשמועינן אלא הוא מפרש דמתניתין בתרתי נשי מיירי וקאמר דאם בא על האלמנה ועל הגרושה חייב משום ב' שמות והיינו דפריך רבא שפיר מאי לאו ב' שמות ותו לא כלומר דבאלמנה מיהא לילקי ב' ועל הגרושה א' וא"כ הול"ל ג' מלקיות ותריץ יתיב דב' שמות על זה קאמר ואהא פריך שפיר א"ה כדרך האמור לעיל וניחא השתא להאי פי' הא דפריך בגמרא וחלוצה דרבנן כו' דקשה דאפילו נימא דחלוצה דאוריית' אפי"ה שפיר קתני מתניתין דאינו חייב אלא אחת משום דאין אח"עא ואין כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף וכמו שנתקשו בזה מוהרימ"ט ז"ל והרב ע"י אכן לפי פי' זה הנה נכון וכמובן וכ"ת אם איתא להאי פי' אם כן מאי אשמועינן מתניתין פשיטא דחייב דהם גופין מוחלקין ושמות מחולקין הן הא לא תיקשי דהא אתא לאשמועינן דלא תימא דאינו חייב אלא אחת משום דהו"ל לאו שבכללות ועיין בהריטב"א ובס' המצות לרבינו האמנם בגירסא דמתניתין דידן בפרק אלו הן הלוקין גרסינן חייבין עליה משום ב' שמות ולפי הך גירסא אין מקום לפי' זה כלל דא"ה חייבין עליהן משום ב' שמות הו"ל למיתני ואולם בתלמודא דידן דמייתי להך מתני' לוקה משום ב' שמות קתני משמע דלא גרסי עליה ודו"ק ודעת ה"ה דכ"ג אפילו אשארה לוקה בבעל ולא קדש ובכ"ה דוקא בקדש ובעל לוקה אבל בעל ולא קדש אינו לוקה יע"ש וק"ל לפי דעתו ז"ל דא"כ היכי קאמר בבריית' דלעיל לא יאמר גרושה בכ"ג ותיתי בק"ו מכ"ה דאנא אמינא השתא לכ"ה אסורה לכ"ג מבעי' למה נאמרה כו' והשתא מאי קו' הא אי מייתינן מק"ו מכ"ה י"ל דאינו לוקה אלא בקדש ובעל דומיא דכ"ה דדיו לבא מ"ה להיות כנדון להכי כתיב גרושה לאשמועינן דאפילו בעל ולא קידש לוקה וליכא למימר דק"ו הכי דכי מייתינן ומה אלמנה שמותרת לכ"ה לגמרי אסורה לכ"ג אפילו בעל גרושה שאסורה לכ"ה בקידש ובעל אינו דין שאסורה לכ"ג אפי' בבעילה וכ"כ הרא"ם ז"ל בס' אמור דאכתי תקשי דאין מזהירין מן הדין וכבר הרא"ם ז"ל נרגש מזה וכתב וז"ל וליכא למימר משום דאין מזהירין מ"ה דאטו מגרע גרע מפני שנעשה כ"ג נתמעט קדושתו שבהדיוטותו נאסרה עליו ובגדולתו תהיה מותרת לו יע"ש והשתא לדעת ה"ה לא ניתן ליאמר תי' זה שהרי בהדיוטותו אינו מוזהר אלא בקדש ובעל דוקא וא"כ כי מייתי' מק"ו לומר דאפי' בבעל ולא קידש לוקה הו"ל אין מזהירין מ"ה ואפשר ליישב דכיון דאפילו בכהן הדיוט דאמרינן דאם בעל ולא קדש אינו לוקה לאו למימרא דמותר לגמרי אלא שאינו לוקה משום לאו דגרושה אבל איסורא מיהו איכא משום לאו דלא תהיה קדשה לדעת רבינו ז"ל א"כ בהא ודאי מזהירין מ"ה כיון דבלא ק"ו איכא איסור' דומה למ"ש ה"ה בפ"א מה' מאכלות אסורות דכל דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין מן הדין ע"ש אלא דלא דמי דשאני התם דהוי ממניניה ודוק:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כלל </b>
+<b> גדול הוא בכל איסורין שאין איסור חל על איסור כו' או שהיה איסור האחד מוסיף כו' או אם הוא כולל כו'.</b> כתב ה"ה ז"ל דין זה דאיסור חל על איסור הוא מחלוקת בגמרא בהרבה מקומות ופסק רבינו דאין איסור חל על איסור אלא באחד מג' דרכים וכן משמע במתניתין ובגמ' בכריתו' עד כאן אמר המחבר יען שורש זה דאין איסור חל על איסור רבו סוגיאות בתלמוד ולא ראיתי לשום אחד מהראשונים נ"נ שקדמוני במה שיש לעמוד בענין זה על כן אמרתי אעלה על ספר מה שקוצר דעתי דעת הדיוט קלה מגעת וזה החלי בסיעתא דשמיא. הנה דעת ר"ש דאפילו באיסור כולל אין איסור חל על איסור וזה מבואר בבריית' הובאה בהרבה מקומות ובפרק עשרה יוחסין תניא ר"ש אומר האוכל נבלה ביום הכפורים פטור ובפרש"י ז"ל דאפילו בנתנבלה ביוה"כ אפי' הכי פטור מאיסור יוה"כ לר"ש משום דכבר היה אסורה עליו מבערב משום אמ"ה כו' והריטב"א ז"ל בחי' תמה עליו דאכתי בשנתנבלה ביוה"כ ופקע מיניה אמ"ה אמאי לא חיילי כי הדדי איסור נבלה ויוה"כ דדכוותא אמרינן ביבמות גבי זר שאכל מליקה כו' וכן תמהו עליו התוס' ז"ל פ"ג דשבועות יע"ש וכתב עוד הריטב"א והראב"ד ז"ל פי' דלעולם קדם איסור נבילה ליוה"כ שאין דנין בענין זו בחתיכה עצמה אלא בחתיכה כיוצא בה והאי גברא משעה שנעשה גדול קודם יוה"כ נתחייב באיסור נבלה ואע"ג דעדיין לא נתנבלה זו הא איכא כמה נבלות בעלמא דמיתסר בהו ולא חל עליו איסור יוה"כ עד עכשיו שהרי לא היה שם יוה"כ בעולם משנעשה גדול עד עכשיו יע"ש וק"ל טובא מסוגיא דשמעתין דאמרינן דאלמנה ונעשית גרושה הו"ל איסור מוסיף דאלמנה מותרת לכ"ה נתגרשה מיגו דאיתוסף כו' ואם איתא הרי איסור גרושה קדים דמשעה שהביא ב' שערות נאסר בגרושות דעלמ' מדין כ"ה ואיסור אלמנה לא חייל אלא משעה שנעשה כ"ג וכיון שכן הי"ל לומר דאינו חייב אלא משום אלמנה וליכא למימר דמיירי בשמינוהו לכ"ג משעה שהביא ב' שערות דכגון דא הי"ל לפרש ובר מן דין קשה דהיכי קתני בבריית' דאם זנתה ונתחללה אינו חייב אלא אחת הא הו"ל לחייבו משום גרושה וחללה ג"כ דמשעה שהביא ב' שערות נאסר בגרושות וחללות דעלמ' וכההיא דזר שאכל מליקה ומהתי' על הריטב"א אמאי הוצרך להביא עצות מרחוק לדחות סברת הראב"ד מההיא דפ' ד"א ודפ' ג"ה מסוגיא דשמעתין גופה הי"ל לדחותו וצ"ע ותו קשה לדעת הראב"ד ז"ל מההיא דגרסינן בפרק ג"ה דק"א ע"ב דשגג ועשה מלאכה בשבת ויוה"כ חשיב איסור בת א' וחייב ב' ולדעת הראב"ד הא איסור שבת קדים דמשעה שהביא ב' שערות נאסר בשבת קודם שיבא שם יוה"כ עליו וכההיא דנבילה ממש וליכא למימר דהתם מיירי בשהביא ב' שערות בשבת והוא יוה"כ דכל כי האי היל"ל ותו דהא ודאי ליתא דמי הגיד לו לרבא דר"י מיירי בהכי אדתקשי ליה עוד כתב הריטב"א ז"ל וז"ל לפיכך יש לפרש האוכל נבלה ביו"ה שהוא פטור מן האחרון שאם נתנבלה מעי"ה פטור מיו"ה וחייב משום נבלה דקדים ואם נתנבלה ביו"ה מעיקרא חייל עליה איסור יו"ה ולא חייל עליה השתא איסור נבלה כו' ורבנן מודו בנתנבלה ביו"ה ופליגי עליה בנתנבלה מעיו"ה כו' עד ובמקצת נוסחאות מדוייקות אשכחן במס' חולין רש"א כו' אינו חייב אלא אחת פי' אלא מסייעא דפעמים חייב משום נבלה ופעמים חייב משום י"ה כו' ע"ש וק"ל שהרי בנתנבלה בי"ה הו"ל איסור מוסיף דקודם שנתנבלה לא נאסר בי"ה אלא להדיוט אבל לגבוה שרי וכשנתנבלה נאסר לגבוה וכן כתבו התוספות פג"ה דק"א ד"ה מאן דג"ה של נבלה חשיב איסור מוסיף מטעמ' דאיתוסף ביה איסור לגבוה והכי אמרינן בהדיא בכריתות פרק אמרו לו דנותר חשיב איסור מוסיף מה"ט דאיתסר לגבוה ואע"ג דאמרינן בשמעתין דכ"ג הבא על אחותו אלמנה אפילו רבנן מודו דלא חייל איסור קל על איסור חמור אפילו באיסור מוסיף וא"כ ה"נ גבי נבלה אע"ג דאיסור מוסיף הוא לא חייל לרבנן משום דהוי איסור קל על חמור מ"מ אכתי קשה מה שהקשה הריטב"א שם בסמוך וז"ל ואיכא למידק מעיקרא היכי אוקימנא כר"ש דאי משום ההיא דאוכל נבלה בי"ה לא דמי דההיא איסור כולל והא דהכא איסור מוסיף ואע"ג דלית ליה לר"ש איסור כולל אפשר דמודה באיסור מוסיף כו' וכ"ת דקים ליה לתלמודא דלית ליה לר"ש לא איסור כולל ולא איסור מוסיף אלא איסור בת א' כדאיתא פ' ד"א מ"מ הו"ל לפרושי הכי ולא למינקט סתמא ממתני' דהאוכל נבלה דההיא לא מכרעא ואיכא למימר דאי (לא) אתי תלמודא להכריח דהא ר"ש ה"נ דהו"ל לאתויי ההיא דפד"א להוכיח דלי' לי' לר"ש אח"עא כלל אבל לא אתא תלמוד' הכא אלא לומר דהא לאו רבנן היא כו' יע"ש והשתא קשה דלפי מה שפי' הוא ז"ל מאי ק"ל הא מדפטר ר"ש בנתנבלה ביו"ה משום נבלה ע"כ דלית ליה איסור מוסיף ולומר דקו' היא לפי' רש"י והראב"ד ז"ל הא ודאי דחיקא מלתא טובא מאחר שהוא ז"ל כבר דחאם וכתב שהפירוש הנכון כמ"ש (גם מה שתי' הריטב"א ז"ל קשה דמה יענה לסוגייא דפ' דם שחיטה דפריך התם מדר"ש אדר"ש ולא שייכא תי' ז"ל והמעיין בדברי התוספות שם יתיישב) וכן קשה ג"כ על מש"כ התוס' פ' ד"א דל"ג ע"ב ד"ה אמר ר"י דאף על גב דבאיסור מוסיף ס"ל לר"י דחייל איסור קל על חמור באיסור כולל סבירא ליה כו' דלכ"ע לא חייל קל על חמור והקשו וז"ל וא"ת דאמרינן בחולין התורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב והיינו קל על חמור באיסור כולל וק"ט שהרי נבלה איסור מוסיף הוא כמ"ש ז"ל בחולין והוא מוכרח מההיא דכריתות ובאיסור מוסיף הרי כתבו ז"ל דלר"ש חייל איסור קל על חמור והיה נראה לומר דהתוס' ז"ל דפד"א פליגי על מה שכתבו בחולין וס"ל דמשום טעמא דנאסר לגבוה לא חשיב איסור מוסיף דסתם בהמה לאו למזבח קאי והאי דכריתות שאני דמיירי בבהמת קדשים ובהכי נתיישבו דברי הריטב"א ז"ל:<br><b> האמנם </b> דברי התוס' דזבחים פרק חטאת העוף ד"ע ד"ה יבא איסור נבלה נכונים שכתבו וז"ל תימא למאן דאי' ליה איסור מוסיף למה לי קרא וכ"ת מהכא יליף בעלמא שאני הכא דאיסור חלב קל הוא דהותר מכללו ולכן אתי איסור נבלה וחייל עד כאן הנה מבואר בהדייא דס"ל דנבלה הוי איסור מוסיף וכבר ראיתי להרמ"ע מפאנו ז"ל בתשובה סימן ק"ך שכתב דאיסור מוסיף שכתבו לאו דוקא דלא שייך בנבלה אלא איסור כולל יעיין שם ולדעתי דבריהם ז"ל מדוייקים ואדרבא דברי התוס' דיבמו' צ"ע ובהכי ניחא מ"ש וכ"ת שאני חלב דקיל כו' ודבריהם תמוהים דאע"ג דחלב אית ביה קולא דהותר מכללו לא מפני זה יקרא נבלה איסור חמור על איסור קל שהרי בחלב נמי אית ביה חומרא דאיסור כרת הוא ולפחות מיהא שוין הן. והתוספות ז"ל בפרק ד"א כתבו וז"ל ועוד יש חומרא בנבלה שכן מטמאה ואע"ג דיש חומרא בחלב דליכא בנבלה אין לחוש בכך כדאמרינן בג"ה מאי חזית דטומא' הגוף חמורה שכן א"ב כרת דילמא טומאת בשר חמורה שכן אין לה טהרה במקוה כו' ודבריהם סתומים לכאורה במה שהביאו ראיה מפ' ג"ה דהתם אדרבא מאי חזית דטומאת הגוף חמורה כי היכי דלא ליחול איסור טומאת הגוף אטומאת בשר וא"כ ה"נ נימא מאי חזית דאיסור נבלה חמורה דילמא חלב חמור ולא ליחול על איסור חלב וכבר ראיתי להרב בעל חידושי הלכות במהדורא בתרא שהקשה כן האמנם כונתם מבוארת דבפ' ג"ה אליבא דר"י הגלילי קאי התם דלית ליה איסור כולל אפילו בשהאיסורין שוין אלא דוקא באיסור חמור על קל ומש"ה קאמר התם דטומא' הגוף לא חשוב איסור חמור כי היכי דתיחול אטומאת בשר מטעמא דמאי חזית כו' וכיון שכן הו"ל כשוין ומש"ה לא חייל אמנם הכא התוס' ז"ל קיימי אליבא דמאן דס"ל איסור כולל אפי' באיסורין שוין אלא דוקא באיסור קל על חמור הוא דלית ליה ואהא כתבו שפיר דנבלה וחלב לא חשיב קל על חמור מטעמא דמאי חזית כו' וכיון שכן הו"ל כשוין ומש"ה חייל ודוק:<br><b> ואולם </b> דברי התוס' ז"ל דזבחים קשים לשמוע שכתבו בפשיטות דאיסור חלב חשיב קל מטעמא דהותר מכללו כיון דאיכ' למימר מאי חזית כו' היכי פסיקא להו הכי אכן כפי מ"ש הנה נכון דק"ל למאן דס"ל איסור מוסיף ואפילו באיסור קל על חמור אליבא דר"י וכמו שאמרו ביבמות למה לי קרא וכ"ת דיליף מהכא אכתי מנ"ל דקל על חמור חייל שאני חלב דהותר מכללו וכיון שכן הוה ליה כשוין אבל בקל על חמור מנא ליה ודוק אך אמנם דברי התוס' בזבחים שם באותה סוגייא קיימי באנפין הפך מה שכתבו שם בדף הקודם ד"ה ור"י וז"ל תימא אפילו נבלה גמורה לא תטמא לר"י דלא חייל אאיסור קדשים כדדריש ר"י בגמרא דנבלת עוף אינו מטמא בגדים כו' מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה כו' ובפ' ג"ה דייקינן מינה דס"ל לר"י דאין איסור חל על איסור היל"ל דדוקא עוף טמא שאין במינו משום בל תאכל נבלה קממעט כו' יע"ש ודבריהם תמוהים בעיני דמאי קושייא הא אע"ג דבפ' ג"ה מוכחינן דס"ל לר"י דאין אחע"א היינו דוקא בא"חעא גרידא אבל באיסו' מוסיף ה"נ דס"ל לר"י דהא אפילו מאן דלית ליה איסור כולל אית ליה איסור מוסיף וה"נ גבי נביל' אי' מוסיף מגו דאיתוסף איסורא לגבוה ודבריהם סתרי אסוגייא דפרק אמרו לו ולא שייכא תירוץ שכתבנו לעיל דהכא בבהמת קדשים קיימינן וצריך עיון ובעיקר תירוץ שתירץ דלא ממעטינן אלא עוף טמא שאין במינו נבלה ראיתי להרב בעל צאן קדשים שם שהק' וז"ל ודבריהם קשים להולמם דהא עיקר קושיית התוס' לר"ש דס"ל דאין אחע"א אפילו נבלה גמורה על הטמא וא"כ מאי מתרצי בזה הא ע"כ הטע' שאין במינו משום נבלה הוא משום דאין אחע"א כמו שפי' רש"י בחולין ולפ"ז הדק"ל וצ"ע ולע"ד הקו' יש ליישב באופן אח' דר"י ס"ל כמאן דאמ' דבקדשי' איסור חל על איסור אפי' איסור קל על חמור כדאמרי' בכריתות דכ"ג עכ"ל ואני אומר שדבריו קשים להולמם ודברי התוספו' ברורים שהרי טעמא דאין אחע"א לא שייך אלא דווקא גבי אכילה שאם אכל נבלת עוף טמא אינו חייב משום נבלה למאן דסבירא ליה אין איסור חל על איסור וה"נ ודאי דס"ל ז"ל דאם אכל נבלת קדשי' דאינו חייב משום נבלה אע"ג שיש במינו נבלה מטעמא דאין איסור חל על איסור אמנם גבי טומאה לא שייכא כלל לומר שלא יטמא נבלת עוף טמא משום נבלה מטעמא דאין איסור חל על איסור שהרי גבי טומאה בעוף טמא אין כאן משום טומאה אלא משום שהקישן הכתוב איסור טומאה באיסור אכילה כדכתב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה הוא דקאמר ר"י מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה כו' וזה מוכרח דאל"כ אמאי הוצרך ר"י למילף מקרא דנבלה וטרפה כו' דאין נבלת עוף מטמא ות"ל משום דאין אחע"א אלא ודאי כדכתיבנא וא"כ אהא כתבו התו' שפיר דדוקא עוף טמא שאין במינו משום נבלה הוא דממעטינן מטומאה אבל נבלת קדשים כיון שיש במינו ה"נ דמטמא וזה פשוט גם מה שתי' הוא ז"ל דר"י ס"ל כמ"ד דבקדשים אחע"א הא נמי ליתא דעד כאן לא אמרה ר"ש אלא כשהאיסור אחרון ישנו במוקדשין דוקא כגון מעילה וכמ"ש הרמ"ע מפאנו בס"ס קכ"ג ודבריו פשוטים מההיא דפ' ג"ה ועיין בספר לשון למודים למו"ה ה"י הלכות בשר בחלב די"ב וכן מוכח גם כן מההיא דכ"ה דקי"ד ע"א דפריך התם מברייתא דהפיגול והנותר כו' ומשני האי תנא סבר איסור חל על איסור ולא משני שאני קדשים דאיסור ח"ע איסור וה"מ רבי שמעון היא אלא משמע ודאי שלא אמרו כן אלא בשהאיסור אחרון הוא מוקדשין וז"פ:<br><b> ודע </b> שמדברי התוס' דפ' ד"א שכתבנו לעיל נר' דס"ל דהא דאמרינן התורה אמרה יבא איסור נבלה כו' אינו אלא אליבא דמאן דס"ל אחע"א באיסור כולל אבל לר"ש דלי' ליה אחע"א כלל אלא באיסור בת א' לית ליה האי דרשא וכן מוכח מפשט לשון רבינו פ"א מה' מאכלו' אסורות ד"ב ושלא כדעת ה"ה ז"ל שם שכתב דבדין זה אפילו מאן דלית ליה איסור מוסיף מודה מדכתיב וחלב נבלה כו' דגזרת הכתוב היא דאי ס"ל כדע' ה"ה מאי ק"ל הא אע"ג דנבלה הוי קל על חמור ובעלמא לא חייל איסור' דקל על חמור בכולל הכא שאני דגזרת הכתוב היא כדס"ל לר"ש ועיין בתוס' פרק אלו הן הלוקין ד"ט ובפרק קדשי מזבח שכתבו דלוי ס"ל דאיסור נבלה חייל אאיסור טומאה אפילו למאן דלית ליה כולל הכא שאני דגלי קרא דנבלה חל על חלב וה"ה על טומאה הנה מבואר דס"ל הפך ממ"ש בפרק ד"א דגבי נבלה כולי עלמא מודו דגזרת הכתוב הוא גם מ"ש דלוי ס"ל דאיסור נבלה חל על הטומאה צריך עיון שהרי בפרק גיד הנשה סבירא ליה לר"י דאין איסור נבלה חל על הטומאה ומוכחינן מינה דס"ל דאין אחע"א הפך מ"ש ז"ל וא"כ אדמותבינן התם פ' ק"מ לרב ולר"א מברייתא דאכל חצי זית פרה כו' אמאי לא מותבינן ללוי מהך ברייתא ומסייעינן מניה לרב וכבר ראיתי למוהרש"ל ז"ל בספר יש"ש שהקשה כן מההיא דפרק אלו הן הלוקין ומה שתירץ הן דברים דחוקים והרב ח"ה ז"ל כתב עליו דנעלם ממנו דברי התוס' שם דפרק אלו הן הלוקין שכתבו וז"ל אבל ק' איך יצטרף אותו שלם לכזית נבלה והא אין איסור נבלה חל כו' וי"ל דהכא אתיי' כמ"ד אחע"א כו' יע"ש ולא ידעתי האיך נתיישבה דעתו ז"ל בזה שהרי עלי' אנו דנין למאן דס"ל דאיסור נבלה חל על איסור טומאה תקשי ליה מהך ברייתא ושוב ראיתי לה"ה ז"ל פ"ד מה' הנז' הלכה ב' שהקשה כקו' מוהרש"ל ז"ל והניחה בצ"ע ולדידי יש ליישב דברי התוספות ז"ל דודאי למאן דס"ל בעלמא דאח"עא בכולל ובמוסיף ודאי לית לן למימר דאיסור נבלה חייל על איסור טומאה מדגלי קרא דחייל על חלב דא"ל דדוקא על חלב חייל משום דהו"ל כולל ומוסיף אבל על טומאה דליכא כולל ומוסיף ה"נ דלא חייל אלא מאי דפליגי רב ולוי אינו אלא למאן דלית ליה אחע"א כלל אפי' כולל ומוסיף דרב ס"ל דדוקא גבי חלב גלי קרא אבל על טומאה לא חייל ולוי ס"ל דכי היכי דגלי קרא דחייל אחלב אע"ג דבעלמא לא חייל ה"נ גבי טומאה מש"ה מותבינן מינה לרב מההיא ברייתא דבשלמא ללוי איכא למימר דהך ברייתא לית ליה אחע"א כלל ומש"ה חייל ומש"ה מהך ברייתא דר"י לא תקשי לן ללוי דאיכא למימר דר"י ס"ל דאחע"א בכולל ומוסיף ומש"ה לא ילפינן מדגלי גבי חלב ודוק כי נכון:<br><b> מיהו </b> אכתי קשה מההיא דפ' כ"ה שהביא ה"ה ז"ל וז"ל ומתבאר נמי ממשנה פכ"ה במ"ש ריה"ג את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב ואין בהמה וחי' בכלל זה הרי דריה"ג סביר' ליה דאין איסור נבלה חל על הטומאה אע"ג דריה"ג ל"ל א"כ אלא בא"ח על הקל כדאיתא פג"ה (ואם כן אין חל נבלה על חלב וע"כ דגזה"כ הוא ואם כן נימא דכמו דהתורה אמרה דיחול על חלב כמו כן יחול על טומאה) ולפי מה שכתבתי דנבלה הוי איסור מוסיף כמ"ש תוס' פג"ה ל"ק דא"ל דריה"ג א"כ ל"ל א"מ א"נ ואם כן לא ילפינן מדגלי קרא דנבלה חל על חלב חייל נמי אטומאה דשאני חלב דאיסור מוסיף הוא לגבי' ועוד דהמעיין במשנה פ' כ"ה יראה דלא בא מבואר בדבר דסבירא לר' יוסי הגלילי דאין איסור נבלה חל אטומאה כמ"ש הרב המגיד ז"ל ודוק:<br><b> ועל </b> דברי התוס' דפ' ד"א שכתבנו דס"ל דהך דרש' דהתורה אמרה יבא איסור נבלה כו' אינו אלא למאן דס"ל איסור כולל אבל לר"ש לית ליה הך דרש' ק"ט דא"כ בפרק ג"ה דק"ג היכי אמרינן בחד לישנא דר"י ס"ל דאיסור טריפה חייל אאיסור אמ"ה מידי דהוי אחלב כו' ומאי ראיה התם שאני דטריפ' לגבי חלב הוי איסור כולל אבל לגבי אמ"ה דלאו איסור כולל הוא כמ"ש התוס' שם בסוף הדבור מנ"ל דחייל וכן נמי קשה אמאי הוצרך תלמוד' התם לומר ואידך אחלב הוא דחייל דהותר מכללו ואמאי לא קאמר עדיפא מיניה דדווקא אחלב חייל משום דהוי איסור כולל ובשלמא לפי מ"ש התוס' פרק אלו הן הלוקין ופ' ק"מ דהך דרשא דהתורה אמר' כו' אתייא ככ"ע וכמ"ש ה"ה ז"ל א"ל דההו' לישנא דהתם ס"ל לר"י דאין אחע"א אפילו בכולל ומוסיף וכמ"ש התוס' שם בד"ה מסי' דוקא גבי נבלה וחלב גלי קרא ומש"ה קאמר שפיר דכי היכי דגלי קרא בטריפה דאחע"א מה שא"כ הדין בעלמא ה"נ טריפה חייל אאמ"ה אמנם לדעת התוספת דפ' ד"א ליכא למימר הכי דר"י לההוא לישנא לית ליה איסור כולל דאי ס"ל הכי ע"כ לית ליה הך דרשא דהתור' אמרה כמ"ש וצ"ע ותו ק"ל טובא מהא דגרסינן פ"ב דחולין דף ל"ח ע"א דבעי התם מסוכנת מנ"ל דשרייא וקאמר דנפ"ל מהכא דכתיב וחלב נבלה כו' ואמר מר התורה אמרה יבא איסור נבלה כו' יע"ש והשתא אם איתא דלר"ש דלית ליה כולל לית ליה הך דרש' א"כ אכתי תקשי ליה דלר"ש מסוכנת מנ"ל דשרייא ולומר דלר"ש ה"נ דמסוכנת אסירא אין אלו אלא דברי תימא ותו דבהדייא קתני התם אמר רבי שמעון השוחט בלילה כו' הרי דר"ש אית ליה דמותרת וצ"ע ולכן נראה שאף התוס' פ' ד"א ס"ל דבנבלה כ"ע מודו ואפי' ר"ש דגזרת הכתוב היא וכמ"ש בפרק אלו הן הלוקין אלא דק"ל דבשלמא לר"ש כיון דחזינן דס"ל בעלמא דאין אחע"א כלל עכ"ל דס"ל דלא ילפינן מנבלה דגזרת הכתוב היא דוקא בנבלה דר"ש יליף מתרומה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת כדאיתא פ' כ"ה אמנם למאן דס"ל דאחע"א באיסור כולל מנ"ל דבקל על חמור לא חייל ולא נילף מנבלה אימא דאפילו בקל על חמור חייל ונילף מנבלה לכל התורה כולה כיון דלא ילפינן מקרא דומתו בו לכל התורה כולה כנ"ל ודוק: אך ק"ל מההיא דגרסינן פ' ג"ה דק"א ע"ב ור"י הגלילי לית ליה איסור כולל והתני' שבת ויה"כ כו' וכתבו התוס' וז"ל וא"ת ומאי פריך שאני הכא דגלי קרא וי"ל דפריך ולגמר מיניה וליכא למימר דאדרב' נגמר מתרומה כו' דלחומרא מקשי וילפינן מהכא כו' והשתא קשה דאם איתא דגבי נבלה כ"ע מודו ואפי' ר"ש א"כ תקשי מקמי דליגמר מיניה ולא נילף מתרומה דלחומרא מקשינן כי היכי דפריך דלגמר משבת ועיין בתוס' פרק כ"ה דקי"ג ע"ב ד"ה ושאני כו' יע"ש (שם) ויתיישב ודוק ועיין בתוס' כריתות סוף פרק דם שחיטה דבור המתחיל ומי אית ליה כו' עיין שם תו ק"ל על דברי הריטב"א ז"ל דבנתנבלה ביה"ך הו"ל איסור מוסיף שהרי קודם שנתנבלה לא היה אסור אלא ביום הכפורים לבד הא למחר שרי וכשנתנבלה מגו דאיתוסף ביה איסור לשאר יומי איתוסף נמי ליוה"כ והיה נראה ליישב במ"ש רבינו פ"ד מה' שבועות הלכה יו"ד וז"ל וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר שלא יאכלנה ואכלה כו' אינו חייב אלא אחת כו' והראב"ד ז"ל השיגו דאמאי לא חייל בכולל דבתחילה לא נשבע אלא ליומו ולבסוף נשבע לעול' וכתב מרן ז"ל דאין כאן שיבוש דמה לנו אם נשבע לעולם גבי אותו היום אין כאן תוס' כו' ודבריו ז"ל באו סתומים האמנם בתשובות הרדב"ז ז"ל שנדפסו מחדש בהלכות הנזכר מבואר חילוק זה שכתב וז"ל טעמו של רבינו דלא אמרינן איסור מוסיף אלא היכא שאיסור נוסף על החתיכה בעצמה בזמן שעדיין איסור הראשון עליה כגון חמותו ונעשית אשת איש דמגו דאיתוסף עלי' איסור א"א איתוסף נמי משום חמותו ובזמן המגו עדיין שם חמותו עליה אבל הכא בזמן המגו דהיינו שאר הימים מותר היה לאכול הילכך לא אמרינן ביה מגו לאכלה ביום עצמו אלו דבריו ונאים הדברים למי שאמרן ואם כן ממילא מתרצתא היא לדעת הריטב"א ז"ל דה"נ דכוותא וכמובן:<br><b> ויש </b> להבי' ראיה לחילוק זה מההיא דגרסינן ברפ"ג דשבועות דכ"ה מתיב רב המנונא לא אכלתי היום ולא הנחתי תפילין היום הרי זה חייב בשלמא לא אכלתי איתיה בלא אוכל אלא לא הנחתי תפילין מי איתיה בלא אניח והשתא קשה דמאי פריך מי איתיה בלא אניח הא איתיה שפיר כגון שנשבע שלא אניח תפילין בין בחול בין בשבת דמיגו דחייל אשבתות וי"ט חייל נמי על ימי החול והתוס' ז"ל הוקשה להו דלוקמא לברייתא בנשבע שלא הנחתי בשבת דאית' שפיר בלא אניח בשבת ותירצו דלמאי קתני לא הנחתי אי לאו לאשמועינן אע"ג דליתיה בלא אניח דהיינו בנשבע שלא הנחתי תפילין בחול אבל מ"מ אכתי תקשי דאפילו בנשבע בחול איתיה שפיר בלא אניח שנשבע שלא אניח בין בחול בין בשבת אלא משמע דס"ל דכל כה"ג לא חשיב כולל ומוסיף כיון דבזמן המיגו ליתיה לאיסור' קמא כלל ולדעת הראב"ד ז"ל אפשר לומר דס"ל כמ"ש הר"ן ז"ל משם הרמב"ן בסוף פ"ג יעויין שם ודוק ראיתי למו' הרב בספר עץ החיים דף ע"ד שהקשה לסבר' רבינו ז"ל מהא דפריך בגמ' בנדרים דכ"ז לרב הונא דאמר לא שנו אלא שאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר דמיגו דאיתוסף יומא דהיתיר' חייל ופריך דכוותא גבי שבועות כו' שבועה שלא אוכל תאנים שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וכדאמר רבא כו' ומשני ר"ה לית ליה דרבא והשתא לסברת רבינו לוקמה בכה"ג שנשבע שלא יאכל ככר זה היום וחזר ונשבע שבועה שלא אוכלנה דלא חייל לדעת רבינו ומנ"ל דפליג אדרב' וע"ש שהניחה בצ"ע ולע"ד נראה דל"ק כפי מ"ש הר"ן ז"ל שם וז"ל דכוות' גבי שבועות כי אמר שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שלא אוכל תאני' וענבים לא חיילה שבועה בתריית' על התאנים כלל דלית ליה לר"ה שתחול שבועה על שבועה אפי' בכולל ועדיין אין דעתי נוחה בזה דמ"ש כי היכי דבשבועה ב' אינה חלה על התאנים מפני שכבר נשבע עליהם כך הנזירות אינו חל בכ"ט יום שכבר נזיר בהם לפיכך אני אומר דכי אמרינן כו' ה"ק שלא אוכל אותם כאחת כו' ואמרינן דרב הונא לא ס"ל דרבא דכה"ג ס"ל לר"ה דלא חיילה שבועה ב' כו' יע"ש וא"כ היא גופה מצינן למימר לדעת רבינו ז"ל דמשום הכי לא קאמר בגמרא בכה"ג שנשבע שלא אוכל ככר זה היום וחזר ואמר שלא אוכלנה לעולם משום דנהי דבאותו יום לא חייל מ"מ למחר מיהא חייל שפיר דומיא דתאנים וענבים שכתב הר"ן ז"ל למאן דלית ליה כולל דאתאנים לא חייל ואענבים חייל וא"כ איך קאמר במתניתין דאין שבועה בתוך שבועה הא כי היכי דבשבועה לא חייל על אותו יום דחייל למחר ה"נ גבי נזירות לא חייל אכ"ט יום וכקושית הר"ן ז"ל זה היה נ"ל פשוט ושוב אחר זמן רב זה כמו עשרים שנה שכתבתי זה נדפס ס' לשון למודים למו"ה ה"י וראיתי לו בהלכות שתירץ כן אלא שאחר כך מצאתי למוהרש"ק ז"ל בח"א סימן קצ"ו שנסתפק בכעין נדון זה וכתב דל"ד לנשבע שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ונשבע שאוכל תאנים וענבים דחייל אענבים משום דהתם אפשר לקיים שבועתו תיכף בשעה שנשבע על הענבים אבל בנ"ד שבאותו שעה א"א לקיים שבועתו כלל לא חיילה כלל יע"ש ומדברי מרן הב"י ז"ל נ"ל שחולק עליו ממ"ש בסימן רל"ט וז"ל ומ"ש רבינו ונראה כיון שהטעם שאין הב' חיילא כו' אם אמר שלא אוכל בשר עשרים יום כו' זה דבר פשוט דשבועה ב' חיילא כיון דאית ליה רווחא אבל מ"ש שאסור מכ' יום תימא הוא בעיני דמשמע לי דבכ"ב יום סגי יע"ש והשתא קשה דכיון דלפי דעתי אינו אסור אלא בכ"ב יום איך כתב זה פשוט דשבועה ב' חיילא הא במחלוקת הוא שנוי דלדעת רבינו ז"ל לא חיילא כיון שבעשרים יום אין כאן תוספת וכמ"ש בכ"מ ולדעת הראב"ד חייל ואיך כתב נ"ל דבכ"ב יום סגי דמשמע דליכא מאן דפליג ואם נאמר דס"ל למרן ז"ל דאף לדעת רבינו אע"ג דבאותו יום לא חייל שבועה ב' חייל' שפיר אשאר ימים א"ל דמש"כ זה דבר פשוט דהשבוע' ב' חיילא היינו לשיהא אסור בכ"ב יום אבל אה"נ דאעשרים יום לא חיילא שבועה ב' ודלא כמוהרש"ק ז"ל כנ"ל ועיין בספר משפטי שמואל סי' קי"א שנראה שאשתמיט מיניה דברי הר"ן הללו ועיין במוהרדב"ז ח"א סי' רע"ח ובמוהר"א ששון סי' קצ"ו ומן האמור בזה תשובה מוצאת למה שראיתי למוהר"ם ן' חביב בקונטריס כפות תמרים דל"ג שהקשה לדעת הפוסקים דשבועה חיילא בכולל אפילו בביטול מצוה בשב וא"ת מההיא דגרסינן פ"ק דנזיר ר"ש נמי הכתיב מיין ושכר יזיר ההוא מ"ל לאסור יין מצוה כיין הרשות ומאי היא כו' אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשת' וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא אשבועה ורבנן נמי הא מ"ל לאסור יין מצוה כיין רשות א"כ כו' והשתא ק' דמאי פריך ורבנן כו' הא כיון דס"ל לרבנן דר"ש בעלמא דאיסור חל על איסור בכולל לא פריך קרא דמיגו דחל איין דרשות חל נמי איין דמצוה אכן לפי מ"ש י"ל דאיצטריך קרא אפי' בנשבע שבועה שאשתה היום וחזר ואמר הריני נזיר דלא מיקרי כולל כיון דבזמן המיגו ליתא לאיסור' קמא והכי מדוקדקים דברי רבינו זלה"ה נזירות הו"א יע"ש האמנם אכתי קשה לדעת הראב"ד ז"ל דס"ל בכה"ג אמרינן מיגו וחייל ולכן נראה לע"ד דלק"מ משום דבפ' ג' מינין דף פ"ד פריך בגמרא ויין יותר מכללו ק"ו מטומאה ומה טומאה כו' יין שאינו סותר אינו דין שיותר מכללו ומשני אמר קרא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות יע"ש וא"כ שפיר אצטריך קרא גבי נזיר משום דאי לאו קרא אע"ג דבעלמא קיי"ל דחייל בכולל הו"א דנזיר קיל מק"ו דטומאה והיינו דפריך בגמ' ורבנן הא מיבעי ליה כו' כנ"ל נכון ומ"מ לדאתאן ליישב דברי הריטב"א נראה שהריטב"א לא ס"ל כחילוק זה שכתבנו בזה ממ"ש בשמעתין לקמן סמוך ונראה גבי כ"ג שבא על אחותו אלמנה בתי' הב' דחשיב איסור מוסיף מטעמא דלמחר תהא אסורה לכ"ג שיתמנה אחריו של זה וכיון שאיתוסף בה איסור' לעלמא איתוסף נמי להאי כו' יע"ש הרי דאע"ג דבזמן המיגו ליתי' לאיסור' קמא אפי' הכי חשיב לה איסור מוסיף ואם כן הדק"ל וצ"ע תו ק"ל בדברי הריטב"א ז"ל דאיך אפשר לומר דבנתנבלה בי"ה לא חייל איסור נבלה איה"כ ואפי' רבנן מודו הלא בי"ה אינו חייב אלא בככותבת ונבלה לר"ש דאית ליה כ"ש למכות אפי' בכ"ש מחייב ולרבנן בכזית מיהא מחייב ואם כן מכי אכיל כזית הרי נתחייב בנבלה ומבואר הוא דאפי' ר"ש דס"ל כ"ש למכות בי"ה מודה דבעי בככותבת וכמו שנראה מדברי הי"מ שכתב לעיל דבי"ה ביתובי דעתא תליא מילתא ובהדי' אמרינן בפ"ג דשבועות דאע"ג דנשבע שלא לאכול נבלות אין שבועה חלה עלה משום דמושבע מה"ס ואין אחע"א במפרש חצי שיעור כ"ע מודו דשבועה חלה עליו וא"כ מכ"ש בשאר איסורין דודאי איסור חל על איסור בכה"ג וליכ' למימר דהריטב"א ס"ל כחד תי' שכתבו התוס' דלר"י דס"ל חצי שיעור אסור מן התורה אין שבועה חל' עליו שהרי מבואר מדבריהם שלא כתבו כן אלא גבי שבועה ולענין קרבן משום דבעינן שישנו בלאו והן ובנשבע שיאכל חצי שיעור מנבלה ודאי לא חייל אבל לענין מלקות דלא בעינן לאו והן מודו התוס' דבנשבע שלא יאכל חצי שיעור נבלה שבועה חלה עליו ולא אמרינן אין אחע"א כיון דבאיסור הראשון אין כאן לאו או עשה אלא איסור גרידא ועיין במה שכתב המש"ל פ"ד מהלכות שבועות ה"א ובמה שכתבו התוס' ז"ל פג"ה דק"ב ע"ב ד"ה שאין ע"ש ותו דאכתי תיקשי לר"ל דס"ל דחצי שיעור דרבנן א"כ תיקשי ליה בריית' הלזו דפטר ר"ש בנתנבלה בי"ה ואי ס"ל דלר"ל ברייתא מתוקמ' בנתנבלה בעי"ה דוקא זה ודאי דוחק כי על כל אלה דבריו ז"ל צ"ע: כתבו התוס' ז"ל פ' ד"א דאיסור מוסיף חייל לר"י אפילו קל על חמור והביאו ראיה לזה מפרק אמרו לו גבי אם זקן נשאה כו' דס"ל לר"י דאיסור כרת חייל על חייבי מיתת ב"ד יע"ש ובהכי ניחא לי מאי דהוה ק"ל על רבינו ז"ל שהשמיט בה' א"ב הא דאמרינן בשמעתין כ"ג הבא על אחותו אלמנה אינו חייב משום אלמנה ובין לא"ד קמא ובין לא"ד בתרא אפי"ה רבנן דר"ש מודו בהא משום דאין איסור קל חל על חמור אכן כפי דברי התוס' הללו ניחא שפיר דאע"ג דאמרינן הכא דלרבנן דר"ש מודו דקל על חמור לא חייל לא קי"ל כותיה אלא כר"י דנימוקו עמו דס"ל דבאיסור מוסיף אפי' קל על חמור חייל וכמו שפסק בפ"ד מה' שגגות ה"ב יע"ש והא דשמעתין איסור מוסיף הוא כמ"ש התוס' ודוק מצינו לרש"י ז"ל כלל מחודש שכתב בפג"ה דק"א ע"ב דאיסור מוסיף מיקרי אע"ג דלא ניתוסף ביה שום איסור מחדש אלא שנתחדש בו חיוב מיתה שכ"כ שם דשבת לגבי יו"ה איסור מוסיף הוא דאיתוסף ביה מיתת ב"ד וצ"ע ממ"ש רש"י בפרק ד"א דל"ד ע"א ד"ה מעיקרא דזר ששמש בשבת לא מקרי מוסיף כיון שלא ניתוסף בו איסור בחתיכה זו עצמה ולפי מ"ש בג"ה הרי שבת איסור מוסיף הוא דמעיקרא משום זרות לא היה חייב אלא מיתה בי"ש וכי אתי שבת ניתוסף בו מיתת ב"ד ואמאי אינו חייב שתים לר"י דהא ר"י אית ליה איסור מוסיף כמ"ש שם סמוך ונראה ואולי נאמר דר"י כר"ש ס"ל דזר ששמש חייב מיתת ב"ד כדאית' בהנשרפין ויותר נראה לומר דאיסור מוסיף שכתב רש"י ל"ד אלא איסור חמור קאמר דס"ל לר"י הגלילי דבאיסור חמור אחע"א ודוק: כתבו התוס' פרק ד"א דל"ב ע"ב ד"ה איסור כולל משם ר"י דלההוא לישנא דקאמר התם דר"י ס"ל איסור כולל ס"ל דא"א ונעשית חמותו לא חשיב איסור כולל אע"ג דאיתסר בשאר קרובות כיון שאינם משם א' יע"ש וזה כלל גדול דכל שאינן משם א' לא אמרינן כולל ומבואר שם פד"א דההיא לישנא מסקנ' דגמרא היא התם ועיין בהרב ח"ה ז"ל וי"ל לכאורה מההיא דפג"ה דפרכינן ור"י הגלילי לית ליה איסור כולל והתניא י"ה ושבת כו' וכתבו התו' שם משם ר"י גופיה דהשתא ס"ד דלאו איסור בת אחת היא אלא חשיב שבת קדים משום דקביעא וקיימא יע"ש הרי די"ה חשיב ליה איסור כולל מטעמא דמיגו שנאסר באכילה נאסר במלאכ' אע"ג דאינן משם א' אמנם אחר ההתבוננות הא ודאי לאו מילתא היא דמעולם לא כתבו התוס' כן אלא אליבא דר"י דס"ל דא"ח ונעשית חמותו נדון כזיקה ראשונה אמנם לרבנן דר"י דס"ל התם דנדון בחמור' ע"כ דס"ל דא"א ונעשית חמותו חשיב איסור כולל דאל"כ אמאי חייב משום חמותו הא אין אחע"א כלל וקי"ל הלכה כרבנן כמ"ש הרע"ב והרמב"ם בפיה"מ ובפ' מה' סנהדרין וא"נ משום הכי קאמר התם בג"ה די"ה לגבי שבת חשיב איסור כולל לר"י הגלילי דר"י הגלילי ס"ל כרבנן דר"י ואין להקשות מהא דפרק ג"ה למ"ש הריב"ש דלא שייך כולל אלא כשהפעולה אחת אבל אם נשבע שלא יאכל מצה ושלא ילבש בגדי משי לא חשיב כולל כיון שהן ב' פעולות שהרי י"ה חשיב ליה הכא איסור כולל אע"ג דאכילה ומלאכה ב' פעולות דהמעיין בדברי הריב"ש שם יראה שלא כ"כ אלא דוקא גבי שבוע' ומטעמא דכיון שהן ב' פעולות חשיב כאלו פרט שבועה אכל א' וא' משא"כ בשאר איסורים דעלמא ודוק ועל פי האמור יש לי מן הקושי על מ"ש הרב ל"מ ז"ל בפ"ב מה' אלו הלכה ז' ליישב השגת הראב"ד ז"ל שהשיג על רבינו במ"ש דהבא על בת בתו מנשואתו חייב ב' והשיג עליו דאלו ה"ב אינן אלא לקוברו בין רשעים גמורים ותמה עליו למה לא הוקשה לו כן בהבא על אמו שכתב שם רבינו שחייב ב' ותי' דסובר הראב"ד שאם נשא אשה ואח"כ בא על בתה אינו חייב אלא משום אשה ובתה לבד כו' וא"כ לא משכחת לה דחייב ב' אלא בשאנס אשה וילדה בת ונאסרה משום בתו ואח"כ נשא האנוס' ונאסר' משום בתו ומשום בת אשתו והשתא ודאי אינו חייב ב' חטאות משום דאין אחע"א דהשתא אין האיסור בבת אחת כו' יעוין שם וק"ט שהרי איסור כולל הוא כשנשא האנוסה מיגו דאיתסר בשאר קרובות נאסר נמי בבתו משום בת אשתו דומיא דא"א ונעשה חמותו ממש ואע"ג דאינן משם א' חשיב איסור כולל לדידן דקי"ל כרבנן דר"י וצ"ע: כתב מוהרימ"ט לקמן בשמעתין גבי הא דאמרי' חזר ובא עליה עשאה חללה דכי אמרינן דאין איסור חע"א היינו דוקא לחייבו ב' משום אלמנה ומשום אחותו אבל אם התרו בו משום אלמנה ולא משום אחותו או שהיה שוגג באחותו ומזיד באלמנה פשיט' דחייב דמשום שהיא אחותו לא גרעא מאלמנה דעלמא א"ד ז"ל ואני אומר מאי דפשיטא ליה להרב ז"ל טובא לדידי צריכה רבה ודבריו ז"ל הפך דברי התוס' פ' ד"א ד"ה חמותו כו' וז"ל וליכא למימר דמשמע ליה נידון בחמותו ולא חל כלל איסור ואם לא התרו בו משום חמותו אלא משום א"א פטור כו' והשתא אם איתא לדברי הרב ז"ל דהיכא דהתרו בו משום אלמנה אע"ג דאין אחע"א חייב א"כ מאי האי דכתבו דמשמע ליה למקשה כו' והיכי מצינן למימר דמשמע ליה למקש' הכי דא"כ תקשי ליה לדידיה אפי' נימא דר"י לית ליה איסור מוסיף מ"מ כל היכא שהתרו בו משום א"א חייב לכ"ע דומיא דזונה ונעשית חללה דאע"ג דלא הוי איסור כולל ומוסיף אפ"ה אם התרו בו משום אלמנה חייב לדעת הרב ז"ל ומאי האי דקאמר ותו חמותו ונעשית א"א איסור מוסיף הוא הא אע"ג דלא הוי איסור מוסיף תיקשי ליה גם בפ' הנשרפין דף פ"א ד"ה לידון כו' כתבו וז"ל לענין קרבן קא פריך א"נ אם התרו בו משום א"א ולא משום חמותו יע"ש והשתא ק"ל דאי משום ה"ט קא פריך אמאי הוצרך רב אדא ב"א לומר דלידון נמי אאיסור א"א דהא א"ר אבהו כו' הא אפי' לית ליה לר"י איסור מוסיף אפי' הכי ק' גם הריטב"א ז"ל בשיטה כ"י למס' יבמות כתב אהא דאמרינן א"ל בתרי קטלי קטלת ליה וז"ל הוי יודע דאפי' מאן דאית ליה איסור מוסיף אהני לן שאם לא התרו בו משום חמו' והתרו בו משום א"א נדון משום א"א והא דקתני נדון בחמותו כגון שהתרו בו משום חמותו או משום ב' עכ"ל הרי מבואר דדוק' למאן דאית ליה איסור מוסיף אהני לן שאם התרו בו כו' אבל למאן דלית ליה אחע"א וא"נ היכא דליכא לא א"מ ולא א"כ לא מהני התרו בו גם רש"י ז"ל פ' כ"ה דקי"ד ע"א ד"ה ומר כתב וז"ל ומאן דאמר אינו לוקה אאכילה דאם לא התרו בו משום חלב אלא משום בשר בחלב אינו לוקה דלא אתיא איסור בב"ח וחייל אחלב ע"כ הנה מבואר בהדיא שלא כדברי מוהרימ"ט זכרונו לברכה ודבריו צריך עיון: כתבו התוס' פד"א דל"ג ע"ב דאיסור כולל בקל על חמור לא חייל ומשמע מדבריהם דלכ"ע לא חייל ממה שהק' שם מהא דר"מ דלקמן וכ"כ בשבועות פ"ג דכ"ד ע"ב ד"ה מיגו דשבועה שלא אוכל תמרים וחלב אע"ג דבקל על חמור לא חייל חלב קיל הואיל והותר מכללו יע"ש ולפי דבריהם יש לדון בדבר חדש דמי שנשבע שלא יאכל חמץ ושאר פירות לא חייל בכולל משום דהוי קל על חמור וצ"ע דבתוספתא הביאוה התוס' שם ד"ה אלא התם דשבועה חל על פיגול בכולל לרבנן אע"ג דהוי קל על חמור דפיגול במיתה וכעת צ"ע יע"ש ומבואר מדבריהם שם דר"י בעל התוס' נמי הכי ס"ל וק"ל ממ"ש בפ' ג"ה דק"א ד"ה ואיסור כולל לית ליה שכתבו שם משם ר"י דהשתא ס"ד דלאו איסור בת אחת היא אלא חשיב שבת קדים משום דקביעה וקיימא והשתא קשה דא"כ היכי הוה ניחא ליה למקשה במלתא דר"י גופיה דהא לו יהי דס"ל לר"י הגלילי בעלמא איסור כולל הא בקל על חמור לכ"ע לא חייל ומאי משני איפוך הא אכתי תקשי ליה מילתיה דר"ע דהיכ' חייל איסור כולל בקל על חמור דיה"ך לגבי שבת קל על חמור הוא דזה זדונו בכרת וזה במיתת ב"ד ויש ליישב דודאי למאי דהוה ס"ד דשבת לגבי יוה"כ חשיב שבת קדים ודאי דהוה ס"ל דאיסור כולל חייל בקל על חמור כדנפ"ל מקרא דיוה"ך הוא אמנם לפי מאי דמסיק דשבת ויה"כ חשיב איסור בת אחת א"כ מקרא די"ה הוא ליכא למילף מידי דהתם שאני דהוי בת אחת ולעולם דבכולל קל על חמור לא חייל וההיא דפרק ד"א דפריך והאמר ר"י הבערה ללאו יצאת אתא לפום מסקנא דג"ה ודוק:<br><b> גרסינן </b> בפ' כ"ה דקי"ג אמר שמואל גדי לרבות את החלב כו' וסבר שמואל אחע"א והאמר שמואל משום ר"א מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת אבע"א בעלמא קסבר איסור חע"א ושאני התם דמיעט רחמנא ומתו בו כי יחללוהו ואב"ע בעלמא אין אחע"א ושאני הכא דרבי רחמנא גדי כו' והנה רבינו ז"ל נראה שפוסק כאבע"א קמא שהרי בפ' ז' מה' תרומות פסק להא דשמואל אע"ג דבעלמא קי"ל דאחע"א באיסור כולל וה"נ איסור כולל הוא כמבואר אלא משמע דס"ל דשאני הכא דגלי קרא והנה מסוגיא זו מבואר דהא דאמרינן כהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה ה"ד בשנטמא התרומה ואח"כ הגוף דאז שייך טעמא דאין אחע"א אבל אם נטמא הגוף ואח"כ נטמא הבשר לכ"ע חייב מיתה דאיסור מיתה קדים וליכא טעמ' דאין איסור חע"א כלל דהכי אמרינן בהדיא פג"ה דקאמר גבי קדשים דלר' יוסי הגלילי דאמר טמא שאכל את הטמא פטור מטעמא דאין אחע"א מודה הוא דאם נטמא הגוף ואח"כ נטמא הבשר דחייב משום דאיסור כרת קדים וכן כתבו התוס' שם ד"ה בנטמא דלפי האמת בנטמא הגוף ואח"כ נטמא התרומה חייב וכתבו שכן משמע בפ' כ"ה וכ"כ בפ' הנשרפין ד"ה פרט יע"ש והיינו ודאי מדאקשינן וסבר שמואל אחע"א והאמר שמואל כו' ואם איתא דאפי' בנטמא הגוף תחילה קא פטר שמואל מאי פריך הא התם ע"כ לא משום טעמ' דאין אחע"א הוא שהרי אפי' בנטמא הגוף תחילה דלא שייך ה"ט קא פטר אלא ודאי דבנטמא הגוף תחילה ס"ל לתלמודא דחייב ועל פי האמור הנה מקום ליישב מה שהקשה הרב לח"מ ז"ל פי"ט מה' סנהדרין על מה שפסק רבינו ז"ל שם דזר שאכל תרומה בין טמאה בין טהורה חייב מיתה והק' דכיון דבזר לא ידעינן דחייב מיתה אלא מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קודש כדאיתא פרק הנשרפין א"כ כיון דבכהן עצמו דעיקר קרא כתיב ביה אם אכל תרומה טמאה אינו לוקה ואם כן זר דיליף מיניה היכי נימ' דאפי' תרומה טמאה חייב הרי דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואף שיש לומר דס"ל לרבינו דדוקא גבי כהן כיון שהוא מותר בתרומה הוא דאמרי' דפטור משום דאוקי טומא' בהדי טומאה והוה ליה כתרומה טהורה דהוא מותר בה אבל בזר דלעולם אסור בתרומה א"כ כשהוא טמא והיא טמאה דהוי קודש לגבי' חייב מ"מ אין זה מספיק לחייב מיתה מסברא זו כיון שאין לו ראייה ברורה את"ד יע"ש האמנם לפי האמור יציבא מילתא ואין כאן קו' כלל דמשום הכי כתב רבינו ז"ל זר שאכל תרומה טמאה חייב משום דכיון דאיסור זרות קדים איסור מיתה לא פקע מיניה והוה ליה דומיא דכהן טמא ממש דבנטמא הגוף תחילה חייב כמ"ש ודוק אלא שמדברי רבינו שסתם וכתב בה' תרומות דכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו לוקה ולא חילק בין נטמא הגוף תחילה משמע דס"ל דבכל ענין פטר קרא וההיא דפכ"ה אפשר לומר דלפום ס"ד דהוה ס"ל דטעמא דשמואל משום דס"ל דאין אחע"א ה"נ ס"ל דבנטמא הגוף תחילה חייב דלא שייך טעמא דאין איסור חע"א כלל אמנם למאי דמשני דבעלמא ס"ל דאחע"א ושאני הכי דגלי קרא אית לן למימר דאפי' בנטמא הגוף תחילה פטר קרא ולא משום דאין אחע"א כיון דבעלמא קי"ל דאחע"א בא"כ וכיוצא וא"כ הכא גזרת הכתוב היא דכל שהתרומה טמאה אינו חייב וא"כ מה"ט נמי אפי' נטמא הגוף תחילה פטור ולזה נראה שכונו התוס' פג"ה שכתבו וכן משמע בפ' כ"ה ולפי האמור לעיל הרי מבואר הוא להדיא ומאי משמע שכתבו אלא משום דאיכא לדחויי כמ"ש וא"כ מעתה קו' הלח"ם הדרא לדוכתא ולכן נרא' דטעמו של רבינו כמ"ש הוא ז"ל ומה שהק' דאין זה מספיק לחייב מיתה בסברא כזו יראה לע"ד דהכריחו לרבינו כן מהא דתנן בתרומות ופסקה רבינו פ"ו מה' תרומות דזר שאכל תרומה טמאה משלם קרן וחומש ובפרק כלל גדול אמרינן רבא אמר מיתה במקום כרת עומדת וחומש במקום קרבן וקי"ל כרבא ואם איתא דזר שאכל תרומה טמאה אינו חייב מיתה ואפי' מלקות אין בו דומייא דכהן טמא א"כ היכי קאמר רבא דחומש במקום קרבן הרי מצינו דחייב חומש אפי' במקום דליכא מיתה דאי חומש במקום קרבן קאי היכי מחייב אלאו הא אמרינן בפרק כלל גדול דשבועת ביטוי דחייב עליה קרבן חידוש הוא דבכל התורה לא אשכחן לאו דמייתי עליה קרבן והכא מייתי ועיין בהרב פ"ד בדרך מצותיך ד"ע ע"ג ודוק עוד כתב הלח"ם שם וז"ל גם מ"ש בהלכות תרומות שכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו לוקה אין זה במשמע דברי הגמ' דשם לא אמרו אלא שאינו במיתה משום שנאמר גבי מיתה חילול אבל מלקות מיהא איכא אלו דבריו יע"ש ולדעתי לק"מ וכנראה דאישתמיט מיניה סוגייא דפרק כ"ה שכתבנו דמשם בארה דאפי' מלקות אין בו דאם איתא מאי פריך בגמ' וסבר שמואל אחע"א והאמר שמואל כו' הא מדלא קא פטר שמואל אלא ממיתה אבל מלקות מיהא מחייב אדרבא מוכח מינה דס"ל דאחע"א דאי אין אחע"א אפי' מלקות לא לחייב שהרי כהן טהור שאכל תרומה טמאה אינו אלא בעשה וכיון דאיסור הגוף לא חייל האיסור טומא' עצמה אפי' לאו אין בו וכ"נ כי משני ואבע"א בעלמא קסבר שמואל אין איסור חע"א ושאני בו"ח דרבי רחמנא גדי איך אפשר לומר הכי דאם איתא אפי' מלקות נמי לא לחייב אלא ודאי משמע דס"ל לתלמודא דשאינו במיתה דקאמר שמואל לאו בדוקא ואפי' מלקות אין בו וזה פשוט:<br><b> כתב </b> רבינו פ"ג מה' מאכ"א וז"ל תלש אמ"ה ונטרפה בנטילתו חייב ב' משום אמ"ה ומשום טרפה שהרי ב' האיסורים כו' והק' הפר"ח חי"ד סי' ס"ב סק"א וז"ל וק"ט בדבריו חדא שהרי הרב פוסק כמ"ד איסור חע"א באיסור מוסיף וכמ"ש בפי"ז מה' איסורי ביאה ואמ"ה איסור מוסיף מקרי שמעיקרא לא נאסר לב"נ ועכשיו נתוסף בו איסור לב"נ וא"כ למה כתב הרב ונטרפה בנטילתו דמשמע שאם היה טריפה מקודם לא אתי אמ"ה וחייל אאיסור טריפה ועוד שהרי כתב אח"כ שהתולש חלב מן החי לוקה שנים אלמא אתי איסור אבר מן החי וחייל כו' יעיין שם והנה קושיא הא' שהקשה הרב היא קו' ראויה אליו וכבר התוס' ז"ל פ' ג"ה דק"ג ד"ה מ"ס הקשו קו' זו לר"י דקאמר התם מ"ס בהמה בחייה לאברים עומדת דמשמע דאי לאו לאברים עומדת דאיסור טריפה קדים לא אתי איסור אמ"ה וחייל ובפ"ג דשבועות ס"ל לר"י איסור כולל וכ"ש איסור מוסיף ותי' דאע"ג דפי' התם מתניתין בכולל לדידיה לא ס"ל הכי יע"ש אכן לדברי רבינו ז"ל צ"ע דכיון דהוא ז"ל פסק בעלמא דאח
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>חזרה </b>
+<b> להיות גרושה כו' נתוסף בה כו'.</b> הנה בפ' הע"י דע"ז ע"ב אמרינן אמר רבא מנא הא מילתא דאמור רבנן אין חללה אלא מאיסורי כהונה דתניא לא יאמר גרושה בכ"ג ותיתי בק"ו מכהן הדיוט כו' למה נאמרה אלא כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט כו' ופרש"י בד"ה כשם וז"ל ללמדך שאם זונה וחללה וגרושה היא לוקה עליה אף משום גרושה כו' הנה הריטב"א ז"ל פי' פירוש אחר וז"ל פי' שחייב על גרושה לחודה אע"פ שאינה זונה דהא פלגא קרא ואשה גרושה מאישה לא יקחו ללמד שילקה עליה בפ"ע וה"ה על חללה או זונה בפ"ע הא לא"ה הו"א דאינו חייב עד שיהו כולן בה כו' אבל ליכא לפרושי כדפרש"י דקרא אתא לחלקן ולחייבן על כולן דאם כן תפשוט מהכא דאחע"א בא"מ מיהא ותקשי לכולהו תנאי דפליגי בהא ונימא להו קרא למאי אתא כו' יע"ש ולע"ד נראה דאין כאן מקום קו' כלל לפרש"י ז"ל דאי' למימר דמאן דלית ליה איסור מוסיף איצטריך קרא לחייבו על כולן היכא דהוו איסור בת אחת כגון בכהן שהביא ב' שערות אחר שנתגרשה ונתחללה וכמ"ש תוספי הרא"ש לקמן בההיא דר"א ועיין במוהרימ"ט וא"כ איכא למימר דאפי' מאן דלית לי' בעלמא איסור מוסיף הכא שאני דגלי קרא ולא ילפינן מינה לעלמא דאיסור כהונה שאני ואע"ג דכ"ג שבא על אחותו אלמנה אמרינן לעיל דאינו חייב משום אלמנה דאין אחע"א התם שאני דהוה איסור קל דכהונה על איסור חמור דאחותו אבל באיסורי כהונה גופייהו מודו כ"ע דחייל ולא ילפינן מיניה לעלמא ואדרבא לפי הריטב"א ז"ל דקרא אצטריך לחייב על גרושה לחודה דהו"א דאינו חייב עד שיהיו כולן בה ק"ל דתקשי ליה דהניחא לרבי יאשיה דאמר כל מקום שנאמר ו' להוסיף הוא בא אבל לר' יונתן דס"ל ו' לחלק ל"ל קרא והיאך הוה ס"ד דאינו חייב עד שיהיו כולן בה וקי"ל בעלמ' הלכתא כר"י כמ"ש ז"ל וצ"ע אך אי קשיא לפרש"י ז"ל הא קשיא דלרבנן דס"ל בעלמא אחע"א באיסור מוסיף קרא למאי אצטריך וכי תימא דמינה ילפינן שאני כהנים דריבה בהן מצות יתירות וכמו שהקשה מוהרימ"ט ז"ל וכתב דע"כ לומר דאתא לחלק אפילו שלא כסדרן אלא דזה תימה דא"כ ברייתא דלעיל דבעי כסדרן לא אתיא כרבנן יע"ש והיה אפשר לומר דרבנן דס"ל בעלמא אחע"א באיסור מוסיף אצטריך קרא לכדתניא בתורת כהנים פ"ב וז"ל יאמר אלמנה כו' מה ת"ל גרושה שאלו נאמר אלמנה ולא גרושה הייתי אומר אלמנה שהיא מותרת לכהן הדיוט זרעו ממנה חולין גרושה שהיא אסורה לכהן הדיוט יהא זרעו ממנה ממזר ת"ל גרושה ולא יחלל ע"כ ולפ"ז צ"ל דהך ברייתא דתלמודא דידן ס"ל בעלמ' דאין אחע"א אפילו בא"מ ומש"ה איצטריך הכא קרא להכי. האמנם הנראה ודאי דהך ברייתא דתורת כהנים אתיא אליב' דר"ע דס"ל בעלמא דיש ממזר מחייבי לאוין ומשו"ה איצטריך ליה קרא דגרושה דלא נימא דזרעו ממנה ממזר כשאר חייבי לאוין אמנם לרבנן דר"ע דס"ל בעלמ' דאין ממזר מחייבי לאוין א"כ קשה למאי אצטריך ומהיכא תיסק אדעתין דזרעו ממנה ממזר ולכן הנראה עיקר כמ"ש מוהר"י מ"ט דלרבנן ע"כ קרא אצטריך לחלק אפילו שלא כסדרן וברייתא דלעיל ע"כ דלא אתי' כרבנן ובהכי ניחא לי לשון רש"י ז"ל שכתב לעיל ד"ה והרי אלמנה לכ"ג כו' וכן זונה מביאת פסולין שבא עליה כ"ה נקראת חללה ללקות עליה משום חללה כו' והוא תימה דהא אין אחע"א והיאך לוקה עליה משם חללה אחר שנעשית זונה וליכ' למימר דמיירי בכהן שהביא ב' שערות אחר שנתחללה כמ"ש תוספי הרא"ש בההיא דרב אשי דמי הכניסו בתגר זה לרש"י ז"ל וכבר מהר"י בירב בשיטה כ"י נתקשה בזה וכתב שאינו לשון רש"י אכן כפי מ"ש הנה נכון דרש"י ז"ל אליבא דהלכתא קאי דקיימא לן בעלמ' כרבנן דאחע"א באיסור מוסיף ואם כן ע"כ קרא אתא לחלק אפילו שלא כסדרן ובריית' דבעי כסדרן אתא דלא כהלכת' וההיא דרב אשי נמי דלקמן מתוקמ' כפשטא ולא צרכינן לאוקמ' בכהן שהביא ב' שערות כמ"ש הרא"ש ובהכי ניחא נמי דברי רי"ו שהביא מוהר"י בירב ז"ל שכתב דכהן הבא על אחותו לוקה ב' משום זונה ומשום חללה דסבירא ליה כדעת רש"י שכתבנו ועיין בתוספת זבחים דמ"ב:
+
+Halakhah 11
+
+<b>מי </b>
+<b> שנתאלמנה מאנשים הרבה אין לוקין עליה אלא אחת על כל ביאה כו'.</b> בריית' פרק עשרה יוחסין דף ע"ז ת"ר אלמנה אלמנה אלמנה אינו חייב אלא אחת ופרכינן עלה האי אלמנה ה"ד אי לימא שבא על אלמנת ראובן ועל אלמנת שמעון כו' אמאי אינו חייב אלא אחת הרי גופין מוחלקין והרי שמות מוחלקין כו' לא צריכ' שבא על אלמנת ראובן שהיתה אלמנת שמעון וכתבו התוספות שם בד"ה הרי גופין וז"ל נראה דבכדי נקט שמות מוחלקין שהרי בא על ג' נשים נידות כו' חייב על כל אחת כו' וראיתי למוהרימ"ט ז"ל שם שהקשה דשאני התם דדרשי' בכריתות ואל אשה לחייב על כל אשה בפני עצמה וכ"ת נילף מיניה חייב כריתות שאני יע"ש מה שתי' ולי נראה דלק"מ דבריש פרק ב' דכריתות אמרינן דהבא על חמש שפחות חרופות בהעלם אחת חייב על כל אחת ונפ"ל מקרא דכתיב והיא שפחה הרי אע"ג דשפחה חרופה לאו מחייבי כריתות היא אמרינן גופין מוחלקין וא"כ ילפינן מינה שפיר עוד הקשה משם תוספי הרא"ש מהא דאמרינן פרק ג"ה דק"ב במ"ה ובשר מן הטריפה לרשב"ל חייב ב' לר"י אינו חייב אלא א' אמ"ה ובשר מן הטריפה לדברי הכל חייב ב' ומוקי לה התם רב יוסף הא דקאמר חייב ב' בשני בהמות וא"כ רישא נמי דקאמר במ"ה וטריפה ע"כ בב' בהמות מיירי ואפי"ה אמרינן דלר"י אינו חייב אלא אחת ומוהרימ"ט ז"ל כתב דלק"מ דהתם לא מקרי גופין מוחלקין הואיל ויכול לאוכל בבת אחת אבל הכא בעילות מוחלקין לגמרי א"ד יע"ש ואין תי' זה מעלה ארוכה לדעת תוספות רי"ד ז"ל שכתבו בשמעתין ונ"ל דגם בבהמה נמי אמרינן גופין מוחלקין בב"ח דמה לי רבע ה' בהמות מה לי בא על ה' נדות וכן אם אכל אבר מ"ה מה' בהמות או שתולש חלב מה' בהמות ואכל כו' חייב על כל א' כו' יע"ש הרי בהדיא גבי אכילה נמי אע"ג דיכול לאוכלן בבת אחת סבירא ליה דאמרינן גופין מוחלקין והנה מהך חלוקה דבשר מן החי ובשר מן הטריפה דקאמר לר"י דאין חייב אלא אחת הי' אפשר לומר דל"ק דמיירי באוכל כזית מטריפה שנשחטה משו"ה אינו חייב אלא א' דדוקא בב"ח אמרינן גופין מוחלקין כמ"ש תוספת רי"ד בהדייא אלא דאכתי קשה מריש' דקתני אמ"ה ובשר מ"ה לר"י חייב ב' לר"ל אינו חייב אלא אחת והשת' קשה כיון דבב"ח גופין מוחלקין הן אפילו לר"ל חייב שנים וליכ' למימר דפלוגת' דריש' מיירי בבהמה א' וסיפא דקאמר לדברי הכל חייב ב' מיירי בב' בהמות והא כדאית' והא כדאית' דהא לית' דאכתי סיפא דקאמר אמ"ה ובשר מן הטריפה לד"ה חייב ב' כיון דמיירי בב' בהמות מאי איריא טריפה דהו"ל לאוין מוחלקין אפי' אמ"ה חייב ב' כיון דגופין מוחלקין וכבר אפשר לומר דסיפ' נמי מיירי באוכל כזית מטרפה שנשחט' דלא חשיב גופין מוחלקין אלא דמ"מ זה דוחק דא"כ ריש' לא הוי דומיא דסיפא ולכן נראה שאף תוספת רי"ד לא כתבו כן אלא דוקא כשאכלן בזא"ז דומיא דבעילות אבל אם אכלן בבת אחת אע"ג דגופין מוחלקין הן אינו חייב אלא א' וההיא דג"ה מיירי כשאכל בבת אחת אלא דמ"מ כל כי האי הי"ל לפרש וכפי מה שאכתוב לקמן יש ליישב דבריו וראיתי להתוספת פרק ד' מיתות דנ"ד ע"ב ד"ה הנרבע לזכר שכתב וז"ל אע"ג דגופין מוחלקין לא מיחייב לר"י אלא אחת וגבי ה' נידות כו' דמחייב משום דדרשינן ואשה לחלק כו' ע"ש והנראה שדבריהם סותרים למ"ש בשמעתין וס"ל דדוקא נקט תלמוד' הכא גופין מוחלקין ושמות מוחלקין אבל גופין מוחלקין גרידא לא מהני אלא דוקא גבי ה' נידות דגלי קרא ומה שהוכיחו בשמעתין ממאי דלא משני שבא על שלש אלמנות של אדם א' לא מכרעא להו מילתא ועיין בהרב ח"ה ז"ל האמנם לדברי התוספות דשמעתין ק"ט דמה יענו לההיא דפרק ד' מיתות וכבר היה אפשר לומר דהתוס' דשמעתין ס"ל דלא אמרינן גופין מוחלקין אלא דוק' גבי בני אדם דחשיבי דומיי' דחמש נדות אבל בהמה לא חשיב' ושלא כדעת תוספות רי"ד ואול' לדעת תוספות רי"ד ז"ל דס"ל דאף בבהמה אמרינן גופין מוחלקין לא ידעתי מה יענה לההיא דפרק ד' מיתות ובר מן דין דברי התוספות דפרק ד' מיתות ק"ט דהן לו יהי דהתוספות דהתם פליגי אמ"ש בשמעתין דגופין מוחלקין ושמות מוחלקין בדוק' נקט מ"מ הא מיהא כל דאיכא גופין מוחלקין ושמות מוחלקין אמרינן בשמעתין דחייב על כל אחד ואחד וא"כ בנרבע לזכר ולבהמה נמי אין לך גופין מוחלקין ושמות מוחלקין גדול מזה מכל שכן דאלמנת ראובן ואלמנת שמעון וא"כ אמאי אינו חייב אלא אחת ולכן נראה דהתוספת ז"ל ודאי ס"ל דהא דשמעתין פליגא אהא דרבי אבהו דס"ל דאפילו בגופין מוחלקין ושמות מוחלקין אינו חייב אלא אחת אלא דהוה ק"ל מההיא דחמש נדות דמתני' היא בהדייא פרק אמרו לו ואהא כתבו דס"ל לר' אבהו דשאני התם משום דגלי קרא ובהכי נתיישבו דברי התוספת רי"ד ז"ל שכתבנו שלא כ"כ התוספות רי"ד אלא לפום סוגיי' דשמעתין אבל ההיא דרבי אבהו ודאי פליג' וקיימ"ל כסתמא דש"ס דידן ובהכי יש ליישב ג"כ ההיא דפרק ג"ה דהתם רב יוסף הוא דקאמר הכי ואיכא למימר דרב יוסף ס"ל כרבי אבהו אמנם אנן לא קיי"ל כותייהו אלא כסתמא דתלמודא דשמעתין דפריך בפשיטות הרי גופין מוחלקין כו' ואי קשיא לך דלפום סוגיא דשמעתין קשה ההיא דפריך פרק ג"ה מדר"ל לר"ל י"ל דלפום מאי דמוקי לה התם לחד לישנא דבבהמה אחת פליגי ודכ"ע בהמה בחייה לאו לאברים עומדת ובמיתי איסור אמ"ה חייל אאיסור טריפה קא מפלגי איכא לאוקמי' ההיא דקאמר ד"ה חייב ב' בבהמה אחד וכגון שתלש ממנה אבר ונטרפה דלכ"ע חייב דהו"ל איסור בבת אחת ודוק ועל פי האמור מקום אתנו ליישב דברי רבינו ז"ל שכתב בפ"ה מהלכות שגגות דין ג' הבא על עריות הרבה בהעלם אחד כו' מכאן אתה למד שזה שאמרו חכמים הבא על הזכר והביא זכר עליו בהעלם א' חייב חטאת א' במד"א כשהיה אותו זכר עצמו אבל אם היה זכר אחר כו' חייב על כל גוף וגוף וה"ה בבא על הבהמה כו' וק"ט שהרי נרבע לזכר ולבהמה דגופין מוחלקין נינהו ואפ"ה קאמר ר"א דלר"י אינו חייב אלא אחת וא"כ מינה נשמע לדידן בבא על הבהמה והביא בהמה עליו וכבר ראיתי מי שתמה עליו כן עיין בס' לחם יהודה ואולם כפי מ"ש יש ליישב שהרמב"ם ז"ל דחה לההיא דר' אבהו מכח סתמא דש"ס דשמעתין וסבירא ליה דשמות מוחלקין דקאמר במתני' בכדי נסבה וכמו שהוכיחו התוס' ז"ל בשמעתין כנ"ל ודוק ועיין בהרב מש"ל ז"ל פ"ו מה' הנזכ' ה"ב שהביא משם תוספו' רי"ד דגם בבהמה אמרינן גופים מוחלקין ותמה עליהם וז"ל וק"ל מהשוחט ה' זבחים בחוץ שאינו חייב אלא אחת יע"ש ויש ליישב דהתם כיון שהחיוב לא בא לו אלא בגמר שחיטה אם כן לא חשיבי גופין מוחלקין דלא אמרו אלא בב"ח דוקא כשהם חיים ועיין במ"ש עוד הרב הנזכר פ"א מהלכות אלו ועיין מ"ש פ"ט מהלכות כלאים ה' י"א:
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מ"ע </b>
+<b> על כ"ג שישא נערה כו' בבתוליה ולא בוגרת כו'.</b> כתב ה"ה ז"ל שם במשנה ופסק כת"ק ובדין הסמוך כתב רבינו נבעלה שלא כדרכה ה"ז כנבעלה כדרכה וכתב ה"ה שם דמבואר דרב אמר הכי יע"ש וק"ט דשם בגמ' אמרי' במאי קמפלגי ר"מ סבר בתולה אפילו מקצת בתולים משמע בתוליה עד דאיכא כל הבתולים בבתוליה כדרכה אין שלא כדרכה לא ור"א ור"ש סברי בתולה שלימה משמע בתוליה ואפילו מקצת בתולים בבתוליה בין כדרכה בין שלא כדרכה ואמרינן תו אמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה ואותבינן עליו מברייתא ומשנינן הא מני ר"מ ורב דאמר כר"א כו' וא"כ מאחר שרבי' ז"ל פסק כר"מ דלא ישא את בוגרת איך פסק דנבעלה שלא כדרכה פסולה והוה ליה תרתי דסתרין ואף דבסמוך שם אמרינן רב ור"י דאמרי תרוייהו בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואלו הכא אמרינן דרב דאמר כר"א כבר כתבו התוס' שם דלא סבר כר"א דהא רב ס"ל דלא ישא את הבוגרת אלא ה"ק דרב דאמר כר"א וליה לא ס"ל יע"ש והרמב"ן ז"ל בחידושיו דחה דברי תוס' הללו דלישנ' דגמר' משמע השת' דרב כר"א ס"ל וכתב דההי' דבוגרת ומוכת עץ לא ישא הו"א אם נשא נשוי קמ"ל ונקט בוגרת לר"מ ואם כן ר"י קאמר לה יע"ש ולדעת רבינו לא יתכן שום אח' מהתי' הללו והרשב"א ז"ל בחידושיו אההיא דבוגרת ומוכת עץ לא ישא כתב וז"ל ק"ל אינהו דאמרי כמאן דהא במוכת עץ כ"ע לא פליגי דאסירא וי"ל דס"ל כתנא דלעיל דקתני נבעלה למי שאינו איש אעפ"י שבסקילה כשרה כו' ואכתי ק"ל דהא מוכת עץ סתם מתני' היא כו' ומיהו בבוגרת לא ק"ל דלאו סתם גמור הוא להקשות מינה לר"י דהא מחלוקת ר"א ור"ש בצדו וכל כי האי לאו סתם גמור כו' א"ד ז"ל ומתוך דבריו מבואר דסבירא ליה דאם נשא נשוי ואפי"ה לכתחילה מיהא לא ישא מדרבנן דאי הוה ס"ל כת"ק דאמר לא ישא את הבוגרת ואסירא מדאורייתא מקרא דבבתוליה אפי' אם נשא מוציא כיון דאסורא מדאורייתא וזה שלא כדעת התוספו' והרמב"ן שכתבנו דס"ל דרב ור"י אתו כת"ק דר"א דבוגרת ומוכת עץ אסורא מדאורייתא ואפי"ה אם נשא נשוי מטעמא דסופה להיות בוגרת ולפי דברי הרשב"א אין מקום לקו' התוס' ואולם לדעת רבינו לא יתכן לומר דס"ל כדעת הרשב"א שהרי ממה שכתב בבתוליה ולא בוגרת מבואר דמדאוריית' קאמר וכת"ק דר"א ובר מן דין ק"ל לדברי הרשב"א ז"ל דס"ל דבוגרת ומ"ע לא ישא היינו מדרבנן דא"כ מאי האי דפריך התם לרב דאמר אנוסת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי ומוציא בגט והא רב ור"י דאמרי תרוייהו בוגרת ומ"ע לא ישא ואם נשא נשוי אלמא סופה להיות בוגרת תחתיו ה"נ סופה להיות בעולה תחתיו ומאי קוש' בוגרת כיון דאין איסור אלא מדרבנן מש"ה לכתחילה לא ישא ואם נשא נשוי משא"כ בעילה עצמו כיון דאסירא מן התורה מוציא בגט וליכא למימ' דמש"ה קאמ' בגמ' קשיא ולא תיובת' דעיקר קושי' מעיקר' ליתא ודקארי לה מאי קארי לה וליכא למימר דס"ל להרשב"א ז"ל כדעת ר"ת שכתבו התוס' ז"ל פרק אלו נערות דבעול' עצמו אין איסורו אלא מדרבנן שהרי לפי שיטה זו ע"כ לומר דמאי דפריך בשמעתין לרב דאמר נבעלה שלא כדרכה פסולה מברייתא דקתני ולו תהיה לאשה פרט לאלמנה לכ"ג ה"ד אלימא כדרכה מאי ארייא משום אלמנה תיפוק ליה משום בעולה הכי פריך דכיון דנבעלה שלא כדרכה אסורה מן התורה א"כ פשיטא דבעולת עצמו ג"כ שלא כדרכה אסור' מדרבנן וא"כ מאי ארייא משום אלמנה ת"ל משום בעולה ושפיר ממעטי' מקרא דולו תהיה לאשה אף שאין איסורו כי אם מדרבנן דומי' דחלוצה דנקט הברייתא אבל אי אמרינן דשלא כדרכה אין בה איסור תורה ניחא דפשיטא דבעולת עצמו לא אסרו חכמים בשלא כדרכה וכמו שביאר כל זה באורך הרב מש"ל בפי"ח הלכ' ב' וכן ראיתי בשיטה מקובצת כ"י למס' סנהדרין פ' כ"ג דף י"ח וז"ל ועוד אומר ר"ת ז"ל דבעולת עצמו דרבנן היא ומדקדק מדאמרינן אנוסת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי כו' ואין זה דיוק דהכי אמרינן התם בוגרת ומ"ע לא ישא וא"נ נשוי והנהו ע"כ דאורייתא כדדריש התם מקרא ועוד דפרכינן התם מאי אריי' משום אלמנה ומאי קו' והלא בעולת עצמו דרבנן ור"ת ז"ל הגיה בספרו והו"ל כחלוצה דאפקועה רבנן א"ד יע"ש ומ"מ לדברי הרשב"א ז"ל לא יתכן לומר כן ממה שראיתי לרשב"א ז"ל שם אההיא דפריך מאי ארייא משום אלמנה ת"ל משום בעולה הקשה וז"ל ק"ל דמידי הוא טעמא אלא לרב והא רב אשי לקמן קאמר דלרב אנוסת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי ויש לו' דרבה הוא מאריה דהאי קושיא ס"ל כרב הונא דאמר משמיה דרב אם נשא נשוי ומוציא בגט וד"ת אסור לקיימה ואינו מחוור דכי אמרינן מוציא' בגט לאו מדאורייתא אלא מדרבנן דאי מדאוריי' אפילו נשא אינו פטור מקנס כו' ואי ס"ל כדעת ר"ת אפי' נימא דמוציאה בגט מדרבנן קאמר פריך שפיר דכיון דמדרבנן אינו יכול לקיימה ממעטינן שפיר מקרא דולו תהיה לאשה דומיא דחלוצה אלא מבואר דס"ל דבעולת עצמו מדאורייתא וכיון שכן ק' טובא דמאי פריך מבוגרת וצ"ע ודאתאן עלה ליישב דעת רבינו ז"ל היה נראה לע"ד לומר דרבינו ז"ל הוקשה לו קו' התוס' הלזו ולא ניחא ליה בתי' ז"ל דפשט' דלישנ' משמע דכר"א ס"ל כמ"ש הרמב"ן גם תי' הרמב"ן ז"ל דחיקא מילתא טובא ותירוץ הרשב"א ז"ל יש בו מן הקושי כמ"ש ומה גם לדעת רבינו ז"ל דס"ל דבעולת עצמו דאורייתא כי על כן הוכרח לומר דהא דאמרינן בגמ' דלר"מ דס"ל דלא ישא את הבוגרת ס"ל דשלא כדרכה כשרה לכהונה ור"א ס"ל דנבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה היינו משום דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא ההיא מימרא דרב דבוגרת ומ"ע לא ישא ואם נשא נשוי אלא הוה ס"ל דמוציא בגט כמימרא דר"ה משמיה דרב באנוסת עצמו אבל לפום מאי דמייתי רב אשי בתר הכי מימרא דרב איכא למימר דנבעלה שלא כדרכה לכ"ע פסולה ואפי' לר"מ והיינו טעמא דלפי מ"ש רש"י ד"ה בבתוליה דלר"מ לא מצינן למדרש בבתוליה עד שיהיו כל בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה כדדרשינן אליבא דר"א משום דכיון דבתוליה ממעט בוגרת כ"ש בעולה שלא כדרכה אבל לר"א דאתרבאי בוגרת להתירו אצטריך למיסר שלא כדרכה יע"ש ואם כן איכא למימר דלפום מאי דס"ל השתא דבוגרת אפילו נשא מוציא מש"ה ע"כ לומר דבבתוליה אתא להכשיר שלא כדרכ' דאי למיסר מק"ו דבוגרת נפקא אמנם למאי דס"ל לרב דבוגרת אם נשא נשוי איכא למימר דלר"מ נמי שלא כדרכה פסולה דאצטריך בבתוליה למעוטי אפילו נשא דאי מק"ו דבוגרת הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ומעתה הנהו תרי מימרי דרב כפשטה מתפרשי ואי קשיא לך דאם כן לפום קושטא דמילתא תקשי לרב ברייתא דולו תהיה לאשה פרט לאלמנה לכ"ג דאוקימנא לה בשלא כדרכה ולא אשכחנא לה פתרי אלא לאוקמוה אליבא דר"מ ורב דאמר כר"א ואי ס"ל לרב דלר"מ נמי שכתב פסולה ההיא בריית' מני הא לא תקשי לך שהרי לדעת רבינו דס"ל דעל בעולה שלא כדרכה אינו משלם קנס כמ"ש בה' נערה בתולה ע"כ ברייתא זו ליכא לאוקמי בשלא כדרכה וכבר הראשונים ז"ל תמהו על סברתו ז"ל מסוגייא הלזו וכנודע והרב המאירי ז"ל הובאו דבריו בשיטה מקו' למוהר"ב פרק א"נ ד"מ הכריח כדעת רבינו מסוגיא דהתם וכתב דההיא ברייתא דפרט לאלמנה לכ"ג לפום סוגיא דפרק א"נ בבעולה כדרכה היא שנויה וה"ה שהיה יכול ליגע בה מטעם בעולה אלא שתפס אחת מהן וכל הסוגיא שנויה שם דרך משא ומתן וזאת הסוגייא עיקר א"ד יע"ש ויש סעד עוד לדעת רבינו ז"ל מסוגייא דפרק אלו נערות ד"ל עלה ההיא דאמרינן א"ב בעולה לכ"ג ופירשה רש"י ז"ל כשנבעלה מאחר שלא כדרכה וכבר הרב מש"ל פי"ח מה' אלו ה"ב יחס פי' זה לדעת רבינו והתו' ז"ל הוקשה להם לפי' זה דא"כ הו"ל לתלמודא למיפרך דלר"מ דאמר נבעלה שלא כדרכה כשרה מאי איכא למי' ומכח זה דחו פירש"י ז"ל אכן לפי מ"ש הנה נכון דסוגיא דהתם אתיא לפום קושטא דשמיע לן הא דרב דמהשתא לכ"ע פסולה כנ"ל נכון ואולם דברי ה"ה ז"ל מנגדי' למ"ש בדין נבעל' שלא כדרכ' מימר' דרב ופלוגתא דתנאי היא בסוגייא ולפי מ"ש דעת רבינו דלפי המסקנא מימרא דרב אליבא דכ"ע הוא ושוב אחר זמן בא לידי ס' יש"ש למס' יבמות וראיתי שם שתמה על דברי רבינו כמ"ש ומ"ש נ"ל נכון ודוק ועל מ"ש רבינו נבעלה שלא כדרכה ה"ז כנבעלה כדרכה נבעלה לבהמה ה"ז מותרת יש לדקדק קצת דמסתמיות דבריו משמע דאפילו נבעלה לבהמה כדרכה מותרת מדלא פי' והוא תימה דכיון דמוכת עץ פסולה לכהונה מי גרע ממוכת עץ הן אמת דבפרק הבע"י איתא הכי בברייתא נבעלה למי שאינו איש אף ע"פ שבסקילה כשרה לכהונה וכבר הרשב"א שם בחי' כתב וז"ל נ"ל דאפילו כדרכה קאמר דאינה אלא כמוכת עץ וכאידך תנא דפ"ק דנדה דס"ל דמוכת עץ כשרה לכהונה ע"ש אכן לדברי רבי' ז"ל קשה וצ"ע עוד ראיתי להרשב"א שם שהקשה אההיא דאמרינן התם מעשה בריבה אחת שהיתה מכבדת את הבית ורבעה כלב כפרי מאחריה והכשירה ר' לכהונה וז"ל ק"ל דהכא משמע דדוקא משום דרבעה כלב ולר' מ"ש כלב אפי' אדם נמי דהא איהו הוא דקאמר פ"ק דקדושין בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ואין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה וצ"ע עכ"ל ולא זכיתי להבין קו' ז"ל דבעולה לכ"ג שאני דממעטינן בעולה שלא כדרכה מקרא דבבתוליה כדאיתא התם בהדיא ומהיותר תימה שהרשב"א ז"ל לעיל סמוך ונר' כתב דטעמא דר"ש דלא ממעט לה משו' בעולה אלא משום דריבה הכתוב בבתוליה הוא משום דס"ל כר' דאין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה א"ד יע"ש ודבריו צ"ע וראיתי להר"ב מש"ל בדין שלפנינו עלה ונסתפק אם בעולה זו שאסר הכתוב אי ה"ד כשנבעלה והוציא דם דאין לה בתולים אבל אם בא עליה בהטייה ועדיין בתולותיה קיימין מהו כיון דאיסור דבעולה מקרא דבבתוליה נפקא אם כן כל שיש לה בתולים אף שנבעלה שריא לכהן מדין בעולה ונשא ונתן הרבה בס' זה ובסוף דבריו זו הלכה העלה שמדברי התוספ' פרק בן סורר דע"ג שדחו פי' רש"י שפי' דבאונס אינו חייב קנס כי אם על השרת בתולים מדקי"ל דאם בא עליה שלא כדרכה אינו חייב קנס יע"ש יש להוכיח דלדידן דקי"ל דאפי' שלא כדרכה חשיבה בעולה פשיטא דאין הדבר תלוי בהשרת בתולים את"ד ואנכי הרוא' לא ידעתי למה זה הוצרך הרב להביא ראיה מדברי התוספות דמסוגייא דפרק הבע"י מבואר הוא כן מדפרכינן התם לרב דאמר נבעלה שלא כדרכה פסולה מברייתא דקתני ולו תהיה לאשה פרט לאלמנה לכ"ג האי אלמנה ה"ד אילימא כדרכה מאי ארייא משום אלמנה ת"ל משום בעולה אלא לאו בשלא כדרכה כו' והשתא אם איתא דאם בא עליה בהטייה שרייא לכ"ג אמאי לא מוקי לה בשנבעלה בהטייה אלא מבואר דדין בעולה אינו תלוי בהשרת בתולים ולא היה לו להרב להביא ראי' מדברי התוספות מאחר שרש"י חולק וס"ל דנבעלה שלא כדרכה אע"ג דאין בו השרת בתולים יש לה קנס משום דחשיבה ביאה דמשכבי אשה כתיב וביאה זו היינו רבותיה בלא השרת בתולים משא"כ כדרכה דלא חשיבה ביאה אלא בהשרת בתולים כדרך גבר בעלמה וכמ"ש הר"ן ליישב דעת רש"י הובא דבריו בשיטה מקובצת למסכת כתובות ד"מ יע"ש וא"כ דכוותא נמי איכא למימר גבי בעולה לכ"ג דאע"ג דבנבעלה שלא כדרכה פסולה אפי"ה בכדרכה בעינן השרת בתולים אכן ההיא דפרק הבע"י שכתבנו הוא ראיה שאין עליה תשובה אליב' דכ"ע וזה פשוט ועוד אני מביא ראיה לדין זה ממ"ש הרא"ש פ"ק דכתובות וז"ל קטן שבא על הגדולה רב אמר עשאה לה מוכת עץ ושמואל אמר אין מוכת עץ בביאה ובשלא השיר בתוליה מיירי דאלו השיר בתוליה לא עדיפה ממ"ע והלכתא כשמואל ושרייא לכ"ג מדקבעה תלמודא למילתייהו אמתני' דהכא אלמא לענין דינא אתשיל והלכתא כשמואל בדיני כו' יע"ש וכונתו מבוארת דק"ל כיון דקי"ל הלכה כרב באיסורי ובעולה לכ"ג מידי דאיסור' הוא ואם כן היכי אמרינן דהלכה כשמואל ושרייא לכ"ג ואהא תריץ יתיב דכיון דקבע לפלוגתייהו גבי כתובה דמידי דממונא הוא ולענין דינא אתשיל קי"ל כותיה גבי איסור' ג"כ והשתא אי ס"ל דכל שלא השיר בתוליה שרייא לכ"ג אם כן מאי אריא קטן הבא על הגדולה אפילו גדול נמי כל שלא השיר בתוליה מישרא שרי ומאי הלכה כשמואל דקאמר הא הלכה זו לכ"ע היא גבי כ"ג דבעי' השרת בתולים אלא מבואר דס"ל שדין בעולה לכ"ג אינו תלוי בהשרת בתולים ודוק עוד כתב הרב הנזכר ונראה שאף דעת רש"י ז"ל דאית ליה דגבי קנס אינו משלם קנס אלא בהשרת בתולים לאו למימר דבעי' השרת בתולים ממש אלא דבעינן ביאה הראויה להשרת בתולים ולאפוקי נשיקה אבל לעולם דעל הכנסת עטרה חייב קנס אף בלא השרת בתולים וראיה לזה מההיא דאמרינן פרק א"נ דל"ב אמר עולא ל"ק כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת ואימ' אידי ואידי באחותו נערה ומתני' דעדות דלוקה מיירי בלא השרת בתולים דאינו חייב קנס כו' יע"ש ולדעתי נראה שאין זו ראיה כלל שהרי לדעת רבינו דס"ל דעל ביאה שלא כדרכה אינו חייב קנס וכבר הרב ז"ל ייחס סברא הלזו לדעת רש"י כמ"ש בפרק י"ח מה' אלו דין א' יע"ש א"כ אכתי תקשי אמאי לא מוקי למתני' בבא עליה שלא כדרכה דאינו חייב קנס אלא ודאי מהא ליכא למשמע מינה דעדיפ' מינה משני ודוק עוד כתב הרב הנזכר וז"ל אך את זו אדרש ההיא דאמרינן פ"ב דחגיגה שאלו לבן זומא בתולה שעיברה מהו לכ"ג מי חיישי' לדשמואל או דילמא דשמואל לא שכיח והשיב להם דשמואל לא שכיח מוכח דאם היה שכיח דשמואל הוה שריה לכ"ג אף שנבעלה בעילה גמורה כל שלא היה שם השרת בתולים והנך רואה כמה רחקו דברי בן זומא ממ"ש דלדידיה אפילו בגמר ביאה שריא לכהן ולדידן אפי' בהכנסת עטרה אסורה לכ"ג כו' יעויין שם ובאמת שהדבר מתמיה לפי מה שהוכחנו מסוגי' דפרק הבע"י דאפי' בלא השרת בתולים חשיב' בעולה ואסיר' דנמצ' אם כן סוגיאות חלוקות עד שמכח זה היה נראה לי דסוגי' דהתם אפכא היא מתפרשת והכי פירש מי חיישינן לדשמואל כלומר אי שכיח הא דשמואל חיישינן שמא נבעלה בהטיי' ואסיר' לכ"ג דחשיב' בעולה א"ד דשמואל לא שכיח וע"כ לא נבעלה אלא באמבטי עיברה ושריא לכ"ג והשיב להם בן זומא דשמואל לא שכיח למיחש לה ולאוסרה לכ"ג אלא חיישינן שמא באמבטי עיברה האמנם מדברי התוס' שם מבואר דס"ל דחיישי' לדשמואל דאמרינן התם היינו להתיר' לכ"ג ממ"ש שם וז"ל פי' רש"י שהיא אומרת בתולה אני ואי שכיח דשמואל מהימנ' וקשה להר"י דהא פ"ק דכתובות תנן היתה מעוברת מה טיבו של עובר זה מאיש פ' וכהן הוא כו' ר"י אומר לא מפיה אנו חיים כו' והכא משמע דקבעי אליב' דכ"ע ושמא כאן שאף היא בכלל האיסור כדכתיב כי יקח איש אשה קרי ביה כי יקיח נאמנת כו' הנה מבואר דאי חיישינן לדשמואל שריא לכ"ג וזה הפך סוגי' דפרק הבע"י דמבואר משם דכל שנבעלה אפי' בלא השרת בתולי' אסורה לכ"ג מדלא מוקי לה בהכי ואין לומר דס"ל להתוס' דסוגי' דהתם היינו אליב' דמ"ד נבעלה שלא כדרכה פסולה דמינה נמי נבעלה בלא השרת בתולים פסולה וההיא דבן זומא אתיא כמ"ד דנבעלה שלא כדרכה כשרה דאם כן מאי קשיא להו מההיא דפ"ק דכתובות ה"נ נימא דהא דבן זומא אתיא אליב' דר"ג ואדרב' הא עדיפ' שהרי קי"ל כר"ג כדאית' התם ונמצא א"כ דאתי' אליב' דהלכת' מה שאין כן בהא דנבעלה שלא כדרכה דאי מוקמינן להא דבן זומא כמ"ד כשרה אתי' דלא כהלכת' ובר מן דין מה שתי' לההיא דכתובות דכיון שאף היא בכלל האיסור נאמנת לא זכיתי להבין דבריהם דא"כ היכי קאמר ר"י דה"ז בחזקת בעולה לנתין ולממזר ואסורה לכהן ואמאי כיון שאם נבעלה לממזר ולנתין אף היא בכלל האיסור א"כ יהא נאמנת לומר שנבעלה לכשר וליכ' למימר דס"ל היכא דנבעלה לממזר היא אינה בכלל האיסור שהרי בפ' יש מותרות אמרינן לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת על ידי האיש והאמר רבא כל היכא שהוא מוזהר היא מוזהרת וכל היכא דהוא אינו מוזהר היא לא מוזהרת יע"ש וא"כ כל שנבעלה לנתין כיון שהוא מוזהר עלי' כדנפ"ל בפרק אלמנה לכ"ג מקרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר ומק"ו דגרושה כדאית' התם פשיט' ודאי דהיא נמי מוזהרת דומי' דגרושה ואמאי אינה נאמנת ודבריהם צל"ע וכבר עלה על דעתי לחלק ולומר דע"כ לא כתבו דכל שהיא בכלל האיסור נאמנת אלא דוקא באומרת בתולה אני דלכשיבא עליה כ"ג ותמצא בעולה נמצא היא עוברת על דת לעיני כל העם כיון שאף היא בכלל האיסור וכל כי האי לא ניחא ליה לאיניש להיות רשע בעיני הבריות מה שאין כן בההיא דר"י דכי חיישינן שמא נבעלה לנתין ולממזר הרי זו מילתא דלא עבידא לאגלויי לעיני כל העם וכל כי האי לא אכפית להיות רשע בעיני המקום ודוגמ' לדבר אמרינן בפרק חזקת גבי מכר לו בית אינו מעיד לו עליה דחיישינן דשמא מעיד עדות שקר כי היכי דלא ליהוי לוה רשע ולא ישלם והוקשה להו להראשונים ז"ל כנראה דהן עוד היום הרי הוא רשע שמעיד עדות שקר וניחא להו דניחא ליה לאיניש להיות רשע בעיני המקום ולא להיות רשע בעיני הבריות יע"ש האמנם כל כי האי מעלומי העין בדבריהם ז"ל ובר מן דין לא ידעתי היכי ניחא להו בהכי דאכתי הן לו יהי דנאמנת לומר שהיא בתולה מטעמא שכתבו ז"ל אכתי ניחוש שמא נבעלה בהטייה לנתין ולממזר שאינה נאמנת אליבא דר"י ואפי' לר"ג דס"ל דנאמנת ה"ד בטוענת מאיש פ' וכשר הוא אבל כל שאינה טוענת לכ"ע אינה נאמנת כמבואר שם למעיין באורך וא"כ בהא דבן זומא ודאי ע"כ מיירי כשהיא אינה טוענת שהיא מעוברת מאיש פ' דאל"כ היכי קאמר בן זומא שמא באמבטי עיברה סוף דבר שדבריהם ז"ל לא זכיתי להבינם וצ"ע גם מ"ש דקרינן ביה כי יקיח לא ידעתי היכא רמיזא ובפרק קמא דקדושין ד"ט פרכינן מ"ט קרית ביה כי יקנו משום דכתיב ומכר ה"נ קרי בה כי יקיח דכתיב את בתי נתתי אלא אמר רבא הלכתא נינהו כו' הרי מבואר דלא קרינן ביה כי יקיח ובפשיטות הי"ל לומר שאף היא בכלל האיסור מטעמא דכל שהוא מוזהר היא מוזהרת כדאיתא פרק יש מותרות ועל הכל צ"ע:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מפי </b>
+<b> השמועה למדו כו'.</b> עיין בהשגת הראב"ד ובה"ה ז"ל ובמ"ש בזה באורך בפ' זה הלכה כ"ד:
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכן </b>
+<b> הבא על הפנויה כו' לא נעשה זונה.</b> פ' הבע"י ודלא כר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה וראיתי להרב מש"ל ז"ל שנסתפק אי לגמרי משוי ר"א ביאה זו דפנוי לביאות אסורות דקי"ל דאפי' נבעלה באונס ושלא כדרכה עשאה זונה או לא והוכיח מדברי רש"י ז"ל פרק אלו נערות ד"ל ע"א ד"ה בעולה לכ"ג דס"ל דאפי' באונס עשאה זונה וכתב עוד דלענין שלא כדרכה ליכא למיפשט מינה משום דלא מצי לאוקמה ההיא דפרק א"נ כשבא עליה כ"ג שלא כדרכה שהרי כתב רבינו פ"א מה' נערה דליכא קנס כי אם בבא עלי' כדרכה וכן נראה דעת רש"י ז"ל פ' בן סורר ומ"מ נראה שהדין דין אמת א"ד יע"ש ולא ידעתי אמאי לא הוכיח כן מדברי רש"י ז"ל דפרק האומר דף ס"ח ע"א ד"ה בבעולה לכ"ג שכתב וז"ל וליכ' לאקשויי הא זונה היא כו' דבעילת פנויה לאו זונה היא ומדלא מוקי לה בנבעלה באונס או שלא כדרכה מבואר דלר"א עשאה זונה דכאן לא שייך תי' ז"ל כמובן עוד ראיתי לו ז"ל שהקשה לדברי רש"י ז"ל דפרק א"נ דאמאי לא מוקי לה בממאנת דמשום בעולה איכא ומשום זונה ליכא כיון שנבעלה לשם אישות וכדאמרי' בהדיא בפרק הבע"י דנ"ט וכתב וז"ל וסבור הייתי לומר דטעמיה דרש"י דלא אוקמא בממאנת מן הארוסין ונבעלה שלא כדרכה משום דס"ל כהרי"ף ז"ל דכל ביאה דאחר ארוסין עושה אותה כנשואה לגמרי כו' וכיון שדינה כנשואה אע"פ שלא נבעלה אין לה קנס כמ"ש רבינו ז"ל כו' יע"ש ויש לדקדק עליו דאכתי מה יענה הרב ז"ל למ"ש רש"י ז"ל בשמעתין דאמאי לא מוקי לה בממאנת וכן ראיתי להרב החידושין ז"ל שכ"כ ואולם אחר ההתבוננות נראה דבדברי רש"י ז"ל דשמעתין אין כאן מקום קושי' כלל משום דבשמעתין קיימינן אקרא דכי תהיינה לאיש וא"כ איך אפשר לאוקמי קרא בממאנת הא נשואי קטנה דרבנן הם ומדאוריית' אין כאן נשואין כלל ואדרב' על הרב החידושין ז"ל יש לתמוה איך כ"כ וכ"ת השתא דאתית להכי אם כן ההיא דפרק א"נ נמי מיתבא שפיר שהרי התם נמי אקרא דולו תהיה לאשה קיימינן דפליג שמעון התימני ור"ש בן מנסיא דשמעון התימני ס"ל דאתא למעט אשה שאין בה הויה ור"ש בן מנסיא ס"ל דאתא למעט אשה שאינה ראוי' לקיימה ואם כן איך אפשר לאוקמא בממאנת הא ממאנת דרבנן היא ואצטריך קרא לדרבנן הא ליכא למימר דודאי ר"ש בן מנסיא דדריש אשה הראויה לקיימה לאו מיתורא דקרא הוא דדריש הכי לומר דקרא אתא למעט אשה שאינה ראויה לקיימה דהיינו בעולה לכ"ג כי היכי דנימא דאצטריך קרא לדרבנן אלא ממשמעותא הוא דנפק' ליה תהיה לשון קיום כמ"ש רש"י ז"ל שם וא"כ איכא למימר שפיר דקרא אתא למעט חייבי לאוין וכיוצא מטעמ' שאינן ראויין לקיימן אלא דכיון דקפיד קרא לומר דבעינן ראויה לקיימה ממילא ממעטינן נמי בעולה לכ"ג לדידן דתקנו רבנן נשואין בקטנה וליכא לאו דזונה אלא עשה מטעמ' דאינה ראויה לקיימה האמנם ראיתי להרב מש"ל ז"ל פ"א מה' נערה הלכה ה' שכתב דברים סותרים למ"ש שכתב שם אחר שהכריח דעת רבינו ז"ל דסביר' ליה דאפי' באיסורין דרבנן לא ישאנה מסוגיא דפרק רא"נ דאמרינן ממזרת ונתינה א"ב כו' וז"ל וכ"ת אם כן מה הקשו בגמר' לר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין מאי בינייהו ונדחקו בזה הרבה ולא מצאו אלא בעולה לכ"ג ומאי דוחקי' אימא דאיכ' בינייהו נתינה דהא פשיט' דאף ר"ע מודה דקדושין תופסין באיסורי דרבנן הא ל"ק כלל משום דהתם בקראי פליגי דשמעון התימני סביר' ליה דקרא אתא למעט אשה שאין לו בה הויה ור"ש בן מנסיא קאמר דאתא למעט אשה שאינה ראויה אלמא בכונת הכתוב פליגי ואיכ' נפקותא ד"ת בינייהו א"ד יע"ש ואם כן לפי דעתי ז"ל לא ידענ' מאי ק"ל הכא אדברי רש"י ז"ל דלוקמא בממאנת והניח דבריו בצ"ע הא ממאנת דרבנן ואצטריך קרא לדרבנן אתמהה עוד הקשה הרב הנזכר וז"ל וא"ת לר"א דאית ליה פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה האי דאצטריך רחמנ' לומר גבי כ"ג והוא אשה בבתוליה יקח למעט בעולה האי בעולה דמיעט רחמנא ה"ד אלימא בעולה דהיתרא כגון שנתקדשה ונבעלה ת"ל משום אלמנה או גרושה ואי דנבעלה בזנות ת"ל משום דעשאה זונה ובשלמא א"ת דנבעלה באונס או שלא כדרכה לא עשאה זונה ניחא דאצטריך קרא להכי אכן כפי מ"ש דאפי' באונס עשאה זונה קרא ל"ל ודוחק בעיני לומר דלא אתא קרא אלא למעט מוכת עץ את"ד יע"ש וכונתו מבוארת דליכא למימר דאצטריך קרא לממאנת וכדאמרינן בפרק הע"י דנשואי קטנה אינן אלא מדרבנן כמ"ש אך מ"ש דדוחק הוא לומר דאצטריך קרא למעט מוכת עץ לא ידעתי איך עלה בדעתו ז"ל לומר כן שהרי בפ' הע"י אמרינן דר"א דס"ל דבוגרת כשרה לכ"ג דריש בתוליה ואפי' מקצת בתולים ואייתר ליה בבתוליה למעוטי נבעלה שלא כדרכה הרי בהדיא דקרא אצטריך לר"א למעוטי בעולה שלא כדרכה וא"כ הדק"ל ושוב ראיתי להרשב"א ז"ל שם שהק' כן והניחו בצ"ע ולדעתי נראה דל"ק דמצינן למימר דקרא אצטריך למעוטי היכא דנבעלה בקידושין ונמצאו קדושי טעות כגון קדשה ונמצא איילונית וכיוצא דמשום בעולה איכא ומשום זונה ליכא כיון דנבעלה לשם קידושין דפשיט' ודאי דלא גרע מממאנ' ותלמודא דקאמר משכחת לה בממאנת חדא מנייהו נקט וה"ה קדושי טעו' אלא מיהו אכתי קשה למאי דפריך התם בפ' הע"י אמאי דמשני ורב דאמר כר"א אי כר"א מאי אירייא משום בעול' כו' דאדפריך לרב דאמר נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה תיקשי ליה אדר"א גופיה דלמאי אצטריך קרא דבבתוליה למעוטי נבעלה שלא כדרכה ת"ל משום זונה ואי ס"ל דקרא אצטריך למעוטי נבעלה בקדושי טעות א"כ מה"ט נמי לא תיקשי לרב ואפשר ליישב ע"פ מ"ש הרב החידושין ז"ל משם רבו ז"ל דמשכחת לה בעולה דלא הויה זונה בכ"ג דקא קני בתולה בביאה דזונה לא הויא דלשם קדושין בעל ובעולה הויא משום דבגמר ביאה קונה כדאסיקנא בפ"ק וא"כ איכא למימר דלר"א ל"ק ליה משום דאיכא למימר דקרא אצטריך למעוטי דכ"ג שקדש בביאה שלא כדרכה דמשום זנות ליכא כיון דלשם קדושין בעל אמנם לרב דאמר נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה ק"ל שפיר דלישנא דרב משמע בהדיא דנבעלה מאחר שלא כדרכה קאמר דפסולה לכהן גדול כנ"ל נכון עוד נסתפק הרב הנז' אם הדבר תלוי דוקא בקדושין דכל שלא קדש' אפי' שמיחדה לעצמו לשם פלגש חשיב' זונה א"ד דוקא כשאינו מיחדה לעצמו אלא דרך זנות בא עליה הוא דעשאה זונה אבל פלגש לא חשיבה זונה כו' יע"ש ומדברי הרשב"א ז"ל נראה לע"ד דס"ל דאפי' בפלגש חשיבה זונה ממ"ש בפרק הע"י וז"ל בבתוליה עד שיהיו כל בתוליה קיימין ק"ל האי שלא כדרכה ה"ד אי בשנבעלה לאיש ת"ל לר"א משום זונה כו' ואי בממאנ' נשואי קטנה דרבנן הן ולא בא הכתוב למעט ביאה שע"י נשואין דרבנן וצ"ע עכ"ל ואם איתא מאי ק"ל אימא דאצטריך קרא למעט פלגש אלא משמע ודאי דסבירא ליה דאפי' פלגש עשא' זונה כנ"ל עוד כתב הרב הנז' ז"ל ולעיקר הקושיא שכתבנו דלר"א למאי אצטריך עשה דבתוליה נראה דלק"מ משום דאיצטריך לעבור עליו בעשה ול"ת ונ"מ דאם נפלה יבמה לכ"ג מן הנשואין דאיכא עשה ול"ת ובעל דכ"ג לא נפטרה צרתה הואיל ולא קנה מה"ת קנין גמור דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה אבל אם נפלה מן האירוסין ובא עליה נפטרה צרתה א"ד ז"ל ובאמת שדבריו ז"ל מצודקים עד שיש לתמוה על הרשב"א ז"ל בחי' שהניח קושי' זו בצריך עיון שהרי אצטריך קרא לעבור עליו בעשה ולא תעשה ונ"מ ליבם ואולם אחר החיפוש מצאתי שתירוץ הרב ז"ל לא יתכן לפי מ"ש התוס' ז"ל בר"פ יש מותרות ד"ה והא כוליה פרקין ל"ת הוא וז"ל פי' בקו' כגון ממזרת לישראל וחללה לכהן ואין נראה דבחלל' נמי איכ' עשה דקדושים יהיו אלא אאיסור ממזרת קאי כו' יע"ש והנראה שדעתם ז"ל דאע"ג דבפ"ב דיבמות ד"ך הוה בעי רבא למימר דאלמנה מן הארוסין נמי עשה ול"ת הוא דכתיב קדושים יהיו ופרכינן עלה ממזרת מאי איכא למימר דכתיב והתקדשתם א"ה כל התורה נמי ומסקינן דה"ט גזירה ביאה א' אטו ביאה שנייה וה"נ מסקינן התם דאלמנה מן האירוסין מ"ד פוטרת אתי עשה ודחי ל"ת ומ"ד אינה פוטרת לא אתי עשה ודחי ל"ת כיון דאפשר בחליצה יע"ש הרי מבואר דאלמנה מן האירוסין ליכא אלא ל"ת ועשה דקדושים יהיו לא חשיב עשה ואפ"ה ס"ל ז"ל דדוקא גבי אלמנה לא חשיב עשה דקדושים יהיו עשה משום דעשה דקדושים יהיו לא קאי אלא אאשה זונה וחללה לא יקחו דכתיב גבי כהן הדיוט דסמיך לי' אבל גבי אלמנה לכ"ג בתר דהכי לא קאי וזה מבואר וא"כ לפי דבריהם ז"ל לא יתכן תירוץ זה דאצטריך קרא דבתוליה לעבור עליו בעשה ול"ת ונ"מ שלא יהיה פוטרת צרתה שהרי בלאו הכי איכא עשה דקדושים יהיו ואפשר שזה היתה דעת הרשב"א ז"ל ומכח זה הניח הדבר בצ"ע כנ"ל ודוק עוד כתב הרב הנז' וז"ל ודע דהא דאמרינן דלר"א פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה הוא דוקא לפוסלה לכהן אבל לא נפסלה מן התרומה דלא קרינן ביה כי תהיה לאיש זר כן כתבו התוס' פרק אלמנה לכ"ג דס"ט ד"ה לא פוסלין והוא חדוש גדול בעיני עכ"ל ואני אומר שדברי התוס' במחלוקת הוא שנוי ועיקר דין זה הוא תלוי על מ"ש התוס' בפרק החולץ דמ"ד ד"ה קרא נמי שהקשה משם ר"י דמנ"ל דזונה אסורה בתרומה דאשה זונה לא יקחו כתיב אבל לתרומה לא אשכחן והיה נראה לר"י דמכי תהיה לאיש זר הוא דנפ"ל דזונה אסורה בתרומה כו' והאריכו בענין זה ובס"ד כתבו וז"ל ולעיל בסוף ד"א הביא ר"י דכל הנך דע"י קדושין כיון דלא הוי זר אצלה מעיקרא לא הוי בכלל לאיש זר וזונה דפסולה לתרומה משום דכללה קרא בהדי חללה להכי פסולה כחללה א"ד יע"ש וא"כ נראה דמ"ש בפרק אלמנה לכ"ג דלר"א דס"ל דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה לא מיפסלה לתרומה היינו משום דס"ל כשיטת ר"י דמעיקרא דטעמא דזונה דמיפסלה לתרומה הוא משום דנפ"ל מקרא דכי תהיה לאיש זר ולהכי פנוי הבא על הפנויה דלא קרינן ביה לאיש זר לא מפסלה לתרומה אמנם לפום מסקנת ר"י דס"ל דטעמא דזונה משום דכללה קרא בהדי חללה נראה ודאי דלר"א כיון דפנוי הבא על הפנויה היינו זונה דכתיבה בתורה מפסלה נמי לתרומה כיון דכללה קרא בהדי חללה וזה פשוט גם מדברי הריטב"א בחי' כ"י נראה שדעתו דלר"א מיפסלה נמי לתרומה ממ"ש בפ' ד"א דל"ד גבי ההיא דפרכינן התם והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה הקש' וז"ל ומיהו קשה לוקמא כגון שנבעלה קודם לכן ביאת זנות ולא לפסולים להם דא"כ הרי נפסלה באותו ביאה מן התרומה ואלו מתני' קתני ואם היו כהנות נפסלו מן התרומ' מיהו לוקמא דנבעלה לכשר לה דלא אשכחן בהדיא מאן דאית ליה פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה אלא לר"א ולא קיימא לן כותיה עכ"ד יע"ש עוד כתב הרב הנז' וז"ל שוב ראיתי להרשב"א בתשו' סימן אלף רל"ו שכתב וא"נ הוה מצי לתרוצי הא דרב בשנבעל' באונס וכל שבאונס לא הויה זונה כדאמר רבא כו' נראה שכוון הרב ללישנא דרבה פרק הע"י דנ"ו דקאמר אלמא באונס לא קרינן ביה זונה ותמהני דרבה לא אמרה אלא בא"א שנבעלה דסבירא ליה דכל שלא נבעלה לפסול לה אלא מחמת שהיא אשת איש כל שהוא באונס לא הוה זונה כיון דמותרת היא לבעלה ישראל אבל בעיקר זונה דהיינו שנבעלה לפסול לה פשיטא דאף באונס חשיבה זונה ומשנה שלימה שנינו פ"ק דכתובות אמר"י מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה אמר רי"בן אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא לכהונה הרי מבואר דביאת הפסולים פוסלים אפי' באונס וא"כ הוא הדין פנוי הבא על הפנויה לר"א כו' ושוב ראיתי הדבר מבואר בדברי ה"ה פי"ח מה' א"ב דין ו' ולא ידעתי מה יענה הרשב"א ביום שידובר בו סוגייא דפרק הבע"י ד"ס דאיכא מ"ד דטעמא דראב"י דאית ליה אנוס' חברו הולד חלל משום דס"ל כר"א דפנוי הבא על הפנוי' עשא' זונה הרי דפשיט' ליה דלר"א אף באונס עשאה זונ' ודברי הרשב"א צריכים תלמוד אלו ת"ד ואנכי הרוא' שזו מחלוקת ישנ' לרבנן קמאי דקמאי הלא המה הרז"ה והרמב"ן במלחמותיו כי הנה הרז"ה ז"ל כתב וז"ל מיהו ע"כ לא פליג רבא אלא באשת ישר' מתוך שהותרה לבעל אבל בשאר חייבי כריתות ובכל נבעלה לפסול לה מודה דאפי' באונס מפסלה ומעשה דתינוקת כו' והרמב"ן השיג עליו דכיון דבשאר חייבי כריתות אפי' באונס נפסלה לכהונה לכ"ע מה נשתנית זו כו' והאריך בדבר ובס"ד כ' אבל מפני שמדברי בעל המאור נראה שלא עלה לו פירוש השמועה כהוגן אנו צריכין לפרש דלישנא דרבה כל חייבי כריתות שנאנסו בכלן כהן לוקה משום זונה וה"ה לאשת ישראל שנאנסה לרב עמרם דלית ליה מגו שכהן לוקה משום זונה וללישנא בתרא דרבא כל באונס לא קרינן ביה זונה הלכך בכולן אין לוקין עליהם משום שמות הללו אלא פסולים לכהונה משום ובת כהן כי תהיה לאיש זר כו' ולכהונה ק"ו מתרומה כדאמרינן התם וכפרש"י ז"ל עכ"ד הנה מבואר שדברי הרשב"א בתשו' הן הן דברי הרמב"ן ז"ל וההיא מעשה דתינוקת דק"ל להרב כבר ישבו הרמב"ן דההיא לאו משום זונה מפסלה דכל שבאונס לא חשיבא זונה אלא משום קרא דובת כהן וכיון שכן גבי פנוי הבא על הפנויה לר"א כיון דלא חשיבה לאיש זר כמ"ש התוספ' פשיטא ודאי דלא מפסלה לכהונה כיון דלא חשיבה זונה ומקרא דובת כהן נמי לא ממעיט וההיא דאנוס' חבירו דק"ל נרא' דלא ק"מ דאיכא למימר דלאיכ' מ"ד התם דטעמא דראב"י משום דס"ל כר"א ס"ל כלישנא קמא דרב' דכל שבאונס קרוי זונה אמנ' ללישנא בתרא דקי"ל כותיה ה"נ דלא מפסל' וזה מבואר ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה ודע שכפי שיטת הרשב"א והרמב"ן מקום יש ליישב מה שהקש' התוספות בפרק החולץ דף מ"ד ע"ב ד"ה ה"נ שהק' למאי דפריך בפ' אלמנה ואימ' נבעל' לפסול לה חייבי כריתות ל"ל קרא דובת כהן לחייבי כריתות כיון דבחייבי כריתות הויא זונה וזונ' אסור' בתרומ' והאריכו ליישב קו' זו ובס"ד הניחו בתימ' לשיטת ר"י שם ע"ש אכן לדברי הרמב"ן יש ליישב דסוגיי' דהתם אתיא כלישנא בתר' דרבא דכל באונס לא חשיב' זונה ומש"ה אצטריך שפיר קרא דכי תהי' לאיש זר להיכא שנבעל' באונס דמשום זונה ליכא ודוק ודע שהרמב"ן כתב עוד בס"ד וז"ל ומסתבר' נמי דרב עמרם כהאי לישנא בתרא דרבי ס"ל לפיכך הוצרך לומר דאפי' נאנסה ברשות בעלה דרחמנ' אפקיה משום טומאה ונמצ' שאין עליה לא שם טומא' ולא שם זנות אפי"ה אסור' לכהונה כו' ובהלכות איתנהו לדרב עמרם ורבה אלמא לא פליגי עכ"ד ונראה שכונתו מבוארת דטעמא דרב עמרם דאמר אשת ישראל שנאנסה אפי' שמותרת לבעלה פסולה לכהונה לאו היינו משום זונה וכלישנא קמא דרבה אלא פסולה לכהונה משום קרא דכי תהי' לאיש זר וכו' מבואר מדברי רש"י ס"פ ד' אחין וכ"כ התוס' שם וז"ל פי' בקו' טעמא דשמעתין משום בת כהן כי תהי' לאיש זר ולזה כוון הרמב"ן ומעתה אני תמיה על ה"ה בפ' א' מה' א"ב דין כ"א שתמה על הר"א וז"ל ואני תמיה בדעת הר"א אחר שהוא סבור כלישנא בתרא למה לא השיגו פי"ח ועוד שממ"ש שם נראה בביאור שהוא סובר שאשת ישראל שנאנסה פסול' לכהונה ונרא' לדעתו שהוא סבור דהא דר"ע לא פליג' אלישנ' בתר' ואי אפשר להולמו דהא ודאי משום זונה א"א שנאנס' פסולה לכהונה כו'. וכן מתבאר מדברי רש"י ז"ל דהא דקתני פסולה לכהונה משום זונה קאמר א"ד והוא תימה שהרי מבואר מדברי רש"י דטעמיה דר"ע משום בת כהן כי תהי' לאיש זר וכמ"ש התוספ' והרמב"ן ועוד יש לתמוה אדק"ל על הר"א תיקשי ליה דברי הרי"ף בהלכות שהביא הא דר"ע ופסק כלישנא בתרא והוא מן התימה איך לא הזכירו על דל שפתיו וצ"ע:
+
+Halakhah 3
+
+<b>מכאן </b>
+<b> אמרו גוי או נתין וכן יבמה שבא עליה זר עשאה זונה.</b> כתב ה"ה וז"ל ג"ז בכלל נבעלה בעילת זנות וכ"ש משאר חייבי לאוין דהא מספ"ל אי קדושין תופסים ביבמה כו' ויש לתמוה הן על רבינו הן על ה"ה שהרי בפ' קמא דיבמות דט"ו ע"ב אמרינן קא בעו מיני' צרות וקא פשיט להו בני צרות תרתי קבעו מיני' צרות מאי ואת"ל צרות כב"ה בני צרות דב"ה לב"ש מאי למאי נ"מ למפשט ולד מחזיר גרושתו מי קאמרינן ק"ו ומה אלמנה לכ"ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסור' שוה בכל אינו דין שבנה פגום א"ד איכא למיפרך מה לאלמנה שהי' מתחללת עצמ' וא"ל צרות מתיר' אני בני צרות אני מעיד לכם כו' ופרש"י וז"ל היא עצמה מתחללת שאם מת כ"ג פסולה להדיוט כו' תאמר במחזיר גרושתו שאין מתחללת בביאה זו כו' בתרומה דבי נשא שאין נפסלת בביאת חייבי לאוין אלא בזר אצלה מעיקר' לאפוקי מחזיר גרושתו ויבמה לשוק דלאו זר מעיקרא הוא יעיי"ש הרי בהדיא דיבמה שבא עליה זר לא נתחללה בביאה זו מטעמא דלאו זר אצל' מעיקרא הוא וא"כ איך פסק רבינו דעשא' זונה ומהיותר תימא על ה"ה שכתב דזה נלמד מכ"ש דשאר חייבי לאוין דהא ליתא דשאר חייבי לאוין שאני דזר אצלה מעיקרא הוא ומאי כל שכן דקאמר וליכא למימר דרבינו פוסק כריב"ן דקאמר התם בדף י"ד ע"ב היאך הלכ' זו רווחת בישראל נעשה כדברי ב"ש הולד ממזר לדברי ב"ה נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לדברי ב"ש ופירש"י דאע"ג דבני חייבי לאוין כשרים לקהל חללים הם לענין כהונה דאתי בק"ו מאלמנה ופליג אדר' יהושע ולית ליה פירכא דמה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת יע"ש ורבי' ס"ל דטעמא דריב"ן הוא משום דס"ל דמחזיר גרושתו יבמה לשוק היא עצמה מתחללת וס"ל דלא בעינן זר אצלה מעיקרא ולא משום טעמא דלא חשיב להא פירכא כמ"ש רש"י וכן ראיתי בחי' הרמב"ן ביבמות פרק החולץ דמ"ד ע"ב שכתב דטעמא דריב"ן משום דלא משמע ליה היא תועב' אלא לצרה אבל בניה תועבין ואי משום פירכא שכן היא עצמה מתחללת ס"ל דאף זו נמי מתחללת ולית ליה הא דאמרינן פ' אלמנה לכ"ג דבעי' זר אצלה מעיקרא לאפוקי מחזיר גרושתו ויבמה לשוק אלא כל שזר אצלה אפי' יבמה לשוק מתחללת יע"ש והא ליתא שהרי רבינו פי"ט הלכ' ה' כתב דכהן שבא על זקוקה ליבם ונתעברה מביאה ראשונ' הולד כשר ואי רבינו פסק כריב"ן היל"ל דהולד פגום לכהונ' גם ליכא למימר דס"ל לרבינו כמ"ש עוד הרמב"ן שם דהולד פגום דקאמר ריב"ן מזוהם קאמר משום לעז שהוא מטיפה אסורה אבל לא שיהי' פגום לכהונה ממש ומש"ה לא מסייעינן מינה לרב יוסף בפרק החולץ מדריב"ן עי"ש ומשום הכי כתב דהולד כשר דהא נמי ליתא חדא דאכתי הוה ליה לומר דהולד מזוהם כדקאמר ריב"ן ותו דאי ס"ל כן א"כ מנין לנו לומר דריב"ן ס"ל דיבמה לשוק היא עצמ' מתחללת ופליג אדר"י ואההיא דפרק אלמנה לכ"ג דקאמר דבעינן זר אצלה מעיקרא ואמאי לא נימא דלא פליגי וק"ו דאלמנה נמי לא חשיב ליה משום פירכ' דמה לאלמנ' שכן היא עצמ' מתחללת כדסביר' ליה לר"י אלא דאפי"ה ס"ל דהולד מזוהם הוא ובא מטיפה אסור' והיה אפשר לומר דרבינו פסק כותיה דריב"ן בחד' וכותי' דר"י בחדא דלגבי היא עצמה פסק כריב"ן דהיא עצמה מתחללת ולא בעינן זר אצלה מעיקרא כמ"ש הרמב"ן ולענין הולד פסק כר"י משום דבפרק התנוקת דס"ט אמרינן דשאלו אנשי אלכסנדריא לר"י בת משולחת מהו שתנשא לכהן ופשיט להא מקרא דהיא תועבה ואין בניה תועבין וא"כ ה"נ לענין יבמ' לשוק אע"ג דאיכא ק"ו מאלמנ' אפי"ה הולד כשר משום דאמרינן מחזיר גרושתו יוכיח דהיא עצמה מתחללת והולד כשר ומ"מ הנך רואה כמה מהדוחק בדרך זה דמי הכניסו להרמב"ן ז"ל בתגר זו ולא לפסוק כריב"ן או כר"י לגמרי בקוליהן ובחומריהן ובר מן דין דברי ה"ה אכתי מן המתמיהין שם שהרי כתב ז"ל לעיל מיניה בד"ה מפי השמועה וז"ל ודע שר"מ כשהזכיר נבעלה לאדם שהיא אסורה לינשא לו לא הוצרך להוציא המחזיר גרושתו משנשאת דהא ודאי לא פסל לה משום דלאו זר אצלה מעיקרא הוא לפי שלא אמרו זר אלא לתרומה אבל לכהונה כבר נפסלה מחמת שנתגרשה כו' יע"ש הנה מבואר מדבריו דס"ל דהא דאמרי' בפרק אלמנה לכ"ג דבעינן זר אצלה מעיקרא הלכת' פסיקת' היא וכיון שכן תימה על עצמך איך כתב דיבמ' שבא זר אצל' עליה עשא' זונה מק"ו דשאר חייבי לאוין הא יבמה לשוק הוה ליה כמחזיר גרושתו דלאו זר אצלה מעיקרא הוא דבחד מחתא מחתו להו בתלמוד פ"ק דיבמות ותו יש לתמוה על ה"ה שכתב דלא הוצרך להוציא מחזיר גרושתו משום דלא אמרו כן אלא לתרומה דאכתי מה יענה ה"ה ומ"ש רבינו פ"י מהל' תרומות הלכה י' וז"ל ולא הכהנת בלבד אלא אפי' לויה שנבעלה לאסור לה הואיל ועשאה זונה אסורה לאכול בתרומה וא"כ הי"ל לרבינו לפסוק דמחזיר גרושתו לא נפסלה לאכול בתרומה וכבר ראיתי למוהר"ד עראמה שתמה בזה והי' אפשר ליישב דבריו ע"פ מ"ש בשיטה מקובצת כ"י למס' יבמות פ' החולץ דמ"ד אההיא דאמרינן התם תני' המחזיר גרושתו והנוש' חלוצתו כו' וחכ"א כו' כשר' וולד' כשרי' וז"ל היא כשרה לתרומה איירי דלכהן אסור' דגרושה היא ור"ח פי' דקאי אקרובת חלוצתו לחודיה אבל מחזיר גרושה מתחללת לתרומה אפי' לרבנן דאמרי בנה כשר ולא נהירא דלקמן מוכח בהדיא דכשרה לתרומה דבעי' זר אצלה מעיקרא ורבינו מאיר מיישב פי' ר"ח דודאי היא פסולה אפי' לתרומה משום דטומאה כתיב בה ואפי' למאן דמוקי לה בסוטה מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשיטותו ואפי' למ"ד כיון דאיעקר איעקר ה"מ לפטור צרתה אבל היא גופא פשיטא דאהני בה לשון טומאה קצת לאוסרה בתרומ' כו' והא דפריך לקמן ואימא מחזיר גרושתו היינו שתהי' באזהרת לאו בתרומה מקרא דכי תהי' לאיש זר ומשני לאו זר אצלה מעיקרא הוא וליכא לאו ומיהו לעולם אסורה בתרומה מהאי קרא מדאפקיה בלשון טומא' הרא"ש עכ"ל וא"כ איכא למימר שאף דעת רבינו כן ומש"ה לא הוצרך להוציא בפ"ו מה' תרומות המחזיר גרושתו משום דבלא"ה אסור' בתרומ' מדאפקיה בלשון טומאה אלא שדברי ר"ח ור"מ תמוהים לע"ד דכיון דלפי' רבינו חננאל ז"ל היא כשרה דקתני בברייתא אקרובת חלוצתו דוקא קאי א"כ מאי פריך בפרק אלמנה לכ"ג ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו כלומר שתהי' באזהרת לאו מקרא דכי תהי' לאיש זר ואימא ה"נ אלא משמע ודאי דס"ל לתלמודא דהיא כשר' דקתני בבריית' אמחזיר גרושתו נמי קאי ומשום הכי פריך ואימא כו' כמ"ש רש"י שם וצ"ע ועוד יש לדקדק על ה"ה דאכתי הי"ל לרבינו לאשמועינן דמחזיר גרושתו לא עשא' זונה אע"ג דכבר נפסל' לכהונה מחמת שנתגרש' דנ"מ למאי דקי"ל ופסקו רבינו פי"ז הלכה ט' דאש' שהית' אלמנ' וגרושה וחלל' זונה ובא עלי' כ"ג אח"כ לוקה ד' משום דשם זונה פוסל בישראל וא"כ הי"ל לאשמועינן דהמחזיר גרושתו לא עשאה זונה ואם בא עלי' כהן אח"כ אינו לוקה שתים ואפשר שלזה הית' כונת ה"ה במ"ש ומ"מ עדיין הי"ל לבאר כי על כן הנרא' לי אמת בדעת רבינו דס"ל דהא דאמרינן בפרק אלמנ' ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו ומשני לאיש זר אמר רחמנא למי שזר אצל' מעיקרא לאו הלכתא היא ואף תלמודא לא קאמר לה אלא אליבא דחכמים דר"ע בפ' החולץ דס"ל דהמחזיר גרושתו היא כשר' דאהא הוא דפרכינן ואימא נבעל' כו' כמ"ש רש"י ואהא הוא דמשנינן דס"ל לחכמים דר"ע דבעינן זר אצל' מעיקרא אמנם אנן בדידן לא קי"ל כותייהו והיינו כלפי מ"ש הרשב"א שם בראש הסוגי' אהא דאמרינן מנ"המ אמר ר"י א"ר ובת כהן כי תהי' לאיש זר כו' כיון שנבעלה לפסול לה פסל' וז"ל מסתבר' לי דהכא לישנא קייטא נקט והכי קאמר למ"ד אין זונה מחייבי לאוין מנ"ל דמפסלה אבל לדברי חכמים דבפ' הבע"י דגיורת משוחררת ושנבעלה בעילת זנות הויא זונ' וכ"ש לר"מ ן' חרש כו' פשיטא דפסל' משום דהו"ל זונה וזונ' בהדיא כתיבא אלא לר"א דאמר אין זונה אלא כשמה כלומר טועה מתחת בעל' וכאילו אמר תינח לרבנן דהוי לה זונה אלא לר"א מנ"ל כו' א"ד עי"ש וא"כ איכא למימר דהא דאמרינן בגמרא דמחזיר גרושתו לא נתחלל' משום דלאו זר אצל' מעיקרא אינו אלא אליבא דר"א דס"ל אין זונה מחייבי לאוין ונבעל' לחייבי לאוין דפסלה נפ"ל מקרא דכי תהי' לאיש זר הוא דבעינן זר אצל' מעיקרא וכן נמי חכמים דר"ע בפ' החולץ דס"ל דמחזיר גרושתו כשר' ס"ל כר"א דבעינן זר אצלה מעיקרא אמנם לדידן דקי"ל כחכמים דפ' הבע"י דיש זונה מחייבי לאוין ונבעלה לחייבי לאוין נפ"ל מקרא דזונה דכתיבה בהדי' פשיט' ודאי דלא בעי' זר אצל' מעיקרא שהרי לא נפ"ל מקרא דכי תהי' לאיש זר דנדרוש הכי מעת' מתרצתא היא ההיא דפ"ק דיבמות דאיכא למימר דהנהו דבעו מניה דר"י דס"ל דיבמה לשוק לא נתחלל' הוא משום דס"ל דבעינן זר אצלה מעיקרא כר"א וכחכמים דר"ע דס"ל הכי אמנם לפום מאי דקי"ל דיש זונה מחייבי לאוין לא בעינן זר אצלה מעיקרא ועוד י"ל מעין האמור דלרבינו קשיתיה מאי דהק' התוס' פ"ק דיבמות ד"ה נעשה כדברי ב"ש דבסוף נדה מסיק ר"י דולד מחזיר גרושתו כשר משום דהיא תועב' ואין בניה תועבין ולמה לי קרא כיון דמיפריך ק"ו וליכא למימר דאתי למידק אבני יבמה לשוק דהא ר"י ס"ל דבני יבמה לשוק כשרים לכהונה משום פירכא שכן היא עצמ' מתחלל' והתוס' נדחקו בתי' קושיא זו דלר"י איצטריך היא תועב' דלא נימא בניה תועבין משום דכתיב ביה טומא' כעריות עיי"ש ועיין בהרב חי' הלכות ז"ל פ' החולץ דמ"ד מה שהק' שם בפשט' דשמעתתא וכנראה דאשתמיט מיניה דברי התוס' הללו ואולם רבינו ס"ל מכח קו' זו דודאי הנהו דשאלו לר"י ס"ל דמחזיר גרושתו ויבמה לשוק אינה מתחלל' משום דבעינן זר אצלה מעיקרא כדס"ל לחכמים דר"ע בפרק החולץ אמנם ר"י ס"ל דהיא עצמ' מתחלל' ולא בעינן זר אצלה מעיקרא אלא אפי' בסוף לאיש זר קרינן ביה וכדס"ל לריב"ן כמ"ש לעיל בשם הרמב"ן ומשום הכי קאמר להו דולד מחזיר גרושתו כשר מקרא דהיא תועבה ולא משום דמפריך ק"ו כדס"ל אינהו וכן נמי מאי דקאמר ר"י פ"ק דיבמות בני צרות מעיד אני בכם כו' לאו משום דמפריך ק"ו כדס"ל אינהו אלא ר"י לטעמיה אזיל דס"ל דולד מחזיר גרושתו כשר מקרא דהיא תועבה ומשום הכי גבי יבמה לשוק נמי ס"ל דהולד כשר אע"ג דאיכא ק"ו מאלמנה משום דאיכא למימר מחזיר גרושתו יוכיח ונמצא אם כן דרבינו ז"ל פסק כר"י ודחה סוגיא דפרק אלמנה לכ"ג דקאמר דבעינן זר אצלה מעיקרא משום דההיא סוגי' לא אצטריך אלא אליב' דחכמים דר"ע דס"ל דהמחזיר גרושתו כשרה ואהא הוא דפרכינן ואימא כו' ומשנינן דס"ל לחכמים דר"ע דבעינן זר אצלה מעיקר' אמנם אנן בדידן לא קיימא לן כוותייהו אלא כר"י דס"ל דהיא עצמה מתחללת וריב"ן נמי הכי ס"ל כמ"ש ור"ע נמי משמע דהכי ס"ל דלא בעינן זר אצל' מעיקרא דקאמר פרק החולץ דמחזיר גרושתו פסולה וכבר התוס' בד"ה היא כשרה נתקשו בזה ותי' דסוגיא דפרק אלמנה לכ"ג אתיא כרבנן ור"ע ס"ל לא בעינן זר אצלה מעיקרא כדאמרינן בפ"י יוחסין השתא ממזר הוי מיפסיל בביאתו מבעיא א"ד יע"ש אמנם רבינו לא ניחא לי' משום ה"ט שכתבו התוס' שהרי התוס' לקמן בפרקין בד"ה השתא ממזר כו' כתבו משם הר"ש מקוצי דלאו הא בהא תליא דאפשר דליהוי ממזר ואפ"ה אינו פוסל בביאתו והתם לא פריך אלא מכח קרא דכי תבעל יע"ש ואם כן הדרא קו' לדוכתי' דאמאי קאמר ר"ע דפסולה ומשום הכי ס"ל דר"ע נמי פליג וס"ל דלא בעינן זר אצלה מעיקר' אלא אפילו בסוף נמי לאיש זר קרינן ביה ומשום הכי פסק רבינו כותייהו כך נראה לי אמת ויציב בדעת רבינו ובהכי ניחא מה שכתב עוד רבינו בדין ד' הבא על אחת מהשניות כו' כגון הבא על חלוצתו כו' לא עשאה זונה שהרי אינה אסורה לו מן התור' ותמה על דבריו הרב בעל משנה למלך ז"ל בפרק ט' מהל' אלו דין ה' דמשמע מדבריו שאם היה אסורה מן התורה הי' עושה אותה זונה ואמאי והא לא הי' זר אצלה מעיקרא שהרי קודם החליצה הית' ראוי' לו עי"ש שהניחו בצ"ע ולפי מ"ש דבריו ז"ל באו על נכון וראיתי למוהר"י צונצין ז"ל בספר נחלת יהושע סימן י"א שתמה על רבינו ז"ל שפסק דיבמה שבא עליה זר פסלה ופסק פי"ט דהולד כשר ששני דברים אלו יחדיו לא יכונו כיון דס"ל עשאה זונה איכא למילף מק"ו מאלמנה דהולד פגום וניחא ליה דכיון דרבינו ז"ל פסק בפט"ו דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ומשמע דלגמרי קאמר אפילו לכהונה א"כ ק"ו פירכא הוא דאיכ' למיפרך נכרי ועבד הבא על בת ישראל יוכיח דאע"ג דאיסורו שוה בכל אין הולד פגום את"ד יע"ש. ולפי מ"ש אין כאן קו' כלל דרבינו ז"ל פסק כר"י דס"ל דהיא עצמה מתחללת ואפ"ה הולד כשר דילפינן ממחזיר גרושתו כמ"ש גם מ"ש דטעמיה דרבינו משום דאזיל לשיטתיה דס"ל כהנהו אמוראי דמכשרי בגוי ועבד לגמרי לא ידעתי מה יענה להטור ז"ל דבסי' ד' פסק דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד פגום לכהונה כדעת אביו הרא"ש ז"ל ובסי' ז' פסק דהבא על יבמה לשוק אין הולד חלל חזר ובא עליה הולד חלל ועיין במרן הב"י ז"ל דא"כ קשה טובא דכיון דבסימן ז' פסק דהבא על יבמה לשוק עשאה זונה ונתחללה בביאתו הול"ל דהולד פגום מק"ו דאלמנה כדמוכח בגמ' גם אין לומר שדעת הטור ז"ל כמ"ש בדעת רבינו דס"ל דלרבי יהושע היא עצמה מתחללת ואפי"ה אין הולד פגום מק"ו דאלמנה משום דכיון דכתיב היא תועבה ואין בניה תועבין איכא למימר מחזיר גרושתו יוכיח ואם כן איך פסק דנכרי ועבד הולד פסול לכהונה והיינו משום ק"ו דאלמנה כמ"ש הרא"ש ואמאי לא נימא מחזיר גרושתו יוכיח וליכא למימר דהא לא חשיב פירכ' משום דאיכ' למימר מה למחזיר גרושתו שכן תפסי בה קדושין תאמר בנכרי ועבד וכמ"ש הב"ח ז"ל סימן ד' דלא אמרינן עמוני שנשא בת ישראל יוכיח דאע"ג דנתחללה בביאתו אפילו הכי הולד כשר מה"ט ע"ש דהא ליתא דא"כ גבי יבמה לשוק נמי לא חשיב פירכא מה"ט שהרי יבמה לשוק לא תפסי קדושין כמ"ש הטור סימן ו' יע"ש ושמא י"ל דגבי נכרי ועבד לא אמרינן מחזיר גרושתו יוכיח משום דאיכא למימר מה למחזיר גרושתו שכן יש להם היתר לבא בקהל וזה ודאי דוחק ועיין בספר בית שמואל ס"ד סק"ד ודע שהתוס' ז"ל פ' הבע"י דס"א נראה שחולקים על דעת רבינו שדחו פי' רש"י ז"ל שם דאין זונה אלא מחייבי כריתות דלא תפסי בה קדושין אבל מחייבי לאוין דתפסי קדושין לא הויא זונה ועיין במרן הב"י ז"ל סימן ו' שתמה על דבריהם וז"ל ואיני יודע היאך אפשר לדחות ברייתא זו דגר עמוני כו' דקתני בהדיא דחייבי לאוין פסלי מן הכהונה והיינו ודאי מטעם דעשאה זונה כו' יע"ש ועיין בהרב ח"ה ז"ל פ' המגרש דפ"ט ד"ה בעולה שהק' עוד לדבריהם ממתני' דפ"ק דכתובות דקתני ר"י ור"א אומרים דהרי היא בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראי' לדבריה דמוכח בהדי' דנפסלה לכהונה מחייבי לאוין כו' דיש ליישב דאתי' כמ"ד דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ואנן לא קי"ל הכי ובהכי יתיישב נמי הך בריית' דגר עמוני כו' דלא תקשי לדברי התוס' כמ"ש הב"י א"ד יע"ש והם דברים תמוהים דמתניתין דפ"ק דכתובות ר"י היא ורבי יהושע ס"ל בהדיא בפ' החולץ דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד דלא כר"ע גם מ"ש דבריית' דגר עמוני אתיא כמ"ד אין קדושין תופסין בחייבי לאוין הוא תמוה שהרי בפרק אלמנה לכ"ג מבואר בהדי' דנפ"ל מקרא דכי תהי' לאיש זר ופרכינן ואימ' נבעלה לפסול לה חייבי כריתות ומשנינן כי תהי' אמר רחמנ' בהנך דאית בהו הויה והדר פרכינן ולר"ע כו' הרי בהדיא דבריית' זו אתיא ככ"ע גם בפ' האומר דס"ד אמתני' דקדשתי את בתי כו' פרכינן והרי בידו להשיאה לממזר ומשנינן כר"ע דאמר אין קדושין תופסין כו' והדר פריך והרי בידו להשיאה לחייבי עשה דתפסי בה קדושין הרי מבואר דאפי' למ"ד קדושין תופסין בחייבי לאוין אפ"ה נפסלה לכהונה מחייבי לאוין דאל"כ מאי פריך אדהוצרך לשנויי דמתני' כר"ע ואדרבה אי נמי דמתני' דלא כר"ע ניחא טפי ותו קשה עליו שהרי בריית' דגר עמוני קתני מצרי בהדי הנך דפסל מן הכהונה ואם כן ע"כ לפי דבריו ז"ל צריך לומר דס"ל לברייתא דאין קדושין תופסין בחייבי עשה כר' ישבב ואלו תלמודא מספ"ל בדר' ישבב אי לאפוקי מדר' סימאי הוא דאתא ובחייבי עשה לכ"ע תפסי קידושין אי טעמא דנפשי' קאמר ואפי' בחייבי עשה לא תפסי ומאי מספ"ל הא מהך בריית' מוכח בהדי' דטעמ' דנפשיה קאמר דאל"כ אמאן תרמייה סוף דבר שדבריו הן מן המתמיהים ולעיקר קו' מרן ז"ל עיין בספר חכמת שלמה בחידושי יבמות דף מ"ד ע"ב ד"ה ה"נ כו' ויתיישב ודוק:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>האב </b>
+<b> שאמר קדשתי את בתי כו' נאמן כו' נשבית ופדיתיה כו' אינו נאמן כו'.</b> משנה פ' האומר דס"ד ופרכי' עלה בגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא רישא בידו סיפא לאו בידו והדר פרכינן ולא והרי בידו להשיאה לחלל כו' ומשנינן אתיא כרבי דוסתאי דאמר בנות ישראל מקוה טהרה לחללין כו' והדר פרכינן והרי בידו להשיאה לממזר ומשנינן כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין הרי בידו להשיאה אלמנה לכ"ג כו' הניחא לר' ישבב אי לטעמא דנפשיה כו' אלא אמר רב אשי רישא רחמנא הימניה כו' בנשואין רחמנא לאב בשבויה לא הימניה עכ"ת הסוגי' ודע דמסוגיא זאת הק' הרב אהרן ששון ז"ל בקונטר' הן ישלח הובאו דבריו בס' מש"ל בפרק זה הלכה א' לדעת הראב"ד שכתב ה"ה ז"ל שם וז"ל וסבור הראב"ד שאין היקש זה אלא לתרומה דכשם דכ"ג פוסל את האלמנה מלאכול בתרומה כו' כך זרעו החלל פוסל אותה מהתרומה אבל לאסור כהונה לא מצי לאקשויי כו' דהא זרעו מותר הוא אפי' בכהנת כו' יע"ש והוא תימא דהרי מסוגי' זו מבואר דחלל שנשא כשירה פסלה לכהונה מדקאמר והרי בידו להשיאה לחלל דקא פסלה מכהונה ואפי' את"ל דיש לדחות דמכהונה דקאמר לא קאמר מלהשיאה לכהונה אלא לדין כהונה דהיינו אכילת תרומה עם שהוא דוחק מלבד זה א"א לאומרו דע"כ אי ס"ל לתלמודא שאינו פוסלה לכהונה לא הוה מקשי מידי משו"ה לא מהימן לומר נשבית משום דשבויה פסולה לכהונה ולתרומה ואם היה משיאה לחלל לא היה פוסלה אלא לתרומה וא"כ אין בידו דאין סברא לומר דתלמודא מקשי דליהוי נאמן מיהא לפוסלה מן התרומה משום דבידו להשיאה לחלל ומתני' סתמא קתני אינו נאמן דמשמע דאינו נאמן לשום ענין דע"כ ס"ל לתלמודא דמיגו לחצי טענה לא אמרינן מדלא ק"ל לתלמודא דיהא נאמן מיהא לפוסלה לכהונה משום דבידו לקדשה ולגרשה אלא ע"כ ס"ל לתלמודא דכיון דבטענת נשבית ופדיתיה פוסלה מן הכהונה ומן התרומה אינו נאמן אפילו לפוסלה מן הכהונה משום מיגו דבידו לקדשה משום דהוי מיגו לחצי טענה וכמ"ש רש"י והר"ן ז"ל את"ד יע"ש מה שהאריך בזה ואי משום הא ודאי לא אריא דמצינן למימר שדעת הראב"ד ז"ל כדעת אחרים שכתב הר"ן שם דמשמע דס"ל דאמרינן מיגו לחצי טענה וכן מצאתי להרב החידושין ז"ל שכתב משם הראב"ד עצמו דלמאי דקס"ד השתא מתני' בבת כהן עסקינן ונאמן הוא לפוסלה מהכהונה משום מיגו דבידו לקדשה ולגרשה ואינו נאמן דמתני' היינו דוקא לתרומה יע"ש וא"כ היינו דק"ל לתלמודא דלפוסלה מן התרומה הרי בידו להשיאה לחלל דקא פסלה לכהונה כלומר מדין כהונה כמ"ש ז"ל ומ"מ הדבר הקשה הוא לשמוע מאין יצא לו להראב"ד לומר כן ולעייל פילא בקופא דמחט' מאחר דלישנא דקא פסלה לכהונה מבואר דהיינו לינשא לכהונה ומה גם דבריי' משוי חלל לאינך ועלה קאמר דפסלן דמשמע בין לתרומה בין לכהונה וכמו שהקשה ה"ה ז"ל והנראה שהכריחו לומר כן מההיא דגרסינן ס"פ האומר דס"ז ותו ליכא והרי חלל שנשא בת ישראל ויש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר והקשו התוס' ז"ל דמאי פריך דהתם מאי דהבן פסול לאו משום דאזלינן בתר הזכר לחודיה אלא משום דאמו פגומה שהחלל פסלה בביאתו והוי חללה כו' יע"ש אכן כפי דברי הראב"ד ז"ל הנה נכון דע"כ טעמא דחלל שנשא בת ישראל דהולד חלל הוא משום דאזלינן בתר הזכר דאי משום אמו לאו פגומה היא להינשא לכהונה ולא פסלה אלא לתרומה ואם כן בת חלל זכר אמאי פסולה לכהונה וזה ראיה נכונה לדעת הראב"ד ז"ל אך הדבר הק' הוא דבהדי' תנן פרק יש מותרות ואלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמתיהן חלל שנשא כשירה ויש לו אח כשר ואף שבירושלמי גריס גירסא אחרת ורבינו ז"ל הביא גירסת הירושלמי בפירוש המשנה כבר צוחו עליה הנ"י והרשב"א איך תפס בגירסת הירושלמי הפך תלמודא דידן ובאמת שהוא דבר מתמיה על ה"ה ז"ל איך אשתמיט מיניה משנה שלימה ושוב ראיתי להרב מחנה אפרים ז"ל בחי' על רבינו שתפס עליו בזה ועוד הקש' עליו מדתנן בת חלל זכר פסולה לכהונה ובפי' אמרו כל שאי אתה נושא את בתו אי אתה נושא אלמנותו יע"ש כי על כן לפי חומר הנושא לדידי חזי לי לומר שדברי ה"ה ז"ל הללו שכתב בדעת הראב"ד לאו מילת' פסיקת' היא אליב' דכ"ע אלא אליב' דהלכתא דקי"ל כותיה דת"ק דאמר גר עמוני ומואבי כו' פסלן אבל לר"י דקאמר כל שזרעו פסול פוסל כל שאין זרעו פסול אינו פוסל מודה הוא דחלל שנשא כשרה פסלה לכהונה וטעמ' דמילת' שהרי אמרו בפ"י יוחסין דע"ה מאי איכא בין ת"ק לר"י אר"י מצרי שני א"ב ושניהם לא למדוה אלא מכ"ג באלמנה דת"ק סבר כי כ"ג באלמנה מה כהן גדול באלמנה שביאתו בעבירה ופוסל בה אף כל שביאתו בעבירה פוסל ור"י סבר מה כ"ג באלמנה שזרעו פסול ופוסל אף כל שזרעו פסול ופוסל לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פוסל כו' וא"כ ס"ל להראב"ד ז"ל דלת"ק כיון שעיקר הפיסול תלי במה שביאתו בעבירה א"כ חלל שנשא כשירה כיון שאין ביאתו בעבירה אינו פוסל בה וקרא דלא יחלל זרעו מסתבר לאוקמיה דוקא לתרומה דכיון דחלל פסול לתרומה פוסלה בביאתו לתרומה אבל לפוסלה לכהונה כיון דחלל עצמו מותר בכהנת אין סברא שפוסל אותה במה שהוא מותר בה וכמ"ש ה"ה ז"ל אמנם לר"י דס"ל דעיקר הפיסול תלוי במה שזרעו פסול וטעמ' דביאתו בעבירה לא אהני ליה כלל שהרי מצרי שני אע"ג דביאתו בעבירה אפ"ה ס"ל דכיון שאין זרעו פסול אינו פוסל א"כ חלל שנשא כשירה כיון דזרעו פסול לכהונה כדתנן בת חלל זכר פסולה לכהונה פוסל אותה לכהונה דומיא דזרעו ובהכי מדוקדקים דברי ר"י דקאמר כל שזרעו פסול פוסל דלכאורה ק"ק דכיון דר"י לא את' לאפלוגי אלא אמצרי שני ומטעמ' דאין זרעו פסול א"כ לא הו"ל לר"י לומר אלא כל שאין זרעו פסול אינו פוסל דבהא הוא דפליג את"ק אבל כל שזרעו פסול פוסל אפילו ת"ק מודה אכן כפי מ"ש ניחא דר"י אתרווייהו פליג וקאמר דכל שזרעו פסול דהיינו חלל שנשא כשירה פוסל אותה לכהונה דומיא דזרעו ובגמ' כי פריך מאי איכא בין ת"ק לר"י ול"ק א"ב חלל שנשא כשירה לענין דפסולה לכהונה איכא למימר דתלמוד' אכל שאין זרעו פסול אינו פוסל דקאמר ר"י פריך דמשמע דאתא לאפלוגי את"ק בהא ואהא פריך דמאי איכא בין ת"ק לר"י הא כל הנהו דקתני זרעו פסול ומשני א"ב מצרי ב' דלת"ק פוסל כדתני סתמא מצרי ואדומי דמשמע אפי' מצרי שני ומעתה מתרצתה ההיא דפרק יש מותרות דההיא מתניתין אתייא כר"י דתני טעמא בזרעו פסול וכן ההיא דכל שאין אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו רשב"ג הוא דקאמר לה ומשום דס"ל ג"כ כר"י דתלי טעמא משום זרעו פסול וכמבואר בגמרא שם וסוגיא דידן נמי מתרצתא היא ודקא פסלה לכהונה דקאמר דברים כפשטן ואליבא דר"י דקאמר ומשום דמתני' בפ' יש מותרות סתם לן כותיה וכי משני הא מני ר' דוסתאי היא לא מצי לשנויי הא מני ת"ק דר"י דס"ל דאינה פסולה לכהונה משום דאכתי קשיא ליה לענין תרומה דיהא נאמן במיגו דבידו להשיאה לחלל כנ"ל ליישב דבריו ז"ל. האמנם דברי ה"ה ז"ל יש בהן מן הקושי במ"ש עוד וז"ל ואפשר שהראב"ד ז"ל סבור שהנבעלה לחלל אסורה לכהונה ולא משום זונה כו' אלא משום חללה כו' וזה אפשר כו' ואין לי הכרח גמור מאיזה מין משניהם הוא כו' ואתמהא שהרי בריש פרק יש מותרות אמרינן משום דבעי למתני חלל שנשא כשירה טעמא דנשא דשוייה חללה הרי להדיא דמשום חללה הוא דאסורה וממילא יש לתמוה על רבינו ז"ל שכתב דאיסורו משום זונה וצ"ע ועיין ברש"י ז"ל פ' יש מותרות ד"ה אח כשר שכתב וז"ל כהן אסור ליבמה משנתחללה בביאת חלל כדילפינן מבת כהן כי תהי' לאיש זר כו' יע"ש וצ"ע דחלל שנשא כשירה לא נפ"ל מקרא דובת כהן אלא מקרא דלא יחלל זרעו מה הוא פוסל אף זרעו פוסל וכדאית' בפרק אלמנה דף ס"ט דפרכינן התם א"ה חלל דלאו זר הוא לא ליפסול אמר קרא כו' יע"ש. ובמה שהקשו בגמרא והרי בידו להשיאה לממזר כתב הרב מש"ל ז"ל בהלכה הנז' דע"כ מאי דפריך בגמרא בידו להשיאה לממזר לממזר דאוריית' קאמר דאי לממזר דרבנן קאמר והויא פסולה כמו שבויה דהוי מדרבנן לדעת רבינו ז"ל א"כ מאי משני כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין הא אפי' ר"ע לא אמר אלא בחייבי לאוין דאוריית' אבל ממזר דרבנן פשיטא ודאי דקידושין תופסין וע"פ זה הקשה לדעת רבינו דס"ל דשבויה פסולה דרבנן יע"ש שיש ליישב הקו' על נקלה כמו שיראה המעיין אך זו היא שקשה בעיני לדעת רבינו דא"כ כי משני כר"ע דאמר כו' אמאי לא פריך תלמוד' דאכתי בידו להשיאה לממזר דרבנן דקידושין תופסין בו ופסלה לכהונה ולתרומה ובשלמ' לדעת הסוברים דשבוייה הויא מדאוריית' כמו שנראה מדברי רש"י ז"ל בפרק הגוזל בההיא דנחיל של דבורים ועיין בהרב החבי"ב חא"ה סי' ו' יש לומר דמשום הכי לא פריך דבידו להשיאה לממזר דרבנן משום דהא לא חשיב מיגו דאיכא למימר דהאב רוצה לפוגמה יותר שתפסל מן התורה אכן לדעת רבינו ז"ל קשה והנה לכאורה היה נראה דהא ודאי בורכא היא שהרי ממזר דרבנן לא פסלה לכהונה ממ"ש רבינו בדין ד' הבא על א' מן השניות וכיוצא בהם לא עשה אותה זונה שהרי אינה אסורה להינשא לו מן התורה ומבואר כן פ' יש מותרות דאמרינן שניות מד"ס כו' היא כשירה וולדה כשר וכמ"ש ה"ה ז"ל שם א"כ משמע ודאי דהוא הדין לממזר דרבנן דלא פסלה דומיא דשניות כיון שאינה אסורה להנשא לו מן התורה ומן התימא על הרב הנז' ז"ל אמאי הוצרך להכריח הדבר דע"כ מאי דפריך בידו להשיאה לממזר היינו ממזר דאורייתא ממאי דמשני כר"ע דאמר כו' והלא ממקומו הוא מוכרח דאי ממזר דרבנן קאמר לא פסלה לכהונה ומאי פריך כך היה נראה לכאורה האמנם הא ודאי ליתא שהרי נתין לדעת רבינו ז"ל שכתב בפי"ב מה' אלו דין כ"ב אין איסורו אלא מדרבנן ובריית' בפ' אלמנה לכ"ג קתני נתין בהדי הנך דפסלם לכהונה והן אמת דאי משום הא היינו יכולים לומר דנתין אשגר' לישן הוא ואגב גררא דממזר תני לה כמ"ש ה"ה שם שלדעת הסוברים דנתין איסורו מדרבנן כ"מ שהזכירו נתינה אצל ממזרת אגב גררא תני לה דומיא דחלוצה אצל גרושה עי"ש אך זה ודאי לא יתכן שהרי רבינו ז"ל בפרק זה מני נתין בהדייהו ובדברי רבינו ז"ל פשיטא ודאי דלא יתכן לומר דאשגרת לישן קאמר דודאי דרך הפוסק לדקדק בלשונו שלא נטעה בו ושוב ראיתי למוהר"ר דוד עראמה ז"ל בחי' שכתב שם כלשון הזה או נתין כו' ואע"פ שלדברי הרב הם מד"ס הולד פסול וכן ממזר דרבנן משא"כ בשניות דהולד כשר ע"כ האמנם הרב ז"ל לא ביאר לנו מה טעם לחלק בין נתין לשניות מאחר שרבינו ז"ל תלי טעמא מפני שאינה אסורה להנשא לו מן התורה ואולי טעמא דמילת' דשניות אין איסורן מצד עצמם כלל אלא משום גדר וסייג לעריות משא"כ בנתין שגזרו עליהם מצד עצמם לפוסלם לבוא בקהל מפני אכזריות שהיה בהם והילכך עשאום כממזר דאוריית' וכן ראיתי בליקוטי מוהר"ב ז"ל בפרק אלו נערות אהא דפרכינן התם אלא שניות כיון דמדאוריית' חזיין ליה אמאי אין להם קנס שהקשה מההיא דאמרינן התם ממזרת ונתינה איכא בינייהו אלמא אף דאיסורם מד"ס אין להם קנס ותי' הרב ז"ל דיש לחלק בין איסור שניות שהם משום גדר וסייג לאיסור נתינה וכמ"ש ועיין בהרב מש"ל ז"ל פ"א מהלכות נערה בתולה הלכה ה' שהביא דברי מוהר"ב ז"ל וכתב שלא מצא לא טעם ולא ריח בחילוק זה ולדעתי חילוק זה יש לו סמוכות מדברי רבינו ז"ל הללו ודו"ק ועיין עוד שם במה שרצה להכריח דעת רבינו ז"ל שכתב שם דאפי' היתר אנוסה אסורה לו מדרבנן לא ישאנה ממ"ש בפרק אלו נערות ממזרת ונתינה א"ב והדבר מבואר שלדעת רבינו איסור נתינה מד"ס ואפ"ה אמרינן דלרשב"ם דדריש לקרא דולו תהיה לאשה בראויה לקיימה אי מיעוטא דנתינה משום דאינה ראויה לקיימה וכתב שזו ראיה שאין עליה תשובה לדעת הסוברים דאיסור הנתינה מד"ס יע"ש והן דברים תמוהים אצלי שהרי הרב ז"ל לעיל מזה דחה ראית הרב מוהר"א ששון ז"ל שהביא ראי' לדעת רבינו מברייתא דקתני פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וחלוצה איסורו מדרבנן ואפי"ה אינו חייב לנושאה וכתב עליו דלא מכרעא ראיה זו לפי שמצינו במקומות רבי' דתני חלוצה ואשגרת לישן הוא ובר"פ אלו הן הלוקין תנן חלוצה לכהן הדיוט וכתבו התוס' ז"ל דהוי אשגרת לישן כו' יע"ש וא"כ היא גופא איכ' לדחויי לראיה זו שהביא הרב ז"ל דנתינה דקאמר בגמרא אשגרת לישן הוא ואגב גררא דממזרת נקט לה וכמ"ש ה"ה ז"ל שלדעת הסוברים דנתינה איסורו מד"ס כל מקום שהזכירו נתינה אצל ממזרת אגב גררא תני לה דומיא דחלוצה אצל גרושה וכ"כ התוספת בר"פ אלו נערות דהא דתנן בר"פ אלו הן הלוקין ממזרת ונתינה וכן הא דאמרינן בפרק יש מותרות ממזרת ונתינה א"ב מ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא כו' אשגרת לישן הוא יע"ש ודבריו צ"ע ואיך שיהיה לדאתאן עלה הנה מבואר ממ"ש דנתין אע"ג דאין איסורו אלא מד"ס אפ"ה פסלה לכהונה וכיון שכן הדרא קושי' לדוכתין דאמאי לא פריך בידו להשיאה לנתין דקידושין תופסין בה לכ"ע וצ"ע ובמה שתי' בגמרא כר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ראיתי למוהר"י ו' לב בשיטה כ"י כתב וז"ל וכן אין בידו למוסרה לזנות כדי שתפסל משום דקא עבר בלאו דלא תחלל את בתך להזנותה הילכך לאו בידו הוא והא דקאמר בידו להשיאה לממזר ופרש"י ז"ל ביד האב להשיאה לו בעבירה שנראה שאע"פ שהוא עובר בלאו שיכול להשיאה לו לא שהאב עובר כלל שהרי לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים אלא הממזר שהשיאה הוא שעובר בלאו עכ"ל והן דברים תמוהים דהא דאמרינן לא הוזהרו כשירות להינשא לפסולים היינו דוקא לפסולי כהונה אבל שאר פסולים שהאנשים הוזהרו מלישא אותן כגון ממזר וכיוצא אף נשים הוזהרו עליהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה כמ"ש רש"י ז"ל לקמן פרק ע"י דף ע"ג והוא מבואר ביבמות פרק יש מותרות ולעיקר קו' עיין בהרב החידושין ז"ל שתי' דלמוסרה לזנות לא זכי ליה רחמנא יע"ש ובמה שאמרו בגמ' הניחא לר' ישבב אי לטעמיה דנפשיה כו' הקשה הרב החידושין ז"ל דלר' ישבב נמי אכתי קשה דבידו להשיאה בעולה לכ"ג דאפילו רב ישבב מודה משום דהוי עשה שאינו שוה בכל כדאיתא פרק אלו נערות יע"ש מה שתי' ולדעתי ל"ק מידי דמבעולה ל"ק לן משום דמצינן לשנויי דמתני' כרבנן דראב"י ס"ל בפ' ע"י ד"ס דבעולה לכ"ג הולד כשר משום דאין חלל מחייבי עשה וכיון דהולד כשר לא נפסלה לכהונה דכל שנושא בתו אתה נושא אלמנותו וכן מבואר בפ' יש מותרות דף פ"ה דלרבנן דראב"י היא נמי לא נפסלה לכהונה יע"ש ודו"ק. ובמאי דאסיקו בגמ' אלא אמר רב אשי רישא כו' ראיתי להר"ן ז"ל שכתב וז"ל וא"ת ליהמניה כי אמר נשבית במגו דאי בעי אמר קדשתיה לפסול לה דמפסלה בהכי ומהימן דהא בנשואין הימניה רחמנא כו' וכתב עליו מוהרימ"ט ז"ל די"ל דהא לא חשיב מיגו משום דלא בעי מרע נפשיה שעשה איסור בידים אלא בעי לאורעי בתו לומר שהיא פגומה שנשבית יע"ש. ויש לדקדק עליו שא"כ היכי פריך בגמ' והרי בידו להשיאה לממזר הא לא חשיב מיגו משום דקא מרע נפשיה ומשים עצמו רשע ושמא מגו דבידו אלים טפי ומהני אפי' במקום שמשים עצמו רשע דומה למ"ש הר"ן ז"ל בסמוך דמגו דבידו אלים טפי ואפי' במקום חזקה יע"ש. והנה מוהרימ"ט ז"ל כתב תי' זה מסברא דנפשיה כאלו היא דבר התלוי בסברא ויש לתמוה עליו דהא מילת' תלמוד ערוך הוא בפ' האיש מקדש ד"ן דאמרינן התם גבי הבא לי מן החלון דאינו נאמן לומר לא היה בלבי על זה במיגו דמזיד הייתי משום דאין אדם משים עצמו רשע וכתבו התוס' בפ"י דמציעא ובפ' חזקת הבתים דל"ג דלאו למימרא דאי אמר מזיד הייתי אינו נאמן דהא פשיטא דנאמן כדאיתא בכריתות אלא דלא חשיב מיגו משום דלא בעי למימר טענה דמשים ע"ר עליה גם בס' הכריתות הביא כלל זה ועיין בהרב יבין שמועה כלל תקס"ה ובהרב ש"ך בכללי מיגו יע"ש וא"כ הי"ל להרב ז"ל לתמוה על הר"ן דמאי ק"ל מאחר דכלל גדול בתורה הוא דאין אומרים מגו במקום שמשים עצמו רשע ולדידי דברי הר"ן ז"ל נכונים דאי משום שמע"ר אכתי יכול לומר קדשתיה והבעלתיה לפסול לה בשוגג שלא נודע לו עד שנבעלה לו דאין כאן מע"ר ובר מן דין נראה דתירוץ מוהרימ"ט ז"ל לא ניתן להיאמר כלל דנהי דקדשתיה לפסול לה כגון ממזר וכיוצא לא מהני משום דמע"ר מ"מ אכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי אמר קדשתיה והבעלתיה לחלל דפסלה ואין כאן מע"ר שהרי לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים הן אמת שקו' זו גם כן קשה לתי' הר"ן ז"ל שתי' דבקדושי ביאת איסור לא אשכחן דהימניה דאכתי יהא נאמן במגו דקדשתי' והבעלתי' לחלל דכיון דאין כאן ביאת איסור משמע ודאי דמהימן שהרי הר"ן ז"ל תלי טעמא משום ביאת איסור וכן משמע מדברי ה"ה ז"ל פי"ח מה' אלו דין כ"ד שכתב משם הרשב"א ז"ל דבעלתיה ביאת איסור לא מהימן כו' יע"ש משמע דדוק' ביאת איסור הוא דאינו נאמן אבל קדשתיה לחלל דאין כאן ביאת איסור מהימן וכן בדין שאם נאמר דביאת איסור לאו דוקא אלא טעמא דמלת' דכל שפוסלה לכתובה ע"י דבורו לא מהימן א"כ ק' קדשתיה וגרשתיה נמי לא יהא נאמן מאחר שפוסלה לכהונה ולתרומה בבת ישראל גם ליכא למימר דמתני' ר"ד היא דאמר בנות ישראל מקוה טהרה לחללים וכדאוקי' לה בגמ' דלתי' דרב אשי תו לא צרכינן להנהו אוקמתי כלל ותו שהרי הרי"ף ורבינו וכל הפוסקים ז"ל פסקו כהך מתני' אע"ג דלא קי"ל כרבי דוסתאי וצ"ע:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> על הרב המגיד ממשנה דריש פרק יש מותרות ל"ק דרבינו ז"ל לשיטתו דגרס במשנה שם כשר שנשא כשירה כמ"ש במשנה בירושלמי ועיין נמוק"י וחדושי רשב"א ודוק:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>איזהו </b>
+<b> חללה כו' וכן א' מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה נתחללה.</b> עיין ברש"י ז"ל פרק עשרה יוחסין דע"ה ע"א ד"ה מכ"ג שכתב דמדכתיב לא יחלל ולא כתיב לא יחל ב' חלולים במשמע אחד לה ואחד לזרעו ולכאורה דבריו תמוהים דמסוגיא דהתם דף ע"ז ע"ב משמע דממשמעות דלא יחלל נפ"ל הן אמת שדברי רש"י ז"ל הם תלמוד ערוך פ' קמא דתמורה דאמרינן התם בהדי' נימא קרא לא יחל מאי לא יחלל ועיין בהרב חד"ה ז"ל פרק ד' מיתות דנ"א ע"א מה שיישב בזה ובפ"ק דיבמות דף ט"ו ע"ב ד"ה היא עצמה כתב רש"י ז"ל וז"ל דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו ועמיו היינו אשתו יע"ש. ודבריו תמוהים שדבריו סותרים למ"ש בפרק החולץ ובפרק עשרה יוחסין וסוגיא דתמורה וכבר תמה עליו בזה הרב הנזכר והניחו בצ"ע ולע"ד נראה ליישב ע"פ מ"ש התוס' פ"ק דתמורה ד"ה שאני התם וז"ל ונ"ל דהיינו מיתור הלמ"ד שניה אבל אין לומר דבלא הלמ"ד שניה מיתור נמי דרשינן הכי חילולים הוא עושה ואינו עושה ממזרות ותפסי בה קדושין דע"כ ממזרות ותפיסת קדושין אינן תלויין זה בזה שהרי אמר ר"י בפ' החולץ דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד אבל מחייבי כריתות אין הולד ממזר אע"ג דלכ"ע לא תפיס קדושין יע"ש ומה שיש לעמוד בדבריהם עיין בהרב צאן קדשים וא"כ י"ל דס"ל לרש"י דהא דנפ"ל בתמורה מיתורא דלא יחלל אינו אלא לאביי דס"ל התם כ"מ דא' רחמנא ל"ת אי עביד מהני אייתר לן לא יחלל אחד לו ואחד לה וכן נמי למאי דקי"ל כרבא דלא מהני אליבא דשמעון התימני דר"ע דס"ל דכל שלא תפסי קדושין הולד ממזר כמ"ש התוספות פרק החולץ דמ"ד ה"נ דאייתר לן יתורא דלמ"ד לאשמועי' דב' חלולים הוא עושה דאי לאשמועינן דתפסי בה קדושין מדכתיב לא יחל חלולים הוא עושה ואינו עושה ממזרים שמעינן לה דכיון דאין עושה ממזרים תפסי בה קדושין אמנם לר"י דס"ל דלאו הא בהא תלי' א"כ אצטריך לא יחל לאשמועינן דתפסי קדושין וא"כ מנ"ל דהיא מתחללת מש"ה הוכרח רש"י לומר בפ"ק דיבמות דנפ"ל מקרא דבעמיו משום דסוגיא דהתם קאי לרבי יאושע כדקאמר שאלו לר"י צרת הבת מהו והשיב להם ר"י צרות מתיר' אני בני צרות אני מעיד כו' והיינו משום דסביר' ליה דלא ילפינן מק"ו דאלמנה דבנה פגום משום דאיכא למיפרך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת כדקאמר התם ומ"ש רש"י ז"ל בפרק החולץ ובפרק ד' מיתות ועשרה יוחסין דנפ"ל מיתורא דלא יחלל היינו לפום מאי דקי"ל הלכתא כשמעון התימני כמ"ש התוספת פ' החולץ ד"ה שמעון: ועוד נראה ליישב דודאי היא עצמה דמתחללת נפ"ל מיתורא דלא יחלל אלא דק"ל לרש"י ההיא דאמרינן ס"פ היה נוטל כהנת מתחללת כהן אינו מתחלל ונפ"ל התם מדכתיב זרעו זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל ויש לדקדק דמאי חזית דדרשינן מיעוטא דזרעו למעוטי הוא שאינו מתחלל ויתורא דלא יחלל לרבו' היא עצמה שמתחללת ואמאי לא נימא איפכא וכבר מוהרימ"ט ז"ל בחידושיו לקדושין נתקשה בזה ותי' דמזרעו לא ממעיט היא גופא דגריעא מזרעו מק"ו אבל הוא עצמו לא אתי מק"ו דאמרינן הבא על הפסולות יוכיחו עי"ש ואין דבריו מובנים דהא אמרינן בפ"י יוחסין דף ע"ז ע"א דק"ו פירכא הוא דמה לחלל שכן יצירתו בעבירה גם מ"ש דהוא עצמו לא אתי בק"ו משום דאיכא למימר בא על הפסולות יוכיחו אינו מובן שהרי הא דאמרינן דבא על הפסולות אינו מתחלל היינו לפום קושטא דמילת' דדרשינן למעוטי הוא שאינו מתחלל אבל אנן ק"ל אעיקרא דמילתא דנדרוש איפכא וכ"ג הבא על האלמנה מתחלל ומכ"ש בא על הפסולות וא"כ משום הכי הוצרך רש"י ז"ל לומר דהיינו מדכתיב בעמיו דהיינו אשתו דמש"ה דרשינן דלא יחלל לרבות היא עצמה משום דסמיך אבעמיו דהיינו אשתו ובשיטה מקו' כ"י למס' יבמות בפרק החולץ כתב וז"ל פירש"י מדכתיב לא יחלל כו' ולעיל בסוף פ"ק פי' מדכתיב בעמיו ונ"ל דתרווייהו חדא הוא דמדכתיב לא יחלל משמע שני חלולים אחד לזרעו והאחר אינו ידוע על מי כתיב בעמיו לאשמועינן שאותו חלול האחר הוא אשתו דהיינו בעמיו עכ"ל ומ"ש הוא יותר נכון ודו"ק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואם </b>
+<b> נשאת כו'.</b> עיין בהרב המגיד ובמ"ש פ"י מהלכות אישות בקו' חופות חתנים:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>משפחה </b>
+<b> שנתערב בה ספק חלל כו' והוא הדין אם נתערב בה ספק ממזר כו'.</b> כתב מרן הכ"מ ז"ל וז"ל אכולה מילתא דלעיל קאי שאם נתערב בה ספק ממזר אסור ישראל לישא מאותה משפחה לכתחילה ואם נשאת לא תצא מפני שהוא ס"ס ע"כ ומבואר היא שכונתו לומר דמיירי בבא לישא אשה מאותה משפחה דאסור משום ספק ממזר אבל בבא לישא אלמנה מאותה משפחה פשיטא ודאי דשרי דאשת ממזר היא ואף ע"ג דבבא על ספק חלל כתב מרן ז"ל לעיל מזה דאפי' אם נשא' תצא כיון דליכא חזקה דכשרות א"ל דדוקא ביחוסי כהונה החמירו טפי אבל בשאר יוחסין לא ועיין בהרב אליהו רבא אך ק"ל שהרי שתוקי ס"ס הוא ספק אי אזלי אינהו לגבה וכל דפריש מרובא פריש ואת"ל דהיא אזלה לגבייהו שמא לכשר נבעלה וכמ"ש הריטב"א ז"ל פרק י' יוחסין גבי ההיא דשתוקי גם המרדכי ז"ל בפרק החולץ כתב כן בהדיא משם רבינו ברוך וכבר כתבתיה בזה במקום אחר באורך ובפרק ט"ו מה' אלו דין כ"ג כתב רבינו ז"ל דשתוקי ואסופי אסורין לבא זה בזה ואם נשאו לא יקיימו ומכ"ש שתוקי בישראל דס"ל דאם נשאת תצא וכ"כ ה"ה ז"ל בפי' באותו פרק הלכה כ"ט דשתוקי אסור בישראל ואם נשאת תצא ועיין במוהרש"ך סי' וא"כ איך כתב מרן ז"ל אם נשאת לא תצא מפני שהוא ס"ס ולולי דברי מרן ז"ל ממ"ש רבי' דאלמנת עיסה אם נשאת לא תצא לא תקשי לן דכיון דאפילו ביחוסי כהונה אמרינן דס"ס אם נשאת לא תצא מכ"ש בשאר יוחסין דיש לומר דבאלמנת עיסה דוקא התירו משום דאיכא חזקה דכשרות אבל כל דליכא חזקה אפילו בשאר יוחסין נמי החמירו ועיין בספר מוצל מאש שהביא ראיה לדברי הרא"ם ז"ל דס"ס בתרי גופים לא אמרינן ממאי דקי"ל כר"א דספקן בספקן אסור אפי' דאיכא ס"ס ספק אם הוא כשר או ממזר ואת"ל הוא ממזר שמא גם היא ממזרת וכפי מ"ש אין ראיה כלל דשאני הכא דמעלה עשו ביוחסין אפילו בס"ס וזה דבר מוכרח ממה שאסרו שתוקי בישראל כמ"ש ודוק וליישב דברי מרן ז"ל נר' לומר דס"ל לרבינו דשתוקי לא חשיב ס"ס שלא כדעת הריטב"א והמרדכי משום דכולה חדא ספק הוא שמא לכשר נבעלה שהרי כשאנו אומרים דאינהו אזלי לגבה וכל דפריש מרובה פריש היינו לומר דלכשר נבעלה וכי אמרינן תו את"ל היא אזלה לגבייהו שמא לכשר נבעלה היינו הך והרי זה דומה ממש למ"ש התוס' ז"ל פ"ק דכתובות גבי ההיא דפתח פתוח מצאתי דלא חשיב ס"ס לומר שמא כשהיא קטנה נבעלה ואת"ל כשהיא גדולה שמא באונס משום דשם אונס חדא הוא דפתוי קטנה אונס הוא ובהכי יש ליישב ג"כ מ"ש ה"ה ז"ל פט"ו מהל' אלו דין כ"ו דכי גזרו רבנן באסופי בחדא ס' בתרי ס' לא גזרו ותמה על הרב בעל אליהו רבא דהא שתוקי ס"ס היא ואפי"ה גזרו אכן כפי מ"ש ניחא דשתוקי לא חשיב ס"ס משום דכולה חדא ספק הוא משא"כ בההיא דאסופי דס"ס גמור הוא מיהו אכתי קשה לדברי ה"ה ז"ל ממ"ש כאן רבי' והוא הדין אם נתערב בה ס' ממזר וליכא למימר דגבי יחוסי כהונה החמירו טפי שהרי מדברי ה"ה ז"ל נרא' שהוא מפרש דברי רבי' ז"ל כמו שפי' מרן דלענין איסור ישראל לישא אשה מאות' משפחה מיירי ועיין בס' מחנה אפרים בהגהותיו על רבינו שהק' כן ולפי מ"ש הרב אליהו רבא ז"ל ליישב דברי ה"ה ז"ל באופן שהוא מפרש דברי רבינו ז"ל לענין איסורי כהונה אתי שפיר וא"נ י"ל דהכא לא חשוב ס"ס גמור משום דהו"ל ס' אחד בגוף וספק א' בתערובות דלא חשיב ס"ס לדעת ר"ת ז"ל וסיעתיה ועיין בספר בית שמואל ס"ק י"ד ובתשובת הרשב"א סי' ת"א ומשו"ה אסרו לכתחילה ודוק שוב נדפס ספר אורים גדולים למוהר"י זאבי ז"ל וראיתי לו שם בדמ"ב ע"ג שכ"כ דשתוקי לא חשיב ס"ס משום דכול' חדא ס' היא והביא ראיה מדברי התוס' שכתבנו ותמה על הריטב"א והמרדכי ז"ל מההיא דגרסינן פ"ק דכתובות די"ד רמי לה אביי לרבא ומי אמר ר"י אינה נאמנת ורמינהו העיד ר"י על אלמנת עיסה שכשרה לכהונ' כו' אלא אמר רבא דר"ג אדר"ג ל"ק התם ברי הכא שמא דר"י אדר"י ל"ק התם חד ס' הכא תרי ס' ע"כ והשתא לפי דברי הריטב"א ז"ל קשה טובא שהרי ההוא דראוה מדברת אמרינן התם דלר"י ולר"א דפסולין אפי' ברוב כשרין אצלה שרוב אנשי אותה העיר משיאין לכהונה פוסלין וכיון שכן קשה דהיכי קאמר התם חד ס' הא הכא נמי תרי ס' נינהו שמא אזלי אינהו לגבה וכל דפריש מרובא פריש ואם ת"ל היא אזלה לגבייהו שמא לכשר נבעלה אלא ודאי דהא לא חשיב ס"ס א"ד יע"ש ובאמת שהיא קושיא חזקה ואפשר ליישב שאף הריטב"א אזיל ומודה דהא ודאי לא חשיב ס"ס משום דכולה חדא ס' היא וכההיא שכתבו התוספות ז"ל ואף הריטב"א ז"ל לא אמרה אלא בההיא דשתוקי והיינו כלפי מ"ש הפר"ח ז"ל בכללי ס"ס גם מוהר"י זאבי ז"ל סמוך ונראה דמ"ש התוס' דכל שהוא משם א' לא חשיב ס"ס אינו אלא כשאין כל א' מוסיף על חבירו אפילו כמלא נימא אמנם כשהספק האחר מוסיף על חבירו מקרי שפיר ס"ס עי"ש וא"כ בההיא דשתוקי דלעיל כתב רש"י ז"ל וז"ל רוב כשרים אצלה דכיון דמכירין את אמו שהיא פנויה רוב העולם כשרים אצלה שאין הרוב ממזרים שהולד מהם ממזר ואפילו נכרי ועבד אם בא עליה אין הולד ממזר ע"כ הנה מבואר מדבריו דבההיא דשתוקי אזלינן אחר רוב העולם וכן בדין שהרי לא ראינו שנבעלה בעיר כדי שנלך אחר רוב העיר וא"כ משמע דכשנאמר דאינהו אזלי לגבה ודאי דאזלינן אחר רובא דעלמא ורובא דעלמ' גוים נינהו ואף שהולד כשר מ"מ הרי היא נפסלה לכהונה כדקי"ל גוי ועבד הבא על ב"י פסלה ואף הולד איכ' מ"ד דפגום לכהונה וא"כ משו"ה חשיב ליה ס"ס כיון דהס' הראשון מוסיף על חבירו דלכשנאמר דאינהו אזלי לגבה הרי נפסלה לכהונה וכשנאמר שמא לכשר נבעלה הרי היא כשרה לכהונה אמנם בההיא דפ"ק דכתובות לר"י דפוסל אפילו ברוב כשרים אצלה לא חשיב ס"ס דכולה חדא ס' שהרי בין אם נאמר דאינהו אזלי לגב' וכל דפריש מרובא פריש הרי היא כשרה לכהונה שהרי רוב העיר משיאין לכהונה כנ"ל: כתב מוהרשד"ם ז"ל חא"ה סי' רל"ה שכפי מ"ש הריב"ש דכהני' בזמן הזה כיון שאין להם כתב היחס אינן כהנים ודאים נראה דמותר לישא שבויה דהוי ס"ס ספק אם הוא כהן או לא ואת"ל כהן שמא היא טהורה עי"ש ולכאורה יש להקשות עליו מאלמנת עיסה שכתב רבינו דאסור לכתחילה לישא אותה אע"ג דהוי ס"ס אמנם הא ודאי ל"ק מידי דדוקא בכהן ודאי עשו מעלה ביוחסין והחמירו אפילו בס"ס אבל היכא דעיקרא מספ"ל אי כהן הוא או לא בהא ודאי לא עשו מעלה ביוחסין אלא דאעיקרא דמילתא בס"ס שכתב הרב ז"ל ק"ל שהרי הו"ל ס"ס בתרי גופים וכל ס"ס בתרי גופים לא אמרינן כמ"ש הרא"ם ז"ל וכבר הארכתי בזה בכללי ספקא דרבנן ועשיתי לו סמוכות מדברי התוס' פ"ק דיבמות יע"ש. כתב מוהר"י הלוי ז"ל סימן ל"ג הביאו הרב החבי"ב ז"ל חא"ה ס"י דס' שבויה שנשאת לכהן לא תצא ונראה שהדין עמו דכיון דס"ס הוא הו"ל כאלמנת עיסה שכתב רבינו דאם נשאת לא תצא מפני שהם ב' ספקות ואולם אחר ההשקפה נר' דשניא היא דא ואמינא לה ממ"ש האו"ה הביאו הפר"ח ז"ל בכללי ס"ס ס"ק י"ד וז"ל גבינות של ישראל שהיו בבית הגוי וספק אם נחלפו בגבינות הגוים כו' ויש להחמיר בס' חליפתם ואפילו אם היה רק ספק לנו אם מעמידין בקיבת נבלה לא היו ניתרין הכא מכח ס"ס ספק לא הוחלפו ואת"ל הוחלפו שמא לא העמידוה בקיבת נבלה דמאחר שאסרו חכמים גבינות הגוים מחמת אותו ס' ודאי איסור הוא והרי הוא כאלו ראינו בהדיא שהרי אם נודע לנו שהוחלפו היינו אוסרין בודאי מחמת גבינות הגוים וא"כ אינו ניתר מס"ס עד שיהיו ב' ספקות מלבד הס' הראשון שאסרו חכמים והא דאיסור דרבנן ניתר בספק א' היינו דוקא בדבר שעיקר איסורו מדרבנן משום גזרה אבל בגבינות הגוים וכיוצא שאף בלתי גזירת חכמים היה כאן חשש איסור תורה ע"י גזירת חכמים חשוב כאיסור ודאי א"ד ולזה הסכים הפר"ח שם עי"ש וא"כ נראה דדכוותא ממש בנדון דידן גבי שבויה לא חשיב ס' שבויה ס"ס לומר ספק נשבית ואת"ל נשבית שמא לא נטמאה דמאחר שאסרו חכמים שבויה מחמת ספק נטמאה חשיב כודאי איסור והרי הוא כאלו ראינו בהדיא שנטמאה ואינו ניתר בס"ס עד שיהיו ב' ספיקות מלבד הספק הראשון שאסרו חכמים גם מטעם ס' דרבנן נמי ליכא למימר דהיינו דוקא בדבר שעיקר איסורו מדרבנן משום גזירה משא"כ בשבויה דאף בלתי גזירת חכמי' יש כאן חשש איסור תורה כמ"ש האו"ה ומצאתי ראיה שאין עליה תשו' לזה מהא דגרסינן פרק האומר דף ס"ו גבי ההיא דינאי המלך דקתני ויבוקש הדבר ולא נמצא ופריך בגמ' ה"ד אי לימא דבי תרי אמרי אשתבאי ובי תרי אמרי לא אשתבאי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני עי"ש בפירש"י והתוס' וקשה טובא דמאי פריך הא הו"ל ס"ס ספק נשבית או לא ואת"ל נשבית שמא לא נטמאה דמדאורייתא אפילו ודאי נשבית מותרת דאיסור שבויה אינו אלא מדרבנן כמ"ש הפוסקים ז"ל ואע"ג דלענין יחוסי כהונה קיי"ל דאפילו בס"ס אסור וכר"ג דקי"ל כותיה מ"מ ר"ג גופיה קאמר דמדינא שרי אלא שר"י ן' זכאי גזר שלא להושיב ב"ד על כך וא"כ בעובדא דינאי המלך דהוה תרי דרי מקמי תקנת ריב"ז פשיטא ודאי דס"ס ביוחסין שרי וא"כ מאי פריך מאי חזית כו' ותו דאף לאחר תקנת ריב"ז דמעלה עשו ביוחסין ה"ד לכתחילה שלא תנשא לכהן אבל אם נשאת לא תצא כמ"ש רבינו וא"כ פשיטא ודאי דאין הולד חלל והן אמת שכפי מ"ש הריטב"א ז"ל ל"ק מידי האמנם הרואה יראה שאף הריטב"א לא פי' כן אלא ליישב דברי התוס' ז"ל וכן ראיתי בס' פני יהושע בשיטתו שנתעצם הרבה בקו' זו אכן כפי דברי האו"ה שכתבנו הנה נכון כנ"ל:
+
+Chapter 20
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כהן </b>
+<b> מיוחס כו' אין מעלין אותו ליוחסין.</b> כתב ה"ה וכבר שאלוהו המפרשים למה צריך שום עדו' להשיאו אשה כו' ונ"ל שקו' זו הכריחו לרבינו לומר כו' ואף עפ"י שכל המשפחות בחזקת כשרות ה"מ במי שיש לו חזקת משפחה כו' הנה הר"ן ז"ל פ"ב דכתובות הק' קו' המפרשים הלזו אברייתא דקתני אני כהן וחברי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה וז"ל ואיכא למידק דהיכי מודו דאינו נאמן להשיאו אשה הא קי"ל כרבנן דאמרי כל המשפחות בחזקת כשרות הן ואמרינן פ' החולץ זיל גלי או נסיב בת מינך אלמא לא חיישי לה משום פסולי קהל ולא חיישינן שמא פסול או גוי הוא והכי מוכח בריש פסחים גבי ההוא דהוה סליק ואכל פסחים בירושלים יע"ש ויש לי לדקדק עליו דבסוף פרק עשרה יוחסין אמתני' דתנן מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים כתב הר"ן שם וז"ל ולפי מה שכתבתי למעלה דאפילו לרבנן דאמרי כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות אפי"ה צריך לבדוק משום חללים שבה אתיא שפיר הך מתני' וגמ' דילן אבל לדברי האומרים דאפילו כהן אינו צריך לבדוק צ"ע למה צריך להביא ראיה על האשה ואפשר דנהי דס"ל לרבנן דכל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות ה"מ היכ' דאיכא חזקת משפחה אבל היכ' דליכא חז"מ לא עכ"ל הנה מבואר שדבריו ז"ל הן הן דברי ה"ה ז"ל שכתב כתי' הא' וכיון שכן ק"ט דאמאי לא תי' לההיא דפ"ב דכתובות כתי' דהכא דאף ע"ג דקיימא לן כרבנן דכל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות ה"מ היכא דאיכא חזקת משפחה אבל היכא דליכא חזקת משפחה לא ומשו"ה קאמר דאינו נאמן להשיאו אשה וכתי' ה"ה ז"ל ובר מן דין ק"ט לדברי הר"ן ז"ל דפ' ע"י מה יענה לההיא דפרק החולץ דאמרינן זיל גלי כו' הרי דאף ע"ג דליכא חזקת משפחה מסבי' ליה אשה ומוקמינן ליה בחזקת כשר שממנו הביא ראיה בפ"ב דכתובות ואשר אני אחזה לומר שאף הר"ן ז"ל לא כתב בפ' ע"י דהיכא דליכא חזקת משפחה לא מוקמינן ליה בחזקת כשר אלא דוקא גבי פיסול חללות דבהכי מיירי מתני' דהתם כמ"ש הר"ן דאם נאמר דבפיסול חללות אפילו רבנן מודו א"ש מתני' ואהא הוא שכתב דאפי' לדעת האומרים דאפילו בפיסול חללות אמרי' כל משפחות וכו' ה"ד היכא דאיכא חזקת משפחה אבל היכא דליכא חזקת משפחה חיישינן בפיסול חללות אבל גבי פיסול קהל אפי' דליכא חזקה מוקמינן בחזקת כשרות מטעמא דמכירים ישראל ממזרים שביניהם והיינו ההיא דפרק החולץ דאמרי' זיל גלי כנ"ל ואולם לדעת ה"ה ז"ל דס"ל דאפי' בפיסולי קהל כל דליכא חזקת משפחה חיישינן לה צ"ע מה יענה לההיא דפרק החולץ וראיתי להב"ח ז"ל חלק א"ה סימן ב' שייחס סברא הלזו שכתב ה"ה ז"ל בדעת הרמ"ה שכתב שם הטור וכתב דההיא דזיל גלי י"ל דה"ק דמ"מ טוב לו הגלות אולי תנשא לו אשה כשרה דיעבד כו' יע"ש ואפשר שכן דעת ה"ה ז"ל עוד ראיתי לו שם שהכריח שכן דעת הטור ז"ל ממ"ש בסי' ג' בלשון רבי' דאב שאמר על בנו שהוא כהן שאינו נאמן ליוחסין וה"ט כמ"ש ה"ה וכן ממ"ש ברא"ש סי' הנז' מי שבא ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה וע"כ דהיינו משום דלא אמרינן כל משפחות בחזקת כשרות הן אלא דוקא בדאיכא חזקת משפחה אבל מי שאין לו חזקת משפחה שבא ממדינת הים לא וכ' דלפי"ז ודאי ה"ה איש נכרי שבא מארץ רחוקה ואמר ישראל אני כיון דאין לו חזקת משפחה צריך ראיה דשמא גוי או עבד הוא וכדברי הרמ"ה ואין ס' שאלו הבין הטור ז"ל כמ"ש לא השיג עליו א"ד יעי"ש וכונת דבריו לומר דמה שהשיג הטור על דברי הרמ"ה וכ' ול"נ דלישנא דכל משפחות כו' לא משמע כדבריו הוא משום שהבין הטור ז"ל בדעת הרמ"ה דס"ל דאף ע"ג שיש לו חזקת משפחה שמכירין את בני משפחתו אפי' הכי בעי' שיש לו חזקת כשרות וכמדוקדק מדבריו שכתב דהיינו מאן דאית ליה חזקת כשרות ומש"ה השיג עליו אמנם היכא דליכא חזקת משפחה כלל כגון שבא מארץ רחוקה ה"נ דמודה הטור דל"מ כמ"ש בסי' ג' ולדידי מן המתמיהין שדעת הטור מבואר הוא דס"ל דאפילו היכא דליכא חזקת משפחה שבא מארץ רחוקה לא חיישינן שמא נתין וממזר הוא וממקום שבא הב"ח ז"ל הדבר מוכרח ממ"ש בריש סי' ג' מי שבא ואמר כהן אני כו' אין מעלין אותו לכהונה כו' אבל אוסר עצמו בגרושה כו' והשתא אם איתא לדעת הב"ח ז"ל מאי אוסר בגרושה דקאמר הא אפילו בשאר נשים דעלמא אסור מכיון דבא מארץ רחוקה חיישינן שמא גוי או ממזר הוא וכן מבואר ג"כ ממ"ש בי"ד סימן רס"ח וז"ל ומה שצריך עדות כו' אבל לא הכרנוהו שהי' גוי ובא ואמר נתגיירתי בב"ד פלוני נאמן ואם אמ' נתגיירתי ביני ובין עצמי אינו נאמן כו' אבל נאמן על עצמו כו' ליאסר בבת ישראל ע"כ הרי מבואר דס"ל דכל שלא הכרנוהו שהיה גוי נאמן לומר נתגיירתי בב"ד פ' ומותר בבת ישראל ולא חיישינן שמא נתין או ממזר הוא ואם כן ק"ו הדברי' באומר שישראל גמור הוא שהוא נאמן אף על גב דלית ליה חזקת משפחה והדבר תמוה איך אשתמיט מהב"ח ז"ל כי ע"כ נראה בדעת הטור ז"ל כמ"ש בדעת הר"ן דס"ל דלענין פסולי קהל ודאי דאפילו דלית ליה חזקת משפחה לא חיישינן לה מטעמא דמכירים ישראל ממזרים שביניהם וקלא אית לי' אפילו ממקום למקום ולענין פסולי כהונה דוקא בדאיכא חזקת משפחה לא חיישינן אבל כל דליכא חזקת משפחה חיישינן משום חללות והיינו מה שפסק כלשון רבינו ז"ל בסימן ג' דמי שבא ואמר זה בני כהן אינו נאמן ליוחסין דהיינו לענין שתהא בתו כשרה לכהונה כפי' ר"ת ובהכי ניחא ג"כ מה שפסק בס"סי הנז' מתניתין דמי שיצא הוא ואשתו ממ"ה והדבר תמוה שהרי כפי מה שפסק בסי' ב' דאפילו בפסולי כהונה אמרינן כל משפחות בחזקת כשרות הן למאי הלכתא כתב דצריך להביא ראיה על האש' אלא ה"ט כמ"ש דהתם מיירי בפסולי כהונה וכל דליכא חזקת משפח' חיישינן לה כנ"ל אמת ויציב וראיתי להרב בית שמואל ס"ג סק"ה שכתב וז"ל הוציאוני מבית הספר דאל"כ חיישינן שמא עבד הוא כ"כ התוספו' פ"ב דכתובות דכ"ו ובטור השמיט זאת וכתב בח"מ הטעם כיון דקי"ל כל משפחות בחזקת כשרות הן לא חיישי' שמא עבד הוא והטור ס"ל אפי' מי שאין לו משפחה ידועה לא חיישינן והרמב"ם שכתב כלשון המשנה מוכח דס"ל כתי' הראשון של ה"ה דכל שאין לו משפחה ידועה חיישינן שמא עבד או ממזר הוא והמחבר סתם ופסק כוותיה ש"מ מי שאין לו משפחה ידועה חיישינן שמא עבד או ממזר הוא את"ד ז"ל ומתוך מ"ש יתבאר לך ביטול דבריו שהרי מרן בראש ס' הנז' כתב כלשון הטור ז"ל דמי שבא ואמר כהן אני כו' אוסר עצמו בגרושה ואם איתא אפילו בכל הנשים שבעולם אסור שמא ממזר הוא הן אמת דקו' הלזו ג"כ ק"ל לתי' ב' שכתב ה"ה ז"ל שדעת רבינו כדעת הרמ"ה דכל שאין לו חזקת משפחה חיישינן לנתין ולממזר שהרי דברי הטור ז"ל דריש סי' ג' הן הן לשון רבינו ז"ל שכתב בפרק זה דין י"ג וכיון שכן ק' מאי אוסר בגרושה דקאמר ואפשר ליישב לדעת ה"ה ז"ל דודאי דאפילו בכל הנשים דעלמא נמי אסור ולא הוצרך רבינו לומר דאוסר עצמו בגרושה אלא לאשמועינן דאם נשא גרושה לוקה על פיו ולא חשיבא התראת ספק כמ"ש ה"ה ז"ל ואמנם להטור ומרן לא יתכן תי' זה שהרי כיון דבזמן הזה לא נפקא לן מידי לענין מלקות למאי הלכתא הוצרכו לאשמועינן דלוקה ומה שהכריח ממה שהעתיק והוציאוני מבית הספר כלשון רבי' דס"ל כדע' הרמ"ה וה"ה כתי' הראשון נראה לע"ד דאין ראיה כלל דמעולם לא כתבו ז"ל דאפילו בשאין לו חזקת משפחה לא חיישינן שמא עבד או ממזר הוא אלא דוקא בטוען ודאי דקים ליה בנפשיה דישראל כשר הוא משום הכי לא חיישינן לה ונאמן על ידי עצמו מה שאין כן ההי' דבית הס' דאיהו לא קים ליה בנפשיה אם הוא כשר או פסול אלא שבא להעיד בגדלו מה שראה בקטנו בהא ודאי פשיטא דחיישינן שמא עבד הוא וזה דבר מוכרח שהרי התוספו' שם באותו פרק דכ"ד ע"א ד"ה אבל אינו נאמן דחו פי' רש"י מכח ההיא דפרק החולץ דזיל גלי כו' יע"ש אשר מבואר דס"ל דאפילו בשאין משפחתו ידועה לא חיישי' לספק ממזרות ונתינות ובדף כ"ו כתבו דנקט מבית הספר שלא לומר שהוא עבד ולפי דברי הרב בית שמואל נמצאו סותרין את עצמם בתוך כ"ד ולא חשו עצמם ליישב ההיא דהחולץ אלא הדבר מוכרח כמ"ש כן נ"ל. ואולם אכתי פש גבן ליישב לדעת הרמ"ה ולתי' הראשון שכתב ה"ה ז"ל מה יענו לההיא דאמרינן התם בפרק החולץ דמ"ז מעשה בא' שבא לפני רבי יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי כו' אמר לו נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך אלמא דבנים ממילא כשרים הן ולא בעי ראי' וכבר הביאו ראיה לזו הרא"ש בר"פ י' יוחסין והתוס' שם בפ' החולץ ד"ה במוחזק לך ומהתימה על הב"ח ז"ל איך לא חש ליישב סוגייאות הלזו לדעת הרמ"ה ז"ל וכבר ראיתי למוהרימ"ט ז"ל ח"א סימן קמ"ט שפירש דברי הרמ"ה הללו כדרך שפי' הב"ח דלא בא לאפוקי אלא משבא מארץ רחוק' שאין משפחתו ידועה לנו שיש לחוש שמא עבד הוא וכתב דההיא דפרק החולץ דידיע לן שהיה גוי ואין ס' אלא אם נתגייר בב"ד אלו דבריו יע"ש ובאמת שדבריו מן המתמיהין ולא ידענא מאי אידון ביה דכיון דההיא מיירי בידיע לן שהיה גוי כ"ש דקשה טפי לדעת הרמ"ה דכיון דאפילו בידיע לן שהיה גוי נאמן לומר שנתגייר בב"ד כ"ש במי שאומר שהוא ישראל גמור ואין אנו יודעים בו שום פיסול שיהא נאמן הרי לדעת רבוותא ס"ל דכל שאנו יודעים שהיה גוי אינו נאמן לומר שנתגייר בב"ד וכל שאין אנו יודעים שהיה גוי הוא נאמן כמבואר שם עיין בטור י"ד סי' רס"ח וכמו כן ק"ל למ"ש התו' בפרק החולץ דמ"ה ע"א ד"ה זיל איטמר שהק' שם דהא בעי ראיה כדאמרינן פ"ב דכתובות דמעלין מתרומ' ליוחסין ותירץ וז"ל וי"ל דהתם להשיא בתו לכהן העובד ע"ג המזבח כמו שמוכיח שם ר"ת א"נ התם כר"מ אבל ח"א כל המשפחות בחזקת כשרות כו' ע"ש אשר נראה מדבריהם דס"ל כתירוץ השני דההיא דפ"ב דכתובות דאינו נאמן ליוחסין כפירש"י ז"ל דהיינו משום חשש ממזרות אלא דההיא ברייתא אתיא אליבא דר"מ וכמו כן כתב הר"ן בפ"ב דכתובות בשם יש מי שתירץ והדבר קשה דאכתי מה יענו לההיא דנאמן אתה לפסול את עצמך כו' שהרי ר"י הוא דקאמר ולפי תירוץ זה ר"י נמי על כרחין כר"מ ס"ל דלא אמרינן כל משפחות בחזקת כשרות הן כדקאמר התם ר"י אומר אף אינו נאמן להאכילו בתרומה ואשר אני אחזה ליישב דאפי' לר"מ דס"ל דכל המשפחות לאו בחזקת כשרות הן ובעו בדיקה ה"ד לעניין להשיאו אשה לכתחילה אבל כל שעבר ונשא לא חיישי' להוציאה מידו ובפרק ע"י דע"א פרכי' התם הא גופא קשיא אמרת מוחזק לפסול פסול הא סתמא כשר והדר תני מוחזק לכשר כשר הא סתמא פסול אמר ר"ה כו' ל"ק כאן להשיאו אשה כאן להוציא אשה מידו ע"ש א"כ איכ' למימר דעובדא דר"י מעשה שהיה בשכבר היו הוא ובניו נשואין ומש"ה קאמר דנאמן לפסול את עצמו כו' ועוד אפשר לומר שלדעת הרמ"ה ולחד תי' שכתבו התו' ס"ל דההיא דר"י מיירי בשידוע לנו שהיה גוי ונתגייר דמהשתא יכול לישא ישראלית וליכא תו למיחש לא משום עבד ולא משום ממזר אלא שלא היו יודעים אם נתגייר בב"ד ולכך קאמר דאינו נאמן לפסול את בניו משום דכיון דיודעים הם שנתגייר אמרינן ודאי שנתגייר בב"ד כדינו ואפשר שלזה היתה כונת מוהרימ"ט ז"ל וחיסור לשון נפל בדבריו וצ"ל בידיע לן שהיה גוי ונתגייר ומ"מ אכתי דברי התוספות בפ' החולץ מוקשי' הן בעיני שהרי מבואר מדברי' שם בדף מ"ו שהן מפרשי' ההיא דר"י כפשטיה וכמו שהביאו ממנה ראיה וא"כ קש' טובא איך בדף מ"ה העלימו עיניהם מההי' דר"י ועוד תמיהא מילתא שהרי הר"ן ז"ל הביא תי' הלזו משם יש מי שתי' כו' וז"ל והא ודאי ליתא דהא התם מוקמינא למתני' דהנושא אשה כהנת כר"מ ופרכי' עלה ואיהי נמי תבדוק בדידי' ופרקינן לא הוזהרו כשרו' להינשא לפסולין כלומר לפיסולי כהונה וכיון שלא הקפידה תורה ליחוסן רבנן נמי לא עבוד מעלה לאצרוכינהו בדיקה ואפי' מחמת ממזרות אלמא לר"מ אשה אינה צריכה בדיקה ע"ש וכיון שכן ק"ט מה יענו לקושית הר"ן הלזו הן אמת שדברי הר"ן ז"ל הללו הם תמוהים בעיני שדבריו סותרים למ"ש פ' ע"י אמתני' הלזו אחר שהביא פירש"י כתב וז"ל כן פירש"י ז"ל והוא דרך הרמב"ם אבל בנוסחאו' שלנו כתוב לויים וישראלים ולפי פי' משנתנו כך הנושא אשה כלומר כו' ובהכי א"ש מאי דפרכינן ואיהי נמי תבדוק בדידי' כלומ' אה"נ דאיהי נמי בדקה בדידי' משום פסולי קהל אלא מש"ה לא תנייא מתני' משום דאינו דומה בדיקת' לבדיקתו דאיהי לא בדקה אלא משום פסולי קהל כו' ע"ש באורך שהחזיק בגירסא הלזו ועשה לה סמוכות מהירושלמי יע"ש וכן הוא דעת הרמב"ן ז"ל שם במלחמותיו וא"כ מבואר הוא דעת מי שתי' שכתב בפ' שני דכתובות הוא משום שהן גורסים במשנתינו לויים וישראלים כמו שכתבו הר"ן והרמב"ן ז"ל ואיך דחה דבריהם בשתי ידי' דכ' דהנכון כפירוש ר"ת גם הרז"ה ז"ל שם בלשון אחרון סובר כדעת הרמב"ן דאיהי נמי בדקה בדידיה שכתב וז"ל וי"ל דכי תנן במתני' צריך לבדוק בכל אדם שנינו דהא אוקימנא בשקרא ערער ובדין הוא דאיהי נמי בדקה בדידיה אלא דשייורי שייר לאשמועינן שהיא אינה צריכה לבדוק כו' ע"ש אלא שאני תמיהא עליו שמתוך דבריו מבואר שהוא גורס במשנתינו לוייה וישראלית כגי' רש"י ז"ל ממ"ש בלשון ראשון דמתני' מיירי בכהן הנוש' דכיון שכן קשה איך אפשר לומר לגירס' זו דאיהי נמי בדק' בדידי' משום פסולי קהל והא דלא קתני משום דשייורי שייר דהניחא רישא דמתני' דהנוש' כהנת אמנם אכתי תקשי מסיפא דקתני לוייה וישראלית כו' דאיירי לענין פסולי קהל דאיהי נמי תבדוק בדידיה כדפריך תלמודא ארישא ואולי נאמר דאסיפא ל"ק ליה לתלמודא משום דאיכא למימר דאיידי דקתני רישא הנושא כהנת לאשמועינן דלא הוזהרו כשרות כו' תני נמי בלוייה וישראלי' וע"פ האמור י"ל דהתוס' ז"ל פ' החולץ הוו גרסי כגירס' הר"ן והרמב"ן ז"ל ומש"ה כתבו דההוא דהתם כר"מ דלר"מ אפי' איהי נמי בדקה בדידיה מכל מקום אכתי קוש' קמייתא קשיא ואשר אני אחזה לפ' דבריהם בשנדקדק במ"ש בראש אמיר וז"ל זיל איטמר וישאוך אשה מיוחסת דלכאור' אין להם מובן למה זה הוצרכו להציע כן ובפשי' היה להם להק' מההיא דכתובות כי ע"כ נראה לי ודאי דודאי ס"ל להתוס' ז"ל דלענין פסולי קהל לכ"ע אפי' לר"מ אשה אינה צריכה בדיקה כמ"ש הר"ן אלא דמשמע להו דמדנסיבו ליה עצה רבה ור"י ואמרו זיל גלי סתמא משמע דס"ל דאפילו אשה מיוחסת דהיינו בדוקה מארבע אמהו' ולענין שיהא בתו כשרה לכהונה יכול ליקח דאל"כ הי"ל ליתן לו עצה טובה שלא יקח אשה מיוחסת פן יבדקו אחריה ותגלי חרפתו ולא יקח אלא ישראלית סתמא וכבר מפורש ובא פירוש זה להתוס' ז"ל פרק ע"י דע"ח ע"א ד"ה כאן להשיאו אשה שכתבו וז"ל פי' מיוחסת מד' אמהות דאי משום ישראלית בלא"ה מותר בישראלית כדאמרי' כו' זיל גלי אלמא משמע דבמקום שאין מכירין אותו נותנים לו ישראלית כו' ואולם התוס' בפ' החולץ לא ניחא להו בהכי מהכרח שכתבנו וזה שכתבו וישיאוך אשה מיוחסת כלומר בדוקה מד' אמהות שיהא בתו כשרה לכהונה והיינו דק"ל מההיא דפ"ב דכתובות ותי' דההיא מיירי להשיא בתו לכהן העובד ע"ג המזבח דבהא אפי' רבנן דר"מ מודו דבעי בדיקה דמעלה עשו בעבודת מזבח אי משום דזר העובד במית' דחמירא ואי משום דעבודת צבור שאני וכמ"ש הב"ח ז"ל וכמ"ש לקמן אמנם כל דליכא עבודת מזבח וכגון בזה"ז לא חיישינן לה ומותרת להנשא לכהן ולא חיישינן משום חללות וחזרו ותי' עוד דאפילו נימא דההיא דפרק ב' דכתובות איירי לענין שאסורה בתו להשיא לכהן משום חשש חללות ואפי' בזה"ז דליכא עבודת מזבח ההיא דהתם אתייא אליבא דר"מ אמנם לחכמי' אפי' משום חללות לא חיישי' ומהשתא ההיא דר"י ל"ק להו כלל משום דהתם לענין שיהא אסור בבת ישראל הוא דקא' דנאמן לפסול את עצמו ולא לפסול את בניו וכל שבפסולי קהל לא חיישינן לכ"ע זה הנ"ל אמת ויציב בכונת דבריהם ובהכי ניחא לי מה שהיה נראה לדקדק בדבריהם בתירוץ הראשון שכתבו משם רבינו תם דההיא דכתובות איירי להשיא בתו לכהן העובד על גבי המזבח ומבואר מדבריהם דלפי תי' זה ההיא דכתובות אתייא אפי' כרבנן דר"מ ממה שכתבו בתי' הב' א"נ דהתם כר"מ כו' משמע דלפי תי' הא' אתייא כרבנן דר"מ ואלו בכתובות ד"ה ואינו נאמן כתבו משם ר"ת דהתם מיירי להשיא בתו לכהן ומשמע מדבריהם דאף להשיא בתו לכהן שאינו עובד ע"ג המזבח חיישינן משום איסור חללות מדלא כתבו להשיא בתו לכהן העובד ע"ג המזבח ובס"ד כתבו לתירוץ ר"ת דכול' סוגי' דהתם אתייא אליבא דר"מ ונמצאו דברי ר"ת סותרים לכן כפי מ"ש י"ל כמ"ש בכתובות היינו ממש כא"נ שכתבו התו' בפ' החולץ ושני התי' הללו הן הן מדברי ר"ת ז"ל כנ"ל ולענין הלכה הנה לענין פסולי קהל דעת כל הפוסקים ס"ל דאפי' מי שאין לו חזקת משפחה כגון שבא מארץ רחוקה אמרינן כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות זולתי דעת הרמ"ה שכתב הטור ז"ל ולחד תי' שכתב הוא ז"ל בדעת רבינו ודלא כהרב ב"ש ובס' בי"ה שיחסו סבר' הלזו לדעת מרן והטור ז"ל דליתא כמ"ש ולענין פסולי כהונה דעת הר"ן ז"ל בס"פ ע"י דכל שאין לו חזקת משפחה חיישינן וכן הוא דעת הטור ז"ל כמו שהוכחנו מדבריו וכן נראה לי להוכיח שכן דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל ממה שהשמיטו מתני' דהנושא אשה כהנת והביאו מתני' דמי שיצא הוא ואשתו למ"ה ואי ס"ל כדעת הרמב"ן שכתב הר"ן דכי אמרי' זו דר"מ אבל ח"א כל המשפחות היינו דוקא לענין פסולי קהל א"כ הי"ל להביא מתני' דהנושא אשה כהנת אלא מוכרח הדבר לומר דאפי' לענין פסולי כהונה אמרי' כל משפחו' כו' מיהו דוקא היכא דאיכא חזקת משפחה אמנם כל דליכא חזקת משפח' חיישינן לפסולי כהונה ומה"ט הוצרכו להביא מתני' דמי שיצא הוא ואשתו ממ"ה ואולם מדברי התו' בפ"ב דכתובות ד"ה הנז' מבואר דס"ל דאפי' היכא דליכא חזקת משפחה לא חיישינן לפסולי כהונה לרבנן דקי"ל כוותייהו ממה שהוצרכו לאוקמי סוגיא דהתם כר"מ ואם איתא אפי' כרבנן דר"מ א"ש דהתם כיון דליכא חזקת משפחה חיישי' לה וכן מבואר ג"כ מדברי הנ"י ז"ל שכתב בפרק החולץ גבי ההיא דנכרי ועבד הבא עב"י וז"ל ודע' הרי"ף ז"ל דמדחזי' לגמ' בתר הכי דקא' דהולד כשר ול"ק הולד פגום שאינו פגום והכי מסתבר מדקאמר בסוף שמעתין ואף רב כו' משמע שהיה מותר לכהונה מדלא חייש לפיסול כהונה דהא קי"ל שאין הכהן צריך לבדוק אלא במי שקרא עליו ערער כו' יע"ש ולפי דעתו ז"ל לא ידעתי לאיזה תכלית הביא הרי"ף ז"ל מתני' דמי שיצא הוא ואשתו למ"ה ואי ס"ל להנ"י שהרי"ף ז"ל הביאה לענין שיהא כשר לעבוד על גבי המזבח ולעלות לדוכן בזה"ז דס"ל דלענין זה אפי' רבנן מודו וכדעת ר"ת א"כ ה"נ הי"ל להביא מתני' דהנושא אשה כהנת וכעת צ"ע: והיכא דאיכא חזק' משפחה דעת הרמב"ן דלענין פסולי כהונה חיישינן משום איסור חללות שבה וכתב דהא דאמרי' זו דר"מ כו' לא קאי אלא אפסולי קהל ומטעמא דמכירים ישראל ממזרים שביניהם גם הטור ז"ל סי' ב' יחס סברא הלזו לדעת ר"ת ז"ל ותמה עליו שהרי מסקינן בגמ' אר"י אמר רב זו דברי ר"מ אבל ח"א כו' ומרן הב"י ז"ל כתב שאין זו הכרע דאיכא למימר דכי בעינן קריאת ערער דוקא לחשש ממזרות כו' אבל בחשש חללות אפי' לא קרא עליו ערער כמ"ש הר"ן יע"ש וראיתי להפרישה ז"ל שתמה עליו דלפי זה צריך לאוקמי דפלוגתייהו דר"מ ורבנן בחשש ממזרות כיון דבחשש חללות אפי' רבנן מודו ובהדיא ס"ל לר"ת דלכ"ע לא חיישינן לממזרות ממה שהוצרך לאוקמי ההיא דפרק ב' דכתובות דאינו נאמן להשיאו אשה משום חללות ואליבא דר"מ מבואר דמשום חשש ממזרו' לא חיישי' אפי' לר"מ וכמו שהוכיח מההיא דמשני התם לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין והר"ן ז"ל כתב כן משם הרמב"ן משום דס"ל דלר"מ חיישינן משום ממזרות וגרס במתני' לויים וישראלים כמבואר בדבריו במלחמותיו אמנם לדעת ר"ת ז"ל לא יתכן תירוץ זה ובאמת שהדבר מתמיה על מרן ז"ל איך יצא מפה קדוש ועל כן הנראה אצלי שדברי מרן ז"ל נכוני' והוא דודאי אפי' לדעת ר"ת דס"ל דלחשש ממזרות לא חיישי' ה"ד בישראל וא"נ באשה כהנת דלא הוזהרו משו' חללות לא עבוד רבנן מעלה משום ממזרות גריד' אמנם בכהן ודאי דה"נ לר"מ חיישי' משום ממזרות וזה דבר מוכרח ממתני' דקתני לויה וישראלית מוסיפין עליהן והתם לא שייך אלא חשש ממזרות וכמו שהכריחו התו' שם ובפ"ב דכתובו' וא"כ איכא למימר שפיר דכי קאמר בגמ' זו דר"מ אבל ח"א כו' לא קאי אלא אבדיקה דכהן משום ממזרות דר"מ ס"ל דבכהן כיון שתקינו לבדוק משם חללות תקינו ג"כ משום ממזרות ולרבנן אפי' בכהן לא תקנו לבדוק אלא משום חללות ומ"ש ר"ת דלחשש ממזרו' לא חיישינן לכ"ע ה"ד באשה כהנת או ביש' דוקא כנ"ל נכון:
+
+Chapter 21
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b>
+<b> הבא על הערוה כו' או שחבק ונשק כו'.</b> כתב ה"ה ז"ל ולפי דעת רבינו ז"ל מ"ש ביבמות העראה זו הכנסת עטרה מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור י"ל דפטור משום ביאה קאמר אבל מחמת קריבה שאפי' המחבק לוקה לא הוצרכו לומר שהמנשק באבר אותו מקום לוקה כו' יע"ש וק"ל טובא דבפ"ק דיבמות בסוגייא דעליה פרכינן התם טעמא דכתיב עליה הא לא"ה הו"א אחות אשה מתייבמת מ"ט דאמרי' אתי עשה ודחי לא תעשה אימור דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה ל"ת גרידא לא תעשה שיש בו כרת מי דחי ושקיל וטרי טובא התם והשתא לדעת רבינו בפשיטות הו"ל לתלמודא להקשות דקרא דעליה ל"ל אי משום דאתי עשה כו' אימור דעשה דחי ל"ת היכא דבעידנא דקא מיעקר לאו מקיים עשה הכא בעידנא דקא מעקר לאו דהיינו משעת נשיקה לא מקיים עשה עד גמר ביאה דאיכא הקמת שם וכמו כן כתבו התוספ' ז"ל בפרק השולח גבי מי שחציו עבד דלא אתי עשה דפ"ו ודחי ל"ת דלא יהיה קדש משום דמשע' העראה עבר הלאו ועש' דפ"ו לא מקיים עד גמר ביא' יע"ש וכבר אפשר ליישב שדעת רבינו ז"ל כמ"ש הנ"י בפ"ב דמציעא אההיא דאמרינן התם טעמא דכתב רחמנא אני ה' כו' איכא דמקש' ל"ל הך טעמא ת"ל דבעידן דמעקר לאו לא מקיים עשה דהשבה ותי' הרנב"ד דה"נ בשעת שעבר לאו מקיים עשה דהא מתעסק הוא במצות השבה בשעת עקירת הלאו ואע"פ שלא גמר המצוה עד שישיב לבעליו מקרי שפיר בעידנא יע"ש וא"כ דכוותא נמי איכא למימר הכא דאע"ג דמשעת העראה עבר על הלאו חשיב שפיר בעידנא כיון דמשעת העראה מתעסק הוא במצות יבום והנראה דהתוספו' ז"ל פרק השולח הם חלוקים עם דעת הר"ן: ואולם לדעת רבינו לא נפלאת היא לייחס סברא זו האמנם ראיתי לה"ה פי"א מה' גזילה ואבידה דף י"ח שכתב וז"ל ומ"ש שאין עשה דוחה ל"ת ועשה היא כגיר' ההלכות אבל אמת שאין אנו צריכין לכך דת"ל דבעידנא דקא עייל בבית הקברות לא מקיים מ"ע כו' יע"ש הנה מבואר שחולק על דעת הר"ן ולפי דעתו ז"ל לא ידעתי מה יענ' למה שהקשי' כפי מה שהחזיק הוא ז"ל סברת רבינו וצ"ע:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> לכאורה </b> כל עיקר הדברים צריכין ביאור מרווח דהנה רבינו שם עיונו על הרמב"ם ולא קשי' ליה סתמא דבתחלת ביאה עובר על איסור עריות ובסוף ביאה מקיים העשה דזה ליתא דהא כמו בכל העריות המערה והגומר שוין נינהו כמו כן נמי ביבמה כדאיתא במתני' בריש פרק הבא על יבמתו אחד המערה וא' הגומר וכן אמרינן שם בגמרא (נ"ה ב') יבמה ליבם מנלן אתיא ביאה ביאה וא"כ בין למ"ד העראה זו הכנסת עטרה ובין למ"ד העראה זו נשיקה שוין המה לפום ריהטא ולא קשיא ליה לרבינו זולת לדעת הר"מ דפוסק דאף למ"ד העראה זו הכנסת עטרה היינו דוקא לחייב על ביאת האיסור אבל לאו דקורבא לכ"ע חייב בנשיקת האבר וא"כ שפיר לכאורה קשיא דלפ"ז אין העשה והלאו באין כאחד דהעשה היא בהכנסת עטרה והלאו עובר בשעת נשיקת האבר. ואולם לפי"ז יש להבין כונת רבינו מאי קשיא ליה דלמא רוצה הש"ס לעיל להקשות אף למ"ד העראה זו נשיקת האבר ולפ"ז שניהן באין כאחת דבשעה שעובר על הלאו מקיים העשה דהא להך מ"ד היינו העראה ויבמה נקנית בהעראה ואולם רבינו המחבר הורה לן במלה אחת שכתב עוד כונה אחרת דהא כתב משעת נשיקה לא מקיים עשה עד גמר ביאה דאיכא הקמת שם ומשמע לפ"ז אף למ"ד נשיקה זו העראה אפ"ה גבי יבמה אף שקונה אותה בהעראה זו ואין מחלקין בין העראה להעראה מ"מ העשה של יבמה יבוא עליה להקים שם לאחיו בישראל אינו מקיים אלא בביאה הראויה להקמת זרע ואולם לפ"ז לכאורה אף בלא דעת הרמב"ם קשי' כקושית הרב ז"ל דהא כ' המש"ל פט"ו מהלכות אישות הלכה ד' דאף אי העראה אינו אלא הכנסת עטרה נמי אינו מקיים העשה אלא בגמר ביאה דבהעראה זו נמי אינה מתעברת והעלה שם כן בשם הר"ן והריטב"א עייש"ה ולפ"ז לכ"ע קשי' למה לא הקשה הש"ס הא לא הוי בעידנא דהא הלאו של ביאת איסור של עריות עובר משעת העראה ואף למ"ד משעת הכנסת עטרה והעשה של יבום בענין שבעינן הקמת זרע אינו מקיים עד גמר ביאה ולפ"ז י"ל גרגיר אחד דהתוס' והר"ן לשיטתייהו אזלי דיעוין במש"ל היטב דהביא דהתוספות חולק בזה וס"ל דלא בעינן ביאה הראויה להקמת זרע אלא דמהאי להקים זרע בישראל ממעטי' רק סריס ואילונית דאינן ראוין כלל להקמת זרע ועיין בתוספות ביבמות (ך' ב') ד"ה אטו ובהר"ן פרק קמא דקדושין חולק ע"ז וסובר דבעינן ביאה הראויה להקמת זרע ודוקא בסוף ביאה מקיים העשה עיין שם בהר"ן בדף (י' א') ולפ"ז י"ל דהר"ן והתוס' לשיטתייהו אזלי דלדעת תוס' דבעינן בכל גוונא בעידנא כדכ' תוס' פ' השולח ואשר הביאן רבינו פה ל"ק קושייתינו דתוס' לשיטתייהו אזלי דסוברין דבתחלת ביאה מקיים העשה והר"ן דחולק על זה וסובר דבסוף ביאה מקיים דוקא העשה וא"כ לא הוי בעידנא הא הר"ן סובר דבכה"ג מקרי בעידנא כיון דצריכה תחלת ביאה לסוף ביאה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c5836b12a0f68f7f9e22691312ce0d96192b1f7e
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,769 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Forbidden Intercourse
+שער המלך על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Forbidden_Intercourse
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות איסורי ביאה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>האב שאמר בתי זו מקודשת כו' אינה נסקלת על פיו כו'.</b> כתב ה"ה בקידושין פרק האומר מחלוקת רבא ור"א ור"ח רבא ור"ח ס"ל דאין סוקלין כו' והוה ליה תרי לגבי חד כו' הנה בפ' האומר אמרי' ואזדא ר"ח לטעמיה דאמר ר"ח בני זה ט' שנים נאמן לקרבן ולא למכות ועונש כו' תניא כותיה דר"ח כו' וכתבו התוספו' ישנים וז"ל תימה היכי מייתי מדר"ח לטעמיה הא מסתמא ר"א לא פליג אמתניתין דלקמן דלשבויה לא הימניה למכות ולעונשין אין להאמינו טפי משבויה ע"כ וכתב הרב הח"ה ז"ל וז"ל ונראה דלאו קו' היא דלא האמינו קר' בשבויה משום דלאו בנשואין היא אבל מכות ועונשים שע"י נשואין כי הכא ודאי דהאמינתה תורה כדכתיב וסקלוה בהאי פרשה ולא ס"ל וסקלוה בעדים כמו שכתבו התוס' לרב עכ"ל והם דברים תמוהים לא זכיתי להבינם דודאי במכות ועונשים שע"י נשואין ל"ק להו להת"י דהא ודאי לא דמי לשבויה משום דלאו בנשואין היא דזה מבואר מדלא הקשו קושיתם לר"א דס"ל דסוקלין ממתני' דלקמן אלא מאי דק' להו ז"ל הוא למאי דקא' בגמ' ואזדא ר"ח לטעמי' דאמר ר"ח בני זה בן ט' שנים כו' נאמן לקרבן ולא למכות ועונשין דהתם לאו במכות ועונשים שע"י נישואין היא אלא שאם בא עליה אחד מן העריות לחייבו מיתה וא"כ היכי קאמר ואזדא ר"ח לטעמיה דמשמע דר' אליעזר פליג עליה דר"ח בהא והא אפילו רבי אליעזר מודה דומיא דשבויה וזה מבואר ולעיקר קו' י"ל דהכי מייתי דכי היכי דס"ל לר"ח התם דלא מהימנינן לי' לכולא מילתא אלא לקרבן ולא לעונשין ה"נ ס"ל הכא דלא מהימנינן ליה לכולה מילתא כדקאמר ר"א אלא לאיסור' ולא לעונשים משא"כ לר"א דס"ל דכל דמהימנינן ליה מהימנינן לי' לכול' מילת' ה"נ התם ס"ל דאינו נאמן כלל משו' דאי מהימנינן ליה לקרבן ה"נ דמהימנינן ליה לעונשים ולעונשים ודאי לא מהימנינן ליה דומיא דשבויה כנ"ל ועל דברי ה"ה ז"ל יש לי מן הקושי למה זה הוצרך לומר דהלכה כרבא ור"ח משום דהו"ל תרי לגבי חד ות"ל דבהדיי' אמרי' תניא כותיה דר"ח וי"ל ודוק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כיון </b>
+<b> שקדש אדם אשה כו'.</b> עיין מ"ש הרב המגיד ז"ל ובמה שכתבתי פ"י מהלכות אישות קונטר' חופות חתנים ס"ה:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>באו </b>
+<b> עליה י' והיא בתולה כו'.</b> כתב ה"ה ז"ל וקי"ל כחכמים דפליגי עליה דר' ומבואר הוא שהוא גורס בדברי רבינו ז"ל בד"א שבאו עליה כדרכה כו' אמנם המאירי ז"ל אינו גורס בד"א שבאו עליה כדרכה כו' וס"ל שדעת רבי' לפסוק כר' ועיין בשיטה מקובצת למסכת כתובות פ' אלו נערות שהביא דברי המאירי הלזו באורך ולגי' זו קשה דהי"ל לרבינו לפסוק דלענין קנס לר"ע בעולה היא כדאמרינן פ"ק דקיד' אר"י מודה ר' לענין קנס דכולהו משלמי גם לגי' ה"ג שפוסק כרבנן יש לתמוה אמאי השמיט רבינו דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה כדאי' התם וצ"ע ועיין בתוספות דפרק אלו נערות ד"ה ועל הכותית שהק' בס"ד וז"ל אבל קשה דליתני מחזיר גרושתו משניסת ונבעלה שלא כדרכה כו' וכתב הרב ח"ה ז"ל שם דהוצרכו לזה דר"י ן' כיפ' דסביר' ליה דאינו אסור מחזיר גרושתו אלא משנשאת ונבעלה כדכתיב אחרי אשר הוטמאה ודבריהם תמוהים שהרי בפ"ק דקיד' אמרינן דאפילו לרבנן דר' דס"ל דבעולה שלא כדרכה לא חשיב בעולה בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ואמרינן התם דלר' קרא דבעולת בעל אצטריך לאשמועינן דבעל עושה אות' בעולה שלא כדרכה ואין אחר עושה אותה בעולה לענין קנס יעיין שם ובדוחק יש ליישב דבריהם דס"ל ז"ל דכיון דטעמא דבעל עושה אותה בעולה ש"כ הוא משום דכיון דאהנייא ביאתו לקנותה אהנייא לאחשובה בעולה גמורה כמו שכ' הריטב"א ז"ל שם איכא למימר דדוקא כשמקדשה בביאה אמרינן מיגו דחשיבה ביאה לקנותה חשיבא נמי בעולה לדונה בחנק ולענין קנס וכן מאי דפריך עליו התם ע"כ ל"פ רבנן אלא באחר אבל בבעל כו' מה"ט הוא דפריך דכיון דכסף גרידא ל"ק עד דמקדש והדר בעיל א"כ מגו דחשיבא ביאה לקנותה חשיב' נמי בעולה לדונה בחנק אמנם לפי האמת בכסף לחוד קונה אם קידשה בכסף ובא עליה שלא כדרכה לא חשיבא בעולה כיון דליכא מיגו כך נראה לי. ואולם מדברי התו' פרק נערה דמ"ח ע"ב ד"ה היינו כר' סותר לזה שכתבו ועי"ל דס"ל ז"ל כשי' הרב בעל החידושין דשלא כדרכה דאיתמר התם היינו בלא השרת בתולים אבל שלא כדרכה ממש אפי' בעל אינו עושה אותה בעולה ובר מן דין דברי התוס' הללו סותרין למ"ש פרק נערה דף מ"ט ע"א דבור המתחיל ואימא דנשואין משוה לה בעולה לכל דבר אעפ"י שלא נבעלה וצ"ע:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>המערה </b>
+<b> בשפחה כו' פטור וכן אם בא עליה שלא כדרכה פטור כו' שנאמר שכבת זרע כו'.</b> כתב ה"ה בגמרא מימרא שם ומבואר שם דמתיבת ש"ז נפ"ל תרוייהו שלא כדרכה והעראה וכן מבואר מדברי התוס' בפרק הבע"י דנ"ה ע"ב ד"ה אינו חייב שכתבו וז"ל ונראה דלמ"ד העראה זו הכנסת עטרה אין ראויה להתעבר אלא במירוק גיד שאם היתה ראויה להתעבר לא הוה מוקמינן קרא למעוטי העראה אלא שלא כדרכה יע"ש וק"ל טובא מהא דגרסינן בפ' ד' אחין דל"ד ע"ב ת"ר אותה פרט לכלה דברי ר"י וחכ"א פרט לשלא כדרכה כו' במאי קמיפלגי רבנן סברי ש"ז פרט להעראה אותה פרט לשלא כדרכה והערא' ור"י סבר שלא כדרכה והעראה מש"ז נפקא אותה פרט לכלה יע"ש הרי דלרבנן מתיבת ש"ז לא נפ"ל אלא הערא' גריד' וא"כ הדבר קשה מ"ש גבי שפחה חרופה דנפ"ל מתיב' ש"ז תרוייהו והנראה ודאי דסוגיא דכריתו' דתני תנא קמי' דרב ששת אתיא אליבא דר"י דנפקא ליה העראה ושלא כדרכה מתיבת ש"ז אכן לרבנן ה"נ דבשפחה חרופה לא ממעטינן מש"ז אלא העראה גריד' ושלא כדרכה בשפחה חרופה חיובי מיחייב ודברי התוס' דפ' הבע"י מתישבים לפי זה דא"א דבהעראה הראויה להתעבר היכי מוקמינן קרא אליבא דר"י למעוטי ב' אדרבא טפי מסתבר לאוקמי אשלא כדרכה גרידא ומכ"ש דק' נמי אליבא דרבנן דלא ממעטינן אלא הערא' דאם איתא דראויה להתעבר איפכא היה לנו לו' דאהעראה מחייב ואשלא כדרכה פטור ויש סעד למה שכתבתי ממתני' דכריתות דקתני התם מה בין שפחה לבין כל העריו' כו' כל העריו' עשה בהם מערה כגומר כו' וק' אמאי לא חשיב שלא כדרכה דבכל העריות עשה בהם שלא כדרכה ככדרכה ובשפחה חרופה אינו חייב אלא בכדרכה אלא משמע דמתני' אתיא כרבנן דר"י דסבירא להו דאשלא כדרכה חיובי מיחייב ובת"כ סדר קדשים איתא התם ש"ז פרט למערה ואילו שלא כדרכה לא קתני התם מכל הני נר' כמו שכתבתי ושוב מצאתי הדבר מפורש בחי' הרשב"א ז"ל פרק הבע"י דף הנזכר ע"א אההיא דאמרי' התם העראה דחייבי לאוין מנ"ל מדגלי רחמנא ש"ז גבי שפחה חרופה מכלל דחייבי לאוין בהעראה אדרבא מדגלי רחמנא העראה בחייבי כריתות מכלל דחייבי לאוין בגמר ביאה אמר ר"א אם כן לישתוק קרא משפחה חרופה כו' וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל ואיכא למידק היכי אמר ר"א לישתוק קרא משפחה חרופה והא צריך הוא לשלא כדרכה כדאיתא בכריתות תני תנא קמיה דר"ש כו' וי"ל דההיא אליבא דר"י היא דאמר לעיל בשלהי ד' אחין דמערה ושלא כדרכה משכבת זרע נפקא אבל לרבנן דלא מפקי התם שלא כדרכה משכבת זרע אלא מאותה ה"נ אשלא כדרכה בשפחה חרופה חייב וסוגייא דהכא כרבנן א"ד וכן כתב הריטב"א ז"ל בשיטה כ"י משם התוס' יע"ש הן אמת דקשה לכאורה על תי' ז"ל במ"ש דסוגייא דפ' הבע"י אתי' כרבנן דאכתי תקשי אליבא דר"י העראה דחייבי לאוין מנ"ל והי"ל לתלמודא להקשות הניחא לרבנן אלא לר"י מנא לן וכ"ת דה"נ לר"י אינו חייב על העראה בחייבי לאוין הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר דבכוליה תלמודא מיפשט פשיטא לן דאהעראה מיחייב ולא מישתמיט לומר דר"י פליג בהא ותו דברייתא דכריתות דתני קמיה דר"ש עשו גומר שלא כדרכה כהמער' בכדרכה דפטור בשפחה חרופה כר"י אתיא וקתני דדוקא בשפחה חרופה אינו חייב על העראה מכלל דחייבי לאוין בעלמא בהעראה מיחייב והנראה פשוט דכוונ' הריטב"א משום דבתר הכי פרכינן התם העראה דחייבי לאוין דכהונה מנ"ל אתיא קיחה קיחה מעריות וא"כ לר"י העראה בחייבי לאוין מג"ש דקיחה קיחה דכיון דאפילו בחייבי לאוין דכהונה מיחייב בהעראה כ"ש שאר חייבי לאוין אלא דרב אשי אליבא דרבנן משני שפיר דלחייבי לאוין דעלמא בלאו ג"ש דקיחה קיחה נפ"ל שפיר משפחה חרופה אבל לר"י חייבי לאוין דעלמא וחייבי לאוין דכהונה תרוייהו נפ"ל מג"ש דקיחה קיחה וזה פשוט ואיך שיהיה זאת תורת העולה דלרבנן דר"י בשפחה חרופה אשלא כדרכה מחייב ומעתה יש לתמוה על רבינו דפסק כמימרא דר"ש דתרוייהו ממעטינן מש"ז כנרא' שדעתו ז"ל לפסוק כר"י ואילו בפ"ה מה' שאר אבות הטומאה דין ט' וי' פסק דהבועל שלא כדרכה והמער' אין בו טומאת ב"ק הנה מבואר שדעתו ז"ל לפסוק כרבנן דר"י דאותה למעוטי שלא כדרכה וש"ז למעוטי העראה שאילו היה דעתו לפסוק כר"י הי"ל להביא דין פרט לכלה דאינה מטמאה וכן מבואר מד' מרן כ"מ שם ע"ש והדבר תמוה מ"ש דבש"ח ממעטינן תרווייהו מש"ז ובר מן דין לא ידעתי מה יענה לההיא דפרק הבע"י שהקשה הרשב"א ז"ל דעכ"ל דלרבנן דר"י בשפחה חרופה חייב אשלא כדרכה ומצאתי בשט"מ כ"י תי' לקו' הרשב"א הלזו משם הר"ם מאיב"רא וז"ל וי"ל דמתרוייהו פריך מעיקרא וה"ק העראה ושלא כדרכה דחייבי לאוין מנ"ל ע"כ ולקו' קמייתא אפשר לומר דס"ל לרבינו דכיון דבכריתות מייתי הא דר"ש בסתמא משמע דאליבא דכ"ע היא ואפילו לרבנן דילפי מב"ק מה ב"ק עשה שלא כדרכה כמערה ה"נ בשפחה חרופה שלא כדרכה כמערה וזה ודאי דוחק דאיסור מטומאה לא ילפינן וצ"ע:<br><b> ודע </b> שרש"י ז"ל שם בפ"ד אחים ד"ה להעראה כתב וז"ל להעראה שלא הזריע אי למ"ד נשיקה אי למ"ד הכנסת עטרה וכ"כ סמוך ונראה וז"ל שלא כדרכה והעראה מש"ז נפקא שלא כדרכה אינו מקום זרע כו' נראה מבואר דס"ל דאם הזריע היא טמאה וכן מבואר מדברי רבינו ז"ל בפ' הנזכר יע"ש והנראה ודאי דס"ל דבהעראה ראויה להתעבר ושלא כדעת התוס' דפרק הבע"י שכתבנו לעיל דאי ס"ל דאינה ראויה להתעבר אפילו הזריע אינה טמאה כיון שאינו ראוי להזריע והרי ביאה ראשונה לר"י אינה טמאה מטעמא דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה ובעינן ש"ז הראוי להזריע וא"כ איך כתב רש"י ז"ל דלר"י העראה אינה מטמאה אלא דוקא בשלא הזריע גם גבי שפחה חרופה דאמרינן התם דאם אינו מתכוין כגון שנפל מן הגג ונתקע אינו חייב כתב רש"י ז"ל שם דה"ט משום דכשאינו מתכוין אינו ראוי להזריע הרי דמתיב' ש"ז ממעטינן ש"ז דאינו ראוי להזריע וא"כ אלו היה דעתו ז"ל דבהעראה אינה מתעברת הי"ל לומר דאפילו הזריע אינה טמאה והר"ב מש"ל ז"ל פרק ט"ו מהלכות אישות הלכה ך' כתב בפשיטות דהעראה אינה ראויה להתעבר והוכיח כן מדברי התוס' שכתבנו וכתב עוד וז"ל שוב ראיתי הדבר מפורש בפרק עשרה יוחסין דע"ח דאמרינן התם אמר ר"י כ"ג באלמנה לוקה ב' כו' ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו בשלא גמר ביאתו הרי מבואר דמהעראה אינה ראויה להתעבר ועל פי זה כתב דה"ט דכל הפוסקים ז"ל שהשמיטו ההיא דבן זומא דפ"ב דחגיגה דאמרינן התם חיישינן שמא באמבטי נתעברה משום דהוי דלא כהלכתא דכיון דבהעראה אינה מתעברת כ"ש באמבטי את"ד יע"ש:<br><b> ולדעתי </b> נראה שדין זה במחלוקת הוא שנוי דמדברי רש"י ז"ל מבואר דס"ל דראויה להתעבר ומה שהביא ראיה מההיא דפרק עשרה יוחסין נראה דאין ראיה כלל דמ"ש שם בשלא גמר ביאתו לאו היינו מרוק הגיד ובשהזריע אלא ה"ק בשלא גמר ביאתו שלא הזריע ותדע דבפ"ב דנדה דף ט"ו פרכינן התם לר"י בנו של ריב"ז דאמר בעלה נכנס להיכל להקטיר קטורת ות"ל משום ב"ק ומשני בשלא גמר ביאתו והתם ודאי עכ"ל דשלא גמר ביאתו דקאמר היינו שלא הזריע ואם כן דכוותה נמי ההוא דפ' הבע"י הכי נמי מתפרשא וזה פשוט ועיין בתוספות פרק קמא דיבמות דף י"ב עמוד ב' דבור המתחיל ואפילו שכתבו בסוף דבור דמשכחת לה חמות' ממאנת כגון שעברה באמבטי יעיין שם מבואר דס"ל דההיא דבן זומא הלכתא היא ודו"ק ודע שמדברי רש"י ורבינו שכתבו דמעוטא דהעראה היינו בשלא הזריע נראה מבואר דס"ל דכל שגמר ביאתו אע"פ שלא הוציא ש"ז טמא משום ב"ק דאל"כ מאי איכא בין העראה לגמר ביאה והרב בעל מש"ל ז"ל פ"ג מהלכות ביאת מקדש הלכה ג' הוכיח כן מפשט' דשמעתתא דההיא דפ"ב דנדה שכתבנו לעיל ולא זכר ש"ר דברי רש"י ורבינו הללו ואע"ג דקרא כתיב ואשה אשר ישכב איש אותה ש"ז כבר כתבו התוס' פ' הב"עי ד"ה הנז' גבי שפחה חרופה וז"ל נראה דמחייב אפי' בלא הוצאת זרע דלא בעינן אלא ביאה הראויה להזריע כמו בא"א דלא בעינן הוצאת זרע אע"ג דכתיב ביה ש"ז כו' יע"ש הן אמת שדבריהם ז"ל אינם מובנים במה שהביאו ראי' מא"א דהתם שאני דאפי' בהעראה דהיינו נשיקה למ"ד או הכנסת עטרה למ"ד מחייב כשאר חייבי מיתות דעלמא דילפינן לה מהיקש' דרבי יונה כמ"ש רש"י ז"ל וא"כ דש"ז אתא למעוטי משמש מתה וש"ז לאו דוקא ממש משא"כ בשפחה חרופה דדרשינן ש"ז למעוטי העראה איכא למימר דבגמר ביאה נמי כל שלא הוציא ש"ז פטור דאהוצאת זרע הוא דקפיד קרא ויש ליישב בדוחק:<br><b> ואולם </b> הא ק"ל מאותה שאמרו בפרק יוצא דופן דמ"א ורחצו במים וטמאו עד הערב אמר ר"ש וכי מה בא זה ללמדנו אם לענין נוגע בש"ז הרי כבר נאמר למטה או איש אלא מפני שטומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים אינה מטמאה אלא שגזרת הכתוב היא ופרש"י וז"ל מה בא זה ללמדנו הא משום טבילה דידי' לא אצטריך דהא כתיב לעיל ואיש כי תצא ממנו ש"ז ואם ללמד עליה שצריכה טבילה כו' יע"ש והשתא אמאי ל"ק עדיפא מינה דקרא אצטריך למשמע דביאה משוי להו ב"ק ואפילו בלא הוצאת זרע והתוס' ז"ל ד"ה וסבר כתבו וז"ל ואע"ג דקרא במשמש' איירי סבר המקשה דמטעם משמש' לא היתה טמאה אי לאו משום שהזרע נפלט לבית החיצון וא"ת לרבנן נמי תקשי כו' וי"ל כו' ואצטריך קרא למשמש' אף שנכנס הזרע מתחילה לבית הפנימי ולא יצא לבית החיצון כו' א"נ שמא לרבנן מטמא אלא כשהיה הזרע בבית הפנימי ויצא לחוץ כו' יע"ש:<br><b> והשתא </b> קשה טובא דאיך אפשר לומר דסבר המק' דמטעם משמשת לא היתה טמאה אי לאו משום פליטת הזרע שהרי כל דאיכא גמר ביאה אפילו בלא הוצאת זרע טמאים הם משום טומא' ב"ק א"כ ע"כ לומר דגזיר' הכתוב הוא במשמשת דביאה משוי להו כב"ק וליכא למימר דס"ל למקשה דבגמר ביאה אינו טמא משום ב"ק אלא בהוצאת זרע דאם כן תיקשי ליה מעוטא דש"ז למעוטי מערה היכי משכחת לה ותו ק' דאמאי הוצרכו לידחק אליב' דרבנן דאצטריך קרא במשמשת אפילו לא יצא לחוץ עדיפא מינה הי"ל לומר דאצטריך קרא במשמשת אפילו בלא הוצאת זרע אלא מבואר דס"ל דבגמר ביאה גרידא אינו טמא משום ב"ק הפך דברי הרב מש"ל ז"ל ודו"ק וכן ראיתי להרב בעל קרבן אהרן דף קנ"ו ע"ב ד"ה פרט למערה שכ' בפשיטו' דכל שלא הוציא ש"ז אפי' גמר ביאתו אינו מטמא יע"ש ויש להסתפק במי שאסר עצמו הנאת תשמישי אשתו עליו אי מחייב עלה בהעראה גרידא מי נימא דכיון דקיימא עלויה בבל יחל הרי אשה זו נאסרה עליו כשאר חייבי לאוין בעלמא דמחייב אהעראה א"ד בנדרים שאני דהלך אחר לשון בני אדם ויש לי להוכיח דקאי עלי' בבל יחל אהעראה גרידא ממ"ש הר"ן בפ"ב דנדרים דט"ו ע"ב גבי ההיא דאמרינן באומר הנאת תשמישך עלי הקשה וז"ל וא"ת הא האי גדרא דרבנן היא דהנאת תשמיש לית ביה ממשא והיכי אתי בל יחל דרבנן ועקר למצות עונה דאוריית' ותירץ דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה א"ד יע"ש וקשה ממה שכתב הרא"ם ז"ל בתוספותיו על הסמ"ג בה' שופר דרס"ד ד"ה אין תוקעין וז"ל אך קשה דא"כ בלא גזירה דרבה נמי לא היה להם לתקוע כו' דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בשוא"ת וי"ל דלא אמרינן שו"את שאני אלא היכא דליכא הכשר מצוה כגון ההיא דאין מפקחין עליו את הגל דבעידנא דקמעקר שבות של דבריהם לא מקיים עשה דתקיעת שופר אבל היכא דבעידנא דקעקר איסורא דרבנן מקיים עשה דשופר לית להו כח לחכמים להעמיד דבריהם אפי' בש"ואת א"ד יע"ש ודבריהם הללו הפך דברי הר"ן שכתבנו שהרי הכא בעידנא דעובר על איסור דרבנן הוא מקיים מצות עונה שהוא ד"ת ואפי"ה כתב הר"ן דיש כח ביד חכמים כו' וכבר ראיתי בספר קול יעקב בלשון הרמב"ם דל"ו ע"ג תמה בזה והניחה בצ"ע ואולם אם כנים אנחנו לומר דבהעראה גרידא קאי בבל יחל כשאר חייבי לאוין דעלמא איכא למימר דה"נ בעידנא דעבר אאיסורא דרבנן דהיינו אהעראה לא מקיים מ"ע דעונה דפשיטא ודאי דמצות עונה היינו בגמר ביאה כדרך גבר בעלמה ודוגמא לדבר כתבו התוספות גבי ההיא דמי שחציו עבד דלא אתי עשה דפ"ו ודחי ל"ת דלא יהיה קדש משום דמשעת העראה עבר אלאו ולא מקיים עשה אלא בגמר ביאה יע"ש ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רצג) </b> ויש להסתפק במי שאסר עצמו הנאת תשמישי אשתו עליו אי מיחייב עלה בהעראה גרדאי כו'. גם אני נסתפקתי בזה והראה לי ב"ג ה"ח ר' העשיל שכבר קדמני בזה הגאון המחבר ז"ל והנה היה פשיטא לי ג"כ דבכל חייבי לאוין מיחייב בהעראה אע"ג דליכא ריבוי אך מצאתי דאתא לידי ספר ישועות יעקב אה"ע וראיתי שכתב בסי' כ"ו דלאו דלא תהיה קדשה אינו אלא בגמר ביאה ושמצא כן בתשובה אחת ע"ש: ותמהני דהא בפירוש כתבו התוס' בפשיטות בג' מקומות דאלאו דלא יהיה קדש מיחייב בהעראה עיין בתוס' חגיגה דף ב' ע"ב בד"ה כופין כו' ובגיטין דף מ"א ע"א בד"ה ליומא כו' ובב"ב דף י"ג ע"א בד"ה כופין כו' והתם נמי ליכא ילפותא ואפ"ה כתבו התוס' כן בפשיטות וא"כ מאי שנא ל"ת דלא תהיה קדשה מלאו דלא יהיה קדש ואמרתי לחלק בזה דאיסור דקדשה הוא רק מחששא דאח ישא אחותו וזה לא שייך אלא בגמר ביאה: ואם כנים דברינו בסברא זו היה נראה ראיה לזה מדברי הרמב"ם עצמו וליישב בזה קושיא גדולה שהקשיתי עליו מחייבי כריתות דחייב עליהן בביאה בלי קדושין איך חל איסור חמותו למשל על לאו דלא תהיה קדשה דאין כאן לא כולל ולא מוסיף ולא איסור בת אחת אע"כ דאלאו דל"ת קדשה אינו חייב אלא בגמר ביאה ועל איסור חמותו חייב בהעראה: שוב ראיתי שגם ס' המקנה בריש הלכות קדושין כתב דקדשה היא רק בגמר ביאה משום דלית בה ריבויא להעראה ותמהני שלא הזכיר כלל מדברי התוס' שבג' מקומות הנ"ל שהמה כנגדו אבל הנאני שכתב בשם הרמב"ם פ"ב הלכה י"ז מהלכות נערה הטעם לחלק בין שאר חייבי לאוין ללאו דקדשה אך מהסס הייתי בזה דהא אנן קיי"ל כת"ק דר' שמעון דלא דרשינן טעמא דקרא אלא די"ל דלא דמי להא דר"ש וע"ש: אבל הנך רואה דמ"ש ס' המקנה ובעל ישועות יעקב הנ"ל דמשום דליכא ריבויא דקדשה להוי בהעראה אינה אלא בגמר ביאה הרי מדברי התוס' שבג' מקומות הנ"ל מבואר דליתא וכן מוכח מהגאון המחבר הזה דפשיטא לי' דלאו דלא יחל חיובי' נמי בהעראה ולא נסתפק אלא משום דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם וגם ספיקו פשוט לאיסורא אפי' בהעראה: ואני לעצמי הוכחתי בצדוד למיפשט ספיקא דידן לחומרא דבהעראה נמי חייב בבל יחל והיינו דלמ"ש הרא"ם דאכילה סתם היא בכל שהוא אפי' בלשון תורה אלא דהלכה למשה מסיני באה דלהוי בכזית אפ"ה קיי"ל בנשבע שלא יאכל כת"ק דרע"ק דאינו חייב בכל שהוא ולהרא"ם קשה אמאי ומה דקאמר לרע"ק היכן מצינו כו' אע"כ צ"ל דדעת הנשבע לאסור עליו הלאו דבל יחל באיסור שבדה מלבו כמו באיסור שאסרה עליו רחמנא וכיון דכל איסורי תורה אינו חייב עליהן אלא בכזית הוא אסור נמי בכזית וא"כ הרי ממילא כן הוא באוסר התשמיש עליו דכיון דבשאר חייבי לאוין חייב אהעראה הוא נמי אסר עליו אפי' העראה. ולפ"ז אפי' אם נימא דבלאו דקדשה אינו חייב אלא בגמר ביאה מ"מ כיון דבכל שאר חייבי לאוין א"צ גמר ביאה א"כ דעת הנודר למאי שהוא ברוב איסורי תורה ולא כדין קדשה ושפחה חרופה דוקא דהרי גם התם הא משכחת איסורי אכילה שחייב עליהן בכ"ש וגם משכחת שאינו חייב עליהן אלא בככותבת ואפ"ה בנשבע שלא יאכל היום פטור בשאכל חצי שיעור וגם א"צ שיאכל ככותבת דוקא כמו ביוה"כ אלא דחייב בכזית כמו ברוב איסורי תורה וא"כ הרי מדברי הר"ן אין ראיה לומר דכל לאו אע"פ דלא נתרבה חייב בהעראה משום די"ל דבל יחל שאני משום דדעת הנודר כרוב לאוי תורה: והנה בטעמא דיהיב הרמב"ם בהלכות נערה הנ"ל אלאו דלא תהיה קדשה משום דשמא ישא אח את אחותו אשר מזה למד הגאון בעל ס' המקנה דאינו חייב על לאו זה אלא בגמר ביאה וכנ"ל קשה דא"כ אביאה הראשונה באשה שלא נבעלה אמאי חייב הא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה ואי נימא דבאמת מודה הרמב"ם דאינו חייב אלאו דקדשה אלא בביאה שניה א"כ הרי לא צריך המקנה לחלק לאו דקדשה משאר חייבי לאוין דחיובו בהעראה ליישב בזה תמיהת הראב"ד על הרמב"ם ממה דמשלם קנס דהא קיי"ל דאינו לוקה ומשלם שהרי בפשיטות ניחא דכיון דקנס אינו חייב אלא בביאה הראשונה ע"י השרת בתולים א"כ ממילא אינו לוקה משום לאו דלא תהיה קדשה כיון דאינה מתעברת מב"ר: (ועוד יש לתמוה על הרב המקנה דא"כ לא ילקה אלאו דלא תהיה קדשה בבא עליה שלא כדרכה):<br><b> שוב </b> ראיתי בהר"ן בפ"ק דקדושין בהאבעיא אי תחלת ביאה קונה שכתב שם דיבמה נקנית בהעראה ואפ"ה אמרינן בטעמא דאין עשה דיבום דוחה לל"ת דאלמנה לא יקח בכ"ג משום גזירה ביאה ראשונה אטו שניה ולא משום גזירה תחילת ביאה אטו סוף היינו משום דבעינן להקים לאחיו שם וזה רק בגמר ביאה ואע"ג דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה מ"מ זמנין דמתעברה וע"ש וא"כ לפ"ז יש ליישב קצת האי דקדשה ודוק: אבל דברי הר"ן הללו קשה להבינם דא"כ מאי פריך ביבמות דף ל"ד והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה וע"ש הא אמרת דזמנין דמתעברה ולפיכך מפרישין כדי לברר הדבר ויש ליישב בזה דבאמת דרוב אינן מתעברות מביאה ראשונה: [אמר נ"ה המבלבה"ד בלשון "אין" שאמרו חז"ל אם הוא רק על הרוב ומיעוט שכיח כמו שכתב הר"ן שהביא מו"ז זצ"ל צ"ע דבשבת נ"ה ע"א אמר ר' אמי אין מיתה בלא חטא וכו' עיי"ש ומקשה שם מד' שמתו בעטיו של נחש עי"ש ומסיים ש"מ יש מיתה בלא חטא וכו' עיי"ש ואם נאמר דלשון "אין" הוא רק על הרוב ל"ה תיובתא דר' אמי ועיין בתוס' שם ד"ה דמתו וכו' שכתבו והא דכתיב כי אדם אין צדיק בארץ וכו' ברוב בני אדם קאמר משמע "דאין" הוא רק על הרוב וממקומו הוא מכרע שם להפך וצריכים לומר דלשון מקרא לחוד ולשון חז"ל לחוד מכ"מ צ"ע במלת "אין" עוד ע"כ הגה"ה] וס"ל להש"ס ביבמות דא"צ לחוש להמיעוט ולהפרישן כדי שלא לבטלן מפ"ו ג' חדשים דהבחנה (שוב ראיתי בנוב"י מה"ת חאה"ע סימן קל"ט שהקשה לו הגאון או"ח לפי המבואר ביבמות דף ל"ט דהכרת העיבור לשליש ימים הוא רק מצד רוב א"כ אמאי מותרת היבמה להתייבם אחר ג' חדשים הא במקום דאיכא לברורי אין הולכין אחר הרוב ויבמה נמי תמתין עד ה' חדשים ויום אחד ע"ש והשיב לו הנוב"י כמ"ש לעיל דזה לא מיקרי איכא לברורי לאסור עליה כל ביאות של שני חדשים ויום אחד ע"ש) אבל לענין יבום כיון דקיי"ל גם בזקן וזקינה דיש יבום בהו כיון שמצינו שנפקדו על זה ומשום הכי אע"ג דלהקים זרע ע"י ביאה ראשונה לא שייך מ"מ לא גרע זה מזקן וזקינה ואע"פ שי"ל למה נאסור ביאה השני' ואמאי לא ניזול בתר רובא (כדאזלינן בכל מקום) ונימא דלא נתעברה מביאה ראשונה מ"מ י"ל דלענין יבום די במציאות הקמת זרע בלבד כמו בזקן וזקנה דאל"כ נימא דכל זמן שלא נתעברה אפי' לעולם יחול עליה עדיין מ"ע דיבום: גם י"ל דהא דפריך ביבמות אהאי דמפרישין הנ"ל והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה אע"ג דיש לחוש למיעוט במקום שיש לו מתירין מ"מ למ"ש הנוב"י לענין דשיל"מ בספק מניקת חבירו דכיון דמדרבנן הוא הולכין בספיקו להקל אע"ג דיש לו מתירין לאחר כ"ד חודש משום דבכה"ג ל"ש דשיל"מ כמ"ש בצל"ח לענין טלטול מוקצה דבעי לטלטל היום ומחר וא"כ ה"נ בנ"ד ויהיה ראיה מזה לדבריו אלו דאל"כ מאי פריך הכא והא אין אשה כו' נימא דלא אזלינן בתר רוב דאינן מתעברות מב"ר משום דיש לה מתירין לאחר הפרשה אע"כ דליכא למימר הכי וכמ"ש וא"כ הרי מדברי הר"ן אלו ראיה להנוב"י הנ"ל לכאורה: אולם באמת להר"ן לשיטתי' דמספקא לי' בפ' אין צדין דלמא הא דקיי"ל דבדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא היינו דוקא בתערובות כיון דאתחזק איסורא אבל לא בנכרי שהביא ביצים ביו"ט די"ל כיון דרובא לאו בני יומן נינהו מותרין אע"ג דהוי דשיל"מ וע"ש ולהאי צד אין ראיה ועיין במל"מ פ"י מהלכות מעילה ובמ"א הארכתי ובר מן דין י"ל דאין ראיה מזה לסברת הצל"ח הנ"ל די"ל דגם בל"ז לא הוי דשיל"מ משום דאין ההיתר עתיד לבוא בודאי ועיין מ"ש הט"ז ביו"ד סי' ט"ו ומ"ש הנקודות הכסף שם ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> בסופו. </b> מה שהביא בשם הרא"ם שהעלה דאין כח ביד רבנן לעקור דבר מן התורה בשוא"ת רק אם אינו עושה המצו' תומ"י רק לאח"ז אבל אם הוי בעידנא שמקיים המצוה תיכף אין להם כח לעקור דבר אפי' בשוא"ת עיי"ש עפ"ד הנ"ל יש ליישב מ"ש המג"א בסי' תמ"ו בשם השל"ה ומה שהקש' עליו עיי"ש ולפי הנ"ל דברי השל"ה נכונים דודאי האמת כדברי הר"ן שמה שאין נדחה בשופר היינו מטעם דהוי עשה ול"ת דאל"ה הוי דחי אף דלא הוי בעידנא כיון דהוי עשה דרבים ולא בעינן בעידנא כמ"ש המג"א רק מכח דהוי עשה ול"ת לכך לא דחי מיהו אעפ"כ נצרך לטעם דלא הוי בעידנא כיון דעכ"פ אינו עושה המצו' מיד נהי דלענין דחיית העשה כיון דהוי דרבים לא בעינן בעידנא מ"מ כיון דלא הוי בעידנא יש כח לחז"ל לעקור דבר מן התורה לעשותו כשל תורה ובשל תורה לא דחה דהוי עשה ול"ת אבל אם הוי בעידנא כגון גבי חמץ לא שייך לומר דהוי עשה ול"ת כיון דהוי דרבנן ואין כח ביד חז"ל לעקור דבר מה"ת אף בשוא"ת כיון דתיכף מקיים העשה לכך בהא אוקמוהו אדאורייתא והוי היתר ממש ואין כאן עשה ול"ת וז"ב כוונת השל"ה ולפ"ז נרא' דמ"ש בש"ע שם סעיף ב' די"א דיו"ט שני דינו כחוה"מ לענין זה ומשמע מדברי האחרונים דיותר יש להקל לטלטלו להשליכו לים מלשרפו עיי"ש. ולדידי נראה איפכא דדוקא לשרפו במקומו מתירין הי"א כיון דבזה מקיים המצוה תיכף בעידנא לכך כיון דיו"ט שני דרבנן אין כח ביד חז"ל לעקור ד"ת אבל לטלטלו לים כיון דלא הוי בעידנא ממש שעושה איסור טרם קיום המצוה בזה יש כח ביד חז"ל לעקור ד"ת בשוא"ת ואסור לבערו כנלפענ"ד. ואין להקשות ע"ד הרא"ם הנ"ל ממה דאמרינן בש"ס דשניות מד"ס חולצת ולא מתייבמת ואף למ"ד דמצות יבום קודם משמע דהוי כן דליכא פלוגתא בהא מלתא כלל ואמאי לא נימא איך בטלו חז"ל מצות יבום למ"ד דקודם הרי הוי בעידנא דמעקר לאו ואין כח בידם לבטל אף בשוא"ת כמ"ש שם ביבמות כ' ע"ב דבאמת שייך בזה דעדל"ת ולכך בדעבד קנה עיי"ש אך באמת א"ש דהרי הוי מטעם גזרה ביאה ראשונ' אטו שני' והיכי דהוי גזרה אף הרא"מ מודה דאסרו אף בעידנא כמו דאסור באמת בשופר מטעם שמא יעבירנו ד"א ברה"ר מיהו באמת אין לדמות זה לזה ועדיין יהי' צ"ע על הרא"ם דבשלמא בשופר דהוי הגזרה מכח שמא יעבירנו ויעשה איסור תור' לכך שפיר העמידו דבריהם אבל כאן הרי אף ביאה שני' הוי אסור רק מדרבנן וא"כ אף אם גזרו ביאה ראשונ' אטו שני' הוי הכל רק מכח איסור דדבריהם ואיך העמידו דבריהם לעקור דבר מן התור' מה דהוי בעידנא וצ"ע ואפשר דלא אמר הרא"ם כלל זה רק היכי דהוי גזרת חכמים רק במקום מצוה לבד בזה אין להם כח לגזור לבטל המצוה אם הוי בעידנא אבל אם גזרו גזרה בדבר הרשות שזה יש כח בידם לעשות כעין דאורייתא אז נעשה כדאורייתא ממש ושוב אף אם אירע במקום מצוה אינו כדאורייתא כיון דהוי בשוא"ת וזה שפיר יש כח בידם והרא"ם מיירי רק כעין שופר דהוי רק במקום מצוה אבל בשניות הוי הגזרה בעלמא ובהיות כן יש לדחות דברי השעה"מ שרוצה להוכיח מהר"ן בנדרים דאם נדר מתשמיש אשה אסור אף בהעראה דאל"כ סתרי דברי הר"ן להרא"ם הללו עיי"ש ולפמ"ש ליכא ראי' דהתם בדברי הר"ן תקנת רבנן דחל הנדר דבל יחל מדרבנן משכחת לה גם שלא במקום מצוה בנדר מאשה שאינה אשתו עדיין או בשאר דבר שאין בו ממש וכדומה או אם היא נדרה וכדומה בכמה ענינים וכיון דחל האיסור בדבר הרשות חל אף במקום מצוה אף דהוי בעידנא כמו בשניות ויבום ועדיין צ"ע בכל זה. אך קשה על הרא"ם מתוס' פסחים ס"ב ד"ה כי לית לי' הואיל וכו' ודברי הרמב"ן במלחמות בסוגיא דאופה מיו"ט לחול שהעלו שניהם דהואיל זה הוי רק דרבנן דמה"ת אין לחלק בין לחומרא בין לקולא והנה התוס' שם הרגישו איך יביא פסח שני ויביא חולין בעזרה וכוונתם דבשלמא מה שפסלו הראשון זה הוי בשוא"ת ויש כח בידם לעקור ד"ת בשוא"ת אך מה שיביא פסח שני הוי בקום ועשה ואין כח בידם לעקור ד"ת בקום ועשה וע"ז תירצו כיון דלא יזרוק הדם שוב חייב מה"ת בפ"ש כלומר וא"כ ליכא כאן עקירה בקום ועשה ומה שלא יזרוק זה הוי שוא"ת ויש כח בידם אבל לדעת הרא"מ קשה טובא שהרי בפסח הוי השחיטה והזריקה והאכילה כולן מ"ע ממש והוי בעידנא ממש ואיך כח בידם לעקור ד"ת בשוא"ת ובהא נשאר קו' התוס' במקומה דאיך פסלוהו מדרבנן שלא יזרוק הדם ונראה מוכח מדבריהם דהם לא ס"ל כדעת הרא"ם והרא"ם אפשר דסובר כדעת הבעה"מ שם דס"ל דהואיל זה הוי מה"ת לחומרא נמצא דין זה במחלוקת שנוי' וצ"ע ובדיקה בש"ס ופוסקים אם יסבול כלל זה של הרא"ם או לא:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אחד </b>
+<b> ז' עממין ואחד כל האומות באיסור זה כו'.</b> הנה דעת רבינו לפסוק כר"ש דדריש טעמא דקרא ודריש כי יסיר לרבות כל המסירין וכן מבואר פרק האומר דס"ח ע"ב דאמרינן התם הניחא לר"ש דדריש טעמ' דקרא ופרש"י וז"ל וה"נ דריש טעמא דחתון משום כי יסיר ולא אצטריך קרא לפרושי טעמא ואייתר לן כי יסיר לרבות כל המסירין והר"ן ז"ל פי' בפי' הלכות הסוגיא באופן אחר וכתב וז"ל דדריש טעמא דקרא כו' וה"נ טעמא דקרא דריש דכיון דטעמא דלא תתחתן משום כי יסיר הוא גמיר מיניה כל המסירין מאחרי המקום עכ"ל ומוהר"ש יפה ז"ל ס' בראשית דמ"ט הקשה על רש"י ז"ל אמאי לא פי' כפירוש הר"ן דמשמע הכי ריהטא דסוגיא טפי ולע"ד נראה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן מכח ההיא דאמרינן פרק המקבל דקט"ו דהיכא דמפרש טעמא בקרא אפילו ר"י מודה דדריש טעמא דקרא ואם כן מאי פריך הכא ובגמרא הניחא לר"ש אלא לרבנן כו' הא אפילו רבנן מודו הכא דדרשינן טעמא דקרא היכא דמפרש קרא טעמא בהדיא ואדרבא על הר"ן יש לתמוה מה יענה לקו' זו ואפשר ליישב לפי' הר"ן דתלמוד' הכי פריך דודאי קרא דלא תתחתן בז' אומות הוא דבהכי הוא דמיירי קרא אלא דלר"ש דדריש טעמא דקרא ועבדינן עיקר מהטעם ועקרינן קרא מפשטיה ה"נ כיון דטעמא דלא תתחתן משום כי יסיר הוא א"כ מרבינן מיניה שאר אומות דשאר אומות נמי מסירין הם מאחרי המקום אמנם לרבנן דר"ש דלא עבדינן עיקר מהטעם ולא עקרינן קרא מפשטיה ה"נ הכא אע"ג דטעמ' דקרא איתיה בשאר אומות נמי אפי"ה לא עקרינן קרא מפשטיה ודוקא בז' אומות דכתיבי בהדיא הוא דאסרינן ומאי דקאמר בגמרא הניחא לר"ש דדריש טעמא דקרא לאו ממתני' דפרק המקבל הוא דמייתי דהתם לא מפרש קרא בהדיא טעמא ומשום הכי פליגי רבנן אלא מההיא דסנהדרין דפליגי ר"י ור"ש בלא ירבה לו נשים דר"י ס"ל דמרבה הוא ובלבד שלא יהיו מסירות את לבו ור"ש ס"ל דאפי' א' ומסירה את לבו ה"ז לא ישאנה הרי דר"י ס"ל דא' ומסירה את לבו מותר אע"ג דקרא טעמא קא יהיב דלא ירבה לו נשים משום דלא יסיר לבבו וא"כ ה"ט נמי איתיה באחת ומסירה את לבו אפי"ה ס"ל לר"י דלא עקרינן קרא מפשטיה ודוקא לא ירבה לו נשים הוא דאזהר רחמנא וא"כ ה"נ אע"ג דטעמא דכי יסיר איתיה בשאר אומות נמי אפי"ה נימא דדוקא ז' אומות דכתיבי הוא דאזהר כך היה נראה ליישב פי' הר"ן אבל מה נעשה שהר"ן ז"ל בעצמו פי' דמאי דקאמר בגמ' הניחא לר"ש היינו ממתני' דהמקבל כפירוש רש"י ז"ל ואולי נאמר לדעת הר"ן דהא דפריך הכא בגמ' הניח' לר"ש כו' היינו משום דס"ל דרבנן דר"ש לא דרשי טעמא דקרא אפילו היכא דמפרש קרא בהדיא וכדס"ד התם בפרק המקבל אמנם למאי דמסיק התם דהיכא דמפרש טעמא בהדיא אפילו רבנן מודו לא תקשי לן קו' דהכא ולא צרכינן לומר דנפ"ל מקרא דכתיבא בהדיא ושוב ראיתי להרב ל"מ פ"ג מהלכות מלוה ולוה שכ"כ ליישב מה שהקשה על רבינו ז"ל דפסק שם כרבנן דר"ש דלא דרשי טעמא דקרא א"כ ע"כ צ"ל דנפ"ל דנכרית ולדה כמוה מקרא דכי תהיין כדאסיקנ' בסוגיא דידן וא"כ ע"כ דקרא דהאשה וילדיה איצטריך לדרשא דר"י דאמר האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד לא אמר כלום והולד כמותה כמ"ש בגמרא ואלו רבינו ז"ל בפ"ז מהלכ' עבדים פסק כרבנן דדבריו קיימין וניחא ליה להרב ז"ל שרבינו מפרש סוגיא דידן כפירוש הר"ן שכתבנו וס"ל דלפום מאי דמסיק התם דהיכא דמפרש קרא דרשי' טעמא תו לא צרכינן לשינויא דהכא יע"ש והרב ז"ל כתב פי' זה מסברא דנפשיה ולא ראה דברי הר"ן ז"ל הללו שפירש כן בהדיא ומה שהקשה הרב הנז' לפירוש זה דאם כן לר"ש דדריש טעמא דקרא לישתוק קרא מטעמא דכי יסיר ומסברא ידעינן טעמא כדקאמר התם בהמקבל גבי לא ירבה לו נשים נראה דלק"מ דקר' דכי יסיר אצטריך לאשמועי' דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך ואין בנך מן הגוי קרוי בנך ואדרב' לפרש"י שפי' דלר"ש דדריש טעמ' דקר' אייתר לן כי יסיר לרבות שאר מסירין קשה טובא דהא אצטריך לדר"י וכבר הוקשה לו כן למוהר"ש יפה ז"ל והניחו בצ"ע ואפשר שמכח קו' זו הצריכו להר"ן ז"ל לפרש כן: אך ק"ל דביבמות פ"ב דכ"ג פרכינן לר"י בר יאודה דס"ל דהבא על אחותו והיא בת אשת אביו אינו חייב אלא א' האי בת אשת אביך מאי עביד ליה ומשנינן דמיבעי ליה למעוטי אחותו מנכרית והדר פרכינן ורבנן נכרית מנ"ל אר"י כו' אמר קרא כי יסיר כו' האי בז' אומות כתיב כי יסיר לרבות כל המסירין הניחא לר"ש כו' אלא לרבנן מנ"ל מאן תנא דפליג עליה דר"י ר"ש היא והשתא כפי מ"ש הרב ז"ל דלמסקנא דפרק המקבל אפילו לרבנן דר"ש נפ"ל מכי יסיר דולדה כמוה משום דמפרש טעמא אם כן תקשי לן המסקנא דפרק המקבל לר"י ב"י קרא דבת אשת אביך מאי עביד ליה דלמעוטי נכרית לא אצטרך דהא נפ"ל מקרא דכי יסיר לכ"ע ובשלמא לפירש"י ניחא שפיר דר"י ב"י ס"ל כרבנן דר"ש דלא דרשי טעמא דקרא ולא נפ"ל מכי יסיר שאר אומות משום הכי אצטריך קרא דבת אשת אביך אבל לדברי הרב ל"מ ז"ל קשה ולעיקר קושית הרב ל"מ ז"ל על רבינו נראה ליישב ע"פ מ"ש ה"ה ז"ל פ"ד מהלכות נחלות על מ"ש רבינו ז"ל דישראל שבא על שפחתו ולדה כמוה לכל דבר ושלא כדעת הרי"ף ז"ל שכתב משם רבותיו דדוקא לשפחה דאחרים הוא דאמרינן ולדה כמוה דומיא דנכרית אבל שפחה דידיה לא וכתב ה"ה ז"ל שדברי רבינו ז"ל מבוארים במכילתא שכך שנינו שם רבי נתן אומר אין תלמוד לומר האשה וילדיה אלא להביא את הרב שבא על שפחתו שולדיה עבדים כמוה תלמוד לומר האשה וילדיה כו' יע"ש ואם כן איכא למימר שפיר דלעולם דשפחה נמי נפ"ל מקרא דכי תהיין אלא דאצטריך האשה וילדיה להביא את הרב שבא על שפחתו דלא נימא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ושחררה וכדר"ן ותלמודא דקאמר מיבעי ליה לכדתניא ה"נ דהו"מ למימר מיבעי ליה לכדר"ן אלא דחדא מנייהו נקט כנ"ל נכון ליישב דעת רבינו:<br><b> האמנם </b> אכתי קו' דידן קיימא באנפין על הטור דבה' גביי' כתובה סי' צ"ג פסק באלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה כרבנן דר"ש וא"כ ע"כ צ"ל דנפ"ל דולדה כמוה בנכרית מכי תהיין לאיש וא"כ האשה וילדיה ע"כ אצטריך לדר"י ואלו הטור ז"ל פסק בי"ד סי' רס"ו כרבנן דר"י ולהטור ז"ל לא מצינן לומר דאצטריך לדר"ן שהרי בה' נחלות מבואר שדעתו ז"ל שלא כדעת רבינו וכן נמי לא מצינן למימר דס"ל כתיר' הרב ל"מ ז"ל שהרי בא"ה סי' ט"ז השיג הטור על רבינו ז"ל במ"ש דקרא דלא תתחתן מיירי אפי' בשאר אומות וכתב וז"ל ונ"ל שאינו אלא בז' אומות דלא קי"ל כר"ש דאמר כי יסיר לרבות כל המסירין ואי כדעת הר"ב ל"מ ז"ל מאי ק"ל הא אפי' לרבנן דר"ש קרא דלא תתחתן מיירי אפי' בשאר אומות למסקנא דפ' המקבל ומהתימא על הרב ל"מ ז"ל איך לא השגיח בזה ליישב דעת הטור. ואולי נאמר שהטור ז"ל פוסק כר"י ב"י דאינו חייב על אחותו שהיא בת אשת אביו אלא אחד ונפ"ל דנכרית ולדה כמוה מקרא דבת אשת אביך ומקרא דכי תהיינה לאיש לא נפ"ל מידי דההוא אצטריך לאשמועינן דקדושין תופסין בחייבי לאוין וכדר"פ וכן ראיתי להריטב"א ז"ל בשיט' כ"י למס' יבמות שכתב דהא דר"פ דדריש מקרא דכי תהיין דקדושין תופסין בחייבי לאוין פליגא אהך דרשא דשמעתין דלר"פ קרא לא מיירי אלא בחייבי לאוין ולהך דרשא דשמעתין מיירי אפי' בחייבי כריתות ומיתות ב"ד וכי תהיין דקאמר כל שיש בה הויה לאחריני קאמר יע"ש ודוק:
+
+Halakhah 2
+
+<b>ולא </b>
+<b> אסרה תורה אלא דרך חתנות אבל הבא על הגויה דרך זנות כו' מד"ס.</b> הנה מסתמיות דברי רבי' ז"ל משמע דס"ל דבא על הגויה בין בפנויה בין באשת נכרי אין איסורו אלא מד"ס מדלא חילק וכן נראה ג"כ ממ"ש פ"ח מה' מלכים דין ג' וז"ל אין אשת יפ"ת מותרת אלא בשעת שביה בין בתולה בין א"א שאין אישות לגוי והדבר קשה דבפ"ק דקדושין דכ"א ע"ב מפקינן לה מקרא דכתיב אשת אפי' א"א ואיך כתב רבי' דה"ט מפני שאין אישות לגוי וכבר התוס' שם הקשו דל"ל קרא הא קי"ל דאין אישות לגוי ותירץ דמ"מ איכא עשה דודבק באשתו ולא באשת חבירו האמנם דעת רבינו ז"ל נראה דס"ל דאפי' איסור עשה אין בו וקרא דודבק באשתו בב"נ דאזהר אבל גבי ישראל אין אישות לגוי כלל וס"ל דמהך קרא דיפת תואר ילפינן בעלמא דאין אישות לגוי כלל וכ"כ הרב בחידושין שם גם דעת הרשב"א שם מבואר כדעת רבינו דאין אישות לגוי כלל ואפי' איסור עשה ליכא:<br><b> וראיתי </b> למוהרימ"ט ז"ל שם בחידושיו הק' לדעת התוס' דס"ל דאיסור עשה איכא מדאמרי' פ"ד מיתות דף נ"ז כיוצא דיפת תואר מאי היא כי אתא רב דימי אמר ר"ח ב"נ שיחד שפחה לעבד ובא עליה נהרג עליה ועלה תני גוי בגוי וגוי בישראל אסור ישראל בגוי מותר ופירש"י דאפי' אשתו גמורה מותרת לו אלא דק"ק דאמאי נקט שפחה ולא א"א דמשמע דוקא שפחה דלא שייך בה עשה דאשת חברו דכבהמה חשיבה א"ד ז"ל ותמהני עליו דהתם בב"נ שיחד שפחה לעבדו ולקח ישראל בשביה מיירי כמ"ש רש"י שם וז"ל גוי שיחד שפחה לעבדו ולקח ישראל בשביה ובשביה אפי' א"א מותרת כנפ"ל מדכתיב אשת ומה שהקשה דאמאי נקט שפחה ולא א"א ל"ק כלל דרבותא אשמועינן דבן נח חייב עליה ולא נימא דכבהמה חשיבא וזה פשוט מיהו הא ק"ל טובא לדעת רבינו והרשב"א מהא דפרכינן התם דף נ"ט אהא דאמרינן התם ליכא מדעם דלישראל שרי ולגוי אסור ולא והרי יפת תואר ומשנינן התם משום דלאו בני כבוש נינהו והשתא אם איתא דישראל בגוי מותר אפי' בא"א אכתי תקשי ליה הרי א"א גוי' דלב"נ אסור ולישראל שרי וליכ' למימר דכיון דלישראל נמי אסור בא"א ישראל לא חשיב' כי האי מידי דלישראל נמי שרי ולגוי אסור כיון דלישראל במינן אסורי' דא"כ מאי פריך איפ' תואר הא יפת תואר מן ישראל בישראל אסירי ועיין בהרב ח"ה ובספר תורת חיים שם וראיתי למוהר"ש אלגאזי בס' לחם סתרים פרק אין מעמידין שהקשה למ"ש התוס' דבא"א גויה איכא איסור עשה דודבק באשתו וכ"כ הרא"ם ז"ל סדר תצא דהא ההוא קרא בב"נ כתי' ולא בישראל ותירץ דכיון דקי"ל נאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני ליש' נאמרה ולא לב"נ אם כן האי עשה דודבק באשתו לא נשנית בסיני דלך אמור להם לדבר שבמנין הוא דאתא וא"כ ודבק באשתו שדינן ליה דלישראל נאמר ואתי למימר באשתו ולא באשת חבירו ואפי' גויה יע"ש ותמהני עליו דא"כ ב"נ שבא על אשת חבירו לאחר מ"ת לא יהא חייב מיתה ובסנהדרין דע"א ע"ב אמרינן דב"נ שבא על אשת חבירו ונתגייר פטור הא לא נתגייר חייב וצ"ע:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רצד) </b> בד"ה וראיתי למוהרימ"ט שם בחידושיו הקשה לדעת התוס' דס"ל דאיסור עשה איכא כו'. לק"מ דהא בשפחה שייחד לעבדו נהרג משום גזל ולא משום אשת איש דכבהמה חשיבא ואפי' בלי שבי' מותר לדעת רש"י דגזל נכרי מותר מה"ת:<br><b> (רצה) </b> מיהו הא ק"ל טובא לדעת רבינו והרשב"א כו'. והשתא אם איתא דישראל בגוי מותר אפילו בא"א כו'. במחכ"ת לק"מ דרב דימי דקאמר בסנהדרין דף פ"ב דב"ד של חשמונאים גזרו דהבא על הנכרית חייב משום נשג"ז ע"כ ס"ל דמדאורייתא אין אפי' איסור עשה באשת נכרי דהא אמרת דהוא מגזירת ב"ד דחשמונאים בלבד ומכ"ש ר' אבין דס"ל דלא גזרו משום אישות דאין אישות לנכרי וא"כ מאי פריך הש"ס מיפת תואר היינו מרב דימי לעיל דף נ"ז והרי רב דימי ע"כ ס"ל דמה"ת עכ"פ אין לישראל איסור באשת נכרי ותקשי לך מי איכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור: ועוד אני תמה ואומר ולטעמיך דבאמת להוכיח מזה כדעת התוס' דאיכא איסור עשה באשת אחרים הא גם להתוס' קשה קושיא זו דהרי כתבו בע"ז דף ל"ו ע"ב בד"ה משום כו' בשם הירושלמי דבן נח הבא על זונה קנאה וב"נ אחרים שבאו אח"כ עליה חייבים עליה משום א"א אבל ישראל אינו חייב בעשה אלא אבעולת בעל ואשתו גמורה ע"ש וא"כ נימא מי איכא מידי דב"נ שבא על אשה שנבעלה בזנות תחלה נהרג עליה ולישראל שרי לגמרי ואפי' עשה אין בה אע"כ צ"ל דזה אין לו ענין כלל להאי מי איכא מידי דקאמר הש"ס שם כיון דגם בסיני לא אשתרי האיסור דודבק באשתו ולא באשת חבירו דנאסר תחלה לב"נ כדי שנאמר מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור אלא דבסיני נתחדשה הלכה בפירוש האי ולא באשת חבירו דכל שלא נתקדשה באחד מג' דרכים לאו אשת חבירו מקריא ואי נבעלה בזנות דעלמא שריא דלגבי ישראל זנות לאו קנין הוא בין בישראלית שנבעלה לישראל ובין בנכרית לנכרי נמצא דאיסור אשת איש כדקאי לב"נ קאי אלא דנתחדשה הלכה לפרש מה היא אשת איש וכיון דנכרים לאו בני אישות נינהו דעליהן לא נתחדשה ההלכה תו לא מצי הש"ס למפרך והרי א"א דלנכרי אסור ולישראל שרי דהא א"א באמת לישראל נמי אסור במי ששייך אישות והא באשת אחרים דשרי היינו משום דלית להו אישות וכמו דאמרינן דלאו בני כיבוש נינהו ומה דנכרי חייב אאשת חבירו היינו משום דלדידהו ע"י ביאת זנות נמי נקראת אשת חבירו וכיון דאיסור א"א גופיה יש בישראל כמו בנכרי אלא דבפרטות יש חילוק ביניהן תו לא שייך למפרך מי איכא מידי כו' ודוק:<br><b> ונלע"ד </b> ליישב סוגיא דקדושין דמרבינן גבי יפת תואר אשת אפי' א"א והא מוכח מסוגיא דסנהדרין דף פ"ב הנ"ל דבין לרב דימי ובין לר' אבין עכ"פ מדאורייתא אין אישות לנכרי (ושפיר כתב הרמב"ם והרשב"א כמ"ש המחבר ז"ל וכ"כ הריב"ש בתשובה סי' וא"ו ומטו בה משם הרמב"ן ועיין פ"ת סי' ט"ז ס"ק א') וא"כ האי אשת ל"ל ונ"ל משום דרב דימי בדף נ"ז קאמר דב"נ שייחד שפחה לעבדו ובא עליה ונהרג עלי' והיינו משום גזל עיין רש"י שם (והיינו ע"כ שלא ברשות העבד דהא צריך האי באשתו ולא באשת חבירו גבי ב"נ דנהרג עליה משום א"א וקשה אזהרה זו למה לי תיפוק לי' משום גזל וע"כ צ"ל דקרא אתא דאפי' ברשות הבעל נהרג עליה משום א"א אע"ג דבכה"ג משום גזל ליכא) וא"כ צריך גבי יפ"ת האי אשת לא מטעם אישות דהא לית לי' אישות אלא מטעם גזל דהא קיי"ל דגזל נכרי אסור וא"כ כמו דב"נ אסור בשפחת עבדו ואע"ג דלא שייך בי' אישות משום דכבהמה דמי מ"מ גזל יש בו ונהרג עליה ה"נ ס"ד דיפ"ת שיש לה בעל תאסר משום גזל משום הכי אצטריך האי אשת: אך באמת נתקשיתי בהבנת הסוגיא דסנהדרין דף נ"ז הנ"ל דקאמר התם לענין יפ"ת דנכרי בנכרי אסור וישראל שרי ומייתי הא דרב דימי דב"נ שיחד שפחה לעבדו כו'. ופירש"י דישראל לקחה בשביה מותרת לו ע"ש הא במלחמה ליתא משום גזל דשלל מותר ואפילו נכרי קונה את הישראל בשבי' כדילפינן מן וישב ממנו שבי וא"כ גם נכרי בישראל מותר ואיך קאמר דנכרי בישראל אסור וניהו דבאשת איש דישראל אסור אפי' לקח בשבי' מ"מ הא רב דימי קאי אשפחה שאין בה אישות ואע"ג דרש"י פירש שם האי דנכרי בישראל אסור היינו בשפחה כנענית שמסר לעבד עברי מ"מ הא מה דאסורה לנכרי אינו משום גזל אלא משום אישות דהא חרופה היא לעבד עברי ולא שייך לומר דזה מותר וזה אסור אלא באותו ענין עצמו: ודע דבחידושי הארכתי בפי' דברי רש"י אלו גם לא ידעתי לרב דימי דגזרו ב"ד דחשמונאים נשג"א איך אפשר לחייב באשה אחת משום שפחה ומשום א"א והא כיון דאיסור שפחה היא הרי היא כבהמה ואין בה אישות וזה ודאי מיירי ברשות הבעל דאל"ה תיפוק לי' דאסורה מה"ת משום גזל וא"כ אי אמר דחייב עלי' משום א"א תו א"א לחייבו משום שפחה ויש ליישב: ובחידושי כתבתי דאע"ג דבמלחמה ואכלת שלל אויביך כתיב ואין איסור גזל נמי ביפ"ת שיש לה בעל מ"מ י"ל דצריך האי אשת להיכא שאינה מעם זה אשר המלחמה עמו אלא שהיא אשת איש מעם אחר שנשבה תוך הנלחמים וגזל שלא שייך להן הא אסור מ"מ הרי לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר ומותרת ואין בה משום גזל ודוק:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>מצרי </b>
+<b> ב' שנשא מצרית ראשונה כו'.</b> הנה רש"י ז"ל בקידושין פרק האומר דס"ז ע"א ד"ה מצרי ב' כ' וז"ל והא דאמרינן ביבמות להם הלך אחר פסולן היינו כו' דיש קדו' ויש עבירה ופ"ק דסוטה ד"ט ד"ה אשיא לבני כ' וז"ל שאם הייתי משיא לבני מצרית ראשונה היה בן בני ב' מצד האם ואמרי' ביבמות להם הלך אחר פסולן כו' וצ"ע שדבריו סותרים שהרי במצרי שנשא מצרית כיון דיש קדושין ואין עבירה לא שייך לומר להם הלך אחר פסולן ואפי' למ"ד דס"ל דבנה ב' נפ"ל מאשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה ולא מקרא דלהם והיה נראה ליישב דס"ל לרש"י דלר' דוסא דבנה ב' הה"נ במצרי ראשון שנשא מצרית ב' דבנה ב' דאזלינן אחר הפגום שבשניהם וכמו שכן הוא דעת רבינו ז"ל וס"ל ז"ל דהא דנפ"ל לרבי דוסא מק' דאשר יולדו להם ולא מקרא דלהם הלך אחר פסולן היינו משום דאי לאו קרא דאשר יולדו מסתברא ודאי לומר דלהם לא נאמר אלא דוקא בישראל שנשא מצרית דיש קדושין ויש עבירה אבל מצרי שנשא מצרית כיון דיש קדושין ואין עבירה לבית אבותם קרינן ביה בישראל וכמ"ש רש"י ז"ל אמנם לבתר דכתיב אשר יולדו להם דגלי לן קרא דאע"ג דיש קידושין ואין עבירה לא קרינן ביה לבית אבותם ולבית אבותם דוקא לישראל נאמר אית לן למימר דכי כתיב להם אכלהו כתיב ואפי' מצרי שנשא מצרית גזירת הכתוב היא דהלך אחר פסולן אלא דזה לא יתכן לפי מ"ש ה"ה ז"ל שם שדעת רש"י דלרבי דוסא מצרי א' שנשא מצרית ב' הולד ג' דשדינן ליה בתר האם אפי' להקל וכן נראה ג"כ ממ"ש בפרק עשרה יוחסין דע"ח ע"א ד"ה מצרי ראשון שנשא מצרית א' כו' משמע דס"ל דלר"ד דקי"ל כותיה מצרי א' שנשא מצרית ב' הולד ג' ומשו"ה הוכרח לפרש דמיירי שנשא מצרית א' וכיון שכן הדק"ל וצריך עיון: ומוהרש"ך ז"ל ח"א דל"ג הקשה לדעת רבינו ז"ל מההיא דפרק הערל דקאמר אמר ר"י מנימין גר מצרי הי' כו' ואמר אני מצרי א' ונשאתי מצרי א' אשי' לבני מצרית ב' כדי שיהא בן בני מותר לבא בקהל ואם איתא דלא שדינן ליה בתר האם להקל למאי אצטריך למנימין לומר אם נשא מצרית א' או ב' בשלמא לפרש"י ניחא דה"ק אני ראשון וטעיתי שנשאתי מצרית ראשון שאם נושא הייתי מצרית ב' היה בני ראוי לבא בקהל עכשיו אשיא לבני כו' ולא ירדתי לסוף דעתו דלפי' רש"י ז"ל נמי תקשי לרבב"ח דס"ל דבנה ג' דאזלינן בתר האב ולדידיה מצרי ראשון שנשא מצרית ב' הולד ב' א"כ למאי אצטריך מנימין לו' נשאתי מצרית א' א"ו דמהא ליכא למידק דאיכ' למימר דה"ק שנשא מצרית כדי לטהר זרעו ולאפוקי מממזר' מיהו מההי' דאמרי' התם טעמא דכתיב אשר יולדו הא בעלמ' בתר האב שדי' ליה והאמר רבא נכרית מעוברת כו' לכאורה ק' לדעת רבינו דס"ל דמאשר יולדו נפ"ל דבעינן ג' לאב ולבן דא"א ללידה בלא אב ואם כמ"ש ה"ה דא"כ מנ"ל לתלמודא דבעלמא בתר אבוה שדי' ליה אדרבא נימא איפכא דבעלמא בתר האם שדינן ליה ואשר יולדו איצטרך דלא ניזל בתר האם גרידא אלא בעינן ג' לאב ולאם בשלמ' לדעת רש"י דס"ל דמאשר יולדו נפ"ל דשדינן לי' בתר האם לגמרי ניחא שפיר ויש ליישב דמאי דפריך בגמ' טעמא דכתיב אשר יולדו כו' לאו מדאצטריך אשר יולדו הוא דפריך דודאי איכא למימר דאצטריך לאשמועינן דלא שדי' לי' בתר האם לגמרי אלא למאי דמצינו התם לההיא דאמר ר"י הפריש חטאת מעוברת רצה בה מתכפר רצה בולד' מתכפר והיינו משום דסביר לי' דעובר לאו ירך אמו והכא שאני דכתיב אשר יולדו אהא הוא דפרכינן הא בעלמא בתר אבוה שדינן ליה דהיינו ההוא דהפריש חטאת מעוברת וה"נ הוה מצי לאקשויי מההיא דר"י גרידא אלא משום דה"מ למימר דרבא דאמר נכרית מעוברת כו' כאידך דר"י דקאמר בנה שני דעובר ירך אמו והדר ביה ר"י מההיא אבל השתא דמתרצי' להו לתרווייהו פריך שפיר כמ"ש הרשב"א ז"ל שם בחידושיו ולישנא דתלמודא דייקא שפיר לפי זה דקאמר הא בעלמא כו' ולא קאמר טעמא דכתיב אשר יולדו הא לא"ה בתר אבוה שדינן לה אלא משמע דמדאצטריך אשר יולדו ל"ק ליה וכמ"ש ונר' להביא ראיה לדעת רבינו ז"ל מההיא דריש פרק יש מותרות דאמרי' התם מתקיף לה ר"פ אם איתא להא דרב דימי כו' ליתני מצרי ב' שנשא ב' מצריות אחת ראשונה וא' שניה כו' והשתא לדעת רש"י ז"ל קשה טובא דאמאי קאמר ליתני מצרי ב' ואפילו מצרי א' נמי משכחת לה והוי לי' למימר ליתני מצרי סתם אלא משמע כדעת רבינו ז"ל דלר"ד מצרי א' שנשא מצרית ב' הולד ב' ומשום הכי לא משכחת לה אלא במצרי ב' וזו ראיה נכונה ועיין מ"ש פ"ב מה' גנבה ודוק: ודע דבפ' האומר דס"ז ע"ב פרכינן התם אלא כ"מ דסיפא לאתויי מאי וראיתי להרב החידושין שם הקשה וז"ל וא"ת נימא לאתויי יש' שנשא מצרית דיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפסול כדאמרינן ביבמות וי"ל דלא קרינן יש עבירה אלא חייבי לאוין אבל לא חייבי עשה ומצרי ואדומי חייבי עשה נינהו עכ"ד ויש לדקדק עליו דאכתי תקשי ליה דאמאי ל"ק לאתויי עמוני ומואבי שנשא ישראלי' דחייבי לאוין נינהו וקרינן ביה יש עבירה וכן ראיתי להרב ח"ה ז"ל שהקשה כן משם תוס' ישנים והנר' ליישב דבריו ע"פ מ"ש פרק הערל דע"ח ואצטריך למכתב להם הכא ואצטרך למיכתב לו גבי ממזר דאי כתב רחמנא הכא משום דבא מטפה פסולה אבל ממזר דבא מטפה כשירה אימא לא ואי כתב רחמנא גבי ממזר משום דאין ראוי לבא בקהל לעולם אבל הכא אימא לא צריכא יע"ש וא"כ משום הכי ל"ק ליה להרב החידושין דלימא דכל מקום לאתויי עמוני ומואבי משום דכיון דתנא ממזרת ונתינה עמוני ומואבי בכלל הם דאיסורן איסור עולם אבל ממצרי ב' ק"ל שפיר דלא נפ"ל מממזרת ונתינה דאין איסורן איסור עולם והראיה דאצטריך קרא להכי כנ"ל:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>וצריך </b>
+<b> לטבול בפני ג' וכו'.</b> זה מבואר פ' החולץ דמ"ו דאמרינן התם גר צריך ג' מ"ט משפט כתיב ביה וה"נ אמרינן בפרק האומר דס"ב דגר לא הוי בידו לגייר את עצמו משום דכיון דאמר ר"י גר צריך ג' מי יימר דמזדקקי ליה תלת וראיתי להתוספות שם ד"ה גר בס"ד שהקשה דא"כ לבעי מומחין כמו גזלות וחבלו' ותי' משם הר' נתנאל דבגר כתיב לדורותיכם דמשמע בכל ענין וק"ק דא"כ בפ' החולץ דף ע"ו ע"ב דאמרינן התם ש"מ תלת ש"מ גר צריך ג' כו' ופריך ונימא ש"מ מומחין בעינן ודחי דילמא דאיקלעו והשתא קשה דהיכי סלקא דעתן למימר דבעינן מומחין דא"כ לדורותיכם ל"ל וכן נמי למאי דמשני דילמא דאיקלעו משמע דבדרך דחי' קאמר דמהא ליכא למיפשט והיל"ל דע"כ לא בעינן מומחין מדכתיב לדורותיכם ושוב ראיתי דלק"מ דבפ"ד מחוסרי כפרה אמרינן דלדורותיכם אצטרך לאשמועינן דמקבלין גרים בזמן הזה אע"גב דליכא הרצאת דמים וא"כ למאי דהוה ס"ד דבעינן מומחין הו"א דלדורותיכם איצטרך לאשמועינן דמקבלין גרים בזמן הזה ולפי האמת דלא בעינן היינו משום דתרתי שמעת מינה מדכתיב לדורותיכם ובהכי אין מקום למה שהק' הרב ע"י ז"ל לתי' הרב נתנאל דא"כ לישתוק ממשפט דשמעינן מינה דבעינן ג' ומדאצטריך לדורותיכם למעט דלא בעינן מומחין ידעי' לה יע"ש ולק"מ דאי לא כתיב משפט לא הוה שמעינן דבעינן ג' מדכתיב לדורותיכם דהי"א דלדורותיכם אצטריך לאשמועי' דמקבלים גרים בז"הז כדאיתא בכריתות ולפי הנראה אשתמיט מיניה ודוק ובמאי דאמרינן בגמרא מי יימר כו' עיין בהרב בתי כהונה ח"ב חלק בית אבות ד"א שהק' מההיא דפ' כירה דמ"ו דאמרי' התם אי לא מזדקק ליה חכם סגי בג' הדיוטות כו' ותי' דדוקא גבי מוקצה הוא דאמרינן הכי דאתינן עלה מדעת הנודר דאקצייה ואית לן למימר דהוא סבר דמזדקקי ליה וכיון דאיסור מוקצה מדרבנן כל דאיכא למימר דיהב דעתיה לא איכפת לן אבל גבי גר לענין קדושין נהי דאיהו סבר הכי אבל אינו בידו וגבי קדו' בעינן שיהא בידו ממש כו' את"ד יע"ש ועיין בהרב מש"ל ז"ל הלכות בכורות בתשו' שם ולדעתי אכתי קשה מהא דגרסי' בר"פ האשה רבה קונמו' נמי כו' אי דידיה משום דבידו לאיתשולי כו' ואלו בשמעתין אמרי' דכיון דגר צריך ג' לא מיקרי בידו והתם ליכא למימר הכי דאיהו סבר דמזדקקי ליה ומשום הכי נאמן דלפי דעתו בידו לאתשולי דאכתי ניחוש שמא טרח אחר ג' ולא מצאה ידו ומשום הכי שקורי משקר ואומר נשאלתי על נדרי אלא משמע דבידו קרינן ביה דהדיוטות שכיחי טובא והיה אפשר לומר דודאי הא דאמרינן בשמעתין דכיון דצריך ג' לאו בידו לאו למימרא דאין בידו כלל אלא דכיון דבעי טורח גדול לאכופינהו גבי קדושין לא מהני דאנן בעינן שיהא בידו ממש באותה שעה כי היכי דניחול קדושין אמנם בההיא דהאשה רבה אמרינן ודאי דנאמן לומר נשאלתי כיון דבידו לאתשולי ואע"ג דבעי טורח גדול מ"מ הוה טרח יום או יומים עד דמזדקקי ליה דחזקה לא שביק היתר' ואכיל איסורא אלא דק"ל ממ"ש הנ"י ז"ל שם והא דאמרי' בידו לאתשולי בעלמ' אמרינן מי יימר דמזדקק ליה חכם י"ל דשאני נדרים דסגי להו בג' הדיוטות דידעי פתחי נדרי' ומילת' דשכיח הוא עכ"ל והשתא קשה דאכתי תקשי ליה משמעתין ואי ס"ל לחלק כמ"ש א"כ מאי ק"ל מדאמרי' בעלמא מי יימר דמזדקק ליה חכם וליכא למימר דס"ל כדעת האומרים דגבי נדרים סגי בהדיוטות גמורים ובגר צריכים דגמרי וסברי להו ומשום הכי קאמר בשמעתין דלאו בידו הוא שהרי כתב הנ"י דבעי' דידעי פתחי נדרים ומכ"ש ודאי דבעינן דגמרי ומסברי כמבואר בב"י סי' רכ"ח דגמרי וסברי גריעי מיודעים פתחי נדרים ודו"ק ועיין בחי' הרשב"א שם שהוקשה לו כן בשמעתין ותי' לחד תי' וז"ל עוד י"ל דגבי הפרת נדרים לא בעי' ג' מומחין ובג' הדיוטות היודעים לפתוח סגי וכיון שכן לא אמרינן מי יימר כו' יע"ש וצ"ע שהרי בגר נמי לא בעינן מומחים כדאיתא בהחולץ דמ"ו ועיין בהרשב"א שם וליכא למימר שדעתו לומר דבנדרים לא בעינן מומחין ואפילו הדיוטות גמורים סגי משא"כ בגר שהרי כתב הרשב"א דבעי' יודעים לפתוח וכמ"ש וכ"כ ג"כ בחדושי נדרים דף ע"ח ע"ב דבעי שיודעים לפתוח ויודעים בטיב נדרים וצ"ע:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>גוי </b>
+<b> ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר כו'.</b> כתב ה"ה מסקנא דגמרא פ' החולץ והלכתא גוי ועבד כו' הולד כשר כו' ודלא כר"ע דאמר הולד ממזר ודע שמדברי התוספות פרק עשרה יוחסין דע"ה ע"ב ד"ה ורבי ישמעאל נראה דס"ל דהא דאמרינן הולד כשר היינו אם נתגייר אח"כ ולאפוקי ממ"ד דהולד ממזר וזה ממ"ש בתוך דבריהם וז"ל ושמא י"ל אם הולד כשר א"כ הוא הולך אחר הגוי כו' ומדבריהם ז"ל נראה דס"ל דהא דאמרי' גוי ועבד הבא על ב"י הולד כשר היינו אם נתגייר או נשתחרר אח"כ דלא הוי ממזר וכ"כ בהדיא בפסקי תוס' וז"ל גוי ועבד הבא על ב"י הולד כשר והוי גוי וכן נראה מפירש"י ז"ל לעיל ס"פ האומר שכתב וז"ל לימא קסבר רבינא נכרי ועבד הבא על ב"י הולד ממזר גרסינן דאתא לאשמועינן דלא שדינן ליה בתר נכרי דנימא נכרי הוא ואם נתגייר יהא מותר לבא בקהל אלא בתר ישראל שדינן ליה כו' וראיתי להרב ח"ה ז"ל שהקשה על רש"י ז"ל שדבריו סתרי שממ"ש לקמן בשמעתין אהא דפרכינן איסורא מאי משום שפחה וז"ל דע"כ נכרי ועבד הבא על ב"י הולד כשר אלא שפחה כו' נראה בהדיא דס"ל דהולד כשר לגמרי וא"צ גירות דאי ס"ל דאינו כשר אלא ע"י שנתגייר או נשתחרר העבד הרי יש לחוש בעבד שנתערב בהם כמו בשפחה ומההיא דס"פ האומר משמע דס"ל דאינו כשר אלא ע"י שיתגייר יע"ש שהניחו בצ"ע. ולי עוד ק' ממ"ש לעיל בפרקין ד"ע ע"ב אההיא דאמרי' התם כל דאמר מדבית חשמונאי קאתינ' עבדא הוא וז"ל שכל זרעו הרג' הורדוס ועבד הי' ומלך תחתיהם כו' ומסתמא לאו מבנות ישראל נסיב כו' ובודאי שכונת רש"י ז"ל דק"ל דלו יהי דעבד הי' הא קי"ל גוי ועבד כו' הולד כשר ואהא כתב דמסתמא לאו מבנות ישראל נסיב כו' והשתא כפי מ"ש בס"פ האומר לו יהי דהורדוס נסיב מבנות ישראל אכתי הולד עבד ואינו כשר אלא ע"י שישתחרר והכא כיון שאין להם בעלים ידועים מי המשחרר אותם ולהכי קאמר שמואל דעבדא הוא גם ממ"ש פרק החולץ דמ"ה ע"א בת מינך וז"ל בת ישראל הבא מן הנכרי כמותך אבל ממזרת ושפחה לא תשא אלמא כשר הוא ע"כ נראה בהדיא דס"ל דהולד כשר לגמרי דאי ע"י שנתגייר איך כתב דאסור לישא ממזרת הא קי"ל דגר נושא ממזרת ולכן נראה לע"ד ליישב דברי רש"י שדבריו לא סתרי כלל דמ"ש בפרק האומר דהולד כשר ע"י שנתגייר לא כ"כ אלא לפום מאי דס"ד התם דכל היכא דשדינן ליה בתר ישראל הולד ממזר משום דכיון דבעבירה נולד הו"ל כמי שאין עליו קדושין דתנן התם דהולד ממזר והילכך כי אמרינן דהולד כשר עכ"ל דשדינן ליה בתר גוי לגמרי ומש"ה בעינן גירות דאי הוה שדינן ליה בתר ישראל הי' הולד ממזר אמנם למאי דמסיק התם וקאמר נהי דכשר לא הוי ממזר לא הוי פגום מיהא הוי ופרש"י ז"ל דאע"ג דשדינן ליה בתר ישראל אפי"ה ממזר לא הוי דבעינן דומיא דאשת אב דאין לו עליה קדושין אבל יש לו על אחרים קדושין לאפוקי נכרי ועבד דלית בהו קדושין כלל יע"ש א"כ איכא למימר ודאי דלא בעינן שיתגייר אלא הולד כשר לגמרי דשדינן ליה בתר ישראל ואפ"ה אין הולד ממזר וא"כ מ"ש רש"י ז"ל לקמן בשמעתין וכן לעיל בפרקין דלא בעי' גרות כלל היינו לפי המסקנא דפרק האומר ומ"ש רש"י ז"ל דהולד כשר לאו למימרא דכשר לגמרי ולא הוי פגום כלל שהרי כיון דשדינן ליה בתר ישראל פגום מיהא הוי כדמסיק התם אלא כשר דקאמר לאפוקי דלא הוי ממזר ולעולם דפגום מיהא הוי כדמסיק בהאומר ובפרק החולץ וכמ"ש והוא דעת רוב הפוסקים ז"ל דהולד פגום זה הנראה אמת בדעת רש"י ז"ל ומ"מ דברי התוס' דשמעתין יתד הם שלא תמוט דסבירא להו לקושטא דמילת' דהולד כשר והוי גוי עד שיתגייר ומה שרצה הרב ח"ה ז"ל לצדד בדבריהם באופן דס"ל דהולד כשר לגמרי אין דבריו מובנים ובר מן דין מדברי התוס' פ"ק דיבמות דף ט"ז ע"ב ד"ה אמוראי ובד"ה נכרי שקדש מבואר בהדי' דס"ל דהולד גוי גמור ממ"ש שם דלר"י דאמר נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אין חוששין לקדושיו הרי דס"ל דהולד גוי גמור גם הרב ח"ה ז"ל שם כ"כ והביא ראיה מדברי התוס' ז"ל דשמעתין הפך ממ"ש כאן ע"ש מיהו קשה לי בדבריהם ז"ל שם שכתבו ואע"ג דר"י ס"ל בהחולץ דנכרי ועבד כו' הולד כשר הכא משמיה דרב אשי קאמר כו' דאכתי תקשי להו הא דאמרי' התם כי אמריתא קמיה דשמואל א"ל בנך הבא מן הישראל כו' והאיכא בנות כו' ומשני גמירי דבנתי דההוא דרא איצטרויי איצטרו ובודאי דהא דפריך דהא איכ' בנות לשמואל הוא דפריך דקאמר דאין חוששין לקדושין משום טעמא דבנך הבא מן הישראל כו' דאכתי ליחוש משום בנות והשתא מאי קו' הא שמואל ס"ל בפרק החולץ דנכרי ועבד כו' הולד כשר ולפי דעתם הולד גוי גמור ואין חוששין לקדושיו ויש ליישב בדוחק ועיין בתוס' פ' החולץ דמ"ה ע"ב ד"ה כיון דאמו שהק' אההיא דאמר שמואל כל דאמר מדבי' חשמונאי אתינ' עבדא הוא ושמואל גופיה ס"ל דנכרי ועבד הבא עב"י הולד כשר הנה מבואר שדבריהם ז"ל סותרים למ"ש בפ"ק דיבמות דכפי שיטת' דס"ל דהולד כשר עד שיתגייר או ישתחרר לא תקשי להו מידי כמ"ש לעיל. ולע"ד נראה להבי' ראיה לדעת התוס' דשמעתין ודפ"ק דיבמות מאותה הגדה שאמרו והביאה רש"י ז"ל בפי' החומש ס' אמור וז"ל בן איש מצרי בתוך בנ"י מלמד שנתגייר והשת' קשה למה צריך להתגייר הא קי"ל גוי ועבד הבא עב"י הולד כשר אלא משמע דגוי גמור הוא וצריך גרות ועיין בהרא"ם שם שהוק' לו כן וכתב בפשיטות דגוי הבא עב"י הולד ישראל גמור ע"ש ותמהני שדבר זה במחלוקת הוא שנוי כמ"ש וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל שכתב בפ"ב דסנהדרין דמתניתין דהכל כשרים לדון דנ"מ לאתויי גר מיירי באמו מישראל והקשה עליו הרשב"א ז"ל בחידושי יבמות דק"ב דבג' אמרינן חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר וצריכי דאי תנא ממזר דאתי מטפה כשרה אבל גר דאתי מטפה פסולה אימ' לא צריכי אלמ' בגר שהורתו שלא בקדושה היא דאי באמו מישראל האי לאו גר הוא ואפי' בא עליה גוי כו' ואי בגר הבא עב"י האי לאו מטפה פסולה היא כו' אלא ע"כ בגר גמור קאמר יע"ש אכן כפי מ"ש י"ל דעת הרי"ף דמיירי בגוי שבא עב"י וקרי ליה גר משום דס"ל כדעת התוס' דהרי זה גוי גמור עד שיתגייר כנ"ל דרך אגב הוקשה אצלי טובא בדברי התוס' פ"ק דיבמות בריש דבריהם שכתבו וז"ל פירש בקונטריס דקסבר נכרית שילדה מישראל הולד ממזר ותימ' דבכמה משניות מוכח דאין מתיחס אלא אחריה כדתנן לקמן פ"ב ובפרק האומר דולד שפחה ונכרי' כמות' ונראה דלא קשי' כ"כ דהנהו משניות סברי דנכרי ועבד הבא עב"י הולד כשר וה"ה איפכ' ורב אשי סבר כרב דאמר דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין והולד ממזר מנכרי ועבד וה"ה הבא על שפחה ונכרי ע"ש והדבר תימא אצלי איך אשתמיט מנייהו משנה ערוכה פ' אלמנה לכ"ג דס"ט כי שם באר"ה דלא תלייא הא בהא דסתם לן תנא התם תרוייהו דולד שפחה ונכרית כמותה כדקתני הלך הבן ונכבש על השפחה וילדה הימנו בן ה"ז עבד ואפ"ה ס"ל דנכרי ועבד הבא עב"י הולד ממזר כדקתני סיפא ממזר פוסל ומאכיל כו' והלכה הבת ונשאת לעבד או לנכרי וילדה בן ה"ז ממזר וא"כ איך כתבו ז"ל דס"ל לרב אשי דלמאן דס"ל דנכרי כו' הולד ממזר ה"ה הבא על השפחה ונכרית והא מתני' צווחת ככרוכייא דלאו הא בהא תליא וצ"ע כעת ולדעת התוס' ז"ל דס"ל דהולד כשר והוי גוי גמור עד שיתגייר היה קשה לכאורה מהא דגרסינן פרק עשרה יוחסין דע"א ע"ב עולא איקלע לפומבדיתא לבית ר"י חזייה לר"י בריה דגדל ולא נסיב אמר ליה מ"ט לא קמנסיב ליה איתתא לבריה אמר ליה מי ידענא מהיכא אנסיב ליה א"ל אטו אנן מי ידעינן מהיכא קאתינן דילמא מהנך דכתיב בהו נשים בציון ענו בתולות בערי יהודה וכ"ת נכרי ועבד כו' הולד כשר ודילמא מהנך כו' והשתא לפי דברי התוס' דס"ל דהולד הוי גוי עד שיתגייר מאי קאמר וכ"ת נכרי ועבד כו' הולד כשר הא אכתי גוי הוי ומותר בממזרת ואפי' נימא דמסתמא ודאי הנך דכתיב בהו נשים בציון ענו גיירו את בניהם דמלו וטבלו לשם גירות הא אכתי גר הוי ומותר בממזרת ואע"ג דאמרינן גר עד עשרה דורות מותר בממזרת מכאן ואילך אסור הא אמרינן בשמעתין דאינו אסור אלא בממזרת ודאי משום גזירה שמא יאמרו ישראל נושא ממזרת אבל הכא כי היכי דגר ישן ה"נ ממזרת ישנה ותו דכיון דאינו אלא איסורא מדרבנן משום חשש איסור דרבנן לא היה לו לבטל מפ"ו ומיהו הא ודאי ל"ק מידי דהא דאמרינן דבן גר מותר בממזרת אינו אלא בבן גר וגיורת אבל בבן גר שנשא ישראל' הרי הוא כישראל לכל דבר כמ"ש רבינו בדין ט' וא"כ מסתמא ודאי ברוב הזמן דור אחר דור ודאי דהנך דאתו מנשים בציון ענו שנשאו בישראל ולא נשאו למינם דוקא וא"כ הו"ל הולד ישראל גמור ואסור בממזרת ואפי' לדעת התוס' החולקים על רבינו ז"ל וס"ל דמותר בממזרת היינו דוקא בבן גר שנשא ישראל' אבל ישראל שנשא גיורת לכ"ע הולד ישראל גמור וא"כ ה"נ קרוב לודאי הוא שישראל נשא מהם והולד חשוב כישראל גמור וזה פשוט ומיהו הא קשיא לי מהא דגרסינן בפרק יש בכור דמ"ו אמר רב אדא בר אהבה לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים ואוקימנא לה התם בנתעברה מגוי ולא תימא אליבא דמ"ד אין מזהמין את הולדות אלא אפי' למ"ד מזהמין פסול מיקרי ומשמע דוקא לויה בנה פטור משום דלוי פסול מיקרי אבל בישראל בנה חייב לכ"ע והדבר תמוה דלמאן דס"ל דהולד כשר והוי גוי גמור עד שיתגייר אמאי חייב בה' סלעים הא גוי הוא ובבניך כתיב ורבא גופיה דס"ל בפ' החולץ דהולד כשר קאמר התם דכהנת שנתעברה מגוי בנה חייב בה' סלעים מטעמא שכבר נתחללה בביאתו וזה ודאי אין הדעת סובלתו דגוי יהא חייב בחמש סלעים אלא משמע ודאי דכשר לגמרי משמע והרי הוא כישראל גמור וצ"ע ולענין הלכה הנה מסתמיות דברי רבינו שכתב דגוי ועבד הבא עב"י הולד כשר נראה דס"ל דכשר לגמרי ואפי' לכהונה ושלא כדעת הרא"ש ז"ל בפרק החולץ שכתב דהולד פגום לכהונה יע"ש גם הריטב"א ז"ל סוף פרק האומר כתב וז"ל ומורי נר"ו היה פוסק הלכה להיתרא לגמרי ככל הנהו דמורו להיתיר' דכי נקטינן בפסקא סתמא הולד כשר לגמרי קאמרינן כלישנא דאמרי' התם ברב מורה בה להיתרא דא"ל לההוא גברא הולד כשר כלומר כשר לגמרי יע"ש אלא שהוסיף עוד לומר דכיון דקי"ל הולד כשר ע"כ לית לן דרשה דר"י משום רשב"י דקאמר מנין לגוי ועבד הבא עב"י שפסלוה דכתיב כי תהיה אלמנה וכתב עליו הריטב"א ז"ל דכפי זה צריך לומר דכולה מתניתין ושמעתתא דאסרינן שבויה לכהונה אליבא דהני דמורו להיתרא ואליבא דהלכתא אין אסורין לכהונה אלא לכ"ג דוקא משום בעולה אבל לכהן הדיוט מותרת ובתה כשרה לכהונה וינאי המלך שערערו עליו לפי שנשבי' אמו היינו משום שהיה אביו כ"ג והיא פסולה לו משום בעולה יע"ש וראיתי בספר בני דוד שהקשה משם שמעתי מקשי' מההיא מתני' דפרק האומר דף ס"ד דקתני נשבית ופדיתיה אינו נאמן דכפי דברי הריטב"א ז"ל צריך לומר דאינו נאמן דקתני היינו לפוסלה לכ"ג וכיון שכן ק' דמאי פריך התם בגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא כו' והרי בידו להשיאה לממזר כלומר ויהא נאמן במ"ש נשבית במגו דאי בעי משיאה לממזר ואם איתא הא לא חשיב מיגו דדילמא האב אינו רוצה לפוסלה אלא לכ"ג דוקא ואם היה משיאה לממזר היה פוסלה לכ"ה ג"כ א"ד יע"ש ואי מהא לא אריא לע"ד דאיכ' למימר דתלמודא התם פריך אליבא דמ"ד דהולד פגום לכהונה מיהו ממאי דקתני מתני' בין שהיא גדולה אינו נאמן קשה לכאורה דאי לענין כ"ג קאמר מאי אינו נאמן דקאמר הא בלא"ה בוגרת אסורה לכ"ג וצ"ל דמתני' אתא כר"א ור"ש דמכשירין בבוגרת כדתנן ביבמות דנ"ט וא"כ נ"מ אם עבר ונשא דקי"ל דאינו מוציא ודוק גם מהא דתנן בפרק אלמנה לכ"ג העבד פוסל ומאכיל אין להקשות לדעת הריטב"א ז"ל שהרי קתני דפוסלה לתרומה ומכ"ש לכהונה דההיא מתני' רבי היא דס"ל דגוי ועבד הבא עב"י הולד ממזר כדקתני סיפא ולדידיה ודאי דפסלה לגמרי דהשתא ממזר הוי מיפסלי מביאתו מבעייא מיהו קשה מהא דתנן פ"ג דעדיות מ"ו השבויה אוכלת בתרומה דר"ד וחכ"א יש שבויה אוכלת ויש שאינ' אוכלת וצריך לומר דחכמים דר"ד ס"ל כר"א ור"ש דגוי ועבד כו' הולד ממזר וזה דוחק. האמנם הא קשיא לי טובא לפי דעתו ז"ל שהרי בפרק החולץ קאמר התם דאף רבא מורה בה להיתר' דאמר ליה זיל גלי או נסיב בת מינך וא"כ לפי דעתו צריך לומר דרבא ס"ל דגוי ועבד הבא עב"י לא פסלה ואלו רבא גופיה קאמר פרק יש בכור דכהנת שנתעברה מגוי בנה חייב בה' סלעים משום דנתחללה בביאתו והיינו מהא דר"י כמ"ש רש"י שם וכן קשיא לי עוד מהא דגרסינן פרק ארוסה דכ"ו ע"ב אמר ר"ה גוי מקנין על ידו ופוסל בתרו' ופרכינן פוסל בתרומה פשיטא מהו דתימא כו' והשתא לפי דעתו ז"ל היכי פריך פשיטא במילתא דאדרב' לית הלכתא כות' וצ"ע כתב ה"ה ז"ל וז"ל ויש מי שכתב שאם ילדה בת פסולה לכהונה דקדק הרב ז"ל לומר בת דדוקא בת הוא דפגו' לכהונה אבל אם ילדה בן כשר לגמרי ונ"מ שאם בא עב"י אין הולד פסול לכהונה וכ"כ הריטב"א ז"ל שכן אמרו בירושלמי וכן נראה בהדיא דעת רש"י ז"ל בפרק החולץ ד"ה שבנה פגום שכתב דבנה פגום לאו דוקא וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל שכתבו דאי ברתא היא אסורה לכהונה וכן כתב בחידושי הרשב"א ז"ל שם ולאפוקי מדעת הרמב"ן ז"ל שכתב דהבן נמי פגום יע"ש ויש לתמוה על הרב ח"ה ז"ל שכתב בדף הנזכר ע"ב גבי ההוא דהוו קרי ליה בר ארמאה אמר ריב"ל מי לא טבל לקרייו כתב וז"ל יש מקשים דמשמע דלפוסלו הוו קרי ליה הכי כו' וא"כ קשה ממ"נ אם היתה אשתו גויה מה מועיל מה שטבל לקרייו ואם היתה ישראלי' אף אם לא טבל לקרייו הא ס"ל לריב"ל דגוי ועבד הבא עב"י הולד כשר ותי' דריב"ל לטעמיה דאמר לעיל פגום מיהא הוי אבל אם טבל לקרייו אינו פגום כו' יע"ש והדבר תמוה דלפי דברי רש"י והרי"ף והרא"ש ז"ל לא ניתן ליאמר תי' זה כלל דדוקא בת הוא דפסול לכהונה אבל בנה אינו פגום והכא בן הוא כדקאמר בר ארמאה ועיין בספר נחלה ליהושע סי"א ודוק ועמ"ש ה"ה ז"ל והרמב"ן העלה הדבר בספק וכתב דאם נשאת אין מוציאין אותה מידו והולד ס' חלל ראיתי להרב מ"ל ז"ל פ' י"ז מה' אלו דין ז' שתמה עליו דהא למ"ד גוי ועבד הבא עב"י דהולד פגום ד"ת הוא דהא מק"ו דאלמנה מייתינן לה וכיון שנסתפק הרב הלכה כמאן הו"ל למיזל לחומרא כדין ס' גרושה או ס' זונה שפסק הרמב"ן דמוציא בגט וכתב ה"ה ז"ל שזה פשוט דספק דאוריי' היא יע"ש שהניחה בצ"ע ועיין בספר יש"ש פרק החולץ שתמה עליו כן ולי נראה ליישב ע"פ מ"ש מהריב"ל ז"ל ח"ד סי"ט שנסתפק הרב ז"ל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא באיסור ערוה קצתם אומרים שהיא אסורה לבעלה וקצתם אומרים שהיא מותרת אי אזלינן בתר המחמיר כיון דהוי דבר ערוה א"ד כיון דכופין אותו לגרש דאזלינן בתר המיקל כי היכי דלא ליהוי גט מעושה כו' יע"ש ולפי זה י"ל דברי הרמב"ן ז"ל דתופס לשון אחרון שכתב מוהריב"ל וס"ל דדוקא בספק גרושה במציאות כגון ספק קרוב לו וכיוצא מוציאין אותה בע"כ כיון דספק דאורייתא היא וד"ת מוטלת עליו לגרשה הו"ל גט מעושה כדין אבל הכא דמספקא ליה הלכתא כמאן אין מוציאין אותה בע"כ כיון דלכשת"ל דהלכה כמאן דמיקל הו"ל גט מעושה וזה שדקדק הרב ז"ל אין מוציאין אותה מידו ולא כתב לא יוציא לאשמועינן דדוקא בע"כ הוא דקאמר דאין מוציאין מידו כנ"ל נכון:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רצו) </b> ושמא י"ל אם הולד כשר א"כ הוא הולך אחר הגוי כו'. וכ"מ ממ"ש הרשד"ם ביו"ד סי' קצ"ו מביאו רבינו המחבר לקמן ריש הלכה ד' לחלק בין איסור שפחה לישראל דס"ל להרמב"ם לשיטתי' דאינו אלא מדרבנן ובין איסור ישראלית לעבד כנעני דהוי מה"ת דמכח הוכחה ממה שהתירה התורה שפחה לעבד עברי אינו מוכח אלא דאיסור שפחה לישראל אינו מה"ת דעבד עברי ישראל גמור הוא אבל כיון דלא מצינו דהתירה התורה למסור אמה עבריה לעבד כנעני מש"ה כתב הרמב"ם פי"ח דנבעלת לעבד כנעני הואיל ואסורה לו היא זונה וע"ש: ואני תמהני על הרשד"ם דמהא דלא מצינו בתורה דהרב מוסר לעבד כנעני שלו אמה עבריה אין ראיה כלל משום דדוקא בעבד עברי שייך דבר זה דהיינו עבודתו לרבו בלילה שיהיו הולדות להרב וזה דוקא שייך כשמוסר שפחה כנענית לעבד עברי דולדה כמותה ולהרב הילדים משא"כ להיפך למסור אמה עבריה לעבד כנעני דהילדים ישראלים גמורים הם ואין להרב בהם כלום א"כ מה לו להרב למסור לו אמה עבריה שלו שאין לו מעבודתו בלילה כלום: וכעת נ"ל דס"ל להרשד"ם ז"ל כפסקי התוס' דס"ל דגוי הבא על בת ישראל הולד גוי וה"ה לעבד וא"כ הרי הילדים הוו עבדים והמה להרב ואפ"ה לא מצינו בתורה דהרב מוסר אמה עבריה לעבד כנעני שלו א"כ מוכח מזה דאיסור תורה יש בו: אולם י"ל דאפי' להתוס' הנ"ל דוקא בגוי הדין כן שיש לו חיים משא"כ בעבד דמבואר ביבמות דף ס"ב דאין לו חיים אין הולד נגרר אחריו כלל ואם בא על אמה עבריה הוי הולד ישראל גמור ולא שייך להרב כלל ובהכי ניחא דלא תקשה קושיית המהרש"א בסתירת דברי רש"י ז"ל אהדדי (וכמדומה לי שכבר כ"כ חד מגאוני בתראי ליישב כן סתירת דברי רש"י ז"ל): אבל גם בל"ז דברי הרשד"ם תמוהים הם וכאשר אאריך בזה אי"ה לקמן בדף הסמוך ועיין מ"ש רבינו המחבר ז"ל בשם הריטב"א ודוק:
+<b>וממזר </b>
+<b> הבא על הגויה הולד גוי כו'.</b> משנה פרק האומר ואמרינן התם בגמ' נכרית מנ"ל אמר קרא לא תתחתן בם ולדה כמוה מנ"ל אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה ופרש"י ז"ל מדלא כתיב כי יסיר את בתך משמע דבן הנולד לגוי מבתך קאמר כו' וקרי ליה בנך משום דבני בנים הרי הם כבנים וכן כתב הריטב"א ז"ל וק"ל מדאמרינן פרק הבע"י דס"ב ע"ב א"ל רבה לרבא בר מרי מנא הא מילתא דאמור רבנן בני בנים הרי הם כבנים אילימא כו' ופרש"י ז"ל אבני בתו קאי דבן בנו פשיטא לן והשתא אמאי לא מייתי לה מהכא דקרי לבן בתו בנך וצ"ע עוד פי' רש"י בד"ה בנך הבא מישראל וז"ל ולא מקרא קא דייק לה אלא ה"ק מדלא קפיד קרא כו' ודבריו סתומים עיין בהרא"ם ז"ל פ' ואתחנן ובמוהריב"ל ח"ג ס"י ובמוהרש"י ז"ל ספר בראשית מ"ש בלשון זה והנראה לע"ד בכונת רש"י ז"ל דס"ל דמאי דקאמר ר"י בנך הבא מישראל קרוי בנך לא קאי אקרא דכי יסיר את בנך דמוכח מינה דבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך דאם כן רבינא היינו ר"י וכמו שהקשו התוספות ותו דא"כ הכי הו"ל לר"י למימר בן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך כלישנא דרבינא אלא ר"י אבעלמא קאי וקאמר דבנך הבא מן הישראל דהיינו שהוא מישראל ומישראלית קרוי בנך ולאפוקי בנך הבא מן הגויה דאינו קרוי בנך וכל עיקרו דר"י לא אתא אלא לאשמועינן דבנך הבא מן הגויה אינו קרוי בנך וזהו שכתב רש"י ז"ל בנך הבא מן הישראל כו' לאו מקרא קא דייק כלומר דלבנך הבא מישראל דהיינו כשהוא מישראל ומישראלית לא צריך קרא להכי דלמשפחותם לבית אבותם כתיב אלא ה"ק מדלא קפיד כו' כלומר דכל עיקרו של ר"י לא אתא אלא לבנך הבא מן הגויה ואהא קאמר דש"מ מדלא כתיב כי יסיר את בתך דדוקא בנך הבא מישראל קרוי בנך ולפי זה צ"ל דמ"ש רש"י לעיל בד"ה כי יסיר וז"ל ושמעינן דבן בתך מן הגוי קרוי בנך לאו אדר"י קאי אלא מילתיה דר"ה דלקמן הוא דקאמר דמהך קרא שמעינן דקרוי בנך כדקאמר רבינ' ודוק. ודע שגירסת הריטב"א שם כך היא נכרית מנ"ל אמר קרא כי יסיר כו' וכתב וז"ל וכ"ת נימא ולדה כמוה מנ"ל דלא תפסי קדושין י"ל דנפ"ל מדכתיב שבו לכם פה עם החמור דהא ב' נערי' היו וחד מינייהו אליעזר שהוא עבד והב' גוי ותרוייהו איתקוש לחמור דליכא למימר דהב' היה ישמעאל דההוא בנו קרי ליה בכל דוכתא ואע"ג דהכי איתא באגדה אנן לא שמעינן לה הכי עכ"ל וק"ל טובא דבפרק הבע"י דס"ב גרסינן אמר רב הכל מודים בעבד שאין לו חייס דכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור והשתא כפי דברי הריטב"א ז"ל אם כן גוי נמי נילף מהכא דהא תרוייהו איתקוש לחמור ובגוים הכתיב קרא בהדיא דיש להם יחס כדמייתי התם מקרא דבלאדן בן בלאדן וכי היכי דבגוים יש להם יחס אע"ג דאיתקוש לחמור ה"נ נימא דעבד נמי יש לו יחס ויש ליישב בדוחק:
+
+Halakhah 4
+
+<b>לפי </b>
+<b> דבר זה התירו לממזר לישא שפחה כו'.</b> הנה דעת רבינו מבואר דס"ל דאיסור שפחה לב"ח הוא מדרבנן ומשום הכי הותרה לממזר משום דהם אמרו והם אמרו ושלא כדעת רש"י פרק האומר דס"ט ד"ה לכתחילה שכתב וזה לשונו וקסבר דכי כתיב לא יהיה קדש בישראל כשר כתיב וכעין זה כתבו הר"ן והריטב"א משם ר"ת אשר מבואר מדבריהם דס"ל דאיסור שפחה לב"ח מדאורי' שלא כדעת רבינו וכן נראה ג"כ ממ"ש בפרק י"ב וכן כתב מוהרשד"ם ז"ל י"ד סי' קצ"ו שזה דעת רבינו ז"ל אמנם בתשו' שאחר זה דחה מוהר"א ן' יעיש ז"ל דבריו ממ"ש רבי' בפ' י"ח וז"ל מפי השמועה למדו שהזונה האמורה בתורה כו' אבל הנבעלת כו' או לגוי ועבד הואיל והיא אסורה לינשא לו ה"ז זונה ע"כ ואלו היה איסורו מד"ס לא קראה זונה ומוהרשד"ם ז"ל החזיק בסברתו וכתב דאין ענין זה לזה שהרי לא מצינו בתורה שאמה עבריה יוכל האדון למוסרה לעבד כנעני משא"כ בעבד עברי שהתיר הכתוב לאדון שימסור לו שפחה כנענית ומטעם זה כתב רבינו שאין איסור שפחה מן התורה כיון דע"ע הוא חייב בכל המצות כשאר ישראל איך אפשר שיתיר לו מה שאסור לישראל מה שלא עשה כן לאמה עבריה אלא שאיסור ישראלית לעבד מן התורה מקרא דלא יהיה קדש לכך אסור באמה עבריה א"ד יע"ש הנה מבואר דדוקא איסור שפחה לב"ח אינו אלא מד"ס אבל ישראלי' לעבד אסור מן התורה וכ"כ מוהרח"ש ז"ל ח"ג סימן מ"ד יע"ש ומהתימא על הרב כנ"הג ז"ל ח"א סימן ד' בהגהת הטור אות ח' שכתב וז"ל איסור שפחה לב"ח וישראלית לעבד לדעת הרמב"ם ז"ל הוי איסור דרבנן רשד"ם ז"ל עכ"ל והוא תימה שהרי מבואר מדברי הרשד"ם דישראלי' לעבד אף רבינו ז"ל מודה דאיסורו מן התורה וכן יש לתמוה על הרב פמ"א ז"ל ח"א סימן ל"ב כמו שיע"ש. אך זו היא שקשה לי לדברי מוהרשד"ם דאם איתא דישראלי' לעבד אסורה מן התורה א"כ מאי פריך פ"י יוחסין ת"ש א"ל לר"ט טהרת את הזכרים ולא טהרת את הנקבות אי אמרת לכתחילה קאמר ממזרת נמי תנסיב לעבד והשתא מאי קושיא נימא דדוקא בזכרים התירו לממז' לישא שפחה משום דכיון דאיסור שפחה מדרבנן הם אמרו והם אמרו כמ"ש רבינו ז"ל אבל ממזרת לעבד כיון דאיסורו מן התורה לא התירו אלא משמע ודאי דל"ש לן בין ישראל לשפחה לישראלי' לעבד אלא תרוייהו דאוריית' או תרוייהו דרבנן גם מ"ש דאיסור ישראלי' לעבד נפ"ל לרבינו ז"ל מקרא דלא יהיה קדש תמהני עליו שהרי רבינו ז"ל בס' המצות סי' ש"ן כתב וז"ל שהזהירנו שלא לבא על הזכר והוא אומרו ואת זכר לא תשכב וכו' כבר נכפלה האזהרה בזה הענין בעצמו והוא אומרו יתעלה לא יהיה קדש מבני ישראל וזה דרך האמת שזה הלאו הוא נכפל לחיזוק עכ"ל והשתא כפי דברי מוהרשד"ם ז"ל אמאי הוצרך רבינו ז"ל לידחק ולומר שלא יהיה קדש נכפל לחיזוק והיל"ל בפשיטות דאצטריך להזהיר ישראל לעבד גם מוהרח"ש ז"ל סימן הנז' הקשה וז"ל ואיברא דלכל הפי' קשה להרמב"ם במנין המצות אמאי לא הביא לאו דלא יהיה קדש אלא לא תהיה קדשה בלחוד ותי' דאפשר לומר בדוחק דהרמב"ם ס"ל דלא תהיה קדשה ולא יהיה קדש כולה חדא מילתא היא לישראל' הנבעלת לישראל דרך זנות וחד אזהרה לנבעלת וחד אזהרה לבועל יע"ש והוא תימא איך אשתמיט מיניה דברי רבינו ז"ל הללו דסי' ש"ן שכתב בפי' דלא יהיה קדש בא אזהרה למשכב זכור וכמ"ש ועיין בהרדב"ז ז"ל ח"א סימן קפ"ח שנראה מדבריו שלדעת רבינו ז"ל בין איסור עבד לישראלי' בין איסור שפחה לב"ח אינו אלא מד"ס שלא כדעת מוהרשד"ם ז"ל ומה שהקשה מוהר"א ן' יעיש ממ"ש רבינו דהנבעלת לגוי ועבד הואיל והיא אסורה לו ה"ז זונה י"ל דזונה מדרבנן קאמר דנפסלה לכהונה מד"ס ומ"ש מפי השמועה למדו שזונה האמורה בתורה כו' לא קאי אלא אאינך דקא מני בהדייהו אלא דק' לזה ממ"ש רבינו שם בדין ד' הבא על השניה וכיוצא בהם לא עשאה זונה שהרי אינה אסורה לינשא לו מן התורה הרי בהדיא דכל שאיסורו מד"ס לא מיקרייא זונה ולא נפסלה לכהונה ועיין בספר בתי כהונה ח"א למורינו הרב ז"ל בחלק בית ועד סי' ח' שהכריח כן יע"ש:<br><b> האמנם </b> אחר העיון נראה דהא ודאי ל"ק שהרי נתין לדעת רבינו ז"ל אין איסורו אלא מד"ס כמ"ש פי"ב מה' אלו דין כ"ב ואפי"ה כתב שם בדין ג' שאם נבעלה לנתין עשאה זונה וכן מצאתי למוהר"ר דוד עראמה בחי' כתב שם וז"ל או נתין ואע"פ שלדעת הרב איסורו מד"ס הולד פסול וכן ממזר מדרבנן משא"כ בשניות שהולד כשר עכ"ל אלא שהרב ז"ל לא ביאר לחלק מה בין שניות לנתין ואפשר דטעמא דמילתא דשניות אין איסורן מצד עצמן כלל אלא משום גדר וסייג לעריות משא"כ בנתין שגזרו עליהם מצד עצמן מפני האכזריות שהיה בהם וכבר הארכתי בזה במקום אחר והבאתי סמוכות לזה ואם כן עבד נמי אע"ג דאיסורו מד"ס לא גרע מנתין דה"נ איסורו מצד עצמו מפני שגורם לבן לסור מאחרי ה' כמ"ש רבינו אך קשה לכאורה מהא דתנן בפרק המגרש דפ"ה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך כו' לעבד ולנכרי ה"ז גט כשר משום דלאו שיורא הוא דבלא"ה אסירי ולא תפסי בה קדושין והשתא אם איתא דישראל לעבד מותרת לינשא מן התורה הא מדאוריית' גט בטל הוא דשיורא הוא כיון דאי לא הוה משייר היתה מותרת לינשא לו והאי משום איסור אישות שבה אסורה לינשא לו והרי חייבי לאוין דמדאורייתא אסירי לינשא להם ואפי"ה חשיב שיורא משום טעמא דכיון דחייבי לאוין תפסי קדושין ולהא לא תפסי מחמת איסור אישות שבה כ"ש בעבד דחשיב שיורא כיון דישראל לעבד מותרת להנשא ולהא אסירא משום איסור אישות שבה וכ"ת הרי קתני מתני' לעבד ולנכרי ונכרי נמי אין איסורו אלא מד"ס דבית דינו של שם גזרו עליו הא ודאי ל"ק דדרך אישות מיהא אסורה מן התורה מקרא דלא תתחתן ונראה לומר דאע"ג דמן התורה ישראל לעבד שרי אפי"ה כיון דחכמים אסרו לא חשיב שיור' ונמצא גט כשר מן התורה דכיון דמה שהקפידה התורה הוא שיהיה דבר הכורת בינו לבינה והשתא מיהא מכח גזירת רז"ל הרי הוא דבר הכורת בינו לבינה שפיר דמי וזה נראה מוכרח ממאי דאיבעייא לן התם חוץ מזנותיך מהו בנשואין הא לא שייר או דילמא שייר בביאה א"ל תניתוה לאבא ולאביך במאי אילימא בנשואין אבא ואביך בני נשואין נינהו אלא לאו בזנות כו' והשתא קשה למאי דס"ד השתא דאלא לאבא ולאביך דקאמר שלא תבעלי בזנות הוא דקאמר א"כ כי קתני נמי לעבד ולנכרי בזנות הוא דקאמר דאי בנשואין עבד ונכרי בני נשואין נינהו כדפריך אאבא ואביך וכיון שכן קשה דהיכי קתני דהגט כשר הא מדאוריית' ישראל לגוי דרך זנות מישרא שרי וא"כ הו"ל שיור בגט אלא משמע ודאי דכיון דמדרבנן אסירא א"כ השתא מיהא לית ביה שיורא והגט כשר ד"ת כנ"ל ועיין בספר מח"א ה' קנין משיכה סי' ב' ותמצא מעין האמור ועיין עוד בספר מים חיים להפר"ח ז"ל בה' נחלות פ' ודו"ק מיהו מהא דגרסינן פרק אלמנה לכ"ג דס"ט נראה שיש להוכיח כדעת מוהרשד"ם ז"ל דפריך התם לר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ומאי כי תהיה לאיש זר כי תבעל אלמנה וגרושה ל"ל והשתא אם איתא דישראל לעבד ד"ת מותרת לינשא לו א"כ מאי פריך אלמנה וגרושה ל"ל ופרש"י דהאי כי תהיה אם בא ללמד על ביאת הפסולין אינו אלא לשון בעילה וכל הזרים אצלה במשמע ואפי' גוי ועבד ע"כ והא איכא למימר דאצטריך אלמנה וגרושה לאשמועינן דעבד הבא על הישראלית פסולה מן התרומה דאי מקרא דכי תהיה לאיש זר ליכא למשמע שהרי עבד לאו זר אצלה הוא שהרי מותרת לינשא לו אבל מקרא דאלמנה וגרושה ממעטינן ליה שפיר כיון דלא שייך אלמנות וגרושין בו ואין לומר דלדידן נמי תקשי דאימא דאלמנה וגרושה אצטריך למעוטי נכרי דאי מקרא דכי תהי' לאיש זר לא שמעינן לה כיון דמאודריית' שרי דהא ודאי בורכא היא דכיון דדרך אישות אסור ד"ת מקרא דלא תתחתן א"כ שפיר קרינן ביה לאיש זר שזר אצלה להתחתן בו תו ק"ל מהא דגרסינן פ' החובל דפ"ח ע"א אלא מעתה לרבנן יהא עבד כשר לעדות דכתיב כו' אמר עולא עדות לא מצית אמרת דאתיא בק"ו מאשה ומה אשה שהיא ראויה לבא בקהל פסולה לעדות עבד שאינו ראוי לבא בקהל אינו דין שפסול לעדות והשת' אם אית' לדעת רבינו דישראלי' לעבד ד"ת מותר אכתי תקשי דמן התורה מנ"ל דעבד פסול לעדות כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל מיפריך ק"ו ועיין בתו' פ"ק דר"ה ד"ה אלו שכתבו בס"ד דעבדים לא קחשיב בפ' זה בורר משום דפסולים דאורייתא הוא יע"ש ודוק ועיין בהרב מש"ל ז"ל פ"ג מה' עבדים הלכה ג' שהקשה דאם איתא דשפחה מותרת מדין תורה איך כשאסרו חכמים השפחה לא אסרוה ג"כ לעבד ומדברי רבינו מוכח דהשפח' מותרת לעבד ואפי' מדרבנן וכן מבואר מההיא דרבי שמלאי יע"ש ולי נראה שלפי מ"ש הרב ט"ז י"ד סי' קי"ז סק"א דבדבר המפורש היתרו בתורה אין כח ביד חכמים לאסור ועשה סמוכות לזה מדברי התוס' דפ' לולב הגזול יע"ש כבר כתבתי בזה באורך בה' יסודי התור' נרא' דלק"מ וק"ל כתב הרדב"ז ז"ל סימן הנז' דס' ממזר נמי מותר בשפח' ול"מ לדעת רבינו דס"ל דאיסור שפחה מדרבנן אלא אפי' לדעת ר"ת ודעימיה דס"ל דאיסור שפחה מן התורה שרי יע"ש שהאריך בזה ומוהר"א יצחקי ז"ל בס' זרע אברהם חי"ד סי' החזיק בסברא הלזו ודחה דברי הרב פ"מ ח"ג שכתב דס' ממזר אסור בשפחה יע"ש ואני תמיה עליהם איך אשתמיט מינייהו דברי הר"ן והריטב"א ז"ל בר"פ עשרה יוחסין שכתבו וז"ל והא דתנן חרורי דמשמע דעבדים לא אליבא דר"ט דקי"ל כותיה ה"ה לממזרים דמותרים בעבדים אלא דמשום אינך השנויים במתניתין שאין מותרים בעבדים תנא חרורי עכ"ל הרי בהדייא דס"ל דשתוקי ואסופי השנוים במשנה אינם מותרים בעבדים וכן מבואר עוד בחי' הרשב"א שכתב וז"ל ולא תנא חרורי אלא משום אינך כולהו דמתני' דאינם מותרים בעבדים וא"ת ואיך שתוקי ואסופי מותרים בעבדים וא"ת בנתיני' והא קיימי בלא תתחתן בם כו' ושתוקי ואסופי אסירי באיסורי חיתון ע"כ דאי לא לישתרו אפי' בגוים ועבדים כו' ועיין שם הנה מבואר בהדייא דשתוקי ואסופי אסורים בשפחה וצ"ע ודע שהרב חלקת מחוקק סי' ד' ס"ק כ"ב נסתפק בגר עמוני ומואבי אי מותרים בשפחה כממזר או עדיפי מממזר והרב בית שמואל ס"ק נ"ה כתב דלכאורה נראה דתלייא בפלוגתא דרבינו ור"ת שלדעת רבינו ז"ל דס"ל דאיסור שפחה מדרבנן ומשו"ה לא גזרו על הממזר כדי לטהר זרעו ה"נ יש להתיר בגר עמוני מה"ט ולדעת ר"ת שכתב הר"ן דה"ט דממזר מותר בשפח' אע"ג דאיסורו מדאורייתא משום דכתיב לא יהיה קדש יצא ממזר שקדש ועומד הוא א"כ בגר עמוני י"ל דאסור דהא אין יצירתו בעבירה א"ד יע"ש ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל ביבמות פ' הערל דע"ז ע"א שכתב שם דגר מצרי מותר לישא שפחה והביא שם ירושלמי דפרק עשרה יוחסין דקאמר בהדייא דעמוני נותנים לו שפחה ומבואר הוא שדעת הרשב"א ז"ל דאיסור שפחה מדאורייתא כדעת ר"ת כמ"ש בריש עשרה יוחסין ולא ידעתי איך אשתמיט מנייהו ירושלמי הלזו ועיין בהרמ"ע מפאנו במאמר חקור דין דכ"ט שכתב שישי אבי דוד חשש דילמא מואבי ואפי' מואבית ואמרו רז"ל שפי' מאשתו בזקנותו ולקיים מה שנאמר ולערב אל תנח ידך בקש לבוא על שפחתו ושחררה על תנאי יעיין שם הנה מבואר דגר עמוני ומואבי מותרים בשפחה כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רצז) </b> הנה דעת רבינו מבואר דס"ל דאיסור שפחה לבן חורין היא מדרבנן כו'. לא זכיתי לעמוד על דעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל איך אפשר לומר כן דהא ב"ד של החשמונאים גזרו דהבא על הנכרית חייב משום נשג"א או נשג"ז והרמב"ם גופי' בפי"ב מהא"ב נקט נש"ג והיינו נדה שפחה גוי'. והיינו דגזרו על נדה ושפחה משום דאתי לאחלופי בנדה ישראלית או בשפחה כנענית ממש ועיין רש"י ע"ז דף ל"ו ע"ב בד"ה נשג"א וא"כ תינח אי שפחה אסורה לישראל מה"ת מש"ה גזרו ב"ד אנכרית אטו שפחה אבל אי נימא דשפחה גופה מה"ת מותרת לישראל א"כ איך שייך למגזר נכרית אטו שפחה מאי מקום איכא לאחלופי למגזר בגוי' כיון דהיא נמי מדרבנן בעלמא אסורה וצ"ע:<br><b> (רצח) </b> ומטעם זה כתב רבינו שאין איסור שפחה מה"ת כו'. איך אפשר שיתיר לו מה שאסור לישראל כו'. זה תמוה דהא עבד עברי כהן הרי רבו מוסר לו שפחה כנענית כרב בקדושין דף כ"א ע"ב וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ב הלכה ב' מהלכות עבדים אע"פ שהיא זונה ואסורה לו מה"ת כמ"ש הרמב"ם בפי"ח ה"א מהא"ב וזה אפי' בנשתחררה פחות מבת שלש נמי אסורה לכהן מן התורה (ועיין בראב"ד בהשגות שם שכתב דאסורה מה"ת משום דכתיב בתולות מזרע ישראל ועיין במ"מ שם) וכיון דקראה זונה ע"כ דהיא מדאורייתא ועיין ח"מ וב"ש בסי' וא"ו ובסי' ט"ז ודוק וצ"ע:<br><b> (רצט) </b> איסור שפחה לב"ח וישראלית לעבד לדעת הרמב"ם ז"ל הוי איסור דרבנן כו'. וכ"כ הרדב"ז ז"ל ח"א סי' קפ"ח דגם ישראלית לעבד הוי נמי מדרבנן לחוד ותמהני דא"כ תקשי לי' מתניתין דגיטין דף מ"א ע"א במי שחציו עבד וחציו בן חורין דכופין את רבו ועושה אותו בן חורין ואמאי הא האדון עובר בעשה דאורייתא דלעולם בהם תעבודו וא"כ מוטב שתעביד האשה איסורא זוטא משיעביד האדון איסורא רבה ועיין תוס' שם בד"ה כופין כו' שהקשו שם דליתי עשה דפ"ו ולידחי את הל"ת דלא יהיה קדש ותירצו דכיון דאפשר ע"י כפי' לא דחי וע"ש וא"כ הא תינח אי איכא ל"ת דאורייתא אבל אי נימא דאין בזה אלא איסורא מדרבנן הרי הקושיא במקומה עומדת גם שאר התירוצים של התוס' לא סלקו כהוגן לפ"ז: ויש ליישב בדוחק ולומר דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וגם איסור ביאה דרבנן חיובה בהעראה וא"כ עדיף טפי לכוף האדון לשחררו אע"ג דאיסורא רבה הוא משום דהאדון אינו עובר בעשה אלא פעם אחת משא"כ הישראלית עוברת בכל ביאה וביאה והרי כתב הר"ן בתשובתו על האי דנשאל הראב"ד לענין חולה שיש בו סכנה דמוטב לעבור על איסור סקילה החמור והיינו לשחוט לו בשבת מלהאכילו נבילה משום דבשחיטה לא עביד איסורא אלא פעם אחת ואנבילה חייב על כל כזית וכזית עיין ר"ן פרק יוה"כ אלמא דעדיף טפי לעבור על איסור חמור פעם אחת מלעבור כמה פעמים על איסור קל ודוחק: אבל מה שכתב הרשד"ם ז"ל דישראלית אסורה לעבד מה"ת מהא דלא מצינו בתורה באמה העבריה שיכול האדון למסרה לעבד כנעני תמהני דהא דאדון מוסר שפחה כנענית לעבד עברי היינו משום דזהו עבודתו לרבו בלילה שיהיו הילדים של השפחה כנענית שלו לרבה משום דולדה כמותה וזה שייך רק בשפחה כנענית שהיא של האדון אבל באמה עבריה דאין להאדון שייכות בולדה ובניה ישראלים בני חורין נינהו א"כ למה לו להאדון למסרה לעבד כנעני. ועוד דהא אי אפשר לקטנה שתלד דא"כ הרי מצינו חמותו ממאנת ובנים הרי הן כסימנים או עדיפי מנייהו עיין יבמות דף י' והרי היא יוצאת מרשות האדון וכן ק"ל לדברי הרשד"ם ולכל מאן דס"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דשפחה אינה אלא מדרבנן ומטעמא דאל"כ אמאי עבד עברי מותר בה דאטו משום דנמכר לעבד עברי נפיק מכלל ישראל אפי' בפרט אחר וכעין שהקשה המל"מ בפ"ג מה' עבדים שמביאו המחבר בסוף העמוד הזה דא"כ יהיה אסור בשפחה מדרבנן ומה שמיישב הגאון המחבר כאן עפ"י דברי הט"ז יו"ד סי' קי"ז דמה שמפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור הנה תירוצו זה עולה יפה לפי מה דנקט המל"מ לישנא דקושיא והיינו איך כשאסרו חכמים שפחה לישראל לא אסרו ג"כ לעבד אבל אני הקשיתי הקושיא להיפך איך אפשרות לומר דשפחה אינה אסורה אלא מדרבנן (ומטעמא דע"ע מותר בה אע"ג דלא נפיק מכל מה שישראל חייב ע"י מה שנמכר לע"ע וכנ"ל) הא משום דפירשה התורה בהדיא דעבד עברי מותר בשפחה אע"פ שבכל מילי דיניה כישראל גמור בלי הפרש שוב אי אפשר לחכמים לאסרה אישראל למ"ש הט"ז הנ"ל דכיון דעבד עברי נער ישראל גמור הוא א"כ הו"ל כאילו מפורש בתורה דישראל מותר בשפחה:<br><b> ועוד </b> ק"ל מש"ס אלו שהקשיתי מעל"ד אמוהרשד"ם ז"ל בד"ה זה תמוה כו' באות רצ"ט דאי ס"ד דשפחה אינה אלא מדרבנן מה קאמר הש"ס שם גבי האי דמבעי להו עבד עברי כהן מהו בשפחה חידוש הוא כו'. וא"כ מאי חידוש הוא כיון דמדאורייתא מותר ואי נימא דחידוש הוא משום דמדרבנן אסור ישראל בשפחה א"כ איך אפשר למילף מהיתר איסור דרבנן היתר ללאו דאורייתא דהא הרמב"ם ז"ל ס"ל דכהן שבא על הנכרית לוקה משום זונה (ואע"פ שעדיין לא זינתה) כמבואר בריש פי"ח מהלכה זו וכ"כ המחבר בש"ע סי' וא"ו סעי' ח' והח"מ וב"ש סי' ט"ז סעיף א' וזה מוסכם ממחברי הראשונים והאחרונים בדעת הרמב"ם ז"ל: (מנ"ה עיין במל"מ פ"ג מהלכות עבדים ד"ה וכופהו שהרגיש בזה ועיין בבית מאיר סי' ט"ז מה שפלפל בדברי המל"מ הללו עיי"ש): ולכאורה יש להביא ראיה דבאמת ילפינן מחידוש היתר איסור דרבנן לאיסור דאורייתא מהך אבעיא שני' בש"ס שם כהן מהו ביפת תואר וע"ש והא ישראל שבא על הנכרית דרך זנות איסורו מדרבנן בלבד וכהן שבא עליה לוקה מה"ת לדעת הרמב"ם ז"ל כמבואר בסי' ט"ז סעיף א' הנ"ל וא"כ איך יליף הש"ס היתרא לכהן ביפ"ת מישראל: אבל באמת משם אינו ראיה משום דאפי' אי נימא דהרמב"ם לא ס"ל כהתוס' דאשת לרבות אשת איש משום דיש אישות לנכרי משום עשה דודבק באשתו מ"מ אכתי איכא חידוש היתר דאורייתא כמ"ש המ"מ בפ"א מהלכות אישות הלכה ד' דהבא על אשה שלא לשם אישות עובר בעשה דרחמנא אמר כי יקח וגו' וא"כ חידוש הוא ביפ"ת דאי לשם אישות הרי עובר בלא תתחתן (אלא צ"ל דע"כ לא קאמר המ"מ אלא בבא על ישראלית שלא לשם אישות דעובר בעשה כיון דבת קדושין היא משא"כ בנכרית תדע דא"כ אמאי צריכין לגזירה דחשמונאים בזנות נכרית ועוד דא"כ הא בשפחה נמי איכא עשה זו ולמה אינה אסורה אלא מדרבנן להרמב"ם ז"ל) א"נ דחידוש הוא דבפרהסיא נמי מותרת אבל לומר דילפינן מאיסור דרבנן לדאורייתא זה לא ניתן להאמר: והנה חתני הרב ר"ש ראפופורט הגיד לי שמצא קושייתי בס' המקנה ותירץ שם דהרמב"ם ז"ל ס"ל כהתוס' דאין איסור תורה לכהן בנכרית אם לא שנבעלה כבר בודאי כמ"ש ביבמות דף פ"א והנה המעיין ברמב"ם רפי"ח יראה שא"א לומר כן בדעתו מדכתב איזו זונה כל שאינה בת ישראל כו' ואח"כ בהלכה ג' כתב וכן הגיורת כו' ע"ש היטב ודוק וכן פירשו כל המפרשים (אלא דהגאון המקנה הביא ראיה ממג"א סי' קנ"ג וע"ז יש להשיב הרבה ואין הגליון מספיק): ואני אומר דלא הועיל בזה כלל דבשלמא להתוס' לשיטתייהו דס"ל דשפחה אסורה מדאורייתא מלא תהיה קדשה גו' שפיר קאמר הש"ס דחידוש הוא אבל להרמב"ם ז"ל דס"ל דאינה אסורה אלא מדרבנן א"כ ניהו נמי דגם כהן אינו אסור בשפחה אלא מדרבנן מ"מ לא שייך לומר דמשום שהתירו רבנן שפחה לעבד עברי ישראל התירו נמי לעבד עברי כהן דאטו רבנן התירוה הא אדרבה כשאסרו רבנן שפחה הרי היה בדין שעבד עברי נמי יהיה אסור בה אלא שלא היה כח בידם לאסור משום דמפורש בקרא דמותר וכהט"ז הנ"ל א"כ תו אינו חידוש כדי שנאמר ל"ש כהנים כו' דאדרבה כיון דעבד עברי כהן אינו מפורש בקרא הוא אסור בשפחה כיון דליכא כאן חידוש כלל שהרי לא התירו כאן חכמים דבר האסור אלא שלא יכלו לאוסרו מחמת דהתורה התירה בפירוש ואיך נימא דחידוש הוא כדי דנשרי נמי עבד עברי כהן. והבן זה באופן דממנ"פ יקשה על הרמב"ם ז"ל אי ס"ל כפשוטו דכהן לוקה אבעילת נכרית אע"פ שלא נבעלה תחילה וכדעת הפוסקים רובם ככולם א"כ קשה מאי מייתי ראיה מאיסור דרבנן אלאו דאורייתא וכנ"ל ואי ס"ל כהתוס' הנ"ל דבעו שזינתה תחילה ואי לא אינה אסורה מדאורי' לכהן א"כ אכתי יקשה איך קאמר דחידוש הוא הא רבנן לא התירו מידי בשפחה לעבד עברי ישראל אלא שלא היה כח בידם לאסרה לו משום דמפורש היתרו בקרא ואיך אפשר להתיר משום זה שפחה לכהן נמי וכי דנין אפשר משאי אפשר הא עבד עברי ישראל אי אפשר לאוסרו בשפחה ועבד עברי כהן אפשר לאוסרו כיון דאינו מפורש בקרא להיתר ולישנא דחידוש הוא אין לו שחר כלל אי שפחה אינה אסורה אלא מדרבנן ועיין מ"ש על הגליון בדף ב' ע"א בד"ה בחידושי פלפלתי כו':<br><b> ודע </b> דבמכילתא הביאה המל"מ בפ"ב מהלכות עבדים משמע להדיא דשפחה מותרת מדאורייתא דהא אמרינן התם אם בעל אשה הוא בישראלית הכתוב מדבר או אינו אלא בשפחה כתיב אם אדוניו יתן לו אשה הרי שפחה כנענית אמורה כו' ע"כ ואי ס"ד דשפחה אסורה מדאורייתא איך אפשר לומר דבשפחה מיירי אלא דלכאורה המכילתא זו צריכה רבה דהא הכתוב קראו בעל אשה ואיך שייך בה אישות כיון דלא תפסי בה קדושין ועוד דהא אסורה עליו בלאו דלא תתחתן כל שבא עליה דרך אישות לדעת הרמב"ם ז"ל ואפי' בשאר אומות ועכ"פ כיון דקראו הכתוב בעל אשה משמע דבא עליה דרך אישות וא"כ איך ס"ד דהמכילתא דמיירי קרא בשפחה עד דצריך לימוד דבישראלית מיירי. ועוד ק"ל להני הסוברים בדעת הרמב"ם ז"ל דשפחה מותרת מדאורייתא לע"ע הרי ס"ל להרמב"ם ז"ל דישראל שבעל נכרית דרך אישות לוקה מה"ת משום לא תתחתן בם והרי מסירת השפחה לעבד דרך אישות הוא דהרי מקרא מלא דבר הכתוב אהבתי את אשתי ואפי' אי נימא דשפחה דמיירי בה הכתוב אינה מז' עממין מ"מ הא הרמב"ם ז"ל ס"ל ברפי"ב מהא"ב דאפי' שאר אומות איתנייהו בלא תתחתן וא"כ ניהו דהרמב"ם ז"ל ס"ל דשפחה בזנות אינה אסורה מלא תהיה קדשה ואין איסורה אלא מדרבנן אבל דרך חתנות כמו במוסרה לעבד עברי שפיר קאמר הש"ס בקדושין הנ"ל דחידוש הוא: אמנם הדבר נכון מאד שהרי הרמב"ם ז"ל שם בהלכה י"ד כתב להדיא דאפי' לקח שפחה דרך חתנות אינו לוקה מה"ת והיינו דאזיל לשיטתי' דס"ל דבגיורת ליכא לאו דלא תתחתן ושפחה נמי כיון שטבלה יצאתה מכלל עכו"ם וא"כ גם המכילתא ניחא דכל שלקחה דרך אישות אע"פ שאין תופסין בה קדושין נקראת בשם אשה וראיה מהך מכילתא לדעה זו ומ"מ אין קושיא מהמכילתא להנך דס"ל דשפחה אסורה מדאורייתא די"ל דהתם קאי אשפחה משאר אומות וס"ל דלית בהו איסור חתנות ודוק:<br><b> (ש) </b> והוא אומרו ואת זכר לא תשכב כו'. וכבר נכפלה האזהרה בזה כו'. לא יהיה קדש מב"י כו'. שזה הלאו הוא נכפל לחיזוק כו'. זה תמוה דמה צריך לומר דנכפלה האזהרה לחיזוק הא תלמוד ערוך הוא בסנהדרין דף נ"ד רע"ב דאת זכר גו' הוא אזהרה לשוכב ולא יהיה קדש הוא אזהרה לנשכב ע"ש ואי משום דפוסק כרע"ק דפליג שם אר' ישמעאל א"כ מנ"ל דלא יהיה קדש אתא לאזהרה זו כלל דהרי רע"ק דריש אזהרת נשכב מלא תשכב דקרי וא"כ מנ"ל דלא יהיה קדש אתי כלל לזכר ועוד ק"ל כיון דהרמב"ם ז"ל פוסק כאן דיש אם למסורת ולא למקרא ועיין סנהדרין דף ד' וברמב"ם רפ"ד מטו"מ ובכמה מקומות דמשמע דתנאי דסברי יש אם למקרא מוקמי בשיטה ועיין רמב"ם פ"ד משגגות וצע"ק:<br><b> (שא) </b> שישי אבי דוד חשש דילמא מואבי ואפי' מואבית ואמרו רז"ל שפירש מאשתו בזקנותו כו'. ביקש לבוא על שפחתו ושחררה על תנאי כו'. תמהני איך אפשר לשחרר על תנאי להני פוסקים דס"ל דאחד ממשפטי התנאי הוא שיהיה אפשר לקיימו ע"י שליח והא שיחרור אי אפשר ע"י שליח משום דאין שליח לדבר עבירה שהרי קיי"ל דהמשחרר עבדו עובר בעשה ונמצא דהשליחות בטל כמ"ש התוס' ב"מ דף יו"ד ע"ב בד"ה דאמר כו': [אמר נ"ה המבלה"ד הנה משנה מפורשת (גיטין י"א ע"ב) האומר תן וכו' שטר שחרור זה לעבדי מבואר דמהני שחרור ע"י שליח וכבר תמה בזה הגאון מהר"י הלוי האבד"ק אה"ו זצ"ל הא אין שלד"ע עיין בשו"ת נוב"י ס"ק אהע"ז סי' ע"ו וסי' ע"ז והנכון בזה כמו שתירץ בקצה"ח סי' קפ"ב אות ב' שהמשחרר עבדו אינו עובר בעשה רק כשמשחררו בחנם עיי"ש שהביא כן בשם הרשב"א ועיין בחינוך מצוה שמ"ז וא"כ ה"ה בזה דשחררה משום דעבדא לי' נייחא דנפשי' ועוד י"ל כמ"ש הר"ן פ' השולח דהיכא דאינו עושה לטובת העבד ליכא עשה ועיין מג"א סי' צ' ס"ק ל' וה"ה הכא שעושה לטובתו לקיים מצות פו"ר ולא לטובתה יכול לשחררה ע"י שליח וה"ה דיכול להטיל תנאי בזה וז"ב]. ע"כ הגה"ה:<br><b> וא"א </b> לומר דכיון דמשום לקיים המצוה דלערב אל תנח ידך עביד הכי שפיר דמי דז"א דהא משום מצוה זו אין מוכרין ס"ת והרי בברכות דף מ"ז ע"ב במעשה דר"א דשחרר עבדו להשלימו לעשרה לבתר דמשני התם מצוה שאני פריך שם והא מצוה הבאה בעבירה היא ומשני דמצוה דרבים שאני וע"ש. וא"כ הרי מצוה דלערב קיל וגם אינה מצוה דרבים ולפ"ז ודאי מצוה הבאה בעבירה היא וא"א לשחרר על תנאי. ואולם אי נימא כמו שצדד המל"מ בפ"ו מהלכות אישות דבתנאי דלשעבר א"צ למשפטי התנאי ומסתמא גם לענין משפט זה דאפשר לקיימו ע"י שליח נמי כן הוא לפ"ז לק"מ דה"נ התנאי הוא איך קיבל משה רבינו ע"ה פירוש מואבי מסיני דהוי תנאי לשעבר וא"צ למשפטי התנאי. ועוד י"ל לפי מ"ש הרמב"ן ב"ב בדף קכ"ו דבינו לבין עצמו א"צ שיהי' אפשר לקיימו ע"י שליח ניחא שפיר דה"נ כיון דיכול לשחררה בע"כ ולא הוי תנאי בינו לבינה ולא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן מש"ה א"צ בזה שיהיה אפשר לקיימו ע"י שליח ודוק:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>גר </b>
+<b> שנשא בת ישראל כו' הולד יש' לכל דבר.</b> כתב ה"ה ז"ל בדין הקודם וז"ל אבל אם היה ישראל גמור אחד מהם אסור בממזרת וזה פשוט שאם גר הוא שבא על ב"י לא גרע מגוי כו' הנה הר"ן ז"ל פרק עשרה יוחסין דע"ד ע"ב כתב וז"ל גר מותר בממזרת כר"י מיהו דוקא עד עשרה דורות וכדאית' בגמ' לקמן וכתב' הרמב"ם ז"ל בגר שנשא גיור' דוקא ולא ידעתי מנין לו דאע"ג דגוי הבא על ב"י הולד ישראל התם ה"ט לפי שא"א לו להתייחס אחר אביו דלמשפחותם לבית אבותם בישראל הוא דכתיב אבל זה שאביו ישראל למה לא יתייחס אחר אביו והרי כאן יש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר וצ"ע א"ד יע"ש וכן נראה דעת התוס' ז"ל שלא כדעת רבינו ז"ל ממ"ש שם בד"ה והרי גר וז"ל ונראה לפרש הרי גר שנשא בת ישראל שהבת מותרת לכהן ומותרת בממזר כראב"י יע"ש וראיתי להרב ע"י שהק' וז"ל וקשה היכא הוזכר זה בדברי ראב"י דהוא מותר בממזרת ושמא כיון דהולד הולך אחר הזכר הוי גר דעד עשרה דורות הוי גר ומותר בממזרת א"ד והנה הרב ז"ל כתב זה בדרך שמא ואשתמיט מיניה שדבר זה במחלוקת הוא שנוי בין רבינו והר"ן ז"ל וא"כ מבואר הוא שדעת התוס' ז"ל כדעת הר"ן ז"ל ולדעת רבינו צ"ל דמאי דקאמר בגמ' והרי גר שנשא בת ישראל דכהן מותר לישא בתו ומותרים לבא זה בזה אגר עצמו דוקא קאי דמותר לישא ממזרת ולא אבת גר כדעת התוס' והיינו דקא פריך דמדקתני מתניתין כל שבתו אסורה לכהן מותרים לבא זה בזה והאי מותרים אכולהו קאי בין אגר עצמו בין אבתו וא"כ כי דייקינן הא ממזרת אסור אכולהו נמי משמע דכיון שבתו מותרת לכהן איהו נמי אסור בממזרת ואהא פריך והרי גר כו' דהא גר עצמו מותר לישא ממזרת אע"ג דבתו מותרת לכהן וראיתי להרב חלקת מחוקק סימן ד' ס"ק כ"ג שהקשה לדעת הר"ן מהא דגרסינן בפ' האומר אמתניתין דקתני כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר פרכינן וכללא הוא והרי גר שנשא ממזרת ויש קדושין ואין עבירה והולד הולך אחר הפגום דתניא כו' ומשני תנא אי זו למעוטי והדר פרכינן ואי זו ותו לא והרי חלל שנשא ישראלית כו' והרי ישראל שנשא חללה כו' והולד הולך אחר הזכר ומדלא פרכינן והרי גר שנשא ישראל' ולא שייך תי' דתי' בגמ' תנא כל מקום לאתויי גר שנשא בת ישראל דאכתי ק' דניתנייה בהדייא כדפריך התם אלא ש"מ דהולד הולך אחר הפגום ואסור בממזרת את"ק יע"ש ולדידי חזי לי לומר דמשום הכי לא פריך והרי גר שנשא בת ישראל דהולד הולך אחר הזכר משום דלא מצי למתנייה בהדי הנך דהוה משמע דהולד הולך אחר הזכר לגמרי ופסולה לכהונה דומיא דאינך דהולך אחר הזכר לגמרי ומתני' ס"ל כראב"י דאמר דכל שאמו מישראל כשרה לכהונה דלא כר"י דס"ל דבת גר זכר כבת חלל זכר שהרי אוקימנא למתני'' כרבי דוסתאי דאמר בנות ישראל מקוה טהרה לחללים וא"כ בבת גר זכר נמי ודאי דלרבי דוסתאי כשרה לכהונה דומיא דבת חלל זכר ואע"ג דהתם אוקימנא למתניתין כר"י דס"ל דגר מותר בממזרת ור"י ס"ל דבת גר וגיורת כשרה לכהונה וא"כ כי הוה תני מתניתין גר שנשא בת ישראל הולד הולך אחר הזכר לא הוה משתמע מינה דפסולה לכהונה שהרי אפי'' שדינן ליה בתר הזכר כשירה לכהונה לר"י הא ל"ק דאי' למימר דמתניתין ס"ל כר"י בחדא דגר נושא ממזרת ובחדא כראב"י דבת גר וגיורת פסולה לכהונה ותדע דלמאי דמוקמינן התם לחד תי' למתניתין כר"י דס"ל גר נושא ממזרת צ"ל ג"כ דלא ס"ל לגמרי כר"י שהרי ר"י ס"ל דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין כדמוכח בפ' ארבע מיתות ואלו מתניתין סבירא לה דקדושין תופסין בחייבי לאוין וכמ"ש הריטב"א ז"ל שם יע"ש ועוד נ"ל לומר דמש"ה לא הדר פריך לה מגר שנשא בת ישראל משום דאיכא למימר דתנא כל מקום לאתויי כדמשני אקושי' דוהרי ישראל כו' ולא תקשי לן דליתנייה בהדייא משום דכיון דפלוגת' היא שהרי לר"י דס"ל גר לא ישא ממזרת לא מצי למיתנייה הולד הולך אחר הזכר דלא נפ"ל מידי דאפי' שדינן ליה בתר הזכר הרי אסור לישא ממזרת וא"כ משו"ה לא תני לן בהדייא וכ"כ הרב החידו' שם אהא דמשני התם דמתניתין ר"י היא ותנא כל מקום דסיפא לאתויי וז"ל אי קשייא וליתנייה בהדייא כדמקשינן לקמן י"ל משום דבפלוגתא היא לא תני לה בהדייא אלא מכללא דמ"מ אבל גבי ישראל שנשא חללה דד"ה היא ק"ל דליתנייה בהדייא יע"ש ודוק מיהו אין להקשות לדעת רבינו מהא דפרכינן וכללא הוא והרי גר שנשא ממזרת כו' ולא פרכינן מגר שנשא בת ישראל דאין הולד הולך אחר הזכר די"ל ודאי דתלמודא ניחא ליה להק' מגר שנשא ממזרת דקתני ברייתא בהדייא דהולד הולך אחר הפגום ולא מגר שנשא בת ישראל שלא בא מפורש בברייתא בהדייא ובמאי דמשנינן דמתניתין ר"י היא דגר לא ישא ממזרת מתרצא נמי הא דכיון דס"ל דגר אסור בממזרת א"כ לא שייך לומר דאין הולד הולך אחר הזכר דאסורה בממזר שהרי אפי' שדינן ליה בתר הזכר אסור כנ"ל האמנם זו היא שקשה בעיני ואשתומם על המראה איך נעלם מעיני הר"ן וה"ה ז"ל סוגייא ערוכה פרק הבע"י דכ"ז דגרסינן התם בעא מיניה ר"י מרבי אושעי' פצוע דכא כהן שנשא בת גרים מהו שיאכילנה בתרומה ופרכינן למאן אי לר"י בין בקדושתיה קאי כו' לא אכלא ואי לר"י בין בקדושתיה קאי כו' אכלה דהא אמר גר שנשא גיורת בתו כשרה לכהונה ואי לאו בקדושתיה קאי אכלה דהא אמר קהל גרים לא איקרי קהל אלא אליבא דהאי תנא דתנן ראב"י אומר אשה בת גרים לא תנשא לכהונה עד שיהא אמה מישראל והכי קא מבעייא ליה כשרות איתוספ' בה ואכלה או קדושה איתוספת בה ולא אכלה ת"ש כו' אלא לאו ראב"י היא וש"מ כשרות איתוספת בה ואכלה ופרש"י ז"ל וז"ל אליבא דהאי תנא קא מיבעיא ליה לר"י וכגון שאמו מישראל כשרות איתוספת בה דראויה לכהונה ולאו קדושה לאיקרויי קהל ומותרת לפצוע דכא ואכלה ממ"נ כו' או דילמא קדושה איתוספת בה וקהל איקרי ואסור' לפצוע דכא ולא אכלה ל"א מפי המורה בת גר וגיורת קא מיבעייא ליה אליבא דראב"י מאי כשרות איתוספת בה בהך דאמה מישראל לאיקרוייה קהל אבל בת גר וגיורת לאו קהל הוא ואכלה שמותרת לפצוע דכא והאי לאו בקדושתיה קאי דתתסר עליה משום כהונה או דילמא קדושה איתוספת בה לינשא לכהונה והך דאין אמה מישראל נהי דקדושה לית בה כשרות מיהא אית בה ובכלל קהל היא ואסור לפצוע דכא ולשון ראשון נראה עיקר כנ"ל הנה מבואר שדין זה שכתבה רבינו לפי פרש"י בעייא דר"י הוא דמיבעייא ליה אי בכלל קהל היא ואסורה לפצוע דכה או לאו בכלל קהל היא ומותרת לפצוע דכא או לממזר ופשטי' לה דלאו בכלל קהל היא גם הריטב"א ז"ל שם בשיטה כ"י כ' כפרש"י ז"ל וז"ל כשרות איתוספת בבת גר זו שאמה ישראל ואכלה פירוש כשרות דפסילי כהונה בלחוד איתוספת לאחשיבה חללה ליפסל לכהונה אבל לא איתוספת בה קדושה לא חשובה קהל ועדיין היא מותרת לממזר ולפצוע דכא דכיון דאביה גר בתריה שדינן ליה וקהל גרים לא איקרי קהל ופשטינן להיתרא וכן הלכתא א"ד יע"ש ולפי פי' המורה שכתב רש"י ז"ל בבת גר שנשא ישראל פשיטא ליה לתלמודא דחשיב קהל ובבת גר וגיורת דוקא הוא דקא מיבעיא ליה וא"כ תימא על ה"ה ז"ל שכתב שזה פשוט שאם גר הוא כו' ואיך כתב שזה פשוט בדבר שזה תלוי בפירוש ההלכה שלדעת רש"י ז"ל בת גר שנשא ישראל פשיטא ליה לתלמודא דלא איקרי קהל וא"כ הי"ל לה"ה לומר שרבינו ז"ל מפרש כפי' המורה ושרש"י ז"ל חולק עליו גם על הר"ן ז"ל ג"כ יש לתמוה איך כתב שלא ידע מנין לו והניח הדבר בצ"ע דממ"נ אי הר"ן ז"ל מפרש ההיא דפ' הבע"י כפרש"י א"כ הי' לו להקשות עליו דתלמודא פשיט לי' להדיא להיתרא ואי ס"ל כפי' המורה א"כ מאי ק"ל מנין לו שהרי לפי' המורה מבואר בסוגייא הנז' דבת גר שנשא ישראל איקרי קהל ואסורה לפצוע דכא ולממזר כדעת רבינו ז"ל וצ"ע ואין להקשות לפרש"י דבאמו מישראל הוא דקא מבעיא ליה לר"י אמאי קאמר בגמרא דאליבא דר' אליעזר בן יעקב דוקא הוא דקא מיבעייא ליה ואמאי ל"ק דאליבא דר"י ג"כ דס"ל דבת גר וגיורת כשרה לכהונה באמה מישראל מבעייא ליה לר"י מי אמרי' דאיתוספ' בה קדושה לאיקרוייה קהל או לא די"ל דס"ל לתלמודא דדוקא לראב"י דס"ל דאמה מישראל דאיתסופת בה כשרות לינשא לכהונה הוא דאיכא לספוקי כיון דס"ל דאמה מישראל תוסיף תת כחה לה לינשא לכהונה ה"נ איתוספת בה קדושה אמנם לר"י לא שמעי' ליה מידי באמה מישראל דאיתוספת בה מילתא שהרי אפי' בבת גר וגיורת מכשירה לכהונה אלא דאכתי קשה דאמאי ל"ק דבבת גר וגיורת מיבעייא ליה דר"י אליבא דר' יוסי מי אמרי' דכיון דאיתוספת בה כשרות לינשא לכהונה איתוספת בה קדושה לאיקרוייה קהל וכי קאמר ר"י דקהל גרים לא איקרי קהל ה"ד בגיורת עצמה וכדקתני בברייתא גר נושא ממזרת דברי ר"י דמשמע דמיירי בגר עצמו שנתגייר או דילמא כשרות דוקא איתוספ' בה אבל קדושה לא"ב וכי קאמר גר נושא ממזרת אפי'' בבת גר וגיורת קאמר וכדמבעייא ליה השתא באמה מישראל אליבא דראב"י מה"ט דאיתוספת בה כשרות וי"ל דהא לא מצינן למימר דבבריית' קתני בהדייא פרק עשרה יוחסין דגר עד עשרה דורות מותר בממזרת ומסתמא ודאי הך ברייתא ר"י היא דלא שמעינן ליה בהדייא דקאמר גר נושא ממזרת אלא ר"י ודוק האמנם לפי' המורה ז"ל דס"ל דבת גר וגיורת הוא דקא מבעייא ליה אליבא דראב"י אי חשיבא קהל ק"ל טובא דמאי קמיבעייא ליה שהרי כיון דלר"י דס"ל דבת גר וגיורת כשרה לכהונה ואיתוספת בה כשרות אפי"ה ס"ל לתלמודא דלא חשיבא קהל וכדפריך אי לאו בקדושתיה קאי הא אמר קהל גרים לא איקרי קהל א"כ מהיכא תיתי לן לומר דלראב"י בת גר וגיורת איתוספ' בה כשרות לאיקרוייה קהל הרי מקו' דר"י נפקא והשתא ומה לר"י דס"ל דבת גר וגיורת איתוספת בה קדושה לכהונה אפי"ה ס"ל דלא איתוספת בה כשרות לאיקרויי' קהל כ"ש לראב"י דס"ל דלא איתוספת בה קדושה לכהונה דודאי ס"ל דלא חשיבא קהל וליכא למימר דהיא גופא מיבעייא ליה לראב"י אי ס"ל דקהל גרים איקרי קהל כר"י או לא איקרי קהל כר' יוסי דא"כ אדמבעייא ליה בבת גרים תבעי ליה בגיורת עצמה ותו דא"כ לא הו"ל לתלמודא למיבעי בהאי לישנא אי כשרות איתוספת בה כו' ובפשיטות היל"ל מי ס"ל לראב"י קהל גרים אקרי קהל או לא ותו דא"כ כי פשטינן לה מברייתא דקתני מנין לפצוע דכא כו' שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כו' היינו לומר דראב"י ס"ל דקהל גרים לא אקרי קהל וכיון שכן אכתי תקשי ליה דלראב"י כיון דס"ל דקהל גרים לא איקרי קהל דלא מייתר ליה קהל יתירה לרבויי גרים כדס"ל לרבי יאודה א"כ ל"ל נפש יתירא וכדפריך מה"ש לר' יוסי אלא ודאי דלפי' המורה כי מיבעייא ליה לר"י אליבא דראב"י היינו לומר דאפי'' ס"ל לראב"י כר"י דקהל גרים לא איקרי קהל היינו דוקא בגיורת עצמה אבל בבת גרים מיבעייא ליה אי כשרות איתוס' בה או לא וכיון שכן הדק"ל וראיתי להתוס' פ' יש מותרות דפ"ד ע"ב ד"ה אי נסיב כי אורחייהו שכתבו בתוך דבריהם וז"ל וא"ת אמאי לא נקט דליהוי קאי אתרוייהו כגון מצרי ב' שנשא ישראלית ומצרית א' והשתא אחד מהם ישראל גמור כו' וי"ל דבן הישראלית ממצרי ב' אין חשיב כישראל לענין קהל אלא חשיב קהל גרים עכ"ל הנה מבואר שדעתם ז"ל כדעת רש"י דבת גר שנשא ישראל לא חשיב קהל אך יש לתמוה על דבריהם מעיקר' בקו' מאי הוו סברי דאי הוו ס"ל בקו' כפי' המורה א"כ הי"ל בתי' להזכיר סוגייא דפ' הבע"י על דל שפתיהם ולומר שהעיקר כפירש"י ולא לומר כן מסברא דנפשייהו וראיתי להרב ח"ה ז"ל במ"ב דנ"ט ע"ב שהק' לדבריהם וז"ל ויש לדקדק דמשמע דבן מצרי ג' לישראל דודאי חשיב ישראל גמור לענין קהל וא"כ אכתי תקשי אמאי לא נקט בכה"ג דליהוי קאי אתרוייהו כגון מצרי ג' שנשא ישראל ומצרית א' דהשתא א' מהם כו' וכמ"ש בקו' יע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד לא ידעתי מאי פשיטותיה דהרב ז"ל במצרי ג' שנשא ישראל לומר דהבן חשוב כישראל גמור אי משום דהותר לבא בקהל וע"כ לא כתבו התו' אלא במצרי ב' דלא הותר לבא בקהל הילכך בנו שהותר לבא בקהל חשיב כגר הא ליתא שהרי לדעת רש"י והתו' פ' עשרה יוחסין אפי' בשאר גרים דעלמא דהותרו לבא בקהל ס"ל דלא חשיב קהל וכן לדעת הר"ן ז"ל מבואר דס"ל דמ"ש גר עד עשרה דורות מותר בממזרת מיירי אפי' בגר שנשא ישראל שלא כדעת רבינו ז"ל וא"כ מבואר הוא שהתוס' ז"ל בפ' יש מותרות ה"נ ס"ל ועיין בס' יש"ש למס' יבמות פ' הנז' סימן ג' שתמ' על דברי התוספות הנז' וז"ל ותימ' הוא שהרי עמוני ומצרי ב' אפי'' בתו כשרה לכהונה לכתחיל' מאחר דאיכא צד ישראל כדאית' בהערל אלמא דיצ' מכלל גרים ק"ו במה שאסור לישראל וכן דעת הרמב"ם דהיכא דאיכא צד ישראל דאסור ויצא מכלל גרים א"ד יע"ש והנה מבואר שאף להרב ז"ל אשתמיט מיניה סוגייא דפ' הבע"י שכתבנו גם הקו' שכתב פריכא איהי שהרי בת גר וגיורת לרבי יוסי יוכיח דכשירה לכהונה ולא יצא מכלל גרים כדאמרי פרק הבע"י. עוד ראיתי להרב ח"ה מהדורא הנז' דברים תמוהים שכתב על מ"ש התוספ' שם בתחילת דבריהם וז"ל לא שנשא בו שניה וג' שלישית דא"כ ב' מותרות כו' דהא קסבר קהל גרים לא אקרי קהל כתב וז"ל ולפי פירש"י ז"ל שכתב דג' ישראל הוא ואסור בשניה ה"ה דשלישית ישראל היא ואסורה לב' כמ"ש במ"ק נראה דלא תקשי ליה הא דקאמר מותרת לאלו גיורת ולא משום דקהל גרים לא איקרי קהל דהיינו דוקא גר או גיורת שנתגיירו עצמן כיון שנולדו בגיותם לא איקרי קהל אבל מצרי ג' שנולד בקדושה אלא דאבותיו גרים היו שפיר מיקרי קהל ואסור בשנייה א"ד יע"ש ואתמהה איך אישתמיט מיניה ברייתא ערוכה פרק עשרה יוחסין דקתני גר עד עשרה דורות מותר בממזרת גם מסוגייא דפ' הבע"י מבואר דבת גר וגיורת לא אקרי קהל ולדעת רש"י שם אפי' בבת גר וישראל דינא הכי כי על כן דברי רש"י שכ' דמצרי ג' אסור בשניה הם דברים תמוהים וצ"ע ומכלל האמור שכתבנו מבואר הוא שדעת רבינו שהוא מפרש כפי' המורה שכתב רש"י וכפי זה צ"ל דמ"ש בפ"ז מה' תרומות דפצוע דכא שנשא בת גרים מאכילה בתרומה מיירי בבת גר וגיורת כפי' המורה וסמך אמ"ש בפט"ו מה' איסורי ביאה וע"פ האמור מקום אתנו ליישב מ"ש רבינו ז"ל ריש פרק ט"ז מה' אלו דאפי' פצוע דכא כהן מותר לישא גיורת כו' ואפי' נתינה או אחת מן הספיקות הואיל ופצוע דכא אסור לבא בקהל לא גזרו בו לא על הספיקות ולא על הנתינים אבל אסור בממזרת ודאית כו' ותמה עליו הרשב"א בחי' פרק הערל דף ט"ו ע"ב וז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו שהוא ז"ל נראה שסובר דאין איסור הנתינים ד"ת וזהו כסברא הראשונה דרבא דאמר דלא תתחתן בגיותן הוא דכתיב וכיון שכן מנ"ל להתיר פצוע דכא בגיורת ומנ"ל דלאו בקדושתיה קאי דהא רבא לסברא קמא הוה ס"ד למימר דבקדושתיה קאי ואסור בגיורת א"ד יע"ש גם ה"ה ז"ל נרגש בקו' זו ונדחק בישובה כמו שיראה הרואה אכן כפי מ"ש שדעת רבינו ז"ל ע"כ לפרש סוגייא דפרק הבע"י כפי' המורה דבריו ז"ל נכונים דס"ל דאע"ג דפשיטותא דרב ששת אזדא לה מכח מאי דדחי רבא ברי"ה קי"ל דפצוע דכא מותר לישא גיורת ולאו בקדושתיה קאי מכח סוגייא דפ' הבע"י דפשיטא להו לר"י ולרב הושעיא דלאו בקדושתיה קאי כמ"ש רש"י ז"ל לפי פירוש המורה גם מברייתא מפשטינן מינה לבעייא דר"י צ"ל ע"כ דס"ל דלאו בקדושתיה קאי זה הנראה לי אמת ויציב בדעת רבינו ודרך אגב אומר שיש לתמוה בדברי רבינו במ"ש דפצוע דכא מותר לישא ס' ממזרת והדבר תמוה דמאחר שלדעתו ז"ל פצוע דכא אסור בממזרת ודאית א"כ איך הותר לו הספק הא ממ"נ אסורה לו שאם היא ממזרת הרי אסורה לו ואם היא כשרה אסורה לו משום קהל ישראל ונראה שדעתו ז"ל כמ"ש מוהרימ"ט ז"ל חי"ד סימן א' דמה שהתירה תורה ס' ממזר לגמרי התירתו מתורת ודאי ולא מתורת ס' ואפי' לישא ממזרת וישראלי' כאחד דהוו תרתי דסתרן אהדדי התירתו תורה משום דכל שהוא ס' הו"ל כקהל בפ"ע ולא חשיב קהל וא"כ מה"ט כתב רבינו דפצוע דכא מותר לישא מן הספקות וזה ראיה נכונה לדברי מוהרימ"ט ז"ל האמנם אכתי תמיה לי מילתא במ"ש ה"ה ז"ל בפ' זה דין י"א ד"ה פנויה ובדין כ"ו ד"ה הטבילוהו דס' ממזר אסור לישא ממזרת ודאית ד"ת והרב אליהו רבה ד"נ עשה לו סמוכות מדברי רבינו וכ' דס"ל לרבינו דלר"א דס"ל דודאן בספיקן אסור לאו היינו משום דעשו מעלה ביוחסין אפי' בפסולי יוחסין כמ"ש הר"ן אלא ה"ט דר"א משום דס"ל דקהל ספק איקרי קהל ולא דריש קהל יתירא למעוטי קהל ספק ומש"ה ממזר ס' אסור לישא ממזרת ודאית ד"ת מכח ספק דשמא אחד מהם אינו ממזר יעש"ב והדבר תמוה דאם הדבר כן איך כתב רבינו ז"ל דפצוע דכא מותר לישא מן הספיקות והלא ק"ו הדברים דכיון דבממזר ודאי אע"ג דלכשת"ל דשני ממזרים אין כאן איסור כלל אפי"ה אסרתן תורה משום ספק כ"ש וק"ו דס' ממזר אסור לפצוע דכא ד"ת שהרי ממ"נ אסורה לו וקהל ס' הא אמרינן דלר"א איקרי קהל אלא משמע ודאי שדעת רבינו דאפי' לר"א ג"כ ע"כ ס"ל דד"ת ס' מותר בממזרת משום דקהל ספק לא איקרי קהל ולא אסר ר"א אלא משום מעלה עשו ביוחסין ומש"ה ס"ל לרבינו דפצוע דכא מותר לישא מן הס' דכיון דאינו אלא מדרבנן לא גזרו כמו שלא גזרו בנתינים וכ"ת עוד היום תקשי לרבינו ז"ל למה מותר פצוע דכא בס' הא ממזר ודאי אסור מדרבנן לישא ספק ממזרת אע"ג דמותר בנתינה וא"כ פצוע דכא נמי אע"ג דמותר בנתינה בס' יהא אסור מדרבנן דומיא דממזר וכבר ראיתי להרב בית שמואל סימן ה' ס"ק ב' שנתקשה בזה ואפשר לומר דס"ל לרבינו ז"ל דכיון דטעמא דר"א משום דעבוד מעלה ביוחסין מסתברא דדוקא בפסולי יוחסין כגון ממזרת ונתינ' עבוד מעלה על הספיקות אבל פצוע דכא דלאו פסולי יוחסין הוא אלא פסולי הגוף לא עבוד מעלה על הספיקות האמנם לדברי ה"ה דס"ל דס' ממזר אסור ד"ת בממזרת ק"ט כמ"ש וכבר כתבתי בפ"ט מהלכות טומאת מת מה שיש לתמוה עוד על דברי הרב המגיד ז"ל הללו וצ"ע ועל דברי התוספות שכתבנו לעיל הלא מראש ונראה לפרש כו' ראיתי להרב ע"י שהקשה וז"ל וקשה דא"כ כיון דמהך קו' נייד היכי מוקי רב נתן בר הושעיא דהק' כל שכהן אסור לישא בתו דאכתי קושי' קמייתא במקומה קיימא והרי גר שנשא בת ישראל כו' יע"ש ולע"ד נראה ליישב ע"פ מ"ש הרב ח"ה ז"ל שם דהא דפריך ותו הא מותר אסור והרי גר כו' סיומא דקו' קמייתא דקאמר והרי אלמנה כו' הוא משום דקושי' דהא מותר אסור גרידא ל"ק כלל דאיכא למימר דמתניתין ה"ק כל האסורים לבא בקהל מותרים לעולם לבא זה בזה הא מותר אית בהו אסורים בממזרת ואית בהו מותרים בממזרת כגון גר אלא מעיקרא פריך והרי אלמנה כו' ובתר הכי קאמר ותו הא מותר אסור כו' כלומר דלא תימא דקו' דהרי אלמנה לכ"ג ל"ק דאיכא למימר דמתניתין ה"ק כל האסורים אית בהו מותרים ואית בהו אסורים וא"כ דייקינן מינה הא מותר לעולם אסור ואהא פריך ותו כו' נמצא דכולה חדא קו' היא את"ד יע"ש וא"כ לפי דבריו נתיישבה שפיר קו' הרב ע"י ז"ל דרב נתן בר הושעיא משום קו' קמייתא דהרי אלמנה לכ"ג הוא דנייד לאוקומא דה"ק כל שכהן אסור לישא בתו כו' דמהשתא ל"ק ליה מאלמנה לכ"ג וממילא נמי ניחא קו' דהא מותר אסור דאיכא למימר דה"ק כל שבתו אסורה לכהן לעולם מותרים זה בזה הא כל שבתו מותר אית בהו אסורים ואית בהו מותרין והיינו דפריך ליה תלמודא והרי ישראל כו' ותו הא מותר אסור וסיומא דקו' קמייתא הוא כקו' דמעיקרא ודוק עוד בענין זה ראיתי לעמוד אמ"ש התוס' פ' עשרה יוחסין דף ע"ה ד"ה ור' ישמעאל וז"ל וצ"ל דהיינו מחששא דילמא ממזר בן ישראלית ישא כותית שהיא גויה גמורה כו' ובתוס' רי"ד כתב וז"ל ק"ל כיון דאמרינן גרי אריות הם מאי נפ"מ כו' אי מתחתן ממזר דידהו בגוים והילכך צריך לפרש דהאי דאסרינן ליה כגון אם פירשו מדרכי הגוים ורוצים להתגייר א"נ י"ל אותו הדור היו גרי אריות אבל אחרי כן נתגיירו וחזרו להיות כישראל כו' יע"ש ויש לדקדק עליו במ"ש דמאי נפקא מינה אי מתחתן ממזר דידהו בגוים ומאי קו' הא כיון דס"ל דגוי ועבד הבא על ב"י הולד ממזר א"כ הו"ל ישראל ממזר ואסור בגויה כמ"ש התוס' וכ"כ בתוספ' רי"ד בעצמו ס"פ האומר דלא תתחתן בישראל כתיב ואפילו ממזרים הוזהרו בו ויש ליישב דס"ל דכיון דטעמא דלא תתחתן משום הסרת בנו הוא כדכתיב כי יסיר את בנך כו' ה"ט ליתיה אלא בישראל גמור שאביו ואמו מישראל אבל גבי כותי הבא על ב"י אע"ג דהולד חשיב כישראל ממזר אפי"ה מותר לישא גויה דלא שייך טעמא דכי יסיר דבלא"ה הוא מוסר ועומד שהרי נטמע בין הכותיים ומסתמא הוא למוד בדרכי אביו מיהו מ"ש דצ"ל דמאי דאסרינן ליה כגון אם פי' כו' וא"נ דאותו הדור דוקא היו גרי אריות ק"ט דאכתי מאי נפ"מ הא קי"ל דגר מותר בממזרת וכבר ראיתי להריטב"א ז"ל שם ש
+תב כפירוש תוספות רי"ד משם י"מ וכתב דר"א כר"י ס"ל דגר אסור בממזרת יע"ש אכן לדברי תוס' רי"ד ק"ט שהרי לעיל מזה סמוך ונראה כתב וז"ל ר"א אומר ספיקן בספיקן אסור נראה שאנו צריכים לומר דס"ל לר"א דקהל גרים לא איקרי קהל שאם לא כן במי יתחתנו הספקות וצ"ע:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>כו' </b>
+<b> כשם שנאמן לומר כו' כך נאמן לומר זה בני ממזר כו'. </b> הנה התוס' פרק עשרה יוחסין דע"ד ע"א ד"ה כשם הקש' וז"ל וא"ת מנ"ל לר"י הא בשלמא זה בני בכור דין הוא שיהא נאמן דהוי טוב לולד אבל לפוסלו אמאי נאמן ותי' משם הרב אליהו דה"ט דנאמן משום דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר כו' וקאי יכיר אתרוייהו יע"ש וראיתי להרב ע"י ז"ל לקמן בדע"ח הקשה דא"כ היכי אמרינן לקמן במתניתין דהאומר זה בני ממזר ר"י אומר נאמן ואמרינן התם בגמרא כדתניא כו' והיכי מייתי מבן גרושה לענין ממזר דאנא אמינא דדוקא בן גרושה שאינו פוסלו לבא בקהל נאמן לא לעשותו ממזר ובשלמא לתי' הא' שכתבו התוספות ניחא אכן לתירוץ הרב אליהו קשה דיליף דנאמן לומר זה בני ממזר מדכתיב בן השנואה יכיר ולדידיה לא מוכח אלא לבן גרושה ותירץ דצ"ל דר"י סבירא ליה דיש ממזר מחייבי לאוין כמ"ש התוספות לקמן א"ד יע"ש והן דברים תמוהים שהרי אי ס"ל לר"י כר"ע דיש ממזר מחייבי לאוין ע"כ ס"ל דקרא דכי תהיין מיירי בחייבי עשה או בבעולה לכ"ג אליבא דרבי סימאי כדאיתא פרק האומר דס"ח וא"כ אכתי הדרא קושיא לדוכתא דכיון דקרא לא מיירי אלא בחייבי עשה דאין בהם משום ממזרות היכי יליף מינה לענין ממזר ואף למ"ש הריטב"א ז"ל בחידושי יבמות מכ"י פ"ב דהא דר"פ דקאמר דקרא דכי תהיין כו' מוקמינן לה בחייבי לאוין לרבנן או בחייבי עשה לר"ע פליגא אההיא דאמרינן בס"פ האומר גבי נכרית ולדה כמוה מנ"ל אמר קרא כי תהיין לאיש וילדו לו כל היכא דקרינן כי תהיין קרינן ביה וילדו לו דדרשינן כל היכא דהויא בה הויה לשום אדם כגון חייבי כריתות ומיתות ב"ד קרי' ביה וילדו לו וכל היכי דלא קרינן ביה כי תהיין לשום אדם דהיינו שפחה ונכרית לא קרינן ביה וילדו לו וכיון דמוקמי' לה אפי' בחייבי כריתות ואצטריך להאי דרשא תו ליכא למדרש מיניה ההיא דר"פ א"ד יע"ש וא"כ כיון דמוקמינן ליה לקרא בחייבי כריתות אם כן שפיר שמעינן מינה דנאמן לומר זה בני ממזר שהרי קי"ל יש ממזר מחייבי כריתות מ"מ אכתי קשה לר"פ דס"ל דכי תהיין לא מיירי אלא בחייבי לאוין לרבנן או בחייבי עשה לר"ע אם כן היכי יליף מניה ר"י לענין ממזר ולכן נראה ליישב דר"י הכי יליף דכיון דנאמן לומר זה בני בן גרושה ה"ז בא לפוסלו בקהל כהונה דכיון דמשוי ליה לבנו חלל אם נשאת לחללה או לבת ישראל אליבא דר"י דס"ל בת חלל זכר פסולה לכהונה הרי היא פוסלת לבת בנה מלבא בקהל כהונה ה"נ נאמן לומר זה בני ממזר לפוסלו בקהל כנ"ל ודע שכפי דברי הריטב"א ז"ל הללו נראה ליישב מה שהקשה הרב ל"מ ז"ל פ"ב מה' נחלות על מ"ש רבינו ז"ל בדין י"ג וז"ל היה הבכור ממזר נוטל פי שנים שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר זו ששנואה בנשואיה והקשה הרב ז"ל שהרי בגמ' מוקמינן דקרא דכי תהיין בחייבי לאוין דתפסי בה קדושין ואנן קי"ל דאין ממזר אלא מחייבי כריתות דאם כן היכי יליף מינה רבינו ז"ל לענין ממזר יע"ש אכן כפי דברי הריטב"א ז"ל שכתבנו הנה נכון שרבינו ז"ל פסק כסתמא דתלמודא דמוקמי לקרא דכי תהיין בחייבי כריתות ומיתות בית דין וזה על דרך שכתבתי לעיל פי"ב מה' אלו דרבינו ז"ל נפקא ליה דולד נכרית כמוה מקרא דכי תהיין וכמ"ש הרב ע"י ז"ל יע"ש ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שב) </b> והיכי מייתי מבן גרושה לענין ממזר כו' ה"ז בא לפוסלו בקהל כהונה כו' ה"נ נאמן לומר זה בני ממזר לפוסלו בקהל. אני תמה מאי צריך לדוחק הזה כי היכי דנאמן לפוסלו בקהל כהונה כו' דאין לו טעם והרי באמת דקושיא מעיקרא ליתא דאטו בן גרושה מפורש טפי בקרא מבן ממזרת דהא שנואה דקרא מתוקמא בחייבי לאוין דקרינן בהו תהיין לר"פ ומה לי חייבי לאוין דגרושה לכהן מה לי ממזרת לישראל הא שניהן חייבי לאוין נינהו ואי משום דלאו דגרושה אינו שוה בכל הא ר"פ יליף מקרא דכי תהיין דכל חייבי לאוין אפילו השוים בכל אית בהו הוי' וא"כ הא חזינן דהאמינתו תורה לומר שאמה של בתו ממזרת היתה ובנה ממזר וממילא ידעינן תו דאפי' אם יאמר דבן אחותו הוא שילדה ממנו נמי מהימן והבן ממזר מחייבי כריתות ושפיר תנן במתניתין האומר בני זה ממזר נאמן דהיינו בכל האופנים בין שהוא בן ממזרת ובין שהוא בנו מחייבי כריתות:<br><b> ומלבד </b> הדוחק שבתירוץ הגאון המחבר ז"ל לא הועיל בזה לכאורה שהרי הא דנאמן באומר בני זה ממזר הלכה הוא ונמצא דפוסלו ואת כל זרעו אחריו לקהל משא"כ בבן גרושה דאם נשא ישראלית וילדה בת ונשאת אותה הבת לישראל וילדה בת הבת הזו כשרה לכהונה וכן הוא באה"ע סי' ז' סעיף ט"ז ונמצא שאין פוסל כל זרעו אחריו לכהונה. והא דנקט הש"ס כשם שנאמן לומר בני זה בכור כך נאמן לומר בני זה בן גרושה כו' ולא נקט בני זה בן ממזרת י"ל משום דרע"ק נמי מודה בזה ואליבא דר' סימאי די"ל דר' יהודה נמי ס"ל כותי' אליבא דרע"ק ולא כר' ישבב ור' יהודה עצמו כרבנן ס"ל ולא כרע"ק אלא דר' יהודה נקט כשם כו' אליבא דכ"ע ודוק:<br><b> (שג) </b> והקשה הרב ז"ל שהרי בגמ' מוקמינן קרא דכי תהיין בחייבי לאוין דתפסי בה קדושין כו' וא"כ היכי יליף מינה רבינו ז"ל לענין ממזר. גם אני כוונתי לקושיא זו אבל יישבתי לעצמי דלק"מ למ"ש לעיל דלר"פ ילפינן מתהיין דקדושין תופסין בחייבי לאוין ושנואה למקום חייבי לאוין וממזרת בכללן וא"כ ממילא מפורש בקרא דבכור ממזר נוטל פי שנים דבכור בן השנואה יכיר כתיב וממילא נמי ה"ה ממזר מחייבי כריתות באומר בני זה בן אחותי בכורי ואי משום דמשים עצמו רשע שבא על חייבי כריתות הא בחייבי לאוין נמי משים עצמו רשע (ואפשר דבאומר בני זה ממזר לא שייך משים עצמו רשע די"ל דרוצה בתשובה שלא להכשילו לבוא בקהל וחייב לגלות אע"פ דממזר שנטמע במשפחתו א"צ לגלותו ה"ט כיון דכבר נטמע ומשפחה שנטמעה נטמעה אם לא דנימא למ"ש המוהרי"ט ליישב להרמב"ם דספק ממזר מותר בישראלית ובממזרת ולא קשה עליו קושית הרשב"א אפשר דספק ממזר כספק ערלה בח"ל דאפי' היודע שהוא ערלה ודאי א"צ להפריש האוכלו ואפי' לספק עליו מותר כמ"ש הר"ן ספ"ק דקדושין) וכיון דאמרינן בפ"ש דיבמות דממזר הוי לכל דבר אין לחלק בין בן ממזרת לבן חייבי כריתות לענין בכורה נמי ואע"פ שהי' מקום לחלק קצת ולומר כיון דתנן בפ"ק דחגיגה איזהו מעוות שאינו יכול לתקן זה הבא על הערוה והוליד ממנה בן ומשמע מזה דדוקא על ערוה ולא על ממזרת היינו משום דבערוה הוי מעוות טפי דאלו היתה נבעלה לכשר לה היה בנה כשר משא"כ בממזרת. אולם י"ל דאכתי אינו משים עצמו רשע באומר בני זה בן אחותי הוא משום די"ל דצריך לגלות הדבר כדי שלא יקח זה הבן את אחותו מאמו ומה"ט גופי' גם באומר בני זה בן ממזרת נמי אינו משים עצמו רשע בזה אע"פ שנאמר דמטעם ממזרת א"צ לגלות משום דהוי כערלה בחוץ לארץ מ"מ משום שלא ישא את אחותו מאמו צריך לגלות והא דכתב הר"נ בפ"ג דקדושין דחידוש הוא שחידשה התורה להאמין לאב היינו בזה שהאמינתו אע"פ שהוא עד א' אבל לא מה שהאמינתו לומר בני זה ממזר אע"פ שמשים עצמו רשע בזה דז"א משום דלא אמרינן בזה אין אדם משים עצמו רשע כיון דצריך להציל בזה את בנו מאיסור שלא ישא את אחותו מאמו. ועי' בנמוק"י פ' י"נ דמביא בשם הריטב"א דהא דנאמן האב לומר בני זה ממזר ולא אמרינן דמשים עצמו רשע בזה משום דמיירי באומר שוגג הייתי וא"כ לפ"ז נמי אין חילוק בין אומר שהוא בן ממזרת או שאומר שהוא בנו מאחותו או משאר חייבי כריתות ודוק:
+
+Halakhah 17
+
+<b>ארוסה </b>
+<b> שנתעברה כו' הרי הולד בחזקת ממזר.</b> פ' אלמנה לכ"ג דס"ט ופרק עשרה יוחסין דע"ז ופסק כשמואל דהולד שתוקי וראיתי להתוס' שם באותו פ' דע"ג ע"א ד"ה מאי איכא שהקשה וז"ל תימא דמשמע כו' הא אם היינו יודעים דמאארוסה היא ודאי איכא לחזוקי בממזרת כו' עד מ"ש שאם היה מן הארוס לא הי' משליכתו וראיתי להרב ח"ה ז"ל שם שכתב וז"ל וליכא לאקשויי כיון דארוסה נמי בארוס תולה והולד כשר למה השליכתו כמו א"א די"ל דמ"מ אף שהולד כשר היא בושה לתלות בארוס דהוי דרך זנות דומיא דפנויה שזנתה שהשליכתו משום גנאי אף שהולד כשר מה שאין כן בתולה בבעלה א"ד ולא הבינותי דבריו דאם כן איך כתבו התוס' ז"ל שאם אנו יודעים שהיא מארוסה מחזקינן ליה בודאי ממזר אכתי ניחוש שמא נתעברה מארוס ומחמת בושה השליכתו ומידי ספק ממזר לא נפקא והדרא קו' לדוכתא דאם כן איך קאמר בגמרא כיון דאיכא פנויה כו' דמשמע שאם היינו יודעים דמארוסה היא הוי ודאי ממזר ושרינן ליה בממזרת: ולעיקר קושייתו יש ליישב דא"נ דארוסה נמי בארוס תולה לה ונאמנת לומר דמארוס נתעבר' היינו לדידן דקי"ל דהלכה כאבא שאול דהיה קורא לשתוקי בדוקי כדקאמר בגמ' לקמן אמנם ת"ק דאבא שאול משמע דפליג עליה וס"ל דאינה נאמנת ומשום הכי רבא דקאי הכא את"ק דמתניתין קאמר שפיר מאי איכא מיעוט ארוסות כו' והתוס' ז"ל ל"ק להו אלא למאי דמשמע בגמ' דאי ידעי דמארוסה היא הוי ממזר ודאי דאפי' אי ידעי' בודאי דמארוסה היא מידי ספק לא נפקא והולד שתוקי לכ"ע כדאמרינן לקמן דף ע"ה ארוסה שנתעברה הולד שתוקי ועי"ל והוא הנכון דדוקא בא"א קאמר בגמר' דלא חיישינן לה דא"א בבעלה תולה לה ויכולה לומר שמבעלה נתעברה ואין הבעל יכול להכחישה דלא קים ליה בגוה אבל בארוסה אע"ג דיכולה לתלות בארוס ונאמנת לומר שנתעברה ממנו אפי"ה הרי הארוס מכיר בשקרה דקים ליה בגוה שלא נתעברה ממנו וא"כ איכא למימר דמשום הכי השליכתו כי אינ' רוצה להכחיש ארוסתה ותו דאפי' למאי דקי"ל כאבא שאול היינו דוקא היכא שמת הארוס או הלך למ"ה אבל כל שארוס מכחיש אותה ואומר דלא נתעברה ממנו אינה נאמנת כמ"ש הרא"ש ז"ל ספ"ק דכתובות וא"כ משום הכי השליכתו משום דיודעת היא שהארוס יכחישנה והולד ממזר וזה פשוט כתב הרא"ש שם וז"ל כתב בה"ג בסו"ה גיטין אהא דאמרי' התם אין חוששין לממזרות ה"ד כגון אשה שהלך בעלה למ"ה וילדה דלא חייש לממזרות דאמרינן דילמא אתא בעלה בצנעא (או ע"י שם) ושמש ומקשו עלה מהך דשמעתין כו' וי"ל דשאני הכא דאי אתא בעלה ושמש לא היתה משליכתו כו' ואינו מקובל לי זה התי' דנשי לאו דינא גמירי ואין דין זה ידוע שיאמינוה שבא בעלה בצנעא והשליכתו מפני הבושה כו' יע"ש ויש לי לדקדק עליו דאכתי תקשי ליה לדידיה קו' התו' ז"ל דהיכי קאמר בגמ' מאי איכא מיעוט ארוסות כו' דמשמע דאי ליכא למיתלי אלא בארוס הוי ממזר ודאי ולא ספק ואמאי הא קי"ל דארוסה שעיברה הולד שתוקי וליכא למימר כתי' התוס' דשאני הכא דאיכא ריעותא שהשליכתו שאם היה מן הארוס לא היתה משליכתו דה"נ נימא דנשי לאו דינא גמירי דהלכה כאבא שאול דאמר דנאמנת לומר שמארוס נתעברה ואדרבא בהא איכ' למימר טפי דנשי לאו דינא גמירי כיון דבמחלוקת היא שנוי וסבורה היא שלא יאמינוה ומש"ה השליכתו ויש ליישב דבשלמא בהלך בעלה למ"ה איכא למימר שפיר דנשי לאו דינא גמירי ואין דין זה ידוע שיאמינוה כיון שאין הבעל לפנינו שיודה לדבריה מה שא"כ בארוסה דמסתמא הארוס הוא בעיר אין לומר דנשי לאו דינא גמירי דהלכה כאבא שאול דאם איתא שמהארוס נתעברה מסתמא ודאי שהארוס ג"כ יודה לדבריה ובהא ודאי ליכא למיחש כלל לכ"ע ולא צרכינן לדאבא שאול כלל וכדאמרינן ספ"ק דכתובות למאי ניחוש חדא דהא קא מודה ועוד האמר שמואל הלכה כר"ג כנ"ל והנה המתבאר מדברי הרא"ש שלדעת בה"ג תלינן שבא בעלה על ידי שם ולא חיישי' לממזרות כלל וכן מבואר ג"כ ממה שהקשה מההי' דרבא תוספאה ומ"ש דאי ליכא למיתלי אלא באותן שהלכו בעלי' למ"ה הוי ממזר ודאי ולא ספק לאו למימרא דלבה"ג ז"ל הוי ספק ממזר אלא כונתו ז"ל לומר דלדעת בה"ג דס"ל דתלינן שבא בעלה ע"י שם א"כ הכא דאיתחזק ריעותא שהשליכתו היל"ל דלפחות ספק ממזר הוי ושלא כדעת הפריז שכתב בסי' ד' שלדעת בה"ג ספק ממזר הוי ולית' וכבר השיגו בזה בספר בית שמואל וזה פשוט ודעת רבינו ז"ל נראה שחולק לדעת בה"ג ממ"ש בפרק זה דין י"ט וז"ל אמר האב אינו בני או שהיה בעלה במ"ה ה"ז בחזקת ממזר ע"כ ואלו לדעת בה"ג תלינן שבא ע"י שם וכ"כ הטור ז"ל סי' ד' שרבינו חולק על בה"ג ויש לתמוה על ה"ה שכתב וז"ל או שהיה בעלה במ"ה פשוט הוא והוא תימא איך כתב פשוט הוא בדבר שבמחלוקת הוא שנוי ואולי נאמר דסובר ה"ה ז"ל שאף בה"ג לא כתב כן אלא דוקא היכא שאומרת שבא וכתי' שני שכתבו התוס' ורבינו ז"ל מיירי בשאינה אומרת כלום כגון שמתה או שהיתה אלמת ומש"ה כתב שפשוט הוא עוד יש לדקדק על מ"ש ה"ה שם וז"ל ומ"ש אם אמר מגוי ועבד נתעברה הולד כשר הטעם ממה שכבר נזכר למעלה שהיא נאמנת בשתוקי להכשיר וה"ה שיכולה ודאי לתלות בגוי דהא ולד זה ספק מגוי וכשר ספק מישראל וממזר ובכל ספק היא נאמנת להכשיר ע"כ הנה מבואר כונתו ז"ל דס"ל דאפי' לא טענה איהי מגוי ועבד נתעברתי הולד ספק ממזר ומש"ה נאמנת לומר כן וכן מדוקדק מדברי רבינו שכתב אמר האב אינו בני כו' ה"ז בחזקת ממזר ולא כתב ה"ז ממזר משמע דאינו אלא בחזקת ספק ממזר וכמ"ש בדין שלפנינו הרי הולד בחזקת ממזר ואסור בבת ישראל ובממזרת ע"כ הרי דלשון בחזקת ממזר ר"ל ספק ממזר ולפי זה מ"ש רבינו וכן אם היתה אשתו מעוברת נאמן לומר אינו בני ויהיה ממזר ודאי צ"ל ע"כ דמיירי בשהיא טוענת שממנו נתעברה דהתם ודאי לא תלינן לומר שמא מגוי ועבד נתעברה כיון שהיא טוענת בהיפך אבל כל שהיא אינה טוענת כלום כגון שמתה וכיוצא אז הולד ספק ממזר דחיישינן שמא מגוי ועבד נתעברה ויש לתמוה על הרב בית שמואל סי' ה' ס"ק נ"ב שכתב שממ"ש הטור ז"ל אבל האב שאמר על העובר שאינו בנו נאמן לפוסלו והוא ממזר ודאי נראה שחולק על רבינו וס"ל דכל שלא טענה איהי שמכותי ועבד נתעברה הולד ממזר ודאי והוא תימה שלשון זה שכ' הטור הוא ממש לשון רבינו שכתבנו ועכ"ל כמ"ש דהתם מיירי בשהיא טוענת שממנו נתעברה וכן מבואר מדברי מרן שכ' ומ"ש רבינו האב כו' כל זה לשון הרמב"ם פ' ט"ו הנה מבואר דס"ל שדברי הטור ורבינו הם שפה אחת ודברים אחדים ועיין בתשובות למוהר"א אלפאנדארי ז"ל הובאו דבריו בס' בני דוד פ' זה אך זו היא שקשה בעיני לדעת רבינו דס"ל דכל שהיא אינה טוענת הולד ספק ממזר דחיישינן דמגוי ועבד נתעברה דא"כ תקשי ליה מ"ש בשמעתין מאי איכא מיעוט ארוסו' ושהלכו בעליהן למ"ה דמשמע דאי ליכא למיתלי אלא באותן שהלכו בעליהן למ"ה הולד ממזר ודאי ולא ספק ואמאי ניחוש שמא מגוי ועבד נתעברה ואף שהולד כשר השליכתו משום גנאי דומיא דפנויה שזנתה שהשליכתו משום גנאי ומה גם הכא בא"א שהיא נאסרת על בעלה בביאת גוי כהסכמת רוב הפוסקים ורבינו ז"ל מכללם דאיכא למימר דמש"ה השליכתו כדי שלא תיאסר על בעלה ובדוחק י"ל דאע"ג דקי"ל דגוי ועבד הבא על ב"י הולד כשר ורבא גופיה הכי ס"ל פרק החולץ דמ"ד ע"ב אפי"ה הכא לרווחא דמילתא קאמר דאפילו מאן דס"ל גוי ועבד הבא על ב"י הולד ממזר אפי"ה ד"ת אסופי כשר כנ"ל:
+<b>ואם הכחישה הארוס כו'</b> כן הוא דעת הרא"ש ספ"ק דכתובות דהא דנאמנת להכשיר את הולד היינו כשהארוס שותק כגון שהלך למ"ה וכיוצא אבל כל שהארוס מכחישה ואומר שאינו ממנו הולד ממזר והאי דקי"ל כר"י דאמר נאמן אדם לומר זה בני ממזר גם דעת הטור ז"ל סימן ד' מבואר כן וכן מבואר גם כן מדברי הריטב"א ז"ל שכתב הנ"י ס"פ אלמנה לכ"ג יע"ש זולתי דעת תוס' רי"ד ז"ל שכתב בפרק ע"י דאפילו כשהארוס מכחישה היא נאמנת ומתניתין דהאומר זה בני ממזר נאמן מיירי בשאין האשה מכחישתו כגון שמתה כו' יע"ש ונראה שסברא דחויה היא נגד כל הפוסקים שכתבנו ותמהני על הרב ש"ך ז"ל י"ד סי' ש"ה ס"ק כ"ג דמספ"ל מילתא אי הא דר"י דאמר נאמן אדם לומר זה בני ממזר הוי אפילו כשהיא מכחישתו והוכיח כן מדברי הרב תה"ד ז"ל ולבסוף העלה הדבר בצ"ע ותמהני עליו איך אשתמיט מיניה להקת הנביאים שכתבנו דס"ל דאפילו במכחישתו נאמן זולתי לדעת תוספו' רי"ד ומ"מ נראה דבנדון שלו פטור מפדיון הבן מאחר שלדעת תוספו' רי"ד היא נאמנת גם לדעת בה"ג ור"ת שכתב מרן ז"ל סימן ד' ס"ל דדוקא בדאיכא הכרת בכור הוא נאמן לשוויה ממזר אבל בלא"ה אינו נאמן גם לדעת ריא"ז שכ' בשה"ג אמתני' דזה בני ממזר ס"ל דדוקא באו' זה בני וממזר הוא נאמן אבל באומר אינו בני אינו נאמן וא"כ מצי למימר קים לי כהנך רבוותא והמע"ה כנ"ל להל' ועיין בש"הג ספ"ק דכתו' שהביא ס' תוס' רי"ד הללו וכתב עליו ואני אומר שלא האמינוה חכמים אלא כשהיא טוענת טענת ברי ואין מי שיכחיש אותה כגון שמת הארוס אבל אם הארוס טוען כנגדה פסולים מספק יע"ש ועיין בס' בני יעקב סי' יו"ד מה שהקשה עליו שדבריו סתרי למ"ש בפ' ע"י אמתני' דזה בני ממזר וז"ל דעל בנו דוקא האמינתו תורה ולא על שאינו בנו להוציאו מחזקת כשרות ותי' דע"כ לא קאמר ריא"ז הכי אלא דוקא גבי א"א שבעלה מצוי עמה ובא להוציאה מחזקת כשרות לומר שהוא ממזר שאינו בנו אבל גבי ארוסה דאיכא רגלים לדבר דבעלה אינו רגיל עמה כי מכחיש לה ואומר שלא נתעברה ממנו פסול מס' יע"ש ותמהני עליו דלמה הוצרך לחילוק זה שכפי מ"ש שם לעיל מזה דע"כ לא אמרה ריא"ז אלא באומר זה בני ממזר שהוא בחזקת כשרות אבל בעובר דלית ליה חזקת כשרות אפילו אמר אינו ממני נאמן והכריח כן מסוגייא דהתם יש ליישב שפיר דמ"ש ריא"ז ספ"ק דכתובות מיירי בעובר וכמדוקדק בלשונו שכתב והיא אומרת שמהארוס היא מעוברת ואע"ג דבעובר ס"ל לריא"ז דנאמן האב לגמרי ואלו בכתובות כתב דפסול מספק י"ל דס"ל דמתניתין דזה בני נאמן מיירי בשאינה מכחישתו כס' תוספות רי"ד ז"ל אבל במכחישתו ספיקא הוי ואמנם מדברי מוהראנ"ח ז"ל ח"א סי' מ"ה מבואר דס"ל שלדעת ריא"ז ז"ל אפי' בעובר ואפילו בארוסה שאין הבעל רגיל אצלה אינו נאמן והולד כשר ולפי דבריו ז"ל נמצאו דברי ריא"ז סותרים ודוק:
+
+Halakhah 18
+
+<b>היו </b>
+<b> העם מרננים כו' ואם נבדקה ואמרה עובר זה מארוסי ה"ז כשר.</b> כתב ה"ה ונראה שהוציא דין זה מלישנא קמא דאתמר ביבמות הבא על ארוסתו כו' פ' רבינו כלישנא קמא כו' עיין בהרא"ש שם שכתב דללישנא דאמרינן פ' ע"י מאי שתוקי שמשתקין אותו מנכסי אביו מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולקמן דמוקי לה מאי שתוקי בדוקי כתב דלהך לישנא פליגי רב ושמואל והק' הרב ע"י ז"ל דצריך ליתן טעם למה לא כתב דלהך לישנא נמי מר אמר חדא כו' והיה נראה לע"ד לומר שהכריחו להרא"ש לומר כן מההיא דאמרינן פ' אלמנה לכ"ג דס"ט אמר רבא מסתברא מילתיה דרב דדיימא מעלמא אבל לא דיימ' מעלמא בתר דידיה שדינן ליה מנא אמינא לה דקתני ילדה תאכל ה"ד אי דדיימא מעלמא אמאי תאכל אלא לאו דלא דיימא מעלמא והשתא אם איתא דלהך לישנא נמי מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי א"כ היכי מוכיח רבא ממתני' דאפילו בשלא נבדקה אמו דבתר דידיה שדינן ליה נימא דמתני' מיירי באומרת שממנו נתעברה וליכא למימר דרבא ס"ל כאידך לישנא דפרק ע"י דקאמר מאי שתוקי שמשתקין אותו מנכסי אביו דהשתא כ"ש דאיכא למימר טפי דרב מודה דאם נבדקה אמו נאמנת כיון דאפילו שמואל לא מיירי בהכי כלל אלא משמע ודאי דרבא ס"ל כלישנא בתרא דמאי שתוקי בדוקי דהשתא רב ושמואל בהכי פליגי וכן ראיתי להרב יש"ש ז"ל בפ' הנזכר סימן יו"ד שכתב דההיא סוגייא אתיא כלישנא דפ' ע"י דפליג רב אפי' בנבדקה אמו דאל"כ לא מייתי ראיה ממתניתין כלל יע"ש אלא דכפי זה קשה טובא על רבינו ז"ל שכתב פ"ח מה' תרומות הלכה י"ד מי שנשאת לכהן כו' או שאנס אותה כהן וילדה אוכלת בשביל בנה כו' והוא שלא יצא עליה קול עם אחר אלא הכל מרננין אחריה בזה הכהן והשתא קשה דכיון דקי"ל דהלכה כשמואל דכל שנבדקה אמו נאמנת כמ"ש כאן א"כ אמאי הביא אוקמתא דרבא דמוקי למתני' בדלא דיימא הרי רבא לא הוצרך לאוקמא למתני' בהכי אלא אליבא דרב דס"ל דאפילו ע"י בדיקה לא מהני אמנם לדידן דקיימא לן כשמואל מתניתין כפשטא אתיא אפילו בדיימא מעלמא כדכתיבנא ולומר דרבינו ז"ל מיירי בשלא נבדקה אמו כגון שהיתה חרשת או שוטה זה ודאי דוחק גדול דכל כי האי הי"ל לפרש ומהיותר תימא על מוהרש"ל ז"ל שרצה ליישב דעת רבינו ז"ל שכתב דכל היכא דדיימא מעלמא ודיימא מיניה הולד ס' ממזר וכתב ה"ה ז"ל שפסק כלישנא קמא לחומרא ותמה עליו שהרי רבינו ז"ל אזיל בכל מקום בשיטת הרי"ף לפסוק כלישנא בתרא שכתבו הפוסקים ז"ל (עיין בס' גט פשוט בכללים שבסוף הס') ותי' דכיון דסוגיא דהתם אתיא כלישנא בתרא דפ' ע"י דפליג רב אפילו היכא דבדקו אותה אם כן איכא למימר דרבא דאמר מסתברא מילתיה דרב בדלא דיימא מיניה ודיימא מעלמא אבל דיימא מיניה ודיימא מעלמא בתריה שדינן ליה מיירי נמי בכה"ג בבדקו אותו אבל בלא בדקו מודה ורבינו פסק כלישנא בתרא ומש"ה כתב דאי לא נבדקה הולד ספק ממזר דאי נבדקה נאמנת את"ד יע"ש ואתמהא דכפי דבריו אם כן אמאי כתב רבינו ז"ל בה' תרומות והוא שלא יצא עליה קול דהיינו אוקמתא דמוקי רבא ללישנא קמא והיל"ל דאפילו בדדיימא מעלמא כאוקמתא דרבא ללישנא בתרא גם מה שתי' עוד שם מלבד שדבריו דחוקים הרואה ירא' שאשתמיט מיניה דברי רבינו הנזכר ולמאי דאקשינן עלה על דברי רבינו ז"ל שבתי וראה דטעות היא בידי שהרי תלמוד ערוך פ"ק דכתובות די"ג דפרכינן התם לר"י דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה מדתניא בד"א בעדות אשה בגופה אבל בעדות אשה בבתה ד"ה הולד שתוקי ומתרצינן מאי שתוקי שמשתקין אותו מידי כהונה שאינו עובד עבודה ואינו אוכל בתרומה דדוקא להכשיר את הולד הוא דנאמנת משום דאית לה חזקה דכשרות דמסייע לה אבל להחזיקו בכהן דליכא חזקה דמסייע לה לא ולפי זה כי אמרינן במתניתין מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא ר"ג אומר נאמנת לאו למימרא שהיא נאמנת לגמרי להחזיקו בכהן אלא נאמנת להאי מילתא שלא נבעלה לפסול לה וכ"כ הריב"ש ז"ל בתשובה סימן מ"א והרא"ש בתשובה כלל פ"ב סימן א' ובכלל ל"ב סימן ט"ז יע"ש וא"כ צדקו דברי רבינו ז"ל שכתב אוקמתא דרבא דמתני' מיירי בדלא דיימא מעלמא משום דהך אוקמתא אליבא דכ"ע היא ואפילו לשמואל דקי"ל כותיה משום דמתני' דהתם איירי לענין דחשבינן ליה כהן ודאי ואוכלת בשביל בנה ולהא ודאי אינה נאמנת לכ"ע להחזיקו בכהן ומעתה מ"ש מוהרש"ל דסוגיא דהתם אתיא כלישנא בתרא דשמעתין דפליג רב אפילו בבדקו את אמו דאל"כ לא מייתי ראיה ממתני' כלל מבואר הוא שאין לדברים הללו שחר כלל דאפילו נימא דרב ס"ל שבדקו את אמו נאמנת כשמואל היינו דוקא להכשירו לבא בקהל אבל להחזיקו בכהן לכ"ע אינה נאמנת ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה סוגיא זו ודו"ק ומ"מ דברי רבינו ז"ל שפ' כלישנא קמא כמ"ש ה"ה ז"ל יש בהן מן הקושי כמו שתמה מוהרש"ל ז"ל שהרי דעת רבינו ז"ל לפסוק בכ"מ כלישנא בתרא כדעת הרי"ף ומהיותר קשה מ"ש ה"ה ז"ל בפ"ב מה' יבום הלכה ד' שהביא שם דעת הרשב"א שכתב בתשובה דהלכה כלישנא בתרא דאפילו בדיימא מיניה ודיימא מעלמא שדינן ליה בתריה וכתב עליו ובזה נראה להחמיר דהי"ל ספק דאורייתא ונקטינן חומרי דלישני ע"כ מבואר מדבריו דאם היה באיסור דרבנן לית דין צריך בשש דקי"ל כקולא דלישנא בתרא דספק דרבנן הוא וכיון שכן תיקשי ליה דהיאך כתב רבינו דהולד ספק ממזר ואסור בבת ישראל הא כגון דא אפי' ללישנא קמא איסורא מדרבנן הוא דמדאורייתא ספק ממזר מותר לבא בקהל וא"כ הו"ל למינקט כקולא דתרווייהו לישני ותו קשה שהרי כתב הר"ן ז"ל שם דאפשר דהלכה כלישנא בתרא דסוגיא דפ"ק דכתובות אתיא כי ההיא לישנא וכיון שכן ממילא יגדל התימא על רבינו מה ראה על ככה דשבקיה לכלליה לפסוק כלישנא קמא מאחר דסוגיא דפ"ק דכתובות נמי אתיא כותיה גם הרא"ש ז"ל בתשו' כלל פ"ב סימן ח' כתב דאבי העזרי פסק כלישנא בתרא משום דבפ"ב דקדושין לא מייתי אלא האי לישנא יעיין שם וראיתי למוהר"ר י"ט ן' יעיש הובאו דבריו בספר בני אהרן סימן ס"א דע"ג ע"ב שכתב שמה שהכריחו להרא"ש לומר דסוגיא דשמעתין אתיא כלישנא בתרא הוא ממאי דאמרינן מאי שתוקי שמשתקין אותו מנכסי אביו ופרכינן פשיט' ומשנינן בדתפס והשתא אי ס"ל כלישנא קמא דהתם דרב מיירי בדיימא מיניה ומעלמא אמאי מפקינן מיניה ה"ז ספק והמע"ה וכתב שלא מצא לו הכרח אחר לומר דסוגיא דע"י אתיא כלישנא בתרא כי אם זה יעויין שם ואחר המחילה לא דק בזה כלל דכפי דבריו לא הו"ל לאבי העזרי לומר משום דבפ"ב דקדושין לא מייתי אלא האי לישנ' ומאי מייתי דקאמר הלא תלמודא לא מייתי כאן שום לישנא והיל"ל משום דסוגיא דפ"ב דקדושין אתיא כותיה אלא כונתו מבוארת למה שהביא סוגיא דידן מימרא דרב ושמואל בארוסה שעיברה כדקאמר דאתמר ארוסה שעיברה כו' דהיינו ודאי כלישנא בתרא דהתם דאלו לישנא קמא מתני לפלוגתייהו בבא על ארוסתו וזה פשוט וכן מבואר בתוס' רי"ד יע"ש וליישב דעת רבינו נראה לע"ד על פי מ"ש מוהרי"ט ן' יעיש ז"ל שם ליישב דברי הרא"ש בתשובה דמיהדר טובא אליבא דאביי כנראה לכאורה דחש לה אע"ג דמשנה שאינה צריכה כיון דקי"ל בכוליה תלמודא דהלכה כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם וכתב דהיינו דמספ"ל להרא"ש דכיון דהכא לא אמר רבא זה מסברא דנפשיה אלא תלה דינו ממתניתין דילדה תאכל בתרומה שאמר מנא אמינא לה כו' ואביי הקשה לו דמשם אין ראיה דמתני' בדלא דיימא כלל ורבא לא השיב לו וגם התלמוד לא השיב בעדו יש מקום להסתפק דילמא רבא גופיה חזר בו וחש לדאביי להחמיר ואין כאן מחלוקת בין אביי לרבא וכתב עוד שכן נ"ל דעת רבינו שמשון שכתב הרא"ש באותה תשובה דס"ל דאביי ורבא לא פליגי מדהקשה מההיא עובד' דארוס וארוסתו דפ"ק דכתובות דקאמר רב יוסף למאי ניחוש חדא דהא קא מודה ללישנא קמא דפ' אלמנה לכ"ג דקאמר אביי דאפילו בדלא דיימא מעלמא הולד ספק ממזר ואי אביי ורבא פליגי הכא מאי קו' נימא דרב יוסף אתי כרבא דקי"ל כותיה לגבי אביי אלא משמע דסבירא ליה להרא"ש דאביי ורבא ל"פ א"ד יעיין שם והנה למה שהקשה לדברי הרא"ש דמאי ק"ל נימא דרב יוסף אתי כרבא עד שמכח זה הוכרח לומר דס"ל דרבא חזר והודה לאביי אחר המחילה לא ירד לכונתו ז"ל שכונתו מבוארת להק' מאביי גופיה דקאמר בפ"ק דכתובות א"ל אביי לרב יוסף ובהא כי לא מודה מי מכשר ר"ג כו' משמע שאביי לא הקשה לו לרב יוסף אלא למאי דקאמר ועוד האמר רב יהודה כו' אבל במאי דקאמר חדא דהא קא מודה כו' הודה לו אביי דשפיר קאמר ואמאי הא ללישנא קמא דפרק אלמנה לכ"ג אפילו בדלא דיימא מעלמ' ודיימ' מיניה ס"ל לאביי דהולד ספק ממזר וזה דבר מוכרח שהרי ה"ה כתב דסוגיא דפ"ק דכתובות אתיא כלישנא בתרא ובודאי שכונתו להא דארוסה וארוסתו שכתב רש"י ז"ל דס"ל להרב המגיד מכח קו' הר"ש ז"ל דההיא דרב יוסף אתיא כלישנא בתרא והשתא תיקשי ליה להרב ז"ל דמי הכריחו לה"ה לומר דסוגיא דהתם אתיא כלישנא בתרא אמאי לא נימא דאתיא כלישנ' קמא וכרב' דקי"ל כותיה ובדברי ה"ה ז"ל ליכא למימר דס"ל דאביי ורבא לא פליגי כדעת ר"ש שהרי מבואר מדבריו שם דפליגי אלא ודאי כמ"ש ודו"ק ומ"מ לדעת הרא"ש ז"ל שכתב ליישב ההיא דפרק קמא דכתובות אליבא דלישנ' קמא דהתם מיירי שאמר הארוס שהיה רגיל אצלה תמיד וההיא דבא על ארוסתו מיירי באומר הארוס שלא בא עליה אלא פעם א' יע"ש ק"ל טובא דא"כ אמאי הוצרך אביי לדחוקי ולומר דמתניתין מיירי בשהיו שניהם חבושים בבית האסורים ואמאי ל"ק דעדיפ' מינה דמתני' מיירי בשהיתה רגילה אצלו וצ"ע כעת ואיך שיהיה נקוט מיהא מדברי מוהר"ר יו"ט הנז' דיש לאומר שיאמר דאביי ורבא לא פליגי ואף רבא חזר והודה לדברי אביי ואף שהרב ז"ל יחס סברא הלזו לדעת הר"ש ז"ל ולא כן אנכי עמדי כמ"ש מ"מ לא נפלא' היא ליחס סברא זו לדעת רבינו ז"ל ונמצא א"כ שרבינו ז"ל פסק כלישנ' בתרא ממש ומש"ה כתב דכל דדיימא מיניה ומעלמא הולד ספק ממזר ודו"ק ודע שהתוספות ז"ל שם בד"ה אבל דיימא מיניה כתבו דהא דאמרי דדיימא מיניה ומעלמ' שדינן ליה בתריה פי' דיימא מיניה שבא עליה בודאי ודיימא מעלמא היינו שם רע אבל אי דיימא מיניה בש"ר גרידא אפילו רבא מודה דלא שדינן ליה בתריה והכריחו הדבר ממאי דמייתי ראיה רבא ממתניתין דילדה תאכל בתרומה ואם איתא מאי ראיה מייתי שאני התם דבא עליה וכ"כ הרשב"א והריטב"א ז"ל בחי' אך מדברי התוספות פ"ד דסוטה דכ"ז ע"א ד"ה רוב בעילות נראה דס"ל דללישנ' בתר' אליבא דרבא אפילו בדיימ' מיניה בש"ר גרידא שדינן ליה בתריה כמבואר שם ובבא עליה ודיימ' מעלמ' אפילו אביי מודה דשדינן ליה בתריה ומלבד שדבריהם ז"ל סותרים למ"ש בפ' אלמנה קשה טובא דמה יענו לקו' דהכא דא"כ מאי מייתי רבא ראיה ממתניתין דילדה תאכל בתרומה שאני התם דבא עליה ודאי דבהא אפילו אביי מודה ואולי דס"ל דרבא בהדרגות הוא דמייתי דכיון דבפנויה דעלמא כל היכא שבא עליה אחר שדינן ליה בתריה אע"ג דלהאי איסור' ולהאי איסור' ממילא איכא למשמע בארוס דכיון דלהאי היתר' ולהאי איסור' שדינן ליה בתריה אף על גב דלא בא עליה ודאי ודו"ק:
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>דין </b>
+<b> תורה שספק ממזר מותר לבא בקהל כו'.</b> זה מבואר פרק עשרה יוחסין דאמרינן דה' קהלי כתיבי חד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל ולכאורה היה נראה דדוקא גבי ממזר הוא דשרינן ממזר ספק וקהל ספק משום דאיכא בהו יתורא דקהל אבל גבי עמוני ומואבי כיון דלית לן יתורא דקרא אפי' עמוני ספק וקהל ספק אסור ד"ת וכן מוכח מההיא דפרק תפלת השחר דכ"ח דאמרינן בו ביום בא יהודה גר עמוני א"ל מאי אני לבוא בקהל כו' א"ל ר"י וכי עמון ומואב במקומן הם עומדים כבר עלה סנחריב ובלבל כל האומות וכל דפריש מרובא פריש ומה"ט מסיק התם דהתירוהו לבא בקהל הרי משמע דדוקא משום טעמא דכל דפריש מרובא פריש הא לא"ה אי הוה ספק שקול היו נאסרים כולם ולא אמרינן עמוני ודאי הוא דלא יבא הא עמוני ספק יבא כדאמרינן גבי ממזר וכ"כ הרב אליהו רבה דמ"ט ע"ד וע"פ זה הקשה דכיון דתרי קהלי יתירי נינהו מי אמר לך דהנך דיתירי דממזר נינהו דנידרוש להו לענין ממזר אימא דהנך דיתירי דעמוני ומואבי נינהו ונדרוש להו לענין עמוני ומואבי ותי' דשמא קבלה היתה בידם דהנך דיתירי דממזר נינהו ולדרש' דממזר גופיה הוא דאתא יעיין שם והנך רואה כמה מהדוחק בתי' זה ולכן נראה ודאי דאף בעמוני ומואבי וכל הני דרשינן ודאי הך דרשא בקהל ודאי הוא דלא יבא וכן עמוני ודאי הוא דלא יבא והיינו טעמ' דכיון דכת' רחמנ' תרי קהל למשרי קהל ספק ולא ידעינן אהי מינייהו קאי דרשינן ליה אכולהו דהי מנייהו מפקת והיינו נמי משום דדרשי' כולהו קהלי דכתיבי באוריית' בקהל ודאי דומיא דאינך ומאי דנקט בגמרא ממזר בשתוקי לאו משום דדווקא ממזר בשתוקי הוא דשרי אלא משום דמתניתין לא קתני אלא ממזר בשתוקי גרידא נקט תלמודא הכי וא"נ משום דעמוני ומואבי בז"הז ליתיה דכבר בא סנחריב ובלבל כל העולם ומה שהכריח הרב ז"ל מההיא דפרק תפלת השחר דצרכינן לטעמא דכל דפריש נראה דאין ראיה כלל דמשום הכי אצטריכו לטעמא דכל דפריש לענין שיהא מותר לבא בקהל אפילו מדרבנן דאי הוה ביה ספק שקול אע"ג דמן התורה שרי אפילו הכי מדרבנן מיהא אסור דומייא דממזר ושוב ראיתי להתוספות ז"ל פרק הערל דע"ח שמבואר מדבריהם כמ"ש וזה שכתבו בד"ה מצרי ב' במאי יטהר וז"ל וא"ת ישא שתוקי דהא ר"י אית ליה פרק עשרה יוחסין בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא והבן נמי יהא מותר לבא בקהל דממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא יע"ש הנה מבואר מדבריהם כמ"ש דקהל דכתיב גבי מצרי דרשינן נמי בקהל ודאי כו' דומיא דממזר וכנראה שאשתמיטתיה מהרב ז"ל מיהו עיקר דבריהם שכתבו דהא ר"י ס"ל בקהל ודאי כו' תמוהים הם בעיני דלמאי הוצרכו לזה הא אפילו בממזר ודאי מותר לבא ואע"ג דר"י ס"ל דקהל גרים לא אקרי קהל הא אמרינן פרק עשרה יוחסין דאפילו ר"י לא קאמר אלא בגר הראוי לבא בקהל אבל בגר עמוני ומואבי דאינן ראוים לבא בקהל מודה וא"כ בפשיטות הי"ל להקשות דישא שתוקית ואפילו אי לא ס"ל לר"י הא דקהל ודאי אפי' הכי גר מצרי מותר לישא אשה ושמא דהוצרכו לזה למ"ש בתר הכי והבן יהא מותר לבא בקהל דממזר ודאי כו' דהיינו משום דדריש רבי יהודה הא דקהל ודאי דתרי קהלי כתיבי ודו"ק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> ראי' מתוס' יבמות דף ע"ח ד"ה מצרי שני לכאורה אין ראי' דשם מקשה התוס' דישא שתוקית והוא קהל ספק אבל אין ראי' להפך דלמא המצרי הוא ספק דתהי' מותרת הישראלית בו אמנם מצאתי במהדורא בתרא של מהרש"א דביאר להדי' דכיון דהפסוק לא יבא בקהל לך קאי גם אמצרי ודרשינן קהל ודאי ה"ה להיפך דקהל ספק ג"כ יבא ע"ש:
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>כל </b>
+<b> כהן כו' ואם בא עליה דרך זנות אינו לוקה כו'.</b> כתב ה"ה שדעת רבינו דאע"ג דסוגיין דאיתאמרא על ההוא דרב יהודה משמע דבשארה נמי לוקה אבעל ולא קדש מדאמרינן ב' שמות על זו כו' א"ה אימא סיפא כו' ההיא דלא כהלכתא והביאו לזה מ"ש אביי כ"ג באלמנה כו' ומודה רבא בכ"ג באלמנה כו' ואם איתא למה אמרו כ"ג באלמנה לימרי אינך דאף על גב דאלו מחוללות כבר לוקה כו' יע"ש ודברי' תמוהים לעין כל רואה דאיך אפשר לומר דרבא ס"ל דדווקא על כ"ג באלמנה לוקה אבל אשארה לא הרי רבא גופיה הוא דפריך לעיל לרב יהודה ממתני' דקתני אלמנה וגרושה לוקה משום ב' שמות מאי לאו ב' שמות ותו לא והשתא אם איתא דרבא ס"ל דאשארה לא מחייב כמו שהכריח ה"ה ז"ל מדקאמר ומודה רבא בכ"ג באלמנה כו' א"כ מאי פריך הא התם כיון דהו"ל גרושה אינו חייב משום לא יחלל והוא פלא לא ידענ' מאי אידון ביה ואפשר לומר בדוחק דס"ל לה"ה ז"ל דרבא מגופא דמתניתין לא ק"ל דכיון דבאלמנה שהיא גרושה עסקינן אינו חייב משום לא יחלל אלא דרבא הכי קא פריך דס"ל דב' שמות דקאמר במתניתין ב' מלקיות לבד קאמר ומש"ה ק"ל דא"כ מדקתני במתניתין דבאלמנה וגרושה חייב ב' מלקיות משמע דכ"ג באלמנה אינו לוקה אלא א' דאי לא אמאי קתני מתניתין דאלמנה וגרושה לוקה ב' מלקיות כי היכי דנטעי דבאלמנה לחודה אינו לוקה אלא אחת וטפי הו"ל למתניתין לאשמועינן דבאלמנה לחודה לוקה ב' ובתר הכי לישמועי' דאם היתה אלמנה וגרושה חייבים עליה משום ב' שמות דאיסור גרושה חל על האלמנה דהוי איסור מוסיף ואהא משני דב' שמות דקתני מתניתין לאו למימרא ב' מלקיות גרידא אלא ב' שמות על זה וב' שמות על זה והיא גופה קתני מתניתין דהשתא מתניתין בהך בבא תרתי אשמועינן דכ"ג באלמנה לוקה ב' ואלמנה שהיתה גרושה נמי לוקה ב' דס"ל השתא להתרצן דאפילו בשארה נמי מיחייב בבעל ולא קידש והשתא היינו דפריך שפיר א"ה אימא סיפא גרושה וחלוצה כו' דלפום פשטא דשמעתת' קשה מאי א"ה דקאמר דמשמע דקו' זו לא שייכ' אלא לפום מאי דמתרצינן ב' שמות על זה כו' ובלא"ה ת"ל מסיפ' והכי הו"ל להש"ס למימר ת"ש מסיפ' כדקאמר בדוכתי טובא אכן לפי האמור הנה נכון דמעיקר' לא הוה ק"ל מסיפא משום דס"ל לרבא דדוקא כ"ג באלמנה לוקה בבעל ולא קידש אבל אשארה לא מיחייב אלא בקידש ובעל ואינו חייב אלא אחת ומשו"ה קתני מתניתין שפיר דגרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת אמנם מריש' דמתני' ק"ל כמ"ש והוצרך לשנויי דאשארה נמי מיחייב ב' וב' שמות דקתני ב' שמות על זה כו' ואהא פריך א"ה כו' ודו"ק כי נכון הוא ועוד אפשר ליישב דרבינו ז"ל מפרש להך דמתניתין דקתני אלמנה וגרושה לוקה משום ב' שמות שלא כפרש"י ז"ל שפי' בא על האלמנה שהיא גרושה ובאשה א' משום דק"ל דאי תנא עיקר דינא דאיסור מוסיף אתא לאשמועינן הו"ל לאשמועינן בכלהו דאם היתה אלמנה וגרושה וחללה זונה לוקה ד' כדאשמועינן בבריית' דלעיל ולעיל פרכינן אלא זונה מאי איסור מוסיף איכא ומשנינן הואיל ושם זנות פוסל כ"ש וא"כ כל כי האי הו"ל לתנא לאשמועינן אלא הוא מפרש דמתניתין בתרתי נשי מיירי וקאמר דאם בא על האלמנה ועל הגרושה חייב משום ב' שמות והיינו דפריך רבא שפיר מאי לאו ב' שמות ותו לא כלומר דבאלמנה מיהא לילקי ב' ועל הגרושה א' וא"כ הול"ל ג' מלקיות ותריץ יתיב דב' שמות על זה קאמר ואהא פריך שפיר א"ה כדרך האמור לעיל וניחא השתא להאי פי' הא דפריך בגמרא וחלוצה דרבנן כו' דקשה דאפילו נימא דחלוצה דאוריית' אפי"ה שפיר קתני מתניתין דאינו חייב אלא אחת משום דאין אח"עא ואין כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף וכמו שנתקשו בזה מוהרימ"ט ז"ל והרב ע"י אכן לפי פי' זה הנה נכון וכמובן וכ"ת אם איתא להאי פי' אם כן מאי אשמועינן מתניתין פשיטא דחייב דהם גופין מוחלקין ושמות מחולקין הן הא לא תיקשי דהא אתא לאשמועינן דלא תימא דאינו חייב אלא אחת משום דהו"ל לאו שבכללות ועיין בהריטב"א ובס' המצות לרבינו האמנם בגירסא דמתניתין דידן בפרק אלו הן הלוקין גרסינן חייבין עליה משום ב' שמות ולפי הך גירסא אין מקום לפי' זה כלל דא"ה חייבין עליהן משום ב' שמות הו"ל למיתני ואולם בתלמודא דידן דמייתי להך מתני' לוקה משום ב' שמות קתני משמע דלא גרסי עליה ודו"ק ודעת ה"ה דכ"ג אפילו אשארה לוקה בבעל ולא קדש ובכ"ה דוקא בקדש ובעל לוקה אבל בעל ולא קדש אינו לוקה יע"ש וק"ל לפי דעתו ז"ל דא"כ היכי קאמר בבריית' דלעיל לא יאמר גרושה בכ"ג ותיתי בק"ו מכ"ה דאנא אמינא השתא לכ"ה אסורה לכ"ג מבעי' למה נאמרה כו' והשתא מאי קו' הא אי מייתינן מק"ו מכ"ה י"ל דאינו לוקה אלא בקדש ובעל דומיא דכ"ה דדיו לבא מ"ה להיות כנדון להכי כתיב גרושה לאשמועינן דאפילו בעל ולא קידש לוקה וליכא למימר דק"ו הכי דכי מייתינן ומה אלמנה שמותרת לכ"ה לגמרי אסורה לכ"ג אפילו בעל גרושה שאסורה לכ"ה בקידש ובעל אינו דין שאסורה לכ"ג אפי' בבעילה וכ"כ הרא"ם ז"ל בס' אמור דאכתי תקשי דאין מזהירין מן הדין וכבר הרא"ם ז"ל נרגש מזה וכתב וז"ל וליכא למימר משום דאין מזהירין מ"ה דאטו מגרע גרע מפני שנעשה כ"ג נתמעט קדושתו שבהדיוטותו נאסרה עליו ובגדולתו תהיה מותרת לו יע"ש והשתא לדעת ה"ה לא ניתן ליאמר תי' זה שהרי בהדיוטותו אינו מוזהר אלא בקדש ובעל דוקא וא"כ כי מייתי' מק"ו לומר דאפי' בבעל ולא קידש לוקה הו"ל אין מזהירין מ"ה ואפשר ליישב דכיון דאפילו בכהן הדיוט דאמרינן דאם בעל ולא קדש אינו לוקה לאו למימרא דמותר לגמרי אלא שאינו לוקה משום לאו דגרושה אבל איסורא מיהו איכא משום לאו דלא תהיה קדשה לדעת רבינו ז"ל א"כ בהא ודאי מזהירין מ"ה כיון דבלא ק"ו איכא איסור' דומה למ"ש ה"ה בפ"א מה' מאכלות אסורות דכל דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין מן הדין ע"ש אלא דלא דמי דשאני התם דהוי ממניניה ודוק:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כלל </b>
+<b> גדול הוא בכל איסורין שאין איסור חל על איסור כו' או שהיה איסור האחד מוסיף כו' או אם הוא כולל כו'.</b> כתב ה"ה ז"ל דין זה דאיסור חל על איסור הוא מחלוקת בגמרא בהרבה מקומות ופסק רבינו דאין איסור חל על איסור אלא באחד מג' דרכים וכן משמע במתניתין ובגמ' בכריתו' עד כאן אמר המחבר יען שורש זה דאין איסור חל על איסור רבו סוגיאות בתלמוד ולא ראיתי לשום אחד מהראשונים נ"נ שקדמוני במה שיש לעמוד בענין זה על כן אמרתי אעלה על ספר מה שקוצר דעתי דעת הדיוט קלה מגעת וזה החלי בסיעתא דשמיא. הנה דעת ר"ש דאפילו באיסור כולל אין איסור חל על איסור וזה מבואר בבריית' הובאה בהרבה מקומות ובפרק עשרה יוחסין תניא ר"ש אומר האוכל נבלה ביום הכפורים פטור ובפרש"י ז"ל דאפילו בנתנבלה ביוה"כ אפי' הכי פטור מאיסור יוה"כ לר"ש משום דכבר היה אסורה עליו מבערב משום אמ"ה כו' והריטב"א ז"ל בחי' תמה עליו דאכתי בשנתנבלה ביוה"כ ופקע מיניה אמ"ה אמאי לא חיילי כי הדדי איסור נבלה ויוה"כ דדכוותא אמרינן ביבמות גבי זר שאכל מליקה כו' וכן תמהו עליו התוס' ז"ל פ"ג דשבועות יע"ש וכתב עוד הריטב"א והראב"ד ז"ל פי' דלעולם קדם איסור נבילה ליוה"כ שאין דנין בענין זו בחתיכה עצמה אלא בחתיכה כיוצא בה והאי גברא משעה שנעשה גדול קודם יוה"כ נתחייב באיסור נבלה ואע"ג דעדיין לא נתנבלה זו הא איכא כמה נבלות בעלמא דמיתסר בהו ולא חל עליו איסור יוה"כ עד עכשיו שהרי לא היה שם יוה"כ בעולם משנעשה גדול עד עכשיו יע"ש וק"ל טובא מסוגיא דשמעתין דאמרינן דאלמנה ונעשית גרושה הו"ל איסור מוסיף דאלמנה מותרת לכ"ה נתגרשה מיגו דאיתוסף כו' ואם איתא הרי איסור גרושה קדים דמשעה שהביא ב' שערות נאסר בגרושות דעלמ' מדין כ"ה ואיסור אלמנה לא חייל אלא משעה שנעשה כ"ג וכיון שכן הי"ל לומר דאינו חייב אלא משום אלמנה וליכא למימר דמיירי בשמינוהו לכ"ג משעה שהביא ב' שערות דכגון דא הי"ל לפרש ובר מן דין קשה דהיכי קתני בבריית' דאם זנתה ונתחללה אינו חייב אלא אחת הא הו"ל לחייבו משום גרושה וחללה ג"כ דמשעה שהביא ב' שערות נאסר בגרושות וחללות דעלמ' וכההיא דזר שאכל מליקה ומהתי' על הריטב"א אמאי הוצרך להביא עצות מרחוק לדחות סברת הראב"ד מההיא דפ' ד"א ודפ' ג"ה מסוגיא דשמעתין גופה הי"ל לדחותו וצ"ע ותו קשה לדעת הראב"ד ז"ל מההיא דגרסינן בפרק ג"ה דק"א ע"ב דשגג ועשה מלאכה בשבת ויוה"כ חשיב איסור בת א' וחייב ב' ולדעת הראב"ד הא איסור שבת קדים דמשעה שהביא ב' שערות נאסר בשבת קודם שיבא שם יוה"כ עליו וכההיא דנבילה ממש וליכא למימר דהתם מיירי בשהביא ב' שערות בשבת והוא יוה"כ דכל כי האי היל"ל ותו דהא ודאי ליתא דמי הגיד לו לרבא דר"י מיירי בהכי אדתקשי ליה עוד כתב הריטב"א ז"ל וז"ל לפיכך יש לפרש האוכל נבלה ביו"ה שהוא פטור מן האחרון שאם נתנבלה מעי"ה פטור מיו"ה וחייב משום נבלה דקדים ואם נתנבלה ביו"ה מעיקרא חייל עליה איסור יו"ה ולא חייל עליה השתא איסור נבלה כו' ורבנן מודו בנתנבלה ביו"ה ופליגי עליה בנתנבלה מעיו"ה כו' עד ובמקצת נוסחאות מדוייקות אשכחן במס' חולין רש"א כו' אינו חייב אלא אחת פי' אלא מסייעא דפעמים חייב משום נבלה ופעמים חייב משום י"ה כו' ע"ש וק"ל שהרי בנתנבלה בי"ה הו"ל איסור מוסיף דקודם שנתנבלה לא נאסר בי"ה אלא להדיוט אבל לגבוה שרי וכשנתנבלה נאסר לגבוה וכן כתבו התוספות פג"ה דק"א ד"ה מאן דג"ה של נבלה חשיב איסור מוסיף מטעמ' דאיתוסף ביה איסור לגבוה והכי אמרינן בהדיא בכריתות פרק אמרו לו דנותר חשיב איסור מוסיף מה"ט דאיתסר לגבוה ואע"ג דאמרינן בשמעתין דכ"ג הבא על אחותו אלמנה אפילו רבנן מודו דלא חייל איסור קל על איסור חמור אפילו באיסור מוסיף וא"כ ה"נ גבי נבלה אע"ג דאיסור מוסיף הוא לא חייל לרבנן משום דהוי איסור קל על חמור מ"מ אכתי קשה מה שהקשה הריטב"א שם בסמוך וז"ל ואיכא למידק מעיקרא היכי אוקימנא כר"ש דאי משום ההיא דאוכל נבלה בי"ה לא דמי דההיא איסור כולל והא דהכא איסור מוסיף ואע"ג דלית ליה לר"ש איסור כולל אפשר דמודה באיסור מוסיף כו' וכ"ת דקים ליה לתלמודא דלית ליה לר"ש לא איסור כולל ולא איסור מוסיף אלא איסור בת א' כדאיתא פ' ד"א מ"מ הו"ל לפרושי הכי ולא למינקט סתמא ממתני' דהאוכל נבלה דההיא לא מכרעא ואיכא למימר דאי (לא) אתי תלמודא להכריח דהא ר"ש ה"נ דהו"ל לאתויי ההיא דפד"א להוכיח דלי' לי' לר"ש אח"עא כלל אבל לא אתא תלמוד' הכא אלא לומר דהא לאו רבנן היא כו' יע"ש והשתא קשה דלפי מה שפי' הוא ז"ל מאי ק"ל הא מדפטר ר"ש בנתנבלה ביו"ה משום נבלה ע"כ דלית ליה איסור מוסיף ולומר דקו' היא לפי' רש"י והראב"ד ז"ל הא ודאי דחיקא מלתא טובא מאחר שהוא ז"ל כבר דחאם וכתב שהפירוש הנכון כמ"ש (גם מה שתי' הריטב"א ז"ל קשה דמה יענה לסוגייא דפ' דם שחיטה דפריך התם מדר"ש אדר"ש ולא שייכא תי' ז"ל והמעיין בדברי התוספות שם יתיישב) וכן קשה ג"כ על מש"כ התוס' פ' ד"א דל"ג ע"ב ד"ה אמר ר"י דאף על גב דבאיסור מוסיף ס"ל לר"י דחייל איסור קל על חמור באיסור כולל סבירא ליה כו' דלכ"ע לא חייל קל על חמור והקשו וז"ל וא"ת דאמרינן בחולין התורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב והיינו קל על חמור באיסור כולל וק"ט שהרי נבלה איסור מוסיף הוא כמ"ש ז"ל בחולין והוא מוכרח מההיא דכריתות ובאיסור מוסיף הרי כתבו ז"ל דלר"ש חייל איסור קל על חמור והיה נראה לומר דהתוס' ז"ל דפד"א פליגי על מה שכתבו בחולין וס"ל דמשום טעמא דנאסר לגבוה לא חשיב איסור מוסיף דסתם בהמה לאו למזבח קאי והאי דכריתות שאני דמיירי בבהמת קדשים ובהכי נתיישבו דברי הריטב"א ז"ל:<br><b> האמנם </b> דברי התוס' דזבחים פרק חטאת העוף ד"ע ד"ה יבא איסור נבלה נכונים שכתבו וז"ל תימא למאן דאי' ליה איסור מוסיף למה לי קרא וכ"ת מהכא יליף בעלמא שאני הכא דאיסור חלב קל הוא דהותר מכללו ולכן אתי איסור נבלה וחייל עד כאן הנה מבואר בהדייא דס"ל דנבלה הוי איסור מוסיף וכבר ראיתי להרמ"ע מפאנו ז"ל בתשובה סימן ק"ך שכתב דאיסור מוסיף שכתבו לאו דוקא דלא שייך בנבלה אלא איסור כולל יעיין שם ולדעתי דבריהם ז"ל מדוייקים ואדרבא דברי התוס' דיבמו' צ"ע ובהכי ניחא מ"ש וכ"ת שאני חלב דקיל כו' ודבריהם תמוהים דאע"ג דחלב אית ביה קולא דהותר מכללו לא מפני זה יקרא נבלה איסור חמור על איסור קל שהרי בחלב נמי אית ביה חומרא דאיסור כרת הוא ולפחות מיהא שוין הן. והתוספות ז"ל בפרק ד"א כתבו וז"ל ועוד יש חומרא בנבלה שכן מטמאה ואע"ג דיש חומרא בחלב דליכא בנבלה אין לחוש בכך כדאמרינן בג"ה מאי חזית דטומא' הגוף חמורה שכן א"ב כרת דילמא טומאת בשר חמורה שכן אין לה טהרה במקוה כו' ודבריהם סתומים לכאורה במה שהביאו ראיה מפ' ג"ה דהתם אדרבא מאי חזית דטומאת הגוף חמורה כי היכי דלא ליחול איסור טומאת הגוף אטומאת בשר וא"כ ה"נ נימא מאי חזית דאיסור נבלה חמורה דילמא חלב חמור ולא ליחול על איסור חלב וכבר ראיתי להרב בעל חידושי הלכות במהדורא בתרא שהקשה כן האמנם כונתם מבוארת דבפ' ג"ה אליבא דר"י הגלילי קאי התם דלית ליה איסור כולל אפילו בשהאיסורין שוין אלא דוקא באיסור חמור על קל ומש"ה קאמר התם דטומא' הגוף לא חשוב איסור חמור כי היכי דתיחול אטומאת בשר מטעמא דמאי חזית כו' וכיון שכן הו"ל כשוין ומש"ה לא חייל אמנם הכא התוס' ז"ל קיימי אליבא דמאן דס"ל איסור כולל אפי' באיסורין שוין אלא דוקא באיסור קל על חמור הוא דלית ליה ואהא כתבו שפיר דנבלה וחלב לא חשיב קל על חמור מטעמא דמאי חזית כו' וכיון שכן הו"ל כשוין ומש"ה חייל ודוק:<br><b> ואולם </b> דברי התוס' ז"ל דזבחים קשים לשמוע שכתבו בפשיטות דאיסור חלב חשיב קל מטעמא דהותר מכללו כיון דאיכ' למימר מאי חזית כו' היכי פסיקא להו הכי אכן כפי מ"ש הנה נכון דק"ל למאן דס"ל איסור מוסיף ואפילו באיסור קל על חמור אליבא דר"י וכמו שאמרו ביבמות למה לי קרא וכ"ת דיליף מהכא אכתי מנ"ל דקל על חמור חייל שאני חלב דהותר מכללו וכיון שכן הוה ליה כשוין אבל בקל על חמור מנא ליה ודוק אך אמנם דברי התוס' בזבחים שם באותה סוגייא קיימי באנפין הפך מה שכתבו שם בדף הקודם ד"ה ור"י וז"ל תימא אפילו נבלה גמורה לא תטמא לר"י דלא חייל אאיסור קדשים כדדריש ר"י בגמרא דנבלת עוף אינו מטמא בגדים כו' מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה כו' ובפ' ג"ה דייקינן מינה דס"ל לר"י דאין איסור חל על איסור היל"ל דדוקא עוף טמא שאין במינו משום בל תאכל נבלה קממעט כו' יע"ש ודבריהם תמוהים בעיני דמאי קושייא הא אע"ג דבפ' ג"ה מוכחינן דס"ל לר"י דאין אחע"א היינו דוקא בא"חעא גרידא אבל באיסו' מוסיף ה"נ דס"ל לר"י דהא אפילו מאן דלית ליה איסור כולל אית ליה איסור מוסיף וה"נ גבי נביל' אי' מוסיף מגו דאיתוסף איסורא לגבוה ודבריהם סתרי אסוגייא דפרק אמרו לו ולא שייכא תירוץ שכתבנו לעיל דהכא בבהמת קדשים קיימינן וצריך עיון ובעיקר תירוץ שתירץ דלא ממעטינן אלא עוף טמא שאין במינו נבלה ראיתי להרב בעל צאן קדשים שם שהק' וז"ל ודבריהם קשים להולמם דהא עיקר קושיית התוס' לר"ש דס"ל דאין אחע"א אפילו נבלה גמורה על הטמא וא"כ מאי מתרצי בזה הא ע"כ הטע' שאין במינו משום נבלה הוא משום דאין אחע"א כמו שפי' רש"י בחולין ולפ"ז הדק"ל וצ"ע ולע"ד הקו' יש ליישב באופן אח' דר"י ס"ל כמאן דאמ' דבקדשי' איסור חל על איסור אפי' איסור קל על חמור כדאמרי' בכריתות דכ"ג עכ"ל ואני אומר שדבריו קשים להולמם ודברי התוספו' ברורים שהרי טעמא דאין אחע"א לא שייך אלא דווקא גבי אכילה שאם אכל נבלת עוף טמא אינו חייב משום נבלה למאן דסבירא ליה אין איסור חל על איסור וה"נ ודאי דס"ל ז"ל דאם אכל נבלת קדשי' דאינו חייב משום נבלה אע"ג שיש במינו נבלה מטעמא דאין איסור חל על איסור אמנם גבי טומאה לא שייכא כלל לומר שלא יטמא נבלת עוף טמא משום נבלה מטעמא דאין איסור חל על איסור שהרי גבי טומאה בעוף טמא אין כאן משום טומאה אלא משום שהקישן הכתוב איסור טומאה באיסור אכילה כדכתב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה הוא דקאמר ר"י מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה כו' וזה מוכרח דאל"כ אמאי הוצרך ר"י למילף מקרא דנבלה וטרפה כו' דאין נבלת עוף מטמא ות"ל משום דאין אחע"א אלא ודאי כדכתיבנא וא"כ אהא כתבו התו' שפיר דדוקא עוף טמא שאין במינו משום נבלה הוא דממעטינן מטומאה אבל נבלת קדשים כיון שיש במינו ה"נ דמטמא וזה פשוט גם מה שתי' הוא ז"ל דר"י ס"ל כמ"ד דבקדשים אחע"א הא נמי ליתא דעד כאן לא אמרה ר"ש אלא כשהאיסור אחרון ישנו במוקדשין דוקא כגון מעילה וכמ"ש הרמ"ע מפאנו בס"ס קכ"ג ודבריו פשוטים מההיא דפ' ג"ה ועיין בספר לשון למודים למו"ה ה"י הלכות בשר בחלב די"ב וכן מוכח גם כן מההיא דכ"ה דקי"ד ע"א דפריך התם מברייתא דהפיגול והנותר כו' ומשני האי תנא סבר איסור חל על איסור ולא משני שאני קדשים דאיסור ח"ע איסור וה"מ רבי שמעון היא אלא משמע ודאי שלא אמרו כן אלא בשהאיסור אחרון הוא מוקדשין וז"פ:<br><b> ודע </b> שמדברי התוס' דפ' ד"א שכתבנו לעיל נר' דס"ל דהא דאמרינן התורה אמרה יבא איסור נבלה כו' אינו אלא אליבא דמאן דס"ל אחע"א באיסור כולל אבל לר"ש דלי' ליה אחע"א כלל אלא באיסור בת א' לית ליה האי דרשא וכן מוכח מפשט לשון רבינו פ"א מה' מאכלו' אסורות ד"ב ושלא כדעת ה"ה ז"ל שם שכתב דבדין זה אפילו מאן דלית ליה איסור מוסיף מודה מדכתיב וחלב נבלה כו' דגזרת הכתוב היא דאי ס"ל כדע' ה"ה מאי ק"ל הא אע"ג דנבלה הוי קל על חמור ובעלמא לא חייל איסור' דקל על חמור בכולל הכא שאני דגזרת הכתוב היא כדס"ל לר"ש ועיין בתוס' פרק אלו הן הלוקין ד"ט ובפרק קדשי מזבח שכתבו דלוי ס"ל דאיסור נבלה חייל אאיסור טומאה אפילו למאן דלית ליה כולל הכא שאני דגלי קרא דנבלה חל על חלב וה"ה על טומאה הנה מבואר דס"ל הפך ממ"ש בפרק ד"א דגבי נבלה כולי עלמא מודו דגזרת הכתוב הוא גם מ"ש דלוי ס"ל דאיסור נבלה חל על הטומאה צריך עיון שהרי בפרק גיד הנשה סבירא ליה לר"י דאין איסור נבלה חל על הטומאה ומוכחינן מינה דס"ל דאין אחע"א הפך מ"ש ז"ל וא"כ אדמותבינן התם פ' ק"מ לרב ולר"א מברייתא דאכל חצי זית פרה כו' אמאי לא מותבינן ללוי מהך ברייתא ומסייעינן מניה לרב וכבר ראיתי למוהרש"ל ז"ל בספר יש"ש שהקשה כן מההיא דפרק אלו הן הלוקין ומה שתירץ הן דברים דחוקים והרב ח"ה ז"ל כתב עליו דנעלם ממנו דברי התוס' שם דפרק אלו הן הלוקין שכתבו וז"ל אבל ק' איך יצטרף אותו שלם לכזית נבלה והא אין איסור נבלה חל כו' וי"ל דהכא אתיי' כמ"ד אחע"א כו' יע"ש ולא ידעתי האיך נתיישבה דעתו ז"ל בזה שהרי עלי' אנו דנין למאן דס"ל דאיסור נבלה חל על איסור טומאה תקשי ליה מהך ברייתא ושוב ראיתי לה"ה ז"ל פ"ד מה' הנז' הלכה ב' שהקשה כקו' מוהרש"ל ז"ל והניחה בצ"ע ולדידי יש ליישב דברי התוספות ז"ל דודאי למאן דס"ל בעלמא דאח"עא בכולל ובמוסיף ודאי לית לן למימר דאיסור נבלה חייל על איסור טומאה מדגלי קרא דחייל על חלב דא"ל דדוקא על חלב חייל משום דהו"ל כולל ומוסיף אבל על טומאה דליכא כולל ומוסיף ה"נ דלא חייל אלא מאי דפליגי רב ולוי אינו אלא למאן דלית ליה אחע"א כלל אפי' כולל ומוסיף דרב ס"ל דדוקא גבי חלב גלי קרא אבל על טומאה לא חייל ולוי ס"ל דכי היכי דגלי קרא דחייל אחלב אע"ג דבעלמא לא חייל ה"נ גבי טומאה מש"ה מותבינן מינה לרב מההיא ברייתא דבשלמא ללוי איכא למימר דהך ברייתא לית ליה אחע"א כלל ומש"ה חייל ומש"ה מהך ברייתא דר"י לא תקשי לן ללוי דאיכא למימר דר"י ס"ל דאחע"א בכולל ומוסיף ומש"ה לא ילפינן מדגלי גבי חלב ודוק כי נכון:<br><b> מיהו </b> אכתי קשה מההיא דפ' כ"ה שהביא ה"ה ז"ל וז"ל ומתבאר נמי ממשנה פכ"ה במ"ש ריה"ג את שאסור משום נבלה אסור לבשל בחלב ואין בהמה וחי' בכלל זה הרי דריה"ג סביר' ליה דאין איסור נבלה חל על הטומאה אע"ג דריה"ג ל"ל א"כ אלא בא"ח על הקל כדאיתא פג"ה (ואם כן אין חל נבלה על חלב וע"כ דגזה"כ הוא ואם כן נימא דכמו דהתורה אמרה דיחול על חלב כמו כן יחול על טומאה) ולפי מה שכתבתי דנבלה הוי איסור מוסיף כמ"ש תוס' פג"ה ל"ק דא"ל דריה"ג א"כ ל"ל א"מ א"נ ואם כן לא ילפינן מדגלי קרא דנבלה חל על חלב חייל נמי אטומאה דשאני חלב דאיסור מוסיף הוא לגבי' ועוד דהמעיין במשנה פ' כ"ה יראה דלא בא מבואר בדבר דסבירא לר' יוסי הגלילי דאין איסור נבלה חל אטומאה כמ"ש הרב המגיד ז"ל ודוק:<br><b> ועל </b> דברי התוס' דפ' ד"א שכתבנו דס"ל דהך דרש' דהתורה אמרה יבא איסור נבלה כו' אינו אלא למאן דס"ל איסור כולל אבל לר"ש לית ליה הך דרש' ק"ט דא"כ בפרק ג"ה דק"ג היכי אמרינן בחד לישנא דר"י ס"ל דאיסור טריפה חייל אאיסור אמ"ה מידי דהוי אחלב כו' ומאי ראיה התם שאני דטריפ' לגבי חלב הוי איסור כולל אבל לגבי אמ"ה דלאו איסור כולל הוא כמ"ש התוס' שם בסוף הדבור מנ"ל דחייל וכן נמי קשה אמאי הוצרך תלמוד' התם לומר ואידך אחלב הוא דחייל דהותר מכללו ואמאי לא קאמר עדיפא מיניה דדווקא אחלב חייל משום דהוי איסור כולל ובשלמא לפי מ"ש התוס' פרק אלו הן הלוקין ופ' ק"מ דהך דרשא דהתורה אמר' כו' אתייא ככ"ע וכמ"ש ה"ה ז"ל א"ל דההו' לישנא דהתם ס"ל לר"י דאין אחע"א אפילו בכולל ומוסיף וכמ"ש התוס' שם בד"ה מסי' דוקא גבי נבלה וחלב גלי קרא ומש"ה קאמר שפיר דכי היכי דגלי קרא בטריפה דאחע"א מה שא"כ הדין בעלמא ה"נ טריפה חייל אאמ"ה אמנם לדעת התוספת דפ' ד"א ליכא למימר הכי דר"י לההוא לישנא לית ליה איסור כולל דאי ס"ל הכי ע"כ לית ליה הך דרשא דהתור' אמרה כמ"ש וצ"ע ותו ק"ל טובא מהא דגרסינן פ"ב דחולין דף ל"ח ע"א דבעי התם מסוכנת מנ"ל דשרייא וקאמר דנפ"ל מהכא דכתיב וחלב נבלה כו' ואמר מר התורה אמרה יבא איסור נבלה כו' יע"ש והשתא אם איתא דלר"ש דלית ליה כולל לית ליה הך דרש' א"כ אכתי תקשי ליה דלר"ש מסוכנת מנ"ל דשרייא ולומר דלר"ש ה"נ דמסוכנת אסירא אין אלו אלא דברי תימא ותו דבהדייא קתני התם אמר רבי שמעון השוחט בלילה כו' הרי דר"ש אית ליה דמותרת וצ"ע ולכן נראה שאף התוס' פ' ד"א ס"ל דבנבלה כ"ע מודו ואפי' ר"ש דגזרת הכתוב היא וכמ"ש בפרק אלו הן הלוקין אלא דק"ל דבשלמא לר"ש כיון דחזינן דס"ל בעלמא דאין אחע"א כלל עכ"ל דס"ל דלא ילפינן מנבלה דגזרת הכתוב היא דוקא בנבלה דר"ש יליף מתרומה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת כדאיתא פ' כ"ה אמנם למאן דס"ל דאחע"א באיסור כולל מנ"ל דבקל על חמור לא חייל ולא נילף מנבלה אימא דאפילו בקל על חמור חייל ונילף מנבלה לכל התורה כולה כיון דלא ילפינן מקרא דומתו בו לכל התורה כולה כנ"ל ודוק: אך ק"ל מההיא דגרסינן פ' ג"ה דק"א ע"ב ור"י הגלילי לית ליה איסור כולל והתני' שבת ויה"כ כו' וכתבו התוס' וז"ל וא"ת ומאי פריך שאני הכא דגלי קרא וי"ל דפריך ולגמר מיניה וליכא למימר דאדרב' נגמר מתרומה כו' דלחומרא מקשי וילפינן מהכא כו' והשתא קשה דאם איתא דגבי נבלה כ"ע מודו ואפי' ר"ש א"כ תקשי מקמי דליגמר מיניה ולא נילף מתרומה דלחומרא מקשינן כי היכי דפריך דלגמר משבת ועיין בתוס' פרק כ"ה דקי"ג ע"ב ד"ה ושאני כו' יע"ש (שם) ויתיישב ודוק ועיין בתוס' כריתות סוף פרק דם שחיטה דבור המתחיל ומי אית ליה כו' עיין שם תו ק"ל על דברי הריטב"א ז"ל דבנתנבלה ביה"ך הו"ל איסור מוסיף שהרי קודם שנתנבלה לא היה אסור אלא ביום הכפורים לבד הא למחר שרי וכשנתנבלה מגו דאיתוסף ביה איסור לשאר יומי איתוסף נמי ליוה"כ והיה נראה ליישב במ"ש רבינו פ"ד מה' שבועות הלכה יו"ד וז"ל וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום וחזר ונשבע על הככר שלא יאכלנה ואכלה כו' אינו חייב אלא אחת כו' והראב"ד ז"ל השיגו דאמאי לא חייל בכולל דבתחילה לא נשבע אלא ליומו ולבסוף נשבע לעול' וכתב מרן ז"ל דאין כאן שיבוש דמה לנו אם נשבע לעולם גבי אותו היום אין כאן תוס' כו' ודבריו ז"ל באו סתומים האמנם בתשובות הרדב"ז ז"ל שנדפסו מחדש בהלכות הנזכר מבואר חילוק זה שכתב וז"ל טעמו של רבינו דלא אמרינן איסור מוסיף אלא היכא שאיסור נוסף על החתיכה בעצמה בזמן שעדיין איסור הראשון עליה כגון חמותו ונעשית אשת איש דמגו דאיתוסף עלי' איסור א"א איתוסף נמי משום חמותו ובזמן המגו עדיין שם חמותו עליה אבל הכא בזמן המגו דהיינו שאר הימים מותר היה לאכול הילכך לא אמרינן ביה מגו לאכלה ביום עצמו אלו דבריו ונאים הדברים למי שאמרן ואם כן ממילא מתרצתא היא לדעת הריטב"א ז"ל דה"נ דכוותא וכמובן:<br><b> ויש </b> להבי' ראיה לחילוק זה מההיא דגרסינן ברפ"ג דשבועות דכ"ה מתיב רב המנונא לא אכלתי היום ולא הנחתי תפילין היום הרי זה חייב בשלמא לא אכלתי איתיה בלא אוכל אלא לא הנחתי תפילין מי איתיה בלא אניח והשתא קשה דמאי פריך מי איתיה בלא אניח הא איתיה שפיר כגון שנשבע שלא אניח תפילין בין בחול בין בשבת דמיגו דחייל אשבתות וי"ט חייל נמי על ימי החול והתוס' ז"ל הוקשה להו דלוקמא לברייתא בנשבע שלא הנחתי בשבת דאית' שפיר בלא אניח בשבת ותירצו דלמאי קתני לא הנחתי אי לאו לאשמועינן אע"ג דליתיה בלא אניח דהיינו בנשבע שלא הנחתי תפילין בחול אבל מ"מ אכתי תקשי דאפילו בנשבע בחול איתיה שפיר בלא אניח שנשבע שלא אניח בין בחול בין בשבת אלא משמע דס"ל דכל כה"ג לא חשיב כולל ומוסיף כיון דבזמן המיגו ליתיה לאיסור' קמא כלל ולדעת הראב"ד ז"ל אפשר לומר דס"ל כמ"ש הר"ן ז"ל משם הרמב"ן בסוף פ"ג יעויין שם ודוק ראיתי למו' הרב בספר עץ החיים דף ע"ד שהקשה לסבר' רבינו ז"ל מהא דפריך בגמ' בנדרים דכ"ז לרב הונא דאמר לא שנו אלא שאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר דמיגו דאיתוסף יומא דהיתיר' חייל ופריך דכוותא גבי שבועות כו' שבועה שלא אוכל תאנים שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וכדאמר רבא כו' ומשני ר"ה לית ליה דרבא והשתא לסברת רבינו לוקמה בכה"ג שנשבע שלא יאכל ככר זה היום וחזר ונשבע שבועה שלא אוכלנה דלא חייל לדעת רבינו ומנ"ל דפליג אדרב' וע"ש שהניחה בצ"ע ולע"ד נראה דל"ק כפי מ"ש הר"ן ז"ל שם וז"ל דכוות' גבי שבועות כי אמר שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שלא אוכל תאני' וענבים לא חיילה שבועה בתריית' על התאנים כלל דלית ליה לר"ה שתחול שבועה על שבועה אפי' בכולל ועדיין אין דעתי נוחה בזה דמ"ש כי היכי דבשבועה ב' אינה חלה על התאנים מפני שכבר נשבע עליהם כך הנזירות אינו חל בכ"ט יום שכבר נזיר בהם לפיכך אני אומר דכי אמרינן כו' ה"ק שלא אוכל אותם כאחת כו' ואמרינן דרב הונא לא ס"ל דרבא דכה"ג ס"ל לר"ה דלא חיילה שבועה ב' כו' יע"ש וא"כ היא גופה מצינן למימר לדעת רבינו ז"ל דמשום הכי לא קאמר בגמרא בכה"ג שנשבע שלא אוכל ככר זה היום וחזר ואמר שלא אוכלנה לעולם משום דנהי דבאותו יום לא חייל מ"מ למחר מיהא חייל שפיר דומיא דתאנים וענבים שכתב הר"ן ז"ל למאן דלית ליה כולל דאתאנים לא חייל ואענבים חייל וא"כ איך קאמר במתניתין דאין שבועה בתוך שבועה הא כי היכי דבשבועה לא חייל על אותו יום דחייל למחר ה"נ גבי נזירות לא חייל אכ"ט יום וכקושית הר"ן ז"ל זה היה נ"ל פשוט ושוב אחר זמן רב זה כמו עשרים שנה שכתבתי זה נדפס ס' לשון למודים למו"ה ה"י וראיתי לו בהלכות שתירץ כן אלא שאחר כך מצאתי למוהרש"ק ז"ל בח"א סימן קצ"ו שנסתפק בכעין נדון זה וכתב דל"ד לנשבע שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ונשבע שאוכל תאנים וענבים דחייל אענבים משום דהתם אפשר לקיים שבועתו תיכף בשעה שנשבע על הענבים אבל בנ"ד שבאותו שעה א"א לקיים שבועתו כלל לא חיילה כלל יע"ש ומדברי מרן הב"י ז"ל נ"ל שחולק עליו ממ"ש בסימן רל"ט וז"ל ומ"ש רבינו ונראה כיון שהטעם שאין הב' חיילא כו' אם אמר שלא אוכל בשר עשרים יום כו' זה דבר פשוט דשבועה ב' חיילא כיון דאית ליה רווחא אבל מ"ש שאסור מכ' יום תימא הוא בעיני דמשמע לי דבכ"ב יום סגי יע"ש והשתא קשה דכיון דלפי דעתי אינו אסור אלא בכ"ב יום איך כתב זה פשוט דשבועה ב' חיילא הא במחלוקת הוא שנוי דלדעת רבינו ז"ל לא חיילא כיון שבעשרים יום אין כאן תוספת וכמ"ש בכ"מ ולדעת הראב"ד חייל ואיך כתב נ"ל דבכ"ב יום סגי דמשמע דליכא מאן דפליג ואם נאמר דס"ל למרן ז"ל דאף לדעת רבינו אע"ג דבאותו יום לא חייל שבועה ב' חייל' שפיר אשאר ימים א"ל דמש"כ זה דבר פשוט דהשבוע' ב' חיילא היינו לשיהא אסור בכ"ב יום אבל אה"נ דאעשרים יום לא חיילא שבועה ב' ודלא כמוהרש"ק ז"ל כנ"ל ועיין בספר משפטי שמואל סי' קי"א שנראה שאשתמיט מיניה דברי הר"ן הללו ועיין במוהרדב"ז ח"א סי' רע"ח ובמוהר"א ששון סי' קצ"ו ומן האמור בזה תשובה מוצאת למה שראיתי למוהר"ם ן' חביב בקונטריס כפות תמרים דל"ג שהקשה לדעת הפוסקים דשבועה חיילא בכולל אפילו בביטול מצוה בשב וא"ת מההיא דגרסינן פ"ק דנזיר ר"ש נמי הכתיב מיין ושכר יזיר ההוא מ"ל לאסור יין מצוה כיין הרשות ומאי היא כו' אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשת' וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא אשבועה ורבנן נמי הא מ"ל לאסור יין מצוה כיין רשות א"כ כו' והשתא ק' דמאי פריך ורבנן כו' הא כיון דס"ל לרבנן דר"ש בעלמא דאיסור חל על איסור בכולל לא פריך קרא דמיגו דחל איין דרשות חל נמי איין דמצוה אכן לפי מ"ש י"ל דאיצטריך קרא אפי' בנשבע שבועה שאשתה היום וחזר ואמר הריני נזיר דלא מיקרי כולל כיון דבזמן המיגו ליתא לאיסור' קמא והכי מדוקדקים דברי רבינו זלה"ה נזירות הו"א יע"ש האמנם אכתי קשה לדעת הראב"ד ז"ל דס"ל בכה"ג אמרינן מיגו וחייל ולכן נראה לע"ד דלק"מ משום דבפ' ג' מינין דף פ"ד פריך בגמרא ויין יותר מכללו ק"ו מטומאה ומה טומאה כו' יין שאינו סותר אינו דין שיותר מכללו ומשני אמר קרא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות יע"ש וא"כ שפיר אצטריך קרא גבי נזיר משום דאי לאו קרא אע"ג דבעלמא קיי"ל דחייל בכולל הו"א דנזיר קיל מק"ו דטומאה והיינו דפריך בגמ' ורבנן הא מיבעי ליה כו' כנ"ל נכון ומ"מ לדאתאן ליישב דברי הריטב"א נראה שהריטב"א לא ס"ל כחילוק זה שכתבנו בזה ממ"ש בשמעתין לקמן סמוך ונראה גבי כ"ג שבא על אחותו אלמנה בתי' הב' דחשיב איסור מוסיף מטעמא דלמחר תהא אסורה לכ"ג שיתמנה אחריו של זה וכיון שאיתוסף בה איסור' לעלמא איתוסף נמי להאי כו' יע"ש הרי דאע"ג דבזמן המיגו ליתי' לאיסור' קמא אפי' הכי חשיב לה איסור מוסיף ואם כן הדק"ל וצ"ע תו ק"ל בדברי הריטב"א ז"ל דאיך אפשר לומר דבנתנבלה בי"ה לא חייל איסור נבלה איה"כ ואפי' רבנן מודו הלא בי"ה אינו חייב אלא בככותבת ונבלה לר"ש דאית ליה כ"ש למכות אפי' בכ"ש מחייב ולרבנן בכזית מיהא מחייב ואם כן מכי אכיל כזית הרי נתחייב בנבלה ומבואר הוא דאפי' ר"ש דס"ל כ"ש למכות בי"ה מודה דבעי בככותבת וכמו שנראה מדברי הי"מ שכתב לעיל דבי"ה ביתובי דעתא תליא מילתא ובהדי' אמרינן בפ"ג דשבועות דאע"ג דנשבע שלא לאכול נבלות אין שבועה חלה עלה משום דמושבע מה"ס ואין אחע"א במפרש חצי שיעור כ"ע מודו דשבועה חלה עליו וא"כ מכ"ש בשאר איסורין דודאי איסור חל על איסור בכה"ג וליכ' למימר דהריטב"א ס"ל כחד תי' שכתבו התוס' דלר"י דס"ל חצי שיעור אסור מן התורה אין שבועה חל' עליו שהרי מבואר מדבריהם שלא כתבו כן אלא גבי שבועה ולענין קרבן משום דבעינן שישנו בלאו והן ובנשבע שיאכל חצי שיעור מנבלה ודאי לא חייל אבל לענין מלקות דלא בעינן לאו והן מודו התוס' דבנשבע שלא יאכל חצי שיעור נבלה שבועה חלה עליו ולא אמרינן אין אחע"א כיון דבאיסור הראשון אין כאן לאו או עשה אלא איסור גרידא ועיין במה שכתב המש"ל פ"ד מהלכות שבועות ה"א ובמה שכתבו התוס' ז"ל פג"ה דק"ב ע"ב ד"ה שאין ע"ש ותו דאכתי תיקשי לר"ל דס"ל דחצי שיעור דרבנן א"כ תיקשי ליה בריית' הלזו דפטר ר"ש בנתנבלה בי"ה ואי ס"ל דלר"ל ברייתא מתוקמ' בנתנבלה בעי"ה דוקא זה ודאי דוחק כי על כל אלה דבריו ז"ל צ"ע: כתבו התוס' ז"ל פ' ד"א דאיסור מוסיף חייל לר"י אפילו קל על חמור והביאו ראיה לזה מפרק אמרו לו גבי אם זקן נשאה כו' דס"ל לר"י דאיסור כרת חייל על חייבי מיתת ב"ד יע"ש ובהכי ניחא לי מאי דהוה ק"ל על רבינו ז"ל שהשמיט בה' א"ב הא דאמרינן בשמעתין כ"ג הבא על אחותו אלמנה אינו חייב משום אלמנה ובין לא"ד קמא ובין לא"ד בתרא אפי"ה רבנן דר"ש מודו בהא משום דאין איסור קל חל על חמור אכן כפי דברי התוס' הללו ניחא שפיר דאע"ג דאמרינן הכא דלרבנן דר"ש מודו דקל על חמור לא חייל לא קי"ל כותיה אלא כר"י דנימוקו עמו דס"ל דבאיסור מוסיף אפי' קל על חמור חייל וכמו שפסק בפ"ד מה' שגגות ה"ב יע"ש והא דשמעתין איסור מוסיף הוא כמ"ש התוס' ודוק מצינו לרש"י ז"ל כלל מחודש שכתב בפג"ה דק"א ע"ב דאיסור מוסיף מיקרי אע"ג דלא ניתוסף ביה שום איסור מחדש אלא שנתחדש בו חיוב מיתה שכ"כ שם דשבת לגבי יו"ה איסור מוסיף הוא דאיתוסף ביה מיתת ב"ד וצ"ע ממ"ש רש"י בפרק ד"א דל"ד ע"א ד"ה מעיקרא דזר ששמש בשבת לא מקרי מוסיף כיון שלא ניתוסף בו איסור בחתיכה זו עצמה ולפי מ"ש בג"ה הרי שבת איסור מוסיף הוא דמעיקרא משום זרות לא היה חייב אלא מיתה בי"ש וכי אתי שבת ניתוסף בו מיתת ב"ד ואמאי אינו חייב שתים לר"י דהא ר"י אית ליה איסור מוסיף כמ"ש שם סמוך ונראה ואולי נאמר דר"י כר"ש ס"ל דזר ששמש חייב מיתת ב"ד כדאית' בהנשרפין ויותר נראה לומר דאיסור מוסיף שכתב רש"י ל"ד אלא איסור חמור קאמר דס"ל לר"י הגלילי דבאיסור חמור אחע"א ודוק: כתבו התוס' פרק ד"א דל"ב ע"ב ד"ה איסור כולל משם ר"י דלההוא לישנא דקאמר התם דר"י ס"ל איסור כולל ס"ל דא"א ונעשית חמותו לא חשיב איסור כולל אע"ג דאיתסר בשאר קרובות כיון שאינם משם א' יע"ש וזה כלל גדול דכל שאינן משם א' לא אמרינן כולל ומבואר שם פד"א דההיא לישנא מסקנ' דגמרא היא התם ועיין בהרב ח"ה ז"ל וי"ל לכאורה מההיא דפג"ה דפרכינן ור"י הגלילי לית ליה איסור כולל והתניא י"ה ושבת כו' וכתבו התו' שם משם ר"י גופיה דהשתא ס"ד דלאו איסור בת אחת היא אלא חשיב שבת קדים משום דקביעא וקיימא יע"ש הרי די"ה חשיב ליה איסור כולל מטעמא דמיגו שנאסר באכילה נאסר במלאכ' אע"ג דאינן משם א' אמנם אחר ההתבוננות הא ודאי לאו מילתא היא דמעולם לא כתבו התוס' כן אלא אליבא דר"י דס"ל דא"ח ונעשית חמותו נדון כזיקה ראשונה אמנם לרבנן דר"י דס"ל התם דנדון בחמור' ע"כ דס"ל דא"א ונעשית חמותו חשיב איסור כולל דאל"כ אמאי חייב משום חמותו הא אין אחע"א כלל וקי"ל הלכה כרבנן כמ"ש הרע"ב והרמב"ם בפיה"מ ובפ' מה' סנהדרין וא"נ משום הכי קאמר התם בג"ה די"ה לגבי שבת חשיב איסור כולל לר"י הגלילי דר"י הגלילי ס"ל כרבנן דר"י ואין להקשות מהא דפרק ג"ה למ"ש הריב"ש דלא שייך כולל אלא כשהפעולה אחת אבל אם נשבע שלא יאכל מצה ושלא ילבש בגדי משי לא חשיב כולל כיון שהן ב' פעולות שהרי י"ה חשיב ליה הכא איסור כולל אע"ג דאכילה ומלאכה ב' פעולות דהמעיין בדברי הריב"ש שם יראה שלא כ"כ אלא דוקא גבי שבוע' ומטעמא דכיון שהן ב' פעולות חשיב כאלו פרט שבועה אכל א' וא' משא"כ בשאר איסורים דעלמא ודוק ועל פי האמור יש לי מן הקושי על מ"ש הרב ל"מ ז"ל בפ"ב מה' אלו הלכה ז' ליישב השגת הראב"ד ז"ל שהשיג על רבינו במ"ש דהבא על בת בתו מנשואתו חייב ב' והשיג עליו דאלו ה"ב אינן אלא לקוברו בין רשעים גמורים ותמה עליו למה לא הוקשה לו כן בהבא על אמו שכתב שם רבינו שחייב ב' ותי' דסובר הראב"ד שאם נשא אשה ואח"כ בא על בתה אינו חייב אלא משום אשה ובתה לבד כו' וא"כ לא משכחת לה דחייב ב' אלא בשאנס אשה וילדה בת ונאסרה משום בתו ואח"כ נשא האנוס' ונאסר' משום בתו ומשום בת אשתו והשתא ודאי אינו חייב ב' חטאות משום דאין אחע"א דהשתא אין האיסור בבת אחת כו' יעוין שם וק"ט שהרי איסור כולל הוא כשנשא האנוסה מיגו דאיתסר בשאר קרובות נאסר נמי בבתו משום בת אשתו דומיא דא"א ונעשה חמותו ממש ואע"ג דאינן משם א' חשיב איסור כולל לדידן דקי"ל כרבנן דר"י וצ"ע: כתב מוהרימ"ט לקמן בשמעתין גבי הא דאמרי' חזר ובא עליה עשאה חללה דכי אמרינן דאין איסור חע"א היינו דוקא לחייבו ב' משום אלמנה ומשום אחותו אבל אם התרו בו משום אלמנה ולא משום אחותו או שהיה שוגג באחותו ומזיד באלמנה פשיט' דחייב דמשום שהיא אחותו לא גרעא מאלמנה דעלמא א"ד ז"ל ואני אומר מאי דפשיטא ליה להרב ז"ל טובא לדידי צריכה רבה ודבריו ז"ל הפך דברי התוס' פ' ד"א ד"ה חמותו כו' וז"ל וליכא למימר דמשמע ליה נידון בחמותו ולא חל כלל איסור ואם לא התרו בו משום חמותו אלא משום א"א פטור כו' והשתא אם איתא לדברי הרב ז"ל דהיכא דהתרו בו משום אלמנה אע"ג דאין אחע"א חייב א"כ מאי האי דכתבו דמשמע ליה למקשה כו' והיכי מצינן למימר דמשמע ליה למקש' הכי דא"כ תקשי ליה לדידיה אפי' נימא דר"י לית ליה איסור מוסיף מ"מ כל היכא שהתרו בו משום א"א חייב לכ"ע דומיא דזונה ונעשית חללה דאע"ג דלא הוי איסור כולל ומוסיף אפ"ה אם התרו בו משום אלמנה חייב לדעת הרב ז"ל ומאי האי דקאמר ותו חמותו ונעשית א"א איסור מוסיף הוא הא אע"ג דלא הוי איסור מוסיף תיקשי ליה גם בפ' הנשרפין דף פ"א ד"ה לידון כו' כתבו וז"ל לענין קרבן קא פריך א"נ אם התרו בו משום א"א ולא משום חמותו יע"ש והשתא ק"ל דאי משום ה"ט קא פריך אמאי הוצרך רב אדא ב"א לומר דלידון נמי אאיסור א"א דהא א"ר אבהו כו' הא אפי' לית ליה לר"י איסור מוסיף אפי' הכי ק' גם הריטב"א ז"ל בשיטה כ"י למס' יבמות כתב אהא דאמרינן א"ל בתרי קטלי קטלת ליה וז"ל הוי יודע דאפי' מאן דאית ליה איסור מוסיף אהני לן שאם לא התרו בו משום חמו' והתרו בו משום א"א נדון משום א"א והא דקתני נדון בחמותו כגון שהתרו בו משום חמותו או משום ב' עכ"ל הרי מבואר דדוק' למאן דאית ליה איסור מוסיף אהני לן שאם התרו בו כו' אבל למאן דלית ליה אחע"א וא"נ היכא דליכא לא א"מ ולא א"כ לא מהני התרו בו גם רש"י ז"ל פ' כ"ה דקי"ד ע"א ד"ה ומר כתב וז"ל ומאן דאמר אינו לוקה אאכילה דאם לא התרו בו משום חלב אלא משום בשר בחלב אינו לוקה דלא אתיא איסור בב"ח וחייל אחלב ע"כ הנה מבואר בהדיא שלא כדברי מוהרימ"ט זכרונו לברכה ודבריו צריך עיון: כתבו התוס' פד"א דל"ג ע"ב דאיסור כולל בקל על חמור לא חייל ומשמע מדבריהם דלכ"ע לא חייל ממה שהק' שם מהא דר"מ דלקמן וכ"כ בשבועות פ"ג דכ"ד ע"ב ד"ה מיגו דשבועה שלא אוכל תמרים וחלב אע"ג דבקל על חמור לא חייל חלב קיל הואיל והותר מכללו יע"ש ולפי דבריהם יש לדון בדבר חדש דמי שנשבע שלא יאכל חמץ ושאר פירות לא חייל בכולל משום דהוי קל על חמור וצ"ע דבתוספתא הביאוה התוס' שם ד"ה אלא התם דשבועה חל על פיגול בכולל לרבנן אע"ג דהוי קל על חמור דפיגול במיתה וכעת צ"ע יע"ש ומבואר מדבריהם שם דר"י בעל התוס' נמי הכי ס"ל וק"ל ממ"ש בפ' ג"ה דק"א ד"ה ואיסור כולל לית ליה שכתבו שם משם ר"י דהשתא ס"ד דלאו איסור בת אחת היא אלא חשיב שבת קדים משום דקביעה וקיימא והשתא קשה דא"כ היכי הוה ניחא ליה למקשה במלתא דר"י גופיה דהא לו יהי דס"ל לר"י הגלילי בעלמא איסור כולל הא בקל על חמור לכ"ע לא חייל ומאי משני איפוך הא אכתי תקשי ליה מילתיה דר"ע דהיכ' חייל איסור כולל בקל על חמור דיה"ך לגבי שבת קל על חמור הוא דזה זדונו בכרת וזה במיתת ב"ד ויש ליישב דודאי למאי דהוה ס"ד דשבת לגבי יוה"כ חשיב שבת קדים ודאי דהוה ס"ל דאיסור כולל חייל בקל על חמור כדנפ"ל מקרא דיוה"ך הוא אמנם לפי מאי דמסיק דשבת ויה"כ חשיב איסור בת אחת א"כ מקרא די"ה הוא ליכא למילף מידי דהתם שאני דהוי בת אחת ולעולם דבכולל קל על חמור לא חייל וההיא דפרק ד"א דפריך והאמר ר"י הבערה ללאו יצאת אתא לפום מסקנא דג"ה ודוק:<br><b> גרסינן </b> בפ' כ"ה דקי"ג אמר שמואל גדי לרבות את החלב כו' וסבר שמואל אחע"א והאמר שמואל משום ר"א מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת אבע"א בעלמא קסבר איסור חע"א ושאני התם דמיעט רחמנא ומתו בו כי יחללוהו ואב"ע בעלמא אין אחע"א ושאני הכא דרבי רחמנא גדי כו' והנה רבינו ז"ל נראה שפוסק כאבע"א קמא שהרי בפ' ז' מה' תרומות פסק להא דשמואל אע"ג דבעלמא קי"ל דאחע"א באיסור כולל וה"נ איסור כולל הוא כמבואר אלא משמע דס"ל דשאני הכא דגלי קרא והנה מסוגיא זו מבואר דהא דאמרינן כהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה ה"ד בשנטמא התרומה ואח"כ הגוף דאז שייך טעמא דאין אחע"א אבל אם נטמא הגוף ואח"כ נטמא הבשר לכ"ע חייב מיתה דאיסור מיתה קדים וליכא טעמ' דאין איסור חע"א כלל דהכי אמרינן בהדיא פג"ה דקאמר גבי קדשים דלר' יוסי הגלילי דאמר טמא שאכל את הטמא פטור מטעמא דאין אחע"א מודה הוא דאם נטמא הגוף ואח"כ נטמא הבשר דחייב משום דאיסור כרת קדים וכן כתבו התוס' שם ד"ה בנטמא דלפי האמת בנטמא הגוף ואח"כ נטמא התרומה חייב וכתבו שכן משמע בפ' כ"ה וכ"כ בפ' הנשרפין ד"ה פרט יע"ש והיינו ודאי מדאקשינן וסבר שמואל אחע"א והאמר שמואל כו' ואם איתא דאפי' בנטמא הגוף תחילה קא פטר שמואל מאי פריך הא התם ע"כ לא משום טעמ' דאין אחע"א הוא שהרי אפי' בנטמא הגוף תחילה דלא שייך ה"ט קא פטר אלא ודאי דבנטמא הגוף תחילה ס"ל לתלמודא דחייב ועל פי האמור הנה מקום ליישב מה שהקשה הרב לח"מ ז"ל פי"ט מה' סנהדרין על מה שפסק רבינו ז"ל שם דזר שאכל תרומה בין טמאה בין טהורה חייב מיתה והק' דכיון דבזר לא ידעינן דחייב מיתה אלא מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קודש כדאיתא פרק הנשרפין א"כ כיון דבכהן עצמו דעיקר קרא כתיב ביה אם אכל תרומה טמאה אינו לוקה ואם כן זר דיליף מיניה היכי נימ' דאפי' תרומה טמאה חייב הרי דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואף שיש לומר דס"ל לרבינו דדוקא גבי כהן כיון שהוא מותר בתרומה הוא דאמרי' דפטור משום דאוקי טומא' בהדי טומאה והוה ליה כתרומה טהורה דהוא מותר בה אבל בזר דלעולם אסור בתרומה א"כ כשהוא טמא והיא טמאה דהוי קודש לגבי' חייב מ"מ אין זה מספיק לחייב מיתה מסברא זו כיון שאין לו ראייה ברורה את"ד יע"ש האמנם לפי האמור יציבא מילתא ואין כאן קו' כלל דמשום הכי כתב רבינו ז"ל זר שאכל תרומה טמאה חייב משום דכיון דאיסור זרות קדים איסור מיתה לא פקע מיניה והוה ליה דומיא דכהן טמא ממש דבנטמא הגוף תחילה חייב כמ"ש ודוק אלא שמדברי רבינו שסתם וכתב בה' תרומות דכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו לוקה ולא חילק בין נטמא הגוף תחילה משמע דס"ל דבכל ענין פטר קרא וההיא דפכ"ה אפשר לומר דלפום ס"ד דהוה ס"ל דטעמא דשמואל משום דס"ל דאין אחע"א ה"נ ס"ל דבנטמא הגוף תחילה חייב דלא שייך טעמא דאין איסור חע"א כלל אמנם למאי דמשני דבעלמא ס"ל דאחע"א ושאני הכי דגלי קרא אית לן למימר דאפי' בנטמא הגוף תחילה פטר קרא ולא משום דאין אחע"א כיון דבעלמא קי"ל דאחע"א בא"כ וכיוצא וא"כ הכא גזרת הכתוב היא דכל שהתרומה טמאה אינו חייב וא"כ מה"ט נמי אפי' נטמא הגוף תחילה פטור ולזה נראה שכונו התוס' פג"ה שכתבו וכן משמע בפ' כ"ה ולפי האמור לעיל הרי מבואר הוא להדיא ומאי משמע שכתבו אלא משום דאיכא לדחויי כמ"ש וא"כ מעתה קו' הלח"ם הדרא לדוכתא ולכן נרא' דטעמו של רבינו כמ"ש הוא ז"ל ומה שהק' דאין זה מספיק לחייב מיתה בסברא כזו יראה לע"ד דהכריחו לרבינו כן מהא דתנן בתרומות ופסקה רבינו פ"ו מה' תרומות דזר שאכל תרומה טמאה משלם קרן וחומש ובפרק כלל גדול אמרינן רבא אמר מיתה במקום כרת עומדת וחומש במקום קרבן וקי"ל כרבא ואם איתא דזר שאכל תרומה טמאה אינו חייב מיתה ואפי' מלקות אין בו דומייא דכהן טמא א"כ היכי קאמר רבא דחומש במקום קרבן הרי מצינו דחייב חומש אפי' במקום דליכא מיתה דאי חומש במקום קרבן קאי היכי מחייב אלאו הא אמרינן בפרק כלל גדול דשבועת ביטוי דחייב עליה קרבן חידוש הוא דבכל התורה לא אשכחן לאו דמייתי עליה קרבן והכא מייתי ועיין בהרב פ"ד בדרך מצותיך ד"ע ע"ג ודוק עוד כתב הלח"ם שם וז"ל גם מ"ש בהלכות תרומות שכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו לוקה אין זה במשמע דברי הגמ' דשם לא אמרו אלא שאינו במיתה משום שנאמר גבי מיתה חילול אבל מלקות מיהא איכא אלו דבריו יע"ש ולדעתי לק"מ וכנראה דאישתמיט מיניה סוגייא דפרק כ"ה שכתבנו דמשם בארה דאפי' מלקות אין בו דאם איתא מאי פריך בגמ' וסבר שמואל אחע"א והאמר שמואל כו' הא מדלא קא פטר שמואל אלא ממיתה אבל מלקות מיהא מחייב אדרבא מוכח מינה דס"ל דאחע"א דאי אין אחע"א אפי' מלקות לא לחייב שהרי כהן טהור שאכל תרומה טמאה אינו אלא בעשה וכיון דאיסור הגוף לא חייל האיסור טומא' עצמה אפי' לאו אין בו וכ"נ כי משני ואבע"א בעלמא קסבר שמואל אין איסור חע"א ושאני בו"ח דרבי רחמנא גדי איך אפשר לומר הכי דאם איתא אפי' מלקות נמי לא לחייב אלא ודאי משמע דס"ל לתלמודא דשאינו במיתה דקאמר שמואל לאו בדוקא ואפי' מלקות אין בו וזה פשוט:<br><b> כתב </b> רבינו פ"ג מה' מאכ"א וז"ל תלש אמ"ה ונטרפה בנטילתו חייב ב' משום אמ"ה ומשום טרפה שהרי ב' האיסורים כו' והק' הפר"ח חי"ד סי' ס"ב סק"א וז"ל וק"ט בדבריו חדא שהרי הרב פוסק כמ"ד איסור חע"א באיסור מוסיף וכמ"ש בפי"ז מה' איסורי ביאה ואמ"ה איסור מוסיף מקרי שמעיקרא לא נאסר לב"נ ועכשיו נתוסף בו איסור לב"נ וא"כ למה כתב הרב ונטרפה בנטילתו דמשמע שאם היה טריפה מקודם לא אתי אמ"ה וחייל אאיסור טריפה ועוד שהרי כתב אח"כ שהתולש חלב מן החי לוקה שנים אלמא אתי איסור אבר מן החי וחייל כו' יעיין שם והנה קושיא הא' שהקשה הרב היא קו' ראויה אליו וכבר התוס' ז"ל פ' ג"ה דק"ג ד"ה מ"ס הקשו קו' זו לר"י דקאמר התם מ"ס בהמה בחייה לאברים עומדת דמשמע דאי לאו לאברים עומדת דאיסור טריפה קדים לא אתי איסור אמ"ה וחייל ובפ"ג דשבועות ס"ל לר"י איסור כולל וכ"ש איסור מוסיף ותי' דאע"ג דפי' התם מתניתין בכולל לדידיה לא ס"ל הכי יע"ש אכן לדברי רבינו ז"ל צ"ע דכיון דהוא ז"ל פסק בעלמא דאח
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>חזרה </b>
+<b> להיות גרושה כו' נתוסף בה כו'.</b> הנה בפ' הע"י דע"ז ע"ב אמרינן אמר רבא מנא הא מילתא דאמור רבנן אין חללה אלא מאיסורי כהונה דתניא לא יאמר גרושה בכ"ג ותיתי בק"ו מכהן הדיוט כו' למה נאמרה אלא כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה בכהן הדיוט כו' ופרש"י בד"ה כשם וז"ל ללמדך שאם זונה וחללה וגרושה היא לוקה עליה אף משום גרושה כו' הנה הריטב"א ז"ל פי' פירוש אחר וז"ל פי' שחייב על גרושה לחודה אע"פ שאינה זונה דהא פלגא קרא ואשה גרושה מאישה לא יקחו ללמד שילקה עליה בפ"ע וה"ה על חללה או זונה בפ"ע הא לא"ה הו"א דאינו חייב עד שיהו כולן בה כו' אבל ליכא לפרושי כדפרש"י דקרא אתא לחלקן ולחייבן על כולן דאם כן תפשוט מהכא דאחע"א בא"מ מיהא ותקשי לכולהו תנאי דפליגי בהא ונימא להו קרא למאי אתא כו' יע"ש ולע"ד נראה דאין כאן מקום קו' כלל לפרש"י ז"ל דאי' למימר דמאן דלית ליה איסור מוסיף איצטריך קרא לחייבו על כולן היכא דהוו איסור בת אחת כגון בכהן שהביא ב' שערות אחר שנתגרשה ונתחללה וכמ"ש תוספי הרא"ש לקמן בההיא דר"א ועיין במוהרימ"ט וא"כ איכא למימר דאפי' מאן דלית לי' בעלמא איסור מוסיף הכא שאני דגלי קרא ולא ילפינן מינה לעלמא דאיסור כהונה שאני ואע"ג דכ"ג שבא על אחותו אלמנה אמרינן לעיל דאינו חייב משום אלמנה דאין אחע"א התם שאני דהוה איסור קל דכהונה על איסור חמור דאחותו אבל באיסורי כהונה גופייהו מודו כ"ע דחייל ולא ילפינן מיניה לעלמא ואדרבא לפי הריטב"א ז"ל דקרא אצטריך לחייב על גרושה לחודה דהו"א דאינו חייב עד שיהיו כולן בה ק"ל דתקשי ליה דהניחא לרבי יאשיה דאמר כל מקום שנאמר ו' להוסיף הוא בא אבל לר' יונתן דס"ל ו' לחלק ל"ל קרא והיאך הוה ס"ד דאינו חייב עד שיהיו כולן בה וקי"ל בעלמ' הלכתא כר"י כמ"ש ז"ל וצ"ע אך אי קשיא לפרש"י ז"ל הא קשיא דלרבנן דס"ל בעלמא אחע"א באיסור מוסיף קרא למאי אצטריך וכי תימא דמינה ילפינן שאני כהנים דריבה בהן מצות יתירות וכמו שהקשה מוהרימ"ט ז"ל וכתב דע"כ לומר דאתא לחלק אפילו שלא כסדרן אלא דזה תימה דא"כ ברייתא דלעיל דבעי כסדרן לא אתיא כרבנן יע"ש והיה אפשר לומר דרבנן דס"ל בעלמא אחע"א באיסור מוסיף אצטריך קרא לכדתניא בתורת כהנים פ"ב וז"ל יאמר אלמנה כו' מה ת"ל גרושה שאלו נאמר אלמנה ולא גרושה הייתי אומר אלמנה שהיא מותרת לכהן הדיוט זרעו ממנה חולין גרושה שהיא אסורה לכהן הדיוט יהא זרעו ממנה ממזר ת"ל גרושה ולא יחלל ע"כ ולפ"ז צ"ל דהך ברייתא דתלמודא דידן ס"ל בעלמ' דאין אחע"א אפילו בא"מ ומש"ה איצטריך הכא קרא להכי. האמנם הנראה ודאי דהך ברייתא דתורת כהנים אתיא אליב' דר"ע דס"ל בעלמא דיש ממזר מחייבי לאוין ומשו"ה איצטריך ליה קרא דגרושה דלא נימא דזרעו ממנה ממזר כשאר חייבי לאוין אמנם לרבנן דר"ע דס"ל בעלמ' דאין ממזר מחייבי לאוין א"כ קשה למאי אצטריך ומהיכא תיסק אדעתין דזרעו ממנה ממזר ולכן הנראה עיקר כמ"ש מוהר"י מ"ט דלרבנן ע"כ קרא אצטריך לחלק אפילו שלא כסדרן וברייתא דלעיל ע"כ דלא אתי' כרבנן ובהכי ניחא לי לשון רש"י ז"ל שכתב לעיל ד"ה והרי אלמנה לכ"ג כו' וכן זונה מביאת פסולין שבא עליה כ"ה נקראת חללה ללקות עליה משום חללה כו' והוא תימה דהא אין אחע"א והיאך לוקה עליה משם חללה אחר שנעשית זונה וליכ' למימר דמיירי בכהן שהביא ב' שערות אחר שנתחללה כמ"ש תוספי הרא"ש בההיא דרב אשי דמי הכניסו בתגר זה לרש"י ז"ל וכבר מהר"י בירב בשיטה כ"י נתקשה בזה וכתב שאינו לשון רש"י אכן כפי מ"ש הנה נכון דרש"י ז"ל אליבא דהלכתא קאי דקיימא לן בעלמ' כרבנן דאחע"א באיסור מוסיף ואם כן ע"כ קרא אתא לחלק אפילו שלא כסדרן ובריית' דבעי כסדרן אתא דלא כהלכת' וההיא דרב אשי נמי דלקמן מתוקמ' כפשטא ולא צרכינן לאוקמ' בכהן שהביא ב' שערות כמ"ש הרא"ש ובהכי ניחא נמי דברי רי"ו שהביא מוהר"י בירב ז"ל שכתב דכהן הבא על אחותו לוקה ב' משום זונה ומשום חללה דסבירא ליה כדעת רש"י שכתבנו ועיין בתוספת זבחים דמ"ב:
+
+Halakhah 11
+
+<b>מי </b>
+<b> שנתאלמנה מאנשים הרבה אין לוקין עליה אלא אחת על כל ביאה כו'.</b> בריית' פרק עשרה יוחסין דף ע"ז ת"ר אלמנה אלמנה אלמנה אינו חייב אלא אחת ופרכינן עלה האי אלמנה ה"ד אי לימא שבא על אלמנת ראובן ועל אלמנת שמעון כו' אמאי אינו חייב אלא אחת הרי גופין מוחלקין והרי שמות מוחלקין כו' לא צריכ' שבא על אלמנת ראובן שהיתה אלמנת שמעון וכתבו התוספות שם בד"ה הרי גופין וז"ל נראה דבכדי נקט שמות מוחלקין שהרי בא על ג' נשים נידות כו' חייב על כל אחת כו' וראיתי למוהרימ"ט ז"ל שם שהקשה דשאני התם דדרשי' בכריתות ואל אשה לחייב על כל אשה בפני עצמה וכ"ת נילף מיניה חייב כריתות שאני יע"ש מה שתי' ולי נראה דלק"מ דבריש פרק ב' דכריתות אמרינן דהבא על חמש שפחות חרופות בהעלם אחת חייב על כל אחת ונפ"ל מקרא דכתיב והיא שפחה הרי אע"ג דשפחה חרופה לאו מחייבי כריתות היא אמרינן גופין מוחלקין וא"כ ילפינן מינה שפיר עוד הקשה משם תוספי הרא"ש מהא דאמרינן פרק ג"ה דק"ב במ"ה ובשר מן הטריפה לרשב"ל חייב ב' לר"י אינו חייב אלא א' אמ"ה ובשר מן הטריפה לדברי הכל חייב ב' ומוקי לה התם רב יוסף הא דקאמר חייב ב' בשני בהמות וא"כ רישא נמי דקאמר במ"ה וטריפה ע"כ בב' בהמות מיירי ואפי"ה אמרינן דלר"י אינו חייב אלא אחת ומוהרימ"ט ז"ל כתב דלק"מ דהתם לא מקרי גופין מוחלקין הואיל ויכול לאוכל בבת אחת אבל הכא בעילות מוחלקין לגמרי א"ד יע"ש ואין תי' זה מעלה ארוכה לדעת תוספות רי"ד ז"ל שכתבו בשמעתין ונ"ל דגם בבהמה נמי אמרינן גופין מוחלקין בב"ח דמה לי רבע ה' בהמות מה לי בא על ה' נדות וכן אם אכל אבר מ"ה מה' בהמות או שתולש חלב מה' בהמות ואכל כו' חייב על כל א' כו' יע"ש הרי בהדיא גבי אכילה נמי אע"ג דיכול לאוכלן בבת אחת סבירא ליה דאמרינן גופין מוחלקין והנה מהך חלוקה דבשר מן החי ובשר מן הטריפה דקאמר לר"י דאין חייב אלא אחת הי' אפשר לומר דל"ק דמיירי באוכל כזית מטריפה שנשחטה משו"ה אינו חייב אלא א' דדוקא בב"ח אמרינן גופין מוחלקין כמ"ש תוספת רי"ד בהדייא אלא דאכתי קשה מריש' דקתני אמ"ה ובשר מ"ה לר"י חייב ב' לר"ל אינו חייב אלא אחת והשת' קשה כיון דבב"ח גופין מוחלקין הן אפילו לר"ל חייב שנים וליכ' למימר דפלוגת' דריש' מיירי בבהמה א' וסיפא דקאמר לדברי הכל חייב ב' מיירי בב' בהמות והא כדאית' והא כדאית' דהא לית' דאכתי סיפא דקאמר אמ"ה ובשר מן הטריפה לד"ה חייב ב' כיון דמיירי בב' בהמות מאי איריא טריפה דהו"ל לאוין מוחלקין אפי' אמ"ה חייב ב' כיון דגופין מוחלקין וכבר אפשר לומר דסיפ' נמי מיירי באוכל כזית מטרפה שנשחט' דלא חשיב גופין מוחלקין אלא דמ"מ זה דוחק דא"כ ריש' לא הוי דומיא דסיפא ולכן נראה שאף תוספת רי"ד לא כתבו כן אלא דוקא כשאכלן בזא"ז דומיא דבעילות אבל אם אכלן בבת אחת אע"ג דגופין מוחלקין הן אינו חייב אלא א' וההיא דג"ה מיירי כשאכל בבת אחת אלא דמ"מ כל כי האי הי"ל לפרש וכפי מה שאכתוב לקמן יש ליישב דבריו וראיתי להתוספת פרק ד' מיתות דנ"ד ע"ב ד"ה הנרבע לזכר שכתב וז"ל אע"ג דגופין מוחלקין לא מיחייב לר"י אלא אחת וגבי ה' נידות כו' דמחייב משום דדרשינן ואשה לחלק כו' ע"ש והנראה שדבריהם סותרים למ"ש בשמעתין וס"ל דדוקא נקט תלמוד' הכא גופין מוחלקין ושמות מוחלקין אבל גופין מוחלקין גרידא לא מהני אלא דוקא גבי ה' נידות דגלי קרא ומה שהוכיחו בשמעתין ממאי דלא משני שבא על שלש אלמנות של אדם א' לא מכרעא להו מילתא ועיין בהרב ח"ה ז"ל האמנם לדברי התוספות דשמעתין ק"ט דמה יענו לההיא דפרק ד' מיתות וכבר היה אפשר לומר דהתוס' דשמעתין ס"ל דלא אמרינן גופין מוחלקין אלא דוק' גבי בני אדם דחשיבי דומיי' דחמש נדות אבל בהמה לא חשיב' ושלא כדעת תוספות רי"ד ואול' לדעת תוספות רי"ד ז"ל דס"ל דאף בבהמה אמרינן גופין מוחלקין לא ידעתי מה יענה לההיא דפרק ד' מיתות ובר מן דין דברי התוספות דפרק ד' מיתות ק"ט דהן לו יהי דהתוספות דהתם פליגי אמ"ש בשמעתין דגופין מוחלקין ושמות מוחלקין בדוק' נקט מ"מ הא מיהא כל דאיכא גופין מוחלקין ושמות מוחלקין אמרינן בשמעתין דחייב על כל אחד ואחד וא"כ בנרבע לזכר ולבהמה נמי אין לך גופין מוחלקין ושמות מוחלקין גדול מזה מכל שכן דאלמנת ראובן ואלמנת שמעון וא"כ אמאי אינו חייב אלא אחת ולכן נראה דהתוספת ז"ל ודאי ס"ל דהא דשמעתין פליגא אהא דרבי אבהו דס"ל דאפילו בגופין מוחלקין ושמות מוחלקין אינו חייב אלא אחת אלא דהוה ק"ל מההיא דחמש נדות דמתני' היא בהדייא פרק אמרו לו ואהא כתבו דס"ל לר' אבהו דשאני התם משום דגלי קרא ובהכי נתיישבו דברי התוספת רי"ד ז"ל שכתבנו שלא כ"כ התוספות רי"ד אלא לפום סוגיי' דשמעתין אבל ההיא דרבי אבהו ודאי פליג' וקיימ"ל כסתמא דש"ס דידן ובהכי יש ליישב ג"כ ההיא דפרק ג"ה דהתם רב יוסף הוא דקאמר הכי ואיכא למימר דרב יוסף ס"ל כרבי אבהו אמנם אנן לא קיי"ל כותייהו אלא כסתמא דתלמודא דשמעתין דפריך בפשיטות הרי גופין מוחלקין כו' ואי קשיא לך דלפום סוגיא דשמעתין קשה ההיא דפריך פרק ג"ה מדר"ל לר"ל י"ל דלפום מאי דמוקי לה התם לחד לישנא דבבהמה אחת פליגי ודכ"ע בהמה בחייה לאו לאברים עומדת ובמיתי איסור אמ"ה חייל אאיסור טריפה קא מפלגי איכא לאוקמי' ההיא דקאמר ד"ה חייב ב' בבהמה אחד וכגון שתלש ממנה אבר ונטרפה דלכ"ע חייב דהו"ל איסור בבת אחת ודוק ועל פי האמור מקום אתנו ליישב דברי רבינו ז"ל שכתב בפ"ה מהלכות שגגות דין ג' הבא על עריות הרבה בהעלם אחד כו' מכאן אתה למד שזה שאמרו חכמים הבא על הזכר והביא זכר עליו בהעלם א' חייב חטאת א' במד"א כשהיה אותו זכר עצמו אבל אם היה זכר אחר כו' חייב על כל גוף וגוף וה"ה בבא על הבהמה כו' וק"ט שהרי נרבע לזכר ולבהמה דגופין מוחלקין נינהו ואפ"ה קאמר ר"א דלר"י אינו חייב אלא אחת וא"כ מינה נשמע לדידן בבא על הבהמה והביא בהמה עליו וכבר ראיתי מי שתמה עליו כן עיין בס' לחם יהודה ואולם כפי מ"ש יש ליישב שהרמב"ם ז"ל דחה לההיא דר' אבהו מכח סתמא דש"ס דשמעתין וסבירא ליה דשמות מוחלקין דקאמר במתני' בכדי נסבה וכמו שהוכיחו התוס' ז"ל בשמעתין כנ"ל ודוק ועיין בהרב מש"ל ז"ל פ"ו מה' הנזכ' ה"ב שהביא משם תוספו' רי"ד דגם בבהמה אמרינן גופים מוחלקין ותמה עליהם וז"ל וק"ל מהשוחט ה' זבחים בחוץ שאינו חייב אלא אחת יע"ש ויש ליישב דהתם כיון שהחיוב לא בא לו אלא בגמר שחיטה אם כן לא חשיבי גופין מוחלקין דלא אמרו אלא בב"ח דוקא כשהם חיים ועיין במ"ש עוד הרב הנזכר פ"א מהלכות אלו ועיין מ"ש פ"ט מהלכות כלאים ה' י"א:
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>מ"ע </b>
+<b> על כ"ג שישא נערה כו' בבתוליה ולא בוגרת כו'.</b> כתב ה"ה ז"ל שם במשנה ופסק כת"ק ובדין הסמוך כתב רבינו נבעלה שלא כדרכה ה"ז כנבעלה כדרכה וכתב ה"ה שם דמבואר דרב אמר הכי יע"ש וק"ט דשם בגמ' אמרי' במאי קמפלגי ר"מ סבר בתולה אפילו מקצת בתולים משמע בתוליה עד דאיכא כל הבתולים בבתוליה כדרכה אין שלא כדרכה לא ור"א ור"ש סברי בתולה שלימה משמע בתוליה ואפילו מקצת בתולים בבתוליה בין כדרכה בין שלא כדרכה ואמרינן תו אמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה ואותבינן עליו מברייתא ומשנינן הא מני ר"מ ורב דאמר כר"א כו' וא"כ מאחר שרבי' ז"ל פסק כר"מ דלא ישא את בוגרת איך פסק דנבעלה שלא כדרכה פסולה והוה ליה תרתי דסתרין ואף דבסמוך שם אמרינן רב ור"י דאמרי תרוייהו בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואלו הכא אמרינן דרב דאמר כר"א כבר כתבו התוס' שם דלא סבר כר"א דהא רב ס"ל דלא ישא את הבוגרת אלא ה"ק דרב דאמר כר"א וליה לא ס"ל יע"ש והרמב"ן ז"ל בחידושיו דחה דברי תוס' הללו דלישנ' דגמר' משמע השת' דרב כר"א ס"ל וכתב דההי' דבוגרת ומוכת עץ לא ישא הו"א אם נשא נשוי קמ"ל ונקט בוגרת לר"מ ואם כן ר"י קאמר לה יע"ש ולדעת רבינו לא יתכן שום אח' מהתי' הללו והרשב"א ז"ל בחידושיו אההיא דבוגרת ומוכת עץ לא ישא כתב וז"ל ק"ל אינהו דאמרי כמאן דהא במוכת עץ כ"ע לא פליגי דאסירא וי"ל דס"ל כתנא דלעיל דקתני נבעלה למי שאינו איש אעפ"י שבסקילה כשרה כו' ואכתי ק"ל דהא מוכת עץ סתם מתני' היא כו' ומיהו בבוגרת לא ק"ל דלאו סתם גמור הוא להקשות מינה לר"י דהא מחלוקת ר"א ור"ש בצדו וכל כי האי לאו סתם גמור כו' א"ד ז"ל ומתוך דבריו מבואר דסבירא ליה דאם נשא נשוי ואפי"ה לכתחילה מיהא לא ישא מדרבנן דאי הוה ס"ל כת"ק דאמר לא ישא את הבוגרת ואסירא מדאורייתא מקרא דבבתוליה אפי' אם נשא מוציא כיון דאסורא מדאורייתא וזה שלא כדעת התוספו' והרמב"ן שכתבנו דס"ל דרב ור"י אתו כת"ק דר"א דבוגרת ומוכת עץ אסורא מדאורייתא ואפי"ה אם נשא נשוי מטעמא דסופה להיות בוגרת ולפי דברי הרשב"א אין מקום לקו' התוס' ואולם לדעת רבינו לא יתכן לומר דס"ל כדעת הרשב"א שהרי ממה שכתב בבתוליה ולא בוגרת מבואר דמדאוריית' קאמר וכת"ק דר"א ובר מן דין ק"ל לדברי הרשב"א ז"ל דס"ל דבוגרת ומ"ע לא ישא היינו מדרבנן דא"כ מאי האי דפריך התם לרב דאמר אנוסת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי ומוציא בגט והא רב ור"י דאמרי תרוייהו בוגרת ומ"ע לא ישא ואם נשא נשוי אלמא סופה להיות בוגרת תחתיו ה"נ סופה להיות בעולה תחתיו ומאי קוש' בוגרת כיון דאין איסור אלא מדרבנן מש"ה לכתחילה לא ישא ואם נשא נשוי משא"כ בעילה עצמו כיון דאסירא מן התורה מוציא בגט וליכא למימ' דמש"ה קאמ' בגמ' קשיא ולא תיובת' דעיקר קושי' מעיקר' ליתא ודקארי לה מאי קארי לה וליכא למימר דס"ל להרשב"א ז"ל כדעת ר"ת שכתבו התוס' ז"ל פרק אלו נערות דבעול' עצמו אין איסורו אלא מדרבנן שהרי לפי שיטה זו ע"כ לומר דמאי דפריך בשמעתין לרב דאמר נבעלה שלא כדרכה פסולה מברייתא דקתני ולו תהיה לאשה פרט לאלמנה לכ"ג ה"ד אלימא כדרכה מאי ארייא משום אלמנה תיפוק ליה משום בעולה הכי פריך דכיון דנבעלה שלא כדרכה אסורה מן התורה א"כ פשיטא דבעולת עצמו ג"כ שלא כדרכה אסור' מדרבנן וא"כ מאי ארייא משום אלמנה ת"ל משום בעולה ושפיר ממעטי' מקרא דולו תהיה לאשה אף שאין איסורו כי אם מדרבנן דומי' דחלוצה דנקט הברייתא אבל אי אמרינן דשלא כדרכה אין בה איסור תורה ניחא דפשיטא דבעולת עצמו לא אסרו חכמים בשלא כדרכה וכמו שביאר כל זה באורך הרב מש"ל בפי"ח הלכ' ב' וכן ראיתי בשיטה מקובצת כ"י למס' סנהדרין פ' כ"ג דף י"ח וז"ל ועוד אומר ר"ת ז"ל דבעולת עצמו דרבנן היא ומדקדק מדאמרינן אנוסת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי כו' ואין זה דיוק דהכי אמרינן התם בוגרת ומ"ע לא ישא וא"נ נשוי והנהו ע"כ דאורייתא כדדריש התם מקרא ועוד דפרכינן התם מאי אריי' משום אלמנה ומאי קו' והלא בעולת עצמו דרבנן ור"ת ז"ל הגיה בספרו והו"ל כחלוצה דאפקועה רבנן א"ד יע"ש ומ"מ לדברי הרשב"א ז"ל לא יתכן לומר כן ממה שראיתי לרשב"א ז"ל שם אההיא דפריך מאי ארייא משום אלמנה ת"ל משום בעולה הקשה וז"ל ק"ל דמידי הוא טעמא אלא לרב והא רב אשי לקמן קאמר דלרב אנוסת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי ויש לו' דרבה הוא מאריה דהאי קושיא ס"ל כרב הונא דאמר משמיה דרב אם נשא נשוי ומוציא בגט וד"ת אסור לקיימה ואינו מחוור דכי אמרינן מוציא' בגט לאו מדאורייתא אלא מדרבנן דאי מדאוריי' אפילו נשא אינו פטור מקנס כו' ואי ס"ל כדעת ר"ת אפי' נימא דמוציאה בגט מדרבנן קאמר פריך שפיר דכיון דמדרבנן אינו יכול לקיימה ממעטינן שפיר מקרא דולו תהיה לאשה דומיא דחלוצה אלא מבואר דס"ל דבעולת עצמו מדאורייתא וכיון שכן ק' טובא דמאי פריך מבוגרת וצ"ע ודאתאן עלה ליישב דעת רבינו ז"ל היה נראה לע"ד לומר דרבינו ז"ל הוקשה לו קו' התוס' הלזו ולא ניחא ליה בתי' ז"ל דפשט' דלישנ' משמע דכר"א ס"ל כמ"ש הרמב"ן גם תי' הרמב"ן ז"ל דחיקא מילתא טובא ותירוץ הרשב"א ז"ל יש בו מן הקושי כמ"ש ומה גם לדעת רבינו ז"ל דס"ל דבעולת עצמו דאורייתא כי על כן הוכרח לומר דהא דאמרינן בגמ' דלר"מ דס"ל דלא ישא את הבוגרת ס"ל דשלא כדרכה כשרה לכהונה ור"א ס"ל דנבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה היינו משום דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא ההיא מימרא דרב דבוגרת ומ"ע לא ישא ואם נשא נשוי אלא הוה ס"ל דמוציא בגט כמימרא דר"ה משמיה דרב באנוסת עצמו אבל לפום מאי דמייתי רב אשי בתר הכי מימרא דרב איכא למימר דנבעלה שלא כדרכה לכ"ע פסולה ואפי' לר"מ והיינו טעמא דלפי מ"ש רש"י ד"ה בבתוליה דלר"מ לא מצינן למדרש בבתוליה עד שיהיו כל בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה כדדרשינן אליבא דר"א משום דכיון דבתוליה ממעט בוגרת כ"ש בעולה שלא כדרכה אבל לר"א דאתרבאי בוגרת להתירו אצטריך למיסר שלא כדרכה יע"ש ואם כן איכא למימר דלפום מאי דס"ל השתא דבוגרת אפילו נשא מוציא מש"ה ע"כ לומר דבבתוליה אתא להכשיר שלא כדרכ' דאי למיסר מק"ו דבוגרת נפקא אמנם למאי דס"ל לרב דבוגרת אם נשא נשוי איכא למימר דלר"מ נמי שלא כדרכה פסולה דאצטריך בבתוליה למעוטי אפילו נשא דאי מק"ו דבוגרת הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ומעתה הנהו תרי מימרי דרב כפשטה מתפרשי ואי קשיא לך דאם כן לפום קושטא דמילתא תקשי לרב ברייתא דולו תהיה לאשה פרט לאלמנה לכ"ג דאוקימנא לה בשלא כדרכה ולא אשכחנא לה פתרי אלא לאוקמוה אליבא דר"מ ורב דאמר כר"א ואי ס"ל לרב דלר"מ נמי שכתב פסולה ההיא בריית' מני הא לא תקשי לך שהרי לדעת רבינו דס"ל דעל בעולה שלא כדרכה אינו משלם קנס כמ"ש בה' נערה בתולה ע"כ ברייתא זו ליכא לאוקמי בשלא כדרכה וכבר הראשונים ז"ל תמהו על סברתו ז"ל מסוגייא הלזו וכנודע והרב המאירי ז"ל הובאו דבריו בשיטה מקו' למוהר"ב פרק א"נ ד"מ הכריח כדעת רבינו מסוגיא דהתם וכתב דההיא ברייתא דפרט לאלמנה לכ"ג לפום סוגיא דפרק א"נ בבעולה כדרכה היא שנויה וה"ה שהיה יכול ליגע בה מטעם בעולה אלא שתפס אחת מהן וכל הסוגיא שנויה שם דרך משא ומתן וזאת הסוגייא עיקר א"ד יע"ש ויש סעד עוד לדעת רבינו ז"ל מסוגייא דפרק אלו נערות ד"ל עלה ההיא דאמרינן א"ב בעולה לכ"ג ופירשה רש"י ז"ל כשנבעלה מאחר שלא כדרכה וכבר הרב מש"ל פי"ח מה' אלו ה"ב יחס פי' זה לדעת רבינו והתו' ז"ל הוקשה להם לפי' זה דא"כ הו"ל לתלמודא למיפרך דלר"מ דאמר נבעלה שלא כדרכה כשרה מאי איכא למי' ומכח זה דחו פירש"י ז"ל אכן לפי מ"ש הנה נכון דסוגיא דהתם אתיא לפום קושטא דשמיע לן הא דרב דמהשתא לכ"ע פסולה כנ"ל נכון ואולם דברי ה"ה ז"ל מנגדי' למ"ש בדין נבעל' שלא כדרכ' מימר' דרב ופלוגתא דתנאי היא בסוגייא ולפי מ"ש דעת רבינו דלפי המסקנא מימרא דרב אליבא דכ"ע הוא ושוב אחר זמן בא לידי ס' יש"ש למס' יבמות וראיתי שם שתמה על דברי רבינו כמ"ש ומ"ש נ"ל נכון ודוק ועל מ"ש רבינו נבעלה שלא כדרכה ה"ז כנבעלה כדרכה נבעלה לבהמה ה"ז מותרת יש לדקדק קצת דמסתמיות דבריו משמע דאפילו נבעלה לבהמה כדרכה מותרת מדלא פי' והוא תימה דכיון דמוכת עץ פסולה לכהונה מי גרע ממוכת עץ הן אמת דבפרק הבע"י איתא הכי בברייתא נבעלה למי שאינו איש אף ע"פ שבסקילה כשרה לכהונה וכבר הרשב"א שם בחי' כתב וז"ל נ"ל דאפילו כדרכה קאמר דאינה אלא כמוכת עץ וכאידך תנא דפ"ק דנדה דס"ל דמוכת עץ כשרה לכהונה ע"ש אכן לדברי רבי' ז"ל קשה וצ"ע עוד ראיתי להרשב"א שם שהקשה אההיא דאמרינן התם מעשה בריבה אחת שהיתה מכבדת את הבית ורבעה כלב כפרי מאחריה והכשירה ר' לכהונה וז"ל ק"ל דהכא משמע דדוקא משום דרבעה כלב ולר' מ"ש כלב אפי' אדם נמי דהא איהו הוא דקאמר פ"ק דקדושין בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ואין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה וצ"ע עכ"ל ולא זכיתי להבין קו' ז"ל דבעולה לכ"ג שאני דממעטינן בעולה שלא כדרכה מקרא דבבתוליה כדאיתא התם בהדיא ומהיותר תימה שהרשב"א ז"ל לעיל סמוך ונר' כתב דטעמא דר"ש דלא ממעט לה משו' בעולה אלא משום דריבה הכתוב בבתוליה הוא משום דס"ל כר' דאין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה א"ד יע"ש ודבריו צ"ע וראיתי להר"ב מש"ל בדין שלפנינו עלה ונסתפק אם בעולה זו שאסר הכתוב אי ה"ד כשנבעלה והוציא דם דאין לה בתולים אבל אם בא עליה בהטייה ועדיין בתולותיה קיימין מהו כיון דאיסור דבעולה מקרא דבבתוליה נפקא אם כן כל שיש לה בתולים אף שנבעלה שריא לכהן מדין בעולה ונשא ונתן הרבה בס' זה ובסוף דבריו זו הלכה העלה שמדברי התוספ' פרק בן סורר דע"ג שדחו פי' רש"י שפי' דבאונס אינו חייב קנס כי אם על השרת בתולים מדקי"ל דאם בא עליה שלא כדרכה אינו חייב קנס יע"ש יש להוכיח דלדידן דקי"ל דאפי' שלא כדרכה חשיבה בעולה פשיטא דאין הדבר תלוי בהשרת בתולים את"ד ואנכי הרוא' לא ידעתי למה זה הוצרך הרב להביא ראיה מדברי התוספות דמסוגייא דפרק הבע"י מבואר הוא כן מדפרכינן התם לרב דאמר נבעלה שלא כדרכה פסולה מברייתא דקתני ולו תהיה לאשה פרט לאלמנה לכ"ג האי אלמנה ה"ד אילימא כדרכה מאי ארייא משום אלמנה ת"ל משום בעולה אלא לאו בשלא כדרכה כו' והשתא אם איתא דאם בא עליה בהטייה שרייא לכ"ג אמאי לא מוקי לה בשנבעלה בהטייה אלא מבואר דדין בעולה אינו תלוי בהשרת בתולים ולא היה לו להרב להביא ראי' מדברי התוספות מאחר שרש"י חולק וס"ל דנבעלה שלא כדרכה אע"ג דאין בו השרת בתולים יש לה קנס משום דחשיבה ביאה דמשכבי אשה כתיב וביאה זו היינו רבותיה בלא השרת בתולים משא"כ כדרכה דלא חשיבה ביאה אלא בהשרת בתולים כדרך גבר בעלמה וכמ"ש הר"ן ליישב דעת רש"י הובא דבריו בשיטה מקובצת למסכת כתובות ד"מ יע"ש וא"כ דכוותא נמי איכא למימר גבי בעולה לכ"ג דאע"ג דבנבעלה שלא כדרכה פסולה אפי"ה בכדרכה בעינן השרת בתולים אכן ההיא דפרק הבע"י שכתבנו הוא ראיה שאין עליה תשובה אליב' דכ"ע וזה פשוט ועוד אני מביא ראיה לדין זה ממ"ש הרא"ש פ"ק דכתובות וז"ל קטן שבא על הגדולה רב אמר עשאה לה מוכת עץ ושמואל אמר אין מוכת עץ בביאה ובשלא השיר בתוליה מיירי דאלו השיר בתוליה לא עדיפה ממ"ע והלכתא כשמואל ושרייא לכ"ג מדקבעה תלמודא למילתייהו אמתני' דהכא אלמא לענין דינא אתשיל והלכתא כשמואל בדיני כו' יע"ש וכונתו מבוארת דק"ל כיון דקי"ל הלכה כרב באיסורי ובעולה לכ"ג מידי דאיסור' הוא ואם כן היכי אמרינן דהלכה כשמואל ושרייא לכ"ג ואהא תריץ יתיב דכיון דקבע לפלוגתייהו גבי כתובה דמידי דממונא הוא ולענין דינא אתשיל קי"ל כותיה גבי איסור' ג"כ והשתא אי ס"ל דכל שלא השיר בתוליה שרייא לכ"ג אם כן מאי אריא קטן הבא על הגדולה אפילו גדול נמי כל שלא השיר בתוליה מישרא שרי ומאי הלכה כשמואל דקאמר הא הלכה זו לכ"ע היא גבי כ"ג דבעי' השרת בתולים אלא מבואר דס"ל שדין בעולה לכ"ג אינו תלוי בהשרת בתולים ודוק עוד כתב הרב הנזכר ונראה שאף דעת רש"י ז"ל דאית ליה דגבי קנס אינו משלם קנס אלא בהשרת בתולים לאו למימר דבעי' השרת בתולים ממש אלא דבעינן ביאה הראויה להשרת בתולים ולאפוקי נשיקה אבל לעולם דעל הכנסת עטרה חייב קנס אף בלא השרת בתולים וראיה לזה מההיא דאמרינן פרק א"נ דל"ב אמר עולא ל"ק כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת ואימ' אידי ואידי באחותו נערה ומתני' דעדות דלוקה מיירי בלא השרת בתולים דאינו חייב קנס כו' יע"ש ולדעתי נראה שאין זו ראיה כלל שהרי לדעת רבינו דס"ל דעל ביאה שלא כדרכה אינו חייב קנס וכבר הרב ז"ל ייחס סברא הלזו לדעת רש"י כמ"ש בפרק י"ח מה' אלו דין א' יע"ש א"כ אכתי תקשי אמאי לא מוקי למתני' בבא עליה שלא כדרכה דאינו חייב קנס אלא ודאי מהא ליכא למשמע מינה דעדיפ' מינה משני ודוק עוד כתב הרב הנזכר וז"ל אך את זו אדרש ההיא דאמרינן פ"ב דחגיגה שאלו לבן זומא בתולה שעיברה מהו לכ"ג מי חיישי' לדשמואל או דילמא דשמואל לא שכיח והשיב להם דשמואל לא שכיח מוכח דאם היה שכיח דשמואל הוה שריה לכ"ג אף שנבעלה בעילה גמורה כל שלא היה שם השרת בתולים והנך רואה כמה רחקו דברי בן זומא ממ"ש דלדידיה אפילו בגמר ביאה שריא לכהן ולדידן אפי' בהכנסת עטרה אסורה לכ"ג כו' יעויין שם ובאמת שהדבר מתמיה לפי מה שהוכחנו מסוגי' דפרק הבע"י דאפי' בלא השרת בתולים חשיב' בעולה ואסיר' דנמצ' אם כן סוגיאות חלוקות עד שמכח זה היה נראה לי דסוגי' דהתם אפכא היא מתפרשת והכי פירש מי חיישינן לדשמואל כלומר אי שכיח הא דשמואל חיישינן שמא נבעלה בהטיי' ואסיר' לכ"ג דחשיב' בעולה א"ד דשמואל לא שכיח וע"כ לא נבעלה אלא באמבטי עיברה ושריא לכ"ג והשיב להם בן זומא דשמואל לא שכיח למיחש לה ולאוסרה לכ"ג אלא חיישינן שמא באמבטי עיברה האמנם מדברי התוס' שם מבואר דס"ל דחיישי' לדשמואל דאמרינן התם היינו להתיר' לכ"ג ממ"ש שם וז"ל פי' רש"י שהיא אומרת בתולה אני ואי שכיח דשמואל מהימנ' וקשה להר"י דהא פ"ק דכתובות תנן היתה מעוברת מה טיבו של עובר זה מאיש פ' וכהן הוא כו' ר"י אומר לא מפיה אנו חיים כו' והכא משמע דקבעי אליב' דכ"ע ושמא כאן שאף היא בכלל האיסור כדכתיב כי יקח איש אשה קרי ביה כי יקיח נאמנת כו' הנה מבואר דאי חיישינן לדשמואל שריא לכ"ג וזה הפך סוגי' דפרק הבע"י דמבואר משם דכל שנבעלה אפי' בלא השרת בתולי' אסורה לכ"ג מדלא מוקי לה בהכי ואין לומר דס"ל להתוס' דסוגי' דהתם היינו אליב' דמ"ד נבעלה שלא כדרכה פסולה דמינה נמי נבעלה בלא השרת בתולים פסולה וההיא דבן זומא אתיא כמ"ד דנבעלה שלא כדרכה כשרה דאם כן מאי קשיא להו מההיא דפ"ק דכתובות ה"נ נימא דהא דבן זומא אתיא אליב' דר"ג ואדרב' הא עדיפ' שהרי קי"ל כר"ג כדאית' התם ונמצא א"כ דאתי' אליב' דהלכת' מה שאין כן בהא דנבעלה שלא כדרכה דאי מוקמינן להא דבן זומא כמ"ד כשרה אתי' דלא כהלכת' ובר מן דין מה שתי' לההיא דכתובות דכיון שאף היא בכלל האיסור נאמנת לא זכיתי להבין דבריהם דא"כ היכי קאמר ר"י דה"ז בחזקת בעולה לנתין ולממזר ואסורה לכהן ואמאי כיון שאם נבעלה לממזר ולנתין אף היא בכלל האיסור א"כ יהא נאמנת לומר שנבעלה לכשר וליכ' למימר דס"ל היכא דנבעלה לממזר היא אינה בכלל האיסור שהרי בפ' יש מותרות אמרינן לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת על ידי האיש והאמר רבא כל היכא שהוא מוזהר היא מוזהרת וכל היכא דהוא אינו מוזהר היא לא מוזהרת יע"ש וא"כ כל שנבעלה לנתין כיון שהוא מוזהר עלי' כדנפ"ל בפרק אלמנה לכ"ג מקרא דובת כהן כי תהיה לאיש זר ומק"ו דגרושה כדאית' התם פשיט' ודאי דהיא נמי מוזהרת דומי' דגרושה ואמאי אינה נאמנת ודבריהם צל"ע וכבר עלה על דעתי לחלק ולומר דע"כ לא כתבו דכל שהיא בכלל האיסור נאמנת אלא דוקא באומרת בתולה אני דלכשיבא עליה כ"ג ותמצא בעולה נמצא היא עוברת על דת לעיני כל העם כיון שאף היא בכלל האיסור וכל כי האי לא ניחא ליה לאיניש להיות רשע בעיני הבריות מה שאין כן בההיא דר"י דכי חיישינן שמא נבעלה לנתין ולממזר הרי זו מילתא דלא עבידא לאגלויי לעיני כל העם וכל כי האי לא אכפית להיות רשע בעיני המקום ודוגמ' לדבר אמרינן בפרק חזקת גבי מכר לו בית אינו מעיד לו עליה דחיישינן דשמא מעיד עדות שקר כי היכי דלא ליהוי לוה רשע ולא ישלם והוקשה להו להראשונים ז"ל כנראה דהן עוד היום הרי הוא רשע שמעיד עדות שקר וניחא להו דניחא ליה לאיניש להיות רשע בעיני המקום ולא להיות רשע בעיני הבריות יע"ש האמנם כל כי האי מעלומי העין בדבריהם ז"ל ובר מן דין לא ידעתי היכי ניחא להו בהכי דאכתי הן לו יהי דנאמנת לומר שהיא בתולה מטעמא שכתבו ז"ל אכתי ניחוש שמא נבעלה בהטייה לנתין ולממזר שאינה נאמנת אליבא דר"י ואפי' לר"ג דס"ל דנאמנת ה"ד בטוענת מאיש פ' וכשר הוא אבל כל שאינה טוענת לכ"ע אינה נאמנת כמבואר שם למעיין באורך וא"כ בהא דבן זומא ודאי ע"כ מיירי כשהיא אינה טוענת שהיא מעוברת מאיש פ' דאל"כ היכי קאמר בן זומא שמא באמבטי עיברה סוף דבר שדבריהם ז"ל לא זכיתי להבינם וצ"ע גם מ"ש דקרינן ביה כי יקיח לא ידעתי היכא רמיזא ובפרק קמא דקדושין ד"ט פרכינן מ"ט קרית ביה כי יקנו משום דכתיב ומכר ה"נ קרי בה כי יקיח דכתיב את בתי נתתי אלא אמר רבא הלכתא נינהו כו' הרי מבואר דלא קרינן ביה כי יקיח ובפשיטות הי"ל לומר שאף היא בכלל האיסור מטעמא דכל שהוא מוזהר היא מוזהרת כדאיתא פרק יש מותרות ועל הכל צ"ע:
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מפי </b>
+<b> השמועה למדו כו'.</b> עיין בהשגת הראב"ד ובה"ה ז"ל ובמ"ש בזה באורך בפ' זה הלכה כ"ד:
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכן </b>
+<b> הבא על הפנויה כו' לא נעשה זונה.</b> פ' הבע"י ודלא כר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה וראיתי להרב מש"ל ז"ל שנסתפק אי לגמרי משוי ר"א ביאה זו דפנוי לביאות אסורות דקי"ל דאפי' נבעלה באונס ושלא כדרכה עשאה זונה או לא והוכיח מדברי רש"י ז"ל פרק אלו נערות ד"ל ע"א ד"ה בעולה לכ"ג דס"ל דאפי' באונס עשאה זונה וכתב עוד דלענין שלא כדרכה ליכא למיפשט מינה משום דלא מצי לאוקמה ההיא דפרק א"נ כשבא עליה כ"ג שלא כדרכה שהרי כתב רבינו פ"א מה' נערה דליכא קנס כי אם בבא עלי' כדרכה וכן נראה דעת רש"י ז"ל פ' בן סורר ומ"מ נראה שהדין דין אמת א"ד יע"ש ולא ידעתי אמאי לא הוכיח כן מדברי רש"י ז"ל דפרק האומר דף ס"ח ע"א ד"ה בבעולה לכ"ג שכתב וז"ל וליכ' לאקשויי הא זונה היא כו' דבעילת פנויה לאו זונה היא ומדלא מוקי לה בנבעלה באונס או שלא כדרכה מבואר דלר"א עשאה זונה דכאן לא שייך תי' ז"ל כמובן עוד ראיתי לו ז"ל שהקשה לדברי רש"י ז"ל דפרק א"נ דאמאי לא מוקי לה בממאנת דמשום בעולה איכא ומשום זונה ליכא כיון שנבעלה לשם אישות וכדאמרי' בהדיא בפרק הבע"י דנ"ט וכתב וז"ל וסבור הייתי לומר דטעמיה דרש"י דלא אוקמא בממאנת מן הארוסין ונבעלה שלא כדרכה משום דס"ל כהרי"ף ז"ל דכל ביאה דאחר ארוסין עושה אותה כנשואה לגמרי כו' וכיון שדינה כנשואה אע"פ שלא נבעלה אין לה קנס כמ"ש רבינו ז"ל כו' יע"ש ויש לדקדק עליו דאכתי מה יענה הרב ז"ל למ"ש רש"י ז"ל בשמעתין דאמאי לא מוקי לה בממאנת וכן ראיתי להרב החידושין ז"ל שכ"כ ואולם אחר ההתבוננות נראה דבדברי רש"י ז"ל דשמעתין אין כאן מקום קושי' כלל משום דבשמעתין קיימינן אקרא דכי תהיינה לאיש וא"כ איך אפשר לאוקמי קרא בממאנת הא נשואי קטנה דרבנן הם ומדאוריית' אין כאן נשואין כלל ואדרב' על הרב החידושין ז"ל יש לתמוה איך כ"כ וכ"ת השתא דאתית להכי אם כן ההיא דפרק א"נ נמי מיתבא שפיר שהרי התם נמי אקרא דולו תהיה לאשה קיימינן דפליג שמעון התימני ור"ש בן מנסיא דשמעון התימני ס"ל דאתא למעט אשה שאין בה הויה ור"ש בן מנסיא ס"ל דאתא למעט אשה שאינה ראוי' לקיימה ואם כן איך אפשר לאוקמא בממאנת הא ממאנת דרבנן היא ואצטריך קרא לדרבנן הא ליכא למימר דודאי ר"ש בן מנסיא דדריש אשה הראויה לקיימה לאו מיתורא דקרא הוא דדריש הכי לומר דקרא אתא למעט אשה שאינה ראויה לקיימה דהיינו בעולה לכ"ג כי היכי דנימא דאצטריך קרא לדרבנן אלא ממשמעותא הוא דנפק' ליה תהיה לשון קיום כמ"ש רש"י ז"ל שם וא"כ איכא למימר שפיר דקרא אתא למעט חייבי לאוין וכיוצא מטעמ' שאינן ראויין לקיימן אלא דכיון דקפיד קרא לומר דבעינן ראויה לקיימה ממילא ממעטינן נמי בעולה לכ"ג לדידן דתקנו רבנן נשואין בקטנה וליכא לאו דזונה אלא עשה מטעמ' דאינה ראויה לקיימה האמנם ראיתי להרב מש"ל ז"ל פ"א מה' נערה הלכה ה' שכתב דברים סותרים למ"ש שכתב שם אחר שהכריח דעת רבינו ז"ל דסביר' ליה דאפי' באיסורין דרבנן לא ישאנה מסוגיא דפרק רא"נ דאמרינן ממזרת ונתינה א"ב כו' וז"ל וכ"ת אם כן מה הקשו בגמר' לר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין מאי בינייהו ונדחקו בזה הרבה ולא מצאו אלא בעולה לכ"ג ומאי דוחקי' אימא דאיכ' בינייהו נתינה דהא פשיט' דאף ר"ע מודה דקדושין תופסין באיסורי דרבנן הא ל"ק כלל משום דהתם בקראי פליגי דשמעון התימני סביר' ליה דקרא אתא למעט אשה שאין לו בה הויה ור"ש בן מנסיא קאמר דאתא למעט אשה שאינה ראויה אלמא בכונת הכתוב פליגי ואיכ' נפקותא ד"ת בינייהו א"ד יע"ש ואם כן לפי דעתי ז"ל לא ידענ' מאי ק"ל הכא אדברי רש"י ז"ל דלוקמא בממאנת והניח דבריו בצ"ע הא ממאנת דרבנן ואצטריך קרא לדרבנן אתמהה עוד הקשה הרב הנזכר וז"ל וא"ת לר"א דאית ליה פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה האי דאצטריך רחמנ' לומר גבי כ"ג והוא אשה בבתוליה יקח למעט בעולה האי בעולה דמיעט רחמנא ה"ד אלימא בעולה דהיתרא כגון שנתקדשה ונבעלה ת"ל משום אלמנה או גרושה ואי דנבעלה בזנות ת"ל משום דעשאה זונה ובשלמא א"ת דנבעלה באונס או שלא כדרכה לא עשאה זונה ניחא דאצטריך קרא להכי אכן כפי מ"ש דאפי' באונס עשאה זונה קרא ל"ל ודוחק בעיני לומר דלא אתא קרא אלא למעט מוכת עץ את"ד יע"ש וכונתו מבוארת דליכא למימר דאצטריך קרא לממאנת וכדאמרינן בפרק הע"י דנשואי קטנה אינן אלא מדרבנן כמ"ש אך מ"ש דדוחק הוא לומר דאצטריך קרא למעט מוכת עץ לא ידעתי איך עלה בדעתו ז"ל לומר כן שהרי בפ' הע"י אמרינן דר"א דס"ל דבוגרת כשרה לכ"ג דריש בתוליה ואפי' מקצת בתולים ואייתר ליה בבתוליה למעוטי נבעלה שלא כדרכה הרי בהדיא דקרא אצטריך לר"א למעוטי בעולה שלא כדרכה וא"כ הדק"ל ושוב ראיתי להרשב"א ז"ל שם שהק' כן והניחו בצ"ע ולדעתי נראה דל"ק דמצינן למימר דקרא אצטריך למעוטי היכא דנבעלה בקידושין ונמצאו קדושי טעות כגון קדשה ונמצא איילונית וכיוצא דמשום בעולה איכא ומשום זונה ליכא כיון דנבעלה לשם קידושין דפשיט' ודאי דלא גרע מממאנ' ותלמודא דקאמר משכחת לה בממאנת חדא מנייהו נקט וה"ה קדושי טעו' אלא מיהו אכתי קשה למאי דפריך התם בפ' הע"י אמאי דמשני ורב דאמר כר"א אי כר"א מאי אירייא משום בעול' כו' דאדפריך לרב דאמר נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה תיקשי ליה אדר"א גופיה דלמאי אצטריך קרא דבבתוליה למעוטי נבעלה שלא כדרכה ת"ל משום זונה ואי ס"ל דקרא אצטריך למעוטי נבעלה בקדושי טעות א"כ מה"ט נמי לא תיקשי לרב ואפשר ליישב ע"פ מ"ש הרב החידושין ז"ל משם רבו ז"ל דמשכחת לה בעולה דלא הויה זונה בכ"ג דקא קני בתולה בביאה דזונה לא הויא דלשם קדושין בעל ובעולה הויא משום דבגמר ביאה קונה כדאסיקנא בפ"ק וא"כ איכא למימר דלר"א ל"ק ליה משום דאיכא למימר דקרא אצטריך למעוטי דכ"ג שקדש בביאה שלא כדרכה דמשום זנות ליכא כיון דלשם קדושין בעל אמנם לרב דאמר נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה ק"ל שפיר דלישנא דרב משמע בהדיא דנבעלה מאחר שלא כדרכה קאמר דפסולה לכהן גדול כנ"ל נכון עוד נסתפק הרב הנז' אם הדבר תלוי דוקא בקדושין דכל שלא קדש' אפי' שמיחדה לעצמו לשם פלגש חשיב' זונה א"ד דוקא כשאינו מיחדה לעצמו אלא דרך זנות בא עליה הוא דעשאה זונה אבל פלגש לא חשיבה זונה כו' יע"ש ומדברי הרשב"א ז"ל נראה לע"ד דס"ל דאפי' בפלגש חשיבה זונה ממ"ש בפרק הע"י וז"ל בבתוליה עד שיהיו כל בתוליה קיימין ק"ל האי שלא כדרכה ה"ד אי בשנבעלה לאיש ת"ל לר"א משום זונה כו' ואי בממאנ' נשואי קטנה דרבנן הן ולא בא הכתוב למעט ביאה שע"י נשואין דרבנן וצ"ע עכ"ל ואם איתא מאי ק"ל אימא דאצטריך קרא למעט פלגש אלא משמע ודאי דסבירא ליה דאפי' פלגש עשא' זונה כנ"ל עוד כתב הרב הנז' ז"ל ולעיקר הקושיא שכתבנו דלר"א למאי אצטריך עשה דבתוליה נראה דלק"מ משום דאיצטריך לעבור עליו בעשה ול"ת ונ"מ דאם נפלה יבמה לכ"ג מן הנשואין דאיכא עשה ול"ת ובעל דכ"ג לא נפטרה צרתה הואיל ולא קנה מה"ת קנין גמור דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה אבל אם נפלה מן האירוסין ובא עליה נפטרה צרתה א"ד ז"ל ובאמת שדבריו ז"ל מצודקים עד שיש לתמוה על הרשב"א ז"ל בחי' שהניח קושי' זו בצריך עיון שהרי אצטריך קרא לעבור עליו בעשה ולא תעשה ונ"מ ליבם ואולם אחר החיפוש מצאתי שתירוץ הרב ז"ל לא יתכן לפי מ"ש התוס' ז"ל בר"פ יש מותרות ד"ה והא כוליה פרקין ל"ת הוא וז"ל פי' בקו' כגון ממזרת לישראל וחללה לכהן ואין נראה דבחלל' נמי איכ' עשה דקדושים יהיו אלא אאיסור ממזרת קאי כו' יע"ש והנראה שדעתם ז"ל דאע"ג דבפ"ב דיבמות ד"ך הוה בעי רבא למימר דאלמנה מן הארוסין נמי עשה ול"ת הוא דכתיב קדושים יהיו ופרכינן עלה ממזרת מאי איכא למימר דכתיב והתקדשתם א"ה כל התורה נמי ומסקינן דה"ט גזירה ביאה א' אטו ביאה שנייה וה"נ מסקינן התם דאלמנה מן האירוסין מ"ד פוטרת אתי עשה ודחי ל"ת ומ"ד אינה פוטרת לא אתי עשה ודחי ל"ת כיון דאפשר בחליצה יע"ש הרי מבואר דאלמנה מן האירוסין ליכא אלא ל"ת ועשה דקדושים יהיו לא חשיב עשה ואפ"ה ס"ל ז"ל דדוקא גבי אלמנה לא חשיב עשה דקדושים יהיו עשה משום דעשה דקדושים יהיו לא קאי אלא אאשה זונה וחללה לא יקחו דכתיב גבי כהן הדיוט דסמיך לי' אבל גבי אלמנה לכ"ג בתר דהכי לא קאי וזה מבואר וא"כ לפי דבריהם ז"ל לא יתכן תירוץ זה דאצטריך קרא דבתוליה לעבור עליו בעשה ול"ת ונ"מ שלא יהיה פוטרת צרתה שהרי בלאו הכי איכא עשה דקדושים יהיו ואפשר שזה היתה דעת הרשב"א ז"ל ומכח זה הניח הדבר בצ"ע כנ"ל ודוק עוד כתב הרב הנז' וז"ל ודע דהא דאמרינן דלר"א פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה הוא דוקא לפוסלה לכהן אבל לא נפסלה מן התרומה דלא קרינן ביה כי תהיה לאיש זר כן כתבו התוס' פרק אלמנה לכ"ג דס"ט ד"ה לא פוסלין והוא חדוש גדול בעיני עכ"ל ואני אומר שדברי התוס' במחלוקת הוא שנוי ועיקר דין זה הוא תלוי על מ"ש התוס' בפרק החולץ דמ"ד ד"ה קרא נמי שהקשה משם ר"י דמנ"ל דזונה אסורה בתרומה דאשה זונה לא יקחו כתיב אבל לתרומה לא אשכחן והיה נראה לר"י דמכי תהיה לאיש זר הוא דנפ"ל דזונה אסורה בתרומה כו' והאריכו בענין זה ובס"ד כתבו וז"ל ולעיל בסוף ד"א הביא ר"י דכל הנך דע"י קדושין כיון דלא הוי זר אצלה מעיקרא לא הוי בכלל לאיש זר וזונה דפסולה לתרומה משום דכללה קרא בהדי חללה להכי פסולה כחללה א"ד יע"ש וא"כ נראה דמ"ש בפרק אלמנה לכ"ג דלר"א דס"ל דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה לא מיפסלה לתרומה היינו משום דס"ל כשיטת ר"י דמעיקרא דטעמא דזונה דמיפסלה לתרומה הוא משום דנפ"ל מקרא דכי תהיה לאיש זר ולהכי פנוי הבא על הפנויה דלא קרינן ביה לאיש זר לא מפסלה לתרומה אמנם לפום מסקנת ר"י דס"ל דטעמא דזונה משום דכללה קרא בהדי חללה נראה ודאי דלר"א כיון דפנוי הבא על הפנויה היינו זונה דכתיבה בתורה מפסלה נמי לתרומה כיון דכללה קרא בהדי חללה וזה פשוט גם מדברי הריטב"א בחי' כ"י נראה שדעתו דלר"א מיפסלה נמי לתרומה ממ"ש בפ' ד"א דל"ד גבי ההיא דפרכינן התם והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה הקש' וז"ל ומיהו קשה לוקמא כגון שנבעלה קודם לכן ביאת זנות ולא לפסולים להם דא"כ הרי נפסלה באותו ביאה מן התרומה ואלו מתני' קתני ואם היו כהנות נפסלו מן התרומ' מיהו לוקמא דנבעלה לכשר לה דלא אשכחן בהדיא מאן דאית ליה פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה אלא לר"א ולא קיימא לן כותיה עכ"ד יע"ש עוד כתב הרב הנז' וז"ל שוב ראיתי להרשב"א בתשו' סימן אלף רל"ו שכתב וא"נ הוה מצי לתרוצי הא דרב בשנבעל' באונס וכל שבאונס לא הויה זונה כדאמר רבא כו' נראה שכוון הרב ללישנא דרבה פרק הע"י דנ"ו דקאמר אלמא באונס לא קרינן ביה זונה ותמהני דרבה לא אמרה אלא בא"א שנבעלה דסבירא ליה דכל שלא נבעלה לפסול לה אלא מחמת שהיא אשת איש כל שהוא באונס לא הוה זונה כיון דמותרת היא לבעלה ישראל אבל בעיקר זונה דהיינו שנבעלה לפסול לה פשיטא דאף באונס חשיבה זונה ומשנה שלימה שנינו פ"ק דכתובות אמר"י מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה אמר רי"בן אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה הרי זו תנשא לכהונה הרי מבואר דביאת הפסולים פוסלים אפי' באונס וא"כ הוא הדין פנוי הבא על הפנויה לר"א כו' ושוב ראיתי הדבר מבואר בדברי ה"ה פי"ח מה' א"ב דין ו' ולא ידעתי מה יענה הרשב"א ביום שידובר בו סוגייא דפרק הבע"י ד"ס דאיכא מ"ד דטעמא דראב"י דאית ליה אנוס' חברו הולד חלל משום דס"ל כר"א דפנוי הבא על הפנוי' עשא' זונה הרי דפשיט' ליה דלר"א אף באונס עשאה זונ' ודברי הרשב"א צריכים תלמוד אלו ת"ד ואנכי הרוא' שזו מחלוקת ישנ' לרבנן קמאי דקמאי הלא המה הרז"ה והרמב"ן במלחמותיו כי הנה הרז"ה ז"ל כתב וז"ל מיהו ע"כ לא פליג רבא אלא באשת ישר' מתוך שהותרה לבעל אבל בשאר חייבי כריתות ובכל נבעלה לפסול לה מודה דאפי' באונס מפסלה ומעשה דתינוקת כו' והרמב"ן השיג עליו דכיון דבשאר חייבי כריתות אפי' באונס נפסלה לכהונה לכ"ע מה נשתנית זו כו' והאריך בדבר ובס"ד כ' אבל מפני שמדברי בעל המאור נראה שלא עלה לו פירוש השמועה כהוגן אנו צריכין לפרש דלישנא דרבה כל חייבי כריתות שנאנסו בכלן כהן לוקה משום זונה וה"ה לאשת ישראל שנאנסה לרב עמרם דלית ליה מגו שכהן לוקה משום זונה וללישנא בתרא דרבא כל באונס לא קרינן ביה זונה הלכך בכולן אין לוקין עליהם משום שמות הללו אלא פסולים לכהונה משום ובת כהן כי תהיה לאיש זר כו' ולכהונה ק"ו מתרומה כדאמרינן התם וכפרש"י ז"ל עכ"ד הנה מבואר שדברי הרשב"א בתשו' הן הן דברי הרמב"ן ז"ל וההיא מעשה דתינוקת דק"ל להרב כבר ישבו הרמב"ן דההיא לאו משום זונה מפסלה דכל שבאונס לא חשיבא זונה אלא משום קרא דובת כהן וכיון שכן גבי פנוי הבא על הפנויה לר"א כיון דלא חשיבה לאיש זר כמ"ש התוספ' פשיטא ודאי דלא מפסלה לכהונה כיון דלא חשיבה זונה ומקרא דובת כהן נמי לא ממעיט וההיא דאנוס' חבירו דק"ל נרא' דלא ק"מ דאיכא למימר דלאיכ' מ"ד התם דטעמא דראב"י משום דס"ל כר"א ס"ל כלישנא קמא דרב' דכל שבאונס קרוי זונה אמנ' ללישנא בתרא דקי"ל כותיה ה"נ דלא מפסל' וזה מבואר ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה ודע שכפי שיטת הרשב"א והרמב"ן מקום יש ליישב מה שהקש' התוספות בפרק החולץ דף מ"ד ע"ב ד"ה ה"נ שהק' למאי דפריך בפ' אלמנה ואימ' נבעל' לפסול לה חייבי כריתות ל"ל קרא דובת כהן לחייבי כריתות כיון דבחייבי כריתות הויא זונה וזונ' אסור' בתרומ' והאריכו ליישב קו' זו ובס"ד הניחו בתימ' לשיטת ר"י שם ע"ש אכן לדברי הרמב"ן יש ליישב דסוגיי' דהתם אתיא כלישנא בתר' דרבא דכל באונס לא חשיב' זונה ומש"ה אצטריך שפיר קרא דכי תהי' לאיש זר להיכא שנבעל' באונס דמשום זונה ליכא ודוק ודע שהרמב"ן כתב עוד בס"ד וז"ל ומסתבר' נמי דרב עמרם כהאי לישנא בתרא דרבי ס"ל לפיכך הוצרך לומר דאפי' נאנסה ברשות בעלה דרחמנ' אפקיה משום טומאה ונמצ' שאין עליה לא שם טומא' ולא שם זנות אפי"ה אסור' לכהונה כו' ובהלכות איתנהו לדרב עמרם ורבה אלמא לא פליגי עכ"ד ונראה שכונתו מבוארת דטעמא דרב עמרם דאמר אשת ישראל שנאנסה אפי' שמותרת לבעלה פסולה לכהונה לאו היינו משום זונה וכלישנא קמא דרבה אלא פסולה לכהונה משום קרא דכי תהי' לאיש זר וכו' מבואר מדברי רש"י ס"פ ד' אחין וכ"כ התוס' שם וז"ל פי' בקו' טעמא דשמעתין משום בת כהן כי תהי' לאיש זר ולזה כוון הרמב"ן ומעתה אני תמיה על ה"ה בפ' א' מה' א"ב דין כ"א שתמה על הר"א וז"ל ואני תמיה בדעת הר"א אחר שהוא סבור כלישנא בתרא למה לא השיגו פי"ח ועוד שממ"ש שם נראה בביאור שהוא סובר שאשת ישראל שנאנסה פסול' לכהונה ונרא' לדעתו שהוא סבור דהא דר"ע לא פליג' אלישנ' בתר' ואי אפשר להולמו דהא ודאי משום זונה א"א שנאנס' פסולה לכהונה כו'. וכן מתבאר מדברי רש"י ז"ל דהא דקתני פסולה לכהונה משום זונה קאמר א"ד והוא תימה שהרי מבואר מדברי רש"י דטעמיה דר"ע משום בת כהן כי תהי' לאיש זר וכמ"ש התוספ' והרמב"ן ועוד יש לתמוה אדק"ל על הר"א תיקשי ליה דברי הרי"ף בהלכות שהביא הא דר"ע ופסק כלישנא בתרא והוא מן התימה איך לא הזכירו על דל שפתיו וצ"ע:
+
+Halakhah 3
+
+<b>מכאן </b>
+<b> אמרו גוי או נתין וכן יבמה שבא עליה זר עשאה זונה.</b> כתב ה"ה וז"ל ג"ז בכלל נבעלה בעילת זנות וכ"ש משאר חייבי לאוין דהא מספ"ל אי קדושין תופסים ביבמה כו' ויש לתמוה הן על רבינו הן על ה"ה שהרי בפ' קמא דיבמות דט"ו ע"ב אמרינן קא בעו מיני' צרות וקא פשיט להו בני צרות תרתי קבעו מיני' צרות מאי ואת"ל צרות כב"ה בני צרות דב"ה לב"ש מאי למאי נ"מ למפשט ולד מחזיר גרושתו מי קאמרינן ק"ו ומה אלמנה לכ"ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום זו שאיסור' שוה בכל אינו דין שבנה פגום א"ד איכא למיפרך מה לאלמנה שהי' מתחללת עצמ' וא"ל צרות מתיר' אני בני צרות אני מעיד לכם כו' ופרש"י וז"ל היא עצמה מתחללת שאם מת כ"ג פסולה להדיוט כו' תאמר במחזיר גרושתו שאין מתחללת בביאה זו כו' בתרומה דבי נשא שאין נפסלת בביאת חייבי לאוין אלא בזר אצלה מעיקר' לאפוקי מחזיר גרושתו ויבמה לשוק דלאו זר מעיקרא הוא יעיי"ש הרי בהדיא דיבמה שבא עליה זר לא נתחללה בביאה זו מטעמא דלאו זר אצל' מעיקרא הוא וא"כ איך פסק רבינו דעשא' זונה ומהיותר תימא על ה"ה שכתב דזה נלמד מכ"ש דשאר חייבי לאוין דהא ליתא דשאר חייבי לאוין שאני דזר אצלה מעיקרא הוא ומאי כל שכן דקאמר וליכא למימר דרבינו פוסק כריב"ן דקאמר התם בדף י"ד ע"ב היאך הלכ' זו רווחת בישראל נעשה כדברי ב"ש הולד ממזר לדברי ב"ה נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לדברי ב"ש ופירש"י דאע"ג דבני חייבי לאוין כשרים לקהל חללים הם לענין כהונה דאתי בק"ו מאלמנה ופליג אדר' יהושע ולית ליה פירכא דמה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת יע"ש ורבי' ס"ל דטעמא דריב"ן הוא משום דס"ל דמחזיר גרושתו יבמה לשוק היא עצמה מתחללת וס"ל דלא בעינן זר אצלה מעיקרא ולא משום טעמא דלא חשיב להא פירכא כמ"ש רש"י וכן ראיתי בחי' הרמב"ן ביבמות פרק החולץ דמ"ד ע"ב שכתב דטעמא דריב"ן משום דלא משמע ליה היא תועב' אלא לצרה אבל בניה תועבין ואי משום פירכא שכן היא עצמה מתחללת ס"ל דאף זו נמי מתחללת ולית ליה הא דאמרינן פ' אלמנה לכ"ג דבעי' זר אצלה מעיקרא לאפוקי מחזיר גרושתו ויבמה לשוק אלא כל שזר אצלה אפי' יבמה לשוק מתחללת יע"ש והא ליתא שהרי רבינו פי"ט הלכ' ה' כתב דכהן שבא על זקוקה ליבם ונתעברה מביאה ראשונ' הולד כשר ואי רבינו פסק כריב"ן היל"ל דהולד פגום לכהונ' גם ליכא למימר דס"ל לרבינו כמ"ש עוד הרמב"ן שם דהולד פגום דקאמר ריב"ן מזוהם קאמר משום לעז שהוא מטיפה אסורה אבל לא שיהי' פגום לכהונה ממש ומש"ה לא מסייעינן מינה לרב יוסף בפרק החולץ מדריב"ן עי"ש ומשום הכי כתב דהולד כשר דהא נמי ליתא חדא דאכתי הוה ליה לומר דהולד מזוהם כדקאמר ריב"ן ותו דאי ס"ל כן א"כ מנין לנו לומר דריב"ן ס"ל דיבמה לשוק היא עצמ' מתחללת ופליג אדר"י ואההיא דפרק אלמנה לכ"ג דקאמר דבעינן זר אצלה מעיקרא ואמאי לא נימא דלא פליגי וק"ו דאלמנה נמי לא חשיב ליה משום פירכ' דמה לאלמנ' שכן היא עצמ' מתחללת כדסביר' ליה לר"י אלא דאפי"ה ס"ל דהולד מזוהם הוא ובא מטיפה אסור' והיה אפשר לומר דרבינו פסק כותיה דריב"ן בחד' וכותי' דר"י בחדא דלגבי היא עצמה פסק כריב"ן דהיא עצמה מתחללת ולא בעינן זר אצלה מעיקרא כמ"ש הרמב"ן ולענין הולד פסק כר"י משום דבפרק התנוקת דס"ט אמרינן דשאלו אנשי אלכסנדריא לר"י בת משולחת מהו שתנשא לכהן ופשיט להא מקרא דהיא תועבה ואין בניה תועבין וא"כ ה"נ לענין יבמ' לשוק אע"ג דאיכא ק"ו מאלמנ' אפי"ה הולד כשר משום דאמרינן מחזיר גרושתו יוכיח דהיא עצמה מתחללת והולד כשר ומ"מ הנך רואה כמה מהדוחק בדרך זה דמי הכניסו להרמב"ן ז"ל בתגר זו ולא לפסוק כריב"ן או כר"י לגמרי בקוליהן ובחומריהן ובר מן דין דברי ה"ה אכתי מן המתמיהין שם שהרי כתב ז"ל לעיל מיניה בד"ה מפי השמועה וז"ל ודע שר"מ כשהזכיר נבעלה לאדם שהיא אסורה לינשא לו לא הוצרך להוציא המחזיר גרושתו משנשאת דהא ודאי לא פסל לה משום דלאו זר אצלה מעיקרא הוא לפי שלא אמרו זר אלא לתרומה אבל לכהונה כבר נפסלה מחמת שנתגרשה כו' יע"ש הנה מבואר מדבריו דס"ל דהא דאמרי' בפרק אלמנה לכ"ג דבעינן זר אצלה מעיקרא הלכת' פסיקת' היא וכיון שכן תימה על עצמך איך כתב דיבמ' שבא זר אצל' עליה עשא' זונה מק"ו דשאר חייבי לאוין הא יבמה לשוק הוה ליה כמחזיר גרושתו דלאו זר אצלה מעיקרא הוא דבחד מחתא מחתו להו בתלמוד פ"ק דיבמות ותו יש לתמוה על ה"ה שכתב דלא הוצרך להוציא מחזיר גרושתו משום דלא אמרו כן אלא לתרומה דאכתי מה יענה ה"ה ומ"ש רבינו פ"י מהל' תרומות הלכה י' וז"ל ולא הכהנת בלבד אלא אפי' לויה שנבעלה לאסור לה הואיל ועשאה זונה אסורה לאכול בתרומה וא"כ הי"ל לרבינו לפסוק דמחזיר גרושתו לא נפסלה לאכול בתרומה וכבר ראיתי למוהר"ד עראמה שתמה בזה והי' אפשר ליישב דבריו ע"פ מ"ש בשיטה מקובצת כ"י למס' יבמות פ' החולץ דמ"ד אההיא דאמרינן התם תני' המחזיר גרושתו והנוש' חלוצתו כו' וחכ"א כו' כשר' וולד' כשרי' וז"ל היא כשרה לתרומה איירי דלכהן אסור' דגרושה היא ור"ח פי' דקאי אקרובת חלוצתו לחודיה אבל מחזיר גרושה מתחללת לתרומה אפי' לרבנן דאמרי בנה כשר ולא נהירא דלקמן מוכח בהדיא דכשרה לתרומה דבעי' זר אצלה מעיקרא ורבינו מאיר מיישב פי' ר"ח דודאי היא פסולה אפי' לתרומה משום דטומאה כתיב בה ואפי' למאן דמוקי לה בסוטה מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשיטותו ואפי' למ"ד כיון דאיעקר איעקר ה"מ לפטור צרתה אבל היא גופא פשיטא דאהני בה לשון טומאה קצת לאוסרה בתרומ' כו' והא דפריך לקמן ואימא מחזיר גרושתו היינו שתהי' באזהרת לאו בתרומה מקרא דכי תהי' לאיש זר ומשני לאו זר אצלה מעיקרא הוא וליכא לאו ומיהו לעולם אסורה בתרומה מהאי קרא מדאפקיה בלשון טומא' הרא"ש עכ"ל וא"כ איכא למימר שאף דעת רבינו כן ומש"ה לא הוצרך להוציא בפ"ו מה' תרומות המחזיר גרושתו משום דבלא"ה אסור' בתרומ' מדאפקיה בלשון טומאה אלא שדברי ר"ח ור"מ תמוהים לע"ד דכיון דלפי' רבינו חננאל ז"ל היא כשרה דקתני בברייתא אקרובת חלוצתו דוקא קאי א"כ מאי פריך בפרק אלמנה לכ"ג ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו כלומר שתהי' באזהרת לאו מקרא דכי תהי' לאיש זר ואימא ה"נ אלא משמע ודאי דס"ל לתלמודא דהיא כשר' דקתני בבריית' אמחזיר גרושתו נמי קאי ומשום הכי פריך ואימא כו' כמ"ש רש"י שם וצ"ע ועוד יש לדקדק על ה"ה דאכתי הי"ל לרבינו לאשמועינן דמחזיר גרושתו לא עשא' זונה אע"ג דכבר נפסל' לכהונה מחמת שנתגרש' דנ"מ למאי דקי"ל ופסקו רבינו פי"ז הלכה ט' דאש' שהית' אלמנ' וגרושה וחלל' זונה ובא עלי' כ"ג אח"כ לוקה ד' משום דשם זונה פוסל בישראל וא"כ הי"ל לאשמועינן דהמחזיר גרושתו לא עשאה זונה ואם בא עלי' כהן אח"כ אינו לוקה שתים ואפשר שלזה הית' כונת ה"ה במ"ש ומ"מ עדיין הי"ל לבאר כי על כן הנרא' לי אמת בדעת רבינו דס"ל דהא דאמרינן בפרק אלמנ' ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו ומשני לאיש זר אמר רחמנא למי שזר אצל' מעיקרא לאו הלכתא היא ואף תלמודא לא קאמר לה אלא אליבא דחכמים דר"ע בפ' החולץ דס"ל דהמחזיר גרושתו היא כשר' דאהא הוא דפרכינן ואימא נבעל' כו' כמ"ש רש"י ואהא הוא דמשנינן דס"ל לחכמים דר"ע דבעינן זר אצל' מעיקרא אמנם אנן בדידן לא קי"ל כותייהו והיינו כלפי מ"ש הרשב"א שם בראש הסוגי' אהא דאמרינן מנ"המ אמר ר"י א"ר ובת כהן כי תהי' לאיש זר כו' כיון שנבעלה לפסול לה פסל' וז"ל מסתבר' לי דהכא לישנא קייטא נקט והכי קאמר למ"ד אין זונה מחייבי לאוין מנ"ל דמפסלה אבל לדברי חכמים דבפ' הבע"י דגיורת משוחררת ושנבעלה בעילת זנות הויא זונ' וכ"ש לר"מ ן' חרש כו' פשיטא דפסל' משום דהו"ל זונה וזונ' בהדיא כתיבא אלא לר"א דאמר אין זונה אלא כשמה כלומר טועה מתחת בעל' וכאילו אמר תינח לרבנן דהוי לה זונה אלא לר"א מנ"ל כו' א"ד עי"ש וא"כ איכא למימר דהא דאמרינן בגמרא דמחזיר גרושתו לא נתחלל' משום דלאו זר אצל' מעיקרא אינו אלא אליבא דר"א דס"ל אין זונה מחייבי לאוין ונבעל' לחייבי לאוין דפסלה נפ"ל מקרא דכי תהי' לאיש זר הוא דבעינן זר אצל' מעיקרא וכן נמי חכמים דר"ע בפ' החולץ דס"ל דמחזיר גרושתו כשר' ס"ל כר"א דבעינן זר אצלה מעיקרא אמנם לדידן דקי"ל כחכמים דפ' הבע"י דיש זונה מחייבי לאוין ונבעלה לחייבי לאוין נפ"ל מקרא דזונה דכתיבה בהדי' פשיט' ודאי דלא בעי' זר אצל' מעיקרא שהרי לא נפ"ל מקרא דכי תהי' לאיש זר דנדרוש הכי מעת' מתרצתא היא ההיא דפ"ק דיבמות דאיכא למימר דהנהו דבעו מניה דר"י דס"ל דיבמה לשוק לא נתחלל' הוא משום דס"ל דבעינן זר אצלה מעיקרא כר"א וכחכמים דר"ע דס"ל הכי אמנם לפום מאי דקי"ל דיש זונה מחייבי לאוין לא בעינן זר אצלה מעיקרא ועוד י"ל מעין האמור דלרבינו קשיתיה מאי דהק' התוס' פ"ק דיבמות ד"ה נעשה כדברי ב"ש דבסוף נדה מסיק ר"י דולד מחזיר גרושתו כשר משום דהיא תועב' ואין בניה תועבין ולמה לי קרא כיון דמיפריך ק"ו וליכא למימר דאתי למידק אבני יבמה לשוק דהא ר"י ס"ל דבני יבמה לשוק כשרים לכהונה משום פירכא שכן היא עצמ' מתחלל' והתוס' נדחקו בתי' קושיא זו דלר"י איצטריך היא תועב' דלא נימא בניה תועבין משום דכתיב ביה טומא' כעריות עיי"ש ועיין בהרב חי' הלכות ז"ל פ' החולץ דמ"ד מה שהק' שם בפשט' דשמעתתא וכנראה דאשתמיט מיניה דברי התוס' הללו ואולם רבינו ס"ל מכח קו' זו דודאי הנהו דשאלו לר"י ס"ל דמחזיר גרושתו ויבמה לשוק אינה מתחלל' משום דבעינן זר אצלה מעיקרא כדס"ל לחכמים דר"ע בפרק החולץ אמנם ר"י ס"ל דהיא עצמ' מתחלל' ולא בעינן זר אצלה מעיקרא אלא אפי' בסוף לאיש זר קרינן ביה וכדס"ל לריב"ן כמ"ש לעיל בשם הרמב"ן ומשום הכי קאמר להו דולד מחזיר גרושתו כשר מקרא דהיא תועבה ולא משום דמפריך ק"ו כדס"ל אינהו וכן נמי מאי דקאמר ר"י פ"ק דיבמות בני צרות מעיד אני בכם כו' לאו משום דמפריך ק"ו כדס"ל אינהו אלא ר"י לטעמיה אזיל דס"ל דולד מחזיר גרושתו כשר מקרא דהיא תועבה ומשום הכי גבי יבמה לשוק נמי ס"ל דהולד כשר אע"ג דאיכא ק"ו מאלמנה משום דאיכא למימר מחזיר גרושתו יוכיח ונמצא אם כן דרבינו ז"ל פסק כר"י ודחה סוגיא דפרק אלמנה לכ"ג דקאמר דבעינן זר אצלה מעיקרא משום דההיא סוגי' לא אצטריך אלא אליב' דחכמים דר"ע דס"ל דהמחזיר גרושתו כשרה ואהא הוא דפרכינן ואימא כו' ומשנינן דס"ל לחכמים דר"ע דבעינן זר אצלה מעיקר' אמנם אנן בדידן לא קיימא לן כוותייהו אלא כר"י דס"ל דהיא עצמה מתחללת וריב"ן נמי הכי ס"ל כמ"ש ור"ע נמי משמע דהכי ס"ל דלא בעינן זר אצל' מעיקרא דקאמר פרק החולץ דמחזיר גרושתו פסולה וכבר התוס' בד"ה היא כשרה נתקשו בזה ותי' דסוגיא דפרק אלמנה לכ"ג אתיא כרבנן ור"ע ס"ל לא בעינן זר אצלה מעיקרא כדאמרינן בפ"י יוחסין השתא ממזר הוי מיפסיל בביאתו מבעיא א"ד יע"ש אמנם רבינו לא ניחא לי' משום ה"ט שכתבו התוס' שהרי התוס' לקמן בפרקין בד"ה השתא ממזר כו' כתבו משם הר"ש מקוצי דלאו הא בהא תליא דאפשר דליהוי ממזר ואפ"ה אינו פוסל בביאתו והתם לא פריך אלא מכח קרא דכי תבעל יע"ש ואם כן הדרא קו' לדוכתי' דאמאי קאמר ר"ע דפסולה ומשום הכי ס"ל דר"ע נמי פליג וס"ל דלא בעינן זר אצלה מעיקר' אלא אפילו בסוף נמי לאיש זר קרינן ביה ומשום הכי פסק רבינו כותייהו כך נראה לי אמת ויציב בדעת רבינו ובהכי ניחא מה שכתב עוד רבינו בדין ד' הבא על אחת מהשניות כו' כגון הבא על חלוצתו כו' לא עשאה זונה שהרי אינה אסורה לו מן התור' ותמה על דבריו הרב בעל משנה למלך ז"ל בפרק ט' מהל' אלו דין ה' דמשמע מדבריו שאם היה אסורה מן התורה הי' עושה אותה זונה ואמאי והא לא הי' זר אצלה מעיקרא שהרי קודם החליצה הית' ראוי' לו עי"ש שהניחו בצ"ע ולפי מ"ש דבריו ז"ל באו על נכון וראיתי למוהר"י צונצין ז"ל בספר נחלת יהושע סימן י"א שתמה על רבינו ז"ל שפסק דיבמה שבא עליה זר פסלה ופסק פי"ט דהולד כשר ששני דברים אלו יחדיו לא יכונו כיון דס"ל עשאה זונה איכא למילף מק"ו מאלמנה דהולד פגום וניחא ליה דכיון דרבינו ז"ל פסק בפט"ו דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ומשמע דלגמרי קאמר אפילו לכהונה א"כ ק"ו פירכא הוא דאיכ' למיפרך נכרי ועבד הבא על בת ישראל יוכיח דאע"ג דאיסורו שוה בכל אין הולד פגום את"ד יע"ש. ולפי מ"ש אין כאן קו' כלל דרבינו ז"ל פסק כר"י דס"ל דהיא עצמה מתחללת ואפ"ה הולד כשר דילפינן ממחזיר גרושתו כמ"ש גם מ"ש דטעמיה דרבינו משום דאזיל לשיטתיה דס"ל כהנהו אמוראי דמכשרי בגוי ועבד לגמרי לא ידעתי מה יענה להטור ז"ל דבסי' ד' פסק דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד פגום לכהונה כדעת אביו הרא"ש ז"ל ובסי' ז' פסק דהבא על יבמה לשוק אין הולד חלל חזר ובא עליה הולד חלל ועיין במרן הב"י ז"ל דא"כ קשה טובא דכיון דבסימן ז' פסק דהבא על יבמה לשוק עשאה זונה ונתחללה בביאתו הול"ל דהולד פגום מק"ו דאלמנה כדמוכח בגמ' גם אין לומר שדעת הטור ז"ל כמ"ש בדעת רבינו דס"ל דלרבי יהושע היא עצמה מתחללת ואפי"ה אין הולד פגום מק"ו דאלמנה משום דכיון דכתיב היא תועבה ואין בניה תועבין איכא למימר מחזיר גרושתו יוכיח ואם כן איך פסק דנכרי ועבד הולד פסול לכהונה והיינו משום ק"ו דאלמנה כמ"ש הרא"ש ואמאי לא נימא מחזיר גרושתו יוכיח וליכא למימר דהא לא חשיב פירכ' משום דאיכ' למימר מה למחזיר גרושתו שכן תפסי בה קדושין תאמר בנכרי ועבד וכמ"ש הב"ח ז"ל סימן ד' דלא אמרינן עמוני שנשא בת ישראל יוכיח דאע"ג דנתחללה בביאתו אפילו הכי הולד כשר מה"ט ע"ש דהא ליתא דא"כ גבי יבמה לשוק נמי לא חשיב פירכא מה"ט שהרי יבמה לשוק לא תפסי קדושין כמ"ש הטור סימן ו' יע"ש ושמא י"ל דגבי נכרי ועבד לא אמרינן מחזיר גרושתו יוכיח משום דאיכא למימר מה למחזיר גרושתו שכן יש להם היתר לבא בקהל וזה ודאי דוחק ועיין בספר בית שמואל ס"ד סק"ד ודע שהתוס' ז"ל פ' הבע"י דס"א נראה שחולקים על דעת רבינו שדחו פי' רש"י ז"ל שם דאין זונה אלא מחייבי כריתות דלא תפסי בה קדושין אבל מחייבי לאוין דתפסי קדושין לא הויא זונה ועיין במרן הב"י ז"ל סימן ו' שתמה על דבריהם וז"ל ואיני יודע היאך אפשר לדחות ברייתא זו דגר עמוני כו' דקתני בהדיא דחייבי לאוין פסלי מן הכהונה והיינו ודאי מטעם דעשאה זונה כו' יע"ש ועיין בהרב ח"ה ז"ל פ' המגרש דפ"ט ד"ה בעולה שהק' עוד לדבריהם ממתני' דפ"ק דכתובות דקתני ר"י ור"א אומרים דהרי היא בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראי' לדבריה דמוכח בהדי' דנפסלה לכהונה מחייבי לאוין כו' דיש ליישב דאתי' כמ"ד דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ואנן לא קי"ל הכי ובהכי יתיישב נמי הך בריית' דגר עמוני כו' דלא תקשי לדברי התוס' כמ"ש הב"י א"ד יע"ש והם דברים תמוהים דמתניתין דפ"ק דכתובות ר"י היא ורבי יהושע ס"ל בהדיא בפ' החולץ דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד דלא כר"ע גם מ"ש דבריית' דגר עמוני אתיא כמ"ד אין קדושין תופסין בחייבי לאוין הוא תמוה שהרי בפרק אלמנה לכ"ג מבואר בהדי' דנפ"ל מקרא דכי תהי' לאיש זר ופרכינן ואימ' נבעלה לפסול לה חייבי כריתות ומשנינן כי תהי' אמר רחמנ' בהנך דאית בהו הויה והדר פרכינן ולר"ע כו' הרי בהדיא דבריית' זו אתיא ככ"ע גם בפ' האומר דס"ד אמתני' דקדשתי את בתי כו' פרכינן והרי בידו להשיאה לממזר ומשנינן כר"ע דאמר אין קדושין תופסין כו' והדר פריך והרי בידו להשיאה לחייבי עשה דתפסי בה קדושין הרי מבואר דאפי' למ"ד קדושין תופסין בחייבי לאוין אפ"ה נפסלה לכהונה מחייבי לאוין דאל"כ מאי פריך אדהוצרך לשנויי דמתני' כר"ע ואדרבה אי נמי דמתני' דלא כר"ע ניחא טפי ותו קשה עליו שהרי בריית' דגר עמוני קתני מצרי בהדי הנך דפסל מן הכהונה ואם כן ע"כ לפי דבריו ז"ל צריך לומר דס"ל לברייתא דאין קדושין תופסין בחייבי עשה כר' ישבב ואלו תלמודא מספ"ל בדר' ישבב אי לאפוקי מדר' סימאי הוא דאתא ובחייבי עשה לכ"ע תפסי קידושין אי טעמא דנפשי' קאמר ואפי' בחייבי עשה לא תפסי ומאי מספ"ל הא מהך בריית' מוכח בהדי' דטעמ' דנפשיה קאמר דאל"כ אמאן תרמייה סוף דבר שדבריו הן מן המתמיהים ולעיקר קו' מרן ז"ל עיין בספר חכמת שלמה בחידושי יבמות דף מ"ד ע"ב ד"ה ה"נ כו' ויתיישב ודוק:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>האב </b>
+<b> שאמר קדשתי את בתי כו' נאמן כו' נשבית ופדיתיה כו' אינו נאמן כו'.</b> משנה פ' האומר דס"ד ופרכי' עלה בגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא רישא בידו סיפא לאו בידו והדר פרכינן ולא והרי בידו להשיאה לחלל כו' ומשנינן אתיא כרבי דוסתאי דאמר בנות ישראל מקוה טהרה לחללין כו' והדר פרכינן והרי בידו להשיאה לממזר ומשנינן כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין הרי בידו להשיאה אלמנה לכ"ג כו' הניחא לר' ישבב אי לטעמא דנפשיה כו' אלא אמר רב אשי רישא רחמנא הימניה כו' בנשואין רחמנא לאב בשבויה לא הימניה עכ"ת הסוגי' ודע דמסוגיא זאת הק' הרב אהרן ששון ז"ל בקונטר' הן ישלח הובאו דבריו בס' מש"ל בפרק זה הלכה א' לדעת הראב"ד שכתב ה"ה ז"ל שם וז"ל וסבור הראב"ד שאין היקש זה אלא לתרומה דכשם דכ"ג פוסל את האלמנה מלאכול בתרומה כו' כך זרעו החלל פוסל אותה מהתרומה אבל לאסור כהונה לא מצי לאקשויי כו' דהא זרעו מותר הוא אפי' בכהנת כו' יע"ש והוא תימא דהרי מסוגי' זו מבואר דחלל שנשא כשירה פסלה לכהונה מדקאמר והרי בידו להשיאה לחלל דקא פסלה מכהונה ואפי' את"ל דיש לדחות דמכהונה דקאמר לא קאמר מלהשיאה לכהונה אלא לדין כהונה דהיינו אכילת תרומה עם שהוא דוחק מלבד זה א"א לאומרו דע"כ אי ס"ל לתלמודא שאינו פוסלה לכהונה לא הוה מקשי מידי משו"ה לא מהימן לומר נשבית משום דשבויה פסולה לכהונה ולתרומה ואם היה משיאה לחלל לא היה פוסלה אלא לתרומה וא"כ אין בידו דאין סברא לומר דתלמודא מקשי דליהוי נאמן מיהא לפוסלה מן התרומה משום דבידו להשיאה לחלל ומתני' סתמא קתני אינו נאמן דמשמע דאינו נאמן לשום ענין דע"כ ס"ל לתלמודא דמיגו לחצי טענה לא אמרינן מדלא ק"ל לתלמודא דיהא נאמן מיהא לפוסלה לכהונה משום דבידו לקדשה ולגרשה אלא ע"כ ס"ל לתלמודא דכיון דבטענת נשבית ופדיתיה פוסלה מן הכהונה ומן התרומה אינו נאמן אפילו לפוסלה מן הכהונה משום מיגו דבידו לקדשה משום דהוי מיגו לחצי טענה וכמ"ש רש"י והר"ן ז"ל את"ד יע"ש מה שהאריך בזה ואי משום הא ודאי לא אריא דמצינן למימר שדעת הראב"ד ז"ל כדעת אחרים שכתב הר"ן שם דמשמע דס"ל דאמרינן מיגו לחצי טענה וכן מצאתי להרב החידושין ז"ל שכתב משם הראב"ד עצמו דלמאי דקס"ד השתא מתני' בבת כהן עסקינן ונאמן הוא לפוסלה מהכהונה משום מיגו דבידו לקדשה ולגרשה ואינו נאמן דמתני' היינו דוקא לתרומה יע"ש וא"כ היינו דק"ל לתלמודא דלפוסלה מן התרומה הרי בידו להשיאה לחלל דקא פסלה לכהונה כלומר מדין כהונה כמ"ש ז"ל ומ"מ הדבר הקשה הוא לשמוע מאין יצא לו להראב"ד לומר כן ולעייל פילא בקופא דמחט' מאחר דלישנא דקא פסלה לכהונה מבואר דהיינו לינשא לכהונה ומה גם דבריי' משוי חלל לאינך ועלה קאמר דפסלן דמשמע בין לתרומה בין לכהונה וכמו שהקשה ה"ה ז"ל והנראה שהכריחו לומר כן מההיא דגרסינן ס"פ האומר דס"ז ותו ליכא והרי חלל שנשא בת ישראל ויש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר והקשו התוס' ז"ל דמאי פריך דהתם מאי דהבן פסול לאו משום דאזלינן בתר הזכר לחודיה אלא משום דאמו פגומה שהחלל פסלה בביאתו והוי חללה כו' יע"ש אכן כפי דברי הראב"ד ז"ל הנה נכון דע"כ טעמא דחלל שנשא בת ישראל דהולד חלל הוא משום דאזלינן בתר הזכר דאי משום אמו לאו פגומה היא להינשא לכהונה ולא פסלה אלא לתרומה ואם כן בת חלל זכר אמאי פסולה לכהונה וזה ראיה נכונה לדעת הראב"ד ז"ל אך הדבר הק' הוא דבהדי' תנן פרק יש מותרות ואלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמתיהן חלל שנשא כשירה ויש לו אח כשר ואף שבירושלמי גריס גירסא אחרת ורבינו ז"ל הביא גירסת הירושלמי בפירוש המשנה כבר צוחו עליה הנ"י והרשב"א איך תפס בגירסת הירושלמי הפך תלמודא דידן ובאמת שהוא דבר מתמיה על ה"ה ז"ל איך אשתמיט מיניה משנה שלימה ושוב ראיתי להרב מחנה אפרים ז"ל בחי' על רבינו שתפס עליו בזה ועוד הקש' עליו מדתנן בת חלל זכר פסולה לכהונה ובפי' אמרו כל שאי אתה נושא את בתו אי אתה נושא אלמנותו יע"ש כי על כן לפי חומר הנושא לדידי חזי לי לומר שדברי ה"ה ז"ל הללו שכתב בדעת הראב"ד לאו מילת' פסיקת' היא אליב' דכ"ע אלא אליב' דהלכתא דקי"ל כותיה דת"ק דאמר גר עמוני ומואבי כו' פסלן אבל לר"י דקאמר כל שזרעו פסול פוסל כל שאין זרעו פסול אינו פוסל מודה הוא דחלל שנשא כשרה פסלה לכהונה וטעמ' דמילת' שהרי אמרו בפ"י יוחסין דע"ה מאי איכא בין ת"ק לר"י אר"י מצרי שני א"ב ושניהם לא למדוה אלא מכ"ג באלמנה דת"ק סבר כי כ"ג באלמנה מה כהן גדול באלמנה שביאתו בעבירה ופוסל בה אף כל שביאתו בעבירה פוסל ור"י סבר מה כ"ג באלמנה שזרעו פסול ופוסל אף כל שזרעו פסול ופוסל לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פוסל כו' וא"כ ס"ל להראב"ד ז"ל דלת"ק כיון שעיקר הפיסול תלי במה שביאתו בעבירה א"כ חלל שנשא כשירה כיון שאין ביאתו בעבירה אינו פוסל בה וקרא דלא יחלל זרעו מסתבר לאוקמיה דוקא לתרומה דכיון דחלל פסול לתרומה פוסלה בביאתו לתרומה אבל לפוסלה לכהונה כיון דחלל עצמו מותר בכהנת אין סברא שפוסל אותה במה שהוא מותר בה וכמ"ש ה"ה ז"ל אמנם לר"י דס"ל דעיקר הפיסול תלוי במה שזרעו פסול וטעמ' דביאתו בעבירה לא אהני ליה כלל שהרי מצרי שני אע"ג דביאתו בעבירה אפ"ה ס"ל דכיון שאין זרעו פסול אינו פוסל א"כ חלל שנשא כשירה כיון דזרעו פסול לכהונה כדתנן בת חלל זכר פסולה לכהונה פוסל אותה לכהונה דומיא דזרעו ובהכי מדוקדקים דברי ר"י דקאמר כל שזרעו פסול פוסל דלכאורה ק"ק דכיון דר"י לא את' לאפלוגי אלא אמצרי שני ומטעמ' דאין זרעו פסול א"כ לא הו"ל לר"י לומר אלא כל שאין זרעו פסול אינו פוסל דבהא הוא דפליג את"ק אבל כל שזרעו פסול פוסל אפילו ת"ק מודה אכן כפי מ"ש ניחא דר"י אתרווייהו פליג וקאמר דכל שזרעו פסול דהיינו חלל שנשא כשירה פוסל אותה לכהונה דומיא דזרעו ובגמ' כי פריך מאי איכא בין ת"ק לר"י ול"ק א"ב חלל שנשא כשירה לענין דפסולה לכהונה איכא למימר דתלמוד' אכל שאין זרעו פסול אינו פוסל דקאמר ר"י פריך דמשמע דאתא לאפלוגי את"ק בהא ואהא פריך דמאי איכא בין ת"ק לר"י הא כל הנהו דקתני זרעו פסול ומשני א"ב מצרי ב' דלת"ק פוסל כדתני סתמא מצרי ואדומי דמשמע אפי' מצרי שני ומעתה מתרצתה ההיא דפרק יש מותרות דההיא מתניתין אתייא כר"י דתני טעמא בזרעו פסול וכן ההיא דכל שאין אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו רשב"ג הוא דקאמר לה ומשום דס"ל ג"כ כר"י דתלי טעמא משום זרעו פסול וכמבואר בגמרא שם וסוגיא דידן נמי מתרצתא היא ודקא פסלה לכהונה דקאמר דברים כפשטן ואליבא דר"י דקאמר ומשום דמתני' בפ' יש מותרות סתם לן כותיה וכי משני הא מני ר' דוסתאי היא לא מצי לשנויי הא מני ת"ק דר"י דס"ל דאינה פסולה לכהונה משום דאכתי קשיא ליה לענין תרומה דיהא נאמן במיגו דבידו להשיאה לחלל כנ"ל ליישב דבריו ז"ל. האמנם דברי ה"ה ז"ל יש בהן מן הקושי במ"ש עוד וז"ל ואפשר שהראב"ד ז"ל סבור שהנבעלה לחלל אסורה לכהונה ולא משום זונה כו' אלא משום חללה כו' וזה אפשר כו' ואין לי הכרח גמור מאיזה מין משניהם הוא כו' ואתמהא שהרי בריש פרק יש מותרות אמרינן משום דבעי למתני חלל שנשא כשירה טעמא דנשא דשוייה חללה הרי להדיא דמשום חללה הוא דאסורה וממילא יש לתמוה על רבינו ז"ל שכתב דאיסורו משום זונה וצ"ע ועיין ברש"י ז"ל פ' יש מותרות ד"ה אח כשר שכתב וז"ל כהן אסור ליבמה משנתחללה בביאת חלל כדילפינן מבת כהן כי תהי' לאיש זר כו' יע"ש וצ"ע דחלל שנשא כשירה לא נפ"ל מקרא דובת כהן אלא מקרא דלא יחלל זרעו מה הוא פוסל אף זרעו פוסל וכדאית' בפרק אלמנה דף ס"ט דפרכינן התם א"ה חלל דלאו זר הוא לא ליפסול אמר קרא כו' יע"ש. ובמה שהקשו בגמרא והרי בידו להשיאה לממזר כתב הרב מש"ל ז"ל בהלכה הנז' דע"כ מאי דפריך בגמרא בידו להשיאה לממזר לממזר דאוריית' קאמר דאי לממזר דרבנן קאמר והויא פסולה כמו שבויה דהוי מדרבנן לדעת רבינו ז"ל א"כ מאי משני כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין הא אפי' ר"ע לא אמר אלא בחייבי לאוין דאוריית' אבל ממזר דרבנן פשיטא ודאי דקידושין תופסין וע"פ זה הקשה לדעת רבינו דס"ל דשבויה פסולה דרבנן יע"ש שיש ליישב הקו' על נקלה כמו שיראה המעיין אך זו היא שקשה בעיני לדעת רבינו דא"כ כי משני כר"ע דאמר כו' אמאי לא פריך תלמוד' דאכתי בידו להשיאה לממזר דרבנן דקידושין תופסין בו ופסלה לכהונה ולתרומה ובשלמ' לדעת הסוברים דשבוייה הויא מדאוריית' כמו שנראה מדברי רש"י ז"ל בפרק הגוזל בההיא דנחיל של דבורים ועיין בהרב החבי"ב חא"ה סי' ו' יש לומר דמשום הכי לא פריך דבידו להשיאה לממזר דרבנן משום דהא לא חשיב מיגו דאיכא למימר דהאב רוצה לפוגמה יותר שתפסל מן התורה אכן לדעת רבינו ז"ל קשה והנה לכאורה היה נראה דהא ודאי בורכא היא שהרי ממזר דרבנן לא פסלה לכהונה ממ"ש רבינו בדין ד' הבא על א' מן השניות וכיוצא בהם לא עשה אותה זונה שהרי אינה אסורה להינשא לו מן התורה ומבואר כן פ' יש מותרות דאמרינן שניות מד"ס כו' היא כשירה וולדה כשר וכמ"ש ה"ה ז"ל שם א"כ משמע ודאי דהוא הדין לממזר דרבנן דלא פסלה דומיא דשניות כיון שאינה אסורה להנשא לו מן התורה ומן התימא על הרב הנז' ז"ל אמאי הוצרך להכריח הדבר דע"כ מאי דפריך בידו להשיאה לממזר היינו ממזר דאורייתא ממאי דמשני כר"ע דאמר כו' והלא ממקומו הוא מוכרח דאי ממזר דרבנן קאמר לא פסלה לכהונה ומאי פריך כך היה נראה לכאורה האמנם הא ודאי ליתא שהרי נתין לדעת רבינו ז"ל שכתב בפי"ב מה' אלו דין כ"ב אין איסורו אלא מדרבנן ובריית' בפ' אלמנה לכ"ג קתני נתין בהדי הנך דפסלם לכהונה והן אמת דאי משום הא היינו יכולים לומר דנתין אשגר' לישן הוא ואגב גררא דממזר תני לה כמ"ש ה"ה שם שלדעת הסוברים דנתין איסורו מדרבנן כ"מ שהזכירו נתינה אצל ממזרת אגב גררא תני לה דומיא דחלוצה אצל גרושה עי"ש אך זה ודאי לא יתכן שהרי רבינו ז"ל בפרק זה מני נתין בהדייהו ובדברי רבינו ז"ל פשיטא ודאי דלא יתכן לומר דאשגרת לישן קאמר דודאי דרך הפוסק לדקדק בלשונו שלא נטעה בו ושוב ראיתי למוהר"ר דוד עראמה ז"ל בחי' שכתב שם כלשון הזה או נתין כו' ואע"פ שלדברי הרב הם מד"ס הולד פסול וכן ממזר דרבנן משא"כ בשניות דהולד כשר ע"כ האמנם הרב ז"ל לא ביאר לנו מה טעם לחלק בין נתין לשניות מאחר שרבינו ז"ל תלי טעמא מפני שאינה אסורה להנשא לו מן התורה ואולי טעמא דמילת' דשניות אין איסורן מצד עצמם כלל אלא משום גדר וסייג לעריות משא"כ בנתין שגזרו עליהם מצד עצמם לפוסלם לבוא בקהל מפני אכזריות שהיה בהם והילכך עשאום כממזר דאוריית' וכן ראיתי בליקוטי מוהר"ב ז"ל בפרק אלו נערות אהא דפרכינן התם אלא שניות כיון דמדאוריית' חזיין ליה אמאי אין להם קנס שהקשה מההיא דאמרינן התם ממזרת ונתינה איכא בינייהו אלמא אף דאיסורם מד"ס אין להם קנס ותי' הרב ז"ל דיש לחלק בין איסור שניות שהם משום גדר וסייג לאיסור נתינה וכמ"ש ועיין בהרב מש"ל ז"ל פ"א מהלכות נערה בתולה הלכה ה' שהביא דברי מוהר"ב ז"ל וכתב שלא מצא לא טעם ולא ריח בחילוק זה ולדעתי חילוק זה יש לו סמוכות מדברי רבינו ז"ל הללו ודו"ק ועיין עוד שם במה שרצה להכריח דעת רבינו ז"ל שכתב שם דאפי' היתר אנוסה אסורה לו מדרבנן לא ישאנה ממ"ש בפרק אלו נערות ממזרת ונתינה א"ב והדבר מבואר שלדעת רבינו איסור נתינה מד"ס ואפ"ה אמרינן דלרשב"ם דדריש לקרא דולו תהיה לאשה בראויה לקיימה אי מיעוטא דנתינה משום דאינה ראויה לקיימה וכתב שזו ראיה שאין עליה תשובה לדעת הסוברים דאיסור הנתינה מד"ס יע"ש והן דברים תמוהים אצלי שהרי הרב ז"ל לעיל מזה דחה ראית הרב מוהר"א ששון ז"ל שהביא ראי' לדעת רבינו מברייתא דקתני פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וחלוצה איסורו מדרבנן ואפי"ה אינו חייב לנושאה וכתב עליו דלא מכרעא ראיה זו לפי שמצינו במקומות רבי' דתני חלוצה ואשגרת לישן הוא ובר"פ אלו הן הלוקין תנן חלוצה לכהן הדיוט וכתבו התוס' ז"ל דהוי אשגרת לישן כו' יע"ש וא"כ היא גופא איכ' לדחויי לראיה זו שהביא הרב ז"ל דנתינה דקאמר בגמרא אשגרת לישן הוא ואגב גררא דממזרת נקט לה וכמ"ש ה"ה ז"ל שלדעת הסוברים דנתינה איסורו מד"ס כל מקום שהזכירו נתינה אצל ממזרת אגב גררא תני לה דומיא דחלוצה אצל גרושה וכ"כ התוספת בר"פ אלו נערות דהא דתנן בר"פ אלו הן הלוקין ממזרת ונתינה וכן הא דאמרינן בפרק יש מותרות ממזרת ונתינה א"ב מ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא כו' אשגרת לישן הוא יע"ש ודבריו צ"ע ואיך שיהיה לדאתאן עלה הנה מבואר ממ"ש דנתין אע"ג דאין איסורו אלא מד"ס אפ"ה פסלה לכהונה וכיון שכן הדרא קושי' לדוכתין דאמאי לא פריך בידו להשיאה לנתין דקידושין תופסין בה לכ"ע וצ"ע ובמה שתי' בגמרא כר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין ראיתי למוהר"י ו' לב בשיטה כ"י כתב וז"ל וכן אין בידו למוסרה לזנות כדי שתפסל משום דקא עבר בלאו דלא תחלל את בתך להזנותה הילכך לאו בידו הוא והא דקאמר בידו להשיאה לממזר ופרש"י ז"ל ביד האב להשיאה לו בעבירה שנראה שאע"פ שהוא עובר בלאו שיכול להשיאה לו לא שהאב עובר כלל שהרי לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים אלא הממזר שהשיאה הוא שעובר בלאו עכ"ל והן דברים תמוהים דהא דאמרינן לא הוזהרו כשירות להינשא לפסולים היינו דוקא לפסולי כהונה אבל שאר פסולים שהאנשים הוזהרו מלישא אותן כגון ממזר וכיוצא אף נשים הוזהרו עליהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה כמ"ש רש"י ז"ל לקמן פרק ע"י דף ע"ג והוא מבואר ביבמות פרק יש מותרות ולעיקר קו' עיין בהרב החידושין ז"ל שתי' דלמוסרה לזנות לא זכי ליה רחמנא יע"ש ובמה שאמרו בגמ' הניחא לר' ישבב אי לטעמיה דנפשיה כו' הקשה הרב החידושין ז"ל דלר' ישבב נמי אכתי קשה דבידו להשיאה בעולה לכ"ג דאפילו רב ישבב מודה משום דהוי עשה שאינו שוה בכל כדאיתא פרק אלו נערות יע"ש מה שתי' ולדעתי ל"ק מידי דמבעולה ל"ק לן משום דמצינן לשנויי דמתני' כרבנן דראב"י ס"ל בפ' ע"י ד"ס דבעולה לכ"ג הולד כשר משום דאין חלל מחייבי עשה וכיון דהולד כשר לא נפסלה לכהונה דכל שנושא בתו אתה נושא אלמנותו וכן מבואר בפ' יש מותרות דף פ"ה דלרבנן דראב"י היא נמי לא נפסלה לכהונה יע"ש ודו"ק. ובמאי דאסיקו בגמ' אלא אמר רב אשי רישא כו' ראיתי להר"ן ז"ל שכתב וז"ל וא"ת ליהמניה כי אמר נשבית במגו דאי בעי אמר קדשתיה לפסול לה דמפסלה בהכי ומהימן דהא בנשואין הימניה רחמנא כו' וכתב עליו מוהרימ"ט ז"ל די"ל דהא לא חשיב מיגו משום דלא בעי מרע נפשיה שעשה איסור בידים אלא בעי לאורעי בתו לומר שהיא פגומה שנשבית יע"ש. ויש לדקדק עליו שא"כ היכי פריך בגמ' והרי בידו להשיאה לממזר הא לא חשיב מיגו משום דקא מרע נפשיה ומשים עצמו רשע ושמא מגו דבידו אלים טפי ומהני אפי' במקום שמשים עצמו רשע דומה למ"ש הר"ן ז"ל בסמוך דמגו דבידו אלים טפי ואפי' במקום חזקה יע"ש. והנה מוהרימ"ט ז"ל כתב תי' זה מסברא דנפשיה כאלו היא דבר התלוי בסברא ויש לתמוה עליו דהא מילת' תלמוד ערוך הוא בפ' האיש מקדש ד"ן דאמרינן התם גבי הבא לי מן החלון דאינו נאמן לומר לא היה בלבי על זה במיגו דמזיד הייתי משום דאין אדם משים עצמו רשע וכתבו התוס' בפ"י דמציעא ובפ' חזקת הבתים דל"ג דלאו למימרא דאי אמר מזיד הייתי אינו נאמן דהא פשיטא דנאמן כדאיתא בכריתות אלא דלא חשיב מיגו משום דלא בעי למימר טענה דמשים ע"ר עליה גם בס' הכריתות הביא כלל זה ועיין בהרב יבין שמועה כלל תקס"ה ובהרב ש"ך בכללי מיגו יע"ש וא"כ הי"ל להרב ז"ל לתמוה על הר"ן דמאי ק"ל מאחר דכלל גדול בתורה הוא דאין אומרים מגו במקום שמשים עצמו רשע ולדידי דברי הר"ן ז"ל נכונים דאי משום שמע"ר אכתי יכול לומר קדשתיה והבעלתיה לפסול לה בשוגג שלא נודע לו עד שנבעלה לו דאין כאן מע"ר ובר מן דין נראה דתירוץ מוהרימ"ט ז"ל לא ניתן להיאמר כלל דנהי דקדשתיה לפסול לה כגון ממזר וכיוצא לא מהני משום דמע"ר מ"מ אכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי אמר קדשתיה והבעלתיה לחלל דפסלה ואין כאן מע"ר שהרי לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים הן אמת שקו' זו גם כן קשה לתי' הר"ן ז"ל שתי' דבקדושי ביאת איסור לא אשכחן דהימניה דאכתי יהא נאמן במגו דקדשתי' והבעלתי' לחלל דכיון דאין כאן ביאת איסור משמע ודאי דמהימן שהרי הר"ן ז"ל תלי טעמא משום ביאת איסור וכן משמע מדברי ה"ה ז"ל פי"ח מה' אלו דין כ"ד שכתב משם הרשב"א ז"ל דבעלתיה ביאת איסור לא מהימן כו' יע"ש משמע דדוק' ביאת איסור הוא דאינו נאמן אבל קדשתיה לחלל דאין כאן ביאת איסור מהימן וכן בדין שאם נאמר דביאת איסור לאו דוקא אלא טעמא דמלת' דכל שפוסלה לכתובה ע"י דבורו לא מהימן א"כ ק' קדשתיה וגרשתיה נמי לא יהא נאמן מאחר שפוסלה לכהונה ולתרומה בבת ישראל גם ליכא למימר דמתני' ר"ד היא דאמר בנות ישראל מקוה טהרה לחללים וכדאוקי' לה בגמ' דלתי' דרב אשי תו לא צרכינן להנהו אוקמתי כלל ותו שהרי הרי"ף ורבינו וכל הפוסקים ז"ל פסקו כהך מתני' אע"ג דלא קי"ל כרבי דוסתאי וצ"ע:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> על הרב המגיד ממשנה דריש פרק יש מותרות ל"ק דרבינו ז"ל לשיטתו דגרס במשנה שם כשר שנשא כשירה כמ"ש במשנה בירושלמי ועיין נמוק"י וחדושי רשב"א ודוק:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>איזהו </b>
+<b> חללה כו' וכן א' מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה נתחללה.</b> עיין ברש"י ז"ל פרק עשרה יוחסין דע"ה ע"א ד"ה מכ"ג שכתב דמדכתיב לא יחלל ולא כתיב לא יחל ב' חלולים במשמע אחד לה ואחד לזרעו ולכאורה דבריו תמוהים דמסוגיא דהתם דף ע"ז ע"ב משמע דממשמעות דלא יחלל נפ"ל הן אמת שדברי רש"י ז"ל הם תלמוד ערוך פ' קמא דתמורה דאמרינן התם בהדי' נימא קרא לא יחל מאי לא יחלל ועיין בהרב חד"ה ז"ל פרק ד' מיתות דנ"א ע"א מה שיישב בזה ובפ"ק דיבמות דף ט"ו ע"ב ד"ה היא עצמה כתב רש"י ז"ל וז"ל דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו ועמיו היינו אשתו יע"ש. ודבריו תמוהים שדבריו סותרים למ"ש בפרק החולץ ובפרק עשרה יוחסין וסוגיא דתמורה וכבר תמה עליו בזה הרב הנזכר והניחו בצ"ע ולע"ד נראה ליישב ע"פ מ"ש התוס' פ"ק דתמורה ד"ה שאני התם וז"ל ונ"ל דהיינו מיתור הלמ"ד שניה אבל אין לומר דבלא הלמ"ד שניה מיתור נמי דרשינן הכי חילולים הוא עושה ואינו עושה ממזרות ותפסי בה קדושין דע"כ ממזרות ותפיסת קדושין אינן תלויין זה בזה שהרי אמר ר"י בפ' החולץ דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד אבל מחייבי כריתות אין הולד ממזר אע"ג דלכ"ע לא תפיס קדושין יע"ש ומה שיש לעמוד בדבריהם עיין בהרב צאן קדשים וא"כ י"ל דס"ל לרש"י דהא דנפ"ל בתמורה מיתורא דלא יחלל אינו אלא לאביי דס"ל התם כ"מ דא' רחמנא ל"ת אי עביד מהני אייתר לן לא יחלל אחד לו ואחד לה וכן נמי למאי דקי"ל כרבא דלא מהני אליבא דשמעון התימני דר"ע דס"ל דכל שלא תפסי קדושין הולד ממזר כמ"ש התוספות פרק החולץ דמ"ד ה"נ דאייתר לן יתורא דלמ"ד לאשמועי' דב' חלולים הוא עושה דאי לאשמועינן דתפסי בה קדושין מדכתיב לא יחל חלולים הוא עושה ואינו עושה ממזרים שמעינן לה דכיון דאין עושה ממזרים תפסי בה קדושין אמנם לר"י דס"ל דלאו הא בהא תלי' א"כ אצטריך לא יחל לאשמועינן דתפסי קדושין וא"כ מנ"ל דהיא מתחללת מש"ה הוכרח רש"י לומר בפ"ק דיבמות דנפ"ל מקרא דבעמיו משום דסוגיא דהתם קאי לרבי יאושע כדקאמר שאלו לר"י צרת הבת מהו והשיב להם ר"י צרות מתיר' אני בני צרות אני מעיד כו' והיינו משום דסביר' ליה דלא ילפינן מק"ו דאלמנה דבנה פגום משום דאיכא למיפרך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת כדקאמר התם ומ"ש רש"י ז"ל בפרק החולץ ובפרק ד' מיתות ועשרה יוחסין דנפ"ל מיתורא דלא יחלל היינו לפום מאי דקי"ל הלכתא כשמעון התימני כמ"ש התוספת פ' החולץ ד"ה שמעון: ועוד נראה ליישב דודאי היא עצמה דמתחללת נפ"ל מיתורא דלא יחלל אלא דק"ל לרש"י ההיא דאמרינן ס"פ היה נוטל כהנת מתחללת כהן אינו מתחלל ונפ"ל התם מדכתיב זרעו זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל ויש לדקדק דמאי חזית דדרשינן מיעוטא דזרעו למעוטי הוא שאינו מתחלל ויתורא דלא יחלל לרבו' היא עצמה שמתחללת ואמאי לא נימא איפכא וכבר מוהרימ"ט ז"ל בחידושיו לקדושין נתקשה בזה ותי' דמזרעו לא ממעיט היא גופא דגריעא מזרעו מק"ו אבל הוא עצמו לא אתי מק"ו דאמרינן הבא על הפסולות יוכיחו עי"ש ואין דבריו מובנים דהא אמרינן בפ"י יוחסין דף ע"ז ע"א דק"ו פירכא הוא דמה לחלל שכן יצירתו בעבירה גם מ"ש דהוא עצמו לא אתי בק"ו משום דאיכא למימר בא על הפסולות יוכיחו אינו מובן שהרי הא דאמרינן דבא על הפסולות אינו מתחלל היינו לפום קושטא דמילת' דדרשינן למעוטי הוא שאינו מתחלל אבל אנן ק"ל אעיקרא דמילתא דנדרוש איפכא וכ"ג הבא על האלמנה מתחלל ומכ"ש בא על הפסולות וא"כ משום הכי הוצרך רש"י ז"ל לומר דהיינו מדכתיב בעמיו דהיינו אשתו דמש"ה דרשינן דלא יחלל לרבות היא עצמה משום דסמיך אבעמיו דהיינו אשתו ובשיטה מקו' כ"י למס' יבמות בפרק החולץ כתב וז"ל פירש"י מדכתיב לא יחלל כו' ולעיל בסוף פ"ק פי' מדכתיב בעמיו ונ"ל דתרווייהו חדא הוא דמדכתיב לא יחלל משמע שני חלולים אחד לזרעו והאחר אינו ידוע על מי כתיב בעמיו לאשמועינן שאותו חלול האחר הוא אשתו דהיינו בעמיו עכ"ל ומ"ש הוא יותר נכון ודו"ק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואם </b>
+<b> נשאת כו'.</b> עיין בהרב המגיד ובמ"ש פ"י מהלכות אישות בקו' חופות חתנים:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>משפחה </b>
+<b> שנתערב בה ספק חלל כו' והוא הדין אם נתערב בה ספק ממזר כו'.</b> כתב מרן הכ"מ ז"ל וז"ל אכולה מילתא דלעיל קאי שאם נתערב בה ספק ממזר אסור ישראל לישא מאותה משפחה לכתחילה ואם נשאת לא תצא מפני שהוא ס"ס ע"כ ומבואר היא שכונתו לומר דמיירי בבא לישא אשה מאותה משפחה דאסור משום ספק ממזר אבל בבא לישא אלמנה מאותה משפחה פשיטא ודאי דשרי דאשת ממזר היא ואף ע"ג דבבא על ספק חלל כתב מרן ז"ל לעיל מזה דאפי' אם נשא' תצא כיון דליכא חזקה דכשרות א"ל דדוקא ביחוסי כהונה החמירו טפי אבל בשאר יוחסין לא ועיין בהרב אליהו רבא אך ק"ל שהרי שתוקי ס"ס הוא ספק אי אזלי אינהו לגבה וכל דפריש מרובא פריש ואת"ל דהיא אזלה לגבייהו שמא לכשר נבעלה וכמ"ש הריטב"א ז"ל פרק י' יוחסין גבי ההיא דשתוקי גם המרדכי ז"ל בפרק החולץ כתב כן בהדיא משם רבינו ברוך וכבר כתבתיה בזה במקום אחר באורך ובפרק ט"ו מה' אלו דין כ"ג כתב רבינו ז"ל דשתוקי ואסופי אסורין לבא זה בזה ואם נשאו לא יקיימו ומכ"ש שתוקי בישראל דס"ל דאם נשאת תצא וכ"כ ה"ה ז"ל בפי' באותו פרק הלכה כ"ט דשתוקי אסור בישראל ואם נשאת תצא ועיין במוהרש"ך סי' וא"כ איך כתב מרן ז"ל אם נשאת לא תצא מפני שהוא ס"ס ולולי דברי מרן ז"ל ממ"ש רבי' דאלמנת עיסה אם נשאת לא תצא לא תקשי לן דכיון דאפילו ביחוסי כהונה אמרינן דס"ס אם נשאת לא תצא מכ"ש בשאר יוחסין דיש לומר דבאלמנת עיסה דוקא התירו משום דאיכא חזקה דכשרות אבל כל דליכא חזקה אפילו בשאר יוחסין נמי החמירו ועיין בספר מוצל מאש שהביא ראיה לדברי הרא"ם ז"ל דס"ס בתרי גופים לא אמרינן ממאי דקי"ל כר"א דספקן בספקן אסור אפי' דאיכא ס"ס ספק אם הוא כשר או ממזר ואת"ל הוא ממזר שמא גם היא ממזרת וכפי מ"ש אין ראיה כלל דשאני הכא דמעלה עשו ביוחסין אפילו בס"ס וזה דבר מוכרח ממה שאסרו שתוקי בישראל כמ"ש ודוק וליישב דברי מרן ז"ל נר' לומר דס"ל לרבינו דשתוקי לא חשיב ס"ס שלא כדעת הריטב"א והמרדכי משום דכולה חדא ספק הוא שמא לכשר נבעלה שהרי כשאנו אומרים דאינהו אזלי לגבה וכל דפריש מרובה פריש היינו לומר דלכשר נבעלה וכי אמרינן תו את"ל היא אזלה לגבייהו שמא לכשר נבעלה היינו הך והרי זה דומה ממש למ"ש התוס' ז"ל פ"ק דכתובות גבי ההיא דפתח פתוח מצאתי דלא חשיב ס"ס לומר שמא כשהיא קטנה נבעלה ואת"ל כשהיא גדולה שמא באונס משום דשם אונס חדא הוא דפתוי קטנה אונס הוא ובהכי יש ליישב ג"כ מ"ש ה"ה ז"ל פט"ו מהל' אלו דין כ"ו דכי גזרו רבנן באסופי בחדא ס' בתרי ס' לא גזרו ותמה על הרב בעל אליהו רבא דהא שתוקי ס"ס היא ואפי"ה גזרו אכן כפי מ"ש ניחא דשתוקי לא חשיב ס"ס משום דכולה חדא ספק הוא משא"כ בההיא דאסופי דס"ס גמור הוא מיהו אכתי קשה לדברי ה"ה ז"ל ממ"ש כאן רבי' והוא הדין אם נתערב בה ס' ממזר וליכא למימר דגבי יחוסי כהונה החמירו טפי שהרי מדברי ה"ה ז"ל נרא' שהוא מפרש דברי רבי' ז"ל כמו שפי' מרן דלענין איסור ישראל לישא אשה מאות' משפחה מיירי ועיין בס' מחנה אפרים בהגהותיו על רבינו שהק' כן ולפי מ"ש הרב אליהו רבא ז"ל ליישב דברי ה"ה ז"ל באופן שהוא מפרש דברי רבינו ז"ל לענין איסורי כהונה אתי שפיר וא"נ י"ל דהכא לא חשוב ס"ס גמור משום דהו"ל ס' אחד בגוף וספק א' בתערובות דלא חשיב ס"ס לדעת ר"ת ז"ל וסיעתיה ועיין בספר בית שמואל ס"ק י"ד ובתשובת הרשב"א סי' ת"א ומשו"ה אסרו לכתחילה ודוק שוב נדפס ספר אורים גדולים למוהר"י זאבי ז"ל וראיתי לו שם בדמ"ב ע"ג שכ"כ דשתוקי לא חשיב ס"ס משום דכול' חדא ס' היא והביא ראיה מדברי התוס' שכתבנו ותמה על הריטב"א והמרדכי ז"ל מההיא דגרסינן פ"ק דכתובות די"ד רמי לה אביי לרבא ומי אמר ר"י אינה נאמנת ורמינהו העיד ר"י על אלמנת עיסה שכשרה לכהונ' כו' אלא אמר רבא דר"ג אדר"ג ל"ק התם ברי הכא שמא דר"י אדר"י ל"ק התם חד ס' הכא תרי ס' ע"כ והשתא לפי דברי הריטב"א ז"ל קשה טובא שהרי ההוא דראוה מדברת אמרינן התם דלר"י ולר"א דפסולין אפי' ברוב כשרין אצלה שרוב אנשי אותה העיר משיאין לכהונה פוסלין וכיון שכן קשה דהיכי קאמר התם חד ס' הא הכא נמי תרי ס' נינהו שמא אזלי אינהו לגבה וכל דפריש מרובא פריש ואם ת"ל היא אזלה לגבייהו שמא לכשר נבעלה אלא ודאי דהא לא חשיב ס"ס א"ד יע"ש ובאמת שהיא קושיא חזקה ואפשר ליישב שאף הריטב"א אזיל ומודה דהא ודאי לא חשיב ס"ס משום דכולה חדא ס' היא וכההיא שכתבו התוספות ז"ל ואף הריטב"א ז"ל לא אמרה אלא בההיא דשתוקי והיינו כלפי מ"ש הפר"ח ז"ל בכללי ס"ס גם מוהר"י זאבי ז"ל סמוך ונראה דמ"ש התוס' דכל שהוא משם א' לא חשיב ס"ס אינו אלא כשאין כל א' מוסיף על חבירו אפילו כמלא נימא אמנם כשהספק האחר מוסיף על חבירו מקרי שפיר ס"ס עי"ש וא"כ בההיא דשתוקי דלעיל כתב רש"י ז"ל וז"ל רוב כשרים אצלה דכיון דמכירין את אמו שהיא פנויה רוב העולם כשרים אצלה שאין הרוב ממזרים שהולד מהם ממזר ואפילו נכרי ועבד אם בא עליה אין הולד ממזר ע"כ הנה מבואר מדבריו דבההיא דשתוקי אזלינן אחר רוב העולם וכן בדין שהרי לא ראינו שנבעלה בעיר כדי שנלך אחר רוב העיר וא"כ משמע דכשנאמר דאינהו אזלי לגבה ודאי דאזלינן אחר רובא דעלמא ורובא דעלמ' גוים נינהו ואף שהולד כשר מ"מ הרי היא נפסלה לכהונה כדקי"ל גוי ועבד הבא על ב"י פסלה ואף הולד איכ' מ"ד דפגום לכהונה וא"כ משו"ה חשיב ליה ס"ס כיון דהס' הראשון מוסיף על חבירו דלכשנאמר דאינהו אזלי לגבה הרי נפסלה לכהונה וכשנאמר שמא לכשר נבעלה הרי היא כשרה לכהונה אמנם בההיא דפ"ק דכתובות לר"י דפוסל אפילו ברוב כשרים אצלה לא חשיב ס"ס דכולה חדא ס' שהרי בין אם נאמר דאינהו אזלי לגב' וכל דפריש מרובא פריש הרי היא כשרה לכהונה שהרי רוב העיר משיאין לכהונה כנ"ל: כתב מוהרשד"ם ז"ל חא"ה סי' רל"ה שכפי מ"ש הריב"ש דכהני' בזמן הזה כיון שאין להם כתב היחס אינן כהנים ודאים נראה דמותר לישא שבויה דהוי ס"ס ספק אם הוא כהן או לא ואת"ל כהן שמא היא טהורה עי"ש ולכאורה יש להקשות עליו מאלמנת עיסה שכתב רבינו דאסור לכתחילה לישא אותה אע"ג דהוי ס"ס אמנם הא ודאי ל"ק מידי דדוקא בכהן ודאי עשו מעלה ביוחסין והחמירו אפילו בס"ס אבל היכא דעיקרא מספ"ל אי כהן הוא או לא בהא ודאי לא עשו מעלה ביוחסין אלא דאעיקרא דמילתא בס"ס שכתב הרב ז"ל ק"ל שהרי הו"ל ס"ס בתרי גופים וכל ס"ס בתרי גופים לא אמרינן כמ"ש הרא"ם ז"ל וכבר הארכתי בזה בכללי ספקא דרבנן ועשיתי לו סמוכות מדברי התוס' פ"ק דיבמות יע"ש. כתב מוהר"י הלוי ז"ל סימן ל"ג הביאו הרב החבי"ב ז"ל חא"ה ס"י דס' שבויה שנשאת לכהן לא תצא ונראה שהדין עמו דכיון דס"ס הוא הו"ל כאלמנת עיסה שכתב רבינו דאם נשאת לא תצא מפני שהם ב' ספקות ואולם אחר ההשקפה נר' דשניא היא דא ואמינא לה ממ"ש האו"ה הביאו הפר"ח ז"ל בכללי ס"ס ס"ק י"ד וז"ל גבינות של ישראל שהיו בבית הגוי וספק אם נחלפו בגבינות הגוים כו' ויש להחמיר בס' חליפתם ואפילו אם היה רק ספק לנו אם מעמידין בקיבת נבלה לא היו ניתרין הכא מכח ס"ס ספק לא הוחלפו ואת"ל הוחלפו שמא לא העמידוה בקיבת נבלה דמאחר שאסרו חכמים גבינות הגוים מחמת אותו ס' ודאי איסור הוא והרי הוא כאלו ראינו בהדיא שהרי אם נודע לנו שהוחלפו היינו אוסרין בודאי מחמת גבינות הגוים וא"כ אינו ניתר מס"ס עד שיהיו ב' ספקות מלבד הס' הראשון שאסרו חכמים והא דאיסור דרבנן ניתר בספק א' היינו דוקא בדבר שעיקר איסורו מדרבנן משום גזרה אבל בגבינות הגוים וכיוצא שאף בלתי גזירת חכמים היה כאן חשש איסור תורה ע"י גזירת חכמים חשוב כאיסור ודאי א"ד ולזה הסכים הפר"ח שם עי"ש וא"כ נראה דדכוותא ממש בנדון דידן גבי שבויה לא חשיב ס' שבויה ס"ס לומר ספק נשבית ואת"ל נשבית שמא לא נטמאה דמאחר שאסרו חכמים שבויה מחמת ספק נטמאה חשיב כודאי איסור והרי הוא כאלו ראינו בהדיא שנטמאה ואינו ניתר בס"ס עד שיהיו ב' ספיקות מלבד הספק הראשון שאסרו חכמים גם מטעם ס' דרבנן נמי ליכא למימר דהיינו דוקא בדבר שעיקר איסורו מדרבנן משום גזירה משא"כ בשבויה דאף בלתי גזירת חכמי' יש כאן חשש איסור תורה כמ"ש האו"ה ומצאתי ראיה שאין עליה תשו' לזה מהא דגרסינן פרק האומר דף ס"ו גבי ההיא דינאי המלך דקתני ויבוקש הדבר ולא נמצא ופריך בגמ' ה"ד אי לימא דבי תרי אמרי אשתבאי ובי תרי אמרי לא אשתבאי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני עי"ש בפירש"י והתוס' וקשה טובא דמאי פריך הא הו"ל ס"ס ספק נשבית או לא ואת"ל נשבית שמא לא נטמאה דמדאורייתא אפילו ודאי נשבית מותרת דאיסור שבויה אינו אלא מדרבנן כמ"ש הפוסקים ז"ל ואע"ג דלענין יחוסי כהונה קיי"ל דאפילו בס"ס אסור וכר"ג דקי"ל כותיה מ"מ ר"ג גופיה קאמר דמדינא שרי אלא שר"י ן' זכאי גזר שלא להושיב ב"ד על כך וא"כ בעובדא דינאי המלך דהוה תרי דרי מקמי תקנת ריב"ז פשיטא ודאי דס"ס ביוחסין שרי וא"כ מאי פריך מאי חזית כו' ותו דאף לאחר תקנת ריב"ז דמעלה עשו ביוחסין ה"ד לכתחילה שלא תנשא לכהן אבל אם נשאת לא תצא כמ"ש רבינו וא"כ פשיטא ודאי דאין הולד חלל והן אמת שכפי מ"ש הריטב"א ז"ל ל"ק מידי האמנם הרואה יראה שאף הריטב"א לא פי' כן אלא ליישב דברי התוס' ז"ל וכן ראיתי בס' פני יהושע בשיטתו שנתעצם הרבה בקו' זו אכן כפי דברי האו"ה שכתבנו הנה נכון כנ"ל:
+
+Chapter 20
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כהן </b>
+<b> מיוחס כו' אין מעלין אותו ליוחסין.</b> כתב ה"ה וכבר שאלוהו המפרשים למה צריך שום עדו' להשיאו אשה כו' ונ"ל שקו' זו הכריחו לרבינו לומר כו' ואף עפ"י שכל המשפחות בחזקת כשרות ה"מ במי שיש לו חזקת משפחה כו' הנה הר"ן ז"ל פ"ב דכתובות הק' קו' המפרשים הלזו אברייתא דקתני אני כהן וחברי כהן נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה וז"ל ואיכא למידק דהיכי מודו דאינו נאמן להשיאו אשה הא קי"ל כרבנן דאמרי כל המשפחות בחזקת כשרות הן ואמרינן פ' החולץ זיל גלי או נסיב בת מינך אלמא לא חיישי לה משום פסולי קהל ולא חיישינן שמא פסול או גוי הוא והכי מוכח בריש פסחים גבי ההוא דהוה סליק ואכל פסחים בירושלים יע"ש ויש לי לדקדק עליו דבסוף פרק עשרה יוחסין אמתני' דתנן מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים כתב הר"ן שם וז"ל ולפי מה שכתבתי למעלה דאפילו לרבנן דאמרי כל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות אפי"ה צריך לבדוק משום חללים שבה אתיא שפיר הך מתני' וגמ' דילן אבל לדברי האומרים דאפילו כהן אינו צריך לבדוק צ"ע למה צריך להביא ראיה על האשה ואפשר דנהי דס"ל לרבנן דכל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות ה"מ היכ' דאיכא חזקת משפחה אבל היכ' דליכא חז"מ לא עכ"ל הנה מבואר שדבריו ז"ל הן הן דברי ה"ה ז"ל שכתב כתי' הא' וכיון שכן ק"ט דאמאי לא תי' לההיא דפ"ב דכתובות כתי' דהכא דאף ע"ג דקיימא לן כרבנן דכל המשפחות בחזקת כשרות הן עומדות ה"מ היכא דאיכא חזקת משפחה אבל היכא דליכא חזקת משפחה לא ומשו"ה קאמר דאינו נאמן להשיאו אשה וכתי' ה"ה ז"ל ובר מן דין ק"ט לדברי הר"ן ז"ל דפ' ע"י מה יענה לההיא דפרק החולץ דאמרינן זיל גלי כו' הרי דאף ע"ג דליכא חזקת משפחה מסבי' ליה אשה ומוקמינן ליה בחזקת כשר שממנו הביא ראיה בפ"ב דכתובות ואשר אני אחזה לומר שאף הר"ן ז"ל לא כתב בפ' ע"י דהיכא דליכא חזקת משפחה לא מוקמינן ליה בחזקת כשר אלא דוקא גבי פיסול חללות דבהכי מיירי מתני' דהתם כמ"ש הר"ן דאם נאמר דבפיסול חללות אפילו רבנן מודו א"ש מתני' ואהא הוא שכתב דאפי' לדעת האומרים דאפילו בפיסול חללות אמרי' כל משפחות וכו' ה"ד היכא דאיכא חזקת משפחה אבל היכא דליכא חזקת משפחה חיישינן בפיסול חללות אבל גבי פיסול קהל אפי' דליכא חזקה מוקמינן בחזקת כשרות מטעמא דמכירים ישראל ממזרים שביניהם והיינו ההיא דפרק החולץ דאמרי' זיל גלי כנ"ל ואולם לדעת ה"ה ז"ל דס"ל דאפי' בפיסולי קהל כל דליכא חזקת משפחה חיישינן לה צ"ע מה יענה לההיא דפרק החולץ וראיתי להב"ח ז"ל חלק א"ה סימן ב' שייחס סברא הלזו שכתב ה"ה ז"ל בדעת הרמ"ה שכתב שם הטור וכתב דההיא דזיל גלי י"ל דה"ק דמ"מ טוב לו הגלות אולי תנשא לו אשה כשרה דיעבד כו' יע"ש ואפשר שכן דעת ה"ה ז"ל עוד ראיתי לו שם שהכריח שכן דעת הטור ז"ל ממ"ש בסי' ג' בלשון רבי' דאב שאמר על בנו שהוא כהן שאינו נאמן ליוחסין וה"ט כמ"ש ה"ה וכן ממ"ש ברא"ש סי' הנז' מי שבא ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה וע"כ דהיינו משום דלא אמרינן כל משפחות בחזקת כשרות הן אלא דוקא בדאיכא חזקת משפחה אבל מי שאין לו חזקת משפחה שבא ממדינת הים לא וכ' דלפי"ז ודאי ה"ה איש נכרי שבא מארץ רחוקה ואמר ישראל אני כיון דאין לו חזקת משפחה צריך ראיה דשמא גוי או עבד הוא וכדברי הרמ"ה ואין ס' שאלו הבין הטור ז"ל כמ"ש לא השיג עליו א"ד יעי"ש וכונת דבריו לומר דמה שהשיג הטור על דברי הרמ"ה וכ' ול"נ דלישנא דכל משפחות כו' לא משמע כדבריו הוא משום שהבין הטור ז"ל בדעת הרמ"ה דס"ל דאף ע"ג שיש לו חזקת משפחה שמכירין את בני משפחתו אפי' הכי בעי' שיש לו חזקת כשרות וכמדוקדק מדבריו שכתב דהיינו מאן דאית ליה חזקת כשרות ומש"ה השיג עליו אמנם היכא דליכא חזקת משפחה כלל כגון שבא מארץ רחוקה ה"נ דמודה הטור דל"מ כמ"ש בסי' ג' ולדידי מן המתמיהין שדעת הטור מבואר הוא דס"ל דאפילו היכא דליכא חזקת משפחה שבא מארץ רחוקה לא חיישינן שמא נתין וממזר הוא וממקום שבא הב"ח ז"ל הדבר מוכרח ממ"ש בריש סי' ג' מי שבא ואמר כהן אני כו' אין מעלין אותו לכהונה כו' אבל אוסר עצמו בגרושה כו' והשתא אם איתא לדעת הב"ח ז"ל מאי אוסר בגרושה דקאמר הא אפילו בשאר נשים דעלמא אסור מכיון דבא מארץ רחוקה חיישינן שמא גוי או ממזר הוא וכן מבואר ג"כ ממ"ש בי"ד סימן רס"ח וז"ל ומה שצריך עדות כו' אבל לא הכרנוהו שהי' גוי ובא ואמר נתגיירתי בב"ד פלוני נאמן ואם אמ' נתגיירתי ביני ובין עצמי אינו נאמן כו' אבל נאמן על עצמו כו' ליאסר בבת ישראל ע"כ הרי מבואר דס"ל דכל שלא הכרנוהו שהיה גוי נאמן לומר נתגיירתי בב"ד פ' ומותר בבת ישראל ולא חיישינן שמא נתין או ממזר הוא ואם כן ק"ו הדברי' באומר שישראל גמור הוא שהוא נאמן אף על גב דלית ליה חזקת משפחה והדבר תמוה איך אשתמיט מהב"ח ז"ל כי ע"כ נראה בדעת הטור ז"ל כמ"ש בדעת הר"ן דס"ל דלענין פסולי קהל ודאי דאפילו דלית ליה חזקת משפחה לא חיישינן לה מטעמא דמכירים ישראל ממזרים שביניהם וקלא אית לי' אפילו ממקום למקום ולענין פסולי כהונה דוקא בדאיכא חזקת משפחה לא חיישינן אבל כל דליכא חזקת משפחה חיישינן משום חללות והיינו מה שפסק כלשון רבינו ז"ל בסימן ג' דמי שבא ואמר זה בני כהן אינו נאמן ליוחסין דהיינו לענין שתהא בתו כשרה לכהונה כפי' ר"ת ובהכי ניחא ג"כ מה שפסק בס"סי הנז' מתניתין דמי שיצא הוא ואשתו ממ"ה והדבר תמוה שהרי כפי מה שפסק בסי' ב' דאפילו בפסולי כהונה אמרינן כל משפחות בחזקת כשרות הן למאי הלכתא כתב דצריך להביא ראיה על האש' אלא ה"ט כמ"ש דהתם מיירי בפסולי כהונה וכל דליכא חזקת משפח' חיישינן לה כנ"ל אמת ויציב וראיתי להרב בית שמואל ס"ג סק"ה שכתב וז"ל הוציאוני מבית הספר דאל"כ חיישינן שמא עבד הוא כ"כ התוספו' פ"ב דכתובות דכ"ו ובטור השמיט זאת וכתב בח"מ הטעם כיון דקי"ל כל משפחות בחזקת כשרות הן לא חיישי' שמא עבד הוא והטור ס"ל אפי' מי שאין לו משפחה ידועה לא חיישינן והרמב"ם שכתב כלשון המשנה מוכח דס"ל כתי' הראשון של ה"ה דכל שאין לו משפחה ידועה חיישינן שמא עבד או ממזר הוא והמחבר סתם ופסק כוותיה ש"מ מי שאין לו משפחה ידועה חיישינן שמא עבד או ממזר הוא את"ד ז"ל ומתוך מ"ש יתבאר לך ביטול דבריו שהרי מרן בראש ס' הנז' כתב כלשון הטור ז"ל דמי שבא ואמר כהן אני כו' אוסר עצמו בגרושה ואם איתא אפילו בכל הנשים שבעולם אסור שמא ממזר הוא הן אמת דקו' הלזו ג"כ ק"ל לתי' ב' שכתב ה"ה ז"ל שדעת רבינו כדעת הרמ"ה דכל שאין לו חזקת משפחה חיישינן לנתין ולממזר שהרי דברי הטור ז"ל דריש סי' ג' הן הן לשון רבינו ז"ל שכתב בפרק זה דין י"ג וכיון שכן ק' מאי אוסר בגרושה דקאמר ואפשר ליישב לדעת ה"ה ז"ל דודאי דאפילו בכל הנשים דעלמא נמי אסור ולא הוצרך רבינו לומר דאוסר עצמו בגרושה אלא לאשמועינן דאם נשא גרושה לוקה על פיו ולא חשיבא התראת ספק כמ"ש ה"ה ז"ל ואמנם להטור ומרן לא יתכן תי' זה שהרי כיון דבזמן הזה לא נפקא לן מידי לענין מלקות למאי הלכתא הוצרכו לאשמועינן דלוקה ומה שהכריח ממה שהעתיק והוציאוני מבית הספר כלשון רבי' דס"ל כדע' הרמ"ה וה"ה כתי' הראשון נראה לע"ד דאין ראיה כלל דמעולם לא כתבו ז"ל דאפילו בשאין לו חזקת משפחה לא חיישינן שמא עבד או ממזר הוא אלא דוקא בטוען ודאי דקים ליה בנפשיה דישראל כשר הוא משום הכי לא חיישינן לה ונאמן על ידי עצמו מה שאין כן ההי' דבית הס' דאיהו לא קים ליה בנפשיה אם הוא כשר או פסול אלא שבא להעיד בגדלו מה שראה בקטנו בהא ודאי פשיטא דחיישינן שמא עבד הוא וזה דבר מוכרח שהרי התוספו' שם באותו פרק דכ"ד ע"א ד"ה אבל אינו נאמן דחו פי' רש"י מכח ההיא דפרק החולץ דזיל גלי כו' יע"ש אשר מבואר דס"ל דאפילו בשאין משפחתו ידועה לא חיישי' לספק ממזרות ונתינות ובדף כ"ו כתבו דנקט מבית הספר שלא לומר שהוא עבד ולפי דברי הרב בית שמואל נמצאו סותרין את עצמם בתוך כ"ד ולא חשו עצמם ליישב ההיא דהחולץ אלא הדבר מוכרח כמ"ש כן נ"ל. ואולם אכתי פש גבן ליישב לדעת הרמ"ה ולתי' הראשון שכתב ה"ה ז"ל מה יענו לההיא דאמרינן התם בפרק החולץ דמ"ז מעשה בא' שבא לפני רבי יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי כו' אמר לו נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך אלמא דבנים ממילא כשרים הן ולא בעי ראי' וכבר הביאו ראיה לזו הרא"ש בר"פ י' יוחסין והתוס' שם בפ' החולץ ד"ה במוחזק לך ומהתימה על הב"ח ז"ל איך לא חש ליישב סוגייאות הלזו לדעת הרמ"ה ז"ל וכבר ראיתי למוהרימ"ט ז"ל ח"א סימן קמ"ט שפירש דברי הרמ"ה הללו כדרך שפי' הב"ח דלא בא לאפוקי אלא משבא מארץ רחוק' שאין משפחתו ידועה לנו שיש לחוש שמא עבד הוא וכתב דההיא דפרק החולץ דידיע לן שהיה גוי ואין ס' אלא אם נתגייר בב"ד אלו דבריו יע"ש ובאמת שדבריו מן המתמיהין ולא ידענא מאי אידון ביה דכיון דההיא מיירי בידיע לן שהיה גוי כ"ש דקשה טפי לדעת הרמ"ה דכיון דאפילו בידיע לן שהיה גוי נאמן לומר שנתגייר בב"ד כ"ש במי שאומר שהוא ישראל גמור ואין אנו יודעים בו שום פיסול שיהא נאמן הרי לדעת רבוותא ס"ל דכל שאנו יודעים שהיה גוי אינו נאמן לומר שנתגייר בב"ד וכל שאין אנו יודעים שהיה גוי הוא נאמן כמבואר שם עיין בטור י"ד סי' רס"ח וכמו כן ק"ל למ"ש התו' בפרק החולץ דמ"ה ע"א ד"ה זיל איטמר שהק' שם דהא בעי ראיה כדאמרינן פ"ב דכתובות דמעלין מתרומ' ליוחסין ותירץ וז"ל וי"ל דהתם להשיא בתו לכהן העובד ע"ג המזבח כמו שמוכיח שם ר"ת א"נ התם כר"מ אבל ח"א כל המשפחות בחזקת כשרות כו' ע"ש אשר נראה מדבריהם דס"ל כתירוץ השני דההיא דפ"ב דכתובות דאינו נאמן ליוחסין כפירש"י ז"ל דהיינו משום חשש ממזרות אלא דההיא ברייתא אתיא אליבא דר"מ וכמו כן כתב הר"ן בפ"ב דכתובות בשם יש מי שתירץ והדבר קשה דאכתי מה יענו לההיא דנאמן אתה לפסול את עצמך כו' שהרי ר"י הוא דקאמר ולפי תירוץ זה ר"י נמי על כרחין כר"מ ס"ל דלא אמרינן כל משפחות בחזקת כשרות הן כדקאמר התם ר"י אומר אף אינו נאמן להאכילו בתרומה ואשר אני אחזה ליישב דאפי' לר"מ דס"ל דכל המשפחות לאו בחזקת כשרות הן ובעו בדיקה ה"ד לעניין להשיאו אשה לכתחילה אבל כל שעבר ונשא לא חיישי' להוציאה מידו ובפרק ע"י דע"א פרכי' התם הא גופא קשיא אמרת מוחזק לפסול פסול הא סתמא כשר והדר תני מוחזק לכשר כשר הא סתמא פסול אמר ר"ה כו' ל"ק כאן להשיאו אשה כאן להוציא אשה מידו ע"ש א"כ איכ' למימר דעובדא דר"י מעשה שהיה בשכבר היו הוא ובניו נשואין ומש"ה קאמר דנאמן לפסול את עצמו כו' ועוד אפשר לומר שלדעת הרמ"ה ולחד תי' שכתבו התו' ס"ל דההיא דר"י מיירי בשידוע לנו שהיה גוי ונתגייר דמהשתא יכול לישא ישראלית וליכא תו למיחש לא משום עבד ולא משום ממזר אלא שלא היו יודעים אם נתגייר בב"ד ולכך קאמר דאינו נאמן לפסול את בניו משום דכיון דיודעים הם שנתגייר אמרינן ודאי שנתגייר בב"ד כדינו ואפשר שלזה היתה כונת מוהרימ"ט ז"ל וחיסור לשון נפל בדבריו וצ"ל בידיע לן שהיה גוי ונתגייר ומ"מ אכתי דברי התוספות בפ' החולץ מוקשי' הן בעיני שהרי מבואר מדברי' שם בדף מ"ו שהן מפרשי' ההיא דר"י כפשטיה וכמו שהביאו ממנה ראיה וא"כ קש' טובא איך בדף מ"ה העלימו עיניהם מההי' דר"י ועוד תמיהא מילתא שהרי הר"ן ז"ל הביא תי' הלזו משם יש מי שתי' כו' וז"ל והא ודאי ליתא דהא התם מוקמינא למתני' דהנושא אשה כהנת כר"מ ופרכי' עלה ואיהי נמי תבדוק בדידי' ופרקינן לא הוזהרו כשרו' להינשא לפסולין כלומר לפיסולי כהונה וכיון שלא הקפידה תורה ליחוסן רבנן נמי לא עבוד מעלה לאצרוכינהו בדיקה ואפי' מחמת ממזרות אלמא לר"מ אשה אינה צריכה בדיקה ע"ש וכיון שכן ק"ט מה יענו לקושית הר"ן הלזו הן אמת שדברי הר"ן ז"ל הללו הם תמוהים בעיני שדבריו סותרים למ"ש פ' ע"י אמתני' הלזו אחר שהביא פירש"י כתב וז"ל כן פירש"י ז"ל והוא דרך הרמב"ם אבל בנוסחאו' שלנו כתוב לויים וישראלים ולפי פי' משנתנו כך הנושא אשה כלומר כו' ובהכי א"ש מאי דפרכינן ואיהי נמי תבדוק בדידי' כלומ' אה"נ דאיהי נמי בדקה בדידי' משום פסולי קהל אלא מש"ה לא תנייא מתני' משום דאינו דומה בדיקת' לבדיקתו דאיהי לא בדקה אלא משום פסולי קהל כו' ע"ש באורך שהחזיק בגירסא הלזו ועשה לה סמוכות מהירושלמי יע"ש וכן הוא דעת הרמב"ן ז"ל שם במלחמותיו וא"כ מבואר הוא דעת מי שתי' שכתב בפ' שני דכתובות הוא משום שהן גורסים במשנתינו לויים וישראלים כמו שכתבו הר"ן והרמב"ן ז"ל ואיך דחה דבריהם בשתי ידי' דכ' דהנכון כפירוש ר"ת גם הרז"ה ז"ל שם בלשון אחרון סובר כדעת הרמב"ן דאיהי נמי בדקה בדידיה שכתב וז"ל וי"ל דכי תנן במתני' צריך לבדוק בכל אדם שנינו דהא אוקימנא בשקרא ערער ובדין הוא דאיהי נמי בדקה בדידיה אלא דשייורי שייר לאשמועינן שהיא אינה צריכה לבדוק כו' ע"ש אלא שאני תמיהא עליו שמתוך דבריו מבואר שהוא גורס במשנתינו לוייה וישראלית כגי' רש"י ז"ל ממ"ש בלשון ראשון דמתני' מיירי בכהן הנוש' דכיון שכן קשה איך אפשר לומר לגירס' זו דאיהי נמי בדק' בדידי' משום פסולי קהל והא דלא קתני משום דשייורי שייר דהניחא רישא דמתני' דהנוש' כהנת אמנם אכתי תקשי מסיפא דקתני לוייה וישראלית כו' דאיירי לענין פסולי קהל דאיהי נמי תבדוק בדידיה כדפריך תלמודא ארישא ואולי נאמר דאסיפא ל"ק ליה לתלמודא משום דאיכא למימר דאיידי דקתני רישא הנושא כהנת לאשמועינן דלא הוזהרו כשרות כו' תני נמי בלוייה וישראלי' וע"פ האמור י"ל דהתוס' ז"ל פ' החולץ הוו גרסי כגירס' הר"ן והרמב"ן ז"ל ומש"ה כתבו דההוא דהתם כר"מ דלר"מ אפי' איהי נמי בדקה בדידיה מכל מקום אכתי קוש' קמייתא קשיא ואשר אני אחזה לפ' דבריהם בשנדקדק במ"ש בראש אמיר וז"ל זיל איטמר וישאוך אשה מיוחסת דלכאור' אין להם מובן למה זה הוצרכו להציע כן ובפשי' היה להם להק' מההיא דכתובות כי ע"כ נראה לי ודאי דודאי ס"ל להתוס' ז"ל דלענין פסולי קהל לכ"ע אפי' לר"מ אשה אינה צריכה בדיקה כמ"ש הר"ן אלא דמשמע להו דמדנסיבו ליה עצה רבה ור"י ואמרו זיל גלי סתמא משמע דס"ל דאפילו אשה מיוחסת דהיינו בדוקה מארבע אמהו' ולענין שיהא בתו כשרה לכהונה יכול ליקח דאל"כ הי"ל ליתן לו עצה טובה שלא יקח אשה מיוחסת פן יבדקו אחריה ותגלי חרפתו ולא יקח אלא ישראלית סתמא וכבר מפורש ובא פירוש זה להתוס' ז"ל פרק ע"י דע"ח ע"א ד"ה כאן להשיאו אשה שכתבו וז"ל פי' מיוחסת מד' אמהות דאי משום ישראלית בלא"ה מותר בישראלית כדאמרי' כו' זיל גלי אלמא משמע דבמקום שאין מכירין אותו נותנים לו ישראלית כו' ואולם התוס' בפ' החולץ לא ניחא להו בהכי מהכרח שכתבנו וזה שכתבו וישיאוך אשה מיוחסת כלומר בדוקה מד' אמהות שיהא בתו כשרה לכהונה והיינו דק"ל מההיא דפ"ב דכתובות ותי' דההיא מיירי להשיא בתו לכהן העובד ע"ג המזבח דבהא אפי' רבנן דר"מ מודו דבעי בדיקה דמעלה עשו בעבודת מזבח אי משום דזר העובד במית' דחמירא ואי משום דעבודת צבור שאני וכמ"ש הב"ח ז"ל וכמ"ש לקמן אמנם כל דליכא עבודת מזבח וכגון בזה"ז לא חיישינן לה ומותרת להנשא לכהן ולא חיישינן משום חללות וחזרו ותי' עוד דאפילו נימא דההיא דפרק ב' דכתובות איירי לענין שאסורה בתו להשיא לכהן משום חשש חללות ואפי' בזה"ז דליכא עבודת מזבח ההיא דהתם אתייא אליבא דר"מ אמנם לחכמי' אפי' משום חללות לא חיישי' ומהשתא ההיא דר"י ל"ק להו כלל משום דהתם לענין שיהא אסור בבת ישראל הוא דקא' דנאמן לפסול את עצמו ולא לפסול את בניו וכל שבפסולי קהל לא חיישינן לכ"ע זה הנ"ל אמת ויציב בכונת דבריהם ובהכי ניחא לי מה שהיה נראה לדקדק בדבריהם בתירוץ הראשון שכתבו משם רבינו תם דההיא דכתובות איירי להשיא בתו לכהן העובד על גבי המזבח ומבואר מדבריהם דלפי תי' זה ההיא דכתובות אתייא אפי' כרבנן דר"מ ממה שכתבו בתי' הב' א"נ דהתם כר"מ כו' משמע דלפי תי' הא' אתייא כרבנן דר"מ ואלו בכתובות ד"ה ואינו נאמן כתבו משם ר"ת דהתם מיירי להשיא בתו לכהן ומשמע מדבריהם דאף להשיא בתו לכהן שאינו עובד ע"ג המזבח חיישינן משום איסור חללות מדלא כתבו להשיא בתו לכהן העובד ע"ג המזבח ובס"ד כתבו לתירוץ ר"ת דכול' סוגי' דהתם אתייא אליבא דר"מ ונמצאו דברי ר"ת סותרים לכן כפי מ"ש י"ל כמ"ש בכתובות היינו ממש כא"נ שכתבו התו' בפ' החולץ ושני התי' הללו הן הן מדברי ר"ת ז"ל כנ"ל ולענין הלכה הנה לענין פסולי קהל דעת כל הפוסקים ס"ל דאפי' מי שאין לו חזקת משפחה כגון שבא מארץ רחוקה אמרינן כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות זולתי דעת הרמ"ה שכתב הטור ז"ל ולחד תי' שכתב הוא ז"ל בדעת רבינו ודלא כהרב ב"ש ובס' בי"ה שיחסו סבר' הלזו לדעת מרן והטור ז"ל דליתא כמ"ש ולענין פסולי כהונה דעת הר"ן ז"ל בס"פ ע"י דכל שאין לו חזקת משפחה חיישינן וכן הוא דעת הטור ז"ל כמו שהוכחנו מדבריו וכן נראה לי להוכיח שכן דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל ממה שהשמיטו מתני' דהנושא אשה כהנת והביאו מתני' דמי שיצא הוא ואשתו למ"ה ואי ס"ל כדעת הרמב"ן שכתב הר"ן דכי אמרי' זו דר"מ אבל ח"א כל המשפחות היינו דוקא לענין פסולי קהל א"כ הי"ל להביא מתני' דהנושא אשה כהנת אלא מוכרח הדבר לומר דאפי' לענין פסולי כהונה אמרי' כל משפחו' כו' מיהו דוקא היכא דאיכא חזקת משפחה אמנם כל דליכא חזקת משפח' חיישינן לפסולי כהונה ומה"ט הוצרכו להביא מתני' דמי שיצא הוא ואשתו ממ"ה ואולם מדברי התו' בפ"ב דכתובות ד"ה הנז' מבואר דס"ל דאפי' היכא דליכא חזקת משפחה לא חיישינן לפסולי כהונה לרבנן דקי"ל כוותייהו ממה שהוצרכו לאוקמי סוגיא דהתם כר"מ ואם איתא אפי' כרבנן דר"מ א"ש דהתם כיון דליכא חזקת משפחה חיישי' לה וכן מבואר ג"כ מדברי הנ"י ז"ל שכתב בפרק החולץ גבי ההיא דנכרי ועבד הבא עב"י וז"ל ודע' הרי"ף ז"ל דמדחזי' לגמ' בתר הכי דקא' דהולד כשר ול"ק הולד פגום שאינו פגום והכי מסתבר מדקאמר בסוף שמעתין ואף רב כו' משמע שהיה מותר לכהונה מדלא חייש לפיסול כהונה דהא קי"ל שאין הכהן צריך לבדוק אלא במי שקרא עליו ערער כו' יע"ש ולפי דעתו ז"ל לא ידעתי לאיזה תכלית הביא הרי"ף ז"ל מתני' דמי שיצא הוא ואשתו למ"ה ואי ס"ל להנ"י שהרי"ף ז"ל הביאה לענין שיהא כשר לעבוד על גבי המזבח ולעלות לדוכן בזה"ז דס"ל דלענין זה אפי' רבנן מודו וכדעת ר"ת א"כ ה"נ הי"ל להביא מתני' דהנושא אשה כהנת וכעת צ"ע: והיכא דאיכא חזק' משפחה דעת הרמב"ן דלענין פסולי כהונה חיישינן משום איסור חללות שבה וכתב דהא דאמרי' זו דר"מ כו' לא קאי אלא אפסולי קהל ומטעמא דמכירים ישראל ממזרים שביניהם גם הטור ז"ל סי' ב' יחס סברא הלזו לדעת ר"ת ז"ל ותמה עליו שהרי מסקינן בגמ' אר"י אמר רב זו דברי ר"מ אבל ח"א כו' ומרן הב"י ז"ל כתב שאין זו הכרע דאיכא למימר דכי בעינן קריאת ערער דוקא לחשש ממזרות כו' אבל בחשש חללות אפי' לא קרא עליו ערער כמ"ש הר"ן יע"ש וראיתי להפרישה ז"ל שתמה עליו דלפי זה צריך לאוקמי דפלוגתייהו דר"מ ורבנן בחשש ממזרות כיון דבחשש חללות אפי' רבנן מודו ובהדיא ס"ל לר"ת דלכ"ע לא חיישינן לממזרות ממה שהוצרך לאוקמי ההיא דפרק ב' דכתובות דאינו נאמן להשיאו אשה משום חללות ואליבא דר"מ מבואר דמשום חשש ממזרו' לא חיישי' אפי' לר"מ וכמו שהוכיח מההיא דמשני התם לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין והר"ן ז"ל כתב כן משם הרמב"ן משום דס"ל דלר"מ חיישינן משום ממזרות וגרס במתני' לויים וישראלים כמבואר בדבריו במלחמותיו אמנם לדעת ר"ת ז"ל לא יתכן תירוץ זה ובאמת שהדבר מתמיה על מרן ז"ל איך יצא מפה קדוש ועל כן הנראה אצלי שדברי מרן ז"ל נכוני' והוא דודאי אפי' לדעת ר"ת דס"ל דלחשש ממזרות לא חיישי' ה"ד בישראל וא"נ באשה כהנת דלא הוזהרו משו' חללות לא עבוד רבנן מעלה משום ממזרות גריד' אמנם בכהן ודאי דה"נ לר"מ חיישי' משום ממזרות וזה דבר מוכרח ממתני' דקתני לויה וישראלית מוסיפין עליהן והתם לא שייך אלא חשש ממזרות וכמו שהכריחו התו' שם ובפ"ב דכתובו' וא"כ איכא למימר שפיר דכי קאמר בגמ' זו דר"מ אבל ח"א כו' לא קאי אלא אבדיקה דכהן משום ממזרות דר"מ ס"ל דבכהן כיון שתקינו לבדוק משם חללות תקינו ג"כ משום ממזרות ולרבנן אפי' בכהן לא תקנו לבדוק אלא משום חללות ומ"ש ר"ת דלחשש ממזרו' לא חיישינן לכ"ע ה"ד באשה כהנת או ביש' דוקא כנ"ל נכון:
+
+Chapter 21
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b>
+<b> הבא על הערוה כו' או שחבק ונשק כו'.</b> כתב ה"ה ז"ל ולפי דעת רבינו ז"ל מ"ש ביבמות העראה זו הכנסת עטרה מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור י"ל דפטור משום ביאה קאמר אבל מחמת קריבה שאפי' המחבק לוקה לא הוצרכו לומר שהמנשק באבר אותו מקום לוקה כו' יע"ש וק"ל טובא דבפ"ק דיבמות בסוגייא דעליה פרכינן התם טעמא דכתיב עליה הא לא"ה הו"א אחות אשה מתייבמת מ"ט דאמרי' אתי עשה ודחי לא תעשה אימור דאמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה ל"ת גרידא לא תעשה שיש בו כרת מי דחי ושקיל וטרי טובא התם והשתא לדעת רבינו בפשיטות הו"ל לתלמודא להקשות דקרא דעליה ל"ל אי משום דאתי עשה כו' אימור דעשה דחי ל"ת היכא דבעידנא דקא מיעקר לאו מקיים עשה הכא בעידנא דקא מעקר לאו דהיינו משעת נשיקה לא מקיים עשה עד גמר ביאה דאיכא הקמת שם וכמו כן כתבו התוספ' ז"ל בפרק השולח גבי מי שחציו עבד דלא אתי עשה דפ"ו ודחי ל"ת דלא יהיה קדש משום דמשע' העראה עבר הלאו ועש' דפ"ו לא מקיים עד גמר ביא' יע"ש וכבר אפשר ליישב שדעת רבינו ז"ל כמ"ש הנ"י בפ"ב דמציעא אההיא דאמרינן התם טעמא דכתב רחמנא אני ה' כו' איכא דמקש' ל"ל הך טעמא ת"ל דבעידן דמעקר לאו לא מקיים עשה דהשבה ותי' הרנב"ד דה"נ בשעת שעבר לאו מקיים עשה דהא מתעסק הוא במצות השבה בשעת עקירת הלאו ואע"פ שלא גמר המצוה עד שישיב לבעליו מקרי שפיר בעידנא יע"ש וא"כ דכוותא נמי איכא למימר הכא דאע"ג דמשעת העראה עבר על הלאו חשיב שפיר בעידנא כיון דמשעת העראה מתעסק הוא במצות יבום והנראה דהתוספו' ז"ל פרק השולח הם חלוקים עם דעת הר"ן: ואולם לדעת רבינו לא נפלאת היא לייחס סברא זו האמנם ראיתי לה"ה פי"א מה' גזילה ואבידה דף י"ח שכתב וז"ל ומ"ש שאין עשה דוחה ל"ת ועשה היא כגיר' ההלכות אבל אמת שאין אנו צריכין לכך דת"ל דבעידנא דקא עייל בבית הקברות לא מקיים מ"ע כו' יע"ש הנה מבואר שחולק על דעת הר"ן ולפי דעתו ז"ל לא ידעתי מה יענ' למה שהקשי' כפי מה שהחזיק הוא ז"ל סברת רבינו וצ"ע:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> לכאורה </b> כל עיקר הדברים צריכין ביאור מרווח דהנה רבינו שם עיונו על הרמב"ם ולא קשי' ליה סתמא דבתחלת ביאה עובר על איסור עריות ובסוף ביאה מקיים העשה דזה ליתא דהא כמו בכל העריות המערה והגומר שוין נינהו כמו כן נמי ביבמה כדאיתא במתני' בריש פרק הבא על יבמתו אחד המערה וא' הגומר וכן אמרינן שם בגמרא (נ"ה ב') יבמה ליבם מנלן אתיא ביאה ביאה וא"כ בין למ"ד העראה זו הכנסת עטרה ובין למ"ד העראה זו נשיקה שוין המה לפום ריהטא ולא קשיא ליה לרבינו זולת לדעת הר"מ דפוסק דאף למ"ד העראה זו הכנסת עטרה היינו דוקא לחייב על ביאת האיסור אבל לאו דקורבא לכ"ע חייב בנשיקת האבר וא"כ שפיר לכאורה קשיא דלפ"ז אין העשה והלאו באין כאחד דהעשה היא בהכנסת עטרה והלאו עובר בשעת נשיקת האבר. ואולם לפי"ז יש להבין כונת רבינו מאי קשיא ליה דלמא רוצה הש"ס לעיל להקשות אף למ"ד העראה זו נשיקת האבר ולפ"ז שניהן באין כאחת דבשעה שעובר על הלאו מקיים העשה דהא להך מ"ד היינו העראה ויבמה נקנית בהעראה ואולם רבינו המחבר הורה לן במלה אחת שכתב עוד כונה אחרת דהא כתב משעת נשיקה לא מקיים עשה עד גמר ביאה דאיכא הקמת שם ומשמע לפ"ז אף למ"ד נשיקה זו העראה אפ"ה גבי יבמה אף שקונה אותה בהעראה זו ואין מחלקין בין העראה להעראה מ"מ העשה של יבמה יבוא עליה להקים שם לאחיו בישראל אינו מקיים אלא בביאה הראויה להקמת זרע ואולם לפ"ז לכאורה אף בלא דעת הרמב"ם קשי' כקושית הרב ז"ל דהא כ' המש"ל פט"ו מהלכות אישות הלכה ד' דאף אי העראה אינו אלא הכנסת עטרה נמי אינו מקיים העשה אלא בגמר ביאה דבהעראה זו נמי אינה מתעברת והעלה שם כן בשם הר"ן והריטב"א עייש"ה ולפ"ז לכ"ע קשי' למה לא הקשה הש"ס הא לא הוי בעידנא דהא הלאו של ביאת איסור של עריות עובר משעת העראה ואף למ"ד משעת הכנסת עטרה והעשה של יבום בענין שבעינן הקמת זרע אינו מקיים עד גמר ביאה ולפ"ז י"ל גרגיר אחד דהתוס' והר"ן לשיטתייהו אזלי דיעוין במש"ל היטב דהביא דהתוספות חולק בזה וס"ל דלא בעינן ביאה הראויה להקמת זרע אלא דמהאי להקים זרע בישראל ממעטי' רק סריס ואילונית דאינן ראוין כלל להקמת זרע ועיין בתוספות ביבמות (ך' ב') ד"ה אטו ובהר"ן פרק קמא דקדושין חולק ע"ז וסובר דבעינן ביאה הראויה להקמת זרע ודוקא בסוף ביאה מקיים העשה עיין שם בהר"ן בדף (י' א') ולפ"ז י"ל דהר"ן והתוס' לשיטתייהו אזלי דלדעת תוס' דבעינן בכל גוונא בעידנא כדכ' תוס' פ' השולח ואשר הביאן רבינו פה ל"ק קושייתינו דתוס' לשיטתייהו אזלי דסוברין דבתחלת ביאה מקיים העשה והר"ן דחולק על זה וסובר דבסוף ביאה מקיים דוקא העשה וא"כ לא הוי בעידנא הא הר"ן סובר דבכה"ג מקרי בעידנא כיון דצריכה תחלת ביאה לסוף ביאה:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..da3b86e4fd44d667308fbc6fa84daf7b045e0d51
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,111 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שחיטה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שחיטה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אבל </b>
+<b> החולין אסור לשוחטן בעזרה כו'.</b> בפ' האיש מקדש דנ"ז ע"ב אמרינן חולין שנשחטו בעזרה מה"מ אמר ר"י משום ר"מ אמרה תורה שחוט לי שלי בשלי ושלך בשלך מה שלי בשלך אסור כו' וי"ל דבפרק כ"ש דף כ"ב אמרי' דלר"מ דנפ"ל איסורי הנאה מדפרט בנבלה אותו אצטריך למעוטי חולין שנש"ב והשתא קשה דלר"מ למאי אצטריך אותו ת"ל ממה מצינו דמה שלי בשלך אסור כו' ואיפכא ליכא למידק דלמאי אצטריך ר"מ למילף איסו' חש"ב ממה מצינו ת"ל מאותו דאי לא הוה נפ"ל איסו' אכילה ממה מצינו לא הוה מוקמינן אותו למעוטי חש"ב כיון דאכתי לא שמעינן דאסור באכילה וכה"ג צריך לומר לקמן דממעטינן מאותו חש"ב ואפי"ה אצטריך קרא דכי ירחק ממך המקום לאיסורי אכילה וכ"כ הרב החדושין יע"ש אך מאי דקשה הוא דאותו ל"ל ת"ל ממה מצינו דכי היכי דילפינן ממה מצינו איסור אכילה ה"נ נילף מיניה איסור הנאה והיה אפשר לומר דאע"ג דאתיא במה מצינו אפי"ה טרח וכתב קרא כי היכי דאמרינן בעלמא מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב קרא: האמנם ראיתי להרב מש"ל ז"ל בפ"ד מהלכות מו"ל הלכה א' שנסתפק בזה אי גבי בנייא אמרינן טרח וכתב קרא והביא ראיה דלא אמרי' גבי בנייא טרח וכתב קרא מההיא דגרסינן בפרק השוחט והמעלה והא דתנן הקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור מנ"ל ומהיכא תיתי דחייב תיתי משחיטה מה לשחיטה שכן נפסלה שלא לאוכליו בפסח תיתי מזריקה מה לזריקה שכן זר חייב עליה מיתה תיתי מבנייא א"כ לא יאמר בזריקה ותיתי מבנייא כו' להכי כתב קרא למימר דלא אתי מבנייא ואי אמרת דמילתא דאתייא מבנייא טרח וכתב קרא אם כן אמרינן קומץ ומקבל לא אתייא מבנייא משום דזורק אתי מבנייא ואפילו הכי רבי ליה קרא ולעולם דקומץ ומקבל אתי מבניא א"ד יע"ש ואני תמיה עליו שהרי התוס' במס' שבת דף קל"א ע"ב ד"ה אי מעומר כתבו בהדיא דמילתא דאתיא במה הצד טרח וכתב קרא כמו מילתא דאתיא בק"ו ומבואר שם מדבריהם דדוקא במילתא דאתיא במה הצד טרח וכתב קרא אבל מילתא דאתיא במה מצינו בלא מה הצד לא אמרינן טרח וכתב קרא כיון דהוא פשוט כ"כ יע"ש ומההיא דפ' השוחט והמעלה שהביא הרב ז"ל מבואר דאפילו במילתא דאתיא במה הצד לא אמרינן טרח וכתב קרא ועיין בס' הליכות אלי בכללי המ"מ כלל תקכ"א ויש לתמוה על עוצם חכמתו איך אשתמיט מיניה דברי התוספת הללו ולדברי התוס' צריך ליישב ההיא דפ' השוחט דאע"ג דמילתא דאתייא במה הצד טרח וכתב קרא אפי' הכי כל דאיכא לשנויי משנינן כדאמרינן בריש קידושין ובספר כריתות להר"ש ז"ל בחלק לשון למודים שער א' כ' דמילתא דאתיא במה מצינו אי אמרינן טרח וכתב קרא פלוגתא דתנאי היא דלמ"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדין ה"ט משום דאיכא למימר מלתא דאתיא במה מצינו טרח וכתב קרא ולמ"ד אין מלמדים ס"ל דלא אמרינן הכי אלא דוקא בק"ו יע"ש ולדאתאן עלה נראה דאכתי קושיין בדוכתא קיימא אף למ"ש הכריתות ז"ל שהרי בפ"ק דקדושין דל"ה אמרינן דר"מ ס"ל דב' כתובים הבאים כא' אין מלמדין וא"כ ע"כ דס"ל דדוקא בק"ו אמרינן טרח וכתב קרא אבל במה מצינו לא וא"כ הדרא קו' לדוכתא ואפשר ליישב דלר"מ אי לא הוה כתיב אותו לא הוה ילפינן ממה מצינו משום דאיכא למיפרך מה לשלי בשלך שכן ענוש כרת כדפריך בגמ' אמנם השתא דכתיב אותו ע"כ למילף במה מצינו משום דאל"כ אותו ל"ל כנ"ל ועיין במוהרלנ"ח סי' ל"ח עוד אמרינן התם אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי כו' וי"ל דהא קיימא לן אין עונשין מן הדין ומתוך כך היה נראה להביא ראיה למ"ש ה"ה ז"ל בפ"ב מה' מאכ"א הלכה א' דכל שנאסר בלאו הבא מכלל עשה מזהירין מ"הד וא"כ ה"נ כיון דאיכא לאו הבא מכלל עשה כדכתיב וזבחת מבקרך כו' בשעריך כמ"ש רש"י מזהירין ועונשין מ"ה האמנם הרב מוצל מאש סי' ך' כתב שאף ה"ה ז"ל לא כ"כ אלא דוקא גבי אזהרה אבל לענין עונשין אין עונשין מ"ה אע"ג דאית ביה לאו הבא מכלל עשה אלא שדבריו ז"ל סותרים למ"ש הרא"ם בפ' שמיני יע"ש וכבר הארכתי בזה מאוד במקום אחר ושוב ראיתי להרב שיירי כנה"ג ז"ל בכללי הק"ו דף קכ"ב עמוד שלישי שרצה להביא ראיה מסוגיא דשמעתין לדעת הרא"ם ז"ל ורבי' אליקים דסוברים דבכרת עונשין מן הדין וכתב וז"ל ולמ"ד דעונשין במ"מ לק"מ אבל למ"ד אין עונשין מאי איכא למימר ויראה דהכא פריך למ"ד עונשין מן הדין נימא דמה שלי בשלך ענוש כרת כו' יע"ש ודרך אגב ראיתי להרב מש"ל ז"ל בפ"ב מה' נזירות הלכה י"ז שהקשה לדעת הסוברים דבמ"מ עונשין מן הדין מההיא דפ' השוחט והמעלה שכתבנו לעיל דפריך א"כ לא יאמר בזריקה ותיתי מבנייא ואם כדבריהם אימא דאצטריך לומר בזריקה כדי לחייבו כרת על הזריקה יע"ש ולדעתי נראה דל"ק שהרי כתב הריטב"א בספ"ב דמכות והביאו מוהרי"ק בכללי הגמ' דבמידי דקרבן עונשין מ"ה ועיין בס' הליכות אלי בכללי האלף כלל ו' וכלל י"א שע"פ דברי הריטב"א ז"ל הללו ישב ההיא דפריך בזבחים דכ"ג אי מה זר במיתה אף יושב במיתה ופי' רש"י ז"ל דנגמר ממה מצינו אע"ג דאין עונשין מ"ה משום דכיון דהוו מידי דקרבן עונשין מ"ה יע"ש ודו"ק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> בקונטרוס </b> הכללים אשר לי ת"ל גם אנכי הארכתי בענינים האלה והנה במה שכתב הרב פה להקשות מאי הקשה הש"ס מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי ענוש כרת הא אין מזהירין מן הדין ונקט לפשוטו דמלתא דכמו שאמרינן גבי ק"ו אין מזהירין מן הדין כן נמי אמרינן גבי מה מצינו ואולם דבר זה מחלוקת הפוסקים הוא ועיין במ"ל פ"ד מהל' נזיר הביא בזה פלוגתא בין הר"ן ומהר"ם די בוטן ואנכי תליתי הפלוגתא בין ב' טעמים אלו שאמרינן דאין מזהירין מן הדין הטעם הא' הוא לפי שאינו כתוב מפורש ואף דהוי משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן מ"מ דלמא איכא פירכא וכדומה וא"כ אין חילוק בין ק"ו למה מצינו דכמו דק"ו הוא אינו מפורש ואף שהוא מי"ג מדות וה"ה נמי מה מצינו אבל לטעם השני והוא הטעם שכתב המהרש"א בסנהדרין משם הסמ"ק דלכן לא לוקין על ק"ו לפי שאמרינן יען שדבר הנלמד חמור מן הדבר הלמד לכן אי אפשר לענוש עליו דדלמא לא די בעונש הקל עיין במהרש"א סנהדרין וא"כ לפ"ז מאי שני ק"ו ממה מצינו דזה דוקא ק"ו אבל במה מצינו הרי הנושאים שוין הן באיכותן וראוי' זה כראוי' זה והנה לפי ייעוד הזה אמרתי נמי דסברות הרב המגיד אשר רמז עליו הרב פה והיינו אי אמרינן אי איכא עשה בהדי ק"ו שלוקין עליו תלי' נמי בהך סברא דודאי אי אמרינן דהטעם והוא דאין מזהירין ועונשין מן הדין לפי שהנושא דנלמד אינו דומה לנושא המלמד דזה קל ודי בעונש מלקות וכרת ונושא הנלמד החמור אינו די בעונש הזה א"כ ודאי ליתא לסברת ה"ה דאי איכא עשה בהדיה לוקין אדרבה הלא עוד חמור הוא שאיכא נמי עשה בהדיה ודוקא אימת איכא סברת הה"מ אי אמרינן דטעמא הוי משום דאמרינן לפי שלא נכתב בפי' לכן המציא הה"מ סברתי' אי איכא עשה בהדיה הרי חזינן התורה אסרתיה ושוב ילפינן המלקות מק"ו עיין בזה כי נכון הדבר ולפ"ז ב' דינים אלו משולבות אחת אל אחת דאם אמרינן כסברות הה"מ דאם איכא עשה בהדי' הק"ו לוקין ומזהירין וע"כ דלא כסברת מהרש"א ולפ"ז גבי מה מצינו נמי אין לוקין דמ"ש אבל אי לא אמרינן כסברות הה"מ משום דאמרינן כסברת מהרש"א א"כ גבי מה מצינו בלא"ה לוקין וה"ה איפכא. ולפ"ז הכל יבא על נכון וליתא נמי לקושית רבינו המחבר מתחלה דהקשה ר"מ אדר"מ דהכא מילף א"ח בעזרה ממה מצינו דשלי בשלך ובפסחים יליף לה מאותו למה לי תרתי ואמרתי דל"ק לפ"ז דהנה ממה מצינו לחוד לא הוי לוקין עליו לפי שאין לוקין על מה מצינו כמו בק"ו והיינו טעמא כיון דלא נכתב בפי' ולא כמהרש"א ולפ"ז אי אמרינן דלא כמהרש"א ודאי אמרינן בהך סברא כהה"מ דאם איכא עשה בהדיה לוקין לכך בעינן תרתי דמאותו לחוד לא הוי לוקין דהוי לאו הבא מכלל עשה ועיין בתוספת פסחים ובמשנה למלך הל' יסודי התורה ועל מה מצינו לחוד נמי לא הוי לוקין לפי שאין לוקין על מה מצינו ועל שתיהן יחד לוקין עליו והנה במה שעמד הרב פה אי אמרינן גבי מה מצינו נמי טרח וכ' לה קרא והביא הרב בס' כריתות דתליא הדבר בפלוגתא בב' כתובים אי מלמדין אי לא בזה סרה תלונות החכם בס' באר יעקב בקונטרס הכללים שהרב בעל באר יעקב רצה להוכיח נמי דע"כ גבי מה מצינו נמי אמרינן אין מזהירין מן הדין ממכות (ה' ב') דאמרינן שם אחותו ל"ל מכאן שאין מזהירין מן הדין והרי האי נמי מה מצינו הוא אף בלאו ק"ו אלא דנקט ק"ו מפני שהוא אלים אבל עכ"פ מידי מה מצינו לא יצא ואכתי קשה ל"ל אחותו ע"כ דעל מה מצינו נמי אמרינן אין מזהירין מן הדין וחכם אחד הקשה עליו מהאי דאמרינן ביבמות (כ"ב ב') אחותך היא לומר דאין מזהירין מן הדין ואם הוי כ' אחותו לחודיה ה"א מזהירין מה"ד ואחותך דכ' רחמנא מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא לכך נאמר היא ע"כ הגמ' ואי כדעת בעל באר יעקב דהאי ק"ו איכא נמי מה מצינו והאי דנקט ק"ו משום דאלים יקשה וכי אפשר לומר טרח וכ' לה קרא הא כ' תוס' שבת (קל"א ב') דגבי מה מצינו לא אמרינן טרח וכ' לה קרא ע"כ תשובת חכם אחד שם ולפי ספר לשון למודים ל"ק דהא דאמרינן ביבמות האי היא מבעיא ליה דאי מאחותו ה"א טרח וכ' לה קרא זהו קאי שם לרבנן דר' יוסי בר יהודה וי"ל דהנהו רבנן ס"ל כמ"ד ב' כתובים הבאין כא' מלמדין ומאן דסובר אין מלמדין סובר באמת כר' יוסי בר יהודה ובאמת על ר' יוסי בר יהודה גופא הוי מצי שם הש"ס לתרץ כן אלא דהש"ס לא רצה לתלות פלוגתא זו דוקא בהך פלוגתא ועיין בזה: והנה ת"ל יש לי בענינים האלו חבילות חבילות ואין פה המקום לאספן זולת דבר אחד אזכיר במה שראיתי בספר פני יהושע בחדושיו לביצה (ז' א') דכתב שם בפלפולו דמה דאמרינן לכתוב רחמנא חמץ ולא לבעי שאור ואנא אמינא ומה חמץ שאין חמוצו קשה כו' שאור שחמוצו קשה לא כ"ש וכתב שם הפני יהושע דאין זה שייכות למזהירין מן הדין דזה לא הוי ק"ו דבכלל מאתים מנה וכי בשביל שחמוצו קשה מגרע גרע וכדומה לזה כתב רבינו המחבר לעיל (פי"ו מהל' א"ב הל' ב') דמה שאמרינן בקדושין (ע"ז ב') לא יאמר גרושה בכהן גדול כו' דזה נמי לאו ק"ו הוא ואין לו שייכות למזהירין מן הדין דה"נ וכי בשביל שהוא כהן גדול מגרע גרע ועל שניהן תמה אנכי מה יענה ליסוד הנטבע עליו דין אין מזהירין מן הדין והוא דרשת אחותך היא והלא התם נמי וכי אם היא בת אביו ובת אמו מגרע גרע הלא כשהיא בת אמו לא יצאה מלהיות בת אביו וכן איפכא אם היא בת אביו הכי גרע מהיות נמי בת אמו ואפילו הכי אמרינן אין מזהירין מן הדין ומי יתן סכינא חריפא ומפסקי הסברות ועיין לעיל בדברי רבינו פ"ב מהלכות מאכלות אסורות הלכה ב' מ"ש בשם ס' גופי הלכות ודי בזה:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שלג) </b> והיה אפשר לומר דאף על גב דאתיא במה מצינו אפ"ה טרח וכתב קרא. כי היכי דאמרינן בעלמא מלתא דאתיא בק"ו כו'. והר"ן בריש נדרים בסוגיא דלנדור נדר כתב לענין היקש נמי דאפשר דטרח וכתב לה קרא והנה מדברי התוס' שבת דף קל"א שהביא המחבר כאן משמע דלא ס"ל כן דודאי היקש עדיף ופשוט יותר ממה מצינו אבל הר"ן הביא מאי דאמרינן בפ' א"נ דמלתא דאתיא בג"ש טרח וכתב לה קרא אולם ממ"ש התוס' שבת דף קל"א ע"ב בד"ה אי מעומר כו' דמייתי נמי הגאון המחבר לקמן מבואר דאפי' במה מצינו לא אמרינן כן דכיון דהוא פשוט לא טרח למכתב לה קרא ומכ"ש בהיקש דעדיף ממה מצינו דודאי לא אמרינן טרח וכתב לה קרא וע"ש ועכ"ר דפליגי התוס' על הר"ן דנדרים שהבאתי: אולם לכאורה דברי התוס' תמוהים שהרי ג"ש נמי עדיפא ממה מצינו אפ"ה אמרינן בפ' א"נ דטרח וכתב לה קרא כמו שהביא הר"ן ז"ל ונראה דכוונת הר"ן ז"ל אהאי דאמרי' בר"פ איזהו נשך לענין נשך אוכל ורבית כסף. ואמנם למאי שפירשו שם התוס' בד"ה ג"ש לא צריך כו' אין משם ראיה משום דהתם לא טרח למכתב קרא באריכות אלא דסמך נשך ומרבית זה לזה וע"ש והיינו דהתוס' אזלי לשיטתייהו שכתבו בשבת דף הנ"ל דאפי' במה מצינו נמי לא אמרינן דטרח וכתב לה קרא. אבל תמהני שהרי בסנהדרין דף מ"ג ע"א לענין בית הסקילה שהוא חוץ לג' מחנות איכא התם ג"ש מפרים הנשרפים ואפ"ה טרח וכתב לה קרא והתם הא לא שייך תירוצם של התוס' הנ"ל שבריש פ' איזהו נשך דהא המקרא דויוציאו את המקלל גו' כולו קרא יתירא הוא ומה יענו התוס' על זה וגם ק"ק על הר"ן ז"ל שלא הביא האי דסנהדרין דהא אהאי דפ' איזהו נשך יש להשיב כמ"ש התוס' שם וצ"ע:
+
+Halakhah 2
+
+<b>אבל </b>
+<b> הנוחר כו' והשוחט ונמצא טריפה מותרים בהנאה.</b> כתב מרן פרק האיש מקדש משמע דלא מיתסר בהנאה אלא בשוחט דומיא דוזבחת וכל הני לאו שחיטה נינהו ומה שכתב ונמצא כו' פסק כר"ש וצריך טעם למה עכ"ל ואפשר דיצא לרבינו כן מדאמרינן בפ' כ"ה דפ"ה ראה ר' דבריו של ר"ש בכסוי הדם ושנאה בלשון חכמים ואמרינן דה"ט משום דכתיב אשר יאכל ור"מ ההוא למעוטי עוף טמא ור"ש עוף טמא מ"ט דלאו בר אכילה טריפה נמי לאו בר אכילה וכן פסק רבינו ז"ל פרק י"ד מהלכות אלו דין יו"ד וא"כ ה"נ כיון דכתיב וזבחת ואכלת משמע דבראוי לאכילה הוא דאסר קרא כנ"ל אך מאי דק"ל טובא הוא ממ"ש רבינו ז"ל פ"א מהלכות מחוסרי כפרה הלכה ז' האשה שלא הוחזקה עוברה כו' ואין חטאת אחת משניהם נאכלת שחטאת העוף הבאה על הס' נשרפת שמא אינה חייבת ונמצאת חטאת זו חולין שנשחטו בעזרה שהן אסורין בהנאה כמו שביארנו בהלכות שחיטה עכ"ל והוא תימא שהרי כפי מה שפסק בה' שחיטה דהנוחר והמעקר או שנמצא טריפה מותר בהנאה אם כן איך כתב דנשרפת שמא חולין בעזרה הן הא לכשת"ל דחולין בעזרה הן אפילו הכי מותרים בהנאה דלא אסרה תורה אלא שחיטה הראויה לאכילה דומיא דוזבחת והך לאו שחיטה אלא מליקה ואפילו נימא שהטעם שכתב שמא אינה חייבת כו' לא קאי אנשרפת אלא אאינה נאכלת וטעמא דנשרפת הוא משום דשמא קדש הוא אבל קדש שאינו נאכל טעון שריפה כמ"ש רש"י ז"ל בכריתות דכ"ו ע"ב אכתי קשה דכי היכי דמותר בהנאה מטעמא דלא אסרה תורה אלא שחיטה דוזבחת כתיב מה"ט באכילה אין בו משום חולין בעזרה דאיסור אכילה נמי מוזבחת ואכלת נפ"ל ושוב ראיתי בס' קול בן לוי דל"ב ע"ד שתמה מעין זה על מ"ש רש"י ז"ל בכריתות דף הנזכר בד"ה אם משנמלקה וז"ל ומשום חולין בעזרה לא איכפת לן דלא אסרה תורה אלא שחיטה אבל מליקה לא עכ"ל דבפ"ד דנזיר דף כ"ט פריך לר"ל דאמר חולין בעזרה ושחיטת העוף לאו דאורייתא מברייתא דקתני ריב"י אומר מניין לחטאת העוף שהיא באה על הספק שאינה נאכלת ת"ל והזב את זובו לזכר ולנקבה וכו' אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקבה מביאה קרבן ונאכלת אמרת לא אם אמרת בזכר שכן איסור א' תאמר בנקבה שכן שני איסורים מאי שני איסורים לאו איסור נבלה וחולין בעזרה הרי להדי' שאף במליקה אית ביה איסור חולין בעזרה יע"ש ולפי חומר הנושא נראה לומר דמ"ש רש"י ז"ל דבמליקה אין בו משום חולין בעזרה משום דלא אסרה תורה אלא שחיטה לא כ"כ אלא לפום מאי דמסיק אביי בשמעתין דחולין בעזרה נפ"ל מקרא דכי ירחק והילכך אית לן למימר דלא אסרה תורה אלא שחיטה משום דוזבחת כתיב כמ"ש הכ"מ ז"ל אבל לר"מ דס"ל דנ"ל במ"מ מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור משמע ודאי דבמליקה נמי אית ביה משום חולין בעזרה דילפינן במ"מ משלי בשלך ואף דקי"ל דהמולק עוף בחוץ פטור היינו דוקא לענין דלא מחייב כרת אבל לענין איסור הנאה פשיטא ודאי דאסור ומטעמא שכתב רש"י ז"ל בד"ה שלי בשלך דמי יתיר הנאה שנאסר בו מחיים אחרי שאין דמו נזרק יע"ש וא"כ איכא למימר דכי קאמר התם בגמרא מאי שני איסורים לאו איסור נבלה וחולין שנשחטו בעזרה ה"ק וריב"י ס"ל כר"מ דנפ"ל במ"מ ומ"ש רש"י ז"ל היינו לפום מאי דקי"ל כאביי דנפ"ל מקרא דכי ירחק ואין זה מן הדוחק שהרי ע"כ מאי דקאמר התם לאו איסור נבלה וחולין בעזרה לאו אליבא דכולי עלמא שהרי לר"ש דס"ל דהשוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה משום דס"ל דבעי' שחיטה הראויה לאכילה פשיטא ודאי דמליקה בעוף חשיב אינה ראויה לאכילה משום איסור נבלה אלא ע"כ ה"ק וריב"י ס"ל כחכמים א"כ אף אנו נאמר דריב"י כר"מ ס"ל כנ"ל וראיתי למו"ה הי"ו בספר לשון למודים חי"ד הל' נדרים דע"ד ע"ד שכתב לתרץ לזה דס"ל לרש"י דאף במליקה נמי איכא לתא דחולין בעזרה דלא עדיף מליקה מסתם חולין שאסור להכניסן לעזרה אפילו בשר שחוטה או פירות ופת כמ"ש רבינו אלא דס"ל דלענין הנאה לא אסרה תורה אלא שחיטה דומיא דוזבחת ובהכי ניחא דבשלמא בההיא דנזיר דלענין איסור אכילה קאי קאמר שפיר דמשום דאיכא תרי איסורים איסור נבלה ואיסור חולין בעזרה אינה נאכלת ובהנאה נמי אסרה דשמא קדש הוא כמ"ש רש"י משא"כ בההיא דכריתות דלענין הנאה קאי דקאמר מתניתין בנודע לה דלא ילדה ובדין הוא דמותרת בהנאה משום דחולין גמורים הן וליכא ספיקא אהא ק"ל דא"כ מן הדין אסור בהנאה משום חולין בעזרה ואהא תי' דלא אסרה תורה ר"ל איסור הנאה אלא שחיטה אבל מליקה לא דוזבחת כתיב את"ד יע"ש ודבריו סתומים דכי היכי דלענין איסור הנאה אמרינן דמליקה מותרת בהנאה משום דוזבחת כתי' ה"נ לענין איסור אכילה אין בו משום איסור חו"ב מה"ט דוזבחת כתיב דמיניה ילפי' איסור אכילה ואם כן היכי קאמר התם בנזיר דאינה נאכלת משום דאי אכיל ליה עביד שתי איסורים איסור חולין בעזרה ואיסור נבלה ואולי שכונתו לומר דמ"ש בנזיר מאי שתי איסורים לאו איסור נבלה ואיסור חולין בעזרה לאו אאיסור אכילת חולין בעזרה קאמר אלא אאיסור הכנסה ואפילו דמעיקרא בעי' למימר דכי היכי דזכר מביא קרבן ונאכל אע"ג דבאכילתו עכשיו הו"ל איסור מוסיף ואיסור אכילה איסור הכנסה ה"נ נקבה מביאה קרבן ונאכלת אע"ג דמוסיף באכילתו איסור נבלה וקאמר דלא דאי אמרת בזכר שכן איסור אחד דאין בו אלא איסור אכילת חולין בעזרה וכיון דהתורה התירתו לענין הכנסה הותרה נמי אכילה דשם חולין בעזרה אחד הוא ואיסור א' מקרי והואיל ואשתרי אשתרי מה שא"כ בנקבה שכן ב' איסורין איסור חולין בעזרה דהיינו הכנסה ואיסור נבלה והילכך אע"ג דהתורה התירה איסור הכנסת חולין בעזרה לא מפני כן נאמר שהתירה איסור נבלה ודוק ומ"ה דברי רבינו ז"ל אינם מתיישבים לשום א' מהתי' וצ"ע כעת ודרך אגב אומר מה שהוקשה אצלי במ"ש רבינו ז"ל פי"א מה' שגגות ה"ב וז"ל יראה לי שכל אלו החייבין קרבן מס' אינם מביאים קרבן שמא יכניסו חולין בעזרה וא"ת הלא חטאת העוף הבאה על הס' ואינה נאכלת מפני שהמביא אותו מחוסר כפורים ואסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו אבל מי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מס' עכ"ל וק"ל שהרי כתב רבינו ז"ל פ"ט מה' נזירות דין ט"ו וז"ל מת אחת מהן ה"ז מביא חטאת העוף ועולת בהמה ויאמר כו' ואם טהור הייתי העולה מחובתי וחטאת העוף ס' כו' הרי אע"ג דנזיר אינו מחוסר כפורים ומותר לאכול בקדשים ואפילו הכי מביא חטאת העוף מס' ואיך כללא כייל דמי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מס' ועיין מה שהקשה עוד בזה מו"ה הי"ו ומה שתי' לא יגהה מזור לקושיתנו ודוק ועיין בהרב מש"ל בה' נזירות יע"ש ודוק:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b>
+<b> בהמה כו' ובנקבה עד שתלד.</b> הנה הרב פר"ח בתשובה שבס' מים חיים סי' ב' נסתפק אי אמרינן הכי בזכר דטריפה אינו מוליד והרב ז"ל הביא ראיה לזה מהא דגרסינן פ' השולח דמ"ג ע"א ת"ש המית מי שחצייו עבד וחצייו ב"ח נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו ואי אמרת קידושיו לאו קידושין יורשין מנ"ל אמר רב אדא בר אהבה בשעשאו טריפה ומאי יורשיו נפשיה ואם איתא דטריפה מוליד אמאי הוצרך לדחוקי ולומר מאי יורשיו נפשיה ואמאי לא קאמר דיורשיו כפשטיה קאמר וכשהוליד אחר כך אלא ודאי משמע דטריפה אינו מוליד יע"ש ולע"ד אחר המחילה יש לדחות דאף על גב דטריפה מוליד הוצרך רב אדא לומר דמאי יורשיו נפשיה משום דכיון דהמית דקתני ברייתא ל"ד אלא שעשאו טריפה אמאי איכפל תנא למיתניה נותן חצי כופר ליורשיו ובשמת אח"כ ואמאי לא קאמר דנותן חצי כופר לעבד עצמו ואמטו להכי הוצרך לומר דמאי יורשיו נפשיה אמנם יש להביא ראיה דטריפה ג"כ אינו מוליד מהא דגרסינן בפ"ק דע"ז ד"ה אר"א מניין למחוסר אבר שאסור לב"נ דכתיב מכל החי מכל בשר כו' אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה ופריך האי מבעי ליה למעוטי טריפה דלא ומשני ההוא מלהחיות זרע נפקא והדר פריך הניחא למ"ד טריפה אינה יולדת אלא למ"ד טריפה יולדת מאי איכא למימר כו' והשתא אם איתא דאפילו למ"ד טריפה מוליד היכי קאמר תלמודא הניחא למ"ד טריפה אינה יולדת הא אפילו למ"ד אינה יולדת תיקשי דאצטריך מכל החי למעוטי טריפת זכר דלא נפיק מקרא דלהחיות זרע וזה נראה לי ראיה ברורה ומיהו יש לדחות דתלמודא הכי קאמר דלמ"ד דטריפה אינה יולדת וקרא דלהחיות זרע אתא למעוטי טריפה ניחא דע"כ קרא דמכל החי אתא למעוטי מחוסר אבר נמי דאי למעוטי טריפה גרידא אם כן לישתוק קרא מלהחיות זרע ומקר' דמכל החי ממעטינן טריפה אלא ודאי דאתא למעוטי מחוסר אבר והילכך אי לא הוה כתוב להחיות זרע למעוטי טריפה לא הוה ממעטינן אלא טריפה גרידא דהא לא מייתר קרא משום הכי כתיב להחיות למעוטי טריפה דאינה יולדת כי היכי דנייתר קרא וע"כ למדרש למעוטי מחוסר אבר אלא למ"ד טריפה יולדת ע"כ קרא דלהחיות זרע לא אתא למעוטי טריפה כי היכי דנייתר קרא ואם כן נימא דקרא דמכל החי אצטריך למעוטי טריפה ודוק. שוב ראיתי שמה שכתבתי לדחות ראית הפר"ח ז"ל טעות הוא בידי שראיית הפר"ח ז"ל נראה נכונה על אופן זה דנהי דרב אדא בר אהבה ע"כ הוצרך לומר דמאי יורשיו נפשיה כמ"ש מ"מ רבא דפריך עלה וקאמר ב' תשובות בדבר חדא דיורשיו קתני ועוד כופר הוא ואמר ר"ל כופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה אמאי נייד רבא מהך אוקמתא דר"א דהשתא לדידיה ניחא דהוצרך תנא למתנייה דוקא יורשיו משום דכופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה אלא מוכרח דטריפה אינו מוליד הן אמת שמריהוט לשונו של הפר"ח ז"ל משמע שעיקר ראייתו מאוקמתא דר"א גופיה ואפשר שהרב ז"ל מרוב מבינתו סמך על המבין וקצר בלשונו כנ"ל. ודרך אגב ראיתי לעמוד במ"ש התוס' שם בד"ה מנין למחוסר אבר כו' וז"ל והא דאמרינן בפ"ק דקדושין דמצרכינן מן העוף למעוטי נקטעה רגלה ל"ל פשיטא מי איכא מידי דלישראל מותר ולגוי אסור וי"ל דס"ד כו' וי"ל דאמאי ל"ק להו מהא דגרסינן בפ"ק דמנחות ד"ה ת"ר כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין ת"ל אלא להוציא את הטריפה כו' דל"ל קרא מי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור דהא טריפה אסור לב"נ דהשתא ליכא לתרוצי כתי' הראשון ותו קשה לכאורה לתי' השני א"כ מאי פריך התם והלא דין הוא ומה בעל מום שמותר להדיוט אסורה לגבוה כו' דאימא דאצטריך קרא משום דאי לא הוה כתיב מן הבקר להוציא את הטריפה הוה אמינא דב"נ משתרו בטריפה משום דכל מצות שנאמר לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ ולהא יש לדחות דלפום מאי דמסיק התם דכל אשר יעבור תחת השבט שממעטינן מניה נטרפה ולבסוף הקדישה ומן הבקר אצטריך למעוטי הקדישה ואח"כ נטרפה שפיר קאמר בברייתא והלא דין הוא כו' כלומר דלהקדישה ולבסוף נטרפה לא צרכינן קרא דמק"ו נפקא ואי לאשמועינן דב"נ מוזהרין עליה דהו"ל נאמרה לב"נ ונשנית בסיני הא מכל אשר יעבור תחת השבט נפקא וזה ברור. האמנם חזות קשה הוגד לי למה שראיתי למרן הכ"מ בפ"ב מה' א"מ דין יו"ד שכתב וז"ל ומה שכתב רבינו הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך יש לתמוה שהרי בת"כ ובפ"ג דתמורה דריש כשהוא אומר מן הבקר למטה כו' להוציא את הטריפה משמע שמן התורה הוא דהא דריש לה מקרא ואפשר דסובר רבי' דסמך בעלמא הוא דמסמיך להו אקרא ואג"ש כו' וק"ט דאיך אפשר לומר שדעת רבינו דאין איסור טריפה מן התורה דא"כ תקשי ליה דכיון דלב"נ אסור מקרא דלהחיות זרע וא"נ מקרא דאתך ומוכח התם דמן התורה קאמר מדמייתר להו קראי להכי מי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור ואפילו תימא דס"ל דקר' מן הבקר אסמכתא בעלמא מ"מ כיון דנאמר' לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמר ולא לב"נ ואסור מן התורה הן אמת שרבינו בפ' מה"מ השמיט דין זה במחוסר אבר דאסור לב"נ ולא ידעתי למה ואפשר דס"ל דהך דרשה מן הבקר וג"ש אינו אלא אסמכתא בעלמא וכן דרשה דמן העוף למעוטי מחוסר אבר כמ"ש מרן והלכך הו"ל מצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני ולישראל נאמרה ולא לב"נ והכריחו לזה קושית התוספות שהקשו דאמאי לא מנא להו בהדי זיי"ן מצות וא"נ דכיון דלא נשנית בפירוש בסיני אמרינן לישראל נאמרה ולא לב"נ אכן דברי מרן ז"ל קשה ואפשר לומר לדעת מרן דס"ל לרבינו דכי פריך תלמודא הא מבעי ליה למעוטי טריפה לאו לענין לפוסלו מקרבן קאמר אלא הכי פריך דמנ"ל דקרא אתא למעוטי מחוסר אבר ולפוסלו לקרבן אימא דקרא לא אתא אלא למעוטי טריפה מהבאת התיבה משום דאינם ראוים לקיום העולם ואהא שני דק' דטריפה מלהחיות זרע נפקא והדר פריך הניחא למ"ד טריפה אינה יולדת אלא למ"ד טריפה יולדת מאי א"ל כלומר דטפי אית לן למימר דקרא אתא למעוטי טריפה מהבאת התיבה ואע"ג דטריפה יולדת וכ"ש דטריפה חיה להאי מ"ד מ"מ כיון שאינה בריאה כ"כ אלא חולה כל ימיה ומתמעטת והולכת כמ"ש התוספות חשש הכתוב פן ימות בתיבה ומש"ה מיעטיה מהבאת התיבה ולעולם דלקרבן ה"נ דכשרים הם ולא מיעטו אלא מחוסר אבר משום דמאיס טפי כמ"ש התוספות בד"ה אתך ועיין במוהר"ש אלגאזי ז"ל בספר ל"ס בד"ה מנין למחוסר אבר ודוק מיהו קשה טובא לדעת מרן מהא דגרסינן בפ"ק דחולין דגרסינן התם מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ובעי למפשט ר"א מרישא של עולה דאמר קרא ונתח אותה לנתחיה וניחוש שמא ניקב קרום של מוח ופרש"י שמא ניקב והוא א' מי"ח טרפות וקרבן טריפה פסולה בשמעתתא קמייתא דמנחות עכ"ד הרי מסוגיא זו מוכח בהדיא דקרבן טריפה פסולה מן התורה וכן מוכחא כולה סוגיא דהתם וצ"ע:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>היתה </b>
+<b> בת הצביה הזאת נקבה וילדה בת כו' לוקה.</b> כן פסק מרן בש"ע סימן ט"ז ס"ח והנה כל גדולי האחרונים תמהו עליו ז"ל דכיון דרבינו פסק בדין י"א דאיסור או"ב נוהג בזכרים מס' אלמא דמספ"ל אי חוששין לזרע האב או לא ואם כן איך פסק כאן שלוקה הא אין מלקין על הס' ושמא אין חוששין לזרע האב ואין כאן אפילו מקצת שה וראיתי להרב פר"ח סימן הנזכר ס"ק י"ז שתי' לזה וז"ל ולי נראה שדעת הרב דכי היכי דגבי מתנות לא קי"ל כהך סוגיא אלא כדמסיק ר"י בפרק הזרוע דאם שה לרבות את הכוי ה"נ גבי או"ב לא קי"ל כפי מאי דמשמע מפשטא דהך סוגיא דליכא מלקות בכ"הג אלא כדמוכח בריש הפ' או"ב דפרכינן התם אימא קדשים כלאים לא אף או"ב כלאים לא ומשני אמר קרא או לרבות את הכלאים וסבר הרב ז"ל דמאי דמרבינן במלת או הוי בין כלאים של בהמה הבא ממין כבש ועז בין כלאים של חיה ושל בהמה שקראו כוי הברייתא כ"ז נתרבה במלת או וא"כ אע"ג דבעלמא מספ"ל אי חוששין לזרע האב מ"מ הכא גלי קרא ורבי למלקות דחוששין לזרע האב והילכך בת הצביה יש בה מקצת שה ושפיר לוקה עלה את"ד והנה לעין הקורא דבריו תמוהים דכפי דבריו אמאי קתני בברייתא גבי זרוע ולחיים אם שור לרבות את הכלאים אם שה לרבות את הכוי ואמאי אצטריכו ב' ריבויי הא ממלת אם דמרבינן כלאים מרבינן נמי כלאים הבא מחיה ומבהמה דהיינו כוי. האמנם הא ודאי אין בו מן הקושי כלל שהרב לא כ"כ אלא ליישב דעת רבינו וכבר כתב הרב בסימן ס"א ס"ק כ"ח שדעת רבינו דכי אתא ר"י ואסיק דכוי לרבנן חייב בכולהו מתנות מדרשה דאם שה לאו בצבי הבא על התיישה מוקמינן לה אלא בכוי דבריה בפ"ע דההוא רבי קרא לשוייה כבהמה יע"ש וא"כ מש"ה אצטריך שפיר קרא דאם שה לכוי דבריה בפ"ע דלא נפקא מכלאים אלא דאכתי נראה דקשה לתירוצו דאם כן גבי זרוע ולחיים בכוי הבא מצבי על התיישה או איפכא ליחייב בכולהו מתנות דממלת אם דמרבינן כלאים נתרבה בין כלאים של בהמה בין כלאים הבא מחיה ומבהמה דומיא דאו"ב ולזה כתב רבינו דצבי הבא על התיישה וילדה הולד חייב בחצי מתנות ובתייש הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות ואפשר ליישב דבריו דהתם גבי זרוע ולחיים אין ס' לומר דממלת אם מרבינן נמי כוי הבא מתייש וצבייה דכיון דלכ"ע בודאי חוששין לזרע האם א"כ אין כאן אלא מקצת שה ואין ס' לומר דחייב בכל המתנות ולומר דקרא לא רבי אלא לענין לחייב בחצי מתנות זה אינו דכי מרבינן מקרא בכולהו מתנות חייב כדכתיב ונתן לכהן הזרוע כו' משא"כ בא"וב דאיכא למימר דקרא רבי כלאים הבא מחיה ומבהמה לחייבו משום מקצת שה שבו ומ"מ אף שטרחנו ליישב את דבריו הרואה יראה דלא זו הדרך השורה בתלמוד לומר דלא קי"ל כההיא סוגיא דפרק או"ב משום ההוא סוגיא דר"פ או"ב דמאחר דתלמודא בתר דמייתי ההיא שינויא דאו לרבות את הכלאים שקיל וטרי ומסיק דכוי הבא מתייש וצביה אין לוקין עליו איך הפה יכולה לדבר דלא שמיע ליה ההיא דר"פ או"ב ועדיין לחלוחית הדיו קיימת אלא ודאי דהא ליתא ול"נ ליישב דלרבינו קשיתיה הלכתא אהלכתא דכיון דקי"ל בעלמא כר"י דס"ל דו"יו לחלק וכדס"ל לרבא בפרק השואל כמו שכתבו התוספות פרק או"ב ד"ה עייל אם כן היכי קיימא לן כר"י דמספ"ל אי חוששין לזרע האב כדאמרינן בפרק שני דייני גזירות הלכה כר"י בפרדו' הא כיון דקיימא לן וי"ו לחלק על כרחך לפסוק כחנניה דסבירא ליה חוששין לזרע האב ולא מייתי ליה אותו לרבנן דאין חוששין אמרינן דמייתי להו אותו לחלק כדאיתא בפרק א"וב וכיון דקי"ל וי"ו לחלק אותו ל"ל וכן ראיתי להתוספות בפרק שור שנגח את הפרה דנ"ד ד"ה או שהקשו וז"ל ובפ' א"וב גבי פלוגתא דחוששין לזרע האב משמע דתלייא בפלוגתא דר"י ור' יאשיה יש לתמוה למה אין אנו פוסקין כמ"ד כר"י מכח מלתא דרבא דפרק השואל יע"ש שהניחוה בצ"ע כי ע"כ ס"ל לרבינו ליישב זה דאע"ג דקי"ל כרבא דפרק השואל דוי"ו לחלק אפי"ה קי"ל כר"י דמספ"ל אי חוששין לזרע האב או לא דאי ס"ל דחוששין א"כ אותו אצטריך לגופיה ואו מבעי לן לרבות את הכלאים ואי ס"ל אין חוששין אותו אצטריך לרבות את הכלאים ואו אצטריך לרבות את הכוי כי היכי דדרשינן גבי זרוע ולחיים אם שור לרבות את הכלאים אם שה לרבות את הכוי וכו' דפרק א"וב דמסיק התם ר"פ תייש הבא על הצביה לרבנן איסור הוא דאית ביה ואין לוקין עליו היינו משום דס"ל כר"י דוי"ו להוסיף ואותו אצטריך לחלק כדקאמר התם בראש הסי' אמנם לפום הלכת' דקי"ל כרבא דפרק השואל ע"כ כדי ליישב ההלכות דאי ס"ל דאין חוששין מייתר לן אותו לרבות את הכלאים ואו לרבות את הכוי ועיין בספר יש"ש שכתב מעין זה שלדעת הפוסקים כת"ק דחנניא דאין חוששין לזרע האב וקי"ל כר"י דוי"ו לחלק אותו אצטריך לרבות את הכלאים ואו לא דריש כדאמרינן בעלמא ר"י או לא דריש:<br><b> ומעתה </b> עלה כהוגן פסק רבינו ז"ל דלענין אי נוהג בזכרים פסק דאין לוקין עליו משום דמספ"ל אי חוששין לזרע האב אמנם גבי תייש הבא על הצביה וילדה בת כו' פסק דלוקין ממ"נ דאי חוששין לזרע האב א"כ ודאי לוקה דהא איכא מקצת שה ואי ס"ל דאין חוששין א"כ ע"כ אותו לרבות את הכלאים ואו לרבות את הכוי וממ"נ חייב כנ"ל נכון ודו"ק. והרב ל"מ ז"ל האריך ליישב דברי רבינו ז"ל וכלל דבריו שרז"ל פסק כמ"ד דחוששין לזרע האב בודאי ומש"ה כתב דאם היתה בת הצביה הזאת נקבה כו' לוקה ומ"ש רבינו שהדבר ספק אם נוהג בזכרים כו' לאו היינו משום דמספ"ל אי חוששין לזרע האב אלא אע"ג דפשיטא ליה דחוששין לזרע האב אפ"ה אפשר שאינו נוהג בזכרים מטעמא דגזרת הכתוב הוא דאמר קרא בנו מי שבנו כרוך אחריו כדקאמר בברייתא אלו תורף דבריו יע"ש. וראיתי למרן החבי"ב ז"ל סי' ט"ז בהגהת ב"י ס"כ שהקשה עליו דאי כפי דבריו ז"ל א"כ מאי פריך בגמ' פרק אותו ואת בנו דף ע"ט ע"ב אבריית' דאו"ב נוהג בכלאים ובכוי וליפלגו בחוששין לזרע האב בפלוגתא דחנני' ורבנן כו' ואי כדברי הרב ז"ל מאי קו' אפשר דאפי' דס"ל לרבנן דחוששין לזרע האב מספ"ל אי נוהג בזכרים משום דכתיב בנו מי שבנו כרוך אחריו אלא ודאי הדבר ברור דהא בהא תלייא דמאן דס"ל חוששין לזרע האב ס"ל דנוהג בזכרים ומאן דס"ל אין חוששין ס"ל דאינו נוהג בזכרים כו' את"ק יע"ש ואנכי הרואה לא ידעתי אדק"ל לדברי הרב ל"מ ז"ל אמאי לא קי"ל קו' הלזו על דברי הרמב"ן ז"ל שכתב הר"ן ז"ל שם וז"ל לפיכך כתב הרמב"ן דליכא הכא אלא שתי מחלוקות דתנא קמא דחנניא ר"י הוא דר"י בעלמא הוא דמספקא לי' אבל לענין או"ב פשיטא ליה דאין חוששין מדרשא דקראי ומספ"ל בעלמא משום דקסבר חידוש הוא שחדשה תורה באו"ב דאין חוששין אבל בעלמא חיישינן כו' יעוי"ש דכפי דברי הרמב"ן ז"ל מאי פריך בגמ' וליפלגו בחוששין לזרע האב כו' הא אפי' רבנן דס"ל חוששין אפשר דס"ל כתנא קמא דחנניא דחידוש הוא שחדשה תורה באו"ב דאינו נוהג בזכרים וליכא למימר דלהרמב"ן ז"ל לא ק"ל להרב ז"ל משום דע"כ ל"ק הרמב"ן דר"י אע"ג דבעלמא מספקא לי' גבי או"ב פשיטא ליה דאין חוששין אלא דוקא לענין פרדות וכסוי הדם ושאר דברים אבל בפלוגתא דרבנן ור"א אי א"וב נוהג בכוי פשיטא ליה לתלמוד' דלתנא קמא דחנניה כיון דס"ל דאינו נוהג בזכרים מגזרת הכתוב ה"נ דאינו נוהג בכוי דתייש הבא על הצביה דכיון דגלי קרא בא"וב דאינו נוהג בזכרים דאין חוששין לזרע האב ילפינן מיניה לכל ענייני או"ב דהא ודאי לית' וכמבואר מדברי הרמב"ן ז"ל במלחמותיו שכתב וז"ל א"ה א"כ הא דתני בא"וב אינו נוהג בזכרים מני ולא ר"י ולא רבנן ולא ר"א אבל באמת מאן תנא דפליג עליה דחנניה דאמר אינו נוהג בזכרים ר"י הוא וה"ה לרבנן ור"א דכולהו ס"ל דאינו נוהג בזכרים כו' יע"ש: הנה מבואר מדבריו דאפילו רבנן ור"א דמספקא להו בא"וב אי חוששין לזרע האב ונוהג בכוי או לא אפ"ה ס"ל דאינו נוהג בזכרים מטעמ' דגזרת הכתוב הוא דוקא דאינו נוהג בזכרים וא"כ אדק"ל דמאי פריך לפלגו בחוששין לזרע האב כו' וצ"ע עוד הקשה הרב ז"ל על דברי הרב ל"מ ז"ל דאם איתא דלרבינו ז"ל פשיטא לי' דחוששין לזרע האב א"כ במחלוקת ר"י ורבנן גבי כסוי הדם דרבנן אמרי דאם שחט חיה ועוף במקום אחד כסוי אחד לכולן ור"י אומר שחט חיה יכסנה ואח"כ ישחוט את העוף הי"ל לפסוק כר"י שהרי בפ' כ"ה אמרו דטעמא דר"י משום שנאמר או עוף הפסיק הענין להטעין כסוי אחד לכולן ורבנן האי או מבעי ליה לחלק ור"י לחלק מדמו נפקא ורבנן דמו טובא משמע יע"ש ומבואר בפ' או"ב דלחנניה דס"ל חוששין לזרע האב או לחלק גבי או"ב לא צריך קרא דמסברא נפקא וא"כ גבי כסוי הדם דכתיב חיה או עוף ודאי דאו אתא להפסיק למ"ד חוששין דלחלק לא צריך קרא דמסברא נפקא את"ד יע"ש ולא הבינותי דבריו דקו' הלזו תקשי ליה לדידן למאי דמשמע מדברי רבינו ז"ל דמספ"ל אי חוששין לזרע האב דא"כ גבי כסוי הדם היה לו לפסוק מספק דטעון כסוי לכל אחד ואחד שהרי למ"ד חוששין ע"כ או לא אתא לחלק אלא להטעין כסוי לכולן ולמ"ד אין חוששין אתא או לחלק וכיון דמספ"ל צריך כסוי לכל אחד מס' דומיא דאו"ב דנוהג בכוי מס' ורבנן ור"י דפרק כ"ה דס"ל דכסוי אחד לכולן ע"כ לומר דס"ל דאין חוששין וכמבואר מדברי התוספות שם. ואחר החיפוש מצאתי למוהר"ם מלובלין ז"ל סימן ס"ה שהקשה כן וכתב ב' תשובות בדבר והרואה יראה דישוב השני שכתב הרב שם עולה יפה לדברי הרב ל"מ כפי שיראה המעיין שם והנראה דאשתמיט מיניה ועוד נ"ל דאפי' למאן דס"ל דחוששין לזרע האב ולא צרכינן או לחלק אפ"ה מצי סבר כת"ק דר"י דכסוי אחד לכולן דאו דגבי כסוי הדם אצטריך למ"ש בת"כ עוף יכול אף עוף טמא ת"ל חיה וכתב הרב קרבן אהרן ז"ל וז"ל דסמיך חיה לעוף לומר שחיה או עוף שהוא כחיה וממלת או דריש לה שלא נאמר זה או זה אלא על דברים שהן ממין אחד א"ד יע"ש כנ"ל נכון ודכוות' כעין זה קשה על מה שפסק ר' בה' נזקי ממון ועיין בתוס' שם פ' הפרה דנ"ד ע"א ד"ה או ועיין בהרב כנה"ג חי"ד סימן רפ"ח בהגב"י מ"ש משם נמוקי מוהראנ"ח מכ"י ע"ש ודו"ק ובפרק י"ד מה' אלו דין ד' כתב רבינו וז"ל כלאים הבא מחיה ומבהמה כו' צריך לכסות ואינו מברך כו' וכן השוחט ספק או כלאים בי"ט מכסה דמו לאחר י"ט וי"ל למה סתם והוה ליה לפרש דאם הוא בא מתייש הבא על הצביה דמכסין אותו בי"ט כדפרכינן בגמ' לשחוט וליכסי ומה שתי' הרב ז"ל יש בו מן הקושי כמו שתמה עליו מרן החבי"ב ז"ל סימן הנז' והנכון כמו שתי' הוא ז"ל דס"ל לרבי' דסוגיא דפ' או"ב דפריך אי בתייש הבא על הצביה לשחוט וליכסי הוא משום דאתיא כמ"ד בפ"ק די"ט דטעמא דכוי דאין שוחטין אותו ביו"ט משום דאפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק אמנם למאי דמסיק התם דטעמא גזירה משום התרת חלבו ופסקו רבינו בפ"ג מה' י"ט וז"ל וכן בריה שהיא ספק חיה או בהמה אין שוחטין אותה בי"ט כו' שמא יאמר הרואה כו' ויבא להתיר חלבו ה"נ דבתייש הבא על הצביה נמי אין מכסין בי"ט מה"ט אלו דבריו יע"ש וע"פ דרכו י"ל מה שהקשה הרב ל"מ ז"ל שם דאמאי הוצרך רבינו לטעם גזירת חלבו הא כי היכי דבשחט חיה ועוף ונתערבו דמן אע"ג דאיכא חד דטעון כ"ה ודאי אפ"ה לא יכסה בב' דקירות משום דטרח טירחא יתירא שלא לצורך כו' ה"נ דינא הוא גבי כוי דלא נכסיה אע"ג דמספ"ל אי חיה אי בהמה משום דילמא בהמה הוא וטרח טירחא שלא לצורך וכדפרש"י ז"ל שם יע"ש. אכן כפי דברי הרב ז"ל הנה נכון דהוצרך רבינו ז"ל לטעם זה לאשמועינן דאפי' בכוי דתייש בהא על הצביה דממ"נ טעון כסוי ודאי אפ"ה אין מכסין גזירה משום התרת חלבו כנ"ל נכון ועוד כתבתי ישוב נכון בזה בחידושי על מס' י"ט יע"ש ומ"מ אכתי ק"ל למה שסתם וכתב דכלאים הבא מחיה ובהמה צריך לכסות ואינו מברך דהי"ל לפרש ולומר דאם הוא מתייש הבא על הצביה דה"ז מברך כיון דטעון כסוי ודאי מדינא ול"ל דה"ט דרבינו ז"ל דכתב דאינו מברך שמא יבואו להתיר חלבו וכמ"ש בספר זבחי צדק והביאו מרן החבי"ב סי' כ"ח שהרי מדברי רבינו ז"ל בתשו' שהשיב לחכמי לוניל הביאו מרן הכ"מ בפ"י מה' מילה מבואר שטעמו מפני הס' יע"ש וצ"ע:<br><b> עוד </b> כתב הרב ל"מ ז"ל ליישב מה שפסק רבינו פ"א מה' מ"א דין י"ג וז"ל כלאים הבא מחיה ובהמה הוא הנקרא כוי חלבו אסור ואין לוקין עליו דלמה סתם ולא כתב דאם הוא בא מצבי הבא על התיישה לוקין עליו ממ"נ די"ל דה"ט משום דבעינן שיהא ראוי לקרב ע"ג מזבח לאוסרו וכמ"ש רבינו בפ"ז מהל' הנזכר וכוי אינו קרב לגבי המזבח א"ד יע"ש וק"ל דכפי דבריו כלאים הבא מבהמה עם בהמה לא יהא לוקין עליו מה"ט כיון שאינו ראוי ליקרב ע"ג המזבח וכ"ת ה"נ אם כן אמאי נקט רבינו כלאים הבא מחיה ובהמה ועדיפא מינה הי"ל לאשמועינן אפי' בכלאים הבא מבהמה עם בהמה ותו דבהדי' אמרינן בת"כ פ' צו וז"ל אין לי אלא חלב שור ועז המיוחדים מנין לרבות את הכלאים ת"ל שור וכשב ועז דברי ר"ע ואם נפשך לומר הרי הוא אומר מן הבהמה לרבות את הכלאים שיכול כל שהיה בכלל עונש ישנו באזהרה כוי וחצי שיעור הואיל ואיכא בעונש כו' הרי מבואר דכלאים הבא מבהמה לוקין עליו ויש בו כרת כדנפ"ל מקרא דמן בהמה האמור בעונש וצ"ע. עוד ראיתי לעמוד במה שהקשה מרן הב"י י"ד סימן י"ב על רבי' שהשמיט מימרא דרב משרשיא בפ' בהמה המקשה דע"ה ע"ב דאמרינן התם אמר ר"מ לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעלייתה אותו ולד אין לו תקנה ומאחר דרבי' ז"ל פסק בה' שחיטה דמספ"ל אי חוששין לזרע האב הי"ל להביא הא דר"מ יע"ש שהניחו בצ"ע וראיתי להפר"ח ז"ל סימן הנז' ס"ק י"ג שתי' לזה וז"ל ולי לק"מ שרבינו סבור כפרש"י ז"ל שכתב וז"ל דר"מ לית ליה הא דאמרינן לעיל ד' סימנין אסר ביה רחמנא וא"כ כיון דקי"ל דד' סימנין אכשר ביה רחמנא עכ"ל סימנין דידיה יועיל להתירו לו באכילה אבל התו' ז"ל והרשב"א ושאר התוס' ס"ל דכי אמרינן ד' סימנין אכשר בי' רחמנא ה"מ כשאמו טריפה דלא הועיל בו סימני אמו אבל בן פקועה שהועילו לו סימני אמו להתירו באכילה סימני דידיה כשחוטין דמי וכאלו לית ליה סימנין דמי ולפיכך אין לולד תקנה אלו דבריו ז"ל וכן כתב מוהרש"ל בפרק הנזכר: ולדעתי קשה טובא על תי' זה שהרי בתוספות כתבו שם ד"ה ב"פ וז"ל ומודה נמי לסוגיא דריש פרקין גבי מהו לחוש לזרעו של עובר דמשמע דעובר היוצא אין לו תקנה בשחיטה דהתם הסימנין כשחוטין ושוב אינם בני שחיטה להתיר הולד ולפירוש הקונטריס כולה ההיא סוגיא דלא כותיה וזה דוחק א"ד יע"ש וכן כתב הר"ן ז"ל שם יע"ש: והשתא א"כ איך הפה יכולה לדבר דס"ל לרבינו ז"ל כפרש"י דא"כ הי"ל להשמיט ההיא דאבר היוצא ובהדיא כתב רבינו ז"ל פ"ה מהלכות מ"א הלכה י"ב דאבר היוצא אין לו תקנה בשחיטה והחלב שלו אסור ושמא נאמר דס"ל לרבינו ז"ל דבאבר היוצא לכ"ע לא אמרינן ד' סימנין אכשר ביה רחמנא דכיון דאהני שחיטת אמו לגבי עובר נמי להתירו כולו בלתי שחיטה חשיב כשחוט ולא אהני שחיטה דידיה לגבי אותו אבר משא"כ בב"פ שבא על בהמה מעלייתא דכיון דשחיטת אמו לא אהני גבי ולדה דחשיבי חצי הסימנין כשחוטין אמרינן דסימני דידיה מועילים להתירו בשחיטה דומיא דאמו טריפה וזה נראה דעת רש"י ז"ל מדלא כתב גבי ההיא בעיא דרבי ירמיה מהו לחוש לזרעו וכו' דלית ליה הא דאמרינן ד' סימנין כו' כמו שכתב בההיא דר"מ כנ"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4a9adc263ecd1c5be486761c83bcaf9d454c87fc
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kedushah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,114 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ritual Slaughter
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שחיטה
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Ritual_Slaughter
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שחיטה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אבל </b>
+<b> החולין אסור לשוחטן בעזרה כו'.</b> בפ' האיש מקדש דנ"ז ע"ב אמרינן חולין שנשחטו בעזרה מה"מ אמר ר"י משום ר"מ אמרה תורה שחוט לי שלי בשלי ושלך בשלך מה שלי בשלך אסור כו' וי"ל דבפרק כ"ש דף כ"ב אמרי' דלר"מ דנפ"ל איסורי הנאה מדפרט בנבלה אותו אצטריך למעוטי חולין שנש"ב והשתא קשה דלר"מ למאי אצטריך אותו ת"ל ממה מצינו דמה שלי בשלך אסור כו' ואיפכא ליכא למידק דלמאי אצטריך ר"מ למילף איסו' חש"ב ממה מצינו ת"ל מאותו דאי לא הוה נפ"ל איסו' אכילה ממה מצינו לא הוה מוקמינן אותו למעוטי חש"ב כיון דאכתי לא שמעינן דאסור באכילה וכה"ג צריך לומר לקמן דממעטינן מאותו חש"ב ואפי"ה אצטריך קרא דכי ירחק ממך המקום לאיסורי אכילה וכ"כ הרב החדושין יע"ש אך מאי דקשה הוא דאותו ל"ל ת"ל ממה מצינו דכי היכי דילפינן ממה מצינו איסור אכילה ה"נ נילף מיניה איסור הנאה והיה אפשר לומר דאע"ג דאתיא במה מצינו אפי"ה טרח וכתב קרא כי היכי דאמרינן בעלמא מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב קרא: האמנם ראיתי להרב מש"ל ז"ל בפ"ד מהלכות מו"ל הלכה א' שנסתפק בזה אי גבי בנייא אמרינן טרח וכתב קרא והביא ראיה דלא אמרי' גבי בנייא טרח וכתב קרא מההיא דגרסינן בפרק השוחט והמעלה והא דתנן הקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור מנ"ל ומהיכא תיתי דחייב תיתי משחיטה מה לשחיטה שכן נפסלה שלא לאוכליו בפסח תיתי מזריקה מה לזריקה שכן זר חייב עליה מיתה תיתי מבנייא א"כ לא יאמר בזריקה ותיתי מבנייא כו' להכי כתב קרא למימר דלא אתי מבנייא ואי אמרת דמילתא דאתייא מבנייא טרח וכתב קרא אם כן אמרינן קומץ ומקבל לא אתייא מבנייא משום דזורק אתי מבנייא ואפילו הכי רבי ליה קרא ולעולם דקומץ ומקבל אתי מבניא א"ד יע"ש ואני תמיה עליו שהרי התוס' במס' שבת דף קל"א ע"ב ד"ה אי מעומר כתבו בהדיא דמילתא דאתיא במה הצד טרח וכתב קרא כמו מילתא דאתיא בק"ו ומבואר שם מדבריהם דדוקא במילתא דאתיא במה הצד טרח וכתב קרא אבל מילתא דאתיא במה מצינו בלא מה הצד לא אמרינן טרח וכתב קרא כיון דהוא פשוט כ"כ יע"ש ומההיא דפ' השוחט והמעלה שהביא הרב ז"ל מבואר דאפילו במילתא דאתיא במה הצד לא אמרינן טרח וכתב קרא ועיין בס' הליכות אלי בכללי המ"מ כלל תקכ"א ויש לתמוה על עוצם חכמתו איך אשתמיט מיניה דברי התוספת הללו ולדברי התוס' צריך ליישב ההיא דפ' השוחט דאע"ג דמילתא דאתייא במה הצד טרח וכתב קרא אפי' הכי כל דאיכא לשנויי משנינן כדאמרינן בריש קידושין ובספר כריתות להר"ש ז"ל בחלק לשון למודים שער א' כ' דמילתא דאתיא במה מצינו אי אמרינן טרח וכתב קרא פלוגתא דתנאי היא דלמ"ד שני כתובים הבאים כאחד מלמדין ה"ט משום דאיכא למימר מלתא דאתיא במה מצינו טרח וכתב קרא ולמ"ד אין מלמדים ס"ל דלא אמרינן הכי אלא דוקא בק"ו יע"ש ולדאתאן עלה נראה דאכתי קושיין בדוכתא קיימא אף למ"ש הכריתות ז"ל שהרי בפ"ק דקדושין דל"ה אמרינן דר"מ ס"ל דב' כתובים הבאים כא' אין מלמדין וא"כ ע"כ דס"ל דדוקא בק"ו אמרינן טרח וכתב קרא אבל במה מצינו לא וא"כ הדרא קו' לדוכתא ואפשר ליישב דלר"מ אי לא הוה כתיב אותו לא הוה ילפינן ממה מצינו משום דאיכא למיפרך מה לשלי בשלך שכן ענוש כרת כדפריך בגמ' אמנם השתא דכתיב אותו ע"כ למילף במה מצינו משום דאל"כ אותו ל"ל כנ"ל ועיין במוהרלנ"ח סי' ל"ח עוד אמרינן התם אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי כו' וי"ל דהא קיימא לן אין עונשין מן הדין ומתוך כך היה נראה להביא ראיה למ"ש ה"ה ז"ל בפ"ב מה' מאכ"א הלכה א' דכל שנאסר בלאו הבא מכלל עשה מזהירין מ"הד וא"כ ה"נ כיון דאיכא לאו הבא מכלל עשה כדכתיב וזבחת מבקרך כו' בשעריך כמ"ש רש"י מזהירין ועונשין מ"ה האמנם הרב מוצל מאש סי' ך' כתב שאף ה"ה ז"ל לא כ"כ אלא דוקא גבי אזהרה אבל לענין עונשין אין עונשין מ"ה אע"ג דאית ביה לאו הבא מכלל עשה אלא שדבריו ז"ל סותרים למ"ש הרא"ם בפ' שמיני יע"ש וכבר הארכתי בזה מאוד במקום אחר ושוב ראיתי להרב שיירי כנה"ג ז"ל בכללי הק"ו דף קכ"ב עמוד שלישי שרצה להביא ראיה מסוגיא דשמעתין לדעת הרא"ם ז"ל ורבי' אליקים דסוברים דבכרת עונשין מן הדין וכתב וז"ל ולמ"ד דעונשין במ"מ לק"מ אבל למ"ד אין עונשין מאי איכא למימר ויראה דהכא פריך למ"ד עונשין מן הדין נימא דמה שלי בשלך ענוש כרת כו' יע"ש ודרך אגב ראיתי להרב מש"ל ז"ל בפ"ב מה' נזירות הלכה י"ז שהקשה לדעת הסוברים דבמ"מ עונשין מן הדין מההיא דפ' השוחט והמעלה שכתבנו לעיל דפריך א"כ לא יאמר בזריקה ותיתי מבנייא ואם כדבריהם אימא דאצטריך לומר בזריקה כדי לחייבו כרת על הזריקה יע"ש ולדעתי נראה דל"ק שהרי כתב הריטב"א בספ"ב דמכות והביאו מוהרי"ק בכללי הגמ' דבמידי דקרבן עונשין מ"ה ועיין בס' הליכות אלי בכללי האלף כלל ו' וכלל י"א שע"פ דברי הריטב"א ז"ל הללו ישב ההיא דפריך בזבחים דכ"ג אי מה זר במיתה אף יושב במיתה ופי' רש"י ז"ל דנגמר ממה מצינו אע"ג דאין עונשין מ"ה משום דכיון דהוו מידי דקרבן עונשין מ"ה יע"ש ודו"ק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> בקונטרוס </b> הכללים אשר לי ת"ל גם אנכי הארכתי בענינים האלה והנה במה שכתב הרב פה להקשות מאי הקשה הש"ס מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי ענוש כרת הא אין מזהירין מן הדין ונקט לפשוטו דמלתא דכמו שאמרינן גבי ק"ו אין מזהירין מן הדין כן נמי אמרינן גבי מה מצינו ואולם דבר זה מחלוקת הפוסקים הוא ועיין במ"ל פ"ד מהל' נזיר הביא בזה פלוגתא בין הר"ן ומהר"ם די בוטן ואנכי תליתי הפלוגתא בין ב' טעמים אלו שאמרינן דאין מזהירין מן הדין הטעם הא' הוא לפי שאינו כתוב מפורש ואף דהוי משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן מ"מ דלמא איכא פירכא וכדומה וא"כ אין חילוק בין ק"ו למה מצינו דכמו דק"ו הוא אינו מפורש ואף שהוא מי"ג מדות וה"ה נמי מה מצינו אבל לטעם השני והוא הטעם שכתב המהרש"א בסנהדרין משם הסמ"ק דלכן לא לוקין על ק"ו לפי שאמרינן יען שדבר הנלמד חמור מן הדבר הלמד לכן אי אפשר לענוש עליו דדלמא לא די בעונש הקל עיין במהרש"א סנהדרין וא"כ לפ"ז מאי שני ק"ו ממה מצינו דזה דוקא ק"ו אבל במה מצינו הרי הנושאים שוין הן באיכותן וראוי' זה כראוי' זה והנה לפי ייעוד הזה אמרתי נמי דסברות הרב המגיד אשר רמז עליו הרב פה והיינו אי אמרינן אי איכא עשה בהדי ק"ו שלוקין עליו תלי' נמי בהך סברא דודאי אי אמרינן דהטעם והוא דאין מזהירין ועונשין מן הדין לפי שהנושא דנלמד אינו דומה לנושא המלמד דזה קל ודי בעונש מלקות וכרת ונושא הנלמד החמור אינו די בעונש הזה א"כ ודאי ליתא לסברת ה"ה דאי איכא עשה בהדיה לוקין אדרבה הלא עוד חמור הוא שאיכא נמי עשה בהדיה ודוקא אימת איכא סברת הה"מ אי אמרינן דטעמא הוי משום דאמרינן לפי שלא נכתב בפי' לכן המציא הה"מ סברתי' אי איכא עשה בהדיה הרי חזינן התורה אסרתיה ושוב ילפינן המלקות מק"ו עיין בזה כי נכון הדבר ולפ"ז ב' דינים אלו משולבות אחת אל אחת דאם אמרינן כסברות הה"מ דאם איכא עשה בהדי' הק"ו לוקין ומזהירין וע"כ דלא כסברת מהרש"א ולפ"ז גבי מה מצינו נמי אין לוקין דמ"ש אבל אי לא אמרינן כסברות הה"מ משום דאמרינן כסברת מהרש"א א"כ גבי מה מצינו בלא"ה לוקין וה"ה איפכא. ולפ"ז הכל יבא על נכון וליתא נמי לקושית רבינו המחבר מתחלה דהקשה ר"מ אדר"מ דהכא מילף א"ח בעזרה ממה מצינו דשלי בשלך ובפסחים יליף לה מאותו למה לי תרתי ואמרתי דל"ק לפ"ז דהנה ממה מצינו לחוד לא הוי לוקין עליו לפי שאין לוקין על מה מצינו כמו בק"ו והיינו טעמא כיון דלא נכתב בפי' ולא כמהרש"א ולפ"ז אי אמרינן דלא כמהרש"א ודאי אמרינן בהך סברא כהה"מ דאם איכא עשה בהדיה לוקין לכך בעינן תרתי דמאותו לחוד לא הוי לוקין דהוי לאו הבא מכלל עשה ועיין בתוספת פסחים ובמשנה למלך הל' יסודי התורה ועל מה מצינו לחוד נמי לא הוי לוקין לפי שאין לוקין על מה מצינו ועל שתיהן יחד לוקין עליו והנה במה שעמד הרב פה אי אמרינן גבי מה מצינו נמי טרח וכ' לה קרא והביא הרב בס' כריתות דתליא הדבר בפלוגתא בב' כתובים אי מלמדין אי לא בזה סרה תלונות החכם בס' באר יעקב בקונטרס הכללים שהרב בעל באר יעקב רצה להוכיח נמי דע"כ גבי מה מצינו נמי אמרינן אין מזהירין מן הדין ממכות (ה' ב') דאמרינן שם אחותו ל"ל מכאן שאין מזהירין מן הדין והרי האי נמי מה מצינו הוא אף בלאו ק"ו אלא דנקט ק"ו מפני שהוא אלים אבל עכ"פ מידי מה מצינו לא יצא ואכתי קשה ל"ל אחותו ע"כ דעל מה מצינו נמי אמרינן אין מזהירין מן הדין וחכם אחד הקשה עליו מהאי דאמרינן ביבמות (כ"ב ב') אחותך היא לומר דאין מזהירין מן הדין ואם הוי כ' אחותו לחודיה ה"א מזהירין מה"ד ואחותך דכ' רחמנא מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא לכך נאמר היא ע"כ הגמ' ואי כדעת בעל באר יעקב דהאי ק"ו איכא נמי מה מצינו והאי דנקט ק"ו משום דאלים יקשה וכי אפשר לומר טרח וכ' לה קרא הא כ' תוס' שבת (קל"א ב') דגבי מה מצינו לא אמרינן טרח וכ' לה קרא ע"כ תשובת חכם אחד שם ולפי ספר לשון למודים ל"ק דהא דאמרינן ביבמות האי היא מבעיא ליה דאי מאחותו ה"א טרח וכ' לה קרא זהו קאי שם לרבנן דר' יוסי בר יהודה וי"ל דהנהו רבנן ס"ל כמ"ד ב' כתובים הבאין כא' מלמדין ומאן דסובר אין מלמדין סובר באמת כר' יוסי בר יהודה ובאמת על ר' יוסי בר יהודה גופא הוי מצי שם הש"ס לתרץ כן אלא דהש"ס לא רצה לתלות פלוגתא זו דוקא בהך פלוגתא ועיין בזה: והנה ת"ל יש לי בענינים האלו חבילות חבילות ואין פה המקום לאספן זולת דבר אחד אזכיר במה שראיתי בספר פני יהושע בחדושיו לביצה (ז' א') דכתב שם בפלפולו דמה דאמרינן לכתוב רחמנא חמץ ולא לבעי שאור ואנא אמינא ומה חמץ שאין חמוצו קשה כו' שאור שחמוצו קשה לא כ"ש וכתב שם הפני יהושע דאין זה שייכות למזהירין מן הדין דזה לא הוי ק"ו דבכלל מאתים מנה וכי בשביל שחמוצו קשה מגרע גרע וכדומה לזה כתב רבינו המחבר לעיל (פי"ו מהל' א"ב הל' ב') דמה שאמרינן בקדושין (ע"ז ב') לא יאמר גרושה בכהן גדול כו' דזה נמי לאו ק"ו הוא ואין לו שייכות למזהירין מן הדין דה"נ וכי בשביל שהוא כהן גדול מגרע גרע ועל שניהן תמה אנכי מה יענה ליסוד הנטבע עליו דין אין מזהירין מן הדין והוא דרשת אחותך היא והלא התם נמי וכי אם היא בת אביו ובת אמו מגרע גרע הלא כשהיא בת אמו לא יצאה מלהיות בת אביו וכן איפכא אם היא בת אביו הכי גרע מהיות נמי בת אמו ואפילו הכי אמרינן אין מזהירין מן הדין ומי יתן סכינא חריפא ומפסקי הסברות ועיין לעיל בדברי רבינו פ"ב מהלכות מאכלות אסורות הלכה ב' מ"ש בשם ס' גופי הלכות ודי בזה:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שלג) </b> והיה אפשר לומר דאף על גב דאתיא במה מצינו אפ"ה טרח וכתב קרא. כי היכי דאמרינן בעלמא מלתא דאתיא בק"ו כו'. והר"ן בריש נדרים בסוגיא דלנדור נדר כתב לענין היקש נמי דאפשר דטרח וכתב לה קרא והנה מדברי התוס' שבת דף קל"א שהביא המחבר כאן משמע דלא ס"ל כן דודאי היקש עדיף ופשוט יותר ממה מצינו אבל הר"ן הביא מאי דאמרינן בפ' א"נ דמלתא דאתיא בג"ש טרח וכתב לה קרא אולם ממ"ש התוס' שבת דף קל"א ע"ב בד"ה אי מעומר כו' דמייתי נמי הגאון המחבר לקמן מבואר דאפי' במה מצינו לא אמרינן כן דכיון דהוא פשוט לא טרח למכתב לה קרא ומכ"ש בהיקש דעדיף ממה מצינו דודאי לא אמרינן טרח וכתב לה קרא וע"ש ועכ"ר דפליגי התוס' על הר"ן דנדרים שהבאתי: אולם לכאורה דברי התוס' תמוהים שהרי ג"ש נמי עדיפא ממה מצינו אפ"ה אמרינן בפ' א"נ דטרח וכתב לה קרא כמו שהביא הר"ן ז"ל ונראה דכוונת הר"ן ז"ל אהאי דאמרי' בר"פ איזהו נשך לענין נשך אוכל ורבית כסף. ואמנם למאי שפירשו שם התוס' בד"ה ג"ש לא צריך כו' אין משם ראיה משום דהתם לא טרח למכתב קרא באריכות אלא דסמך נשך ומרבית זה לזה וע"ש והיינו דהתוס' אזלי לשיטתייהו שכתבו בשבת דף הנ"ל דאפי' במה מצינו נמי לא אמרינן דטרח וכתב לה קרא. אבל תמהני שהרי בסנהדרין דף מ"ג ע"א לענין בית הסקילה שהוא חוץ לג' מחנות איכא התם ג"ש מפרים הנשרפים ואפ"ה טרח וכתב לה קרא והתם הא לא שייך תירוצם של התוס' הנ"ל שבריש פ' איזהו נשך דהא המקרא דויוציאו את המקלל גו' כולו קרא יתירא הוא ומה יענו התוס' על זה וגם ק"ק על הר"ן ז"ל שלא הביא האי דסנהדרין דהא אהאי דפ' איזהו נשך יש להשיב כמ"ש התוס' שם וצ"ע:
+
+Halakhah 2
+
+<b>אבל </b>
+<b> הנוחר כו' והשוחט ונמצא טריפה מותרים בהנאה.</b> כתב מרן פרק האיש מקדש משמע דלא מיתסר בהנאה אלא בשוחט דומיא דוזבחת וכל הני לאו שחיטה נינהו ומה שכתב ונמצא כו' פסק כר"ש וצריך טעם למה עכ"ל ואפשר דיצא לרבינו כן מדאמרינן בפ' כ"ה דפ"ה ראה ר' דבריו של ר"ש בכסוי הדם ושנאה בלשון חכמים ואמרינן דה"ט משום דכתיב אשר יאכל ור"מ ההוא למעוטי עוף טמא ור"ש עוף טמא מ"ט דלאו בר אכילה טריפה נמי לאו בר אכילה וכן פסק רבינו ז"ל פרק י"ד מהלכות אלו דין יו"ד וא"כ ה"נ כיון דכתיב וזבחת ואכלת משמע דבראוי לאכילה הוא דאסר קרא כנ"ל אך מאי דק"ל טובא הוא ממ"ש רבינו ז"ל פ"א מהלכות מחוסרי כפרה הלכה ז' האשה שלא הוחזקה עוברה כו' ואין חטאת אחת משניהם נאכלת שחטאת העוף הבאה על הס' נשרפת שמא אינה חייבת ונמצאת חטאת זו חולין שנשחטו בעזרה שהן אסורין בהנאה כמו שביארנו בהלכות שחיטה עכ"ל והוא תימא שהרי כפי מה שפסק בה' שחיטה דהנוחר והמעקר או שנמצא טריפה מותר בהנאה אם כן איך כתב דנשרפת שמא חולין בעזרה הן הא לכשת"ל דחולין בעזרה הן אפילו הכי מותרים בהנאה דלא אסרה תורה אלא שחיטה הראויה לאכילה דומיא דוזבחת והך לאו שחיטה אלא מליקה ואפילו נימא שהטעם שכתב שמא אינה חייבת כו' לא קאי אנשרפת אלא אאינה נאכלת וטעמא דנשרפת הוא משום דשמא קדש הוא אבל קדש שאינו נאכל טעון שריפה כמ"ש רש"י ז"ל בכריתות דכ"ו ע"ב אכתי קשה דכי היכי דמותר בהנאה מטעמא דלא אסרה תורה אלא שחיטה דוזבחת כתיב מה"ט באכילה אין בו משום חולין בעזרה דאיסור אכילה נמי מוזבחת ואכלת נפ"ל ושוב ראיתי בס' קול בן לוי דל"ב ע"ד שתמה מעין זה על מ"ש רש"י ז"ל בכריתות דף הנזכר בד"ה אם משנמלקה וז"ל ומשום חולין בעזרה לא איכפת לן דלא אסרה תורה אלא שחיטה אבל מליקה לא עכ"ל דבפ"ד דנזיר דף כ"ט פריך לר"ל דאמר חולין בעזרה ושחיטת העוף לאו דאורייתא מברייתא דקתני ריב"י אומר מניין לחטאת העוף שהיא באה על הספק שאינה נאכלת ת"ל והזב את זובו לזכר ולנקבה וכו' אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקבה מביאה קרבן ונאכלת אמרת לא אם אמרת בזכר שכן איסור א' תאמר בנקבה שכן שני איסורים מאי שני איסורים לאו איסור נבלה וחולין בעזרה הרי להדי' שאף במליקה אית ביה איסור חולין בעזרה יע"ש ולפי חומר הנושא נראה לומר דמ"ש רש"י ז"ל דבמליקה אין בו משום חולין בעזרה משום דלא אסרה תורה אלא שחיטה לא כ"כ אלא לפום מאי דמסיק אביי בשמעתין דחולין בעזרה נפ"ל מקרא דכי ירחק והילכך אית לן למימר דלא אסרה תורה אלא שחיטה משום דוזבחת כתיב כמ"ש הכ"מ ז"ל אבל לר"מ דס"ל דנ"ל במ"מ מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור משמע ודאי דבמליקה נמי אית ביה משום חולין בעזרה דילפינן במ"מ משלי בשלך ואף דקי"ל דהמולק עוף בחוץ פטור היינו דוקא לענין דלא מחייב כרת אבל לענין איסור הנאה פשיטא ודאי דאסור ומטעמא שכתב רש"י ז"ל בד"ה שלי בשלך דמי יתיר הנאה שנאסר בו מחיים אחרי שאין דמו נזרק יע"ש וא"כ איכא למימר דכי קאמר התם בגמרא מאי שני איסורים לאו איסור נבלה וחולין שנשחטו בעזרה ה"ק וריב"י ס"ל כר"מ דנפ"ל במ"מ ומ"ש רש"י ז"ל היינו לפום מאי דקי"ל כאביי דנפ"ל מקרא דכי ירחק ואין זה מן הדוחק שהרי ע"כ מאי דקאמר התם לאו איסור נבלה וחולין בעזרה לאו אליבא דכולי עלמא שהרי לר"ש דס"ל דהשוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה משום דס"ל דבעי' שחיטה הראויה לאכילה פשיטא ודאי דמליקה בעוף חשיב אינה ראויה לאכילה משום איסור נבלה אלא ע"כ ה"ק וריב"י ס"ל כחכמים א"כ אף אנו נאמר דריב"י כר"מ ס"ל כנ"ל וראיתי למו"ה הי"ו בספר לשון למודים חי"ד הל' נדרים דע"ד ע"ד שכתב לתרץ לזה דס"ל לרש"י דאף במליקה נמי איכא לתא דחולין בעזרה דלא עדיף מליקה מסתם חולין שאסור להכניסן לעזרה אפילו בשר שחוטה או פירות ופת כמ"ש רבינו אלא דס"ל דלענין הנאה לא אסרה תורה אלא שחיטה דומיא דוזבחת ובהכי ניחא דבשלמא בההיא דנזיר דלענין איסור אכילה קאי קאמר שפיר דמשום דאיכא תרי איסורים איסור נבלה ואיסור חולין בעזרה אינה נאכלת ובהנאה נמי אסרה דשמא קדש הוא כמ"ש רש"י משא"כ בההיא דכריתות דלענין הנאה קאי דקאמר מתניתין בנודע לה דלא ילדה ובדין הוא דמותרת בהנאה משום דחולין גמורים הן וליכא ספיקא אהא ק"ל דא"כ מן הדין אסור בהנאה משום חולין בעזרה ואהא תי' דלא אסרה תורה ר"ל איסור הנאה אלא שחיטה אבל מליקה לא דוזבחת כתיב את"ד יע"ש ודבריו סתומים דכי היכי דלענין איסור הנאה אמרינן דמליקה מותרת בהנאה משום דוזבחת כתי' ה"נ לענין איסור אכילה אין בו משום איסור חו"ב מה"ט דוזבחת כתיב דמיניה ילפי' איסור אכילה ואם כן היכי קאמר התם בנזיר דאינה נאכלת משום דאי אכיל ליה עביד שתי איסורים איסור חולין בעזרה ואיסור נבלה ואולי שכונתו לומר דמ"ש בנזיר מאי שתי איסורים לאו איסור נבלה ואיסור חולין בעזרה לאו אאיסור אכילת חולין בעזרה קאמר אלא אאיסור הכנסה ואפילו דמעיקרא בעי' למימר דכי היכי דזכר מביא קרבן ונאכל אע"ג דבאכילתו עכשיו הו"ל איסור מוסיף ואיסור אכילה איסור הכנסה ה"נ נקבה מביאה קרבן ונאכלת אע"ג דמוסיף באכילתו איסור נבלה וקאמר דלא דאי אמרת בזכר שכן איסור אחד דאין בו אלא איסור אכילת חולין בעזרה וכיון דהתורה התירתו לענין הכנסה הותרה נמי אכילה דשם חולין בעזרה אחד הוא ואיסור א' מקרי והואיל ואשתרי אשתרי מה שא"כ בנקבה שכן ב' איסורין איסור חולין בעזרה דהיינו הכנסה ואיסור נבלה והילכך אע"ג דהתורה התירה איסור הכנסת חולין בעזרה לא מפני כן נאמר שהתירה איסור נבלה ודוק ומ"ה דברי רבינו ז"ל אינם מתיישבים לשום א' מהתי' וצ"ע כעת ודרך אגב אומר מה שהוקשה אצלי במ"ש רבינו ז"ל פי"א מה' שגגות ה"ב וז"ל יראה לי שכל אלו החייבין קרבן מס' אינם מביאים קרבן שמא יכניסו חולין בעזרה וא"ת הלא חטאת העוף הבאה על הס' ואינה נאכלת מפני שהמביא אותו מחוסר כפורים ואסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו אבל מי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מס' עכ"ל וק"ל שהרי כתב רבינו ז"ל פ"ט מה' נזירות דין ט"ו וז"ל מת אחת מהן ה"ז מביא חטאת העוף ועולת בהמה ויאמר כו' ואם טהור הייתי העולה מחובתי וחטאת העוף ס' כו' הרי אע"ג דנזיר אינו מחוסר כפורים ומותר לאכול בקדשים ואפילו הכי מביא חטאת העוף מס' ואיך כללא כייל דמי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מס' ועיין מה שהקשה עוד בזה מו"ה הי"ו ומה שתי' לא יגהה מזור לקושיתנו ודוק ועיין בהרב מש"ל בה' נזירות יע"ש ודוק:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b>
+<b> בהמה כו' ובנקבה עד שתלד.</b> הנה הרב פר"ח בתשובה שבס' מים חיים סי' ב' נסתפק אי אמרינן הכי בזכר דטריפה אינו מוליד והרב ז"ל הביא ראיה לזה מהא דגרסינן פ' השולח דמ"ג ע"א ת"ש המית מי שחצייו עבד וחצייו ב"ח נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו ואי אמרת קידושיו לאו קידושין יורשין מנ"ל אמר רב אדא בר אהבה בשעשאו טריפה ומאי יורשיו נפשיה ואם איתא דטריפה מוליד אמאי הוצרך לדחוקי ולומר מאי יורשיו נפשיה ואמאי לא קאמר דיורשיו כפשטיה קאמר וכשהוליד אחר כך אלא ודאי משמע דטריפה אינו מוליד יע"ש ולע"ד אחר המחילה יש לדחות דאף על גב דטריפה מוליד הוצרך רב אדא לומר דמאי יורשיו נפשיה משום דכיון דהמית דקתני ברייתא ל"ד אלא שעשאו טריפה אמאי איכפל תנא למיתניה נותן חצי כופר ליורשיו ובשמת אח"כ ואמאי לא קאמר דנותן חצי כופר לעבד עצמו ואמטו להכי הוצרך לומר דמאי יורשיו נפשיה אמנם יש להביא ראיה דטריפה ג"כ אינו מוליד מהא דגרסינן בפ"ק דע"ז ד"ה אר"א מניין למחוסר אבר שאסור לב"נ דכתיב מכל החי מכל בשר כו' אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה ופריך האי מבעי ליה למעוטי טריפה דלא ומשני ההוא מלהחיות זרע נפקא והדר פריך הניחא למ"ד טריפה אינה יולדת אלא למ"ד טריפה יולדת מאי איכא למימר כו' והשתא אם איתא דאפילו למ"ד טריפה מוליד היכי קאמר תלמודא הניחא למ"ד טריפה אינה יולדת הא אפילו למ"ד אינה יולדת תיקשי דאצטריך מכל החי למעוטי טריפת זכר דלא נפיק מקרא דלהחיות זרע וזה נראה לי ראיה ברורה ומיהו יש לדחות דתלמודא הכי קאמר דלמ"ד דטריפה אינה יולדת וקרא דלהחיות זרע אתא למעוטי טריפה ניחא דע"כ קרא דמכל החי אתא למעוטי מחוסר אבר נמי דאי למעוטי טריפה גרידא אם כן לישתוק קרא מלהחיות זרע ומקר' דמכל החי ממעטינן טריפה אלא ודאי דאתא למעוטי מחוסר אבר והילכך אי לא הוה כתוב להחיות זרע למעוטי טריפה לא הוה ממעטינן אלא טריפה גרידא דהא לא מייתר קרא משום הכי כתיב להחיות למעוטי טריפה דאינה יולדת כי היכי דנייתר קרא וע"כ למדרש למעוטי מחוסר אבר אלא למ"ד טריפה יולדת ע"כ קרא דלהחיות זרע לא אתא למעוטי טריפה כי היכי דנייתר קרא ואם כן נימא דקרא דמכל החי אצטריך למעוטי טריפה ודוק. שוב ראיתי שמה שכתבתי לדחות ראית הפר"ח ז"ל טעות הוא בידי שראיית הפר"ח ז"ל נראה נכונה על אופן זה דנהי דרב אדא בר אהבה ע"כ הוצרך לומר דמאי יורשיו נפשיה כמ"ש מ"מ רבא דפריך עלה וקאמר ב' תשובות בדבר חדא דיורשיו קתני ועוד כופר הוא ואמר ר"ל כופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה אמאי נייד רבא מהך אוקמתא דר"א דהשתא לדידיה ניחא דהוצרך תנא למתנייה דוקא יורשיו משום דכופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה אלא מוכרח דטריפה אינו מוליד הן אמת שמריהוט לשונו של הפר"ח ז"ל משמע שעיקר ראייתו מאוקמתא דר"א גופיה ואפשר שהרב ז"ל מרוב מבינתו סמך על המבין וקצר בלשונו כנ"ל. ודרך אגב ראיתי לעמוד במ"ש התוס' שם בד"ה מנין למחוסר אבר כו' וז"ל והא דאמרינן בפ"ק דקדושין דמצרכינן מן העוף למעוטי נקטעה רגלה ל"ל פשיטא מי איכא מידי דלישראל מותר ולגוי אסור וי"ל דס"ד כו' וי"ל דאמאי ל"ק להו מהא דגרסינן בפ"ק דמנחות ד"ה ת"ר כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין ת"ל אלא להוציא את הטריפה כו' דל"ל קרא מי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור דהא טריפה אסור לב"נ דהשתא ליכא לתרוצי כתי' הראשון ותו קשה לכאורה לתי' השני א"כ מאי פריך התם והלא דין הוא ומה בעל מום שמותר להדיוט אסורה לגבוה כו' דאימא דאצטריך קרא משום דאי לא הוה כתיב מן הבקר להוציא את הטריפה הוה אמינא דב"נ משתרו בטריפה משום דכל מצות שנאמר לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ ולהא יש לדחות דלפום מאי דמסיק התם דכל אשר יעבור תחת השבט שממעטינן מניה נטרפה ולבסוף הקדישה ומן הבקר אצטריך למעוטי הקדישה ואח"כ נטרפה שפיר קאמר בברייתא והלא דין הוא כו' כלומר דלהקדישה ולבסוף נטרפה לא צרכינן קרא דמק"ו נפקא ואי לאשמועינן דב"נ מוזהרין עליה דהו"ל נאמרה לב"נ ונשנית בסיני הא מכל אשר יעבור תחת השבט נפקא וזה ברור. האמנם חזות קשה הוגד לי למה שראיתי למרן הכ"מ בפ"ב מה' א"מ דין יו"ד שכתב וז"ל ומה שכתב רבינו הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך יש לתמוה שהרי בת"כ ובפ"ג דתמורה דריש כשהוא אומר מן הבקר למטה כו' להוציא את הטריפה משמע שמן התורה הוא דהא דריש לה מקרא ואפשר דסובר רבי' דסמך בעלמא הוא דמסמיך להו אקרא ואג"ש כו' וק"ט דאיך אפשר לומר שדעת רבינו דאין איסור טריפה מן התורה דא"כ תקשי ליה דכיון דלב"נ אסור מקרא דלהחיות זרע וא"נ מקרא דאתך ומוכח התם דמן התורה קאמר מדמייתר להו קראי להכי מי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור ואפילו תימא דס"ל דקר' מן הבקר אסמכתא בעלמא מ"מ כיון דנאמר' לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמר ולא לב"נ ואסור מן התורה הן אמת שרבינו בפ' מה"מ השמיט דין זה במחוסר אבר דאסור לב"נ ולא ידעתי למה ואפשר דס"ל דהך דרשה מן הבקר וג"ש אינו אלא אסמכתא בעלמא וכן דרשה דמן העוף למעוטי מחוסר אבר כמ"ש מרן והלכך הו"ל מצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני ולישראל נאמרה ולא לב"נ והכריחו לזה קושית התוספות שהקשו דאמאי לא מנא להו בהדי זיי"ן מצות וא"נ דכיון דלא נשנית בפירוש בסיני אמרינן לישראל נאמרה ולא לב"נ אכן דברי מרן ז"ל קשה ואפשר לומר לדעת מרן דס"ל לרבינו דכי פריך תלמודא הא מבעי ליה למעוטי טריפה לאו לענין לפוסלו מקרבן קאמר אלא הכי פריך דמנ"ל דקרא אתא למעוטי מחוסר אבר ולפוסלו לקרבן אימא דקרא לא אתא אלא למעוטי טריפה מהבאת התיבה משום דאינם ראוים לקיום העולם ואהא שני דק' דטריפה מלהחיות זרע נפקא והדר פריך הניחא למ"ד טריפה אינה יולדת אלא למ"ד טריפה יולדת מאי א"ל כלומר דטפי אית לן למימר דקרא אתא למעוטי טריפה מהבאת התיבה ואע"ג דטריפה יולדת וכ"ש דטריפה חיה להאי מ"ד מ"מ כיון שאינה בריאה כ"כ אלא חולה כל ימיה ומתמעטת והולכת כמ"ש התוספות חשש הכתוב פן ימות בתיבה ומש"ה מיעטיה מהבאת התיבה ולעולם דלקרבן ה"נ דכשרים הם ולא מיעטו אלא מחוסר אבר משום דמאיס טפי כמ"ש התוספות בד"ה אתך ועיין במוהר"ש אלגאזי ז"ל בספר ל"ס בד"ה מנין למחוסר אבר ודוק מיהו קשה טובא לדעת מרן מהא דגרסינן בפ"ק דחולין דגרסינן התם מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ובעי למפשט ר"א מרישא של עולה דאמר קרא ונתח אותה לנתחיה וניחוש שמא ניקב קרום של מוח ופרש"י שמא ניקב והוא א' מי"ח טרפות וקרבן טריפה פסולה בשמעתתא קמייתא דמנחות עכ"ד הרי מסוגיא זו מוכח בהדיא דקרבן טריפה פסולה מן התורה וכן מוכחא כולה סוגיא דהתם וצ"ע:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>היתה </b>
+<b> בת הצביה הזאת נקבה וילדה בת כו' לוקה.</b> כן פסק מרן בש"ע סימן ט"ז ס"ח והנה כל גדולי האחרונים תמהו עליו ז"ל דכיון דרבינו פסק בדין י"א דאיסור או"ב נוהג בזכרים מס' אלמא דמספ"ל אי חוששין לזרע האב או לא ואם כן איך פסק כאן שלוקה הא אין מלקין על הס' ושמא אין חוששין לזרע האב ואין כאן אפילו מקצת שה וראיתי להרב פר"ח סימן הנזכר ס"ק י"ז שתי' לזה וז"ל ולי נראה שדעת הרב דכי היכי דגבי מתנות לא קי"ל כהך סוגיא אלא כדמסיק ר"י בפרק הזרוע דאם שה לרבות את הכוי ה"נ גבי או"ב לא קי"ל כפי מאי דמשמע מפשטא דהך סוגיא דליכא מלקות בכ"הג אלא כדמוכח בריש הפ' או"ב דפרכינן התם אימא קדשים כלאים לא אף או"ב כלאים לא ומשני אמר קרא או לרבות את הכלאים וסבר הרב ז"ל דמאי דמרבינן במלת או הוי בין כלאים של בהמה הבא ממין כבש ועז בין כלאים של חיה ושל בהמה שקראו כוי הברייתא כ"ז נתרבה במלת או וא"כ אע"ג דבעלמא מספ"ל אי חוששין לזרע האב מ"מ הכא גלי קרא ורבי למלקות דחוששין לזרע האב והילכך בת הצביה יש בה מקצת שה ושפיר לוקה עלה את"ד והנה לעין הקורא דבריו תמוהים דכפי דבריו אמאי קתני בברייתא גבי זרוע ולחיים אם שור לרבות את הכלאים אם שה לרבות את הכוי ואמאי אצטריכו ב' ריבויי הא ממלת אם דמרבינן כלאים מרבינן נמי כלאים הבא מחיה ומבהמה דהיינו כוי. האמנם הא ודאי אין בו מן הקושי כלל שהרב לא כ"כ אלא ליישב דעת רבינו וכבר כתב הרב בסימן ס"א ס"ק כ"ח שדעת רבינו דכי אתא ר"י ואסיק דכוי לרבנן חייב בכולהו מתנות מדרשה דאם שה לאו בצבי הבא על התיישה מוקמינן לה אלא בכוי דבריה בפ"ע דההוא רבי קרא לשוייה כבהמה יע"ש וא"כ מש"ה אצטריך שפיר קרא דאם שה לכוי דבריה בפ"ע דלא נפקא מכלאים אלא דאכתי נראה דקשה לתירוצו דאם כן גבי זרוע ולחיים בכוי הבא מצבי על התיישה או איפכא ליחייב בכולהו מתנות דממלת אם דמרבינן כלאים נתרבה בין כלאים של בהמה בין כלאים הבא מחיה ומבהמה דומיא דאו"ב ולזה כתב רבינו דצבי הבא על התיישה וילדה הולד חייב בחצי מתנות ובתייש הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות ואפשר ליישב דבריו דהתם גבי זרוע ולחיים אין ס' לומר דממלת אם מרבינן נמי כוי הבא מתייש וצבייה דכיון דלכ"ע בודאי חוששין לזרע האם א"כ אין כאן אלא מקצת שה ואין ס' לומר דחייב בכל המתנות ולומר דקרא לא רבי אלא לענין לחייב בחצי מתנות זה אינו דכי מרבינן מקרא בכולהו מתנות חייב כדכתיב ונתן לכהן הזרוע כו' משא"כ בא"וב דאיכא למימר דקרא רבי כלאים הבא מחיה ומבהמה לחייבו משום מקצת שה שבו ומ"מ אף שטרחנו ליישב את דבריו הרואה יראה דלא זו הדרך השורה בתלמוד לומר דלא קי"ל כההיא סוגיא דפרק או"ב משום ההוא סוגיא דר"פ או"ב דמאחר דתלמודא בתר דמייתי ההיא שינויא דאו לרבות את הכלאים שקיל וטרי ומסיק דכוי הבא מתייש וצביה אין לוקין עליו איך הפה יכולה לדבר דלא שמיע ליה ההיא דר"פ או"ב ועדיין לחלוחית הדיו קיימת אלא ודאי דהא ליתא ול"נ ליישב דלרבינו קשיתיה הלכתא אהלכתא דכיון דקי"ל בעלמא כר"י דס"ל דו"יו לחלק וכדס"ל לרבא בפרק השואל כמו שכתבו התוספות פרק או"ב ד"ה עייל אם כן היכי קיימא לן כר"י דמספ"ל אי חוששין לזרע האב כדאמרינן בפרק שני דייני גזירות הלכה כר"י בפרדו' הא כיון דקיימא לן וי"ו לחלק על כרחך לפסוק כחנניה דסבירא ליה חוששין לזרע האב ולא מייתי ליה אותו לרבנן דאין חוששין אמרינן דמייתי להו אותו לחלק כדאיתא בפרק א"וב וכיון דקי"ל וי"ו לחלק אותו ל"ל וכן ראיתי להתוספות בפרק שור שנגח את הפרה דנ"ד ד"ה או שהקשו וז"ל ובפ' א"וב גבי פלוגתא דחוששין לזרע האב משמע דתלייא בפלוגתא דר"י ור' יאשיה יש לתמוה למה אין אנו פוסקין כמ"ד כר"י מכח מלתא דרבא דפרק השואל יע"ש שהניחוה בצ"ע כי ע"כ ס"ל לרבינו ליישב זה דאע"ג דקי"ל כרבא דפרק השואל דוי"ו לחלק אפי"ה קי"ל כר"י דמספ"ל אי חוששין לזרע האב או לא דאי ס"ל דחוששין א"כ אותו אצטריך לגופיה ואו מבעי לן לרבות את הכלאים ואי ס"ל אין חוששין אותו אצטריך לרבות את הכלאים ואו אצטריך לרבות את הכוי כי היכי דדרשינן גבי זרוע ולחיים אם שור לרבות את הכלאים אם שה לרבות את הכוי וכו' דפרק א"וב דמסיק התם ר"פ תייש הבא על הצביה לרבנן איסור הוא דאית ביה ואין לוקין עליו היינו משום דס"ל כר"י דוי"ו להוסיף ואותו אצטריך לחלק כדקאמר התם בראש הסי' אמנם לפום הלכת' דקי"ל כרבא דפרק השואל ע"כ כדי ליישב ההלכות דאי ס"ל דאין חוששין מייתר לן אותו לרבות את הכלאים ואו לרבות את הכוי ועיין בספר יש"ש שכתב מעין זה שלדעת הפוסקים כת"ק דחנניא דאין חוששין לזרע האב וקי"ל כר"י דוי"ו לחלק אותו אצטריך לרבות את הכלאים ואו לא דריש כדאמרינן בעלמא ר"י או לא דריש:<br><b> ומעתה </b> עלה כהוגן פסק רבינו ז"ל דלענין אי נוהג בזכרים פסק דאין לוקין עליו משום דמספ"ל אי חוששין לזרע האב אמנם גבי תייש הבא על הצביה וילדה בת כו' פסק דלוקין ממ"נ דאי חוששין לזרע האב א"כ ודאי לוקה דהא איכא מקצת שה ואי ס"ל דאין חוששין א"כ ע"כ אותו לרבות את הכלאים ואו לרבות את הכוי וממ"נ חייב כנ"ל נכון ודו"ק. והרב ל"מ ז"ל האריך ליישב דברי רבינו ז"ל וכלל דבריו שרז"ל פסק כמ"ד דחוששין לזרע האב בודאי ומש"ה כתב דאם היתה בת הצביה הזאת נקבה כו' לוקה ומ"ש רבינו שהדבר ספק אם נוהג בזכרים כו' לאו היינו משום דמספ"ל אי חוששין לזרע האב אלא אע"ג דפשיטא ליה דחוששין לזרע האב אפ"ה אפשר שאינו נוהג בזכרים מטעמא דגזרת הכתוב הוא דאמר קרא בנו מי שבנו כרוך אחריו כדקאמר בברייתא אלו תורף דבריו יע"ש. וראיתי למרן החבי"ב ז"ל סי' ט"ז בהגהת ב"י ס"כ שהקשה עליו דאי כפי דבריו ז"ל א"כ מאי פריך בגמ' פרק אותו ואת בנו דף ע"ט ע"ב אבריית' דאו"ב נוהג בכלאים ובכוי וליפלגו בחוששין לזרע האב בפלוגתא דחנני' ורבנן כו' ואי כדברי הרב ז"ל מאי קו' אפשר דאפי' דס"ל לרבנן דחוששין לזרע האב מספ"ל אי נוהג בזכרים משום דכתיב בנו מי שבנו כרוך אחריו אלא ודאי הדבר ברור דהא בהא תלייא דמאן דס"ל חוששין לזרע האב ס"ל דנוהג בזכרים ומאן דס"ל אין חוששין ס"ל דאינו נוהג בזכרים כו' את"ק יע"ש ואנכי הרואה לא ידעתי אדק"ל לדברי הרב ל"מ ז"ל אמאי לא קי"ל קו' הלזו על דברי הרמב"ן ז"ל שכתב הר"ן ז"ל שם וז"ל לפיכך כתב הרמב"ן דליכא הכא אלא שתי מחלוקות דתנא קמא דחנניא ר"י הוא דר"י בעלמא הוא דמספקא לי' אבל לענין או"ב פשיטא ליה דאין חוששין מדרשא דקראי ומספ"ל בעלמא משום דקסבר חידוש הוא שחדשה תורה באו"ב דאין חוששין אבל בעלמא חיישינן כו' יעוי"ש דכפי דברי הרמב"ן ז"ל מאי פריך בגמ' וליפלגו בחוששין לזרע האב כו' הא אפי' רבנן דס"ל חוששין אפשר דס"ל כתנא קמא דחנניא דחידוש הוא שחדשה תורה באו"ב דאינו נוהג בזכרים וליכא למימר דלהרמב"ן ז"ל לא ק"ל להרב ז"ל משום דע"כ ל"ק הרמב"ן דר"י אע"ג דבעלמא מספקא לי' גבי או"ב פשיטא ליה דאין חוששין אלא דוקא לענין פרדות וכסוי הדם ושאר דברים אבל בפלוגתא דרבנן ור"א אי א"וב נוהג בכוי פשיטא ליה לתלמוד' דלתנא קמא דחנניה כיון דס"ל דאינו נוהג בזכרים מגזרת הכתוב ה"נ דאינו נוהג בכוי דתייש הבא על הצביה דכיון דגלי קרא בא"וב דאינו נוהג בזכרים דאין חוששין לזרע האב ילפינן מיניה לכל ענייני או"ב דהא ודאי לית' וכמבואר מדברי הרמב"ן ז"ל במלחמותיו שכתב וז"ל א"ה א"כ הא דתני בא"וב אינו נוהג בזכרים מני ולא ר"י ולא רבנן ולא ר"א אבל באמת מאן תנא דפליג עליה דחנניה דאמר אינו נוהג בזכרים ר"י הוא וה"ה לרבנן ור"א דכולהו ס"ל דאינו נוהג בזכרים כו' יע"ש: הנה מבואר מדבריו דאפילו רבנן ור"א דמספקא להו בא"וב אי חוששין לזרע האב ונוהג בכוי או לא אפ"ה ס"ל דאינו נוהג בזכרים מטעמ' דגזרת הכתוב הוא דוקא דאינו נוהג בזכרים וא"כ אדק"ל דמאי פריך לפלגו בחוששין לזרע האב כו' וצ"ע עוד הקשה הרב ז"ל על דברי הרב ל"מ ז"ל דאם איתא דלרבינו ז"ל פשיטא לי' דחוששין לזרע האב א"כ במחלוקת ר"י ורבנן גבי כסוי הדם דרבנן אמרי דאם שחט חיה ועוף במקום אחד כסוי אחד לכולן ור"י אומר שחט חיה יכסנה ואח"כ ישחוט את העוף הי"ל לפסוק כר"י שהרי בפ' כ"ה אמרו דטעמא דר"י משום שנאמר או עוף הפסיק הענין להטעין כסוי אחד לכולן ורבנן האי או מבעי ליה לחלק ור"י לחלק מדמו נפקא ורבנן דמו טובא משמע יע"ש ומבואר בפ' או"ב דלחנניה דס"ל חוששין לזרע האב או לחלק גבי או"ב לא צריך קרא דמסברא נפקא וא"כ גבי כסוי הדם דכתיב חיה או עוף ודאי דאו אתא להפסיק למ"ד חוששין דלחלק לא צריך קרא דמסברא נפקא את"ד יע"ש ולא הבינותי דבריו דקו' הלזו תקשי ליה לדידן למאי דמשמע מדברי רבינו ז"ל דמספ"ל אי חוששין לזרע האב דא"כ גבי כסוי הדם היה לו לפסוק מספק דטעון כסוי לכל אחד ואחד שהרי למ"ד חוששין ע"כ או לא אתא לחלק אלא להטעין כסוי לכולן ולמ"ד אין חוששין אתא או לחלק וכיון דמספ"ל צריך כסוי לכל אחד מס' דומיא דאו"ב דנוהג בכוי מס' ורבנן ור"י דפרק כ"ה דס"ל דכסוי אחד לכולן ע"כ לומר דס"ל דאין חוששין וכמבואר מדברי התוספות שם. ואחר החיפוש מצאתי למוהר"ם מלובלין ז"ל סימן ס"ה שהקשה כן וכתב ב' תשובות בדבר והרואה יראה דישוב השני שכתב הרב שם עולה יפה לדברי הרב ל"מ כפי שיראה המעיין שם והנראה דאשתמיט מיניה ועוד נ"ל דאפי' למאן דס"ל דחוששין לזרע האב ולא צרכינן או לחלק אפ"ה מצי סבר כת"ק דר"י דכסוי אחד לכולן דאו דגבי כסוי הדם אצטריך למ"ש בת"כ עוף יכול אף עוף טמא ת"ל חיה וכתב הרב קרבן אהרן ז"ל וז"ל דסמיך חיה לעוף לומר שחיה או עוף שהוא כחיה וממלת או דריש לה שלא נאמר זה או זה אלא על דברים שהן ממין אחד א"ד יע"ש כנ"ל נכון ודכוות' כעין זה קשה על מה שפסק ר' בה' נזקי ממון ועיין בתוס' שם פ' הפרה דנ"ד ע"א ד"ה או ועיין בהרב כנה"ג חי"ד סימן רפ"ח בהגב"י מ"ש משם נמוקי מוהראנ"ח מכ"י ע"ש ודו"ק ובפרק י"ד מה' אלו דין ד' כתב רבינו וז"ל כלאים הבא מחיה ומבהמה כו' צריך לכסות ואינו מברך כו' וכן השוחט ספק או כלאים בי"ט מכסה דמו לאחר י"ט וי"ל למה סתם והוה ליה לפרש דאם הוא בא מתייש הבא על הצביה דמכסין אותו בי"ט כדפרכינן בגמ' לשחוט וליכסי ומה שתי' הרב ז"ל יש בו מן הקושי כמו שתמה עליו מרן החבי"ב ז"ל סימן הנז' והנכון כמו שתי' הוא ז"ל דס"ל לרבי' דסוגיא דפ' או"ב דפריך אי בתייש הבא על הצביה לשחוט וליכסי הוא משום דאתיא כמ"ד בפ"ק די"ט דטעמא דכוי דאין שוחטין אותו ביו"ט משום דאפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק אמנם למאי דמסיק התם דטעמא גזירה משום התרת חלבו ופסקו רבינו בפ"ג מה' י"ט וז"ל וכן בריה שהיא ספק חיה או בהמה אין שוחטין אותה בי"ט כו' שמא יאמר הרואה כו' ויבא להתיר חלבו ה"נ דבתייש הבא על הצביה נמי אין מכסין בי"ט מה"ט אלו דבריו יע"ש וע"פ דרכו י"ל מה שהקשה הרב ל"מ ז"ל שם דאמאי הוצרך רבינו לטעם גזירת חלבו הא כי היכי דבשחט חיה ועוף ונתערבו דמן אע"ג דאיכא חד דטעון כ"ה ודאי אפ"ה לא יכסה בב' דקירות משום דטרח טירחא יתירא שלא לצורך כו' ה"נ דינא הוא גבי כוי דלא נכסיה אע"ג דמספ"ל אי חיה אי בהמה משום דילמא בהמה הוא וטרח טירחא שלא לצורך וכדפרש"י ז"ל שם יע"ש. אכן כפי דברי הרב ז"ל הנה נכון דהוצרך רבינו ז"ל לטעם זה לאשמועינן דאפי' בכוי דתייש בהא על הצביה דממ"נ טעון כסוי ודאי אפ"ה אין מכסין גזירה משום התרת חלבו כנ"ל נכון ועוד כתבתי ישוב נכון בזה בחידושי על מס' י"ט יע"ש ומ"מ אכתי ק"ל למה שסתם וכתב דכלאים הבא מחיה ובהמה צריך לכסות ואינו מברך דהי"ל לפרש ולומר דאם הוא מתייש הבא על הצביה דה"ז מברך כיון דטעון כסוי ודאי מדינא ול"ל דה"ט דרבינו ז"ל דכתב דאינו מברך שמא יבואו להתיר חלבו וכמ"ש בספר זבחי צדק והביאו מרן החבי"ב סי' כ"ח שהרי מדברי רבינו ז"ל בתשו' שהשיב לחכמי לוניל הביאו מרן הכ"מ בפ"י מה' מילה מבואר שטעמו מפני הס' יע"ש וצ"ע:<br><b> עוד </b> כתב הרב ל"מ ז"ל ליישב מה שפסק רבינו פ"א מה' מ"א דין י"ג וז"ל כלאים הבא מחיה ובהמה הוא הנקרא כוי חלבו אסור ואין לוקין עליו דלמה סתם ולא כתב דאם הוא בא מצבי הבא על התיישה לוקין עליו ממ"נ די"ל דה"ט משום דבעינן שיהא ראוי לקרב ע"ג מזבח לאוסרו וכמ"ש רבינו בפ"ז מהל' הנזכר וכוי אינו קרב לגבי המזבח א"ד יע"ש וק"ל דכפי דבריו כלאים הבא מבהמה עם בהמה לא יהא לוקין עליו מה"ט כיון שאינו ראוי ליקרב ע"ג המזבח וכ"ת ה"נ אם כן אמאי נקט רבינו כלאים הבא מחיה ובהמה ועדיפא מינה הי"ל לאשמועינן אפי' בכלאים הבא מבהמה עם בהמה ותו דבהדי' אמרינן בת"כ פ' צו וז"ל אין לי אלא חלב שור ועז המיוחדים מנין לרבות את הכלאים ת"ל שור וכשב ועז דברי ר"ע ואם נפשך לומר הרי הוא אומר מן הבהמה לרבות את הכלאים שיכול כל שהיה בכלל עונש ישנו באזהרה כוי וחצי שיעור הואיל ואיכא בעונש כו' הרי מבואר דכלאים הבא מבהמה לוקין עליו ויש בו כרת כדנפ"ל מקרא דמן בהמה האמור בעונש וצ"ע. עוד ראיתי לעמוד במה שהקשה מרן הב"י י"ד סימן י"ב על רבי' שהשמיט מימרא דרב משרשיא בפ' בהמה המקשה דע"ה ע"ב דאמרינן התם אמר ר"מ לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעלייתה אותו ולד אין לו תקנה ומאחר דרבי' ז"ל פסק בה' שחיטה דמספ"ל אי חוששין לזרע האב הי"ל להביא הא דר"מ יע"ש שהניחו בצ"ע וראיתי להפר"ח ז"ל סימן הנז' ס"ק י"ג שתי' לזה וז"ל ולי לק"מ שרבינו סבור כפרש"י ז"ל שכתב וז"ל דר"מ לית ליה הא דאמרינן לעיל ד' סימנין אסר ביה רחמנא וא"כ כיון דקי"ל דד' סימנין אכשר ביה רחמנא עכ"ל סימנין דידיה יועיל להתירו לו באכילה אבל התו' ז"ל והרשב"א ושאר התוס' ס"ל דכי אמרינן ד' סימנין אכשר בי' רחמנא ה"מ כשאמו טריפה דלא הועיל בו סימני אמו אבל בן פקועה שהועילו לו סימני אמו להתירו באכילה סימני דידיה כשחוטין דמי וכאלו לית ליה סימנין דמי ולפיכך אין לולד תקנה אלו דבריו ז"ל וכן כתב מוהרש"ל בפרק הנזכר: ולדעתי קשה טובא על תי' זה שהרי בתוספות כתבו שם ד"ה ב"פ וז"ל ומודה נמי לסוגיא דריש פרקין גבי מהו לחוש לזרעו של עובר דמשמע דעובר היוצא אין לו תקנה בשחיטה דהתם הסימנין כשחוטין ושוב אינם בני שחיטה להתיר הולד ולפירוש הקונטריס כולה ההיא סוגיא דלא כותיה וזה דוחק א"ד יע"ש וכן כתב הר"ן ז"ל שם יע"ש: והשתא א"כ איך הפה יכולה לדבר דס"ל לרבינו ז"ל כפרש"י דא"כ הי"ל להשמיט ההיא דאבר היוצא ובהדיא כתב רבינו ז"ל פ"ה מהלכות מ"א הלכה י"ב דאבר היוצא אין לו תקנה בשחיטה והחלב שלו אסור ושמא נאמר דס"ל לרבינו ז"ל דבאבר היוצא לכ"ע לא אמרינן ד' סימנין אכשר ביה רחמנא דכיון דאהני שחיטת אמו לגבי עובר נמי להתירו כולו בלתי שחיטה חשיב כשחוט ולא אהני שחיטה דידיה לגבי אותו אבר משא"כ בב"פ שבא על בהמה מעלייתא דכיון דשחיטת אמו לא אהני גבי ולדה דחשיבי חצי הסימנין כשחוטין אמרינן דסימני דידיה מועילים להתירו בשחיטה דומיא דאמו טריפה וזה נראה דעת רש"י ז"ל מדלא כתב גבי ההיא בעיא דרבי ירמיה מהו לחוש לזרעו וכו' דלית ליה הא דאמרינן ד' סימנין כו' כמו שכתב בההיא דר"מ כנ"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5ae94f75d7d1b577a2fb8381227aabf3deb7b28a
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,43 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Agents and Partners
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>נתן </b>
+<b> מעות לשלוחו כו'.</b> עיין בהשגת הראב"ד ובמ"ש פי"ג מהלכות מכירה הלכה ט':
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>השולח </b>
+<b> מעות כו' אפי' היו השלוחים שנים כו'.</b> עיין בהר"ן פ' הא"מ שתמה על רבינו שכ' דשבועת המלוה שבועת היסת היא שהרי שבועת המלוה כשבועת הפועל ושתיהן שבוע' המשנה בנק"ח כו' יע"ש ומרן בכ"מ כתב שגרסא משובשת נזדמנה לו ובנוסחא מדוייקת כתוב בפירוש וב"ח או הפועל נשבע שבועת התורה ע"ש והרב גד"ת ז"ל דקל"ב ע"ב תמה על הר"ן ז"ל וז"ל ואני תמיה מה מקום יש לקיים גירסא זו שהרי רבינו ז"ל גופיה כתב בפ"א מהלכות טוען כל המחוייב שבועת היסת אם רצה להפך השבוע' על התובע הרי התובע נשבע היסת ונוטל ואין לך מי שנשבע היסת ונוטל אלא זה שנהפך עליו שבועת היסת ע"כ הרי כללא כייל לן דליכא שום שבועת היסת בנוטלין אלא בענין היפוך עכ"ד יע"ש ואני תמיה עליו כי קו' זו לא על הר"ן תלונתו אלא על מוהר"י ן' מיגאש ז"ל שהרי ה"ה בפ"א מה' הנז' כתב על דברי רבינו וז"ל ומ"ש רבינו ואין לך מי שנשבע היסת כו' אלא זה הוא כדברי רבו הר"י ן' מיגאש ז"ל עיי"ש ומדברי מוהר"י ן' מיגאש שהביא בע"הת שם מבואר שדעתו ז"ל דהמלוה נשבע שבועת היסת וכדעת רבינו שכתב הר"ן וכן ראיתי להש"ך ז"ל סי' קנ"א ס"ק מ"ה שנרגש מזה וכת' שלדעת הר"י ן' מיגאש צריך לשלם תחילה להמלוה ואח"כ ישבע היסת דאין לך נשבע היסת ונוטל אלא שבועה המתהפכת כמו שכתב הר"י ן' מיגאש ז"ל ואם כן כיון שלדעת הר"י ן' מיגאש ז"ל צריך לומר דמ"ש בגמרא ומשתבע מלוה דלא שקיל ליה ופרע ליה למלוה לאו דוקא אלא צריך לשלם לו תחיל' ואחר כך ישבע היסת אף אנו נאמר דמ"ש רבינו ב"ח או הפועל נשבע וישלם לישנ' דגמ' נקט ולעול' דצריך לשלם לו תחיל' ומ"מ הנך רואה שדברי הש"ך ז"ל דחוקים דכל כי האי הו"ל לפרש להר"י ן' מיגאש ז"ל כיון דלישנא דתלמודא משמע דנשבע תחילה והדר שקיל וכן משמע נמי מלשון הר"י ן' מיגאש ז"ל שהביא הבע"הת שם ולכן נ"ל דל"ק דמ"ש הר"י מיגאש ורבינו ז"ל דאין לך מי שנשבע שבועת היסת ונוטל אלא זה שנהפך עליו לא כתבו כן אלא דוקא במי שמחויב לישבע מדינא וכההיא דמי שנהפך עליו השבועה אהא הוא דכתבו דלא מצינו משנתחייב שבועת היסת מדין הגמור ונוטל אלא זו בלבד (שפח) אמנם הכא גבי שבועת מלוה דמדינא אפילו שבועת היסת לא בעי משום דהו"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך שמבואר בפ"א מה' טוען ונטען שכל כיוצא בזה נוטל הלה כו' בלא שבועה אלא משום שבע"ה מפסיד כדי להפיס דעתו אמרו שישבעו כמ"ש ה"ה בפ' ט"ז מה' מו"ל דין ה' והילכך בשבועת היסת גרידא סגי שהרי מפיס דעתו בכך כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שפח) </b> אמנם הכא גבי שבועת מלוה דמדינא אפילו שבועת היסת לא בעי כו' והלכך בשבועת היסת גרידא סגי שהרי מפיס דעתו בכך. יש לפקפק בזה דהא אדרבה מדאורי' אפילו בשבועה אינו נוטל דכיון דאיכא עדים א"כ הרי לדינא דאורייתא הלוה פטור אלא דלבתר דתקינו רבנן היסת לאו עדות נינהו אמנם צ"ל דכיון דמדרבנן צריכים שבועה א"כ תו פסולים הם לעדות מדאורייתא והלוה הו"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך ועי' מה שכתבתי לעיל בהלכות אישות על הגליון. ואע"ג דמאי דשכיר נשבע לבעה"ב היא שבועה חמורה בנק"ח אע"פ שאינה אלא להפיס דעתי' של בעה"ב מ"מ י"ל דהתם שאני שאין בעה"ב מתפייס אלא בשבועה חמורה משום שהוא טוען ברי שכבר נתן לו שכירותו ואע"ג דאנו תולין דמשום טרדותיו הוא אומר כן ובאמת לא נתן לו מ"מ כיון דהוא טוען ברי אינו מפויס אלא ע"י שבועה חמורה משא"כ בנ"ד דאע"פ שהלוה העני הזה מפסיד מ"מ כיון שאינו טוען ברי הוא מפויס נמי בהיסת אלא דלא ידעתי מה בין מלוה לפועל ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..401d00b852f474dba695e012fd196b0c86a7d5fe
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Agents and Partners/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,46 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Agents and Partners
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Agents_and_Partners
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שלוחין ושותפין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>נתן </b>
+<b> מעות לשלוחו כו'.</b> עיין בהשגת הראב"ד ובמ"ש פי"ג מהלכות מכירה הלכה ט':
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>השולח </b>
+<b> מעות כו' אפי' היו השלוחים שנים כו'.</b> עיין בהר"ן פ' הא"מ שתמה על רבינו שכ' דשבועת המלוה שבועת היסת היא שהרי שבועת המלוה כשבועת הפועל ושתיהן שבוע' המשנה בנק"ח כו' יע"ש ומרן בכ"מ כתב שגרסא משובשת נזדמנה לו ובנוסחא מדוייקת כתוב בפירוש וב"ח או הפועל נשבע שבועת התורה ע"ש והרב גד"ת ז"ל דקל"ב ע"ב תמה על הר"ן ז"ל וז"ל ואני תמיה מה מקום יש לקיים גירסא זו שהרי רבינו ז"ל גופיה כתב בפ"א מהלכות טוען כל המחוייב שבועת היסת אם רצה להפך השבוע' על התובע הרי התובע נשבע היסת ונוטל ואין לך מי שנשבע היסת ונוטל אלא זה שנהפך עליו שבועת היסת ע"כ הרי כללא כייל לן דליכא שום שבועת היסת בנוטלין אלא בענין היפוך עכ"ד יע"ש ואני תמיה עליו כי קו' זו לא על הר"ן תלונתו אלא על מוהר"י ן' מיגאש ז"ל שהרי ה"ה בפ"א מה' הנז' כתב על דברי רבינו וז"ל ומ"ש רבינו ואין לך מי שנשבע היסת כו' אלא זה הוא כדברי רבו הר"י ן' מיגאש ז"ל עיי"ש ומדברי מוהר"י ן' מיגאש שהביא בע"הת שם מבואר שדעתו ז"ל דהמלוה נשבע שבועת היסת וכדעת רבינו שכתב הר"ן וכן ראיתי להש"ך ז"ל סי' קנ"א ס"ק מ"ה שנרגש מזה וכת' שלדעת הר"י ן' מיגאש צריך לשלם תחילה להמלוה ואח"כ ישבע היסת דאין לך נשבע היסת ונוטל אלא שבועה המתהפכת כמו שכתב הר"י ן' מיגאש ז"ל ואם כן כיון שלדעת הר"י ן' מיגאש ז"ל צריך לומר דמ"ש בגמרא ומשתבע מלוה דלא שקיל ליה ופרע ליה למלוה לאו דוקא אלא צריך לשלם לו תחיל' ואחר כך ישבע היסת אף אנו נאמר דמ"ש רבינו ב"ח או הפועל נשבע וישלם לישנ' דגמ' נקט ולעול' דצריך לשלם לו תחיל' ומ"מ הנך רואה שדברי הש"ך ז"ל דחוקים דכל כי האי הו"ל לפרש להר"י ן' מיגאש ז"ל כיון דלישנא דתלמודא משמע דנשבע תחילה והדר שקיל וכן משמע נמי מלשון הר"י ן' מיגאש ז"ל שהביא הבע"הת שם ולכן נ"ל דל"ק דמ"ש הר"י מיגאש ורבינו ז"ל דאין לך מי שנשבע שבועת היסת ונוטל אלא זה שנהפך עליו לא כתבו כן אלא דוקא במי שמחויב לישבע מדינא וכההיא דמי שנהפך עליו השבועה אהא הוא דכתבו דלא מצינו משנתחייב שבועת היסת מדין הגמור ונוטל אלא זו בלבד (שפח) אמנם הכא גבי שבועת מלוה דמדינא אפילו שבועת היסת לא בעי משום דהו"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם פרעתיך שמבואר בפ"א מה' טוען ונטען שכל כיוצא בזה נוטל הלה כו' בלא שבועה אלא משום שבע"ה מפסיד כדי להפיס דעתו אמרו שישבעו כמ"ש ה"ה בפ' ט"ז מה' מו"ל דין ה' והילכך בשבועת היסת גרידא סגי שהרי מפיס דעתו בכך כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שפח) </b> אמנם הכא גבי שבועת מלוה דמדינא אפילו שבועת היסת לא בעי כו' והלכך בשבועת היסת גרידא סגי שהרי מפיס דעתו בכך. יש לפקפק בזה דהא אדרבה מדאורי' אפילו בשבועה אינו נוטל דכיון דאיכא עדים א"כ הרי לדינא דאורייתא הלוה פטור אלא דלבתר דתקינו רבנן היסת לאו עדות נינהו אמנם צ"ל דכיון דמדרבנן צריכים שבועה א"כ תו פסולים הם לעדות מדאורייתא והלוה הו"ל כאומר איני יודע אם פרעתיך ועי' מה שכתבתי לעיל בהלכות אישות על הגליון. ואע"ג דמאי דשכיר נשבע לבעה"ב היא שבועה חמורה בנק"ח אע"פ שאינה אלא להפיס דעתי' של בעה"ב מ"מ י"ל דהתם שאני שאין בעה"ב מתפייס אלא בשבועה חמורה משום שהוא טוען ברי שכבר נתן לו שכירותו ואע"ג דאנו תולין דמשום טרדותיו הוא אומר כן ובאמת לא נתן לו מ"מ כיון דהוא טוען ברי אינו מפויס אלא ע"י שבועה חמורה משא"כ בנ"ד דאע"פ שהלוה העני הזה מפסיד מ"מ כיון שאינו טוען ברי הוא מפויס נמי בהיסת אלא דלא ידעתי מה בין מלוה לפועל ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..346003fde64a8db2904ab1a4409843e6d2f5997c
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,193 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts
+שער המלך על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b>
+<b> הנותן מתנה ע"ת כו'.</b> יש להסתפק במי שנתן מתנה ע"ת שיעשה כך וכך והחזיק בה מיד ונאנס מתחת ידו ולא קיים התנאי אם מחייב לשלומי כדין שואל שחייב באונסין או לא והנה לענין חזרת הפירות מבואר מדברי רבינו שחייב להחזיר הפירות שאכל ומוהראנ"ח ז"ל ח"א סי' כ"ח הוכיח כן ממ"ש ה"ה פ"ו מה' אלו דין י"ג עמ"ש רבינו כל הנותנין נכסיהם כו' אין המקבל מתנה מחזיר הפירות וכתב ה"ה ז"ל זה פשוט כל שאין המתנה בטעות שתהא בטלה מעיקרו עיין שם הרי שכתב בפי' דכשהמתנה בטלה הפירות חוזרות והוא הטעם במתנה שהיה ע"ת ולא נתקיים שהיא בטילה מעיקרא אלו דבריו יע"ש ויש לתמוה עליו למה זה הוצרך להביא עצות מרחוק מדברי ה"ה ז"ל מאחר שרבינו ז"ל כתב כן בפי' בדין שלפנינו אם לא נתקיים התנאי בטילה המתנה ויחזיר פירות שאכל ולא ידעתי איך אשתמיטתיה מיניה ואולם לענין אם מחייב באונסין אכתי איכא לספוקי ולומר דאע"ג דהמתנה בטלה מעיקרא מ"מ כיון שזה לא ירד בתורת שמירה לא מחייב וראיתי להרא"ש ז"ל בפרק לולב הגזול גבי ההיא דאמרי' התם הא לך אתרוג זה במתנה ע"מ שתחזירהו לי החזירו יצא לא החזירו לא יצא כתב וז"ל ולענין הדין אי חייב באונסין יש אומרים שאינו חייב שהרי במתנה נתנו לו ונהי נמי שלא החזירו מ"מ שואל לא הוי וכן דעת ה"ר ישעיה ז"ל שהקשה מה יש בין מתנה על מנת להחזיר לשואל בב' הוא שלו עד שיתננו ואין הגוף קנוי לו ותי' דמתנה ע"מ להחזיר אינו חייב באונסין דלהכי יהבי לי' במתנה מיהו כי איתיה בעיניה מחייב לאהדורי וכיון שאינו חייב באונסין קרינן בי' לכם כו' ומיהו נראה לי דחייב אפי' באונסין ואפי' במתה מחמת מלאכה שהרי קבל עליו להחזירו ואם לא החזירו המתנה בטלה ונהי דשואל לא הוי מיהו בנפקד ושולח יד בפקדון הוי גזלן ואע"פ שברשות ירד הוא בטל אותו רשות בשלא קיים תנאו ועשה את עצמו גזלן למפרע את"ד ע"ש הנה מבואר שנדון דידן במחלוקת הוא שנוי שלדעת הר' ישעיה אעפ"י שלא קיים תנאו והמתנה בטלה מעיקרא אפי"ה אינו חייב באונסין כיון שלא ירד בתור' שאל' ולדעת הרא"ש ז"ל חייב באונסין דהוי כשולח יד בפקדון והוי גזלן ואולם אכתי איכא למצדד אצדודי ולומר שבנדון דידן אפי' הר' ישעיה ז"ל אזיל ומודה שחיי' באונסין וזה כלפי מה שראיתי לרבינו הגדול בס' מש"ל ז"ל בפרק זה דין י' שנסתפק בדעת רשב"ם והר' ישעיה ז"ל דס"ל דמתנה ע"מ להחזיר פטור מאונסין אי מחייב להחזיר הפירות שאכל ואפשר שחייב להחזיר דכיון שנאנס נתבטל המתנ' וא"כ חייב להחזיר ומה שפטור מן התשלומין הוא משום דנהי דנתבטלה המתנ' מ"מ לא ירד לוקח זה להיות כשואל ולא כש"ש אלא הרי הוא כשומר בעלמא ואינו חייב כי אם בפשיעה או אפשר לצדד דכל שנאנס לא נתבטלה המתנה משום דמה שהתנה ע"מ שתחזירהו לי אינו אלא כשיהי' בעין וה"ק שור זה נתון לך במתנה ותהי' פטור מהאונסין כדין כל מקבל מתנ' ע"מ שאם תהי' בעין שתחזירהו לי את"ד יע"ש וא"כ לפי צד זה שטעם רשב"ם וה"ר ישעיה ז"ל דס"ל דמה שפטור מהאונסים הוא משום דהתנאי אינו אלא ע"מ שאם יהיו בעין דוקא שיחזירהו לו איכא למימר דבנדון דידן כל שלא קיים התנאי לכ"ע מחייב באונסים והנה הרב רצה להכריע מכח הסברא כהצד הראשון דכל שנאנס נתבטלה המתנה ואפי"ה פטור מאונסין כיון שלא ירד לוקח בתורת שאלה וזה ממ"ש רשב"ם בפרק י"נ דהאומר ע"מ שתחזירהו לי פטור אף מגניבה ואבידה וחייב בפשיעה דאי אמרת דהיינו טעמייהו דפטרו משום דלא ירד המקבל לא בתורת שואל ולא בתורת שומר שכר ניחא דבפשיעה מיהא חייב דלא גרע משומר חנם כיון שלא קיים התנאי ונתבטלה המתנה אך אם נאמר דטעמייהו ז"ל הוא משום דהתנאי אינו אלא דוקא כשיהי' בעין שיחזירהו לו לא ידעתי למה חייבו אותו בפשיעה שהרי כשנתנו במתנה הוא לפוטרו אף מפשיעה כמקבל מתנה ולא התנה אלא שאם תהי' בעין בתשלום הזמן שיחזרו לו את"ד וע"ש ולדעתי הא לא מכרעת כלל דאיכא למימר דה"ט דחייב בפשיעה משום דאמדינן דעתי' דנותן דודאי לא נתנו ע"מ שיהי' פטור מפשיעה דא"כ מאי אהני לנותן לעשות תנאי בדבר כיון שאם עבר ומכרו או שחטו פטור כיון דמסתמא ודאי כה יעשה המקבל מתנה דאדם קרוב אצל עצמו וכל ימיו להרוחה דידי' קא מכוין ומאי אהני לי' תנאה לרמאה ברמאותיה ומשום הכי אמרי' דכי עביד תנאה ע"מ שתחזירהו לי כונתו היתה שכל זמן שהוא בעין ובידו להחזירו שיחזירהו לו ולא יעשה פשיעה בדבר וזה פשוט: ואולם לדידי חזי לי כהצד הראשון שכתב הרב ז"ל ממה שראינו למרן ז"ל שפסק בא"ח סי' תרנ"ח סעיף י' וז"ל נתנו לו ע"מ להחזירו ה"ז יצא ואם לא החזירו לא יצא אפי' נתן לו את דמיו ואפי' נאנס מידו יע"ש ובח"מ סימן רמ"א סעיף ח' פסק כס' רשב"ם שכתב וז"ל נתן שור לחבירו ע"מ להחזירו בתוך ל' יום ומת בתוך הזמן פטור מלשלם יע"ש והשתא אי טעמייהו דרשב"ם והר' ישעי' ז"ל דפטרי הוא משום דהתנאי אינו אלא כשהוא בעין וכל שנאנס לא נתבטלה המתנ' א"כ קשה טובא איך פסק גבי אתרוג דאם נאנס לא יצא אלא ודאי דס"ל ז"ל דה"ט משום דאע"ג דנתבטלה המתנ' אפי"ה פטור מאונסין מטעמא דלא ירד בתורת שאלה ומשום הכי גבי אתרוג כתב דלא יצא ושוב ראיתי להרב בני אהרן סי' הנזכר שנתקשה בזה והוצרך ליישבו בדוחק ועי' בספר עדות ביעקב סימן ס"ז והנה מדברי הרב בני אהרן מבואר שדעתו ז"ל שדעת ה"ר ישעי' ורשב"ם ז"ל דפטרי הוא משום דס"ל דהתנאי אינו אלא כשהו' בעין וכל שנאנס לא נתבטלה המתנ' וכהצד הב' שכתב הרב מש"ל ז"ל ועל פי משמעות זה הוקש' לו עוד לדעת רשב"ם ז"ל מההיא דפרק מי שאחזו דפליגי רבנן ורשב"ג באומר הרי זה גיטך ע"מ שתתן לי אצטליתי ואבדה אצטליתו אי חזרת דמים הויא חזרה או לא אבל לכ"ע מחייב ואמאי לא נימא דהתנאי אינו אלא כשהי' בעין וכל שאבד הגט קיים דומיא דע"מ שתחזירהו לי א"ד יע"ש והא ודאי ל"ק מידי דדוקא בנותן מתנה ע"מ להחזיר איכא למימר שפיר דע"כ ע"מ שתחזירהו לי דוקא כשהוא בעין הוא דאתני ואמר אבל כל שנגנב או נאבד פטור מטעמא דלהכי יהבה ניהלי' במתנה שאם הי' דעתו שיהי' חייב באונסין ובגנב' ואבדה הרי אין כאן מתנה כלל ואינו אלא שואל מה שאין כן באומר הרי זה גיטך ע"מ שתתן לי אצטלתי דהתם ודאי גבי תנאי ליכא למימר הכי וא"כ כל שלא קיים תנאה ודאי דהגט בטל ועיין בספר פמ"א ח"א סימן קט"ו ואמנם אכתי קשה ממ"ש הר"ן ז"ל שם בפרק הנזכר גבי האומר ה"ז גיטך ע"מ שתחזירהו לי את הנייר דאם נשרף או נאבד לדידן דקי"ל כרבנן אינה מתגרשת יע"ש והדבר קשה כיון דבפ"ק דקדושין הבי' בסתם דברי רשב"ם ז"ל דמתנה ע"מ להחזיר פטור מגנבה ואבידה כנראה דהכי ס"ל אם כן איך כתב בפשיטות גבי גט דאינ' מגורשת הא לדעת רשב"ם הרי זו מגורשת משום דהתנאי אינו אלא כשהי' בעין ואולם לפי הצד הראשון שכתב הרב מש"ל דטעמייהו ז"ל דפטרי הוא משום דאע"ג דנתבטלה המתנ' אפ"ה פטור כיון שלא ירד בתורת שאלה ניחא שפיר דמשום הכי גבי גט כתב הר"ן דאינה מגורשת כיון שלא נתקיים התנאי וזה נראה סעד גדול לדברי הרב מש"ל ז"ל ועיין עוד בספר פמ"א סי' הנז' שכתב שמדברי הרב העיטור שכתב דאם נגזל האתרוג חזרת דמים לא הויא חזרה ואינו יוצ' בה י"ח נראה דס"ל שלא כדעת רשב"ם דאי ס"ל דפטור מגניבה ואבידה אמאי אינו יוצא י"ח הרי התנאי אינו אלא כל זמן שהוא קיים כו' יע"ש ותמהני עליו איך לא שת לבו על מרן ב"י ז"ל שפסק בא"ה כסברת הרב העיטור ובח"מ פסק כדעת רשב"ם ז"ל כמו שהקש' הרב בני אהרן ואי ס"ל כמ"ש הרב הנזכר דדוקא גבי אתרוג אמרה א"כ אין ראי' מדברי הרב העיטור כלל כנ"ל ודע שמדברי ה"ר ישעי' ז"ל מבואר דס"ל דמתנה ע"מ להחזיר אין הגוף קנוי לו ואין צריך שיחזור המקבל ויתנה לו במתנה ושלא כדעת הרא"ש שכתב שם וז"ל ואחר שיצא בו צריך להחזירו וליתנו לו במתנה בשעת חזרה אבל אם אמר לו יהא במתנה עד שיצא בו לא יצא י"ח והביא ראי' מההיא דאמרי' לא ליקני איניש לולבא לינוקא מטעמא דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני ואם איתיה ליקני לי' עד שיצא בו ויחזור ממילא להיות שלו יע"ש וזה מבואר שאם הי' דעת ה"ר ישעי' כן מאי ק"ל מה יש בין מתנה על מנת להחזיר לשואל כו' הרי רב המרחק ביניהם דבמתנה ע"מ להחזיר הגוף קנוי לו וצריך המקבל מתנה להחזי' וליתנו לו במתנה משא"כ שואל דממילא הוא שלו בלתי שום הקנאה וכן כתב הרא"ם ז"ל בתוספות' על הסמ"ג שלדעת הרא"ש אין כאן מקום קו' כלל יע"ש הן אמת דצריך להבין לפי זה מה יענה ה"ר ישעי' ז"ל לההיא דאמרי' לא ליקני איניש לולבא לינוקא כמו שהביא ראי' הרא"ש ז"ל וכן ראיתי להרב דברי אמת בקונטריס ב' שתמה עליו כן וכמו כן קשה על הרשב"א ז"ל שכתב דמתנה לזמן אפי' מקנה גוף הפירות חשיבא מתנה וכשיבא הזמן חוזרת המתנה לבעליה בלתי שום הקנאה דאם איתא אמאי אמרו לא ליקני איניש כו' ניתיב לי' במתנה לזמן יע"ש. ולדעתי י"ל דס"ל ז"ל דההיא דלא ליקני בנותן מתנה גמורה הוא דקאמר ואה"נ דיכול להקנו' במתנ' לזמן או ע"מ להחזיר לדעת ה"ר ישעי' ז"ל וכ"כ הריטב"א בחידושי סוכה שם וז"ל מאי טעמא ינוקא כו' י"א דוקא בנותן לתינוק סתם במתנה גמורה אבל במתנה על מנת להחזיר לא דכיון דע"מ כן נתנו אין אנו צריכים להקנאתו כו' וכן כתבו התוס' ויפה דקדקו אבל מדנקט לי' סתמא וסתם מתנה בי"ט מתנה ע"מ להחזיר יע"ש ואם כן אין זה מן התימא על רבינו ישעיה והרשב"א ז"ל די"ל דס"ל כי"א שהביא הריטב"א ז"ל דלא מיירי אלא בנותן מתנה גמורה וכוותייהו ולא מטעמייהו דטעמייהו משום דכיון דאינו יכול להקנות נתבטלה המתנה ולא יצאת מרשות בעלים ולדעת ה"ר ישעיה משום דאין צריך הקנאה כלל כן נראה לי. ודע שזה שכתבנו בשם הרא"ש דמתנה על מנת להחזיר צריך שיחזור המקבל ויתנהו לו אף שהרא"ש לא כ"כ אלא גבי אתרוג נראה דבעלמא נמי דינא הכי וכן מבואר ממש"כ הריטב"א פ"ק דקדושין ד"ו וז"ל ומיהו מתנה ע"מ להחזיר הקנאה גמורה היא וממון שלו הוא וכשמחזירה לו הקנאה גמורה בעי כשאר הקנאות דעלמא יע"ש וכן כתב גבי ההיא דלא ליקני איניש וז"ל ואע"ג דכל מתנה ע"מ להחזיר לא חזרה המתנה אלא בהקנאה גמורה דקנה ע"מ להקנות הוא והוצרכתי לזה ממה שראיתי בס' בית יעקב שכתב בפשיטות שדין זה לא נאמר אלא גבי אתרוג וליתא כמ"ש ואיך שיהיה לדאתאן עלה בנותן מתנה ע"ת ונאנס מתחת ידו נראה שלדעת הרב בני אהרן והרב פמ"א ז"ל חייב באונסין לכ"ע דכיון דלא נתקיים התנאי נתבטלה המתנה וע"כ לא פטרו ה"ר ישעיה ז"ל ורשב"ם אלא משום דלא נתבטלה המתנה וכפי הצד הראשון שכתב הרב מש"ל ז"ל ועשינו לו סמוכות כמדובר לעיל נראה שדין זה במחלוקת הוא שנוי שלדעת הרא"ש ז"ל חייב באונסין ולדעת רשב"ם וה"ר ישעיה ז"ל אף שנתבטלה המתנה פטור מאונסין ונ"מ דיכול המקבל מתנה לומר קים לי כוותייהו אלא דאכתי יש לצדד ולומר דאף לפי צד זה בנותן מתנה על תנאי כ"ע מודו דחייב באונסין וזה דע"כ לא כתבו הר' ישעיה ורשב"ם ז"ל אלא דוקא בנותן מתנה ע"מ להחזיר משום טעמא דאי דעתו היתה שיתחייב באונסין א"כ לא יצדק בו שם מתנה והרי הוא כשאלה ממש שחייב להחזירו ואם נאנס ולא החזירו חייב בתשלומין ומהאי טעמא הוא דאמרינן דלהכי יהביה במתנה למפטר נפשיה מאונסין וכמו שכן דקדקו בלשונם שכתבו דלהכי יהביה במתנה משא"כ בנותן מתנה על תנאי בשאר תנאים דעלמא איכא למימר שפיר דאם לא נתקיים התנאי הו"ל כשולח יד ונעשה גזלן דהכא ליכא למימר דאי חייב באונסין לא יצדק בו שם מתנה שהרי שייך בו שם מתנה בהתקיים התנאי דלהכי יהביה ניהליה שאם יתקיים התנאי יהיה שלו לגמרי כנ"ל:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> הנה </b> בחדושי סוכה הבאתי ראיה לצד זה של המ"ל דאינו יוצא באתרוג אם נאנס והוא ממה שקשה קושית מהרש"א בסוכה (ל' א) בתוס' ד"ה שהקשה על תוס' מדוע מקשין קושייתם על מצה של טבל ולא הקשו מסוכה דכתיב לך למעט גזולה תיפוק ליה דהוי מהבב"ע וע"פ הצעה זאת ל"ק כלל מסוכה דמשכחת לה בכה"ג דנתן לו הסוכה במתנה ע"מ להחזיר ואח"כ נאנס ממנו ואינו יוצא למפרע לפי שלא קיים הוא את התנאי ולא הוי לך ומצוה הבא' בעבירה ליכא כיון דלא עשה עבירה כלל דהא נאנס אח"כ באמת אף לדעת רשב"ם בב"ב דאינו יוצא דוקא כי אם פשע אח"כ נמי לק"מ הא ודאי מצוה הבא' בעבירה לא נקראת אא"כ העבירה מוקדמת להמצוה והמצוה באה מכח העבירה אבל אם בשעת המצוה לא היה עבירה כלל וכלל אלא אח"כ נעשה העבירה בזה לא שייך כלל סוג וגדר מצוה הבאה בעבירה וא"כ בנ"ד משכחת לה בכה"ג דחבירו נתן לו הסוכה והלולב והאתרוג במתנה ע"מ להחזיר והוא לקחו ממנו ויצא בו ידי חובתו ואח"כ נכנס בו רוח שטות וחטא ופשע והמעיל מעל בחבירו והוי גזלן למפרע ואינו יוצא בזה אליבא דכ"ע כיון דהוא לא קיים תנאו והוי גזילה למפרע ולא נקרא לך אבל מצוה הבא' בעבירה לא הוי דכי נעשה רשע למפרע הא אין אדם נעשה רשע למפרע משעה שגזל נקרא רשע ועד חמס ולא למפרע והוי יוצא מצד מצוה הבא' בעבירה להכי בא הכתוב לך למעט גזולה בכה"ג ובאמת לפי הדרך הזה יותר מדוקדק הלשון לך למעוטי גזולה מבאופן הראשון ובחדושי לסוכה (מ"א ב) הארכתי מאד בזה ואין כאן מקומו ועיין בדברי רבינו בהלכות אישות במשפטי התנאי:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>ודברים אלו לא ניתנו ליכתב.</b> עיין מ"ש פ"ג ה"ג מהלכות אישות דין י"ד:
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>המקדש </b>
+<b> אחותו כו'.</b> כתב הרב הכ"מ מחלוקת רב ושמואל ופסק כשמואל כו' והקשה הרב לח"מ ז"ל דבפ"ק דמציעא דט"ו איפליגו רב ושמואל בהכיר בה שאינ' שלו ולקחה דרב אמר מעות יש לו שבח אין לו משום דאדם יודע שקרקע אין לו וגמר ומקנה לשם פקדון ושמואל אמר אפילו מעות אין לו משום דגמר ונתן לשם מתנה וא"כ כיון שרבינו ז"ל פסק בפ"ט מה' גזילה כרב וכדאפסיק' התם הלכתא בהדיא הי"ל לפסוק ה"נ כרב דאמר מעות חוזרין דגמר ונתן לשם פקדון וליכ' למימר דדוקא התם פסקינן כשמואל משום דכיון דהוי ליה מתנה אבל גבי נכרית הוי הלכתא כרב דהוי פקדון וכצריכותא דעביד בגמ' דהא ליתא שהרי כתב רבינו לעיל מינה ואם היו קידושי טעות המעות חוזרים וכתב ה"ה ז"ל פי' שהוא טועה וסבור שיהיו קידושין והוא דבר שראוי לטעות משמע שדבר שאין ראוי לטעות לא הוו קדושין אפילו מקדש לנכרית ותירץ דס"ל לרבינו ז"ל דמאי דפסק רבא הלכתא מעות יש לו משום מאי דהקשה בגמ' בין לרב דאמר פקדון בין לשמואל דאמר מתנה האי לארעא היכי נחית והיכי אכיל פירות ופי' רש"י סבור היה שהמכר יהיה קיים ולא יהיה בקי בדין מה"ט אית ליה לרבא דמעות יש לו משום דכיון דנחית לארעא סבור הוא ודאי שהמכר יהיה קיים ולהכי התם כיון דטעי מעות יש לו אבל בעלמא מעות מתנה אפילו גבי נכרים א"ד יע"ש ויש לדקדק עליו דאי משום האי טעמא הוא דפסק רבא כרב א"כ היל"ל דשבח יש לו דומיא דנמצאת שאינה שלו דלא הכיר בה שאינה שלו דפסק כרב דאמר שבח יש לו משום דכיון דבתורת זביני נחית לארעא לא מחזי כרבית אלא משמע ודאי דהיינו טעמא דשבח אין לו משום דכיון דיודע שאין כאן מכר מיחזי כרבית ואע"ג דלשם פקדון הוא מ"מ אדעתא לאשתמושי בהו יהבינהו ניהליה והוי כהלואה והיינו נמי מאי דפרכינן התם בגמ' בין לרב דאמר פקדון בין לשמואל דאמר מעות מתנה האי לארעא היכי נחית כו' משמע דלרב נמי פרכינן דכיון דנחית לארעא ע"כ סובר הוא שהמכר קיים ואמאי קאמר דשבח אין לו ואפשר ליישב דס"ל לרבינו דאע"ג דבתורת זבינה נחית לארעא וסבור הוא שהמכר יהיה קיים אפי"ה כיון שהכיר בה שאינה שלו ולקחה הוי מחזיק ידי עוברי עבירה שמא אם היה בידו היה ספק בידו לעשות תשובה וינחם על הרעה אשר עשה והשיב את הגזלה והלכך קנסו ליה רבנן דשבח אין לו משא"כ בהכיר בה שאינה שלו דהוא לא ידע ואשם דמאי הו"ל למיעבד והילכך אוקמוה אדינא דכיון דמתורת זבינה נחית לארעא לא מיחזי כרבי' ושבח נמי יש לו ומאי דפרכינן בגמ' בין לרב דאמר פקדון כו' לאו אעיקר דינא דרב דקאמר מעות יש לו שבח אין לו הוא דפרכינן דהא דינא דרב אפי' להאי טעמא נמי איתי' כמ"ש אלא אעיקר טעמא דיהבינן לרב משום דגמר ונתן לשם פקדון הוא דפרכינן דהיכי מצית למימר דמה"ט הוא דא"כ האי לארעא היכי נחית כנ"ל ליישב דבריו ז"ל ושוב מצאתי להרב נת"מ דק"ו ע"ב שתמה עליו כן ודחה דבריו ולע"ד יש להעמיד דבריו כמ"ש אך אכתי ק"ל לדרך הרב ז"ל ממשה"ק הריטב"א ז"ל בפרק הא"מ אהא דמסקינן לקמן בתרי מאני ציית בחד מנא לא ציית וז"ל איכא דק"ל דהא ביבמות פ' האשה רבא משמע דר"ן בר' הושעיא סבר דאפי' בישראל בחד מנא ציית ומוכח התם דהלכתא כותיה וכן פסק הרמב"ם ז"ל ותי' וז"ל ומסתבר לי דהא ל"ק דסוגין דהכא כולה אליבא דשמואל הוא דלית הלכתא כותיה דכרב קי"ל ואיהו ס"ל כר"ן בר הושעיא דאפי' בחד מנא ציית וטעמא דהויא חלה גזל ביד כהן משום דגמר ונתן לשם פקדון וההיא דמן הנקוב על שאינו נקוב דהוי תרומה וחוזר ותור' שאני משום דטועה גמור ולשם תרומה גמורה נתן ואנו מקיימין מחשבתו ואמרינן ליה ליהדר ולתרום עכ"ל יע"ש והשתא אם נאמר דדוקא באחותו ס"ל לרבי' דהלכה כשמואל אבל גבי נכרים גמר ונתן לשם פקדון ניחא שפיר מאי דפסק בה' תרומות כר"ן בר הושעיא כתירוץ הריטב"א ז"ל משום טעמא דמתניתין דהמפריש חלה גזל ביד כהן משום דגמר ונתן לשם פקדון כיון דהוי נכרים ולא צריכי לטעמא דשמואל דאמר משום דנפיק מיניה חורבא דלדידן דקי"ל כרב גבי נכרים ובחד מנא לא ציית אכן לדעת הרב ז"ל דס"ל דרבי' פ' כשמואל אפילו גבי נכרים א"כ קשה טובא דהיכי פסק כההיא דר"ן בר הושעיא דבחד מנא ציית כיון דלשמואל ע"כ צ"ל דבחד מנא לא ציית ואף גם זו נראה דלק"מ ואדרבא דברי הריטב"א ז"ל קשים לשמוע שהרי בשמעתין פרכינן אהך תירוץ דאסיקנא דבחד מנא לא ציית ממתניתין דהתורם קישות ונמצאת מרה תרומה ויחזור ויתרום ומשנינן שאני התם דמדאורייתא תרומה מעלייתא והילכך ליכא משום גזירה דחורבה דא"נ לא ציית לן ואכיל להו לשארה ליכא איסורא דאורייתא וכמ"ש רש"י ז"ל וא"כ אין מקום כלל להקשות מההיא דר"ן בר הושעיא דאמר בחד מנא ציית דהתם שאני משום דמדאורייתא תרומה מעלייתא היא כתורם מן הטמא על הטהור כדאמרינן התם בהדיא. ושוב ראיתי בחידושי הרשב"א ז"ל שם ביבמות שתירץ כן והוא דבר פשוט עוד יש לתמוה עליה דקארי לה מאי קארי לה ואפשר ליישב בדוחק דברי הריטב"א ז"ל דכונת קו' ז"ל מדחזינן דפריך בגמ' לר"ן בר הושעיא דאמר לא עשה כלום לתקן את השריים אבל תרומה הוי מ"ש מהא דתנן מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ממ"א ומשני שאני הכא דמדאורייתא תרומה מעלייתא היא כו' משמע דע"כ לא אצטריכו בגמ' התם לומר דטעמיה דר"ן בר הושעיא משום דמדאורייתא תרומה מעלייתא אלא משום דאקשינן עליה ממתניתין דתורם מן הנקוב על שאינו נקוב דקתני לא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ממקום אחר ור"ן בר הושעיא קאמר דתרומה הוי וא"צ להפריש עליו ממ"א הא לא"ה אי הוה קאמר ר"ן דתרומה הוי וצריך להפריש עליו ממקום אחר הוה ניחא לן מילתא דר"ן ולא הוה ק"ל הא ישראל בחד מנא לא ציית ונפיק מיני' חורבא משמע דס"ל דלר"ן בר הושעיא אפי' אי הוה אמרינן דמדאורייתא התורם מן הטמא על הטהור אין תרומתו תרומה אפי"ה ס"ל דבחד מנא ציית הפך ממאי דמסקינן הכא בשמעתין ואהא תי' הרב ז"ל דכולא סוגיא דהכא אתייא כשמואל כו' זה נרא' ליישב דבריו בדוחק ומ"מ עיקר קושיין דאקשינן דברי הרב ל"מ ז"ל מתרצתא היא כמ"ש ודוק והרב נת"מ ז"ל תי' לקו' הרב הנז' דס"ל לרבינו דהא דאמרינן דבאחותו גמר ונתן לשם מתנה לאו דוקא אחותו אלא ה"ה כל שאר עריות כל דאיכא צד קורבה בדבר וזהו שדקדק וכתב אדם יודע שאין קדושין תופסין בעריות אבל במקדש א"א דעלמא כיון דאין קורבה בדבר לא יהיב לשם מתנה אלא לשם פקדון ע"ש ועל פי דבריו יש ליישב מה שהקש' עוד הרב ל"מ ז"ל מההיא דאמרינן בשמעתין וש"מ מעות חוזרים איתמר כו' די"ל לעולם דרבינו ז"ל גריס דאיתמר כגירס' רש"י ז"ל דהא בהא תלייא ואפי"ה פסק בפ"ה מה' אישות כרבי אמי משום הא דתלינן בגמ' מילתא דרבי אמי בפלוגתא דרב ושמואל היינו משום דלשמואל אפי' באיניש דעלמא סבירא ליה דגמר ונתן לשם מתנה כדקאמר באידך פלוגתא שהכיר בה שאינה שלו ומש"ה קאמר בגמרא דהא דרבי אמי לא מצי אתיא אלא כרב אבל לפום הלכתא דפסקינן באיניש דעלמא כרב מצינן למיפסק נמי כר' אמי דמעות חוזרים כא"א דעלמא גם מ"ש עוד הרב ל"מ דאפשר דמטעם זה השמיטו הרי"ף והרא"ש הך פלוגתא דהמקדש אחותו משום דגרסי' דאתמר כגירסת רש"י הוא תימא שמדברי הרא"ש פ"ק דמציעא מבואר דמספק' ליה אי הלכה כשמואל במקדש אחותו דיש לחלק בין אחותו לאיניש דעלמא יע"ש ולפי הנרא' אשתמיט מיני' ז"ל ועיין בס' מש"ל ז"ל פ"ד מה' עבדים הלכה א' שנסתפק במוכר את בתו כשהיא נערה אי הוו המעות מתנה דכתב דלדידן דקי"ל בפלוגתא דהכיר בה שאינה שלו כרב ובמקדש אחותו כשמואל ע"כ די"ל בין נכרי לאחותו א"כ במוכר את בתו כשהיא נערה נמי קי"ל כרב ואין כאן ס' כלל אך אליבא דרבי' דס"ל דלאו דוקא אחותו אלא ה"ה שאר העריות וא"כ לסברתו אין חילוק בין נכרי' לאחותו וכמ"ש הרב נת"מ במוכר את בתו כשהיא נערה היכי לדיינו דייני להאי דינא יע"ש ודבריו יש כאן מן הקושי במ"ש דלדעת רבינו אין חילוק בין נכרי' לאחותו כמו שהכריח הרב נת"מ והלא מבואר מדברי נת"מ דעל כל פנים בעינן דאיכא צד קורבה בדבר ואם כן מה מקום להסתפק במוכר את בתו כשהיא נערה לאיניש דעלמא אי הוו המעות מתנה ואי כונתו ז"ל לומר דלפי דברי הרב נת"מ משכחת לה במוכר את בתו לקרובו דכיון דאיכא צד קורבה בדבר אמרינן גמר ונתן לשם מתנה א"כ כה"ג נמי משכחת לה במוכר את בתו לאחיו לדעת הסוברים דדוקא באחותו פסקינן כשמואל במוכר את בתו לאחיו ודוק:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ש"מ </b>
+<b> שצוה ליתן לכותי מתנה כו'.</b> כתב הר"ן בתשוב' סי' מ"ו על הא דתיקנו חכמים מקח וממכר לפעוטות משום כדי חייו דאם מכרו הפעוטות בנכסים מועטים דקי"ל הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים דלא עשו כלום דכיון דתקנת חכמים היא במקום איסורא לא תקון שהרי אמרו איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים וראיתי למוהר"י כולי ז"ל שהק' על דברי הר"ן הללו משם הרב מש"ל ז"ל ממ"ש פי"נ דקל"ז ונתבאר בטח"מ סי' רמ"ח האומר נכסי לך ואחריך לפ' לכתחלה אסור לראשון למכור הנכסים לאחר ואם מכר מה שעשה עשוי דקי"ל כרשב"ג ואמרינן התם דמודה רשב"ג דאם נתנו במתנת ש"מ לא קנה מ"ט מתנת ש"מ אינו אלא לאחר מיתה ולאחר מיתה כבר קדמו אחריך ולפי דברי הר"ן תיפוק ליה דכיון דמש"מ אינו אלא תקנת חכמים כדי שלא תטרף דעתו עליו במקום איסור ל"ח שהרי אפילו לרשב"ג דאמר אין לב' אלא מה ששייר א' לכתחלה אסור לעשות כן משום דעבר על דעת ב"ה שרצונו שישייר קצת לב' וכמ"ש בגמרא איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג אלו דבריו יע"ש מה שתירץ ולדעתי אחר המחילה לא ידענא מק"ל שהרי כתב רשב"ם שם בד"ה ומודה וז"ל אע"ג דאמר אין לב' אלא מה ששייר הא' אם נתנו במתנת ש"מ כגון דאמר מהיום ולאחר מיתה לא אמר כלום א"נ כשהיה ש"מ נתנו דשתי מתנות הללו שוות כדאמרינן לעיל איזהו מתנת בריא שהי' כמתנת ש"מ דלא קנה אלא לאחר מיתה כל שכתב בו מהיום ולאחר מיתה כו' הנה מבואר מדבריו דמ"ש בגמרא ומודה רשב"ג שאם נתנה במתנת ש"מ כו' לאו במתנת ש"מ גרידא מיירי אלא מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ נמי בכלל וא"כ מעת' אין מקום לקושייתו דמש"ה הוצרכו בגמ' למיהב הך טעמא דכבר קדמו אחריך דהוייא מילתא דשויי' לתרוייהו בין במש"מ ובין במ"ב שהוא כמתנת ש"מ ואי משום הך טעמא דבמקום איסורא לא תקון במתנת בריא שהיא כמש"מ דמדין תורה קנה הוה מהני וזה פשוט: עוד כתב הרב הנזכר שמדברי הרמב"ם שכתב דש"מ שצוה ליתן לכותי מתנ' כו' לא אמר כלום יש לדון בש"מ שנתן מתנ' בנכסים מועטים דקי"ל הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים דאין מתנתו כלום כיון דאיסורא קא עביד ובמקום איסורא כתב הרמב"ם ז"ל דלא אמר כלום יע"ש ולדעתי ק"ל עלה דאם כפי דבריו מתנת ש"מ שנתן כל נכסיו לבנו והניח לשאר בניו לא אמר כלום שהרי אמרו הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו אין רוח חכמים נוחה הימנו ואיסורא נמי איכא כמ"ש רשב"ם שם ובירושלמי נמי אמרינן עליו הכתוב אומר ותהי עונותיו על עצמותיו וכ"כ הרב מוהראנ"ח ח"א סי' קי"ח ומוהרשד"ם ז"ל סי' יע"ש ובהדיא כתב רבינו ז"ל בפ"ו מה' נחלות דש"מ שנתן כל נכסיו לבן בין הבנים או לבת בין הבנות מתנתו מתנ' ע"ש וא"כ ע"כ לומר שאף רבינו לא כתב כן אלא דוקא בנותן מתנה לגוי דאיכא איסורא דאורייתא כדנפ"ל מלגר אשר בשעריך ובמקום איסורא דאורייתא דוקא לא תקין אבל באיסור' דרבנן הם אמרו והם אמרו וההיא דיתומים שמכרו בנכסים מועטים שכתב הר"ן אף על גב דאיסורא דרבנן הוא התם שאני כמו שחילק הרב הנז"ל ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..da3d801fbbf1c09980c888cf6c7ff8735d147878
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,196 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Ownerless Property and Gifts
+שער המלך על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Ownerless_Property_and_Gifts
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b>
+<b> הנותן מתנה ע"ת כו'.</b> יש להסתפק במי שנתן מתנה ע"ת שיעשה כך וכך והחזיק בה מיד ונאנס מתחת ידו ולא קיים התנאי אם מחייב לשלומי כדין שואל שחייב באונסין או לא והנה לענין חזרת הפירות מבואר מדברי רבינו שחייב להחזיר הפירות שאכל ומוהראנ"ח ז"ל ח"א סי' כ"ח הוכיח כן ממ"ש ה"ה פ"ו מה' אלו דין י"ג עמ"ש רבינו כל הנותנין נכסיהם כו' אין המקבל מתנה מחזיר הפירות וכתב ה"ה ז"ל זה פשוט כל שאין המתנה בטעות שתהא בטלה מעיקרו עיין שם הרי שכתב בפי' דכשהמתנה בטלה הפירות חוזרות והוא הטעם במתנה שהיה ע"ת ולא נתקיים שהיא בטילה מעיקרא אלו דבריו יע"ש ויש לתמוה עליו למה זה הוצרך להביא עצות מרחוק מדברי ה"ה ז"ל מאחר שרבינו ז"ל כתב כן בפי' בדין שלפנינו אם לא נתקיים התנאי בטילה המתנה ויחזיר פירות שאכל ולא ידעתי איך אשתמיטתיה מיניה ואולם לענין אם מחייב באונסין אכתי איכא לספוקי ולומר דאע"ג דהמתנה בטלה מעיקרא מ"מ כיון שזה לא ירד בתורת שמירה לא מחייב וראיתי להרא"ש ז"ל בפרק לולב הגזול גבי ההיא דאמרי' התם הא לך אתרוג זה במתנה ע"מ שתחזירהו לי החזירו יצא לא החזירו לא יצא כתב וז"ל ולענין הדין אי חייב באונסין יש אומרים שאינו חייב שהרי במתנה נתנו לו ונהי נמי שלא החזירו מ"מ שואל לא הוי וכן דעת ה"ר ישעיה ז"ל שהקשה מה יש בין מתנה על מנת להחזיר לשואל בב' הוא שלו עד שיתננו ואין הגוף קנוי לו ותי' דמתנה ע"מ להחזיר אינו חייב באונסין דלהכי יהבי לי' במתנה מיהו כי איתיה בעיניה מחייב לאהדורי וכיון שאינו חייב באונסין קרינן בי' לכם כו' ומיהו נראה לי דחייב אפי' באונסין ואפי' במתה מחמת מלאכה שהרי קבל עליו להחזירו ואם לא החזירו המתנה בטלה ונהי דשואל לא הוי מיהו בנפקד ושולח יד בפקדון הוי גזלן ואע"פ שברשות ירד הוא בטל אותו רשות בשלא קיים תנאו ועשה את עצמו גזלן למפרע את"ד ע"ש הנה מבואר שנדון דידן במחלוקת הוא שנוי שלדעת הר' ישעיה אעפ"י שלא קיים תנאו והמתנה בטלה מעיקרא אפי"ה אינו חייב באונסין כיון שלא ירד בתור' שאל' ולדעת הרא"ש ז"ל חייב באונסין דהוי כשולח יד בפקדון והוי גזלן ואולם אכתי איכא למצדד אצדודי ולומר שבנדון דידן אפי' הר' ישעיה ז"ל אזיל ומודה שחיי' באונסין וזה כלפי מה שראיתי לרבינו הגדול בס' מש"ל ז"ל בפרק זה דין י' שנסתפק בדעת רשב"ם והר' ישעיה ז"ל דס"ל דמתנה ע"מ להחזיר פטור מאונסין אי מחייב להחזיר הפירות שאכל ואפשר שחייב להחזיר דכיון שנאנס נתבטל המתנ' וא"כ חייב להחזיר ומה שפטור מן התשלומין הוא משום דנהי דנתבטלה המתנ' מ"מ לא ירד לוקח זה להיות כשואל ולא כש"ש אלא הרי הוא כשומר בעלמא ואינו חייב כי אם בפשיעה או אפשר לצדד דכל שנאנס לא נתבטלה המתנה משום דמה שהתנה ע"מ שתחזירהו לי אינו אלא כשיהי' בעין וה"ק שור זה נתון לך במתנה ותהי' פטור מהאונסין כדין כל מקבל מתנ' ע"מ שאם תהי' בעין שתחזירהו לי את"ד יע"ש וא"כ לפי צד זה שטעם רשב"ם וה"ר ישעיה ז"ל דס"ל דמה שפטור מהאונסים הוא משום דהתנאי אינו אלא ע"מ שאם יהיו בעין דוקא שיחזירהו לו איכא למימר דבנדון דידן כל שלא קיים התנאי לכ"ע מחייב באונסים והנה הרב רצה להכריע מכח הסברא כהצד הראשון דכל שנאנס נתבטלה המתנה ואפי"ה פטור מאונסין כיון שלא ירד לוקח בתורת שאלה וזה ממ"ש רשב"ם בפרק י"נ דהאומר ע"מ שתחזירהו לי פטור אף מגניבה ואבידה וחייב בפשיעה דאי אמרת דהיינו טעמייהו דפטרו משום דלא ירד המקבל לא בתורת שואל ולא בתורת שומר שכר ניחא דבפשיעה מיהא חייב דלא גרע משומר חנם כיון שלא קיים התנאי ונתבטלה המתנה אך אם נאמר דטעמייהו ז"ל הוא משום דהתנאי אינו אלא דוקא כשיהי' בעין שיחזירהו לו לא ידעתי למה חייבו אותו בפשיעה שהרי כשנתנו במתנה הוא לפוטרו אף מפשיעה כמקבל מתנה ולא התנה אלא שאם תהי' בעין בתשלום הזמן שיחזרו לו את"ד וע"ש ולדעתי הא לא מכרעת כלל דאיכא למימר דה"ט דחייב בפשיעה משום דאמדינן דעתי' דנותן דודאי לא נתנו ע"מ שיהי' פטור מפשיעה דא"כ מאי אהני לנותן לעשות תנאי בדבר כיון שאם עבר ומכרו או שחטו פטור כיון דמסתמא ודאי כה יעשה המקבל מתנה דאדם קרוב אצל עצמו וכל ימיו להרוחה דידי' קא מכוין ומאי אהני לי' תנאה לרמאה ברמאותיה ומשום הכי אמרי' דכי עביד תנאה ע"מ שתחזירהו לי כונתו היתה שכל זמן שהוא בעין ובידו להחזירו שיחזירהו לו ולא יעשה פשיעה בדבר וזה פשוט: ואולם לדידי חזי לי כהצד הראשון שכתב הרב ז"ל ממה שראינו למרן ז"ל שפסק בא"ח סי' תרנ"ח סעיף י' וז"ל נתנו לו ע"מ להחזירו ה"ז יצא ואם לא החזירו לא יצא אפי' נתן לו את דמיו ואפי' נאנס מידו יע"ש ובח"מ סימן רמ"א סעיף ח' פסק כס' רשב"ם שכתב וז"ל נתן שור לחבירו ע"מ להחזירו בתוך ל' יום ומת בתוך הזמן פטור מלשלם יע"ש והשתא אי טעמייהו דרשב"ם והר' ישעי' ז"ל דפטרי הוא משום דהתנאי אינו אלא כשהוא בעין וכל שנאנס לא נתבטלה המתנ' א"כ קשה טובא איך פסק גבי אתרוג דאם נאנס לא יצא אלא ודאי דס"ל ז"ל דה"ט משום דאע"ג דנתבטלה המתנ' אפי"ה פטור מאונסין מטעמא דלא ירד בתורת שאלה ומשום הכי גבי אתרוג כתב דלא יצא ושוב ראיתי להרב בני אהרן סי' הנזכר שנתקשה בזה והוצרך ליישבו בדוחק ועי' בספר עדות ביעקב סימן ס"ז והנה מדברי הרב בני אהרן מבואר שדעתו ז"ל שדעת ה"ר ישעי' ורשב"ם ז"ל דפטרי הוא משום דס"ל דהתנאי אינו אלא כשהו' בעין וכל שנאנס לא נתבטלה המתנ' וכהצד הב' שכתב הרב מש"ל ז"ל ועל פי משמעות זה הוקש' לו עוד לדעת רשב"ם ז"ל מההיא דפרק מי שאחזו דפליגי רבנן ורשב"ג באומר הרי זה גיטך ע"מ שתתן לי אצטליתי ואבדה אצטליתו אי חזרת דמים הויא חזרה או לא אבל לכ"ע מחייב ואמאי לא נימא דהתנאי אינו אלא כשהי' בעין וכל שאבד הגט קיים דומיא דע"מ שתחזירהו לי א"ד יע"ש והא ודאי ל"ק מידי דדוקא בנותן מתנה ע"מ להחזיר איכא למימר שפיר דע"כ ע"מ שתחזירהו לי דוקא כשהוא בעין הוא דאתני ואמר אבל כל שנגנב או נאבד פטור מטעמא דלהכי יהבה ניהלי' במתנה שאם הי' דעתו שיהי' חייב באונסין ובגנב' ואבדה הרי אין כאן מתנה כלל ואינו אלא שואל מה שאין כן באומר הרי זה גיטך ע"מ שתתן לי אצטלתי דהתם ודאי גבי תנאי ליכא למימר הכי וא"כ כל שלא קיים תנאה ודאי דהגט בטל ועיין בספר פמ"א ח"א סימן קט"ו ואמנם אכתי קשה ממ"ש הר"ן ז"ל שם בפרק הנזכר גבי האומר ה"ז גיטך ע"מ שתחזירהו לי את הנייר דאם נשרף או נאבד לדידן דקי"ל כרבנן אינה מתגרשת יע"ש והדבר קשה כיון דבפ"ק דקדושין הבי' בסתם דברי רשב"ם ז"ל דמתנה ע"מ להחזיר פטור מגנבה ואבידה כנראה דהכי ס"ל אם כן איך כתב בפשיטות גבי גט דאינ' מגורשת הא לדעת רשב"ם הרי זו מגורשת משום דהתנאי אינו אלא כשהי' בעין ואולם לפי הצד הראשון שכתב הרב מש"ל דטעמייהו ז"ל דפטרי הוא משום דאע"ג דנתבטלה המתנ' אפ"ה פטור כיון שלא ירד בתורת שאלה ניחא שפיר דמשום הכי גבי גט כתב הר"ן דאינה מגורשת כיון שלא נתקיים התנאי וזה נראה סעד גדול לדברי הרב מש"ל ז"ל ועיין עוד בספר פמ"א סי' הנז' שכתב שמדברי הרב העיטור שכתב דאם נגזל האתרוג חזרת דמים לא הויא חזרה ואינו יוצ' בה י"ח נראה דס"ל שלא כדעת רשב"ם דאי ס"ל דפטור מגניבה ואבידה אמאי אינו יוצא י"ח הרי התנאי אינו אלא כל זמן שהוא קיים כו' יע"ש ותמהני עליו איך לא שת לבו על מרן ב"י ז"ל שפסק בא"ה כסברת הרב העיטור ובח"מ פסק כדעת רשב"ם ז"ל כמו שהקש' הרב בני אהרן ואי ס"ל כמ"ש הרב הנזכר דדוקא גבי אתרוג אמרה א"כ אין ראי' מדברי הרב העיטור כלל כנ"ל ודע שמדברי ה"ר ישעי' ז"ל מבואר דס"ל דמתנה ע"מ להחזיר אין הגוף קנוי לו ואין צריך שיחזור המקבל ויתנה לו במתנה ושלא כדעת הרא"ש שכתב שם וז"ל ואחר שיצא בו צריך להחזירו וליתנו לו במתנה בשעת חזרה אבל אם אמר לו יהא במתנה עד שיצא בו לא יצא י"ח והביא ראי' מההיא דאמרי' לא ליקני איניש לולבא לינוקא מטעמא דינוקא מקנא קני אקנויי לא מקני ואם איתיה ליקני לי' עד שיצא בו ויחזור ממילא להיות שלו יע"ש וזה מבואר שאם הי' דעת ה"ר ישעי' כן מאי ק"ל מה יש בין מתנה על מנת להחזיר לשואל כו' הרי רב המרחק ביניהם דבמתנה ע"מ להחזיר הגוף קנוי לו וצריך המקבל מתנה להחזי' וליתנו לו במתנה משא"כ שואל דממילא הוא שלו בלתי שום הקנאה וכן כתב הרא"ם ז"ל בתוספות' על הסמ"ג שלדעת הרא"ש אין כאן מקום קו' כלל יע"ש הן אמת דצריך להבין לפי זה מה יענה ה"ר ישעי' ז"ל לההיא דאמרי' לא ליקני איניש לולבא לינוקא כמו שהביא ראי' הרא"ש ז"ל וכן ראיתי להרב דברי אמת בקונטריס ב' שתמה עליו כן וכמו כן קשה על הרשב"א ז"ל שכתב דמתנה לזמן אפי' מקנה גוף הפירות חשיבא מתנה וכשיבא הזמן חוזרת המתנה לבעליה בלתי שום הקנאה דאם איתא אמאי אמרו לא ליקני איניש כו' ניתיב לי' במתנה לזמן יע"ש. ולדעתי י"ל דס"ל ז"ל דההיא דלא ליקני בנותן מתנה גמורה הוא דקאמר ואה"נ דיכול להקנו' במתנ' לזמן או ע"מ להחזיר לדעת ה"ר ישעי' ז"ל וכ"כ הריטב"א בחידושי סוכה שם וז"ל מאי טעמא ינוקא כו' י"א דוקא בנותן לתינוק סתם במתנה גמורה אבל במתנה על מנת להחזיר לא דכיון דע"מ כן נתנו אין אנו צריכים להקנאתו כו' וכן כתבו התוס' ויפה דקדקו אבל מדנקט לי' סתמא וסתם מתנה בי"ט מתנה ע"מ להחזיר יע"ש ואם כן אין זה מן התימא על רבינו ישעיה והרשב"א ז"ל די"ל דס"ל כי"א שהביא הריטב"א ז"ל דלא מיירי אלא בנותן מתנה גמורה וכוותייהו ולא מטעמייהו דטעמייהו משום דכיון דאינו יכול להקנות נתבטלה המתנה ולא יצאת מרשות בעלים ולדעת ה"ר ישעיה משום דאין צריך הקנאה כלל כן נראה לי. ודע שזה שכתבנו בשם הרא"ש דמתנה על מנת להחזיר צריך שיחזור המקבל ויתנהו לו אף שהרא"ש לא כ"כ אלא גבי אתרוג נראה דבעלמא נמי דינא הכי וכן מבואר ממש"כ הריטב"א פ"ק דקדושין ד"ו וז"ל ומיהו מתנה ע"מ להחזיר הקנאה גמורה היא וממון שלו הוא וכשמחזירה לו הקנאה גמורה בעי כשאר הקנאות דעלמא יע"ש וכן כתב גבי ההיא דלא ליקני איניש וז"ל ואע"ג דכל מתנה ע"מ להחזיר לא חזרה המתנה אלא בהקנאה גמורה דקנה ע"מ להקנות הוא והוצרכתי לזה ממה שראיתי בס' בית יעקב שכתב בפשיטות שדין זה לא נאמר אלא גבי אתרוג וליתא כמ"ש ואיך שיהיה לדאתאן עלה בנותן מתנה ע"ת ונאנס מתחת ידו נראה שלדעת הרב בני אהרן והרב פמ"א ז"ל חייב באונסין לכ"ע דכיון דלא נתקיים התנאי נתבטלה המתנה וע"כ לא פטרו ה"ר ישעיה ז"ל ורשב"ם אלא משום דלא נתבטלה המתנה וכפי הצד הראשון שכתב הרב מש"ל ז"ל ועשינו לו סמוכות כמדובר לעיל נראה שדין זה במחלוקת הוא שנוי שלדעת הרא"ש ז"ל חייב באונסין ולדעת רשב"ם וה"ר ישעיה ז"ל אף שנתבטלה המתנה פטור מאונסין ונ"מ דיכול המקבל מתנה לומר קים לי כוותייהו אלא דאכתי יש לצדד ולומר דאף לפי צד זה בנותן מתנה על תנאי כ"ע מודו דחייב באונסין וזה דע"כ לא כתבו הר' ישעיה ורשב"ם ז"ל אלא דוקא בנותן מתנה ע"מ להחזיר משום טעמא דאי דעתו היתה שיתחייב באונסין א"כ לא יצדק בו שם מתנה והרי הוא כשאלה ממש שחייב להחזירו ואם נאנס ולא החזירו חייב בתשלומין ומהאי טעמא הוא דאמרינן דלהכי יהביה במתנה למפטר נפשיה מאונסין וכמו שכן דקדקו בלשונם שכתבו דלהכי יהביה במתנה משא"כ בנותן מתנה על תנאי בשאר תנאים דעלמא איכא למימר שפיר דאם לא נתקיים התנאי הו"ל כשולח יד ונעשה גזלן דהכא ליכא למימר דאי חייב באונסין לא יצדק בו שם מתנה שהרי שייך בו שם מתנה בהתקיים התנאי דלהכי יהביה ניהליה שאם יתקיים התנאי יהיה שלו לגמרי כנ"ל:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> הנה </b> בחדושי סוכה הבאתי ראיה לצד זה של המ"ל דאינו יוצא באתרוג אם נאנס והוא ממה שקשה קושית מהרש"א בסוכה (ל' א) בתוס' ד"ה שהקשה על תוס' מדוע מקשין קושייתם על מצה של טבל ולא הקשו מסוכה דכתיב לך למעט גזולה תיפוק ליה דהוי מהבב"ע וע"פ הצעה זאת ל"ק כלל מסוכה דמשכחת לה בכה"ג דנתן לו הסוכה במתנה ע"מ להחזיר ואח"כ נאנס ממנו ואינו יוצא למפרע לפי שלא קיים הוא את התנאי ולא הוי לך ומצוה הבא' בעבירה ליכא כיון דלא עשה עבירה כלל דהא נאנס אח"כ באמת אף לדעת רשב"ם בב"ב דאינו יוצא דוקא כי אם פשע אח"כ נמי לק"מ הא ודאי מצוה הבא' בעבירה לא נקראת אא"כ העבירה מוקדמת להמצוה והמצוה באה מכח העבירה אבל אם בשעת המצוה לא היה עבירה כלל וכלל אלא אח"כ נעשה העבירה בזה לא שייך כלל סוג וגדר מצוה הבאה בעבירה וא"כ בנ"ד משכחת לה בכה"ג דחבירו נתן לו הסוכה והלולב והאתרוג במתנה ע"מ להחזיר והוא לקחו ממנו ויצא בו ידי חובתו ואח"כ נכנס בו רוח שטות וחטא ופשע והמעיל מעל בחבירו והוי גזלן למפרע ואינו יוצא בזה אליבא דכ"ע כיון דהוא לא קיים תנאו והוי גזילה למפרע ולא נקרא לך אבל מצוה הבא' בעבירה לא הוי דכי נעשה רשע למפרע הא אין אדם נעשה רשע למפרע משעה שגזל נקרא רשע ועד חמס ולא למפרע והוי יוצא מצד מצוה הבא' בעבירה להכי בא הכתוב לך למעט גזולה בכה"ג ובאמת לפי הדרך הזה יותר מדוקדק הלשון לך למעוטי גזולה מבאופן הראשון ובחדושי לסוכה (מ"א ב) הארכתי מאד בזה ואין כאן מקומו ועיין בדברי רבינו בהלכות אישות במשפטי התנאי:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>ודברים אלו לא ניתנו ליכתב.</b> עיין מ"ש פ"ג ה"ג מהלכות אישות דין י"ד:
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>המקדש </b>
+<b> אחותו כו'.</b> כתב הרב הכ"מ מחלוקת רב ושמואל ופסק כשמואל כו' והקשה הרב לח"מ ז"ל דבפ"ק דמציעא דט"ו איפליגו רב ושמואל בהכיר בה שאינ' שלו ולקחה דרב אמר מעות יש לו שבח אין לו משום דאדם יודע שקרקע אין לו וגמר ומקנה לשם פקדון ושמואל אמר אפילו מעות אין לו משום דגמר ונתן לשם מתנה וא"כ כיון שרבינו ז"ל פסק בפ"ט מה' גזילה כרב וכדאפסיק' התם הלכתא בהדיא הי"ל לפסוק ה"נ כרב דאמר מעות חוזרין דגמר ונתן לשם פקדון וליכ' למימר דדוקא התם פסקינן כשמואל משום דכיון דהוי ליה מתנה אבל גבי נכרית הוי הלכתא כרב דהוי פקדון וכצריכותא דעביד בגמ' דהא ליתא שהרי כתב רבינו לעיל מינה ואם היו קידושי טעות המעות חוזרים וכתב ה"ה ז"ל פי' שהוא טועה וסבור שיהיו קידושין והוא דבר שראוי לטעות משמע שדבר שאין ראוי לטעות לא הוו קדושין אפילו מקדש לנכרית ותירץ דס"ל לרבינו ז"ל דמאי דפסק רבא הלכתא מעות יש לו משום מאי דהקשה בגמ' בין לרב דאמר פקדון בין לשמואל דאמר מתנה האי לארעא היכי נחית והיכי אכיל פירות ופי' רש"י סבור היה שהמכר יהיה קיים ולא יהיה בקי בדין מה"ט אית ליה לרבא דמעות יש לו משום דכיון דנחית לארעא סבור הוא ודאי שהמכר יהיה קיים ולהכי התם כיון דטעי מעות יש לו אבל בעלמא מעות מתנה אפילו גבי נכרים א"ד יע"ש ויש לדקדק עליו דאי משום האי טעמא הוא דפסק רבא כרב א"כ היל"ל דשבח יש לו דומיא דנמצאת שאינה שלו דלא הכיר בה שאינה שלו דפסק כרב דאמר שבח יש לו משום דכיון דבתורת זביני נחית לארעא לא מחזי כרבית אלא משמע ודאי דהיינו טעמא דשבח אין לו משום דכיון דיודע שאין כאן מכר מיחזי כרבית ואע"ג דלשם פקדון הוא מ"מ אדעתא לאשתמושי בהו יהבינהו ניהליה והוי כהלואה והיינו נמי מאי דפרכינן התם בגמ' בין לרב דאמר פקדון בין לשמואל דאמר מעות מתנה האי לארעא היכי נחית כו' משמע דלרב נמי פרכינן דכיון דנחית לארעא ע"כ סובר הוא שהמכר קיים ואמאי קאמר דשבח אין לו ואפשר ליישב דס"ל לרבינו דאע"ג דבתורת זבינה נחית לארעא וסבור הוא שהמכר יהיה קיים אפי"ה כיון שהכיר בה שאינה שלו ולקחה הוי מחזיק ידי עוברי עבירה שמא אם היה בידו היה ספק בידו לעשות תשובה וינחם על הרעה אשר עשה והשיב את הגזלה והלכך קנסו ליה רבנן דשבח אין לו משא"כ בהכיר בה שאינה שלו דהוא לא ידע ואשם דמאי הו"ל למיעבד והילכך אוקמוה אדינא דכיון דמתורת זבינה נחית לארעא לא מיחזי כרבי' ושבח נמי יש לו ומאי דפרכינן בגמ' בין לרב דאמר פקדון כו' לאו אעיקר דינא דרב דקאמר מעות יש לו שבח אין לו הוא דפרכינן דהא דינא דרב אפי' להאי טעמא נמי איתי' כמ"ש אלא אעיקר טעמא דיהבינן לרב משום דגמר ונתן לשם פקדון הוא דפרכינן דהיכי מצית למימר דמה"ט הוא דא"כ האי לארעא היכי נחית כנ"ל ליישב דבריו ז"ל ושוב מצאתי להרב נת"מ דק"ו ע"ב שתמה עליו כן ודחה דבריו ולע"ד יש להעמיד דבריו כמ"ש אך אכתי ק"ל לדרך הרב ז"ל ממשה"ק הריטב"א ז"ל בפרק הא"מ אהא דמסקינן לקמן בתרי מאני ציית בחד מנא לא ציית וז"ל איכא דק"ל דהא ביבמות פ' האשה רבא משמע דר"ן בר' הושעיא סבר דאפי' בישראל בחד מנא ציית ומוכח התם דהלכתא כותיה וכן פסק הרמב"ם ז"ל ותי' וז"ל ומסתבר לי דהא ל"ק דסוגין דהכא כולה אליבא דשמואל הוא דלית הלכתא כותיה דכרב קי"ל ואיהו ס"ל כר"ן בר הושעיא דאפי' בחד מנא ציית וטעמא דהויא חלה גזל ביד כהן משום דגמר ונתן לשם פקדון וההיא דמן הנקוב על שאינו נקוב דהוי תרומה וחוזר ותור' שאני משום דטועה גמור ולשם תרומה גמורה נתן ואנו מקיימין מחשבתו ואמרינן ליה ליהדר ולתרום עכ"ל יע"ש והשתא אם נאמר דדוקא באחותו ס"ל לרבי' דהלכה כשמואל אבל גבי נכרים גמר ונתן לשם פקדון ניחא שפיר מאי דפסק בה' תרומות כר"ן בר הושעיא כתירוץ הריטב"א ז"ל משום טעמא דמתניתין דהמפריש חלה גזל ביד כהן משום דגמר ונתן לשם פקדון כיון דהוי נכרים ולא צריכי לטעמא דשמואל דאמר משום דנפיק מיניה חורבא דלדידן דקי"ל כרב גבי נכרים ובחד מנא לא ציית אכן לדעת הרב ז"ל דס"ל דרבי' פ' כשמואל אפילו גבי נכרים א"כ קשה טובא דהיכי פסק כההיא דר"ן בר הושעיא דבחד מנא ציית כיון דלשמואל ע"כ צ"ל דבחד מנא לא ציית ואף גם זו נראה דלק"מ ואדרבא דברי הריטב"א ז"ל קשים לשמוע שהרי בשמעתין פרכינן אהך תירוץ דאסיקנא דבחד מנא לא ציית ממתניתין דהתורם קישות ונמצאת מרה תרומה ויחזור ויתרום ומשנינן שאני התם דמדאורייתא תרומה מעלייתא והילכך ליכא משום גזירה דחורבה דא"נ לא ציית לן ואכיל להו לשארה ליכא איסורא דאורייתא וכמ"ש רש"י ז"ל וא"כ אין מקום כלל להקשות מההיא דר"ן בר הושעיא דאמר בחד מנא ציית דהתם שאני משום דמדאורייתא תרומה מעלייתא היא כתורם מן הטמא על הטהור כדאמרינן התם בהדיא. ושוב ראיתי בחידושי הרשב"א ז"ל שם ביבמות שתירץ כן והוא דבר פשוט עוד יש לתמוה עליה דקארי לה מאי קארי לה ואפשר ליישב בדוחק דברי הריטב"א ז"ל דכונת קו' ז"ל מדחזינן דפריך בגמ' לר"ן בר הושעיא דאמר לא עשה כלום לתקן את השריים אבל תרומה הוי מ"ש מהא דתנן מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ממ"א ומשני שאני הכא דמדאורייתא תרומה מעלייתא היא כו' משמע דע"כ לא אצטריכו בגמ' התם לומר דטעמיה דר"ן בר הושעיא משום דמדאורייתא תרומה מעלייתא אלא משום דאקשינן עליה ממתניתין דתורם מן הנקוב על שאינו נקוב דקתני לא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ממקום אחר ור"ן בר הושעיא קאמר דתרומה הוי וא"צ להפריש עליו ממ"א הא לא"ה אי הוה קאמר ר"ן דתרומה הוי וצריך להפריש עליו ממקום אחר הוה ניחא לן מילתא דר"ן ולא הוה ק"ל הא ישראל בחד מנא לא ציית ונפיק מיני' חורבא משמע דס"ל דלר"ן בר הושעיא אפי' אי הוה אמרינן דמדאורייתא התורם מן הטמא על הטהור אין תרומתו תרומה אפי"ה ס"ל דבחד מנא ציית הפך ממאי דמסקינן הכא בשמעתין ואהא תי' הרב ז"ל דכולא סוגיא דהכא אתייא כשמואל כו' זה נרא' ליישב דבריו בדוחק ומ"מ עיקר קושיין דאקשינן דברי הרב ל"מ ז"ל מתרצתא היא כמ"ש ודוק והרב נת"מ ז"ל תי' לקו' הרב הנז' דס"ל לרבינו דהא דאמרינן דבאחותו גמר ונתן לשם מתנה לאו דוקא אחותו אלא ה"ה כל שאר עריות כל דאיכא צד קורבה בדבר וזהו שדקדק וכתב אדם יודע שאין קדושין תופסין בעריות אבל במקדש א"א דעלמא כיון דאין קורבה בדבר לא יהיב לשם מתנה אלא לשם פקדון ע"ש ועל פי דבריו יש ליישב מה שהקש' עוד הרב ל"מ ז"ל מההיא דאמרינן בשמעתין וש"מ מעות חוזרים איתמר כו' די"ל לעולם דרבינו ז"ל גריס דאיתמר כגירס' רש"י ז"ל דהא בהא תלייא ואפי"ה פסק בפ"ה מה' אישות כרבי אמי משום הא דתלינן בגמ' מילתא דרבי אמי בפלוגתא דרב ושמואל היינו משום דלשמואל אפי' באיניש דעלמא סבירא ליה דגמר ונתן לשם מתנה כדקאמר באידך פלוגתא שהכיר בה שאינה שלו ומש"ה קאמר בגמרא דהא דרבי אמי לא מצי אתיא אלא כרב אבל לפום הלכתא דפסקינן באיניש דעלמא כרב מצינן למיפסק נמי כר' אמי דמעות חוזרים כא"א דעלמא גם מ"ש עוד הרב ל"מ דאפשר דמטעם זה השמיטו הרי"ף והרא"ש הך פלוגתא דהמקדש אחותו משום דגרסי' דאתמר כגירסת רש"י הוא תימא שמדברי הרא"ש פ"ק דמציעא מבואר דמספק' ליה אי הלכה כשמואל במקדש אחותו דיש לחלק בין אחותו לאיניש דעלמא יע"ש ולפי הנרא' אשתמיט מיני' ז"ל ועיין בס' מש"ל ז"ל פ"ד מה' עבדים הלכה א' שנסתפק במוכר את בתו כשהיא נערה אי הוו המעות מתנה דכתב דלדידן דקי"ל בפלוגתא דהכיר בה שאינה שלו כרב ובמקדש אחותו כשמואל ע"כ די"ל בין נכרי לאחותו א"כ במוכר את בתו כשהיא נערה נמי קי"ל כרב ואין כאן ס' כלל אך אליבא דרבי' דס"ל דלאו דוקא אחותו אלא ה"ה שאר העריות וא"כ לסברתו אין חילוק בין נכרי' לאחותו וכמ"ש הרב נת"מ במוכר את בתו כשהיא נערה היכי לדיינו דייני להאי דינא יע"ש ודבריו יש כאן מן הקושי במ"ש דלדעת רבינו אין חילוק בין נכרי' לאחותו כמו שהכריח הרב נת"מ והלא מבואר מדברי נת"מ דעל כל פנים בעינן דאיכא צד קורבה בדבר ואם כן מה מקום להסתפק במוכר את בתו כשהיא נערה לאיניש דעלמא אי הוו המעות מתנה ואי כונתו ז"ל לומר דלפי דברי הרב נת"מ משכחת לה במוכר את בתו לקרובו דכיון דאיכא צד קורבה בדבר אמרינן גמר ונתן לשם מתנה א"כ כה"ג נמי משכחת לה במוכר את בתו לאחיו לדעת הסוברים דדוקא באחותו פסקינן כשמואל במוכר את בתו לאחיו ודוק:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ש"מ </b>
+<b> שצוה ליתן לכותי מתנה כו'.</b> כתב הר"ן בתשוב' סי' מ"ו על הא דתיקנו חכמים מקח וממכר לפעוטות משום כדי חייו דאם מכרו הפעוטות בנכסים מועטים דקי"ל הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים דלא עשו כלום דכיון דתקנת חכמים היא במקום איסורא לא תקון שהרי אמרו איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים מועטים וראיתי למוהר"י כולי ז"ל שהק' על דברי הר"ן הללו משם הרב מש"ל ז"ל ממ"ש פי"נ דקל"ז ונתבאר בטח"מ סי' רמ"ח האומר נכסי לך ואחריך לפ' לכתחלה אסור לראשון למכור הנכסים לאחר ואם מכר מה שעשה עשוי דקי"ל כרשב"ג ואמרינן התם דמודה רשב"ג דאם נתנו במתנת ש"מ לא קנה מ"ט מתנת ש"מ אינו אלא לאחר מיתה ולאחר מיתה כבר קדמו אחריך ולפי דברי הר"ן תיפוק ליה דכיון דמש"מ אינו אלא תקנת חכמים כדי שלא תטרף דעתו עליו במקום איסור ל"ח שהרי אפילו לרשב"ג דאמר אין לב' אלא מה ששייר א' לכתחלה אסור לעשות כן משום דעבר על דעת ב"ה שרצונו שישייר קצת לב' וכמ"ש בגמרא איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג אלו דבריו יע"ש מה שתירץ ולדעתי אחר המחילה לא ידענא מק"ל שהרי כתב רשב"ם שם בד"ה ומודה וז"ל אע"ג דאמר אין לב' אלא מה ששייר הא' אם נתנו במתנת ש"מ כגון דאמר מהיום ולאחר מיתה לא אמר כלום א"נ כשהיה ש"מ נתנו דשתי מתנות הללו שוות כדאמרינן לעיל איזהו מתנת בריא שהי' כמתנת ש"מ דלא קנה אלא לאחר מיתה כל שכתב בו מהיום ולאחר מיתה כו' הנה מבואר מדבריו דמ"ש בגמרא ומודה רשב"ג שאם נתנה במתנת ש"מ כו' לאו במתנת ש"מ גרידא מיירי אלא מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ נמי בכלל וא"כ מעת' אין מקום לקושייתו דמש"ה הוצרכו בגמ' למיהב הך טעמא דכבר קדמו אחריך דהוייא מילתא דשויי' לתרוייהו בין במש"מ ובין במ"ב שהוא כמתנת ש"מ ואי משום הך טעמא דבמקום איסורא לא תקון במתנת בריא שהיא כמש"מ דמדין תורה קנה הוה מהני וזה פשוט: עוד כתב הרב הנזכר שמדברי הרמב"ם שכתב דש"מ שצוה ליתן לכותי מתנ' כו' לא אמר כלום יש לדון בש"מ שנתן מתנ' בנכסים מועטים דקי"ל הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים דאין מתנתו כלום כיון דאיסורא קא עביד ובמקום איסורא כתב הרמב"ם ז"ל דלא אמר כלום יע"ש ולדעתי ק"ל עלה דאם כפי דבריו מתנת ש"מ שנתן כל נכסיו לבנו והניח לשאר בניו לא אמר כלום שהרי אמרו הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו אין רוח חכמים נוחה הימנו ואיסורא נמי איכא כמ"ש רשב"ם שם ובירושלמי נמי אמרינן עליו הכתוב אומר ותהי עונותיו על עצמותיו וכ"כ הרב מוהראנ"ח ח"א סי' קי"ח ומוהרשד"ם ז"ל סי' יע"ש ובהדיא כתב רבינו ז"ל בפ"ו מה' נחלות דש"מ שנתן כל נכסיו לבן בין הבנים או לבת בין הבנות מתנתו מתנ' ע"ש וא"כ ע"כ לומר שאף רבינו לא כתב כן אלא דוקא בנותן מתנה לגוי דאיכא איסורא דאורייתא כדנפ"ל מלגר אשר בשעריך ובמקום איסורא דאורייתא דוקא לא תקין אבל באיסור' דרבנן הם אמרו והם אמרו וההיא דיתומים שמכרו בנכסים מועטים שכתב הר"ן אף על גב דאיסורא דרבנן הוא התם שאני כמו שחילק הרב הנז"ל ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5920e3de2de72f8b7cc6f243c444883c172d90ed
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,415 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sales
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מכירה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מכירה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הקרקעות כו' או בשטר או בחזק' כו'.</b> הנה מדברי התו' בפ"ק דקי' ד"ב ע"ב ד"ה א"נ נראה דס"ל דגוי קונה בשטר ובחזקה שכתבו בס"ד וז"ל וי"ל דמההי' ליכא למידק דאיכא למימר השדה אשר קנה אברהם בחזקה או בשטר ע"כ וראיתי להרב עצמות יוסף שם שהקש' שדבריהם סותרים למ"ש לקמן ד"ס ד"ה אמר קרא וז"ל הא דלא מייתי קרא דכתיב גבי עפרון משום דדילמא ה"מ מנכרי דכל קנינו בכסף וכן כתב בדי"ד ד"ה הואיל משם רבינו תם דאפי' בקרקעות גוי אינו קונה בשטר ולע"ד נראה דלק"מ דודאי לפום קושטא דמלתא דקרקע נקנה בכסף מקר' דשדות בכסף יקנו אית לן למימר ודאי דכיון דקנין שטר לא אשכחן אלא בישראל כדכתיב ואקח את ספר המקנ' וכן חזקה נמי ילפינן לה מקרא דושבו בעריכם כו' וההוא בישראל כתי' משא"כ בגוי דלא אשכחן בקר' אלא קנין כסף גרידא אמנם מ"ש התוס' כאן היינו אי לאו קרא דשדות בכסף יקנו הו"א דלעולם קנין כסף לא מהני מידי בין בגוי בין בישראל וקרא דהשדה אשר קנה אברהם הו"א דמיירי בשטר ובחזקה דאשכחן קרא בהדיא דמיקני בהו בישראל ה"נ גבי גוי מהני אבל כסף דלא אשכחן קרא מהיכא תיתי לן לומר ועוד נראה לומר דודאי תוס' דידן ס"ל דגוי אינו קונה אלא בכסף כמ"ש לקמן ומ"ש דאיכא למימר השדה אשר קנה בשטר ובחזקה לאו למימרא דבשטר וחזקה גריד' קונה אלא דהתם למאי דבעי תלמודא לאוכחי דכסף אקרי קנין מקר' דהשדה אשר קנה אהא כתבו דאי מקר' דהשדה כו' הו"א דאע"ג דקני לי' גוי בכסף לענין שלא יחזור בו אפי"ה לשון קנין לא מיקרי אלא בכתב לי' שטרא או החזיק בקרקע ואכתי כסף גרידא דאקרי קנין מנ"ל להכי מייתי קרא דשדות בכסף יקנו דכסף גריד' אקרי קנין מיהו ק"ל לתי' ז"ל דאכתי אמאי לא מייתי מקר' דכתיב ויקן יעקב את חלקת השדה במאה קשיטה הרי דקרי ליה קנין בכסף וביאושע נמי כתיב השדה אשר קנה יעקב מאת חמור אבי שכם במאה קשיטה ולע"ד נראה לתרץ קו' התוס' דשמעתין ודלקמן דף כ"ז דמש"ה מייתי מקר' דשדות בכסף יקנו משום דתלמודא בעי לאוכוחי דכסף אקרי קנין ואפי' בפרוטה גריד' כמ"ש הטור ח"מ סי' ק"ץ דקרקע נקנה בפרוטה ולכן אי מקרא דהשדה אשר קנה אברהם ומקרא דיעקב הו"א דלא קנה עד דיהיב ליה כל דמי שוייו להכי מייתי מקרא דשדות בכסף יקנו דפרוטה אקרי כסף כמ"ש התוס' לקמן ד"ה ואשה כו' ועיין שם בתוס' בס"ד שכתבו משם ר"ת דחליפין קונה בגוי וצ"ע דמ"ש בשטר דס"ל לר"ת דאינו קונה בגוי וה"ט כמ"ש התוס' פרק ח"ה דנ"ד ע"ב ד"ה גוי בס"ד וז"ל ושטר ודאי לא קנה בגוי משום דישראל גופיה לא קנה בשטר אלא מס' המקנה וההוא בישראל כתיב וא"כ גבי חליפין נמי נימא כיון דלא קנה אלא מקרא דשלף איש נעלו וההוא בישראל כתיב וצ"ע כעת:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>האומר </b>
+<b> לחבירו תן מנה כו'.</b> כתב ה"ה בקדושין פ"ק ואמרינן בתר הכי כו' וכן לענין ממונא עיין ברש"י שם שכתב וז"ל הנך שמעתא דרבא דילפינן קדושין מדין ערב כו' וכתב עליו הר"ן וז"ל ולפיכך לא פירש דקאי נמי אהילך מנה ותקנה לך שדי באדם חשוב דסמיכ' להך מימרא טפי משום דבקדושין גופייהו ספוקי מספ"ל לרבא כו' אבל לדידן שכן באדם חשוב מקודשת משמע דה"ה לענין ממונא וכן דעת ר"ח ז"ל שכתב והילך מנה ויהיו לך נכסי ואמר דההיא הנאה מיחשבא בכלי דיהביה הקונה למקנ' ולפ"ז אף מטלטלי קנה ולא תטעה בדבריו לומר כו' אלא כך דעתו דההיא הנאה דאדם חשוב חשיבא כנותן חליפין וכדמים כו' יע"ש והנה המתבאר מדבריו הוא דלענין ממונא הא דקני ליה היינו באדם חשוב וכמ"ש בראש דבריו ולפיכך לא פירש דקאי נמי אהילך מנה כו' באדם חשוב כו' אבל באדם שאינו חשוב ודאי דלא קני לי' דומיא דאשה וק"ל טוב' שהרי הר"ן ז"ל לעיל סמוך ונראה הוקשה לו אהא דשמעתין מהא דאמרינן בפרק הזהב לוי אמר קונין בכליו של מקנה משום דבההיא הנאה דמקבל מיניה מתנה גמר ומקנה ורב אמר בכליו של קונה דוקא והשתא ללוי קשי' דהכא אמרינן דוקא באדם חשוב ודאיכא הנאה אבל בשאר אינשי לא ואלו לוי קאמר דבכולהו אינשי קונין בכליו של מקנה ולרב נמי קשי' דמשמע דאפי' באדם חשוב אין קונין אלא בכליו של קונה ותי' דלוי ס"ל דנהי דבכ"ע איכא למימר בההיא הנאה דמקבל מיני' מתנה גמר ומקנה אפי' אדם שאינו חשוב ההיא הנאה לא שויה פרוטה וא"ה לגבי שאר קנינים מהני מדין חליפין הא קי"ל קונין בכלי אפי' אינו שו"פ אבל גבי אשה דבפחות משו"פ לא מקניא נפשה משו"ה לא מהני אלא באדם חשוב דשו"פ ולרב נמי ל"ק דכי אמרינן דאדם חשוב מיקרי הנאה הנ"מ במקבל מתנה גמורה כו' אבל ע"מ להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כן את"ד יע"ש והשתא ק"ט דא"כ משמע ודאי דלענין ממונא כל האומר הילך מנה ותקנה לך שדי אפי' באדם שאינו חשוב מיקנא קני דכיון דבשאר אינשי נמי איכא הנאה אע"ג דאותה הנאה לא חשיבא פרוטה בשאר אינשי אפי"ה לקני מדין חליפין דמה"ט ס"ל להר"ן ז"ל דאפי' במטלטלים קנה וליכא למימר דע"כ לא אמרה הר"ן ז"ל אלא אליבה דלוי דאיהו ס"ל דאפי' בשאר אינשי איכא הנאה אבל לדידן דקי"ל כרב דבעי' כליו של קונה דוקא ס"ל דבשאר אינשי לא חשיבא הנאה כלל דהא ודאי ליתא דכיון דרב אפי' באדם חשוב דאיכא הנאה ש"פ אמרה ומטעמא דכל שהוא ע"מ להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כך א"כ מנין לנו לומר דרב פליג נמי אדלוי בהא ואדרבא מסתברא ודאי לומר דבהא לא פליג אדלוי דאפושי פלוגתא לא מפשינן וא"כ הי"ל להר"ן ז"ל ליישב דברי רש"י באופן זה דמה שלא פי' דקאי נמי אהילך מנה ותקנה לך שדי באדם חשוב משום דגבי ממונא לא בעינן אדם חשוב כמ"ש וצ"ע: ודע שהרמב"ן ז"ל חולק על דברי ר"ח בזה וס"ל דבמטלטלין הילך מנה ותקנ' לך שדי לא קנה משום דההיא הנאה חשיבא כחליפין אלא למעות וכסף שקונין באשה ובקרקע ועיין בחדושי הרשב"א ויש לתמוה עליו שהרי לוי קאמר קונין בכליו של מקנה מטעמא דמההיא הנאה דמקבל מיני' מתנה ומשמע ודאי דלוי אפי' במטלטלים אמרה דסתמא קאמר הרי דההיא הנא' חשיבא כחליפין וצ"ע כעת ועיין בקונט' מוצל מאש אשר בספר רב יוסף סימן ט"ז מה שנסתפק בזה ואשתמיט מיני' דברי הר"ן והרמב"ן הללו ועיין בספר מחנה אפרים סי' ה' ודוק והרי"ף ז"ל השמיט מימרא הלזו דרבא וכבר תמה עליו הר"ן ז"ל בזה ומוהרנ"ח ז"ל הובאו דבריו במרן החביב ז"ל ח"מ סי' ק"ץ בהגה' ב"י אות ה' צלל במים אדירים יישב דבריו ואין תי' עולה כהוגן דאכתי ק' למה שהשמיט מימרא דרבא דאיתא בפ' בתרא דע"ה בהדיא האומר תן מנה לפלוני ויהיו נכסי קנוים לך קנה מדין ערב וכמו שתמה עליו מרן החבי"ב ז"ל יע"ש ולעד"ן דס"ל להרי"ף ז"ל דמימרא דרבא דקאמר וכן לענין ממונא לא קאי אלא אתן מנה ויהיו נכסי קנוים לך וכמו שכתב הר"ן ליישב דעת ר' וס"ל ז"ל דלא קי"ל בהא כותיה דרבא משום דחזינן לסתמא דש"ס דלית לי' הא דרבא מהא דגרסי' לקמן דכ"ו דבעינן למפשט דלא בעינן צבורין בתוכו מהא דתניא מעשה באדם אחד שחלה בירושלים כו' שהיו לו מטלטלים הרבה ובקש ליתנם במתנה א"ל אין לו תקנה עד שיקנם ע"ג קרקע מה עשה הלך ולקח בית רובע כו' ואי אמרת בעינן צבורין טפח על טפח למאי חזיא ומשנינן הב"ע לדמי ה"נ מסתברא דאי ס"ד מאה צאן ממש ליקנינהו ניהליה בחליפין ואלא מאי לדמי ליקנינהי ניהליה במשיכ' אלא דליתיה למקבל מתנה ה"נ דליתיה למקבל מתנה ונזכינהו ניהליה אגב אחר לא סמכא דעתיה סבר שמיט ואכיל להו כו' יע"ש וכך היא גי' התוס' ורוב מן המפ' שם ומבואר הוא דלפי גי' זו לא קאי ה"נ מסתברא לפי המסקנא אלא דלעולם איכא למימר דמאה צאן ממש היו לו יע"ש בתוס' והשתא קשה לפי גירסא זו דאכתי אמאי לא פריך תלמודא דע"כ לדמי דאי מאה צאן ממש אכתי היכי קאמרי אין לו תקנה עד שיקנם ע"ג קרקע הא אכתי איתיה בתקנתא שיאמר למקבל מתנה תן זוז לפ' ויהיו ק' צאן קנוים לך דאע"ג דליתי' למקבל מתנה מ"מ איתיה בתקנתא שיודע להם ע"י כתב או ע"י שליח אלא משמע דס"ל לתלמוד' דכגון דא לא מהני לענין ממונא ואיברא ודאי דיש מקום לדוחה לדחות דמה שלא אמרו תקנה זו משום דשמא הי' מתירא שמא ימות ביני ביני קודם שיודע הדבר למקבל מתנה ומש"ה אמרו לו שאין לו תקנה עד שיקנם ע"ג קרקע תיכף ומיד אלא דמ"מ נראה דקו' הלזו ק"ט למ"ש הרשב"א שם בחי' וז"ל ויש מרבותינו שפירשו ונקנינהו ניהליה על ידי אחר בחליפין לא סמכה דעתיה שאינו רוצה לשתף יד אחר בדבר שהוא מתירא אם יהיה לו שייכות בנכסים אגב אקנאה בחליפין דילמא שמיט ואכיל להו והקרקע שקנה סמוך למקבלי מתנה הי' והן בעצמם החזיקו בשדה כדי לקנות אגבן הצאן והחביות שבכאן יע"ש והשתא קשה דאמאי הוצרכו רבנן לתקנתא הלזו דטריחא מילתא טובא לילך וליקח קרקע סמוך למקבלי מתנה ושיחזיקו הם בעצמם וטפי הי"ל לומר תקנתא דתן מנה לפ' דקילא טובא ואי משום חשש שמא ימות הא איהו לא חייש לכך דהן עוד היום איכא למיחש בתקנתא זו שימות קודם שיודיע למקבלי מתנה כדי שיחזיקו בקרקע וא"כ מאי קאמרי אין לו תקנה כו' אלא משמע ודאי דסתמא דש"ס לא ס"ל הא דרבא ומש"ה דחאה הרי"ף מהלכה משום דהוא גורס כגירסת התוס' וכפי' יש מרבותינו שכתב הרשב"א ז"ל כנ"ל נכון:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>המקנה </b>
+<b> קרקע ומטלטלין כאחד כיון שקנה קרקע כו'.</b> דין קנין אגב כתבו התוס' ז"ל פ"ק דב"ק די"ב ד"ה אנא מתנית' ידענא משם ר"י דהוה מדרבנן וקרא דערים בצורות אסמכת' בעלמא והוכיחו כן מדאמרינן התם דמטלטלין נקנין עם הקרקע ואינן נקנין עם העבדים מטעמ' דעבד' כמטלטלי דמי ואלו הי' קנין אגב מדאורי' הא במילי דאורייתא קי"ל בכל דוכתא לענין אונאה ושבוע' דעבדא כמקרקעי דמי וכן הוא דעת הרא"ש שם וכן כתב רשב"ם ז"ל פרק יש נוחלין יע"ש וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה עיין בהרב כנה"ג ז"ל ח"מ סימן ר"ב בהגהת ב"י אות ד' ואולם מדברי התוספות שכתבו בפרק הגוזל ומאכיל דק"ד ע"ב ד"ה אגב אסיפא נראה שיש להוכיח דס"ל דקנין אגב מדאוריי' ממ"ש שם בס"ד וז"ל וההיא דפ' הזהב גבי הי' עומד בגורן דפריך וליקני לי' אגב ארעא ומשני דלית לי' ארעא התם מדאורייתא בעי' דאית לי' ארעא דאי לית ליה לא היו קרויים מעותיו מדאורייתא שיוכל לפדות בהן פירות מע"ב כו' יע"ש אשר נראה מדבריהם דס"ל דקנין הודאה הוה מדרבנן ומש"ה גבי מע"ב לא פריך בגמרא דלודי דיש לו קרקע וניקננהו ניהליה אגב קרקע משום דבעינן שהיו מעותיו מדאורייתא ואי ס"ל דקנין אגב מדרבנן ק' דהיכי פריך התם בהזהב וליקני ליה אגב ארע' הא קנין אגב מדרבנן ולא מהני לענין מע"ב אלא מבואר דס"ל דקנין אגב מדאורייתא א) וכן הוא דעת הריטב"א ז"ל שכתב בחידושיו פ' קמא דקדושין וז"ל ובב"ק מוכח קצת דאין דין אגב מן התורה אלא מדרבנן ומש"ה אין מטלטלין נקנין אגב עבדים אע"פ שהם קרקעות מן התור' ומיהו לאו ראי' גמורה היא דאיכא למימר דאגב דאורייתא ואפ"ה אין מטלטלין נקנין אגב עבדים משום דהוו מקרקעי דניידי ובעינן דומיא דערים בצורות וזה הוא דעת מורי נר"ו א"ד יע"ש והנה מה שדחה לההיא דב"ק דה"ט משום דהוי מקרקעי דניידי דבריו תמוהים אצלי דהתם פליגי בה תרי לישני דאמרינן התם א"ר איקא דכ"ע עבד' כמקרקעי דמי והא דתני קנה שפיר והא דתניא לא קנה בעינן קרקע דומיא דערים דלא ניידי א"ד א"ר איקא דכ"ע עבדי כמטלטלי דמי והא דתניא לא קנה שפיר והא דתניא קנה בעודן עליו והשתא להא לישנא דקאמר' דטעמא דברייתא דקתני החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין הוא משום דעבדא כמטלטלי דמי ולא ס"ל לטעמא דהוה לי' כמקרקעי דניידי תיקשי דהא בכל התורה כולה עבדים כקרקעות וא"כ עכ"ל דלענין אגב דרבנן וליכא למימר דס"ל להריטב"א ז"ל דלהך לישנא ודאי ע"כ דקנין אגב דרבנן מיהו לאידך לישנא דס"ל דטעמא דהחזיק בעבדים לא קנה מטלטלין משום דהוי מקרקעי דניידי איכא למימר דס"ל דקנין אגב דאורייתא דהא ודאי ליתא דכיון דללישנא בתרא ע"כ דס"ל דקנין אגב דרבנן מי הכניסו לאפושי פלוגתא כיון דלא אשכחן דפליגי וצ"ע. ויש לי לדקדק לדעת הסוברים דקנין אגב דרבנן מהא דפרכינן פ' יש נוחלין דקכ"ו א"ל ר"נ בר יצחק לרבה בשלמא לר"י כו' אלא לרבנן יכיר ל"ל בצריך היכרא למאי הלכתא למיתב ליה פי שנים לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב ליה במתנה מי לא יהיב לי' ל"צ כו' ולר"מ דאמר אדם מקנה דשב"ל יכיר ל"ל בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס והשתא קשה דבפשיטות הו"ל לשנויי דיכיר אצטריך להיכא שהיו לו מעות בעין במד"הי דלא מצי לאקנויינהו אלא בקנין אגב דאי בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין ובשטר אין מטלטלין נקנין בשטר ובמשיכה ליתנהו גבי' ובקנין אגב אינו אלא מדרבנן אלא מוכח דקנין אגב מדאורייתא ועיין בס' בתי כהונה למורינו הרב ז"ל חלק בית ועד סי' ד' וסי' ה' שמתוך דבריו יש מן הישוב לקושיא זו יע"ש ברור ודוק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> אי </b> משום הא לא אירי' דהא רבינו עצמו שם עיונו פ"ח מהל' לולב הל' יו"ד על דברי תוס' אלו מה בכך אי הוי קנין דרבנן סוף כל סוף הוי קנין ויכול לפדות בו וכמו שהאריך בהאי כללא וגם האריך בכלל הזה הרב מל"מ פ' ז' מהל' תרומות עיש"ה וגם אנחנו בעניותינו ת"ל הערנו מזה בכמה מקומות ואומר אני דכמו כן שאמרינן בפסחים (ח' א') בפירש"י ור"ת שם וכן כתב הרא"ש ועיין באה"ע סי' כ"ח ובב"ש שם דאם מקדש את האשה בחמץ נוקשה קודם שש שעות מקודשת כיון דהוי תרתי דרבנן אבל אם מקדש אותה בחמץ דרבנן משש שעות ולמעלה או בחמץ דאורייתא קודם שש שעות אינה מקודשת ה"נ אמרינן איפכא בהאי כללא אי הוי תרתי דרבנן אינו מביא לידי דאורייתא ואף אי בחד דרבנן נקטיה כהאי כללא ולפ"ז הכי כונת התוס' דלכך לא שייך אודיתא כיון דאודיתא רק מדרבנן והתם מדאורייתא בעינן דאית ליה ארעא כו' דאל"כ אין פדוי והיינו טעמא כאשר הערנו כיון דאי תרתי דרבנן לא אמרינן כן ואם אין הקרקע מדאורייתא קניא לו אין יכול לפדות באגב קרקע והיינו טעמא גופיה כיון דקנין אגב הוא רק קנין דרבנן וא"כ אם אין הקרקע גופא קנויה לו מדאורייתא הוי תרתי דרבנן. ובהך סברא בארתי נמי כונת התוס' סוכה (ל"ה א') ד"ה לפי שאין דכתבו וז"ל וא"ת אתרוג של ערלה תיפוק ליה כו' ואפשר דאפילו מדאורייתא הוי בשרפה יע"ש ורבינו פ"ח מהל' לולב הל' א' עומד בביאורם שם ורוצה להוציא דלכך סיימו ואפשר דאפילו מדאורייתא הוי בשרפה דאי מדרבנן לא הוי מכתת שיעוריה ויוציא עייש"ה באורך ואולם לפי אשר יעדנו ל"ק דהנה רבינו עצמו הרגיש שם נמי דקשיא על הש"ס בין למ"ד משום היתר אכילה בין למ"ד משום היתר ממון הא תרומת פירות הוי רק דרבנן עייש"ה. ולפי דברינו דהוא עצמו כונת התוס' דס"ל נמי כהאי צדדא דאף אי הוי רק איסור דרבנן שייך ביה כתותי מכתת שיעורי' ואינו יוצא מדאורייתא אלא הכי ס"ל דזהו דוקא אי הוי דגן תירוש ויצהר דתרומה דאורייתא אבל גבי תרומת פירות דעיקר התרומה הוי רק דרבנן אי הוי נמי אמרינן דדין שרפה גביה הוי רק דרבנן לא הוי קשיא כלל והא תוס' שם נמי קושייתם שם על תרומה טמאה שכן סיימו וכן נמי תרומה טמאה מצותו בשרפה ולכך הקדימו שבשניהן הוי דאורייתא ואפשר דמשום ערלה גופיה הקדימו לזה דהא התנא דמתני' בזמן הזה איירי כאשר כלל לן הרב בעל תי"ט דתנא דידן ובזמן הזה קא סתם למתניתין ובזמן הזה הרי כתב המ"ל פ"ח מהל' מאכלות אסורות הל' י"א דערלה בזמן הזה הוא רק דרבנן למ"ד ערלה בח"ל הלכתא מדינא וא"כ גופא הערלה הוי רק דרבנן ואי שרפתן נמי דרבנן הוי תרתי דרבנן ולא אמרינן כתותי מכתת שעורי' דאינו יוצא בו מדאורייתא. וכמו כן אמרתי דבזה יש לדחות קושית תוס' כתובות (פ"ו א') דהקשו על מאי דאמרינן בקדושין (מ"ז ב') ר"מ אית ליה דשמואל ואכתי קשיא אמאי אינה סמכה דעתה הא צריך לשלם מצד דיני דגרמי דהנה יעוין בסי' שפ"ח בדברי הרב ש"ך שם באורך דהביא חבל נביאים מתנבאים דעיקר דיני דגרמי הוי רק חיוב דרבנן ולכאורה לפ"ז ל"ק קושית תוס' דמה בכך אי חייב מצד דיני דגרמי ואפ"ה אינה מקודשת כיון דאינו חייב מדאורייתא וצריכין שתהי' מקודשת מ"הת ולפ"ז לא הוי רק מקודשת מדרבנן ואולם באמת הא העלה הרב ב"ש באה"ע סי' ק"ח דאמרינן בכה"ג מקודשת מדאורייתא כגון גבי גזל דיאוש כדי ל"ק אלא מדרבנן ואפ"ה מקודשת מדאורייתא ועיין במ"ל פ"ה מהל' אישות (ובעניותינו פ"ה מה' אישות) גבי שביעית בזמן הזה אמנם הנה הרמב"ן בקדושין (נ"ב ב) הוכיח דע"כ מכירות שטרות דאורייתא דאי מכירות שטרות דרבנן קשיא הכא אמאי אמר ר"מ גבי שט"ח דמקודשת הא לא זכי בה אלא מדרבנן והובא דבריו בדברי רבינו פ"ח מהל' לולב ה"י דרבינו דוחה שם דבריו בהאי כללא וכתב דמה בכך דאפילו אי הוי רק קנין דרבנן אפ"ה מקודשת מדאורייתא דמ"ש מההיא סבתא עייש"ה בדבריו ולפ"ז נדחה קושית תוס' בכתובות הנזכרת דלכך אמר הש"ס דר"מ לית ליה דשמואל דאי אית ליה דשמואל אינה מקודשת דהא עיקר קנין שטרות הוא דרבנן ואי יכול למחול ולא יתחייב אלא מצד דיני דגרמי הוי תרתי דרבנן ובתרתי דרבנן אינה מקודשת מדאורייתא. ובהתוכחי בענינים האלה עם קצת לומדי תורה שמעתי מפי ידידי החריף המופלא הרב מוהר"ר שמואל ליב קודרש נר"ו דבר נכון בגוף הכלל והוא שגם הוא הביא ראיה מהא דאמרינן גיטין (נ"ה ב) אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דלחייב עליה כרת עייש"ה אלמא חזינן דבר שהקנוהו לו רבנן יכול להקדיש מה"ת וחייב עליו כרת והנה המ"ל פ"ז מהל' תרומות הביא כמה ראיות להיפך והוא מש"ס חולין (כ"ז ב) דקאמר הש"ס אין שחיטה לעוף מה"ת ופריך הש"ס מהשוחט ונתנבלה בידו כו' דפטור מלכסות כו' ואי אמרת אין שחיטה לעוף מה"ת לבעי כסוי הרי חזינן דאע"ג דמדרבנן צריך שחיטה והרי נתנבלה אפ"ה בעי כיסוי כיון דמה"ת לא מבעי שחיטה ועוד ראיה מפסחים (ל"ה א) דאמרינן שם דמאי לא חזיא ליה כו' ועיין עוד שם מכמה מקומות בש"ס ופוסקים (וחד ראיה הביא שם מדברי הרמב"ם פ"א מהל' גניבה מהא דאמר שם הרמב"ם דלכך חייב דו"ה לפי שחולין שנשחטו בעזרה דרבנן הרי חזינן דאי חולין שנשחטו בעזרה פטור מדו"ה ואמאי חייב אי הוי דרבנן סוף כל סוף הוי חולין בעזרה עייש"ה במ"ל ובאמת כן הוא דברי הש"ס ב"ק (ע"ב א) כדקאמר שם הש"ס לימא קסבר ר' יוחנן חולין שנשחטו בעזרה ל"ד כו' וכן קאמר הש"ס נמי לעיל (ע"א ב) אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן הרי חזינן דאיסור דרבנן לא פטר דו"ה וכל זה בכלל ראיות המ"ל מדברי הרמב"ם מהל' גניבה ואטו הרב מ"ל כי רוכלא לחשוב וליזל והמ"ל רמז לחכם ודי לחכמים ברמיזא) לכן יצא הרב מוהרש"ל נר"ו לדון בדבר חדש כיון דרבא בגיטין (נ"ה ב) לא הוכיח סברתו כי אם מכח הקושיא בברייתא דואם שחטן בחוץ כו' והקושיא אינה כי אם למ"ד יאוש כדי ל"ק אבל אי אמרינן יאוש כדי קנה מוכח הא סברא דאוקמי' רבנן ברשותיה כדי לחייבו כרת והנה אי יאוש קני מה"ת או מדרבנן ספוקי מספקא ליה לרבה ב"ק (ס"ו א) וכן רבא סותר את עצמו שם וכן דעת הרמב"ם לפסוק כרבה דהוי ספק ואזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא וכן דעת היש"ש בב"ק דהרמב"ם פסק יאוש כדי שקונה לחומרא ואינו קונה לקולא ועיין בטור ח"מ סי' שנ"ג שכ' ונראה לא"א הרא"ש ז"ל כיון דרבה מספקא ליה אי קני מדאורייתא כו' צריכה גט מספק ועיין בספר גט פשוט אה"ע סי' ק"ג סק"ו ובדברי רבינו המחבר סוף הל' לולב. ומעתה אף בהא מלתא אזלינן לחומרא ולא לקולא לחומרא אמרינן מדרבנן נעשה דאורייתא אבל לא לקולא והביא ידידי המהרש"ל נר"ו ראיה לזה מתוס' שבועות (נ"א א) ד"ה ורבנן הוא דפסלוהו עייש"ה דכתב ממש דומה לזה ולפ"ז א"כ סתירת הכל בגיטין הוי לחומרא אמרינן אוקמיה רבנן ברשותיה לפטור מדו"ה הוי קולא לא אמרינן לפטור מכיסוי לא אמרינן בפסחים גבי דמאי הוא לחומרא אמרינן מדרבנן נעשה דאורייתא וכן הוא ממש בכל המקומות דוק ותשכח. ועוד האריך מוהרש"ל בהאי דאמרו (כ' א) אמר ר"ח יכילנא למיפסל כולא גיטא כו' ואמר רבא מ"ט כו' דלמא אקנויי אקני ליה רבנן כו' ופירש"י והפקר ב"ד הפקר דמתנגד לכאורה להאי כלל אמנם תיקנו ע"פ מה שאמרינן שם כ' ע"ב וכ"א ריש ע"א ותירץ בזה כמה קושיות שנתקשו בהו תוס' והרשב"א והר"ן שם אלא שאין פה המקום לאסוף: ובמה שעומד הרב לדייק אי קנין אגב רק דרבנן א"כ מאי פריך הש"ס יכיר ל"ל דלמא איירי בכה"ג שיש לו מעות במדה"י ואיך יקנה אותו הא אין מטבע נקנה בחליפין וקנין אגב אינו אלא מדרבנן ונראה לי לומר דאין ראיה דהנה הובא ברמ"א ח"מ סי' ר"ג שלשה דעות נובעים מדברי המרדכי פ' מי שמת דאם הקנה לו מעות ומטלטלין י"א שקנה הכל ואע"ג דאין מטבע נקנה בחליפין הכא שאני דמגו דחייל אמטלטלין חייל נמי אמטבע וא"כ ה"נ הא יכול להקנות לו מטלטלין ומעות ביחד וכי בגברא ערטילאי עסקינן דאין לו זולת המעות במדה"י ואע"ג דהמרדכי תולה הדין בהאי דאמרינן פ' מי שמת (קנ"ה א) אי את וחמור קונה ולמ"ד קונה מחצה ה"נ דאין מטבע נקנית בחליפין אפילו עם מטלטלין ביחד והלא ר"נ הוא המ"ד דסובר קנה מחצה והלא הכא הוא ר"נ דאמר ליה לרבא בשלמא לר"י כו' אלא לרבנן יכיר ל"ל. ואולם הלא כתבו תוס' סוף פ' כל הגט דסתם ר"נ הוא ר"נ בר יעקב ולא ר"נ בר יצחק והכא הוא ר"נ בר יצחק דמצי סובר קני את וחמור קנה כולה וק"ל:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> בהך דיכיר דאצטריך היכי שהי' לו מעות בעין עיין שו"ת אא"ז הח"צ ז"ל ס' ט"ז וגם במחכ"ת נעלם ממנו דברי התוס' בכתובות דף כ"ה ד"ה שבידו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>וכן </b>
+<b> ראובן שמכר מטלטלין כו'.</b> עיין בהשגת הראב"ד ובמ"ש בזה באורך פ"ג מהל' אישות הלכה כ"ג:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>היו </b>
+<b> עומדין שלשתן כו'.</b> כתב מרן הכ"מ בענין אם יכול למחול אחר שקנה במעמד שלשתן נחלקו הפוסקים כו' עיין בתוספות פרק האיש מקדש דמ"ח ד"ה כי אמר רב שכתבו וז"ל וא"ת אמאי ל"ק כו' אלא מדלא קאמר הכי ש"מ דאפי' שמואל מודה דהמקנה במע"ג ומחל אינו מחול ע"ש והתוספות בפ"ק דגיטין די"ג ע"ב ד"ה תנהו לפ' אחר שהוכיחו מסוגיא דהאיש מקדש דבמע"ג אינו יכול למחול הקשה מההיא דספ"ק דמציעא גבי מצא שובר דפריך בזמן שהאשה מודה אמאי יחזיר לבעל ניחוש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ומשני ש"מ איתיה לדשמואל והשתא ניחוש דילמא מכרה במע"ג דאינה יכולה למחול ותירץ יע"ש: וראיתי להרב נת"מ דמ"ב ע"א שתמה על דבריהם וז"ל ומשמע מדבריהם דאם היינו אומרים דגם במע"ג יכול למחול לא הוה ק"ל מידי וזה תימא דלכ"ע איכא לאקשויי הך קושיא אליבא דאביי דמשני התם אפי' תימה ליתיה לדשמואל הב"ע בששטר כתובה יוצא מתחת ידה דליכא למיחש תו דדילמא זבנה כו' השתא אכתי ניחוש דילמא הקנה גוף הממון במע"ג בפני עדים והשטר נשאר בידה וכשיפרע הבעל השטר ללוקח מוציא השטר מודה יע"ש מה שתירץ ושוב לא הונח לו לדעת הבה"ת והניח בצ"ע. ולע"ד נראה דלק"מ דכונת דבריהם מבוארים דאם היינו אומרים דבמע"ג יכול למחול לק"מ מההיא דפ"ק דמציעא אליבא דאביי דאכתי ניחוש דילמא הקנה גוף הממון במע"ג משום דאיכא למימר דבמע"ג כ"ע מודו דיכול למחול ושמואל לא אתא לאשמועינן אלא דוקא במוכר שט"ח בכתיבה ומסירה ואהא אתא אביי למימר דאפי' תימא דליתיה לדשמואל במוכר שט"ח כדינו בכתיבה ומסירה הב"ע כו' אבל במע"ג אפילו אביי מודה דיכול למחול כיון דקנין גרוע הוא דשוינהו רבנן הלכתא בלא טעמא כדאמרינן בפ"ק דגיטין הבו דלא להוסיף עלה ובהכי מדוקדקים דברי התוספות והרא"ש פ"ק דגיטין וספ"ק דמציעא כשהביאו ראיה מסוגיא דהאיש מקדש דבמע"ג אינו יכול למחול כתבו וז"ל ולא מסיק דכ"ע אית להו ההוא דר"ה והכא באשה סמכה דעתה פליגי גם הרב התרומות סוף שער כ"ח כתב ג"כ כלשון הזה ומדלא ק"ל בפשיטות דאמאי לא מסיק דפליגי בדשמואל כדמסיק לעיל במלוה בשטר משמע דס"ל דאי מהא לא ארייא דאיכא למימר דבמע"ג פשיטא ליה לתלמודא דלכ"ע יכול למחול ועיין בהרב ח"ה פ"ק דגיטין ואף שהתוספות פרק הא"מ כתבו דאמאי ל"ק דקא מפלגי בדשמואל מ"מ כבר כתבו בתר הכי א"נ סברי כשמואל ובסמכה דעתה פליגי ואפשר שהוצרכו לא"נ משום דאיכא לדחויי כמ"ש כנ"ל פשוט. עוד הקשה התוספות במקומות הנזכר לפי שיטתם מההיא דאמרינן בפרק החובל העבד והאשה פגיעתן רעה הם שחבלו באחרים פטורים ופריך אמאי תזבן לכתובתה בטובת הנאה ותיתב ליה ומשני כל לגבי בעל אחולי מחלה והשתא אכתי תזבן במע"ג ותירץ דבכתובה לא תקינו מע"ג והרא"ש ז"ל בפרק החובל תירץ עוד דהבעל לא ירצה להיות במעמד להפסיד לאשתו יע"ש ולכאורה נראה שיש לדקדק עליו שהרי התוספות פ"ק דגיטין כתבו וז"ל ואע"ג דהבעל לא יתרצה הא פרישית דאפי' בע"כ קני יע"ש וא"כ מאחר שהרא"ש ז"ל הכריח כדעת ריב"א ור"ת ז"ל דמע"ג קני אפי' בע"כ של לוה א"כ איך תירץ הכא בהחובל דהבעל לא ירצה אמנם נראה דלק"מ דאע"ג דס"ל להרא"ש דאפילו בע"כ קנה היינו דוקא כשנמצאו יחד אבל לכופו שימצא שם פנים בפנים כולי האי ודאי לא כפינן וזה מדוקדק בדבריו שכתב כולי האי ודאי לא כפינן ושוב ראיתי להר"ב גד"ת דק"ל ע"א שתמה על דברי התוספות דפ"ק דגיטין שכתבנו מטעמא דכתיבנא והביא ראיה מההיא דאיסור גיורא דקאמר רבא אי דמע"ג אי שלחו לי לא אזילנא יע"ש ולדעת התוספות נראה ליישב דס"ל דאע"ג דמההיא דרבא מוכח דאינו מחויב לבא במעמדם להמצא שם פנים בפנים התם שאני דלא היה שם סרך מצוה בדבר אבל הכא גבי מלוה כיון דאיכא מצוה דפריעת בע"ח מצוה ולהציל את העשוק מיד עושקו כפינן ליה להמצא שם כנ"ל:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>האומר </b>
+<b> זכו בשדה זו כו'.</b> מ"ש ה"ה ונ"ל דמתוך דברי רבינו המחבר שהוא מפרשה בשלא קנו מידו אלא שמא עשאן לזכות כו' וז"ש והחזיק הזוכה לו בקרקע כו' הן דברים סתומים והר"ב ל"מ ז"ל כתב שכונתו על מה שהקשה הנ"י על מימרא זו דרב דאמר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה דהא קי"ל דבאתרא דכתבי שטרא לא קנה עד שיכתוב את השטר ותירץ בתירוץ הב' דהתם איירי בבא לקנות בקנין כסף והכא איירי בשזכה בחזקה שהחזיקו בתוכה גמר ומקנה יע"ש וז"ש ה"ה שהוא מפרשה בשלא קנו מידו והחזיק הזוכה כו' כלומר דמיירי הכא בבא לקנות בקנין חזקה א"ד יע"ש ואין דבריו נראין דבפ"א מה' אלו דין ב' כתב ה"ה וז"ל ודע שהמפרשים נחלקו חזקה במקום שכותבים את השטר אם היא קונה לבדה ויש מי שכתב דקונה כו' ולפי דברי הרב ז"ל הי"ל לה"ה לומר וכן דעת רבינו דבחזקה קונה כמנהגו הטוב בכל המקומות ותו קשה לפי דעתו למה זה הוצרך היה לומר דמיירי בשלא קנו מידו הא כיון שרבינו ז"ל מפרשה בקנין חזקה שפיר מצינן לאוקומא מימרא זו בכל גוונא בין בקנו מידו בין בשלא קנו מידו והנראה אצלי בכונת ה"ה שדקדק מדברי רבינו ז"ל שכתב והחזיק הזוכה לו בקרקע דע"כ מפרשא לה בשלא קנו מידו דאי קנו מידו חזקה למה לי ומדלא כתב רבינו דין זה בשקנו מידו ולא החזיק והכי היל"ל והחזיק השוכר או שקנו מיד' משמע דס"ל דבקנו מידו אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד ואפי' מוחה בפי' כותבין לו בע"כ וכדעת הרשב"א ז"ל שם בחידושיו זה הנ"ל אמיתות דבריו: ודע שמוהר"ר בצלאל סי' ז' הכריח שדעת רבינו כדעת המפ' דבחזקה קנה אפי' באתרא דכתיבי שטרא ממה שהביא דין זה דחוזר בשטר בה' מכירה והריטב"א ז"ל הוקשה לו לפי שיטתו מהא דחוזר בשטר דאי מיירי באתרא דלא כתבו שטרא אדתני סיפא ע"מ שכתבו את השטר חוזר בזה ובזה ליפלוג וליתני בדידיה בין אתרא דכתבי שטרא לאתרא דלא כתבי שטרא ומכח זה פירשה דמיירי במתנה דבמתנה ודאי קנאה מיד וכיון שרבינו ז"ל מפרשה במכר מבואר דס"ל שלא כדעת הריטב"א א"ד יע"ש: ותמהני על דבריו שהרי הרמב"ן ז"ל מכת הסוברים דבחזקה קונה אפילו באתרא דכתבי שטרא ומבואר מדברי הרמב"ן ז"ל פ' הספינה דע"ז שהוא מפרש מימרא זו במכר ומה שהכריח הריטב"א ז"ל מדתני סיפא ע"מ כו' ולא מפליג בדידה גופה ס"ל להרמב"ן ז"ל דאין זה הכרח דאיכא למימר דרבותא אשמועינן דתנאי דמתנה מוכר להנאת הלוקח חשוב תנאי כנ"ל:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b>
+<b> שאנסוהו למכור עד שמכר לפיכך אם מסר מודעה כו'.</b> בפרק חזקת הבתים דמ"ח אר"ה הלכתא תלוהו וזבין זביניה זביני מ"ט אגב אונסא דזוזי גמר ומקנה וה"מ היכא דלא מסר מודעה אבל מסר מודעה לאו זביניה זבינא וכתב הטור ז"ל סי' ר"ה וז"ל ודוקא באונסא דאתי ליה מאחרינא אותו מבטל המקח אבל אונס דאתי ליה מנפשיה כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות אפי' מסר מודעה זביניה זבינא ומרן הבית יוסף כתב עליו וז"ל כ"כ בעל העיטור וכתבתיו בסמוך ואע"פי שכ"כ לפי פי' בכגון מעשה דפרדסא וי"מ בענין אחר לא בשביל זה נאמר שחלוקים עליו בזה והא מילתא דסברא היא דאל"כ כל אדם ימכור כו' אלא דלהעיטור סברא זו כתובה בתלמוד ולשאר המפ' אינה כתובה מרוב פשיטותא א"ד יע"ש ולא זכיתי להבין דבריו ז"ל דאמאי הוצרך להביא עצות מרחוק לזה ממ"ש ב"הע מההיא דפרדסא עד שמכח זה הוצרך לומר דלהעיטור סברא זו כתובה בתלמוד ולשאר המפ' גינה כתובה והלא לכל הפי' הנאמרים בההיא דפרדסא דין זה מפורש יוצא מההוא דפ' חזקת הבתים דגרסינן התם אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב ביה אנן ידענא באונסא דפלניא לאו מודעא היא ופי' רשב"ם ידענא באונסא דפ' שאונס גמור יש לו ומכירים אנו איזה אונס אי לא כתיב הכי אלא סתמא כתבו פ' אמר לנו שנאנס לאו מודעה ופרכינן מודעה דמאי אי דגיטא ודמתנתא גלויי מילתא בעלמא הוא ופי' רשב"ם ז"ל דכיון דמודיע לסהדי דהאי גט שאני נותן לאשתי אונס אני בו וכן המתנה כו' אע"ג דלא ידעי אונסא דיליה הרי הגט והמתנה בטלים דכיון דאינו מקבל ממון אם איתא דניחא ליה ליתן מדעתו ל"ל למסור מודעה ואי לא ניחא לי' ל"ל ליתן גט ומתנה אלא ודאי נאנס במתנ' זו ולא דמי לזביניה דהתם צריך לפרש דאיכא למימר דסתם מוכר לא ברצונו הוא מוכר אלא משום חסרון מעות ואיכא למימר דמסר מודעה דקסבר כשיהיו לי מעות מפיקנא מודעה ויחזור שדה שלי והדר פרכינן ואי דזביניה והאמר רבא לא כתבינן מודעה אזביניה ופי' רשב"ם ולפיכך לא הויא מודעה עד שיכירו העדים באונסו ואיכא למימר דלא אניס אלא השתא למעות הוא צריך ולמחר לכשיזדמנו לו מעות יחזור בו ולפיכך מסר מודעה כדי לבטל המקח הרי מבואר בהדיא דבמודעה דזביניה טעמא דבעינן שיאמרו העדים אנן ידעינן ביה באונסא דפלני' היא משום דתלינן דמחמת חסרון כיס הוא מוכר ולפיכך מסר מודעה דלכשיהיו לו מעות יבטל המקח ואם איתא דאפי' באונסא דאתי לי' מנפשיה כל שמסר מודעא המודעא מבטל המקח א"כ אפי' לא כתיב ביה הכרנו באונסו אמאי קאמרי נהרדעי דלאו מודעא היא הא אפי' נימא דמחמת חסרון כיס מכר כל שמסר מודעא המקח בטל וכן כי קאמר בגמ' אי לזביניה והאמר רבא כו' אדפריך מההיא דרבא ליפרוך בפשיטות דאמאי צריך שידעו באונסו וכן ראיתי בשיטה מקובצת כ"י שכתב משם מוהר"י ן' מיגאש ז"ל דין זה שכתב הטור דבאונס דמנפשיה אפי' מסר מודעא המקח קיים והביא ראייה מההיא דנהרדעי שכתבנו ומבואר שם שהר"י ן' מיגאש ז"ל מפרש ההיא דפרדסא שלא כפי' העיטור ז"ל ואפי"ה כתב שדין זה מפורש מההיא דנהרדעי ודברי מרן ז"ל צ"ע: ודע דכל זה אינו אלא במכר ומטעמא דאגב אונסיה דזוזי גמר ומקני אמנם במתנה נרא' דמודעתו מודעא ואפי' באונס דאתי מנפשי' דלא חשיבא אונס אפ"ה כל שמסר מודעא חשיב אונס ול"מ לדעת רבינו והרשב"א והר"ן ז"ל שכתב מרן הב"י דס"ל דהא דאמרי' בגמ' אי בגיט' ומתנתא גלויי מלתא בעלמא הוא שלא כפי' רשב"ם ז"ל אלא כל שמסר מודעא וגלה דעתו שאינו נותן מתנה זו בנפש חפצה אפי' אם יתברר הדבר שאותה מודעה שמסר בפני עדים דברי שקר הן ולא הי' אניס כלל אפי"ה מודעתו מודעא אלא אפי' לדעת רשב"ם ז"ל דס"ל דבעינן מסירת מודעא מחמת אונס אלא דלא בעינן שידעו העדים באונסו ואם נתברר הדבר שלא הי' בו אונס כלל אין מודעתו מודעא מ"מ נרא' ודאי דס"ל דלא בעינן אונס גמור דהיינו תלויה ויהיב אלא אפי' תלה מודעתו באונס דאתי לי' מנפשי' וכיוצא דלא חשיבא אונס מצד עצמו אפ"ה המודעא מבטל המתנ' כל דאיכא אונס קצת וזה מבואר ממ"ש רשב"ם דה"ט דלא בעינן בגיט' ומתנתא שידעו העדים באונסו דכיון שאינו מקבל ממון במתנה זו אם איתא דניחא לי' ליתן מדעתו למה מסר מודעא ואי לא ניחא לי' נ"ל ליתן אלא ודאי נאנס והלכך א"צ לפרש אונסו ואם איתא דס"ל לרשב"ם ז"ל דגבי מתנה נמי בעינן אונס גמור אבל אונס דאתי לי' מנפשי' לא חשיבא אונס לבטל המתנ' ואפי' במסר מודעא אם כן אמאי אין צריך לפרש אכתי ניחוש שמא מחמת אונס דמנפשי' וכיוצא הוא נותן מתנה זו דלא חשיבא אונס כלל אלא ודאי משמע דאפי' אונס דאתי לי' מנפשיה חשיבא אונס כל דאיכא מסירת מודעא וכן ראיתי להריב"ש ז"ל סי' רל"ב שכתב כן בהדיא והביא ראי' לזה מהא דאמרי' פרק ח"ה האי מתנה טמירת' לא קנה אמר רבא והויא מודעא לחבירתה כו' דההוא גברא דאזל לקדושי ההיא אתתא א"ל אי יהבת לי לכלהו נכסי הוינא לך ואי לא לא הוינא לך אזל למיכתב לכולהו נכסי אתא בריה קשישא אמר לי' וההוא גברא מה תהא עליה א"ל לסהדי זולו איטמרו אתו לקמיה דרבא אמר להם לא מר קנה ולא מר קנה ולא היא התם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לי' כו' והדבר מבואר דאונס זה אונסא דאתי לי' מנפשיה הוא שאם ירצה יכוף את יצרו ולא ישאנה ואעפ"כ מבטל אותה מתנת הבן הקדומה והויא לי' מודעא מחמת אונס גרוע כזה א"ד ע"ש אלא שאני תמיה עליו אמאי הוצרך להביא עצות מרחוק לזה מההיא דמתנה טמירתא דאין ראי' משם אלא לפירוש הר"י ן' מיגאש ז"ל אבל לפי פירוש ר"ח ז"ל שפי' שם אין ראיה כמ"ש מוהרח"ש ז"ל בקונטריס המודעא והלא ממקומו הוא מוכרח דאם איתא א"כ אמאי לא בעינן בגיטא ומתנתא שידעו באונסו הא אע"ג דעכ"ל דמחמת אונס נתן מתנה זו דאי לא ניחא לי' ליתן לא יתן כמ"ש רשב"ם אכתי נחוש שמא מחמת אונס דמנפשיה וכיוצא הוא נותן מתנה זו ומהיותר תימא על מוהרח"ש ז"ל שכתב דלפי פי' ר"ח ז"ל אע"ג דאין ראיה משם מ"מ הסברא נכונה היא ולא נמצא חולק עליו והלא הדבר מוכרח לכל הפי' כמ"ש וכמו כן אני תמיה על הר"ב פמ"א ז"ל ח"ב סימן ב' שכתב על מעשה שהי' בראובן שמסר מודעא לומר שהי' אנוס בפשר דבר אשר עשה מסיבה שהיה מתירא אם יחבוש אותו בבית האסורים שיראו הגוים וירצו לגבות חובם תחילה או לעשות קוראמ"ה והשיב הרב ז"ל דמודעא זו מגן שויה משום דאונס זה לא בא למלוה מצד הלוה אלא שהמלוה מתפחד מעצמו שמא ישמעו הגוים ויעשו קוראמ"ה וכיון שכן הו"ל אונס מנפשיה דלא הוי אונס ואין לומר דבמתנה באונס כל דהו מהני דהא גט הוי כמתנה וכתב הרשב"ץ הביאו מרן הב"י א"ה סי' קל"ד דאונסים שהם מחמתיה אינם פוסלים בגט וראי' מדאמרינן בגמרא שאני אונסא דנפשיה מאונס' דאחרינא את"ד יע"ש ואתמהא שהרי כל שמסר מודעא אע"ג דאונס דמנפשיה הוא מודעתו מודעא לכ"ע וכמ"ש הריב"ש והכריח כן מההיא דמתנה טמירתא דאע"ג דאונס דמנפשיה הוא אפ"ה חשיבא מתנה טמירתא מודעא לחבירתה וא"כ בנדון שלו שמסר שמעון מודעא על הפשרה מה יושיענו טעם זה דהוי אונס דמנפשיה ומה שהביא ראיה מדברי הרשב"ץ ז"ל אינו ענין לזה כלל שאף הרשב"ץ לא כ"כ אלא בדלא מוסר מודעא ומשום גט מעושה ועיין בתשו' מוה' ברוך אנגי"ל ז"ל ס"ב וכנראה דאשתמיט מיניה תשובת הריב"ש הלזו גם מ"ש עוד הרב הנזכר סמוך ונראה וז"ל איברא דבר מן דין מידי פלוגתא לא נפקא שהרי כתב הרשב"א ז"ל פרק השולח דאפי' תלה מודעתו באונס ידוע ונמצא שאותו אונס לא הי' מעולם אפי"ה הגט בטל שהרי יש כאן גלוי דעת שאם אינו אונס בכך למה הוא מגרש אלא ודאי אנוס הוא אלא שמתירא לגלות אונסו ותולה אותו בדבר אחר הרי דאפי' ידעינן דהאונס הוא שקר תלינן באיש אחר ובטלה המתנ' ה"נ איכא למימר אף שתלה באונס דמנפשי' דאינו אונס כיון שגלה דעתו שאינו מרצונו תלינן באונס אחר ואינו רוצה לגלותו דלב יודע מרת נפשו א"ד יע"ש ויש לתמוה עליו איך אישתמיט מיניה מ"ש מוהר"ש חיון ז"ל סימן ו' והרב ז"ל עצמו הביא תשו' הלזו שם באותו סי' דדוקא כשתלה מודעתו בדבר א' ונמצא שקר אמרינן ודאי שזה אנוס הי' אלא שרצה לכסות האונס ותלה בדבר אחר ומטעמ' דאם איתא שאינו אנוס בכך למה מגרש אבל כשתלה מודע' בדבר א' ונמצא שאותו הדבר לא הי' אונס אמרינן ודאי שזה האיש חשב בדעתו שאותו הדבר הי' נקרא אונס ועכשיו שאנו רואים שאינו אונס הגט כשר דהשתא ליכא טעמא דאם לא הי' אנוס לא היה מגרש שהרי גלה דעתו שמחמת אותו האונס הוא מגרש והוא חילוק נאה וראוים הדברים למי שאמרן וא"כ מעתה נדון הרב פמ"א ז"ל (דוכתא) בורכא ואיך כתב שלדעת הרשב"א אע"ג דתלה מודעתו באונס דמנפשי' תלינן באונס אחר כי על כל אלה דבריו צל"ע:<br><b> הכלל </b> העולה ממ"ש דגבי מתנה כל שמסר מודע' אפילו באונס דמנפשיה מודעתו מודעא לכ"ע ואפי' לדעת רשב"ם ז"ל וגדול' מזאת מצאתי למוהראנ"ח ח"א סי' ס"ב שכתב שם היות שסברא זו דאונס דמנפשיה לא חשי' אונס מוחזקת למוסכמת ושגורה בפי כל החכמים והחילוק עצמו נמצא בגמ' גבי ההיא דתלוה וזבין מ"מ המדקדק בדבר ימצא שבמחלוקת היא שנויה דלפי פי' ר"ח שכתב הטור בסי' רמ"ב דהא דלא קנתה אשה לאו משום מתנה קמייתא דחשיב מודעא לחבירת' דההיא לא חשיבא מודעא כלל אלא משום דמוכח מילתא דאנוס היה ואפי' בלא מודעא לא קנה הרי דאע"ג דההוא אונס דמנפשיה הוא אפי"ה ס"ל לר"ח ז"ל דלא קנה והא דקאמר ודילמא אונסא דמנפשיה שאני אינו הכרח דלא אמרה אלא בלשון דילמא ולפי המסקנ' אינו מוכרח א"ד ז"ל אלא שאני תמיה עליה במ"ש שלדעת ר"ח הא דאמרינן ודילמא אונס' דמנפשיה שאני דחויא בעלמ' היא ולא קאי לפי המסקנא דמי הכריחו לזה שהרי איכא למימר דע"כ ל"ק תלמודא דאונס דמנפשיה לאו שמיה אונס אלא דוקא גבי זביני משום דאיכא טעמא דאגב אונסא דזוזי והילכך אפי' מסר מודעא לא מהני אבל גבי מתנה ה"נ דאפי' אונס דמנפשיה חשיב אונס וזה מוכרח שהרי הטור בסי' ר"ה כתב דין זה דאונס דמנפשיה לאו שמיה אונס בפשיטות בלי חולק ואלו בסימן רמ"ב הביא סברת ר"ח דס"ל דאונס דמנפשי' חשיב אונס לבטל המתנה וכן מבואר ג"כ בשי' מקובצת כ"י דגבי ההיא דמתנה טמירתא הביא שם משם ר"י ן' מיגאש ז"ל שפי' בפי' ב' כפי' ר"ח וכתב וז"ל ולהאי פירושא נקטינן מינה דמאן דכתב לחבריה מתנה ומוכח' מילתא דמחמת אונס הוא דכתב' דאע"ג דאונס דמנפשי' הוא ההיא מתנה לאו כלום היא ולא צריך למיסר מודעא והדבר צ"ע ע"כ ואלו גבי ההיא דתלויה וזבין כתבם בשם הר"י ן' מיגאש וז"ל אבל אונסא דמנפשי' אע"ג דמסר מודעא זביני' זביני והיינו דאמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסא דפלניא לאו מודעא היא ואמרינן ודילמא אונסא דנפשיה שאני אלמא כל אונסא דמנפשי' קנה והילכך לאו מודעא היא עכ"ל הרי מבואר דאע"ג דגבי מתנה מספ"ל מילתא אי אונסא דמנפשיה חשיב אונס אפ"ה בזבינ' פשיט' ליה מילתא טובא דלא שמה אונס מכח ההיא דאמרינן ודילמא אונסא דמנפשיה שאני דס"ל דקושטא דמילתא היא ולא בדרך דחיה כמ"ש הרב ז"ל:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכל </b>
+<b> אסמכתא אינה קונה שהרי לא גמר בלבו כו'.</b> עיין במרן הב"י ח"מ סימן ר"ן שהקש' על דין זה מהא דתנן פ' מי שמת האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה נקבה יטול מאתים ילדה זכר יטול מנה ואמאי הא כל דאי אסמכתא היא והאריך ביישוב קו' זו ובס"ד כתב משם הרשב"א בתשו' דלא אמרי' אסמכתא אלא כל שהוא בדרך קנס יע"ש. וראיתי להרב זקן שמואל שהק' דמאי ק"ל ממתני' דאם ילדה אשתי זכר כו' הרי אמרי' בגמ' שם המזכ' לעובר לא קנה וא"ת משנתינו דעתו של אדם קרוב' אצל בנו ופי' רשב"ם קרוב' אצל בנו וגמר ומקני בכל לבו אבל לעובר אחר לא וא"כ ה"נ נימא לענין אסמכתא דאע"ג דבעלמא לא קנה משום דסמכה דעתיה ולא קנה גבי בנו קנה מטעמא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ולע"ד לק"מ שהרי טעמא דדעתו של אדם קרוב' אצ"ב ר"י הוא דקאמר לה התם אמנם ר"ה ס"ל דהמזכ' לעובר אפי' בנו לא קנה ואותבינן עלה ממתני' דאמר ר"ה משנתינו איני יודע מי שנאה והשתא אליבא דר"ה דלית ליה טעמא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו תי' לי' מתני' בלא"ה דהו"ל אסמכתא וכי פרכינן בגמ' ולימא ליה בשילדה ומשני לה משמע דאי הוי קתני שילדה הוי ניחא לי' מתני' שפיר ואמאי הא אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא וכן נמי ק' לר"ן דס"ל דהמזכה לעובר אם אמר עד שתלד קנה ומוקי למתניתין בהכי וכן רב ששת דס"ל דהמזכה לעובר דעלמא קנה לית לי' טעמ' דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ותו דלעיל מיניה מייתי התם תלמודא ברייתא דקתני המבשרני במה מיפטר רחמה של אשתי אם זכר יטול מנה כו' ילדה זכר נוטל מנה והתם ליכא טעמא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וזה פשוט:<br><b> כתב </b> הר"ב לחם רב בתשו' סי' רכ"ה על ראובן שהתנה עם אשתו בשעת נשואין שלא יוכל לישא אשה אחרת עליה בתוך עשר שנים שמלבד הנדונייא חייב ליתן לה ט"ז אלפים לבניה כתב הרב ז"ל שפטור ראובן בקנס זה מטעם אסמכתא כפי כלל זה שכתב הרשב"א ז"ל דכל שהוא בדרך קנס הוי אסמכתא וא"כ ה"נ דרך קנס הוא שחייב עצמו בדבר שאינו חייב יע"ש באורך והר"ב מש"ל ז"ל כתב עלי' וז"ל ולי נראה דלא שייך אסמכתא בהא כיון דתנאי זה היה בשעת נשואין אפשר דאף אסמכתא מהני כי היכי דמהני דבר שאינו קצוב לדעת רבינו כמ"ש בפרק כ"ג מה' אישות דין י"ז וא"כ ה"נ גבי אסמכתא אע"ג דבעלמא לא קנה בנישואין קנה ואף שלדעת רבינו דבר שאינו ברשותו לא מהני כמ"ש פ"ו מה' זכיה ומתנה הגם דיש חולקין עליו עוד נר' דאסמכת' דומה לדבר שאינו קצוב דטעמא דכולהו הוי משום דלא סמכה דעתיה א"ד יע"ש ובעניותי היה נר' להביא סמך לדבריו מההיא דגרסינן פ' יש נוחלין דקל"א על ההיא דבעי רבא התם בבריא איך כו' תא שמע דאמר לי' רב נחמן לרבי שניתן משנתכם כריב"ב דתנן לא כתב לה בנין דכרין דיהויין ליכי מיני אינון ירתון כסף כתובתי כו' וא"ל ר' יסבון תנן כו' א"ל ר"פ לאביי בין למ"ד ירתון תנן ובין למ"ד יסבון תנן הא אין אדם מקנה דשלב"ל ואפילו לר"מ דאמר אדם מקנה דבשלב"ל הני מילי לדבר שישנו בעולם אבל לדבר שאינו בעולם לא אמר והשתא קשה אם איתא דאסמכת' לא קנייא אפילו במתנה בשעת נשואין אדפריך ר"פ מטעם דשלב"ל אמאי ל"ק לי' נמי מטעם אסמכתא שהרי כתובת בנין דכרין אסמכתא היא שכך כותב לה אם תמותי בחיי ואירש כתובתיך בנין דכרין כו' בשלמא לדעת הרשב"א ז"ל דס"ל דכל תנאי שאינו בדרך קנס לא הוי אסמכתא ניחא שפיר דה"נ אינו דרך קנס אלא חפצו ורצונו הוא שאם תמות בחייו שירשו בניה את כתובתה אכן לדעת רבינו וסיעתיה דס"ל דאפילו בשאינו דרך קנס אסמכתא לא קניא ומתני' דאם ילדה בש"מ דוקא היא ק' אלא משמע דכל בשעת נשואין לית ביה משום אסמכתא ואת זה שמעתי מפי הקדוש החכם השלם רב ועצום כמוהר"י אשכנזי זלה"ה דהוי מקהי אקהתא מסוגייא הלזו לדעת החולקים על רבינו ז"ל דס"ל דבשעת נשואין אפילו בדשלב"ל קנה דאם כן מאי קא ק"ל לר"פ בין למ"ד ירתון כו' הא אין אדם מקנה דשלב"ל הא כתובת בנין דכרין בשעת נשואין היא וכל בשעת נשואין אפילו דשלב"ל קנה וליכא למימר דע"כ לא ס"ל ז"ל דבשעת נשואין א"מ דשלב"ל אלא דוקא במקנה לאשתו דהיא איתיה בעולם אבל במקנ' למי שלא בא לעולם כההיא דכתובת בנין דכרין אפילו בשעת נשואין נמי לא מהני ולא מידי שהרי לר"מ דס"ל בעלמא אדם מקנה דשלב"ל מודה הוא דאין אדם מקנה לדשלב"ל דהא ליתא דאכתי למאי דפריך ר"פ מעיקרא בין למ"ד ירתון כו' ואפילו לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל לדשלב"ל מי אמר מאי ואפילו לר"מ דקאמר הא בכתובות בנין דכרין אפילו רבנן דר"מ מודו כיון דבשעת נשואין הוא ולא הו"ל לאקשויי אלא והא אין אדם מקנה לדשב"ל גרידא ויש להתיישב בזה ואין כאן מקומו ומ"מ נראה דמסוגייא הלזו יש לה סמוכות לדברי הר"ב מש"ל ז"ל כמ"ש:<br><b> האמנם </b> חזי הוי' שדברי רבינו ז"ל עומדים מנגד וזה ממ"ש פ' כ"ה מהלכות מו"ל דין ח' וז"ל וערב וקבלן שחייבו עצמם על תנאי אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד כיצד כגון שא"ל תן לו ואני אתן לך אם יהיה כך וכך כו' ובדין י"ג כתב וז"ל מי שלא פי' קצב הדבר שערב כגון שא"ל כל מה שתתן תן לו ואני ערב יש מן הגאונים שהורו שאפילו הלוהו מאה אלף נשתעבד הערב בכל וירא' לי שאינו חייב כלום שכיון שאינו יודע קצב הדבר ששעבד עצמו לא סמכא דעתו והמתבאר מדברי מוהראד"ב סימן קע"ו ומוהריב"ל בח"א סי' קמ"ה שדעת יש מן הגאונים הוא דאע"ג דבעלמא אין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב כדעת רבינו ז"ל גבי ערב שאני דבההיא הנאה דמהימן לי' גמר ומשתעבד נפשיה והשתא אם איתא לדעת הרב מש"ל ז"ל דקנין אסמכתא ודבר שאינו קצוב שקולים הם וכל היכא דמהני דבר שאינו קצוב מהני נמי קנין אסמכתא אם כן צ"ל שלדעת יש מן הגאונים דס"ל דערב בדבר שאינו קצוב משתעבד ה"נ ערב על תנאי אע"ג דאית ביה משום אסמכתא משתעבד וכיון שכן תימא על עצמך למה זה בדין ערב על תנאי כתב רבינו ז"ל בסתם דלא משתעבד ולא הביא שום מחלוקת ובדין י"ג בדין ערב בדבר שאינו קצוב הביא מחלוקת הגאונים ז"ל אלא מוכח בהדייא דדבר שאינו קצוב ואסמכתא לאו בחדא מחתא אזלי ואפילו במידי דדבר שאינו קצוב מהני אסמכתא לא מהני דגריעא טפי וזה נ"ל ראיה שאין עליה תשובה לדברי הרב לחם רב ז"ל ההיא דפ' יש נוחלין דפריך בין למ"ד ירתון כו' צ"ל דחדא מינייהו נקט וה"ה דהוה מצי לאקשויי מטעם אסמכתא ושוב ראיתי להרב לחם רב סי' כ"ח שנשאל על נדון כיוצא בזה על מי שנתחייב בשעת נשואין שלא יוכל לגרשה ואם יגרשנה שיחוייב לתת לה סך מה נוסף על כתובתה ועתה רוצה לגרשה ואתי עלה הרב ז"ל לפטור את שמעון מטעם אסמכתא וכתב וז"ל ואין לומר דמשום דהוי בשעת כניסה לחופה אין כאן אסמכתא דומה למ"ש הרמב"ן ז"ל דבשעת נשואין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב וכבר ראיתי מי שרצה לומר כן ואינו נראה בעיני וכן ראיתי להרא"ם ז"ל בסי' כ"ז גבי ראובן שקדש את בת שמעון ובשעת קדושין עשו תנאי ביניהם וכתב שם דיש אסמכתא יע"ש ומהתימא על הרב מש"ל איך אשתמיט מיניה תשובה הלזו גם על הרב לחם רב ז"ל יש לתמוה שכתב ס' הלזו בשם יש מי שרצה לומר דסברא זו היא מוצאת לכת הקודמין ז"ל הנה באה תשובת הריב"ש ז"ל סימן שמ"ה וז"ל כתב הר"י בן יחייא ז"ל כתבו הגאונים דכל תנאי שנעש' בשעת הקדושין נקנה באמירה ואפילו שלא בא לעולם ואפילו בלשון אסמכתא כו' יע"ש הנה מבואר שדעת יש מי שרצה לומר שכתב הרב ז"ל היא ממש סברת הגאונים ז"ל ואם כן תימא על הרב ז"ל שדחה סברא הלזו מכח תשובת הרא"ם והנרא' לי ליישב דבריו דודאי לסברת הגאונים ז"ל דס"ל דבשעת נשואין אדם מקנה דשלב"ל ה"נ דמהני אסמכתא כמ"ש הם ז"ל ומ"ש הרב אינו אלא לדעת רבינו ז"ל דס"ל דדשלב"ל לא מהני בשעת נשואין ה"נ לא מהני אסמכת' ואהא כתב הר' ז"ל שיש מי שרצה לומר שאף לדעת רבינו אסמכתא קני בשעת נשואין דומיא דדבר שאינו קצוב דדא ודא חדא היא והיינו דקא דחי הרב ז"ל סברא הלזו מאותה תשו' שכתב הרא"ם ז"ל דבשלמא אם נאמר שדעת רבינו כי היכי דלא מהני אסמכתא ניחא שפיר מ"ש הרא"ם דיש שם אסמכתא דס"ל כדעת רבינו ז"ל אמנם לדעת יש מי שרצה לומר דס"ל דאפילו לדעת רבינו אסמכתא מהני בשעת נשואין א"כ דברי הרא"ם הם דלא כמאן כנ"ל:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b>
+<b> האומר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל כו'.</b> יש להסתפק בדין אסמכתא אם נאמר במתנה על תנאי דלשעבר כגון אם הלך פ' למקום פ' אתן לך כך וכך וכיוצא בזה ומה שהביאני לס' הזה מפני שחפשתי בכל המקומות שבתלמוד ולא מצאתי שהביאו דין זה אלא בתנאי דלהבא והנראה אצלי שדין זה במחלוקת הוא שנוי שלדעת רבינו וסיעתי' דסבירא להו דבמעכשיו אין בו דין אסמכתא א"כ כל שהתנה בתנאי דלשעבר הרי הקנה לו מעכשיו שהרי מאותה שעה הוא קנוי לו אם היה אותו מעשה ואולם לדעת החולקים על רבי' וסבירא להו דאפילו במעכשיו יש בו דין אסמכתא נראה דאף בתנאי לשעבר יש בו דין אסמכתא ושוב אחר זמן רב מצאתי אחר החיפוש להר"ב לחם רב סי' קפ"ב שנשאל על ראובן ושמעון שהיו ביניהם הפרשיות על דבר כותל מפסיק בין שני חצירות וביררו ולקחו ביניהם ברורים ובתוך הטענות נתפשרו האנשים אשר להם הריב בפני הברורים שאם תזכר שם כותל בשיגי"ל אשר ביד אחד מהם שיהיה הכותל שלו ואם לא תהיה שם כותל בשיג"יל שיהיה הכותל מהאיש אשר אין לו שיג"יל ואתי עלה הרב לבטל פשרה הלזו מטעם אסמכתא וכתב וז"ל ואם באנו לבטלה משום דכתב הרמב"ם פי"א מהלכות מכירה וכל תנאים שמתנים בני אדם ביניהם לא קנה דכל האומר אם יהיה אם לא יהיה לא גמר והקנה כו' עד מ"ש נמצא דבנ"ד דליכא שום חד מהני דאינו בידו ולא אמר מעכשיו ולא החזיקו קודם נראה לדעתו דהוי אסמכתא גמורה ולא מהני א"כ מצי למימר המוחזק קי"ל כהרמב"ם והרב ן' מיגאש שמסכים לדעתו עש"ב הרי מבואר דס"ל דאפי' בתנאי דלשעבר כנדון שלו יש בו דין אסמכתא אלא שמה שנר' מדברי הרב שאפי' לדעת רבינו דסבירא ליה דבמעכשיו אין בו דין אסמכתא בתנאי דלשעבר יש בו דין אסמכתא לדעתי הדבר תמוה שהרי כל תנאי דלשעבר הרי קנוי הוא לו מעכשיו וצ"ע:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> אי אסמכתא שייך בתנאי דלשעבר וכתב דלשיטת הרמב"ם דמעכשיו מסלק אסמכתא ה"ה תנאי לשעבר מסלק אסמכתא. לפענ"ד ליתא דכל הטעם דבמעכשיו לא שייך אסמכתא כתב רבינו דאילו לא גמר להקנותו לא הקנה לו מעכשיו וזה דוקא היכי שאמר מעכשיו אבל כאן לא אמר מעכשיו רק שממילא הוי כמו מעכשיו. שפיר שייך לומר בדבאמת לא גמר להקנותו שסבר שלא נתקיים התנאי כלל ואסמכתא הוא. ובזה י"ל מ"ש נדפס בשם הגאון מ' דוד דייטש ז"ל שהקשה דנעלם משעה"מ דברי הש"ס סנהדרין כ"ה בהך דלא יתן נזירות אלא להפלאה ושם לשעבר הוא. ולפמ"ש א"ל דכל טעם ספיקו של שעה"מ משום דמעכשיו מסלק אסמכתא וה"ה תנאי דלשעבר אבל בנזיר דבעי כי יפליא ויהי' נזיר בברור אף דהי' בתנאי דלעבר מ"מ נזיר בברור לא הוי וי"ל בזה קושית התוס' שהקשו שאני התם הא כתיב כי יפליא ולפמ"ש א"ש דבאמת בלהבא הוי אסמכתא אף בלי קרא אבל שם דהוי לשעבר לכך צריך לכתוב שם כי יפליא ודוק היטב:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>חייב </b>
+<b> עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך כו'.</b> מי שנתחייב לזון את חבירו בסתם בשנה אחת נפטר מנדרו וכן קהל שפטרו את ראובן מן המס יכולין לטעון שלא פטרוהו אלא מן המס הראשון משום דיד המקבל מתנה על התחתונה כ"כ הרא"ש בתשו' כלל ו' סי' י"ט ויש לי לתמוה על מוהרש"ך ז"ל ח"ב סי' קמ"ה שכתב על נדון כיוצא בזה על קהל א' שפטרו את עשרה מבני רומנייא מכל מיני מסים וארנוניות וז"ל איני רואה מקום שיהיו רשאים יחידי הקהל לתבוע בשום זמן לתביעת שום דבר מבני רומנייא מכח הפיטור שעשו להם הקדמונים דכיון שקבלו בסתם החיוב חל לעולם והביא ראיה ממ"ש הרא"ש בפסקיו פ"ג דשבועות דכל שאסר עליו פירות פ' בסתם אע"פ שלא הזכיר לעולם מ"מ כיון שלא קבע זמן ממילא נאסר עליו לעולם דאיזה זמן תתן לו ואתמהא דאיך אשתמיט מיניה תשו' הרא"ש ז"ל שכתב בהדייא דיכולים לטעון שלא פטרוהו אלא מן המס הראשון ולפי דבריו נמצאו דברי הרא"ש שכתב בתשו' סותרים למ"ש בפסקיו ולולי דברי הרב ז"ל אין כאן מקום קושיא לדברי הרא"ש מדידיה אדידיה שהרי כתב מוהראנ"ח ח"א סי' ק"ך דהתם ה"ט משום דאיזה זמן תתן לו אבל הכא גבי פיטור מסים יש להם זמן קבוע מידי שנה בשנה וכן גבי מזונות יש להם זמן קבוע משנה לשנה שכשאדם רואה ומכין צורך מזונות מכין אותם משנה לשנה וכדאמרי' בעלמא מזונותיו של אדם קצובים משנה לשנה וכפי בחינה זו י"ל דשנה אחת קאמר דיד בעל השטר על התחתונה יע"ש אכן לדברי מוהרש"ך דס"ל דאפילו בפיטור מסים לעולם משמע ק' והנראה אצלי ליישב דבריו דס"ל דע"כ לא כתב הרא"ש דיכולים לטעון שלא פטרוהו אלא מן המס הראשון אלא דוקא היכא דליכא אלא דררא דממונא ואין כאן איסור שבועה בדבר בהא הוא דאמרינן כיון דיד בעל השטר על התחתונה יש לדון לשון הפיטור לכל הפחות אמנם היכא דאיכא איסור חשש שבועה בדבר בהא ודאי אמרינן דמסתמא כיון שאסר עליו בשבועה ולא קבע זמן דעתו לאוסרן עליו לעולם דאי כונתו לאוסרן עליו לזמן ידוע לא הוה מעייל איניש נפשיה בסי' איסור כיון דל' סתם משמע נמי לעולם הי"ל לפ' דבריו שלא ליכנס בס' איסור וע"פ זה דברי מוהרש"ך נכונים שלא כ"כ אלא כלפי נדון שלו שכתוב בשטר פטורין שקיימו וקבלו עליהם בגזירת נח"ש שלא לבקש מהם שום דבר מעולי המלכות דכיון דאיכא חשש איסור שבועה בדבר אמדינן דעתייהו שדעתם היה לפטור אותם לעולם דאל"כ הי"ל לפרש מפני חומר שבועה שבו וזהו שדקדק מוהרש"ך בלשונו וכתב איני רואה כו' מכח הפיטור שעשו להם הקדמונים וקיימו וקבלו עליהם בגזירת נח"ש כו' דהיינו מטעמא דאיכא חומר שבועה בדבר כמ"ש. ודע שהרשב"א ז"ל בתשובה הביאה מרן הב"י א"ה סימן קי"ד חולק על דברי הרא"ש ז"ל שכתבנו שכתב דכל המקבל לזון את חבירו בסתם כל זמן שצריך מזונות משמע ואם כן בפיטור המס נמי דכוותא ס"ל דלעולם משמע שהרי הרא"ש ז"ל השוה הנושאים ביניהם ובחדא מחתא מחתינהו וכ"כ מוהר"א ששון סי' מ"ח והר"ב פני משה ח"א סי' ע' ומהתימא על הר"ב פמ"א ח"א סי' קכ"ג שאחר החיפוש מצא להרשב"א בחדושי גיטין גבי ההיא דע"מ שתניקי את בני שנסתפק בתנאי שבממון אם אמר בית זה נתון לך במתנה על מנת שתזון את בני סתם אי לעולם קאמר או הו"ל כמפרש יום אחד ושיש לחלק דבשלמא בנדון הרשב"א דקאי הס' אצל התנאי אמרי' דעל המקבל מתנה להביא ראיה דיום א' קאמר ולהכי מוקמינן מתנה בחזקת הנותן אבל בנדון הרא"ש דקאי הס' בגוף המתנה על המקבל מתנה להביא ראיה דלעולם קאמר א"ד והוא תימא שהרי במתחייב לזון את חבירו סתם דקאי הס' בגוף המתנה ואפי"ה ס"ל להרשב"א דלעולם קאמר כנ"ל:
+<b>אע"פ </b>
+<b> שקנו מידו לא נשתעבד כו'.</b> כתב הר"ן ז"ל בפ"י יוחסין וז"ל וכתב הרב דמהא שמעינן שאדם יכול לתת במתנה או להתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב שלא כדברי הרמב"ם שכתב שהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נשתעבדו ושמעתין מוכח' דאלו בעי למיתב ליה במתנה קנה כל נכסים שנפלו לו קודם גסיסה ואע"ג דלא ידע מאי על ליה ומאי קני ליה כו' יע"ש ויש לדקדק ממ"ש מרן הב"י סי' ס' וז"ל כתב הרשב"א בתשו' שנשאל על מי שחייב עצמו לחבירו בקנין כו' והשיב שנקרא קצי' ולא עוד אלא אפילו לא קצץ סך ידוע אלא שאמר הריני מתחייב עצמי בקנין לתת בכל שנה פירות היוצאים משדה זו וכיוצא בזה ה"ז כקוצץ וחייב יע"ש ועל פי תשובה זו דן הר"ב משפט צדק ח"ב סי' י' דהנותן מתנה חמישית מנכסיו לא גרע מהאומר הריני מחייב לתת בכל שנה מעשר פירות היוצאים בשדה זו דהוי דבר קצוב יע"ש והשתא א"כ מאי ק' לי' להר"ן ז"ל הא ה"נ כיון דמה שנותן לו היינו פי ב' שיפלו לו אח"כ א"כ הו"ל דבר קצוב דומה ממש להמתחייב עצמו לתת מעשר פירות שכתב הרשב"א דהוי דבר קצוב ולכן נראה שהר"ן ז"ל חולק אתשו' הרשב"א הלזו וס"ל דהמתחייב לתת מעשר פירות היוצאים משדה זו חשיב דבר שאינו קצוב כיון שאינו יודע אם יוציא הרבה אם יוציא קמעא האמנ' הדבר ק' למ"ש מוהרח"ש ז"ל בתשו' הובאו דבריו בס' משפט צדק סי' הנזכר שהק' על תשו' הרשב"א הלזו ממ"ש הרמב"ן בתשו' הביאו הר"ב התרומות שער ס"ד וכתבו מרן הב"י שם סמוך ונראה דהאומר לחבירו מדת כו"כ חטין אני נותן לך בכל שנה ושנה דבר שאינו קצוב הוא שמא יוקרו החטין ע"כ הרי דאע"ג דקיצץ המדות כתב הרמב"ן דהוי דבר שאינו קצוב ותי' דשאני נדון הרמב"ן דנתחייב במנין קצו' ואיכא למיחש שמא יוקרו החטין אבל בנדון הרשב"א שלא אמר לו אלא מעשר היוצא דבר קצוב מקרי דהמעשר נוטל בין יוציא הרבה בין יוציא קמעא ושבח הר"ב משפט צדק ז"ל תי' זה יע"ש נראה דס"ל דהרמב"ן ז"ל לא פליג אתשו' הרשב"א ז"ל והוא תימא שהרי הרמב"ן ז"ל באותה תשוב' שכתב הר"ב התרומות הביא ראיה לסתור דעת רבינו ז"ל דהמתחייב בדבר שאינו קצוב לא קנה מסוגיא דידן וכמ"ש הר"ן והשתא אי ס"ל להרמב"ן ז"ל כדעת הרשב"א מאי ק"ל שאני הכא דכיון דמה שנותן לו היינו פי ב' מנכסיו הו"ל דבר קצוב וצ"ע והר"ב בני שמואל בחי' על הטור סי' ס' ובתשו' ס"י תי' דודאי אליבא דר"מ כיון דס"ל דאלימא הקנין להקנות דשלב"ל כ"ש אלים להקנות דבר שאין לה קצבה וכמו שנראה מדברי הריב"ש סי' שמ"ה במ"ש אלא אם ירצה הרב לחלק ביניהם יע"ש והנה לכאורה יש לדקדק עליו דאיך אפשר לומר דלר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל כ"ש דאלים להקנות דבר שאין לו קצבה שהרי מתחייב בדשלב"ל יוכיח דאע"ג דאדם מתחייב בדשלב"ל אפי"ה אין אדם מתחייב בדבר שאין לו קצבה וא"כ היא גופה נמי נימא אליבא דר"מ דאע"ג דאדם מקנה דשלב"ל אין אדם מקנה דבר שאינו קצוב האמנם הנראה ודאי שהתי' לזה ברור דבשלמא גבי דשלב"ל דה"ט דלא קנה משום דכיון דדבר הנקנה ליתיה בעולם לא סמכה דעתי' לאקנויינהו והילכך במתחייב עצמו בדשלב"ל כיון דגופו איתי' בעולם וגופו הוא המתחייב ודאי דגמיר ומשעבד נפשי' משא"כ בדבר שאין לו קצבה דהמונע הקנין הוא משום דכיון דלא נתן קצבה לדבר לא סמכה דעתי' דקונה אם כן כי מתחייב גופו לדבר שאין לו קצבה מאי הוי הרי ס"ס דבר שאין לו קצבה הוא מתחייב אמנם לר"מ דס"ל דאפי' בלשון הקנאה אדם מקנה דשלב"ל וע"כ היינו משום דס"ל דקונה בכל דהו סמכא דעתי' לאקנינהו א"כ ה"נ בדבר שאין לו קצבה נמי סמכה דעתי' לאקנויינהו וזה מוכרח לדעת הריב"ש ז"ל ודוק ועיין בהרב נת"מ ז"ל דף צ"ו ע"ב.<br><b> ודע </b> שכפי דברי הרב בני שמואל הללו יש ליישב השגת הראב"ד ז"ל פ' י"א מהלכות מכירה שהשיג לדעת רבינו מסוגיא דפ' הנושא שהקשה מאותה משנה לר"ל וסייעו לר"י והיו סבורים שאינן בשטרי פסיקתא יע"ש די"ל דתלמודא ה"ק דבשלמא לר"י איכא לאוקמא למתני' בשכתב לה בשטר ולא תקשי דהו"ל דבר שאינו קצוב דאיכא למימר דמתני' ר"מ היא דס"ל א"מ דשלב"ל ומכ"ש דאדם מתחייב בדבר שאינו קצוב אלא לר"ל דלא מצי לאוקמי למתני' בשנתחייב לה בשטר ובקנין דא"כ מאי למימרא כמ"ש רש"י ז"ל שם דכיון דס"ל בעלמא דאדם מקנה דשלב"ל מכ"ש דבר שאינו קצוב אמנם לר"י ניחא דמתני' מיירי שאמר לי' חייב אני לך מנה בשטר והא קמ"ל דחייב אני לך מנה בשטר מהני ואתיא כר"מ ודוק. אך קשה לי בדברי מוהרש"ח ז"ל ממ"ש רבינו ז"ל פי"ג מהל' אלו דין ג' האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה בד"א בסתם שאינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחול כו' אבל במפרש כו' כיצד כו' ומבואר מדברי ה"ה שם שרבינו מפרש מ"ש בפ' הזהב אמר רבא ל"ק הא בסתם הא במפרש שלא כפירש"י ז"ל שם שכתב דבסתם הוא שלא פי' לו שיש בו אונאה והוא סבר שאין בו אונא' ומפרש הוא שפירש ואמר יודע אני שיש בו אונא' ואני מוכרו ע"מ שאין בו אונא' אלא רבינו מפרש דה"ק אמר רבא ל"ק כאן בסתם כאן במפרש כלומר דרב מיירי בשאמר יודע אני שיש בו אונא' ועל מנת שאין לך עלי אונא' אני מוכרו לך דכיון דלא פירש שיעור האונא' הו"ל דבר שאינו קצוב ואין אדם מוחל דבר שאינו קצוב כמו שאינו מתחייב בדבר שאינו קצוב וכ"כ הטור סי' רל"ב גבי המוכר ע"מ שאין אתה חוזר עלי מום שכתב רבינו שאם לא פירש המום שהיה בו ה"ז חוזר דהיינו משום דלשיטתי' אזיל דאין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב יע"ש ומפרש הוא שפירש שיעור האונא' בהדיא כדקתני בברייתא יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' ועיין בהרב מקור ברוך סי' מ"ג שכתב שמכאן יצא לו לרבינו דין זה. והשתא לפי דברי מוהרש"ח שכתב דלר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל כ"ש דמתחייב בדבר שא"ק א"כ קשה דהיכא קאמר רבא דרב דאמר יש לו עליו אונא' מיירי בשלא פירש שיעור האונא' ומשום דאין אדם מוכר דשא"ק הא רב ס"ל בעלמא דא"מ דבר שלב"ל ומכ"ש דשא"ק לדעת מוהרש"ח וכבר הי' אפשר ליישב לזה דודאי מימרא דרב דקאמר יש לו עליו אונאה ע"כ מיירי בשלא פי' לו שיש בו אונא' אלא סתם ואמר ע"מ שאין לך עלי אונא' ומש"ה יש לו עליו אונא' דלא ידע דמחיל כפי' רש"י אבל כל שפירש ואמר יודע אני שיש בו אונאה ועל מנת כן אני מוכרו לך אין לו עליו אונאה אליבא דרב דכיון דס"ל דאדם מתחייב בדשא"ק הו"ל כאלו פי' בהדיא ואמר לו יודע אני שאינו שוה אלא מנה אלא שרבינו ז"ל דייק ברייתא דקתני אבל במפרש מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני מוכר בק"ק יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' דל"ל לברייתא לאשמעינן דינא במפרש בהדיא שיעור האונאה ולישמועינן רבותא יודע אני שיש בו אונאה סתם אלא משום דברייתא ס"ל דאין אדם מתחייב בדשא"ק וכרבנן דר"מ דס"ל דאין אדם מקנה דבר שלב"ל משו"ה נקט בדוקא שיעור האונא' אלא מיהו אכתי ק"ל למ"ש עוד הרב מוהרש"ח ז"ל ליישב דעת רבינו למאי דק"ל לפי שיטתו מההיא דפרק הניזקין דקתני אין מוציאין לאכילת פירות כו' ומההיא דמה שתעלה מצודתי מכור לך דלא אמר כלום משום דאין אדם מקנה דשלב"ל הא מה שעלתה מצודתי קנה אע"ג דהוי דבר שאינו קצוב וכתב הרב הנזכר דע"כ לא כתב רבינו ז"ל דאין אדם מתחייב בדשא"ק אלא דוקא במתחייב עצמו בלא כסף ובלא מחיר אבל כל דמטי לי' הנאה אף רבינו ז"ל מודה דמתחייב בדשא"ק ומשו"ה גבי מה שעלתה מצודתי כיון דאיכא הנאת זוזי גמר ומכר ואע"פ שרבי' ז"ל פכ"ב מה' מכירה כתב מה שתעלה מצודתי נתון לך ל"ק דעיקרא במכירה איירי כמ"ש מה שאירש מאבא מכור לך ורצה נמי ללמדינו דין זה בנתינה ולאו דוקא את"ד ועיין בהרב מש"ל בפ' זה מה שהקש' לתי' הרב גד"ת ממ"ש רבינו דין זה דמה שתעלה מצודתי גבי מתנה וכנרא' דאשתמיט מיני' דברי מוהרש"ח ז"ל והשתא ק' שהרי גבי אונאה כתב רבינו ז"ל וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני נוטל ממך יודע אני ששוה מאתים על מנת שאין לך עלי אונאה אני לוקח אין לו עליו אונאה משמע בהדיא דאפי' גבי לוקח נמי אם לא פי' לו שיעור האונא' יש לו עליו אונא' וע"כ היינו משום דהו"ל דשא"ק הרי דאפי' גבי מכירה דאיכא הנאת זוזי ס"ל לרבינו דאין אדם מתחייב בדשא"ק שוב ראיתי להר"ב התרומות שער ס"ד ח"א שהביא שם תשובת הרמב"ן לסתור דברי רבינו ז"ל וז"ל וכשחזרנו על כל צדדינו לא מצאנו שדינו של הרב דין ולענין אונאה שחלקו בין בסתם בין במפרש ההיא טעמא רבה הוא משום דבסתם איכא מחילה דהא בשאר כל מקח וממכר הוא דבכל מו"מ נמי כל א' יודע שחבירו מעלה בדמי ממכרו כמו שיוכל לעלות ורחמנא אמר לא תהוי מחילה כדי שירא' לתגר הא לענין מתנה ומחיל' כיון דמחית נפשיה להני ספקא גמר ומשעבד נפשיה א"ד יע"ש הנה מבואר מדבריו שהרמב"ן ז"ל מפרש מה שאמר רבא כאן בסתם כאן במפרש כפי' רבינו ז"ל ואפ"ה כתב דאין להביא ראיה לדעת רבינו דהתם שאני דגזירת הכתוב הוא דלא תיהוי מחילה שהרי בכל מו"מ אדם יודע שחבירו מעלה בדמי ממכרו ואפי"ה אמרה תורה דלא תיהוי מחיל' א"כ מעתה מתרצת' שפיר מה שהקשינו לדעת מוהרש"ח ז"ל ולפי הנרא' אשתמיט מיני' מהר"ב מקור ברוך ז"ל דברי הרמב"ן ז"ל הללו ממ"ש שמצא ראי' נכונ' לדעת רבינו ז"ל ולא זכר שראי' זו של כת הקודמין היא ודחאוה בב' ידים ומכלל האמור יש ליישב מה שהקש' הרב מקור ברוך ז"ל על הטור ז"ל סי' רל"ב שהביא דברי רבינו ז"ל גבי המוכר ע"מ שאין אתה חוזר עלי מום ה"ז חוזר עד שיפרש המום כו' וכתב עליו הטור ז"ל וזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחבירו דשא"ק ואני כתבתי למעל' שדעת א"א כו' והקש' עליו דלמה לא הביא הטור ז"ל סי' רכ"ו גבי אונאה לשון רבינו ז"ל ויכתוב עליו דאזיל לשיטתי' ולמה זה איחר עד כה גבי מום לכתבו יע"ש אכן כפי דברי הרמב"ן ז"ל שכתבנו הנה נכון דגבי אונאה אפי' למאן דס"ל דאדם מתחייב בדשא"ק מודה הוא דכל שלא פי' האונאה יש לו עליו אונא' דגזירת הכתוב הוא דלא תיהוי מחילה בכדי שירא' לתג' כמ"ש הרמב"ן אבל גבי מוכר חפץ ע"מ שאין אתה חוזר עלי מום דליכא גזירת הכתוב משו"ה כתב הטור ז"ל דאזיל לשיטתי' וזה פשוט:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות כו' אפילו מכר שוה אלף בדינר כו'.</b> עיין בפרק האיש מקדש דמ"ב בתוס' ד"ה ה"נ כתבו וז"ל בקונט' גריס הא דאמרן יתר משתות בטל מקח כו' וק' לר"ת חדא מדנקט גבי שתות אין אונאה לקרקעות נראה דביתר משתות יש להן אונאה כו' ואיכא למידק לפי גי' רש"י מאי אשמועינן רבא הא מתני' היא בהדיא בפרק הזהב העבדים והקרקעות אין להם אונאה וי"ל דרבא דיוקא אתא לאשמועינן דדוקא בשתות אין להם אונאה אבל ביתר משתות יש להן אונאה דאי ממתני' הוה מצינן למימר דאפילו ביטול מקח אין להם ודו"ק: עוד כתבו שם וז"ל מיהו ק' דמשמע הכא לפי' ר"ת דבקרקעות לא שייך בטול מקח ובפ' הזהב כו' בטול מקח יש להם כו' יע"ש ודבריהם צריכים ביאור דקו' זו תקשי להו בפשיטות ואף לפי גי' רש"י ז"ל מדר"נ אדר"נ דאמר בפרק המקבל אפילו זבן שוה מאה במאתן כו' וכן הקשו בפרק הזהב דנ"ז ד"ה אמר בפשיטות מדר"ן אדר"ן ובדוחק יש ליישב דס"ל דלפי פרש"י ל"ק מדר"ן אדר"ן משום דאיכא למימר דהא דאמר ר"ן בפרק המקבל דאפילו זבין שוה מאה במאתן אין אונאה לקרקעות היינו דוקא גבי לוקח משום דעביד איניש דזבין ארעא יותר משויה וכ"כ רשב"ם בפרק המוכר את הבית דס"ו ועיי"ש בתוס' ד"ה ש"מ ומ"ש ר"ן בפ' הזהב דביטול מקח יש להם היינו לגבי מוכר אמנם לפי' ר"ת דגריס הכא בדרבא ביתר משתות אין אונאה לקרקעות ק"ל שפיר משום דכיון דרבא קאי אמימרא דר"ן דקאמר האחין שחלקו לקוחות הם כו' יתר משתות בטל מקח ואהא קאמר רבא דבקרקעות אין אונאה לקרקעות וחלוקתן קיימת משמע ודאי דאפי' גבי מוכר ס"ל דאין להם בטול מקח דהא אחין שחלקו כל אחד ואחד הו"ל מוכר לגבי חלק חבירו ומשו"ה ק"ל שפיר מדר"ן אדר"ן כנ"ל : ובמה שכתבו עוד וההיא דזבן מאה במאתן אי פלגא דוקא כו' הנה הירוש' הלזו שהביאו התוס' פרק אלמנה נזונת דף צ"ח ד"ה אלמנה שמכרה דפריך התם בירושלמי אמתני' דקתני מכרה שוה מנה במאתים נתקבלה כתובתה ויחזור המקח ומוקי לה ר"י התם בשהוזיל המקח ור"ל אמר אין אונאה לקרקעות אמר ר"י אם היה דבר מופלג יש לו אונאה כו' וכיון שכן קשה טובא דמאי מספ"ל הכא בקדושין אי פלגא דקאמר בירושלמי דוקא או לאו דוקא אלא יותר מפלגא פורתא הא ע"כ דפלגא דירוש' דוקא דאי יותר מפלגא אמאי מוקי לה ר"י למתני' דפ' אלמנה נזונית בשהזיל המקח הא בלא"ה אתי שפיר כיון דאין אונאה לקרקעות עד יותר מפלגא ומתני' קתני מכרה שוה מנה במאתים אלא משמע דאפי' בפלגא ס"ל לר"י דבטל מקח וכ"כ התוס' שם משם ר"ת בפשיטות דבפלגא יש להם בטול מקח וההיא דזבן שוה מנה במאתן דר"ן לאו דוקא מאתים אלא פחות יע"ש איברא שהתו' פרק הזהב כתבו משם ר"ת וז"ל ותי' ר"ת דאין אונאה אפלגא אבל מפלגא ואילך מיקרי בטול מקח כו' ואם הדברים כפשטן נמצאו דבריהם ז"ל סותרים ממ"ש בפ' אלמנה משם ר"ת ולכן צ"ל דמ"ש אבל מפלגא ואילך מפלגא ופלגא בכלל הוא דקאמרי וכ"כ הב"ח סי' רכ"ו והדרישה שם ומהתימא על הרב ש"ך סי' הנז' ס"ק י"ז שדחה שם דברי הדרישה וכתב שדברי התוס' בדוקא הם ושמהירוש' אין ראיה כלל דאדרבא בירוש' י"ל דפלגא לאו דוקא והביא ראיה מדברי התוס' דקדושין דמספ"ל מלתא ואשתמיט מיניה דברי התוס' דפרק אלמנה שכתבו משם ר"ת בהדיא דפלגא יש להם בטול מקח וא"כ ע"כ צ"ל שדברי התוס' לאו דוקא כמ"ש גם מ"ש דמהירושלמי אין ראיה כלל הוא תימא דאדרבא על התוס' אנו מצטערים דמספ"ל בירושלמי אי פלגא דוקא שהרי מבואר מהירושלמי דע"כ פלגא דוקא הוא וכמ"ש ושוב ראיתי להרמב"ן ז"ל במלחמותיו פ' הזהב שתמה על הרז"ה שכתב בשם ר"ח דמופלג שאמרו בירושלמי הוא יותר מפלגא וכתב עליו שח"ו לא אמרה ר"ח מעולם ובעל המאור הזה סמך על הירושלמי בשמיעה בלא ראיה שאלו היה רואה אותו בגמ' שלו לא היה מפרש כן כו' עד ומדמוקמינן בשהוקר המקח ומסייעינן לר"ל ש"מ לר"י שוה מנה במאתים בטול מקח הוא יע"ש הרי מבואר מ"ש ולכן העיקר כמ"ש הב"ח והדרישה ודלא כהש"ך ודברי התוס' דקדושין צ"ע ודעת הרי"ף ורבינו דאין אונאה לקרקעות אפילו מכר שוה אלף בדינר כמ"ש הטור סי' הנז' וראיתי להדרישה שם שכתב שהקדים הטור סברת רבינו לס' הרי"ף משום דבדברי הרי"ף י"ל שגם הוא סובר כר"ת דאין להם בטול מקח עד פלגא אבל כיון דמצינו להרמב"ן שכתב בפי' אפי' שוה אלף בדינר יש לפרש סתמיות דבריו כותיה דמסתמא בשיטת רבו אמרה עכ"ד והן דברי' תמוהים שהרי ממה שהביא הרי"ף ראיה מההי' דאמרינן בריש קמא דבר השוה לכל כסף ומאי ניהו קרקעות דאין להם אונאה כו' מבואר דס"ל להרי"ף כדעת רבינו דאל"כ אלא דס"ל דיותר מפלגא יש להם אונאה א"כ מאי ראיה מייתי לדחות דעת הסוברים דבפלגא יש להם אונאה כיון דלדידיה נמי ע"כ צ"ל דשוה כל כסף לאו דוקא וזה ברור:
+
+Halakhah 9
+
+<b>אבל </b>
+<b> שליח שטעה בכ"ש כו'.</b> כתב ה"ה מימרא בר"פ הא"מ אבל שליח מצי א"ל כו' הנה הר"ן שם הקשה מהא דגרסינן בר"פ גט פשוט ההיא אתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למזבן לה ארעא אזל זבן לה שלא באחריות אתא לקמיה דר"נ א"ל זיל את וזבנה שלא באחריות והדר זבנה ניהלה באחריות ואמאי מחייבינן לשליח בהכי נימא דליהוי בטל מקח כי הכא ותי' דהתם השליח לקח סתם ואין למוכר דין ודברים אלא עמו כו' ולפיכך צריך לפרוע דמים למוכר והאשה ג"כ יכולה היא לומר תן לי מעותי דלתקוני שדרתיך ור"ן ה"ק ליה אם חפצה היא בקרקע קבל עליך אחריות אבל לא שיוכל לכפותה בכך וכך הוא דעת הרמב"ם פ"א ופ"ב מה' שלוחין לחלק בין הודיעו שהוא שליח לקונה בסתם א"ד יע"ש וראיתי למוהר"א ששון סי' קל"א שהקשה וז"ל אבל ק"ל עלייהו דהנך רבוותא דכיון שכתב הר"ן דבההיא דגט פשוט מכריחין את השליח לקיים המקח אם תרצה האשה אבל אין מכריחין את האשה לקנות הקרקע אלא התם איירי בחפצה דוקא וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל כמו שכתב מרן הבית יוסף ז"ל סימן קפ"ב אם כן אמאי אצטריכי הנך רבוותא להך תירוץ דשאני בין סתם למפרש הרי בהך תירוץ לחודא סגי דשאני התם בההיא עובדא דגט פשוט שהאשה היתה רוצה וכמו שתירץ הראב"ד ז"ל בהשגותיו פ"א מה' הנזכר יע"ש עכת"ק יע"ש שהניחו בצ"ע והנה מה שהבין הרב ז"ל בדעת הר"ן דמכריחין את השליח לקיים המקח אם תרצ' האשה זה לא פורש בדברי הר"ן כי אפשר לומר שהר"ן לא כתב אלא שאם האש' אינה חפצה בקרקע שאין השליח יכול לכפותה לקיים המקח ויכתוב לו אחריות משום שהיא יכולה לומר שהיא רוצה באחריות המוכר יותר משלו ולעולם דס"ל נמי דאם אין השליח רוצ' לקיים המקח שאין האש' יכולה לכפותו וכן ראיתי בס' תומת ישרים סי' ס"ט שכתב וז"ל ולא נתברר בדברי הר"ן מה דין השליח עם המשלח משום דלדידיה תלה הדבר במה שרצתה האש' ולא ידענו אם יהי' זה בנתרצ' השליח ג"כ או אפילו בלא נתרצ' השליח וכבר הוכחתי בס' על הנסים שלי שאין סברתו סברת הראב"ד עכ"ל יע"ש וכ"כ הב"ח ז"ל בסי' הנזכר שלדעת הר"ן ז"ל אין כופין את השליח לקיים המקח ע"ש האמנם נרא' לי שדברי מוהר"ש ז"ל עיקר ממ"ש הר"ן ז"ל בפ' אלמנ' נזונית אההיא דאמרינן והא מר הוא דאמר אין אונא' לקרקעות כתב וז"ל ר"ן גופיה אמר בפ' המקבל גבי דינא דבר מצרא דאי זבין שוה מנה במאתים אין אונא' לקרקעות ואם ירצה המצרן להוציא מן הלוקח משום דינא דבר מצרא אינו יכול לומר אתה שלוחי ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולא אשלם אלא כמו שהוא שוה אלא ישלם כל המאתים כו' ומשני ה"מ בע"ה דלוקח דהתם הוי כמו בע"ה שאינו מתכוין לשנות אלא לצורך עצמו אבל שליח גמור מצי אמ"ל לתקוני שדרתיך כו' ע"ש הרי מבואר דס"ל להר"ן דבשליח גמור מצי למימר לתקוני שדרתיך וכופין את השליח ואינו משלם מה ששוה ועיין בס' מחנ' אפרים הלכות שלוחין סי' ב' ולעיקר קו' מוהרא"ש לע"ד אחר המחיל' נרא' דלק"מ דס"ל להר"ן ורבינו דדוקא בלא הודיעו שהמקח קיים אצל השליח עם המוכר בהא הוא דכפינן ליה לשליח לקיים המקח עם המשלח מטעמא שכתב הואיל וקנה במעותיו שכיון שהמקח קנוי לו עכ"פ עם המוכר אף אם לא ירצ' המשלח לקיים המקח משו"ה כופין אותו לשליח לקיים עם המשלח כיון שקנ' במעותיו והשליח ג"כ אינו מפסיד כלום אם ימכרנו למשלח באחריות שהרי אף אם ישאר בידו ויפרע המעות למשלח אם יבא ב"ח ויטרפנ' הוא מפסיד המעות מה שאין כן בהודיעו שהוא שליח כיון שהשליח יכול לבטל המקח עם המוכר לא כפינן ליה לשליח לקיים המקח עם המשלח ושיכתוב לה אחריות שהרי ליכא טעמא דהואיל וקנה במעותיו שכתב רבינו כי השליח רוצ' לבטל המקח עם המוכר וליתן לה המעות שנתנה לו ונמצא א"כ השליח מפסיד אם יקיים המקח ויכתוב לה אחריות וכל כי האי ודאי ס"ל ז"ל דלא כפינן לשליח להפסיד מביתו ואם כן משום הכי יש להעמיד ההוא דג"פ בשלא הודיעו כנ"ל פשוט עוד הקשה הרב הנזכר על מ"ש הראב"ד ז"ל בהשגות פ"א מה' שלוחין הלכה ג' וז"ל ובעל החבור הזה חילק בין שליח שהודיעו שהוא שליח לשליח סתם ולדבריו אפשר כי מעש' דר"ן סתם היה עכ"ד שאיך כתב שהדבר אפשר והרי נרא' שהוא מוכרח שהרי בפ"א ד"ה הנזכר הביא מעשה דר"ן ואם איתא שהרמב"ם מפרש לה בהודיעו א"כ איך כתב שהשליח לוקח אותה וחוזר ומוכרה הרי לדעתו ז"ל המקח בטל בין שלשתן שהרי כתב בפ"ב השליח שמכר או שקנה והודיעו שהוא שליח בדבר זה לפ' אע"פי שמשך או שהמשיך ונמצא שעבר על דעת משלחו בטל המקח ומחזיר ואם לא הודיעו קנה המקח ויהיה הדין בינו ובין המשלח ע"כ הרי דדוקא בלא הודיעו יש דין בין השליח ובין המשלח אבל בהודיעו בטל המקח בין כולם וא"כ איך כתב הדבר באפשרות והוא מוכרח עכת"ד יע"ש וראיתי להר"ב כנה"ג ז"ל סי' הנזכר בהגהת ב"י אות י"ד שכתב דאין כאן מקום קו' שהרי הרא"ש ז"ל בפ' ג"פ ס"ל כחילוק הרמב"ם דבלא הודיעו המקח קיים אצל המוכר ואפי"ה פירש הך עובדא בשהודיעו משום דס"ל דשאני הך דשמעתין דהמקח בטל בין כולם דלא פשע השליח אלא שנתאנ' ומשו"ה ראוי שיהיה מכרו בטל לגמרי משא"כ ההיא דג"פ שהשליח שינה משליחותו מדעתו ומשו"ה ראוי שיתקיים המקח וילקה השליח וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' הביאה מרן ז"ל סי' הנזכר וכ"כ מוהראד"ב ז"ל סי' צ"ג וא"כ להרמב"ם ז"ל נמי אפשר לומר דנהי שיש חילוק בין הודיעו ללא הודיעו היינו דוקא היכא דטעה השליח ונתאנה אבל הכא דהשליח פשע ועוות לקנות הקרקע שלא באחריות לא וא"כ משו"ה כתב הראב"ד הדבר בלשון אפשר א"ד יע"ש ולע"ד אחר המחיל' רבה נרא' שלדעת רבינו ז"ל א"א דס"ל כדעת הרא"ש והרשב"א דהיכא דפשע השליח המקח קיים אצל המוכר שהרי מלשון שכתב בפ"ב ונמצא שעבר על דעת משלחו משמע שעבר על דעת המשלח במרד ובמעל שאל"כ שטעה ונתאנה הו"לל כמ"ש בפ"א דין ב' שליח שעבר על דעת משלחו כו' וכן אם טעה בכ"ש כו' אלא משמע דאפילו בעבר ופשע מדעת המשלח אפי"ה ס"ל דאם הודיעו המקח בטל וכן מבואר בהדיא ממ"ש שם באותו פ' בדין הסרסור שאם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא יחזיר החפץ לבעלי' וכתב מרן הכ"מ דה"ט שכיון שידע הלוקח שחפץ זה של ראובן דומ' לדין שכתב למעל' שאם הודיע שהוא שליח בטל המקח הרי בהדיא דאפי' בדליכא פשיעת השליח המקח בטל לגמרי שהרי התם המוכר א"ל מכור לי בק' והלך ופשע ומכרו בנ' ואפי"ה ס"ל לרבינו דהמקח בטל לגמרי ולא אמרינן כיון דפשע השליח ילקה השליח ויתקיים המקח וליכא למימר דדוקא בשליח דלוקח כההיא דג"פ ס"ל לרבינו דאפי' בהודיעו המקח קיים אצל השליח והמוכר משום שלא הי"ל לפשוע ולעבור מדעת המשלח אבל בשליח דמוכר כההיא דסרסור אע"ג דהשליח פשע אפי' הכי המקח בטל משום דכיון דעבר על דעת המשלח ושינה שליחותו הרי נתבטל שליחותו והו"ל מוכר דבר שאינו שלו דא"כ מה"ט נמי אפי' לא הודיעו שהוא שליח יהיה המכר בטל כיון דהוי מוכר דבר שאינו שלו ואיך כתב רבינו שליח שקנה או שמכר כו' שאם לא הודיעו המקח קיים וכבר נתקש' בזה הרב מחנה אפרים סימן הנזכר וכתב שנרא' דעת רבינו דס"ל שאין השליחות מתבטל בכך כיון דהשליח צריך לשלם משלו ואין כאן פסידא יע"ש ואם כן אי משום האי טעמא אפי' בהודיע נמי יהא המקח קיים וילקה השליח אלא משמע ודאי שלדעת רבינו ז"ל א"א לומר דס"ל כהרשב"א והרא"ש וא"כ הדרא קו' מהרא"ש לדוכת' ולכן נרא' לע"ד דמ"ש הראב"ד ז"ל הדבר בדרך אפשר הוא משום דאיכא למימר שרבי' ז"ל ס"ל כדעת הרמ"ה שכתב הטור דכל זמן שלא יברר המשלח שעשאו שליח לקנות לו סתם יכול המוכר לומר שהתנ' עמו בין לעוות בין לתקן ואף שממ"ש רבינו בדין הסרסור נרא' שחולק לדעת הרמ"ה כבר כתבו הב"ח ז"ל והש"ך סי' קפ"ה דלא פליגי ושאף רבינו ז"ל מודה לדעת הרמ"ה ואם כן אף ע"ג דס"ל לרבינו דבהודיעו המקח בטל בין כולן היינו דוקא בשנודע שעשאו שליח סתם ומעשה דר"ן איכא למימר שלא היתה האשה יכולה לברר שעשאתו שליח סתם ומשו"ה המקח קיים בין השליח והמוכר ושוב מצאתי כן בדריש' יע"ש ודו"ק מיהו ק"ל לפי מ"ש משם מוהראד"ב שלדעת הרא"ש ז"ל שפירש ההיא דג"פ במפרש ס"ל כדעת הרשב"א דהיכא דפשע השליח השליח מפסיד והמקח קיים וכן נראה גם כן מדברי מרן הב"י סי' הנזכר שדעת הרא"ש כדעת הרשב"א ממ"ש הטור ז"ל סימן קפ"ה וז"ל וכתב עוד הרמב"ם שאם ידע הלוקח שחפץ של ראובן כו' וגם בזה השיג עליו הראב"ד וכתב שלא יחזיר ולא עוד אלא אפילו אם יודה לו הסרסור יאמר הלוקח קנונייא אתם עושים עלי והכי מסתברא עכ"ל ומשמע ודאי דע"כ לא פליג הראב"ד ז"ל אלא דוקא בשלא נודע הדבר בבירור אם שינה בדעת המשלח וכמ"ש שיאמר הלוקח קנונייא אתם עושים עלי אבל אם נודע ע"פ עדים ששינה מדעת המשלח מודה דהמקח בטל כמ"ש מוהרשד"ם ז"ל ח"מ סימן ע"ז הביאו הרב בעל כנה"ג בהגהת הטור אות כ"ז יע"ש והוא פשוט וא"כ מאחר שהטור ז"ל בסימן קפ"ב הביא דעת אביו הרא"ש שמפרש ההיא דג"פ בשהודיעו שליח ולדעתו צ"ל דס"ל דכל שפשע השליח המקח קיים אם כן איך כתב דמסתברא כדעת הראב"ד דיכול לומר קנונייא אתם עושים עלי והלא לפי דעת הרא"ש אפילו אם נודע ע"פ עדים ששינה המקח קיים ואם כן לפחות הי"ל להזכיר סברת אביו הרא"ש ז"ל ולומר ולדעת א"א הרא"ש ס"ל אפילו אם נודע ע"פ עדים המקח קיים ואפשר לומר דס"ל להטור דאע"ג דהרא"ש ז"ל מפרש ההיא דג"פ בשהודיעו וס"ל דכל שפשע השליח המקח קיים והשליח מפסיד מ"מ אפשר שלא כתב הרא"ש אלא בשליח דלוקח כההיא דג"פ אבל בשליח דמוכר אע"ג דפשע השליח ושינה משליחותו אפשר דס"ל דהמכר בטל דכיון דשינה שליחותו נתבטל השליחות והוה ליה מוכר דבר שאינו שלו ומשום דלא ברירא ליה מילתא כתב דמסתברא כדעת הראב"ד דבשלא נודע הדבר בבירור המקח קיים אבל בשנודע הדבר לא פסיקא ליה מילתא ובהכי ניחא לי מה שהקש' מרן הב"י בסימן קפ"ב על מ"ש הטור וזה נוטה לדברי הרמב"ם דבשלא הודיעו שהוא שליח שדינו כשאר כל אדם שלוקח ומוכר וז"ל איני יודע למה כתב רבינו שנוטה לדברי הרמב"ם שדברי הרא"ש הם ממש כדברי הרמב"ם לענין דינא דבשלא הודיעו דינו כשאר כל אדם יעיין שם אכן כפי מ"ש הנה נכון דמשום הכי כתב וזה נוטה דאינו ממש כדברי הרמב"ם דאפשר דס"ל דדוקא בשליח דלוקח המקח קיים אבל בשליח דמוכר המקח בטל שלא כדעת רבינו ז"ל כנ"ל נכון וראיתי להרב תומת ישרים שכתב שמדברי הרא"ש ז"ל שכתב שאם ירצה השליח יחזיר לה המעות ולא חילק בזה בין אם רוצה המשלח או לא משמע דס"ל דיד השליח על העליונה אם ירצה נותן דמי' אם רוצה משלם דמי עוות ואע"פ שהמשלח אינו רוצה במקח והשליח רוצה ליתן לו מה שעוות אפי"ה לדעת הרא"ש לא כייפינן לשליח שיבטל המקח ושלא כדעת הר"ן והרמב"ם והראב"ד דס"ל דאם אין המשלח רוצה במקח כייפינן לי' לשליח שיתן דמים יעויין שם ולע"ד יש לדקדק על זה שהרי אפסיקא הלכתא בפרק אלמנה נזונית דשליח הרי הוא כאלמנה דאפי' מכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל ואלו באלמנה תנן התם במתניתין דצ"ח ע"א דאפילו היא אומרת יחזיר דינר ליורשים המכר בטל וא"כ נראה דדומיא דהכי בשליח נמי אפי' אם רוצה לתקן מה שעוות המכר בטל ודוחק לומר דשליח כאלמנה שאמרו היינו דוקא לענין זה בלבד דאפי' בס' חוזר דפשטא משמע דשליח כאלמנה לגמרי ודוק עוד ראיתי להרב הנזכר דברים תמוהים בעיני שכתב דלפי מה שתי' התוס' בשמעתין ד"ה אבל ובפרק אלמנה נזונית למה שהקשו מדרבא אדרבא דאמר התם שליח כדיינים דההיא דשליח כדיינים היינו שהמקח קיים והא דשמעתין דאמרינן אפי' בפחות משתות מצי א"ל לתקוני שדרתיך היינו להחזיר אונאה מיתרצה קו' הר"ן ז"ל מההיא דג"פ דמש"ה לא בטל ר"ן את המקח וחייבו לשליח לקבל עליו אחריות משום דאין טעות השליח לבטל את המקח וע"פ זה תמה על הרא"ש ז"ל שכתב תי' זה לפסק הלכה בפרק אלמנה ניזונית ובפרק ג"פ כתב שהמקח בטל ונדחק לאוקמי כשאין לו דמים וכתב עוד שדעת התוספת כדעת הראב"ד ז"ל דאם רוצה המשלח לקיים המקח כופין את השליח שישלם דמי עוות אלא דבהא פליגי כשאין המשלח רוצה בקרקע שלהראב"ד המקח בטל וכופין לשליח שיחזיר הדמים ולהתוס' המקח קיים ומשלם השליח דמי עוות אם ירצה לקיים המקח יע"ש ואני שמעתי ולא אבין שמעולם לא כתבו התוס' דהמקח קיים אלא דוקא בפחות משתות אבל ביותר משתות ס"ל דהמקח בטל ואם כן איך כתב שדעת התוס' כדעת הראב"ד אפילו ביתר משתות אם רוצה המשלח לקיים המקח כופין את השליח שישלם דמי עוות גם מ"ש שלדעת התוס' אם אין המשלח רוצה במקח המקח קיים ומשלם דמי עוות אם ירצה השליח לקיים המקח הוא דבר תימא שלא כתבו התוס' כן אלא אליבא דרבא אמר ר"ן דס"ל דשליח כדיינים ובפחות משתות דוקא אבל למאי דאפסיקא הלכתא התם דשליח כאלמנה אפי' בפחות משתות נמי המקח בטל ובשתות אפי' אליבא דרבא נמי מודה דהמקח בטל וע"פ זה אין מקום למה שהקש' על הרא"ש דאע"ג דבפרק א"נ הביא תי' זה לא כ"כ אלא אליבא דרבא דס"ל שליח כדיינים אבל למאי דקי"ל כמ"ד שליח כאלמנה המקח בטל לגמרי ומשום הכי הוצרך הרא"ש ז"ל לאוקמי ההיא דג"פ בשאין בידה מעות ותו דההיא דגט פשוט בזבנה שלא באחריות משמע דהוי כהיכא דטעה בשתות דאפי' אליבא דרבא המקח בטל וכן יש לתמוה ג"כ על מ"ש עוד שם וז"ל ומה שטוען שאין אונאה לקרקעות טעות הוא בידו דהיינו כשהוא בעצמו אבל ע"י שליח אפילו בפחות משתות חוזר ואע"פ שא' מן האחרונים תי' לאותה קו' שהקשו התוס' ז"ל דהא דשמעתין מיירי במטלטלין וההיא דפרק א"נ במקרקעי ולפי זה התי' אם אין במה שטעה השליח שתות המקח קיים אלא שכל הפו' ז"ל כתבו דאפי' במקרקעי שליח שטעה כל שהוא חוזר עד כאן דבריו יעויין שם ואתמהא איך שם מחלוקת בזה שהרי מעולם לא כתבו כן א' מן האחרונים אלא ליישב דלא תיקשי דרבא אדרבא מדידי' אדידיה אבל לפום הלכתא הא קי"ל התם דשליח ה"ה כאלמנה ואדרבא לפי תי' זה דההיא דאלמנה ניזונית מיירי במקרקעי צ"ל דאפי' במקרקעי שליח שטעה בכ"ש חוזר שהרי עלה דההיא אפסיקא הלכתא כמ"ד דשליח ה"ה כאלמנה סוף דבר שכל דבריו תמוהים וצ"ע: וראיתי להרב כנה"ג בסי' הנזכר בהגהת ב"י אות ח' שכתב לתרץ קו' זו שהקש' הרב ת"י להרא"ש ז"ל מדידיה אדידיה וז"ל ולדידי אין זו קו' חדא כו' דאפי' נימא דהרא"ש ז"ל תפס תי' זה להלכה כמ"ש הרב ז"ל אין כאן קו' דלא אמרי' המקח קיים והשליח יתקן את אשר עוות אלא דוקא כשיכול השליח לתקן עותו אבל כשאינו יכול לתקן אפי' בלא הודיעו שהוא שליח המקח בטל כמ"ש מוהריב"ל ולענין אונאה דיכול לתקן את אשר עוות קנה ומשלם האונא' אבל בזבין שדה שלא באחריות א"א לקיים המקח ולתקן את אשר עותו אם לא לחזור לקנותו למוכר שלא באחריות ולחזור למוכרה לאשה באחריות כו' יע"ש ואיני מבין דבריו שהרי קושית הרב ז"ל היא דכיון דס"ל כדעת התוס' דאם רצה המשלח לקיים המקח כופין את השליח שיתקן את אשר עוות איך כתב בפ' ג"פ דאם ירצה השליח יחזיר לה המעות דמשמע אפי' אם האשה היתה רוצה לקיים המקח מדמוקי לה בשאין בידו ולא קאמר דמיירי שהאש' היתה רוצה לקיים המקח וכמו שדקדק הרב בלשונו שכתב ונדחק לאוקומי בשאין לו דמים וא"כ מה תקן הרב ז"ל במ"ש דלא אמרי' המקח קיים כו' אלא דוקא בשיכול לתקן את אשר עותו כו' הא ה"נ בידו לתקן שיחזור ויקחנו שלא באחריות וימכרנו לה באחריות וא"כ איך כתב שאם ירצה יחזיר לה המעות גם מ"ש עוד לתרץ דמעולם לא כתב הרא"ש דהמקח בטל אלא לגבי המשלח אבל לגבי המוכר המקח קיים יע"ש הוא דבר תימא דהיינו דק"ל להרב ז"ל דלמה יהי' המקח בטל לגבי המשלח וכמ"ש ולא ידעתי מה הבין הרב ז"ל בכונת הרב ת"י אשר עליה בנה יסוד תי' הללו וכבר כתבתי שעיקר קו' אין כאן מקום קו' כלל וזה פשוט:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b>
+<b> אדם מקנה דשלב"ל כו'.</b> כתב ה"ה ואוקימנא בפרק האשה רבה הנהו דאמרי אדם מקנה בשיטה ואינה הלכה וזה פשוט ומוסכם ע"כ ומדברי רש"י ז"ל פ' האומר דקדושין דס"ב ע"ב ד"ה כמאן אזלא נראה שפוסק הלכה כר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל וראיתי להרב ז"ל דשמ"ז ע"ב שהקש' לדעת רש"י ז"ל מההיא דספ"ק דגיטין דאמרינן התם אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במע"ג קנה אמר רבא מסתברא מילתיה דרב בפיקדון אבל במלוה לא והאלקים אמר רב אפי' במלוה איתמר נמי אמר שמואל כו' ושיילינן וטעמא מאי ופרש"י ז"ל מ"ט במלוה קנה הא ליתי' בעיניה דליקני ושקלינן וטרינן עד דמסיק מר זוטרא דהא חדא מתלת מילי דשוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא כו' והוא תימא דהא אי מסקינן בעלמא דאף כל דשלב"ל יכול אדם להקנות א"כ מאי קו' במע"ג אמאי משוי לי' הלכתא בלא טעמא ותי' דשמא לא נזקקו לאותו משא ומתן אלא אליבא דשמואל דאמר בהדיא דין מע"ג במלוה דמסתמא לא סבר כר"מ דאד"מ דשלב"ל דהא לא כייליה בהאשה רבה בהדי אמוראי ותנאי דסברי הכי אבל לר"ה אמר רב לא צרכינן למידי דלטעמייהו אזלי דס"ל כר"ע א"ד יע"ש הנה הרב ז"ל לא ברירא ליה מילתא אי שמואל ס"ל בהדיא כר"מ והוצרך לומר דמסתמא לא ס"ל כר"מ מדלא כייליה בהדי הנך ולא זכר שם דבהדיא אמרינן בפ' אע"פ דף נ"ט דשמואל ס"ל דאין אדם מקדיש דשלב"ל ומכ"ש דאין אדם מקנה דשלב"ל ועיקר תי' לא נהירא לי דא"כ אליבא דרב דס"ל כר"מ משמע ודאי דמע"ג נמי איתיה במלוה דמ"ש מפקדון וא"כ ק' היכי קאמר רבא מסתברא מילתיה דרב בפקדון אבל במלוה לא אמאי לא וכן נמי כי קאמר והאלקים אמר רב אפי' במלוה אמאי לא הכריח הדבר ממאי דס"ל לרב בעלמא כר"מ וכההיא דפ"ק דמציעא דקאמר והאלקים אמר רב אפי' בשדה זו מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר"מ ותו דבפ' האיש מקדש דמ"ח אמרי' במלוה ע"פ במאי פליגי בדרבה אמר רב כו' מ"ס כי קאמר רב בפקדון אבל במלוה לא כו' והשתא ק' דאיך אפשר לומר דרב לית ליה מע"ג במלוה כיון דס"ל בעלמא כר"מ ועיקר קו' מעיקרא ליתא למ"ד דאע"ג דס"ל לרש"י דהלכה כר"מ דאד"מ דבשלב"ל היינו דוקא לומר דשבאו לעולם אינו יכול לחזור אבל קודם שבאו לעולם או לרשותו אפי' לר"מ יכול לחזור בו וכדאיתא בפרק אז"נ המוכר פירות דקל לחבירו עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו ובפ"ק דמציעא די"ו אההיא דרב דאמר שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה פרש"י ז"ל קנה אם יקחנו ואינו יכול לחזור בו כשלקחה הנה מבואר דקודם שלקחה אפי' לר"מ יכול לחזור וא"כ משו"ה פריך שפיר דמ"ט (דמ"ד) דמע"ג אפילו במלוה קנה דמשמע ודאי דא"י לחזור בו אפי' בעוד המלוה ביד הלוה עדיין דאינו ברשותו ואמאי הא אפילו לר"מ כל זמן שאינו ברשותו יכול לחזור בו וזה פשוט עיין בספר כהונת עולם ומההיא דגרסינן פ' השולח דמ"ה ר"ח ערק לי' עבדא כו' שלחו לי' והכתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו שלח להו כו' ומ"ש דשלח להו כראב"י משום דמשמע להו קראי כו' יש להוכיח כדעת רש"י ז"ל שלדעת הפוסקים ז"ל דאין הלכה כר"מ ק' דא"כ מאי פריך בגמ' ומ"ש דשלח להו כראב"י ומאי קו' הא כיון דהא דרב דאמר בלוקח עבד ע"מ לשחררו אתיא אליבא דר"מ משו"ה לא שלח להו כדר' דהוי דלא כהלכת' אמנם לדעת רש"י ז"ל דס"ל דהלכה כר"מ ניחא שפיר ודוק. מיהו הא קשה לי ממ"ש רש"י ז"ל פרק מי שהי' נשוי דפ"א גבי ההיא דזבנא לכתובתה דאימיה בטובת הנאה ואתא איהו וקא מערער וקאמר רבא נהי דאחריות דידה לא קביל אחריות דנפשיה מי לא קביל ופרש"י ז"ל דעל חזרת המעות קאמר אבל במכירת הקרקע חוזר דאין א"מ דשלב"ל כו' והשתא ק' דלפי שיטתו ז"ל דס"ל דהלכה כר"מ א"כ אמאי הוצרך לאוקמי ההיא דזבנה לכתובתה בחזרת מעות ודלא כהלכתא לוקמי שפיר במכירת הקרקע ואליבא דר"מ דקיי"ל כותיה והתוס' ז"ל שם כתבו דאין סברא לומר דהא אתי כמ"ד א"מ דשלב"ל דהא קי"ל כמ"ד אין א"מ כו' ויש ליישב דהוצרך רש"י לזה אליבא דרבא דקאמר התם אחריות דנפשיה מי לא קביל ורבא גופי' משמע דס"ל כרבנן דר"מ מדקאמר פ"ק דמציעא מסתברא מילתיה דרב בשדה סתם אבל בשדה זו לא וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שם דמאי דקאמר מסתברא כותי' היינו לומר דס"ל לרבא כותיה דרב בשדה סתם אבל בשדה זו לא ס"ל כותיה משום דס"ל אין א"מ דשלב"ל ואפילו דרב אמרה אפילו בשדה זו מ"מ רבא לא ס"ל כותי' בשדה זו ועיין בהרב בני יעקב דצ"ד ע"א ובאסיפת זקנים שם וא"כ מש"ה הוכרח רש"י לומר דהא דקאמר רבא אחריות דנפשיה מי לא קביל דעל חזרת המעות קאמר ועל התוס' ז"ל יש לגמגם דאמאי הוצרכו להכריח מדקי"ל דאין אד"מ דשלב"ל ואמאי לא הכריחו בפשיטות מדרבא גופי' כמ"ש ויש ליישב דמההיא דפ"ק דמציעא לא מכרעא דאפשר לפרש דמסתברא מילתא דרב דקאמר רבא אליבא דרב הוא דקאמר דרב גופי' לא אמר אלא בשדה סתם אבל בשדה זו לא ובתר הכי חזר בו רבא ואמר האלקים אפילו בשדה זו אמרה ולעולם איכא למימר דרבא גופי' ס"ל כותיה ודוק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ב) </b>
+<b> דברי </b> הרב לכאורה תמוהין מאוד דהיאך רצה להוכיח מדברי הש"ס מדאמר מ"ס כי קאמר רב בפקדון אבל במלוה לא הא ע"כ רב סובר בין במלוה בין בפקדון וזה תמוה דהא ע"כ כונת הש"ס לאו הכי הוא דהא האי מ"ס הוא רבנן דר"מ ואיך שייך כלל לומר דר"מ ורבנן פליגי בכונת רב וע"כ שפ' הש"ס היינו לומר שרבנן ור"מ פליגי בדין אי דיניה של רב בין בפקדון בין במלוה או בפקדון דוקא ואין הכונה היאך אמר רב למלתי' וא"כ מאי הוכיח רבינו הא ודאי רב עצמו סובר כר"מ ועיין בר"ן קדושין ובכ"מ פ"ו מהל' מכירה דין ו':<br><b> והרבני </b> המופלא חכם וסופר הר"ר יעקב נר"ו בן הרה"ק פו"מ כ"ה מרדכי איידליץ נר"ו תקן ואזן דברי הרב על נכונה דהכי כונתו דודאי קשיא על הש"ס אמאי נקט הש"ס הך לישנא מ"ס כי קאמר רב כו' ולא אמר הש"ס כפשוטו מר אית ליה דרב בין בפקדון בין במלוה ומר לית ליה דרב במלוה וע"כ דהש"ס לא היה לנקוט כה"ג דמניה הוי משמע דרב גופיה ודאי סובר בין במלוה בין בפקדון ובאמת הש"ס גופא מספקא ליה בכונת רב אי רב אמר בפקדון דוקא או אף במלוה לכן נקט הש"ס כהאי לישנא מ"ס כי קאמר רב ואף שעל ר"מ ורבנן ל"ש למימר דפליגי היאך אמר אלא דאנן מסופקין היאך אמר רב למלתיה וא"כ שפיר הקשה הרב הא לפי דעת בעל גד"ת אין ספק בכונת רב כלל ונכון דבר:<br><b> ובאמת </b> בלא"ה תמיה לי על הרב גד"ת מהאי דאמרינן לעיל אר"ז לעולם בברי וכדר"ה א"ר ופירש"י וצבורין בעינן דסבר רב זביד לא אמר רב קנה אלא בפקדון כל היכא דאיתא בעינא וכן משמע מלשון הש"ס דאמר בגמ' רב פפא לא אמר כר"ז קסבר ר"פ כי אמר רב ל"ש מלוה ול"ש פקדון ולדעת גד"ת הא ודאי רב הכי ס"ל והיאך רצה רב זביד לפ' מלתא דרב עצמו וזה צ"ע על הרב המחבר שלא הרגיש בזה לסתור דברי הרב גד"ת. ולא זה בלבד שסתירה זאת היא על הרב גד"ת אפילו לפרוקא של רבינו קשה טובא דהוא מפרק ליה שקושית הש"ס היא עכ"פ על רב אי במלוה נמי אמאי קנה במע"ג ואינו יכול לחזור הא אף אי מקנה אדם דשלב"ל מ"מ הא יכול לחזור ולכך קאמר הש"ס דהוי הלכתא בלא טעמא א"כ לפ"ז עכ"פ כל כמה דלא חזר שפיר הקנין הוי קנין ולפ"ז אכתי קשיא לר"ז הא הכא במתני' איירי דלא חזר ביה א"כ שפיר הוי קנין אפילו באין צבורין אפילו אי לא אמר רב מלתיה במלוה היינו לפי שיכול לחזור אמנם זה ליתא כיון דיכול לא תקינו ליה רבנן כלל האי דקנין מע"ג דאף בהא של הש"ס דרצה הש"ס לחתור אחר טעם של מע"ש היה נמי סובר הש"ס דחכמים תקנו האי קנין של מע"ג לתקנות השוק אלא שבעלי הש"ס היו יוצאים לקרב הענין אל השכל ולמצוא טעם ויושר ע"פ שורת הדין וכללא אשר בידן אבל ודאי זה היה סובר הש"ס דתקנת חכמים היה משום תקנת השוק וכמ"ש תוס' בסוף הסוגיא וכמו שכתבתי לעיל בשם ידידי הרב מוהר"ב נר"ו ולפ"ז כל מקום שיכול לחזור לא תקנו החכמים כמ"ש הרא"ש לענין בע"כ ולפ"ז נכונים הדברים לסברת רבינו. והנה הרבני הנז' מוהר"ר יעקב נר"ו הקשה קצת על דברי רבינו ובמה שרוצה לסתור קושית הרב גד"ת דהכי הוא קושית הש"ס וטעמא מאי כלומר הא עכ"פ אמאי אינו יכול לחזור דאף אי אדם מקנה דבר שלב"ל עכ"פ כל כמה דלא בא הדבר לעולם הרי יכול לחזור וזה נכון מאוד. אבל עכ"פ לפ"ז יש להעמיק אמאי נקט הש"ס בסמוך על דברי אמימר הקשי' אלא מעתה קנה לנולדים דלא חל בשעת מתן מעות ה"נ דל"ק דאפילו לר"מ דאמר א"מ כו' ה"מ כו' אבל לדבר שאינו בעולם לא והרי מפרשי התוס' בד"ה לדבר דהקושיא מש"ס אליבא דר"ה אבל אליבא דר"נ דאמר לכשתלד קנה ל"ק והא לר"נ נמי קשה דהא עכ"פ יכול לחזור דכן כ' הרא"ש שם בפרק מי שמת בהדיא ועפ"ז רצה לתרץ קושית הפני יהושע על הרא"ש ורבינו האי דנקטו שמע"ג הוי הלכתא בל"ט והלא קיי"ל כר"נ ועי' פ"י ואמרתי לו דזה ליתא דהא השתא מיירי הש"ס דכבר הקנה לנולדים במע"ש וכבר באו לעולם ובאמת כ"ז שלא הקנה לנולדים הי' יכול לחזור בו אבל השתא שהקנה במע"ש להני שנולדים אחר שנעשה ההלואה ואמרי' לר"נ א"מ לדבר שלא בא לעולם א"כ משועבד להם וזה פשוט יותר מביעא בכותחא:<br><b> ואולם </b> הרבני מוה"רי נר"ו דלה דהבא ואנכי מצאתי מרגניתא דודאי לפ"ז יש להעמיק דהא עכ"פ כל זמן שלא הקנה לנולדים אלו הרי יכול לחזור אף לר"נ וא"כ לפ"ז הרי השעבוד לנולדים אלו אינו חל עד בשעת מע"ג דכל זמן שלא הקנו הרי עדיין השעבוד אינו חל דהא יכול לחזור והא בשעת מע"ג הרי ההלואה אינו בעין ושוב אכתי הוי דבר שלא בא לעולם וא"כ אף לר"ן קשיא דודאי ר"נ אמר לדיני' בגונא אחריתא דהיינו בדבר שבא לעולם לדבר שלא בא לעולם אבל בנ"ד קשיא טובא ממ"נפ אימת ומתי יקנה בשעת מתן מעות הרי הנולדים לא היו בעולם ויכול לחזור ובשעת הקנין הרי הוי המלוה אינו בעולם ועי' בזה כי יש להעמיק בדבר אף שיש לדחות קצת. ולפ"ז גם לר"נ קשה ולפ"ז אנן בדידן יש לפרש דברי הש"ס אף אליבא דר"נ וה"ק הש"ס אפילו לר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ לדבר שישנו בעולם כו' כלומר דעכ"פ חדא הוא אבל הכא הרי תרתי נינהו דבר שלא בא לעולם לדבר שאינו בעולם ואף שהשתא הוא בעולם מ"מ בשעת מתן מעות לא היה בעולם והשתא שהמה בעולם הרי מעות אינו בעולם ואכתי יכול לחזור בו ואף אי נימא דדחוק הוא לפרש כן כונת הש"ס מ"מ הדבר נכון בעצמו דגם לר"נ קושית הש"ס נצבת וקיימת. ועפ"ז תרצתי קושית הרב פני יהושע שהקשה מאי פריך הש"ס אפילו לר"מ כו' ה"מ כו' אבל לדב"ש בעולם לא וז"ל ויש לדקדק דהא א"ל נמי איפכא דאפילו לרבנן דאין אדם מקנה דבר שלב"ל אפ"ה מודו דיכול להשתעבד דשלב"ל כדאיתא בר"פ מי שמת גבי דאקני וכדפרש"י כו' וא"כ ה"נ איכא למימר הקנה לנולדים נהי דלא מהני הקנין מ"מ מהני השעבוד עכ"ל ונ"ל ע"פ הצעותינו לבאר היטב דודאי לא טובה שעבוד לדידן לענין זה דיכול לחזור מקנין לר"מ וכמ"ש הנמוקי יוסף ומרדכי פרק מי שמת בשם הרשב"א והובא ברמ"א סי' קי"ב סעיף א' עייש"ה ולפ"ז אם יכול לחזור בשעבוד הרי סברתינו קיימת ונצבת כיון דיכול לחזור הרי אין הקנין חל אלא בשעה ששעבד והקנה במע"ג והרי בעת ההיא הוי דבר שלא בא לעולם דהמעות אינו בעין בעת ההיא. ולפ"ז הכל יבוא על נכון דודאי הש"ס נקט שפיר אפילו לר"מ דאמר א"מ דבר שלא בא לעולם ה"מ לדבר שישנו בעולם אבל לדבר שאינו בעולם לא והיינו לדעת רב הונא וכמ"ש תוס' ולא קשיא דלמא שעבוד טובה יותר ואלים דאפילו לדבר שלא בא לעולם יכול לשעבד הי' הש"ס סובר אליבא דר"ה דאית ליה קנין לדבר שלא בא לעולם גרע מקנין דבר שלא בא לעולם וא"כ אע"ג דשיעבוד אלים מ"מ לא אלים יותר אליבא דר"מ מקנין דבר שלא בא לעולם וכסברת הרשב"א אליבא דרבנן דר"מ. ולפ"ז כיון דאליבא דר"מ יכול לחזור בדבר שלא בא לעולם ה"נ לדידיה יכול לחזור משעבוד לדבר שלא בא לעולם דשעבוד לדבר שלא בא לעולם לא טובה מקנין דבר שלא בא לעולם ואע"ג דשעבוד טובה מקנין היינו דשעבוד יכול להשתעבד א"ע אף לדבר שלא בא לעולם ובקנין ליתא דשעבוד לדבר שלא בא לעולם וקנין דבר שלא בא לעולם לענין זה שוין נינהו כל זה לר"ה אבל לר"נ דסובר דאפילו לרבנן דלית להו כלל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אפ"ה לדבר שלא בא לעולם מודין דמהני הקנין והרי שעבוד עדיף מקנין א"כ מאי עדיפא וע"כ לר"נ עולים דרגא דכיון דלרבנן דר"מ קנין לדבר שלא בא לעולם עדיפא מקנין דבר שלא בא לעולם והאי הוי קנין והאי לא הוי קנין א"כ לר"מ כ"ש דלדבר שלא בא לעולם הוי קנין וא"כ גבי שעבוד לדבר שלא בא לעולם לדידי' אלים ואלים ואפילו חזרה לא שייך דתרי מעלות יש לזה דהוי לדבר שלא בא לעולם והוי שעבוד ובכל פעם הוי שעבוד עדיף מקנין ולא מבעיא לר"מ אלא אפילו לרבנן דר"מ דהא לרבנן דר"מ לדעת ר"נ מודו להו דלדבר שלא בא לעולם הוי קנין אלא דעכ"פ יכול לחזור בו כמ"ש הרא"ש שם להדיא וכמו שהעיר הרבני מוהר"י נר"ו אבל גבי שעבוד דעדיף מקנין אפילו לחזור אינו יכול ול"ש סברת רשב"א דלא עדיף שעבוד לרבנן מקנין לר"מ דהכי עדיף ועדיף דבאמת י"ל דלר"מ דגבי לדבר שלא בא לעולם אפילו לחזור אינו יכול לדעת ר"נ ואף אם לא נימא הכי מ"מ ודאי אליבא דר"מ בשעבוד אינו יכול לחזור. ולפ"ז עכ"פ מתורץ קושית הפני יהושע היטב דשפיר הקשה הש"ס אליבא דר"ה אלא מעתה כו' דאף בשעבוד יכול לחזור אליבא דר"ה וכיון דיכול לחזור עכ"פ אינו חל השעבוד מיד אלא עד שהקנה לנולדים במע"ג ואז לא הוי מתן מעות והוי דבר שלא בא לעולם ומאי מהני מע"ג הרי יכול לחזור כסברת רבינו. שוב העיר הרבני הנזכר והחזיק דבריו הראשונים לומר דאפילו לר"נ נמי צריכין למימר דהוי הלכתא בלא טעמא דהא עכ"פ נכונים הדברים לפי פשוטן דאף לר"נ יכול לחזור אף שהוי קנין לדבר שאינו בעולם אבל עכ"פ קודם שהקנו להם במע"ג הרי יכול לחזור דהא לא הוי בשעת מתן מעות ובמאי זכו ולפ"ז אין זוכין אלא באם לא חזר הלוה דודאי לא עדיף האי נעשה כמי שאמר כו' כאלו אמר בפי' משתעבדנא כו' ויכול לחזור להני שלא בא לעולם ולפ"ז ודאי לא שייך לומר דבמע"ג הוי בעל כרחו של הלוה דהא יכול לחזור וא"כ לפ"ז שפיר הקושיא אף לרב נחמן דאפילו לדידי' נמי הקושיא אלא מעתה כו' ה"נ דלא קנה כלומר הרי עכ"פ ליכא אלא מרצונו של הלוה והיאך א"ר דקנה במע"ג ואפי' בע"כ ולפ"ז מתורץ היטב הרא"ש ורבינו האי דהביא דמע"ש הוי הלכתא בלא טעמא דע"כ צריכין למימר הכי אף לר"נ דזולת זה אמאי עכ"פ יכול להקנות בע"כ והרא"ש בזה לשיטתו דס"ל כשיטת תוס' בזה דהוי אפי' בע"כ ואולם גם זה יש לדחות דל"צ למימר דבשעת קנין צריך להיות מרוצה דודאי לר"נ יכול הלוה לחזור כל זמן שלא נולדו אבל תיכף משנולדו הוא משועבד אף שעדיין לא נעשה הקנין במע"ג ותיכף משבא לעולם לא שייך חזרה ועיין בזה כי נכון הוא:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>דבר </b>
+<b> שאינו ברשותו כו' שדה זו לכשאקחנה קנוי' לך לא קנה כלום.</b> בפ"ק דמציעא אמר רב האומר שדה זו לכשאקחנה קנוי' לך מעכשיו קנה ואוקימנא לה התם דכר"מ ס"ל ולא קי"ל כותיה והתוס' שם ובפ' האומר כתבו וז"ל משמע דלמ"ד אד"מ דשלב"ל צ"ל מעכשיו כו' וקש' דהא מילתא דר"מ בסמוך גבי לאחר שאתגייר דלא בעי למימר מעכשיו כו' ואמאי צ"ל בשדה ובעבד טפי מבגר לכך אומר ר"י דלא דמי כו' להכי נקט בשדה ובעבד לישנא דמהני בכל ענין ואפילו נקרע השטר כו' הנה בדברי התוס' לא פורש היכא שמת המזכה קודם שבאו לעולם ואח"כ באו לעולם אי מהני הקנאתו מידי דהוי אנקרע השטר או נאבד או לא ועיין בחדושי הרשב"א ז"ל שכתב כללא דמילתא דשב"ל לרבי מאיר כדבר שבא לעולם לרבנן כל שבזה ל"ק לרבנן לא קנה לר"מ וכל שבזה קנה לרבנן קנה לר"מ והילכך א"ל מעכשיו לכשאקחנה ורצה לחזור בו אינו חוזר ומיד שלקחו קנאו ואפילו נקרע או שנשרף הגט כעין דבר שבא לעולם לרבנן ור"י דאמר עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו בדלא אמר מעכשיו איירי ואפי"ה משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו דבקנין כסף מיירי עכ"ד הנה מדברי הרשב"א ז"ל הללו מבואר דס"ל דלר"מ דאמר אד"מ דשב"ל כל שאמר מעכשיו אפילו חזר בו או שמת המזכה קודם שבא לעולם אפי"ה משבאו לעולם קנה שהרי כתב דדשב"ל לר"מ כדבר שבא לעולם לרבנן ובדבר שבא לעולם פשיטא ודאי דכל שאמר מעכשיו ולאחר ל' יום אפילו מת קודם ל' הקנאתו הקנאה וכמבואר לעיל בר"פ וכיון שכן ק"ל טובא מהא דגרסינן פרק יש נוחלין דקכ"ז בשלמא לר"מ היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר ל"ל לא יהא אלא אחר אלו בעי למתבא לי' במתנה מ"ל מכי יהיב ומשני ל"צ בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן וכר"מ דאמר אמדשלב"ל יכיר ל"ל ה"מ בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ופרשב"ם דאפילו לר"מ דאמר אד"מ דשלב"ל ה"מ בנכסים שנופלים לו בשעה שיש בו כח ליתנם לאחרים אבל גוסס אין בו כח ליתן כו' יע"ש:<br><b> והשתא </b> קשה לדעת הרשב"א דכל שאמר מעכשיו אפילו מת המזכה קודם שבא לעולם הקנאתו הקנאה ומכ"ש בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וליכא למימר דסוגיא דהתם מיירי בשלא אמר מעכשיו דאכתי תיקשה לי' דיהא נאמן לומר זה בני בכור במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה מעכשיו ולכשיבואו לעולם ואפשר ליישב ולומר דס"ל ז"ל דמאי דפריך בגמרא דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה לכשיבואו לעולם קאמר דאי במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה מעכשיו ולכשיבואו לעולם אין זה מיגו דכיון דאינו יכול לחזור בו קודם שבאו לעולם אינו רוצה לתת במתנה לשום אדם בחייו שמא יצטרך לו או תשתנה דעתו והו"ל צועק ואינו נענה וכן ראיתי למהורי"ם ז"ל הובאו דבריו בספר בני אהרן סימן נ"ו שתירץ מעין זה לקושית המ' ז"ל שהקשה דאמאי לא פריך לרבנן נמי דיהא נאמן במיגו דאדם מתחייב בדבר שלא בא לעולם ותירץ דמאי דפריך דאי בעי יהיב להו במתנה במתנת דייתיקי קאמר דאומר מהיום אם לא אחזור בי עד שעת מיתה ובחייו לא מהני בכהאי גוונא יע"ש ואם כן כיון דמיירי במתנת דייתיקי ובידו לחזור כ"ז שירצ' הדר דינא לאומר לכשיבואו לעולם וכל שמת המזכ' אין הקנאתו הקנאה: ועל פי האמור תשו' מוצאת למ"ש הרב בני אהרן בחדושיו לה' מתנה דקכ"ה ע"ד ליישב תשובת הרא"ש כלל פ"ד סי' ו' דכתב דאפי' בקרקע שקנה אחר המתנ' זכתה בו שכתב ושאני עתיד לקנות ואקהו בו אקהתא דהא קי"ל הלכ' רווחת דאין אד"מ דשלב"ל ותירץ הרב ז"ל דאותה תשוב' מיירי שאמר מעכשיו כמ"ש בשאל' וא"כ הגם דקי"ל אין אד"מ דשלב"ל ויכול לחזור אף משבא לעולם היינו בשלא אמר מעכשיו אבל בשאמר מעכשיו קנה ואינו יכול לחזור בו כשבאו לעולם דהא מה שאנו סוברים כשבאו לעולם סובר ר"ה כשלא באו לעולם ואפ"ה סובר כפי דעת הר"ן והרשב"א ז"ל בשדה ועבד דבמעכשיו אינו יכול לחזור וא"כ ה"ה לדידן בשאמר מעכשיו אינו יכול לחזור לאחר שבאו לעולם א"ד יע"ש ותמה על הרב בני יעקב דע"ב ע"ג מסוגיא זו דא"כ אמאי אצטריך לאקשויי אליבא דר"מ ליקשי להו לרבנן נמי דאכתי יכיר ל"ל יהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב להו במתנ' מעכשיו אכן כפי מ"ש הנה נכון דמיגו דמעכשיו לא חשיב מיגו כיון שאין יכול לחזור והתם במתנת דייתקי מיירי כמ"ש מוהרימ"ט ודו"ק: גם מה שהקש' עוד שם ממ"ש בפ"ק דמציעא אמר רבא האומר שדה זו לכשאקחנ' קנויה לך מעכשיו קנה ואוקימנא לה התם דכר"מ ס"ל והכי אמרינן בפרק האש' רבה הרי דאע"ג דאמר מעכשיו אפי"ה לא קנה אלא לר"מ יע"ש ובאמת לכאור' הוא דבר מתמיה על הרב ז"ל איך אשתמיט מיני' ומה גם שהרב הנזכר שם שקיל וטרי באותה סוגיא אכן כד מעיינת שפיר דבריו מצודקים במה שדקדק בדבריו וכתב ה"ה לדידן בשאמר מעכשיו אינו יכול לחזור בו לאחר שבאו לעולם ע"כ הנה דקדק הרב וכתב לאחר שב"ל לומר לך דדוקא כשבאו לעולם אינו יכול לחזור לדידן אבל קודם שבאו לעולם לדידן דקיימא לן כרבנן דרבי מאיר אפילו במעכשיו יכול לחזור בו ואף דר"ה ס"ל דבמעכשיו אפי' קודם שבאו לעולם אינו יכול לחזור היינו משום דס"ל כר"מ דמשבאו לעולם אפי' בלא מעכשיו אינו יכול לחזור והילכך במעכשיו סלקינן דרגא אבל לדידן דקי"ל דבלא מעכשיו אפילו משבאו לעולם יכול לחזור במעכשיו דוקא משבאו לעולם אינו יכול לחזור אבל קודם שבאו לעולם יכול לחזור דחד דרגא סלקינן ואם כן איכא למימר שפיר דהאי דאוקימנא להא דרב דאמר שדה זו כרבי מאיר היינו משום דסתמא קאמר קנה דמשמע אפי' קודם שלקחה אינו יכול לחזור דאם איתא הכי הול"ל האומר לחבירו שדה זו כו' עד שלא לקחה יכול לחזור משלקחה אינו יכול לחזור וכלישנא דר"ה דקאמר התם במוכר פירות דקל אלא משמע דקנה מיד קאמר ומשום הכי ע"כ לאוקמא כר"מ ואף שרש"י ז"ל שם במציעא כתב דאינו יכול לחזור בו כשלקח' קאמר היינו משום דרש"י ז"ל ס"ל כשיטת התוספות ז"ל שם שכתב דאפילו במעכשיו יכול לחזור בו עד שלא באו לעולם אמנם הרב ז"ל לא כ"כ אלא לדעת הר"ן והרשב"א ז"ל כנ"ל ומעתה מה שהקש' עוד מדברי הריב"ש סימן ש"ד שכ"כ בפירוש דאפי' במעכשיו לא קנה ומטי בה מההיא דשדה זו וכו' לא תברא כלל דהריב"ש ז"ל אזיל בשיטת התוספת וכבר הרב ז"ל עצמו הביא תשוב' זו וכתב וז"ל ועיין בהריב"ש סימן ת"ד שדעתו כדעת התוספת וכונתו ודאי למ"ש דממ"ש הריב"ש דבמעכשיו אפילו משבאו לעולם יכול לחזור נרא' שדעתו כדעת התוספת דקודם שבאו לעולם יכול לחזור בו אפילו לר"ה אבל לדעת הר"ן והרשב"א כיון דס"ל דאפילו קודם שבאו לעולם אינו יכול לחזור לר"מ ה"נ לדידן כשבאו לעולם דדא ודא חדא היא גם מה שהקש' עוד מההיא דפרק האשה שנפלו ההוא גברא דנפלה לי' יבמה כו' א"ל פלוג מהשתא אמר [מר] בר רב אשי אע"ג דהאומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר ל' יום קנה התם בידו הכא לאו בידו והקש' התוספות דהא אמרינן במציעא שדה זו לכשאקחנ' כו' ותירץ דהתם אליבא דר"מ אבל אנן קי"ל כרבנן הרי בפי' דאפילו אמר מעכשיו לא קנה הא נמי לא תברא כפי מ"ש דהתוספות אזלי לשיטתם דס"ל דכל שלא באו לעולם אפילו במעכשיו יכול לחזור לר"מ אמנם לדעת הר"ן והריטב"א ה"נ דאינו יכול לחזור וסוגיא דהתם לדעתם ז"ל לענין חזרה קודם שבאו לרשותו ואע"ג דא"ל פלוג מהשתא אפי"ה יכול לחזור בו כל שלא יבם ולא באו הנכסים לרשותו עדיין וכמו שהוק' לו להרב הנזכר על דברי התוספות ודחק עצמו בדבריהם יע"ש האמנם זו היא שקש' בעיני לדברי הרב ז"ל ממ"ש בפרק האומר ובפרק האשה רבה רבי כר"מ דתניא לא תסגיר עבד אל אדוניו רבי אומר בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכתוב מדבר ה"ד אמר ר"ן ב"י כגון דכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו והשתא אם איתא דכל שאמר מעכשיו אינו יכול לחזור בו לעולם א"כ מנ"ל לתלמודא דר' ס"ל כר"מ נימא דהא דר"מ מיירי באומר לכשאקחך קנוי לך מעכשיו ולא חזר בו עד שלקחו ואהא קאמר הכתוב לא תסגיר עבד ומי גלה להם רז זה דרבי מיירי בשחזר בו כדי שנאמר דכר"מ ס"ל גם מדברי הרשב"א ז"ל שכתב בתשו' המיוחסות סי' ק"ו על ראובן שיש לו בת ורצה ליתן לה כל נכסיו שהיו לו ושיהיו לו בשעת מיתתו איך יהיה ל' המתנה השיב הרב ז"ל דאין לו ליתן במתנה בשום צד נכסים שעתיד לקנות שאין אד"מ דשלב"ל אבל נכסים ידועים שיש לו יכול ליתן כל מה שיש לו מעכשיו ולאחר מיתה הרי מבואר מדבריו דאפילו במעכשיו אין אדם מקנה דשלב"ל ואע"ג דהרשב"א ס"ל כדעת הר"ן והריטב"א דבמעכשיו אפי' קודם שבאו לעולם אינו יכול לחזור לר"ה וכמש"ל אלא משמע ודאי דלא תליא הא בהא וכן עיקר. ודע שמדברי התוספות הללו שהקשו דל"ל מעכשיו נרא' דס"ל דאין אד"מ דשלב"ל אפילו באומר לכשיבואו לעולם ושלא כדעת המרדכי שכתב פרק יש נוחלין אההוא דאמרינן התם נכסי לסבתא שדעת רשב"ם ז"ל דאע"ג דאין אד"מ דשלב"ל היינו דוקא בשמקנ' לו מעכשיו אבל כל שאומר לכשיבואו לעולם קנה יע"ש דלדעת רשב"ם ז"ל לא תיקשי להו מידי דל"ל מעכשיו שהרי רבותא אשמועינן ולא מיבעיא בדאמר לכשאקחנו קנוי' לך דאליבא דכ"ע קנה אלא אפילו באומר מעכשיו קנה משום דס"ל כר"מ אלא משמע ודאי דס"ל דאפילו באומר לכשיבואו לעולם אפי"ה אין אדם מקנה דשלב"ל ויש להוכיח כן בהדיא מההיא דקאמר ה"ד אמר ר"ן ב"י באומר לכשאקחנ' קנוי' לך מעכשיו והשתא אם איתא לדעת רשב"ם ז"ל קשה דמנ"ל לר"ן ב"י דמיירי באומר מעכשיו ורבי כר"מ ס"ל אימא דמאי דקאמר רבי בלוקח עבד ע"מ לשחררו מיירי באומר לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך ולא אמר מעכשיו ולעולם דרב ס"ל דאין אד"מ דשלב"ל וצ"ע: וראיתי למוהרימ"ט ז"ל בחי' לכתובות פרק מי שהי' נשוי דצ"ט גבי ההיא דזבנ' לכתובת' דאימיה כו' שיחס סברא זו שכתב המרדכי ליישב דברי ר"ת שכתב שם דהאומר שדה זו שאירש מאבא מכור לך דקנה לכ"ע והקש' הרב ז"ל מההיא דהמוכר פירות דקל דאע"ג שבירר המכר אפי"ה קי"ל דלא קנה ומההיא דשדה זו לכשאקחנה קנוי' לך כו' דאוקימנא לה כר"מ אבל לרבנן לא קנה אע"ג דסיים המקח ותי' הרב ז"ל דודאי מוכר שדה של אביו מעכשיו אע"פ שמת ונפלה לו בירושה אין המכר כלום כעין ההיא דשדה זו שאני לוקח ופירות דקל לפי שהוא אומר מעכשיו אבל הכא מיירי ר"ת בשלא מכר לו אלא לכשירש וכשיבא לעולם אז נקנה המקח ושוב הק' על תי' זה מהא דאמרינן בהאומר פירות ערוג' זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוג' זו מחוברת לכשיביאו שליש ויתלשו דהוי דשלב"ל ואוקימנא לה לראב"י בשיט' יע"ש הנה הרב ז"ל כתב סברא הלזו מסברא דנפשי' ולא זכר שם שסברא הלזו של כת הקודמין היא כמ"ש המרדכי ומה שהק' מההוא דלכשיביאו שליש י"ל דס"ל לתלמודא דההיא ע"כ באומר מעכשיו איירי מדקתני יתר על כן אמר ראב"י משמע דרבנן פליגי עליה ומשום הכי אוקימנא לה בשיטה מיהו מה שיחס סברא זו לדעת ר"ת לע"ד איכא למשדי נרגא ממ"ש התוס' פרק האשה רבה דע"ג ד"ה קנוי' לך שהקש' משם ר"י כקושיא דהכא דלמה צריך מעכשיו כיון דאית לי' אדם מקנה דשלב"ל ותי' משם ר"ת דאיצטריך מעכשיו משום דסתם שדה קנינו הוא בחליפין יע"ש והשתא אם איתא שלדעת ר"ת כל שאומר לכשיבואו לעולם לכ"ע קנה א"כ מאי ק"ל לר"ת הכא דלמה אצטריך מעכשיו עד שהוצרך לתרץ משום דסתם שדה כו' הלא קו' מעיקרא ליתא כמ"ש והמרדכי ז"ל הק' לסברא זו שכתב משם רשב"ם מההיא דפרכינן ולר"מ דאמר אד"מ דשב"ל יכיר ל"ל והשתא אמאי לא פריך אפילו לרבנן דאכתי מצי ליתנם במתנה לכשיבואו לעולם ולע"ד נראה דלא ק' דלרבנן לא מצינן לאקשויי דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב להו במתנ' לכשיבואו לעולם דאיכא למימר דקרא אצטריך אפילו למטלטלין שנפלו לאחר מכאן דלא מצי ליתנם במתנה לכשיבואו לעולם משום דמטלטלין אין קנינם אלא במשיכה או בחליפין וכיון שלא הקנה לו מעכשיו א"כ כשיבואו לעולם כבר כלתה משיכה והדרא סודרא למאריה וכמ"ש התוס' בפרק האומר ובקנין אגב לא מצי להקנות דאיכא למימר דקרא אצטריך בשלא הי' לו ארעא מעולם דלא מצי לאקנויי אגב קרקע כדאי' בפרק חזקת ועוד דקנין אגב אינו אלא מדרבנן לדעת רובא דרבוותא ואפילו תימא דהוי מדאורייתא כבר כתב הרשב"א בתשו' ח"ב סי' ל"ו דקנין אגב לא מהני אלא לנכסים שיש לו עכשיו ולא לנכסים שיהיו לו לעתיד משום דאנן בעינן דומיא דויתן להם אביהם עם ערים בצורות דהקנה להם כסף וזהב שהיו לו עכשיו יע"ש ומשמע ודאי דלכ"ע קאמר ואפילו לר"מ דס"ל אד"מ דשב"ל אפי"ה בקנין אגב לא מהני דהבו דלא להוסיף עליו. ובהכי ניחא לי מה שהקש' הרב בני אהרן דף הנז' ע"ב לדברי התוס' דפ"ק דמציעא שהק' כקו' דהכא וז"ל דל"ל מעכשיו ואי לענין שאינו יכול לחזור בו אפילו אמר מעכשיו מה בכך הא אמרינן עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו והקש' הרב ז"ל דמנ"ל דההיא מיירי במעכשיו דילמא ההיא בדלא אמר מעכשיו אבל אם אמר מעכשיו אפילו קודם שבאו לעולם אינו יכול לחזור וכפי מ"ש י"ל דס"ל להתוס' דההיא דר"ה ע"כ באומר מעכשיו מיירי דהא מטלטלין אינן נקנין אלא במשיכה או בקנין סודר ואי באומר לכשיבואו לעולם הדרא סודרא למאריה ובקנין אגב לא מהני כמ"ש וכן ראיתי למוהרימ"ט ז"ל בחי' פרק האומר שכתב דהא דר"ה ע"כ באומר מעכשיו איירי דהא אין מטלטלין נקנין אלא במשיכה וכמ"ש ומעתה יגדל התימה על הרשב"א ז"ל שכתב בחי' דהא דר"ה בקנין כסף איירי ובאומר לכשיבואו לעולם והדבר קשה שהרי מטלטלין אין נקנין אלא במשיכ' והיכי קאמר ר"ה משבאו לעולם אינו יכול לחזור ולומר דלענין מי שפרע קאמר דעד שלא בא לעולם יכול לחזור ואפילו מי שפרע (ליכא) זה ודאי דוחק דלישנא דאינו יכול לחזור בו כלל משמע ושוב ראיתי דלק"מ שהרי קי"ל הלכה רוחת דכל המחובר לקרקע דינו כקרקע ונקנה בכסף או בשטר או בחזקה וכמ"ש הטור ז"ל סימן קצ"ג יע"ש ויש לתמוה על מוהרימ"ט ז"ל איך נעלם ממנו דין זה ומעתה אזדא לה תי' דתריצנא ליישב דברי התוס' דאכתי מצינן לאוקמא שפיר ההיא דר"ה באומר לכשיבואו ובקנין כסף או שטר ולכן נראה דמשמע להו דהא דר"ה באומר מעכשיו איירי דאי בשאומר לכשיבואו לעולם מאי אשמועינן ר"ה במ"ש עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו הא ודאי פשיטא וכי ס"ד דעדיפא דשלב"ל לר"מ מדבר שבא לעולם לרבנן דכל שלא אמר מעכשיו יכול לחזור בו אלא ודאי דבאומר מעכשיו איירי והא אתא לאשמועינן דאע"ג דבדבר שבא לעולם כל שאמר מעכשיו אינו יכול לחזור בו בדשב"ל גריעא טפי אפילו באומר מעכשיו משום דלא מצי להקנותו מעכשיו כנ"ל. ודע שהרב גד"ת דשמ"ט ע"א נסתפק בדברי רבינו ז"ל אי ס"ל דדוקא בשדה זו לא קנה משום דהו"ל דשב"ל אבל שדה סתם קנה כיון דהרבה שדות מצוין ליקח חשיב כדבר שבא לעולם וכמו שכן נראה ממ"ש רש"י פ"ק דמציעא וראיתי להרב בני יעקב שתמה עליו דאיך אפשר לומר דבשדה סתם חשיב כדשב"ל שהרי כתב פ' כ"ד מה' הנז' האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך אפילו לא הי' לו דקלים אם רצה לקנות לו ה"ז נקנה המקח כו' הרי דס"ל להרמב"ם דאע"ג דמילתא דשכיח למזבן הוא אפי"ה חשיב דשלב"ל ודלא כדעת הפוסקים דס"ל שם דכיון דשכיח למזבן חשיב דשב"ל וא"כ עכ"ל דשדה זו שכתב הרמב"ם לאו דוקא יע"ש ולדעתי לק"מ דמאי דס"ל לרבינו דבשדה סתם קנה ואינו יכול לחזור בו ה"ד בשלקחה וכמו שכן נרא' מדברי רש"י ז"ל במציעא שכתב במימרא דרב אינו יכול לחזור בו בשלקחה משמע דקודם שלקחה יכול לחזור בו ואפילו בשדה סתם ומ"ש רבינו גבי קרקע ודקלים דלא קנה היינו לומר דלא מחייבינן להנותן כיון שאכתי אינם ברשות אמנם אה"נ דאם קנה דקלי' דחייב ליתן לו וזה פשוט: כתב המרדכי פרק מי שמת דאם הקנה לחבירו בחליפין מעות ומטלטלין י"א שקנה הכל ואע"ג דאין מטבע נקנה בחליפין הכא שאני דמיגו דחייל אמטלטלין חייל נמי אמעות וכתב הרב כנה"ג ז"ל סימן ר"ג בהגהת ב"י אות ט' וז"ל ומפורש שם דמיגו דחייל אדבר שבא לעולם חייל נמי אדשלב"ל וק' לזה אדבעי לאוכוחי פ' מי שמת דבלשון שעבוד משעבד בדשלב"ל מהא דמכר שדה לחבירו כו' ומאי סיעתא שאני התם דאגב דמשתעבד לקרן משתעבד לריוח מוהר"ם קלעי ז"ל בתשובה כ"י א"ד הנה הבין הרב ז"ל שלדעת י"א המקנה לחבירו דשלב"ל עם דבר שבא לעולם קנה דמיגו דחייל הקנין אדבר שבא לעולם חייל אדשלב"ל וק"ל דא"כ אדפריך בגמ' פ' יש נוחלין דקכ"ז ע"ב לר"מ דאמר אד"מ דשב"ל כו' אמאי לא פריך לרבנן נמי דיהא נאמן לו' זה בני בכור במיגו דאי בעי מקנה ליה דבר שבא לעולם עם דשלב"ל וכבר המרדכי ז"ל עצמו פ' יש נוחלין הק' לדעת רשב"ם דס"ל דבאומר לכשיבואו לעולם לכ"ע קנה מהא דפ' יש נוחלין וא"כ אמאי לא ק"ל לדעת י"א כן ודוחק לומר דקרא אצטריך להיכא דאין לו נכסים כלל בעין אלא נכסים שיפלו לו לאחר מכאן תו ק"ל מהא דאמרינן פ' יש נוחלין דקכ"ד תניא אין הבכור נוטל פי ב' בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם ר' אומר בכור נוטל פי ב' בשבח כו' ואמרינן מ"ט דרבנן אמר קרא לתת לו פי ב' מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטי לידי' כו' ופי' רשב"ם עד דמטה לידי' ונותן אינו יכול ליתן לאחרים דאין אד"מ דשלב"ל והשתא אם איתא דכל היכא דמקנה דבר שבא לעולם עם דשלב"ל קנה א"כ הן לו יהי דמתנה קרייה רחמנא הא מתנה גופא כל כה"ג דבכור דמקנה לו דשב"ל עם דשלב"ל לכ"ע קנה וצ"ע ובעיקר דינא מה שהבין מוהר"ם קלעי בדברי המרדכי המעיין בדברי המרדכי יראה שלא כתב כן הי"א אלא דוקא במקנה מעות ומטלטלין כיון דשייך בהו קנין בהגבהה או במשיכה משו"ה אמרי' נמי דחל עליו הקנין בחליפין מטעם מיגו מה שאין כן בדשב"ל דלא שייך בהו קנין כלל וכ"כ הסמ"ע ז"ל בסי' הנז' ס"ק י"ט יע"ש גם מהר"י חיון ז"ל סי' ל' כתב דהמקנ' דבר קצוב עם דשא"ק לכ"ע לא קנה מהטעם האמור וכן עיקר:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מי </b>
+<b> שהיה לו פקדון כו' אבל המלוה הואיל ולהוצא' ניתנה אינה בעולם.</b> כתב מוהר"י קולון שורש פ"ט דפשיטא דלא חשיב חוב שלא הגיע זמנו ליגבות דשלב"ל עד שנאמר שלא תועיל בו מחילה קודם זמנו אלא חשיב דבר שבא לעולם מאחר שכבר נעשה השעבוד ונתחייב הלוה בקנין סודר דהוי כמעכשיו ואע"פ שנתן לו זמן מ"מ דבר פשוט הוא שאין במשמעות הזה שיסתלק המלוה מגוף הממון כו' אלא מדין ודברים הוא דסליק נפשיה והביא ראיה מההיא דפ' ב' דכתובות אמר ר"י אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן כו' ואוקמא אביי בדקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים והק' התוס' שם וז"ל וא"ת ניהמניה במיגו דאי בעי מחיל ליה דהא מוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואם איתא דבתוך זמנו אינו יכול למחול מאי קא ק"ל לוקמא כגון דאכתי לא מטא זמניה למיגבי ביה דלא מצי מחיל ליה אלא ודאי פשיטא להו דמצי מחיל א"ד ויש לתמוה עליו שמדברי התוס' אין ראיה כלל משום דאף אם נאמר דאין אדם יכול למחול חוב שלא הגיע זמנו היינו למאי דקי"ל אין אד"מ דשלב"ל וכי היכי דאין אד"מ דשלב"ל כך אין אדם מוחל דשב"ל וכמ"ש הר"ן בתשו' סי' כ"ג אמנם למאן דס"ל אד"מ דשב"ל פשיטא ודאי דיכול למחול חוב שלא הגיע זמנו וכשם דאדם מקנה דשלב"ל ה"נ אדם מוחל דשלב"ל וא"כ משו"ה ק"ל להתוס' שפיר דליהמניה במיגו דאי בעי מחיל ליה משום דאוקמתא דאביי לתרוצי מילתא דרב יאודה אמר רב דאמר האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן הוא דאתא ורב ס"ל דאד"מ דשלב"ל כדאיתא בהדיא פ' האשה רבה דפ"ג וא"כ אין ראיה מדברי התוס' כלל אמנם אחר העיון נראה שדברי מוהר"י קולין נכונים בטעמם כי יש לדקדק עליו עוד דמה ראיה מייתי מהתוס' הא הן לו יהי דנימא דמחילת חוב שלא הגיע זמנו חשיב דשלב"ל היינו דוקא לענין דיכול לחזור מיהו כל עוד שלא חזר בו פשיט' ודאי דהקנאתו הקנא' וגדולה מזו כתב המבי"ט ז"ל ח"א סי' קל"ז דאפי' לא חזר בו מפני שהיה סבור שלא היה יכול לחזור דקנה המקבל וא"כ שפיר ק"ל להתוס' ז"ל דיהא נאמן באומר שטר אמנה במיגו דאי בעי מחיל ליה ולא היה חוזר בו אלא ודאי משמע דכוונת הרב ז"ל לומר דאע"ג דכל עוד שלא חזר בו הקנאתו הקנאה היינו דוקא בעלמא וכשאינו חב לאחרים אבל בחב לאחרים פשיטא ודאי דלא מהני אלא דוקא בשמחלו מחילה גמורה שאינו יכול לחזור בו אבל במחילה דסמי בידיה לחזור פשיטא ודאי דב"ח גובה ממנו כיון דאכתי נכסים ברשותיה קיימי דאי בעי לחזור בו חוזר וההיא דאמרינן המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול במחילה גמורה מיירי וא"כ היינו דק"ל למוהריק"ו דאם איתא דמחילת חוב שלא הגיע זמנו חשיב דשלב"ל לוקמא כגון דאכתי לא מטא זמניה דאז כל עוד שלא בא זמנו מצי לחזור בו דאפי' למ"ד אד"מ דשלב"ל היינו דוקא אחר שבא לעולם כדאיתא בהדי' בפ' אז"נ וכיון דיכול לחזור בו א"כ ב"ח גובה ממנו ואין זה מיגו כלל כנ"ל פשוט: ודע שמדברי מוהריק"ו ז"ל משמע בהדיא דס"ל דהא דאמרינן אין אד"מ דשב"ל היינו אפי' במידי דאינו מחוסר אלא זמן מדהוצרך לומר דלא חשיב חוב שלא הגיע זמנו דשב"ל כדי שנאמר שאינו יכול למחול מטעמא דכבר נעשה השעבוד ושעבד נכסיו מעכשיו משמע דאם נאמר דמגוף הממון סליק נפשיה עד אשר יגיע הזמן הו"ל דשב"ל ולא מהניא ביה מחילה אע"ג דאינו מחוסר אלא זמן וזמן ממילא קא אתי אפי"ה חשיב דשלב"ל גם מוהרנ"ח בח"א סי' כ"א כתב בתוך התשו' לחד תי' דהחולק על מוהר"ם וס"ל דטענת מחילה הוי טענה מעלייא להפטר את הלוה אפשר דס"ל דמחילת חוב שלא הגיע זמנו לא הויא מחילה משום דהוי דשב"ל ומהתימא על הרב מש"ל ז"ל שכתב פ"ד מה' אישות דין ז' וז"ל נסתפקתי בקטן שקדש ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאגדיל מהו מי אמרינן כיון דבשעת הקדושין הוו קטנים לא מהני או דילמא כיון דבשעת חלות הקדושין הם גדולים חלו הקדושין ומההיא דאמרינן הרי את מקודשת לאחר שאתגייר אינה מקודשת משום דהוי דבר של"ב לעולם אין ראיה דשאני התם שהוא מחוסר מעשה דהיינו גירות או גט שחרור אבל הכא דאינו מחוסר מעשה אלא זמן וזמן ממילא קא אתי אפשר דלא חשיב דבר של"ב לעולם כו' ובדקתי עד מקום שידי מגעת בספרי ראשונים ואחרונים ולא מצאתי גילוי בדין זה עכ"ל ואתמהא איך לא זכר שם דברי מוהריק"ו ז"ל הללו ומוהראנ"ח ז"ל דמשמע בהדיא דס"ל דאפי' במידי דאינו מחוסר אלא זמן חשיב ליה דשלב"ל וכמ"ש ואין לומר דמה שהוצרך מוהריק"ו ז"ל לתת הטעם משום דכבר נעשה השיעבוד ונתחייב הלוה מעכשיו היינו כלפי נדון הרב ז"ל שנשאל על ראובן שהיה חייב לשמעון סך מה בחוב גמור בתנאי שאין לשמעון שום תביעה ולא דין ודברים עליו כל זמן שראובן ואשתו קיימים אם לא עד שימות אחד מהם ושוב מת שמעון המלוה ובאו יורשיו ומחלו לראובן את החוב בעוד ראובן ואשתו בחיים חייתם דהשתא כלפי נדון זה נראה ודאי דחשיב מחילת החוב קודם שיגיע זמנה דהיינו קודם מיתת א' מהם דשלב"ל שהרי הוא מחוסר מעשה שימות ראובן או אשתו והוי ממש כאומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שימות בעליך כו' דאינה מקו' משום דהוי דשלב"ל ומשו"ה הוצרך לטעמא דמעכשיו חל השעבוד דהא ליתא ממ"ש אח"כ וז"ל ואין לומר דמ"מ חשיב כדשב"ל מאחר שלא הגיע זמן הפירעון משעת הפיטור שהרי תלה גביית החוב במיתת ראובן או אשתו ועדיין הוי הן בחיים מ"מ דבר פשוט הוא דחשיב דבר שבא לעולם וראיה מדגרסינן בפסחים פרק כ"ש ב"ח אביי אמר כו' משמע בהדי' דע"כ לא פליג רבא עליה דאביי אלא לענין קרקע דלוה משום דמצי לסלק ליה בזוזי אבל לענין החוב עצמו דלא מצינן למימר הכי מודה דמלוה מצי זבין כו' יע"ש והשתא אם איתא מאי ראיה מייתי מהתם שאני התם דאינו מחוסר אלא זמן גרידא וזמן ממילא קא אתי וכמ"ש רש"י ז"ל שם וז"ל המלוה את חברו ושעבד לו נכסיו וא"ל שאם לא אפרע לך לזמן פ' גבה מנכסי ומשו"ה חשיב דבר שבא לעולם אמנם בנדון הרב ז"ל דמחוסר מעשה דהיינו מיתת ראובן או אשתו ה"נ דחשיב דשלב"ל אלא משמע ודאי דלא שנא ליה להרב ז"ל בין מידי דמחוסר מעשה למחוסר זמן אלא אפי' במחוסר זמן נמי הוי דשב"ל וא"כ זכינו לדין דלדעת מוהריק"ו קטן שקדש ואמר הרי את מקודשת לכשאגדיל אינה מקודשת משום דהוי דשב"ל ומה שהביא ראיה הרב מש"ל ז"ל ממ"ש רש"י פרק החולץ דל"ד אההיא דאמרינן התם אמר רב עמרם אמר רב בשופעות מתוך י"ג לאחר י"ג לאחיובינהו כמבואר מדברי רש"י ז"ל שם דקטן יכול לקדש ולומר הרי את מקודשת לכשאגדיל אפשר לומר לדעת מוהריק"ו ז"ל דס"ל דרש"י לא כ"כ אלא אליבא דרב משום דרב לטעמיה דס"ל אד"מ דשב"ל והאומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שאשתחרר הוי מקו' ומה גם שמדברי רש"י פרק האומר דקדושין דס"ב ע"ב ד"ה כמאן אזלא נר' שדעתו לפסוק כר"מ דאד"מ דשלב"ל כמש"ל בדין א' אמנם למאי דקי"ל דאין אד"מ דשב"ל ה"נ דאינה מקודשת משום דהוי דשלב"ל אע"ג דאינו מחוסר אלא זמן ועיין מ"ש בפ"ח מהל' גרושין:
+
+Halakhah 10
+
+<b>והמזכה </b>
+<b> לעובר לא קנה ואם היה בנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו קנה.</b> כתב המבי"ט ח"ב סי' קל"ז על לאה שצותה שכל האלג"ארייא שתצא מן החתול עד זמן פ' שיתנו לבתה דאע"ג דהוי דשלב"ל אין כאן בית מיחוש משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וגמר ומקנה והביא ראיה מדאמרי' פ' מי שמת דקמ"ב אמר ר"י המזכה לעובר לא קנה וא"ת משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו מקנה לעובר שלו שהוא דשלב"ל ה"ה שאדם מקנה לבנו ולבתו דשלב"ל דדבר שלב"ל או לדשלב"ל כי הדדי נינהו וראיתי להרב כמוהר"ח אלפאנדאר"י ז"ל הובאו דבריו בס' בני חיי חא"ה סי' נ"א שתמה עליו שדבריו סתרו על מ"ש בח"א סי' של"ט שנשאל על לאה שנכנסה ערבנית לכתובת בנה ומת אם יהיה דינה כדין האב דאמרי' דאע"ג דערב דכתוב' לא משתעבד משום דמצוה קעביד אבא לגבי ברי' שעבודי משעבדי נפשיה והשיב הרב ז"ל דכל דבר שתקנו חכמים לבן משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו כגון המזכה לעובר או מי שישא לבנו גדול הבית דקנאו בלתי חזקה וערב דכתובה דמשתעבד היינו דוקא באב דהכי דייק לישנא דתלמודא דקאמר אבא לגבי בריה שעבודי משעבדי נפשיה אבל באם לא אמרי' דעתה קרובה אצל בנה יע"ש וא"כ איך כתב בתשוב' זו על לאה שצותה שיתנו לבתה דקנאו מטעמא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו הא באם לא אמרינן דעתה קרובה אצל בנה ועוד הקשה הרב לפי מ"ש בתשוב' זו דאפילו באם אמרינן דעתה קרובה אצל בנה מהא דתנן פרק יוצא דופן בן יום א' נוחל ומנחיל ואמרינן בגמ' נוחל ממאן מאביו אי בעי מיני' לירתו ואי בעי מאביו לירתו אמר רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחיו מן האב ודוקא בן יום א' אבל עובר לא מ"ט דהוא מיית ברישא ואין הבן יורש את אמו בקבר והשתא אם איתא דבאם נמי אמרינן דעתה קרובה אצל בנה והאם שזכתה לעובר שלה קנתה נימא נמי עובר נוחל ומנחיל כגון שנתנה האם מתנה לעוברה שבבטנה ואח"כ מת הולד במעיה דמנחיל העובר אותן הנכסים לאחיו מן האב ומדלא קתני עובר ש"מ דהאם לגבי עובר שלה לא אמרינן דעתה קרובה ולא משכחת לה גבי עובר מנחיל וכמ"ש בתשובה ח"א את"ד ולע"ד נראה שאין מכאן סתירה למ"ש המבי"ט בח"ב שהרי קו' הלזו לא על המבי"ט תלונתו דתיקשי ליה לרב ששת דאמר פרק יש נוחלין דהמזכה לעובר קנה ואפי' עובר שאינו שלו ופרכינן עלה מהא מתני' דקתני בן יום א' נוחל ומנחיל בן יום א' אין עובר לא אלמא עובר אינו יורש ירושה דממילא וכ"ש דהמזכה לא קנה ומשני הא אמר רב ששת נוחל בנכסי האם ודוקא בן יום א' אבל עובר לא דהוא מיית ברישא כו'. והשתא מאי משני הא אכתי תקשי לרב ששת דליתני עובר נוחל ומנחיל וכגון באם שזכת' לעוברה שבמעיה ואח"כ מת הולד במעיה דמנחיל אותן נכסים לאחיו מן האב דהשתא ליכא למימר משום דבאם לא אמרינן דעתה קרובה אצל בנה דהא רב ששת אפילו במזכה לעובר שאינו שלו ס"ל דקנה ומכ"ש באם המזכה לבנה ולעיקר קו' נראה לע"ד דלק"מ ואשתמיט מיני' מ"ש הנ"י פרק מי שמת הביאו הרב ד"מ בסימן ר"י דהא דאמרי' דהמזכה לעובר שלו קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו היינו דוקא היכא דיצא לאויר העולם דאז באותה שעה זכה למפרע משעה שהקנה לו אמנם אם מת במעי אמו לא קנה והביא ראיה מן הירושלמי ובודאי דה"ט משום דאמדינן דעתיה דזה לא זיכה לו המעות אלא ע"מ שיצא לאויר העולם ויהנ' מהן וכ"כ בהדיא הרא"ש ז"ל בתשוב' כלל פ"ב סי' ד' דאפי' לרב ששת דס"ל דהמזכה לעובר קנה אינו קונה עד שיבוא לאויר העולם והביא ראי' מדקאמר ר"ה פ' אז"נ המוכר פירות דקל לחבירו עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו הרי דאע"ג דר"ה ס"ל דאדם מקנה דשלב"ל אפ"ה קאמר דכל זמן שלא באו לעולם יכול לחזור יע"ש וא"כ משו"ה לא קתני עובר נוחל ומנחיל דכיון שמת במעי אמה כ"ע מודו דלא קנאו ומאוד אני תמיה על הרב ז"ל איך אשתמיט מיני' דברי הרא"ש והנ"י ז"ל הללו גם מה שהקש' שדבריו סתרי למ"ש בח"א נראה לע"ד שיש לחלק והוא שהמבי"ט ז"ל סי' הנז' בס"ד בשנותו את טעמו לומר דבאם לא אמרי' דעתה קרובה אצל בנה ההוא אמר דמה"ט משום דהתורה ירדה לסוף דעת האב ולסוף דעת האם וטפי רחים האב על הבן מאם על הבן במידי דאיכא דררא דממונ' ויהב נפשי' וממוניה טפי האב מהאם דהאב עושה מלאכ' ואי יהיב ליה לבריה דרחים ליה לא חסר ולא מידי דאיכא ליה רווחא באומנות משא"כ האשה דאין לה חכמה אלא בפלך ואם כן לפי טעם זה איכא למימר דע"כ לא כתב הרב ז"ל דבאם לא אמרינן דעתה קרובה אלא דוקא במזכה לעוברה מחיי' וא"כ בנדון שנשאל הרב ז"ל על לאה שנכנסה ערבנית לכתובת בנה בעודה בחיים דהתם ודאי שייכא ביה טעמא דכיון דאשה אין בידה להרויח כמו האיש חביב' לה ממונ' טפי ואע"ג דרחים לה לברה כמו האב לבריה מ"מ אדם קרוב אצל עצמו וצערא דגופא חמירא לה טפי מש"ה לא גמרה ומקנה אמנם מ"ש בח"ב היינו כלפי נדון הרב ז"ל דלאה צותה מחמת מיתה דהתם ודאי כיון דלמיתה אזלא לא שייכא בה טעמא דחביבא לה ממונה טפי ומשום הכי אמרינן דדעתה קרובה אצל בנה כנ"ל ליישב ואמנם יש לדקדק בתשוב' זו על הרב המבי"ט שכתב דאד"מ דשלב"ל לבנו מאותה שאמרו בפרק יש נוחלין יכיר יכירנו לאחרים מכאן א"ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה או חלוצה וחכ"א אינו נאמן ופרשב"ם ז"ל דפליגי במוחזק לן באחד שהוא בכור ואמרינן עלה בגמרא א"ל ר"ן לרבה בשלמא לר"י היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר ל"ל ומשני' בצריך היכר' כגון שבאו מחדש בכאן ואין מוחזקין בא' מהן מי הוא בנו והדר פריך למאי הלכתא למיתבא ליה פי שנים לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב ליה במתנה מי לא יהיב ליה ומשני ל"צ בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן והדר פריך ולר"מ דאמר אד"מ דשלב"ל יכיר ל"ל ומשני ל"צ בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ופרשב"ם ז"ל דכיון דבההיא שעתא אינו יכול ליתנם לו לא מצי לאקנויינהו מקמי דאתו לידי' ע"כ והשתא לדעת המבי"ט ז"ל דס"ל דבבנו אד"מ דשב"ל לכ"ע א"כ מאי האי דפריך ולר"מ דאמר אדם מקנה דשב"ל יכיר ל"ל הא אפי' לרבנן דר"מ תיקשי ליה דכיון שהוא בנו יהא נאמן לומר זה בני בכור במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה ואפילו לנכסים שנפלו לאחר מכאן ואפשר ליישב ולומר דמשום הכי לא פריך בגמרא לרבנן דר"מ משום דכיון דטעמיה דהמבי"ט ז"ל הוא דיליף לה מההיא דהמזכה לעובר דקאמר ר"י דאע"ג דלעובר אחר לא קנה המזכה לעובר שלו קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ואם כן כיון דלדשב"ל אד"מ לבנו ה"ה דשלב"ל דאדם מקני לבנו וכמבואר בדבריו א"כ נראה דדין זה במחלוקת הוא שנוי דלר"ה דס"ל התם בפ' מי שמת דהמזכה לעובר לא קנה אפילו הוא בנו כדאמרינן התם ההוא גברא דא"ל לדביתהו נכסי להאי דמעבר' אמר ר"ה הוי מזכה לעובר וכו' ואותבי' ר"ן ממתני' דאם ילדה אשתי זכר יטול מנה וקאמר משנתינו אינו יודע מי שנאה כלומר דלאו הלכתא היא ה"נ דס"ל לר"ה דאין אד"מ דשב"ל לבנו דתרוייהו כי הדדי נינהו ואם כן מש"ה לא פריך בגמ' התם בפ' יש נוחלין לרבנן דר"מ ומשום דאד"מ דשלב"ל לבנו משום דבפלוגתא אתמר דלר"ה ל"ק לי' ואפשר דהמקשן דפריך התם ולר"מ דאמר אד"מ כו' ה"נ ס"ל כר"ה ומשו"ה לא פריך אלא לר"מ כנ"ל. ומיהו מאי דק"ל לכאורה ממ"ש בפ' י"נ דף קכ"ד ע"א מ"ט דרבנן דאמרי אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתה אמר קרא לתת לו פי ב' מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטה לידי' אף חלק בכורה עד דמטה לידי' ופירשב"ם עד דמטא לידי' דנותן אינו יכול ליתנם לאחרים דאין אד"מ דשלב"ל והשתא לדעת המבי"ט ז"ל אפילו קרייה רחמנא מתנה כל שהוא לבנו אד"מ דשלב"ל האמנם אחר העיון נראה דקו' זו קשה בלא"ה אסוגיא דהתם דקאמר ורבי נמי הכתיב לתת לו כו' ומאי קו' הא ר' ס"ל דאד"מ דבר שלב"ל כדאיתא בקידושין פ' האומר אלא הדבר ברור דאפי' לר"מ דס"ל דאד"מ דשלב"ל היינו דוקא בשלא מת המזכה קודם שבא לעולם אבל כל שמת המזכה קודם שבאו לעולם לכ"ע לא קנה וזה מבואר מסוגיא דיש נוחלין דקאמר ל"צ לנכסים שנפלו כשהוא גוסס כו' וא"כ היינו דקאמר התם שפיר מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטה לידי' וכל זמן שלא מטא לידי' ומת המזכה קודם שבאו לעולם לא קנה לכ"ע אף חלק בכורה עד דמטה לידי' וכל שמת קודם שהשביחו הנכסים אינו נוטל פי ב' ומשו"ה פריך ור' הכתיב לתת לו ודוק: אך לדברי המבי"ט ז"ל לא יתכן דרך זה שהרי מבואר מדבריו דס"ל דלגבי בנו אד"מ דשלב"ל אפי' מת המזכה קודם שבאו לעולם שהרי נדון שלו היה שצותה שכל האלג"רייא שתצא עד זמן פ' שיהי' לבתה ומתה קודם שבא' האלגר"ייא לעולם ואפי"ה ס"ל דקנה ויש ליישב דס"ל לרבנן דמדכתיב לתת ע"כ דאתא לאשמועינן קרא שחלק בכורה יהיה לו דין מתנה הראויה לאחרים דאי מתנה הראויה לבנו קאמר ואפי' בדלא מטא לידי' א"כ לתת ל"ל ואע"ג דלתת אצטריך לאשמועינן שאם אמר איני נותן ואיני נוטל רשאי כבר כתב רשב"ם ז"ל דלרבנן תרתי שמע מינה דמדכתיב לתת שמעינן דמתנה קרייה רחמנא ומדכתיב לו שמעינן שאם אמר איני נוטל רשאי יע"ש וליכא למימר דנימא דכוליה קרא להכי הוא דאתא לאשמועינן דאם אמר איני נוטל רשאי דא"כ ליכתוב קרא לתת לבד ודוק ומן האמור בזה נרא' שתי' זה שכתבנו ליישב דעת המבי"ט ז"ל דמשו"ה לא פריך בגמ' אליבא דכ"ע ואפי' לרבנן דר"מ משום דבפלוגתא איתמר דלר"ה ל"ק ליה ואפשר דהמקשן גופיה דפריך ולר"מ כו' ה"נ דס"ל כר"ה ומשו"ה לא פריך אלא לר"מ לא ניתן ליאמר דאכתי ק' למאי דמשני בגמ' ל"צ לנכסים שנפלו כשהוא גוסס דהך תי' ניחא לר"ה אכן לר"י דס"ל דגבי בנו אד"מ דשלב"ל ואפי' לנכסים שנפלו לאחר מיתה כמ"ש המבי"ט ז"ל ק' ולכן נראה דמשו"ה לא פריך התם לרבנן דר"מ דיכיר ל"ל משום דאע"ג דאד"מ דשלב"ל לבנו ואיכא מיגו איכא למימר דאצטריך קרא דיכיר לאשמועינן היכא דמת הבן והניח בנים או בנות שנאמן האב לומר דאביהן של אלו היה הבכור כדי שיטלו הבנים פי ב' בנכסיו דהשתא ליכא מיגו דאי בעי יהיב להו במתנה משום דהא דאמרינן דאד"מ דשלב"ל לבנו משום דדעתו קרובה אולי היינו דוקא בבנו אבל בן בנו כאחר דמי וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשוב' כלל פ"ב סי' הנז' וכ"כ המבי"ט ז"ל עצמו בתשוב' ח"א סי' ש"ט ואף לדעת הרב ת"ה סי' ש"ן דבן בנו כבנו וכן הוא דעת מוהרשד"ם ז"ל בח"אה סי' קל"ז מ"מ אבן בן בנו כ"ע מודו כאחר דמי וכמ"ש הרב כנ"הג סימן ר"י בהגהת הטור סימן ח' עיין שם ואם כן משכחת לה בכ"הג דהשתא ליכא מיגו ואשמועינן קרא לומר דאפי"ה נאמן האב לומר שהוא בכור כדי שיטלו בני בניו פי ב' האמנם מצאתי להרב מהרימ"ט ז"ל בס' בני אהרן סי' נ"ו שכתב דברים סותרים למ"ש והוא שהרב ז"ל הוקשה לו בפשטא דשמעתתא דמאי פריך לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב ליה במתנה מי לא מצי יהיב ליה דנימא דאצטריך קרא דיכיר היכא דמת הבן והניח אשתו מעוברת דנאמן האב לומר פ' בני בכור כדי שיטול פי ב' העובר שלו דבמתנה לא מצי יהיב דהמזכה לעובר לא קנה ואפי' תימא דדעתו של אדם קרובה אצל בן בנו כמו בנו כדעת הרב ח"ה משכחת לה בפחות ממ' יום שכתב הריטב"א ז"ל דלא קנה משום דמיא בעלמא נינהו ותי' הרב ז"ל דמאן נימא לן דבכה"ג מהימן האב היכא דליכא מיגו שלא נתנה תורה נאמנות לאב להכיר את הבן אלא בזמן שישנו בעולם דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי ב' משמע דבבן בחיים משתעי קרא א"ד יע"ש וא"כ כפי זה אזלא לה תי' דידן והדרא קו' לדוכתא דליכ' למימר דלרבנן דר"מ אצטריך קרא דיכיר היכא דמת הבן והניח בני' או בנות שנאמן לומר שאביהן של אלו היה הבכור שהרי לפי האמת ה"נ דלא מהימן כדעת מוהרימ"ט ז"ל דבעינן שיהיו בעולם בשעת הכרה אלא שדין זה שכתב הרב ז"ל הוא דין מחודש ולא ראינו לשום א' מהפוסקים שכתבו דין זה ובר מן דין שבפי' נראה הפך מוהריק"ו שורש תמ"ד יע"ש וכמו שכן הוכיח במישור החכם השלם מ"ור במוהר"י הלוי ז"ל הובאו דבריו בס' בתי כהונה חלק בית ועד סי' ו' יע"ש ומה שהקש' מוהרימ"ט ז"ל עד שמכח זה בנה יסודו יש ליישב עוד על פי סוגי' דפ' השותפין יע"ש וכמ"ש בס' בתי כהונה יע"ש ודוק:<br><b> וראיתי </b> להרב כנה"ג ז"ל סי' ר"ט בהגהת הטור אות כ"ט שהק' לדעת המבי"ט ז"ל ממ"ש מרן הב"י שם בסי' הנז' משם הר"ב העיטור וז"ל תשו' לרב פלטוי גאון האי מאן דכתב בשטר יהבית לברי או לאנתתי כל דאית לי וכל דיהבי לי לא קני אלא מאי דהוה ליה ההיא שעתה דוקא הרי בהדיא דאפי' בבנו קאמר דאין אד"מ דשלב"ל והא ודאי קו' אלימת' היא ואשר אני אחזה ליישב כיון דטעמא דהמבי"ט ז"ל הוא משום דס"ל דמקנה דשלב"ל או לדשלב"ל כי הדדי נינהו וכי היכי דבמזכה לעובר אמרינן דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ה"נ במקנה דשב"ל וא"כ נר' שדברי הרב ז"ל הן לפום מאי דקי"ל התם דהמזכה לעובר שלו קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו כמ"ש הרי"ף ורבינו והטור אמנם למאן דפוסק התם דאפי' במזכה לעובר שלו לא קנה וכמו שכן הוא דעת ריא"ז ז"ל כמ"ש בכנה"ג שם אות י"ג והיינו משום דבתר הכי מסקינן בגמ' והלכתא מזכה לעובר לא קנה ומשמע ליה דסתמא קאמר ואפי' לבנו א"כ ה"נ דס"ל דאין אד"מ דשלב"ל לבנו דתרוייהו כי הדדי נינהו וא"כ מצינן למימר שפיר שדעת רב פלטוי כדעת ריא"ז דלא אמרי' דדעתו של אדם קרוב' אצל בנו והמזכה לעובר שלו לא קנה וא"נ י"ל שדעת רב פלטוי גאון כדעת הרי"ף והרמב"ן והר"ן דהא דאמרינן דדעתו של אדם קרובה אצל בנו היינו דוקא בש"מ ומשום תקנת חכמים כדי שלא תטרף דעתו אבל בבריא אע"ג דדעתו של אדם קרובה אצל בנו לא מהני כיון דאין הקנאתו הקנאה ורב פלטוי ז"ל מיירי במתנת בריא אמנם המבי"ט כלפי נדון שלו שהיה במתנ' ש"מ כתב דלכ"ע קנה מיהו הא ק"ל עליו ממ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' המיוחסות סי' ק"ו על ראובן שנתן מתנה לבתו כל נכסיו שקנה ושעתיד לקנות שאינו יכול לקנות נכסים שעתיד להקנות משום דהוי דשלב"ל יע"ש ועל הרשב"א ז"ל לא יתכן שום א' מהתי' שכתבנו שהרי הוא ז"ל פסק מתני' דאם ילדה אשתי זכר יטול מנה וחלק על הרי"ף ז"ל שכתב ודוקא ש"מ וכמ"ש ה"ה ז"ל פ"ח מה' זכיה ומתנה הלכה ט"ז ועוד אני תמיה על המבי"ט ז"ל ממ"ש רבינו פ"ו מה' זכיה דין י"ז וז"ל כבר ביארנו כו' ואמרו כמה אתה נותן לבנך כך וכך כו' צריכים שיהיו הדברים שהם פוסקים מצוים ברשותו שאין אד"מ דשלב"ל ע"כ הרי בהדיא דאפי' גבי בנו ובתו ס"ל דאין אד"מ דשלב"ל ומבואר הוא שדעת רבינו דהמזכה לעובר שלו קנה אפי' בבריא כמ"ש בפ' זה וצ"ע:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>דין </b>
+<b> ההקדש כו'.</b> אע"ג דאין אד"מ דשב"ל אדם מתחייב בדשב"ל כ"כ הטור וכל הפוסקים ז"ל וראיתי להרב פמ"א ח"א סימן ט' שכתב על מי שנתחייב לתת פירות דקל לחבירו דבלשון חיוב קי"ל דאדם מתחייב בדשב"ל ומת המתחייב קודם שבאו לעולם דפטורים היורשים מטעמא דכיון שמת המתחייב פקע חיובו והוכיח כן ממאי דפריך בפ' י"נ ולר"מ דאמר אד"מ דשלב"ל יכיר ל"ל ולא פרכינן לרבנן נמי דיהא נאמן במיגו דאי בעי מתחייב בדשב"ל וכתב עוד דליכא למימר דה"ט משום דהו"ל מתחייב בדשא"ק דלא קנה לדעת הרמב"ם וכמו שהביא ראיה זו מוהרש"ח בביאורו סי' ס' דאכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מתחייב בסך קצוב דהיינו סך אלפים דינרים לתת לבנו וכתב עוד שרשב"ם ז"ל נרגש מזה שכתב בד"ה ולר"מ וז"ל דהא דרבנן דר"י היינו ר"מ דאמר אד"מ דשלב"ל כו' דק' דלאיזה תכלית כתב רשב"ם ז"ל כן אלא שנרגש מזה דאמאי לא פריך אפילו לרבנן במיגו דאי בעי מתחייב נפשיה ואהא תי' דכיון דרבנן דר"י היינו ר"מ ניחא ליה למפרך אליבא דר"מ ובמיגו דמתנה והשתא אם אי' דס"ל לרשב"ם דהמתחייב קודם שבאו לעולם חייבים היורשים א"כ נהי דלמאי דפריך בגמ' לר"מ ולא לרבנן תי' רשב"ם ז"ל דרבנן דר"י היינו ר"מ אכן למאי דתי' בגמ' ל"צ בנכסים שנפלו כשהוא גוסס קשה דאכתי תיקשי ליה דיהא נאמן במיגו דמתחייב דאז אפי' לנכסים שנפלו כשהוא גוסס מהני אלא משמע דס"ל דאפי' במתחייב כל שלא באו הנכסים אלא לאחר מיתה אינם חייבים היורשין את"ד ז"ל ואחר המחילה כל דבריו תמוהים דהנה מה שהביא בדברי רשב"ם ק"ל ממ"ש המרדכי שם פ' י"נ שהקשה לדעת רשב"ם דס"ל דהא דאין אד"מ דשלב"ל היינו דוקא בשהקנה מעכשיו אבל אם אמר לכשיבואו לעולם קנה ממאי דפריך אליבא דר"מ ולא פריך אליבא דרבנן נמי דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה לכשיבואו לעולם ולפי דבריו מאי ק"ל הא רשב"ם ז"ל כבר יישבו בזה במ"ש דרבנן דר"י היינו ר"מ וכוונת רשב"ם ז"ל פשוטה דק"ל דמאי פריך בגמ' ולר"מ כו' אימא דר"מ ס"ל כר"י דיכיר אצטריך אפי' להיכא שמוחזקים באחר שהוא בכור דלא שייך מיגו ורבנן דר"י דמוקמי ליכיר בצריך היכרא ס"ל דאין אד"מ דשלב"ל לזה תי' ואמר רבנן דר"י היינו ר"מ וא"כ ק' דידיה אדידיה וזה פשוט: גם מה שדחה דברי מוהרש"ח ז"ל מטעמא דאכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מתחייב בסך קצוב לא ידעתי אדק"ל למוהרש"ח תיקשי ליה להרמב"ן והר"ן ז"ל שהביאו ראיה מסוגיא זו דהמחייב בדשא"ק קנה שלא כדעת רבינו ממאי דפריך ולר"מ והשתא אם איתא דמשכחת לה בסך קצוב מאי ק"ל אימא דתלמודא הכי פריך דלר"מ דאמר אד"מ אכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מקנה ליה סך קצוב אלא משמע ודאי דהא לא חשיב מיגו משום דזה אינו רוצה ליתן לבנו אלא פי ב' מנכסיו דוקא ולא יותר וא"כ אי הוה מתחייב עצמו בסך קצוב אפשר שיפלו לו פחות ויפסיד לשאר בניו ושוב ראיתי למרן כ"מ ז"ל פי"א מה' אלו שתי' לקו' הר"ן ז"ל כמו שתי' הרב פמ"א והרב בעל מקור ברוך ז"ל סי' מ"ח דחה דבריו כמ"ש הן אמת שדבריו ז"ל תמוהים בעיני במה שהקשה לדברי מרן הכ"מ ז"ל שכתב דאפשר להודות שחייב לו אלף אלפי דינרים לשעבד נכסיו שקנה ושיקנה דא"כ מה תי' בגמ' בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ומאי איכפת לן אטו מי שחייב לחבירו ושעבד נכסיו שיקנה ונפלו כשהוא גוסס לא יגבה מהן כיון דנפלו בחייו דהרי לגבי בכור לא קרינן ליה ראוי ובשלמא בנכסים שנפלו לאחר מותו הוא מ"ש הבה"ת והביאו מרן סי' ק"ז אבל בנפלו כשהוא גוסס ודאי דמהני לכ"ע וגובה מהן ואם כונת הרב לומר שזה החיוב הוא מתנה אכתי ק' לתלמודא גופיה ל"ל קרא יהא נאמן במיגו דמתחייב ולכן נראה שאינו מיגו שאינו רוצה להתחייב בסך קצוב יע"ש וע"פ זה דן הרב ז"ל בנדון שלו דלדעת הסוברים דהמתחייב בדשא"ק קנה האומר זה בני נאמן אפי' לנכסים שנפלו לאחר מכאן במיגו דמתחייב וכתב שם בסוף התשו' דאפשר דאפילו לדעת מוהריב"ל דתרי ספקי בפוסקים כחד חשיב היכא דאיכא ג' מודה יע"ש ודבריו תמוהים דאם איתא א"כ לדעת הסוברים דאדם מתחייב בדשא"ק תקשי להו דאכתי למה לי יכיר יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מתחייב לתת לו פי שנים מהנמצאים לו שעה אחת קודם מיתה דבהא לא שייך תי' ז"ל אלא עכ"ל דמיגו דמתחייב לא חשיב ומטעמא שכתב מוהרימ"ט ז"ל האמנם כד דייקת שפיר תי' זה שכתבנו דהא לא חשיב מיגו דאלו היה מתחייב לתת לו אלף אלפים דינרי' אולי יפלו פחות ונמצא מפסיד לשאר בניו וכמ"ש הרב מקור ברוך ז"ל אחר העיון נראה דליתא דאכתי איתיה בתקנתא שיתחייב לתת לו פי שנים מנכסיו שיפלו אח"כ אפילו שיעלה עד סך אלף אלפים דינרים דבהא אינן מפסידין אם יפלו פחות דלעולם אינו נוטל אלא פי שנים דוקא ומשום דשא"ק ליכא כיון שכבר נתן קצבה לדבר וליכא למימר דס"ל להרב מקור ברוך שלדעת רבינו בעינן שיתחייב בסך קצוב חיוב החלטי אבל כל שלא נתחייב בסך קצוב חיוב החלטי אע"פ שנתן קצבה לדבר לא מהני דהא ליתא שהרי הרב הנז' סי' מ"ג כתב ליישב דעת רבינו ז"ל לההיא דהנושא אשה לזון את בתה ה' שנים דלר"י מתני' מיירי בשנתחייב לזון ה' שנים אע"פ שיוצא אלף דינרי' דבהכי הוי דבר קצוב יע"ש הרי דס"ל להרב ז"ל דכל שנתן קצבה לדבר אע"ג דלא נתחייב חיוב החלטי מיקרי מתחייב בדבר קצוב וצ"ע: עוד כתב הרב פמ"א וז"ל ויש מחבירנו מביאין ראיה דהמתחייב בדשב"ל ובאו לעולם אחר מותו לא נתחייבו היורשים ממ"ש רשב"ם אמתני' דהאומר זה בני נאמן ופריך בגמ' למאי הלכתא אי ליורשו פשיטא ופי' רשב"ם שאינו נאמן אלא לנכסי' שיש לו עכשיו בעין אבל לנכסים שנפלו לאחר מכאן דליכא מיגו אינו נאמן ואם איתא אכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מחייב עצמו אלא מוכח דכל שבאו לעולם אחר מיתה אינן חייבין וכתב הרב ז"ל דאכתי לא הועילו כלום דאי משום ה"ט ניחא לנכסים שנפלו לאחר מיתה אבל לנכסים שנפלו אח"כ בחיים חיותו מיהא יהא נאמן במיגו וליכא למימר דנכסים שנפלו לאחר מכאן שכתב רשב"ם לאחר מותו קאמר דאין זה במשמעותו דלמאי דמשני בגמ' ל"צ בנכסי' שנפלו לאחר מכאן מוכח דהיינו נכסי' שנפלו בחיים דאי לאחר מיתה מאי פריך ולר"מ הא ר"מ מודה אפי' בנכסי' שנפלו כשהוא גוסס כ"ש בנכסים דלאחר מיתה את"ד יע"ש ולכאורה היה נראה לומר דאי משום הא לא איריא דאע"ג דבנכסים שנפלו בחיים חיותו איכא מיגו דמתחייב מ"מ כיון דלנכסי' שנפלו לאחר מיתה אין כאן מיגו אפילו בנכסים שנפלו בחיים חיותו דאיכא מיגו לא מהני דלא אמרי' מיגו לחצי טענה וכמ"ש הרמב"ן פרק חזקת הבתים דל"ג ע"ב וכ"כ הר"ן ז"ל פרק האומר דקדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה יע"ש. האמנם הא ליתא דא"כ איך כתב רשב"ם ז"ל דלנכסי' שהן עכשיו בעין נאמן מטעם מיגו הא כיון דאי הוה יהיב להו במתנה לא מהני לנכסים שנפלו לו לאחר מכאן א"כ אפי' לנכסים שהן עכשיו בידו לא יהא נאמן משום דהוי מיגו לחצי טענה אלא עכ"ל שדעת רשב"ם ז"ל דמיגו לחצי טענה אמרינן וכמו שהביא מחלוקת בזה הרב כנה"ג בח"א סי' פ"ב בכללי מיגו סי' ע"א ע"ש אלא שמדברי רשב"ם ז"ל שכתב בפ' ח"ה דל"ג ד"ה אמר ר"ן הדרא ארעא וז"ל וה"מ בדאיכא סהדי דאכלינהו לפירות אבל אי ליכא סהדי דאכלינהו אלא בהודאת פיו כו' ארעא כיון דלית ליה ראיה בשטר הדרא למאריה וחייב שבועת היסת על הפירות דזבינהו מיניה במיגו דאי בעי אמר לא אכלתי פירות כי אם מעות כגון עייל כורא ואפי' טפי מכורא דבהכי הויא חזק' יע"ש משמע דטעמ' דנאמן על הפירות היינו משום מיגו דלא אכל אלא פורתא ומטעמא שכתב דבהכי הויא חזק' ולא היה מפסיד הקרקע אבל משום מיגו דלא אכלי כלל לא היה נאמן אף על הפירות משום דהו"ל מיגו לחצי טענה וכ"כ הרמב"ן שם שזה דעת רשב"ם וא"כ נמצאו דבריו סותרים ושוב ראיתי בתשוב' למוהר"ש הלוי ז"ל הובאו דבריו בס' בני אהרן סי' ס' שהקש' לדברי רשב"ם ז"ל בפשיטות מטעם מיגו לחצי טענה וכנרא' שחשב הרב ז"ל דכלל זה מוסכם אליבא דכ"ע ולא זכר ש"ר שבמחלוקת הוא שנוי שהרי לדעת התוס' ולדעת ריא"ז האומר זה בני אינו נאמן לפוטרו מן היבום אלא לישראל משום דאיכא מיגו דאי בעי מגרש לה אבל לכהן לא מהני משום דליכא מיגו ועיין במוהר"ש ז"ל סימן כ"ה וסי' כ"ו ואי ס"ל דלא אמרינן מיגו לחצי טענה אפילו ליש' לא יהא נאמן משום דהוי מיגו לחצי טענה וכמו שהקשה הרמב"ן ז"ל בחי' גם דעת רבינו ז"ל נראה לע"ד דס"ל כן ממ"ש פי"ו מה' אישות דין כ"ז וז"ל א"ל הבעל כך היה גרשתיה ונתתי לה עיקר ותוס' כו' מתוך שיכול לומר לא גרשתי' ולא יתחייב נאמן ומשביעה בנק"ח ונותן לה את העיקר ונשבע על התוס' ע"כ וק' דהא הו"ל מיגו לחצי טענה אלא ודאי משמע דס"ל דמיגו לחצי טענה אמרינן ומוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' ק"ה נתקשה בזה והניחו בצ"ע כנראה שחשב הרב ז"ל דהא דלא אמרינן מיגו לחצי טענה הלכתא פסיקתא היא ולא כן הדבר דבמחלוקת הוא שנוי כמ"ש ומוהר"ר יו"ט ן' יעיש בתשוב' סי' ס"א הק' למוהר"ש הלוי ז"ל דלמה יחס קו' זו לדעת רשב"ם והנ"י והלא תלמוד ערוך הוא לגבי בכור דקאמר ל"צ בנכסים שנפלו משמע דלנכסים של עכשיו לא אצטריך קרא משום מיגו ותי' דה"ט משום דהך טענה שאומר עכשיו שהוא בנו טענה גרועה היא מן הטענה דאי בעי הוה יהיב להו במתנה משום דאפשר דהיום ומחר יבואו עדים שאינו בנו ונמצא שקרן בדבריו ומפסיד אפי' בנכסים שהוא בידו ואם כונת האיש הזה במ"ש שהוא בנו לזכות כל נכסיו אע"פ שאינו בנו לא היה טוען טענה שאפשר שימצא שקרן ויפסיד הכל משום הנאה מועטת וה"ט דמיגו דאי בעי פטר לה בגט דמשום הנאה מועטת להפסידה לא טעין טענה שאפשר שימצא שקרן עכ"ד ולע"ד תי' זה לא יגהה מזור לדעת הרמב"ן ז"ל שהקשה בההיא דהאומר זה בני נאמן לפטורי אותה מיבום משום דבידו לגרשה דאמאי נאמן משום גירושין הא אי מגרש לה אסורה לכהן כו' ועוד דאפילו לישראל נמי לא הוה ליה למשרי לפי מה שאנו סוברים דמיגו לחצי טענה לא אמרינן ותי' דאיכא למימר דהתם ה"ט משום דכיון דאיהו לטענה זו איכוון אין אומרים מיגו לחצי טענה וכאן נמי אין אנו מאמינים אותו לחצאין אלא נאמן לגמרי דאיהו לא איכפת לי' לבעל אם אינה נשאת לכהן עכ"ד והשתא לפי דברי הרב ז"ל אמאי לא תי' דהכא לא הוי מיגו לחצי טענה משום דטענה זו גרועה היא מהטענה דאי בעי הוה מגרש לה דמשום הנאה מועטת לא הוה טעין טענה שימצא בה שקרן וא"כ ק' לדעת הרמב"ן מ"ש בגמרא לא צריכה לנכסים שנפלו לאחר מכאן דמשמע דלנכסים שנפלו עכשיו ל"צ קרא משום דבלא"ה נאמן משום מיגו וליכא למימר דה"נ ה"ט משום דאמרינן מסתמא לא חייש לנכסים שיפלו לאחר מכאן כדי לטעון שקר דא"כ מה"ט יהא נאמן נמי אפילו לנכסים שנפלו לאחר מכאן כיון דאנו מאמינים אותו ואמרינן דבודאי דובר אמת בלבבו במ"ש זה בני במיגו דאי בעי יהיב ליה דאי משום נכסים שיפלו לאחר מכאן הא לא איכפת ליה דומיא דהאומר זה בני שכתב הרמב"ן דנאמן אפילו לכהן מה"ט ומטעם זה נמי קשה להטעם שכתב מוהרי"ט בן יעיש דה"ט דאם איתא דלא היה בנו ושקורי משקר במ"ש זה בני לא היה טוען טענה שימצא בה שקרן ויפסיד הכל משום הנאה מועטת דא"כ מה"ט נמי יהא נאמן אפילו לנכסים שנפלו לאחר מכאן כיון שאנו אומרים מטעם זה דדובר אמת בלבבו הוא גם ממ"ש הרמב"ן פרק חזקת שהביא ראי' דלא אמרינן מיגו לחצי טענה ממ"ש פרק י"נ בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן ומשמע שהוא יורשו ובנו לכל דבר ואמאי נימא מתוך שבידו להפקיר נכסיו או ליתן מתנה לאחר ואינו יורש דהא אמרינן מיגו אפילו להכחיש דבריו הראשונים בקדושין אלא כיון דעיקר טענה דעבדי הוא לפוסלו בקהל ואינו נאמן עליו לא אמרינן מיגו גרוע לחצי טענה ע"כ הרי דאע"ג דבטענה שהוא טוען עכשיו היא טענה גרועה מהטענה דאי בעי יהיב לאחר במתנה משום דאפשר דהיום ומחר יבואו עדים שהוא בנו ונמצא שקרן ומפסיד הכל ויורש הנכסים ג"כ אפ"ה ס"ל דלא אמרינן מיגו לחצי טענה ודרך אגב אומר דק' לי לדברי הרמב"ן הללו מדאמרינן התם ביש נוחלין האומר זה עבדי וחזר ואמר זה בני נאמן דמשמש ליה כעבדיה קאמר דאמאי אצטריך לטעם זה ת"ל דיהא נאמן במ"ש זה בני להתירו לבא בקהל וליורשו משום מיגו דאי בעי הוה משחרר ליה ויהיב ליה במתנה לכלהו נכסי וכן ראיתי להנ"י ז"ל שם שכתב וז"ל ומקשינן ליה מברייתא כו' אפ"ה אינו נאמן כשאומר אח"כ זה בני ואע"ג דהשתא אית ליה מיגו דאי בעי הוה יהיב ליה לכולהו נכסי אין אדם נאמן לסתור הודאתו משום מיגו כך פירש מורי נר"ו וכן נראה אפילו למסקנא והיינו דקא יהיב ר"י טעמא למלתיה ולא קאמר טעמא משום מיגו ע"כ אכן לדעת הרמב"ן דסבירא ליה דאמרינן מיגו להכחיש דבריו הראשונים קשה דהכא לא שייך למימר משום מיגו לחצי טענה ולזה י"ל דמש"ה הוצרך ר"י למיהב טעמא משום דמשמש ליה כעבדיה קאמר דאי משום מיגו לא היה נאמן אלא לנכסים שיש לו עכשיו דאיכא מיגו דאי בעי הוה יהיב ליה במתנה אכן לנכסים שנפלו לו אח"כ דליכא מיגו אינו נאמן כדאמרינן גבי זה בני בכור ל"צ לנכסים שנפלו לאחר מכאן אך אכתי קשה מדקאמר ר"י וחילופה אבית המכס אמר עבדי וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן דמשמע דאינו נאמן כלל ואפילו לירש באותן נכסים שיש לו עכשיו דאמאי הא איכא מיגו דאי בעי הוה יהיב להו במתנה וליכא למימר דהיינו משום דהוי מיגו לחצי טענה דכיון דלנכסים שנפלו לאחר מכאן ליכא מיגו לא מהני ליה מיגו אפילו לנכסים שיש לו עכשיו דא"כ תימא על עצמך דאמאי תי' בגמ' לא צריכא לנכסים שנפלו לאחר מכאן דמשמע דלנכסים שיש לו עכשיו נאמן במיגו ואמאי הא הוי מיגו לחצי טענה ולכן נרא' ליישב דס"ל להרמב"ן ז"ל דמאי דפריך בשמעתין לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב ליה במתנה מי לא מצי יהיב לאו משום מיגו דאי בעי הוי יהיב ליה במתנה דקאמר דהא ודאי לא חשיב מיגו משום דהוה מיגו לחצי טענה אלא הכי פריך דכיון דזה קאמר זה בני בכור א"כ בודאי דכונתו לזכות לו פי ב' לנכסיו וא"כ הן לו יהי דנימא דשקורי משקר במ"ש זה בני בכור מ"מ הא מיהא גלי דעתיה דרוצה לתת לו במתנה פי שנים בנכסיו לכן נראה שרצה להבין הרשב"א בכונת הגמ' ממה שהקשה בשיטה כ"י הובאו דבריו בספר בני אהרן סי' נ"ה וז"ל וא"ת אצטריך קרא דאי אחר הוא ונתן בלשון ירושה לא אמר כלום והשתא דבריו קיימים ותי' דהכא משום מיגו קאמר משמע דמעיקרא אסיק אדעתיה דמאי דפריך לא יהא אלא אחר לאו משום מיגו הוא אלא כדכתיב' ומש"ה ק"ל דאי אחר הוא ואמר בלשון ירושה לא אמר כלום ולדעת הרמב"ן י"ל דס"ל דהאומר זה בני הוא לשון מתנה כמ"ש מהרימ"ט ז"ל סי' נ"ו לדעת רבינו ז"ל יע"ש ומש"ה משני בגמ' שפיר ל"צ לנכסים שנפלו אח"כ דלנכסים שיש לו עכשיו לא צריך קרא שהרי נתנם לו במתנה ובהכי ניחא מה שהקשתי לעיל למ"ש הרמב"ן ז"ל פ' חזקת מההיא דהאומר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן דאינו נאמן במיגו אפילו לנכסים שיש לו עכשיו מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה משום דהוי מיגו לחצי טענה והתם לא שייך לומר דלו יהי דשקורי משקר הרי גילה דעתו שרוצה ליתנם לו במתנה דכיון דאמר עבדי הוא לא מהני ליה מתנתו דמה שקנה עבד קנה רבו ודו"ק. האמנם לדברי רשב"ם ז"ל לא ניתן ליאמר תי' זה דמדבריו שם משמע דמפרש כפי' הרשב"א ז"ל דמשום מיגו הוא דפריך ולא כמ"ש לדעת הרמב"ן ז"ל וא"כ קשו דבריו אהדדי ולכן היה נראה ליישב ע"פ מ"ש מוהרימ"ט ז"ל ח"א סימן ק"ה שהביא ראיה דלא אמרינן מיגו לחצי טענה מההיא דפ' חזקת שכתבנו לעיל וכתב עוד וז"ל ברם לזו לא הוצרכנו דמילתא דפשיטא הוא דלא חשיב מיגו שלא היה רוצה לטעון בתחלה שאם היה אומר לפירות ירדתי הי' מפסיד בכך חזקתו ושוב אינו יכול לטעון מידי אבל לזו הוצרכו היכא שלא היתה מפסדת מה שהיא רוצה לטעון שנתן לה בעלה כל הנכסים ואף בזו אני אומר דלא אמרינן מיגו כיון שהי' בדעתה לזכות בכל הנכסים בתורת מתנה מה לה לטעון עוד על הנכסים שבידה נאנסו ומה לה לשקר בב' דברים והביא ראיה ממ"ש התוספות בההיא דקריביה דרב אידי יע"ש (ועיין במ"ש עוד בחי' על הרי"ף פ' האומר ובתשו' ח"א סימן ל"א אלא שמה שהביא ראיה מההיא דדלי לי צנא דפירי אין דבריו מובנים דהתם נמי אי טעין לפירות הורדתיו הרי הפסיד הפירות ותו לא מצי לחזור ולטעון וצ"ע) וא"כ איכא למימר שדעת רשב"ם ז"ל לחלק בהכי דדוקא בההיא דפ' חזקת לא אמרינן מיגו לחצי טענה משום דאם היה טוען לא אכלי כלל היה מפסיד הקרקע ושוב אינו יכול לטעון מידי משא"כ הכא באומר זה בני אמרינן דנאמן על הנכסים שבידו במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה מהיום אם לא יחזור בו עד אחר מיתה ואי משום נכסים שנפלו לו אחר כך הרי יכול לטעון ולומר זה בני האמנם לדברי הרמב"ן ז"ל לא ניתן ליאמר תי' זה ממ"ש בפ' חזקת כמו שיראה הרואה:<br><b> גם </b> לדברי התוספות שם פ' יש נוחלין שכתבו כדברי רשב"ם ז"ל לא ניתן ליאמר תירוץ זה שהרי מוהרימ"ט ז"ל הוכיח מדבריהם ר"פ חזקת דאין לחלק בהכי ודו"ק: אחרי כתבי זה ראיתי להרב מוצל מאש בספר רב יוסף סימן ל"ח האריך בקו' זו ורוב דבריו מגומגמים ומהיותר תימא על מה שרצה לתרץ ז"ל עוד אפשר לומר דמעיקרא קו' ליתא דהא דלא אמרינן מיגו לחצי טענה הוא נלמד מדברי הר"ן פ' האומר כו' וסברא זו אינה מוסכמ' דהתוספות פ' י"נ חולקים על זה וא"כ אפשר שדעת רשב"ם כן ושפיר אמרינן מיגו בהכי שהרי זה שאומר בני ודאי שרוצה להפקיע הירושה משאר היורשים וליתנה לזה וא"כ נאמן הוא להפקיע כל הנכסים אף מה שנפלו לו אח"כ מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה והיה מפקיע מהם אותן נכסים אף שלא היה מפקיע הנופלים וה"ז דומה לנשבית ופדיתיה דלדברי הסוברים דאמרינן מיגו לחצי טענה דנאמן הוא לומר נשבית ולפוסלה האב מן התרומה במיגו דגרשתיה דאינו פוסלה אלא מן הכהונה אי לאו משום דלא נתנה תורה נאמנות לאב אלא למ"ש בפי' א"ד יע"ש ומלבד שכבר הוכחנו שדעת רשב"ם דלא אמרינן מיגו לחצי טענה עוד בה כפי הנראה מדבריו שהבין הרב ז"ל שלדעת הסוברים דאמרינן מיגו לחצי טענה הכונה לומר שנאמן בדבורו לגמרי ואפי' למאי דלא שייך מיגו וזה ודאי ליתא שלדעת האומרים דאמרינן מיגו לחצי טענה היינו לומר שאינו נאמן אלא למאי דאיכא מיגו דומיא דההיא דהאומר זה בני שכתב ריא"ז דאינו נאמן לפוטרו מיבום אלא לישראל דאיכא מיגו אבל לכהן דליכא מיגו אינו נאמן וכן מבואר גם כן מדברי הרמב"ן ז"ל פ' חזקת ובפ' י"נ שהוצרך להקשות מטעם מיגו לחצי טענה לענין שלא יהיה נאמן אפילו לישראל אבל מה שהקשה בראשונה דלכהן אמאי מותר כיון דליכא מיגו לא הוצרך לטעם זה כלל דהא ודאי לכ"ע אינו נאמן ומה שהוצרכו הי"א שכתב הר"ן לטעמא דלא נתנה תורה רשות לאב אלא למה שנאמר בפי' ולא בטענת מיגו לא הוצרכו לזה אלא לענין שלא יהא נאמן לפוסלה מן הכהונה דאיכא מיגו אבל לפוסלה לתרומה בלאו האי טעמא אינו נאמן כיון דליכא מיגו וזה מוכרח מסוגיא דפרק האומר למאי דהוה בעי למימר התם מעיקרא דטעמא דנשבית ופדיתיה משום דלאו בידו והקשה רש"י ז"ל שם דהרי בידו לקדשה ולגרשה ותירץ דאכתי אין בידו לפוסלה לתרומה והשתא אם איתא שלדעת י"א שכתב הר"ן נאמן לומר נשבית ופדיתיה לפוסלה לתרומה במיגו דגרשתיה דאינו פוסלה אלא לכהונה א"כ קשה הרי בידו לקדשה ולגרשה אלא ודאי דאינו נאמן אלא לפוסלה לכהונה דאיכא מיגו ולמאי דהוה ס"ד השתא הוה מוקמינן למתניתין דקתני אינו נאמן לפוסלה מן התרומה דליכא מיגו כמ"ש הרב החי' שם ותו דלפי דבריו א"כ כיון דס"ל לרשב"ם דהוי מיגו לחצי טענה אם כן אמאי כתב דלנכסים שנפלו אחר כך אינו נאמן כיון דליכא מיגו והיכי אמרינן בשמעתין ל"צ לנכסים שנפלו לאחר מכאן סוף דבר שדבריו אינן אלא מן המתמיהין ומ"ש הרב פמ"א דליכא למימר דלנכסים שנפלו לאחר מכאן שכתב רשב"ם דלאחר מיתה קאמר אשתמיט מיניה מ"ש המבי"ט ז"ל ח"א סימן פ"ז שפי' כן בכונת רשב"ם ז"ל והכריח כן מכח הסברא דאם אחר שאמר זה בני נפלו לו בירושה או שהרויח ואח"כ מת פשיטא דבן זה שאמר עליו זה בני ירש חלקו בכל אשר ימצא לו שהרי הוא עומד בדבורו שאמר עליו שהוא בנו והיה יכול ליתנם לו בשעת מיתתו יע"ש אלא שדבריו תמוהים לכאורה דאם כן לפי דבריו ע"כ מ"ש בגמרא ל"צ לנכסים שנפלו לאחר מכאן היינו לאחר מיתה ואם כן קשה טובא דאי לאחר מיתה הן עוד היום גם כן בטענה שטוען זה בני בכור ג"כ אינו יורש פי שני' דהוה ליה ראוי ותו דאם כן מאי פריך ולר"מ כו' וכבר נתקשה בזה מוהרי"ט ן' יעיש ומוהרימ"ט ז"ל בנו תירץ דקרא להיכא שאינו עומד בדבורו וחזר בו וכ"ת אם חוזר בו הרי נותנן לשאר אחיו ורשאי הוא ליתנם הואיל ולא זכה בה איכא למימר דכשחוזר במתנה לאו כנותנה לשאר אחיו דמי דהא לא יהיב ליה כלום אלא כמי שאומר שלא ירש זה בהם והאומר פ' בני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום א"ד יע"ש ולא זכיתי להבין דבריו דאי כשחזר בו א"כ אמאי אצטריך בגמ' לומר ל"צ לנכסים שנפלו לאחר מכאן הא אפי' לנכסים שיש בידו מצינן לתרוצי שפיר דהא ודאי מאי דפריך בגמרא לא יהא אלא אחר כו' ע"כ דה"פ דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה דייתיקי ואומר מהיום אם לא אחזור בי עד שעת מיתה דאי במתנה גמורה הא ודאי לא חשיב מיגו דאינו רוצה ליתן לו כך דשמא תשתנה דעתו וכמ"ש הרב ז"ל עצמו בסוף התשובה יע"ש וא"כ אם איתא לפי דבריו הי"ל לתרוצי אפילו לנכסים שיש לו עכשיו וחזר בו דאי משום מיגו מהני ליה חזרתו ותו דא"כ מאי פריך ולר"מ כו' הא לר"מ נמי משכחת לה בשחזר בו קודם שבאו לעולם שהרי אפילו לר"מ דאמר אד"מ דשלב"ל קודם שבאו לעולם יכול לחזור בו כדאיתא באיזהו נשך סוף דבר שלא זכיתי להבין דבריו ולדעתי נראה ליישב דברי המבי"ט ז"ל דנראה ודאי דמ"ש הרב דנכסים שנפלו לאחר מכאן דכתב רשב"ם היינו שבאו אחר מיתת אביו כו' לאו דוקא היכא שנפלו לו נכסים לאחר מיתה אלא כל שלא נודע לאביו עד אחר מיתה וכגון שנפלו לו בירושה במ"ה ולא נודע לו עד שמת הו"ל כנפלו לו לאחר מיתה דהתם נמי ודאי אינו נאמן שהרי ליכא טעמא שכתב הרב ז"ל שעומד בדבורו והיה יכול אז ליתנם במתנה שהרי לא נודע לו כלל שנפלו לו עד שמת דליכא מיגו ובטענה זו שטוען זה בני בכור נוטל פי שנים דהו"ל מוחזק ומש"ה לא פריך אלא לר"מ וזה נראה לע"ד כונת תוספי הרא"ש שהביא הרב בני אהרן בתשובה הנזכר שהקשה וז"ל וא"ת יהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה כשיבואו לידו כו' וי"ל דנ"מ לנכסים שנפלו ולא הספיק ליתנם עד שמת ע"כ ותמה עליו מוהרי"ט ן' יעיש ז"ל וז"ל ודבריו תמוהים דאם פי' נכסים שנפלו לאחר מיתה הן באותן נכסים שלא הספיק ליתנם עד שמת היינו גוסס ומאי פריך ולר"מ כו' וכ"ת דגוסס היינו שנפלו לו נכסים בעודו גוסס ולא היה לו שעת הכושר ליתנם אבל נכסים שנפלו לאחר מכאן היינו שהיה לו שעת הכושר ליתנ' אלא שלא הספיק ליתנם גם זה תימה שהרי הנותן כונתו היתה להורישו לאחר מיתה וכיון שנפלו לו הנכסים בשעה שהי' לו שעת הכושר ליתנם זכה בו מטעם מיגו ואם לא הספיק השעה מחמת טרדה עד שמת מה בכך א"ד יע"ש וכפי מ"ש לק"מ דמ"ש הרא"ש לא הספיק ליתנם עד שמת מיירי בכה"ג שלא נודע לו שנפלו בירושה עד אחר מיתה דבהא ודאי לא שייך מיגו כנ"ל והנה הרב פמ"א ז"ל הלכה זו העל' בס"ד דהמתחייב לתת פירות דקל לחבירו ומת המתחייב קודם שבאו לעולם דחייבים היורשים לתת לו וכתב הדבר בלי חולק גם הרב בני יעקב דצ"א ע"א נסתפק בזה וכתב עוד דאם יש לו נכסים למתחייב בשעה שנתחייב פשיטא ודאי דחייבים היורשים דכיון דיש לו נכסים הרי נשתעבדו נכסיו כי קמבעיא בשלא היה לו נכסים בשעה שנתחייב יע"ש ובעניותי לא ידעתי איך אשתמיט מנייהו דברי הרב מקור ברוך ז"ל שכתבנו לעיל דהא מבואר בהדיא מדבריו דס"ל שלדעת הרב התרומות שכתב מרן סי' ק"ז דאין ב"ח גובה מן הראוי כל שבאו הנכסים אחר מותן אינם חייבים היורשים לתת לו מכח חיוב אביהם ובנפלו לו הנכסים בשעה שהוא גוסס הן חייבים לכ"ע כיון דמיקרי מוחזק לענין בכור גם מדברי מוהרש"ח ז"ל בסי' ס' שכתבנו לעיל שהביא ראיה מסוגיא דידן לדעת רבינו דהמתחייב בדבר שאינו קצוב לא קנה וכתב עוד דאדתסייעיה מרישא תידוק מסיפא מדפריך ולר"מ כו' וכמו שהקשה הר"ן ותי' דאי מהא לא איריא דאיכא למימר דלר"מ דס"ל אד"מ דשלב"ל כ"ש דס"ל דאדם מתחייב בדשא"ק והשתא אם איתא דס"ל דהמתחייב בדשב"ל ובאו הנכסים לאחר מיתה חייבים היורשים לתת אכתי לא העלה ארוכה כלל מסוגיא זו לדעת רבינו דאכתי קשה אמאי לא פריך תלמודא דלר"מ דס"ל דאד"מ דשב"ל מכ"ש דמתחייב בדשא"ק א"כ יכיר ל"ל יהא נאמן במיגו דמתחייב אלא דכפי זה נראה דס"ל להרב ז"ל דבמתחייב בדשלב"ל ונפלו לו נכסים כשהוא גוסס ג"כ אינם חייבים היורשים שלא כדעת הרב מקור ברוך דליכא למימר דיכיר אצטריך לנכסים שנפלו לאחר מיתה דעוד היום נמי אין הבכור נוטל פי שנים דהו"ל ראוי וכמ"ש רשב"ם ומעתה זכינו לדין דג' מחלוקת בדבר דלדעת הרב פמ"א אפי' לנכסים שנפלו לאחר מיתה חייבים היורשים ולדעת הרב מקור ברוך בנפלו לאחר מיתה פטורים ובנפלו כשהוא גוסס חייבים ולדעת מוהרש"ח ז"ל אפי' בנפלו כשהוא גוסס נמי פטורים גם מתבאר מדבריהם ז"ל דאפילו בשיש לו נכסים נמי פטורים שהרי אסוגיא דידן קיימינן דמיירי בשיש לו נכסים ואפי' הכי ס"ל ז"ל דכל שנפלו לו נכסים אחר מותו אפי' ששעבד לו נכסיו לא מהני דאל"כ הא איתיה בתקנתא שישעבד לו נכסיו ושלא כדעת הרב בני יעקב שכתב דבשיש לו נכסים פשיטא ודאי דחייבים כנ"ל: והרב משפט צדק ח"א סי' מ"ה תמה על דברי רשב"ם הללו דיהא נאמן אפי' לנכסים שנפלו אח"כ במיגו שהי' יכול להקנות לו בדרך חיוב שיתחייב לו בסך גדול ותי' דיש ליישב בדוחק דהגם שיוכל להקנות לו בדרך חיוב לא מיקרי מיגו משום דאפשר שיהי' לו אח"כ יותר ממה שיתחייב ונמצא מפסיד השאר א"ד והנראה לי בכונת דבריו דבסוגיא דידן לא ק"ל אמאי פריך לרבנן נמי במיגו דמתחייב משום דאיכא למימר דעדיפא מינה קא פריך לר"מ ומה גם למ"ש רשב"ם דרבנן דר"י היינו ר"מ וכ"כ הרב מקור ברוך סי' הנזכר וא"נ משום דהא דקי"ל דאדם מתחייב בדשב"ל היינו משום דילפינן לה ממאי דקי"ל דאקני משתעבד וכמ"ש הרב התרומות שער ס"ב והא מילתא מבעייא ליה לשמואל פ' מי שמת דקנ"ז וא"כ אכתי לא ברירא ליה לתלמודא הא דאדם מתחייב בדשב"ל אך מה שתי' דה"ט משום דאינו יודע כמה יפלו לו הק' הרב בני יעקב ד"ץ ע"ד דאכתי תקשי דהא מצי להתחייב עצמו בכל מה שיפלו לו לתת פי ב' דה"נ צ"ל לנכסים שנפלו לאחר מכאן דלא ידע כמה יפלו ואפי"ה מצי למיתב במתנה אליבא דר"מ כדפריך בשמעתין יע"ש ולדעתי י"ל שדעת רשב"ם כדעת רבינו וסיעתיה דהמתחייב בדשא"ק לא קנה ומאי דפריך בגמ' ולר"מ כו' היינו משום דאליבא דר"מ דס"ל אד"מ דשלב"ל הה"נ דס"ל דאדם מתחייב בדשא"ק כמ"ש מוהרש"ח תו ק"ל לדברי רשב"ם שכתב דהאו' זה בני אינו נאמן אלא לנכסים שהיו לו באותה שעה ומשום מיגו דאי בעי הוה יהיב ליה במתנה שהרי קי"ל דהכותב כל נכסיו לאחרים והניח את יורשיו אין רוח חכמים נוחה הימנו וכתב מוהראנ"ח ז"ל חלק ראשון סימן קי"ח דאיסורא נמי איכא כמ"ש בירושלמי עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם וא"כ כל כי האי גונא לא חשיב מיגו שהרי קי"ל דמיגו במקום שמשים אדם עצמו רשע לא אמרי' כמ"ש התוס' בפרק האומר דס"ד והביאו הרב כנה"ג ז"ל בכללי מיגו סי' פ"ב אות נ"ד ובשלמא למאי דפריך בשמעתין לא יהא אלא אחר כו' לא ק' שהרי כתב הרב כנה"ג סי' רפ"ב בהגהת הטור אות ט' דלא אמרו אין רוח חכמים נוחה הימנו אלא דוקא בכותב נכסיו לאחרים והניח יורשיו אבל בנותן נכסיו לאחד מבניו כגון שרבה לאחד ומיעט לאחר אינו בכלל אין רוח חכמים נוחה הימנו יע"ש וא"נ דהכא בשמעתין אקרא דיכיר קיימינן ומדאורייתא ליכא איסורא אכן לדברי רשב"ם ק' ושמא י"ל דהא דלא אמרינן מיגו במקום שמשי' עצמו רשע היינו דוקא באיסור תורה אבל באיסורא דרבנן לית לן בה וא"נ י"ל דמיגו דבידו אלים טפי ואמרינן אפי' היכא שמשים עצמו רשע וכן יש להוכיח מדברי הר"ן פ' האומר גבי ההיא דנשבית ופדיתיה עיין מ"ש פי"ח מה' איסורי ביאה הלכה כ"ט ועיין בהרב בני אהרן בתשו' סי' א' כנ"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..efa2ee4cb4c274b52cf447926c85d0bbb8448c5c
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sales/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,418 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sales
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מכירה
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Sales
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מכירה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הקרקעות כו' או בשטר או בחזק' כו'.</b> הנה מדברי התו' בפ"ק דקי' ד"ב ע"ב ד"ה א"נ נראה דס"ל דגוי קונה בשטר ובחזקה שכתבו בס"ד וז"ל וי"ל דמההי' ליכא למידק דאיכא למימר השדה אשר קנה אברהם בחזקה או בשטר ע"כ וראיתי להרב עצמות יוסף שם שהקש' שדבריהם סותרים למ"ש לקמן ד"ס ד"ה אמר קרא וז"ל הא דלא מייתי קרא דכתיב גבי עפרון משום דדילמא ה"מ מנכרי דכל קנינו בכסף וכן כתב בדי"ד ד"ה הואיל משם רבינו תם דאפי' בקרקעות גוי אינו קונה בשטר ולע"ד נראה דלק"מ דודאי לפום קושטא דמלתא דקרקע נקנה בכסף מקר' דשדות בכסף יקנו אית לן למימר ודאי דכיון דקנין שטר לא אשכחן אלא בישראל כדכתיב ואקח את ספר המקנ' וכן חזקה נמי ילפינן לה מקרא דושבו בעריכם כו' וההוא בישראל כתי' משא"כ בגוי דלא אשכחן בקר' אלא קנין כסף גרידא אמנם מ"ש התוס' כאן היינו אי לאו קרא דשדות בכסף יקנו הו"א דלעולם קנין כסף לא מהני מידי בין בגוי בין בישראל וקרא דהשדה אשר קנה אברהם הו"א דמיירי בשטר ובחזקה דאשכחן קרא בהדיא דמיקני בהו בישראל ה"נ גבי גוי מהני אבל כסף דלא אשכחן קרא מהיכא תיתי לן לומר ועוד נראה לומר דודאי תוס' דידן ס"ל דגוי אינו קונה אלא בכסף כמ"ש לקמן ומ"ש דאיכא למימר השדה אשר קנה בשטר ובחזקה לאו למימרא דבשטר וחזקה גריד' קונה אלא דהתם למאי דבעי תלמודא לאוכחי דכסף אקרי קנין מקר' דהשדה אשר קנה אהא כתבו דאי מקר' דהשדה כו' הו"א דאע"ג דקני לי' גוי בכסף לענין שלא יחזור בו אפי"ה לשון קנין לא מיקרי אלא בכתב לי' שטרא או החזיק בקרקע ואכתי כסף גרידא דאקרי קנין מנ"ל להכי מייתי קרא דשדות בכסף יקנו דכסף גריד' אקרי קנין מיהו ק"ל לתי' ז"ל דאכתי אמאי לא מייתי מקר' דכתיב ויקן יעקב את חלקת השדה במאה קשיטה הרי דקרי ליה קנין בכסף וביאושע נמי כתיב השדה אשר קנה יעקב מאת חמור אבי שכם במאה קשיטה ולע"ד נראה לתרץ קו' התוס' דשמעתין ודלקמן דף כ"ז דמש"ה מייתי מקר' דשדות בכסף יקנו משום דתלמודא בעי לאוכוחי דכסף אקרי קנין ואפי' בפרוטה גריד' כמ"ש הטור ח"מ סי' ק"ץ דקרקע נקנה בפרוטה ולכן אי מקרא דהשדה אשר קנה אברהם ומקרא דיעקב הו"א דלא קנה עד דיהיב ליה כל דמי שוייו להכי מייתי מקרא דשדות בכסף יקנו דפרוטה אקרי כסף כמ"ש התוס' לקמן ד"ה ואשה כו' ועיין שם בתוס' בס"ד שכתבו משם ר"ת דחליפין קונה בגוי וצ"ע דמ"ש בשטר דס"ל לר"ת דאינו קונה בגוי וה"ט כמ"ש התוס' פרק ח"ה דנ"ד ע"ב ד"ה גוי בס"ד וז"ל ושטר ודאי לא קנה בגוי משום דישראל גופיה לא קנה בשטר אלא מס' המקנה וההוא בישראל כתיב וא"כ גבי חליפין נמי נימא כיון דלא קנה אלא מקרא דשלף איש נעלו וההוא בישראל כתיב וצ"ע כעת:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>האומר </b>
+<b> לחבירו תן מנה כו'.</b> כתב ה"ה בקדושין פ"ק ואמרינן בתר הכי כו' וכן לענין ממונא עיין ברש"י שם שכתב וז"ל הנך שמעתא דרבא דילפינן קדושין מדין ערב כו' וכתב עליו הר"ן וז"ל ולפיכך לא פירש דקאי נמי אהילך מנה ותקנה לך שדי באדם חשוב דסמיכ' להך מימרא טפי משום דבקדושין גופייהו ספוקי מספ"ל לרבא כו' אבל לדידן שכן באדם חשוב מקודשת משמע דה"ה לענין ממונא וכן דעת ר"ח ז"ל שכתב והילך מנה ויהיו לך נכסי ואמר דההיא הנאה מיחשבא בכלי דיהביה הקונה למקנ' ולפ"ז אף מטלטלי קנה ולא תטעה בדבריו לומר כו' אלא כך דעתו דההיא הנאה דאדם חשוב חשיבא כנותן חליפין וכדמים כו' יע"ש והנה המתבאר מדבריו הוא דלענין ממונא הא דקני ליה היינו באדם חשוב וכמ"ש בראש דבריו ולפיכך לא פירש דקאי נמי אהילך מנה כו' באדם חשוב כו' אבל באדם שאינו חשוב ודאי דלא קני לי' דומיא דאשה וק"ל טוב' שהרי הר"ן ז"ל לעיל סמוך ונראה הוקשה לו אהא דשמעתין מהא דאמרינן בפרק הזהב לוי אמר קונין בכליו של מקנה משום דבההיא הנאה דמקבל מיניה מתנה גמר ומקנה ורב אמר בכליו של קונה דוקא והשתא ללוי קשי' דהכא אמרינן דוקא באדם חשוב ודאיכא הנאה אבל בשאר אינשי לא ואלו לוי קאמר דבכולהו אינשי קונין בכליו של מקנה ולרב נמי קשי' דמשמע דאפי' באדם חשוב אין קונין אלא בכליו של קונה ותי' דלוי ס"ל דנהי דבכ"ע איכא למימר בההיא הנאה דמקבל מיני' מתנה גמר ומקנה אפי' אדם שאינו חשוב ההיא הנאה לא שויה פרוטה וא"ה לגבי שאר קנינים מהני מדין חליפין הא קי"ל קונין בכלי אפי' אינו שו"פ אבל גבי אשה דבפחות משו"פ לא מקניא נפשה משו"ה לא מהני אלא באדם חשוב דשו"פ ולרב נמי ל"ק דכי אמרינן דאדם חשוב מיקרי הנאה הנ"מ במקבל מתנה גמורה כו' אבל ע"מ להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כן את"ד יע"ש והשתא ק"ט דא"כ משמע ודאי דלענין ממונא כל האומר הילך מנה ותקנה לך שדי אפי' באדם שאינו חשוב מיקנא קני דכיון דבשאר אינשי נמי איכא הנאה אע"ג דאותה הנאה לא חשיבא פרוטה בשאר אינשי אפי"ה לקני מדין חליפין דמה"ט ס"ל להר"ן ז"ל דאפי' במטלטלים קנה וליכא למימר דע"כ לא אמרה הר"ן ז"ל אלא אליבה דלוי דאיהו ס"ל דאפי' בשאר אינשי איכא הנאה אבל לדידן דקי"ל כרב דבעי' כליו של קונה דוקא ס"ל דבשאר אינשי לא חשיבא הנאה כלל דהא ודאי ליתא דכיון דרב אפי' באדם חשוב דאיכא הנאה ש"פ אמרה ומטעמא דכל שהוא ע"מ להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כך א"כ מנין לנו לומר דרב פליג נמי אדלוי בהא ואדרבא מסתברא ודאי לומר דבהא לא פליג אדלוי דאפושי פלוגתא לא מפשינן וא"כ הי"ל להר"ן ז"ל ליישב דברי רש"י באופן זה דמה שלא פי' דקאי נמי אהילך מנה ותקנה לך שדי באדם חשוב משום דגבי ממונא לא בעינן אדם חשוב כמ"ש וצ"ע: ודע שהרמב"ן ז"ל חולק על דברי ר"ח בזה וס"ל דבמטלטלין הילך מנה ותקנ' לך שדי לא קנה משום דההיא הנאה חשיבא כחליפין אלא למעות וכסף שקונין באשה ובקרקע ועיין בחדושי הרשב"א ויש לתמוה עליו שהרי לוי קאמר קונין בכליו של מקנה מטעמא דמההיא הנאה דמקבל מיני' מתנה ומשמע ודאי דלוי אפי' במטלטלים אמרה דסתמא קאמר הרי דההיא הנא' חשיבא כחליפין וצ"ע כעת ועיין בקונט' מוצל מאש אשר בספר רב יוסף סימן ט"ז מה שנסתפק בזה ואשתמיט מיני' דברי הר"ן והרמב"ן הללו ועיין בספר מחנה אפרים סי' ה' ודוק והרי"ף ז"ל השמיט מימרא הלזו דרבא וכבר תמה עליו הר"ן ז"ל בזה ומוהרנ"ח ז"ל הובאו דבריו במרן החביב ז"ל ח"מ סי' ק"ץ בהגה' ב"י אות ה' צלל במים אדירים יישב דבריו ואין תי' עולה כהוגן דאכתי ק' למה שהשמיט מימרא דרבא דאיתא בפ' בתרא דע"ה בהדיא האומר תן מנה לפלוני ויהיו נכסי קנוים לך קנה מדין ערב וכמו שתמה עליו מרן החבי"ב ז"ל יע"ש ולעד"ן דס"ל להרי"ף ז"ל דמימרא דרבא דקאמר וכן לענין ממונא לא קאי אלא אתן מנה ויהיו נכסי קנוים לך וכמו שכתב הר"ן ליישב דעת ר' וס"ל ז"ל דלא קי"ל בהא כותיה דרבא משום דחזינן לסתמא דש"ס דלית לי' הא דרבא מהא דגרסי' לקמן דכ"ו דבעינן למפשט דלא בעינן צבורין בתוכו מהא דתניא מעשה באדם אחד שחלה בירושלים כו' שהיו לו מטלטלים הרבה ובקש ליתנם במתנה א"ל אין לו תקנה עד שיקנם ע"ג קרקע מה עשה הלך ולקח בית רובע כו' ואי אמרת בעינן צבורין טפח על טפח למאי חזיא ומשנינן הב"ע לדמי ה"נ מסתברא דאי ס"ד מאה צאן ממש ליקנינהו ניהליה בחליפין ואלא מאי לדמי ליקנינהי ניהליה במשיכ' אלא דליתיה למקבל מתנה ה"נ דליתיה למקבל מתנה ונזכינהו ניהליה אגב אחר לא סמכא דעתיה סבר שמיט ואכיל להו כו' יע"ש וכך היא גי' התוס' ורוב מן המפ' שם ומבואר הוא דלפי גי' זו לא קאי ה"נ מסתברא לפי המסקנא אלא דלעולם איכא למימר דמאה צאן ממש היו לו יע"ש בתוס' והשתא קשה לפי גירסא זו דאכתי אמאי לא פריך תלמודא דע"כ לדמי דאי מאה צאן ממש אכתי היכי קאמרי אין לו תקנה עד שיקנם ע"ג קרקע הא אכתי איתיה בתקנתא שיאמר למקבל מתנה תן זוז לפ' ויהיו ק' צאן קנוים לך דאע"ג דליתי' למקבל מתנה מ"מ איתיה בתקנתא שיודע להם ע"י כתב או ע"י שליח אלא משמע דס"ל לתלמוד' דכגון דא לא מהני לענין ממונא ואיברא ודאי דיש מקום לדוחה לדחות דמה שלא אמרו תקנה זו משום דשמא הי' מתירא שמא ימות ביני ביני קודם שיודע הדבר למקבל מתנה ומש"ה אמרו לו שאין לו תקנה עד שיקנם ע"ג קרקע תיכף ומיד אלא דמ"מ נראה דקו' הלזו ק"ט למ"ש הרשב"א שם בחי' וז"ל ויש מרבותינו שפירשו ונקנינהו ניהליה על ידי אחר בחליפין לא סמכה דעתיה שאינו רוצה לשתף יד אחר בדבר שהוא מתירא אם יהיה לו שייכות בנכסים אגב אקנאה בחליפין דילמא שמיט ואכיל להו והקרקע שקנה סמוך למקבלי מתנה הי' והן בעצמם החזיקו בשדה כדי לקנות אגבן הצאן והחביות שבכאן יע"ש והשתא קשה דאמאי הוצרכו רבנן לתקנתא הלזו דטריחא מילתא טובא לילך וליקח קרקע סמוך למקבלי מתנה ושיחזיקו הם בעצמם וטפי הי"ל לומר תקנתא דתן מנה לפ' דקילא טובא ואי משום חשש שמא ימות הא איהו לא חייש לכך דהן עוד היום איכא למיחש בתקנתא זו שימות קודם שיודיע למקבלי מתנה כדי שיחזיקו בקרקע וא"כ מאי קאמרי אין לו תקנה כו' אלא משמע ודאי דסתמא דש"ס לא ס"ל הא דרבא ומש"ה דחאה הרי"ף מהלכה משום דהוא גורס כגירסת התוס' וכפי' יש מרבותינו שכתב הרשב"א ז"ל כנ"ל נכון:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>המקנה </b>
+<b> קרקע ומטלטלין כאחד כיון שקנה קרקע כו'.</b> דין קנין אגב כתבו התוס' ז"ל פ"ק דב"ק די"ב ד"ה אנא מתנית' ידענא משם ר"י דהוה מדרבנן וקרא דערים בצורות אסמכת' בעלמא והוכיחו כן מדאמרינן התם דמטלטלין נקנין עם הקרקע ואינן נקנין עם העבדים מטעמ' דעבד' כמטלטלי דמי ואלו הי' קנין אגב מדאורי' הא במילי דאורייתא קי"ל בכל דוכתא לענין אונאה ושבוע' דעבדא כמקרקעי דמי וכן הוא דעת הרא"ש שם וכן כתב רשב"ם ז"ל פרק יש נוחלין יע"ש וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה עיין בהרב כנה"ג ז"ל ח"מ סימן ר"ב בהגהת ב"י אות ד' ואולם מדברי התוספות שכתבו בפרק הגוזל ומאכיל דק"ד ע"ב ד"ה אגב אסיפא נראה שיש להוכיח דס"ל דקנין אגב מדאוריי' ממ"ש שם בס"ד וז"ל וההיא דפ' הזהב גבי הי' עומד בגורן דפריך וליקני לי' אגב ארעא ומשני דלית לי' ארעא התם מדאורייתא בעי' דאית לי' ארעא דאי לית ליה לא היו קרויים מעותיו מדאורייתא שיוכל לפדות בהן פירות מע"ב כו' יע"ש אשר נראה מדבריהם דס"ל דקנין הודאה הוה מדרבנן ומש"ה גבי מע"ב לא פריך בגמרא דלודי דיש לו קרקע וניקננהו ניהליה אגב קרקע משום דבעינן שהיו מעותיו מדאורייתא ואי ס"ל דקנין אגב מדרבנן ק' דהיכי פריך התם בהזהב וליקני ליה אגב ארע' הא קנין אגב מדרבנן ולא מהני לענין מע"ב אלא מבואר דס"ל דקנין אגב מדאורייתא א) וכן הוא דעת הריטב"א ז"ל שכתב בחידושיו פ' קמא דקדושין וז"ל ובב"ק מוכח קצת דאין דין אגב מן התורה אלא מדרבנן ומש"ה אין מטלטלין נקנין אגב עבדים אע"פ שהם קרקעות מן התור' ומיהו לאו ראי' גמורה היא דאיכא למימר דאגב דאורייתא ואפ"ה אין מטלטלין נקנין אגב עבדים משום דהוו מקרקעי דניידי ובעינן דומיא דערים בצורות וזה הוא דעת מורי נר"ו א"ד יע"ש והנה מה שדחה לההיא דב"ק דה"ט משום דהוי מקרקעי דניידי דבריו תמוהים אצלי דהתם פליגי בה תרי לישני דאמרינן התם א"ר איקא דכ"ע עבד' כמקרקעי דמי והא דתני קנה שפיר והא דתניא לא קנה בעינן קרקע דומיא דערים דלא ניידי א"ד א"ר איקא דכ"ע עבדי כמטלטלי דמי והא דתניא לא קנה שפיר והא דתניא קנה בעודן עליו והשתא להא לישנא דקאמר' דטעמא דברייתא דקתני החזיק בעבדים לא קנה מטלטלין הוא משום דעבדא כמטלטלי דמי ולא ס"ל לטעמא דהוה לי' כמקרקעי דניידי תיקשי דהא בכל התורה כולה עבדים כקרקעות וא"כ עכ"ל דלענין אגב דרבנן וליכא למימר דס"ל להריטב"א ז"ל דלהך לישנא ודאי ע"כ דקנין אגב דרבנן מיהו לאידך לישנא דס"ל דטעמא דהחזיק בעבדים לא קנה מטלטלין משום דהוי מקרקעי דניידי איכא למימר דס"ל דקנין אגב דאורייתא דהא ודאי ליתא דכיון דללישנא בתרא ע"כ דס"ל דקנין אגב דרבנן מי הכניסו לאפושי פלוגתא כיון דלא אשכחן דפליגי וצ"ע. ויש לי לדקדק לדעת הסוברים דקנין אגב דרבנן מהא דפרכינן פ' יש נוחלין דקכ"ו א"ל ר"נ בר יצחק לרבה בשלמא לר"י כו' אלא לרבנן יכיר ל"ל בצריך היכרא למאי הלכתא למיתב ליה פי שנים לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב ליה במתנה מי לא יהיב לי' ל"צ כו' ולר"מ דאמר אדם מקנה דשב"ל יכיר ל"ל בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס והשתא קשה דבפשיטות הו"ל לשנויי דיכיר אצטריך להיכא שהיו לו מעות בעין במד"הי דלא מצי לאקנויינהו אלא בקנין אגב דאי בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין ובשטר אין מטלטלין נקנין בשטר ובמשיכה ליתנהו גבי' ובקנין אגב אינו אלא מדרבנן אלא מוכח דקנין אגב מדאורייתא ועיין בס' בתי כהונה למורינו הרב ז"ל חלק בית ועד סי' ד' וסי' ה' שמתוך דבריו יש מן הישוב לקושיא זו יע"ש ברור ודוק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> אי </b> משום הא לא אירי' דהא רבינו עצמו שם עיונו פ"ח מהל' לולב הל' יו"ד על דברי תוס' אלו מה בכך אי הוי קנין דרבנן סוף כל סוף הוי קנין ויכול לפדות בו וכמו שהאריך בהאי כללא וגם האריך בכלל הזה הרב מל"מ פ' ז' מהל' תרומות עיש"ה וגם אנחנו בעניותינו ת"ל הערנו מזה בכמה מקומות ואומר אני דכמו כן שאמרינן בפסחים (ח' א') בפירש"י ור"ת שם וכן כתב הרא"ש ועיין באה"ע סי' כ"ח ובב"ש שם דאם מקדש את האשה בחמץ נוקשה קודם שש שעות מקודשת כיון דהוי תרתי דרבנן אבל אם מקדש אותה בחמץ דרבנן משש שעות ולמעלה או בחמץ דאורייתא קודם שש שעות אינה מקודשת ה"נ אמרינן איפכא בהאי כללא אי הוי תרתי דרבנן אינו מביא לידי דאורייתא ואף אי בחד דרבנן נקטיה כהאי כללא ולפ"ז הכי כונת התוס' דלכך לא שייך אודיתא כיון דאודיתא רק מדרבנן והתם מדאורייתא בעינן דאית ליה ארעא כו' דאל"כ אין פדוי והיינו טעמא כאשר הערנו כיון דאי תרתי דרבנן לא אמרינן כן ואם אין הקרקע מדאורייתא קניא לו אין יכול לפדות באגב קרקע והיינו טעמא גופיה כיון דקנין אגב הוא רק קנין דרבנן וא"כ אם אין הקרקע גופא קנויה לו מדאורייתא הוי תרתי דרבנן. ובהך סברא בארתי נמי כונת התוס' סוכה (ל"ה א') ד"ה לפי שאין דכתבו וז"ל וא"ת אתרוג של ערלה תיפוק ליה כו' ואפשר דאפילו מדאורייתא הוי בשרפה יע"ש ורבינו פ"ח מהל' לולב הל' א' עומד בביאורם שם ורוצה להוציא דלכך סיימו ואפשר דאפילו מדאורייתא הוי בשרפה דאי מדרבנן לא הוי מכתת שיעוריה ויוציא עייש"ה באורך ואולם לפי אשר יעדנו ל"ק דהנה רבינו עצמו הרגיש שם נמי דקשיא על הש"ס בין למ"ד משום היתר אכילה בין למ"ד משום היתר ממון הא תרומת פירות הוי רק דרבנן עייש"ה. ולפי דברינו דהוא עצמו כונת התוס' דס"ל נמי כהאי צדדא דאף אי הוי רק איסור דרבנן שייך ביה כתותי מכתת שיעורי' ואינו יוצא מדאורייתא אלא הכי ס"ל דזהו דוקא אי הוי דגן תירוש ויצהר דתרומה דאורייתא אבל גבי תרומת פירות דעיקר התרומה הוי רק דרבנן אי הוי נמי אמרינן דדין שרפה גביה הוי רק דרבנן לא הוי קשיא כלל והא תוס' שם נמי קושייתם שם על תרומה טמאה שכן סיימו וכן נמי תרומה טמאה מצותו בשרפה ולכך הקדימו שבשניהן הוי דאורייתא ואפשר דמשום ערלה גופיה הקדימו לזה דהא התנא דמתני' בזמן הזה איירי כאשר כלל לן הרב בעל תי"ט דתנא דידן ובזמן הזה קא סתם למתניתין ובזמן הזה הרי כתב המ"ל פ"ח מהל' מאכלות אסורות הל' י"א דערלה בזמן הזה הוא רק דרבנן למ"ד ערלה בח"ל הלכתא מדינא וא"כ גופא הערלה הוי רק דרבנן ואי שרפתן נמי דרבנן הוי תרתי דרבנן ולא אמרינן כתותי מכתת שעורי' דאינו יוצא בו מדאורייתא. וכמו כן אמרתי דבזה יש לדחות קושית תוס' כתובות (פ"ו א') דהקשו על מאי דאמרינן בקדושין (מ"ז ב') ר"מ אית ליה דשמואל ואכתי קשיא אמאי אינה סמכה דעתה הא צריך לשלם מצד דיני דגרמי דהנה יעוין בסי' שפ"ח בדברי הרב ש"ך שם באורך דהביא חבל נביאים מתנבאים דעיקר דיני דגרמי הוי רק חיוב דרבנן ולכאורה לפ"ז ל"ק קושית תוס' דמה בכך אי חייב מצד דיני דגרמי ואפ"ה אינה מקודשת כיון דאינו חייב מדאורייתא וצריכין שתהי' מקודשת מ"הת ולפ"ז לא הוי רק מקודשת מדרבנן ואולם באמת הא העלה הרב ב"ש באה"ע סי' ק"ח דאמרינן בכה"ג מקודשת מדאורייתא כגון גבי גזל דיאוש כדי ל"ק אלא מדרבנן ואפ"ה מקודשת מדאורייתא ועיין במ"ל פ"ה מהל' אישות (ובעניותינו פ"ה מה' אישות) גבי שביעית בזמן הזה אמנם הנה הרמב"ן בקדושין (נ"ב ב) הוכיח דע"כ מכירות שטרות דאורייתא דאי מכירות שטרות דרבנן קשיא הכא אמאי אמר ר"מ גבי שט"ח דמקודשת הא לא זכי בה אלא מדרבנן והובא דבריו בדברי רבינו פ"ח מהל' לולב ה"י דרבינו דוחה שם דבריו בהאי כללא וכתב דמה בכך דאפילו אי הוי רק קנין דרבנן אפ"ה מקודשת מדאורייתא דמ"ש מההיא סבתא עייש"ה בדבריו ולפ"ז נדחה קושית תוס' בכתובות הנזכרת דלכך אמר הש"ס דר"מ לית ליה דשמואל דאי אית ליה דשמואל אינה מקודשת דהא עיקר קנין שטרות הוא דרבנן ואי יכול למחול ולא יתחייב אלא מצד דיני דגרמי הוי תרתי דרבנן ובתרתי דרבנן אינה מקודשת מדאורייתא. ובהתוכחי בענינים האלה עם קצת לומדי תורה שמעתי מפי ידידי החריף המופלא הרב מוהר"ר שמואל ליב קודרש נר"ו דבר נכון בגוף הכלל והוא שגם הוא הביא ראיה מהא דאמרינן גיטין (נ"ה ב) אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דלחייב עליה כרת עייש"ה אלמא חזינן דבר שהקנוהו לו רבנן יכול להקדיש מה"ת וחייב עליו כרת והנה המ"ל פ"ז מהל' תרומות הביא כמה ראיות להיפך והוא מש"ס חולין (כ"ז ב) דקאמר הש"ס אין שחיטה לעוף מה"ת ופריך הש"ס מהשוחט ונתנבלה בידו כו' דפטור מלכסות כו' ואי אמרת אין שחיטה לעוף מה"ת לבעי כסוי הרי חזינן דאע"ג דמדרבנן צריך שחיטה והרי נתנבלה אפ"ה בעי כיסוי כיון דמה"ת לא מבעי שחיטה ועוד ראיה מפסחים (ל"ה א) דאמרינן שם דמאי לא חזיא ליה כו' ועיין עוד שם מכמה מקומות בש"ס ופוסקים (וחד ראיה הביא שם מדברי הרמב"ם פ"א מהל' גניבה מהא דאמר שם הרמב"ם דלכך חייב דו"ה לפי שחולין שנשחטו בעזרה דרבנן הרי חזינן דאי חולין שנשחטו בעזרה פטור מדו"ה ואמאי חייב אי הוי דרבנן סוף כל סוף הוי חולין בעזרה עייש"ה במ"ל ובאמת כן הוא דברי הש"ס ב"ק (ע"ב א) כדקאמר שם הש"ס לימא קסבר ר' יוחנן חולין שנשחטו בעזרה ל"ד כו' וכן קאמר הש"ס נמי לעיל (ע"א ב) אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן הרי חזינן דאיסור דרבנן לא פטר דו"ה וכל זה בכלל ראיות המ"ל מדברי הרמב"ם מהל' גניבה ואטו הרב מ"ל כי רוכלא לחשוב וליזל והמ"ל רמז לחכם ודי לחכמים ברמיזא) לכן יצא הרב מוהרש"ל נר"ו לדון בדבר חדש כיון דרבא בגיטין (נ"ה ב) לא הוכיח סברתו כי אם מכח הקושיא בברייתא דואם שחטן בחוץ כו' והקושיא אינה כי אם למ"ד יאוש כדי ל"ק אבל אי אמרינן יאוש כדי קנה מוכח הא סברא דאוקמי' רבנן ברשותיה כדי לחייבו כרת והנה אי יאוש קני מה"ת או מדרבנן ספוקי מספקא ליה לרבה ב"ק (ס"ו א) וכן רבא סותר את עצמו שם וכן דעת הרמב"ם לפסוק כרבה דהוי ספק ואזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא וכן דעת היש"ש בב"ק דהרמב"ם פסק יאוש כדי שקונה לחומרא ואינו קונה לקולא ועיין בטור ח"מ סי' שנ"ג שכ' ונראה לא"א הרא"ש ז"ל כיון דרבה מספקא ליה אי קני מדאורייתא כו' צריכה גט מספק ועיין בספר גט פשוט אה"ע סי' ק"ג סק"ו ובדברי רבינו המחבר סוף הל' לולב. ומעתה אף בהא מלתא אזלינן לחומרא ולא לקולא לחומרא אמרינן מדרבנן נעשה דאורייתא אבל לא לקולא והביא ידידי המהרש"ל נר"ו ראיה לזה מתוס' שבועות (נ"א א) ד"ה ורבנן הוא דפסלוהו עייש"ה דכתב ממש דומה לזה ולפ"ז א"כ סתירת הכל בגיטין הוי לחומרא אמרינן אוקמיה רבנן ברשותיה לפטור מדו"ה הוי קולא לא אמרינן לפטור מכיסוי לא אמרינן בפסחים גבי דמאי הוא לחומרא אמרינן מדרבנן נעשה דאורייתא וכן הוא ממש בכל המקומות דוק ותשכח. ועוד האריך מוהרש"ל בהאי דאמרו (כ' א) אמר ר"ח יכילנא למיפסל כולא גיטא כו' ואמר רבא מ"ט כו' דלמא אקנויי אקני ליה רבנן כו' ופירש"י והפקר ב"ד הפקר דמתנגד לכאורה להאי כלל אמנם תיקנו ע"פ מה שאמרינן שם כ' ע"ב וכ"א ריש ע"א ותירץ בזה כמה קושיות שנתקשו בהו תוס' והרשב"א והר"ן שם אלא שאין פה המקום לאסוף: ובמה שעומד הרב לדייק אי קנין אגב רק דרבנן א"כ מאי פריך הש"ס יכיר ל"ל דלמא איירי בכה"ג שיש לו מעות במדה"י ואיך יקנה אותו הא אין מטבע נקנה בחליפין וקנין אגב אינו אלא מדרבנן ונראה לי לומר דאין ראיה דהנה הובא ברמ"א ח"מ סי' ר"ג שלשה דעות נובעים מדברי המרדכי פ' מי שמת דאם הקנה לו מעות ומטלטלין י"א שקנה הכל ואע"ג דאין מטבע נקנה בחליפין הכא שאני דמגו דחייל אמטלטלין חייל נמי אמטבע וא"כ ה"נ הא יכול להקנות לו מטלטלין ומעות ביחד וכי בגברא ערטילאי עסקינן דאין לו זולת המעות במדה"י ואע"ג דהמרדכי תולה הדין בהאי דאמרינן פ' מי שמת (קנ"ה א) אי את וחמור קונה ולמ"ד קונה מחצה ה"נ דאין מטבע נקנית בחליפין אפילו עם מטלטלין ביחד והלא ר"נ הוא המ"ד דסובר קנה מחצה והלא הכא הוא ר"נ דאמר ליה לרבא בשלמא לר"י כו' אלא לרבנן יכיר ל"ל. ואולם הלא כתבו תוס' סוף פ' כל הגט דסתם ר"נ הוא ר"נ בר יעקב ולא ר"נ בר יצחק והכא הוא ר"נ בר יצחק דמצי סובר קני את וחמור קנה כולה וק"ל:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> בהך דיכיר דאצטריך היכי שהי' לו מעות בעין עיין שו"ת אא"ז הח"צ ז"ל ס' ט"ז וגם במחכ"ת נעלם ממנו דברי התוס' בכתובות דף כ"ה ד"ה שבידו:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>וכן </b>
+<b> ראובן שמכר מטלטלין כו'.</b> עיין בהשגת הראב"ד ובמ"ש בזה באורך פ"ג מהל' אישות הלכה כ"ג:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>היו </b>
+<b> עומדין שלשתן כו'.</b> כתב מרן הכ"מ בענין אם יכול למחול אחר שקנה במעמד שלשתן נחלקו הפוסקים כו' עיין בתוספות פרק האיש מקדש דמ"ח ד"ה כי אמר רב שכתבו וז"ל וא"ת אמאי ל"ק כו' אלא מדלא קאמר הכי ש"מ דאפי' שמואל מודה דהמקנה במע"ג ומחל אינו מחול ע"ש והתוספות בפ"ק דגיטין די"ג ע"ב ד"ה תנהו לפ' אחר שהוכיחו מסוגיא דהאיש מקדש דבמע"ג אינו יכול למחול הקשה מההיא דספ"ק דמציעא גבי מצא שובר דפריך בזמן שהאשה מודה אמאי יחזיר לבעל ניחוש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ומשני ש"מ איתיה לדשמואל והשתא ניחוש דילמא מכרה במע"ג דאינה יכולה למחול ותירץ יע"ש: וראיתי להרב נת"מ דמ"ב ע"א שתמה על דבריהם וז"ל ומשמע מדבריהם דאם היינו אומרים דגם במע"ג יכול למחול לא הוה ק"ל מידי וזה תימא דלכ"ע איכא לאקשויי הך קושיא אליבא דאביי דמשני התם אפי' תימה ליתיה לדשמואל הב"ע בששטר כתובה יוצא מתחת ידה דליכא למיחש תו דדילמא זבנה כו' השתא אכתי ניחוש דילמא הקנה גוף הממון במע"ג בפני עדים והשטר נשאר בידה וכשיפרע הבעל השטר ללוקח מוציא השטר מודה יע"ש מה שתירץ ושוב לא הונח לו לדעת הבה"ת והניח בצ"ע. ולע"ד נראה דלק"מ דכונת דבריהם מבוארים דאם היינו אומרים דבמע"ג יכול למחול לק"מ מההיא דפ"ק דמציעא אליבא דאביי דאכתי ניחוש דילמא הקנה גוף הממון במע"ג משום דאיכא למימר דבמע"ג כ"ע מודו דיכול למחול ושמואל לא אתא לאשמועינן אלא דוקא במוכר שט"ח בכתיבה ומסירה ואהא אתא אביי למימר דאפי' תימא דליתיה לדשמואל במוכר שט"ח כדינו בכתיבה ומסירה הב"ע כו' אבל במע"ג אפילו אביי מודה דיכול למחול כיון דקנין גרוע הוא דשוינהו רבנן הלכתא בלא טעמא כדאמרינן בפ"ק דגיטין הבו דלא להוסיף עלה ובהכי מדוקדקים דברי התוספות והרא"ש פ"ק דגיטין וספ"ק דמציעא כשהביאו ראיה מסוגיא דהאיש מקדש דבמע"ג אינו יכול למחול כתבו וז"ל ולא מסיק דכ"ע אית להו ההוא דר"ה והכא באשה סמכה דעתה פליגי גם הרב התרומות סוף שער כ"ח כתב ג"כ כלשון הזה ומדלא ק"ל בפשיטות דאמאי לא מסיק דפליגי בדשמואל כדמסיק לעיל במלוה בשטר משמע דס"ל דאי מהא לא ארייא דאיכא למימר דבמע"ג פשיטא ליה לתלמודא דלכ"ע יכול למחול ועיין בהרב ח"ה פ"ק דגיטין ואף שהתוספות פרק הא"מ כתבו דאמאי ל"ק דקא מפלגי בדשמואל מ"מ כבר כתבו בתר הכי א"נ סברי כשמואל ובסמכה דעתה פליגי ואפשר שהוצרכו לא"נ משום דאיכא לדחויי כמ"ש כנ"ל פשוט. עוד הקשה התוספות במקומות הנזכר לפי שיטתם מההיא דאמרינן בפרק החובל העבד והאשה פגיעתן רעה הם שחבלו באחרים פטורים ופריך אמאי תזבן לכתובתה בטובת הנאה ותיתב ליה ומשני כל לגבי בעל אחולי מחלה והשתא אכתי תזבן במע"ג ותירץ דבכתובה לא תקינו מע"ג והרא"ש ז"ל בפרק החובל תירץ עוד דהבעל לא ירצה להיות במעמד להפסיד לאשתו יע"ש ולכאורה נראה שיש לדקדק עליו שהרי התוספות פ"ק דגיטין כתבו וז"ל ואע"ג דהבעל לא יתרצה הא פרישית דאפי' בע"כ קני יע"ש וא"כ מאחר שהרא"ש ז"ל הכריח כדעת ריב"א ור"ת ז"ל דמע"ג קני אפי' בע"כ של לוה א"כ איך תירץ הכא בהחובל דהבעל לא ירצה אמנם נראה דלק"מ דאע"ג דס"ל להרא"ש דאפילו בע"כ קנה היינו דוקא כשנמצאו יחד אבל לכופו שימצא שם פנים בפנים כולי האי ודאי לא כפינן וזה מדוקדק בדבריו שכתב כולי האי ודאי לא כפינן ושוב ראיתי להר"ב גד"ת דק"ל ע"א שתמה על דברי התוספות דפ"ק דגיטין שכתבנו מטעמא דכתיבנא והביא ראיה מההיא דאיסור גיורא דקאמר רבא אי דמע"ג אי שלחו לי לא אזילנא יע"ש ולדעת התוספות נראה ליישב דס"ל דאע"ג דמההיא דרבא מוכח דאינו מחויב לבא במעמדם להמצא שם פנים בפנים התם שאני דלא היה שם סרך מצוה בדבר אבל הכא גבי מלוה כיון דאיכא מצוה דפריעת בע"ח מצוה ולהציל את העשוק מיד עושקו כפינן ליה להמצא שם כנ"ל:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>האומר </b>
+<b> זכו בשדה זו כו'.</b> מ"ש ה"ה ונ"ל דמתוך דברי רבינו המחבר שהוא מפרשה בשלא קנו מידו אלא שמא עשאן לזכות כו' וז"ש והחזיק הזוכה לו בקרקע כו' הן דברים סתומים והר"ב ל"מ ז"ל כתב שכונתו על מה שהקשה הנ"י על מימרא זו דרב דאמר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה דהא קי"ל דבאתרא דכתבי שטרא לא קנה עד שיכתוב את השטר ותירץ בתירוץ הב' דהתם איירי בבא לקנות בקנין כסף והכא איירי בשזכה בחזקה שהחזיקו בתוכה גמר ומקנה יע"ש וז"ש ה"ה שהוא מפרשה בשלא קנו מידו והחזיק הזוכה כו' כלומר דמיירי הכא בבא לקנות בקנין חזקה א"ד יע"ש ואין דבריו נראין דבפ"א מה' אלו דין ב' כתב ה"ה וז"ל ודע שהמפרשים נחלקו חזקה במקום שכותבים את השטר אם היא קונה לבדה ויש מי שכתב דקונה כו' ולפי דברי הרב ז"ל הי"ל לה"ה לומר וכן דעת רבינו דבחזקה קונה כמנהגו הטוב בכל המקומות ותו קשה לפי דעתו למה זה הוצרך היה לומר דמיירי בשלא קנו מידו הא כיון שרבינו ז"ל מפרשה בקנין חזקה שפיר מצינן לאוקומא מימרא זו בכל גוונא בין בקנו מידו בין בשלא קנו מידו והנראה אצלי בכונת ה"ה שדקדק מדברי רבינו ז"ל שכתב והחזיק הזוכה לו בקרקע דע"כ מפרשא לה בשלא קנו מידו דאי קנו מידו חזקה למה לי ומדלא כתב רבינו דין זה בשקנו מידו ולא החזיק והכי היל"ל והחזיק השוכר או שקנו מיד' משמע דס"ל דבקנו מידו אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד ואפי' מוחה בפי' כותבין לו בע"כ וכדעת הרשב"א ז"ל שם בחידושיו זה הנ"ל אמיתות דבריו: ודע שמוהר"ר בצלאל סי' ז' הכריח שדעת רבינו כדעת המפ' דבחזקה קנה אפי' באתרא דכתיבי שטרא ממה שהביא דין זה דחוזר בשטר בה' מכירה והריטב"א ז"ל הוקשה לו לפי שיטתו מהא דחוזר בשטר דאי מיירי באתרא דלא כתבו שטרא אדתני סיפא ע"מ שכתבו את השטר חוזר בזה ובזה ליפלוג וליתני בדידיה בין אתרא דכתבי שטרא לאתרא דלא כתבי שטרא ומכח זה פירשה דמיירי במתנה דבמתנה ודאי קנאה מיד וכיון שרבינו ז"ל מפרשה במכר מבואר דס"ל שלא כדעת הריטב"א א"ד יע"ש: ותמהני על דבריו שהרי הרמב"ן ז"ל מכת הסוברים דבחזקה קונה אפילו באתרא דכתבי שטרא ומבואר מדברי הרמב"ן ז"ל פ' הספינה דע"ז שהוא מפרש מימרא זו במכר ומה שהכריח הריטב"א ז"ל מדתני סיפא ע"מ כו' ולא מפליג בדידה גופה ס"ל להרמב"ן ז"ל דאין זה הכרח דאיכא למימר דרבותא אשמועינן דתנאי דמתנה מוכר להנאת הלוקח חשוב תנאי כנ"ל:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b>
+<b> שאנסוהו למכור עד שמכר לפיכך אם מסר מודעה כו'.</b> בפרק חזקת הבתים דמ"ח אר"ה הלכתא תלוהו וזבין זביניה זביני מ"ט אגב אונסא דזוזי גמר ומקנה וה"מ היכא דלא מסר מודעה אבל מסר מודעה לאו זביניה זבינא וכתב הטור ז"ל סי' ר"ה וז"ל ודוקא באונסא דאתי ליה מאחרינא אותו מבטל המקח אבל אונס דאתי ליה מנפשיה כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות אפי' מסר מודעה זביניה זבינא ומרן הבית יוסף כתב עליו וז"ל כ"כ בעל העיטור וכתבתיו בסמוך ואע"פי שכ"כ לפי פי' בכגון מעשה דפרדסא וי"מ בענין אחר לא בשביל זה נאמר שחלוקים עליו בזה והא מילתא דסברא היא דאל"כ כל אדם ימכור כו' אלא דלהעיטור סברא זו כתובה בתלמוד ולשאר המפ' אינה כתובה מרוב פשיטותא א"ד יע"ש ולא זכיתי להבין דבריו ז"ל דאמאי הוצרך להביא עצות מרחוק לזה ממ"ש ב"הע מההיא דפרדסא עד שמכח זה הוצרך לומר דלהעיטור סברא זו כתובה בתלמוד ולשאר המפ' גינה כתובה והלא לכל הפי' הנאמרים בההיא דפרדסא דין זה מפורש יוצא מההוא דפ' חזקת הבתים דגרסינן התם אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב ביה אנן ידענא באונסא דפלניא לאו מודעא היא ופי' רשב"ם ידענא באונסא דפ' שאונס גמור יש לו ומכירים אנו איזה אונס אי לא כתיב הכי אלא סתמא כתבו פ' אמר לנו שנאנס לאו מודעה ופרכינן מודעה דמאי אי דגיטא ודמתנתא גלויי מילתא בעלמא הוא ופי' רשב"ם ז"ל דכיון דמודיע לסהדי דהאי גט שאני נותן לאשתי אונס אני בו וכן המתנה כו' אע"ג דלא ידעי אונסא דיליה הרי הגט והמתנה בטלים דכיון דאינו מקבל ממון אם איתא דניחא ליה ליתן מדעתו ל"ל למסור מודעה ואי לא ניחא לי' ל"ל ליתן גט ומתנה אלא ודאי נאנס במתנ' זו ולא דמי לזביניה דהתם צריך לפרש דאיכא למימר דסתם מוכר לא ברצונו הוא מוכר אלא משום חסרון מעות ואיכא למימר דמסר מודעה דקסבר כשיהיו לי מעות מפיקנא מודעה ויחזור שדה שלי והדר פרכינן ואי דזביניה והאמר רבא לא כתבינן מודעה אזביניה ופי' רשב"ם ולפיכך לא הויא מודעה עד שיכירו העדים באונסו ואיכא למימר דלא אניס אלא השתא למעות הוא צריך ולמחר לכשיזדמנו לו מעות יחזור בו ולפיכך מסר מודעה כדי לבטל המקח הרי מבואר בהדיא דבמודעה דזביניה טעמא דבעינן שיאמרו העדים אנן ידעינן ביה באונסא דפלני' היא משום דתלינן דמחמת חסרון כיס הוא מוכר ולפיכך מסר מודעה דלכשיהיו לו מעות יבטל המקח ואם איתא דאפי' באונסא דאתי לי' מנפשיה כל שמסר מודעא המודעא מבטל המקח א"כ אפי' לא כתיב ביה הכרנו באונסו אמאי קאמרי נהרדעי דלאו מודעא היא הא אפי' נימא דמחמת חסרון כיס מכר כל שמסר מודעא המקח בטל וכן כי קאמר בגמ' אי לזביניה והאמר רבא כו' אדפריך מההיא דרבא ליפרוך בפשיטות דאמאי צריך שידעו באונסו וכן ראיתי בשיטה מקובצת כ"י שכתב משם מוהר"י ן' מיגאש ז"ל דין זה שכתב הטור דבאונס דמנפשיה אפי' מסר מודעא המקח קיים והביא ראייה מההיא דנהרדעי שכתבנו ומבואר שם שהר"י ן' מיגאש ז"ל מפרש ההיא דפרדסא שלא כפי' העיטור ז"ל ואפי"ה כתב שדין זה מפורש מההיא דנהרדעי ודברי מרן ז"ל צ"ע: ודע דכל זה אינו אלא במכר ומטעמא דאגב אונסיה דזוזי גמר ומקני אמנם במתנה נרא' דמודעתו מודעא ואפי' באונס דאתי מנפשי' דלא חשיבא אונס אפ"ה כל שמסר מודעא חשיב אונס ול"מ לדעת רבינו והרשב"א והר"ן ז"ל שכתב מרן הב"י דס"ל דהא דאמרי' בגמ' אי בגיט' ומתנתא גלויי מלתא בעלמא הוא שלא כפי' רשב"ם ז"ל אלא כל שמסר מודעא וגלה דעתו שאינו נותן מתנה זו בנפש חפצה אפי' אם יתברר הדבר שאותה מודעה שמסר בפני עדים דברי שקר הן ולא הי' אניס כלל אפי"ה מודעתו מודעא אלא אפי' לדעת רשב"ם ז"ל דס"ל דבעינן מסירת מודעא מחמת אונס אלא דלא בעינן שידעו העדים באונסו ואם נתברר הדבר שלא הי' בו אונס כלל אין מודעתו מודעא מ"מ נרא' ודאי דס"ל דלא בעינן אונס גמור דהיינו תלויה ויהיב אלא אפי' תלה מודעתו באונס דאתי לי' מנפשי' וכיוצא דלא חשיבא אונס מצד עצמו אפ"ה המודעא מבטל המתנ' כל דאיכא אונס קצת וזה מבואר ממ"ש רשב"ם דה"ט דלא בעינן בגיט' ומתנתא שידעו העדים באונסו דכיון שאינו מקבל ממון במתנה זו אם איתא דניחא לי' ליתן מדעתו למה מסר מודעא ואי לא ניחא לי' נ"ל ליתן אלא ודאי נאנס והלכך א"צ לפרש אונסו ואם איתא דס"ל לרשב"ם ז"ל דגבי מתנה נמי בעינן אונס גמור אבל אונס דאתי לי' מנפשי' לא חשיבא אונס לבטל המתנ' ואפי' במסר מודעא אם כן אמאי אין צריך לפרש אכתי ניחוש שמא מחמת אונס דמנפשי' וכיוצא הוא נותן מתנה זו דלא חשיבא אונס כלל אלא ודאי משמע דאפי' אונס דאתי לי' מנפשיה חשיבא אונס כל דאיכא מסירת מודעא וכן ראיתי להריב"ש ז"ל סי' רל"ב שכתב כן בהדיא והביא ראי' לזה מהא דאמרי' פרק ח"ה האי מתנה טמירת' לא קנה אמר רבא והויא מודעא לחבירתה כו' דההוא גברא דאזל לקדושי ההיא אתתא א"ל אי יהבת לי לכלהו נכסי הוינא לך ואי לא לא הוינא לך אזל למיכתב לכולהו נכסי אתא בריה קשישא אמר לי' וההוא גברא מה תהא עליה א"ל לסהדי זולו איטמרו אתו לקמיה דרבא אמר להם לא מר קנה ולא מר קנה ולא היא התם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לי' כו' והדבר מבואר דאונס זה אונסא דאתי לי' מנפשיה הוא שאם ירצה יכוף את יצרו ולא ישאנה ואעפ"כ מבטל אותה מתנת הבן הקדומה והויא לי' מודעא מחמת אונס גרוע כזה א"ד ע"ש אלא שאני תמיה עליו אמאי הוצרך להביא עצות מרחוק לזה מההיא דמתנה טמירתא דאין ראי' משם אלא לפירוש הר"י ן' מיגאש ז"ל אבל לפי פירוש ר"ח ז"ל שפי' שם אין ראיה כמ"ש מוהרח"ש ז"ל בקונטריס המודעא והלא ממקומו הוא מוכרח דאם איתא א"כ אמאי לא בעינן בגיטא ומתנתא שידעו באונסו הא אע"ג דעכ"ל דמחמת אונס נתן מתנה זו דאי לא ניחא לי' ליתן לא יתן כמ"ש רשב"ם אכתי נחוש שמא מחמת אונס דמנפשיה וכיוצא הוא נותן מתנה זו ומהיותר תימא על מוהרח"ש ז"ל שכתב דלפי פי' ר"ח ז"ל אע"ג דאין ראיה משם מ"מ הסברא נכונה היא ולא נמצא חולק עליו והלא הדבר מוכרח לכל הפי' כמ"ש וכמו כן אני תמיה על הר"ב פמ"א ז"ל ח"ב סימן ב' שכתב על מעשה שהי' בראובן שמסר מודעא לומר שהי' אנוס בפשר דבר אשר עשה מסיבה שהיה מתירא אם יחבוש אותו בבית האסורים שיראו הגוים וירצו לגבות חובם תחילה או לעשות קוראמ"ה והשיב הרב ז"ל דמודעא זו מגן שויה משום דאונס זה לא בא למלוה מצד הלוה אלא שהמלוה מתפחד מעצמו שמא ישמעו הגוים ויעשו קוראמ"ה וכיון שכן הו"ל אונס מנפשיה דלא הוי אונס ואין לומר דבמתנה באונס כל דהו מהני דהא גט הוי כמתנה וכתב הרשב"ץ הביאו מרן הב"י א"ה סי' קל"ד דאונסים שהם מחמתיה אינם פוסלים בגט וראי' מדאמרינן בגמרא שאני אונסא דנפשיה מאונס' דאחרינא את"ד יע"ש ואתמהא שהרי כל שמסר מודעא אע"ג דאונס דמנפשיה הוא מודעתו מודעא לכ"ע וכמ"ש הריב"ש והכריח כן מההיא דמתנה טמירתא דאע"ג דאונס דמנפשיה הוא אפ"ה חשיבא מתנה טמירתא מודעא לחבירתה וא"כ בנדון שלו שמסר שמעון מודעא על הפשרה מה יושיענו טעם זה דהוי אונס דמנפשיה ומה שהביא ראיה מדברי הרשב"ץ ז"ל אינו ענין לזה כלל שאף הרשב"ץ לא כ"כ אלא בדלא מוסר מודעא ומשום גט מעושה ועיין בתשו' מוה' ברוך אנגי"ל ז"ל ס"ב וכנראה דאשתמיט מיניה תשובת הריב"ש הלזו גם מ"ש עוד הרב הנזכר סמוך ונראה וז"ל איברא דבר מן דין מידי פלוגתא לא נפקא שהרי כתב הרשב"א ז"ל פרק השולח דאפי' תלה מודעתו באונס ידוע ונמצא שאותו אונס לא הי' מעולם אפי"ה הגט בטל שהרי יש כאן גלוי דעת שאם אינו אונס בכך למה הוא מגרש אלא ודאי אנוס הוא אלא שמתירא לגלות אונסו ותולה אותו בדבר אחר הרי דאפי' ידעינן דהאונס הוא שקר תלינן באיש אחר ובטלה המתנ' ה"נ איכא למימר אף שתלה באונס דמנפשי' דאינו אונס כיון שגלה דעתו שאינו מרצונו תלינן באונס אחר ואינו רוצה לגלותו דלב יודע מרת נפשו א"ד יע"ש ויש לתמוה עליו איך אישתמיט מיניה מ"ש מוהר"ש חיון ז"ל סימן ו' והרב ז"ל עצמו הביא תשו' הלזו שם באותו סי' דדוקא כשתלה מודעתו בדבר א' ונמצא שקר אמרינן ודאי שזה אנוס הי' אלא שרצה לכסות האונס ותלה בדבר אחר ומטעמ' דאם איתא שאינו אנוס בכך למה מגרש אבל כשתלה מודע' בדבר א' ונמצא שאותו הדבר לא הי' אונס אמרינן ודאי שזה האיש חשב בדעתו שאותו הדבר הי' נקרא אונס ועכשיו שאנו רואים שאינו אונס הגט כשר דהשתא ליכא טעמא דאם לא הי' אנוס לא היה מגרש שהרי גלה דעתו שמחמת אותו האונס הוא מגרש והוא חילוק נאה וראוים הדברים למי שאמרן וא"כ מעתה נדון הרב פמ"א ז"ל (דוכתא) בורכא ואיך כתב שלדעת הרשב"א אע"ג דתלה מודעתו באונס דמנפשי' תלינן באונס אחר כי על כל אלה דבריו צל"ע:<br><b> הכלל </b> העולה ממ"ש דגבי מתנה כל שמסר מודע' אפילו באונס דמנפשיה מודעתו מודעא לכ"ע ואפי' לדעת רשב"ם ז"ל וגדול' מזאת מצאתי למוהראנ"ח ח"א סי' ס"ב שכתב שם היות שסברא זו דאונס דמנפשיה לא חשי' אונס מוחזקת למוסכמת ושגורה בפי כל החכמים והחילוק עצמו נמצא בגמ' גבי ההיא דתלוה וזבין מ"מ המדקדק בדבר ימצא שבמחלוקת היא שנויה דלפי פי' ר"ח שכתב הטור בסי' רמ"ב דהא דלא קנתה אשה לאו משום מתנה קמייתא דחשיב מודעא לחבירת' דההיא לא חשיבא מודעא כלל אלא משום דמוכח מילתא דאנוס היה ואפי' בלא מודעא לא קנה הרי דאע"ג דההוא אונס דמנפשיה הוא אפי"ה ס"ל לר"ח ז"ל דלא קנה והא דקאמר ודילמא אונסא דמנפשיה שאני אינו הכרח דלא אמרה אלא בלשון דילמא ולפי המסקנ' אינו מוכרח א"ד ז"ל אלא שאני תמיה עליה במ"ש שלדעת ר"ח הא דאמרינן ודילמא אונס' דמנפשיה שאני דחויא בעלמ' היא ולא קאי לפי המסקנא דמי הכריחו לזה שהרי איכא למימר דע"כ ל"ק תלמודא דאונס דמנפשיה לאו שמיה אונס אלא דוקא גבי זביני משום דאיכא טעמא דאגב אונסא דזוזי והילכך אפי' מסר מודעא לא מהני אבל גבי מתנה ה"נ דאפי' אונס דמנפשיה חשיב אונס וזה מוכרח שהרי הטור בסי' ר"ה כתב דין זה דאונס דמנפשיה לאו שמיה אונס בפשיטות בלי חולק ואלו בסימן רמ"ב הביא סברת ר"ח דס"ל דאונס דמנפשי' חשיב אונס לבטל המתנה וכן מבואר ג"כ בשי' מקובצת כ"י דגבי ההיא דמתנה טמירתא הביא שם משם ר"י ן' מיגאש ז"ל שפי' בפי' ב' כפי' ר"ח וכתב וז"ל ולהאי פירושא נקטינן מינה דמאן דכתב לחבריה מתנה ומוכח' מילתא דמחמת אונס הוא דכתב' דאע"ג דאונס דמנפשי' הוא ההיא מתנה לאו כלום היא ולא צריך למיסר מודעא והדבר צ"ע ע"כ ואלו גבי ההיא דתלויה וזבין כתבם בשם הר"י ן' מיגאש וז"ל אבל אונסא דמנפשי' אע"ג דמסר מודעא זביני' זביני והיינו דאמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסא דפלניא לאו מודעא היא ואמרינן ודילמא אונסא דנפשיה שאני אלמא כל אונסא דמנפשי' קנה והילכך לאו מודעא היא עכ"ל הרי מבואר דאע"ג דגבי מתנה מספ"ל מילתא אי אונסא דמנפשיה חשיב אונס אפ"ה בזבינ' פשיט' ליה מילתא טובא דלא שמה אונס מכח ההיא דאמרינן ודילמא אונסא דמנפשיה שאני דס"ל דקושטא דמילתא היא ולא בדרך דחיה כמ"ש הרב ז"ל:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכל </b>
+<b> אסמכתא אינה קונה שהרי לא גמר בלבו כו'.</b> עיין במרן הב"י ח"מ סימן ר"ן שהקש' על דין זה מהא דתנן פ' מי שמת האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה נקבה יטול מאתים ילדה זכר יטול מנה ואמאי הא כל דאי אסמכתא היא והאריך ביישוב קו' זו ובס"ד כתב משם הרשב"א בתשו' דלא אמרי' אסמכתא אלא כל שהוא בדרך קנס יע"ש. וראיתי להרב זקן שמואל שהק' דמאי ק"ל ממתני' דאם ילדה אשתי זכר כו' הרי אמרי' בגמ' שם המזכ' לעובר לא קנה וא"ת משנתינו דעתו של אדם קרוב' אצל בנו ופי' רשב"ם קרוב' אצל בנו וגמר ומקני בכל לבו אבל לעובר אחר לא וא"כ ה"נ נימא לענין אסמכתא דאע"ג דבעלמא לא קנה משום דסמכה דעתיה ולא קנה גבי בנו קנה מטעמא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ולע"ד לק"מ שהרי טעמא דדעתו של אדם קרוב' אצ"ב ר"י הוא דקאמר לה התם אמנם ר"ה ס"ל דהמזכ' לעובר אפי' בנו לא קנה ואותבינן עלה ממתני' דאמר ר"ה משנתינו איני יודע מי שנאה והשתא אליבא דר"ה דלית ליה טעמא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו תי' לי' מתני' בלא"ה דהו"ל אסמכתא וכי פרכינן בגמ' ולימא ליה בשילדה ומשני לה משמע דאי הוי קתני שילדה הוי ניחא לי' מתני' שפיר ואמאי הא אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא וכן נמי ק' לר"ן דס"ל דהמזכה לעובר אם אמר עד שתלד קנה ומוקי למתניתין בהכי וכן רב ששת דס"ל דהמזכה לעובר דעלמא קנה לית לי' טעמ' דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ותו דלעיל מיניה מייתי התם תלמודא ברייתא דקתני המבשרני במה מיפטר רחמה של אשתי אם זכר יטול מנה כו' ילדה זכר נוטל מנה והתם ליכא טעמא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וזה פשוט:<br><b> כתב </b> הר"ב לחם רב בתשו' סי' רכ"ה על ראובן שהתנה עם אשתו בשעת נשואין שלא יוכל לישא אשה אחרת עליה בתוך עשר שנים שמלבד הנדונייא חייב ליתן לה ט"ז אלפים לבניה כתב הרב ז"ל שפטור ראובן בקנס זה מטעם אסמכתא כפי כלל זה שכתב הרשב"א ז"ל דכל שהוא בדרך קנס הוי אסמכתא וא"כ ה"נ דרך קנס הוא שחייב עצמו בדבר שאינו חייב יע"ש באורך והר"ב מש"ל ז"ל כתב עלי' וז"ל ולי נראה דלא שייך אסמכתא בהא כיון דתנאי זה היה בשעת נשואין אפשר דאף אסמכתא מהני כי היכי דמהני דבר שאינו קצוב לדעת רבינו כמ"ש בפרק כ"ג מה' אישות דין י"ז וא"כ ה"נ גבי אסמכתא אע"ג דבעלמא לא קנה בנישואין קנה ואף שלדעת רבינו דבר שאינו ברשותו לא מהני כמ"ש פ"ו מה' זכיה ומתנה הגם דיש חולקין עליו עוד נר' דאסמכת' דומה לדבר שאינו קצוב דטעמא דכולהו הוי משום דלא סמכה דעתיה א"ד יע"ש ובעניותי היה נר' להביא סמך לדבריו מההיא דגרסינן פ' יש נוחלין דקל"א על ההיא דבעי רבא התם בבריא איך כו' תא שמע דאמר לי' רב נחמן לרבי שניתן משנתכם כריב"ב דתנן לא כתב לה בנין דכרין דיהויין ליכי מיני אינון ירתון כסף כתובתי כו' וא"ל ר' יסבון תנן כו' א"ל ר"פ לאביי בין למ"ד ירתון תנן ובין למ"ד יסבון תנן הא אין אדם מקנה דשלב"ל ואפילו לר"מ דאמר אדם מקנה דבשלב"ל הני מילי לדבר שישנו בעולם אבל לדבר שאינו בעולם לא אמר והשתא קשה אם איתא דאסמכת' לא קנייא אפילו במתנה בשעת נשואין אדפריך ר"פ מטעם דשלב"ל אמאי ל"ק לי' נמי מטעם אסמכתא שהרי כתובת בנין דכרין אסמכתא היא שכך כותב לה אם תמותי בחיי ואירש כתובתיך בנין דכרין כו' בשלמא לדעת הרשב"א ז"ל דס"ל דכל תנאי שאינו בדרך קנס לא הוי אסמכתא ניחא שפיר דה"נ אינו דרך קנס אלא חפצו ורצונו הוא שאם תמות בחייו שירשו בניה את כתובתה אכן לדעת רבינו וסיעתיה דס"ל דאפילו בשאינו דרך קנס אסמכתא לא קניא ומתני' דאם ילדה בש"מ דוקא היא ק' אלא משמע דכל בשעת נשואין לית ביה משום אסמכתא ואת זה שמעתי מפי הקדוש החכם השלם רב ועצום כמוהר"י אשכנזי זלה"ה דהוי מקהי אקהתא מסוגייא הלזו לדעת החולקים על רבינו ז"ל דס"ל דבשעת נשואין אפילו בדשלב"ל קנה דאם כן מאי קא ק"ל לר"פ בין למ"ד ירתון כו' הא אין אדם מקנה דשלב"ל הא כתובת בנין דכרין בשעת נשואין היא וכל בשעת נשואין אפילו דשלב"ל קנה וליכא למימר דע"כ לא ס"ל ז"ל דבשעת נשואין א"מ דשלב"ל אלא דוקא במקנה לאשתו דהיא איתיה בעולם אבל במקנ' למי שלא בא לעולם כההיא דכתובת בנין דכרין אפילו בשעת נשואין נמי לא מהני ולא מידי שהרי לר"מ דס"ל בעלמא אדם מקנה דשלב"ל מודה הוא דאין אדם מקנה לדשלב"ל דהא ליתא דאכתי למאי דפריך ר"פ מעיקרא בין למ"ד ירתון כו' ואפילו לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל לדשלב"ל מי אמר מאי ואפילו לר"מ דקאמר הא בכתובות בנין דכרין אפילו רבנן דר"מ מודו כיון דבשעת נשואין הוא ולא הו"ל לאקשויי אלא והא אין אדם מקנה לדשב"ל גרידא ויש להתיישב בזה ואין כאן מקומו ומ"מ נראה דמסוגייא הלזו יש לה סמוכות לדברי הר"ב מש"ל ז"ל כמ"ש:<br><b> האמנם </b> חזי הוי' שדברי רבינו ז"ל עומדים מנגד וזה ממ"ש פ' כ"ה מהלכות מו"ל דין ח' וז"ל וערב וקבלן שחייבו עצמם על תנאי אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד כיצד כגון שא"ל תן לו ואני אתן לך אם יהיה כך וכך כו' ובדין י"ג כתב וז"ל מי שלא פי' קצב הדבר שערב כגון שא"ל כל מה שתתן תן לו ואני ערב יש מן הגאונים שהורו שאפילו הלוהו מאה אלף נשתעבד הערב בכל וירא' לי שאינו חייב כלום שכיון שאינו יודע קצב הדבר ששעבד עצמו לא סמכא דעתו והמתבאר מדברי מוהראד"ב סימן קע"ו ומוהריב"ל בח"א סי' קמ"ה שדעת יש מן הגאונים הוא דאע"ג דבעלמא אין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב כדעת רבינו ז"ל גבי ערב שאני דבההיא הנאה דמהימן לי' גמר ומשתעבד נפשיה והשתא אם איתא לדעת הרב מש"ל ז"ל דקנין אסמכתא ודבר שאינו קצוב שקולים הם וכל היכא דמהני דבר שאינו קצוב מהני נמי קנין אסמכתא אם כן צ"ל שלדעת יש מן הגאונים דס"ל דערב בדבר שאינו קצוב משתעבד ה"נ ערב על תנאי אע"ג דאית ביה משום אסמכתא משתעבד וכיון שכן תימא על עצמך למה זה בדין ערב על תנאי כתב רבינו ז"ל בסתם דלא משתעבד ולא הביא שום מחלוקת ובדין י"ג בדין ערב בדבר שאינו קצוב הביא מחלוקת הגאונים ז"ל אלא מוכח בהדייא דדבר שאינו קצוב ואסמכתא לאו בחדא מחתא אזלי ואפילו במידי דדבר שאינו קצוב מהני אסמכתא לא מהני דגריעא טפי וזה נ"ל ראיה שאין עליה תשובה לדברי הרב לחם רב ז"ל ההיא דפ' יש נוחלין דפריך בין למ"ד ירתון כו' צ"ל דחדא מינייהו נקט וה"ה דהוה מצי לאקשויי מטעם אסמכתא ושוב ראיתי להרב לחם רב סי' כ"ח שנשאל על נדון כיוצא בזה על מי שנתחייב בשעת נשואין שלא יוכל לגרשה ואם יגרשנה שיחוייב לתת לה סך מה נוסף על כתובתה ועתה רוצה לגרשה ואתי עלה הרב ז"ל לפטור את שמעון מטעם אסמכתא וכתב וז"ל ואין לומר דמשום דהוי בשעת כניסה לחופה אין כאן אסמכתא דומה למ"ש הרמב"ן ז"ל דבשעת נשואין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב וכבר ראיתי מי שרצה לומר כן ואינו נראה בעיני וכן ראיתי להרא"ם ז"ל בסי' כ"ז גבי ראובן שקדש את בת שמעון ובשעת קדושין עשו תנאי ביניהם וכתב שם דיש אסמכתא יע"ש ומהתימא על הרב מש"ל איך אשתמיט מיניה תשובה הלזו גם על הרב לחם רב ז"ל יש לתמוה שכתב ס' הלזו בשם יש מי שרצה לומר דסברא זו היא מוצאת לכת הקודמין ז"ל הנה באה תשובת הריב"ש ז"ל סימן שמ"ה וז"ל כתב הר"י בן יחייא ז"ל כתבו הגאונים דכל תנאי שנעש' בשעת הקדושין נקנה באמירה ואפילו שלא בא לעולם ואפילו בלשון אסמכתא כו' יע"ש הנה מבואר שדעת יש מי שרצה לומר שכתב הרב ז"ל היא ממש סברת הגאונים ז"ל ואם כן תימא על הרב ז"ל שדחה סברא הלזו מכח תשובת הרא"ם והנרא' לי ליישב דבריו דודאי לסברת הגאונים ז"ל דס"ל דבשעת נשואין אדם מקנה דשלב"ל ה"נ דמהני אסמכתא כמ"ש הם ז"ל ומ"ש הרב אינו אלא לדעת רבינו ז"ל דס"ל דדשלב"ל לא מהני בשעת נשואין ה"נ לא מהני אסמכת' ואהא כתב הר' ז"ל שיש מי שרצה לומר שאף לדעת רבינו אסמכתא קני בשעת נשואין דומיא דדבר שאינו קצוב דדא ודא חדא היא והיינו דקא דחי הרב ז"ל סברא הלזו מאותה תשו' שכתב הרא"ם ז"ל דבשלמא אם נאמר שדעת רבינו כי היכי דלא מהני אסמכתא ניחא שפיר מ"ש הרא"ם דיש שם אסמכתא דס"ל כדעת רבינו ז"ל אמנם לדעת יש מי שרצה לומר דס"ל דאפילו לדעת רבינו אסמכתא מהני בשעת נשואין א"כ דברי הרא"ם הם דלא כמאן כנ"ל:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כל </b>
+<b> האומר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל כו'.</b> יש להסתפק בדין אסמכתא אם נאמר במתנה על תנאי דלשעבר כגון אם הלך פ' למקום פ' אתן לך כך וכך וכיוצא בזה ומה שהביאני לס' הזה מפני שחפשתי בכל המקומות שבתלמוד ולא מצאתי שהביאו דין זה אלא בתנאי דלהבא והנראה אצלי שדין זה במחלוקת הוא שנוי שלדעת רבינו וסיעתי' דסבירא להו דבמעכשיו אין בו דין אסמכתא א"כ כל שהתנה בתנאי דלשעבר הרי הקנה לו מעכשיו שהרי מאותה שעה הוא קנוי לו אם היה אותו מעשה ואולם לדעת החולקים על רבי' וסבירא להו דאפילו במעכשיו יש בו דין אסמכתא נראה דאף בתנאי לשעבר יש בו דין אסמכתא ושוב אחר זמן רב מצאתי אחר החיפוש להר"ב לחם רב סי' קפ"ב שנשאל על ראובן ושמעון שהיו ביניהם הפרשיות על דבר כותל מפסיק בין שני חצירות וביררו ולקחו ביניהם ברורים ובתוך הטענות נתפשרו האנשים אשר להם הריב בפני הברורים שאם תזכר שם כותל בשיגי"ל אשר ביד אחד מהם שיהיה הכותל שלו ואם לא תהיה שם כותל בשיג"יל שיהיה הכותל מהאיש אשר אין לו שיג"יל ואתי עלה הרב לבטל פשרה הלזו מטעם אסמכתא וכתב וז"ל ואם באנו לבטלה משום דכתב הרמב"ם פי"א מהלכות מכירה וכל תנאים שמתנים בני אדם ביניהם לא קנה דכל האומר אם יהיה אם לא יהיה לא גמר והקנה כו' עד מ"ש נמצא דבנ"ד דליכא שום חד מהני דאינו בידו ולא אמר מעכשיו ולא החזיקו קודם נראה לדעתו דהוי אסמכתא גמורה ולא מהני א"כ מצי למימר המוחזק קי"ל כהרמב"ם והרב ן' מיגאש שמסכים לדעתו עש"ב הרי מבואר דס"ל דאפי' בתנאי דלשעבר כנדון שלו יש בו דין אסמכתא אלא שמה שנר' מדברי הרב שאפי' לדעת רבינו דסבירא ליה דבמעכשיו אין בו דין אסמכתא בתנאי דלשעבר יש בו דין אסמכתא לדעתי הדבר תמוה שהרי כל תנאי דלשעבר הרי קנוי הוא לו מעכשיו וצ"ע:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> אי אסמכתא שייך בתנאי דלשעבר וכתב דלשיטת הרמב"ם דמעכשיו מסלק אסמכתא ה"ה תנאי לשעבר מסלק אסמכתא. לפענ"ד ליתא דכל הטעם דבמעכשיו לא שייך אסמכתא כתב רבינו דאילו לא גמר להקנותו לא הקנה לו מעכשיו וזה דוקא היכי שאמר מעכשיו אבל כאן לא אמר מעכשיו רק שממילא הוי כמו מעכשיו. שפיר שייך לומר בדבאמת לא גמר להקנותו שסבר שלא נתקיים התנאי כלל ואסמכתא הוא. ובזה י"ל מ"ש נדפס בשם הגאון מ' דוד דייטש ז"ל שהקשה דנעלם משעה"מ דברי הש"ס סנהדרין כ"ה בהך דלא יתן נזירות אלא להפלאה ושם לשעבר הוא. ולפמ"ש א"ל דכל טעם ספיקו של שעה"מ משום דמעכשיו מסלק אסמכתא וה"ה תנאי דלשעבר אבל בנזיר דבעי כי יפליא ויהי' נזיר בברור אף דהי' בתנאי דלעבר מ"מ נזיר בברור לא הוי וי"ל בזה קושית התוס' שהקשו שאני התם הא כתיב כי יפליא ולפמ"ש א"ש דבאמת בלהבא הוי אסמכתא אף בלי קרא אבל שם דהוי לשעבר לכך צריך לכתוב שם כי יפליא ודוק היטב:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>חייב </b>
+<b> עצמו בדבר שאינו קצוב כגון שאמר הריני חייב לזון אותך כו'.</b> מי שנתחייב לזון את חבירו בסתם בשנה אחת נפטר מנדרו וכן קהל שפטרו את ראובן מן המס יכולין לטעון שלא פטרוהו אלא מן המס הראשון משום דיד המקבל מתנה על התחתונה כ"כ הרא"ש בתשו' כלל ו' סי' י"ט ויש לי לתמוה על מוהרש"ך ז"ל ח"ב סי' קמ"ה שכתב על נדון כיוצא בזה על קהל א' שפטרו את עשרה מבני רומנייא מכל מיני מסים וארנוניות וז"ל איני רואה מקום שיהיו רשאים יחידי הקהל לתבוע בשום זמן לתביעת שום דבר מבני רומנייא מכח הפיטור שעשו להם הקדמונים דכיון שקבלו בסתם החיוב חל לעולם והביא ראיה ממ"ש הרא"ש בפסקיו פ"ג דשבועות דכל שאסר עליו פירות פ' בסתם אע"פ שלא הזכיר לעולם מ"מ כיון שלא קבע זמן ממילא נאסר עליו לעולם דאיזה זמן תתן לו ואתמהא דאיך אשתמיט מיניה תשו' הרא"ש ז"ל שכתב בהדייא דיכולים לטעון שלא פטרוהו אלא מן המס הראשון ולפי דבריו נמצאו דברי הרא"ש שכתב בתשו' סותרים למ"ש בפסקיו ולולי דברי הרב ז"ל אין כאן מקום קושיא לדברי הרא"ש מדידיה אדידיה שהרי כתב מוהראנ"ח ח"א סי' ק"ך דהתם ה"ט משום דאיזה זמן תתן לו אבל הכא גבי פיטור מסים יש להם זמן קבוע מידי שנה בשנה וכן גבי מזונות יש להם זמן קבוע משנה לשנה שכשאדם רואה ומכין צורך מזונות מכין אותם משנה לשנה וכדאמרי' בעלמא מזונותיו של אדם קצובים משנה לשנה וכפי בחינה זו י"ל דשנה אחת קאמר דיד בעל השטר על התחתונה יע"ש אכן לדברי מוהרש"ך דס"ל דאפילו בפיטור מסים לעולם משמע ק' והנראה אצלי ליישב דבריו דס"ל דע"כ לא כתב הרא"ש דיכולים לטעון שלא פטרוהו אלא מן המס הראשון אלא דוקא היכא דליכא אלא דררא דממונא ואין כאן איסור שבועה בדבר בהא הוא דאמרינן כיון דיד בעל השטר על התחתונה יש לדון לשון הפיטור לכל הפחות אמנם היכא דאיכא איסור חשש שבועה בדבר בהא ודאי אמרינן דמסתמא כיון שאסר עליו בשבועה ולא קבע זמן דעתו לאוסרן עליו לעולם דאי כונתו לאוסרן עליו לזמן ידוע לא הוה מעייל איניש נפשיה בסי' איסור כיון דל' סתם משמע נמי לעולם הי"ל לפ' דבריו שלא ליכנס בס' איסור וע"פ זה דברי מוהרש"ך נכונים שלא כ"כ אלא כלפי נדון שלו שכתוב בשטר פטורין שקיימו וקבלו עליהם בגזירת נח"ש שלא לבקש מהם שום דבר מעולי המלכות דכיון דאיכא חשש איסור שבועה בדבר אמדינן דעתייהו שדעתם היה לפטור אותם לעולם דאל"כ הי"ל לפרש מפני חומר שבועה שבו וזהו שדקדק מוהרש"ך בלשונו וכתב איני רואה כו' מכח הפיטור שעשו להם הקדמונים וקיימו וקבלו עליהם בגזירת נח"ש כו' דהיינו מטעמא דאיכא חומר שבועה בדבר כמ"ש. ודע שהרשב"א ז"ל בתשובה הביאה מרן הב"י א"ה סימן קי"ד חולק על דברי הרא"ש ז"ל שכתבנו שכתב דכל המקבל לזון את חבירו בסתם כל זמן שצריך מזונות משמע ואם כן בפיטור המס נמי דכוותא ס"ל דלעולם משמע שהרי הרא"ש ז"ל השוה הנושאים ביניהם ובחדא מחתא מחתינהו וכ"כ מוהר"א ששון סי' מ"ח והר"ב פני משה ח"א סי' ע' ומהתימא על הר"ב פמ"א ח"א סי' קכ"ג שאחר החיפוש מצא להרשב"א בחדושי גיטין גבי ההיא דע"מ שתניקי את בני שנסתפק בתנאי שבממון אם אמר בית זה נתון לך במתנה על מנת שתזון את בני סתם אי לעולם קאמר או הו"ל כמפרש יום אחד ושיש לחלק דבשלמא בנדון הרשב"א דקאי הס' אצל התנאי אמרי' דעל המקבל מתנה להביא ראיה דיום א' קאמר ולהכי מוקמינן מתנה בחזקת הנותן אבל בנדון הרא"ש דקאי הס' בגוף המתנה על המקבל מתנה להביא ראיה דלעולם קאמר א"ד והוא תימא שהרי במתחייב לזון את חבירו סתם דקאי הס' בגוף המתנה ואפי"ה ס"ל להרשב"א דלעולם קאמר כנ"ל:
+<b>אע"פ </b>
+<b> שקנו מידו לא נשתעבד כו'.</b> כתב הר"ן ז"ל בפ"י יוחסין וז"ל וכתב הרב דמהא שמעינן שאדם יכול לתת במתנה או להתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב שלא כדברי הרמב"ם שכתב שהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נשתעבדו ושמעתין מוכח' דאלו בעי למיתב ליה במתנה קנה כל נכסים שנפלו לו קודם גסיסה ואע"ג דלא ידע מאי על ליה ומאי קני ליה כו' יע"ש ויש לדקדק ממ"ש מרן הב"י סי' ס' וז"ל כתב הרשב"א בתשו' שנשאל על מי שחייב עצמו לחבירו בקנין כו' והשיב שנקרא קצי' ולא עוד אלא אפילו לא קצץ סך ידוע אלא שאמר הריני מתחייב עצמי בקנין לתת בכל שנה פירות היוצאים משדה זו וכיוצא בזה ה"ז כקוצץ וחייב יע"ש ועל פי תשובה זו דן הר"ב משפט צדק ח"ב סי' י' דהנותן מתנה חמישית מנכסיו לא גרע מהאומר הריני מחייב לתת בכל שנה מעשר פירות היוצאים בשדה זו דהוי דבר קצוב יע"ש והשתא א"כ מאי ק' לי' להר"ן ז"ל הא ה"נ כיון דמה שנותן לו היינו פי ב' שיפלו לו אח"כ א"כ הו"ל דבר קצוב דומה ממש להמתחייב עצמו לתת מעשר פירות שכתב הרשב"א דהוי דבר קצוב ולכן נראה שהר"ן ז"ל חולק אתשו' הרשב"א הלזו וס"ל דהמתחייב לתת מעשר פירות היוצאים משדה זו חשיב דבר שאינו קצוב כיון שאינו יודע אם יוציא הרבה אם יוציא קמעא האמנ' הדבר ק' למ"ש מוהרח"ש ז"ל בתשו' הובאו דבריו בס' משפט צדק סי' הנזכר שהק' על תשו' הרשב"א הלזו ממ"ש הרמב"ן בתשו' הביאו הר"ב התרומות שער ס"ד וכתבו מרן הב"י שם סמוך ונראה דהאומר לחבירו מדת כו"כ חטין אני נותן לך בכל שנה ושנה דבר שאינו קצוב הוא שמא יוקרו החטין ע"כ הרי דאע"ג דקיצץ המדות כתב הרמב"ן דהוי דבר שאינו קצוב ותי' דשאני נדון הרמב"ן דנתחייב במנין קצו' ואיכא למיחש שמא יוקרו החטין אבל בנדון הרשב"א שלא אמר לו אלא מעשר היוצא דבר קצוב מקרי דהמעשר נוטל בין יוציא הרבה בין יוציא קמעא ושבח הר"ב משפט צדק ז"ל תי' זה יע"ש נראה דס"ל דהרמב"ן ז"ל לא פליג אתשו' הרשב"א ז"ל והוא תימא שהרי הרמב"ן ז"ל באותה תשוב' שכתב הר"ב התרומות הביא ראיה לסתור דעת רבינו ז"ל דהמתחייב בדבר שאינו קצוב לא קנה מסוגיא דידן וכמ"ש הר"ן והשתא אי ס"ל להרמב"ן ז"ל כדעת הרשב"א מאי ק"ל שאני הכא דכיון דמה שנותן לו היינו פי ב' מנכסיו הו"ל דבר קצוב וצ"ע והר"ב בני שמואל בחי' על הטור סי' ס' ובתשו' ס"י תי' דודאי אליבא דר"מ כיון דס"ל דאלימא הקנין להקנות דשלב"ל כ"ש אלים להקנות דבר שאין לה קצבה וכמו שנראה מדברי הריב"ש סי' שמ"ה במ"ש אלא אם ירצה הרב לחלק ביניהם יע"ש והנה לכאורה יש לדקדק עליו דאיך אפשר לומר דלר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל כ"ש דאלים להקנות דבר שאין לו קצבה שהרי מתחייב בדשלב"ל יוכיח דאע"ג דאדם מתחייב בדשלב"ל אפי"ה אין אדם מתחייב בדבר שאין לו קצבה וא"כ היא גופה נמי נימא אליבא דר"מ דאע"ג דאדם מקנה דשלב"ל אין אדם מקנה דבר שאינו קצוב האמנם הנראה ודאי שהתי' לזה ברור דבשלמא גבי דשלב"ל דה"ט דלא קנה משום דכיון דדבר הנקנה ליתיה בעולם לא סמכה דעתי' לאקנויינהו והילכך במתחייב עצמו בדשלב"ל כיון דגופו איתי' בעולם וגופו הוא המתחייב ודאי דגמיר ומשעבד נפשי' משא"כ בדבר שאין לו קצבה דהמונע הקנין הוא משום דכיון דלא נתן קצבה לדבר לא סמכה דעתי' דקונה אם כן כי מתחייב גופו לדבר שאין לו קצבה מאי הוי הרי ס"ס דבר שאין לו קצבה הוא מתחייב אמנם לר"מ דס"ל דאפי' בלשון הקנאה אדם מקנה דשלב"ל וע"כ היינו משום דס"ל דקונה בכל דהו סמכא דעתי' לאקנינהו א"כ ה"נ בדבר שאין לו קצבה נמי סמכה דעתי' לאקנויינהו וזה מוכרח לדעת הריב"ש ז"ל ודוק ועיין בהרב נת"מ ז"ל דף צ"ו ע"ב.<br><b> ודע </b> שכפי דברי הרב בני שמואל הללו יש ליישב השגת הראב"ד ז"ל פ' י"א מהלכות מכירה שהשיג לדעת רבינו מסוגיא דפ' הנושא שהקשה מאותה משנה לר"ל וסייעו לר"י והיו סבורים שאינן בשטרי פסיקתא יע"ש די"ל דתלמודא ה"ק דבשלמא לר"י איכא לאוקמא למתני' בשכתב לה בשטר ולא תקשי דהו"ל דבר שאינו קצוב דאיכא למימר דמתני' ר"מ היא דס"ל א"מ דשלב"ל ומכ"ש דאדם מתחייב בדבר שאינו קצוב אלא לר"ל דלא מצי לאוקמי למתני' בשנתחייב לה בשטר ובקנין דא"כ מאי למימרא כמ"ש רש"י ז"ל שם דכיון דס"ל בעלמא דאדם מקנה דשלב"ל מכ"ש דבר שאינו קצוב אמנם לר"י ניחא דמתני' מיירי שאמר לי' חייב אני לך מנה בשטר והא קמ"ל דחייב אני לך מנה בשטר מהני ואתיא כר"מ ודוק. אך קשה לי בדברי מוהרש"ח ז"ל ממ"ש רבינו ז"ל פי"ג מהל' אלו דין ג' האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה בד"א בסתם שאינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחול כו' אבל במפרש כו' כיצד כו' ומבואר מדברי ה"ה שם שרבינו מפרש מ"ש בפ' הזהב אמר רבא ל"ק הא בסתם הא במפרש שלא כפירש"י ז"ל שם שכתב דבסתם הוא שלא פי' לו שיש בו אונאה והוא סבר שאין בו אונא' ומפרש הוא שפירש ואמר יודע אני שיש בו אונא' ואני מוכרו ע"מ שאין בו אונא' אלא רבינו מפרש דה"ק אמר רבא ל"ק כאן בסתם כאן במפרש כלומר דרב מיירי בשאמר יודע אני שיש בו אונא' ועל מנת שאין לך עלי אונא' אני מוכרו לך דכיון דלא פירש שיעור האונא' הו"ל דבר שאינו קצוב ואין אדם מוחל דבר שאינו קצוב כמו שאינו מתחייב בדבר שאינו קצוב וכ"כ הטור סי' רל"ב גבי המוכר ע"מ שאין אתה חוזר עלי מום שכתב רבינו שאם לא פירש המום שהיה בו ה"ז חוזר דהיינו משום דלשיטתי' אזיל דאין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב יע"ש ומפרש הוא שפירש שיעור האונא' בהדיא כדקתני בברייתא יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' ועיין בהרב מקור ברוך סי' מ"ג שכתב שמכאן יצא לו לרבינו דין זה. והשתא לפי דברי מוהרש"ח שכתב דלר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל כ"ש דמתחייב בדבר שא"ק א"כ קשה דהיכא קאמר רבא דרב דאמר יש לו עליו אונא' מיירי בשלא פירש שיעור האונא' ומשום דאין אדם מוכר דשא"ק הא רב ס"ל בעלמא דא"מ דבר שלב"ל ומכ"ש דשא"ק לדעת מוהרש"ח וכבר הי' אפשר ליישב לזה דודאי מימרא דרב דקאמר יש לו עליו אונאה ע"כ מיירי בשלא פי' לו שיש בו אונא' אלא סתם ואמר ע"מ שאין לך עלי אונא' ומש"ה יש לו עליו אונא' דלא ידע דמחיל כפי' רש"י אבל כל שפירש ואמר יודע אני שיש בו אונאה ועל מנת כן אני מוכרו לך אין לו עליו אונאה אליבא דרב דכיון דס"ל דאדם מתחייב בדשא"ק הו"ל כאלו פי' בהדיא ואמר לו יודע אני שאינו שוה אלא מנה אלא שרבינו ז"ל דייק ברייתא דקתני אבל במפרש מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני מוכר בק"ק יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' דל"ל לברייתא לאשמעינן דינא במפרש בהדיא שיעור האונאה ולישמועינן רבותא יודע אני שיש בו אונאה סתם אלא משום דברייתא ס"ל דאין אדם מתחייב בדשא"ק וכרבנן דר"מ דס"ל דאין אדם מקנה דבר שלב"ל משו"ה נקט בדוקא שיעור האונא' אלא מיהו אכתי ק"ל למ"ש עוד הרב מוהרש"ח ז"ל ליישב דעת רבינו למאי דק"ל לפי שיטתו מההיא דפרק הניזקין דקתני אין מוציאין לאכילת פירות כו' ומההיא דמה שתעלה מצודתי מכור לך דלא אמר כלום משום דאין אדם מקנה דשלב"ל הא מה שעלתה מצודתי קנה אע"ג דהוי דבר שאינו קצוב וכתב הרב הנזכר דע"כ לא כתב רבינו ז"ל דאין אדם מתחייב בדשא"ק אלא דוקא במתחייב עצמו בלא כסף ובלא מחיר אבל כל דמטי לי' הנאה אף רבינו ז"ל מודה דמתחייב בדשא"ק ומשו"ה גבי מה שעלתה מצודתי כיון דאיכא הנאת זוזי גמר ומכר ואע"פ שרבי' ז"ל פכ"ב מה' מכירה כתב מה שתעלה מצודתי נתון לך ל"ק דעיקרא במכירה איירי כמ"ש מה שאירש מאבא מכור לך ורצה נמי ללמדינו דין זה בנתינה ולאו דוקא את"ד ועיין בהרב מש"ל בפ' זה מה שהקש' לתי' הרב גד"ת ממ"ש רבינו דין זה דמה שתעלה מצודתי גבי מתנה וכנרא' דאשתמיט מיני' דברי מוהרש"ח ז"ל והשתא ק' שהרי גבי אונאה כתב רבינו ז"ל וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני נוטל ממך יודע אני ששוה מאתים על מנת שאין לך עלי אונאה אני לוקח אין לו עליו אונאה משמע בהדיא דאפי' גבי לוקח נמי אם לא פי' לו שיעור האונא' יש לו עליו אונא' וע"כ היינו משום דהו"ל דשא"ק הרי דאפי' גבי מכירה דאיכא הנאת זוזי ס"ל לרבינו דאין אדם מתחייב בדשא"ק שוב ראיתי להר"ב התרומות שער ס"ד ח"א שהביא שם תשובת הרמב"ן לסתור דברי רבינו ז"ל וז"ל וכשחזרנו על כל צדדינו לא מצאנו שדינו של הרב דין ולענין אונאה שחלקו בין בסתם בין במפרש ההיא טעמא רבה הוא משום דבסתם איכא מחילה דהא בשאר כל מקח וממכר הוא דבכל מו"מ נמי כל א' יודע שחבירו מעלה בדמי ממכרו כמו שיוכל לעלות ורחמנא אמר לא תהוי מחילה כדי שירא' לתגר הא לענין מתנה ומחיל' כיון דמחית נפשיה להני ספקא גמר ומשעבד נפשיה א"ד יע"ש הנה מבואר מדבריו שהרמב"ן ז"ל מפרש מה שאמר רבא כאן בסתם כאן במפרש כפי' רבינו ז"ל ואפ"ה כתב דאין להביא ראיה לדעת רבינו דהתם שאני דגזירת הכתוב הוא דלא תיהוי מחילה שהרי בכל מו"מ אדם יודע שחבירו מעלה בדמי ממכרו ואפי"ה אמרה תורה דלא תיהוי מחיל' א"כ מעתה מתרצת' שפיר מה שהקשינו לדעת מוהרש"ח ז"ל ולפי הנרא' אשתמיט מיני' מהר"ב מקור ברוך ז"ל דברי הרמב"ן ז"ל הללו ממ"ש שמצא ראי' נכונ' לדעת רבינו ז"ל ולא זכר שראי' זו של כת הקודמין היא ודחאוה בב' ידים ומכלל האמור יש ליישב מה שהקש' הרב מקור ברוך ז"ל על הטור ז"ל סי' רל"ב שהביא דברי רבינו ז"ל גבי המוכר ע"מ שאין אתה חוזר עלי מום ה"ז חוזר עד שיפרש המום כו' וכתב עליו הטור ז"ל וזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחבירו דשא"ק ואני כתבתי למעל' שדעת א"א כו' והקש' עליו דלמה לא הביא הטור ז"ל סי' רכ"ו גבי אונאה לשון רבינו ז"ל ויכתוב עליו דאזיל לשיטתי' ולמה זה איחר עד כה גבי מום לכתבו יע"ש אכן כפי דברי הרמב"ן ז"ל שכתבנו הנה נכון דגבי אונאה אפי' למאן דס"ל דאדם מתחייב בדשא"ק מודה הוא דכל שלא פי' האונאה יש לו עליו אונא' דגזירת הכתוב הוא דלא תיהוי מחילה בכדי שירא' לתג' כמ"ש הרמב"ן אבל גבי מוכר חפץ ע"מ שאין אתה חוזר עלי מום דליכא גזירת הכתוב משו"ה כתב הטור ז"ל דאזיל לשיטתי' וזה פשוט:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות כו' אפילו מכר שוה אלף בדינר כו'.</b> עיין בפרק האיש מקדש דמ"ב בתוס' ד"ה ה"נ כתבו וז"ל בקונט' גריס הא דאמרן יתר משתות בטל מקח כו' וק' לר"ת חדא מדנקט גבי שתות אין אונאה לקרקעות נראה דביתר משתות יש להן אונאה כו' ואיכא למידק לפי גי' רש"י מאי אשמועינן רבא הא מתני' היא בהדיא בפרק הזהב העבדים והקרקעות אין להם אונאה וי"ל דרבא דיוקא אתא לאשמועינן דדוקא בשתות אין להם אונאה אבל ביתר משתות יש להן אונאה דאי ממתני' הוה מצינן למימר דאפילו ביטול מקח אין להם ודו"ק: עוד כתבו שם וז"ל מיהו ק' דמשמע הכא לפי' ר"ת דבקרקעות לא שייך בטול מקח ובפ' הזהב כו' בטול מקח יש להם כו' יע"ש ודבריהם צריכים ביאור דקו' זו תקשי להו בפשיטות ואף לפי גי' רש"י ז"ל מדר"נ אדר"נ דאמר בפרק המקבל אפילו זבן שוה מאה במאתן כו' וכן הקשו בפרק הזהב דנ"ז ד"ה אמר בפשיטות מדר"ן אדר"ן ובדוחק יש ליישב דס"ל דלפי פרש"י ל"ק מדר"ן אדר"ן משום דאיכא למימר דהא דאמר ר"ן בפרק המקבל דאפילו זבין שוה מאה במאתן אין אונאה לקרקעות היינו דוקא גבי לוקח משום דעביד איניש דזבין ארעא יותר משויה וכ"כ רשב"ם בפרק המוכר את הבית דס"ו ועיי"ש בתוס' ד"ה ש"מ ומ"ש ר"ן בפ' הזהב דביטול מקח יש להם היינו לגבי מוכר אמנם לפי' ר"ת דגריס הכא בדרבא ביתר משתות אין אונאה לקרקעות ק"ל שפיר משום דכיון דרבא קאי אמימרא דר"ן דקאמר האחין שחלקו לקוחות הם כו' יתר משתות בטל מקח ואהא קאמר רבא דבקרקעות אין אונאה לקרקעות וחלוקתן קיימת משמע ודאי דאפי' גבי מוכר ס"ל דאין להם בטול מקח דהא אחין שחלקו כל אחד ואחד הו"ל מוכר לגבי חלק חבירו ומשו"ה ק"ל שפיר מדר"ן אדר"ן כנ"ל : ובמה שכתבו עוד וההיא דזבן מאה במאתן אי פלגא דוקא כו' הנה הירוש' הלזו שהביאו התוס' פרק אלמנה נזונת דף צ"ח ד"ה אלמנה שמכרה דפריך התם בירושלמי אמתני' דקתני מכרה שוה מנה במאתים נתקבלה כתובתה ויחזור המקח ומוקי לה ר"י התם בשהוזיל המקח ור"ל אמר אין אונאה לקרקעות אמר ר"י אם היה דבר מופלג יש לו אונאה כו' וכיון שכן קשה טובא דמאי מספ"ל הכא בקדושין אי פלגא דקאמר בירושלמי דוקא או לאו דוקא אלא יותר מפלגא פורתא הא ע"כ דפלגא דירוש' דוקא דאי יותר מפלגא אמאי מוקי לה ר"י למתני' דפ' אלמנה נזונית בשהזיל המקח הא בלא"ה אתי שפיר כיון דאין אונאה לקרקעות עד יותר מפלגא ומתני' קתני מכרה שוה מנה במאתים אלא משמע דאפי' בפלגא ס"ל לר"י דבטל מקח וכ"כ התוס' שם משם ר"ת בפשיטות דבפלגא יש להם בטול מקח וההיא דזבן שוה מנה במאתן דר"ן לאו דוקא מאתים אלא פחות יע"ש איברא שהתו' פרק הזהב כתבו משם ר"ת וז"ל ותי' ר"ת דאין אונאה אפלגא אבל מפלגא ואילך מיקרי בטול מקח כו' ואם הדברים כפשטן נמצאו דבריהם ז"ל סותרים ממ"ש בפ' אלמנה משם ר"ת ולכן צ"ל דמ"ש אבל מפלגא ואילך מפלגא ופלגא בכלל הוא דקאמרי וכ"כ הב"ח סי' רכ"ו והדרישה שם ומהתימא על הרב ש"ך סי' הנז' ס"ק י"ז שדחה שם דברי הדרישה וכתב שדברי התוס' בדוקא הם ושמהירוש' אין ראיה כלל דאדרבא בירוש' י"ל דפלגא לאו דוקא והביא ראיה מדברי התוס' דקדושין דמספ"ל מלתא ואשתמיט מיניה דברי התוס' דפרק אלמנה שכתבו משם ר"ת בהדיא דפלגא יש להם בטול מקח וא"כ ע"כ צ"ל שדברי התוס' לאו דוקא כמ"ש גם מ"ש דמהירושלמי אין ראיה כלל הוא תימא דאדרבא על התוס' אנו מצטערים דמספ"ל בירושלמי אי פלגא דוקא שהרי מבואר מהירושלמי דע"כ פלגא דוקא הוא וכמ"ש ושוב ראיתי להרמב"ן ז"ל במלחמותיו פ' הזהב שתמה על הרז"ה שכתב בשם ר"ח דמופלג שאמרו בירושלמי הוא יותר מפלגא וכתב עליו שח"ו לא אמרה ר"ח מעולם ובעל המאור הזה סמך על הירושלמי בשמיעה בלא ראיה שאלו היה רואה אותו בגמ' שלו לא היה מפרש כן כו' עד ומדמוקמינן בשהוקר המקח ומסייעינן לר"ל ש"מ לר"י שוה מנה במאתים בטול מקח הוא יע"ש הרי מבואר מ"ש ולכן העיקר כמ"ש הב"ח והדרישה ודלא כהש"ך ודברי התוס' דקדושין צ"ע ודעת הרי"ף ורבינו דאין אונאה לקרקעות אפילו מכר שוה אלף בדינר כמ"ש הטור סי' הנז' וראיתי להדרישה שם שכתב שהקדים הטור סברת רבינו לס' הרי"ף משום דבדברי הרי"ף י"ל שגם הוא סובר כר"ת דאין להם בטול מקח עד פלגא אבל כיון דמצינו להרמב"ן שכתב בפי' אפי' שוה אלף בדינר יש לפרש סתמיות דבריו כותיה דמסתמא בשיטת רבו אמרה עכ"ד והן דברי' תמוהים שהרי ממה שהביא הרי"ף ראיה מההי' דאמרינן בריש קמא דבר השוה לכל כסף ומאי ניהו קרקעות דאין להם אונאה כו' מבואר דס"ל להרי"ף כדעת רבינו דאל"כ אלא דס"ל דיותר מפלגא יש להם אונאה א"כ מאי ראיה מייתי לדחות דעת הסוברים דבפלגא יש להם אונאה כיון דלדידיה נמי ע"כ צ"ל דשוה כל כסף לאו דוקא וזה ברור:
+
+Halakhah 9
+
+<b>אבל </b>
+<b> שליח שטעה בכ"ש כו'.</b> כתב ה"ה מימרא בר"פ הא"מ אבל שליח מצי א"ל כו' הנה הר"ן שם הקשה מהא דגרסינן בר"פ גט פשוט ההיא אתתא דיהבה ליה זוזי לההוא גברא למזבן לה ארעא אזל זבן לה שלא באחריות אתא לקמיה דר"נ א"ל זיל את וזבנה שלא באחריות והדר זבנה ניהלה באחריות ואמאי מחייבינן לשליח בהכי נימא דליהוי בטל מקח כי הכא ותי' דהתם השליח לקח סתם ואין למוכר דין ודברים אלא עמו כו' ולפיכך צריך לפרוע דמים למוכר והאשה ג"כ יכולה היא לומר תן לי מעותי דלתקוני שדרתיך ור"ן ה"ק ליה אם חפצה היא בקרקע קבל עליך אחריות אבל לא שיוכל לכפותה בכך וכך הוא דעת הרמב"ם פ"א ופ"ב מה' שלוחין לחלק בין הודיעו שהוא שליח לקונה בסתם א"ד יע"ש וראיתי למוהר"א ששון סי' קל"א שהקשה וז"ל אבל ק"ל עלייהו דהנך רבוותא דכיון שכתב הר"ן דבההיא דגט פשוט מכריחין את השליח לקיים המקח אם תרצה האשה אבל אין מכריחין את האשה לקנות הקרקע אלא התם איירי בחפצה דוקא וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל כמו שכתב מרן הבית יוסף ז"ל סימן קפ"ב אם כן אמאי אצטריכי הנך רבוותא להך תירוץ דשאני בין סתם למפרש הרי בהך תירוץ לחודא סגי דשאני התם בההיא עובדא דגט פשוט שהאשה היתה רוצה וכמו שתירץ הראב"ד ז"ל בהשגותיו פ"א מה' הנזכר יע"ש עכת"ק יע"ש שהניחו בצ"ע והנה מה שהבין הרב ז"ל בדעת הר"ן דמכריחין את השליח לקיים המקח אם תרצ' האשה זה לא פורש בדברי הר"ן כי אפשר לומר שהר"ן לא כתב אלא שאם האש' אינה חפצה בקרקע שאין השליח יכול לכפותה לקיים המקח ויכתוב לו אחריות משום שהיא יכולה לומר שהיא רוצה באחריות המוכר יותר משלו ולעולם דס"ל נמי דאם אין השליח רוצ' לקיים המקח שאין האש' יכולה לכפותו וכן ראיתי בס' תומת ישרים סי' ס"ט שכתב וז"ל ולא נתברר בדברי הר"ן מה דין השליח עם המשלח משום דלדידיה תלה הדבר במה שרצתה האש' ולא ידענו אם יהי' זה בנתרצ' השליח ג"כ או אפילו בלא נתרצ' השליח וכבר הוכחתי בס' על הנסים שלי שאין סברתו סברת הראב"ד עכ"ל יע"ש וכ"כ הב"ח ז"ל בסי' הנזכר שלדעת הר"ן ז"ל אין כופין את השליח לקיים המקח ע"ש האמנם נרא' לי שדברי מוהר"ש ז"ל עיקר ממ"ש הר"ן ז"ל בפ' אלמנ' נזונית אההיא דאמרינן והא מר הוא דאמר אין אונא' לקרקעות כתב וז"ל ר"ן גופיה אמר בפ' המקבל גבי דינא דבר מצרא דאי זבין שוה מנה במאתים אין אונא' לקרקעות ואם ירצה המצרן להוציא מן הלוקח משום דינא דבר מצרא אינו יכול לומר אתה שלוחי ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולא אשלם אלא כמו שהוא שוה אלא ישלם כל המאתים כו' ומשני ה"מ בע"ה דלוקח דהתם הוי כמו בע"ה שאינו מתכוין לשנות אלא לצורך עצמו אבל שליח גמור מצי אמ"ל לתקוני שדרתיך כו' ע"ש הרי מבואר דס"ל להר"ן דבשליח גמור מצי למימר לתקוני שדרתיך וכופין את השליח ואינו משלם מה ששוה ועיין בס' מחנ' אפרים הלכות שלוחין סי' ב' ולעיקר קו' מוהרא"ש לע"ד אחר המחיל' נרא' דלק"מ דס"ל להר"ן ורבינו דדוקא בלא הודיעו שהמקח קיים אצל השליח עם המוכר בהא הוא דכפינן ליה לשליח לקיים המקח עם המשלח מטעמא שכתב הואיל וקנה במעותיו שכיון שהמקח קנוי לו עכ"פ עם המוכר אף אם לא ירצ' המשלח לקיים המקח משו"ה כופין אותו לשליח לקיים עם המשלח כיון שקנ' במעותיו והשליח ג"כ אינו מפסיד כלום אם ימכרנו למשלח באחריות שהרי אף אם ישאר בידו ויפרע המעות למשלח אם יבא ב"ח ויטרפנ' הוא מפסיד המעות מה שאין כן בהודיעו שהוא שליח כיון שהשליח יכול לבטל המקח עם המוכר לא כפינן ליה לשליח לקיים המקח עם המשלח ושיכתוב לה אחריות שהרי ליכא טעמא דהואיל וקנה במעותיו שכתב רבינו כי השליח רוצ' לבטל המקח עם המוכר וליתן לה המעות שנתנה לו ונמצא א"כ השליח מפסיד אם יקיים המקח ויכתוב לה אחריות וכל כי האי ודאי ס"ל ז"ל דלא כפינן לשליח להפסיד מביתו ואם כן משום הכי יש להעמיד ההוא דג"פ בשלא הודיעו כנ"ל פשוט עוד הקשה הרב הנזכר על מ"ש הראב"ד ז"ל בהשגות פ"א מה' שלוחין הלכה ג' וז"ל ובעל החבור הזה חילק בין שליח שהודיעו שהוא שליח לשליח סתם ולדבריו אפשר כי מעש' דר"ן סתם היה עכ"ד שאיך כתב שהדבר אפשר והרי נרא' שהוא מוכרח שהרי בפ"א ד"ה הנזכר הביא מעשה דר"ן ואם איתא שהרמב"ם מפרש לה בהודיעו א"כ איך כתב שהשליח לוקח אותה וחוזר ומוכרה הרי לדעתו ז"ל המקח בטל בין שלשתן שהרי כתב בפ"ב השליח שמכר או שקנה והודיעו שהוא שליח בדבר זה לפ' אע"פי שמשך או שהמשיך ונמצא שעבר על דעת משלחו בטל המקח ומחזיר ואם לא הודיעו קנה המקח ויהיה הדין בינו ובין המשלח ע"כ הרי דדוקא בלא הודיעו יש דין בין השליח ובין המשלח אבל בהודיעו בטל המקח בין כולם וא"כ איך כתב הדבר באפשרות והוא מוכרח עכת"ד יע"ש וראיתי להר"ב כנה"ג ז"ל סי' הנזכר בהגהת ב"י אות י"ד שכתב דאין כאן מקום קו' שהרי הרא"ש ז"ל בפ' ג"פ ס"ל כחילוק הרמב"ם דבלא הודיעו המקח קיים אצל המוכר ואפי"ה פירש הך עובדא בשהודיעו משום דס"ל דשאני הך דשמעתין דהמקח בטל בין כולם דלא פשע השליח אלא שנתאנ' ומשו"ה ראוי שיהיה מכרו בטל לגמרי משא"כ ההיא דג"פ שהשליח שינה משליחותו מדעתו ומשו"ה ראוי שיתקיים המקח וילקה השליח וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' הביאה מרן ז"ל סי' הנזכר וכ"כ מוהראד"ב ז"ל סי' צ"ג וא"כ להרמב"ם ז"ל נמי אפשר לומר דנהי שיש חילוק בין הודיעו ללא הודיעו היינו דוקא היכא דטעה השליח ונתאנה אבל הכא דהשליח פשע ועוות לקנות הקרקע שלא באחריות לא וא"כ משו"ה כתב הראב"ד הדבר בלשון אפשר א"ד יע"ש ולע"ד אחר המחיל' רבה נרא' שלדעת רבינו ז"ל א"א דס"ל כדעת הרא"ש והרשב"א דהיכא דפשע השליח המקח קיים אצל המוכר שהרי מלשון שכתב בפ"ב ונמצא שעבר על דעת משלחו משמע שעבר על דעת המשלח במרד ובמעל שאל"כ שטעה ונתאנה הו"לל כמ"ש בפ"א דין ב' שליח שעבר על דעת משלחו כו' וכן אם טעה בכ"ש כו' אלא משמע דאפילו בעבר ופשע מדעת המשלח אפי"ה ס"ל דאם הודיעו המקח בטל וכן מבואר בהדיא ממ"ש שם באותו פ' בדין הסרסור שאם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא יחזיר החפץ לבעלי' וכתב מרן הכ"מ דה"ט שכיון שידע הלוקח שחפץ זה של ראובן דומ' לדין שכתב למעל' שאם הודיע שהוא שליח בטל המקח הרי בהדיא דאפי' בדליכא פשיעת השליח המקח בטל לגמרי שהרי התם המוכר א"ל מכור לי בק' והלך ופשע ומכרו בנ' ואפי"ה ס"ל לרבינו דהמקח בטל לגמרי ולא אמרינן כיון דפשע השליח ילקה השליח ויתקיים המקח וליכא למימר דדוקא בשליח דלוקח כההיא דג"פ ס"ל לרבינו דאפי' בהודיעו המקח קיים אצל השליח והמוכר משום שלא הי"ל לפשוע ולעבור מדעת המשלח אבל בשליח דמוכר כההיא דסרסור אע"ג דהשליח פשע אפי' הכי המקח בטל משום דכיון דעבר על דעת המשלח ושינה שליחותו הרי נתבטל שליחותו והו"ל מוכר דבר שאינו שלו דא"כ מה"ט נמי אפי' לא הודיעו שהוא שליח יהיה המכר בטל כיון דהוי מוכר דבר שאינו שלו ואיך כתב רבינו שליח שקנה או שמכר כו' שאם לא הודיעו המקח קיים וכבר נתקש' בזה הרב מחנה אפרים סימן הנזכר וכתב שנרא' דעת רבינו דס"ל שאין השליחות מתבטל בכך כיון דהשליח צריך לשלם משלו ואין כאן פסידא יע"ש ואם כן אי משום האי טעמא אפי' בהודיע נמי יהא המקח קיים וילקה השליח אלא משמע ודאי שלדעת רבינו ז"ל א"א לומר דס"ל כהרשב"א והרא"ש וא"כ הדרא קו' מהרא"ש לדוכת' ולכן נרא' לע"ד דמ"ש הראב"ד ז"ל הדבר בדרך אפשר הוא משום דאיכא למימר שרבי' ז"ל ס"ל כדעת הרמ"ה שכתב הטור דכל זמן שלא יברר המשלח שעשאו שליח לקנות לו סתם יכול המוכר לומר שהתנ' עמו בין לעוות בין לתקן ואף שממ"ש רבינו בדין הסרסור נרא' שחולק לדעת הרמ"ה כבר כתבו הב"ח ז"ל והש"ך סי' קפ"ה דלא פליגי ושאף רבינו ז"ל מודה לדעת הרמ"ה ואם כן אף ע"ג דס"ל לרבינו דבהודיעו המקח בטל בין כולן היינו דוקא בשנודע שעשאו שליח סתם ומעשה דר"ן איכא למימר שלא היתה האשה יכולה לברר שעשאתו שליח סתם ומשו"ה המקח קיים בין השליח והמוכר ושוב מצאתי כן בדריש' יע"ש ודו"ק מיהו ק"ל לפי מ"ש משם מוהראד"ב שלדעת הרא"ש ז"ל שפירש ההיא דג"פ במפרש ס"ל כדעת הרשב"א דהיכא דפשע השליח השליח מפסיד והמקח קיים וכן נראה גם כן מדברי מרן הב"י סי' הנזכר שדעת הרא"ש כדעת הרשב"א ממ"ש הטור ז"ל סימן קפ"ה וז"ל וכתב עוד הרמב"ם שאם ידע הלוקח שחפץ של ראובן כו' וגם בזה השיג עליו הראב"ד וכתב שלא יחזיר ולא עוד אלא אפילו אם יודה לו הסרסור יאמר הלוקח קנונייא אתם עושים עלי והכי מסתברא עכ"ל ומשמע ודאי דע"כ לא פליג הראב"ד ז"ל אלא דוקא בשלא נודע הדבר בבירור אם שינה בדעת המשלח וכמ"ש שיאמר הלוקח קנונייא אתם עושים עלי אבל אם נודע ע"פ עדים ששינה מדעת המשלח מודה דהמקח בטל כמ"ש מוהרשד"ם ז"ל ח"מ סימן ע"ז הביאו הרב בעל כנה"ג בהגהת הטור אות כ"ז יע"ש והוא פשוט וא"כ מאחר שהטור ז"ל בסימן קפ"ב הביא דעת אביו הרא"ש שמפרש ההיא דג"פ בשהודיעו שליח ולדעתו צ"ל דס"ל דכל שפשע השליח המקח קיים אם כן איך כתב דמסתברא כדעת הראב"ד דיכול לומר קנונייא אתם עושים עלי והלא לפי דעת הרא"ש אפילו אם נודע ע"פ עדים ששינה המקח קיים ואם כן לפחות הי"ל להזכיר סברת אביו הרא"ש ז"ל ולומר ולדעת א"א הרא"ש ס"ל אפילו אם נודע ע"פ עדים המקח קיים ואפשר לומר דס"ל להטור דאע"ג דהרא"ש ז"ל מפרש ההיא דג"פ בשהודיעו וס"ל דכל שפשע השליח המקח קיים והשליח מפסיד מ"מ אפשר שלא כתב הרא"ש אלא בשליח דלוקח כההיא דג"פ אבל בשליח דמוכר אע"ג דפשע השליח ושינה משליחותו אפשר דס"ל דהמכר בטל דכיון דשינה שליחותו נתבטל השליחות והוה ליה מוכר דבר שאינו שלו ומשום דלא ברירא ליה מילתא כתב דמסתברא כדעת הראב"ד דבשלא נודע הדבר בבירור המקח קיים אבל בשנודע הדבר לא פסיקא ליה מילתא ובהכי ניחא לי מה שהקש' מרן הב"י בסימן קפ"ב על מ"ש הטור וזה נוטה לדברי הרמב"ם דבשלא הודיעו שהוא שליח שדינו כשאר כל אדם שלוקח ומוכר וז"ל איני יודע למה כתב רבינו שנוטה לדברי הרמב"ם שדברי הרא"ש הם ממש כדברי הרמב"ם לענין דינא דבשלא הודיעו דינו כשאר כל אדם יעיין שם אכן כפי מ"ש הנה נכון דמשום הכי כתב וזה נוטה דאינו ממש כדברי הרמב"ם דאפשר דס"ל דדוקא בשליח דלוקח המקח קיים אבל בשליח דמוכר המקח בטל שלא כדעת רבינו ז"ל כנ"ל נכון וראיתי להרב תומת ישרים שכתב שמדברי הרא"ש ז"ל שכתב שאם ירצה השליח יחזיר לה המעות ולא חילק בזה בין אם רוצה המשלח או לא משמע דס"ל דיד השליח על העליונה אם ירצה נותן דמי' אם רוצה משלם דמי עוות ואע"פ שהמשלח אינו רוצה במקח והשליח רוצה ליתן לו מה שעוות אפי"ה לדעת הרא"ש לא כייפינן לשליח שיבטל המקח ושלא כדעת הר"ן והרמב"ם והראב"ד דס"ל דאם אין המשלח רוצה במקח כייפינן לי' לשליח שיתן דמים יעויין שם ולע"ד יש לדקדק על זה שהרי אפסיקא הלכתא בפרק אלמנה נזונית דשליח הרי הוא כאלמנה דאפי' מכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל ואלו באלמנה תנן התם במתניתין דצ"ח ע"א דאפילו היא אומרת יחזיר דינר ליורשים המכר בטל וא"כ נראה דדומיא דהכי בשליח נמי אפי' אם רוצה לתקן מה שעוות המכר בטל ודוחק לומר דשליח כאלמנה שאמרו היינו דוקא לענין זה בלבד דאפי' בס' חוזר דפשטא משמע דשליח כאלמנה לגמרי ודוק עוד ראיתי להרב הנזכר דברים תמוהים בעיני שכתב דלפי מה שתי' התוס' בשמעתין ד"ה אבל ובפרק אלמנה נזונית למה שהקשו מדרבא אדרבא דאמר התם שליח כדיינים דההיא דשליח כדיינים היינו שהמקח קיים והא דשמעתין דאמרינן אפי' בפחות משתות מצי א"ל לתקוני שדרתיך היינו להחזיר אונאה מיתרצה קו' הר"ן ז"ל מההיא דג"פ דמש"ה לא בטל ר"ן את המקח וחייבו לשליח לקבל עליו אחריות משום דאין טעות השליח לבטל את המקח וע"פ זה תמה על הרא"ש ז"ל שכתב תי' זה לפסק הלכה בפרק אלמנה ניזונית ובפרק ג"פ כתב שהמקח בטל ונדחק לאוקמי כשאין לו דמים וכתב עוד שדעת התוספת כדעת הראב"ד ז"ל דאם רוצה המשלח לקיים המקח כופין את השליח שישלם דמי עוות אלא דבהא פליגי כשאין המשלח רוצה בקרקע שלהראב"ד המקח בטל וכופין לשליח שיחזיר הדמים ולהתוס' המקח קיים ומשלם השליח דמי עוות אם ירצה לקיים המקח יע"ש ואני שמעתי ולא אבין שמעולם לא כתבו התוס' דהמקח קיים אלא דוקא בפחות משתות אבל ביותר משתות ס"ל דהמקח בטל ואם כן איך כתב שדעת התוס' כדעת הראב"ד אפילו ביתר משתות אם רוצה המשלח לקיים המקח כופין את השליח שישלם דמי עוות גם מ"ש שלדעת התוס' אם אין המשלח רוצה במקח המקח קיים ומשלם דמי עוות אם ירצה השליח לקיים המקח הוא דבר תימא שלא כתבו התוס' כן אלא אליבא דרבא אמר ר"ן דס"ל דשליח כדיינים ובפחות משתות דוקא אבל למאי דאפסיקא הלכתא התם דשליח כאלמנה אפי' בפחות משתות נמי המקח בטל ובשתות אפי' אליבא דרבא נמי מודה דהמקח בטל וע"פ זה אין מקום למה שהקש' על הרא"ש דאע"ג דבפרק א"נ הביא תי' זה לא כ"כ אלא אליבא דרבא דס"ל שליח כדיינים אבל למאי דקי"ל כמ"ד שליח כאלמנה המקח בטל לגמרי ומשום הכי הוצרך הרא"ש ז"ל לאוקמי ההיא דג"פ בשאין בידה מעות ותו דההיא דגט פשוט בזבנה שלא באחריות משמע דהוי כהיכא דטעה בשתות דאפי' אליבא דרבא המקח בטל וכן יש לתמוה ג"כ על מ"ש עוד שם וז"ל ומה שטוען שאין אונאה לקרקעות טעות הוא בידו דהיינו כשהוא בעצמו אבל ע"י שליח אפילו בפחות משתות חוזר ואע"פ שא' מן האחרונים תי' לאותה קו' שהקשו התוס' ז"ל דהא דשמעתין מיירי במטלטלין וההיא דפרק א"נ במקרקעי ולפי זה התי' אם אין במה שטעה השליח שתות המקח קיים אלא שכל הפו' ז"ל כתבו דאפי' במקרקעי שליח שטעה כל שהוא חוזר עד כאן דבריו יעויין שם ואתמהא איך שם מחלוקת בזה שהרי מעולם לא כתבו כן א' מן האחרונים אלא ליישב דלא תיקשי דרבא אדרבא מדידי' אדידיה אבל לפום הלכתא הא קי"ל התם דשליח ה"ה כאלמנה ואדרבא לפי תי' זה דההיא דאלמנה ניזונית מיירי במקרקעי צ"ל דאפי' במקרקעי שליח שטעה בכ"ש חוזר שהרי עלה דההיא אפסיקא הלכתא כמ"ד דשליח ה"ה כאלמנה סוף דבר שכל דבריו תמוהים וצ"ע: וראיתי להרב כנה"ג בסי' הנזכר בהגהת ב"י אות ח' שכתב לתרץ קו' זו שהקש' הרב ת"י להרא"ש ז"ל מדידיה אדידיה וז"ל ולדידי אין זו קו' חדא כו' דאפי' נימא דהרא"ש ז"ל תפס תי' זה להלכה כמ"ש הרב ז"ל אין כאן קו' דלא אמרי' המקח קיים והשליח יתקן את אשר עוות אלא דוקא כשיכול השליח לתקן עותו אבל כשאינו יכול לתקן אפי' בלא הודיעו שהוא שליח המקח בטל כמ"ש מוהריב"ל ולענין אונאה דיכול לתקן את אשר עוות קנה ומשלם האונא' אבל בזבין שדה שלא באחריות א"א לקיים המקח ולתקן את אשר עותו אם לא לחזור לקנותו למוכר שלא באחריות ולחזור למוכרה לאשה באחריות כו' יע"ש ואיני מבין דבריו שהרי קושית הרב ז"ל היא דכיון דס"ל כדעת התוס' דאם רצה המשלח לקיים המקח כופין את השליח שיתקן את אשר עוות איך כתב בפ' ג"פ דאם ירצה השליח יחזיר לה המעות דמשמע אפי' אם האשה היתה רוצה לקיים המקח מדמוקי לה בשאין בידו ולא קאמר דמיירי שהאש' היתה רוצה לקיים המקח וכמו שדקדק הרב בלשונו שכתב ונדחק לאוקומי בשאין לו דמים וא"כ מה תקן הרב ז"ל במ"ש דלא אמרי' המקח קיים כו' אלא דוקא בשיכול לתקן את אשר עותו כו' הא ה"נ בידו לתקן שיחזור ויקחנו שלא באחריות וימכרנו לה באחריות וא"כ איך כתב שאם ירצה יחזיר לה המעות גם מ"ש עוד לתרץ דמעולם לא כתב הרא"ש דהמקח בטל אלא לגבי המשלח אבל לגבי המוכר המקח קיים יע"ש הוא דבר תימא דהיינו דק"ל להרב ז"ל דלמה יהי' המקח בטל לגבי המשלח וכמ"ש ולא ידעתי מה הבין הרב ז"ל בכונת הרב ת"י אשר עליה בנה יסוד תי' הללו וכבר כתבתי שעיקר קו' אין כאן מקום קו' כלל וזה פשוט:
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אין </b>
+<b> אדם מקנה דשלב"ל כו'.</b> כתב ה"ה ואוקימנא בפרק האשה רבה הנהו דאמרי אדם מקנה בשיטה ואינה הלכה וזה פשוט ומוסכם ע"כ ומדברי רש"י ז"ל פ' האומר דקדושין דס"ב ע"ב ד"ה כמאן אזלא נראה שפוסק הלכה כר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל וראיתי להרב ז"ל דשמ"ז ע"ב שהקש' לדעת רש"י ז"ל מההיא דספ"ק דגיטין דאמרינן התם אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במע"ג קנה אמר רבא מסתברא מילתיה דרב בפיקדון אבל במלוה לא והאלקים אמר רב אפי' במלוה איתמר נמי אמר שמואל כו' ושיילינן וטעמא מאי ופרש"י ז"ל מ"ט במלוה קנה הא ליתי' בעיניה דליקני ושקלינן וטרינן עד דמסיק מר זוטרא דהא חדא מתלת מילי דשוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא כו' והוא תימא דהא אי מסקינן בעלמא דאף כל דשלב"ל יכול אדם להקנות א"כ מאי קו' במע"ג אמאי משוי לי' הלכתא בלא טעמא ותי' דשמא לא נזקקו לאותו משא ומתן אלא אליבא דשמואל דאמר בהדיא דין מע"ג במלוה דמסתמא לא סבר כר"מ דאד"מ דשלב"ל דהא לא כייליה בהאשה רבה בהדי אמוראי ותנאי דסברי הכי אבל לר"ה אמר רב לא צרכינן למידי דלטעמייהו אזלי דס"ל כר"ע א"ד יע"ש הנה הרב ז"ל לא ברירא ליה מילתא אי שמואל ס"ל בהדיא כר"מ והוצרך לומר דמסתמא לא ס"ל כר"מ מדלא כייליה בהדי הנך ולא זכר שם דבהדיא אמרינן בפ' אע"פ דף נ"ט דשמואל ס"ל דאין אדם מקדיש דשלב"ל ומכ"ש דאין אדם מקנה דשלב"ל ועיקר תי' לא נהירא לי דא"כ אליבא דרב דס"ל כר"מ משמע ודאי דמע"ג נמי איתיה במלוה דמ"ש מפקדון וא"כ ק' היכי קאמר רבא מסתברא מילתיה דרב בפקדון אבל במלוה לא אמאי לא וכן נמי כי קאמר והאלקים אמר רב אפי' במלוה אמאי לא הכריח הדבר ממאי דס"ל לרב בעלמא כר"מ וכההיא דפ"ק דמציעא דקאמר והאלקים אמר רב אפי' בשדה זו מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר"מ ותו דבפ' האיש מקדש דמ"ח אמרי' במלוה ע"פ במאי פליגי בדרבה אמר רב כו' מ"ס כי קאמר רב בפקדון אבל במלוה לא כו' והשתא ק' דאיך אפשר לומר דרב לית ליה מע"ג במלוה כיון דס"ל בעלמא כר"מ ועיקר קו' מעיקרא ליתא למ"ד דאע"ג דס"ל לרש"י דהלכה כר"מ דאד"מ דבשלב"ל היינו דוקא לומר דשבאו לעולם אינו יכול לחזור אבל קודם שבאו לעולם או לרשותו אפי' לר"מ יכול לחזור בו וכדאיתא בפרק אז"נ המוכר פירות דקל לחבירו עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו ובפ"ק דמציעא די"ו אההיא דרב דאמר שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה פרש"י ז"ל קנה אם יקחנו ואינו יכול לחזור בו כשלקחה הנה מבואר דקודם שלקחה אפי' לר"מ יכול לחזור וא"כ משו"ה פריך שפיר דמ"ט (דמ"ד) דמע"ג אפילו במלוה קנה דמשמע ודאי דא"י לחזור בו אפי' בעוד המלוה ביד הלוה עדיין דאינו ברשותו ואמאי הא אפילו לר"מ כל זמן שאינו ברשותו יכול לחזור בו וזה פשוט עיין בספר כהונת עולם ומההיא דגרסינן פ' השולח דמ"ה ר"ח ערק לי' עבדא כו' שלחו לי' והכתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו שלח להו כו' ומ"ש דשלח להו כראב"י משום דמשמע להו קראי כו' יש להוכיח כדעת רש"י ז"ל שלדעת הפוסקים ז"ל דאין הלכה כר"מ ק' דא"כ מאי פריך בגמ' ומ"ש דשלח להו כראב"י ומאי קו' הא כיון דהא דרב דאמר בלוקח עבד ע"מ לשחררו אתיא אליבא דר"מ משו"ה לא שלח להו כדר' דהוי דלא כהלכת' אמנם לדעת רש"י ז"ל דס"ל דהלכה כר"מ ניחא שפיר ודוק. מיהו הא קשה לי ממ"ש רש"י ז"ל פרק מי שהי' נשוי דפ"א גבי ההיא דזבנא לכתובתה דאימיה בטובת הנאה ואתא איהו וקא מערער וקאמר רבא נהי דאחריות דידה לא קביל אחריות דנפשיה מי לא קביל ופרש"י ז"ל דעל חזרת המעות קאמר אבל במכירת הקרקע חוזר דאין א"מ דשלב"ל כו' והשתא ק' דלפי שיטתו ז"ל דס"ל דהלכה כר"מ א"כ אמאי הוצרך לאוקמי ההיא דזבנה לכתובתה בחזרת מעות ודלא כהלכתא לוקמי שפיר במכירת הקרקע ואליבא דר"מ דקיי"ל כותיה והתוס' ז"ל שם כתבו דאין סברא לומר דהא אתי כמ"ד א"מ דשלב"ל דהא קי"ל כמ"ד אין א"מ כו' ויש ליישב דהוצרך רש"י לזה אליבא דרבא דקאמר התם אחריות דנפשיה מי לא קביל ורבא גופי' משמע דס"ל כרבנן דר"מ מדקאמר פ"ק דמציעא מסתברא מילתיה דרב בשדה סתם אבל בשדה זו לא וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שם דמאי דקאמר מסתברא כותי' היינו לומר דס"ל לרבא כותיה דרב בשדה סתם אבל בשדה זו לא ס"ל כותיה משום דס"ל אין א"מ דשלב"ל ואפילו דרב אמרה אפילו בשדה זו מ"מ רבא לא ס"ל כותי' בשדה זו ועיין בהרב בני יעקב דצ"ד ע"א ובאסיפת זקנים שם וא"כ מש"ה הוכרח רש"י לומר דהא דקאמר רבא אחריות דנפשיה מי לא קביל דעל חזרת המעות קאמר ועל התוס' ז"ל יש לגמגם דאמאי הוצרכו להכריח מדקי"ל דאין אד"מ דשלב"ל ואמאי לא הכריחו בפשיטות מדרבא גופי' כמ"ש ויש ליישב דמההיא דפ"ק דמציעא לא מכרעא דאפשר לפרש דמסתברא מילתא דרב דקאמר רבא אליבא דרב הוא דקאמר דרב גופי' לא אמר אלא בשדה סתם אבל בשדה זו לא ובתר הכי חזר בו רבא ואמר האלקים אפילו בשדה זו אמרה ולעולם איכא למימר דרבא גופי' ס"ל כותיה ודוק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ב) </b>
+<b> דברי </b> הרב לכאורה תמוהין מאוד דהיאך רצה להוכיח מדברי הש"ס מדאמר מ"ס כי קאמר רב בפקדון אבל במלוה לא הא ע"כ רב סובר בין במלוה בין בפקדון וזה תמוה דהא ע"כ כונת הש"ס לאו הכי הוא דהא האי מ"ס הוא רבנן דר"מ ואיך שייך כלל לומר דר"מ ורבנן פליגי בכונת רב וע"כ שפ' הש"ס היינו לומר שרבנן ור"מ פליגי בדין אי דיניה של רב בין בפקדון בין במלוה או בפקדון דוקא ואין הכונה היאך אמר רב למלתי' וא"כ מאי הוכיח רבינו הא ודאי רב עצמו סובר כר"מ ועיין בר"ן קדושין ובכ"מ פ"ו מהל' מכירה דין ו':<br><b> והרבני </b> המופלא חכם וסופר הר"ר יעקב נר"ו בן הרה"ק פו"מ כ"ה מרדכי איידליץ נר"ו תקן ואזן דברי הרב על נכונה דהכי כונתו דודאי קשיא על הש"ס אמאי נקט הש"ס הך לישנא מ"ס כי קאמר רב כו' ולא אמר הש"ס כפשוטו מר אית ליה דרב בין בפקדון בין במלוה ומר לית ליה דרב במלוה וע"כ דהש"ס לא היה לנקוט כה"ג דמניה הוי משמע דרב גופיה ודאי סובר בין במלוה בין בפקדון ובאמת הש"ס גופא מספקא ליה בכונת רב אי רב אמר בפקדון דוקא או אף במלוה לכן נקט הש"ס כהאי לישנא מ"ס כי קאמר רב ואף שעל ר"מ ורבנן ל"ש למימר דפליגי היאך אמר אלא דאנן מסופקין היאך אמר רב למלתיה וא"כ שפיר הקשה הרב הא לפי דעת בעל גד"ת אין ספק בכונת רב כלל ונכון דבר:<br><b> ובאמת </b> בלא"ה תמיה לי על הרב גד"ת מהאי דאמרינן לעיל אר"ז לעולם בברי וכדר"ה א"ר ופירש"י וצבורין בעינן דסבר רב זביד לא אמר רב קנה אלא בפקדון כל היכא דאיתא בעינא וכן משמע מלשון הש"ס דאמר בגמ' רב פפא לא אמר כר"ז קסבר ר"פ כי אמר רב ל"ש מלוה ול"ש פקדון ולדעת גד"ת הא ודאי רב הכי ס"ל והיאך רצה רב זביד לפ' מלתא דרב עצמו וזה צ"ע על הרב המחבר שלא הרגיש בזה לסתור דברי הרב גד"ת. ולא זה בלבד שסתירה זאת היא על הרב גד"ת אפילו לפרוקא של רבינו קשה טובא דהוא מפרק ליה שקושית הש"ס היא עכ"פ על רב אי במלוה נמי אמאי קנה במע"ג ואינו יכול לחזור הא אף אי מקנה אדם דשלב"ל מ"מ הא יכול לחזור ולכך קאמר הש"ס דהוי הלכתא בלא טעמא א"כ לפ"ז עכ"פ כל כמה דלא חזר שפיר הקנין הוי קנין ולפ"ז אכתי קשיא לר"ז הא הכא במתני' איירי דלא חזר ביה א"כ שפיר הוי קנין אפילו באין צבורין אפילו אי לא אמר רב מלתיה במלוה היינו לפי שיכול לחזור אמנם זה ליתא כיון דיכול לא תקינו ליה רבנן כלל האי דקנין מע"ג דאף בהא של הש"ס דרצה הש"ס לחתור אחר טעם של מע"ש היה נמי סובר הש"ס דחכמים תקנו האי קנין של מע"ג לתקנות השוק אלא שבעלי הש"ס היו יוצאים לקרב הענין אל השכל ולמצוא טעם ויושר ע"פ שורת הדין וכללא אשר בידן אבל ודאי זה היה סובר הש"ס דתקנת חכמים היה משום תקנת השוק וכמ"ש תוס' בסוף הסוגיא וכמו שכתבתי לעיל בשם ידידי הרב מוהר"ב נר"ו ולפ"ז כל מקום שיכול לחזור לא תקנו החכמים כמ"ש הרא"ש לענין בע"כ ולפ"ז נכונים הדברים לסברת רבינו. והנה הרבני הנז' מוהר"ר יעקב נר"ו הקשה קצת על דברי רבינו ובמה שרוצה לסתור קושית הרב גד"ת דהכי הוא קושית הש"ס וטעמא מאי כלומר הא עכ"פ אמאי אינו יכול לחזור דאף אי אדם מקנה דבר שלב"ל עכ"פ כל כמה דלא בא הדבר לעולם הרי יכול לחזור וזה נכון מאוד. אבל עכ"פ לפ"ז יש להעמיק אמאי נקט הש"ס בסמוך על דברי אמימר הקשי' אלא מעתה קנה לנולדים דלא חל בשעת מתן מעות ה"נ דל"ק דאפילו לר"מ דאמר א"מ כו' ה"מ כו' אבל לדבר שאינו בעולם לא והרי מפרשי התוס' בד"ה לדבר דהקושיא מש"ס אליבא דר"ה אבל אליבא דר"נ דאמר לכשתלד קנה ל"ק והא לר"נ נמי קשה דהא עכ"פ יכול לחזור דכן כ' הרא"ש שם בפרק מי שמת בהדיא ועפ"ז רצה לתרץ קושית הפני יהושע על הרא"ש ורבינו האי דנקטו שמע"ג הוי הלכתא בל"ט והלא קיי"ל כר"נ ועי' פ"י ואמרתי לו דזה ליתא דהא השתא מיירי הש"ס דכבר הקנה לנולדים במע"ש וכבר באו לעולם ובאמת כ"ז שלא הקנה לנולדים הי' יכול לחזור בו אבל השתא שהקנה במע"ש להני שנולדים אחר שנעשה ההלואה ואמרי' לר"נ א"מ לדבר שלא בא לעולם א"כ משועבד להם וזה פשוט יותר מביעא בכותחא:<br><b> ואולם </b> הרבני מוה"רי נר"ו דלה דהבא ואנכי מצאתי מרגניתא דודאי לפ"ז יש להעמיק דהא עכ"פ כל זמן שלא הקנה לנולדים אלו הרי יכול לחזור אף לר"נ וא"כ לפ"ז הרי השעבוד לנולדים אלו אינו חל עד בשעת מע"ג דכל זמן שלא הקנו הרי עדיין השעבוד אינו חל דהא יכול לחזור והא בשעת מע"ג הרי ההלואה אינו בעין ושוב אכתי הוי דבר שלא בא לעולם וא"כ אף לר"ן קשיא דודאי ר"נ אמר לדיני' בגונא אחריתא דהיינו בדבר שבא לעולם לדבר שלא בא לעולם אבל בנ"ד קשיא טובא ממ"נפ אימת ומתי יקנה בשעת מתן מעות הרי הנולדים לא היו בעולם ויכול לחזור ובשעת הקנין הרי הוי המלוה אינו בעולם ועי' בזה כי יש להעמיק בדבר אף שיש לדחות קצת. ולפ"ז גם לר"נ קשה ולפ"ז אנן בדידן יש לפרש דברי הש"ס אף אליבא דר"נ וה"ק הש"ס אפילו לר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ לדבר שישנו בעולם כו' כלומר דעכ"פ חדא הוא אבל הכא הרי תרתי נינהו דבר שלא בא לעולם לדבר שאינו בעולם ואף שהשתא הוא בעולם מ"מ בשעת מתן מעות לא היה בעולם והשתא שהמה בעולם הרי מעות אינו בעולם ואכתי יכול לחזור בו ואף אי נימא דדחוק הוא לפרש כן כונת הש"ס מ"מ הדבר נכון בעצמו דגם לר"נ קושית הש"ס נצבת וקיימת. ועפ"ז תרצתי קושית הרב פני יהושע שהקשה מאי פריך הש"ס אפילו לר"מ כו' ה"מ כו' אבל לדב"ש בעולם לא וז"ל ויש לדקדק דהא א"ל נמי איפכא דאפילו לרבנן דאין אדם מקנה דבר שלב"ל אפ"ה מודו דיכול להשתעבד דשלב"ל כדאיתא בר"פ מי שמת גבי דאקני וכדפרש"י כו' וא"כ ה"נ איכא למימר הקנה לנולדים נהי דלא מהני הקנין מ"מ מהני השעבוד עכ"ל ונ"ל ע"פ הצעותינו לבאר היטב דודאי לא טובה שעבוד לדידן לענין זה דיכול לחזור מקנין לר"מ וכמ"ש הנמוקי יוסף ומרדכי פרק מי שמת בשם הרשב"א והובא ברמ"א סי' קי"ב סעיף א' עייש"ה ולפ"ז אם יכול לחזור בשעבוד הרי סברתינו קיימת ונצבת כיון דיכול לחזור הרי אין הקנין חל אלא בשעה ששעבד והקנה במע"ג והרי בעת ההיא הוי דבר שלא בא לעולם דהמעות אינו בעין בעת ההיא. ולפ"ז הכל יבוא על נכון דודאי הש"ס נקט שפיר אפילו לר"מ דאמר א"מ דבר שלא בא לעולם ה"מ לדבר שישנו בעולם אבל לדבר שאינו בעולם לא והיינו לדעת רב הונא וכמ"ש תוס' ולא קשיא דלמא שעבוד טובה יותר ואלים דאפילו לדבר שלא בא לעולם יכול לשעבד הי' הש"ס סובר אליבא דר"ה דאית ליה קנין לדבר שלא בא לעולם גרע מקנין דבר שלא בא לעולם וא"כ אע"ג דשיעבוד אלים מ"מ לא אלים יותר אליבא דר"מ מקנין דבר שלא בא לעולם וכסברת הרשב"א אליבא דרבנן דר"מ. ולפ"ז כיון דאליבא דר"מ יכול לחזור בדבר שלא בא לעולם ה"נ לדידיה יכול לחזור משעבוד לדבר שלא בא לעולם דשעבוד לדבר שלא בא לעולם לא טובה מקנין דבר שלא בא לעולם ואע"ג דשעבוד טובה מקנין היינו דשעבוד יכול להשתעבד א"ע אף לדבר שלא בא לעולם ובקנין ליתא דשעבוד לדבר שלא בא לעולם וקנין דבר שלא בא לעולם לענין זה שוין נינהו כל זה לר"ה אבל לר"נ דסובר דאפילו לרבנן דלית להו כלל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אפ"ה לדבר שלא בא לעולם מודין דמהני הקנין והרי שעבוד עדיף מקנין א"כ מאי עדיפא וע"כ לר"נ עולים דרגא דכיון דלרבנן דר"מ קנין לדבר שלא בא לעולם עדיפא מקנין דבר שלא בא לעולם והאי הוי קנין והאי לא הוי קנין א"כ לר"מ כ"ש דלדבר שלא בא לעולם הוי קנין וא"כ גבי שעבוד לדבר שלא בא לעולם לדידי' אלים ואלים ואפילו חזרה לא שייך דתרי מעלות יש לזה דהוי לדבר שלא בא לעולם והוי שעבוד ובכל פעם הוי שעבוד עדיף מקנין ולא מבעיא לר"מ אלא אפילו לרבנן דר"מ דהא לרבנן דר"מ לדעת ר"נ מודו להו דלדבר שלא בא לעולם הוי קנין אלא דעכ"פ יכול לחזור בו כמ"ש הרא"ש שם להדיא וכמו שהעיר הרבני מוהר"י נר"ו אבל גבי שעבוד דעדיף מקנין אפילו לחזור אינו יכול ול"ש סברת רשב"א דלא עדיף שעבוד לרבנן מקנין לר"מ דהכי עדיף ועדיף דבאמת י"ל דלר"מ דגבי לדבר שלא בא לעולם אפילו לחזור אינו יכול לדעת ר"נ ואף אם לא נימא הכי מ"מ ודאי אליבא דר"מ בשעבוד אינו יכול לחזור. ולפ"ז עכ"פ מתורץ קושית הפני יהושע היטב דשפיר הקשה הש"ס אליבא דר"ה אלא מעתה כו' דאף בשעבוד יכול לחזור אליבא דר"ה וכיון דיכול לחזור עכ"פ אינו חל השעבוד מיד אלא עד שהקנה לנולדים במע"ג ואז לא הוי מתן מעות והוי דבר שלא בא לעולם ומאי מהני מע"ג הרי יכול לחזור כסברת רבינו. שוב העיר הרבני הנזכר והחזיק דבריו הראשונים לומר דאפילו לר"נ נמי צריכין למימר דהוי הלכתא בלא טעמא דהא עכ"פ נכונים הדברים לפי פשוטן דאף לר"נ יכול לחזור אף שהוי קנין לדבר שאינו בעולם אבל עכ"פ קודם שהקנו להם במע"ג הרי יכול לחזור דהא לא הוי בשעת מתן מעות ובמאי זכו ולפ"ז אין זוכין אלא באם לא חזר הלוה דודאי לא עדיף האי נעשה כמי שאמר כו' כאלו אמר בפי' משתעבדנא כו' ויכול לחזור להני שלא בא לעולם ולפ"ז ודאי לא שייך לומר דבמע"ג הוי בעל כרחו של הלוה דהא יכול לחזור וא"כ לפ"ז שפיר הקושיא אף לרב נחמן דאפילו לדידי' נמי הקושיא אלא מעתה כו' ה"נ דלא קנה כלומר הרי עכ"פ ליכא אלא מרצונו של הלוה והיאך א"ר דקנה במע"ג ואפי' בע"כ ולפ"ז מתורץ היטב הרא"ש ורבינו האי דהביא דמע"ש הוי הלכתא בלא טעמא דע"כ צריכין למימר הכי אף לר"נ דזולת זה אמאי עכ"פ יכול להקנות בע"כ והרא"ש בזה לשיטתו דס"ל כשיטת תוס' בזה דהוי אפי' בע"כ ואולם גם זה יש לדחות דל"צ למימר דבשעת קנין צריך להיות מרוצה דודאי לר"נ יכול הלוה לחזור כל זמן שלא נולדו אבל תיכף משנולדו הוא משועבד אף שעדיין לא נעשה הקנין במע"ג ותיכף משבא לעולם לא שייך חזרה ועיין בזה כי נכון הוא:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>דבר </b>
+<b> שאינו ברשותו כו' שדה זו לכשאקחנה קנוי' לך לא קנה כלום.</b> בפ"ק דמציעא אמר רב האומר שדה זו לכשאקחנה קנוי' לך מעכשיו קנה ואוקימנא לה התם דכר"מ ס"ל ולא קי"ל כותיה והתוס' שם ובפ' האומר כתבו וז"ל משמע דלמ"ד אד"מ דשלב"ל צ"ל מעכשיו כו' וקש' דהא מילתא דר"מ בסמוך גבי לאחר שאתגייר דלא בעי למימר מעכשיו כו' ואמאי צ"ל בשדה ובעבד טפי מבגר לכך אומר ר"י דלא דמי כו' להכי נקט בשדה ובעבד לישנא דמהני בכל ענין ואפילו נקרע השטר כו' הנה בדברי התוס' לא פורש היכא שמת המזכה קודם שבאו לעולם ואח"כ באו לעולם אי מהני הקנאתו מידי דהוי אנקרע השטר או נאבד או לא ועיין בחדושי הרשב"א ז"ל שכתב כללא דמילתא דשב"ל לרבי מאיר כדבר שבא לעולם לרבנן כל שבזה ל"ק לרבנן לא קנה לר"מ וכל שבזה קנה לרבנן קנה לר"מ והילכך א"ל מעכשיו לכשאקחנה ורצה לחזור בו אינו חוזר ומיד שלקחו קנאו ואפילו נקרע או שנשרף הגט כעין דבר שבא לעולם לרבנן ור"י דאמר עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו בדלא אמר מעכשיו איירי ואפי"ה משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו דבקנין כסף מיירי עכ"ד הנה מדברי הרשב"א ז"ל הללו מבואר דס"ל דלר"מ דאמר אד"מ דשב"ל כל שאמר מעכשיו אפילו חזר בו או שמת המזכה קודם שבא לעולם אפי"ה משבאו לעולם קנה שהרי כתב דדשב"ל לר"מ כדבר שבא לעולם לרבנן ובדבר שבא לעולם פשיטא ודאי דכל שאמר מעכשיו ולאחר ל' יום אפילו מת קודם ל' הקנאתו הקנאה וכמבואר לעיל בר"פ וכיון שכן ק"ל טובא מהא דגרסינן פרק יש נוחלין דקכ"ז בשלמא לר"מ היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר ל"ל לא יהא אלא אחר אלו בעי למתבא לי' במתנה מ"ל מכי יהיב ומשני ל"צ בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן וכר"מ דאמר אמדשלב"ל יכיר ל"ל ה"מ בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ופרשב"ם דאפילו לר"מ דאמר אד"מ דשלב"ל ה"מ בנכסים שנופלים לו בשעה שיש בו כח ליתנם לאחרים אבל גוסס אין בו כח ליתן כו' יע"ש:<br><b> והשתא </b> קשה לדעת הרשב"א דכל שאמר מעכשיו אפילו מת המזכה קודם שבא לעולם הקנאתו הקנאה ומכ"ש בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וליכא למימר דסוגיא דהתם מיירי בשלא אמר מעכשיו דאכתי תיקשה לי' דיהא נאמן לומר זה בני בכור במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה מעכשיו ולכשיבואו לעולם ואפשר ליישב ולומר דס"ל ז"ל דמאי דפריך בגמרא דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה לכשיבואו לעולם קאמר דאי במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה מעכשיו ולכשיבואו לעולם אין זה מיגו דכיון דאינו יכול לחזור בו קודם שבאו לעולם אינו רוצה לתת במתנה לשום אדם בחייו שמא יצטרך לו או תשתנה דעתו והו"ל צועק ואינו נענה וכן ראיתי למהורי"ם ז"ל הובאו דבריו בספר בני אהרן סימן נ"ו שתירץ מעין זה לקושית המ' ז"ל שהקשה דאמאי לא פריך לרבנן נמי דיהא נאמן במיגו דאדם מתחייב בדבר שלא בא לעולם ותירץ דמאי דפריך דאי בעי יהיב להו במתנה במתנת דייתיקי קאמר דאומר מהיום אם לא אחזור בי עד שעת מיתה ובחייו לא מהני בכהאי גוונא יע"ש ואם כן כיון דמיירי במתנת דייתיקי ובידו לחזור כ"ז שירצ' הדר דינא לאומר לכשיבואו לעולם וכל שמת המזכ' אין הקנאתו הקנאה: ועל פי האמור תשו' מוצאת למ"ש הרב בני אהרן בחדושיו לה' מתנה דקכ"ה ע"ד ליישב תשובת הרא"ש כלל פ"ד סי' ו' דכתב דאפי' בקרקע שקנה אחר המתנ' זכתה בו שכתב ושאני עתיד לקנות ואקהו בו אקהתא דהא קי"ל הלכ' רווחת דאין אד"מ דשלב"ל ותירץ הרב ז"ל דאותה תשוב' מיירי שאמר מעכשיו כמ"ש בשאל' וא"כ הגם דקי"ל אין אד"מ דשלב"ל ויכול לחזור אף משבא לעולם היינו בשלא אמר מעכשיו אבל בשאמר מעכשיו קנה ואינו יכול לחזור בו כשבאו לעולם דהא מה שאנו סוברים כשבאו לעולם סובר ר"ה כשלא באו לעולם ואפ"ה סובר כפי דעת הר"ן והרשב"א ז"ל בשדה ועבד דבמעכשיו אינו יכול לחזור וא"כ ה"ה לדידן בשאמר מעכשיו אינו יכול לחזור לאחר שבאו לעולם א"ד יע"ש ותמה על הרב בני יעקב דע"ב ע"ג מסוגיא זו דא"כ אמאי אצטריך לאקשויי אליבא דר"מ ליקשי להו לרבנן נמי דאכתי יכיר ל"ל יהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב להו במתנ' מעכשיו אכן כפי מ"ש הנה נכון דמיגו דמעכשיו לא חשיב מיגו כיון שאין יכול לחזור והתם במתנת דייתקי מיירי כמ"ש מוהרימ"ט ודו"ק: גם מה שהקש' עוד שם ממ"ש בפ"ק דמציעא אמר רבא האומר שדה זו לכשאקחנ' קנויה לך מעכשיו קנה ואוקימנא לה התם דכר"מ ס"ל והכי אמרינן בפרק האש' רבה הרי דאע"ג דאמר מעכשיו אפי"ה לא קנה אלא לר"מ יע"ש ובאמת לכאור' הוא דבר מתמיה על הרב ז"ל איך אשתמיט מיני' ומה גם שהרב הנזכר שם שקיל וטרי באותה סוגיא אכן כד מעיינת שפיר דבריו מצודקים במה שדקדק בדבריו וכתב ה"ה לדידן בשאמר מעכשיו אינו יכול לחזור בו לאחר שבאו לעולם ע"כ הנה דקדק הרב וכתב לאחר שב"ל לומר לך דדוקא כשבאו לעולם אינו יכול לחזור לדידן אבל קודם שבאו לעולם לדידן דקיימא לן כרבנן דרבי מאיר אפילו במעכשיו יכול לחזור בו ואף דר"ה ס"ל דבמעכשיו אפי' קודם שבאו לעולם אינו יכול לחזור היינו משום דס"ל כר"מ דמשבאו לעולם אפי' בלא מעכשיו אינו יכול לחזור והילכך במעכשיו סלקינן דרגא אבל לדידן דקי"ל דבלא מעכשיו אפילו משבאו לעולם יכול לחזור במעכשיו דוקא משבאו לעולם אינו יכול לחזור אבל קודם שבאו לעולם יכול לחזור דחד דרגא סלקינן ואם כן איכא למימר שפיר דהאי דאוקימנא להא דרב דאמר שדה זו כרבי מאיר היינו משום דסתמא קאמר קנה דמשמע אפי' קודם שלקחה אינו יכול לחזור דאם איתא הכי הול"ל האומר לחבירו שדה זו כו' עד שלא לקחה יכול לחזור משלקחה אינו יכול לחזור וכלישנא דר"ה דקאמר התם במוכר פירות דקל אלא משמע דקנה מיד קאמר ומשום הכי ע"כ לאוקמא כר"מ ואף שרש"י ז"ל שם במציעא כתב דאינו יכול לחזור בו כשלקח' קאמר היינו משום דרש"י ז"ל ס"ל כשיטת התוספות ז"ל שם שכתב דאפילו במעכשיו יכול לחזור בו עד שלא באו לעולם אמנם הרב ז"ל לא כ"כ אלא לדעת הר"ן והרשב"א ז"ל כנ"ל ומעתה מה שהקש' עוד מדברי הריב"ש סימן ש"ד שכ"כ בפירוש דאפי' במעכשיו לא קנה ומטי בה מההיא דשדה זו וכו' לא תברא כלל דהריב"ש ז"ל אזיל בשיטת התוספת וכבר הרב ז"ל עצמו הביא תשוב' זו וכתב וז"ל ועיין בהריב"ש סימן ת"ד שדעתו כדעת התוספת וכונתו ודאי למ"ש דממ"ש הריב"ש דבמעכשיו אפילו משבאו לעולם יכול לחזור נרא' שדעתו כדעת התוספת דקודם שבאו לעולם יכול לחזור בו אפילו לר"ה אבל לדעת הר"ן והרשב"א כיון דס"ל דאפילו קודם שבאו לעולם אינו יכול לחזור לר"מ ה"נ לדידן כשבאו לעולם דדא ודא חדא היא גם מה שהקש' עוד מההיא דפרק האשה שנפלו ההוא גברא דנפלה לי' יבמה כו' א"ל פלוג מהשתא אמר [מר] בר רב אשי אע"ג דהאומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר ל' יום קנה התם בידו הכא לאו בידו והקש' התוספות דהא אמרינן במציעא שדה זו לכשאקחנ' כו' ותירץ דהתם אליבא דר"מ אבל אנן קי"ל כרבנן הרי בפי' דאפילו אמר מעכשיו לא קנה הא נמי לא תברא כפי מ"ש דהתוספות אזלי לשיטתם דס"ל דכל שלא באו לעולם אפילו במעכשיו יכול לחזור לר"מ אמנם לדעת הר"ן והריטב"א ה"נ דאינו יכול לחזור וסוגיא דהתם לדעתם ז"ל לענין חזרה קודם שבאו לרשותו ואע"ג דא"ל פלוג מהשתא אפי"ה יכול לחזור בו כל שלא יבם ולא באו הנכסים לרשותו עדיין וכמו שהוק' לו להרב הנזכר על דברי התוספות ודחק עצמו בדבריהם יע"ש האמנם זו היא שקש' בעיני לדברי הרב ז"ל ממ"ש בפרק האומר ובפרק האשה רבה רבי כר"מ דתניא לא תסגיר עבד אל אדוניו רבי אומר בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכתוב מדבר ה"ד אמר ר"ן ב"י כגון דכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו והשתא אם איתא דכל שאמר מעכשיו אינו יכול לחזור בו לעולם א"כ מנ"ל לתלמודא דר' ס"ל כר"מ נימא דהא דר"מ מיירי באומר לכשאקחך קנוי לך מעכשיו ולא חזר בו עד שלקחו ואהא קאמר הכתוב לא תסגיר עבד ומי גלה להם רז זה דרבי מיירי בשחזר בו כדי שנאמר דכר"מ ס"ל גם מדברי הרשב"א ז"ל שכתב בתשו' המיוחסות סי' ק"ו על ראובן שיש לו בת ורצה ליתן לה כל נכסיו שהיו לו ושיהיו לו בשעת מיתתו איך יהיה ל' המתנה השיב הרב ז"ל דאין לו ליתן במתנה בשום צד נכסים שעתיד לקנות שאין אד"מ דשלב"ל אבל נכסים ידועים שיש לו יכול ליתן כל מה שיש לו מעכשיו ולאחר מיתה הרי מבואר מדבריו דאפילו במעכשיו אין אדם מקנה דשלב"ל ואע"ג דהרשב"א ס"ל כדעת הר"ן והריטב"א דבמעכשיו אפי' קודם שבאו לעולם אינו יכול לחזור לר"ה וכמש"ל אלא משמע ודאי דלא תליא הא בהא וכן עיקר. ודע שמדברי התוספות הללו שהקשו דל"ל מעכשיו נרא' דס"ל דאין אד"מ דשלב"ל אפילו באומר לכשיבואו לעולם ושלא כדעת המרדכי שכתב פרק יש נוחלין אההוא דאמרינן התם נכסי לסבתא שדעת רשב"ם ז"ל דאע"ג דאין אד"מ דשלב"ל היינו דוקא בשמקנ' לו מעכשיו אבל כל שאומר לכשיבואו לעולם קנה יע"ש דלדעת רשב"ם ז"ל לא תיקשי להו מידי דל"ל מעכשיו שהרי רבותא אשמועינן ולא מיבעיא בדאמר לכשאקחנו קנוי' לך דאליבא דכ"ע קנה אלא אפילו באומר מעכשיו קנה משום דס"ל כר"מ אלא משמע ודאי דס"ל דאפילו באומר לכשיבואו לעולם אפי"ה אין אדם מקנה דשלב"ל ויש להוכיח כן בהדיא מההיא דקאמר ה"ד אמר ר"ן ב"י באומר לכשאקחנ' קנוי' לך מעכשיו והשתא אם איתא לדעת רשב"ם ז"ל קשה דמנ"ל לר"ן ב"י דמיירי באומר מעכשיו ורבי כר"מ ס"ל אימא דמאי דקאמר רבי בלוקח עבד ע"מ לשחררו מיירי באומר לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך ולא אמר מעכשיו ולעולם דרב ס"ל דאין אד"מ דשלב"ל וצ"ע: וראיתי למוהרימ"ט ז"ל בחי' לכתובות פרק מי שהי' נשוי דצ"ט גבי ההיא דזבנ' לכתובת' דאימיה כו' שיחס סברא זו שכתב המרדכי ליישב דברי ר"ת שכתב שם דהאומר שדה זו שאירש מאבא מכור לך דקנה לכ"ע והקש' הרב ז"ל מההיא דהמוכר פירות דקל דאע"ג שבירר המכר אפי"ה קי"ל דלא קנה ומההיא דשדה זו לכשאקחנה קנוי' לך כו' דאוקימנא לה כר"מ אבל לרבנן לא קנה אע"ג דסיים המקח ותי' הרב ז"ל דודאי מוכר שדה של אביו מעכשיו אע"פ שמת ונפלה לו בירושה אין המכר כלום כעין ההיא דשדה זו שאני לוקח ופירות דקל לפי שהוא אומר מעכשיו אבל הכא מיירי ר"ת בשלא מכר לו אלא לכשירש וכשיבא לעולם אז נקנה המקח ושוב הק' על תי' זה מהא דאמרינן בהאומר פירות ערוג' זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוג' זו מחוברת לכשיביאו שליש ויתלשו דהוי דשלב"ל ואוקימנא לה לראב"י בשיט' יע"ש הנה הרב ז"ל כתב סברא הלזו מסברא דנפשי' ולא זכר שם שסברא הלזו של כת הקודמין היא כמ"ש המרדכי ומה שהק' מההוא דלכשיביאו שליש י"ל דס"ל לתלמודא דההיא ע"כ באומר מעכשיו איירי מדקתני יתר על כן אמר ראב"י משמע דרבנן פליגי עליה ומשום הכי אוקימנא לה בשיטה מיהו מה שיחס סברא זו לדעת ר"ת לע"ד איכא למשדי נרגא ממ"ש התוס' פרק האשה רבה דע"ג ד"ה קנוי' לך שהקש' משם ר"י כקושיא דהכא דלמה צריך מעכשיו כיון דאית לי' אדם מקנה דשלב"ל ותי' משם ר"ת דאיצטריך מעכשיו משום דסתם שדה קנינו הוא בחליפין יע"ש והשתא אם איתא שלדעת ר"ת כל שאומר לכשיבואו לעולם לכ"ע קנה א"כ מאי ק"ל לר"ת הכא דלמה אצטריך מעכשיו עד שהוצרך לתרץ משום דסתם שדה כו' הלא קו' מעיקרא ליתא כמ"ש והמרדכי ז"ל הק' לסברא זו שכתב משם רשב"ם מההיא דפרכינן ולר"מ דאמר אד"מ דשב"ל יכיר ל"ל והשתא אמאי לא פריך אפילו לרבנן דאכתי מצי ליתנם במתנה לכשיבואו לעולם ולע"ד נראה דלא ק' דלרבנן לא מצינן לאקשויי דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב להו במתנ' לכשיבואו לעולם דאיכא למימר דקרא אצטריך אפילו למטלטלין שנפלו לאחר מכאן דלא מצי ליתנם במתנה לכשיבואו לעולם משום דמטלטלין אין קנינם אלא במשיכה או בחליפין וכיון שלא הקנה לו מעכשיו א"כ כשיבואו לעולם כבר כלתה משיכה והדרא סודרא למאריה וכמ"ש התוס' בפרק האומר ובקנין אגב לא מצי להקנות דאיכא למימר דקרא אצטריך בשלא הי' לו ארעא מעולם דלא מצי לאקנויי אגב קרקע כדאי' בפרק חזקת ועוד דקנין אגב אינו אלא מדרבנן לדעת רובא דרבוותא ואפילו תימא דהוי מדאורייתא כבר כתב הרשב"א בתשו' ח"ב סי' ל"ו דקנין אגב לא מהני אלא לנכסים שיש לו עכשיו ולא לנכסים שיהיו לו לעתיד משום דאנן בעינן דומיא דויתן להם אביהם עם ערים בצורות דהקנה להם כסף וזהב שהיו לו עכשיו יע"ש ומשמע ודאי דלכ"ע קאמר ואפילו לר"מ דס"ל אד"מ דשב"ל אפי"ה בקנין אגב לא מהני דהבו דלא להוסיף עליו. ובהכי ניחא לי מה שהקש' הרב בני אהרן דף הנז' ע"ב לדברי התוס' דפ"ק דמציעא שהק' כקו' דהכא וז"ל דל"ל מעכשיו ואי לענין שאינו יכול לחזור בו אפילו אמר מעכשיו מה בכך הא אמרינן עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו והקש' הרב ז"ל דמנ"ל דההיא מיירי במעכשיו דילמא ההיא בדלא אמר מעכשיו אבל אם אמר מעכשיו אפילו קודם שבאו לעולם אינו יכול לחזור וכפי מ"ש י"ל דס"ל להתוס' דההיא דר"ה ע"כ באומר מעכשיו מיירי דהא מטלטלין אינן נקנין אלא במשיכה או בקנין סודר ואי באומר לכשיבואו לעולם הדרא סודרא למאריה ובקנין אגב לא מהני כמ"ש וכן ראיתי למוהרימ"ט ז"ל בחי' פרק האומר שכתב דהא דר"ה ע"כ באומר מעכשיו איירי דהא אין מטלטלין נקנין אלא במשיכה וכמ"ש ומעתה יגדל התימה על הרשב"א ז"ל שכתב בחי' דהא דר"ה בקנין כסף איירי ובאומר לכשיבואו לעולם והדבר קשה שהרי מטלטלין אין נקנין אלא במשיכ' והיכי קאמר ר"ה משבאו לעולם אינו יכול לחזור ולומר דלענין מי שפרע קאמר דעד שלא בא לעולם יכול לחזור ואפילו מי שפרע (ליכא) זה ודאי דוחק דלישנא דאינו יכול לחזור בו כלל משמע ושוב ראיתי דלק"מ שהרי קי"ל הלכה רוחת דכל המחובר לקרקע דינו כקרקע ונקנה בכסף או בשטר או בחזקה וכמ"ש הטור ז"ל סימן קצ"ג יע"ש ויש לתמוה על מוהרימ"ט ז"ל איך נעלם ממנו דין זה ומעתה אזדא לה תי' דתריצנא ליישב דברי התוס' דאכתי מצינן לאוקמא שפיר ההיא דר"ה באומר לכשיבואו ובקנין כסף או שטר ולכן נראה דמשמע להו דהא דר"ה באומר מעכשיו איירי דאי בשאומר לכשיבואו לעולם מאי אשמועינן ר"ה במ"ש עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו הא ודאי פשיטא וכי ס"ד דעדיפא דשלב"ל לר"מ מדבר שבא לעולם לרבנן דכל שלא אמר מעכשיו יכול לחזור בו אלא ודאי דבאומר מעכשיו איירי והא אתא לאשמועינן דאע"ג דבדבר שבא לעולם כל שאמר מעכשיו אינו יכול לחזור בו בדשב"ל גריעא טפי אפילו באומר מעכשיו משום דלא מצי להקנותו מעכשיו כנ"ל. ודע שהרב גד"ת דשמ"ט ע"א נסתפק בדברי רבינו ז"ל אי ס"ל דדוקא בשדה זו לא קנה משום דהו"ל דשב"ל אבל שדה סתם קנה כיון דהרבה שדות מצוין ליקח חשיב כדבר שבא לעולם וכמו שכן נראה ממ"ש רש"י פ"ק דמציעא וראיתי להרב בני יעקב שתמה עליו דאיך אפשר לומר דבשדה סתם חשיב כדשב"ל שהרי כתב פ' כ"ד מה' הנז' האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך אפילו לא הי' לו דקלים אם רצה לקנות לו ה"ז נקנה המקח כו' הרי דס"ל להרמב"ם דאע"ג דמילתא דשכיח למזבן הוא אפי"ה חשיב דשלב"ל ודלא כדעת הפוסקים דס"ל שם דכיון דשכיח למזבן חשיב דשב"ל וא"כ עכ"ל דשדה זו שכתב הרמב"ם לאו דוקא יע"ש ולדעתי לק"מ דמאי דס"ל לרבינו דבשדה סתם קנה ואינו יכול לחזור בו ה"ד בשלקחה וכמו שכן נרא' מדברי רש"י ז"ל במציעא שכתב במימרא דרב אינו יכול לחזור בו בשלקחה משמע דקודם שלקחה יכול לחזור בו ואפילו בשדה סתם ומ"ש רבינו גבי קרקע ודקלים דלא קנה היינו לומר דלא מחייבינן להנותן כיון שאכתי אינם ברשות אמנם אה"נ דאם קנה דקלי' דחייב ליתן לו וזה פשוט: כתב המרדכי פרק מי שמת דאם הקנה לחבירו בחליפין מעות ומטלטלין י"א שקנה הכל ואע"ג דאין מטבע נקנה בחליפין הכא שאני דמיגו דחייל אמטלטלין חייל נמי אמעות וכתב הרב כנה"ג ז"ל סימן ר"ג בהגהת ב"י אות ט' וז"ל ומפורש שם דמיגו דחייל אדבר שבא לעולם חייל נמי אדשלב"ל וק' לזה אדבעי לאוכוחי פ' מי שמת דבלשון שעבוד משעבד בדשלב"ל מהא דמכר שדה לחבירו כו' ומאי סיעתא שאני התם דאגב דמשתעבד לקרן משתעבד לריוח מוהר"ם קלעי ז"ל בתשובה כ"י א"ד הנה הבין הרב ז"ל שלדעת י"א המקנה לחבירו דשלב"ל עם דבר שבא לעולם קנה דמיגו דחייל הקנין אדבר שבא לעולם חייל אדשלב"ל וק"ל דא"כ אדפריך בגמ' פ' יש נוחלין דקכ"ז ע"ב לר"מ דאמר אד"מ דשב"ל כו' אמאי לא פריך לרבנן נמי דיהא נאמן לו' זה בני בכור במיגו דאי בעי מקנה ליה דבר שבא לעולם עם דשלב"ל וכבר המרדכי ז"ל עצמו פ' יש נוחלין הק' לדעת רשב"ם דס"ל דבאומר לכשיבואו לעולם לכ"ע קנה מהא דפ' יש נוחלין וא"כ אמאי לא ק"ל לדעת י"א כן ודוחק לומר דקרא אצטריך להיכא דאין לו נכסים כלל בעין אלא נכסים שיפלו לו לאחר מכאן תו ק"ל מהא דאמרינן פ' יש נוחלין דקכ"ד תניא אין הבכור נוטל פי ב' בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם ר' אומר בכור נוטל פי ב' בשבח כו' ואמרינן מ"ט דרבנן אמר קרא לתת לו פי ב' מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטי לידי' כו' ופי' רשב"ם עד דמטה לידי' ונותן אינו יכול ליתן לאחרים דאין אד"מ דשלב"ל והשתא אם איתא דכל היכא דמקנה דבר שבא לעולם עם דשלב"ל קנה א"כ הן לו יהי דמתנה קרייה רחמנא הא מתנה גופא כל כה"ג דבכור דמקנה לו דשב"ל עם דשלב"ל לכ"ע קנה וצ"ע ובעיקר דינא מה שהבין מוהר"ם קלעי בדברי המרדכי המעיין בדברי המרדכי יראה שלא כתב כן הי"א אלא דוקא במקנה מעות ומטלטלין כיון דשייך בהו קנין בהגבהה או במשיכה משו"ה אמרי' נמי דחל עליו הקנין בחליפין מטעם מיגו מה שאין כן בדשב"ל דלא שייך בהו קנין כלל וכ"כ הסמ"ע ז"ל בסי' הנז' ס"ק י"ט יע"ש גם מהר"י חיון ז"ל סי' ל' כתב דהמקנ' דבר קצוב עם דשא"ק לכ"ע לא קנה מהטעם האמור וכן עיקר:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מי </b>
+<b> שהיה לו פקדון כו' אבל המלוה הואיל ולהוצא' ניתנה אינה בעולם.</b> כתב מוהר"י קולון שורש פ"ט דפשיטא דלא חשיב חוב שלא הגיע זמנו ליגבות דשלב"ל עד שנאמר שלא תועיל בו מחילה קודם זמנו אלא חשיב דבר שבא לעולם מאחר שכבר נעשה השעבוד ונתחייב הלוה בקנין סודר דהוי כמעכשיו ואע"פ שנתן לו זמן מ"מ דבר פשוט הוא שאין במשמעות הזה שיסתלק המלוה מגוף הממון כו' אלא מדין ודברים הוא דסליק נפשיה והביא ראיה מההיא דפ' ב' דכתובות אמר ר"י אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן כו' ואוקמא אביי בדקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים והק' התוס' שם וז"ל וא"ת ניהמניה במיגו דאי בעי מחיל ליה דהא מוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואם איתא דבתוך זמנו אינו יכול למחול מאי קא ק"ל לוקמא כגון דאכתי לא מטא זמניה למיגבי ביה דלא מצי מחיל ליה אלא ודאי פשיטא להו דמצי מחיל א"ד ויש לתמוה עליו שמדברי התוס' אין ראיה כלל משום דאף אם נאמר דאין אדם יכול למחול חוב שלא הגיע זמנו היינו למאי דקי"ל אין אד"מ דשלב"ל וכי היכי דאין אד"מ דשלב"ל כך אין אדם מוחל דשב"ל וכמ"ש הר"ן בתשו' סי' כ"ג אמנם למאן דס"ל אד"מ דשב"ל פשיטא ודאי דיכול למחול חוב שלא הגיע זמנו וכשם דאדם מקנה דשלב"ל ה"נ אדם מוחל דשלב"ל וא"כ משו"ה ק"ל להתוס' שפיר דליהמניה במיגו דאי בעי מחיל ליה משום דאוקמתא דאביי לתרוצי מילתא דרב יאודה אמר רב דאמר האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן הוא דאתא ורב ס"ל דאד"מ דשלב"ל כדאיתא בהדיא פ' האשה רבה דפ"ג וא"כ אין ראיה מדברי התוס' כלל אמנם אחר העיון נראה שדברי מוהר"י קולין נכונים בטעמם כי יש לדקדק עליו עוד דמה ראיה מייתי מהתוס' הא הן לו יהי דנימא דמחילת חוב שלא הגיע זמנו חשיב דשלב"ל היינו דוקא לענין דיכול לחזור מיהו כל עוד שלא חזר בו פשיט' ודאי דהקנאתו הקנא' וגדולה מזו כתב המבי"ט ז"ל ח"א סי' קל"ז דאפי' לא חזר בו מפני שהיה סבור שלא היה יכול לחזור דקנה המקבל וא"כ שפיר ק"ל להתוס' ז"ל דיהא נאמן באומר שטר אמנה במיגו דאי בעי מחיל ליה ולא היה חוזר בו אלא ודאי משמע דכוונת הרב ז"ל לומר דאע"ג דכל עוד שלא חזר בו הקנאתו הקנאה היינו דוקא בעלמא וכשאינו חב לאחרים אבל בחב לאחרים פשיטא ודאי דלא מהני אלא דוקא בשמחלו מחילה גמורה שאינו יכול לחזור בו אבל במחילה דסמי בידיה לחזור פשיטא ודאי דב"ח גובה ממנו כיון דאכתי נכסים ברשותיה קיימי דאי בעי לחזור בו חוזר וההיא דאמרינן המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול במחילה גמורה מיירי וא"כ היינו דק"ל למוהריק"ו דאם איתא דמחילת חוב שלא הגיע זמנו חשיב דשלב"ל לוקמא כגון דאכתי לא מטא זמניה דאז כל עוד שלא בא זמנו מצי לחזור בו דאפי' למ"ד אד"מ דשלב"ל היינו דוקא אחר שבא לעולם כדאיתא בהדי' בפ' אז"נ וכיון דיכול לחזור בו א"כ ב"ח גובה ממנו ואין זה מיגו כלל כנ"ל פשוט: ודע שמדברי מוהריק"ו ז"ל משמע בהדיא דס"ל דהא דאמרינן אין אד"מ דשב"ל היינו אפי' במידי דאינו מחוסר אלא זמן מדהוצרך לומר דלא חשיב חוב שלא הגיע זמנו דשב"ל כדי שנאמר שאינו יכול למחול מטעמא דכבר נעשה השעבוד ושעבד נכסיו מעכשיו משמע דאם נאמר דמגוף הממון סליק נפשיה עד אשר יגיע הזמן הו"ל דשב"ל ולא מהניא ביה מחילה אע"ג דאינו מחוסר אלא זמן וזמן ממילא קא אתי אפי"ה חשיב דשלב"ל גם מוהרנ"ח בח"א סי' כ"א כתב בתוך התשו' לחד תי' דהחולק על מוהר"ם וס"ל דטענת מחילה הוי טענה מעלייא להפטר את הלוה אפשר דס"ל דמחילת חוב שלא הגיע זמנו לא הויא מחילה משום דהוי דשב"ל ומהתימא על הרב מש"ל ז"ל שכתב פ"ד מה' אישות דין ז' וז"ל נסתפקתי בקטן שקדש ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאגדיל מהו מי אמרינן כיון דבשעת הקדושין הוו קטנים לא מהני או דילמא כיון דבשעת חלות הקדושין הם גדולים חלו הקדושין ומההיא דאמרינן הרי את מקודשת לאחר שאתגייר אינה מקודשת משום דהוי דבר של"ב לעולם אין ראיה דשאני התם שהוא מחוסר מעשה דהיינו גירות או גט שחרור אבל הכא דאינו מחוסר מעשה אלא זמן וזמן ממילא קא אתי אפשר דלא חשיב דבר של"ב לעולם כו' ובדקתי עד מקום שידי מגעת בספרי ראשונים ואחרונים ולא מצאתי גילוי בדין זה עכ"ל ואתמהא איך לא זכר שם דברי מוהריק"ו ז"ל הללו ומוהראנ"ח ז"ל דמשמע בהדיא דס"ל דאפי' במידי דאינו מחוסר אלא זמן חשיב ליה דשלב"ל וכמ"ש ואין לומר דמה שהוצרך מוהריק"ו ז"ל לתת הטעם משום דכבר נעשה השיעבוד ונתחייב הלוה מעכשיו היינו כלפי נדון הרב ז"ל שנשאל על ראובן שהיה חייב לשמעון סך מה בחוב גמור בתנאי שאין לשמעון שום תביעה ולא דין ודברים עליו כל זמן שראובן ואשתו קיימים אם לא עד שימות אחד מהם ושוב מת שמעון המלוה ובאו יורשיו ומחלו לראובן את החוב בעוד ראובן ואשתו בחיים חייתם דהשתא כלפי נדון זה נראה ודאי דחשיב מחילת החוב קודם שיגיע זמנה דהיינו קודם מיתת א' מהם דשלב"ל שהרי הוא מחוסר מעשה שימות ראובן או אשתו והוי ממש כאומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שימות בעליך כו' דאינה מקו' משום דהוי דשלב"ל ומשו"ה הוצרך לטעמא דמעכשיו חל השעבוד דהא ליתא ממ"ש אח"כ וז"ל ואין לומר דמ"מ חשיב כדשב"ל מאחר שלא הגיע זמן הפירעון משעת הפיטור שהרי תלה גביית החוב במיתת ראובן או אשתו ועדיין הוי הן בחיים מ"מ דבר פשוט הוא דחשיב דבר שבא לעולם וראיה מדגרסינן בפסחים פרק כ"ש ב"ח אביי אמר כו' משמע בהדי' דע"כ לא פליג רבא עליה דאביי אלא לענין קרקע דלוה משום דמצי לסלק ליה בזוזי אבל לענין החוב עצמו דלא מצינן למימר הכי מודה דמלוה מצי זבין כו' יע"ש והשתא אם איתא מאי ראיה מייתי מהתם שאני התם דאינו מחוסר אלא זמן גרידא וזמן ממילא קא אתי וכמ"ש רש"י ז"ל שם וז"ל המלוה את חברו ושעבד לו נכסיו וא"ל שאם לא אפרע לך לזמן פ' גבה מנכסי ומשו"ה חשיב דבר שבא לעולם אמנם בנדון הרב ז"ל דמחוסר מעשה דהיינו מיתת ראובן או אשתו ה"נ דחשיב דשלב"ל אלא משמע ודאי דלא שנא ליה להרב ז"ל בין מידי דמחוסר מעשה למחוסר זמן אלא אפי' במחוסר זמן נמי הוי דשב"ל וא"כ זכינו לדין דלדעת מוהריק"ו קטן שקדש ואמר הרי את מקודשת לכשאגדיל אינה מקודשת משום דהוי דשב"ל ומה שהביא ראיה הרב מש"ל ז"ל ממ"ש רש"י פרק החולץ דל"ד אההיא דאמרינן התם אמר רב עמרם אמר רב בשופעות מתוך י"ג לאחר י"ג לאחיובינהו כמבואר מדברי רש"י ז"ל שם דקטן יכול לקדש ולומר הרי את מקודשת לכשאגדיל אפשר לומר לדעת מוהריק"ו ז"ל דס"ל דרש"י לא כ"כ אלא אליבא דרב משום דרב לטעמיה דס"ל אד"מ דשב"ל והאומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שאשתחרר הוי מקו' ומה גם שמדברי רש"י פרק האומר דקדושין דס"ב ע"ב ד"ה כמאן אזלא נר' שדעתו לפסוק כר"מ דאד"מ דשלב"ל כמש"ל בדין א' אמנם למאי דקי"ל דאין אד"מ דשב"ל ה"נ דאינה מקודשת משום דהוי דשלב"ל אע"ג דאינו מחוסר אלא זמן ועיין מ"ש בפ"ח מהל' גרושין:
+
+Halakhah 10
+
+<b>והמזכה </b>
+<b> לעובר לא קנה ואם היה בנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו קנה.</b> כתב המבי"ט ח"ב סי' קל"ז על לאה שצותה שכל האלג"ארייא שתצא מן החתול עד זמן פ' שיתנו לבתה דאע"ג דהוי דשלב"ל אין כאן בית מיחוש משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וגמר ומקנה והביא ראיה מדאמרי' פ' מי שמת דקמ"ב אמר ר"י המזכה לעובר לא קנה וא"ת משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו מקנה לעובר שלו שהוא דשלב"ל ה"ה שאדם מקנה לבנו ולבתו דשלב"ל דדבר שלב"ל או לדשלב"ל כי הדדי נינהו וראיתי להרב כמוהר"ח אלפאנדאר"י ז"ל הובאו דבריו בס' בני חיי חא"ה סי' נ"א שתמה עליו שדבריו סתרו על מ"ש בח"א סי' של"ט שנשאל על לאה שנכנסה ערבנית לכתובת בנה ומת אם יהיה דינה כדין האב דאמרי' דאע"ג דערב דכתוב' לא משתעבד משום דמצוה קעביד אבא לגבי ברי' שעבודי משעבדי נפשיה והשיב הרב ז"ל דכל דבר שתקנו חכמים לבן משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו כגון המזכה לעובר או מי שישא לבנו גדול הבית דקנאו בלתי חזקה וערב דכתובה דמשתעבד היינו דוקא באב דהכי דייק לישנא דתלמודא דקאמר אבא לגבי בריה שעבודי משעבדי נפשיה אבל באם לא אמרי' דעתה קרובה אצל בנה יע"ש וא"כ איך כתב בתשוב' זו על לאה שצותה שיתנו לבתה דקנאו מטעמא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו הא באם לא אמרינן דעתה קרובה אצל בנה ועוד הקשה הרב לפי מ"ש בתשוב' זו דאפילו באם אמרינן דעתה קרובה אצל בנה מהא דתנן פרק יוצא דופן בן יום א' נוחל ומנחיל ואמרינן בגמ' נוחל ממאן מאביו אי בעי מיני' לירתו ואי בעי מאביו לירתו אמר רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחיו מן האב ודוקא בן יום א' אבל עובר לא מ"ט דהוא מיית ברישא ואין הבן יורש את אמו בקבר והשתא אם איתא דבאם נמי אמרינן דעתה קרובה אצל בנה והאם שזכתה לעובר שלה קנתה נימא נמי עובר נוחל ומנחיל כגון שנתנה האם מתנה לעוברה שבבטנה ואח"כ מת הולד במעיה דמנחיל העובר אותן הנכסים לאחיו מן האב ומדלא קתני עובר ש"מ דהאם לגבי עובר שלה לא אמרינן דעתה קרובה ולא משכחת לה גבי עובר מנחיל וכמ"ש בתשובה ח"א את"ד ולע"ד נראה שאין מכאן סתירה למ"ש המבי"ט בח"ב שהרי קו' הלזו לא על המבי"ט תלונתו דתיקשי ליה לרב ששת דאמר פרק יש נוחלין דהמזכה לעובר קנה ואפי' עובר שאינו שלו ופרכינן עלה מהא מתני' דקתני בן יום א' נוחל ומנחיל בן יום א' אין עובר לא אלמא עובר אינו יורש ירושה דממילא וכ"ש דהמזכה לא קנה ומשני הא אמר רב ששת נוחל בנכסי האם ודוקא בן יום א' אבל עובר לא דהוא מיית ברישא כו'. והשתא מאי משני הא אכתי תקשי לרב ששת דליתני עובר נוחל ומנחיל וכגון באם שזכת' לעוברה שבמעיה ואח"כ מת הולד במעיה דמנחיל אותן נכסים לאחיו מן האב דהשתא ליכא למימר משום דבאם לא אמרינן דעתה קרובה אצל בנה דהא רב ששת אפילו במזכה לעובר שאינו שלו ס"ל דקנה ומכ"ש באם המזכה לבנה ולעיקר קו' נראה לע"ד דלק"מ ואשתמיט מיני' מ"ש הנ"י פרק מי שמת הביאו הרב ד"מ בסימן ר"י דהא דאמרי' דהמזכה לעובר שלו קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו היינו דוקא היכא דיצא לאויר העולם דאז באותה שעה זכה למפרע משעה שהקנה לו אמנם אם מת במעי אמו לא קנה והביא ראיה מן הירושלמי ובודאי דה"ט משום דאמדינן דעתיה דזה לא זיכה לו המעות אלא ע"מ שיצא לאויר העולם ויהנ' מהן וכ"כ בהדיא הרא"ש ז"ל בתשוב' כלל פ"ב סי' ד' דאפי' לרב ששת דס"ל דהמזכה לעובר קנה אינו קונה עד שיבוא לאויר העולם והביא ראי' מדקאמר ר"ה פ' אז"נ המוכר פירות דקל לחבירו עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו הרי דאע"ג דר"ה ס"ל דאדם מקנה דשלב"ל אפ"ה קאמר דכל זמן שלא באו לעולם יכול לחזור יע"ש וא"כ משו"ה לא קתני עובר נוחל ומנחיל דכיון שמת במעי אמה כ"ע מודו דלא קנאו ומאוד אני תמיה על הרב ז"ל איך אשתמיט מיני' דברי הרא"ש והנ"י ז"ל הללו גם מה שהקש' שדבריו סתרי למ"ש בח"א נראה לע"ד שיש לחלק והוא שהמבי"ט ז"ל סי' הנז' בס"ד בשנותו את טעמו לומר דבאם לא אמרי' דעתה קרובה אצל בנה ההוא אמר דמה"ט משום דהתורה ירדה לסוף דעת האב ולסוף דעת האם וטפי רחים האב על הבן מאם על הבן במידי דאיכא דררא דממונ' ויהב נפשי' וממוניה טפי האב מהאם דהאב עושה מלאכ' ואי יהיב ליה לבריה דרחים ליה לא חסר ולא מידי דאיכא ליה רווחא באומנות משא"כ האשה דאין לה חכמה אלא בפלך ואם כן לפי טעם זה איכא למימר דע"כ לא כתב הרב ז"ל דבאם לא אמרינן דעתה קרובה אלא דוקא במזכה לעוברה מחיי' וא"כ בנדון שנשאל הרב ז"ל על לאה שנכנסה ערבנית לכתובת בנה בעודה בחיים דהתם ודאי שייכא ביה טעמא דכיון דאשה אין בידה להרויח כמו האיש חביב' לה ממונ' טפי ואע"ג דרחים לה לברה כמו האב לבריה מ"מ אדם קרוב אצל עצמו וצערא דגופא חמירא לה טפי מש"ה לא גמרה ומקנה אמנם מ"ש בח"ב היינו כלפי נדון הרב ז"ל דלאה צותה מחמת מיתה דהתם ודאי כיון דלמיתה אזלא לא שייכא בה טעמא דחביבא לה ממונה טפי ומשום הכי אמרינן דדעתה קרובה אצל בנה כנ"ל ליישב ואמנם יש לדקדק בתשוב' זו על הרב המבי"ט שכתב דאד"מ דשלב"ל לבנו מאותה שאמרו בפרק יש נוחלין יכיר יכירנו לאחרים מכאן א"ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה או חלוצה וחכ"א אינו נאמן ופרשב"ם ז"ל דפליגי במוחזק לן באחד שהוא בכור ואמרינן עלה בגמרא א"ל ר"ן לרבה בשלמא לר"י היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר ל"ל ומשני' בצריך היכר' כגון שבאו מחדש בכאן ואין מוחזקין בא' מהן מי הוא בנו והדר פריך למאי הלכתא למיתבא ליה פי שנים לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב ליה במתנה מי לא יהיב ליה ומשני ל"צ בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן והדר פריך ולר"מ דאמר אד"מ דשלב"ל יכיר ל"ל ומשני ל"צ בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ופרשב"ם ז"ל דכיון דבההיא שעתא אינו יכול ליתנם לו לא מצי לאקנויינהו מקמי דאתו לידי' ע"כ והשתא לדעת המבי"ט ז"ל דס"ל דבבנו אד"מ דשב"ל לכ"ע א"כ מאי האי דפריך ולר"מ דאמר אדם מקנה דשב"ל יכיר ל"ל הא אפי' לרבנן דר"מ תיקשי ליה דכיון שהוא בנו יהא נאמן לומר זה בני בכור במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה ואפילו לנכסים שנפלו לאחר מכאן ואפשר ליישב ולומר דמשום הכי לא פריך בגמרא לרבנן דר"מ משום דכיון דטעמיה דהמבי"ט ז"ל הוא דיליף לה מההיא דהמזכה לעובר דקאמר ר"י דאע"ג דלעובר אחר לא קנה המזכה לעובר שלו קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ואם כן כיון דלדשב"ל אד"מ לבנו ה"ה דשלב"ל דאדם מקני לבנו וכמבואר בדבריו א"כ נראה דדין זה במחלוקת הוא שנוי דלר"ה דס"ל התם בפ' מי שמת דהמזכה לעובר לא קנה אפילו הוא בנו כדאמרינן התם ההוא גברא דא"ל לדביתהו נכסי להאי דמעבר' אמר ר"ה הוי מזכה לעובר וכו' ואותבי' ר"ן ממתני' דאם ילדה אשתי זכר יטול מנה וקאמר משנתינו אינו יודע מי שנאה כלומר דלאו הלכתא היא ה"נ דס"ל לר"ה דאין אד"מ דשב"ל לבנו דתרוייהו כי הדדי נינהו ואם כן מש"ה לא פריך בגמ' התם בפ' יש נוחלין לרבנן דר"מ ומשום דאד"מ דשלב"ל לבנו משום דבפלוגתא אתמר דלר"ה ל"ק לי' ואפשר דהמקשן דפריך התם ולר"מ דאמר אד"מ כו' ה"נ ס"ל כר"ה ומשו"ה לא פריך אלא לר"מ כנ"ל. ומיהו מאי דק"ל לכאורה ממ"ש בפ' י"נ דף קכ"ד ע"א מ"ט דרבנן דאמרי אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתה אמר קרא לתת לו פי ב' מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטה לידי' אף חלק בכורה עד דמטה לידי' ופירשב"ם עד דמטא לידי' דנותן אינו יכול ליתנם לאחרים דאין אד"מ דשלב"ל והשתא לדעת המבי"ט ז"ל אפילו קרייה רחמנא מתנה כל שהוא לבנו אד"מ דשלב"ל האמנם אחר העיון נראה דקו' זו קשה בלא"ה אסוגיא דהתם דקאמר ורבי נמי הכתיב לתת לו כו' ומאי קו' הא ר' ס"ל דאד"מ דבר שלב"ל כדאיתא בקידושין פ' האומר אלא הדבר ברור דאפי' לר"מ דס"ל דאד"מ דשלב"ל היינו דוקא בשלא מת המזכה קודם שבא לעולם אבל כל שמת המזכה קודם שבאו לעולם לכ"ע לא קנה וזה מבואר מסוגיא דיש נוחלין דקאמר ל"צ לנכסים שנפלו כשהוא גוסס כו' וא"כ היינו דקאמר התם שפיר מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטה לידי' וכל זמן שלא מטא לידי' ומת המזכה קודם שבאו לעולם לא קנה לכ"ע אף חלק בכורה עד דמטה לידי' וכל שמת קודם שהשביחו הנכסים אינו נוטל פי ב' ומשו"ה פריך ור' הכתיב לתת לו ודוק: אך לדברי המבי"ט ז"ל לא יתכן דרך זה שהרי מבואר מדבריו דס"ל דלגבי בנו אד"מ דשלב"ל אפי' מת המזכה קודם שבאו לעולם שהרי נדון שלו היה שצותה שכל האלג"רייא שתצא עד זמן פ' שיהי' לבתה ומתה קודם שבא' האלגר"ייא לעולם ואפי"ה ס"ל דקנה ויש ליישב דס"ל לרבנן דמדכתיב לתת ע"כ דאתא לאשמועינן קרא שחלק בכורה יהיה לו דין מתנה הראויה לאחרים דאי מתנה הראויה לבנו קאמר ואפי' בדלא מטא לידי' א"כ לתת ל"ל ואע"ג דלתת אצטריך לאשמועינן שאם אמר איני נותן ואיני נוטל רשאי כבר כתב רשב"ם ז"ל דלרבנן תרתי שמע מינה דמדכתיב לתת שמעינן דמתנה קרייה רחמנא ומדכתיב לו שמעינן שאם אמר איני נוטל רשאי יע"ש וליכא למימר דנימא דכוליה קרא להכי הוא דאתא לאשמועינן דאם אמר איני נוטל רשאי דא"כ ליכתוב קרא לתת לבד ודוק ומן האמור בזה נרא' שתי' זה שכתבנו ליישב דעת המבי"ט ז"ל דמשו"ה לא פריך בגמ' אליבא דכ"ע ואפי' לרבנן דר"מ משום דבפלוגתא איתמר דלר"ה ל"ק ליה ואפשר דהמקשן גופיה דפריך ולר"מ כו' ה"נ דס"ל כר"ה ומשו"ה לא פריך אלא לר"מ לא ניתן ליאמר דאכתי ק' למאי דמשני בגמ' ל"צ לנכסים שנפלו כשהוא גוסס דהך תי' ניחא לר"ה אכן לר"י דס"ל דגבי בנו אד"מ דשלב"ל ואפי' לנכסים שנפלו לאחר מיתה כמ"ש המבי"ט ז"ל ק' ולכן נראה דמשו"ה לא פריך התם לרבנן דר"מ דיכיר ל"ל משום דאע"ג דאד"מ דשלב"ל לבנו ואיכא מיגו איכא למימר דאצטריך קרא דיכיר לאשמועינן היכא דמת הבן והניח בנים או בנות שנאמן האב לומר דאביהן של אלו היה הבכור כדי שיטלו הבנים פי ב' בנכסיו דהשתא ליכא מיגו דאי בעי יהיב להו במתנה משום דהא דאמרינן דאד"מ דשלב"ל לבנו משום דדעתו קרובה אולי היינו דוקא בבנו אבל בן בנו כאחר דמי וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשוב' כלל פ"ב סי' הנז' וכ"כ המבי"ט ז"ל עצמו בתשוב' ח"א סי' ש"ט ואף לדעת הרב ת"ה סי' ש"ן דבן בנו כבנו וכן הוא דעת מוהרשד"ם ז"ל בח"אה סי' קל"ז מ"מ אבן בן בנו כ"ע מודו כאחר דמי וכמ"ש הרב כנ"הג סימן ר"י בהגהת הטור סימן ח' עיין שם ואם כן משכחת לה בכ"הג דהשתא ליכא מיגו ואשמועינן קרא לומר דאפי"ה נאמן האב לומר שהוא בכור כדי שיטלו בני בניו פי ב' האמנם מצאתי להרב מהרימ"ט ז"ל בס' בני אהרן סי' נ"ו שכתב דברים סותרים למ"ש והוא שהרב ז"ל הוקשה לו בפשטא דשמעתתא דמאי פריך לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב ליה במתנה מי לא מצי יהיב ליה דנימא דאצטריך קרא דיכיר היכא דמת הבן והניח אשתו מעוברת דנאמן האב לומר פ' בני בכור כדי שיטול פי ב' העובר שלו דבמתנה לא מצי יהיב דהמזכה לעובר לא קנה ואפי' תימא דדעתו של אדם קרובה אצל בן בנו כמו בנו כדעת הרב ח"ה משכחת לה בפחות ממ' יום שכתב הריטב"א ז"ל דלא קנה משום דמיא בעלמא נינהו ותי' הרב ז"ל דמאן נימא לן דבכה"ג מהימן האב היכא דליכא מיגו שלא נתנה תורה נאמנות לאב להכיר את הבן אלא בזמן שישנו בעולם דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי ב' משמע דבבן בחיים משתעי קרא א"ד יע"ש וא"כ כפי זה אזלא לה תי' דידן והדרא קו' לדוכתא דליכ' למימר דלרבנן דר"מ אצטריך קרא דיכיר היכא דמת הבן והניח בני' או בנות שנאמן לומר שאביהן של אלו היה הבכור שהרי לפי האמת ה"נ דלא מהימן כדעת מוהרימ"ט ז"ל דבעינן שיהיו בעולם בשעת הכרה אלא שדין זה שכתב הרב ז"ל הוא דין מחודש ולא ראינו לשום א' מהפוסקים שכתבו דין זה ובר מן דין שבפי' נראה הפך מוהריק"ו שורש תמ"ד יע"ש וכמו שכן הוכיח במישור החכם השלם מ"ור במוהר"י הלוי ז"ל הובאו דבריו בס' בתי כהונה חלק בית ועד סי' ו' יע"ש ומה שהקש' מוהרימ"ט ז"ל עד שמכח זה בנה יסודו יש ליישב עוד על פי סוגי' דפ' השותפין יע"ש וכמ"ש בס' בתי כהונה יע"ש ודוק:<br><b> וראיתי </b> להרב כנה"ג ז"ל סי' ר"ט בהגהת הטור אות כ"ט שהק' לדעת המבי"ט ז"ל ממ"ש מרן הב"י שם בסי' הנז' משם הר"ב העיטור וז"ל תשו' לרב פלטוי גאון האי מאן דכתב בשטר יהבית לברי או לאנתתי כל דאית לי וכל דיהבי לי לא קני אלא מאי דהוה ליה ההיא שעתה דוקא הרי בהדיא דאפי' בבנו קאמר דאין אד"מ דשלב"ל והא ודאי קו' אלימת' היא ואשר אני אחזה ליישב כיון דטעמא דהמבי"ט ז"ל הוא משום דס"ל דמקנה דשלב"ל או לדשלב"ל כי הדדי נינהו וכי היכי דבמזכה לעובר אמרינן דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ה"נ במקנה דשב"ל וא"כ נר' שדברי הרב ז"ל הן לפום מאי דקי"ל התם דהמזכה לעובר שלו קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו כמ"ש הרי"ף ורבינו והטור אמנם למאן דפוסק התם דאפי' במזכה לעובר שלו לא קנה וכמו שכן הוא דעת ריא"ז ז"ל כמ"ש בכנה"ג שם אות י"ג והיינו משום דבתר הכי מסקינן בגמ' והלכתא מזכה לעובר לא קנה ומשמע ליה דסתמא קאמר ואפי' לבנו א"כ ה"נ דס"ל דאין אד"מ דשלב"ל לבנו דתרוייהו כי הדדי נינהו וא"כ מצינן למימר שפיר שדעת רב פלטוי כדעת ריא"ז דלא אמרי' דדעתו של אדם קרוב' אצל בנו והמזכה לעובר שלו לא קנה וא"נ י"ל שדעת רב פלטוי גאון כדעת הרי"ף והרמב"ן והר"ן דהא דאמרינן דדעתו של אדם קרובה אצל בנו היינו דוקא בש"מ ומשום תקנת חכמים כדי שלא תטרף דעתו אבל בבריא אע"ג דדעתו של אדם קרובה אצל בנו לא מהני כיון דאין הקנאתו הקנאה ורב פלטוי ז"ל מיירי במתנת בריא אמנם המבי"ט כלפי נדון שלו שהיה במתנ' ש"מ כתב דלכ"ע קנה מיהו הא ק"ל עליו ממ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' המיוחסות סי' ק"ו על ראובן שנתן מתנה לבתו כל נכסיו שקנה ושעתיד לקנות שאינו יכול לקנות נכסים שעתיד להקנות משום דהוי דשלב"ל יע"ש ועל הרשב"א ז"ל לא יתכן שום א' מהתי' שכתבנו שהרי הוא ז"ל פסק מתני' דאם ילדה אשתי זכר יטול מנה וחלק על הרי"ף ז"ל שכתב ודוקא ש"מ וכמ"ש ה"ה ז"ל פ"ח מה' זכיה ומתנה הלכה ט"ז ועוד אני תמיה על המבי"ט ז"ל ממ"ש רבינו פ"ו מה' זכיה דין י"ז וז"ל כבר ביארנו כו' ואמרו כמה אתה נותן לבנך כך וכך כו' צריכים שיהיו הדברים שהם פוסקים מצוים ברשותו שאין אד"מ דשלב"ל ע"כ הרי בהדיא דאפי' גבי בנו ובתו ס"ל דאין אד"מ דשלב"ל ומבואר הוא שדעת רבינו דהמזכה לעובר שלו קנה אפי' בבריא כמ"ש בפ' זה וצ"ע:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>דין </b>
+<b> ההקדש כו'.</b> אע"ג דאין אד"מ דשב"ל אדם מתחייב בדשב"ל כ"כ הטור וכל הפוסקים ז"ל וראיתי להרב פמ"א ח"א סימן ט' שכתב על מי שנתחייב לתת פירות דקל לחבירו דבלשון חיוב קי"ל דאדם מתחייב בדשב"ל ומת המתחייב קודם שבאו לעולם דפטורים היורשים מטעמא דכיון שמת המתחייב פקע חיובו והוכיח כן ממאי דפריך בפ' י"נ ולר"מ דאמר אד"מ דשלב"ל יכיר ל"ל ולא פרכינן לרבנן נמי דיהא נאמן במיגו דאי בעי מתחייב בדשב"ל וכתב עוד דליכא למימר דה"ט משום דהו"ל מתחייב בדשא"ק דלא קנה לדעת הרמב"ם וכמו שהביא ראיה זו מוהרש"ח בביאורו סי' ס' דאכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מתחייב בסך קצוב דהיינו סך אלפים דינרים לתת לבנו וכתב עוד שרשב"ם ז"ל נרגש מזה שכתב בד"ה ולר"מ וז"ל דהא דרבנן דר"י היינו ר"מ דאמר אד"מ דשלב"ל כו' דק' דלאיזה תכלית כתב רשב"ם ז"ל כן אלא שנרגש מזה דאמאי לא פריך אפילו לרבנן במיגו דאי בעי מתחייב נפשיה ואהא תי' דכיון דרבנן דר"י היינו ר"מ ניחא ליה למפרך אליבא דר"מ ובמיגו דמתנה והשתא אם אי' דס"ל לרשב"ם דהמתחייב קודם שבאו לעולם חייבים היורשים א"כ נהי דלמאי דפריך בגמ' לר"מ ולא לרבנן תי' רשב"ם ז"ל דרבנן דר"י היינו ר"מ אכן למאי דתי' בגמ' ל"צ בנכסים שנפלו כשהוא גוסס קשה דאכתי תיקשי ליה דיהא נאמן במיגו דמתחייב דאז אפי' לנכסים שנפלו כשהוא גוסס מהני אלא משמע דס"ל דאפי' במתחייב כל שלא באו הנכסים אלא לאחר מיתה אינם חייבים היורשין את"ד ז"ל ואחר המחילה כל דבריו תמוהים דהנה מה שהביא בדברי רשב"ם ק"ל ממ"ש המרדכי שם פ' י"נ שהקשה לדעת רשב"ם דס"ל דהא דאין אד"מ דשלב"ל היינו דוקא בשהקנה מעכשיו אבל אם אמר לכשיבואו לעולם קנה ממאי דפריך אליבא דר"מ ולא פריך אליבא דרבנן נמי דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה לכשיבואו לעולם ולפי דבריו מאי ק"ל הא רשב"ם ז"ל כבר יישבו בזה במ"ש דרבנן דר"י היינו ר"מ וכוונת רשב"ם ז"ל פשוטה דק"ל דמאי פריך בגמ' ולר"מ כו' אימא דר"מ ס"ל כר"י דיכיר אצטריך אפי' להיכא שמוחזקים באחר שהוא בכור דלא שייך מיגו ורבנן דר"י דמוקמי ליכיר בצריך היכרא ס"ל דאין אד"מ דשלב"ל לזה תי' ואמר רבנן דר"י היינו ר"מ וא"כ ק' דידיה אדידיה וזה פשוט: גם מה שדחה דברי מוהרש"ח ז"ל מטעמא דאכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מתחייב בסך קצוב לא ידעתי אדק"ל למוהרש"ח תיקשי ליה להרמב"ן והר"ן ז"ל שהביאו ראיה מסוגיא זו דהמחייב בדשא"ק קנה שלא כדעת רבינו ממאי דפריך ולר"מ והשתא אם איתא דמשכחת לה בסך קצוב מאי ק"ל אימא דתלמודא הכי פריך דלר"מ דאמר אד"מ אכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מקנה ליה סך קצוב אלא משמע ודאי דהא לא חשיב מיגו משום דזה אינו רוצה ליתן לבנו אלא פי ב' מנכסיו דוקא ולא יותר וא"כ אי הוה מתחייב עצמו בסך קצוב אפשר שיפלו לו פחות ויפסיד לשאר בניו ושוב ראיתי למרן כ"מ ז"ל פי"א מה' אלו שתי' לקו' הר"ן ז"ל כמו שתי' הרב פמ"א והרב בעל מקור ברוך ז"ל סי' מ"ח דחה דבריו כמ"ש הן אמת שדבריו ז"ל תמוהים בעיני במה שהקשה לדברי מרן הכ"מ ז"ל שכתב דאפשר להודות שחייב לו אלף אלפי דינרים לשעבד נכסיו שקנה ושיקנה דא"כ מה תי' בגמ' בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ומאי איכפת לן אטו מי שחייב לחבירו ושעבד נכסיו שיקנה ונפלו כשהוא גוסס לא יגבה מהן כיון דנפלו בחייו דהרי לגבי בכור לא קרינן ליה ראוי ובשלמא בנכסים שנפלו לאחר מותו הוא מ"ש הבה"ת והביאו מרן סי' ק"ז אבל בנפלו כשהוא גוסס ודאי דמהני לכ"ע וגובה מהן ואם כונת הרב לומר שזה החיוב הוא מתנה אכתי ק' לתלמודא גופיה ל"ל קרא יהא נאמן במיגו דמתחייב ולכן נראה שאינו מיגו שאינו רוצה להתחייב בסך קצוב יע"ש וע"פ זה דן הרב ז"ל בנדון שלו דלדעת הסוברים דהמתחייב בדשא"ק קנה האומר זה בני נאמן אפי' לנכסים שנפלו לאחר מכאן במיגו דמתחייב וכתב שם בסוף התשו' דאפשר דאפילו לדעת מוהריב"ל דתרי ספקי בפוסקים כחד חשיב היכא דאיכא ג' מודה יע"ש ודבריו תמוהים דאם איתא א"כ לדעת הסוברים דאדם מתחייב בדשא"ק תקשי להו דאכתי למה לי יכיר יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מתחייב לתת לו פי שנים מהנמצאים לו שעה אחת קודם מיתה דבהא לא שייך תי' ז"ל אלא עכ"ל דמיגו דמתחייב לא חשיב ומטעמא שכתב מוהרימ"ט ז"ל האמנם כד דייקת שפיר תי' זה שכתבנו דהא לא חשיב מיגו דאלו היה מתחייב לתת לו אלף אלפים דינרי' אולי יפלו פחות ונמצא מפסיד לשאר בניו וכמ"ש הרב מקור ברוך ז"ל אחר העיון נראה דליתא דאכתי איתיה בתקנתא שיתחייב לתת לו פי שנים מנכסיו שיפלו אח"כ אפילו שיעלה עד סך אלף אלפים דינרים דבהא אינן מפסידין אם יפלו פחות דלעולם אינו נוטל אלא פי שנים דוקא ומשום דשא"ק ליכא כיון שכבר נתן קצבה לדבר וליכא למימר דס"ל להרב מקור ברוך שלדעת רבינו בעינן שיתחייב בסך קצוב חיוב החלטי אבל כל שלא נתחייב בסך קצוב חיוב החלטי אע"פ שנתן קצבה לדבר לא מהני דהא ליתא שהרי הרב הנז' סי' מ"ג כתב ליישב דעת רבינו ז"ל לההיא דהנושא אשה לזון את בתה ה' שנים דלר"י מתני' מיירי בשנתחייב לזון ה' שנים אע"פ שיוצא אלף דינרי' דבהכי הוי דבר קצוב יע"ש הרי דס"ל להרב ז"ל דכל שנתן קצבה לדבר אע"ג דלא נתחייב חיוב החלטי מיקרי מתחייב בדבר קצוב וצ"ע: עוד כתב הרב פמ"א וז"ל ויש מחבירנו מביאין ראיה דהמתחייב בדשב"ל ובאו לעולם אחר מותו לא נתחייבו היורשים ממ"ש רשב"ם אמתני' דהאומר זה בני נאמן ופריך בגמ' למאי הלכתא אי ליורשו פשיטא ופי' רשב"ם שאינו נאמן אלא לנכסי' שיש לו עכשיו בעין אבל לנכסים שנפלו לאחר מכאן דליכא מיגו אינו נאמן ואם איתא אכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מחייב עצמו אלא מוכח דכל שבאו לעולם אחר מיתה אינן חייבין וכתב הרב ז"ל דאכתי לא הועילו כלום דאי משום ה"ט ניחא לנכסים שנפלו לאחר מיתה אבל לנכסים שנפלו אח"כ בחיים חיותו מיהא יהא נאמן במיגו וליכא למימר דנכסים שנפלו לאחר מכאן שכתב רשב"ם לאחר מותו קאמר דאין זה במשמעותו דלמאי דמשני בגמ' ל"צ בנכסי' שנפלו לאחר מכאן מוכח דהיינו נכסי' שנפלו בחיים דאי לאחר מיתה מאי פריך ולר"מ הא ר"מ מודה אפי' בנכסי' שנפלו כשהוא גוסס כ"ש בנכסים דלאחר מיתה את"ד יע"ש ולכאורה היה נראה לומר דאי משום הא לא איריא דאע"ג דבנכסים שנפלו בחיים חיותו איכא מיגו דמתחייב מ"מ כיון דלנכסי' שנפלו לאחר מיתה אין כאן מיגו אפילו בנכסים שנפלו בחיים חיותו דאיכא מיגו לא מהני דלא אמרי' מיגו לחצי טענה וכמ"ש הרמב"ן פרק חזקת הבתים דל"ג ע"ב וכ"כ הר"ן ז"ל פרק האומר דקדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה יע"ש. האמנם הא ליתא דא"כ איך כתב רשב"ם ז"ל דלנכסי' שהן עכשיו בעין נאמן מטעם מיגו הא כיון דאי הוה יהיב להו במתנה לא מהני לנכסים שנפלו לו לאחר מכאן א"כ אפי' לנכסים שהן עכשיו בידו לא יהא נאמן משום דהוי מיגו לחצי טענה אלא עכ"ל שדעת רשב"ם ז"ל דמיגו לחצי טענה אמרינן וכמו שהביא מחלוקת בזה הרב כנה"ג בח"א סי' פ"ב בכללי מיגו סי' ע"א ע"ש אלא שמדברי רשב"ם ז"ל שכתב בפ' ח"ה דל"ג ד"ה אמר ר"ן הדרא ארעא וז"ל וה"מ בדאיכא סהדי דאכלינהו לפירות אבל אי ליכא סהדי דאכלינהו אלא בהודאת פיו כו' ארעא כיון דלית ליה ראיה בשטר הדרא למאריה וחייב שבועת היסת על הפירות דזבינהו מיניה במיגו דאי בעי אמר לא אכלתי פירות כי אם מעות כגון עייל כורא ואפי' טפי מכורא דבהכי הויא חזק' יע"ש משמע דטעמ' דנאמן על הפירות היינו משום מיגו דלא אכל אלא פורתא ומטעמא שכתב דבהכי הויא חזק' ולא היה מפסיד הקרקע אבל משום מיגו דלא אכלי כלל לא היה נאמן אף על הפירות משום דהו"ל מיגו לחצי טענה וכ"כ הרמב"ן שם שזה דעת רשב"ם וא"כ נמצאו דבריו סותרים ושוב ראיתי בתשוב' למוהר"ש הלוי ז"ל הובאו דבריו בס' בני אהרן סי' ס' שהקש' לדברי רשב"ם ז"ל בפשיטות מטעם מיגו לחצי טענה וכנרא' שחשב הרב ז"ל דכלל זה מוסכם אליבא דכ"ע ולא זכר ש"ר שבמחלוקת הוא שנוי שהרי לדעת התוס' ולדעת ריא"ז האומר זה בני אינו נאמן לפוטרו מן היבום אלא לישראל משום דאיכא מיגו דאי בעי מגרש לה אבל לכהן לא מהני משום דליכא מיגו ועיין במוהר"ש ז"ל סימן כ"ה וסי' כ"ו ואי ס"ל דלא אמרינן מיגו לחצי טענה אפילו ליש' לא יהא נאמן משום דהוי מיגו לחצי טענה וכמו שהקשה הרמב"ן ז"ל בחי' גם דעת רבינו ז"ל נראה לע"ד דס"ל כן ממ"ש פי"ו מה' אישות דין כ"ז וז"ל א"ל הבעל כך היה גרשתיה ונתתי לה עיקר ותוס' כו' מתוך שיכול לומר לא גרשתי' ולא יתחייב נאמן ומשביעה בנק"ח ונותן לה את העיקר ונשבע על התוס' ע"כ וק' דהא הו"ל מיגו לחצי טענה אלא ודאי משמע דס"ל דמיגו לחצי טענה אמרינן ומוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' ק"ה נתקשה בזה והניחו בצ"ע כנראה שחשב הרב ז"ל דהא דלא אמרינן מיגו לחצי טענה הלכתא פסיקתא היא ולא כן הדבר דבמחלוקת הוא שנוי כמ"ש ומוהר"ר יו"ט ן' יעיש בתשוב' סי' ס"א הק' למוהר"ש הלוי ז"ל דלמה יחס קו' זו לדעת רשב"ם והנ"י והלא תלמוד ערוך הוא לגבי בכור דקאמר ל"צ בנכסים שנפלו משמע דלנכסים של עכשיו לא אצטריך קרא משום מיגו ותי' דה"ט משום דהך טענה שאומר עכשיו שהוא בנו טענה גרועה היא מן הטענה דאי בעי הוה יהיב להו במתנה משום דאפשר דהיום ומחר יבואו עדים שאינו בנו ונמצא שקרן בדבריו ומפסיד אפי' בנכסים שהוא בידו ואם כונת האיש הזה במ"ש שהוא בנו לזכות כל נכסיו אע"פ שאינו בנו לא היה טוען טענה שאפשר שימצא שקרן ויפסיד הכל משום הנאה מועטת וה"ט דמיגו דאי בעי פטר לה בגט דמשום הנאה מועטת להפסידה לא טעין טענה שאפשר שימצא שקרן עכ"ד ולע"ד תי' זה לא יגהה מזור לדעת הרמב"ן ז"ל שהקשה בההיא דהאומר זה בני נאמן לפטורי אותה מיבום משום דבידו לגרשה דאמאי נאמן משום גירושין הא אי מגרש לה אסורה לכהן כו' ועוד דאפילו לישראל נמי לא הוה ליה למשרי לפי מה שאנו סוברים דמיגו לחצי טענה לא אמרינן ותי' דאיכא למימר דהתם ה"ט משום דכיון דאיהו לטענה זו איכוון אין אומרים מיגו לחצי טענה וכאן נמי אין אנו מאמינים אותו לחצאין אלא נאמן לגמרי דאיהו לא איכפת לי' לבעל אם אינה נשאת לכהן עכ"ד והשתא לפי דברי הרב ז"ל אמאי לא תי' דהכא לא הוי מיגו לחצי טענה משום דטענה זו גרועה היא מהטענה דאי בעי הוה מגרש לה דמשום הנאה מועטת לא הוה טעין טענה שימצא בה שקרן וא"כ ק' לדעת הרמב"ן מ"ש בגמרא לא צריכה לנכסים שנפלו לאחר מכאן דמשמע דלנכסים שנפלו עכשיו ל"צ קרא משום דבלא"ה נאמן משום מיגו וליכא למימר דה"נ ה"ט משום דאמרינן מסתמא לא חייש לנכסים שיפלו לאחר מכאן כדי לטעון שקר דא"כ מה"ט יהא נאמן נמי אפילו לנכסים שנפלו לאחר מכאן כיון דאנו מאמינים אותו ואמרינן דבודאי דובר אמת בלבבו במ"ש זה בני במיגו דאי בעי יהיב ליה דאי משום נכסים שיפלו לאחר מכאן הא לא איכפת ליה דומיא דהאומר זה בני שכתב הרמב"ן דנאמן אפילו לכהן מה"ט ומטעם זה נמי קשה להטעם שכתב מוהרי"ט בן יעיש דה"ט דאם איתא דלא היה בנו ושקורי משקר במ"ש זה בני לא היה טוען טענה שימצא בה שקרן ויפסיד הכל משום הנאה מועטת דא"כ מה"ט נמי יהא נאמן אפילו לנכסים שנפלו לאחר מכאן כיון שאנו אומרים מטעם זה דדובר אמת בלבבו הוא גם ממ"ש הרמב"ן פרק חזקת שהביא ראי' דלא אמרינן מיגו לחצי טענה ממ"ש פרק י"נ בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן ומשמע שהוא יורשו ובנו לכל דבר ואמאי נימא מתוך שבידו להפקיר נכסיו או ליתן מתנה לאחר ואינו יורש דהא אמרינן מיגו אפילו להכחיש דבריו הראשונים בקדושין אלא כיון דעיקר טענה דעבדי הוא לפוסלו בקהל ואינו נאמן עליו לא אמרינן מיגו גרוע לחצי טענה ע"כ הרי דאע"ג דבטענה שהוא טוען עכשיו היא טענה גרועה מהטענה דאי בעי יהיב לאחר במתנה משום דאפשר דהיום ומחר יבואו עדים שהוא בנו ונמצא שקרן ומפסיד הכל ויורש הנכסים ג"כ אפ"ה ס"ל דלא אמרינן מיגו לחצי טענה ודרך אגב אומר דק' לי לדברי הרמב"ן הללו מדאמרינן התם ביש נוחלין האומר זה עבדי וחזר ואמר זה בני נאמן דמשמש ליה כעבדיה קאמר דאמאי אצטריך לטעם זה ת"ל דיהא נאמן במ"ש זה בני להתירו לבא בקהל וליורשו משום מיגו דאי בעי הוה משחרר ליה ויהיב ליה במתנה לכלהו נכסי וכן ראיתי להנ"י ז"ל שם שכתב וז"ל ומקשינן ליה מברייתא כו' אפ"ה אינו נאמן כשאומר אח"כ זה בני ואע"ג דהשתא אית ליה מיגו דאי בעי הוה יהיב ליה לכולהו נכסי אין אדם נאמן לסתור הודאתו משום מיגו כך פירש מורי נר"ו וכן נראה אפילו למסקנא והיינו דקא יהיב ר"י טעמא למלתיה ולא קאמר טעמא משום מיגו ע"כ אכן לדעת הרמב"ן דסבירא ליה דאמרינן מיגו להכחיש דבריו הראשונים קשה דהכא לא שייך למימר משום מיגו לחצי טענה ולזה י"ל דמש"ה הוצרך ר"י למיהב טעמא משום דמשמש ליה כעבדיה קאמר דאי משום מיגו לא היה נאמן אלא לנכסים שיש לו עכשיו דאיכא מיגו דאי בעי הוה יהיב ליה במתנה אכן לנכסים שנפלו לו אח"כ דליכא מיגו אינו נאמן כדאמרינן גבי זה בני בכור ל"צ לנכסים שנפלו לאחר מכאן אך אכתי קשה מדקאמר ר"י וחילופה אבית המכס אמר עבדי וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן דמשמע דאינו נאמן כלל ואפילו לירש באותן נכסים שיש לו עכשיו דאמאי הא איכא מיגו דאי בעי הוה יהיב להו במתנה וליכא למימר דהיינו משום דהוי מיגו לחצי טענה דכיון דלנכסים שנפלו לאחר מכאן ליכא מיגו לא מהני ליה מיגו אפילו לנכסים שיש לו עכשיו דא"כ תימא על עצמך דאמאי תי' בגמ' לא צריכא לנכסים שנפלו לאחר מכאן דמשמע דלנכסים שיש לו עכשיו נאמן במיגו ואמאי הא הוי מיגו לחצי טענה ולכן נרא' ליישב דס"ל להרמב"ן ז"ל דמאי דפריך בשמעתין לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב ליה במתנה מי לא מצי יהיב לאו משום מיגו דאי בעי הוי יהיב ליה במתנה דקאמר דהא ודאי לא חשיב מיגו משום דהוה מיגו לחצי טענה אלא הכי פריך דכיון דזה קאמר זה בני בכור א"כ בודאי דכונתו לזכות לו פי ב' לנכסיו וא"כ הן לו יהי דנימא דשקורי משקר במ"ש זה בני בכור מ"מ הא מיהא גלי דעתיה דרוצה לתת לו במתנה פי שנים בנכסיו לכן נראה שרצה להבין הרשב"א בכונת הגמ' ממה שהקשה בשיטה כ"י הובאו דבריו בספר בני אהרן סי' נ"ה וז"ל וא"ת אצטריך קרא דאי אחר הוא ונתן בלשון ירושה לא אמר כלום והשתא דבריו קיימים ותי' דהכא משום מיגו קאמר משמע דמעיקרא אסיק אדעתיה דמאי דפריך לא יהא אלא אחר לאו משום מיגו הוא אלא כדכתיב' ומש"ה ק"ל דאי אחר הוא ואמר בלשון ירושה לא אמר כלום ולדעת הרמב"ן י"ל דס"ל דהאומר זה בני הוא לשון מתנה כמ"ש מהרימ"ט ז"ל סי' נ"ו לדעת רבינו ז"ל יע"ש ומש"ה משני בגמ' שפיר ל"צ לנכסים שנפלו אח"כ דלנכסים שיש לו עכשיו לא צריך קרא שהרי נתנם לו במתנה ובהכי ניחא מה שהקשתי לעיל למ"ש הרמב"ן ז"ל פ' חזקת מההיא דהאומר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן דאינו נאמן במיגו אפילו לנכסים שיש לו עכשיו מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה משום דהוי מיגו לחצי טענה והתם לא שייך לומר דלו יהי דשקורי משקר הרי גילה דעתו שרוצה ליתנם לו במתנה דכיון דאמר עבדי הוא לא מהני ליה מתנתו דמה שקנה עבד קנה רבו ודו"ק. האמנם לדברי רשב"ם ז"ל לא ניתן ליאמר תי' זה דמדבריו שם משמע דמפרש כפי' הרשב"א ז"ל דמשום מיגו הוא דפריך ולא כמ"ש לדעת הרמב"ן ז"ל וא"כ קשו דבריו אהדדי ולכן היה נראה ליישב ע"פ מ"ש מוהרימ"ט ז"ל ח"א סימן ק"ה שהביא ראיה דלא אמרינן מיגו לחצי טענה מההיא דפ' חזקת שכתבנו לעיל וכתב עוד וז"ל ברם לזו לא הוצרכנו דמילתא דפשיטא הוא דלא חשיב מיגו שלא היה רוצה לטעון בתחלה שאם היה אומר לפירות ירדתי הי' מפסיד בכך חזקתו ושוב אינו יכול לטעון מידי אבל לזו הוצרכו היכא שלא היתה מפסדת מה שהיא רוצה לטעון שנתן לה בעלה כל הנכסים ואף בזו אני אומר דלא אמרינן מיגו כיון שהי' בדעתה לזכות בכל הנכסים בתורת מתנה מה לה לטעון עוד על הנכסים שבידה נאנסו ומה לה לשקר בב' דברים והביא ראיה ממ"ש התוספות בההיא דקריביה דרב אידי יע"ש (ועיין במ"ש עוד בחי' על הרי"ף פ' האומר ובתשו' ח"א סימן ל"א אלא שמה שהביא ראיה מההיא דדלי לי צנא דפירי אין דבריו מובנים דהתם נמי אי טעין לפירות הורדתיו הרי הפסיד הפירות ותו לא מצי לחזור ולטעון וצ"ע) וא"כ איכא למימר שדעת רשב"ם ז"ל לחלק בהכי דדוקא בההיא דפ' חזקת לא אמרינן מיגו לחצי טענה משום דאם היה טוען לא אכלי כלל היה מפסיד הקרקע ושוב אינו יכול לטעון מידי משא"כ הכא באומר זה בני אמרינן דנאמן על הנכסים שבידו במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה מהיום אם לא יחזור בו עד אחר מיתה ואי משום נכסים שנפלו לו אחר כך הרי יכול לטעון ולומר זה בני האמנם לדברי הרמב"ן ז"ל לא ניתן ליאמר תי' זה ממ"ש בפ' חזקת כמו שיראה הרואה:<br><b> גם </b> לדברי התוספות שם פ' יש נוחלין שכתבו כדברי רשב"ם ז"ל לא ניתן ליאמר תירוץ זה שהרי מוהרימ"ט ז"ל הוכיח מדבריהם ר"פ חזקת דאין לחלק בהכי ודו"ק: אחרי כתבי זה ראיתי להרב מוצל מאש בספר רב יוסף סימן ל"ח האריך בקו' זו ורוב דבריו מגומגמים ומהיותר תימא על מה שרצה לתרץ ז"ל עוד אפשר לומר דמעיקרא קו' ליתא דהא דלא אמרינן מיגו לחצי טענה הוא נלמד מדברי הר"ן פ' האומר כו' וסברא זו אינה מוסכמ' דהתוספות פ' י"נ חולקים על זה וא"כ אפשר שדעת רשב"ם כן ושפיר אמרינן מיגו בהכי שהרי זה שאומר בני ודאי שרוצה להפקיע הירושה משאר היורשים וליתנה לזה וא"כ נאמן הוא להפקיע כל הנכסים אף מה שנפלו לו אח"כ מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה והיה מפקיע מהם אותן נכסים אף שלא היה מפקיע הנופלים וה"ז דומה לנשבית ופדיתיה דלדברי הסוברים דאמרינן מיגו לחצי טענה דנאמן הוא לומר נשבית ולפוסלה האב מן התרומה במיגו דגרשתיה דאינו פוסלה אלא מן הכהונה אי לאו משום דלא נתנה תורה נאמנות לאב אלא למ"ש בפי' א"ד יע"ש ומלבד שכבר הוכחנו שדעת רשב"ם דלא אמרינן מיגו לחצי טענה עוד בה כפי הנראה מדבריו שהבין הרב ז"ל שלדעת הסוברים דאמרינן מיגו לחצי טענה הכונה לומר שנאמן בדבורו לגמרי ואפי' למאי דלא שייך מיגו וזה ודאי ליתא שלדעת האומרים דאמרינן מיגו לחצי טענה היינו לומר שאינו נאמן אלא למאי דאיכא מיגו דומיא דההיא דהאומר זה בני שכתב ריא"ז דאינו נאמן לפוטרו מיבום אלא לישראל דאיכא מיגו אבל לכהן דליכא מיגו אינו נאמן וכן מבואר גם כן מדברי הרמב"ן ז"ל פ' חזקת ובפ' י"נ שהוצרך להקשות מטעם מיגו לחצי טענה לענין שלא יהיה נאמן אפילו לישראל אבל מה שהקשה בראשונה דלכהן אמאי מותר כיון דליכא מיגו לא הוצרך לטעם זה כלל דהא ודאי לכ"ע אינו נאמן ומה שהוצרכו הי"א שכתב הר"ן לטעמא דלא נתנה תורה רשות לאב אלא למה שנאמר בפי' ולא בטענת מיגו לא הוצרכו לזה אלא לענין שלא יהא נאמן לפוסלה מן הכהונה דאיכא מיגו אבל לפוסלה לתרומה בלאו האי טעמא אינו נאמן כיון דליכא מיגו וזה מוכרח מסוגיא דפרק האומר למאי דהוה בעי למימר התם מעיקרא דטעמא דנשבית ופדיתיה משום דלאו בידו והקשה רש"י ז"ל שם דהרי בידו לקדשה ולגרשה ותירץ דאכתי אין בידו לפוסלה לתרומה והשתא אם איתא שלדעת י"א שכתב הר"ן נאמן לומר נשבית ופדיתיה לפוסלה לתרומה במיגו דגרשתיה דאינו פוסלה אלא לכהונה א"כ קשה הרי בידו לקדשה ולגרשה אלא ודאי דאינו נאמן אלא לפוסלה לכהונה דאיכא מיגו ולמאי דהוה ס"ד השתא הוה מוקמינן למתניתין דקתני אינו נאמן לפוסלה מן התרומה דליכא מיגו כמ"ש הרב החי' שם ותו דלפי דבריו א"כ כיון דס"ל לרשב"ם דהוי מיגו לחצי טענה אם כן אמאי כתב דלנכסים שנפלו אחר כך אינו נאמן כיון דליכא מיגו והיכי אמרינן בשמעתין ל"צ לנכסים שנפלו לאחר מכאן סוף דבר שדבריו אינן אלא מן המתמיהין ומ"ש הרב פמ"א דליכא למימר דלנכסים שנפלו לאחר מכאן שכתב רשב"ם דלאחר מיתה קאמר אשתמיט מיניה מ"ש המבי"ט ז"ל ח"א סימן פ"ז שפי' כן בכונת רשב"ם ז"ל והכריח כן מכח הסברא דאם אחר שאמר זה בני נפלו לו בירושה או שהרויח ואח"כ מת פשיטא דבן זה שאמר עליו זה בני ירש חלקו בכל אשר ימצא לו שהרי הוא עומד בדבורו שאמר עליו שהוא בנו והיה יכול ליתנם לו בשעת מיתתו יע"ש אלא שדבריו תמוהים לכאורה דאם כן לפי דבריו ע"כ מ"ש בגמרא ל"צ לנכסים שנפלו לאחר מכאן היינו לאחר מיתה ואם כן קשה טובא דאי לאחר מיתה הן עוד היום גם כן בטענה שטוען זה בני בכור ג"כ אינו יורש פי שני' דהוה ליה ראוי ותו דאם כן מאי פריך ולר"מ כו' וכבר נתקשה בזה מוהרי"ט ן' יעיש ומוהרימ"ט ז"ל בנו תירץ דקרא להיכא שאינו עומד בדבורו וחזר בו וכ"ת אם חוזר בו הרי נותנן לשאר אחיו ורשאי הוא ליתנם הואיל ולא זכה בה איכא למימר דכשחוזר במתנה לאו כנותנה לשאר אחיו דמי דהא לא יהיב ליה כלום אלא כמי שאומר שלא ירש זה בהם והאומר פ' בני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום א"ד יע"ש ולא זכיתי להבין דבריו דאי כשחזר בו א"כ אמאי אצטריך בגמ' לומר ל"צ לנכסים שנפלו לאחר מכאן הא אפי' לנכסים שיש בידו מצינן לתרוצי שפיר דהא ודאי מאי דפריך בגמרא לא יהא אלא אחר כו' ע"כ דה"פ דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה דייתיקי ואומר מהיום אם לא אחזור בי עד שעת מיתה דאי במתנה גמורה הא ודאי לא חשיב מיגו דאינו רוצה ליתן לו כך דשמא תשתנה דעתו וכמ"ש הרב ז"ל עצמו בסוף התשובה יע"ש וא"כ אם איתא לפי דבריו הי"ל לתרוצי אפילו לנכסים שיש לו עכשיו וחזר בו דאי משום מיגו מהני ליה חזרתו ותו דא"כ מאי פריך ולר"מ כו' הא לר"מ נמי משכחת לה בשחזר בו קודם שבאו לעולם שהרי אפילו לר"מ דאמר אד"מ דשלב"ל קודם שבאו לעולם יכול לחזור בו כדאיתא באיזהו נשך סוף דבר שלא זכיתי להבין דבריו ולדעתי נראה ליישב דברי המבי"ט ז"ל דנראה ודאי דמ"ש הרב דנכסים שנפלו לאחר מכאן דכתב רשב"ם היינו שבאו אחר מיתת אביו כו' לאו דוקא היכא שנפלו לו נכסים לאחר מיתה אלא כל שלא נודע לאביו עד אחר מיתה וכגון שנפלו לו בירושה במ"ה ולא נודע לו עד שמת הו"ל כנפלו לו לאחר מיתה דהתם נמי ודאי אינו נאמן שהרי ליכא טעמא שכתב הרב ז"ל שעומד בדבורו והיה יכול אז ליתנם במתנה שהרי לא נודע לו כלל שנפלו לו עד שמת דליכא מיגו ובטענה זו שטוען זה בני בכור נוטל פי שנים דהו"ל מוחזק ומש"ה לא פריך אלא לר"מ וזה נראה לע"ד כונת תוספי הרא"ש שהביא הרב בני אהרן בתשובה הנזכר שהקשה וז"ל וא"ת יהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה כשיבואו לידו כו' וי"ל דנ"מ לנכסים שנפלו ולא הספיק ליתנם עד שמת ע"כ ותמה עליו מוהרי"ט ן' יעיש ז"ל וז"ל ודבריו תמוהים דאם פי' נכסים שנפלו לאחר מיתה הן באותן נכסים שלא הספיק ליתנם עד שמת היינו גוסס ומאי פריך ולר"מ כו' וכ"ת דגוסס היינו שנפלו לו נכסים בעודו גוסס ולא היה לו שעת הכושר ליתנם אבל נכסים שנפלו לאחר מכאן היינו שהיה לו שעת הכושר ליתנ' אלא שלא הספיק ליתנם גם זה תימה שהרי הנותן כונתו היתה להורישו לאחר מיתה וכיון שנפלו לו הנכסים בשעה שהי' לו שעת הכושר ליתנם זכה בו מטעם מיגו ואם לא הספיק השעה מחמת טרדה עד שמת מה בכך א"ד יע"ש וכפי מ"ש לק"מ דמ"ש הרא"ש לא הספיק ליתנם עד שמת מיירי בכה"ג שלא נודע לו שנפלו בירושה עד אחר מיתה דבהא ודאי לא שייך מיגו כנ"ל והנה הרב פמ"א ז"ל הלכה זו העל' בס"ד דהמתחייב לתת פירות דקל לחבירו ומת המתחייב קודם שבאו לעולם דחייבים היורשים לתת לו וכתב הדבר בלי חולק גם הרב בני יעקב דצ"א ע"א נסתפק בזה וכתב עוד דאם יש לו נכסים למתחייב בשעה שנתחייב פשיטא ודאי דחייבים היורשים דכיון דיש לו נכסים הרי נשתעבדו נכסיו כי קמבעיא בשלא היה לו נכסים בשעה שנתחייב יע"ש ובעניותי לא ידעתי איך אשתמיט מנייהו דברי הרב מקור ברוך ז"ל שכתבנו לעיל דהא מבואר בהדיא מדבריו דס"ל שלדעת הרב התרומות שכתב מרן סי' ק"ז דאין ב"ח גובה מן הראוי כל שבאו הנכסים אחר מותן אינם חייבים היורשים לתת לו מכח חיוב אביהם ובנפלו לו הנכסים בשעה שהוא גוסס הן חייבים לכ"ע כיון דמיקרי מוחזק לענין בכור גם מדברי מוהרש"ח ז"ל בסי' ס' שכתבנו לעיל שהביא ראיה מסוגיא דידן לדעת רבינו דהמתחייב בדבר שאינו קצוב לא קנה וכתב עוד דאדתסייעיה מרישא תידוק מסיפא מדפריך ולר"מ כו' וכמו שהקשה הר"ן ותי' דאי מהא לא איריא דאיכא למימר דלר"מ דס"ל אד"מ דשלב"ל כ"ש דס"ל דאדם מתחייב בדשא"ק והשתא אם איתא דס"ל דהמתחייב בדשב"ל ובאו הנכסים לאחר מיתה חייבים היורשים לתת אכתי לא העלה ארוכה כלל מסוגיא זו לדעת רבינו דאכתי קשה אמאי לא פריך תלמודא דלר"מ דס"ל דאד"מ דשב"ל מכ"ש דמתחייב בדשא"ק א"כ יכיר ל"ל יהא נאמן במיגו דמתחייב אלא דכפי זה נראה דס"ל להרב ז"ל דבמתחייב בדשלב"ל ונפלו לו נכסים כשהוא גוסס ג"כ אינם חייבים היורשים שלא כדעת הרב מקור ברוך דליכא למימר דיכיר אצטריך לנכסים שנפלו לאחר מיתה דעוד היום נמי אין הבכור נוטל פי שנים דהו"ל ראוי וכמ"ש רשב"ם ומעתה זכינו לדין דג' מחלוקת בדבר דלדעת הרב פמ"א אפי' לנכסים שנפלו לאחר מיתה חייבים היורשים ולדעת הרב מקור ברוך בנפלו לאחר מיתה פטורים ובנפלו כשהוא גוסס חייבים ולדעת מוהרש"ח ז"ל אפי' בנפלו כשהוא גוסס נמי פטורים גם מתבאר מדבריהם ז"ל דאפילו בשיש לו נכסים נמי פטורים שהרי אסוגיא דידן קיימינן דמיירי בשיש לו נכסים ואפי' הכי ס"ל ז"ל דכל שנפלו לו נכסים אחר מותו אפי' ששעבד לו נכסיו לא מהני דאל"כ הא איתיה בתקנתא שישעבד לו נכסיו ושלא כדעת הרב בני יעקב שכתב דבשיש לו נכסים פשיטא ודאי דחייבים כנ"ל: והרב משפט צדק ח"א סי' מ"ה תמה על דברי רשב"ם הללו דיהא נאמן אפי' לנכסים שנפלו אח"כ במיגו שהי' יכול להקנות לו בדרך חיוב שיתחייב לו בסך גדול ותי' דיש ליישב בדוחק דהגם שיוכל להקנות לו בדרך חיוב לא מיקרי מיגו משום דאפשר שיהי' לו אח"כ יותר ממה שיתחייב ונמצא מפסיד השאר א"ד והנראה לי בכונת דבריו דבסוגיא דידן לא ק"ל אמאי פריך לרבנן נמי במיגו דמתחייב משום דאיכא למימר דעדיפא מינה קא פריך לר"מ ומה גם למ"ש רשב"ם דרבנן דר"י היינו ר"מ וכ"כ הרב מקור ברוך סי' הנזכר וא"נ משום דהא דקי"ל דאדם מתחייב בדשב"ל היינו משום דילפינן לה ממאי דקי"ל דאקני משתעבד וכמ"ש הרב התרומות שער ס"ב והא מילתא מבעייא ליה לשמואל פ' מי שמת דקנ"ז וא"כ אכתי לא ברירא ליה לתלמודא הא דאדם מתחייב בדשב"ל אך מה שתי' דה"ט משום דאינו יודע כמה יפלו לו הק' הרב בני יעקב ד"ץ ע"ד דאכתי תקשי דהא מצי להתחייב עצמו בכל מה שיפלו לו לתת פי ב' דה"נ צ"ל לנכסים שנפלו לאחר מכאן דלא ידע כמה יפלו ואפי"ה מצי למיתב במתנה אליבא דר"מ כדפריך בשמעתין יע"ש ולדעתי י"ל שדעת רשב"ם כדעת רבינו וסיעתיה דהמתחייב בדשא"ק לא קנה ומאי דפריך בגמ' ולר"מ כו' היינו משום דאליבא דר"מ דס"ל אד"מ דשלב"ל הה"נ דס"ל דאדם מתחייב בדשא"ק כמ"ש מוהרש"ח תו ק"ל לדברי רשב"ם שכתב דהאו' זה בני אינו נאמן אלא לנכסים שהיו לו באותה שעה ומשום מיגו דאי בעי הוה יהיב ליה במתנה שהרי קי"ל דהכותב כל נכסיו לאחרים והניח את יורשיו אין רוח חכמים נוחה הימנו וכתב מוהראנ"ח ז"ל חלק ראשון סימן קי"ח דאיסורא נמי איכא כמ"ש בירושלמי עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם וא"כ כל כי האי גונא לא חשיב מיגו שהרי קי"ל דמיגו במקום שמשים אדם עצמו רשע לא אמרי' כמ"ש התוס' בפרק האומר דס"ד והביאו הרב כנה"ג ז"ל בכללי מיגו סי' פ"ב אות נ"ד ובשלמא למאי דפריך בשמעתין לא יהא אלא אחר כו' לא ק' שהרי כתב הרב כנה"ג סי' רפ"ב בהגהת הטור אות ט' דלא אמרו אין רוח חכמים נוחה הימנו אלא דוקא בכותב נכסיו לאחרים והניח יורשיו אבל בנותן נכסיו לאחד מבניו כגון שרבה לאחד ומיעט לאחר אינו בכלל אין רוח חכמים נוחה הימנו יע"ש וא"נ דהכא בשמעתין אקרא דיכיר קיימינן ומדאורייתא ליכא איסורא אכן לדברי רשב"ם ק' ושמא י"ל דהא דלא אמרינן מיגו במקום שמשי' עצמו רשע היינו דוקא באיסור תורה אבל באיסורא דרבנן לית לן בה וא"נ י"ל דמיגו דבידו אלים טפי ואמרינן אפי' היכא שמשים עצמו רשע וכן יש להוכיח מדברי הר"ן פ' האומר גבי ההיא דנשבית ופדיתיה עיין מ"ש פי"ח מה' איסורי ביאה הלכה כ"ט ועיין בהרב בני אהרן בתשו' סי' א' כנ"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ae97a0ac40d3007af574b5593e9b308be2ecb143
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,222 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Slaves
+שער המלך על משנה תורה, הלכות עבדים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות עבדים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עבד </b>
+<b> עברי כו' נקנה בכסף כו'.</b> כתב הרב מש"ל מדלא הזכיר חליפין משמע דס"ל דאינו נקנה בחליפין כו' וכן נראה דאינו קונה את עצמו בחליפין דאם היה קונה את עצמו היה נקנה ג"כ וכמ"ש הריטב"א עלה דההוא דגרסינן והפדה מלמד שמגרעת מפדיונה ויוצאה וכ"כ התוספות פ"ק דקדושין ד"ח אבל הרב מוהרימ"ט כתב שם דקונה את עצמו בחליפין א"ד ז"ל והנה מה שכתב שמדברי הריטב"א נראה דאם היה קונה היה נקנה דבריו תמוהים שמדברי הריטב"א מבואר איפכא דס"ל כדעת מוהרימ"ט דלא תליא הא בהא לפום המסקנא דהתם שכ"כ וז"ל אבל הנכון כמ"ש ר"ת שמגרעת וכשם שקונה עצמה בכסף כך נקנית בכסף כו' ואמרינן אשכחן אמה העבריה הואיל ומיקדשא בכסף פי' דטעמא דאמה העבריה נקנית בכסף לא משום שקונה עצמה ממש הוא דא"כ ודאי ה"ה לע"ע אלא ודאי הא ליכא למימר דא"כ ל"ל ויצאה והיתה למיגמר קדושי אשה נימא כיון דיוצאת בשטר נקנית בשטר אלא טעמא דידי מפני שהקישה הכתוב לאחרת כו' יע"ש הרי מבואר דלס"ד דתלמודא היה ס"ל דהא בהא תליא דהואיל וקנה את עצמו כך נקנה ג"כ ומסקנא דתלמודא דלא תליא הא בהא וכמו שהכריח מההיא דויצאה והיתה וכן מבואר ג"כ ממ"ש הריטב"א ז"ל בדף י"ו בשטר מנ"ל וז"ל איכא דק"ל אמאי לא מקשינן אחרת לאמה העבריה ונימא מה אמה העבריה נקנית בכסף כדילפינן לעיל מקרא אף אחרת מקנייא והא ל"ק כלל לפום מאי דכתיבנא לעיל דלא ילפינן כסף באמה מוהפדה אלא מאחרת כו' יע"ש הרי מבואר דס"ל דמוהפדה ליכא למילף הואיל וקונה עצמה בכסף משום דלא תליא הא בהא הן אמת דק"ל לתירוץ הריטב"א ז"ל שכתב דהא ל"ק כלל לפום מ"ש דלא ילפינן כסף באמה מוהפדה אלא מאחרת שהרי בגמ' לא הוצרכנו לומר דטעמא דאמה העבריה דנקנית בכסף היינו משום הואיל ומקדשא בכסף דהיינו משום דהקישה הכתוב לאחרת אלא מקמי דידעינן ג"ש דש"ש אמנם למסקנא דהתם דילפינן ש"ש ה"נ באמה נקנית בכסף בלאו טעמא דהקישה הכתוב לאחרת דילפינן שכיר הנאמר בע"ע הנמכר לישראל מע"ע הנמכר לגוי ואמה העבריה ילפינן מדהקיש הכתוב עברי לעבריה וכבר התוספות שם הוקשה להו דקרא דוהפדה למאי אצטריך לאשמועינן דנקנית בכסף ת"ל מג"ש דש"ש ותירץ דקרא אצטריך לגרעון כסף אבל להקנות בכסף לא צריך קרא יע"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למאן דיליף ש"ש למאי אצטריך קרא דכי יקח לאשמועינן דאשה נקנית בכסף ת"ל מדהקישה הכתוב לאחרת וצ"ע תו ק"ל לדעת הריטב"א ומוהרימ"ט ז"ל דס"ל דלא תליא הא בהא מהא דאמרינן התם דף ח' מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים ופרכינן האי תבואה וכלים היכי דמי אילימא דלא מקנייה כלל ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף כו' והשתא מאי קושיא אימא דלענין קונה את עצמו ה"נ דמהני אפילו בשוה כסף ולענין שהוא נקנה בעינן כסף ממש דומיא דחליפין שכתב מוהרימ"ט דאע"ג דקונה את עצמו אינו נקנה ורש"י ז"ל שם כתב וז"ל ישיב כו' וכיון דמפריק ביה אקנויי נמי מקני בה דכתיב גאולתו מכסף מקנתו ודו"ק:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מי </b>
+<b> שמכרוהו ב"ד יש לרבו ליתן לו שפחה כנענית כו'.</b> הנה מוהרח"ש ז"ל ח"ג סי' מ"ד נסתפק בהא דאמרינן רבו מוסר לו שפחה אי היינו דוקא בשפחה שיש לו לרבו אבל שפחה של אחרים אסור או דילמא ל"ש יע"ש והוא תימא איך אישתמיטתיה מיני' סוגיא דתלמודא פ"ו דתמורה דאמרינן התם האומר לחבירו הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי ר"מ אומר אינו אתנן וחכ"א אתנן ואוקמא שמואל בע"ע ופריך א"ה מ"ט דרבנן שפחה לע"ע מישרא שרי כו' הרי מבואר דאפי' בשפחה של אחרים מותר וכמו כן יש לתמוה על הרב חד"ה דפשיטא לי' מלתא דע"ע אסור בשפחה שאינו של רבו ממ"ש בפרק השולח דמ"א ע"ב על מ"ש התוס' שם בד"ה לא תוהו כו' וז"ל והא דלא כייפינן בחציה שפחה כו' אנא היכא דנהיגי בה מנהג הפקר כו' וכתב הוא וז"ל ואין להקשות ומאי קושיא דהא אפשר לי' לישא ע"ע דמותר בכנענית ובבת חורין דכה"ג הקשו לעיל דהוא ימכור עצמו בע"ע דא"כ משום דנהיגי בה מנהג הפקר נמי לא היו כופין את רבו כיון דאפשר לה בע"ע אלא ע"כ דאיירי דאין לרבו ע"ע ודוקא רבו שרי לו למסור לו שפחה כנענית שלו אבל בשפחה כנענית שאינה לרבו של ע"ע אסור בה אבל לעיל ניחא שימכור צד חורין שלו למי שיש לו שפחה כנענית ויהי' מותר בה א"ד יע"ש והוא מן התימה איך פשיטא לי' מילתא הפך סוגיא דתמורה ועיקר קו' נראה דלק"מ כיון דמעשה דחציה שפחה בימי ר"י הואי בימי ר"י ע"א מי הואי והא אין ע"ע נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וכדפרכינן בפרק האומר בימי ר' שמלאי ע"ע מי הואי ודוקא אמתני' דמי שחציו עבד ק"ל ז"ל שפיר משום דבבי' ב' היובל הי' נוהג כמ"ש התוס' וזה פשוט: ודע שמוהרימ"ט ז"ל בחי"ד דל"ט נסתפק במכרוהו ב"ד שלא מסר לו רבו שפחה כנענית אם הוא מותר ולא הכריח יע"ש ולכאורה הי' נראה להביא ראי' דמותר בשפחה כנענית ממ"ש רש"י ז"ל ס"פ האומר דס"ט ד"ה טיהרת את הזכרים שילכו למקום שאין מכירין ויאמר עבד אני ונושא שפחה ואין מוחין בידו כו' יע"ש ואי ס"ל דדוקא בשפחה של רבו הותר איך יכול לומר עבד אני ונושא שפחה הא כל שאין רבו כאן אינו נוש' שפח' אמנם הא ודאי בורכ' איהו כמ"ש רש"י ויאמר עבד אני היינו עבד כנעני דמותר בשפחה דעלמא ודע שרש"י ז"ל שם בסמוך בד"ה מאי ניהו כתב וז"ל ולהכי נקט זיל גנוב וה"ה נמי דהוה מצי להקשויי מי שרי לאנסובי עצה למגנב אלא מקו' אחרת סלקה דאי הוה מקשי לי' הכי הו"מ לשנויי אלא דאמר לי' מכור עצמך לע"ע וראיתי להרב ח"ה ז"ל שהקש' שם וז"ל ק"ק אכתי איך יהיב לי' עצה זו שהאדון ישחרר לבניו ויעבור עליו באיסור עשה דלעולם בהם תעבודו ומי יימר דמשחררו ויעבור בעשה עכ"ל ולא ידעתי אמאי ל"ק לי' קושיא הלזו אמתניתין דקתני יכולים ממזרים ליטהר כו' דהאיך מתקנינן לי' בעצה זו שישחרר ויעבור עשה דלעולם בהם תעבודו ונראה דאמתני' ל"ק לי' משום דכיון דהאב הוא המשחרר אותם כדי ליטהר זרעו אין כאן משום עשה דלעולם בהם תעבודו אבל הכא גבי אדון ק"ל שפיר ואכתי לא ידעתי מי הגיד לו דהא דר' שמלאי מיירי כשהאדון מוסר לו שפחה כנענית ולא נימא דרבי שמלאי יהיב לי' עצה שימכור עצמו בע"ע ויקח שפחה משלו והנרא' דס"ל דלא הותר אלא שרבו מוסר לו שפחה כנענית אבל משלו אינו רשאי וכהצד הא' שכ' הרב מוהרימ"ט ז"ל ואף לפי צד זה נראה דל"ק דאכתי איתיה בתקנתא שיקנה אותם העבד משל רבו וישחרר אחר כך ודוק: כתב מרן הכ"מ וז"ל ובמכילתא אם אדוניו יתן לו אשה רשות וז"ש רבינו יש לרבו כלו' הרשות בידו הנה הרא"ם ז"ל הק' לרש"י ז"ל שכ' בפי' החומש שהרשות ביד רבו למסור לו ש"כ דמנ"ל שהוא רשות דילמא חובה הוא ומ"ש במכילתא שהוא רשות הוא אליבא דר"י דסבירא לי' דקרא דאם בגפו יבא אתא ללמד שהוא רשות אבל רש"י ז"ל דס"ל דקרא דאם בגפו אתא ללמד דאם יחידי נכנס יחידי יצא וכראב"י ליכא הוכחה מהאי קרא לא לרשות ולא לחובה וקושיא זו שייכא לרבינו שפסק כראב"י ופסק שהרשות ביד רבו והרב צדה לדרך הקשה לדברי הרא"ם ז"ל הלזו דאם איתיה שהוא חובה כדי לקיים מצות עשה דוהתנחלתם היכי אמרינן בפ"ק דקי' דכ"א שהיתר ש"כ לישראל הוא חידוש שחידשה תורה ואי כדברי הרא"ם מאי חידושיה הלא בכל התורה כולה אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ה"נ נימא דאתי עשה דוהתנחלתם ודחי לאו דלא יהיה קדש והרב מש"ל ז"ל תמה עליו דע"כ ל"ק הרא"ם שהוא חובה אלא לאחר שחידשה תורה להתיר ש"כ לעבד אבל אם לא היה הכתוב מתיר מהיכא תיתי שכדי שיקיים האדון מ"ע דוהתנחלתם שיעבור העבד על לאו דלא יהיה קדש אטו אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך א"ד ואנכי הרואה תמהני עליו שהרי כתבו התוספות פ"ק דשבת דף ד' ד"ה וכי דע"כ לא אמרינן אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך אלא דוקא היכא דפשע כי ההיא דהדביק פת בתנור אבל היכא דליכא פשיעה אומרים לאדם חטא והביאו ראיה מדאמרינן בריש תמיד נשחט דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה הרי שהכהנים קא עברי עשה דהשלמה כדי שיקיים מחוסר כפורים עשה דפסח ה"נ דכוותא כיון דליכא פשיעה ועיקר קושית הרב צידה לדרך נראה דקושיא מעיקרא ליתא דע"כ לא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה אלא היכא דבעידנא דקא מעקר הלאו מקיים העשה משא"כ הכא דמשעת בעילה קא עבר הלאו דלא יהיה קדש ועשה דוהתנחלתם לא מקיים עד שיבא הולדות לאויר העולם ועיין בתוספות פ"ק דבתרא דף י"ג ד"ה כופין ובפ' השולח ד"מ שהקשה שם מעין קושית הרב ז"ל דליתי עשה דפרו ורבו וידחה ל"ת דלא יהיה קדש ותירץ שם משם ר"י חדא דבעידנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה דמשעת העראה קא עקר הלאו ועשה דפרו ורבו לא מקיים עד גמר ביאה ועוד דהיא אסורה לו דלגבי דידיה ליכא עשה כו' יע"ש ומה שקשה לכאורה על דבריהם מההיא דפ' תמיד נשחט דקעברי כהנים אעשה דהשלמה אע"ג דבדידהו ליכא עשה דפסח עיין ישוב לזה בס' זרע אברהם ח"א דק"ס ע"ג ודו"ק : עוד כתב הרב מש"ל ז"ל וז"ל ולעיקר קו' הרא"ם ז"ל נראה לתרץ בהקדים מה שיש להקשות לרבי ישמעאל למאי אצטריך קרא דאם בגפו ללמד דקרא דאם אדוניו שהוא רשות הא כל אם שבתורה הוא רשות אם לא דגלי קרא במקום אחר שהוא חובה וכדאמר ר"י גופיה סוף ס' יתרו אם תקריב מנחת בכורים חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות ת"ל תקריב הרי דאי לאו קרא דתקריב משמעותיה הוא רשות ונראה דודאי משמעותיה דאם הוא רשות היכא דאין הסברא שהוא חובה כההיא דבכורים דמהיכא תיתי דנחייב להקריב מנחת בכורים אבל אם אדוניו יתן לו אשה אדרבא הסברא מוכחת שהיה חובה משום דכבר נצטוינו לעולם בהם תעבודו והו"א שיהיה חובה למסור לו שפחה כנענית כדי לקיים עשה דלעולם בהם תעבודו להכי אצטריך קרא דאם בגפו ללמד שאינו חובה וראב"י ס"ל דללמד שהוא רשות לא אצטריך קרא משום דמצוה זו היא כמו מצות שלוח הקן שאינו מחוייב לרדוף אחריה אלא אם יזדמן לו יתחייב בה ה"נ דכוותיה אף שנצטוינו לעולם בהם תעבודו מנ"ל שנהיה מחוייבים לרדוף אחריה את"ד יע"ש: ואחר המחילה דבריו תמוהים ואשתמיטתיה מיניה סוגיא דפ"ק דסוטה דבפ' השולח דף מ"ב דאמרינן התם בהדיא דר' ישמעאל ס"ל דלעולם בהם תעבודו הוא רשות ולא חובה ור"ע ס"ל דלעולם בהם תעבודו חובה וכיון שכן איך הפה יכולה לדבר דטעמא דר' ישמעאל דאצטריך קרא דאם בגפו ללמד שהוא רשות הוא משום דהסברא מוכחת שהוא חובה משום מצות עשה דלעולם בהם תעבודו הרי לר' ישמעאל אפי' במזומנת אצלו הוא רשות כ"ש שאינו מחוייב לעשות טצדקי ובהכי היה מקום ליישב דברי רבינו ז"ל דפסק כראב"י וס"ל דהרשות ביד רבו משום דכיון דקי"ל כר"ע דקרא דלעולם בהם תעבודו אצטריך לומר שהוא חובה ע"כ קרא דאם אדוניו יתן לו אשה רשות הוא דאם איתא שהוא חובה לעשות טצדקי כדי לקיים עשה דוהתנחלתם א"כ קרא דלעולם בהם תעבודו לר"ע למאי אצטריך ללמד שהוא חובה מקרא דאם אדוניו יתן לו אשה נפקא מק"ו שאם הוא מחוייב לעשות טצדקי כ"ש במזומנים אצלו ומה מאד מתקו לחכי דברי המכילתא דאחר שהביא דברי רבי ישמעאל קאמר רע"א אם בגפו יבא כו' לומר שאינו יוצא בראשי אברים כו' דהיינו משום דר"ע לטעמיה דדריש לעולם בהם תעבודו ללמד שהוא חובה ומש"ה נייד מדרשת ר' ישמעאל דלר"ע ללמוד שהוא רשות לא אצטריך קרא דמקרא דלעולם בהם תעבודו נפקא וכדבר האמור ומ"מ אכתי יגדל התימא על ר"י דכיון דס"ל דלעולם בהם תעבודו הוא רשות מהיכא תיתי לן לומר דאם אדוניו יתן לו אשה חובה אדאצטריך קרא דאם בגפו ללמד שהוא רשות כיון דכל אם שבתורה הוא רשות ומכ"ש הכא דהסברא ג"כ מסייעתו ולכן נראה לי דטעמא דר"י דהוה אמינא שהוא חובה לאו משום קרא דוהתנחלתם כמ"ש הרב אלא ה"ט דהו"א שהוא חובה כל שאין לעבד אשה ובנים שהתורה חייבתו על האדון למסור לו שפחה כנענית כדי שלא יהי' יושב ובטל והתורה אמרה לא תוהו בראה לשבת יצרה והתירתו תורה בשפחה כנענית מפני תקנת רבו שיהיו הולדות שלו להכי אצטריך קרא דאם בגפו ללמד שאם נכנס יחידי יצא יחידי ואינו חייב למסור לו ש"כ ור' ישמעאל אפי' בשאין לו אשה ובנים יכול הרב למסור לו ש"כ אלא שאינו חובה וראב"י כיון דדריש לי' לומר שאין רבו רשאי למסור לו ש"כ ממילא שמעינן דאם אדוניו הוא רשות דאם הי' חובה ומשום שלא יהא יושב ובטל א"כ אדרבא איפכא מסתברא דהיכא שאין לו אשה ובנים מוסר לו רבו שפחה והיכא דיש לו אינו מוסר לו רבו שפחה ואם כן מדגלי קרא דהיכא דאין לו אינו יכול למסור ע"כ דאם אדוניו הוא רשות וכיון דרבינו ז"ל פסק כראב"י משו"ה פסק שהוא רשות כנ"ל:
+<b>והמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית כשאר כל ישראל</b> נרא' ודאי דממזר שמכר את עצמו מותר בשפחה כנענית שהרי בהיותו ב"ח הי' מותר בשפחה ובשביל שמכר את עצמו לא ניתוסף בו קדושה וזהו שהאריך רבינו בלשונו וכתב אסור בשפחה כשאר כל ישראל לאשמועי' שדין מוכר את עצמו כשאר כל ישראל ב"ח ומי שמותר בשפחה בהיותו ב"ח פשיטא ודאי דמותר בהיותו עבד וזה דבר פשוט אך מספ"ל לדעת רבינו ז"ל אם רבו כופהו לזה כדי שיוליד ממנה עבדים מי נימא דמוכר את עצמו דמיעטיה קרא דאין רבו מוסר לו ש"כ משום אי' שפחה דרביע עילויה הוא דדוקא במכרהו ב"ד התירתו תורה והילכך בממזר שמכר את עצמו כיון דלא רביע עילויה איסורא יש כח ביד רבו לכופו או דלמא מוכר את עצמו גזירת הכתוב הוא דאין רבו מוסר לו ואפי' במקום שהוא מותר בשפחה והנה לדעת הריטב"א ז"ל שכתב בחי' דמוכר עצמו דמיעטי' קרא ה"ד לענין כפייה אבל אה"נ דמותרת לו אין כאן מקום ספק כלל וכמובן: אך לדעת רבינו ז"ל יש להסתפק גם לדעת מוהרשד"ם ז"ל שכתב בדעת רבינו דס"ל דאיסור השפחה מדרבנן נראה דאין כאן מקום להסתפק שלדעתו ז"ל עכ"ל לדעת רבינו דכי מיעטיה קרא היינו מדין כפייה וכמו שהאריך בזה הרב מש"ל ז"ל עכ"ל אך לדעת החולקים על מהרשד"ם ז"ל יש מקום להסתפק והריטב"א ז"ל הביא ראי' לסברתו ז"ל מדאצטריך בגמ' לת"ק דר"א למעוטי מוכר את עצמו אינו נרצע מקרא דאזנו ואם אי' דמוכר עצמו אסור בשפחה ל"ל קרא למעוטי מרציעה ת"ל דכל שאין לו אשה ובנים אינו נרצע והיא היא קו' התוס' שם ד"ה ולא אזנו והנרא' מדבריהם דס"ל שלא כדעת הריטב"א מדהוצרכו לתרץ באנפא אחרינא ואולם תמהני על דבריהם ז"ל אמאי לא תי' דקרא דאזנו אצטריך למעט ממזר שמכר את עצמו דמשום דבעינן אהבתי את אשתי וליכא כיון דמותר בשפחה ולהכי איצטריך מיעוטא דאזנו וצל"ע:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מה </b>
+<b> בין מוכר עצמו כו' ומוכר עצמו אין מעניקין לו כו'. </b> שם דף ט"ו מאי טעמא דתנא קמא אמר קרא הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו ואידך לו ולא לב"ח מדס"ל בעלמא כר"נ אתא לו אפקי' ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ ויש מן התימ' על רבינו ז"ל דכאן פסק כת"ק דר"א ובפ"ב מה' מלוה פסק כר"נ והרב ל"מ ז"ל כתב ליישב דברי רבינו ז"ל שהוא מפרש כפירוש הרב נתנאל שכתבו התוס' דת"ק נמי מודה גבי הלואה דק"ל כר"נ ובשכירות דוקא הוא דפליגי ורבינו לא כ"כ אלא גבי הלואה אבל לענין שכירות ודאי דלית לי' כר"נ ואע"פ שסתם רבינו ולא חילק בין שכירות להלואה סמך עצמו אמ"ש בפרקין דהענק' ע"ע לעצמו ואין ב"ח גובה הימנו דמשם נלמד לשכירות א"ד יע"ש וכ"כ הרב גד"ת דש"א ע"א והנה מלבד שדרך זה לא יתכן לדעת ה"ה שכתב בה' מלוה דזהו מחלוקת דברייתא בין ת"ק לר"א עוד איכא לאקשויי עלה דאיך אפשר לומר שרבינו לא חילק בין שכירות להלואה משום שסמך עצמו אמ"ש דהענקת ע"ע לעצמו ואין ב"ח גובה הימנו שהרי משמע מדברי רבינו דס"ל דאפי' לאחר שבא הענק' ליד העבד אין ב"ח גובה הימנו וכמו שדקדק מוהרימ"ט מדבריו וכמו שכן נראה בהדיא ממ"ש בפי"המ ואלו בשכירות פשיטא ודאי דלאחר שבא לידו ב"ח גוב' הימנו וא"כ איך אפשר לומר דסמך למ"ש בדין הענקה ודוק: והרב גד"ת הק' לפי' הרב נתנאל שהרי מקמי הכא הוה בעי בגמ' לומר לרבנן דלא מבעי לי' לו ולא ליורשיו וקא מתמיה יורשיו אמאי לא שכיר קרייה רחמנ' ומש"ה נייד מאוקמתא הלזו וא"כ אי לענין ב"ח יש לחלק בין הענק' לשכירות תיקשי נמי ב"ח אמאי לא שכיר קרייה רחמנא את"ק יע"ש ועיין בהרב החידושין שתי' קו' הלזו וז"ל וי"ל כיון דפעולתו ליורשיו בשכיר הא אקיים ביה דינא דשכיר בחדא מילתא א"נ כי קרייה רחמנא שכיר לאו לגריעותא קריה שכיר ע"ש: והרב מש"ל יחס סברא הלזו דהר' נתנאל ואיכא מ"ד שכתב בעה"ג לדעת המרדכי שכתב ר"פ י"ן דשכר פעולה שמעולם לא בא לידו ולא גבה נראה דהוי ראוי כו' והק' הוא דכיון דהוא פסק דמלוה לא חשיב ראוי למה שכר פעולה חשיב ראוי ותי' דס"ל למרדכי כדעת דאיכא מ"ד והר' נתנאל דבשכירות לא ק"ל הא דר"נ ומש"ה חשיב ראוי כיון דלא שייך דר"ן א"ד יע"ש ויש לי לדקדק עליו שהרי מור"ם ז"ל בא"ה סי' ק' ס"ג פסק להא דהמרדכי ז"ל דשכר פעולה מקרי ראוי ומלוה לא חשיב ראוי וא"כ עכ"ל דס"ל דבשכירות לא שייך דר"נ ובח"מ סי' פ"ו פסק מרן דבשכירות קי"ל כר"נ ולא הגיה עליו מור"ם וצ"ע ועיין בהרב בית שמואל סי' הנזכר ודוק. והרב ש"ך ז"ל ח"מ סי' פ"ו כתב דרך אחרת ליישב דברי רבינו ז"ל שהוא מס' מעין הר' נתנאל דמ"ש ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ ר"ל ובכל מילי דצדק' כגון מעשר עני ושאר צדקה נמי לא ס"ל כר"נ דהדבר ידוע דהענקה מדין צדקה הוא והילכך לא אצטריך לו למעט ב"ח דבעלמא ושאר צדקה לא ס"ל כר"ן כדאיתא בתוס' ופסקו רבינו פ"ו מה' מתנות עניים וכ"כ המרדכי ז"ל פ"ק דב"ב א"ד והרב מש"ל תמה עליו שהרי כתב ה"ה זה מחלוקת ת"ק ור"א ולפי דבריו לא פליגי בדינא דרבינו ת"ק ור"א יע"ש וזו ודאי אינו מן התימא שהש"ך לא כ"כ ליישב דברי ה"ה אלא שבירר דרך לעצמו ליישב דברי רבי' כמו שיראה המעיין. אך מה שיש לי מן התימא דאיך אפשר לומר דמ"ש בעלמא לא ס"ל כר"ן היינו לענין צדקה דאם איתא מאי אירייא משום דר"ן הרי בצדקה אפי' אחר שבא לידו אינו גובה ב"ח ממנו ולא שייך בהא דר"ן כלל וצ"ע ולי נראה ליישב דברי רבינו ז"ל בדרך אחרת כלפי מה שראיתי להרב החידושין הנדפסין מחדש שהקש' וז"ל וא"ת כאשר יברכך ה' אלהיך תתן לו רבנן מאי דרשי ביה דתרוייהו צריכי לרבנן למעוטי מוכר עצמו דלא יהבינן לי' לא חמש סלעים דקציב לו אף שלא נתברך הבית בגללו ולא לפום ברכת הבית וכן לר"א צריכי לאשמועינן דאין מוציאין מזה ונותנין לזה לא חמש סלעים ולא לפום ברכת הבית ממורי נר"ו א"ד ז"ל וא"כ איכא למימר דס"ל לרבי' דלפום סוגיא דפ' השולח ודפ' כ"ש דס"ל לרבא ור"ן דמוציאין מזה ונותנין לזה עכ"ל דס"ל דת"ק נמי ס"ל כר"ן ובהא פליגי דלת"ק ס"ל דחד לו אצטריך למעוטי מוכר ואידך למעט ור"א ס"ל דתרוייהו למעט ב"ח וחד למעט חמש סלעים ואידך לנתברך הבית וצריכים ות"ק ס"ל דכיון דמעטיה קרא תרוייהו ממעטינן הענקה דחמש סלעים ונתברך הבית בגללו כנ"ל נכון ומה שתי' הרב מש"ל ז"ל דרבינו ס"ל דהא דאצטריכו בגמ' לומר דטעמא דת"ק לית לי' כר"ן היינו מקמי דידעינן טעמא דת"ק דס"ל דמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית אבל לפי האמת דרשינן אם אדוניו יתן לו למעט מוכר עצמו דע"ע מכי משנה שכר שכיר נפקא ותו לא אצטריך לן לו דהענקה למעט מוכר עצמו משום דקרא דכי משנה שכר שכיר הוא טעם להענקה וכמו שפרש"י ז"ל משום דעובד ביום ובלילה וכיון דמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית ממילא משמע דאינו חייב להעניק את"ד יע"ש נראה שאין תי' זה עולה לדעת מוהרשד"ם ז"ל חי"ד סי' ק"ץ שהביא הרב ז"ל לעיל דין ג' שדעת רבינו דאסור השפחה מד"ס וכן כתב הרדב"ז ז"ל ח"א סי' קפ"ח שזה דעת רבינו וא"כ עכ"ל דכי ממעטי' מוכר עצמו דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית מקרא דאם אדוניו יתן לו אשה היינו לומר שאין רבו כופהו אבל מדעתי' ה"נ דשרי מדאורייתא דלא עדיפא משאר ישראל וכמ"ש הרב ז"ל שם וכיון שכן אכתי אצטריך קרא לו דהענקה למעט מוכר עצמו היכא דמסר לו רבו מדעתו ש"כ דאיכא טעמא דכי משנה ש"ש והדק"ל ודוק. עוד ראיתי להרב מש"ל ז"ל שהקש' בדין י"ג וז"ל וא"ת אכתי ק' ל"ל לו דהענקה למעט מוכר עצמו הא מדאצטריך לרבות הענקה באמה ע"כ דהענקה לא שייך אלא במכרוהו ב"ד ומש"ה אצטריך קרא ללמד דמכירת האב הוה כמכרוהו ב"ד דאי אמרת דהענקה שייך אף במוכר עצמו תיקשי מהיכא תיתי שנמעט האמה מדין מוכר עצמו דאיצטריכ' קרא לרבות א"ד יע"ש מה שתי' ולי נראה דלק"מ דאי לא כתיב ואף לאמתך הו"א כיון דטעמא דהענקה משום דעובד ביום ובלילה א"כ באמה העבריה שאינו יכול למוסרה לעבדו אינו חייב בהענקה וממילא הוה ממעטינן מוכר עצמו מהענקה מה"ט והשתא דכתיב ואף לאמתך וגלי לן קרא דאפי' בדליכא טעמא דכי משנה ש"ש חייב בהענקה הוה ילפינן מוכר עצמו דחייב בהענקה מאמה העבריה להכי אצטריך קרא למעוטיה כנ"ל פשוט:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>הענקת </b>
+<b> ע"ע לעצמו ואין ב"ח גובה הימנו.</b> הנה מוהרימ"ט ז"ל דקדק מדברי רבינו דס"ל דאפילו אחר שבא לידו של עבד ההענקה אין ב"ח גובה הימנו וכן נראה בהדיא מדבריו שכתב בס' החי' שם יע"ש ושלא כדעת ז"ל שכתב בד"ה לו ולא לב"ח אין האדון מחויב להגבות הענקה לב"ח אשר מבואר מדבריו דכל שבא ליד העבד יבא ב"ח ויגבהו וכן נרא' שהוא דעת האיכא מ"ד שכתב בעה"ת שער כ"א ח"א דכתב שכירות והענקה אין נכנס לוה שני תחת שעבוד לוה ראשון מדר"ן יע"ש ואלו הי' דעתו ז"ל דבהענקה אפילו בא ליד העבד אין בעל חוב גובה הימנו היכי יליף שכירות מהענקה הא הענקה גזירת הכתוב הוא שהרי אפילו בא ליד העבד אין ב"ח גובה הימנו ואלו בשכירות פשיטא ודאי דאחר שבא לידו ב"ח גובה הימנו וראיתי להרב מש"ל ז"ל שתמה על דברי רבינו דבגמרא אמרינן דר"א דדריש לו ולא לב"ח מדס"ל בעלמא כר"ן ות"ק דלא דריש הוא משום דבעלמא נמי לא ס"ל כר"ן ואם איתא אפילו נימא דר"א לא ס"ל בעלמא כר"ן אכתי אצטריך לו למעוטי אפילו אחר שבא ליד העבד הענקה והאריך בקו' הלזו וסוף דבריו תי' דס"ל לרבינו דכיון דנקט קרא דינא כר"ן בהענקה ש"מ אין שעבוד הב"ח חל על אלו המעות משום דרחמנא זכי לי' לדידי' וא"כ אפילו אחר שבאו לידו של עבד אין ב"ח גובה הימנו ור' טביומי דס"ל כת"ק יליף ג"ש דש"ש ור"ן נמי משום דלא הוה ידע טעמא דת"ק דמיעט שפחה ממוכר עצמו הוכרח לומר דטעמא דת"ק דלא מיעט לו ולא לב"ח משום דבעלמא נמי לא ס"ל כר"ן ולומר דאצטריך למעט לאחר שבא ליד העבד לא ס"ל האי דינא לת"ק אבל לדידן דקי"ל דטעמא דת"ק משום דלא יליף ש"ש ואייתר לן לו למעט ב"ח כי היכי דמיעט קרא כשהם ביד האדון ה"נ נמעט אף לאחר שבא ליד העבד את"ד ואחד הרואה יראה כמה מהדוחק בישוב זה דכיון דרב טביומי ס"ל דאין סברא כלל לומר דקרא מיעט אפי' אחר שבא ליד העבד כדקאמר ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"ן וכן נמי מדהוצרך רב טביומי לומר דר"א דריש לו ולא לב"ח מדס"ל כר"ן ול"ק דר"א ס"ל דכי מיעט רחמנא אפילו בא ליד העבד ואתיא דר"א ככ"ע ות"ק ס"ל דלאחר שבא ליד העבד אין סברא למעט משמע דדחיקא לי' מילתא לרב טביומי ליחס סברא זו אפילו להא דלית הלכתא כותיה א"כ מאין הרגלים לנו לומר דלדידן דטעמא דת"ק משום דלא יליף ש"ש כי מיעטי' קרא לגמרי ממעט הא ודאי אין הדעת סובלתו ולדידי חזי לי ליישב דעת רבינו ז"ל דלרבינו ז"ל קשיתיה קושית הרב החידושין שכתבנו לעיל בדין ג' דקרא דכאשר ברכך תתן לו ולר"ג מאי דריש ביה ור"א נמי מאי דריש בי' ומכח זה הוצרך לומר דלר"א תרוייהו צריכי למעט לו ולא לב"ח חד לאשמועינן דאין האדון חייב להגבות הענקה לבע"ח ולאפוקי מדר"ן וחד לאשמועי' דאפילו אחר שבא ליד העבד אין ב"ח גובה הימנו דאי כתיב חד לו גרידא הוה מוקמי' לי' לדר"ן דוקא דתפס' מועט תפסתא ולר"ג אצטריך חד לו למעט מוכר עצמו ואידך למעט ב"ח אפילו אחר שבא ליד העבד דכיון דבעלמא לא ס"ל כר"ן ע"כ כי מיעטיה קרא אפילו אחר שבא ליד העבד דאלו לדר"ן בעלמא נמי דינא הכי והיינו דהוצרכו בגמרא לומר דר"א ע"כ ס"ל כר"ן ות"ק ע"כ לא ס"ל כותיה דאי ס"ל כר"ן הא אצטריכו תרוייהו כדכתיבנא כנ"ל הנכון ליישב דברי רבינו ז"ל ע"פ דרכו של הריטב"א ז"ל והרב מש"ל ז"ל ולדרך שכתבנו לעיל ליישב דעת רבינו לא יתכן תי' זה כמובן ודוק :
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכן </b>
+<b> אם נתן אחד לעבד מעות על מנת שתצא בהם לחירות כו' יצא העבד לחירות כו'.</b> כתב הרב בעל ט"ז יורה דעה סימן רס"ז סעיף קטן י' וז"ל ונ"ל אע"ג דבסי' רכ"ב אמרינן דאם נתן לה ע"מ שאין לבעליך רשות בו לא מהני ואפי"ה מהני אם אומר מה שאתה נותן לפיך ולהרמב"ם ז"ל מהני אפי' אומר מה שתרצי עשי מ"מ הכא לא מהני אלא דוקא ע"מ שתצא לחירות דשאני עבד דאין לו יד כלל בלא האדון לא בקרקע ולא בפירות כו' אבל גבי אשה ודאי יש לה יד ג"כ דהנותן מתנה לאשה קנתה הגוף רק שהבעל אוכל פירות וע"כ מהני אם אמר מה שאת נותנת לפיך כו' ע"כ לא מהני בעבד כל זה אלא דוקא באומר שיצא לחירות כו' ואף ר"ח שאינו מחלק שם ומביא ראיה מאשה לעבד היינו לכל אחד כלשונו כו' אבל לא שיועילו לשונות שאמרו גבי אשה בעבד ג"כ זה לא עלה על דעת שום פוסק אלא שבדרישה כו' ולא דק בזה את"ד והרואה יראה שדבריו מן המתמיהין ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה לשון רבינו פי"ג מהלכות זכיה דין י"ד שכתב בהדיא כדברי הפרישה וז"ל וכן אם אמר לעבד שתאכל בהן ותשתי בהן כו' או ע"מ שתצא בהם כל מה שתרצי בלא רשות אדון שלך לא קנה האדון כו' גם להפרישה ז"ל נראה דאשתמיט מיניה לשון רבינו ז"ל מדלא הזכירו על דל שפתיו וכן מבואר ג"כ מדברי התוס' פ"ק דקדושין דכ"ד ד"ה ור"א שכתבו וז"ל ועוד מייתי ראיה מההיא דפסחים כו' ומשני כגון דמקני לי' ע"מ שאין לרבו רשות בו והיינו כר"ש דלר"א הוה צריך לאוקמא שאמר לו ע"מ שתצא בו ידי פסח יע"ש הרי מבואר דבע"מ שתצא בו ידי פסח מהני וה"ה ע"מ שתאכל ותשתי וזה פשוט. ודע שמדברי רבינו ז"ל לא פורש אם הרב נותן מתנה לעבד אי קני העבד דומיא דאשה דאמרינן הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות או לא אך מדברי התוס' והרא"ש והריטב"א שם מבואר דבעבד לא קנה גם הריטב"א שם בחדושיו כתב וז"ל ויש מרבותינו שהיו סוברים לומר דכי היכי דקי"ל דהנותן מתנה לאשתו קנתה כך הנותן מתנה לעבדו קנה גוף ופירות והא ודאי בורכא היא כו' וגבי עירוב אמרי' אבל לא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו דאלמא אפי' לזכות לאחרים מיד רבו אין לו יד כו' יע"ש אלא שמה שהביא ראיה מההיא דעירוב הן דברים תמוהים בעיני דנראה דס"ל דזכיה לאחרים מיד רבו עדיפא מזכיה לעצמו וכיון שאינו זוכה לאחרים מיד רבו כ"ש שאינו זוכה לעצמו וזה ודאי ליתא שהרי אסיקנא בנדרים דפ"ח דע"י אשתו אינו זוכה אלא כשיש לה חצר באותו מבוי ומטעם דמיגו דזכיה לנפשיה זכיה לאחרינא אבל בדלית לה חצר אינו זוכה על ידה אע"ג דלעצמה זוכה אשר מבואר שזכיה לאחרים גריעה מזכיה לעצמה וכן מבואר שם בהר"ן יע"ש וצ"ע: עוד כתב הריטב"א שם וז"ל מיהו צריך תלמוד הרב שנתן מתנה לעבדו וזכה לו על ידי אחר אם זיכה בה לגמרי דומיא דאשה או דילמא אין קנין לעבד בלא רבו אפי' במתנה שזכו לו אחרים מיד רבו ומסתברא לי דבהא נמי אין קנין לעבד כו' יע"ש ומדברי המרדכי שכתב שם וז"ל משם הרב אלחנן ואם הבעל נתן מתנה לאשתו קנתה כדאמרינן פרק ח"ה ואומר הרב אלחנן דההיא יש לדחות דמזכה לה ע"י אחר דכה"ג מהני אפי' בעבד יע"ש מבואר שחולק על הריטב"א וס"ל דהרב שזיכה לעבדו ע"י אחר מהני ועיין בתוס' פרק אלמנה לכ"ג דס"ו ד"ה ועבדים מקנו עבדים שכתבו וז"ל אפי' לר"ע דאמר אין קנין לעבד בלא רבו אפי' על מנת שתצא לחירות בהם משכחת לה במפקיר עבדו שאוכל בתרומה כו' יע"ש ומדלא כתבו בפשיטות דמשכחת לה בשיזכה לו הרב על ידי אחר ש"מ דס"ל כדעת הריטב"א וכן יש להוכיח גם כן מדבריהם דהא דאמרינן מה שקנה עבד קנה רבו לאו דוקא בנכסים שקנה בעודו עבד אלא אפי' בנכסים שהיו לו מקודם שמכר את עצמו בעבד אמרינן דקנה רבו מדלא תי' דמשכחת לה עבדים שקנו עבדים מנכסים שהיו לו מקודם ועיין במוהראד"ב סי' רנ"א ודוק ובנותן מתנה לאשתו מבואר מדברי רבינו פ"ג מה' זכיה דאין בהן לבעל אלא פירות וכ"כ התוס' והר"ן והריטב"א פ"ק דקידושין אלא שכתבו שמדברי רש"י פרק בן סורר ומורה נראה דס"ל דמתנתה כמציאתה לגמרי והמרדכי שם כתב וז"ל ור"י מקורביל היה מסופק בדבר אם יתנו מתנה לאשה שמא יזכה הבעל בין בגוף בין בפירות כו' יע"ש:<br><b> ראיתי </b> להרב דברי אמת בחלק קונטריסין ד"פ שתמה על גדולי ישראל איך אשתמיט מנייהו הא דאמרינן ס"פ מי שהיה נשוי מי שאמר לאשה נשואה נכסי לך ואחריך לפ' ומכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מוציא מיד הבעל כו' הרי מבואר דהנותן מתנה לאשה ל"ק הבעל אלא הפירות כדין נ"מ ומשום הכי אמרו דאם מכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מוציא מיד הבעל דאם נאמר דקנה הבעל גוף הפירות א"כ אין במכירתה כלום והבעל מוציאו אף קודם שתמות כי מה כחה למכור נכסי הבעל ואפי' נצ"ב אין במכירתה כלום כ"ש בנכסים של בעל והיכי אמרו דהדר אחריך ומוציא מיד הבעל יע"ש שהניחה בצ"ע ובאמת שהדבר מתמיהא ולפי חומר הנושא מקום יש בראש לומר דההיא דאביי לדעת הני רבוותא מיתפרשא בשנתנו לה נכסים על מנת שאין לבעלה רשות בו ואביי לא חש לפרש דמסתמא כדינו מתפרשא אפי' באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בו הבעל יורש אותם כמבואר מדברי רשב"ם והרא"ש פ' חזקת ועיין בהרב נת"מ דק"א ע"א וס"ל להני רבוותא דהלכה כשמואל דע"מ שאין לבעליך רשות גרידא מהני וכדעת ר"ע ור"ש הנגיד ואפי' לפוסקים כרב דלא מהני אלא באומר מה שאת נותנת לתוך פיך יש מהראשונים דס"ל דהבעל יורש אותה וכבר הארכתי בזה במ"א ומשום הכי קאמר אביי דלכי מתה הבעל מוציא מיד הלקוחות כנ"ל ובזה שאמרו דאם אמר ע"מ שאין לרבך רשות בו קנה האדון וכן באשה קנה הבעל ראיתי להריטב"א בחידושיו כתב שם וז"ל תימא היאך אפשר לומר שאם התנה עליו שלא יקנה רבו שיקנה בע"כ והרי כפל תנאו כו' ויש מפ' שהטעם מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל לפי שכל תנאי שעוקר את המעשה כו' יע"ש ועיין בהר"ן ותמיהא לי דהא קי"ל דבדבר שבממון תנאו קיים ובשלמא לרבא אמר ר"ש דס"ל שבע"מ שאין לבעליך רשות בו פליגי ר"מ ורבנן ניחא דר"מ ס"ל גבי שאר כסות ועונה דאפילו בדבר שבממון תנאו בטל אכן לר"א דס"ל דבע"מ שאין לרבך רשות בו כ"ע ל"פ דקנה הרב קשה טובא מאחר דקי"ל כר"י דבדבר שבממון תנאו קיים וכ"כ הרמב"ן ז"ל בתשו' הביאו הרב התרומות שער ד' דהנותן מתנה לחבירו על מנת שלא ישתעבדו לב"ח דתנאו קיים אע"פי שמתנה עמש"ב דבדבר שבממון תנאו קיים וצ"ע כעת:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כיצד </b>
+<b> בראשי אברי' כו' וחסרו אחד מכ"ד ראשי אברי' שאינן חוזרים יצא לחירות וצריך גט שחרור כו'.</b> הנה מדברי רבינו ז"ל דקדק הרב בית דוד ה' עבדים סי' קצ"ד דדוקא בכ"ד אברים שאינן חוזרים הוא דצריך ג"ש מדרבנן שמא יאמרו עבד אתה כמ"ש התו' והר"ן אבל בשן ועין דכתיב בקרא בהדיא אין צריך ג"ש כלל והיינו משום דפוסק כהמכריעין לפני חכמים ועל פי זה תמה עליו מרן כ"מ שכתב שהכריע הרי"ף כמ"ד צריך ג"ש בין בשן ועין בין בשאר ראשי אברים דמשמע שגם רבינו סובר כן ואי אפשר לומר כן שהרי כתב בהדיא א' מכ"ד ראשי אברים ואלו שן ועין הן מלבד כ"ד ראשי אברים ואולי כונתו ז"ל אדרבא אפכא שהרי"ף חולק על רבינו בזה את"ד יע"ש ותמהני עליו איך יצאו דברים אלו מפה קדוש דבהדיא כתב רבינו בפ"ד מה' חובל ומזיק דין י"א וז"ל כל עבד שיצא לחירות ועדיין לא הגיע גט שחרור לידו אין לו קנס כו' לפיכך המפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו כו' הרי מבואר דבשן ועין נמי צריך ג"ש דאלו למ"ד אינו צריך ג"ש נותן לו דמי עינו כדאיתא בפרק השולח וכן מבואר ממ"ש מרן בסמוך דין י"ד ובהשג' הראב"ד ז"ל שם ולפ"ז צ"ל שמ"ש רבינו לעיל בדין ג' שאין העבד יוצא לחירות אלא בכסף או בשטר או בראשי אברים לאו בחדא מחתא נינהו וזה פשוט:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הכהו </b>
+<b> כנגד עינו ואינו רואה כו' אין עבד יוצא בזה לחירות.</b> ברייתא פ"ק דקדושין דכ"ד ע"ב ופרכינן עלה למימרא דקלא לאו מלתא היא והתני רמי בר יחזקאל תרנגול שהשמיט ראשו כו' ומשני שאני אדם דכיון דבר דעת הוא אינו מבעית נפשי' כדתניא המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדי"ש כו' ע"ש ונראה דכיון דמבעית את חבירו חייב לשלם את נזקו מדי"ש ה"נ גבי עבד אם רצה לצאת י"ש חייב להוציאו לחירות: האמנם תמיהא לי מילתא דלא לישתמיט לשום אחד מהפוסקים ז"ל ראשונים ואחרונים לאשמועי' דין זה גבי עבד ובר מן דין קשה לי לדעת רש"י ז"ל שכתב בפרק השוכר את הפועלים גבי אין אדם מת ומשלם דכל דבדיני שמים חייב אי תפס לא מפקינן מיניה וכן היא סברת הראב"ד ז"ל גבי אבק ריבית והרב החינוך מצוה שמ"ד ועיין בהר"ב מש"ל פ' כ"א מה' מו"ל דס"ט ע"ג (וראיתי להרב יש"ש למס' ב"ק פ"ז סי"ו שכתב דע"כ לא כתב רש"י אלא דוקא לענין קלב"מ דמחוייב הוא מן הדין אלא משום דלא קטלינן ליה בתרי קטלי ומש"ה אי תפס לא מפקינן אבל היכא שאין בו חיוב מן הדין אלא י"ש פשיטא דאם תפס לא מפקינן מיני' יעויין שם ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי הראב"ד והרב החינוך ודו"ק) וכיון שכן קשה שהרי כתבו הר"ן והריטב"א וכל המפרשים ז"ל יציאת ראשי אברים דאע"ג דלא מגבינן קנסא בבבל כיון דקיי"ל דאי תפס לא מפקינן מיני' העבד הרי הוא תפוס בעצמו וא"כ ה"נ כיון דבדי"ש חייב המבעית את חברו הכא נמי אי תפיס לא מפקינן מיני' וא"כ הי"ל לומר דהעבד יוצא לחירות כיון שהעבד הוא תפוס בעצמו והי' נראה לומר דאע"ג דבדי"ש חייב ה"מ גבי מבעית את חבירו אבל גבי עבד כיון דאיכא מ"ע דלעולם בהם תעבודו אפילו מדי"ש לא מחייב והיינו שלא כתבו הפוסקים ז"ל דין זה גבי עבד אך קשה לי מהא דגרסינן בירושלמי ס"פ אלו נערות אההיא דמודה בקנס פטור וז"ל מהו שיאמרו לו צא ידי שמי' נשמענא מן הדא מעשה בר"ג שסימא את עין עבדו אתא גבי ר"י כו' ומה בידך ואין קנסות אלא בב"ד ובעדים ויאמרו לו צא יד"ש הדא אמרא שאין אומר לה צא ידי שמים ע"כ והשתא אם איתא דכל שחייב בשאר כל אדם די"ש גבי עבד אפילו בדי"ש לא מחייב מטעמא דאיכא צורך מצוה אם כן היכא פשיט לה בירוש' דכל מודה בקנס דפטור אפילו מדי"ש ממעשה דר"ג הא איכא למימר דאע"ג דמודה בקנס חייב לצאת י"ש בעבד אפילו מדי"ש לא מחייב ומהירושלמי הלזה ק"ל לסברת רש"י ודעמיה שכתבנו שכל שחייב לצאת י"ש אי תפס לא מפקינן מיני' דא"כ אמאי הוצרכו בירושלמי להוכיח דאינו חייב לצאת י"ש ממה שלא אמר לו ר"י לר"ג צא י"ש ובפשיטות הי"ל להוכיח דאם איתא דחייב לצאת י"ש גבי עבד כיון שהוא תפוס בעצמו הרי יצא לחירות וצ"ע לעת הפנאי:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> במבעית את חבירו כיון דחייב לצאת י"ש שוב אם רצה לצי"ש צריך להוציאו לחירות לפענ"ד ליתא דכיון דאינו חייב בדיני אדם א"כ אינו בכלל הפלת שן ועין דצוותה תורה להציאו לחירות ניהו דחייב לצי"ש לשלם לו נזקו במבעית חבירו אבל להוציאו לחירות לא חייב ודוק:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>היתה </b>
+<b> עינו כהה כו' או סימא עין הכהה כו'.</b> כתב הר"ן פ"ק דקדושין וז"ל ומיהו משמע לי דדוקא סמאה לגמרי הא לא"ה אע"פ שעכשיו אינו יכול להשתמש אין עבד יוצא בהן לחירות דחדא מתרתי בעי או ששנהו מנהורא בריא לאינו יכול להשתמש או מנהורא כחישא שהי' יכול להשתמש בו לסמיות עין לגמרי כו' והכי מוכח בצריכותא דעבדינן בגמר' עכ"ל. ויש לדקדק דאמאי לא הכריח הדבר מגופ' דבריית' דקתני היתה עינו כהה וסמאה ואם איתא לישמועי' רבותא אפילו כהתה עוד דבר שאינו יכול להשתמש ובגמרא עבדינן צריכותא דאם אשמועינן קמייתא משום דמעיקרא נהורא בריא והשתא נהורא כחישא אבל הכא דמעיקרא נמי נהור' כחישא לא ואי אשמועינן בתרייתא משום דסמיא לגמרי אבל התם דלא סמיא לגמרי אימא לא צריכא והשתא אם איתא דאפילו כהתה עוד דבר שאינו יכול להשתמש יוצא לחירות אכתי קשה דתרתי ל"ל למיתני וליתני חדא היתה עינו כהויה וכהתה עוד אם יכול להשתמש כו' דמהשתא מכ"ש נפקא אידך ששנהו מנהורא בריא לכחישא ואי לזה היתה כונת הר"ן ז"ל במ"ש והכי מוכח בצריכותא דעבדינן בגמרא לא הי"ל לומר הכי מוכח דהדבר מוכרח בעצמו מברייתא גופה מדלא תני חדא בכהתה עוד ואידך נפקא מכ"ש וי"ל דאכתי תרוייהו צריכי דאי הוי תני היתה עינו כהויה וכהתה עוד אם יכול להשתמש כבר כו' הו"א דוקא בעינו כהויה וסמאה לגמרי הוא דאינו יוצא לחירות כל שאינו יכול להשתמש כיון דמעיקרא נמי נהורא כחישא אבל בהכהו על עינו וכהתה אפילו יכול להשתמש בו עכשיו הו"א דיוצא לחירות כיון ששנהו מנהורא בריא לכחישא ותלמודא ה"נ דהוה מצי למעבד הך צריכותא אלא דלפום מאי דתני לה ברייתא בהכהו על עינו וסמאה נקט הך צריכותא דעדיף טפי כנ"ל. וראיתי להרב עצמות יוסף ז"ל שהקש' על דברי הר"ן הללו וז"ל ויש לדקדק למה צריך בגמ' לעשות צריכות אחר דהא הני תרתי צריכי לאשמועינן דיש לחלק בין היתה כהוי' מעיקרא להיתה בריאה דבהיתה בריאה סגי בכהתה ובהיתה כהויה צריך שיסמאנה ואי לא הוה תני אלא חדא הו"א שהדין שוה בשניהם וצ"ע עכ"ל ולדידי ל"ק מידי דאם איתא דתנא לא נחית לאשמועינן בברייתא דהיתה עינו כהויה וסמאה אלא לומר דכהתה עינו כהויה בעינא שיסמאנה לגמרי ומשום דלא לטעי כאידך ברייתא דבכהתה לחוד סגי א"כ להו"ל למתני בהיתה עינו כהויה וסמאה ולאשמועינן דינא מכח דיוקא מדלא תני סמאה אלא בפרושה הו"ל לאשמעינן ולמיתני היתה עינו כהויה וכהתה עוד אפילו יכול להשתמש בו כבר אינו יוצא לחירות כיון דכל עיקרו של תנא לא נחית אלא לאשמועינן הך דינא אלא מוכרח דתנא עיקר דינא דסמאה אתא לאשמועינן דיוצא לחירות ומש"ה הוצרכו בגמרא למיעבד צריכותא דלא נפקא מקמייתא מטעמא דמעיקרא נהורא בריא כו' ונ"ל פשוט:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>עבדי </b>
+<b> צ"ב יוצאין כו' אם חסרן הבעל אבל לא האשה כו'.</b> ברייתא הובאה בפ' אלמנה לכ"ג דס"ו ע"ב ויש לדקדק לכאורה דשם אפליגו ר"י ורבי אמי במכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטל והוא אומר דמי אני נותן דר"י ס"ל דהדין עמה ור' אמי ס"ל דהדין עמו ואמרינן דתניא כוותיה דרבי אמי עבדי צ"ב יוצאין לאיש אבל לא לאשה ובתר הכי אמרינן אמר ר"ן הלכה כר"י א"ל רבא לר"ן והתניא כותיה דרב אמי אע"ג דתניא כותיה דרב אמי מסתברא מילתיה דרב יאודה משום שבח בית אביה ע"ש וכיון שרבינו ז"ל פ' בפ' כ"ב מה' אישות כר"י א"כ קשה איך פסק כאן ברייתא זו דאתייא אליבא דרבי אמי והתוספות ז"ל שם ד"ה עבדי הקשו משם הר' משה דמי לא מודה ר"י דמחוסר גוביינא וא"כ ברשותיה קאי ושיחרור מפקיע מידי שיעבוד כו' ותירץ דדייק מאבל לא לאשה דמחיים לא אצטריך דפשיטא אלא לאחר מיתה קאמרי דאין יוצאין לאשה משום דהדין עמו יע"ש ואי ס"ל לרבינו ז"ל כתירוץ זה הי"ל לבאר ולומר דאינו יוצא לאשה דוקא מחיים אבל לאחר מיתה יוצאין לאשה ולא להביא לישנא דברייתא דמשמע אפילו לאחר מיתה כדדייק בגמ' והתוספות ז"ל בפרק החובל דפ"ז ע"ב ד"ה מ"ט הוקשה להו כקושיא דיבמות ותיר' דשמא אותו שהביא תניא כותיה דרבי אמי היה בנאה בריה דרבא שלא היה חושבה מחוסרת גוביינא כיון דאין יכול לסלקה במילתא אחריתי א"ד יע"ש ואפשר שזה היתה סברת רבינו ומש"ה פסק ברייתא דעבדי צ"ב כפשטא אלא דדבריהם ז"ל מן המתמיהין במ"ש דאותו שהביא תניא כותיה היה ר' בנאה כו' והדבר תמוה שהרי רבה הוא דס"ל טעמא דמחוסרת גוביינא התם גבי ההיא איצטלא דמילתא ורבא גופיה קאמר לר"ן והא תניא כותיה דרבי אמי וכמו שהקשה ביבמות וצ"ע ומצאתי להריטב"א ז"ל בשיטה כ"י ישוב נכון לקושית התוספות וז"ל דהא דאמר רבא השתא היינו לבתר דאסברה ניהליה ר"ן לה"ט והיינו דקאמר ליה מסתברא מילתא דר"י משום שבח בית אביה דאפי' לר"י לא חשיבא בדידה ממ"ש אלא מדין שיעבוד על הדרך שאמרנו משום שבח בית אביה והשתא נמי אתיא ליה מתניתין דתרומה שפיר א"ד ולענין דינא נראה דלמאי דקי"ל כר"י דהדין עמה יוצאין בשן ועין לאשה לאחר מיתת בעלה וכמ"ש התוספות לפי תיר' והפוסקים ז"ל לא ביארו זה כנ"ל:
+
+Halakhah 17
+
+<b>יציאת העבד בראשי אברים נוהג כו' ואין דנין בו אלא ב"ד סמוכים מפני שהוא קנס.</b> כתב מרן וז"ל מ"ש רבינו אין דנין בו אלא ב"ד סמוכים לאו למימרא דאינו יוצא לחירות אלא בב"ד סמוכים דהא כיון דקי"ל כו' אלא היינו לומר דאין דנין בו כמשפטו שאם הודה הרב קודם שבאו עדים לא יצא העבד לחירות דה"ד כשהודה בפני ב"ד סמוכים כו' הנה מדברי מרן מבואר דהא דקי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור היינו נמי בקנס דיציאת ראשי אברים וכן נראה ג"כ דעת הר"ן ז"ל שכתב בפרק השולח על מ"ש הרי"ף שם דקי"ל כר"מ דיצי' דצריך ג"ש וז"ל וי"ל דאע"ג דאין דנין דיני קנסות הא אסי' פ' א"נ דאי תפס לא מפקינן מיניה הכא הרי העבד תפוס בעצמו כו' ועדיף ליה טפי לעבד כשאין דנין ד"ק לפי שאין האדון יכול להפטר שהרי מודה בקנס אינו פטור עד שיודה בב"ד כו' יע"ש ובודאי שמ"ש דמודה בקנס אינו פטור כו' ע"כ בבאו עדים אח"כ מיירי דאי בשלא באו עדים כלל אפילו בז"הז דליכא ב"ד סמוכים פשיטא דפטור שהרי הודאה בב"ד בז"הז כהודאה חוץ לב"ד דמי ובהודאה חוץ לב"ד מבואר בפרק מרובה גבי ההיא דר"א שסימא את עין עבדו דבשלא באו עדים כלל פטור וכן כתב הרב ש"ך ז"ל י"ד סי' רס"ז ס"ק נ"ב דכל דלא באו עדים כלל אין העבד יוצא לחירות אפי' בזמן הזה בהודאתו ודלא כהסמ"ע סי' א' ס"ק י"ח שכתב דאפילו בדליכא עדים העבד יוצא לחירות דהודאת בע"ד כק' עדים דמי אלא דלא מיפטר משום מודה בקנס כיון דליכא ב"ד דליתא ומהתימא עליו דבדרישה ס"ס שמ"ח כתב כן בהדיא והכריח הדבר ממה שכתב הטור ז"ל סימן נ' דאם הודה החובל שחבל פטור ולא חילק בין היכא דאיכא ב"ד לבזמן הזה דליכא ב"ד יע"ש וא"כ מבואר שדעת הר"ן ז"ל דאפי' בקנס דיציאת ראשי אברים אמרינן דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור בזמן דאיכא ב"ד סמוכים וכמ"ש מרן ז"ל וכיון שכן יש לתמוה שהרי בפ"ב מה' גניבה דין ט' פסק רבינו ז"ל וז"ל מי שהודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור כו' כיצד הודה בב"ד שגנב ואח"כ באו עדים פטור שהרי חייב עצמו בקרן אבל אם אמר לא גנבתי שפטר את עצמו מן הכל כו' וחזר ואמר בב"ד טבחתי או מכרתי אם באו עדים אח"כ שטבח או מכר משלם שהרי פטר עצמו מכלום ע"ש ומבואר הוא בסוגיא דפרק מרובה דפסק כרב המנונא ור"י דאמרי הכי התם וכן פסק הרי"ף ז"ל שם וכ"כ ה"ה יע"ש וא"כ ביציאת ראשי אברים ג"כ כיון שפוטר עצמו מכלום משמע ודאי דבאם באו עדים אח"כ דחייב דומיא דהודאה דטביחה וכן נראה שהוא דעת הריטב"א ז"ל בפ"ק דקדושין דכ"ד שכתב וז"ל וי"ל דאע"ג דלא מגבינן קנסות הא קי"ל דאם תפס לא מפקי' מיניה כו' ואע"ג דמודה בקנס פטור התם הוא כשמודה בב"ד סמוך כו' וכ"ש דקי"ל דהודה ואח"כ באו עדים חייב כו' יע"ש ואם הדברים כפשטן הם מן המתמיהין דאיך כתב דקי"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב מאחר דרב המנונא ור"י ורב אשי ס"ל כרב ואמרי' עלה דמתני' וברייתא דייקא כותיה פשיטא דקי"ל כרב ולא כשמואל וכמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור והסמ"ג וכ"כ התוס' בר"פ המפקיד דלא קי"ל כשמואל משום דר"י קאי כותיה אלא מבואר שכונתו ז"ל דגבי קנס דיציאת ראשי אברים כיון דפטור עצמו מכלום קי"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב וכרב המנונא ור"י דס"ל הכי ודלא כר"ה דס"ל בפרק מרובה דאפילו בקנס דיציאת ראשי אברים פטור זו הנראה אמת בכונתו ז"ל. ומעתה יגדל התימא על מרן והכ"מ והר"ן ז"ל שכתבו דיציאת ראשי אברים מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור וכן ראיתי להרב מש"ל ז"ל שם בפ"ב מהלכות גניבה שכתב דלמאי דקי"ל כרב המנונא וכר"י מודה בחצי נזק למ"ד קנסא או מודה ביציאת ראשי אברים דעבד ואח"כ באו עדים חייב וראיתי לו שם שתמה על זה וז"ל ולפי זה יש לתמוה מהא דאמרינן בפרק שבועת העדות דל"ג אבעייא להו משביע עדי קנס ואליבא דמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מהו כיון דאלו מודה מיפטר לאו ממונא קא כפר ליה א"ד השתא מיהא לא אודי ת"ש משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק והא חצי נזק קנסא הוא כמ"ד פלגא נזקא ממונא (שפט) ולפי מ"ש מאי פריך מחצי נזק הא ח"נ אפי' אי הוה מודה לא מיפטר כיון שפוטר עצמו בהודאתו שהיה יודע דהמודה בקנס פטור ומש"ה הודה והנראה אצלי בזה דסוגיא דשבועות אתיא אליבא דשמואל דס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מיד וס"ל דרבנן וראב"ש פליגי בהכי וס"ל כראב"ש ומוכרח הוא מדאמרינן אליבא דראב"ש לא תיבעי לך כו' ואי אליבא דרב ל"פ רבנן וראב"ש במודה בקנס דלכ"ע פטור כדאיתא במרובה וכל מה שכתבנו הוא ליישב ההיא דשבועות אך יש לתמוה על רבינו דכאן פסק כרב וכרב המנונא ובפ"ט מהל' שבועות פסק דמשביע עדי קנס פטורין משבועת העדות ולפמ"ש הוא תרתי דסתרן אהדדי וצ"ע א"ד ז"ל והנה מ"ש הרב ז"ל ליישב דההיא דשבועות אתיא אליבא דשמואל דס"ל דמודה בקנס חייב לא ידעתי מי הגיד לו רז זה דשמואל פליג אדרב המנונא ור"י בהא דהא ודאי איכא למימר דשמואל נמי ס"ל כר"ה ור"י דאפי' לרבנן דראב"ש דס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור היינו דוקא באו' גנבתי דמחייב עצמו בקרן אבל בהודאה דטביחה הואיל ופוטר עצמו מכלום לכ"ע חייב אלא דשמואל משום דס"ל כראב"ש קאמר דמודה בקנס חייב ואפי' בהודאה דגניבה אבל בהודאה דטביחה ה"נ דס"ל דלכ"ע חייב דהא ודאי הא עדיפא לן למימר מלומר דרב ושמואל פליגי בתרתי והי"ל להרב ז"ל ליישב על אופן זה דסוגי' דשבועות אתיא כרב הונא אליבא דרב דלא ס"ל הכי מדאקשה עליו מההיא דר"א דסימא את עין עבדו גם מה שהק' על רבינו ז"ל דפסק דהמשביע עדי קנס פטור דהוי תרתי דסתרן קשה טובא לכאורה דאדק"ל על רבי' ז"ל תיקשי לי' דר' יוחנן אדר' יוחנן דבפרק מרובה אמרינן דר"י ס"ל דבהודאה דטביחה כיון שפוטר עצמו מכלום לכ"ע חייב ובפ' שבועת העדות דל"ד אמרינן מאי בינייהו בין ר"א ור"ע איכא בינייהו משביע ע"ק לר"א חייבין לר"ע פטורין ולר"י דאמר התם משביע ע"ק פטורין מאי א"ל איכא בינייהו משביע עדי קנס הרי דר"י ס"ל משביע עדי קנס פטורין אע"ג דאיהו ס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב כל שפוטר עצמו בהודאתו והנראה דלר"י לא תיקשי לן דאע"ג דמודה בקנס חייב אפ"ה ס"ל לר"ע דפטור דגזירת הכתוב היא דממעטינן לי' מקרא דכתיב והיה כי יאשם לאחת מאלה יש מאלה שהוא חייב ואדלעיל אמרינן אליבא דראב"ש ל"ת לך היינו משום דאכתי לא שמיע לי' לתלמודא הך ברייתא דר"ע אמנם לבתר דשמיע לן ה"נ דאפילו לראב"ש איכא למימר דפטור ממעוטא דלאחת מאלה ותדע שהרי לר"י הגלילי אמרינן התם בסמוך דמשביע עידי קנס דאונס ומפתה פטורין משום דלא אשכחן בהו ראיה בלא ידיעה הרי דאע"ג דעדי אונס ממון גמור הוא משום קרנא דביה ואפי' הכי מעטנהו קרא אמנם לרבינו קשה טובא שכתב בפ"ט וז"ל וכן ע"ק פטורין מפני שאם קדם הנתבע והוד' זה מעצמו יפטר מלשלם ואע"פ שבאו העדים אח"כ והעידו כו' הנה מבואר דס"ל דטעמא דמשביע ע"ק פטור הוא משום דאלו הודה היה פטור והא ודאי עקתא היא כיון שהוא ז"ל פוסק כר"י וכרב המנונא דהודאה דטביחא לא חשיב מודה בקנס ומ"מ אי לזה כוון הרב ז"ל לא הי"ל לסתום הדברים ולהקשות ממה שפסק דמשביע ע"ק פטורין כיון שדין זה דמשביע ע"ק דינא יתיב ואפי' אליבא דר"י וכמ"ש ולא הי"ל להקשות אלא מהטעם שכתב רבינו שם מעיקר דינא. ועל פי האמור מקום אתנו ליישב דברי מרן הכ"מ שכתב שם בדין ה' וז"ל משביעכם אני שתבואו ותעידו שיש לי ביד פ' כו' וכן אם השביעם שיעידו שאנס פ' בתו כו' בפרק שבועת הפקדון שנינו אנסת ופתית את בתי כו' א"ל אע"פ שאינו משלם קנס ע"פ עצמו משלם בושת ופגם ע"פ עצמו ולמד רבינו משם לשבועת העדות עכ"ל ודבריו ז"ל מן המתמיהים דלמאי אצטריך ללמוד משבועת הפקדון הא בשבועת העדות גופיה תנינן לה לכולהו בבי דמייתי ר' ואמרינן עלה בגמ' דטעמייהו דהני משום ממון דאיכא בהדייהו כבר תמה עליו הרב מש"ל ז"ל שם והצריכו עיון אכן לפמ"ש נראה ליישב דבריו שהוצרך מרן ז"ל לההיא דשבועת הפקדון משום דהיה מקום לומר דלפום מאי דמסיקנא אליבא דר"י דר"א ור"ע פליגי במשביע ע"ק דלר"י פטורין מקרא דלאחת מאלה ולר"א חייבים איכא למימר דע"ק בכל גוונא מיעטינהו רחמנא לר"ע ואפילו היכא דאיכא ממון בהדייהו שהרי ע"ק ממונא קא מפסדי ליה כיון שלא הודה ומה גם לדעת ר"י וכל הני דס"ל דמודה בקנס חייב כל שפטר עצמו מכלום דממונא ודאי מפסדי ליה ואפי"ה מיעטינהו רחמנא ואם כן ה"נ היכא דאיכא קרן בהדייהו מיעטנהו רחמנא דכל דאיכא קנס בהו פטירי וריהטא דשמעתתא התם מוכחא הכי מדאמרינן התם ש"מ משביע ע"ק לר"י הגלילי פטור ומשמע דר"י הגלילי בהא כר"ע ס"ל דאל"ה נמצאו ג' מחלוקת בדבר דלר"א משביע ע"ק גרידא חייבין ולר"ע פטורין כל דליכא קרן בהדייהו ולר"י הגלילי אפילו עדי קנס דאונס ומפתה דאיכא קרן בהדייהו פטורין ולא הי"ל לתלמודא לומר משביע ע"ק סתם כלישנא דאתמר לר"ע אלא הי"ל לפרש ולומר משביע עדי אונס אלא מוכח דלר"ע משביע ע"ק דאונס נמי פטורים ממיעוטא דקרא ומתניתין דפרק שבועת העדות דקתני משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני שאנס פ' את בתי כו' אתיא כר"א דס"ל דמשביע ע"ק חייבין ולאו משום דאיכא קרן בהדיה וכי מוקמינן לה התם בח"נ צרורות ות"כ ואונס משום קרנא היינו משום דאכתי לא שמיע לן הך ברייתא דר"א ור"ע דפליגי בהא אליבא דר"י אמנם למאי דמסיקנא דמשביע ע"ק פלוגתא דר"א ור"ע מתני' אתיא כר"א ולעולם דר"ע אפילו בדאיכא קרן פטורין להכי הוצרך מרן לומר שהוציאו רבינו מההיא דשבועת הפקדון דקי"ל כרבנן דר"ש דחייב מפני הקרן שבו דמה"ט נמי איכא למימר דשבועת העדות דחייבי ומיעוט' דלאלה לא אתא אלא לע"ק גרידא אבל היכא דאיכא ממון בהדי' מסתברא דלא מיעטיה קרא לר"ש כיון דבשבועת הפקדון נמי חייבים איכא למימר דאהני מיעוטא דלאחת מאלה לע"ק גרידא ואהני ג"ש דתחטא תחטא לע"ק דאונס ומפתה דחייבים זה הנר' אצלי אמיתות דברי מרן הקדוש ז"ל ודו"ק:<br><b> וליישב </b> דברי רבינו ז"ל היה גם כן נראה לומר שמה שפסק דהמשביע עדי קנס פטורין מיירי בכי האי גוונא שאמר להם משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני שיש לי ביד פ' ת"כ ותשלומי דו"ה שגנב ממני והעדים אומרים שלא גנב אלא גזל שעל הגזל אינו חייב אלא קרן בלבד ונמצאו שלא באו להפסיד ממנו אלא ת"כ בלבד וכן נמי בתשלומי דו"ה מיירי בכה"ג שהעדים אומרים שגנב אבל לא טבח ומכר דמהשתא שייך שפיר למימר שהן פטורין מטעמא שאם קדם הנתבע והודה שגנב וטבח ומכר יפטר מלשלם מכיון שהוא מתחייב בהודאתו על הקרן ואע"ג שסתם רבינו לומר משביע ע"ק פטורין דמשמע דמיירי בכל גוונא י"ל שסמך אמ"ש בה' גניבה דע"כ מיירי בכה"ג שמתחייב עצמו בהודאתו כנ"ל. ודע דבפ' שור שנגח דו"ה ד"מ פרכינן התם אברייתא דקתני שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמים ח"נ ושואל משלם ח"נ ונימא ליה אי תם הוה מודינא ומיפטרנא כו' ולכאורה ק' שהרי ח"נ פוטר עצמו בהודאתו מכלום הוא ולכ"ע בכה"ג מחייב וצ"ל דסוגיא דהתם אזלא כר"ה דפ' מרובה דלא ס"ל לחלק בהכי אמנם לרב המנונא ור"י דקי"ל כוותייהו מודה בקנס דח"נ מיחייב ואולם ראיתי לה"ה ז"ל שכתב בפ"ב מה' נ"מ דין ח' אמ"ש רבינו שם וז"ל כל המשלם יתר או פחות כגון ת"כ או חצי נזק הרי זה קנס ואין חייבים קנס אלא ע"פ עדים אבל המודה בכל קנס מן הקנסות פטור כתב ה"ה וז"ל ומ"ש והמודה בכל קנס כו' בשלא באו עדים עד אח"כ הוא על דרך שיתבאר פ"ג מה' גניבה ע"כ אשר מבואר מדבריו דס"ל דבח"נ אמרינן מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור והוא תימא שהרי ח"נ פוטר עצמו מכלום הוא ומהיותר תימא מ"ש ע"ד שיתבאר בה' גניבה שהרי מההיא דה' גניבה מבואר דאפי' באו עדים אח"כ שהודה חייב מידי דהוי אהודאה דטביח' והיה נר' ליישב דס"ל לה"ה דמודה בקנס דח"נ הוי כמודה בגניבה מטעמא דכיון שדעת רבינו דמודה בקנס דח"נ נשתנה דינו מדין מודה בשאר קנסות דאלו בשאר קנסות אפי' תפס מפקינן מיניה ובח"נ אי תפס לא מפקינן מיניה וכן הוא דעת הראב"ד ז"ל כמ"ש ה"ה בפ"ט מה' הנז' דין ו' יע"ש א"כ חשיב שפיר מתחייב בהודאתו כיון דאלו תפס לא מפקינן מיניה וכיון דמהניא ליה הודאתו לענין אם תפס חשיבא נמי הודאה למיפטריה בקנס ובהכי ניחא נמי ההיא דפ' שבועת העדות דאקהי אקהתא הרב מש"ל ז"ל כנ"ל: ועל פי כל האמור מישבא לי מאי דק' טובא על רבינו ז"ל שכתב בפ' כ"א מה' עדות דין ד' וז"ל העידו שסימא את עינו ואח"כ הפיל את שינו והוזמו ונמצא הדבר בהפך שהפיל את שינו ואח"כ סימא את עינו משלמין דמי עין לעבד יע"ש ודבריו ז"ל מבוארים בפרק מרובה דמוקי לה אביי לבריית' בדאפכינהו ואזמינהו אך הדבר הקשה דהתם פרכינ' עלה אי דלא עמד בדין אכתי דמי כוליה עבד בעי שלומי דאכתי גברא לא מחייב אלא בעמד בדין ופרש"י וז"ל כשעמד בדין על החבלות הללו ע"י עדים בב"ד אחר וחייבוהו להניח העבד דהשתא אי קאתי בעלים קמן הוא לא מהני ליה הודאה כו' ואתו סהדי אחריני ואפכינהו ואמרו לא חייבוהו ב"ד אלא דמי שן כו' יע"ש וכיון שכן יש לתמוה אמאי השמיט רבינו ז"ל אוקמתא זו והו"ל לפרושי שהעדים מעידים שחייבוהו ב"ד לשלם דמי עין ואולם על פי האמור יש ליישב דבריו שרבינו ז"ל מפרש כפרש"י ז"ל דפי' דמאי דפרכינן אי בשלא עמד בדין כוליה עבד בעי שלומי כו' היינו מטעמ' דאי הוה בעי הוה מודה בבי דינא ומיפטר דמודה בקנס פטור כו' יע"ש ושלא כפי' התוס' שם וכיון שכן ע"כ דסוגי' זו לא אתיא אליבא דר"ה דס"ל דמודה בקנס דיציאת ראשי אברים אע"ג דפוטר עצמו מכלו' פטור אכן לדידן דקי"ל כרב המנונא וכר"י מתוקמא ברייתא שפיר אפי' בשלא עמד בדין כנ"ל נכון ליישב דבריו ז"ל ודו"ק:<br><b> ודע </b> דבפ' השולח דמ"ב ע"ב אמרינן התם איבעי' להו עבד שמכרו רבו לקנס מהו תבעי לר"מ ע"כ ל"ק ר"מ אלא בפירות דקל דעבידי דאתו ודאי אבל הכא מי יימר דמינגח ואת"ל דמינגח ממאי דמשלם דילמא מודה ומיפטר כו' והנר' ודאי דמאי דאמרו ואת"ל דמינגח היינו בעדים דאי בדליכא עדים היינו קמייתא ומאי האי דקאמר דילמא מודה כו' אפי' בכופר נמי אינו משלם כיון דליכא עדים וכ"כ רש"י ז"ל שם דילמא מודה בב"ד קודם העדא' עדים כו' והדבר מוכרח כמ"ש וכיון שכן קשה שהרי קנס דעבד פוטר עצמו מכלום ולכ"ע מחויב וצ"ל דסוגי' אתיא ג"כ אליבא דר"ה דלא ס"ל לחלק בהכי דלא כהלכתא. האמנם הדבר הק' למה שכתב ה"ה בפ' כ"ג מה' מכירה דין ג' וז"ל וכבר דקדקו המפרשים למה אינו מכור הגוף לפירותיו ויש שתי' דכיון דאיכא תרי מי יימר דמינגח ואת"ל דמינגח דילמא מודה ומיפטר אינו כגוף לפירותיו עכ"ד והדבר תמוה דלמאי דקי"ל כרב המנונ' וכר"י אפי' מודה נמי לא מיפטר כיון דפוטר עצמו מכלום אחר כל הרשום בכתב ראיתי בשיטה מקובצת למס' קמא הנדפסת מקרוב כתוב שם בפ' מרובה משם המאירי וז"ל כבר ביארנו שיציאת ראשי אברים קנס הוא מעתה מי שבא בב"ד והודה שסימא את עין עבדו לא יצא לחירות ואם באו עדים אח"כ יצא שהרי פוטר עצמו מכלום בהודא' זו ויש חולקים בזה שלא לומר טעם זה אלא בגניבה ולמדוה ממה שלא השיבו כן במה שהקשה על רב ממעשה דר"ה כמו שבא בסוגיא זו כו' עכ"ד והנה שדעת מרן וה"ה ז"ל כדעת יש חולקים הללו שכתב המאירי ז"ל דדוקא בגניבה איתיה לה"ט ומשום דכיון דאמר לא גנבתי ובאו עדים אח"כ שגנב איכא למימר דמחמת יראה הוא מודה שמא יבואו עדים ויכחישוהו כמו שהכחישוהו על הגניבה ואע"ג דלרבנן דראב"ש אפי' בראה עדים ממשמשים ובאים ס"ל דמודה בקנס פטור ולא אמרינן דמחמת יראה הוא מודה התם שאני דכיון דמתחייב עצמו בקרן בהודאתו אמרינן דודאי משום בעיתותא דעדים שמא יבואו לא הי' מתחייב עצמו בודאי על הקרן משא"כ כשפוטר עצמו מכלום בהודאתו דודאי אמרינן דמחמת יראה הוא מודה כיון דבהודאתו אינו מפסיד כלום ומעתה פסק רבינו ז"ל במשביע ע"ק שפטורין כפשטיה מתפרשא ואין צורך למה שדחקנו לעיל ואולם לא פירש בדברי המאירי ז"ל לדעת יש חולקים הללו סוגי' דמרובה היאך מתפרשה לדעתם דא"כ מאי האי דאמרי' התם אמר רבא קפחתינהו לסבי דבי רב דהא ר"ג פוטר עצמו מכלום הוה וקאמר ליה רב לר"ה ולא משני ליה ומאי קו' הא ע"כ ל"ק רב המנונא אלא דוקא בגניבה ומהטעם שכתבנו והנראה אצלי ליישב דעתם ז"ל דס"ל דודאי לפום קושטא דמילתא עכ"ל דרב המנונא ל"ק הכי אלא בגניבה אבל בשאר קנסות אע"פ שפוטר עצמו בהודאתו אפ"ה פטור ומשום דאל"כ ק' לרב המנונא אידך ברייתא דקתני התם אין בדבריך כלום שכבר הודית ודייקי' מיניה התם דס"ל כרב דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דפוטר עצמו בהודאתו ורבא גופיה דאקשיה לרב המנונא מדקאמר ליה ר"ח לר"ה ולא משני ליה אדקשי' ליה מדלא משני לי' ר"ה טפי הוה לי' להקשות מהך ברייתא אלא ע"כ דס"ל דרב המנונא לא קאמר אלא דוקא בגניבה מכח הך ברייתא אלא דהיינו דק"ל לרבא דאם איתא דיש לחלק בגניבה בין היכא שפוטר עצמו מכלום להיכא דמתחייב בהודאתו ה"נ הי"ל לר"ה לחלק ג"כ ביציאת ראשי אברים ולומר דכיון שפוטר עצמו מכלום לא אמרינן מודה בקנס פטור ואפי' בשאר קנסות כיון דר"ה לא שמיע לי' אכתי אידך ברייתא דקאמר אין בדבריך כלום שכבר הודית דמכח ההיא ברייתא הוא המכריח להו לחלק בהכי אמנם ר"ה דלא שמיע לי' ההיא ברייתא אמאי לא משני הכי אלא מוכרח דר"ה לא שמיע לי' לחלק בהכי כלל בין היכא שמתחייב בהודאתו להיכא דפוטר עצמו ואפי' בגניבה כנ"ל נכון: ואם כנים הדברים לייחס דעת רבינו ז"ל כדעת יש חולקים שכתב המאירי ז"ל הדרן לקמייתא דק' טובא למ"ש רבינו בפכ"א מה' עדות בהעידו שסימא את עין עבדו כו' שהשמיט אוקמתא דאמרי' עלה בגמ' דמוקמי לה שעמדו בדין והנראה אצלי ליישב דבריו דלפי מה שראיתי להריטב"א ז"ל בחידושי גיטין פ' השולח דע"ב ע"ב אההיא דאבעייא לן התם מעוכב ג"ש יש לו קנס או אין לו קנס ואתינן למיפשטא מברייתא דקתני יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ודחינן דילמא כמ"ד א"צ ג"ש כתב וז"ל והא ודאי בשלא עמד בדין הוא דאי לכשעמד למאי דדחי דאתי' כמ"ד א"צ ג"ש אטו צריך לומר דאם הפיל את שינו ועמד בדין דישראל גמור הוא ויהיב לי' דמי עינו והשתא ק"ל אמאי דהא קי"ל דאין אדם זוכה בקנס אלא עד שעת העמדה בדין וליכא למימר דה"ד בקנס דמחוסר גוביינא אבל בזה איהו זוכה לאלתר בנפשיה דזה אינו דאפי' בקנס זה משמע התם במרובה דלא זכי עד שעת העמדה בדין כו' ואוקמינן לה התם בדאפכינהו ואזמינהו ומקדמי אקדומי ואפ"ה מקשינן אי דלא עמד בדין כוליה עבד בעי שלומי כו' אלמא דאפי' בקנס זה אינו זוכה עד שעת העמדה בדין כו' יע"ש ואפשר דלרבינו ז"ל קשיתיה קו' הריטב"א הלזו ומכח זה הוכרח לומר דסוגי' דפרק השולח דפליגי אסוגי' דמרובה וס"ל דבעבד כיון שהוא תפוס בעצמו לא בעינן העמדה בדין ופסק רבינו כסוגיא דפרק השולח כנ"ל:<br><b> אחר </b> כל הדברים האלה ראה ראיתי למוהרש"ל ז"ל יע"ש פ' מרובה סי' פ"ו שהאריך לפלפל בענין זה והוקשה לו מההיא דמשביע עדי קנס כמו שהקש' הרב מש"ל ז"ל ומכח זה כתב לחלק דדוקא בגניבה הוא דאמרינן הכי דכל שפוטר עצמו בהודאתו מחייב וכדעת היש חולקים שכתב המאירי ז"ל וטרח ליישב סוגיא דמרובה דקא' רבא קפחתינהו לסבי דבי רב כו' וכתב דג' מחלוקות בדבר דלרב המנונא כל שפוטר עצמו בהודאתו אפי' בשאר קנסות חייב ולר"י ור"ה דוקא בגניבה מחייב אבל בשאר קנסות אמרינן דמודה בקנס פטור אפי' היכא שפוטר בהודאתו ולרב בכל גוונא מחייב יעש"ב ואין זה משמעות סוגית הגמ' כלל דמשמע התם דרב המנונא ור"י בחדא שיאטא אזלי וכן נוטין דברי הרי"ף והרא"ש ז"ל שהביאו הא דרב המנונא ור"י וגם ה"ה כתב דהלכה כרב המנונא ור"י אשר מבואר מדבריהם דס"ל דלא פליגי בהכי כלל והיותר נכון ליישב ההיא דרבא ע"ד שכתבתי עוד ראיתי לו שהביא דברי ה"ה דפ"ב דנ"מ והוכיח שדעת ה"ה ז"ל דכל שפוטר עצמו בהודאתו אפי' בשאר קנסות חייב וזה גרם לו שנזדמנה לו נוסחא אחרת בדבריו שלא הי' כתוב תיבת עד וכן ראיתי בנוסחא שבספר מגדל עוז כתוב שם בשלא באו עדים אח"כ כו' בלתי תיבת עד אמנם הנוסחא העיקרית כנוסחתינו בדפוס אמשטרדם והדברים מוכרחין ממ"ש ה"ה בפכ"ג מה' מכירה כמ"ש לעיל ודוק גם מה שהכריח שדעת הסמ"ג ז"ל לחלק בין גניבה לשאר קנסות ממה שפסק בלאוין רמ"א דהמשביע ע"ק פטורין נראה דלא מכרעא כלל דהסמ"ג השמיט הטעם שכתב רבינו ולא כתב אלא דינא גרידא ואיכא למימר דהיינו משום דפסק כר"ע דמיעטה קרא מדכתיב לאחת מאלה וכמו שכתבנו לעיל כי היכי דלא תיקשי דר"י אדר"י כנ"ל: הכלל העולה ממ"ש שדין זה במחלוקת הוא שנוי שלדעת הרמב"ן והריטב"א בפ"ק דקדושין כל שפוטר עצמו אפי' בשאר קנסות מחייב וכן נראה דעת הראב"ד ז"ל בהדיא שהביא הנ"י ז"ל בפרק מרובה ואכתבנו בסמוך וכן הוא דעת הנ"י ז"ל פ"ק דב"ק ולדעת הר"ן פרק השולח וה"ה ז"ל פכ"ג מהלכות מכירה דוקא בגניבה הוא דמחייב אבל בשאר קנסות פטור כנ"ל והיכא דראה עדים ממשמשים ובאים והודה בקנס זו מחלוקת ת"ק וראב"ש בפרק מרובה דלת"ק חשיב הודאה למיפטריה ולראב"ש לא חשיב הודאה משום דמחמת בעיתותא דעדים הוא דהודה והנראה ודאי דקי"ל כת"ק דראב"ש וכדסתם לן תנא פרק ד' שומרים וכ"כ הרב מש"ל ז"ל פ"ב מהלכות גניבה יע"ש ומסתברא לי דע"כ לא פליגי ת"ק וראב"ש אלא במודה בקנס דגניבה וכדדייק תנא דברייתא ומתני' דשבועות דתני לה באומר גנבתי ומטעמא דכיון שהוא מתחייב בודאי בהודאתו על הקרן משום בעיתותא דשמא יבואו עדים ויעידו לא מחייב איניש נפשיה על הודאי אמנם במודה בקנס דת"כ או דיציאת ראשי אברים וכיוצא שפוטר עצמו מכלום בהודאתו אפי' ת"ק דראב"ש מודה דאמרינן משום בעיתותא דשמא יבואו עדים ויעידו מודה כיון שאינו מפסיד כלום בהודאתו ובהכי נתיישבו אצלי דברי הנ"י ז"ל שכתב בפרק מרובה וז"ל כתב הראב"ד שבזה"ז שאין דנין דיני קנסות וקי"ל דאי תפס לא מפקינן מיני' אם קדם הלה והודה פטור ואפי' בדברים שפוטר עצמו מכלום שכשם שאין דנין דיני קנסות כך אין מקבלין עדות וה"ז כמו שאין שם עדים כו' ורבינו נר' אמר שאינו דבלא"ה נמי אי תפס הודאתו לאו כלום הוא דבעינן שיהא מודה מחמת עצמו והאי מחמת בעיתותא הוא דמודה וכדאמרינן לעיל גבי ראה עדים ממשמשים ובאים כו' ואמרי' טעמא דר"ה משום דמחמת בעיתותא דעדים קא מודה כו' יע"ש והדבר תמוה שהביא ראיה לסתור מההיא דראב"ש דלית הלכתא כותיה ודסתם מתני' דשבועות וכבר תמה עליו בזה מוהריב"ל ובס' יש"ש סי' מ"ד יע"ש אכן כפי מ"ש דבריו נכונים שדברי הנ"י בפוטר עצמו מחמת הודאתו הם אמורים כמ"ש הראב"ד ז"ל בראש דבריו ואפי' בדברים שפוטר עצמו מכלום כו' דאלו במתחייב עצמו בהודאתו לזה לא הוצרכו לחלק בין היכא דאיכא ב"ד לבזה"ז דאפי' בב"ד ג"כ דינא הכי ולהכי הוא שכתב דכל דאיכא למיחש דמשום בעיתותא קא מודה לא חשיב' הודאה כיון שפוטר עצמו בהודאתו ואינו מפסיד כלום בהודאתו כנ"ל נכון. עוד כתב מרן הכ"מ וז"ל ומ"ש לפיכך העבד שאמר לרבו הפלת את עיני כו' פטור פי' אם נשבע האדון שלא הפיל שינו ולא סימא את עינו פטור מקרבן דאין חייבין קרבן כו' והכא לאו כפירת ממון הוא דבהודאה נמי פטור משום דהוי מודה בקנס כו' הנה כפי פירוש מר"ן ז"ל דברי ר' הן הן מ"ש בר"פ נערה שנתפתתה רש"א יכול האומר לחבירו אנסת את בתי כו' או שאמר לו עבדו הפלת את שיני וסימת את עיני והוא אומר לא הפלתי ונשבע והודה יכול יהא חייב ת"ל וכחש כו' יצאו אלו שהן קנס ואולם הא ק"ל שהתוס' שם בד"ה הפלת את שיני בס"ד הק' וז"ל וא"ת פשיטא דלא מחייב קרבן שבועה על העבד דאפילו ר"א דדריש רבויי ומיעוטי ומרבה קרקעות לשבועה לענין קרבן שבועה פוטר בפרק שבועות הפקדון דדריש מכל ולא כל וה"ה לעבדים וי"ל דאע"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן דה"נ אשכחן ר"מ דאית ליה דאין נשבעין על הקרקעות ועל העבדים ס"ל דנשבעין כדאמרינן בהשואל עכ"ל וא"כ מאחר שרבי' ז"ל בפ"ז מה' שבועות דין ג' פסק דאם תבעו בקרקע או בעבד פטור משבועת הפקדון קשה למה זה הוצרך למתלי טעמא משום דהוי מודה בקנס ות"ל משום דאין נשבעין על העבדים ויותר הי"ל למרן ז"ל לפרוש שמ"ש רבינו לפי' העבד שאמר לרבו כו' פטור לאו לענין קרבן שבועה מיירי אלא לומר שפטור משבועת היסת דאע"ג דאין נשבעין על העבדים היינו שבועת התורה אמנם שבועת היסת מיהא מחייב כמ"ש רבינו בפ"ה מהלכות טוען ונטען אבל משום טעמא דמודה בקנס פטור אפילו משבועת היסת כמ"ש רבינו בפ' ה' מהלכות חובל ומזיק יע"ש. שבתי וראה שדברי מרן ז"ל הן הן דברי רבינו בפ"ח מה' שבועות דין ב' שכתב וז"ל וכן האומר לחבירו כו' והעבד שתבע את רבו וא"ל הפלת את שיני כו' פטור משבועת הפקדון שאלו הודה לא היה משלם כו' וכיון שכן יגדל התימא על רבינו אחר שבפרק ז' מה' הנז' כתב דאין נשבעין על העבדים למאי הלכתא הוצרך להשמיענו דין זה ולמיתלי טעמא משום מודה בקנס הן אמת דלתי' התוספות שכתבו דאע"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן לכאורה הן תמוהי' דבהדיא אמרינן התם בפרק שבועת הפקדון דל"ז ע"ב אמר ר"פ מתני' נמי דייקא דקתני גנבת את עבדי והוא אומר כו' חייב ואלו גנבת את עבדי לא קתני מ"ט לאו משום דעבד איתקוש לקרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות כו' יע"ש הרי בהדיא דלר"י על העבדים נמי אין מביאין קרבן ואולם אחר עיון דבריהם ז"ל נכונים דמעולם לא כתבו דבעבד יש קרבן אלא לר"א דדריש ריבויי ומיעוטי וקרקעות ממעטינן להו ממיעוטא דמכל וכמו שדקדקו בתו' שכתבו דאפילו ר"א דדריש ריבויי ומיעוטי כו' כלומר דאפילו נימא דר"ש ס"ל כר"א דדריש ריבויי ומיעוטי אפי"ה מודה לענין קרבן משום מיעוטא דמכל ואהא תי' דלמאן דדריש ריבויי ומיעוטי אע"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן משום דבחד מיעוטא לא ממעטינן תרוייהו אע"ג דעבדי' איתקשו לקרקעות וכמו שכתבו התוספות פרק השואל ד"ק ע"ב ד"ה דילמא ודוקא למאן דדריש בכללי ופרטי ממעטי' תרוייהו כדאי' במרוב' דס"ג ואם כן איכא למימר דר"ש כר"א ס"ל דדריש ריבוי ומיעוט ומשום הכי הוצרך לטעמא דמודה בקנס ומעתה יש לומר דכי דייקי התם ממתני' דלא קתני גנבת את עבדי דעל העבדים אין מביאין קרבן היינו משום דמתני' אתייא כרבנן דר"א דדרשי כללי ופרטי וממעטי' תרוייהו מחד פרטא ואע"ג דאפי' ר"א דמחייב התם בקרקעות מודה דלרבנן פטור כדאמרינן התם מאן דמחייב כר"א מ"מ מייתי דסתם מתני' אתי' כמאן דפטור ולאפוקי מר"א דס"ל כר' אליעזר וכמ"ש התוס' שם ד"ה מתני' יע"ש ובהכי מקום אתנו ליישב ההיא דאמרי' התם אמר רב פפי משמיה דרבא אימא סיפא זה הכלל כל המשלם על פי עצמו חייב כו' זה הכלל לאתויי מאי לאו לאתויי גנבת את עבדי אלא מהא ליכא למשמע מיניה והק' מוהריב"ל ז"ל בחידושיו וז"ל יש לתמוה דאמאי קאמר ליכא למשמע מינה והלא אורחא הוא דברישא קאמר גנבת שורי וזה הכלל אתי לרבויי אפי' גנבת את עבדי והוי כעין לא זו אף זו יע"ש שהניחו בצ"ע והרב ח"ה נדחק בזה וכתב דרב פפי הוה ידע דאי' נמי מלתא אחריתי לרבויי בזה הכלל כו' יע"ש והן דברי נביאות אכן לפי דברי התוס' ז"ל שכתבנו נר' ליישב דאין כאן קו' כלל דודאי למאי דהוה בעי ר"פ להוכיח מרישא דמתני' דלא קתני גנבת את עבדי מוכח שפיר דסתם מתני' דפטר בעבדים אתיא דלא כר"א דמחייב אקרקעות אמנם למאי דבעי ר"פ להוכיח מסיפא דזה הכלל לאתויי עבדים אכתי מתני' אתי' שפיר כר"י דאפילו ר"א דמחייב בעבדים אפי"ה בקרקעות מודה משום מיעוטא דמכל והיינו דקאמר דמהא ליכא למשמע מינה לא כר"א ולא כר"י כנ"ל נכון:<br><b> אמנם </b> אכתי ק"ל על דברי התוס' ז"ל דאדמייתי ר"פ ראיה מסיפא דזה הכלל לאתויי עבדים אמאי לא מוכח מרישא דהתם דקתני א"ל עבדו הפלת את שיני וסמית את עיני כו' פטור דמדתלי טעמא משום דהוי מודה בקנס ע"כ דס"ל דבעבד יש קרבן שבועה דאל"כ ת"ל דהו"ל כפירות שיעבוד קרקעות וכן נמי ק' דלמאי אצטריך זה הכלל לאתויי עבדים הא מרישא שמעי' לה ולר"פ משמיה דרבא דהוכיח מרישא דמתני' דאין מביאין קרבן על העבדים ק' היכי הוה ניחא ליה הך ואף גם זאת נראה שיש ליישב דמתני' לא ק"ל דאיכא למימר דמיירי כשהפיל את שינו וסימא את עינו ג"כ ותובע לו דמי עינו ויחד לו כלי ע"ז דהשתא משום טעמא דאין מביאין קרבן על העבדים ליכא דדמי עינו קא בעי ולהכי אצטריך לטעמא דמודה בקנס ומה שהוצרכו התוס' לומר דבעבד יש קרבן היינו דוקא לר"ש דברייתא דהתם דר"ש ס"ל דשן ועין צריך גט שחרור בפ' השולח דמ"ב מוכח דמאן דאית ליה יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ס' דא"צ ג"ש כדדחי התם דילמא כמ"ד א"צ ג"ש אמנם מתני' דשבועות איכא לאוקמוה כר"ע דס"ל בפ"ק דקדושין דא"צ גט שחרור כנ"ל נכון ובהכי יש מקום ליישב דברי רבינו ז"ל שהוצרך לטעמא דמודה בקנס להיכא שתובע לו דמי שינו ותפס העבד כדי דמיו דאע"ג דקי"ל כמ"ד דצריך ג"ש אי תפס דמי עינו לא מפקינן כמו שפסק רבינו בדין י"ד ועוד י"ל דמיירי בתבעו על מעשה ידיו דאע"ג דצריך ג"ש מ"מ מע"י הן שלו ומשום טעמא דאין מביאין קרבן על העבד ליכא להכי הוצרך לטעמא דמודה בקנס והתוס' ז"ל שם בראש דבריהם כתבו וז"ל וא"ת מה יחוד כלי שייך גבי עבד דהא מיד כשהפיל את שינו קנה העבד לעצמו כו' ואין לומר כגון שהפיל את שינו וסימא את עינו ונותן לו דמי עינו ומייחד לו כלי על דמי עינו או שתבעו על מע"י ומייחד לו כלי על זה דהא מוכח כו' ור"ש אית ליה בהדיא דצריך ג"ש כו' יע"ש ולא זכיתי להבין דבריהם איך דחו תי' זה דתבעו על מע"י משום דר"ש ס"ל דצריך ג"ש הא פשיטא ודאי אע"ג דצריך ג"ש מ"מ יצא לחירות ומע"י הן שלו אלא דצריך ג"ש להתירו בבת חורין וכ"כ התו' בפי' בפ' השולח דף הנז' ד"ה חבלו ביד יע"ש ודבריהם צל"ע תו ק"ל לדברי התוס' שכתבו דאע"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן מהא דגר' פ' שבועת העדות דל"ד ע"ב מאי אי' בין ר"א ור"ע איכא בינייהו משביע עדי קרקע לר"א חייבים ולר"ע פטורין ולר"י דאמר התם משביע עדי קרקע אפילו לר"א פטורין מאי איכא בין ר"א לר"ע איכא בינייהו עדי קנס יע"ש והשתא אמאי לא משני דאיכא בינייהו עדי עבדים דלר"א חייבין ולר"ע פטורין וכעת צ"ע:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שפט) </b> ולפימ"ש פריך מחצי נזק כו'. בילדותי שמעתי מפי חכם אחד ליישב קושיא זו וכן מצאתי אח"כ בנוב"י תנינא חאהע"ז סי' כ"ג דגם בתם חייב א"ע בהודאתו לענין אם יגח עוד שתי פעמים יהיה מועד וישלם נזק שלם נמצא דלא פטר עצמו מכלום, כיון דע"י הודאתו נתקיים בו והועד בבעליו ואני אז דחיתי ישוב זה דבאמת הש"ס דחיק שם לאוקמי האי דח"נ בח"נ צרורות אע"ג דתנן במתני' נזק וח"נ דבפשיטות אח"נ דתם קאי ויגיד עליו רעו וזה דתמה מאור עינינו המהרש"ל ז"ל דאי הלכה כרב המנונא היה לו להש"ס שם לשנויי דמש"ה לא הוי מודה בקנס משום דלא מתחייב ע"י הודאתו ולעולם מיירי בח"נ דתם אלא דאיכא עדים שנגח בפניהם אלא שאין מעידים שור של מי נגח והניזק משביע להעדים שיעידו שהשור שניזק שלו הוא וכה"ג חייבים דל"ש לומר דלמא מודה המזיק ומפטר דהא פוטר עצמו מכלום ולענין שע"י הודאתו נתקיים בו והועד בבעליו ואחר ב"פ יעשה מועד הא בלא הודאתו יעשה מועד אם יגח עוד ב' פעמים כיון דכבר העידו העדים שנגח בפניהם אלא שלא העידו את שור של מי נגח ודוק:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>בששה </b>
+<b> דברים כו' ואין נכתבין במחובר.</b> הנה הטור ז"ל י"ד סי' רס"ז הביא דין זה דאין כותבין במחובר משם רבינו ותמה עליו מרן ז"ל למה הביאו משמו והלא תלמוד ערוך הוא פ"ק דגיטין ד"ט וראיתי להרב ט"ז ז"ל סי' הנזכר שתירץ דכיון דטעם פיסול מחובר הוא משום דגמרינן לה לה מאשה והך ג"ש משמע דלאו כ"ע מודו בה דבפ"ק דקי' דכ"ג משמע דפלוגתא היא דרשב"א אית ליה התם הך ג"ש ור"מ דס"ל דבשטר ע"י עצמו ולא ע"י אחרים לא גמר הך ג"ש מרביה וא"כ ע"כ הא דפריך בפ"ק דגיטין והאיכא מחובר היינו למאן דגמר ג"ש דלה לה ואפשר לומר דלית הילכתא כותיה לכך הביאו משם הרמב"ם את"ד ולע"ד דבריו תמוהים דאי מטעם זה כתב הטור דין זה משם רבינו א"כ בדין פיסול ערכאות של גוים ג"כ הי"ל להטור להביאו משם רבינו דהתם נמי ה"ט משום דגמרינן לה לה מאשה כמ"ש רש"י שם בד"ה אלא מוכרח דהא פשיטא לן דאין הלכה כר"מ ובהדיא פרכינן התם בפ"ק דקדושין לפום מאי דס"ד התם דרבנן דאמרינן ובשטר ע"י אחרים ר"ל ולא ע"י עצמו פריך הא קי"ל דגיטו וידו באים כאחת ופרש"י וז"ל כלומר והא מעשים בכל יום שהעבד מקבל את גיטו ואי רבנן פליגי מי שבקינן רבנן ועבדינן כר"מ יע"ש הרי מבואר דפשיטא ליה לתלמודא דאין הלכה כר"מ אך קשה לכאורה דבברייתא בפ"ק דגיטין קתני וכדר"מ ב"ד והשתא כיון דטעמא דערכאות של גוים משום ג"ש דלה לה הוא הא ר"מ לית ליה ג"ש והיה נראה לומר דלמאן דס"ל כר"מ קאמר וכמ"ש התוס' שם בד"ה בעידי מסירה אלא דאכתי ק' על התוס' ז"ל אדקשיא להו אאוקמתא דגמ' דמוקי לההיא דערכאות של גוים בע"מ אמאי ל"ק להו בפשיטות אברייתא גופא ומצאתי להרשב"א ז"ל פ"ק דקדושין שכתב וז"ל מ"ט דר"ש דגמר לה לה אע"ג דרבנן נמי לה לה מאשה גמרי ס"ל דלאו לכולהו מילי דעבד גמרינן לה אלא לגופו של גט שיהא גיטו של זה כגיטו של זה כו' יע"ש:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>א' </b>
+<b> מן האומות שבא על שפחה כו'.</b> מ"ש מרן הכ"מ דרבינו מפרש דלענין אם הולד עבד או בן חורין אתמר ולא כפרש"י שפירש לענין לא תחיה כל נשמה שאינו ענין לסוגיות ששם דבריו תמוהים דבפ"ק דסוטה ד"ג מבואר דלענין לא תחיה כל נשמה אתמר ומשמע מינה בהדיא דבאומות הלך אחר הזכר וצ"ע ועיין עוד בהרב ל"מ ז"ל שכתב שרבינו ז"ל מפרש הא דקאמר בגמ' מאי באומות הלך אחר הזכר שלא כפרש"י ז"ל שפירש למאי הלכתא כו' אלא ה"פ מנ"ל הא דבאומות הלך אחר הזכר ומשני כדתניא כו' דמדאצטריך קרא לומר דא' מן האומות שבא על שפחה כנענית אזלי' בתר דידה והוי עבד כנעני משמע דבאומות הלך אחר הזכר דאי אחר הנקבה ל"ל לומר בשפחה כנענית דאזלי' בתר דידה וכי גרעא שפחה שהוטבלה לשם עבדות מגויה כו' יע"ש וק"ל עלה דאכתי מנ"ל דבאומות הלך אחר הזכר אימא דהלך אחר הפגום שבהם כדין ישראל ובשפחה כנענית גלי לן דאזלי' בתר דידה ותו דלפי דרכו נמי נראה דק' מההיא דפ"ק דסוטה וצ"ע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0aa6bf511ea5a7ebeb33eeeef4cbde6f4e293761
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Kinyan/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Slaves/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,225 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Slaves
+שער המלך על משנה תורה, הלכות עבדים
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Slaves
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות עבדים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עבד </b>
+<b> עברי כו' נקנה בכסף כו'.</b> כתב הרב מש"ל מדלא הזכיר חליפין משמע דס"ל דאינו נקנה בחליפין כו' וכן נראה דאינו קונה את עצמו בחליפין דאם היה קונה את עצמו היה נקנה ג"כ וכמ"ש הריטב"א עלה דההוא דגרסינן והפדה מלמד שמגרעת מפדיונה ויוצאה וכ"כ התוספות פ"ק דקדושין ד"ח אבל הרב מוהרימ"ט כתב שם דקונה את עצמו בחליפין א"ד ז"ל והנה מה שכתב שמדברי הריטב"א נראה דאם היה קונה היה נקנה דבריו תמוהים שמדברי הריטב"א מבואר איפכא דס"ל כדעת מוהרימ"ט דלא תליא הא בהא לפום המסקנא דהתם שכ"כ וז"ל אבל הנכון כמ"ש ר"ת שמגרעת וכשם שקונה עצמה בכסף כך נקנית בכסף כו' ואמרינן אשכחן אמה העבריה הואיל ומיקדשא בכסף פי' דטעמא דאמה העבריה נקנית בכסף לא משום שקונה עצמה ממש הוא דא"כ ודאי ה"ה לע"ע אלא ודאי הא ליכא למימר דא"כ ל"ל ויצאה והיתה למיגמר קדושי אשה נימא כיון דיוצאת בשטר נקנית בשטר אלא טעמא דידי מפני שהקישה הכתוב לאחרת כו' יע"ש הרי מבואר דלס"ד דתלמודא היה ס"ל דהא בהא תליא דהואיל וקנה את עצמו כך נקנה ג"כ ומסקנא דתלמודא דלא תליא הא בהא וכמו שהכריח מההיא דויצאה והיתה וכן מבואר ג"כ ממ"ש הריטב"א ז"ל בדף י"ו בשטר מנ"ל וז"ל איכא דק"ל אמאי לא מקשינן אחרת לאמה העבריה ונימא מה אמה העבריה נקנית בכסף כדילפינן לעיל מקרא אף אחרת מקנייא והא ל"ק כלל לפום מאי דכתיבנא לעיל דלא ילפינן כסף באמה מוהפדה אלא מאחרת כו' יע"ש הרי מבואר דס"ל דמוהפדה ליכא למילף הואיל וקונה עצמה בכסף משום דלא תליא הא בהא הן אמת דק"ל לתירוץ הריטב"א ז"ל שכתב דהא ל"ק כלל לפום מ"ש דלא ילפינן כסף באמה מוהפדה אלא מאחרת שהרי בגמ' לא הוצרכנו לומר דטעמא דאמה העבריה דנקנית בכסף היינו משום הואיל ומקדשא בכסף דהיינו משום דהקישה הכתוב לאחרת אלא מקמי דידעינן ג"ש דש"ש אמנם למסקנא דהתם דילפינן ש"ש ה"נ באמה נקנית בכסף בלאו טעמא דהקישה הכתוב לאחרת דילפינן שכיר הנאמר בע"ע הנמכר לישראל מע"ע הנמכר לגוי ואמה העבריה ילפינן מדהקיש הכתוב עברי לעבריה וכבר התוספות שם הוקשה להו דקרא דוהפדה למאי אצטריך לאשמועינן דנקנית בכסף ת"ל מג"ש דש"ש ותירץ דקרא אצטריך לגרעון כסף אבל להקנות בכסף לא צריך קרא יע"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למאן דיליף ש"ש למאי אצטריך קרא דכי יקח לאשמועינן דאשה נקנית בכסף ת"ל מדהקישה הכתוב לאחרת וצ"ע תו ק"ל לדעת הריטב"א ומוהרימ"ט ז"ל דס"ל דלא תליא הא בהא מהא דאמרינן התם דף ח' מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים ופרכינן האי תבואה וכלים היכי דמי אילימא דלא מקנייה כלל ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף כו' והשתא מאי קושיא אימא דלענין קונה את עצמו ה"נ דמהני אפילו בשוה כסף ולענין שהוא נקנה בעינן כסף ממש דומיא דחליפין שכתב מוהרימ"ט דאע"ג דקונה את עצמו אינו נקנה ורש"י ז"ל שם כתב וז"ל ישיב כו' וכיון דמפריק ביה אקנויי נמי מקני בה דכתיב גאולתו מכסף מקנתו ודו"ק:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מי </b>
+<b> שמכרוהו ב"ד יש לרבו ליתן לו שפחה כנענית כו'.</b> הנה מוהרח"ש ז"ל ח"ג סי' מ"ד נסתפק בהא דאמרינן רבו מוסר לו שפחה אי היינו דוקא בשפחה שיש לו לרבו אבל שפחה של אחרים אסור או דילמא ל"ש יע"ש והוא תימא איך אישתמיטתיה מיני' סוגיא דתלמודא פ"ו דתמורה דאמרינן התם האומר לחבירו הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי ר"מ אומר אינו אתנן וחכ"א אתנן ואוקמא שמואל בע"ע ופריך א"ה מ"ט דרבנן שפחה לע"ע מישרא שרי כו' הרי מבואר דאפי' בשפחה של אחרים מותר וכמו כן יש לתמוה על הרב חד"ה דפשיטא לי' מלתא דע"ע אסור בשפחה שאינו של רבו ממ"ש בפרק השולח דמ"א ע"ב על מ"ש התוס' שם בד"ה לא תוהו כו' וז"ל והא דלא כייפינן בחציה שפחה כו' אנא היכא דנהיגי בה מנהג הפקר כו' וכתב הוא וז"ל ואין להקשות ומאי קושיא דהא אפשר לי' לישא ע"ע דמותר בכנענית ובבת חורין דכה"ג הקשו לעיל דהוא ימכור עצמו בע"ע דא"כ משום דנהיגי בה מנהג הפקר נמי לא היו כופין את רבו כיון דאפשר לה בע"ע אלא ע"כ דאיירי דאין לרבו ע"ע ודוקא רבו שרי לו למסור לו שפחה כנענית שלו אבל בשפחה כנענית שאינה לרבו של ע"ע אסור בה אבל לעיל ניחא שימכור צד חורין שלו למי שיש לו שפחה כנענית ויהי' מותר בה א"ד יע"ש והוא מן התימה איך פשיטא לי' מילתא הפך סוגיא דתמורה ועיקר קו' נראה דלק"מ כיון דמעשה דחציה שפחה בימי ר"י הואי בימי ר"י ע"א מי הואי והא אין ע"ע נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וכדפרכינן בפרק האומר בימי ר' שמלאי ע"ע מי הואי ודוקא אמתני' דמי שחציו עבד ק"ל ז"ל שפיר משום דבבי' ב' היובל הי' נוהג כמ"ש התוס' וזה פשוט: ודע שמוהרימ"ט ז"ל בחי"ד דל"ט נסתפק במכרוהו ב"ד שלא מסר לו רבו שפחה כנענית אם הוא מותר ולא הכריח יע"ש ולכאורה הי' נראה להביא ראי' דמותר בשפחה כנענית ממ"ש רש"י ז"ל ס"פ האומר דס"ט ד"ה טיהרת את הזכרים שילכו למקום שאין מכירין ויאמר עבד אני ונושא שפחה ואין מוחין בידו כו' יע"ש ואי ס"ל דדוקא בשפחה של רבו הותר איך יכול לומר עבד אני ונושא שפחה הא כל שאין רבו כאן אינו נוש' שפח' אמנם הא ודאי בורכ' איהו כמ"ש רש"י ויאמר עבד אני היינו עבד כנעני דמותר בשפחה דעלמא ודע שרש"י ז"ל שם בסמוך בד"ה מאי ניהו כתב וז"ל ולהכי נקט זיל גנוב וה"ה נמי דהוה מצי להקשויי מי שרי לאנסובי עצה למגנב אלא מקו' אחרת סלקה דאי הוה מקשי לי' הכי הו"מ לשנויי אלא דאמר לי' מכור עצמך לע"ע וראיתי להרב ח"ה ז"ל שהקש' שם וז"ל ק"ק אכתי איך יהיב לי' עצה זו שהאדון ישחרר לבניו ויעבור עליו באיסור עשה דלעולם בהם תעבודו ומי יימר דמשחררו ויעבור בעשה עכ"ל ולא ידעתי אמאי ל"ק לי' קושיא הלזו אמתניתין דקתני יכולים ממזרים ליטהר כו' דהאיך מתקנינן לי' בעצה זו שישחרר ויעבור עשה דלעולם בהם תעבודו ונראה דאמתני' ל"ק לי' משום דכיון דהאב הוא המשחרר אותם כדי ליטהר זרעו אין כאן משום עשה דלעולם בהם תעבודו אבל הכא גבי אדון ק"ל שפיר ואכתי לא ידעתי מי הגיד לו דהא דר' שמלאי מיירי כשהאדון מוסר לו שפחה כנענית ולא נימא דרבי שמלאי יהיב לי' עצה שימכור עצמו בע"ע ויקח שפחה משלו והנרא' דס"ל דלא הותר אלא שרבו מוסר לו שפחה כנענית אבל משלו אינו רשאי וכהצד הא' שכ' הרב מוהרימ"ט ז"ל ואף לפי צד זה נראה דל"ק דאכתי איתיה בתקנתא שיקנה אותם העבד משל רבו וישחרר אחר כך ודוק: כתב מרן הכ"מ וז"ל ובמכילתא אם אדוניו יתן לו אשה רשות וז"ש רבינו יש לרבו כלו' הרשות בידו הנה הרא"ם ז"ל הק' לרש"י ז"ל שכ' בפי' החומש שהרשות ביד רבו למסור לו ש"כ דמנ"ל שהוא רשות דילמא חובה הוא ומ"ש במכילתא שהוא רשות הוא אליבא דר"י דסבירא לי' דקרא דאם בגפו יבא אתא ללמד שהוא רשות אבל רש"י ז"ל דס"ל דקרא דאם בגפו אתא ללמד דאם יחידי נכנס יחידי יצא וכראב"י ליכא הוכחה מהאי קרא לא לרשות ולא לחובה וקושיא זו שייכא לרבינו שפסק כראב"י ופסק שהרשות ביד רבו והרב צדה לדרך הקשה לדברי הרא"ם ז"ל הלזו דאם איתיה שהוא חובה כדי לקיים מצות עשה דוהתנחלתם היכי אמרינן בפ"ק דקי' דכ"א שהיתר ש"כ לישראל הוא חידוש שחידשה תורה ואי כדברי הרא"ם מאי חידושיה הלא בכל התורה כולה אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת ה"נ נימא דאתי עשה דוהתנחלתם ודחי לאו דלא יהיה קדש והרב מש"ל ז"ל תמה עליו דע"כ ל"ק הרא"ם שהוא חובה אלא לאחר שחידשה תורה להתיר ש"כ לעבד אבל אם לא היה הכתוב מתיר מהיכא תיתי שכדי שיקיים האדון מ"ע דוהתנחלתם שיעבור העבד על לאו דלא יהיה קדש אטו אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך א"ד ואנכי הרואה תמהני עליו שהרי כתבו התוספות פ"ק דשבת דף ד' ד"ה וכי דע"כ לא אמרינן אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך אלא דוקא היכא דפשע כי ההיא דהדביק פת בתנור אבל היכא דליכא פשיעה אומרים לאדם חטא והביאו ראיה מדאמרינן בריש תמיד נשחט דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה הרי שהכהנים קא עברי עשה דהשלמה כדי שיקיים מחוסר כפורים עשה דפסח ה"נ דכוותא כיון דליכא פשיעה ועיקר קושית הרב צידה לדרך נראה דקושיא מעיקרא ליתא דע"כ לא אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה אלא היכא דבעידנא דקא מעקר הלאו מקיים העשה משא"כ הכא דמשעת בעילה קא עבר הלאו דלא יהיה קדש ועשה דוהתנחלתם לא מקיים עד שיבא הולדות לאויר העולם ועיין בתוספות פ"ק דבתרא דף י"ג ד"ה כופין ובפ' השולח ד"מ שהקשה שם מעין קושית הרב ז"ל דליתי עשה דפרו ורבו וידחה ל"ת דלא יהיה קדש ותירץ שם משם ר"י חדא דבעידנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה דמשעת העראה קא עקר הלאו ועשה דפרו ורבו לא מקיים עד גמר ביאה ועוד דהיא אסורה לו דלגבי דידיה ליכא עשה כו' יע"ש ומה שקשה לכאורה על דבריהם מההיא דפ' תמיד נשחט דקעברי כהנים אעשה דהשלמה אע"ג דבדידהו ליכא עשה דפסח עיין ישוב לזה בס' זרע אברהם ח"א דק"ס ע"ג ודו"ק : עוד כתב הרב מש"ל ז"ל וז"ל ולעיקר קו' הרא"ם ז"ל נראה לתרץ בהקדים מה שיש להקשות לרבי ישמעאל למאי אצטריך קרא דאם בגפו ללמד דקרא דאם אדוניו שהוא רשות הא כל אם שבתורה הוא רשות אם לא דגלי קרא במקום אחר שהוא חובה וכדאמר ר"י גופיה סוף ס' יתרו אם תקריב מנחת בכורים חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות ת"ל תקריב הרי דאי לאו קרא דתקריב משמעותיה הוא רשות ונראה דודאי משמעותיה דאם הוא רשות היכא דאין הסברא שהוא חובה כההיא דבכורים דמהיכא תיתי דנחייב להקריב מנחת בכורים אבל אם אדוניו יתן לו אשה אדרבא הסברא מוכחת שהיה חובה משום דכבר נצטוינו לעולם בהם תעבודו והו"א שיהיה חובה למסור לו שפחה כנענית כדי לקיים עשה דלעולם בהם תעבודו להכי אצטריך קרא דאם בגפו ללמד שאינו חובה וראב"י ס"ל דללמד שהוא רשות לא אצטריך קרא משום דמצוה זו היא כמו מצות שלוח הקן שאינו מחוייב לרדוף אחריה אלא אם יזדמן לו יתחייב בה ה"נ דכוותיה אף שנצטוינו לעולם בהם תעבודו מנ"ל שנהיה מחוייבים לרדוף אחריה את"ד יע"ש: ואחר המחילה דבריו תמוהים ואשתמיטתיה מיניה סוגיא דפ"ק דסוטה דבפ' השולח דף מ"ב דאמרינן התם בהדיא דר' ישמעאל ס"ל דלעולם בהם תעבודו הוא רשות ולא חובה ור"ע ס"ל דלעולם בהם תעבודו חובה וכיון שכן איך הפה יכולה לדבר דטעמא דר' ישמעאל דאצטריך קרא דאם בגפו ללמד שהוא רשות הוא משום דהסברא מוכחת שהוא חובה משום מצות עשה דלעולם בהם תעבודו הרי לר' ישמעאל אפי' במזומנת אצלו הוא רשות כ"ש שאינו מחוייב לעשות טצדקי ובהכי היה מקום ליישב דברי רבינו ז"ל דפסק כראב"י וס"ל דהרשות ביד רבו משום דכיון דקי"ל כר"ע דקרא דלעולם בהם תעבודו אצטריך לומר שהוא חובה ע"כ קרא דאם אדוניו יתן לו אשה רשות הוא דאם איתא שהוא חובה לעשות טצדקי כדי לקיים עשה דוהתנחלתם א"כ קרא דלעולם בהם תעבודו לר"ע למאי אצטריך ללמד שהוא חובה מקרא דאם אדוניו יתן לו אשה נפקא מק"ו שאם הוא מחוייב לעשות טצדקי כ"ש במזומנים אצלו ומה מאד מתקו לחכי דברי המכילתא דאחר שהביא דברי רבי ישמעאל קאמר רע"א אם בגפו יבא כו' לומר שאינו יוצא בראשי אברים כו' דהיינו משום דר"ע לטעמיה דדריש לעולם בהם תעבודו ללמד שהוא חובה ומש"ה נייד מדרשת ר' ישמעאל דלר"ע ללמוד שהוא רשות לא אצטריך קרא דמקרא דלעולם בהם תעבודו נפקא וכדבר האמור ומ"מ אכתי יגדל התימא על ר"י דכיון דס"ל דלעולם בהם תעבודו הוא רשות מהיכא תיתי לן לומר דאם אדוניו יתן לו אשה חובה אדאצטריך קרא דאם בגפו ללמד שהוא רשות כיון דכל אם שבתורה הוא רשות ומכ"ש הכא דהסברא ג"כ מסייעתו ולכן נראה לי דטעמא דר"י דהוה אמינא שהוא חובה לאו משום קרא דוהתנחלתם כמ"ש הרב אלא ה"ט דהו"א שהוא חובה כל שאין לעבד אשה ובנים שהתורה חייבתו על האדון למסור לו שפחה כנענית כדי שלא יהי' יושב ובטל והתורה אמרה לא תוהו בראה לשבת יצרה והתירתו תורה בשפחה כנענית מפני תקנת רבו שיהיו הולדות שלו להכי אצטריך קרא דאם בגפו ללמד שאם נכנס יחידי יצא יחידי ואינו חייב למסור לו ש"כ ור' ישמעאל אפי' בשאין לו אשה ובנים יכול הרב למסור לו ש"כ אלא שאינו חובה וראב"י כיון דדריש לי' לומר שאין רבו רשאי למסור לו ש"כ ממילא שמעינן דאם אדוניו הוא רשות דאם הי' חובה ומשום שלא יהא יושב ובטל א"כ אדרבא איפכא מסתברא דהיכא שאין לו אשה ובנים מוסר לו רבו שפחה והיכא דיש לו אינו מוסר לו רבו שפחה ואם כן מדגלי קרא דהיכא דאין לו אינו יכול למסור ע"כ דאם אדוניו הוא רשות וכיון דרבינו ז"ל פסק כראב"י משו"ה פסק שהוא רשות כנ"ל:
+<b>והמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית כשאר כל ישראל</b> נרא' ודאי דממזר שמכר את עצמו מותר בשפחה כנענית שהרי בהיותו ב"ח הי' מותר בשפחה ובשביל שמכר את עצמו לא ניתוסף בו קדושה וזהו שהאריך רבינו בלשונו וכתב אסור בשפחה כשאר כל ישראל לאשמועי' שדין מוכר את עצמו כשאר כל ישראל ב"ח ומי שמותר בשפחה בהיותו ב"ח פשיטא ודאי דמותר בהיותו עבד וזה דבר פשוט אך מספ"ל לדעת רבינו ז"ל אם רבו כופהו לזה כדי שיוליד ממנה עבדים מי נימא דמוכר את עצמו דמיעטיה קרא דאין רבו מוסר לו ש"כ משום אי' שפחה דרביע עילויה הוא דדוקא במכרהו ב"ד התירתו תורה והילכך בממזר שמכר את עצמו כיון דלא רביע עילויה איסורא יש כח ביד רבו לכופו או דלמא מוכר את עצמו גזירת הכתוב הוא דאין רבו מוסר לו ואפי' במקום שהוא מותר בשפחה והנה לדעת הריטב"א ז"ל שכתב בחי' דמוכר עצמו דמיעטי' קרא ה"ד לענין כפייה אבל אה"נ דמותרת לו אין כאן מקום ספק כלל וכמובן: אך לדעת רבינו ז"ל יש להסתפק גם לדעת מוהרשד"ם ז"ל שכתב בדעת רבינו דס"ל דאיסור השפחה מדרבנן נראה דאין כאן מקום להסתפק שלדעתו ז"ל עכ"ל לדעת רבינו דכי מיעטיה קרא היינו מדין כפייה וכמו שהאריך בזה הרב מש"ל ז"ל עכ"ל אך לדעת החולקים על מהרשד"ם ז"ל יש מקום להסתפק והריטב"א ז"ל הביא ראי' לסברתו ז"ל מדאצטריך בגמ' לת"ק דר"א למעוטי מוכר את עצמו אינו נרצע מקרא דאזנו ואם אי' דמוכר עצמו אסור בשפחה ל"ל קרא למעוטי מרציעה ת"ל דכל שאין לו אשה ובנים אינו נרצע והיא היא קו' התוס' שם ד"ה ולא אזנו והנרא' מדבריהם דס"ל שלא כדעת הריטב"א מדהוצרכו לתרץ באנפא אחרינא ואולם תמהני על דבריהם ז"ל אמאי לא תי' דקרא דאזנו אצטריך למעט ממזר שמכר את עצמו דמשום דבעינן אהבתי את אשתי וליכא כיון דמותר בשפחה ולהכי איצטריך מיעוטא דאזנו וצל"ע:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מה </b>
+<b> בין מוכר עצמו כו' ומוכר עצמו אין מעניקין לו כו'. </b> שם דף ט"ו מאי טעמא דתנא קמא אמר קרא הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו ואידך לו ולא לב"ח מדס"ל בעלמא כר"נ אתא לו אפקי' ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ ויש מן התימ' על רבינו ז"ל דכאן פסק כת"ק דר"א ובפ"ב מה' מלוה פסק כר"נ והרב ל"מ ז"ל כתב ליישב דברי רבינו ז"ל שהוא מפרש כפירוש הרב נתנאל שכתבו התוס' דת"ק נמי מודה גבי הלואה דק"ל כר"נ ובשכירות דוקא הוא דפליגי ורבינו לא כ"כ אלא גבי הלואה אבל לענין שכירות ודאי דלית לי' כר"נ ואע"פ שסתם רבינו ולא חילק בין שכירות להלואה סמך עצמו אמ"ש בפרקין דהענק' ע"ע לעצמו ואין ב"ח גובה הימנו דמשם נלמד לשכירות א"ד יע"ש וכ"כ הרב גד"ת דש"א ע"א והנה מלבד שדרך זה לא יתכן לדעת ה"ה שכתב בה' מלוה דזהו מחלוקת דברייתא בין ת"ק לר"א עוד איכא לאקשויי עלה דאיך אפשר לומר שרבינו לא חילק בין שכירות להלואה משום שסמך עצמו אמ"ש דהענקת ע"ע לעצמו ואין ב"ח גובה הימנו שהרי משמע מדברי רבינו דס"ל דאפי' לאחר שבא הענק' ליד העבד אין ב"ח גובה הימנו וכמו שדקדק מוהרימ"ט מדבריו וכמו שכן נראה בהדיא ממ"ש בפי"המ ואלו בשכירות פשיטא ודאי דלאחר שבא לידו ב"ח גוב' הימנו וא"כ איך אפשר לומר דסמך למ"ש בדין הענקה ודוק: והרב גד"ת הק' לפי' הרב נתנאל שהרי מקמי הכא הוה בעי בגמ' לומר לרבנן דלא מבעי לי' לו ולא ליורשיו וקא מתמיה יורשיו אמאי לא שכיר קרייה רחמנ' ומש"ה נייד מאוקמתא הלזו וא"כ אי לענין ב"ח יש לחלק בין הענק' לשכירות תיקשי נמי ב"ח אמאי לא שכיר קרייה רחמנא את"ק יע"ש ועיין בהרב החידושין שתי' קו' הלזו וז"ל וי"ל כיון דפעולתו ליורשיו בשכיר הא אקיים ביה דינא דשכיר בחדא מילתא א"נ כי קרייה רחמנא שכיר לאו לגריעותא קריה שכיר ע"ש: והרב מש"ל יחס סברא הלזו דהר' נתנאל ואיכא מ"ד שכתב בעה"ג לדעת המרדכי שכתב ר"פ י"ן דשכר פעולה שמעולם לא בא לידו ולא גבה נראה דהוי ראוי כו' והק' הוא דכיון דהוא פסק דמלוה לא חשיב ראוי למה שכר פעולה חשיב ראוי ותי' דס"ל למרדכי כדעת דאיכא מ"ד והר' נתנאל דבשכירות לא ק"ל הא דר"נ ומש"ה חשיב ראוי כיון דלא שייך דר"ן א"ד יע"ש ויש לי לדקדק עליו שהרי מור"ם ז"ל בא"ה סי' ק' ס"ג פסק להא דהמרדכי ז"ל דשכר פעולה מקרי ראוי ומלוה לא חשיב ראוי וא"כ עכ"ל דס"ל דבשכירות לא שייך דר"נ ובח"מ סי' פ"ו פסק מרן דבשכירות קי"ל כר"נ ולא הגיה עליו מור"ם וצ"ע ועיין בהרב בית שמואל סי' הנזכר ודוק. והרב ש"ך ז"ל ח"מ סי' פ"ו כתב דרך אחרת ליישב דברי רבינו ז"ל שהוא מס' מעין הר' נתנאל דמ"ש ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"נ ר"ל ובכל מילי דצדק' כגון מעשר עני ושאר צדקה נמי לא ס"ל כר"נ דהדבר ידוע דהענקה מדין צדקה הוא והילכך לא אצטריך לו למעט ב"ח דבעלמא ושאר צדקה לא ס"ל כר"ן כדאיתא בתוס' ופסקו רבינו פ"ו מה' מתנות עניים וכ"כ המרדכי ז"ל פ"ק דב"ב א"ד והרב מש"ל תמה עליו שהרי כתב ה"ה זה מחלוקת ת"ק ור"א ולפי דבריו לא פליגי בדינא דרבינו ת"ק ור"א יע"ש וזו ודאי אינו מן התימא שהש"ך לא כ"כ ליישב דברי ה"ה אלא שבירר דרך לעצמו ליישב דברי רבי' כמו שיראה המעיין. אך מה שיש לי מן התימא דאיך אפשר לומר דמ"ש בעלמא לא ס"ל כר"ן היינו לענין צדקה דאם איתא מאי אירייא משום דר"ן הרי בצדקה אפי' אחר שבא לידו אינו גובה ב"ח ממנו ולא שייך בהא דר"ן כלל וצ"ע ולי נראה ליישב דברי רבינו ז"ל בדרך אחרת כלפי מה שראיתי להרב החידושין הנדפסין מחדש שהקש' וז"ל וא"ת כאשר יברכך ה' אלהיך תתן לו רבנן מאי דרשי ביה דתרוייהו צריכי לרבנן למעוטי מוכר עצמו דלא יהבינן לי' לא חמש סלעים דקציב לו אף שלא נתברך הבית בגללו ולא לפום ברכת הבית וכן לר"א צריכי לאשמועינן דאין מוציאין מזה ונותנין לזה לא חמש סלעים ולא לפום ברכת הבית ממורי נר"ו א"ד ז"ל וא"כ איכא למימר דס"ל לרבי' דלפום סוגיא דפ' השולח ודפ' כ"ש דס"ל לרבא ור"ן דמוציאין מזה ונותנין לזה עכ"ל דס"ל דת"ק נמי ס"ל כר"ן ובהא פליגי דלת"ק ס"ל דחד לו אצטריך למעוטי מוכר ואידך למעט ור"א ס"ל דתרוייהו למעט ב"ח וחד למעט חמש סלעים ואידך לנתברך הבית וצריכים ות"ק ס"ל דכיון דמעטיה קרא תרוייהו ממעטינן הענקה דחמש סלעים ונתברך הבית בגללו כנ"ל נכון ומה שתי' הרב מש"ל ז"ל דרבינו ס"ל דהא דאצטריכו בגמ' לומר דטעמא דת"ק לית לי' כר"ן היינו מקמי דידעינן טעמא דת"ק דס"ל דמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית אבל לפי האמת דרשינן אם אדוניו יתן לו למעט מוכר עצמו דע"ע מכי משנה שכר שכיר נפקא ותו לא אצטריך לן לו דהענקה למעט מוכר עצמו משום דקרא דכי משנה שכר שכיר הוא טעם להענקה וכמו שפרש"י ז"ל משום דעובד ביום ובלילה וכיון דמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית ממילא משמע דאינו חייב להעניק את"ד יע"ש נראה שאין תי' זה עולה לדעת מוהרשד"ם ז"ל חי"ד סי' ק"ץ שהביא הרב ז"ל לעיל דין ג' שדעת רבינו דאסור השפחה מד"ס וכן כתב הרדב"ז ז"ל ח"א סי' קפ"ח שזה דעת רבינו וא"כ עכ"ל דכי ממעטי' מוכר עצמו דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית מקרא דאם אדוניו יתן לו אשה היינו לומר שאין רבו כופהו אבל מדעתי' ה"נ דשרי מדאורייתא דלא עדיפא משאר ישראל וכמ"ש הרב ז"ל שם וכיון שכן אכתי אצטריך קרא לו דהענקה למעט מוכר עצמו היכא דמסר לו רבו מדעתו ש"כ דאיכא טעמא דכי משנה ש"ש והדק"ל ודוק. עוד ראיתי להרב מש"ל ז"ל שהקש' בדין י"ג וז"ל וא"ת אכתי ק' ל"ל לו דהענקה למעט מוכר עצמו הא מדאצטריך לרבות הענקה באמה ע"כ דהענקה לא שייך אלא במכרוהו ב"ד ומש"ה אצטריך קרא ללמד דמכירת האב הוה כמכרוהו ב"ד דאי אמרת דהענקה שייך אף במוכר עצמו תיקשי מהיכא תיתי שנמעט האמה מדין מוכר עצמו דאיצטריכ' קרא לרבות א"ד יע"ש מה שתי' ולי נראה דלק"מ דאי לא כתיב ואף לאמתך הו"א כיון דטעמא דהענקה משום דעובד ביום ובלילה א"כ באמה העבריה שאינו יכול למוסרה לעבדו אינו חייב בהענקה וממילא הוה ממעטינן מוכר עצמו מהענקה מה"ט והשתא דכתיב ואף לאמתך וגלי לן קרא דאפי' בדליכא טעמא דכי משנה ש"ש חייב בהענקה הוה ילפינן מוכר עצמו דחייב בהענקה מאמה העבריה להכי אצטריך קרא למעוטיה כנ"ל פשוט:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>הענקת </b>
+<b> ע"ע לעצמו ואין ב"ח גובה הימנו.</b> הנה מוהרימ"ט ז"ל דקדק מדברי רבינו דס"ל דאפילו אחר שבא לידו של עבד ההענקה אין ב"ח גובה הימנו וכן נראה בהדיא מדבריו שכתב בס' החי' שם יע"ש ושלא כדעת ז"ל שכתב בד"ה לו ולא לב"ח אין האדון מחויב להגבות הענקה לב"ח אשר מבואר מדבריו דכל שבא ליד העבד יבא ב"ח ויגבהו וכן נרא' שהוא דעת האיכא מ"ד שכתב בעה"ת שער כ"א ח"א דכתב שכירות והענקה אין נכנס לוה שני תחת שעבוד לוה ראשון מדר"ן יע"ש ואלו הי' דעתו ז"ל דבהענקה אפילו בא ליד העבד אין בעל חוב גובה הימנו היכי יליף שכירות מהענקה הא הענקה גזירת הכתוב הוא שהרי אפילו בא ליד העבד אין ב"ח גובה הימנו ואלו בשכירות פשיטא ודאי דאחר שבא לידו ב"ח גובה הימנו וראיתי להרב מש"ל ז"ל שתמה על דברי רבינו דבגמרא אמרינן דר"א דדריש לו ולא לב"ח מדס"ל בעלמא כר"ן ות"ק דלא דריש הוא משום דבעלמא נמי לא ס"ל כר"ן ואם איתא אפילו נימא דר"א לא ס"ל בעלמא כר"ן אכתי אצטריך לו למעוטי אפילו אחר שבא ליד העבד הענקה והאריך בקו' הלזו וסוף דבריו תי' דס"ל לרבינו דכיון דנקט קרא דינא כר"ן בהענקה ש"מ אין שעבוד הב"ח חל על אלו המעות משום דרחמנא זכי לי' לדידי' וא"כ אפילו אחר שבאו לידו של עבד אין ב"ח גובה הימנו ור' טביומי דס"ל כת"ק יליף ג"ש דש"ש ור"ן נמי משום דלא הוה ידע טעמא דת"ק דמיעט שפחה ממוכר עצמו הוכרח לומר דטעמא דת"ק דלא מיעט לו ולא לב"ח משום דבעלמא נמי לא ס"ל כר"ן ולומר דאצטריך למעט לאחר שבא ליד העבד לא ס"ל האי דינא לת"ק אבל לדידן דקי"ל דטעמא דת"ק משום דלא יליף ש"ש ואייתר לן לו למעט ב"ח כי היכי דמיעט קרא כשהם ביד האדון ה"נ נמעט אף לאחר שבא ליד העבד את"ד ואחד הרואה יראה כמה מהדוחק בישוב זה דכיון דרב טביומי ס"ל דאין סברא כלל לומר דקרא מיעט אפי' אחר שבא ליד העבד כדקאמר ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר"ן וכן נמי מדהוצרך רב טביומי לומר דר"א דריש לו ולא לב"ח מדס"ל כר"ן ול"ק דר"א ס"ל דכי מיעט רחמנא אפילו בא ליד העבד ואתיא דר"א ככ"ע ות"ק ס"ל דלאחר שבא ליד העבד אין סברא למעט משמע דדחיקא לי' מילתא לרב טביומי ליחס סברא זו אפילו להא דלית הלכתא כותיה א"כ מאין הרגלים לנו לומר דלדידן דטעמא דת"ק משום דלא יליף ש"ש כי מיעטי' קרא לגמרי ממעט הא ודאי אין הדעת סובלתו ולדידי חזי לי ליישב דעת רבינו ז"ל דלרבינו ז"ל קשיתיה קושית הרב החידושין שכתבנו לעיל בדין ג' דקרא דכאשר ברכך תתן לו ולר"ג מאי דריש ביה ור"א נמי מאי דריש בי' ומכח זה הוצרך לומר דלר"א תרוייהו צריכי למעט לו ולא לב"ח חד לאשמועינן דאין האדון חייב להגבות הענקה לבע"ח ולאפוקי מדר"ן וחד לאשמועי' דאפילו אחר שבא ליד העבד אין ב"ח גובה הימנו דאי כתיב חד לו גרידא הוה מוקמי' לי' לדר"ן דוקא דתפס' מועט תפסתא ולר"ג אצטריך חד לו למעט מוכר עצמו ואידך למעט ב"ח אפילו אחר שבא ליד העבד דכיון דבעלמא לא ס"ל כר"ן ע"כ כי מיעטיה קרא אפילו אחר שבא ליד העבד דאלו לדר"ן בעלמא נמי דינא הכי והיינו דהוצרכו בגמרא לומר דר"א ע"כ ס"ל כר"ן ות"ק ע"כ לא ס"ל כותיה דאי ס"ל כר"ן הא אצטריכו תרוייהו כדכתיבנא כנ"ל הנכון ליישב דברי רבינו ז"ל ע"פ דרכו של הריטב"א ז"ל והרב מש"ל ז"ל ולדרך שכתבנו לעיל ליישב דעת רבינו לא יתכן תי' זה כמובן ודוק :
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכן </b>
+<b> אם נתן אחד לעבד מעות על מנת שתצא בהם לחירות כו' יצא העבד לחירות כו'.</b> כתב הרב בעל ט"ז יורה דעה סימן רס"ז סעיף קטן י' וז"ל ונ"ל אע"ג דבסי' רכ"ב אמרינן דאם נתן לה ע"מ שאין לבעליך רשות בו לא מהני ואפי"ה מהני אם אומר מה שאתה נותן לפיך ולהרמב"ם ז"ל מהני אפי' אומר מה שתרצי עשי מ"מ הכא לא מהני אלא דוקא ע"מ שתצא לחירות דשאני עבד דאין לו יד כלל בלא האדון לא בקרקע ולא בפירות כו' אבל גבי אשה ודאי יש לה יד ג"כ דהנותן מתנה לאשה קנתה הגוף רק שהבעל אוכל פירות וע"כ מהני אם אמר מה שאת נותנת לפיך כו' ע"כ לא מהני בעבד כל זה אלא דוקא באומר שיצא לחירות כו' ואף ר"ח שאינו מחלק שם ומביא ראיה מאשה לעבד היינו לכל אחד כלשונו כו' אבל לא שיועילו לשונות שאמרו גבי אשה בעבד ג"כ זה לא עלה על דעת שום פוסק אלא שבדרישה כו' ולא דק בזה את"ד והרואה יראה שדבריו מן המתמיהין ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה לשון רבינו פי"ג מהלכות זכיה דין י"ד שכתב בהדיא כדברי הפרישה וז"ל וכן אם אמר לעבד שתאכל בהן ותשתי בהן כו' או ע"מ שתצא בהם כל מה שתרצי בלא רשות אדון שלך לא קנה האדון כו' גם להפרישה ז"ל נראה דאשתמיט מיניה לשון רבינו ז"ל מדלא הזכירו על דל שפתיו וכן מבואר ג"כ מדברי התוס' פ"ק דקדושין דכ"ד ד"ה ור"א שכתבו וז"ל ועוד מייתי ראיה מההיא דפסחים כו' ומשני כגון דמקני לי' ע"מ שאין לרבו רשות בו והיינו כר"ש דלר"א הוה צריך לאוקמא שאמר לו ע"מ שתצא בו ידי פסח יע"ש הרי מבואר דבע"מ שתצא בו ידי פסח מהני וה"ה ע"מ שתאכל ותשתי וזה פשוט. ודע שמדברי רבינו ז"ל לא פורש אם הרב נותן מתנה לעבד אי קני העבד דומיא דאשה דאמרינן הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות או לא אך מדברי התוס' והרא"ש והריטב"א שם מבואר דבעבד לא קנה גם הריטב"א שם בחדושיו כתב וז"ל ויש מרבותינו שהיו סוברים לומר דכי היכי דקי"ל דהנותן מתנה לאשתו קנתה כך הנותן מתנה לעבדו קנה גוף ופירות והא ודאי בורכא היא כו' וגבי עירוב אמרי' אבל לא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו דאלמא אפי' לזכות לאחרים מיד רבו אין לו יד כו' יע"ש אלא שמה שהביא ראיה מההיא דעירוב הן דברים תמוהים בעיני דנראה דס"ל דזכיה לאחרים מיד רבו עדיפא מזכיה לעצמו וכיון שאינו זוכה לאחרים מיד רבו כ"ש שאינו זוכה לעצמו וזה ודאי ליתא שהרי אסיקנא בנדרים דפ"ח דע"י אשתו אינו זוכה אלא כשיש לה חצר באותו מבוי ומטעם דמיגו דזכיה לנפשיה זכיה לאחרינא אבל בדלית לה חצר אינו זוכה על ידה אע"ג דלעצמה זוכה אשר מבואר שזכיה לאחרים גריעה מזכיה לעצמה וכן מבואר שם בהר"ן יע"ש וצ"ע: עוד כתב הריטב"א שם וז"ל מיהו צריך תלמוד הרב שנתן מתנה לעבדו וזכה לו על ידי אחר אם זיכה בה לגמרי דומיא דאשה או דילמא אין קנין לעבד בלא רבו אפי' במתנה שזכו לו אחרים מיד רבו ומסתברא לי דבהא נמי אין קנין לעבד כו' יע"ש ומדברי המרדכי שכתב שם וז"ל משם הרב אלחנן ואם הבעל נתן מתנה לאשתו קנתה כדאמרינן פרק ח"ה ואומר הרב אלחנן דההיא יש לדחות דמזכה לה ע"י אחר דכה"ג מהני אפי' בעבד יע"ש מבואר שחולק על הריטב"א וס"ל דהרב שזיכה לעבדו ע"י אחר מהני ועיין בתוס' פרק אלמנה לכ"ג דס"ו ד"ה ועבדים מקנו עבדים שכתבו וז"ל אפי' לר"ע דאמר אין קנין לעבד בלא רבו אפי' על מנת שתצא לחירות בהם משכחת לה במפקיר עבדו שאוכל בתרומה כו' יע"ש ומדלא כתבו בפשיטות דמשכחת לה בשיזכה לו הרב על ידי אחר ש"מ דס"ל כדעת הריטב"א וכן יש להוכיח גם כן מדבריהם דהא דאמרינן מה שקנה עבד קנה רבו לאו דוקא בנכסים שקנה בעודו עבד אלא אפי' בנכסים שהיו לו מקודם שמכר את עצמו בעבד אמרינן דקנה רבו מדלא תי' דמשכחת לה עבדים שקנו עבדים מנכסים שהיו לו מקודם ועיין במוהראד"ב סי' רנ"א ודוק ובנותן מתנה לאשתו מבואר מדברי רבינו פ"ג מה' זכיה דאין בהן לבעל אלא פירות וכ"כ התוס' והר"ן והריטב"א פ"ק דקידושין אלא שכתבו שמדברי רש"י פרק בן סורר ומורה נראה דס"ל דמתנתה כמציאתה לגמרי והמרדכי שם כתב וז"ל ור"י מקורביל היה מסופק בדבר אם יתנו מתנה לאשה שמא יזכה הבעל בין בגוף בין בפירות כו' יע"ש:<br><b> ראיתי </b> להרב דברי אמת בחלק קונטריסין ד"פ שתמה על גדולי ישראל איך אשתמיט מנייהו הא דאמרינן ס"פ מי שהיה נשוי מי שאמר לאשה נשואה נכסי לך ואחריך לפ' ומכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מוציא מיד הבעל כו' הרי מבואר דהנותן מתנה לאשה ל"ק הבעל אלא הפירות כדין נ"מ ומשום הכי אמרו דאם מכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מוציא מיד הבעל דאם נאמר דקנה הבעל גוף הפירות א"כ אין במכירתה כלום והבעל מוציאו אף קודם שתמות כי מה כחה למכור נכסי הבעל ואפי' נצ"ב אין במכירתה כלום כ"ש בנכסים של בעל והיכי אמרו דהדר אחריך ומוציא מיד הבעל יע"ש שהניחה בצ"ע ובאמת שהדבר מתמיהא ולפי חומר הנושא מקום יש בראש לומר דההיא דאביי לדעת הני רבוותא מיתפרשא בשנתנו לה נכסים על מנת שאין לבעלה רשות בו ואביי לא חש לפרש דמסתמא כדינו מתפרשא אפי' באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בו הבעל יורש אותם כמבואר מדברי רשב"ם והרא"ש פ' חזקת ועיין בהרב נת"מ דק"א ע"א וס"ל להני רבוותא דהלכה כשמואל דע"מ שאין לבעליך רשות גרידא מהני וכדעת ר"ע ור"ש הנגיד ואפי' לפוסקים כרב דלא מהני אלא באומר מה שאת נותנת לתוך פיך יש מהראשונים דס"ל דהבעל יורש אותה וכבר הארכתי בזה במ"א ומשום הכי קאמר אביי דלכי מתה הבעל מוציא מיד הלקוחות כנ"ל ובזה שאמרו דאם אמר ע"מ שאין לרבך רשות בו קנה האדון וכן באשה קנה הבעל ראיתי להריטב"א בחידושיו כתב שם וז"ל תימא היאך אפשר לומר שאם התנה עליו שלא יקנה רבו שיקנה בע"כ והרי כפל תנאו כו' ויש מפ' שהטעם מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל לפי שכל תנאי שעוקר את המעשה כו' יע"ש ועיין בהר"ן ותמיהא לי דהא קי"ל דבדבר שבממון תנאו קיים ובשלמא לרבא אמר ר"ש דס"ל שבע"מ שאין לבעליך רשות בו פליגי ר"מ ורבנן ניחא דר"מ ס"ל גבי שאר כסות ועונה דאפילו בדבר שבממון תנאו בטל אכן לר"א דס"ל דבע"מ שאין לרבך רשות בו כ"ע ל"פ דקנה הרב קשה טובא מאחר דקי"ל כר"י דבדבר שבממון תנאו קיים וכ"כ הרמב"ן ז"ל בתשו' הביאו הרב התרומות שער ד' דהנותן מתנה לחבירו על מנת שלא ישתעבדו לב"ח דתנאו קיים אע"פי שמתנה עמש"ב דבדבר שבממון תנאו קיים וצ"ע כעת:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כיצד </b>
+<b> בראשי אברי' כו' וחסרו אחד מכ"ד ראשי אברי' שאינן חוזרים יצא לחירות וצריך גט שחרור כו'.</b> הנה מדברי רבינו ז"ל דקדק הרב בית דוד ה' עבדים סי' קצ"ד דדוקא בכ"ד אברים שאינן חוזרים הוא דצריך ג"ש מדרבנן שמא יאמרו עבד אתה כמ"ש התו' והר"ן אבל בשן ועין דכתיב בקרא בהדיא אין צריך ג"ש כלל והיינו משום דפוסק כהמכריעין לפני חכמים ועל פי זה תמה עליו מרן כ"מ שכתב שהכריע הרי"ף כמ"ד צריך ג"ש בין בשן ועין בין בשאר ראשי אברים דמשמע שגם רבינו סובר כן ואי אפשר לומר כן שהרי כתב בהדיא א' מכ"ד ראשי אברים ואלו שן ועין הן מלבד כ"ד ראשי אברים ואולי כונתו ז"ל אדרבא אפכא שהרי"ף חולק על רבינו בזה את"ד יע"ש ותמהני עליו איך יצאו דברים אלו מפה קדוש דבהדיא כתב רבינו בפ"ד מה' חובל ומזיק דין י"א וז"ל כל עבד שיצא לחירות ועדיין לא הגיע גט שחרור לידו אין לו קנס כו' לפיכך המפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו יוצא בשינו ואינו נותן לו דמי עינו כו' הרי מבואר דבשן ועין נמי צריך ג"ש דאלו למ"ד אינו צריך ג"ש נותן לו דמי עינו כדאיתא בפרק השולח וכן מבואר ממ"ש מרן בסמוך דין י"ד ובהשג' הראב"ד ז"ל שם ולפ"ז צ"ל שמ"ש רבינו לעיל בדין ג' שאין העבד יוצא לחירות אלא בכסף או בשטר או בראשי אברים לאו בחדא מחתא נינהו וזה פשוט:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הכהו </b>
+<b> כנגד עינו ואינו רואה כו' אין עבד יוצא בזה לחירות.</b> ברייתא פ"ק דקדושין דכ"ד ע"ב ופרכינן עלה למימרא דקלא לאו מלתא היא והתני רמי בר יחזקאל תרנגול שהשמיט ראשו כו' ומשני שאני אדם דכיון דבר דעת הוא אינו מבעית נפשי' כדתניא המבעית את חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדי"ש כו' ע"ש ונראה דכיון דמבעית את חבירו חייב לשלם את נזקו מדי"ש ה"נ גבי עבד אם רצה לצאת י"ש חייב להוציאו לחירות: האמנם תמיהא לי מילתא דלא לישתמיט לשום אחד מהפוסקים ז"ל ראשונים ואחרונים לאשמועי' דין זה גבי עבד ובר מן דין קשה לי לדעת רש"י ז"ל שכתב בפרק השוכר את הפועלים גבי אין אדם מת ומשלם דכל דבדיני שמים חייב אי תפס לא מפקינן מיניה וכן היא סברת הראב"ד ז"ל גבי אבק ריבית והרב החינוך מצוה שמ"ד ועיין בהר"ב מש"ל פ' כ"א מה' מו"ל דס"ט ע"ג (וראיתי להרב יש"ש למס' ב"ק פ"ז סי"ו שכתב דע"כ לא כתב רש"י אלא דוקא לענין קלב"מ דמחוייב הוא מן הדין אלא משום דלא קטלינן ליה בתרי קטלי ומש"ה אי תפס לא מפקינן אבל היכא שאין בו חיוב מן הדין אלא י"ש פשיטא דאם תפס לא מפקינן מיני' יעויין שם ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי הראב"ד והרב החינוך ודו"ק) וכיון שכן קשה שהרי כתבו הר"ן והריטב"א וכל המפרשים ז"ל יציאת ראשי אברים דאע"ג דלא מגבינן קנסא בבבל כיון דקיי"ל דאי תפס לא מפקינן מיני' העבד הרי הוא תפוס בעצמו וא"כ ה"נ כיון דבדי"ש חייב המבעית את חברו הכא נמי אי תפיס לא מפקינן מיני' וא"כ הי"ל לומר דהעבד יוצא לחירות כיון שהעבד הוא תפוס בעצמו והי' נראה לומר דאע"ג דבדי"ש חייב ה"מ גבי מבעית את חבירו אבל גבי עבד כיון דאיכא מ"ע דלעולם בהם תעבודו אפילו מדי"ש לא מחייב והיינו שלא כתבו הפוסקים ז"ל דין זה גבי עבד אך קשה לי מהא דגרסינן בירושלמי ס"פ אלו נערות אההיא דמודה בקנס פטור וז"ל מהו שיאמרו לו צא ידי שמי' נשמענא מן הדא מעשה בר"ג שסימא את עין עבדו אתא גבי ר"י כו' ומה בידך ואין קנסות אלא בב"ד ובעדים ויאמרו לו צא יד"ש הדא אמרא שאין אומר לה צא ידי שמים ע"כ והשתא אם איתא דכל שחייב בשאר כל אדם די"ש גבי עבד אפילו בדי"ש לא מחייב מטעמא דאיכא צורך מצוה אם כן היכא פשיט לה בירוש' דכל מודה בקנס דפטור אפילו מדי"ש ממעשה דר"ג הא איכא למימר דאע"ג דמודה בקנס חייב לצאת י"ש בעבד אפילו מדי"ש לא מחייב ומהירושלמי הלזה ק"ל לסברת רש"י ודעמיה שכתבנו שכל שחייב לצאת י"ש אי תפס לא מפקינן מיני' דא"כ אמאי הוצרכו בירושלמי להוכיח דאינו חייב לצאת י"ש ממה שלא אמר לו ר"י לר"ג צא י"ש ובפשיטות הי"ל להוכיח דאם איתא דחייב לצאת י"ש גבי עבד כיון שהוא תפוס בעצמו הרי יצא לחירות וצ"ע לעת הפנאי:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> במבעית את חבירו כיון דחייב לצאת י"ש שוב אם רצה לצי"ש צריך להוציאו לחירות לפענ"ד ליתא דכיון דאינו חייב בדיני אדם א"כ אינו בכלל הפלת שן ועין דצוותה תורה להציאו לחירות ניהו דחייב לצי"ש לשלם לו נזקו במבעית חבירו אבל להוציאו לחירות לא חייב ודוק:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>היתה </b>
+<b> עינו כהה כו' או סימא עין הכהה כו'.</b> כתב הר"ן פ"ק דקדושין וז"ל ומיהו משמע לי דדוקא סמאה לגמרי הא לא"ה אע"פ שעכשיו אינו יכול להשתמש אין עבד יוצא בהן לחירות דחדא מתרתי בעי או ששנהו מנהורא בריא לאינו יכול להשתמש או מנהורא כחישא שהי' יכול להשתמש בו לסמיות עין לגמרי כו' והכי מוכח בצריכותא דעבדינן בגמר' עכ"ל. ויש לדקדק דאמאי לא הכריח הדבר מגופ' דבריית' דקתני היתה עינו כהה וסמאה ואם איתא לישמועי' רבותא אפילו כהתה עוד דבר שאינו יכול להשתמש ובגמרא עבדינן צריכותא דאם אשמועינן קמייתא משום דמעיקרא נהורא בריא והשתא נהורא כחישא אבל הכא דמעיקרא נמי נהור' כחישא לא ואי אשמועינן בתרייתא משום דסמיא לגמרי אבל התם דלא סמיא לגמרי אימא לא צריכא והשתא אם איתא דאפילו כהתה עוד דבר שאינו יכול להשתמש יוצא לחירות אכתי קשה דתרתי ל"ל למיתני וליתני חדא היתה עינו כהויה וכהתה עוד אם יכול להשתמש כו' דמהשתא מכ"ש נפקא אידך ששנהו מנהורא בריא לכחישא ואי לזה היתה כונת הר"ן ז"ל במ"ש והכי מוכח בצריכותא דעבדינן בגמרא לא הי"ל לומר הכי מוכח דהדבר מוכרח בעצמו מברייתא גופה מדלא תני חדא בכהתה עוד ואידך נפקא מכ"ש וי"ל דאכתי תרוייהו צריכי דאי הוי תני היתה עינו כהויה וכהתה עוד אם יכול להשתמש כבר כו' הו"א דוקא בעינו כהויה וסמאה לגמרי הוא דאינו יוצא לחירות כל שאינו יכול להשתמש כיון דמעיקרא נמי נהורא כחישא אבל בהכהו על עינו וכהתה אפילו יכול להשתמש בו עכשיו הו"א דיוצא לחירות כיון ששנהו מנהורא בריא לכחישא ותלמודא ה"נ דהוה מצי למעבד הך צריכותא אלא דלפום מאי דתני לה ברייתא בהכהו על עינו וסמאה נקט הך צריכותא דעדיף טפי כנ"ל. וראיתי להרב עצמות יוסף ז"ל שהקש' על דברי הר"ן הללו וז"ל ויש לדקדק למה צריך בגמ' לעשות צריכות אחר דהא הני תרתי צריכי לאשמועינן דיש לחלק בין היתה כהוי' מעיקרא להיתה בריאה דבהיתה בריאה סגי בכהתה ובהיתה כהויה צריך שיסמאנה ואי לא הוה תני אלא חדא הו"א שהדין שוה בשניהם וצ"ע עכ"ל ולדידי ל"ק מידי דאם איתא דתנא לא נחית לאשמועינן בברייתא דהיתה עינו כהויה וסמאה אלא לומר דכהתה עינו כהויה בעינא שיסמאנה לגמרי ומשום דלא לטעי כאידך ברייתא דבכהתה לחוד סגי א"כ להו"ל למתני בהיתה עינו כהויה וסמאה ולאשמועינן דינא מכח דיוקא מדלא תני סמאה אלא בפרושה הו"ל לאשמעינן ולמיתני היתה עינו כהויה וכהתה עוד אפילו יכול להשתמש בו כבר אינו יוצא לחירות כיון דכל עיקרו של תנא לא נחית אלא לאשמועינן הך דינא אלא מוכרח דתנא עיקר דינא דסמאה אתא לאשמועינן דיוצא לחירות ומש"ה הוצרכו בגמרא למיעבד צריכותא דלא נפקא מקמייתא מטעמא דמעיקרא נהורא בריא כו' ונ"ל פשוט:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>עבדי </b>
+<b> צ"ב יוצאין כו' אם חסרן הבעל אבל לא האשה כו'.</b> ברייתא הובאה בפ' אלמנה לכ"ג דס"ו ע"ב ויש לדקדק לכאורה דשם אפליגו ר"י ורבי אמי במכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטל והוא אומר דמי אני נותן דר"י ס"ל דהדין עמה ור' אמי ס"ל דהדין עמו ואמרינן דתניא כוותיה דרבי אמי עבדי צ"ב יוצאין לאיש אבל לא לאשה ובתר הכי אמרינן אמר ר"ן הלכה כר"י א"ל רבא לר"ן והתניא כותיה דרב אמי אע"ג דתניא כותיה דרב אמי מסתברא מילתיה דרב יאודה משום שבח בית אביה ע"ש וכיון שרבינו ז"ל פ' בפ' כ"ב מה' אישות כר"י א"כ קשה איך פסק כאן ברייתא זו דאתייא אליבא דרבי אמי והתוספות ז"ל שם ד"ה עבדי הקשו משם הר' משה דמי לא מודה ר"י דמחוסר גוביינא וא"כ ברשותיה קאי ושיחרור מפקיע מידי שיעבוד כו' ותירץ דדייק מאבל לא לאשה דמחיים לא אצטריך דפשיטא אלא לאחר מיתה קאמרי דאין יוצאין לאשה משום דהדין עמו יע"ש ואי ס"ל לרבינו ז"ל כתירוץ זה הי"ל לבאר ולומר דאינו יוצא לאשה דוקא מחיים אבל לאחר מיתה יוצאין לאשה ולא להביא לישנא דברייתא דמשמע אפילו לאחר מיתה כדדייק בגמ' והתוספות ז"ל בפרק החובל דפ"ז ע"ב ד"ה מ"ט הוקשה להו כקושיא דיבמות ותיר' דשמא אותו שהביא תניא כותיה דרבי אמי היה בנאה בריה דרבא שלא היה חושבה מחוסרת גוביינא כיון דאין יכול לסלקה במילתא אחריתי א"ד יע"ש ואפשר שזה היתה סברת רבינו ומש"ה פסק ברייתא דעבדי צ"ב כפשטא אלא דדבריהם ז"ל מן המתמיהין במ"ש דאותו שהביא תניא כותיה היה ר' בנאה כו' והדבר תמוה שהרי רבה הוא דס"ל טעמא דמחוסרת גוביינא התם גבי ההיא איצטלא דמילתא ורבא גופיה קאמר לר"ן והא תניא כותיה דרבי אמי וכמו שהקשה ביבמות וצ"ע ומצאתי להריטב"א ז"ל בשיטה כ"י ישוב נכון לקושית התוספות וז"ל דהא דאמר רבא השתא היינו לבתר דאסברה ניהליה ר"ן לה"ט והיינו דקאמר ליה מסתברא מילתא דר"י משום שבח בית אביה דאפי' לר"י לא חשיבא בדידה ממ"ש אלא מדין שיעבוד על הדרך שאמרנו משום שבח בית אביה והשתא נמי אתיא ליה מתניתין דתרומה שפיר א"ד ולענין דינא נראה דלמאי דקי"ל כר"י דהדין עמה יוצאין בשן ועין לאשה לאחר מיתת בעלה וכמ"ש התוספות לפי תיר' והפוסקים ז"ל לא ביארו זה כנ"ל:
+
+Halakhah 17
+
+<b>יציאת העבד בראשי אברים נוהג כו' ואין דנין בו אלא ב"ד סמוכים מפני שהוא קנס.</b> כתב מרן וז"ל מ"ש רבינו אין דנין בו אלא ב"ד סמוכים לאו למימרא דאינו יוצא לחירות אלא בב"ד סמוכים דהא כיון דקי"ל כו' אלא היינו לומר דאין דנין בו כמשפטו שאם הודה הרב קודם שבאו עדים לא יצא העבד לחירות דה"ד כשהודה בפני ב"ד סמוכים כו' הנה מדברי מרן מבואר דהא דקי"ל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור היינו נמי בקנס דיציאת ראשי אברים וכן נראה ג"כ דעת הר"ן ז"ל שכתב בפרק השולח על מ"ש הרי"ף שם דקי"ל כר"מ דיצי' דצריך ג"ש וז"ל וי"ל דאע"ג דאין דנין דיני קנסות הא אסי' פ' א"נ דאי תפס לא מפקינן מיניה הכא הרי העבד תפוס בעצמו כו' ועדיף ליה טפי לעבד כשאין דנין ד"ק לפי שאין האדון יכול להפטר שהרי מודה בקנס אינו פטור עד שיודה בב"ד כו' יע"ש ובודאי שמ"ש דמודה בקנס אינו פטור כו' ע"כ בבאו עדים אח"כ מיירי דאי בשלא באו עדים כלל אפילו בז"הז דליכא ב"ד סמוכים פשיטא דפטור שהרי הודאה בב"ד בז"הז כהודאה חוץ לב"ד דמי ובהודאה חוץ לב"ד מבואר בפרק מרובה גבי ההיא דר"א שסימא את עין עבדו דבשלא באו עדים כלל פטור וכן כתב הרב ש"ך ז"ל י"ד סי' רס"ז ס"ק נ"ב דכל דלא באו עדים כלל אין העבד יוצא לחירות אפי' בזמן הזה בהודאתו ודלא כהסמ"ע סי' א' ס"ק י"ח שכתב דאפילו בדליכא עדים העבד יוצא לחירות דהודאת בע"ד כק' עדים דמי אלא דלא מיפטר משום מודה בקנס כיון דליכא ב"ד דליתא ומהתימא עליו דבדרישה ס"ס שמ"ח כתב כן בהדיא והכריח הדבר ממה שכתב הטור ז"ל סימן נ' דאם הודה החובל שחבל פטור ולא חילק בין היכא דאיכא ב"ד לבזמן הזה דליכא ב"ד יע"ש וא"כ מבואר שדעת הר"ן ז"ל דאפי' בקנס דיציאת ראשי אברים אמרינן דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור בזמן דאיכא ב"ד סמוכים וכמ"ש מרן ז"ל וכיון שכן יש לתמוה שהרי בפ"ב מה' גניבה דין ט' פסק רבינו ז"ל וז"ל מי שהודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור כו' כיצד הודה בב"ד שגנב ואח"כ באו עדים פטור שהרי חייב עצמו בקרן אבל אם אמר לא גנבתי שפטר את עצמו מן הכל כו' וחזר ואמר בב"ד טבחתי או מכרתי אם באו עדים אח"כ שטבח או מכר משלם שהרי פטר עצמו מכלום ע"ש ומבואר הוא בסוגיא דפרק מרובה דפסק כרב המנונא ור"י דאמרי הכי התם וכן פסק הרי"ף ז"ל שם וכ"כ ה"ה יע"ש וא"כ ביציאת ראשי אברים ג"כ כיון שפוטר עצמו מכלום משמע ודאי דבאם באו עדים אח"כ דחייב דומיא דהודאה דטביחה וכן נראה שהוא דעת הריטב"א ז"ל בפ"ק דקדושין דכ"ד שכתב וז"ל וי"ל דאע"ג דלא מגבינן קנסות הא קי"ל דאם תפס לא מפקי' מיניה כו' ואע"ג דמודה בקנס פטור התם הוא כשמודה בב"ד סמוך כו' וכ"ש דקי"ל דהודה ואח"כ באו עדים חייב כו' יע"ש ואם הדברים כפשטן הם מן המתמיהין דאיך כתב דקי"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב מאחר דרב המנונא ור"י ורב אשי ס"ל כרב ואמרי' עלה דמתני' וברייתא דייקא כותיה פשיטא דקי"ל כרב ולא כשמואל וכמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור והסמ"ג וכ"כ התוס' בר"פ המפקיד דלא קי"ל כשמואל משום דר"י קאי כותיה אלא מבואר שכונתו ז"ל דגבי קנס דיציאת ראשי אברים כיון דפטור עצמו מכלום קי"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב וכרב המנונא ור"י דס"ל הכי ודלא כר"ה דס"ל בפרק מרובה דאפילו בקנס דיציאת ראשי אברים פטור זו הנראה אמת בכונתו ז"ל. ומעתה יגדל התימא על מרן והכ"מ והר"ן ז"ל שכתבו דיציאת ראשי אברים מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור וכן ראיתי להרב מש"ל ז"ל שם בפ"ב מהלכות גניבה שכתב דלמאי דקי"ל כרב המנונא וכר"י מודה בחצי נזק למ"ד קנסא או מודה ביציאת ראשי אברים דעבד ואח"כ באו עדים חייב וראיתי לו שם שתמה על זה וז"ל ולפי זה יש לתמוה מהא דאמרינן בפרק שבועת העדות דל"ג אבעייא להו משביע עדי קנס ואליבא דמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מהו כיון דאלו מודה מיפטר לאו ממונא קא כפר ליה א"ד השתא מיהא לא אודי ת"ש משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידוני שיש לי ביד פלוני נזק וחצי נזק והא חצי נזק קנסא הוא כמ"ד פלגא נזקא ממונא (שפט) ולפי מ"ש מאי פריך מחצי נזק הא ח"נ אפי' אי הוה מודה לא מיפטר כיון שפוטר עצמו בהודאתו שהיה יודע דהמודה בקנס פטור ומש"ה הודה והנראה אצלי בזה דסוגיא דשבועות אתיא אליבא דשמואל דס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מיד וס"ל דרבנן וראב"ש פליגי בהכי וס"ל כראב"ש ומוכרח הוא מדאמרינן אליבא דראב"ש לא תיבעי לך כו' ואי אליבא דרב ל"פ רבנן וראב"ש במודה בקנס דלכ"ע פטור כדאיתא במרובה וכל מה שכתבנו הוא ליישב ההיא דשבועות אך יש לתמוה על רבינו דכאן פסק כרב וכרב המנונא ובפ"ט מהל' שבועות פסק דמשביע עדי קנס פטורין משבועת העדות ולפמ"ש הוא תרתי דסתרן אהדדי וצ"ע א"ד ז"ל והנה מ"ש הרב ז"ל ליישב דההיא דשבועות אתיא אליבא דשמואל דס"ל דמודה בקנס חייב לא ידעתי מי הגיד לו רז זה דשמואל פליג אדרב המנונא ור"י בהא דהא ודאי איכא למימר דשמואל נמי ס"ל כר"ה ור"י דאפי' לרבנן דראב"ש דס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור היינו דוקא באו' גנבתי דמחייב עצמו בקרן אבל בהודאה דטביחה הואיל ופוטר עצמו מכלום לכ"ע חייב אלא דשמואל משום דס"ל כראב"ש קאמר דמודה בקנס חייב ואפי' בהודאה דגניבה אבל בהודאה דטביחה ה"נ דס"ל דלכ"ע חייב דהא ודאי הא עדיפא לן למימר מלומר דרב ושמואל פליגי בתרתי והי"ל להרב ז"ל ליישב על אופן זה דסוגי' דשבועות אתיא כרב הונא אליבא דרב דלא ס"ל הכי מדאקשה עליו מההיא דר"א דסימא את עין עבדו גם מה שהק' על רבינו ז"ל דפסק דהמשביע עדי קנס פטור דהוי תרתי דסתרן קשה טובא לכאורה דאדק"ל על רבי' ז"ל תיקשי לי' דר' יוחנן אדר' יוחנן דבפרק מרובה אמרינן דר"י ס"ל דבהודאה דטביחה כיון שפוטר עצמו מכלום לכ"ע חייב ובפ' שבועת העדות דל"ד אמרינן מאי בינייהו בין ר"א ור"ע איכא בינייהו משביע ע"ק לר"א חייבין לר"ע פטורין ולר"י דאמר התם משביע ע"ק פטורין מאי א"ל איכא בינייהו משביע עדי קנס הרי דר"י ס"ל משביע עדי קנס פטורין אע"ג דאיהו ס"ל דמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב כל שפוטר עצמו בהודאתו והנראה דלר"י לא תיקשי לן דאע"ג דמודה בקנס חייב אפ"ה ס"ל לר"ע דפטור דגזירת הכתוב היא דממעטינן לי' מקרא דכתיב והיה כי יאשם לאחת מאלה יש מאלה שהוא חייב ואדלעיל אמרינן אליבא דראב"ש ל"ת לך היינו משום דאכתי לא שמיע לי' לתלמודא הך ברייתא דר"ע אמנם לבתר דשמיע לן ה"נ דאפילו לראב"ש איכא למימר דפטור ממעוטא דלאחת מאלה ותדע שהרי לר"י הגלילי אמרינן התם בסמוך דמשביע עידי קנס דאונס ומפתה פטורין משום דלא אשכחן בהו ראיה בלא ידיעה הרי דאע"ג דעדי אונס ממון גמור הוא משום קרנא דביה ואפי' הכי מעטנהו קרא אמנם לרבינו קשה טובא שכתב בפ"ט וז"ל וכן ע"ק פטורין מפני שאם קדם הנתבע והוד' זה מעצמו יפטר מלשלם ואע"פ שבאו העדים אח"כ והעידו כו' הנה מבואר דס"ל דטעמא דמשביע ע"ק פטור הוא משום דאלו הודה היה פטור והא ודאי עקתא היא כיון שהוא ז"ל פוסק כר"י וכרב המנונא דהודאה דטביחא לא חשיב מודה בקנס ומ"מ אי לזה כוון הרב ז"ל לא הי"ל לסתום הדברים ולהקשות ממה שפסק דמשביע ע"ק פטורין כיון שדין זה דמשביע ע"ק דינא יתיב ואפי' אליבא דר"י וכמ"ש ולא הי"ל להקשות אלא מהטעם שכתב רבינו שם מעיקר דינא. ועל פי האמור מקום אתנו ליישב דברי מרן הכ"מ שכתב שם בדין ה' וז"ל משביעכם אני שתבואו ותעידו שיש לי ביד פ' כו' וכן אם השביעם שיעידו שאנס פ' בתו כו' בפרק שבועת הפקדון שנינו אנסת ופתית את בתי כו' א"ל אע"פ שאינו משלם קנס ע"פ עצמו משלם בושת ופגם ע"פ עצמו ולמד רבינו משם לשבועת העדות עכ"ל ודבריו ז"ל מן המתמיהים דלמאי אצטריך ללמוד משבועת הפקדון הא בשבועת העדות גופיה תנינן לה לכולהו בבי דמייתי ר' ואמרינן עלה בגמ' דטעמייהו דהני משום ממון דאיכא בהדייהו כבר תמה עליו הרב מש"ל ז"ל שם והצריכו עיון אכן לפמ"ש נראה ליישב דבריו שהוצרך מרן ז"ל לההיא דשבועת הפקדון משום דהיה מקום לומר דלפום מאי דמסיקנא אליבא דר"י דר"א ור"ע פליגי במשביע ע"ק דלר"י פטורין מקרא דלאחת מאלה ולר"א חייבים איכא למימר דע"ק בכל גוונא מיעטינהו רחמנא לר"ע ואפילו היכא דאיכא ממון בהדייהו שהרי ע"ק ממונא קא מפסדי ליה כיון שלא הודה ומה גם לדעת ר"י וכל הני דס"ל דמודה בקנס חייב כל שפטר עצמו מכלום דממונא ודאי מפסדי ליה ואפי"ה מיעטינהו רחמנא ואם כן ה"נ היכא דאיכא קרן בהדייהו מיעטנהו רחמנא דכל דאיכא קנס בהו פטירי וריהטא דשמעתתא התם מוכחא הכי מדאמרינן התם ש"מ משביע ע"ק לר"י הגלילי פטור ומשמע דר"י הגלילי בהא כר"ע ס"ל דאל"ה נמצאו ג' מחלוקת בדבר דלר"א משביע ע"ק גרידא חייבין ולר"ע פטורין כל דליכא קרן בהדייהו ולר"י הגלילי אפילו עדי קנס דאונס ומפתה דאיכא קרן בהדייהו פטורין ולא הי"ל לתלמודא לומר משביע ע"ק סתם כלישנא דאתמר לר"ע אלא הי"ל לפרש ולומר משביע עדי אונס אלא מוכח דלר"ע משביע ע"ק דאונס נמי פטורים ממיעוטא דקרא ומתניתין דפרק שבועת העדות דקתני משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני שאנס פ' את בתי כו' אתיא כר"א דס"ל דמשביע ע"ק חייבין ולאו משום דאיכא קרן בהדיה וכי מוקמינן לה התם בח"נ צרורות ות"כ ואונס משום קרנא היינו משום דאכתי לא שמיע לן הך ברייתא דר"א ור"ע דפליגי בהא אליבא דר"י אמנם למאי דמסיקנא דמשביע ע"ק פלוגתא דר"א ור"ע מתני' אתיא כר"א ולעולם דר"ע אפילו בדאיכא קרן פטורין להכי הוצרך מרן לומר שהוציאו רבינו מההיא דשבועת הפקדון דקי"ל כרבנן דר"ש דחייב מפני הקרן שבו דמה"ט נמי איכא למימר דשבועת העדות דחייבי ומיעוט' דלאלה לא אתא אלא לע"ק גרידא אבל היכא דאיכא ממון בהדי' מסתברא דלא מיעטיה קרא לר"ש כיון דבשבועת הפקדון נמי חייבים איכא למימר דאהני מיעוטא דלאחת מאלה לע"ק גרידא ואהני ג"ש דתחטא תחטא לע"ק דאונס ומפתה דחייבים זה הנר' אצלי אמיתות דברי מרן הקדוש ז"ל ודו"ק:<br><b> וליישב </b> דברי רבינו ז"ל היה גם כן נראה לומר שמה שפסק דהמשביע עדי קנס פטורין מיירי בכי האי גוונא שאמר להם משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני שיש לי ביד פ' ת"כ ותשלומי דו"ה שגנב ממני והעדים אומרים שלא גנב אלא גזל שעל הגזל אינו חייב אלא קרן בלבד ונמצאו שלא באו להפסיד ממנו אלא ת"כ בלבד וכן נמי בתשלומי דו"ה מיירי בכה"ג שהעדים אומרים שגנב אבל לא טבח ומכר דמהשתא שייך שפיר למימר שהן פטורין מטעמא שאם קדם הנתבע והודה שגנב וטבח ומכר יפטר מלשלם מכיון שהוא מתחייב בהודאתו על הקרן ואע"ג שסתם רבינו לומר משביע ע"ק פטורין דמשמע דמיירי בכל גוונא י"ל שסמך אמ"ש בה' גניבה דע"כ מיירי בכה"ג שמתחייב עצמו בהודאתו כנ"ל. ודע דבפ' שור שנגח דו"ה ד"מ פרכינן התם אברייתא דקתני שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמים ח"נ ושואל משלם ח"נ ונימא ליה אי תם הוה מודינא ומיפטרנא כו' ולכאורה ק' שהרי ח"נ פוטר עצמו בהודאתו מכלום הוא ולכ"ע בכה"ג מחייב וצ"ל דסוגיא דהתם אזלא כר"ה דפ' מרובה דלא ס"ל לחלק בהכי אמנם לרב המנונא ור"י דקי"ל כוותייהו מודה בקנס דח"נ מיחייב ואולם ראיתי לה"ה ז"ל שכתב בפ"ב מה' נ"מ דין ח' אמ"ש רבינו שם וז"ל כל המשלם יתר או פחות כגון ת"כ או חצי נזק הרי זה קנס ואין חייבים קנס אלא ע"פ עדים אבל המודה בכל קנס מן הקנסות פטור כתב ה"ה וז"ל ומ"ש והמודה בכל קנס כו' בשלא באו עדים עד אח"כ הוא על דרך שיתבאר פ"ג מה' גניבה ע"כ אשר מבואר מדבריו דס"ל דבח"נ אמרינן מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור והוא תימא שהרי ח"נ פוטר עצמו מכלום הוא ומהיותר תימא מ"ש ע"ד שיתבאר בה' גניבה שהרי מההיא דה' גניבה מבואר דאפי' באו עדים אח"כ שהודה חייב מידי דהוי אהודאה דטביח' והיה נר' ליישב דס"ל לה"ה דמודה בקנס דח"נ הוי כמודה בגניבה מטעמא דכיון שדעת רבינו דמודה בקנס דח"נ נשתנה דינו מדין מודה בשאר קנסות דאלו בשאר קנסות אפי' תפס מפקינן מיניה ובח"נ אי תפס לא מפקינן מיניה וכן הוא דעת הראב"ד ז"ל כמ"ש ה"ה בפ"ט מה' הנז' דין ו' יע"ש א"כ חשיב שפיר מתחייב בהודאתו כיון דאלו תפס לא מפקינן מיניה וכיון דמהניא ליה הודאתו לענין אם תפס חשיבא נמי הודאה למיפטריה בקנס ובהכי ניחא נמי ההיא דפ' שבועת העדות דאקהי אקהתא הרב מש"ל ז"ל כנ"ל: ועל פי כל האמור מישבא לי מאי דק' טובא על רבינו ז"ל שכתב בפ' כ"א מה' עדות דין ד' וז"ל העידו שסימא את עינו ואח"כ הפיל את שינו והוזמו ונמצא הדבר בהפך שהפיל את שינו ואח"כ סימא את עינו משלמין דמי עין לעבד יע"ש ודבריו ז"ל מבוארים בפרק מרובה דמוקי לה אביי לבריית' בדאפכינהו ואזמינהו אך הדבר הקשה דהתם פרכינ' עלה אי דלא עמד בדין אכתי דמי כוליה עבד בעי שלומי דאכתי גברא לא מחייב אלא בעמד בדין ופרש"י וז"ל כשעמד בדין על החבלות הללו ע"י עדים בב"ד אחר וחייבוהו להניח העבד דהשתא אי קאתי בעלים קמן הוא לא מהני ליה הודאה כו' ואתו סהדי אחריני ואפכינהו ואמרו לא חייבוהו ב"ד אלא דמי שן כו' יע"ש וכיון שכן יש לתמוה אמאי השמיט רבינו ז"ל אוקמתא זו והו"ל לפרושי שהעדים מעידים שחייבוהו ב"ד לשלם דמי עין ואולם על פי האמור יש ליישב דבריו שרבינו ז"ל מפרש כפרש"י ז"ל דפי' דמאי דפרכינן אי בשלא עמד בדין כוליה עבד בעי שלומי כו' היינו מטעמ' דאי הוה בעי הוה מודה בבי דינא ומיפטר דמודה בקנס פטור כו' יע"ש ושלא כפי' התוס' שם וכיון שכן ע"כ דסוגי' זו לא אתיא אליבא דר"ה דס"ל דמודה בקנס דיציאת ראשי אברים אע"ג דפוטר עצמו מכלו' פטור אכן לדידן דקי"ל כרב המנונא וכר"י מתוקמא ברייתא שפיר אפי' בשלא עמד בדין כנ"ל נכון ליישב דבריו ז"ל ודו"ק:<br><b> ודע </b> דבפ' השולח דמ"ב ע"ב אמרינן התם איבעי' להו עבד שמכרו רבו לקנס מהו תבעי לר"מ ע"כ ל"ק ר"מ אלא בפירות דקל דעבידי דאתו ודאי אבל הכא מי יימר דמינגח ואת"ל דמינגח ממאי דמשלם דילמא מודה ומיפטר כו' והנר' ודאי דמאי דאמרו ואת"ל דמינגח היינו בעדים דאי בדליכא עדים היינו קמייתא ומאי האי דקאמר דילמא מודה כו' אפי' בכופר נמי אינו משלם כיון דליכא עדים וכ"כ רש"י ז"ל שם דילמא מודה בב"ד קודם העדא' עדים כו' והדבר מוכרח כמ"ש וכיון שכן קשה שהרי קנס דעבד פוטר עצמו מכלום ולכ"ע מחויב וצ"ל דסוגי' אתיא ג"כ אליבא דר"ה דלא ס"ל לחלק בהכי דלא כהלכתא. האמנם הדבר הק' למה שכתב ה"ה בפ' כ"ג מה' מכירה דין ג' וז"ל וכבר דקדקו המפרשים למה אינו מכור הגוף לפירותיו ויש שתי' דכיון דאיכא תרי מי יימר דמינגח ואת"ל דמינגח דילמא מודה ומיפטר אינו כגוף לפירותיו עכ"ד והדבר תמוה דלמאי דקי"ל כרב המנונ' וכר"י אפי' מודה נמי לא מיפטר כיון דפוטר עצמו מכלום אחר כל הרשום בכתב ראיתי בשיטה מקובצת למס' קמא הנדפסת מקרוב כתוב שם בפ' מרובה משם המאירי וז"ל כבר ביארנו שיציאת ראשי אברים קנס הוא מעתה מי שבא בב"ד והודה שסימא את עין עבדו לא יצא לחירות ואם באו עדים אח"כ יצא שהרי פוטר עצמו מכלום בהודא' זו ויש חולקים בזה שלא לומר טעם זה אלא בגניבה ולמדוה ממה שלא השיבו כן במה שהקשה על רב ממעשה דר"ה כמו שבא בסוגיא זו כו' עכ"ד והנה שדעת מרן וה"ה ז"ל כדעת יש חולקים הללו שכתב המאירי ז"ל דדוקא בגניבה איתיה לה"ט ומשום דכיון דאמר לא גנבתי ובאו עדים אח"כ שגנב איכא למימר דמחמת יראה הוא מודה שמא יבואו עדים ויכחישוהו כמו שהכחישוהו על הגניבה ואע"ג דלרבנן דראב"ש אפי' בראה עדים ממשמשים ובאים ס"ל דמודה בקנס פטור ולא אמרינן דמחמת יראה הוא מודה התם שאני דכיון דמתחייב עצמו בקרן בהודאתו אמרינן דודאי משום בעיתותא דעדים שמא יבואו לא הי' מתחייב עצמו בודאי על הקרן משא"כ כשפוטר עצמו מכלום בהודאתו דודאי אמרינן דמחמת יראה הוא מודה כיון דבהודאתו אינו מפסיד כלום ומעתה פסק רבינו ז"ל במשביע ע"ק שפטורין כפשטיה מתפרשא ואין צורך למה שדחקנו לעיל ואולם לא פירש בדברי המאירי ז"ל לדעת יש חולקים הללו סוגי' דמרובה היאך מתפרשה לדעתם דא"כ מאי האי דאמרי' התם אמר רבא קפחתינהו לסבי דבי רב דהא ר"ג פוטר עצמו מכלום הוה וקאמר ליה רב לר"ה ולא משני ליה ומאי קו' הא ע"כ ל"ק רב המנונא אלא דוקא בגניבה ומהטעם שכתבנו והנראה אצלי ליישב דעתם ז"ל דס"ל דודאי לפום קושטא דמילתא עכ"ל דרב המנונא ל"ק הכי אלא בגניבה אבל בשאר קנסות אע"פ שפוטר עצמו בהודאתו אפ"ה פטור ומשום דאל"כ ק' לרב המנונא אידך ברייתא דקתני התם אין בדבריך כלום שכבר הודית ודייקי' מיניה התם דס"ל כרב דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דפוטר עצמו בהודאתו ורבא גופיה דאקשיה לרב המנונא מדקאמר ליה ר"ח לר"ה ולא משני ליה אדקשי' ליה מדלא משני לי' ר"ה טפי הוה לי' להקשות מהך ברייתא אלא ע"כ דס"ל דרב המנונא לא קאמר אלא דוקא בגניבה מכח הך ברייתא אלא דהיינו דק"ל לרבא דאם איתא דיש לחלק בגניבה בין היכא שפוטר עצמו מכלום להיכא דמתחייב בהודאתו ה"נ הי"ל לר"ה לחלק ג"כ ביציאת ראשי אברים ולומר דכיון שפוטר עצמו מכלום לא אמרינן מודה בקנס פטור ואפי' בשאר קנסות כיון דר"ה לא שמיע לי' אכתי אידך ברייתא דקאמר אין בדבריך כלום שכבר הודית דמכח ההיא ברייתא הוא המכריח להו לחלק בהכי אמנם ר"ה דלא שמיע לי' ההיא ברייתא אמאי לא משני הכי אלא מוכרח דר"ה לא שמיע לי' לחלק בהכי כלל בין היכא שמתחייב בהודאתו להיכא דפוטר עצמו ואפי' בגניבה כנ"ל נכון: ואם כנים הדברים לייחס דעת רבינו ז"ל כדעת יש חולקים שכתב המאירי ז"ל הדרן לקמייתא דק' טובא למ"ש רבינו בפכ"א מה' עדות בהעידו שסימא את עין עבדו כו' שהשמיט אוקמתא דאמרי' עלה בגמ' דמוקמי לה שעמדו בדין והנראה אצלי ליישב דבריו דלפי מה שראיתי להריטב"א ז"ל בחידושי גיטין פ' השולח דע"ב ע"ב אההיא דאבעייא לן התם מעוכב ג"ש יש לו קנס או אין לו קנס ואתינן למיפשטא מברייתא דקתני יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ודחינן דילמא כמ"ד א"צ ג"ש כתב וז"ל והא ודאי בשלא עמד בדין הוא דאי לכשעמד למאי דדחי דאתי' כמ"ד א"צ ג"ש אטו צריך לומר דאם הפיל את שינו ועמד בדין דישראל גמור הוא ויהיב לי' דמי עינו והשתא ק"ל אמאי דהא קי"ל דאין אדם זוכה בקנס אלא עד שעת העמדה בדין וליכא למימר דה"ד בקנס דמחוסר גוביינא אבל בזה איהו זוכה לאלתר בנפשיה דזה אינו דאפי' בקנס זה משמע התם במרובה דלא זכי עד שעת העמדה בדין כו' ואוקמינן לה התם בדאפכינהו ואזמינהו ומקדמי אקדומי ואפ"ה מקשינן אי דלא עמד בדין כוליה עבד בעי שלומי כו' אלמא דאפי' בקנס זה אינו זוכה עד שעת העמדה בדין כו' יע"ש ואפשר דלרבינו ז"ל קשיתיה קו' הריטב"א הלזו ומכח זה הוכרח לומר דסוגי' דפרק השולח דפליגי אסוגי' דמרובה וס"ל דבעבד כיון שהוא תפוס בעצמו לא בעינן העמדה בדין ופסק רבינו כסוגיא דפרק השולח כנ"ל:<br><b> אחר </b> כל הדברים האלה ראה ראיתי למוהרש"ל ז"ל יע"ש פ' מרובה סי' פ"ו שהאריך לפלפל בענין זה והוקשה לו מההיא דמשביע עדי קנס כמו שהקש' הרב מש"ל ז"ל ומכח זה כתב לחלק דדוקא בגניבה הוא דאמרינן הכי דכל שפוטר עצמו בהודאתו מחייב וכדעת היש חולקים שכתב המאירי ז"ל וטרח ליישב סוגיא דמרובה דקא' רבא קפחתינהו לסבי דבי רב כו' וכתב דג' מחלוקות בדבר דלרב המנונא כל שפוטר עצמו בהודאתו אפי' בשאר קנסות חייב ולר"י ור"ה דוקא בגניבה מחייב אבל בשאר קנסות אמרינן דמודה בקנס פטור אפי' היכא שפוטר בהודאתו ולרב בכל גוונא מחייב יעש"ב ואין זה משמעות סוגית הגמ' כלל דמשמע התם דרב המנונא ור"י בחדא שיאטא אזלי וכן נוטין דברי הרי"ף והרא"ש ז"ל שהביאו הא דרב המנונא ור"י וגם ה"ה כתב דהלכה כרב המנונא ור"י אשר מבואר מדבריהם דס"ל דלא פליגי בהכי כלל והיותר נכון ליישב ההיא דרבא ע"ד שכתבתי עוד ראיתי לו שהביא דברי ה"ה דפ"ב דנ"מ והוכיח שדעת ה"ה ז"ל דכל שפוטר עצמו בהודאתו אפי' בשאר קנסות חייב וזה גרם לו שנזדמנה לו נוסחא אחרת בדבריו שלא הי' כתוב תיבת עד וכן ראיתי בנוסחא שבספר מגדל עוז כתוב שם בשלא באו עדים אח"כ כו' בלתי תיבת עד אמנם הנוסחא העיקרית כנוסחתינו בדפוס אמשטרדם והדברים מוכרחין ממ"ש ה"ה בפכ"ג מה' מכירה כמ"ש לעיל ודוק גם מה שהכריח שדעת הסמ"ג ז"ל לחלק בין גניבה לשאר קנסות ממה שפסק בלאוין רמ"א דהמשביע ע"ק פטורין נראה דלא מכרעא כלל דהסמ"ג השמיט הטעם שכתב רבינו ולא כתב אלא דינא גרידא ואיכא למימר דהיינו משום דפסק כר"ע דמיעטה קרא מדכתיב לאחת מאלה וכמו שכתבנו לעיל כי היכי דלא תיקשי דר"י אדר"י כנ"ל: הכלל העולה ממ"ש שדין זה במחלוקת הוא שנוי שלדעת הרמב"ן והריטב"א בפ"ק דקדושין כל שפוטר עצמו אפי' בשאר קנסות מחייב וכן נראה דעת הראב"ד ז"ל בהדיא שהביא הנ"י ז"ל בפרק מרובה ואכתבנו בסמוך וכן הוא דעת הנ"י ז"ל פ"ק דב"ק ולדעת הר"ן פרק השולח וה"ה ז"ל פכ"ג מהלכות מכירה דוקא בגניבה הוא דמחייב אבל בשאר קנסות פטור כנ"ל והיכא דראה עדים ממשמשים ובאים והודה בקנס זו מחלוקת ת"ק וראב"ש בפרק מרובה דלת"ק חשיב הודאה למיפטריה ולראב"ש לא חשיב הודאה משום דמחמת בעיתותא דעדים הוא דהודה והנראה ודאי דקי"ל כת"ק דראב"ש וכדסתם לן תנא פרק ד' שומרים וכ"כ הרב מש"ל ז"ל פ"ב מהלכות גניבה יע"ש ומסתברא לי דע"כ לא פליגי ת"ק וראב"ש אלא במודה בקנס דגניבה וכדדייק תנא דברייתא ומתני' דשבועות דתני לה באומר גנבתי ומטעמא דכיון שהוא מתחייב בודאי בהודאתו על הקרן משום בעיתותא דשמא יבואו עדים ויעידו לא מחייב איניש נפשיה על הודאי אמנם במודה בקנס דת"כ או דיציאת ראשי אברים וכיוצא שפוטר עצמו מכלום בהודאתו אפי' ת"ק דראב"ש מודה דאמרינן משום בעיתותא דשמא יבואו עדים ויעידו מודה כיון שאינו מפסיד כלום בהודאתו ובהכי נתיישבו אצלי דברי הנ"י ז"ל שכתב בפרק מרובה וז"ל כתב הראב"ד שבזה"ז שאין דנין דיני קנסות וקי"ל דאי תפס לא מפקינן מיני' אם קדם הלה והודה פטור ואפי' בדברים שפוטר עצמו מכלום שכשם שאין דנין דיני קנסות כך אין מקבלין עדות וה"ז כמו שאין שם עדים כו' ורבינו נר' אמר שאינו דבלא"ה נמי אי תפס הודאתו לאו כלום הוא דבעינן שיהא מודה מחמת עצמו והאי מחמת בעיתותא הוא דמודה וכדאמרינן לעיל גבי ראה עדים ממשמשים ובאים כו' ואמרי' טעמא דר"ה משום דמחמת בעיתותא דעדים קא מודה כו' יע"ש והדבר תמוה שהביא ראיה לסתור מההיא דראב"ש דלית הלכתא כותיה ודסתם מתני' דשבועות וכבר תמה עליו בזה מוהריב"ל ובס' יש"ש סי' מ"ד יע"ש אכן כפי מ"ש דבריו נכונים שדברי הנ"י בפוטר עצמו מחמת הודאתו הם אמורים כמ"ש הראב"ד ז"ל בראש דבריו ואפי' בדברים שפוטר עצמו מכלום כו' דאלו במתחייב עצמו בהודאתו לזה לא הוצרכו לחלק בין היכא דאיכא ב"ד לבזה"ז דאפי' בב"ד ג"כ דינא הכי ולהכי הוא שכתב דכל דאיכא למיחש דמשום בעיתותא קא מודה לא חשיב' הודאה כיון שפוטר עצמו בהודאתו ואינו מפסיד כלום בהודאתו כנ"ל נכון. עוד כתב מרן הכ"מ וז"ל ומ"ש לפיכך העבד שאמר לרבו הפלת את עיני כו' פטור פי' אם נשבע האדון שלא הפיל שינו ולא סימא את עינו פטור מקרבן דאין חייבין קרבן כו' והכא לאו כפירת ממון הוא דבהודאה נמי פטור משום דהוי מודה בקנס כו' הנה כפי פירוש מר"ן ז"ל דברי ר' הן הן מ"ש בר"פ נערה שנתפתתה רש"א יכול האומר לחבירו אנסת את בתי כו' או שאמר לו עבדו הפלת את שיני וסימת את עיני והוא אומר לא הפלתי ונשבע והודה יכול יהא חייב ת"ל וכחש כו' יצאו אלו שהן קנס ואולם הא ק"ל שהתוס' שם בד"ה הפלת את שיני בס"ד הק' וז"ל וא"ת פשיטא דלא מחייב קרבן שבועה על העבד דאפילו ר"א דדריש רבויי ומיעוטי ומרבה קרקעות לשבועה לענין קרבן שבועה פוטר בפרק שבועות הפקדון דדריש מכל ולא כל וה"ה לעבדים וי"ל דאע"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן דה"נ אשכחן ר"מ דאית ליה דאין נשבעין על הקרקעות ועל העבדים ס"ל דנשבעין כדאמרינן בהשואל עכ"ל וא"כ מאחר שרבי' ז"ל בפ"ז מה' שבועות דין ג' פסק דאם תבעו בקרקע או בעבד פטור משבועת הפקדון קשה למה זה הוצרך למתלי טעמא משום דהוי מודה בקנס ות"ל משום דאין נשבעין על העבדים ויותר הי"ל למרן ז"ל לפרוש שמ"ש רבינו לפי' העבד שאמר לרבו כו' פטור לאו לענין קרבן שבועה מיירי אלא לומר שפטור משבועת היסת דאע"ג דאין נשבעין על העבדים היינו שבועת התורה אמנם שבועת היסת מיהא מחייב כמ"ש רבינו בפ"ה מהלכות טוען ונטען אבל משום טעמא דמודה בקנס פטור אפילו משבועת היסת כמ"ש רבינו בפ' ה' מהלכות חובל ומזיק יע"ש. שבתי וראה שדברי מרן ז"ל הן הן דברי רבינו בפ"ח מה' שבועות דין ב' שכתב וז"ל וכן האומר לחבירו כו' והעבד שתבע את רבו וא"ל הפלת את שיני כו' פטור משבועת הפקדון שאלו הודה לא היה משלם כו' וכיון שכן יגדל התימא על רבינו אחר שבפרק ז' מה' הנז' כתב דאין נשבעין על העבדים למאי הלכתא הוצרך להשמיענו דין זה ולמיתלי טעמא משום מודה בקנס הן אמת דלתי' התוספות שכתבו דאע"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן לכאורה הן תמוהי' דבהדיא אמרינן התם בפרק שבועת הפקדון דל"ז ע"ב אמר ר"פ מתני' נמי דייקא דקתני גנבת את עבדי והוא אומר כו' חייב ואלו גנבת את עבדי לא קתני מ"ט לאו משום דעבד איתקוש לקרקעות ואין מביאין קרבן על כפירת שעבוד קרקעות כו' יע"ש הרי בהדיא דלר"י על העבדים נמי אין מביאין קרבן ואולם אחר עיון דבריהם ז"ל נכונים דמעולם לא כתבו דבעבד יש קרבן אלא לר"א דדריש ריבויי ומיעוטי וקרקעות ממעטינן להו ממיעוטא דמכל וכמו שדקדקו בתו' שכתבו דאפילו ר"א דדריש ריבויי ומיעוטי כו' כלומר דאפילו נימא דר"ש ס"ל כר"א דדריש ריבויי ומיעוטי אפי"ה מודה לענין קרבן משום מיעוטא דמכל ואהא תי' דלמאן דדריש ריבויי ומיעוטי אע"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן משום דבחד מיעוטא לא ממעטינן תרוייהו אע"ג דעבדי' איתקשו לקרקעות וכמו שכתבו התוספות פרק השואל ד"ק ע"ב ד"ה דילמא ודוקא למאן דדריש בכללי ופרטי ממעטי' תרוייהו כדאי' במרוב' דס"ג ואם כן איכא למימר דר"ש כר"א ס"ל דדריש ריבוי ומיעוט ומשום הכי הוצרך לטעמא דמודה בקנס ומעתה יש לומר דכי דייקי התם ממתני' דלא קתני גנבת את עבדי דעל העבדים אין מביאין קרבן היינו משום דמתני' אתייא כרבנן דר"א דדרשי כללי ופרטי וממעטי' תרוייהו מחד פרטא ואע"ג דאפי' ר"א דמחייב התם בקרקעות מודה דלרבנן פטור כדאמרינן התם מאן דמחייב כר"א מ"מ מייתי דסתם מתני' אתי' כמאן דפטור ולאפוקי מר"א דס"ל כר' אליעזר וכמ"ש התוס' שם ד"ה מתני' יע"ש ובהכי מקום אתנו ליישב ההיא דאמרי' התם אמר רב פפי משמיה דרבא אימא סיפא זה הכלל כל המשלם על פי עצמו חייב כו' זה הכלל לאתויי מאי לאו לאתויי גנבת את עבדי אלא מהא ליכא למשמע מיניה והק' מוהריב"ל ז"ל בחידושיו וז"ל יש לתמוה דאמאי קאמר ליכא למשמע מינה והלא אורחא הוא דברישא קאמר גנבת שורי וזה הכלל אתי לרבויי אפי' גנבת את עבדי והוי כעין לא זו אף זו יע"ש שהניחו בצ"ע והרב ח"ה נדחק בזה וכתב דרב פפי הוה ידע דאי' נמי מלתא אחריתי לרבויי בזה הכלל כו' יע"ש והן דברי נביאות אכן לפי דברי התוס' ז"ל שכתבנו נר' ליישב דאין כאן קו' כלל דודאי למאי דהוה בעי ר"פ להוכיח מרישא דמתני' דלא קתני גנבת את עבדי מוכח שפיר דסתם מתני' דפטר בעבדים אתיא דלא כר"א דמחייב אקרקעות אמנם למאי דבעי ר"פ להוכיח מסיפא דזה הכלל לאתויי עבדים אכתי מתני' אתי' שפיר כר"י דאפילו ר"א דמחייב בעבדים אפי"ה בקרקעות מודה משום מיעוטא דמכל והיינו דקאמר דמהא ליכא למשמע מינה לא כר"א ולא כר"י כנ"ל נכון:<br><b> אמנם </b> אכתי ק"ל על דברי התוס' ז"ל דאדמייתי ר"פ ראיה מסיפא דזה הכלל לאתויי עבדים אמאי לא מוכח מרישא דהתם דקתני א"ל עבדו הפלת את שיני וסמית את עיני כו' פטור דמדתלי טעמא משום דהוי מודה בקנס ע"כ דס"ל דבעבד יש קרבן שבועה דאל"כ ת"ל דהו"ל כפירות שיעבוד קרקעות וכן נמי ק' דלמאי אצטריך זה הכלל לאתויי עבדים הא מרישא שמעי' לה ולר"פ משמיה דרבא דהוכיח מרישא דמתני' דאין מביאין קרבן על העבדים ק' היכי הוה ניחא ליה הך ואף גם זאת נראה שיש ליישב דמתני' לא ק"ל דאיכא למימר דמיירי כשהפיל את שינו וסימא את עינו ג"כ ותובע לו דמי עינו ויחד לו כלי ע"ז דהשתא משום טעמא דאין מביאין קרבן על העבדים ליכא דדמי עינו קא בעי ולהכי אצטריך לטעמא דמודה בקנס ומה שהוצרכו התוס' לומר דבעבד יש קרבן היינו דוקא לר"ש דברייתא דהתם דר"ש ס"ל דשן ועין צריך גט שחרור בפ' השולח דמ"ב מוכח דמאן דאית ליה יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו ס' דא"צ ג"ש כדדחי התם דילמא כמ"ד א"צ ג"ש אמנם מתני' דשבועות איכא לאוקמוה כר"ע דס"ל בפ"ק דקדושין דא"צ גט שחרור כנ"ל נכון ובהכי יש מקום ליישב דברי רבינו ז"ל שהוצרך לטעמא דמודה בקנס להיכא שתובע לו דמי שינו ותפס העבד כדי דמיו דאע"ג דקי"ל כמ"ד דצריך ג"ש אי תפס דמי עינו לא מפקינן כמו שפסק רבינו בדין י"ד ועוד י"ל דמיירי בתבעו על מעשה ידיו דאע"ג דצריך ג"ש מ"מ מע"י הן שלו ומשום טעמא דאין מביאין קרבן על העבד ליכא להכי הוצרך לטעמא דמודה בקנס והתוס' ז"ל שם בראש דבריהם כתבו וז"ל וא"ת מה יחוד כלי שייך גבי עבד דהא מיד כשהפיל את שינו קנה העבד לעצמו כו' ואין לומר כגון שהפיל את שינו וסימא את עינו ונותן לו דמי עינו ומייחד לו כלי על דמי עינו או שתבעו על מע"י ומייחד לו כלי על זה דהא מוכח כו' ור"ש אית ליה בהדיא דצריך ג"ש כו' יע"ש ולא זכיתי להבין דבריהם איך דחו תי' זה דתבעו על מע"י משום דר"ש ס"ל דצריך ג"ש הא פשיטא ודאי אע"ג דצריך ג"ש מ"מ יצא לחירות ומע"י הן שלו אלא דצריך ג"ש להתירו בבת חורין וכ"כ התו' בפי' בפ' השולח דף הנז' ד"ה חבלו ביד יע"ש ודבריהם צל"ע תו ק"ל לדברי התוס' שכתבו דאע"ג דבקרקעות אין קרבן בעבד יש קרבן מהא דגר' פ' שבועת העדות דל"ד ע"ב מאי אי' בין ר"א ור"ע איכא בינייהו משביע עדי קרקע לר"א חייבים ולר"ע פטורין ולר"י דאמר התם משביע עדי קרקע אפילו לר"א פטורין מאי איכא בין ר"א לר"ע איכא בינייהו עדי קנס יע"ש והשתא אמאי לא משני דאיכא בינייהו עדי עבדים דלר"א חייבין ולר"ע פטורין וכעת צ"ע:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שפט) </b> ולפימ"ש פריך מחצי נזק כו'. בילדותי שמעתי מפי חכם אחד ליישב קושיא זו וכן מצאתי אח"כ בנוב"י תנינא חאהע"ז סי' כ"ג דגם בתם חייב א"ע בהודאתו לענין אם יגח עוד שתי פעמים יהיה מועד וישלם נזק שלם נמצא דלא פטר עצמו מכלום, כיון דע"י הודאתו נתקיים בו והועד בבעליו ואני אז דחיתי ישוב זה דבאמת הש"ס דחיק שם לאוקמי האי דח"נ בח"נ צרורות אע"ג דתנן במתני' נזק וח"נ דבפשיטות אח"נ דתם קאי ויגיד עליו רעו וזה דתמה מאור עינינו המהרש"ל ז"ל דאי הלכה כרב המנונא היה לו להש"ס שם לשנויי דמש"ה לא הוי מודה בקנס משום דלא מתחייב ע"י הודאתו ולעולם מיירי בח"נ דתם אלא דאיכא עדים שנגח בפניהם אלא שאין מעידים שור של מי נגח והניזק משביע להעדים שיעידו שהשור שניזק שלו הוא וכה"ג חייבים דל"ש לומר דלמא מודה המזיק ומפטר דהא פוטר עצמו מכלום ולענין שע"י הודאתו נתקיים בו והועד בבעליו ואחר ב"פ יעשה מועד הא בלא הודאתו יעשה מועד אם יגח עוד ב' פעמים כיון דכבר העידו העדים שנגח בפניהם אלא שלא העידו את שור של מי נגח ודוק:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>בששה </b>
+<b> דברים כו' ואין נכתבין במחובר.</b> הנה הטור ז"ל י"ד סי' רס"ז הביא דין זה דאין כותבין במחובר משם רבינו ותמה עליו מרן ז"ל למה הביאו משמו והלא תלמוד ערוך הוא פ"ק דגיטין ד"ט וראיתי להרב ט"ז ז"ל סי' הנזכר שתירץ דכיון דטעם פיסול מחובר הוא משום דגמרינן לה לה מאשה והך ג"ש משמע דלאו כ"ע מודו בה דבפ"ק דקי' דכ"ג משמע דפלוגתא היא דרשב"א אית ליה התם הך ג"ש ור"מ דס"ל דבשטר ע"י עצמו ולא ע"י אחרים לא גמר הך ג"ש מרביה וא"כ ע"כ הא דפריך בפ"ק דגיטין והאיכא מחובר היינו למאן דגמר ג"ש דלה לה ואפשר לומר דלית הילכתא כותיה לכך הביאו משם הרמב"ם את"ד ולע"ד דבריו תמוהים דאי מטעם זה כתב הטור דין זה משם רבינו א"כ בדין פיסול ערכאות של גוים ג"כ הי"ל להטור להביאו משם רבינו דהתם נמי ה"ט משום דגמרינן לה לה מאשה כמ"ש רש"י שם בד"ה אלא מוכרח דהא פשיטא לן דאין הלכה כר"מ ובהדיא פרכינן התם בפ"ק דקדושין לפום מאי דס"ד התם דרבנן דאמרינן ובשטר ע"י אחרים ר"ל ולא ע"י עצמו פריך הא קי"ל דגיטו וידו באים כאחת ופרש"י וז"ל כלומר והא מעשים בכל יום שהעבד מקבל את גיטו ואי רבנן פליגי מי שבקינן רבנן ועבדינן כר"מ יע"ש הרי מבואר דפשיטא ליה לתלמודא דאין הלכה כר"מ אך קשה לכאורה דבברייתא בפ"ק דגיטין קתני וכדר"מ ב"ד והשתא כיון דטעמא דערכאות של גוים משום ג"ש דלה לה הוא הא ר"מ לית ליה ג"ש והיה נראה לומר דלמאן דס"ל כר"מ קאמר וכמ"ש התוס' שם בד"ה בעידי מסירה אלא דאכתי ק' על התוס' ז"ל אדקשיא להו אאוקמתא דגמ' דמוקי לההיא דערכאות של גוים בע"מ אמאי ל"ק להו בפשיטות אברייתא גופא ומצאתי להרשב"א ז"ל פ"ק דקדושין שכתב וז"ל מ"ט דר"ש דגמר לה לה אע"ג דרבנן נמי לה לה מאשה גמרי ס"ל דלאו לכולהו מילי דעבד גמרינן לה אלא לגופו של גט שיהא גיטו של זה כגיטו של זה כו' יע"ש:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>א' </b>
+<b> מן האומות שבא על שפחה כו'.</b> מ"ש מרן הכ"מ דרבינו מפרש דלענין אם הולד עבד או בן חורין אתמר ולא כפרש"י שפירש לענין לא תחיה כל נשמה שאינו ענין לסוגיות ששם דבריו תמוהים דבפ"ק דסוטה ד"ג מבואר דלענין לא תחיה כל נשמה אתמר ומשמע מינה בהדיא דבאומות הלך אחר הזכר וצ"ע ועיין עוד בהרב ל"מ ז"ל שכתב שרבינו ז"ל מפרש הא דקאמר בגמ' מאי באומות הלך אחר הזכר שלא כפרש"י ז"ל שפירש למאי הלכתא כו' אלא ה"פ מנ"ל הא דבאומות הלך אחר הזכר ומשני כדתניא כו' דמדאצטריך קרא לומר דא' מן האומות שבא על שפחה כנענית אזלי' בתר דידה והוי עבד כנעני משמע דבאומות הלך אחר הזכר דאי אחר הנקבה ל"ל לומר בשפחה כנענית דאזלי' בתר דידה וכי גרעא שפחה שהוטבלה לשם עבדות מגויה כו' יע"ש וק"ל עלה דאכתי מנ"ל דבאומות הלך אחר הזכר אימא דהלך אחר הפגום שבהם כדין ישראל ובשפחה כנענית גלי לן דאזלי' בתר דידה ותו דלפי דרכו נמי נראה דק' מההיא דפ"ק דסוטה וצ"ע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..20793353248689a3464a0bc2f999619b6083e32d
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,56 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Festival Offering
+שער המלך על משנה תורה, הלכות חגיגה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות חגיגה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ויביא </b>
+<b> עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה כו'.</b> כתב מרן ז"ל וז"ל יש לתמוה על זה דהא תניא פ"ק דחגיגה לא יראו פני ריקם בזבחים אתה אומר בזבחים או אינו אלא בעופות כו' עד ומשמע ליה דעופות בכלל זבחים הם ע"כ ועיין בס' מש"ל ז"ל שתמה עליו מההיא דאמרינן פרק פרת חטאת דף קי"ט אמר רב ששת לדברי האומר יש מנחה בבמה יש עופות בבמה ולדברי האומר אין מנחה בבמה אין עופות בבמה זבחים ולא מנחות זבחים ולא עופות יע"ש הרי דמלת זבחים שוללת מנחות ועופות ומדברי רש"י שם שכתב וכתיב אותה מיעוטא כו' נראה יש ליישב דהתם שאני דאיכא מיעוטא ועיין פ"ק דזבחים ד"ח ע"ב דאמרינן התם הא לא דמי כללא בתרא לכללא קמא כללא קמא מרבה זבחים ותו לא כללא בתרא לה' כל דלה' ואפי' עופות ואפי' מנחות הנה מבואר דעופות לא מקרו זבחים כלל ועיין בתוספות פ"ק דחגיגה ד"ח ע"ב בד"ה מי שחגיגה שכתבו בס"ד וזה לשונו ובירושלמי איכא אבל לא בעופות ומנחות דכתיב זבח בהר עיבל הרי דעוף לא איקרי זבח ועיין בתוספות פרק תמיד נשחט דס"ב ע"ב ד"ה ערל משלח שכתבו וז"ל וקשה לר"י טמא האיך משלח קרבנותיו והא בעי סמיכה כו' ותי' ר"י דהכא מיירי בעופות יע"ש הרי דברייתא קתני התם אינו נוהג בזבחים דאלו בכל הזבחים כו' ואפי"ה כתבו ז"ל דמיירי בעופות אלמא דס"ל דעופות בכלל זבחים הן וכדברי מרן ז"ל ובפ' כל הזבחים דע"ו ע"ב ד"ה והא בעי סמיכה כתבו וז"ל וא"ת לוקמא בערל וטמא דמשלחים קרבנותיהם וכ"ת בעופות איירי הא אמרינן התם דאלו בכל הזבחים ועוף לאו זבח הוא כו' הנה דבריהם ז"ל סותרים למ"ש משם ר"י פ' תמיד נשחט ויש לתמוה לדברי ר"י דס"ל דעופות איקרו זבח מה יענה לכל הני דוכתי דכתיבנא דמבואר הוא דעופות לא איקרו זבח וכבר ראיתי במכתב לא' קדוש מדבר שתמה על דבריהם כן (ועיין בתוספות זבחים דע"ב ע"א ד"ה אלא למ"ד שכתבו דאף ע"ג דעוף לאו בכלל זבח מ"מ כל היכא דקתני כל הזבחים משמע אפי' עוף בכלל) והנראה לע"ד דס"ל לר"י דודאי זבחים כי כתיבי בקר' דייקינן מינה דעופות לאו בכלל זבח הם כיון שאינן טעונים שחיטה אלא מליקה מיהו בלישנא דמתניתין כי קתני זבחים איכא למימר דלעוף נמי קרי ליה זבח דמליקתו זו היא שחיטתו דלישנא דקרא דייק טפי מלשון המשנה וגדולה מזו כתבו התוספות פ"ג דתמורה ד"ה ולדן דלשון הכתוב בשטר דייק טפי מלשון המשנה יע"ש ובהכי נתיישבו ג"כ דברי מרן ז"ל דמ"ש ומשמע ליה דעופות בכלל זבחים ה"ד גבי לשון המשנה ודוק ומיהו הא ק"ל טובא מהא דגרסינן פרק תמיד נשחט דס"ג ע"ב תניא כוותיה דר"פ השוחט את הפסח על החמץ עובר בל"ת כו' אחד השוחט ואחד הזורק חייב אבל המולק את הפסח אינו עובר ורמינהו השוחט את הפסח כו' אחד השוחט ואחד המולק חייב אבל הקומץ את המנחה אינו עובר כו' קשיא מליקה אמליקה כו' מליקה אמליקה ל"ק כאן בי"ד כאן בחש"מ ואידי ואידי ר"ש היא ופרש"י קמייתא דפטר בי"ד קאי כדתני בהדיא ותנא עוף וה"ה לשאר זבחים כו' ואשמועינן חיובא לזורק ולמולק כשוחט דלא תימא שחיטה דוקא יע"ש והשתא קשה טובא דמ"ש מההיא דפרת חטאת דאמרינן דעופו' ומנחות בחדא שריין ומלת זבחים שולל מנחות ועופות ה"נ נימא דזבחי דכתיב בקרא ממעט תרווייהו ואמאי קתני ברייתא דהמולק את העוף חייב והקומץ את המנחה פטור ופי' רש"י שם דמנחה ודאי לאו שחיטה היא ומהתימה על רש"י שכתב ואשמועינן דלא תימה שחיטה דוקא ולא ביאר לנו למה לא נאמר דשחיטה דוקא דומיא דההיא דפרת חטאת ושוב אחר החיפוש מצאתי בירושלמי פרק הנזכר דגרסינן התם מלק את העוף אי' תנויי תני חייב ואי' תנויי תני פטור מאן דתני חייב דם מ"מ מאן דתני פטור זבח יצא עוף שאינו זבח ונראה דה"ט נמי דתלמודא דידן משום דכתיב דם מ"מ ובהא פליגי תלמודא דידן עם הירוש' דתלמודא דידן לא פליגי ברייתות אהדדי ודכ"ע ס"ל דדם אמר רחמנא מ"מ אלא דברייתא דקתני המולק פטור מיירי בי"ד ותנא עוף וה"ה שאר זבחים וברייתא דקתני המולק חייב מיירי בחש"מ ואשמועינן דאפי' מולק את העוף חייב מטעמא דדם כתיב ודוק עוד ראיתי במכתב שהקשה לדעת רבינו ז"ל דס"ל דעולות ראיה באה מן העוף מה יענה למה שהקשה התוספות פ"ק דחגיגה ד"ד ד"ה אלא טומטום שהקשה וז"ל ויש להק' ליתי ע"ת ואם הוא אשם ליהוי נדב' כו' וי"ל דמבטל לי' מסמיכה אע"ג דסמיכה לא מעכבא כו' מ"מ לכתחילה אין לנו לתקן קרבן כדי לבטל מסמיכה כו' יע"ש וכ"כ בפ"ק דחולין דכ"ב ופ' ר"א דמילה דף קל"ה והשתא לדעת רבינו ז"ל קשה טובא דאכתי ליתי עולת ראיה על תנאי מן העוף דעוף לא בעי סמיכה א"ד ז"ל ולדידי חזי לי דאין כאן מקום קו' דהתוספות ז"ל לא ק"ל הכי אלא משום דס"ל בעלמא דהא דאמרי ספק דאורייתא לחומרא היינו מדאורייתא והילכך הוצרכו לפרש דהא דפריך בגמרא אצטריך קרא למעוטי ספק הוא משום דהואיל ונשים פטורות והאי אימור אשה הוא ממילא הוה פטרינן ליה כי היכי דלא ליתי חולין בעזרה ואהא ק"ל דאי משום טעמא דחולין בעזרה אכתי איתיה בתקנתא דליתי על תנאי והילכך אי לאו קרא הייתי אומר דטומטום חייב בראיה מספק ויביא על תנאי והוצרכו לפרש משום טעמא דסמיכה אכן לדעת רבינו ז"ל דס"ל בעלמא דספק דאורייתא לחומרא היינו מדרבנן כנודע קושיא מעיקרא ליתא דתלמודא הכי פריך איצטריך קרא למעוטי ספק דכיון דנשים פטורות מראיה ממילא נמי טומטום פטור דכיון דספק אשה הוא אזלינן לקולא ואע"ג דמצי לאתויי על תנאי אפ"ה פטור כיון דספק הוא וכן להפר"ח ז"ל בכללי ס"ס סעיף א' שכתב דממ"ש התוספות ליישב ההיא דחגיגה זכורך ולא טומטום מוכח דס"ל כדעת הרשב"א דספק דאורייתא לחומרא היינו מדאורייתא יע"ש ודוק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> דבלשון המשנה כי קתני זבחים י"ל דלגוף נמי קרי לי' זבח עיין חולין דף מ' מאי אריי' חטאת לתני זבח ע"ש ברש"י וצ"ע ועיין תוס' מנחות ס"ב ע"ב ד"ה וכן ועיין זבחים דף פ"ט במשנה ועיין מנחות דף צ' ע"ב ועוף אין לו זבח ודוק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אע"פ </b>
+<b> שאין קרבין נדרים ונדבות בי"ט כו'.</b> הנה מסתמיות דברי רבינו נראה דבין עולות נדבה בין שלמי נדבה דינן שוה דאין קרבין בי"ט האמנם התוספות פ"ק דביצה די"ב ד"ה השוחט כתבו בתוך דבריהם וז"ל אבל שלמי נדבה פטור כיון דאיכא בהו צורך הדיוט כו' יע"ש ומ"כ למוהר"א לאסאפה ז"ל בשיטה כ"י שהקשה וז"ל וצ"ע דלקמן בפ' י"ט שחל משמע דגם שלמי נדבה אין קרבין למ"ד נו"נ אין קרבין בי"ט עכ"ל ולכאורה עלה בדעתי לומר דמאי דמשמע התם בגמ' דגם שלמי נדבה אין קרבין בי"ט למ"ד כו' מדאמרינן תנאי היא דתניא שלמים הבאים מחמת י"ט ב"ש אומרים כו' וב"ה אומרים סומך עליהם בי"ט ושוחטן אבל נו"נ ד"ה אין קרבין ואפי' לאידך ברייתא דקאמר נו"נ קרבין בי"ט ה"ד לב"ה אבל ב"ש ס"ל דשלמי נדבה אין קרבין בי"ט כדקאמר התם בהדיא נראה דהיינו דוקא מדרבנן דגזרינן שלמי נדבה אטו עולת נדבה אבל מדאורייתא כיון דאיכא בהו צורך הדיוט שרי ומ"ש התוספות דנו"נ אין קריבין ביו"ט מקרא דלכם ה"ד עולת נדבה דליכא ביה צורך הדיוט כלל אלא דנראה דהא ליתא מדאמרי התם ד"כ ע"ב אמר ר"ה לדברי האומר נו"נ אין קרבין בי"ט לא תימא מדאורייתא מיחזא חזו ורבנן הוא דגזרו בהו אלא אפילו מדאורייתא נמי לא דהא שתי הלחם דחובת היום נינהו כו' ואינו דוחה לא את השבת ולא את י"ט הרי משמע דאע"ג דשתי הלחם אית ביה צורך הדיוט דומי' דשלמי נדבה שהרי לאחר שחיטת הכבשים הן נאכלין ואפ"ה קאמר דמדאורייתא לא חזי ולזה היינו יכולים לדחות דר"ה ה"ק לדברי האומר נו"נ אין קרבין לא תימה דמדאורייתא אפי' עול' נדבה מיחזא חזו אלא דרבנן הוא דגזרו בי' שמא ישהה אלא מדאורייתא נמי לא חזו עונ"ד ורבנן הוא דגזור שלמי נדבה אטו עולות דאי אמרת דמדאורייתא אפילו עולת נדבה היא קרבה אלא משום גזירה שמא ישהה הוא דאסרו א"כ שתי הלחם דליכא למיחש משום גזירה שמא ישהה אמאי אינו דוחה י"ט אלא ודאי דבעולת נדבה מדאורייתא אינה קריבה וגזרו שלמי נדבה אטו עולת נדבה ומשו"ה שתי הלחם אע"ג דהוי כשלמי נדבה דאיכא בהו צורך הדיוט אינו דוחה י"ט משום גזירה האמנם מדברי התוספות פרק אין צדין דכ"ו ע"א ד"ה ועל החלה ובפ' א"ע דמ"ו ד"ה לא תקרא לה שם מבואר דס"ל דנו"נ אין קרבין בי"ט מדאורייתא אפילו בשלמי נדבה וכן מבואר ממ"ש פ"ק דפסחים ד"ה ד"ה ואומר וז"ל אע"ג דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר כו' א"נ כיון דמתחלת ההבערה אינו יכול ליהנות ממנו אח"כ אסור כמו נו"נ דאין קרבין בי"ט למ"ד אע"פ שיש בהם לבסוף מאכל הדיוט עכ"ל הרי מבואר דס"ל דשלמי נדבה אין קריבין בי"ט מדאורייתא דהא אקרא דאך ביום הראשון תשביתו קיימינן התם וממ"ש התוספות ריש חגיגה ד"ה איזהו קטן וז"ל ול"ל דלמ"ד נו"נ אינן קריבין ביו"ט מדרבנן הוא דהא בפ"ק דביצה משמע דמדאורייתא דהא שתי הלחם ולחם הפנים לא דחו י"ט עכ"ל אין ראיה מדבריהם דהתם איירי בעולות נדבה אמנם בשלמי נדבה אפשר דס"ל דהוה מדרבנן מיהו מ"ש דפ"ק דביצה משמע דהוה מדאורייתא קשה טובא אמאי לא הביאו מההיא דפרק שני דקאמר התם בהדיא דהוי מדאורייתא דמפ"ק דביצה אין ראיה כלל דאדרבא מדקאמר הא מני ב"ש היא משמע דלב"ה שרו משום דנו"נ אין קרבין אלא מדרבנן והנראה דט"ס נפל בדבריהם וצ"ל פ"ב דביצה והנראה אצלי דס"ל להתוספות ז"ל דאע"ג דשלמי נדבה אין קרבין בי"ט מקרא דלכם מ"מ לא לקי עלייהו ואין כאן אלא איסור עשה דכיון דאיכא בהו צורך אוכל נפש הרי הותרו בהדיא מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש והילכך לא אמרינן דאהדריה לאיסוריה אלא למאי דאהדריה אהדריה משא"כ בעולת נדבה דכיון דאין בו צורך או"נ לב"ש דלית להו מתוך לא הותרו בהדיא ואמרינן דאהדריה לאיסוריה קמא כנ"ל נכון ושוב אחר זמן רב מצאתי להתוספות פ"ק דחגיגה ד"ה ד"ה עולת ראיה שכתבו כן בהדיא ועיין בהרב ח"ה ז"ל שם ובמ"ש התוספות ז"ל דלב"ש לוקה על עולת ראיה דדרשינן וחגותם כו' נראה שכונתם מבוארת דליכא למימר דכיון דנפ"ל מוחגותם אותו הו"ל לאו הבא מכלל עשה ומש"ה אינו לוקה שהרי כתב בס"ד דלב"ה דס"ל דאמרינן מתוך כיון דאו"נ הותר בהדיא ה"ה נו"נ מטעם מתוך וכיון דהותרו בהדיא לא אמרינן אהדריה לאיסוריה אבל גבי גוזז פסולי המוקדשין דלא הותרו פה"מ בהדיא אמרינן דאהדריה לאיסוריה וא"כ הכי נמי לב"ש כיון דלית להו מתוך לא הותרו בהדיא ואמרינן דאהדריה לאיסוריה דומיא דגוזז פהמ"ו וזה פשוט:<br><b> האמנם </b> ראיתי בס' תמים דעים סי' רמ"ב ד"ע שהקשה משם הראב"ד כקו' התוספות הלזו ותי' וז"ל ואיכא למימר משום דההוא הכתוב נתקו לעשה עכ"ל ויש לתמוה דמה יענה הראב"ד ז"ל לההוא דגוזז פהמ"ו דאמרינן דלוקה משום דאהדריה לאיסוריה וא"כ ה"נ נימא הכי דהכא לא שייך כתי' התוספות ז"ל דהא לב"ש קיימינן דלית להו מתוך ואפשר לומר דס"ל להראב"ד ז"ל דבעולת ראיה אפילו לב"ש דלית להו מתוך לא אמרינן אהדריה לאיסוריה וה"ט משום דבפ"ב דביצה דף כ' ע"ב אמרינן א"ל ב"ה לב"ש ומה במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה במקום שמותר להדיוט אינו דין שמותר לגבוה אמרו להו בית שמאי נו"נ יוכיחו שמותר להדיוט ואסור לגבוה א"ל ב"ה מה לנו"נ שאין קבוע להן זמן תאמר בעולת ראיה שקבוע לו זמן כו' א"ל אף זו אין קבוע להו זמן כו' יע"ש וא"כ כיון דמק"ו הוה נפ"ל דעולת ראיה קריבה בי"ט הו"ל כאלו הותר בהדיא ולא אמרינן דאהדריה לאיסוריה אלא למאי דאהדריה אהדריה ואע"ג דב"ש דחו התם וקאמרי אף זו אין קבוע לו זמן דתנן מי שלא חג בי"ט כו' מ"מ משמע דלמאי דאהדר להו ב"ה ואמרי אף זו קבוע לו זמן דתנן עבר הרגל כו' קבלוה מב"ה מדהוצרכו להביא ראיה מקרא דלכם ולא לגבו' אמנם בנו"נ דליכא ק"ו משבת דאיכא למימר דיו לבא מ"ה להיות כנדון וכי היכי דבשבת לא הותר אלא בקבוע לו זמן ה"נ גבי י"ט ומש"ה אמרינן דלב"ש אהדריה לאיסוריה קמא כיון דלא הותרו בהדיא ולדעת התוספות צ"ל דס"ל דמאי דהוצרכו בית שמאי לאתויי מקרא דלכם ולא לגבוה היינו לאקשויי לשיטתייהו דב"ה דס"ל דעולת ראיה קבוע לה זמן וקריבה בי"ט אמנם ב"ש גופייהו ה"נ דס"ל דאין קבוע לה זמן מיקרי כנ"ל: ודע שכפי מה שהוכחנו לעיל בראיות ברורות דלמ"ד נו"נ אין קריבין בי"ט אפי"ה שלמי נדבה נמי אין קריבין מדאורייתא מקום אתנו ליישב מה שהקשה הרב ח"ה ז"ל שם בפ"ב ד"ך אההיא דר"ה דאמר לדברי האומר נו"נ אין קרבי' כו' וז"ל יראה דר"ה לא קאי אהני תנאי דבסמוך דת"ק דאבא שאול לפי' רש"י ע"כ ודאי ס"ל דנו"נ אין קרבין בי"ט מדאורייתא דאל"כ איך קאמרי ב"ש נו"נ יוכיחו כיון דמדאורייתא מישרא שרי ואין אסורים אלא משום גזירה דשמא ישהה עכ"ל ודבריו תמוהים דא"כ מאי קא מייתי ר"ה ראיה משתי הלחם דחובת היום נינהו וליכא למיגזר שמא ישהה ואינו דוחה י"ט אימא דת"ק דרשב"ג דס"ל דלא דחי י"ט ס"ל כת"ק דאבא שאול דנו"נ אין קרבין בי"ט מדאורייתא ולעולם דהנהו תנאי דלעיל ס"ל דאין קרבין מדרבנן משום גזירה דשמא ישהה ולדידהו ה"נ דשתי הלחם דוחה י"ט כדס"ל לרשב"ג התם ותו דכיון דלת"ק דאבא שאול עכ"ל דס"ל נו"נ אין קרבין בי"ט מדאורייתא מנין לנו לאפושי במחלוקת ולומר דלהנהו תנאי דלעיל ס"ל דהוי מדרבנן אדהוצרך ר"ה להביא ראיה ממתניתין דשתי הלחם אמנם כפי מ"ש יש ליישב דר"ה לא קאי אלא אנו"נ דשלמים דכיון דאיכא בהו מאכל הדיוט הוה ס"ד לו' דלכם קרינן ביה ולכ"ע אינו אסור אלא מדרבנן גזירה שמא ישהה ואהא מייתי ראיה מב' הלחם דאע"ג דאיכא בהו מאכל הדיוט שהרי לאחר שחיטת כבשים הן מותרין לאכול וליכא למיגזר שמא ישהה ואפי"ה אינו דוחה אמנם בעולת נדבה כיון דכולה כליל פשיטא ליה לר"ה ודאי דמדאורייתא אינה קריבה בי"ט דממעטינן ליה שפיר מדכתיב לכם ולא לגבוה ואם כן מברייתא דלעיל ליכא למשמע מידי דס"ל דהוי מדאורייתא דאיכא למימר דכי קאמרי ב"ש נו"נ יוכיחו לא קאי אשלמי נדבה אלא אעולת נדבה דהנהו מדאורייתא אסורי וכן מוכח ג"כ ממ"ש רש"י שם ד"ה שמא ישהה וז"ל עד המועד שיהא לו בשר מצוי ברגל כו' והשתא אי ס"ל לרש"י ז"ל דר"ה קאי אעולת נדבה ג"כ אם כן בעולה מאי גזירה שמא ישהה איכא הרי כולה לגבוה אזלא ואין כאן גזירה שמא (לא) יהא לו בשר מצוי ברגל אלא מוכח דעולה כיון דכולה לגבוה אזלא פשיטא ליה לר"ה דמדאורייתא אסור ור"ה לא קאי אלא אשלמי נדבה כנ"ל וראיתי בס' קול בן לוי ד"ד שהקשה בסוגיא הלזו וז"ל וקשה דהא בהדייא תניא במ' חגיגה ד"ז ע"ב דנו"נ באו' במועד ואפי' למ"ד בי"ט א"ב במועד באו' ואי טעמא משום שמא ישהה הא הואיל ובמועד באו' שפיר ישהה אלא עכ"ל דמדאורייתא הוא עכ"ד ולא דק דההיא ברייתא דקתני עולות במועד באות בי"ט אינן באות ס"ל דנו"נ דשלמים קרבין בי"ט מדקתני עולות גרידא וכ"כ התוספות שם בד"ה עולות דמתניתין דהתם דקתני עולות במועד באות ומתרצינן לה דחסורי מחסרא וה"ק עולות נו"נ במועד באות בי"ט אינן באות והך ברייתא אתיא כמ"ד דנו"נ דשלמים קרבין בי"ט מדקתני עולות דוקא ועיין בהרב ח"ה ז"ל שם ואם כן כיון דס"ל דנו"נ דשלמים קרבין בי"ט ע"כ דלא ס"ל גזירה שמא ישהה ומש"ה קאמר דבמועד באות אמנם אה"נ דלמ"ד נו"נ דשלמים אין קרבין בי"ט משום גזירה שמא ישהה ה"נ דבמועד ג"כ איכא למגזר אלא אי קשיא מברייתא דלעיל קשה דקתני אין מביאין תוד' בחג המצות ולא בעצרת מפני שהוא י"ט אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות ואמרינן לעיל דמביא אדם תודתו בחג הסוכות דקאמר היינו בחול המועד אבל בי"ט לא משום דקסבר נו"נ אין קרבין בי"ט הרי דאע"ג דס"ל להך ברייתא דנו"נ דשלמים אין קרבין בי"ט אפי"ה ס"ל דבח"ה קרבין ואי משום גזירה שמא ישהה בחה"מ נמי ניגזור וי"ל דמש"ה לא מייתי ר"ה ראיה מהך ברייתא משום דאיכא למימר דכי קתני מביא אדם תודתו בחג הסוכות מיירי בשנדר בחה"מ להביא תודה דהתם ליכא גזירה שמא ישהה כיון שלא היה נדור ובא מקודם י"ט ועוד י"ל דעדיפא ליה לאתויי ממתני' ולא מברייתא כנ"ל ודוק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b>
+<b> שחציו עבד וחציו בן חורין כו' פטור מפני צד עבדות כו'.</b> עיין בהשגת הראב"ד ודע שהתו' פ"ק דחגיגה ד"ד ד"ה לא נצרכה הק' וז"ל אך קשה דהכא משמע דחציו עבד וחציו בן חורין לפי משנה אחרונה כו' ואלו בגיטין מיבעיא לן מי שחציו עבד אם יש לו קנס כו' והכא פשיטא לן דאין לו אלא אדון אחד ויש לדחות דע"כ לא מחייביה הכא אלא משום דעומד לכוף את רבו כמאן דשחרר דמי אבל התם כיון דמית איגלאי מילתא דלא היה עומד לשחרור ע"כ ושמעתי מקשי' משם מורינו הרב המובהק כמוהר"י הכהן ה"י דכפי תי' ז"ל דלא מיבעיא ליה אלא משום דמיית מאי פריך התם ת"ש הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן דמי עינו ואי אמרת יש לו קנס וקנס לרבו השתא חבלי ביה אחריני יהבי ליה לרביה חביל ביה רביה גופיה יהיב ליה לדידיה ומאי קושיא התם שאני דכיון דעומד לכוף את רבו כמשוחרר דמי והאי לאו אדון הוא אבל גבי קנס כיון דמיית איגלאי מילתא דלאו לשחרור הוה קאי ומש"ה מיבעיא ליה אי קנסא דרבו ולע"ד נראה לומר דע"כ לא כתבו התוספות דכיון דעומד לכוף כמאן דשחרר דמי אלא דוקא גבי מי שחציו עבד למשנה אחרונה דכיון דאסור בשפחה ובבת חורין כפינן ליה לרביה משום לא תהו בראה והכי מדוקדק לישנא דמתניתין שם בגיטין דקאמר לישא שפחה כו' אלא מפני תקון העולם כופין את רבו כו' משא"כ במעוכב גט שחרור דעלמא כגון מפקיר או מפיל את שינו וכיוצא דהרי כתבו התוס' שם בדף מ' ד"ה אותו העבד דמעוכב גט שחרור מותר בשפחה והכריחו הדבר בכמה ראיות דלא כדעת רש"י דס"ל דאסור בשפחה ובב"ח יע"ש וכ"כ ג"כ בסוגיין ד"ה מעוכב גט שחרור וכ"כ ג"כ הרשב"א ז"ל שם משם התוס' דכל מעוכב גט שחרור מותר בשפחה וא"כ איכא למימר דכיון דמותר בשפחה לא כפינן ליה לרביה וא"כ מש"ה פריך שפיר בגמ' מהפיל את שינו דאע"ג דלא כפינן ליה לרביה ולאו כמשוחרר דמי קאמר דנותן לו דמי עינו משום דהרי הוא בן חורין וא"כ אה"נ גבי מי שחציו עבד היכא דמיית אע"ג דלא קאי לשחרור דאין לו קנס ותרוייהו שוים הם בהדרגה אחת וזה מדוקדק בדברי התוס' שכתבו ואלו בגיטין מיבעיא מי שחציו עבד כו' ולא תפסו לישנא דתלמודא דקאמר מעוכב גט שחרור אם יש לו קנס משום דמשאר מעוכב ג"ש דמיבעיא ליה לתלמודא לא קשיא להו משום דכיון דמותר בשפחה ולא כפינן ליה אכתי אדון קרינן ביה ושפיר מיבעיא ליה התם ולא קשיא להו אלא ממעוכב גט שחרור דמי שחציו עבד דעלה נמי קאי בעיא דהתם מדבעי למיפשט מברייתא דהמית מי שחציו עבד ודחי ליה לא הא במשנה ראשונה כו' כנ"ל אלא מיהו מדברי רי"ו נר' שחולק אמ"ש דבס' משרים נתיב י"ג כתב וז"ל מעוכב ג"ש כלומר שהוא משוחרר אבל לא מסר לו הגט או מאותם שצריך לכפות את רבו לכתוב לו גט ועדיין לא כפוהו נראה מדברי רש"י דאסור בשפחה אבל התוספות כתבו דמותר בשפחה יע"ש נראה מדבריו דאע"ג דמותר בשפחה אפ"ה כפינן ליה לרביה לכתוב לו ג"ש וכ"כ שם גבי מפקיר עבדו ומפיל את שינו וכל הני דכופין את רבו ומשמע דהיינו אפילו לדעת התוספות מדלא הביא חולק ע"ז: ושוב ראיתי להרב פמ"א ח"א סימן ע' דבתחילה נטה דעתו ז"ל כמ"ש דלדעת התוספות דמעוכב ג"ש מותר בשפחה אין כופין את רבו ולבסוף הסכימה דעתו ז"ל דלא פליגי תוספות עליה דרש"י אלא לענין אי מעוכב ג"ש אסור בשפחה או מותר אבל כ"ע מודו דמעוכב ג"ש כופין והביא ראיה מסוגיא דהשולח דל"ח דאמרינן עבד שברח מבית האסירים כופין את רבו לכתוב לו ג"ש וכ"כ הריטב"א והר"ן שם דכיון דפקע זכותו מיניה לענין מעשה ידיו כופין את רבו לכתוב לו ג"ש להתירו בב"ח עכ"ד יע"ש מ"מ אכתי תי' דתריצנא ניתן ליאמר אפילו נימא דס"ל להתוספו' דמעוכב ג"ש כופין את רבו להתירו בב"ח וכדעת הריטב"א והר"ן ז"ל על אופן זה דס"ל ז"ל דע"כ לא אמרי' בחגיגה דמי שחציו עבד אין לו אלא אדון א' קרינן בי' למשנה אחרונה אלא דוקא גבי מי שחציו עבד דכיון דע"כ לשחרור קאי וא"א בלא"ה שהרי אסור בשפחה ובב"ח כמשוחרר דמי ולאו אדון מיקרי ודוקא היכא דמית הוא דאיבעיא ליה במי שחציו עבד דאיגלאי מילתא כמ"ש ז"ל משא"כ בשאר מעוכב ג"ש אע"ג דכפינן ליה לרביה היינו דוקא כדי להתירו בב"ח אבל אי בעי העבד ליקח שפחה מסתברא ודאי דליכא כפיה לרביה כלל כנראה מדברי הריטב"א והר"ן שכתבו כופין את רבו להתירו בב"ח וא"כ כיון דזמנין משכחת ביה דליכא כפיה לענין קנס אדון קרינן ביה ולא אמרינן כמשוחרר דמי דהא לאו לשחרור קאי ודאי דאדרבא עבדא בהפקרא ניחא ליה ולא דמי למי שחציו עבד כדכתיבנא ומש"ה פריך תלמוד' שפיר מהפיל את שינו דקתני נותן דמי עינו וברייתא נמי סתמא קתני דמשמע אפילו אי בעי העבד לישא שפחה דלאו לשחרור קאי כנ"ל: ועפ"י האמור יש ליישב מה שהקשה הרב לח"מ בפ"ד מהלכות חובל ומזיק על מ"ש הטור ז"ל בח"מ סי' תכ"ד מי שחציו עבד וחציו בן חורין אם בעליו בני כפיה חבלתו לעצמו דהא כיון דהוא מעוכב ג"ש הוי בעייא דלא איפשיטה אי הוי לרבו או לא דהא בגמרא מייתי ההיא דמפיל שן עבדו דמינה משמע כדכתב ה"ה ז"ל דאם אין לו קנס אין לו נזק דמה לי קטליה כולה מה לי קטליה פלגא וכ"כ התוס' שם ד"ה חבלי' יע"ש שהניחו בצ"ע ואולם כפי מ"ש יש ליישב דס"ל להטור ז"ל כתי' התוספות שכתבו בחגיגה דדוקא גבי קנס מיבעיא ליה משום דכיון דמית איגלאי מילתא דלאו לשחרור קאי אמנם גבי נזק דחי היא כיון דעומד לכוף את רבו וע"כ לפדיה קאי לאו אדון הוא כמ"ש בחגיגה דלמשנה אחרונה חייב משום דלא קרינן ביה אדון אחר ומאי דמייתי מהפיל את שינו דמשמע דאם אין לו קנס אין לו נזק היינו משום דהתם לאו לשחרור ודאי קאי דהא אי בעי נסיב שפחה ולא כפינן ליה ואכתי אדון קרינן ביה דומיא דחציו עבד היכא דמית כנ"ל ובהיותי דרך אגב ראיתי למרן הב"י בטור אה"ע סימן ד' דברים תמוהים בעיני לא ראיתי מי שנתעורר עליו שכתב וזה לשונו ומ"ש ולאחר ששחררו או הפקירו הרי הוא כישראל לכל דבר כו' ומ"מ יש לתמוה על רבינו זכרונו לברכה שכתב הרי הוא כישראל לכל דבר דמשמע דמותר בבת ישראל ובמפקיר עבדו אמרינן התם בגמ' דצריך ג"ש כו' וכיון דמעוכב ג"ש איך מותר בבת ישראל וי"ל דס"ל דכל היכא דאמרינן יצא לחירות וצריך ג"ש מותר בבת ישראל מהטעם שכתב הרא"ש גבי משיא עבדו כו' עכ"ל ודבריו תמוהים שהרי בסוגיא דהשולח מבואר בהדיא דאסור בישראלית מדאמרינן התם אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מ"ט כו' איסורא הוא דאיכא גביה ואיסורא לבריה לא מורית הרי מבואר דאסור בבת ישראל לדעת התוס' ולדעת רש"י אפילו בשפחה וא"כ איך אפשר שדעת הטור דאפילו בבת ישראל מותר הפך סוגיית הגמ' והתוס' ורש"י ז"ל גם מההיא דכריתות נראה בהדיא דאסור בישראלי' מדאמרינן דסבר רשב"ג דמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט ומעוכב ג"ש אוכל בתרומה ואי מותר בישראלי' כישראל גמור היכי תיסק אדעתין לומר דאוכל בתרומה והרי הוא כישראל לכל דבר גם מ"ש דמותר בבת ישראל מאותו הטעם שכתב הרא"ש במשיא אשה נראה פשוט דע"כ לא כתב הרא"ש זכרונו לברכה אלא דוקא במשיא אשה דקא עביד איסורא וקעבר אלפני עור אמרינן דודאי שחרריה כדיניה בשטר וכ"כ מוהרשד"ם י"ד סימן קצ"ו משם הרא"ה וז"ל עבד שהשיאו רבו בידוע שכבר שחררו וכתב לו גט שחרור אע"ג שהעבד אינו יודע שמא זיכה לו ע"י אחר שאם לא כן לא הי' משיאו אשה האסורה לו וכופין את רבו שיכתוב לו גט שחרור להיות בידו לראיה עכ"ל אבל גבי מפקיר עבדו מהי תיתי לומר שיהא מותר בלי ג"ש סוף דבר דבריו צל"ע: וראיתי להרשב"א ז"ל בחדושיו לגיטין בדף הנזכר תירץ משם התוס' לקו' זו שהקשה הכא וז"ל דהתם ה"ט משום דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו והילכך גבי עלי' הרגל באדון שמעשה ידיו שלו תליא מילתא דטעמא דמילתא דהקפידה התורה באדון מפני בטול מלאכתו והילכך מי שחציו עבד אין רבו מעכבו משום מעשה ידיו דאינו אלא לעצמו אבל הכא גבי קנס אע"פ שאין לו במעשה ידיו כלום למשנה אחרונה אדון קרינן ביה עכ"ל וק"ל לפי תי' זה דעליית הרגל במעשה ידיו תליא מילתא אם כן כי פריך התם ברפ"ק דחגיגה הכל לאתויי מאי אמאי לא קאמר דאתא לאתויי מעוכב ג"ש כגון מפקיר עבדו וכיוצא דמעשה ידיו לעצמו והשתא א"ש דיוקא דמתני' דקתני ועבדים שאין משוחררין דאתו למי שחציו עבד למשנה ראשונה והילכך פטור ואמאי דחיק לאוקומי לאתויי מי שחציו עבד למשנה אחרונה וסיפא דקתני ועבדים שאינן משוחררין אדיוקא לא חש כמ"ש התוס' טפי הוה ניחא לאוקומא לאתויי מעוכב ג"ש ודיוקא דעבדים שאינן משוחררין אתי שפיר למשנה אחרונה וכעת צ"ע אחר זמן רב זה כמו עשרים שנה נדפס ובא ספר בתי כהונה ח"ב וראיתי לו שם שהקשה תו' הנ"ל משם מוהר"י הלוי ז"ל ומה שתי' כמדומה שדרך בדרך שכתבתי ולאפס פנאי לא יכולתי לעמוד על דבריו:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0aff20e5e83e6a22eb7a7ca8a409379ebfea7ec0
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Festival Offering/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,59 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Festival Offering
+שער המלך על משנה תורה, הלכות חגיגה
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Festival_Offering
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות חגיגה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ויביא </b>
+<b> עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה כו'.</b> כתב מרן ז"ל וז"ל יש לתמוה על זה דהא תניא פ"ק דחגיגה לא יראו פני ריקם בזבחים אתה אומר בזבחים או אינו אלא בעופות כו' עד ומשמע ליה דעופות בכלל זבחים הם ע"כ ועיין בס' מש"ל ז"ל שתמה עליו מההיא דאמרינן פרק פרת חטאת דף קי"ט אמר רב ששת לדברי האומר יש מנחה בבמה יש עופות בבמה ולדברי האומר אין מנחה בבמה אין עופות בבמה זבחים ולא מנחות זבחים ולא עופות יע"ש הרי דמלת זבחים שוללת מנחות ועופות ומדברי רש"י שם שכתב וכתיב אותה מיעוטא כו' נראה יש ליישב דהתם שאני דאיכא מיעוטא ועיין פ"ק דזבחים ד"ח ע"ב דאמרינן התם הא לא דמי כללא בתרא לכללא קמא כללא קמא מרבה זבחים ותו לא כללא בתרא לה' כל דלה' ואפי' עופות ואפי' מנחות הנה מבואר דעופות לא מקרו זבחים כלל ועיין בתוספות פ"ק דחגיגה ד"ח ע"ב בד"ה מי שחגיגה שכתבו בס"ד וזה לשונו ובירושלמי איכא אבל לא בעופות ומנחות דכתיב זבח בהר עיבל הרי דעוף לא איקרי זבח ועיין בתוספות פרק תמיד נשחט דס"ב ע"ב ד"ה ערל משלח שכתבו וז"ל וקשה לר"י טמא האיך משלח קרבנותיו והא בעי סמיכה כו' ותי' ר"י דהכא מיירי בעופות יע"ש הרי דברייתא קתני התם אינו נוהג בזבחים דאלו בכל הזבחים כו' ואפי"ה כתבו ז"ל דמיירי בעופות אלמא דס"ל דעופות בכלל זבחים הן וכדברי מרן ז"ל ובפ' כל הזבחים דע"ו ע"ב ד"ה והא בעי סמיכה כתבו וז"ל וא"ת לוקמא בערל וטמא דמשלחים קרבנותיהם וכ"ת בעופות איירי הא אמרינן התם דאלו בכל הזבחים ועוף לאו זבח הוא כו' הנה דבריהם ז"ל סותרים למ"ש משם ר"י פ' תמיד נשחט ויש לתמוה לדברי ר"י דס"ל דעופות איקרו זבח מה יענה לכל הני דוכתי דכתיבנא דמבואר הוא דעופות לא איקרו זבח וכבר ראיתי במכתב לא' קדוש מדבר שתמה על דבריהם כן (ועיין בתוספות זבחים דע"ב ע"א ד"ה אלא למ"ד שכתבו דאף ע"ג דעוף לאו בכלל זבח מ"מ כל היכא דקתני כל הזבחים משמע אפי' עוף בכלל) והנראה לע"ד דס"ל לר"י דודאי זבחים כי כתיבי בקר' דייקינן מינה דעופות לאו בכלל זבח הם כיון שאינן טעונים שחיטה אלא מליקה מיהו בלישנא דמתניתין כי קתני זבחים איכא למימר דלעוף נמי קרי ליה זבח דמליקתו זו היא שחיטתו דלישנא דקרא דייק טפי מלשון המשנה וגדולה מזו כתבו התוספות פ"ג דתמורה ד"ה ולדן דלשון הכתוב בשטר דייק טפי מלשון המשנה יע"ש ובהכי נתיישבו ג"כ דברי מרן ז"ל דמ"ש ומשמע ליה דעופות בכלל זבחים ה"ד גבי לשון המשנה ודוק ומיהו הא ק"ל טובא מהא דגרסינן פרק תמיד נשחט דס"ג ע"ב תניא כוותיה דר"פ השוחט את הפסח על החמץ עובר בל"ת כו' אחד השוחט ואחד הזורק חייב אבל המולק את הפסח אינו עובר ורמינהו השוחט את הפסח כו' אחד השוחט ואחד המולק חייב אבל הקומץ את המנחה אינו עובר כו' קשיא מליקה אמליקה כו' מליקה אמליקה ל"ק כאן בי"ד כאן בחש"מ ואידי ואידי ר"ש היא ופרש"י קמייתא דפטר בי"ד קאי כדתני בהדיא ותנא עוף וה"ה לשאר זבחים כו' ואשמועינן חיובא לזורק ולמולק כשוחט דלא תימא שחיטה דוקא יע"ש והשתא קשה טובא דמ"ש מההיא דפרת חטאת דאמרינן דעופו' ומנחות בחדא שריין ומלת זבחים שולל מנחות ועופות ה"נ נימא דזבחי דכתיב בקרא ממעט תרווייהו ואמאי קתני ברייתא דהמולק את העוף חייב והקומץ את המנחה פטור ופי' רש"י שם דמנחה ודאי לאו שחיטה היא ומהתימה על רש"י שכתב ואשמועינן דלא תימה שחיטה דוקא ולא ביאר לנו למה לא נאמר דשחיטה דוקא דומיא דההיא דפרת חטאת ושוב אחר החיפוש מצאתי בירושלמי פרק הנזכר דגרסינן התם מלק את העוף אי' תנויי תני חייב ואי' תנויי תני פטור מאן דתני חייב דם מ"מ מאן דתני פטור זבח יצא עוף שאינו זבח ונראה דה"ט נמי דתלמודא דידן משום דכתיב דם מ"מ ובהא פליגי תלמודא דידן עם הירוש' דתלמודא דידן לא פליגי ברייתות אהדדי ודכ"ע ס"ל דדם אמר רחמנא מ"מ אלא דברייתא דקתני המולק פטור מיירי בי"ד ותנא עוף וה"ה שאר זבחים וברייתא דקתני המולק חייב מיירי בחש"מ ואשמועינן דאפי' מולק את העוף חייב מטעמא דדם כתיב ודוק עוד ראיתי במכתב שהקשה לדעת רבינו ז"ל דס"ל דעולות ראיה באה מן העוף מה יענה למה שהקשה התוספות פ"ק דחגיגה ד"ד ד"ה אלא טומטום שהקשה וז"ל ויש להק' ליתי ע"ת ואם הוא אשם ליהוי נדב' כו' וי"ל דמבטל לי' מסמיכה אע"ג דסמיכה לא מעכבא כו' מ"מ לכתחילה אין לנו לתקן קרבן כדי לבטל מסמיכה כו' יע"ש וכ"כ בפ"ק דחולין דכ"ב ופ' ר"א דמילה דף קל"ה והשתא לדעת רבינו ז"ל קשה טובא דאכתי ליתי עולת ראיה על תנאי מן העוף דעוף לא בעי סמיכה א"ד ז"ל ולדידי חזי לי דאין כאן מקום קו' דהתוספות ז"ל לא ק"ל הכי אלא משום דס"ל בעלמא דהא דאמרי ספק דאורייתא לחומרא היינו מדאורייתא והילכך הוצרכו לפרש דהא דפריך בגמרא אצטריך קרא למעוטי ספק הוא משום דהואיל ונשים פטורות והאי אימור אשה הוא ממילא הוה פטרינן ליה כי היכי דלא ליתי חולין בעזרה ואהא ק"ל דאי משום טעמא דחולין בעזרה אכתי איתיה בתקנתא דליתי על תנאי והילכך אי לאו קרא הייתי אומר דטומטום חייב בראיה מספק ויביא על תנאי והוצרכו לפרש משום טעמא דסמיכה אכן לדעת רבינו ז"ל דס"ל בעלמא דספק דאורייתא לחומרא היינו מדרבנן כנודע קושיא מעיקרא ליתא דתלמודא הכי פריך איצטריך קרא למעוטי ספק דכיון דנשים פטורות מראיה ממילא נמי טומטום פטור דכיון דספק אשה הוא אזלינן לקולא ואע"ג דמצי לאתויי על תנאי אפ"ה פטור כיון דספק הוא וכן להפר"ח ז"ל בכללי ס"ס סעיף א' שכתב דממ"ש התוספות ליישב ההיא דחגיגה זכורך ולא טומטום מוכח דס"ל כדעת הרשב"א דספק דאורייתא לחומרא היינו מדאורייתא יע"ש ודוק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> דבלשון המשנה כי קתני זבחים י"ל דלגוף נמי קרי לי' זבח עיין חולין דף מ' מאי אריי' חטאת לתני זבח ע"ש ברש"י וצ"ע ועיין תוס' מנחות ס"ב ע"ב ד"ה וכן ועיין זבחים דף פ"ט במשנה ועיין מנחות דף צ' ע"ב ועוף אין לו זבח ודוק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אע"פ </b>
+<b> שאין קרבין נדרים ונדבות בי"ט כו'.</b> הנה מסתמיות דברי רבינו נראה דבין עולות נדבה בין שלמי נדבה דינן שוה דאין קרבין בי"ט האמנם התוספות פ"ק דביצה די"ב ד"ה השוחט כתבו בתוך דבריהם וז"ל אבל שלמי נדבה פטור כיון דאיכא בהו צורך הדיוט כו' יע"ש ומ"כ למוהר"א לאסאפה ז"ל בשיטה כ"י שהקשה וז"ל וצ"ע דלקמן בפ' י"ט שחל משמע דגם שלמי נדבה אין קרבין למ"ד נו"נ אין קרבין בי"ט עכ"ל ולכאורה עלה בדעתי לומר דמאי דמשמע התם בגמ' דגם שלמי נדבה אין קרבין בי"ט למ"ד כו' מדאמרינן תנאי היא דתניא שלמים הבאים מחמת י"ט ב"ש אומרים כו' וב"ה אומרים סומך עליהם בי"ט ושוחטן אבל נו"נ ד"ה אין קרבין ואפי' לאידך ברייתא דקאמר נו"נ קרבין בי"ט ה"ד לב"ה אבל ב"ש ס"ל דשלמי נדבה אין קרבין בי"ט כדקאמר התם בהדיא נראה דהיינו דוקא מדרבנן דגזרינן שלמי נדבה אטו עולת נדבה אבל מדאורייתא כיון דאיכא בהו צורך הדיוט שרי ומ"ש התוספות דנו"נ אין קריבין ביו"ט מקרא דלכם ה"ד עולת נדבה דליכא ביה צורך הדיוט כלל אלא דנראה דהא ליתא מדאמרי התם ד"כ ע"ב אמר ר"ה לדברי האומר נו"נ אין קרבין בי"ט לא תימא מדאורייתא מיחזא חזו ורבנן הוא דגזרו בהו אלא אפילו מדאורייתא נמי לא דהא שתי הלחם דחובת היום נינהו כו' ואינו דוחה לא את השבת ולא את י"ט הרי משמע דאע"ג דשתי הלחם אית ביה צורך הדיוט דומי' דשלמי נדבה שהרי לאחר שחיטת הכבשים הן נאכלין ואפ"ה קאמר דמדאורייתא לא חזי ולזה היינו יכולים לדחות דר"ה ה"ק לדברי האומר נו"נ אין קרבין לא תימה דמדאורייתא אפי' עול' נדבה מיחזא חזו אלא דרבנן הוא דגזרו בי' שמא ישהה אלא מדאורייתא נמי לא חזו עונ"ד ורבנן הוא דגזור שלמי נדבה אטו עולות דאי אמרת דמדאורייתא אפילו עולת נדבה היא קרבה אלא משום גזירה שמא ישהה הוא דאסרו א"כ שתי הלחם דליכא למיחש משום גזירה שמא ישהה אמאי אינו דוחה י"ט אלא ודאי דבעולת נדבה מדאורייתא אינה קריבה וגזרו שלמי נדבה אטו עולת נדבה ומשו"ה שתי הלחם אע"ג דהוי כשלמי נדבה דאיכא בהו צורך הדיוט אינו דוחה י"ט משום גזירה האמנם מדברי התוספות פרק אין צדין דכ"ו ע"א ד"ה ועל החלה ובפ' א"ע דמ"ו ד"ה לא תקרא לה שם מבואר דס"ל דנו"נ אין קרבין בי"ט מדאורייתא אפילו בשלמי נדבה וכן מבואר ממ"ש פ"ק דפסחים ד"ה ד"ה ואומר וז"ל אע"ג דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר כו' א"נ כיון דמתחלת ההבערה אינו יכול ליהנות ממנו אח"כ אסור כמו נו"נ דאין קרבין בי"ט למ"ד אע"פ שיש בהם לבסוף מאכל הדיוט עכ"ל הרי מבואר דס"ל דשלמי נדבה אין קריבין בי"ט מדאורייתא דהא אקרא דאך ביום הראשון תשביתו קיימינן התם וממ"ש התוספות ריש חגיגה ד"ה איזהו קטן וז"ל ול"ל דלמ"ד נו"נ אינן קריבין ביו"ט מדרבנן הוא דהא בפ"ק דביצה משמע דמדאורייתא דהא שתי הלחם ולחם הפנים לא דחו י"ט עכ"ל אין ראיה מדבריהם דהתם איירי בעולות נדבה אמנם בשלמי נדבה אפשר דס"ל דהוה מדרבנן מיהו מ"ש דפ"ק דביצה משמע דהוה מדאורייתא קשה טובא אמאי לא הביאו מההיא דפרק שני דקאמר התם בהדיא דהוי מדאורייתא דמפ"ק דביצה אין ראיה כלל דאדרבא מדקאמר הא מני ב"ש היא משמע דלב"ה שרו משום דנו"נ אין קרבין אלא מדרבנן והנראה דט"ס נפל בדבריהם וצ"ל פ"ב דביצה והנראה אצלי דס"ל להתוספות ז"ל דאע"ג דשלמי נדבה אין קרבין בי"ט מקרא דלכם מ"מ לא לקי עלייהו ואין כאן אלא איסור עשה דכיון דאיכא בהו צורך אוכל נפש הרי הותרו בהדיא מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש והילכך לא אמרינן דאהדריה לאיסוריה אלא למאי דאהדריה אהדריה משא"כ בעולת נדבה דכיון דאין בו צורך או"נ לב"ש דלית להו מתוך לא הותרו בהדיא ואמרינן דאהדריה לאיסוריה קמא כנ"ל נכון ושוב אחר זמן רב מצאתי להתוספות פ"ק דחגיגה ד"ה ד"ה עולת ראיה שכתבו כן בהדיא ועיין בהרב ח"ה ז"ל שם ובמ"ש התוספות ז"ל דלב"ש לוקה על עולת ראיה דדרשינן וחגותם כו' נראה שכונתם מבוארת דליכא למימר דכיון דנפ"ל מוחגותם אותו הו"ל לאו הבא מכלל עשה ומש"ה אינו לוקה שהרי כתב בס"ד דלב"ה דס"ל דאמרינן מתוך כיון דאו"נ הותר בהדיא ה"ה נו"נ מטעם מתוך וכיון דהותרו בהדיא לא אמרינן אהדריה לאיסוריה אבל גבי גוזז פסולי המוקדשין דלא הותרו פה"מ בהדיא אמרינן דאהדריה לאיסוריה וא"כ הכי נמי לב"ש כיון דלית להו מתוך לא הותרו בהדיא ואמרינן דאהדריה לאיסוריה דומיא דגוזז פהמ"ו וזה פשוט:<br><b> האמנם </b> ראיתי בס' תמים דעים סי' רמ"ב ד"ע שהקשה משם הראב"ד כקו' התוספות הלזו ותי' וז"ל ואיכא למימר משום דההוא הכתוב נתקו לעשה עכ"ל ויש לתמוה דמה יענה הראב"ד ז"ל לההוא דגוזז פהמ"ו דאמרינן דלוקה משום דאהדריה לאיסוריה וא"כ ה"נ נימא הכי דהכא לא שייך כתי' התוספות ז"ל דהא לב"ש קיימינן דלית להו מתוך ואפשר לומר דס"ל להראב"ד ז"ל דבעולת ראיה אפילו לב"ש דלית להו מתוך לא אמרינן אהדריה לאיסוריה וה"ט משום דבפ"ב דביצה דף כ' ע"ב אמרינן א"ל ב"ה לב"ש ומה במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה במקום שמותר להדיוט אינו דין שמותר לגבוה אמרו להו בית שמאי נו"נ יוכיחו שמותר להדיוט ואסור לגבוה א"ל ב"ה מה לנו"נ שאין קבוע להן זמן תאמר בעולת ראיה שקבוע לו זמן כו' א"ל אף זו אין קבוע להו זמן כו' יע"ש וא"כ כיון דמק"ו הוה נפ"ל דעולת ראיה קריבה בי"ט הו"ל כאלו הותר בהדיא ולא אמרינן דאהדריה לאיסוריה אלא למאי דאהדריה אהדריה ואע"ג דב"ש דחו התם וקאמרי אף זו אין קבוע לו זמן דתנן מי שלא חג בי"ט כו' מ"מ משמע דלמאי דאהדר להו ב"ה ואמרי אף זו קבוע לו זמן דתנן עבר הרגל כו' קבלוה מב"ה מדהוצרכו להביא ראיה מקרא דלכם ולא לגבו' אמנם בנו"נ דליכא ק"ו משבת דאיכא למימר דיו לבא מ"ה להיות כנדון וכי היכי דבשבת לא הותר אלא בקבוע לו זמן ה"נ גבי י"ט ומש"ה אמרינן דלב"ש אהדריה לאיסוריה קמא כיון דלא הותרו בהדיא ולדעת התוספות צ"ל דס"ל דמאי דהוצרכו בית שמאי לאתויי מקרא דלכם ולא לגבוה היינו לאקשויי לשיטתייהו דב"ה דס"ל דעולת ראיה קבוע לה זמן וקריבה בי"ט אמנם ב"ש גופייהו ה"נ דס"ל דאין קבוע לה זמן מיקרי כנ"ל: ודע שכפי מה שהוכחנו לעיל בראיות ברורות דלמ"ד נו"נ אין קריבין בי"ט אפי"ה שלמי נדבה נמי אין קריבין מדאורייתא מקום אתנו ליישב מה שהקשה הרב ח"ה ז"ל שם בפ"ב ד"ך אההיא דר"ה דאמר לדברי האומר נו"נ אין קרבי' כו' וז"ל יראה דר"ה לא קאי אהני תנאי דבסמוך דת"ק דאבא שאול לפי' רש"י ע"כ ודאי ס"ל דנו"נ אין קרבין בי"ט מדאורייתא דאל"כ איך קאמרי ב"ש נו"נ יוכיחו כיון דמדאורייתא מישרא שרי ואין אסורים אלא משום גזירה דשמא ישהה עכ"ל ודבריו תמוהים דא"כ מאי קא מייתי ר"ה ראיה משתי הלחם דחובת היום נינהו וליכא למיגזר שמא ישהה ואינו דוחה י"ט אימא דת"ק דרשב"ג דס"ל דלא דחי י"ט ס"ל כת"ק דאבא שאול דנו"נ אין קרבין בי"ט מדאורייתא ולעולם דהנהו תנאי דלעיל ס"ל דאין קרבין מדרבנן משום גזירה דשמא ישהה ולדידהו ה"נ דשתי הלחם דוחה י"ט כדס"ל לרשב"ג התם ותו דכיון דלת"ק דאבא שאול עכ"ל דס"ל נו"נ אין קרבין בי"ט מדאורייתא מנין לנו לאפושי במחלוקת ולומר דלהנהו תנאי דלעיל ס"ל דהוי מדרבנן אדהוצרך ר"ה להביא ראיה ממתניתין דשתי הלחם אמנם כפי מ"ש יש ליישב דר"ה לא קאי אלא אנו"נ דשלמים דכיון דאיכא בהו מאכל הדיוט הוה ס"ד לו' דלכם קרינן ביה ולכ"ע אינו אסור אלא מדרבנן גזירה שמא ישהה ואהא מייתי ראיה מב' הלחם דאע"ג דאיכא בהו מאכל הדיוט שהרי לאחר שחיטת כבשים הן מותרין לאכול וליכא למיגזר שמא ישהה ואפי"ה אינו דוחה אמנם בעולת נדבה כיון דכולה כליל פשיטא ליה לר"ה ודאי דמדאורייתא אינה קריבה בי"ט דממעטינן ליה שפיר מדכתיב לכם ולא לגבוה ואם כן מברייתא דלעיל ליכא למשמע מידי דס"ל דהוי מדאורייתא דאיכא למימר דכי קאמרי ב"ש נו"נ יוכיחו לא קאי אשלמי נדבה אלא אעולת נדבה דהנהו מדאורייתא אסורי וכן מוכח ג"כ ממ"ש רש"י שם ד"ה שמא ישהה וז"ל עד המועד שיהא לו בשר מצוי ברגל כו' והשתא אי ס"ל לרש"י ז"ל דר"ה קאי אעולת נדבה ג"כ אם כן בעולה מאי גזירה שמא ישהה איכא הרי כולה לגבוה אזלא ואין כאן גזירה שמא (לא) יהא לו בשר מצוי ברגל אלא מוכח דעולה כיון דכולה לגבוה אזלא פשיטא ליה לר"ה דמדאורייתא אסור ור"ה לא קאי אלא אשלמי נדבה כנ"ל וראיתי בס' קול בן לוי ד"ד שהקשה בסוגיא הלזו וז"ל וקשה דהא בהדייא תניא במ' חגיגה ד"ז ע"ב דנו"נ באו' במועד ואפי' למ"ד בי"ט א"ב במועד באו' ואי טעמא משום שמא ישהה הא הואיל ובמועד באו' שפיר ישהה אלא עכ"ל דמדאורייתא הוא עכ"ד ולא דק דההיא ברייתא דקתני עולות במועד באות בי"ט אינן באות ס"ל דנו"נ דשלמים קרבין בי"ט מדקתני עולות גרידא וכ"כ התוספות שם בד"ה עולות דמתניתין דהתם דקתני עולות במועד באות ומתרצינן לה דחסורי מחסרא וה"ק עולות נו"נ במועד באות בי"ט אינן באות והך ברייתא אתיא כמ"ד דנו"נ דשלמים קרבין בי"ט מדקתני עולות דוקא ועיין בהרב ח"ה ז"ל שם ואם כן כיון דס"ל דנו"נ דשלמים קרבין בי"ט ע"כ דלא ס"ל גזירה שמא ישהה ומש"ה קאמר דבמועד באות אמנם אה"נ דלמ"ד נו"נ דשלמים אין קרבין בי"ט משום גזירה שמא ישהה ה"נ דבמועד ג"כ איכא למגזר אלא אי קשיא מברייתא דלעיל קשה דקתני אין מביאין תוד' בחג המצות ולא בעצרת מפני שהוא י"ט אבל מביא אדם תודתו בחג הסוכות ואמרינן לעיל דמביא אדם תודתו בחג הסוכות דקאמר היינו בחול המועד אבל בי"ט לא משום דקסבר נו"נ אין קרבין בי"ט הרי דאע"ג דס"ל להך ברייתא דנו"נ דשלמים אין קרבין בי"ט אפי"ה ס"ל דבח"ה קרבין ואי משום גזירה שמא ישהה בחה"מ נמי ניגזור וי"ל דמש"ה לא מייתי ר"ה ראיה מהך ברייתא משום דאיכא למימר דכי קתני מביא אדם תודתו בחג הסוכות מיירי בשנדר בחה"מ להביא תודה דהתם ליכא גזירה שמא ישהה כיון שלא היה נדור ובא מקודם י"ט ועוד י"ל דעדיפא ליה לאתויי ממתני' ולא מברייתא כנ"ל ודוק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מי </b>
+<b> שחציו עבד וחציו בן חורין כו' פטור מפני צד עבדות כו'.</b> עיין בהשגת הראב"ד ודע שהתו' פ"ק דחגיגה ד"ד ד"ה לא נצרכה הק' וז"ל אך קשה דהכא משמע דחציו עבד וחציו בן חורין לפי משנה אחרונה כו' ואלו בגיטין מיבעיא לן מי שחציו עבד אם יש לו קנס כו' והכא פשיטא לן דאין לו אלא אדון אחד ויש לדחות דע"כ לא מחייביה הכא אלא משום דעומד לכוף את רבו כמאן דשחרר דמי אבל התם כיון דמית איגלאי מילתא דלא היה עומד לשחרור ע"כ ושמעתי מקשי' משם מורינו הרב המובהק כמוהר"י הכהן ה"י דכפי תי' ז"ל דלא מיבעיא ליה אלא משום דמיית מאי פריך התם ת"ש הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן דמי עינו ואי אמרת יש לו קנס וקנס לרבו השתא חבלי ביה אחריני יהבי ליה לרביה חביל ביה רביה גופיה יהיב ליה לדידיה ומאי קושיא התם שאני דכיון דעומד לכוף את רבו כמשוחרר דמי והאי לאו אדון הוא אבל גבי קנס כיון דמיית איגלאי מילתא דלאו לשחרור הוה קאי ומש"ה מיבעיא ליה אי קנסא דרבו ולע"ד נראה לומר דע"כ לא כתבו התוספות דכיון דעומד לכוף כמאן דשחרר דמי אלא דוקא גבי מי שחציו עבד למשנה אחרונה דכיון דאסור בשפחה ובבת חורין כפינן ליה לרביה משום לא תהו בראה והכי מדוקדק לישנא דמתניתין שם בגיטין דקאמר לישא שפחה כו' אלא מפני תקון העולם כופין את רבו כו' משא"כ במעוכב גט שחרור דעלמא כגון מפקיר או מפיל את שינו וכיוצא דהרי כתבו התוס' שם בדף מ' ד"ה אותו העבד דמעוכב גט שחרור מותר בשפחה והכריחו הדבר בכמה ראיות דלא כדעת רש"י דס"ל דאסור בשפחה ובב"ח יע"ש וכ"כ ג"כ בסוגיין ד"ה מעוכב גט שחרור וכ"כ ג"כ הרשב"א ז"ל שם משם התוס' דכל מעוכב גט שחרור מותר בשפחה וא"כ איכא למימר דכיון דמותר בשפחה לא כפינן ליה לרביה וא"כ מש"ה פריך שפיר בגמ' מהפיל את שינו דאע"ג דלא כפינן ליה לרביה ולאו כמשוחרר דמי קאמר דנותן לו דמי עינו משום דהרי הוא בן חורין וא"כ אה"נ גבי מי שחציו עבד היכא דמיית אע"ג דלא קאי לשחרור דאין לו קנס ותרוייהו שוים הם בהדרגה אחת וזה מדוקדק בדברי התוס' שכתבו ואלו בגיטין מיבעיא מי שחציו עבד כו' ולא תפסו לישנא דתלמודא דקאמר מעוכב גט שחרור אם יש לו קנס משום דמשאר מעוכב ג"ש דמיבעיא ליה לתלמודא לא קשיא להו משום דכיון דמותר בשפחה ולא כפינן ליה אכתי אדון קרינן ביה ושפיר מיבעיא ליה התם ולא קשיא להו אלא ממעוכב גט שחרור דמי שחציו עבד דעלה נמי קאי בעיא דהתם מדבעי למיפשט מברייתא דהמית מי שחציו עבד ודחי ליה לא הא במשנה ראשונה כו' כנ"ל אלא מיהו מדברי רי"ו נר' שחולק אמ"ש דבס' משרים נתיב י"ג כתב וז"ל מעוכב ג"ש כלומר שהוא משוחרר אבל לא מסר לו הגט או מאותם שצריך לכפות את רבו לכתוב לו גט ועדיין לא כפוהו נראה מדברי רש"י דאסור בשפחה אבל התוספות כתבו דמותר בשפחה יע"ש נראה מדבריו דאע"ג דמותר בשפחה אפ"ה כפינן ליה לרביה לכתוב לו ג"ש וכ"כ שם גבי מפקיר עבדו ומפיל את שינו וכל הני דכופין את רבו ומשמע דהיינו אפילו לדעת התוספות מדלא הביא חולק ע"ז: ושוב ראיתי להרב פמ"א ח"א סימן ע' דבתחילה נטה דעתו ז"ל כמ"ש דלדעת התוספות דמעוכב ג"ש מותר בשפחה אין כופין את רבו ולבסוף הסכימה דעתו ז"ל דלא פליגי תוספות עליה דרש"י אלא לענין אי מעוכב ג"ש אסור בשפחה או מותר אבל כ"ע מודו דמעוכב ג"ש כופין והביא ראיה מסוגיא דהשולח דל"ח דאמרינן עבד שברח מבית האסירים כופין את רבו לכתוב לו ג"ש וכ"כ הריטב"א והר"ן שם דכיון דפקע זכותו מיניה לענין מעשה ידיו כופין את רבו לכתוב לו ג"ש להתירו בב"ח עכ"ד יע"ש מ"מ אכתי תי' דתריצנא ניתן ליאמר אפילו נימא דס"ל להתוספו' דמעוכב ג"ש כופין את רבו להתירו בב"ח וכדעת הריטב"א והר"ן ז"ל על אופן זה דס"ל ז"ל דע"כ לא אמרי' בחגיגה דמי שחציו עבד אין לו אלא אדון א' קרינן בי' למשנה אחרונה אלא דוקא גבי מי שחציו עבד דכיון דע"כ לשחרור קאי וא"א בלא"ה שהרי אסור בשפחה ובב"ח כמשוחרר דמי ולאו אדון מיקרי ודוקא היכא דמית הוא דאיבעיא ליה במי שחציו עבד דאיגלאי מילתא כמ"ש ז"ל משא"כ בשאר מעוכב ג"ש אע"ג דכפינן ליה לרביה היינו דוקא כדי להתירו בב"ח אבל אי בעי העבד ליקח שפחה מסתברא ודאי דליכא כפיה לרביה כלל כנראה מדברי הריטב"א והר"ן שכתבו כופין את רבו להתירו בב"ח וא"כ כיון דזמנין משכחת ביה דליכא כפיה לענין קנס אדון קרינן ביה ולא אמרינן כמשוחרר דמי דהא לאו לשחרור קאי ודאי דאדרבא עבדא בהפקרא ניחא ליה ולא דמי למי שחציו עבד כדכתיבנא ומש"ה פריך תלמוד' שפיר מהפיל את שינו דקתני נותן דמי עינו וברייתא נמי סתמא קתני דמשמע אפילו אי בעי העבד לישא שפחה דלאו לשחרור קאי כנ"ל: ועפ"י האמור יש ליישב מה שהקשה הרב לח"מ בפ"ד מהלכות חובל ומזיק על מ"ש הטור ז"ל בח"מ סי' תכ"ד מי שחציו עבד וחציו בן חורין אם בעליו בני כפיה חבלתו לעצמו דהא כיון דהוא מעוכב ג"ש הוי בעייא דלא איפשיטה אי הוי לרבו או לא דהא בגמרא מייתי ההיא דמפיל שן עבדו דמינה משמע כדכתב ה"ה ז"ל דאם אין לו קנס אין לו נזק דמה לי קטליה כולה מה לי קטליה פלגא וכ"כ התוס' שם ד"ה חבלי' יע"ש שהניחו בצ"ע ואולם כפי מ"ש יש ליישב דס"ל להטור ז"ל כתי' התוספות שכתבו בחגיגה דדוקא גבי קנס מיבעיא ליה משום דכיון דמית איגלאי מילתא דלאו לשחרור קאי אמנם גבי נזק דחי היא כיון דעומד לכוף את רבו וע"כ לפדיה קאי לאו אדון הוא כמ"ש בחגיגה דלמשנה אחרונה חייב משום דלא קרינן ביה אדון אחר ומאי דמייתי מהפיל את שינו דמשמע דאם אין לו קנס אין לו נזק היינו משום דהתם לאו לשחרור ודאי קאי דהא אי בעי נסיב שפחה ולא כפינן ליה ואכתי אדון קרינן ביה דומיא דחציו עבד היכא דמית כנ"ל ובהיותי דרך אגב ראיתי למרן הב"י בטור אה"ע סימן ד' דברים תמוהים בעיני לא ראיתי מי שנתעורר עליו שכתב וזה לשונו ומ"ש ולאחר ששחררו או הפקירו הרי הוא כישראל לכל דבר כו' ומ"מ יש לתמוה על רבינו זכרונו לברכה שכתב הרי הוא כישראל לכל דבר דמשמע דמותר בבת ישראל ובמפקיר עבדו אמרינן התם בגמ' דצריך ג"ש כו' וכיון דמעוכב ג"ש איך מותר בבת ישראל וי"ל דס"ל דכל היכא דאמרינן יצא לחירות וצריך ג"ש מותר בבת ישראל מהטעם שכתב הרא"ש גבי משיא עבדו כו' עכ"ל ודבריו תמוהים שהרי בסוגיא דהשולח מבואר בהדיא דאסור בישראלית מדאמרינן התם אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מ"ט כו' איסורא הוא דאיכא גביה ואיסורא לבריה לא מורית הרי מבואר דאסור בבת ישראל לדעת התוס' ולדעת רש"י אפילו בשפחה וא"כ איך אפשר שדעת הטור דאפילו בבת ישראל מותר הפך סוגיית הגמ' והתוס' ורש"י ז"ל גם מההיא דכריתות נראה בהדיא דאסור בישראלי' מדאמרינן דסבר רשב"ג דמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט ומעוכב ג"ש אוכל בתרומה ואי מותר בישראלי' כישראל גמור היכי תיסק אדעתין לומר דאוכל בתרומה והרי הוא כישראל לכל דבר גם מ"ש דמותר בבת ישראל מאותו הטעם שכתב הרא"ש במשיא אשה נראה פשוט דע"כ לא כתב הרא"ש זכרונו לברכה אלא דוקא במשיא אשה דקא עביד איסורא וקעבר אלפני עור אמרינן דודאי שחרריה כדיניה בשטר וכ"כ מוהרשד"ם י"ד סימן קצ"ו משם הרא"ה וז"ל עבד שהשיאו רבו בידוע שכבר שחררו וכתב לו גט שחרור אע"ג שהעבד אינו יודע שמא זיכה לו ע"י אחר שאם לא כן לא הי' משיאו אשה האסורה לו וכופין את רבו שיכתוב לו גט שחרור להיות בידו לראיה עכ"ל אבל גבי מפקיר עבדו מהי תיתי לומר שיהא מותר בלי ג"ש סוף דבר דבריו צל"ע: וראיתי להרשב"א ז"ל בחדושיו לגיטין בדף הנזכר תירץ משם התוס' לקו' זו שהקשה הכא וז"ל דהתם ה"ט משום דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו והילכך גבי עלי' הרגל באדון שמעשה ידיו שלו תליא מילתא דטעמא דמילתא דהקפידה התורה באדון מפני בטול מלאכתו והילכך מי שחציו עבד אין רבו מעכבו משום מעשה ידיו דאינו אלא לעצמו אבל הכא גבי קנס אע"פ שאין לו במעשה ידיו כלום למשנה אחרונה אדון קרינן ביה עכ"ל וק"ל לפי תי' זה דעליית הרגל במעשה ידיו תליא מילתא אם כן כי פריך התם ברפ"ק דחגיגה הכל לאתויי מאי אמאי לא קאמר דאתא לאתויי מעוכב ג"ש כגון מפקיר עבדו וכיוצא דמעשה ידיו לעצמו והשתא א"ש דיוקא דמתני' דקתני ועבדים שאין משוחררין דאתו למי שחציו עבד למשנה ראשונה והילכך פטור ואמאי דחיק לאוקומי לאתויי מי שחציו עבד למשנה אחרונה וסיפא דקתני ועבדים שאינן משוחררין אדיוקא לא חש כמ"ש התוס' טפי הוה ניחא לאוקומא לאתויי מעוכב ג"ש ודיוקא דעבדים שאינן משוחררין אתי שפיר למשנה אחרונה וכעת צ"ע אחר זמן רב זה כמו עשרים שנה נדפס ובא ספר בתי כהונה ח"ב וראיתי לו שם שהקשה תו' הנ"ל משם מוהר"י הלוי ז"ל ומה שתי' כמדומה שדרך בדרך שכתבתי ולאפס פנאי לא יכולתי לעמוד על דבריו:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8f18585c3dcae53b50097f2aea2d39362706eac0
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,109 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שגגות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שגגות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>שתק </b>
+<b> ולא הפליג כו' אפי' אמרה לו אשה אכלת חלב כו' ושתק חייב להביא חטאת כו'.</b> מימרא דאביי פ' האומר דקדושין דס"ה ע"ב וכתבו התוס' שם בד"ה אמר לו וז"ל פי' דשתיקה כהודאה דמיא והוי נודע לו מעצמו אבל אמר לו איני יודע אינו נאמן לחייבו קרבן כו' ודוקא אחד אבל ב' נאמנים ומביא קרבן על ידם כדאמרי' התם ואם הביאו ב' יע"ש וכן נראה מדברי רבינו שדעתו כדעת התוס' ז"ל ממ"ש ושתק משמע דבאומר איני יודע אינו חייב קרבן אך קשה דבפ"ח מה' אלו דין ג' כתב וז"ל האוכל חתיכה ועד אחד אומר לו כו' והוא אינו יודע אם חטא הרי זה מביא אשם תלוי הרי משמע דאפי' באומר איני יודע חייב וכבר ראיתי להרב ל"מ ז"ל שם שנתקשה בזה וכתב דליכא למימר דס"ל לרבינו דבאומר איני יודע אינו חייב חטאת אבל מביא אשם תלוי דא"כ קשה דבריש פרק האשה רבה דדקדקו ממתני' דקתני עד א' אומר אכלת והוא אומר לא אכלתי פטור הא אישתיק מהימן מנ"ל דנאמן להביא חטאת נימא דמתני' הכי דייקי' מינ' הא אשתיק מביא אשם תלוי א"ו דאין לחלק בין חטאת לאש"ת גבי עד א' דאי נאמן לגמרי נאמן ואי אינו נאמן אפי' לאשם תלוי אינו נאמן אשר מכח זה דחק את עצמו בדברי רבינו ז"ל וכתב דאינו יודע שכתב בפ"ח לאו דוקא יע"ש באורך ולכאורה אין דבריו מובנים דבאומר איני יודע דל מהכא נאמנותו של עד פשיטא ודאי דמביא אשם תלוי כדין ספק אכל חלב דעלמא וא"כ הדר' קו' לדוכתא דמנ"ל דשתיקה כהודאה נימא דמתני' הכי דייקינן מינה טעמא דאמר לא אכלתי פטור אפי' מאשם תלוי הא אשתיק מביא אשם תלוי ולאו משום נאמנותו של עד אלא כיון דאשתיק הו"ל כאומר איני יודע ומש"ה חייב אשם תלוי כדין ס' אכל חלב דעלמא אמנם הא ודאי בורכא היא דלענין אשם תלוי בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות כנודע וא"כ לו יהי דמספ"ל אי אכל חלב או לא אינו חייב להביא אשם תלוי דמתני' כי קתני עד א' אומר אכלת חלב סתמא קתני ולא מיירי בשאמר לו העד שהיו שם ב' חתיכות אחד של חלב ואחד של שומן ושל חלב אכל כדי שנאמר דכי אשתיק הו"ל כאומר איני יודע איזה מהן אכלתי דה"ל חתיכה א' מב' חתיכות דסתמא קתני אך אכתי ק' למ"ש הר"ן והרשב"א ז"ל שם לחד תי' דאביי ס"ל דהך מתני' ר"מ היא הפך סוגיא דר"פ האשה רבה יע"ש דא"כ הא שמעינן לר"מ בעלמא דלא בעינן חתיכה א' מב' חתיכו' כדאי' בפרק ס' אכל חלב ואם כן הדרא קו' לדוכתה דאימא דהכי דייקינן מינה הא אשתיק מביא אשם תלוי ואפשר לומר דהיינו דדייק דאם איתא הו"ל למתני' לאשמועינן האי דינא באומר איני יודע והכי הול"ל עד א' אומר אכלת חלב והלה אומר איני יודע ה"ז מביא אשם תלוי וממילא שמעי' דבאומר לא אכלתי פטור לגמרי ולא הו"ל למתני באומר לא אכלתי דהשתא איכא למטעי בדיוקא דאיני יודע אי חייב חטאת או אשם תלוי אלא ש"מ דבשתיק מהימן לגמרי ובהכי יתיישב ג"כ דברי רבינו ז"ל כנ"ל ובמ"ש התוס' ודוקא א' אבל ב' נאמנים ראיתי להרב ח"ה שכתב וז"ל והיא סיפא דהך דא"ל עד א' כו' בר"פ אמרו לו ואליבא דר"מ קאמרי דב' נאמנים כמ"ש התוס' לקמן אבל רבנן פליגי עליה וס"ל דב' נמי אין נאמנים עכ"ל ואין דבריו נראין בעיני דלא זו הדרך בדבריהם למסתם סתומי אליבא דר"מ דלית הלכתא כותיה ותו דלאיזה תכלית הוכרחו להביא זה מאחר דמשנה מפורשת היא ולכן נראה שדבריהם ז"ל אליבא דרבנן דר"מ היא דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"מ אלא באומר לא אכלתי ומטעמא דאם ירצה לומר מזיד הייתי אבל באומר איני יודע אפי' רבנן נמי מודו וכמ"ש התוס' בר"פ אמרו לו והכא אאיני יודע דסליקו מיניה קאי וקאמרי דדוקא בעד אחד אינו נאמן כל שאומר איני יודע אבל בב' ואומר איני יודע נאמנים כנ"ל פשוט ודע דהא דאמרינן דבשתק חייב להביא חטאת כתבו התוס' בד"ה הנזכר דהיינו דוקא בשא"ל העד אכלת חלב והיה לך לידע כו' הא לא"ה השתיקה חשיב כאומר איני יודע דאינו נאמן יע"ש ולפ"ז סיפא דקתני עד אחד אומר אכל ועד אחד אומר לא אכל מביא אשם תלוי אע"ג דכיון דשתק לדברי העד שאומר אכל הרי הודה לדברי העד וסמך עליו וא"כ הי"ל להביא חטאת י"ל כיון דעד אחד מכחישו לא חשיב שתיקה כהודאה די"ל דסומך אעד המכחישו ויודע קצת רגלים לדבר זה ולזה שהרי כשבאו שניהם בבת אחת מיירי התם כמ"ש התוס' שם ואע"ג דהיכא דשותק שאינו יודע בבירור הדבר אינו נאמן לדעת התוס' ואפי' אשם תלוי ליכא כבר כתב הרב ש"ך ז"ל י"ד סי' קכ"ו סק"ט דשאני חלבים שכן אפי' לבו נוקפו מביא אשם תלוי כמ"ש בירושלמי אך קשה לתירוץ זה ממתניתין דספ"ה דטהרות דקתני עד אחד אומר נטמא ועד אחד אומר לא נטמא ברה"י טמא והשתא לדעת התוס' אפי' ברה"י נמי טהור כיון דלא חשיב שתיקה כהודאה דאיכא למימר דסומך אעד המכחישו והו"ל כאומר איני יודע דאינו נאמן כלל ולפי תי' הא' שכתב הרב ש"ך ז"ל א"ש ודוק ודע שהתוס' ז"ל פרק מי שקינ' דל"א ע"ב ד"ה הא הק' וז"ל ותימא היכי היה מתרץ ר' יצחק מתני' דר"פ אמרו לו דתנן עד אחד אומר אכל ועד אחד אומר לא אכל מביא אשם תלוי הא כיון דהאמינ' תורה עד אחד הרי כאן שנים וחטאת הו"ל לאתויי בשלמא ר"ת מוקי לה בבת אחת אבל לר"י דס"ל דאפי' בבת אחת אמרינן כל מקום כו' יע"ש ולא הבינותי קו' ז"ל שהרי לפי שיטתם דס"ל דדוקא היכא דשתק מחמת דהו"ל לידע הוא דנאמן משום דחשיבא שתיקה כהודאה אבל באומר איני יודע אין עד אחד נאמן וכ"כ ז"ל בריש פרק האשה רבה ובפרק הניזקין א"כ אין כאן קושיא כלל דבשלמא גבי סוטה דהתורה האמינה עד אחד אפי' היכא דבעל דבר מכחישו וכמ"ש התוס' בקדושין ד"ה אמר אביי וברפ"ק דסוטה ד"ה ת"ל יע"ש איכא למימר שפיר דכיון דהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים כו' ואפי' בבאו בבת א' אבל גבי עד אחד אומר אכלת חלב דנאמנותו של עד תלוי בשתיקתו של בעל דבר א"כ דוקא בעד אחד אומר אכלת חלב איכא למימר שפיר דחשיב שתיקה כהודאה דהו"ל לידע אבל בעד אחד אומר אכל ואחד אומר לא אכל דאין שתיקתו הודאה דכיון דעד אחד מכחישו מאן פלג לן לומר דמאי דשתק הוא משום דהודה לדברי העד האומר אכל ולא נימא איפכא ולפחות מיהא נאמר דחשיב כאינו יודע ואם כן אדרבא אפי' אשם תלוי הי"ל לומר דאינו חייב וכמ"ש ואפי' נימא דהתוס' ז"ל בסוטה מחלפא שיטתייהו דס"ל כדעת הרשב"א והריטב"א דס"ל דאפי' בשותק מחמת שאינו יודע הדבר בבירור נאמן מבואר הוא שלא כ"כ אלא אליבא דאביי דשמעתין וס"ל דאביי פליג אההיא דאמרינן בר"פ האשה רבה ודילמא שאני התם משום דשתיקה כהודאה דמיא וכמבואר בדבריהם באורך וא"כ איכא למימר שפיר דר"י ס"ל כההיא דר"פ האשה רבה ופליג אדאביי סוף דבר שדבריהם צריכים אצלי עיון: כתב מרן הב"י י"ד סימן קכ"ו וז"ל מ"כ מה שפי' ר"ת דעד אחד שאמר נתנסך יינך ומכחישו כו' אינו נאמן נראה דהיינו דוקא לבנה ובני ביתו שמפסידו ממון להם אבל אחרים לאו כל כמינייהו לסמוך על הכחשת דב"ה דעד אחד נאמן באיסורין ומורי הגבור אמר דעד אחד נאמן להתיר היכא דלא איתחזק איסורא אבל לאסור דבר שבחזק' היתר לאו כל כמיניה כיון דמכחישי ליה כו' וק"ל דבפרק האומר אמרינן מקוה פסולו ביחיד עכ"ל יע"ש ודבריו לעין הקורא סתומים כספר החתום במאי דק"ל מההיא דמקוה דאליבא דמאן ק"ל דאי לרבא הא מוקי לה התם לקמן בדשתיק ולהכי מהימן כמו עד אחד דעלמא דנאמן כל שהלה שותק ואי לאביי הא מתרץ לה שפיר דאפי' במכחישו נאמן דס"ל שלח אחוי וכן גבי מקוה הרי מקוה לפנינו ויכולים אנו למודדו וכבר מוהרימ"ט ז"ל ח"א סימן ט"ו תמה עליו בזה והניח דבריו בצ"ע והנראה אצלי שכונתו ז"ל להקשות לדעת מורי הגבור שכתב דכנראה דס"ל דכל שהלה מכחישו או אומר איני יודע דאינו נאמן כלל ואפי' לאחרים מההיא דמקוה דמוקי לה בהלה שותק והשתא קשה לדעת ר"ת דס"ל דבעינן שתיקה מחמת הודאה דהי"ל לידע דהתם גבי מקוה מאי הודאה איכא ואשתיקה דמאן מיתסר ועיין בהריטב"א שתמה לדעת ר"ת מההיא דמקוה יע"ש וליכא למימר דההיא דמקוה מיירי בשאומר לבעל הטהרות או לטמא שטבל שם שבפניו מדדו ונמצא חסר דהתם ודאי לא חשיב שתיקה כהודאה דאם איתא לא היה עושה טהרות על גבו ועיין בחידושי מוהרימ"ט ז"ל שם אכן לפי שיטתו ז"ל שם דסבירא ליה דלאחרים אפי' כשבעל דבר מכחישו אינו נאמן ניחא שפיר דההיא דמקוה דקאמר דמקוה פסולו ביחיד ונאמן לומר שהוא חסר מיירי לפוסלו לאחרים דלא בעייא שתיקה מחמת הודאה והאי דפריך בגמ' האי בעל מום היכי דמי אי דקא מכחיש ליה מי מהימן אב"מ דוקא הוא דפריך ומשום דלגבי דידיה אינו נאמן כיון שמפסידו אבל גבי מקוה אפי' בשמכחישו ב"ה נאמן לפוסלו לאחרים ומה מאד מדוקדק לפי זה לישנא דתלמודא דקאמר האי ב"מ היכי דמי כו' ול"ק האי מקוה דפסולו ביחיד היכי דמי דנשנית בברייתא מקמי חלוקת ב"מ אלא משום דגבי מקוה נאמן לפוסלו לאחרים ולא ק"ל לרבא אלא מחלוקת ב"מ דפיסולו גבי דידיה כנ"ל: כתבו התוס' שם בד"ה נטמאו דהא דאמרינן דבדבר שהוא בידו כגון אכלת חלב ושורך נרבע אי שתיק מהימן ואי לא שתיק מהימן ה"ד בדבר שאינו יכול להתברר אבל בדבר שיכול להתברר כגון שאמר לו יש שרץ בטהרותיך כו' בהא ודאי יש לחוש לדבריו כדאמרינן לקמן גבי ב"מ דמצי א"ל שלח אחוי כו' יע"ש ודבריהם ז"ל הן מן המתמיהים דההיא דלקמן אביי הוא דקאמר לה כדאמרינן ואביי אמר לעולם דקא מכחיש ליה כו' אבל לרבא דקי"ל כותיה משמע ודאי דלא ס"ל הך סברא מדקאמר האי ב"מ ה"ד אי דקא מכחיש ליה מי מהימן כו' ואם איתא מאי ק"ל ולולי דבריהם דלקמן היה אפשר ליישב דבריהם דהכא דס"ל דאפי' רבא לא פליג אדאביי אלא דוקא בשבעל דבר מכחישו אבל כל שאומר איני יודע מסתברא ודאי דאפי' רבא מודה דיש לחוש לדבריו כיון דאפשר להתברר ומאי דלא מוקי לה הכי לברייתא משום דגבי ב"מ לא משכחת לה באומר איני יודע שהרי ידע איניש בנפשיה אי ב"מ הוא או לא וניחא השתא מאי דהוצרך רבא להקשות מחלוקת ב"מ ולא מחלוקת מקוה פיסולו ביחיד דנשנית בברייתא ראשונה משום דההיא דמקוה מצינן לאוקמא בשתיקה דלאו מחמת הודאה דאפ"ה נאמן כל שיכול להתברר כך היה נראה ליישב דבריהם ז"ל אבל במ"ש לקמן בד"ה שלח אחוי וז"ל מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר ע"א נאמן ואפי' ע"א מכחישו לא ניתן ליאמר תי' זה אלא מבואר מדבריהם דס"ל דקי"ל בהא כאביי ולא כרבא ונראה שלזה היתה כונתו של הרב משפטי שמואל ז"ל סימן פ"ה שתמה על דברי רי"ו ז"ל נכ"ב ח"ב שכתב וז"ל ע"א נאמן לומר אמו נשבית אם הוא כהן לשוייה חלל והוא ששותק ואין מי שיכחישנו כו' דלמה פסק כאביי במקום רבא דלרבא ע"א אינו נאמן ואפי' הלה שותק משום דהו"ל דבר שבערוה כדאיתא בשמעתין וכתב שהמעיין בתוס' פרק האומר יתיישב לו דברי רי"ו כי מדבריהם יש לו סעד ע"כ דנראה שכוון למ"ש דס"ל דהתוס' ג"כ ס"ל דקי"ל בהא כאביי גם מדברי רי"ו שכתב בנתיב כ"ב ח"ב וז"ל א"ל ע"א אשתך זנתה ושתק אין העד נאמן כו' ונראה שאם א"ל העד זנתה בפניך ושתק שאסורה עליו כו' ובנתיב ט"ו דקנ"ז כתב שהעיקר כדברי ר"ת דאין ע"א נאמן באיסורין אלא דוקא בשא"ל בפניך נטמאו כו' יע"ש וא"כ כי קאמר רבא דאין דבר שבערוה כו' ע"כ מיירי אפי' באומר בפניך זנתה ואיך כתב רי"ו דאם א"ל זנתה בפניך ושתק שאסורה עליו אלא ע"כ שדעתו ז"ל לפסוק כאביי והרב כנה"ג חא"ה סימן קט"ו בהגהת ב"י אות כ"ט הביא דברי הרב בעל משפטי שמואל הללו וכתב וזה לשונו וחושב אני שכוון למה שכתבו התוס' עלה דההיא דרבא וז"ל וא"ת כיון דשותק ושתיקה כהודאה דמייא כו' וי"ל דקסבר רבא דטעמא דשותק לאו משום דשתיקה כהודאה דמייא אלא משום דאיכא רגלים לדבר מהימני ע"כ ולפי זה היכא דאמר לו אשתך זנתה בפניך והוא שותק נאמן דהא שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא בשתיקתו ועל פי זה כתב רי"ו דע"א אומר אמו נשבית והוא שותק נאמן ומיירי באומר אמך נשבית ואתה יודע בדבר הזה נראה כונת הרב ז"ל עכ"ל והן דברים תמוהים דכנראה שהבין מדברי התוס' דהא דרבא מיירי באומר אשתך זנתה שלא בפניך אבל באומר זנתה בפניך אפי' רבא מודה וזה ודאי ליתא שהרי לפי שיטת התוס' דהא דע"א נאמן באיסורין מיירי באומר נטמאו טהרותיך בפניך וכן היא שיטת רי"ו כמ"ש ע"כ כי קאמר אביי אשתך זנתה כו' היא היא מיירי נמי בכה"ג באומר אשתך זנתה בפניך ועלה קאמר רבא דאין דבר שבערוה פחות מב' אלא ודאי דכונת התוס' ז"ל דאפי' באומר זנתה בפניך ס"ל לרבא דלא חשיב שתיקה כהודאה וכ"כ הש"ך ז"ל י"ד סימן קכ"ז בכונת דברי התוס' וזה פשוט גם מ"ש ליישב דברי רי"ו ז"ל משם מהור"ר יום טוב ן' יעיש ז"ל ותמה הרב הנזכר על דבריו מדברי רי"ו שכתב ואם הכחישו אותו נאמן וחזר הרב הנז' והודה לדבריו ודחק עצמו בדברי רי"ו ז"ל לומר דהכחשה דקאמר פי' הזמה כמו שיעויין שם באורך נראה דל"ק דאפשר דרי"ו ז"ל מפרש הסוגיא כפי' הריטב"א ז"ל דמאי דפריך בגמ' מאי חזית דסמכת אהני כו' לאו אעיקר דינא קפריך למה הכשירוהו אלא אלישנא דויבוקש הדבר ולא נמצא דקאמר דמשמע שלא נשאר חשש כלל ולעולם דלענין דינא אפי' איכא תרי ותרי נמי אמרינן אוקמיה אחזקתיה אך זו היא שקשה לפי דרכו ז"ל דכיון דכל עיקר יסודו של רי"ו ז"ל שכתב דכל דאיכא רגלים לדבר חשיב כשני עדים הוא משום דק"ל דאמאי ל"ק רבא דמיירי בע"א ויבוקש הדבר ולא נמצא שלא נמצאו עדים אחרים והחזיקוהו בכשרות משום דאין דבר שבערוה פחות משנים א"כ אכתי תקשי ליה קו' הלזו לאביי דס"ל דאע"ג דאיכא רגלים לדבר לא חשיב כב' עדים כמ"ש הרב שם מאי קפריך ליה לרבא אימא דמיירי בע"א אלא עכ"ל כמ"ש הריטב"א ז"ל וא"כ מעתה נפל כל הבנין ארצה ובאמת שיש לתמוה על עוצם חכמתו ז"ל איך לא נרגש בזה והיותר נ"ל עיקר שדעתו של רי"ו ז"ל לפסוק כאביי כמו שנראה מדברי התוס' שכתבנו אלא דתמיהא מלתא טובא דהא קי"ל בעלמא דהלכתא כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם ואפשר דה"ט משום מ"ש התוס' לקמן דרבא ס"ל דטעמא דשותק לאו משום דשתיקה כהודאה דמיא כו' אשר נראה מדבריהם דאביי ורבא בהא פליגי דאביי ס"ל דשתיקה כהודאה דמיא וכ"כ מוהרימ"ט ז"ל בחידושיו ומש"ה פסקו כאביי משום דסתמא דתלמודא פרק האשה רבא אזלא אליבא דאביי דקאמר שתיקה כהודאה דמיא: שבתי וראה שמדברי רי"ו ז"ל שכתב בנכ"ג ח"ב גבי אשתך זנתה נראה בהדיא שפוסק כרבא ממ"ש וז"ל ונראה שאם א"ל העד זנתה בפניך כו' זולתי אם חזר ואמר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי לדברי העד משא"כ בשאר איסורין שאם א"ל נתנסך יינך בפניך ושתק נאמן אפי' חזר ואמר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי לדברי העד ע"כ והשתא אי ס"ל דבהא קי"ל כאביי א"כ אין הפרש בין שאר איסורין לדבר שבערוה כדקאמר אביי היא היא אלא מבואר דס"ל דהלכתא כרבא אלא דס"ל דאפי' רבא דקאמר אין דבר שבערוה כו' אינו אלא באומר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי הא לא"ה וכגון שאומר שמה ששתק הוא מפני שלא היה יודע אפי' בדבר שבערוה נאמן וא"כ מ"ש בנתיב כ"ג דע"א נאמן לומר שאמו נשבית והוא שותק מיירי בכה"ג וסמך אמ"ש כאן כנ"ל:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מ"ש </b> דלמה מביאים ראי' מדברי אביי וכו' עיי"ש שהעלה דהתוספות ס"ל דהלכה כאביי. עפ"ז תמוה דהרי הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז סעיף ג' בהג"ה שכתב שם די"א דהיכי דאיכא לברורי וכו' צריך לחוש לדבריו ותמה הש"ך למה כתב בלשון י"א שהרי הוא ש"ס ערוך ממש ודבריו תמוהין שבש"ס משני כן לאביי אבל רבא ס"ל להיפוך דאף באיכא לברורי א"צ לחוש ולכך כותבו הרב בשם י"א שהם פוסקים בזה כאביי או דמחלקין דבאינו מכחיש רק אומר איני יודע אף רבא מודה ולכך י"ל דדייק הרב וכתב דצריך לחוש לדבריו ולא העתיק דאפילו מכחיש נאמן דס"ל באמת במכחיש אין צריך לחוש כרבא רק באינו יודע ס"ל מסברא אף רבא מודה דלא כהש"ך שם שהעתיק בפשיטות דאפילו מכחיש נאמן. מיהו כדי ליישב דברי התוספות הנ"ל שאפילו במכחיש נאמן נראה דהתוס' לשיטתם אזלי שכתבו לעיל דבתרתי פליגי ר"ע ור"ט דר"ט ס"ל דאף אם נודע שהיתה המקוה חסר למפרע ג"כ טהור ולזה מביא ראי' מבן גרושה ור"ע מטמא למפרע ולכך מביא ראי' מבעל מום עיי"ש והנה לפי דבריהם צריכין אנחנו לפרש פרכת ר"ע לר"ט דבע"מ פסולו ביחיד וכו' דבשלמא אם הי' עיקר הוכחת ר"ט מבן גרושה לענין אם יש לו ספק אימתי נעשה הריעותא שהי' ר"ט ס"ל דאזלינן בתר חזקת המקוה ואמרינן השתא דאיתרעי וע"ז הי' מביא ראי' מב"ג ור"ע ס"ל דאמרינן אולי למפרע איתרעי דלא אלים החזקה כ"כ לומר השתא הוא דאיתרעי בזה שפיר הי' שייך הקושיא דבע"מ פסולו ביחיד ומישך שייך זה בזה דכיון דחזינן שפסולו ביחיד הרי שחזקת היתר שלו לא אלים כ"כ שיחיד יכול לפסלו ה"ה נמי ספק אם כעת חזינן ריעותא לפנינו יכול לקלקל החזקה למפרע אבל בן גרושה פסולו בשנים ואלימא החזקה דידי' שאין אחד יכול לקלקלה ולכך ה"ה ספק אין יכול לקלקל אבל לפירוש התוספות שהפלפול שלהם לא הי' לענין ספק כלל רק אם ידוע שהי' חסר למפרע אם טמא למפרע או לא וע"ז מביאים ראי' מב"ג ובע"מ אם כן לענין זה מה שייך הפרכא דבע"מ פסולו ביחיד ומה ענין יש זה לזה שלכך יהי' טמא או טהור אם נודע שלמפרע הי' חסר וצריך לפרש כך שהטעם של ר"ט דס"ל אם נודע שהי' למפרע חסר אעפ"כ טהור משום דס"ל דכיון דמקודם שנודע היו הטהרות הללו מוחזקין בטהרות לנו לכך הוי כאלו היינו אנן סהדי שהטהרות הללו טהורים ואם הי' לכאן עדים שהמקוה לא הי' חסר לא הי' מועיל אחר כך עדים שיבואו ויאמרו שהוא חסר דתרי ותרי ספקא דרבנן ומן התורה מוקמינן לי' אחזקה וכו' וכיון שיש לזה חזקת טהרות היו טהורין אם כן ה"ה באין כאן עדים שלא הי' חסר כיון שהי' מוחזק לנו בטהרות (וכיוצא בזה כתבו התוספות בכתובות בסוגיא דכת"י הוא זה ד"ה הרי אלו נאמנין דאנן סהדי שלא היו אנוסים ונחשבים כתרי ותרי עיי"ש והיינו ממש כנ"ד) והי' מותרין היתר גמור הוי כאלו אנן סהדי שהוא טהור ולא מצי העדים לטמאם למפרע וכן הטעם בב"ג וב"ח ור"ע מחלק כך שבשלמא בב"ג שפסולו בשנים דוקא אז בשעה שהכהן עובד עבודה כל זמן שלא נודע שהוא בן גרושה הוי העבודה בחזקת כשרות ברור בלי פקפוק שהרי אף אם יבוא אחד ויעיד שהוא ב"ג לא יהי' נאמן רק ע"פ שנים וזה לא שכיח ולכך כל זמן שלא באו העדים היתה העבודה בחזקת כשרות בודאי וכיון שהי' בחזקת כשרות לנו לא מהני עדים אח"כ לפוסלו אבל בבע"מ שפסולו ביחיד ואם נאמר שאם נודע שהוא בע"מ עבודתו פסולה למפרע אז אף אם רק אחד יעיד שהוא בע"מ ג"כ יופסל למפרע ולכך אף קודם שנודע לנו זה אף שהוא כשר וא"צ לחשוש שהוא בע"מ מ"מ לא הוי הדבר מוחלט לנו לודאי להשוותו אנן סהדי ולכך אם בא אחד להעיד אח"כ שהוא בעל מום נעשה באמת פסולה העבודה למפרע וכן נמי במקוה ולפ"ז כיון שכוונת הש"ס במה שאמר פסולו ביחיד היינו שאם העד יחיד נפסלה העבודה למפרע ולכך שפיר ס"ל לרבא דלא אמרינן בזה היכא דאיכא לברורי צריך לחוש לדבריו דלענין למפרע יש סברא דודאי אינו בע"מ דאם הי' בעל מום לא הי' עובד עבודה לעבור בלאו וזה דומה למה דאמרינן בסוגיא שאם איתא דלא קים לי' חולין בעזרה לא הוי מייתי וכו' וכן נמי אמרינן הכא להיפוך דאם איתא שהוא בע"מ לא הוי מחלל עבודה למפרע ויש הוכחה גדולה שאינו בע"מ ולכך אף דאיכא לברורי א"צ לברר והוכחה לזה ממה שנקט הש"ס בלשונו האי בע"מ היכי דמי ולא פריך האי מקוה היכי דמי וכבר העיר השעה"מ ולפי הנ"ל א"ש דבמקוה אף למפרע שייך לומר היכי דאיכא לברורי דבזה לא עשה הטובל איסורא חדא דאפשר שהוא לא ידע שהוא חסר כלל ואף אם ידע מה עבודה עשה שהפסיד לעצמו שעסק בטהרות בטומאתו ולכך אף לענין למפרע אם אפשר לברורי צריך לחוש רק בבע"מ ס"ל לרבא דלמפרע אף באיכא לברורי א"צ לחוש דיש חזקה גדולה שאינו בע"מ דבלא"ה לא הוי עביד איסורא לחלל עבודה ולכך ס"ל לרבא דבכה"ג במכחיש אינו נאמן העד ואביי ס"ל דנאמן ומזה הוכיחו התוספות דבעלמא היכא דאיכא לברורי צריך לחוש לכ"ע כן נראה:<br><b> ועוד </b> נראה והוא העיקר בעיני בכוונת התוספות דלא לחנם נקטו בלשונם ואפילו אחר מכחישו ולא הזכירו היכי שהבע"ד מכחיש ואין לומר שאחר מכחיש עדיף דאדרבא לענין איסורין קיי"ל דהכחשת הבעלים עדיף דע"א בהכחשת בע"ד אינו נאמן לכ"ע וכשאין הבעלים מכחישים רק אחר יש פלוגתא עיי"ש בש"ך סי' קכ"ז לכך נראה דס"ל להתוס' דודאי בהכחשת הבעלים עצמו אף באיכא לברורי א"צ לחוש כיון דהבעלים אומרים שכבר בררו והכיר שהוא שקר וא"צ לחוש כלל דהתורה נתנה לבעלים נאמנות רק דבכהן המקריב קרבן של אחר בהא פליגי אביי ורבא דרבא ס"ל כיון דהעדות שהוא בע"מ טמא להכהן עצמו אם הוא מכחיש נחשב הכחשת בע"ד עצמו וא"צ לברורי ואביי ס"ל כיון דעיקר העדות הוא לענין הקרבן אם הוא כשר או לא ובע"מ הקרבן אינו יודע אם הוא בע"מ צריך לחוש לדברי העד אף שהכהן מכחישו בברי ומזה הוציאו התוס' שה"ה בעד אחד מכחיש צריכין הבעלים לחוש אם אפשר לברור והוא אינו מכחיש לכ"ע ולכך דייקו התוספות בלשונם וכתבו צריך לחוש לדבריו וכן כתב הרב רמ"א ביו"ד הך לישנא ודוק:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הבא </b>
+<b> על עריות הרבה.</b> עיין מ"ש פי"ז מה' איסורי ביאה הל' י"א:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עשה </b>
+<b> תולדה של אב זה ותולדה של אב כו'.</b> עיין במרן כ"מ ז"ל מה שתמה בזה משם הר"א בנו של רבינו למה תלה הדבר בירא' לי והלא גמ' ערוכה בריש ב"ק דאמרי' נפקא מינה דאי עביד ב' אבות בהדי הדדי א"נ ב' תולדות בהדי הדדי מחייב וסוף דבר העלה מוהר"י קורקוס ז"ל שלא היה גורס בגמ' א"נ ב' תולדות כו' יע"ש ולדעתי אכתי ק"ל למה תלה הדבר ביראה לי שדין זה תלמוד ערוך הוא במכות פ"ב דכ"א דפרכינן התם אמתני' דקתני יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין מתקיף לה רב אדא ולילקי נמי משום זורע בי"ט ואמרי' אמר רבה הדא אמרה חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט והשתא אם איתא דגבי תולדות לא מחייב אחילוק מלאכות א"כ מאי פריך ולילקי נמי משום זורע ואמאי קאמר חילוק מלאכות לשבת כו' הא אפי' לשבת עצמו כיון דמחפה את הזרעים אינו אלא תולדה דזורע כמ"ש רש"י פ' אלו עוברין דמ"ז ע"א ד"ה ושביעית יע"ש וגבי תולדה לא אמרינן חילוק מלאכות והנראה שדעת רבינו ז"ל דמחפה את הזרעים חשיב אב מלאכה ושלא כדעת רש"י ז"ל מיהו הא ק"ל טובא מהא דגרסינן בריש מ"ק ד"ב ע"ב אתמר המנכש והמשקה מים לזרעים משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום חורש רב יוסף אמר משום זורע א"ל אביי לרבה לדידך קשיא ולר"י קשיא משום חורש אין משום זורע לא כו' וכ"ת כל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא אחד והאמר ר"כ זומר וצריך לעצים חייב ב' יע"ש: והנה המתבאר שם מאותה סוגיא דהמנכש והמשקה את הזרעים לא הוו אלא תולדות חורש או זורע כדאמרינן התם בסמוך רבא אמר אפי' תימא רבנן אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא וכ"כ רבי' פ"ח מה' שבת הרי בהדיא דאפילו בעשה מלאכה אחת שיש בה ב' תולדות מחייב ב' ע"ש וק"ו בעשה ב' מלאכות של שני תולדות שהוא חייב ב' והנראה אצלי ליישב דעת רבינו ז"ל דמש"ה תלה הדבר ביראה לי משום דההיא דמ"ק איכא למימר דאדרבה משם ראיה להפך משום דאיכא למימר דלהכי אסיקו עלה התם בק' ולא בתיובתא משום דס"ל לרבה ור"י דדוקא בההיא דזומר וצריך לעצים הוא דמיחייב רב כהנא שתים משום דהוי אבות דזומר ובוצר אבות נינהו לדעת רבי' ז"ל כמבואר פ"ז מה' שבת והלכך כיון דאאבות מחייב רחמנא אחילוק מלאכות אה"נ בעשה מלאכה אחת שיש בה ב' אבות דחייב ב' משא"כ מנכש ומשקה את הזרעים כיון דתולדות נינהו לא אמרינן חילוק מלאכות וכ"ש במלאכה אחת שיש בה ב' תולדות ועל פי האמור מקום אתנו ליישב מה שתמה בזה הר"א בנו מההיא דריש ב"ק משום דהיה מקום לומר דסוגיא דהתם דקאמר א"נ ב' תולדות כו' אתיא אליבא דאביי דסבירא ליה דאפי' אתולדות אמרינן חילוק מלאכות אמנם אנן בדידן קי"ל כרבה ור"י דאתולדות לא מיחייב ב' מדאסיקו עלה בקו' ולא בתיובתא אמטו להכי תלה הדבר ביראה לי לומר שכך עלה בהסכמת דעתו ז"ל דסוגיא דמ"ק לא פליגא אההוא דריש ב"ק דלעולם כל היכא דעשה ב' מלאכות של ב' תולדות מחייב שתים לכ"ע מדחזינן התם בב"ק דקאמר בפשיטות א"נ ב' תולדות כו' משמע דמילתא דפשיטא היא וליכא מאן דפליג עליה ודוקא בעשה מלאכה א' שיש בה ב' תולדות הוא דפליגי אביי ורבה דאביי ס"ל דכיון דאמרינן חילוק מלאכות אתולדות הה"נ בעשה מלאכה א' שיש בה ב' תולדות ורבה ור"י ס"ל דדוקא באבות מלאכות כההיא דזומר וצריך לעצים הוא דמיחייב רב כהנא אמנם במנכש ומשקה את הזרעים כיון דתולדות נינהו לא מיחייב בעשה מלאכה אח' שיש בה ב' תולדות וכן מדוקדקים דברי רבינו ז"ל שלא כתב דין זה דב' תלדות אלא בעושה ב' מלאכות מב' תולדות משמע דבמלאכה א' שיש בה ב' תולדות לא מיחייב: ובהכי ניחא לי מה שרבינו ז"ל בפ"ח מה' שבת פסק דהמשקה את הזרעים חייב משום תולדות זורע ולא כתב חייב ב' כדרך שכתב שם גבי זומר וצריך לעצי' אלא ה"ט משום דמשקה את הזרעים כיון דתולדות נינהו לא מיחייב אלא א' ופסק כרבה ור"י ודלא כאביי מדלא אסיקו עלה בתיובתא כנ"ל מיהו ק"ל מהא דגרסי' פ' כלל גדול ד"פ ר"י אומר ועשה א' ועשה הנה פעמים שחייב א' על כולן ופעמים שחייבים א' על כל אחת ואחת ואמר ריב"ח מ"ט דר"י א' מאחת כו' הנה אבות מהנה תולדות כו' אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגות מלאכות כו' הרי מבואר דאפי' אתולדות אמרינן חילוק מלאכות שהרי מהנה אצטריך לתולדות ואתולדות גופייהו דרשינן אחת שהיא הנה וא"כ ק"ט למה תלה הדבר ביראה לי ויש ליישב משום דהיה מקום לומר דודאי לר"י דנפ"ל חילוק מלאכות מועשה מאחת מהנה ה"נ דאפי' אתולדות מיחייב כדנפ"ל מקרא דמהנה מיהו לר"ן דקי"ל כותיה דהבער' לחלק יצאת ה"נ דאתולדות לא מיחייב דדוקא אאבות הוא דגלי קרא וסעד לזה דבמתני' ריש פרק כלל גדול קתני היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכ' משמע דאאבות דוקא הוא דמיחייב אבל לא אתולדות משום דמתני' אתיא כרבי נתן דהבערה לחלק יצאת כדקתני בתר הכי המבעיר וכבר רש"י נרגש מזה וכתב אב מלאכה דנקט לאו למעוטי תולדות דה"ה לתולדות כו' אלא למעוטי היכא דהוו ב' תולדות מאב א' יע"ש כנ"ל ודוק:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>יראה </b>
+<b> לי שכל אלו כו'.</b> עיין מ"ש פ"ב מה' שחיטה הלכה ב':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ac43c040cd70d80f72da43811d5da4f40324ba77
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,112 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Offerings for Unintentional Transgressions
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שגגות
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Offerings_for_Unintentional_Transgressions
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שגגות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>שתק </b>
+<b> ולא הפליג כו' אפי' אמרה לו אשה אכלת חלב כו' ושתק חייב להביא חטאת כו'.</b> מימרא דאביי פ' האומר דקדושין דס"ה ע"ב וכתבו התוס' שם בד"ה אמר לו וז"ל פי' דשתיקה כהודאה דמיא והוי נודע לו מעצמו אבל אמר לו איני יודע אינו נאמן לחייבו קרבן כו' ודוקא אחד אבל ב' נאמנים ומביא קרבן על ידם כדאמרי' התם ואם הביאו ב' יע"ש וכן נראה מדברי רבינו שדעתו כדעת התוס' ז"ל ממ"ש ושתק משמע דבאומר איני יודע אינו חייב קרבן אך קשה דבפ"ח מה' אלו דין ג' כתב וז"ל האוכל חתיכה ועד אחד אומר לו כו' והוא אינו יודע אם חטא הרי זה מביא אשם תלוי הרי משמע דאפי' באומר איני יודע חייב וכבר ראיתי להרב ל"מ ז"ל שם שנתקשה בזה וכתב דליכא למימר דס"ל לרבינו דבאומר איני יודע אינו חייב חטאת אבל מביא אשם תלוי דא"כ קשה דבריש פרק האשה רבה דדקדקו ממתני' דקתני עד א' אומר אכלת והוא אומר לא אכלתי פטור הא אישתיק מהימן מנ"ל דנאמן להביא חטאת נימא דמתני' הכי דייקי' מינ' הא אשתיק מביא אשם תלוי א"ו דאין לחלק בין חטאת לאש"ת גבי עד א' דאי נאמן לגמרי נאמן ואי אינו נאמן אפי' לאשם תלוי אינו נאמן אשר מכח זה דחק את עצמו בדברי רבינו ז"ל וכתב דאינו יודע שכתב בפ"ח לאו דוקא יע"ש באורך ולכאורה אין דבריו מובנים דבאומר איני יודע דל מהכא נאמנותו של עד פשיטא ודאי דמביא אשם תלוי כדין ספק אכל חלב דעלמא וא"כ הדר' קו' לדוכתא דמנ"ל דשתיקה כהודאה נימא דמתני' הכי דייקינן מינה טעמא דאמר לא אכלתי פטור אפי' מאשם תלוי הא אשתיק מביא אשם תלוי ולאו משום נאמנותו של עד אלא כיון דאשתיק הו"ל כאומר איני יודע ומש"ה חייב אשם תלוי כדין ס' אכל חלב דעלמא אמנם הא ודאי בורכא היא דלענין אשם תלוי בעינן חתיכה אחת משתי חתיכות כנודע וא"כ לו יהי דמספ"ל אי אכל חלב או לא אינו חייב להביא אשם תלוי דמתני' כי קתני עד א' אומר אכלת חלב סתמא קתני ולא מיירי בשאמר לו העד שהיו שם ב' חתיכות אחד של חלב ואחד של שומן ושל חלב אכל כדי שנאמר דכי אשתיק הו"ל כאומר איני יודע איזה מהן אכלתי דה"ל חתיכה א' מב' חתיכות דסתמא קתני אך אכתי ק' למ"ש הר"ן והרשב"א ז"ל שם לחד תי' דאביי ס"ל דהך מתני' ר"מ היא הפך סוגיא דר"פ האשה רבה יע"ש דא"כ הא שמעינן לר"מ בעלמא דלא בעינן חתיכה א' מב' חתיכו' כדאי' בפרק ס' אכל חלב ואם כן הדרא קו' לדוכתה דאימא דהכי דייקינן מינה הא אשתיק מביא אשם תלוי ואפשר לומר דהיינו דדייק דאם איתא הו"ל למתני' לאשמועינן האי דינא באומר איני יודע והכי הול"ל עד א' אומר אכלת חלב והלה אומר איני יודע ה"ז מביא אשם תלוי וממילא שמעי' דבאומר לא אכלתי פטור לגמרי ולא הו"ל למתני באומר לא אכלתי דהשתא איכא למטעי בדיוקא דאיני יודע אי חייב חטאת או אשם תלוי אלא ש"מ דבשתיק מהימן לגמרי ובהכי יתיישב ג"כ דברי רבינו ז"ל כנ"ל ובמ"ש התוס' ודוקא א' אבל ב' נאמנים ראיתי להרב ח"ה שכתב וז"ל והיא סיפא דהך דא"ל עד א' כו' בר"פ אמרו לו ואליבא דר"מ קאמרי דב' נאמנים כמ"ש התוס' לקמן אבל רבנן פליגי עליה וס"ל דב' נמי אין נאמנים עכ"ל ואין דבריו נראין בעיני דלא זו הדרך בדבריהם למסתם סתומי אליבא דר"מ דלית הלכתא כותיה ותו דלאיזה תכלית הוכרחו להביא זה מאחר דמשנה מפורשת היא ולכן נראה שדבריהם ז"ל אליבא דרבנן דר"מ היא דע"כ לא פליגי רבנן עליה דר"מ אלא באומר לא אכלתי ומטעמא דאם ירצה לומר מזיד הייתי אבל באומר איני יודע אפי' רבנן נמי מודו וכמ"ש התוס' בר"פ אמרו לו והכא אאיני יודע דסליקו מיניה קאי וקאמרי דדוקא בעד אחד אינו נאמן כל שאומר איני יודע אבל בב' ואומר איני יודע נאמנים כנ"ל פשוט ודע דהא דאמרינן דבשתק חייב להביא חטאת כתבו התוס' בד"ה הנזכר דהיינו דוקא בשא"ל העד אכלת חלב והיה לך לידע כו' הא לא"ה השתיקה חשיב כאומר איני יודע דאינו נאמן יע"ש ולפ"ז סיפא דקתני עד אחד אומר אכל ועד אחד אומר לא אכל מביא אשם תלוי אע"ג דכיון דשתק לדברי העד שאומר אכל הרי הודה לדברי העד וסמך עליו וא"כ הי"ל להביא חטאת י"ל כיון דעד אחד מכחישו לא חשיב שתיקה כהודאה די"ל דסומך אעד המכחישו ויודע קצת רגלים לדבר זה ולזה שהרי כשבאו שניהם בבת אחת מיירי התם כמ"ש התוס' שם ואע"ג דהיכא דשותק שאינו יודע בבירור הדבר אינו נאמן לדעת התוס' ואפי' אשם תלוי ליכא כבר כתב הרב ש"ך ז"ל י"ד סי' קכ"ו סק"ט דשאני חלבים שכן אפי' לבו נוקפו מביא אשם תלוי כמ"ש בירושלמי אך קשה לתירוץ זה ממתניתין דספ"ה דטהרות דקתני עד אחד אומר נטמא ועד אחד אומר לא נטמא ברה"י טמא והשתא לדעת התוס' אפי' ברה"י נמי טהור כיון דלא חשיב שתיקה כהודאה דאיכא למימר דסומך אעד המכחישו והו"ל כאומר איני יודע דאינו נאמן כלל ולפי תי' הא' שכתב הרב ש"ך ז"ל א"ש ודוק ודע שהתוס' ז"ל פרק מי שקינ' דל"א ע"ב ד"ה הא הק' וז"ל ותימא היכי היה מתרץ ר' יצחק מתני' דר"פ אמרו לו דתנן עד אחד אומר אכל ועד אחד אומר לא אכל מביא אשם תלוי הא כיון דהאמינ' תורה עד אחד הרי כאן שנים וחטאת הו"ל לאתויי בשלמא ר"ת מוקי לה בבת אחת אבל לר"י דס"ל דאפי' בבת אחת אמרינן כל מקום כו' יע"ש ולא הבינותי קו' ז"ל שהרי לפי שיטתם דס"ל דדוקא היכא דשתק מחמת דהו"ל לידע הוא דנאמן משום דחשיבא שתיקה כהודאה אבל באומר איני יודע אין עד אחד נאמן וכ"כ ז"ל בריש פרק האשה רבה ובפרק הניזקין א"כ אין כאן קושיא כלל דבשלמא גבי סוטה דהתורה האמינה עד אחד אפי' היכא דבעל דבר מכחישו וכמ"ש התוס' בקדושין ד"ה אמר אביי וברפ"ק דסוטה ד"ה ת"ל יע"ש איכא למימר שפיר דכיון דהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים כו' ואפי' בבאו בבת א' אבל גבי עד אחד אומר אכלת חלב דנאמנותו של עד תלוי בשתיקתו של בעל דבר א"כ דוקא בעד אחד אומר אכלת חלב איכא למימר שפיר דחשיב שתיקה כהודאה דהו"ל לידע אבל בעד אחד אומר אכל ואחד אומר לא אכל דאין שתיקתו הודאה דכיון דעד אחד מכחישו מאן פלג לן לומר דמאי דשתק הוא משום דהודה לדברי העד האומר אכל ולא נימא איפכא ולפחות מיהא נאמר דחשיב כאינו יודע ואם כן אדרבא אפי' אשם תלוי הי"ל לומר דאינו חייב וכמ"ש ואפי' נימא דהתוס' ז"ל בסוטה מחלפא שיטתייהו דס"ל כדעת הרשב"א והריטב"א דס"ל דאפי' בשותק מחמת שאינו יודע הדבר בבירור נאמן מבואר הוא שלא כ"כ אלא אליבא דאביי דשמעתין וס"ל דאביי פליג אההיא דאמרינן בר"פ האשה רבה ודילמא שאני התם משום דשתיקה כהודאה דמיא וכמבואר בדבריהם באורך וא"כ איכא למימר שפיר דר"י ס"ל כההיא דר"פ האשה רבה ופליג אדאביי סוף דבר שדבריהם צריכים אצלי עיון: כתב מרן הב"י י"ד סימן קכ"ו וז"ל מ"כ מה שפי' ר"ת דעד אחד שאמר נתנסך יינך ומכחישו כו' אינו נאמן נראה דהיינו דוקא לבנה ובני ביתו שמפסידו ממון להם אבל אחרים לאו כל כמינייהו לסמוך על הכחשת דב"ה דעד אחד נאמן באיסורין ומורי הגבור אמר דעד אחד נאמן להתיר היכא דלא איתחזק איסורא אבל לאסור דבר שבחזק' היתר לאו כל כמיניה כיון דמכחישי ליה כו' וק"ל דבפרק האומר אמרינן מקוה פסולו ביחיד עכ"ל יע"ש ודבריו לעין הקורא סתומים כספר החתום במאי דק"ל מההיא דמקוה דאליבא דמאן ק"ל דאי לרבא הא מוקי לה התם לקמן בדשתיק ולהכי מהימן כמו עד אחד דעלמא דנאמן כל שהלה שותק ואי לאביי הא מתרץ לה שפיר דאפי' במכחישו נאמן דס"ל שלח אחוי וכן גבי מקוה הרי מקוה לפנינו ויכולים אנו למודדו וכבר מוהרימ"ט ז"ל ח"א סימן ט"ו תמה עליו בזה והניח דבריו בצ"ע והנראה אצלי שכונתו ז"ל להקשות לדעת מורי הגבור שכתב דכנראה דס"ל דכל שהלה מכחישו או אומר איני יודע דאינו נאמן כלל ואפי' לאחרים מההיא דמקוה דמוקי לה בהלה שותק והשתא קשה לדעת ר"ת דס"ל דבעינן שתיקה מחמת הודאה דהי"ל לידע דהתם גבי מקוה מאי הודאה איכא ואשתיקה דמאן מיתסר ועיין בהריטב"א שתמה לדעת ר"ת מההיא דמקוה יע"ש וליכא למימר דההיא דמקוה מיירי בשאומר לבעל הטהרות או לטמא שטבל שם שבפניו מדדו ונמצא חסר דהתם ודאי לא חשיב שתיקה כהודאה דאם איתא לא היה עושה טהרות על גבו ועיין בחידושי מוהרימ"ט ז"ל שם אכן לפי שיטתו ז"ל שם דסבירא ליה דלאחרים אפי' כשבעל דבר מכחישו אינו נאמן ניחא שפיר דההיא דמקוה דקאמר דמקוה פסולו ביחיד ונאמן לומר שהוא חסר מיירי לפוסלו לאחרים דלא בעייא שתיקה מחמת הודאה והאי דפריך בגמ' האי בעל מום היכי דמי אי דקא מכחיש ליה מי מהימן אב"מ דוקא הוא דפריך ומשום דלגבי דידיה אינו נאמן כיון שמפסידו אבל גבי מקוה אפי' בשמכחישו ב"ה נאמן לפוסלו לאחרים ומה מאד מדוקדק לפי זה לישנא דתלמודא דקאמר האי ב"מ היכי דמי כו' ול"ק האי מקוה דפסולו ביחיד היכי דמי דנשנית בברייתא מקמי חלוקת ב"מ אלא משום דגבי מקוה נאמן לפוסלו לאחרים ולא ק"ל לרבא אלא מחלוקת ב"מ דפיסולו גבי דידיה כנ"ל: כתבו התוס' שם בד"ה נטמאו דהא דאמרינן דבדבר שהוא בידו כגון אכלת חלב ושורך נרבע אי שתיק מהימן ואי לא שתיק מהימן ה"ד בדבר שאינו יכול להתברר אבל בדבר שיכול להתברר כגון שאמר לו יש שרץ בטהרותיך כו' בהא ודאי יש לחוש לדבריו כדאמרינן לקמן גבי ב"מ דמצי א"ל שלח אחוי כו' יע"ש ודבריהם ז"ל הן מן המתמיהים דההיא דלקמן אביי הוא דקאמר לה כדאמרינן ואביי אמר לעולם דקא מכחיש ליה כו' אבל לרבא דקי"ל כותיה משמע ודאי דלא ס"ל הך סברא מדקאמר האי ב"מ ה"ד אי דקא מכחיש ליה מי מהימן כו' ואם איתא מאי ק"ל ולולי דבריהם דלקמן היה אפשר ליישב דבריהם דהכא דס"ל דאפי' רבא לא פליג אדאביי אלא דוקא בשבעל דבר מכחישו אבל כל שאומר איני יודע מסתברא ודאי דאפי' רבא מודה דיש לחוש לדבריו כיון דאפשר להתברר ומאי דלא מוקי לה הכי לברייתא משום דגבי ב"מ לא משכחת לה באומר איני יודע שהרי ידע איניש בנפשיה אי ב"מ הוא או לא וניחא השתא מאי דהוצרך רבא להקשות מחלוקת ב"מ ולא מחלוקת מקוה פיסולו ביחיד דנשנית בברייתא ראשונה משום דההיא דמקוה מצינן לאוקמא בשתיקה דלאו מחמת הודאה דאפ"ה נאמן כל שיכול להתברר כך היה נראה ליישב דבריהם ז"ל אבל במ"ש לקמן בד"ה שלח אחוי וז"ל מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר ע"א נאמן ואפי' ע"א מכחישו לא ניתן ליאמר תי' זה אלא מבואר מדבריהם דס"ל דקי"ל בהא כאביי ולא כרבא ונראה שלזה היתה כונתו של הרב משפטי שמואל ז"ל סימן פ"ה שתמה על דברי רי"ו ז"ל נכ"ב ח"ב שכתב וז"ל ע"א נאמן לומר אמו נשבית אם הוא כהן לשוייה חלל והוא ששותק ואין מי שיכחישנו כו' דלמה פסק כאביי במקום רבא דלרבא ע"א אינו נאמן ואפי' הלה שותק משום דהו"ל דבר שבערוה כדאיתא בשמעתין וכתב שהמעיין בתוס' פרק האומר יתיישב לו דברי רי"ו כי מדבריהם יש לו סעד ע"כ דנראה שכוון למ"ש דס"ל דהתוס' ג"כ ס"ל דקי"ל בהא כאביי גם מדברי רי"ו שכתב בנתיב כ"ב ח"ב וז"ל א"ל ע"א אשתך זנתה ושתק אין העד נאמן כו' ונראה שאם א"ל העד זנתה בפניך ושתק שאסורה עליו כו' ובנתיב ט"ו דקנ"ז כתב שהעיקר כדברי ר"ת דאין ע"א נאמן באיסורין אלא דוקא בשא"ל בפניך נטמאו כו' יע"ש וא"כ כי קאמר רבא דאין דבר שבערוה כו' ע"כ מיירי אפי' באומר בפניך זנתה ואיך כתב רי"ו דאם א"ל זנתה בפניך ושתק שאסורה עליו אלא ע"כ שדעתו ז"ל לפסוק כאביי והרב כנה"ג חא"ה סימן קט"ו בהגהת ב"י אות כ"ט הביא דברי הרב בעל משפטי שמואל הללו וכתב וזה לשונו וחושב אני שכוון למה שכתבו התוס' עלה דההיא דרבא וז"ל וא"ת כיון דשותק ושתיקה כהודאה דמייא כו' וי"ל דקסבר רבא דטעמא דשותק לאו משום דשתיקה כהודאה דמייא אלא משום דאיכא רגלים לדבר מהימני ע"כ ולפי זה היכא דאמר לו אשתך זנתה בפניך והוא שותק נאמן דהא שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא בשתיקתו ועל פי זה כתב רי"ו דע"א אומר אמו נשבית והוא שותק נאמן ומיירי באומר אמך נשבית ואתה יודע בדבר הזה נראה כונת הרב ז"ל עכ"ל והן דברים תמוהים דכנראה שהבין מדברי התוס' דהא דרבא מיירי באומר אשתך זנתה שלא בפניך אבל באומר זנתה בפניך אפי' רבא מודה וזה ודאי ליתא שהרי לפי שיטת התוס' דהא דע"א נאמן באיסורין מיירי באומר נטמאו טהרותיך בפניך וכן היא שיטת רי"ו כמ"ש ע"כ כי קאמר אביי אשתך זנתה כו' היא היא מיירי נמי בכה"ג באומר אשתך זנתה בפניך ועלה קאמר רבא דאין דבר שבערוה פחות מב' אלא ודאי דכונת התוס' ז"ל דאפי' באומר זנתה בפניך ס"ל לרבא דלא חשיב שתיקה כהודאה וכ"כ הש"ך ז"ל י"ד סימן קכ"ז בכונת דברי התוס' וזה פשוט גם מ"ש ליישב דברי רי"ו ז"ל משם מהור"ר יום טוב ן' יעיש ז"ל ותמה הרב הנזכר על דבריו מדברי רי"ו שכתב ואם הכחישו אותו נאמן וחזר הרב הנז' והודה לדבריו ודחק עצמו בדברי רי"ו ז"ל לומר דהכחשה דקאמר פי' הזמה כמו שיעויין שם באורך נראה דל"ק דאפשר דרי"ו ז"ל מפרש הסוגיא כפי' הריטב"א ז"ל דמאי דפריך בגמ' מאי חזית דסמכת אהני כו' לאו אעיקר דינא קפריך למה הכשירוהו אלא אלישנא דויבוקש הדבר ולא נמצא דקאמר דמשמע שלא נשאר חשש כלל ולעולם דלענין דינא אפי' איכא תרי ותרי נמי אמרינן אוקמיה אחזקתיה אך זו היא שקשה לפי דרכו ז"ל דכיון דכל עיקר יסודו של רי"ו ז"ל שכתב דכל דאיכא רגלים לדבר חשיב כשני עדים הוא משום דק"ל דאמאי ל"ק רבא דמיירי בע"א ויבוקש הדבר ולא נמצא שלא נמצאו עדים אחרים והחזיקוהו בכשרות משום דאין דבר שבערוה פחות משנים א"כ אכתי תקשי ליה קו' הלזו לאביי דס"ל דאע"ג דאיכא רגלים לדבר לא חשיב כב' עדים כמ"ש הרב שם מאי קפריך ליה לרבא אימא דמיירי בע"א אלא עכ"ל כמ"ש הריטב"א ז"ל וא"כ מעתה נפל כל הבנין ארצה ובאמת שיש לתמוה על עוצם חכמתו ז"ל איך לא נרגש בזה והיותר נ"ל עיקר שדעתו של רי"ו ז"ל לפסוק כאביי כמו שנראה מדברי התוס' שכתבנו אלא דתמיהא מלתא טובא דהא קי"ל בעלמא דהלכתא כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם ואפשר דה"ט משום מ"ש התוס' לקמן דרבא ס"ל דטעמא דשותק לאו משום דשתיקה כהודאה דמיא כו' אשר נראה מדבריהם דאביי ורבא בהא פליגי דאביי ס"ל דשתיקה כהודאה דמיא וכ"כ מוהרימ"ט ז"ל בחידושיו ומש"ה פסקו כאביי משום דסתמא דתלמודא פרק האשה רבא אזלא אליבא דאביי דקאמר שתיקה כהודאה דמיא: שבתי וראה שמדברי רי"ו ז"ל שכתב בנכ"ג ח"ב גבי אשתך זנתה נראה בהדיא שפוסק כרבא ממ"ש וז"ל ונראה שאם א"ל העד זנתה בפניך כו' זולתי אם חזר ואמר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי לדברי העד משא"כ בשאר איסורין שאם א"ל נתנסך יינך בפניך ושתק נאמן אפי' חזר ואמר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי לדברי העד ע"כ והשתא אי ס"ל דבהא קי"ל כאביי א"כ אין הפרש בין שאר איסורין לדבר שבערוה כדקאמר אביי היא היא אלא מבואר דס"ל דהלכתא כרבא אלא דס"ל דאפי' רבא דקאמר אין דבר שבערוה כו' אינו אלא באומר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי הא לא"ה וכגון שאומר שמה ששתק הוא מפני שלא היה יודע אפי' בדבר שבערוה נאמן וא"כ מ"ש בנתיב כ"ג דע"א נאמן לומר שאמו נשבית והוא שותק מיירי בכה"ג וסמך אמ"ש כאן כנ"ל:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מ"ש </b> דלמה מביאים ראי' מדברי אביי וכו' עיי"ש שהעלה דהתוספות ס"ל דהלכה כאביי. עפ"ז תמוה דהרי הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז סעיף ג' בהג"ה שכתב שם די"א דהיכי דאיכא לברורי וכו' צריך לחוש לדבריו ותמה הש"ך למה כתב בלשון י"א שהרי הוא ש"ס ערוך ממש ודבריו תמוהין שבש"ס משני כן לאביי אבל רבא ס"ל להיפוך דאף באיכא לברורי א"צ לחוש ולכך כותבו הרב בשם י"א שהם פוסקים בזה כאביי או דמחלקין דבאינו מכחיש רק אומר איני יודע אף רבא מודה ולכך י"ל דדייק הרב וכתב דצריך לחוש לדבריו ולא העתיק דאפילו מכחיש נאמן דס"ל באמת במכחיש אין צריך לחוש כרבא רק באינו יודע ס"ל מסברא אף רבא מודה דלא כהש"ך שם שהעתיק בפשיטות דאפילו מכחיש נאמן. מיהו כדי ליישב דברי התוספות הנ"ל שאפילו במכחיש נאמן נראה דהתוס' לשיטתם אזלי שכתבו לעיל דבתרתי פליגי ר"ע ור"ט דר"ט ס"ל דאף אם נודע שהיתה המקוה חסר למפרע ג"כ טהור ולזה מביא ראי' מבן גרושה ור"ע מטמא למפרע ולכך מביא ראי' מבעל מום עיי"ש והנה לפי דבריהם צריכין אנחנו לפרש פרכת ר"ע לר"ט דבע"מ פסולו ביחיד וכו' דבשלמא אם הי' עיקר הוכחת ר"ט מבן גרושה לענין אם יש לו ספק אימתי נעשה הריעותא שהי' ר"ט ס"ל דאזלינן בתר חזקת המקוה ואמרינן השתא דאיתרעי וע"ז הי' מביא ראי' מב"ג ור"ע ס"ל דאמרינן אולי למפרע איתרעי דלא אלים החזקה כ"כ לומר השתא הוא דאיתרעי בזה שפיר הי' שייך הקושיא דבע"מ פסולו ביחיד ומישך שייך זה בזה דכיון דחזינן שפסולו ביחיד הרי שחזקת היתר שלו לא אלים כ"כ שיחיד יכול לפסלו ה"ה נמי ספק אם כעת חזינן ריעותא לפנינו יכול לקלקל החזקה למפרע אבל בן גרושה פסולו בשנים ואלימא החזקה דידי' שאין אחד יכול לקלקלה ולכך ה"ה ספק אין יכול לקלקל אבל לפירוש התוספות שהפלפול שלהם לא הי' לענין ספק כלל רק אם ידוע שהי' חסר למפרע אם טמא למפרע או לא וע"ז מביאים ראי' מב"ג ובע"מ אם כן לענין זה מה שייך הפרכא דבע"מ פסולו ביחיד ומה ענין יש זה לזה שלכך יהי' טמא או טהור אם נודע שלמפרע הי' חסר וצריך לפרש כך שהטעם של ר"ט דס"ל אם נודע שהי' למפרע חסר אעפ"כ טהור משום דס"ל דכיון דמקודם שנודע היו הטהרות הללו מוחזקין בטהרות לנו לכך הוי כאלו היינו אנן סהדי שהטהרות הללו טהורים ואם הי' לכאן עדים שהמקוה לא הי' חסר לא הי' מועיל אחר כך עדים שיבואו ויאמרו שהוא חסר דתרי ותרי ספקא דרבנן ומן התורה מוקמינן לי' אחזקה וכו' וכיון שיש לזה חזקת טהרות היו טהורין אם כן ה"ה באין כאן עדים שלא הי' חסר כיון שהי' מוחזק לנו בטהרות (וכיוצא בזה כתבו התוספות בכתובות בסוגיא דכת"י הוא זה ד"ה הרי אלו נאמנין דאנן סהדי שלא היו אנוסים ונחשבים כתרי ותרי עיי"ש והיינו ממש כנ"ד) והי' מותרין היתר גמור הוי כאלו אנן סהדי שהוא טהור ולא מצי העדים לטמאם למפרע וכן הטעם בב"ג וב"ח ור"ע מחלק כך שבשלמא בב"ג שפסולו בשנים דוקא אז בשעה שהכהן עובד עבודה כל זמן שלא נודע שהוא בן גרושה הוי העבודה בחזקת כשרות ברור בלי פקפוק שהרי אף אם יבוא אחד ויעיד שהוא ב"ג לא יהי' נאמן רק ע"פ שנים וזה לא שכיח ולכך כל זמן שלא באו העדים היתה העבודה בחזקת כשרות בודאי וכיון שהי' בחזקת כשרות לנו לא מהני עדים אח"כ לפוסלו אבל בבע"מ שפסולו ביחיד ואם נאמר שאם נודע שהוא בע"מ עבודתו פסולה למפרע אז אף אם רק אחד יעיד שהוא בע"מ ג"כ יופסל למפרע ולכך אף קודם שנודע לנו זה אף שהוא כשר וא"צ לחשוש שהוא בע"מ מ"מ לא הוי הדבר מוחלט לנו לודאי להשוותו אנן סהדי ולכך אם בא אחד להעיד אח"כ שהוא בעל מום נעשה באמת פסולה העבודה למפרע וכן נמי במקוה ולפ"ז כיון שכוונת הש"ס במה שאמר פסולו ביחיד היינו שאם העד יחיד נפסלה העבודה למפרע ולכך שפיר ס"ל לרבא דלא אמרינן בזה היכא דאיכא לברורי צריך לחוש לדבריו דלענין למפרע יש סברא דודאי אינו בע"מ דאם הי' בעל מום לא הי' עובד עבודה לעבור בלאו וזה דומה למה דאמרינן בסוגיא שאם איתא דלא קים לי' חולין בעזרה לא הוי מייתי וכו' וכן נמי אמרינן הכא להיפוך דאם איתא שהוא בע"מ לא הוי מחלל עבודה למפרע ויש הוכחה גדולה שאינו בע"מ ולכך אף דאיכא לברורי א"צ לברר והוכחה לזה ממה שנקט הש"ס בלשונו האי בע"מ היכי דמי ולא פריך האי מקוה היכי דמי וכבר העיר השעה"מ ולפי הנ"ל א"ש דבמקוה אף למפרע שייך לומר היכי דאיכא לברורי דבזה לא עשה הטובל איסורא חדא דאפשר שהוא לא ידע שהוא חסר כלל ואף אם ידע מה עבודה עשה שהפסיד לעצמו שעסק בטהרות בטומאתו ולכך אף לענין למפרע אם אפשר לברורי צריך לחוש רק בבע"מ ס"ל לרבא דלמפרע אף באיכא לברורי א"צ לחוש דיש חזקה גדולה שאינו בע"מ דבלא"ה לא הוי עביד איסורא לחלל עבודה ולכך ס"ל לרבא דבכה"ג במכחיש אינו נאמן העד ואביי ס"ל דנאמן ומזה הוכיחו התוספות דבעלמא היכא דאיכא לברורי צריך לחוש לכ"ע כן נראה:<br><b> ועוד </b> נראה והוא העיקר בעיני בכוונת התוספות דלא לחנם נקטו בלשונם ואפילו אחר מכחישו ולא הזכירו היכי שהבע"ד מכחיש ואין לומר שאחר מכחיש עדיף דאדרבא לענין איסורין קיי"ל דהכחשת הבעלים עדיף דע"א בהכחשת בע"ד אינו נאמן לכ"ע וכשאין הבעלים מכחישים רק אחר יש פלוגתא עיי"ש בש"ך סי' קכ"ז לכך נראה דס"ל להתוס' דודאי בהכחשת הבעלים עצמו אף באיכא לברורי א"צ לחוש כיון דהבעלים אומרים שכבר בררו והכיר שהוא שקר וא"צ לחוש כלל דהתורה נתנה לבעלים נאמנות רק דבכהן המקריב קרבן של אחר בהא פליגי אביי ורבא דרבא ס"ל כיון דהעדות שהוא בע"מ טמא להכהן עצמו אם הוא מכחיש נחשב הכחשת בע"ד עצמו וא"צ לברורי ואביי ס"ל כיון דעיקר העדות הוא לענין הקרבן אם הוא כשר או לא ובע"מ הקרבן אינו יודע אם הוא בע"מ צריך לחוש לדברי העד אף שהכהן מכחישו בברי ומזה הוציאו התוס' שה"ה בעד אחד מכחיש צריכין הבעלים לחוש אם אפשר לברור והוא אינו מכחיש לכ"ע ולכך דייקו התוספות בלשונם וכתבו צריך לחוש לדבריו וכן כתב הרב רמ"א ביו"ד הך לישנא ודוק:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הבא </b>
+<b> על עריות הרבה.</b> עיין מ"ש פי"ז מה' איסורי ביאה הל' י"א:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עשה </b>
+<b> תולדה של אב זה ותולדה של אב כו'.</b> עיין במרן כ"מ ז"ל מה שתמה בזה משם הר"א בנו של רבינו למה תלה הדבר בירא' לי והלא גמ' ערוכה בריש ב"ק דאמרי' נפקא מינה דאי עביד ב' אבות בהדי הדדי א"נ ב' תולדות בהדי הדדי מחייב וסוף דבר העלה מוהר"י קורקוס ז"ל שלא היה גורס בגמ' א"נ ב' תולדות כו' יע"ש ולדעתי אכתי ק"ל למה תלה הדבר ביראה לי שדין זה תלמוד ערוך הוא במכות פ"ב דכ"א דפרכינן התם אמתני' דקתני יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין מתקיף לה רב אדא ולילקי נמי משום זורע בי"ט ואמרי' אמר רבה הדא אמרה חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט והשתא אם איתא דגבי תולדות לא מחייב אחילוק מלאכות א"כ מאי פריך ולילקי נמי משום זורע ואמאי קאמר חילוק מלאכות לשבת כו' הא אפי' לשבת עצמו כיון דמחפה את הזרעים אינו אלא תולדה דזורע כמ"ש רש"י פ' אלו עוברין דמ"ז ע"א ד"ה ושביעית יע"ש וגבי תולדה לא אמרינן חילוק מלאכות והנראה שדעת רבינו ז"ל דמחפה את הזרעים חשיב אב מלאכה ושלא כדעת רש"י ז"ל מיהו הא ק"ל טובא מהא דגרסינן בריש מ"ק ד"ב ע"ב אתמר המנכש והמשקה מים לזרעים משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום חורש רב יוסף אמר משום זורע א"ל אביי לרבה לדידך קשיא ולר"י קשיא משום חורש אין משום זורע לא כו' וכ"ת כל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא אחד והאמר ר"כ זומר וצריך לעצים חייב ב' יע"ש: והנה המתבאר שם מאותה סוגיא דהמנכש והמשקה את הזרעים לא הוו אלא תולדות חורש או זורע כדאמרינן התם בסמוך רבא אמר אפי' תימא רבנן אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא וכ"כ רבי' פ"ח מה' שבת הרי בהדיא דאפילו בעשה מלאכה אחת שיש בה ב' תולדות מחייב ב' ע"ש וק"ו בעשה ב' מלאכות של שני תולדות שהוא חייב ב' והנראה אצלי ליישב דעת רבינו ז"ל דמש"ה תלה הדבר ביראה לי משום דההיא דמ"ק איכא למימר דאדרבה משם ראיה להפך משום דאיכא למימר דלהכי אסיקו עלה התם בק' ולא בתיובתא משום דס"ל לרבה ור"י דדוקא בההיא דזומר וצריך לעצים הוא דמיחייב רב כהנא שתים משום דהוי אבות דזומר ובוצר אבות נינהו לדעת רבי' ז"ל כמבואר פ"ז מה' שבת והלכך כיון דאאבות מחייב רחמנא אחילוק מלאכות אה"נ בעשה מלאכה אחת שיש בה ב' אבות דחייב ב' משא"כ מנכש ומשקה את הזרעים כיון דתולדות נינהו לא אמרינן חילוק מלאכות וכ"ש במלאכה אחת שיש בה ב' תולדות ועל פי האמור מקום אתנו ליישב מה שתמה בזה הר"א בנו מההיא דריש ב"ק משום דהיה מקום לומר דסוגיא דהתם דקאמר א"נ ב' תולדות כו' אתיא אליבא דאביי דסבירא ליה דאפי' אתולדות אמרינן חילוק מלאכות אמנם אנן בדידן קי"ל כרבה ור"י דאתולדות לא מיחייב ב' מדאסיקו עלה בקו' ולא בתיובתא אמטו להכי תלה הדבר ביראה לי לומר שכך עלה בהסכמת דעתו ז"ל דסוגיא דמ"ק לא פליגא אההוא דריש ב"ק דלעולם כל היכא דעשה ב' מלאכות של ב' תולדות מחייב שתים לכ"ע מדחזינן התם בב"ק דקאמר בפשיטות א"נ ב' תולדות כו' משמע דמילתא דפשיטא היא וליכא מאן דפליג עליה ודוקא בעשה מלאכה א' שיש בה ב' תולדות הוא דפליגי אביי ורבה דאביי ס"ל דכיון דאמרינן חילוק מלאכות אתולדות הה"נ בעשה מלאכה א' שיש בה ב' תולדות ורבה ור"י ס"ל דדוקא באבות מלאכות כההיא דזומר וצריך לעצים הוא דמיחייב רב כהנא אמנם במנכש ומשקה את הזרעים כיון דתולדות נינהו לא מיחייב בעשה מלאכה אח' שיש בה ב' תולדות וכן מדוקדקים דברי רבינו ז"ל שלא כתב דין זה דב' תלדות אלא בעושה ב' מלאכות מב' תולדות משמע דבמלאכה א' שיש בה ב' תולדות לא מיחייב: ובהכי ניחא לי מה שרבינו ז"ל בפ"ח מה' שבת פסק דהמשקה את הזרעים חייב משום תולדות זורע ולא כתב חייב ב' כדרך שכתב שם גבי זומר וצריך לעצי' אלא ה"ט משום דמשקה את הזרעים כיון דתולדות נינהו לא מיחייב אלא א' ופסק כרבה ור"י ודלא כאביי מדלא אסיקו עלה בתיובתא כנ"ל מיהו ק"ל מהא דגרסי' פ' כלל גדול ד"פ ר"י אומר ועשה א' ועשה הנה פעמים שחייב א' על כולן ופעמים שחייבים א' על כל אחת ואחת ואמר ריב"ח מ"ט דר"י א' מאחת כו' הנה אבות מהנה תולדות כו' אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגות מלאכות כו' הרי מבואר דאפי' אתולדות אמרינן חילוק מלאכות שהרי מהנה אצטריך לתולדות ואתולדות גופייהו דרשינן אחת שהיא הנה וא"כ ק"ט למה תלה הדבר ביראה לי ויש ליישב משום דהיה מקום לומר דודאי לר"י דנפ"ל חילוק מלאכות מועשה מאחת מהנה ה"נ דאפי' אתולדות מיחייב כדנפ"ל מקרא דמהנה מיהו לר"ן דקי"ל כותיה דהבער' לחלק יצאת ה"נ דאתולדות לא מיחייב דדוקא אאבות הוא דגלי קרא וסעד לזה דבמתני' ריש פרק כלל גדול קתני היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכ' משמע דאאבות דוקא הוא דמיחייב אבל לא אתולדות משום דמתני' אתיא כרבי נתן דהבערה לחלק יצאת כדקתני בתר הכי המבעיר וכבר רש"י נרגש מזה וכתב אב מלאכה דנקט לאו למעוטי תולדות דה"ה לתולדות כו' אלא למעוטי היכא דהוו ב' תולדות מאב א' יע"ש כנ"ל ודוק:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>יראה </b>
+<b> לי שכל אלו כו'.</b> עיין מ"ש פ"ב מה' שחיטה הלכה ב':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bb01ffefc45f8ce3217a823332e734c74e0dee72
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,263 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Paschal Offering
+שער המלך על משנה תורה, הלכות קרבן פסח
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות קרבן פסח
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>השוחט </b>
+<b> את הפסח כו'.</b> הנה הרב מש"ל ז"ל עלה ונסתפק אם זרק או הקטיר את הפסח על החמץ אחר שנפסל הקרבן באחד מן הדברים הפוסלים אם לוקה על לאו זה דאפשר דלא קפיד קרא אלא בקרבן כשר שלא יעשה אחד מן העבודות על החמץ אבל אם נפסל הקרבן שוב ליכא חיובא כו' ובס"ד כתב שלא מצא הדבר מבואר אלא שבירושלמי מוכח בהדיא דבקרבן פסול ליכא אזהרה דאמרינן התם אמר רב שמואל ממה שהוא מתחייב על הזריקה הדא אמרה פסח עצמו כשר כו' תני חזקיה דם זבחי הכתוב קראו זבח א"ר מנא אלולי דתני חזקיה מצינו דבר פסול וחייבין עליו המחמיץ את הפסולה אית תנויי תנוי פטור ואית תנויי תנוי דחייב מ"ד חייב כשנפסלה מחמת חימוצה ומ"ד פטור כשנפסלה מחמת ד"א כונת הירושלמי דרב מנא בא לחלוק על רב שמואל שאמר ממה שהוא מתחייב על הזריקה הדא אמרה דהפסח כשר דס"ל דאם היה נפסל איך יתחייב על הזריקה בקרבן פסול והוא קאמר דאין זה ראיה שהרי מצינו דבר פסול וחייבין עליו המחמיץ את הפסולה כו' ואמר ר"מ דלא פליגי דמ"ד חייב הוא שנפסלה מחמת חימוצו רצ"ל המחמיץ אחר מחמיץ חייב כדאיתא במנחות דף נ"ו, ומ"ד פטור הוא כשנפסלה מחמת ד"א דהיינו יוצא ודכוותיה. וא"כ ה"נ גבי שוחט על החמץ אף שנפסל הקרבן אפ"ה חייב על הזריקה כיון שפיסולו מחמת אותו דבר זהו כונת הירושלמי. וא"כ מדברי כולם נלמוד דלאו דלא תשחט אינו אלא בזבח כשר את"ד ז"ל. והקשה אלי החכם השלם הדיין המצויין הרב כמוהר"י אלבעלי ה"י שדבר זה מבואר ובא בפ' תמיד נשחט דתמן תנינן השוחט את הפסח על החמץ עובר בל"ת רש"א הפסח בי"ד לשמו חייב ושלא לשמו פטור ופרש"י שלא לשמו פטור דפסול הוא ושחיטה שאינה ראויה ל"ש שחיטה ור"ש לטעמיה כו'. הרי מבואר שדין זה במחלוקת בין ת"ק ור"ש ואין הלכה כר"ש כמ"ש הרמב"ם שם בפיה"מ ואפילו ר"ש לא פטר אלא בשחיטה מטעמא דשחיטה שא"ר ל"ש שחיטה אבל בזריקה או בהקטר שלא לשמו משמע דאפי' ר"ש מודה אע"ג דהזבח נפסל ומינה ק' להירושלמי. ולע"ד נראה דרב המרחק ביניהם דע"כ לא נסתפק הרב ז"ל אלא דוקא בזורק או הקטיר את הפסח על החמץ אחר שנפסל הקרבן ומטעמא דכיון דכבר נפסל הקרבן נמצא דזריקה זו כמאן דליתא ונזרק לשם פצים בעלמא ולא אהנו מעשיו כלל אבל במתניתין שאני דבשעה ששוחט את הפסח הקרבן הי' כשר להקרבה ובידו לשוחטו לשמו והילכך כיון שבידו להקריבה כדינו מש"ה עובר עליו וזה פשוט ובמ"ש בירושלמי אמר ר' מנא מצינו דבר פסול וחייבין עליו קשה ממ"ש בירושלמי פ' כ"כ א"ר יוסי כיון שהוציאו פסלו אפילו אכל דבר פסול אכל ויידא אמר דא יש שובר אחר שובר ואין מוציא אחר מוציא ע"כ וכן פסק רבינו בפ"ט דין א' וז"ל ואין מוציא אחר מוציא שכיון שהוציא הראשון נפסל יע"ש. והשתא קשה כמ"ש מהא דנזרק על החמץ דאי לאו קרא דזבחי הו"א דאע"ג שכבר נפסל אפ"ה חייב על הזריקה וכן י"ל מההיא דהמחמץ אחר מחמץ דקי"ל דחייב כמ"ש רבינו בהל' מעשה הקרבנות אע"ג דקי"ל דמנחה שנתחמצה פסולה וה"ט דכיון דפיסולו מחמת אותו דבר עצמו חייב וא"כ דכוותי' נמי במוציא אחר מוציא כיון שנפסל מחמת אותו דבר ויש לחלק דזורק על החמץ שאני דהו"א דאע"ג דנפסל הזבח בשחיטה אפ"ה חייב על הזריקה מפני שהם פעולות חלוקות וכן נמי המחמיץ אחר מחמיץ דחייב התם נמי מיירי בפעולות חלוקות כמ"ש רש"י בפ' כל המנחות דנ"ו ד"ה מחמיץ אחר מחמיץ כגון עורך אחר הלש ואופה אחר עורך יע"ש משא"כ בההיא דאין מוציא אחר מוציא דהוא פעולה אחת דהיינו הוצאה כנ"ל ודוק. ועוד כתב הרב הנז' בס"ד וז"ל ודע שמש"ק אצלי בדברי הירושלמי הללו הוא דמשמע דמן הסברא השוחט על החמץ נפסל הזבח כיון דכבר עבר אהורמנא דמלכא אי לאו דגלי קרא שקראו זבח ובריש פ"ה דמנחות אמרינן מתקיף לה רבינא ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו ואיפסולי לא מיפסל ותי' מצה תהיה הכתוב קראו חובה הרי דאיצטרך קרא להכשיר וצ"ע ע"כ. ולדעתי אין כאן מקום קו' דהתם כיון דקי"ל בעלמא דבקדשים בעינן שנה עליו הכתוב לעכב מש"ה פריך שפיר ואימא לא תאפה כו' ואע"ג דהתם נמי תרי לאוי כתיבי לא תעשה חמץ ולא תאפה הא מצרכינן להו התם לקמן לעבור עליו על כל עשיה משא"כ הכא גבי ק"פ דתרי לאוי כתיבי לא תשחט על חמץ ולא תזבח א"כ אי לאו דגלי קרא דהפסח כשר הו"א דקרבן פסול כיון דשינה עליו הכתוב לעכב שינה והשתא דגלי קרא דקרבן כשר ע"כ לומר דלעבור עליו בב' לאוין הוא דשנאן וכבר ראיתי להרב ח"ה ז"ל שהקשה אדברי התוס' דפרק תמיד נשחט ד"ה השוחט שכתבו וז"ל אומר ריב"א דהפסח כשר דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב שהרי בפי' שנה הכתוב לא תשחט ולא תזבח ותי' דבכה"ג ליכא למימר דשינה הכתוב לעכב אלא דשינה לעבור עליו בב' לאוין ולא אמרינן דשנה הכתוב לעכב אלא בכה"ג דלעיל במכסת נפשות וכן בכל הני דפ"ק דזבחים דליכא למימר בהו לטפויי לאו עכ"ד. ואני תמה עליו שהרי בפרק כ"ש דכ"ו פרכינן ואימא לעבור עליו בב' לאוין ומשנינן היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי הרי דהתם מוקמינן קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא באם א"ע לשאר איסורין ובא"ע לאכילה תנהו להנאה ולא מוקמינן ליה בלאוי יתירי ואם כן מכ"ש הכא דכיון דאיכא למדרש דשנה הכתוב לעכב מהיכא תיתי לאוקומי בלאו יתירי ודברי התוספות ז"ל צ"ע וראיתי להפר"ח ז"ל בס' מים חיים שכתב אדברי התוספות הללו וז"ל וליתא דהא קי"ל כרבא פ"ק דתמורה דס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אלא הי"נ משום דקראו זבח יע"ש ולדעתי נראה דלק"מ דהא דאמר רבא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דוקא בכל התורה אבל בקדשים כיון דקי"ל דבעינן שנה עליו הכתוב לעכב אפי' רבא מודה וזה נראה מוכרח מההיא דאמרינן במנחות ואימא לא תאפה חמץ למיקם עליו בלאו ואפסולי לא מיפסל ומאי קו' כיון דקי"ל כרבא דכל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ולומר דרבינו אליבא דאביי דלית הלכתא כוותיה פריך זה ודאי דוחק דכל כי האי היה לו לפרש הניחא לרבא אלא לאביי כו' ותו דהתם אמרינן אלא מנא לן דהתניא מצת יכול מצוה ת"ל תהיה הכתוב קבעו חובה והשתא רבא דס"ל כל מילתא כו' אי עביד לא מהני תיקשי ליה הברייתא הלזו דלמה לי קרא דתהיה אלא ודאי כדכתיבנא כנ"ל ועיין בספר בתי כהונה ח"א בח' בית ועד בלשונות הרמב"ם דף ע"ו ודוק ועיין בחידושי הריטב"א יומא דנ"ג ע"א ד"ה חד למצוה לעכב שכתב וז"ל והא דפרכינן לעיל ות"ל דקא מעייל ביאה ריקנית לכולי עלמא פריך דכ"ע איכא בקטורת חד עיכובא לרב אשי מדכתיב וכסה ענן הקטרת והכי פריך דמסתייה דליכתוב רחמנא וכסה לעיכובא ולא היה צריך ליכתוב בה מיתה דכיון דליכא עכובא הו"ל ביאה ריקנית לרבא דאמר כי בענן אזהרה כ"ש דפריך שפיר דאפי' לא כתיב וכסה כיון דאיכא אזהרה מכי בענן ממילא משמע שהוא עכובא כו' יע"ש הנה מתבאר מדבריו דס"ל דע"כ לא אמרינן שנה עליו הכתוב לעכב אלא במידי דליכא לאו אבל היכי דאיכא לאו ממילא משמע עכובא ולא בעינן שישנה עליו הכתוב לעכב והוא הפך דעת ריב"א שכתבנו ובר מן דין יש לתמוה מההיא דמנחות דפריך ואימא לא תאפה חמץ למיקם עליה בלאו ואפסולי לא מיפסלי הרי דאע"ג דאיכא אזהרה לא משמע עיכובא וי"ל וצ"ע:<br><b> עוד </b> ק"ל טובא מהא דפ"ב דמנחות די"ט ע"ב דפרכינן התם לרב דאמר כל מקום שהחזיר עליו הכתוב במנחות אינו אלא לעכב מתקיף לה רב הונא הרי מלח דלא תנא ביה קרא ומעכב' דתניא ברית מלח כו' והשתא מאי קו' התם שאני דאיכא אזהרה כדכתיב ולא תשבית מלח וכל דאיכא אזהרה ממילא משמע עיכובא וכמו כן קשה מסוגיא הלזו לדברי הפר"ח ז"ל שכתב דלרבא דקי"ל כוותיה דכ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני פסח ששחטו על החמץ פסול אע"ג דלא שנה עליו הכתוב לעכב ואולי נאמר דע"כ לא כתב הריטב"א ז"ל דלרבא כיון דס"ל דכי בענן הוי אזהרה ממילא משמע עיכובא אלא דוקא אליבא דרבא משום דרבא לטעמיה דאמר כ"מ כו' אבל לאביי דס"ל דאי עביד מהני ה"נ דאפי' באזהרה בעינן שנה עליו הכתוב לעכב ור"ה דפריך התם במנחות והרי מלח כו' ס"ל כאביי אך אכתי קשה דמתניתין קתני לא מלח כשר ופליג אברייתא דר"י ור"ש כדאיתא התם והשתא קשה דלרבא דס"ל כ"מ כו' אי עביד לא מהני היכי קתני מתניתין לא מלח כשר הא כיון דאיכא אזהרה לא בעינן שנה עליו הכתוב לעכב ושמא נאמר דס"ל לריטב"א דלאבע"א דמשני התם כיון דכתיב ביה ברית כמאן דתנא ביה קרא דמי מתניתין ודאי לא פליגא אהא אלא דלהך תי' מתניתין הכי מיתפרשא לא מלח כל המנחה כולה אלא הקומץ וכמו שפי' הרע"ב שם ורבא ס"ל כהאי ואבע"א אלא שדברי הרע"ב תמוהים בעיני דאי בכל המנחה מיירי מתניתין מאי לא מלח דקאמר הא אפי' לכתחילה נמי לא בעי מליחה כדאיתא התם ובת"כ וצ"ע:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מה </b> שהקש' בשם ח"א למה מסתפק בירושלמי אם חייב על זבח פסול בלאו דחמץ הרי זה פלוגתא דר"ש ורבנן וכו' מכאן יש להביא ראי' למה שנסתפקתי כמה ישחוט ויהי' חייב על החמץ אם בעינן כל שחיטת רוב שנים או ברוב סימן אחד או במשהו ובפרט למה דקיי"ל ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף ובזה הי' אפשר ליישב דברי הריב"א שכתב דהפסח כשר דלא שינה עליו הכתוב לעכב והקשה המרש"א הרי יש ב' לאוין עיי"ש ומה שתי' המרש"א תמה עליו השעה"מ והק"ע תמה עוד למה לא תנא במשנה דעובר בב' לאוין וזה תמי' קיימת גם לולי דברי המרש"א ולפמ"ש בחי' דגלי קרא השני דעובר אף בכ"ש א"ש דליכא תרי לאוין אך לפמ"ש כאן י"ל ג"כ דאי מחד קרא הו"א דוקא כשיעור שחיטה ולא במשהו לכך גלי קרא השני דאפילו מקצת השחיטה נמי עובר ולהביא עוד ראי' לזה מקו' החכם בשעה"מ הנה שעה"מ תי' דדוקא אם כבר נפסל מקודם אז י"ל דפטור אבל אם במעשה זו דשוחט על החמץ נפסל מכח ד"א חייב מכח דבידו לשחטו לשמו עיי"ש והוא נכון ואם כן מוכח דבשוחט על החמץ עובר אף אכ"ש דאי בעינן כל השחיטה הרי בשביל שלא לשמו נפסל מיד דבזה במשהו נפסל וכדמוכח בדף ס' גבי בעיא דעבודה אחת תנן דקאמר שם אי בשלא לשמו ולשמו לתרווייהו אפסיל לי' מקמייתא וכו' ועיין בתוס' שם ד"ה דאי ר"מ מוכח שם דאם ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף נפסל תיכף בשלא לשמו וא"כ אי ס"ד דבשוחט על החמץ אינו עובר רק אכל השחיטה אם כן קשה כיון דשחט בה פורתא שלא לשמו כבר נפסל ושוב למה יתחייב אח"כ על השחיטה משום חמץ וכיוצא בזה פריך בב"ק מכי שחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרא קא טבח וכן בפ"ב דחולין וא"כ אכתי לפשוט הירושלמי מזה בע"כ מוכח דגם על חמץ עובר בכ"ש אם ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף מיהו יש לדחות ראי' זו די"ל דמיירי דבמשהו האחרון כיון שלא לשמו ואתאן ב' יחדיו. והנה לכאורה יש לדחות תי' השעה"מ די"ל אכתי מוכח דחייבין על זבח פסול מכח קו' הנ"ל ואין לומר כתירוץ השעה"מ מכח דהוי ביחד הרי קיי"ל כל שאינו בזאח"ז אף בב"א אינו ואם כן לפי הך סברא של הירושלמי דס"ל דהזבח פסול מכח חמץ א"כ בזאח"ז דאם נשחוט תחלה בפסול מחמת חמץ שוב לא שייך בי' אח"כ מחשבת שלא לשמו כיון דכבר נפסל לא שייך בי' שלא לשמו ולהיפוך אם נפסל מכח שלא לשמו שוב לא שייך בי' חיוב חמץ ובע"כ מוכח דשייך חיוב חמץ על זבח פסול ונשאר קושייתנו במקומה מיהו זה יש לדחות די"ל דהירושלמי ס"ל כמ"ד כל שאינו בזאח"ז ישנו בב"א ודוק וכעת דין הנ"ל צ"ע:<br><b> וליישב </b> קושית השעה"מ וכן קו' הק"ע על המרש"א שהבאתי לעיל נ"ל דכוונתו כך דנהי דקיי"ל דבקדשים בעינן שינה עליו הכתוב לעכב היינו רק באם אינו עובר רק לאו אחד דאז לולי האי לאו הי' כשר ומותר לכתחלה רק בשביל האי לאו הוא עשה איסור לכתחלה מ"מ י"ל דבדעבד כשר אבל אם יש כאן ב' לאוין אם כן בכל לאו לולי זה נמי הי' בו איסור לאו השני רק דבשבילו הי' כשר בדעבד בזה כיון דבאמת יש עוד לאו לכך מפסיל הזבח ובשני לאוין אף בקדשים לא בעינן שינה עליו לעכב ויש להסביר עוד הדבר יותר בסברא דהרי קשה על כלל הדבר למה בקדשים בעינן שינה עליו לעכב הרי קיי"ל דקדשים חמירי מחולין ולמה בחולין לא בעינן שינה עליו לעכב ובקדשים בעינן שינה עליו לעכב ובע"כ הטעם דחומרן הוא קולתן דבחולין דלא חמירי בע"כ מה שהקפידה עליו התורה הוי ענין גדול דבלא"ה לא הי' מקפיד עליו התורה וכיון דהוי ענין גדול לכך כדי להיות אוסר אף בדעבד אבל בקדשים י"ל כיון דחמירי י"ל דכל אזהרה אינו רק לכתחלה מכח חומרן ומ"מ אין בו כדי להיות אוסר בדעבד ולכך תינח היכי דהוי רק לאו אחד אבל היכי דהוי ב' לאוין אם כן מוכח דהוי איסור חמור מדהוי בו ב' לאוין ולכך ממילא הזבח פסול וזה הוי כוונת המרש"א דאם הוי כוונת הב' לאוין שלא לעבור בב' לאוין רק להיות שינה עליו לעכב אז הוי פסול בכל ענין הפסח אבל באמת הריב"א ס"ל דעיקר הכתוב הוי לעבור בב' לאוין והיינו דאינו דומה למ"ש בעלמא דהיכי דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאוי יתירא זה הוי רק אם אין נ"מ בלאוי יתירא רק למלקות בזה אמרינן כל היכא דאיכא למדרש לדינא לא מוקמינן לי' למלקות אבל כאן נ"מ מהני לאוי יתירא לדינא דבזה הפסח פסול ובלאו אחד הפסח כשר ולכך כמו דהכונה לפי פשוטו מ"ש המרש"א דהוי לעבור בב' לאוין דהיינו אם התרו בו משום ב' לאוין אבל בלא התראה בשניהם ודאי אינו עובר רק בלאו אחד יהי' נמי הכונה לדרכנו דודאי אם התרו בו בשניהם הפסח פסול אבל אם התרו בו רק משום אחד הפסח כשר וזה הוי כוונת הריב"א דאם התרו בו רק משום לאו אחד אז הפסח כשר ואם התרו בו בשניהם הפסח פסול ומיושב נמי קו' הק"ע דלמה לא תנא בשני לאוין די"ל כדעת הירושלמי היכי דהפסח פסול אין עוברין בו משום לא תשחט ואם כן א"ש דהיכי דהתרו בו משום שניהם אינו לוקה כלל כיון דאז נפסל הזבח לגמרי לכך אינו לוקה כלל רק היכי דהתרו בו רק משום אחד אז כשר הזבח ולכך תנא במשנה דאינו עובר רק בל"ת אחד ואין נ"מ בהני ב' לאוין רק דעי"כ נפסל הזבח אבל כיון דנפסל שוב אינו עובר על השני ודוק היטב כי זה עצה נכונה בעזה"י בכוונת המרש"א. אך מה שעומד לנגדנו הוא קו' השעה"מ בשם החכם על הירושלמי ומה שתי' השעה"מ דהמשנה מיירי בב' לאוין ביחד לדרכנו תקשה דהרי כאן הוי ב' לאוין ביחד וכתבנו דבפסח פסול אינו עובר אך באמת א"ש די"ל קושית השעה"מ בע"א והוא די"ל דודאי באיסורין שונים חייב אף על קרבן פסול אבל בחד איסור כיון דכבר נפסל מחמתו שוב אינו חייב עליו ואף דבירושלמי קאמר ר"ח להיפוך הסברא מ"מ אינו מוכרח וי"ל דמאן דמבעיא שם בירושלמי אם בזבח פסול שייך לאו זה ס"ל הסברא להיפוך דמחמת אותו הדבר עצמו גרע ואינו עובר ותדע דלמה לא פשיט לי' מהני ברייתות שמביא שם אח"כ שאית תנא תני חייב במחמץ את הפסולה ואית תנא תני פטור ובע"כ כדמחלק ר"ח ואם כן מוכח דבנפסל מחמת אותו דבר חייב ואם כן ה"ה בשוחט על החמץ וזורק ומה מספקא לי' ובע"כ דספקא שלו הוי דלמא כוונת הברייתא להיפוך דבנפסלה מחמת ד"א חייב ומחמת אותו דבר פטור ולכך כן יהי' שיטת הריב"א עפ"ד המרש"א דמחמת אותו דבר אין חייבין על פסול ומחמת ד"א חייבין עליו ולכך נקטה המשנה רק חד ל"ת ודוק. ונראה לבאר יותר דלא מבעיא די"ל בפשיטות דדוקא באם התרו בו משום לאו אחד דאז הפסח כשר דאז לוקה אבל אם התרו בו משום ב' לאוין דאז הפסח פסול אז אינו לוקה כלל דלכך לא מצי המשנה לומר דעובר בב' לאוין דאדרבא אם התרו בו משום ב' אינו לוקה כלל דבזה ודאי א"ש בפשיטות המשנה רק גם אם לא נאמר כן י"ל עוד דהנה כבר הבאתי קושית השעה"מ בשם החכם על הירושלמי ולדעתי נראה ליישב בע"א דודאי היכא דנפסל מחמת ד"א ודאי חייבין עליו משום חמץ דאנן חשבינן הפסול מחמת ד"א דהוי כמאן דליתא וכאלו לא הי' בו פסול זה והי' כשר דחייבין בו משום חמץ רק הירושלמי מבעיא בנפסל מחמת לאו זה עצמו בזה שפיר מבעיא לי' דהוי ממ"נ איך ילקה על לאו זה הרי הוי ממ"נ אם לא שחטו על החמץ למה ילקה ואם שחטו על החמץ דלוקה הרי נפסל מחמתו ושוב אין ראוי שילקה לכך בזה י"ל דאינו לוקה על זבח פסול וא"ש ואם כן תינח בלאו אחד אבל אם התרו בו משום ב' לאוין אז בשלמא על לאו אחד לוקה אף דנפסל כיון דהתרו בו משום ב' לאוין מכל מקום חשבינן הלאו השני כמאן דליתא וכאלו לא נפסל כלל אבל ללקות על ב' לאוין א"א דאם ילקה ב' הרי הוי ממ"נ אם לוקה ב' אם כן חזינן דעבר על ב' לאוין והרי הוא פסול ושוב על פסול אינו לוקה לכך תמיד אינו לוקה רק אחד רק דנ"מ אם התרו בו משום ב' אז הפסח פסול ואם התרו בו משום אחד הפסח נמי כשר כן הי' נ"ל מיהו תי' זה טעות דהרי הירושלמי פריך למה יתחייב על הזריקה כיון דכבר נפסל מכח השחיטה אם כן מוכח דאף דכבר נפסל בעבודה אחרת ס"ל דאינו לוקה אחר כך ונסתר תירוץ זה על קושית השעה"מ גם מוכח מהירושלמי דלמה לא פריך מכח השחיטה עצמה איך חייב עליו הרי נפסל הפסח מוכח דעל מה דעתה נפסל מחמתו ודאי שייך מלקות אף דנפסל רק להיות חייב אחר כך עליו אם כבר נפסל זה קשה להירושלמי ואם כן אם עובר בב' לאוין דנפסל במעשה זו ודאי ראוי להיות חייב עליו ונסתר תירוצנו על המרש"א מקו' הק"ע מיהו קושית השעה"מ מכח היכי דאיכא למדרש זה י"ל שפיר כמ"ש דבב' לאוין ודאי נפסל ולא בעינן בזה שינה עליו הכתוב:<br><b> שם</b><br><b> במה </b> שהקשה מלא תאפה חמץ וכן מלא תשחט וכו' ולמה לא הקשה מכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן דכשרים ולמה לא נימא אי עביד לא מהני אך לק"מ לא מבעיא לפמ"ש בחי' ביצה דף י"ב דבעשה לא אמרינן אעל"מ וביארנו שם הסוגיא דתמורה פשיטא דא"ש דלשמו הוי רק מ"ע אף גם אי נימא דפשוט דאף בעשה אעל"מ היינו רק אי אמרה התורה דוקא בלשון שלא לעשות דבר זה או לעשות דבר זה אז אם המצוה על גוף המעשה שיעשה באופן זה בזה אמרה התורה שלא לעשות באופן אחר והוי בכלל לא תעביד אעל"מ אבל בלשמו אטו אמרה התורה שהשוחט את הקרבן ישחטו לשמו התורה לא אמרה רק בהכשר הקרבן לשמו כשר ושלא לשמו אינו כשר לעלות לשם חובה אבל גוף המעשה הברירה בידו לשחוט או לשמו או שלא לשמו לכן אינו בכלל אעל"מ ולכן הקשה רק מלא תאפה חמץ דהוא משמע בלאו ממש ושלא יעשה כן וכן בלאו דלא תשחט על חמץ דהוי לאו ממש שלא יעשה כן בהא הקשו שפיר דנימא אעל"מ:<br><b> והנה </b> מה שהביא התוספות ראיה דשוחט על החמץ מן התוספת' הי' אפשר לדחות דאין מכאן ראי' לפמ"ש הסמ"ע והש"ך דמקח הנעשה בשבת ויו"ט קיים משום דהוי היתר בזמן איסור ואם כן י"ל דהתוספת' אתיא כר"ש דמחייב בפסח אף על שאר זבחים א"כ לאו דלא תשחט על החמץ קאי על כל ימי הפסח על כל הקרבנות ולפ"ז הוי לאו זה היתר בזמן איסור דמשכחת לה שחיטת קדשים על החמץ בכל השנה דהוא מותר רק בפסח אסור כל ימי המועד לכן הוי המעשה זה היתר רק דהוי בזמן איסור לכך אי עביד מהני אבל לרבנן והכי קיי"ל דאין חייב על שאר זבחים בלאו זה רק על הפסח לבדו ופסח בשאר ימות השנה שלמים הוא אם כן לא משכחת מעשה זו לשחוט את הפסח על החמץ בשאר ימות השנה ולכן לא משכחת לה מעשה זו דרך היתר כלל לכך י"ל שפיר אעל"מ ואין ראי' מהתוספתא מיהו י"ל דעיקר הראי' ממה דיליף מקרא דקראו זבח אם כן זה הוי לכ"ע ועוד י"ל דאף לר"ש כיון דעכ"פ בערב פסח אינו חייב על שאר זבחים רק על הפסח אם כן הוי הקפידא רק על מעשה הפסח וזה לא משכחת דרך היתר ולכן לא הוי היתר בזמן איסור אך אפשר לומר דאתיא כר"י דס"ל דחייב אף על התמיד ואבאר הדבר יותר דבשלמא לת"ק דמחייב רק על הפסח אם כן חזינן דאין האיסור הוא מכח הזמן שהרי על הזבחים הוא פטור והוי האיסור רק על הפסח וזה לא משכחת דרך היתר אבל אם מחייב אף על התמיד אף דשאר ימים מותר לשחוט על החמץ ובע"כ דעיקר הקפידא הוא מכח הזמן דבזה"ז בשעה זו לא רצתה התורה שיהי' נשחט קרבן צבור הן הפסח הן התמיד על החמץ והוי עיקר האיסור מכח הזמן וזה משכחת לה דרך היתר והוי היתר בזמן איסור ולכן אע"מ ובפרט די"ל בין לר"י בין לר"ש י"ל כיון דאף שאר זבחים נכללו בהך קרא ובשאר זבחים ודאי אע"מ דהוי היתר בזמן איסור וא"כ כיון דהוקשו בקרא אחד פסח עם שאר זבחים הוקשו זה לזה וכמו דבשאר זבחים אף דיש בהם לאו זה כשרים אף הפסח כשר דא"א לחלק לאו אחד לצדדים לומר דבזה פוסל הקרבן ובזה אינו פוסל לכך אף הפסח כשר אבל לרבנן דאין שאר זבחים בכלל רק פסח שפיר י"ל דפסול משום אעל"מ והתוספתא עצמה א"ש בלא"ה דלמדו מקרא דזבח אך התוס' דהביאו הטעם משום דלא שינה עליו הכתוב לעכב קשה מה ראי' מתוספתא דלמא אתיא כר"י ור"ש וכו' וצ"ל כמ"ש השעה"מ דבקדשים לא שייך אעל"מ:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>ותולין </b>
+<b> ומפשיטין את כולו כו'.</b> מ"ש מרן נראה שכתב כן לאפוקי מר"י בן ברוקה דקאמר בתוספתא מפשיטין עד החזה כו' אשתמיט מיניה סוגי' דפרק כל כתבי דקי"ז ע"ב דאיתא התם הך פלוגתא בהדיא ובמנחות דפ' רבי' ע"ש ועיין בהרב לח"מ שהקשה על רבי' דשם בפרק כ"כ אסיקו בגמ' דלרבנן מפשיטו עד החזה ומחזה ולמטה שקיל להו בברזי וכ"כ התוספות ר"פ אלו דברים וא"כ הי"ל לרבי' לפרש כן ותי' דרבינו ס"ל דההיא דפ' כ"כ רבנן לדברי ריב"ב קאמרי דלדידהו מותר להפשיט לגמרי כו' ע"ש והן הן דברי התוספות דפרק כ"כ דקי"ז ד"ה דשקיל ליה ומן התימא על הרב הנזכר איך אישתמיט מיניה גם דבריהם ז"ל סותרים דשם כתבו וז"ל ועוד אומר ר"י דרבנן לדברי ריב"ב קאמרי כו' ואלו בפרק אלו דברים כתבו משם ר"י עצמו דלרבנן נמי השאר שקיל להו בברזי ותו ק"ל לדבריהם דפ' א"ד מהא דגרסינן פ' ר"א דמילה מאן תנא פי' אינו חוזר אמר רבב"ח ריב"ב היא דתניא י"ד שחל להיות בשבת מפשיט עד החזה כו' והשתא אם איתא דלרבנן נמי שקיל להו בברזי דליכא שבות כלל מאי ארייא ריב"ב אפילו כרבנן נמי מצי אתי דע"כ לא קאמרי רבנן דמפשיטין את כולו משום דליכא איסור כלל משא"כ בציצין המעכבין את המילה דעביד איסורא דאורייתא אלא ודאי משמע דלרבנן מפשיטין את כולו כדרכו וכן ראיתי להרשב"א שם שהקשה כן ותי' דרבנן לדברי ריב"ב קאמרי וכדבריהם דפרק כ"כ אכן לדבריהם דפרק א"ד ק"ט ושמא נאמר דה"ה דמצי אתי כרבנן נמי אלא משום דריב"ב קתני בהדיא מפשיט עד החזה ובדברי רבנן לא בא הדבר מפו' אלא מתוך שקלא וטריא נקט תלמודא ריב"ב ודע שהתוספות פ' כ"כ הקשו לפי שיטתם שם דלרבנן מפשיטו כדרכו דאם כן אמאי לא חשיב ר"פ א"ד דחיית הפשט בהדי הנך דקתני התם ותי' דמתני' בפלוגתא קמיירי וק"ל שהרי מתניתין קתני התם דמחוי קרביו דוחה שבת וה"ט כדי שלא יסריח וכמ"ש רש"י ז"ל והרע"ב שם ומשמע דלריב"ב דס"ל מפשיט עד החזה כל דאתעביד בה צורך גבוה לא דחי שבת משום חשש שמא יסריח שהרי טעמייהו דרבנן דס"ל מפשיטין את כולו קאמר ר"י התם דהיינו משום חשש שמא יסריח ואפ"ה לא שרי ריב"ב וא"כ דכוותא נמי מחוי קרביו נראה דלריב"ב לא דחי שבת משום חשש שמא יסריח כיון דאתעביד ביה צורך גבוה ואם כן איך כתבו דמתניתין בפלוגתא קמיירי ושמא נאמר דריב"ב דקאמר מפשיט עד החזה ה"ט משום דלא חייש שמא יסריח ותדע שהרי רבא דקאמר התם טעמא שלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבלה ע"כ דס"ל דלא חיישינן שמא יסריח וא"כ דכוותא נמי לר"י דס"ל דחיישינן ש"י בהא פליגי רבנן וריב"ב דריב"ב לא חייש שמא יסריח ורבנן חיישי ומיהו במחוי קרביו כיון דרכין הן איכא למיחש טפי לשמא יסריח ומש"ה לכ"ע דחי שבת כנ"ל וראיתי למורינו הרב המופלא בס' עץ החיים בלשונות דף ה' שהקשה על רבינו שהרי שם בפ' כ"כ אמרינן דטעמייהו דרבנן משום שמא יסריח וא"נ שלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבלה ואמרינן מאי בינייהו א"ב דמונח אפתורא דדהבא ואי נמי ביומא דאסתנ' והשתא אי ס"ל לרבינו טעמא דשלא יסריח הו"ל לאסור יומא דאסתנא ואי ס"ל טעמא דשלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבלה הי"ל לאסור במונח אפתור' דדהבא ואיך התיר לגמרי להפשיט כולו ע"ש שהניחו בצ"ע והיא קו' רבתי ולדידי קשיא לי עוד על רבינו דבפ' ר"א דמילה אמרינן מאן תנא פי' אינו חוזר אמר רבב"ח אמר ר"י ריב"ב היא כו' הנה מבואר דלרבנן דס"ל מפשיטין את כולו ע"כ ס"ל דאפילו פירש חוזר ואע"ג דדחי לה התם תלמודא להא דרבה בב"ח היינו לומר דאפילו ריב"ב מצי סבר דאם פירש חוזר דע"כ לא קאמר אלא משום דליכא זה אלי ואנוהו כו' אבל כרבנן ודאי לכ"ע לא מצי אתי הך ברייתא כוותייהו וליכא למימר דע"כ ל"ק רבנן אלא משום דחיישינן שמא יסריח וא"נ משום בזיון קדשים אבל גבי ציצין שאינן מעכבין את המילה אפילו רבנן מודו דאם כן אמאי קאמר רבה בב"ח מאן תנא פירש ריב"ב כו' הא אפילו כרבנן מצי אתי ולפחות מיהא כדדחי תלמודא ודילמא ע"כ ל"ק ריב"ב כו' הי"ל למצדד ולו' וא"נ ע"כ ל"ק רבנן אלא משום דחיישינן שמא יסריח כו' כדדחי דכוותא בפ' ר"י אלא משמע ודאי דע"כ ברייתא דפירש אינו חוזר לא מצי אתי כרבנן כלל דכיון דשרו התם אע"ג דאתעביד ביה צורך גבוה מטעמא דשמא יסריח כו' ה"נ אית לן למשרי גבי ציצין מטעמא דזה אלי ואנוהו דדא ודא חדא היא ומאחר שכן תימא על רבינו דכיון דפסק כרבנן דמפשיטין את כולו איך פסק בפ"ב מה' מילה כברייתא דאם פי' אינו חוזר שוב ראיתי להרשב"א בחדושיו שכתב דלמסקנא דאוקימנא לה כרבנן דלחם הפנים נדחה כל מאי דאמרינן לעיל ושמעינן דלא שייכ' בפלוגת' דהנהו דלעיל כלל וליכא מאן דפליג עליה אלא ר"י דלחם הפנים לבד ולית הלכתא כותיה ע"ש ומ"ה דלא באר לנו מה טעם יש לחלק בין הא דמפשיטין את כולו אליבא דרבנן אע"ג דאתעביד צורך גבוה לההיא דציצין ותו קשיא לי טובא דממ"ש רבינו מפשיטין את כולו וקורעו כו' ומוציא את האמורין דס"ל דהוצאת האמורין היא אחר הפשטת כולו והוא מן התימא שהרי מסוגיא הנזכרת מבואר דהוצאת האמורין היתה מיד כשהפשיט עד החזה בין בחול בין בשבת דאם לא כן הכי קאמר תלמודא דברייתא דקתני פירש אינו חוזר אתיא כריב"ב והלא נהפוך הוא דכריב"ב לא מצי אתי שהרי קתני בברייתא דכ"ז שהוא עוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינן מעכבין ואלו ריב"ב ס"ל דאפי' כ"ז שהוא עוסק כיון דאתעביד ביה צורך גבוה לא דחי שבת ואדרבה כרבנן דריב"ב מצי אתי שפיר דע"כ ל"ק רבנן מפשיטין את כולו אלא משום שהוא עוסק בו אבל פי' אפי' רבנן מודו וכ"כ רש"י ז"ל שם בהדיא ד"ה מפשיט וז"ל והיינו פירש דתנן במס' תמיד כו' והי' מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה כו' וגבי פסח משהפשיט עד החזה ויכול לסלק את האמורין הוציאן מיד והו"ל פי' מן ההפשט כו' ע"ש וכ"כ הריטב"א ז"ל בשיטת ב"י וז"ל וחכמים אומרים מפשיטין את כולו כלומר להוציא האמורין כשיגיע לחזה ואח"כ יחזור ויפשוט דגמר מעשה ראשון הוא עכ"ל וכיון שכן תימא על רבינו ז"ל איך כתב דמפשיטין את כלו ואח"כ מוציא האמורין והו"ל לומר דמפשיט עד החזה ומוציא האמורין ואח"כ מפשיט את כולו וכדרך שכתב גבי עולה בפ"ו מה' מעשה הקרבנות דין ה' ע"ש כי על כל אלה לדידי חזי לי ליישב הכל ולומר דלרבינו ז"ל קשיתיה קו' התוס' שהקשו שם בד"ה דשקיל וז"ל וא"ת הא דתניא בסוף תמיד נשחט תנא חשכה כל אחד ואחד היה נותן פסחו בעורו א"כ לאו בברזי היה מפשיט ומשמע דבשבת איירי דאמתני' דהתם קאי דקתני י"ד שחל בשבת כו' ע"ש כי על כן ס"ל ז"ל דמתני' דפ' תמיד נשחט פליגא אריב"ב דריב"ב ס"ל דבין בחול בין בשבת הי' מפשיט עד החזה ומוציא האמורין מיד ואח"כ מפשיט את כולו דומיא דעולה דמפשיט עד החזה ואח"כ חותך הראש והילכך ס"ל דבשבת לא היה מפשיט אלא עד החזה דכיון דצריך להוציא האמורין מיד הו"ל פי' וכדין ציצין שאינן מעכבין את המילה דקתני בברייתא דאם פירש אינו חוזר אמנם מתניתין דפ' תמיד נשחט משמע דפליגא וס"ל דאין צריך להוציא את האמורין מיד כשמפשיט את החזה ודוקא בעולה דינא הכי ותדע שהרי קתני מתני' י"ד שחל להיות בשבת מניח ידו כו' ותולה ומפשיט קרעו והוציא את האמורין נתנו במגס כו' ואם איתא דס"ל כריב"ב הי"ל לומר ומפשיט עד החזה קרעו והוציא את האמורין מירק את ההפשט כו' כדקתני מתני' גבי עולה פ"ד דתמיד היה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה הגיע לחזה חתך את הראש כו' מירק את ההפשט כו' אלא משמע ודאי דסתם מתני' ס"ל דאין צריך להוציא האמורין מיד אלא אחר גמר הפשטו והילכך אפי' בשבת נמי הי' מפשיט את כולו דכיון דלא פירש אע"ג דאתעביד ביה צורך גבוה משרא שרי דומיא דציצין שאינן מעכבין את המילה דכ"ז שלא פי' חוזר והיינו דקתני בברייתא התם חשכה כל אחד נותן פסחו בעורו משום דס"ל כמתני' דהתם דא"צ להוציא את האמורין מיד כשמגיע לחזה דאמתני' דהתם קאי ומה שהוצרכו בפ' כ"כ לומר דשקיל ליה בברזי ה"ד אליבא דריב"ב דס"ל דצריך להוציא את האמורין מיד והו"ל פירש אבל למאי דקי"ל כסתם מתני' אין צורך לזה והיינו נמי מה שלא פירש רבינו ז"ל דבמונח אפתורא דדהבא או ביומא דאסתנא דאסור להפשיט משום דבגמ' לא הוצרכו לזה הטעם דשמא יסריח וא"נ משום בזיון קדשים אלא למאן דס"ל דצריך להוציא האמורין מיד דאז קשיא לן שפיר דמ"ט דרבנן כיון דאתעביד בהו צורך גבוה והרי פירש והו"ל כציצין שאינן מעכבין את המילה דאם פירש אינו חוזר אבל למאי דקי"ל דאין צריך להוציא האמורין מיד לא תקנו לן מידי דאפי' אתעביד ביה צורך גבוה כל שלא פי' חוזר ואי קשיא לך דא"כ מאי קשיא ליה לתלמוד' בשלמא לריב"ב הואיל ואתעביד ביה צורך גבוה אלא רבנן מאי טעמא ומאי קו' נימא דרבנן ס"ל כסתם מתני' דר"פ תמיד נשחט דאין צריך להוציא האמורין מיד ומש"ה קאמרי דמפשיט את כולו הא ל"ק משום דאם איתא אדמפלגו בי"ד שחל להיות בשבת לפלגו בחול נמי דלריב"ב צריך להוציא האמורין מיד ולרבנן אין צריך אלא משמע ודאי דטעמייהו דרבנן לאו משום דס"ל דא"צ להוציא האמורין כשמפשיט עד החזה אלא אפי' לריב"ב דס"ל דצריך להוציא האמורין מיד כשמגיע לחזה אפי"ה קאמרי דמפשיטין את כולו ואהא קשיא ליה לתלמודא שפיר מ"ט דרבנן זה הנראה לי כפתור ופרח ליישב דעת רבינו ודוק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>עד </b>
+<b> כמה נמנין כו' עד שיהא בו בכזית כו'.</b> משנה פרק האשה כמ"ש מרן ופסק כת"ק דדריש ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל לאשמועינן דשלוחו של אדם כמותו ודלא כרבי נתן דדריש דאתא לאשמועינן דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ואע"פ שאין בו כזית לכל אחד כדאיתא פרק הא"מ דמ"ב ע"א וראיתי לעמוד על מ"ש התוס' ד"ה ודילמא שאני התם כו' פי' אבל לשויה שליח היכא דליכא שותפות מנ"ל כו' ונראה שכונתם ז"ל לאפוקי מפי' הרשב"א ז"ל בחי' שכתב וז"ל ק"ל דהא אנן גבי מתניתין דחבורה שאבד פסחה כו' אתינן למידק עלה מנ"ל ששליחותן כמותן והא שפיר נפקא מדרבי נתן דהוא נמי אית ליה שותפות בגויה ושמא נאמר דהא דאמרינן הניחא לריב"ק אהא דמסקינן לעיל דכולהו שלוחין מגרושין וקדשים אתיין ותרומה אצטריך למעוטי ב"ב קיימינן לומר דהניחא לריב"ק שפיר אתיין שלוחין דעלמא מביניה אבל לרבי נתן דמוקי לה לכל ישראל יוצאין בפסח אחד ומאן דשחיט לית ליה שותפות בגויה היכי אתיין שלוחין דעלמא מביניה ושלוחכם בני ברית מנ"ל עכ"ל אמנם התוס' לא ניחא להו בהך פירושא משום דק"ט לפי זה דאי מאי דפריך בגמ' לר"נ הוא דמנ"ל למעוטי שלוחכם ב"ב כיון דלדידיה איצטריך קרא דגם אתם לאתויי שליחות בתרומה א"כ תיקשי לן עוד היום לר"ש דס"ל דקרא דגם אתם לא איצטריך אלא לאתויי דין שליח ולא למעוטי ב"ב כיון דליתיה בתרומה דנפשייהו א"כ מנ"ל הא דקי"ל בכל התורה דאין שליחות לגוי וכמו שהקשו התוס' בפ"ב דגיטין דכ"ב ד"ה מה אתם ב"ב אלא ע"כ לומר כמו שתירצו התוס' דמ"מ כיון דדרשינן שליחות מתרומה מגם אתם ומינה ילפינן בעלמא מסתמא דלא מרבינן אלא דומיא דאתם יע"ש וא"כ ה"נ איכא למימר לר"נ דס"ל כר"ש והא ודאי צ"ע לפי' הרשב"א מיהא במ"ש ואין לומר דאה"נ כו' דהא תנן בפרק האשה הרי שאמר לו רבו כו' ק' דההיא מתני' בעבד כנעני מיירי מדפריך התם תלמודא גבי שלי יהא והא מה שקנה עבד קנה רבו אמר אביי הולך אצל חנוני הרגיל רבו אצלו כו' ואי בעבד עברי הא מציאתו שלו כדתנן בפ"ק דמציעא וכיון שכן מאי ראי' מייתי מהאי מתני' התם שאני משום דיד עבד כיד רבו ולעולם דבעלמא אין שלוחו כמותו והכי אמרינן בהדיא פרק השואל לענין שאלה בבעלים דאפילו למאן דאמר אין שלוחו כמותו מודה הוא באומר לעבדו צא והשאל עם פרתי משום דיד עבד כיד רבו ע"ש וכן מוכח נמי מההיא דפ"ב דגיטין דהוה ס"ל לר"א דעבד פסול לשליחות אפי' בתרומה דאיתי' בתרומה דנפשיה משום דדריש מה אתם ישראל כו' וק' דא"כ תיקשי ליה מתני' דפרק האשה דמוכח בהדיא דעבד כשר לשליחו' אלא ע"כ דס"ל לר"א דשאני התם משום דיד עבד כיד רבו ואפשר לומר דס"ל להתו' דמתני' דהתם דאומר לעבדו סתמא קתני דמשמע בין בעבד עברי בין בעבד כנעני ומשום הכי פריך התם מה שקנה עבד כו' ומינה שמעי' דין שליחות מדקא מכשר עבד עברי נמי ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרא"ה ז"ל דא"כ אמאי לא מייתי לעיל הך מתני' דפרק האשה שהיא מוקדמת ומפורש אפי' לית ביה שותפות בגויה ומייתי ההיא דפרק מי שהיה ואינו מפורש בה אלא בדאית ביה שותפות וכן הק' הרב בעל החידושין שם אכן כפי מה שכתבתי ניחא דלעיל דאכתי לא אסיק אדעתיה הך סברא דאית ליה שותפות בגויה טפי אלימא ליה לאקשויי ממתני' דחבורה שאבד פסחה שמפורש בה דין שליחות בהדיא ולא ממתני' דמי שהיה טמא דאיכא לדחויי ולומר דמתני' מיירי בעבד כנעני ומשום דיד עבד כיד רבו אמנם לבתר דמסיק הך סברא דאית ליה שותפות בגויה לא ניחא ליה לתלמודא למימר הכי לפי האמת משום דעבדו סתמא קתני ומשמע אפי' עבד עברי כנ"ל ודוק ובמה שהקשה התוס' דאמאי לא דחי לעיל נמי לריב"ק דההיא מיירי בדאית ליה שותפות בגויה איכא למידק דמאי קו' דלריב"ק ודאי דלא ק"ל תלמודא דילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה משום דאם כן למאי איצטריך קרא ושחטו אותו לאשמועינן דין שליחות הא מויקחו להם איש נפקא ואפי' נימא דההיא מבעי ליה לדר"י דאיש זוכה ואין קטן זוכה מ"מ ממילא נפקא דין שליחות שהרי אחד זוכה לכולם וא"כ ע"כ קרא דושחטו אותו אצטריך לאשמועינן אפי' היכא דלית לי' שותפות בגויה אמנם לר"י דס"ל דקרא דושחטו אותו איצטריך לאשמועינן דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ולא אתא לאשמועינן דין שליחות קשי' להו שפיר דדילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה וקרא דויקחו להם איש איצטריך לכדר"י ואע"ג דממילא משתמע דין שליחות מ"מ אימא דקרא מיירי בדאית ליה שותפות בגויה וזהו שכתב רש"י ולעולם בדאית לי' שותפות כו' ועיין בהרב בעל עצמות יוסף דהשתא ליכא למימר דא"כ למה לי קרא דושחטו שהרי לר"י קרא דושחטו לא אתא לאשמועינן דין שליחות ומעיקרא כי פריך ודלמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה דאעיקר פרכא דההוא מבעי ליה לכדר"י קא סמיך אלא שהתרצן לא הבין קו' וכ"נ דעת רש"י ז"ל שכתב בפ"ג דגיטין דכ"ג ע"א ד"ה והא לאו בני דעת וז"ל וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפ"ל מויקחו להם איש שה לבית אבות כו' ע"ש וק"ט דאיך שנה משנתו דלא כהלכתא שהרי לרבינו דס"ל דכל ישראל יוצאין בפסח א' ואכילת פסחים לא מעכבא הוא דנפ"ל שליחות מקרא דויקחו אמנם לריב"ק דהלכתא כותיה דאכילת פסחים מעכבא וכמו שפסק רבינו ז"ל שליחות נפ"ל מקרא דושחטו גם הרי"ף והרא"ש ז"ל הביאו דרשת ריב"ק משמע דהלכתא כותיה ורש"י ז"ל עצמו בפי' החומש סדר בא הביא דרשת ריב"ק וא"כ איך פי' דשליחות נפ"ל מויקחו להם אלא הוא הדבר אשר דברתי דרש"י ז"ל ס"ל דלריב"ק נמי נפ"ל שליחות מקרא דויקחו באם אינו ענין וכמ"ש וע"פ האמור צדקו מאד דברי הגאון הרא"ם ז"ל שכתב על דברי רש"י ז"ל שהביא דרשת ריב"ק וז"ל וא"ת אמאי לא יליף כו' וי"ל דנפ"ל מהני תרי קראי באם אינו ענין כו' כדאיתא בפרק הא"מ ע"ש ותמה עליו הרב חד"ה ז"ל דנעל' ממנו דברי התוס' ז"ל שכתבו דלריב"ק לא תקשי ליה דילמא בדאית ליה שותפות והיינו דלא פריך ליה לעיל לריב"ק אלא הכא לר"י ע"ש אכן כפי מ"ש הנה נכון דהרב ז"ל בשיטתיה דרש"י קאי וברוחב בינתו ועוצם חכמתו בזה ראה וקדש שדעת רש"י ז"ל דלריב"ק נמי נפ"ל מהני תרי קראי כדמוכח בהדיא ממ"ש בגיטין וקו' התוס' ל"ק ליה וכמ"ש כנ"ל ולדברי התוס' יש ליישב דס"ל ז"ל בשמעתין כאיכא מ"ד שכתב הר"ן דזכיה לאחר עדיפא משליחות וזכין לקטן ע"י אחר ד"ת ומש"ה ק"ל ז"ל דאמאי לא דחי לעיל לריב"ק שאני התם דאית ליה שותפות בגויה ומקרא דויקחו להם איש לא נפ"ל דהתם מדין זכיה הוא דעדיפא משליחות כנ"ל ודוק:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>עד </b>
+<b> כמה נמנין כו' עד שיהא בו בכזית כו'.</b> משנה פרק האשה כמ"ש מרן ופסק כת"ק דדריש ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל לאשמועינן דשלוחו של אדם כמותו ודלא כרבי נתן דדריש דאתא לאשמועינן דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ואע"פ שאין בו כזית לכל אחד כדאיתא פרק הא"מ דמ"ב ע"א וראיתי לעמוד על מ"ש התוס' ד"ה ודילמא שאני התם כו' פי' אבל לשויה שליח היכא דליכא שותפות מנ"ל כו' ונראה שכונתם ז"ל לאפוקי מפי' הרשב"א ז"ל בחי' שכתב וז"ל ק"ל דהא אנן גבי מתניתין דחבורה שאבד פסחה כו' אתינן למידק עלה מנ"ל ששליחותן כמותן והא שפיר נפקא מדרבי נתן דהוא נמי אית ליה שותפות בגויה ושמא נאמר דהא דאמרינן הניחא לריב"ק אהא דמסקינן לעיל דכולהו שלוחין מגרושין וקדשים אתיין ותרומה אצטריך למעוטי ב"ב קיימינן לומר דהניחא לריב"ק שפיר אתיין שלוחין דעלמא מביניה אבל לרבי נתן דמוקי לה לכל ישראל יוצאין בפסח אחד ומאן דשחיט לית ליה שותפות בגויה היכי אתיין שלוחין דעלמא מביניה ושלוחכם בני ברית מנ"ל עכ"ל אמנם התוס' לא ניחא להו בהך פירושא משום דק"ט לפי זה דאי מאי דפריך בגמ' לר"נ הוא דמנ"ל למעוטי שלוחכם ב"ב כיון דלדידיה איצטריך קרא דגם אתם לאתויי שליחות בתרומה א"כ תיקשי לן עוד היום לר"ש דס"ל דקרא דגם אתם לא איצטריך אלא לאתויי דין שליח ולא למעוטי ב"ב כיון דליתיה בתרומה דנפשייהו א"כ מנ"ל הא דקי"ל בכל התורה דאין שליחות לגוי וכמו שהקשו התוס' בפ"ב דגיטין דכ"ב ד"ה מה אתם ב"ב אלא ע"כ לומר כמו שתירצו התוס' דמ"מ כיון דדרשינן שליחות מתרומה מגם אתם ומינה ילפינן בעלמא מסתמא דלא מרבינן אלא דומיא דאתם יע"ש וא"כ ה"נ איכא למימר לר"נ דס"ל כר"ש והא ודאי צ"ע לפי' הרשב"א מיהא במ"ש ואין לומר דאה"נ כו' דהא תנן בפרק האשה הרי שאמר לו רבו כו' ק' דההיא מתני' בעבד כנעני מיירי מדפריך התם תלמודא גבי שלי יהא והא מה שקנה עבד קנה רבו אמר אביי הולך אצל חנוני הרגיל רבו אצלו כו' ואי בעבד עברי הא מציאתו שלו כדתנן בפ"ק דמציעא וכיון שכן מאי ראי' מייתי מהאי מתני' התם שאני משום דיד עבד כיד רבו ולעולם דבעלמא אין שלוחו כמותו והכי אמרינן בהדיא פרק השואל לענין שאלה בבעלים דאפילו למאן דאמר אין שלוחו כמותו מודה הוא באומר לעבדו צא והשאל עם פרתי משום דיד עבד כיד רבו ע"ש וכן מוכח נמי מההיא דפ"ב דגיטין דהוה ס"ל לר"א דעבד פסול לשליחות אפי' בתרומה דאיתי' בתרומה דנפשיה משום דדריש מה אתם ישראל כו' וק' דא"כ תיקשי ליה מתני' דפרק האשה דמוכח בהדיא דעבד כשר לשליחו' אלא ע"כ דס"ל לר"א דשאני התם משום דיד עבד כיד רבו ואפשר לומר דס"ל להתו' דמתני' דהתם דאומר לעבדו סתמא קתני דמשמע בין בעבד עברי בין בעבד כנעני ומשום הכי פריך התם מה שקנה עבד כו' ומינה שמעי' דין שליחות מדקא מכשר עבד עברי נמי ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרא"ה ז"ל דא"כ אמאי לא מייתי לעיל הך מתני' דפרק האשה שהיא מוקדמת ומפורש אפי' לית ביה שותפות בגויה ומייתי ההיא דפרק מי שהיה ואינו מפורש בה אלא בדאית ביה שותפות וכן הק' הרב בעל החידושין שם אכן כפי מה שכתבתי ניחא דלעיל דאכתי לא אסיק אדעתיה הך סברא דאית ליה שותפות בגויה טפי אלימא ליה לאקשויי ממתני' דחבורה שאבד פסחה שמפורש בה דין שליחות בהדיא ולא ממתני' דמי שהיה טמא דאיכא לדחויי ולומר דמתני' מיירי בעבד כנעני ומשום דיד עבד כיד רבו אמנם לבתר דמסיק הך סברא דאית ליה שותפות בגויה לא ניחא ליה לתלמודא למימר הכי לפי האמת משום דעבדו סתמא קתני ומשמע אפי' עבד עברי כנ"ל ודוק ובמה שהקשה התוס' דאמאי לא דחי לעיל נמי לריב"ק דההיא מיירי בדאית ליה שותפות בגויה איכא למידק דמאי קו' דלריב"ק ודאי דלא ק"ל תלמודא דילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה משום דאם כן למאי איצטריך קרא ושחטו אותו לאשמועינן דין שליחות הא מויקחו להם איש נפקא ואפי' נימא דההיא מבעי ליה לדר"י דאיש זוכה ואין קטן זוכה מ"מ ממילא נפקא דין שליחות שהרי אחד זוכה לכולם וא"כ ע"כ קרא דושחטו אותו אצטריך לאשמועינן אפי' היכא דלית לי' שותפות בגויה אמנם לר"י דס"ל דקרא דושחטו אותו איצטריך לאשמועינן דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ולא אתא לאשמועינן דין שליחות קשי' להו שפיר דדילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה וקרא דויקחו להם איש איצטריך לכדר"י ואע"ג דממילא משתמע דין שליחות מ"מ אימא דקרא מיירי בדאית ליה שותפות בגויה וזהו שכתב רש"י ולעולם בדאית לי' שותפות כו' ועיין בהרב בעל עצמות יוסף דהשתא ליכא למימר דא"כ למה לי קרא דושחטו שהרי לר"י קרא דושחטו לא אתא לאשמועינן דין שליחות ומעיקרא כי פריך ודלמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה דאעיקר פרכא דההוא מבעי ליה לכדר"י קא סמיך אלא שהתרצן לא הבין קו' וכ"נ דעת רש"י ז"ל שכתב בפ"ג דגיטין דכ"ג ע"א ד"ה והא לאו בני דעת וז"ל וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפ"ל מויקחו להם איש שה לבית אבות כו' ע"ש וק"ט דאיך שנה משנתו דלא כהלכתא שהרי לרבינו דס"ל דכל ישראל יוצאין בפסח א' ואכילת פסחים לא מעכבא הוא דנפ"ל שליחות מקרא דויקחו אמנם לריב"ק דהלכתא כותיה דאכילת פסחים מעכבא וכמו שפסק רבינו ז"ל שליחות נפ"ל מקרא דושחטו גם הרי"ף והרא"ש ז"ל הביאו דרשת ריב"ק משמע דהלכתא כותיה ורש"י ז"ל עצמו בפי' החומש סדר בא הביא דרשת ריב"ק וא"כ איך פי' דשליחות נפ"ל מויקחו להם אלא הוא הדבר אשר דברתי דרש"י ז"ל ס"ל דלריב"ק נמי נפ"ל שליחות מקרא דויקחו באם אינו ענין וכמ"ש וע"פ האמור צדקו מאד דברי הגאון הרא"ם ז"ל שכתב על דברי רש"י ז"ל שהביא דרשת ריב"ק וז"ל וא"ת אמאי לא יליף כו' וי"ל דנפ"ל מהני תרי קראי באם אינו ענין כו' כדאיתא בפרק הא"מ ע"ש ותמה עליו הרב חד"ה ז"ל דנעל' ממנו דברי התוס' ז"ל שכתבו דלריב"ק לא תקשי ליה דילמא בדאית ליה שותפות והיינו דלא פריך ליה לעיל לריב"ק אלא הכא לר"י ע"ש אכן כפי מ"ש הנה נכון דהרב ז"ל בשיטתיה דרש"י קאי וברוחב בינתו ועוצם חכמתו בזה ראה וקדש שדעת רש"י ז"ל דלריב"ק נמי נפ"ל מהני תרי קראי כדמוכח בהדיא ממ"ש בגיטין וקו' התוס' ל"ק ליה וכמ"ש כנ"ל ולדברי התוס' יש ליישב דס"ל ז"ל בשמעתין כאיכא מ"ד שכתב הר"ן דזכיה לאחר עדיפא משליחות וזכין לקטן ע"י אחר ד"ת ומש"ה ק"ל ז"ל דאמאי לא דחי לעיל לריב"ק שאני התם דאית ליה שותפות בגויה ומקרא דויקחו להם איש לא נפ"ל דהתם מדין זכיה הוא דעדיפא משליחות כנ"ל ודוק:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>חמשה </b>
+<b> שנתערבו עורות פסחיהן כו' פטורין מלעשות פסח שני ואם התנה כל א' מהן ואומר אם אינו פסח יהי' שלמים כו'.</b> בברייתא בפרק האשה דף פ"ט ופרכינן עלה בגמ' נייתי כל חד מנייהו פסחו וניתני אי דידי בעל מום האי דאייתי השתא ליהוי פסח ואי דידי תם האי דאייתי השתא ניהוי שלמים כו' והדר פריך ונייתי מותר הפסח ונימא אי דידי ב"מ הוא ניהוי האי דאייתי השתא פסח ואי דידי תם הוא ניהוי האי דהשתא שלמים דמותר הפסח נאכל ליום ולילה אחד אלא משום סמיכה כו' וק"ל דמאי פריך וניטרחו ונייתי מותר הפסח הא נמי הו"ל ממעט באכילתו דק"פ אינו נאכל אלא בלילה דכתיב ואכלו אותו בלילה ואפי' בפ"ב ואלו מותר הפסח נאכל ליום ולילה ביום הקרבתו ובלילה וא"כ הו"ל ממעט באכילתו וליכא למימר דמותר הפסח ג"כ אינו נאכל אלא בלילה ונאכל ליום ולילה דקאמר בגמ' לאו דוקא שהרי בפסח נמי אמר כי האי לישנא דהא ליתא שהרי כתבו התוס' סוף פרק א"ד דע"א ד"ה לימד על חגיגת י"ד דהא דמותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה נפ"ל מדכתיב ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לרבות שלמים הבאים מחמת הפסח וכדאמרינן בס"פ כל הפסולין וא"כ הא קרא כתיב בהדיא ביום קרבנו יאכל והדרא קו' לדוכתא וצריך ליישב ולומר דס"ל לתלמודא דמשום זמן מועט כי האי לא חשיבה ממעט באכילתו כיון דשחיטתו אינו אלא אחר חצות ובידו להשהות הקרבן ולהקריבו לעת ערב כדי שלא ימעט באכילתו וע"פ זה אני תמיה על מה שראיתי להרב מוהר"ץ אשכנזי ז"ל בסי' תי"א שכתב ליישב לשון רש"י ז"ל שכתב בדפ"ח ע"ב בד"ה בתקנתיה דרביה וז"ל שאין לו תקנה אחרת דהא לא מצי למימר גדי שלו וטלה שלמים כדמפרש לקמן שממעט באכילתו דאכיל לתרווייהו באותו הלילה משום ס' פסח וחד מינייהו שלמים הוא ע"כ שדבריו הן קשה ההבנה שהרי כשיבא הרב בלילה ע"כ הוא יודע איזה מהן אמר ואם כן יאכל השני לב' ימים ולילה א' כדין שלמים ואם באתה לחוש שישכח גם הרב כשיבא בלילה גם תנאי זה אינו כלום כי שניהם יצאו לבית השריפה וכתב הרב ז"ל שנראה לו ברור דכיון דקי"ל שלמים נאכלים לב' ימים ולילה א' יפה כח אכילת יום אחד כאכילת יום ב' וכשם דאסור לשחוט שלמים בתנאי תודה משום דממעט באכילת יום ב' ה"ה והוא הטעם באכילת יום אחד שהוא יום זבחו שאסור להתנות עליו בתנאי שהוא אוסרו וממעטו באכילת יום זבחו דמ"ש והכ' הרב לא יבא עד הלילה שהיא זמן אכילת הפסח ועד שיבא הרב ויברר איזה הוא שלמים א"א לאכול אותו שהוא שלמים שהרי אינו ידוע לנו ובכל א' יש לחוש שמא פסח הוא ונמצא ממעט באכילת שלמים מיום א' שהוא יום זבחו והיינו דנקט רש"י דקאכיל לתרוייהו באותו הלילה ר"ל ולא ביום זבחו עכ"ד ולפי מה שכתבתי נראה דהך תירוצא ליתא כלל דכפי דבריו קשה דמאי פריך וניטרחו ונייתו מותר הפסח הרי ממעט באכילת הפסח שהוא יום זבחו אלא ודאי דהא לא חשיב ממעט באכילתו כמ"ש ושוב אחר החיפוש נפלאתי בת"כ סדר ויקרא פרשה י"ח דאמרינן התם דבן עזאי ס"ל שלמים הבאים מחמת הפסח אינן נאכלין אלא בלילה ואינן נאכלין אלא צלי ע"ש ואם כן א"ל דמאי דפריך בגמ' וניטרחו וניתו מותר הפסח הוא משום דבעי לאוקמי להאי ברייתא אליבא דבן עזאי ולעולם דלרבנן דבן עזאי דס"ל דנאכל ליום ולילה לא מצי לאתנויי במותר הפסח משום דהו"ל ממעט באכילת קדשים ביום זבחו כמ"ש הרב הנזכר ז"ל וזה ודאי דוחק עוד הקשה הרב הנזכר וז"ל אלא שיש לי לדקדק עוד איך אפשר להתנות בשלמים אחר תמיד של בין הערבים שהוא זמן הקרבת הפסח דבשלמא בסוגיא דלקמן דאמר פטורין מלעשות פסח שני פריך שפיר אף דיקריב אחר תמיד של בין הערבים מוטב שיבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמ' שאין בו כרת כדאמרינן בפרק תמיד נשחט אבל הכא כיון דאפשר לו בתקנתא דע"מ דאין לרבו רשות בו אסור להתנות בשלמים ותי' דהא דקאמר שאין לו תקנה אחרת ר"ל דאף אם לא ימצא מי שירצה להקנות לו על מנת שאין לרבו רשות בו ואז נדחה עשה דהשלמה מפני עשה דפסח א"ה אין להתנות בשלמים משום שממעט באכילתו עכ"ד ע"ש והנה מ"ש דבשלמא בסוגיא דלקמן פריך שפיר אף דיקרב אחר תמיד של בין הערבים משום דיבא עשה דפסח דיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה אין דבריו נראין לי כלל שהרי לפי המסקנא טעמא דפטורין מלעשות פסח שני הוא דמשום דפסח בשפיכה ושלמים בזריקה ואע"ג דכל הניתנין בזריקה שנתן בשפיכה יצא הנ"מ דיעבד אבל לכתחלה לא הרי משום אסורא בעלמא ולכתחלה דחינן עשה דפסח וה"ט כמ"ש התוס' שם בד"ה ה"מ וא"כ מכ"ש די"ל דפטורין מלעשות פסח ב' משום עשה דהשלמה דאוריי' כיון דאינו אלא ס' כרת ורובם עושין שלא כהוגן גם מה שתי' דמה שכתב רש"י דאין לו תקנה אחרת ר"ל שאף אם לא ימצא מי שירצה להקנות לו כו' קשה דאם כן כיון דעשה דפסח דוחה עשה דהשלמה דאוריי' מכ"ש שידחה עשה דפסח איסור' דממעט באכילת קדשים דאינו אלא ספק איסור' בעלמא ומדרבנן שהרי ר"ש פליג וס"ל דמביאין קדשי' לבית הפיסול ולפי הנראה אשתמיט מהרב ז"ל דברי התוספות דפרק אמר להם הממונה דכ"ט ד"ה אלא שהקשה שם כקו' הרב ז"ל דמאי פריך בשמעתין דליתי כל חד פסח וליתנו בשלמים וכתבו בסוף דבריהם ומיהו אפילו לא יהא נפסל אחר התמיד קשה דמ"מ לכתחלה מדאורייתא ואי אמרינן דפ"ב מצי להקדומי לתמיד של בין הערבים כיון דלא כתיב בערב כו' והא דלא חשיב להו בהדי דברים של בין א' לב' י"ל תנא ושייר דהא נמי שייר כרת איכא למ"ד חייב כרת על הא' ולא על הב' ואיכא למ"ד נשים בראשון חובה וב' רשות ניחא דפריך וניתי וניתני עכ"ל ע"ש ומ"מ לשון רש"י ז"ל לא יתישב לפי זה שהרי ההיא דלעיל בפסח א' מיירי וא"כ אפשר להתנות בשלמים ועובר אעשה דהשלמה ונ"ל שדעת רש"י כמ"ש התוס' בפ' התכלת דמ"ט ד"ה תדיר בסוף דבריהם דעשה דהשלמה ליכא אלא אחר הקטרת התמיד אבל קודם הקטרתו אף שכבר נזרק דם התמיד מותר להקריב קרבנות אחרים וע"פ זה יתיישבו סוגיא דשמעתין דפריך ונייתי וניתני בשלמים דמיירי בשלא הקטירו אמורין של תמיד הערב דהקטרת אמורין כשר כל הלילה ע"ש דבריהם באורך וא"כ איכא למימר שדעת רש"י ז"ל בהכי קאי והיינו דכתב דאין לו תקנה אחרת ואפי' קודם הקטרת אמורין דליכא עשה דהשלמה כנ"ל ועיין בפרק תמיד נשחט דף ס"ג ע"ב ברש"י ד"ה אבל המולג ובמ"ש הרב ח"ה שם שכפי מ"ש אין צורך למ"ש הוא ז"ל ע"ש אלא דק"ל קצת לפי שיטה זו מהא דגרסינן בריש תמיד נשחט אלא אמר רבא מצותו דתמיד משינטו צללי ערב מאי טעמא דאמר קרא בין הערבים מעידנא דמתחיל שמשה למערב הילכך בשאר ימות השנה דאיכא נדרים ונדבות דרחמנא אמר עליה השלם כו' מאחרינן ליה תרתי שעי ועבדינן ליה בשמונה ומחצה כו' ופרש"י ז"ל ד"ה עליה וז"ל לפיכך אע"ג דזריזין מקדימין למצות התקינו לאחרן כדי שיקרבו נדריהם ויהא כשר להקריבן כו' והשתא אם איתא דקודם הקטרת התמיד אין בו עשה דהשלמה ואפילו מדרבנן שרי להקריבו א"כ קשה דבשאר ימות השנה נמי הו"ל לרבנן לאוקמי אדינה בשש ומחצה משום טעמא דזריזין מקדימין למצות ואי משום נדרים ונדבות הא איתיה בתקנתא שלא יקטירו האמורין עד הערב דבהא ליכא עשה דהשלמה ויש ליישב בדוחק ובדברי התוספות דפרק אמר להם הממונה שכ' דפסח ב' מצי להקדומי לתמיד של בין הערבים והא דלא חשיב ליה בהדי דברים שבין א' לב' י"ל תנא ושייר דהא נמי שייר כרת כו' הקשה אלי החכם השלם רב ועצום כמוהר"י אשכנזי זלה"ה דאיך אפשר לומר דשייר כרת הא במתניתין קתני זה וזה טעון הלל כו' ודוחין את השבת וכתב רש"י ז"ל שם בגמ' דף צ"ה דוחין את השבת וז"ל דב' כתיב ביה במועד למ"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני ע"ש ואם כן כיון דטעמא דפסח שני דוחה את השבת הוא משום דס"ל דבמועדו אב' קאי הרי מבואר שם באותו פרק דף צ"ג דרבי דס"ל חייב כרת על ב' הוא משום דס"ל דבמועדו אשני קאי ור"נ דס"ל דחייב כרת על הא' ולא על השני ס"ל דבמועדו אראשון קאי וא"כ לר"נ כיון דס"ל דבמועדו אא' קאי משמע דפסח שני אינו דוחה את השבת וכיון דמתניתין קתני ודוחין את השבת ע"כ דאתיא כר' דס"ל דחייב כרת על הב' ואם כן מאי האי דכתבו דהא נמי שייר כרת ולכאורה נראה שהיא קושיא אלימתא ושוב מצאתי דלק"מ דהתוספות ז"ל טעמם ונימוקם עמם דאזלין לשיטתם שכתבו בפ' הוציאו לו דצ"א ע"א ד"ה דוחה את השבת בסוף דבריהם דלר"נ דאמר במועדו אא' קאי צריך לומר דפסח ב' דדוחה שבת נפ"ל מבכל חקת הפסח כר"י דשמעתין יע"ש עוד כתבו התוס' שם וז"ל והיה נראה לדקדק דלא מפסיל אחר התמיד מדתנן בסוף פ' מי שהי' טמא פסח שנתערב בבכור אם חבורת כהנים יאכלו ונתערב מחיים קאמר כו' אלמא לא מפסיל אחר התמיד מיהו מצינו לדחות דפסח דהתם היינו מותר הפסח דהוי שלמים ושחיט להו קודם תמיד של בין הערבים והא דפריך והא אין מביאין קדשים לבית הפיסול היינו שממעט באכילת מותר הפסח שנאכל לזרים כבכורים שאינו נאכל אלא לכהנים כו' ע"כ וקל"ט דאמאי הוצרכו לפרש דהא דפריך והא אין מביאין קדשים לבית הפיסול הוא משום שממעט באכילת הפסח שנאכל לזרים ואמאי לא כתב בפשיטות דהא דפריך ואין מביאין קדשים לבית הפיסול הוא משום דמותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה כדאמרינן בשמעתין ואילו בכור נאכל לב' ימים ולילה אחד וכן קשה למ"ש רבי' בפ"ד דין ח' פסח שנתערב בשלמים יקרבו כולן שלמים וכתב מרן כ"מ ז"ל זה פשוט ע"פ מה שנתבאר דמותר הפסח קרב שלמים ויש לתמוה שהרי מותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה ואילו שלמים לב' ימים ולילה א' ונמצא ממעט באכילת שלמים והוה ל"ל ירעו עד שיסתאבו מידי דהוי אאשם שנתערבו בשלמים שכ' רבי' בפ"ז מה' פסולי המוקדשין דירעו עד שיסתאבו מטעם זה וצ"ע ושוב אחר זמן שכתבתי זה מצאתי להרב מש"ל בפ"א מה' תו"מ דין ג' שתמה על דברי התוספות דפרק אמר להם הממונה יע"ש ובר מן דין ק"ל על דבריהם דאם אי' דפסח דמתניתין היינו מותר הפסח אם כן אדפריך תלמודא והא אין מביאין קדשים לבית הפיסול ומשני ר"ש לטעמיה אכתי תיקשי לן דלר"ש נמי אמאי יקרבו הא מותר הפסח בעי סמיכה ומתן ארבע כדאמרינן בשמעתין ואילו בבכור לא בעי סמיכה ואינו אלא מתנה א' ושוב מצאתי להתוספות ז"ל בסוף בכורות ד"ה והא דתני שהקשו שם מעין קושייתנו למאי דקאמר התם בגמ' דברייתא דקתני יצאו ב' בעשירי יקרבו ר"ש היא דס"ל מביאין קדשים לבית הפיסול דאיך יקרבו הא מעשר אינו טעון סמיכה ושלמים טעונין סמיכה וכתב שם לחד תירוצא דשאני הכא דכל חד בשעת הקרבתו שמא לא מחייב בסמיכה ול"ד לקרבן שהוא בר סמיכה חזרו והקשו וז"ל וא"ת היכי קרבי הכא כיון דאין מתנות מעשר ושלמים שוה שזה מתן ד' וזה מתנה א' ותי' דר"ש כר"א ס"ל דאמר נתערבו מתן ד' במתן א' ינתנו במתן ד' דס"ל דמסיק להו לשם מים יע"ש ונראה שזהו דעתם ז"ל ביומא מיהו עיקר דבריהם דבכורות צ"ע שהרי ממתני' דפ' מי שהיה טמא משמע דר"ש לא פליג אלא אחלוקת נתערב בבכורות משום דשוים הם במתנות כמ"ש רש"י ז"ל אבל ברישא דמתניתין דפסח שנתערב בזבחים מודה ר"ש משום דאינן שוים במתנותיהן ואפילו בנתערבו באשם ושלמים דאל"כ אדתני נתערב בבכורות לישמועינן רבותא אפי' נתערב באשם ושלמים ולפי דברי התוספות דר"ש כר"א ס"ל א"כ מאי ארייא בכורות דנקט אפי' נתערב באשם ושלמים נמי וצ"ע ואין להקשות לפי' רש"י ז"ל דאכתי נתערב בבכורות לר"ש אמאי יקרבו הא אין מתנותיהן שוים דפסח בשפיכה כדאמרינן בשמעתין ואלו בכור בזריקה די"ל דר"ש כר"י הגלילי ס"ל דפסח בזריקה כדאמרינן בפ' תמיד נשחט דס"ד ע"ב יע"ש מיהו על רבינו ז"ל ק"ל שכתב בפ"ו מה' פהמ"ק דין י"ב וז"ל בכור שנתערב בפסח ב' ירעו עד כו' ולמה לא יקרבו לפי שהפסח נאכל לכל אדם עד חצות והבכור לב' ימים כו' וק"ק דכיון דהוא ז"ל פסק דפסח בשפיכה אם כן מאי האי דקאמר ולמה לא יקרבו ות"ל משום מתנות דמקמי אכילה ודוק. תו ק"ל בסוגיא דשמעתין דמאי פריך ונטרחו ונייתו מותר הפסח כו' ואמאי לא משני דאכתי ממעט באכילת קדשים בעצמות שיש בהן מוח דאינו יכול לשוברם משום ס' פסח כדאמרינן לעיל בפ' כ"צ דפ"ה דא' עצם שיש בו מוח וא' עצם שאב"מ עובר משום ועצם לא תשברו כו' ואפילו ע"י גומרתא אמרינן התם דאסור משום דילמא פקע או משום הפסד קדשים ושמא שלמים הן ונמצא מביאו ליד נותר בידים ועובר אעשה דואכלו את הבשר וצ"ל ודוק:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב קרבן חגיגה ז"ל סי' ל' דף י"ב ע"ב שהקשה בסוגיא זו במאי דקאמר בגמרא אלו משום מתנות דאלו פסח כו' מאי נ"מ הא תניא כל הנתנין במתן ד' שנתן במתנה אחת כיפר ואלו משום דפסח בשפיכה ושלמים בזריקה מאי נ"מ והא תניא כל הנתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא וז"ל וקשיא לי טובא דכיון דמאן דס"ל דהנתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה א' כיפר לא ס"ל דהניתנין בזריקה שנתן בשפיכה יצא כדאמרינן במ' זבחים דל"ו סבר לה כר"ע כו' אם כן מאי מקשה תלמודא בשניה מאי נ"מ והתניא כל הניתנין בזריקה שנתן בשפיכה יצא והא אנן קיימינן אליבא דמ"ד כל הניתנין על מזבח החיצון אם נתן במתנה אחת כיפר ואליביה אין זריקה בכלל שפיכה ואם כן ניחא דמשום דפסח בשפיכה ושלמים בזריקה אי אפשר לתקוני אבע"א איפכא אי ס"ל כמ"ד דזריקה בכלל שפיכה משום מתנות א"א לתקוני למאן דס"ל דזריקה בכלל שפיכה ל"ל דהניתנין על מזבח החיצון אם נתן במתנה אחת כיפר ולהכי אי אפשר לתקוני משום מתנות דשתי הסברות אין להם ישוב אחד בעולם אליבא דחד תנא כפי סוגיא דזבחים יעוין שם שנתעצם הרבה בקו' זו ולע"ד דבריו תמוהים ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה סוף הסוגיא דזבחים דהן אמת דאמרינן התם דמאן דס"ל דהניתנין במתן ד' שנתן במתנה אחת כיפר לא ס"ל כהך ברייתא דקאמר דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכ' יצא אלא כר"ע דאמר לא זריקה בכלל שפיכה כו' מ"מ היינו דוקא לההיא ברייתא דמפיק להא דהניתנין במתן ד' שנתנן במתנה אחת כפר מקרא דדם זבחיך ישפך משום הכי הא דאמרינן דע"כ לא ס"ל כההוא ברייתא דקאמר דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא מקרא דודם זבחיך ישפך דאי ס"ל כהך ברייתא הא קרא אצטריך להכי מנ"ל למדרש להניתנין במתן ד' שנתנן במתנה אחת יצא אמנם בסוף הסוגיא אמרינן התם וכל הנך תנאי דמפקי ליה להאי דם זבחיך ישפך לדרשה אחרינא האי כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כפר מנ"ל ס"ל כב"ה דאמר אף חטאת שנתנן במתנה אחת כפר וילפינן כולהו מחטאת ע"כ הרי בהדיא דאפילו מאן דדריש לקרא דודם זבחיך ישפך לומר דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא אפ"ה מודה דהניתנין במ"ד שנתן במתנה אחת כפר וזה פשוט גם מ"ש עוד שם בס"ד דלר"ע ור"י הגלילי סביר' להו דפסח בכור ומעשר הם בשפיכה ואע"ג דכתיב בבכור ואת דמו תזרוק לאו דוקא יע"ש הם דברים תמוהים דמסוגיא דפ' תמיד נשחט מבואר בהדיא דלר"י הגלילי פסח בזריקה וכמ"ש התוס' ז"ל בד"ה ה"מ דיעבד וז"ל ותימא וכי בשביל דשמא יהיה נותר או משום סמיכה כו' יכנס לידי ס' כרת וי"ל דטוב שידחה ס' כרת בשב וא"ת ממה שיעשו רובן שלא כהוגן כי כבר רובן עשו פסח יע"ש י"ל טובא דמה יענו לההיא דאמרינן בקמא אמתניתין דקתני דאונן והמפקח את הגל כו' לפיכך אם אירע בהם פסול פטורים מלעשות פסח שני חוץ מן המפקח את הגל אמר רב' בר חנה אמר ר"י לא שנו אלא גל עגול אבל גל ארוך פטור מלעשות פסח שני אימא טהור היה בשעת שחיטה ולדעת התוס' קשה דיביא פסח ויתנה ויאמר אי טמא הייתי בשעת שחיטה האי דאייתי השתא ליהוי פסח ואי טהור הייתי ליהוי שלמים ואי משום סמיכה ומתנות כיון דלא מעכבא אל יכנס לידי ס' כרת דהכא ליכא לתרוצי כתירוצם שהרי אין כאן רבים העושים שלא כהוגן ועיין להרב ל"מ ז"ל בפ"ד מה' אילו דין א' ובס' עץ החיים בלשונות הרמב"ם ולע"ד נראה ליישב דהתם ל"ק להו לתוס' מידי משום דלא מצי לאתנויי בשלמים או במותר הפסח משום דאיכא חזה ושוק דלא מצי למיתן לכהנים משום דהו"ל נאכל שלא למנוייו והכי למימר דניתי חד כהן בהדיה כדפריך בגמ' האי כהן היכי דמי אי דעבד פסח דילמא האי פסח הוא ונאכל שלא למנוייו ואי דלא עביד פסח דילמא שלמים הוא ולא עביד פסח ונמצא אם כן דע"כ צריך להביא חזה ושוק לידי נותר ובהא ודאי אמרינן דמוטב שיכנס לידי ס' כרת ולא יביא חזה ושוק לידי נותר בודאי וכמדוקדק בדבריהם שכתבו וכי בשביל דשמא יהיה נותר כו' משום דדוקא משום דהוה ס' דשמא לא יבוא לידי נותר הוא דק"ל דבשביל שלא יבוא לידי נותר יכנס לידי ס' כרת הא אם הוא באופן דיבוא לידי נותר ודאי לא ק"ל משום דלא אתי ס' כרת ומוציא מידי ודאי נותר אלא דבפ"ו צ"ל דההיא דהמפקח את הגל היינו דוקא בישראל דאי' משום חזה ושוק אבל בכהן הכי נמי דיביא פ"ב בתנאי שלמים ובפ"ו מה' פהמ"ק דין י"ח כתבתי עוד ישוב נכון בזה יע"ש וראיתי להרב ח"ה ז"ל שהקשה לדבריהם וז"ל ומיהו קשה מה שכתבו בתרוצם דרובן יעשו שלא כהוגן כו' אמאי לא יעשו כולם סמיכה ומתנות שני' שהן ד' ובזריקה כשלמים דהשתא רובן יעשו כהוגן ודוחק לומר דכל הנהו מילי מעכבין בפסח עכ"ד ודבריו תמוהים ולא ידעתי איך אשתמיט מיני' סוג' מפורשת בס"פ ע"פ דאמרינן התם דכשת"ל לדברי ר"י זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה וכתבו רש"י ורשב"ם שם דאם נתן פסח בזריקה כשלמים לא יצא אבל אם נתן שלמים בשפיכה יצא הרי בהדיא דשפיכה מעכבת והתוס' שם קיימו גירס' רש"י ז"ל יע"ש ואף לגי' הר' חיים כהן שכתבו שם מ"מ נראה ודאי דבהא לא פליג אגירסת רש"י ז"ל וכ"ע מודו דלמאן דסבירא ליה פסח בשפיכה אם נתנו בזריקה לא יצא ומ"מ לענין ב' שהן ד' נראה דאינו מעכב בפסח אם נתנו במתן ד' וכן נראה להוכיח ממ"ש רש"י ז"ל בזבחים דל"ז ד"ה תרי תנאי ואליבא דר"י וז"ל ומאן דאית לי' פלוגתא לית ליה פסח בשפיכה אלא בזריקה כשלמים ומיהו פסח עיקר וזבח טפל לו הלכך אין זבח פוטרו לפסח כו' והשתא אי ס"ל דפסח שנתנו במתן ד' לא יצא אמאי לא כתב בפשיטות דטעמא דברכת הזבח אינו פוטר לפסח אע"ג דפסח בזריקה משום דפסח מתנה א' וזבח במתן ד' דאם נתן לפסח במתן ד' לא יצא אלא משמע ודאי דס"ל דיצא כנ"ל ועיין בס' ידי אליהו דקי"א ע"א ודוק:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>המפריש </b>
+<b> נקבה לפסחו ירעה עד שיפול בו מום כו'.</b> עיין להרב לח"מ ז"ל שתמה על רבי' ז"ל דבגמ' אמרינן עלה דהך מתני' דקתני ירעה ש"מ ב"ח נדחין ודחוי מעיקרו הוי דחוי ופרש"י ז"ל שם דהיינו מדלא קתני שהוא עצמו יקרב שלמים כדין מותר הפסח וכיון שרבינו ז"ל פי' בפ' ט"ז מה' מעה"ק דב"ח אינן נדחין איך פסק דירעה עד שיפול בה מום ומהיותר תימה שבדין ו' גבי ההיא דמי שאבד פסחו פסק דהשני יקרב שלמים הפך מתני' דמי שהיה טמא וכמו שהשיג עליו הראב"ד ז"ל שם ומרן כ"מ כתב דס"ל לרבינו דההיא מתני' אתיא כמ"ד ב"ח נדחין ומאחר שרבינו פוסק כמ"ד ב"ח אינן נדחין פסק דהשני יקרב ואם כן קשה איך פסק למתניתין דהמפריש נקיבה וכן תימה על הראב"ד שהשיגו שם אדרבא כאן הי"ל להשיגו ותי' דל"ד דהתם הוי דחוי' גמורה דלעולם נקבה לא חזיא לפסח ובהא נמי מתרצה מה שמקשין גבי בהמת השותפין מאי קמ"ל ר"י מתני' היא ההיא דהמפריש נקבה לפסחו יע"ש ואם כן היא גופה קשיתיה לרבינו ז"ל ומש"ה הוכרח לומר דבהא דהמפריש נקבה לפסחו כיון דהוי דחוי' גמורה ב"ח נדחין משא"כ בההיא דבהמה של שני השותפין דלא הוי דחיה גמורה וגם הראב"ד לא השיגו כאן משום דס"ל כמ"ש אמנם בההיא דאבד פסחו השיגו משום דס"ל דההיא מתני' אתיא אפי' כרב דאמר ב"ח אינן נדחין משום דשאני התם דדחאו בידים וכמ"ש התוס' ז"ל ומשום הכי לא אמרו בפ' שני שעירי דמתני' הלזו דיקא כותיה דר"י משום דההיא אפילו כרב אתיא כיון שדחאו בידים ומשו"ה השיג על רבינו וכתב דזה שבוש דאינו אלא ירעה אבל דעת רבי' דלא שנא לי' בין דחאו בידים ללא דחאו בידים ומה שלא הביאו סייעתא ממתני' הלזו לר"י משום דהוה מצי למדחה דשאני התם דדחאו בידים אבל לפום קושטא דמילתא ל"ש לן בהכי את"ד יע"ש ואחד הרואה יראה שיש לדקדק על תי' זה דכיון דס"ל לרבינו שמה שלא אמרו בפ' שעירי דמתני' דהפסח שאבד דיקא כותיה דר"י הוא משום דהו"מ למדחי דשאני התם שדחאו בידים אבל לפום קושטא דמילתא ל"ש לן בהכי א"כ ה"נ יש לנו לומר למתני' דהמפריש נקבה לפסחו דמש"ה לא אמרו דמתני' מסייע לר"י משום דאיכא למידחי דשאני התם דהוי דחוי גמור ולעולם דלפום קושטא דמילתא ל"ש לן בהכי וה"נ יש ליישב לההיא דבהמה של שני שותפין דהא אתא ר"י לאשמועינן דאי ממתני' הו"א שאני התם דהוי דחוי גמור קמ"ל דל"ש וזה מוכרח שהרי בסוף כריתות אמרינן דהמפריש נקבה לפסחו וילדה זכר רש"א הוא עצמו יקרב פסח ואמרי' התם דר"ש לטעמי' דס"ל דבעלי חיים אינן נדחין כדתניא מת א' מהם מביא חבירו שלא בהגרלה יע"ש הרי דאפי' במפריש נקבה דהוי דחוי גמור ס"ל לר"ש דב"ח אינן נדחין וא"כ מנין לנו לבדות מלבנו ולומר דג' מחלוקת בדבר דלר"י ס"ל בפ' שני שעירי דבכל גוונא אמרינן ב"ח נדחין ואפילו היכא דלא הוי דחוי גמור ולרבנן הרי ס"ל היכא שאינו דחוי גמור ב"ח אינן נדחין אבל במפריש נקבה דדחוי גמור הוא ס"ל ב"ח נדחין ולר"ש אפילו בדחוי גמור ס"ל ב"ח אינן נדחין הא ודאי לא ניתן ליאמר דאפושי בפלוגתא לא מפשינן וליכא למימר דע"כ לא אמרו המפריש נקבה הוי דחוי גמור אלא דוקא גבי דידה דכיון דלא חזיא לעולם למה שהופרש דהיינו פסח נדחית לגמרי ואפי' משלמים אבל גבי ולדה לא קרינן ביה דחוי גמור שהרי נראית למה שהופרש דהיינו פסח דהא ודאי ליתא דאם כן אזלה לה לתי' הרב ז"ל דאכתי מה יענו שפתיו למה שפסק רבינו פ"ד מה' תמורה דין י"ז דלא כר"ש שכתב שם וז"ל הפריש נקבה לפסחו וילדה או שהפרישה מעוברת היא וולדה ירעו כו' יע"ש אלא ודאי מוכרחים אנו לומר לפי תי' זה דגבי ולדה נמי קרינן ביה דחוי גמור דכיון דמכח קדושת אמו קאתיא ואמו נדחית לגמרי דחוי גמור שדינן ליה בתר אמו לגמרי ומש"ה פסק רבינו דולדה ירעה משום דהוי דחוי גמור ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ובר מן דין קושית התוספות ז"ל דפרק שני שעירי שהקשו דאמאי לא מייתי מתניתין דהמפריש נקבה לפסחו לסיועי לר"י לע"ד איני מבין שהרי מבואר בסוגי' דהתם דע"כ ל"פ רב ור"י אלא אליבא דרבנן דר"י דלר"י כ"ע מודו דב"ח נדחין כדתנן נשפך הדם ימות המשתלח ואם כן כי אמרינן התם דייקא מתניתין כרב וברייתא כוותיה דר"י היינו לומר דמתניתין דקתני ועוד אומר ר"י נשפך הדם כו' דייקא כוותיה דרב דפליגי רבנן עליה דר"י וסבירא להו בעלי חיים אינן נדחין וכן ברייתא דקתני שני איני יודע אי שני שבזוג ראשון כו' דקאי ברייתא ארבנן דמתניתין דאמרינן שני ירעה כו' כמ"ש רש"י שם דייקא כותיה דר"י דלרבנן דר"י שני שבזוג ראשון ירעה ואם כן ממתניתין דהמפריש נקבה לפסחו ל"מ לאתויי כלל סייעתא לר"י דאיכא למימר דמתניתין ר"י היא וכי פליגי רב ור"י היינו אליבא דרבנן באופן שלא ירדתי לסוף דעתם בקושי' הלזו ודבריהם צ"ע ועלה על דעתי ליישב תי' הלח"מ ז"ל כוותי' ולא מטעמי' דלרבי' קשיתי' הא דאמרינן בפ' מי שהיה טמא דצ"ח אברייתא דקתני התם המפריש את פסחו ומת אם בנו ממונה עליו יביאנו לשם פסח אין בנו ממונה עליו יביאנו לשם שלמים ושקלינן וטרונין טובא ומסיק רב אשי אמר לעולם דמת אחר חצות ור"ש היא דאמר ב"ח אינן נדחין (ומשמע ודאי דלר' אשי מתניתין נמי דקתני המפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים בהכי מתוקמא ואליבא דר"ש) והשתא ק"ט דאם כן קשיא רישא אסיפא דמרישא דהמפריש נקבה לפסחו דייקינן מינה דב"ח נדחין ודלא כר"ש אלא ודאי משמע דסתם מתניתין רבי היא ובמפריש נקבה לפסחו כיון דהוי דחוי גמור ס"ל לר' דב"ח נדחים ודלא כר"ש ובמפריש פסחו ומת כיון דלא הוי דחוי גמור ס"ל לר"ש דב"ח אינן נדחין ומשום הכי פסק רבינו כסתמא דמתניתין דסתמא ר' אליבי' כנ"ל נכון מיהו הא ק"ל לפי תירוץ זה ממה שפסק רבינו ז"ל בפ' ו' מהלכות פסולי המוקדשין ה"ה וז"ל כל הזבחים שנתערב בהן אחד מחטאות המתות אפילו אחד בריבוא ימותו ואם הקריב הורצה שאין ב"ח נדחין ועיין מרן כ"מ שם והשתא לפי דברי הלח"ם ז"ל קשה שהרי ההיא דזבחים שנתערבו הוי דחוי גמור דומיא דהמפריש נקבה לפסחו דמכי נתערבו תו לא חזו לעולם להקרבה וגריעה מהפריש נקבה דאלו במפריש נקבה הא חזיא מיהא לשלמים ואפי"ה אמרינן דכיון דלא חזו לעולם למה שהופרש דהיינו פסח נדחים לגמרי כ"ש בזבחים שנתערבו דלא חזו לעולם לשום קרבן ואפ"ה פסק רבינו דאין ב"ח נדחים ויש ליישב דע"כ לא אמרינן בהמפריש נקבה לפסחו דב"ח נדחים אלא משום דאיכא תרתי דחינהו בידים ודחוי גמור אבל בזבחים שנתערבו אע"ג דהוי דחוי גמור כיון דלא דחינהו בידים לית לן בה ושוב בא לידי פי' הר"י קורקוס מכ"י וראיתי לו שהאריך לישא וליתן בלשון זה ורוב דבריו הן הן דברי הלח"ם ובסוף דבריו כתב כתי' הרב ז"ל בתוס' דברים וז"ל וי"ל דלעולם אין ב"ח נדחים ודחוי זה שהפריש נקבה לפסחו שאני שהוא דחוי גמור שא"א לנקבה להיות פסח ולכן גם למותר הפסח דהיינו שלמים הוי דחוי גמור ואפילו לרב וגם דחאן בידים משא"כ בההיא דבהמת השותפין כי אפשר לקנות חצייה האחד ולהקדיש' וכל שעה מוכן לכך וגם כי דרך הקדש הוא שדחאה אין נקרא דחוי בידים הלכך אין זה דחוי והוכרח רבינו לחלק בהכי מפני כי בפרק ב' שעירי אמרו מתניתין מסייע לרב וברייתא לר"י מוכח דליכא משנה דמסייע לר"י ואמאי הא משנה זאת מסייע ודייקא כר"י אלא ודאי לא דמיא להא וכן מצאתי בתוספות שם כאשר כתבתי בשיטת רבינו עכ"ד:<br><b> הנה </b> מבואר מדבריו כאשר כתבנו דדחוי גמור גרידא לא אהני לן אלא משום דאיכא תרתי דחינהו בידים ודחוי גמור ודע שמ"ש מוהר"י קורקוס ז"ל דבהמת השותפים כיון שדרך הקדש הוא שדחאה לא מקרי דחוי בידים הן דברי התוספות בפסחים דף צ"ה ע"ב ד"ה קודם שחיטה שכתב וז"ל וטעמא דדחיה בידים ואפילו רב מודה בה וא"ת והא משמע דפליג בפרקא קמא דקידושין גבי בהמה של שני שותפין כו'. וי"ל כיון שדרך הקדש דחי לה לא מיקרי דחוי בידים יע"ש האמנם נראה ודאי דלטעם זה דכל שדרך הקדש דחי לה לא מקרי דחוי בידים ה"נ מהאי טעמא המפריש נקבה לפסחו לא מקרי דחויה בידים כיון שדרך הקדש דחי לה וזה מבואר מדברי התוספות שם בדף צ"ח ע"א ד"ה ש"מ שהקשה וז"ל וא"ת מאי קמ"ל ר"י גבי בהמה של שני שותפין כל הנהו תלת מילי דמדקדק ממילתיה שמעינן ממתניתין דהכא ותירצו דאכתי אשמועינן דעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה אע"ג דאינה קריבה כלל כו' יע"ש והשתא כפי מש"כ ז"ל דכל היכא דדחינהו בידים אפילו רב מודה מאי ק"ל הא טובא קמ"ל ר"י גבי בהמה של ב' שותפין דאפי' היכא דלא דחייה בידים ב"ח נדחים אלא ודאי מבואר דס"ל דכי היכי דבהמה של ב' שותפין לא מקרי דחיי' בידים מה"ט דדרך הקדש דחי לה ה"נ מפריש נקבה לפסחו לא מקרי דחייה בידים מה"ט דדרך הקדש דחי לה וכן ראיתי להרב תי"ט שם באותה משנה שכתב דאין לפרש הכא כמ"ש התוספות לעיל דדחייה בידים כ"ע מודו דהכא כיון שדרך הקדש דחי לה לא מקרי כ"כ דחייה בידים יע"ש וכיון שכן יש לתמוה על מוהר"י קורקוס שכתב דבהמה של ב' שותפין לא מקרי דחוי בידים כיון שדרך הקדש דחי לה ומפריש נקבה לפסחו הוי דחוי בידים ולא ידעתי מה בין זו לזו דטעמא דדרך הקדש דחי לה ה"נ איתי' במפריש נקבה לפסחו:<br><b> ושוב </b> ראיתי להתוספות בפ"ק דזבחים די"א ע"א ד"ה ש"מ ב"ח נדחין שהקשו שם כקושיתם דהכא דמאי קמ"ל ר"י מתניתין היא ותירצו וז"ל וי"ל דמפריש נקבה דחיה בידים ואפי' רב מודה התם דב"ח נדחים יע"ש הנה המתבאר מדבריהם דס"ל דבהמה של שני שותפין לא חשיב דחייה בידים ומפריש נקבה חשיבה דחייה בידים ולא זכיתי להבין מאי זה טעם בהמה של שני שותפין לא חשיב דחייה בידים אי משום דדרך הקדש דחי לה כמ"ש בפסחים א"כ ה"נ גבי מפריש נקבה דרך הקדש דחי לה ואולי י"ל דס"ל דבהמה של שני שותפין שאני דבשעה שהקדיש חציה לא דחייה בידים שהרי לא היתה ראויה ליקרב חציה כמו שהיא והרי היתה דחוייה מאליה אלא שהקדש' גרם לה שידחה אח"כ כשחזר ולקחה ובשעה שלקחה ממילא היא נדחית משא"כ במפריש נקבה לפסחו דמשעה שהקדישה דחייה בידים למה שהיתה ראויה ליקרב שלמים כנ"ל ודו"ק. ובמה שתרצו התוס' ז"ל דאכתי אשמועינן דעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה אע"פ שאינה קריבה כלל י"ל דהא נמי תיקשי דמאי קמ"ל ממתניתין דהתם שמעינן לה דקתני אמר ר"ע אני אפרש דפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו כו' הרי דאע"ג דאינה קריבה כלל קתני מתניתין דעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה וי"ל דממתניתין דהפסח שנמצא ליכא למשמע דשאני התם דמעיקרא חיילא עליה קדושת הגוף וראוי להקרבה אלא שאחר שנמצא דחאה בידים ומשום הכי אמרינן דעושה תמורה אע"ג דאינה קריבה דומה לדין מקדיש בהמה תמימה ונפל בה מום דקי"ל דעושה תמורה אמנם גבי בהמה של שני שותפין דמתחילת הקדשו לא חזי להקרבה ולא חייל עליה קדושת הגוף אלא קדושת דמים כדמוכחינן התם מינה דיש דחוי בדמים אם כן הו"ל כדין מקדיש בעלת מום דקי"ל דאינה עושה תמורה כיון דלא חייל עליה אלא קדושת דמים כדאיתא בפ' הזרוע להכי אשמועינן ר"י דאפ"ה עושה תמורה ונראה דה"ט דלא דמי לדין מקדיש בעלת מום דגופיה לא חזי לקדושת הגוף כלל ואין בו אלא קדושת דמים. משא"כ בהמה של שני שותפין דבהמה גופה חזיא לקדושת הגוף ובידו היה ללוקחה ולקדשה אח"כ אלא דאיהו הוא דדחי לה בידים משום הכי עושה תמורה כנ"ל ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל לקדושין דף ז' ע"ב ד"ה וש"מ דחוי מעיקרו שכתב בתוך דבריו וז"ל ויש לך דחוי מעיקרו בלא דחוי דמים אלא דחוי הגוף כי הא דאמרינן במס' תמורה בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה והא ודאי מדעושה תמורה מעיקרא חיילה עליה קדושת הגוף דאלו קדושת דמים אינה עושה תמורה כו' יע"ש: והן דברים תמוהים שהרי בהמה של שני שותפין דקדושת דמים הוא מדמוכחינן התם מינה דיש דיחוי בדמים ואפ"ה קאמר ר"י דעושה תמורה אלא ודאי עכ"ל דלא חשיב' קדושת דמים כיון דגופא חזייא כמ"ש וא"כ מה"ט נמי באו' חציה של זו עולה וחציה של זו שלמים אע"ג דקדושת דמים היא עושה תמורה ובר מן דין בבהמה חציה של זו עולה וחציה של זו שלמים מה שייך בה לומר דחוי מעיקרו הרי לעולם היא דחוייה ולא חזייה להקרבה וכי אמרינן דדחוי מעיקרו הוי דיחוי היינו גבי בהמה של שני שותפין בהקדיש חציה וחזר ולקחה דאע"ג דנראין אחר שלקחה אפי"ה הואיל ואדחי אדחי סוף דבר שדבריו אינן מובנין אצלי כלל וצ"ע ודע שכפי תירוץ הלח"מ שכתבנו מקום אתנו ליישב מה שפסק רבינו בפ"א מה' א"מ הי"א דהמקדיש תמימה ונפל בה מום וילדה יקרב ולדה וכתב מרן כ"מ שם דבפרק אלו קדשים אפליגו אי קדשי ליקרב או לא קדשי אלא לרעיה ופסק רבינו כשמואל ורבא דהוו מאריה דתלמודא יע"ש והדבר תמוה שהרי אמרו בגמרא שם ליקרב ואליבא דר"א דאמר המפריש נקבה לעולה וילדה זכר היא עצמה יקרב עולה אבל לרבנן דס"ל ירעה עד שיסתאב ה"נ בולד ב"מ ירעה ולא יקרב וכיון שרבינו ז"ל פסק בפ"ד מה' תמורה כר"א הי"ל לפסוק כאן ירעה ולא יקרב וכבר ראיתי להרב בעל לח"מ שם תמה בזה יע"ש ובסוף ה' תמורה כתב לתרץ לזו דשם בגמ' הקשה לר"י ולר"ע דדרשי ולדות ותמורות מקראי אחריני דהני קראי דזכר ונקבה מאי עבידי ליה ותירצו לולדות תמורת בעל מום ואי רבנן לית להו ולד ב"מ א"כ תק' להו קראי מאי עבדי לי' א"ו דהך דרש' הולד ב"מ רבנן נמי דרשי לה וגלי קרא בהני דיקרבו ולא ילפינן מפריש נקבה לעולה מינה דשאני הני דקדשי מתחילתן ומאי דקאמר בגמ' ואליבא דר"א סובר רבינו דאפילו לר"א קאמר דסד"א לר"א לא צריך קרא כו' יע"ש והנך רואה לא יתכן דרך זה מדקאמר התם בתר הכי בר פדא אמר לרעיה ואליבא דדברי הכל ואי אליבא דשמואל נמי ברייתא אתיא כד"ה למאי אכפל בר פדא לומר ואליבא דד"ה הא לשמואל נמי כד"ה מוקי לה אלא מבואר הוא דשמואל מוקי לברייתא ליקרב ואליבא דר"א דוקא ואתא בר פדא ואמר דברייתא מיירי לרעיה ואליבא דד"ה ומה שהקשה דאי רבנן לית להו ולד ב"מ א"כ תיקשי להו קראי מאי עבדי ליה לא קשה דאיכא למימר רבנן אם לא דרשי כדקאמר התם אליבא דר"י וכוליה קרא איצטריך לולד נקבה ודו"ק:<br><b> ואולם </b> לפי דרך הרב ז"ל שכתבנו הלא מראש יש ליישב שהרי כבר כתבנו דהיינו טעמא דרבינו שפסק במפריש נקבה לפסחו דהיא וולדה ירעו עד שיסתאבו וכן במפריש נקבה לעולה אע"ג דפסק כרב דב"ח אינן נדחים משום דהוי דחוי גמור דנקבה לא חזיה לפסח ולעולה לעולם וגם שדחאן בידים ומשום הכי הולד נמי בתר אמיה שדינן ליה וא"כ א"נ שפיר דשמואל דקאמר התם דריבוייא דואם לרבות ולד ב"מ היינו ליקרב ואליבא דר"א הוא משום דס"ל דטעמייהו דרבנן דר"א משום דב"ח נדחין וכר' יוחנן דס"ל הכי בעלמא אמנם לדידן דפסקינן כרב דב"ח אינן נדחים ומפריש נקבה לעולה שאני משום דאיכא תרתי דחינהו בידים ודחוי גמור אם כן במפריש נקבה ונפל בה מום כיון דליכא האי טעמא דדחינהו בידים משום הכי פסק שפיר דהולד יקרב כנ"ל נכון: ועוד נ"ל ליישב לעיקר קושית הלח"מ ז"ל במה שפסק רבינו במתניתין דהמפריש נקבה לפסחו אע"ג דהוא פוסק דב"ח אינן נדחים במה שיש לדקדק טובא לפי פי' רש"י ז"ל שם שפירש דמדלא קתני דהיא גופא קריבה שלמים שזו היא ראייתה שכל מותר פסח קרב שלמים שמעינן דס"ל דב"ח נדחין דלא כר"ש מהא דגרסינן בתמורה די"ט איתיביה אביי וכי בעי ר"א שם עולה על אמו והתניא המפריש נקבה לפסחו ירעה עד שיסתאב כו' ילדה ירעה כו' ויביא בדמיה שלמים ר"א אומר הוא עצמו יקרב שלמים והא הכא דליכא שם שלמים על אמו ואמר ר"א יקרב שלמים אמר ליה אחר הפסח קאמרת שאני אחר הפסח דמותר הפסח גופיה קרב שלמים א"ה נפלוג נמי ברישא כו' ופי' רש"י ז"ל שאני אחר הפסח דמותר הפסח כגון אם הפריש פסח ונתכפר באחר קרב שלמים הלכך הך דניתותרה לאחר הפסח שם שלמים עלה ואזיל ליה שם פסח מיניה וחייל עליה שם שלמים אלא שאינו יכול ליקרב נקבה הואיל ומכח פסח קאתי עכת"ד: והשתא ק"ט דכיון דר"א דס"ל דהמפריש נקבה לעולה וילדה זכר הוא עצמו יקרב עולה ע"כ ס"ל כר"ש דב"ח אינן נדחין וכמבואר מההיא דסוף כריתות וכמ"ש התוספות ז"ל בתמורה דכ"ו ע"ב ובזבחים די"א ובפ"ק דקדושין ד"ז אם כן מאי האי דקפריך אביי והא הכא דליכא שם שלמים על אמו כו' והא לר"א היא גופה שנשתיירה אחר הפסח קרב שלמים כיון דס"ל דב"ח אינן נדחין ומשום הכי הולד נמי קרב שלמים וכי קא משני שאני אחר הפסח הואיל ומותר הפסח גופיה קרב שלמים ופירש רש"י דהיא עצמה אינה יכולה ליקרב והוא תימה שהרי לר"א היא גופה נמי קריבה שלמים ולי' למימר דהיא גופה הוא מאי דמשני תלמוד' שאני אחר הפסח הואיל ומותר הפסח גופי' קרב שלמים כלו' דהיא גופ' קרב שלמים דהא ודאי ליתא דא"כ היכי פריך עלה א"ה ניפלוג עליה ברישא כו' אלא מוכרח הדבר דס"ל לאביי דאפי' לר"א במפריש נקבה ונשתיירה אחר הפסח אינה קריבה שלמים הפך ההיא דפסחים ולכן נראה ודאי דלפי פרש"י עכ"ל דההיא דפסחים רב הונא בריה דר"י קאמר לה דס"ל דלר"ש דסבר ב"ח אינן נדחין נקבה עצמה קריבה שלמים אמנם אביי ורבא פ"ק דתמורה ע"כ פליגי עליה וס"ל דאף למאן דסבר ב"ח אינן נדחין אפי"ה היא עצמה אינה קריבה שלמים ונראה דה"ט דכיון דהא דמותר הפסח שקרב שלמים נפ"ל מקרא דוזבחת פסח צאן ובקר איכא למימר דקרא בפסח שהיה ראוי ליקרב לשם פסח ונשתייר אחר הפסח הוא דקאמר דקדושת הפסח עצמה משתנה להיות שלמים אבל במפריש נקבה לפסחו כיון דאינה ראויה ליקרב לשם פסח כי נשתנה להיות שלמים אותה קדושה דחויה עצמה היא היא הנשתנית והילכך אינה קריבה כדין פסח ומעתה פסק רבינו ז"ל עולה כהוגן דאע"ג דס"ל דב"ח אינן נדחין אפילו הכי פסק למתניתין דהמפריש נקבה דפסק כאביי ורבא דבתראי נינהו ודלא כרב הונא בריה דר"י כן נראה לי נכון: ואולם אכתי פש גבן לישב מה שפסק בפ"ד מה' תמורה כרבנן דר"ש דהולד ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיה פסח דלא כר"ש ואילו בסוף כריתות מבואר דלר"ש דס"ל ב"ח אינן נדחין הוא עצמו קרב פסח וכן נמי מה שפסק במפריש נקבה לעולה וילדה זכר דירעה כרבנן דר"א והנראה אצלי לישב דלרבינו ז"ל קשיתיה קושית התוספות שהקשה בתמורה ובקידושין דאדפריך מברייתא ומר"ש לסיע' מרבנן ומכח זה הוכרח לומר דס"ל לתלמודא דטעמייהו דרבנן דאמרי הולד ירעה לאו היינו משום דסביר' להו ב"ח נדחין אלא אפילו ס"ל דב"ח אינן נדחין קאמרי דירעה משום דכיון דמכח קדושת אמו קאתי ואמו אינה ראויה לפסח שדינן ליה בתר אמו לגמרי וחשיב הולד גופיה כנקבה דעובר ירך אמו הוא ומש"ה לא מצי לסיועי ליה מרבנן ופריך עליה מר"ש דאמר הולד עצמו יקרב פסח דאי ס"ל ב"ח נדחין הן לו יהי דאית ליה לר"ש סברתייהו דרבנן דשדינן ליה בתר אמו אפי"ה הואיל ואידחי בהיותו במעי אמו אדחי נמי כשיצא לעולם אלא מוכרח דס"ל ב"ח אינן נדחין ואהא משני לר"ש לא קשיא וכו' ויש לי ראיה שאין עליה תשובה לדעת רבינו ז"ל מההיא דפרק אלו קדשים שכתבו לעיל דאמר שמואל ולד ב"מ למאי הלכתא ליקרב ואליבא דר"א אשר מבואר דלרבנן דר"א ולד ב"מ אינה קריבה והשתא לפי שיטת התוספות ז"ל פ"ק דזבחים וקדושין דס"ל דטעמייהו דרבנן משום דס"ל ב"ח נדחין קשה טובא שהרי בפרק שני שעירי אמרינן דרב דס"ל דב"ח אינן נדחין הוא משום דאמר מב"מ דקאמר קרא מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומם ירצו ור"י ס"ל דמיעט רחמנא בהם לומר בהם הוא דמרצו הא בעלמא לא מרצו אשר מבואר דלכ"ע בב"מ גלי קרא דאין ב"ח נדחין וכיון שכן תימה על עצמך איך אפשר לומר דלרבנן דר"א ולד ב"מ אינו ראוי ליקרב משום דב"ח נדחין הא בב"מ לכ"ע ב"ח אינן נדחין ואולם לפי שיטת רבינו ז"ל שכתבנו ניחא שפיר דטעמייהו דרבנן לאו משום דב"ח נדחין אלא משום דשדינן ליה בתר אמי' לגמרי זה הנראה אצלי ליישב דעת רבינו ז"ל:<br><b> ואולם </b> הא קשיא לי טובא לתירוץ שני שכתב מרן ליישב דברי רבינו דפסק גבי מי שאבד פסחו דהשני יקרב שלמים משום דס"ל דמתני' אתיא כמ"ד ב"ח אינן נדחין וכן נראה דעת רש"י שם בדנ"ח וכ"כ מוהר"י קורקוס בכ"י דכל אותה סוגיא לדעת רבינו אתיא כמ"ד ב"ח נדחין שהרי שם באותה סוגיא מייתינן עלה ברייתא דקתני הפסח שנמצא קודם שחיטה כו' רבי אליעזר אומר קודם חצות ירעה לאחר חצות יקרב וכפי דעת רבינו ז"ל על כרחך לומר דר"א גם כן ס"ל דב"ח נדחין והדבר תמוה דבפ' התערובות פרכינן לרבא דאמר השתא דאמור רבנן לא נקרב אי מקריב לא מרצי משום דס"ל ב"ח נדחין והרי שחוטין דלכ"ע נדחים ותנן ר"א אומר אם קירב הראש של אחד מהם יקרבו כולם ומשנינן ר"א כחנן המצרי ס"ל דלית ליה דחוין כלל אפילו בשחוטין דתניא חנן המצרי אומר אפילו דם בכוס כו' הרי בהדיא דלר"א לית ליה דחוי אפי' בשחוטין וא"כ היכי קאמר ר"א דירעה ובשלמא לדעת התו' ניחא שפיר דהכא כיון דדחיה בידים מודה ר"א דאפי' ב"ח נדחי' וכי לית ליה דחוין היכא דלא דחינהו בידים ודכות' היה ק' אצלי למה שהקשו התוס' פ"ק דקדושין ובתמורה דאדפריך בכריתות מר"ש דברייתא אמאי לא פריך מר"א דמתני' דאמר הולד עצמו יקרב עולה דמאי קושיא הא מר"א לא הוה מצי לאקשויי משום דלר"א שמעינן ליה בהדיא דלית ליה דחויין כלל כחנן המצרי וכי קאמר ר"א דב"ח נדחים היינו למאן דאית ליה דחויין אכן מר"ש ק"ל לתלמודא שפיר דלא שמעינן ליה בעלמא דלית ליה דחוין כלל: ושוב ראיתי להרב תי"ט ז"ל במס' תמורה שהגיה במקום רבי אליעזר ר' אלעזר והכריח הדבר יע"ש אכן לדברי רבי' ז"ל קשה טובא ממ"נ דאי גרסינן בההיא דפסחים ר' אליעזר ביו"ד קשה דר' אליעזר לית ליה דחוין כלל בתערובות ואי גרסינן ר' אלעזר ק' דרבי אלעזר אית ליה דב"ח אינן נדחין גבי מפריש נקבה לעולה וצ"ע: איברא דקושי' הלזו נראה דקשה בההיא דגרסינן בפ' ב' שעירי דפרכינן התם ורב ההוא בהם בעינייהו הוא דלא מרצו הא ע"י תערובות מרצו כדתנן ר"א אומר אם קרב ראש אחד מהם כו' ופרש"י ז"ל דרב כר"א ס"ל וכ"כ התוס' ז"ל שם לחד תירוצא והשתא קשה כיון דס"ל לרב כר"א ע"כ דס"ל כחנן המצרי דלית ליה דחוין כלל ואפי' שחוטין וא"כ היכי קאמר התם דרב סבר ב"ח אינן נדחין דמשמע הא שחוטין נדחי' כמ"ש רש"י שם הא לרב כיון דדריש לקרא כר"א ע"כ לית ליה דחוין כלל. והנראה אצלי ודאי דמ"ש התוס' ורש"י ז"ל דרב ס"ל כר"א לאו לגמרי קאמרי דס"ל לרב דאם קרב ראש אחד מהם יקרבו כולם דהא ודאי כיון דבשחוטין אית ליה דחוין אמרינן הואיל ואדחי אדחי אלא במאי דסבירא ליה לר"א דע"י תערובת מרצו ד"ת ומדאורייתא כל ע"י תערובות שרי להקריבן לכתחלה אלא דמדרבנן הוא דאמרו לא נקריב דמה"ט הוא דס"ל לר"א דאם קרב ראש אחד מהם יקרבו כולם משום דהו"ל ספק דרבנן ותלינן האיסור באותו הנקרב כבר וכמבואר שם בפרש"י ז"ל הוא דקאמר תלמוד' דס"ל לרב בהא כר"א דע"י תערובת מרצו ד"ת אמנם במאי דס"ל לרב דאם קרב ראש אחד מהם יקרבו כולן בהא ודאי לא ס"ל כותיה דכיון דאי אתי לאמלוכי ברישא אמרינן לא נקריב הואיל ואדחי אדחי דבשחוטין ס"ל לרב דיש דחוי ובהכי נתיישב אצלי מה שהקשה הרב לח"מ ז"ל בפ"ג מהל' שגגות דבפ' שני שעירי אוקימנא לרב דקרא דבם אתא לדר"א ורבי' דפסק כרב איך פסק בפ"ו מה' פהמ"ק כרבנן דאמרי' אפי' קרבו כולן חוץ מא' מהן יצא לבית השריפה יע"ש ולפי מ"ש לק"מ דרב גופיה ה"נ ס"ל בהא כרבנן מטעמא דיש דחוי בשחוטין וכמובן: ודע שהתוס' שם כתבו לחד תירוצא דרב אתי אפי' כרבנן דמתני' דאע"ג דפליגי רבנן עליה בברייתא רבנן דמתני' שרו מדאורייתא כדמשמע לישנא דמתני' דלא אסרי אלא אבר הנשאר אבל אותן שעלו לא ירדו ומדרבנן הוא דאסרי לכתחלה יע"ש והנראה ודאי דמה שהוצרכו לומר דרבנן דפליגי עליה בברייתא ס"ל דמדאורייתא נמי אסרי ופליגי ארבנן דמתניתין ולא לומר דרבנן דברייתא נמי ס"ל כרבנן דמתני' דמדאורייתא שרו הוא משום דבפ' התערובות דע"ו ע"ב אמרינן אלא טעמא דר"א מיעט רחמנא בם הא ע"י תערובת מרצו ורבנן מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומם ירצו כו' ורבנן בם בהם לא דרשי יע"ש והשתא אי רבנן דברייתא נמי ס"ל דמדאורייתא שרי מאי פריך ורבנן ואמאי הוצרך לשנויי בהם לא דרשי הא רבנן נמי דרשי הכי אלא דמדרבנן הוא דאסרי אלא מבואר דרבנן דברייתא ס"ל דמדאוריי' נמי ע"י תערובות אסור:<br><b> ואולם </b> ראיתי להריטב"א ז"ל שם בחידושיו שכתב דרבנן דברייתא ורבנן דמתני' חדא נינהו ובכולהו ס"ל דמדאורייתא שרו וחלק על דברי התוס' יע"ש והוא תימא איך אשתמיט מיניה סוגיא הלזו וצ"ע ודרך אגב ראיתי להרב צאן קדשים פ' התערובות דף ע"ד שהקשה שם אההיא דפרכינן התם לר"ן דאמר טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחד הותרו כולן ממתני' דקתני כל זבחים שנתערבו בחטאות המתות ימותו כולן ואמאי נימא דאיסורא מת כו' והקשה הרב הנז' דמאי קושיא דילמא טעמא דמתני' משום דס"ל ב"ח נדחין ומש"ה אינו ראוי להקרבה כדמשני לעיל יע"ש: ולדעתי לק"מ דאי טעמא דמתני' משום דב"ח נדחי' אכתי אמאי קתני ימותו כולן נימא דאיסורא מת והשאר ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמיו שלמים דאע"ג דב"ח נדחי' דמים מיהא לא נדחו ואף שרש"י ז"ל שם כתב והשאר יקרבו היינו למאי דקי"ל ב"ח אינן נדחי' אמנם לכשת"ל דמתני' אתיא כמ"ד ב"ח נדחי' אכתי לא מייתבא קושיא דרבא בהכי דהשאר מיהא ירעו עד שיסתאבו ואף לדעת ר"ח ז"ל שכתבו התוס' פ"ק דזבחים והריטב"א בפ"ק דקדושין דס"ל דכי אמרינן ב"ח נדחין דמים נמי נדחין נראה דלק"מ שלדעת ר"ח ע"כ מתני' דזבחים אתיא כמ"ד ב"ח אינן נדחין מדקתני סיפא נתערבו בכלאים וביוצא דופן כו' ירעו עד שיסתאבו וימכר ויביא בדמי היפה שבהם כו' ואי ס"ל ב"ח נדחי' אפילו דמים נמי נדחו וכ"כ הרב תי"ט ז"ל בפ"ט דפסחים מ"ח דלפי גירסת הרע"ב שם שהוא כדעת ר"ח ע"כ כוליה פרקי' דהתערובות דתנן יביא בדמי היפה שבהן כו' אתיא כמ"ד ב"ח אינן נדחים וזה פשוט ועיין בהרב משנה למלך בהלכות שגגות יע"ש ודו"ק. עוד הקשה אצלי לסברת רבינו ורש"י דס"ל דמתני' דפסח שנמצא אתיא כמ"ד ב"ח נדחי' מהא דפרכינן התם דצ"ו ע"ב לשמואל דאמר כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמי' וכל שבחטאת רועה בפסח רועה והרי אבודה בשעת הפרשה לרבנן דלרעיה אזלה כו' ואלו בפסח כו' קרב שלמים שמואל כר"א ס"ל דאמר אבודה למיתה אזלה והא כל אבודה לר' למיתה ואלו בפסח היכא דאבד קודם חצות ונמצאת קודם חצות רועה כו' והשתא אמאי לא משני דשמואל ס"ל כר"ש דאמר ב"ח אינן נדחי' ואפי' נמצא קודם חצות קרב שלמים אלא משמע כדעת התוס' דמתני' אתיא ככ"ע ומטעמא דדחיה בידים וצ"ע ועיין עוד בתוס' שם ע"ב ד"ה אלא שמואל כר"ש ס"ל שכתבו בתוך דבריהם ואע"ג דלר"ש אית ליה לקמן דב"ח אינן נדחי' וס"ל בפסח דמת אחר חצות קרב שלמים כו' וכתב הרב ח"ה וז"ל וכן הוא לקמן והיינו דמית בעליו אחר חצות אע"ג דקבעי חצות ב"ח אינן נדחי' לר"ש ומינה בנמצא אפילו קודם חצות קרב שלמים דאין ב"ח נדחי' א"ד יע"ש והדבר תמוה שהרי לדעת התוס' בנמצא קודם חצות ב"ח נדחין מטעמא דדחי' בידים כמ"ש שם בראש הסוגיא ונמצאו דבריהם סותרין וצ"ע: ודע שהתוס' בתמורה פ"ק דקדושין ובפסחים דצ"ח הקשו אההיא דאמרינן התם ש"מ דחוי מעיקרו הוי דחוי וש"מ יש דחוי בדמי' דלמאי אצריכו תרתי הא כל דחוי מעיקרו דחוי דמים הוא ותי' משם ר"י דמשכחת לה דחוי מעיקרו בקדוש קדושת הגוף כההיא דפ' התערובות דם שנתערב במים דאם יש בו מראה דם כשר ודייק עלה בגמרא אר"י ל"ש אלא שנפל מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון דחוי והילכך אפילו לבסוף רבה הדם ויש בו מראי' דם הוי דחוי ולהכי אצטריך תו לאשמועינן דאפי' בדמים יש דחוי יע"ש: וק"ל על רבינו ז"ל דבפ"ב מה' פסולי המוקדשין דין כ"ב פסק להא דר"י דדם לתוך מים ראשון ראשון בטל ואלו רבינו ז"ל בפט"ו מה' מעה"ק ובה' שגגות פסק דלא כר"י דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי והנראה דאע"ג דר"י אמרה אפי' בקבל הדם בכלי שיש בו מים משום דאיהו ס"ל דדחוי מעיקרו הוי דחוי רבי' ז"ל לא כתב דין זה אלא דוקא היכא שקיבל הדם בכוס כדינו ואח"כ נפל מדם כלי שרת לתוך המים דהו"ל נראה ונדחה אבל אם קבל את הדם בכלי שיש בו מים ה"נ ס"ל דכשר מטעמא דדחוי מעיקרו הוא הן אמת שאני תמה על דברי התוס' שכתבו דטעמא דר"י דאמר ראשון ראשון בטל ואפי' לבסוף רבה הדם פסול משום טעמא דדחוי שהרי בזבחים דל"ד מסקי' דקבל בכלי קדש ונתן לכלי חול לא חשיב דחוי לכ"ע מטעמא דכל שבידו לא הוי דחוי וא"כ ה"נ בידו לרבות עליו דם ואף למ"ש התוס' שם דכסהו הרוח ונתגלה לא חשיב בידו משום דאין מצוה לגלות משא"כ נתן בכלי חול ונשפך על הרצפה דמצוה לאוספו יע"ש ה"נ מצוה איכא לרבות כדי להכשיר הדם להזיה וצ"ע ומצאתי בתוספי הרא"ש ז"ל פ"ק דקדושין שכתב כתי' התוס' הלזו וכתב עוד וז"ל ומיהו קשה דאין זה חוזר ונראה דדחוי לעולם הוא כיון שהדם נופל על המים בתחלה דבעינן שיקבל הדם בכלי מצואר הבהמה כדתנן בזבחים נשפך מצואר הבהמה על הרצפה ואספו פסול ואפי' דבקיה לקומץ בקופסיה דמנא מבעיא לן בספ"ק דמנחות דדלמא הנחה כדרכו בעינן וליכא ה"נ כיון שהמים מפסיקין בין דם לכלי הנחה שלא כתקנה הוא א"ד יע"ש ועיין עוד בתוס' במתני' דהמפריש נקבה לפסחו ד"ה ויביא בדמיה שלמים שהקשו וא"ת ימכרנה כמות שהיא בלא מום כו' ואפי' ר"ש דאמר התם תמכר שלא במום מצי מודה הכא כדפרי' יע"ש וצ"ע דבהדיא אמרינן התם דף פ' רש"א לעולתו עושה תמורה לפסחו ולאשמו אין עושה תמורה שאין לך דבר שעושה תמורה אלא דרועה להסתאב יע"ש הרי דאפי' בפסח ס"ל לר"ש דתמכר שלא במום וצ"ע ויש ליישב דבריהם ז"ל בדוחק ודוק:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b>
+<b> שאבד פסחו כו' יקריב איזה מהן שירצה כו'.</b> עיין מה שהקשה מוהרי"ק ז"ל ומה שתי' הם דברים תמוהים וכבר תמה עליו הרב לח"מ ז"ל ובפ"ה מה' עבודת יוה"כ תי' הרב הנזכר לקושיית מוהר"י קורקוס ז"ל דס"ל לרבינו דשאני הכא דהוי חטאת דבאה לכפרה וחמירא ואפי' רבנן מודו דמצוה בראשון ואי פליגי רבנן עליה דר"י הוא משום דהוי פסח דלא בא לכפרה ותלמודא ה"ק כי היכי דקאמר ר"י התם גבי פסח דמצוה בראשון ס"ל לרב הכא דלכפרה קאתי דלכ"ע מצוה בראשון א"ד יע"ש וק"ל על תי' זה מדגרסי' פ"ד דתמורה אמר ר"ה אמר רב ה"מ שאם משך א' והקריבה שהשניה מתה לא נחלקו אלא בבא לימלך דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים כו' ואמרינן ליה תתכפר בשאינה אבודה ואבודה תמות ורבנן סברי עשו תקנתא בקדשים יע"ש והשתא לפי דעתו ז"ל דבחטאת כיון דלכפרה קא אתי ס"ל לרב דלכ"ע מצוה בראשון ואפי' לרבנן דר"י אם כן קשה דרבי' דס"ל דלא עשו תקנה בקדשים תיפוק ליה משום דמצוה בראשון ורבנן נמי אמאי אצטריכו לטעמא דעשו תקנה בקדשים ת"ל משום דמצוה בראשון ובשלמא אם נאמר דכי היכי דפליגי רבנן ור"י בפסח הכא נמי פליגי גבי חטאת איכא למימר שפיר דר' ורבנן דהתם ס"ל כרבנן דר"י אכן לדברי הלח"מ ז"ל קשה וכמו כן קשה מיניה לתי' מוהר"ק ז"ל ויש ליישב עם מ"ש התוס' ד"ה דר' וז"ל תימא למורי וכי מאבדין קדשים בידים כיון שבידנו לתקן ותי' כגון שיש ריוח בדבר כגון דאבודה כחושה ושאינה אבודה שמינה כו' יע"ש וא"כ איכא למימר שפיר דבהא לכ"ע לא אמרינן מצוה בראשון הן אמת דקשה לכאורה לפי דבריהם ז"ל מאי דפריך התם ולא עשו תקנה בקדשים והתניא יאכלהו שאם היתה אכילה מרובה אין אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שלא תהא נאכלת אכיל' גסה מאי לאו אפי' רבי לא רבנן והשתא אמאי לא מוקי לה אפי' כר' וע"כ ל"ק רבי דלא עשו תקנה אלא דוקא היכא דאיכא ריוח דשאינה אבודה שמינה כמ"ש ז"ל אבל התם דליכא ריוח אפי' רבינו מודה וי"ל דהתם נמי חשיבא ריוח אי אוכלין עמה חולין שתהא נאכלת על השבע כדרך שהמלכים אוכלין ודוק ועיין במ"ש מרן הכ"מ ז"ל פ"ה מה' עי"ה הלכה י"ד בד"ה שני שעירי שכתב בתוך דבריו וז"ל ומ"ש שיקרבו הראשונים נלמד מדין הפריש חטאתו אאבדה דפסולי המוקדשין יע"ש והן דברים תמוהים דהתם ה"ט משום דעשו תקנה בקדשים כדי שלא תהא אבודה מתה כמ"ש משא"כ גבי פר ושעיר של י"ה כיון דאין חטאת צבור מתה ה"נ דיכול להקריב איזה מהן שירצה ומהיותר תימה שבדיבור הסמוך לזה כתב וז"ל ומ"ש וכן אם שנמצאו כו' היינו כרב כו' דאמר מצוה בראשון יע"ש ולכן הנראה ודאי שדברים אלו אינם מדברי מרן ז"ל אלא איזה תלמיד כתבן וצ"ע ועיין בתשו' מוהר"ץ אשכנזי סימן מ"ו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>טמא </b>
+<b> מת שחל ז' שלו בי"ד כו' אין שוחטין עליו.</b> הקשה הרב לח"מ ז"ל לפי שיטת רבינו מההיא דגרסינן ריש פרק אלו דברים דס"ט ע"א דהשיב ר"ע ואמר הזאת טמא מת תוכיח שחל שביעי שלו להיות בשבת ובערב הפסח שהיא מצוה והוא משום שבות ואינו דוחה את השבת והשתא לדעת רבינו ז"ל מאי קושי' שאני הזאה דאינ' דוחה את השבת משום דאפי' אי עבדינן לי' הזאה לא מקיימי מצות ק"פ דאין שוחטין עליו אפי' אחר שטבל ומשום הכי אינה דוחה משא"כ הבאתו מחוץ לתחום וכל הני דמקיימא מצות ק"פ בהכי שפיר איכא למעבד ק"ו משחיט' וע"ש מה שתי' שלע"ד איכא למשדי ביה נרגא ושוב ראיתי למוהר"ח עשאל בס' סם חיי הנדפס מקרוב בלקוטיו שתמה עליו יע"ש ואשר אני אחזה לי ליישב הוא דהנה קו' הרב ז"ל ודאי אינה אלא לפי מאי דס"ד דרב' לומר דר"א ס"ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה"ה על טמא מת שחל ז' שלו בעה"פ אמנם למאי דמסיק רב' במסקנא דר"א ס"ל דשוחטין וזורקין על טמא שרץ והה"ד על טמא מת שחל שביעי שלו בעה"פ ע"כ מאי דהשיב ר"ע ואמר הזאה תוכיח כו' שהיא מצוה והוא משום שבות ואינה דוחה שבת היינו משום מצוה דאכילת פסחים דאע"ג דאכילה לא מעכבת מ"מ מצוה איכא ביה מקר' דאיש לפי אכלו כמ"ש רש"י ז"ל דאי משום מצות שחיטת ק"פ מה השיב ר"ע הזאה תוכיח כו' שאני הזאה דבלא"ה מצי למיעבד ק"פ דשוחטין וזורקין עליו ומש"ה אינה דוחה שבת ור"א גופיה איך קאמר ועליה אני דן שידחה שבת כיון דאיהו ס"ל דשוחטין וזורקין עליו הו"ל רשות ואיך דוחה שבת וזה פשוט לע"ד ומוכרח בגמ' ואם כן כיון דר"א סביר דשוחטין וזורקין עליו שפיר השיב ר"ע ואמר הזאה תוכיח שהיא מצוה דאכילת פסחים ואפ"ה אינה דוחה שבת אע"ג דאי עביד הזאה מקיימא מצות אכילת פסחים לסברת ר"א דשוחטין על טמא מת אלא מיהו קו' הרב ז"ל אכתי קיימא באנפין לפום מאי דס"ד דרבא דר"א ס"ל אין שוחטין על טמא מת שחל שביעי כו' דלפי דעת רבינו ז"ל אפי' אחר שטבל אין שוחטין וכדכתיב' ואף לזאת נראה ליישב ולומר דהנה מבואר מדברי רבי' ז"ל דדין זה דאין שוחטין על טמא מת אפי' אחר שטבל נפ"ל מקרא דויהי אנשים אשר היו טמאים דס"ל כרבי יצחק דאמר אותן אנשים טמאי מת מצוה היו שחל ז' שלהם בערב פסח כדאיתא בפרק האשה ד"פ וס"ל ז"ל דאי אחר שטבל שוחטין עליהן איך קאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא הול"ל להם שיטבלו ואח"כ ישחטו עליהם ועוד איך קאמר ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולים והלא כך היו יכולים לעשות ביום ההוא כמו למחר וכמו שהקשה הרב כ"מ ז"ל לשיטת הראב"ד ז"ל ומ"ש הראב"ד דלא שאלו אלא אחר זמן שחיטת כו' הא לא ס"ל לרבינו ז"ל ומכח זה הוצרך דגזירת הכתוב היא דאין שוחטין על טמא מת אפי' אחר שטבל משא"כ בטמא שרץ והשתא אתיא קרא כפשטי' ומרווח הכל לדעת רבינו ז"ל אמנם כל זה הוא לרבי יצחק דקאמר דאותן אנשים טמאי מת היו שחל ז' שלהם בערב הפסח אמנם לר"ע דס"ל בפרק הישן דכ"ה דאותן אנשים מישאל ואלצפן היו שנטמאו לנדב ואביהוא וא"כ לר"ע ע"כ אותן אנשים לא נטהרו בהזאת שלישי ושביעי כדי לעשות הפסח מאיזה סיבה שהית' להם וא"כ לר"ע מהך קרא דויהי אנשים ליכא למשמע דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה"ה על טמא מת משום דר"ע לא ס"ל שחל שביעי שלהם בעה"פ אלא שנשארו בטומאתן עדיין מאיזה סיבה שהי' להם ואם כן לא היו יכולין לעשות הפסח משום דבעי הזאה שלישי ושביעי אפי' שהה כמה ימים אחר טומאתו כמבואר ברבינו ז"ל פי"א מה' פרה אדומה ועיין בקידושין דס"ב ברש"י בד"ה ע"ש ואע"ג דר"ן קאמר בר"פ מי שהי' דצ"ג דר"ע ס"ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ כבר התוס' ז"ל תמהו על זה דמנ"ל הא לעיל אמר דמ"ד אין שוחטין סבר לה כר' יצחק וקדרש ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולין ואלו ר"ע בפרק הישן לית לי' דר' יצחק יע"ש שהניחו הדבר בתימא וכונתם ז"ל ודאי הוא כמ"ש דלר"ע אותן אנשים היו טמאין בערב הפסח ולא היו יכולין לאכול לערב משום דלא עשו הזאה שלישי וז' עדיין ומ"מ ע"כ אפי' ר"ע דס"ל דאין שוחטין ע"כ לאו מקר' דויהי אנשים נפקא אלא מקר' אחרינא נפ"ל ואנחנו לא נדע וכמ"ש התוס' ועוד אני אומר ליישב קושית התוס' ז"ל ע"פ מ"ש התוס' בפרק אלו דברים דס"ט ד"ה שוחטין וזורקין שהקשה שם דאי שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי כתב רחמנא טמא מת אינו עושה פסח פשיטא דהא כתיב איש לפי אכלו לערב דבעינן גברא דחזי לאכילה ותי' בשם רשב"א דאיצטרך לאשמועינן דחייב בפסח שני דלא נימא דמיפטר משום דשני תשלומין דראשון דחזי בראשון חזי בשני דלא חזי כו' ועוד תי' דאיצטרך למימר דציבור עבדי בטומאה כדרשת איש נדחה ואין צבור נדחה עכ"ל יע"ש. והנה תירוץ הראשון לא קיימא אלא בשנאמר דמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ ס"ל כרבי נתן דקאמר בדצ"ג דשני תשלומין דראשון ועיין בתוס' דצ"ג ד"ה אלא שכתבו כן בשם רשב"א אמנם לר' דס"ל התם דשני רגל בפ"ע הוא לא איצטרך לאשמועינן גם תי' הב' שתי' דאיצטרך למימר דאין צבור נדחה אינו אלא אי ס"ל כאביי דנפ"ל מהך קרא דאיש איש כי יהיה טמא דאין צבור נדחה אמנם להנך תנאי דנפ"ל דאין צבור נדחה ממשמעותא דמועדו דדרשי מועדו אפילו בשבת מועדו אפילו בטומאה כדאיתא בפרק כיצד צולין דף ע"ז וכמ"ש התוס' ז"ל בר"פ אלו דברים ד"ה מה מועדו יע"ש הך תי' נמי ליתא וא"כ איכא למימר שפיר דר"ע ס"ל כר' דשני רגל בפ"ע הוא וס"ל כהנך תנאי דדריש מועדו אפילו בטומאה וא"כ אפילו ס"ל כאביי דחוקא ליה מילתא לומר דקרא לא איצטרך אלא לדיוקא דצבור עבדי בטו' ומש"ה ס"ל דקרא דאיש כי יהיה טמא לנפש דאיצטרך לגופיה היכי דחל שביעי שלו בע"פ דאין שוחטין עליו בטומאה אע"ג דחזי לאורתא דהשתא קרא אתא לגופיה דאי לא איצטרך מאיש לפי אכלו נפקא כנ"ל נכון ליישב קו' התוס' ז"ל ואע"ג דתלמודא התם בד"פ קאמר דרב דאמר אין שוחטין על טמא שרץ ס"ל כר' יצחק היינו משום דר' יצחק קאמר בהדיא דאין שוחטין ואה"נ דאפילו כר"ע מצי סבר דאין שוחטין מטעמא דכתיבנא אלא משום דלא מפורש אי ר"ע ס"ל שוחטין או אין שוחטין מש"ה לא קאמר ס"ל כר"ע מיהו לר"ן דאמר דר"ע ס"ל דאין שוחטין איכא למימר כדכתיבנא. ואיך שהיה הדרן לדמעיקרא דכיון דלר"ע ס"ל דאותן אנשים טמאים מישאל ואלצפן היו שנשארו בטומאתן א"כ אע"ג דר"ע ס"ל דאין שוחטין על טמא מת כו' (היינו ע"כ מקרא אחרינא וא"כ נפ"ל מקרא דאיש כי יהיה טמא וכדכתיבנא) מ"מ ליכא למשמע מיניה דאין שוחטין על טמא מת אפילו טבל דאיכא למימר דקרא מיירי בשלא טבלו וקאמר דנדחה לפסח שני ומקרא דויהי אנשים דכתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום כו' ר"ע ס"ל דאותן אנשים נשארו בטומאתן ולא דריש ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולים לעשות וא"כ מנין לנו לומר דטמא מת שניא הוא מטמא שרץ דאין שוחטין עליו אפילו בטבל משא"כ בטמא שרץ כיון דמקראי לא מוכח מידי ודאי דאית לן למימר תרוייהו שוין ומש"ה שפיר השיב ר"ע הזאת טמא מת תוכיח שחל שביעי שלו בע"פ משום דר"ע לטעמיה דלית ליה דרשה דר' יצחק וכיון שכן אין לנו הכרח לומר דטמא מת אין שוחטין עליו אפילו בטבל אלא ס"ל דטמא מת בז' שלו הוי דינו כטמא שרץ דבטבל שוחטין עליו ומש"ה קאמר הזאה תוכיח ודוק:<br><b> אמנם </b> מאי דס"ל לרבינו ז"ל דבטמא מת אין שוחטין עליו הוא משום דדריש כר' יצחק דאמר ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולים לעשות וא"כ מינה נשמע בהדיא דאין שוחטין אפילו בטבל דאל"כ היו יכולים לעשות היום כמו למחר שאם יטבלו אפילו בו ביום יכולים לעשות ואי לא יטבלו גם למחר לא יכולים לעשות וכמו שהכריח מרן ז"ל ומש"ה הוכרח לומר דגזה"כ הוא בטמא מת כנ"ל ודוק שהוא חריף ונכון. אלא דקשה לפי זה ממ"ש רבינו בסמוך דין ז' דהטעם שהעמידו דבריהם במקום כרת בהזאה הוא מפני שביום שהוא אסור בהזאה אינו זמן הקרבן כו' וכפי מ"ש הרי לר"ע אפילו בחל ז' שלו בערב פסח שהוא יום י"ד והוא זמן הקרבן העמידו דבריהם במקום כרת ושמא דאה"נ לר"ע בכל גונא העמידו דבריהם במקום כרת ומה שהוצרך רבינו לטעם זה אינו אלא לרבא דאמר בס"פ האשה דערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם ואונן ומצורע בבית הפרס לא העמידו דבריהם אהא הוצרך לומר דה"ט דבהזאה לא העמידו ובמצורע וכל הני העמידו משום דאינו זמן הקרבן לפום מאי דקי"ל הלכתא כר"י. שוב ראיתי שכל מ"ש ליישב דעת רבינו אינו והעיקר כמ"ש הרב לח"מ ז"ל דמשאמרו בגמרא הזאה תוכיח שחל ז' שלו בשבת ובע"פ לאו ע"פ ממש קאמר אלא ביום י"ג שלמחר הוא ע"פ שכ"כ רבינו בפי' המשניות בפ' אלו דברים משנה ב' וז"ל רצה באומרו הזאה תוכיח וכמו כן אם יחול ז' שלו יום י"ג והיה יום שבת אין מזין עליו וישאר טמא ולא יקרב ק"פ ור"א סובר שמזין עליו בשבת כדי שלא יבטל עליו ק"פ כי אם ישאר למחרתו שהוא יום י"ד והוזה וטבל אסור להקריב ק"פ כמו שיתבאר עכ"ל. הנה בהדיא כמ"ש הלח"מ ז"ל אלא שדבריו תמוהים שהרי לפי מאי דמסיק רבא ר"א ס"ל דשוחטין וזורקין על טמא מת שחל ז' שלו בע"פ וא"כ איך כתב דלר"א מזין עליו ביום י"ג כי אם ישאר למחר כו' אסור להקריב ק"פ. ויש ליישב דס"ל דמשאמרו בגמ' דר"א ס"ל דשוחטין וזורקין כו' אינו אלא למאי דאגמירה ר"א דהזאה אינה דוחה שבת אבל לפום מאי דקאמר דר"א גמרי' איתעקר מיני' ומ"ש דן ק"ו דהיינו לומר דשכח תלמודו ג"כ ממה שהי' אומר דשוחטין וזורקין על ט"מ שחל ז' שלו בע"פ ומש"ה דן ר"א שידחה שבת ביום י"ג משום שאם ישאר למחר כו' כמ"ש רבינו אלא דאכתי קשה דמה השיב ר"ע הזאה תוכיח כו' וקאמר בגמ' דר"א גמריה איתעקר מיני' ואתא ר"ע לאדכורי' ומאי דלא קאמר לי' בהדיא משום אורח ארעא ואמרינן בברייתא דא"ל ר"ע אל תכפירני כו' כך מקובלני ממך הזאה שבות ואינה דוחה שבת הא כיון דאגמרי' ר"א דאינה דוחה שבת ע"כ היינו טעמא משום דס"ל דשוחטין וזורקין כו' כדמסיק בגמ' א"כ מאי הזאה תוכיח דקאמר שאני הזאה דמש"ה אם חל יום י"ג בשבת אינה דוחה משום דיכול להזות למחר לפי סברת ר"א דאגמריה לר"ע אלא ע"כ כדכתיבנא לעיל וצ"ע. ותו קשה לפי דעת רבינו ז"ל דמאי דגמרי' ר"א לר"ע דהזאה דפסח אינה דוחה שבת היינו בחל י"ג בשבת א"כ מאי פריך בגמ' ולר"א ניעבר' דהא אמר ר"א מכשירי מצוה דוחין את השבת ומאי קושיא נימא דכי אמר ר"א דמכשירי מצוה דוחין את השבת היינו דוקא כגון העברת אזמל בשבת ושופר וכל הני דבשעת דחייתן היא זמן מצותן משא"כ הכא דבשעת דחייתו אינו זמן מצותו דאינו זמן הקרבן ביום י"ג וכמו שנתן טעם זה רבינו ז"ל למאי דהעמידו דבריהם במקום כרת בהזאה ביום י"ג ועוד קשה טובא מה שהקשה מוהר"ח עשאל ז"ל בספרו הנדפס מחדש דא"כ מה השיב ר"ע ואמר הזאה תוכיח כו' שאני הזאה דאין לו חיוב כרת בו ביום אלא למחר ומש"ה העמידו דבריהם במקום כרת אבל הנך דמתני' דישנו להם חיוב כרת בו ביום ראוי הוא שידחה אותה שבת מק"ו דשחיטה יע"ש שהניחה בצ"ע:<br><b> ולע"ד </b> נראה ליישב עם מ"ש התוס' בדף ס"ח ד"ה ומה שחיטה שהקשה משם ר"י תימה מאי קושיא הוא זה שאני הני משום דאפשר לעשות מע"ש ור"א גופי' אית ליה זה החילוק כו' משא"כ בשחיטה ותירצו בשם ר"י דודאי לר"א לא פריך הא קרא כו' והא דקאמר הכא ק"ו לדבריהם דרבנן קאמר כלומר אע"ג דאפשר לעשותן מערב שבת כיון דליכא אלא שבות בעלמא יותר יש להתירן משחיטה עצמה דהיא מלאכה גמורה אע"ג דא"א מבערב עכ"ל יע"ש. נמצא לפ"ז דבהזאה איכא חד לטיבותא דדמי לשחיטה דא"א לעשותה מע"ש וחדא לריעותא דאינו זמן הקרבן ובכל הני דמתני' איכא חדא לטיבותא דהוא זמן הקרבן כשחיטה וחדא לריעותא דאפשר לעשותן מע"ש ועל זה השיב ר"ט דלפי דברי ר"א דעביד ק"ו משחיטה שהיא מלאכה גמורה לכל הני דמתני' אע"ג דלא דמי לשחיטה שא"א לעשות' מע"ש כיון שהוא משום שבות בעלמא מהזאה דאינה דוחה שבת והתם נמי נעביד ק"ו משחיטה שהיא מלאכה גמורה אע"פ שהוא זמן הקרבן להזאה שהיא משום שבות אפילו שאינו זמן הקרבן כי היכי דעביד ק"ו משחיטה שהיא מלאכה גמורה וא"א לעשות' מע"ש לכל הני דמתני' אף על גב דאפשר לעשותן מערב שבת כיון שהיא משום שבות בעלמא דתרוייהו איכא בהו חדא לטיבותא וחדא לריעותא ושוין הם בהדרגה אחת כנ"ל ודוק. שוב ראיתי שדין זה שכתב רבינו דט"מ אפילו טבל אין שוחטין עליו במחלוקת היא שנויה בירושלמי פרק אלו דברים הלכה ג' דאמרינן התם אמר ר"ע כו' ומצוה להזות תיפתר שחל ז' שלו להיות בי"ד שחל להיות בשבת שאלו חול היה היו מזין עליו ואח"כ בא ושוחט לו את פסחו והוא נכנס ואוכלו בערב מכיון שהוא שבת ואינו מזה עליו נמצא מתעכב מן המצות אמר רב אושעיה תיפתר שחל יום הז' שלו בי"ג שחל בשבת שאילו חול היה היו מזין עליו ולמחר בא ושוחט לו את פסחו שהוא נכנס ואוכלו בערב מכיון שהוא שבת אין מזין עליו ונמצא מתעכב מן המצות ע"כ. הנה מבואר מירושלמי הלזו דלסתם ירושלמי ט"מ שחל שביעי שלו בע"פ שוחטין עליו אחר שטבל ולרב אושעיא אין שוחטין אפילו טבל ומש"ה קאמר תיפתר שחל שביעי שלו בי"ג כו' ורבינו ז"ל פסק כרב אושעיא משום דס"ל דר' יצחק דקאמר דאותן אנשים טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן בע"פ ס"ל כותיה ותלמודא דידן קאמר דרב נמי קאי כותיה ומיהו לסתם ירושלמי דס"ל דשוחטין עליו אחר שטבל כדכתיבנא לעיל אע"ג דר"ע ס"ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ היינו מקרא אחרינא וטמא מת וטמא שרץ תרוייהו שוין הם וס"ל נמי דבכל גונא העמידו דבריהם במקום כרת אע"ג שהוא זמן הקרבן כדכתיבנא. ומרן כ"מ ז"ל כתב שדעת רבינו ז"ל דהלכה כרב יהודה אמר רב דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ משום דרב רבן של בני הגולה הוא ויש לגמגם על דבריו ז"ל שכתב בפ"ה דין ג' ד"ה מי שהיה בדרך רחוקה לא הורצה וחייב בפסח שני שם פלוגתא דר"ן ורב ששת ופסק כרב ששת משום דהלכתא כותיה באיסורי ע"כ דלמה צריך משום ה"ט ת"ל כיון שרבינו ז"ל פסק כמ"ד דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ובגמ' אמרינן בר"פ מי שהיה דר"ן דקאמר הורצה ס"ל כמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ א"כ איך הו"מ למיפסק כר"ן ודוק. ועל דברי התוס' בפ' אלו דברים שכתבנו לעיל קל"ט דנהי דלמאי דהקשו דאמאי כתב רחמנא טמא כו' תי' שפיר משם רשב"א דאיצטרך שפיר לאשמועינן דחייב בפסח שני מ"מ אכתי תקשי להו למאן דס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה"ה על טמא מת ע"כ ס"ל דאותן אנשים היו טמאים בעה"פ ולא היו יכולין לאכול לערב דאי לא תיפשוט מינה דאין שוחטין וכיון שכן קשה איך הוו קאמרי למה נגרע לבלתי הקריב כו' ומשה רבינו איך היה מספקא ליה מילתא דקאמר להו עמדו ואשמעה הא בפסח מצרים כתיב איש לפי אכלו וצ"ע כעת. ואכתי יש לנו לדעת דכיון דטמא מת אפילו טבל אין שוחטין עליו מנין לנו לומר דבטמא שרץ שוחטין עליו בשטבל ולומר שנשתנה דינו מדין טמא מת. וראיתי להרא"ם בפ' בהעלותך ד"ה למה נגרע שכתב וז"ל וא"נ היא גופיה מהכא נפקא מריבוי טמא לנפש טמא מת דוקא הוא נדחה ולא בטומאה אחרת יע"ש. ולע"ד יש לתמוה עליו דכפי דבריו דמתיבת לנפש נפקא לן מסוגיא דפרק אלו דברים דס"ז דפריך ר"ל לר"י דאמר דפסח דחי טומאה מקרא דאיש נדחה ואין צבור נדחין דאימא איש נדחה לפ"ש צבור לית ליה תקנתא וקאמר אביי לעולם מקרא קמא א"כ נכתב רחמנא איש איש כי יהיה טמא וכ"ת כו' לנפש דכתב רחמנא ל"ל אלא ה"ק איש נדחה לפ"ש ואין צבור נדחה אלא עבדי בטומאה וכי עבדי צבור בטומאה בטמא מת אבל שאר טומאות לא ע"כ והשתא לפי דברי הרא"ם אכתי תקשי דנימא איש נדחה לפ"ש צבור ל"ל תקנתא ולנפש איצטרך לומר לך דדוקא בטמא לנפש נדחה אפילו בטבל בז' שלו ולא טומאה אחרת כמ"ש הרא"ם וליכא למימר דאביי ס"ל כעולא דשוחטין וזורקין על ט"ש וה"ה על ט"מ ולדידי' קרא דאיש כי יהיה טמא מיירי בשאינו יכול לאכול לערב ומש"ה קאמר דלנפש דכתב רחמנא ל"ל דהא ליתא מתרי אנפי חדא דכיון דהא דאמר רב אין שוחטין וזורקין על ט"ש תנאי ס"ל הכי ור' יצחק נמי הכי ס"ל עיין בתוס' ריש פרק מי שהיה טמא ד"ה אלו פטורים א"כ תקשי לי' לאביי דלהנהו תנאי ור' יצחק דס"ל אין שוחטין על ט"מ בז' שלו אפילו טבל מתיבת לנפש פסח דדחי טומאה מנ"ל וכעין זה הקשו התוס' שם ד"ה אלא אמר ר"ל וז"ל תימא לרשב"א ז"ל הניחא לר"י אלא לר"ש דאמר לקמן להכי כתב רחמנא כו' לפי שחלוקים אשילוח מחנות פסח דדחי טומאה מנ"ל יע"ש שהניחו הדבר בתימה. הן אמת שקו' זו שהקשו התוס' אחר ההשקפה נראה דלא קשה מידי ויש לתמוה על תמיהתם ז"ל שהרי כתבו לעיל בד"ה מודו דבשמעתין משמע דהלל לא דריש ממשמעות דמועדו אלא מג"ש ובפ' כיצד צולין דדריש ליה ממשמעות דמועדו וכתבו דע"כ תנאי היא ופליגי. וא"כ מעתה מאי ק"ל הכי שהרי תלמודא מאי דפריך הכא פסח דדחי טומאה מנ"ל אינו אלא להלל דלא דריש ליה ממשמעות דמועדו דאילו לאידך תנא דריש פ' כיצד צולין הא נפ"ל ממשמעות דמועדו וזה מבואר בדברי רש"י ז"ל ד"ה דדחו שכתב וז"ל הואיל ומועדו לא משמע להו יע"ש וא"כ שפיר תי' ר"ל דנפ"ל מקרא דושלחו דס"ל כר"י ולר"ש ליכא לאקשויי פסח דדחי טומאה מנ"ל דאיכא לתרוצי דנפקא ליה ממשמעות דמועדו כתנא דפרק כיצד צולין וא"כ כפי זה ודאי לדברי הרא"ם מתרצא היא קושיין דהכא דאיכא למימר דלר' יצחק ואידך תנאי ס"ל דפסח דחי טומאה ממשמעות דמועדו ולא נפ"ל מיתורא דלנפש משום דלנפש איצטרך לומר דט"מ נדחה אפילו טבל ואין שאר טמאים נדחין ואדרבא דברי התוס' צ"ע כדכתיבנא. אך אכתי קשה דא"כ מנ"ל דטומאת זיבה וכל הני צבור לא עבדי בטומאה מיתורא דלנפש אימא דלנפש איצטרך לומר דט"מ נדחה ואין טומאה אחרת נדחית אבל צבור עבדי בטומאה אפילו בטומאת זיבה וא"נ דכיון דדרשינן ליה לומר דשאר טומאות לא עבדי צבור בטומאה הא מנ"ל ואיך נפ"ל תרוייהו וליכא למימר דלרב דס"ל אין שוחטין וזורקין ס"ל דצבור עבדי בטומאת זיבה דהא ליתא שהרי משמע דהלכתא פסיקתא היא וסתם מתני' היא פרק מי שהיה טמא ותו דרב גופיה קאמר בהדיא בד"פ דצבור לא עבדי בטומאת זיבה וצ"ע. ולכן נ"ל דנפ"ל מקרא דויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם מדהו"ל למיכתב סתמא אשר היו טמאים ומה בא ללמדנו אם היו טמאים לנפש אדם או מטומאה אחרת אלא ודאי מש"ה כתביה לומר לך דדוקא משום דהיו טמאים לנפש אדם הוא דלא יכלו לעשות הפסח הא אם היו טמאים מטומאה אחרת הוה פשיטא להו שהיו יכולין לעשות כשהיו טובלין משום דשוחטין וזורקין על טבו"י כנ"ל ועיין בס' עץ החיים למו' הרב המופלא בלשונות הרמב"ם ד"ה ע"ד מה שהק' לס' רבינו ז"ל מההיא דפרק מי שהיה טמא דצ"ג ולק"מ ואישתמיט מיניה סוגיא דפרק אלו דברים דקאמר בהדיא דלמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ ה"ה על טמא שחל ז' שלו בע"פ דשוחטין עליו אפילו קודם טבילה יע"ש ועיין בחידושי הריטב"א סוכה דכ"ה ובס' מחנה אפרים. ודע שזה שכתבנו לעיל ליישב דעת רבינו ז"ל אע"ג שלדעת רבינו ז"ל לא ניתן ליאמר תי' זה מכח מ"ש בפיה"מ וא"נ ממ"ש דטעמא דהזאה אינה דוחה שבת הוא משום דאינו זמן הקרבן מ"מ תירוץ זה ניתן ליאמר שפיר לדעת הרע"ב שבפרק אלו דברים מ"א כתב וז"ל הזאה תוכיח שהיא מצוה בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ע"פ שאם לא יזה לא יעשו פסחו כו' משמע מדבריו דלא ס"ל כדעת רבינו מדלא כתב דמיירי דחל י"ג שלו בע"פ כמ"ש רבינו ז"ל בפיה"מ ואלו בפ"ח מהלכות פי' כדעת רבינו ז"ל שכתב וז"ל שוחטין עליו ואע"פ שלא העריב שמשו והוא שטבל בשעת שחיטה דהא חזי למיכל לאורתא דדוקא טמא מת שחל שביעי שלו להיות בי"ד נדחה לפסח שני אע"ג דחזי לאורתא דכתיב ויהי אנשים כו' ביום ההוא אין יכולים לעשות הא לערב יכולים לאכול בפסח ונדחו לפסח שני כו' ע"כ הנה מבואר מדבריו דס"ל כדעת רבינו דט"מ אפי' טבל אין שוחטין עליו וכבר נתקשה בזה הרב תי"ט וכתב שחזר בו ממ"ש פרק א"ד אמנם ע"פ מ"ש אתו דברי הרע"ב כהוגן שבפרק א"ד דקאי התם לס' ר"ע כתב הדברים כפשטן בחל ז' שלו בי"ד משום דלר"ע לית לי' ההיא דרשא דביום ההוא אין יכולין לעשות וכדכתיבנא אמנם בפ"ח דקאי לענין הלכתא כתב דבטמא מת אין שוחטין עליו אפי' טבל משום דקי"ל כר' יצחק דדריש ביום ההוא אין יכולין לעשות וכמ"ש שם בהדיא זה נראה לי נכון לדעת הרע"ב ולדעת הרע"ב ז"ל טעמא דהזאה אינה דוחה שבת לאו היינו משום דאינו זמן הקרבן כמ"ש רבינו אלא מטעמא אחרינא כמ"ש הראב"ד ז"ל וכל המפרשים ז"ל וראיתי למוהר"ם גלאנטי ז"ל בס' קרבן חגיגה די"א ע"א שהקשה על רבינו ז"ל מסוגיא דזבחים דכ"ב דפריך התם בגמ' מאי קסברי זקני דרוס אי קסברי אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי לא עבדי צבור בטומאה הא כל שביחיד נדחה צבור עבדי בטומאה אלא קסברי שוחטין וזורקין על טמא שרץ ע"כ הנה מסוגיא זו מבואר דלמ"ד אין שוחטין וזורקין על ט"ש צבור עושים בטומאה אם ירצו וכיון שרבינו ז"ל פסק כמאן דאמר דאין שוחטין וזורקין על ט"ש בהיותו טמא איך פסק בפ"ד מהלכות ביאת המקדש דין י"ב דטמא שרץ וכיוצא בהם לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה שלא נדחית אלא טומאת המת בלבד ותי' הוא ז"ל וז"ל אך נראה לע"ד חדא מתרתי או שנאמר האי ט"ש שהוזכר בזבחים אינו כטמא שרץ הנזכר בפלוגתא דרב ועולא דט"ש הנזכר כאן היינו שטבל ונקרא טמא כיון שצריך הערב שמש עדיין בטומאתו וכונת השמועה כאן דאם נאמר דאין שוחטין וזורקין על ט"ש אפי' שיטבול כיון שאינו ראוי לאכילה בשעת שחיטה אם כן כשיהיו הצבור ככה יעשו בטומאה ולזה אמר דס"ל דשוחטין וזורקין על ט"ש שטבל ולהכי לא יעשו הצבור בטומאת שרץ אלא יעשוהו ע"י טהורין עכ"ל יע"ש: ולע"ד אחרי המחיל' הך תי' ליתא כלל ואשתמיט מיניה סוגיא דפרק אלו דברים שמשם בארה דאפי' למ"ד דשוחטין וזורקין על ט"ש שטבל צבור עבדי בטומאה כיון שאינן שוחטין עליו קודם שטבל קרינן ביה איש נדחה ואין צבור נדחין מדאמרינן התם אמר רב' קסבר ר"א אין שוחטין וזורקין על ט"ש וכל שביחיד נדחה כו' טומאה דאי כוליה צבורא טמאין נינהו ולא מדינן עלייהו יחיד נמי פטור והשתא כפי דברי הרב ז"ל צ"ל נמי דמ"ש הכא קסבר ר"א אין שוחטין על ט"ש היינו לומר דאין שוחטין עליו אפי' שיטבלו ומש"ה צבור עבדי בטומאה ומ"ש בגמ' יחיד נמי פטור ר"ל דלא רמי חיובא עליו להזות כשחל שביעי שלו ביום י"ג או בשהיה ט"ש מקודם כדי שיעש' פסחו לפי שיטת' ז"ל כיון שהצבור עושים בטומאה אם ירצו דאילו בט"מ שחל ז' שלו בי"ד או בט"ש שנטמא ביום י"ד לא שייך לומר שפטור כיון שאפי' יטבול או יזו עליו אין שוחטין עליו מאי חיובא הוה שייך בהו וכיון שכן קשה דא"כ מאי פריך שם מתיבי יכול לא יהא ענוש כרת אלא שתי' טהור ערל וט"ש ושאר כל הטמאין מנין ת"ל והאיש מדקא מיהדר אטמא שרץ קסבר אין שוחטין וזורקין על ט"ש למ"ל לאהדורי עלה היינו טהור אלמא אע"ג דלא חזי חיובא עליה רמייא ואע"ג דליתיה בציבור איתיה ביחיד והשתא לפי דעת הרב ז"ל דמאן דס"ל דשוחטין על ט"ש אחר שטבל צבור אינם עושים בטומאה מאי פריך נימא דהך ברייתא ס"ל דאין שוחטין על ט"ש קודם שיטבול ולאחר שיטבול שוחטין עליה דהשתא איתיה בצבור דאינם עושים בטומאה ומשו"ה רמי חיובא עליה דוקא דהשתא ל"ק דלמ"ל לאהדורי עליה היינו טהור דהו"א דדוקא טהור שיכול לעשות בשעת שחיטה ענוש כרת אבל ט"ש כיון שאין שוחטין עליו קודם שיטבול ולא חזי הו"א דאינו ענוש כרת קמ"ל קרא דוהאיש דחייב כרת כיון שבידו לתקן ולטבול דומיא דערל דאצטריך לאהדורי עליו מה"ט וברייתא נמי הכי מוכח' דאי ס"ל דאין שוחטין עליו אפי' אחר טבילה איך קאמר דט"ש ענוש כרת ולומר דט"ש דברייתא היינו בשהיה ט"ש מאז ומקדם אבל אם נטמא בשרץ בו ביום ה"נ דאינו ענוש כרת ומשום דאין שוחטין עליו אפי' טבל זה ודאי הוא דוחק גדול ואדרבא טפי ניחא לומר דס"ל דשוחטין עליו אחר שטבל דהשתא אתא ברייתא כפשטיה וכיון שכן מאי מקשה בגמ' והיכי מוכח מינה דאע"ג דליתיה בצבור איתיה ביחיד אמנם ר"א ס"ל דאין שוחטין אפי' טבל ומשום הכי לא רמי חיובא עליה כיון שהצבור עושים בטומאה לפי דעת הרב ז"ל אלא ודאי מוכח בהדיא מהך סוגיא דמ"ש אין שוחטין וזורקין על ט"ש היינו בט"ש הנזכר בפלוגתא דרב ועולא ואפי"ה קאמר דהצבור עושים בטומאה: גם מה שתי' עוד דהכא מדינא דאורייתא קאמר ומ"ש רב דאין שוחטין על ט"ש אם לא יטבול הוא מדרבנן שמא יפשע אבל מדינא דאורייתא אי ס"ל דשוחטין וזורקין על ט"ש היינו אפי' קודם שיטבול דמדאורייתא ליכא למגזר שמא יפשע ואי ס"ל דאין שוחטין וזורקין על ט"ש היינו אפי' אחר שיטבול וע"ז הוא דאמרינן בזבחים דאי ס"ל כמאן דאמר אין שוחטין וזורקין על ט"ש מדאורייתא אם כן הי' לנו להתיר בשיהיו הצבור ט"ש שיעשו בטומאה ומסיק דס"ל כמ"ד שוחטין מדאורייתא אפי' קודם טבילה ולהכי לא הותר בצבור כו' יע"ש הם דברים תמוהים שהרי בפרק האשה מסיק דרב דאמר אין שוחטין וזורקין על ט"ש מדאורייתא הוא דאמר ואפ"ה ס"ל דשוחטין וזורקין על טבול יום ולעיקר קושיתו היה אפשר לצדד ולומר דרבינו ז"ל פסק כעולא וס"ל דאפי' עולא מודה דמדרבנן אין שוחטין גזירה שמא יפשע כי היכי דגזרו במחוסר כפורים ועיין בספר קרית ספר ודוק:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כשם </b>
+<b> שמילת בניו ועבדיו מעכבתו כו' כיצד קנה עבד כו' או שהיה לו בן כו' כגון שחלצתו חמה כו' וכגון שכאבה עינו כו' או שהיה טומטום כו'.</b> זה מבואר בפרק הערל דע"א ע"ד ועוד משני התם רבא אמר כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים ורב שרביא אמר כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור כו' יע"ש ולא ידעתי למה השמיט אותם רבינו ודע דמסוגיא זו מבואר דהא דמילת זכריו ועבדיו מעכבת ה"ד היכא דיכול למולו אבל היכא דלא אפשר למולו אינו מעכב וכ"כ התוס' שם דף ע"ג ד"ה משום וז"ל ותימא וכי במזיד היו נמנעים ואי משום מילת זכריו שהיו מעכבים כו' הא כיון דלא אפשר לא היתה מעכבת כו' יע"ש: ואולם מדברי התוס' פ"ק דקדושין דף ל"ו ע"ב נראה שחולקים אמ"ש ביבמות וזה ממ"ש שם בד"ה הואיל וז"ל עוד י"ל דס"ל כי האי תנא דאמר דביאה הכתוב בתפילין משמע עשה מצוה זו כו' וכן משמע ביאה הכתוב גבי פסח וא"ת אם כן למה לא עשו כי אם פסח אחד י"ל לפי שהיו רובן ערלים וכתיב כל ערל לא יאכל בו כו' יע"ש ומ"ש לפי שהיו רובן ערלים הדברים כפשטן שהיו הם ערלים אין להם מובן כלל שהרי יוצאי מצרים כולן נמולין היו כשיצאו ממצרים וכשנגזרה עליהם גזיר' שימותו במדבר לא מתו כולן בשנה אחד אלא ט"ו אלף בכל שנה ושנה כמ"ש רז"ל ואם כן הי"ל לעשות הק"פ ואי כונתן על אותן שנולדו במדבר הרי לא נתחייבו במצות ק"פ עד היותם מבן י"ג שנה אלא ודאי שכונתם ז"ל לומר שהיו רובן ערלים על מילת זכריו דקי"ל דמילת זכריו מעכבת והדבר תמוה שמלבד שהם סותרים למ"ש ביבמות ק"ט דמה יענו לההיא דחלצתו חמה דמוכח בהדיא דכל דלא אפשר אינו מעכב ומהתימא על מוהרימ"ט ז"ל שפירש כן דברי התוס' כמ"ש והביא הא דפרק הערל דקי"ל דמילת זכריו מעכבת ולא שת לבו לדברי התוס' שם סמוך ונראה ועיין בהרב ח"ה ז"ל שם ביבמות ד"ה הנז' שתמה על הרא"ם ז"ל שכתב בס' בהעלותך ד"ה ולמה דפסח שהקריבו ישראל במדבר בשנ' השנית הי' על פי הדבור ולפיכך הותר להם לאכול הפסח אף על פי שבניהם שנולדו להם משיצאו ממצרים ערלים היו ומילת זכריו מעכבת כו' יע"ש דמ"ש מחלצתו חמה דאין סברא לחלק בין א"א לו למול משום חלצתו חמה ובין א"א למול משום דלא נשיב רוח צפונית כמ"ש התוספות ואולי שנעלם ממנו דברי התוספות א"ד יע"ש ואני אומר כי לא על הרא"ם ז"ל תלונתו שדברי הרא"ם ז"ל הן הן דברי התוס' דקדושין וכמ"ש הרא"ם בס"ד והנראה שנעלם ממנו דברי התוס' הללו גם הרמב"ן ז"ל בחיד' יבמות כתב כדברי התוספות דקדושין דמילת זכריו היתה מעכבת בהן וכ"כ רד"ק ורלב"ג ביהושע סי' ע"ש והוא מן התימא מה יענו לההיא דחלצתו חמה ולפי חומר הנושא נ"ל ליישב בדוחק דס"ל ז"ל דהא דאמרינן דמילת זכריו אינו מעכב היכי דלא אפשר למולו ה"ד לענין שחיטת הפסח דאע"ג דמילת זכריו מעכב מלשחוט את הפסח היכי דלא אפשר למולו בשעת שחיטה אינו מעכב ויכול לשוחטו כיון דבשעת אכילה ראוי למולו דומיא דחלצתו חמה וכן הא דכאיב ליה עינא וכל הני דאמרינן וכיוצא איכא למימר דכיון דבשעת שחיטה אינו יכול למולו אינו מעכב מלשחוט את הפסח הואיל ואפשר שיתרפא אחר שחיטת הפסח או שיצא מבית האסורים או שיקרע הטומטום ויכול למולו בשעת אכילה אמנם היכא דודאי אינו יכול למולו לא בשעת שחיטה ולא בשעת אכילה ה"נ דמעכב ומש"ה כתבו דבמדבר כיון שהיו נזופין כל אותן מ' שנה ולא היו ראוים למולם לא בשעת שחיטה ולא בשעת אכילה היתה מעכבת בהן כן נראה לי ליישב בדוחק: ואולם הא ק"ל מהא דגרסינן בפסחים דצ"ב אמר רבא ערל הזאה ואזמל העמידו דבריהם במקום כרת אזמל דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך ר"ה כך אין מביאין אותו דרך גגות כו' ופרש"י שם וז"ל דרך חצרות אע"ג דרשויות דרבנן נינהו וידחה פסחו שאם יש לו זכר למולו מעכבו דתני' מילת זכריו ועבדיו מעכבין את הפסח כו' יע"ש והשתא ק' דכיון דקי"ל דכל דלא אפשר למולו אין מילת זכריו מעכבת א"כ ה"נ כיון דלא אפשר למולו מכח איסורא דרביע עילויה שאינו יכול להביא את האזמל דרך חצירות אין מילת זכריו מעכבת ויכול לשחוט את הפסח וליכא למימר דהכא שאני דכיון דמדאורייתא יכול למולו שהרי יכול להביאו דרך חצרות שפיר קרינן ביה ומלתה אותו אז יאכל בו ד"ת ומש"ה מילת זכריו מעכבת דהא ליתא שהרי בריית' קתני כשם שאין מביאין דרך ר"ה כו' אע"ג דבר"ה מדאוריית' אינו יכול למולו ומשמע דאכולה מילתא קאמר דאין מביאין וידחה פסחו שהרי לפרש"י ז"ל ברייתא בפסח קאי ועלה קתני כשם שאין מביאין כו' גם ליל"מ דהא דאמרי' דכל דלא אפשר למולו אינו מעכב ה"ד היכא דמצד התינוק עצמו אינו יכול למולו כגון חלצתו חמה וכיוצא משא"כ הכא דהתינוק מצד עצמו בר מימהל הוא אלא דאיסורא הוא דרביע עילויה שהרי רבא גופיה קאמר פרק הערל דהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים יכול לשחוט אע"ג דהעיכוב בא מצד האב ותינוק גופיה בר מימהל הוא ושמא י"ל דהכא שאני דכיון דהיה יכול להביא האזמל מע"ש שפיר קרינן ביה יכול למולו ומילת זכריו מעכבתו וכיון שכן זכינו לדין דהא דאמרינן דאי כאיב ליה עינא יכול לשוחטו היינו דוקא היכא דכאיב ליה עינא קודם ערב הפסח דלא איחזי למילה כלל אבל אי כאיב ליה עינא בע"פ כיון שהיה יכול למולו מצפרא אע"ג דכאיב ליה עינא בתר הכי מעכבתו מלשחוט ודו"ק:<br><b> ודע </b> שזה שכתב הרא"ם דעשיית הפסח בשנה השנית היה על פי הדבור ולפיכך הותר להם לאכול אע"פ שבניהם שנולדו משיצאו ממצרים היו ערלים ק"ל טובא שדבריו ז"ל הן הפך דברי התוס' דקידושין שהרי כתבו ז"ל דמה שלא עשו כי אם פסח אחד היינו משום דרובן ערלים וכונתם ז"ל על מילת זכריו וכמ"ש הרי דס"ל דוקא משנה השנית ואילך לא היו יכולים לעשות משום דהיו בניהם ערלים שלא נשבה להם רוח צפונית אבל בשנה השנית היו בניהם נמולים וכן בדין שהרי כתבו התוס' דמה שלא נשבה להם רוח צפונית הוא משום דהיו נזופים בשביל עון מרגלים ושלא כדעת רש"י שכתב ביבמות דהיה בעון העגל וכ"כ הרא"ם עצמו ועון מרגלים לא היה אלא משנה השנית ואילך ואם כן קודם עון מרגלים דהיתה רוח צפונית מנשבת בהם פשיטא ודאי דהיו מלים את בניהם וא"כ איך כתב הוא ז"ל דבשנה השנית מה שהותר להם לאכול הוא ע"פ הדבור ובדוחק יש ליישב דכונתו ז"ל למ"ד ביבמות דטעמא דלא נשבה להם רוח צפונית היינו משום דלא נבדרו ענני כבוד דלה"ט ודאי דבשנה השנית ג"כ לא היו יכולין למול את בניהם וע"כ דהיה על פי הדבור וזה ודאי דוחק דכל כי האי הי"ל לפרש וצ"ע:<br><b> ודע </b> שהרא"ם ז"ל בס' בא ד"ה מגיד שמילת עבדיו מעכבתו הק' וז"ל וא"ת לרבי יהושע ל"ל קרא דוכל ערל לא יאכל בו השתא מילת עבדיו מעכבתו מילת עצמו מבעיא ולרבי אליעזר ל"ל קרא דומלתה אותו השתא ישראל ערל לא אכיל עבד ערל מבעיא י"ל דלרבי יהושע אי לאו קרא דוכל ערל הו"א אז יאכל בו העבד אבל ישראל ערל אכיל השתא דכתיב וכל ערל כו' ע"כ דאאדון קאי כו' יע"ש ויש לדקדק עליו טובא ראשונה במה שהק' דלר"י למה לי קרא דוכל ערל כו' ומאי קושיא הא כיון דמילת זכריו אינה מעכבת היכא דא"א למולו כגון חלצתו חמה וכל הני כדקאמרינן בגמרא אי לא הוה כתיב קרא דוכל ערל והיה מייתינן מק"ו דמילת זכריו הו"א דערל גופיה היכא דא"א לו לימול כגון ערל שמתו אחיו מחמת מילה ה"נ דאוכל דדיו לבא מ"ה להיות כנדון להכי אצטריך וכל ערל לאשמועינן דאפי' ערל שמתו אחיו מחמת מילה אינו אוכל וכמ"ש רש"י שם בפי' החומש והביאו הרא"ם ז"ל סמוך ונראה תו ק"ל טובא דאדק"ל לר"י ל"ל קרא דוכל ערל כו' דמשמע דלר"א דס"ל דאין מילת עבדיו מעכבתו לא ק"ל והא לר"א נמי תקשי ליה דע"כ לא פליג ר"א אלא אמילת עבדיו אמנם מילת זכריו ס"ל דמעכב וכמבואר מדברי התוס' פ' הערל ד"ע ע"ב ד"ה אי מה פסח שכתבו וז"ל ואומר ר"י דגמ' לפום ריהטא נקט כר"ע דדריש אז יאכל בו האדון ולר"א מזכריו פריך עכ"ל יע"ש וא"כ לר"א נמי תקשי דמק"ו דמילת זכריו נפקא וכמו כן ק' במה שתי' דלר"י אי לאו קרא דוכל ערל כו' אבל ישראל ערל אכיל דאיך אפשר לומר דישראל ערל אכיל הא מק"ו דמילת זכריו נפיק:<br><b> וראיתי </b> למוהר"ם מלובלין ז"ל בס' מע"ח שכתב דבגרסאות הישנות חסר מדברי התוס' מ"ש בס"ד ולר"א מזכריו פריך וס"ל דלר"א מילת זכריו ועבדיו אינה מעכבת ואולי כך היתה ג"כ גירסת הרא"ם בדבריהם ולפי זה צ"ל דלר"א קרא כדכתיב המול לכם כל זכר ואז יקרב לעשותו אנמולים גופייהו הוא דכתיב אך ק"ל טובא לפי גירסא זו מהא דגרסינן בפ"ט דפסחים דף צ"ו אלא מעתה ומלתה אותו אז יאכל בו ה"נ דבו אינו אוכל אבל אוכל הוא בפסח דורות אמר קרא ועבדת אלא בו ל"ל בו מילת זכריו ועבדיו מעכבין ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בתרומה יע"ש והשתא קשה דלר"א דס"ל דמילת זכריו ועבדיו אינה מעכבת בו ל"ל והי"ל לתלמודא להקשות הניחא לר"ע אלא לר"א בו ל"ל אלא ודאי משמע דר"א מודה במילת זכריו דהשתא בו אצטריך למילת זכריו ודוק תו ק"ל טובא על דברי הרא"ם ז"ל דקו' מעיקרא לית' דמשמע ודאי דמילת זכריו ועבדיו דמעכבין אין בהן אלא לאו הבא מכלל עשה כדכתיב ומלתה אותו אז יאכל בו להכי אצטריך וכל ערל לעבור עליו בלאו וצ"ע:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>השובר </b>
+<b> עצם בפסח טהור ה"ז לוקה כו'.</b> שמעתי מקשים ומטו בה משמיה דגברא רבא מוהר"א ברודא ז"ל דמנ"ל דועצם לא תשברו בו לאזהרה אתא אימא דא"צ לשוברו קאמר דסד"א דמחוייב לשבור שמא ניקב קרום של מוח כדאי' בחולין די"א מש"ה אתא קרא לומר דא"צ דאזלינן בתר רובא דדומיא דהכי אמרינן בזבחים דף ס"ו אמר ראב"ש שמעתי בחטאת העוף שמבדילין ומאי לא יבדל אין צריך להבדיל ופרכינן אלא מעתה כי יכרה איש בור ולא יכסנו ה"נ כו' וכתבו התוס' ז"ל שם דמכל לאוין שבתורה לא ק"ל דלמאי כתביה אם לא ללאו אבל הא דמסברא הו"א דחייב להבדיל אמרינן דא"צ להבדיל קאמר ואם כן ה"נ דכוותה ומתרצים משמו דכיון דקי"ל דהשובר בפסח טמא אינו לוקה משום דאמר קרא בו בכשר ולא בטמא עכ"ל דקרא לאזהרה אתא וברור אמנם הא ק"ל דבפ"ק דחולין אמרינן אתיא מרישא דעולה דכתיב ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחיה וניחוש שמא ניקב קרום של מוח כו' וקי"ל דאינו יכול לחתוך נתחיה לנתחיה כמ"ש רבינו ז"ל פ"ו מה' מעה"ק הלכה י"ט וע"ש במרן כ"מ ז"ל והשתא אמאי לא נימא דקרא ה"ק דדוקא לנתחי' חייב לחתוך וא"צ לחתוך נתחיה לנתחיה דסד"א דנחתוך משום חששא שמא ניקב קרום של מוח קמ"ל דאזלינן בתר רובא אחר זמן רב נדפס ובא ס' צאן קדשים וראיתי שם בזבחים הק' קושיא הלזו משם שמעתי מקשים וכתב וז"ל והיה נ"ל דמהיכא ס"ד דצריך לשבור כדי לבדוק הא אפשר למיבדק ע"י גומרתא דמנח עליו ובדיק ליה כדדחי התם בחולין אבל תוס' בפסחים דפ"ה ע"א ד"ה כשהוא כתבו דבגומרתא אסור משום הפסד קדשים אבל אחר העיון קו' זו שיבוש הוא דהא בפסח שני נמי כתיב ועצם לא תשברו בו וע"כ ללאו כתיב א"ד יע"ש וא"כ נראה דקו' דידן מתרצה בהכי דליכא למימר דלא נתחיה לנתחיה דקאמר קרא א"צ קאמר דמהיכי תיתי דצריך לחתוך הא אפשר דפלי ליה ובדיק ליה כדדחינן התם וכעין מה שתי' לההיא דשבירת עצם שבתי וראה דתי' זה אינו מעלה ארוכה דקו' דידן אינו אלא למאי דהוה בעי למילף תלמודא דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה תיקשי ליה דאם כן מנ"ל דאסור לחתוך נתחיה לנתחיה דילמא א"צ קאמר קרא וכן נמי ק"ל ז"ל גבי שביר' עצם למר בר רב אשי דהוה בעי למילף משבירת עצם דאזלינן בתר רובא הוא דק"ל דאלו לפי האמת דנפ"ל הא מילתא דאזלינן בתר רובא מקראי אחריני כדמסקינן התם לא קשי' מידי דע"כ לאזהרה הוא דאתא קרא דאלו לומר דא"צ ומשום דאזלינן בתר רובא הרי נפ"ל הא מילתא מקראי אחריני ומהתימא על הרב צאן קדשים איך עלה בדעתו ליישב כן שבתי וראה דקו' דידן נמי מתרצה על דרך תי' הרב צאן קדשים דעכ"ל דכי כתיב לנתחים ולא נתחיה לנתחיה לאיסורא הוא דאתא ולא לומר דא"צ ממה ששנה הכתוב וכתב ואם מן הצאן קרבנו כו' ונתח אותו לנתחיה ואי א"צ קאמר למאי אצטריך קרא לשנות אלא מוכרח דלאיסורא הוא דאתא ואשמועינן דבצאן נמי איסורא כנ"ל נכון:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..071a7549fbf7b8fe8f94d535579990fab9fc9573
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Paschal Offering/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,266 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Paschal Offering
+שער המלך על משנה תורה, הלכות קרבן פסח
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Paschal_Offering
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות קרבן פסח
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>השוחט </b>
+<b> את הפסח כו'.</b> הנה הרב מש"ל ז"ל עלה ונסתפק אם זרק או הקטיר את הפסח על החמץ אחר שנפסל הקרבן באחד מן הדברים הפוסלים אם לוקה על לאו זה דאפשר דלא קפיד קרא אלא בקרבן כשר שלא יעשה אחד מן העבודות על החמץ אבל אם נפסל הקרבן שוב ליכא חיובא כו' ובס"ד כתב שלא מצא הדבר מבואר אלא שבירושלמי מוכח בהדיא דבקרבן פסול ליכא אזהרה דאמרינן התם אמר רב שמואל ממה שהוא מתחייב על הזריקה הדא אמרה פסח עצמו כשר כו' תני חזקיה דם זבחי הכתוב קראו זבח א"ר מנא אלולי דתני חזקיה מצינו דבר פסול וחייבין עליו המחמיץ את הפסולה אית תנויי תנוי פטור ואית תנויי תנוי דחייב מ"ד חייב כשנפסלה מחמת חימוצה ומ"ד פטור כשנפסלה מחמת ד"א כונת הירושלמי דרב מנא בא לחלוק על רב שמואל שאמר ממה שהוא מתחייב על הזריקה הדא אמרה דהפסח כשר דס"ל דאם היה נפסל איך יתחייב על הזריקה בקרבן פסול והוא קאמר דאין זה ראיה שהרי מצינו דבר פסול וחייבין עליו המחמיץ את הפסולה כו' ואמר ר"מ דלא פליגי דמ"ד חייב הוא שנפסלה מחמת חימוצו רצ"ל המחמיץ אחר מחמיץ חייב כדאיתא במנחות דף נ"ו, ומ"ד פטור הוא כשנפסלה מחמת ד"א דהיינו יוצא ודכוותיה. וא"כ ה"נ גבי שוחט על החמץ אף שנפסל הקרבן אפ"ה חייב על הזריקה כיון שפיסולו מחמת אותו דבר זהו כונת הירושלמי. וא"כ מדברי כולם נלמוד דלאו דלא תשחט אינו אלא בזבח כשר את"ד ז"ל. והקשה אלי החכם השלם הדיין המצויין הרב כמוהר"י אלבעלי ה"י שדבר זה מבואר ובא בפ' תמיד נשחט דתמן תנינן השוחט את הפסח על החמץ עובר בל"ת רש"א הפסח בי"ד לשמו חייב ושלא לשמו פטור ופרש"י שלא לשמו פטור דפסול הוא ושחיטה שאינה ראויה ל"ש שחיטה ור"ש לטעמיה כו'. הרי מבואר שדין זה במחלוקת בין ת"ק ור"ש ואין הלכה כר"ש כמ"ש הרמב"ם שם בפיה"מ ואפילו ר"ש לא פטר אלא בשחיטה מטעמא דשחיטה שא"ר ל"ש שחיטה אבל בזריקה או בהקטר שלא לשמו משמע דאפי' ר"ש מודה אע"ג דהזבח נפסל ומינה ק' להירושלמי. ולע"ד נראה דרב המרחק ביניהם דע"כ לא נסתפק הרב ז"ל אלא דוקא בזורק או הקטיר את הפסח על החמץ אחר שנפסל הקרבן ומטעמא דכיון דכבר נפסל הקרבן נמצא דזריקה זו כמאן דליתא ונזרק לשם פצים בעלמא ולא אהנו מעשיו כלל אבל במתניתין שאני דבשעה ששוחט את הפסח הקרבן הי' כשר להקרבה ובידו לשוחטו לשמו והילכך כיון שבידו להקריבה כדינו מש"ה עובר עליו וזה פשוט ובמ"ש בירושלמי אמר ר' מנא מצינו דבר פסול וחייבין עליו קשה ממ"ש בירושלמי פ' כ"כ א"ר יוסי כיון שהוציאו פסלו אפילו אכל דבר פסול אכל ויידא אמר דא יש שובר אחר שובר ואין מוציא אחר מוציא ע"כ וכן פסק רבינו בפ"ט דין א' וז"ל ואין מוציא אחר מוציא שכיון שהוציא הראשון נפסל יע"ש. והשתא קשה כמ"ש מהא דנזרק על החמץ דאי לאו קרא דזבחי הו"א דאע"ג שכבר נפסל אפ"ה חייב על הזריקה וכן י"ל מההיא דהמחמץ אחר מחמץ דקי"ל דחייב כמ"ש רבינו בהל' מעשה הקרבנות אע"ג דקי"ל דמנחה שנתחמצה פסולה וה"ט דכיון דפיסולו מחמת אותו דבר עצמו חייב וא"כ דכוותי' נמי במוציא אחר מוציא כיון שנפסל מחמת אותו דבר ויש לחלק דזורק על החמץ שאני דהו"א דאע"ג דנפסל הזבח בשחיטה אפ"ה חייב על הזריקה מפני שהם פעולות חלוקות וכן נמי המחמיץ אחר מחמיץ דחייב התם נמי מיירי בפעולות חלוקות כמ"ש רש"י בפ' כל המנחות דנ"ו ד"ה מחמיץ אחר מחמיץ כגון עורך אחר הלש ואופה אחר עורך יע"ש משא"כ בההיא דאין מוציא אחר מוציא דהוא פעולה אחת דהיינו הוצאה כנ"ל ודוק. ועוד כתב הרב הנז' בס"ד וז"ל ודע שמש"ק אצלי בדברי הירושלמי הללו הוא דמשמע דמן הסברא השוחט על החמץ נפסל הזבח כיון דכבר עבר אהורמנא דמלכא אי לאו דגלי קרא שקראו זבח ובריש פ"ה דמנחות אמרינן מתקיף לה רבינא ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו ואיפסולי לא מיפסל ותי' מצה תהיה הכתוב קראו חובה הרי דאיצטרך קרא להכשיר וצ"ע ע"כ. ולדעתי אין כאן מקום קו' דהתם כיון דקי"ל בעלמא דבקדשים בעינן שנה עליו הכתוב לעכב מש"ה פריך שפיר ואימא לא תאפה כו' ואע"ג דהתם נמי תרי לאוי כתיבי לא תעשה חמץ ולא תאפה הא מצרכינן להו התם לקמן לעבור עליו על כל עשיה משא"כ הכא גבי ק"פ דתרי לאוי כתיבי לא תשחט על חמץ ולא תזבח א"כ אי לאו דגלי קרא דהפסח כשר הו"א דקרבן פסול כיון דשינה עליו הכתוב לעכב שינה והשתא דגלי קרא דקרבן כשר ע"כ לומר דלעבור עליו בב' לאוין הוא דשנאן וכבר ראיתי להרב ח"ה ז"ל שהקשה אדברי התוס' דפרק תמיד נשחט ד"ה השוחט שכתבו וז"ל אומר ריב"א דהפסח כשר דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב שהרי בפי' שנה הכתוב לא תשחט ולא תזבח ותי' דבכה"ג ליכא למימר דשינה הכתוב לעכב אלא דשינה לעבור עליו בב' לאוין ולא אמרינן דשנה הכתוב לעכב אלא בכה"ג דלעיל במכסת נפשות וכן בכל הני דפ"ק דזבחים דליכא למימר בהו לטפויי לאו עכ"ד. ואני תמה עליו שהרי בפרק כ"ש דכ"ו פרכינן ואימא לעבור עליו בב' לאוין ומשנינן היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי הרי דהתם מוקמינן קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא באם א"ע לשאר איסורין ובא"ע לאכילה תנהו להנאה ולא מוקמינן ליה בלאוי יתירי ואם כן מכ"ש הכא דכיון דאיכא למדרש דשנה הכתוב לעכב מהיכא תיתי לאוקומי בלאו יתירי ודברי התוספות ז"ל צ"ע וראיתי להפר"ח ז"ל בס' מים חיים שכתב אדברי התוספות הללו וז"ל וליתא דהא קי"ל כרבא פ"ק דתמורה דס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אלא הי"נ משום דקראו זבח יע"ש ולדעתי נראה דלק"מ דהא דאמר רבא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דוקא בכל התורה אבל בקדשים כיון דקי"ל דבעינן שנה עליו הכתוב לעכב אפי' רבא מודה וזה נראה מוכרח מההיא דאמרינן במנחות ואימא לא תאפה חמץ למיקם עליו בלאו ואפסולי לא מיפסל ומאי קו' כיון דקי"ל כרבא דכל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ולומר דרבינו אליבא דאביי דלית הלכתא כוותיה פריך זה ודאי דוחק דכל כי האי היה לו לפרש הניחא לרבא אלא לאביי כו' ותו דהתם אמרינן אלא מנא לן דהתניא מצת יכול מצוה ת"ל תהיה הכתוב קבעו חובה והשתא רבא דס"ל כל מילתא כו' אי עביד לא מהני תיקשי ליה הברייתא הלזו דלמה לי קרא דתהיה אלא ודאי כדכתיבנא כנ"ל ועיין בספר בתי כהונה ח"א בח' בית ועד בלשונות הרמב"ם דף ע"ו ודוק ועיין בחידושי הריטב"א יומא דנ"ג ע"א ד"ה חד למצוה לעכב שכתב וז"ל והא דפרכינן לעיל ות"ל דקא מעייל ביאה ריקנית לכולי עלמא פריך דכ"ע איכא בקטורת חד עיכובא לרב אשי מדכתיב וכסה ענן הקטרת והכי פריך דמסתייה דליכתוב רחמנא וכסה לעיכובא ולא היה צריך ליכתוב בה מיתה דכיון דליכא עכובא הו"ל ביאה ריקנית לרבא דאמר כי בענן אזהרה כ"ש דפריך שפיר דאפי' לא כתיב וכסה כיון דאיכא אזהרה מכי בענן ממילא משמע שהוא עכובא כו' יע"ש הנה מתבאר מדבריו דס"ל דע"כ לא אמרינן שנה עליו הכתוב לעכב אלא במידי דליכא לאו אבל היכי דאיכא לאו ממילא משמע עכובא ולא בעינן שישנה עליו הכתוב לעכב והוא הפך דעת ריב"א שכתבנו ובר מן דין יש לתמוה מההיא דמנחות דפריך ואימא לא תאפה חמץ למיקם עליה בלאו ואפסולי לא מיפסלי הרי דאע"ג דאיכא אזהרה לא משמע עיכובא וי"ל וצ"ע:<br><b> עוד </b> ק"ל טובא מהא דפ"ב דמנחות די"ט ע"ב דפרכינן התם לרב דאמר כל מקום שהחזיר עליו הכתוב במנחות אינו אלא לעכב מתקיף לה רב הונא הרי מלח דלא תנא ביה קרא ומעכב' דתניא ברית מלח כו' והשתא מאי קו' התם שאני דאיכא אזהרה כדכתיב ולא תשבית מלח וכל דאיכא אזהרה ממילא משמע עיכובא וכמו כן קשה מסוגיא הלזו לדברי הפר"ח ז"ל שכתב דלרבא דקי"ל כוותיה דכ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני פסח ששחטו על החמץ פסול אע"ג דלא שנה עליו הכתוב לעכב ואולי נאמר דע"כ לא כתב הריטב"א ז"ל דלרבא כיון דס"ל דכי בענן הוי אזהרה ממילא משמע עיכובא אלא דוקא אליבא דרבא משום דרבא לטעמיה דאמר כ"מ כו' אבל לאביי דס"ל דאי עביד מהני ה"נ דאפי' באזהרה בעינן שנה עליו הכתוב לעכב ור"ה דפריך התם במנחות והרי מלח כו' ס"ל כאביי אך אכתי קשה דמתניתין קתני לא מלח כשר ופליג אברייתא דר"י ור"ש כדאיתא התם והשתא קשה דלרבא דס"ל כ"מ כו' אי עביד לא מהני היכי קתני מתניתין לא מלח כשר הא כיון דאיכא אזהרה לא בעינן שנה עליו הכתוב לעכב ושמא נאמר דס"ל לריטב"א דלאבע"א דמשני התם כיון דכתיב ביה ברית כמאן דתנא ביה קרא דמי מתניתין ודאי לא פליגא אהא אלא דלהך תי' מתניתין הכי מיתפרשא לא מלח כל המנחה כולה אלא הקומץ וכמו שפי' הרע"ב שם ורבא ס"ל כהאי ואבע"א אלא שדברי הרע"ב תמוהים בעיני דאי בכל המנחה מיירי מתניתין מאי לא מלח דקאמר הא אפי' לכתחילה נמי לא בעי מליחה כדאיתא התם ובת"כ וצ"ע:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מה </b> שהקש' בשם ח"א למה מסתפק בירושלמי אם חייב על זבח פסול בלאו דחמץ הרי זה פלוגתא דר"ש ורבנן וכו' מכאן יש להביא ראי' למה שנסתפקתי כמה ישחוט ויהי' חייב על החמץ אם בעינן כל שחיטת רוב שנים או ברוב סימן אחד או במשהו ובפרט למה דקיי"ל ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף ובזה הי' אפשר ליישב דברי הריב"א שכתב דהפסח כשר דלא שינה עליו הכתוב לעכב והקשה המרש"א הרי יש ב' לאוין עיי"ש ומה שתי' המרש"א תמה עליו השעה"מ והק"ע תמה עוד למה לא תנא במשנה דעובר בב' לאוין וזה תמי' קיימת גם לולי דברי המרש"א ולפמ"ש בחי' דגלי קרא השני דעובר אף בכ"ש א"ש דליכא תרי לאוין אך לפמ"ש כאן י"ל ג"כ דאי מחד קרא הו"א דוקא כשיעור שחיטה ולא במשהו לכך גלי קרא השני דאפילו מקצת השחיטה נמי עובר ולהביא עוד ראי' לזה מקו' החכם בשעה"מ הנה שעה"מ תי' דדוקא אם כבר נפסל מקודם אז י"ל דפטור אבל אם במעשה זו דשוחט על החמץ נפסל מכח ד"א חייב מכח דבידו לשחטו לשמו עיי"ש והוא נכון ואם כן מוכח דבשוחט על החמץ עובר אף אכ"ש דאי בעינן כל השחיטה הרי בשביל שלא לשמו נפסל מיד דבזה במשהו נפסל וכדמוכח בדף ס' גבי בעיא דעבודה אחת תנן דקאמר שם אי בשלא לשמו ולשמו לתרווייהו אפסיל לי' מקמייתא וכו' ועיין בתוס' שם ד"ה דאי ר"מ מוכח שם דאם ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף נפסל תיכף בשלא לשמו וא"כ אי ס"ד דבשוחט על החמץ אינו עובר רק אכל השחיטה אם כן קשה כיון דשחט בה פורתא שלא לשמו כבר נפסל ושוב למה יתחייב אח"כ על השחיטה משום חמץ וכיוצא בזה פריך בב"ק מכי שחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרא קא טבח וכן בפ"ב דחולין וא"כ אכתי לפשוט הירושלמי מזה בע"כ מוכח דגם על חמץ עובר בכ"ש אם ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף מיהו יש לדחות ראי' זו די"ל דמיירי דבמשהו האחרון כיון שלא לשמו ואתאן ב' יחדיו. והנה לכאורה יש לדחות תי' השעה"מ די"ל אכתי מוכח דחייבין על זבח פסול מכח קו' הנ"ל ואין לומר כתירוץ השעה"מ מכח דהוי ביחד הרי קיי"ל כל שאינו בזאח"ז אף בב"א אינו ואם כן לפי הך סברא של הירושלמי דס"ל דהזבח פסול מכח חמץ א"כ בזאח"ז דאם נשחוט תחלה בפסול מחמת חמץ שוב לא שייך בי' אח"כ מחשבת שלא לשמו כיון דכבר נפסל לא שייך בי' שלא לשמו ולהיפוך אם נפסל מכח שלא לשמו שוב לא שייך בי' חיוב חמץ ובע"כ מוכח דשייך חיוב חמץ על זבח פסול ונשאר קושייתנו במקומה מיהו זה יש לדחות די"ל דהירושלמי ס"ל כמ"ד כל שאינו בזאח"ז ישנו בב"א ודוק וכעת דין הנ"ל צ"ע:<br><b> וליישב </b> קושית השעה"מ וכן קו' הק"ע על המרש"א שהבאתי לעיל נ"ל דכוונתו כך דנהי דקיי"ל דבקדשים בעינן שינה עליו הכתוב לעכב היינו רק באם אינו עובר רק לאו אחד דאז לולי האי לאו הי' כשר ומותר לכתחלה רק בשביל האי לאו הוא עשה איסור לכתחלה מ"מ י"ל דבדעבד כשר אבל אם יש כאן ב' לאוין אם כן בכל לאו לולי זה נמי הי' בו איסור לאו השני רק דבשבילו הי' כשר בדעבד בזה כיון דבאמת יש עוד לאו לכך מפסיל הזבח ובשני לאוין אף בקדשים לא בעינן שינה עליו לעכב ויש להסביר עוד הדבר יותר בסברא דהרי קשה על כלל הדבר למה בקדשים בעינן שינה עליו לעכב הרי קיי"ל דקדשים חמירי מחולין ולמה בחולין לא בעינן שינה עליו לעכב ובקדשים בעינן שינה עליו לעכב ובע"כ הטעם דחומרן הוא קולתן דבחולין דלא חמירי בע"כ מה שהקפידה עליו התורה הוי ענין גדול דבלא"ה לא הי' מקפיד עליו התורה וכיון דהוי ענין גדול לכך כדי להיות אוסר אף בדעבד אבל בקדשים י"ל כיון דחמירי י"ל דכל אזהרה אינו רק לכתחלה מכח חומרן ומ"מ אין בו כדי להיות אוסר בדעבד ולכך תינח היכי דהוי רק לאו אחד אבל היכי דהוי ב' לאוין אם כן מוכח דהוי איסור חמור מדהוי בו ב' לאוין ולכך ממילא הזבח פסול וזה הוי כוונת המרש"א דאם הוי כוונת הב' לאוין שלא לעבור בב' לאוין רק להיות שינה עליו לעכב אז הוי פסול בכל ענין הפסח אבל באמת הריב"א ס"ל דעיקר הכתוב הוי לעבור בב' לאוין והיינו דאינו דומה למ"ש בעלמא דהיכי דאיכא למידרש לא מוקמינן בלאוי יתירא זה הוי רק אם אין נ"מ בלאוי יתירא רק למלקות בזה אמרינן כל היכא דאיכא למדרש לדינא לא מוקמינן לי' למלקות אבל כאן נ"מ מהני לאוי יתירא לדינא דבזה הפסח פסול ובלאו אחד הפסח כשר ולכך כמו דהכונה לפי פשוטו מ"ש המרש"א דהוי לעבור בב' לאוין דהיינו אם התרו בו משום ב' לאוין אבל בלא התראה בשניהם ודאי אינו עובר רק בלאו אחד יהי' נמי הכונה לדרכנו דודאי אם התרו בו בשניהם הפסח פסול אבל אם התרו בו רק משום אחד הפסח כשר וזה הוי כוונת הריב"א דאם התרו בו רק משום לאו אחד אז הפסח כשר ואם התרו בו בשניהם הפסח פסול ומיושב נמי קו' הק"ע דלמה לא תנא בשני לאוין די"ל כדעת הירושלמי היכי דהפסח פסול אין עוברין בו משום לא תשחט ואם כן א"ש דהיכי דהתרו בו משום שניהם אינו לוקה כלל כיון דאז נפסל הזבח לגמרי לכך אינו לוקה כלל רק היכי דהתרו בו רק משום אחד אז כשר הזבח ולכך תנא במשנה דאינו עובר רק בל"ת אחד ואין נ"מ בהני ב' לאוין רק דעי"כ נפסל הזבח אבל כיון דנפסל שוב אינו עובר על השני ודוק היטב כי זה עצה נכונה בעזה"י בכוונת המרש"א. אך מה שעומד לנגדנו הוא קו' השעה"מ בשם החכם על הירושלמי ומה שתי' השעה"מ דהמשנה מיירי בב' לאוין ביחד לדרכנו תקשה דהרי כאן הוי ב' לאוין ביחד וכתבנו דבפסח פסול אינו עובר אך באמת א"ש די"ל קושית השעה"מ בע"א והוא די"ל דודאי באיסורין שונים חייב אף על קרבן פסול אבל בחד איסור כיון דכבר נפסל מחמתו שוב אינו חייב עליו ואף דבירושלמי קאמר ר"ח להיפוך הסברא מ"מ אינו מוכרח וי"ל דמאן דמבעיא שם בירושלמי אם בזבח פסול שייך לאו זה ס"ל הסברא להיפוך דמחמת אותו הדבר עצמו גרע ואינו עובר ותדע דלמה לא פשיט לי' מהני ברייתות שמביא שם אח"כ שאית תנא תני חייב במחמץ את הפסולה ואית תנא תני פטור ובע"כ כדמחלק ר"ח ואם כן מוכח דבנפסל מחמת אותו דבר חייב ואם כן ה"ה בשוחט על החמץ וזורק ומה מספקא לי' ובע"כ דספקא שלו הוי דלמא כוונת הברייתא להיפוך דבנפסלה מחמת ד"א חייב ומחמת אותו דבר פטור ולכך כן יהי' שיטת הריב"א עפ"ד המרש"א דמחמת אותו דבר אין חייבין על פסול ומחמת ד"א חייבין עליו ולכך נקטה המשנה רק חד ל"ת ודוק. ונראה לבאר יותר דלא מבעיא די"ל בפשיטות דדוקא באם התרו בו משום לאו אחד דאז הפסח כשר דאז לוקה אבל אם התרו בו משום ב' לאוין דאז הפסח פסול אז אינו לוקה כלל דלכך לא מצי המשנה לומר דעובר בב' לאוין דאדרבא אם התרו בו משום ב' אינו לוקה כלל דבזה ודאי א"ש בפשיטות המשנה רק גם אם לא נאמר כן י"ל עוד דהנה כבר הבאתי קושית השעה"מ בשם החכם על הירושלמי ולדעתי נראה ליישב בע"א דודאי היכא דנפסל מחמת ד"א ודאי חייבין עליו משום חמץ דאנן חשבינן הפסול מחמת ד"א דהוי כמאן דליתא וכאלו לא הי' בו פסול זה והי' כשר דחייבין בו משום חמץ רק הירושלמי מבעיא בנפסל מחמת לאו זה עצמו בזה שפיר מבעיא לי' דהוי ממ"נ איך ילקה על לאו זה הרי הוי ממ"נ אם לא שחטו על החמץ למה ילקה ואם שחטו על החמץ דלוקה הרי נפסל מחמתו ושוב אין ראוי שילקה לכך בזה י"ל דאינו לוקה על זבח פסול וא"ש ואם כן תינח בלאו אחד אבל אם התרו בו משום ב' לאוין אז בשלמא על לאו אחד לוקה אף דנפסל כיון דהתרו בו משום ב' לאוין מכל מקום חשבינן הלאו השני כמאן דליתא וכאלו לא נפסל כלל אבל ללקות על ב' לאוין א"א דאם ילקה ב' הרי הוי ממ"נ אם לוקה ב' אם כן חזינן דעבר על ב' לאוין והרי הוא פסול ושוב על פסול אינו לוקה לכך תמיד אינו לוקה רק אחד רק דנ"מ אם התרו בו משום ב' אז הפסח פסול ואם התרו בו משום אחד הפסח נמי כשר כן הי' נ"ל מיהו תי' זה טעות דהרי הירושלמי פריך למה יתחייב על הזריקה כיון דכבר נפסל מכח השחיטה אם כן מוכח דאף דכבר נפסל בעבודה אחרת ס"ל דאינו לוקה אחר כך ונסתר תירוץ זה על קושית השעה"מ גם מוכח מהירושלמי דלמה לא פריך מכח השחיטה עצמה איך חייב עליו הרי נפסל הפסח מוכח דעל מה דעתה נפסל מחמתו ודאי שייך מלקות אף דנפסל רק להיות חייב אחר כך עליו אם כבר נפסל זה קשה להירושלמי ואם כן אם עובר בב' לאוין דנפסל במעשה זו ודאי ראוי להיות חייב עליו ונסתר תירוצנו על המרש"א מקו' הק"ע מיהו קושית השעה"מ מכח היכי דאיכא למדרש זה י"ל שפיר כמ"ש דבב' לאוין ודאי נפסל ולא בעינן בזה שינה עליו הכתוב:<br><b> שם</b><br><b> במה </b> שהקשה מלא תאפה חמץ וכן מלא תשחט וכו' ולמה לא הקשה מכל הזבחים שנשחטו שלא לשמן דכשרים ולמה לא נימא אי עביד לא מהני אך לק"מ לא מבעיא לפמ"ש בחי' ביצה דף י"ב דבעשה לא אמרינן אעל"מ וביארנו שם הסוגיא דתמורה פשיטא דא"ש דלשמו הוי רק מ"ע אף גם אי נימא דפשוט דאף בעשה אעל"מ היינו רק אי אמרה התורה דוקא בלשון שלא לעשות דבר זה או לעשות דבר זה אז אם המצוה על גוף המעשה שיעשה באופן זה בזה אמרה התורה שלא לעשות באופן אחר והוי בכלל לא תעביד אעל"מ אבל בלשמו אטו אמרה התורה שהשוחט את הקרבן ישחטו לשמו התורה לא אמרה רק בהכשר הקרבן לשמו כשר ושלא לשמו אינו כשר לעלות לשם חובה אבל גוף המעשה הברירה בידו לשחוט או לשמו או שלא לשמו לכן אינו בכלל אעל"מ ולכן הקשה רק מלא תאפה חמץ דהוא משמע בלאו ממש ושלא יעשה כן וכן בלאו דלא תשחט על חמץ דהוי לאו ממש שלא יעשה כן בהא הקשו שפיר דנימא אעל"מ:<br><b> והנה </b> מה שהביא התוספות ראיה דשוחט על החמץ מן התוספת' הי' אפשר לדחות דאין מכאן ראי' לפמ"ש הסמ"ע והש"ך דמקח הנעשה בשבת ויו"ט קיים משום דהוי היתר בזמן איסור ואם כן י"ל דהתוספת' אתיא כר"ש דמחייב בפסח אף על שאר זבחים א"כ לאו דלא תשחט על החמץ קאי על כל ימי הפסח על כל הקרבנות ולפ"ז הוי לאו זה היתר בזמן איסור דמשכחת לה שחיטת קדשים על החמץ בכל השנה דהוא מותר רק בפסח אסור כל ימי המועד לכן הוי המעשה זה היתר רק דהוי בזמן איסור לכך אי עביד מהני אבל לרבנן והכי קיי"ל דאין חייב על שאר זבחים בלאו זה רק על הפסח לבדו ופסח בשאר ימות השנה שלמים הוא אם כן לא משכחת מעשה זו לשחוט את הפסח על החמץ בשאר ימות השנה ולכן לא משכחת לה מעשה זו דרך היתר כלל לכך י"ל שפיר אעל"מ ואין ראי' מהתוספתא מיהו י"ל דעיקר הראי' ממה דיליף מקרא דקראו זבח אם כן זה הוי לכ"ע ועוד י"ל דאף לר"ש כיון דעכ"פ בערב פסח אינו חייב על שאר זבחים רק על הפסח אם כן הוי הקפידא רק על מעשה הפסח וזה לא משכחת דרך היתר ולכן לא הוי היתר בזמן איסור אך אפשר לומר דאתיא כר"י דס"ל דחייב אף על התמיד ואבאר הדבר יותר דבשלמא לת"ק דמחייב רק על הפסח אם כן חזינן דאין האיסור הוא מכח הזמן שהרי על הזבחים הוא פטור והוי האיסור רק על הפסח וזה לא משכחת דרך היתר אבל אם מחייב אף על התמיד אף דשאר ימים מותר לשחוט על החמץ ובע"כ דעיקר הקפידא הוא מכח הזמן דבזה"ז בשעה זו לא רצתה התורה שיהי' נשחט קרבן צבור הן הפסח הן התמיד על החמץ והוי עיקר האיסור מכח הזמן וזה משכחת לה דרך היתר והוי היתר בזמן איסור ולכן אע"מ ובפרט די"ל בין לר"י בין לר"ש י"ל כיון דאף שאר זבחים נכללו בהך קרא ובשאר זבחים ודאי אע"מ דהוי היתר בזמן איסור וא"כ כיון דהוקשו בקרא אחד פסח עם שאר זבחים הוקשו זה לזה וכמו דבשאר זבחים אף דיש בהם לאו זה כשרים אף הפסח כשר דא"א לחלק לאו אחד לצדדים לומר דבזה פוסל הקרבן ובזה אינו פוסל לכך אף הפסח כשר אבל לרבנן דאין שאר זבחים בכלל רק פסח שפיר י"ל דפסול משום אעל"מ והתוספתא עצמה א"ש בלא"ה דלמדו מקרא דזבח אך התוס' דהביאו הטעם משום דלא שינה עליו הכתוב לעכב קשה מה ראי' מתוספתא דלמא אתיא כר"י ור"ש וכו' וצ"ל כמ"ש השעה"מ דבקדשים לא שייך אעל"מ:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>ותולין </b>
+<b> ומפשיטין את כולו כו'.</b> מ"ש מרן נראה שכתב כן לאפוקי מר"י בן ברוקה דקאמר בתוספתא מפשיטין עד החזה כו' אשתמיט מיניה סוגי' דפרק כל כתבי דקי"ז ע"ב דאיתא התם הך פלוגתא בהדיא ובמנחות דפ' רבי' ע"ש ועיין בהרב לח"מ שהקשה על רבי' דשם בפרק כ"כ אסיקו בגמ' דלרבנן מפשיטו עד החזה ומחזה ולמטה שקיל להו בברזי וכ"כ התוספות ר"פ אלו דברים וא"כ הי"ל לרבי' לפרש כן ותי' דרבינו ס"ל דההיא דפ' כ"כ רבנן לדברי ריב"ב קאמרי דלדידהו מותר להפשיט לגמרי כו' ע"ש והן הן דברי התוספות דפרק כ"כ דקי"ז ד"ה דשקיל ליה ומן התימא על הרב הנזכר איך אישתמיט מיניה גם דבריהם ז"ל סותרים דשם כתבו וז"ל ועוד אומר ר"י דרבנן לדברי ריב"ב קאמרי כו' ואלו בפרק אלו דברים כתבו משם ר"י עצמו דלרבנן נמי השאר שקיל להו בברזי ותו ק"ל לדבריהם דפ' א"ד מהא דגרסינן פ' ר"א דמילה מאן תנא פי' אינו חוזר אמר רבב"ח ריב"ב היא דתניא י"ד שחל להיות בשבת מפשיט עד החזה כו' והשתא אם איתא דלרבנן נמי שקיל להו בברזי דליכא שבות כלל מאי ארייא ריב"ב אפילו כרבנן נמי מצי אתי דע"כ לא קאמרי רבנן דמפשיטין את כולו משום דליכא איסור כלל משא"כ בציצין המעכבין את המילה דעביד איסורא דאורייתא אלא ודאי משמע דלרבנן מפשיטין את כולו כדרכו וכן ראיתי להרשב"א שם שהקשה כן ותי' דרבנן לדברי ריב"ב קאמרי וכדבריהם דפרק כ"כ אכן לדבריהם דפרק א"ד ק"ט ושמא נאמר דה"ה דמצי אתי כרבנן נמי אלא משום דריב"ב קתני בהדיא מפשיט עד החזה ובדברי רבנן לא בא הדבר מפו' אלא מתוך שקלא וטריא נקט תלמודא ריב"ב ודע שהתוספות פ' כ"כ הקשו לפי שיטתם שם דלרבנן מפשיטו כדרכו דאם כן אמאי לא חשיב ר"פ א"ד דחיית הפשט בהדי הנך דקתני התם ותי' דמתני' בפלוגתא קמיירי וק"ל שהרי מתניתין קתני התם דמחוי קרביו דוחה שבת וה"ט כדי שלא יסריח וכמ"ש רש"י ז"ל והרע"ב שם ומשמע דלריב"ב דס"ל מפשיט עד החזה כל דאתעביד בה צורך גבוה לא דחי שבת משום חשש שמא יסריח שהרי טעמייהו דרבנן דס"ל מפשיטין את כולו קאמר ר"י התם דהיינו משום חשש שמא יסריח ואפ"ה לא שרי ריב"ב וא"כ דכוותא נמי מחוי קרביו נראה דלריב"ב לא דחי שבת משום חשש שמא יסריח כיון דאתעביד ביה צורך גבוה ואם כן איך כתבו דמתניתין בפלוגתא קמיירי ושמא נאמר דריב"ב דקאמר מפשיט עד החזה ה"ט משום דלא חייש שמא יסריח ותדע שהרי רבא דקאמר התם טעמא שלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבלה ע"כ דס"ל דלא חיישינן שמא יסריח וא"כ דכוותא נמי לר"י דס"ל דחיישינן ש"י בהא פליגי רבנן וריב"ב דריב"ב לא חייש שמא יסריח ורבנן חיישי ומיהו במחוי קרביו כיון דרכין הן איכא למיחש טפי לשמא יסריח ומש"ה לכ"ע דחי שבת כנ"ל וראיתי למורינו הרב המופלא בס' עץ החיים בלשונות דף ה' שהקשה על רבינו שהרי שם בפ' כ"כ אמרינן דטעמייהו דרבנן משום שמא יסריח וא"נ שלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבלה ואמרינן מאי בינייהו א"ב דמונח אפתורא דדהבא ואי נמי ביומא דאסתנ' והשתא אי ס"ל לרבינו טעמא דשלא יסריח הו"ל לאסור יומא דאסתנא ואי ס"ל טעמא דשלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבלה הי"ל לאסור במונח אפתור' דדהבא ואיך התיר לגמרי להפשיט כולו ע"ש שהניחו בצ"ע והיא קו' רבתי ולדידי קשיא לי עוד על רבינו דבפ' ר"א דמילה אמרינן מאן תנא פי' אינו חוזר אמר רבב"ח אמר ר"י ריב"ב היא כו' הנה מבואר דלרבנן דס"ל מפשיטין את כולו ע"כ ס"ל דאפילו פירש חוזר ואע"ג דדחי לה התם תלמודא להא דרבה בב"ח היינו לומר דאפילו ריב"ב מצי סבר דאם פירש חוזר דע"כ לא קאמר אלא משום דליכא זה אלי ואנוהו כו' אבל כרבנן ודאי לכ"ע לא מצי אתי הך ברייתא כוותייהו וליכא למימר דע"כ ל"ק רבנן אלא משום דחיישינן שמא יסריח וא"נ משום בזיון קדשים אבל גבי ציצין שאינן מעכבין את המילה אפילו רבנן מודו דאם כן אמאי קאמר רבה בב"ח מאן תנא פירש ריב"ב כו' הא אפילו כרבנן מצי אתי ולפחות מיהא כדדחי תלמודא ודילמא ע"כ ל"ק ריב"ב כו' הי"ל למצדד ולו' וא"נ ע"כ ל"ק רבנן אלא משום דחיישינן שמא יסריח כו' כדדחי דכוותא בפ' ר"י אלא משמע ודאי דע"כ ברייתא דפירש אינו חוזר לא מצי אתי כרבנן כלל דכיון דשרו התם אע"ג דאתעביד ביה צורך גבוה מטעמא דשמא יסריח כו' ה"נ אית לן למשרי גבי ציצין מטעמא דזה אלי ואנוהו דדא ודא חדא היא ומאחר שכן תימא על רבינו דכיון דפסק כרבנן דמפשיטין את כולו איך פסק בפ"ב מה' מילה כברייתא דאם פי' אינו חוזר שוב ראיתי להרשב"א בחדושיו שכתב דלמסקנא דאוקימנא לה כרבנן דלחם הפנים נדחה כל מאי דאמרינן לעיל ושמעינן דלא שייכ' בפלוגת' דהנהו דלעיל כלל וליכא מאן דפליג עליה אלא ר"י דלחם הפנים לבד ולית הלכתא כותיה ע"ש ומ"ה דלא באר לנו מה טעם יש לחלק בין הא דמפשיטין את כולו אליבא דרבנן אע"ג דאתעביד צורך גבוה לההיא דציצין ותו קשיא לי טובא דממ"ש רבינו מפשיטין את כולו וקורעו כו' ומוציא את האמורין דס"ל דהוצאת האמורין היא אחר הפשטת כולו והוא מן התימא שהרי מסוגיא הנזכרת מבואר דהוצאת האמורין היתה מיד כשהפשיט עד החזה בין בחול בין בשבת דאם לא כן הכי קאמר תלמודא דברייתא דקתני פירש אינו חוזר אתיא כריב"ב והלא נהפוך הוא דכריב"ב לא מצי אתי שהרי קתני בברייתא דכ"ז שהוא עוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינן מעכבין ואלו ריב"ב ס"ל דאפי' כ"ז שהוא עוסק כיון דאתעביד ביה צורך גבוה לא דחי שבת ואדרבה כרבנן דריב"ב מצי אתי שפיר דע"כ ל"ק רבנן מפשיטין את כולו אלא משום שהוא עוסק בו אבל פי' אפי' רבנן מודו וכ"כ רש"י ז"ל שם בהדיא ד"ה מפשיט וז"ל והיינו פירש דתנן במס' תמיד כו' והי' מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה כו' וגבי פסח משהפשיט עד החזה ויכול לסלק את האמורין הוציאן מיד והו"ל פי' מן ההפשט כו' ע"ש וכ"כ הריטב"א ז"ל בשיטת ב"י וז"ל וחכמים אומרים מפשיטין את כולו כלומר להוציא האמורין כשיגיע לחזה ואח"כ יחזור ויפשוט דגמר מעשה ראשון הוא עכ"ל וכיון שכן תימא על רבינו ז"ל איך כתב דמפשיטין את כלו ואח"כ מוציא האמורין והו"ל לומר דמפשיט עד החזה ומוציא האמורין ואח"כ מפשיט את כולו וכדרך שכתב גבי עולה בפ"ו מה' מעשה הקרבנות דין ה' ע"ש כי על כל אלה לדידי חזי לי ליישב הכל ולומר דלרבינו ז"ל קשיתיה קו' התוס' שהקשו שם בד"ה דשקיל וז"ל וא"ת הא דתניא בסוף תמיד נשחט תנא חשכה כל אחד ואחד היה נותן פסחו בעורו א"כ לאו בברזי היה מפשיט ומשמע דבשבת איירי דאמתני' דהתם קאי דקתני י"ד שחל בשבת כו' ע"ש כי על כן ס"ל ז"ל דמתני' דפ' תמיד נשחט פליגא אריב"ב דריב"ב ס"ל דבין בחול בין בשבת הי' מפשיט עד החזה ומוציא האמורין מיד ואח"כ מפשיט את כולו דומיא דעולה דמפשיט עד החזה ואח"כ חותך הראש והילכך ס"ל דבשבת לא היה מפשיט אלא עד החזה דכיון דצריך להוציא האמורין מיד הו"ל פי' וכדין ציצין שאינן מעכבין את המילה דקתני בברייתא דאם פירש אינו חוזר אמנם מתניתין דפ' תמיד נשחט משמע דפליגא וס"ל דאין צריך להוציא את האמורין מיד כשמפשיט את החזה ודוקא בעולה דינא הכי ותדע שהרי קתני מתני' י"ד שחל להיות בשבת מניח ידו כו' ותולה ומפשיט קרעו והוציא את האמורין נתנו במגס כו' ואם איתא דס"ל כריב"ב הי"ל לומר ומפשיט עד החזה קרעו והוציא את האמורין מירק את ההפשט כו' כדקתני מתני' גבי עולה פ"ד דתמיד היה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה הגיע לחזה חתך את הראש כו' מירק את ההפשט כו' אלא משמע ודאי דסתם מתני' ס"ל דאין צריך להוציא האמורין מיד אלא אחר גמר הפשטו והילכך אפי' בשבת נמי הי' מפשיט את כולו דכיון דלא פירש אע"ג דאתעביד ביה צורך גבוה משרא שרי דומיא דציצין שאינן מעכבין את המילה דכ"ז שלא פי' חוזר והיינו דקתני בברייתא התם חשכה כל אחד נותן פסחו בעורו משום דס"ל כמתני' דהתם דא"צ להוציא את האמורין מיד כשמגיע לחזה דאמתני' דהתם קאי ומה שהוצרכו בפ' כ"כ לומר דשקיל ליה בברזי ה"ד אליבא דריב"ב דס"ל דצריך להוציא את האמורין מיד והו"ל פירש אבל למאי דקי"ל כסתם מתני' אין צורך לזה והיינו נמי מה שלא פירש רבינו ז"ל דבמונח אפתורא דדהבא או ביומא דאסתנא דאסור להפשיט משום דבגמ' לא הוצרכו לזה הטעם דשמא יסריח וא"נ משום בזיון קדשים אלא למאן דס"ל דצריך להוציא האמורין מיד דאז קשיא לן שפיר דמ"ט דרבנן כיון דאתעביד בהו צורך גבוה והרי פירש והו"ל כציצין שאינן מעכבין את המילה דאם פירש אינו חוזר אבל למאי דקי"ל דאין צריך להוציא האמורין מיד לא תקנו לן מידי דאפי' אתעביד ביה צורך גבוה כל שלא פי' חוזר ואי קשיא לך דא"כ מאי קשיא ליה לתלמוד' בשלמא לריב"ב הואיל ואתעביד ביה צורך גבוה אלא רבנן מאי טעמא ומאי קו' נימא דרבנן ס"ל כסתם מתני' דר"פ תמיד נשחט דאין צריך להוציא האמורין מיד ומש"ה קאמרי דמפשיט את כולו הא ל"ק משום דאם איתא אדמפלגו בי"ד שחל להיות בשבת לפלגו בחול נמי דלריב"ב צריך להוציא האמורין מיד ולרבנן אין צריך אלא משמע ודאי דטעמייהו דרבנן לאו משום דס"ל דא"צ להוציא האמורין כשמפשיט עד החזה אלא אפי' לריב"ב דס"ל דצריך להוציא האמורין מיד כשמגיע לחזה אפי"ה קאמרי דמפשיטין את כולו ואהא קשיא ליה לתלמודא שפיר מ"ט דרבנן זה הנראה לי כפתור ופרח ליישב דעת רבינו ודוק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>עד </b>
+<b> כמה נמנין כו' עד שיהא בו בכזית כו'.</b> משנה פרק האשה כמ"ש מרן ופסק כת"ק דדריש ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל לאשמועינן דשלוחו של אדם כמותו ודלא כרבי נתן דדריש דאתא לאשמועינן דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ואע"פ שאין בו כזית לכל אחד כדאיתא פרק הא"מ דמ"ב ע"א וראיתי לעמוד על מ"ש התוס' ד"ה ודילמא שאני התם כו' פי' אבל לשויה שליח היכא דליכא שותפות מנ"ל כו' ונראה שכונתם ז"ל לאפוקי מפי' הרשב"א ז"ל בחי' שכתב וז"ל ק"ל דהא אנן גבי מתניתין דחבורה שאבד פסחה כו' אתינן למידק עלה מנ"ל ששליחותן כמותן והא שפיר נפקא מדרבי נתן דהוא נמי אית ליה שותפות בגויה ושמא נאמר דהא דאמרינן הניחא לריב"ק אהא דמסקינן לעיל דכולהו שלוחין מגרושין וקדשים אתיין ותרומה אצטריך למעוטי ב"ב קיימינן לומר דהניחא לריב"ק שפיר אתיין שלוחין דעלמא מביניה אבל לרבי נתן דמוקי לה לכל ישראל יוצאין בפסח אחד ומאן דשחיט לית ליה שותפות בגויה היכי אתיין שלוחין דעלמא מביניה ושלוחכם בני ברית מנ"ל עכ"ל אמנם התוס' לא ניחא להו בהך פירושא משום דק"ט לפי זה דאי מאי דפריך בגמ' לר"נ הוא דמנ"ל למעוטי שלוחכם ב"ב כיון דלדידיה איצטריך קרא דגם אתם לאתויי שליחות בתרומה א"כ תיקשי לן עוד היום לר"ש דס"ל דקרא דגם אתם לא איצטריך אלא לאתויי דין שליח ולא למעוטי ב"ב כיון דליתיה בתרומה דנפשייהו א"כ מנ"ל הא דקי"ל בכל התורה דאין שליחות לגוי וכמו שהקשו התוס' בפ"ב דגיטין דכ"ב ד"ה מה אתם ב"ב אלא ע"כ לומר כמו שתירצו התוס' דמ"מ כיון דדרשינן שליחות מתרומה מגם אתם ומינה ילפינן בעלמא מסתמא דלא מרבינן אלא דומיא דאתם יע"ש וא"כ ה"נ איכא למימר לר"נ דס"ל כר"ש והא ודאי צ"ע לפי' הרשב"א מיהא במ"ש ואין לומר דאה"נ כו' דהא תנן בפרק האשה הרי שאמר לו רבו כו' ק' דההיא מתני' בעבד כנעני מיירי מדפריך התם תלמודא גבי שלי יהא והא מה שקנה עבד קנה רבו אמר אביי הולך אצל חנוני הרגיל רבו אצלו כו' ואי בעבד עברי הא מציאתו שלו כדתנן בפ"ק דמציעא וכיון שכן מאי ראי' מייתי מהאי מתני' התם שאני משום דיד עבד כיד רבו ולעולם דבעלמא אין שלוחו כמותו והכי אמרינן בהדיא פרק השואל לענין שאלה בבעלים דאפילו למאן דאמר אין שלוחו כמותו מודה הוא באומר לעבדו צא והשאל עם פרתי משום דיד עבד כיד רבו ע"ש וכן מוכח נמי מההיא דפ"ב דגיטין דהוה ס"ל לר"א דעבד פסול לשליחות אפי' בתרומה דאיתי' בתרומה דנפשיה משום דדריש מה אתם ישראל כו' וק' דא"כ תיקשי ליה מתני' דפרק האשה דמוכח בהדיא דעבד כשר לשליחו' אלא ע"כ דס"ל לר"א דשאני התם משום דיד עבד כיד רבו ואפשר לומר דס"ל להתו' דמתני' דהתם דאומר לעבדו סתמא קתני דמשמע בין בעבד עברי בין בעבד כנעני ומשום הכי פריך התם מה שקנה עבד כו' ומינה שמעי' דין שליחות מדקא מכשר עבד עברי נמי ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרא"ה ז"ל דא"כ אמאי לא מייתי לעיל הך מתני' דפרק האשה שהיא מוקדמת ומפורש אפי' לית ביה שותפות בגויה ומייתי ההיא דפרק מי שהיה ואינו מפורש בה אלא בדאית ביה שותפות וכן הק' הרב בעל החידושין שם אכן כפי מה שכתבתי ניחא דלעיל דאכתי לא אסיק אדעתיה הך סברא דאית ליה שותפות בגויה טפי אלימא ליה לאקשויי ממתני' דחבורה שאבד פסחה שמפורש בה דין שליחות בהדיא ולא ממתני' דמי שהיה טמא דאיכא לדחויי ולומר דמתני' מיירי בעבד כנעני ומשום דיד עבד כיד רבו אמנם לבתר דמסיק הך סברא דאית ליה שותפות בגויה לא ניחא ליה לתלמודא למימר הכי לפי האמת משום דעבדו סתמא קתני ומשמע אפי' עבד עברי כנ"ל ודוק ובמה שהקשה התוס' דאמאי לא דחי לעיל נמי לריב"ק דההיא מיירי בדאית ליה שותפות בגויה איכא למידק דמאי קו' דלריב"ק ודאי דלא ק"ל תלמודא דילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה משום דאם כן למאי איצטריך קרא ושחטו אותו לאשמועינן דין שליחות הא מויקחו להם איש נפקא ואפי' נימא דההיא מבעי ליה לדר"י דאיש זוכה ואין קטן זוכה מ"מ ממילא נפקא דין שליחות שהרי אחד זוכה לכולם וא"כ ע"כ קרא דושחטו אותו אצטריך לאשמועינן אפי' היכא דלית לי' שותפות בגויה אמנם לר"י דס"ל דקרא דושחטו אותו איצטריך לאשמועינן דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ולא אתא לאשמועינן דין שליחות קשי' להו שפיר דדילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה וקרא דויקחו להם איש איצטריך לכדר"י ואע"ג דממילא משתמע דין שליחות מ"מ אימא דקרא מיירי בדאית ליה שותפות בגויה וזהו שכתב רש"י ולעולם בדאית לי' שותפות כו' ועיין בהרב בעל עצמות יוסף דהשתא ליכא למימר דא"כ למה לי קרא דושחטו שהרי לר"י קרא דושחטו לא אתא לאשמועינן דין שליחות ומעיקרא כי פריך ודלמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה דאעיקר פרכא דההוא מבעי ליה לכדר"י קא סמיך אלא שהתרצן לא הבין קו' וכ"נ דעת רש"י ז"ל שכתב בפ"ג דגיטין דכ"ג ע"א ד"ה והא לאו בני דעת וז"ל וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפ"ל מויקחו להם איש שה לבית אבות כו' ע"ש וק"ט דאיך שנה משנתו דלא כהלכתא שהרי לרבינו דס"ל דכל ישראל יוצאין בפסח א' ואכילת פסחים לא מעכבא הוא דנפ"ל שליחות מקרא דויקחו אמנם לריב"ק דהלכתא כותיה דאכילת פסחים מעכבא וכמו שפסק רבינו ז"ל שליחות נפ"ל מקרא דושחטו גם הרי"ף והרא"ש ז"ל הביאו דרשת ריב"ק משמע דהלכתא כותיה ורש"י ז"ל עצמו בפי' החומש סדר בא הביא דרשת ריב"ק וא"כ איך פי' דשליחות נפ"ל מויקחו להם אלא הוא הדבר אשר דברתי דרש"י ז"ל ס"ל דלריב"ק נמי נפ"ל שליחות מקרא דויקחו באם אינו ענין וכמ"ש וע"פ האמור צדקו מאד דברי הגאון הרא"ם ז"ל שכתב על דברי רש"י ז"ל שהביא דרשת ריב"ק וז"ל וא"ת אמאי לא יליף כו' וי"ל דנפ"ל מהני תרי קראי באם אינו ענין כו' כדאיתא בפרק הא"מ ע"ש ותמה עליו הרב חד"ה ז"ל דנעל' ממנו דברי התוס' ז"ל שכתבו דלריב"ק לא תקשי ליה דילמא בדאית ליה שותפות והיינו דלא פריך ליה לעיל לריב"ק אלא הכא לר"י ע"ש אכן כפי מ"ש הנה נכון דהרב ז"ל בשיטתיה דרש"י קאי וברוחב בינתו ועוצם חכמתו בזה ראה וקדש שדעת רש"י ז"ל דלריב"ק נמי נפ"ל מהני תרי קראי כדמוכח בהדיא ממ"ש בגיטין וקו' התוס' ל"ק ליה וכמ"ש כנ"ל ולדברי התוס' יש ליישב דס"ל ז"ל בשמעתין כאיכא מ"ד שכתב הר"ן דזכיה לאחר עדיפא משליחות וזכין לקטן ע"י אחר ד"ת ומש"ה ק"ל ז"ל דאמאי לא דחי לעיל לריב"ק שאני התם דאית ליה שותפות בגויה ומקרא דויקחו להם איש לא נפ"ל דהתם מדין זכיה הוא דעדיפא משליחות כנ"ל ודוק:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>עד </b>
+<b> כמה נמנין כו' עד שיהא בו בכזית כו'.</b> משנה פרק האשה כמ"ש מרן ופסק כת"ק דדריש ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל לאשמועינן דשלוחו של אדם כמותו ודלא כרבי נתן דדריש דאתא לאשמועינן דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ואע"פ שאין בו כזית לכל אחד כדאיתא פרק הא"מ דמ"ב ע"א וראיתי לעמוד על מ"ש התוס' ד"ה ודילמא שאני התם כו' פי' אבל לשויה שליח היכא דליכא שותפות מנ"ל כו' ונראה שכונתם ז"ל לאפוקי מפי' הרשב"א ז"ל בחי' שכתב וז"ל ק"ל דהא אנן גבי מתניתין דחבורה שאבד פסחה כו' אתינן למידק עלה מנ"ל ששליחותן כמותן והא שפיר נפקא מדרבי נתן דהוא נמי אית ליה שותפות בגויה ושמא נאמר דהא דאמרינן הניחא לריב"ק אהא דמסקינן לעיל דכולהו שלוחין מגרושין וקדשים אתיין ותרומה אצטריך למעוטי ב"ב קיימינן לומר דהניחא לריב"ק שפיר אתיין שלוחין דעלמא מביניה אבל לרבי נתן דמוקי לה לכל ישראל יוצאין בפסח אחד ומאן דשחיט לית ליה שותפות בגויה היכי אתיין שלוחין דעלמא מביניה ושלוחכם בני ברית מנ"ל עכ"ל אמנם התוס' לא ניחא להו בהך פירושא משום דק"ט לפי זה דאי מאי דפריך בגמ' לר"נ הוא דמנ"ל למעוטי שלוחכם ב"ב כיון דלדידיה איצטריך קרא דגם אתם לאתויי שליחות בתרומה א"כ תיקשי לן עוד היום לר"ש דס"ל דקרא דגם אתם לא איצטריך אלא לאתויי דין שליח ולא למעוטי ב"ב כיון דליתיה בתרומה דנפשייהו א"כ מנ"ל הא דקי"ל בכל התורה דאין שליחות לגוי וכמו שהקשו התוס' בפ"ב דגיטין דכ"ב ד"ה מה אתם ב"ב אלא ע"כ לומר כמו שתירצו התוס' דמ"מ כיון דדרשינן שליחות מתרומה מגם אתם ומינה ילפינן בעלמא מסתמא דלא מרבינן אלא דומיא דאתם יע"ש וא"כ ה"נ איכא למימר לר"נ דס"ל כר"ש והא ודאי צ"ע לפי' הרשב"א מיהא במ"ש ואין לומר דאה"נ כו' דהא תנן בפרק האשה הרי שאמר לו רבו כו' ק' דההיא מתני' בעבד כנעני מיירי מדפריך התם תלמודא גבי שלי יהא והא מה שקנה עבד קנה רבו אמר אביי הולך אצל חנוני הרגיל רבו אצלו כו' ואי בעבד עברי הא מציאתו שלו כדתנן בפ"ק דמציעא וכיון שכן מאי ראי' מייתי מהאי מתני' התם שאני משום דיד עבד כיד רבו ולעולם דבעלמא אין שלוחו כמותו והכי אמרינן בהדיא פרק השואל לענין שאלה בבעלים דאפילו למאן דאמר אין שלוחו כמותו מודה הוא באומר לעבדו צא והשאל עם פרתי משום דיד עבד כיד רבו ע"ש וכן מוכח נמי מההיא דפ"ב דגיטין דהוה ס"ל לר"א דעבד פסול לשליחות אפי' בתרומה דאיתי' בתרומה דנפשיה משום דדריש מה אתם ישראל כו' וק' דא"כ תיקשי ליה מתני' דפרק האשה דמוכח בהדיא דעבד כשר לשליחו' אלא ע"כ דס"ל לר"א דשאני התם משום דיד עבד כיד רבו ואפשר לומר דס"ל להתו' דמתני' דהתם דאומר לעבדו סתמא קתני דמשמע בין בעבד עברי בין בעבד כנעני ומשום הכי פריך התם מה שקנה עבד כו' ומינה שמעי' דין שליחות מדקא מכשר עבד עברי נמי ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרא"ה ז"ל דא"כ אמאי לא מייתי לעיל הך מתני' דפרק האשה שהיא מוקדמת ומפורש אפי' לית ביה שותפות בגויה ומייתי ההיא דפרק מי שהיה ואינו מפורש בה אלא בדאית ביה שותפות וכן הק' הרב בעל החידושין שם אכן כפי מה שכתבתי ניחא דלעיל דאכתי לא אסיק אדעתיה הך סברא דאית ליה שותפות בגויה טפי אלימא ליה לאקשויי ממתני' דחבורה שאבד פסחה שמפורש בה דין שליחות בהדיא ולא ממתני' דמי שהיה טמא דאיכא לדחויי ולומר דמתני' מיירי בעבד כנעני ומשום דיד עבד כיד רבו אמנם לבתר דמסיק הך סברא דאית ליה שותפות בגויה לא ניחא ליה לתלמודא למימר הכי לפי האמת משום דעבדו סתמא קתני ומשמע אפי' עבד עברי כנ"ל ודוק ובמה שהקשה התוס' דאמאי לא דחי לעיל נמי לריב"ק דההיא מיירי בדאית ליה שותפות בגויה איכא למידק דמאי קו' דלריב"ק ודאי דלא ק"ל תלמודא דילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה משום דאם כן למאי איצטריך קרא ושחטו אותו לאשמועינן דין שליחות הא מויקחו להם איש נפקא ואפי' נימא דההיא מבעי ליה לדר"י דאיש זוכה ואין קטן זוכה מ"מ ממילא נפקא דין שליחות שהרי אחד זוכה לכולם וא"כ ע"כ קרא דושחטו אותו אצטריך לאשמועינן אפי' היכא דלית לי' שותפות בגויה אמנם לר"י דס"ל דקרא דושחטו אותו איצטריך לאשמועינן דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ולא אתא לאשמועינן דין שליחות קשי' להו שפיר דדילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה וקרא דויקחו להם איש איצטריך לכדר"י ואע"ג דממילא משתמע דין שליחות מ"מ אימא דקרא מיירי בדאית ליה שותפות בגויה וזהו שכתב רש"י ולעולם בדאית לי' שותפות כו' ועיין בהרב בעל עצמות יוסף דהשתא ליכא למימר דא"כ למה לי קרא דושחטו שהרי לר"י קרא דושחטו לא אתא לאשמועינן דין שליחות ומעיקרא כי פריך ודלמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה דאעיקר פרכא דההוא מבעי ליה לכדר"י קא סמיך אלא שהתרצן לא הבין קו' וכ"נ דעת רש"י ז"ל שכתב בפ"ג דגיטין דכ"ג ע"א ד"ה והא לאו בני דעת וז"ל וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפ"ל מויקחו להם איש שה לבית אבות כו' ע"ש וק"ט דאיך שנה משנתו דלא כהלכתא שהרי לרבינו דס"ל דכל ישראל יוצאין בפסח א' ואכילת פסחים לא מעכבא הוא דנפ"ל שליחות מקרא דויקחו אמנם לריב"ק דהלכתא כותיה דאכילת פסחים מעכבא וכמו שפסק רבינו ז"ל שליחות נפ"ל מקרא דושחטו גם הרי"ף והרא"ש ז"ל הביאו דרשת ריב"ק משמע דהלכתא כותיה ורש"י ז"ל עצמו בפי' החומש סדר בא הביא דרשת ריב"ק וא"כ איך פי' דשליחות נפ"ל מויקחו להם אלא הוא הדבר אשר דברתי דרש"י ז"ל ס"ל דלריב"ק נמי נפ"ל שליחות מקרא דויקחו באם אינו ענין וכמ"ש וע"פ האמור צדקו מאד דברי הגאון הרא"ם ז"ל שכתב על דברי רש"י ז"ל שהביא דרשת ריב"ק וז"ל וא"ת אמאי לא יליף כו' וי"ל דנפ"ל מהני תרי קראי באם אינו ענין כו' כדאיתא בפרק הא"מ ע"ש ותמה עליו הרב חד"ה ז"ל דנעל' ממנו דברי התוס' ז"ל שכתבו דלריב"ק לא תקשי ליה דילמא בדאית ליה שותפות והיינו דלא פריך ליה לעיל לריב"ק אלא הכא לר"י ע"ש אכן כפי מ"ש הנה נכון דהרב ז"ל בשיטתיה דרש"י קאי וברוחב בינתו ועוצם חכמתו בזה ראה וקדש שדעת רש"י ז"ל דלריב"ק נמי נפ"ל מהני תרי קראי כדמוכח בהדיא ממ"ש בגיטין וקו' התוס' ל"ק ליה וכמ"ש כנ"ל ולדברי התוס' יש ליישב דס"ל ז"ל בשמעתין כאיכא מ"ד שכתב הר"ן דזכיה לאחר עדיפא משליחות וזכין לקטן ע"י אחר ד"ת ומש"ה ק"ל ז"ל דאמאי לא דחי לעיל לריב"ק שאני התם דאית ליה שותפות בגויה ומקרא דויקחו להם איש לא נפ"ל דהתם מדין זכיה הוא דעדיפא משליחות כנ"ל ודוק:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>חמשה </b>
+<b> שנתערבו עורות פסחיהן כו' פטורין מלעשות פסח שני ואם התנה כל א' מהן ואומר אם אינו פסח יהי' שלמים כו'.</b> בברייתא בפרק האשה דף פ"ט ופרכינן עלה בגמ' נייתי כל חד מנייהו פסחו וניתני אי דידי בעל מום האי דאייתי השתא ליהוי פסח ואי דידי תם האי דאייתי השתא ניהוי שלמים כו' והדר פריך ונייתי מותר הפסח ונימא אי דידי ב"מ הוא ניהוי האי דאייתי השתא פסח ואי דידי תם הוא ניהוי האי דהשתא שלמים דמותר הפסח נאכל ליום ולילה אחד אלא משום סמיכה כו' וק"ל דמאי פריך וניטרחו ונייתי מותר הפסח הא נמי הו"ל ממעט באכילתו דק"פ אינו נאכל אלא בלילה דכתיב ואכלו אותו בלילה ואפי' בפ"ב ואלו מותר הפסח נאכל ליום ולילה ביום הקרבתו ובלילה וא"כ הו"ל ממעט באכילתו וליכא למימר דמותר הפסח ג"כ אינו נאכל אלא בלילה ונאכל ליום ולילה דקאמר בגמ' לאו דוקא שהרי בפסח נמי אמר כי האי לישנא דהא ליתא שהרי כתבו התוס' סוף פרק א"ד דע"א ד"ה לימד על חגיגת י"ד דהא דמותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה נפ"ל מדכתיב ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לרבות שלמים הבאים מחמת הפסח וכדאמרינן בס"פ כל הפסולין וא"כ הא קרא כתיב בהדיא ביום קרבנו יאכל והדרא קו' לדוכתא וצריך ליישב ולומר דס"ל לתלמודא דמשום זמן מועט כי האי לא חשיבה ממעט באכילתו כיון דשחיטתו אינו אלא אחר חצות ובידו להשהות הקרבן ולהקריבו לעת ערב כדי שלא ימעט באכילתו וע"פ זה אני תמיה על מה שראיתי להרב מוהר"ץ אשכנזי ז"ל בסי' תי"א שכתב ליישב לשון רש"י ז"ל שכתב בדפ"ח ע"ב בד"ה בתקנתיה דרביה וז"ל שאין לו תקנה אחרת דהא לא מצי למימר גדי שלו וטלה שלמים כדמפרש לקמן שממעט באכילתו דאכיל לתרווייהו באותו הלילה משום ס' פסח וחד מינייהו שלמים הוא ע"כ שדבריו הן קשה ההבנה שהרי כשיבא הרב בלילה ע"כ הוא יודע איזה מהן אמר ואם כן יאכל השני לב' ימים ולילה א' כדין שלמים ואם באתה לחוש שישכח גם הרב כשיבא בלילה גם תנאי זה אינו כלום כי שניהם יצאו לבית השריפה וכתב הרב ז"ל שנראה לו ברור דכיון דקי"ל שלמים נאכלים לב' ימים ולילה א' יפה כח אכילת יום אחד כאכילת יום ב' וכשם דאסור לשחוט שלמים בתנאי תודה משום דממעט באכילת יום ב' ה"ה והוא הטעם באכילת יום אחד שהוא יום זבחו שאסור להתנות עליו בתנאי שהוא אוסרו וממעטו באכילת יום זבחו דמ"ש והכ' הרב לא יבא עד הלילה שהיא זמן אכילת הפסח ועד שיבא הרב ויברר איזה הוא שלמים א"א לאכול אותו שהוא שלמים שהרי אינו ידוע לנו ובכל א' יש לחוש שמא פסח הוא ונמצא ממעט באכילת שלמים מיום א' שהוא יום זבחו והיינו דנקט רש"י דקאכיל לתרוייהו באותו הלילה ר"ל ולא ביום זבחו עכ"ד ולפי מה שכתבתי נראה דהך תירוצא ליתא כלל דכפי דבריו קשה דמאי פריך וניטרחו ונייתו מותר הפסח הרי ממעט באכילת הפסח שהוא יום זבחו אלא ודאי דהא לא חשיב ממעט באכילתו כמ"ש ושוב אחר החיפוש נפלאתי בת"כ סדר ויקרא פרשה י"ח דאמרינן התם דבן עזאי ס"ל שלמים הבאים מחמת הפסח אינן נאכלין אלא בלילה ואינן נאכלין אלא צלי ע"ש ואם כן א"ל דמאי דפריך בגמ' וניטרחו וניתו מותר הפסח הוא משום דבעי לאוקמי להאי ברייתא אליבא דבן עזאי ולעולם דלרבנן דבן עזאי דס"ל דנאכל ליום ולילה לא מצי לאתנויי במותר הפסח משום דהו"ל ממעט באכילת קדשים ביום זבחו כמ"ש הרב הנזכר ז"ל וזה ודאי דוחק עוד הקשה הרב הנזכר וז"ל אלא שיש לי לדקדק עוד איך אפשר להתנות בשלמים אחר תמיד של בין הערבים שהוא זמן הקרבת הפסח דבשלמא בסוגיא דלקמן דאמר פטורין מלעשות פסח שני פריך שפיר אף דיקריב אחר תמיד של בין הערבים מוטב שיבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמ' שאין בו כרת כדאמרינן בפרק תמיד נשחט אבל הכא כיון דאפשר לו בתקנתא דע"מ דאין לרבו רשות בו אסור להתנות בשלמים ותי' דהא דקאמר שאין לו תקנה אחרת ר"ל דאף אם לא ימצא מי שירצה להקנות לו על מנת שאין לרבו רשות בו ואז נדחה עשה דהשלמה מפני עשה דפסח א"ה אין להתנות בשלמים משום שממעט באכילתו עכ"ד ע"ש והנה מ"ש דבשלמא בסוגיא דלקמן פריך שפיר אף דיקרב אחר תמיד של בין הערבים משום דיבא עשה דפסח דיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה אין דבריו נראין לי כלל שהרי לפי המסקנא טעמא דפטורין מלעשות פסח שני הוא דמשום דפסח בשפיכה ושלמים בזריקה ואע"ג דכל הניתנין בזריקה שנתן בשפיכה יצא הנ"מ דיעבד אבל לכתחלה לא הרי משום אסורא בעלמא ולכתחלה דחינן עשה דפסח וה"ט כמ"ש התוס' שם בד"ה ה"מ וא"כ מכ"ש די"ל דפטורין מלעשות פסח ב' משום עשה דהשלמה דאוריי' כיון דאינו אלא ס' כרת ורובם עושין שלא כהוגן גם מה שתי' דמה שכתב רש"י דאין לו תקנה אחרת ר"ל שאף אם לא ימצא מי שירצה להקנות לו כו' קשה דאם כן כיון דעשה דפסח דוחה עשה דהשלמה דאוריי' מכ"ש שידחה עשה דפסח איסור' דממעט באכילת קדשים דאינו אלא ספק איסור' בעלמא ומדרבנן שהרי ר"ש פליג וס"ל דמביאין קדשי' לבית הפיסול ולפי הנראה אשתמיט מהרב ז"ל דברי התוספות דפרק אמר להם הממונה דכ"ט ד"ה אלא שהקשה שם כקו' הרב ז"ל דמאי פריך בשמעתין דליתי כל חד פסח וליתנו בשלמים וכתבו בסוף דבריהם ומיהו אפילו לא יהא נפסל אחר התמיד קשה דמ"מ לכתחלה מדאורייתא ואי אמרינן דפ"ב מצי להקדומי לתמיד של בין הערבים כיון דלא כתיב בערב כו' והא דלא חשיב להו בהדי דברים של בין א' לב' י"ל תנא ושייר דהא נמי שייר כרת איכא למ"ד חייב כרת על הא' ולא על הב' ואיכא למ"ד נשים בראשון חובה וב' רשות ניחא דפריך וניתי וניתני עכ"ל ע"ש ומ"מ לשון רש"י ז"ל לא יתישב לפי זה שהרי ההיא דלעיל בפסח א' מיירי וא"כ אפשר להתנות בשלמים ועובר אעשה דהשלמה ונ"ל שדעת רש"י כמ"ש התוס' בפ' התכלת דמ"ט ד"ה תדיר בסוף דבריהם דעשה דהשלמה ליכא אלא אחר הקטרת התמיד אבל קודם הקטרתו אף שכבר נזרק דם התמיד מותר להקריב קרבנות אחרים וע"פ זה יתיישבו סוגיא דשמעתין דפריך ונייתי וניתני בשלמים דמיירי בשלא הקטירו אמורין של תמיד הערב דהקטרת אמורין כשר כל הלילה ע"ש דבריהם באורך וא"כ איכא למימר שדעת רש"י ז"ל בהכי קאי והיינו דכתב דאין לו תקנה אחרת ואפי' קודם הקטרת אמורין דליכא עשה דהשלמה כנ"ל ועיין בפרק תמיד נשחט דף ס"ג ע"ב ברש"י ד"ה אבל המולג ובמ"ש הרב ח"ה שם שכפי מ"ש אין צורך למ"ש הוא ז"ל ע"ש אלא דק"ל קצת לפי שיטה זו מהא דגרסינן בריש תמיד נשחט אלא אמר רבא מצותו דתמיד משינטו צללי ערב מאי טעמא דאמר קרא בין הערבים מעידנא דמתחיל שמשה למערב הילכך בשאר ימות השנה דאיכא נדרים ונדבות דרחמנא אמר עליה השלם כו' מאחרינן ליה תרתי שעי ועבדינן ליה בשמונה ומחצה כו' ופרש"י ז"ל ד"ה עליה וז"ל לפיכך אע"ג דזריזין מקדימין למצות התקינו לאחרן כדי שיקרבו נדריהם ויהא כשר להקריבן כו' והשתא אם איתא דקודם הקטרת התמיד אין בו עשה דהשלמה ואפילו מדרבנן שרי להקריבו א"כ קשה דבשאר ימות השנה נמי הו"ל לרבנן לאוקמי אדינה בשש ומחצה משום טעמא דזריזין מקדימין למצות ואי משום נדרים ונדבות הא איתיה בתקנתא שלא יקטירו האמורין עד הערב דבהא ליכא עשה דהשלמה ויש ליישב בדוחק ובדברי התוספות דפרק אמר להם הממונה שכ' דפסח ב' מצי להקדומי לתמיד של בין הערבים והא דלא חשיב ליה בהדי דברים שבין א' לב' י"ל תנא ושייר דהא נמי שייר כרת כו' הקשה אלי החכם השלם רב ועצום כמוהר"י אשכנזי זלה"ה דאיך אפשר לומר דשייר כרת הא במתניתין קתני זה וזה טעון הלל כו' ודוחין את השבת וכתב רש"י ז"ל שם בגמ' דף צ"ה דוחין את השבת וז"ל דב' כתיב ביה במועד למ"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני ע"ש ואם כן כיון דטעמא דפסח שני דוחה את השבת הוא משום דס"ל דבמועדו אב' קאי הרי מבואר שם באותו פרק דף צ"ג דרבי דס"ל חייב כרת על ב' הוא משום דס"ל דבמועדו אשני קאי ור"נ דס"ל דחייב כרת על הא' ולא על השני ס"ל דבמועדו אראשון קאי וא"כ לר"נ כיון דס"ל דבמועדו אא' קאי משמע דפסח שני אינו דוחה את השבת וכיון דמתניתין קתני ודוחין את השבת ע"כ דאתיא כר' דס"ל דחייב כרת על הב' ואם כן מאי האי דכתבו דהא נמי שייר כרת ולכאורה נראה שהיא קושיא אלימתא ושוב מצאתי דלק"מ דהתוספות ז"ל טעמם ונימוקם עמם דאזלין לשיטתם שכתבו בפ' הוציאו לו דצ"א ע"א ד"ה דוחה את השבת בסוף דבריהם דלר"נ דאמר במועדו אא' קאי צריך לומר דפסח ב' דדוחה שבת נפ"ל מבכל חקת הפסח כר"י דשמעתין יע"ש עוד כתבו התוס' שם וז"ל והיה נראה לדקדק דלא מפסיל אחר התמיד מדתנן בסוף פ' מי שהי' טמא פסח שנתערב בבכור אם חבורת כהנים יאכלו ונתערב מחיים קאמר כו' אלמא לא מפסיל אחר התמיד מיהו מצינו לדחות דפסח דהתם היינו מותר הפסח דהוי שלמים ושחיט להו קודם תמיד של בין הערבים והא דפריך והא אין מביאין קדשים לבית הפיסול היינו שממעט באכילת מותר הפסח שנאכל לזרים כבכורים שאינו נאכל אלא לכהנים כו' ע"כ וקל"ט דאמאי הוצרכו לפרש דהא דפריך והא אין מביאין קדשים לבית הפיסול הוא משום שממעט באכילת הפסח שנאכל לזרים ואמאי לא כתב בפשיטות דהא דפריך ואין מביאין קדשים לבית הפיסול הוא משום דמותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה כדאמרינן בשמעתין ואילו בכור נאכל לב' ימים ולילה אחד וכן קשה למ"ש רבי' בפ"ד דין ח' פסח שנתערב בשלמים יקרבו כולן שלמים וכתב מרן כ"מ ז"ל זה פשוט ע"פ מה שנתבאר דמותר הפסח קרב שלמים ויש לתמוה שהרי מותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה ואילו שלמים לב' ימים ולילה א' ונמצא ממעט באכילת שלמים והוה ל"ל ירעו עד שיסתאבו מידי דהוי אאשם שנתערבו בשלמים שכ' רבי' בפ"ז מה' פסולי המוקדשין דירעו עד שיסתאבו מטעם זה וצ"ע ושוב אחר זמן שכתבתי זה מצאתי להרב מש"ל בפ"א מה' תו"מ דין ג' שתמה על דברי התוספות דפרק אמר להם הממונה יע"ש ובר מן דין ק"ל על דבריהם דאם אי' דפסח דמתניתין היינו מותר הפסח אם כן אדפריך תלמודא והא אין מביאין קדשים לבית הפיסול ומשני ר"ש לטעמיה אכתי תיקשי לן דלר"ש נמי אמאי יקרבו הא מותר הפסח בעי סמיכה ומתן ארבע כדאמרינן בשמעתין ואילו בבכור לא בעי סמיכה ואינו אלא מתנה א' ושוב מצאתי להתוספות ז"ל בסוף בכורות ד"ה והא דתני שהקשו שם מעין קושייתנו למאי דקאמר התם בגמ' דברייתא דקתני יצאו ב' בעשירי יקרבו ר"ש היא דס"ל מביאין קדשים לבית הפיסול דאיך יקרבו הא מעשר אינו טעון סמיכה ושלמים טעונין סמיכה וכתב שם לחד תירוצא דשאני הכא דכל חד בשעת הקרבתו שמא לא מחייב בסמיכה ול"ד לקרבן שהוא בר סמיכה חזרו והקשו וז"ל וא"ת היכי קרבי הכא כיון דאין מתנות מעשר ושלמים שוה שזה מתן ד' וזה מתנה א' ותי' דר"ש כר"א ס"ל דאמר נתערבו מתן ד' במתן א' ינתנו במתן ד' דס"ל דמסיק להו לשם מים יע"ש ונראה שזהו דעתם ז"ל ביומא מיהו עיקר דבריהם דבכורות צ"ע שהרי ממתני' דפ' מי שהיה טמא משמע דר"ש לא פליג אלא אחלוקת נתערב בבכורות משום דשוים הם במתנות כמ"ש רש"י ז"ל אבל ברישא דמתניתין דפסח שנתערב בזבחים מודה ר"ש משום דאינן שוים במתנותיהן ואפילו בנתערבו באשם ושלמים דאל"כ אדתני נתערב בבכורות לישמועינן רבותא אפי' נתערב באשם ושלמים ולפי דברי התוספות דר"ש כר"א ס"ל א"כ מאי ארייא בכורות דנקט אפי' נתערב באשם ושלמים נמי וצ"ע ואין להקשות לפי' רש"י ז"ל דאכתי נתערב בבכורות לר"ש אמאי יקרבו הא אין מתנותיהן שוים דפסח בשפיכה כדאמרינן בשמעתין ואלו בכור בזריקה די"ל דר"ש כר"י הגלילי ס"ל דפסח בזריקה כדאמרינן בפ' תמיד נשחט דס"ד ע"ב יע"ש מיהו על רבינו ז"ל ק"ל שכתב בפ"ו מה' פהמ"ק דין י"ב וז"ל בכור שנתערב בפסח ב' ירעו עד כו' ולמה לא יקרבו לפי שהפסח נאכל לכל אדם עד חצות והבכור לב' ימים כו' וק"ק דכיון דהוא ז"ל פסק דפסח בשפיכה אם כן מאי האי דקאמר ולמה לא יקרבו ות"ל משום מתנות דמקמי אכילה ודוק. תו ק"ל בסוגיא דשמעתין דמאי פריך ונטרחו ונייתו מותר הפסח כו' ואמאי לא משני דאכתי ממעט באכילת קדשים בעצמות שיש בהן מוח דאינו יכול לשוברם משום ס' פסח כדאמרינן לעיל בפ' כ"צ דפ"ה דא' עצם שיש בו מוח וא' עצם שאב"מ עובר משום ועצם לא תשברו כו' ואפילו ע"י גומרתא אמרינן התם דאסור משום דילמא פקע או משום הפסד קדשים ושמא שלמים הן ונמצא מביאו ליד נותר בידים ועובר אעשה דואכלו את הבשר וצ"ל ודוק:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב קרבן חגיגה ז"ל סי' ל' דף י"ב ע"ב שהקשה בסוגיא זו במאי דקאמר בגמרא אלו משום מתנות דאלו פסח כו' מאי נ"מ הא תניא כל הנתנין במתן ד' שנתן במתנה אחת כיפר ואלו משום דפסח בשפיכה ושלמים בזריקה מאי נ"מ והא תניא כל הנתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא וז"ל וקשיא לי טובא דכיון דמאן דס"ל דהנתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה א' כיפר לא ס"ל דהניתנין בזריקה שנתן בשפיכה יצא כדאמרינן במ' זבחים דל"ו סבר לה כר"ע כו' אם כן מאי מקשה תלמודא בשניה מאי נ"מ והתניא כל הניתנין בזריקה שנתן בשפיכה יצא והא אנן קיימינן אליבא דמ"ד כל הניתנין על מזבח החיצון אם נתן במתנה אחת כיפר ואליביה אין זריקה בכלל שפיכה ואם כן ניחא דמשום דפסח בשפיכה ושלמים בזריקה אי אפשר לתקוני אבע"א איפכא אי ס"ל כמ"ד דזריקה בכלל שפיכה משום מתנות א"א לתקוני למאן דס"ל דזריקה בכלל שפיכה ל"ל דהניתנין על מזבח החיצון אם נתן במתנה אחת כיפר ולהכי אי אפשר לתקוני משום מתנות דשתי הסברות אין להם ישוב אחד בעולם אליבא דחד תנא כפי סוגיא דזבחים יעוין שם שנתעצם הרבה בקו' זו ולע"ד דבריו תמוהים ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה סוף הסוגיא דזבחים דהן אמת דאמרינן התם דמאן דס"ל דהניתנין במתן ד' שנתן במתנה אחת כיפר לא ס"ל כהך ברייתא דקאמר דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכ' יצא אלא כר"ע דאמר לא זריקה בכלל שפיכה כו' מ"מ היינו דוקא לההיא ברייתא דמפיק להא דהניתנין במתן ד' שנתנן במתנה אחת כפר מקרא דדם זבחיך ישפך משום הכי הא דאמרינן דע"כ לא ס"ל כההוא ברייתא דקאמר דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא מקרא דודם זבחיך ישפך דאי ס"ל כהך ברייתא הא קרא אצטריך להכי מנ"ל למדרש להניתנין במתן ד' שנתנן במתנה אחת יצא אמנם בסוף הסוגיא אמרינן התם וכל הנך תנאי דמפקי ליה להאי דם זבחיך ישפך לדרשה אחרינא האי כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כפר מנ"ל ס"ל כב"ה דאמר אף חטאת שנתנן במתנה אחת כפר וילפינן כולהו מחטאת ע"כ הרי בהדיא דאפילו מאן דדריש לקרא דודם זבחיך ישפך לומר דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא אפ"ה מודה דהניתנין במ"ד שנתן במתנה אחת כפר וזה פשוט גם מ"ש עוד שם בס"ד דלר"ע ור"י הגלילי סביר' להו דפסח בכור ומעשר הם בשפיכה ואע"ג דכתיב בבכור ואת דמו תזרוק לאו דוקא יע"ש הם דברים תמוהים דמסוגיא דפ' תמיד נשחט מבואר בהדיא דלר"י הגלילי פסח בזריקה וכמ"ש התוס' ז"ל בד"ה ה"מ דיעבד וז"ל ותימא וכי בשביל דשמא יהיה נותר או משום סמיכה כו' יכנס לידי ס' כרת וי"ל דטוב שידחה ס' כרת בשב וא"ת ממה שיעשו רובן שלא כהוגן כי כבר רובן עשו פסח יע"ש י"ל טובא דמה יענו לההיא דאמרינן בקמא אמתניתין דקתני דאונן והמפקח את הגל כו' לפיכך אם אירע בהם פסול פטורים מלעשות פסח שני חוץ מן המפקח את הגל אמר רב' בר חנה אמר ר"י לא שנו אלא גל עגול אבל גל ארוך פטור מלעשות פסח שני אימא טהור היה בשעת שחיטה ולדעת התוס' קשה דיביא פסח ויתנה ויאמר אי טמא הייתי בשעת שחיטה האי דאייתי השתא ליהוי פסח ואי טהור הייתי ליהוי שלמים ואי משום סמיכה ומתנות כיון דלא מעכבא אל יכנס לידי ס' כרת דהכא ליכא לתרוצי כתירוצם שהרי אין כאן רבים העושים שלא כהוגן ועיין להרב ל"מ ז"ל בפ"ד מה' אילו דין א' ובס' עץ החיים בלשונות הרמב"ם ולע"ד נראה ליישב דהתם ל"ק להו לתוס' מידי משום דלא מצי לאתנויי בשלמים או במותר הפסח משום דאיכא חזה ושוק דלא מצי למיתן לכהנים משום דהו"ל נאכל שלא למנוייו והכי למימר דניתי חד כהן בהדיה כדפריך בגמ' האי כהן היכי דמי אי דעבד פסח דילמא האי פסח הוא ונאכל שלא למנוייו ואי דלא עביד פסח דילמא שלמים הוא ולא עביד פסח ונמצא אם כן דע"כ צריך להביא חזה ושוק לידי נותר ובהא ודאי אמרינן דמוטב שיכנס לידי ס' כרת ולא יביא חזה ושוק לידי נותר בודאי וכמדוקדק בדבריהם שכתבו וכי בשביל דשמא יהיה נותר כו' משום דדוקא משום דהוה ס' דשמא לא יבוא לידי נותר הוא דק"ל דבשביל שלא יבוא לידי נותר יכנס לידי ס' כרת הא אם הוא באופן דיבוא לידי נותר ודאי לא ק"ל משום דלא אתי ס' כרת ומוציא מידי ודאי נותר אלא דבפ"ו צ"ל דההיא דהמפקח את הגל היינו דוקא בישראל דאי' משום חזה ושוק אבל בכהן הכי נמי דיביא פ"ב בתנאי שלמים ובפ"ו מה' פהמ"ק דין י"ח כתבתי עוד ישוב נכון בזה יע"ש וראיתי להרב ח"ה ז"ל שהקשה לדבריהם וז"ל ומיהו קשה מה שכתבו בתרוצם דרובן יעשו שלא כהוגן כו' אמאי לא יעשו כולם סמיכה ומתנות שני' שהן ד' ובזריקה כשלמים דהשתא רובן יעשו כהוגן ודוחק לומר דכל הנהו מילי מעכבין בפסח עכ"ד ודבריו תמוהים ולא ידעתי איך אשתמיט מיני' סוג' מפורשת בס"פ ע"פ דאמרינן התם דכשת"ל לדברי ר"י זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה וכתבו רש"י ורשב"ם שם דאם נתן פסח בזריקה כשלמים לא יצא אבל אם נתן שלמים בשפיכה יצא הרי בהדיא דשפיכה מעכבת והתוס' שם קיימו גירס' רש"י ז"ל יע"ש ואף לגי' הר' חיים כהן שכתבו שם מ"מ נראה ודאי דבהא לא פליג אגירסת רש"י ז"ל וכ"ע מודו דלמאן דסבירא ליה פסח בשפיכה אם נתנו בזריקה לא יצא ומ"מ לענין ב' שהן ד' נראה דאינו מעכב בפסח אם נתנו במתן ד' וכן נראה להוכיח ממ"ש רש"י ז"ל בזבחים דל"ז ד"ה תרי תנאי ואליבא דר"י וז"ל ומאן דאית לי' פלוגתא לית ליה פסח בשפיכה אלא בזריקה כשלמים ומיהו פסח עיקר וזבח טפל לו הלכך אין זבח פוטרו לפסח כו' והשתא אי ס"ל דפסח שנתנו במתן ד' לא יצא אמאי לא כתב בפשיטות דטעמא דברכת הזבח אינו פוטר לפסח אע"ג דפסח בזריקה משום דפסח מתנה א' וזבח במתן ד' דאם נתן לפסח במתן ד' לא יצא אלא משמע ודאי דס"ל דיצא כנ"ל ועיין בס' ידי אליהו דקי"א ע"א ודוק:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>המפריש </b>
+<b> נקבה לפסחו ירעה עד שיפול בו מום כו'.</b> עיין להרב לח"מ ז"ל שתמה על רבי' ז"ל דבגמ' אמרינן עלה דהך מתני' דקתני ירעה ש"מ ב"ח נדחין ודחוי מעיקרו הוי דחוי ופרש"י ז"ל שם דהיינו מדלא קתני שהוא עצמו יקרב שלמים כדין מותר הפסח וכיון שרבינו ז"ל פי' בפ' ט"ז מה' מעה"ק דב"ח אינן נדחין איך פסק דירעה עד שיפול בה מום ומהיותר תימה שבדין ו' גבי ההיא דמי שאבד פסחו פסק דהשני יקרב שלמים הפך מתני' דמי שהיה טמא וכמו שהשיג עליו הראב"ד ז"ל שם ומרן כ"מ כתב דס"ל לרבינו דההיא מתני' אתיא כמ"ד ב"ח נדחין ומאחר שרבינו פוסק כמ"ד ב"ח אינן נדחין פסק דהשני יקרב ואם כן קשה איך פסק למתניתין דהמפריש נקיבה וכן תימה על הראב"ד שהשיגו שם אדרבא כאן הי"ל להשיגו ותי' דל"ד דהתם הוי דחוי' גמורה דלעולם נקבה לא חזיא לפסח ובהא נמי מתרצה מה שמקשין גבי בהמת השותפין מאי קמ"ל ר"י מתני' היא ההיא דהמפריש נקבה לפסחו יע"ש ואם כן היא גופה קשיתיה לרבינו ז"ל ומש"ה הוכרח לומר דבהא דהמפריש נקבה לפסחו כיון דהוי דחוי' גמורה ב"ח נדחין משא"כ בההיא דבהמה של שני השותפין דלא הוי דחיה גמורה וגם הראב"ד לא השיגו כאן משום דס"ל כמ"ש אמנם בההיא דאבד פסחו השיגו משום דס"ל דההיא מתני' אתיא אפי' כרב דאמר ב"ח אינן נדחין משום דשאני התם דדחאו בידים וכמ"ש התוס' ז"ל ומשום הכי לא אמרו בפ' שני שעירי דמתני' הלזו דיקא כותיה דר"י משום דההיא אפילו כרב אתיא כיון שדחאו בידים ומשו"ה השיג על רבינו וכתב דזה שבוש דאינו אלא ירעה אבל דעת רבי' דלא שנא לי' בין דחאו בידים ללא דחאו בידים ומה שלא הביאו סייעתא ממתני' הלזו לר"י משום דהוה מצי למדחה דשאני התם דדחאו בידים אבל לפום קושטא דמילתא ל"ש לן בהכי את"ד יע"ש ואחד הרואה יראה שיש לדקדק על תי' זה דכיון דס"ל לרבינו שמה שלא אמרו בפ' שעירי דמתני' דהפסח שאבד דיקא כותיה דר"י הוא משום דהו"מ למדחי דשאני התם שדחאו בידים אבל לפום קושטא דמילתא ל"ש לן בהכי א"כ ה"נ יש לנו לומר למתני' דהמפריש נקבה לפסחו דמש"ה לא אמרו דמתני' מסייע לר"י משום דאיכא למידחי דשאני התם דהוי דחוי גמור ולעולם דלפום קושטא דמילתא ל"ש לן בהכי וה"נ יש ליישב לההיא דבהמה של שני שותפין דהא אתא ר"י לאשמועינן דאי ממתני' הו"א שאני התם דהוי דחוי גמור קמ"ל דל"ש וזה מוכרח שהרי בסוף כריתות אמרינן דהמפריש נקבה לפסחו וילדה זכר רש"א הוא עצמו יקרב פסח ואמרי' התם דר"ש לטעמי' דס"ל דבעלי חיים אינן נדחין כדתניא מת א' מהם מביא חבירו שלא בהגרלה יע"ש הרי דאפי' במפריש נקבה דהוי דחוי גמור ס"ל לר"ש דב"ח אינן נדחין וא"כ מנין לנו לבדות מלבנו ולומר דג' מחלוקת בדבר דלר"י ס"ל בפ' שני שעירי דבכל גוונא אמרינן ב"ח נדחין ואפילו היכא דלא הוי דחוי גמור ולרבנן הרי ס"ל היכא שאינו דחוי גמור ב"ח אינן נדחין אבל במפריש נקבה דדחוי גמור הוא ס"ל ב"ח נדחין ולר"ש אפילו בדחוי גמור ס"ל ב"ח אינן נדחין הא ודאי לא ניתן ליאמר דאפושי בפלוגתא לא מפשינן וליכא למימר דע"כ לא אמרו המפריש נקבה הוי דחוי גמור אלא דוקא גבי דידה דכיון דלא חזיא לעולם למה שהופרש דהיינו פסח נדחית לגמרי ואפי' משלמים אבל גבי ולדה לא קרינן ביה דחוי גמור שהרי נראית למה שהופרש דהיינו פסח דהא ודאי ליתא דאם כן אזלה לה לתי' הרב ז"ל דאכתי מה יענו שפתיו למה שפסק רבינו פ"ד מה' תמורה דין י"ז דלא כר"ש שכתב שם וז"ל הפריש נקבה לפסחו וילדה או שהפרישה מעוברת היא וולדה ירעו כו' יע"ש אלא ודאי מוכרחים אנו לומר לפי תי' זה דגבי ולדה נמי קרינן ביה דחוי גמור דכיון דמכח קדושת אמו קאתיא ואמו נדחית לגמרי דחוי גמור שדינן ליה בתר אמו לגמרי ומש"ה פסק רבינו דולדה ירעה משום דהוי דחוי גמור ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ובר מן דין קושית התוספות ז"ל דפרק שני שעירי שהקשו דאמאי לא מייתי מתניתין דהמפריש נקבה לפסחו לסיועי לר"י לע"ד איני מבין שהרי מבואר בסוגי' דהתם דע"כ ל"פ רב ור"י אלא אליבא דרבנן דר"י דלר"י כ"ע מודו דב"ח נדחין כדתנן נשפך הדם ימות המשתלח ואם כן כי אמרינן התם דייקא מתניתין כרב וברייתא כוותיה דר"י היינו לומר דמתניתין דקתני ועוד אומר ר"י נשפך הדם כו' דייקא כוותיה דרב דפליגי רבנן עליה דר"י וסבירא להו בעלי חיים אינן נדחין וכן ברייתא דקתני שני איני יודע אי שני שבזוג ראשון כו' דקאי ברייתא ארבנן דמתניתין דאמרינן שני ירעה כו' כמ"ש רש"י שם דייקא כותיה דר"י דלרבנן דר"י שני שבזוג ראשון ירעה ואם כן ממתניתין דהמפריש נקבה לפסחו ל"מ לאתויי כלל סייעתא לר"י דאיכא למימר דמתניתין ר"י היא וכי פליגי רב ור"י היינו אליבא דרבנן באופן שלא ירדתי לסוף דעתם בקושי' הלזו ודבריהם צ"ע ועלה על דעתי ליישב תי' הלח"מ ז"ל כוותי' ולא מטעמי' דלרבי' קשיתי' הא דאמרינן בפ' מי שהיה טמא דצ"ח אברייתא דקתני התם המפריש את פסחו ומת אם בנו ממונה עליו יביאנו לשם פסח אין בנו ממונה עליו יביאנו לשם שלמים ושקלינן וטרונין טובא ומסיק רב אשי אמר לעולם דמת אחר חצות ור"ש היא דאמר ב"ח אינן נדחין (ומשמע ודאי דלר' אשי מתניתין נמי דקתני המפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים בהכי מתוקמא ואליבא דר"ש) והשתא ק"ט דאם כן קשיא רישא אסיפא דמרישא דהמפריש נקבה לפסחו דייקינן מינה דב"ח נדחין ודלא כר"ש אלא ודאי משמע דסתם מתניתין רבי היא ובמפריש נקבה לפסחו כיון דהוי דחוי גמור ס"ל לר' דב"ח נדחים ודלא כר"ש ובמפריש פסחו ומת כיון דלא הוי דחוי גמור ס"ל לר"ש דב"ח אינן נדחין ומשום הכי פסק רבינו כסתמא דמתניתין דסתמא ר' אליבי' כנ"ל נכון מיהו הא ק"ל לפי תירוץ זה ממה שפסק רבינו ז"ל בפ' ו' מהלכות פסולי המוקדשין ה"ה וז"ל כל הזבחים שנתערב בהן אחד מחטאות המתות אפילו אחד בריבוא ימותו ואם הקריב הורצה שאין ב"ח נדחין ועיין מרן כ"מ שם והשתא לפי דברי הלח"ם ז"ל קשה שהרי ההיא דזבחים שנתערבו הוי דחוי גמור דומיא דהמפריש נקבה לפסחו דמכי נתערבו תו לא חזו לעולם להקרבה וגריעה מהפריש נקבה דאלו במפריש נקבה הא חזיא מיהא לשלמים ואפי"ה אמרינן דכיון דלא חזו לעולם למה שהופרש דהיינו פסח נדחים לגמרי כ"ש בזבחים שנתערבו דלא חזו לעולם לשום קרבן ואפ"ה פסק רבינו דאין ב"ח נדחים ויש ליישב דע"כ לא אמרינן בהמפריש נקבה לפסחו דב"ח נדחים אלא משום דאיכא תרתי דחינהו בידים ודחוי גמור אבל בזבחים שנתערבו אע"ג דהוי דחוי גמור כיון דלא דחינהו בידים לית לן בה ושוב בא לידי פי' הר"י קורקוס מכ"י וראיתי לו שהאריך לישא וליתן בלשון זה ורוב דבריו הן הן דברי הלח"ם ובסוף דבריו כתב כתי' הרב ז"ל בתוס' דברים וז"ל וי"ל דלעולם אין ב"ח נדחים ודחוי זה שהפריש נקבה לפסחו שאני שהוא דחוי גמור שא"א לנקבה להיות פסח ולכן גם למותר הפסח דהיינו שלמים הוי דחוי גמור ואפילו לרב וגם דחאן בידים משא"כ בההיא דבהמת השותפין כי אפשר לקנות חצייה האחד ולהקדיש' וכל שעה מוכן לכך וגם כי דרך הקדש הוא שדחאה אין נקרא דחוי בידים הלכך אין זה דחוי והוכרח רבינו לחלק בהכי מפני כי בפרק ב' שעירי אמרו מתניתין מסייע לרב וברייתא לר"י מוכח דליכא משנה דמסייע לר"י ואמאי הא משנה זאת מסייע ודייקא כר"י אלא ודאי לא דמיא להא וכן מצאתי בתוספות שם כאשר כתבתי בשיטת רבינו עכ"ד:<br><b> הנה </b> מבואר מדבריו כאשר כתבנו דדחוי גמור גרידא לא אהני לן אלא משום דאיכא תרתי דחינהו בידים ודחוי גמור ודע שמ"ש מוהר"י קורקוס ז"ל דבהמת השותפים כיון שדרך הקדש הוא שדחאה לא מקרי דחוי בידים הן דברי התוספות בפסחים דף צ"ה ע"ב ד"ה קודם שחיטה שכתב וז"ל וטעמא דדחיה בידים ואפילו רב מודה בה וא"ת והא משמע דפליג בפרקא קמא דקידושין גבי בהמה של שני שותפין כו'. וי"ל כיון שדרך הקדש דחי לה לא מיקרי דחוי בידים יע"ש האמנם נראה ודאי דלטעם זה דכל שדרך הקדש דחי לה לא מקרי דחוי בידים ה"נ מהאי טעמא המפריש נקבה לפסחו לא מקרי דחויה בידים כיון שדרך הקדש דחי לה וזה מבואר מדברי התוספות שם בדף צ"ח ע"א ד"ה ש"מ שהקשה וז"ל וא"ת מאי קמ"ל ר"י גבי בהמה של שני שותפין כל הנהו תלת מילי דמדקדק ממילתיה שמעינן ממתניתין דהכא ותירצו דאכתי אשמועינן דעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה אע"ג דאינה קריבה כלל כו' יע"ש והשתא כפי מש"כ ז"ל דכל היכא דדחינהו בידים אפילו רב מודה מאי ק"ל הא טובא קמ"ל ר"י גבי בהמה של ב' שותפין דאפי' היכא דלא דחייה בידים ב"ח נדחים אלא ודאי מבואר דס"ל דכי היכי דבהמה של ב' שותפין לא מקרי דחיי' בידים מה"ט דדרך הקדש דחי לה ה"נ מפריש נקבה לפסחו לא מקרי דחייה בידים מה"ט דדרך הקדש דחי לה וכן ראיתי להרב תי"ט שם באותה משנה שכתב דאין לפרש הכא כמ"ש התוספות לעיל דדחייה בידים כ"ע מודו דהכא כיון שדרך הקדש דחי לה לא מקרי כ"כ דחייה בידים יע"ש וכיון שכן יש לתמוה על מוהר"י קורקוס שכתב דבהמה של ב' שותפין לא מקרי דחוי בידים כיון שדרך הקדש דחי לה ומפריש נקבה לפסחו הוי דחוי בידים ולא ידעתי מה בין זו לזו דטעמא דדרך הקדש דחי לה ה"נ איתי' במפריש נקבה לפסחו:<br><b> ושוב </b> ראיתי להתוספות בפ"ק דזבחים די"א ע"א ד"ה ש"מ ב"ח נדחין שהקשו שם כקושיתם דהכא דמאי קמ"ל ר"י מתניתין היא ותירצו וז"ל וי"ל דמפריש נקבה דחיה בידים ואפי' רב מודה התם דב"ח נדחים יע"ש הנה המתבאר מדבריהם דס"ל דבהמה של שני שותפין לא חשיב דחייה בידים ומפריש נקבה חשיבה דחייה בידים ולא זכיתי להבין מאי זה טעם בהמה של שני שותפין לא חשיב דחייה בידים אי משום דדרך הקדש דחי לה כמ"ש בפסחים א"כ ה"נ גבי מפריש נקבה דרך הקדש דחי לה ואולי י"ל דס"ל דבהמה של שני שותפין שאני דבשעה שהקדיש חציה לא דחייה בידים שהרי לא היתה ראויה ליקרב חציה כמו שהיא והרי היתה דחוייה מאליה אלא שהקדש' גרם לה שידחה אח"כ כשחזר ולקחה ובשעה שלקחה ממילא היא נדחית משא"כ במפריש נקבה לפסחו דמשעה שהקדישה דחייה בידים למה שהיתה ראויה ליקרב שלמים כנ"ל ודו"ק. ובמה שתרצו התוס' ז"ל דאכתי אשמועינן דעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה אע"פ שאינה קריבה כלל י"ל דהא נמי תיקשי דמאי קמ"ל ממתניתין דהתם שמעינן לה דקתני אמר ר"ע אני אפרש דפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן תמורתו כו' הרי דאע"ג דאינה קריבה כלל קתני מתניתין דעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה וי"ל דממתניתין דהפסח שנמצא ליכא למשמע דשאני התם דמעיקרא חיילא עליה קדושת הגוף וראוי להקרבה אלא שאחר שנמצא דחאה בידים ומשום הכי אמרינן דעושה תמורה אע"ג דאינה קריבה דומה לדין מקדיש בהמה תמימה ונפל בה מום דקי"ל דעושה תמורה אמנם גבי בהמה של שני שותפין דמתחילת הקדשו לא חזי להקרבה ולא חייל עליה קדושת הגוף אלא קדושת דמים כדמוכחינן התם מינה דיש דחוי בדמים אם כן הו"ל כדין מקדיש בעלת מום דקי"ל דאינה עושה תמורה כיון דלא חייל עליה אלא קדושת דמים כדאיתא בפ' הזרוע להכי אשמועינן ר"י דאפ"ה עושה תמורה ונראה דה"ט דלא דמי לדין מקדיש בעלת מום דגופיה לא חזי לקדושת הגוף כלל ואין בו אלא קדושת דמים. משא"כ בהמה של שני שותפין דבהמה גופה חזיא לקדושת הגוף ובידו היה ללוקחה ולקדשה אח"כ אלא דאיהו הוא דדחי לה בידים משום הכי עושה תמורה כנ"ל ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל לקדושין דף ז' ע"ב ד"ה וש"מ דחוי מעיקרו שכתב בתוך דבריו וז"ל ויש לך דחוי מעיקרו בלא דחוי דמים אלא דחוי הגוף כי הא דאמרינן במס' תמורה בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה והא ודאי מדעושה תמורה מעיקרא חיילה עליה קדושת הגוף דאלו קדושת דמים אינה עושה תמורה כו' יע"ש: והן דברים תמוהים שהרי בהמה של שני שותפין דקדושת דמים הוא מדמוכחינן התם מינה דיש דיחוי בדמים ואפ"ה קאמר ר"י דעושה תמורה אלא ודאי עכ"ל דלא חשיב' קדושת דמים כיון דגופא חזייא כמ"ש וא"כ מה"ט נמי באו' חציה של זו עולה וחציה של זו שלמים אע"ג דקדושת דמים היא עושה תמורה ובר מן דין בבהמה חציה של זו עולה וחציה של זו שלמים מה שייך בה לומר דחוי מעיקרו הרי לעולם היא דחוייה ולא חזייה להקרבה וכי אמרינן דדחוי מעיקרו הוי דיחוי היינו גבי בהמה של שני שותפין בהקדיש חציה וחזר ולקחה דאע"ג דנראין אחר שלקחה אפי"ה הואיל ואדחי אדחי סוף דבר שדבריו אינן מובנין אצלי כלל וצ"ע ודע שכפי תירוץ הלח"מ שכתבנו מקום אתנו ליישב מה שפסק רבינו בפ"א מה' א"מ הי"א דהמקדיש תמימה ונפל בה מום וילדה יקרב ולדה וכתב מרן כ"מ שם דבפרק אלו קדשים אפליגו אי קדשי ליקרב או לא קדשי אלא לרעיה ופסק רבינו כשמואל ורבא דהוו מאריה דתלמודא יע"ש והדבר תמוה שהרי אמרו בגמרא שם ליקרב ואליבא דר"א דאמר המפריש נקבה לעולה וילדה זכר היא עצמה יקרב עולה אבל לרבנן דס"ל ירעה עד שיסתאב ה"נ בולד ב"מ ירעה ולא יקרב וכיון שרבינו ז"ל פסק בפ"ד מה' תמורה כר"א הי"ל לפסוק כאן ירעה ולא יקרב וכבר ראיתי להרב בעל לח"מ שם תמה בזה יע"ש ובסוף ה' תמורה כתב לתרץ לזו דשם בגמ' הקשה לר"י ולר"ע דדרשי ולדות ותמורות מקראי אחריני דהני קראי דזכר ונקבה מאי עבידי ליה ותירצו לולדות תמורת בעל מום ואי רבנן לית להו ולד ב"מ א"כ תק' להו קראי מאי עבדי לי' א"ו דהך דרש' הולד ב"מ רבנן נמי דרשי לה וגלי קרא בהני דיקרבו ולא ילפינן מפריש נקבה לעולה מינה דשאני הני דקדשי מתחילתן ומאי דקאמר בגמ' ואליבא דר"א סובר רבינו דאפילו לר"א קאמר דסד"א לר"א לא צריך קרא כו' יע"ש והנך רואה לא יתכן דרך זה מדקאמר התם בתר הכי בר פדא אמר לרעיה ואליבא דדברי הכל ואי אליבא דשמואל נמי ברייתא אתיא כד"ה למאי אכפל בר פדא לומר ואליבא דד"ה הא לשמואל נמי כד"ה מוקי לה אלא מבואר הוא דשמואל מוקי לברייתא ליקרב ואליבא דר"א דוקא ואתא בר פדא ואמר דברייתא מיירי לרעיה ואליבא דד"ה ומה שהקשה דאי רבנן לית להו ולד ב"מ א"כ תיקשי להו קראי מאי עבדי ליה לא קשה דאיכא למימר רבנן אם לא דרשי כדקאמר התם אליבא דר"י וכוליה קרא איצטריך לולד נקבה ודו"ק:<br><b> ואולם </b> לפי דרך הרב ז"ל שכתבנו הלא מראש יש ליישב שהרי כבר כתבנו דהיינו טעמא דרבינו שפסק במפריש נקבה לפסחו דהיא וולדה ירעו עד שיסתאבו וכן במפריש נקבה לעולה אע"ג דפסק כרב דב"ח אינן נדחים משום דהוי דחוי גמור דנקבה לא חזיה לפסח ולעולה לעולם וגם שדחאן בידים ומשום הכי הולד נמי בתר אמיה שדינן ליה וא"כ א"נ שפיר דשמואל דקאמר התם דריבוייא דואם לרבות ולד ב"מ היינו ליקרב ואליבא דר"א הוא משום דס"ל דטעמייהו דרבנן דר"א משום דב"ח נדחין וכר' יוחנן דס"ל הכי בעלמא אמנם לדידן דפסקינן כרב דב"ח אינן נדחים ומפריש נקבה לעולה שאני משום דאיכא תרתי דחינהו בידים ודחוי גמור אם כן במפריש נקבה ונפל בה מום כיון דליכא האי טעמא דדחינהו בידים משום הכי פסק שפיר דהולד יקרב כנ"ל נכון: ועוד נ"ל ליישב לעיקר קושית הלח"מ ז"ל במה שפסק רבינו במתניתין דהמפריש נקבה לפסחו אע"ג דהוא פוסק דב"ח אינן נדחים במה שיש לדקדק טובא לפי פי' רש"י ז"ל שם שפירש דמדלא קתני דהיא גופא קריבה שלמים שזו היא ראייתה שכל מותר פסח קרב שלמים שמעינן דס"ל דב"ח נדחין דלא כר"ש מהא דגרסינן בתמורה די"ט איתיביה אביי וכי בעי ר"א שם עולה על אמו והתניא המפריש נקבה לפסחו ירעה עד שיסתאב כו' ילדה ירעה כו' ויביא בדמיה שלמים ר"א אומר הוא עצמו יקרב שלמים והא הכא דליכא שם שלמים על אמו ואמר ר"א יקרב שלמים אמר ליה אחר הפסח קאמרת שאני אחר הפסח דמותר הפסח גופיה קרב שלמים א"ה נפלוג נמי ברישא כו' ופי' רש"י ז"ל שאני אחר הפסח דמותר הפסח כגון אם הפריש פסח ונתכפר באחר קרב שלמים הלכך הך דניתותרה לאחר הפסח שם שלמים עלה ואזיל ליה שם פסח מיניה וחייל עליה שם שלמים אלא שאינו יכול ליקרב נקבה הואיל ומכח פסח קאתי עכת"ד: והשתא ק"ט דכיון דר"א דס"ל דהמפריש נקבה לעולה וילדה זכר הוא עצמו יקרב עולה ע"כ ס"ל כר"ש דב"ח אינן נדחין וכמבואר מההיא דסוף כריתות וכמ"ש התוספות ז"ל בתמורה דכ"ו ע"ב ובזבחים די"א ובפ"ק דקדושין ד"ז אם כן מאי האי דקפריך אביי והא הכא דליכא שם שלמים על אמו כו' והא לר"א היא גופה שנשתיירה אחר הפסח קרב שלמים כיון דס"ל דב"ח אינן נדחין ומשום הכי הולד נמי קרב שלמים וכי קא משני שאני אחר הפסח הואיל ומותר הפסח גופיה קרב שלמים ופירש רש"י דהיא עצמה אינה יכולה ליקרב והוא תימה שהרי לר"א היא גופה נמי קריבה שלמים ולי' למימר דהיא גופה הוא מאי דמשני תלמוד' שאני אחר הפסח הואיל ומותר הפסח גופי' קרב שלמים כלו' דהיא גופ' קרב שלמים דהא ודאי ליתא דא"כ היכי פריך עלה א"ה ניפלוג עליה ברישא כו' אלא מוכרח הדבר דס"ל לאביי דאפי' לר"א במפריש נקבה ונשתיירה אחר הפסח אינה קריבה שלמים הפך ההיא דפסחים ולכן נראה ודאי דלפי פרש"י עכ"ל דההיא דפסחים רב הונא בריה דר"י קאמר לה דס"ל דלר"ש דסבר ב"ח אינן נדחין נקבה עצמה קריבה שלמים אמנם אביי ורבא פ"ק דתמורה ע"כ פליגי עליה וס"ל דאף למאן דסבר ב"ח אינן נדחין אפי"ה היא עצמה אינה קריבה שלמים ונראה דה"ט דכיון דהא דמותר הפסח שקרב שלמים נפ"ל מקרא דוזבחת פסח צאן ובקר איכא למימר דקרא בפסח שהיה ראוי ליקרב לשם פסח ונשתייר אחר הפסח הוא דקאמר דקדושת הפסח עצמה משתנה להיות שלמים אבל במפריש נקבה לפסחו כיון דאינה ראויה ליקרב לשם פסח כי נשתנה להיות שלמים אותה קדושה דחויה עצמה היא היא הנשתנית והילכך אינה קריבה כדין פסח ומעתה פסק רבינו ז"ל עולה כהוגן דאע"ג דס"ל דב"ח אינן נדחין אפילו הכי פסק למתניתין דהמפריש נקבה דפסק כאביי ורבא דבתראי נינהו ודלא כרב הונא בריה דר"י כן נראה לי נכון: ואולם אכתי פש גבן לישב מה שפסק בפ"ד מה' תמורה כרבנן דר"ש דהולד ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיה פסח דלא כר"ש ואילו בסוף כריתות מבואר דלר"ש דס"ל ב"ח אינן נדחין הוא עצמו קרב פסח וכן נמי מה שפסק במפריש נקבה לעולה וילדה זכר דירעה כרבנן דר"א והנראה אצלי לישב דלרבינו ז"ל קשיתיה קושית התוספות שהקשה בתמורה ובקידושין דאדפריך מברייתא ומר"ש לסיע' מרבנן ומכח זה הוכרח לומר דס"ל לתלמודא דטעמייהו דרבנן דאמרי הולד ירעה לאו היינו משום דסביר' להו ב"ח נדחין אלא אפילו ס"ל דב"ח אינן נדחין קאמרי דירעה משום דכיון דמכח קדושת אמו קאתי ואמו אינה ראויה לפסח שדינן ליה בתר אמו לגמרי וחשיב הולד גופיה כנקבה דעובר ירך אמו הוא ומש"ה לא מצי לסיועי ליה מרבנן ופריך עליה מר"ש דאמר הולד עצמו יקרב פסח דאי ס"ל ב"ח נדחין הן לו יהי דאית ליה לר"ש סברתייהו דרבנן דשדינן ליה בתר אמו אפי"ה הואיל ואידחי בהיותו במעי אמו אדחי נמי כשיצא לעולם אלא מוכרח דס"ל ב"ח אינן נדחין ואהא משני לר"ש לא קשיא וכו' ויש לי ראיה שאין עליה תשובה לדעת רבינו ז"ל מההיא דפרק אלו קדשים שכתבו לעיל דאמר שמואל ולד ב"מ למאי הלכתא ליקרב ואליבא דר"א אשר מבואר דלרבנן דר"א ולד ב"מ אינה קריבה והשתא לפי שיטת התוספות ז"ל פ"ק דזבחים וקדושין דס"ל דטעמייהו דרבנן משום דס"ל ב"ח נדחין קשה טובא שהרי בפרק שני שעירי אמרינן דרב דס"ל דב"ח אינן נדחין הוא משום דאמר מב"מ דקאמר קרא מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומם ירצו ור"י ס"ל דמיעט רחמנא בהם לומר בהם הוא דמרצו הא בעלמא לא מרצו אשר מבואר דלכ"ע בב"מ גלי קרא דאין ב"ח נדחין וכיון שכן תימה על עצמך איך אפשר לומר דלרבנן דר"א ולד ב"מ אינו ראוי ליקרב משום דב"ח נדחין הא בב"מ לכ"ע ב"ח אינן נדחין ואולם לפי שיטת רבינו ז"ל שכתבנו ניחא שפיר דטעמייהו דרבנן לאו משום דב"ח נדחין אלא משום דשדינן ליה בתר אמי' לגמרי זה הנראה אצלי ליישב דעת רבינו ז"ל:<br><b> ואולם </b> הא קשיא לי טובא לתירוץ שני שכתב מרן ליישב דברי רבינו דפסק גבי מי שאבד פסחו דהשני יקרב שלמים משום דס"ל דמתני' אתיא כמ"ד ב"ח אינן נדחין וכן נראה דעת רש"י שם בדנ"ח וכ"כ מוהר"י קורקוס בכ"י דכל אותה סוגיא לדעת רבינו אתיא כמ"ד ב"ח נדחין שהרי שם באותה סוגיא מייתינן עלה ברייתא דקתני הפסח שנמצא קודם שחיטה כו' רבי אליעזר אומר קודם חצות ירעה לאחר חצות יקרב וכפי דעת רבינו ז"ל על כרחך לומר דר"א גם כן ס"ל דב"ח נדחין והדבר תמוה דבפ' התערובות פרכינן לרבא דאמר השתא דאמור רבנן לא נקרב אי מקריב לא מרצי משום דס"ל ב"ח נדחין והרי שחוטין דלכ"ע נדחים ותנן ר"א אומר אם קירב הראש של אחד מהם יקרבו כולם ומשנינן ר"א כחנן המצרי ס"ל דלית ליה דחוין כלל אפילו בשחוטין דתניא חנן המצרי אומר אפילו דם בכוס כו' הרי בהדיא דלר"א לית ליה דחוי אפי' בשחוטין וא"כ היכי קאמר ר"א דירעה ובשלמא לדעת התו' ניחא שפיר דהכא כיון דדחיה בידים מודה ר"א דאפי' ב"ח נדחי' וכי לית ליה דחוין היכא דלא דחינהו בידים ודכות' היה ק' אצלי למה שהקשו התוס' פ"ק דקדושין ובתמורה דאדפריך בכריתות מר"ש דברייתא אמאי לא פריך מר"א דמתני' דאמר הולד עצמו יקרב עולה דמאי קושיא הא מר"א לא הוה מצי לאקשויי משום דלר"א שמעינן ליה בהדיא דלית ליה דחויין כלל כחנן המצרי וכי קאמר ר"א דב"ח נדחים היינו למאן דאית ליה דחויין אכן מר"ש ק"ל לתלמודא שפיר דלא שמעינן ליה בעלמא דלית ליה דחוין כלל: ושוב ראיתי להרב תי"ט ז"ל במס' תמורה שהגיה במקום רבי אליעזר ר' אלעזר והכריח הדבר יע"ש אכן לדברי רבי' ז"ל קשה טובא ממ"נ דאי גרסינן בההיא דפסחים ר' אליעזר ביו"ד קשה דר' אליעזר לית ליה דחוין כלל בתערובות ואי גרסינן ר' אלעזר ק' דרבי אלעזר אית ליה דב"ח אינן נדחין גבי מפריש נקבה לעולה וצ"ע: איברא דקושי' הלזו נראה דקשה בההיא דגרסינן בפ' ב' שעירי דפרכינן התם ורב ההוא בהם בעינייהו הוא דלא מרצו הא ע"י תערובות מרצו כדתנן ר"א אומר אם קרב ראש אחד מהם כו' ופרש"י ז"ל דרב כר"א ס"ל וכ"כ התוס' ז"ל שם לחד תירוצא והשתא קשה כיון דס"ל לרב כר"א ע"כ דס"ל כחנן המצרי דלית ליה דחוין כלל ואפי' שחוטין וא"כ היכי קאמר התם דרב סבר ב"ח אינן נדחין דמשמע הא שחוטין נדחי' כמ"ש רש"י שם הא לרב כיון דדריש לקרא כר"א ע"כ לית ליה דחוין כלל. והנראה אצלי ודאי דמ"ש התוס' ורש"י ז"ל דרב ס"ל כר"א לאו לגמרי קאמרי דס"ל לרב דאם קרב ראש אחד מהם יקרבו כולם דהא ודאי כיון דבשחוטין אית ליה דחוין אמרינן הואיל ואדחי אדחי אלא במאי דסבירא ליה לר"א דע"י תערובת מרצו ד"ת ומדאורייתא כל ע"י תערובות שרי להקריבן לכתחלה אלא דמדרבנן הוא דאמרו לא נקריב דמה"ט הוא דס"ל לר"א דאם קרב ראש אחד מהם יקרבו כולם משום דהו"ל ספק דרבנן ותלינן האיסור באותו הנקרב כבר וכמבואר שם בפרש"י ז"ל הוא דקאמר תלמוד' דס"ל לרב בהא כר"א דע"י תערובת מרצו ד"ת אמנם במאי דס"ל לרב דאם קרב ראש אחד מהם יקרבו כולן בהא ודאי לא ס"ל כותיה דכיון דאי אתי לאמלוכי ברישא אמרינן לא נקריב הואיל ואדחי אדחי דבשחוטין ס"ל לרב דיש דחוי ובהכי נתיישב אצלי מה שהקשה הרב לח"מ ז"ל בפ"ג מהל' שגגות דבפ' שני שעירי אוקימנא לרב דקרא דבם אתא לדר"א ורבי' דפסק כרב איך פסק בפ"ו מה' פהמ"ק כרבנן דאמרי' אפי' קרבו כולן חוץ מא' מהן יצא לבית השריפה יע"ש ולפי מ"ש לק"מ דרב גופיה ה"נ ס"ל בהא כרבנן מטעמא דיש דחוי בשחוטין וכמובן: ודע שהתוס' שם כתבו לחד תירוצא דרב אתי אפי' כרבנן דמתני' דאע"ג דפליגי רבנן עליה בברייתא רבנן דמתני' שרו מדאורייתא כדמשמע לישנא דמתני' דלא אסרי אלא אבר הנשאר אבל אותן שעלו לא ירדו ומדרבנן הוא דאסרי לכתחלה יע"ש והנראה ודאי דמה שהוצרכו לומר דרבנן דפליגי עליה בברייתא ס"ל דמדאורייתא נמי אסרי ופליגי ארבנן דמתניתין ולא לומר דרבנן דברייתא נמי ס"ל כרבנן דמתני' דמדאורייתא שרו הוא משום דבפ' התערובות דע"ו ע"ב אמרינן אלא טעמא דר"א מיעט רחמנא בם הא ע"י תערובת מרצו ורבנן מום בם הוא דלא ירצו הא עבר מומם ירצו כו' ורבנן בם בהם לא דרשי יע"ש והשתא אי רבנן דברייתא נמי ס"ל דמדאורייתא שרי מאי פריך ורבנן ואמאי הוצרך לשנויי בהם לא דרשי הא רבנן נמי דרשי הכי אלא דמדרבנן הוא דאסרי אלא מבואר דרבנן דברייתא ס"ל דמדאוריי' נמי ע"י תערובות אסור:<br><b> ואולם </b> ראיתי להריטב"א ז"ל שם בחידושיו שכתב דרבנן דברייתא ורבנן דמתני' חדא נינהו ובכולהו ס"ל דמדאורייתא שרו וחלק על דברי התוס' יע"ש והוא תימא איך אשתמיט מיניה סוגיא הלזו וצ"ע ודרך אגב ראיתי להרב צאן קדשים פ' התערובות דף ע"ד שהקשה שם אההיא דפרכינן התם לר"ן דאמר טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחד הותרו כולן ממתני' דקתני כל זבחים שנתערבו בחטאות המתות ימותו כולן ואמאי נימא דאיסורא מת כו' והקשה הרב הנז' דמאי קושיא דילמא טעמא דמתני' משום דס"ל ב"ח נדחין ומש"ה אינו ראוי להקרבה כדמשני לעיל יע"ש: ולדעתי לק"מ דאי טעמא דמתני' משום דב"ח נדחי' אכתי אמאי קתני ימותו כולן נימא דאיסורא מת והשאר ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמיו שלמים דאע"ג דב"ח נדחי' דמים מיהא לא נדחו ואף שרש"י ז"ל שם כתב והשאר יקרבו היינו למאי דקי"ל ב"ח אינן נדחי' אמנם לכשת"ל דמתני' אתיא כמ"ד ב"ח נדחי' אכתי לא מייתבא קושיא דרבא בהכי דהשאר מיהא ירעו עד שיסתאבו ואף לדעת ר"ח ז"ל שכתבו התוס' פ"ק דזבחים והריטב"א בפ"ק דקדושין דס"ל דכי אמרינן ב"ח נדחין דמים נמי נדחין נראה דלק"מ שלדעת ר"ח ע"כ מתני' דזבחים אתיא כמ"ד ב"ח אינן נדחין מדקתני סיפא נתערבו בכלאים וביוצא דופן כו' ירעו עד שיסתאבו וימכר ויביא בדמי היפה שבהם כו' ואי ס"ל ב"ח נדחי' אפילו דמים נמי נדחו וכ"כ הרב תי"ט ז"ל בפ"ט דפסחים מ"ח דלפי גירסת הרע"ב שם שהוא כדעת ר"ח ע"כ כוליה פרקי' דהתערובות דתנן יביא בדמי היפה שבהן כו' אתיא כמ"ד ב"ח אינן נדחים וזה פשוט ועיין בהרב משנה למלך בהלכות שגגות יע"ש ודו"ק. עוד הקשה אצלי לסברת רבינו ורש"י דס"ל דמתני' דפסח שנמצא אתיא כמ"ד ב"ח נדחי' מהא דפרכינן התם דצ"ו ע"ב לשמואל דאמר כל שבחטאת מתה בפסח קרב שלמי' וכל שבחטאת רועה בפסח רועה והרי אבודה בשעת הפרשה לרבנן דלרעיה אזלה כו' ואלו בפסח כו' קרב שלמים שמואל כר"א ס"ל דאמר אבודה למיתה אזלה והא כל אבודה לר' למיתה ואלו בפסח היכא דאבד קודם חצות ונמצאת קודם חצות רועה כו' והשתא אמאי לא משני דשמואל ס"ל כר"ש דאמר ב"ח אינן נדחי' ואפי' נמצא קודם חצות קרב שלמים אלא משמע כדעת התוס' דמתני' אתיא ככ"ע ומטעמא דדחיה בידים וצ"ע ועיין עוד בתוס' שם ע"ב ד"ה אלא שמואל כר"ש ס"ל שכתבו בתוך דבריהם ואע"ג דלר"ש אית ליה לקמן דב"ח אינן נדחי' וס"ל בפסח דמת אחר חצות קרב שלמים כו' וכתב הרב ח"ה וז"ל וכן הוא לקמן והיינו דמית בעליו אחר חצות אע"ג דקבעי חצות ב"ח אינן נדחי' לר"ש ומינה בנמצא אפילו קודם חצות קרב שלמים דאין ב"ח נדחי' א"ד יע"ש והדבר תמוה שהרי לדעת התוס' בנמצא קודם חצות ב"ח נדחין מטעמא דדחי' בידים כמ"ש שם בראש הסוגיא ונמצאו דבריהם סותרין וצ"ע: ודע שהתוס' בתמורה פ"ק דקדושין ובפסחים דצ"ח הקשו אההיא דאמרינן התם ש"מ דחוי מעיקרו הוי דחוי וש"מ יש דחוי בדמי' דלמאי אצריכו תרתי הא כל דחוי מעיקרו דחוי דמים הוא ותי' משם ר"י דמשכחת לה דחוי מעיקרו בקדוש קדושת הגוף כההיא דפ' התערובות דם שנתערב במים דאם יש בו מראה דם כשר ודייק עלה בגמרא אר"י ל"ש אלא שנפל מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון דחוי והילכך אפילו לבסוף רבה הדם ויש בו מראי' דם הוי דחוי ולהכי אצטריך תו לאשמועינן דאפי' בדמים יש דחוי יע"ש: וק"ל על רבינו ז"ל דבפ"ב מה' פסולי המוקדשין דין כ"ב פסק להא דר"י דדם לתוך מים ראשון ראשון בטל ואלו רבינו ז"ל בפט"ו מה' מעה"ק ובה' שגגות פסק דלא כר"י דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי והנראה דאע"ג דר"י אמרה אפי' בקבל הדם בכלי שיש בו מים משום דאיהו ס"ל דדחוי מעיקרו הוי דחוי רבי' ז"ל לא כתב דין זה אלא דוקא היכא שקיבל הדם בכוס כדינו ואח"כ נפל מדם כלי שרת לתוך המים דהו"ל נראה ונדחה אבל אם קבל את הדם בכלי שיש בו מים ה"נ ס"ל דכשר מטעמא דדחוי מעיקרו הוא הן אמת שאני תמה על דברי התוס' שכתבו דטעמא דר"י דאמר ראשון ראשון בטל ואפי' לבסוף רבה הדם פסול משום טעמא דדחוי שהרי בזבחים דל"ד מסקי' דקבל בכלי קדש ונתן לכלי חול לא חשיב דחוי לכ"ע מטעמא דכל שבידו לא הוי דחוי וא"כ ה"נ בידו לרבות עליו דם ואף למ"ש התוס' שם דכסהו הרוח ונתגלה לא חשיב בידו משום דאין מצוה לגלות משא"כ נתן בכלי חול ונשפך על הרצפה דמצוה לאוספו יע"ש ה"נ מצוה איכא לרבות כדי להכשיר הדם להזיה וצ"ע ומצאתי בתוספי הרא"ש ז"ל פ"ק דקדושין שכתב כתי' התוס' הלזו וכתב עוד וז"ל ומיהו קשה דאין זה חוזר ונראה דדחוי לעולם הוא כיון שהדם נופל על המים בתחלה דבעינן שיקבל הדם בכלי מצואר הבהמה כדתנן בזבחים נשפך מצואר הבהמה על הרצפה ואספו פסול ואפי' דבקיה לקומץ בקופסיה דמנא מבעיא לן בספ"ק דמנחות דדלמא הנחה כדרכו בעינן וליכא ה"נ כיון שהמים מפסיקין בין דם לכלי הנחה שלא כתקנה הוא א"ד יע"ש ועיין עוד בתוס' במתני' דהמפריש נקבה לפסחו ד"ה ויביא בדמיה שלמים שהקשו וא"ת ימכרנה כמות שהיא בלא מום כו' ואפי' ר"ש דאמר התם תמכר שלא במום מצי מודה הכא כדפרי' יע"ש וצ"ע דבהדיא אמרינן התם דף פ' רש"א לעולתו עושה תמורה לפסחו ולאשמו אין עושה תמורה שאין לך דבר שעושה תמורה אלא דרועה להסתאב יע"ש הרי דאפי' בפסח ס"ל לר"ש דתמכר שלא במום וצ"ע ויש ליישב דבריהם ז"ל בדוחק ודוק:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b>
+<b> שאבד פסחו כו' יקריב איזה מהן שירצה כו'.</b> עיין מה שהקשה מוהרי"ק ז"ל ומה שתי' הם דברים תמוהים וכבר תמה עליו הרב לח"מ ז"ל ובפ"ה מה' עבודת יוה"כ תי' הרב הנזכר לקושיית מוהר"י קורקוס ז"ל דס"ל לרבינו דשאני הכא דהוי חטאת דבאה לכפרה וחמירא ואפי' רבנן מודו דמצוה בראשון ואי פליגי רבנן עליה דר"י הוא משום דהוי פסח דלא בא לכפרה ותלמודא ה"ק כי היכי דקאמר ר"י התם גבי פסח דמצוה בראשון ס"ל לרב הכא דלכפרה קאתי דלכ"ע מצוה בראשון א"ד יע"ש וק"ל על תי' זה מדגרסי' פ"ד דתמורה אמר ר"ה אמר רב ה"מ שאם משך א' והקריבה שהשניה מתה לא נחלקו אלא בבא לימלך דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים כו' ואמרינן ליה תתכפר בשאינה אבודה ואבודה תמות ורבנן סברי עשו תקנתא בקדשים יע"ש והשתא לפי דעתו ז"ל דבחטאת כיון דלכפרה קא אתי ס"ל לרב דלכ"ע מצוה בראשון ואפי' לרבנן דר"י אם כן קשה דרבי' דס"ל דלא עשו תקנה בקדשים תיפוק ליה משום דמצוה בראשון ורבנן נמי אמאי אצטריכו לטעמא דעשו תקנה בקדשים ת"ל משום דמצוה בראשון ובשלמא אם נאמר דכי היכי דפליגי רבנן ור"י בפסח הכא נמי פליגי גבי חטאת איכא למימר שפיר דר' ורבנן דהתם ס"ל כרבנן דר"י אכן לדברי הלח"מ ז"ל קשה וכמו כן קשה מיניה לתי' מוהר"ק ז"ל ויש ליישב עם מ"ש התוס' ד"ה דר' וז"ל תימא למורי וכי מאבדין קדשים בידים כיון שבידנו לתקן ותי' כגון שיש ריוח בדבר כגון דאבודה כחושה ושאינה אבודה שמינה כו' יע"ש וא"כ איכא למימר שפיר דבהא לכ"ע לא אמרינן מצוה בראשון הן אמת דקשה לכאורה לפי דבריהם ז"ל מאי דפריך התם ולא עשו תקנה בקדשים והתניא יאכלהו שאם היתה אכילה מרובה אין אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שלא תהא נאכלת אכיל' גסה מאי לאו אפי' רבי לא רבנן והשתא אמאי לא מוקי לה אפי' כר' וע"כ ל"ק רבי דלא עשו תקנה אלא דוקא היכא דאיכא ריוח דשאינה אבודה שמינה כמ"ש ז"ל אבל התם דליכא ריוח אפי' רבינו מודה וי"ל דהתם נמי חשיבא ריוח אי אוכלין עמה חולין שתהא נאכלת על השבע כדרך שהמלכים אוכלין ודוק ועיין במ"ש מרן הכ"מ ז"ל פ"ה מה' עי"ה הלכה י"ד בד"ה שני שעירי שכתב בתוך דבריו וז"ל ומ"ש שיקרבו הראשונים נלמד מדין הפריש חטאתו אאבדה דפסולי המוקדשין יע"ש והן דברים תמוהים דהתם ה"ט משום דעשו תקנה בקדשים כדי שלא תהא אבודה מתה כמ"ש משא"כ גבי פר ושעיר של י"ה כיון דאין חטאת צבור מתה ה"נ דיכול להקריב איזה מהן שירצה ומהיותר תימה שבדיבור הסמוך לזה כתב וז"ל ומ"ש וכן אם שנמצאו כו' היינו כרב כו' דאמר מצוה בראשון יע"ש ולכן הנראה ודאי שדברים אלו אינם מדברי מרן ז"ל אלא איזה תלמיד כתבן וצ"ע ועיין בתשו' מוהר"ץ אשכנזי סימן מ"ו:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>טמא </b>
+<b> מת שחל ז' שלו בי"ד כו' אין שוחטין עליו.</b> הקשה הרב לח"מ ז"ל לפי שיטת רבינו מההיא דגרסינן ריש פרק אלו דברים דס"ט ע"א דהשיב ר"ע ואמר הזאת טמא מת תוכיח שחל שביעי שלו להיות בשבת ובערב הפסח שהיא מצוה והוא משום שבות ואינו דוחה את השבת והשתא לדעת רבינו ז"ל מאי קושי' שאני הזאה דאינ' דוחה את השבת משום דאפי' אי עבדינן לי' הזאה לא מקיימי מצות ק"פ דאין שוחטין עליו אפי' אחר שטבל ומשום הכי אינה דוחה משא"כ הבאתו מחוץ לתחום וכל הני דמקיימא מצות ק"פ בהכי שפיר איכא למעבד ק"ו משחיט' וע"ש מה שתי' שלע"ד איכא למשדי ביה נרגא ושוב ראיתי למוהר"ח עשאל בס' סם חיי הנדפס מקרוב בלקוטיו שתמה עליו יע"ש ואשר אני אחזה לי ליישב הוא דהנה קו' הרב ז"ל ודאי אינה אלא לפי מאי דס"ד דרב' לומר דר"א ס"ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה"ה על טמא מת שחל ז' שלו בעה"פ אמנם למאי דמסיק רב' במסקנא דר"א ס"ל דשוחטין וזורקין על טמא שרץ והה"ד על טמא מת שחל שביעי שלו בעה"פ ע"כ מאי דהשיב ר"ע ואמר הזאה תוכיח כו' שהיא מצוה והוא משום שבות ואינה דוחה שבת היינו משום מצוה דאכילת פסחים דאע"ג דאכילה לא מעכבת מ"מ מצוה איכא ביה מקר' דאיש לפי אכלו כמ"ש רש"י ז"ל דאי משום מצות שחיטת ק"פ מה השיב ר"ע הזאה תוכיח כו' שאני הזאה דבלא"ה מצי למיעבד ק"פ דשוחטין וזורקין עליו ומש"ה אינה דוחה שבת ור"א גופיה איך קאמר ועליה אני דן שידחה שבת כיון דאיהו ס"ל דשוחטין וזורקין עליו הו"ל רשות ואיך דוחה שבת וזה פשוט לע"ד ומוכרח בגמ' ואם כן כיון דר"א סביר דשוחטין וזורקין עליו שפיר השיב ר"ע ואמר הזאה תוכיח שהיא מצוה דאכילת פסחים ואפ"ה אינה דוחה שבת אע"ג דאי עביד הזאה מקיימא מצות אכילת פסחים לסברת ר"א דשוחטין על טמא מת אלא מיהו קו' הרב ז"ל אכתי קיימא באנפין לפום מאי דס"ד דרבא דר"א ס"ל אין שוחטין על טמא מת שחל שביעי כו' דלפי דעת רבינו ז"ל אפי' אחר שטבל אין שוחטין וכדכתיב' ואף לזאת נראה ליישב ולומר דהנה מבואר מדברי רבי' ז"ל דדין זה דאין שוחטין על טמא מת אפי' אחר שטבל נפ"ל מקרא דויהי אנשים אשר היו טמאים דס"ל כרבי יצחק דאמר אותן אנשים טמאי מת מצוה היו שחל ז' שלהם בערב פסח כדאיתא בפרק האשה ד"פ וס"ל ז"ל דאי אחר שטבל שוחטין עליהן איך קאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא הול"ל להם שיטבלו ואח"כ ישחטו עליהם ועוד איך קאמר ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולים והלא כך היו יכולים לעשות ביום ההוא כמו למחר וכמו שהקשה הרב כ"מ ז"ל לשיטת הראב"ד ז"ל ומ"ש הראב"ד דלא שאלו אלא אחר זמן שחיטת כו' הא לא ס"ל לרבינו ז"ל ומכח זה הוצרך דגזירת הכתוב היא דאין שוחטין על טמא מת אפי' אחר שטבל משא"כ בטמא שרץ והשתא אתיא קרא כפשטי' ומרווח הכל לדעת רבינו ז"ל אמנם כל זה הוא לרבי יצחק דקאמר דאותן אנשים טמאי מת היו שחל ז' שלהם בערב הפסח אמנם לר"ע דס"ל בפרק הישן דכ"ה דאותן אנשים מישאל ואלצפן היו שנטמאו לנדב ואביהוא וא"כ לר"ע ע"כ אותן אנשים לא נטהרו בהזאת שלישי ושביעי כדי לעשות הפסח מאיזה סיבה שהית' להם וא"כ לר"ע מהך קרא דויהי אנשים ליכא למשמע דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה"ה על טמא מת משום דר"ע לא ס"ל שחל שביעי שלהם בעה"פ אלא שנשארו בטומאתן עדיין מאיזה סיבה שהי' להם ואם כן לא היו יכולין לעשות הפסח משום דבעי הזאה שלישי ושביעי אפי' שהה כמה ימים אחר טומאתו כמבואר ברבינו ז"ל פי"א מה' פרה אדומה ועיין בקידושין דס"ב ברש"י בד"ה ע"ש ואע"ג דר"ן קאמר בר"פ מי שהי' דצ"ג דר"ע ס"ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ כבר התוס' ז"ל תמהו על זה דמנ"ל הא לעיל אמר דמ"ד אין שוחטין סבר לה כר' יצחק וקדרש ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולין ואלו ר"ע בפרק הישן לית לי' דר' יצחק יע"ש שהניחו הדבר בתימא וכונתם ז"ל ודאי הוא כמ"ש דלר"ע אותן אנשים היו טמאין בערב הפסח ולא היו יכולין לאכול לערב משום דלא עשו הזאה שלישי וז' עדיין ומ"מ ע"כ אפי' ר"ע דס"ל דאין שוחטין ע"כ לאו מקר' דויהי אנשים נפקא אלא מקר' אחרינא נפ"ל ואנחנו לא נדע וכמ"ש התוס' ועוד אני אומר ליישב קושית התוס' ז"ל ע"פ מ"ש התוס' בפרק אלו דברים דס"ט ד"ה שוחטין וזורקין שהקשה שם דאי שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי כתב רחמנא טמא מת אינו עושה פסח פשיטא דהא כתיב איש לפי אכלו לערב דבעינן גברא דחזי לאכילה ותי' בשם רשב"א דאיצטרך לאשמועינן דחייב בפסח שני דלא נימא דמיפטר משום דשני תשלומין דראשון דחזי בראשון חזי בשני דלא חזי כו' ועוד תי' דאיצטרך למימר דציבור עבדי בטומאה כדרשת איש נדחה ואין צבור נדחה עכ"ל יע"ש. והנה תירוץ הראשון לא קיימא אלא בשנאמר דמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ ס"ל כרבי נתן דקאמר בדצ"ג דשני תשלומין דראשון ועיין בתוס' דצ"ג ד"ה אלא שכתבו כן בשם רשב"א אמנם לר' דס"ל התם דשני רגל בפ"ע הוא לא איצטרך לאשמועינן גם תי' הב' שתי' דאיצטרך למימר דאין צבור נדחה אינו אלא אי ס"ל כאביי דנפ"ל מהך קרא דאיש איש כי יהיה טמא דאין צבור נדחה אמנם להנך תנאי דנפ"ל דאין צבור נדחה ממשמעותא דמועדו דדרשי מועדו אפילו בשבת מועדו אפילו בטומאה כדאיתא בפרק כיצד צולין דף ע"ז וכמ"ש התוס' ז"ל בר"פ אלו דברים ד"ה מה מועדו יע"ש הך תי' נמי ליתא וא"כ איכא למימר שפיר דר"ע ס"ל כר' דשני רגל בפ"ע הוא וס"ל כהנך תנאי דדריש מועדו אפילו בטומאה וא"כ אפילו ס"ל כאביי דחוקא ליה מילתא לומר דקרא לא איצטרך אלא לדיוקא דצבור עבדי בטו' ומש"ה ס"ל דקרא דאיש כי יהיה טמא לנפש דאיצטרך לגופיה היכי דחל שביעי שלו בע"פ דאין שוחטין עליו בטומאה אע"ג דחזי לאורתא דהשתא קרא אתא לגופיה דאי לא איצטרך מאיש לפי אכלו נפקא כנ"ל נכון ליישב קו' התוס' ז"ל ואע"ג דתלמודא התם בד"פ קאמר דרב דאמר אין שוחטין על טמא שרץ ס"ל כר' יצחק היינו משום דר' יצחק קאמר בהדיא דאין שוחטין ואה"נ דאפילו כר"ע מצי סבר דאין שוחטין מטעמא דכתיבנא אלא משום דלא מפורש אי ר"ע ס"ל שוחטין או אין שוחטין מש"ה לא קאמר ס"ל כר"ע מיהו לר"ן דאמר דר"ע ס"ל דאין שוחטין איכא למימר כדכתיבנא. ואיך שהיה הדרן לדמעיקרא דכיון דלר"ע ס"ל דאותן אנשים טמאים מישאל ואלצפן היו שנשארו בטומאתן א"כ אע"ג דר"ע ס"ל דאין שוחטין על טמא מת כו' (היינו ע"כ מקרא אחרינא וא"כ נפ"ל מקרא דאיש כי יהיה טמא וכדכתיבנא) מ"מ ליכא למשמע מיניה דאין שוחטין על טמא מת אפילו טבל דאיכא למימר דקרא מיירי בשלא טבלו וקאמר דנדחה לפסח שני ומקרא דויהי אנשים דכתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום כו' ר"ע ס"ל דאותן אנשים נשארו בטומאתן ולא דריש ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולים לעשות וא"כ מנין לנו לומר דטמא מת שניא הוא מטמא שרץ דאין שוחטין עליו אפילו בטבל משא"כ בטמא שרץ כיון דמקראי לא מוכח מידי ודאי דאית לן למימר תרוייהו שוין ומש"ה שפיר השיב ר"ע הזאת טמא מת תוכיח שחל שביעי שלו בע"פ משום דר"ע לטעמיה דלית ליה דרשה דר' יצחק וכיון שכן אין לנו הכרח לומר דטמא מת אין שוחטין עליו אפילו בטבל אלא ס"ל דטמא מת בז' שלו הוי דינו כטמא שרץ דבטבל שוחטין עליו ומש"ה קאמר הזאה תוכיח ודוק:<br><b> אמנם </b> מאי דס"ל לרבינו ז"ל דבטמא מת אין שוחטין עליו הוא משום דדריש כר' יצחק דאמר ביום ההוא אין יכולין לעשות הא למחר יכולים לעשות וא"כ מינה נשמע בהדיא דאין שוחטין אפילו בטבל דאל"כ היו יכולים לעשות היום כמו למחר שאם יטבלו אפילו בו ביום יכולים לעשות ואי לא יטבלו גם למחר לא יכולים לעשות וכמו שהכריח מרן ז"ל ומש"ה הוכרח לומר דגזה"כ הוא בטמא מת כנ"ל ודוק שהוא חריף ונכון. אלא דקשה לפי זה ממ"ש רבינו בסמוך דין ז' דהטעם שהעמידו דבריהם במקום כרת בהזאה הוא מפני שביום שהוא אסור בהזאה אינו זמן הקרבן כו' וכפי מ"ש הרי לר"ע אפילו בחל ז' שלו בערב פסח שהוא יום י"ד והוא זמן הקרבן העמידו דבריהם במקום כרת ושמא דאה"נ לר"ע בכל גונא העמידו דבריהם במקום כרת ומה שהוצרך רבינו לטעם זה אינו אלא לרבא דאמר בס"פ האשה דערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם ואונן ומצורע בבית הפרס לא העמידו דבריהם אהא הוצרך לומר דה"ט דבהזאה לא העמידו ובמצורע וכל הני העמידו משום דאינו זמן הקרבן לפום מאי דקי"ל הלכתא כר"י. שוב ראיתי שכל מ"ש ליישב דעת רבינו אינו והעיקר כמ"ש הרב לח"מ ז"ל דמשאמרו בגמרא הזאה תוכיח שחל ז' שלו בשבת ובע"פ לאו ע"פ ממש קאמר אלא ביום י"ג שלמחר הוא ע"פ שכ"כ רבינו בפי' המשניות בפ' אלו דברים משנה ב' וז"ל רצה באומרו הזאה תוכיח וכמו כן אם יחול ז' שלו יום י"ג והיה יום שבת אין מזין עליו וישאר טמא ולא יקרב ק"פ ור"א סובר שמזין עליו בשבת כדי שלא יבטל עליו ק"פ כי אם ישאר למחרתו שהוא יום י"ד והוזה וטבל אסור להקריב ק"פ כמו שיתבאר עכ"ל. הנה בהדיא כמ"ש הלח"מ ז"ל אלא שדבריו תמוהים שהרי לפי מאי דמסיק רבא ר"א ס"ל דשוחטין וזורקין על טמא מת שחל ז' שלו בע"פ וא"כ איך כתב דלר"א מזין עליו ביום י"ג כי אם ישאר למחר כו' אסור להקריב ק"פ. ויש ליישב דס"ל דמשאמרו בגמ' דר"א ס"ל דשוחטין וזורקין כו' אינו אלא למאי דאגמירה ר"א דהזאה אינה דוחה שבת אבל לפום מאי דקאמר דר"א גמרי' איתעקר מיני' ומ"ש דן ק"ו דהיינו לומר דשכח תלמודו ג"כ ממה שהי' אומר דשוחטין וזורקין על ט"מ שחל ז' שלו בע"פ ומש"ה דן ר"א שידחה שבת ביום י"ג משום שאם ישאר למחר כו' כמ"ש רבינו אלא דאכתי קשה דמה השיב ר"ע הזאה תוכיח כו' וקאמר בגמ' דר"א גמריה איתעקר מיני' ואתא ר"ע לאדכורי' ומאי דלא קאמר לי' בהדיא משום אורח ארעא ואמרינן בברייתא דא"ל ר"ע אל תכפירני כו' כך מקובלני ממך הזאה שבות ואינה דוחה שבת הא כיון דאגמרי' ר"א דאינה דוחה שבת ע"כ היינו טעמא משום דס"ל דשוחטין וזורקין כו' כדמסיק בגמ' א"כ מאי הזאה תוכיח דקאמר שאני הזאה דמש"ה אם חל יום י"ג בשבת אינה דוחה משום דיכול להזות למחר לפי סברת ר"א דאגמריה לר"ע אלא ע"כ כדכתיבנא לעיל וצ"ע. ותו קשה לפי דעת רבינו ז"ל דמאי דגמרי' ר"א לר"ע דהזאה דפסח אינה דוחה שבת היינו בחל י"ג בשבת א"כ מאי פריך בגמ' ולר"א ניעבר' דהא אמר ר"א מכשירי מצוה דוחין את השבת ומאי קושיא נימא דכי אמר ר"א דמכשירי מצוה דוחין את השבת היינו דוקא כגון העברת אזמל בשבת ושופר וכל הני דבשעת דחייתן היא זמן מצותן משא"כ הכא דבשעת דחייתו אינו זמן מצותו דאינו זמן הקרבן ביום י"ג וכמו שנתן טעם זה רבינו ז"ל למאי דהעמידו דבריהם במקום כרת בהזאה ביום י"ג ועוד קשה טובא מה שהקשה מוהר"ח עשאל ז"ל בספרו הנדפס מחדש דא"כ מה השיב ר"ע ואמר הזאה תוכיח כו' שאני הזאה דאין לו חיוב כרת בו ביום אלא למחר ומש"ה העמידו דבריהם במקום כרת אבל הנך דמתני' דישנו להם חיוב כרת בו ביום ראוי הוא שידחה אותה שבת מק"ו דשחיטה יע"ש שהניחה בצ"ע:<br><b> ולע"ד </b> נראה ליישב עם מ"ש התוס' בדף ס"ח ד"ה ומה שחיטה שהקשה משם ר"י תימה מאי קושיא הוא זה שאני הני משום דאפשר לעשות מע"ש ור"א גופי' אית ליה זה החילוק כו' משא"כ בשחיטה ותירצו בשם ר"י דודאי לר"א לא פריך הא קרא כו' והא דקאמר הכא ק"ו לדבריהם דרבנן קאמר כלומר אע"ג דאפשר לעשותן מערב שבת כיון דליכא אלא שבות בעלמא יותר יש להתירן משחיטה עצמה דהיא מלאכה גמורה אע"ג דא"א מבערב עכ"ל יע"ש. נמצא לפ"ז דבהזאה איכא חד לטיבותא דדמי לשחיטה דא"א לעשותה מע"ש וחדא לריעותא דאינו זמן הקרבן ובכל הני דמתני' איכא חדא לטיבותא דהוא זמן הקרבן כשחיטה וחדא לריעותא דאפשר לעשותן מע"ש ועל זה השיב ר"ט דלפי דברי ר"א דעביד ק"ו משחיטה שהיא מלאכה גמורה לכל הני דמתני' אע"ג דלא דמי לשחיטה שא"א לעשות' מע"ש כיון שהוא משום שבות בעלמא מהזאה דאינה דוחה שבת והתם נמי נעביד ק"ו משחיטה שהיא מלאכה גמורה אע"פ שהוא זמן הקרבן להזאה שהיא משום שבות אפילו שאינו זמן הקרבן כי היכי דעביד ק"ו משחיטה שהיא מלאכה גמורה וא"א לעשות' מע"ש לכל הני דמתני' אף על גב דאפשר לעשותן מערב שבת כיון שהיא משום שבות בעלמא דתרוייהו איכא בהו חדא לטיבותא וחדא לריעותא ושוין הם בהדרגה אחת כנ"ל ודוק. שוב ראיתי שדין זה שכתב רבינו דט"מ אפילו טבל אין שוחטין עליו במחלוקת היא שנויה בירושלמי פרק אלו דברים הלכה ג' דאמרינן התם אמר ר"ע כו' ומצוה להזות תיפתר שחל ז' שלו להיות בי"ד שחל להיות בשבת שאלו חול היה היו מזין עליו ואח"כ בא ושוחט לו את פסחו והוא נכנס ואוכלו בערב מכיון שהוא שבת ואינו מזה עליו נמצא מתעכב מן המצות אמר רב אושעיה תיפתר שחל יום הז' שלו בי"ג שחל בשבת שאילו חול היה היו מזין עליו ולמחר בא ושוחט לו את פסחו שהוא נכנס ואוכלו בערב מכיון שהוא שבת אין מזין עליו ונמצא מתעכב מן המצות ע"כ. הנה מבואר מירושלמי הלזו דלסתם ירושלמי ט"מ שחל שביעי שלו בע"פ שוחטין עליו אחר שטבל ולרב אושעיא אין שוחטין אפילו טבל ומש"ה קאמר תיפתר שחל שביעי שלו בי"ג כו' ורבינו ז"ל פסק כרב אושעיא משום דס"ל דר' יצחק דקאמר דאותן אנשים טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן בע"פ ס"ל כותיה ותלמודא דידן קאמר דרב נמי קאי כותיה ומיהו לסתם ירושלמי דס"ל דשוחטין עליו אחר שטבל כדכתיבנא לעיל אע"ג דר"ע ס"ל דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ היינו מקרא אחרינא וטמא מת וטמא שרץ תרוייהו שוין הם וס"ל נמי דבכל גונא העמידו דבריהם במקום כרת אע"ג שהוא זמן הקרבן כדכתיבנא. ומרן כ"מ ז"ל כתב שדעת רבינו ז"ל דהלכה כרב יהודה אמר רב דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ משום דרב רבן של בני הגולה הוא ויש לגמגם על דבריו ז"ל שכתב בפ"ה דין ג' ד"ה מי שהיה בדרך רחוקה לא הורצה וחייב בפסח שני שם פלוגתא דר"ן ורב ששת ופסק כרב ששת משום דהלכתא כותיה באיסורי ע"כ דלמה צריך משום ה"ט ת"ל כיון שרבינו ז"ל פסק כמ"ד דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ובגמ' אמרינן בר"פ מי שהיה דר"ן דקאמר הורצה ס"ל כמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ א"כ איך הו"מ למיפסק כר"ן ודוק. ועל דברי התוס' בפ' אלו דברים שכתבנו לעיל קל"ט דנהי דלמאי דהקשו דאמאי כתב רחמנא טמא כו' תי' שפיר משם רשב"א דאיצטרך שפיר לאשמועינן דחייב בפסח שני מ"מ אכתי תקשי להו למאן דס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה"ה על טמא מת ע"כ ס"ל דאותן אנשים היו טמאים בעה"פ ולא היו יכולין לאכול לערב דאי לא תיפשוט מינה דאין שוחטין וכיון שכן קשה איך הוו קאמרי למה נגרע לבלתי הקריב כו' ומשה רבינו איך היה מספקא ליה מילתא דקאמר להו עמדו ואשמעה הא בפסח מצרים כתיב איש לפי אכלו וצ"ע כעת. ואכתי יש לנו לדעת דכיון דטמא מת אפילו טבל אין שוחטין עליו מנין לנו לומר דבטמא שרץ שוחטין עליו בשטבל ולומר שנשתנה דינו מדין טמא מת. וראיתי להרא"ם בפ' בהעלותך ד"ה למה נגרע שכתב וז"ל וא"נ היא גופיה מהכא נפקא מריבוי טמא לנפש טמא מת דוקא הוא נדחה ולא בטומאה אחרת יע"ש. ולע"ד יש לתמוה עליו דכפי דבריו דמתיבת לנפש נפקא לן מסוגיא דפרק אלו דברים דס"ז דפריך ר"ל לר"י דאמר דפסח דחי טומאה מקרא דאיש נדחה ואין צבור נדחין דאימא איש נדחה לפ"ש צבור לית ליה תקנתא וקאמר אביי לעולם מקרא קמא א"כ נכתב רחמנא איש איש כי יהיה טמא וכ"ת כו' לנפש דכתב רחמנא ל"ל אלא ה"ק איש נדחה לפ"ש ואין צבור נדחה אלא עבדי בטומאה וכי עבדי צבור בטומאה בטמא מת אבל שאר טומאות לא ע"כ והשתא לפי דברי הרא"ם אכתי תקשי דנימא איש נדחה לפ"ש צבור ל"ל תקנתא ולנפש איצטרך לומר לך דדוקא בטמא לנפש נדחה אפילו בטבל בז' שלו ולא טומאה אחרת כמ"ש הרא"ם וליכא למימר דאביי ס"ל כעולא דשוחטין וזורקין על ט"ש וה"ה על ט"מ ולדידי' קרא דאיש כי יהיה טמא מיירי בשאינו יכול לאכול לערב ומש"ה קאמר דלנפש דכתב רחמנא ל"ל דהא ליתא מתרי אנפי חדא דכיון דהא דאמר רב אין שוחטין וזורקין על ט"ש תנאי ס"ל הכי ור' יצחק נמי הכי ס"ל עיין בתוס' ריש פרק מי שהיה טמא ד"ה אלו פטורים א"כ תקשי לי' לאביי דלהנהו תנאי ור' יצחק דס"ל אין שוחטין על ט"מ בז' שלו אפילו טבל מתיבת לנפש פסח דדחי טומאה מנ"ל וכעין זה הקשו התוס' שם ד"ה אלא אמר ר"ל וז"ל תימא לרשב"א ז"ל הניחא לר"י אלא לר"ש דאמר לקמן להכי כתב רחמנא כו' לפי שחלוקים אשילוח מחנות פסח דדחי טומאה מנ"ל יע"ש שהניחו הדבר בתימה. הן אמת שקו' זו שהקשו התוס' אחר ההשקפה נראה דלא קשה מידי ויש לתמוה על תמיהתם ז"ל שהרי כתבו לעיל בד"ה מודו דבשמעתין משמע דהלל לא דריש ממשמעות דמועדו אלא מג"ש ובפ' כיצד צולין דדריש ליה ממשמעות דמועדו וכתבו דע"כ תנאי היא ופליגי. וא"כ מעתה מאי ק"ל הכי שהרי תלמודא מאי דפריך הכא פסח דדחי טומאה מנ"ל אינו אלא להלל דלא דריש ליה ממשמעות דמועדו דאילו לאידך תנא דריש פ' כיצד צולין הא נפ"ל ממשמעות דמועדו וזה מבואר בדברי רש"י ז"ל ד"ה דדחו שכתב וז"ל הואיל ומועדו לא משמע להו יע"ש וא"כ שפיר תי' ר"ל דנפ"ל מקרא דושלחו דס"ל כר"י ולר"ש ליכא לאקשויי פסח דדחי טומאה מנ"ל דאיכא לתרוצי דנפקא ליה ממשמעות דמועדו כתנא דפרק כיצד צולין וא"כ כפי זה ודאי לדברי הרא"ם מתרצא היא קושיין דהכא דאיכא למימר דלר' יצחק ואידך תנאי ס"ל דפסח דחי טומאה ממשמעות דמועדו ולא נפ"ל מיתורא דלנפש משום דלנפש איצטרך לומר דט"מ נדחה אפילו טבל ואין שאר טמאים נדחין ואדרבא דברי התוס' צ"ע כדכתיבנא. אך אכתי קשה דא"כ מנ"ל דטומאת זיבה וכל הני צבור לא עבדי בטומאה מיתורא דלנפש אימא דלנפש איצטרך לומר דט"מ נדחה ואין טומאה אחרת נדחית אבל צבור עבדי בטומאה אפילו בטומאת זיבה וא"נ דכיון דדרשינן ליה לומר דשאר טומאות לא עבדי צבור בטומאה הא מנ"ל ואיך נפ"ל תרוייהו וליכא למימר דלרב דס"ל אין שוחטין וזורקין ס"ל דצבור עבדי בטומאת זיבה דהא ליתא שהרי משמע דהלכתא פסיקתא היא וסתם מתני' היא פרק מי שהיה טמא ותו דרב גופיה קאמר בהדיא בד"פ דצבור לא עבדי בטומאת זיבה וצ"ע. ולכן נ"ל דנפ"ל מקרא דויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם מדהו"ל למיכתב סתמא אשר היו טמאים ומה בא ללמדנו אם היו טמאים לנפש אדם או מטומאה אחרת אלא ודאי מש"ה כתביה לומר לך דדוקא משום דהיו טמאים לנפש אדם הוא דלא יכלו לעשות הפסח הא אם היו טמאים מטומאה אחרת הוה פשיטא להו שהיו יכולין לעשות כשהיו טובלין משום דשוחטין וזורקין על טבו"י כנ"ל ועיין בס' עץ החיים למו' הרב המופלא בלשונות הרמב"ם ד"ה ע"ד מה שהק' לס' רבינו ז"ל מההיא דפרק מי שהיה טמא דצ"ג ולק"מ ואישתמיט מיניה סוגיא דפרק אלו דברים דקאמר בהדיא דלמ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ ה"ה על טמא שחל ז' שלו בע"פ דשוחטין עליו אפילו קודם טבילה יע"ש ועיין בחידושי הריטב"א סוכה דכ"ה ובס' מחנה אפרים. ודע שזה שכתבנו לעיל ליישב דעת רבינו ז"ל אע"ג שלדעת רבינו ז"ל לא ניתן ליאמר תי' זה מכח מ"ש בפיה"מ וא"נ ממ"ש דטעמא דהזאה אינה דוחה שבת הוא משום דאינו זמן הקרבן מ"מ תירוץ זה ניתן ליאמר שפיר לדעת הרע"ב שבפרק אלו דברים מ"א כתב וז"ל הזאה תוכיח שהיא מצוה בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ע"פ שאם לא יזה לא יעשו פסחו כו' משמע מדבריו דלא ס"ל כדעת רבינו מדלא כתב דמיירי דחל י"ג שלו בע"פ כמ"ש רבינו ז"ל בפיה"מ ואלו בפ"ח מהלכות פי' כדעת רבינו ז"ל שכתב וז"ל שוחטין עליו ואע"פ שלא העריב שמשו והוא שטבל בשעת שחיטה דהא חזי למיכל לאורתא דדוקא טמא מת שחל שביעי שלו להיות בי"ד נדחה לפסח שני אע"ג דחזי לאורתא דכתיב ויהי אנשים כו' ביום ההוא אין יכולים לעשות הא לערב יכולים לאכול בפסח ונדחו לפסח שני כו' ע"כ הנה מבואר מדבריו דס"ל כדעת רבינו דט"מ אפי' טבל אין שוחטין עליו וכבר נתקשה בזה הרב תי"ט וכתב שחזר בו ממ"ש פרק א"ד אמנם ע"פ מ"ש אתו דברי הרע"ב כהוגן שבפרק א"ד דקאי התם לס' ר"ע כתב הדברים כפשטן בחל ז' שלו בי"ד משום דלר"ע לית לי' ההיא דרשא דביום ההוא אין יכולין לעשות וכדכתיבנא אמנם בפ"ח דקאי לענין הלכתא כתב דבטמא מת אין שוחטין עליו אפי' טבל משום דקי"ל כר' יצחק דדריש ביום ההוא אין יכולין לעשות וכמ"ש שם בהדיא זה נראה לי נכון לדעת הרע"ב ולדעת הרע"ב ז"ל טעמא דהזאה אינה דוחה שבת לאו היינו משום דאינו זמן הקרבן כמ"ש רבינו אלא מטעמא אחרינא כמ"ש הראב"ד ז"ל וכל המפרשים ז"ל וראיתי למוהר"ם גלאנטי ז"ל בס' קרבן חגיגה די"א ע"א שהקשה על רבינו ז"ל מסוגיא דזבחים דכ"ב דפריך התם בגמ' מאי קסברי זקני דרוס אי קסברי אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אמאי לא עבדי צבור בטומאה הא כל שביחיד נדחה צבור עבדי בטומאה אלא קסברי שוחטין וזורקין על טמא שרץ ע"כ הנה מסוגיא זו מבואר דלמ"ד אין שוחטין וזורקין על ט"ש צבור עושים בטומאה אם ירצו וכיון שרבינו ז"ל פסק כמאן דאמר דאין שוחטין וזורקין על ט"ש בהיותו טמא איך פסק בפ"ד מהלכות ביאת המקדש דין י"ב דטמא שרץ וכיוצא בהם לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה שלא נדחית אלא טומאת המת בלבד ותי' הוא ז"ל וז"ל אך נראה לע"ד חדא מתרתי או שנאמר האי ט"ש שהוזכר בזבחים אינו כטמא שרץ הנזכר בפלוגתא דרב ועולא דט"ש הנזכר כאן היינו שטבל ונקרא טמא כיון שצריך הערב שמש עדיין בטומאתו וכונת השמועה כאן דאם נאמר דאין שוחטין וזורקין על ט"ש אפי' שיטבול כיון שאינו ראוי לאכילה בשעת שחיטה אם כן כשיהיו הצבור ככה יעשו בטומאה ולזה אמר דס"ל דשוחטין וזורקין על ט"ש שטבל ולהכי לא יעשו הצבור בטומאת שרץ אלא יעשוהו ע"י טהורין עכ"ל יע"ש: ולע"ד אחרי המחיל' הך תי' ליתא כלל ואשתמיט מיניה סוגיא דפרק אלו דברים שמשם בארה דאפי' למ"ד דשוחטין וזורקין על ט"ש שטבל צבור עבדי בטומאה כיון שאינן שוחטין עליו קודם שטבל קרינן ביה איש נדחה ואין צבור נדחין מדאמרינן התם אמר רב' קסבר ר"א אין שוחטין וזורקין על ט"ש וכל שביחיד נדחה כו' טומאה דאי כוליה צבורא טמאין נינהו ולא מדינן עלייהו יחיד נמי פטור והשתא כפי דברי הרב ז"ל צ"ל נמי דמ"ש הכא קסבר ר"א אין שוחטין על ט"ש היינו לומר דאין שוחטין עליו אפי' שיטבלו ומש"ה צבור עבדי בטומאה ומ"ש בגמ' יחיד נמי פטור ר"ל דלא רמי חיובא עליו להזות כשחל שביעי שלו ביום י"ג או בשהיה ט"ש מקודם כדי שיעש' פסחו לפי שיטת' ז"ל כיון שהצבור עושים בטומאה אם ירצו דאילו בט"מ שחל ז' שלו בי"ד או בט"ש שנטמא ביום י"ד לא שייך לומר שפטור כיון שאפי' יטבול או יזו עליו אין שוחטין עליו מאי חיובא הוה שייך בהו וכיון שכן קשה דא"כ מאי פריך שם מתיבי יכול לא יהא ענוש כרת אלא שתי' טהור ערל וט"ש ושאר כל הטמאין מנין ת"ל והאיש מדקא מיהדר אטמא שרץ קסבר אין שוחטין וזורקין על ט"ש למ"ל לאהדורי עלה היינו טהור אלמא אע"ג דלא חזי חיובא עליה רמייא ואע"ג דליתיה בציבור איתיה ביחיד והשתא לפי דעת הרב ז"ל דמאן דס"ל דשוחטין על ט"ש אחר שטבל צבור אינם עושים בטומאה מאי פריך נימא דהך ברייתא ס"ל דאין שוחטין על ט"ש קודם שיטבול ולאחר שיטבול שוחטין עליה דהשתא איתיה בצבור דאינם עושים בטומאה ומשו"ה רמי חיובא עליה דוקא דהשתא ל"ק דלמ"ל לאהדורי עליה היינו טהור דהו"א דדוקא טהור שיכול לעשות בשעת שחיטה ענוש כרת אבל ט"ש כיון שאין שוחטין עליו קודם שיטבול ולא חזי הו"א דאינו ענוש כרת קמ"ל קרא דוהאיש דחייב כרת כיון שבידו לתקן ולטבול דומיא דערל דאצטריך לאהדורי עליו מה"ט וברייתא נמי הכי מוכח' דאי ס"ל דאין שוחטין עליו אפי' אחר טבילה איך קאמר דט"ש ענוש כרת ולומר דט"ש דברייתא היינו בשהיה ט"ש מאז ומקדם אבל אם נטמא בשרץ בו ביום ה"נ דאינו ענוש כרת ומשום דאין שוחטין עליו אפי' טבל זה ודאי הוא דוחק גדול ואדרבא טפי ניחא לומר דס"ל דשוחטין עליו אחר שטבל דהשתא אתא ברייתא כפשטיה וכיון שכן מאי מקשה בגמ' והיכי מוכח מינה דאע"ג דליתיה בצבור איתיה ביחיד אמנם ר"א ס"ל דאין שוחטין אפי' טבל ומשום הכי לא רמי חיובא עליה כיון שהצבור עושים בטומאה לפי דעת הרב ז"ל אלא ודאי מוכח בהדיא מהך סוגיא דמ"ש אין שוחטין וזורקין על ט"ש היינו בט"ש הנזכר בפלוגתא דרב ועולא ואפי"ה קאמר דהצבור עושים בטומאה: גם מה שתי' עוד דהכא מדינא דאורייתא קאמר ומ"ש רב דאין שוחטין על ט"ש אם לא יטבול הוא מדרבנן שמא יפשע אבל מדינא דאורייתא אי ס"ל דשוחטין וזורקין על ט"ש היינו אפי' קודם שיטבול דמדאורייתא ליכא למגזר שמא יפשע ואי ס"ל דאין שוחטין וזורקין על ט"ש היינו אפי' אחר שיטבול וע"ז הוא דאמרינן בזבחים דאי ס"ל כמאן דאמר אין שוחטין וזורקין על ט"ש מדאורייתא אם כן הי' לנו להתיר בשיהיו הצבור ט"ש שיעשו בטומאה ומסיק דס"ל כמ"ד שוחטין מדאורייתא אפי' קודם טבילה ולהכי לא הותר בצבור כו' יע"ש הם דברים תמוהים שהרי בפרק האשה מסיק דרב דאמר אין שוחטין וזורקין על ט"ש מדאורייתא הוא דאמר ואפ"ה ס"ל דשוחטין וזורקין על טבול יום ולעיקר קושיתו היה אפשר לצדד ולומר דרבינו ז"ל פסק כעולא וס"ל דאפי' עולא מודה דמדרבנן אין שוחטין גזירה שמא יפשע כי היכי דגזרו במחוסר כפורים ועיין בספר קרית ספר ודוק:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כשם </b>
+<b> שמילת בניו ועבדיו מעכבתו כו' כיצד קנה עבד כו' או שהיה לו בן כו' כגון שחלצתו חמה כו' וכגון שכאבה עינו כו' או שהיה טומטום כו'.</b> זה מבואר בפרק הערל דע"א ע"ד ועוד משני התם רבא אמר כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים ורב שרביא אמר כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור כו' יע"ש ולא ידעתי למה השמיט אותם רבינו ודע דמסוגיא זו מבואר דהא דמילת זכריו ועבדיו מעכבת ה"ד היכא דיכול למולו אבל היכא דלא אפשר למולו אינו מעכב וכ"כ התוס' שם דף ע"ג ד"ה משום וז"ל ותימא וכי במזיד היו נמנעים ואי משום מילת זכריו שהיו מעכבים כו' הא כיון דלא אפשר לא היתה מעכבת כו' יע"ש: ואולם מדברי התוס' פ"ק דקדושין דף ל"ו ע"ב נראה שחולקים אמ"ש ביבמות וזה ממ"ש שם בד"ה הואיל וז"ל עוד י"ל דס"ל כי האי תנא דאמר דביאה הכתוב בתפילין משמע עשה מצוה זו כו' וכן משמע ביאה הכתוב גבי פסח וא"ת אם כן למה לא עשו כי אם פסח אחד י"ל לפי שהיו רובן ערלים וכתיב כל ערל לא יאכל בו כו' יע"ש ומ"ש לפי שהיו רובן ערלים הדברים כפשטן שהיו הם ערלים אין להם מובן כלל שהרי יוצאי מצרים כולן נמולין היו כשיצאו ממצרים וכשנגזרה עליהם גזיר' שימותו במדבר לא מתו כולן בשנה אחד אלא ט"ו אלף בכל שנה ושנה כמ"ש רז"ל ואם כן הי"ל לעשות הק"פ ואי כונתן על אותן שנולדו במדבר הרי לא נתחייבו במצות ק"פ עד היותם מבן י"ג שנה אלא ודאי שכונתם ז"ל לומר שהיו רובן ערלים על מילת זכריו דקי"ל דמילת זכריו מעכבת והדבר תמוה שמלבד שהם סותרים למ"ש ביבמות ק"ט דמה יענו לההיא דחלצתו חמה דמוכח בהדיא דכל דלא אפשר אינו מעכב ומהתימא על מוהרימ"ט ז"ל שפירש כן דברי התוס' כמ"ש והביא הא דפרק הערל דקי"ל דמילת זכריו מעכבת ולא שת לבו לדברי התוס' שם סמוך ונראה ועיין בהרב ח"ה ז"ל שם ביבמות ד"ה הנז' שתמה על הרא"ם ז"ל שכתב בס' בהעלותך ד"ה ולמה דפסח שהקריבו ישראל במדבר בשנ' השנית הי' על פי הדבור ולפיכך הותר להם לאכול הפסח אף על פי שבניהם שנולדו להם משיצאו ממצרים ערלים היו ומילת זכריו מעכבת כו' יע"ש דמ"ש מחלצתו חמה דאין סברא לחלק בין א"א לו למול משום חלצתו חמה ובין א"א למול משום דלא נשיב רוח צפונית כמ"ש התוספות ואולי שנעלם ממנו דברי התוספות א"ד יע"ש ואני אומר כי לא על הרא"ם ז"ל תלונתו שדברי הרא"ם ז"ל הן הן דברי התוס' דקדושין וכמ"ש הרא"ם בס"ד והנראה שנעלם ממנו דברי התוס' הללו גם הרמב"ן ז"ל בחיד' יבמות כתב כדברי התוספות דקדושין דמילת זכריו היתה מעכבת בהן וכ"כ רד"ק ורלב"ג ביהושע סי' ע"ש והוא מן התימא מה יענו לההיא דחלצתו חמה ולפי חומר הנושא נ"ל ליישב בדוחק דס"ל ז"ל דהא דאמרינן דמילת זכריו אינו מעכב היכי דלא אפשר למולו ה"ד לענין שחיטת הפסח דאע"ג דמילת זכריו מעכב מלשחוט את הפסח היכי דלא אפשר למולו בשעת שחיטה אינו מעכב ויכול לשוחטו כיון דבשעת אכילה ראוי למולו דומיא דחלצתו חמה וכן הא דכאיב ליה עינא וכל הני דאמרינן וכיוצא איכא למימר דכיון דבשעת שחיטה אינו יכול למולו אינו מעכב מלשחוט את הפסח הואיל ואפשר שיתרפא אחר שחיטת הפסח או שיצא מבית האסורים או שיקרע הטומטום ויכול למולו בשעת אכילה אמנם היכא דודאי אינו יכול למולו לא בשעת שחיטה ולא בשעת אכילה ה"נ דמעכב ומש"ה כתבו דבמדבר כיון שהיו נזופין כל אותן מ' שנה ולא היו ראוים למולם לא בשעת שחיטה ולא בשעת אכילה היתה מעכבת בהן כן נראה לי ליישב בדוחק: ואולם הא ק"ל מהא דגרסינן בפסחים דצ"ב אמר רבא ערל הזאה ואזמל העמידו דבריהם במקום כרת אזמל דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך ר"ה כך אין מביאין אותו דרך גגות כו' ופרש"י שם וז"ל דרך חצרות אע"ג דרשויות דרבנן נינהו וידחה פסחו שאם יש לו זכר למולו מעכבו דתני' מילת זכריו ועבדיו מעכבין את הפסח כו' יע"ש והשתא ק' דכיון דקי"ל דכל דלא אפשר למולו אין מילת זכריו מעכבת א"כ ה"נ כיון דלא אפשר למולו מכח איסורא דרביע עילויה שאינו יכול להביא את האזמל דרך חצירות אין מילת זכריו מעכבת ויכול לשחוט את הפסח וליכא למימר דהכא שאני דכיון דמדאורייתא יכול למולו שהרי יכול להביאו דרך חצרות שפיר קרינן ביה ומלתה אותו אז יאכל בו ד"ת ומש"ה מילת זכריו מעכבת דהא ליתא שהרי בריית' קתני כשם שאין מביאין דרך ר"ה כו' אע"ג דבר"ה מדאוריית' אינו יכול למולו ומשמע דאכולה מילתא קאמר דאין מביאין וידחה פסחו שהרי לפרש"י ז"ל ברייתא בפסח קאי ועלה קתני כשם שאין מביאין כו' גם ליל"מ דהא דאמרי' דכל דלא אפשר למולו אינו מעכב ה"ד היכא דמצד התינוק עצמו אינו יכול למולו כגון חלצתו חמה וכיוצא משא"כ הכא דהתינוק מצד עצמו בר מימהל הוא אלא דאיסורא הוא דרביע עילויה שהרי רבא גופיה קאמר פרק הערל דהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים יכול לשחוט אע"ג דהעיכוב בא מצד האב ותינוק גופיה בר מימהל הוא ושמא י"ל דהכא שאני דכיון דהיה יכול להביא האזמל מע"ש שפיר קרינן ביה יכול למולו ומילת זכריו מעכבתו וכיון שכן זכינו לדין דהא דאמרינן דאי כאיב ליה עינא יכול לשוחטו היינו דוקא היכא דכאיב ליה עינא קודם ערב הפסח דלא איחזי למילה כלל אבל אי כאיב ליה עינא בע"פ כיון שהיה יכול למולו מצפרא אע"ג דכאיב ליה עינא בתר הכי מעכבתו מלשחוט ודו"ק:<br><b> ודע </b> שזה שכתב הרא"ם דעשיית הפסח בשנה השנית היה על פי הדבור ולפיכך הותר להם לאכול אע"פ שבניהם שנולדו משיצאו ממצרים היו ערלים ק"ל טובא שדבריו ז"ל הן הפך דברי התוס' דקידושין שהרי כתבו ז"ל דמה שלא עשו כי אם פסח אחד היינו משום דרובן ערלים וכונתם ז"ל על מילת זכריו וכמ"ש הרי דס"ל דוקא משנה השנית ואילך לא היו יכולים לעשות משום דהיו בניהם ערלים שלא נשבה להם רוח צפונית אבל בשנה השנית היו בניהם נמולים וכן בדין שהרי כתבו התוס' דמה שלא נשבה להם רוח צפונית הוא משום דהיו נזופים בשביל עון מרגלים ושלא כדעת רש"י שכתב ביבמות דהיה בעון העגל וכ"כ הרא"ם עצמו ועון מרגלים לא היה אלא משנה השנית ואילך ואם כן קודם עון מרגלים דהיתה רוח צפונית מנשבת בהם פשיטא ודאי דהיו מלים את בניהם וא"כ איך כתב הוא ז"ל דבשנה השנית מה שהותר להם לאכול הוא ע"פ הדבור ובדוחק יש ליישב דכונתו ז"ל למ"ד ביבמות דטעמא דלא נשבה להם רוח צפונית היינו משום דלא נבדרו ענני כבוד דלה"ט ודאי דבשנה השנית ג"כ לא היו יכולין למול את בניהם וע"כ דהיה על פי הדבור וזה ודאי דוחק דכל כי האי הי"ל לפרש וצ"ע:<br><b> ודע </b> שהרא"ם ז"ל בס' בא ד"ה מגיד שמילת עבדיו מעכבתו הק' וז"ל וא"ת לרבי יהושע ל"ל קרא דוכל ערל לא יאכל בו השתא מילת עבדיו מעכבתו מילת עצמו מבעיא ולרבי אליעזר ל"ל קרא דומלתה אותו השתא ישראל ערל לא אכיל עבד ערל מבעיא י"ל דלרבי יהושע אי לאו קרא דוכל ערל הו"א אז יאכל בו העבד אבל ישראל ערל אכיל השתא דכתיב וכל ערל כו' ע"כ דאאדון קאי כו' יע"ש ויש לדקדק עליו טובא ראשונה במה שהק' דלר"י למה לי קרא דוכל ערל כו' ומאי קושיא הא כיון דמילת זכריו אינה מעכבת היכא דא"א למולו כגון חלצתו חמה וכל הני כדקאמרינן בגמרא אי לא הוה כתיב קרא דוכל ערל והיה מייתינן מק"ו דמילת זכריו הו"א דערל גופיה היכא דא"א לו לימול כגון ערל שמתו אחיו מחמת מילה ה"נ דאוכל דדיו לבא מ"ה להיות כנדון להכי אצטריך וכל ערל לאשמועינן דאפי' ערל שמתו אחיו מחמת מילה אינו אוכל וכמ"ש רש"י שם בפי' החומש והביאו הרא"ם ז"ל סמוך ונראה תו ק"ל טובא דאדק"ל לר"י ל"ל קרא דוכל ערל כו' דמשמע דלר"א דס"ל דאין מילת עבדיו מעכבתו לא ק"ל והא לר"א נמי תקשי ליה דע"כ לא פליג ר"א אלא אמילת עבדיו אמנם מילת זכריו ס"ל דמעכב וכמבואר מדברי התוס' פ' הערל ד"ע ע"ב ד"ה אי מה פסח שכתבו וז"ל ואומר ר"י דגמ' לפום ריהטא נקט כר"ע דדריש אז יאכל בו האדון ולר"א מזכריו פריך עכ"ל יע"ש וא"כ לר"א נמי תקשי דמק"ו דמילת זכריו נפקא וכמו כן ק' במה שתי' דלר"י אי לאו קרא דוכל ערל כו' אבל ישראל ערל אכיל דאיך אפשר לומר דישראל ערל אכיל הא מק"ו דמילת זכריו נפיק:<br><b> וראיתי </b> למוהר"ם מלובלין ז"ל בס' מע"ח שכתב דבגרסאות הישנות חסר מדברי התוס' מ"ש בס"ד ולר"א מזכריו פריך וס"ל דלר"א מילת זכריו ועבדיו אינה מעכבת ואולי כך היתה ג"כ גירסת הרא"ם בדבריהם ולפי זה צ"ל דלר"א קרא כדכתיב המול לכם כל זכר ואז יקרב לעשותו אנמולים גופייהו הוא דכתיב אך ק"ל טובא לפי גירסא זו מהא דגרסינן בפ"ט דפסחים דף צ"ו אלא מעתה ומלתה אותו אז יאכל בו ה"נ דבו אינו אוכל אבל אוכל הוא בפסח דורות אמר קרא ועבדת אלא בו ל"ל בו מילת זכריו ועבדיו מעכבין ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בתרומה יע"ש והשתא קשה דלר"א דס"ל דמילת זכריו ועבדיו אינה מעכבת בו ל"ל והי"ל לתלמודא להקשות הניחא לר"ע אלא לר"א בו ל"ל אלא ודאי משמע דר"א מודה במילת זכריו דהשתא בו אצטריך למילת זכריו ודוק תו ק"ל טובא על דברי הרא"ם ז"ל דקו' מעיקרא לית' דמשמע ודאי דמילת זכריו ועבדיו דמעכבין אין בהן אלא לאו הבא מכלל עשה כדכתיב ומלתה אותו אז יאכל בו להכי אצטריך וכל ערל לעבור עליו בלאו וצ"ע:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>השובר </b>
+<b> עצם בפסח טהור ה"ז לוקה כו'.</b> שמעתי מקשים ומטו בה משמיה דגברא רבא מוהר"א ברודא ז"ל דמנ"ל דועצם לא תשברו בו לאזהרה אתא אימא דא"צ לשוברו קאמר דסד"א דמחוייב לשבור שמא ניקב קרום של מוח כדאי' בחולין די"א מש"ה אתא קרא לומר דא"צ דאזלינן בתר רובא דדומיא דהכי אמרינן בזבחים דף ס"ו אמר ראב"ש שמעתי בחטאת העוף שמבדילין ומאי לא יבדל אין צריך להבדיל ופרכינן אלא מעתה כי יכרה איש בור ולא יכסנו ה"נ כו' וכתבו התוס' ז"ל שם דמכל לאוין שבתורה לא ק"ל דלמאי כתביה אם לא ללאו אבל הא דמסברא הו"א דחייב להבדיל אמרינן דא"צ להבדיל קאמר ואם כן ה"נ דכוותה ומתרצים משמו דכיון דקי"ל דהשובר בפסח טמא אינו לוקה משום דאמר קרא בו בכשר ולא בטמא עכ"ל דקרא לאזהרה אתא וברור אמנם הא ק"ל דבפ"ק דחולין אמרינן אתיא מרישא דעולה דכתיב ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחיה וניחוש שמא ניקב קרום של מוח כו' וקי"ל דאינו יכול לחתוך נתחיה לנתחיה כמ"ש רבינו ז"ל פ"ו מה' מעה"ק הלכה י"ט וע"ש במרן כ"מ ז"ל והשתא אמאי לא נימא דקרא ה"ק דדוקא לנתחי' חייב לחתוך וא"צ לחתוך נתחיה לנתחיה דסד"א דנחתוך משום חששא שמא ניקב קרום של מוח קמ"ל דאזלינן בתר רובא אחר זמן רב נדפס ובא ס' צאן קדשים וראיתי שם בזבחים הק' קושיא הלזו משם שמעתי מקשים וכתב וז"ל והיה נ"ל דמהיכא ס"ד דצריך לשבור כדי לבדוק הא אפשר למיבדק ע"י גומרתא דמנח עליו ובדיק ליה כדדחי התם בחולין אבל תוס' בפסחים דפ"ה ע"א ד"ה כשהוא כתבו דבגומרתא אסור משום הפסד קדשים אבל אחר העיון קו' זו שיבוש הוא דהא בפסח שני נמי כתיב ועצם לא תשברו בו וע"כ ללאו כתיב א"ד יע"ש וא"כ נראה דקו' דידן מתרצה בהכי דליכא למימר דלא נתחיה לנתחיה דקאמר קרא א"צ קאמר דמהיכי תיתי דצריך לחתוך הא אפשר דפלי ליה ובדיק ליה כדדחינן התם וכעין מה שתי' לההיא דשבירת עצם שבתי וראה דתי' זה אינו מעלה ארוכה דקו' דידן אינו אלא למאי דהוה בעי למילף תלמודא דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה תיקשי ליה דאם כן מנ"ל דאסור לחתוך נתחיה לנתחיה דילמא א"צ קאמר קרא וכן נמי ק"ל ז"ל גבי שביר' עצם למר בר רב אשי דהוה בעי למילף משבירת עצם דאזלינן בתר רובא הוא דק"ל דאלו לפי האמת דנפ"ל הא מילתא דאזלינן בתר רובא מקראי אחריני כדמסקינן התם לא קשי' מידי דע"כ לאזהרה הוא דאתא קרא דאלו לומר דא"צ ומשום דאזלינן בתר רובא הרי נפ"ל הא מילתא מקראי אחריני ומהתימא על הרב צאן קדשים איך עלה בדעתו ליישב כן שבתי וראה דקו' דידן נמי מתרצה על דרך תי' הרב צאן קדשים דעכ"ל דכי כתיב לנתחים ולא נתחיה לנתחיה לאיסורא הוא דאתא ולא לומר דא"צ ממה ששנה הכתוב וכתב ואם מן הצאן קרבנו כו' ונתח אותו לנתחיה ואי א"צ קאמר למאי אצטריך קרא לשנות אלא מוכרח דלאיסורא הוא דאתא ואשמועינן דבצאן נמי איסורא כנ"ל נכון:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a7e66443841b4cd8ace38e67a9ecf5e51fbe1d7d
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,82 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Substitution
+שער המלך על משנה תורה, הלכות תמורה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות תמורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>העופות </b>
+<b> והמנחות אינם עושים תמורה כו'.</b> דין זה פשוט פ"ק דתמורה ומשמע שם דהלכה פסוקה היא האמנם ראיתי להרא"ש ז"ל בפי' למס' קינים פ"ב משנה ח' שנדפסו מחדש בשיטת הרב החדושין וז"ל והר"י מאורליינש היה רוצה לתרץ דהתם מיירי בעוף כו' ועוף לא שייך בו תמורה והיה ק' לו דאמרינן סתם ספרא ר"י ואיהו סבר דיש תמורה בעוף ע"כ יע"ש: ואנכי הרואה חפשתי ולא מצאתי היכא כתיבא סברת ר"י הלזו ובריש פ"ג דתמורה פרכינן וכלל הוא והרי עופות דקרבן יחיד ואינו עושה תמורה ומשני כי קתני בבהמה קתני והדר פריך ולד דקרבן יחיד הוא ואינו עושה תמורה ומשני הא מני ר"י היא ומדלא משנינן אקושי' דהרי עופות הא מני ר"י היא משמע דלכ"ע אינה עושה תמורה ודוק. ועיין בחידושי הריטב"א פ"ק דקידושין ד"ז ד"ה הא לא דמיא שכתב בסוף לשונו וז"ל ובההוא דרבי הושעיא דמס' כריתות דעשיר שהפריש קרבן עני ואמרינן עלה קדושת דמים מדחה אין פי' שמדחה תמורה כאידך דכריתות דהתם לא איירי ר"א כלל אלא פי' דקדוש' דמים היא עצמה נדחית ויש גירסאות שגורסי' מידחייה והוא כמ"ש ויש לאומרה כפי חברותיה ואע"ג דר"א לא איירי בתמורה קים ליה לתלמוד' דה"נ דינא כאידך שעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה א"ד יע"ש והדבר תמוה שהרי משנה שלימה שנינו אין תמורה בעופות ואיך כתב דה"נ דינא כאידך וי"ל בדוחק וצ"ע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>השוחט </b>
+<b> את החטאת כו' שולדי קדשים במעי אמן הם קדושים.</b> עיין במרן כ"מ שתמה על רבי' דהא קי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ורשב"ג ס"ל דבהוייתן הם קדושים ועיין בהרב ברכת הזבח פ"ב די"ז ע"א מה שתי' ולי נראה ליישב עוד שרבינו סמך אההיא מימרא דר"א פ"ג דזבחים דל"ה ע"א דקאמר התם פיגל בזבח נתפגל בשליל וע"כ משום דס"ל כמ"ד דבמעי אמן הם קדושים וכמ"ש התוס' שם יע"ש עוד הק' הרב ל"מ ז"ל וז"ל אבל קשה על רבינו דבפ' בתרא דזבחים תנן הרובע והנרבע שהקריבן בחוץ פטור שנא' לפני משכן ה' והק' בגמ' ות"ל מואל פתח אהל מועד ומסיק בולדות קדשים וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הם קדושים ואם כן רבינו ז"ל דפסק כאן דבמעי אמן הם קדושים איך כתב פ' י"ח מה' מעה"ק מתנית' כפשטה מקרא דואל משכן ה' את"ק יע"ש שהניחו בצ"ע ולי נראה ליישב ע"פ מ"ש התוס' שם ד"ה וקסבר וז"ל וא"ת ולוקמי נמי הכא כמ"ד במעי אמן הם קדושים וכגון שהקדיש בהמה מעוברת ושייר העובר כר"י דאמר בפ' כיצד מערימין אם שיירו משוייר כו' ואע"ג דר"י איתותב התם הא לבסוף מסיק כתנאי וי"ל דניחא ליה לאוקמיה בפשיטות כמ"ד בהוייתן הם קדושים עכ"ל ומאחר שרבינו ז"ל פסק כר"י דשיירו משויר כמו שנראה ממה שפסק בפ"ד מה' פסהמ"ו דין ו' גבי הפריש חטאת מעוברת וכ"כ רש"ל בס' יש"ש בב"ק פ"ז סי' ל' יע"ש ומש"ה הוצרך להביא ראיה מקרא דלפני משכן ה' ונפקא מינא להיכא דהקדיש בהמה מעוברת ושייר העובר ואף למ"ש הרב ל"מ בפ"ז מה' עבדים דין ה' שדעת רבינו לפסוק דשיירו אינו משוייר וכבר הכרחתי בדבריו עיין מ"ש בפ"ב מה' גניבה דין י"ב י"ל דאכתי נפקא מינה למ"ש התוס' וז"ל ועוד מצי לאוקמא בבהמה של חולין מעוברת ועשה העובר אתנן או מחיר ואח"כ הקדישה יע"ש כנ"ל ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f19d9eb0fbd5b042c783bd97bc119e691afb66ad
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Korbanot/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Substitution/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,85 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Substitution
+שער המלך על משנה תורה, הלכות תמורה
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Substitution
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות תמורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>העופות </b>
+<b> והמנחות אינם עושים תמורה כו'.</b> דין זה פשוט פ"ק דתמורה ומשמע שם דהלכה פסוקה היא האמנם ראיתי להרא"ש ז"ל בפי' למס' קינים פ"ב משנה ח' שנדפסו מחדש בשיטת הרב החדושין וז"ל והר"י מאורליינש היה רוצה לתרץ דהתם מיירי בעוף כו' ועוף לא שייך בו תמורה והיה ק' לו דאמרינן סתם ספרא ר"י ואיהו סבר דיש תמורה בעוף ע"כ יע"ש: ואנכי הרואה חפשתי ולא מצאתי היכא כתיבא סברת ר"י הלזו ובריש פ"ג דתמורה פרכינן וכלל הוא והרי עופות דקרבן יחיד ואינו עושה תמורה ומשני כי קתני בבהמה קתני והדר פריך ולד דקרבן יחיד הוא ואינו עושה תמורה ומשני הא מני ר"י היא ומדלא משנינן אקושי' דהרי עופות הא מני ר"י היא משמע דלכ"ע אינה עושה תמורה ודוק. ועיין בחידושי הריטב"א פ"ק דקידושין ד"ז ד"ה הא לא דמיא שכתב בסוף לשונו וז"ל ובההוא דרבי הושעיא דמס' כריתות דעשיר שהפריש קרבן עני ואמרינן עלה קדושת דמים מדחה אין פי' שמדחה תמורה כאידך דכריתות דהתם לא איירי ר"א כלל אלא פי' דקדוש' דמים היא עצמה נדחית ויש גירסאות שגורסי' מידחייה והוא כמ"ש ויש לאומרה כפי חברותיה ואע"ג דר"א לא איירי בתמורה קים ליה לתלמוד' דה"נ דינא כאידך שעושה תמורה ותמורתה כיוצא בה א"ד יע"ש והדבר תמוה שהרי משנה שלימה שנינו אין תמורה בעופות ואיך כתב דה"נ דינא כאידך וי"ל בדוחק וצ"ע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>השוחט </b>
+<b> את החטאת כו' שולדי קדשים במעי אמן הם קדושים.</b> עיין במרן כ"מ שתמה על רבי' דהא קי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו ורשב"ג ס"ל דבהוייתן הם קדושים ועיין בהרב ברכת הזבח פ"ב די"ז ע"א מה שתי' ולי נראה ליישב עוד שרבינו סמך אההיא מימרא דר"א פ"ג דזבחים דל"ה ע"א דקאמר התם פיגל בזבח נתפגל בשליל וע"כ משום דס"ל כמ"ד דבמעי אמן הם קדושים וכמ"ש התוס' שם יע"ש עוד הק' הרב ל"מ ז"ל וז"ל אבל קשה על רבינו דבפ' בתרא דזבחים תנן הרובע והנרבע שהקריבן בחוץ פטור שנא' לפני משכן ה' והק' בגמ' ות"ל מואל פתח אהל מועד ומסיק בולדות קדשים וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הם קדושים ואם כן רבינו ז"ל דפסק כאן דבמעי אמן הם קדושים איך כתב פ' י"ח מה' מעה"ק מתנית' כפשטה מקרא דואל משכן ה' את"ק יע"ש שהניחו בצ"ע ולי נראה ליישב ע"פ מ"ש התוס' שם ד"ה וקסבר וז"ל וא"ת ולוקמי נמי הכא כמ"ד במעי אמן הם קדושים וכגון שהקדיש בהמה מעוברת ושייר העובר כר"י דאמר בפ' כיצד מערימין אם שיירו משוייר כו' ואע"ג דר"י איתותב התם הא לבסוף מסיק כתנאי וי"ל דניחא ליה לאוקמיה בפשיטות כמ"ד בהוייתן הם קדושים עכ"ל ומאחר שרבינו ז"ל פסק כר"י דשיירו משויר כמו שנראה ממה שפסק בפ"ד מה' פסהמ"ו דין ו' גבי הפריש חטאת מעוברת וכ"כ רש"ל בס' יש"ש בב"ק פ"ז סי' ל' יע"ש ומש"ה הוצרך להביא ראיה מקרא דלפני משכן ה' ונפקא מינא להיכא דהקדיש בהמה מעוברת ושייר העובר ואף למ"ש הרב ל"מ בפ"ז מה' עבדים דין ה' שדעת רבינו לפסוק דשיירו אינו משוייר וכבר הכרחתי בדבריו עיין מ"ש בפ"ב מה' גניבה דין י"ב י"ל דאכתי נפקא מינה למ"ש התוס' וז"ל ועוד מצי לאוקמא בבהמה של חולין מעוברת ועשה העובר אתנן או מחיר ואח"כ הקדישה יע"ש כנ"ל ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Madda/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Madda/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6ffc24eb741e9ae960f2a22c7d44b71504119328
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Madda/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,186 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations
+שער המלך על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b>
+<b> העיר נעשה עיר הנדחת עד שיהיו מדיחיה מתוכה כו'.</b> כתב הרב פ"ח ז"ל וז"ל גרסינן בסוף פ' חלק יצאו אנשים בני בליעל הן ולא שלוחן ופירש"י שאם הודחו ע"י שליח כיחידין הן בסקילה וממונם פלט ע"כ ואע"ג דקי"ל אשלד"ע והוה ליה כהדיחו הן מעצמן מ"מ גזרת הכתוב הכא שאינה נעשית עיר הנדחת ע"י שליח: ותימה על הרב שהשמיט זה ואולי סבר הרב ז"ל דהך ברייתא אתייא כסברת שמאי הזקן בשם חגי הנביא דהאומר לחבירו צא והרוג את הנפש דשולחיו חייב משום דישל"ע וכדאית' בפרק האיש מקדש דף מ"ג ע"א אבל לדידן דקיי"ל דאין שליח לד"ע הו"ל כהדיחו הן מעצמן ואינו מחוור עכ"ל ולע"ד יש לדקדק עליו דא"כ דגזרת הכתוב היא גבי עיר הנדחת דלא אמרינן אשלד"ע אלא הו"ל שלוחו ואינו נעשית עיר הנדחת א"כ מאי פריך התם בפ' הא"מ אהא דקי"ל דאשלד"ע ונילף ממעילה דתנן שליח שעשה שליחותו בע"ה מעל ומשני משום דהו"ל מעילה וטביחה ב' כתובים הבאים כא' אין מלמדין. והדר פריך הניחא למ"ד שב"כ הבאים כאחד אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר ומשני גלי רחמנא בשחוטי חוץ דם יחשב לאיש ההוא דם שפך הוא ולא שלוחו. ואמאי לא משני משום דה"ל ג' כתובים הבאים כאחד דלכ"ע אין מלמדין הא ע"כ בעיר הנדחת י"ש לד"ע מדאינו נעשה עיר הנדחת ויש ליישב ע"פ מ"ש לקמן משום נכדו של הר"ש משאנ"ץ גם מ"ש דסובר רבינו דהך סוגיא אתיא כסברת שמאי הזקן הוא דבר תמוה לכאורה הניחא לחד תירוץ דתריצו בגמ' אהא דפריך התם והא דתני האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש כו' שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב מ"ט דשמאי הזקן קסבר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין והוא ההוא לא דריש דהשתא אם כן שמאי הזקן ס"ל בכל התורה כולה דיש שלד"ע. אמנם להנהו תי' דתירצו התם בגמ' ואבע"א ולעולם דריש ומאי חייב בדי"ש כו' ואיבעית אימא שאני הכא דגלי קרא ובש"ד דוקא ס"ל דישלד"ט אם כן הך ברייתא כמאן אתיא ואם כן ע"כ צ"ל דגזרת הכתוב הוא ולהא יש ליישב דכונת הפר"ח ז"ל לומר דהך בריית' אתיא כסברת שמאי הזקן לחד תירוצא דבעי בגמ' למימר דס"ל דישלד"ע בכל התורה כולה מטעמא דס"ל דשני כתובים הבאי' כאחד מלמדין והוא ההוא לא דריש ואע"ג דלהנך תירוצא ס"ל לשמאי הזקן דבכל התורה כולה אשלד"ע היינו משום דבעי למימר בגמ' דשמאי הזקן דריש הוא ההוא או דס"ל דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין וכדקאמר ואבע"א לעולם דריש כו' אמנם אי הוה ס"ל דשני כתובים הבאים כאחד מלמדין והוא בההוא לא דריש ע"כ דס"ל דישלד"ע משום ילפינן ממעילה ואם כן איכא למימר דהך בריית' דקאמר הכא יצאו הן ולא שלוחיהן ס"ל דב' כתובים הבאים כאחד מלמדין והוא ההוא לא דריש ומשום הכי ס"ל דבכל התורה כולה ישלד"ע משום דילפינן ממעילה. אלא דאכתי קשה עליו דאיך אפשר לומר דהך ברייתא ס"ל כסברת שמאי הזקן דישלד"ע דאם כן קשה טפי דכיון דישלד"ע אמאי אינה נעשית עיר הנדחת נימא שלוחו של אדם כמותו והוי ליה כהדיחו המשלחין אלא ע"כ לומר דגזרת הכתוב היא הכא דאינה נעשית עיר הנדחת ע"י שליח וכיון שכן מה"ט נמי לוקמא להך ברייתא אליבא דהלכתא דאשלד"ע אלא דגזרת הכתוב הוא הכא דאינה נעשית עיר הנדחת ע"י שליח:<br><b> ואשר </b> אני אחזה ליישב דעת רבינו ז"ל שהשמיט הך בריית' עם מה שמצאתי בשיטה מקובצת מכ"י על מס' סנהדרין שכתב שם וז"ל יצאו הן ולא שלוחן יש לפרש שליח מעיר אחרת ואשמעי' דלא תימא שלוחו של אדם כמותו וחשיבי כאנשי אותה העיר. ועי"ל אפי' השלוחין מאותה העיר ואמרו פ' ופ' אמרו לנו לומר להם כך וכך כיון שלא דברו המדיחין בעצמן להם לא חשיבא להו מלתא ולא גרירי בתרייהו נכדו של הר"ש משאנ"ץ עכ"ל. ואם כן י"ל שרבינו מפרש כפירוש ראשון דדוקא היכא דהשליח מעיר אחרת אינה נעשית עיר הנדחת וטעמא משום דלא אמרי' שלוחו של אדם כמותו וחשיבי כאנשי אותה העיר אבל אם השלוחין מאותה העיר נעשית עיר הנדחת וא"כ כיון שרבינו פסק בפ"ו מהלכות מעילה הלכה א' וז"ל ובכל התורה כולה אשלד"ע לבד ממעילה ופסק בהל' ע"ז דאם המדיחים מחוץ לעיר אינה נעשית עיר הנדחת ממילא משתמע דאפילו עשאן שליח כל שהן מעיר אחרת אינה נעשית עיר הנדחת כיון דאשלד"ע הו"ל כהדיחו הן מעצמן וממילא משתמע דאם השלוחין מאותה העיר נעשית עיר הנדחת ממ"נ דאי אשלד"ע הו"ל כהדיחו הן מעצמן ואי יש שליח הו"ל כהדיחו המשלחין מעצמן כנ"ל נכון:<br><b> ולפי </b> פירוש ה"ב שכתב הר"ש יש ליישב מה שהקשינו לעיל לדעת הר"ב פר"ח ז"ל דמש"ה לא משני בגמ' התם דהוה ליה ג' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין לכ"ע משום דקרא דכתיב יצאו הן ולא שלוחיהן לאו מטעמא דיש שלד"ע הוא דא"כ הול"ל דנעשית עיר הנדחת משום דשלוחו של אדם כמותו וחשיבי דהדיחו המשלחין בעצמן. אלא היינו טעמא דכל שהדיחו משום אחרים לא חשיבו להוא מלתא ואם כן לא הוו ג' כתובים אך ק"ל טובא לפי' הראשון שכתב הר"ש דכיון דבכל התורה קי"ל דאשלד"ע משום דב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין וא"כ מקרא דהוא דשחוטי חוץ א"כ אמאי אצטריך קרא גבי עיר הנדחת יצאו הן לא שלוחן לאשמועינן דלא תימא שלוחו של אדם כמותו וחשיבי כאנשי אותה העיר הא כיון דאשלד"ע ודאי דחשיבי מדיחי מעיר אחרת: ויש"ל בדוחק דהך ברייתא ס"ל בעלמא דישלד"ע דב' כתובים הבאים כאחד מלמדין והוא ההוא לא דריש ומשום הכי איצטריך קרא דיצאו הן ולא שלוחן לאשמועינן דלא נילף בעלמא דישלד"ע ודו"ק:<br><b> ועוד </b> כתב שם בשיטה מקובצת משם המאירי וז"ל ועוד י"ל דאפי' היו השלוחין מעה"נ כל שהדיחו משם אנשי עיר אחרת אינו נעשה עיר הנדחת עכ"ד וגם בזה י"ל דכיון דאשלד"ע אפילו הדיחו משם אנשי עיר אחרת הו"ל כהדיחו הן מעצמן ואי משום דכיון דהם עצמן אינם מדיחין אלא אומרים פ' ופ' אמרו לנו לומר לכם לא חשיבי מלתא ולא גרירי בתרייהו א"כ מה"ט אפי' היו המדיחין והשלוחין מאותה העיר אינה נעשה עה"נ כמש"כ אח"כ המאירי משם י"מ ואם נאמר דס"ל דגזרת הכתוב היא הכא דישל"ע וחשיבי כאנשי עיר אחרת א"כ קשה טובא דכי פריך התם בהא"מ ולמ"ד ב' כתובים הבאים כאחד מלמדין מאי איכא למימר ומאי קו' הא הו"ל ג' כתובים ואין מלמדין לכ"ע ואפשר דלהך פי' ס"ל דדוקא כשהדיחו משם אנשי עיר אחרת לא חשיבא להו מילתא כיון שהמדיחין אינם באותה העיר אבל כל שהמדיחים הם באותה העיר חשיבא להו מילתא טפי ולאו משום טעמא דישלד"ע כך נ"ל ודו"ק:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מה </b> שהביא בשם הפר"ח שתמה על הרמב"ם שלא הביא דין זה המפורש בפ' חלק דבעינן ויצאו הם ולא שלוחין והנה תי' הפר"ח דחה השעה"מ וגם תירוצו של השעה"מ הוא דוחק דכיון דהתנא הוצרך ללמוד מקרא אף דקיי"ל אשלד"ע א"כ גם הרמב"ם היה לו להעתיקו ואם ס"ל דנודע כן מסברא אם כן למה דייק הש"ס זה מקרא ולדידן הוי הקרא למותר דבע"כ מיתורא דקרא למד כן דאל"כ מנ"ל למעט שלוחין מקרא ובע"כ דקשה לו איזה יתור בכתוב אם כן לדידן דקיי"ל אשלד"ע למה היתור דקרא גם נראה דדין עיר הנדחת כיון דהוי בלי התראה גם ממונם והטף ובהמה אבד והם לא חטאו בע"כ נחשב זה דין שמים וא"כ הרי מפורש בקדושין וב"ק דבד"ש יש שלד"ע א"כ לכ"ע צריך קרא למעט שלוחין דבד"ש יש שלד"ע לכ"ע וכמ"ש בפ"ב דקדושין. ומה שנ"ל ליישב בעזה"י הוא במה דפליגי רבנן ור' יוסי בגטין כ"ו אם מילי ממסרי לשליח או לא דרבנן ס"ל דמילי ממסרי לשליח ור"י ס"ל דמילי לא ממסרי לשליח ואנן קיי"ל כר"י ולכך א"ש דהרי במדיחין על ידי שליח הוי רק מילי ומילי לא ממסרי לשליח ולכך הך ברייתא דהן ולא שלוחן אתיא כרבנן דס"ל ממסרי לשליח ולכך נחשבו המשלחין מדיחין לכך לא שייך בזה דין עיר הנדחת דהתורה מיעטה מדיח על ידי שליח אבל לדידן דקיי"ל מילי לא ממסרי לשליח אם כן אין להם דין שלוחין והוי כאלו הדיחו השליח מעצמו והוי בהם דין עיר הנדחת והכתיב ויצאו הם ולא שלוחן ימעט באומרים אמרו בשמם לאנשי העיר והרי אמרינן בגיטין ס"ו דמודה ר' יוסי באומר אמרו דיש שליחות במילי ולכך הברייתא דנקטה סתם הן ולא שלוחן ולא קאמר באומרים אמרו מוכח דאתיא כרבנן דס"ל דממסרי לשליח אבל לדידן דקיי"ל כר"י ולכך בסתם שלוחים יש דין עיר הנדחת רק באומר אמרו ליכא עיר הנדחת וכיון דחילוק זה אינו מפורש בש"ס לכך לא כתבו הרמב"ם כדרכו בכמה מקומות. והנה מ"ש דדין עיר הנדחת הוי רק בדין שמים נראה ראי' לזה מן הכתוב שנאמר בעיר הנדחת כליל לה' אלהיך והיינו דהוי רק דין שמים לו ית' וזה הוי כוונת המשנה סוף חלק דאמר הקב"ה אם אתה עושה דין בעיר הנדחת נחשב כאלו אתה מעלה עולה כליל לפני והיינו דקמ"ל דזה אינו חיוב בדיני אדם רק בדיני שמים והוי דין עיר הנדחת כדין עולה דהוי נדבה ולא חובה וא"ש:<br><b> ועוי"ל </b> דברי הרמב"ם עפ"ד הפר"ח והוא במה דאמרינן בש"ס דטעם דאשלד"ע הוי מכח דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים אך זה הוי רק למ"ד דבבר חיובא תליא מלתא אבל למ"ד בבעי עביד תליא מלתא אף דאינו בר חיובא לא הוי הטעם דאשלד"ע מכח דברי הרב וכו' כמובן ולפ"ז הרי אמרינן בש"ס דאין טוענין למסית וראיה מנחש דהרבה טענות הי' לנחש לטעון ולא טען ומה הי' לו לומר דברי הרב ודברי התלמיד וכו' ולמה לא טען לו הקב"ה מכח דאין טוענין למסית וא"כ מוכח דאם המסית טוען דברי הרב וכו' הי' פטור רק דאין טוענין לו ולכך א"ש דקאמר הן ולא שלוחן ואין לומר דהרי אשלד"ע דבזה הוי ממ"נ אם נאמר אשלד"ע אם כן הוי הטעם מכח דברי הרב וכו' א"כ פטור המסית וא"כ בזה הוי ממ"נ אם לא נאמר דברי הרב וכו' אם כן הוי הם רק שלוחין ואם נאמר דאשלד"ע בע"כ דברי הרב וכו' אם כן בלא"ה פטור המסית ולכך לא שייך במסית לומר אשלד"ע דהרי במסית אין טוענין לו לומר דברי הרב וכו' לכך הוי לו שליחות ולכך דרשינן הם ולא שלוחן וזה למ"ד דבבר חיובא תליא מלתא אבל הרמב"ם יסבור דהלכה כמ"ד דבבעי עביד תליא מלתא ולא מכח דברי הרב וכו' שפיר לא שייך שליחות במסית והוי כאלו הדיחן השלוחין בעצמן והוי להם דין עיר הנדחת והכתוב דויצאו מגלה להיפוך דאף אם הי' השליחות הוי כאלו היו הם בעצמן דאף השלוחין הוי בכלל הם וגלי קרא דהוי הלכה כרב סימא דבבעי עביד תליא מלתא ודוק היטב ובדברינו נתיישב כמה דקדוקים של השעה"מ על הפר"ח ודי למבין. ואין להקשות על דברינו דאיך הוי כח ביד האמור' לחלוק על הברייתא ולומר דהוי מטעם אי בעי עביד כיון דמברייתא בסנהדרין הנ"ל מוכח דהוי מכח בר חיובא ומכח דברי הרב וכו' אך א"ש דהרמב"ם לא יסבור כסברת הראשונים שהביא הש"ך בסי' קפ"ב דשוגג דומה לחצר דבע"כ מותיב בה והשכל נותן כן כיון דדייק הש"ס לומר דשאני חצר דבע"כ מותיב בה מוכח דכל דאינו בע"כ אינו כחצר והרי שוגג אינו בע"כ לכך ס"ל להרמב"ם דבאמת זה תליא בפלוגתא זו דלמ"ד מכח דברי הרב אם כן בשוגג לא שייך טעם זה בזה יש שלד"ע אבל לטעם אי בעי עביד גם בשוגג אשלד"ע ואם כן כיון דמה דאמרינן אשלד"ע הוי מכח דהוי מעילה ושליחות ב' כתובים הבאים כאחד והרי מעילה הוי רק בשוגג ומוכח דבשוגג נמי אשלד"ע דבלא"ה ליכא ב' כתובים אך המעיין ברפ"ב דקדושין שם א"ש די"ל דיליף משחוטי חוץ ודריש הוא ההוא עיי"ש ומשחוטי חוץ למדינן דאשלד"ע וא"כ תינח למאן דדריש הוא ההוא אבל למ"ד שם דלא דריש הוא ההוא וא"א ללמוד משחוטי חוץ בע"כ הוי מכח דמעילה וטביחה הוי ב' כתובים ומוכח דגם בשוגג אשלד"ע ולכך א"ש דברייתא דויצאו הם ולא שלוחן אתיא כמ"ד דדריש הוא ההוא וילפינן אשלד"ע משחוטי חוץ לכך ס"ל דהטעם דאשלד"ע מכח דברי הרב וכו' לכך לא שייך בשוגג לומר אשלד"ע לכך במסית יש שלד"ע מטעם הנ"ל אבל רב סימא יסבור כמ"ד דלא דריש הוא ההוא ובע"כ מה דאשלד"ע הוי מכח דטביחה ומעילה הוי ב' כתובים ומוכח דבשוגג נמי אשלד"ע ומוכח דהוי הטעם מכח אי בעי עביד וממילא גם במסית שייך לומר אשלד"ע לכך גם ע"י שליח חייבין והריבוי מרבה להיפוך דגם השליח הוי בכלל הם עצמן דהטעם דאשלד"ע הוי מכח אי עביד ולא מכח דברי הרב וא"ש בעזה"י:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (יז) </b> ותימא על הרב שהשמיט זה. כיוצא בזה אני תמה שהשמיט הרמב"ם ז"ל כעין דרשה זו גבי עגלה ערופה דדרשינן בסנהדרין דף י"ד ר' מאיר אומר ויצאו זקניך ולא שלוחן ע"ש ובנוב"י מה"ת:<br><b> (יח) </b> הא ע"כ בעיר הנדחת יש שליח לדבר עבירה. לענ"ד לק"מ דגבי מעילה וטביחה אמרינן דישלד"ע וחייב המשלח אבל בעיר הנדחת המשלח לעולם פטור אפי' בשליח שוגג. דבעלמא אמרינן ישלד"ע ומחייב שולחו ואפ"ה בעיר הנדחת פטור והוא מגזירת הכתוב וא"כ כמו דפטורו של המשלח הוא לאו מטעם דאין שלד"ע שהרי חזינן דאפי' באופן כזה שבודאי ישלד"ע אפ"ה פטור המשלח ובודאי דפטורו מגזיה"כ ה"נ לענין פטורן של השליחים והיינו הא דלא נעשית עיר הנדחת הוא ג"כ אינו מטעם דישלד"ע אלא דאפי' בשליח מזיד ואפי' לפי מאי דקיי"ל דאין שלד"ע בכל התורה לבר מהני דגלי קרא ולפ"ז הו"ל למימר דהוי כאלו הודחו הן מעצמן שתהי' נעשית עיר הנדחת מ"מ לא נעשית עיר הנדחת משום דגזה"כ הוא דכל שלא הודחו מעצמן אלא ע"י מי ששלחן אע"פ ששליחותן אינה שליחות אפ"ה אינה נעשית עיר הנדחת דרחמנא מיעטה אותם מיתורא דקרא וא"כ איך אפשר להש"ס למיחשב האי קרא דיצאו לכתוב שלישי לענין ישלד"ע למ"ד ב' כתובים הבאים כא' מלמדין ואפילו א"נ דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כהתוס' דבשליח שוגג אמרינן בעלמא ישלד"ע לחייב משלחו וא"כ נסתרה ההוכחה הזו מ"מ לא מצי הש"ס לשנויי הכי דהאי קרא דיצאו הוי כתוב השלישי לענין ישלד"ע משום דע"כ האי גזה"כ אינו לענין זה דנימא ישלד"ע וכמו שהבין המחבר בכונת הפר"ח. אלא דהך גזה"כ הוא רק דאין נעשה עיר הנדחת עד שבאו המודחין מעצמן ולא ששלחום אחרים אע"ג דשליחותן כמאן דליתא דהא לדבר עבירה היא וקיי"ל דאין שלד"ע מ"מ המדיחין שבאו להדיח ודברו עם יושבי העיר והדיחום ולא מעצמן באו המודחין אלא ע"י אחרים ששלחו אותם אינה נעשית עיר הנדחת. וא"כ דאם הפי' כן הוא כמו שהבין הרב המחבר בדברי הפר"ח דגם בעיר הנדחת אמרינן ישלד"ע א"כ הרי היל"ל דהמשלח חייב כמו במעילה ובטביחה ובאמת הא פטור בזה שהרי הקרא דיצאו ממעט שליחים ולא מרבה שליחים והא דאיצטרך קרא למעט שליחים אע"ג דקיי"ל בכל התורה אין שלד"ע וכנ"ל הוא לא' משני פנים או דנ"מ לענין היכא דהשליח שוגג או דנימא דאי לאו מיעוטא דקרא הו"א דנעשית עיר הנדחת משום דהוי כאלו הודחו השליחים מעצמן וע"כ צריך קרא למעוטי דאינה נעשית עיר הנדחת ע"י שליחים ועי' להלן. ואיני יודע מה צריך לדברי הר"ש דזה פשוט בכונת הפר"ח:<br><b> (יט) </b> וי"ל בדוחק דהך ברייתא ס"ל בעלמא דישלד"ע. לכאורה יש ליישב ברווחא טפי דס"ל להר"ש בפי' הראשון כדעת התוס' ב"ק דף ע"ט ע"א דס"ל דהיכא דשליח שוגג אמרינן ישלד"ע וא"כ צריך קרא למעוטי בעיר הנדחת דאפי' בשלוחין שוגגים מ"מ אינה נעשית עיר הנדחת ובאמת הביא הגאון תפארת צבי ראי' מזה לדעת התוס' הנ"ל ע"ש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אחד </b>
+<b> זרע כשר ואחד זרע פסול כו'.</b> ברייתא פרק ד"מ דף ס"ד ע"ב זרעו אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת"ל מזרעו בתתו וכה"ג דרשינן פ"ק דקידושין ד"ד ע"א גבי בת כהן וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת"ל אין לה עיין לה וראיתי להתוס' ז"ל בפרק האומר דף ס"ו ע"ב ד"ה ולזרעו הק' מהא דפ' קמא דקידושין למאי דאמרי' התם בן גרושה דעבודתו כשרה מנ"ל אמר ר"י אמר שמואל דאמר קרא ולזרעו אחריו בין זרע כשר בין זרע פסול ותירצו ז"ל וי"ל דשאני הכא דזרעו מיותרת דה"מ למכתב ולבניו שהרי בבנות לא שייך ברית כהונת עולם כו' וראיתי למורנו הרב בס' בתי כהונה ח"ב בחלק בית אבות ד"ז הקשה משם הרב כמהר"ח עשאל למאי דמשמע מדבריהם דאי הוי כתיב בניו הוי משמע דוקא כשרים מהא דאמרינן בת"כ בני אהרן יכול חללים ת"ל הכהנים אלמא דבני אהרן אף פסולים במשמע והוא ז"ל תירץ דהתם מכח היתור קא דייק שכבר כתיב הכהנים ומדכתיב בני אהרן הו"א דאתא לרבות אף חללים דאם למעוטי חללים כבר כתיב הכהני' דמשמע כשר דוקא אלא דלרבויי חללים הוא דאתא וז"ש בני אהרן יכול חללים מכח היתור ת"ל הכהנים שנראה מזה דדוקא כשרים ולא מסתבר לאוקומי יתורא לזה הפך משמעות הכהנים אלא אתא לאפוקי בנות אהרן אבל גבי והיתה לו ולבניו דליכא יתורא ודאי דמ"ש בניו כשרים דוקא במשמע ומיהו בפ' יש נוחלין דף קט"ו ע"א ד"ה בן הבן כתבו בהדיא דבן אפילו פסול במשמע הפך דבריהם דהכא אלו ת"ד יע"ש:<br><b> ואנכי </b> הרואה שלא זו בלבד דבריהם סותרי' אלו את אלו אלא שדבריהם דהכא סותרים לתלמוד ערוך מהא דגרסינן בפ' בן סורר דף ע"א ע"א אמתני' דקתני ר"י אומר אם לא היתה אמו ראויה לאביו אינו נעשה בן סורר ומורה פרכינן התם מאי אינה ראויה אילימא חייבי כריתות ומיתות סוף סוף אבוה אבוה הוא ואימיה אימיה אלא כו' ופי' רש"י דהא בקרא לא כתיב אישות באמו אצל אביו יע"ש והשתא מאי קושיא הא כיון דכתיב כי יהי' לאיש בן כו' דוקא כשר במשמע ולא בן פסול אלא ודאי משמע דכל מקום שנאמר בן אפי' פסול במשמע וכמ"ש בפ' יש נוחלין כי על כן לדידי חזי לי דעיקר קושיתו ליתא דודאי ס"ל להתוספ' דידן דבן אפי' פסול במשמע אלא דהכא גבי והיתה לו ולבניו א"א לומר דאפי' חלל במשמע שהרי מחולל קרי' רחמנא שנתחלל מקדושת כהן לעבודתו דמה"ט אפי' לפי האמת דכתיב ולזרעו ומרבינן זרע פסול לא מרבינן אלא לענין דיעבד אבל לכתחלה אינו ראוי לעבודה כמ"ש רש"י שם ואם כן אי הוי כתיב ולבניו ודאי דלא היה לנו לומר אפילו פסולים במשמע ולענין דיעבד קא מיירי קרא דהא ודאי אין דרך לומר דקרא לדיעבד קא אתי כדאמרי' בפ' הערל. דאי לא כתיב קרא יע"ש אלא משום דאייתר לן ולזרעו מכח יתורו דוחקינן לומר דאתא לרבויי זרע פסול. ולענין דיעבד אבל ממשמעותו גרידא אין סברא כמ"ש משא"כ בההי' דת"כ דאיכא למימר שפיר דאפי' חללי' במשמע דאפי' דנתחללו מקדושתן לענין עבודה ותרומה אפי' הכי קדושתן עליהן לענין טומאה ובהכי ניחא ההוא דפרק בן סורר ומורה כנ"ל נכון. והרשב"א שם תי' לקושית התוס' וז"ל ומסתבר' דלא מקרי זרע פסול אלא פסולי קהל כגון נתין וממזר והנהו אצטריך קרא לרבויינהו מזרע אין לה עיין לה אבל פסולי כהונה זרעו מיקרי ומש"ה מרבינן ליה הכא מזרעו ד"ש כל זרעו כו' יע"ש:<br><b> וק"ל </b> טובא לפי תי' שהרי הא דבן גרושה ובן חלוצה דעבודתו כשרה ר"ע קאמר לה התם בברייתא. ולפי דבריו תיקשי לרבי ישבב דקאמר התם בפ' האומר דף ס"ח אליבא דר"ע דכל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר א"כ היכי קאמר ר"ע הכא דבן גרושה עבודתו כשרה ונפקא ליה מקרא דולזרעו הא בן גרושה מפסולי קהל הוה וזרע פסול לא מקרי זרע וא"כ הו"ל לתלמודא להקשות הניחא לר' סימאי אלא לר' ישבב דאמר כל שאין לו ביאה כו' מאי איכא למימר כדפריך בדוכתי טובא וכן נמי קשה למה שהקשה עוד שם לתירוץ ר"ת שתירץ דאסיפיה דקרא דכתיב ברית כהונת עולם סמיך וז"ל ואינו מחוור דא"כ אף אני אביא כל הפסולים ואפי' כהן שבא על אחותו והוליד ממנה בן דהא בקרא דכהונת עולם לא כתיב ביה ממזר ולא חלל כו' דמאי קושיא דאימא ה"נ שהרי לר' ישבב אליבא דר"ע עכ"ל דאפילו כהן ממזר עבודתו כשרה ואם כן מדר' ישבב נשמע לדידן דאפי' ממזר נמי וצ"ע. תו ק"ל טובא לפי תירוצם ז"ל דפסולי כהונה מיקרי זרעו שפיר מהא דגרסי' בפ' הערל אמתני' דתנן הערל וכל הטמאים אסורים לאכול בתרומה מנ"ל אמר ר"י משום רבי ישמעאל אמר קרא איש איש מזרע אהרן איזהו דבר השו' בזרעו של אהרן זו תרומה ואימא חזה ושוק ומשני' ליתיה בחוזרת והדר פריך תרומה נמי האיכא חללה ומשני חללה לאו זרע דאהרן ע"כ הרי מבואר דפסולי כהונה נמי לאו זרע אהרן מקרי וא"כ קשה נמי נימא הכי דזרע פסולי כהונה לא זרעו דפנחס מיקרי דמ"ש ובשלמא לתירוץ התוס' שכתבו דהנהו מיתורא דזרעו קא דריש מדהו"ל למכתב ולבניו ניחא שפיר דהתם זרע אהרן איצטריך לגופיה דאי הוה כתיבי מבני אהרן הוה משמע דבנות אהרן לא הוזהרו על אכילת תרומה בטומאה להכי כתיב זרע אהרן אכן לתירוץ הרשב"א ז"ל דפסולי כהונה ממשמעותו דזרעו נפיק ק' טובא וכן קשה למה שתי' הר"ב החידושין פ"ק דקדושין לקושית התוס' הלזו וז"ל וי"ל דהכא כיון דזרעו פסול לא משמע ביה שאם היה לה זרע פסול אע"פ שעכשיו אין לה הרי נפסלה מן התרומה כיון שנבעלה לפסול אם כן זרע זרעה פסול נמי לית לן לאתויי מינה אלא דוקא זרע זרעה כשר דומיא דזרע' א"ד יעוין שם דלפי תירוץ זה דבעלמא זרע פסול אקרי זרע ממשמעותיה דקרא א"כ היכי אמרינן בפרק הערל דחללה לאו זרע דאהרן היא הא זרע פסול מיקרי זרע ובר מן דין ק' לפי תירוץ זה מההיא דפרק ד' מיתות גבי מעביר בנו ובתו דאמרי' אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין והביאו הרב לעיל מזה ועל הכל צ"ע כעת:<br><b> ובירושלמי </b> דסוטה אמתני' דתנן אילונית וזקנה כו' אינן שותות גרסינן התם שנא' ונקתה ונזרעה זרע הראוי' להזריע כו' איתיבון הרי אלמנה מכ"ג הרי היא ראויה להזריע זרע שניא הוא דכתיב ולא יחלל זרעו תמן תנינן ממזר פוסל ומאכיל והכא את אמר הכין א"ר תנחומא תיניין וזרע אין לה מ"מ ברם הכא ונזרעה זרע ולא פסול ע"כ הרי מבואר דמפסולי כהונה ג"כ מיקרי זרע פסול שלא כדברי הרשב"א וצ"ע:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> אחד </b>
+<b> זרע כשר וכו'.</b> מ"ש אי זרע פסול מקרי זרע עיין פר"ד דרך הקודש דרוש שביעי מ"ש מהר"י באסאן ז"ל ועיין בט"ז או"ח ס' תקצ"א ס"ק ג' ועיין בשו"ת מוהרי"ט בשניות חא"ח ס' ו' ועיין תמורה דף ה' ע"ב שאני התם דקאמר קרא לא יחלל זרעו וברש"י ותוס' שם ולכאורה הי' מקום לומר דמדקרי לי' זרעו ע"כ אינו ממזר דממזר ל"מ זרע אבל ירושלמי סוטה שהביא המחבר משמע להיפך וצ"ע. ועיין ריטב"א קדושין שם ובט"א חגיגה דף ג' גבי אברהם ראש לגרים ועיין יראים מצוה ע"ט:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (כ) </b> ואנכי הרואה כו' אלא שדבריהם דהכא סותרים לתלמוד ערוך. צ"ע קצת דלא הביא כלל סוגיא דיבמות דף כ"ב ע"ב גבי בן דפוטר אמו מיבום דצריך דרשה דעיין עליו שגם ממזר פוטר דמשמע מזה דבן סתמא משמעו כשר דוקא (דאע"ג דהתוס' שם דחקו לומר דסד"א למילף אחוה מבני יעקב ולמימר בהיפך דממזר מזקיק אף ממזר איננו פוטר ולכן צריך דרשה דעיין עליו אבל א' לא"ה הי' בן פסול נמי במשמע גם בלא דרשה דקרא וכמ"ש בפ' י"ג מ"מ מסתמא דהש"ס משמע דבן סתמא משמע דוקא כשר כמו זרע דפ' ד"מ ורפ"ק דקדושין) וא"כ אין זה אלא סתירה מדברי התו' בפ' האומר לדבריהם בפ' יש נוחלין וגם לדבריהם כאן ביבמות שהבאתי אבל אינם סותרים דברי התלמוד כיון דביבמות בפשיטות משמע כן דבן סתמא משמע דוקא כשר ולא פסול וכמ"ש בקדושין פ' האומר אלא דהאי דיבמות ודפ' י"ג סותרים בזה להאי דבן סורר ומורה דשם משמע בתלמוד דבן סתמא פסול נמי במשמע וכדאיתא נמי בת"כ בני אהרן יכול חללים:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וגחלת </b>
+<b> של ע"ז אסורה והשלהבת מותרת כו'.</b> ברייתא פרק בתרא די"ט וכתב הרא"ש שם וז"ל ירוש' מברכין על השלהבת ואין מברכין על הגחלת והא דאסרי' לברך בשלהבת ע"ז אע"ג דשריא משום דיש עמה גחלת ואע"פ שאין הברכה אלא על השלהבת עכ"ל נראה דס"ל להרא"ש דהא דאמרי' שלהבת ע"ז מותר היינו דוקא כשאין שם אלא השלהבת וא"נ בבא להדליק נרו מנר של ע"ז אבל ליהנות מאור של ע"ז אע"ג דאין הנאתו אלא מן השלהבת כיון שהיא קשורה בגחלת אסור וכן כתב הרב בעל ט"ז בי"ד סימן קמ"ב מסברא דנפשיה ולא זכר ש"ר שדבריו הן הן דברי הרא"ש וכ"נ שהוא דעת הרע"ב שכתב בפ"ח דברכות משנה ו' וז"ל ולא על הנר ובשמים דע"ז לפי שאסורין בהנאה עכ"ל ויש לדקדק דאם כן תקשי להירושלמי מתני' דאלו דברים שהרי בירושלמי שהביאו התוס' פרק החליל דף נ"ג ד"ה אשה היתה בוררת חטים מבואר שם דס"ל דאשה היתה בוררת חטים מאור שמחת בית השואבה משום דקול ומראה וריח אין בהן משום מעילה הרי דאפילו בהקדש דקיימא לן דשלהבת לא נהנין ולא מועלין אפ"ה ס"ל להירוש' דמותר ליהנות מאור של הקדש אע"ג דשלהבת קשורה בגחלת וא"כ מכל שכן בנר של ע"ז דקיי"ל דשלהבתה מותר ליהנות מאורה: ואם כן אמאי קתני מתני' דאין מברכין על נר של ע"ז ולולי דברי הרא"ש והרע"ב ז"ל היינו יכולים לומר דטעמא דמתני' לאו משום דאסור בהנאה אלא משום דמאיס למצוה וכמ"ש בשיטה מקובצת להרב בצלאל בשם רבו אכן לפי דבריהם קשה וי"ל דס"ל כמ"ש הרב בעל באר שבע בפרק קמא דכריתות דל"ה לתרץ קו' התוס' שהקשו בפ' החליל דלא אמרו קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה אבל אסורא איכא אלא בבא ליקרב עצמו לעזרה להריח יותר או כדי לראות יותר אבל כל שאינו מקרב עצמו לאורה אלא שהאור בא לו למקום אשר הוא חונה שם כההיא דהאשה היתה בוררת חטים כו' שרי ואם כן הכא נמי י"ל דטעמא דמתני' דאין מברכין על הנר של ע"ז הוא משום שמקרב עצמו כדי ליהנות מאורה כנ"ל:<br><b> ודע </b> שכתב מרן הב"י י"ד סימן קמ"ב דהא דגחלת של עבודה זרה אסורה היינו דוקא לכתחילה ומדרבנן אבל בדיעבד שרי ע"ש ועפ"ז פסק בשולחנו הטהור סעיף ו' דפת שבישלה על גבי גחלים של עצי ע"ז מותרת ועיין בש"ך שם סק"י ובט"ז ס"ק מה שתמהו עליו בזה ועוד אני מוסיף לתמוה דאם איתא דגחלת של ע"ז אין איסורו אלא מדרבנן מאי פריך בגמרא מ"ש של ע"ז דשרייא ומ"ש דהקדש דאסירא ומאי קושיא הא איכא למימר דבע"ז דגחלת שלה אין איסורו אלא מדרבנן לא גזרו שלהבת אטו גחלת דהוה ליה גזירה לגזירה ובהקדש כיון דגחלת שלו אסורה מדאוריית' כדקתני גחלת של הקדש מועלין בה מש"ה גזרו שלהבת אטו גחלת וכן כתב המאירי ז"ל בשיטה כתיבת יד וז"ל גחלת של הקדש מועלין בו אבל שלהבת של הקדש אין נהנין בה לכתחילה מדרבנן ואע"ג דלגבי תחומין שרינן לכתחלה התם הוא דגחלת גופא מדרבנן הוא עכ"ל הרי שכתב דבתחומין כיון דגחלת גופו אינו אלא מדרבנן לא גזרו שלהבת אטו גחלת אלא מוכח ודאי דגחלת של ע"ז אסורה מדאוריית' וכבר תמהתי עליו במקום אחר בפ' מה' חמץ ומצה יע"ש ולכן אני אומר שאף מרן הב"י לא כתב כן אלא דוקא בגחלת הבא מעצי ע"ז או מעצי אשירה וכמו שדקדק בלשונו בשולחנו הטהור שכתב פת שבישלה על גבי גחלים של עצי ע"ז ומטעמא שכתב דכיון דנעשו גחלים הלך איסורן וכן מ"ש במרן בית יוסף גם כן מיירי בהכי דקאי על מ"ש הטור שם נטל ממנה עצים והסיק בהם התנור כו' אבל אם נאסרו בעודן גחלת כגון שעשאן תקרובת ע"ז בהא ודאי אזיל ומודה דאסירי מדאוריית' ועי' בשיטה מקובצת למוהר"ב והשתא היינו דפריך שפיר דמ"ש שלהבת של ע"ז דשרייא ומ"ש של הקדש דאסירא משום דמשמע ליה דכי קתני שלהבת של ע"ז אסורה אפי' בכשהגחלים עצמן אסורין מדאוריית' כגון שעשאן תקרובת ע"ז דהרי כי קתני גחלת של ע"ז אסורה בכל גוונא קאמר ועלה קתני דשלהבת מותרת ותו דע"כ כי קתני גחלת של ע"ז אסורה ע"כ מיירי בעשאן תקרובת ע"ז ואסורה מדאוריית' קאמר דאם לא כן מאי רבותיה דגחלת של ע"ז משאר אסורין הא כל שאר איסורין נמי דינא הכי דגחלתן אסורה לכתחילה כך נ"ל:<br><b> ועל </b> פי האמור מקום אתי לקיים הוראת הרב בית הלל שכתב בסי' הנז' ס"ק א' דשלהבת של חמץ מותר דלא גרע מעצים של ע"ז דאפרן אסור ואפילו הכי בשלהבת מותרת ואם כן גבי חמץ נמי אע"ג דאפרו אסור השלהבת מותרת ותמה עליו הרב בעל חק יעקב בה' פסח סימן תמ"ה ס"ק ו' שהוא הפך סוגיא דשמעתין דאמרי' דע"ז דבדילי אינשי מניה לא גזרו ביה רבנן הקדש דלא בדילי אינשי מיניה גזרו ביה רבנן הרי שאמרו דהקדש שלהבתו אסור משום דלא בדילי אינשי מיניה ואם כן כ"ש חמץ דלא בדילי אינשי מיניה שיהא אסור שלהבתו יע"ש. אכן כפי מ"ש איכא למימר דדוקא בהקדש דגחלת שלה אסור מדאוריית' ומשום הכי גזרו שלהבת אטו גחלת כיון דלא בדילי אינשי מיני' אמנם בחמץ כיון דגחלת שלו אינו אסור אלא מדרבנן וכמ"ש התוס' בפ"ק דפסחים ד"ה ד"ה ואומר אע"ג דלא בדילי אינשי מיניה לא גזרו שלהבת אטו גחלת משום דהו"ל גזירה לגזירה. וכההוא דהמודר הנאה מחבירו דשלהבתו מותר אע"ג דלא בדילי אינשי מיניה כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (כא) </b> וא"כ אמאי קתני מתניתין דאין מברכין על נר של ע"ז. לענ"ד לק"מ דהא דקיי"ל דשלהבת מותר הא קא מפרש הרא"ש דהיינו כשאין שם אלא שלהבת א"נ בבא להדליק נרו מנר של ע"ז אבל לא בזמן שיש עמה גחלת או שהיא קשורה בנר דאז אסורה ומש"ה אין מברכין על נר של ע"ז והא דמבואר בירושלמי המובא בתוס' סוכה דף נ"ג דאשה בוררת חטים לאור שמחת בית השואבה ע"כ התם ה"ט משום דלב ב"ד מתנה והתירו כיון דא"א להעצים עין שלא לראות אור גדול כזה או שלא להנות מאורו וע"כ יהנה מש"ה גם ברירת חטים מותר משום דכיון דבין כך ובין כך ע"כ נהנה מאור ולב ב"ד מתנה שיהי' מותר תו לא חילקו באיכות ההנאה וכש"כ כאן בשלהבת כיון דהא דלא נהנין ממנו הוא רק מדרבנן א"כ א"צ נמי לאתויי עלה מטעם דלב ב"ד מתנה אלא מטעם דהם אמרו והם אמרו כיון דהנאה באה לו בע"כ באור שמחת בית השואבה א"כ לא דקדקו רבנן באיכות ההנאה ואפילו לברור חטים מותר תדע שכן הוא דהא אמרינן בשלהבת לא נהנין הרי דעכ"פ מדרבנן אסור וא"כ אמאי מותר לברור חטים מאור שמחת בית השואבה אע"כ מטעמא דכתיבנא וא"כ הרי זה לא שייך בשלהבת ע"ז דשלהבת מדרבנן ודאי אסורה ומש"ה קתני דאין מברכין על נר של ע"ז:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>אפה </b>
+<b> בו את הפת כו' נתערבה באחרות יוליך דמי כו' לים המלח.</b> הנה התוס' ז"ל בפ' התערובות דע"ב ע"ב ד"ה כלן ידלקו הקשו וז"ל וכ"ת מ"ש הכא דקתני כלן ידלקו ולא פליג ר"א דלימא יוליך הנאה לים המלח כמו בסוף פ' כל הצלמים לענין ע"ז וכותיה הלכת' כו' ונראה דר"א פליג דוקא גבי ע"ז לפי שתופסת את דמיה כו' והא דתניא בסוף הגוזל בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק אם היה מתערב באחרים הוה אמרינן יוליד הנאה ולפי זה טבעות וכוסות דע"ז דלקמן סגי בהולכת הנאה לים המלח עכ"ל וראיתי להרב בעל מחנה אפרים בחדושיו על רבינו בפ' י"ו מה' מאכלות אסורות דכ"ו שהקשה לפי תירץ זה מהא דאמרינן התם בפרק הנזכר דע"ד דאיצטריך דר"ן דאמר טבעת של ע"ז שנתערבה ונפל א' מהם לים הגדול הותרו כלן ואיצטריך דר"ל ור"ן דאי מדר"ן הו"א הנ"מ ע"ז דאין לה מתירין אבל תרומה דיש לה מתירין לא כלומר למכרן לכהן חוץ מדמי סאה של תרומה והשתא לפי דברי התוס' קשה דהלא בע"ז נמי יש לו מתירין בכי האי גונא דיוליך הנאה לים המלח עכ"ד יעוין שם ולע"ד נראה ליישב ולומר דמ"ש התוספות דטבעות וכוסות של ע"ז סגי בהולכת הנאה לים המלח היינו לפום מאי דקי"ל הלכתא כר"ח דאמר בסוף פרק כל הצלמים דתקנתא דר"א מהני אפילו לחבית בחבית אמנם רב אדא בר אהבה פליג התם וסבר דלא מהני תקנתו דר"א אלא בפת דאין ממשו של האיסור מעורב בו אבל חבית בחבית לא וא"כ איכא למימר דתלמוד' הכי קאמר דאי מדר"ן הו"א ה"מ ע"ז דאין לו מתירין כלומר דהו"א דר"ן ס"ל כרב אדא ב"א דתקנתו דר"א לא מהני אלא בפת. ונמצא אם כן דאין לו מתירין ומשום הכי קאמר דהותרו כולן אבל תרומה כו' לא משום הכי אצטריך דר"ל:<br><b> ודע </b> דמדברי התוס' הללו נראה בהדיא דלא כמ"ש הרב בעל מחנה אפרים שכתב שם דליכא למימר דס"ל להרי"ף ורבינו דתקנתא של ר"א לא מהני אלא בע"ז משום דתופסת דמיה אבל לא בשאר איסורין דאם כן כי לא נתערבה בפת אמאי לא שרי בפדיון כיון דעבודה זרה תופסת דמיה יעוין שם. ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוספות הללו שכתבו החילוק זה ואפילו הכי ס"ל דכי לא נתערבה לא מהני תקנתא דר"א וכמ"ש והא דתניא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק אם היה מתערב באחרים הו"א יוליך הנאה כו' וה"ט דס"ל דדוקא בנתערב שכבר נתבטל מן התורה הקילו חכמים בתקנה זו. גם הרא"ש בס"פכל הצלמים ס"ל כדעת הרי"ף ורבינו דלא נתערבה לא מהני תקנתא דר"א ואפילו הכי סמוך ונראה כתב לחלק בין ע"ז לשאר איסורין ע"ש. והר"ן ז"ל שם כתב אין מביאין ראיה מהירושלמי דר"א לא התיר אלא בנתערבה דאם איתא לקשי להו התם בירושלמי בגד שצבעו בקליפי ערלה אמאי ידליק יוליך הנאה לים המלח ובעלי מחלוקתם דוחים לא כי משום דתקנתו של ר"א לא מהני אלא בע"ז לפי שתופסת את דמיה כו' יע"ש וק"ל עלה דא"כ אכתי תקשי להו מתני' דבפ' ח' דשביעית משנה ט' דתנן עור שסכו בשמן שביעית ר"א אומר ידלק כו' הרי דר"א גופיה דס"ל יוליך הנאה קאמר ידלק ואמאי כיון דשביעית תופסת את דמיה הוה ליה כע"ז ואמאי קאמר ידלק ור"ע דפליג התם ואמר שתוקו לאו מה"ט הוא דפליג עוד כתבו התוס' וז"ל עוד יש לפרש דדוקא בתנור שהסיקו בעצי ע"ז ואפה בו את הפת כו' אמרי' יוליך הנאה לים המלח לפי שאין ממשות האיסור בעין וההוא גברא דאיתערב לי' חביתא דחמרא כיון דא"א להיות בהולכת הנאה אלא היתר הנאה למכור או ליתן לפועליו אבל שיהנה גופו ממנו לא הילכך שרי ע"י הולכת הנאה כו' יע"ש. וכתב הרב הנזכר שזהו דעתו של רבינו ז"ל דלא התיר ר"א לאיתהנוי ממעשיו של איסור מדכתב בפ"י הלכה ט' ע"ז כו' אוסרין בכ"ש כיצד ע"ז שנתערבה בצורות אחרות של גוים אפי' אחת בכמה אלפים יוליך הכל לים המלח וקשה דאמאי יוליכם כלן ולא סגי בהולכת הנאה לים המלח. וכן הקשה הרב בעל לח"מ ז"ל ע"ש. אלא מוכח דבממשו של איסור לא שרינן ע"י הולכת הנאה אלו דבריו יע"ש. ואיני מבין דבריו שהרי בפ' ט"ו מה' מאכ"א הלכה כ"ט כתב רבינו דחבית של יין נסך שנתערב בין החביות ימכר הכל לגוים ויוליך דמי אותה חבית לים המלח ע"כ. הרי דאפי' בנתערב ממשו של איסור ס"ל דמהני תקנתא דר"א על ידי מכירה לגוים ואם כן ה"נ בע"ז שנתערבה בצורות אחרות כחבית בחביות דמי ואמאי לא כתב דימכר הכל לגוים ויוליך דמי אותה ע"ז לים המלח ואם נאמר דכיון דהוי דברים הניקחין מהגוים חיישינן שמא יחזור וימכרם לישראל ויהנה גופו מהן וליהנות גופו לא שרינן ע"י הולכת הנאה ודוקא חבית בחבית דליכא למיחש היתירו וכמ"ש בירושלמי אכתי תקשי ממ"ש רבינו וכן כוס של ע"ש כו' או חתיכה מן הבשר בכמה חתיכות יוליך הכל לים המלח ואמאי הא חתיכת בשר אינה נקחים מן הגוים והוה ליה כחבית בחבית:<br><b> ושמא </b> י"ל דדוקא למוכרו לגוים על ידי הולכת הנאה שרי לרבים אבל ליתנו לפועליו לא שרינן על ידי הולכת הנאה משום דנמצא נהנה מגוף האיסור ושלא כדעת התוס' שכתבו בההיא חביתא דחמרא כו' שרינן ליתנו לפועליו ע"י הולכת הנאה ומשום הכי כתב דחתיכת בשר שנתערב באחרות יוליך הכל לים המלח משום דחיישינן שמא ימכרם לישראל ליתנו לפועליו כנ"ל ומ"מ עדיין קשה על הראב"ד ז"ל דבפ' הנזכר מהלכות מאכ"א הלכה ז' השיג על מ"ש רבינו שור הנסקל שנתערב באלף שוורים ועגלה ערופה כו' כולן אסורין בהנאה ויוליך הנאה לים המלח והשאר מותר בהנאה משמע שדעתו ז"ל דאפילו דנתערב בממשו של איסור איתיה לתקנתא דר"א וא"כ קשה דאמאי לא השיגו כאן בע"ז:<br><b> וראיתי </b> להרב תי"ט דברים תמוהים בעיני שכתב בפ' ג' דערלה משנה ו' וז"ל והר"ש הקשה דלא לישתמיט בכל הנך איסורי הנאה דלימא יוליך הנאה כו' והר"ב שלה כתב לקושיא זו אפשר משום דסבירא לי' כרבינו שסובר דהא דרשב"ג ודר"א כולה חדא תקנתא היא ואין תקנה להולכה אלא לאחר שמכר ובמכר לא סגי אלא לאחר שיוליך כמ"ש הר"מ פ' ט"ז מהל' מ"א והשתא בסוגיא דרשב"ג מתורץ נמי דר"א משום דחיישינן שמא יחזור הגוי וימכרם לישראל ע"ש. ודבריו תמוהים בעיני שהרי אם נאמר כפירוש רבינו דר"א לא שרי הולכה אלא ע"י מכירה לא ניתן ליאמר תירוץ זה כלל שהרי ר"א התיר בגד שנארג בכרכר של ע"ז ע"י הולכת הנאה ובגד דבר הניקח מהגוי הוא ואפי' הכי לא חייש ר"א שמא יחזור וימכרנו לישראל ונראה דהיינו טעמא דכיון דאינו אלא מדרבנן לא חיישינן להכי וכן נראה דעת מרן הכ"מ בפ' הנזכר הלכה ז' שכ' ליישב השגת הראב"ד שם וז"ל וא"א שאינה השגה דרבינו העתיק לשון המשנה. ומאחר שכתב בפ' זה גבי נתערב יין ביין תקנה דר"א ורשב"ג ממילא משמע דה"ה להני דמ"ש ואם איתא אמאי לא תי' דכיון דרבינו ז"ל ס"ל דתקנתא דר"א לא שרי אלא ע"י מכירה לכותים משום הכי לא כתב בהני תקנתא דר"א משום דחיישינן שמא יחזור וימכרם לישראל וכמ"ש בירושלמי אלא מוכח ודאי דלפי דעת רבינו ז"ל לא ניתן ליאמר תירוץ זה משום דר"א בבגד נמי קתני הך תקנת' אע"ג דנקחת מן הגוי אלא דמ"מ דברי מרן הם תמוהים וכבר תמה עליו מורינו הרב מ"ק יע"ש ולכן העיקר בדעת רבינו מ"ש הר"ב בה"ז דף יע"ש:<br><b> ובהיותי </b> בזה דרך אגב ראיתי לעמוד על מ"ש רש"י בריש ב"ק ד"ד ע"ב וז"ל ומנסך יין לע"ז. ובמסכת גיטין מפרש אמאי לא קים ליה בדרבה מיניה כו' ומנסך את יין ליכא למימר שנסכו ביי"נ שזרק בו דא"כ לא קא מחסריה ולא מידי דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו עכ"ל. והנה הרואה יראה שדבריו הן מן המתמיהין דבהדיא אמרינן בפרק הניזקין מנסך רב אמר מנסך ממש ושמואל אמר מערב ואמרינן עלה בגמרא מ"ד מנסך מה טעמא לא אמר מערב מערב היינו מדמע ואם כן הא דכתב רש"י ז"ל דמערב לא קא חסריה ולא מידי אליבא דמאן קאמר רש"י והר"ב חידושי הלכות כתב דיש ליישב בדוחק דה"ק לא קחסריה ממש אלא דצריך למוכרו יותר בזול לגוים ואם כן היינו מדמע עכ"ד יע"ש ולע"ד אחר המחילה לא ניתן ליאמר אפילו בדרך דוחק דאם כן למאי הלכתא הוצרך רש"י ז"ל לומר דלא קא חסריה מידי הא בלא"ה תקשי ליה דהיינו מדמע דאם נאמר דחסריה ממש ולא מהני תקנתא דרשב"ג דאדרבא קשה טפי דהיינו מדמע ומכל שכן דמדמע נפקא ותו קשה מה שהקשה מוהריב"ל דבהדיא אמרינן בפרק השוכר אמר ר"נ הלכה למעשה יין נסך יין ביין אסור חבית בחבית מותר. סתם יינם אפילו יין ביין מותר וא"כ שפיר איכא למימר דמנסך היינו מערב וביין נסך גמור דלא מהני תקנתא דרשב"ג דהא ע"כ שמואל דקאמר מערב ע"כ ביין נסך קאמר דאי בסתם יינם הא בהדיא ס"ל לשמואל התם אפילו יין ביין וכתב עוד הרב הנז' וז"ל ולא מצינן לומר דס"ל כסברת הרז"ה שכתב הר"ן משמיה דתקנתא דיוליך הנאה לים המלח מהניא אפי' ליין ביין ביין נסך גמור. וס"ל כמו דהתקנות הן שוות ומה דמהני דיוליך הנאה לים המלח מהני נמי ימכר כלו לגוים חוץ מדמי י"נ שבו דהא ודאי לאו מילתא היא דהא בפרק השוכר קאמר רב להלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין ובסתם יינם קא מיירי משום דשמואל קאמר אפי' יין ביין ואלו ביין נסך פליגי היכי אוקים לה שמואל למתני' דהנזקין במערב וכיון דהרב ס"ל דאפילו בסתם יינם לא מהני תקנתא דרשב"ג ואילו בתקנתא דר"א דיוליך הנאה לים המלח קאמר רב חסדא משמיה דרב דהלכה כר"א א"כ ע"כ אית לן למימר דהתקנות אינן שוות ומש"ה חילק ביניהם הרז"ה ז"ל עכ"ד:<br><b> והנה </b> מה שהכריח דרב ע"כ בסתם יינם קא מיירי מדקאמר שמואל אפי' יין ביין כו' אין צורך לזה כלל וכנרא' דאישתמט מיני' סוגיא דפרק השוכר דף ע"א ע"ב דמשם באר"ה דאפילו בסתם יינם קאמר דקאמר התם מידי הוא טעמא אלא לרב דאמר רב הלכה כרשב"ג חביות בחביות אבל לא יין ביין והתם בסתם יינם מיירי גם מ"ש דשמואל ע"כ בסתם יינם קא מיירי דאי ביין נסך היכא אוקים שמואל למתני' דהניזקין במערב מדברי הגמיי' ז"ל נראה דשמואל אפי' ביין נסך גמור קאמר שכתב בפ' ט"ז מה' מאכ"א רמז ט' אמר רב נחמן כו' והיינו כרב דאמר הלכה כרשב"ג פי' דאמר ימכר ודוקא חביות בחביות אבל לא יין ביין ודלא כאמוראי דאמרי אפילו יין ביין ע"כ. הרי בהדיא דס"ל כשמואל ור"י שאמרו אפי' יין ביין ביין נסך גמור מיירי דאם ל"כ היכי קאמר והיינו כרב ולא כאמוראי דאמרי אפילו יין ביין הא דר"ן כהנהו אמוראי ממש אתי דקאמרי אפי' יין ביין בסתם יינם דוקא ולא כרב דאלו לרב אפי' בסתם יינם לא מהני אלא משמע דלהנהו אמוראי אפי' ביין נסך גמור איתיה להאי תקנתא ומ"ש הגמיימ' והיינו כרב לאו למימר דפסקא דר"ן כרב ממש אתיא דהא ליתא שהרי לרב אפילו בסתם יינם קאמר דלא מהני וכמבואר מסוגיא דפ' השוכר שכתבנו אלא כוונתו לומר דבמ"ש ר"ן דביין נסך גמור לא מהני תקנת דרשב"ג להא מלתא אתיא כרב ולאפוקי מהנהו אמוראי דסברי דאפי' ביין נסך גמור מהני תקנתא דרשב"ג. ומה שהקשה מוהריב"ל דאם כן היכא אוקי שמואל למתני' דהנזקין במערב יש ליישב כמ"ש בסמוך גם מה שכתב עוד דתקנתא דר"א מהני לרב אפילו ליין ביין בסתם יינם כדקאמר ר"ח משמיה דרב הלכה כר"א נראה דקשה עליו מסוגיא דפרק השוכר שכתבנו דאם איתא היכא משני התם בגמ' מידי הוא טעמא אלא לרב כו' הא אכתי תיקשי ליה דנהי דתקנתא דרשב"ג לא מהני ליין ביין אכתי איתיה בתקנתא דר"א אלא משמע ודאי דלרב לא מהני תקנתא דר"א אפילו לסתם יינם ומה שהכריח מדקאמר רב הלכה כר"א לע"ד לא מכרעא כלל דרב לא קאמר אלא דהלכה כר"א ואפשר דרב ס"ל כרב אדא בר אהבה דקאמר לא שנו אלא פת אבל חביות בחביות לא ור"ח מסברא דנפשיה הוא דקאמר אפילו חביות בחביות אמנם רב אפשר לומר דפליג עליה וכן צ"ל ע"כ לדעת הרי"ף שכתב הר"ן דס"ל דהתקנות הן שוות ואשר אחזה ליישב לפי חומר הנוש"א דס"ל רש"י כדעת רבינו שכתב בפי"ג מה' הנז' הלכה כ"ד וז"ל בד"א כו' אבל אם מדד לכלי הגוי כו'. צריך ליקח את הדמים ואחר כך ימדוד ואם מדד ולא לקח דמים דמיו אסורים. והשיג עליו הראב"ד ז"ל וכתב הא דלא כהלכתא שהלכה כר"א וכרשב"ג ע"כ והר"ב לח"ם הליץ בעדו וכתב דאע"ג דבסתם יינם הלכה כרשב"ג ס"ל לרבינו דבניצוק מחמירים טפי דאפילו בסתם יינם אסור בהנאה וכמ"שכ הטור בשם י"א ויש לו הכרח ממתני' דבפ' השוכר דע"ב דקאמר נטל את המשפך אם יש בו עריבות יין אסור והאי אסור בהנאה קא' דאי בשתיה בלא עריבות יין נמי אסור וכמ"ש הר"ן לכך הוצרך לומר דניצוק אפילו לסתם יינם אסור בהנאה ויש להחמיר יותר בניצוק מבתערובת וטעמו של דבר דכשהטיפה נופלת במקום היין אין די לה ליאסר כל היין שהרי היא שם כמו מבוטלת בכל היין אבל הניצוק אין לו כח לבטל אותה הטיפה של יין א"ד ע"ש:<br><b> מעתה </b> נבא לבאר דברי רש"י דבתחילה כתב ומנסך יין לע"ז. הנה תפס הרב ז"ל לפרש כסברת רב לומר דמנסך יין חבירו לע"ז נמי חייב ולא אמרינן קים ליה בדרבא מיניה משום דס"ל דהלכה כרב וכמו שכן פסקו ז"ל וממילא משמע ודאי דמערב נמי חייב דהוי בכלל דמדמע אלא דבא להוסיף ולומר דאפילו במנסך ממש חייב ולא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה. וכתב עוד דמנסך ליכא למימר שנסכו ביין נסך שזרק בו דא"כ כו' דקדק רש"י ז"ל להאריך בלשונו ולומר שנסכו ביין נסך שזרק בו ולא כתב מערב כלישנא דתלמודא התם משום דאין כונתו אעיקר פי' דמנסך אי כרב אי כשמואל ולאפוקי מדשמואל דאמר מערב אלא כונתו לפרש דבמנסך אם הוא באופן שנסכו ביין נסך שזרק בו שנפל יין של איסור לתוך יין של היתר לא קא חסריה ולא מידי וא"כ היכי קתני במתני' סתמא במזיד חייב לשלם ולא תני עלה בה סברת כרבן שמעון ב"ג דאמר ימכר כלו לגוי כו' ובירושלמי אהנהו מתני' דערלה דקתני בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק פריך עלה דאמאי לא תני בה תקנתא דרשב"ג משמע דדחיקא מילתא לאוקמי מתני' סתמא דלא כרשב"ג ותו דאם כן היכא קאמר שמואל דמנסך היינו מערב והא איהו ס"ל דאפילו ביין נסך גמור מהני תקנתא דרשב"ג וכמ"ש הגמ"י ומעתה ההיא דשמואל דפ' הניזקין דקאמר מערב ל"ק דהתם מתוקמא כשעירה יין כשר לתוך יין נסך משום דאין כח בניצוק לבטל טיפת יין וכדעת רבינו וזהו שדקדק רש"י וכתב שנסכו ביין נסך שזרק בו לומר דדוקא היכא שזרק יין נסך לתוך יין של היתר לא קא חסרי ולא מידי הא איפכא לא וכמ"ש ודוק:<br><b> עוד </b> הקשה מוהריב"ל לדעת הרז"ה דס"ל דתקנתא דר"א מהני אפילו ליין נסך גמור דאם כן היכי אמרינן בהניזקין דרב לא קאמר מערב משום דהיינו מדמע והלא במערב לא מחסרי' מידי דמצי להוליך הנאה לים המלח דהלכה כר"א כדקאמר רב ע"ש שהניחו בצ"ע. ולע"ד לא ק' משום דכבר כתב הרז"ה שם דהך תקנתא דר"א דיוליך הנאה לא מהני אלא להתירו בהנאה אבל באכילה לא ואם כן מצינן למימר לדעת הרז"ה דס"ל דכיון דצריך למוכרו לגוים ע"כ בזול הוא מוכרו ונמצא דקא מחסר ההוא טופייאנה דומיא דמדמע. ובהכי ניחא נמי לדעת הגמ"י דס"ל דלשמואל מהני תקנתא דרשב"ג אפילו ליין נסך גמור ומאי דאוקים שמואל למתני' במערב היינו לגבי ההוא טואפיינ' דצריך למוכרו בזול ועוד נראה דלא ק"מ דכבר כתב הר"ן שם דאע"פ שאין ע"ז יוצאה מידי איסורא בפדיון כל שנתבטל מן התורה הקלו חכמים בכך כו' יע"ש. ואם כן משמע דאם נתערב שוה בשוה דלא נתבטל מן התורה לא מהני ביה תקנתא דר"א וא"כ היינו דאמרינן בהניזקין דרב ל"ק מערב ובאופן דלא מהני תקנת' דר"א משום דהיינו מדמע ועוד דכפי מה שהוכחנו לעיל מההיא דפרק השוכר דרב ס"ל דלא מהני תקנתא דר"א ליין ביין א"כ לק"מ דמ"ש הרז"ה דתקנתא דר"א מהני אפי' ליין ביין ואפילו ליין נסך היינו לפום מאי דקי"ל כר"ח דאמר שקול ד' זוזי ושדי לנהרא דס"ל דההיא עובדא יין ביין הוה מדקאמר ההוא גברא דאיתערב ליה חביתא דיין נסך בחמריה וכמש"כ הר"ן ואם כן מש"ה קאמר התם בהניזקין אליבא דרב דלא קאמר מערב משום דהיינו מדמע כנ"ל:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> לפי דברי רבינו </b> פה קשה לי על דברי הרב כסף משנה פרק ז' מהלכות אלו הלכה ז' דרוצה לומר היינו טעמא דהר"מ מחמיר יותר ברמוני בדין דמצריך ג' תערובות ובעבודה זרה סגיא לי' בב' תערובות משום דרמוני בדין הוי דבר שיל"מ דאם נפרכו מותרין אבל בע"ז זה ליתא עיי"ש דלפי דברי הרב פה הא לענין ע"ז נמי יש לו מתירין לדברי התוס' ע"י הולכת הנאה לים המלח. ודוק' צריכא קאמר הש"ס דהוי אמינא כרב אדא. אבל אנן דקיימ' לן כר"ח דתקנתא דר"א מהני בהולכת הנאה לים המלח. אפילו חביות בחביות. וא"כ הרי גבי עבודה זרה נמי הוי דבר שיש לו מתירין ומ"ש אמנם באמת לא קשי' מידי דהלא על הר"מ קאי והרי רבינו הרמב"ם פ' גבי ע"ז (פרק יו"ד הלכה ט') דיולך כולן לים המלח. ומזה הוכיח הרב לח"מ דסביר' ליה לרבינו. דווק' גבי פת פסק רבינו. דמהני הולכת הנאה לים המלח. יען שאין בו ממשא של איסור. וכמו שהוכיח נמי הרב לקמן מדברי הר"מ אלה כמו כן וא"כ הר"מ לשיטתי' שפיר מחלק בין רמוני בדן לע"ז. אמנם לפי זה עמדה קושית הפרי חדש על הכ"מ בחדושיו על הלכות עובדי כוכבים ומזלות דאי כהרב כ"מ מאי הקשה הש"ס זבחים (ע"ד א') אי כרבי יהודה אפילו שאר איסורין נמי נימ' דרבי יהוד' דוקא ברמוני בדן מחמיר משום דהוי דבר שיש לו מתירין ולכאורה לק"מ דעל שמואל פריך ממ"נ אי סביר' ליה דטעמ' משום דשיל"מ א"כ טבעת של ע"ז נמי א"ו דמ"ש וע"כ דשמואל לית ליה דמחמרי' בספק ספיקא של דשיל"מ. ורק אנן פסקינן ס"ס בדשיל"מ לפי דחדית לן רב אשי (ביצה ד' א') ולקמן בהלכות י"ט אי"ה אנופף ידי עיין עליו. אמנם לשמואל ל"ק דלמא אית ליה דשמואל כר"ח דגבי ע"ז נמי ליכא הנאה. תקנת' בהולכת הנאה לים המלח. וא"כ גבי ע"ז נמי הוי דבר שיש לו מתירין. דיולך הנאה לים המלח וא"כ שפיר אמר שמואל דתערובות אסור כמו רמוני בדן. אמנם על הש"ס קשה מאי קא פריך אפילו שאר איסורין נמי נימא דליתא בשאר איסורין ודלא הוי דבר שיש לו מתירין ע"כ היה נראה לי דקושייתם מעיקר' לית'. דזה וודאי לא מקרי דשיל"מ מה שיכול להשליך הנאה לים המלח. דהא יש לו הפסד. ודמי' למאכל שנפסד שאין אמרינן בו דשיל"מ וכדקיי"ל סימן ק"ב אמנם מה שאמרי' גבי תרומה דהוי דבר שיש לו מתירין לא טעמי' משום דיכול למוכרה לכהן. אלא משום טעם אחר. דהא הכא איירי בחביות שנתערב בחביות והא אם נפתח החביות תו לא הוי דבר חשוב ובטל. והוי כרמוני בדן. שאמר הרב כ"מ להכי לא מהני בהו ג' תערובות. יען שאם נתפרכו בטלים. והוי דשיל"מ. ה"נ אם נפתחו החביות בטלה דלא הוי דבר חשוב וז"ש הגמרא אי מדר"נ גבי ע"ז כו' דלא הוי דבר שיש לו מתירין כו'. גבי תרומה דהוי דבר שיל"מ. אבל גבי ע"ז לא שייך הך. דע"ז במשהו. משום חומרא בע"ז ולא בדבר חשוב תליא מילת'. ותדע דהכי פירוש כך <span class="R"> (כב)</span> דאל"כ קשי' גמרא אגמרא. דהכי אמרינן דתרומה הוי דבר שיש לו מתירין. והרי ביבמות (פ"ג א') אמרינן דתרומה לא הוי דבר שיל"מ. דלמאן אי לכהן מישרא שרי' אי לישראל לעולם אסור. וא"כ קשה כאן נמי. (ואף שיש לדמות דגמרא אמר דהוי אמינא הכי הוה וכמו שאמר ר"א שם ביבמות). למי אסור ולמי מותר. וע"כ דהכי לאו משום דתרומה נגע בי' אלא משום דחביות. והא דנקט הש"ס בלישניה. אי מדר"נ כו' אבל תרומה דהוי דבר שיל"מ לאו כוונות הש"ס בהאי נקט לישנ' דתרומה. משום דתרומה הוא הוי דשיל"מ. אלא משום דחביות הוא והא דנקט תרומה יען שבתרומה איירי ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (כב) </b> דאל"כ קשיא גמרא אגמרא. ואני אומר ולטעמך קשיא גמרא אגמרא דהרי בנדרים דף נ"ט אמרי' דתרומה לא הוי דבר שיש לו מתירין כיון דאין מצוה לאתשולי עלה ולא דמי לנדרים דכללא הוא ביל"מ דצריך שיבוא ההיתר בודאי וע"ש בטעמא דהקדש הוי דשיל"מ משום דלפדי' קאי וא"כ איך חשיב תרומה יל"מ כיון דההיתר בפתיחה לא יבא בודאי וכן הוא ברמוני בדן דאין ודאי שיתפרכו אלא דקצת חומר יש בהו כיון דיש במציאות שיתבטל וכן בזבחים שם נמי לא קאמר אלא דמה"ט צריך להא דר"ל דקצת חומר יש בתרומה משום זה וה"נ אע"פ שבאמת לא הויא תרומה דשיל"מ דהא דרב אשי בדותא היא מ"מ צריכותא איכא וביותר לפמ"ש הגאון בעל שער המלך לקמן דף נ"ה ע"א בשם כ"י לרבינו יונה דר"י ור"ל לית להו הא דדשיל"מ לא בטיל וכמ"ש הרמב"ן ז"ל. ע"כ האי צריכותא היא חידוש בעלמא ולא דינא קאמר ועמ"ש לקמן דף נ"ה ע"א על הגליון:<br><b> (כג) </b> ונראה דהיינו טעמא. דכיון דאינו אלא מדרבנן לא חיישינן להכי. אני תמה דהא באיסור דרבנן נמי חיישינן לשמא יחזור וימכרנה לישראל דמה"ט אין מוכרין ביצת נבלה לנכרי אף על גב דביצת נבלה אינה אסורה אלא מדבריהם כדאיתא ביו"ד סי' פ"ו וכגרסת הרי"ף בברייתא פ"ג דחולין וכן מוכח ממאי דמשני הירושלמי דלא מהני תקנתא דרשב"ג אלא ביי"נ דאינו ניקח מנכרי ומש"ה מותר למכרו לו חוץ מדמי יי"נ שבו בחבית בחביות בסתם יינם אפי' יין ביין נמי והרי ליכא כאן אלא איסור דרבנן דמה"ת אפי' יין ביין בטיל ומכש"כ בסתם יינם וא"כ למה צריך הטעם דמקילינן ביין ולא בשאר איסורים בתקנתא זו משום דיי"נ אינו ניקח מנכרי הא כיון דאינו אסור אלא מדבריהם א"כ אפי' הי' ניקח מנכרי הי' אפשר בתקנתא דרשב"ג ועוד דהא הני דקחשיב בפ"ג דערלה נמי אינם אסורים מה"ת לאחר שנתערבו וא"כ הרי הדרא הקושיא לדוכתא אמאי לא קתני תקנתא דרשב"ג. וראיתי בשו"ת נוב"י מה"ת חא"ח סי' ע' שהביא דברי הרי"ף הנ"ל פ"ג דחולין שכתב שם דאפי' באיסור דרבנן חיישינן לשמא יחזור וימכרנו לישראל ותמהני עליו דהרי מבואר זה מדברי הירושלמי הנ"ל ומדלא תני תקנתא דרשב"ג בהני איסורא דרבנן דקחשיב בפ"ג דערלה ואולי סובר הגאון בעל נוב"י דאפשר לומר דהרמב"ם ז"ל פליג על הרי"ף דהא למאי דפי' הכ"מ ס"ל להרמב"ם ז"ל דר"א ורשב"ג לא פליגי ותרווייהו מצריכי הולכת הנאה לים המלח ומכירה לנכרי וקשה אמאי מהני מכירה לנכרי ולמה לא ניחוש לשמא יחזור וימכרנו לישראל כדמשני בירושלמי וע"כ לומר דהש"ס דילן ס"ל דבאיסור דרבנן לא חיישינן להכי (ולדברי הכ"מ תמוה אמאי סתים ביו"ד סי' פ"ו דאין מוכרין ביצת נבלה לנכרי דהא מהא דר"א דמיירי בבגד שנארג בכרכר של ע"ז דשרי במכירה והולכת הנאה ליה"מ והרמב"ם ז"ל פסק כוותי' הרי מוכח דס"ל דבאיסור דרבנן לא חיישינן לשמא יחזור וימכרנו לישראל) ובאמת לא מצאתי שהרמב"ם ז"ל הביא הברייתא דפ"ג דחולין דאין מוכרין כו' בין שיהי' הגרסא נבלה וטרפה ובין שיהי' הגירסא טרפה לחוד (דהוא מדאורייתא) הו"ל להרמב"ם ז"ל להביאה. אולם מכלל דברינו תראה דאפשר דסובר הגאון המחבר דבאמת להרמב"ם ז"ל לדעת הכ"מ לא חיישינן באיסור דרבנן לשמא יחזור וימכרנו לישראל דלא כהרי"ף ודלא כהירושלמי הנ"ל וצ"ע. ודע דאני תמה עוד אמאי לא קתני תקנתא דרשב"ג בתבשיל שבשלו בקליפי ערלה הרי תבשיל (כל שאינו נאכל כמו שהוא חי ועולה על שלחן מלכים) אינו ניקח מן הנכרי ומכ"ש דאיכא למיחש בי' לתערובות איסור מלבד האיסור דבישול נכרי (דבשלמא פת יש ליישב דלא חיישינן וניקח מן הנכרי משא"כ בתבשיל) וצ"ע על מורי זקני התויו"ט ז"ל שלא העיר כלל מזה בהביאו דברי הרע"ב ז"ל. אמנם ראיתי להר"ן ז"ל פ"ג דע"ז שפירש כן באמת דהא דתנן תבשיל שנתבשל בקליפי ערלה ידלק היינו בדבר שנאכל כמו שהוא חי וע"ש:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וכן </b>
+<b> חליפי חליפין אסורין כו'.</b> בפ' ר"י אמרינן דפליגי בה ר"י בר יוסי ורבנן חד אמר חליפי חליפין מותרין וחד אמר אסורין ואמרינן דמ"ד מותרין ה"ט משום דחד קרא הוא ולא חליפי חליפין ואידך ההוא מבעי ליה למעוטי ערלה וכלאי הכרם ואידך ערלה וכלאי כרם לא צריכ' מיעוט' דה"ל ע"ז ושביעית ש"כ הבאים כא' ואין מלמדין. וראיתי לתוס' פ"ב דקדושין דנ"ח ע"א ד"ה ושני כתובים כו' תימ' היכי הוו כו' הא לא ילפינן שביעי' מע"ז דאיכ' למיפרך מה לע"ז שכן אסור בהנאה וי"ל מ"מ נכתוב שביעית וכו' והר"ב ע"י ז"ל כתב וז"ל ואין לדקדק דכיון דשביעית אין בו איסור כרת איכא למימר דון מינה ומינה ולא יהיו בדמים איסור כרת שהרי הסכים הר"ש דקיימא לן כמ"ד דון מינ' ואוקי באתריה כו' יע"ש. והן דברים תמוהים לע"ד ולא ידעתי איך פה קדוש יאמר זה שדבר פשוט הוא שהנהנה מע"ז אין בו כרת אלא לאו והעובדה הוא שחייב וכמבואר בדברי רבינו ז"ל בהל' אלו ופשוט והא דלא קשיא להו להתוס' ז"ל בפשיטות דאצטריך שביעית לאשמועינן דאינה תופסת כל חליפיה כע"ז דאחרון אחרון נתפס משום דאיכא למימר כמ"ש הר"ן דמדלא כתי' קרא בלשון היתר אלא בלשון איסור דכתיב כי קדש שמעי' דלאסורא אצטריך כי היכי דתהוי שני כתובים יע"ש: וראיתי להר"ב החדושין שהקשה וז"ל וא"ת והא מצריך צריכי דאי כתב רחמנא ע"ז הוה אמינא חליפי שביעית אין יוצאין לחולין וחליפי חליפין דשביעית לא קדשי כלל למ"ד דחליפי חליפין שרי בע"ז להכי איצטריך קודש לאשמועינן דפרי ב' יוצא לחולין ואי אשמועינן שביעית הו"א דחליפי עבודה זרה אי החליפן באחרים יצאו חליפין ראשונים ונכנסו שנים י"ל קדש דכתב רחמנא גבי שביעית ל"ל לכתוב קרא יובל היא תהיה לכם ונגמר מעבודה זרה דתופסת דמיה ומדכת' תהיה שמעינן דפרי שני יוצא לחולין מדאצטריך לאשמועינן דשביעית עצמה תהיה בהויתה קדש ל"ל אלו דבריו יע"ש ועל פי דבריו יש ליישב קו' התוס' שהקשו הא לא אתי' שביעית מע"ז דאיכא למפרך כו' דכיון דכתיב תהיה לאשמועי' בהויתה יהא שמעינן דתופסת את דמיה והו"א דיוצא לחולין דומיא דפרי שני קמשמע לן תהיה דאי אין תופסת דמיה למאי איצטריך לאשמועי' דפרי עצמו אסור ואם כן קדש דכתב רחמנא ל"ל אי לאו דתהוי ב' כתובים אך קשה לי אכתי היכי הוו ב' כתובים הא איצטריך לאשמועי' דשביעית תופסת דמיה בין דרך מקח בין דרך חילול כדאמרינן בפ' לולב הגזול דאי לא הוי כתי' קדש הו"א דאינו תופס דמיה אלא דרך מקח דומיא דעבודה זרה. הן אמת שקושיא זו קשה בפשטא דשמעתתא דהיכי הוו שני כתובים הא מוצרך צריכי דאי כתי' ע"ז ה"א דשביעית אינה תופסת דמיה אלא דרך מקח דומיא דע"ז ואי כתיב שביעית הו"א דע"ז תופסת דמיה בין דרך מקח בין דרך חילול דומיא דשביעית להכי כתיב והיית חרם לאשמועינן דוקא כל שאתה מהוה ממנו דהיינו דרך מקח שנתהוה החליפין מע"ז למעוטי דרך חילול שלא נתהוה ממנו אלא שיש לומר דאכתי הוו שני כתובים מדלא כתיב קרא בע"ז בלשון היתר אלא בלשון איסור והיתה כו' שמעינן דלאיסור אצטריך כי היכי דתהוו ב' כתובים וכעין מה שתי' הר"ן ז"ל גבי שביעית וא"נ לפי מה שכתבו התוס' מדכתיב כי חרם הוא הוא דשמעי' דהוו שני כתובים אכן לפי מ"ש הר"ב החידושין דמדכתיב קדש גבי שביעית הוא דשמעינן דהוי שני כתובים קשה וכן קשה למ"ש הר"ן דמדלא כתיב קרא בלשון היתר אלא בלשון איסור דכתיב כי קדש כו' דהא אצטריך למכתב בלשון איסור כי קדש לאשמועי' דתופס דמיה בין דרך מקח בין דרך חילול. וי"ל דתלמוד' הכא אליבא דר"א דס"ל התם דדוקא דרך מקח מתחלל אבל לא דרך חילול הוא דמשני דהוו שני כתובים וכי פריך הניחא למ"ד אין מלמדין ה"ה דהו"מ למיפרך הניחא לר"א אלא לר"י מאי איכא למימר אלא דניחא ליה למפרך הכי כדפריך בכמה דוכתי ועל פי זה מקום אתנו לישב דברי רבינו ז"ל שפסק דחליפי חליפין אסורין ותמה הכ"מ דכיון דבפ' דר"י אמרי' דמאן דס"ל חליפי חליפין אסורין ס"ל דהוא אצטריך למעוטי ערלה וכלאי הכרם וקסבר ב' כתובים מלמדין ואצטריך הוא למעוטינהו וסוגיין דעלמא דאין מלמדין איך פסק רבינו כמותו יע"ש שהניחו בצ"ע. אכן על פי מ"ש יש ליישב דמאן דקאמר התם בגמ' דמאן דס"ל חליפי חליפין אסורין ס"ל דמלמדין היינו משום דבעינן תלמודא לשנויי אליבא דר"א נמי דס"ל דשביעית דרך מקח מתחלל דרך חילול אינו מתחלל אמנם לר"י דס"ל דשביעית מתחלל בין דרך מקח [דרך מקח] בין דרך חילול אין הכרח לומר דס"ל דב' כתובים מלמדין דמצריך צריכי כדכתיבנא ומשום הכי כיון דפסק רבינו ז"ל בה' שמיטה פ"ו הלכה ח' פר"י פסק נמי דחליפי חליפין אסורין כנ"ל נכון:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אחד </b>
+<b> המגלח הפיאות בלבד כו'.</b> כתב מרן ז"ל בפ' שני נזירים אמרינן דקסבר שמואל הקפת כל הראש שמה הקפה ואמרינן התם דבין ר"ה בין ר' אדא בר אהבה סבירא ליה דהקפת כל הראש שמה הקפה כו' הנה בפרק ד' דנזיר דף כ"ט מבואר דאפילו מאן דס"ל דהקפת כל הראש ל"ש הקפה היינו דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן מחייב מדאמרינן התם אלא לריב"ח דאמר כדי לחנכן במצות הא קא עביד הקפה ומשני קסבר הקפת כל הראש מדרבנן ואתי חינוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן יע"ש. ואין להקשות דאם כן היכי אמרינן בריש פ' נזירים מגלחין ומביאין אמאי דלמא לאו טמאין נינהו וקעביד הקפה אמר שמואל באשה וקטן ולוקמה בגדול והקפת כל הראש ל"ש הקפה ש"מ קסבר שמואל הקפת כל הראש שמה הקפה והשתא כיון דהקפת כל הראש מדרבנן מיהא אסור אפילו נימא דס"ל שמואל דל"ש הקפה אפי' הכי הוצרך שמואל לאוקמא באשה וקטן משום דאסור מיהו מדרבנן די"ל דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן משום תקוני גברא שרי כיון דהו"ל ספק דרבנן. ויש לי מן התימא על הר"ב מש"ל בפרק ג' מה' נזיר דין ח"י שהקשה למ"ש רש"י והר"ן בפ' ב' דנדרים דף י"ט אההיא דאמרינן התם כל שספיקו חמור מודאי לא מעייל נפשיה לספיקא דאלו גבי נזיר ודאי מגלח ומביא קרבן שנאכל על ספקו לא מצי לגלח דהיינו טעמא דעל ספקו לא מצי מגלח לפי שצריך לגלח על הבאת קרבנותיו ולא מצי לאתויי דלמא לא הוי נזיר ומייתי חולין בעזרה כו' וז"ל ואני תמה דלמה איצטרכו לומר דטעמא אינו מגלח הוא משום דלא מצי אתויי קרבן מספק תיפוק ליה דלא מצי עביד הקפה דקא עבר אלאו דלא תקיפו מספק ואולי אצטריכו להך טעמא למ"ד הקפת כל הראש מדרבנן ומ"מ עדיין ק"ל דאף דאין איסורו אלא מדרבנן מ"מ הוי ספיקו חמור מדאוריית' דלא מצי עבר אדרבנן מספק ואולי נאמר דסבירא לי' דבדבר דליכא תקנתא לא גזרו רבנן כו' ע"ש. והנה מה שהקשה דאמאי איצטריכו לטעמא דחולין בעזרה ת"ל משום הקפה נראה דקושיתו מעיקרא ליתא דאי משום טעמא דהקפה באשה שנדרה בנזיר דליכא משום הקפה נימא דספק נזירות להחמיר ואלו ר"י סתמא סתים ספק נזירות להקל משמע דאחד האיש ואחד האשה שוים הן ולהכי אצטריך לטעמא דחולין בעזרה ואדרבה לדברי התוס' שכתבו משם ר"י דטעמא דספק נזירות להקל הוא משום לאו דהקפה קשיא לן דאם כן באשה מי נימא דסבירא ליה לר"י דספק נזירות להחמיר. גם מה שהקשה דהיכי מצי עבר אדרבנן מספק וכתב דאולי נאמר דס"ל דבדבר דליכא תקנתא לא גזרו רבנן אשתמיט מיניה סוגיא הלזו דמבואר הוא בהדיא דלמ"ד הקפת כל הראש דרבנן מצי לגלח מספק וכמ"ש מיהו הא ק"ל שהרי בפרק כ"ש דף כ"ב מבואר דר"י ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה מדרבנן ואם כן היכי קאמר רבא הכא אליבא דר"י דעל ספק נזיר לא מצי מייתי קרבן מס' משום חולין בעזרה הא כיון דחולין שנשחטו בעזרה מדרבנן כל תקוני גברא לא גזור רבנן דומיא דהקפה למ"ד דהוי מדרבנן ואם נאמר דרבא סבירא ליה כחזקיה דמסיק התם בסוף הסוגיא דס"ל לר"י דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא זה ודאי דוחק כיון דקיי"ל כרבי אבהו ואולי דלאו כל האיסורין שוים והדבר צריך ישוב כעת:<br><b> האמנם </b> אכתי יש לדקדק מדאמרינן התם בסמוך מכדי תרווייהו ס"ל הקפת כל הראש שמה הקפה ופי' רש"י והתוס' שם דמדאמר ר"ה חובה מגלחה להו אבל אם איש היה עובר אע"פ שמגלח כל ראשם וכן רב אדא דאמר חובה תקברינהו משמע דסביר' ליה דהקפת כל הראש שמה הקפה והשתא אכתי מנ"ל דס"ל דשמה הקפה הא אפילו נימא דל"ש הקפה מדרבנן מיהא אסור ומש"ה היה מגלחן להו ע"י חובת אשתו וכבר היה אפשר לומר דכיון דהיה מגלחן כדי להברותן לאחר החולי כמ"ש רש"י ז"ל אם איתא דאיסורו מדרבנן במקום חולי שרי ואפי' למאן דאסר איסורין דרבנן בחולי שאין בו סכנה היינו דוקא לגדול אמנם דקטן אפשר דשרי לכ"ע ומש"ה הוכרחו לומר דס"ל דשמה הקפה: האמנם ראיתי להתוס' ז"ל בפ"ק דשבועות ד"ג ד"ה ועל הזקן שכתבו דלרב אדא בר אהבה גדול המקיף את הקטן אפי' איסורא מדרבנן ליכא מדקאמר לדידך מאן מגלח כו' משמע דלדידיה ניחא דשרי אפי' לאיש כו' יע"ש ולפמ"ש אין ראיה כלל דאכתי איכא למימר דלרב אדא בר אהבה אסור מדרבנן ואפילו הכי קאמר דלדידיה שרי משום דהוי במקום חולי אלא מבואר דס"ל דאפי' איסור דרבנן לא שרינן כדי להברותן וכיון שכן הדרא קושי' לדוכתי' וצריך לישב ודע דמסוגיא דפ"ד דנזיר שכתבנו מבואר דהלכה כרב הונא דגדול המקיף את הקטן חייב מדפריך לריב"ח הא קעביד הקפה ודחיק לאוקמי דסבר כמ"ד דל"ש הקפה ומשום דאתי חינוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן ולא משני בפשיטות דסבר כרב אדא דהמקיף את הקטן מותר ואפי' מדרבנן משמע בהדי' דדחיקא ליה לתלמודא לומר דסבירא ליה כרב אדא כלומר דס"ל דל"ש הקפה וי"ל על התוס' והרא"ש והר"ן ז"ל שהוצרכו להכריח הדבר מההיא דפ"ק דמציעא דקאמר א"ב איש דאמר לאשה אקפי ליה קטן כו' דאתי כר"ה דאמאי לא הכריחו הדבר מהא דנזיר שכתבנו דמכרעא מלתא טובא לא כן ההיא דפ"ק דמציעא דאיכא לדחויי דתלמודא נקטי להך בינייא אליבא דרב הונא אע"ג דלית הילכתא כוותיה ודוק. ומ"מ אכתי י"ל דאמאי לא משני בנזיר אליבא דר"ה דמגלח להו אשה שהרי לר"ה אשה המקפת את הקטן מותר גמור וע"י גוי ליכא לאקשויי משום דגילוח הנזיר היה בעזרת נשים אכן ע"י אשה קשה וכ"כ ק' למאי דמשני קסבר ל"ש הקפה ואתי חינוך דרבנן ומבטל הקפה דרבנן דאמאי שרי להו רבנן כיון דאיתי' בתקנת' ע"י אשה ולומר דתלמודא הכי פריך דלריב"ח הא קא עביד הקפה היכא שאין אשה מצויה לגלח ואהא משני דקסבר ל"ש הקפה והיכא דאין אשה מצויה שרו להו רבנן משום חינוך הא ודאי דוחק דאימא דאינו מגלח עד שימצא אשה לגלחו ולדעת רבינו דס"ל דאשה המגלחת את הקטן אסור מדרבנן יציבא מילתא דכיון דע"כ לומר דאתי חינוך דרבנן ומבטל הקפה דרבנן ניחא ליה טפי לתלמודא לומר דסבירא ליה דלאו שמה הקפה ומגלח להו אחד האיש ואחד האשה ובהכי מקום אתנו ליישב דעת רבינו דפסק דאשה המגלחת את הקטן אסור מדרבנן דנר' דפסק דלא כמאן שהרי לר"ה מבואר דס"ל דאשה המקפת את הקטן מותר גמור ואפי' מדרבנן כדקאמר מאן מגלח להו חובה וכמו כן לרב אדא ב"א גדול המקיף את הקטן מותר גמור אפילו ע"י איש וכבר מר"ן ז"ל בב"י כנראה שנרגש מזה וכתב דמדחזינא דנענש ר"ה ע"מ שהיה מגלח להו חובה אשתו ש"מ דאסור מדרבנן ור"ה טועה בדין הוה ואי מהא אחר המחילה לא אירייא דאיכא למימר דנענש משום קללת רב אדא דקאמר תקברנון לבניה דקללה חכם אפילו על חנם היא באה וטפי אית לן למימר הכי ולא לומר דטעה בדין אמנם כלפי מ"ש יש לו' דרבינו ז"ל הכריחו לומר כן מכח סוגייא דפ"ד דנזיר דלא משני אליבא דריב"ח דמגלח להו ע"י אשה משמע דלכ"ע אשה המקפת את הקטן איסורא דרבנן מיהא איכא כמ"ש וההוא דר"ה דהיה מגלח להו ע"י אשתו שאני דמשום חולי שרי כמ"ש לעיל נכון. ודע שהתוספ' פ"ק דשבועות ד"ה הנ"ז כתבו דאפילו לרבי אדא ב"א דס"ל דגדול המקיף את הקטן מותר משום דס"ל דאחד המקיף ואחד הניקף במשמע וכל דליתי' בניקף ליתי' במקיף מודה היכי דהמקיפו לאו בר חיוב' וניקף בר חיוב' דמחייב וכ"כ בפשיטות שם פ' שני נזירים וכתבו עוד דאין להביא ראי' מדקאמר ביבמות דאתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפה מדכתיב ראשו משמע דכ"ע מודו דאסור ע"י אשה ונכרי דאי שרי לרב אדא אמאי דחי הא אפשר לקיים את שניהם ע"י קטן או נכרי דיש לדחות דאיצטריך קרא היכא דאין שם אשה ונכרי יע"ש:<br><b> וראיתי </b> במכתב להחכם השלם רב ועצום כמוהר"י אשכנזי זלה"ה שתמה על דבריהם. שהרי הלכה פסוקה היא דתגלחת מצורע אינו אלא בכהן. כמבואר בת"כ סדר מצורע זאת תהי' תורת המצורע בכהן אין לי אלא טומאתו וטהרתו בכהן תגלחתו והזייתו מנין ת"ל תהיה ופסקו ר' ז"ל בפ' י"א מה' טומאת צרעת הל' ג' שכתב וז"ל כשהוא מגלח אינו מגלח אלא בתער ואם גילח שלא בתער לא עשה כלום ואינו מגלחו אלא כהן כו' יע"ש הן אמת שמדברי רבינו היה נראה דס"ל דהתגלחת ע"י כהן אינו אלא למצוה מדלא כתב ואם גלח ע"י ישראל לא עשה כלום כדרך שכתב בראשית דבריו אלא שאין נראה כן מדקי"ל דתהיה עכובא הוא והאמת שהדבר מתמיה איך אישתמיטתי מינייהו ברייתא דת"כ ואנכי הרואה דקושיא הלזו היא גופא קשיא אשמעתין דפ' ב' דנזירים דאוקמא שמואל לסיפא למתני' דהתם באשה וקטן דאכתי מאן מגלח להו דאי ע"י איש הא קי"ל כר"ה דגדול המקיף את הקטן חייב וליכא למימר דשמואל ס"ל כרב אדא דאכתי תקשי לר"ה מה יענה בההיא מתני' דכיון דס"ל דהקפת כל הראש שמיה הקפה וגדול המקיף את הקטן חייב ובשלמא לדעת הנ"י שכתב דגדול המקיף את האשה אפילו לר"ה מותר כיון דלא אתי לכלל חיוב ניחא דאיכא למימר דרב הונא מוקי למתני' באשה דוקא ולא בקטן אכן התוספות בפרק ב' דנזירים נסתפקו בזה ואולי נאמר דס"ל להתו' דתלמודא דידן ע"כ פליגא אח"כ וס"ל דהתגלחת מצורע לא בעינן כהן ומשום הכי ק"ל שפיר דהיכי בעי למילף ביבמות דאתי עשה ודחי ל"ת מעשה דמצורע ואולם הדבר הקשה לרבינו ז"ל דבהלכות נזיר פ"ט פסק למתניתין דשני נזירים באשה וקטן וכאוקמתא דשמואל והדבר תמוה דכיון דהוא פסק כברייתא דת"כ דתנן דבעינן גילוח ע"י כהן ובאנשים ולא בנשים מאן מגלח להו כיון דקי"ל כר"ה דגדול המקיף את הקטן חייב והנראה ליישב דעביד להו הקפה ע"י קטן כהן ושפיר דמי שהרי כתב רבינו בפרק ט' מה' טו"צ דטומאתו וטהרתו שפיר דמי אפילו על ידי כהן קטן או שוטה כ"ש תגלחתו וזה פשוט:<br><b> עוד </b> ראיתי להחכם השלם הנז' שהקשה על דברי התוס' הללו דא"כ מילה בשבת היכי דחיא הא אפשר למיעבד ע"י נכרי למאן דס"ל דמילה בגוי כשרה ואפילו למאי דקי"ל מילה בגוי פסולה הא אפשר לקיים את שניהם ע"י קטן דכשרה לכ"ע כנודע ולומר דמאי דדחי שבת היינו היכא דליכ' קטן היודע למול אבל היכא דאיכא קטן הכי נמי דאינו נימול ע"י גדול לא לישתמיט לשום אחד מהפוסקים לאשמועינן הך גם אין לומר דמילה שאני דנפ"ל מקרא דוביום אפי' בשבת דהותרה מילה אצל שבת ואפי' היכא דאפשר ע"י קטן שפיר דמי דומיא דטומאה דהותרה אצל צבור למ"ד ולא מהדרינן אטהורים דהא ליתא דמסוגיא דפ"ק דיבמות מבואר דמילה דחוייה היא אצל שבת מטעם דאתי עשה ודחי לא תעשה כדקאמר התם אשכחן דאתי עשה ודחי ל"ת ול"ת שיש בו כרת וכ"ת נילף ממילה מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות כו' ואם איתא מאי קאמר דנילף ממילה הא מילה לאו משום דאתי עשה ודחי ל"ת אלא משום דהותרה אצל מילה אלו דבריו ז"ל והנראה אצלי ליישב דמעולם לא הוקשו להו להתוספ' אלא גבי הקפה דס"ל לרב אדא דגדול המקיף את הקטן מותר ואע"ג דבכל התורה כולה קי"ל דהוזהרו גדולים על הקטנים דלא ספינן להו איסורה בידים ואיכא למ"ד דלוקין עליו גבי הקפה סבירא ליה לרב אדא דגזרת הכתוב היא מדשני קרא למכתב לא תקיפו לומר דכל היכא דניקף חייב מקיף נמי חייב וכל היכא דניקף לאו בר חיובא מקיף נמי שרי ומשום הכי ק"ל שפיר דהא אפשר למעבד הקפה ע"י קטן דשרי לגמרי אמנם בשאר איסורין שבתורה דקי"ל דהוזהר' גדולים על הקטנים אין כאן מקום להקשות דאמאי דחי מילה שבת כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י קטן שהרי כי עביד ליה למילה על ידי קטן הא קא עבר אאיסורא דהוזהרו גדולים על הקטנים וכיון דע"כ משום דחזיה דאתי עשה ודחי ל"ת אתיין עלה הואיל ואדחי אדחי ועבדי' ליה ע"י גדול כנ"ל נכון:<br><b> וראיתי </b> להר"ב ח"ה ז"ל שם שהכריח מדברי התוס' הללו שכתבו דכ"ע מודו דאסור ע"י אשה וגוי ויש לדחות דהיכא דאין שם אשה וגוי שדבריהם סותרים אמ"ש בפ' שני נזירים דלרב אדא ב"א אשה המקפת עוברת בלאו אלא ס"ל דלרב אדא אם מותר לגדול להקיף ע"י גוי ה"נ מותר ע"י אשה להקיף ואינ' עוברת בלאו אם הקיפה לגדול וצ"ל לשיטתם דהכא דהא דקאמר התם לר' אדא כל היכא דניקף מחייב מקיף נמי מחייב היינו כשהמקיף ישנו בהקפה כו' א"ד יע"ש ותמהני עליו שהרי בפ"ב דנזירים בד"ה ורב אדא אחר שכתבו דלרב אדא אשה המקפת את הגדול עוברת בלאו כתבו בס"ד כמ"ש בשבועות דלרב אדא ישראל הניקף על ידי גוי עובר בלאו והכריחו הדבר ממצורע שכתבו וז"ל ותדע דאם לא כן מצורע אמאי דחי לאו דהקפה והא אפשר לקיים שניהם שיקיפוהו קטן ואשה ונכרי אלא ש"מ כו' וא"כ ע"כ לומר דאשה שכתבו אשגרת לישן הוא וה"נ י"ל דמ"ש בשבועות אשה לאו דוק' אשגרת לישן הוא. גם מ"ש דס"ל בשבועות דלרב אדא אשה המקפת את הגדול אינה עוברת בלאו לא ידעתי איך הפה יכולה לדבר כן דא"כ היכי קא"ל רב אדא חובה תקברינון לבניה ואמאי לטייה כיון דלרב אדא גופיה ס"ל דאשה אינה עוברת ור"ה נמי הכי ס"ל א"כ שפיר עבד אליבא דכ"ע דמה"ט הוא שהוצרכו לומר בפ' שני נזירים דלרב אדא שאשה המקפת עוברת דהשתא מש"ה לטייה לפום סברתיה דס"ל דאסור וזה פשוט:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ב) </b>
+<b> דברי הרב </b> צריכין תלמוד דתרוצו אינו מעלה ארוכה. לדברי תוס' דממ"נ קשיא לן אי האי דינא דת"כ דיהא התגלחת בכהן לעכובא הוא א"כ קושית הרב מונחת מאי קשיא לרבותינו ז"ל דיקיים התגלחת. ע"י גוי ואשה. ואי סברי רבותינו בעלי תוספות ז"ל דתגלחת גבי כהן רק למצוה בעלמ' ושפיר קשיא להו. (ואף שבזה יש להתעורר כמו שיעדנו למטה גבי מילה). א"כ מאי אהני לן. אף אם אמרינן שאין הניקף מקשינן למקיף ואף אם המקיף לאו בר חיובא. אפ"ה הניקף חייב ולהכי אצטריך קרא שעשה דוחה ל"ת דהיינו לניקף. קשיא לן מדוע אמרה התורה שכהן יתגלח. והא איכ' גבי' הלאו דלא תקיפו ולדידיה ליכ' עשה וע"כ תהא לעכובא. ולדידיה נמי איכא עשה גמורה. ואין לדחות דליתא כיון דהתורה אמרה שנדחה לאו גבי ניקף. א"כ גבי מקיף נמי נדחה דזה ליתא. דגבי ניקף נדחה כיון דאיכא עשה. וראשו אמר רחמנ'. אבל לגבי מקיף מאי עשה איכ' אם לא אמרינן שתהא לעכובא. וע"כ אחת משתיהן. או תהא לעכובא או שצ"ל כמו שמסיק הרב בסוף הדברים על דברי הרמב"ם דגילוח הוא ע"י כהן קטן וא"כ מאי שמסיק הרב אליב' דהר"מ גם על שיטות התו' צריכין למימ' כן וקצת נראין הדברי' בלא"ה דגילוח הוא ע"י כהן קטן. דהא קי"ל דהגילוח בכל הגוף וכמו שפסק הרמב"ם (פי"א מה' טומאת צרעת הלכה א') דאפילו שער בית הערוה צריך תגלחת ואיך שייך לומר דתגלחת ע"י כהן. איך יגלח אשה המדירה בנזיר. ואיך יסתכל במקום התורפה. וגדול עון מנשוא. ומשפטי ה' צדקו יחדיו מיהו י"ל כמו שהדין לענין ראיית נגעים. עיין רמב"ם (פ"ט מהל' טו"צ הל' י"ב) ואף שהתם אמר הרמב"ם (הל' ט') שאפילו כהן קטן ושוטה מטהר ומטמא את הנגעים הא אין סמכינן על ראייתו וצריך ראיית חכם. וצ"ל דמצוה שאני לא להסתכל מכוין ושומר מצוה לא ידע דבר רע ומצלת מן העבירה בעדנא דעסיק בה. אמנם לענין תגלחת ודאי אם אפשר ע"י כהן קטן ודאי אמרינן שיגלח להכהן קטן. וה"נ מגלח כהן קטן. כדי שלא יעבור על לאו דלא תקיפו. ולפ"ז שפיר הוכיחו תוס' דאם המעשה ע"י כהן קטן. אמאי איצטריך למדחי הל"ת. אם מקשינן ניקף למקיף. וע"כ דניקוף בכל גוונ' חייב והא דנקט תוס' גוי לאו דוק' ואשגרי דלישנ' הוא ובלא"ה צריכין לומר כן. דהא גוי לא יכול לבוא לעזרה. ובזה נפל כל דקדוקי הרב מהרש"א ז"ל דלא דייקו תוס' בשבועות ובנזיר ונקטו פעם גוי ופעם אשה ופעם קטן ולא חשו אם נקטו זאת או זאת ואולם לבו מהסס בזה. דבלא"ה דברי תוס' עולים כהוגן. אם נקטינן בידן זאת להקדמה ראשית ולאבן מונח. דאע"ג דהמקיף פטור אפ"ה הניקף חייב תו לא קשיא נמי אמאי לא ירבה באיסורין אף אם הניקף חייב ולא יקיף לו הכהן כי היכא דלא יעבור על לאו דלא תקיפו. דזה לית'. דע"י אשה לא מהני דהא אשה נמי חייבת על הקפת ראש בגדול. כמו שהעיר הרב ח"ה וכמו שכתב הרב המחבר פה. ורק אשגרי' דלישנ' הוא. דנקטו בלשונם אשה וגוי לא יכול לבא לעזרה. וגם אין מצוה נעשית ע"י גוי כי גוי לאו בר מעבד מצוה הוא ואנו אין לנו אלא קטן. ומאי אהני לן בזה הא אף אם אמר הגדול לקטן. בזה ודאי יש שליח לדבר עבירה לא מבעיא לרבינ' (ב"מ י"א ב') דאם אין השליח בר חיובא מחייב המשלח. אפי' אם לדברי רב חסא. היכי דלא בעי עביד. לא מחייב השליח. הא הכא דמי ממש לחצר. דהא צריך תגלחת. והוי ודאי שליח לדבר עבירה ומאי אייתר לן אם קטן מגלחו והוא שלוחו. או גדול בעצמו מגלחו ובאמת יש להעיר נמי קצת לפי דברינו אלה דמתחלה לא קשי' קושית התוס' דאמאי ידחה עשה דתגלחת ללא תעשה דלא תקיפו. יגלחו הקטן. ויהי' הניקוף נמי פטור. מלאו דתגלחת דכיון דאין כאן חיוב על המקיף ומדמקיף לא חייב ניקוף נמי לא חייב ולפי דברינו יש לפקפק בזה דודאי התורה לא אמרה מצוה דתגלחת לקטנים. ולא נתנה התורה לתינוקות של בית רבן וא"כ איך יאמר גדול לקטן גלח את הנזיר. והא יש שליח לדבר עבירה בזה. וא"כ המקיף חייב היינו המשלח וניקוף נמי מחייב. ומאי איית' לן. ואף שיש לדחות ולומר. דהא עכ"פ אין המקיף בעצמו. ואין הסברה נותנת. דזיל בתר טעמ' דמ"ש כיון דאיכ' חדא דמחייב יש כאן הלאו דלא תקיפו. והמשלח והשליח עצם אחד הוא ושלוחו של אדם כמותו. וע"כ צ"ל דתוס' סביר' להו. לרב חסא צריכין דוקא חצר דבע"כ. אבל הכא לא דמי לחצר. דאפ"ה אי בעי לא עביד. וקושית התוס' לרב חסא שם. אמנם עדיין יש לפקפק בזה. מאי הוכיחו תוס' לפ"ז. דע"כ לא מקשינן הניקוף למקיף לרב אדא. ולפי הערותינו יש לדחות דודאי לרב הונא זה לית' כלל ורק לרב אדא. וא"כ מה הוכיחו לרב אדא דיש לומר דר"א כרבינא ס"ל דאם אין השליח בר חיובא חייב המשלח וא"כ אם או' לקטן הקיף לי גדול מחייב שולחו כמ"ש הש"ס (ב"מ י"א ב') וליכא קשיא לא ידחה העשה לל"ת ויקיף קטן. הא הקטן יקיף עפ"י ציוות הגדול ומאי אהני לן הלא הוה כמו שהגדול בעצמו יקיף ורב חסא דסובר אי בעי עביד אי בעי לא עביד. ולפי סברותינו ה"נ שייך הכא אי בעי לא עביד ולא דמי לחצר דבע"כ באמת כר"ה ס"ל ולר"ה בלא"ה לא קשיא דלדידיה לא מקשינן כלל מקיף לניקוף ולא ניקוף למקיף וכל עיקור הפלפול אליבא דר"א סובב הולך ואם כן אף אי קיימא לן כרב חסא כמו שפירש הרא"ש שם בב"מ וכן הר"מ ונמוקי יוסף שפיר לדידן דהא אנן קיימא לן כר"ה ולפ"ז אנו צריכין למימר דתוס' ס"ל כדעת הש"ך (ח"מ סי' קפ"ב סק"א) דליכא מאן דפליג על רב חסא ורבינא גופיה קבלה ואם כן קשיא לרב אדא דהא רב חסא כ"ע סברא. זולתי אם אמרינן כסוף דברי הש"ך שם דאין שליחות לקטן בזה כלל וש"ס אמר רק אמר לאשה אקיף לי קטן. ולא לקטן. בלא"ה דברינו ליתא דלענין שליח לד"ע לא נעשה קטן שלוחו והתגלחת הרי עשה דהא נתגלח. ומה לי אם שלוחו אם לאו. וכל זאת מוכח נמי מדברי הש"ס עצמן. וצריכין אנו לבא לאחת מן הדרכים האלה דזולת זאת קשיא לן על רב הונא. במאי מוקים למתני' דהכא פ"ב דנזירים. וכקושית הרב המחבר ולא יספיק לן תירוץ של שמואל באשה וקטן דמאן מקיף להו לרב הונא דהא גדול המקיף אם הקטן חייב. ולא נחית לן נמי בפרוקא דמקיף להו נמי קטן. דמי אמר לקטן שיקיף. וכי לקטנים שנו רבי. ומנא ידעי וכי דינא גמירי ואם אומר גדול לקטן גלחהו לקטן או לאשה זאת הרי משוה לשליח והא הכא דאין השליח בר חיובא חייב המשלח. וגם הלא צריך למעביד. ול"ש אי בעי' לא עביד. וע"כ אחת משתיהן או דאין הסברא כך אלא דוקא בחצר בעינן. דבע"כ והוי נמי הבא. אי בעי עביד אי בעי לא עביד. או כדעת הש"ך שם שאין שליחות לקטן כלל לענין שליח לד"ע עייש"ה. ובמקום אחר הארכתי בכל דברי הש"ך. ואין כאן מקומו. וע' במ"ל פ"ב מהל' רוצח ודוק. ועיין עוד בהגהותינו לה' מלוה ולוה אי"ה:<br><b> ועדיין </b> לא נתקררה דעתי בזה הענין דלפ"ז קשיא לן לרב הונא דאמר גדול המקיף את הקטן חייב. במאי מוקי המתני' כמו שהקשה הרב המחבר. אי הקטן ואשה הניקפין מאי אהני לן. אכתי מי מקיף להו דהא לדידי גדול המקיף לקטן חייב: ואכתי קשיא איך יעיף מספק ואין לומר עליו דאיירי בקטן שמקיף כמו שמסיק הרב לדעת הר"מ דמאי מהני בזה. דאטו מתני' אמר למילתיה ושנה עם קטנים. ומנא ידע קטן להעשות כן אם לא אמר ליה גדול וקושיא לן הא בהאי מלתא. דל"ש למימר אי בעי עביד. אי בעי לא עביד. וצריך לעבוד משום תגלחת. ואם כן ודאי קושיא לכל הדעות. הא יש שליח לדבר עבירה לא מבעי' לרבינא ב"מ (י"א ב') דהיכא דלא מחייב שולחו חייב המשלח. אפילו לרב אסא נמי קשה ואולם יש להוכיח מזה קצת לדעת הש"ך. ח"מ סימן קפ"ב ס"ק א' ודעמי' שאין שליחות לקטן כלל ולא שייך למימר אין שליחות לד"ע בזה. ומצות תגלחת אפ"ה איכא דהא נתגלח ע"י כהן והתורה אמרה שיתגלח ע"י כהן תו לא:<br><b> ואם </b> לא אמרי' כדעת הש"ך יש למצוא תרופה מקושי' תוס' שבועות [ג' א'] ד"ה ועל הזקן סה"ד דהקשו מדוע אוקי שמואל למתני' באשה וקטן הניקפין לוקי באשה וקטן המקיפין ועיין חידושי הלכות שם דזה ליתא דהכא לא מהני אם הניקפין גדולים כיון דגדול צריך לומר לקטן תקיף אלה וא"כ הוי כאלו גדול מקיף להו ודוק ועיי'. ומאי דבדיק לן הרב המחבר. דלדעת תוס' הקושיא נמי ממילה דאמאי אמר רחמנא יבא עשה דמילה וידחה שבת והרי יכול לעשות ע"י קטן. ואם בנכרי מילה כשירה ע"י גוי ודאי נמי ליתא דהתורה אמרה דעל האב המצוה ולא זולת ואף שאם אין האב יכול למול אחר מל אותו היינו שהוא נמול אבל האב לא עשה המצוה ואף אם גם למצוה שלוחו של אדם כמותו. ורק מצוה בו יותר מבשלוחו. אייתינן נמי לזה. הא אין גוי בר מעבד מצוה הוא דאין שליחות לגוי. וכן אין שליחות לקטן ויש להסיב לזה הענין האי דקצירת עומר דנקצר ביום כשר ואפ"ה דוחה שבת כמו שפי' הרמב"ם [פ"ו מהל' תמידין ומוספין] ועיין בתו' מנחות [פ"ב א'] ד"ה אמאי דחי שבת דכתבו דיש לומר לעשות מצוה מן המובחר ובסברות הרב ז"ל די"ל שבת הותרה היא אצל מילה ואף אם יכולין לעשות ע"י קטן או גוי לא משכונו נפשינו אבתריה דהא הותרה ומאי לי גוי וקטן או ישראל גדול דהא הותר כמו בטומאה ומסולק נמי קושית הרב הש"ך [סי' רס"ב סק"ב] דהקשה אם מל תוך ח' שפיר דמי אמאי ידחה שבת לימול תוך ח' וליתא דהא הותרה מילה אצל שבת. וכן יש לקשור בזה ענין ב' מוהלים שהובא בש"ע. סי' רס"ו סעיף י"ד דאם הותרה שרי כמו עבודה אבל אם דחוי' מה שיש למעט באיסור שפיר דמי ובאמת י"ל נמי דמוכח שבת הותרה דלרבנן [דר"א שבת קל"ב א'] דס"ל מכשירי מילה אינה דוחה שבת אייתר להו ביום השמיני דעיקר הדין דילפינן שמילה דוחה שבת אתי' או מהלכה. או מלימוד אות ודורות שם ועיין היטיב שם. דיש להעיר בזה הסוגיא ולכן נראה דלכך כתבה רחמנא שני למודים להורות דהותרה דאין איסור כלל: וכמה נפקותא מיניה בפרט לדעת הרמב"ם דפ"י [פ"י מהל' מלכים הל' ז'] דבני קטורה אף בזמן הזה חייבין במילה א"כ אם הי' לפנינו אחד מבני קטורה דחייב במילה וכשר למול. דהא המול ימול כתיב מאן דמל ימול והא מל. וגם בכלל בריתי תשמור א"כ לא היה העשה דמילה דוחה שבת והא אפשר למול ע"י גוי מבני קטורה דכשר למול. אף למ"ד שאר גוים פסולין למול. ואולי מזה נפקא לי להר"מ דין זה שלא כדעת הרש"י [סנהדרין נ"ז ב'] ועיין בתשובת מהרי"ט ח"ב ובתשובת ש"א הלכות שבת והבן:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (כד) </b> תיפוק לי' דלא מצי עביד הקפה דקא עבר אלאו דלא תקיפו מספק. תימא לי דהא צריך לטעמא דחולין בעזרה משום נזיר ממורט דקיי"ל דיש לו תקנה רמב"ם פ"ה ה"ח מנזירות:<br><b> (כה) </b> ואולי אצטריכו להך טעמא למ"ד הקפת כל הראש מדרבנן. אינו מובן לכאורה דהא גם בחולין שנשחטו בעזרה איכא למ"ד דס"ל דלאו דאורייתא ומאי שנא דשבקו הקפה ונקטו הבאת קרבנות ונלע"ד דכונת מרן המל"מ היא דלמ"ד הקפת כל הראש דרבנן היא כדמסיק לא גזרו במקום דליכא תקנתא משא"כ לענין הבאת קרבנות שאפי' למ"ד חולין בעזרה לאו דאורייתא מ"מ לא מעייל נפשי' בספיקא דלא מצי מייתי להו מספק משום דלדידהו יש חזקת חולין מש"ה נקטו הבאת קרבנותיו ושבקו הקפה ועי' לקמן בסמוך מה שכתבתי שם על הגליון. מ"מ איני יודע למה ניחא לי' להמל"מ בישוב זה דרש"י ור"ן שבקו טעמא דהקפה אף דקיי"ל דהקפת כל הראש שמה הקפה מדאורייתא (דריב"ח יחיד הוא לגבי אמוראי טובא דס"ל דהיא הקפה דאורייתא) ונקטו טעמא דהבאת קרבנות דקיי"ל באמת דלאו דאורייתא כיון דהלכה כר' אבהו ולמה שבקו איסור תורה ונקטו איסור דרבנן וצ"ע יותר למ"ש הר"ן שם דבדיעבד אית לי' תקנתא בעולה ושלמים דמצי לאתויי בתנאי וטפי הו"ל לפרש משום הקפה דאין לה תקנתא כלל:<br><b> (כו) </b> כיון דחולין שנשחטו בעזרה מדרבנן כל תקוני גברא לא גזור רבנן. למ"ש רש"י בפסחים דהאי לאו דאורייתא היינו דאיהנ"א לאו דאו' אבל איסור אכילה הוי דאוריי' א"כ קושייתו לק"מ משום דרש"י לשיטתי' שפיר קאמר לר"י דלא מעייל נפשי' לספיקא דהא לא מצי לאתויי קרבנותיו לעזרה שהוא דאוריי' לענין אכילה (ואפשר דגם הר"ן סובר כן וגם לר"ן ניחא) והשנית דבל"ז נמי לק"מ לשיטתו זו דהא באמת ס"ל לר"י בת"כ פ' צו דחולין שנשחטו בעזרה אסורים גם בהנאה מדאורייתא וא"כ ע"כ תנאי נינהו אליבא דר"י וא"כ י"ל דרבא דקאמר אליבי' דר"י דעל ספק נזיר לא מצי מייתי קרבן היינו ר"י דת"כ דס"ל דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. והשלישית אני אומר למ"ש הש"ך דגם בספק דרבנן היכא דאיתחזק איסורא לא אזלינן לקולא א"כ י"ל דא"א לי' לאתויי קרבן מספק אפי' להסוברים דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא משום דלהבהמה יש חזקת חולין משא"כ לענין הקפה אי נימא דהקפת כל הראש הוי דרבנן דל"ש לומר דיש על הנזיר חזקת איסור הקפה (דכיון שנטמא מספק הרי לא אהני לי' חזקת טהרתו דא"כ לא הי' טמא אפי' מספק) כמו בספק התפלל דאינו חוזר ומתפלל אע"ג שהי' עליו חיוב להתפלל ואיתחזק חיוב זה עליו ולפיכך בספק נטמא מותר להקיף מספק אע"ג דיש בזה איסור דרבנן מ"מ מותר כיון דליכא בזה חזקת איסור משא"כ לענין קרבן, דבהמה זו דאתחזקה לחולין ודאי דא"א להביא אותה לעזרה:<br><b> (כז) </b> דאכתי תקשי לר"ה מה יענה בההיא מתניתין. לא ידעתי מהו דהא באמת כתבו התוס' בשבועות שם דשמואל ע"כ כרב אדא ס"ל מכח ההוכחה זו. ומה שהקשה מה יענה ר"ה בההיא מתניתין אני כבר יישבתי לעצמי דר"ה יוקי מתניתין דגם המקיפים המה אשה או קטן. אלא מדלא קאמר הכי שמואל בהדיא, ומגלח להו אשה או קטן הוכיחו התוס' דשמואל כרב אדא ס"ל: ומה שנראה מדברי הגאון המחבר שהלך בדרך אחר. שגם גלוח דנזיר צריך שיהיה ע"י כהן דוקא. לא ידעתי מנין לו זה. והרי בריש פ' ב' נזירים לאו במצורע איירי: ובפשיטות שהחיוב על הנזיר לגלח בעצמו או ע"י שליחו. דדוקא במצורע בעי כהן. דמשום שטומאתו וטהרתו תלוי בכהן. דדרשינן מתהיה דגם תגלחתו הוא ע"י כהן: ולפ"ז א"צ כלל לומר כמ"ש התוס' הנ"ל. להוכיח דשמואל כרב אדא ס"ל מדלא פירש בהדיא באשה וקטן ומגלח להו אשה או קטן: דכיון שהחיוב על הנזיר עצמו לגלח א"ע. א"כ ממילא באשה וקטן נמי הם עצמם הם המגלחים א"ע. אע"ג דשאר נזיר יכול למיעבד שליח על הגלוח. ואשה אינה יכולה לר"ה. מ"מ זה אין הכרח להש"ס לפרש בהדיא כיון דמסתמא הנזירה עצמה מגלחת א"ע וא"כ בפשיטות ניחא דשמואל כר"ה ס"ל: [ואפשר דאפילו שליח מצי האשה לשויי כיון דהיא מותרת דהא אמרינן שליחו של אדם כמותו. ונהירנא דמו"ח הגאון ז"ל נסתפק בכעין זה ואני מצאתי ג"כ בשו"ת תשובה מאהבה. דמספקא ליה לחתן המחבר הרב הגאון מוהרא"ש. למ"ד דהרשות ביד גואל הדם ושאר כל אדם מחויבים עליו אי מצי גואל הדם לשויי שליח להרוג את הרוצח. כיון דשליחו של אדם כמותו]:<br><b> הן אמת </b> שאני פשטתי הספק מהא דפ"ב דביצה במי שלא הניח עירובי תבשילין. דאחרים נמי אין מבשלים לו ואפילו הוא אינו מבשל לאחרים ואמאי לא מצי זה שהניח ע"ת לאשויי שליח לזה שלא הניח ע"ת שיבשל לו. לפמ"ש הר"ן בשם בה"ג שם דהוי ג"כ מטעם שליחות). אע"כ דלא אמרינן בזה שליחו של אדם כמותו. ועוד הוכחתי מכמה מקומות דלא אמרינן בכעין זה שליחו של אדם כמותו]. אלא דהתוס' הוצרכו לדבריהם חדא משום דלא קאמר שמואל בהדיא ומגלח להו אשה או קטן. ועוד משום דמסוגיא דנדרים דף כ"ט ע"א משמע דאין קטן מגלח א"ע. דאל"כ מאי פריך התם מהקפה הא כיון דהנזיר הוא קטן הרי הוא עצמו מגלח את עצמו ולמה ליה להש"ס לדחוקי דס"ל לריב"ח (דלא כהל') דהקפת כל הראש לא שמה הקפה אע"כ דהקטן אינו מגלח א"ע. וס"ל להתוס' דמסתמא ה"ה אשה נזירה נמי אינה מגלחת א"ע. (ובאמת לא זכיתי להבין אמאי לא. אחרי שכבר הוכחתי דהת"כ לא איירי אלא בתגלחת דמצורע וכנ"ל):
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אבל </b>
+<b> מצות עשה שהיא מזמן לזמן כו' נשים פטורות כו'.</b> הנה הר"ב גופי הלכות כלל שי"ד כתב דמ"ע שהז"ג נשים פטורות ואע"ג דאיכא עונש כרת ולא אמרינן כיון דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין בהא נמי לחייבו והוכח כן מדברי התוס' דקידושין דכ"ט ד"ה אותו שהקשה דל"ל קרא ת"ל דמצות עשה שהז"ג נשים פטורות אע"ג דמילה עשה שיש בו עונש כרת הוא ונראה שכונתו ודאי לומר דנשים פטורות מעונש העשה. אמנם ודאי דעל עונש לאו או כרת מחייבו מטעם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה האמנם נראה ודאי שאין להוכיח מדברי התוס' כן דאע"ג דיש בו לאו או כרת נשים פטורות די"ל דע"כ לא כתבו התוס' אלא גבי מילה דהאב לא מחייב עליו כרת כמ"ש רש"י ז"ל פרק ר"א דמילה גבי כלל אמר ר"ע דף קל"ג ע"א וליכא גבי אב אלא עשה גרידא ומשו' הכי הוא דק"ל דל"ל קרא דאותו ולא ניחא להו לומר דסד"א משום דמילה עשה שיש בו כרת הוא כיון דלגבי האב והאם כי נימא דחייבות אין בהם כרת ובמגילה דף ך' ד"ה דכתיב דחקו לזה וכתבו כיון דגבי מילה עונש כרת הוה אמינא דלחייבו דאע"ג דלגבי דידהו ליכא כרת אלא למל גופיה מ"מ. הא מיהא מ"ע שיש בו כרת הוא והו"א דחמיר טפי קמ"ל אותו דלא מחייבי אמנם היכא דאיכא עונש כרת או לאו בנשים גופייהו ה"ה דנשים חייבות ג"כ על העשה כיון דבהעברת העשה מחייב עליה עונש מחמת הלאו ובזה ניחא נמי מה שהקשה הרב הנז' ז"ל בס' ש"ש ח' בא אההיא דגרסינן פרק הישן דכ"ח האזרח לרבות את הנשים האזרחיות שחייבות בעינוי ופריך עליה יוה"כ מדר"י א"ר לפקא כו' ומשני לא נצרכה אלא לתוספת עינוי יוה"כ כו' דאמאי לא משני דקרא איצטריך עינוי גופיה דסד"א דאע"ג דחייבות בעונש ואזהרה מטעמא דהשוה הכתוב אשה לאיש מ"מ אעשה דועניתם יהיו פטורות משום דהו"ל מ"ע שהזמן גרמא קמ"ל קרא דאף על העשה נמי חייבות יע"ש אכן כפי מ"ש נראה דלק"מ דהתם נמי יוה"כ כיון דהנשים הן בעונש ואזהרה פשיטא ודאי דחייבות אעשה גם כן כיון דבהעברת אעשה אית ביה עונש כרת ולאו כך היה נראה לי פשוט ומההיא דגרסינן בפסחים פרק האשה דף צ"א ע"ב דר"ש דס"ל דבפסח באנשים חובה ובנשים רשות ועושין אותה טפילה לאחרים נפקא ליה מדכתיב בראשון איש איש אין אשה לא וכ"ת א"ה אפילו טפילה נמי לא אהני ליה במכסת נפשות לטפלה כו'. נראה שיש להדיא ראיה למ"ש דהיכא דיש בעשה לאו או כרת הנשים מוזהרות דהתם כיון דע"כ איצטריך למכתב במכסת נפשות לאשמוע' דעושין אותה טפילה לאחרים אי לא כתיב איש למעוטינהו הוה מרבינן מקרא דמכסת חיובו לגמרי וזה פשוט גם מההי' דאמרי' מ"ט דר"י דכתיב במכסת נפשות ואפי' נשים אין להקשות איפכא דל"ל קרא לחיובינהו ת"ל כיון דעשה שיש בו כרת הוא מוזהרין עליו די"ל דאי לא כתיב במכסת נפשות הוה ילפינן מפ"ב דפטור' ממעוטא דחטאו ישא האיש ההוא ופשוט שוב ראיתי שדבר זה במחלוקת הוא שנוי כי הנה מדברי הרב בעל החינוך ז"ל פ' אמור סימן רס"ט ורפ"ו מבואר בהדיא כמ"ש דכל דאית לאו מוזהרות ג"כ על העשה וזהו ממ"ש דנשים חייבות אעשה דשביתת הרגל אע"ג דהוי מ"ע שהז"ג משום דאית ביה נמי לאו:<br><b> האמנם </b> מדברי התוספו' פ"ק דקידושין דל"ד ד"ה מעתה נראה שחולקים ע"ז וס"ל דמ"ע שהז"ג נשים פטורות על העשה אף ע"ג דאית ביה לאו וזה מבואר ממ"ש וז"ל וי"מ דמ"מ איכא נפקותא לאשה לקיים מ"ע כו' אך הקשה הר"י איש ירושלים על פי' זה א"כ גבי אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט משום די"ט עשה ול"ת ושריפת קדשים אינה אלא עשה אשה שאינה חייבת בעשה די"ט דהוי ז"ג וכי תוכל להדליק בשמן שריפה וכ"ת אה"נ אמאי לא אשתמיט שום תנא כו' אלא מאי אית לך למימר דעשה שיש עמו לאו אף דלא אלים ולא דחי ליה עשה כו' יע"ש ולפי דעתם קשה מההיא דיומא דאמאי לא משני דקרא איצטריך לעינוי גופו ולחיובי אעשה דועיניתם ואפשר לומר דמאי דפריך התם יוה"כ קרא ל"ל והא מדר"י כו' לאו מקרא דהאזרח גופיה פריך דאמאי איצטריך דהא פשיטא דאיצטריך לחייובינהו אעשה אלא אתנא דברייתא קא פריך דקתני האזרח לרבות את הנשים שחייבות בענוי דמשמע דעיקר קרא אצטריך לחייבן בענוי דסד"א דפטירי דאם לא כן מאי שחייבות בעינוי דקתני ברייתא והא בלאו קרא נמי חייבות משום עונש ולאו דאית ביה והכי הוה ליה להברייתא לומר האזרח לרבות את הנשים שהן מוזהרות בעשה ואהא משני דאצטריך לתוספות עינוי דהו"א דפטורי לגמרי כנ"ל נכון:<br><b> ודע </b> שלדעת י"מ יש ליישב מה שהקשה התוס' בריש יבמות ד"ו ד"ה וליגמר מהכא שהקשו וז"ל והיכי נגמר מהכא דלא דחי דלמא שאני הכא דהוי עשה ול"ת דהכתיב למען ינוח כו' ועוד הקשו מנ"ל דלא דחי עשה דכיבוד או"א אפילו לאו גרידא והא שבת וטומאה כולהו עשה ול"ת נינהו כו' יע"ש מה שנדחקו בזה. אכן לדעת י"מ הנה נכון דתלמודא פריך שפיר דניגמור מהכא דלא אתי עשה ודחי ל"ת משום דכי כתיב קרא ואת שבתותי תשמורו כלכם חייבים בכבודי אכולהו מזהר רחמנא בין אגברי בין אנשי וכדרשינן פ"ק דקידושין איש אמו כו' אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן ב' ול"נ כיון דאפילו בנשי דליכא עשה דלמען ינוח משום דהו"ל מ"ע שהזמן גרמא קאמר קרא דלא אתי עשה דכבוד ודחי ל"ת דחילול שבת ואהא פריך שפיר ונגמר מהכא דלא דחי ומש"ה ילפינן מינה דלא דחי עשה דכבוד ל"ת גרידא כמובן ודוק. ויש לי לדקדק לדעת הר"י איש ירוש' דס"ל דנשים אינן חייבות בעשה די"ט דאמאי לא דרשינן סמוכים ונימא אמר קרא מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו כל שישנו בל"ת כל מלאכה ישנו בעשה דמקרא קדש. דמקרא קדש עשה הוא כמ"ש הר"ש החינוך סי' הנז' ורבינו בס' המצות יע"ש וכדרשינן פ' א"ע אמר קרא לא תאכל עליו חמץ כו' כל שישנו בבל תאכל ישנו בקום אכול מצה ואיפכא ליכא לאקשויי דנימא כל דישנו בעשה דמקרא קדש ישנו בל"ת כל מלאכה והני נשי הואיל וליתנהו בעשה דמקרא קדש דהוי מצות עשה שהז"ג ליתנהו בל"ת כל מלאכה דלחומרא מקשינן וא"נ משום דאורחיה דקרא דסיפי' מפרש לרישיה כמ"ש התוספ' שם ופ"ג דשבועות דף ך' ד"ה את שישנו וכה"ג ק' אהא דפרכינן בחגיגה אמר מר זכורך להוציא את הנשים טעמא דכתב רחמנא זכורך הא לאו הכי נשים חייבות מ"ע שהז"ג היא כו' ומאי קושיא הא אי לא כתיב זכורך הו"א אמר קרא ג' פעמים יראה כל זכורך ולא יראו פני ריקם כל שישנו בלא יראו פני ריקם ישנו בראיה והני נשי הואיל ואיתנהו בלא יראו כו' דאמר מר השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה איתנהו בעשה דראיה להכי כתיב זכורך ואפכא אין סברא למדרש משום דלחומרא מקשינן ול"נ משום דסיפיה מפרש לריש' והן אמת שראיתי להר"ב החינוך ז"ל פ' ראה סי' ת"ץ שכתב וזאת האזהרה אינה נוהגת בנקבות כמו שאין מצות העשה הבאה ע"ז נוהגת בהן וכ"כ רבינו בס' המצות במל"ת מצוה קנ"ו יע"ש מ"מ היינו לפום קושטא דמלתא דכתיב זכורך וקרא מיעטינהו ממ"ע אמרינן דה"נ פטורות מאזהרת דלא יראו דכל שישנו בראיה ישנו בל"ת אמנם אי לא הוה כתיב קרא זכורך ודאי דהוה מסתבר טפי למדרש איפכא כל שישנו בבל יראו כו' אי משום דלחומרא מקשינן ואי משום דאורחיה דקרא דסיפיה מפרש לרישיה כההיא דפרק א"ע:<br><b> ושוב </b> ראיתי למוהרימ"ט ז"ל בחדושיו שם שהקשה מעין קושיא הלזו לתירוץ ראשון שתי' התוספו' דמשכחת לה עשה בלא לאו במעקה כו' בנמלך כו' הקשה הוא ז"ל דאמאי לא נימא כל שישנו בלא תשים דמים ישנו בעשית מעקה דומיא דמצה ותירץ דדוקא גבי מצה דתרי מילי נינהו דרשינן מדסמכינהו קרא ש"מ דכל אותן שהן מצווין על החמץ מצווה על המצה אבל מעקה ואבידה חד ענינא הוא לא דרשינן מדסמכינהו דלעבור עליהן בלאו ועשה הוא דאתא עכ"ל יע"ש. וכפי דבריו ז"ל יש ליישב נמי קושיא דידן דה"נ גבי י"ט וראיה כולהו נמי עשה ול"ת חד ענינא הוא אלא דאכתי קשה לדעת הר"י איש ירושלים דאמאי לא נימא דהנשים חייבות באזהרה לא יראו פני ריקם ואם באו לעזרה בלא קרבן עוברות בל"ת ואע"פ שהן פטורות ממ"ע דראי' ואינן חייבות להראות בעזרה מ"מ אם רוצים להראות בעזרה מוזהרות שלא להראות ריקם דומיא דשביתת הרגל ממש דאע"ג דליתנהו בעשה הן מוזהרות בל"ת וכל שכן הוא שהרי גבי שביתת הרגל עשה ול"ת חדא מלתא שהוזהרנו שלא לעשות מלאכה בי"ט משא"כ בראיה דעשה הוא שצונו לראות בעזרה והל"ת הוא שאם נבא ליראות בעזרה שלא לבא ריקם אבל אם לא בא לעזרה אינו עובר אלא על העשה וא"כ היל"ל דהנשים אינן מצוות על העשה דראיה אבל הן מוזהרות אם רוצות שלא ליראות ריקם ובשלמא לדעת החינוך ורבינו ניחא דכל דאיכא עשה ול"ת בדבר חדא מילתא היא והילכך גבי שביתת הרגל כיון שהן מוזהרות על הלאו מוזהרות גם כן על העשה וגבי ראיה כיון שהן פטורות מהעשה פטורות ג"כ מהלאו אכן לדעת הר"י איש ירושלים קשה לומר דה"נ לדעת הר"י הן מוזהרות שלא ליראות ריקם הא ודאי דוחק דלא לישתמיט שום תנא לומר כן ויש ליישב בדוחק דזכורך דכתיב ברישא אלא יראה דשלאחריו נמי קאי ונדרש לפניו ולאחריו אלא דא"כ קשה דמאי פריך בפ"ק דחגיגה טעמ' דכתיב רחמנ' זכורך ומאי קושיא אימא דאיצטריך זכורך למעוטינהו מלאו דלא יראה וצ"ע ודוק:<br><b> ודע </b> שכלל זה שכתב רבינו דכל מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות ילפינן לה פ"ק דקידושין מתפילין ופרכינן עלה אדילפינן מתפילין לפיטורא נילף מהקהל לחיובא ומשנינן משום דהוי מצה והקהל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין והדר פרכינן אי הכי תפילין וראיה נמי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ומשנינן צריכי דאי כתיב רחמנא תפילין ולא כתיב ראיה הו"א דיליף ראיה ראיה מהקהל כו' וכתבו תוס' שם וז"ל הו"א דנילף ראיה ראיה מהקהל וא"ת הא אמרינן מצה והקהל ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וי"ל דמג"ש דראיה ראיה הו"א דילפי' ראיה ראיה מהקהל א"ד והנראה מבואר מדבריהם דס"ל דכי אמרינן ב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין היינו דוקא לעלמא אמנם דבר הנלמד בג"ש מאותן שני כתובים ה"נ דמלמדין מהם וראיתי למוהרימ"ט בחידושיו שתמה על דברי התוס' הללו מאותה שאמרו פרק איזהו מקומן דף נ"ז דבכור ומעשר ופסח טעונין מתן דמים כנגד היסוד מג"ש דזריקה זריקה מעולה ופרכינן אי מה להלן שתי מתנות אף כאן שתי מתנות ומשני אביי ל"ל סביב בעולה סביב בחטאת הוי שני כתובים כו' ואין מלמדין ולמ"ד מלמדין הוי אשם ג' כתובים כו' ופרש"י שם דאע"ג דהכא לאו בבנין אב אנו באים ללמוד אשמועינן אביי דב' כתובים אין מלמדין אפילו בג"ש אותו דבר שנכתב בשני יע"ש שהניחו בצ"ע וכ"כ בספר כריתות בלשון לימודים שער א' כלל זה דאפילו בג"ש אמרי' דאין מלמדין והביא ראיה מההיא דפרק איזהו מקומן וליכא למימר דההיא דפרק איזהו שאני דכיון דאיכא לאוקמי הג"ש דזריקה זריקה לענין שטעונה יסוד לא ילפי' בג"ש דין הב' כתובים אבל בהא דקידושין דג"ש דראיה ראיה כיון דליכא לקיומי דגזירה שוה למילתא אחריתי ע"כ ילפינן מג"ש דין הב' כתובים דהא ליתא דג"ש דראיה ראיה איצטריך למעוטי חרש דפטור כדאית' פ"ק דחגיגה ועיין בהרב בעל יבין שמועה כלל קכ"ו שהקש' לסבר' הכריתות מה יענה לההיא דפ' קמא דקידושין ומה שנדחק לתרץ שדבריו הם דחוקים כמו שירא' המעיין ובר מן דין אכתי צריכין אנו למודעי לדעת התוס' דסבירא ליה דבג"ש מלמדין מה יענו לההיא דאיזהו מקומן והנראה אצלי ליישב דע"כ לא כתבו התוס' דבג"א מלמדין מהשני כתובים אלא דוקא גבי ראיה ודכותיה דאיכא למימר דראיה ישנו בנשים מג"ש דהקהל וכי מיעוט רחמנא ממצה והקהל ב' כתובים לאשמועינן דמ"ע שהז"ג נשים פטירות היינו בשאר מצות דעלמא אבל ראיה אע"ג דמ"ע שהז"ג היא נשים חייבות מכח גז"ש ואהני ג"ש ואהני ב' כתובים משא"כ בההיא דאיזהו מקומן דאי אמרינן דבכור ומעשר ופסח טעונין שתי מתנות מכח ג"ש דזריקה זריקה מעולה אם כן מיעוטא דב' כתובים הוי ג' כתובים למאי אתא שהרי כל הקרבנות כלן טעונין ב' מתנות והילכך ע"כ למעוטי בכור ומעשר אתא דלא נילף מג"ש וגזירה שוה דזריקה זריקה אתיא לענין שטעונה יסוד ומעתה אף אנו נאמר דמ"ש הכריתות דאפילו בג"ש אין מלמדין לא כ"כ אלא דוקא דומיא דההיא דזבחים דליכא לאוקמי מיעוטא דב' כתובים למלתא אחריתי אלא למעט אותו דבר הנלמד בג"ש אמנם היכ' דאיכא לאוקומי מיעוטא דשני כתובים למלת' אחריתי הכא נמי דילפינן מגזרה שוה:<br><b> ואולם </b> מדברי התוס' בערכין דט"ו ע"ב ד"ה איבעיא להו נראה דס"ל דאפילו היכא דליכא לאוקומי מיעוטא דב' כתובים למלתא אחריתי ילפינן מהשני כתובים בג"ש וזה ממ"ש שם וז"ל קשה להר' אלחנן אמאי לא נילף מנהון ג"ש נהי דבנין אב לא ילפינן מינייהו מ"מ ג"ש נילף מינייהו ונראה לר"י מדאיצטריך למכתב חומש גבי מקדיש שדה אחוזה וגבי מקדיש ביתו ומצינו למילף חד מחבריה בג"ש ולא ילפינן אלא כתב חומש לכל חד וחד ש"מ שני כתובים כו' ולא ילפינן מינייהו אפילו בג"ש עכ"ל יע"ש הרי דאע"ג דמיעוטא דב' כתובים ליכא לאוקומי למלתא אחריתי אלא למעוטי שדה מקנה מחומש אפילו הכי ק"ל דנילף מג"ש שדה מקנה משדה אחוזה דטעון חומש וכיון שכן ק' טובא דאכתי מה יענו לההיא דאיזהו מקומן ועיין בהרב בעל יבין שמועה כלל קנ"ח שהוקשה לו כן בדברי הרב רבי אלחנן מההיא דאיזהו מקומן ותי' דשאני ההיא דאיזהו מקומן כיון דאיכ' לאוקמי ג"ש דזריקה זריק' למילף יסוד אהני ב' כתובים לגלויי לן דנדרש ג"ש למחצה לענין מתן יסוד ולא לענין ב' מתנות משא"כ ההיא דערכין דלית לאוקמי הג"ש למלתא אחריתי אלו דבריו יעויין שם ולא הבנתי דבריו דאם כן היכי ניחא להו קושית הר' אלחנן ז"ל במ"ש דכיון דמצינו למילף חד מחבריה בג"ש ולא ילפינן כו' מ"ש ב' כתובים לא ילפינן אפילו בג"ש דאיך אפשר לומר דב' כתובים אתא למעוטי שדה מקנה מחומש דא"כ ג"ש מאי אהני לן ואי כונתם לומר דהב' כתובים אהני לן לומר דרבנן לית להו ג"ש אם כן בפשיטות הו"ל לתרץ דע"כ רבנן לית להו ג"ש דאי אית להו מיעוט' דב' כתובים מאי אהני לן שוב מצאתי להתוס' פ' תמיד נשחט דף ס"ד ע"ב ד"ה אתיא זריקה שהוקשה להו דאיזהו מקומן בקושית הר' אלחנן ותי' משם ר"י וז"ל דע"כ אשם וחטאת דכתיב בהו סביב דאמרינן התם דהוי שני כתובים ילפינן בגזרה שוה מעולה או עולה ילפא מינייהו והשתא א"ש הא דמסי' הו"ל ב' כתובים דלמעוטי דלא נילף בג"ש אתו דדומיא דכתב בהו סביב קא ממעט דלית בהו ג"ש כדפי' עכ"ל יע"ש ולפי הנראה אשתמיט מיניה דמהרימ"ט ז"ל דברי התו' הללו ודברי התו' דערכין מתיישבי' בהכי כמובן ודוק:<br><b> ודע </b> שכלל זה שכתבו התוס' משם ר"י דכל היכא דהב' כתובים אתו מג"ש חד מחבריה למעוטי דלא נילף בג"ש אתו דומיא דידהו ק"ל עלה דבזבחים דף כ"ד אמרינן דערל אונן ויושב אינן במיתה אלא באזהרה משום דהוי מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ב"כ הבאים כאחד ואין מלמדין ולמ"ד מלמדין שתויי יין הו"ל שלישי ומבואר שם בדף י"ח ע"א דמחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ושתויי יין אתו בג"ש דחקה חקה והתוספות שם הקשו דבפ' הנשרפין בעי שתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים במיתה מנ"ל וקאמר דבגופייהו כתיב בהו מיתה בהדיא והשתא ל"ל למכתב בהו מיתה בהדיא ת"ל מג"ש דחקה חקה ותירץ דאיצטרך למהוי ב"כ ואין מלמדין יע"ש ובפ' הנשרפין נפ"ל דטמא וטבול יום ששימש במיתה מג"ש דחילול חילול מתרומה והשתא לפי מ"ש התוס' דכל דהב' כתובים אתו בג"ש חד מחבריה למעוטי דלא נילף בג"ש אתו א"כ היכי ילפינן דטמא וטבול יום ששימש במיתה מג"ש כיון דאיכא ג' כתובים מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ושתויי יין והיה אפשר לומר דכי לא ילפינן מג"ש היינו מינייהו ולדידהו דומיא דב' כתובים דהוו ילפי חד מחבריה אמנם מאחריני ה"נ דילפינן בג"ש אלא דאכתי קשה דהתם ילפינן דפרועי ראש במיתה מדאיתקש לשתויי יין ואולי נאמר דהקש עדיף מג"ש לענין ב' כתובים ולולא דבריהם דערכין היינו יכולים לומר דע"כ לא כתב ר"י דכל דאתו ב' כתובים בג"ש ממעטי' מינייהו דלא נילף בג"ש אלא דוקא היכא דאיכא לאוקמי ג"ש אמילתא אחריתי כההיא דאיזהו מקומן אמנם היכא דליכא לאוקמי למלתא כההיא דהנשרפין ה"נ דילפינן בג"ש האמנם מדבריהם דערכין מבואר דס"ל דאפילו היכא דליכא לאוקמי ג"ש למלתא אחריתי ילפינן בג"ש כמבואר ודוק. ודע דמדברי התוס' הללו שכתבנו מבואר דס"ל דלמאן דס"ל שני כתובים הבאים כאחד מלמדין לאו דוקא היכא דיליף חד מחבריה במה מצינו אלא אפילו היכא דאתי חד מחבריה בג"ש אפ"ה אין מלמדין שהרי כתבו דעולה וחטאת אתו בג"ש חד מחבריה ואפ"ה פריך התם דלמ"ד מלמדין וכן בההיא דערכין אע"ג דאתו בג"ש קאמר התם ולמ"ד מלמדין ושלא כדעת הס' כריתות שם שכתב דהיכא דיליף חד מחבריה בג"ש לכ"ע אין מלמדין משום דבדבר הלמד בג"ש לא אמרינן טרח רחמנא וכתב קרא יע"ש ובר מן דין קשה לי טובא לדעתו דמה יענה לההיא דזבחים שהבאתי לעיל דאע"ג דמחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים אתו בג"ש דחקה חקה קאמר בגמרא ולמ"ד מלמדין כו' וצ"ע:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (כח) </b> ולפי דעתם קשה מההיא דיומא כו'. ולחיובי אעשה דועניתם. לכאורה נראה לענ"ד דלק"מ דהא למאי דקיי"ל דמילה אפילו שלא בזמנה פסולה בלילה. אם כן האי אותו עכ"ר אתי למפטר נשים משום דסד"א דחייבות במילת בניהן. ואע"ג דהוי מ"ע שהזמן גרמא אפ"ה חייבות משום כרת דאית במצוה זו. וא"כ הרי ביוה"כ דאית בי' נמי כרת ולית בי' קרא למפטר נשים ממ"ע. הא ממילא נשים חייבות גם בעשה דיוה"כ. (ואדרבה יוה"כ חמיר ממילה דביוה"כ איכא כרת על הנשים עצמן משא"כ במילה. דאפילו אי תימא דנשים חייבות במילת בניהן. מ"מ הא גם באב ליכא כרת. אלא על הבן לכשיגדל. ועוד דבמילה ליכא אלא עשה גרידא. משא"כ ביוה"כ). משום הכי פשיטא ליה להש"ס דנשים חייבות בעשה דיוה"כ כיון דיש בו כרת. ולית כאן מיעוטא למפטרינהו כמו דאיכא במילה. ולהכי קאמר דהאזרח אתי לרביונהו להוסיף יוה"כ. ואין לומר דאכתי אצטריך האזרח לענוי גופי' ולחיובי נשים אעשה. כי היכי דלא נילף ממילה דנשים פטורות. דע"כ ז"א משום דהו"ל מילה ופסח שני כתובים הבאים כאחד. ואין מלמדין. (דהא בפסח כתיב נמי איש איש למפטר נשים. משום דסד"א דחייבות בפסח. אע"ג דהוי מ"ע שהז"ג מ"מ חייבות משום כרת דאית ביה. ולהכי אתא קרא למפטרינהו מפסח כמו במילה. וא"כ הו"ל מילה ופסח שני כתובים הבאים כאחד):<br><b> ואף </b> דבפסח איכא למימר כמ"ש המחבר בדיבור שלפני זה. דלהכי אצטריך האי קרא למעטינהו לנשים מפסח משום דאי לאו הכי הוה מרבינן להו מקרא דמכסת נפשות לחייבן לגמרי וע"ש. ולא מטעם כרת דאית ביה אתא למעטינהו. ולפ"ז שוב לא הוי מילה ופסח שני כתובים הבאים כאחד. מ"מ מי יימר לן דהא דאיצטריך איש איש למעטינהו. הוא כי היכי דלא נרבי נשים לחיובא בפסח מהא דכתיב במכסת נפשות. דלמא משום דפסח הוא עשה שיש בו כרת. והוה אמינא לחייבינהו אע"ג דהוי מ"ע שהז"ג ולכן אצטריך האי קרא למעטינהו. וא"כ שוב הוי מילה ופסח שני כתובים הבאים כאחד:<br><b> ועוד </b> דגם בל"ז א"א למילף ממילה למפטר נשים מעשה דיוה"כ. משום דביוה"כ איכא כרת ולאו ובמילה ליכא לאו וגם כרת ליכא באב ואם. אלא דחומר כרת יש במצוה זו, במה שהבן יתחייב כרת אם לא ימול א"ע כשיגדל וכנ"ל. וא"כ הרי אין כאן קושייתו הנ"ל כלל. משום די"ל דסוגיא דפ' הישן אזלא אליבא דהלכתא. דקיי"ל דאין מלין בלילה אפילו מילה שלא בזמנה. והאי אותו דמיותר אתי למפטר נשים משום חומר כרת שיש במצוה זו וממילא ביוה"כ דאית ביה כרת דליכא קרא למעטינהו. הרי נשים חייבות בעשה. וא"כ הרי שפיר צריך הש"ס לשנויי דאתי האזרח לתוספת יוה"כ: והא דהתוס' בקדושין לא ס"ל לחלק בין כרת לעשה שאין בה כרת. אפשר דאזלי בשיטת הרא"ה. והר"י איש ירושלים בקושייתו. ולא קשה להו האי דפ' הישן. אבל הי"מ ס"ל כמ"ש התוס' במילה וניחא הכל. אלא דקצת צ"ע. מאי שנא בסוכה דאמרינן דאתי האזרח למעוטי נשים. ומאי שנא ביוה"כ דאמרינן דהאזרח אתי לרבויי נשים. וראיתי להראשונים שכתבו בזה דכל חד לפי ענינו משום דביוה"כ א"א לומר דאתא למעוטי. אמנם לדברינו הנ"ל אכתי קשה דאמאי לא נימא ביוה"כ דאתי האזרח למעוטי נשים מעשה כמו דאמרינן במילה דאותו ממעט נשים. וגם להמחבר קשה כן לשיטת הרא"ה והר"י איש ירושלים הנ"ל וצ"ע:<br><b> ועל </b> ישוב המחבר בזה. דלאו אקרא קא פריך הש"ס אלא אתנא דברייתא אני תמה. דא"כ מאי משני דקרא אתא לתוס' יוה"כ. וא"כ להי"מ כיון דליכא רבויא מיותר. ממילא נשים אינן מוזהרות בעשה דיוה"כ. דהאזרח אתא למחייבינהו בתוס' דיוה"כ וזה תמוה. כלפי לייא. איך אפשר לומר כן. דביוה"כ עצמו דאית בי' לאו וכרת. והרי ראוי שיתחייבו בעשה בלא שום רבוי כלל. אמרת דלהי"מ פטורות מעשה. ולא מתוקמא רבוי דהאזרח לחייב נשים בעשה זו. ובתוס' יוה"כ דלית ביה לאו וכרת דבכה"ג גם להר"י ליכא חיוב על הנשים כלל. אמרת דהאזרח אתא לאתויי נשים לתוס' יוה"כ. הרי יותר הי' נכון לומר להי"מ דהאזרח אתא לחייב נשים בהעשה דיוה"כ עצמו דאית ביה עכ"פ ל"ת וכרת. מלומר דבא לאתויינהו לנשים לענין תוס' יוה"כ ודו"ק:<br><b> (כט) </b> והני נשי הואיל ואיתנהו בולא יראו פני ריקם כו'. איתנהו נמי בעשה דראיה. זה תמוה. דהא איכא קולא לענין קרבן דפטורה להביא אי דרשינן איפכא ואסורה להביאו משום סמיכה. למאי דקיי"ל דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט והרי א"א להביאו ביו"ט. וזה פשוט דלא שייך כלל לומר דדרשינן לחומרא לחייבה בקרבן. ולא תיתי לי' אלא לאחר יו"ט בשבעה דתשלומין. ולהביאו בתורת נדבה על הספק. ובאמת גם מ"ש התוס' כעין זה בשבועות דף כ' לענין חמץ ג"כ צריך ביאור. דהא האי חומרא קולא היא לענין קרבן דמייתי חולין בעזרה. אי אכיל חמץ בשוגג. אמנם י"ל דשאני התם. דמה דאסור לאכול חמץ הוא חומרא בהחלט וא"א להקיש הל"ת לעשה דמצה להתירו באכילת חמץ נגד הכלל שבידינו דלחומרא מקשינן. ואין אנו משגיחים במה דאיכא בפרט אחד נמי קולא לענין אכילת שוגג ע"י ההיקש שאנו מקשינן העשה ללאו. משא"כ הכא לענין היקש העשה דראיית פנים לל"ת דולא יראו פני ריקם. פשיטא דכך יש לאקושי איפכא הל"ת לעשה. כי היכי דלא להביא חולין בעזרה. וביו"ט דאין נדרים ונדבות קרבין בו וכנ"ל. כיון דהבאת קרבן הוא קולא מיד ולא ע"י נ"מ בפרט אחד כמו בחמץ דהתם בחמץ שייך שפיר לומר לחומרא מקשינן לאסרו מיד באכילת חמץ. משא"כ הכא בהבאת קרבן. ודומה לזה תמצא לענין מה דקיי"ל דאין עונשין מן הדין ואפ"ה ילפינן בקדושין מן הדין דאשה מתקדשת בכסף. ועונשין את הבא עלי' אח"כ. אע"כ כיון דאין אנו דנין עתה על העונש אלא על קיום הקדושין. דתיהוי ארוסתו לשאר מילי אין אנו משגיחין תו במה דעל ידי חלות הקדושין אנו עונשין הבא עליה. וזה אשר השבתי להרב ר' פישל הורוויץ. ובתשובתי שם הארכתי בזה:<br><b> (ל) </b> אכן לדעת הר"י איש ירושלים קשה. לק"מ. כיון דיש איסור בהבאת קרבן. לא דמי כלל לל"ת דיו"ט: דרחמנא לא התירה הבאת קרבן ביו"ט אלא למי שמחויב בראיית פנים. וזה לא שייך בל"ת דיו"ט ופשוט:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ומותר </b>
+<b> ללקט הפאות במספרים לא נאסר אלא השחתה בתער.</b> הנה ממ"ש לא נאסר אלא השחתה בתער מבואר דס"ל דהשחתה שלא בתער דהיינו מלקט ורהיטני נמי מותר וכן מבואר ג"כ מדברי הסמ"ג דבהקפת הראש אינו חייב אלא גילוח שיש בו השחתה דומיא דהשחתת זקן האמנם התוס' ז"ל בריש שבועות ד"ה חייב כתבו דאע"ג דעל הזקן אינו חייב אלא בתער בהקפת הראש חייב אפילו במספרים והכריחו הדבר מדאמרינן פ' ג' מינין אי כתיב ראשו ולא זקנו הו"א תרתי משמע דאתי עשה ודחי ל"ת ומשמע דהקפת כל הראש שמיה הקפה ואכתי בתער מנ"ל כו' ואי לא מחייב בהקפת הראש אלא בתער א"כ שפיר שמעינן מראשו דגילוח מצורע בתער כו' וכתבו עוד וליכא למימר דהקפת הראש שרי במספרים כו' ומ"מ מראשו לא שמעינן דגילוח מצורע בתער כיון דהקפת הראש אסור נמי במלקט ורהיטני דהא ודאי דבמלקט ורהיטני לא אפשר במצורע דגילוח כתיב ביה וא"כ מראשו ידעינן תער כו' יע"ש. אשר מבואר מדבריהם דבמלקט ורהיטני פשיטא להו מלתא טובא דבהקפת הראש עובר ולא מספקא להו אלא במספרים דוקא ונראה דטעמייהו דלא מהני היקשא דכל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה אלא דוקא למאי דכתיב קרא בהדיא דהיינו השחתה דממעטי' מיני' מספרים אבל מלקט ורהיטני דלא כתיב מיעוטא בהדיא אלא מכח ג"ש דפאה פאה לא מהני היקשא וכ"כ מוהר"י ז"ל בס' נחלה ליהושע וכתב עוד שהוכרחו לומר כן מכח תוספתא דמדות דקתני יש תולש ב' שערות וחייב משום נזיר ומשום מקיף ויש לתמוה על הסמ"ג ז"ל שאחר שהביא תוס' הלזו איך החליט הדבר לומר דאפילו במלקט ורהיטני מותר וצ"ע. עוד ראיתי להרב הנזכר ז"ל שהקשה על מ"ש התוס' דהא ודאי מלקט ורהיטני ליכא במצורע דגילוח כתיב ביה דכד מעיינת בסוגיא דהתם נראה שאין זה הכרח דהתם פריך דלמא לעולם אפילו לקטו במלקט ורהיטני נמי מצוה קא עביד הא קא אתי לאשמועינן דאפילו בתער לא מחייב כלום וקרא לא אתא לחיובי בתער דוקא אלא למשרי אפי' תער ודחי אס"ד כי עביד במלקט ורהיטני מצוה קא עביד מדלא כתיב תער כדר"ל דאמר כל מקום שאתה יכול לקיים שתיהן כו' משמע לפי זה דאע"ג דכתיב וגלח וכתיב זקנו אי לאו הא דר"ל לא ידעינן חיוב דתער במצורע דהו"א למשרי תער הוא דאתא וכיון שכן נהי דכתיב וגלח מ"מ מראשו לא הוה ידעינן חיוב תער דלעולם אפילו במלקט ורהיטני וראשו איצטרך לאשמועינן דמצורע אינו רשאי לגלח במספרים ואשמועינן דאי בעי עביד בתער ואי בעי עביד במלקט ורהיטני וחיוב תער לית לן למילף אלא מזקנו והכא ליכא לדחויי מההיא דר"ל כיון דא"א לקיים המצוה אלא בדחיית הלאו דהיינו תער או מלקט ורהיטני זהו תורף קושייתו יע"ש מה שנדחק בזה. ולע"ד נראה דלא קשיא מידי ולא דמי כלל דבשלמא התם גבי זקנו לפום מאי דהוי בעי למימר דמלקט ורהיטני נמי דלא קא עבר משום הלאו דהשחתה מצוה קא עביד איכא למימר שפיר דוגלח למשרי תער הוא דאתא ולא לחיובא דסד"א כיון דאפשר לקיים גילוח מצורע במלקט ורהיטני ושלא יעבור הלאו דהקפה יהא אסור בתער קמ"ל דשרי אמנם למאי דבעינן למימר השתא דראשו אתי לאשמועינן דגילוח מצורע לא מהני במספרים אלא במלקט ורהיטני דקעבר אלאו דהקפה ליכא למימר דקרא למשרי תער הוא דאתא דהא פשיטא דבתער נמי שפיר דמי כיון דכי מגלח במלקט ורהיטני נמי קעבר אלאו דהקפה אלא מוכרח הדבר דתער לחיובא הוא דאתא וזה פשוט. ואולם תמה אני לדעת רבינו והסמ"ג ז"ל מה יענו לההיא דנזיר והנראה אצלי דכיון דטעמייהו משום דאיתקש הקפה להשחתה ודרשינן מינה כל שישנו בהשחתת זקן דהיינו תער ישנו בהקפה וכל שאינו בהשחתת זקן דהיינו במספרים ומלקט ורהיטני אינו בהקפה איכא למימר דהיינו לפום קושטא דמלתא דכתיב זקנו גבי מצורע דמינה שמעינן דגלוח דכתיב במצורע היינו גילוח שיש בו השחתה דהיינו תער אמנם אי לא הוה כתיב אלא ראשו אז ודאי הוה מסתבר לן לומר דבמצורע מספרים כעין תער מצוה קעביד כיון דכתיב סתם וגלח את כל שערו וגילוח סתם מקרי מספרים כעין תער וכדתניא בברייתא ופאת זקנם לא יגלחו שומע אני אפילו מספרים כעין תער ת"ל לא תשחית וכיון שכן עכ"ל דבהקפה מחייב אפילו מספרים מדכתיב ראשו והיקשא דכל שישנו לא אתא אלא למעוטי נשים והיינו דקאמר תלמודא אי כתיב ראשו כו' ואכתי תער מנ"ל כלומר דאז עכ"ל דבהקפה אפילו במספרים חייב והיקשא לא אתא אלא למעוטי נשים כיון דסתם גלוח היינו מספרים אמנם לפי האמת דכתיב זקנו דגלי לן קרא דגלוח מצורע היינו בתער איכא למימר שפיר דהקישא דכל שישנו לגמרי מדריש דאין היקש למחצה כנ"ל נכון ומכלל האמור הנך נראה שמ"ש מרן הכ"מ ומותר ללקט כו' פלוגתא דר"א ורבנן ופסק כרבנן הם דברים תמוהים דפלוגתייהו דר"א ורבנן אינו אלא בהשחתה לא בהקפה ואיך כתב דפסק כרבנן מאחר שהתוס' והרע"ב חלוקים בזה וצ"ע:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (לא) </b> וכן מבואר ג"כ מדברי הסמ"ג. דבהקפת הראש אינו חייב אלא על גלוח שיש בו השחתה. דומיא דהשחתת זקן: תמוה לי. איך אפשר לומר דשלא בתער מותר להקיף. דא"כ מאי קאמר לי' רב אדא בר אהבה לרב הונא (נזיר דף כ"ט). לדידך מאן מגלח להון ע"כ. ולפ"ז כיון דלא ראה דמגלחו להו בתער. דלמא במספרים כעין תער היו מגלחין להו. (ומכ"ש למ"ש רש"י שם. כדאורחייהו דאינשי דמגלחי להו כדי להברותן אחר החולי. א"כ פשיטא דמשום הכבדת שער סגי בגלוח במספרים כעין תער). ומדקאמר לא נאסר אלא השחתה בתער. משמע דס"ל להרמב"ם וסמ"ג אפילו איסור דרבנן ליכא בזה. (ועיין מ"ש רבינו המחבר לעיל פ' י"ב מהלכות עכו"ם הלכה א'):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Madda/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Madda/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fbc7bcc9b9cdf065b3a79ebf5050f37f741496fe
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Madda/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,189 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations
+שער המלך על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Foreign_Worship_and_Customs_of_the_Nations
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אין </b>
+<b> העיר נעשה עיר הנדחת עד שיהיו מדיחיה מתוכה כו'.</b> כתב הרב פ"ח ז"ל וז"ל גרסינן בסוף פ' חלק יצאו אנשים בני בליעל הן ולא שלוחן ופירש"י שאם הודחו ע"י שליח כיחידין הן בסקילה וממונם פלט ע"כ ואע"ג דקי"ל אשלד"ע והוה ליה כהדיחו הן מעצמן מ"מ גזרת הכתוב הכא שאינה נעשית עיר הנדחת ע"י שליח: ותימה על הרב שהשמיט זה ואולי סבר הרב ז"ל דהך ברייתא אתייא כסברת שמאי הזקן בשם חגי הנביא דהאומר לחבירו צא והרוג את הנפש דשולחיו חייב משום דישל"ע וכדאית' בפרק האיש מקדש דף מ"ג ע"א אבל לדידן דקיי"ל דאין שליח לד"ע הו"ל כהדיחו הן מעצמן ואינו מחוור עכ"ל ולע"ד יש לדקדק עליו דא"כ דגזרת הכתוב היא גבי עיר הנדחת דלא אמרינן אשלד"ע אלא הו"ל שלוחו ואינו נעשית עיר הנדחת א"כ מאי פריך התם בפ' הא"מ אהא דקי"ל דאשלד"ע ונילף ממעילה דתנן שליח שעשה שליחותו בע"ה מעל ומשני משום דהו"ל מעילה וטביחה ב' כתובים הבאים כא' אין מלמדין. והדר פריך הניחא למ"ד שב"כ הבאים כאחד אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר ומשני גלי רחמנא בשחוטי חוץ דם יחשב לאיש ההוא דם שפך הוא ולא שלוחו. ואמאי לא משני משום דה"ל ג' כתובים הבאים כאחד דלכ"ע אין מלמדין הא ע"כ בעיר הנדחת י"ש לד"ע מדאינו נעשה עיר הנדחת ויש ליישב ע"פ מ"ש לקמן משום נכדו של הר"ש משאנ"ץ גם מ"ש דסובר רבינו דהך סוגיא אתיא כסברת שמאי הזקן הוא דבר תמוה לכאורה הניחא לחד תירוץ דתריצו בגמ' אהא דפריך התם והא דתני האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש כו' שמאי הזקן אומר משום חגי הנביא שולחיו חייב מ"ט דשמאי הזקן קסבר שני כתובים הבאים כאחד מלמדין והוא ההוא לא דריש דהשתא אם כן שמאי הזקן ס"ל בכל התורה כולה דיש שלד"ע. אמנם להנהו תי' דתירצו התם בגמ' ואבע"א ולעולם דריש ומאי חייב בדי"ש כו' ואיבעית אימא שאני הכא דגלי קרא ובש"ד דוקא ס"ל דישלד"ט אם כן הך ברייתא כמאן אתיא ואם כן ע"כ צ"ל דגזרת הכתוב הוא ולהא יש ליישב דכונת הפר"ח ז"ל לומר דהך בריית' אתיא כסברת שמאי הזקן לחד תירוצא דבעי בגמ' למימר דס"ל דישלד"ע בכל התורה כולה מטעמא דס"ל דשני כתובים הבאי' כאחד מלמדין והוא ההוא לא דריש ואע"ג דלהנך תירוצא ס"ל לשמאי הזקן דבכל התורה כולה אשלד"ע היינו משום דבעי למימר בגמ' דשמאי הזקן דריש הוא ההוא או דס"ל דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין וכדקאמר ואבע"א לעולם דריש כו' אמנם אי הוה ס"ל דשני כתובים הבאים כאחד מלמדין והוא בההוא לא דריש ע"כ דס"ל דישלד"ע משום ילפינן ממעילה ואם כן איכא למימר דהך בריית' דקאמר הכא יצאו הן ולא שלוחיהן ס"ל דב' כתובים הבאים כאחד מלמדין והוא ההוא לא דריש ומשום הכי ס"ל דבכל התורה כולה ישלד"ע משום דילפינן ממעילה. אלא דאכתי קשה עליו דאיך אפשר לומר דהך ברייתא ס"ל כסברת שמאי הזקן דישלד"ע דאם כן קשה טפי דכיון דישלד"ע אמאי אינה נעשית עיר הנדחת נימא שלוחו של אדם כמותו והוי ליה כהדיחו המשלחין אלא ע"כ לומר דגזרת הכתוב היא הכא דאינה נעשית עיר הנדחת ע"י שליח וכיון שכן מה"ט נמי לוקמא להך ברייתא אליבא דהלכתא דאשלד"ע אלא דגזרת הכתוב הוא הכא דאינה נעשית עיר הנדחת ע"י שליח:<br><b> ואשר </b> אני אחזה ליישב דעת רבינו ז"ל שהשמיט הך בריית' עם מה שמצאתי בשיטה מקובצת מכ"י על מס' סנהדרין שכתב שם וז"ל יצאו הן ולא שלוחן יש לפרש שליח מעיר אחרת ואשמעי' דלא תימא שלוחו של אדם כמותו וחשיבי כאנשי אותה העיר. ועי"ל אפי' השלוחין מאותה העיר ואמרו פ' ופ' אמרו לנו לומר להם כך וכך כיון שלא דברו המדיחין בעצמן להם לא חשיבא להו מלתא ולא גרירי בתרייהו נכדו של הר"ש משאנ"ץ עכ"ל. ואם כן י"ל שרבינו מפרש כפירוש ראשון דדוקא היכא דהשליח מעיר אחרת אינה נעשית עיר הנדחת וטעמא משום דלא אמרי' שלוחו של אדם כמותו וחשיבי כאנשי אותה העיר אבל אם השלוחין מאותה העיר נעשית עיר הנדחת וא"כ כיון שרבינו פסק בפ"ו מהלכות מעילה הלכה א' וז"ל ובכל התורה כולה אשלד"ע לבד ממעילה ופסק בהל' ע"ז דאם המדיחים מחוץ לעיר אינה נעשית עיר הנדחת ממילא משתמע דאפילו עשאן שליח כל שהן מעיר אחרת אינה נעשית עיר הנדחת כיון דאשלד"ע הו"ל כהדיחו הן מעצמן וממילא משתמע דאם השלוחין מאותה העיר נעשית עיר הנדחת ממ"נ דאי אשלד"ע הו"ל כהדיחו הן מעצמן ואי יש שליח הו"ל כהדיחו המשלחין מעצמן כנ"ל נכון:<br><b> ולפי </b> פירוש ה"ב שכתב הר"ש יש ליישב מה שהקשינו לעיל לדעת הר"ב פר"ח ז"ל דמש"ה לא משני בגמ' התם דהוה ליה ג' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין לכ"ע משום דקרא דכתיב יצאו הן ולא שלוחיהן לאו מטעמא דיש שלד"ע הוא דא"כ הול"ל דנעשית עיר הנדחת משום דשלוחו של אדם כמותו וחשיבי דהדיחו המשלחין בעצמן. אלא היינו טעמא דכל שהדיחו משום אחרים לא חשיבו להוא מלתא ואם כן לא הוו ג' כתובים אך ק"ל טובא לפי' הראשון שכתב הר"ש דכיון דבכל התורה קי"ל דאשלד"ע משום דב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין וא"כ מקרא דהוא דשחוטי חוץ א"כ אמאי אצטריך קרא גבי עיר הנדחת יצאו הן לא שלוחן לאשמועינן דלא תימא שלוחו של אדם כמותו וחשיבי כאנשי אותה העיר הא כיון דאשלד"ע ודאי דחשיבי מדיחי מעיר אחרת: ויש"ל בדוחק דהך ברייתא ס"ל בעלמא דישלד"ע דב' כתובים הבאים כאחד מלמדין והוא ההוא לא דריש ומשום הכי איצטריך קרא דיצאו הן ולא שלוחן לאשמועינן דלא נילף בעלמא דישלד"ע ודו"ק:<br><b> ועוד </b> כתב שם בשיטה מקובצת משם המאירי וז"ל ועוד י"ל דאפי' היו השלוחין מעה"נ כל שהדיחו משם אנשי עיר אחרת אינו נעשה עיר הנדחת עכ"ד וגם בזה י"ל דכיון דאשלד"ע אפילו הדיחו משם אנשי עיר אחרת הו"ל כהדיחו הן מעצמן ואי משום דכיון דהם עצמן אינם מדיחין אלא אומרים פ' ופ' אמרו לנו לומר לכם לא חשיבי מלתא ולא גרירי בתרייהו א"כ מה"ט אפי' היו המדיחין והשלוחין מאותה העיר אינה נעשה עה"נ כמש"כ אח"כ המאירי משם י"מ ואם נאמר דס"ל דגזרת הכתוב היא הכא דישל"ע וחשיבי כאנשי עיר אחרת א"כ קשה טובא דכי פריך התם בהא"מ ולמ"ד ב' כתובים הבאים כאחד מלמדין מאי איכא למימר ומאי קו' הא הו"ל ג' כתובים ואין מלמדין לכ"ע ואפשר דלהך פי' ס"ל דדוקא כשהדיחו משם אנשי עיר אחרת לא חשיבא להו מילתא כיון שהמדיחין אינם באותה העיר אבל כל שהמדיחים הם באותה העיר חשיבא להו מילתא טפי ולאו משום טעמא דישלד"ע כך נ"ל ודו"ק:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מה </b> שהביא בשם הפר"ח שתמה על הרמב"ם שלא הביא דין זה המפורש בפ' חלק דבעינן ויצאו הם ולא שלוחין והנה תי' הפר"ח דחה השעה"מ וגם תירוצו של השעה"מ הוא דוחק דכיון דהתנא הוצרך ללמוד מקרא אף דקיי"ל אשלד"ע א"כ גם הרמב"ם היה לו להעתיקו ואם ס"ל דנודע כן מסברא אם כן למה דייק הש"ס זה מקרא ולדידן הוי הקרא למותר דבע"כ מיתורא דקרא למד כן דאל"כ מנ"ל למעט שלוחין מקרא ובע"כ דקשה לו איזה יתור בכתוב אם כן לדידן דקיי"ל אשלד"ע למה היתור דקרא גם נראה דדין עיר הנדחת כיון דהוי בלי התראה גם ממונם והטף ובהמה אבד והם לא חטאו בע"כ נחשב זה דין שמים וא"כ הרי מפורש בקדושין וב"ק דבד"ש יש שלד"ע א"כ לכ"ע צריך קרא למעט שלוחין דבד"ש יש שלד"ע לכ"ע וכמ"ש בפ"ב דקדושין. ומה שנ"ל ליישב בעזה"י הוא במה דפליגי רבנן ור' יוסי בגטין כ"ו אם מילי ממסרי לשליח או לא דרבנן ס"ל דמילי ממסרי לשליח ור"י ס"ל דמילי לא ממסרי לשליח ואנן קיי"ל כר"י ולכך א"ש דהרי במדיחין על ידי שליח הוי רק מילי ומילי לא ממסרי לשליח ולכך הך ברייתא דהן ולא שלוחן אתיא כרבנן דס"ל ממסרי לשליח ולכך נחשבו המשלחין מדיחין לכך לא שייך בזה דין עיר הנדחת דהתורה מיעטה מדיח על ידי שליח אבל לדידן דקיי"ל מילי לא ממסרי לשליח אם כן אין להם דין שלוחין והוי כאלו הדיחו השליח מעצמו והוי בהם דין עיר הנדחת והכתיב ויצאו הם ולא שלוחן ימעט באומרים אמרו בשמם לאנשי העיר והרי אמרינן בגיטין ס"ו דמודה ר' יוסי באומר אמרו דיש שליחות במילי ולכך הברייתא דנקטה סתם הן ולא שלוחן ולא קאמר באומרים אמרו מוכח דאתיא כרבנן דס"ל דממסרי לשליח אבל לדידן דקיי"ל כר"י ולכך בסתם שלוחים יש דין עיר הנדחת רק באומר אמרו ליכא עיר הנדחת וכיון דחילוק זה אינו מפורש בש"ס לכך לא כתבו הרמב"ם כדרכו בכמה מקומות. והנה מ"ש דדין עיר הנדחת הוי רק בדין שמים נראה ראי' לזה מן הכתוב שנאמר בעיר הנדחת כליל לה' אלהיך והיינו דהוי רק דין שמים לו ית' וזה הוי כוונת המשנה סוף חלק דאמר הקב"ה אם אתה עושה דין בעיר הנדחת נחשב כאלו אתה מעלה עולה כליל לפני והיינו דקמ"ל דזה אינו חיוב בדיני אדם רק בדיני שמים והוי דין עיר הנדחת כדין עולה דהוי נדבה ולא חובה וא"ש:<br><b> ועוי"ל </b> דברי הרמב"ם עפ"ד הפר"ח והוא במה דאמרינן בש"ס דטעם דאשלד"ע הוי מכח דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים אך זה הוי רק למ"ד דבבר חיובא תליא מלתא אבל למ"ד בבעי עביד תליא מלתא אף דאינו בר חיובא לא הוי הטעם דאשלד"ע מכח דברי הרב וכו' כמובן ולפ"ז הרי אמרינן בש"ס דאין טוענין למסית וראיה מנחש דהרבה טענות הי' לנחש לטעון ולא טען ומה הי' לו לומר דברי הרב ודברי התלמיד וכו' ולמה לא טען לו הקב"ה מכח דאין טוענין למסית וא"כ מוכח דאם המסית טוען דברי הרב וכו' הי' פטור רק דאין טוענין לו ולכך א"ש דקאמר הן ולא שלוחן ואין לומר דהרי אשלד"ע דבזה הוי ממ"נ אם נאמר אשלד"ע אם כן הוי הטעם מכח דברי הרב וכו' א"כ פטור המסית וא"כ בזה הוי ממ"נ אם לא נאמר דברי הרב וכו' אם כן הוי הם רק שלוחין ואם נאמר דאשלד"ע בע"כ דברי הרב וכו' אם כן בלא"ה פטור המסית ולכך לא שייך במסית לומר אשלד"ע דהרי במסית אין טוענין לו לומר דברי הרב וכו' לכך הוי לו שליחות ולכך דרשינן הם ולא שלוחן וזה למ"ד דבבר חיובא תליא מלתא אבל הרמב"ם יסבור דהלכה כמ"ד דבבעי עביד תליא מלתא ולא מכח דברי הרב וכו' שפיר לא שייך שליחות במסית והוי כאלו הדיחן השלוחין בעצמן והוי להם דין עיר הנדחת והכתוב דויצאו מגלה להיפוך דאף אם הי' השליחות הוי כאלו היו הם בעצמן דאף השלוחין הוי בכלל הם וגלי קרא דהוי הלכה כרב סימא דבבעי עביד תליא מלתא ודוק היטב ובדברינו נתיישב כמה דקדוקים של השעה"מ על הפר"ח ודי למבין. ואין להקשות על דברינו דאיך הוי כח ביד האמור' לחלוק על הברייתא ולומר דהוי מטעם אי בעי עביד כיון דמברייתא בסנהדרין הנ"ל מוכח דהוי מכח בר חיובא ומכח דברי הרב וכו' אך א"ש דהרמב"ם לא יסבור כסברת הראשונים שהביא הש"ך בסי' קפ"ב דשוגג דומה לחצר דבע"כ מותיב בה והשכל נותן כן כיון דדייק הש"ס לומר דשאני חצר דבע"כ מותיב בה מוכח דכל דאינו בע"כ אינו כחצר והרי שוגג אינו בע"כ לכך ס"ל להרמב"ם דבאמת זה תליא בפלוגתא זו דלמ"ד מכח דברי הרב אם כן בשוגג לא שייך טעם זה בזה יש שלד"ע אבל לטעם אי בעי עביד גם בשוגג אשלד"ע ואם כן כיון דמה דאמרינן אשלד"ע הוי מכח דהוי מעילה ושליחות ב' כתובים הבאים כאחד והרי מעילה הוי רק בשוגג ומוכח דבשוגג נמי אשלד"ע דבלא"ה ליכא ב' כתובים אך המעיין ברפ"ב דקדושין שם א"ש די"ל דיליף משחוטי חוץ ודריש הוא ההוא עיי"ש ומשחוטי חוץ למדינן דאשלד"ע וא"כ תינח למאן דדריש הוא ההוא אבל למ"ד שם דלא דריש הוא ההוא וא"א ללמוד משחוטי חוץ בע"כ הוי מכח דמעילה וטביחה הוי ב' כתובים ומוכח דגם בשוגג אשלד"ע ולכך א"ש דברייתא דויצאו הם ולא שלוחן אתיא כמ"ד דדריש הוא ההוא וילפינן אשלד"ע משחוטי חוץ לכך ס"ל דהטעם דאשלד"ע מכח דברי הרב וכו' לכך לא שייך בשוגג לומר אשלד"ע לכך במסית יש שלד"ע מטעם הנ"ל אבל רב סימא יסבור כמ"ד דלא דריש הוא ההוא ובע"כ מה דאשלד"ע הוי מכח דטביחה ומעילה הוי ב' כתובים ומוכח דבשוגג נמי אשלד"ע ומוכח דהוי הטעם מכח אי בעי עביד וממילא גם במסית שייך לומר אשלד"ע לכך גם ע"י שליח חייבין והריבוי מרבה להיפוך דגם השליח הוי בכלל הם עצמן דהטעם דאשלד"ע הוי מכח אי עביד ולא מכח דברי הרב וא"ש בעזה"י:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (יז) </b> ותימא על הרב שהשמיט זה. כיוצא בזה אני תמה שהשמיט הרמב"ם ז"ל כעין דרשה זו גבי עגלה ערופה דדרשינן בסנהדרין דף י"ד ר' מאיר אומר ויצאו זקניך ולא שלוחן ע"ש ובנוב"י מה"ת:<br><b> (יח) </b> הא ע"כ בעיר הנדחת יש שליח לדבר עבירה. לענ"ד לק"מ דגבי מעילה וטביחה אמרינן דישלד"ע וחייב המשלח אבל בעיר הנדחת המשלח לעולם פטור אפי' בשליח שוגג. דבעלמא אמרינן ישלד"ע ומחייב שולחו ואפ"ה בעיר הנדחת פטור והוא מגזירת הכתוב וא"כ כמו דפטורו של המשלח הוא לאו מטעם דאין שלד"ע שהרי חזינן דאפי' באופן כזה שבודאי ישלד"ע אפ"ה פטור המשלח ובודאי דפטורו מגזיה"כ ה"נ לענין פטורן של השליחים והיינו הא דלא נעשית עיר הנדחת הוא ג"כ אינו מטעם דישלד"ע אלא דאפי' בשליח מזיד ואפי' לפי מאי דקיי"ל דאין שלד"ע בכל התורה לבר מהני דגלי קרא ולפ"ז הו"ל למימר דהוי כאלו הודחו הן מעצמן שתהי' נעשית עיר הנדחת מ"מ לא נעשית עיר הנדחת משום דגזה"כ הוא דכל שלא הודחו מעצמן אלא ע"י מי ששלחן אע"פ ששליחותן אינה שליחות אפ"ה אינה נעשית עיר הנדחת דרחמנא מיעטה אותם מיתורא דקרא וא"כ איך אפשר להש"ס למיחשב האי קרא דיצאו לכתוב שלישי לענין ישלד"ע למ"ד ב' כתובים הבאים כא' מלמדין ואפילו א"נ דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כהתוס' דבשליח שוגג אמרינן בעלמא ישלד"ע לחייב משלחו וא"כ נסתרה ההוכחה הזו מ"מ לא מצי הש"ס לשנויי הכי דהאי קרא דיצאו הוי כתוב השלישי לענין ישלד"ע משום דע"כ האי גזה"כ אינו לענין זה דנימא ישלד"ע וכמו שהבין המחבר בכונת הפר"ח. אלא דהך גזה"כ הוא רק דאין נעשה עיר הנדחת עד שבאו המודחין מעצמן ולא ששלחום אחרים אע"ג דשליחותן כמאן דליתא דהא לדבר עבירה היא וקיי"ל דאין שלד"ע מ"מ המדיחין שבאו להדיח ודברו עם יושבי העיר והדיחום ולא מעצמן באו המודחין אלא ע"י אחרים ששלחו אותם אינה נעשית עיר הנדחת. וא"כ דאם הפי' כן הוא כמו שהבין הרב המחבר בדברי הפר"ח דגם בעיר הנדחת אמרינן ישלד"ע א"כ הרי היל"ל דהמשלח חייב כמו במעילה ובטביחה ובאמת הא פטור בזה שהרי הקרא דיצאו ממעט שליחים ולא מרבה שליחים והא דאיצטרך קרא למעט שליחים אע"ג דקיי"ל בכל התורה אין שלד"ע וכנ"ל הוא לא' משני פנים או דנ"מ לענין היכא דהשליח שוגג או דנימא דאי לאו מיעוטא דקרא הו"א דנעשית עיר הנדחת משום דהוי כאלו הודחו השליחים מעצמן וע"כ צריך קרא למעוטי דאינה נעשית עיר הנדחת ע"י שליחים ועי' להלן. ואיני יודע מה צריך לדברי הר"ש דזה פשוט בכונת הפר"ח:<br><b> (יט) </b> וי"ל בדוחק דהך ברייתא ס"ל בעלמא דישלד"ע. לכאורה יש ליישב ברווחא טפי דס"ל להר"ש בפי' הראשון כדעת התוס' ב"ק דף ע"ט ע"א דס"ל דהיכא דשליח שוגג אמרינן ישלד"ע וא"כ צריך קרא למעוטי בעיר הנדחת דאפי' בשלוחין שוגגים מ"מ אינה נעשית עיר הנדחת ובאמת הביא הגאון תפארת צבי ראי' מזה לדעת התוס' הנ"ל ע"ש:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אחד </b>
+<b> זרע כשר ואחד זרע פסול כו'.</b> ברייתא פרק ד"מ דף ס"ד ע"ב זרעו אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת"ל מזרעו בתתו וכה"ג דרשינן פ"ק דקידושין ד"ד ע"א גבי בת כהן וזרע אין לה אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת"ל אין לה עיין לה וראיתי להתוס' ז"ל בפרק האומר דף ס"ו ע"ב ד"ה ולזרעו הק' מהא דפ' קמא דקידושין למאי דאמרי' התם בן גרושה דעבודתו כשרה מנ"ל אמר ר"י אמר שמואל דאמר קרא ולזרעו אחריו בין זרע כשר בין זרע פסול ותירצו ז"ל וי"ל דשאני הכא דזרעו מיותרת דה"מ למכתב ולבניו שהרי בבנות לא שייך ברית כהונת עולם כו' וראיתי למורנו הרב בס' בתי כהונה ח"ב בחלק בית אבות ד"ז הקשה משם הרב כמהר"ח עשאל למאי דמשמע מדבריהם דאי הוי כתיב בניו הוי משמע דוקא כשרים מהא דאמרינן בת"כ בני אהרן יכול חללים ת"ל הכהנים אלמא דבני אהרן אף פסולים במשמע והוא ז"ל תירץ דהתם מכח היתור קא דייק שכבר כתיב הכהנים ומדכתיב בני אהרן הו"א דאתא לרבות אף חללים דאם למעוטי חללים כבר כתיב הכהני' דמשמע כשר דוקא אלא דלרבויי חללים הוא דאתא וז"ש בני אהרן יכול חללים מכח היתור ת"ל הכהנים שנראה מזה דדוקא כשרים ולא מסתבר לאוקומי יתורא לזה הפך משמעות הכהנים אלא אתא לאפוקי בנות אהרן אבל גבי והיתה לו ולבניו דליכא יתורא ודאי דמ"ש בניו כשרים דוקא במשמע ומיהו בפ' יש נוחלין דף קט"ו ע"א ד"ה בן הבן כתבו בהדיא דבן אפילו פסול במשמע הפך דבריהם דהכא אלו ת"ד יע"ש:<br><b> ואנכי </b> הרואה שלא זו בלבד דבריהם סותרי' אלו את אלו אלא שדבריהם דהכא סותרים לתלמוד ערוך מהא דגרסינן בפ' בן סורר דף ע"א ע"א אמתני' דקתני ר"י אומר אם לא היתה אמו ראויה לאביו אינו נעשה בן סורר ומורה פרכינן התם מאי אינה ראויה אילימא חייבי כריתות ומיתות סוף סוף אבוה אבוה הוא ואימיה אימיה אלא כו' ופי' רש"י דהא בקרא לא כתיב אישות באמו אצל אביו יע"ש והשתא מאי קושיא הא כיון דכתיב כי יהי' לאיש בן כו' דוקא כשר במשמע ולא בן פסול אלא ודאי משמע דכל מקום שנאמר בן אפי' פסול במשמע וכמ"ש בפ' יש נוחלין כי על כן לדידי חזי לי דעיקר קושיתו ליתא דודאי ס"ל להתוספ' דידן דבן אפי' פסול במשמע אלא דהכא גבי והיתה לו ולבניו א"א לומר דאפי' חלל במשמע שהרי מחולל קרי' רחמנא שנתחלל מקדושת כהן לעבודתו דמה"ט אפי' לפי האמת דכתיב ולזרעו ומרבינן זרע פסול לא מרבינן אלא לענין דיעבד אבל לכתחלה אינו ראוי לעבודה כמ"ש רש"י שם ואם כן אי הוי כתיב ולבניו ודאי דלא היה לנו לומר אפילו פסולים במשמע ולענין דיעבד קא מיירי קרא דהא ודאי אין דרך לומר דקרא לדיעבד קא אתי כדאמרי' בפ' הערל. דאי לא כתיב קרא יע"ש אלא משום דאייתר לן ולזרעו מכח יתורו דוחקינן לומר דאתא לרבויי זרע פסול. ולענין דיעבד אבל ממשמעותו גרידא אין סברא כמ"ש משא"כ בההי' דת"כ דאיכא למימר שפיר דאפי' חללי' במשמע דאפי' דנתחללו מקדושתן לענין עבודה ותרומה אפי' הכי קדושתן עליהן לענין טומאה ובהכי ניחא ההוא דפרק בן סורר ומורה כנ"ל נכון. והרשב"א שם תי' לקושית התוס' וז"ל ומסתבר' דלא מקרי זרע פסול אלא פסולי קהל כגון נתין וממזר והנהו אצטריך קרא לרבויינהו מזרע אין לה עיין לה אבל פסולי כהונה זרעו מיקרי ומש"ה מרבינן ליה הכא מזרעו ד"ש כל זרעו כו' יע"ש:<br><b> וק"ל </b> טובא לפי תי' שהרי הא דבן גרושה ובן חלוצה דעבודתו כשרה ר"ע קאמר לה התם בברייתא. ולפי דבריו תיקשי לרבי ישבב דקאמר התם בפ' האומר דף ס"ח אליבא דר"ע דכל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר א"כ היכי קאמר ר"ע הכא דבן גרושה עבודתו כשרה ונפקא ליה מקרא דולזרעו הא בן גרושה מפסולי קהל הוה וזרע פסול לא מקרי זרע וא"כ הו"ל לתלמודא להקשות הניחא לר' סימאי אלא לר' ישבב דאמר כל שאין לו ביאה כו' מאי איכא למימר כדפריך בדוכתי טובא וכן נמי קשה למה שהקשה עוד שם לתירוץ ר"ת שתירץ דאסיפיה דקרא דכתיב ברית כהונת עולם סמיך וז"ל ואינו מחוור דא"כ אף אני אביא כל הפסולים ואפי' כהן שבא על אחותו והוליד ממנה בן דהא בקרא דכהונת עולם לא כתיב ביה ממזר ולא חלל כו' דמאי קושיא דאימא ה"נ שהרי לר' ישבב אליבא דר"ע עכ"ל דאפילו כהן ממזר עבודתו כשרה ואם כן מדר' ישבב נשמע לדידן דאפי' ממזר נמי וצ"ע. תו ק"ל טובא לפי תירוצם ז"ל דפסולי כהונה מיקרי זרעו שפיר מהא דגרסי' בפ' הערל אמתני' דתנן הערל וכל הטמאים אסורים לאכול בתרומה מנ"ל אמר ר"י משום רבי ישמעאל אמר קרא איש איש מזרע אהרן איזהו דבר השו' בזרעו של אהרן זו תרומה ואימא חזה ושוק ומשני' ליתיה בחוזרת והדר פריך תרומה נמי האיכא חללה ומשני חללה לאו זרע דאהרן ע"כ הרי מבואר דפסולי כהונה נמי לאו זרע אהרן מקרי וא"כ קשה נמי נימא הכי דזרע פסולי כהונה לא זרעו דפנחס מיקרי דמ"ש ובשלמא לתירוץ התוס' שכתבו דהנהו מיתורא דזרעו קא דריש מדהו"ל למכתב ולבניו ניחא שפיר דהתם זרע אהרן איצטריך לגופיה דאי הוה כתיבי מבני אהרן הוה משמע דבנות אהרן לא הוזהרו על אכילת תרומה בטומאה להכי כתיב זרע אהרן אכן לתירוץ הרשב"א ז"ל דפסולי כהונה ממשמעותו דזרעו נפיק ק' טובא וכן קשה למה שתי' הר"ב החידושין פ"ק דקדושין לקושית התוס' הלזו וז"ל וי"ל דהכא כיון דזרעו פסול לא משמע ביה שאם היה לה זרע פסול אע"פ שעכשיו אין לה הרי נפסלה מן התרומה כיון שנבעלה לפסול אם כן זרע זרעה פסול נמי לית לן לאתויי מינה אלא דוקא זרע זרעה כשר דומיא דזרע' א"ד יעוין שם דלפי תירוץ זה דבעלמא זרע פסול אקרי זרע ממשמעותיה דקרא א"כ היכי אמרינן בפרק הערל דחללה לאו זרע דאהרן היא הא זרע פסול מיקרי זרע ובר מן דין ק' לפי תירוץ זה מההיא דפרק ד' מיתות גבי מעביר בנו ובתו דאמרי' אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין והביאו הרב לעיל מזה ועל הכל צ"ע כעת:<br><b> ובירושלמי </b> דסוטה אמתני' דתנן אילונית וזקנה כו' אינן שותות גרסינן התם שנא' ונקתה ונזרעה זרע הראוי' להזריע כו' איתיבון הרי אלמנה מכ"ג הרי היא ראויה להזריע זרע שניא הוא דכתיב ולא יחלל זרעו תמן תנינן ממזר פוסל ומאכיל והכא את אמר הכין א"ר תנחומא תיניין וזרע אין לה מ"מ ברם הכא ונזרעה זרע ולא פסול ע"כ הרי מבואר דמפסולי כהונה ג"כ מיקרי זרע פסול שלא כדברי הרשב"א וצ"ע:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> אחד </b>
+<b> זרע כשר וכו'.</b> מ"ש אי זרע פסול מקרי זרע עיין פר"ד דרך הקודש דרוש שביעי מ"ש מהר"י באסאן ז"ל ועיין בט"ז או"ח ס' תקצ"א ס"ק ג' ועיין בשו"ת מוהרי"ט בשניות חא"ח ס' ו' ועיין תמורה דף ה' ע"ב שאני התם דקאמר קרא לא יחלל זרעו וברש"י ותוס' שם ולכאורה הי' מקום לומר דמדקרי לי' זרעו ע"כ אינו ממזר דממזר ל"מ זרע אבל ירושלמי סוטה שהביא המחבר משמע להיפך וצ"ע. ועיין ריטב"א קדושין שם ובט"א חגיגה דף ג' גבי אברהם ראש לגרים ועיין יראים מצוה ע"ט:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (כ) </b> ואנכי הרואה כו' אלא שדבריהם דהכא סותרים לתלמוד ערוך. צ"ע קצת דלא הביא כלל סוגיא דיבמות דף כ"ב ע"ב גבי בן דפוטר אמו מיבום דצריך דרשה דעיין עליו שגם ממזר פוטר דמשמע מזה דבן סתמא משמעו כשר דוקא (דאע"ג דהתוס' שם דחקו לומר דסד"א למילף אחוה מבני יעקב ולמימר בהיפך דממזר מזקיק אף ממזר איננו פוטר ולכן צריך דרשה דעיין עליו אבל א' לא"ה הי' בן פסול נמי במשמע גם בלא דרשה דקרא וכמ"ש בפ' י"ג מ"מ מסתמא דהש"ס משמע דבן סתמא משמע דוקא כשר כמו זרע דפ' ד"מ ורפ"ק דקדושין) וא"כ אין זה אלא סתירה מדברי התו' בפ' האומר לדבריהם בפ' יש נוחלין וגם לדבריהם כאן ביבמות שהבאתי אבל אינם סותרים דברי התלמוד כיון דביבמות בפשיטות משמע כן דבן סתמא משמע דוקא כשר ולא פסול וכמ"ש בקדושין פ' האומר אלא דהאי דיבמות ודפ' י"ג סותרים בזה להאי דבן סורר ומורה דשם משמע בתלמוד דבן סתמא פסול נמי במשמע וכדאיתא נמי בת"כ בני אהרן יכול חללים:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וגחלת </b>
+<b> של ע"ז אסורה והשלהבת מותרת כו'.</b> ברייתא פרק בתרא די"ט וכתב הרא"ש שם וז"ל ירוש' מברכין על השלהבת ואין מברכין על הגחלת והא דאסרי' לברך בשלהבת ע"ז אע"ג דשריא משום דיש עמה גחלת ואע"פ שאין הברכה אלא על השלהבת עכ"ל נראה דס"ל להרא"ש דהא דאמרי' שלהבת ע"ז מותר היינו דוקא כשאין שם אלא השלהבת וא"נ בבא להדליק נרו מנר של ע"ז אבל ליהנות מאור של ע"ז אע"ג דאין הנאתו אלא מן השלהבת כיון שהיא קשורה בגחלת אסור וכן כתב הרב בעל ט"ז בי"ד סימן קמ"ב מסברא דנפשיה ולא זכר ש"ר שדבריו הן הן דברי הרא"ש וכ"נ שהוא דעת הרע"ב שכתב בפ"ח דברכות משנה ו' וז"ל ולא על הנר ובשמים דע"ז לפי שאסורין בהנאה עכ"ל ויש לדקדק דאם כן תקשי להירושלמי מתני' דאלו דברים שהרי בירושלמי שהביאו התוס' פרק החליל דף נ"ג ד"ה אשה היתה בוררת חטים מבואר שם דס"ל דאשה היתה בוררת חטים מאור שמחת בית השואבה משום דקול ומראה וריח אין בהן משום מעילה הרי דאפילו בהקדש דקיימא לן דשלהבת לא נהנין ולא מועלין אפ"ה ס"ל להירוש' דמותר ליהנות מאור של הקדש אע"ג דשלהבת קשורה בגחלת וא"כ מכל שכן בנר של ע"ז דקיי"ל דשלהבתה מותר ליהנות מאורה: ואם כן אמאי קתני מתני' דאין מברכין על נר של ע"ז ולולי דברי הרא"ש והרע"ב ז"ל היינו יכולים לומר דטעמא דמתני' לאו משום דאסור בהנאה אלא משום דמאיס למצוה וכמ"ש בשיטה מקובצת להרב בצלאל בשם רבו אכן לפי דבריהם קשה וי"ל דס"ל כמ"ש הרב בעל באר שבע בפרק קמא דכריתות דל"ה לתרץ קו' התוס' שהקשו בפ' החליל דלא אמרו קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה אבל אסורא איכא אלא בבא ליקרב עצמו לעזרה להריח יותר או כדי לראות יותר אבל כל שאינו מקרב עצמו לאורה אלא שהאור בא לו למקום אשר הוא חונה שם כההיא דהאשה היתה בוררת חטים כו' שרי ואם כן הכא נמי י"ל דטעמא דמתני' דאין מברכין על הנר של ע"ז הוא משום שמקרב עצמו כדי ליהנות מאורה כנ"ל:<br><b> ודע </b> שכתב מרן הב"י י"ד סימן קמ"ב דהא דגחלת של עבודה זרה אסורה היינו דוקא לכתחילה ומדרבנן אבל בדיעבד שרי ע"ש ועפ"ז פסק בשולחנו הטהור סעיף ו' דפת שבישלה על גבי גחלים של עצי ע"ז מותרת ועיין בש"ך שם סק"י ובט"ז ס"ק מה שתמהו עליו בזה ועוד אני מוסיף לתמוה דאם איתא דגחלת של ע"ז אין איסורו אלא מדרבנן מאי פריך בגמרא מ"ש של ע"ז דשרייא ומ"ש דהקדש דאסירא ומאי קושיא הא איכא למימר דבע"ז דגחלת שלה אין איסורו אלא מדרבנן לא גזרו שלהבת אטו גחלת דהוה ליה גזירה לגזירה ובהקדש כיון דגחלת שלו אסורה מדאוריית' כדקתני גחלת של הקדש מועלין בה מש"ה גזרו שלהבת אטו גחלת וכן כתב המאירי ז"ל בשיטה כתיבת יד וז"ל גחלת של הקדש מועלין בו אבל שלהבת של הקדש אין נהנין בה לכתחילה מדרבנן ואע"ג דלגבי תחומין שרינן לכתחלה התם הוא דגחלת גופא מדרבנן הוא עכ"ל הרי שכתב דבתחומין כיון דגחלת גופו אינו אלא מדרבנן לא גזרו שלהבת אטו גחלת אלא מוכח ודאי דגחלת של ע"ז אסורה מדאוריית' וכבר תמהתי עליו במקום אחר בפ' מה' חמץ ומצה יע"ש ולכן אני אומר שאף מרן הב"י לא כתב כן אלא דוקא בגחלת הבא מעצי ע"ז או מעצי אשירה וכמו שדקדק בלשונו בשולחנו הטהור שכתב פת שבישלה על גבי גחלים של עצי ע"ז ומטעמא שכתב דכיון דנעשו גחלים הלך איסורן וכן מ"ש במרן בית יוסף גם כן מיירי בהכי דקאי על מ"ש הטור שם נטל ממנה עצים והסיק בהם התנור כו' אבל אם נאסרו בעודן גחלת כגון שעשאן תקרובת ע"ז בהא ודאי אזיל ומודה דאסירי מדאוריית' ועי' בשיטה מקובצת למוהר"ב והשתא היינו דפריך שפיר דמ"ש שלהבת של ע"ז דשרייא ומ"ש של הקדש דאסירא משום דמשמע ליה דכי קתני שלהבת של ע"ז אסורה אפי' בכשהגחלים עצמן אסורין מדאוריית' כגון שעשאן תקרובת ע"ז דהרי כי קתני גחלת של ע"ז אסורה בכל גוונא קאמר ועלה קתני דשלהבת מותרת ותו דע"כ כי קתני גחלת של ע"ז אסורה ע"כ מיירי בעשאן תקרובת ע"ז ואסורה מדאוריית' קאמר דאם לא כן מאי רבותיה דגחלת של ע"ז משאר אסורין הא כל שאר איסורין נמי דינא הכי דגחלתן אסורה לכתחילה כך נ"ל:<br><b> ועל </b> פי האמור מקום אתי לקיים הוראת הרב בית הלל שכתב בסי' הנז' ס"ק א' דשלהבת של חמץ מותר דלא גרע מעצים של ע"ז דאפרן אסור ואפילו הכי בשלהבת מותרת ואם כן גבי חמץ נמי אע"ג דאפרו אסור השלהבת מותרת ותמה עליו הרב בעל חק יעקב בה' פסח סימן תמ"ה ס"ק ו' שהוא הפך סוגיא דשמעתין דאמרי' דע"ז דבדילי אינשי מניה לא גזרו ביה רבנן הקדש דלא בדילי אינשי מיניה גזרו ביה רבנן הרי שאמרו דהקדש שלהבתו אסור משום דלא בדילי אינשי מיניה ואם כן כ"ש חמץ דלא בדילי אינשי מיניה שיהא אסור שלהבתו יע"ש. אכן כפי מ"ש איכא למימר דדוקא בהקדש דגחלת שלה אסור מדאוריית' ומשום הכי גזרו שלהבת אטו גחלת כיון דלא בדילי אינשי מיני' אמנם בחמץ כיון דגחלת שלו אינו אסור אלא מדרבנן וכמ"ש התוס' בפ"ק דפסחים ד"ה ד"ה ואומר אע"ג דלא בדילי אינשי מיניה לא גזרו שלהבת אטו גחלת משום דהו"ל גזירה לגזירה. וכההוא דהמודר הנאה מחבירו דשלהבתו מותר אע"ג דלא בדילי אינשי מיניה כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (כא) </b> וא"כ אמאי קתני מתניתין דאין מברכין על נר של ע"ז. לענ"ד לק"מ דהא דקיי"ל דשלהבת מותר הא קא מפרש הרא"ש דהיינו כשאין שם אלא שלהבת א"נ בבא להדליק נרו מנר של ע"ז אבל לא בזמן שיש עמה גחלת או שהיא קשורה בנר דאז אסורה ומש"ה אין מברכין על נר של ע"ז והא דמבואר בירושלמי המובא בתוס' סוכה דף נ"ג דאשה בוררת חטים לאור שמחת בית השואבה ע"כ התם ה"ט משום דלב ב"ד מתנה והתירו כיון דא"א להעצים עין שלא לראות אור גדול כזה או שלא להנות מאורו וע"כ יהנה מש"ה גם ברירת חטים מותר משום דכיון דבין כך ובין כך ע"כ נהנה מאור ולב ב"ד מתנה שיהי' מותר תו לא חילקו באיכות ההנאה וכש"כ כאן בשלהבת כיון דהא דלא נהנין ממנו הוא רק מדרבנן א"כ א"צ נמי לאתויי עלה מטעם דלב ב"ד מתנה אלא מטעם דהם אמרו והם אמרו כיון דהנאה באה לו בע"כ באור שמחת בית השואבה א"כ לא דקדקו רבנן באיכות ההנאה ואפילו לברור חטים מותר תדע שכן הוא דהא אמרינן בשלהבת לא נהנין הרי דעכ"פ מדרבנן אסור וא"כ אמאי מותר לברור חטים מאור שמחת בית השואבה אע"כ מטעמא דכתיבנא וא"כ הרי זה לא שייך בשלהבת ע"ז דשלהבת מדרבנן ודאי אסורה ומש"ה קתני דאין מברכין על נר של ע"ז:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>אפה </b>
+<b> בו את הפת כו' נתערבה באחרות יוליך דמי כו' לים המלח.</b> הנה התוס' ז"ל בפ' התערובות דע"ב ע"ב ד"ה כלן ידלקו הקשו וז"ל וכ"ת מ"ש הכא דקתני כלן ידלקו ולא פליג ר"א דלימא יוליך הנאה לים המלח כמו בסוף פ' כל הצלמים לענין ע"ז וכותיה הלכת' כו' ונראה דר"א פליג דוקא גבי ע"ז לפי שתופסת את דמיה כו' והא דתניא בסוף הגוזל בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק אם היה מתערב באחרים הוה אמרינן יוליד הנאה ולפי זה טבעות וכוסות דע"ז דלקמן סגי בהולכת הנאה לים המלח עכ"ל וראיתי להרב בעל מחנה אפרים בחדושיו על רבינו בפ' י"ו מה' מאכלות אסורות דכ"ו שהקשה לפי תירץ זה מהא דאמרינן התם בפרק הנזכר דע"ד דאיצטריך דר"ן דאמר טבעת של ע"ז שנתערבה ונפל א' מהם לים הגדול הותרו כלן ואיצטריך דר"ל ור"ן דאי מדר"ן הו"א הנ"מ ע"ז דאין לה מתירין אבל תרומה דיש לה מתירין לא כלומר למכרן לכהן חוץ מדמי סאה של תרומה והשתא לפי דברי התוס' קשה דהלא בע"ז נמי יש לו מתירין בכי האי גונא דיוליך הנאה לים המלח עכ"ד יעוין שם ולע"ד נראה ליישב ולומר דמ"ש התוספות דטבעות וכוסות של ע"ז סגי בהולכת הנאה לים המלח היינו לפום מאי דקי"ל הלכתא כר"ח דאמר בסוף פרק כל הצלמים דתקנתא דר"א מהני אפילו לחבית בחבית אמנם רב אדא בר אהבה פליג התם וסבר דלא מהני תקנתו דר"א אלא בפת דאין ממשו של האיסור מעורב בו אבל חבית בחבית לא וא"כ איכא למימר דתלמוד' הכי קאמר דאי מדר"ן הו"א ה"מ ע"ז דאין לו מתירין כלומר דהו"א דר"ן ס"ל כרב אדא ב"א דתקנתו דר"א לא מהני אלא בפת. ונמצא אם כן דאין לו מתירין ומשום הכי קאמר דהותרו כולן אבל תרומה כו' לא משום הכי אצטריך דר"ל:<br><b> ודע </b> דמדברי התוס' הללו נראה בהדיא דלא כמ"ש הרב בעל מחנה אפרים שכתב שם דליכא למימר דס"ל להרי"ף ורבינו דתקנתא של ר"א לא מהני אלא בע"ז משום דתופסת דמיה אבל לא בשאר איסורין דאם כן כי לא נתערבה בפת אמאי לא שרי בפדיון כיון דעבודה זרה תופסת דמיה יעוין שם. ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוספות הללו שכתבו החילוק זה ואפילו הכי ס"ל דכי לא נתערבה לא מהני תקנתא דר"א וכמ"ש והא דתניא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק אם היה מתערב באחרים הו"א יוליך הנאה כו' וה"ט דס"ל דדוקא בנתערב שכבר נתבטל מן התורה הקילו חכמים בתקנה זו. גם הרא"ש בס"פכל הצלמים ס"ל כדעת הרי"ף ורבינו דלא נתערבה לא מהני תקנתא דר"א ואפילו הכי סמוך ונראה כתב לחלק בין ע"ז לשאר איסורין ע"ש. והר"ן ז"ל שם כתב אין מביאין ראיה מהירושלמי דר"א לא התיר אלא בנתערבה דאם איתא לקשי להו התם בירושלמי בגד שצבעו בקליפי ערלה אמאי ידליק יוליך הנאה לים המלח ובעלי מחלוקתם דוחים לא כי משום דתקנתו של ר"א לא מהני אלא בע"ז לפי שתופסת את דמיה כו' יע"ש וק"ל עלה דא"כ אכתי תקשי להו מתני' דבפ' ח' דשביעית משנה ט' דתנן עור שסכו בשמן שביעית ר"א אומר ידלק כו' הרי דר"א גופיה דס"ל יוליך הנאה קאמר ידלק ואמאי כיון דשביעית תופסת את דמיה הוה ליה כע"ז ואמאי קאמר ידלק ור"ע דפליג התם ואמר שתוקו לאו מה"ט הוא דפליג עוד כתבו התוס' וז"ל עוד יש לפרש דדוקא בתנור שהסיקו בעצי ע"ז ואפה בו את הפת כו' אמרי' יוליך הנאה לים המלח לפי שאין ממשות האיסור בעין וההוא גברא דאיתערב לי' חביתא דחמרא כיון דא"א להיות בהולכת הנאה אלא היתר הנאה למכור או ליתן לפועליו אבל שיהנה גופו ממנו לא הילכך שרי ע"י הולכת הנאה כו' יע"ש. וכתב הרב הנזכר שזהו דעתו של רבינו ז"ל דלא התיר ר"א לאיתהנוי ממעשיו של איסור מדכתב בפ"י הלכה ט' ע"ז כו' אוסרין בכ"ש כיצד ע"ז שנתערבה בצורות אחרות של גוים אפי' אחת בכמה אלפים יוליך הכל לים המלח וקשה דאמאי יוליכם כלן ולא סגי בהולכת הנאה לים המלח. וכן הקשה הרב בעל לח"מ ז"ל ע"ש. אלא מוכח דבממשו של איסור לא שרינן ע"י הולכת הנאה אלו דבריו יע"ש. ואיני מבין דבריו שהרי בפ' ט"ו מה' מאכ"א הלכה כ"ט כתב רבינו דחבית של יין נסך שנתערב בין החביות ימכר הכל לגוים ויוליך דמי אותה חבית לים המלח ע"כ. הרי דאפי' בנתערב ממשו של איסור ס"ל דמהני תקנתא דר"א על ידי מכירה לגוים ואם כן ה"נ בע"ז שנתערבה בצורות אחרות כחבית בחביות דמי ואמאי לא כתב דימכר הכל לגוים ויוליך דמי אותה ע"ז לים המלח ואם נאמר דכיון דהוי דברים הניקחין מהגוים חיישינן שמא יחזור וימכרם לישראל ויהנה גופו מהן וליהנות גופו לא שרינן ע"י הולכת הנאה ודוקא חבית בחבית דליכא למיחש היתירו וכמ"ש בירושלמי אכתי תקשי ממ"ש רבינו וכן כוס של ע"ש כו' או חתיכה מן הבשר בכמה חתיכות יוליך הכל לים המלח ואמאי הא חתיכת בשר אינה נקחים מן הגוים והוה ליה כחבית בחבית:<br><b> ושמא </b> י"ל דדוקא למוכרו לגוים על ידי הולכת הנאה שרי לרבים אבל ליתנו לפועליו לא שרינן על ידי הולכת הנאה משום דנמצא נהנה מגוף האיסור ושלא כדעת התוס' שכתבו בההיא חביתא דחמרא כו' שרינן ליתנו לפועליו ע"י הולכת הנאה ומשום הכי כתב דחתיכת בשר שנתערב באחרות יוליך הכל לים המלח משום דחיישינן שמא ימכרם לישראל ליתנו לפועליו כנ"ל ומ"מ עדיין קשה על הראב"ד ז"ל דבפ' הנזכר מהלכות מאכ"א הלכה ז' השיג על מ"ש רבינו שור הנסקל שנתערב באלף שוורים ועגלה ערופה כו' כולן אסורין בהנאה ויוליך הנאה לים המלח והשאר מותר בהנאה משמע שדעתו ז"ל דאפילו דנתערב בממשו של איסור איתיה לתקנתא דר"א וא"כ קשה דאמאי לא השיגו כאן בע"ז:<br><b> וראיתי </b> להרב תי"ט דברים תמוהים בעיני שכתב בפ' ג' דערלה משנה ו' וז"ל והר"ש הקשה דלא לישתמיט בכל הנך איסורי הנאה דלימא יוליך הנאה כו' והר"ב שלה כתב לקושיא זו אפשר משום דסבירא לי' כרבינו שסובר דהא דרשב"ג ודר"א כולה חדא תקנתא היא ואין תקנה להולכה אלא לאחר שמכר ובמכר לא סגי אלא לאחר שיוליך כמ"ש הר"מ פ' ט"ז מהל' מ"א והשתא בסוגיא דרשב"ג מתורץ נמי דר"א משום דחיישינן שמא יחזור הגוי וימכרם לישראל ע"ש. ודבריו תמוהים בעיני שהרי אם נאמר כפירוש רבינו דר"א לא שרי הולכה אלא ע"י מכירה לא ניתן ליאמר תירוץ זה כלל שהרי ר"א התיר בגד שנארג בכרכר של ע"ז ע"י הולכת הנאה ובגד דבר הניקח מהגוי הוא ואפי' הכי לא חייש ר"א שמא יחזור וימכרנו לישראל ונראה דהיינו טעמא דכיון דאינו אלא מדרבנן לא חיישינן להכי וכן נראה דעת מרן הכ"מ בפ' הנזכר הלכה ז' שכ' ליישב השגת הראב"ד שם וז"ל וא"א שאינה השגה דרבינו העתיק לשון המשנה. ומאחר שכתב בפ' זה גבי נתערב יין ביין תקנה דר"א ורשב"ג ממילא משמע דה"ה להני דמ"ש ואם איתא אמאי לא תי' דכיון דרבינו ז"ל ס"ל דתקנתא דר"א לא שרי אלא ע"י מכירה לכותים משום הכי לא כתב בהני תקנתא דר"א משום דחיישינן שמא יחזור וימכרם לישראל וכמ"ש בירושלמי אלא מוכח ודאי דלפי דעת רבינו ז"ל לא ניתן ליאמר תירוץ זה משום דר"א בבגד נמי קתני הך תקנת' אע"ג דנקחת מן הגוי אלא דמ"מ דברי מרן הם תמוהים וכבר תמה עליו מורינו הרב מ"ק יע"ש ולכן העיקר בדעת רבינו מ"ש הר"ב בה"ז דף יע"ש:<br><b> ובהיותי </b> בזה דרך אגב ראיתי לעמוד על מ"ש רש"י בריש ב"ק ד"ד ע"ב וז"ל ומנסך יין לע"ז. ובמסכת גיטין מפרש אמאי לא קים ליה בדרבה מיניה כו' ומנסך את יין ליכא למימר שנסכו ביי"נ שזרק בו דא"כ לא קא מחסריה ולא מידי דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו עכ"ל. והנה הרואה יראה שדבריו הן מן המתמיהין דבהדיא אמרינן בפרק הניזקין מנסך רב אמר מנסך ממש ושמואל אמר מערב ואמרינן עלה בגמרא מ"ד מנסך מה טעמא לא אמר מערב מערב היינו מדמע ואם כן הא דכתב רש"י ז"ל דמערב לא קא חסריה ולא מידי אליבא דמאן קאמר רש"י והר"ב חידושי הלכות כתב דיש ליישב בדוחק דה"ק לא קחסריה ממש אלא דצריך למוכרו יותר בזול לגוים ואם כן היינו מדמע עכ"ד יע"ש ולע"ד אחר המחילה לא ניתן ליאמר אפילו בדרך דוחק דאם כן למאי הלכתא הוצרך רש"י ז"ל לומר דלא קא חסריה מידי הא בלא"ה תקשי ליה דהיינו מדמע דאם נאמר דחסריה ממש ולא מהני תקנתא דרשב"ג דאדרבא קשה טפי דהיינו מדמע ומכל שכן דמדמע נפקא ותו קשה מה שהקשה מוהריב"ל דבהדיא אמרינן בפרק השוכר אמר ר"נ הלכה למעשה יין נסך יין ביין אסור חבית בחבית מותר. סתם יינם אפילו יין ביין מותר וא"כ שפיר איכא למימר דמנסך היינו מערב וביין נסך גמור דלא מהני תקנתא דרשב"ג דהא ע"כ שמואל דקאמר מערב ע"כ ביין נסך קאמר דאי בסתם יינם הא בהדיא ס"ל לשמואל התם אפילו יין ביין וכתב עוד הרב הנז' וז"ל ולא מצינן לומר דס"ל כסברת הרז"ה שכתב הר"ן משמיה דתקנתא דיוליך הנאה לים המלח מהניא אפי' ליין ביין ביין נסך גמור. וס"ל כמו דהתקנות הן שוות ומה דמהני דיוליך הנאה לים המלח מהני נמי ימכר כלו לגוים חוץ מדמי י"נ שבו דהא ודאי לאו מילתא היא דהא בפרק השוכר קאמר רב להלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין ובסתם יינם קא מיירי משום דשמואל קאמר אפי' יין ביין ואלו ביין נסך פליגי היכי אוקים לה שמואל למתני' דהנזקין במערב וכיון דהרב ס"ל דאפילו בסתם יינם לא מהני תקנתא דרשב"ג ואילו בתקנתא דר"א דיוליך הנאה לים המלח קאמר רב חסדא משמיה דרב דהלכה כר"א א"כ ע"כ אית לן למימר דהתקנות אינן שוות ומש"ה חילק ביניהם הרז"ה ז"ל עכ"ד:<br><b> והנה </b> מה שהכריח דרב ע"כ בסתם יינם קא מיירי מדקאמר שמואל אפי' יין ביין כו' אין צורך לזה כלל וכנרא' דאישתמט מיני' סוגיא דפרק השוכר דף ע"א ע"ב דמשם באר"ה דאפילו בסתם יינם קאמר דקאמר התם מידי הוא טעמא אלא לרב דאמר רב הלכה כרשב"ג חביות בחביות אבל לא יין ביין והתם בסתם יינם מיירי גם מ"ש דשמואל ע"כ בסתם יינם קא מיירי דאי ביין נסך היכא אוקים שמואל למתני' דהניזקין במערב מדברי הגמיי' ז"ל נראה דשמואל אפי' ביין נסך גמור קאמר שכתב בפ' ט"ז מה' מאכ"א רמז ט' אמר רב נחמן כו' והיינו כרב דאמר הלכה כרשב"ג פי' דאמר ימכר ודוקא חביות בחביות אבל לא יין ביין ודלא כאמוראי דאמרי אפילו יין ביין ע"כ. הרי בהדיא דס"ל כשמואל ור"י שאמרו אפי' יין ביין ביין נסך גמור מיירי דאם ל"כ היכי קאמר והיינו כרב ולא כאמוראי דאמרי אפילו יין ביין הא דר"ן כהנהו אמוראי ממש אתי דקאמרי אפי' יין ביין בסתם יינם דוקא ולא כרב דאלו לרב אפי' בסתם יינם לא מהני אלא משמע דלהנהו אמוראי אפי' ביין נסך גמור איתיה להאי תקנתא ומ"ש הגמיימ' והיינו כרב לאו למימר דפסקא דר"ן כרב ממש אתיא דהא ליתא שהרי לרב אפילו בסתם יינם קאמר דלא מהני וכמבואר מסוגיא דפ' השוכר שכתבנו אלא כוונתו לומר דבמ"ש ר"ן דביין נסך גמור לא מהני תקנת דרשב"ג להא מלתא אתיא כרב ולאפוקי מהנהו אמוראי דסברי דאפי' ביין נסך גמור מהני תקנתא דרשב"ג. ומה שהקשה מוהריב"ל דאם כן היכא אוקי שמואל למתני' דהנזקין במערב יש ליישב כמ"ש בסמוך גם מה שכתב עוד דתקנתא דר"א מהני לרב אפילו ליין ביין בסתם יינם כדקאמר ר"ח משמיה דרב הלכה כר"א נראה דקשה עליו מסוגיא דפרק השוכר שכתבנו דאם איתא היכא משני התם בגמ' מידי הוא טעמא אלא לרב כו' הא אכתי תיקשי ליה דנהי דתקנתא דרשב"ג לא מהני ליין ביין אכתי איתיה בתקנתא דר"א אלא משמע ודאי דלרב לא מהני תקנתא דר"א אפילו לסתם יינם ומה שהכריח מדקאמר רב הלכה כר"א לע"ד לא מכרעא כלל דרב לא קאמר אלא דהלכה כר"א ואפשר דרב ס"ל כרב אדא בר אהבה דקאמר לא שנו אלא פת אבל חביות בחביות לא ור"ח מסברא דנפשיה הוא דקאמר אפילו חביות בחביות אמנם רב אפשר לומר דפליג עליה וכן צ"ל ע"כ לדעת הרי"ף שכתב הר"ן דס"ל דהתקנות הן שוות ואשר אחזה ליישב לפי חומר הנוש"א דס"ל רש"י כדעת רבינו שכתב בפי"ג מה' הנז' הלכה כ"ד וז"ל בד"א כו' אבל אם מדד לכלי הגוי כו'. צריך ליקח את הדמים ואחר כך ימדוד ואם מדד ולא לקח דמים דמיו אסורים. והשיג עליו הראב"ד ז"ל וכתב הא דלא כהלכתא שהלכה כר"א וכרשב"ג ע"כ והר"ב לח"ם הליץ בעדו וכתב דאע"ג דבסתם יינם הלכה כרשב"ג ס"ל לרבינו דבניצוק מחמירים טפי דאפילו בסתם יינם אסור בהנאה וכמ"שכ הטור בשם י"א ויש לו הכרח ממתני' דבפ' השוכר דע"ב דקאמר נטל את המשפך אם יש בו עריבות יין אסור והאי אסור בהנאה קא' דאי בשתיה בלא עריבות יין נמי אסור וכמ"ש הר"ן לכך הוצרך לומר דניצוק אפילו לסתם יינם אסור בהנאה ויש להחמיר יותר בניצוק מבתערובת וטעמו של דבר דכשהטיפה נופלת במקום היין אין די לה ליאסר כל היין שהרי היא שם כמו מבוטלת בכל היין אבל הניצוק אין לו כח לבטל אותה הטיפה של יין א"ד ע"ש:<br><b> מעתה </b> נבא לבאר דברי רש"י דבתחילה כתב ומנסך יין לע"ז. הנה תפס הרב ז"ל לפרש כסברת רב לומר דמנסך יין חבירו לע"ז נמי חייב ולא אמרינן קים ליה בדרבא מיניה משום דס"ל דהלכה כרב וכמו שכן פסקו ז"ל וממילא משמע ודאי דמערב נמי חייב דהוי בכלל דמדמע אלא דבא להוסיף ולומר דאפילו במנסך ממש חייב ולא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה. וכתב עוד דמנסך ליכא למימר שנסכו ביין נסך שזרק בו דא"כ כו' דקדק רש"י ז"ל להאריך בלשונו ולומר שנסכו ביין נסך שזרק בו ולא כתב מערב כלישנא דתלמודא התם משום דאין כונתו אעיקר פי' דמנסך אי כרב אי כשמואל ולאפוקי מדשמואל דאמר מערב אלא כונתו לפרש דבמנסך אם הוא באופן שנסכו ביין נסך שזרק בו שנפל יין של איסור לתוך יין של היתר לא קא חסריה ולא מידי וא"כ היכי קתני במתני' סתמא במזיד חייב לשלם ולא תני עלה בה סברת כרבן שמעון ב"ג דאמר ימכר כלו לגוי כו' ובירושלמי אהנהו מתני' דערלה דקתני בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק פריך עלה דאמאי לא תני בה תקנתא דרשב"ג משמע דדחיקא מילתא לאוקמי מתני' סתמא דלא כרשב"ג ותו דאם כן היכא קאמר שמואל דמנסך היינו מערב והא איהו ס"ל דאפילו ביין נסך גמור מהני תקנתא דרשב"ג וכמ"ש הגמ"י ומעתה ההיא דשמואל דפ' הניזקין דקאמר מערב ל"ק דהתם מתוקמא כשעירה יין כשר לתוך יין נסך משום דאין כח בניצוק לבטל טיפת יין וכדעת רבינו וזהו שדקדק רש"י וכתב שנסכו ביין נסך שזרק בו לומר דדוקא היכא שזרק יין נסך לתוך יין של היתר לא קא חסרי ולא מידי הא איפכא לא וכמ"ש ודוק:<br><b> עוד </b> הקשה מוהריב"ל לדעת הרז"ה דס"ל דתקנתא דר"א מהני אפילו ליין נסך גמור דאם כן היכי אמרינן בהניזקין דרב לא קאמר מערב משום דהיינו מדמע והלא במערב לא מחסרי' מידי דמצי להוליך הנאה לים המלח דהלכה כר"א כדקאמר רב ע"ש שהניחו בצ"ע. ולע"ד לא ק' משום דכבר כתב הרז"ה שם דהך תקנתא דר"א דיוליך הנאה לא מהני אלא להתירו בהנאה אבל באכילה לא ואם כן מצינן למימר לדעת הרז"ה דס"ל דכיון דצריך למוכרו לגוים ע"כ בזול הוא מוכרו ונמצא דקא מחסר ההוא טופייאנה דומיא דמדמע. ובהכי ניחא נמי לדעת הגמ"י דס"ל דלשמואל מהני תקנתא דרשב"ג אפילו ליין נסך גמור ומאי דאוקים שמואל למתני' במערב היינו לגבי ההוא טואפיינ' דצריך למוכרו בזול ועוד נראה דלא ק"מ דכבר כתב הר"ן שם דאע"פ שאין ע"ז יוצאה מידי איסורא בפדיון כל שנתבטל מן התורה הקלו חכמים בכך כו' יע"ש. ואם כן משמע דאם נתערב שוה בשוה דלא נתבטל מן התורה לא מהני ביה תקנתא דר"א וא"כ היינו דאמרינן בהניזקין דרב ל"ק מערב ובאופן דלא מהני תקנת' דר"א משום דהיינו מדמע ועוד דכפי מה שהוכחנו לעיל מההיא דפרק השוכר דרב ס"ל דלא מהני תקנתא דר"א ליין ביין א"כ לק"מ דמ"ש הרז"ה דתקנתא דר"א מהני אפי' ליין ביין ואפילו ליין נסך היינו לפום מאי דקי"ל כר"ח דאמר שקול ד' זוזי ושדי לנהרא דס"ל דההיא עובדא יין ביין הוה מדקאמר ההוא גברא דאיתערב ליה חביתא דיין נסך בחמריה וכמש"כ הר"ן ואם כן מש"ה קאמר התם בהניזקין אליבא דרב דלא קאמר מערב משום דהיינו מדמע כנ"ל:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> לפי דברי רבינו </b> פה קשה לי על דברי הרב כסף משנה פרק ז' מהלכות אלו הלכה ז' דרוצה לומר היינו טעמא דהר"מ מחמיר יותר ברמוני בדין דמצריך ג' תערובות ובעבודה זרה סגיא לי' בב' תערובות משום דרמוני בדין הוי דבר שיל"מ דאם נפרכו מותרין אבל בע"ז זה ליתא עיי"ש דלפי דברי הרב פה הא לענין ע"ז נמי יש לו מתירין לדברי התוס' ע"י הולכת הנאה לים המלח. ודוק' צריכא קאמר הש"ס דהוי אמינא כרב אדא. אבל אנן דקיימ' לן כר"ח דתקנתא דר"א מהני בהולכת הנאה לים המלח. אפילו חביות בחביות. וא"כ הרי גבי עבודה זרה נמי הוי דבר שיש לו מתירין ומ"ש אמנם באמת לא קשי' מידי דהלא על הר"מ קאי והרי רבינו הרמב"ם פ' גבי ע"ז (פרק יו"ד הלכה ט') דיולך כולן לים המלח. ומזה הוכיח הרב לח"מ דסביר' ליה לרבינו. דווק' גבי פת פסק רבינו. דמהני הולכת הנאה לים המלח. יען שאין בו ממשא של איסור. וכמו שהוכיח נמי הרב לקמן מדברי הר"מ אלה כמו כן וא"כ הר"מ לשיטתי' שפיר מחלק בין רמוני בדן לע"ז. אמנם לפי זה עמדה קושית הפרי חדש על הכ"מ בחדושיו על הלכות עובדי כוכבים ומזלות דאי כהרב כ"מ מאי הקשה הש"ס זבחים (ע"ד א') אי כרבי יהודה אפילו שאר איסורין נמי נימ' דרבי יהוד' דוקא ברמוני בדן מחמיר משום דהוי דבר שיש לו מתירין ולכאורה לק"מ דעל שמואל פריך ממ"נ אי סביר' ליה דטעמ' משום דשיל"מ א"כ טבעת של ע"ז נמי א"ו דמ"ש וע"כ דשמואל לית ליה דמחמרי' בספק ספיקא של דשיל"מ. ורק אנן פסקינן ס"ס בדשיל"מ לפי דחדית לן רב אשי (ביצה ד' א') ולקמן בהלכות י"ט אי"ה אנופף ידי עיין עליו. אמנם לשמואל ל"ק דלמא אית ליה דשמואל כר"ח דגבי ע"ז נמי ליכא הנאה. תקנת' בהולכת הנאה לים המלח. וא"כ גבי ע"ז נמי הוי דבר שיש לו מתירין. דיולך הנאה לים המלח וא"כ שפיר אמר שמואל דתערובות אסור כמו רמוני בדן. אמנם על הש"ס קשה מאי קא פריך אפילו שאר איסורין נמי נימא דליתא בשאר איסורין ודלא הוי דבר שיש לו מתירין ע"כ היה נראה לי דקושייתם מעיקר' לית'. דזה וודאי לא מקרי דשיל"מ מה שיכול להשליך הנאה לים המלח. דהא יש לו הפסד. ודמי' למאכל שנפסד שאין אמרינן בו דשיל"מ וכדקיי"ל סימן ק"ב אמנם מה שאמרי' גבי תרומה דהוי דבר שיש לו מתירין לא טעמי' משום דיכול למוכרה לכהן. אלא משום טעם אחר. דהא הכא איירי בחביות שנתערב בחביות והא אם נפתח החביות תו לא הוי דבר חשוב ובטל. והוי כרמוני בדן. שאמר הרב כ"מ להכי לא מהני בהו ג' תערובות. יען שאם נתפרכו בטלים. והוי דשיל"מ. ה"נ אם נפתחו החביות בטלה דלא הוי דבר חשוב וז"ש הגמרא אי מדר"נ גבי ע"ז כו' דלא הוי דבר שיש לו מתירין כו'. גבי תרומה דהוי דבר שיל"מ. אבל גבי ע"ז לא שייך הך. דע"ז במשהו. משום חומרא בע"ז ולא בדבר חשוב תליא מילת'. ותדע דהכי פירוש כך <span class="R"> (כב)</span> דאל"כ קשי' גמרא אגמרא. דהכי אמרינן דתרומה הוי דבר שיש לו מתירין. והרי ביבמות (פ"ג א') אמרינן דתרומה לא הוי דבר שיל"מ. דלמאן אי לכהן מישרא שרי' אי לישראל לעולם אסור. וא"כ קשה כאן נמי. (ואף שיש לדמות דגמרא אמר דהוי אמינא הכי הוה וכמו שאמר ר"א שם ביבמות). למי אסור ולמי מותר. וע"כ דהכי לאו משום דתרומה נגע בי' אלא משום דחביות. והא דנקט הש"ס בלישניה. אי מדר"נ כו' אבל תרומה דהוי דבר שיל"מ לאו כוונות הש"ס בהאי נקט לישנ' דתרומה. משום דתרומה הוא הוי דשיל"מ. אלא משום דחביות הוא והא דנקט תרומה יען שבתרומה איירי ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (כב) </b> דאל"כ קשיא גמרא אגמרא. ואני אומר ולטעמך קשיא גמרא אגמרא דהרי בנדרים דף נ"ט אמרי' דתרומה לא הוי דבר שיש לו מתירין כיון דאין מצוה לאתשולי עלה ולא דמי לנדרים דכללא הוא ביל"מ דצריך שיבוא ההיתר בודאי וע"ש בטעמא דהקדש הוי דשיל"מ משום דלפדי' קאי וא"כ איך חשיב תרומה יל"מ כיון דההיתר בפתיחה לא יבא בודאי וכן הוא ברמוני בדן דאין ודאי שיתפרכו אלא דקצת חומר יש בהו כיון דיש במציאות שיתבטל וכן בזבחים שם נמי לא קאמר אלא דמה"ט צריך להא דר"ל דקצת חומר יש בתרומה משום זה וה"נ אע"פ שבאמת לא הויא תרומה דשיל"מ דהא דרב אשי בדותא היא מ"מ צריכותא איכא וביותר לפמ"ש הגאון בעל שער המלך לקמן דף נ"ה ע"א בשם כ"י לרבינו יונה דר"י ור"ל לית להו הא דדשיל"מ לא בטיל וכמ"ש הרמב"ן ז"ל. ע"כ האי צריכותא היא חידוש בעלמא ולא דינא קאמר ועמ"ש לקמן דף נ"ה ע"א על הגליון:<br><b> (כג) </b> ונראה דהיינו טעמא. דכיון דאינו אלא מדרבנן לא חיישינן להכי. אני תמה דהא באיסור דרבנן נמי חיישינן לשמא יחזור וימכרנה לישראל דמה"ט אין מוכרין ביצת נבלה לנכרי אף על גב דביצת נבלה אינה אסורה אלא מדבריהם כדאיתא ביו"ד סי' פ"ו וכגרסת הרי"ף בברייתא פ"ג דחולין וכן מוכח ממאי דמשני הירושלמי דלא מהני תקנתא דרשב"ג אלא ביי"נ דאינו ניקח מנכרי ומש"ה מותר למכרו לו חוץ מדמי יי"נ שבו בחבית בחביות בסתם יינם אפי' יין ביין נמי והרי ליכא כאן אלא איסור דרבנן דמה"ת אפי' יין ביין בטיל ומכש"כ בסתם יינם וא"כ למה צריך הטעם דמקילינן ביין ולא בשאר איסורים בתקנתא זו משום דיי"נ אינו ניקח מנכרי הא כיון דאינו אסור אלא מדבריהם א"כ אפי' הי' ניקח מנכרי הי' אפשר בתקנתא דרשב"ג ועוד דהא הני דקחשיב בפ"ג דערלה נמי אינם אסורים מה"ת לאחר שנתערבו וא"כ הרי הדרא הקושיא לדוכתא אמאי לא קתני תקנתא דרשב"ג. וראיתי בשו"ת נוב"י מה"ת חא"ח סי' ע' שהביא דברי הרי"ף הנ"ל פ"ג דחולין שכתב שם דאפי' באיסור דרבנן חיישינן לשמא יחזור וימכרנו לישראל ותמהני עליו דהרי מבואר זה מדברי הירושלמי הנ"ל ומדלא תני תקנתא דרשב"ג בהני איסורא דרבנן דקחשיב בפ"ג דערלה ואולי סובר הגאון בעל נוב"י דאפשר לומר דהרמב"ם ז"ל פליג על הרי"ף דהא למאי דפי' הכ"מ ס"ל להרמב"ם ז"ל דר"א ורשב"ג לא פליגי ותרווייהו מצריכי הולכת הנאה לים המלח ומכירה לנכרי וקשה אמאי מהני מכירה לנכרי ולמה לא ניחוש לשמא יחזור וימכרנו לישראל כדמשני בירושלמי וע"כ לומר דהש"ס דילן ס"ל דבאיסור דרבנן לא חיישינן להכי (ולדברי הכ"מ תמוה אמאי סתים ביו"ד סי' פ"ו דאין מוכרין ביצת נבלה לנכרי דהא מהא דר"א דמיירי בבגד שנארג בכרכר של ע"ז דשרי במכירה והולכת הנאה ליה"מ והרמב"ם ז"ל פסק כוותי' הרי מוכח דס"ל דבאיסור דרבנן לא חיישינן לשמא יחזור וימכרנו לישראל) ובאמת לא מצאתי שהרמב"ם ז"ל הביא הברייתא דפ"ג דחולין דאין מוכרין כו' בין שיהי' הגרסא נבלה וטרפה ובין שיהי' הגירסא טרפה לחוד (דהוא מדאורייתא) הו"ל להרמב"ם ז"ל להביאה. אולם מכלל דברינו תראה דאפשר דסובר הגאון המחבר דבאמת להרמב"ם ז"ל לדעת הכ"מ לא חיישינן באיסור דרבנן לשמא יחזור וימכרנו לישראל דלא כהרי"ף ודלא כהירושלמי הנ"ל וצ"ע. ודע דאני תמה עוד אמאי לא קתני תקנתא דרשב"ג בתבשיל שבשלו בקליפי ערלה הרי תבשיל (כל שאינו נאכל כמו שהוא חי ועולה על שלחן מלכים) אינו ניקח מן הנכרי ומכ"ש דאיכא למיחש בי' לתערובות איסור מלבד האיסור דבישול נכרי (דבשלמא פת יש ליישב דלא חיישינן וניקח מן הנכרי משא"כ בתבשיל) וצ"ע על מורי זקני התויו"ט ז"ל שלא העיר כלל מזה בהביאו דברי הרע"ב ז"ל. אמנם ראיתי להר"ן ז"ל פ"ג דע"ז שפירש כן באמת דהא דתנן תבשיל שנתבשל בקליפי ערלה ידלק היינו בדבר שנאכל כמו שהוא חי וע"ש:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וכן </b>
+<b> חליפי חליפין אסורין כו'.</b> בפ' ר"י אמרינן דפליגי בה ר"י בר יוסי ורבנן חד אמר חליפי חליפין מותרין וחד אמר אסורין ואמרינן דמ"ד מותרין ה"ט משום דחד קרא הוא ולא חליפי חליפין ואידך ההוא מבעי ליה למעוטי ערלה וכלאי הכרם ואידך ערלה וכלאי כרם לא צריכ' מיעוט' דה"ל ע"ז ושביעית ש"כ הבאים כא' ואין מלמדין. וראיתי לתוס' פ"ב דקדושין דנ"ח ע"א ד"ה ושני כתובים כו' תימ' היכי הוו כו' הא לא ילפינן שביעי' מע"ז דאיכ' למיפרך מה לע"ז שכן אסור בהנאה וי"ל מ"מ נכתוב שביעית וכו' והר"ב ע"י ז"ל כתב וז"ל ואין לדקדק דכיון דשביעית אין בו איסור כרת איכא למימר דון מינה ומינה ולא יהיו בדמים איסור כרת שהרי הסכים הר"ש דקיימא לן כמ"ד דון מינ' ואוקי באתריה כו' יע"ש. והן דברים תמוהים לע"ד ולא ידעתי איך פה קדוש יאמר זה שדבר פשוט הוא שהנהנה מע"ז אין בו כרת אלא לאו והעובדה הוא שחייב וכמבואר בדברי רבינו ז"ל בהל' אלו ופשוט והא דלא קשיא להו להתוס' ז"ל בפשיטות דאצטריך שביעית לאשמועינן דאינה תופסת כל חליפיה כע"ז דאחרון אחרון נתפס משום דאיכא למימר כמ"ש הר"ן דמדלא כתי' קרא בלשון היתר אלא בלשון איסור דכתיב כי קדש שמעי' דלאסורא אצטריך כי היכי דתהוי שני כתובים יע"ש: וראיתי להר"ב החדושין שהקשה וז"ל וא"ת והא מצריך צריכי דאי כתב רחמנא ע"ז הוה אמינא חליפי שביעית אין יוצאין לחולין וחליפי חליפין דשביעית לא קדשי כלל למ"ד דחליפי חליפין שרי בע"ז להכי איצטריך קודש לאשמועינן דפרי ב' יוצא לחולין ואי אשמועינן שביעית הו"א דחליפי עבודה זרה אי החליפן באחרים יצאו חליפין ראשונים ונכנסו שנים י"ל קדש דכתב רחמנא גבי שביעית ל"ל לכתוב קרא יובל היא תהיה לכם ונגמר מעבודה זרה דתופסת דמיה ומדכת' תהיה שמעינן דפרי שני יוצא לחולין מדאצטריך לאשמועינן דשביעית עצמה תהיה בהויתה קדש ל"ל אלו דבריו יע"ש ועל פי דבריו יש ליישב קו' התוס' שהקשו הא לא אתי' שביעית מע"ז דאיכא למפרך כו' דכיון דכתיב תהיה לאשמועי' בהויתה יהא שמעינן דתופסת את דמיה והו"א דיוצא לחולין דומיא דפרי שני קמשמע לן תהיה דאי אין תופסת דמיה למאי איצטריך לאשמועי' דפרי עצמו אסור ואם כן קדש דכתב רחמנא ל"ל אי לאו דתהוי ב' כתובים אך קשה לי אכתי היכי הוו ב' כתובים הא איצטריך לאשמועי' דשביעית תופסת דמיה בין דרך מקח בין דרך חילול כדאמרינן בפ' לולב הגזול דאי לא הוי כתי' קדש הו"א דאינו תופס דמיה אלא דרך מקח דומיא דעבודה זרה. הן אמת שקושיא זו קשה בפשטא דשמעתתא דהיכי הוו שני כתובים הא מוצרך צריכי דאי כתי' ע"ז ה"א דשביעית אינה תופסת דמיה אלא דרך מקח דומיא דע"ז ואי כתיב שביעית הו"א דע"ז תופסת דמיה בין דרך מקח בין דרך חילול דומיא דשביעית להכי כתיב והיית חרם לאשמועינן דוקא כל שאתה מהוה ממנו דהיינו דרך מקח שנתהוה החליפין מע"ז למעוטי דרך חילול שלא נתהוה ממנו אלא שיש לומר דאכתי הוו שני כתובים מדלא כתיב קרא בע"ז בלשון היתר אלא בלשון איסור והיתה כו' שמעינן דלאיסור אצטריך כי היכי דתהוו ב' כתובים וכעין מה שתי' הר"ן ז"ל גבי שביעית וא"נ לפי מה שכתבו התוס' מדכתיב כי חרם הוא הוא דשמעי' דהוו שני כתובים אכן לפי מ"ש הר"ב החידושין דמדכתיב קדש גבי שביעית הוא דשמעינן דהוי שני כתובים קשה וכן קשה למ"ש הר"ן דמדלא כתיב קרא בלשון היתר אלא בלשון איסור דכתיב כי קדש כו' דהא אצטריך למכתב בלשון איסור כי קדש לאשמועי' דתופס דמיה בין דרך מקח בין דרך חילול. וי"ל דתלמוד' הכא אליבא דר"א דס"ל התם דדוקא דרך מקח מתחלל אבל לא דרך חילול הוא דמשני דהוו שני כתובים וכי פריך הניחא למ"ד אין מלמדין ה"ה דהו"מ למיפרך הניחא לר"א אלא לר"י מאי איכא למימר אלא דניחא ליה למפרך הכי כדפריך בכמה דוכתי ועל פי זה מקום אתנו לישב דברי רבינו ז"ל שפסק דחליפי חליפין אסורין ותמה הכ"מ דכיון דבפ' דר"י אמרי' דמאן דס"ל חליפי חליפין אסורין ס"ל דהוא אצטריך למעוטי ערלה וכלאי הכרם וקסבר ב' כתובים מלמדין ואצטריך הוא למעוטינהו וסוגיין דעלמא דאין מלמדין איך פסק רבינו כמותו יע"ש שהניחו בצ"ע. אכן על פי מ"ש יש ליישב דמאן דקאמר התם בגמ' דמאן דס"ל חליפי חליפין אסורין ס"ל דמלמדין היינו משום דבעינן תלמודא לשנויי אליבא דר"א נמי דס"ל דשביעית דרך מקח מתחלל דרך חילול אינו מתחלל אמנם לר"י דס"ל דשביעית מתחלל בין דרך מקח [דרך מקח] בין דרך חילול אין הכרח לומר דס"ל דב' כתובים מלמדין דמצריך צריכי כדכתיבנא ומשום הכי כיון דפסק רבינו ז"ל בה' שמיטה פ"ו הלכה ח' פר"י פסק נמי דחליפי חליפין אסורין כנ"ל נכון:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אחד </b>
+<b> המגלח הפיאות בלבד כו'.</b> כתב מרן ז"ל בפ' שני נזירים אמרינן דקסבר שמואל הקפת כל הראש שמה הקפה ואמרינן התם דבין ר"ה בין ר' אדא בר אהבה סבירא ליה דהקפת כל הראש שמה הקפה כו' הנה בפרק ד' דנזיר דף כ"ט מבואר דאפילו מאן דס"ל דהקפת כל הראש ל"ש הקפה היינו דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן מחייב מדאמרינן התם אלא לריב"ח דאמר כדי לחנכן במצות הא קא עביד הקפה ומשני קסבר הקפת כל הראש מדרבנן ואתי חינוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן יע"ש. ואין להקשות דאם כן היכי אמרינן בריש פ' נזירים מגלחין ומביאין אמאי דלמא לאו טמאין נינהו וקעביד הקפה אמר שמואל באשה וקטן ולוקמה בגדול והקפת כל הראש ל"ש הקפה ש"מ קסבר שמואל הקפת כל הראש שמה הקפה והשתא כיון דהקפת כל הראש מדרבנן מיהא אסור אפילו נימא דס"ל שמואל דל"ש הקפה אפי' הכי הוצרך שמואל לאוקמא באשה וקטן משום דאסור מיהו מדרבנן די"ל דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן משום תקוני גברא שרי כיון דהו"ל ספק דרבנן. ויש לי מן התימא על הר"ב מש"ל בפרק ג' מה' נזיר דין ח"י שהקשה למ"ש רש"י והר"ן בפ' ב' דנדרים דף י"ט אההיא דאמרינן התם כל שספיקו חמור מודאי לא מעייל נפשיה לספיקא דאלו גבי נזיר ודאי מגלח ומביא קרבן שנאכל על ספקו לא מצי לגלח דהיינו טעמא דעל ספקו לא מצי מגלח לפי שצריך לגלח על הבאת קרבנותיו ולא מצי לאתויי דלמא לא הוי נזיר ומייתי חולין בעזרה כו' וז"ל ואני תמה דלמה איצטרכו לומר דטעמא אינו מגלח הוא משום דלא מצי אתויי קרבן מספק תיפוק ליה דלא מצי עביד הקפה דקא עבר אלאו דלא תקיפו מספק ואולי אצטריכו להך טעמא למ"ד הקפת כל הראש מדרבנן ומ"מ עדיין ק"ל דאף דאין איסורו אלא מדרבנן מ"מ הוי ספיקו חמור מדאוריית' דלא מצי עבר אדרבנן מספק ואולי נאמר דסבירא לי' דבדבר דליכא תקנתא לא גזרו רבנן כו' ע"ש. והנה מה שהקשה דאמאי איצטריכו לטעמא דחולין בעזרה ת"ל משום הקפה נראה דקושיתו מעיקרא ליתא דאי משום טעמא דהקפה באשה שנדרה בנזיר דליכא משום הקפה נימא דספק נזירות להחמיר ואלו ר"י סתמא סתים ספק נזירות להקל משמע דאחד האיש ואחד האשה שוים הן ולהכי אצטריך לטעמא דחולין בעזרה ואדרבה לדברי התוס' שכתבו משם ר"י דטעמא דספק נזירות להקל הוא משום לאו דהקפה קשיא לן דאם כן באשה מי נימא דסבירא ליה לר"י דספק נזירות להחמיר. גם מה שהקשה דהיכי מצי עבר אדרבנן מספק וכתב דאולי נאמר דס"ל דבדבר דליכא תקנתא לא גזרו רבנן אשתמיט מיניה סוגיא הלזו דמבואר הוא בהדיא דלמ"ד הקפת כל הראש דרבנן מצי לגלח מספק וכמ"ש מיהו הא ק"ל שהרי בפרק כ"ש דף כ"ב מבואר דר"י ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה מדרבנן ואם כן היכי קאמר רבא הכא אליבא דר"י דעל ספק נזיר לא מצי מייתי קרבן מס' משום חולין בעזרה הא כיון דחולין שנשחטו בעזרה מדרבנן כל תקוני גברא לא גזור רבנן דומיא דהקפה למ"ד דהוי מדרבנן ואם נאמר דרבא סבירא ליה כחזקיה דמסיק התם בסוף הסוגיא דס"ל לר"י דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא זה ודאי דוחק כיון דקיי"ל כרבי אבהו ואולי דלאו כל האיסורין שוים והדבר צריך ישוב כעת:<br><b> האמנם </b> אכתי יש לדקדק מדאמרינן התם בסמוך מכדי תרווייהו ס"ל הקפת כל הראש שמה הקפה ופי' רש"י והתוס' שם דמדאמר ר"ה חובה מגלחה להו אבל אם איש היה עובר אע"פ שמגלח כל ראשם וכן רב אדא דאמר חובה תקברינהו משמע דסביר' ליה דהקפת כל הראש שמה הקפה והשתא אכתי מנ"ל דס"ל דשמה הקפה הא אפילו נימא דל"ש הקפה מדרבנן מיהא אסור ומש"ה היה מגלחן להו ע"י חובת אשתו וכבר היה אפשר לומר דכיון דהיה מגלחן כדי להברותן לאחר החולי כמ"ש רש"י ז"ל אם איתא דאיסורו מדרבנן במקום חולי שרי ואפי' למאן דאסר איסורין דרבנן בחולי שאין בו סכנה היינו דוקא לגדול אמנם דקטן אפשר דשרי לכ"ע ומש"ה הוכרחו לומר דס"ל דשמה הקפה: האמנם ראיתי להתוס' ז"ל בפ"ק דשבועות ד"ג ד"ה ועל הזקן שכתבו דלרב אדא בר אהבה גדול המקיף את הקטן אפי' איסורא מדרבנן ליכא מדקאמר לדידך מאן מגלח כו' משמע דלדידיה ניחא דשרי אפי' לאיש כו' יע"ש ולפמ"ש אין ראיה כלל דאכתי איכא למימר דלרב אדא בר אהבה אסור מדרבנן ואפילו הכי קאמר דלדידיה שרי משום דהוי במקום חולי אלא מבואר דס"ל דאפי' איסור דרבנן לא שרינן כדי להברותן וכיון שכן הדרא קושי' לדוכתי' וצריך לישב ודע דמסוגיא דפ"ד דנזיר שכתבנו מבואר דהלכה כרב הונא דגדול המקיף את הקטן חייב מדפריך לריב"ח הא קעביד הקפה ודחיק לאוקמי דסבר כמ"ד דל"ש הקפה ומשום דאתי חינוך דרבנן ודחי הקפה דרבנן ולא משני בפשיטות דסבר כרב אדא דהמקיף את הקטן מותר ואפי' מדרבנן משמע בהדי' דדחיקא ליה לתלמודא לומר דסבירא ליה כרב אדא כלומר דס"ל דל"ש הקפה וי"ל על התוס' והרא"ש והר"ן ז"ל שהוצרכו להכריח הדבר מההיא דפ"ק דמציעא דקאמר א"ב איש דאמר לאשה אקפי ליה קטן כו' דאתי כר"ה דאמאי לא הכריחו הדבר מהא דנזיר שכתבנו דמכרעא מלתא טובא לא כן ההיא דפ"ק דמציעא דאיכא לדחויי דתלמודא נקטי להך בינייא אליבא דרב הונא אע"ג דלית הילכתא כוותיה ודוק. ומ"מ אכתי י"ל דאמאי לא משני בנזיר אליבא דר"ה דמגלח להו אשה שהרי לר"ה אשה המקפת את הקטן מותר גמור וע"י גוי ליכא לאקשויי משום דגילוח הנזיר היה בעזרת נשים אכן ע"י אשה קשה וכ"כ ק' למאי דמשני קסבר ל"ש הקפה ואתי חינוך דרבנן ומבטל הקפה דרבנן דאמאי שרי להו רבנן כיון דאיתי' בתקנת' ע"י אשה ולומר דתלמודא הכי פריך דלריב"ח הא קא עביד הקפה היכא שאין אשה מצויה לגלח ואהא משני דקסבר ל"ש הקפה והיכא דאין אשה מצויה שרו להו רבנן משום חינוך הא ודאי דוחק דאימא דאינו מגלח עד שימצא אשה לגלחו ולדעת רבינו דס"ל דאשה המגלחת את הקטן אסור מדרבנן יציבא מילתא דכיון דע"כ לומר דאתי חינוך דרבנן ומבטל הקפה דרבנן ניחא ליה טפי לתלמודא לומר דסבירא ליה דלאו שמה הקפה ומגלח להו אחד האיש ואחד האשה ובהכי מקום אתנו ליישב דעת רבינו דפסק דאשה המגלחת את הקטן אסור מדרבנן דנר' דפסק דלא כמאן שהרי לר"ה מבואר דס"ל דאשה המקפת את הקטן מותר גמור ואפי' מדרבנן כדקאמר מאן מגלח להו חובה וכמו כן לרב אדא ב"א גדול המקיף את הקטן מותר גמור אפילו ע"י איש וכבר מר"ן ז"ל בב"י כנראה שנרגש מזה וכתב דמדחזינא דנענש ר"ה ע"מ שהיה מגלח להו חובה אשתו ש"מ דאסור מדרבנן ור"ה טועה בדין הוה ואי מהא אחר המחילה לא אירייא דאיכא למימר דנענש משום קללת רב אדא דקאמר תקברנון לבניה דקללה חכם אפילו על חנם היא באה וטפי אית לן למימר הכי ולא לומר דטעה בדין אמנם כלפי מ"ש יש לו' דרבינו ז"ל הכריחו לומר כן מכח סוגייא דפ"ד דנזיר דלא משני אליבא דריב"ח דמגלח להו ע"י אשה משמע דלכ"ע אשה המקפת את הקטן איסורא דרבנן מיהא איכא כמ"ש וההוא דר"ה דהיה מגלח להו ע"י אשתו שאני דמשום חולי שרי כמ"ש לעיל נכון. ודע שהתוספ' פ"ק דשבועות ד"ה הנ"ז כתבו דאפילו לרבי אדא ב"א דס"ל דגדול המקיף את הקטן מותר משום דס"ל דאחד המקיף ואחד הניקף במשמע וכל דליתי' בניקף ליתי' במקיף מודה היכי דהמקיפו לאו בר חיוב' וניקף בר חיוב' דמחייב וכ"כ בפשיטות שם פ' שני נזירים וכתבו עוד דאין להביא ראי' מדקאמר ביבמות דאתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפה מדכתיב ראשו משמע דכ"ע מודו דאסור ע"י אשה ונכרי דאי שרי לרב אדא אמאי דחי הא אפשר לקיים את שניהם ע"י קטן או נכרי דיש לדחות דאיצטריך קרא היכא דאין שם אשה ונכרי יע"ש:<br><b> וראיתי </b> במכתב להחכם השלם רב ועצום כמוהר"י אשכנזי זלה"ה שתמה על דבריהם. שהרי הלכה פסוקה היא דתגלחת מצורע אינו אלא בכהן. כמבואר בת"כ סדר מצורע זאת תהי' תורת המצורע בכהן אין לי אלא טומאתו וטהרתו בכהן תגלחתו והזייתו מנין ת"ל תהיה ופסקו ר' ז"ל בפ' י"א מה' טומאת צרעת הל' ג' שכתב וז"ל כשהוא מגלח אינו מגלח אלא בתער ואם גילח שלא בתער לא עשה כלום ואינו מגלחו אלא כהן כו' יע"ש הן אמת שמדברי רבינו היה נראה דס"ל דהתגלחת ע"י כהן אינו אלא למצוה מדלא כתב ואם גלח ע"י ישראל לא עשה כלום כדרך שכתב בראשית דבריו אלא שאין נראה כן מדקי"ל דתהיה עכובא הוא והאמת שהדבר מתמיה איך אישתמיטתי מינייהו ברייתא דת"כ ואנכי הרואה דקושיא הלזו היא גופא קשיא אשמעתין דפ' ב' דנזירים דאוקמא שמואל לסיפא למתני' דהתם באשה וקטן דאכתי מאן מגלח להו דאי ע"י איש הא קי"ל כר"ה דגדול המקיף את הקטן חייב וליכא למימר דשמואל ס"ל כרב אדא דאכתי תקשי לר"ה מה יענה בההיא מתני' דכיון דס"ל דהקפת כל הראש שמיה הקפה וגדול המקיף את הקטן חייב ובשלמא לדעת הנ"י שכתב דגדול המקיף את האשה אפילו לר"ה מותר כיון דלא אתי לכלל חיוב ניחא דאיכא למימר דרב הונא מוקי למתני' באשה דוקא ולא בקטן אכן התוספות בפרק ב' דנזירים נסתפקו בזה ואולי נאמר דס"ל להתו' דתלמודא דידן ע"כ פליגא אח"כ וס"ל דהתגלחת מצורע לא בעינן כהן ומשום הכי ק"ל שפיר דהיכי בעי למילף ביבמות דאתי עשה ודחי ל"ת מעשה דמצורע ואולם הדבר הקשה לרבינו ז"ל דבהלכות נזיר פ"ט פסק למתניתין דשני נזירים באשה וקטן וכאוקמתא דשמואל והדבר תמוה דכיון דהוא פסק כברייתא דת"כ דתנן דבעינן גילוח ע"י כהן ובאנשים ולא בנשים מאן מגלח להו כיון דקי"ל כר"ה דגדול המקיף את הקטן חייב והנראה ליישב דעביד להו הקפה ע"י קטן כהן ושפיר דמי שהרי כתב רבינו בפרק ט' מה' טו"צ דטומאתו וטהרתו שפיר דמי אפילו על ידי כהן קטן או שוטה כ"ש תגלחתו וזה פשוט:<br><b> עוד </b> ראיתי להחכם השלם הנז' שהקשה על דברי התוס' הללו דא"כ מילה בשבת היכי דחיא הא אפשר למיעבד ע"י נכרי למאן דס"ל דמילה בגוי כשרה ואפילו למאי דקי"ל מילה בגוי פסולה הא אפשר לקיים את שניהם ע"י קטן דכשרה לכ"ע כנודע ולומר דמאי דדחי שבת היינו היכא דליכ' קטן היודע למול אבל היכא דאיכא קטן הכי נמי דאינו נימול ע"י גדול לא לישתמיט לשום אחד מהפוסקים לאשמועינן הך גם אין לומר דמילה שאני דנפ"ל מקרא דוביום אפי' בשבת דהותרה מילה אצל שבת ואפי' היכא דאפשר ע"י קטן שפיר דמי דומיא דטומאה דהותרה אצל צבור למ"ד ולא מהדרינן אטהורים דהא ליתא דמסוגיא דפ"ק דיבמות מבואר דמילה דחוייה היא אצל שבת מטעם דאתי עשה ודחי לא תעשה כדקאמר התם אשכחן דאתי עשה ודחי ל"ת ול"ת שיש בו כרת וכ"ת נילף ממילה מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות כו' ואם איתא מאי קאמר דנילף ממילה הא מילה לאו משום דאתי עשה ודחי ל"ת אלא משום דהותרה אצל מילה אלו דבריו ז"ל והנראה אצלי ליישב דמעולם לא הוקשו להו להתוספ' אלא גבי הקפה דס"ל לרב אדא דגדול המקיף את הקטן מותר ואע"ג דבכל התורה כולה קי"ל דהוזהרו גדולים על הקטנים דלא ספינן להו איסורה בידים ואיכא למ"ד דלוקין עליו גבי הקפה סבירא ליה לרב אדא דגזרת הכתוב היא מדשני קרא למכתב לא תקיפו לומר דכל היכא דניקף חייב מקיף נמי חייב וכל היכא דניקף לאו בר חיובא מקיף נמי שרי ומשום הכי ק"ל שפיר דהא אפשר למעבד הקפה ע"י קטן דשרי לגמרי אמנם בשאר איסורין שבתורה דקי"ל דהוזהר' גדולים על הקטנים אין כאן מקום להקשות דאמאי דחי מילה שבת כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י קטן שהרי כי עביד ליה למילה על ידי קטן הא קא עבר אאיסורא דהוזהרו גדולים על הקטנים וכיון דע"כ משום דחזיה דאתי עשה ודחי ל"ת אתיין עלה הואיל ואדחי אדחי ועבדי' ליה ע"י גדול כנ"ל נכון:<br><b> וראיתי </b> להר"ב ח"ה ז"ל שם שהכריח מדברי התוס' הללו שכתבו דכ"ע מודו דאסור ע"י אשה וגוי ויש לדחות דהיכא דאין שם אשה וגוי שדבריהם סותרים אמ"ש בפ' שני נזירים דלרב אדא ב"א אשה המקפת עוברת בלאו אלא ס"ל דלרב אדא אם מותר לגדול להקיף ע"י גוי ה"נ מותר ע"י אשה להקיף ואינ' עוברת בלאו אם הקיפה לגדול וצ"ל לשיטתם דהכא דהא דקאמר התם לר' אדא כל היכא דניקף מחייב מקיף נמי מחייב היינו כשהמקיף ישנו בהקפה כו' א"ד יע"ש ותמהני עליו שהרי בפ"ב דנזירים בד"ה ורב אדא אחר שכתבו דלרב אדא אשה המקפת את הגדול עוברת בלאו כתבו בס"ד כמ"ש בשבועות דלרב אדא ישראל הניקף על ידי גוי עובר בלאו והכריחו הדבר ממצורע שכתבו וז"ל ותדע דאם לא כן מצורע אמאי דחי לאו דהקפה והא אפשר לקיים שניהם שיקיפוהו קטן ואשה ונכרי אלא ש"מ כו' וא"כ ע"כ לומר דאשה שכתבו אשגרת לישן הוא וה"נ י"ל דמ"ש בשבועות אשה לאו דוק' אשגרת לישן הוא. גם מ"ש דס"ל בשבועות דלרב אדא אשה המקפת את הגדול אינה עוברת בלאו לא ידעתי איך הפה יכולה לדבר כן דא"כ היכי קא"ל רב אדא חובה תקברינון לבניה ואמאי לטייה כיון דלרב אדא גופיה ס"ל דאשה אינה עוברת ור"ה נמי הכי ס"ל א"כ שפיר עבד אליבא דכ"ע דמה"ט הוא שהוצרכו לומר בפ' שני נזירים דלרב אדא שאשה המקפת עוברת דהשתא מש"ה לטייה לפום סברתיה דס"ל דאסור וזה פשוט:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ב) </b>
+<b> דברי הרב </b> צריכין תלמוד דתרוצו אינו מעלה ארוכה. לדברי תוס' דממ"נ קשיא לן אי האי דינא דת"כ דיהא התגלחת בכהן לעכובא הוא א"כ קושית הרב מונחת מאי קשיא לרבותינו ז"ל דיקיים התגלחת. ע"י גוי ואשה. ואי סברי רבותינו בעלי תוספות ז"ל דתגלחת גבי כהן רק למצוה בעלמ' ושפיר קשיא להו. (ואף שבזה יש להתעורר כמו שיעדנו למטה גבי מילה). א"כ מאי אהני לן. אף אם אמרינן שאין הניקף מקשינן למקיף ואף אם המקיף לאו בר חיובא. אפ"ה הניקף חייב ולהכי אצטריך קרא שעשה דוחה ל"ת דהיינו לניקף. קשיא לן מדוע אמרה התורה שכהן יתגלח. והא איכ' גבי' הלאו דלא תקיפו ולדידיה ליכ' עשה וע"כ תהא לעכובא. ולדידיה נמי איכא עשה גמורה. ואין לדחות דליתא כיון דהתורה אמרה שנדחה לאו גבי ניקף. א"כ גבי מקיף נמי נדחה דזה ליתא. דגבי ניקף נדחה כיון דאיכא עשה. וראשו אמר רחמנ'. אבל לגבי מקיף מאי עשה איכ' אם לא אמרינן שתהא לעכובא. וע"כ אחת משתיהן. או תהא לעכובא או שצ"ל כמו שמסיק הרב בסוף הדברים על דברי הרמב"ם דגילוח הוא ע"י כהן קטן וא"כ מאי שמסיק הרב אליב' דהר"מ גם על שיטות התו' צריכין למימ' כן וקצת נראין הדברי' בלא"ה דגילוח הוא ע"י כהן קטן. דהא קי"ל דהגילוח בכל הגוף וכמו שפסק הרמב"ם (פי"א מה' טומאת צרעת הלכה א') דאפילו שער בית הערוה צריך תגלחת ואיך שייך לומר דתגלחת ע"י כהן. איך יגלח אשה המדירה בנזיר. ואיך יסתכל במקום התורפה. וגדול עון מנשוא. ומשפטי ה' צדקו יחדיו מיהו י"ל כמו שהדין לענין ראיית נגעים. עיין רמב"ם (פ"ט מהל' טו"צ הל' י"ב) ואף שהתם אמר הרמב"ם (הל' ט') שאפילו כהן קטן ושוטה מטהר ומטמא את הנגעים הא אין סמכינן על ראייתו וצריך ראיית חכם. וצ"ל דמצוה שאני לא להסתכל מכוין ושומר מצוה לא ידע דבר רע ומצלת מן העבירה בעדנא דעסיק בה. אמנם לענין תגלחת ודאי אם אפשר ע"י כהן קטן ודאי אמרינן שיגלח להכהן קטן. וה"נ מגלח כהן קטן. כדי שלא יעבור על לאו דלא תקיפו. ולפ"ז שפיר הוכיחו תוס' דאם המעשה ע"י כהן קטן. אמאי איצטריך למדחי הל"ת. אם מקשינן ניקף למקיף. וע"כ דניקוף בכל גוונ' חייב והא דנקט תוס' גוי לאו דוק' ואשגרי דלישנ' הוא ובלא"ה צריכין לומר כן. דהא גוי לא יכול לבוא לעזרה. ובזה נפל כל דקדוקי הרב מהרש"א ז"ל דלא דייקו תוס' בשבועות ובנזיר ונקטו פעם גוי ופעם אשה ופעם קטן ולא חשו אם נקטו זאת או זאת ואולם לבו מהסס בזה. דבלא"ה דברי תוס' עולים כהוגן. אם נקטינן בידן זאת להקדמה ראשית ולאבן מונח. דאע"ג דהמקיף פטור אפ"ה הניקף חייב תו לא קשיא נמי אמאי לא ירבה באיסורין אף אם הניקף חייב ולא יקיף לו הכהן כי היכא דלא יעבור על לאו דלא תקיפו. דזה לית'. דע"י אשה לא מהני דהא אשה נמי חייבת על הקפת ראש בגדול. כמו שהעיר הרב ח"ה וכמו שכתב הרב המחבר פה. ורק אשגרי' דלישנ' הוא. דנקטו בלשונם אשה וגוי לא יכול לבא לעזרה. וגם אין מצוה נעשית ע"י גוי כי גוי לאו בר מעבד מצוה הוא ואנו אין לנו אלא קטן. ומאי אהני לן בזה הא אף אם אמר הגדול לקטן. בזה ודאי יש שליח לדבר עבירה לא מבעיא לרבינ' (ב"מ י"א ב') דאם אין השליח בר חיובא מחייב המשלח. אפי' אם לדברי רב חסא. היכי דלא בעי עביד. לא מחייב השליח. הא הכא דמי ממש לחצר. דהא צריך תגלחת. והוי ודאי שליח לדבר עבירה ומאי אייתר לן אם קטן מגלחו והוא שלוחו. או גדול בעצמו מגלחו ובאמת יש להעיר נמי קצת לפי דברינו אלה דמתחלה לא קשי' קושית התוס' דאמאי ידחה עשה דתגלחת ללא תעשה דלא תקיפו. יגלחו הקטן. ויהי' הניקוף נמי פטור. מלאו דתגלחת דכיון דאין כאן חיוב על המקיף ומדמקיף לא חייב ניקוף נמי לא חייב ולפי דברינו יש לפקפק בזה דודאי התורה לא אמרה מצוה דתגלחת לקטנים. ולא נתנה התורה לתינוקות של בית רבן וא"כ איך יאמר גדול לקטן גלח את הנזיר. והא יש שליח לדבר עבירה בזה. וא"כ המקיף חייב היינו המשלח וניקוף נמי מחייב. ומאי איית' לן. ואף שיש לדחות ולומר. דהא עכ"פ אין המקיף בעצמו. ואין הסברה נותנת. דזיל בתר טעמ' דמ"ש כיון דאיכ' חדא דמחייב יש כאן הלאו דלא תקיפו. והמשלח והשליח עצם אחד הוא ושלוחו של אדם כמותו. וע"כ צ"ל דתוס' סביר' להו. לרב חסא צריכין דוקא חצר דבע"כ. אבל הכא לא דמי לחצר. דאפ"ה אי בעי לא עביד. וקושית התוס' לרב חסא שם. אמנם עדיין יש לפקפק בזה. מאי הוכיחו תוס' לפ"ז. דע"כ לא מקשינן הניקוף למקיף לרב אדא. ולפי הערותינו יש לדחות דודאי לרב הונא זה לית' כלל ורק לרב אדא. וא"כ מה הוכיחו לרב אדא דיש לומר דר"א כרבינא ס"ל דאם אין השליח בר חיובא חייב המשלח וא"כ אם או' לקטן הקיף לי גדול מחייב שולחו כמ"ש הש"ס (ב"מ י"א ב') וליכא קשיא לא ידחה העשה לל"ת ויקיף קטן. הא הקטן יקיף עפ"י ציוות הגדול ומאי אהני לן הלא הוה כמו שהגדול בעצמו יקיף ורב חסא דסובר אי בעי עביד אי בעי לא עביד. ולפי סברותינו ה"נ שייך הכא אי בעי לא עביד ולא דמי לחצר דבע"כ באמת כר"ה ס"ל ולר"ה בלא"ה לא קשיא דלדידיה לא מקשינן כלל מקיף לניקוף ולא ניקוף למקיף וכל עיקור הפלפול אליבא דר"א סובב הולך ואם כן אף אי קיימא לן כרב חסא כמו שפירש הרא"ש שם בב"מ וכן הר"מ ונמוקי יוסף שפיר לדידן דהא אנן קיימא לן כר"ה ולפ"ז אנו צריכין למימר דתוס' ס"ל כדעת הש"ך (ח"מ סי' קפ"ב סק"א) דליכא מאן דפליג על רב חסא ורבינא גופיה קבלה ואם כן קשיא לרב אדא דהא רב חסא כ"ע סברא. זולתי אם אמרינן כסוף דברי הש"ך שם דאין שליחות לקטן בזה כלל וש"ס אמר רק אמר לאשה אקיף לי קטן. ולא לקטן. בלא"ה דברינו ליתא דלענין שליח לד"ע לא נעשה קטן שלוחו והתגלחת הרי עשה דהא נתגלח. ומה לי אם שלוחו אם לאו. וכל זאת מוכח נמי מדברי הש"ס עצמן. וצריכין אנו לבא לאחת מן הדרכים האלה דזולת זאת קשיא לן על רב הונא. במאי מוקים למתני' דהכא פ"ב דנזירים. וכקושית הרב המחבר ולא יספיק לן תירוץ של שמואל באשה וקטן דמאן מקיף להו לרב הונא דהא גדול המקיף אם הקטן חייב. ולא נחית לן נמי בפרוקא דמקיף להו נמי קטן. דמי אמר לקטן שיקיף. וכי לקטנים שנו רבי. ומנא ידעי וכי דינא גמירי ואם אומר גדול לקטן גלחהו לקטן או לאשה זאת הרי משוה לשליח והא הכא דאין השליח בר חיובא חייב המשלח. וגם הלא צריך למעביד. ול"ש אי בעי' לא עביד. וע"כ אחת משתיהן או דאין הסברא כך אלא דוקא בחצר בעינן. דבע"כ והוי נמי הבא. אי בעי עביד אי בעי לא עביד. או כדעת הש"ך שם שאין שליחות לקטן כלל לענין שליח לד"ע עייש"ה. ובמקום אחר הארכתי בכל דברי הש"ך. ואין כאן מקומו. וע' במ"ל פ"ב מהל' רוצח ודוק. ועיין עוד בהגהותינו לה' מלוה ולוה אי"ה:<br><b> ועדיין </b> לא נתקררה דעתי בזה הענין דלפ"ז קשיא לן לרב הונא דאמר גדול המקיף את הקטן חייב. במאי מוקי המתני' כמו שהקשה הרב המחבר. אי הקטן ואשה הניקפין מאי אהני לן. אכתי מי מקיף להו דהא לדידי גדול המקיף לקטן חייב: ואכתי קשיא איך יעיף מספק ואין לומר עליו דאיירי בקטן שמקיף כמו שמסיק הרב לדעת הר"מ דמאי מהני בזה. דאטו מתני' אמר למילתיה ושנה עם קטנים. ומנא ידע קטן להעשות כן אם לא אמר ליה גדול וקושיא לן הא בהאי מלתא. דל"ש למימר אי בעי עביד. אי בעי לא עביד. וצריך לעבוד משום תגלחת. ואם כן ודאי קושיא לכל הדעות. הא יש שליח לדבר עבירה לא מבעי' לרבינא ב"מ (י"א ב') דהיכא דלא מחייב שולחו חייב המשלח. אפילו לרב אסא נמי קשה ואולם יש להוכיח מזה קצת לדעת הש"ך. ח"מ סימן קפ"ב ס"ק א' ודעמי' שאין שליחות לקטן כלל ולא שייך למימר אין שליחות לד"ע בזה. ומצות תגלחת אפ"ה איכא דהא נתגלח ע"י כהן והתורה אמרה שיתגלח ע"י כהן תו לא:<br><b> ואם </b> לא אמרי' כדעת הש"ך יש למצוא תרופה מקושי' תוס' שבועות [ג' א'] ד"ה ועל הזקן סה"ד דהקשו מדוע אוקי שמואל למתני' באשה וקטן הניקפין לוקי באשה וקטן המקיפין ועיין חידושי הלכות שם דזה ליתא דהכא לא מהני אם הניקפין גדולים כיון דגדול צריך לומר לקטן תקיף אלה וא"כ הוי כאלו גדול מקיף להו ודוק ועיי'. ומאי דבדיק לן הרב המחבר. דלדעת תוס' הקושיא נמי ממילה דאמאי אמר רחמנא יבא עשה דמילה וידחה שבת והרי יכול לעשות ע"י קטן. ואם בנכרי מילה כשירה ע"י גוי ודאי נמי ליתא דהתורה אמרה דעל האב המצוה ולא זולת ואף שאם אין האב יכול למול אחר מל אותו היינו שהוא נמול אבל האב לא עשה המצוה ואף אם גם למצוה שלוחו של אדם כמותו. ורק מצוה בו יותר מבשלוחו. אייתינן נמי לזה. הא אין גוי בר מעבד מצוה הוא דאין שליחות לגוי. וכן אין שליחות לקטן ויש להסיב לזה הענין האי דקצירת עומר דנקצר ביום כשר ואפ"ה דוחה שבת כמו שפי' הרמב"ם [פ"ו מהל' תמידין ומוספין] ועיין בתו' מנחות [פ"ב א'] ד"ה אמאי דחי שבת דכתבו דיש לומר לעשות מצוה מן המובחר ובסברות הרב ז"ל די"ל שבת הותרה היא אצל מילה ואף אם יכולין לעשות ע"י קטן או גוי לא משכונו נפשינו אבתריה דהא הותרה ומאי לי גוי וקטן או ישראל גדול דהא הותר כמו בטומאה ומסולק נמי קושית הרב הש"ך [סי' רס"ב סק"ב] דהקשה אם מל תוך ח' שפיר דמי אמאי ידחה שבת לימול תוך ח' וליתא דהא הותרה מילה אצל שבת. וכן יש לקשור בזה ענין ב' מוהלים שהובא בש"ע. סי' רס"ו סעיף י"ד דאם הותרה שרי כמו עבודה אבל אם דחוי' מה שיש למעט באיסור שפיר דמי ובאמת י"ל נמי דמוכח שבת הותרה דלרבנן [דר"א שבת קל"ב א'] דס"ל מכשירי מילה אינה דוחה שבת אייתר להו ביום השמיני דעיקר הדין דילפינן שמילה דוחה שבת אתי' או מהלכה. או מלימוד אות ודורות שם ועיין היטיב שם. דיש להעיר בזה הסוגיא ולכן נראה דלכך כתבה רחמנא שני למודים להורות דהותרה דאין איסור כלל: וכמה נפקותא מיניה בפרט לדעת הרמב"ם דפ"י [פ"י מהל' מלכים הל' ז'] דבני קטורה אף בזמן הזה חייבין במילה א"כ אם הי' לפנינו אחד מבני קטורה דחייב במילה וכשר למול. דהא המול ימול כתיב מאן דמל ימול והא מל. וגם בכלל בריתי תשמור א"כ לא היה העשה דמילה דוחה שבת והא אפשר למול ע"י גוי מבני קטורה דכשר למול. אף למ"ד שאר גוים פסולין למול. ואולי מזה נפקא לי להר"מ דין זה שלא כדעת הרש"י [סנהדרין נ"ז ב'] ועיין בתשובת מהרי"ט ח"ב ובתשובת ש"א הלכות שבת והבן:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (כד) </b> תיפוק לי' דלא מצי עביד הקפה דקא עבר אלאו דלא תקיפו מספק. תימא לי דהא צריך לטעמא דחולין בעזרה משום נזיר ממורט דקיי"ל דיש לו תקנה רמב"ם פ"ה ה"ח מנזירות:<br><b> (כה) </b> ואולי אצטריכו להך טעמא למ"ד הקפת כל הראש מדרבנן. אינו מובן לכאורה דהא גם בחולין שנשחטו בעזרה איכא למ"ד דס"ל דלאו דאורייתא ומאי שנא דשבקו הקפה ונקטו הבאת קרבנות ונלע"ד דכונת מרן המל"מ היא דלמ"ד הקפת כל הראש דרבנן היא כדמסיק לא גזרו במקום דליכא תקנתא משא"כ לענין הבאת קרבנות שאפי' למ"ד חולין בעזרה לאו דאורייתא מ"מ לא מעייל נפשי' בספיקא דלא מצי מייתי להו מספק משום דלדידהו יש חזקת חולין מש"ה נקטו הבאת קרבנותיו ושבקו הקפה ועי' לקמן בסמוך מה שכתבתי שם על הגליון. מ"מ איני יודע למה ניחא לי' להמל"מ בישוב זה דרש"י ור"ן שבקו טעמא דהקפה אף דקיי"ל דהקפת כל הראש שמה הקפה מדאורייתא (דריב"ח יחיד הוא לגבי אמוראי טובא דס"ל דהיא הקפה דאורייתא) ונקטו טעמא דהבאת קרבנות דקיי"ל באמת דלאו דאורייתא כיון דהלכה כר' אבהו ולמה שבקו איסור תורה ונקטו איסור דרבנן וצ"ע יותר למ"ש הר"ן שם דבדיעבד אית לי' תקנתא בעולה ושלמים דמצי לאתויי בתנאי וטפי הו"ל לפרש משום הקפה דאין לה תקנתא כלל:<br><b> (כו) </b> כיון דחולין שנשחטו בעזרה מדרבנן כל תקוני גברא לא גזור רבנן. למ"ש רש"י בפסחים דהאי לאו דאורייתא היינו דאיהנ"א לאו דאו' אבל איסור אכילה הוי דאוריי' א"כ קושייתו לק"מ משום דרש"י לשיטתי' שפיר קאמר לר"י דלא מעייל נפשי' לספיקא דהא לא מצי לאתויי קרבנותיו לעזרה שהוא דאוריי' לענין אכילה (ואפשר דגם הר"ן סובר כן וגם לר"ן ניחא) והשנית דבל"ז נמי לק"מ לשיטתו זו דהא באמת ס"ל לר"י בת"כ פ' צו דחולין שנשחטו בעזרה אסורים גם בהנאה מדאורייתא וא"כ ע"כ תנאי נינהו אליבא דר"י וא"כ י"ל דרבא דקאמר אליבי' דר"י דעל ספק נזיר לא מצי מייתי קרבן היינו ר"י דת"כ דס"ל דחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא. והשלישית אני אומר למ"ש הש"ך דגם בספק דרבנן היכא דאיתחזק איסורא לא אזלינן לקולא א"כ י"ל דא"א לי' לאתויי קרבן מספק אפי' להסוברים דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא משום דלהבהמה יש חזקת חולין משא"כ לענין הקפה אי נימא דהקפת כל הראש הוי דרבנן דל"ש לומר דיש על הנזיר חזקת איסור הקפה (דכיון שנטמא מספק הרי לא אהני לי' חזקת טהרתו דא"כ לא הי' טמא אפי' מספק) כמו בספק התפלל דאינו חוזר ומתפלל אע"ג שהי' עליו חיוב להתפלל ואיתחזק חיוב זה עליו ולפיכך בספק נטמא מותר להקיף מספק אע"ג דיש בזה איסור דרבנן מ"מ מותר כיון דליכא בזה חזקת איסור משא"כ לענין קרבן, דבהמה זו דאתחזקה לחולין ודאי דא"א להביא אותה לעזרה:<br><b> (כז) </b> דאכתי תקשי לר"ה מה יענה בההיא מתניתין. לא ידעתי מהו דהא באמת כתבו התוס' בשבועות שם דשמואל ע"כ כרב אדא ס"ל מכח ההוכחה זו. ומה שהקשה מה יענה ר"ה בההיא מתניתין אני כבר יישבתי לעצמי דר"ה יוקי מתניתין דגם המקיפים המה אשה או קטן. אלא מדלא קאמר הכי שמואל בהדיא, ומגלח להו אשה או קטן הוכיחו התוס' דשמואל כרב אדא ס"ל: ומה שנראה מדברי הגאון המחבר שהלך בדרך אחר. שגם גלוח דנזיר צריך שיהיה ע"י כהן דוקא. לא ידעתי מנין לו זה. והרי בריש פ' ב' נזירים לאו במצורע איירי: ובפשיטות שהחיוב על הנזיר לגלח בעצמו או ע"י שליחו. דדוקא במצורע בעי כהן. דמשום שטומאתו וטהרתו תלוי בכהן. דדרשינן מתהיה דגם תגלחתו הוא ע"י כהן: ולפ"ז א"צ כלל לומר כמ"ש התוס' הנ"ל. להוכיח דשמואל כרב אדא ס"ל מדלא פירש בהדיא באשה וקטן ומגלח להו אשה או קטן: דכיון שהחיוב על הנזיר עצמו לגלח א"ע. א"כ ממילא באשה וקטן נמי הם עצמם הם המגלחים א"ע. אע"ג דשאר נזיר יכול למיעבד שליח על הגלוח. ואשה אינה יכולה לר"ה. מ"מ זה אין הכרח להש"ס לפרש בהדיא כיון דמסתמא הנזירה עצמה מגלחת א"ע וא"כ בפשיטות ניחא דשמואל כר"ה ס"ל: [ואפשר דאפילו שליח מצי האשה לשויי כיון דהיא מותרת דהא אמרינן שליחו של אדם כמותו. ונהירנא דמו"ח הגאון ז"ל נסתפק בכעין זה ואני מצאתי ג"כ בשו"ת תשובה מאהבה. דמספקא ליה לחתן המחבר הרב הגאון מוהרא"ש. למ"ד דהרשות ביד גואל הדם ושאר כל אדם מחויבים עליו אי מצי גואל הדם לשויי שליח להרוג את הרוצח. כיון דשליחו של אדם כמותו]:<br><b> הן אמת </b> שאני פשטתי הספק מהא דפ"ב דביצה במי שלא הניח עירובי תבשילין. דאחרים נמי אין מבשלים לו ואפילו הוא אינו מבשל לאחרים ואמאי לא מצי זה שהניח ע"ת לאשויי שליח לזה שלא הניח ע"ת שיבשל לו. לפמ"ש הר"ן בשם בה"ג שם דהוי ג"כ מטעם שליחות). אע"כ דלא אמרינן בזה שליחו של אדם כמותו. ועוד הוכחתי מכמה מקומות דלא אמרינן בכעין זה שליחו של אדם כמותו]. אלא דהתוס' הוצרכו לדבריהם חדא משום דלא קאמר שמואל בהדיא ומגלח להו אשה או קטן. ועוד משום דמסוגיא דנדרים דף כ"ט ע"א משמע דאין קטן מגלח א"ע. דאל"כ מאי פריך התם מהקפה הא כיון דהנזיר הוא קטן הרי הוא עצמו מגלח את עצמו ולמה ליה להש"ס לדחוקי דס"ל לריב"ח (דלא כהל') דהקפת כל הראש לא שמה הקפה אע"כ דהקטן אינו מגלח א"ע. וס"ל להתוס' דמסתמא ה"ה אשה נזירה נמי אינה מגלחת א"ע. (ובאמת לא זכיתי להבין אמאי לא. אחרי שכבר הוכחתי דהת"כ לא איירי אלא בתגלחת דמצורע וכנ"ל):
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אבל </b>
+<b> מצות עשה שהיא מזמן לזמן כו' נשים פטורות כו'.</b> הנה הר"ב גופי הלכות כלל שי"ד כתב דמ"ע שהז"ג נשים פטורות ואע"ג דאיכא עונש כרת ולא אמרינן כיון דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין בהא נמי לחייבו והוכח כן מדברי התוס' דקידושין דכ"ט ד"ה אותו שהקשה דל"ל קרא ת"ל דמצות עשה שהז"ג נשים פטורות אע"ג דמילה עשה שיש בו עונש כרת הוא ונראה שכונתו ודאי לומר דנשים פטורות מעונש העשה. אמנם ודאי דעל עונש לאו או כרת מחייבו מטעם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה האמנם נראה ודאי שאין להוכיח מדברי התוס' כן דאע"ג דיש בו לאו או כרת נשים פטורות די"ל דע"כ לא כתבו התוס' אלא גבי מילה דהאב לא מחייב עליו כרת כמ"ש רש"י ז"ל פרק ר"א דמילה גבי כלל אמר ר"ע דף קל"ג ע"א וליכא גבי אב אלא עשה גרידא ומשו' הכי הוא דק"ל דל"ל קרא דאותו ולא ניחא להו לומר דסד"א משום דמילה עשה שיש בו כרת הוא כיון דלגבי האב והאם כי נימא דחייבות אין בהם כרת ובמגילה דף ך' ד"ה דכתיב דחקו לזה וכתבו כיון דגבי מילה עונש כרת הוה אמינא דלחייבו דאע"ג דלגבי דידהו ליכא כרת אלא למל גופיה מ"מ. הא מיהא מ"ע שיש בו כרת הוא והו"א דחמיר טפי קמ"ל אותו דלא מחייבי אמנם היכא דאיכא עונש כרת או לאו בנשים גופייהו ה"ה דנשים חייבות ג"כ על העשה כיון דבהעברת העשה מחייב עליה עונש מחמת הלאו ובזה ניחא נמי מה שהקשה הרב הנז' ז"ל בס' ש"ש ח' בא אההיא דגרסינן פרק הישן דכ"ח האזרח לרבות את הנשים האזרחיות שחייבות בעינוי ופריך עליה יוה"כ מדר"י א"ר לפקא כו' ומשני לא נצרכה אלא לתוספת עינוי יוה"כ כו' דאמאי לא משני דקרא איצטריך עינוי גופיה דסד"א דאע"ג דחייבות בעונש ואזהרה מטעמא דהשוה הכתוב אשה לאיש מ"מ אעשה דועניתם יהיו פטורות משום דהו"ל מ"ע שהזמן גרמא קמ"ל קרא דאף על העשה נמי חייבות יע"ש אכן כפי מ"ש נראה דלק"מ דהתם נמי יוה"כ כיון דהנשים הן בעונש ואזהרה פשיטא ודאי דחייבות אעשה גם כן כיון דבהעברת אעשה אית ביה עונש כרת ולאו כך היה נראה לי פשוט ומההיא דגרסינן בפסחים פרק האשה דף צ"א ע"ב דר"ש דס"ל דבפסח באנשים חובה ובנשים רשות ועושין אותה טפילה לאחרים נפקא ליה מדכתיב בראשון איש איש אין אשה לא וכ"ת א"ה אפילו טפילה נמי לא אהני ליה במכסת נפשות לטפלה כו'. נראה שיש להדיא ראיה למ"ש דהיכא דיש בעשה לאו או כרת הנשים מוזהרות דהתם כיון דע"כ איצטריך למכתב במכסת נפשות לאשמוע' דעושין אותה טפילה לאחרים אי לא כתיב איש למעוטינהו הוה מרבינן מקרא דמכסת חיובו לגמרי וזה פשוט גם מההי' דאמרי' מ"ט דר"י דכתיב במכסת נפשות ואפי' נשים אין להקשות איפכא דל"ל קרא לחיובינהו ת"ל כיון דעשה שיש בו כרת הוא מוזהרין עליו די"ל דאי לא כתיב במכסת נפשות הוה ילפינן מפ"ב דפטור' ממעוטא דחטאו ישא האיש ההוא ופשוט שוב ראיתי שדבר זה במחלוקת הוא שנוי כי הנה מדברי הרב בעל החינוך ז"ל פ' אמור סימן רס"ט ורפ"ו מבואר בהדיא כמ"ש דכל דאית לאו מוזהרות ג"כ על העשה וזהו ממ"ש דנשים חייבות אעשה דשביתת הרגל אע"ג דהוי מ"ע שהז"ג משום דאית ביה נמי לאו:<br><b> האמנם </b> מדברי התוספו' פ"ק דקידושין דל"ד ד"ה מעתה נראה שחולקים ע"ז וס"ל דמ"ע שהז"ג נשים פטורות על העשה אף ע"ג דאית ביה לאו וזה מבואר ממ"ש וז"ל וי"מ דמ"מ איכא נפקותא לאשה לקיים מ"ע כו' אך הקשה הר"י איש ירושלים על פי' זה א"כ גבי אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט משום די"ט עשה ול"ת ושריפת קדשים אינה אלא עשה אשה שאינה חייבת בעשה די"ט דהוי ז"ג וכי תוכל להדליק בשמן שריפה וכ"ת אה"נ אמאי לא אשתמיט שום תנא כו' אלא מאי אית לך למימר דעשה שיש עמו לאו אף דלא אלים ולא דחי ליה עשה כו' יע"ש ולפי דעתם קשה מההיא דיומא דאמאי לא משני דקרא איצטריך לעינוי גופו ולחיובי אעשה דועיניתם ואפשר לומר דמאי דפריך התם יוה"כ קרא ל"ל והא מדר"י כו' לאו מקרא דהאזרח גופיה פריך דאמאי איצטריך דהא פשיטא דאיצטריך לחייובינהו אעשה אלא אתנא דברייתא קא פריך דקתני האזרח לרבות את הנשים שחייבות בענוי דמשמע דעיקר קרא אצטריך לחייבן בענוי דסד"א דפטירי דאם לא כן מאי שחייבות בעינוי דקתני ברייתא והא בלאו קרא נמי חייבות משום עונש ולאו דאית ביה והכי הוה ליה להברייתא לומר האזרח לרבות את הנשים שהן מוזהרות בעשה ואהא משני דאצטריך לתוספות עינוי דהו"א דפטורי לגמרי כנ"ל נכון:<br><b> ודע </b> שלדעת י"מ יש ליישב מה שהקשה התוס' בריש יבמות ד"ו ד"ה וליגמר מהכא שהקשו וז"ל והיכי נגמר מהכא דלא דחי דלמא שאני הכא דהוי עשה ול"ת דהכתיב למען ינוח כו' ועוד הקשו מנ"ל דלא דחי עשה דכיבוד או"א אפילו לאו גרידא והא שבת וטומאה כולהו עשה ול"ת נינהו כו' יע"ש מה שנדחקו בזה. אכן לדעת י"מ הנה נכון דתלמודא פריך שפיר דניגמור מהכא דלא אתי עשה ודחי ל"ת משום דכי כתיב קרא ואת שבתותי תשמורו כלכם חייבים בכבודי אכולהו מזהר רחמנא בין אגברי בין אנשי וכדרשינן פ"ק דקידושין איש אמו כו' אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן ב' ול"נ כיון דאפילו בנשי דליכא עשה דלמען ינוח משום דהו"ל מ"ע שהזמן גרמא קאמר קרא דלא אתי עשה דכבוד ודחי ל"ת דחילול שבת ואהא פריך שפיר ונגמר מהכא דלא דחי ומש"ה ילפינן מינה דלא דחי עשה דכבוד ל"ת גרידא כמובן ודוק. ויש לי לדקדק לדעת הר"י איש ירוש' דס"ל דנשים אינן חייבות בעשה די"ט דאמאי לא דרשינן סמוכים ונימא אמר קרא מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו כל שישנו בל"ת כל מלאכה ישנו בעשה דמקרא קדש. דמקרא קדש עשה הוא כמ"ש הר"ש החינוך סי' הנז' ורבינו בס' המצות יע"ש וכדרשינן פ' א"ע אמר קרא לא תאכל עליו חמץ כו' כל שישנו בבל תאכל ישנו בקום אכול מצה ואיפכא ליכא לאקשויי דנימא כל דישנו בעשה דמקרא קדש ישנו בל"ת כל מלאכה והני נשי הואיל וליתנהו בעשה דמקרא קדש דהוי מצות עשה שהז"ג ליתנהו בל"ת כל מלאכה דלחומרא מקשינן וא"נ משום דאורחיה דקרא דסיפי' מפרש לרישיה כמ"ש התוספ' שם ופ"ג דשבועות דף ך' ד"ה את שישנו וכה"ג ק' אהא דפרכינן בחגיגה אמר מר זכורך להוציא את הנשים טעמא דכתב רחמנא זכורך הא לאו הכי נשים חייבות מ"ע שהז"ג היא כו' ומאי קושיא הא אי לא כתיב זכורך הו"א אמר קרא ג' פעמים יראה כל זכורך ולא יראו פני ריקם כל שישנו בלא יראו פני ריקם ישנו בראיה והני נשי הואיל ואיתנהו בלא יראו כו' דאמר מר השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה איתנהו בעשה דראיה להכי כתיב זכורך ואפכא אין סברא למדרש משום דלחומרא מקשינן ול"נ משום דסיפיה מפרש לריש' והן אמת שראיתי להר"ב החינוך ז"ל פ' ראה סי' ת"ץ שכתב וזאת האזהרה אינה נוהגת בנקבות כמו שאין מצות העשה הבאה ע"ז נוהגת בהן וכ"כ רבינו בס' המצות במל"ת מצוה קנ"ו יע"ש מ"מ היינו לפום קושטא דמלתא דכתיב זכורך וקרא מיעטינהו ממ"ע אמרינן דה"נ פטורות מאזהרת דלא יראו דכל שישנו בראיה ישנו בל"ת אמנם אי לא הוה כתיב קרא זכורך ודאי דהוה מסתבר טפי למדרש איפכא כל שישנו בבל יראו כו' אי משום דלחומרא מקשינן ואי משום דאורחיה דקרא דסיפיה מפרש לרישיה כההיא דפרק א"ע:<br><b> ושוב </b> ראיתי למוהרימ"ט ז"ל בחדושיו שם שהקשה מעין קושיא הלזו לתירוץ ראשון שתי' התוספו' דמשכחת לה עשה בלא לאו במעקה כו' בנמלך כו' הקשה הוא ז"ל דאמאי לא נימא כל שישנו בלא תשים דמים ישנו בעשית מעקה דומיא דמצה ותירץ דדוקא גבי מצה דתרי מילי נינהו דרשינן מדסמכינהו קרא ש"מ דכל אותן שהן מצווין על החמץ מצווה על המצה אבל מעקה ואבידה חד ענינא הוא לא דרשינן מדסמכינהו דלעבור עליהן בלאו ועשה הוא דאתא עכ"ל יע"ש. וכפי דבריו ז"ל יש ליישב נמי קושיא דידן דה"נ גבי י"ט וראיה כולהו נמי עשה ול"ת חד ענינא הוא אלא דאכתי קשה לדעת הר"י איש ירושלים דאמאי לא נימא דהנשים חייבות באזהרה לא יראו פני ריקם ואם באו לעזרה בלא קרבן עוברות בל"ת ואע"פ שהן פטורות ממ"ע דראי' ואינן חייבות להראות בעזרה מ"מ אם רוצים להראות בעזרה מוזהרות שלא להראות ריקם דומיא דשביתת הרגל ממש דאע"ג דליתנהו בעשה הן מוזהרות בל"ת וכל שכן הוא שהרי גבי שביתת הרגל עשה ול"ת חדא מלתא שהוזהרנו שלא לעשות מלאכה בי"ט משא"כ בראיה דעשה הוא שצונו לראות בעזרה והל"ת הוא שאם נבא ליראות בעזרה שלא לבא ריקם אבל אם לא בא לעזרה אינו עובר אלא על העשה וא"כ היל"ל דהנשים אינן מצוות על העשה דראיה אבל הן מוזהרות אם רוצות שלא ליראות ריקם ובשלמא לדעת החינוך ורבינו ניחא דכל דאיכא עשה ול"ת בדבר חדא מילתא היא והילכך גבי שביתת הרגל כיון שהן מוזהרות על הלאו מוזהרות גם כן על העשה וגבי ראיה כיון שהן פטורות מהעשה פטורות ג"כ מהלאו אכן לדעת הר"י איש ירושלים קשה לומר דה"נ לדעת הר"י הן מוזהרות שלא ליראות ריקם הא ודאי דוחק דלא לישתמיט שום תנא לומר כן ויש ליישב בדוחק דזכורך דכתיב ברישא אלא יראה דשלאחריו נמי קאי ונדרש לפניו ולאחריו אלא דא"כ קשה דמאי פריך בפ"ק דחגיגה טעמ' דכתיב רחמנ' זכורך ומאי קושיא אימא דאיצטריך זכורך למעוטינהו מלאו דלא יראה וצ"ע ודוק:<br><b> ודע </b> שכלל זה שכתב רבינו דכל מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות ילפינן לה פ"ק דקידושין מתפילין ופרכינן עלה אדילפינן מתפילין לפיטורא נילף מהקהל לחיובא ומשנינן משום דהוי מצה והקהל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין והדר פרכינן אי הכי תפילין וראיה נמי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ומשנינן צריכי דאי כתיב רחמנא תפילין ולא כתיב ראיה הו"א דיליף ראיה ראיה מהקהל כו' וכתבו תוס' שם וז"ל הו"א דנילף ראיה ראיה מהקהל וא"ת הא אמרינן מצה והקהל ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וי"ל דמג"ש דראיה ראיה הו"א דילפי' ראיה ראיה מהקהל א"ד והנראה מבואר מדבריהם דס"ל דכי אמרינן ב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין היינו דוקא לעלמא אמנם דבר הנלמד בג"ש מאותן שני כתובים ה"נ דמלמדין מהם וראיתי למוהרימ"ט בחידושיו שתמה על דברי התוס' הללו מאותה שאמרו פרק איזהו מקומן דף נ"ז דבכור ומעשר ופסח טעונין מתן דמים כנגד היסוד מג"ש דזריקה זריקה מעולה ופרכינן אי מה להלן שתי מתנות אף כאן שתי מתנות ומשני אביי ל"ל סביב בעולה סביב בחטאת הוי שני כתובים כו' ואין מלמדין ולמ"ד מלמדין הוי אשם ג' כתובים כו' ופרש"י שם דאע"ג דהכא לאו בבנין אב אנו באים ללמוד אשמועינן אביי דב' כתובים אין מלמדין אפילו בג"ש אותו דבר שנכתב בשני יע"ש שהניחו בצ"ע וכ"כ בספר כריתות בלשון לימודים שער א' כלל זה דאפילו בג"ש אמרי' דאין מלמדין והביא ראיה מההיא דפרק איזהו מקומן וליכא למימר דההיא דפרק איזהו שאני דכיון דאיכא לאוקמי הג"ש דזריקה זריקה לענין שטעונה יסוד לא ילפי' בג"ש דין הב' כתובים אבל בהא דקידושין דג"ש דראיה ראיה כיון דליכא לקיומי דגזירה שוה למילתא אחריתי ע"כ ילפינן מג"ש דין הב' כתובים דהא ליתא דג"ש דראיה ראיה איצטריך למעוטי חרש דפטור כדאית' פ"ק דחגיגה ועיין בהרב בעל יבין שמועה כלל קכ"ו שהקש' לסבר' הכריתות מה יענה לההיא דפ' קמא דקידושין ומה שנדחק לתרץ שדבריו הם דחוקים כמו שירא' המעיין ובר מן דין אכתי צריכין אנו למודעי לדעת התוס' דסבירא ליה דבג"ש מלמדין מה יענו לההיא דאיזהו מקומן והנראה אצלי ליישב דע"כ לא כתבו התוס' דבג"א מלמדין מהשני כתובים אלא דוקא גבי ראיה ודכותיה דאיכא למימר דראיה ישנו בנשים מג"ש דהקהל וכי מיעוט רחמנא ממצה והקהל ב' כתובים לאשמועינן דמ"ע שהז"ג נשים פטירות היינו בשאר מצות דעלמא אבל ראיה אע"ג דמ"ע שהז"ג היא נשים חייבות מכח גז"ש ואהני ג"ש ואהני ב' כתובים משא"כ בההיא דאיזהו מקומן דאי אמרינן דבכור ומעשר ופסח טעונין שתי מתנות מכח ג"ש דזריקה זריקה מעולה אם כן מיעוטא דב' כתובים הוי ג' כתובים למאי אתא שהרי כל הקרבנות כלן טעונין ב' מתנות והילכך ע"כ למעוטי בכור ומעשר אתא דלא נילף מג"ש וגזירה שוה דזריקה זריקה אתיא לענין שטעונה יסוד ומעתה אף אנו נאמר דמ"ש הכריתות דאפילו בג"ש אין מלמדין לא כ"כ אלא דוקא דומיא דההיא דזבחים דליכא לאוקמי מיעוטא דב' כתובים למלתא אחריתי אלא למעט אותו דבר הנלמד בג"ש אמנם היכ' דאיכא לאוקומי מיעוטא דשני כתובים למלת' אחריתי הכא נמי דילפינן מגזרה שוה:<br><b> ואולם </b> מדברי התוס' בערכין דט"ו ע"ב ד"ה איבעיא להו נראה דס"ל דאפילו היכא דליכא לאוקומי מיעוטא דב' כתובים למלתא אחריתי ילפינן מהשני כתובים בג"ש וזה ממ"ש שם וז"ל קשה להר' אלחנן אמאי לא נילף מנהון ג"ש נהי דבנין אב לא ילפינן מינייהו מ"מ ג"ש נילף מינייהו ונראה לר"י מדאיצטריך למכתב חומש גבי מקדיש שדה אחוזה וגבי מקדיש ביתו ומצינו למילף חד מחבריה בג"ש ולא ילפינן אלא כתב חומש לכל חד וחד ש"מ שני כתובים כו' ולא ילפינן מינייהו אפילו בג"ש עכ"ל יע"ש הרי דאע"ג דמיעוטא דב' כתובים ליכא לאוקומי למלתא אחריתי אלא למעוטי שדה מקנה מחומש אפילו הכי ק"ל דנילף מג"ש שדה מקנה משדה אחוזה דטעון חומש וכיון שכן ק' טובא דאכתי מה יענו לההיא דאיזהו מקומן ועיין בהרב בעל יבין שמועה כלל קנ"ח שהוקשה לו כן בדברי הרב רבי אלחנן מההיא דאיזהו מקומן ותי' דשאני ההיא דאיזהו מקומן כיון דאיכ' לאוקמי ג"ש דזריקה זריק' למילף יסוד אהני ב' כתובים לגלויי לן דנדרש ג"ש למחצה לענין מתן יסוד ולא לענין ב' מתנות משא"כ ההיא דערכין דלית לאוקמי הג"ש למלתא אחריתי אלו דבריו יעויין שם ולא הבנתי דבריו דאם כן היכי ניחא להו קושית הר' אלחנן ז"ל במ"ש דכיון דמצינו למילף חד מחבריה בג"ש ולא ילפינן כו' מ"ש ב' כתובים לא ילפינן אפילו בג"ש דאיך אפשר לומר דב' כתובים אתא למעוטי שדה מקנה מחומש דא"כ ג"ש מאי אהני לן ואי כונתם לומר דהב' כתובים אהני לן לומר דרבנן לית להו ג"ש אם כן בפשיטות הו"ל לתרץ דע"כ רבנן לית להו ג"ש דאי אית להו מיעוט' דב' כתובים מאי אהני לן שוב מצאתי להתוס' פ' תמיד נשחט דף ס"ד ע"ב ד"ה אתיא זריקה שהוקשה להו דאיזהו מקומן בקושית הר' אלחנן ותי' משם ר"י וז"ל דע"כ אשם וחטאת דכתיב בהו סביב דאמרינן התם דהוי שני כתובים ילפינן בגזרה שוה מעולה או עולה ילפא מינייהו והשתא א"ש הא דמסי' הו"ל ב' כתובים דלמעוטי דלא נילף בג"ש אתו דדומיא דכתב בהו סביב קא ממעט דלית בהו ג"ש כדפי' עכ"ל יע"ש ולפי הנראה אשתמיט מיניה דמהרימ"ט ז"ל דברי התו' הללו ודברי התו' דערכין מתיישבי' בהכי כמובן ודוק:<br><b> ודע </b> שכלל זה שכתבו התוס' משם ר"י דכל היכא דהב' כתובים אתו מג"ש חד מחבריה למעוטי דלא נילף בג"ש אתו דומיא דידהו ק"ל עלה דבזבחים דף כ"ד אמרינן דערל אונן ויושב אינן במיתה אלא באזהרה משום דהוי מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ב"כ הבאים כאחד ואין מלמדין ולמ"ד מלמדין שתויי יין הו"ל שלישי ומבואר שם בדף י"ח ע"א דמחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ושתויי יין אתו בג"ש דחקה חקה והתוספות שם הקשו דבפ' הנשרפין בעי שתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים במיתה מנ"ל וקאמר דבגופייהו כתיב בהו מיתה בהדיא והשתא ל"ל למכתב בהו מיתה בהדיא ת"ל מג"ש דחקה חקה ותירץ דאיצטרך למהוי ב"כ ואין מלמדין יע"ש ובפ' הנשרפין נפ"ל דטמא וטבול יום ששימש במיתה מג"ש דחילול חילול מתרומה והשתא לפי מ"ש התוס' דכל דהב' כתובים אתו בג"ש חד מחבריה למעוטי דלא נילף בג"ש אתו א"כ היכי ילפינן דטמא וטבול יום ששימש במיתה מג"ש כיון דאיכא ג' כתובים מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ושתויי יין והיה אפשר לומר דכי לא ילפינן מג"ש היינו מינייהו ולדידהו דומיא דב' כתובים דהוו ילפי חד מחבריה אמנם מאחריני ה"נ דילפינן בג"ש אלא דאכתי קשה דהתם ילפינן דפרועי ראש במיתה מדאיתקש לשתויי יין ואולי נאמר דהקש עדיף מג"ש לענין ב' כתובים ולולא דבריהם דערכין היינו יכולים לומר דע"כ לא כתב ר"י דכל דאתו ב' כתובים בג"ש ממעטי' מינייהו דלא נילף בג"ש אלא דוקא היכא דאיכא לאוקמי ג"ש אמילתא אחריתי כההיא דאיזהו מקומן אמנם היכא דליכא לאוקמי למלתא כההיא דהנשרפין ה"נ דילפינן בג"ש האמנם מדבריהם דערכין מבואר דס"ל דאפילו היכא דליכא לאוקמי ג"ש למלתא אחריתי ילפינן בג"ש כמבואר ודוק. ודע דמדברי התוס' הללו שכתבנו מבואר דס"ל דלמאן דס"ל שני כתובים הבאים כאחד מלמדין לאו דוקא היכא דיליף חד מחבריה במה מצינו אלא אפילו היכא דאתי חד מחבריה בג"ש אפ"ה אין מלמדין שהרי כתבו דעולה וחטאת אתו בג"ש חד מחבריה ואפ"ה פריך התם דלמ"ד מלמדין וכן בההיא דערכין אע"ג דאתו בג"ש קאמר התם ולמ"ד מלמדין ושלא כדעת הס' כריתות שם שכתב דהיכא דיליף חד מחבריה בג"ש לכ"ע אין מלמדין משום דבדבר הלמד בג"ש לא אמרינן טרח רחמנא וכתב קרא יע"ש ובר מן דין קשה לי טובא לדעתו דמה יענה לההיא דזבחים שהבאתי לעיל דאע"ג דמחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים אתו בג"ש דחקה חקה קאמר בגמרא ולמ"ד מלמדין כו' וצ"ע:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (כח) </b> ולפי דעתם קשה מההיא דיומא כו'. ולחיובי אעשה דועניתם. לכאורה נראה לענ"ד דלק"מ דהא למאי דקיי"ל דמילה אפילו שלא בזמנה פסולה בלילה. אם כן האי אותו עכ"ר אתי למפטר נשים משום דסד"א דחייבות במילת בניהן. ואע"ג דהוי מ"ע שהזמן גרמא אפ"ה חייבות משום כרת דאית במצוה זו. וא"כ הרי ביוה"כ דאית בי' נמי כרת ולית בי' קרא למפטר נשים ממ"ע. הא ממילא נשים חייבות גם בעשה דיוה"כ. (ואדרבה יוה"כ חמיר ממילה דביוה"כ איכא כרת על הנשים עצמן משא"כ במילה. דאפילו אי תימא דנשים חייבות במילת בניהן. מ"מ הא גם באב ליכא כרת. אלא על הבן לכשיגדל. ועוד דבמילה ליכא אלא עשה גרידא. משא"כ ביוה"כ). משום הכי פשיטא ליה להש"ס דנשים חייבות בעשה דיוה"כ כיון דיש בו כרת. ולית כאן מיעוטא למפטרינהו כמו דאיכא במילה. ולהכי קאמר דהאזרח אתי לרביונהו להוסיף יוה"כ. ואין לומר דאכתי אצטריך האזרח לענוי גופי' ולחיובי נשים אעשה. כי היכי דלא נילף ממילה דנשים פטורות. דע"כ ז"א משום דהו"ל מילה ופסח שני כתובים הבאים כאחד. ואין מלמדין. (דהא בפסח כתיב נמי איש איש למפטר נשים. משום דסד"א דחייבות בפסח. אע"ג דהוי מ"ע שהז"ג מ"מ חייבות משום כרת דאית ביה. ולהכי אתא קרא למפטרינהו מפסח כמו במילה. וא"כ הו"ל מילה ופסח שני כתובים הבאים כאחד):<br><b> ואף </b> דבפסח איכא למימר כמ"ש המחבר בדיבור שלפני זה. דלהכי אצטריך האי קרא למעטינהו לנשים מפסח משום דאי לאו הכי הוה מרבינן להו מקרא דמכסת נפשות לחייבן לגמרי וע"ש. ולא מטעם כרת דאית ביה אתא למעטינהו. ולפ"ז שוב לא הוי מילה ופסח שני כתובים הבאים כאחד. מ"מ מי יימר לן דהא דאיצטריך איש איש למעטינהו. הוא כי היכי דלא נרבי נשים לחיובא בפסח מהא דכתיב במכסת נפשות. דלמא משום דפסח הוא עשה שיש בו כרת. והוה אמינא לחייבינהו אע"ג דהוי מ"ע שהז"ג ולכן אצטריך האי קרא למעטינהו. וא"כ שוב הוי מילה ופסח שני כתובים הבאים כאחד:<br><b> ועוד </b> דגם בל"ז א"א למילף ממילה למפטר נשים מעשה דיוה"כ. משום דביוה"כ איכא כרת ולאו ובמילה ליכא לאו וגם כרת ליכא באב ואם. אלא דחומר כרת יש במצוה זו, במה שהבן יתחייב כרת אם לא ימול א"ע כשיגדל וכנ"ל. וא"כ הרי אין כאן קושייתו הנ"ל כלל. משום די"ל דסוגיא דפ' הישן אזלא אליבא דהלכתא. דקיי"ל דאין מלין בלילה אפילו מילה שלא בזמנה. והאי אותו דמיותר אתי למפטר נשים משום חומר כרת שיש במצוה זו וממילא ביוה"כ דאית ביה כרת דליכא קרא למעטינהו. הרי נשים חייבות בעשה. וא"כ הרי שפיר צריך הש"ס לשנויי דאתי האזרח לתוספת יוה"כ: והא דהתוס' בקדושין לא ס"ל לחלק בין כרת לעשה שאין בה כרת. אפשר דאזלי בשיטת הרא"ה. והר"י איש ירושלים בקושייתו. ולא קשה להו האי דפ' הישן. אבל הי"מ ס"ל כמ"ש התוס' במילה וניחא הכל. אלא דקצת צ"ע. מאי שנא בסוכה דאמרינן דאתי האזרח למעוטי נשים. ומאי שנא ביוה"כ דאמרינן דהאזרח אתי לרבויי נשים. וראיתי להראשונים שכתבו בזה דכל חד לפי ענינו משום דביוה"כ א"א לומר דאתא למעוטי. אמנם לדברינו הנ"ל אכתי קשה דאמאי לא נימא ביוה"כ דאתי האזרח למעוטי נשים מעשה כמו דאמרינן במילה דאותו ממעט נשים. וגם להמחבר קשה כן לשיטת הרא"ה והר"י איש ירושלים הנ"ל וצ"ע:<br><b> ועל </b> ישוב המחבר בזה. דלאו אקרא קא פריך הש"ס אלא אתנא דברייתא אני תמה. דא"כ מאי משני דקרא אתא לתוס' יוה"כ. וא"כ להי"מ כיון דליכא רבויא מיותר. ממילא נשים אינן מוזהרות בעשה דיוה"כ. דהאזרח אתא למחייבינהו בתוס' דיוה"כ וזה תמוה. כלפי לייא. איך אפשר לומר כן. דביוה"כ עצמו דאית בי' לאו וכרת. והרי ראוי שיתחייבו בעשה בלא שום רבוי כלל. אמרת דלהי"מ פטורות מעשה. ולא מתוקמא רבוי דהאזרח לחייב נשים בעשה זו. ובתוס' יוה"כ דלית ביה לאו וכרת דבכה"ג גם להר"י ליכא חיוב על הנשים כלל. אמרת דהאזרח אתא לאתויי נשים לתוס' יוה"כ. הרי יותר הי' נכון לומר להי"מ דהאזרח אתא לחייב נשים בהעשה דיוה"כ עצמו דאית ביה עכ"פ ל"ת וכרת. מלומר דבא לאתויינהו לנשים לענין תוס' יוה"כ ודו"ק:<br><b> (כט) </b> והני נשי הואיל ואיתנהו בולא יראו פני ריקם כו'. איתנהו נמי בעשה דראיה. זה תמוה. דהא איכא קולא לענין קרבן דפטורה להביא אי דרשינן איפכא ואסורה להביאו משום סמיכה. למאי דקיי"ל דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט והרי א"א להביאו ביו"ט. וזה פשוט דלא שייך כלל לומר דדרשינן לחומרא לחייבה בקרבן. ולא תיתי לי' אלא לאחר יו"ט בשבעה דתשלומין. ולהביאו בתורת נדבה על הספק. ובאמת גם מ"ש התוס' כעין זה בשבועות דף כ' לענין חמץ ג"כ צריך ביאור. דהא האי חומרא קולא היא לענין קרבן דמייתי חולין בעזרה. אי אכיל חמץ בשוגג. אמנם י"ל דשאני התם. דמה דאסור לאכול חמץ הוא חומרא בהחלט וא"א להקיש הל"ת לעשה דמצה להתירו באכילת חמץ נגד הכלל שבידינו דלחומרא מקשינן. ואין אנו משגיחים במה דאיכא בפרט אחד נמי קולא לענין אכילת שוגג ע"י ההיקש שאנו מקשינן העשה ללאו. משא"כ הכא לענין היקש העשה דראיית פנים לל"ת דולא יראו פני ריקם. פשיטא דכך יש לאקושי איפכא הל"ת לעשה. כי היכי דלא להביא חולין בעזרה. וביו"ט דאין נדרים ונדבות קרבין בו וכנ"ל. כיון דהבאת קרבן הוא קולא מיד ולא ע"י נ"מ בפרט אחד כמו בחמץ דהתם בחמץ שייך שפיר לומר לחומרא מקשינן לאסרו מיד באכילת חמץ. משא"כ הכא בהבאת קרבן. ודומה לזה תמצא לענין מה דקיי"ל דאין עונשין מן הדין ואפ"ה ילפינן בקדושין מן הדין דאשה מתקדשת בכסף. ועונשין את הבא עלי' אח"כ. אע"כ כיון דאין אנו דנין עתה על העונש אלא על קיום הקדושין. דתיהוי ארוסתו לשאר מילי אין אנו משגיחין תו במה דעל ידי חלות הקדושין אנו עונשין הבא עליה. וזה אשר השבתי להרב ר' פישל הורוויץ. ובתשובתי שם הארכתי בזה:<br><b> (ל) </b> אכן לדעת הר"י איש ירושלים קשה. לק"מ. כיון דיש איסור בהבאת קרבן. לא דמי כלל לל"ת דיו"ט: דרחמנא לא התירה הבאת קרבן ביו"ט אלא למי שמחויב בראיית פנים. וזה לא שייך בל"ת דיו"ט ופשוט:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ומותר </b>
+<b> ללקט הפאות במספרים לא נאסר אלא השחתה בתער.</b> הנה ממ"ש לא נאסר אלא השחתה בתער מבואר דס"ל דהשחתה שלא בתער דהיינו מלקט ורהיטני נמי מותר וכן מבואר ג"כ מדברי הסמ"ג דבהקפת הראש אינו חייב אלא גילוח שיש בו השחתה דומיא דהשחתת זקן האמנם התוס' ז"ל בריש שבועות ד"ה חייב כתבו דאע"ג דעל הזקן אינו חייב אלא בתער בהקפת הראש חייב אפילו במספרים והכריחו הדבר מדאמרינן פ' ג' מינין אי כתיב ראשו ולא זקנו הו"א תרתי משמע דאתי עשה ודחי ל"ת ומשמע דהקפת כל הראש שמיה הקפה ואכתי בתער מנ"ל כו' ואי לא מחייב בהקפת הראש אלא בתער א"כ שפיר שמעינן מראשו דגילוח מצורע בתער כו' וכתבו עוד וליכא למימר דהקפת הראש שרי במספרים כו' ומ"מ מראשו לא שמעינן דגילוח מצורע בתער כיון דהקפת הראש אסור נמי במלקט ורהיטני דהא ודאי דבמלקט ורהיטני לא אפשר במצורע דגילוח כתיב ביה וא"כ מראשו ידעינן תער כו' יע"ש. אשר מבואר מדבריהם דבמלקט ורהיטני פשיטא להו מלתא טובא דבהקפת הראש עובר ולא מספקא להו אלא במספרים דוקא ונראה דטעמייהו דלא מהני היקשא דכל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה אלא דוקא למאי דכתיב קרא בהדיא דהיינו השחתה דממעטי' מיני' מספרים אבל מלקט ורהיטני דלא כתיב מיעוטא בהדיא אלא מכח ג"ש דפאה פאה לא מהני היקשא וכ"כ מוהר"י ז"ל בס' נחלה ליהושע וכתב עוד שהוכרחו לומר כן מכח תוספתא דמדות דקתני יש תולש ב' שערות וחייב משום נזיר ומשום מקיף ויש לתמוה על הסמ"ג ז"ל שאחר שהביא תוס' הלזו איך החליט הדבר לומר דאפילו במלקט ורהיטני מותר וצ"ע. עוד ראיתי להרב הנזכר ז"ל שהקשה על מ"ש התוס' דהא ודאי מלקט ורהיטני ליכא במצורע דגילוח כתיב ביה דכד מעיינת בסוגיא דהתם נראה שאין זה הכרח דהתם פריך דלמא לעולם אפילו לקטו במלקט ורהיטני נמי מצוה קא עביד הא קא אתי לאשמועינן דאפילו בתער לא מחייב כלום וקרא לא אתא לחיובי בתער דוקא אלא למשרי אפי' תער ודחי אס"ד כי עביד במלקט ורהיטני מצוה קא עביד מדלא כתיב תער כדר"ל דאמר כל מקום שאתה יכול לקיים שתיהן כו' משמע לפי זה דאע"ג דכתיב וגלח וכתיב זקנו אי לאו הא דר"ל לא ידעינן חיוב דתער במצורע דהו"א למשרי תער הוא דאתא וכיון שכן נהי דכתיב וגלח מ"מ מראשו לא הוה ידעינן חיוב תער דלעולם אפילו במלקט ורהיטני וראשו איצטרך לאשמועינן דמצורע אינו רשאי לגלח במספרים ואשמועינן דאי בעי עביד בתער ואי בעי עביד במלקט ורהיטני וחיוב תער לית לן למילף אלא מזקנו והכא ליכא לדחויי מההיא דר"ל כיון דא"א לקיים המצוה אלא בדחיית הלאו דהיינו תער או מלקט ורהיטני זהו תורף קושייתו יע"ש מה שנדחק בזה. ולע"ד נראה דלא קשיא מידי ולא דמי כלל דבשלמא התם גבי זקנו לפום מאי דהוי בעי למימר דמלקט ורהיטני נמי דלא קא עבר משום הלאו דהשחתה מצוה קא עביד איכא למימר שפיר דוגלח למשרי תער הוא דאתא ולא לחיובא דסד"א כיון דאפשר לקיים גילוח מצורע במלקט ורהיטני ושלא יעבור הלאו דהקפה יהא אסור בתער קמ"ל דשרי אמנם למאי דבעינן למימר השתא דראשו אתי לאשמועינן דגילוח מצורע לא מהני במספרים אלא במלקט ורהיטני דקעבר אלאו דהקפה ליכא למימר דקרא למשרי תער הוא דאתא דהא פשיטא דבתער נמי שפיר דמי כיון דכי מגלח במלקט ורהיטני נמי קעבר אלאו דהקפה אלא מוכרח הדבר דתער לחיובא הוא דאתא וזה פשוט. ואולם תמה אני לדעת רבינו והסמ"ג ז"ל מה יענו לההיא דנזיר והנראה אצלי דכיון דטעמייהו משום דאיתקש הקפה להשחתה ודרשינן מינה כל שישנו בהשחתת זקן דהיינו תער ישנו בהקפה וכל שאינו בהשחתת זקן דהיינו במספרים ומלקט ורהיטני אינו בהקפה איכא למימר דהיינו לפום קושטא דמלתא דכתיב זקנו גבי מצורע דמינה שמעינן דגלוח דכתיב במצורע היינו גילוח שיש בו השחתה דהיינו תער אמנם אי לא הוה כתיב אלא ראשו אז ודאי הוה מסתבר לן לומר דבמצורע מספרים כעין תער מצוה קעביד כיון דכתיב סתם וגלח את כל שערו וגילוח סתם מקרי מספרים כעין תער וכדתניא בברייתא ופאת זקנם לא יגלחו שומע אני אפילו מספרים כעין תער ת"ל לא תשחית וכיון שכן עכ"ל דבהקפה מחייב אפילו מספרים מדכתיב ראשו והיקשא דכל שישנו לא אתא אלא למעוטי נשים והיינו דקאמר תלמודא אי כתיב ראשו כו' ואכתי תער מנ"ל כלומר דאז עכ"ל דבהקפה אפילו במספרים חייב והיקשא לא אתא אלא למעוטי נשים כיון דסתם גלוח היינו מספרים אמנם לפי האמת דכתיב זקנו דגלי לן קרא דגלוח מצורע היינו בתער איכא למימר שפיר דהקישא דכל שישנו לגמרי מדריש דאין היקש למחצה כנ"ל נכון ומכלל האמור הנך נראה שמ"ש מרן הכ"מ ומותר ללקט כו' פלוגתא דר"א ורבנן ופסק כרבנן הם דברים תמוהים דפלוגתייהו דר"א ורבנן אינו אלא בהשחתה לא בהקפה ואיך כתב דפסק כרבנן מאחר שהתוס' והרע"ב חלוקים בזה וצ"ע:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (לא) </b> וכן מבואר ג"כ מדברי הסמ"ג. דבהקפת הראש אינו חייב אלא על גלוח שיש בו השחתה. דומיא דהשחתת זקן: תמוה לי. איך אפשר לומר דשלא בתער מותר להקיף. דא"כ מאי קאמר לי' רב אדא בר אהבה לרב הונא (נזיר דף כ"ט). לדידך מאן מגלח להון ע"כ. ולפ"ז כיון דלא ראה דמגלחו להו בתער. דלמא במספרים כעין תער היו מגלחין להו. (ומכ"ש למ"ש רש"י שם. כדאורחייהו דאינשי דמגלחי להו כדי להברותן אחר החולי. א"כ פשיטא דמשום הכבדת שער סגי בגלוח במספרים כעין תער). ומדקאמר לא נאסר אלא השחתה בתער. משמע דס"ל להרמב"ם וסמ"ג אפילו איסור דרבנן ליכא בזה. (ועיין מ"ש רבינו המחבר לעיל פ' י"ב מהלכות עכו"ם הלכה א'):
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Madda/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Madda/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..85bf74bb7ad9478500f52fb8be2a72455c692ccd
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Madda/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,92 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah
+שער המלך על משנה תורה, הלכות יסודי התורה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות יסודי התורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>במד"א </b>
+<b> כו' אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ כו'.</b> כ"ש דף כ"ד א"ר אבהו אר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן כו' א"ד א"ר אבהו אר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן למעוטי מאי א"ר שימי בר אשי למעוטי אם הניח חלב של שור הנסקל כו' יע"ש ומטעם זה כתב רבינו פ"ח מה' מאכלות אסורות הל' י"ו וז"ל כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לכותיים אינו לוקה וכתב ה"ה בפרק כל שעה כו' ואפילו סיכה שהיא קרובה לשתייה אמרו בגמ' גבי רבינא שהי' סך בפרי של ערלה כו' משום דלאו דרך הנאתו היא כו' הנה דברי ה"ה סתומים דמאי מייתי מההיא דרבינא דהתם נהנה שלא כדרך הנאתו לפי שהיא בוסר וכמ"ש רש"י ז"ל אבל בנהנה בכדרך הנאתו מנ"ל ועיין בהרב ל"מ ז"ל שדבריו דחוקים האמנם ראיתי להר"ב משנה למלך ה' יסודי התורה ד"ג ע"ב שכתב דדעת ה"ה דלרבינו אין באיסורין כי אם ב' חלוקות האחת היא האוכל דרך אכילה שהוא מה שהוזהרנו עליו בלאו וכרת והב' הוא הנהנה ולא אכל דאין בו לאו אך אסור דבר תורה ואין חילוק בנהנה בין הוא כדרך הנאתו או לא אלא כל ההנאות שוות דאין בהם לאו אך איסורו דבר תורה ובזה אתו דברי ה"ה כהוגן ע"כ ת"ד:<br><b> ולע"ד </b> הא ליתא מהא דגרסי' בפסחים דכ"ו אמר אביי מנא אמינא לה דתניא אמרו עליו על ריב"ז שהיה יושב ודורש כל היום כולו והא הכא דלא אפשר וקמכוין ושרי ורבא אמר לך שאני היכל דלתוכו עשוי פירש"י ז"ל ואין הנאת צלו נאסרת דאין זה דרך הנאתו והשתא אם איתא דשלא כדרך הנאתו איסורא דאורייתא איכא היכי הוה עביד הכי ריב"ז דבשלמא אי איסורו מדרבנן איכא למימר דס"ל לרבא דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן היכא דלא אפשר כגון הכא שהיה צריך לדרוש לרבים לא אטרחינהו וכדאמרינן התם בסמוך ותסברא כו' וכמ"ש הרב ז"ל בסמוך ד"ד ע"ב אלא ודאי מהך סוגיא מוכח בהדיא דבשלא כדרך הנאתו אין איסורו אלא מדרבנן לכן היותר נ"ל כדברי ה"ה דס"ל דהתם נמי אף שהיה בוסר חשיב נהנה כדרך הנאתו כיון שיוצא מהן שמן וכמ"ש הרב ז"ל שם ע"ד דללישנא קמא ס"ל דהני גוהרקי הוי נהנה כדרך הנאתו כיון דיוצא מהן שמן אף אנו נאמר כן לדעת ה"ה דס"ל לכולהו לישני דהני גוהרקי הוי כדרך הנאתו דדוחק לומר דבהא פליגי ומאי דקאמר מידי דרך הנאתן קעבידנא הכונה לומר דכיון דהוי דבר הראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה וכמ"ש ה"ה ומאי דפליגי הני לישנא הוא דללישנא קמא כיון דאין איסור תורה לא התירו בחולה שאין בו סכנה וללישנא בתרא כיון שאין בו לאו התירו וכמו שצדד הרב ז"ל בסמוך אבל בנהנה שלא כדרך הנאתו מודה ה"ה דאינו אסור אלא מדרבנן זה נ"ל ליישב בדוחק:<br><b> ודע </b> דאהא דאמרינן התם בגמ' שאני היכל דלתוכו עשוי וכתבו התוס' וז"ל ואם תאמר והא לא כתיב אכילה ואפילו שלא כדרך הנאתו יהא אסור וי"ל דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ראיתי להרב ח"ה שהק' בדבריהם אלו וז"ל לפי דבריהם דרבא ס"ל כאביי היכא דלא כתיב אכילה דאסור שלא כדרך הנאתו וכמ"ש אביי לעיל ה"מ בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתו ומ"מ במעילה דילפינן חטא חטא מתרומה הו"ל כאלו כתיב אכילה בגופיה ומינה בבשר וחלב דילפי' קדש קדש ג"ש מטריפה הו"ל כאלו כתיב אכילה בגופיה להתיר שלא כדרך הנאתו וק' דתקשי ליה כדפרכינן לעיל דנפרוך מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהן שלא כדרך הנאתו ותי' וי"ל דלא פריך הכי אלא לאביי דס"ל דבכלאי הכרם לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן אבל לרבא דהכא איכא למימר דבכלאי הכרם נמי אין לוקין דאפשר דאית ביה שום ג"ש כאלו כתיב ביה אכילה עכ"ד ולענ"ד אכתי תירוץ זה אינו מעלה ארוכה לדעת רבינו ז"ל שפסק בפי"ד ממ"א הלכה י' כאביי דבכלאי הכרם ובשר בחלב לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן ואלו שם בהלכה י"ב פסק כרבא דלא אפשר וקא מכוין אסור והשתא כיון שפסק כרבא ע"כ כי היכי דלא תקשי ליה מההיא דריב"ז צ"ל דשאני היכל דלתוכו עשוי ושלא כדרך הנאתו במעילה מותר משום דיליף חטא חטא מתרומה וכיון שכן ק' דא"כ תקשי ליה ברייתא דניפרוך מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהן שלא כדרך הנאתו לפי דעת רבינו דבכלאי הכרם לוקין על שלא כדרך הנאתו האמנם נראה דהא ודאי ל"ק שהרי דעת רבינו בפ"א מה' מעילה הל' ג' דאזהרה של מעילה נפ"ל מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך כו' וא"כ פשיטא ודאי דשלא כדרך הנאתו במעילה מותר ולאו משום דיליף חטא חטא כמ"ש התוס' אלא משום דכתיב אכילה בגופיה והתוס' ז"ל נראה דס"ל דאזהרה דמעילה הוא מג"ש דחטא חטא וכדעת רש"י שכתב מרן הכ"מ שם ומ"מ הנך רואה שדברי הר"ב ח"ה הם דברי נביאות ולכן נראה דלרבא ל"ק ליה ברייתא דניפרך מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן דאיכא למימר דאיסי בן יאודה ס"ל כר"ש דאמר כ"ש למכות וכי היכי דלקי בכל האיסורים אכ"ש ה"נ אשלא כדרך הנאתו דשניהם שוים הן בהדרגה אחת וכמו שנראה מדברי התוס' דפ' ג' דשבועות ד"ה דמוקי וכמ"ש מוהריב"ל ורש"ל ז"ל שם כמ"ש לקמן ואביי אה"נ דהוה מצי לשנויי הכי אלא משום דס"ל דבשר בחלב לקי נמי אשלא כדרך הנאתו משום דלא כתיב אכילה בגופיה ניחא ליה לאוקמי הך דאיסי בן יאודה ככ"ע אלא דאכתי קשה דא"כ נמצא דלאביי דאית ליה בב"ח דלוקין עליהן שלא כדרך הנאתו משום דלא כתיב אכילה בגופיה אע"ג דגמר ג"ש אית ליה נמי במעילה דלוקין עליהן שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב אכילה בגופיה אע"ג דגמר מתרומה וא"כ ק' דאמאי לא קאמר אביי ה"מ במעילה שלוקין עליהן שלא כדה"נ והתוס' שם בד"ה ה"מ הק' דאמאי לא קאמר ה"מ בבו"ח ותירוצם דהתם לא שייכא במעילה אשר עכצ"ל דרבא ודאי לא פליג אאביי וע"כ לא קאמר אביי דכיון דלא כתיב אכילה בגופיה לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן אלא דוקא בב"וח דהו"מ למכתב קרא לא תאכל בהדיא מדלא כתיב ש"מ דלוקין עליהן שלא כדרך הנאתן ומש"ה לא כתבי' קרא בהדיא וכדמשמע מלישנא דתלמודא דקאמר להכי לא כתיב אכילה לומר שלוקין כו' ואע"ג דבפ' כל הבשר דק"ח אמרינן דלהכי אפקיה רחמנא לאכילה בלשון בישול לומר דדרך בישול אסרה תורה וא"כ היכי קאמר אביי להכי לא כתיב כו' כבר כתב הר"ב כנה"ג חי"ד סי' צ"ד בהג' הטור אות ה' דמתרי לא תבשל דכתיבי בלשון בישול קדייק י"ש אמנם גבי מעילה דמאי דלא כתבי' בגופי' איכא למימר דהטעם משום דאי כתיב אכילה הו"א אכילה בכזית ואי אית ביה כזית מחייב ואי לא לא מש"ה לא כתביה וכה"ג אמרינן ביומא פ' י"ה דאמאי לא כתיב ביום הכפורים אזהרה ואמרינן היכי ליכתוב ליכתוב לא יאכל אכילה בכזית וא"כ ליכא למימר דמדלא כתביה בגופיה ש"מ שלוקין שלא כדה"נ ומש"ה כיון דילפי' מתרומה אמרינן אין ג"ש למחצה ושלא כדה"נ מותר ומאי דלא כתיב אכילה בגופיה ה"ט כדכתיבנא ודו"ק. ועוד יש מתרצים דדוקא גבי בב"ח דעיקר ג"ש דקודש קודש לא אתא אלא לאוסרו באכילה מש"ה ס"ל לאביי דמדלא כתיב אכילה בגופיה בהדיא ולא הוה אצטרך ג"ש ע"כ שמעי' דלאסור שלא כדרך הנאתו הוא דאתא דאל"כ לכתוב בהדיא כשאר איסור אכילה משא"כ במעילה דג"ש דחטא חטא אצטריך למילף מיניה דבמעילה יש שליח לדבר עבירה כדאיתא בפ' האיש מקדש וא"נ לשאר דברים כדאי' בדוכתי טובא א"כ איכא למימר דמאי דלא כתיב אכילה בגופי' אינו משום דאתא לאסור שלא כדרך הנאתו אלא משום דכיון דע"כ איצטרך ג"ש מינה נמי נפ"ל איסור אכילה משום דאין ג"ש למחצה ודוק ואיך שיהיה מסוגיא זו מבואר דבנהנה מן ההקדש ש"כ הנאתו אין בו איסור תו' דומיא דשאר איסורין ומבואר מדברי רש"י והתו' ז"ל:<br><b> ומעתה </b> תמיה אני על התו' בפ' הנשרפין ד"פ ע"א ד"ה בשור שכתבו בתוך דבריהם וז"ל אבל במתני' דזבחים חיישינן לתקלה טפי דאי' כמה ספק איסור לפי שהן מוקדשין כגון רכב ע"ג השור כו' וחלב מוקדשין ע"ג מכתו דשרי בשור הנסקל לפי שאינו דרך הנאתו כו' יע"ש אשר מבואר מדבריהם דס"ל דבמוקדשין שלא כדה"נ נמי אסור ועיין בהרב ח"ה שם והוא תימא שהרי מסוגיא זו מבואר דשלכדה"נ בהקדש מותר וליכא למימר דס"ל דבשאר אסורין שלא כדרך הנאתו מותר אפילו מדרבנן וכשיטתם דפרק האיש מקדש ובהקדש מדרבנן מיהא אסור משום חומרא דהקדש ולעולם דמן התורה שרי דהא מנ"ל לחלק בהכי ותו דלפי שיטתם ז"ל דרוכב ע"ג השור חשיב שלא כדרך הנאתו משמע ודאי דיש בו מעילה מן התורה דמתניתן במעילה היא בהדיא רכב ע"ג בהמה ובא חבירו ורכב כלן מעלו ואולי שהתוס' ז"ל מפרשים מ"ש בגמ' שאני היכל דלתוכו עשוי דלא כפירש"י דפי' דמשום דהוי שלכד"הנ אלא ה"פ שאני היכל דלתוכו עשוי והילכך כי אקדשינהו מעיקרא אדעתא שלא יחול קדושתו אלא על מה שבתוכו לא על הנאה דצל שבחוצה לו דלב ב"ד מתנה עליהן כדי שלא יכשלו בו רבים אבל שלא כדרך הנאתו במעילה אסור משום דלא כתיב אכילה בגופי' ואע"ג דיליף חטא חטא דומיא דבשר בחלב לאביי ודוק:<br><b> עוד </b> כתבו התוס' וז"ל והא דאסר בפ' כל הצלמים לישב תחת אשירה משום דאשירה לצל עשויה והיא דרך הנאה ועוד דגבי ע"ז לא כתיב אכילה ע"כ וכתב הר"ב משנה למלך ז"ל דלפי הנראה דהתוס' ס"ל דכל שלא כדרך הנאה שרי לגמרי וכמו שנראה מדבריהם בפ"ב דקידושין דף נ"ו עלה ההיא דאמרינן המקדש בערלה אינה מקודשת דהק' אמאי אינה מקודשת הא שרי ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתו כדאמרינן בפ' כ"ש ותי' יע"ש ותמה עליו הרב הנז' וז"ל דפ' כל שעה לא אמרינן אלא דליכא מלקות אבל איסורא איכא וכן יש להוכיח מההיא דמר בר רב אשי שכתב לעיל יע"ש ואי מהא לע"ד לא אירייא דאיכא למימר דהתוס' ס"ל דמאי דקאמר בגמ' התם מידי דרך הנאה קא עבידנא היינו משום דשלא כדרך הנאתו מותר לגמרי ולא משום שהיה חולה אלא דמעשה שהיה כך היה וס"ל דאי שלא כדרך הנאה אסור מדרבנן לא הוה שרי בחולה שאין בו סכנה דלא התירו אלא שבות דאמירה לגוי וכ"כ הרשב"א ז"ל הביאו הרדב"ז ח"א סי' ב' יע"ש וכן מוכח לישנא דרבינא דקאמר מידי דרך הנאה קא עבידנא ואם איתא דשלא כדרך הנאתו אסור מדרבנן אלא דבחולה התירו מאי האי דקא מתמה רבינא מידי כו' כאלו הוא דבר פשוט הלא היא גופה צריכה רבה אמנם אי שלכדה"נ שרי לגמרי א"ש לישנא דמידי דרך הנאה קא עבידנא כלומר דכ"ש בחולה דמותר ולישנא קמא דהוצרך לטעמא דהאי אישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא היינו משום דס"ל דהני גוהרקי הוי כדרך הנאתן וכמו שצדד הרב שם ונמצא א"כ דמ"ש התוס' דשלכדה"נ מותר כדאמרינן בפרק כ"ש היינו מהך סוגיא דקאמר מידי כו' אבל מסוגיא דלעיל דקאמר למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל שהוא פטור ליכא ראיה כלל דהתם לענין מלקות אתמר וכן ראיתי בשיטת הרשב"א שם דמייתי מסוגיא דמידי כו' יע"ש עוד כתב הרב הנז' שכן יש ללמד ממ"ש התוס' פסחים דף כ"ח ד"ה ותנן וז"ל א"נ מתני' דהכא א"ש כרבנן דהתם דאמרו לו אף הוא נעשה זבל ומגדל צמחים והא הכא היינו משום דבחמץ כתיב לא יאכל ואינו אסור אלא כדרך הנאה וכה"ג לאו דרך הנאה אבל בע"ז לא כתיב אכילה ואסורה אפי' שלא כדרך הנאה ואף שיש לדחוק דהכונה שאינו אסור דבר תורה מ"מ פשט דברי התוס' שכתבו ואינו אסור אלא כדרך הנאה מורה באצבע דס"ל דליכא איסור כלל עכת"ד:<br><b> ולע"ד </b> ק"ל טובא והיא נעלמה לפי שיטתם ממתני' דר"פכל שעה דקתני התם עבר זמנו אסור בהנאתו ולא יסיק בו תנור וכירים הרי בהדיא דשלא כדרך הנאתו אסור לפחות מדרבנן דהא פשיטא דחמץ אין דרך הנאתו להסיק בו תנור וכירים ואין להכחיש המוחש והשתא אם איתא לדעת הרב מש"ל דס"ל לתוס' דשלא כדרך הנאתו מותר כפשט דבריהם מה יענו לההיא מתני' דפ' כ"ש לכן נראה כאותו צד שכתב הרב ז"ל דמ"ש ואינו אסור כונתם לומר דאינו אסור דבר תורה אבל מדרבנן מודו דאסור ומתני' דלא יסיק מדרבנן קאמר ועיין בריש מס' פסחים ד"ה ואומר שנראה מדבריהם לפי תי' השני דשלא כדה"נ אסור מן התורה למעיין שם ואפי' למ"ש התוס' בפ' האיש מקדש דשלא כדרך הנאתו מותר לגמרי נ"ל דלא כתבו כן אלא בשאר איסורין דוקא אבל בחמץ משום חומרא דחמץ החמירו כדמוכח ממתני' דלא יסיק וכדכתיבנא אך אכתי קשה מהא דפרכינן התם ולא יסיק כו' פשיטא לא צריכא אלא לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה מ"ד כו' והשתא מאי פריך הא טובא אשמועינן מתני' דשלא כדרך הנאתו אסור בחמץ אע"ג דבשאר איסורין שרי סוף דבר שדבריהם צריכים לי תלמוד גם מה שנראה מדברי התוס' פסחים ד"ה שאני היכל דשלא כדרך הנאתו שרי בע"ז לחד תירוצא שכתבו דההיא דלא ישב בצלה היינו טעמא משום דאשירה לצל עשויה וכמ"ש הרב מש"ל יש לתמוה דכפי שיטתם תקשי להו מתני' דפרק כל הצלמים דמ"ג דקתני ר"י אומר שוחק וזורה לרוח אמרו לו אף היא נעשה זבל ומגדל צמחים ונאמר לא ידבק בידך מאומה והשתא אם איתא דשלכדה"נ שרי בע"ז אמאי אסרו רבנן נהי דס"ל דזה וזה גורם אסור אבל הכא ליכא גורם דאיסור כלל דהוי שלכדה"נ וכמ"ש התוס' שם ד"ה אמרו ובפסחים ד"ה ותנן גם בדברי התוס' דפ' כל הצלמים דמ"ח ד"ה לא שכתבו בתי' הב' וז"ל א"נ חומרא דע"ז שאני ונראה מדבריהם דלפי השני תירוצים אין איסור תורה כשלא כדרך הנאתו אלא שלפי התי' הראשון ע"ז ושאר איסורין שוין ולפי התי' הב' החמירו בע"ז מה שלא החמירו בשאר איסורין וכמ"ש הרב הנזכר איכא למידק דא"כ מאי פריך התם לא ישב בצלה פשיטא לא צריכא כו' ומאי קושיא הא טובא אשמועינן דהחמירו בע"ז מה שלא החמירו בשאר איסורין ולזה י"ל דמאי דפריך פשיטא היינו משום דאי מאי דאשמועינן מתניתן הוא דשלכדה"נ אסור בע"ז א"כ הא שמעינן לה ממתני' דלעיל דקתני אמרו לו אף הוא נעשה זבל הרי דאע"ג דשלכדה"נ הוא אפ"ה אסור ור"י לא שרי אלא משום דס"ל דזה וזה גורם מותר מיהו תירוץ הא' שכתב דשלכדה"נ שרי בע"ז קשה טובא כדכתיבנא ועיין להרמב"ן ז"ל בס' המלחמות בפסחים פ' כיצד צולין גבי ההיא דריחא מילתא דמבואר מדבריו דיין נסך שרי שלכדה"נ ובהיותי בזה עם החכם השלם סיני ועוקר הרים כמוה"ר יהודה אשכנזי נר"ו כה הראני מה שנמצא כתוב אצלו קושיא הלזו על מ"ש הטור יו"ד סימן קמ"ב משם הראב"ד וז"ל כתב הראב"ד דוקא אשירה שעשויה לצל בין לתחתיה בין לחוצה לה אבל בית אליל תוכו ונגד פתחו תוך ד"א אסור אחריו לצל מותר לפי שאינו עשוי לצל כדאמרינן בפ' כל שעה שאני היכל דלתוכו עשוי וכ"כ הר"ן משם הראב"ד והשתא תקשי לי' מההיא דשוחק וזורה לרוח ותו דהר"ן ז"ל בפ"ב דקדושין כתב בהדיא דשלכדה"נ אסור מדרבנן וא"כ איך הביא בכאן דברי הר"א ולא תי' עליו והוא נר"ו תי' דס"ל להראב"ד דשלכדה"נ אינו אסור אלא מדרבנן ולא גזרו אלא דוקא בהניח חלב ע"ג מכתו ודומה לו גזירה שמא יהנה ממנו כדרך הנאתו כגון שימשח ממנו עורות משא"כ הכא דבשלכד"הנ דהיינו חוץ להיכל ליכא כלל דרך הנאתו כי היכי דנגזור דכל הנאה שחוץ להיכל שלכד"הנ היא מאי איכא למימר דנגזור חוצה לו אטו תוכו הא ליכא למגזר דלא עבידי אינשי דטעו בהכי והיינו מאי דמשני בגמ' שאני היכל דלתוכו עשוי כלומר ומש"ה לא גזרו כיון שכל הנאה שחוץ להיכל אינו דרך הנאתו ואין תירוץ זה נוח לי דה"נ היה לנו לגזור שלא יהנה מצל דבית אליל אע"ג דהוי שלכד"הנ גזירה שמא יהנה מצל אשרה דהוי כד"הנ דבהא ודאי עבידי אינשי דטעו בהכי לכן נ"ל לומר כדי ליישב דברי התוס' והראב"ד ז"ל דס"ל דהא דתנן במתני' לא ישב בצלה אינו אלא איסור' דרבנן גרידא דמן התורה שרי דהו"ל דבר שאין בו ממש דצלו דבר שאין בו ממש הוא וכמ"ש הרמ"ך הביאו מרן הכ"מ פ"ז מה' ע"ז הלכה י"א וקרא דכתיב לא ידבק בידך מאומה היינו בנהנה הנאה שיש בה ממש אבל הכא דהנאתו היא מצל האשירה והצל אין בו ממש שרי מן התורה ויש להביא ראיה ברורה לזה ממ"ש רבינו שם בפ' הנז' הלכה י' וז"ל וגחלת של ע"ז אסורה והשלהבת מותר מפני שאין בה ממש הרי בהדיא דדבר שאין בו ממש לא נאסרה מן התורה ואע"ג דהתם אפילו מדרבנן שרי שאני התם דמקלה קלי איסוריה ומש"ה לא גזרו ועכצ"ל כן לפימ"ש משם הרמ"ך וכן נמי גבי מעילה ס"ל דאינו אסור אלא מדרבנן מידי דהוה אקול ומראה וריח דאמרינן שם בפסחים דאין בהם מעילה לפי שאין בהם ממש ומש"ה משני התם רבא שפיר שאני היכל דלתוכו עשוי כלו' וכיון דהוי שלכד"הנ אינו אסור אלא מדרבנן ואית למימר דלא גזרו אלא באיסור' דאורייתא אבל הכא דאינו אסור אלא מדרבנן משום דהוי דבר שאין בו ממש בשלכדה"נ לא גזרו דהו"ל גזרה לגזרה והשתא ניחא מה שהקשה הר"ב מש"ל וז"ל ואכתי יש לדקדק בסוגיא זו דאמרינן דרבא דאסר הביא ראיה לדבריו מדתני' לולין היו פתוחין בעלי' בית ק"ק שבהם משלשלים את האומנים בתיבות והנה לכאורה נראה דרבא ודאי לא נעלם ממנו ההיא דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה אלא דהוה ס"ל דכיון דהא מיהא איסורא אי' ומש"ה היו משלשלים ואביי הקשה עליו דכיון דלית בהו מעילה משום מעלה הוא דאל"ה לא היו אסורים אפי' לצורך והשתא יש לדקדק דלרבא דס"ל דמשום צורך לא יש היתר א"כ איך יתיישב לפי דעתו ההיא דריב"ז לדעת הסוברים דלא כדרך הנאתו איסור' דרבנן איכא וע"כ מה שהותר לו הוא משום שהיה צורך מצוה וא"כ קשה דמאי ראיה מייתי מההיא דלולין וכן ק' לא"ד דקאמר רבא מנא אמינא לה דאמר ב"ק כו' מעילה הוא דליכא הא איסור איכא מאי לאו לאותן העומדים בפנים כו' והיכי ס"ד דרבא דמיירי לעומדים בפנים והא ריב"ז הי' יושב בצלו של היכל ואף דלתוכו עשוי מ"מ איסור מיהא איכ' וא"כ ע"כ טעמא דהיתרא הוא משום צורך וא"כ ההיא דקול ומראה דאי' איסור הוא לעומדים בחוץ דלעומדים בפנים פשיטא דשרי דאין לך צורך גדול מזה ע"כ תורף קו' יע"ש מה שתירץ. ועל פי האמור הנה נכון דלעולם דרבא ס"ל דמשום צורך אין להתיר כלל וההיא דריב"ז לאו משום צורך הוא דשרי אלא משום דהו"ל שלכד"הנ ושלכד"הנ באיסור דרבנן מותר דלא גזרו אלא באיסור דאורייתא וכ"ת א"כ תקשי לאביי דמה ראיה מייתי מההיא דריב"ז לומר דלא אפשר וקא מכוין שרי דלמא שאני התם משום דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן משום דאין בו ממש היכא דלא אפשר לא אטרחי' ולפי' התוס' משום דהיה בו צורך דהא אביי גופיה קאמר הכי ולרבא דמייתי ראי' מההיא דלולין כו' וכדקאמר ותסברא כו' ובשלמא לא"ד בתרא ניחא דאביי ורבא תרווייהו ס"ל דאי לא אפשר וקמכוין אסור ה"נ היה אסור לאותן העומדים בפנים אף דלא אסור אלא מדרבנן ואף דאי' צורך למר כדאית לי' ולמר כדאית ליה דאביי משום דס"ל דלא אפשר וקא מכוין שרי הוא דקאמר דאינו אסור אלא לאותן העומדים בחוץ איכא למימר דאף ללישנא קמא לא קאמר אלא דוקא התם דאינו אלא חששא בעלמא שחששו דלמא מכווני ליהנות וכמ"ש רש"י ד"ה והא ואהא הוא דקאמר אביי דכיון דמדאורייתא שרי כי לא אפשר כגון הכא לא הי"ל להחמיר ולחוש דלמא מכווני כיון דאפילו אי מכווני ליכא אלא איסורא דרבנן אמנם הכא ריב"ז היה מכוין ליהנות מצל הקדש וכמ"ש רש"י והילכך ס"ל לאביי דאי לא אפשר וקא מכוין אסור ה"נ היה להם לאסור אף שאינו אלא מדרבנן ובהכי ניחא קושית התוס' שהקשו לרש"י ד"ה ותסברא ולפי' התוס' דכתב דכיון שהוא לצורך בית ק"ק סברא הוא דאפילו איסורא דרבנן ליכא איכא למימר דע"כ לא קאמר אביי אלא דוקא לצורך בית ק"ק אבל בעלמא לא ועפי"ז אתו דברי רבינו ז"ל שבפ' ה' מהל' מעילה הלכה ה' שכתב הדר במערת הקדש או בצל אילן או שובך של הקדש אע"פ שנהנה לא מעל ויש לדקדק דלמה לא התנה באלו ג"כ היה תלוש ולבסוף חברו דאי' מעילה וכמ"ש גבי המקדיש בית בנוי דלא מעל הדר בו אבל אם הקדיש עצים ואבנים ובנה בית ודר בו מעל משום דהו"ל תלוש ולבסוף חברו דהוי מעילה ומכח זה כתב הר"ב מש"ל ז"ל דטעם צל או אילן או שובך לאו משום מחובר הוא אלא משום שלא כדרך הנאתו הוא ופליג אתוס' דכתבו דאשרה לצל עשויה:<br><b> ולע"ד </b> כפי דבריו יש לגמגם עליו דא"כ היה לו להראב"ד ז"ל שם להשיג על רבינו שהרי כבר כתב' לעיל משם הראב"ד דס"ל דאשרה הנאתה היא לצל אמנם על פי האמור היינו טעמא משום דצל דבר שאין בו ממש הוא מידי דהוי אקול ומראה כו' ודוק. ומעתה הבא נבא לביאור דברי התוס' פסחים דמתחלה הקשו דגבי מעילה לא כתיב אכילה ואפילו שלא כדרך הנאתו יהא אסור מדאורייתא וכיון שכן מאי קא משני רבא שאני היכל דלתוכו עשוי והוי שלא כדרך הנאתו הא במעילה כדרך הנאתו ושלא כדרך הנאתו שוים וכיון שכן כי אסרו חכמים דבר שאין בו ממש אפילו שלא כדרך הנאתו אסרו אטו דבר שיש בו ממש דאסורא דבר תורה בשלא כדרך הנאתו ונמצא דליכא אלא חדא גזירה ותי' כו' עוד הקשו והא דאמר לישב תחת אשירה כלומר דכיון דאין איסור אלא מדרבנן משום דהוי דבר שאין בו ממש דשלא כדרך הנאתו לא גזרו דומיא דהיכל וע"ז תי' דאשרה לצל עשויה וא"נ כו' והיינו טעמא דהראב"ד והר"ן שכתבו דכל בית ע"ז מותר משום דכיון דהוי דרבנן לא גזרו והיינו מה שתי' ג"כ בפ' כל הצלמים בתי' הב' דחומרא דע"ז שאני כלומר דבע"ז החמירו אפילו באיסור דבר שאין בו ממש דהוי דרבנן מה שלא החמירו בההיא דריב"ז אבל בההיא דשוחק וזורה לרוח דנהנה מדבר שיש בו ממש מודו ר"ת ורש"י ז"ל דשלא כדרך הנאתו אסור לפחות מדרבנן ומ"מ אכתי יש לדקדק להאי תי' הב' שתירצו דא"כ מאי פריך התם פשיטא הא טובא אשמועינן מתני' דהחמירו אפילו באיסור דבר שאין בו ממש דהוי דרבנן כדכתיבנא ודע דזה שכתב דאיסור ישיבה בצל אשרה הוי מדרבנן מדברי הר"ן שם במתני' נראה דפליג על זה וזה שכתב ליישב דעת רבינו שפסק בפ"ז מה' ע"ז דצל צלה מותר בדלא מכוין עסקינן דלא מתסר אלא מדרבנן וכיון דבלישנא בתרא מספקא ליה פסק בזה לקולא ע"כ. הרי נראה מדבריו דמכוין אסור דבר תורה ולא ידעתי מה יענה לההיא דשלהבת ע"ז דמותרת מפני שאין בו ממש כמ"ש רבינו דבשלמא אי איסור מדרבנן איכא למימר דהתם לא גזרו משום דמקלה קלי איסור כדכתיבנא אמנם אי אפילו דבר שאין בו ממש אסור מן התורה התם נמי יהא אסור דבר תורה כמו גחלת ומ"מ לדעת התוס' נראה לומר כדכתיבנא ומה גם דמדברי רבינו דה' ע"ז מוכח הכי כדכתיבנא ומ"מ אף לדברי הר"ן אלו י"ל דס"ל דלא גזרו בשלא כדרך הנאתו אלא בנהנה מגוף האיסור ממש כגון הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו אבל בנהנה מצל דהוי דבר שאין בו ממש אף דאסור מן התורה מ"מ קליש איסוריה ולא גזרו והיינו מאי דמשני התם בפסחים שאני היכל כו' ומש"ה מייתי הר"ן דברי הראב"ד ולא חילק עליו. שוב אחר זמן רב ראיתי להר"ב המבי"ט בספר קרית ספר בפ"ז דה' ע"א שכתב במ"ש דאיסור הנאת צל הוא מדרבנן וז"ל האשירה כו' אסור לישב בצל קומתה מדרבנן דמדאורייתא ליכא איסורא כשלהבת ע"א ומותר עכ"ד, ושמח לבי כמוצא שלל רב ומ"מ לפי תירוץ הא' שכתבו התוס' דאשירה לצל עשויה ומשמע ודאי דלהאי תי' שלא כדרך הנאתו אינו אסור מדאורייתא אפי' בע"א וכ"כ הר"ב מש"ל שכן הוא דעת התוס' בד"ה ותנן לפי תירוץ הב' עי"ש יש לתמוה דמסוגיא דפ' כל הצלמים דמ"ג נראה בהדיא דשלא כדרך הנאתו בע"ז אסור מן התורה דגרסינן התם תניא אמר להם רבי יוסי והלא כבר נאמר ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל כו' ואשליך את עפרו כו' והשתא מאי ראיה מייתי נימא דלעולם זה וזה גורם אסור וההיא שאני דליכא גורם דאסור כלל דהו"ל שלא כדרך הנאתו דמדאורייתא שרי ומש"ה לא חש מרע"ה לכלום דאפילו יעשה זבל מותר מן התורה כיון דהוי שלא כדרך הנאתו וכן נמי מאי דמייתי מההיא דאת מעכה וכל הני נימא דהתם הטעם משום דהוי שלא כדרך הנאתו דאכתי לא נאסר מדרבנן אמנם לבתר דאסרו רבנן שלא כדרך הנאתו ליכא למיחש שמא יעשה זבל אלא ודאי מההיא סוגיא מוכח בהדיא דשלא כדרך הנאתו בע"ז אסור מן התורה וכיון שכן איך כתבו התוס' דהוי משום חומרא דע"ז וצ"ע כעת. והנה מקום יש בראש ליישב לזה כפי מ"ש הר"ב ט"ז בי"ד סי' קי"ז ס"ק א' גבי איסור סחורה דבדבר המפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לאסור ועשה סמוכות לזה מדברי התוס' דפ' לולב הגזול דל"ט ע"א ד"ה וליתיב ליה יע"ש וא"כ ה"נ י"ל דהיינו דקאמר ר"י והלא כבר נאמר ואשליך את עפרו כו' וא"כ כיון שמפורש התירו בתורה אין להם כח לאסור ולומר אף היא נעשה זבל כו' אלא שדברי הר"ב ט"ז בזה נראה שדחוים הן וכבר תהי עלה הר"ב חוות יאיר בתשו' סי' קמ"ב יע"ש ועוד אני מוסיף להביא ראיה הפך דבריו ממ"ש התוס' שם באותה סוגיא בד"מ ע"ב בד"ה על היין אין מתחללין וז"ל במעשר שני חוץ לירושלים איירי דאי בירושלים מותר לקנות ממנו בהמה לזבחי שלמים כדמוכח פ"ק דמעשר שני כו' והשתא אם איתא לדברי הרב דבדבר המפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לאסור אמאי הוצרכו להוכיח הדבר ממתניתין דמע"ב והלא מקרא מלא דבר הכתוב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן אלא ודאי מוכח דאפי' בדבר המפורש יש כח ביד חכמים לאסור ומש"ה הוצרכו להוכיח ממתניתין כי היכי דלא תימא דבירושלים נמי גזרו חכמים ועי' במוהר"ם ן' חביב בקונטרס כפות תמרים וא"כ עכצ"ל דמ"ש התוס' בד"ה וליתיב היינו משום דלשיטתייהו דפרק כל שעה אזלי דס"ל דאיסור סחורה מן התורה ודוק. האמנם מצאתי בשיטה מקובצת מכ"י למסכת סנהדרין בפ"ב אההיא דאמרינן התם מלכי ב"ד דן ודנין אותן שנאמר דינו לבקר משפט שכתב משם תוספי הרא"ש וז"ל הקשה ר"מ מאי קא מייתי מדכתיב דינו לבקר משפט הא בההיא שעתא שנאמר הפ' היו מלכי ישראל ג"כ דנין דאכתי לא נעשה אותו מעשה דינאי המלך וליכא למימר דמינאי המלך ואילך קאמר דמלכי ב"ד דנין דא"כ היכי מייתי סיעתא מקרא דדינו לבקר משפט דההוא קרא היה קודם מעשה מיהו הא ל"ק דסתמא כיון דהקב"ה ציוה להם בהדיא לדון לא היו חכמים גוזרים עליהם שלא לדון וכה"ג בפ' איזהו נשך דאמרינן התם דמדרבנן גזרו שלא להלוות בריבית לנכרי יותר מכדי חייו ופריך והא כתיב לנכרי תשיך ומאי פריך והא לא אסור אלא מדרבנן אלא ר"ל כיון דכתיב לנכרי תשיך לא היה להם לחכמים לגזור ה"נ הכא עכ"ד יע"ש. ולכאורה נראה שדבריו נוטין לדברי הט"ז ז"ל האמנם נראה דהתם שאני דמדאורייתא מצוה נמי איכא ומש"ה כתב ואין כח לחכמים לגזור דבר שמדאורייתא איכא מצוה בעשייתה וכן מדוקדק מדברי התוס' דפ' איזהו נשך ועיין במרן הכ"מ הל' מלכים פ"ג דין ז' גם ממ"ש התוס' בפ' נערה שנתפתתה דף נ"ח ע"ב ד"ה אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה וז"ל אע"ג דאבוה דשמואל חיישי' קאמר משמע ליה דמדאורייתא דאי מדרבנן כו' וכדעת הט"ז מאי ק"ל אפי' נימא דחיישינן מדרבנן קאמר אפ"ה פריך שפיר אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה דכיון שמפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לאסור וכן נראה מדברי התוס' פ"ק דחולין דף י"ב ע"א ד"ה פסח וקדשים כמו שיראה המעיין שם, עוד כתב הרב הנזכר וז"ל ודע דמוריב"ל בחי' למסכת שבועות על מ"ש התוס' שם ד"ה דמוקי שכתבו ועוד דמצי לאוקמא בשלא כדרך הנאתו כו' כתב דלר"ש דאמר כ"ש למכות ה"ה שלוקה אף שלא כדרך הנאתו ואף שאני חלוק עמהם מ"מ מודינא דמאן דאית ליה דעל כ"ש לוקה שלא כדרך הנאתו איסור תורה איכא דומיא דחצי שיעור עכ"ד. והנה הרב הנזכר בפ"ה דה' שבועות הלכה ה' תמה אדברי מוהריב"ל ורש"ל וז"ל ודבריהם תמוהים בעיני דהיכי מצינן למימר אליבא דר"י דאית ליה דכל מאן דאית ליה בחצי שיעור אית ליה נמי דחייב שלא כדרך הנאתו והא לדידיה חמיר חצי שיעור משלא כדרך הנאתו דבחצי שיעור איכא איסור תורה ושלא כדרך הנאתו ליכא איסור תורה עכ"ד (וכן הקשה הה"ב ח"ה ז"ל). ולע"ד לא קשה מידי דבשלמא לר"ש דס"ל דלוקין על חצי שיעור איכא למימר שפיר דה"ה שלא כדרך הנאתו דתרווייהו שוין אבל לר"י דאמר חצי שיעור מן התורה ה"ט משום דחזי לאיצטרופי כדאיתא ביומא ואע"ג דהתם מפקינן לה מרבוייא דכל חלב הרי כתבו התוס' התם דאי לאו הך סברא הוה מוקמינן לקרא לרבות כו' וכן כתב הר"ן בפ"ג דשבועות הביאו הרב הנזכר בפ"ד הלכה א' דפשיטא לן דלא אסריה רחמנא אלא משום דחזי לאצטרופי יע"ש וא"כ דוקא גבי חצי שיעור משום דחזי לאיצטרופי ואתי לאיסור לאו מש"ה אסור מן התורה אבל שלא כדרך הנאתו דלעולם לא אתי לידי איסור לאו בשלא כדרך הנאתו מש"ה אינו אלא מדרבנן וכן כתב הוא ז"כ עצמו בה' יסודי התורה דף ג' ע"א לחלק בין שלא כדרך הנאתו לחצי שיעור משום דחזי לאיצטרופי ע"ש ודוק. מיהו אי ק' הא ק"ל דאם איתא דלר"ש דאמר כ"ש למכות לוקה נמי שלא כדרך הנאתו א"כ מה פריך בפסחים לאביי דאמר ה"מ בכלאי הכרם שלוקין עליו שלא כדרך הנאתו מברייתא דאיסי בן יאודה ואמאי לא משני דאיסי ב"י סבר כר"ש דלוקין על שלא כדרך הנאתו בכל איסורין שבתורה. ויש ליישב דאה"נ דהו"מ לשנויי הכי אלא דניחא לי' לאוקמי להא דאיסי ב"י ככ"ע ודוק ועי' במרדכי ריש פ' כל שעה שכתב בשם ראבי"ה כדעת התוס' דפרק האיש מקדש דשלא כדרך הנאתו שרי לגמרי שכתב וז"ל כתב ראבי"ה דכל איסורים שבתורה מותר ליהנות מהן שלא כדרך הנאתו וכ"ש אפרן ע"כ. ומה שכתב דכ"ש אפרן נראה לי דשור הנסקל יוכיח דשלא כדרך הנאתו מותר ואפרן אסור דהוי מהנקברין אלא ודאי דאע"ג דשלא כדרך הנאתו מותר אפרן אסור כדרך הנאתו ואיך קאמר וכ"ש אפרן וצ"ע: עוד כתב הרב הנזכר וז"ל אך הדבר הקשה אצלי הוא דלדעת רבינו דס"ל דכל איסורי הנאה אין לוקין על ההנאה אף שהוא כדרכה וכן בכלאי הכרם וב"בח ליכא מלקות על הנאה וכן מוכח ממה שלא הוציא מן הכלל ב"וח וכלאי הכרם כ"א בפי"ד מה' אלו אבל בפרקין שהביא דין הנאה לא הוציאן מן הכלל גם בפ"י דין ו' כתב והאוכל כזית מכלאי הכרם לוקה משמע דליכא מלקות כ"א באוכל לא בהנאה א"כ מאי דקאמר אביי ה"מ בכלאי הכרם ע"כ הכונה היא על האוכל כלאי הכרם דוקא וא"כ לא ידעתי אמאי לא ק' נמי ה"מ בב"וח ותי' התוס' לא יועיל כלום לדעת רבינו עכ"ד ונלע"ד לומר דכיון דאית מאן דאמר בפ' כל הבשר דב"בח אסור ומפיק לה מקרא דלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וא"כ הו"ל לאו שבכללות ואין לוקין עליו ואפשר דאביי גופיה הכי ס"ל כר"א וכ"כ הרא"ם שזהו דעת ר"ע כמ"ש בסדר משפטים הביאו הר"ב כנה"ג ח' י"ד סימן פ"ז בהגהת הטור סימן י' מש"ה לא קאמר ה"מ בב"וח וכמו שתי' התוס' לק"ו חש"ב ע"ש מיהו לכאורה הא ליתא דרבינו ז"ל נראה בהדיא דס"ל הפך דעת הרא"ם וזהו שכתב בפ' ח"י מהלכות פס"המק דין ה' וז"ל וכן קדשים שהוטל בהן מום האוכל מהן כזית לוקה הרי הן בכלל כל תועבה עכ"ד הרי בהדיא הפך דעת הרא"ם ועיין מ"ש מרן הלכות ט"מ פ' א' דאע"ג דאין עונשין מן הדין אפ"ה לקי אאכילת ב"בח משום קרא דכתיב לא תאכל כל תועבה ועיין בס' מוצל מאש סי' כ' שהקשה דכיון דאיסורו מלא תאכל לא לקי משום דהוי לאו שבכללות כמ"ש הרא"ם. שוב ראיתי להר"ב החינוך סימן תמ"ח שכתב וז"ל שלא נאכל פסולי המוקדשין כו' ועוד אמרו ז"ל שיש בכלל לאו זה שלא לאכול פגול ונותר ומ"מ אינו נקרא לאו שבכללות לפי שעיקרו לא בא אלא על פסולי המוקדשין ושאר איסורין יוצאין מכלליו ממה שהוציא הכתוב בלשון כל תועבה ולא אמר לא תאכל פסולי המוקדשין עכ"ד. וא"כ מש"ה כתב רבינו גבי קדשים שהוטל בהן מום דלוקה כיון דעיקר קרא להכי הוא דאתא אבל בב"וח אינו לוקה כיון דיוצא מכללו מדאפקיה בלשון תועבה הוי לאו שבכללות כמ"ש זה נ"ל ליישב דעת רבינו כפי מ"ש הרא"ם ודוק:<br><b> שוב </b> ראיתי להר"ב ברכת הזבח דקמ"ט ע"ב שהק' לדברי רבינו דהאוכל פסולי המוקדשין לוקה משום לא תאכל כל תועבה וז"ל לא ידעתי למה שבק הרב מאי דיליף ר"א בפסחים ומכות מלא יאכל כל שפיסולו בקדש ה"ז בלא יאכל וכמ"ש רבינו בסמוך ואי משום דס"ל דהוי לאו שבכללות וכמ"ש התוס' בפסחים ה"נ גם לאו זה דלא תאכל כל תועבה הוי לאו שבכללות עכ"ד. והנראה שלא ראה דברי הר"ב החינוך שכתבנו ועוד נראה לע"ד לומר דמש"ה לא הביא רבינו מקרא דלא יאכל דרבינו כתב כל קרבן שנאמר בו שהוא פסול בין שנפסל כו' לוקה ומשמע בהדיא דרבינו איירי אפילו בנפסלו קודם זריקה נמי לוקה משום לא תאכל כל תועבה שהרי בכללן מנה קדשים שהוטל בהם מום מחיים דאע"פ דקודם פיסולו לא חזי לוקה משום לא תאכל כל תועבה וא"כ מקרא דלא יאכל לא נפקא לן כדאיתא בפ' אלו הן הלוקין די"ח ע"א דפריך בגמ' לרבא דאמר זר האוכל עולה לפני זריקה חוץ לחומה לוקה חמש דלילקי נמי כדר"א דאמר ר"א לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול ליתן לא תעשה על אכילתו ומשני ה"מ היכא דקודם פסולו חזי ופרש"י כגון נותר הכא דקודם פסולו נמי לא חזי משום דהוי קודם זריקה לא ע"כ ומש"ה לא הביא רבינו אלא קרא דלא תאכל כל תועבה אמנם בסמוך גבי נותר ופגול דקודם פיסולו חזי כתב רבינו דהזהיר הכתוב מקרא דלא יאכל כדר"א מיהו הא ק"ל טובא לפי דעת רבינו דא"כ אמאי לא פריך התם במכות דלילקי משום לא תאכל כל תועבה דהא יוצא חוץ לחומה מפסולי המוקדשין היא כמ"ש רבינו בהלכות מעשה הקרבנות פי"א הלכה ז' וז"ל בשר ק"ק שיצא חוץ לחומה ה"ז נפסל ונאסר ואפי' שחזר למקום אסור לאכלו יעוי"ש דהשתא לא מצי לשנויי ה"מ היכא דקודם פיסולו חזי וכדמשמע לדר"א דהא קדשים שהוטל בהן מום יוכיח דקודם פיסולו לא חזי דומיא דזר האוכל עולה קודם זריקה ואפ"ה לוקה משום לא תאכל כל תועבה כמ"ש רבינו וצ"ע. ותו קשה למ"ש רבינו בסמוך וז"ל והיכן הזהיר הכתוב על הפגול ועל הנותר במלואים כו' ואמאי לא הביא מקרא דלא תאכל כל תועבה וכ"ת לר"א גופיה תקשי דנפקא ליה מקרא דלא יאכל ולא מייתי קרא דלא תאכל הא ל"ק שהרי כבר כתב הר"ב החינוך פ' צו סי' קמ"ה וז"ל ואולם אזהרתו ממה שכתוב במלואים לא יאכל כי קדש הם ואמרו ז"ל שאותו הכתוב כולל באזהרה כל מה שנפסד מן הקדשים ואין ראוי לאוכלו כמו הנותר והפגול וכמו שאמרו ז"ל שנכללו באזהרת לא תאכל כל תועבה שדרשו כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וכיון שכן נאמר שהאחד הוא לתוס' לאוין עכ"ד. וא"כ לר"א איכא למימר דנפקא ליה מקרא דלא יאכל לעבור עליו בשני לאוין אמנם מ"ש רבינו ז"ל והיכן הזהיר ק' דאמאי לא הביא קרא דלא תאכל והול"ל דעובר בב' לאוין וגם זה צ"ע כעת. ואגב אומר מה שנתקשה אצלי בלשון הרא"ם הנ"ל שהקשה דלמאי איצטרך לר"ש למכתב תלתא קראי חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה ת"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה כל דבר שתעבתי לך אסור באכילה ובהנאה כדרב אשי ותי' וז"ל וי"ל דאליבא דתנא דבי ר' ישמעאל נמי איצטריכו תלתי קראי דלא תבשל חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה לחייב מלקות על בישולו ועל אכילתו דאי מקרא דלא תאכל הו"ל לאו שבכללות ואין לוקין עליו עכ"ד. ויש לדקדק דמה יענה שפתי צדיק ביום שידובר סברת רבינו דאין לוקין על ההנאה דלמאי איצטרך חד קרא דלא תבשל לאיסור הנאה ת"ל מקרא דלא תאכל וכדר"א דבהא לא שייך תירוצו ז"ל ותו דאפי' החולקים על רבינו וס"ל דלוקין על ההנאה תקשי להו לאיסי בן יאודה דקאמר א"ל אלא באכילה בהנאה מנין אמרת ק"ו דלמאי איצטרך למילף איסור הנאה מק"ו הא נפיק מקרא דלא תאכל כל תועבה דהכא ליכא למימר דאיצטרך למלקי עליה דאין מזהירין מן הדין ונראה לומר דמעולם לא הוקשה לו להרא"ם קרא דלא תבשל דאתא לאיסור הנאה משום דמצינן למימר דאיצטרך קרא משום דאי לאו קרא ס"ד אמינא דנילף גזרה שוה קדש קדש מטריפה וכי היכי דטריפה מותרת בהנאה ה"נ ב"וח יהא מותר בהנאה וכס"ל לר"ש בפ' כל הבשר דף קי"ו ע"א ועיין במוהר"ש אלגאזי בס' גו"ה כלל ס"ה וקרא דלא תאכל כל תועבה הוה מוקמי' לה לשאר איסורים וכדס"ל לר"ש וא"כ מש"ה איצטרך לא תבשל יתירה לאוסרו בהנאה ומה דק"ל להרא"ם ז"ל הוא מלא תבשל יתירא דאתא לאיסור אכילה דאמאי איצטרך לכתוב תרי לא תבשל ומסברא הוא מוקמינן ליה לאיסור הנאה דאי לאיסור אכילה הא נפקא מקרא דלא תאכל כל תועבה ואהא תי' דאיצטרך למלקי עליה על בישולו ועל אכילתו וזהו מדוקדק בדבריו ממה שלא הזכיר בתי' שם הנאה כלל משמע דמלא תבשל דאיסור הנאה לא ק"ל ומש"ה לא הוצרך בתי' לומר דאיצטרך למלקי על הנאתו ג"כ ומה שהזכיר בקושי' דאמאי איצטרך תלתא קראי חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה לאו דוקא וסירכיה דלישניה נקיט ומלא תבשל דאיסור אכילה הוא דק"ל כנ"ל ליישב בדוחק ובהיותי בענין זה עם החכם השלם סו"ה כמוה"ר יהודה אשכנזי נר"ו הקשה אלי על מה שכתב הר"ב פר"ח ז"ל בי"ד סימן ק"י ס"ק י"ג משם הר"ש שכתב בסוף ס' כריתות בסוף דבריו וז"ל ובהכי ניחא מה שמקשים העולם יאסר כל העולם בחרישה ובזריעה מטעם נחל איתן שהוא קבוע ולמאי דפרישי' כו' אבל אי ידעי' מקומו' אמינא כי הנזרע בתוכו אסור וכתב עליו הרב הנזכר ז"ל מ"ש הרב ז"ל כי הנזרע בתוכו אסור נראה דמפיק לה הרב מדאמרי' בפ' כל הבשר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך ה"ז בבל תאכל ופרכינן התם דכלאי זרעים הם עצמן תועבה וליתסרו ומשני דאיתקוש לכלאי בהמה דכתיב בהמתך כו' וא"כ הכא גבי נחל איתן דליכא קרא למשרייה הנזרע בתוכו אסור דהא כל שתעבתי לך הוא עכ"ל. וקשה דא"כ לפי דברי הרב ז"ל עכצ"ל לר' אבהו דאמר כ"מ שנאמר לא תאכל כו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע דה"נ הזורע בנחל איתן אסור באכילה ובהנאה ולחזקיה דאמר בפ' כל שעה דדוקא לא יאכל משמע איסור הנאה אבל לא תאכל כו' איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע ה"נ מותר בהנאה כיון דנפקא ליה מקרא דלא תאכל כל תועבה והשתא ק' דבפ' כל שעה דף כ"ג ע"ב פרכינן בגמ' מכדי אותבינהו כל הני קראי ושנינהו חזקיה ור"א במאי פליגי ולא אשכח פירוקא אלא דאית בינייהו חולין שנשחטו בעזרה ואליבא דר"י ואמאי לא משני דאית בינייהו זורע בנחל איתן דלחזקי' הנזרק בתוכו מותר בהנאה ולר' אבהו אסור בהנאה וצ"ע כעת:<br><b> עוד </b> כתב הרב הנזכר וז"ל והנה אף שלכאורה דברי רבינו שלא חייב מלקות בהנאה מב"וח הם תמוהים נראה שיש להכריח סברתו מדתנן בפ"ג דכריתות דף י"ג יש אוכל אכילה כו' ובאר בגמרא דאף דקי"ל דאין איסור חל על איסור שאני הכא דאיסור מוסיף הוא דכיון דאקדשינהו איתוסף בו איסור הנאה ויש לתמוה דבפרק כל הבשר דף קי"ג אמרינן המבשל חלב בחלב פליגי בה רבי אמי ורבי אסי חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה ומתבאר שם באותה סוגי' דלכ"ע אין איסור ב"בח חל על חלב וכן פסק רבינו בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות הלכה ו' והשתא יש לתמוה דהא איסור מוסיף הוה דהשתא נאסר בהנאה וא"כ אמאי לא חייל איסור בב"ח על איסור חלב ולסברת רבינו ז"ל ניחא דע"כ לא חשיב הנאה איסור מוסיף אלא היכא דלוקה על הנאה כגון ההיא דמוקדשין אבל ב"בח דליכא מלקות בהנאה לא שייך איסור מוסיף אלו ת"ד יע"ש. ולדעתי אכתי לסברת רבינו ז"ל קשה דאמאי לא חייל איסור ב"בח על איסור חלב לפי מה שפסק רבינו ז"ל דב"בח לוקין על שלא כדרך הנאתו הא הו"ל איסור מוסיף דחלב לא אסיר אלא בכדרך הנאתו וב"בח לוקין על שלא כדרך הנאתו ואם נאמר דהא לא חשיב איסור מוסיף אלא איסור חמור ה"נ איכא למימר לענין איסור הנאה וכמ"ש התוס' חולין דף ק"א ע"א ד"ה איסור יע"ש ודוק: ומ"מ מה שנראה מדברי רבינו י"ל דאפי' ב"בח וכלאי הכרם אין לוקין על ההנאה כמ"ש הרב הנזכר ודלא כמ"ש הר"ב פר"ח א"ח סי' תמ"ג שיש לתמוה דהרי בירושלמי כ"כ בהדיא דמה שנשתנה כלאי הכרם משאר איסורים הוא אף לענין הנאה דגרסינן התם בפ"ג דערלה דקאמר ר"א בשם ר"י העושה אספלנית משור הנסקל ומחמץ בפסח אינו לוקה שאין ל"ת שלו מחוור (כלומר דאפקיה מלשון אכילה כ"כ הר"ב שדה יהושע) מכלאי הכרם לוקה דכתיב פן תקדש פן תוקד אש ע"כ. הרי בהדיא דבכלאי הכרם לוקין על ההנאה וא"כ מנ"ל לומר דמאי דקאמר אביי ה"מ בכלאי הכרם שלוקין שלא כדרך הנאתו על אכילה שלא כדרך הנאה קאמר ופליג אירושלמי סוף דבר דברי רבינו צריכים תלמוד: עוד כתב הרב הנזכר וז"ל ודע שאף לדעת הרמב"ן ז"ל שהנהנה מב"בח לוקה אין לומר שהאוכל מב"בח ילקה שנים אחת משום אכילה ואחת משום הנאה וראיה לדבר מהא דאמרינן במכות המבשל גיד הנשה בי"ט ואכלו לוקה חמש ואם איתא ילקה שש משום הנאה ע"כ. והנה מה שהביא ראיה מההיא דמבשל ג"ה יש מי שהקשה עליו דלאו ראיה היא דאי' למימר דהא מני ר"ש דא"ל דב"בח מותר בהנאה והא ודאי בורכא היא דהך ברייתא ע"כ לאו ר"ש היא משום דר"ש ס"ל דאין בגידין בנותן טעם וכדאי' בפ' כל הבשר דף ק"א וא"כ איך קתני בברייתא לוקה משום אוכל ב"בח אלא אי קשיא הא קשיא דנימא דהך ברייתא איסי ב"י היא דמפיק איסור הנאה מק"ו ואין
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ז"ל </b>
+<b> נזדמנה </b>
+<b> לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי כו'.</b>
+<b> כתב מרן ז"ל ברייתא פ' כל כתבי כו' ר"י אומר טובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף ופסק כת"ק כו' ומבואר שם בגמרא דת"ק ס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה ואולם התוס' פ"ק דיומא ד"ח ע"א ד"ה דכ"ע כו' דכתבו וז"ל ור"ח פסק כב"ש וב"ה דפ' המפלת דסברו טבילה בזמנה מצוה כו' וכן נראה שהוא דעת רבינו ממ"ש בפ"ג מה' שביתת העשור הלכה ב' כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין ביוה"כ ומשמע דהיינו טעמא משום דטבילה בזמנה מצוה וכמ"ש רש"י בפ"ק דתענית די"ג ע"א ד"ה אלא לאו יע"ש וכן נראה מדברי מרן הב"י א"ח סי' תקצ"ד שהבין בדעת רבינו שדעתו לפסוק כמ"ד טבילה בזמנה מצוה וכיון שכן ק' טובא דנמצאו דבריו סותרים למה שפסק כאן כת"ק דר"י וכן הקשה הר"ב הלח"מ שם ותירץ דרבינו סובר כמ"ש התוס' פ"ב דביצה די"ח דאפי' מ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה מותר לטבול ביוה"כ והביאו ראיה משלהי יומא יע"ש וכן כתבו בפ' כל כתבי דקכ"א וכן משמע ממ"ש בסוף פ"ק דיומא ד"ח ד"ה אי דצלי יע"ש ואע"ג דבתענית אמרינן חייבי טבילות אין אינש אחרינא לא אולי הטעם משום לקרב טהרתם אע"ג שאינו מצוה זהו תורף דבריו יע"ש ועיין במוהר"ם ן' חביב בס' שמות בארץ בקונטרס תיה"ך שהקשה על הרב דאיך אפשר לומר שדעת רבינו כדעת התוס' שהרי כתב שם בדין ג' דבעלי קריין בזמן הזה אסור לו לטבול ולדעת התוס' משמע דשרי לטבול כיון שאינה רחיצה של תענוג ואפשר ליישב דע"כ לא שרינן לטבול אפילו למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה אלא דוקא היכא שמחויב טבילה ומש"ה שרינן כדי לקרב טהרתם ומש"ה בעלי קריין בזמן הזה כיון דמדינא לא מחייב טבילה לא שרינן ליה והו"ל כאינש דעלמא ודוק:</b><br><b> ומ"מ </b> אכתי לא הונח לנו לדעת מרן שנראה מדבריו בב"י שדעת רבינו דטבילה בזמנה מצוה מדכת' ה"מ טבילה בזמנה אבל שלא בזמנה לא וא"כ קשה איך כתב בכ"מ שרבינו פסק כת"ק דר"י ולע"ד נראה ליישב שדעת רבינו כמ"ש התוס' בסוף יומא ד"ה מכלל שכתב וז"ל הא דלא פריך נמי מדרבנן דסברי מצוה וברייתא דמייתי ס"ל לאו מצוה י"ל דלענין ה"מ מצוה ואין לעבור זמנה במזיד ובמתכוין ולהכי ס"ל דטובל מן המנחה ולמעלה אבל במה שהן סוברים שיש לחזור אחר גמי בזה בודאי לא תדחה הטבילה ועוד מפני כבוד השם עכ"ל יע"ש וס"ל לרבינו דהא דאמרינן בגמרא דת"ק סבר לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה הכונה לומר דת"ק ס"ל דבהא לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה ור"י סבר דאפילו בהא נמי אמרינן טב"מ כנ"ל נכון:<br><b> ועל </b> פי זה נ"ל ליישב דעת רבינו שכתב בפ' י"א מהלכות פרה אדומה הלכה ב' וז"ל מי שהוזה עליו בשלישי ולא הוזה עליו בז' ושהה כמה ימים טובל בכל עת שירצה אחר הז' כו' והשיב עליו הראב"ד מדאמרי' בקידושין דס"ב והזה הטהור על הטמא ביום הג' וביום הז' ל"ל אצטריך סד"א ג' למעוטי ב' ז' למעוטי ו' דקא ממעט בימי טהרה אבל היכא דקא עבד בשלישי ובשמיני אימא ש"ד קמ"ל. ומה שתירץ מרן הכ"מ ז"ל יש בו מן הקושיא עיין בהר"ב בתי כהונה חלק בית ועד דף ע"א ע"ב יע"ש אכן כפי מ"ש שדעת רבינו רמב"ם נ"ל ליישב דס"ל לרבינו ז"ל דהא דאמרי' בקדושין דקרא דוהזה הטהור אתא למעוטי דאי עבד בג' ובח' דלאו מידי וטמא יקרא היינו משום דאותה סוגייא אזלא אליבא דמאן דאמר טבילה בזמנה לאו מצוה מדפריך בתר הכי וחטאו ביום השביעי ל"ל אצטריך סד"א ה"מ לקדשים אבל לתרומה בחד נמי סגיא קמ"ל ואלו למ"ד טבילה בזמנה מצוה הא אצטריך קרא דוחטאו ביום הז' לאשמעי' דטבילה בזמנה מצוה וכמ"ש רש"י והתוספות בשמעתין. ומש"ה אייתר לן תרי קראי וע"כ צ"ל דחד למעוטי דאי עבד בח' לאו מידי עבד וחד לרבויי דתרומה נמי בעיא הזאה שלישי וז' אמנם לדידן דקי"ל דטב"מ מקרא דוחטאו א"כ לא אייתר לן אלא קרא דוהזה עליו ביום הג' איכא למי' דקרא דוהזה אצטריך לרבויי תרומה וקרא דוחטאו לאשמועינן דטבילה בזמנה מצוה אבל היכא דעבד בג' ובח' ה"נ דשפיר דמי דכיון דלית לן מעוטא מהיכא תיתי למעוטינהו כיון דאית סבר' דמפיש בימי טהרה וא"כ דאפילו למ"ד טבילה בזמנה מצוה נפקא ליה מקרא דוחטאו כדדריש בספרי דאכתי וחטאו מיותר דאי לאשמועינן טב"מ לכתוב קרא והזה הטהור כו' וכבס בגדיו ורחץ במים ביום הז' וטהר בערב וחטאו ל"ל אלא ודאי אתא לאשמועינן דוחטאו מ"מ באיזה זמן שיהיה אפי' בח' ובשלישי וביום השביעי אוכבס בגדיו דבתריה קאי וכאלו כתיב ביום השביעי וכבס בגדיו ועיין ברא"ם ז"ל פ' חקת כו'. וכ"ת א"כ אמאי לא משני תלמודא בקדושין הכי דקרא דוחטאו אצטריך לאשמועינן דאי עבד בח' דמפיש בימי טהרה ש"ד כדדריש בספרי וקרא דוהזה אצטריך לאשמועינן דאפילו בתרומה בעינן תרתי שלישי ושביעי הא ל"ק די"ל דכיון דתלמודא דידן אתיא אליבא דמ"ד ט"ב לאו מצוה לא מצי לתרוצי הכי משום דאכתי קשה דאי קרא דוחטאו אתא לאשמועי' דאי עבד בח' ש"ד לא הי"ל למכתב וחטאו ביום הז' דמשמע דוקא שביעי אבל לא ח' דקאי ארבוי אלא הכי הו"ל למכתב וחטאו וכבס בגדיו דאז הוה משמע שפיר דמשום הכי כתיב וחטאו סתם לומר וחטאו מ"מ באיזה זמן שיהי' אפי' בח' וא"כ משום הכי הוצרך תלמודא לומר דקרא דוחטאו אצטריך לי' דאפילו לתרומה נמי בעינן הזאה בז' ולא סגי בהזאת ג' אלא בעינן תרתי וקרא דהזה אצטריך לומר דאי עבוד בח' לאו מידי הוי. אמנם למאן דס"ל טבילה בזמנה מצוה קרא הכי מדריש וחטאו מ"מ ואפי' בח' וביום הז' אוכבס בגדיו דבתריה קאי והכריחו לרבינו לומר כן דהשתא בריית' דספרי ותלמוד דידן לא פליגי דסוגיא דקידוש' אתיא כמ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה ובריית' בספרי אתיא כמ"ד טבילה בזמנה מצוה ודו"ק. ומה שתירצתי עוד בזה מצאתיו בס' הנז' דף הנז' יע"ש ויש להוכיח קצת דעת רבינו ז"ל מהא דגרסי' בירושלמי בפ' אלו דברים הלכה ג' אמר ר"ע כו' ומצו' להזות תפתר שחל יום הח' שלו להיות בי"ד שחל להיות בשבת שאלו חול הוא היו מזין עליו ואח"כ בא ושוחט לו את פסחו והוא נכנס ואוכלו בערב מכיון שהוא שבת ואינו מזה עליו נמצא מתעכ' מן המצות ע"כ אר"א תיפת' שחל יום הז' שלו להיות בי"ג שחל להיות בשבת שאלו חול הוא היו מזין עליו ולמחר בא ושוחט את פסחו מכיון שהוא שבת אין מזין עליו. ונמצא מתעכב מן המצות ע"כ והשתא לפי דעת הראב"ד ורש"י ז"ל אמאי הוצרכו בירוש' לומר כשחל יום ז' בי"ד או בי"ג ועדיפא מינייהו הול"ל אפי' כשחל בי' בשבת דמכיון שהוא שבת אין מזין עליו בז' וצריך עוד למנות ג' וז' ונמצא מתעכב מן המצות אלא מוכח דלא משכחת לה אלא בי"ד או בי"ג אבל בשאר ימים לא דמזין עליו בכל עת שירצה כדעת רבינו ועיין בתוס' ישנים יומא דף ח' שכתבו משם ריב"ה כדעת רבינו ודו"ק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Madda/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Madda/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2b4d8d2a03ad0d3bf53754e0eb73a1113c18465b
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Madda/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,95 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Foundations of the Torah
+שער המלך על משנה תורה, הלכות יסודי התורה
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Foundations_of_the_Torah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות יסודי התורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>במד"א </b>
+<b> כו' אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ כו'.</b> כ"ש דף כ"ד א"ר אבהו אר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן כו' א"ד א"ר אבהו אר"י כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן למעוטי מאי א"ר שימי בר אשי למעוטי אם הניח חלב של שור הנסקל כו' יע"ש ומטעם זה כתב רבינו פ"ח מה' מאכלות אסורות הל' י"ו וז"ל כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לכותיים אינו לוקה וכתב ה"ה בפרק כל שעה כו' ואפילו סיכה שהיא קרובה לשתייה אמרו בגמ' גבי רבינא שהי' סך בפרי של ערלה כו' משום דלאו דרך הנאתו היא כו' הנה דברי ה"ה סתומים דמאי מייתי מההיא דרבינא דהתם נהנה שלא כדרך הנאתו לפי שהיא בוסר וכמ"ש רש"י ז"ל אבל בנהנה בכדרך הנאתו מנ"ל ועיין בהרב ל"מ ז"ל שדבריו דחוקים האמנם ראיתי להר"ב משנה למלך ה' יסודי התורה ד"ג ע"ב שכתב דדעת ה"ה דלרבינו אין באיסורין כי אם ב' חלוקות האחת היא האוכל דרך אכילה שהוא מה שהוזהרנו עליו בלאו וכרת והב' הוא הנהנה ולא אכל דאין בו לאו אך אסור דבר תורה ואין חילוק בנהנה בין הוא כדרך הנאתו או לא אלא כל ההנאות שוות דאין בהם לאו אך איסורו דבר תורה ובזה אתו דברי ה"ה כהוגן ע"כ ת"ד:<br><b> ולע"ד </b> הא ליתא מהא דגרסי' בפסחים דכ"ו אמר אביי מנא אמינא לה דתניא אמרו עליו על ריב"ז שהיה יושב ודורש כל היום כולו והא הכא דלא אפשר וקמכוין ושרי ורבא אמר לך שאני היכל דלתוכו עשוי פירש"י ז"ל ואין הנאת צלו נאסרת דאין זה דרך הנאתו והשתא אם איתא דשלא כדרך הנאתו איסורא דאורייתא איכא היכי הוה עביד הכי ריב"ז דבשלמא אי איסורו מדרבנן איכא למימר דס"ל לרבא דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן היכא דלא אפשר כגון הכא שהיה צריך לדרוש לרבים לא אטרחינהו וכדאמרינן התם בסמוך ותסברא כו' וכמ"ש הרב ז"ל בסמוך ד"ד ע"ב אלא ודאי מהך סוגיא מוכח בהדיא דבשלא כדרך הנאתו אין איסורו אלא מדרבנן לכן היותר נ"ל כדברי ה"ה דס"ל דהתם נמי אף שהיה בוסר חשיב נהנה כדרך הנאתו כיון שיוצא מהן שמן וכמ"ש הרב ז"ל שם ע"ד דללישנא קמא ס"ל דהני גוהרקי הוי נהנה כדרך הנאתו כיון דיוצא מהן שמן אף אנו נאמר כן לדעת ה"ה דס"ל לכולהו לישני דהני גוהרקי הוי כדרך הנאתו דדוחק לומר דבהא פליגי ומאי דקאמר מידי דרך הנאתן קעבידנא הכונה לומר דכיון דהוי דבר הראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה וכמ"ש ה"ה ומאי דפליגי הני לישנא הוא דללישנא קמא כיון דאין איסור תורה לא התירו בחולה שאין בו סכנה וללישנא בתרא כיון שאין בו לאו התירו וכמו שצדד הרב ז"ל בסמוך אבל בנהנה שלא כדרך הנאתו מודה ה"ה דאינו אסור אלא מדרבנן זה נ"ל ליישב בדוחק:<br><b> ודע </b> דאהא דאמרינן התם בגמ' שאני היכל דלתוכו עשוי וכתבו התוס' וז"ל ואם תאמר והא לא כתיב אכילה ואפילו שלא כדרך הנאתו יהא אסור וי"ל דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ראיתי להרב ח"ה שהק' בדבריהם אלו וז"ל לפי דבריהם דרבא ס"ל כאביי היכא דלא כתיב אכילה דאסור שלא כדרך הנאתו וכמ"ש אביי לעיל ה"מ בכלאי הכרם שלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתו ומ"מ במעילה דילפינן חטא חטא מתרומה הו"ל כאלו כתיב אכילה בגופיה ומינה בבשר וחלב דילפי' קדש קדש ג"ש מטריפה הו"ל כאלו כתיב אכילה בגופיה להתיר שלא כדרך הנאתו וק' דתקשי ליה כדפרכינן לעיל דנפרוך מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהן שלא כדרך הנאתו ותי' וי"ל דלא פריך הכי אלא לאביי דס"ל דבכלאי הכרם לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן אבל לרבא דהכא איכא למימר דבכלאי הכרם נמי אין לוקין דאפשר דאית ביה שום ג"ש כאלו כתיב ביה אכילה עכ"ד ולענ"ד אכתי תירוץ זה אינו מעלה ארוכה לדעת רבינו ז"ל שפסק בפי"ד ממ"א הלכה י' כאביי דבכלאי הכרם ובשר בחלב לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן ואלו שם בהלכה י"ב פסק כרבא דלא אפשר וקא מכוין אסור והשתא כיון שפסק כרבא ע"כ כי היכי דלא תקשי ליה מההיא דריב"ז צ"ל דשאני היכל דלתוכו עשוי ושלא כדרך הנאתו במעילה מותר משום דיליף חטא חטא מתרומה וכיון שכן ק' דא"כ תקשי ליה ברייתא דניפרוך מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהן שלא כדרך הנאתו לפי דעת רבינו דבכלאי הכרם לוקין על שלא כדרך הנאתו האמנם נראה דהא ודאי ל"ק שהרי דעת רבינו בפ"א מה' מעילה הל' ג' דאזהרה של מעילה נפ"ל מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך כו' וא"כ פשיטא ודאי דשלא כדרך הנאתו במעילה מותר ולאו משום דיליף חטא חטא כמ"ש התוס' אלא משום דכתיב אכילה בגופיה והתוס' ז"ל נראה דס"ל דאזהרה דמעילה הוא מג"ש דחטא חטא וכדעת רש"י שכתב מרן הכ"מ שם ומ"מ הנך רואה שדברי הר"ב ח"ה הם דברי נביאות ולכן נראה דלרבא ל"ק ליה ברייתא דניפרך מה לכלאי הכרם שכן לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן דאיכא למימר דאיסי בן יאודה ס"ל כר"ש דאמר כ"ש למכות וכי היכי דלקי בכל האיסורים אכ"ש ה"נ אשלא כדרך הנאתו דשניהם שוים הן בהדרגה אחת וכמו שנראה מדברי התוס' דפ' ג' דשבועות ד"ה דמוקי וכמ"ש מוהריב"ל ורש"ל ז"ל שם כמ"ש לקמן ואביי אה"נ דהוה מצי לשנויי הכי אלא משום דס"ל דבשר בחלב לקי נמי אשלא כדרך הנאתו משום דלא כתיב אכילה בגופיה ניחא ליה לאוקמי הך דאיסי בן יאודה ככ"ע אלא דאכתי קשה דא"כ נמצא דלאביי דאית ליה בב"ח דלוקין עליהן שלא כדרך הנאתו משום דלא כתיב אכילה בגופיה אע"ג דגמר ג"ש אית ליה נמי במעילה דלוקין עליהן שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב אכילה בגופיה אע"ג דגמר מתרומה וא"כ ק' דאמאי לא קאמר אביי ה"מ במעילה שלוקין עליהן שלא כדה"נ והתוס' שם בד"ה ה"מ הק' דאמאי לא קאמר ה"מ בבו"ח ותירוצם דהתם לא שייכא במעילה אשר עכצ"ל דרבא ודאי לא פליג אאביי וע"כ לא קאמר אביי דכיון דלא כתיב אכילה בגופיה לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן אלא דוקא בב"וח דהו"מ למכתב קרא לא תאכל בהדיא מדלא כתיב ש"מ דלוקין עליהן שלא כדרך הנאתן ומש"ה לא כתבי' קרא בהדיא וכדמשמע מלישנא דתלמודא דקאמר להכי לא כתיב אכילה לומר שלוקין כו' ואע"ג דבפ' כל הבשר דק"ח אמרינן דלהכי אפקיה רחמנא לאכילה בלשון בישול לומר דדרך בישול אסרה תורה וא"כ היכי קאמר אביי להכי לא כתיב כו' כבר כתב הר"ב כנה"ג חי"ד סי' צ"ד בהג' הטור אות ה' דמתרי לא תבשל דכתיבי בלשון בישול קדייק י"ש אמנם גבי מעילה דמאי דלא כתבי' בגופי' איכא למימר דהטעם משום דאי כתיב אכילה הו"א אכילה בכזית ואי אית ביה כזית מחייב ואי לא לא מש"ה לא כתביה וכה"ג אמרינן ביומא פ' י"ה דאמאי לא כתיב ביום הכפורים אזהרה ואמרינן היכי ליכתוב ליכתוב לא יאכל אכילה בכזית וא"כ ליכא למימר דמדלא כתביה בגופיה ש"מ שלוקין שלא כדה"נ ומש"ה כיון דילפי' מתרומה אמרינן אין ג"ש למחצה ושלא כדה"נ מותר ומאי דלא כתיב אכילה בגופיה ה"ט כדכתיבנא ודו"ק. ועוד יש מתרצים דדוקא גבי בב"ח דעיקר ג"ש דקודש קודש לא אתא אלא לאוסרו באכילה מש"ה ס"ל לאביי דמדלא כתיב אכילה בגופיה בהדיא ולא הוה אצטרך ג"ש ע"כ שמעי' דלאסור שלא כדרך הנאתו הוא דאתא דאל"כ לכתוב בהדיא כשאר איסור אכילה משא"כ במעילה דג"ש דחטא חטא אצטריך למילף מיניה דבמעילה יש שליח לדבר עבירה כדאיתא בפ' האיש מקדש וא"נ לשאר דברים כדאי' בדוכתי טובא א"כ איכא למימר דמאי דלא כתיב אכילה בגופי' אינו משום דאתא לאסור שלא כדרך הנאתו אלא משום דכיון דע"כ איצטרך ג"ש מינה נמי נפ"ל איסור אכילה משום דאין ג"ש למחצה ודוק ואיך שיהיה מסוגיא זו מבואר דבנהנה מן ההקדש ש"כ הנאתו אין בו איסור תו' דומיא דשאר איסורין ומבואר מדברי רש"י והתו' ז"ל:<br><b> ומעתה </b> תמיה אני על התו' בפ' הנשרפין ד"פ ע"א ד"ה בשור שכתבו בתוך דבריהם וז"ל אבל במתני' דזבחים חיישינן לתקלה טפי דאי' כמה ספק איסור לפי שהן מוקדשין כגון רכב ע"ג השור כו' וחלב מוקדשין ע"ג מכתו דשרי בשור הנסקל לפי שאינו דרך הנאתו כו' יע"ש אשר מבואר מדבריהם דס"ל דבמוקדשין שלא כדה"נ נמי אסור ועיין בהרב ח"ה שם והוא תימא שהרי מסוגיא זו מבואר דשלכדה"נ בהקדש מותר וליכא למימר דס"ל דבשאר אסורין שלא כדרך הנאתו מותר אפילו מדרבנן וכשיטתם דפרק האיש מקדש ובהקדש מדרבנן מיהא אסור משום חומרא דהקדש ולעולם דמן התורה שרי דהא מנ"ל לחלק בהכי ותו דלפי שיטתם ז"ל דרוכב ע"ג השור חשיב שלא כדרך הנאתו משמע ודאי דיש בו מעילה מן התורה דמתניתן במעילה היא בהדיא רכב ע"ג בהמה ובא חבירו ורכב כלן מעלו ואולי שהתוס' ז"ל מפרשים מ"ש בגמ' שאני היכל דלתוכו עשוי דלא כפירש"י דפי' דמשום דהוי שלכד"הנ אלא ה"פ שאני היכל דלתוכו עשוי והילכך כי אקדשינהו מעיקרא אדעתא שלא יחול קדושתו אלא על מה שבתוכו לא על הנאה דצל שבחוצה לו דלב ב"ד מתנה עליהן כדי שלא יכשלו בו רבים אבל שלא כדרך הנאתו במעילה אסור משום דלא כתיב אכילה בגופי' ואע"ג דיליף חטא חטא דומיא דבשר בחלב לאביי ודוק:<br><b> עוד </b> כתבו התוס' וז"ל והא דאסר בפ' כל הצלמים לישב תחת אשירה משום דאשירה לצל עשויה והיא דרך הנאה ועוד דגבי ע"ז לא כתיב אכילה ע"כ וכתב הר"ב משנה למלך ז"ל דלפי הנראה דהתוס' ס"ל דכל שלא כדרך הנאה שרי לגמרי וכמו שנראה מדבריהם בפ"ב דקידושין דף נ"ו עלה ההיא דאמרינן המקדש בערלה אינה מקודשת דהק' אמאי אינה מקודשת הא שרי ליהנות ממנו שלא כדרך הנאתו כדאמרינן בפ' כ"ש ותי' יע"ש ותמה עליו הרב הנז' וז"ל דפ' כל שעה לא אמרינן אלא דליכא מלקות אבל איסורא איכא וכן יש להוכיח מההיא דמר בר רב אשי שכתב לעיל יע"ש ואי מהא לע"ד לא אירייא דאיכא למימר דהתוס' ס"ל דמאי דקאמר בגמ' התם מידי דרך הנאה קא עבידנא היינו משום דשלא כדרך הנאתו מותר לגמרי ולא משום שהיה חולה אלא דמעשה שהיה כך היה וס"ל דאי שלא כדרך הנאה אסור מדרבנן לא הוה שרי בחולה שאין בו סכנה דלא התירו אלא שבות דאמירה לגוי וכ"כ הרשב"א ז"ל הביאו הרדב"ז ח"א סי' ב' יע"ש וכן מוכח לישנא דרבינא דקאמר מידי דרך הנאה קא עבידנא ואם איתא דשלא כדרך הנאתו אסור מדרבנן אלא דבחולה התירו מאי האי דקא מתמה רבינא מידי כו' כאלו הוא דבר פשוט הלא היא גופה צריכה רבה אמנם אי שלכדה"נ שרי לגמרי א"ש לישנא דמידי דרך הנאה קא עבידנא כלומר דכ"ש בחולה דמותר ולישנא קמא דהוצרך לטעמא דהאי אישתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא היינו משום דס"ל דהני גוהרקי הוי כדרך הנאתן וכמו שצדד הרב שם ונמצא א"כ דמ"ש התוס' דשלכדה"נ מותר כדאמרינן בפרק כ"ש היינו מהך סוגיא דקאמר מידי כו' אבל מסוגיא דלעיל דקאמר למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל שהוא פטור ליכא ראיה כלל דהתם לענין מלקות אתמר וכן ראיתי בשיטת הרשב"א שם דמייתי מסוגיא דמידי כו' יע"ש עוד כתב הרב הנז' שכן יש ללמד ממ"ש התוס' פסחים דף כ"ח ד"ה ותנן וז"ל א"נ מתני' דהכא א"ש כרבנן דהתם דאמרו לו אף הוא נעשה זבל ומגדל צמחים והא הכא היינו משום דבחמץ כתיב לא יאכל ואינו אסור אלא כדרך הנאה וכה"ג לאו דרך הנאה אבל בע"ז לא כתיב אכילה ואסורה אפי' שלא כדרך הנאה ואף שיש לדחוק דהכונה שאינו אסור דבר תורה מ"מ פשט דברי התוס' שכתבו ואינו אסור אלא כדרך הנאה מורה באצבע דס"ל דליכא איסור כלל עכת"ד:<br><b> ולע"ד </b> ק"ל טובא והיא נעלמה לפי שיטתם ממתני' דר"פכל שעה דקתני התם עבר זמנו אסור בהנאתו ולא יסיק בו תנור וכירים הרי בהדיא דשלא כדרך הנאתו אסור לפחות מדרבנן דהא פשיטא דחמץ אין דרך הנאתו להסיק בו תנור וכירים ואין להכחיש המוחש והשתא אם איתא לדעת הרב מש"ל דס"ל לתוס' דשלא כדרך הנאתו מותר כפשט דבריהם מה יענו לההיא מתני' דפ' כ"ש לכן נראה כאותו צד שכתב הרב ז"ל דמ"ש ואינו אסור כונתם לומר דאינו אסור דבר תורה אבל מדרבנן מודו דאסור ומתני' דלא יסיק מדרבנן קאמר ועיין בריש מס' פסחים ד"ה ואומר שנראה מדבריהם לפי תי' השני דשלא כדה"נ אסור מן התורה למעיין שם ואפי' למ"ש התוס' בפ' האיש מקדש דשלא כדרך הנאתו מותר לגמרי נ"ל דלא כתבו כן אלא בשאר איסורין דוקא אבל בחמץ משום חומרא דחמץ החמירו כדמוכח ממתני' דלא יסיק וכדכתיבנא אך אכתי קשה מהא דפרכינן התם ולא יסיק כו' פשיטא לא צריכא אלא לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה מ"ד כו' והשתא מאי פריך הא טובא אשמועינן מתני' דשלא כדרך הנאתו אסור בחמץ אע"ג דבשאר איסורין שרי סוף דבר שדבריהם צריכים לי תלמוד גם מה שנראה מדברי התוס' פסחים ד"ה שאני היכל דשלא כדרך הנאתו שרי בע"ז לחד תירוצא שכתבו דההיא דלא ישב בצלה היינו טעמא משום דאשירה לצל עשויה וכמ"ש הרב מש"ל יש לתמוה דכפי שיטתם תקשי להו מתני' דפרק כל הצלמים דמ"ג דקתני ר"י אומר שוחק וזורה לרוח אמרו לו אף היא נעשה זבל ומגדל צמחים ונאמר לא ידבק בידך מאומה והשתא אם איתא דשלכדה"נ שרי בע"ז אמאי אסרו רבנן נהי דס"ל דזה וזה גורם אסור אבל הכא ליכא גורם דאיסור כלל דהוי שלכדה"נ וכמ"ש התוס' שם ד"ה אמרו ובפסחים ד"ה ותנן גם בדברי התוס' דפ' כל הצלמים דמ"ח ד"ה לא שכתבו בתי' הב' וז"ל א"נ חומרא דע"ז שאני ונראה מדבריהם דלפי השני תירוצים אין איסור תורה כשלא כדרך הנאתו אלא שלפי התי' הראשון ע"ז ושאר איסורין שוין ולפי התי' הב' החמירו בע"ז מה שלא החמירו בשאר איסורין וכמ"ש הרב הנזכר איכא למידק דא"כ מאי פריך התם לא ישב בצלה פשיטא לא צריכא כו' ומאי קושיא הא טובא אשמועינן דהחמירו בע"ז מה שלא החמירו בשאר איסורין ולזה י"ל דמאי דפריך פשיטא היינו משום דאי מאי דאשמועינן מתניתן הוא דשלכדה"נ אסור בע"ז א"כ הא שמעינן לה ממתני' דלעיל דקתני אמרו לו אף הוא נעשה זבל הרי דאע"ג דשלכדה"נ הוא אפ"ה אסור ור"י לא שרי אלא משום דס"ל דזה וזה גורם מותר מיהו תירוץ הא' שכתב דשלכדה"נ שרי בע"ז קשה טובא כדכתיבנא ועיין להרמב"ן ז"ל בס' המלחמות בפסחים פ' כיצד צולין גבי ההיא דריחא מילתא דמבואר מדבריו דיין נסך שרי שלכדה"נ ובהיותי בזה עם החכם השלם סיני ועוקר הרים כמוה"ר יהודה אשכנזי נר"ו כה הראני מה שנמצא כתוב אצלו קושיא הלזו על מ"ש הטור יו"ד סימן קמ"ב משם הראב"ד וז"ל כתב הראב"ד דוקא אשירה שעשויה לצל בין לתחתיה בין לחוצה לה אבל בית אליל תוכו ונגד פתחו תוך ד"א אסור אחריו לצל מותר לפי שאינו עשוי לצל כדאמרינן בפ' כל שעה שאני היכל דלתוכו עשוי וכ"כ הר"ן משם הראב"ד והשתא תקשי לי' מההיא דשוחק וזורה לרוח ותו דהר"ן ז"ל בפ"ב דקדושין כתב בהדיא דשלכדה"נ אסור מדרבנן וא"כ איך הביא בכאן דברי הר"א ולא תי' עליו והוא נר"ו תי' דס"ל להראב"ד דשלכדה"נ אינו אסור אלא מדרבנן ולא גזרו אלא דוקא בהניח חלב ע"ג מכתו ודומה לו גזירה שמא יהנה ממנו כדרך הנאתו כגון שימשח ממנו עורות משא"כ הכא דבשלכד"הנ דהיינו חוץ להיכל ליכא כלל דרך הנאתו כי היכי דנגזור דכל הנאה שחוץ להיכל שלכד"הנ היא מאי איכא למימר דנגזור חוצה לו אטו תוכו הא ליכא למגזר דלא עבידי אינשי דטעו בהכי והיינו מאי דמשני בגמ' שאני היכל דלתוכו עשוי כלומר ומש"ה לא גזרו כיון שכל הנאה שחוץ להיכל אינו דרך הנאתו ואין תירוץ זה נוח לי דה"נ היה לנו לגזור שלא יהנה מצל דבית אליל אע"ג דהוי שלכד"הנ גזירה שמא יהנה מצל אשרה דהוי כד"הנ דבהא ודאי עבידי אינשי דטעו בהכי לכן נ"ל לומר כדי ליישב דברי התוס' והראב"ד ז"ל דס"ל דהא דתנן במתני' לא ישב בצלה אינו אלא איסור' דרבנן גרידא דמן התורה שרי דהו"ל דבר שאין בו ממש דצלו דבר שאין בו ממש הוא וכמ"ש הרמ"ך הביאו מרן הכ"מ פ"ז מה' ע"ז הלכה י"א וקרא דכתיב לא ידבק בידך מאומה היינו בנהנה הנאה שיש בה ממש אבל הכא דהנאתו היא מצל האשירה והצל אין בו ממש שרי מן התורה ויש להביא ראיה ברורה לזה ממ"ש רבינו שם בפ' הנז' הלכה י' וז"ל וגחלת של ע"ז אסורה והשלהבת מותר מפני שאין בה ממש הרי בהדיא דדבר שאין בו ממש לא נאסרה מן התורה ואע"ג דהתם אפילו מדרבנן שרי שאני התם דמקלה קלי איסוריה ומש"ה לא גזרו ועכצ"ל כן לפימ"ש משם הרמ"ך וכן נמי גבי מעילה ס"ל דאינו אסור אלא מדרבנן מידי דהוה אקול ומראה וריח דאמרינן שם בפסחים דאין בהם מעילה לפי שאין בהם ממש ומש"ה משני התם רבא שפיר שאני היכל דלתוכו עשוי כלו' וכיון דהוי שלכד"הנ אינו אסור אלא מדרבנן ואית למימר דלא גזרו אלא באיסור' דאורייתא אבל הכא דאינו אסור אלא מדרבנן משום דהוי דבר שאין בו ממש בשלכדה"נ לא גזרו דהו"ל גזרה לגזרה והשתא ניחא מה שהקשה הר"ב מש"ל וז"ל ואכתי יש לדקדק בסוגיא זו דאמרינן דרבא דאסר הביא ראיה לדבריו מדתני' לולין היו פתוחין בעלי' בית ק"ק שבהם משלשלים את האומנים בתיבות והנה לכאורה נראה דרבא ודאי לא נעלם ממנו ההיא דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה אלא דהוה ס"ל דכיון דהא מיהא איסורא אי' ומש"ה היו משלשלים ואביי הקשה עליו דכיון דלית בהו מעילה משום מעלה הוא דאל"ה לא היו אסורים אפי' לצורך והשתא יש לדקדק דלרבא דס"ל דמשום צורך לא יש היתר א"כ איך יתיישב לפי דעתו ההיא דריב"ז לדעת הסוברים דלא כדרך הנאתו איסור' דרבנן איכא וע"כ מה שהותר לו הוא משום שהיה צורך מצוה וא"כ קשה דמאי ראיה מייתי מההיא דלולין וכן ק' לא"ד דקאמר רבא מנא אמינא לה דאמר ב"ק כו' מעילה הוא דליכא הא איסור איכא מאי לאו לאותן העומדים בפנים כו' והיכי ס"ד דרבא דמיירי לעומדים בפנים והא ריב"ז הי' יושב בצלו של היכל ואף דלתוכו עשוי מ"מ איסור מיהא איכ' וא"כ ע"כ טעמא דהיתרא הוא משום צורך וא"כ ההיא דקול ומראה דאי' איסור הוא לעומדים בחוץ דלעומדים בפנים פשיטא דשרי דאין לך צורך גדול מזה ע"כ תורף קו' יע"ש מה שתירץ. ועל פי האמור הנה נכון דלעולם דרבא ס"ל דמשום צורך אין להתיר כלל וההיא דריב"ז לאו משום צורך הוא דשרי אלא משום דהו"ל שלכד"הנ ושלכד"הנ באיסור דרבנן מותר דלא גזרו אלא באיסור דאורייתא וכ"ת א"כ תקשי לאביי דמה ראיה מייתי מההיא דריב"ז לומר דלא אפשר וקא מכוין שרי דלמא שאני התם משום דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן משום דאין בו ממש היכא דלא אפשר לא אטרחי' ולפי' התוס' משום דהיה בו צורך דהא אביי גופיה קאמר הכי ולרבא דמייתי ראי' מההיא דלולין כו' וכדקאמר ותסברא כו' ובשלמא לא"ד בתרא ניחא דאביי ורבא תרווייהו ס"ל דאי לא אפשר וקמכוין אסור ה"נ היה אסור לאותן העומדים בפנים אף דלא אסור אלא מדרבנן ואף דאי' צורך למר כדאית לי' ולמר כדאית ליה דאביי משום דס"ל דלא אפשר וקא מכוין שרי הוא דקאמר דאינו אסור אלא לאותן העומדים בחוץ איכא למימר דאף ללישנא קמא לא קאמר אלא דוקא התם דאינו אלא חששא בעלמא שחששו דלמא מכווני ליהנות וכמ"ש רש"י ד"ה והא ואהא הוא דקאמר אביי דכיון דמדאורייתא שרי כי לא אפשר כגון הכא לא הי"ל להחמיר ולחוש דלמא מכווני כיון דאפילו אי מכווני ליכא אלא איסורא דרבנן אמנם הכא ריב"ז היה מכוין ליהנות מצל הקדש וכמ"ש רש"י והילכך ס"ל לאביי דאי לא אפשר וקא מכוין אסור ה"נ היה להם לאסור אף שאינו אלא מדרבנן ובהכי ניחא קושית התוס' שהקשו לרש"י ד"ה ותסברא ולפי' התוס' דכתב דכיון שהוא לצורך בית ק"ק סברא הוא דאפילו איסורא דרבנן ליכא איכא למימר דע"כ לא קאמר אביי אלא דוקא לצורך בית ק"ק אבל בעלמא לא ועפי"ז אתו דברי רבינו ז"ל שבפ' ה' מהל' מעילה הלכה ה' שכתב הדר במערת הקדש או בצל אילן או שובך של הקדש אע"פ שנהנה לא מעל ויש לדקדק דלמה לא התנה באלו ג"כ היה תלוש ולבסוף חברו דאי' מעילה וכמ"ש גבי המקדיש בית בנוי דלא מעל הדר בו אבל אם הקדיש עצים ואבנים ובנה בית ודר בו מעל משום דהו"ל תלוש ולבסוף חברו דהוי מעילה ומכח זה כתב הר"ב מש"ל ז"ל דטעם צל או אילן או שובך לאו משום מחובר הוא אלא משום שלא כדרך הנאתו הוא ופליג אתוס' דכתבו דאשרה לצל עשויה:<br><b> ולע"ד </b> כפי דבריו יש לגמגם עליו דא"כ היה לו להראב"ד ז"ל שם להשיג על רבינו שהרי כבר כתב' לעיל משם הראב"ד דס"ל דאשרה הנאתה היא לצל אמנם על פי האמור היינו טעמא משום דצל דבר שאין בו ממש הוא מידי דהוי אקול ומראה כו' ודוק. ומעתה הבא נבא לביאור דברי התוס' פסחים דמתחלה הקשו דגבי מעילה לא כתיב אכילה ואפילו שלא כדרך הנאתו יהא אסור מדאורייתא וכיון שכן מאי קא משני רבא שאני היכל דלתוכו עשוי והוי שלא כדרך הנאתו הא במעילה כדרך הנאתו ושלא כדרך הנאתו שוים וכיון שכן כי אסרו חכמים דבר שאין בו ממש אפילו שלא כדרך הנאתו אסרו אטו דבר שיש בו ממש דאסורא דבר תורה בשלא כדרך הנאתו ונמצא דליכא אלא חדא גזירה ותי' כו' עוד הקשו והא דאמר לישב תחת אשירה כלומר דכיון דאין איסור אלא מדרבנן משום דהוי דבר שאין בו ממש דשלא כדרך הנאתו לא גזרו דומיא דהיכל וע"ז תי' דאשרה לצל עשויה וא"נ כו' והיינו טעמא דהראב"ד והר"ן שכתבו דכל בית ע"ז מותר משום דכיון דהוי דרבנן לא גזרו והיינו מה שתי' ג"כ בפ' כל הצלמים בתי' הב' דחומרא דע"ז שאני כלומר דבע"ז החמירו אפילו באיסור דבר שאין בו ממש דהוי דרבנן מה שלא החמירו בההיא דריב"ז אבל בההיא דשוחק וזורה לרוח דנהנה מדבר שיש בו ממש מודו ר"ת ורש"י ז"ל דשלא כדרך הנאתו אסור לפחות מדרבנן ומ"מ אכתי יש לדקדק להאי תי' הב' שתירצו דא"כ מאי פריך התם פשיטא הא טובא אשמועינן מתני' דהחמירו אפילו באיסור דבר שאין בו ממש דהוי דרבנן כדכתיבנא ודע דזה שכתב דאיסור ישיבה בצל אשרה הוי מדרבנן מדברי הר"ן שם במתני' נראה דפליג על זה וזה שכתב ליישב דעת רבינו שפסק בפ"ז מה' ע"ז דצל צלה מותר בדלא מכוין עסקינן דלא מתסר אלא מדרבנן וכיון דבלישנא בתרא מספקא ליה פסק בזה לקולא ע"כ. הרי נראה מדבריו דמכוין אסור דבר תורה ולא ידעתי מה יענה לההיא דשלהבת ע"ז דמותרת מפני שאין בו ממש כמ"ש רבינו דבשלמא אי איסור מדרבנן איכא למימר דהתם לא גזרו משום דמקלה קלי איסור כדכתיבנא אמנם אי אפילו דבר שאין בו ממש אסור מן התורה התם נמי יהא אסור דבר תורה כמו גחלת ומ"מ לדעת התוס' נראה לומר כדכתיבנא ומה גם דמדברי רבינו דה' ע"ז מוכח הכי כדכתיבנא ומ"מ אף לדברי הר"ן אלו י"ל דס"ל דלא גזרו בשלא כדרך הנאתו אלא בנהנה מגוף האיסור ממש כגון הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו אבל בנהנה מצל דהוי דבר שאין בו ממש אף דאסור מן התורה מ"מ קליש איסוריה ולא גזרו והיינו מאי דמשני התם בפסחים שאני היכל כו' ומש"ה מייתי הר"ן דברי הראב"ד ולא חילק עליו. שוב אחר זמן רב ראיתי להר"ב המבי"ט בספר קרית ספר בפ"ז דה' ע"א שכתב במ"ש דאיסור הנאת צל הוא מדרבנן וז"ל האשירה כו' אסור לישב בצל קומתה מדרבנן דמדאורייתא ליכא איסורא כשלהבת ע"א ומותר עכ"ד, ושמח לבי כמוצא שלל רב ומ"מ לפי תירוץ הא' שכתבו התוס' דאשירה לצל עשויה ומשמע ודאי דלהאי תי' שלא כדרך הנאתו אינו אסור מדאורייתא אפי' בע"א וכ"כ הר"ב מש"ל שכן הוא דעת התוס' בד"ה ותנן לפי תירוץ הב' עי"ש יש לתמוה דמסוגיא דפ' כל הצלמים דמ"ג נראה בהדיא דשלא כדרך הנאתו בע"ז אסור מן התורה דגרסינן התם תניא אמר להם רבי יוסי והלא כבר נאמר ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל כו' ואשליך את עפרו כו' והשתא מאי ראיה מייתי נימא דלעולם זה וזה גורם אסור וההיא שאני דליכא גורם דאסור כלל דהו"ל שלא כדרך הנאתו דמדאורייתא שרי ומש"ה לא חש מרע"ה לכלום דאפילו יעשה זבל מותר מן התורה כיון דהוי שלא כדרך הנאתו וכן נמי מאי דמייתי מההיא דאת מעכה וכל הני נימא דהתם הטעם משום דהוי שלא כדרך הנאתו דאכתי לא נאסר מדרבנן אמנם לבתר דאסרו רבנן שלא כדרך הנאתו ליכא למיחש שמא יעשה זבל אלא ודאי מההיא סוגיא מוכח בהדיא דשלא כדרך הנאתו בע"ז אסור מן התורה וכיון שכן איך כתבו התוס' דהוי משום חומרא דע"ז וצ"ע כעת. והנה מקום יש בראש ליישב לזה כפי מ"ש הר"ב ט"ז בי"ד סי' קי"ז ס"ק א' גבי איסור סחורה דבדבר המפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לאסור ועשה סמוכות לזה מדברי התוס' דפ' לולב הגזול דל"ט ע"א ד"ה וליתיב ליה יע"ש וא"כ ה"נ י"ל דהיינו דקאמר ר"י והלא כבר נאמר ואשליך את עפרו כו' וא"כ כיון שמפורש התירו בתורה אין להם כח לאסור ולומר אף היא נעשה זבל כו' אלא שדברי הר"ב ט"ז בזה נראה שדחוים הן וכבר תהי עלה הר"ב חוות יאיר בתשו' סי' קמ"ב יע"ש ועוד אני מוסיף להביא ראיה הפך דבריו ממ"ש התוס' שם באותה סוגיא בד"מ ע"ב בד"ה על היין אין מתחללין וז"ל במעשר שני חוץ לירושלים איירי דאי בירושלים מותר לקנות ממנו בהמה לזבחי שלמים כדמוכח פ"ק דמעשר שני כו' והשתא אם איתא לדברי הרב דבדבר המפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לאסור אמאי הוצרכו להוכיח הדבר ממתניתין דמע"ב והלא מקרא מלא דבר הכתוב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן אלא ודאי מוכח דאפי' בדבר המפורש יש כח ביד חכמים לאסור ומש"ה הוצרכו להוכיח ממתניתין כי היכי דלא תימא דבירושלים נמי גזרו חכמים ועי' במוהר"ם ן' חביב בקונטרס כפות תמרים וא"כ עכצ"ל דמ"ש התוס' בד"ה וליתיב היינו משום דלשיטתייהו דפרק כל שעה אזלי דס"ל דאיסור סחורה מן התורה ודוק. האמנם מצאתי בשיטה מקובצת מכ"י למסכת סנהדרין בפ"ב אההיא דאמרינן התם מלכי ב"ד דן ודנין אותן שנאמר דינו לבקר משפט שכתב משם תוספי הרא"ש וז"ל הקשה ר"מ מאי קא מייתי מדכתיב דינו לבקר משפט הא בההיא שעתא שנאמר הפ' היו מלכי ישראל ג"כ דנין דאכתי לא נעשה אותו מעשה דינאי המלך וליכא למימר דמינאי המלך ואילך קאמר דמלכי ב"ד דנין דא"כ היכי מייתי סיעתא מקרא דדינו לבקר משפט דההוא קרא היה קודם מעשה מיהו הא ל"ק דסתמא כיון דהקב"ה ציוה להם בהדיא לדון לא היו חכמים גוזרים עליהם שלא לדון וכה"ג בפ' איזהו נשך דאמרינן התם דמדרבנן גזרו שלא להלוות בריבית לנכרי יותר מכדי חייו ופריך והא כתיב לנכרי תשיך ומאי פריך והא לא אסור אלא מדרבנן אלא ר"ל כיון דכתיב לנכרי תשיך לא היה להם לחכמים לגזור ה"נ הכא עכ"ד יע"ש. ולכאורה נראה שדבריו נוטין לדברי הט"ז ז"ל האמנם נראה דהתם שאני דמדאורייתא מצוה נמי איכא ומש"ה כתב ואין כח לחכמים לגזור דבר שמדאורייתא איכא מצוה בעשייתה וכן מדוקדק מדברי התוס' דפ' איזהו נשך ועיין במרן הכ"מ הל' מלכים פ"ג דין ז' גם ממ"ש התוס' בפ' נערה שנתפתתה דף נ"ח ע"ב ד"ה אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה וז"ל אע"ג דאבוה דשמואל חיישי' קאמר משמע ליה דמדאורייתא דאי מדרבנן כו' וכדעת הט"ז מאי ק"ל אפי' נימא דחיישינן מדרבנן קאמר אפ"ה פריך שפיר אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה דכיון שמפורש התירו בתורה אין כח ביד חכמים לאסור וכן נראה מדברי התוס' פ"ק דחולין דף י"ב ע"א ד"ה פסח וקדשים כמו שיראה המעיין שם, עוד כתב הרב הנזכר וז"ל ודע דמוריב"ל בחי' למסכת שבועות על מ"ש התוס' שם ד"ה דמוקי שכתבו ועוד דמצי לאוקמא בשלא כדרך הנאתו כו' כתב דלר"ש דאמר כ"ש למכות ה"ה שלוקה אף שלא כדרך הנאתו ואף שאני חלוק עמהם מ"מ מודינא דמאן דאית ליה דעל כ"ש לוקה שלא כדרך הנאתו איסור תורה איכא דומיא דחצי שיעור עכ"ד. והנה הרב הנזכר בפ"ה דה' שבועות הלכה ה' תמה אדברי מוהריב"ל ורש"ל וז"ל ודבריהם תמוהים בעיני דהיכי מצינן למימר אליבא דר"י דאית ליה דכל מאן דאית ליה בחצי שיעור אית ליה נמי דחייב שלא כדרך הנאתו והא לדידיה חמיר חצי שיעור משלא כדרך הנאתו דבחצי שיעור איכא איסור תורה ושלא כדרך הנאתו ליכא איסור תורה עכ"ד (וכן הקשה הה"ב ח"ה ז"ל). ולע"ד לא קשה מידי דבשלמא לר"ש דס"ל דלוקין על חצי שיעור איכא למימר שפיר דה"ה שלא כדרך הנאתו דתרווייהו שוין אבל לר"י דאמר חצי שיעור מן התורה ה"ט משום דחזי לאיצטרופי כדאיתא ביומא ואע"ג דהתם מפקינן לה מרבוייא דכל חלב הרי כתבו התוס' התם דאי לאו הך סברא הוה מוקמינן לקרא לרבות כו' וכן כתב הר"ן בפ"ג דשבועות הביאו הרב הנזכר בפ"ד הלכה א' דפשיטא לן דלא אסריה רחמנא אלא משום דחזי לאצטרופי יע"ש וא"כ דוקא גבי חצי שיעור משום דחזי לאיצטרופי ואתי לאיסור לאו מש"ה אסור מן התורה אבל שלא כדרך הנאתו דלעולם לא אתי לידי איסור לאו בשלא כדרך הנאתו מש"ה אינו אלא מדרבנן וכן כתב הוא ז"כ עצמו בה' יסודי התורה דף ג' ע"א לחלק בין שלא כדרך הנאתו לחצי שיעור משום דחזי לאיצטרופי ע"ש ודוק. מיהו אי ק' הא ק"ל דאם איתא דלר"ש דאמר כ"ש למכות לוקה נמי שלא כדרך הנאתו א"כ מה פריך בפסחים לאביי דאמר ה"מ בכלאי הכרם שלוקין עליו שלא כדרך הנאתו מברייתא דאיסי בן יאודה ואמאי לא משני דאיסי ב"י סבר כר"ש דלוקין על שלא כדרך הנאתו בכל איסורין שבתורה. ויש ליישב דאה"נ דהו"מ לשנויי הכי אלא דניחא לי' לאוקמי להא דאיסי ב"י ככ"ע ודוק ועי' במרדכי ריש פ' כל שעה שכתב בשם ראבי"ה כדעת התוס' דפרק האיש מקדש דשלא כדרך הנאתו שרי לגמרי שכתב וז"ל כתב ראבי"ה דכל איסורים שבתורה מותר ליהנות מהן שלא כדרך הנאתו וכ"ש אפרן ע"כ. ומה שכתב דכ"ש אפרן נראה לי דשור הנסקל יוכיח דשלא כדרך הנאתו מותר ואפרן אסור דהוי מהנקברין אלא ודאי דאע"ג דשלא כדרך הנאתו מותר אפרן אסור כדרך הנאתו ואיך קאמר וכ"ש אפרן וצ"ע: עוד כתב הרב הנזכר וז"ל אך הדבר הקשה אצלי הוא דלדעת רבינו דס"ל דכל איסורי הנאה אין לוקין על ההנאה אף שהוא כדרכה וכן בכלאי הכרם וב"בח ליכא מלקות על הנאה וכן מוכח ממה שלא הוציא מן הכלל ב"וח וכלאי הכרם כ"א בפי"ד מה' אלו אבל בפרקין שהביא דין הנאה לא הוציאן מן הכלל גם בפ"י דין ו' כתב והאוכל כזית מכלאי הכרם לוקה משמע דליכא מלקות כ"א באוכל לא בהנאה א"כ מאי דקאמר אביי ה"מ בכלאי הכרם ע"כ הכונה היא על האוכל כלאי הכרם דוקא וא"כ לא ידעתי אמאי לא ק' נמי ה"מ בב"וח ותי' התוס' לא יועיל כלום לדעת רבינו עכ"ד ונלע"ד לומר דכיון דאית מאן דאמר בפ' כל הבשר דב"בח אסור ומפיק לה מקרא דלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וא"כ הו"ל לאו שבכללות ואין לוקין עליו ואפשר דאביי גופיה הכי ס"ל כר"א וכ"כ הרא"ם שזהו דעת ר"ע כמ"ש בסדר משפטים הביאו הר"ב כנה"ג ח' י"ד סימן פ"ז בהגהת הטור סימן י' מש"ה לא קאמר ה"מ בב"וח וכמו שתי' התוס' לק"ו חש"ב ע"ש מיהו לכאורה הא ליתא דרבינו ז"ל נראה בהדיא דס"ל הפך דעת הרא"ם וזהו שכתב בפ' ח"י מהלכות פס"המק דין ה' וז"ל וכן קדשים שהוטל בהן מום האוכל מהן כזית לוקה הרי הן בכלל כל תועבה עכ"ד הרי בהדיא הפך דעת הרא"ם ועיין מ"ש מרן הלכות ט"מ פ' א' דאע"ג דאין עונשין מן הדין אפ"ה לקי אאכילת ב"בח משום קרא דכתיב לא תאכל כל תועבה ועיין בס' מוצל מאש סי' כ' שהקשה דכיון דאיסורו מלא תאכל לא לקי משום דהוי לאו שבכללות כמ"ש הרא"ם. שוב ראיתי להר"ב החינוך סימן תמ"ח שכתב וז"ל שלא נאכל פסולי המוקדשין כו' ועוד אמרו ז"ל שיש בכלל לאו זה שלא לאכול פגול ונותר ומ"מ אינו נקרא לאו שבכללות לפי שעיקרו לא בא אלא על פסולי המוקדשין ושאר איסורין יוצאין מכלליו ממה שהוציא הכתוב בלשון כל תועבה ולא אמר לא תאכל פסולי המוקדשין עכ"ד. וא"כ מש"ה כתב רבינו גבי קדשים שהוטל בהן מום דלוקה כיון דעיקר קרא להכי הוא דאתא אבל בב"וח אינו לוקה כיון דיוצא מכללו מדאפקיה בלשון תועבה הוי לאו שבכללות כמ"ש זה נ"ל ליישב דעת רבינו כפי מ"ש הרא"ם ודוק:<br><b> שוב </b> ראיתי להר"ב ברכת הזבח דקמ"ט ע"ב שהק' לדברי רבינו דהאוכל פסולי המוקדשין לוקה משום לא תאכל כל תועבה וז"ל לא ידעתי למה שבק הרב מאי דיליף ר"א בפסחים ומכות מלא יאכל כל שפיסולו בקדש ה"ז בלא יאכל וכמ"ש רבינו בסמוך ואי משום דס"ל דהוי לאו שבכללות וכמ"ש התוס' בפסחים ה"נ גם לאו זה דלא תאכל כל תועבה הוי לאו שבכללות עכ"ד. והנראה שלא ראה דברי הר"ב החינוך שכתבנו ועוד נראה לע"ד לומר דמש"ה לא הביא רבינו מקרא דלא יאכל דרבינו כתב כל קרבן שנאמר בו שהוא פסול בין שנפסל כו' לוקה ומשמע בהדיא דרבינו איירי אפילו בנפסלו קודם זריקה נמי לוקה משום לא תאכל כל תועבה שהרי בכללן מנה קדשים שהוטל בהם מום מחיים דאע"פ דקודם פיסולו לא חזי לוקה משום לא תאכל כל תועבה וא"כ מקרא דלא יאכל לא נפקא לן כדאיתא בפ' אלו הן הלוקין די"ח ע"א דפריך בגמ' לרבא דאמר זר האוכל עולה לפני זריקה חוץ לחומה לוקה חמש דלילקי נמי כדר"א דאמר ר"א לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול ליתן לא תעשה על אכילתו ומשני ה"מ היכא דקודם פסולו חזי ופרש"י כגון נותר הכא דקודם פסולו נמי לא חזי משום דהוי קודם זריקה לא ע"כ ומש"ה לא הביא רבינו אלא קרא דלא תאכל כל תועבה אמנם בסמוך גבי נותר ופגול דקודם פיסולו חזי כתב רבינו דהזהיר הכתוב מקרא דלא יאכל כדר"א מיהו הא ק"ל טובא לפי דעת רבינו דא"כ אמאי לא פריך התם במכות דלילקי משום לא תאכל כל תועבה דהא יוצא חוץ לחומה מפסולי המוקדשין היא כמ"ש רבינו בהלכות מעשה הקרבנות פי"א הלכה ז' וז"ל בשר ק"ק שיצא חוץ לחומה ה"ז נפסל ונאסר ואפי' שחזר למקום אסור לאכלו יעוי"ש דהשתא לא מצי לשנויי ה"מ היכא דקודם פיסולו חזי וכדמשמע לדר"א דהא קדשים שהוטל בהן מום יוכיח דקודם פיסולו לא חזי דומיא דזר האוכל עולה קודם זריקה ואפ"ה לוקה משום לא תאכל כל תועבה כמ"ש רבינו וצ"ע. ותו קשה למ"ש רבינו בסמוך וז"ל והיכן הזהיר הכתוב על הפגול ועל הנותר במלואים כו' ואמאי לא הביא מקרא דלא תאכל כל תועבה וכ"ת לר"א גופיה תקשי דנפקא ליה מקרא דלא יאכל ולא מייתי קרא דלא תאכל הא ל"ק שהרי כבר כתב הר"ב החינוך פ' צו סי' קמ"ה וז"ל ואולם אזהרתו ממה שכתוב במלואים לא יאכל כי קדש הם ואמרו ז"ל שאותו הכתוב כולל באזהרה כל מה שנפסד מן הקדשים ואין ראוי לאוכלו כמו הנותר והפגול וכמו שאמרו ז"ל שנכללו באזהרת לא תאכל כל תועבה שדרשו כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וכיון שכן נאמר שהאחד הוא לתוס' לאוין עכ"ד. וא"כ לר"א איכא למימר דנפקא ליה מקרא דלא יאכל לעבור עליו בשני לאוין אמנם מ"ש רבינו ז"ל והיכן הזהיר ק' דאמאי לא הביא קרא דלא תאכל והול"ל דעובר בב' לאוין וגם זה צ"ע כעת. ואגב אומר מה שנתקשה אצלי בלשון הרא"ם הנ"ל שהקשה דלמאי איצטרך לר"ש למכתב תלתא קראי חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה ת"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה כל דבר שתעבתי לך אסור באכילה ובהנאה כדרב אשי ותי' וז"ל וי"ל דאליבא דתנא דבי ר' ישמעאל נמי איצטריכו תלתי קראי דלא תבשל חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה לחייב מלקות על בישולו ועל אכילתו דאי מקרא דלא תאכל הו"ל לאו שבכללות ואין לוקין עליו עכ"ד. ויש לדקדק דמה יענה שפתי צדיק ביום שידובר סברת רבינו דאין לוקין על ההנאה דלמאי איצטרך חד קרא דלא תבשל לאיסור הנאה ת"ל מקרא דלא תאכל וכדר"א דבהא לא שייך תירוצו ז"ל ותו דאפי' החולקים על רבינו וס"ל דלוקין על ההנאה תקשי להו לאיסי בן יאודה דקאמר א"ל אלא באכילה בהנאה מנין אמרת ק"ו דלמאי איצטרך למילף איסור הנאה מק"ו הא נפיק מקרא דלא תאכל כל תועבה דהכא ליכא למימר דאיצטרך למלקי עליה דאין מזהירין מן הדין ונראה לומר דמעולם לא הוקשה לו להרא"ם קרא דלא תבשל דאתא לאיסור הנאה משום דמצינן למימר דאיצטרך קרא משום דאי לאו קרא ס"ד אמינא דנילף גזרה שוה קדש קדש מטריפה וכי היכי דטריפה מותרת בהנאה ה"נ ב"וח יהא מותר בהנאה וכס"ל לר"ש בפ' כל הבשר דף קי"ו ע"א ועיין במוהר"ש אלגאזי בס' גו"ה כלל ס"ה וקרא דלא תאכל כל תועבה הוה מוקמי' לה לשאר איסורים וכדס"ל לר"ש וא"כ מש"ה איצטרך לא תבשל יתירה לאוסרו בהנאה ומה דק"ל להרא"ם ז"ל הוא מלא תבשל יתירא דאתא לאיסור אכילה דאמאי איצטרך לכתוב תרי לא תבשל ומסברא הוא מוקמינן ליה לאיסור הנאה דאי לאיסור אכילה הא נפקא מקרא דלא תאכל כל תועבה ואהא תי' דאיצטרך למלקי עליה על בישולו ועל אכילתו וזהו מדוקדק בדבריו ממה שלא הזכיר בתי' שם הנאה כלל משמע דמלא תבשל דאיסור הנאה לא ק"ל ומש"ה לא הוצרך בתי' לומר דאיצטרך למלקי על הנאתו ג"כ ומה שהזכיר בקושי' דאמאי איצטרך תלתא קראי חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה לאו דוקא וסירכיה דלישניה נקיט ומלא תבשל דאיסור אכילה הוא דק"ל כנ"ל ליישב בדוחק ובהיותי בענין זה עם החכם השלם סו"ה כמוה"ר יהודה אשכנזי נר"ו הקשה אלי על מה שכתב הר"ב פר"ח ז"ל בי"ד סימן ק"י ס"ק י"ג משם הר"ש שכתב בסוף ס' כריתות בסוף דבריו וז"ל ובהכי ניחא מה שמקשים העולם יאסר כל העולם בחרישה ובזריעה מטעם נחל איתן שהוא קבוע ולמאי דפרישי' כו' אבל אי ידעי' מקומו' אמינא כי הנזרע בתוכו אסור וכתב עליו הרב הנזכר ז"ל מ"ש הרב ז"ל כי הנזרע בתוכו אסור נראה דמפיק לה הרב מדאמרי' בפ' כל הבשר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך ה"ז בבל תאכל ופרכינן התם דכלאי זרעים הם עצמן תועבה וליתסרו ומשני דאיתקוש לכלאי בהמה דכתיב בהמתך כו' וא"כ הכא גבי נחל איתן דליכא קרא למשרייה הנזרע בתוכו אסור דהא כל שתעבתי לך הוא עכ"ל. וקשה דא"כ לפי דברי הרב ז"ל עכצ"ל לר' אבהו דאמר כ"מ שנאמר לא תאכל כו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע דה"נ הזורע בנחל איתן אסור באכילה ובהנאה ולחזקיה דאמר בפ' כל שעה דדוקא לא יאכל משמע איסור הנאה אבל לא תאכל כו' איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע ה"נ מותר בהנאה כיון דנפקא ליה מקרא דלא תאכל כל תועבה והשתא ק' דבפ' כל שעה דף כ"ג ע"ב פרכינן בגמ' מכדי אותבינהו כל הני קראי ושנינהו חזקיה ור"א במאי פליגי ולא אשכח פירוקא אלא דאית בינייהו חולין שנשחטו בעזרה ואליבא דר"י ואמאי לא משני דאית בינייהו זורע בנחל איתן דלחזקי' הנזרק בתוכו מותר בהנאה ולר' אבהו אסור בהנאה וצ"ע כעת:<br><b> עוד </b> כתב הרב הנזכר וז"ל והנה אף שלכאורה דברי רבינו שלא חייב מלקות בהנאה מב"וח הם תמוהים נראה שיש להכריח סברתו מדתנן בפ"ג דכריתות דף י"ג יש אוכל אכילה כו' ובאר בגמרא דאף דקי"ל דאין איסור חל על איסור שאני הכא דאיסור מוסיף הוא דכיון דאקדשינהו איתוסף בו איסור הנאה ויש לתמוה דבפרק כל הבשר דף קי"ג אמרינן המבשל חלב בחלב פליגי בה רבי אמי ורבי אסי חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה ומתבאר שם באותה סוגי' דלכ"ע אין איסור ב"בח חל על חלב וכן פסק רבינו בפ"ט מהלכות מאכלות אסורות הלכה ו' והשתא יש לתמוה דהא איסור מוסיף הוה דהשתא נאסר בהנאה וא"כ אמאי לא חייל איסור בב"ח על איסור חלב ולסברת רבינו ז"ל ניחא דע"כ לא חשיב הנאה איסור מוסיף אלא היכא דלוקה על הנאה כגון ההיא דמוקדשין אבל ב"בח דליכא מלקות בהנאה לא שייך איסור מוסיף אלו ת"ד יע"ש. ולדעתי אכתי לסברת רבינו ז"ל קשה דאמאי לא חייל איסור ב"בח על איסור חלב לפי מה שפסק רבינו ז"ל דב"בח לוקין על שלא כדרך הנאתו הא הו"ל איסור מוסיף דחלב לא אסיר אלא בכדרך הנאתו וב"בח לוקין על שלא כדרך הנאתו ואם נאמר דהא לא חשיב איסור מוסיף אלא איסור חמור ה"נ איכא למימר לענין איסור הנאה וכמ"ש התוס' חולין דף ק"א ע"א ד"ה איסור יע"ש ודוק: ומ"מ מה שנראה מדברי רבינו י"ל דאפי' ב"בח וכלאי הכרם אין לוקין על ההנאה כמ"ש הרב הנזכר ודלא כמ"ש הר"ב פר"ח א"ח סי' תמ"ג שיש לתמוה דהרי בירושלמי כ"כ בהדיא דמה שנשתנה כלאי הכרם משאר איסורים הוא אף לענין הנאה דגרסינן התם בפ"ג דערלה דקאמר ר"א בשם ר"י העושה אספלנית משור הנסקל ומחמץ בפסח אינו לוקה שאין ל"ת שלו מחוור (כלומר דאפקיה מלשון אכילה כ"כ הר"ב שדה יהושע) מכלאי הכרם לוקה דכתיב פן תקדש פן תוקד אש ע"כ. הרי בהדיא דבכלאי הכרם לוקין על ההנאה וא"כ מנ"ל לומר דמאי דקאמר אביי ה"מ בכלאי הכרם שלוקין שלא כדרך הנאתו על אכילה שלא כדרך הנאה קאמר ופליג אירושלמי סוף דבר דברי רבינו צריכים תלמוד: עוד כתב הרב הנזכר וז"ל ודע שאף לדעת הרמב"ן ז"ל שהנהנה מב"בח לוקה אין לומר שהאוכל מב"בח ילקה שנים אחת משום אכילה ואחת משום הנאה וראיה לדבר מהא דאמרינן במכות המבשל גיד הנשה בי"ט ואכלו לוקה חמש ואם איתא ילקה שש משום הנאה ע"כ. והנה מה שהביא ראיה מההיא דמבשל ג"ה יש מי שהקשה עליו דלאו ראיה היא דאי' למימר דהא מני ר"ש דא"ל דב"בח מותר בהנאה והא ודאי בורכא היא דהך ברייתא ע"כ לאו ר"ש היא משום דר"ש ס"ל דאין בגידין בנותן טעם וכדאי' בפ' כל הבשר דף ק"א וא"כ איך קתני בברייתא לוקה משום אוכל ב"בח אלא אי קשיא הא קשיא דנימא דהך ברייתא איסי ב"י היא דמפיק איסור הנאה מק"ו ואין
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ז"ל </b>
+<b> נזדמנה </b>
+<b> לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי כו'.</b>
+<b> כתב מרן ז"ל ברייתא פ' כל כתבי כו' ר"י אומר טובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף ופסק כת"ק כו' ומבואר שם בגמרא דת"ק ס"ל דטבילה בזמנה לאו מצוה ואולם התוס' פ"ק דיומא ד"ח ע"א ד"ה דכ"ע כו' דכתבו וז"ל ור"ח פסק כב"ש וב"ה דפ' המפלת דסברו טבילה בזמנה מצוה כו' וכן נראה שהוא דעת רבינו ממ"ש בפ"ג מה' שביתת העשור הלכה ב' כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין ביוה"כ ומשמע דהיינו טעמא משום דטבילה בזמנה מצוה וכמ"ש רש"י בפ"ק דתענית די"ג ע"א ד"ה אלא לאו יע"ש וכן נראה מדברי מרן הב"י א"ח סי' תקצ"ד שהבין בדעת רבינו שדעתו לפסוק כמ"ד טבילה בזמנה מצוה וכיון שכן ק' טובא דנמצאו דבריו סותרים למה שפסק כאן כת"ק דר"י וכן הקשה הר"ב הלח"מ שם ותירץ דרבינו סובר כמ"ש התוס' פ"ב דביצה די"ח דאפי' מ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה מותר לטבול ביוה"כ והביאו ראיה משלהי יומא יע"ש וכן כתבו בפ' כל כתבי דקכ"א וכן משמע ממ"ש בסוף פ"ק דיומא ד"ח ד"ה אי דצלי יע"ש ואע"ג דבתענית אמרינן חייבי טבילות אין אינש אחרינא לא אולי הטעם משום לקרב טהרתם אע"ג שאינו מצוה זהו תורף דבריו יע"ש ועיין במוהר"ם ן' חביב בס' שמות בארץ בקונטרס תיה"ך שהקשה על הרב דאיך אפשר לומר שדעת רבינו כדעת התוס' שהרי כתב שם בדין ג' דבעלי קריין בזמן הזה אסור לו לטבול ולדעת התוס' משמע דשרי לטבול כיון שאינה רחיצה של תענוג ואפשר ליישב דע"כ לא שרינן לטבול אפילו למ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה אלא דוקא היכא שמחויב טבילה ומש"ה שרינן כדי לקרב טהרתם ומש"ה בעלי קריין בזמן הזה כיון דמדינא לא מחייב טבילה לא שרינן ליה והו"ל כאינש דעלמא ודוק:</b><br><b> ומ"מ </b> אכתי לא הונח לנו לדעת מרן שנראה מדבריו בב"י שדעת רבינו דטבילה בזמנה מצוה מדכת' ה"מ טבילה בזמנה אבל שלא בזמנה לא וא"כ קשה איך כתב בכ"מ שרבינו פסק כת"ק דר"י ולע"ד נראה ליישב שדעת רבינו כמ"ש התוס' בסוף יומא ד"ה מכלל שכתב וז"ל הא דלא פריך נמי מדרבנן דסברי מצוה וברייתא דמייתי ס"ל לאו מצוה י"ל דלענין ה"מ מצוה ואין לעבור זמנה במזיד ובמתכוין ולהכי ס"ל דטובל מן המנחה ולמעלה אבל במה שהן סוברים שיש לחזור אחר גמי בזה בודאי לא תדחה הטבילה ועוד מפני כבוד השם עכ"ל יע"ש וס"ל לרבינו דהא דאמרינן בגמרא דת"ק סבר לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה הכונה לומר דת"ק ס"ל דבהא לא אמרינן טבילה בזמנה מצוה ור"י סבר דאפילו בהא נמי אמרינן טב"מ כנ"ל נכון:<br><b> ועל </b> פי זה נ"ל ליישב דעת רבינו שכתב בפ' י"א מהלכות פרה אדומה הלכה ב' וז"ל מי שהוזה עליו בשלישי ולא הוזה עליו בז' ושהה כמה ימים טובל בכל עת שירצה אחר הז' כו' והשיב עליו הראב"ד מדאמרי' בקידושין דס"ב והזה הטהור על הטמא ביום הג' וביום הז' ל"ל אצטריך סד"א ג' למעוטי ב' ז' למעוטי ו' דקא ממעט בימי טהרה אבל היכא דקא עבד בשלישי ובשמיני אימא ש"ד קמ"ל. ומה שתירץ מרן הכ"מ ז"ל יש בו מן הקושיא עיין בהר"ב בתי כהונה חלק בית ועד דף ע"א ע"ב יע"ש אכן כפי מ"ש שדעת רבינו רמב"ם נ"ל ליישב דס"ל לרבינו ז"ל דהא דאמרי' בקדושין דקרא דוהזה הטהור אתא למעוטי דאי עבד בג' ובח' דלאו מידי וטמא יקרא היינו משום דאותה סוגייא אזלא אליבא דמאן דאמר טבילה בזמנה לאו מצוה מדפריך בתר הכי וחטאו ביום השביעי ל"ל אצטריך סד"א ה"מ לקדשים אבל לתרומה בחד נמי סגיא קמ"ל ואלו למ"ד טבילה בזמנה מצוה הא אצטריך קרא דוחטאו ביום הז' לאשמעי' דטבילה בזמנה מצוה וכמ"ש רש"י והתוספות בשמעתין. ומש"ה אייתר לן תרי קראי וע"כ צ"ל דחד למעוטי דאי עבד בח' לאו מידי עבד וחד לרבויי דתרומה נמי בעיא הזאה שלישי וז' אמנם לדידן דקי"ל דטב"מ מקרא דוחטאו א"כ לא אייתר לן אלא קרא דוהזה עליו ביום הג' איכא למי' דקרא דוהזה אצטריך לרבויי תרומה וקרא דוחטאו לאשמועינן דטבילה בזמנה מצוה אבל היכא דעבד בג' ובח' ה"נ דשפיר דמי דכיון דלית לן מעוטא מהיכא תיתי למעוטינהו כיון דאית סבר' דמפיש בימי טהרה וא"כ דאפילו למ"ד טבילה בזמנה מצוה נפקא ליה מקרא דוחטאו כדדריש בספרי דאכתי וחטאו מיותר דאי לאשמועינן טב"מ לכתוב קרא והזה הטהור כו' וכבס בגדיו ורחץ במים ביום הז' וטהר בערב וחטאו ל"ל אלא ודאי אתא לאשמועינן דוחטאו מ"מ באיזה זמן שיהיה אפי' בח' ובשלישי וביום השביעי אוכבס בגדיו דבתריה קאי וכאלו כתיב ביום השביעי וכבס בגדיו ועיין ברא"ם ז"ל פ' חקת כו'. וכ"ת א"כ אמאי לא משני תלמודא בקדושין הכי דקרא דוחטאו אצטריך לאשמועינן דאי עבד בח' דמפיש בימי טהרה ש"ד כדדריש בספרי וקרא דוהזה אצטריך לאשמועינן דאפילו בתרומה בעינן תרתי שלישי ושביעי הא ל"ק די"ל דכיון דתלמודא דידן אתיא אליבא דמ"ד ט"ב לאו מצוה לא מצי לתרוצי הכי משום דאכתי קשה דאי קרא דוחטאו אתא לאשמועי' דאי עבד בח' ש"ד לא הי"ל למכתב וחטאו ביום הז' דמשמע דוקא שביעי אבל לא ח' דקאי ארבוי אלא הכי הו"ל למכתב וחטאו וכבס בגדיו דאז הוה משמע שפיר דמשום הכי כתיב וחטאו סתם לומר וחטאו מ"מ באיזה זמן שיהי' אפי' בח' וא"כ משום הכי הוצרך תלמודא לומר דקרא דוחטאו אצטריך לי' דאפילו לתרומה נמי בעינן הזאה בז' ולא סגי בהזאת ג' אלא בעינן תרתי וקרא דהזה אצטריך לומר דאי עבוד בח' לאו מידי הוי. אמנם למאן דס"ל טבילה בזמנה מצוה קרא הכי מדריש וחטאו מ"מ ואפי' בח' וביום הז' אוכבס בגדיו דבתריה קאי והכריחו לרבינו לומר כן דהשתא בריית' דספרי ותלמוד דידן לא פליגי דסוגיא דקידוש' אתיא כמ"ד טבילה בזמנה לאו מצוה ובריית' בספרי אתיא כמ"ד טבילה בזמנה מצוה ודו"ק. ומה שתירצתי עוד בזה מצאתיו בס' הנז' דף הנז' יע"ש ויש להוכיח קצת דעת רבינו ז"ל מהא דגרסי' בירושלמי בפ' אלו דברים הלכה ג' אמר ר"ע כו' ומצו' להזות תפתר שחל יום הח' שלו להיות בי"ד שחל להיות בשבת שאלו חול הוא היו מזין עליו ואח"כ בא ושוחט לו את פסחו והוא נכנס ואוכלו בערב מכיון שהוא שבת ואינו מזה עליו נמצא מתעכ' מן המצות ע"כ אר"א תיפת' שחל יום הז' שלו להיות בי"ג שחל להיות בשבת שאלו חול הוא היו מזין עליו ולמחר בא ושוחט את פסחו מכיון שהוא שבת אין מזין עליו. ונמצא מתעכב מן המצות ע"כ והשתא לפי דעת הראב"ד ורש"י ז"ל אמאי הוצרכו בירוש' לומר כשחל יום ז' בי"ד או בי"ג ועדיפא מינייהו הול"ל אפי' כשחל בי' בשבת דמכיון שהוא שבת אין מזין עליו בז' וצריך עוד למנות ג' וז' ונמצא מתעכב מן המצות אלא מוכח דלא משכחת לה אלא בי"ד או בי"ג אבל בשאר ימים לא דמזין עליו בכל עת שירצה כדעת רבינו ועיין בתוס' ישנים יומא דף ח' שכתבו משם ריב"ה כדעת רבינו ודו"ק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..214974f94acf0b6f1e060fe79ab9e767939bcbf9
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,284 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אחד </b>
+<b> הממשכן כו'.</b> כתב ה"ה ז"ל זה מפו' שם כו' ודבריו צריכין עיון מ"ש פרק ג' מה' אישות הלכה כ"ג:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>נכסי </b>
+<b> יתומים כו'.</b> בפ' הזהב דנ"ח אמרינן אין רבית ואונאה להקדש וראיתי להרב ג"ת שער מ"ו ח"ד סי' ז' תמה על רבינו שהשמיט דין זה והטור והרא"ש הביאו לפסק הלכה ולי נראה לישב דלרבינו ז"ל קשיתיה דהיכי אמרינן אין רבית להקדש ומותר להלוות ברבית הא תנן פ"ד דשקלים אמר ר"ע אין משתכרין בשל הקדש וה"ט משום דאין עניות במקום עשירות ומש"ה הוכרח לומר דברייתא בפ' הזהב כר"י ס"ל דמשתכרין בשל הקדש אמנם לדידן דקי"ל כר"ע דאין משתכרין כו' לא משכחת להך דינא כלל והרא"ש והטור שהביאו יתרצו לקושיא זו כמו שתירץ הראב"ד בפ"ז מהלכות כלי המקדש ועי' בהרב מש"ל ודו"ק:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>שלא </b>
+<b> אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה.</b> כתב מרן הב"י ז"ל בי"ד סי' ס' וז"ל כתב המרדכי דשרי לישראל למימר לישראל חבריה לך ולוה לי מעות מפ' ישראל וגם תביא לו הרבית דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה כו' ואי משום שלוחו של אדם כמותו הא קי"ל אין שלד"ע להתחייב שלוחו כו' וכתב מרן ז"ל שאין דעת שום א' מהפוסקים כן כדמשמע מדין ישראל הלוה ברבית ע"י נכרי ונכרי הלוה ע"י ישראל המפורשים בסי' קס"ט יע"ש והרמ"ה ז"ל החזיק בסברא זו וכתב דמההיא דישראל הלוה ברבית ע"י גוי שכ' רש"י ז"ל דיש שליחות לחומרא לק"מ דהתם לא שייך לומר אין שלד"ע הואיל ואין הגוי עובר בשליחותו כי אין איסור לב"נ ברבית אבל אם ישראל שלח לישראל חבירו שרי הואיל ואין שליח לד"ע ע"כ וכן העלה הש"ך ז"ל ס"ק כ"ב כותיה ומטעמיה דמההיא דסי' קס"ט אין ראיה דהרי אמרינן פ"ק דמציעא דכל שאין השליח בר חיובא יש שליח לד"ע וכן פסק המרדכי שם עי"ש ויש לתמוה עליו שהרב ז"ל נסתר מחמתו דבח"מ סי' קפ"ב העלה הרב ז"ל דהלכה כרב סמא דאפילו היכא דהשליח לאו בר חיובא אין שלד"ע וכתב שכן דעת המרדכי והנ"י והר"ן ורוב הפוסקים ושכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל פ' הא"מ ואילו הרי"ף ס"ל בההיא דגוי שלוה מישראל כדעת רש"י דיש שליחות לגוי לחומרא כמ"ש מרן ז"ל בסי' קס"ט וכן דעת הר"ן ז"ל ג"כ עי"ש וא"כ איך כתב הרב דהתם שאני משום דהשליח לאו בר חיובא גם בח"מ סי' שפ"ח ס"ק ס"ה דחה שם דברי הרשב"ץ ז"ל שכ' דאם הוחזק למסור המשלח חייב ולא אמרינן אין שליח לד"ע דלא מפטר משום האי טעמא אלא בישראל אבל אם הוחזק במסור לאו ישראל הוא ופסקו מור"ם שם מה"ט דקי"ל דהלכה כרב סמא דכל דאי בעי עביד אע"ג דלאו בר חיובא הוא אין שלד"ע ואפילו גבי גוי ואם כן כפי זה אין מקום למה שפסק כאן בתשובת רש"י ז"ל ודבריו צ"ע. האמנם ראיתי להרב מש"ל ז"ל שכתב דבגוי לא שייך לומר אין שלד"ע אליבא דכ"ע ואפילו לרב סמא דע"כ לא קאמר רב סמא אלא גבי כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דאע"ג דשליח לאו בר חיובא הוא הרי הם יודעים שמשלחם הוזהר בזה וסובר המשלח שלא יעשה משום דדברי הרב שומעים אבל גבי גוי לא שייך האי טעמא עי"ש ומדברי מוהר"י אבוהב שהביא הרב בצלאל ז"ל בפ"ק דמציעא מבואר דס"ל דבשליח גוי נמי אמרינן אין שליח לד"ע כמו שיראה המעיין שם וכן מבואר ג"כ מדברי התוס' פ"ק דשבועות ד"ג ד"ה ועל הזקן וז"ל ועוד נראה דאפי' רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא כו' מדלא קאמר איש דאמר לקטן או נכרי אקיף לי גדול דהוי נפקותא לרב אדא כו' הרי בהדי' דס"ל דגבי גוי נמי אמרינן אין שלד"ע ותמהני על הרב ז"ל איך אשתמיט מיניה ודרך אגב אומר נראה שדבריהם תמוהים דאיך אפשר לומר איכא בינייהו איש דאמר לקטן או לנכרי הא קי"ל אין שליחות לגוי וכמו כן אין שליחות לקטן ושמא דס"ל כדעת רש"י ז"ל דיש שליחות לגוי לחומר' וכמו כן ס"ל דיש שליחות לקטן לחומרא והא דתנן השולח את הבערה ביד חש"ו פטור מדיני אדם י"ל דלענין ממון פטור אמנם לענין איסורא החמירו חכמים כנ"ל:<br><b> ואולם </b> מדברי הרשב"א ז"ל שכתב בפרק הפרה דנ"ב אהא דפריך התם בור של ב' שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח אין שלד"ע וז"ל קשיא לי דילמא שוו שליח גוי וי"ל דאין שליחות לגוי כו' עי"ש נראה דס"ל כדעת הרב מש"ל דבגוי יש שליח לד"ע אפי' לרב סמא דאי לא כן מאי קשיא לי' דלוקמא בשליח גוי הא אכתי תקשי לרב סמא ומה גם לפמ"ש הש"ך ז"ל סימן קפ"ב שדעת הרשב"א ז"ל לפסוק כרב סמא ומן התימה על הרב ב"י ז"ל דבח"מ סימן שפ"ח הביא תשו' הרשב"ץ ז"ל דלא אמרינן אין שלד"ע אלא בישראל ולא בגוי בלי חולק וא"כ מאי ק"ל הכא לדעת רש"י ז"ל. האמנם אחר העיון נראה שדברי מרן ז"ל נכונים בטעמם דאין כונת קו' לומר דאמאי לא אמרינן התם אין שלד"ע כמו שהבינו ז"ל דהא ודאי פשיטא דבגוי יש שליח לדבר עבירה אלא כונתו להקשות ממאי דאמרי' התם דיש שליחות לגוי לחומרא ובודאי דהיינו טעמא דכיון דכ"ע ידעי דשלוחו של אדם כמותו ולאו כ"ע ידעי דרשת מה אתם בני ברית אמור רבנן דלחומרא יש שליחות משום דמאן דחזי סבר דישראל מישראל שקיל רבית כיון דגוי נעשה שליח לישראל כמ"ש הריב"ש ז"ל בתשו' סימן רע"ז ובשלמא אם נאמר דרבית ע"י שליח ישראל אסור ניחא שפיר דגזרו בשליח גוי גזירה דילמא אתי להלות ע"י שליח ישראל אמנם אם רבית ע"י שליח ישראל מותר מטעמ' דאין שלד"ע אמאי גזרו רבנן כיון דלא אתי לידי איסורא כלל ואם נאמר דהתם ה"ט דכיון דלאו כ"ע ידעי דרשת דמה אתם ב"ב מאן דחזי סבר דרבית מיד לוה למלוה נמי שרי כיון דהגוי נעשה שלוחו של ישראל ושלוחו כמותו א"כ מה"ט נמי נימא הכא דאסור דלאו כ"ע ידעי דינא דאין שלד"ע ואדרב' בהא איכא למיגזר טפי כיון דלחד תי' אמרינן בגמ' דאיכא מאן דסבר דיש שליח לדבר עבירה וגם במעילה וטביחה ומכירה יש שליח לדבר עבירה ודאי דאתו למטעי טפי מההיא דשליחות לגוי דהלכתא פסיקתא היא בכל התורה כולה כנ"ל נכון כונת דבריו:<br><b> עוד </b> כתב הרב מש"ל ז"ל ודע דברבית דרבנן כגון שהוא דרך מקח וממכר אין ללמוד מתשו' רש"י הלזו דשרי לעשותו ע"י שליח דאפשר דע"כ לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא באיסורא דאורייתא אבל באיסורא דרבנן יש שלד"ע ומוהרימ"ט ז"ל נסתפק בזה ולא הכריח א"ד יע"ש ולע"ד נראה דאפי' אם נאמר דבאיסורא דרבנן יש שליח לדבר עבירה נראה דלדעת רש"י ז"ל רבית דרבנן שרי לעשותו ע"י שליח דכיון דהאי דאסרו חכמים דרך מו"מ היינו משום גזירה שמא יבא לידי איסור דאורייתא כמ"ש רבינו פ"ו מה' אלו איכא למימר דדוקא ברבית הבאה מיד לוה למלוה גזרו דילמא אתי לידי איסור דאורייתא אבל ברבית ע"י שליח דלא אתי לידי איסורא דאורייתא לא גזרו כנ"ל פשוט: ודע שזה שכתבנו דבגוי יש שליח לדבר עבירה לכ"ע נראה דקשה לכאורה ממ"ש הרא"ש בתשו' כלל י"ז סי' ה' והביאו הטור ח"מ סימן שפ"ט וז"ל ילמדנו רבינו מה לעשות באיש שנתפרסם כו' עד וכ"ש אם צוו להורגו דיפה עשו ואע"פ שכתב רבינו חננאל דאין הורגין אותו בידים כו' זה שאומר לגוי להורגו היינו כמו הורדה לבור שאינו מעשה כו' וכן כתב בסי' ג' יע"ש והשתא קשה דכיון דקי"ל שלוחו של אדם כמותו הו"ל כאלו הוא עצמו הרגו בידים וגבי גוי אין שייך לומר אין שליח לדבר עבירה וכן ראיתי למוהרש"ל ז"ל בס' ים של שלמה פרק הגוזל בתרא סימן ן' שתמה עליו כן וכתב עוד שאף שאין שליחות לגוי היינו לקולא אבל לחומרא יש שליחות והוי כאלו הרגו ממש עי"ש האמנם הא ודאי ל"ק מידי דהרא"ש ז"ל לטעמיה אזיל דס"ל כדעת ר"ת דאין שליחות לגוי אפי' לחומרא וכמ"ש הטור ז"ל סימן קס"ט וכך היא מסקנת הרא"ש ז"ל ומהתימא על רש"ל ז"ל איך אשתמיט מניה דברי הטור אלו וע"פ האמור אפשר ליישב מה שתמה מרן הב"י ז"ל על הטור וז"ל ולא ידעתי מנ"ל לרבינו דסובר הרא"ש הכי שהרי בפסחים כתב ב' הסברות ולא הכריע ובתשו' כלל ק"ח סימן י"א כתב דמי יעלה להכריח לקולא כר"ת אף כי יש לומר דאין משם ראיה דס"ל כדעת רש"י ז"ל דהתם לגדור מלתא נתכוון מ"מ מנ"ל שהרא"ש הכריח כר"ת עי"ש אמנם כפי מ"ש נראה דמה שהכריחו להטור ז"ל לומר שדעת הרא"ש כדעת ר"ת הוא מכח תשו' הלזו שהביא הוא בעצמו בח"מ סי' שפ"ח שנראה בהדיא דס"ל דאמרינן אין שליחות אפי' לחומרא ומש"ה לא חשיב לי' כאלו הרגו בידים כדכתיבנ' וע"כ צ"ל דמ"ש בכלל ק"ח הוא לגדור מלתא בעלמא כמ"ש מר"ן ז"ל כנ"ל:<br><b> ודרך </b> אגב אומר שהוקשה אצלי בדברי הטור ז"ל שכתב שדעת הרא"ש כדעת ר"ת דמותר להלות ברבית ע"י גוי ממ"ש הרא"ש ז"ל בפ' השוכר את הפועלים גבי ההוא דאבעי' לן התם אי שרי ליש' לומר חסום פרתי ודוש בה מי אמרינן כי אמרי' אמירה לגוי שבות ה"מ שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דלמא ל"ש כתב שם בפשיטות דאיפשיטא בעיין וקי"ל דאמירה לנכרי שבות אפי' באיסור לאו עי"ש והשתא קשה דאיך כתב הכא דשרי להלות ברבית ע"י גוי מטעמא דאין שליחות לגוי הא ת"ל דאסור משום אמירה לגוי שבות ויש ליישב ודו"ק:<br><b> ולדעת </b> רש"י ז"ל דס"ל דרבית ע"י שליח ישראל מותר מטעמא דאין שליח לדבר עבירה ק"ל מההיא דגרסינן בערכין פ' שום היתומים דפריך לרב אשי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ רבית אוכלת בהן ממתני' דקתני שום היתומים ל' יום ומכריזין בבקר ובערב במאי עסקינן אילימא בבע"ח גוי מי ציית דינא אלא פשיטא בבע"ח ישראל ואי דקא אכיל ריביתא מי שבקינן ומשני לעולם בבע"ח גוי שקבל עליו לדון בדיני ישראל א"ה רבית נמי לא לשקול בקבל עליו לזו ולא קבל עליו לזו ע"כ והשתא לפי שיטת רש"י ז"ל אמאי נחית לאוקמיה בבע"ח גוי ובקבל עליו לדון בדיני ישראל לוקמא בבע"ח ישראל ובמלוה ע"י שליח וכן ק"ל לשיטת ר"ת ז"ל דס"ל דמותר להלות ע"י גוי אמאי לא מוקי לה בהכי ובשלוה ע"י שליח גוי דאפי' באומר תנם לו ותפטר ס"ל לר"ת דשרי כמ"ש הב"ח שם ושוב מצאתי בהגהות מימוני בתשו' דשייכי לה' אלו סי' י"ד שהוקשה לו מסוגי' זו לדעת הסוברים דמעות של עניים מותרין להלותם בריבית קצוצה דאמאי לא מוקי לה בשלוו עצמן והמעות של צדקה ותי' דלרווחא דמילתא נקט יע"ש:<br><b> ומעתה </b> תמה אני על מוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' קמ"ד שהוקשה לו מסוגיא הלזו למה שרצה לומר דרבית של דבריהם מפקינן מיתמי ליתמי משום דכיון דמכח אביהם חל שעבודם וזקפן עליו במלוה בתר זקיפה אזלינן דאמאי לא מוקי לה למתני' בכה"ג בראובן שלוה מן היתומים ברבית של דבריהם ומת לוה והוא נפרע מנכסי יתומים ותי' עי"ש ושוב הוקשה לו על סברת הרשב"א ז"ל דס"ל דמעות של עניים מותרים להלוותם בריבית קצוצה ותירץ יע"ש ולא ידעתי איך לא שת לבו להקשות לס' רש"י ור"ת שכתבנו דלא שייך שום א' מן התי' שתי' הוא ז"ל וא"כ ע"כ צ"ל דתלמוד' חדא מינייהו נקט וכמ"ש בהג"מ ולפי הנר' אישתמט' מיניה גם מה שרצה לת' דכיון דקיימ"ל כר"ע דאמר אין משתכרין בשל הקדש ואף לא בשל עניים דחיישינן לפסידא ואפי' עלו הקרקע דלמא משתתף הלכך לא שרי להלות מעות עניים אלא שיהיו בטוחים במשכון וכגון דהבא פריכא בהא לא שייך שום היתומים למכור קרקע ולפדות המשכונות הוא דבר תמוה דבפ' ב' דייני גזרות דף ק"ו אמרינן דטעמא דאין משתכרין בשל עניים היינו משום דילמא מתרמי להו עניא וליכא למיתבא ליה ולפי זה אפי' על משכון על דהבא פריכא אין משתכרין בשל עניים ותו דלפי טעם זה דדילמא מתרמי להו ענייא משמע ודאי דהיינו דוקא בצדקה העומד לחלק לעניים דסמכי נפשייהו עילוה אבל צדקה שנותנין שיהיה הקרן קיים והפירות להאכיל לעניים ודאי דשרי וכמ"ש בהג"מי וא"כ אכתי תיקשי דלוקמא בכה"ג וכן ראיתי להרב מש"ל ז"ל שתמה עליו כן בפ"ד מה' אלו הלכה י"ד יע"ש ואפשר ליישב דבריו דס"ל ז"ל דכיון דבירושלמי אמרינן דטעמא דאין משתכרין בשל הקדש ועני' דחיישינן לפסידא איכא למימר דתלמודא דידן לא פליג אטעמא דירושלמי דתלמודא דידן הא קמ"ל דאפי' ע"י דהבא פריכא דליכא למיחש לפסידא אפ"ה אם הם מעות העומדות לחלק לעניים אין משתכרין בהם משום דחיישינן דילמא מתרמי ליה ענייא ומיהו תלמודא דידן אזיל ומודה דכשלוה ע"י משכון אפ"ה בצדקה שנותנין שיהא הקרן קיים אפ"ה אין משתכרין מטעמא דחיישינן לפסידא וכן נראה מדברי הרע"ב ז"ל פ"ד דשקלים מ"ג כתב שם כטעמא דתלמודא דידן ואלו בפ"ו דערכין כתב כטעמא דירושלמי דה"ט דחיישינן לפסידא וכ"כ רבינו ז"ל שם משמע דס"ל דתרווייהו איתנייהו ולא פליגי ומ"ש מוהרימ"ט דשרי להלות מעות עניים ע"י משכון היינו בצדקה שנותנין שיהא הקרן קיים דאז לכולהו טעמי שרי כנ"ל נכון ליישב דבריו ודו"ק ואין להקשות לדעת רש"י ז"ל דרבית ע"י שליח מותר מטעמא דאין שלד"ע דהא מד"ש מיהא חייב כדאמרינן בשמעתין וכן ראיתי להרב פרח מטה אהרן ח"א סי' נ"א שכתב שטעם החולקים על סברת רש"י וס"ל דרבית ע"י שליח אסור אע"ג דבכוליה תלמודא קי"ל דאין שלד"ע משום דמדי"ש מיהא חייב ויש שלד"ע כדאמרינן בשמעתין יע"ש דהא ודאי בורכא היא דע"כ ל"ק בשמעתין דמדי"ש חייב אלא דוקא באומר לחבירו צא והרוג את הנפש משום דגרם שיהרג ע"י כמ"ש רש"י ז"ל כיון דע"י נעשית העבירה מחייב מיהא מדי"ש אמנם הכא בריבית ע"י שליח כיון דאין כאן עבירה כלל שהרי השליח לא עשה שום איסור מהיכא תיתי שיהיה אסור מדי"ש וזה פשוט. כתב מהר"ם די בוטון ז"ל דקפ"ח ע"ב והביאו הרב כנה"ג ז"ל סי' קפ"ב בהגהת הטור אות כ"ב דאם המשלח אנס את השליח והפחידו בדברים מחייב משלחו יע"ש ומההיא דפ' הפרה דכתיבנא לעיל נראה דאפי' בשאנס את השליח אשלד"ע דאל"כ אמאי לא מוקי לה בשאנסוהו ושוינהו שליח כנ"ל:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b>
+<b> מלוה גובה כו' ומלוה ע"פ גובה מן היורשים כו'.</b> הנה הרי"ף ז"ל ס"פ גט פשוט כתב ז"ל וקי"ל כעולא דהא רב פפא שהוא בתרא פסק הלכה הכי בפ' האשה נקנית דאמר רב פפא הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשים מ"ט שעבודא דאורייתא כו' והא דפסק ר"פ הכא ואמר הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא לאו דפליג דידיה אדידיה אלא דהא קמ"ל דהיינו טעמא דאוקמוה רבנן אדאורייתא וגובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת ע"כ וכ"כ הרא"ש יעיי"ש. וראיתי להרב בג"ת דשל"ו ע"ב שהקשה על דבריהם ז"ל וז"ל ותיר' ז"ל לכאורה הוא קשה הישוב דכי אצטריכנא לאהדורי בתר טעמא אמאי אוקמוה רבנן איזה דבר אדאורייתא היינו היכא דאיכא איזה צד שהיה ראוי לתקן שלא יעמוד הדבר אדין תורה אז אמרינן דאיכא טעמא לאוקמי אדין תורה כגון הא דאקשינן לעולא א"ה מלוה בשטר נמי דהיינו לומר דכיון דמלוה ע"פ תקנו רבנן דלא לגבי ממשעבדי משום פסידא דלקוחות בשטר נמי הו"ל למיחש לפסידא ומש"ה אצטריכנא לטעמא דכיון דלקוחות אפסידו אנפשייהו אוקמוה אדין תורה כו' ברם הכא גבי יורשין לעולא דס"ל שעבודא דאורייתא מה לנו לבקש טעמי' למה לא תקנו שלא יגבה מן היורשים לתלות הדבר בטעם שלא תנעול דלת ומאיזה צד היה מקום לתקן שלא כדין תורה כיון דגבי יורשין ליכא טעמא דפסידא ואם כן אין צורך לומר אלא דמלוה על פה גובה מן היורשין מפני שכך הוא דין תורה ע"כ ת"ד ולע"ד נראה ליישב דבריהם כלפי מה שכתבו התוספות שם פ' גט פשוט דף קע"א ע"א ד"ה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות וז"ל תימא כיון דמלוה בשטר גובה מן היורשין אע"ג דשעבודא לאו דאורייתא שלא בשטר נמי מ"מ לא גביה מה לי היכא דאית ליה קלא לדלית ליה קלא וי"ל מי שמלוה על פה כיון שאינו חושש לקלא וכתקנה דלקוחות לא תקנו חכמים לגבות מן היורשין עכ"ל א"כ מעתה אף אנו נאמר שזהו כונת הרי"ף והרא"ש ז"ל ממ"ש דקמ"ל דה"ט דאוקמוה רבנן אדאורייתא שרצונם לומר דמש"ה הוצרך ר"פ לטעמא שלא תנעול דלת משום דאי לאו הכי אע"ג דשעבודא דאורייתא וליכא פסידא דלקוחות מ"מ כיון דתקנו חכמים השתא דאינו גובה מן הלקוחות משום פסידא א"כ נימא כיון דאינו חושש ללקוחות והלוהו ע"פ אינו חושש ליורשין וכדס"ל לרב דאע"ג דמלוה בשטר גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת במלוה ע"פ ס"ל דאינו גובה מן היורשין ולא חששו חכמים לנעילת דלת מטעמא דכיון דאינו חושש ללקוחות אינו חושש ליורשין מש"ה קאמר ר"פ דאוקמוה רבנן אדין תורה וגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת וחששו חכמים לנעילת דלת לענין דגובה מן היורשין אע"פ דאינו גובה מן הלקוחות ובהכי ניחא מ"ש עוד הרב הנז' ז"ל שם וז"ל ועוד קשה לדבריהם דצריכנן לטעמא דנעילת דלת לאוקמה אדין תורה לגבי היורשין דהא התם בהאשה נקנית די"ג אמרי' אהא דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה א"ש והוא שהפרישה מחיים מ"ט שעבודא לאו דאו' ר"י אמר אע"פ שלא הפרישה מחיים מ"ט קסבר שעבודא דאורייתא ופרכינן והא איפליגו בה חדא זמנא כו' ומהדרי' צריכא דאי אתמר בהא בהא קאמר שמואל דלאו מלוה הכתובה בתורה כו' והשתא לדברי הרי"ף והרא"ש דאהני טעמא דשלא תנעול דלת לאוקמיה אדין תורה מאי פריך הא הדבר פשוט דאי אתמר בהא הוה אמרינן דלעולם ס"ל לשמואל דשעבודא דאורייתא בדאיכא טעמא דנעילת דלת כההיא דמלוה ע"פ גובה מן היורשין והכא גבי קרבן לא מחייבינן ליורשין משום דליכא נעילת דלת והילכך לא מוקמינן אדאורייתא ואי אתמר בהא דמלוה ע"פ הו"א בהא אמר ר"י דאוקמינן אדאורייתא מטעמא דנעילת דלת אבל באידך מודה לשמואל ע"כ ת"ד ואולם ע"פ האמור ל"ק מידי דע"כ לא אמרו הרי"ף והרא"ש דצרכינן לטעמא דנעילת דלת לאוקמה אדין תורה אלא דוקא גבי מלוה ע"פ משום דאי לאו ה"ט היה לנו לומר דכיון דאינו חושש ללקוחות והלוהו ע"פ אינו חושש ליורשין כדס"ל לרב ומש"ה צרכינן לטעמא דנעילת דלת דחששו חכמים לנעילת דלת ואוקמוה אדאורייתא ברם התם דלא שייך ה"ט כלל דהוי מלוה הכתובה בתורה וא"כ אי ס"ל לרב ושמואל דשעבודא דאורייתא היל"ל לענין חטאת אע"פ שלא הפרישה מחיים יביאו יורשין עולתה כיון דליכא פסידא דלקוחות והכא לא צרכינן לטעמא דנעילת דלת מדקאמר דדוקא הפרישה מחיים אבל לא הפרישה לא מוכרח דס"ל דשעבודא לאו דאורייתא ומש"ה פריך שפיר דהא אפליגו בה חדא זמנא כנ"ל שוב ראיתי להריטב"א ז"ל בקדושין שתמה על הרי"ף כמו שתמה הרב הנזכר ולע"ד נראה כדכתיבנא אמנם הא קשיא לי לדעת רבינו חננאל ז"ל שכתבו התוס' בקדושין ד"ה אמר ולדעת ה"ר אליהו ז"ל שכתבו בפרק גט פשוט ד"ה גובה דלר"פ אע"ג דשעבודא לאו דאורייתא אפ"ה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא אם כן מאי פריך בגמרא הא אפליגו בה חדא זמנא ומאי קו' הא צריכי שפיר דאי אתמר בההיא דהאשה שהביאה חטאתה כו' הו"א דבההיא דוקא ס"ל לשמואל דאינו גובה מן היורשין משום דליכא טעמא דנעילת דלת אבל בההיא דמלוה ע"פ אע"ג דשעבודא לאו דאורייתא הו"א דמודה שמואל דגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת וכדס"ל לר"פ ואי אתמר בהא הו"א בההיא דוקא ס"ל דמלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות ומאי דגרסינן בספרים ר"י אומר מלוה ע"פ גובה בין מן היורשין ובין מן הלקוחות טעות סופר הוא דהא מתני' היא ע"י עדים גובה מנכסים ב"ח וכן כתבו בתוס' רי"ד ועיין בתוס' בפרק יש בכור דף מ"ח ד"ה לכ"ע משום דס"ל שעבודא לאו דאורייתא ואפי"ה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא אבל בההיא דהאשה שהביאה חטאתה אימא מודה לשמואל דאינו גובה מן היורשין משום דשעבודא לאו דאורייתא וליכא טעמא דנעילת דלת קמ"ל דגובה מן היורשין דשעבודא דאורייתא וצריך לדחוק ולומר דעדיפא מיניה נקט ודו"ק תו הקשה הרב הנזכר לדעת ר"ח דס"ל בההיא דפ"ק דקדושין דקאמר שעבודא דאורייתא איירי במלוה הכתובה בתורה אבל ההיא דגט פשוט במלוה ע"פ שאינה כתובה בתורה ובההיא ס"ל דשעבודא לאו דאורייתא וז"ל נראה מדבריהם דגם מאן דסבר שיעבודא לאו דאורייתא מצי סבר דכשהיא מלוה הכתובה בתורה שעבודא דאורייתא וגבי מיורשין ולפ"ז ק"ט דהא בג"פ אההיא דקאמרי רב ושמואל מלוה ע"פ אינו גובה מהיורשין אותבינן מהחופר בור בר"ה ונפל עליו שור והרגו פטור ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבים לשלם דמי שור לבעליו א"ר אלעאי אמר רב כשעמד בדין ומאי קושיא אימא דכי קאמר רב ושמואל דוקא במלוה שאינה כתובה בתורה אבל הך דבור היא בנזקין דמלוה הכתובה בתורה ולא הו"ל לגמר' לאקשויי הך קו' לרב ושמואל בההיא דג"פ אלא אאידך דר"י אמר שמואל דהאשה נקנית דאיירי בקרבן שהוא מלוה הכתובה בתורה עכת"ד ולע"ד נראה דאישתמטי' מניה סוגיא דערכין דפ' ז' דנראה דהא דכתבו התוס' לדעת ר"פ לחלק בין מלוה הכתובה בתורה לשאינה כתובה דבכתובה בתורה גובה מן היורשין הוא דעת רבא בערכין דגרסינן התם אההיא מתני' דקתני הגוסס והיוצא ליהרג ר"י אומר אם הזיק חייב ואמרינן בגמ' רבא אמר דכ"ע מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין והכא במלוה הכתובה בתור' קמפלגי ת"ק סבר מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי' ור"י סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי' וא"כ קשה מאי פריך לרב ושמואל אימא ה"מ ר"י היא אלא ע"כ לומר דהך מקשן לא שמיע ליה הא דרבא וא"כ מעתה אית לן למימר לדעת התוס' ג"כ דהך מקשן לא שמיע ליה הא דר"פ ורבי אלעאי אמר רב לא תריץ ליה הכי דהך מתני' ר"י היא משום דאכתי קשיא ליה סתמא בערכין אהך סתמא וכמ"ש רש"י ז"ל שם בההיא סוגיא יע"ש כנ"ל:
+
+Halakhah 5
+
+<b>המוכר </b>
+<b> שדהו בעדים כו'.</b> כתב ה"ה ובחי' הרשב"א כתב משם ר"ח ז"ל דבמתנה עבדי אינשי דיהבי בצנעא ונראה מדבריו שהנותן שדהו בעדים וקבל אחריותו אינו גובה מנכסים משועבדים יע"ש וכן נראה דעת רבינו יונה ממ"ש הטור ח"מ סימן רמ"ג וז"ל והר' יונה כתב כו' ואם מתנה אם אמר שדה זו אני נותן לך באחריות קנה ומתחייב נמי באחריותו כמו שמתחייב באחריות ע"י שטר כך מתחייב באחריותו ע"י חזקה למגבי ביה מבני חרי ואולם מדברי הריטב"א ז"ל בפ"ק דקידושין דנ"ז ע"א גבי ההיא דהאומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר שכתב וז"ל יש שואלין כיון שאינו חוזר בשדה מה הועיל חזרתו דלענין אחריות מסתמא לית אחריות אפי' בשטר ואי קביל עליה אחריות אפי' בע"פ נמי כו' יע"ש מבואר בהדיא שחולק אסברת ר"ח ז"ל דאל"כ הא נ"מ טובא גם הרשב"א ז"ל שם בחידושיו כתב וז"ל וא"ת כיון דקנה כי חזר בו בשטר מאי מהני ליה בשטר מתנה וא"כ במכר אי משום אחריות שבו הא רב הונא הוא דאמר המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים כו' נראה שחולק למ"ש הוא עצמו משם ר"ח שהרי במתנה נ"מ טובא בשקבל עליו אחריות ממשעבדי וכן נראה להוכיח שדעת רשב"ם כדעת ר"ח ממ"ש בפרק ג"פ דקע"ב ע"א ד"ה להנך וז"ל כותבי שטר מתנה שאין כתוב בהן אחריות ולא אתי למטרף מלקוחות א"נ שטר מכירה שכתוב בהן אחריות שדינו לטרוף לקוחות משעת מכירה כו' כדאמרינן בח"ה כו' ואי סבירא ליה כדעת הריטב"א ז"ל הא אפילו בשטר מתנה שכתוב בהן אחריות מצי מתוקמא דטריף לקוחות כדין המוכר שדהו אלא מבואר דס"ל דבמתנה עבדי אינשי דיהבי בצנעא:<br><b> ודע </b> שמשמעות דברי רבינו ז"ל מבואר דס"ל דהא דאמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים היינו אפילו בשטר שלא קבל אחריות בפירוש וכן מבואר עוד בהדיא ממ"ש בפי"ט מה' מכירה יע"ש ושלא כדעת הרב התרומות שער מ"ח ח"א שכתב בדוקא שקבל אחריות בפי' אבל בסתמא לא דבהא לא אמרינן ט"ס הוא והרב גדולי תרומה ז"ל שם כתב דלא נמצא לו לבעל התרומות שיוכל לומר המוחזק קים לי כוותיה יע"ש ודבריו תמוהים דלענין קים לי אפילו בשטר מכר שאין בו אחריות יכול לומר המוחזק קים לי כסברת רבינו ברוך מארץ יון ורשב"ם דסבירא להו דבשטרי מקח אחריות לאו ט"ס הוא וכמ"ש בהגהות אשרי פרק גט פשוט דרי"ד ע"א ומכ"ש במכר שדהו בעדים בלא שטר ועיין בהרב כנה"ג ז"ל סימן תר"ה בהגהות ב"י אות אלף שכתב וז"ל בכל הפוסקים לא מצאתי גלוי לדין זה לבד בפסקי מוהר"ם מרקנטי שכתב משם רשב"ם ורב שפסקו כשמואל דבמקח וממכר אחריות לאו ט"ס הוא ותימה דהא רבא הוא בתראה פסק דלא כשמואל ועוד תימא דבפ' ג"פ גבי מי שאבד שטרו מוכח דהלכה כרבא מדאמרינן פ' ג"פ דבשטר מו"מ כותבין חוץ מן אחריות שבו כו' יע"ש וכל דבריו מן המתמיהין ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי הגהות אשרי הללו ומ"ש דרבא דהוא בתראה פסק דלא כותיה מדברי הגהות אשרי מבואר ישוב לזה דרשב"ם ור' ברוך פוסקים כרב אשי דבתראה טפי ומשה"ק מהא דאבד שט"ח כו' ומה שתי' הן הם דברי הגמ' שם דקס"ט ע"ב פלוגתא דרפרם ור"א והוא מן התימה אם יצאו דברים אלו מפי קדוש:<br><b> עוד </b> ראיתי לו שם שכתב על דברי גד"ת הללו שכתבנו וז"ל ואני אומר דכיון דמדברי הנ"י ז"ל בב"ב מוכח דכל שלא פירש אחריות אינו גובה מנכסים משועבדים ויכול המוחזק לומר קים לי כהבעה"ת והנ"י ז"ל אלו דבריו ואני תמיה עליו שהרב ז"ל סותר את עצמו ממ"ש בח"א סימן של"ט אות ט' וז"ל אבל מ"ש הנ"י ז"ל בפ"ק דמציעא והביא הבית יוסף סימן רכ"ד ההוא ודאי צריך לומר דהיינו דוקא במוכר דכל שלוקח קרקע אינו לוקחו בלא אחריות אבל בשטר הלואה כל שלא צוה כו' אחריות לאו ט"ס הוא יע"ש וא"כ סברת הרב התרומות שכתב גבי מוכר שדהו בעדים יחידאה איהו והרב ש"ך ז"ל בסימן קט"ו סק"ה ובסימן רכ"ה סק"א כתב על דברי גד"ת הללו שמצא לו חבר להרב בע"ת ז"ל לרשב"ם ז"ל פ' ח"ה דמ"א ע"ב שכתב כן בהדיא על מימרת רב הלזו ויש לפקפק עליו דאין זו ראיה כלל דרשב"ם ז"ל מה שהוצרך לומר דמיירי בדקבל אחריות עליו הוא משום דאיהו ז"ל ס"ל דקי"ל כרב אשי דבמקח וממכר לא אמרינן אחריות ט"ס מטעמא דעביד איניש דזבין ארעא ליומיה ומכ"ש במוכר בעדים בלא שטר אמנם למאי דקי"ל דאפי' במו"מ אמרינן אחריות ט"ס הוא וא"כ בשטרי הלואה ה"נ דלא בעינן שיקבל אחריות בפי' הן אמת שדברי הרא"ש תמוהים במ"ש שדעת רשב"ם דקי"ל כשמואל ועיין בהרב מוצל מאש סי' נ"ט ובספר לשון למודים למו"ה ז"ל בה' הלואות דכ"ח ע"ד יע"ש ואני אומר שדברי הרב בעה"ת אלו לאו יחידאה וכבר מצאנו לו חבר להרמב"ן ז"ל בפרק הספינה דע"ז והרשב"א ז"ל בחי' פ"ק דקדושין דכ"ז שכתב כן בהדיא כדעת הנמוקי ז"ל יע"ש וכן נראה שהוא דעת ריב"א ז"ל שכתבו התוס' בפ' אע"פ דנ"ה ע"א ד"ה כתבו וז"ל ופי' ריב"ם בשם ריב"א דדוקא בשטר מכר חוזר שאינו רוצה שתהיה עליו שעבוד בשטר מכר טריף ממשעבדי אבל במתנה כו' יע"ש וכן כתב הגא"ש פרק הספינה והמרדכי פרק חזקת משמו והדבר תמוה שהרי למאי דקי"ל כרב אפי' בלא שטר נמי גובה ממשעבדי אלא נראה שדעתו ז"ל כדעת הראב"ד והבע"ת וההיא מיירי בשלא קבל אחריות בפי' וכן כתב הרב בני אהרן סימן קמ"ג דקמ"ה ע"ב והרב כנה"ג והב"ח שם שזה דעת ריב"א ואולם תמה אני על דברי התוס' דבפ' אע"פ דבסמוך ונראה כתבו וז"ל ומיהו למ"ד אחריות לאו ט"ס הוא צריך לאמלוכי ביה לכתוב עליו אחריות כו' אבל למ"ד אחריות ט"ס הוא אין צריך לימלך הרי מבואר דס"ל שלא כדעת הנמוקי זכרונו לברכה וכן כתב הרב בעל שפתי כהן זכרונו לברכה סימן ל"ט ס"ק י"א דאם איתא אפילו למ"ד אחריות ט"ס הוא צריך לימלך א"כ איך אפשר דבתוך כ"ד סותרין את עצמן והביאו פי' ריב"א ולכן הנראה שודאי ריב"א ז"ל ס"ל דלא כהנמוקי ומ"ש שאינו רוצה שיהיה עליו שעבוד בשטר היינו מטעמא דמילי נכסי ושטרא אית לה קלא טפי וכן ראיתי להרב ב"ח ז"ל בתשו' סימן שכ"ב יע"ש ובהגא"ש בפ' אע"פ כתוב שם וז"ל מיהו לשמואל דאמר אחריות ט"ס הוא אין כותבין אם לא אמר בתחלה כתבו ושמא אינו רוצה שיגבה ממשעבדי מיהו במתנה כותבין דלא גבי ממשעבדי עכ"ל ומ"ש לשמואל דאמר אחריות ט"ס הוא תמוה שהרי שמואל אית ליה דבשטרי מו"מ אחריות לאו ט"ס הוא ואם נאמר שט"ס נפל בדבריו וצריך לומר לשמואל דאמר אחריות ט"ס הוא אין כותבין כו' וכונת דבריו למ"ש התוס' דלמ"ד אחריות לאו ט"ס הוא צריך לאמלוכי ביה לכתוב עליו אחריות והיינו אין כותבין שכתב דהיינו אין כותבין אחריות בפי' תימא על עצמך א"כ מאי האי דקאמר אח"כ מיהו במתנה כותבין דלא גבי ממשעבדי הא אדרבה היא הנותנת דכיון דבמתנה לכ"ע לא אמרינן אחריות ט"ס הוא ודאי דאין כותבין בו אחריות דאינו רוצה שיגבה ממשעבדי ואי מש"כ מיהו במתנה כותבין היינו כתיבת השטר סתם בלא אחריות מאי איכא בין מתנה למכר הא מכר כי האי גוונא נמי כותבין לשמואל דאמר אחריות לאו ט"ס הוא ולכן הנראה אצלי שט"ס נפל בדבריו וצריך לומר מיהו לרבא דאמר אחריות ט"ס אין כותבין כו' ובהגא"ש לא מיירי כשבאים לכתוב עליו אחריות בפי' כדרך שכתבו התוס' בפי' דההוא ודאי אדרבא לשמואל אי ס"ל לאו ט"ס הוא פשיטא טפי דאין כותבין אלא כשבאין לכתוב שטרא סתמא מיירי וס"ל כדעת הנ"י והבעה"ת דאחריות ט"ס הוא אמת ולא אחריות מוכר והיינו דכתב בשטר מכר אע"ג דקנו מיניה אין כותבין שטר כלל משום דאינו רוצה שיגבה ממשעבדי שהרי הוא לא קבל עליו אחריות בפי' בשעת מכר אבל בשטר מתנה כיון דלא אמרינן אחריות ט"ס הוא כותבין שטר מתנה בלא אחריות ונמצא א"כ שדעת הגהא"ש כדעת הרב בעה"ת והנ"י שכתבו זה הנראה אצלי בכונת דבריו ומ"מ הדבר תמוה לפי שיטה הלזו דא"כ מאי האי דפרכינן פ"ק דמציעא ד"ה לשמואל דאמר אחריות ט"ס הוא אדשמואל דאמר זיל אמליך שיעבודא כו' ומאי קו' הא אע"ג דאחריות ט"ס הוא היינו לומר דמסתמא כך התנו בהדיא אלא שהסופר טעה ולעולם צריך לאמלוכי ונראה שלזה היתה כונת הש"ך ז"ל סי' ל"ט ס"ק י"א שכתב וכן משמע לכאורה פ"ק דמציעא ובאמת שהיא קו' חזקה ולא ידעתי מאי משמע לכאורה דקאמר וכן ראיתי למוהר"ב ז"ל בס' א"ז שתמה כן משם הריטב"א והנראה אצלי ליישב לפי שיטתם ז"ל ע"פ מ"ש הרב כנה"ג סימן ל"ט והש"ך שם דאפי' לדעת הנמוקי והראב"ד כל שהמוכר צוה לסופר לכתוב לו שטר אע"פ שלא פי' לו שיכתוב אחריות כיון דאחריות ט"ס הוא מסתמא כקביל עליה אחריות דמי כל שלא פי' לו שלא לכתוב לו אחריות יע"ש והשתא היינו דפרכינן שפיר דכיון דס"ל לשמואל אחריות ט"ס א"כ למה זה הוצרך לומר זיל אמליך שעבודא כו' ולמה צריך לאמלוכי על האחריות הא כל שצוה לו לכתוב שטר די כנ"ל נכון:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>לוה </b>
+<b> שאין לו מטלטלין אלא קרקע כו'.</b> כתבו התוס' פ' הכותב דף נ"ד משם ר"ת דג' דינים יש בדבר דב"ח אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי בארעא ואי לית ליה זוזי מצי לסלוקי בארעא כדאמרינן תולה מעותיו ביד גוי הוה ונזקין אפי' אית ליה זוזי מצי לסלוקי בארעא כדאיתא בפ"ק דב"ק ולשכיר אפי' לית ליה זוזי לא מצי לסלוקי בארעא וכן פסק הטור בח"מ סימן ק"א ומסתמיות דבריהם ז"ל נראה דכשאין לו מעות יכול ליתן מטלטלין או קרקע וכן משמע מלשון הטור ז"ל שכתב אם יש לו מעות כו' ואינו יכול לדחותו אצל מקרקעי או מטלטלי משמע דכשאין לו יכול לדחותו אצל מטלטלי:<br><b> ואולם </b> ראה זה חדש מצאתי בשיטה מקובצת למוהר"ב ז"ל בפרק הכותב שכתב זה בשם רבינו ישעיה וז"ל פי' הלוה והמזיק אין דינם שוה דלגבי מזיק כתיב ישיב ואפי' סובין ואם רוצה לסלקו בקרקע נמי יכול לסלקו ואפי' שיש לו זוזים יכול לסלקו בקרקע או במטלטלין ולא מצי למימר זיל טרח וזבין אבל בב"ח אינו כן אם יש לו זוזים אינו יכול לסלקו אלא בזוזים ואם אין לו זוזים ויש לו מטלטלין אינו יכול להגבותו מטלטלין אלא אומר לו זיל טרח וזבין למטלטלי דידך והב לי זוזי ודוקא במטלטלי הוא דאמרינן הכי דאי לא מזדבן הכא מזדבן בדוכתא אחריתי דשכיחי לוקחין אבל בקרקע לא דאי לית ליה זוזי ואית ליה ארעא לא אמרינן זיל זבין קרקע והב ליה דמי שהוא דחוק למכור קרקע אם לא יזלזל הרבה בשווייה אינו יכול למכור את"ד יע"ש ובהכי מקום אתנו ליישב מה שהקשה מוהרימ"ט ז"ל בח"מ סימן ל"ה עמ"ש הטור בח"מ סימן רע"ח יצא עליהם שטר חוב בכור פורע להם פי ב' ואם אינו רוצה ליתן פי ב' וליקח פי ב' רשאי כו' כתב ה"ר יוסף הלוי דדוקא בחלק בכורה שהיא מתנה אבל בחלק הפשיטות אינו יכול לסלק עצמו ולומר לב"ח הנה הנכסים לפניכם איני רוצה ליקח כלום ולא לפרוע אלא כופין אותו ליטפל בדבר ולמכור אותן ולגבותן או לשומן כו' שהוא במקום מורישו כו' יע"ש דמדברי הר"י הלוי משמע דבחלק הפשיטות כופין אותו ליטפל בדבר ולמוכרה וזה תימה שהרי המוריש עצמו כשיצא עליו ש"ח מי מחייבו למכור הרי אמרי' בהכותב דלא אמרי' ליה זיל זבין עי"ש מה שהאריך בזה ואולם כפי מ"ש י"ל שדעת ה"ר יוסף הלוי כדעת ה"ר ישעיה דבמטלטלין אמרינן ליה זיל זבין ומיירי ה"ר יוסף הלוי ז"ל במטלטלין וזהו שכתב כופין אותו למכור אותן או לשומם דהיינו כל א' כדינה במטלטלין למכור אותן ובקרקעי לשום אותם דבקרקע לכ"ע לא אמרינן ליה זיל זבין כנ"ל :<br><b> ואולם </b> קשיא לי טובא לדעת ה"ר ישעיה מהא דגרסינן בריש פרק המוכר פירות גבי ההוא דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות כו' ופרכינן ואי ליכא לאשתלומי מיניה לישקליה לתורא בזוזי דאמרי אינשי ממארי רשותא פארו אפרע ומשנינן לא צריכא דאיכא לאשתלומי מיניה כו' והשתא לדעת ה"ר ישעיה קשה דמאי פריך לישקלי ליה לתורא בזוזי הא במטלטלין אפילו אי לית ליה זוזי אמרינן זיל טרח וזבין ודוחק לומר דכיון דנמצא נגחן לא שכיחי לוקחין אם לא שיזלזל הרבה בשוייה והו"ל כדין קרקע ואולם אם נאמר דר' ישעי' גורס התם כאית דגרסי ואי דליתי' להני זוזי כו' וכתי' ר"י שכתבו התוס' ר"פ המוכר את הבית דס"ל דבמקח טעות הו"ל כדין מזיק דאפי' אי אית ליה זוזי יכול לסלקו בקרקע או מטלטלין כנ"ל:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>מכרן </b>
+<b> לג' כו'.</b> כתב ה"ה וז"ל יש מי שהקשה נזקין איך גובה מן המשועבדים והלא מלוה ע"פ היא ותי' דנזקין יש להם קול יותר ממלוה וטורפין אפי' ממשועבדים שהרי לא אמרו שאין מלוה ע"פ גובה מהן אלא מפני שאין להם קול כו' והרב מש"ל הקשה על זה דבסוף פ' ג"פ דקע"ה מוקמינן לברייתא דחופר בור בר"ה דוקא כשעמד בדין הא אם לא עמד בדין אינו גובה אפי' מן היורשים ולפי דברי ה"ה תיפוק לי' דנזיקין יש להם קול וגובה אפי' ממשועבדים וכתב דהמעיין היטב בדברי התוס' פ"ק דב"ק די"ד ד"ה ש"מ יתיישב לו יע"ש ובאמת שדברי התוס' שם צ"ע שכתבו שם וז"ל ומפרש ר"ת ש"מ לוה ומכר נכסיו אין ב"ד גובין לו מהם מן התורה אי שעבודא לאו דאורייתא ולהכי בנזקין נמי לא גבי דמלוה בשטר דוקא תקון רבנן דגבי ממשעבדי משום נעילת דלת דאי שעבודא דאורייתא ובמלוה ע"פ מדרבנן דלא גבי משום תקנה דלקוחות א"כ תקשי הכא אמאי לא גבי מנזקין כו' יע"ש והנה לעין הקורא דברי ר"ת ז"ל סותרין מיניה וביה דכיון דס"ל לר"ת דנזקין יש להם קול כמלוה בשטר א"כ איך כתב בראש אמי' דלמ"ד שעבוד' לאו דאורייתא בנזקין לא גבי דדוקא במלוה בשטר תקון הא נזקין קלא אית להו כמלוה בשטר ואי כונתם לומר דאע"ג דנזקין הו"ל כמלוה בשטר מ"מ למ"ד שעבוד' לאו דאורייתא ובמלוה בשטר ה"ט משום דלא תנעול דלת בפני לוין ובנזקין כיון דליכא טעמא דנעילת דלת אע"ג דאית ליה קלא לא גבי הא ליתא דא"כ מאי משני התם דברייתא דחופר בור בר"ה למ"ד שעבודא לאו דאורייתא מיירי בשעמד בדין הא לו יהי דעמד בדין אלים כשטרא ואית ליה קלא אפ"ה כיון דלא שייך טעמא דנעילת דלת אמאי גבי מן היורשים אלא ע"כ לומר דנזיקין נמי שייך טעמא דשלא תפתח דלת בפני הגזלנין והמזיקין כמ"ש התוס' שם וא"נ דלא פלוג רבנן ולומר דס"ל לר"ת דטעמא דעמד בדין לאו משום קלא הוא אלא משום דמעשה ב"ד חשיב כמוחזק זה ודאי דוחק שהרי התוס' שם ד"ה לא גבי דחו פי' זה כמ"ש שם ואולם אחד הרואה דברי הרשב"א ז"ל בחי' שם יתבארו דברי ר"ת אלו דס"ל ז"ל דנזיקין יש להם קול טפי ממלוה ע"פ ומ"מ לא דמי למלוה בשטר דמלוה בשטר אית ליה קלא טפי והיינו דקאמר ר"ת ז"ל דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא ואפי' מלוה בשטר לא גבי מן הלקוחות אלא דמשום נעילת דלת תקנו ולא חשו לפסידא דלקוחות מטעמא דקלא אית ליה איכא למימר שפיר דדוקא בשטר דאית ליה קלא טפי תקון רבנן דלגבי ולא חשו לפסידא דלקוחות אבל בנזקין אפילו אית ליה קלא קצת מ"מ כיון דלית ליה קלא טפי כשטר' לא תקנו אמנם למ"ד שעבודא דאורייתא ואפי' מלוה על פה גובה ממשועבדים ד"ת אלא דרבנן הוא דתקון דלא לגבי משום פסידא דלקוחות אם כן איכא למימר דדוקא במלוה ע"פ דלית ליה קלא כלל תקנו אבל בנזקין דלא דמו למלוה ע"פ דיש להם קלא קצת אוקמוה אדין תורה וא"כ בהכי מתרצתא היא שפיר ההיא דג"פ דהוצרכו לאוקמא בשעמד בדין משום דהתם קאי למ"ד שעבוד' לאו דאורייתא ודברי ה"ה ז"ל ושאר המפרשים קיימי לפום הלכת' דקי"ל שעבוד' דאורייתא ואפשר שלזה היתה כוונת הרב ז"ל אלא שקיצר במקום שאמרו להאריך:<br><b> ואולם </b> הדבר הקשה הוא מה שראיתי בשיטה מקובצת למס"ק הנדפס' מחדש שכתב על דברי ר"ת הללו משום גליון וז"ל ותימא לפי זה שאנו אומרים שעבודא לאו דאורייתא אמאי קאמר פרט למוכר נכסיו ולמה לא אמר פרט למת מזיק שלא יגבה הניזק מן היתומים דשעבודא לאו דאורייתא וי"ל דהשתא אנו אומרים דנזקין כמלוה בשטר דמיא ואע"ג דשעבודא לאו דאורייתא גבי מיתמי אע"ג דלא עמד בדין א"ד יע"ש והוא תימא דלפי דבריו ז"ל אמאי הוצרכו לאוקמי ברייתא דהחופר בור בר"ה דמתניא גבי יורשין בשעמד בדין ואמאי לא תי' דנזקין כמלוה בשטר דמי אפי' למ"ד שעבודא לאו דאורייתא וכמו כן קשה למ"ש שם משם המאירי וז"ל דנזקין כמלוה בשטר הם ותשלומיו כתובין בתורה וכיון שיש להם קול הרי הן נגבין אף מן הלקוחות ואף לדעת האומר דאף מלוה בשטר שעבוד' לאו דאורייתא מאחר שכתוב בהדי' ישלם הרי הוא כמפו' שעבוד נכסים ובמפ' מיהא לא נחלק שום אדם שהשעבוד מן התורה ע"ש והוא תימא דסוגי' דג"פ צוחת ככרוכיא לפי דבריו וצ"ע ודע שהתוס' פ"ק דקדושין די"ג ע"ב ד"ה משם כתבו משם ר"ח דבנזקין ליכא טעמא דנעילת דלת הפך ממ"ש בג"פ וז"ל ואומר ר"ח דהכא מיירי במלוה הכתובה בתורה כגון נזקין וערכין דאמרי' לעיל שעבודא דאורייתא דלא שייך טעמא דנעילת דלת כו' עי"ש והדבר קשה לפי דברי ר"ח ז"ל היכי מוקמינן התם בג"פ לרב ושמואל ברייתא דהחופר בור בר"ה בשעמד בדין הן לו יהי דמעשה ב"ד אלים כשטר מ"מ בשטר גופה לא גבי אלא משום טעמא דנעילת דלת ובנזקין כיון דליכא טעמא דנעילת דלת כי עמד בדין מאי הוי ואי ס"ל ז"ל דלא פלוג רבנן ובכל מלוה בשטר תקון דלגבי א"כ קשה אמאי הוצרך ר"פ גבי נזקין וערכין לטעמא דשעבודא דאורייתא ותיפוק לי' משום טעמא דנעילת דלת ואולי י"ל דס"ל לר"ח דרב ושמואל פליגי אדרב פפא וס"ל דאפי' בנזקין וערכין דליכא טעמא דנעילת דלת תקון רבנן דלגבי משום דלא פלוג רבנן אמנם ר"פ ס"ל דדוקא היכא דשייך טעמא דנעילת דלת תקון וברייתא דהחופר בור בר"ה לא תקשי לר"פ משום דנזקין כיון דמלוה הכתובה בתורה היא שעבודא דאורייתא הוא כנ"ל:<br><b> וראיתי </b> להתוספות פרק הגוזל ומאכיל דקי"ב ע"א ד"ה אע"פי שכתבו וז"ל וא"ת היכי מדקדק מיניה דכרשות לוקח דמי דאפי' לאו כרשות לוקח דמי אתי שפיר דפטורין כיון דמדעתו נתן לו ליתנהו גביה בתורת מתנה כי אם בתורת הלואה ולכך אין חייבין להחזיר דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין יע"ש ודבריהם תמוהים לכאורה דהא דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין רב ושמואל הוא דס"ל הכי ולית הלכתא כותייהו דקי"ל כר"פ דגובה מן היורשין כמ"ש רוב הפוסקים ואם כן מאי קשיא להו אימא דרמב"ח דאמר רשות יורש כרשות לוקח ס"ל דמלוה ע"פ גובה מן היורשין והנראה דס"ל ז"ל דדוקא היכא דשייך טעמא דנעילת דלת תקון רבנן דלגבי משא"כ בההיא דהניח להן אביהן מעות של רבית כיון דליכא טעמא דנעילת דלת לא תקון וההיא דהחופר בור בר"ה דמוקמינן לה בשעמד בדין לאו משום דלא פלוג רבנן הוא אלא משום דנזקין נמי איכא טעמא שלא תפתח דלת בפני המזיקין :<br><b> ודע </b> שיש חולקים אסבר' ה"ה הללו שכתבנו וס"ל דבנזקין אינו גובה מן היתומים אלא בשעמד בדין וכמ"ש המאירי פ"ק דב"ק משם יש אומרים וכן כתב הרשב"א ז"ל לחד תי' וכן הוא דעת הרב החידושין פ"ק דקדושין וקשה לי מהא דגרסינן בפרק השולח ובפ"ק דמ"ק אמר אביי נקטי' טימא טהרות חבירו ומת לא קנסו בנו אחריו מ"ט היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וקנסא דרבנן הוא לדידיה קנסו לבנו לא קנסו והשתא קשה כיון דאביי סבירא לי' שעבודא לאו דאורייתא כמ"ש התוספות פרק הנזקין ד"ה כיון א"כ ל"ל לאביי טעמא משום קנסא הא אפילו בהיזק ניכר מדינא לא גבי מן היורשין כיון דליכא טעמא דנעילת דלת וליכא למימר דההיא דאביי מיירי בשעמד בדין שהרי כתב הש"ך סי' שפ"ה ושפ"ח ס"ק ט"ו דבשעמד בדין אפילו בהיזק שאינו ניכר דקנסא הוא גבי מהיורשין וצ"ל דסבירא להו להנהו רבוותא כתירוץ האחר שכתבו התוספות בריש הנזקין דאביי מצי סבר שעבודא דאורייתא עיי"ש:<br><b> כתב </b> רש"י פ"ק דקדושין ד"ה אינו גובה וז"ל אבל מלוה בשטר הוא עצמו שעבודו דכת' ליה כל נכסיו יהיו אחראין אשטרא דנא משמע מדבריו דס"ל דאפי' למ"ד שעבודא לאו דאורייתא היכא דכתב שטר ושעבד נכסיו בפי' מודה וכן כתב הריטב"א שם בפי' וז"ל תמי' לי דהא מלוה בשטר נמי למ"ד שעבודא לאו דאורייתא לא גבי אלא משום נעילת דלת ואפשר לומר דאפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אם שעבד נכסיו בפי' גבי מדאורייתא והכי משמע מדברי רש"י כו' ותימא הוא דהא קיימא לן אחריות ט"ס הוא אלא דאיכא למימר דס"ל לרבינו כששעבד נכסיו בפי' בשטר אלים כח השטר לשעבדם ד"ת וההיא דג"פ כו' בשלא שעבד נכסיו בפי' דלא אלים אחריות ט"ס למגבי מדאורייתא כיון שלא נכתב עכ"ל. וקשה טובא מאי פריך התם בג"פ לעולא דאמר ד"ת ב"ח בזבורית דאלמא שעבודא דאורייתא ואימא דעולא הא קמ"ל דאפילו שכתב אחריות בפי' אינו גובה ד"ת אלא מן הזבורית וכבר היה אפשר ליישב לזה דאף רש"י לא כתב כן אלא לגבי יורשין דעלה קאי ומשום דכיון דשעבדם בפי' חל עלייהו השעבוד וכיון דיורשין מכח אבוהון קא אתו טריף להו אבל מן הלקוחות אע"ג דשעבדם בפי' אינו יכול לשעבד מדאורייתא בחובו את נכסיו מן הלקוחות וכמ"ש התוס' שם ד"ה ד"ת וכיון דההיא דעולא דאמר ד"ת ב"ח בזבורית בבא לטרוף מן הלקוחות מיירי כמ"ש התוס' שם משום הכי לא מצי לשנויי דמיירי דכתב לו אחריות בפי' מיהו אכתי קשה מהא דמותבינן התם מרבא לרבא דאמר גבי קרקע יש לו אלמא שעבודא דאורייתא ומאי קושיא אימא דהתם בשכתב לו בשטר אחריות בפירוש כסתם מלוה בשטר וכמו כן קשה טובא עמ"ש התוס' שם דמניה דידיה דכ"ע שעבודא דאורייתא ונדחקו ליישב זה ממאי דפריך מההיא דעולא דאמר ב"ח בזבורית דתקשי להו אכתי מאי פריך מדרבא אדרבא אימא דההיא דרבא דבגבו קרקע יש לו בשגבו מיניה דב"ח מיירי וצ"ע כעת גם דברי הריטב"א תמוהים דלקמן סמוך ונר' הכריח דר"פ סבירא ליה שעבודא לאו דאו' מההיא דערכין דקאמר יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ואי שעבודא דאורייתא האי אשתעביד נכסי וההיא דג"פ אפי' בדכתב לו אחריות בפי' מיירי מדפרכינן עלה ממתני' בשום היתומים ולא משני דמתני' מיירי בכתב לו אחריות בפי' ומתוך דברי תוס' די"ד למדנו ישוב לדברי רש"י שכתב דג' מחלוקת בדבר דלרבא אפי' כתב לו אחריו' בפי' שעבודא לאו דאורייתא ולרב ושמואל דוקא מע"פ אבל מלוה בשטר שעבוד' דאורייתא ולעולם אפי' מלוה ע"פ שעבודא דאורייתא יע"ש ובהכי ניחא סוגיא דג"פ כמובן:<br><b> כתב </b> הרש"ך סי' קי"ו ס"ק ה' דדוקא בהלואה שייך לומר שעבודא דאורייתא דעבד לוה לאיש מלוה אבל במלוה הבא מחמת מכר כגון מוכר שדהו בעדים ובא נגזל וב"ח וטרפה דכ"ע שעבודא לאו דאורייתא עי"ש וק"ל ממה שכתבו התוס' פ"ק דמציעא בפרק שבועות הפקדון דל"ה ד"ה ואין דלמאן דאמר שעבודא דאורייתא היכא משכחת שבועה מדאורייתא במודה במקצת הא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ותירץ דמשכחת לה בשמחל השעבוד ובדלית ליה קרקע ואם איתא אמאי לא תירץ דמשכחת לה שבועה מדאורייתא במלוה הבאה מחמת מכר דשעבודא לאו דאורייתא אלא משמע דבכל גוונא שעבודא דאורייתא: ושמעתי מקשים משם הרב המובהק מו"ה יהונתן אשכנזי לתירוץ תוס' הלזו מהא דדרשינן בעלמא שבועת ה' תהיה בין ב' ולא בין היורשין והשתא אם איירי בדלית ליה קרקע הא מדינא לא גבו מן היורשין דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ואי בדאית ליה קרקע ליתי' בשבועה כלל דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות ואנכי הרואה מצאתי לתלמידי הרשב"א פ"ק דב"ק גבי ההיא דאין גובין מן העבדים שכתב דהאי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי תקנתא דרבנן הוא דמן התורה גובה מן היורשין אפילו מטלטלי דיתמי וכן כתב הרשב"א בחי' מכ"י פרק הגוזל בתרא וא"כ אפשר שזה היתה דעת התוס' ז"ל וא"כ י"ל דמשכחת לה בשעשאן אפותיקי ודוק: כתבו התוס' פ"ק דערכין ד"ב ע"ב בד"ה הכי פליגי וז"ל ובאם הקדיש לא פליגי שמיד שהקדישה חל הקדש ולא דמי למלוה אבל יש להקשות אמאי לא פי' בנדר והעריך וי"ל דנקט היזק משום דקתני חייב בתשלומין כו' והנדר שמא יחול מיד ולהכי גובה מהיורשין כו' יע"ש וצ"ע דבפ"ד דערכין ד"ך אמרינן התם אברייתא דקתני כיצד האומר ערכי עלי ומת יתנו יורשין ש"מ מע"פ גובה מן היורשין כו' ולפי דבריהם הא בנודר ומעריך חל מיד ולכ"ע גובה מן היורשין וצ"ע:
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בעל </b>
+<b> חוב גובה את השבח כו'.</b> לענין אי בעל חוב גובה מן הראוי הנה להקת הנביאים הלא המה הרא"ש ז"ל פ' יש בכור והרמב"ן ז"ל בחי' בתרא פ' מי שמת ורבינו חננאל ז"ל ורי"ו בנתיב ז' כתב דאין ב"ח גובה מן הראוי ועפ"י זה אני תמיה למה שראיתי להרב פמ"א ח"ב סי' ט' שנסתפק שם על מי שנתחייב לחבירו לתת פירות דקל ומת המתחייב אי חייבים היורשים לתת וכתב וז"ל וענין זה מתברר מההיא דאמרינן פ' מי שמת מסוגיא בן שמכר מנכסי אביו אמרי' התם ומי מצית אמרת בברכה כתיב אבל לענין דינא לא והתנן נפל הבית עליו ועל אביו כו' ואי ס"ד לא מצי אמר מכח אבוה דאבא קא אתינא כו' כי מת הבן ואח"כ מת האב מאי הוי נימא ליה ב"ח ירושת אבוהן קא שקילנא כו' ופי' המפ' דהיינו בדכתוב דאקנה כו' וה"ז נשתעבד בדשב"ל ומת ואח"כ בא לעולם ולא אמרינן דאין חייבים היורשין כיון שאין כאן כי אם חיוב גוף המתחייב ופקע במותו מאי פריך אימא ליה ירושת אבוהן קא שקילנא והא מצי למימר יורשי האב כיון שאתה לא זכית בנכסי אבינו כי אם מחמת החוב שנתחייב לך ונכסים אלו לא אתו ליד אבינו כי מת קודם פקע שעבודך מחמת אבינו אלא ודאי שמעינן שחייבים היורשים בחיוב שנתחייב מורישם וכמ"ש ואף על גב דדחי לה בגמרא ומוקי להו יורשיו אחי מורישם אחי דאבוהא מכל מקום טעמא דנפטרו משום דאמרינן מכח אבוה דאבא קא אתינא אבל היכא דלא שייך למימר הכי כנדון דידן שיורשים מכח אביהן חייבים את"ד יע"ש ובעניותי לא אדע שכול איך כתב זה כאלו היא הלכה פסוקה והלא להקת הנביאים ז"ל שכתבנו ס"ל דב"ח אינו גובה מן הראוי ואפי' היכא דליכא טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא ומאי דפריך בגמ' לימא להו ירושת אבוהון קא שקילנא ולא משני דה"ט משום דאין ב"ח גובה מן הראוי וכבר נרגשו בזה הראשונים ז"ל ועיין במוהרא"ש ז"ל סי' כ"ח מה שיישב בזה דרך נכון ובהרב נ"מ ז"ל די"ו וי"ז יע"ש א"כ משמע ודאי דלהנהו רבוותא ז"ל מי שנתחייב לתת פירות דקל לחבירו ובאו לעולם אחר פטירתו אין היורשין חייבין ליתנם לו מכח חיוב אביהן דהו"ל ראוי ואין ב"ח גובה מן הראוי וכמ"ש הרב מקור ברוך ז"ל ועוד אני אומר דאפי' לדעת הסוברים דב"ח גובה מן הראוי היינו דוקא בשחל החיוב בחיים חיותו וכגון שלוה מחבירו ובשעת פטירתו לא היה לו מעות ואחר שמת נפלו לו בירושה וכההיא דנפל הבית עליו ועל אביו התם הוא דס"ל להו דב"ח גובה מן הראוי משום דבחיים חיותו חל עליו חיוב גמור לפרוע לו אלא דלא היה לו דמים והילכך כי נפלו לו אח"כ ב"ח גובה מהן אבל במתחייב לתת פירות דקל לחבירו אין החיוב חל אלא לכשיבא בעולם וכל זמן שלא בא לעולם לא חל עליו החיוב עדיין מודו הנהו רבוותא ז"ל דאינן חייבין היורשין כיון דבחיים חיותו לא חל עליו החיוב כנ"ל ועיין מה שכתב הרב בעל מש"ל ז"ל בפרקין דס"ח ע"א:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי לעמוד עמ"ש הרב מש"ל ז"ל וז"ל אך עדיין יש להסתפק בנדון זה שלא תועיל תפיסתו משום דאפשר דאף מאן דאית ליה דב"ח גובה מן הראוי ה"ד בדכתב לו דאקני אבל לא כתב לו דאקני אינו גובה מן הראוי ודל מהכא ראוי דלוה ואח"כ קנה ומת איכא מ"ד ב"ח אינו גובה מהם כל דלא כתב דאקני וכמ"ש הרב בעה"ת שער מ"ג ח"ד סי' ג' כו' אלא שיש להסתפק ולומר דאף מאן דאית ליה דלוה וקנה ואח"כ הוריש דמשתעבד אף שלא כתב דאקני הוא דוקא בנכסים שבאו ליד המוריש בחייו אף שקנאם אח"כ מ"מ כיון שנשתעבד בחייו אף שנפלו קמי היורשין גובה אותן ב"ח כו' אבל בנכסים שלא באו ליד הלוה מעולם אף דנימא דב"ח גובה מן הראוי היינו דוקא בדכתב דאקני דאי לא אינו גובה בעל חוב מהם דמעולם לא נשתעבדו לו ומה שהביאני לזה הוא לפי שראיתי להרב בעל התרומות זלה"ה שער מ"ג ח"ד סי' ט"ו כשהביא מחלוקת אי ב"ח גובה מן הראוי או לא כתב דלוה שלוה וכתב בשטר דאקני ומת הלוה אך לימים מת מורישם כתב רבי' אשר שב"ח גובה מהן כו' הרי דאף לסברתו דב"ח גובה מן הראוי כתב דהיינו דוקא בדכתב דאקני וכן כשהביא סברת המ"ד דב"ח אינו גובה מן הראוי כתב אף על פי שכתב דאקני משמע דאי לא כתב דאקני פשיטא דב"ח אינו גובה מהן כו' ולומר דכל הני רבוותא דנקט פלוגתייהו בדאקני לאו משום דס"ל דאשתני דין הראוי דבעינן דאקני אלא משום דס"ל בעלמא דמשלוה וקנה והוריש לא משתעבד וכאיכא מ"ד שכתב הבעל התרו' זה דוחק בעיני כו' עד מ"ש אלא ודאי דסבירא ליה כדכתיבנא דכל הנהו רבוותא דאית להו בעלמא דלוה וקנה והוריש משתעבד כראוי לכ"ע בעינן דאקני ולפי זה בנדון שלנו לא מהני תפיסתו כיון דהוי ראוי ולא כתב לו דאקני את"ד ז"ל:<br><b> ובעניותי </b> לא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוס' ז"ל שבסוף פרק מי שמת דקנ"ט ע"א ד"ה לימרו ליה אבוך זבין שנראה שדבר זה אין בו מחלוקת כמ"ש שם וז"ל ופירש ריב"ם דודאי המכר אינו מכר אלא לענין חזרת מעות איירי הכא שבו מוציא שעבוד שהיה להם ללקוחות מן הדין כו' ואע"ג דאמרינן לעיל דאקני קנה והוריש לא משתעבד ה"ד משום דשמואל לטעמיה דאית ליה מע"פ אינו גובה מן היורשין אבל לדידן דקיימא לן מלוה על פה גובה מן היורשין משתעבד אע"פ שלא באו לעולם יע"ש הנה מתבאר מדבריהם דס"ל דלוה וקנה והוריש אע"פ דלא כתב דאקני משתעבד לדידן דקי"ל מע"פ גובה מן היורשין ודלא כאיכא מ"ד שהביא הרב ז"ל שהרי הא דבן שמכר בנכסי אביו כיון שאין מכירתו מכירה משום דהוי דשלב"ל נמצאו המעות מע"פ לגביה ואפי' הכי כתבו דמשתעבד ובס"ד דחו פי' ריב"ם משם ר"י וז"ל ועוד קשה למה יש לו להיות ללקוחות שעבוד ע"ג מי עדיף ממע"פ דאין לך מע"פ גדולה מזו עכ"ל ובודאי שכונתם לומר דאף שכ' לעיל דקיימינן הכא למ"ד מע"פ גובה מן היורשים היינו דוקא בשחל השעבוד על הקרקע זו בחיי אביהן אז הוא דאמרינן דלוה וקנה והוריש משתעבד אבל כל שלא חל השעבוד על נכסים הללו בחיי אביהן אלא נפלו לו לאחר מיתה לכ"ע אינו גובה מהן כו' וכן פי' הרב חד"ה ז"ל כונתם יע"ש:<br><b> הנה </b> מבואר דלדעת ר"י ז"ל אף דנימא דב"ח גובה מן הראוי וכמ"ש שם בתחילת דבריהם היינו דוקא בדכתב דאקני אבל כל שלא כתב דאקני הוה ליה מלוה על פה ומלוה על פה אינו גובה מן הראוי ולפירוש ריב"ם ז"ל צ"ל דס"ל דב"ח גובה מן הראוי ואף בדלא כתב דאקני כי היכי דלא תיקשי ליה קו' התוס' וא"כ איך כתב הרב ז"ל שלא מצינו מי שיאמר דב"ח גובה מן הראוי בדלא כתב דאקני מאחר שלדעת ריב"ם ז"ל מבואר דסבירא ליה דאפי' מלוה ע"פ גובה מן הראוי גם הרב התרומות שער מ"ח ח"ג סימן ג' כתב כפי' ריב"ם ז"ל ופי' רבוותא בלא דמים וזו שקשה בדיני ממונות אבוה מזבין ואיהו מפיק פי' אבוה מזבין ומפיק בדמים כו' והבן מוציא בלא דמים מפני שאביו מכר מה שאינו שלו ואיהו זכה בו מכח זקנו עד כאן דבריו הנה מבואר ג"כ מדבריו דס"ל דמע"פ גובה מן הראוי אי לאו משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא גם מדברי הראב"ד ז"ל שכתב שם סימן ד' נראה דס"ל כפי' ריב"ם ממש וז"ל וכתב על זה הראב"ד בפי' השתא דאוקימנא בדיני ממונות שבן הבן מוציא מיד הלקוחות מכח אבי אביו אסתפק לי כו' או שמא לא אמרינן אלא בשמכר בנכסי אביו שהיתה מכירתו שלא כדין היה ממכרו ממכר כו' הנה מבואר מדבריו שמפרש כפי' ריב"ם ז"ל דהא דבן שמכר בנכסי אביו איירי לענין הדמים ואפי' הכי אי לאו משום טעמא דמכח אבי אביו קא אתי חייב ומעתה אני תמיה על הרב נ"מ ז"ל די"ט ע"ב שכתב לחלק כדעת הרב מש"ל ז"ל והביא ראיה לדבריו ממ"ש הרב התרומות שער מ"ג ח"ד משם הראב"ד שהוא סבור דלוה וקנה והוריש משתעבד וכתב בס"ד וז"ל וכיון דמשתעבדא ליה מחיים דאבוהון כדאמרינן מיניה ואפי' מגלימא דעל כתפיה מיתמי נמי גבי ליה עכ"ד נראה שכונתו לומר דכיון דנשתעבדו לו מחיים בלתי דאקני לא פקעי שעבודייהו מיורשים ונ"מ דבכה"ג דלא נשתעבד לו בחייו לא חייל שעבודא על היורשים ואין אנו צריכין לטעם ראוי א"ד יע"ש והוא תימא שהרי מדברי הראב"ד ז"ל שכתבנו מבואר דס"ל דמע"פ גובה מן היורשים אפי' היכא שלא נשתעבדו לו מחייו אלא דוקא בההיא דבן שמחל הוא שמוציא מיד הלקוחות מכח טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא אבל בעלמא היכא דליכ' ה"ט אין ה"נ דגבו מן היורשים וע"כ צ"ל דמ"ש הראב"ד וכיון דמשתעבדו לו בחיי דאבוהון כו' אתי לאפוקי היכא שנפלו לו נכסים אחר מותו משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא כמ"ש בשער מ"ח וכנזכר לעיל גם על מוהראנ"ח ז"ל אני תמיה שכתב בסי' ק' בהדיא מחלוק' הפוסקים בענין ראוי אי ב"ח גובה ממנו וז"ל ומכל מקום לכאורה היה נראה דכל זה דוקא בשכתב לב"ח דאיקני אבל בלא דאקני אפילו בלא טעמא דראוי כו' לא משתעבדי לב"ח מיהו הא דנכסי לא משתעבדי לב"ח בלא דאיקני היינו לוה וקנה ומכר אבל בלוה וקנה והוריש אף בלא דאיקני ב"ח גובה כמ"ש רשב"ם כו' ולפי זה בראוי נמי כך דינו דאפי' לא כתב לב"ח דאיקני גובה לדעת הסוברים דב"ח גובה מן הראוי עכ"ד יע"ש הנה הרב כתב בפשיטות דלדעת הסוברים ב"ח גובה מן הראוי אפי' במע"פ נמי גובה והוא תימא שמדברי התוס' שכתבנו מבואר דס"ל דאפי' נימא דב"ח גובה מן הראוי וקנה והוריש משתעבד אפי' לא כתב דאיקני אפי"ה כל שלא נשתעבדו לו בחייו אין ב"ח גובה ממנו וזה פשוט:<br><b> עוד </b> כתב הרב מש"ל וז"ל אך ראיתי להרב נ"מ שכתב חילוק זה שכתבנו ובסוף חזר בו מחילוק זה ממ"ש בעה"ת בשער מ"ח ח"ג אמתני' דנפל הבית וז"ל והא מלתא ע"כ בדלא כתב דאיקני מיירי דאלת"ה אמאי ליגבו מיורשים למאן דס"ל לוה וקנה והוריש לא משתעבדי בלתי דאיקני וכתב הרב הרי דדוקא למאן דס"ל לוה והוריש לא משתעבד הוא דבעינן הכא דאקני אבל למאן דס"ל דלוה והוריש משתעבד בלתי דאיקני גם הכא לא בעינן דאיקני ואע"ג שנפלו לו הנכסים אחר מותו עכ"ד ולא ירדתי לסוף דעת הרב דמדברי הבעה"ת ליכא תברא כלל למה שחילק דבעה"ת הכריח דמטענת הב"ח וכתובת אשה שאומרים האב מת ראשון ואח"כ מת הבן ורוצין לגבות חובם מנכסי הבן דע"כ בדכתב דאיקני למ"ד לוה וקנה והוריש משתעבד דאל"כ הן לו יהיה כדבריהם דהאב מת תחילה וזכה הבן בנכסי אביו בחייו מ"מ כיון שמת הו"ל לוה וקנה והוריש דלא משתעבד ולמ"ד דלוה וקנה והוריש לא משתעבד אפי' בלתי דאיקני אתי שפיר טענת הב"ח וכתובת אשה כו' ומטענת היורשין שאומרים הבן מת ראשון ואחר כך מת האב אין ראיה דמיירי בדאיקני דהן לו יהא טענת היורשין שאומרים הבן מת ראשון דכיון דנפלו הנכסים לאחר מותו לא משתעבדי יע"ש ולע"ד כונת הרב נ"מ מבואר' שכונתו להקשות ממ"ש הבעה"ת דמתני' דנפל הבית מיירי בדכתב דאקני למ"ד לוה וקנה והוריש לא משתעבד דמשמע מדבריו דלמ"ד לוה וקנה והוריש משתעבד מתני' מיירי בדלא כתב דאיקני והשתא אם איתא דכל שלא נשתעבדו לו בחייו לכ"ע אין ב"ח גובה ממנו א"כ איך אפשר לומר דלמ"ד לוה והוריש דמשתעבד מתני' מיירי בדלא כתב דאיקני דא"כ מאי פריך בגמרא ואי ס"ד תחת אבותיך לברכה נימא להו ירושת אבוהון קא שקילנא ומאי קו' הא טעמא דמתני' היינו משום דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין כל שלא נשתעבדו לו מחייו ולא משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא אלא משמע ודאי דס"ל דלמ"ד לוה וקנה והוריש משתעבד אפי' היכא דלא נשתעבדו לו בחייו משתעבד אי לאו משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא:<br><b> הן </b> אמת דקו' הלזו קשיא לדעת התוס' שכתבנו דס"ל דלוה וקנה והוריש משתעבד לדידן דקי"ל מע"פ גובה מן היורשים אפי"ה ס"ל דכל שלא נשתעבדו לו מחיי' אינן חייבין היורשים דא"כ קשה דמאי פריך בגמ' לימא להו ירושת אבוהון קא שקילנא אימא דמתני' מיירי בדלא כתב דאיקני ומש"ה אי בן מת ראשון פטורין מלשלם משום דמע"פ אינו גובה מן היורשין כל שלא נשתעבדו לו בחייו וצ"ל דס"ל לתלמודא דמתני' סתמא קתני ומשמע דמיירי בין בדכתב דאיקני בין דלא כתב דאיקני ומעתה אין ראיה מדברי בעה"ת ז"ל שכתב הרב נת"מ ז"ל דאיכא למימר דמ"ש הבעה"ת והא מילתא ע"כ בדכתב דאיקני למ"ד לוה והוריש לא משתעבד לאו למימרא דלמ"ד משתעבד מתני' מיירי בדכתב דאקני אלא ה"ק דלמ"ד לא משתעבד ע"כ מתני' מיירי דכתב דאקני דוקא אבל למ"ד משתעבד מתני' בכל גונא מיירי בין דכתב דאקני בין דלא כתב דאקני ומש"ה פריך בגמרא לימא להו ירושת אבוהון קא שקילנא משום דמשמע ליה דמתני' סתמא קתני ואפילו בדכתב דאקני ואפשר שלזה כוון הרב מש"ל ז"ל אלא שקצר במקום שהיה לו להאריך וע"פ האמור אשכחנא פתרי למה שהקשה מוהרח"ש ז"ל סימן הנזכר משם חכם אחד והביא דבריו הרב נת"מ ז"ל דף ט"ו לדעת הרא"ש ז"ל מלוניל דס"ל דהא דאמרינן בפ' מי שמת לא יורשיו אחי אבל בניו אפי' הבן מת ראשון ב"ח גובה מהן ולא מצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא לא נאמר על שעת הדחק כפי' רשב"ם ז"ל אלא מסקנא דמילתא הכי הוא דלמ"ל מכח אבוה דאבא קא אתינא משום דתחת אבותיך לברכה הוא דכתיב דא"כ הא דשלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו ומת הבן בנו מוציא מיד הלקוחות משום דמצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא לאו הלכתא היא והוא תימא שנראה מסוגיית הגמרא דהלכה פסוקה היא וכמ"ש רוב הפו' הרי"ף והרא"ש ורבי' גם הרב התרומ' כתבה בשער מ"ח בסתם ולא הזכיר שום חולק בזה ואם איתא היל"ל דלדעת הרא"ש מלוניל הא דלא כהלכתא את"ד יע"ש ועיין בתשובת הרב פני יהושע סי' כ"ג וכ"ד ולע"ד נראה ליישב דס"ל להרא"ש מלוניל דטעמא דשלחו מתם דבנו מוציא מיד הלקוחות לאו היינו משום דמצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא אלא משום כיון דאין מכירתו מכירה וכפי' ריב"ם ז"ל א"כ המעות הוו מע"פ ולוה וקנה והוריש לא משתעבד כאיכא מ"ד שכתב הרב בעה"ת ז"ל וא"כ דכל שלא נשתעבדו לו בחייו לכ"ע לא משתעבד וזהו שכתב הרא"ש מלוניל דלוה שכתב בשטרות דאקני לומר דאי לא כתב דאקני לכ"ע אינו גובה אע"ג דב"ח גובה מהראוי משום דמע"פ אינו גובה מן היורשים בנכסים שקנה אחר כך או שנפלו לו לאחר מיתה דהיינו ההיא דשלחו מתם דבנו מוציא מיד הלקוחות וטעמא כדכתיבנא ואמרו בגמ' זו היא שקנאה כלומר אע"ג שהדין כך לא מצינו לזה טענה מפורשת ואהא פריך ואע"ג שזו לא מצינו לו ראיה מפור' מ"מ הדין דין אמת דבנו מוציא מיד הלקוחות מטעמא אחרינא המפורשת בתורה דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך כלומר דאפי' תימא דבשאר יורשים לא הוי מפורשת גבי בן הבן מפורשת מטעמא דתחת אבותיך ודחי דגם בזה אין ראיה מפורשת דההיא בברכה הוא דכתיב ואהא פריך ומי מצית אמרת כו' והתנן נפל הבית וכו' ודחי מאי יורשיו אחיו ולעולם דגם בבן אין ראיה ממתני' אבל מ"מ אע"ג דאין ראיה ממתניתין הדין דין אמת ומשום טעמא אחרינא דמע"פ אינו גובה מן היורשים כל שקנה אח"כ או שנשתעבדו לו אחר מותו וכדכתיבנא ועיין במוהרח"ש מה שיישב דעת הסוברים דב"ח אינו גובה מהראוי כעין דרך זה שכתבנו:<br><b> ולדעתי </b> נראה קצת ראיה לדעת הרא"ש מלוניל דתחת אבותיך לברכה לפום מסקנא דמילתא מלישנא דתלמודא דקאמר אלא לעולם כדאמרינן מעיקרא ודקא קשיא לך תחת אבותיך כו' ההוא לברכה כתיב משמע דמסקנא דמילתא הכי הוא דאל"כ הכי הול"ל דלמא לברכה ודוק ובהכי נראה ליישב דעת איכא מ"ד שהביא הרב התרו' ז"ל דלוה וקנה והוריש לא משתעבד ואפי' לדידן דקי"ל מע"פ גובה מן היורשין והוא תימא שבגמרא פרק מי שמת דף קנ"ז ע"א בעי למיפשט דאיקני וקנה משתעבד מההיא דנפל הבית עליו כו' ואי סלקא דעתיך דאיקנה קנה ומכר קנה והוריש לא משתעבד נהי נמי דאב מת ברישא דאקני הוא ודחי אמר להו ר"ן זעירא חברין תרגמא במצוה על היתומין לפרוע חובת אביהן מתקיף לה רב אשי מע"פ הוא ורב ושמואל דאמרי תרוייהו מע"פ אינו גובה מן היורשים ע"כ הרי מבואר בגמ' דלמאן דס"ל דמע"פ גובה מן היורשים אפילו בלוה וקנה משתעבד שהרי לא דחי ליה הא דזעירא אלא משום דשמואל סבירא ליה דמע"פ אינו גובה מן יורשים אבל למאן דס"ל דגובה מן היורשים מודה הוא דמשתעבד ואפילו בלוה וקנה ולזה נראה שכוון להק' הרב ש"ך סי' קי"א ס"ק י"ג אכן כפי מ"ש נר' לומר שדעת האיכא מ"ד כדעת הרא"ש מלוניל דס"ל דב"ח גובה מן הראוי ואפי' גבי בן משום דתחת אבותיך לברכה דמסקנא דמלתא היא וא"כ ק"ל הא דשלחו מתם דמשמע דהלכתא פסיקתא היא וס"ל דה"ט משום דמלוה על פה אינו גובה מן היורשים בנכסים שקנה אח"כ ומאי דפריך התם תלמודא מטעמא דשמואל דס"ל דמע"פ אינו גובה מן היורשין ולא פריך בפשיטות אפי' למ"ד גובה מן היורשים משום דהו"ל לוה וקנה והוריש היינו משום דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא הא דשלחו מתם ואי נמי דעדיפ' ליה לתלמוד' למפרך מדשמואל גופיה אבל לפום מאי דק"ל כההיא דשלחו מתם ע"כ היינו משום דמע"פ אינו גובה מן היורשים בנכסים שקנה אחר שלוה כנ"ל נכון :<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד בענין זה עמ"ש בהגהות אשירי פרק מי שמת וז"ל והיכא דלא שייך למימר מכח אבוה דאבא כגון שמת ואח"כ נפל נכסים מאבי אמו ובא אחיו מאביו לירש וב"ח דמת דבכה"ג היורש הוא בא מכח המת ודאי דמכח אבי אמו של המת לא שייך ליה ירושה ב"ח גובה מהן אי ב"ח גובה בראוי כבמוחזק: וראיתי למוהראנ"ח ז"ל ח"א סי' הנז' תמה עליו דבכה"ג לא ירית האח מן האב ותלמוד ערוך בפ' מי שמת דאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב והיא קו' עצומה וע"ש מה שתי' שהוא דוחק גדול ועיין בס' פני יהושע בתשו' למוהר"ש גאון ז"ל מה שתי' שדבריו תמוהים כמו שיראה המעיין אין צורך להאריך ולפי חומר הנושא אמינא שדעת הגהות אשר"י ז"ל כדעת הרשב"א בתשו' חדשות סי' ל"א משם רבינו אברהם בר מאיר הכהן ז"ל הובאו דבריו בס' כנה"ג סי' רע"א בהגהות הטור ז"ל סי' ו' וז"ל לפעמים יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב כמו שמת הבן בחיי האם ואחר מיתתו נפל הירושה מאמו הרי הבן יורש את אמו בקבר וכשמתה מנחיל לאחים מן האב יע"ש א"כ אפשר דבהכי מיירי הגהות אשר"י ז"ל וצריך לעיין בזה בעת הפנאי:<br><b> עוד </b> ראיתי למוהרח"ש ז"ל שהקשה לדעת הסוברים דבע"ח גובה מן הראוי ודוקא בבן הבן אינו מוציא משום דמצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא מההיא דאמרי' בפ' יש בכור עלה דמתני' דקתני וכולן נותנין ולא מן הראוי כבמוחזק ואמרי' בגמ' לאתויי מאי לאתויי נכסי דאבא דאבוה ולפי סברא זו בנכסי אבא דאבוה אמאי אצטריך טעמא דראוי דהוי בבכור דוקא ובכתוב' אשה משום מקולי כתובה הא אפי' בב"ח שגובה מן הראוי אינו גובה מנכסי אבא דאבוה משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא עכ"ל יע"ש ואנכי מצאתי בשיטה מקו' כ"י פ' יש נוחלין דקכ"ג ע"ב שהקשה משם הר"י בגליון וז"ל ויש להק' בהא דמפיק בגמ' דאין הבכור נוטל פי שנים בראוי מדכתיב בכל אשר ימצא לו ת"ל דמצו יורשים לומר מכח אבוה דאבא כו' וכבר הוכחנו דראוי דמתני' הוא ראוי דירושה ועוד דקתני סיפא כולן אין נוטלין בראוי לאתויי נכסי דאבא כו' ויש לפרש דאי לא כתיב ימצא לו דממעטינן מינה ראוי ודאי דהיינו אומרים שהבכור נוטל פ"ב בנכסי מורישו אבא דאבא אע"פ שמת אחר מיתת אביו שאין היורשין יכולין לומר אבי אבוה קא ירתינן לעקור דין הירושה שאביהן ראוי לירש ולהורישן דודאי הבן קודם לבניו ויורש בקבר כדי להוריש לבכור פי ב' והיכא שייך לומר מכח אביה דאבא קא אתינא כגון דלא מיעקרא ירושה כלל בהדי ירושת אביהן והבנים יורשים מאבי אביהן מה שהם ראוים לירש מאביהן הילכך באים מכח אביהם ליפטר מב"ח של אביהן עכ"ל ודו"ק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..477cb6d06b776e1258125608dc40ff1212e230b6
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,287 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Creditor and Debtor
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Creditor_and_Debtor
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מלווה ולווה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אחד </b>
+<b> הממשכן כו'.</b> כתב ה"ה ז"ל זה מפו' שם כו' ודבריו צריכין עיון מ"ש פרק ג' מה' אישות הלכה כ"ג:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>נכסי </b>
+<b> יתומים כו'.</b> בפ' הזהב דנ"ח אמרינן אין רבית ואונאה להקדש וראיתי להרב ג"ת שער מ"ו ח"ד סי' ז' תמה על רבינו שהשמיט דין זה והטור והרא"ש הביאו לפסק הלכה ולי נראה לישב דלרבינו ז"ל קשיתיה דהיכי אמרינן אין רבית להקדש ומותר להלוות ברבית הא תנן פ"ד דשקלים אמר ר"ע אין משתכרין בשל הקדש וה"ט משום דאין עניות במקום עשירות ומש"ה הוכרח לומר דברייתא בפ' הזהב כר"י ס"ל דמשתכרין בשל הקדש אמנם לדידן דקי"ל כר"ע דאין משתכרין כו' לא משכחת להך דינא כלל והרא"ש והטור שהביאו יתרצו לקושיא זו כמו שתירץ הראב"ד בפ"ז מהלכות כלי המקדש ועי' בהרב מש"ל ודו"ק:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>שלא </b>
+<b> אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה.</b> כתב מרן הב"י ז"ל בי"ד סי' ס' וז"ל כתב המרדכי דשרי לישראל למימר לישראל חבריה לך ולוה לי מעות מפ' ישראל וגם תביא לו הרבית דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה כו' ואי משום שלוחו של אדם כמותו הא קי"ל אין שלד"ע להתחייב שלוחו כו' וכתב מרן ז"ל שאין דעת שום א' מהפוסקים כן כדמשמע מדין ישראל הלוה ברבית ע"י נכרי ונכרי הלוה ע"י ישראל המפורשים בסי' קס"ט יע"ש והרמ"ה ז"ל החזיק בסברא זו וכתב דמההיא דישראל הלוה ברבית ע"י גוי שכ' רש"י ז"ל דיש שליחות לחומרא לק"מ דהתם לא שייך לומר אין שלד"ע הואיל ואין הגוי עובר בשליחותו כי אין איסור לב"נ ברבית אבל אם ישראל שלח לישראל חבירו שרי הואיל ואין שליח לד"ע ע"כ וכן העלה הש"ך ז"ל ס"ק כ"ב כותיה ומטעמיה דמההיא דסי' קס"ט אין ראיה דהרי אמרינן פ"ק דמציעא דכל שאין השליח בר חיובא יש שליח לד"ע וכן פסק המרדכי שם עי"ש ויש לתמוה עליו שהרב ז"ל נסתר מחמתו דבח"מ סי' קפ"ב העלה הרב ז"ל דהלכה כרב סמא דאפילו היכא דהשליח לאו בר חיובא אין שלד"ע וכתב שכן דעת המרדכי והנ"י והר"ן ורוב הפוסקים ושכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל פ' הא"מ ואילו הרי"ף ס"ל בההיא דגוי שלוה מישראל כדעת רש"י דיש שליחות לגוי לחומרא כמ"ש מרן ז"ל בסי' קס"ט וכן דעת הר"ן ז"ל ג"כ עי"ש וא"כ איך כתב הרב דהתם שאני משום דהשליח לאו בר חיובא גם בח"מ סי' שפ"ח ס"ק ס"ה דחה שם דברי הרשב"ץ ז"ל שכ' דאם הוחזק למסור המשלח חייב ולא אמרינן אין שליח לד"ע דלא מפטר משום האי טעמא אלא בישראל אבל אם הוחזק במסור לאו ישראל הוא ופסקו מור"ם שם מה"ט דקי"ל דהלכה כרב סמא דכל דאי בעי עביד אע"ג דלאו בר חיובא הוא אין שלד"ע ואפילו גבי גוי ואם כן כפי זה אין מקום למה שפסק כאן בתשובת רש"י ז"ל ודבריו צ"ע. האמנם ראיתי להרב מש"ל ז"ל שכתב דבגוי לא שייך לומר אין שלד"ע אליבא דכ"ע ואפילו לרב סמא דע"כ לא קאמר רב סמא אלא גבי כהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דאע"ג דשליח לאו בר חיובא הוא הרי הם יודעים שמשלחם הוזהר בזה וסובר המשלח שלא יעשה משום דדברי הרב שומעים אבל גבי גוי לא שייך האי טעמא עי"ש ומדברי מוהר"י אבוהב שהביא הרב בצלאל ז"ל בפ"ק דמציעא מבואר דס"ל דבשליח גוי נמי אמרינן אין שליח לד"ע כמו שיראה המעיין שם וכן מבואר ג"כ מדברי התוס' פ"ק דשבועות ד"ג ד"ה ועל הזקן וז"ל ועוד נראה דאפי' רב אדא מחייב היכא דניקף בר חיובא כו' מדלא קאמר איש דאמר לקטן או נכרי אקיף לי גדול דהוי נפקותא לרב אדא כו' הרי בהדי' דס"ל דגבי גוי נמי אמרינן אין שלד"ע ותמהני על הרב ז"ל איך אשתמיט מיניה ודרך אגב אומר נראה שדבריהם תמוהים דאיך אפשר לומר איכא בינייהו איש דאמר לקטן או לנכרי הא קי"ל אין שליחות לגוי וכמו כן אין שליחות לקטן ושמא דס"ל כדעת רש"י ז"ל דיש שליחות לגוי לחומר' וכמו כן ס"ל דיש שליחות לקטן לחומרא והא דתנן השולח את הבערה ביד חש"ו פטור מדיני אדם י"ל דלענין ממון פטור אמנם לענין איסורא החמירו חכמים כנ"ל:<br><b> ואולם </b> מדברי הרשב"א ז"ל שכתב בפרק הפרה דנ"ב אהא דפריך התם בור של ב' שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח אין שלד"ע וז"ל קשיא לי דילמא שוו שליח גוי וי"ל דאין שליחות לגוי כו' עי"ש נראה דס"ל כדעת הרב מש"ל דבגוי יש שליח לד"ע אפי' לרב סמא דאי לא כן מאי קשיא לי' דלוקמא בשליח גוי הא אכתי תקשי לרב סמא ומה גם לפמ"ש הש"ך ז"ל סימן קפ"ב שדעת הרשב"א ז"ל לפסוק כרב סמא ומן התימה על הרב ב"י ז"ל דבח"מ סימן שפ"ח הביא תשו' הרשב"ץ ז"ל דלא אמרינן אין שלד"ע אלא בישראל ולא בגוי בלי חולק וא"כ מאי ק"ל הכא לדעת רש"י ז"ל. האמנם אחר העיון נראה שדברי מרן ז"ל נכונים בטעמם דאין כונת קו' לומר דאמאי לא אמרינן התם אין שלד"ע כמו שהבינו ז"ל דהא ודאי פשיטא דבגוי יש שליח לדבר עבירה אלא כונתו להקשות ממאי דאמרי' התם דיש שליחות לגוי לחומרא ובודאי דהיינו טעמא דכיון דכ"ע ידעי דשלוחו של אדם כמותו ולאו כ"ע ידעי דרשת מה אתם בני ברית אמור רבנן דלחומרא יש שליחות משום דמאן דחזי סבר דישראל מישראל שקיל רבית כיון דגוי נעשה שליח לישראל כמ"ש הריב"ש ז"ל בתשו' סימן רע"ז ובשלמא אם נאמר דרבית ע"י שליח ישראל אסור ניחא שפיר דגזרו בשליח גוי גזירה דילמא אתי להלות ע"י שליח ישראל אמנם אם רבית ע"י שליח ישראל מותר מטעמ' דאין שלד"ע אמאי גזרו רבנן כיון דלא אתי לידי איסורא כלל ואם נאמר דהתם ה"ט דכיון דלאו כ"ע ידעי דרשת דמה אתם ב"ב מאן דחזי סבר דרבית מיד לוה למלוה נמי שרי כיון דהגוי נעשה שלוחו של ישראל ושלוחו כמותו א"כ מה"ט נמי נימא הכא דאסור דלאו כ"ע ידעי דינא דאין שלד"ע ואדרב' בהא איכא למיגזר טפי כיון דלחד תי' אמרינן בגמ' דאיכא מאן דסבר דיש שליח לדבר עבירה וגם במעילה וטביחה ומכירה יש שליח לדבר עבירה ודאי דאתו למטעי טפי מההיא דשליחות לגוי דהלכתא פסיקתא היא בכל התורה כולה כנ"ל נכון כונת דבריו:<br><b> עוד </b> כתב הרב מש"ל ז"ל ודע דברבית דרבנן כגון שהוא דרך מקח וממכר אין ללמוד מתשו' רש"י הלזו דשרי לעשותו ע"י שליח דאפשר דע"כ לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא באיסורא דאורייתא אבל באיסורא דרבנן יש שלד"ע ומוהרימ"ט ז"ל נסתפק בזה ולא הכריח א"ד יע"ש ולע"ד נראה דאפי' אם נאמר דבאיסורא דרבנן יש שליח לדבר עבירה נראה דלדעת רש"י ז"ל רבית דרבנן שרי לעשותו ע"י שליח דכיון דהאי דאסרו חכמים דרך מו"מ היינו משום גזירה שמא יבא לידי איסור דאורייתא כמ"ש רבינו פ"ו מה' אלו איכא למימר דדוקא ברבית הבאה מיד לוה למלוה גזרו דילמא אתי לידי איסור דאורייתא אבל ברבית ע"י שליח דלא אתי לידי איסורא דאורייתא לא גזרו כנ"ל פשוט: ודע שזה שכתבנו דבגוי יש שליח לדבר עבירה לכ"ע נראה דקשה לכאורה ממ"ש הרא"ש בתשו' כלל י"ז סי' ה' והביאו הטור ח"מ סימן שפ"ט וז"ל ילמדנו רבינו מה לעשות באיש שנתפרסם כו' עד וכ"ש אם צוו להורגו דיפה עשו ואע"פ שכתב רבינו חננאל דאין הורגין אותו בידים כו' זה שאומר לגוי להורגו היינו כמו הורדה לבור שאינו מעשה כו' וכן כתב בסי' ג' יע"ש והשתא קשה דכיון דקי"ל שלוחו של אדם כמותו הו"ל כאלו הוא עצמו הרגו בידים וגבי גוי אין שייך לומר אין שליח לדבר עבירה וכן ראיתי למוהרש"ל ז"ל בס' ים של שלמה פרק הגוזל בתרא סימן ן' שתמה עליו כן וכתב עוד שאף שאין שליחות לגוי היינו לקולא אבל לחומרא יש שליחות והוי כאלו הרגו ממש עי"ש האמנם הא ודאי ל"ק מידי דהרא"ש ז"ל לטעמיה אזיל דס"ל כדעת ר"ת דאין שליחות לגוי אפי' לחומרא וכמ"ש הטור ז"ל סימן קס"ט וכך היא מסקנת הרא"ש ז"ל ומהתימא על רש"ל ז"ל איך אשתמיט מניה דברי הטור אלו וע"פ האמור אפשר ליישב מה שתמה מרן הב"י ז"ל על הטור וז"ל ולא ידעתי מנ"ל לרבינו דסובר הרא"ש הכי שהרי בפסחים כתב ב' הסברות ולא הכריע ובתשו' כלל ק"ח סימן י"א כתב דמי יעלה להכריח לקולא כר"ת אף כי יש לומר דאין משם ראיה דס"ל כדעת רש"י ז"ל דהתם לגדור מלתא נתכוון מ"מ מנ"ל שהרא"ש הכריח כר"ת עי"ש אמנם כפי מ"ש נראה דמה שהכריחו להטור ז"ל לומר שדעת הרא"ש כדעת ר"ת הוא מכח תשו' הלזו שהביא הוא בעצמו בח"מ סי' שפ"ח שנראה בהדיא דס"ל דאמרינן אין שליחות אפי' לחומרא ומש"ה לא חשיב לי' כאלו הרגו בידים כדכתיבנ' וע"כ צ"ל דמ"ש בכלל ק"ח הוא לגדור מלתא בעלמא כמ"ש מר"ן ז"ל כנ"ל:<br><b> ודרך </b> אגב אומר שהוקשה אצלי בדברי הטור ז"ל שכתב שדעת הרא"ש כדעת ר"ת דמותר להלות ברבית ע"י גוי ממ"ש הרא"ש ז"ל בפ' השוכר את הפועלים גבי ההוא דאבעי' לן התם אי שרי ליש' לומר חסום פרתי ודוש בה מי אמרינן כי אמרי' אמירה לגוי שבות ה"מ שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דלמא ל"ש כתב שם בפשיטות דאיפשיטא בעיין וקי"ל דאמירה לנכרי שבות אפי' באיסור לאו עי"ש והשתא קשה דאיך כתב הכא דשרי להלות ברבית ע"י גוי מטעמא דאין שליחות לגוי הא ת"ל דאסור משום אמירה לגוי שבות ויש ליישב ודו"ק:<br><b> ולדעת </b> רש"י ז"ל דס"ל דרבית ע"י שליח ישראל מותר מטעמא דאין שליח לדבר עבירה ק"ל מההיא דגרסינן בערכין פ' שום היתומים דפריך לרב אשי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ רבית אוכלת בהן ממתני' דקתני שום היתומים ל' יום ומכריזין בבקר ובערב במאי עסקינן אילימא בבע"ח גוי מי ציית דינא אלא פשיטא בבע"ח ישראל ואי דקא אכיל ריביתא מי שבקינן ומשני לעולם בבע"ח גוי שקבל עליו לדון בדיני ישראל א"ה רבית נמי לא לשקול בקבל עליו לזו ולא קבל עליו לזו ע"כ והשתא לפי שיטת רש"י ז"ל אמאי נחית לאוקמיה בבע"ח גוי ובקבל עליו לדון בדיני ישראל לוקמא בבע"ח ישראל ובמלוה ע"י שליח וכן ק"ל לשיטת ר"ת ז"ל דס"ל דמותר להלות ע"י גוי אמאי לא מוקי לה בהכי ובשלוה ע"י שליח גוי דאפי' באומר תנם לו ותפטר ס"ל לר"ת דשרי כמ"ש הב"ח שם ושוב מצאתי בהגהות מימוני בתשו' דשייכי לה' אלו סי' י"ד שהוקשה לו מסוגי' זו לדעת הסוברים דמעות של עניים מותרין להלותם בריבית קצוצה דאמאי לא מוקי לה בשלוו עצמן והמעות של צדקה ותי' דלרווחא דמילתא נקט יע"ש:<br><b> ומעתה </b> תמה אני על מוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' קמ"ד שהוקשה לו מסוגיא הלזו למה שרצה לומר דרבית של דבריהם מפקינן מיתמי ליתמי משום דכיון דמכח אביהם חל שעבודם וזקפן עליו במלוה בתר זקיפה אזלינן דאמאי לא מוקי לה למתני' בכה"ג בראובן שלוה מן היתומים ברבית של דבריהם ומת לוה והוא נפרע מנכסי יתומים ותי' עי"ש ושוב הוקשה לו על סברת הרשב"א ז"ל דס"ל דמעות של עניים מותרים להלוותם בריבית קצוצה ותירץ יע"ש ולא ידעתי איך לא שת לבו להקשות לס' רש"י ור"ת שכתבנו דלא שייך שום א' מן התי' שתי' הוא ז"ל וא"כ ע"כ צ"ל דתלמוד' חדא מינייהו נקט וכמ"ש בהג"מ ולפי הנר' אישתמט' מיניה גם מה שרצה לת' דכיון דקיימ"ל כר"ע דאמר אין משתכרין בשל הקדש ואף לא בשל עניים דחיישינן לפסידא ואפי' עלו הקרקע דלמא משתתף הלכך לא שרי להלות מעות עניים אלא שיהיו בטוחים במשכון וכגון דהבא פריכא בהא לא שייך שום היתומים למכור קרקע ולפדות המשכונות הוא דבר תמוה דבפ' ב' דייני גזרות דף ק"ו אמרינן דטעמא דאין משתכרין בשל עניים היינו משום דילמא מתרמי להו עניא וליכא למיתבא ליה ולפי זה אפי' על משכון על דהבא פריכא אין משתכרין בשל עניים ותו דלפי טעם זה דדילמא מתרמי להו ענייא משמע ודאי דהיינו דוקא בצדקה העומד לחלק לעניים דסמכי נפשייהו עילוה אבל צדקה שנותנין שיהיה הקרן קיים והפירות להאכיל לעניים ודאי דשרי וכמ"ש בהג"מי וא"כ אכתי תיקשי דלוקמא בכה"ג וכן ראיתי להרב מש"ל ז"ל שתמה עליו כן בפ"ד מה' אלו הלכה י"ד יע"ש ואפשר ליישב דבריו דס"ל ז"ל דכיון דבירושלמי אמרינן דטעמא דאין משתכרין בשל הקדש ועני' דחיישינן לפסידא איכא למימר דתלמודא דידן לא פליג אטעמא דירושלמי דתלמודא דידן הא קמ"ל דאפי' ע"י דהבא פריכא דליכא למיחש לפסידא אפ"ה אם הם מעות העומדות לחלק לעניים אין משתכרין בהם משום דחיישינן דילמא מתרמי ליה ענייא ומיהו תלמודא דידן אזיל ומודה דכשלוה ע"י משכון אפ"ה בצדקה שנותנין שיהא הקרן קיים אפ"ה אין משתכרין מטעמא דחיישינן לפסידא וכן נראה מדברי הרע"ב ז"ל פ"ד דשקלים מ"ג כתב שם כטעמא דתלמודא דידן ואלו בפ"ו דערכין כתב כטעמא דירושלמי דה"ט דחיישינן לפסידא וכ"כ רבינו ז"ל שם משמע דס"ל דתרווייהו איתנייהו ולא פליגי ומ"ש מוהרימ"ט דשרי להלות מעות עניים ע"י משכון היינו בצדקה שנותנין שיהא הקרן קיים דאז לכולהו טעמי שרי כנ"ל נכון ליישב דבריו ודו"ק ואין להקשות לדעת רש"י ז"ל דרבית ע"י שליח מותר מטעמא דאין שלד"ע דהא מד"ש מיהא חייב כדאמרינן בשמעתין וכן ראיתי להרב פרח מטה אהרן ח"א סי' נ"א שכתב שטעם החולקים על סברת רש"י וס"ל דרבית ע"י שליח אסור אע"ג דבכוליה תלמודא קי"ל דאין שלד"ע משום דמדי"ש מיהא חייב ויש שלד"ע כדאמרינן בשמעתין יע"ש דהא ודאי בורכא היא דע"כ ל"ק בשמעתין דמדי"ש חייב אלא דוקא באומר לחבירו צא והרוג את הנפש משום דגרם שיהרג ע"י כמ"ש רש"י ז"ל כיון דע"י נעשית העבירה מחייב מיהא מדי"ש אמנם הכא בריבית ע"י שליח כיון דאין כאן עבירה כלל שהרי השליח לא עשה שום איסור מהיכא תיתי שיהיה אסור מדי"ש וזה פשוט. כתב מהר"ם די בוטון ז"ל דקפ"ח ע"ב והביאו הרב כנה"ג ז"ל סי' קפ"ב בהגהת הטור אות כ"ב דאם המשלח אנס את השליח והפחידו בדברים מחייב משלחו יע"ש ומההיא דפ' הפרה דכתיבנא לעיל נראה דאפי' בשאנס את השליח אשלד"ע דאל"כ אמאי לא מוקי לה בשאנסוהו ושוינהו שליח כנ"ל:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b>
+<b> מלוה גובה כו' ומלוה ע"פ גובה מן היורשים כו'.</b> הנה הרי"ף ז"ל ס"פ גט פשוט כתב ז"ל וקי"ל כעולא דהא רב פפא שהוא בתרא פסק הלכה הכי בפ' האשה נקנית דאמר רב פפא הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשים מ"ט שעבודא דאורייתא כו' והא דפסק ר"פ הכא ואמר הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא לאו דפליג דידיה אדידיה אלא דהא קמ"ל דהיינו טעמא דאוקמוה רבנן אדאורייתא וגובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת ע"כ וכ"כ הרא"ש יעיי"ש. וראיתי להרב בג"ת דשל"ו ע"ב שהקשה על דבריהם ז"ל וז"ל ותיר' ז"ל לכאורה הוא קשה הישוב דכי אצטריכנא לאהדורי בתר טעמא אמאי אוקמוה רבנן איזה דבר אדאורייתא היינו היכא דאיכא איזה צד שהיה ראוי לתקן שלא יעמוד הדבר אדין תורה אז אמרינן דאיכא טעמא לאוקמי אדין תורה כגון הא דאקשינן לעולא א"ה מלוה בשטר נמי דהיינו לומר דכיון דמלוה ע"פ תקנו רבנן דלא לגבי ממשעבדי משום פסידא דלקוחות בשטר נמי הו"ל למיחש לפסידא ומש"ה אצטריכנא לטעמא דכיון דלקוחות אפסידו אנפשייהו אוקמוה אדין תורה כו' ברם הכא גבי יורשין לעולא דס"ל שעבודא דאורייתא מה לנו לבקש טעמי' למה לא תקנו שלא יגבה מן היורשים לתלות הדבר בטעם שלא תנעול דלת ומאיזה צד היה מקום לתקן שלא כדין תורה כיון דגבי יורשין ליכא טעמא דפסידא ואם כן אין צורך לומר אלא דמלוה על פה גובה מן היורשין מפני שכך הוא דין תורה ע"כ ת"ד ולע"ד נראה ליישב דבריהם כלפי מה שכתבו התוספות שם פ' גט פשוט דף קע"א ע"א ד"ה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות וז"ל תימא כיון דמלוה בשטר גובה מן היורשין אע"ג דשעבודא לאו דאורייתא שלא בשטר נמי מ"מ לא גביה מה לי היכא דאית ליה קלא לדלית ליה קלא וי"ל מי שמלוה על פה כיון שאינו חושש לקלא וכתקנה דלקוחות לא תקנו חכמים לגבות מן היורשין עכ"ל א"כ מעתה אף אנו נאמר שזהו כונת הרי"ף והרא"ש ז"ל ממ"ש דקמ"ל דה"ט דאוקמוה רבנן אדאורייתא שרצונם לומר דמש"ה הוצרך ר"פ לטעמא שלא תנעול דלת משום דאי לאו הכי אע"ג דשעבודא דאורייתא וליכא פסידא דלקוחות מ"מ כיון דתקנו חכמים השתא דאינו גובה מן הלקוחות משום פסידא א"כ נימא כיון דאינו חושש ללקוחות והלוהו ע"פ אינו חושש ליורשין וכדס"ל לרב דאע"ג דמלוה בשטר גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת במלוה ע"פ ס"ל דאינו גובה מן היורשין ולא חששו חכמים לנעילת דלת מטעמא דכיון דאינו חושש ללקוחות אינו חושש ליורשין מש"ה קאמר ר"פ דאוקמוה רבנן אדין תורה וגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת וחששו חכמים לנעילת דלת לענין דגובה מן היורשין אע"פ דאינו גובה מן הלקוחות ובהכי ניחא מ"ש עוד הרב הנז' ז"ל שם וז"ל ועוד קשה לדבריהם דצריכנן לטעמא דנעילת דלת לאוקמה אדין תורה לגבי היורשין דהא התם בהאשה נקנית די"ג אמרי' אהא דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה א"ש והוא שהפרישה מחיים מ"ט שעבודא לאו דאו' ר"י אמר אע"פ שלא הפרישה מחיים מ"ט קסבר שעבודא דאורייתא ופרכינן והא איפליגו בה חדא זמנא כו' ומהדרי' צריכא דאי אתמר בהא בהא קאמר שמואל דלאו מלוה הכתובה בתורה כו' והשתא לדברי הרי"ף והרא"ש דאהני טעמא דשלא תנעול דלת לאוקמיה אדין תורה מאי פריך הא הדבר פשוט דאי אתמר בהא הוה אמרינן דלעולם ס"ל לשמואל דשעבודא דאורייתא בדאיכא טעמא דנעילת דלת כההיא דמלוה ע"פ גובה מן היורשין והכא גבי קרבן לא מחייבינן ליורשין משום דליכא נעילת דלת והילכך לא מוקמינן אדאורייתא ואי אתמר בהא דמלוה ע"פ הו"א בהא אמר ר"י דאוקמינן אדאורייתא מטעמא דנעילת דלת אבל באידך מודה לשמואל ע"כ ת"ד ואולם ע"פ האמור ל"ק מידי דע"כ לא אמרו הרי"ף והרא"ש דצרכינן לטעמא דנעילת דלת לאוקמה אדין תורה אלא דוקא גבי מלוה ע"פ משום דאי לאו ה"ט היה לנו לומר דכיון דאינו חושש ללקוחות והלוהו ע"פ אינו חושש ליורשין כדס"ל לרב ומש"ה צרכינן לטעמא דנעילת דלת דחששו חכמים לנעילת דלת ואוקמוה אדאורייתא ברם התם דלא שייך ה"ט כלל דהוי מלוה הכתובה בתורה וא"כ אי ס"ל לרב ושמואל דשעבודא דאורייתא היל"ל לענין חטאת אע"פ שלא הפרישה מחיים יביאו יורשין עולתה כיון דליכא פסידא דלקוחות והכא לא צרכינן לטעמא דנעילת דלת מדקאמר דדוקא הפרישה מחיים אבל לא הפרישה לא מוכרח דס"ל דשעבודא לאו דאורייתא ומש"ה פריך שפיר דהא אפליגו בה חדא זמנא כנ"ל שוב ראיתי להריטב"א ז"ל בקדושין שתמה על הרי"ף כמו שתמה הרב הנזכר ולע"ד נראה כדכתיבנא אמנם הא קשיא לי לדעת רבינו חננאל ז"ל שכתבו התוס' בקדושין ד"ה אמר ולדעת ה"ר אליהו ז"ל שכתבו בפרק גט פשוט ד"ה גובה דלר"פ אע"ג דשעבודא לאו דאורייתא אפ"ה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא אם כן מאי פריך בגמרא הא אפליגו בה חדא זמנא ומאי קו' הא צריכי שפיר דאי אתמר בההיא דהאשה שהביאה חטאתה כו' הו"א דבההיא דוקא ס"ל לשמואל דאינו גובה מן היורשין משום דליכא טעמא דנעילת דלת אבל בההיא דמלוה ע"פ אע"ג דשעבודא לאו דאורייתא הו"א דמודה שמואל דגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת וכדס"ל לר"פ ואי אתמר בהא הו"א בההיא דוקא ס"ל דמלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות ומאי דגרסינן בספרים ר"י אומר מלוה ע"פ גובה בין מן היורשין ובין מן הלקוחות טעות סופר הוא דהא מתני' היא ע"י עדים גובה מנכסים ב"ח וכן כתבו בתוס' רי"ד ועיין בתוס' בפרק יש בכור דף מ"ח ד"ה לכ"ע משום דס"ל שעבודא לאו דאורייתא ואפי"ה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא אבל בההיא דהאשה שהביאה חטאתה אימא מודה לשמואל דאינו גובה מן היורשין משום דשעבודא לאו דאורייתא וליכא טעמא דנעילת דלת קמ"ל דגובה מן היורשין דשעבודא דאורייתא וצריך לדחוק ולומר דעדיפא מיניה נקט ודו"ק תו הקשה הרב הנזכר לדעת ר"ח דס"ל בההיא דפ"ק דקדושין דקאמר שעבודא דאורייתא איירי במלוה הכתובה בתורה אבל ההיא דגט פשוט במלוה ע"פ שאינה כתובה בתורה ובההיא ס"ל דשעבודא לאו דאורייתא וז"ל נראה מדבריהם דגם מאן דסבר שיעבודא לאו דאורייתא מצי סבר דכשהיא מלוה הכתובה בתורה שעבודא דאורייתא וגבי מיורשין ולפ"ז ק"ט דהא בג"פ אההיא דקאמרי רב ושמואל מלוה ע"פ אינו גובה מהיורשין אותבינן מהחופר בור בר"ה ונפל עליו שור והרגו פטור ולא עוד אלא שאם מת השור יורשי בעל הבור חייבים לשלם דמי שור לבעליו א"ר אלעאי אמר רב כשעמד בדין ומאי קושיא אימא דכי קאמר רב ושמואל דוקא במלוה שאינה כתובה בתורה אבל הך דבור היא בנזקין דמלוה הכתובה בתורה ולא הו"ל לגמר' לאקשויי הך קו' לרב ושמואל בההיא דג"פ אלא אאידך דר"י אמר שמואל דהאשה נקנית דאיירי בקרבן שהוא מלוה הכתובה בתורה עכת"ד ולע"ד נראה דאישתמטי' מניה סוגיא דערכין דפ' ז' דנראה דהא דכתבו התוס' לדעת ר"פ לחלק בין מלוה הכתובה בתורה לשאינה כתובה דבכתובה בתורה גובה מן היורשין הוא דעת רבא בערכין דגרסינן התם אההיא מתני' דקתני הגוסס והיוצא ליהרג ר"י אומר אם הזיק חייב ואמרינן בגמ' רבא אמר דכ"ע מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין והכא במלוה הכתובה בתור' קמפלגי ת"ק סבר מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי' ור"י סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי' וא"כ קשה מאי פריך לרב ושמואל אימא ה"מ ר"י היא אלא ע"כ לומר דהך מקשן לא שמיע ליה הא דרבא וא"כ מעתה אית לן למימר לדעת התוס' ג"כ דהך מקשן לא שמיע ליה הא דר"פ ורבי אלעאי אמר רב לא תריץ ליה הכי דהך מתני' ר"י היא משום דאכתי קשיא ליה סתמא בערכין אהך סתמא וכמ"ש רש"י ז"ל שם בההיא סוגיא יע"ש כנ"ל:
+
+Halakhah 5
+
+<b>המוכר </b>
+<b> שדהו בעדים כו'.</b> כתב ה"ה ובחי' הרשב"א כתב משם ר"ח ז"ל דבמתנה עבדי אינשי דיהבי בצנעא ונראה מדבריו שהנותן שדהו בעדים וקבל אחריותו אינו גובה מנכסים משועבדים יע"ש וכן נראה דעת רבינו יונה ממ"ש הטור ח"מ סימן רמ"ג וז"ל והר' יונה כתב כו' ואם מתנה אם אמר שדה זו אני נותן לך באחריות קנה ומתחייב נמי באחריותו כמו שמתחייב באחריות ע"י שטר כך מתחייב באחריותו ע"י חזקה למגבי ביה מבני חרי ואולם מדברי הריטב"א ז"ל בפ"ק דקידושין דנ"ז ע"א גבי ההיא דהאומר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר שכתב וז"ל יש שואלין כיון שאינו חוזר בשדה מה הועיל חזרתו דלענין אחריות מסתמא לית אחריות אפי' בשטר ואי קביל עליה אחריות אפי' בע"פ נמי כו' יע"ש מבואר בהדיא שחולק אסברת ר"ח ז"ל דאל"כ הא נ"מ טובא גם הרשב"א ז"ל שם בחידושיו כתב וז"ל וא"ת כיון דקנה כי חזר בו בשטר מאי מהני ליה בשטר מתנה וא"כ במכר אי משום אחריות שבו הא רב הונא הוא דאמר המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים כו' נראה שחולק למ"ש הוא עצמו משם ר"ח שהרי במתנה נ"מ טובא בשקבל עליו אחריות ממשעבדי וכן נראה להוכיח שדעת רשב"ם כדעת ר"ח ממ"ש בפרק ג"פ דקע"ב ע"א ד"ה להנך וז"ל כותבי שטר מתנה שאין כתוב בהן אחריות ולא אתי למטרף מלקוחות א"נ שטר מכירה שכתוב בהן אחריות שדינו לטרוף לקוחות משעת מכירה כו' כדאמרינן בח"ה כו' ואי סבירא ליה כדעת הריטב"א ז"ל הא אפילו בשטר מתנה שכתוב בהן אחריות מצי מתוקמא דטריף לקוחות כדין המוכר שדהו אלא מבואר דס"ל דבמתנה עבדי אינשי דיהבי בצנעא:<br><b> ודע </b> שמשמעות דברי רבינו ז"ל מבואר דס"ל דהא דאמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים היינו אפילו בשטר שלא קבל אחריות בפירוש וכן מבואר עוד בהדיא ממ"ש בפי"ט מה' מכירה יע"ש ושלא כדעת הרב התרומות שער מ"ח ח"א שכתב בדוקא שקבל אחריות בפי' אבל בסתמא לא דבהא לא אמרינן ט"ס הוא והרב גדולי תרומה ז"ל שם כתב דלא נמצא לו לבעל התרומות שיוכל לומר המוחזק קים לי כוותיה יע"ש ודבריו תמוהים דלענין קים לי אפילו בשטר מכר שאין בו אחריות יכול לומר המוחזק קים לי כסברת רבינו ברוך מארץ יון ורשב"ם דסבירא להו דבשטרי מקח אחריות לאו ט"ס הוא וכמ"ש בהגהות אשרי פרק גט פשוט דרי"ד ע"א ומכ"ש במכר שדהו בעדים בלא שטר ועיין בהרב כנה"ג ז"ל סימן תר"ה בהגהות ב"י אות אלף שכתב וז"ל בכל הפוסקים לא מצאתי גלוי לדין זה לבד בפסקי מוהר"ם מרקנטי שכתב משם רשב"ם ורב שפסקו כשמואל דבמקח וממכר אחריות לאו ט"ס הוא ותימה דהא רבא הוא בתראה פסק דלא כשמואל ועוד תימא דבפ' ג"פ גבי מי שאבד שטרו מוכח דהלכה כרבא מדאמרינן פ' ג"פ דבשטר מו"מ כותבין חוץ מן אחריות שבו כו' יע"ש וכל דבריו מן המתמיהין ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי הגהות אשרי הללו ומ"ש דרבא דהוא בתראה פסק דלא כותיה מדברי הגהות אשרי מבואר ישוב לזה דרשב"ם ור' ברוך פוסקים כרב אשי דבתראה טפי ומשה"ק מהא דאבד שט"ח כו' ומה שתי' הן הם דברי הגמ' שם דקס"ט ע"ב פלוגתא דרפרם ור"א והוא מן התימה אם יצאו דברים אלו מפי קדוש:<br><b> עוד </b> ראיתי לו שם שכתב על דברי גד"ת הללו שכתבנו וז"ל ואני אומר דכיון דמדברי הנ"י ז"ל בב"ב מוכח דכל שלא פירש אחריות אינו גובה מנכסים משועבדים ויכול המוחזק לומר קים לי כהבעה"ת והנ"י ז"ל אלו דבריו ואני תמיה עליו שהרב ז"ל סותר את עצמו ממ"ש בח"א סימן של"ט אות ט' וז"ל אבל מ"ש הנ"י ז"ל בפ"ק דמציעא והביא הבית יוסף סימן רכ"ד ההוא ודאי צריך לומר דהיינו דוקא במוכר דכל שלוקח קרקע אינו לוקחו בלא אחריות אבל בשטר הלואה כל שלא צוה כו' אחריות לאו ט"ס הוא יע"ש וא"כ סברת הרב התרומות שכתב גבי מוכר שדהו בעדים יחידאה איהו והרב ש"ך ז"ל בסימן קט"ו סק"ה ובסימן רכ"ה סק"א כתב על דברי גד"ת הללו שמצא לו חבר להרב בע"ת ז"ל לרשב"ם ז"ל פ' ח"ה דמ"א ע"ב שכתב כן בהדיא על מימרת רב הלזו ויש לפקפק עליו דאין זו ראיה כלל דרשב"ם ז"ל מה שהוצרך לומר דמיירי בדקבל אחריות עליו הוא משום דאיהו ז"ל ס"ל דקי"ל כרב אשי דבמקח וממכר לא אמרינן אחריות ט"ס מטעמא דעביד איניש דזבין ארעא ליומיה ומכ"ש במוכר בעדים בלא שטר אמנם למאי דקי"ל דאפי' במו"מ אמרינן אחריות ט"ס הוא וא"כ בשטרי הלואה ה"נ דלא בעינן שיקבל אחריות בפי' הן אמת שדברי הרא"ש תמוהים במ"ש שדעת רשב"ם דקי"ל כשמואל ועיין בהרב מוצל מאש סי' נ"ט ובספר לשון למודים למו"ה ז"ל בה' הלואות דכ"ח ע"ד יע"ש ואני אומר שדברי הרב בעה"ת אלו לאו יחידאה וכבר מצאנו לו חבר להרמב"ן ז"ל בפרק הספינה דע"ז והרשב"א ז"ל בחי' פ"ק דקדושין דכ"ז שכתב כן בהדיא כדעת הנמוקי ז"ל יע"ש וכן נראה שהוא דעת ריב"א ז"ל שכתבו התוס' בפ' אע"פ דנ"ה ע"א ד"ה כתבו וז"ל ופי' ריב"ם בשם ריב"א דדוקא בשטר מכר חוזר שאינו רוצה שתהיה עליו שעבוד בשטר מכר טריף ממשעבדי אבל במתנה כו' יע"ש וכן כתב הגא"ש פרק הספינה והמרדכי פרק חזקת משמו והדבר תמוה שהרי למאי דקי"ל כרב אפי' בלא שטר נמי גובה ממשעבדי אלא נראה שדעתו ז"ל כדעת הראב"ד והבע"ת וההיא מיירי בשלא קבל אחריות בפי' וכן כתב הרב בני אהרן סימן קמ"ג דקמ"ה ע"ב והרב כנה"ג והב"ח שם שזה דעת ריב"א ואולם תמה אני על דברי התוס' דבפ' אע"פ דבסמוך ונראה כתבו וז"ל ומיהו למ"ד אחריות לאו ט"ס הוא צריך לאמלוכי ביה לכתוב עליו אחריות כו' אבל למ"ד אחריות ט"ס הוא אין צריך לימלך הרי מבואר דס"ל שלא כדעת הנמוקי זכרונו לברכה וכן כתב הרב בעל שפתי כהן זכרונו לברכה סימן ל"ט ס"ק י"א דאם איתא אפילו למ"ד אחריות ט"ס הוא צריך לימלך א"כ איך אפשר דבתוך כ"ד סותרין את עצמן והביאו פי' ריב"א ולכן הנראה שודאי ריב"א ז"ל ס"ל דלא כהנמוקי ומ"ש שאינו רוצה שיהיה עליו שעבוד בשטר היינו מטעמא דמילי נכסי ושטרא אית לה קלא טפי וכן ראיתי להרב ב"ח ז"ל בתשו' סימן שכ"ב יע"ש ובהגא"ש בפ' אע"פ כתוב שם וז"ל מיהו לשמואל דאמר אחריות ט"ס הוא אין כותבין אם לא אמר בתחלה כתבו ושמא אינו רוצה שיגבה ממשעבדי מיהו במתנה כותבין דלא גבי ממשעבדי עכ"ל ומ"ש לשמואל דאמר אחריות ט"ס הוא תמוה שהרי שמואל אית ליה דבשטרי מו"מ אחריות לאו ט"ס הוא ואם נאמר שט"ס נפל בדבריו וצריך לומר לשמואל דאמר אחריות ט"ס הוא אין כותבין כו' וכונת דבריו למ"ש התוס' דלמ"ד אחריות לאו ט"ס הוא צריך לאמלוכי ביה לכתוב עליו אחריות והיינו אין כותבין שכתב דהיינו אין כותבין אחריות בפי' תימא על עצמך א"כ מאי האי דקאמר אח"כ מיהו במתנה כותבין דלא גבי ממשעבדי הא אדרבה היא הנותנת דכיון דבמתנה לכ"ע לא אמרינן אחריות ט"ס הוא ודאי דאין כותבין בו אחריות דאינו רוצה שיגבה ממשעבדי ואי מש"כ מיהו במתנה כותבין היינו כתיבת השטר סתם בלא אחריות מאי איכא בין מתנה למכר הא מכר כי האי גוונא נמי כותבין לשמואל דאמר אחריות לאו ט"ס הוא ולכן הנראה אצלי שט"ס נפל בדבריו וצריך לומר מיהו לרבא דאמר אחריות ט"ס אין כותבין כו' ובהגא"ש לא מיירי כשבאים לכתוב עליו אחריות בפי' כדרך שכתבו התוס' בפי' דההוא ודאי אדרבא לשמואל אי ס"ל לאו ט"ס הוא פשיטא טפי דאין כותבין אלא כשבאין לכתוב שטרא סתמא מיירי וס"ל כדעת הנ"י והבעה"ת דאחריות ט"ס הוא אמת ולא אחריות מוכר והיינו דכתב בשטר מכר אע"ג דקנו מיניה אין כותבין שטר כלל משום דאינו רוצה שיגבה ממשעבדי שהרי הוא לא קבל עליו אחריות בפי' בשעת מכר אבל בשטר מתנה כיון דלא אמרינן אחריות ט"ס הוא כותבין שטר מתנה בלא אחריות ונמצא א"כ שדעת הגהא"ש כדעת הרב בעה"ת והנ"י שכתבו זה הנראה אצלי בכונת דבריו ומ"מ הדבר תמוה לפי שיטה הלזו דא"כ מאי האי דפרכינן פ"ק דמציעא ד"ה לשמואל דאמר אחריות ט"ס הוא אדשמואל דאמר זיל אמליך שיעבודא כו' ומאי קו' הא אע"ג דאחריות ט"ס הוא היינו לומר דמסתמא כך התנו בהדיא אלא שהסופר טעה ולעולם צריך לאמלוכי ונראה שלזה היתה כונת הש"ך ז"ל סי' ל"ט ס"ק י"א שכתב וכן משמע לכאורה פ"ק דמציעא ובאמת שהיא קו' חזקה ולא ידעתי מאי משמע לכאורה דקאמר וכן ראיתי למוהר"ב ז"ל בס' א"ז שתמה כן משם הריטב"א והנראה אצלי ליישב לפי שיטתם ז"ל ע"פ מ"ש הרב כנה"ג סימן ל"ט והש"ך שם דאפי' לדעת הנמוקי והראב"ד כל שהמוכר צוה לסופר לכתוב לו שטר אע"פ שלא פי' לו שיכתוב אחריות כיון דאחריות ט"ס הוא מסתמא כקביל עליה אחריות דמי כל שלא פי' לו שלא לכתוב לו אחריות יע"ש והשתא היינו דפרכינן שפיר דכיון דס"ל לשמואל אחריות ט"ס א"כ למה זה הוצרך לומר זיל אמליך שעבודא כו' ולמה צריך לאמלוכי על האחריות הא כל שצוה לו לכתוב שטר די כנ"ל נכון:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>לוה </b>
+<b> שאין לו מטלטלין אלא קרקע כו'.</b> כתבו התוס' פ' הכותב דף נ"ד משם ר"ת דג' דינים יש בדבר דב"ח אי אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי בארעא ואי לית ליה זוזי מצי לסלוקי בארעא כדאמרינן תולה מעותיו ביד גוי הוה ונזקין אפי' אית ליה זוזי מצי לסלוקי בארעא כדאיתא בפ"ק דב"ק ולשכיר אפי' לית ליה זוזי לא מצי לסלוקי בארעא וכן פסק הטור בח"מ סימן ק"א ומסתמיות דבריהם ז"ל נראה דכשאין לו מעות יכול ליתן מטלטלין או קרקע וכן משמע מלשון הטור ז"ל שכתב אם יש לו מעות כו' ואינו יכול לדחותו אצל מקרקעי או מטלטלי משמע דכשאין לו יכול לדחותו אצל מטלטלי:<br><b> ואולם </b> ראה זה חדש מצאתי בשיטה מקובצת למוהר"ב ז"ל בפרק הכותב שכתב זה בשם רבינו ישעיה וז"ל פי' הלוה והמזיק אין דינם שוה דלגבי מזיק כתיב ישיב ואפי' סובין ואם רוצה לסלקו בקרקע נמי יכול לסלקו ואפי' שיש לו זוזים יכול לסלקו בקרקע או במטלטלין ולא מצי למימר זיל טרח וזבין אבל בב"ח אינו כן אם יש לו זוזים אינו יכול לסלקו אלא בזוזים ואם אין לו זוזים ויש לו מטלטלין אינו יכול להגבותו מטלטלין אלא אומר לו זיל טרח וזבין למטלטלי דידך והב לי זוזי ודוקא במטלטלי הוא דאמרינן הכי דאי לא מזדבן הכא מזדבן בדוכתא אחריתי דשכיחי לוקחין אבל בקרקע לא דאי לית ליה זוזי ואית ליה ארעא לא אמרינן זיל זבין קרקע והב ליה דמי שהוא דחוק למכור קרקע אם לא יזלזל הרבה בשווייה אינו יכול למכור את"ד יע"ש ובהכי מקום אתנו ליישב מה שהקשה מוהרימ"ט ז"ל בח"מ סימן ל"ה עמ"ש הטור בח"מ סימן רע"ח יצא עליהם שטר חוב בכור פורע להם פי ב' ואם אינו רוצה ליתן פי ב' וליקח פי ב' רשאי כו' כתב ה"ר יוסף הלוי דדוקא בחלק בכורה שהיא מתנה אבל בחלק הפשיטות אינו יכול לסלק עצמו ולומר לב"ח הנה הנכסים לפניכם איני רוצה ליקח כלום ולא לפרוע אלא כופין אותו ליטפל בדבר ולמכור אותן ולגבותן או לשומן כו' שהוא במקום מורישו כו' יע"ש דמדברי הר"י הלוי משמע דבחלק הפשיטות כופין אותו ליטפל בדבר ולמוכרה וזה תימה שהרי המוריש עצמו כשיצא עליו ש"ח מי מחייבו למכור הרי אמרי' בהכותב דלא אמרי' ליה זיל זבין עי"ש מה שהאריך בזה ואולם כפי מ"ש י"ל שדעת ה"ר יוסף הלוי כדעת ה"ר ישעיה דבמטלטלין אמרינן ליה זיל זבין ומיירי ה"ר יוסף הלוי ז"ל במטלטלין וזהו שכתב כופין אותו למכור אותן או לשומם דהיינו כל א' כדינה במטלטלין למכור אותן ובקרקעי לשום אותם דבקרקע לכ"ע לא אמרינן ליה זיל זבין כנ"ל :<br><b> ואולם </b> קשיא לי טובא לדעת ה"ר ישעיה מהא דגרסינן בריש פרק המוכר פירות גבי ההוא דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות כו' ופרכינן ואי ליכא לאשתלומי מיניה לישקליה לתורא בזוזי דאמרי אינשי ממארי רשותא פארו אפרע ומשנינן לא צריכא דאיכא לאשתלומי מיניה כו' והשתא לדעת ה"ר ישעיה קשה דמאי פריך לישקלי ליה לתורא בזוזי הא במטלטלין אפילו אי לית ליה זוזי אמרינן זיל טרח וזבין ודוחק לומר דכיון דנמצא נגחן לא שכיחי לוקחין אם לא שיזלזל הרבה בשוייה והו"ל כדין קרקע ואולם אם נאמר דר' ישעי' גורס התם כאית דגרסי ואי דליתי' להני זוזי כו' וכתי' ר"י שכתבו התוס' ר"פ המוכר את הבית דס"ל דבמקח טעות הו"ל כדין מזיק דאפי' אי אית ליה זוזי יכול לסלקו בקרקע או מטלטלין כנ"ל:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>מכרן </b>
+<b> לג' כו'.</b> כתב ה"ה וז"ל יש מי שהקשה נזקין איך גובה מן המשועבדים והלא מלוה ע"פ היא ותי' דנזקין יש להם קול יותר ממלוה וטורפין אפי' ממשועבדים שהרי לא אמרו שאין מלוה ע"פ גובה מהן אלא מפני שאין להם קול כו' והרב מש"ל הקשה על זה דבסוף פ' ג"פ דקע"ה מוקמינן לברייתא דחופר בור בר"ה דוקא כשעמד בדין הא אם לא עמד בדין אינו גובה אפי' מן היורשים ולפי דברי ה"ה תיפוק לי' דנזיקין יש להם קול וגובה אפי' ממשועבדים וכתב דהמעיין היטב בדברי התוס' פ"ק דב"ק די"ד ד"ה ש"מ יתיישב לו יע"ש ובאמת שדברי התוס' שם צ"ע שכתבו שם וז"ל ומפרש ר"ת ש"מ לוה ומכר נכסיו אין ב"ד גובין לו מהם מן התורה אי שעבודא לאו דאורייתא ולהכי בנזקין נמי לא גבי דמלוה בשטר דוקא תקון רבנן דגבי ממשעבדי משום נעילת דלת דאי שעבודא דאורייתא ובמלוה ע"פ מדרבנן דלא גבי משום תקנה דלקוחות א"כ תקשי הכא אמאי לא גבי מנזקין כו' יע"ש והנה לעין הקורא דברי ר"ת ז"ל סותרין מיניה וביה דכיון דס"ל לר"ת דנזקין יש להם קול כמלוה בשטר א"כ איך כתב בראש אמי' דלמ"ד שעבוד' לאו דאורייתא בנזקין לא גבי דדוקא במלוה בשטר תקון הא נזקין קלא אית להו כמלוה בשטר ואי כונתם לומר דאע"ג דנזקין הו"ל כמלוה בשטר מ"מ למ"ד שעבוד' לאו דאורייתא ובמלוה בשטר ה"ט משום דלא תנעול דלת בפני לוין ובנזקין כיון דליכא טעמא דנעילת דלת אע"ג דאית ליה קלא לא גבי הא ליתא דא"כ מאי משני התם דברייתא דחופר בור בר"ה למ"ד שעבודא לאו דאורייתא מיירי בשעמד בדין הא לו יהי דעמד בדין אלים כשטרא ואית ליה קלא אפ"ה כיון דלא שייך טעמא דנעילת דלת אמאי גבי מן היורשים אלא ע"כ לומר דנזיקין נמי שייך טעמא דשלא תפתח דלת בפני הגזלנין והמזיקין כמ"ש התוס' שם וא"נ דלא פלוג רבנן ולומר דס"ל לר"ת דטעמא דעמד בדין לאו משום קלא הוא אלא משום דמעשה ב"ד חשיב כמוחזק זה ודאי דוחק שהרי התוס' שם ד"ה לא גבי דחו פי' זה כמ"ש שם ואולם אחד הרואה דברי הרשב"א ז"ל בחי' שם יתבארו דברי ר"ת אלו דס"ל ז"ל דנזיקין יש להם קול טפי ממלוה ע"פ ומ"מ לא דמי למלוה בשטר דמלוה בשטר אית ליה קלא טפי והיינו דקאמר ר"ת ז"ל דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא ואפי' מלוה בשטר לא גבי מן הלקוחות אלא דמשום נעילת דלת תקנו ולא חשו לפסידא דלקוחות מטעמא דקלא אית ליה איכא למימר שפיר דדוקא בשטר דאית ליה קלא טפי תקון רבנן דלגבי ולא חשו לפסידא דלקוחות אבל בנזקין אפילו אית ליה קלא קצת מ"מ כיון דלית ליה קלא טפי כשטר' לא תקנו אמנם למ"ד שעבודא דאורייתא ואפי' מלוה על פה גובה ממשועבדים ד"ת אלא דרבנן הוא דתקון דלא לגבי משום פסידא דלקוחות אם כן איכא למימר דדוקא במלוה ע"פ דלית ליה קלא כלל תקנו אבל בנזקין דלא דמו למלוה ע"פ דיש להם קלא קצת אוקמוה אדין תורה וא"כ בהכי מתרצתא היא שפיר ההיא דג"פ דהוצרכו לאוקמא בשעמד בדין משום דהתם קאי למ"ד שעבוד' לאו דאורייתא ודברי ה"ה ז"ל ושאר המפרשים קיימי לפום הלכת' דקי"ל שעבוד' דאורייתא ואפשר שלזה היתה כוונת הרב ז"ל אלא שקיצר במקום שאמרו להאריך:<br><b> ואולם </b> הדבר הקשה הוא מה שראיתי בשיטה מקובצת למס"ק הנדפס' מחדש שכתב על דברי ר"ת הללו משום גליון וז"ל ותימא לפי זה שאנו אומרים שעבודא לאו דאורייתא אמאי קאמר פרט למוכר נכסיו ולמה לא אמר פרט למת מזיק שלא יגבה הניזק מן היתומים דשעבודא לאו דאורייתא וי"ל דהשתא אנו אומרים דנזקין כמלוה בשטר דמיא ואע"ג דשעבודא לאו דאורייתא גבי מיתמי אע"ג דלא עמד בדין א"ד יע"ש והוא תימא דלפי דבריו ז"ל אמאי הוצרכו לאוקמי ברייתא דהחופר בור בר"ה דמתניא גבי יורשין בשעמד בדין ואמאי לא תי' דנזקין כמלוה בשטר דמי אפי' למ"ד שעבודא לאו דאורייתא וכמו כן קשה למ"ש שם משם המאירי וז"ל דנזקין כמלוה בשטר הם ותשלומיו כתובין בתורה וכיון שיש להם קול הרי הן נגבין אף מן הלקוחות ואף לדעת האומר דאף מלוה בשטר שעבוד' לאו דאורייתא מאחר שכתוב בהדי' ישלם הרי הוא כמפו' שעבוד נכסים ובמפ' מיהא לא נחלק שום אדם שהשעבוד מן התורה ע"ש והוא תימא דסוגי' דג"פ צוחת ככרוכיא לפי דבריו וצ"ע ודע שהתוס' פ"ק דקדושין די"ג ע"ב ד"ה משם כתבו משם ר"ח דבנזקין ליכא טעמא דנעילת דלת הפך ממ"ש בג"פ וז"ל ואומר ר"ח דהכא מיירי במלוה הכתובה בתורה כגון נזקין וערכין דאמרי' לעיל שעבודא דאורייתא דלא שייך טעמא דנעילת דלת כו' עי"ש והדבר קשה לפי דברי ר"ח ז"ל היכי מוקמינן התם בג"פ לרב ושמואל ברייתא דהחופר בור בר"ה בשעמד בדין הן לו יהי דמעשה ב"ד אלים כשטר מ"מ בשטר גופה לא גבי אלא משום טעמא דנעילת דלת ובנזקין כיון דליכא טעמא דנעילת דלת כי עמד בדין מאי הוי ואי ס"ל ז"ל דלא פלוג רבנן ובכל מלוה בשטר תקון דלגבי א"כ קשה אמאי הוצרך ר"פ גבי נזקין וערכין לטעמא דשעבודא דאורייתא ותיפוק לי' משום טעמא דנעילת דלת ואולי י"ל דס"ל לר"ח דרב ושמואל פליגי אדרב פפא וס"ל דאפי' בנזקין וערכין דליכא טעמא דנעילת דלת תקון רבנן דלגבי משום דלא פלוג רבנן אמנם ר"פ ס"ל דדוקא היכא דשייך טעמא דנעילת דלת תקון וברייתא דהחופר בור בר"ה לא תקשי לר"פ משום דנזקין כיון דמלוה הכתובה בתורה היא שעבודא דאורייתא הוא כנ"ל:<br><b> וראיתי </b> להתוספות פרק הגוזל ומאכיל דקי"ב ע"א ד"ה אע"פי שכתבו וז"ל וא"ת היכי מדקדק מיניה דכרשות לוקח דמי דאפי' לאו כרשות לוקח דמי אתי שפיר דפטורין כיון דמדעתו נתן לו ליתנהו גביה בתורת מתנה כי אם בתורת הלואה ולכך אין חייבין להחזיר דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין יע"ש ודבריהם תמוהים לכאורה דהא דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין רב ושמואל הוא דס"ל הכי ולית הלכתא כותייהו דקי"ל כר"פ דגובה מן היורשין כמ"ש רוב הפוסקים ואם כן מאי קשיא להו אימא דרמב"ח דאמר רשות יורש כרשות לוקח ס"ל דמלוה ע"פ גובה מן היורשין והנראה דס"ל ז"ל דדוקא היכא דשייך טעמא דנעילת דלת תקון רבנן דלגבי משא"כ בההיא דהניח להן אביהן מעות של רבית כיון דליכא טעמא דנעילת דלת לא תקון וההיא דהחופר בור בר"ה דמוקמינן לה בשעמד בדין לאו משום דלא פלוג רבנן הוא אלא משום דנזקין נמי איכא טעמא שלא תפתח דלת בפני המזיקין :<br><b> ודע </b> שיש חולקים אסבר' ה"ה הללו שכתבנו וס"ל דבנזקין אינו גובה מן היתומים אלא בשעמד בדין וכמ"ש המאירי פ"ק דב"ק משם יש אומרים וכן כתב הרשב"א ז"ל לחד תי' וכן הוא דעת הרב החידושין פ"ק דקדושין וקשה לי מהא דגרסינן בפרק השולח ובפ"ק דמ"ק אמר אביי נקטי' טימא טהרות חבירו ומת לא קנסו בנו אחריו מ"ט היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וקנסא דרבנן הוא לדידיה קנסו לבנו לא קנסו והשתא קשה כיון דאביי סבירא לי' שעבודא לאו דאורייתא כמ"ש התוספות פרק הנזקין ד"ה כיון א"כ ל"ל לאביי טעמא משום קנסא הא אפילו בהיזק ניכר מדינא לא גבי מן היורשין כיון דליכא טעמא דנעילת דלת וליכא למימר דההיא דאביי מיירי בשעמד בדין שהרי כתב הש"ך סי' שפ"ה ושפ"ח ס"ק ט"ו דבשעמד בדין אפילו בהיזק שאינו ניכר דקנסא הוא גבי מהיורשין וצ"ל דסבירא להו להנהו רבוותא כתירוץ האחר שכתבו התוספות בריש הנזקין דאביי מצי סבר שעבודא דאורייתא עיי"ש:<br><b> כתב </b> רש"י פ"ק דקדושין ד"ה אינו גובה וז"ל אבל מלוה בשטר הוא עצמו שעבודו דכת' ליה כל נכסיו יהיו אחראין אשטרא דנא משמע מדבריו דס"ל דאפי' למ"ד שעבודא לאו דאורייתא היכא דכתב שטר ושעבד נכסיו בפי' מודה וכן כתב הריטב"א שם בפי' וז"ל תמי' לי דהא מלוה בשטר נמי למ"ד שעבודא לאו דאורייתא לא גבי אלא משום נעילת דלת ואפשר לומר דאפילו למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אם שעבד נכסיו בפי' גבי מדאורייתא והכי משמע מדברי רש"י כו' ותימא הוא דהא קיימא לן אחריות ט"ס הוא אלא דאיכא למימר דס"ל לרבינו כששעבד נכסיו בפי' בשטר אלים כח השטר לשעבדם ד"ת וההיא דג"פ כו' בשלא שעבד נכסיו בפי' דלא אלים אחריות ט"ס למגבי מדאורייתא כיון שלא נכתב עכ"ל. וקשה טובא מאי פריך התם בג"פ לעולא דאמר ד"ת ב"ח בזבורית דאלמא שעבודא דאורייתא ואימא דעולא הא קמ"ל דאפילו שכתב אחריות בפי' אינו גובה ד"ת אלא מן הזבורית וכבר היה אפשר ליישב לזה דאף רש"י לא כתב כן אלא לגבי יורשין דעלה קאי ומשום דכיון דשעבדם בפי' חל עלייהו השעבוד וכיון דיורשין מכח אבוהון קא אתו טריף להו אבל מן הלקוחות אע"ג דשעבדם בפי' אינו יכול לשעבד מדאורייתא בחובו את נכסיו מן הלקוחות וכמ"ש התוס' שם ד"ה ד"ת וכיון דההיא דעולא דאמר ד"ת ב"ח בזבורית בבא לטרוף מן הלקוחות מיירי כמ"ש התוס' שם משום הכי לא מצי לשנויי דמיירי דכתב לו אחריות בפי' מיהו אכתי קשה מהא דמותבינן התם מרבא לרבא דאמר גבי קרקע יש לו אלמא שעבודא דאורייתא ומאי קושיא אימא דהתם בשכתב לו בשטר אחריות בפירוש כסתם מלוה בשטר וכמו כן קשה טובא עמ"ש התוס' שם דמניה דידיה דכ"ע שעבודא דאורייתא ונדחקו ליישב זה ממאי דפריך מההיא דעולא דאמר ב"ח בזבורית דתקשי להו אכתי מאי פריך מדרבא אדרבא אימא דההיא דרבא דבגבו קרקע יש לו בשגבו מיניה דב"ח מיירי וצ"ע כעת גם דברי הריטב"א תמוהים דלקמן סמוך ונר' הכריח דר"פ סבירא ליה שעבודא לאו דאו' מההיא דערכין דקאמר יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ואי שעבודא דאורייתא האי אשתעביד נכסי וההיא דג"פ אפי' בדכתב לו אחריות בפי' מיירי מדפרכינן עלה ממתני' בשום היתומים ולא משני דמתני' מיירי בכתב לו אחריות בפי' ומתוך דברי תוס' די"ד למדנו ישוב לדברי רש"י שכתב דג' מחלוקת בדבר דלרבא אפי' כתב לו אחריו' בפי' שעבודא לאו דאורייתא ולרב ושמואל דוקא מע"פ אבל מלוה בשטר שעבוד' דאורייתא ולעולם אפי' מלוה ע"פ שעבודא דאורייתא יע"ש ובהכי ניחא סוגיא דג"פ כמובן:<br><b> כתב </b> הרש"ך סי' קי"ו ס"ק ה' דדוקא בהלואה שייך לומר שעבודא דאורייתא דעבד לוה לאיש מלוה אבל במלוה הבא מחמת מכר כגון מוכר שדהו בעדים ובא נגזל וב"ח וטרפה דכ"ע שעבודא לאו דאורייתא עי"ש וק"ל ממה שכתבו התוס' פ"ק דמציעא בפרק שבועות הפקדון דל"ה ד"ה ואין דלמאן דאמר שעבודא דאורייתא היכא משכחת שבועה מדאורייתא במודה במקצת הא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ותירץ דמשכחת לה בשמחל השעבוד ובדלית ליה קרקע ואם איתא אמאי לא תירץ דמשכחת לה שבועה מדאורייתא במלוה הבאה מחמת מכר דשעבודא לאו דאורייתא אלא משמע דבכל גוונא שעבודא דאורייתא: ושמעתי מקשים משם הרב המובהק מו"ה יהונתן אשכנזי לתירוץ תוס' הלזו מהא דדרשינן בעלמא שבועת ה' תהיה בין ב' ולא בין היורשין והשתא אם איירי בדלית ליה קרקע הא מדינא לא גבו מן היורשין דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ואי בדאית ליה קרקע ליתי' בשבועה כלל דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות ואנכי הרואה מצאתי לתלמידי הרשב"א פ"ק דב"ק גבי ההיא דאין גובין מן העבדים שכתב דהאי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי תקנתא דרבנן הוא דמן התורה גובה מן היורשין אפילו מטלטלי דיתמי וכן כתב הרשב"א בחי' מכ"י פרק הגוזל בתרא וא"כ אפשר שזה היתה דעת התוס' ז"ל וא"כ י"ל דמשכחת לה בשעשאן אפותיקי ודוק: כתבו התוס' פ"ק דערכין ד"ב ע"ב בד"ה הכי פליגי וז"ל ובאם הקדיש לא פליגי שמיד שהקדישה חל הקדש ולא דמי למלוה אבל יש להקשות אמאי לא פי' בנדר והעריך וי"ל דנקט היזק משום דקתני חייב בתשלומין כו' והנדר שמא יחול מיד ולהכי גובה מהיורשין כו' יע"ש וצ"ע דבפ"ד דערכין ד"ך אמרינן התם אברייתא דקתני כיצד האומר ערכי עלי ומת יתנו יורשין ש"מ מע"פ גובה מן היורשין כו' ולפי דבריהם הא בנודר ומעריך חל מיד ולכ"ע גובה מן היורשין וצ"ע:
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בעל </b>
+<b> חוב גובה את השבח כו'.</b> לענין אי בעל חוב גובה מן הראוי הנה להקת הנביאים הלא המה הרא"ש ז"ל פ' יש בכור והרמב"ן ז"ל בחי' בתרא פ' מי שמת ורבינו חננאל ז"ל ורי"ו בנתיב ז' כתב דאין ב"ח גובה מן הראוי ועפ"י זה אני תמיה למה שראיתי להרב פמ"א ח"ב סי' ט' שנסתפק שם על מי שנתחייב לחבירו לתת פירות דקל ומת המתחייב אי חייבים היורשים לתת וכתב וז"ל וענין זה מתברר מההיא דאמרינן פ' מי שמת מסוגיא בן שמכר מנכסי אביו אמרי' התם ומי מצית אמרת בברכה כתיב אבל לענין דינא לא והתנן נפל הבית עליו ועל אביו כו' ואי ס"ד לא מצי אמר מכח אבוה דאבא קא אתינא כו' כי מת הבן ואח"כ מת האב מאי הוי נימא ליה ב"ח ירושת אבוהן קא שקילנא כו' ופי' המפ' דהיינו בדכתוב דאקנה כו' וה"ז נשתעבד בדשב"ל ומת ואח"כ בא לעולם ולא אמרינן דאין חייבים היורשין כיון שאין כאן כי אם חיוב גוף המתחייב ופקע במותו מאי פריך אימא ליה ירושת אבוהן קא שקילנא והא מצי למימר יורשי האב כיון שאתה לא זכית בנכסי אבינו כי אם מחמת החוב שנתחייב לך ונכסים אלו לא אתו ליד אבינו כי מת קודם פקע שעבודך מחמת אבינו אלא ודאי שמעינן שחייבים היורשים בחיוב שנתחייב מורישם וכמ"ש ואף על גב דדחי לה בגמרא ומוקי להו יורשיו אחי מורישם אחי דאבוהא מכל מקום טעמא דנפטרו משום דאמרינן מכח אבוה דאבא קא אתינא אבל היכא דלא שייך למימר הכי כנדון דידן שיורשים מכח אביהן חייבים את"ד יע"ש ובעניותי לא אדע שכול איך כתב זה כאלו היא הלכה פסוקה והלא להקת הנביאים ז"ל שכתבנו ס"ל דב"ח אינו גובה מן הראוי ואפי' היכא דליכא טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא ומאי דפריך בגמ' לימא להו ירושת אבוהון קא שקילנא ולא משני דה"ט משום דאין ב"ח גובה מן הראוי וכבר נרגשו בזה הראשונים ז"ל ועיין במוהרא"ש ז"ל סי' כ"ח מה שיישב בזה דרך נכון ובהרב נ"מ ז"ל די"ו וי"ז יע"ש א"כ משמע ודאי דלהנהו רבוותא ז"ל מי שנתחייב לתת פירות דקל לחבירו ובאו לעולם אחר פטירתו אין היורשין חייבין ליתנם לו מכח חיוב אביהן דהו"ל ראוי ואין ב"ח גובה מן הראוי וכמ"ש הרב מקור ברוך ז"ל ועוד אני אומר דאפי' לדעת הסוברים דב"ח גובה מן הראוי היינו דוקא בשחל החיוב בחיים חיותו וכגון שלוה מחבירו ובשעת פטירתו לא היה לו מעות ואחר שמת נפלו לו בירושה וכההיא דנפל הבית עליו ועל אביו התם הוא דס"ל להו דב"ח גובה מן הראוי משום דבחיים חיותו חל עליו חיוב גמור לפרוע לו אלא דלא היה לו דמים והילכך כי נפלו לו אח"כ ב"ח גובה מהן אבל במתחייב לתת פירות דקל לחבירו אין החיוב חל אלא לכשיבא בעולם וכל זמן שלא בא לעולם לא חל עליו החיוב עדיין מודו הנהו רבוותא ז"ל דאינן חייבין היורשין כיון דבחיים חיותו לא חל עליו החיוב כנ"ל ועיין מה שכתב הרב בעל מש"ל ז"ל בפרקין דס"ח ע"א:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי לעמוד עמ"ש הרב מש"ל ז"ל וז"ל אך עדיין יש להסתפק בנדון זה שלא תועיל תפיסתו משום דאפשר דאף מאן דאית ליה דב"ח גובה מן הראוי ה"ד בדכתב לו דאקני אבל לא כתב לו דאקני אינו גובה מן הראוי ודל מהכא ראוי דלוה ואח"כ קנה ומת איכא מ"ד ב"ח אינו גובה מהם כל דלא כתב דאקני וכמ"ש הרב בעה"ת שער מ"ג ח"ד סי' ג' כו' אלא שיש להסתפק ולומר דאף מאן דאית ליה דלוה וקנה ואח"כ הוריש דמשתעבד אף שלא כתב דאקני הוא דוקא בנכסים שבאו ליד המוריש בחייו אף שקנאם אח"כ מ"מ כיון שנשתעבד בחייו אף שנפלו קמי היורשין גובה אותן ב"ח כו' אבל בנכסים שלא באו ליד הלוה מעולם אף דנימא דב"ח גובה מן הראוי היינו דוקא בדכתב דאקני דאי לא אינו גובה בעל חוב מהם דמעולם לא נשתעבדו לו ומה שהביאני לזה הוא לפי שראיתי להרב בעל התרומות זלה"ה שער מ"ג ח"ד סי' ט"ו כשהביא מחלוקת אי ב"ח גובה מן הראוי או לא כתב דלוה שלוה וכתב בשטר דאקני ומת הלוה אך לימים מת מורישם כתב רבי' אשר שב"ח גובה מהן כו' הרי דאף לסברתו דב"ח גובה מן הראוי כתב דהיינו דוקא בדכתב דאקני וכן כשהביא סברת המ"ד דב"ח אינו גובה מן הראוי כתב אף על פי שכתב דאקני משמע דאי לא כתב דאקני פשיטא דב"ח אינו גובה מהן כו' ולומר דכל הני רבוותא דנקט פלוגתייהו בדאקני לאו משום דס"ל דאשתני דין הראוי דבעינן דאקני אלא משום דס"ל בעלמא דמשלוה וקנה והוריש לא משתעבד וכאיכא מ"ד שכתב הבעל התרו' זה דוחק בעיני כו' עד מ"ש אלא ודאי דסבירא ליה כדכתיבנא דכל הנהו רבוותא דאית להו בעלמא דלוה וקנה והוריש משתעבד כראוי לכ"ע בעינן דאקני ולפי זה בנדון שלנו לא מהני תפיסתו כיון דהוי ראוי ולא כתב לו דאקני את"ד ז"ל:<br><b> ובעניותי </b> לא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוס' ז"ל שבסוף פרק מי שמת דקנ"ט ע"א ד"ה לימרו ליה אבוך זבין שנראה שדבר זה אין בו מחלוקת כמ"ש שם וז"ל ופירש ריב"ם דודאי המכר אינו מכר אלא לענין חזרת מעות איירי הכא שבו מוציא שעבוד שהיה להם ללקוחות מן הדין כו' ואע"ג דאמרינן לעיל דאקני קנה והוריש לא משתעבד ה"ד משום דשמואל לטעמיה דאית ליה מע"פ אינו גובה מן היורשין אבל לדידן דקיימא לן מלוה על פה גובה מן היורשין משתעבד אע"פ שלא באו לעולם יע"ש הנה מתבאר מדבריהם דס"ל דלוה וקנה והוריש אע"פ דלא כתב דאקני משתעבד לדידן דקי"ל מע"פ גובה מן היורשין ודלא כאיכא מ"ד שהביא הרב ז"ל שהרי הא דבן שמכר בנכסי אביו כיון שאין מכירתו מכירה משום דהוי דשלב"ל נמצאו המעות מע"פ לגביה ואפי' הכי כתבו דמשתעבד ובס"ד דחו פי' ריב"ם משם ר"י וז"ל ועוד קשה למה יש לו להיות ללקוחות שעבוד ע"ג מי עדיף ממע"פ דאין לך מע"פ גדולה מזו עכ"ל ובודאי שכונתם לומר דאף שכ' לעיל דקיימינן הכא למ"ד מע"פ גובה מן היורשים היינו דוקא בשחל השעבוד על הקרקע זו בחיי אביהן אז הוא דאמרינן דלוה וקנה והוריש משתעבד אבל כל שלא חל השעבוד על נכסים הללו בחיי אביהן אלא נפלו לו לאחר מיתה לכ"ע אינו גובה מהן כו' וכן פי' הרב חד"ה ז"ל כונתם יע"ש:<br><b> הנה </b> מבואר דלדעת ר"י ז"ל אף דנימא דב"ח גובה מן הראוי וכמ"ש שם בתחילת דבריהם היינו דוקא בדכתב דאקני אבל כל שלא כתב דאקני הוה ליה מלוה על פה ומלוה על פה אינו גובה מן הראוי ולפירוש ריב"ם ז"ל צ"ל דס"ל דב"ח גובה מן הראוי ואף בדלא כתב דאקני כי היכי דלא תיקשי ליה קו' התוס' וא"כ איך כתב הרב ז"ל שלא מצינו מי שיאמר דב"ח גובה מן הראוי בדלא כתב דאקני מאחר שלדעת ריב"ם ז"ל מבואר דסבירא ליה דאפי' מלוה ע"פ גובה מן הראוי גם הרב התרומות שער מ"ח ח"ג סימן ג' כתב כפי' ריב"ם ז"ל ופי' רבוותא בלא דמים וזו שקשה בדיני ממונות אבוה מזבין ואיהו מפיק פי' אבוה מזבין ומפיק בדמים כו' והבן מוציא בלא דמים מפני שאביו מכר מה שאינו שלו ואיהו זכה בו מכח זקנו עד כאן דבריו הנה מבואר ג"כ מדבריו דס"ל דמע"פ גובה מן הראוי אי לאו משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא גם מדברי הראב"ד ז"ל שכתב שם סימן ד' נראה דס"ל כפי' ריב"ם ממש וז"ל וכתב על זה הראב"ד בפי' השתא דאוקימנא בדיני ממונות שבן הבן מוציא מיד הלקוחות מכח אבי אביו אסתפק לי כו' או שמא לא אמרינן אלא בשמכר בנכסי אביו שהיתה מכירתו שלא כדין היה ממכרו ממכר כו' הנה מבואר מדבריו שמפרש כפי' ריב"ם ז"ל דהא דבן שמכר בנכסי אביו איירי לענין הדמים ואפי' הכי אי לאו משום טעמא דמכח אבי אביו קא אתי חייב ומעתה אני תמיה על הרב נ"מ ז"ל די"ט ע"ב שכתב לחלק כדעת הרב מש"ל ז"ל והביא ראיה לדבריו ממ"ש הרב התרומות שער מ"ג ח"ד משם הראב"ד שהוא סבור דלוה וקנה והוריש משתעבד וכתב בס"ד וז"ל וכיון דמשתעבדא ליה מחיים דאבוהון כדאמרינן מיניה ואפי' מגלימא דעל כתפיה מיתמי נמי גבי ליה עכ"ד נראה שכונתו לומר דכיון דנשתעבדו לו מחיים בלתי דאקני לא פקעי שעבודייהו מיורשים ונ"מ דבכה"ג דלא נשתעבד לו בחייו לא חייל שעבודא על היורשים ואין אנו צריכין לטעם ראוי א"ד יע"ש והוא תימא שהרי מדברי הראב"ד ז"ל שכתבנו מבואר דס"ל דמע"פ גובה מן היורשים אפי' היכא שלא נשתעבדו לו מחייו אלא דוקא בההיא דבן שמחל הוא שמוציא מיד הלקוחות מכח טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא אבל בעלמא היכא דליכ' ה"ט אין ה"נ דגבו מן היורשים וע"כ צ"ל דמ"ש הראב"ד וכיון דמשתעבדו לו בחיי דאבוהון כו' אתי לאפוקי היכא שנפלו לו נכסים אחר מותו משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא כמ"ש בשער מ"ח וכנזכר לעיל גם על מוהראנ"ח ז"ל אני תמיה שכתב בסי' ק' בהדיא מחלוק' הפוסקים בענין ראוי אי ב"ח גובה ממנו וז"ל ומכל מקום לכאורה היה נראה דכל זה דוקא בשכתב לב"ח דאיקני אבל בלא דאקני אפילו בלא טעמא דראוי כו' לא משתעבדי לב"ח מיהו הא דנכסי לא משתעבדי לב"ח בלא דאיקני היינו לוה וקנה ומכר אבל בלוה וקנה והוריש אף בלא דאיקני ב"ח גובה כמ"ש רשב"ם כו' ולפי זה בראוי נמי כך דינו דאפי' לא כתב לב"ח דאיקני גובה לדעת הסוברים דב"ח גובה מן הראוי עכ"ד יע"ש הנה הרב כתב בפשיטות דלדעת הסוברים ב"ח גובה מן הראוי אפי' במע"פ נמי גובה והוא תימא שמדברי התוס' שכתבנו מבואר דס"ל דאפי' נימא דב"ח גובה מן הראוי וקנה והוריש משתעבד אפי' לא כתב דאיקני אפי"ה כל שלא נשתעבדו לו בחייו אין ב"ח גובה ממנו וזה פשוט:<br><b> עוד </b> כתב הרב מש"ל וז"ל אך ראיתי להרב נ"מ שכתב חילוק זה שכתבנו ובסוף חזר בו מחילוק זה ממ"ש בעה"ת בשער מ"ח ח"ג אמתני' דנפל הבית וז"ל והא מלתא ע"כ בדלא כתב דאיקני מיירי דאלת"ה אמאי ליגבו מיורשים למאן דס"ל לוה וקנה והוריש לא משתעבדי בלתי דאיקני וכתב הרב הרי דדוקא למאן דס"ל לוה והוריש לא משתעבד הוא דבעינן הכא דאקני אבל למאן דס"ל דלוה והוריש משתעבד בלתי דאיקני גם הכא לא בעינן דאיקני ואע"ג שנפלו לו הנכסים אחר מותו עכ"ד ולא ירדתי לסוף דעת הרב דמדברי הבעה"ת ליכא תברא כלל למה שחילק דבעה"ת הכריח דמטענת הב"ח וכתובת אשה שאומרים האב מת ראשון ואח"כ מת הבן ורוצין לגבות חובם מנכסי הבן דע"כ בדכתב דאיקני למ"ד לוה וקנה והוריש משתעבד דאל"כ הן לו יהיה כדבריהם דהאב מת תחילה וזכה הבן בנכסי אביו בחייו מ"מ כיון שמת הו"ל לוה וקנה והוריש דלא משתעבד ולמ"ד דלוה וקנה והוריש לא משתעבד אפי' בלתי דאיקני אתי שפיר טענת הב"ח וכתובת אשה כו' ומטענת היורשין שאומרים הבן מת ראשון ואחר כך מת האב אין ראיה דמיירי בדאיקני דהן לו יהא טענת היורשין שאומרים הבן מת ראשון דכיון דנפלו הנכסים לאחר מותו לא משתעבדי יע"ש ולע"ד כונת הרב נ"מ מבואר' שכונתו להקשות ממ"ש הבעה"ת דמתני' דנפל הבית מיירי בדכתב דאקני למ"ד לוה וקנה והוריש לא משתעבד דמשמע מדבריו דלמ"ד לוה וקנה והוריש משתעבד מתני' מיירי בדלא כתב דאיקני והשתא אם איתא דכל שלא נשתעבדו לו בחייו לכ"ע אין ב"ח גובה ממנו א"כ איך אפשר לומר דלמ"ד לוה והוריש דמשתעבד מתני' מיירי בדלא כתב דאיקני דא"כ מאי פריך בגמרא ואי ס"ד תחת אבותיך לברכה נימא להו ירושת אבוהון קא שקילנא ומאי קו' הא טעמא דמתני' היינו משום דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין כל שלא נשתעבדו לו מחייו ולא משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא אלא משמע ודאי דס"ל דלמ"ד לוה וקנה והוריש משתעבד אפי' היכא דלא נשתעבדו לו בחייו משתעבד אי לאו משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא:<br><b> הן </b> אמת דקו' הלזו קשיא לדעת התוס' שכתבנו דס"ל דלוה וקנה והוריש משתעבד לדידן דקי"ל מע"פ גובה מן היורשים אפי"ה ס"ל דכל שלא נשתעבדו לו מחיי' אינן חייבין היורשים דא"כ קשה דמאי פריך בגמ' לימא להו ירושת אבוהון קא שקילנא אימא דמתני' מיירי בדלא כתב דאיקני ומש"ה אי בן מת ראשון פטורין מלשלם משום דמע"פ אינו גובה מן היורשין כל שלא נשתעבדו לו בחייו וצ"ל דס"ל לתלמודא דמתני' סתמא קתני ומשמע דמיירי בין בדכתב דאיקני בין דלא כתב דאיקני ומעתה אין ראיה מדברי בעה"ת ז"ל שכתב הרב נת"מ ז"ל דאיכא למימר דמ"ש הבעה"ת והא מילתא ע"כ בדכתב דאיקני למ"ד לוה והוריש לא משתעבד לאו למימרא דלמ"ד משתעבד מתני' מיירי בדכתב דאקני אלא ה"ק דלמ"ד לא משתעבד ע"כ מתני' מיירי דכתב דאקני דוקא אבל למ"ד משתעבד מתני' בכל גונא מיירי בין דכתב דאקני בין דלא כתב דאקני ומש"ה פריך בגמרא לימא להו ירושת אבוהון קא שקילנא משום דמשמע ליה דמתני' סתמא קתני ואפילו בדכתב דאקני ואפשר שלזה כוון הרב מש"ל ז"ל אלא שקצר במקום שהיה לו להאריך וע"פ האמור אשכחנא פתרי למה שהקשה מוהרח"ש ז"ל סימן הנזכר משם חכם אחד והביא דבריו הרב נת"מ ז"ל דף ט"ו לדעת הרא"ש ז"ל מלוניל דס"ל דהא דאמרינן בפ' מי שמת לא יורשיו אחי אבל בניו אפי' הבן מת ראשון ב"ח גובה מהן ולא מצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא לא נאמר על שעת הדחק כפי' רשב"ם ז"ל אלא מסקנא דמילתא הכי הוא דלמ"ל מכח אבוה דאבא קא אתינא משום דתחת אבותיך לברכה הוא דכתיב דא"כ הא דשלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו ומת הבן בנו מוציא מיד הלקוחות משום דמצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא לאו הלכתא היא והוא תימא שנראה מסוגיית הגמרא דהלכה פסוקה היא וכמ"ש רוב הפו' הרי"ף והרא"ש ורבי' גם הרב התרומ' כתבה בשער מ"ח בסתם ולא הזכיר שום חולק בזה ואם איתא היל"ל דלדעת הרא"ש מלוניל הא דלא כהלכתא את"ד יע"ש ועיין בתשובת הרב פני יהושע סי' כ"ג וכ"ד ולע"ד נראה ליישב דס"ל להרא"ש מלוניל דטעמא דשלחו מתם דבנו מוציא מיד הלקוחות לאו היינו משום דמצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא אלא משום כיון דאין מכירתו מכירה וכפי' ריב"ם ז"ל א"כ המעות הוו מע"פ ולוה וקנה והוריש לא משתעבד כאיכא מ"ד שכתב הרב בעה"ת ז"ל וא"כ דכל שלא נשתעבדו לו בחייו לכ"ע לא משתעבד וזהו שכתב הרא"ש מלוניל דלוה שכתב בשטרות דאקני לומר דאי לא כתב דאקני לכ"ע אינו גובה אע"ג דב"ח גובה מהראוי משום דמע"פ אינו גובה מן היורשים בנכסים שקנה אחר כך או שנפלו לו לאחר מיתה דהיינו ההיא דשלחו מתם דבנו מוציא מיד הלקוחות וטעמא כדכתיבנא ואמרו בגמ' זו היא שקנאה כלומר אע"ג שהדין כך לא מצינו לזה טענה מפורשת ואהא פריך ואע"ג שזו לא מצינו לו ראיה מפור' מ"מ הדין דין אמת דבנו מוציא מיד הלקוחות מטעמא אחרינא המפורשת בתורה דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך כלומר דאפי' תימא דבשאר יורשים לא הוי מפורשת גבי בן הבן מפורשת מטעמא דתחת אבותיך ודחי דגם בזה אין ראיה מפורשת דההיא בברכה הוא דכתיב ואהא פריך ומי מצית אמרת כו' והתנן נפל הבית וכו' ודחי מאי יורשיו אחיו ולעולם דגם בבן אין ראיה ממתני' אבל מ"מ אע"ג דאין ראיה ממתניתין הדין דין אמת ומשום טעמא אחרינא דמע"פ אינו גובה מן היורשים כל שקנה אח"כ או שנשתעבדו לו אחר מותו וכדכתיבנא ועיין במוהרח"ש מה שיישב דעת הסוברים דב"ח אינו גובה מהראוי כעין דרך זה שכתבנו:<br><b> ולדעתי </b> נראה קצת ראיה לדעת הרא"ש מלוניל דתחת אבותיך לברכה לפום מסקנא דמילתא מלישנא דתלמודא דקאמר אלא לעולם כדאמרינן מעיקרא ודקא קשיא לך תחת אבותיך כו' ההוא לברכה כתיב משמע דמסקנא דמילתא הכי הוא דאל"כ הכי הול"ל דלמא לברכה ודוק ובהכי נראה ליישב דעת איכא מ"ד שהביא הרב התרו' ז"ל דלוה וקנה והוריש לא משתעבד ואפי' לדידן דקי"ל מע"פ גובה מן היורשין והוא תימא שבגמרא פרק מי שמת דף קנ"ז ע"א בעי למיפשט דאיקני וקנה משתעבד מההיא דנפל הבית עליו כו' ואי סלקא דעתיך דאיקנה קנה ומכר קנה והוריש לא משתעבד נהי נמי דאב מת ברישא דאקני הוא ודחי אמר להו ר"ן זעירא חברין תרגמא במצוה על היתומין לפרוע חובת אביהן מתקיף לה רב אשי מע"פ הוא ורב ושמואל דאמרי תרוייהו מע"פ אינו גובה מן היורשים ע"כ הרי מבואר בגמ' דלמאן דס"ל דמע"פ גובה מן היורשים אפילו בלוה וקנה משתעבד שהרי לא דחי ליה הא דזעירא אלא משום דשמואל סבירא ליה דמע"פ אינו גובה מן יורשים אבל למאן דס"ל דגובה מן היורשים מודה הוא דמשתעבד ואפילו בלוה וקנה ולזה נראה שכוון להק' הרב ש"ך סי' קי"א ס"ק י"ג אכן כפי מ"ש נר' לומר שדעת האיכא מ"ד כדעת הרא"ש מלוניל דס"ל דב"ח גובה מן הראוי ואפי' גבי בן משום דתחת אבותיך לברכה דמסקנא דמלתא היא וא"כ ק"ל הא דשלחו מתם דמשמע דהלכתא פסיקתא היא וס"ל דה"ט משום דמלוה על פה אינו גובה מן היורשים בנכסים שקנה אח"כ ומאי דפריך התם תלמודא מטעמא דשמואל דס"ל דמע"פ אינו גובה מן היורשין ולא פריך בפשיטות אפי' למ"ד גובה מן היורשים משום דהו"ל לוה וקנה והוריש היינו משום דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא הא דשלחו מתם ואי נמי דעדיפ' ליה לתלמוד' למפרך מדשמואל גופיה אבל לפום מאי דק"ל כההיא דשלחו מתם ע"כ היינו משום דמע"פ אינו גובה מן היורשים בנכסים שקנה אחר שלוה כנ"ל נכון :<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד בענין זה עמ"ש בהגהות אשירי פרק מי שמת וז"ל והיכא דלא שייך למימר מכח אבוה דאבא כגון שמת ואח"כ נפל נכסים מאבי אמו ובא אחיו מאביו לירש וב"ח דמת דבכה"ג היורש הוא בא מכח המת ודאי דמכח אבי אמו של המת לא שייך ליה ירושה ב"ח גובה מהן אי ב"ח גובה בראוי כבמוחזק: וראיתי למוהראנ"ח ז"ל ח"א סי' הנז' תמה עליו דבכה"ג לא ירית האח מן האב ותלמוד ערוך בפ' מי שמת דאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב והיא קו' עצומה וע"ש מה שתי' שהוא דוחק גדול ועיין בס' פני יהושע בתשו' למוהר"ש גאון ז"ל מה שתי' שדבריו תמוהים כמו שיראה המעיין אין צורך להאריך ולפי חומר הנושא אמינא שדעת הגהות אשר"י ז"ל כדעת הרשב"א בתשו' חדשות סי' ל"א משם רבינו אברהם בר מאיר הכהן ז"ל הובאו דבריו בס' כנה"ג סי' רע"א בהגהות הטור ז"ל סי' ו' וז"ל לפעמים יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב כמו שמת הבן בחיי האם ואחר מיתתו נפל הירושה מאמו הרי הבן יורש את אמו בקבר וכשמתה מנחיל לאחים מן האב יע"ש א"כ אפשר דבהכי מיירי הגהות אשר"י ז"ל וצריך לעיין בזה בעת הפנאי:<br><b> עוד </b> ראיתי למוהרח"ש ז"ל שהקשה לדעת הסוברים דבע"ח גובה מן הראוי ודוקא בבן הבן אינו מוציא משום דמצי למימר מכח אבוה דאבא קא אתינא מההיא דאמרי' בפ' יש בכור עלה דמתני' דקתני וכולן נותנין ולא מן הראוי כבמוחזק ואמרי' בגמ' לאתויי מאי לאתויי נכסי דאבא דאבוה ולפי סברא זו בנכסי אבא דאבוה אמאי אצטריך טעמא דראוי דהוי בבכור דוקא ובכתוב' אשה משום מקולי כתובה הא אפי' בב"ח שגובה מן הראוי אינו גובה מנכסי אבא דאבוה משום טעמא דמכח אבוה דאבא קא אתינא עכ"ל יע"ש ואנכי מצאתי בשיטה מקו' כ"י פ' יש נוחלין דקכ"ג ע"ב שהקשה משם הר"י בגליון וז"ל ויש להק' בהא דמפיק בגמ' דאין הבכור נוטל פי שנים בראוי מדכתיב בכל אשר ימצא לו ת"ל דמצו יורשים לומר מכח אבוה דאבא כו' וכבר הוכחנו דראוי דמתני' הוא ראוי דירושה ועוד דקתני סיפא כולן אין נוטלין בראוי לאתויי נכסי דאבא כו' ויש לפרש דאי לא כתיב ימצא לו דממעטינן מינה ראוי ודאי דהיינו אומרים שהבכור נוטל פ"ב בנכסי מורישו אבא דאבא אע"פ שמת אחר מיתת אביו שאין היורשין יכולין לומר אבי אבוה קא ירתינן לעקור דין הירושה שאביהן ראוי לירש ולהורישן דודאי הבן קודם לבניו ויורש בקבר כדי להוריש לבכור פי ב' והיכא שייך לומר מכח אביה דאבא קא אתינא כגון דלא מיעקרא ירושה כלל בהדי ירושת אביהן והבנים יורשים מאבי אביהן מה שהם ראוים לירש מאביהן הילכך באים מכח אביהם ליפטר מב"ח של אביהן עכ"ל ודו"ק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..735fb5084fe515c48bfbd464fc5086c84e1ac1e2
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,75 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Hiring
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שכירות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שכירות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ישראל </b>
+<b> הדש כו'.</b> כתב ה"ה ופרש"י הבעלים שאמרו חסום פרתי ודוש בה תבואה שלך כו' ולאו דוקא תבואה שלך דאפי' בתבואה שלי כו' כתב הרב ל"מ ז"ל תכונת דבריו שלדעת רש"י ז"ל אם הדישה של ישראל עובר הישראל עליו בלאו אפי' דשה הגוי ואע"ג דקי"ל אשלד"ע ועוד דאין שליחות לגוי אפי"ה כיון שהפרה והדישה של ישראל חשיב כאילו עשאו הוא בעצמו וזה מוכרח ממה שפרש"י דהברייתא מיירי בדישה של גוי ולמה לא פי' אפי' בדישה של ישראל אלא ודאי דס"ל דבדישה של ישראל עובר עליה וכתב עוד שכן הוא דעת הטור ז"ל דמ"ש בסי' של"ז דישראל הדש בפרתו של גוי אפי' אם הדישה של גוי עובר עליה וק' בהו מנ"ל ואמאי לא נימא דישראל הדש בפרתו של גוי עובר עליה דקתני בברייתא מיירי בדישה של ישראל אלא משום דס"ל דגוי הדש בפרתו של ישראל והדישה של ישראל עובר עליה דמהשתא ע"כ כי קתני בברייתא ישראל הדש כו' עובר עליה בדישה של גוי מיירי דאי בדישה של ישראל פשיטא ומכ"ש דרישא נפקא את"ד והנה מה שהקשה מדקי"ל אשלד"ע נראה דל"ק דאיכא למימר דס"ל לרש"י דבשליח גוי לכ"ע יש שלד"ע ואפי' לרב סומא משום דדמי לחצר דבע"כ מותיב וכמ"ש הרב מש"ל ז"ל פ"ה מהלכות מו"ל וכבר כתבתי שם בזה באורך ומה שהקש' מדקי"ל אין שליחות לגוי עיין מ"ש הרב מח"א ז"ל ה' שלוחין דבפועל גוי יש שליחות לגוי משום דיד פועל כיד בע"ה וא"כ ה"נ כששכרו לדוש בה תבואתו חייב מה"ט מיהו מה שיחס סברא הלזו להטור ז"ל תמה אני שהרי הטור ז"ל כתב לעיל מזה וז"ל גוי הדש בבהמת ישראל מעצמו שלא אמר לו ישראל כו' אין בו איסור אפילו אם הדישה של ישראל אם הוא שלא בפני כו' ואם אמר לו חסום פרתי ודוש בה מבעיא לן כו' הרי בהדייא דס"ל דאפי' בדישה של ישראל אינו עובר עליה ואין בו איסור אלא משום אמירה לגוי ולכך כתב דכל שעשה גוי מעצמו אין כאן איסור ואפילו בשידוע לו לישראל וכמ"ש הפרישה ובהא כתב דבאמר לו מבעיא לן מבואר דאדינא דרישא דקתני אינו עובר קאי ולפי דעת הל"מ דכל שהדישה והפרה של ישראל חשיב כאלו עשאו הוא בעצמו ומן התורה עובר עליה א"כ אפילו עשאו גוי מעצמו פשיטא ודאי דיש בו איסור כל שהישראל יודע ומה שהכריח ממ"ש הטור דישראל הדש בפרתו של גוי אפילו בדישה של גוי עובר עליה נראה דלק"מ דסבירא ליה להטור דברייתא סתמא קתני עובר עליה משמע אפילו בדישה של גוי ואם איתא אדתני רישא גוי הדש כו' אינו עובר ליפלגו וליתני בדידה בישראל הדש בפרתו של גוי בין אם הדישה של ישראל לדישה של גוי וכן מבואר בשיטה מקובצת למוהר"ב ז"ל שכתב דין זה שכתב הטור משם הראב"ד ומבואר שם שהוא מפרש רישא דנכרי הדש כו' בשאמר ישראל חסום פרתי ודוש בה תבואתי ושלא כפרש"י ואפי"ה כתב דעובר עליה דקתני סיפא מיירי בדישה של גוי ומן האמור בזה מבואר דמ"ש הטור ופרש"י דהבעיא היא אפי' אמר דוש בה תבואה שלך לאו למימרא דבדישה של ישראל עובר עליה כמ"ש הל"מ אלא כונתו לומר דל"מ בדישה של ישראל דמטי ליה הנאה דמספ"ל אי אמרינן לגוי שבות אלא אפי' בדישה של גוי נמי מספ"ל ולאפוקי מדעת התוספות וה"ה דבדישה של גוי פשיטא דשרי ומה שהוצרך רש"י לומר דבעיא דמהו שיאמר לגוי חסום כו' מיירי בדישה של גוי כבר יישב הר"ן ז"ל עיין למוהר"ב דהוכרח לפ' כן משום דאי מיירי בדישה של ישראל מאי אירי' פרתי אפילו פרה של גוי נמי יע"ש וראיתי להרב ח"ה ז"ל שכתב וז"ל יראה מפירושו דדוקא בדישה של גוי מבעיא לן אבל בדישה של ישראל לא קא מבעיא ליה ובנ"י מצאתי (בנ"י שלפנינו לא נמצא כתוב זה) וז"ל והא דלא פשטינן לה מדתניא במ"ק ושאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה כו' והרב היה מחלק דהתם מיירי לעשות מלאכתו של ישראל אבל הכא מבעיא לן בדוש בה דישה שלך אבל תימא מאי מייתי מהלין תורי כו' יע"ש ויש לתמוה עליו דאדקשיא ליה מהא דמייתי מהלין תורי אמאי ל"ק ליה ממאי דפריך מקמי הכי מברייתא דקתני נכרי הדש כו' מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא ואמאי לא משני דברייתא איירי בדישה של ישראל וי"ל:<br><b> ודע </b> שלדעת רש"י דס"ל דבאומר חסום פרתי ודוש בה דישה שלך יש בזה משום איסור אמירה לגוי הקשה הר"ן ממאי דתניא במכילתא יכול לא יעשה הגוי מלאכתו ת"ל ששת ימים כו' ותירץ דלא דמי דהתם אינו עושה הגוי בשל ישראל כלום אבל זה שאומר לו חסום פרתי הרי הוא אומר לו שיעשה מלאכת איסור בפרתו יע"ש ולפי דבריו למדנו דבאומר חסום פרתך ודוש בה דישה שלך פשיט' דשרי אף לדעת רש"י ואולם לדעת ר"י והרא"ש ז"ל שכתבו דדוקא באומר לגוי אכול נבלה מותר משום דהישראל עצמו יכול ליתן לו נבלה בפיו אבל לומר לגוי הילך בשר ובשל אותו לצורכך אסור אם כן נראה דמהאי טעמא נמי אפי' באומר חסום פרתך ודוש דישה שלך אסור וכיון שכן קשה דמה יענו למכילתא הלזו ומצאתי להלבוש א"ח סימן ש"ה שכתב וז"ל אסור לומר לגוי בשבת הילך בשר ובשל לצורכך ואפי' אין מזונותיו עליו מכיון שהוא נותן לו ע"מ לבשלו אף על פי שמקנאו לגוי אבל מותר לומר עשה מלאכתך עכ"ד נראה דס"ל שאף ר"י והרא"ש לא כ"כ אלא דוקא כשהישראל נותן לו דבר בידים שיעשה מלאכה בשבת כמו הבשר לבשל והפרה לחסום אמנם כשאין הישראל נותן לו שום דבר מותר לד"ה לומר שיעשה מלאכת עצמו בשבת כיון שאינו נראה כשלוחו ואף שאינו יכול לעשות בידים ונראה שהכריחו לומר כן כי היכי דלא תיקשי לי' המכילתא הנזכר וא"כ ה"נ באומר חסום פרתך ודוש בה דישה לכ"ע שרי ועיין בהרב מנחת כהן דקל"ג ובהרב ש"ך י"ד וכן נראה ממ"ש מוהר"י קורקוס פ"א מהלכות כלאים שכתב אמ"ש רבינו שם ומותר לומר לגוי לזרוע כלאים מיירי באומר לו שיזרע בתוך שדהו של גוי וע"כ ל"מ לן אלא דוקא באומר חסום פרתי שפרתו של ישראל ולדעת רוב המפ' גם הדישה היא של ישראל כו' אבל בזורע גוי וגם השדה של גוי אף אם הוא בשליחות ישראל ולצורכו מותר א"ד יע"ש: אך ק"ל לפי זה ממ"ש התוספות בד"ה חסום בס"ד וז"ל ומהירושלמי דהנזיקין גבי מחזיקין ידי נכרי בשביעית דקאמר דא"ל חרוש בה טבאות ואנא נסיבנא לך מינך בתר שביעית אור"י דאין ראיה דהתם לפי שהתחיל כבר לחרוש כו' וכונתם מבוארת לומר דמההיא דשרינן לומר לגוי לחרוש בזה אין ראיה לומר דמותר לומר הילך בשר ובשל לצורכך בשבת ושלא כדעת ר"י והשתא אם איתא דכל שאין הישראל נותן לו דבר לכ"ע שרי א"כ מאי ק"ל מההיא התם שאני דאין היש' נותן לו בידים כלום אלא אומר לו שיחרוש שדה שלו ולמה הוצרכו לומר דהתם לפי שהתחיל לחרוש ואפי' לכתחילה נמי מותר לומר לגוי שיחרוש שדה שלו וליכא למימר דהתם שאני דא"ל ואנא נסיבנ' לך מינך בתר ז' דהו"ל כעושה מלאכה לצורך ישראל דהא ליתא דא"כ מאי אין ראיה שכתבו והלא אפי' למאן דס"ל דהילך בשר ובשל לצורכך מותר מ"מ מודה מיהא כל שעושה לצורך ישראל אסור לכ"ע וא"כ בפשיטות הו"ל להקשות דהיכי שרינן אלא משמע ודאי דהא לא חשיב לצורך ישראל שהרי אינו סומך עליו ואינו אלא פטומי מילי בעלמא וכן ק' טובא לדברי הר"י קורקוס ז"ל שכתב שלדעת רבינו מותר לומר לגוי שיזרע כלאים בתוך שדה של גוי אף אם הוא בשליחות ישראל ולצורכו וקשה טובא שהרי בפ"ח מה' שמיטה ויובל דין ח' כתבו רבי' וז"ל מחזיקין ידי גוים בז' בדברים בלבד כגון שראהו חורש או זורע אומר לו תתחזק וכיוצא בדברים אלו כו' הרי מבואר מדבריו שרבינו ז"ל אינו פוסק כמ"ד בירוש' דא"ל חרוש בה כו' משום דתלמודא דידן פרק הנזקין נראה דפליגו כמ"ש הר"ש שם וכ"כ מוהר"י קורקוס ז"ל שם והשתא כל שהוא בשדהו של גוי אפילו לומר לו כן בהדיא שיחרוש ולצורך ישראל שרי כ"ש לומר תתחזק וכיוצא וצ"ע ועיין בהרמב"ן ס' בא שהביא דברי המכילתא הלז וכתב וז"ל ולפי דרכינו למדנו שלא גזרו באמירה לגוי אלא בשלנו אבל בשלו אומר לגוי ועושה וכן פירש"י בב"מ ע"כ והדבר תמוה שהרי לדעת רש"י אפילו חרישה של גוי אסור ואפי' אם נאמר שמעולם לא כתב רש"י אלא בחסום פרתי דעושה מלאכה בשל ישראל וכמ"ש הר"ן מ"מ זה לא מפורש בדבריו כדי שיכתוב עליו כן פירש"י ובר מן דין מדברי הרמב"ן ז"ל שהביא דברי מוהר"ב ז"ל מבואר שאין דעתו לחלק בהכי כמו שיע"ש וצ"ע ועיין בס' פנים מאירות בשו"ת סי' ס' כתב הסמ"ג לאוין קפ"ד אמר לגוי כו' בעיא ולא איפשיט' הילכך אסור ואינו לוקה עכ"ד והרב מש"ל ז"ל תמה עליו בדידיה דלא איפשיטא הו"ל ספק דרבנן ולקולא יע"ש שהניחו בצ"ע ועיין בסמ"ג לאוין ע"ה הביאו מרן הב"י א"ח סי' רמ"ד הנראה שדעתו נוטה דאיסור אמירה לגוי הוי ד"ת וכ"כ הרב מ"ך והרב דת ודין סי' א' שזה דעת הסמ"ג ומ"ש בב"י בלשון סמ"ג ואף חסרה מעשה ט"ס הוא וצ"ל ואף מסרה מעשה וכן הוא בהדי' בלשון הסמ"ג והרב דת ודין לא ראה דברי הסמ"ג במקומן והלך בדרך רחוקה ליישב דבריו ע"ש ודו"ק:
+<b>ישב </b>
+<b> עליה קוץ בפיה כל זה וכיוצא בזה אסור ואינו לוקה כו'.</b> וכ"כ הטור סי' של"ח וכתב מרן הב"י ז"ל דאע"ג דמלקות בזה"ז ליכא נמשך הטור אחר לשון הרמב"ם והב"ח ז"ל כתב דהטור כתבו משום דנ"מ לענין לשלם ד' קבין לפרה ושלשה לחמור דאם היה חייב מלקות אין אדם לוקה ומשלם אבל אם אינו לוקה אם כן חייב לשלם כו' יע"ש ובאמת שדבריו תמוהים ולא ידענא מאי אידון ביה שהרי בחסימה אע"ג דלוקה משלם כמ"ש רבינו בדין הקדום והטור עצמו ומטעמא דמשעת משיכה חייב וכבר תמה עליו בזה הש"ך ז"ל סק"ב ויש ליישב דרכו עפ"י מ"ש בשיטה מקובצת למוהר"ב משם הרמ"ך וז"ל החוסם ודש משלם כו' מיהו היכא דלא משכה בעל התבואה לפרה אלא שהנהיגה בעליה עד הגרן בתוך התבואה נראה לומר דמלקות וחיוב מזונות באין כאחת ואינו משלם אלא לוקה עכ"ד וא"כ י"ל דלהכי כתב הטור דאינו לוקה משום דנ"מ לענין תשלומין היכא דלא משכה בעל התבואה דהוי מיתה ותשלומין כאחת אלא מיהו אכתי קשה דכיון דבעיא דגמר' היא ולא איפשיט' נראה ודאי דאינו משלם דהמוציא מחבירו ע"ה שהרי אי חייב מלקות אינו חייב בתשלומין ולא דמי למ"ש הטור משם הרמ"ה ברס"י של"ד דאם חסמו בע"כ שלומי משלם מילקא לא לקי דהתם שאני דמדינ' אינו חייב מלקות משא"כ הכא דס' הוי נר' ודאי דאינו חייב לשלם דהמע"ה ובר מן דין נר' דקשי' עליה מה שהקשה הש"ך ז"ל שם ועיין בש"ך סימן פ"ז ס"ק נ"ב ובשיטה מקובצת כתוב שם הבעי' הלזו משם הריטב"א וז"ל ובעיין לא איפשיט' כו' וכולהו אסור לכתחלה ומיהו לענין תשלומין בדיעבד פטור מלשלם דהמע"ה כו' יע"ש ודבריו סתומים במ"ש ופטור מלשלם שהרי ממ"נ חייב לשלם דאם אינו לוקה פשיט' דמשלם ואי אמרי' דלוקה הא בחסימה לכ"ע לוקה ומשלם ואולי שכונתו למ"ש ומיירי בשלא משכה בעל התבואה ויותר נ"ל שכונתו כלפי מ"ש מוהר"ב שם בדף צ"א שכתב אההיא דאמרינן התם ד' קבין לפרה וז"ל וא"ת אמאי משלם והא אי בעי הוה מיתב קמה פקיעי עמיר וא"כ בכך הוי סגי וי"ל דודאי אם לא חסמה הוה סגי בכך אבל השתא דחסמה קנסוהו ומשלם כמו שאם היתה אוכלת מן הדישה ע"כ וא"כ נר' דהיינו מ"ש דפטור מן התשלומין כלומר שאינו חייב לשלם ד' קבין לפרה דדוקא היכא דעבר אחסימה קנסוהו ומשלם כמו שאם היתה אוכלת מן הדישה אמנם הכא כיון דספיקא הוי אינו חייב לשלם אלא פקיע עמיר והמע"ה ובהכי נתיישבו דברי הטור ז"ל כנ"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ac8d0dca8a1883cfd97179b4186611135ea72144
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Hiring/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,78 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Hiring
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שכירות
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Hiring
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שכירות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ישראל </b>
+<b> הדש כו'.</b> כתב ה"ה ופרש"י הבעלים שאמרו חסום פרתי ודוש בה תבואה שלך כו' ולאו דוקא תבואה שלך דאפי' בתבואה שלי כו' כתב הרב ל"מ ז"ל תכונת דבריו שלדעת רש"י ז"ל אם הדישה של ישראל עובר הישראל עליו בלאו אפי' דשה הגוי ואע"ג דקי"ל אשלד"ע ועוד דאין שליחות לגוי אפי"ה כיון שהפרה והדישה של ישראל חשיב כאילו עשאו הוא בעצמו וזה מוכרח ממה שפרש"י דהברייתא מיירי בדישה של גוי ולמה לא פי' אפי' בדישה של ישראל אלא ודאי דס"ל דבדישה של ישראל עובר עליה וכתב עוד שכן הוא דעת הטור ז"ל דמ"ש בסי' של"ז דישראל הדש בפרתו של גוי אפי' אם הדישה של גוי עובר עליה וק' בהו מנ"ל ואמאי לא נימא דישראל הדש בפרתו של גוי עובר עליה דקתני בברייתא מיירי בדישה של ישראל אלא משום דס"ל דגוי הדש בפרתו של ישראל והדישה של ישראל עובר עליה דמהשתא ע"כ כי קתני בברייתא ישראל הדש כו' עובר עליה בדישה של גוי מיירי דאי בדישה של ישראל פשיטא ומכ"ש דרישא נפקא את"ד והנה מה שהקשה מדקי"ל אשלד"ע נראה דל"ק דאיכא למימר דס"ל לרש"י דבשליח גוי לכ"ע יש שלד"ע ואפי' לרב סומא משום דדמי לחצר דבע"כ מותיב וכמ"ש הרב מש"ל ז"ל פ"ה מהלכות מו"ל וכבר כתבתי שם בזה באורך ומה שהקש' מדקי"ל אין שליחות לגוי עיין מ"ש הרב מח"א ז"ל ה' שלוחין דבפועל גוי יש שליחות לגוי משום דיד פועל כיד בע"ה וא"כ ה"נ כששכרו לדוש בה תבואתו חייב מה"ט מיהו מה שיחס סברא הלזו להטור ז"ל תמה אני שהרי הטור ז"ל כתב לעיל מזה וז"ל גוי הדש בבהמת ישראל מעצמו שלא אמר לו ישראל כו' אין בו איסור אפילו אם הדישה של ישראל אם הוא שלא בפני כו' ואם אמר לו חסום פרתי ודוש בה מבעיא לן כו' הרי בהדייא דס"ל דאפי' בדישה של ישראל אינו עובר עליה ואין בו איסור אלא משום אמירה לגוי ולכך כתב דכל שעשה גוי מעצמו אין כאן איסור ואפילו בשידוע לו לישראל וכמ"ש הפרישה ובהא כתב דבאמר לו מבעיא לן מבואר דאדינא דרישא דקתני אינו עובר קאי ולפי דעת הל"מ דכל שהדישה והפרה של ישראל חשיב כאלו עשאו הוא בעצמו ומן התורה עובר עליה א"כ אפילו עשאו גוי מעצמו פשיטא ודאי דיש בו איסור כל שהישראל יודע ומה שהכריח ממ"ש הטור דישראל הדש בפרתו של גוי אפילו בדישה של גוי עובר עליה נראה דלק"מ דסבירא ליה להטור דברייתא סתמא קתני עובר עליה משמע אפילו בדישה של גוי ואם איתא אדתני רישא גוי הדש כו' אינו עובר ליפלגו וליתני בדידה בישראל הדש בפרתו של גוי בין אם הדישה של ישראל לדישה של גוי וכן מבואר בשיטה מקובצת למוהר"ב ז"ל שכתב דין זה שכתב הטור משם הראב"ד ומבואר שם שהוא מפרש רישא דנכרי הדש כו' בשאמר ישראל חסום פרתי ודוש בה תבואתי ושלא כפרש"י ואפי"ה כתב דעובר עליה דקתני סיפא מיירי בדישה של גוי ומן האמור בזה מבואר דמ"ש הטור ופרש"י דהבעיא היא אפי' אמר דוש בה תבואה שלך לאו למימרא דבדישה של ישראל עובר עליה כמ"ש הל"מ אלא כונתו לומר דל"מ בדישה של ישראל דמטי ליה הנאה דמספ"ל אי אמרינן לגוי שבות אלא אפי' בדישה של גוי נמי מספ"ל ולאפוקי מדעת התוספות וה"ה דבדישה של גוי פשיטא דשרי ומה שהוצרך רש"י לומר דבעיא דמהו שיאמר לגוי חסום כו' מיירי בדישה של גוי כבר יישב הר"ן ז"ל עיין למוהר"ב דהוכרח לפ' כן משום דאי מיירי בדישה של ישראל מאי אירי' פרתי אפילו פרה של גוי נמי יע"ש וראיתי להרב ח"ה ז"ל שכתב וז"ל יראה מפירושו דדוקא בדישה של גוי מבעיא לן אבל בדישה של ישראל לא קא מבעיא ליה ובנ"י מצאתי (בנ"י שלפנינו לא נמצא כתוב זה) וז"ל והא דלא פשטינן לה מדתניא במ"ק ושאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה כו' והרב היה מחלק דהתם מיירי לעשות מלאכתו של ישראל אבל הכא מבעיא לן בדוש בה דישה שלך אבל תימא מאי מייתי מהלין תורי כו' יע"ש ויש לתמוה עליו דאדקשיא ליה מהא דמייתי מהלין תורי אמאי ל"ק ליה ממאי דפריך מקמי הכי מברייתא דקתני נכרי הדש כו' מיעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא ואמאי לא משני דברייתא איירי בדישה של ישראל וי"ל:<br><b> ודע </b> שלדעת רש"י דס"ל דבאומר חסום פרתי ודוש בה דישה שלך יש בזה משום איסור אמירה לגוי הקשה הר"ן ממאי דתניא במכילתא יכול לא יעשה הגוי מלאכתו ת"ל ששת ימים כו' ותירץ דלא דמי דהתם אינו עושה הגוי בשל ישראל כלום אבל זה שאומר לו חסום פרתי הרי הוא אומר לו שיעשה מלאכת איסור בפרתו יע"ש ולפי דבריו למדנו דבאומר חסום פרתך ודוש בה דישה שלך פשיט' דשרי אף לדעת רש"י ואולם לדעת ר"י והרא"ש ז"ל שכתבו דדוקא באומר לגוי אכול נבלה מותר משום דהישראל עצמו יכול ליתן לו נבלה בפיו אבל לומר לגוי הילך בשר ובשל אותו לצורכך אסור אם כן נראה דמהאי טעמא נמי אפי' באומר חסום פרתך ודוש דישה שלך אסור וכיון שכן קשה דמה יענו למכילתא הלזו ומצאתי להלבוש א"ח סימן ש"ה שכתב וז"ל אסור לומר לגוי בשבת הילך בשר ובשל לצורכך ואפי' אין מזונותיו עליו מכיון שהוא נותן לו ע"מ לבשלו אף על פי שמקנאו לגוי אבל מותר לומר עשה מלאכתך עכ"ד נראה דס"ל שאף ר"י והרא"ש לא כ"כ אלא דוקא כשהישראל נותן לו דבר בידים שיעשה מלאכה בשבת כמו הבשר לבשל והפרה לחסום אמנם כשאין הישראל נותן לו שום דבר מותר לד"ה לומר שיעשה מלאכת עצמו בשבת כיון שאינו נראה כשלוחו ואף שאינו יכול לעשות בידים ונראה שהכריחו לומר כן כי היכי דלא תיקשי לי' המכילתא הנזכר וא"כ ה"נ באומר חסום פרתך ודוש בה דישה לכ"ע שרי ועיין בהרב מנחת כהן דקל"ג ובהרב ש"ך י"ד וכן נראה ממ"ש מוהר"י קורקוס פ"א מהלכות כלאים שכתב אמ"ש רבינו שם ומותר לומר לגוי לזרוע כלאים מיירי באומר לו שיזרע בתוך שדהו של גוי וע"כ ל"מ לן אלא דוקא באומר חסום פרתי שפרתו של ישראל ולדעת רוב המפ' גם הדישה היא של ישראל כו' אבל בזורע גוי וגם השדה של גוי אף אם הוא בשליחות ישראל ולצורכו מותר א"ד יע"ש: אך ק"ל לפי זה ממ"ש התוספות בד"ה חסום בס"ד וז"ל ומהירושלמי דהנזיקין גבי מחזיקין ידי נכרי בשביעית דקאמר דא"ל חרוש בה טבאות ואנא נסיבנא לך מינך בתר שביעית אור"י דאין ראיה דהתם לפי שהתחיל כבר לחרוש כו' וכונתם מבוארת לומר דמההיא דשרינן לומר לגוי לחרוש בזה אין ראיה לומר דמותר לומר הילך בשר ובשל לצורכך בשבת ושלא כדעת ר"י והשתא אם איתא דכל שאין הישראל נותן לו דבר לכ"ע שרי א"כ מאי ק"ל מההיא התם שאני דאין היש' נותן לו בידים כלום אלא אומר לו שיחרוש שדה שלו ולמה הוצרכו לומר דהתם לפי שהתחיל לחרוש ואפי' לכתחילה נמי מותר לומר לגוי שיחרוש שדה שלו וליכא למימר דהתם שאני דא"ל ואנא נסיבנ' לך מינך בתר ז' דהו"ל כעושה מלאכה לצורך ישראל דהא ליתא דא"כ מאי אין ראיה שכתבו והלא אפי' למאן דס"ל דהילך בשר ובשל לצורכך מותר מ"מ מודה מיהא כל שעושה לצורך ישראל אסור לכ"ע וא"כ בפשיטות הו"ל להקשות דהיכי שרינן אלא משמע ודאי דהא לא חשיב לצורך ישראל שהרי אינו סומך עליו ואינו אלא פטומי מילי בעלמא וכן ק' טובא לדברי הר"י קורקוס ז"ל שכתב שלדעת רבינו מותר לומר לגוי שיזרע כלאים בתוך שדה של גוי אף אם הוא בשליחות ישראל ולצורכו וקשה טובא שהרי בפ"ח מה' שמיטה ויובל דין ח' כתבו רבי' וז"ל מחזיקין ידי גוים בז' בדברים בלבד כגון שראהו חורש או זורע אומר לו תתחזק וכיוצא בדברים אלו כו' הרי מבואר מדבריו שרבינו ז"ל אינו פוסק כמ"ד בירוש' דא"ל חרוש בה כו' משום דתלמודא דידן פרק הנזקין נראה דפליגו כמ"ש הר"ש שם וכ"כ מוהר"י קורקוס ז"ל שם והשתא כל שהוא בשדהו של גוי אפילו לומר לו כן בהדיא שיחרוש ולצורך ישראל שרי כ"ש לומר תתחזק וכיוצא וצ"ע ועיין בהרמב"ן ס' בא שהביא דברי המכילתא הלז וכתב וז"ל ולפי דרכינו למדנו שלא גזרו באמירה לגוי אלא בשלנו אבל בשלו אומר לגוי ועושה וכן פירש"י בב"מ ע"כ והדבר תמוה שהרי לדעת רש"י אפילו חרישה של גוי אסור ואפי' אם נאמר שמעולם לא כתב רש"י אלא בחסום פרתי דעושה מלאכה בשל ישראל וכמ"ש הר"ן מ"מ זה לא מפורש בדבריו כדי שיכתוב עליו כן פירש"י ובר מן דין מדברי הרמב"ן ז"ל שהביא דברי מוהר"ב ז"ל מבואר שאין דעתו לחלק בהכי כמו שיע"ש וצ"ע ועיין בס' פנים מאירות בשו"ת סי' ס' כתב הסמ"ג לאוין קפ"ד אמר לגוי כו' בעיא ולא איפשיט' הילכך אסור ואינו לוקה עכ"ד והרב מש"ל ז"ל תמה עליו בדידיה דלא איפשיטא הו"ל ספק דרבנן ולקולא יע"ש שהניחו בצ"ע ועיין בסמ"ג לאוין ע"ה הביאו מרן הב"י א"ח סי' רמ"ד הנראה שדעתו נוטה דאיסור אמירה לגוי הוי ד"ת וכ"כ הרב מ"ך והרב דת ודין סי' א' שזה דעת הסמ"ג ומ"ש בב"י בלשון סמ"ג ואף חסרה מעשה ט"ס הוא וצ"ל ואף מסרה מעשה וכן הוא בהדי' בלשון הסמ"ג והרב דת ודין לא ראה דברי הסמ"ג במקומן והלך בדרך רחוקה ליישב דבריו ע"ש ודו"ק:
+<b>ישב </b>
+<b> עליה קוץ בפיה כל זה וכיוצא בזה אסור ואינו לוקה כו'.</b> וכ"כ הטור סי' של"ח וכתב מרן הב"י ז"ל דאע"ג דמלקות בזה"ז ליכא נמשך הטור אחר לשון הרמב"ם והב"ח ז"ל כתב דהטור כתבו משום דנ"מ לענין לשלם ד' קבין לפרה ושלשה לחמור דאם היה חייב מלקות אין אדם לוקה ומשלם אבל אם אינו לוקה אם כן חייב לשלם כו' יע"ש ובאמת שדבריו תמוהים ולא ידענא מאי אידון ביה שהרי בחסימה אע"ג דלוקה משלם כמ"ש רבינו בדין הקדום והטור עצמו ומטעמא דמשעת משיכה חייב וכבר תמה עליו בזה הש"ך ז"ל סק"ב ויש ליישב דרכו עפ"י מ"ש בשיטה מקובצת למוהר"ב משם הרמ"ך וז"ל החוסם ודש משלם כו' מיהו היכא דלא משכה בעל התבואה לפרה אלא שהנהיגה בעליה עד הגרן בתוך התבואה נראה לומר דמלקות וחיוב מזונות באין כאחת ואינו משלם אלא לוקה עכ"ד וא"כ י"ל דלהכי כתב הטור דאינו לוקה משום דנ"מ לענין תשלומין היכא דלא משכה בעל התבואה דהוי מיתה ותשלומין כאחת אלא מיהו אכתי קשה דכיון דבעיא דגמר' היא ולא איפשיט' נראה ודאי דאינו משלם דהמוציא מחבירו ע"ה שהרי אי חייב מלקות אינו חייב בתשלומין ולא דמי למ"ש הטור משם הרמ"ה ברס"י של"ד דאם חסמו בע"כ שלומי משלם מילקא לא לקי דהתם שאני דמדינ' אינו חייב מלקות משא"כ הכא דס' הוי נר' ודאי דאינו חייב לשלם דהמע"ה ובר מן דין נר' דקשי' עליה מה שהקשה הש"ך ז"ל שם ועיין בש"ך סימן פ"ז ס"ק נ"ב ובשיטה מקובצת כתוב שם הבעי' הלזו משם הריטב"א וז"ל ובעיין לא איפשיט' כו' וכולהו אסור לכתחלה ומיהו לענין תשלומין בדיעבד פטור מלשלם דהמע"ה כו' יע"ש ודבריו סתומים במ"ש ופטור מלשלם שהרי ממ"נ חייב לשלם דאם אינו לוקה פשיט' דמשלם ואי אמרי' דלוקה הא בחסימה לכ"ע לוקה ומשלם ואולי שכונתו למ"ש ומיירי בשלא משכה בעל התבואה ויותר נ"ל שכונתו כלפי מ"ש מוהר"ב שם בדף צ"א שכתב אההיא דאמרינן התם ד' קבין לפרה וז"ל וא"ת אמאי משלם והא אי בעי הוה מיתב קמה פקיעי עמיר וא"כ בכך הוי סגי וי"ל דודאי אם לא חסמה הוה סגי בכך אבל השתא דחסמה קנסוהו ומשלם כמו שאם היתה אוכלת מן הדישה ע"כ וא"כ נר' דהיינו מ"ש דפטור מן התשלומין כלומר שאינו חייב לשלם ד' קבין לפרה דדוקא היכא דעבר אחסימה קנסוהו ומשלם כמו שאם היתה אוכלת מן הדישה אמנם הכא כיון דספיקא הוי אינו חייב לשלם אלא פקיע עמיר והמע"ה ובהכי נתיישבו דברי הטור ז"ל כנ"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a55a380c4a2e9d28a79970c05aacad30c9f3104f
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,129 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Inheritances
+שער המלך על משנה תורה, הלכות נחלות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות נחלות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>היה </b>
+<b> הבכור ממזר כו'.</b> עיין מה שכתבתי פרק ט"ו מהלכות א"ב הלכה י"ז :
+
+Halakhah 14
+
+<b>ג' </b>
+<b> נאמנים כו' אביו לעולם כו'.</b> פ' י"נ דקכ"ז פלוגתא דר"י ורבנן ופרכי' התם בשלמא לר"י היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך הכירא למאי הלכתא למיתב ליה פי שנים לא יהי אלא אחר אלו בעי למיתב לי' במתנה מי לא יהיב ליה לא צריכא לנכסים שנפלו לאחר מכאן ולר"מ דאמר אדם מדשלב"ל מאי איכא למימר ומשנינ' לא צריכא בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ע"כ וראיתי למהרימ"ט ז"ל הובאו דבריו בס' בני אהרן סימן נ"ו שהק' וז"ל ועוד שאל אחד חכם מחברינו דאפילו לרבנן לא אצטריך יכיר דהא אלו בעי למיתב ליה פ"ב בתורת ירושה מי לא מצי יהיב ליה הא קיימא לן כר"י ב"ב שהתורה נתנה רשות להנחיל לכל מי שראוי ליורשו ודבריו קיימים בשלמא לרבי האי והרי"ף והרא"ש ניחא דפסקו דוקא בש"מ יכול להנחיל אבל לא בברי' אבל לר"ח דפסק דאפילו בבריא יכול להנחיל קשה ואני כתבתי לו למה יחס שאלתו לר"ח ז"ל דוקא והלא גם לרבי' האי ושאר רבוואתא דפסקו דוקא בש"מ קשי' דהא מלתא בעי' דרבא דבעי בבריא היאך אמר ריב"ב בש"מ דבר אורותי הוא אבל בבריא לא א"ד אפילו בבריא ואתי למפשטיה בגמ' מ"מ תקשי לי' דתפשוט מהכא דאי בברי' נמי מצי מנחיל יכיר ל"ל א"ד ז"ל והנה לכאורה היה נראה דקו' מעיקרא ליתא דלריב"ב ליכא לאקשויי דיכיר ל"ל דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה בירושה משום דאיכא למימר דרי"בב ס"ל כר"י דס"ל דמהמנינן ליה לאב אפילו במקום חזקה שמוחזקין באחר שהוא בכור והלכתא כר"י כדאיתא פי"נ וכמ"ש כל הפוסקים ורבנן דר"י איכא למימר דס"ל כרבנן דריב"ב דבלשון ירושה אפי' על מי שראוי ליורשו לא מהני ומאי דפריך בגמ' ולר"מ דאמר אד"מ דבר שלב"ל כו' ולא משני דר"מ ס"ל כר"י כבר נרגש רשב"ם ז"ל בפי"נ מזה וכתב וז"ל דהא רבנן דר"י היינו ר"מ דאמר אד"מ כו' יע"ש האמנם אחר ההשקפה נראה דקו' קיימא באפין על אופן זה דבפ' י"נ דק"ל ע"א אמרינן אמר ר"י אמר שמואל הלכה כר"י ב"ב ואלו שם באותו פ' גבי ההיא דיכיר קאמר התם דשמואל דשלח להו לבני אקרא דאגמא דכותבין הרשאה זה לזה מספק"ל אי הלכה כר"י או כרבנן והשתא ק' דכיון דס"ל לשמואל דהלכתא כריב"ב א"כ ע"כ צ"ל דהלכה כר"י דיכיר איצטריך אפי' היכא דמוחזק לן באחר שהוא בכור דאי כרבנן דקרא דיכיר מיירי בצריך היכרא א"כ תקשי דיכיר ל"ל ת"ל דיהיב ליה בלשון ירושה ומעתה מה שהק' דלמה יחס שאלתו זאת לר"ח ז"ל דוקא והלא גם לרבי' האי וסייעתיה קשי' כו' כפי מ"ש נראה דל"ק להנהו רבוותא ז"ל שהרי איכא למימר דרבא דבעי התם בבריא היאך לא ס"ל הא דשמואל אלא ס"ל דריב"ב ע"כ כר"י ס"ל דהלכתא כוותיה ותלמודא דלא אפשיטא לי' מהא דשמואל איכא למימר דתלמודא נמי ס"ל כרבא בהא דהא דריב"ב כר"י אתיא דהלכתא היא ומוהרימ"ט ז"ל תי' לקו' זו דבנכסים הבאים לאחר מכאן לא מהני אפי' לשון ירושה דע"כ לא אבעי' לי' לרבא אלא אי מהני לשון ירושה בבריא דלאו בר אורותי הוא דקרא דביום הנחילו את בניו בכל זמן קאמר מיהו לא מהני אלא מה שהוא יכול לתתו במתנה כדכתיב את אשר יהיה לו אבל מילי שלא ב"ל לרבנן או נכסים שנפלו כשהוא גוסס לר"מ אם במתנה אינו יכול לתתה כ"ש בלשון ירושה והביא ראיה מההיא שמעתתא גופה דבעי למיפשטא לבעיא דרבא מהא דאמר ר' נתן שניתם משנתכם כרי"בב דתנן לא כתב לה כו' א"ל ר"פ לאביי מכדי בין למ"ד ירתון תנן בין למ"ד יסבון תנן הא אין אדם מקנה דשב"ל ואפי' לר"מ דאמר אד"מ כו' ה"מ לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי אמר כו' משמע דאפי' תימא ירתון תנן וכדריב"ב לא מהני לדשב"ל אם לא מכח תנאי ב"ד ואע"ג דהתם גם הזוכה ליתיה בעולם היינו דקאמר בתר הכי ואפי' לר"מ כו' אלא משמע ודאי דלכ"ע אפי' ירתון לריב"ב לא מהני לדשל"ב א"ד יע"ש ועוד אני מוסיף להביא ראיה לדבריו מההיא דגרסי' התם דקל"ג ע"א אמר ר"ה ש"מ שכתב כל נכסיו לאחר רואים אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה ופריך בגמ' למאי הלכתא כו' ודחיק לשנויי אלא אמר רבא כדשלח רב אחא בר רב עזיא כו' והשתא אמאי לא משני עדיפא מיניה דנ"מ לנכסים הבאים לאחר מכאן ואמר כל נכסי לפ' בני דאי משום ירושה ובדריב"ב זוכה בנכסים שנפלו לאחר מכאן ואי משום מתנה ל"מ משום דאין אד"מ דשלב"ל ואע"ג דר"ה ס"ל כר"מ דאד"מ דשלב"ל כדאיתא בר"פ האומר מ"מ אכתי נ"מ לנכסים שנפלו כשהוא גוסס וא"נ לנכסים דלא עבידי דאתו אלא ודאי משמע דמשום טעמא דריב"ב נמי אינו זוכה בנכסים הבאים לאחר מכאן כמ"ש מוהרימ"ט ז"ל ואין להקשות דאי מהא לא איריא דבלא"ה נמי קשה דנימא דנ"מ בשאמר כל נכסי לפ' בני והיה לו בן בכור דאי משום ירושה לא מהני לענין פי שנים ואפילו לריב"ב ואי משום מתנה מהני דהא לק"מ שהרי כתב מוהר"י בי רב ז"ל בתשו' סימן ל"ב דכל שיש לו בן בכור לגבי חלק בכורה הו"ל כמי שאינו ראוי ליורשו ובאומר נכסי לך סתם הוי לשון מתנה והכריח כן מדברי רשב"ם ז"ל שכתב בפרק הנז' דקנ"ט ע"ב יע"ש ואני תמיה עליו איך לא הכריח מאותה סוגיא מדל"ק דנ"מ לענין זה ומ"מ לדאתאן עלה נראה דמסוגיא זו יש להכריח כדברי מוהרימ"ט ז"ל האמנם תמה אני על הרב ז"ל איך אישתמיט מיניה דברי הנ"י שכתב בפ' י"נ דף רי"ז ע"א וז"ל ודאמר על אחד מן הפשוטים יטול פי שנים נוטל הבכור פי שנים כדינו ומן השאר יטול הפשוט פי שנים וי"א שאינו נוטלו בחלק היתר אלא במוחזק כדין הבכור כיון דאפקיה בהאי לישנא וזה דעת מורי ז"ל וי"ח על זה עכ"ל והביא דבריו הד"מ סי' רפ"ו הרי בהדיא שלדעת הי"ח אפילו בנכסים שנפלו לאחר מותו דמקרי ראוי אפי"ה זוכה בו מכ"ש בנכסים שנפלו לאחר מכאן בחיים חיותו ואפילו לדעת הנ"י שכתב משם רבו לא חלק עליו אלא בראוי אבל במוחזק זוכה כדין הבכור ומשמע ודאי דהיינו אפי' בנכסים שנפלו לאחר מכאן וכשהוא גוסס דמקרי מוחזק לענין בכור ומעתה צריכין אנו ליישב ההיא דפרק י"נ שהביא ממנה ראיה מוהרימ"ט דמאי דפריך התם בין למ"ד ירתון בין למ"ד יסבון הא אין אד"מ כו' לאו למימרא דלמ"ד ירתון קא פריך דהיכי מהני לנכסים שנפלו לאחר מכאן אלא כל עיקר קו' למ"ד יסבון תנן קא פריך ומשום דלא תימא דמאן דתני ירתון הוא משום ה"ט דאין אד"מ ובהא פליגי דמאן דתני ירתון ס"ל דאין אד"מ כו' ומאן דתני יסבון ס"ל כר"מ אהא פריך דאפילו מאן דתני ירתון לאו משום ה"ט הוא אלא משום טעמא דקי"ל בנין דכרין לא טרפו ממשעבדי הא לא"ה הוה מהני לשון יסבון גם ההיא דפרק י"נ שהבאתי ראיה לדעת מוהרימ"ט ז"ל צריך לדחוק ולומר דתלמודא חדא מינייהו נקט ומעתה צריכין אנו ליישב מה שהק' מוהרימ"ט ז"ל דאכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה פי שנים בלשון ירושה ונראה לע"ד ליישב על נכון דמצינו למימר דקרא דיכיר אצטריך להיכא שיש לו ב' בנים ואנו יודעים בודאי שאחד מהם שהוא הבכור כגון שבכרה וילדה תאומים ואין אנו יודעים איזה מהם נולד ראשון ובא זה ואמר על אחד מהם שהוא הבכור דאי משום מיגו דאי בעי יהיב ליה פי שנים בלשון ירושה לא מהני דאפשר שאחר הוא הבכור ולענין חלק הבכור לא מהני לשון ירושה אלא לשון מתנה ומש"ה פריך בגמ' משום מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה כנ"ל נכון ועוד אכתוב לקמן יישוב אחר ע"ז: עוד הקשה מוהרימ"ט ז"ל משם חכם הנז' דאמאי לא מוקי קרא דיכיר בעובר כגון היכא דמת הבן והניח אשתו מעוברת דאלו במתנה לא מצי יהיב ליה דאין אד"מ למי שלא בא לעולם ואפי' תימא שדעתו של אדם קרובה אצל בן בנו כמו בנו וכמ"ש הרב תה"ד משכחת לה בפחות ממ' יום שכתב הריטב"א ז"ל דלא קנה משום דמייא בעלמא נינהו א"ד יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> נראה לומר דכיון דדין זה דהמזכה לעובר לא קנה בפלוגתא אתמר ורב ששת ס"ל דהמזכה לעובר אפילו שאינו שלו קנה א"כ מש"ה לא משני בגמ' הכי משום דאכתי הוה ק"ל לרב ששת דס"ל דהמזכה לעובר קנה ועיין עוד ישוב נכון למורינו הרב בספר בתי כהונה ח"א חלק בית ועד סי' ז' שתי' דאפי' בשמת בנו והניח אשתו מעוברת אכתי מצי יהיב ליה במתנה שיאמר לאחר קנה מעכשיו על מנת להקנות אותן כשיבא העובר לעולם כדאיתא בפרק השותפין יע"ש באורך ועל פי זה יש ליישב ג"כ קו' ראשונה שהקשה דאפילו לרבנן לא אצטריך יכיר דהא נאמן מיגו דאי בעי יהיב ליה בלשון ירושה דאיכא למימר דקרא אצטריך היכא שמת הבן והניח אשתו מעוברת דהשתא ליתה בירושה דהמזכה לעובר לא קנה ואפי' בלשון ירושה כדמוכח בהדיא מההיא דפ' מי שמת דקמ"א ע"ב דאמרינן התם אימור דקאמר ריב"ב לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי אמר יע"ש וקני ע"מ להקנות לא מצי לאקנויינהו דבנכסי' שנפלו לאחר מכאן כיון דהוי דשלב"ל לא מצי לאקנויי' לאחר ומה שתי' מוהרימ"ט ז"ל דמאן לימא לן דבכה"ג מהימן האב היכא דלית ליה מיגו שלא נתנה תורה נאמנות על בן אלא בזמן שישנו בעולם כדכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי ב' דבשניהם מחיים משמע קרא יע"ש וראיתי להחכם השלם מו"ה כמוהר"י הלוי הובאו דבריו בספר בתי כהונה סי' ו' שתמה עליו ממ"ש מוהריק"ו בשורש קמ"ו וז"ל אני הצעיר נשאלתי על ראובן שהיו לו ב' בנים א' בכור וא' פשוט ומת הבכור בחיי האב ויבך אותו אביו והיה אומר אוי לי על בני בכורי וגם היה מוחזק בבכור ע"פ השכנים והבכור הניח בנים כו' נלע"ד דבר פשוט דמה שהיה האב קורא אותו בכור בשעת ההספד מהני לתת לו פי ב' ואע"ג דמסתמא לא נתכוון האב באותה שעה כדי לזכות בניו בחלק הבכורה מ"מ פשיטא כו' עכ"ל ומדכתב ואע"ג דבסתמא כו' מוכח להדיא דאי היה מתכוין האב באותה שעה לזכות בניו בחלק הבכורה שלא היה שום ס' שהיו זוכין בחלק בכורתו דגם לגבי בנו נתנה תורה נאמנות לאב להנחיל שלא כדברי הרב ז"ל ועיין בס' מש"ל מה' אלו שתמה עליו ג"כ בזה יע"ש:<br><b> הנה </b> דקדק החכם השלם הנז' להקשות ממ"ש מוהריק"ו ואע"ג דמסתמא כו' דמשמע דאי היה מתכוין האב לזכות את בניו דנאמן ולא הוקשה לו מגופא דעובדא שכתב מוהריק"ו ז"ל דמה שהאב היה קורא אותו בנו בכור בשעת ההספד דמהני לתת לו פי ב' אע"ג דליתיה בעולם משום דלהא ודאי איכא למימר דמה שלא נתנה תורה נאמנות לאב אלא היכא דאיתיה בעולם היינו דוקא בשמתכוין האב בדבורו לזכות לו פי שנים אז הוא דאמרינן דכל דליתיה לבן בעולם לא האמינתו תורה כל דלית ליה מיגו דאימור שקורי קא משקר להנחיל את בני בניו פי ב' אבל כל שאינו מתכוין לזכות את בניו פשיטא ודאי דאפילו ליתיה לבן בעולם מהני דבורו דהא ליכא למימר דשקורי קא משקר כיון שאינו מתכוין לזכות את בניו מה לו לשקר והא ודאי חשיב דבורו כעדים אמנם ממ"ש ואע"ג דמסתמא כו' ק' טובא דמשמע דאי היה מתכוין כו' ולהא נמי יש ליישב לע"ד דהנה מבואר מדברי מוהרימ"ט ז"ל דלא כ"כ דכל דליתיה לבן בעולם אינו נאמן אלא דוקא היכא דלית ליה מיגו וכגון כשמת בנו והניח אשתו מעוברת דליכא מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה דהמזכה לעובר לא קנה דהלא הוא דעת הרב כמו שדקדק בדבריו וכתב מאן לימא לן דבכה"ג מהימן האב היכא דליכא מיגו כו' אמנם בנדון מוהריק"ו ז"ל שהיו לבנו בכורו בנים בעולם פשיטא ודאי דמהימן האב לו' שבנו היה בכור ויש לבני בניו פי ב' במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה ומשו"ה כתב מוהריק"ו ואע"ג דבסתמא לא נתכוון כו' כלו' דאי היה מתכוין לזכות באותה שעה פשיטא ודאי דמהימן מטעם מיגו ואע"ג דלנכסים שנפלו לאחר מכאן ליכא מיגו מ"מ הא מיהא לנכסים שהיו לו אז בעולם היה נאמן אמנם כל שלא נתכוון לזכות באותה שעה היה נראה לי לומר דאינו נוטל פי ב' ואפילו לנכסים דאיתנהו אז בעולם ואהא כתב מ"מ פשיטא כו' כנ"ל ליישב דבריו:<br><b> עוד </b> הקשה החכם השלם רב ועצום הר"י הלוי ז"ל הובאו דבריו בס' בתי כהונה למורינו הרב ז"ל בחלק בית ועד סי' ד' לדעת הר"ן ז"ל שכתב בריש פ"ב דקדושין דזכות קטן ע"י אחרים אינו אלא מדרבנן משום דזכיה מטעם שליחות וקטן לאו בר שליחות הוא דא"כ מאי פריך בגמ' אלא לרבנן יכיר ל"ל כו' לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב כו' (שצ) ואמאי לא משני דיכיר אצטריך כגון שבניו קטנים הרבה שאינן יכולים לזכות לעצמן ולא משכחת לה אלא ע"י אחרים ואותה זכיה אינו אלא מדרבנן א"ד יע"ש ולע"ד היה נראה לומר דאפי' בהניח בן קטן אכתי איתיה למיגו דיהא נאמן לומר זה בני בכור במיגו דאי בעי מתחייב עצמו לתת לו פי ב' מנכסיו דבהא ודאי אפי' לקטן מתחייב וכמ"ש הרב מחנה אפרים בחידושיו על רבי' פ"ב מהלכות זכיה ומתנה דין ז' דאע"ג דהמזכה לשוטה ע"י אחר לא קנה המתחייב לשוטה קנה כמו שמתחייב לעובר כמ"ש עוד בה' זכיה ומתנה סי' ל"ג יעיין שם אלא שדבריו תמוהים שהרי מתני' דאם ילדה אשתי זכר יטול מנה כתב הטור ז"ל בח"מ סי' רנ"ג דמיירי במתחייב עצמו לתת לו מנה כי היכי דלא תיקשי דאין מטבע נקנה בחליפין ואפי' הכי אמרי' בגמ' דמתני' איני יודע מי שנאה ואפילו לר"י ל"ק אלא בבנו משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וכ"כ בתשו' מוהרימ"ט חח"מ סי' פ"ז והכריח עוד כן מההיא דאמרי' פי"נ בין למ"ד ירתון תנן בין למ"ד יסבון תנן הא א"א מקנה דשלב"ל כו' אע"ג דכתובה שעבוד וחוב הוא ולא הקנאה יע"ש :<br><b> ועוד </b> אני מוסיף להביא ראיה מדאמרינן פרק הנושא את האשה דק"ב ע"ב ת"ש מתו בנותיהן כו' הב"ע בשקנו מידו א"ה בנות נמי בשקנו מידו לזו ולא קנו מידו לזו ומאי פסק' איהו דהואי בשעת קנין מהני ליה קנין בנות דלא הוו בשעת קנין לא מהני להו קנין כו' הרי בהדיא דאפילו במתחייב לזון את בניו כל זמן דליתנהו בעולם לא מהני חיובא ומהתימה עליו איך אשתמיט מיניה תשו' מוהרימ"ט הלזו ומורינו הרב שם בסי' ה' תי' לזה דאכתי איתיה למיגו דאי בעי יהיב להו לנכסים במתנה שיזכה בנכסים לכשיגדיל דנהי דהשתא מיה' לא קני מ"מ לכשיגדיל קני ואע"ג דהדר' סודר' למארי' וא"נ בשטר ובכ' כו' וכל כה"ג דק' מיקנ' קני לכשיגדיל דומיא דהמזכה לעובר דאי אמר לכשתלד קני לר"ן כדאי' פרק מי שמת ואפילו לדעת החולקים דס"ל דאפילו לכשתלד לא קנה הכא לכ"ע קנה הואיל והגוף איתי' בעולם וממילא קא רבי ומחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי וכל כה"ג לא חשיב דשלב"ל ולכ"ע קנה את"ד יע"ש והנה מ"ש דכל כה"ג לכ"ע קנה ולא חשיב דשלב"ל עיין בהרב מש"ל ז"ל פ"ג מה' אישות הלכה ז' שנסתפק בזה וכתב שהדבר תלוי במחלוקת בין רש"י והתוס' ז"ל בפ"ג דיבמות דל"ד שלדעת רש"י לא חשיב דשלב"ל ולד' התוס' חשיב דשלב"ל וקטן שקדש שיחולו הקדושין לכשיגדיל אין הקדושין חלים כדין האומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שאתגייר יע"ש ומ"מ אף לדעת התוס' מתרצתא היא דאפי' לדעת התוס' דלא מהני אינו אלא מטעם דשלב"ל דלא מהני לרבנן דר"מ והואיל ולא מיפרכא מילתא אלא מטעם דשלב"ל ניחא ליה להש"ס למינקט כולה מילתא בנכסים שנפלו וכמו שכבר חיזק דבריו מורינו הרב ז"ל שם סימן ז' ע"ע אלא דאכתי קשיא לי דהא ודאי לא חשיב מיגו דאי בעי זכי ליה לכשיגדיל משום דאפי' נימא דבהא לכ"ע קנה ולא חשיב דשב"ל וא"נ לר"מ מיהו מ"מ משמע ודאי דאם מת המזכה קודם שיגדיל הקטן לא קנה לכ"ע כיון דבעת דיניקא קני להו לנכסי ליתיה למזכה בעולם ואפילו באומר מעכשיו לכשיגדיל נמי נראה ודאי דלא קנה שהרי באותה שעה לאו בר זכיה הוא ובהדיא כתב הטור בסימן ר"י דאפילו למאן דסבירא ליה דהמזכה לעובר לכשתלד קנה אם מת המזכה קודם שבא העובר לעולם לא קנה ואפילו נימא דמיתה לא שכיח כו' האי ודאי לא חייש כדי לטעון שקר וכמו שכבר צדד מורינו הרב בזה בתי' הב' מ"מ אכתי משכחת לה באומר זה בני בכור בעודו ש"מ ונטה למות דבהא ודאי מיחש חייש שמא ימות ולכשיגדיל ליתיה למזכה בעולם ועיין בספר מחנה אפרים הלכות זכיה ומתנה סימן ט"ו יע"ש:<br><b> עוד </b> תי' מורינו הרב דאכתי איתיה למיגו בקני ע"מ להקנות כו' יע"ש באורך והם דברים נכונים אלא דאכתי ק"ל דנימא דיכיר אצטריך להיכא שבנו בכור היה חרש או שוטה דלדעת הר"ן משמע ודאי דזכיה ע"י אחר בחרש או שוטה אינו אלא מדרבנן כיון דלאו בני שליחות נינהו ולא עוד אלא דמשמע דאפילו מדרבנן לית להו זכיה שהרי אמרינן בפרק אז"נ דדוקא בקטן הואיל ואתי לכלל שליחות יש לו זכיה מדרבנן אבל גוים דליתנהו בכלל שליחות כלל לית להו זכיה אפילו מדרבנן ואם כן בחרש או שוטה כיון דלא אתו לכלל שליחות משמע ודאי דלית להו זכיה כלל לדעת הר"ן וכ"כ הרא"ש בפ"ק דכתובות משם הרמ"ה דדוקא בשוטה דעתים חלים ועתים שוטה אית ליה זכיה הואיל ואתי לכלל שליחות ואפילו נימא דבחרש ושוטה כיון דמשכחת להו שיתרפא מחולי זה חשיב אתי לכלל שליחות ולא חשיבי כגוי דליתיה בשליחות כלל דלכשיתגייר ואתי לכלל שליחות פנים חדשות באו לכאן וכקטן שנולד דמי מ"מ הא ודאי אין להם דין זכיה אלא מדרבנן דומיא דקטן ולכן מחוורתא דמילתא כתי' הג' שכתב הרב הנזכר:<br><b> כתב </b> הנ"י ז"ל פרק י"נ דרי"ח ע"א וז"ל אמר המחבר השתא דקי"ל כר"י לק"ל האי דרשה דיהי' הילכך בכור אינו נוטל פי שנים בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס אבל חלק פשיטות יטול בנכסים שנפלו כשהוא גוסס כדאמר' הגוסס נוחל ומנחיל והפשיטות מדין ירושה זכי ביה עכ"ל וראיתי להרב הגדול בעל כנה"ג ז"ל חח"מ סי' רע"ז בהגה ב"י אות ד' שכתב וז"ל ביאור דבריו שהבכור שאין אנו יודעים שהוא בכור אלא ע"פ אביו אינו נוטל פ"ב בנכסים שנפלו כשהוא גוסס וטעמו דכיון דלר"י אצטריך יכיר לומר דנאמן הבא במיגו נגד החזקה א"כ מנ"ל לומר דהיכא דליכא מיגו דיהא נאמן ומ"ש בנכסים שנפלו כשהוא גוסס לאו דוקא אלא אפי' בנכסים שנפלו לאחר מכאן נמי אינו יורש כיון דליכא מיגו אלא משום דגבי חלק פשיטות בעי למיהב טעמא דאפילו בנכסים שנפלו כשהוא גוסס יורש אותם נקט נמי בחלק בכורה בנכסים שנפלו כשהוא גוסס וכתב עוד שם שכן נראה דעת הרא"ש מדהשמיט סוגית הגמרא דמוקי לרבנן יכיר בצריך היכרא ובנכסים שנפלו כשהוא גוסס כמו שהביאה הרי"ף משמע דס"ל דלפום מאי דקי"ל כר"י אינו נאמן בנכסים שנפלו כשהוא גוסס וכדברי הנמוק"י ז"ל ותמה על הטור ז"ל שם שפסק שלא כמו שיראה מדברי הרא"ש ז"ל את"ד ולע"ד מה שהקשה על הטור ז"ל שפסק שלא כמו שיראה מדברי הרא"ש ז"ל אשתמיט מיניה לשון הרא"ש ז"ל בשמעתין שהביא סוגית הגמרא דמוקי לרבנן יכיר בנכסים שנפלו כשהוא גוסס וכמו שהביאה הרי"ף פי"נ גם מה שהבין בדברי הרב הנמק"י עיין בפרישה שהבין כמו כן גם מוהרי"ט ן' יעיש ז"ל הובאו דבריו בספר בני אהרן נראה שהבין כן ועיין בספר בני יעקב דק"ס ע"ג אכן לע"ד לא כן ידמה דאיך אפשר לומר דס"ל להרב הנמוקי דלר"י כיון דאצטריך יכיר לומר דנאמן האב במיגו נגד החזקה אם כן מנ"ל לומר דהיכא דליכא מיגו יהא נאמן לר"י הא ודאי ליתא שהרי ר"י ס"ל דנאמן האב לומר זה בני בן גרושה הרי דאפי' לפוסלו ס"ל דנאמן אע"ג דליכא מיגו ואם כן מכ"ש ליורשו דנאמן אפי' היכא דליכא מיגו ותו שהרב הנזכר הכריח מדברי רשב"ם ז"ל שכתב פי"נ דקל"ד אמתני' דקאמר זה בני נאמן דאינו נאמן אלא לנכסים שיש לו עתה אבל לנכסים שנפלו אחר מכאן אינו נאמן ואע"ג דדרשינן לעיל יכיר בצריך היכרא דהאב נאמן אפי' לנכסים שנפלו כשהוא גוסס ה"מ בחלק בכורה כו' דס"ל שלא כדעת הנמוקי ז"ל דאי ס"ל כדעת הנמוקי דהך אוקמתא הוי דוקא לרבנן ולא לר"י מאי ק"ל ההיא אתיא כרבנן ומתני' אתיא כר"י דהלכתא כותיה יע"ש והוא תימא שהרי הרב הנמוקי הביא במתני' דהאומר זה בני דברי רשב"ם ז"ל הללו ולא חלק עליו משמע דהכי ס"ל ולכן נ"ל דכונת הנמוקי פשוטה ובנכסים שנפלו כשהוא גוסס דוקא קאמר דאינו נוטל פי שנים ולא מיירי בבכור שאין אנו יודעים שהוא בכור אלא על פי אביו אלא אפי' בבכור ודאי קאמר דאינו נוטל פי שנים והיינו טעמא מההיא דגרסינן התם באותו פרק דקכ"ה דרבנן דר"י ס"ל דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת אביהם ואמרינן מ"ט דרבנן אמר קרא לתת לו פי שנים מתנה קריה רחמנא מה מתנה עד דמטא לידו אף חלק בכורה עד דמטא לידיה כו' אמר קרא פי ב' מקיש חלק בכורה לחלק פשיטות מה חלק פ' אע"ג דלא מטא לידיה אף חלק בכורה אע"ג דלא מטא לידיה יע"ש וא"כ ס"ל להנמוקי ז"ל דהא דאמרינן בגמ' דלרבנן אצטריך יכיר לנכסים שנפלו כשהוא גוסס היינו לומר דרבנן ס"ל כר"י דס"ל דהבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן משום דמקיש חלק בכורה לחלק פשוט והלכך ה"נ בכור נוטל פי שנים בנכסים שנפלו כשהוא גוסס אע"ג דלא מצי למיהב להו במתנה משום דבחלק פשיטות יורש אפי' בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ומקשינן חלק בכורה לחלק פשיטות אמנם לרבנן דר"י דס"ל דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו לאחר מיתת אביהן משום דמתנה קריה רחמנא א"כ מה"ט נמי אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים שנפלו כשהוא גוסס משום דמתנה קריה רחמנא ומה מתנה ליתיה בגוסס אף חלק בכורה ליתיה בגוסס זה הנראה לי אמת ויציב בדברי הנמוקי ז"ל ומעתה יש לתמוה על הפוסקים דס"ל דהבכור נוטל פי שנים בנכסים שנפלו כשהוא גוסס דכיון דקי"ל כרבנן דר"י דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן מטעמא דמתנה קריה רחמנא א"כ מה"ט נמי לא יטול בנכסים שנפלו כשהוא גוסס דמתנה קריה רחמנא ויש לחלק ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שצ) </b> ואמאי לא משני דיכיר איצטריך כגון שבניו קטנים הרבה שאינן יכולין לזכות לעצמן כו'. גם אני בילדותי הקשתי כן, ושמעתי כי כבר קדמני בפ"י ולכאורה אפשר לומר אי אודיתא מהני מדאורייתא לק"מ דנאמן האב במיגו דאודי לבן הזה דסך ההוא שלו כהאי דאיסר גיורא ב"ב קמ"ט והודאה אפילו בקטן מהני דאפשר דנפל הסך הזה בירושה לבנו ממקום אחר דהרי גבי איסור גיורא נמי נודע דהני זוזא לאו דמרי נינהו ואפ"ה אמר ר' איקא ולודי איסר. (עיין ב"ב דף מ"ג ע"ב תד"ה דא כו' ובכתובות נ"ד ע"ב תוס' ד"ה אע"פ כו') דאע"ג דידוע ע"פ עדים דמשקר דלא היה לבנו קרוב הראוי לירש ממנו הסך ההוא מ"מ מהני אודיתא עיי"ש ודוק:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האומר </b>
+<b> זה בני כו' ה"ז נאמן וירשנו כו'.</b> כתב מוהר"א ששון ז"ל בתשו' סימן צ"ב שכפי דברי רשב"ם שם שכתב דהאומר זה בני אינו נאמן אלא לנכסים שהיו לו באותה שעה נתחדש אצלם במעשה שהיה בראובן שהיה ש"מ ולא היה לו בן רק בן קטן המוטל בעריסה ושאלו את פיו שאחר אותו הבן מי יהי' יורש נכסיו והשיב ששמעון יהי' יורש ופסקנו מתוך דברי רשב"ם הנזכר שאין בדברי ראובן כלל שהרי מאי דקאמר הרב הוא מטעם דאי בעי יהיב לי' במתנה כו' וכיון שכן הרי ראובן זה בחיי בנו לא היה רוצה לתת במתנה נכסיו לשמעון ולאחר מיתת בנו ליתא למיגו ודמיא למאי דקאמר הרב בנכסים הבאים לאחר מכאן דליכא למימר בהו שום מיגו א"ד יע"ש וק"ל טובא דאכתי איתיה למיגו דיהא נאמן לומר שאחר אותו הבן שמעון הוא היורש במיגו דאי בעי אמר נכסי לפלו' בני ואחריו לשמעון ואע"ג דקי"ל דאם ראוי ליורשו לא מהני משום דירושה אין לה הפסק מ"מ כבר כתב רשב"ם שם דהיינו דוקא באומר נכסי לך סתם אבל באומר בפירוש שנותנן לו משום מתנה לכ"ע מהני ואפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דאפי' בלשון מתנה לא מהני מ"מ אם אומר בפירוש שאינו נותנם לו בלשון ירושה אלא בלשון מתנה לכ"ע מהני והיה אפשר לומר שדעת מוהר"א ששון כדעת מוהרי"מט שכתב בח"מ סימן ו' והביאו הרב כנ"הג סי' רע"ח בהגהת ב"י אות י"ג דע"כ לא אמרינן דבלשון מתנה מהני אלא בבן בין הבנים אבל בשאין לו אלא בן א' אפילו נתן בלשון מתנה לרשב"ם ולהרמב"ם ז"ל בשאמר בפירוש לא משום ירושה אלא משום מתנה עדיין כח ירושתו עומדת וכשימות ירושתו ממשמשת ובאה לו וזוכה משום ירושה יע"ש אלא שמדברי מוהר"א ששון ז"ל סימן קפ"ח נראה שחולק על זה גם הרב בעל כנ"הג כתב שכל גדולי האחרונים חולקים על זה וצריך עיון:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואם </b>
+<b> טעו ב"ד בשומא כו'.</b> כתב ה"ה פ' הא"מ אמר ר"ן כו' ואסיקו דר"ן לא אמר הגדילו אין יכולין למחות אלא בשלא טעו בשומא אבל טעו בשומא אפילו ר"ן מודה כו' הנה התוס' שם ד"ה הא דטעו כו' כתבו ז"ל ה"ה דהוי מצי למימר הא דטעו בשתות והא דטעו בפחות משתות כו' יע"ש והנראה דס"ל דחכמים לא פליגי עליה דרשב"ג אלא בשתות וקשה דא"כ שמואל דאמר יכולים למחות בפחות משתות דלא כמאן והרב ח"ה ז"ל תירץ דשמואל ס"ל דה"ה דפליגי נמי בפחות משתות ונקט שתות לרבותא דרשב"ג ואע"ג דלית הלכתא כרשב"ג כחא דהיתרא עדיף וכן תירץ הרב ע"י יע"ש. ויש לדקדק בתירוץ זה דאי משום להודיעך כחו דרשב"ג א"כ הו"ל למינקט מתני' ביתר משתות דאפילו ביתר משתות ס"ל לרשב"ג ז"ל דאמרינן מה כח ב"ד יפה כדאמרינן התם בפ' אלמנה נזונת עד כמה אמר רב ששת כו' עד פלגא תניא נמי הכי אמר רשב"ג ב"ד שמכרו כו' מכרן קיים ע"ש אלא ודאי משמע דשתות דנקט מתני' משום חכמים הוא דנקט דדוקא בשתות הוא דפליגי ואפשר ליישב דבריו דאי הוי נקט מתני' ביתר משתות אז הוי טעינן ודאי בסברת חכמים דלא פליגי אלא דוקא ביתר משתות דכיון דס"ל דאין כח ב"ד יפה א"כ כח ב"ד ככח הדיוט דביתר משתות בטל מקח בשתות קנה ויחזיר אונאה ופחות משתות אינו מחזיר אונאה דלא הוי מסתבר למימר דלרשב"ג כח ב"ד יפה מכח הדיוט ולרבנן הורע כחן מכח הדיוט ופליגי מן הקצה אל הקצה אמנם השתא דנקט מתני' שתות דס"ל לחכמים דאפילו בשתות המקח בטל והורע כחן מכח הדיוט מסתבר לן למימר דה"ה פחות משתות אלא דנקט שתות משום דאגב אורחיה בעי לאשמועינן כחו דרשב"ג דאפילו בשתות המקח קיים ודוק. ועוד נראה לי ליישב דלשמואל ל"ק מחכמים דלא פליגי אלא בשתות משום דאיכא למימר דס"ל לשמואל דדוקא בשום הדיינים הבאים לפרוע לבעל חוב מנכסי יתומים או מנכסי הלוה כיון שעליהם מוטל לפרוע חוב אביהם אינן כשלוחים ובפחות משתות מכרן קיים משום שנאמר אליו אם לא היית חפץ בשומא היה לך להשתדל בפרעון המלוה וכמ"ש ה"ה ז"ל בפ' כ"ב מהל' מ"ול דין ט"ו דמה"ט כתב רבינו שם דב"ד ששמו לטורף בנכסי לוקח וטעו בכ"ש מכרן בטל משום דכיון שאין על הלוקח מוטל לפרוע החוב הזה הרי הן כשלוחין יע"ש. וא"כ הכא נמי גבי יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן כיון דלא שייכי היתומים ביה דכל זמן שהיו קטנים אין צורך להם לחלוק אלא משום הגדולים ואין חייבים לחלק כל זמן שהם קטנים להנאת הגדולים הרי הן כשלוחין ואפילו טעו בכ"ש מכרן קיים כדין השלוחין ועיין בהר"ב מש"ל ז"ל שם וניחא נמי השתא מאי דלא פריך בגמרא נימא כתנאי משום דאיכא למימר דשמואל דאמר אפילו כרשב"ג דע"כ ל"ק רשב"ג התם אלא משום שהיה להם לפרוע חוב אביהן כנר"ל ודוק:<br><b> כתב </b> הרב ע"י דמאי דכתבו תוס' דהו"מ למימר בטעו בפחות משתות הוא משום דאזלי כשיטת ר"ת ז"ל שכתבו לעיל שבוררין להן חלק יפה ע"י שומת ב"ד אבל למ"ד דאין צריך שומת ב"ד אלא אפוטרופוס בורר להם חלק יפה לא ק"ל מידי שהרי בפ' אלמנה ניזונת קאמר רב שמואל בר ביסנא משמיה דר"נ דשליח הרי הוא כאלמנה דאפילו בכ"ש המקח בטל וא"כ היכי קאמר ר"ן הכא הגדילו אין יכולין למחות וכתב שדוחק לומר דמשום דהושם ע"י ב"ד משום הכי יש לו כל דין הב"ד דדוקא בשתות בטל יע"ש ודבריו סתומים שהרי אפילו בשליח הדיינים שעשאוהו שליח למכור קאמר התם דשליח כאלמנה כמ"ש התוס' לקמן בשם ר"ת ואפילו לפירוש ר"ת ז"ל דההיא מיירי בשליח דעלמא מ"מ מודו מיהא דמיירי נמי בשליח הדיינים אלא דבהא פליגי דלפי' ר"ה לא מיירי התם אלא בשליח הדיינים אבל בשליח דעלמא כ"ע מודו דהרי הוא כאלמנה ולפי תי' ז"ל אפילו בשליח דעלמא נמי פליגי וזה מבואר ממ"ש בפ' אלמנה נזונת ד"ה רבא אמר וז"ל ונראה לי דהכא מיירי אפילו בשליח דעלמא כו' יע"ש וא"כ איך כתב הרב דמשום דהושם ע"י ב"ד יש לו כח ב"ד ומה בין אפוטרופוס לשליח דדיינים שהושם ע"י ב"ד וכ"כ ה"ה ז"ל בפי"נ מהלכ' מכירה דין ט' עמ"ש רבינו יראה לי שהאפוטרופוס דינו כשליח וז"ל לפי מה שפירש דשליח ב"ד הרי הוא כאלמנה אפוטרופוס שמינוהו ב"ד הרי הוא כשליח ויהי' זה פשוט כו' עי"ש מ"ש שאפוטרופוס שמנוהו ב"ד גרע משליח ב"ד והרי הוא כשליח דעלמא אלא שראיתי להתוס' ז"ל בפ' אלמנה נזונית ד"ה והא דס"ל דהאפוטרופוס שמנוהו ב"ד עדיף טפי משליח הדיינים שכתבו וז"ל אי לאו דפסיק הלכה כחכמים לא הוי ק"מ מהא דאמר ר"ן שליח הרי הוא כאלמנה אפילו מיירי בשליח הדיינים וי"ל דלא שייך בדידיה כ"כ מה כח ב"ד יפה כמו באפוטרופוס יע"ש ונראה שטעמם ז"ל משום דכיון דמנוהו ב"ד לפקח על כל עסקי היתומים מה היה להם לב"ד לעשות הרי הוא ככח ב"ד עצמם משא"כ בשליח הדיינים שלא עשאוהו שליח אלא על דבר פרטי וא"כ כפי מה שכתב נראה דמה שכתבו התוס' דהו"מ למימר בטעו בפחות משתות אפילו למאן דס"ל דאין צריך שומת ב"ד ק"ל ודלא כמ"ש הרב ומהתימה עליו איך אישתמיט מניה דברי התוס' הללו וכן מבואר ג"כ ממ"ש בפ' הנז' ד"ה בוררן וז"ל ומיהו אומר רבי' דאין זו קו' הא דלא אמר יכולים למחות בגוד או אגוד דה"נ הומ"ל יכולים למחות בשטעו בפחות משתות כו' יע"ש ובראש דבריהם כתבו שם משם רבינו הנזכר דבוררין להם בלא שומת ב"ד קאמר ואפ"ה ק"ל דאמאי ל"ק יכולים למחות בפחות משתות מיהו לזה איכא למימר דמ"ש דה"נ הו"מ למימר כו' לשיטת ר"ת הוא דקאמרי כלומר דמה שדקדק ר"ת מדלא קאמר יכולים למחות בגוד או אגוד אין זו קושיא דלדידי' נמי תיקשי דה"מ למימר יכולים למחות בפחות משתות כיון דהוא ס"ל דצריך שומת ב"ד וכן ראיתי למוהרי"מט ז"ל שם בחידושיו שפירש כן דברי התוס' ליישב מש"הק שם לתי' התוס' שכתבו בד"ה רבא אמר דשליח כדיינים דקאמר ר"ן היינו לענין הא דמקח קיים אבל האונאה מיהא צריך להחזיר וז"ל ומיהו קשה דלקמן הוצרך ר"י לתרץ הא דאמרינן במאי צריכין למחות ברוחות דא"נ דהו"מ למימר יכולים למחות בפחות משתות אלמא בפחות משתות נמי יכולים למחות ולבטל את המקח והרא"ש ז"ל הביא תי' זה משמו של ר"י והוא רבינו הנז' סתם וקשיא דידיה אדידיה ותירץ דשמא לדבריו של ר"ת קאמר כו' יע"ש אלא שבעיקר קו' לא ידעתי להבין דבריו דמאי קו' דמ"ש התוס' בד"ה דהמקח קיים והאונאה הוא דצריך להחזיר לא כתבו כן אלא לרבא אליבא דר"ן דס"ל שליח כדיינים אבל למאי דקיי"ל התם דשליח הרי הוא כאלמנה המקח נמי בטל וא"כ שפיר ק"ל לרבינו דהו"מ למימר יכולים למחות בפחות משתות דס"ל לשמואל דהמקח בטל דשליח הרי הוא כאלמנה ור"ן דקאמר אין יכולים למחות משום דס"ל דאפוטרופוס עדיף משליח ב"ד כמ"ש התוס' ובהא הוא דפליגי שמואל ור"ן וא"נ דס"ל לשמואל כחכמים דרשב"ג אפילו בפחות משתות ובדיינין גופייהו המקח בטל ונקט שתות להודיעך כחו דרשב"ג כמ"ש לעיל וכן צ"ל ע"כ אף לפי מה שפי' הוא ז"ל דלדבריו של ר"ת הוא דק"ל דהומ"ל יכולים למחות ברוחות אע"ג דלשי' ר"ת בוררין להם ע"י שומת ב"ד קאמר וא"כ קשה דהיכי קאמר הו"מ לאוקמה בפחות משתות הא אפילו שליח ב"ד קאמר ר"ן דשליח הרי הוא כדיינים כ"ש הכא דהשומא ע"י ב"ד עצמן וא"כ היכי קאמר שמואל יכולים למחות והמקח בטל אלא עכצ"ל כמ"ש דכונתם ז"ל הוא דנימא דשמואל ס"ל שליח ה"ה כאלמנה ואע"ג דמיירי הכא ע"י שומת ב"ד עצמו מ"מ חשיבא כשליח כמ"ש הר"ן ז"ל והריטב"א יע"ש וא"כ מאי קא ק"ל להרב ז"ל. וראיתי להתוס' בפ' השולח דל"ד ד"ה ב"ד שכתבו וז"ל והא דלא קאמר יכולים למחות בפחות משתות משום דלא מסתבר כו' וכ"ש אם נפרש דמכרן קיים ומחזיר אונאה דא"ש טפי עכ"ל ודבריהם באו סתומים ולכאורה נראה שכוונתם ז"ל למ"ש מוהרי"מט ז"ל האמנם הא ודאי נראה דליתא כמ"ש ולכן נראה שכוונתם ז"ל דאם נפרש דפחות משתות מכרן קיים ומחזיר אונאה א"ש דלא מוקי לה בפחות משתות משום דלישנא דר"ן דקאמר אין יכולים למחות משמע דאין יכולין למחות כלל ואפילו לענין אונאה ואילו בפחות משתות מחזיר אונאה כנ"ל ודוק:<br><b> ועל </b> מ"ש לעיל משם ה"ה ז"ל עיין בהר"ב גד"ת שער ג' ח"ג ס"א מה שתמה עליו בזה וכתב הוא ז"ל שמתשובת הרי"ף שהביא הבע"הת מבואר דלוקח לאו דוקא ולא יצאו מן הכלל אלא נכסי יתומים מהטעם שכתב מפני שהם ברשות ב"ד דהיינו להיותם יתומים דמסתמא ב"ד הם אביהם והו"ל כאלו הם בעלי דבר ולא שלוחים משא"כ ב"ח ולפ"ז נכסי לוקח ונכסי לוה שוים הם לענין זה דלא שייך גבייהו טעמא שהם ברשות ב"ד ולפיכך דינם כדין שליח דאפילו בכ"ש חוזר את"ד יעש"ב. ולע"ד יש לתמוה על זה מהא דאמרינן לקמן אמר רבא הא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא בלא אמר נפלוג בשומא דב"ד אבל אמר נפלוג בשומא דב"ד לא וחלוקתן בטלה והיא גירסת הרי"ף והתוס' הרי מבואר דאפילו באחרים או בשותפין שחלקו כמ"ש רבינו בפי"ג מה"מ שאינן יתומים ולא שייך גבייהו טעמא שהם ברשות ב"ד אפ"ה דוקא בטעו שתות מכרן בטל אבל בפחות משתות לא דאל"כ אדנקט רבא מלתי' בחלוקת שתות קנה לישמועינן רבותא בפחות משתות גופיה דקאי בי' וצ"ע:<br><b> ולענין </b> הלכה כל הפוסקים ז"ל פסקו כר"ן וכתב מרן הב"י סימן רפ"ט דהיינו משום דהלכה כר"ן בדיני עיי"ש. וראיתי להר"ב כנ"הג ז"ל שם בהגהת ב"י אות ב' שהקשה על דברי מרן הללו שלא נאמר כלל זה אלא כנגד רב ששת לא כנגד כ"ע כמ"ש הרא"ש ז"ל בפ' הזהב ואפילו לדעת התוס' שכתבו בפ' האומנין דהלכה כר"ן בדיני לגבי כ"ע לגבי שמואל אין כלל זה אמור כיון דשמואל נמי הלכתא כותי' בדיני וכתב הרא"ש ז"ל דהיינו משום שהיה מדקדק בהם וכיון שכן מאיזה טעם נפסוק הלכה כר"ן לגבי שמואל כיון דשמואל נמי מדקדק בהם והוא רביה דר"ן יע"ש. והנה הרב ז"ל כתב כן מסברא דנפשיה דלגבי שמואל אין הלכה כר"ן כאלו הוא דבר פשוט ולא כי אלא דעת הרי"ף ז"ל בפרק המפקיד גבי ההיא דהמפקיד פירות אצל חבירו אפילו אין מדודין דהלכה כר"ן אפילו לגבי שמואל כאשר יראה הרואה אלא אי להא קשיא לדעת הרא"ש ז"ל קשיא דבפ' הזהב ובפ' המפקיד כתב דאין הלכה כר"ן אלא כנגד רב ששת לא כנגד רבותיו ר"י ושמואל ואלו בהא דשמעתין כתב בפרק אלמנה נזונת דהלכה כר"ן דהגדילו אין יכולין למחות וכן ראיתי להרב ש"ך סימן ס"ו ס"ק ק"ח שתמה עליו בזה:<br><b> ולע"ד </b> אי מהא אפשר ליישב דמה שפסק הרא"ש בהא דשמעתין דהלכה כר"ן לאו משום דהלכה כר"ן בדיני וכמדוקדק מדבריו בפרק א"נ שכתב והלכתא כר"ן בדיני כאשר כתב בשאר מקומות אלא ה"ט משום דס"ל דהא דאמרינן בפרק השולח דל"ה והלכתא כנחמן כו' דקאי אהא דיתומים שבאו לחלוק ולא כפרש"י ז"ל וכ"כ המרדכי והרשב"א ז"ל שם משם ר"ח ז"ל יע"ש ובה' גרושין הוכחתי שכן דעת הרא"ש יע"ש מיהו מה שהקשה הרב ש"ך מההיא דפרק מציאת האשה ובפרק המדיר הא ודאי צ"ע ועיין בכנה"ג חא"ח בכללי הגמ' דקע"ה ע"א סימן נ"ז ובדף קס"ד ע"ג:<br><b> שוב </b> מצאתי להרב גו"ה שכתב בכללי הדלת סימן קמ"ה משם מוהר"ב ז"ל שמ"כ בדרכי התלמוד שחבר רבינו סעדיה גאון וז"ל דהא דאמרינן בריש בתרא ר"נ א"ש גג הסמוך לחומה כו' ור"נ דידיה אמר כו' וכן בפ' הא"מ אמר ר"נ א"ש יתומים שבאו לחלוק כו' והלכתא כר"נ בהא אפילו דבעלמא הלכה כשמואל לגביה מתרי טעמי חדא דרבו הוא ועוד דהלכתא כשמואל בדיני לגבי כ"ע היינו טעמא משום דפי' דר"נ דידיה אמר היינו קבלת עצמו מאחרים לא כמו בעלמא שפירוש דידיה אמר היינו סברת עצמו עכ"ל יע"ש:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6dfc31eca9c6a282f6632fc866fb93cdebacdca4
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Inheritances/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,132 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Inheritances
+שער המלך על משנה תורה, הלכות נחלות
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Inheritances
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות נחלות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>היה </b>
+<b> הבכור ממזר כו'.</b> עיין מה שכתבתי פרק ט"ו מהלכות א"ב הלכה י"ז :
+
+Halakhah 14
+
+<b>ג' </b>
+<b> נאמנים כו' אביו לעולם כו'.</b> פ' י"נ דקכ"ז פלוגתא דר"י ורבנן ופרכי' התם בשלמא לר"י היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך הכירא למאי הלכתא למיתב ליה פי שנים לא יהי אלא אחר אלו בעי למיתב לי' במתנה מי לא יהיב ליה לא צריכא לנכסים שנפלו לאחר מכאן ולר"מ דאמר אדם מדשלב"ל מאי איכא למימר ומשנינ' לא צריכא בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ע"כ וראיתי למהרימ"ט ז"ל הובאו דבריו בס' בני אהרן סימן נ"ו שהק' וז"ל ועוד שאל אחד חכם מחברינו דאפילו לרבנן לא אצטריך יכיר דהא אלו בעי למיתב ליה פ"ב בתורת ירושה מי לא מצי יהיב ליה הא קיימא לן כר"י ב"ב שהתורה נתנה רשות להנחיל לכל מי שראוי ליורשו ודבריו קיימים בשלמא לרבי האי והרי"ף והרא"ש ניחא דפסקו דוקא בש"מ יכול להנחיל אבל לא בברי' אבל לר"ח דפסק דאפילו בבריא יכול להנחיל קשה ואני כתבתי לו למה יחס שאלתו לר"ח ז"ל דוקא והלא גם לרבי' האי ושאר רבוואתא דפסקו דוקא בש"מ קשי' דהא מלתא בעי' דרבא דבעי בבריא היאך אמר ריב"ב בש"מ דבר אורותי הוא אבל בבריא לא א"ד אפילו בבריא ואתי למפשטיה בגמ' מ"מ תקשי לי' דתפשוט מהכא דאי בברי' נמי מצי מנחיל יכיר ל"ל א"ד ז"ל והנה לכאורה היה נראה דקו' מעיקרא ליתא דלריב"ב ליכא לאקשויי דיכיר ל"ל דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה בירושה משום דאיכא למימר דרי"בב ס"ל כר"י דס"ל דמהמנינן ליה לאב אפילו במקום חזקה שמוחזקין באחר שהוא בכור והלכתא כר"י כדאיתא פי"נ וכמ"ש כל הפוסקים ורבנן דר"י איכא למימר דס"ל כרבנן דריב"ב דבלשון ירושה אפי' על מי שראוי ליורשו לא מהני ומאי דפריך בגמ' ולר"מ דאמר אד"מ דבר שלב"ל כו' ולא משני דר"מ ס"ל כר"י כבר נרגש רשב"ם ז"ל בפי"נ מזה וכתב וז"ל דהא רבנן דר"י היינו ר"מ דאמר אד"מ כו' יע"ש האמנם אחר ההשקפה נראה דקו' קיימא באפין על אופן זה דבפ' י"נ דק"ל ע"א אמרינן אמר ר"י אמר שמואל הלכה כר"י ב"ב ואלו שם באותו פ' גבי ההיא דיכיר קאמר התם דשמואל דשלח להו לבני אקרא דאגמא דכותבין הרשאה זה לזה מספק"ל אי הלכה כר"י או כרבנן והשתא ק' דכיון דס"ל לשמואל דהלכתא כריב"ב א"כ ע"כ צ"ל דהלכה כר"י דיכיר איצטריך אפי' היכא דמוחזק לן באחר שהוא בכור דאי כרבנן דקרא דיכיר מיירי בצריך היכרא א"כ תקשי דיכיר ל"ל ת"ל דיהיב ליה בלשון ירושה ומעתה מה שהק' דלמה יחס שאלתו זאת לר"ח ז"ל דוקא והלא גם לרבי' האי וסייעתיה קשי' כו' כפי מ"ש נראה דל"ק להנהו רבוותא ז"ל שהרי איכא למימר דרבא דבעי התם בבריא היאך לא ס"ל הא דשמואל אלא ס"ל דריב"ב ע"כ כר"י ס"ל דהלכתא כוותיה ותלמודא דלא אפשיטא לי' מהא דשמואל איכא למימר דתלמודא נמי ס"ל כרבא בהא דהא דריב"ב כר"י אתיא דהלכתא היא ומוהרימ"ט ז"ל תי' לקו' זו דבנכסים הבאים לאחר מכאן לא מהני אפי' לשון ירושה דע"כ לא אבעי' לי' לרבא אלא אי מהני לשון ירושה בבריא דלאו בר אורותי הוא דקרא דביום הנחילו את בניו בכל זמן קאמר מיהו לא מהני אלא מה שהוא יכול לתתו במתנה כדכתיב את אשר יהיה לו אבל מילי שלא ב"ל לרבנן או נכסים שנפלו כשהוא גוסס לר"מ אם במתנה אינו יכול לתתה כ"ש בלשון ירושה והביא ראיה מההיא שמעתתא גופה דבעי למיפשטא לבעיא דרבא מהא דאמר ר' נתן שניתם משנתכם כרי"בב דתנן לא כתב לה כו' א"ל ר"פ לאביי מכדי בין למ"ד ירתון תנן בין למ"ד יסבון תנן הא אין אדם מקנה דשב"ל ואפי' לר"מ דאמר אד"מ כו' ה"מ לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי אמר כו' משמע דאפי' תימא ירתון תנן וכדריב"ב לא מהני לדשב"ל אם לא מכח תנאי ב"ד ואע"ג דהתם גם הזוכה ליתיה בעולם היינו דקאמר בתר הכי ואפי' לר"מ כו' אלא משמע ודאי דלכ"ע אפי' ירתון לריב"ב לא מהני לדשל"ב א"ד יע"ש ועוד אני מוסיף להביא ראיה לדבריו מההיא דגרסי' התם דקל"ג ע"א אמר ר"ה ש"מ שכתב כל נכסיו לאחר רואים אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה ופריך בגמ' למאי הלכתא כו' ודחיק לשנויי אלא אמר רבא כדשלח רב אחא בר רב עזיא כו' והשתא אמאי לא משני עדיפא מיניה דנ"מ לנכסים הבאים לאחר מכאן ואמר כל נכסי לפ' בני דאי משום ירושה ובדריב"ב זוכה בנכסים שנפלו לאחר מכאן ואי משום מתנה ל"מ משום דאין אד"מ דשלב"ל ואע"ג דר"ה ס"ל כר"מ דאד"מ דשלב"ל כדאיתא בר"פ האומר מ"מ אכתי נ"מ לנכסים שנפלו כשהוא גוסס וא"נ לנכסים דלא עבידי דאתו אלא ודאי משמע דמשום טעמא דריב"ב נמי אינו זוכה בנכסים הבאים לאחר מכאן כמ"ש מוהרימ"ט ז"ל ואין להקשות דאי מהא לא איריא דבלא"ה נמי קשה דנימא דנ"מ בשאמר כל נכסי לפ' בני והיה לו בן בכור דאי משום ירושה לא מהני לענין פי שנים ואפילו לריב"ב ואי משום מתנה מהני דהא לק"מ שהרי כתב מוהר"י בי רב ז"ל בתשו' סימן ל"ב דכל שיש לו בן בכור לגבי חלק בכורה הו"ל כמי שאינו ראוי ליורשו ובאומר נכסי לך סתם הוי לשון מתנה והכריח כן מדברי רשב"ם ז"ל שכתב בפרק הנז' דקנ"ט ע"ב יע"ש ואני תמיה עליו איך לא הכריח מאותה סוגיא מדל"ק דנ"מ לענין זה ומ"מ לדאתאן עלה נראה דמסוגיא זו יש להכריח כדברי מוהרימ"ט ז"ל האמנם תמה אני על הרב ז"ל איך אישתמיט מיניה דברי הנ"י שכתב בפ' י"נ דף רי"ז ע"א וז"ל ודאמר על אחד מן הפשוטים יטול פי שנים נוטל הבכור פי שנים כדינו ומן השאר יטול הפשוט פי שנים וי"א שאינו נוטלו בחלק היתר אלא במוחזק כדין הבכור כיון דאפקיה בהאי לישנא וזה דעת מורי ז"ל וי"ח על זה עכ"ל והביא דבריו הד"מ סי' רפ"ו הרי בהדיא שלדעת הי"ח אפילו בנכסים שנפלו לאחר מותו דמקרי ראוי אפי"ה זוכה בו מכ"ש בנכסים שנפלו לאחר מכאן בחיים חיותו ואפילו לדעת הנ"י שכתב משם רבו לא חלק עליו אלא בראוי אבל במוחזק זוכה כדין הבכור ומשמע ודאי דהיינו אפי' בנכסים שנפלו לאחר מכאן וכשהוא גוסס דמקרי מוחזק לענין בכור ומעתה צריכין אנו ליישב ההיא דפרק י"נ שהביא ממנה ראיה מוהרימ"ט דמאי דפריך התם בין למ"ד ירתון בין למ"ד יסבון הא אין אד"מ כו' לאו למימרא דלמ"ד ירתון קא פריך דהיכי מהני לנכסים שנפלו לאחר מכאן אלא כל עיקר קו' למ"ד יסבון תנן קא פריך ומשום דלא תימא דמאן דתני ירתון הוא משום ה"ט דאין אד"מ ובהא פליגי דמאן דתני ירתון ס"ל דאין אד"מ כו' ומאן דתני יסבון ס"ל כר"מ אהא פריך דאפילו מאן דתני ירתון לאו משום ה"ט הוא אלא משום טעמא דקי"ל בנין דכרין לא טרפו ממשעבדי הא לא"ה הוה מהני לשון יסבון גם ההיא דפרק י"נ שהבאתי ראיה לדעת מוהרימ"ט ז"ל צריך לדחוק ולומר דתלמודא חדא מינייהו נקט ומעתה צריכין אנו ליישב מה שהק' מוהרימ"ט ז"ל דאכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה פי שנים בלשון ירושה ונראה לע"ד ליישב על נכון דמצינו למימר דקרא דיכיר אצטריך להיכא שיש לו ב' בנים ואנו יודעים בודאי שאחד מהם שהוא הבכור כגון שבכרה וילדה תאומים ואין אנו יודעים איזה מהם נולד ראשון ובא זה ואמר על אחד מהם שהוא הבכור דאי משום מיגו דאי בעי יהיב ליה פי שנים בלשון ירושה לא מהני דאפשר שאחר הוא הבכור ולענין חלק הבכור לא מהני לשון ירושה אלא לשון מתנה ומש"ה פריך בגמ' משום מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה כנ"ל נכון ועוד אכתוב לקמן יישוב אחר ע"ז: עוד הקשה מוהרימ"ט ז"ל משם חכם הנז' דאמאי לא מוקי קרא דיכיר בעובר כגון היכא דמת הבן והניח אשתו מעוברת דאלו במתנה לא מצי יהיב ליה דאין אד"מ למי שלא בא לעולם ואפי' תימא שדעתו של אדם קרובה אצל בן בנו כמו בנו וכמ"ש הרב תה"ד משכחת לה בפחות ממ' יום שכתב הריטב"א ז"ל דלא קנה משום דמייא בעלמא נינהו א"ד יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> נראה לומר דכיון דדין זה דהמזכה לעובר לא קנה בפלוגתא אתמר ורב ששת ס"ל דהמזכה לעובר אפילו שאינו שלו קנה א"כ מש"ה לא משני בגמ' הכי משום דאכתי הוה ק"ל לרב ששת דס"ל דהמזכה לעובר קנה ועיין עוד ישוב נכון למורינו הרב בספר בתי כהונה ח"א חלק בית ועד סי' ז' שתי' דאפי' בשמת בנו והניח אשתו מעוברת אכתי מצי יהיב ליה במתנה שיאמר לאחר קנה מעכשיו על מנת להקנות אותן כשיבא העובר לעולם כדאיתא בפרק השותפין יע"ש באורך ועל פי זה יש ליישב ג"כ קו' ראשונה שהקשה דאפילו לרבנן לא אצטריך יכיר דהא נאמן מיגו דאי בעי יהיב ליה בלשון ירושה דאיכא למימר דקרא אצטריך היכא שמת הבן והניח אשתו מעוברת דהשתא ליתה בירושה דהמזכה לעובר לא קנה ואפי' בלשון ירושה כדמוכח בהדיא מההיא דפ' מי שמת דקמ"א ע"ב דאמרינן התם אימור דקאמר ריב"ב לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי אמר יע"ש וקני ע"מ להקנות לא מצי לאקנויינהו דבנכסי' שנפלו לאחר מכאן כיון דהוי דשלב"ל לא מצי לאקנויי' לאחר ומה שתי' מוהרימ"ט ז"ל דמאן לימא לן דבכה"ג מהימן האב היכא דלית ליה מיגו שלא נתנה תורה נאמנות על בן אלא בזמן שישנו בעולם כדכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי ב' דבשניהם מחיים משמע קרא יע"ש וראיתי להחכם השלם מו"ה כמוהר"י הלוי הובאו דבריו בספר בתי כהונה סי' ו' שתמה עליו ממ"ש מוהריק"ו בשורש קמ"ו וז"ל אני הצעיר נשאלתי על ראובן שהיו לו ב' בנים א' בכור וא' פשוט ומת הבכור בחיי האב ויבך אותו אביו והיה אומר אוי לי על בני בכורי וגם היה מוחזק בבכור ע"פ השכנים והבכור הניח בנים כו' נלע"ד דבר פשוט דמה שהיה האב קורא אותו בכור בשעת ההספד מהני לתת לו פי ב' ואע"ג דמסתמא לא נתכוון האב באותה שעה כדי לזכות בניו בחלק הבכורה מ"מ פשיטא כו' עכ"ל ומדכתב ואע"ג דבסתמא כו' מוכח להדיא דאי היה מתכוין האב באותה שעה לזכות בניו בחלק הבכורה שלא היה שום ס' שהיו זוכין בחלק בכורתו דגם לגבי בנו נתנה תורה נאמנות לאב להנחיל שלא כדברי הרב ז"ל ועיין בס' מש"ל מה' אלו שתמה עליו ג"כ בזה יע"ש:<br><b> הנה </b> דקדק החכם השלם הנז' להקשות ממ"ש מוהריק"ו ואע"ג דמסתמא כו' דמשמע דאי היה מתכוין האב לזכות את בניו דנאמן ולא הוקשה לו מגופא דעובדא שכתב מוהריק"ו ז"ל דמה שהאב היה קורא אותו בנו בכור בשעת ההספד דמהני לתת לו פי ב' אע"ג דליתיה בעולם משום דלהא ודאי איכא למימר דמה שלא נתנה תורה נאמנות לאב אלא היכא דאיתיה בעולם היינו דוקא בשמתכוין האב בדבורו לזכות לו פי שנים אז הוא דאמרינן דכל דליתיה לבן בעולם לא האמינתו תורה כל דלית ליה מיגו דאימור שקורי קא משקר להנחיל את בני בניו פי ב' אבל כל שאינו מתכוין לזכות את בניו פשיטא ודאי דאפילו ליתיה לבן בעולם מהני דבורו דהא ליכא למימר דשקורי קא משקר כיון שאינו מתכוין לזכות את בניו מה לו לשקר והא ודאי חשיב דבורו כעדים אמנם ממ"ש ואע"ג דמסתמא כו' ק' טובא דמשמע דאי היה מתכוין כו' ולהא נמי יש ליישב לע"ד דהנה מבואר מדברי מוהרימ"ט ז"ל דלא כ"כ דכל דליתיה לבן בעולם אינו נאמן אלא דוקא היכא דלית ליה מיגו וכגון כשמת בנו והניח אשתו מעוברת דליכא מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה דהמזכה לעובר לא קנה דהלא הוא דעת הרב כמו שדקדק בדבריו וכתב מאן לימא לן דבכה"ג מהימן האב היכא דליכא מיגו כו' אמנם בנדון מוהריק"ו ז"ל שהיו לבנו בכורו בנים בעולם פשיטא ודאי דמהימן האב לו' שבנו היה בכור ויש לבני בניו פי ב' במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה ומשו"ה כתב מוהריק"ו ואע"ג דבסתמא לא נתכוון כו' כלו' דאי היה מתכוין לזכות באותה שעה פשיטא ודאי דמהימן מטעם מיגו ואע"ג דלנכסים שנפלו לאחר מכאן ליכא מיגו מ"מ הא מיהא לנכסים שהיו לו אז בעולם היה נאמן אמנם כל שלא נתכוון לזכות באותה שעה היה נראה לי לומר דאינו נוטל פי ב' ואפילו לנכסים דאיתנהו אז בעולם ואהא כתב מ"מ פשיטא כו' כנ"ל ליישב דבריו:<br><b> עוד </b> הקשה החכם השלם רב ועצום הר"י הלוי ז"ל הובאו דבריו בס' בתי כהונה למורינו הרב ז"ל בחלק בית ועד סי' ד' לדעת הר"ן ז"ל שכתב בריש פ"ב דקדושין דזכות קטן ע"י אחרים אינו אלא מדרבנן משום דזכיה מטעם שליחות וקטן לאו בר שליחות הוא דא"כ מאי פריך בגמ' אלא לרבנן יכיר ל"ל כו' לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב כו' (שצ) ואמאי לא משני דיכיר אצטריך כגון שבניו קטנים הרבה שאינן יכולים לזכות לעצמן ולא משכחת לה אלא ע"י אחרים ואותה זכיה אינו אלא מדרבנן א"ד יע"ש ולע"ד היה נראה לומר דאפי' בהניח בן קטן אכתי איתיה למיגו דיהא נאמן לומר זה בני בכור במיגו דאי בעי מתחייב עצמו לתת לו פי ב' מנכסיו דבהא ודאי אפי' לקטן מתחייב וכמ"ש הרב מחנה אפרים בחידושיו על רבי' פ"ב מהלכות זכיה ומתנה דין ז' דאע"ג דהמזכה לשוטה ע"י אחר לא קנה המתחייב לשוטה קנה כמו שמתחייב לעובר כמ"ש עוד בה' זכיה ומתנה סי' ל"ג יעיין שם אלא שדבריו תמוהים שהרי מתני' דאם ילדה אשתי זכר יטול מנה כתב הטור ז"ל בח"מ סי' רנ"ג דמיירי במתחייב עצמו לתת לו מנה כי היכי דלא תיקשי דאין מטבע נקנה בחליפין ואפי' הכי אמרי' בגמ' דמתני' איני יודע מי שנאה ואפילו לר"י ל"ק אלא בבנו משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וכ"כ בתשו' מוהרימ"ט חח"מ סי' פ"ז והכריח עוד כן מההיא דאמרי' פי"נ בין למ"ד ירתון תנן בין למ"ד יסבון תנן הא א"א מקנה דשלב"ל כו' אע"ג דכתובה שעבוד וחוב הוא ולא הקנאה יע"ש :<br><b> ועוד </b> אני מוסיף להביא ראיה מדאמרינן פרק הנושא את האשה דק"ב ע"ב ת"ש מתו בנותיהן כו' הב"ע בשקנו מידו א"ה בנות נמי בשקנו מידו לזו ולא קנו מידו לזו ומאי פסק' איהו דהואי בשעת קנין מהני ליה קנין בנות דלא הוו בשעת קנין לא מהני להו קנין כו' הרי בהדיא דאפילו במתחייב לזון את בניו כל זמן דליתנהו בעולם לא מהני חיובא ומהתימה עליו איך אשתמיט מיניה תשו' מוהרימ"ט הלזו ומורינו הרב שם בסי' ה' תי' לזה דאכתי איתיה למיגו דאי בעי יהיב להו לנכסים במתנה שיזכה בנכסים לכשיגדיל דנהי דהשתא מיה' לא קני מ"מ לכשיגדיל קני ואע"ג דהדר' סודר' למארי' וא"נ בשטר ובכ' כו' וכל כה"ג דק' מיקנ' קני לכשיגדיל דומיא דהמזכה לעובר דאי אמר לכשתלד קני לר"ן כדאי' פרק מי שמת ואפילו לדעת החולקים דס"ל דאפילו לכשתלד לא קנה הכא לכ"ע קנה הואיל והגוף איתי' בעולם וממילא קא רבי ומחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי וכל כה"ג לא חשיב דשלב"ל ולכ"ע קנה את"ד יע"ש והנה מ"ש דכל כה"ג לכ"ע קנה ולא חשיב דשלב"ל עיין בהרב מש"ל ז"ל פ"ג מה' אישות הלכה ז' שנסתפק בזה וכתב שהדבר תלוי במחלוקת בין רש"י והתוס' ז"ל בפ"ג דיבמות דל"ד שלדעת רש"י לא חשיב דשלב"ל ולד' התוס' חשיב דשלב"ל וקטן שקדש שיחולו הקדושין לכשיגדיל אין הקדושין חלים כדין האומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שאתגייר יע"ש ומ"מ אף לדעת התוס' מתרצתא היא דאפי' לדעת התוס' דלא מהני אינו אלא מטעם דשלב"ל דלא מהני לרבנן דר"מ והואיל ולא מיפרכא מילתא אלא מטעם דשלב"ל ניחא ליה להש"ס למינקט כולה מילתא בנכסים שנפלו וכמו שכבר חיזק דבריו מורינו הרב ז"ל שם סימן ז' ע"ע אלא דאכתי קשיא לי דהא ודאי לא חשיב מיגו דאי בעי זכי ליה לכשיגדיל משום דאפי' נימא דבהא לכ"ע קנה ולא חשיב דשב"ל וא"נ לר"מ מיהו מ"מ משמע ודאי דאם מת המזכה קודם שיגדיל הקטן לא קנה לכ"ע כיון דבעת דיניקא קני להו לנכסי ליתיה למזכה בעולם ואפילו באומר מעכשיו לכשיגדיל נמי נראה ודאי דלא קנה שהרי באותה שעה לאו בר זכיה הוא ובהדיא כתב הטור בסימן ר"י דאפילו למאן דסבירא ליה דהמזכה לעובר לכשתלד קנה אם מת המזכה קודם שבא העובר לעולם לא קנה ואפילו נימא דמיתה לא שכיח כו' האי ודאי לא חייש כדי לטעון שקר וכמו שכבר צדד מורינו הרב בזה בתי' הב' מ"מ אכתי משכחת לה באומר זה בני בכור בעודו ש"מ ונטה למות דבהא ודאי מיחש חייש שמא ימות ולכשיגדיל ליתיה למזכה בעולם ועיין בספר מחנה אפרים הלכות זכיה ומתנה סימן ט"ו יע"ש:<br><b> עוד </b> תי' מורינו הרב דאכתי איתיה למיגו בקני ע"מ להקנות כו' יע"ש באורך והם דברים נכונים אלא דאכתי ק"ל דנימא דיכיר אצטריך להיכא שבנו בכור היה חרש או שוטה דלדעת הר"ן משמע ודאי דזכיה ע"י אחר בחרש או שוטה אינו אלא מדרבנן כיון דלאו בני שליחות נינהו ולא עוד אלא דמשמע דאפילו מדרבנן לית להו זכיה שהרי אמרינן בפרק אז"נ דדוקא בקטן הואיל ואתי לכלל שליחות יש לו זכיה מדרבנן אבל גוים דליתנהו בכלל שליחות כלל לית להו זכיה אפילו מדרבנן ואם כן בחרש או שוטה כיון דלא אתו לכלל שליחות משמע ודאי דלית להו זכיה כלל לדעת הר"ן וכ"כ הרא"ש בפ"ק דכתובות משם הרמ"ה דדוקא בשוטה דעתים חלים ועתים שוטה אית ליה זכיה הואיל ואתי לכלל שליחות ואפילו נימא דבחרש ושוטה כיון דמשכחת להו שיתרפא מחולי זה חשיב אתי לכלל שליחות ולא חשיבי כגוי דליתיה בשליחות כלל דלכשיתגייר ואתי לכלל שליחות פנים חדשות באו לכאן וכקטן שנולד דמי מ"מ הא ודאי אין להם דין זכיה אלא מדרבנן דומיא דקטן ולכן מחוורתא דמילתא כתי' הג' שכתב הרב הנזכר:<br><b> כתב </b> הנ"י ז"ל פרק י"נ דרי"ח ע"א וז"ל אמר המחבר השתא דקי"ל כר"י לק"ל האי דרשה דיהי' הילכך בכור אינו נוטל פי שנים בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס אבל חלק פשיטות יטול בנכסים שנפלו כשהוא גוסס כדאמר' הגוסס נוחל ומנחיל והפשיטות מדין ירושה זכי ביה עכ"ל וראיתי להרב הגדול בעל כנה"ג ז"ל חח"מ סי' רע"ז בהגה ב"י אות ד' שכתב וז"ל ביאור דבריו שהבכור שאין אנו יודעים שהוא בכור אלא ע"פ אביו אינו נוטל פ"ב בנכסים שנפלו כשהוא גוסס וטעמו דכיון דלר"י אצטריך יכיר לומר דנאמן הבא במיגו נגד החזקה א"כ מנ"ל לומר דהיכא דליכא מיגו דיהא נאמן ומ"ש בנכסים שנפלו כשהוא גוסס לאו דוקא אלא אפי' בנכסים שנפלו לאחר מכאן נמי אינו יורש כיון דליכא מיגו אלא משום דגבי חלק פשיטות בעי למיהב טעמא דאפילו בנכסים שנפלו כשהוא גוסס יורש אותם נקט נמי בחלק בכורה בנכסים שנפלו כשהוא גוסס וכתב עוד שם שכן נראה דעת הרא"ש מדהשמיט סוגית הגמרא דמוקי לרבנן יכיר בצריך היכרא ובנכסים שנפלו כשהוא גוסס כמו שהביאה הרי"ף משמע דס"ל דלפום מאי דקי"ל כר"י אינו נאמן בנכסים שנפלו כשהוא גוסס וכדברי הנמוק"י ז"ל ותמה על הטור ז"ל שם שפסק שלא כמו שיראה מדברי הרא"ש ז"ל את"ד ולע"ד מה שהקשה על הטור ז"ל שפסק שלא כמו שיראה מדברי הרא"ש ז"ל אשתמיט מיניה לשון הרא"ש ז"ל בשמעתין שהביא סוגית הגמרא דמוקי לרבנן יכיר בנכסים שנפלו כשהוא גוסס וכמו שהביאה הרי"ף פי"נ גם מה שהבין בדברי הרב הנמק"י עיין בפרישה שהבין כמו כן גם מוהרי"ט ן' יעיש ז"ל הובאו דבריו בספר בני אהרן נראה שהבין כן ועיין בספר בני יעקב דק"ס ע"ג אכן לע"ד לא כן ידמה דאיך אפשר לומר דס"ל להרב הנמוקי דלר"י כיון דאצטריך יכיר לומר דנאמן האב במיגו נגד החזקה אם כן מנ"ל לומר דהיכא דליכא מיגו יהא נאמן לר"י הא ודאי ליתא שהרי ר"י ס"ל דנאמן האב לומר זה בני בן גרושה הרי דאפי' לפוסלו ס"ל דנאמן אע"ג דליכא מיגו ואם כן מכ"ש ליורשו דנאמן אפי' היכא דליכא מיגו ותו שהרב הנזכר הכריח מדברי רשב"ם ז"ל שכתב פי"נ דקל"ד אמתני' דקאמר זה בני נאמן דאינו נאמן אלא לנכסים שיש לו עתה אבל לנכסים שנפלו אחר מכאן אינו נאמן ואע"ג דדרשינן לעיל יכיר בצריך היכרא דהאב נאמן אפי' לנכסים שנפלו כשהוא גוסס ה"מ בחלק בכורה כו' דס"ל שלא כדעת הנמוקי ז"ל דאי ס"ל כדעת הנמוקי דהך אוקמתא הוי דוקא לרבנן ולא לר"י מאי ק"ל ההיא אתיא כרבנן ומתני' אתיא כר"י דהלכתא כותיה יע"ש והוא תימא שהרי הרב הנמוקי הביא במתני' דהאומר זה בני דברי רשב"ם ז"ל הללו ולא חלק עליו משמע דהכי ס"ל ולכן נ"ל דכונת הנמוקי פשוטה ובנכסים שנפלו כשהוא גוסס דוקא קאמר דאינו נוטל פי שנים ולא מיירי בבכור שאין אנו יודעים שהוא בכור אלא על פי אביו אלא אפי' בבכור ודאי קאמר דאינו נוטל פי שנים והיינו טעמא מההיא דגרסינן התם באותו פרק דקכ"ה דרבנן דר"י ס"ל דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת אביהם ואמרינן מ"ט דרבנן אמר קרא לתת לו פי שנים מתנה קריה רחמנא מה מתנה עד דמטא לידו אף חלק בכורה עד דמטא לידיה כו' אמר קרא פי ב' מקיש חלק בכורה לחלק פשיטות מה חלק פ' אע"ג דלא מטא לידיה אף חלק בכורה אע"ג דלא מטא לידיה יע"ש וא"כ ס"ל להנמוקי ז"ל דהא דאמרינן בגמ' דלרבנן אצטריך יכיר לנכסים שנפלו כשהוא גוסס היינו לומר דרבנן ס"ל כר"י דס"ל דהבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן משום דמקיש חלק בכורה לחלק פשוט והלכך ה"נ בכור נוטל פי שנים בנכסים שנפלו כשהוא גוסס אע"ג דלא מצי למיהב להו במתנה משום דבחלק פשיטות יורש אפי' בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ומקשינן חלק בכורה לחלק פשיטות אמנם לרבנן דר"י דס"ל דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו לאחר מיתת אביהן משום דמתנה קריה רחמנא א"כ מה"ט נמי אין הבכור נוטל פי שנים בנכסים שנפלו כשהוא גוסס משום דמתנה קריה רחמנא ומה מתנה ליתיה בגוסס אף חלק בכורה ליתיה בגוסס זה הנראה לי אמת ויציב בדברי הנמוקי ז"ל ומעתה יש לתמוה על הפוסקים דס"ל דהבכור נוטל פי שנים בנכסים שנפלו כשהוא גוסס דכיון דקי"ל כרבנן דר"י דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן מטעמא דמתנה קריה רחמנא א"כ מה"ט נמי לא יטול בנכסים שנפלו כשהוא גוסס דמתנה קריה רחמנא ויש לחלק ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שצ) </b> ואמאי לא משני דיכיר איצטריך כגון שבניו קטנים הרבה שאינן יכולין לזכות לעצמן כו'. גם אני בילדותי הקשתי כן, ושמעתי כי כבר קדמני בפ"י ולכאורה אפשר לומר אי אודיתא מהני מדאורייתא לק"מ דנאמן האב במיגו דאודי לבן הזה דסך ההוא שלו כהאי דאיסר גיורא ב"ב קמ"ט והודאה אפילו בקטן מהני דאפשר דנפל הסך הזה בירושה לבנו ממקום אחר דהרי גבי איסור גיורא נמי נודע דהני זוזא לאו דמרי נינהו ואפ"ה אמר ר' איקא ולודי איסר. (עיין ב"ב דף מ"ג ע"ב תד"ה דא כו' ובכתובות נ"ד ע"ב תוס' ד"ה אע"פ כו') דאע"ג דידוע ע"פ עדים דמשקר דלא היה לבנו קרוב הראוי לירש ממנו הסך ההוא מ"מ מהני אודיתא עיי"ש ודוק:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האומר </b>
+<b> זה בני כו' ה"ז נאמן וירשנו כו'.</b> כתב מוהר"א ששון ז"ל בתשו' סימן צ"ב שכפי דברי רשב"ם שם שכתב דהאומר זה בני אינו נאמן אלא לנכסים שהיו לו באותה שעה נתחדש אצלם במעשה שהיה בראובן שהיה ש"מ ולא היה לו בן רק בן קטן המוטל בעריסה ושאלו את פיו שאחר אותו הבן מי יהי' יורש נכסיו והשיב ששמעון יהי' יורש ופסקנו מתוך דברי רשב"ם הנזכר שאין בדברי ראובן כלל שהרי מאי דקאמר הרב הוא מטעם דאי בעי יהיב לי' במתנה כו' וכיון שכן הרי ראובן זה בחיי בנו לא היה רוצה לתת במתנה נכסיו לשמעון ולאחר מיתת בנו ליתא למיגו ודמיא למאי דקאמר הרב בנכסים הבאים לאחר מכאן דליכא למימר בהו שום מיגו א"ד יע"ש וק"ל טובא דאכתי איתיה למיגו דיהא נאמן לומר שאחר אותו הבן שמעון הוא היורש במיגו דאי בעי אמר נכסי לפלו' בני ואחריו לשמעון ואע"ג דקי"ל דאם ראוי ליורשו לא מהני משום דירושה אין לה הפסק מ"מ כבר כתב רשב"ם שם דהיינו דוקא באומר נכסי לך סתם אבל באומר בפירוש שנותנן לו משום מתנה לכ"ע מהני ואפי' לדעת הרמב"ם דס"ל דאפי' בלשון מתנה לא מהני מ"מ אם אומר בפירוש שאינו נותנם לו בלשון ירושה אלא בלשון מתנה לכ"ע מהני והיה אפשר לומר שדעת מוהר"א ששון כדעת מוהרי"מט שכתב בח"מ סימן ו' והביאו הרב כנ"הג סי' רע"ח בהגהת ב"י אות י"ג דע"כ לא אמרינן דבלשון מתנה מהני אלא בבן בין הבנים אבל בשאין לו אלא בן א' אפילו נתן בלשון מתנה לרשב"ם ולהרמב"ם ז"ל בשאמר בפירוש לא משום ירושה אלא משום מתנה עדיין כח ירושתו עומדת וכשימות ירושתו ממשמשת ובאה לו וזוכה משום ירושה יע"ש אלא שמדברי מוהר"א ששון ז"ל סימן קפ"ח נראה שחולק על זה גם הרב בעל כנ"הג כתב שכל גדולי האחרונים חולקים על זה וצריך עיון:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואם </b>
+<b> טעו ב"ד בשומא כו'.</b> כתב ה"ה פ' הא"מ אמר ר"ן כו' ואסיקו דר"ן לא אמר הגדילו אין יכולין למחות אלא בשלא טעו בשומא אבל טעו בשומא אפילו ר"ן מודה כו' הנה התוס' שם ד"ה הא דטעו כו' כתבו ז"ל ה"ה דהוי מצי למימר הא דטעו בשתות והא דטעו בפחות משתות כו' יע"ש והנראה דס"ל דחכמים לא פליגי עליה דרשב"ג אלא בשתות וקשה דא"כ שמואל דאמר יכולים למחות בפחות משתות דלא כמאן והרב ח"ה ז"ל תירץ דשמואל ס"ל דה"ה דפליגי נמי בפחות משתות ונקט שתות לרבותא דרשב"ג ואע"ג דלית הלכתא כרשב"ג כחא דהיתרא עדיף וכן תירץ הרב ע"י יע"ש. ויש לדקדק בתירוץ זה דאי משום להודיעך כחו דרשב"ג א"כ הו"ל למינקט מתני' ביתר משתות דאפילו ביתר משתות ס"ל לרשב"ג ז"ל דאמרינן מה כח ב"ד יפה כדאמרינן התם בפ' אלמנה נזונת עד כמה אמר רב ששת כו' עד פלגא תניא נמי הכי אמר רשב"ג ב"ד שמכרו כו' מכרן קיים ע"ש אלא ודאי משמע דשתות דנקט מתני' משום חכמים הוא דנקט דדוקא בשתות הוא דפליגי ואפשר ליישב דבריו דאי הוי נקט מתני' ביתר משתות אז הוי טעינן ודאי בסברת חכמים דלא פליגי אלא דוקא ביתר משתות דכיון דס"ל דאין כח ב"ד יפה א"כ כח ב"ד ככח הדיוט דביתר משתות בטל מקח בשתות קנה ויחזיר אונאה ופחות משתות אינו מחזיר אונאה דלא הוי מסתבר למימר דלרשב"ג כח ב"ד יפה מכח הדיוט ולרבנן הורע כחן מכח הדיוט ופליגי מן הקצה אל הקצה אמנם השתא דנקט מתני' שתות דס"ל לחכמים דאפילו בשתות המקח בטל והורע כחן מכח הדיוט מסתבר לן למימר דה"ה פחות משתות אלא דנקט שתות משום דאגב אורחיה בעי לאשמועינן כחו דרשב"ג דאפילו בשתות המקח קיים ודוק. ועוד נראה לי ליישב דלשמואל ל"ק מחכמים דלא פליגי אלא בשתות משום דאיכא למימר דס"ל לשמואל דדוקא בשום הדיינים הבאים לפרוע לבעל חוב מנכסי יתומים או מנכסי הלוה כיון שעליהם מוטל לפרוע חוב אביהם אינן כשלוחים ובפחות משתות מכרן קיים משום שנאמר אליו אם לא היית חפץ בשומא היה לך להשתדל בפרעון המלוה וכמ"ש ה"ה ז"ל בפ' כ"ב מהל' מ"ול דין ט"ו דמה"ט כתב רבינו שם דב"ד ששמו לטורף בנכסי לוקח וטעו בכ"ש מכרן בטל משום דכיון שאין על הלוקח מוטל לפרוע החוב הזה הרי הן כשלוחין יע"ש. וא"כ הכא נמי גבי יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן כיון דלא שייכי היתומים ביה דכל זמן שהיו קטנים אין צורך להם לחלוק אלא משום הגדולים ואין חייבים לחלק כל זמן שהם קטנים להנאת הגדולים הרי הן כשלוחין ואפילו טעו בכ"ש מכרן קיים כדין השלוחין ועיין בהר"ב מש"ל ז"ל שם וניחא נמי השתא מאי דלא פריך בגמרא נימא כתנאי משום דאיכא למימר דשמואל דאמר אפילו כרשב"ג דע"כ ל"ק רשב"ג התם אלא משום שהיה להם לפרוע חוב אביהן כנר"ל ודוק:<br><b> כתב </b> הרב ע"י דמאי דכתבו תוס' דהו"מ למימר בטעו בפחות משתות הוא משום דאזלי כשיטת ר"ת ז"ל שכתבו לעיל שבוררין להן חלק יפה ע"י שומת ב"ד אבל למ"ד דאין צריך שומת ב"ד אלא אפוטרופוס בורר להם חלק יפה לא ק"ל מידי שהרי בפ' אלמנה ניזונת קאמר רב שמואל בר ביסנא משמיה דר"נ דשליח הרי הוא כאלמנה דאפילו בכ"ש המקח בטל וא"כ היכי קאמר ר"ן הכא הגדילו אין יכולין למחות וכתב שדוחק לומר דמשום דהושם ע"י ב"ד משום הכי יש לו כל דין הב"ד דדוקא בשתות בטל יע"ש ודבריו סתומים שהרי אפילו בשליח הדיינים שעשאוהו שליח למכור קאמר התם דשליח כאלמנה כמ"ש התוס' לקמן בשם ר"ת ואפילו לפירוש ר"ת ז"ל דההיא מיירי בשליח דעלמא מ"מ מודו מיהא דמיירי נמי בשליח הדיינים אלא דבהא פליגי דלפי' ר"ה לא מיירי התם אלא בשליח הדיינים אבל בשליח דעלמא כ"ע מודו דהרי הוא כאלמנה ולפי תי' ז"ל אפילו בשליח דעלמא נמי פליגי וזה מבואר ממ"ש בפ' אלמנה נזונת ד"ה רבא אמר וז"ל ונראה לי דהכא מיירי אפילו בשליח דעלמא כו' יע"ש וא"כ איך כתב הרב דמשום דהושם ע"י ב"ד יש לו כח ב"ד ומה בין אפוטרופוס לשליח דדיינים שהושם ע"י ב"ד וכ"כ ה"ה ז"ל בפי"נ מהלכ' מכירה דין ט' עמ"ש רבינו יראה לי שהאפוטרופוס דינו כשליח וז"ל לפי מה שפירש דשליח ב"ד הרי הוא כאלמנה אפוטרופוס שמינוהו ב"ד הרי הוא כשליח ויהי' זה פשוט כו' עי"ש מ"ש שאפוטרופוס שמנוהו ב"ד גרע משליח ב"ד והרי הוא כשליח דעלמא אלא שראיתי להתוס' ז"ל בפ' אלמנה נזונית ד"ה והא דס"ל דהאפוטרופוס שמנוהו ב"ד עדיף טפי משליח הדיינים שכתבו וז"ל אי לאו דפסיק הלכה כחכמים לא הוי ק"מ מהא דאמר ר"ן שליח הרי הוא כאלמנה אפילו מיירי בשליח הדיינים וי"ל דלא שייך בדידיה כ"כ מה כח ב"ד יפה כמו באפוטרופוס יע"ש ונראה שטעמם ז"ל משום דכיון דמנוהו ב"ד לפקח על כל עסקי היתומים מה היה להם לב"ד לעשות הרי הוא ככח ב"ד עצמם משא"כ בשליח הדיינים שלא עשאוהו שליח אלא על דבר פרטי וא"כ כפי מה שכתב נראה דמה שכתבו התוס' דהו"מ למימר בטעו בפחות משתות אפילו למאן דס"ל דאין צריך שומת ב"ד ק"ל ודלא כמ"ש הרב ומהתימה עליו איך אישתמיט מניה דברי התוס' הללו וכן מבואר ג"כ ממ"ש בפ' הנז' ד"ה בוררן וז"ל ומיהו אומר רבי' דאין זו קו' הא דלא אמר יכולים למחות בגוד או אגוד דה"נ הומ"ל יכולים למחות בשטעו בפחות משתות כו' יע"ש ובראש דבריהם כתבו שם משם רבינו הנזכר דבוררין להם בלא שומת ב"ד קאמר ואפ"ה ק"ל דאמאי ל"ק יכולים למחות בפחות משתות מיהו לזה איכא למימר דמ"ש דה"נ הו"מ למימר כו' לשיטת ר"ת הוא דקאמרי כלומר דמה שדקדק ר"ת מדלא קאמר יכולים למחות בגוד או אגוד אין זו קושיא דלדידי' נמי תיקשי דה"מ למימר יכולים למחות בפחות משתות כיון דהוא ס"ל דצריך שומת ב"ד וכן ראיתי למוהרי"מט ז"ל שם בחידושיו שפירש כן דברי התוס' ליישב מש"הק שם לתי' התוס' שכתבו בד"ה רבא אמר דשליח כדיינים דקאמר ר"ן היינו לענין הא דמקח קיים אבל האונאה מיהא צריך להחזיר וז"ל ומיהו קשה דלקמן הוצרך ר"י לתרץ הא דאמרינן במאי צריכין למחות ברוחות דא"נ דהו"מ למימר יכולים למחות בפחות משתות אלמא בפחות משתות נמי יכולים למחות ולבטל את המקח והרא"ש ז"ל הביא תי' זה משמו של ר"י והוא רבינו הנז' סתם וקשיא דידיה אדידיה ותירץ דשמא לדבריו של ר"ת קאמר כו' יע"ש אלא שבעיקר קו' לא ידעתי להבין דבריו דמאי קו' דמ"ש התוס' בד"ה דהמקח קיים והאונאה הוא דצריך להחזיר לא כתבו כן אלא לרבא אליבא דר"ן דס"ל שליח כדיינים אבל למאי דקיי"ל התם דשליח הרי הוא כאלמנה המקח נמי בטל וא"כ שפיר ק"ל לרבינו דהו"מ למימר יכולים למחות בפחות משתות דס"ל לשמואל דהמקח בטל דשליח הרי הוא כאלמנה ור"ן דקאמר אין יכולים למחות משום דס"ל דאפוטרופוס עדיף משליח ב"ד כמ"ש התוס' ובהא הוא דפליגי שמואל ור"ן וא"נ דס"ל לשמואל כחכמים דרשב"ג אפילו בפחות משתות ובדיינין גופייהו המקח בטל ונקט שתות להודיעך כחו דרשב"ג כמ"ש לעיל וכן צ"ל ע"כ אף לפי מה שפי' הוא ז"ל דלדבריו של ר"ת הוא דק"ל דהומ"ל יכולים למחות ברוחות אע"ג דלשי' ר"ת בוררין להם ע"י שומת ב"ד קאמר וא"כ קשה דהיכי קאמר הו"מ לאוקמה בפחות משתות הא אפילו שליח ב"ד קאמר ר"ן דשליח הרי הוא כדיינים כ"ש הכא דהשומא ע"י ב"ד עצמן וא"כ היכי קאמר שמואל יכולים למחות והמקח בטל אלא עכצ"ל כמ"ש דכונתם ז"ל הוא דנימא דשמואל ס"ל שליח ה"ה כאלמנה ואע"ג דמיירי הכא ע"י שומת ב"ד עצמו מ"מ חשיבא כשליח כמ"ש הר"ן ז"ל והריטב"א יע"ש וא"כ מאי קא ק"ל להרב ז"ל. וראיתי להתוס' בפ' השולח דל"ד ד"ה ב"ד שכתבו וז"ל והא דלא קאמר יכולים למחות בפחות משתות משום דלא מסתבר כו' וכ"ש אם נפרש דמכרן קיים ומחזיר אונאה דא"ש טפי עכ"ל ודבריהם באו סתומים ולכאורה נראה שכוונתם ז"ל למ"ש מוהרי"מט ז"ל האמנם הא ודאי נראה דליתא כמ"ש ולכן נראה שכוונתם ז"ל דאם נפרש דפחות משתות מכרן קיים ומחזיר אונאה א"ש דלא מוקי לה בפחות משתות משום דלישנא דר"ן דקאמר אין יכולים למחות משמע דאין יכולין למחות כלל ואפילו לענין אונאה ואילו בפחות משתות מחזיר אונאה כנ"ל ודוק:<br><b> ועל </b> מ"ש לעיל משם ה"ה ז"ל עיין בהר"ב גד"ת שער ג' ח"ג ס"א מה שתמה עליו בזה וכתב הוא ז"ל שמתשובת הרי"ף שהביא הבע"הת מבואר דלוקח לאו דוקא ולא יצאו מן הכלל אלא נכסי יתומים מהטעם שכתב מפני שהם ברשות ב"ד דהיינו להיותם יתומים דמסתמא ב"ד הם אביהם והו"ל כאלו הם בעלי דבר ולא שלוחים משא"כ ב"ח ולפ"ז נכסי לוקח ונכסי לוה שוים הם לענין זה דלא שייך גבייהו טעמא שהם ברשות ב"ד ולפיכך דינם כדין שליח דאפילו בכ"ש חוזר את"ד יעש"ב. ולע"ד יש לתמוה על זה מהא דאמרינן לקמן אמר רבא הא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא בלא אמר נפלוג בשומא דב"ד אבל אמר נפלוג בשומא דב"ד לא וחלוקתן בטלה והיא גירסת הרי"ף והתוס' הרי מבואר דאפילו באחרים או בשותפין שחלקו כמ"ש רבינו בפי"ג מה"מ שאינן יתומים ולא שייך גבייהו טעמא שהם ברשות ב"ד אפ"ה דוקא בטעו שתות מכרן בטל אבל בפחות משתות לא דאל"כ אדנקט רבא מלתי' בחלוקת שתות קנה לישמועינן רבותא בפחות משתות גופיה דקאי בי' וצ"ע:<br><b> ולענין </b> הלכה כל הפוסקים ז"ל פסקו כר"ן וכתב מרן הב"י סימן רפ"ט דהיינו משום דהלכה כר"ן בדיני עיי"ש. וראיתי להר"ב כנ"הג ז"ל שם בהגהת ב"י אות ב' שהקשה על דברי מרן הללו שלא נאמר כלל זה אלא כנגד רב ששת לא כנגד כ"ע כמ"ש הרא"ש ז"ל בפ' הזהב ואפילו לדעת התוס' שכתבו בפ' האומנין דהלכה כר"ן בדיני לגבי כ"ע לגבי שמואל אין כלל זה אמור כיון דשמואל נמי הלכתא כותי' בדיני וכתב הרא"ש ז"ל דהיינו משום שהיה מדקדק בהם וכיון שכן מאיזה טעם נפסוק הלכה כר"ן לגבי שמואל כיון דשמואל נמי מדקדק בהם והוא רביה דר"ן יע"ש. והנה הרב ז"ל כתב כן מסברא דנפשיה דלגבי שמואל אין הלכה כר"ן כאלו הוא דבר פשוט ולא כי אלא דעת הרי"ף ז"ל בפרק המפקיד גבי ההיא דהמפקיד פירות אצל חבירו אפילו אין מדודין דהלכה כר"ן אפילו לגבי שמואל כאשר יראה הרואה אלא אי להא קשיא לדעת הרא"ש ז"ל קשיא דבפ' הזהב ובפ' המפקיד כתב דאין הלכה כר"ן אלא כנגד רב ששת לא כנגד רבותיו ר"י ושמואל ואלו בהא דשמעתין כתב בפרק אלמנה נזונת דהלכה כר"ן דהגדילו אין יכולין למחות וכן ראיתי להרב ש"ך סימן ס"ו ס"ק ק"ח שתמה עליו בזה:<br><b> ולע"ד </b> אי מהא אפשר ליישב דמה שפסק הרא"ש בהא דשמעתין דהלכה כר"ן לאו משום דהלכה כר"ן בדיני וכמדוקדק מדבריו בפרק א"נ שכתב והלכתא כר"ן בדיני כאשר כתב בשאר מקומות אלא ה"ט משום דס"ל דהא דאמרינן בפרק השולח דל"ה והלכתא כנחמן כו' דקאי אהא דיתומים שבאו לחלוק ולא כפרש"י ז"ל וכ"כ המרדכי והרשב"א ז"ל שם משם ר"ח ז"ל יע"ש ובה' גרושין הוכחתי שכן דעת הרא"ש יע"ש מיהו מה שהקשה הרב ש"ך מההיא דפרק מציאת האשה ובפרק המדיר הא ודאי צ"ע ועיין בכנה"ג חא"ח בכללי הגמ' דקע"ה ע"א סימן נ"ז ובדף קס"ד ע"ג:<br><b> שוב </b> מצאתי להרב גו"ה שכתב בכללי הדלת סימן קמ"ה משם מוהר"ב ז"ל שמ"כ בדרכי התלמוד שחבר רבינו סעדיה גאון וז"ל דהא דאמרינן בריש בתרא ר"נ א"ש גג הסמוך לחומה כו' ור"נ דידיה אמר כו' וכן בפ' הא"מ אמר ר"נ א"ש יתומים שבאו לחלוק כו' והלכתא כר"נ בהא אפילו דבעלמא הלכה כשמואל לגביה מתרי טעמי חדא דרבו הוא ועוד דהלכתא כשמואל בדיני לגבי כ"ע היינו טעמא משום דפי' דר"נ דידיה אמר היינו קבלת עצמו מאחרים לא כמו בעלמא שפירוש דידיה אמר היינו סברת עצמו עכ"ל יע"ש:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..43b5d12e88d0fe6e521254061d392493e0c2f2ca
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,120 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant
+שער המלך על משנה תורה, הלכות טוען ונטען
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות טוען ונטען
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מפי </b>
+<b> השמועה למדו שכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה.</b> כתבו התוס' פרק עשרה יוחסין דע"ג ע"ב משם ר"ת דכי היכי דעד אחד מחייבו שבועה ה"נ ע"א המסייע לנתבע פוטר משבועה וכן דעת הרא"ש ז"ל פ"ק דמציעא דעד המסייע פוטר מן השבועה וכתב עוד ויש מקשין אבל מהא דשומר שמסר לשומר חייב ול"ק דמאי חיוביה דראשון משום שאינו יכול לישבע והוא אינו רוצה להאמין לשני ונתחייב לו הראשון ממון ואין עד אחד פוטר מחיוב ממון עכ"ל וכ"כ בשיטה מקובצת למוהר"ב משם הר"ן יע"ש ולפי זה נראה שאם השומר הא' טוען שברי לו שנגנבה או שנאנסה מיד השומר הב' שהשומר פטור משבועה שהרי בלא עדות שומר הב' אין כאן אלא חיוב שבועה וכיון דאיכא עד א' המסייעו פטור ועל פי זה יש לדקדק על מרן בש"ע סימן פ"ז ס"ו שהביא מחלוקת וז"ל מודה במקצת ועד אחד מסייעו י"א שפוטרו משבועה וי"א שאינו פוטרו וכתב מור"ם שהעיקר כסברא הראשונה ואלו בסי' רצ"א סעיף כ"ו בדין שומר שמסר לשומר כתב מרן וז"ל ואם יש עדים ששמר השומר כראוי נפטר שומר ראשון ואפי' לא היו שם עדים אם השומר הא' ראה ויכול הוא לישבע ה"ז נשבע ונפטר ע"כ והשתא קשה דכיון דבסימן פ"ז הביא מחלוקת אם ע"א המסייע פוטר מן השבועה איך כתב כאן בפשיטות דצריך לישבע ומהיותר תימא על מור"ם דבסימן הנזכר כתב שהעיקר כסברא הראשונה וכאן לא הגיה עליו כלום ושוב ראיתי בספר פלפלא חריפתא שהקשה על דברי הרא"ש וז"ל ואי ק' הא ק' דהתוס' בפרק הא"מ דמ"ג ע"ב ד"ה והשתא כתבו משם ר"י דכל עדות שטעונים לישבע קודם שיאמינו דבריהם אין ממש בעדותם ואם כן ה"נ דכוותא אין כאן עדות כלל דכי אמרת נמי דהכא מיירי נמי במוד' הב' שנגנבה והראשון ש"ח דהשתא הב' בעי שלומי ולא הוי נוגע בעדות אכתי עליו שבועה שאינה ברשותו כדאיתא פ"ק דמציעא כו'. וא"כ מאי מקשים הא אין כאן עדות כלל כיון שהיה טעון שבועה כו' ונראה דודאי קושיתו אינ' קושיא ואף מעיני רבינו לא נעלם זה אלא דטפי עדיף משני ליה דמעיקרא קושיא ליתא דכלום באו להקשות ולהוכיח דמי שעליו שבועה שאין ע"א יכול לפוטרו וקאמר רבינו דהך דהכא אין לזה חיוב שבועה אלא חיוב ממון כו' יע"ש ובהכי נתיישבה קושיתו ועיין בש"ך סימן רצ"ה ס"ק מ"ה אלא דקשיא לי לדברי הרב דאכתי תקשי ליה למה שהקשה הרא"ש שם מקמי הכי וז"ל ויש מקשי' מהא דתנן לקמן השוכר פרה מחבירו והשאיל לאחר ומתה ישבע השוכר כו' ואמאי ישבע השוכר והלא השואל מעיד שמתה כדרכה ויפטר השוכר משבועה והוצרך לידחק הרא"ש ולומר דמתני' דינא קמ"ל ולאפוקי מר"י כו' ולא מצי למיתני השוכר פטור מן השבועה בעדות של שואל דלפעמים דאין השואל יודע כו' דמשמע דאם השואל יודע אין השוכר צריך לישבע ואמאי הא כיון שהשואל צריך לישבע שבועה שאינה ברשותו אין כאן עדות כלל וצ"ע ועיין בהרב מש"ל ה' שאלה ופקדון פ"ה דין ו' ודו"ק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכן </b>
+<b> החופר בשדה כו'.</b> כתב ה"ה בס"ד וז"ל ואין זו ראיה דכי אמרינן דאדם הוקש לקרקע ה"מ עבדים כו' אבל שאר אינשי ודאי לא ע"כ וכ"כ התוספות פ"ק דקדושין ד"ז ד"ה א"כ וז"ל פי' בקונט' דאדם הוקש לקרקע כו' וקשה דההוא קרא כתיב בעבד כו' וכ"כ ג"כ הרא"ש ז"ל בתוספותיו ודחה דברי רש"י הללו ועיין בנדרים פ"ט דנ"ט ע"ב אהא דפרכינן התם והא קתני שער ראשו ושער ראשו מטלטלי הוא פרש"י דכל העומד ליגזז כגזוז דמי יע"ש והנראה שהוכרח רש"י לזה משום דהוא אזיל לשיטתיה דס"ל דאדם נמי איתקש לקרקע אמנם לסברת התוס' ז"ל דס"ל דדוקא עבד איתקש לקרקע אתי שפיר ההיא דהתם אפי' בשער שאינו עומד ליגזז משום דאדם דין מטלטלים יש לו אך קשה על הרא"ש דפי' שם כפרש"י דהיינו משום טעמא דכל העומד ליגזז ולפי מ"ש בשמעתין אפי' בשאינו עומד ליגזז פריך שפיר ושמעתי מקשים לפי' רש"י שם דבפרק השולח דל"ט מוקמינן לפלוגתייהו דת"ק ורשב"ג אי מועלין בשערו בשער העומד ליגזז אי כגזוז דמי או לאו כגזוז ואמרינן לימא כתנאי כו' ומסקינן אפי' תימא ר"מ ע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא בענבים דכמה דקיימי מכחשי אבל שער כמה דקאי אשבוחי משבח ופסק רבינו בפ"ה דמעילה כרשב"ג דבשער לא אמרינן כל העומד ליגזז מטעמא דאשבוחי משבח יע"ש וא"כ קשה טובא היכי פריך בנדרים והא קתני שער ראשו ושער ראשו מטלטלי נינהו הא בשער ס"ל לרשב"ג דהלכתא כותיה דלא אמרינן כל העומד ליגזז וא"כ ה"נ נימא דר"מ דהתם כותיה דרשב"ג ס"ל דאתיא אליבא דהלכתא ובשלמא לדעת התוס' דשמעתין ניחא שפיר דקו' דהתם אפילו בשער שאינו עומד ליגזז ומשום דאדם לא איתקש לקרקע אכן לפרש"י קשה טובא והנראה ליישב שדעת רש"י כמ"ש התוספות פ"ק דסנהדרין דט"ו ע"א ד"ה בענבים העומדים ליבצר שהקשה מההיא דפרק נערה דאמרינן ס"ס כל העומד ליגזז כגזוז דמי ומאי קושיא הא רבנן דהכא לית להו הך סברא ותי' דגבי ב"ח מודה דלא גבי מדברי' העומדים ליגזז דלא סמכה דעתיה יע"ש וא"כ ה"נ נימא דאע"ג דבשער קי"ל כרשב"ג דלא אמרינן כל העומד ליגזז מטעמא דאשבוחי משבח היינו לענין מעילה וכיוצא אבל גבי ב"ח פשיטא ליה לתלמודא דלא גבי מטעמא דלא סמכה דעתיה כנ"ל נכון ועיין בש"ך ח"מ סימן צ"ה ס"ק י"ח ודוק:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מי </b>
+<b> שהיו בידו דברים העשוים להשאיל ולהשכיר כו'.</b> עיין בפרק חזקת הבתים דנ"ב ע"א בתוס' ד"ה דברים העשוים שהקשה וז"ל וא"ת דתנן בהגוזל בתרא המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא שם גניבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול והשתא אפי' לא יצא שם גניבה יהא נאמן לומר שגנבם מיגו דאי בעי אמר השאלתי' לך דספרים עשוים להשאיל כו' ומהר"ר דודי נר"ו תי' דלא מהימן במיגו דהוי מיגו להוציא אעפ"י שנוטל דמים שהוציא כו' יע"ש מכאן קשה לי למ"ש הב"ח ז"ל ח"מ סימן פ"ב שהקשה לדעת הסוברים דמיגו להוציא לא אמרינן מדקי"ל כר"ג פ"ק דכתובות דהאומרת משארסתני נאנסתי יש לה מאתים במיגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא פסלה נפשה לכהונה אלמא דאית לן מיגו להוציא ותי' דהתם כיון דהיא טוענת ברי והוא טוען שמא טענתה עדיפא כדאיתא התם ולפיכך נאמנת במיגו אע"ג דהוי להוציא יע"ש גם הרב ש"ך בסימן הנזכר בדיני מיגו סק"א וסקט"ו הביא כלל זה בלי חולק וק"ל טובא שהרי מדברי התוס' הללו נראה בהדיא דס"ל דמיגו להוציא לא אמרינן אפילו בברי ושמא שהרי הכא הלוקח טוען שמא לקחה ממך ואין לומר דה"נ מיירי בשטוען המוחזק ברי לי שלא גנבם דהא ליתא שהרי כתבו התוס' ואין לומר נמי דלאו מיגו הוא שאינו טוען ברצון השאלתיו לפי שאותו יודע שהוא משקר כו' ומהנהו עיזי דאכלו חושלא אין ראיה דאיכא למימר כגון שהכחישו ואומר שלא אכלו כ"כ דהו"ל ממעיז למעיז והשתא אי איירי הכא במכחישו וטוען שלא גנבם ה"נ הו"ל ממעיז למעיז ומאי אין לומר דקאמר גם אין לומר דע"כ לא כתבו התוס' דמיגו להוציא לא אמרי' אפי' בברי ושמא אלא דוקא התם דהו"ל מיגו דהעזה אבל בעלמא אמרינן מיגו כי האי דהא נמי ליתא שהרי התוס' פרק המקבל דקי"ו ע"א ד"ה והא כתבו וז"ל ומורי הר' דודי נראה דמיגו להוציא לא אמרינן ומיהו למ"ד פרק חזקת דאמרי' מיגו להוציא צ"ל כפי' ר"ת עכ"ל והשתא אם איתא מאי קושיא התם שאני דהוי ממעיז למעיז מש"ה נאמן באומר אין שטרא זייפא הוא מיהו שטרא הוה לי ואירכס במיגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא אלא ודאי דלא שנא ועיין בתוס' ריש מציעא ד"ה וזה נוטל שכתבו וז"ל ומפרש ריב"ם דמיגו להוציא לא אמרינן וההיא דחזקת הבתים דהימנה רבה שאני דאפי' אי הוה שתיק נאמן יע"ש וא"כ לא ידעתי מאי ק"ל הכא לתי' הר' דודי וא"כ מבואר הדבר שדעת התוס' דמיגו להוציא לא אמרי' אפילו בברי ושמא הפך דעת הרב ב"ח והש"ך ז"ל ומהתי' על הב"ח שנמצא סותר את עצמו דבסי' קל"ג כ' דלדעת הטור לא מהימן לומר גנובים במיגו דהשאלתיו משום דס"ל להטור דמיגו להוציא לא אמרינן ולא זכר שם מ"ש בסימן פ"ב דבברי ושמא אמרינן וכמו כן קשה על הש"ך ז"ל שם ס"ק י"ב יע"ש ולעיקר קו' מההיא דפ"ק דכתובות נראה ליישב דהתם שאני דאיכא חזקה דמסייע לה דהעמד אשה על חזקתה דקודם לכן ומתחילה בתולה היתה כמ"ש רש"י ז"ל שם וכבר כתב הרב התרומות הביאו מרן דכל דאיכא חזקה דמסייע לא אמרינן מיגו להוציא ויש לתמוה על הרב ב"ח דבסמוך ונראה בסימן הנזכר הביא דברי הבה"ת ז"ל הללו ואם כן מאי ק"ל הכא ואולי דס"ל להרב ב"ח ז"ל דלא דמי לההיא דהבה"ת דהתם שאני דעוד היום חזקה מסייע לה דחזקה לא שביק היתרא ואכיל איסורא משא"כ הכא דאף על גב דאיכא חזקה דבתולה מ"מ איתרע לה חזקתה דהרי היא בעולה לפנינו ועיין בהגהמ"י פט"ו מהלכ' אלו שכתב וז"ל והא דאמרינן בכתובות דנאמנת לומר משארסתני כו' והיינו מיגו להוציא היינו משום דהיא בחזקת בתולה וגם היא טוענ' טענת ברי והבעל טוען טענת שמא ע"כ הנה מבואר מדבריו דבעינן תרתי ברי ושמא וחזקה דמסייע לה אבל ברי ושמא גרידא לא מהני כמ"ש כנ"ל:<br><b> ובמ"ש </b> עוד התוס' ותי' ר"ת כו' ק"ל דמשמע דלר"ת נמי קשיתיה הך קושיא ולדידיה מאי קו' איכא הרי כתב המרדכי משמו ברפ"ק דמציעא וז"ל וא"ת אמאי אינו נוטל רביע ניהמניה במיגו דאי בעי אמר כולה שלי ותי' ר"ת דלא אמרינן מיגו ממון זה במיגו דאי בעי תבע ממון אחר כו' יע"ש וא"כ ה"נ הו"ל מיגו מממון לממון דבטענה שטוען עכשיו נוטל החפץ וחייב ליתן הדמים מדין תקנת השוק ובטענת המיגו אינו חייב אפילו ליתן את הדמים ונ"ל לומר דס"ל לרבינו תם דבברי ושמא אמרינן מיגו מממון לממון ובהכי ניחא מאי דקשה טובא לדעת ר"ת מההיא דגרסינן פרק האשה שנתארמל' ואלא אהא היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את נאמנת התם מאי מיגו איכא בשלמא לר"א דאמר במנה ולא כלום מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דאית לה מאתים וקאמרה מעיקרא דלית לה אלא מנה מהימנא הרי דאמרינן מיגו מממון לממון אלא נראה דבברי ושמא לכ"ע אמרי' מיגו מממון לממון ועוד י"ל דמכלי לשווי הממון של הכלי לא חשיב מממון לממון דחשיב הכל כממון א' וכ"כ הב"ח סימן קל"ו סעיף פ"א דשדה ופירותיה חשיב הכל כממון אחד ואמרינן מיגו:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>בן </b>
+<b> האומן כו' ואם הביאו עדים שהודו הבעלים כו'.</b> מימרא דר"י פרק חזקת דמ"ו ואוקמתא דגמ' שם ומכאן מוכח דלא טענינן ליתמי אלא מידי דאבוהון קיים הי' נאמן בטענה גרידא בלא עדים אבל כל היכא דצריך עדים וראיה לא טענינן ליתמי דאי הוה אבוהון קיים הוה מייתי ראיה דא"כ בן גזלן אמאי אין לו חזקה וכן גבי אומן אמאי מצרכינן עדי הודאה לרשב"ם ז"ל או טענת הודאה לר"י ואמאי לא טענינן ליתמי דאי הוה אבוהון קיים הוי מייתי עדים וראיה וכ"כ התוס' שם דף נ"ב ד"ה ומודה והביאו ראיה מדתנן הבא משום ירושה אין צריך טענה:<br><b> וראיתי </b> למוהריב"ל ח"ג סימן ל"ג שכתב וז"ל ונראה לי דמאי דאמרינן בכמה דוכתי טענינן ליתמי וללוקח היינו דוקא היכא שהמוריש או המוכר היה נאמן בלא עדים והביא ראיה מההיא דאמרינן בפרק לא יחפור יע"ש ומוהרש"ך ח"ב סימן קפ"ג כתב עליו שדין זה הוא מחודש דיראה דבכל גוונא טענינן ליתמי והרב מגיד מראשית סימן ח' תמה עליהם שדבריהם הם תלמוד ערוך גבי ההיא דא' מן האחין כו' ובספר עזרת נשים בתשובה א' למוהר"י כולי ז"ל כתב ליישב לזה דמעולם לא כתבו התוס' אלא היכא דליכא חזקה כלל ומש"ה הבא משום ירושה צריך חזקה אבל במקו' חזקה דהויא כשטר טענינן ליתמי מאי דלא הוה מצי אבוהון למיטען וכתב דיש סמך לדבר מדתנן הבא מחמת ירושה כו' ובשלמא בשדה המוריש ג' שנים שפיר טענינן ליתמי כיון דאביו הוי מצי למיטען לקוח הוא בידי אבל היכא דלא דר המוריש כי אם יום א' דלא הוה מצי למיטען לקוח הוא בידי היכי טענינן ליורש ואע"ג דהוא החזיק ג' שנים מ"מ חזקה שאין עמה טענה היא אלא עכ"ל כיון דס"ס יש חזקה לפנינו טענינן ליה את"ד ולא דק שהרי מסוגיא זו דבן אומן דפסקוה כל הפוסקים להלכה מבואר דאפילו בדאיכא חזקה לא טענינן ליתמי דאי הוה אבוהון קיים הוה מייתי עדים וראיה גם מ"ש דיש סמך מההיא דהבא משום ירושה אין זו סמיכה כלל דהתם הכי טענינן דאי הוה אבוהון קיים והיה מחזיק שני חזקה דאחזיקו בה יתמי הוה טעין לקוח הוא בידי דחזקה שיש עמה טענה היא ופשוט. וליישב דברי מוהריב"ל ז"ל נראה לי דכל עצמו של מוהריב"ל ז"ל לא הוצרך להביא ראיה אלא לענין דלא טענינן ללוקח מאי דלא מצי טעין המוכר דמההיא דבן אומן ההיא דא' מן האחין דאמרינן כלום טענינן ליתמי מאי דלא מצי אבוהון למטען אין ראיה דהתם ודאי בירושה דממיל' כיון דליכא עדים שלקחם אביהם מן המערער אינו יכול להוריש אותם מספק אלא כל היכא דאיתנהו ברשות מוריש ברשות' דמערער איתנהו משא"כ בלוקח הטוען שלקחו מפ' טענינן דלמא אותו פ' לקחם מן המערער ומש"ה הוצרך להביא ראיה מההיא דפרק לא יחפור דפרכינן אמתני' דקתני ואם לקחו אפילו בית רובע הרי זה בחזקתו והא אמר ר"ן אין חזקה לניזקין רב מרי אמר בקוטר' רב זביד אמר בבית הכסא והשתא אם איתא להא מאי קו' נימא דטעמא דמתניתין משום דטענינן ללוקח דאם היה המוכר קיים היה מייתי ראיה שפייס לכל צדדיו ונימא דבקוטר' ובית הכסא נמי דינא הכי הוא אלא ודאי דאפילו בלוקח לא טענינן אם היה המוכר קיים היה מייתי ראיה וכבר ראיתי להרב ב"ח סימן קל"ב סעיף י"ג שכ"כ דיש חילוק בין יורש ללוקח וייחס סברא הלזו לדעת רבינו יע"ש ויש לתמוה עליו דמה יענה לסוגיא דפרק לא יחפור וצ"ע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2741cdbbb0b31374e63892bb6cb51c301cafce8c
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Mishpatim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,123 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Plaintiff and Defendant
+שער המלך על משנה תורה, הלכות טוען ונטען
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Plaintiff_and_Defendant
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות טוען ונטען
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מפי </b>
+<b> השמועה למדו שכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה.</b> כתבו התוס' פרק עשרה יוחסין דע"ג ע"ב משם ר"ת דכי היכי דעד אחד מחייבו שבועה ה"נ ע"א המסייע לנתבע פוטר משבועה וכן דעת הרא"ש ז"ל פ"ק דמציעא דעד המסייע פוטר מן השבועה וכתב עוד ויש מקשין אבל מהא דשומר שמסר לשומר חייב ול"ק דמאי חיוביה דראשון משום שאינו יכול לישבע והוא אינו רוצה להאמין לשני ונתחייב לו הראשון ממון ואין עד אחד פוטר מחיוב ממון עכ"ל וכ"כ בשיטה מקובצת למוהר"ב משם הר"ן יע"ש ולפי זה נראה שאם השומר הא' טוען שברי לו שנגנבה או שנאנסה מיד השומר הב' שהשומר פטור משבועה שהרי בלא עדות שומר הב' אין כאן אלא חיוב שבועה וכיון דאיכא עד א' המסייעו פטור ועל פי זה יש לדקדק על מרן בש"ע סימן פ"ז ס"ו שהביא מחלוקת וז"ל מודה במקצת ועד אחד מסייעו י"א שפוטרו משבועה וי"א שאינו פוטרו וכתב מור"ם שהעיקר כסברא הראשונה ואלו בסי' רצ"א סעיף כ"ו בדין שומר שמסר לשומר כתב מרן וז"ל ואם יש עדים ששמר השומר כראוי נפטר שומר ראשון ואפי' לא היו שם עדים אם השומר הא' ראה ויכול הוא לישבע ה"ז נשבע ונפטר ע"כ והשתא קשה דכיון דבסימן פ"ז הביא מחלוקת אם ע"א המסייע פוטר מן השבועה איך כתב כאן בפשיטות דצריך לישבע ומהיותר תימא על מור"ם דבסימן הנזכר כתב שהעיקר כסברא הראשונה וכאן לא הגיה עליו כלום ושוב ראיתי בספר פלפלא חריפתא שהקשה על דברי הרא"ש וז"ל ואי ק' הא ק' דהתוס' בפרק הא"מ דמ"ג ע"ב ד"ה והשתא כתבו משם ר"י דכל עדות שטעונים לישבע קודם שיאמינו דבריהם אין ממש בעדותם ואם כן ה"נ דכוותא אין כאן עדות כלל דכי אמרת נמי דהכא מיירי נמי במוד' הב' שנגנבה והראשון ש"ח דהשתא הב' בעי שלומי ולא הוי נוגע בעדות אכתי עליו שבועה שאינה ברשותו כדאיתא פ"ק דמציעא כו'. וא"כ מאי מקשים הא אין כאן עדות כלל כיון שהיה טעון שבועה כו' ונראה דודאי קושיתו אינ' קושיא ואף מעיני רבינו לא נעלם זה אלא דטפי עדיף משני ליה דמעיקרא קושיא ליתא דכלום באו להקשות ולהוכיח דמי שעליו שבועה שאין ע"א יכול לפוטרו וקאמר רבינו דהך דהכא אין לזה חיוב שבועה אלא חיוב ממון כו' יע"ש ובהכי נתיישבה קושיתו ועיין בש"ך סימן רצ"ה ס"ק מ"ה אלא דקשיא לי לדברי הרב דאכתי תקשי ליה למה שהקשה הרא"ש שם מקמי הכי וז"ל ויש מקשי' מהא דתנן לקמן השוכר פרה מחבירו והשאיל לאחר ומתה ישבע השוכר כו' ואמאי ישבע השוכר והלא השואל מעיד שמתה כדרכה ויפטר השוכר משבועה והוצרך לידחק הרא"ש ולומר דמתני' דינא קמ"ל ולאפוקי מר"י כו' ולא מצי למיתני השוכר פטור מן השבועה בעדות של שואל דלפעמים דאין השואל יודע כו' דמשמע דאם השואל יודע אין השוכר צריך לישבע ואמאי הא כיון שהשואל צריך לישבע שבועה שאינה ברשותו אין כאן עדות כלל וצ"ע ועיין בהרב מש"ל ה' שאלה ופקדון פ"ה דין ו' ודו"ק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכן </b>
+<b> החופר בשדה כו'.</b> כתב ה"ה בס"ד וז"ל ואין זו ראיה דכי אמרינן דאדם הוקש לקרקע ה"מ עבדים כו' אבל שאר אינשי ודאי לא ע"כ וכ"כ התוספות פ"ק דקדושין ד"ז ד"ה א"כ וז"ל פי' בקונט' דאדם הוקש לקרקע כו' וקשה דההוא קרא כתיב בעבד כו' וכ"כ ג"כ הרא"ש ז"ל בתוספותיו ודחה דברי רש"י הללו ועיין בנדרים פ"ט דנ"ט ע"ב אהא דפרכינן התם והא קתני שער ראשו ושער ראשו מטלטלי הוא פרש"י דכל העומד ליגזז כגזוז דמי יע"ש והנראה שהוכרח רש"י לזה משום דהוא אזיל לשיטתיה דס"ל דאדם נמי איתקש לקרקע אמנם לסברת התוס' ז"ל דס"ל דדוקא עבד איתקש לקרקע אתי שפיר ההיא דהתם אפי' בשער שאינו עומד ליגזז משום דאדם דין מטלטלים יש לו אך קשה על הרא"ש דפי' שם כפרש"י דהיינו משום טעמא דכל העומד ליגזז ולפי מ"ש בשמעתין אפי' בשאינו עומד ליגזז פריך שפיר ושמעתי מקשים לפי' רש"י שם דבפרק השולח דל"ט מוקמינן לפלוגתייהו דת"ק ורשב"ג אי מועלין בשערו בשער העומד ליגזז אי כגזוז דמי או לאו כגזוז ואמרינן לימא כתנאי כו' ומסקינן אפי' תימא ר"מ ע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא בענבים דכמה דקיימי מכחשי אבל שער כמה דקאי אשבוחי משבח ופסק רבינו בפ"ה דמעילה כרשב"ג דבשער לא אמרינן כל העומד ליגזז מטעמא דאשבוחי משבח יע"ש וא"כ קשה טובא היכי פריך בנדרים והא קתני שער ראשו ושער ראשו מטלטלי נינהו הא בשער ס"ל לרשב"ג דהלכתא כותיה דלא אמרינן כל העומד ליגזז וא"כ ה"נ נימא דר"מ דהתם כותיה דרשב"ג ס"ל דאתיא אליבא דהלכתא ובשלמא לדעת התוס' דשמעתין ניחא שפיר דקו' דהתם אפילו בשער שאינו עומד ליגזז ומשום דאדם לא איתקש לקרקע אכן לפרש"י קשה טובא והנראה ליישב שדעת רש"י כמ"ש התוספות פ"ק דסנהדרין דט"ו ע"א ד"ה בענבים העומדים ליבצר שהקשה מההיא דפרק נערה דאמרינן ס"ס כל העומד ליגזז כגזוז דמי ומאי קושיא הא רבנן דהכא לית להו הך סברא ותי' דגבי ב"ח מודה דלא גבי מדברי' העומדים ליגזז דלא סמכה דעתיה יע"ש וא"כ ה"נ נימא דאע"ג דבשער קי"ל כרשב"ג דלא אמרינן כל העומד ליגזז מטעמא דאשבוחי משבח היינו לענין מעילה וכיוצא אבל גבי ב"ח פשיטא ליה לתלמודא דלא גבי מטעמא דלא סמכה דעתיה כנ"ל נכון ועיין בש"ך ח"מ סימן צ"ה ס"ק י"ח ודוק:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מי </b>
+<b> שהיו בידו דברים העשוים להשאיל ולהשכיר כו'.</b> עיין בפרק חזקת הבתים דנ"ב ע"א בתוס' ד"ה דברים העשוים שהקשה וז"ל וא"ת דתנן בהגוזל בתרא המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא שם גניבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול והשתא אפי' לא יצא שם גניבה יהא נאמן לומר שגנבם מיגו דאי בעי אמר השאלתי' לך דספרים עשוים להשאיל כו' ומהר"ר דודי נר"ו תי' דלא מהימן במיגו דהוי מיגו להוציא אעפ"י שנוטל דמים שהוציא כו' יע"ש מכאן קשה לי למ"ש הב"ח ז"ל ח"מ סימן פ"ב שהקשה לדעת הסוברים דמיגו להוציא לא אמרינן מדקי"ל כר"ג פ"ק דכתובות דהאומרת משארסתני נאנסתי יש לה מאתים במיגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא פסלה נפשה לכהונה אלמא דאית לן מיגו להוציא ותי' דהתם כיון דהיא טוענת ברי והוא טוען שמא טענתה עדיפא כדאיתא התם ולפיכך נאמנת במיגו אע"ג דהוי להוציא יע"ש גם הרב ש"ך בסימן הנזכר בדיני מיגו סק"א וסקט"ו הביא כלל זה בלי חולק וק"ל טובא שהרי מדברי התוס' הללו נראה בהדיא דס"ל דמיגו להוציא לא אמרינן אפילו בברי ושמא שהרי הכא הלוקח טוען שמא לקחה ממך ואין לומר דה"נ מיירי בשטוען המוחזק ברי לי שלא גנבם דהא ליתא שהרי כתבו התוס' ואין לומר נמי דלאו מיגו הוא שאינו טוען ברצון השאלתיו לפי שאותו יודע שהוא משקר כו' ומהנהו עיזי דאכלו חושלא אין ראיה דאיכא למימר כגון שהכחישו ואומר שלא אכלו כ"כ דהו"ל ממעיז למעיז והשתא אי איירי הכא במכחישו וטוען שלא גנבם ה"נ הו"ל ממעיז למעיז ומאי אין לומר דקאמר גם אין לומר דע"כ לא כתבו התוס' דמיגו להוציא לא אמרי' אפי' בברי ושמא אלא דוקא התם דהו"ל מיגו דהעזה אבל בעלמא אמרינן מיגו כי האי דהא נמי ליתא שהרי התוס' פרק המקבל דקי"ו ע"א ד"ה והא כתבו וז"ל ומורי הר' דודי נראה דמיגו להוציא לא אמרינן ומיהו למ"ד פרק חזקת דאמרי' מיגו להוציא צ"ל כפי' ר"ת עכ"ל והשתא אם איתא מאי קושיא התם שאני דהוי ממעיז למעיז מש"ה נאמן באומר אין שטרא זייפא הוא מיהו שטרא הוה לי ואירכס במיגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא אלא ודאי דלא שנא ועיין בתוס' ריש מציעא ד"ה וזה נוטל שכתבו וז"ל ומפרש ריב"ם דמיגו להוציא לא אמרינן וההיא דחזקת הבתים דהימנה רבה שאני דאפי' אי הוה שתיק נאמן יע"ש וא"כ לא ידעתי מאי ק"ל הכא לתי' הר' דודי וא"כ מבואר הדבר שדעת התוס' דמיגו להוציא לא אמרי' אפילו בברי ושמא הפך דעת הרב ב"ח והש"ך ז"ל ומהתי' על הב"ח שנמצא סותר את עצמו דבסי' קל"ג כ' דלדעת הטור לא מהימן לומר גנובים במיגו דהשאלתיו משום דס"ל להטור דמיגו להוציא לא אמרינן ולא זכר שם מ"ש בסימן פ"ב דבברי ושמא אמרינן וכמו כן קשה על הש"ך ז"ל שם ס"ק י"ב יע"ש ולעיקר קו' מההיא דפ"ק דכתובות נראה ליישב דהתם שאני דאיכא חזקה דמסייע לה דהעמד אשה על חזקתה דקודם לכן ומתחילה בתולה היתה כמ"ש רש"י ז"ל שם וכבר כתב הרב התרומות הביאו מרן דכל דאיכא חזקה דמסייע לא אמרינן מיגו להוציא ויש לתמוה על הרב ב"ח דבסמוך ונראה בסימן הנזכר הביא דברי הבה"ת ז"ל הללו ואם כן מאי ק"ל הכא ואולי דס"ל להרב ב"ח ז"ל דלא דמי לההיא דהבה"ת דהתם שאני דעוד היום חזקה מסייע לה דחזקה לא שביק היתרא ואכיל איסורא משא"כ הכא דאף על גב דאיכא חזקה דבתולה מ"מ איתרע לה חזקתה דהרי היא בעולה לפנינו ועיין בהגהמ"י פט"ו מהלכ' אלו שכתב וז"ל והא דאמרינן בכתובות דנאמנת לומר משארסתני כו' והיינו מיגו להוציא היינו משום דהיא בחזקת בתולה וגם היא טוענ' טענת ברי והבעל טוען טענת שמא ע"כ הנה מבואר מדבריו דבעינן תרתי ברי ושמא וחזקה דמסייע לה אבל ברי ושמא גרידא לא מהני כמ"ש כנ"ל:<br><b> ובמ"ש </b> עוד התוס' ותי' ר"ת כו' ק"ל דמשמע דלר"ת נמי קשיתיה הך קושיא ולדידיה מאי קו' איכא הרי כתב המרדכי משמו ברפ"ק דמציעא וז"ל וא"ת אמאי אינו נוטל רביע ניהמניה במיגו דאי בעי אמר כולה שלי ותי' ר"ת דלא אמרינן מיגו ממון זה במיגו דאי בעי תבע ממון אחר כו' יע"ש וא"כ ה"נ הו"ל מיגו מממון לממון דבטענה שטוען עכשיו נוטל החפץ וחייב ליתן הדמים מדין תקנת השוק ובטענת המיגו אינו חייב אפילו ליתן את הדמים ונ"ל לומר דס"ל לרבינו תם דבברי ושמא אמרינן מיגו מממון לממון ובהכי ניחא מאי דקשה טובא לדעת ר"ת מההיא דגרסינן פרק האשה שנתארמל' ואלא אהא היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את נאמנת התם מאי מיגו איכא בשלמא לר"א דאמר במנה ולא כלום מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דאית לה מאתים וקאמרה מעיקרא דלית לה אלא מנה מהימנא הרי דאמרינן מיגו מממון לממון אלא נראה דבברי ושמא לכ"ע אמרי' מיגו מממון לממון ועוד י"ל דמכלי לשווי הממון של הכלי לא חשיב מממון לממון דחשיב הכל כממון א' וכ"כ הב"ח סימן קל"ו סעיף פ"א דשדה ופירותיה חשיב הכל כממון אחד ואמרינן מיגו:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>בן </b>
+<b> האומן כו' ואם הביאו עדים שהודו הבעלים כו'.</b> מימרא דר"י פרק חזקת דמ"ו ואוקמתא דגמ' שם ומכאן מוכח דלא טענינן ליתמי אלא מידי דאבוהון קיים הי' נאמן בטענה גרידא בלא עדים אבל כל היכא דצריך עדים וראיה לא טענינן ליתמי דאי הוה אבוהון קיים הוה מייתי ראיה דא"כ בן גזלן אמאי אין לו חזקה וכן גבי אומן אמאי מצרכינן עדי הודאה לרשב"ם ז"ל או טענת הודאה לר"י ואמאי לא טענינן ליתמי דאי הוה אבוהון קיים הוי מייתי עדים וראיה וכ"כ התוס' שם דף נ"ב ד"ה ומודה והביאו ראיה מדתנן הבא משום ירושה אין צריך טענה:<br><b> וראיתי </b> למוהריב"ל ח"ג סימן ל"ג שכתב וז"ל ונראה לי דמאי דאמרינן בכמה דוכתי טענינן ליתמי וללוקח היינו דוקא היכא שהמוריש או המוכר היה נאמן בלא עדים והביא ראיה מההיא דאמרינן בפרק לא יחפור יע"ש ומוהרש"ך ח"ב סימן קפ"ג כתב עליו שדין זה הוא מחודש דיראה דבכל גוונא טענינן ליתמי והרב מגיד מראשית סימן ח' תמה עליהם שדבריהם הם תלמוד ערוך גבי ההיא דא' מן האחין כו' ובספר עזרת נשים בתשובה א' למוהר"י כולי ז"ל כתב ליישב לזה דמעולם לא כתבו התוס' אלא היכא דליכא חזקה כלל ומש"ה הבא משום ירושה צריך חזקה אבל במקו' חזקה דהויא כשטר טענינן ליתמי מאי דלא הוה מצי אבוהון למיטען וכתב דיש סמך לדבר מדתנן הבא מחמת ירושה כו' ובשלמא בשדה המוריש ג' שנים שפיר טענינן ליתמי כיון דאביו הוי מצי למיטען לקוח הוא בידי אבל היכא דלא דר המוריש כי אם יום א' דלא הוה מצי למיטען לקוח הוא בידי היכי טענינן ליורש ואע"ג דהוא החזיק ג' שנים מ"מ חזקה שאין עמה טענה היא אלא עכ"ל כיון דס"ס יש חזקה לפנינו טענינן ליה את"ד ולא דק שהרי מסוגיא זו דבן אומן דפסקוה כל הפוסקים להלכה מבואר דאפילו בדאיכא חזקה לא טענינן ליתמי דאי הוה אבוהון קיים הוה מייתי עדים וראיה גם מ"ש דיש סמך מההיא דהבא משום ירושה אין זו סמיכה כלל דהתם הכי טענינן דאי הוה אבוהון קיים והיה מחזיק שני חזקה דאחזיקו בה יתמי הוה טעין לקוח הוא בידי דחזקה שיש עמה טענה היא ופשוט. וליישב דברי מוהריב"ל ז"ל נראה לי דכל עצמו של מוהריב"ל ז"ל לא הוצרך להביא ראיה אלא לענין דלא טענינן ללוקח מאי דלא מצי טעין המוכר דמההיא דבן אומן ההיא דא' מן האחין דאמרינן כלום טענינן ליתמי מאי דלא מצי אבוהון למטען אין ראיה דהתם ודאי בירושה דממיל' כיון דליכא עדים שלקחם אביהם מן המערער אינו יכול להוריש אותם מספק אלא כל היכא דאיתנהו ברשות מוריש ברשות' דמערער איתנהו משא"כ בלוקח הטוען שלקחו מפ' טענינן דלמא אותו פ' לקחם מן המערער ומש"ה הוצרך להביא ראיה מההיא דפרק לא יחפור דפרכינן אמתני' דקתני ואם לקחו אפילו בית רובע הרי זה בחזקתו והא אמר ר"ן אין חזקה לניזקין רב מרי אמר בקוטר' רב זביד אמר בבית הכסא והשתא אם איתא להא מאי קו' נימא דטעמא דמתניתין משום דטענינן ללוקח דאם היה המוכר קיים היה מייתי ראיה שפייס לכל צדדיו ונימא דבקוטר' ובית הכסא נמי דינא הכי הוא אלא ודאי דאפילו בלוקח לא טענינן אם היה המוכר קיים היה מייתי ראיה וכבר ראיתי להרב ב"ח סימן קל"ב סעיף י"ג שכ"כ דיש חילוק בין יורש ללוקח וייחס סברא הלזו לדעת רבינו יע"ש ויש לתמוה עליו דמה יענה לסוגיא דפרק לא יחפור וצ"ע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..deac7e2843d52cea4820f0d177993c08b6784420
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,879 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Divorce
+שער המלך על משנה תורה, הלכות גירושין
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות גירושין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האשה </b>
+<b> מתגרשת אלא כו'. </b> נ"ב ואינו יכול לגרשה בלילה ואם גרשה בלילה י"א דהוי גט פסול מור"ם סי' קכ"ג ס"ה בשם ר"י מינץ וז"ל ר"י מינץ בס"ה סי' נ"ז וז"ל אשה שקבלה גט בלילה אינה מגורשת וס' אם הם קדושין אבל קיום שטרות הוי אפילו בלילה בתשובה א"ז וכתב הרא"ם ח"ב סימן ל"ה וז"ל הילכך נראה בעיני דנתינת הגט דוקא ביום ולא בלילה ומגמגם אני על הקדושין משום דכתיב ויצאה והיתה ויש צדדין בדבר ע"כ והנה הנראה בהדיא מדבריהם דבקדושין אם קדשה בלילה יש להסתפק אי הוו קידושין או לא דמקשינן הויה ליציאה ועל פי זה יש לתמוה על הרב פמ"א ז"ל ח"ב סי' ל"ה שהרבה להשיב על הוראת חד צורבא מרבנן שהורה שאין יכולין לקדש אשה בלילה דכשם שאין מקדשין את החדש בלילה כך אין מקדש האשה בלילה והשיב וז"ל תשובה זו אין לה שורש וענף ובינותי בספרים ולא מצאתי שום גילוי לא בגמרא ולא בפוסקים כו' וכ"ש דאשכחן בגדולי הפוסקי' שנשאלו כו' יע"ש: ויש לתמוה הן על השואל הן על הרב ז"ל איך אשתמיט מינייהו דברי ר"י מינץ והרא"ם ז"ל דמספ"ל מילתא בטעמא דשמא מקשינן הויה ליציאה כדכתיב איברא דדברי ר"י מינץ והרא"ם ז"ל תמוהים מההיא דפ"ק דקדו' די"א דפרכינן התם אלא מעתה כגון הני בנתיה דר' ינאי דקפדי אנפשייהו ולא מקדשה בפחות מתרקבא דדינרי ה"נ דאם פשטה ידה וקבלה חד זוזא ה"נ דלא הוו קידו' א"ל פשטה ידה וקבל' חד זוזא לא קאמינא כי קאמינא דקדשה בלילה כו' גם בדף ח' פריך בגמרא האי דינר של נחושת ה"ד אי דידעה הא סברא וקיבלה ל"צ שיהב' ניהלה בלילה כו' הרי בהדיא דמקדשין את האשה בלילה ולא מקשינן בהא הויה ליציאה הפך דעת הרא"ם ז"ל וכן הקשה הרב גט פשוט ז"ל סי' קכ"ג ס"ק כ"א יע"ש. אמנם הנלע"ד בדעת הרא"ם ור"י מינץ ז"ל הוא דכל עיקר ספיקן הוא משום דשמא מקשי' הויה ליציאה הרי אמרו בירוש' דע"כ לא מקשי' הויה ליציאה אלא בקדושי שטר אבל לא בקדושי כסף וכדאיתא בירושלמי ר"פ האומר דקדושין הביאו הר"ן שם בר"פ האומר וכן כתב הר"ן ז"ל בריש פ"ק דקדושין לענין מחובר דע"כ לא מקשינן הויה ליציאה אלא בקדושי שטר וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה סי' אלף רכ"ו ובחידושיו לגיטין דף י"א ובחידושיו לקידושין ד"ב יע"ש ועיין מ"ש הרב מש"ל ז"ל פ"ז מה' אישות הלכה י' יע"ש ומעתה אף אנו נאמר כן לדעת הרא"ם ור"ח דע"כ לא מספ"ל אי מקודשת מטעמא דמקשינן הויה ליציאה אלא דוקא בקדושי שטר דשייכא טעמא דמקשינן כו' אבל בקדושי כסף כ"ע מודי דלא מקשינן והיינו סוגיין דקדושין דמיירי בקדושי כסף ומהתימא על הרב פמ"א ז"ל איך אישתמיט מיניה סוגיא דקדושין מיהו ק"ק לפי דעת הרא"ם ז"ל מתניתין דקתני נכתב ביום ונחתם בלילה פסול נכתב ונחתם בלילה כשר ואם איתא דבלילה אינו יכול לגרש א"כ אינו יכול לכתוב דבעינן דבשעת כתיבה יהיה בידו לגרשה וכדגרסינן ביבמות פרק ר"ג דף נ"ב אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט ולאשה דעלמא אינו גט ופסקו רבינו בפרק וכתב דה"ט מפני שנמצא כותב שלא לשמה ושוב ראיתי להרב מש"ל בה' אלו פ"ו דין ג' שכתב גבי ההיא דהאומר לאשה דעלמא דמחוסר מעשה הוא דלא מהני אבל במחוסר זמן דממילא קא אתי כ"ע מודו דמהני יע"ש ובהכי ניחא קושי' ועוד יש ליישב בדוחק ודו"ק ועיין בספר קול בן לוי ז"ל:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> דבר </b> זאת נפתח בגדולים ועיין תשובת מהרמ"ש סי' ל"ה ומהרדב"ז סי' כ"ז הביא ראי' ממ"ש תוס' פ' נגמר הדין דכתבו דאלת"ה איך אדם נותן שלום בלילה ואיך אשה מתגרשת בלילה עייש"ה ופר"ח הביא ראי' מדאמרי' ס"פ מי שאחזו הכל מודים היכא דאמר לכשתצא חמה מנרתקה ופירש"י שם באומר לאשתו בלילה זה גיטך לכשתצא חמה מנרתיקה עיי"ש אלמא מותר למיהב גט בלילה ועיין בהגהת מרדכי ובתשובת בנימין זאב סימן קכ"ב ובד"מ סימן קמ"ב ובתשובת מהר"מ איסרלס סימן ג'. ועי' בס' האורב בהגהת ע"ט מהי"ר שם הארכתי יותר והבאתי דמוכח דע"כ קדושי אשה כשרה בלילה דהא חד מן דרכי הקדושין היא קדושי ביאה והא אסור לקדש בביאה ביום והעליתי נמי בשם פוסק אחד דהשתא דמוכח דקדושי אשה כשרה בלילה א"כ ממילא נמי דגירושין הוי בלילה דמקשינן יציאה להוי' וזה פשוט. ושם הארכתי נמי בענין אי בעינן דוקא גבי גט ב"ד של שלשה והעלתי לדינא דגט מידו לידה לא בעינן ב"ד של שלשה אלא אם סדר אף אחד הגט כשר ואולם אם הגט הוא ע"י שליח שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם הוי כמו קיום שטרות וצריכין ב"ד של שלשה עייש"ה:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רעח) </b> חד צורבא מרבנן שהורה שאין יכולין לקדש אשה בלילה כו' ובינותי בספרים ולא מצאתי שום גילוי לא בש"ס ולא בפוסקים כו'. תמהני דאשתמיטתי' ש"ס ערוך בקדושין דף ע"ט ע"א דאמרינן התם בקדשה אביה בדרך והיא עצמה בעיר דרב ס"ל מדהשתא בוגרת מצפרא נמי הויא בוגרת ולכן אפי' אי קידשה אביה בבוקר והיא עצמה בערב נמי אין חוששין לקדושי אביה כיון דביום דמשלם ששה מיירי וביום הוה היא בחזקת שתביא סמני בגרות וע"ש והשתא אי נימא דמקדשין בלילה א"כ ל"ל למימר מצפרא נמי הויא בוגרת נימא דמבלילה הויא בוגרת דהא בכל דינים הללו היום הולך אחר הלילה ומה דאמרינן דמבן י"ג שנה ויום אחד הוא גדול היינו בלילה שלסוף י"ג וה"נ לענין בוגרת וא"כ הא אפי' אי קדשה אביה בלילה והיא עצמה בבוקר נמי אין חוששין לקדושי אביה וזה הוי רבותא טפי אע"כ דמשום דאין מקדשין בלילה להכי נקט מצפרא דהיינו דאביה קדשה בבוקר והיא בערב קודם חשיכה ולפ"ז הרי יש להאי גילוי בגמרא ודוק:<br><b> (רעט) </b> גם בדף ה' פריך הגמ' כו' ל"צ דיהבי' ניהלה בלילה כו' הרי בהדיא דמקדשין את האשה בלילה כו'. לענ"ד מהאי דדף ח' ע"א אין ראיה כלל משום די"ל דקידשה ביום אלא שנמשך מניית המנה עד הלילה וביותר י"ל שהרי אפי' בגט הוא רק דלכתחלה אין מגרשין בלילה והגט באמת כשר מדאורייתא אלא די"א דפסול מדרבנן ובש"ס קדושין דף ח' ודף י"א הנ"ל הא שקיל וטרי רק אי מקודשת מדאורייתא אי לאו ולא איכפת לי' להש"ס במאי דמדרבנן אין מקדשין בלילה ובפרט די"ל עוד דלילה דנקט שם לאו דוקא אלא דר"ל במקום אפל:<br><b> (רפ) </b> דעד כאן לא מקשינן הויה ליציאה אלא בקדושי שטר אבל לא בקדושי כסף כו'. לכאורה מה הועיל בזה הא אמרינן בכתובות דף ע"ד ע"א דמקשינן הויות להדדי ואפי' לקולא דהא מדינא במקדש אשה בביאה על תנאי היה לן לומר דאפי' אם לא נתקיים התנאי מקודשת כיון דא"א להתקיים ע"י שליח אלא דכיון דמקשינן הויות להדדי אמרינן דכמו שבקדושי כסף ושטר מהני תנאי מהני נמי בקדושי ביאה ואי לא נתקיים התנאי אינה מקודשת. אלא די"ל אדרבה דאפי' בקדושי שטר מקדשין בלילה דטפי איכא לאקושי הוויות להדדי וילפינן קדושי שטר מקדושי ביאה שהיא בלילה בודאי אלא דמדברי הר"ן בכתובות דף ס"א ע"א בד"ה אשה נשאת בכל יום כו' מבואר להדיא דעכ"פ ביאה ראשונה מותר לבעול ביום שכתב שם דבכל יום לאו דוקא כו' לאפוקי ערב שבת דאפי' אי יבעול ביום לאחר שיתעסקו בצרכי חופה כבר עבר רובו של יום ואין ב"ד יושבין אלא עד חצות היום וע"ש וצ"ע. ודוחק לומר דהר"ן ז"ל אתא למימר דאפי' לת"ח אינה נשאת בערב שבת אע"ג דשרי לי' לבעול ביום ולהאפיל בטליתו אבל לא לאינש אחרינא דזה דוחק (ויהיה איך שיהיה מ"מ נדחים דברי הרב בעל טעם המלך שמחומרא בעלמא דאסור לבעול ביום יצא לידון לקולא והיינו למילף יציאה מהויה שגם הגירושין יהיה מותר בלילה ממה דקדושי ביאה בלילה נינהו והרי בגירושין כיון דשקלה כתובה הא י"ל דכגמר דין דמי והא אין דנין אלא ביום ואיך נילף קולא לגירושין דדמי לדין דמדאורייתא אינו אלא ביום מהך חומרא בעלמא דאין ביאה ביום וצ"ע ודוק):<br><b> (רפא) </b> נכתב ונחתם בלילה כשר ואם איתא דבלילה אינו יכול לגרש א"כ אינו יכול לכתוב כו' למ"ש הסמ"ע בסי' ה' דבהדלקת נרות גומרין הדין דהוי כיממא וכן פסק הב"י באו"ח הלכות מגילה בשם מ"כ דיוצא י"ח סעודת פורים שאכלה בלילה בנרות דולקות דהוי כיממא א"כ לק"מ די"ל דמתניתין דגיטין נמי מיירי כשנרות דולקות והוי כיממא ודוק:
+<b>אלא </b>
+<b> בכתב שיגיע לה כו'. </b> כתב הטור ז"ל סי' ק"ך משם הרמ"ה וז"ל ואי גזל נייר וכתב ביה גט ויהיב לה כשר אפי' נתנו לה קודם יאוש שהרי אינה חייבת להחזירו שיש כאן שינוי השם ושינוי מעשה עכ"ד וראיתי להפר"ח ז"ל סי' הנזכר סק"ח שהקשה במ"ש הרמ"ה דיש כאן שינוי השם ושינוי מעשה דלמה לי תרתי בחדא מינייהו סגי וכמבואר בטור ח"מ סי' שנ"ג כו' עד וכ"ת דהכא הוי שינוי החוזר לברייתו שהרי יכול למחוק את הנייר ולישאר נייר חלק כדמעיקרא ומשום הכי מצריך נמי שינוי מעשה הא לאו מילתא היא דא"כ ליכא הכא לא שינוי השם ולא שינוי מעשה מידי דהוי אגזל עפר ועשאו לבנה דלא קנה אע"ג דאיכא שינוי השם ושינוי מעשה משום שאם ידוקנה תחוזר עפר כמו שהיתה וכדאיתא בר"פ הגוזל עצים אלא ודאי דבכה"ג לא מיקרי שינוי החוזר לברייתו דתו לא חזי לכתיבה וכמ"ש הרב חלקת מחוקק יע"ש את"ד והנה לכאורה נראה שמ"ש הרב ז"ל דאפי' בדאיכא תרתי שינוי השם ושינוי מעשה לא מהני כל שהוא חוזר לברייתו הוא הפך מ"ש התוס' בפ' לולב הגזול דף ל' ע"ב דאמרינן התם וליקנייה בשינוי השם שכתבו וזה לשונו תימא הא אמרינן דשינוי מעשה החוזר לברייתו לא שמיה שינוי ונראה דה"ה שינוי השם כו' עד ועוד י"ל בשינוי השם דליכא שינוי מעשה בהדי' לא קני בחוזר לברייתו כמו מריש דכמו שהוא בנאו בבירה לא חשיב שינוי מעשה אבל הכא דאגדו הרי חשיב שינוי מעשה בהדי שינוי השם ע"כ הרי בהדיא דס"ל דכל דאיכא תרתי שינוי השם ושינוי מעשה אפי' בחוזר לברייתו מהני הפך דברי הרב ז"ל הן אמת דקשה טובא לדברי התוס' מה יענו לההיא דגזל עפר ועשאו לבינה שכתב הפר"ח ז"ל דמבואר התם דאפי' בדאיכא תרתי לא מהני ואין לומר דעד כאן לא אמרו התוס' דשינוי השם ושינוי מעשה מהני אפילו בחוזר לברייתו אלא כי ההיא דהתם דהוי ס' גזל דשמא אותו קרקע מישראל הוא כמ"ש רש"י שם אבל בגזל ודאי ה"נ דס"ל דאפי' בדאיכא תרתי לא מהני כי ההיא דגזל עפר וכ"כ ה"ה ז"ל פ"ו מהל' גניבה הלכה. וז"ל דאע"ג דהוה לי' שינוי החוזר לברייתו ואינו שינוי הכא שאני שאין זה גזל ודאי אלא גזל ספק ומספק אתה בא לאוסרו וכיון שכן בשינוי כל דהו סגי כך תי' המפרשים עכ"ל דזה אין במשמעות לשונם כלל כמו שיראה המעיין ואגב אורחין ראיתי למוהר"ם ן' חביב ז"ל בקונט' כ"ח דף ד' שהקשה על דברי ה"ה הללו מסוגיא דפרק לולב הגזול דפריך וליקנייה בשינוי מעשה ומשני שנוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי וכפי דעת ה"ה מאי קא משני הרי התם מספק אתה בא לאוסרו דשמא אותו קרקע מישראל הוא כמ"ש רש"י ואפי"ה קאמר דשינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי וע"ש מה שתי' והוא דוחק: אמנם לע"ד נראה דע"כ לא כתב ה"ה ז"ל דבספק גזל בשינוי כל דהו מותר אלא דוקא דומיא דהתם דאיכא תרתי שינוי השם ושינוי מעשה שינוי השם דמעיקרא קרו לה מוכין והשתא כר וכסת ושינוי מעשה נמי איכא דעבדינהו כר וכסת דלא גרע מלולב למאן דאמר צריך אגד דהוי שינוי מעשה כמבואר בגמ' ומש"ה מעיקרא דלא אסיק אדעתיה טעמא דשינוי השם אלא טעמא דשינוי מעשה גרידא משני ליה שפיר דהוה לי' שינוי החוזר לברייתו ובתר הכי דאקשי ליה דליקניי' בשינוי השם לא משני ליה דהוה לי' שינוי החוזר לברייתו משום דכיון דאיכא תרתי שינוי השם ושינוי מעשה והוי ס' גזל פשיטא לי' לתלמודא דמהני וכמ"ש התוס' אלא דהתוס' ז"ל נראה מפשטיות דבריהם דאפי' בגזל ודאי כל דאיכא תרתי מהני ולדעת ה"ה ז"ל י"ל דס"ל דדוקא בספק גזל מהני היכא דאיכא תרתי כמ"ש: ושוב ראיתי להריב"ש ז"ל סי' רע"ג שהק' קו' הרב ז"ל ותירץ דכיון דסתם גוים גזלנים הם הו"ל כודאי גזל יעוין שם ודוק ומ"מ לדאתאן עלה דברי התוספות ז"ל נראין הפך דברי הפר"ח ז"ל וקשיא להו סוגיא דפ' הגוזל כמ"ש והנראה ברור לע"ד דע"כ לא קאמרי התוס' דהיכא דאיכא תרתי חשיבי ומהני אלא דוקא בדאיכא בהדייהו יאוש דבהכי מיירי התם וס"ל דדוקא בדאיכא תרתי מהני בחוזר לברייתו אבל שינוי השם גריד' אפי' בהדי יאוש כל שהוא שינוי החוזר לברייתו לא מהני אבל בדליכא יאוש ה"נ ודאי דס"ל להתוס' דאפי' בדאיכא תרתי שינוי השם ושינוי מעשה כל שהוא חוזר לברייתו לא מהני והיינו ההיא דגזל עפר דהתם בדליכא יאוש מיירי ומעתה צדקו דברי הפר"ח ז"ל דהרמ"ה ז"ל אפי' בדליכא יאוש קאמר דהגט כשר ואהא ק"ל להפר"ח ז"ל שפיר דכל שנוי החוזר לברייתו אפי' בדאיכא תרתי לא מהני כל דליכא יאוש בהדיה: ובהכי ניחא לי מ"ש התוס' שם בדף ל"א ע"א ד"ה אבל גזל עצים כו' שכתבו משם רש"י ז"ל דהא דאמרי' בפ' הישן דמודו רבנן בגזולה לאו בגוזל עצים וסיכך בהם מיירי דקנינהו בשינוי השם ושינוי מעשה ועוד משום תקנת השבים אלא בגוזל סוכה העשויה בראש הספינה ותמהו עליו דעל חנם דחק רש"י ז"ל לפרש כן דמדכתיב לך ממעטינן גזולה וגזל עצים וסיכך בהם שינוי החוזר לברייתו הוא ומדאורייתא לא קני ומשום תקנת מריש היינו מדרבנן וקרא מתוקם מדאורייתא עכ"ל והק' מהר"ם ן' חביב ז"ל בקונ' הנז' דהרי כתבו לעיל דבדאיכא שינוי השם ושינוי החוזר מעשה תרוייהו קנה מדאורייתא אפי' בשינוי החוזר לברייתו ואם כן מה הקשו לרש"י ז"ל דעל חנם דחק כו' דמדאורייתא לא קנה בחוזר לברייתו הא הכא שינוי השם ושינוי מעשה כמ"ש רש"י ז"ל ומדאורייתא קנה לפי שיטתם דלעיל ברם כפי האמור אין כאן קו' כלל דע"כ לא כתבו התוס' דבדאיכא שינוי השם ושינוי מעשה מהני אלא דוקא היכא דאיכא יאוש בהדי' אבל היכי דליכא יאוש ס"ל להתוס' ז"ל ודאי דאפי' בדאיכא תרתי לא קנה וכמבואר מההיא דגזל עפר ומש"ה ק"ל להתוס' שפיר דעל חנם דחק דמדאורייתא לא קני דהיו שינוי החוזר לברייתו וס"ל להתוס' ז"ל דהתם ודאי בדליכא יאוש מיירי דהא ק"ל דסתם גזילה לאו יאוש בעלים היא ועוד דאפי"ה ק"ל שפיר דעל חנם דחק דלוקמא לקר' בדלא אייאש מארי' עליה ודוק: ודע שכפי מ"ש בדברי התו' צ"ל דמ"ש התוס' בתי' הב' ועי"ל דבשינוי השם דליכא שינוי מעשה ודאי לא קנה כמו מריש כו' לאו למימרא דה"ט דמריש משום דליכא שינוי מעשה בהדיה דהתם אפי' אי הוה ביה שינוי השם ושינוי מעשה לא קנה כיון דמיירי בדליכא יאוש דאל"ה תיקשי למ"ד דיאוש כדי קני ממתני' דמריש הגזול וכמ"ש התוס' במרובה דף ס"ז ד"ה הא כו' יע"ש אלא דלדוגמא בעלמא נקטו ומהתימה על מוהר"ן חביב שהבין בדברי התוס' דאפילו בדליכא יאוש קא אמרי כמו שיראה הרואה והא ודאי ליתא כמ"ש וכפי האמור ניחא לי מ"ש התוס' במרובה דף הנזכר ד"ה מעיקרא טיבלא וז"ל ואע"ג דשינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי ע"י שאלה כו' מ"מ לא חשיב להו שינוי החוזר לברייתו כיון דלא שכיח עכ"ד וראיתי להרב ח"ה שהקשה על דבריהם וז"ל יש לדקדק מהיכא פסיקא להו דשינוי החוזר לברייתו עם יאוש לא מהני דר"ז לא קאמר דשינוי החוזר לברייתו לא קני אלא במריש דאיירי בלא יאוש כמ"ש התוס' לעיל עכ"ד יע"ש: אמנם כפי האמור נראה דפשיטא להו הכי מסוגיא דפרק לולב הגזול דקאמר בהדיא דשינוי מעשה החוזר לברייתו לא מהני אע"ג דהתם איירי בדאיכא יאוש וס"ל להתוס' דמרובה כתי' דהכא שכתבנו דשינוי השם ושינוי מעשה תרוייהו מהני אבל שינוי השם גרידא לא מהני אפי' ביאוש דלא גרע משינוי מעשה דלא קני ודוק: וראיתי להטור ח"מ סי' שנ"ג שכתב וז"ל ואם יש עם היאוש שנוי השם אפי' הוא גרוע שחוזר לברייתו קונה מן התורה עכ"ד (ועיין במרן הב"י שם שכתב שהוא מדברי התוס' במרובה ד"ה מי איכא כו' ודבריו תמוהים דהרי התוספות במרובה ד"ה מעיקרא ס"ל דשינוי השם החוזר לברייתו אפילו ביאוש לא קני וכדכתיבנא אלא ודאי דשאני שינוי מעשה ועיין במוהר"ם ן' חביב ז"ל) וכן הוא דעת התוס' בפ' לולב הגזול בדבור הנזכר שם בסמוך יע"ש וראיתי להרב פרישה שם בס"ד שכתב על דברי הטור הללו וז"ל כ"כ הרא"ש וה"ה לשנוי מעשה עם היאוש ע"כ וליתא לע"ד ואשתמיט מיני' סוגיא דפרק לולב הגזול דאמרי' בהדיא דשינוי מעשה החוזר לברייתו אפי' ביאוש לא קנה וכמ"ש התוס' שם בהדיא אלא דוקא ביאוש ושינוי השם קנה אבל לא בשינוי מעשה ודוק: ודע שכתב הרב גט פשוט סי' הנזכר סק"ו דע"כ לא כתב הרמ"ה דקנינהו בשינוי השם אלא דוקא בנייר שאינו יכול למוחקו אבל אם הוא יכול למוחקו ולהחזיר לברייתו לא קנאו בשינוי ואם נתנה לה אינו גט עכ"ד ועיין בספר פר"ח דמספ"ל מילתא יע"ש וכתב עוד הרב הנז' דה"מ היכא דליכא יאוש אבל אי איכא יאוש מצינן למסמך שפיר לדעת י"א שהביא מרן בשלחנו דאי איכא יאוש ושינוי השם החוזר לברייתו דקנה עכ"ד ולע"ד נראה דיש לחוש לסברת התוס' שבפרק מרובה שכתבנו לעיל דס"ל דאפי' דאיכא יאוש ושינוי השם לא קנה בחוזר לברייתו וכן הוא דעת הריטב"א בחי' פרק לולב הגזול שהק' שם קו' התוס' דאמאי לא משני דהו"ל שינוי החוזר לברייתו ותי' דעדיפא מינה קאמר ע"ש וכן הוא דעת הרמב"ן במלחמותיו בפרק הגוזל בתרא יע"ש גם דעת רש"י במרובה דף ס"ז ד"ה ר"ז נראה דס"ל דאפילו ביאוש ושינוי השם החוזר לא מהני מדכתב וז"ל אבל אברזון תו לא מיקרי משכא ואם איתא ת"ל משום דאיכא יאוש וכמ"ש התוס' ד"ה וליקנייה גם מרן הב"י בא"ח סימן י"א גבי ההיא דעשאה מצמר הגזול פסולה כתב דדעת רבינו דאפילו ביאוש פסול משום דה"ל חוזר לברייתו ומ"ש שם בתי' הא' דרבינו מיירי בדליכא יאוש נראה ודאי דאף כפי תי' זה אזיל ומודה מרן דהוי שינוי החוזר לברייתו אלא דאפ"ה קאמר דרבינו מיירי בדליכא יאוש משום דהא לדעת הרא"ש והטור אפי' בשינוי החוזר לברייתו קני ביאוש ואפשר דגם דעת רבינו כן היא וכתב עוד דא"נ אפילו ביאוש קאמר ופליג אהרא"ש והטור אבל אי בתי' הא' הוה ס"ל דהוה שינוי שאינו חוזר א"כ אפי' בדליכא יאוש קנה כמ"ש רבי' בפ"ב מהלכות גזילה דין א' יע"ש ודו"ק:<br><b> וממ"ש </b> רבינו בפ"ה מהל' גזילה דין א' דגזל דקלים ועשה מהם גשרים אסור ליהנות מהם מוכח בהדיא דס"ל כתיר' ב' שכתב מרן שהרי התם איכא יאוש ושינוי השם דמעיקרא שם אילן והשתא גשר ועיין בפרישה סי' שס"ט סק"ה וכ"כ ה"ה שם דבלא מסרו לרבים דאיירי שם רבי' אסור דאע"ג דאיכא שינוי מעשה אסור ליהנות משום דהוי לי' שינוי החוזר לברייתו ולא קנה יע"ש וכן יש לדקדק על מרן ב"י ז"ל שבשלחנו הטהור בסי' שנ"ג הביא סברת י"א בלי חולק ובסי' שס"ט כתב כלשון רבינו שבהלכות גזילה דגזל דקלים ועשה מהם גשר אסור ליהנות אע"ג דאיכא יאוש ושינוי השם וליכא למימר דס"ל דאע"ג דקנאו אסור ליהנות ממנו דהא ליתא כדמוכח מההיא דהגוזל בתרא דקי"ג ע"ב וכמבואר ברש"י שם וכן מוכח מההיא סבתא דפרק לולב הגזול דקאמר פעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים והוי יתבי בגוה ולכן נראה דס"ל למרן ז"ל דבגזל דקלים ועשה מהם גשר שמו עליו מקרי דהשתא נמי גשר של דקלים קרו לי' ושם העצם לא נפיק מיניה וכן משמע מלשון ה"ה שלא הזכיר אלא שינוי מעשה וביאוש ושינוי מעשה כ"ע מודו דלא מהני בחוזר לברייתו וכמש"ל דלא כהדרישה והשתא ניחא מה שהקשה הפרישה על הטור שהביא ראיה לסתור דעת רבינו מההיא דקטלי דיקלי ומה שתירץ הוא ז"ל הם דברים תמוהים כמו שיראה המעיין ועיין בספר מח"א ז"ל הלכות גזילה סימן כ"ט יע"ש ואיך שיהי' לענין הלכה נרא' שיש לחוש ודאי לסברת כל הנהו רבוותא דכתיבנא כנ"ל: כתב מרן הב"י שם דדוקא היכא דגזל נייר מכשיר הרמ"ה משום דאיכא שינוי השם כו' אבל אם כתב לו הסופר גט ולא פרעו וגזלו ממנו וגירש בו לא דבעינן ונתן וליכא ע"ש. וראיתי להרב גט פשוט סימן הנזכר סק"ח שכתב דנראה לו לענין קדושין שאם קדשה בגזל ואח"כ אייאש מאריה אפי' למ"ד דיאוש ושינוי רשות בכה"ג מהני בקדושין אין לחוש כלל דכיון דבשעת שקדשה לא הי' הכסף שלו אע"ג דאח"כ נתייאשו הבעלים כשבא שעת הקנין דהיינו יאוש אין האיש נותן לה כלום וכ"כ הרב שי למורא סימן צ"ט דס"ז וכתב עוד ומיהו לענין דינא צ"ע אי הויא מקודשת בכה"ג ובפרט אם לא נתאכלו המעות והן בעין בידה יע"ש ונראה דנפקא מינה לענין גט דלדעת הרב שי למורא אם גזל גיטא ויהיב לה אע"פ דנתייאשו אח"כ אין לחוש כלל ואינה מגורשת לכ"ע ואפי' למ"ד דיאוש ושינוי רשות בכה"ג מהני ולדעת הרב גט פשוט וכן לדעת הרב עצמות יוסף שכתב בדף פ"ט יש לחוש בגיטין נמי לסברת האומרים דיאוש ושנוי רשות בכה"ג מהני והו"ל ס' מגורשת אמנם לע"ד אחר המחיל' אשתמיט מינייהו מ"ש הריטב"א ז"ל בחי' לקידושין דנ"ב אההיא דאמרינן התם ההוא סרסייא דקדיש בפרומא דשיכרא אתא מאריה דשיכרא אשכחיה א"ל אמאי לא תיתיב מהאי חריפא אתא לקמיה דרבא א"ל לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד כו' אבל הכא משום כסופא הוא דאמר כתב וז"ל ומדנקטינן טעמא משום כסופא הוא דקאמר ש"מ דאפי' אם אמר בניחותא תלינן בכסופא ולא מקדשה עד שימחול בפירוש ואיתנהו לקדושין בעין (ואע"ג דמכאן ולהבא הוא זוכה) עכ"ל הרי מבואר בהדיא מדבריו הפך דעת הרב מהר"ש יונה שכתבנו דכיון דבשעה שקדשה לא הי' שלו אע"ג דאחר כך נתייאשו הבעלים לא הוו קדושין משמע מדבריו דבין בנתאכלו המעות בין לא נתאכלו המעות ס"ל ז"ל דאינה מקודשת מדסתם למילתיה גם על הרב ג"פ יש לתמוה דמספ"ל מילתא שהרי מדברי הריטב"א ז"ל נראה בהדיא דס"ל דאם נתאכלו המעות דוקא אינה מקודשת אבל אם לא נתאכלו המעות ה"ז מקו' שהרי ההיא דהריטב"א דכוותא היא ועכ"ז כתב דאם לא נתאכלו המעות מקודשת משעת מחילה ואילך אע"ג דמשעת מחילה ואילך הוא זוכה דאי למפרע ל"ל שלא נתאכלו המעות וכן קשה על הרב ע"י ז"ל דמדסתם למילתיה משמע דס"ל דבכל גוונא מקודשת ואפי' נתאכלו המעות והא ליתא כנראה ברור מדברי הריטב"א ז"ל איברא שראיתי להרב בית שמואל סימן ל"א סק"א שכתב שמדברי רש"י והתוס' שכתבו בפ"ק דקדושין ד"ז גבי ההיא דגרסינן התם ההוא גברא דקדיש בשיראי רבא אמר ל"צ שומא ר"י אמר צריכי שומא ר"י אמר צריכי שומא כיון דאתתא לא בקי לה בשומא לא סמכה דעת' לאיקדושי וכתב רש"י ז"ל שם וז"ל צריכי שומא וכיון שלא שמאן תחילה אינה מקודשת עכ"ד וכ"כ התו' ז"ל שם ד"ה ור"י כו' יע"ש נראה דפליגי אדברי הריטב"א ז"ל הלזו דלפי דעת הריטב"א ז"ל דס"ל דמקודשת משעת מחילה ואילך ה"נ אמאי אינה מקודשת אם שמו אותו אח"כ משעת שומא ואילך דומיא דהתם עכת"ד יע"ש אמנם לע"ד לא דמיא כלל כאוכלא לדנא דשאני התם כיון דכל עיקר טעמא דאינה מקודשת הוא משום דלא סמכה דעתה לאיקדושא משום דאתתא לא בקיאה בשומא משו"ה אינה מקודשת אם שמו אותו אח"כ כיון דבשעת נתינה לא סמכה דעתה לאיקדושי ולאו לשם קדושין קבילתינהו א"כ במאי מקדשה אח"כ משא"כ בנדון הריטב"א דהתם משעת נתינה איהי ודאי סמכה דעתה לאיקדושא אלא שדבר אחר גרם לה מן הדין משום דקדשה בדבר שאינו שלו ומש"ה כי בטיל לי' ההוא גרמא מקו' מאותה שעה ואילך ואהני דבורא קמא דהרי את מקודשת לבתר מחילה כיון דלשם קדושין קבילתינהו ודוק אלא מיהו כד דייקת בה שפיר נראה שדברי הרב בית שמואל נכונים בטעמם ללישנא בתרא דאמרינן התם דבכל דהו פליגי דר"י סבר שו"כ ככסף מה כסף דקייץ אף שו"כ דקייץ כו' דלהך איכא דאמרי ודאי לא משום טעמא דלא ס"ד הוא שהרי כיון דאמר לה בכל דהו ודאי סמכה דעתה אלא דגזרת הכתוב הוא דבעינן מידי דקייץ ואפי' הכי משמע מדברי רש"י והתוס' דלא חיילי הקדושין אפי' לאחר ששמאום דהא ודאי דוחק לומר דמ"ש רש"י אינה מקודשת לא כתב כן אלא ללישנא קמא דבסמכה דעתה פליגי ותו דמדברי התוס' שם מבואר דללישנא בתרא נמי אינה מקודשת ואפי' לאחר ששמאום מדהוצרכו לומר דללישנא בתרא דאמר בכל דהו נמי פליגי דהא דאמרינן בפ' הא"מ התקדשי לי בשטר חוב כו' וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שו"פ מקודשת ה"ק אם רוצה לקדשה בשטר שמין את הנייר כו' ואם איתא אמאי לא כתבו בפשיטות דמקודשת לאחר שומא קאמר גם מדברי רש"י ז"ל בפרק הא"מ ד"ה לא אמרו כלך אצל יפות שכתב וז"ל אבל לענין מי שנטל לעצמו משום כסופא הוא דקאמר לה שלא יכסוף אבל למפרע לא ניחא לי' ע"כ משמע דס"ל שלא כדעת הריטב"א ז"ל שהרי מבואר מדבריו דאף דנימא דמשום כסופא הוא דקאמר אפי"ה מחילתו מחילה אלא דלא חשיבא מחילה למפרע ואפי"ה משמע דאינה מקודשת כלל ואפי' לאחר שאמר לה כלך אצל יפות דהא ודאי דחיקא מילתא טובא לומר דמאי דקאמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד היינו לענין שלא תהא מקודשת למפרע אבל מודה הוא דמקודשת מכאן ולהבא גם מדברי התוס' שם ד"ה אם נמצאו יפות משמע קצת דס"ל הכי למעיין בדבריהם שם מ"מ מידי פלוגתא לא נפקא ונמצא א"כ הכלל העולה ממה שכתבנו דאם נתאכלו המעות קודם יאוש אינה מקודשת לכ"ע ואם לא נתאכלו המעות לדעת רש"י והתוס' אינה מקודשת אפי' מיאוש ואילך ולדעת הריטב"א מקודשת מיאוש ואילך וזה נ"ל ג"כ דעת רבינו שכתב בפ"ה מהלכות אישות הלכה וז"ל הנכנס לבית חבירו ולקח לו משם כלי או אוכל וקדש בו אשה ובא ב"ה אף ע"פ שאמר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממנו אינה מקודשת שלא אמר דבר זה אלא כדי שלא יתבייש עכ"ל דמשמע מדבריו דאי הוה ידעינן דלא משום כסופא הוא דקאמר אלא שמחל בפי' הוה אמרינן דמקודשת וקשה טובא דאמאי הא קי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ובשלמא לרבא דקאמר טעמא משום כסופא ניחא משום דרבא לטעמיה דס"ל דיאוש שלא מדעת הוי יאוש אכן לדעת רבי' ק' ובפרק מה' תרומות פסק רבינו שאם תרם שלא ברשות ב"ה ובא ב"ה וא"ל כלך אצל יפות ה"ז תרומה והק' הכ"מ ז"ל שם דהא קי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולא אמרינן דלכי ידע מתייאש מעיקרא נמי הוי יאוש ותי' דס"ל ז"ל דלפי מאי דמסיק דתרומה שאני משום דמצוה הוא כיון דגלי דעתיה השתא דייני' לי' דהכי הוה דעתיה מעיקרא יע"ש ואין תי' זה מספיק למ"ש בה' אישות דאפי' במקום דליכא מצוה אי הוה ידעינן דניחא ליה השתא ולאו משום כסופא קאמר הוה מקודשת וכבר הוקשה לו כן להרב מח"א ז"ל הל' גזילה סי' ב' אכן אם נאמר שדעת רבינו ז"ל כדעת הריטב"א ז"ל ניחא שפיר דמשום הכי הוצרך לטעמא דכסופא לומר דאינה מקודשת כלל הא אי הוה ידעינן דניחא לי' השתא אע"ג דאינה מקודשת למפרע משום דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אפי' הכי הרי היא מקודשת ממחילה ואילך וכדעת הריטב"א ז"ל כנ"ל נכון ודוק ועיין בתשו' הרשב"א ז"ל סי' תר"ב:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רפב) </b> דמשמע מדבריו דאי הוה ידעינן דלא משום כסופא הוא דקאמר כו' וקשה טובא דאמאי הא קיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כו'. למ"ש הש"ך בח"מ סי' שנ"ח ס"ק א' דהא דקיי"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש היינו ביאוש דאבידה דגם אחר שנודע לו שאבד נמי אינו מתיאש אלא בע"כ כיון שאינו יודע היכן הוא אבל בדבר שאח"כ מוותר מרצונו ומתיאש ברצונו הטוב מהני יאוש כזה אפילו שלא מדעת משום דהוי כמו בהיתרא בא לידו וא"כ לפ"ז לק"מ תמיהת המחבר דאי לאו טעמא דכסופא הו"א דמרצון הטוב מוותר ומייאש ממנו ואפי' יאוש שלא מדעת מהני בכה"ג וממילא האשה זוכה בו כיון דאצלה הוא שינוי רשות אחר יאוש שלא מדעת דמהני בכה"ג משום דמיאש אח"כ ברצון טוב ומיחשב היאוש שלא מדעת ליאוש למפרע:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכתב </b>
+<b> מלמד שאינה מתגרשת אלא בכתב כו'.</b> כתב הרב חלקת מחוקק סי' ק"ך סעיף ט' דגט שנכתב ע"י ב' סופרים בטל דקרא כתיב וכתב לה בלשון יחיד ועוד הביא ראי' לדבר יע"ש ותמהני עליו איך אישתמיט מיני' מ"ש רבינו בפ"ג מה' אלו דין י"ז וז"ל כתב אחד מהם מחמשה אלו טופס והניח מקום התורף וכתב הפקח הרי זה גט כשר הרי דבנכתב בשני בני אדם כתב דכשר דוכתב לה קרינן בי' ולכאור' צ"ע וכבר הי' מקום לומר דע"כ לא כתב הרב אלא בתורף גופיה דבשני בני אדם הגט בטל דקרא כי כתיב בתורף כתיב וע"פ זה יש ליישב מה שתמה מוהר"י כולי ז"ל פ"ד מהלכות אלו הלכה י"ד ממ"ש הרא"ש בתשוב' כלל מ"ה סימן ט"ו על אודות שליח הולכה שהביא גט ולא היו הווי"ן ארוכין דמצו ב"ד לתקוני יע"ש דהתם שאני דמקום אריכת הווי"ן הוא בטופס כנודע דתורף אינו אלא מקום האיש והאשה ומקום הרי את מותרת לכל אדם ושוב ראיתי להרב פר"ח ז"ל סי' הנזכר ס"ק ח' דפשיטא לי' מילתא דטופס מצי למכתב חד גברא ותורף גברא אחרינא האמנם מדברי הרב חלקת מחוקק משמע דלא ס"ל לחלק בהכי ממה שהביא ראי' דאם איתא א"כ כי אמר כולכם כתבו הי' ראוי להם שיכתבו ואי כפי מ"ש עוד היום תיקשי לי' דיכתבו כולם הטופס ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רפג) </b> דגט שנכתב ע"י ב' סופרים בטל דקרא כתיב וכתב לה בלשון יחיד. לפמ"ש הר"ן בפ' המגרש דף קצ"ג בשם הרמב"ן בשייר מקצת הגט וכתבו בדף השני דבלא ידיע במתחתא דמילתא דפסול משום דחיישינן לשמא נמלך הבעל ובטל השליחות וכשחזר אח"כ ואמר לו השלם אותו לא עשאו שליח אלא לחצי הגט ולא ניתן לגירושין וא"כ הרי לא צריך קרא למפסל גט שנכתב ע"י ב' סופרים שהרי אפי' סופר אחד אינו נעשה שליח לחצי חצי ויש לחלק:<br><b> (רפד) </b> ועוד הביא ראיה לדבר יע"ש כו' כתב א' מהם כו' טופס והניח מקום התורף וכתבן הפקח ה"ז גט כשר כו'. גם אנכי כוונתי לקושיא זו ומדברי הש"ס גיטין דף כ"ג ע"א דמוקי שמואל הא דחרש ושוטה כשרים לכתוב הגט היינו בששיירו מקום התורף ולפ"ז לא היה צריך לדברי הרמב"ם ז"ל ואולי משום דר"י ס"ל דמדרבנן אסור עיין בהגהת ש"ע אה"ע סי' קכ"ג סעיף ג'. גם יישבתי בזה דהרב חלקת מחוקק קאי אתורף לחוד וכמ"ש נמי הרב המחבר פה ועיין ב"ש שם:<br><b> אבל </b> לבי מהסס בתירוץ זה משום דעכ"ר אפי' התורף גופי' מותר נמי לכתוב ע"י שני ב"א דאל"כ הא למאן דבעי שליחות בכתיבה הרי משעה שהתחיל הסופר לכתוב התורף תו אין ביד הבעל לגמרו דהא כתיב בלשון יחיד וא"כ הרי גם הסופר שליחו אינו יכול לגמרו משום דמאי דהמשלח עצמו לא מצי עביד גם שליח לא מצי משוי. ואף די"ל דכיון דקודם הכתיבה היה יכול הבעל לכתבו כולו ושפיר שוי להסופר שליח וא"כ תו לא משגחינן במה שאח"כ לא מצי להיות שליחו של הבעל לענין הגמר משום דהשליחות היא מתחלה אכתיבת הגט בכולל מ"מ הא י"ל נמי דבעי שליחות על כל פרט ופרט שכותב בכל פעם וכן משמע בר"פ מי שאחזו בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל שם וניהו דמותר לסופר למכתב גיטא כשהבעל ישן מ"מ ישן שאני משום דסמא בידן משא"כ בנ"ד דמי טפי לנשתתק וא"כ לכאורה א"א לומר כדעת הרב חלקת מחוקק הנ"ל. ועוד דבעיקר דבריו צ"ע דכיון דקיי"ל דשלוחו של אדם כמותו א"כ הא אפי' כשכתבו שנים הרי הוי כאלו כתב הבעל בעצמו. ולפ"ז הא א"א למידרש וכתב ליחיד דהא אפי' כשרבים כותבים הוי כאלו כתב הבעל לחודיה. וצ"ל דקאי לשיטת הפוסקים דלא בעי שליחות לכתיבה. וצ"ע במגויד דודאי אינו יכול לכתוב גט ואפ"ה שליחו כותב ואי בעינן שליחות בכתיבה א"כ איך נעשה שליח ועיין מס' ב"ק דף קי"ד ע"א דמוכח משם דכל היכא דאפי' ע"י הדחק לא מצי המשלח למיעבד שליח נמי לא מצי משוי. וכמדומה לי שהגאון ר' זלמן מרגליות ז"ל בתשובותיו בית אפרים הקשה כעין זה אך במגויד איני יודע מקום לתירוץ: (מנ"ה: עיין במחנה אפרים פ"ג מהלכות גירושין):
+
+Halakhah 4
+
+<b>וגופו </b>
+<b> של גט הרי את מותרת לכל אדם כו'.</b> עיין במ"ש הר"ן ובמה שהקש' עליו הרב לח"מ ולע"ד הדברים פשוטים ושוב מצאתי כן להרב מכתב מאליהו שער ב' סימן ב' ומה שהקש' עליו הרב הנזכר וז"ל ועוד ק"ל כו' הן דברים תמוהים ולא ירד לכונת הרב לח"מ דקו' הלח"מ היא למאי דבעי לאוכוחי תלמודא דלא בעינן ודין ממאי דלא אתקין רבא ודין ש"מ דס"ל דהלכה כרבנן ואהא ק"ל שפיר להרב הנז' דאפילו תימא דס"ל לרבא דהלכה כרבנן מ"מ רבנן מודו דלכתחיל' בעינן ודין ורבא אתי דלא כמאן ודוק: כתב הר"ן בפ"ק דנדרים ד"ה ע"ב ד"ה לימ' קסבר כו' וז"ל אלמא שמואל גופי' ס"ל דידים שאינן מוכיחות לא הווין ידים ואיכא למידק מדאמרינן בפרק כל הגט גבי מתניתין דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש כו' אמר שמואל וצריך שיניח מקו' הרי את מותרת לכל אדם ואילו ודין לא קאמר אלמא לשמואל לא צריך ודין וי"ל דדילמא שמואל ס"ל דאפי' למ"ד ידים שא"מ לא הויין ידים גבי גיטין לא צריך ודין דבלאו ודין הוי מוכיח דאין אדם מגרש אשת חבירו כו' יע"ש ויש לדקדק עליו דכפי זה מאי פריך בגמ' לעיל ושמואל אמאי דחיק לאוקומי מתני' כר"י לוקמא כרבנן אע"ג דאין ידים מוכיחות ואמאי לא משני דשמואל מוקי למתני' כרבנן משום דע"כ לא קאמרו רבנן אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו וכמ"ש הר"ן וליכא למימר דאין ה"נ דלפום דמסקינן לקמן דע"כ לא קאמרי רבנן אלא גבי גט משום דאין אדם מגרש אשת חבירו כו' ה"נ דמצינן למימר דשמואל מוקי למתני' ככ"ע אמנם תלמודא לפום מאי דס"ד השתא דאין לחלק בין גט לשאר מילי הוא דפריך דהא ליתא דתלמודא מסיק הכי לקמן אליבא דרבא כי היכי דלא תיקשי ליה לימא כתנאי כו' וא"כ רבא ודאי איהו גופיה הכי ס"ל וכיון שכן אמאי אצטריך רבא לתרץ אליבא דשמואל מתני' קשיתיה כו' לימא דשמואל מוקי למתניתין אפילו כרבנן משום דע"כ ל"ק רבנן אלא גבי גט כו' וכדס"ל איהו ונראה לע"ד לומר דודאי הא דמסיק לקמן אליבא דרבא דאפי' רבנן ל"ק אלא גבי גט כו' היינו לפום מאי דמשני השתא רבא מתני' קשיתיה כו' דמוכח מינה דסתם מתני' ס"ל דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים וא"כ כי היכי דלא נימא דסתם מתני' אתיא כר"י דיחידאה היא דחקינן אנפשין לומר דסתם מתניתין ס"ל דע"כ ל"ק רבנן אלא גבי גט משום דאין אדם מגרש כו' ומתני' אתי ככ"ע והשתא ע"כ ברייתא דקתני מופרשני ממך כו' ה"ז אסור צריך לידחק ולומר דתנא אחרינא הוא ותנאי שקלת מעלמא וא"נ דאסור דקתני בברייתא לאשתעויה בהדיה קאמר לאיכא מ"ד שכתב הר"ן וזה ודאי דוחק דברייתא סתמא קתני ומשום הכי מקשי שפיר תלמודא לעיל דאמאי דחיק לאוקמי מתני' כר"י לוקמא כרבנן דהשתא לא מצי לשנויי דשמואל מוקי למתני' ככ"ע דע"כ ל"ק רבנן אלא גבי גט כו' דהא מנ"ל לשמואל כי היכא דנימא דברייתא אתי דלא כמאן אדרבא נימא דרבנן ס"ל בעלמא ג"כ דידים שאינן מוכיחות הויין ידים וברייתא אתי כרבנן ואהא משני רבא מתני' קשיתיה כו' ואם כן כיון דסתם מתניתין ס"ל דלא הויין ידים דחקינן אנפשין לומר דע"כ ל"ק רבנן אלא גבי גט כו' כי היכי דניתי סתם מתני' כרבנן דרבים נינהו כן נ"ל ודוק:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ומנין </b>
+<b> שיתנהו לה בתורת גירושין שנאמר כו' ואם אמר לה אחר כך ה"ז גיטך ה"ז גט כו'.</b> נ"ב פרק המגרש דפ"ה והרב ל"מ ז"ל הקשה לדברי הרשב"א שכתב ה"ה בפ"ג מה' אישות דין ח' גבי היה מדבר עם האשה כו' דהיכא דאין עסוקין באותו ענין שאפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת והיא רוצה צריך שיטול הכסף ממנה ויחוזר ויתננו לה בתורת קידושין ע"כ דהכא משמע דאפילו אחר שנתן לה הגט אם אמ"ל הרי זה גיטך הגט כשר וא"צ שיחוזר ויטלנו והא הכא נתינ' דאוריית' הוי דכתיב ונתן דומיא דהתם כו' ותי' וז"ל וי"ל דשאני התם דמדאורייתא בעינן שיאמר ה"א מקודשת כמ"ש התוס' בקדושין דף ד' ד"ה כי יקח כו' ומש"ה כי לא אמרו קודם נתינה כו' לא הוי קדושין מן התורה אבל הכא גבי גט דמדאורייתא בנתינה לחוד סגי ומדרבנן הוא דבעינן שיאמר ה"ז גיטך אפילו שיאמר לה אחר נתינת הגט כשר כו' יע"ש ולע"ד לא נהירא לי במ"ש שדעת הרשב"א ז"ל הוא דבגט מדאוריית' בנתינה לחוד סגי אלא דרבנן אמרו דבעינן שיאמר ה"א מגורשת ומשום הכי אם לא היה מדבר עמה ע"ע גיטה הגט פסול וכי אמר לה אחר נתינה כשר דהא מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו לגיטין נראה בהדיא דס"ל דמדאורייתא בעינן שיאמר ה"א מגורשת שלא כדעת רבינו שכתב בדין י"א דהוי מדרבנן שהרי הקשה שם אמתני' הלזו דקתני אמר לה כנסי ש"ח זה אינו גט וז"ל ותמיהא לי מילת' אמאי נקט באומר כנסי ש"ח זה לישמועינן בנותן לה גט סתם דאינו גט וכ"ש באומר לה כנסי ש"ח זה כו' יע"ש והשתא אם איתא דס"ל להרשב"א ז"ל דמדאורייתא בנתינה לחוד' סגי מאי קא ק"ל דלישמועינן בנותן לה גט סתם הא בנותן גט סתם הגט פסול מדרבנן ומתני' קתני אינו גט מן התורה ומש"ה נקט לה באומר כנסי ש"ח זה אלא ודאי מוכח בהדיא דס"ל להרשב"א דבנותן לה סתם אינה מגורשת מן התורה הפך דעת רבינו ועיין בלח"מ ז"ל במ"א שכתב שלדעת רבינו בדוקא נקט מתניתין כנסי ש"ח זה יע"ש: ולעיקר קו' כבר הרשב"א ז"ל גופיה בחידושיו לקדושין ד"ט נרגש מזה וכתב וז"ל ומיהו נ"ל דהכא אפילו למאן דאמר אינו צריך שיטלנו הימנו הכא צריך הואיל וקנאתו לגמרי דהא אי בעי למיהדר לא מצי הדר דמימר אמרה ליה את בסתמא יהבית ניהלי ואנא למתנה איכווני כו' והוה ליה ככנסי סלע זה שאני חייב ליכי כו' ודמיא למאי דאמרינן בגיטין פרק המגרש אפילו תימא ר' דילכון אמר שאני הכא הואיל וקנאתו כו' והכא עדיפא דקנאתו לגמרי עכ"ד יע"ש ומיהו אכתי ק"ל דכפי זה מאי ק"ל הכא אמתני' דידן דלישמועינן בנותן לה גט סתם נימ' דמש"ה נקט דוקא כנסי ש"ח משום דבעי למתני עד שיאמר ה"ז גיטך ואלו בנותן לה גט סתם לא מהני עד שיטלנו הימנה דמצית למימר אנא למתנה איכוונית ולצור על פי צליחותו ועיין מ"ש הטור סימן וצ"ל דדוק' גבי קדושין כיון שנתן לה בסתם ליכא גילוי מילתא שנותן לה לשם קדושין ומש"ה כתב הרשב"א דצריך שיטלנו הימנה ויחוזר ויתננו לה משום דמצית למימר אנא למתנה איכונית ולשם מתנה יהבית ניהלי משא"כ בגט דאע"ג דנתנו לה סתם הרי הוכיח מתוכו דלשם גט נתנו לה ולא מצית למימר דלשם מתנה יהבית ניהלי ולפי זה נפקא מינה לענין דינ' דבקדושי שטר דינו כגט ואין צריך ליטלו הימנו ודוק ועיין בספר בית שמואל סימן כ"ז ס"ק י"ג שהקשה על דברי הרשב"א הללו שכתבנו לעיל דפליג מדידי' אדידי' דאלו ממ"ש הרבב"י סימן ל"א בשם הרשב"א ז"ל נראה מדבריו דאם אמ"ל התקדשי לי בחפץ זה ששוה חמשים זוז ולא שמו אותו דא"צ ליטול הימנה ולומר לה הרי את מקודשת אלא באומר לה ה"א מקודשת סגי ואלו הכא הצריך ליטלו הימנה ולומר לה ה"א מקודשת וכן הקשה בסי' ל"א סק"א אמנם כפי מ"ש משם הרשב"א בחידושיו לק"מ דבשלמא ביהיב לה סתם משום הכי צריך ליטלו הימנה כיון דקנאתו לגמרי דאי בעי למיהדר ל"מ הדר דמימר אמרה אנא למתנה איכונית משא"כ התם דיהיב לה בתורת קידושין משום הכי כ' הרשב"א דא"צ ליטלו הימנה אלא באומר לה ה"א מקודשת סגי ממ"נ דאי הוי קדושין ראשונים קדושין כיון דאדעתא דליהיו קדושין יהביה ניהלה כי בטלו הקדושין אי בעי למיהדר חייבת ליתנה לו ולא מצית למימר למתנה איכוונית דהא לשם קידושין יהביניה לה ונמצא דלא קנאת' כלל והו"ל ככנסי ש"ח זה דאמרינן בגיטין אליבא דר' דאין צריך ליטלה הימנו ודוק: ובהיותי נבוך בזה ראיתי להרב עצמות יוסף ז"ל דף ס"ט שנרא' שסותר למ"ש וזה שכתב שם גבי ההיא דאמרינן בגמ' דף נ"ב ההוא אריסא דקדיש במוזא דשומבי אתא לקמיה דרבא אמ"ל מאן פלג לך חלקו של ב"ה כלומר ואינה מקודשת וז"ל מיהו אם א"ל תהא לי מקודשת בחלק שיש לי בבצלים אלו נראה דהויא מקודשת שהרי לא קדשה אלא באותו חלק שיש לו בהן וכ"כ הר"ן ז"ל וראיתי בתוס' רי"ד כתוב וז"ל ואי אמרת תתקדש מיהא בפלגא דאית לי' בגויה כיון דכולי' יהיב לה לא סמכה דעתה אלא בכוליה והו"ל כמנה זה ונמצא חסר דאינ' מקוד' ואינו סותר הדין שכתבתי דודאי אם אמ"ל כך בשעת קדושין הויא מקוד' גמורה אבל אם אחר שנתן שבאו לבטל הקדושין אמר הוא לפחות תתקדש במה שיש לו בו כיון דלא אמ"ל כן בשעת קידושין הו"ל כנותן לה מנה ונמצא חסר דינר דאינה מקודשת עכ"ד הנה דעת הרב ברור מללו דכל דלא הוו קידושין משעת נתינה לא סגי לן באומר לה אח"כ ה"א מקודשת בחלק שיש לי בו אמנם כפי מ"ש משם הרשב"א ז"ל נראה ברור דה"נ אם אמ"ל בשעת נתינה ה"א מקודשת לי בבצלים אלו דקי"ל דלא הוו קידושין ואם אמ"ל אח"כ תתקדש במה שיש לי בו הויא מקודשת דכיון דמתחילה אדעתא דקדושין יהבינהו ניהלה כי בטלו הקדושין אחר כך משום דקדשה בחלק חבירו א"כ חייבת להחזירה ולא מצית למימר אנא למתנה איכוונית וכיון שכן לא קנאתו כלל ומקודשת ולדברי הרב הנז' ז"ל קשה דמאי שנא מהא דאמר הכא בפ' המגרש דאם נתן לה גט בידה והיא ישנה אע"פ דלאו בת גרושין היא אם אמר לה אח"כ כשהיא נעורה ה"ז גיטך הויא מגורשת ה"נ אע"ג דבשעת נתינה לא חלו הקדושין משום דקדשה בחלק חבירו אם אמ"ל אח"כ תתקדש במה שיש לי בו אמאי אינה מקודשת ואם כן כפי מ"ש נראה לכאורה דתוס' רי"ד פליגי אמ"ש הר"ן וה"ה אם א"ל בשע' נתינ' ה"א מקו' במה שיש לי בו דמקו' דאי ס"ל הכי אמאי כתבו דאם אמ"ל אח"כ תתקדש מיהא במה שיש לי בו דמ"ל אם אמ"ל אחר כך ומ"ל אם אמר לה בתחילה דא ודא חדא היא אלא ודאי דסבירא ליה דאפילו אם אמר לה כן בשעת נתינה אינה מקודשת אמנם אחר ההשקפה נראה דהרב הנז' אחר המחילה לא ירד לסוף כונתם שהו' הביא דמ"ש דאי אמר תתקדש מיהא בפלג' דאית לי בגויה כונת' לומר דאם אמ"ל אח"כ לאשה תתקדש כו' אפ"ה אינה מקודשת כיון דכולי' יהיב לה לא סמכא דעת' ואהא כתב הרב ז"ל דעכ"ז אינו סותר למ"ש הר"ן ז"ל כו' אמנם לע"ד פירוש זה לא יתכן כלל בדבריהם דכפי זה לא ידעתי מאי האי דכתבו והו"ל כנותן מנה ונמצא חסר דאינה מקודשת ומה דמות יערכו לו מההיא דנותן לה מנה התם שאני דכיון שאמר לה התקדשי לי במנה זו ונמצא חסר אדעתא דהכי לא נתקדשה משא"כ הכא דהא קאמ"ל בהדיא ה"א מקודשת במה שיש לי בו ונתרצית היא ואמאי אינה מקודשת אפי' באומר לה אחר כך ואה"נ דהת' נמי אם נמצא חסר ואמ"ל אח"כ ה"א מקודשת בהן חסר הן יתר דהויא מקוד' ומהיכא פשיטא להו התם דאפי' אם אמ"ל אח"כ הרי את מקודשת דלא הוי קדושין אדכתבו והו"ל כמנה זו כו' לכן הנר' פשוט בכונתם לע"ד הוא כלפי מ"ש הריטב"א והר"ן ז"ל שם וז"ל י"א דוקא בשאינו שוה אלא פרוטה א' אבל שוה ב' פרוטות מתקדשת שהרי יש בחלקו שו"פ ולא נהירא דכיון דכוליה מוזא יהיב לה דעתה אכולה והו"ל כאומר לאשה התקדשי לי במנה ונמצא חסר דאינה מקודשת עכ"ד ומעתה נתבאר דמ"ש ואי אמרת התקדשה מיהא בפלגא כונתם כמו ואם תאמר וכונתם להקשות דאפילו ביהיב לה סתם אמאי אינה מקודשת הרי יש בחלקו שו"פ וזהו שכתבו ואי אמרת כו' כלומר ואמאי קאמר מאן פליג לך דנראה דוחק לומר כהי"א שכתב הריטב"א דמיירי בדליכא אלא שו"פ ואהא תיר' מה שתירץ הריטב"א ז"ל דכיון דכוליה יהיב לה לא סמכא דעתה דהו"ל כמנה זו ונמצא חסר דאינה מקודשת דלא סמכה דעתה אלא בכולה מנה אמנם ודאי דאם אמר לה בשעת נתינה ה"א מקודשת בחלק שיש לי בו מודו תוספות רי"ד לדעת הר"ן וה"א דמקודשת וכן נמי אם נתן לה סתם ואח"כ אמ"ל התקדשי במה שיש לי בו אם נתרצית היא כ"ע מודו דמקודשת וכדעת הרשב"א גם דברי הרב עצמות יוסף אפשר לפרשן ע"צ הדחק דמ"ש ואם את"ל אח"כ אינה מקודשת היינו בדלא נתרצית היא ומש"כ דאם אמ"ל כך בשעת קדושין הויא מקודשת לאו דוקא אלא ה"ה אחר קדושין וכדכתיבנא כנ"ל ועי' במוהראד"ב סי' כ"א ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רפה) </b> ק' דמאי שנא מהא כו' אם אמר לה אח"כ כשהיא נעורה ה"ז גיטך הויא מגורשת ה"נ כו' אם א"ל אח"כ תתקדש במה שיש לי בו אמאי א"מ כו'. לכאורה תימא לתמיהתו שהרי בפ"ק דקדושין בעובדא דהאי גברא דקדיש בצפתא דאסא אמרו לי' והא לית בה שוה פרוטה ואמר להו תתקדש לי בד' זוזי דאית בה שקלתה ואמר רבא דאינה מקודשת משום דהויא שתיקה לאחר מתן מעות וע"ש. וא"כ מה"ט הא י"ל נמי בנ"ד דכיון דמעיקרא סברה דמקדשה בכל המוזא א"כ הרי נתבטלו הקדושין משום חלק הגזל שבו ומשום הכי גם כשאומר אח"כ תתקדש בחלקי שבו לא מהני בסתמא וה"ט דתוס' רי"ד ז"ל ויש להאריך בזה. אבל בפשיטות נראה דבין בעובדא דציפתא דאסא הנ"ל ובין בהאי דתוס' רי"ד ז"ל לא מיירי דאמר כן להאשה בלשון קדושין מחדש אלא דאמר להו מה בכך דציפתא אינו שוה פרוטה מ"מ תתקדש בד' זוזי שיש בה וכן בהאי דאמר תתקדש מיהא בפלגא כו' בההיא דתוס' רי"ד הנ"ל וכן מורה הלשון מיה"א שכ' התוס' וגם הלשון אמר לה"ו בההוא דציפתא הנ"ל וצ"ע:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>במה </b>
+<b> ד"א כשהיה הגט כו' אם כתב הבעל בכתב ידו כו' ה"ז גט פסול.</b> ובפ' המגרש דף פ"ו תנן ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים כו' יש בו זמן ואין לו אלא עד אחד כו' והנה בפי' דהך מתני' נחלקו רש"י ורשב"ם ז"ל דרש"י ז"ל פירש בדליכא עידי מסירה שכתב וז"ל וכיון דכתב ידו היא וכתב ונתן קרינן ביה אע"ג דליכא ע"מ כשר מדאורייתא מיהו רבנן פסלינהו דילמא אתי לאכשורי בכתב סופר ע"כ אמנם הרשב"ם ז"ל פירשה בדאיכא ע"מ ור"א היא הפך דעת רש"י שכתב בפ' גט פשוט דף קע"ז וז"ל כתב בכתב ידו ואין עליו עדים אלא שנמסר לה בפני עדים דעמ"כ בדיעבד ע"כ וראיתי להרב בני יעקב דק"ל ע"ד שהק' אדברי רשב"ם הללו וז"ל ודבריו תמוהים דנראה דס"ל דטעמא דת"ק משום דס"ל דע"מ כרתי מיהו לא כרתי אלא דיעבד ור"א ס"ל דע"מ כרתי לכתחילה וק' טובא דהרי אמרו בשמעתין אמר רב כת"י שנינו ושיילינן בגמ' אהייא אלימא ארישא פשיטא כת"י קתני ומסקינן אלא אסיפא יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד ואמר רב ל"ש אלא כת"י אבל כתב סופר ועד הולד ממזר ואי מיירי בע"מ אמאי הולד ממזר נהי דס"ל דוקא בדיעבד אבל לא משום הא הולד ממזר עכת"ד ולע"ד לק"מ ואשתמיט מיניה מ"ש הרי"ף ז"ל בהך סוגייא דהנה הרי"ף ז"ל רצה להכריח דהא דאמר ר"א ע"מ כרתי לאו דוקא אלא או ע"מ או ע"ח כרתי ממאי דאמר רב הכא דכתב סופר הולד ממזר אע"ג דהוא סובר דהלכתא כר"א דע"מ כרתי וא"כ איך אפשר דהולד ממזר כיון דאיכא ע"מ ואי ליכא ע"מ אפי' שני עדים חתומים לא מהני דע"מ כרתי אלא ודאי דע"ח נמי כרתי ובסוף כתב וחזינן לגאון שכתב הוו ידעי דהא דאמר רב הולד ממזר משום דהו"ל הא מילתא לר"א כמזוייף מתוכו עכ"ל וא"כ איכא למימר דרשב"ם ז"ל סובר כס' הגאון שהביא הרי"ף ז"ל גם מ"ש עוד הרב הנז' דקע"ב נר' דפליג דידיה אדידיה הרואה יראה שאין מדבריו הכרח כלל ודוק מיהו הדבר הקשה אלי הוא מפירוש רשב"ם ז"ל דכיון דמתני' איירי בדאיכא ע"מ וס"ל להאי תנא דע"מ לא כרתי לכתחילה א"כ ע"כ צ"ל דמאי דנקט מתני' כת"י לאו דוקא דהוא הדין בכתב סופר ואם נשאת לא תצא דע"מ כרתי בדיעבד אלא לרבותא נקטי' לאשמועי' דאפילו בכ"י הוי גט פסול וא"כ קשה טובא דא"כ כי שיילי' בגמ' אמאי דקאמר רב כ"י שנינו אהייא אלימא ארישא פשיטא כ"י קתני אדרבא איפכא הו"ל להקשות דאי ארישא הוא דקאמר רב ל"ל כ"י הא כיון דאיכא ע"מ אפילו כתב סופר הולד כשר תו ק"ל לדעת רשב"ם ז"ל ממאי דגרסינן בפ' המביא קמא מאן האי תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה אי ר"א כתיבה בעי חתימה לא בעי וכ"ת ע"כ ל"ק ר"א אלא מדאורייתא אבל מדרבנן בעי והא ג' גיטין דרבנן וקא מכשר ר"א כו' והשתא אמאי ל"ק הא מני ת"ק דר"א היא דבעי חתימה מדרבנן ורב אשי נמי דקאמר הא מני ר"א היא אמאי ל"ק הא מני ת"ק דר"א היא וצ"ע:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>וכן </b>
+<b> התקינו חכמים שיכתוב זמן בגט כו' שמא הויא אשתו קרובתה כו'.</b> בפרק המביא תנין מחלוקת ר"י ור"ל ופסק כר"י ודע שבפי' המשניות שם כתב רבינו וז"ל ור"ש מכשיר ידוע שהיום הולך אחר הלילה לפיכך נכתב ביום והעיד בו בלילה יהיה עדות שקר כו' ור"ש מכשיר לפי שאין לזמן אצלו תועלת מרובה לפי שהעיקר אצלנו תקון זמן בגיטין אמנם היא משום בת אחותו שמא תזנה תחתיו והיא אשת איש ושמא יכתוב גט בלא זמן קבוע ויתן לה ותאמר כבר אני גרושה הייתי בזה הזמן לפיכך אין בין היום ובין הלילה שיתחדש כמו זה ואין הלכה כר"ש עכ"ל והנה לעין הקורא דבריו מן המתמיהים ראשונה במ"ש לפי שאין לזמן אצלו תועלת מרובה והרי אין לך תועלת מרובה גדול מזה שאם לא היה בו זמן היה מחפה על בת אחותו ותו הדבר קשה במאי דמבואר מדבריו דר"ש נמי ס"ל דטעמא דתקנו זמן הוא משום בת אחותו וכר"י אלא דאפ"ה ס"ל דבנכתב ביום ונחתם בלילה כשר משום דלא שכיח שתזנה אשתו בזמן מועט בין היום ובין הלילה והדבר תמוה דבהדי' פרכינן התם בשלמא לר"ל מש"ה הוא דמכשיר ר"ש אלא לר"י מ"ט ומשנינן א"ל ר"י אליבא דר"ש לא קאמינא כי קאמינא אליבא דרבנן הרי מבואר דלר"ש זמן לאו משום בת אחותו אתקן אלא משום פירות וכמו שפירש רש"י שם והוא מוכרח וכבר עמד בכל זה הרב בני יעקב דף ג' ע"ב יע"ש מה שנדחק הרבה ליישב פירוש הסוגיא לדעת רבינו ז"ל והם דברים דחוקים הרבה כמו שיע"ש ובר מן דין הדבר תמוה מי הכריחו לרבינו ז"ל להוציא הסוגיא מפשטה ולפרש' בדרך עקיפין כי על כן הנראה אצלי שרבינו ז"ל קשיתי' בפירוש הסוגיא כפרש"י דכיון דע"כ צ"ל לר"י דר"ש ס"ל דטעמא דתקנו זמן הוא משום פירות דאי משום ב"א א"כ מה"ט נכתב ביום ונחתם בלילה יהא פסול א"כ עכ"ל דר"ש ס"ל דאין לבעל פירות משעת כתיבה ומשו"ה לא חיישינן שמא תטרוף לקוחות שלא כדין וכ"כ רש"י ז"ל בד"ה היינו דאיכא והדבר מוכרח דליכא למימר דלר"י ס"ל לר"ש דנכתב ביום ונחתם בלילה כשר משום דכי אתיא למיטרף בעיא לאתויי ראיה אימת מטי גיטא לידה דאם כן קשה לר"ש מ"מ תקנו זמן בגיטין כיון דאיהו ס"ל דזנות לא שכיח ולא חייש לב"א ומשום פירי נמי ליכא למיחש כיון דס"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה וא"כ הדבר קשה דכיון דלר"י ע"כ ר"ש ס"ל דאין לבעל פירות משעת כתיבה א"כ מנ"ל לר"י לומר דלרבנן דר"ש ס"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ולאפושי במחלוקת והא אדרבא טפי איכא למימר דכ"ע ס"ל דאין לבעל פירות משעת כתיבה ובהא פליגי רבנן ור"ש דרבנן ס"ל דזנות שכיח ומשו"ה תקנו זמן בגיטין משום טעמא דב"א ומשום פירות והלכך בנכתב ביום ונחתם בלילה סבירא להו לרבנן דפסול דאע"ג דליכא טעמא דפירות איכא משום ב"א ור"ש ס"ל דזנות לא שכיח וכי תקנו זמן משום פירות גרידא היא ובנכתב ביום ונחתם בלילה כשר כיון דליכא למיחש לפירי תו קשיתיה לרבינו ז"ל מה שהקשו התוס' שם בד"ה זנות לא שכיח דבריש כתובות תקנו שתהא בתולה נשאת ביום רביעי שאם היה לו טענת בתולים ישכים לב"ד הרי דחששו לזנות אע"ג דלא שכיח כי ע"כ הוכרח רבינו ז"ל לפרש דמ"ש בגמ' ר"ל מ"ט לא אמר כר"י א"ל זנות לא שכיח לא קאי אעיקר תקנת זמן לומר דזנות לא שכיח ולא הוו חיישי רבנן לתקן זמן מה"ט שהרי אע"ג דלא שכיח חשו בה בריש כתובות אלא אנכתב ביום ונחתם בלילה קאי דכיון דזנות לא שכיח נהי דחשו חכמים לתקן זמן משום ב"א כדרך שחשו גבי בתולה מ"מ לא הוו פסלי רבנן נכתב ביום ונחתם בלילה כיון דעיקר זנות אפי' לזמן מרובה לא שכיח אע"ג דחשו לה מ"מ בין היום ובין הלילה הוי חששא דלא שכיח כלל ולא הוו חיישי רבנן משא"כ אי טעמא הוא משום פירות כיון דהוי מילתא דשכיח אי"ל אפי' לזמן מועט ור"י ס"ל דזנות שכיח וכיון דהוי מילתא דשכיח חשו חכמים אפי' לזמן מועט דומיא דפירות ואהא פרכינן בשלמא לר"ל מש"ה קמכשר ר"ש אלא לר"י דס"ל דזנות שכיח מ"ט דר"ש דמכשר ומשנינן אליבא דר"ש לא קאמינא דודאי לר"ש ס"ל זנות לא שכיח והלכך אע"ג דחשו חכמים לתקן זמן משום ה"ט מ"מ לזנות דזמן מועט לא חיישינן לה כלל כי קאמינא דזנות שכיח אליבא דרבנן דחשו לזנות דזמן מועט ומעתה מבואר דר"י דקאמר יש לבעל פירו' עד שעת נתינה אליבא דכ"ע קאמר אפי' אליבא דר"ש וניחא השתא לדעת רבינו אידך מימרא דר"י דקאמר מאימתי מוציאין לפירו' משעת נתינה דמשמע דמילתא פסיקת' קאמר ואלו לפרש"י ז"ל היה לו לר"י לומר הלכה כרבנן דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ולפ"ז מאי האי דקאמר התם רבא לקמן מאי טעמא דרבי שמעון כיון שנתן בה עיניו לגרשה שוב אין לו פירות אלא אתיא כר"ל ומעתה דברי רבינו מדוקדקים וז"ש לפי שאין לזמן אצלו תועלת מרובה כלומר דס"ל לר"ש דזנות לא שכיח וא"כ נמצא דאין כאן תועלת מרובה כיון דלא שכיח אלא דאפי"ה חשו בה חכמים ולפיכך אין בין היום כו' שיתחדש כמו זה כלומר דאם היינו אומרים דזנות שכיח ה"נ ודאי היינו חוששין לזמן מועט כדרך שחששו משום פירות אפילו לזמן מועט אמנם כיון דזנות לא שכיח ואין בו תועלת מרובה מסתייה דחששו לזנות דזמן מרובה כנ"ל נכון בישוב דברי רבינו ומה שהקשה עוד הרב בני יעקב מהא דאמרינן התם ר"י אמר אפילו מכאן ועד עשרה ימים הכשיר רבי שמעון ואפי' דהוי זמן מרובה ות"ל משום שמא יחפה על בת אחותו איכא למימר דרבי' קשיתיה קושית התוס' בד"ה עד שעת נתינה שהקשה בס"ד וז"ל וא"ת נכתב ביום ונחתם בלילה אמאי פסול הא לית ליה קלא וליישב זה ס"ל ז"ל דע"כ לא אמרינן קלא אית ליה אלא דוקא בשעבר זמן מרובה ברם גבי נכתב ביום ונחתם בלילה כיון דהוי זמן מועט לית ליה קלא וחששו ומשום הכי במכאן ועד עשרה ימים ס"ל לר"י דמכשר ר"ש דליכא למיחש לבת אחותו משום דכיון דעבר זמן מרובה קלא אית ליה למילתא אלא דהא ליתא שהרי שם בסמוך אמרינן גבי אמר לעשרה כתבו גט לאשתי דלר"ל כולם משום עדים ואי חתמו תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן עד עשרה ימים פסולה משום מוקדם אע"ג דהוי זמן מרובה ולכן הנכון כמו שתירץ הרב הנזכר דהכא ליכא חששא דב"א דבשלמא באין בו זמן איכא למיחש שפיר שמא זנתה וכתב לה גט בלא זמן ואומר קודם לכן נתגרשתי ברם הכא ליכא למיחש שמא יחפה עליו שהרי מחמת קטטה בא לגרשה ואדרבא רוצה הוא בהריגתה וליכא למיחש אלא משום שמא אתרמי מילתא דזנתה ולא נודע לבעל ונמצא למפרע חופה את ב"א בזמן מועט לא חששו משא"כ בזמן מרובה דליכא למיחש שמא הבעל יחפה עלי' כיון שהוא חוזר עליה לגרשה ולשמא אתרמי דזנתה ונמצא למפרע הוא חופה עליה ליכא למיחש דכיון דהוי זמן מרובה יודע הדבר לבעל ולא יחפה עליה את"ד ואפילו לפי תי' זה נראה דק' דאם כן למאי אצטריך ר"י גבי אמר לעשרה כתובו לומר דב' משום עדים וכולן משום תנאי דמשמע דאי אמרינן דכולן משום עדים פסול משום מוקדם הא כיון דהוי מכאן ועד עשרה ימים דהוי זמן מרובה ליכא למיחש משום ב"א כלל ואפשר לומר דר"י הוצרך לומר דכולן משום תנאי לומר דאפילו נתנו לה קודם חתימת השאר כשר וס"ל לרבינו כדעת הר"ן ז"ל שם ועיין בהרב בני יעקב ז"ל בדף י"ב ע"ד ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רפו) </b> הוכרח רבינו ז"ל לפרש אנכתב ביום ונחתם בלילה קאי דכיון דזנות ל"ש כו'. אע"ג דחשו לה כו'. תמהני דהא פלוגתא דר' יוחנן ור"ל היא אעיקר תקנה דזמן דתנן בפ' המגרש. דגט שאין בו זמן פסול ופליגי בטעמא דמלתא ולא מייתי לה הש"ס בפ"ש דגיטין אלא משום דפריך התם לר' יוחנן מר"ש דמכשיר בנכתב ביום ונחתם בלילה דלא ס"ל טעמא דשמא יחפה וע"ש. והשתא אי נימא כמ"ש הרב המחבר דר"ל נמי מודה דעיקר תקנתא הוי נמי משום זנות כמו משום פירות אלא שזנות דיומא הוא דלא שכיח א"כ איך קאמרינן עלי' דר"ל דה"ט דלא קאמר כר' יוחנן דמשום טעמא דשמא יחפה איתקן זמן בגיטין משום דזנות לא שכיח הרי אמרינן דהוא נמי מודה דזנות שכיח כיון דפלוגתייהו לא קאי אהאי דנכתב ביום ונחתם בלילה אלא דפרכינן התם לר' יוחנן מר"ש דמכשיר וכנ"ל ולפי דברי רבינו המחבר ז"ל הא צ"ל דמחלוקתן אינה אלא בטעמא דת"ק דר"ש דפוסל בנכתב ביום ונחתם בלילה והיינו דס"ל לר' יוחנן דטעמא דת"ק דפוסל משום דס"ל דאפי' זנות דיומא נמי שכיח ולפ"ז ממילא הרי ר"ש דמכשיר ס"ל דבזמן מועט לא שכיח וא"כ מאי פריך לר' יוחנן מר"ש וגם איך שייך לומר בשינויא האי לישנא דקאמר התם אליבא דר"ש לא קאמינא דהרי האי לישנא משמע דר"ש ודאי ס"ל דטעמא משום פירות וז"א דהא אמרת דר"ש דמכשיר הוא משום דס"ל דאע"ג דתקנו זמן בגיטין משום בת אחותו מ"מ לזמן מועט כי האי לא חיישינן לחיפוי וקושיית הש"ס מעיקרא ליתא דהא כבר ידעינן דת"ק ור"ש פליגי בזה: ועוד יקשה דאי נימא דבעיקר תקנת הזמן בגיטין סובר ר"ל נמי דמשום בת אחותו הוא א"כ נימא דאפי' אי ס"ל לת"ק נמי דזנות דיומא לא שכיח מ"מ פוסל בנכתב ביום ונחתם בלילה משום דלא פלוג רבנן (כמו בהאי דמאוחר דפסול להרמב"ם גופי' אע"פ שלא נתנו לה עד זמן הכתוב בו כמ"ש הגאון המחבר ז"ל בעצמו לקמן בדף הסמוך הלכה כ"ה) ור"ש ס"ל דכיון דזנות דיומא לא שכיח הגט כשר וזה עולה יפה טפי למימר דפליגי בהך סברא אי איכא למימר דלא פלוג רבנן בדין זמן הגט או לא ממאי דנימא דפליגי במציאות אי זנות דיומא שכיח אי לא:
+
+Halakhah 25
+
+<b>גט </b>
+<b> שיש עליו עדים כו' או מאוחר כו'.</b> כתב מרן הכ"מ ז"ל טעמו משום שתפסיד האשה פירות דמשעת נתינה עד זמן הכתוב בו וגם איכא למיחש לבת אחותו שתוציא גיטה ותאמר קודם הזנות נתגרשתי כו' נ"ב כפי טעם זה נראה דאם נתאחר נתינתו עד זמן הכתוב בגט דכשר אף לדעת רבינו כיון דליכא למיחש לא לב"א ולא לפירות לדידן דקי"ל דיש לבעל פירות עד שע"נ ואם הדבר כן קשה דמאי ראי' מייתי מרן ז"ל מההיא דענן בר חייא דאי ס"ד גט מאוחר כשר ליחוש דילמא איחרוהו וכתבוהו והבעל ביומא דאכתיב גיטא בסוריא הוי אלא שאיחרוהו וכתבוהו וכתבו אותו יום שנזדמן להם אחר כך כו' אלא שמע מינה דגט מאוחר פסול ואם כפי מ"ש אכתי תיקשי לן נמי דליחוש לכי ה"ג דכתיבנא דמודה בה רבינו כיון דליכא למיחש לא משום ב"א ולא משום פירות ואפשר דס"ל למרן דכיון דגט מאוחר אם קדם נתינתו לזמן הכתוב בגט פסול לדעת רבינו לא פלוג רבנן ונמצא לפי זה דדעת מרן והרמב"ן והר"ן שהביאו ראי' דגט מאוחר פסול מההיא דענן בר חייא הפך דעת ה"ה שכתב דהא דגט מאוחר פסול היינו דוקא בשנכתב ונחתם קודם זמן הכתוב בגט אבל אם הי' עומד בתשרי וכתב בו זמן מרחשון וחתמו העדים בו ביום הכתוב בגט אף רבינו מודה דכשר דאי ס"ל כדעת ה"ה אם כן עוד היום תיקשי להו לדידהו נמי דניחוש לכה"ג דכ"ע מודו דכשר לדעת ה"ה אלא ודאי נראה דס"ל דאף בכה"ג פסול דלא פלוג רבנן ודוק ועיין במוהר"ם ן' חביב ז"ל סי' קכ"ז ס"ק כ"ט:
+<b>או שנכתב ביום ונחתם בלילה אע"פ שעסוקין באותו ענין כו'</b> נ"ב זה דעת רבינו אבל דעת הרשב"א והרא"ש ז"ל דברייתא דר"א בר צדוק דקתני דעסוקין באותו ענין כשר אמתני' דנכתב ביום ונחתם בלילה קאי ויש להביא ראי' לדעת רבינו ממה שהק' בגמ' פרק המגרש דפ"ז לר"י דאמר זמן לכל א' ואחד זהו טופס דמאי איריא משום טופס תי"ל דהו"ל נכתב ביום ונחתם בלילה ופרש"י מאי איריא דמפסלו עליונים משום דאין העדים נקרין עמו ואי כפי דעת הרשב"א מאי קו' נימא דאצטריך תנא למתני פסולה משום טופס כי היכי דליפסל אפילו בעסוקין באותו ענין דאי משום טעמא דנכתב ביום ונחתם בלילה לא מפסיל לדעת הרא"ש והרשב"א וכן נמי קשה לדעת הרשב"א שכתב בחידושיו דגט מוקדם ע"י שליח כשר דאית ליה קלא דאם כן לא פריך מידי בפרק המגרש ודוק וצ"ע:
+<b>או כתב את הגט בירושלים וטעה וכתב בלוד</b> כתב ה"ה ונרא' דהאי כתובו ר"ל חתומו כו' וכן דעת הטור ז"ל בסימן קכ"ח ועיין בהרב בני יעקב ד"מ מה שהק' בזה יע"ש שקצת דבריו מגומגמים ודוק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכותבין </b>
+<b> ונותנים גט לאשתו אע"פ שאין מכירין והוא שיהו העדים והסופר וכו' מכירין שזה הוא פ' ואשתו פ' כו'.</b> נ"ב מדקדוק דבריו אלו נראה דמלבד שצריך שיכירו שמו ושמה צריך שיכירו כי אשה זו המתגרשת היא אשתו של המגרש ותמה הרב גט פשוט סימן ק"ך ס"ק י"א דא"כ מאי פריך בגמ' בפרק גט פשוט דף קס"ז אמתני' דקתני ובלבד שיהיו מכירין וליחוש לב' יב"ש הדרים בעיר אחת דילמא כתיב גיט' ואזיל וממטי לי' לאתתא דהיאך ומסקינן ב' יב"ש אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה והשתא כפי דעת רבינו מאי קושי' והלא אפי' אי איכא ב' יב"ש כיון שמכירין ויודעים כי אשה זו המקבלת גיטה היא אשתו של המגרש תו ליכא למיחש כלל למידי ואמאי אצטריך לומר דב' יב"ש אין מגרשין אלא זב"ז אלא ודאי נראה דא"צ שיכירו שהיא אשתו וכ"כ התוס' בהדיא בפרק כל הגט דכ"ד והביא דבריהם מרן סס"י קל"ו וכתבו בסוף דבריהם דהא דמשני ב' יב"ש אין מגרשין אלא זב"ז ולא משני דאין מגרשין אלא אם כן מכירין עדים שזו היא אשתו אין זה תקנה טובה דא"כ בטורח ימצאו עד"מ וכן נראה מדברי רי"ו פסקו מוהר"ם סי' קל"ו וז"ל ואינה מגורשת אפי' הוציאה גט כו' או יבואו ע"מ ויעידו שזו היא המגרש והמגורשת ע"כ תורף דבריו ולע"ד לק"מ דמצינן למימר דלא הצריך רבינו שיהו מכירין שזו היא אשתו ג"כ אלא דוקא בע"ח וכן מדוקדק בדבריו שכתב והוא שיהיו העדים שחתמו בו מכירין כו' דקדק בלשונו לומר דדוקא ע"ח צריכין שיכירו שזו היא אשתו אבל ע"מ לא והיינו טעמא דבשלמא בע"ח אע"פ שמכירין שמה ויודעים שנקראת פ' ס"ל לרבינו דאכתי איכא למיחש דילמא כתבה לאתתא דלאו דיליה וזו אשת אחר היא כיון שאין מכירין שהיא אשתו ובעלה של זו שמו כשם המגרש הזה ויכתוב הגט לבעלה של זו ששמו כשמו ויתן את הגט לאשה זו להוציא מבעלה כתובה וכי היכי דכתבו התוס' ד"ה וליחוש למאי דס"ד בגמרא דא"צ שיכירו שם האשה דחיישי' להכי דילמא כתב את הגט לאתתא דלאו דיליה ויכתוב הגט לאיש אחר ששמו כשמו להוציא מבעלה כתובה ה"נ איכא למיחש השתא נמי אי אמרת דא"צ שיכירו שהי' אשתו ברם בע"מ מודה רבינו ז"ל דא"צ שיכירו שזו היא אשתו כיון דליכא למיחש למידי דאי יהבה לאתתא דלאו דיליה מאי אהנייא לי' הא כשמוציאה את גיטה רואים שאין זו שמה ושם בעלה וכמ"ש התוס' ורי"ו ומשום הכי פריך תלמודא שפיר וליחוש לב' יב"ש כו' והא דלא משני דבע"מ נמי בעינן שיכירו שהיא אשתו כדבעי בע"ח היינו משום שאין זו תקנה טובה דבטורח ימצאו ע"מ וכמו שכתבו התוס' ומשום הכי קאמר רב דב' יב"ש אין מגרשין אלא זב"ז דהא עדיפא טפי אבל בע"ח כיון דלא אפשר בלא"ה בעינן שיהו מכירין שהיא אשתו זה כנ"ל דעת רבינו וכן ראיתי להרב בית שמואל סי' הנזכר סק"ד שכתב וז"ל ונראה אפי' אם מכירין את שמותם צריכין לידע שזו היא אשתו דאם לא כן אכתי תקשי קושית הש"ס דילמא זו אשת אחר היא כמו שהקשה שם דילמא יתן הגט לאשת אחר כן יש לחוש שמא זו היא אשת אחר אלא נ"ל דיודעים שזו היא אשתו וזו שמותם עכ"ל ונראה שכוון למ"ש ועיין בנ"י שם שנראה מדבריו למעיין שם דס"ל שצריך שיכירו שזו היא אשתו ולמעשה יש להחמיר כדעת הרב בית שמואל וכדכתיבנא וכנראה מדקדוק רבינו ודוק:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וצריך </b>
+<b> שיאמר הבעל עצמו לסופר כו'. </b> נ"ב בפרק התקבל דף ס"ו אבעיא לן בגמ' שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אמר לב' כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן מהו שלח להו תצא והדבר צ"ת ומסיק בגמ' דהא קא מספקא ליה לשמואל כתובו כת"י הוא וכתב הגט נעשה כאומ' אמרו וכשר או כתב הגט וכיון ששינו מדעת המשלח הגט בטל וכיון שכן יש לתמוה על רבינו ז"ל אמאי השמיט הך בעייא ובשלמא לדעת הטור ודעימיה דס"ל דאומר אמרו הגט בטל אם כן תו ליכא לספוקי כלל דממ"נ הגט בטל אבל רבינו ז"ל דפוסק באומר אמרו דקרוב להיות בטל הו"ל לאתיוי הך בעייא ולמימר דהוי ספק מגורשת דאי כת"י הוא וכתב הגט נעשה כאומר אמרו וקרוב להיות בטל ואי כת"ה הוי בטל לגמרי וכבר צווחו עליו האחרונים ז"ל ועיין בהרב פר"ח ז"ל סימן ק"ך ס"ק י"ו מה שנדחק בזה יע"ש והנה כפי מ"ש הרב ז"ל שם סמוך ונראה עמו וז"ל ודע שהתוס' ורש"י נחלקו בפי' הסוגיא דלשיטת התוס' ז"ל בד"ה כת"י דוקא מבעיא ליה בב' כיון דס"ל לשמואל אומר אמרו כשר א"כ חס"ו פסול דאי לא נפיק מיניה חורבא כדאיתא בש"ס וכשאמר לב' כתבו ותנו הוי כאלו א"ל בפי' שישתתפו אחר עמהם לכתוב או לחתום לכך בעי מה רוצה הבעל שיעשו אבל באומר לג' תנו או כתבו ותנו צריך שיכתבוהו ויחתמוהו ואי כתבו וחתמו אחרים הגט בטל את"ד יע"ש א"כ כפי זה נראה דלק"מ דאפשר לומר דרבינו ז"ל יסבור כשיטת התוס' ז"ל דמשום דס"ל לשמואל דחס"ו פסול הוא דוקא מבעיא ליה וכיון דרבינו ז"ל בפ"ט מהל' אלו הלכה כ"ז פסק דחס"ו כשר א"כ תו ליכא לספוקי כלל והדר דינא לדין האומר לשלשה תנו דבעי' שיכתבו ויחתמו הן לכ"ע והתימא על הרב ז"ל איך לא שת לבו לזאת עד שדחק ליישב דעת רבינו אמנם אעיקרא דמילתא במה שהבין הרב הנז' ז"ל בדעת התוס' דדוקא שאומר לב' הוא דקא מבעייא ליה אבל באומר לג' בעינן שיכתבו ויחתמו הן וכן הבין הרב ח"ה יע"ש לע"ד לא כן ידמה דא"כ אי האי דאקשי' בגמ' ותיפשוט ממתניתין אמר לב' כו' ומשנינן היא גופא קא מבעיא ליה כו' והדר פרכינן פשיטא דכתב הגט מדקתני סיפא אר"י נומינו לשליח אף אנו מקובלין כו' שילמדו ויכתבו אא"ב כת"ה שפיר אלא אי אמרת כת"י מי איכא ב"ד כו' ומסיק אין איכא ב"ד חדתא והשתא מאי קו' שאני התם דהוי ב"ד והפר"ח ז"ל נרגש מזה וכתב דשמא הכי קא פריך דכי היכי דהתם כת"ה ה"נ כת"ה ולא ירדתי לסוף דעתו דא"כ מאי דקא אקשינן אא"ב כת"ה שפיר אלא א"א כת"י מי איכא ב"ד כו' אדתריץ ליה אין אי' ב"ד חדתא הכי הו"ל לאקשויי פשיטא דכת"ה מדקתני סיפא וכי היכי דהתם ע"כ יכתבו דקתני הוי כת"ה נמי כיון דהוו שלשה ה"נ ברישא דקתני יכתבו הוי כת"ה נמי ולא שייכא לתרוצי כלל אין איכא ב"ד כו' ותו דהא ודאי ליתא דאיך אפשר דמאי דדייק בגמרא הו' דכי היכי דהתם הוי כה"ה ה"נ הוי כת"ה דא"כ לפי זה עדיפא מינה הוה ליה לאקשויי מרישא גופא דקתני האומר לב' תנו או לג' כו' הרי אלו יכתבו וכי היכי דיכתבו דאומר לג' הוי כת"ה ה"נ יכתבו דאומר לב' הוי כת"ה והאיך מספ"ל לשמואל ומדלא הקשה עליו מרישא משמע דהא ל"ק דמצינן לומר דיכתבו דקתני האומר לב' והאומר לג' לאו בחדא מחתא נינהו אלא הא כדאיתא והא כדאי' באומר לב' יכתבו ר"ל יחתמו ובאומר לג' יכתבו ר"ל כתיבה ממש וא"כ איך אפשר לומר דהדר פריך מיכתבו דסיפא דכי היכי דיכתבו דסיפא הויה כתיב ה"נ יכתבו דרישא דהתם ודאי מצינן למימר שפיר דהא כדאיתא והא כדאיתא מכ"ש דרישא סוף דבר שלא יכולתי להולמם דבריו ותו יש לתמוה כפי מה שהבינו הם ז"ל בדברי התוס' דדוקא משום דס"ל לשמואל דחס"ו פסול הוא דקא מבעיא ליה אבל באומר לג' בעינן שיכתבו הן דנראה דהא ודאי ליתא דהא רב גופיה בפ' המגרש דפ"ו אית ליה בהדי' דחס"ו כשר ועכ"ז קא מבעיא ליה הכא אי כתובו כת"י או כת"ה וא"כ איך אפשר דס"ל להתוספות דבאומר לג' בעינן שיכתבו ויחתמו הן דהא אומר לב' לרב הוי כאומר לשלשה לשמואל ועכ"ז קא מיבעיא ליה אמנם הנראה לע"ד פשוט בכונתם הוא דהנה הרשב"א בחידושיו כתב וז"ל והא דבי רב דשלחו ליה כו' פי' בתוספות (הם תוספות אחרים) דאזלי לטעמייהו דס"ל לרב חס"ו כשר הלכך יכול להיות שהקפיד שיעשו ב' כתיבה וחתימה שאלו לדברי האומר פסול היאך אפשר שהקפיד זה אכתיבה כיון שיהא פסול בכך עכ"ד ומעתה נתבאר כונת התוס' במ"ש וא"כ חס"ו פסול וכשאמר כו' דקשיא להו לשמואל היאך מספקא ליה אי כת"י או כת"ה הא כיון דחס"ו פסול היאך יכול להיות שהקפיד אכתיבה וכמ"ש הרשב"א משם התוספות ואהא כתבו וכשאמר לב' הוי כאלו אמר להם שישתתפו אחר עמהם לכתוב או לחתום לכך בעי מה רוצה הבעל שיעשו כלומר ומשום הכי מספ"ל לשמואל אמנם ודאי דלמאן דס"ל חס"ו כשר פשיטא ודאי דאיכא לספוקי שפיר אי כת"י או כת"ה כמו שאמר הרשב"א ז"ל ומינה באומר לשלשה תנו דאיכא לספוקי נמי הכי דומיא דאומר לב' לרב דס"ל דחס"ו כשר כנ"ל ודוק ומעתה אזלה לה ההיא תי' דכתיבנא לעיל ליישב דעת רבי' למה השמיט הך בעיא דשמואל ועיין במהר"ם ב"ח סימן הנזכר ס"ק כ"ד שתי' לקו' זו וז"ל ויראה דע"כ לא מספ"ל לשמואל אי כתובו כת"י או כת"ה אלא משום דס"ל דאומר אמרו כשר כדאסיקנא בגמרא ומשום הכי מספ"ל דילמא כת"י קאמר וכת"ה נעשה כאו' אמרו אבל למאן דס"ל דאומר אמרו פסול או בטל מילתא דפשיטא דכתבו דקאמר אכתב הגט קאי דאי אכת"י וכת"ה נעשה כאומר אמרו הגט או פסול או בטל ואין אדם מוציא דבריו לבטלה ומש"ה רבינו דפסק דאמרו פסול מילתא דפשיטא דכתבו דקאמר הוי כת"ה ולא כת"י ואם אמרו לסופר וכתב וחתמו הם הגט בטל כיון שכתבו מי שלא צוה הבעל לכותבו א"ד יע"ש וסהדי במרומים שקודם ראותי דברי הרב עלה בדעתי לתרץ כן בדעת רבינו האמנם דברי ה"ה עמדו לקראתי שכתב שרבינו פסק כר"ן ור"ח דאמרי כשר ולא תעשה דס"ל דגט פסול יע"ש נראה מדברי ה"ה בהדיא דס"ל דמאן דאמר כשר ול"ת גט פסול הוא דקאמר ול"ת ר"ל שלא תנשא וא"כ כפי דברי ה"ה הללו לא ניתן ליאמר תי' זה כלל שהרי ע"כ צ"ל דס"ל דאפי' נימא דאמרו פסול אפי' הכי מיבעיא ליה לשמואל אי כת"י או כת"ה קאמר שהרי בגמרא פרכינן עלה למאי דהוה בעי למימר דאי כת"י הוא כת"ה נעשה כאומר אמרו ומודה ר"י באומר אמרו ממתניתין דקתני חתם ס"ו כשר דאי ס"ד מודה ר"י באומר אמרו זמנין כו' ומשני כיון דאמר מר כשר ול"ת כן בישראל לא שכיח ולא גזרו רבנן כו' והשתא אם נאמר דמאן דס"ל דאמרו פסול ליכא לספוקי כלל אי כת"י קאמר א"כ מאי משני הא ע"כ שמואל ס"ל כמאן דאמר כשר ותעשה דאלו למ"ד כשר ולא תעשה והו"ל גט פסול לדעת ה"ה מאי מספ"ל וא"כ היכי משני הכי אליבא דשמואל אלא ודאי דס"ל לה"ה דבעיא דשמואל מצי קאי אפי' אי נימא אמרו פסול ומהתימה על הרב איך העלים עיניו מזה ומ"מ אף שלדברי ה"ה לא ניתן ליאמר סברא זו מ"מ אנן בדידן מצינן למימר הכי ליישב דברי מרן הכ"מ שכתב דאמרו לא פסול אלא משום גזרה דלמא אתי לאכשורי היכא דלא אמר אמרו ותמהו עליו הפר"ח סי' הנזכר והרב בני יעקב דקמ"ה ע"ב דמסוגית הגמרא מוכח בהדיא דאמרו פסול דבר תורה מדפרכינן ומי מודה ר"י באומר אמרו והתנן כו' ואם איתא דאמרו הוי מדרבנן מאי קושיא הא שפיר מספ"ל לשמואל דאי כת"י כת"ה נעשה כאומר אמרו ונהי דמדרבנן פסול כיון דמדאורייתא כשר אם נשאת לא תצא ואם כת"ה הוא הרי שינו מדעת הבעל ואינה מגורשת כלל ומש"ה קאמר תצא והדבר צ"ת יע"ש אכן כפי מ"ש יש לומר דדעת מרן כמ"ש מוהר"ם ן' חביב ומשום הכי פריך תלמודא שפיר ממתניתין דכתב ס"ו דכיון דאמרו פסול אפי' נימא דהוי מדרבנן א"כ מאי מספ"ל לשמואל אי כת"י קאמר וכתב הגט נעשה כאומר אמרו הא כיון דאמרו פסול פשיטא ודאי דכת"ה קאמר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כמ"ש הרב ואהא מתרצינן בגמ' דכיון דאמר מר כשר ול"ת לא שכיח ולא גזרו רבנן וס"ל למרן הכ"מ ז"ל דמאן דאמר כשר ול"ת הכונה לומר דלא יכתוב הסופר לכתחילה אבל אם כתבו ש"ד דכיון דאינו אלא משום חששא דשמא תשכור עדים כיון שאנו אומרים לכתחילה לא יכתוב ליכא למיחש ובהכי סגי והכי מוכח לישנא דל"ת והילכך מספ"ל לשמואל דדלמא כת"י הוא וכת"ה נעשה כאומר אמרו כיון דהא מיהא אם כתבו הגט כשר שהרי אפי' נימא דכת"ה קאמר אפי' הכי לכתחילה לא יכתבו משום דהו"ל חס"ו וכבר כתב מרן הכ"מ פ"ט מהלכות אלו דין כ"ז דאפי' למ"ד חס"ו כשר לכתחילה לא יכתוב יע"ש ובהכי יש ליישב מה שהקשה הרב מכתב מאליהו שער א' סי' ד' שלפי דעת מרן מאי האי דק"ל לעולא וכי מאחר דכשר אמאי ל"ת ואמאי ל"ק דמשום גזירה אטו היכא דלא אמר אמרו אכן ע"פ האמור לק"מ משום דע"כ הא דקאמר רב דכשר ול"ת לאו משום גזירה אטו היכא דלא אמר אמרו וכר"י משום דא"כ הי"ל לומר דה"ז גט פסול ככל פסולי דרבנן משום גזרה וכדקתני בברייתא הרי זה גט פסול עד שישמעו קולו ומדקאמר כשר ול"ת משמע דלכתחילה הוא דוקא דל"ת ואם כתבו ונתנו הגט כשר ואהא תריץ דהיינו משום גזרה דשמא תשכור עדים דכיון דמשום הך חששא הוא בהכי סגי דכיון דאין הסופר כותבו לכתחילה אינה שוכרת עדים שהרי יודעים הם שהסופר לא יכתוב ואפי' לר"מ ל"ת כן לכתחילה משום הך חששא ולאו אליבא דר"י קיימינן דאלו לר"י הגט פסול כשאר פסולין דרבנן כנ"ל ליישב דברי מרן האמנם אכתי פש גבן להבין דברי מרן הב"י שכתב בסי' ק"ך שלדעת הר"ן כל היכא דאמר להם אמרו לסופר פ' ויכתוב ולפ' ולפ' ויחתום פסול דאיכא למיחש לחורבא דמשום כיסופא דסופר מחתמו ליה יע"ש שא"כ קשה דמאי פריך בגמרא הא כיון דאינו פסול אלא מדרבנן משום הכי קאמר שמואל תצא והדבר צ"ת דשמא כת"י הוא וכת"ה הו"ל כאומר אמרו ואם נשאת לא תצא וליכא למימר דס"ל כמ"ש דכיון דפסול מדרבנן ודאי דליכא לספוקי דכת"י קאמר דא"כ כי משני כיון דאמר מר כשר ול"ת כו' היינו לומר דל"ת כן לכתחילה אבל גט פסול לא הוי דא"כ איך כתב מרן דמשום חשש חורבא הגט פסול הא אי משום חורבא בכשר ול"ת גרידא סגי ולהא ודאי י"ל דס"ל דאע"ג דתלמודא קאמר הכי אינו אלא לדיחוי' בעלמא אבל למסקנא לא קאי הכי מדחזינן דפריך לעולא דקאמר וכי מאחר דכשר אמאי ל"ת ולא משני דמשום חשש חורבא הוא משמע דס"ל דאפי' נימא דכשר ול"ת איכא למיחש לחורבא ועיין ברש"ל אך קשה דא"כ מנ"ל לר"ח דמתניתין דמכשר חס"ו ר"י היא הא אפי' כר"מ מצי אתי דאע"ג דס"ל לר"מ דמילי מימסרן לשליח ואמרו כשר מ"מ נימא דלר"מ ג"כ פסול הוא מדרבנן משום חורבא ומשום הכי חס"ו פסול ולהא נמי מצינן למימר דס"ל להר"ן כמ"ש התוס' ד"ה מאי דלר"מ חיישינן לתקלה אחריתי דזמנין דאמר לג' תנו ונמלכו כו' יע"ש אך המעיין בחדושי הר"ן לגיטין יראה בהדיא דס"ל כדעת רש"י דלמאי דבעי למימר דכשר ול"ת שמואל מוקי למתניתין אפי' כר"מ יע"ש ותו דא"כ קשה דמאי פריך בגמרא הניחא למאן דאמר כשר ול"ת אלא למאן דאמר כשר ותעשה מאי איכא למימר ומאי קושיא נימא דמאן דאמר כשר ותעשה היינו אליבא דר"מ דחס"ו פסול משום דאיכא למיחש לתקלה אחריתי ומשום הכי אמרו כשר ותעשה אמנם לר"י ה"נ דכשר ול"ת משום חששא דזמנין דנפיק מיניה חורבא שהרי למאי דתריץ נמי דר"י תרתי נמי קאמר ע"כ הנהו אמוראי דאמרי כשר ותעשה אליבא דר"מ הוא דאמרי וכמ"ש רש"י יע"ש ולכן הנראה ליישב דברי מרן הוא דס"ל בדעת הר"ן והרא"ה כדעת מהר"מ אלשקאר בתשובה דכל שאמר אמרו לפלוני כו' לא חשיב מילי ולא מיפסל משום מילי אלא באומר אמרו לסופר סתם וזהו פי' אמרו מדעתיכם הכתוב בהר"ן גם דברי הרמב"ן הכי מתפרשן שכתב וכ"ת דלא מפסיל ר"י אלא באומר אמרו מדעתיכם כלומר שאמר אמרו סתם לס"ו שתרצו דאז חשיב מילי אבל באומר אמרו לפלוני סופר ה"נ דלא חשיב מילי כיון שאין כח ביד השליח למנות למי שירצה ואהא כתב דהא לא משמע הכי דאמרינן בהדיא ולפ' ולפ' שיכתבו משמע דאפילו באומר אמרו לסופר פלוני שיכתוב אפילו הכי חשיב מילי לר"י דאע"ג דבגמ' ל"ק בהדיא אמרו לסופר פ' אלא אמרו לסופר ואיכא למימר דלסופר שתרצו קאמר מ"מ משמע ליה להרמב"ן דלסופר פלוני קאמר דאי לסופר סתם קאמר מסתמא ודאי דלע"ח היה נותן להם רשות לאיזה מהם שירצו שיחתמו דהא לא שכיח שיתן להם רשות לסופר ולא לע"ח ומשום דלא מכרעא כ"כ כתב דהא לא משמע הכי וסייע עצמו מפי' רש"י שכתב בהדיא אמרו לסופר פלוני והיינו דהר"ן ז"ל והרא"ה לא הוצרכו ליישב הא משום דאינו אלא משמעות דורשין (ועיין בפר"ח שפי' כונת הרמב"ן דלא פליג ר"י אלא באומר אמרו מדעתי' בפי' אבל אה"נ דמודה ר"י אפי' באומר אמרו סתם דמיקרי מינוי ומהני כל שלא אמר בהדיא אמרו מדעתיכם יע"ש ולדעתי יש להק' על פי' זה דאם אי' אמאי לא דחה הר"ן תי' זה מכח דא"כ אמאי הוצרך תלמודא לומר דר"י תרתי אמר ושמואל פליג עליה בחדא ואמאי לא משני דע"כ לא קאמר ר"י אלא באומר אמרו מדעתיכם בהדיא וההיא דשמואל שאני דמספקא ליה דשמא כתב ידו קאמר וכת"ה נעשה כאומר אמרו מדעתי' דאיכא לספוקי דאמרו מדעתי' קאמר כיון שלא פירש בהדיא ומשום הכי קאמר דהדבר צ"ת אלא ודאי דאמרו סתם לא עדיף מאמרו מדעתיכם ויש ליישב ודו"ק) אלא דאפי"ה ס"ל למרן דכל שאמר אמרו לפלוני כו' פסול משום חששא דזמנין דאמר לב' כו' ומשום כיסופא מחתמי ואע"ג דאמרו לפלוני חשיב מינוי לדעת הר"ן אפילו הכי כל שאמר להם אמרו הם סבורין שהדבר מסור להם ומ"ש להם הבעל אינו אלא מראה מקום וחיישי לכיסופא אבל לפי האמת נר' ודאי דאינו אלא מינוי שליחות ולא חשיב מילי ועיין בהפר"ח מה שנתקשה בזה שכפי מ"ש לק"מ והכריחו למרן ז"ל לומר הכי מלשון הר"ן ז"ל שכתב וז"ל לפיכך כתב הרא"ה דלא פליג ר"י אלא באומר אמרו מדעתיכם אבל בממנה שליח לא פליג כו' דק' דלאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה דממ"ש אלא באמרו מדעתיכם משמע דדוקא באמרו מדעתיכם דהיינו אמרו סתם לדעת מרן הוא דחשיב מילי אבל באומר אמרו לפלוני לא חשיב מילי וממ"ש אבל בממנה כו' משמע דהא אמרו לפ' לא וכן ממ"ש אם כן נפיק מיניה חורבא דזמנין דאמר לב' אמרו לסופר שאני ממנה לכתוב כו' משמע דדוקא באמר בהדיא שאני ממנה הוא דמכשיר גם ק"ל מ"ש הר"ן ז"ל פ' המגרש אמתני' דחס"ו דאפי' באמרו לסופר פ' לא מהני לר"י דאמר מילי לא ממסרן לשליח (והוא ראי' מוהרד"ך ז"ל) ומש"ה הוצרך לו' שלדעתם נמי אמרו לסופר פ' מיפסיל מדרבנן דהשתא אזלא לישנ' שפי' שכתב דלא פליג ר"י וס"ל דאמרו חשיב מילי אלא באמרו מדעתיכם אבל באמרו לפ' לא חשיב מילי אלא דאפ"ה פסול מדרבנן ומשום הכי נקט בסיפא אבל בממנה שליח לא משום דהתם מכשר לגמרי והיינו נמי מ"ש זמנין דנפיק מיניה חורבא שאמר לב' אמרו לסופר שאני ממנה דהתם דוקא הוא דמכשר אבל באמרו לפלוני פסול מכח הך חששא גופא ואם כן כפי האמור נפקא מינה תלת לדעת הר"ן דבאומר אמרו סתם לר"י חשיב מילי והוה ליה גט בטל ובאמרו לפלוני פסול מדרבנן משום חששא דנפיק מיניה חורבא ובממנה שליח כשר לגמרי וסוגי' הגמ' הכי מתפרשא לדעת' דמשום דשמואל ס"ל דאפי' באמרו סתם לא חשיב מילי וכשר ד"ת שהרי ההי' דשמואל דאמר אי כת"י הוא כת"ה נעשה כאומר אמרו סתם הוא ואהא הוא דקא פריך ממתני' דקתני חס"ו כשר ואמר ר"ח מתני' מני ר"י היא כלומר דאא"ב דאומר אמרו לסופר סתם מדינא הוי גט משום הכי חס"ו כשר דליכא למיחש לחורבא מאי אמרת דכיון דאומר אמרו לפלוני ליכא משום מילי אכתי איכא למיחש דילמא נפיק מיניה חורבא איכא למימר כיון דאומר אמרו לסופר סתם הוי גט בטל מדינא משום דהו"ל מילי גזור רבנן נמי באו' אמרו לפ' והשוו מדותיהם לומר דאמרו פסול משום חשש דילמא נפיק מיניה חורבא דכיון דאמרו סתם בטל מדינא יותר נראה להם לחכמים לפסול אמרו בכל גוונא דאיכא האי רווחא נמי דלא ליתו ליגע באיסור דאורייתא דהיינו אמרו סתם מלפסול חס"ו ברם אי אמרת דאמרו לסופר סתם כשר ולא חשיב מילי הי"ל לפסול חס"ו ולא לפסול או' אמרו ועיין ח"ה ובפרישה והיינו דקאמר ר"ח דמתני' ר"י היא כלומר דלר"י דאמרו סתם חשיב מילי משום הכי פסלו רבנן אמרו לסופר פ' כדכתיבנ' משא"כ לר"מ דאפי' באמרו סתם לא חשיב מילי יותר ראוי לפסול חס"ו מלפסול אמרו כנ"ל ליישב דברי מרן ובהכי סרו מעליו כל תלונות האחרונים זולתי מה שהק' הפר"ח ממ"ש הר"ן שם בסמוך שדעת רבי' בפ"ד מה' זכיה ומתנה דאומר אמרו פסול במתנה ורבינו ז"ל שם מיירי בהדיא באומר לפ' לפ' אלמא שלדעת הר"ן בכה"ג נמי מילי מיקרי והא ודאי עקא היא ואפשר ליישב דלדעת מרן דכיון דבגט פסול מדרבנן משום חשש חורבא אף במתנה נמי אמור רבנן דלא קני מכח הך חששא ועיין בהר"ב מכתב מאליהו טעם לזו ודו"ק. ומ"מ לדעת הרמב"ן ז"ל נראה ודאי דס"ל דאפילו באמרו סתם לא חשיב מילי ובמתנה מהני ואע"ג דממ"ש וכ"ת דע"כ לא פליג ר"י אלא באומר אמרו מדעתיכם משמע דסבירא ליה דאמרו מדעתיכם חשיב מילי (עיין בהרב בני יעקב דף ק"ן ע"ג שנתקשה בזה לדעת הרשב"א והניחו בצ"ע) נראה דלא כ"כ אלא לפום מאי דהוה בעי למימר דטעמא דר"י משום דמילי לא מימסרן אהא הוא דכתב דליכא למימר דר"י לא מיירי אלא בהכי וחשיב ליה מילי אליבא דר"י אמנם לפום מאי דמסיק דטעמא דר"י משום דלא חשיב לשמה ואפילו בממנה שליח בהדיא לא מהני משום ה"ט אם כן ע"כ ס"ל דאפילו באמרו סתם לא חשיב מילי דכיון דחזינן לשמואל דמכשיר אפי' באמרו סתם ע"כ ס"ל דאפילו בכה"ג לא חשיב מילי ואף דר"י פליג עליה ופסל אומר אמרו מ"מ לאו משום ה"ט הוא אלא בכה"ג לא חשיב מילי ואף דר"י פליג עליה ופסל אומר אמרו מ"מ לאו משום ה"ט הוא אלא משום דלא חשיב לשמה שהרי אף בממנה בהדיא פסול מה"ט וכיון שכן מנין לנו לאפושי במחלוקת ולומר דלר"י באמרו אפילו בלאו טעמא דלשמה פסול משום דחשיב ליה מילי והא ודאי אפושי במחלוקת לא מפשי' וכן יראה בהדיא ממ"ש הר"ן ז"ל כבר כתבתי שהרמב"ן סובר דנהי דאמרינן מתנה כגט היינו דוקא באומר לשלשה תנו אבל באומר אמרו לסופר ויכתוב ולפ' ולפ' ויחתמו אינו כגט ע"כ משמע דדוקא באומר לג' הוא דחשיב כגט אבל באומר אמרו אפי' אמרו סתם לא חשיב מילי וכן יראה ממ"ש אמרו לסופר ויכתוב ולא כתב אמרו לסופר פ' כמ"ש בהמגרש ומ"ש הר"ן ומיהו מסתברא שאין שליח קבלה עושה שליח אלא אם כן אומרת אמרו ומינתו היא שליח לא כ"כ אלא לכתחילה וכמ"ש הפרישה אבל לענין דינא אף הר"ן יודה שדעת הרמב"ן ז"ל אפילו אמרו סתם מהני וזה כבר מוכרח כמ"ש דלא כמ"ש בספר בני יעקב שדעת הר"ן כדעת הרמב"ן ז"ל דאמרו סתם חשיב כמילי ואף דברי מרן הב"י ז"ל בסימן קמ"א שכתב שהרשב"א והר"ן ז"ל חולקין לא כ"כ אלא לכתחילה שדעת הרשב"א דכל שנתנה רשות לעשות שליח יכולה היא לעשות כן לכתחילה ולדעת הר"ן לא ומהתימה על הרב מכתב מאליהו שכתב שלדעת הרמב"ן ז"ל אפי' באומר אמרו לפלו' כו' חשיב מילי והא ליתא וכמ"ש וכ"כ הפר"ח והפרישה ז"ל ופשוט ודו"ק ודע שרבי' ז"ל בפ' ה"מ כתב אמאי דקאמר ר"י אפילו אמר לב"ד הגדול כו' הרי אלו ילמדו ויכתבו וז"ל אינו מן הנמנע שב"ד הגדול לא יהיו בקיאין בכתיבה שהתנאי בב"ד שיהיו חכמים לא סופרים ותמה הרב בני יעקב דף קמ"ז ע"ד דהא בגמ' אקשינן לשמואל דמאי מספ"ל כו' והא תנן כו' ומשני אין איכא בית דין חדתא הרי דלא מצינן לאוקמא אלא בב"ד חדתא וא"כ היכי פסיקא ליה להרמב"ם דכתב הגט הוא דהא מוכח בהדיא דהכי ס"ל ממ"ש דהתנאי שיהיו חכמים לא סופרים ואי אכת"י קאמר ודאי שב"ד הגדול צריך שידעו לחתום והל"ל בב"ד חדתא כדאמרינן בגמ' עכ"ד יע"ש ולע"ד נראה דלק"מ דע"כ לא מוקמינן בגמר' בב"ד חדתא אלא למאי דס"ד דאומר אמרו כשר לר"י ומש"ה אמרי דכתובו כת"י וכת"ה נעשה כאומר אמרו ברם למאי דמסיק דר"י תרתי קאמר ושמואל ס"ל כותיה בחדא ופליג עליה בחדא א"כ כיון דר"י ס"ל דאומר אמרו פסול א"כ ע"כ יכתבו דקתני במתני' היינו כת"ה ממ"ש כיון דלא מצו למכתבינהו ע"י אחר ופשוט:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>המקדש </b>
+<b> קטנה ע"י אביה ונתגרשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיט' כו'.</b> נ"ב משנה פרק התקבל דף ס"ד ודעת רבינו כדעת רש"י והרי"ף ז"ל שם דקטנה אינה מתגרשת אלא ע"י אביה אפילו לרבנן אמנם רש"י ז"ל עצמו בפ' הא"מ דמ"ג הגיה במתני' דה"ה קטנה נמי מתגרשת ע"י עצמה והא דנקט נערה להודיעך כחו דר"י וכן הוא דעת התוס' שם ולזה הסכים הרב המאור גם הרשב"א ז"ל בחידושיו נראה דמסכים לזה וכתב שם שדעת בה"ע ג"כ כדעת התוס' דמתגרשת ע"י עצמה וכ"כ מרן הב"י סי' ק"מ ועל פי זה יש לי מן הקושי על הרב מש"ל שכתב בפ"ג מה' אלו דין י"ב ליישב דברי בה"ע שכתב שם אמתני' דשנים ששלחו ב' גיטין כו' ס' נערה ספק בוגרת נותן גט לאביה ואח"כ נותן לה ומגורשת מס' וכתב הרב הנז' ליישב קו' ה"ה והטור וז"ל וי"ל דס' נערה דכתב בה"ע ר"ל ס' נערה או ס' קטנה או ס' בוגרת כלומר שאינה לא קטנה ולא נערה אלא בוגרת ויש ג' ס' בדבר ולהכי הצריכה ב' נתינות עכ"ד ויש לדקדק דהרי דעת בה"ע ז"ל דקטנה נמי מתגרשת ע"י עצמה וכדכתב הרשב"א משמו וא"כ אכתי ק' דלמה הצריך ב' נתינות בנתינת גט לידה סגי ואפשר דאע"פ דהרב בה"ע ז"ל ס"ל הכי מ"מ למעשה חשש להחמיר לס' הרי"ף ורבינו ומשום הכי הצריך ב' נתינות מיהו עדיין אין דעתי נוחה בזה דכיון דאיכא ס"ס לא הו"ל למיחש כלל וצ"ע ועיין בס' בני יעקב דקל"ט ודע שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה הרב ב"י ז"ל בסי' קמ"א דאף לדעת הרי"ף ורבי' דקטנה שיש לה אב אינה מתגרשת על ידי עצמה אם קבלה גיטה מדעת אביה מהניא קבלתה ומתגרשת בלי ספק ומכח זה כתב בנדון דידיה דהוה מס' להו מילתא בס' קטנה ס' בוגרת דנותן גט לידה לדעת אביה וש"ד וכן הוא דעת הראב"ד ז"ל הביאו הרשב"א בחידושיו יע"ש אמנם דעת הר"ן ז"ל אינו כן שכתב בפ' קמא דקדושין גבי ההיא דכתב לו את הנייר בתך מקודשת לי כו' בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת מדעתו דדוקא גבי קדושי כסף הוא דמהני ומצי האב לומר צאי וקבלי קדושיך משום דבהנאה תליא מילתא והרי אית ליה הנאה אבל קדושי שטר דלאו בהנאה תליא מילתא כיון דקטנה אין לה יד אין כאן קבלה עכת"ד ומכלל זה אתה למד דגם לענין גט לא מהני מטעמא דכתב הר"ן ז"ל וכ"כ מוהרלנ"ח סי' נ"ז וכתב שם שדעת הריטב"א והנ"י כדעת הר"ן יע"ש וכ"כ מוהרימ"ט חא"ה סי' ז': ומעתה יש לתמוה על הרב המאסף שכתב בכנה"ג סי' ל"ז בהגהת ב"י סי' ו' שדעת רי"ו בשם הראב"ד נראה כדעת הר"ן ז"ל דאם כן נמצא סותר את עצמו שהרי כתבנו שדעת הראב"ד דמדעת אביה מתגרשת כמ"ש הרשב"א ואם כן ה"ה נמי לענין קדושי שטר כמו שכתבתי הן אמת שכדבריו מוכח מהטעם שכתב רי"ו משם הראב"ד דהא דאמר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך לאו מתורת שליחות אלא כמי שאומר תן ככר זה לכלב שלי כו' משמע דבקדושי שטר דלא שייך הך טעמא לא מהני ואם כן קשה דמ"ש מגט ולכן נראה דס"ל להראב"ד דבגט שאני דכיון דבת קבולי גיטא היא וכי אין לה אב מתגרשת ע"י עצמה כי אית לה אב ויהיב לה רשות לקבל גיטה הרי נתרוקנה רשות אביה וכאין לה אב דמי משא"כ בקדו' דכי לית לה אב נמי לאו בת קבולי קדושין היא כי יהיב לה רשות נמי לא מהני וכן מבואר גם כן בחדושי גיטין שנדפסו בקירוב ימים לא' קדוש מדבר (ומתוך דבריו נר' כי רב גובריה ושהיה בזמן הרשב"א ז"ל כמ"ש מוהר"ב בתשובה סי' יע"ש שדבריו מועתקים משם אות באות כמו שיראה הרואה) שתי' גם כן לקו' התוס' כתי' הראב"ד ואלו בפ"ק דקדושין על ההיא דכתב על הנייר כתב שם כשיטת הר"ן דדוקא נערה אבל קטנה לא דאין שליחות לקטן הנה מבואר שדעתו לחלק כמ"ש וכיון שכן אפשר לומר שגם דעת הר"ן כן ושלא כמ"ש מהרלנ"ח ז"ל ומוהרימ"ט ז"ל:<br><b> וראיתי </b> למוהרש"ך ז"ל ח"א דף פ' שרצה להוכיח מתשובה זו של הרשב"א דס"ל דקטנה המתגרשת ע"י אביה א"צ לכתוב נכח האב דאי ס"ל כדעת הר"ן ז"ל פ"ק דקדושין דצריך לכתוב האב א"כ איך כתב לנוכח דנותן גט מדעת אביה לצאת מחשש קטנה והלא אם היא קטנה צריך לכתוב נוכח האב ואם היא בוגרת נוכח המתגרשת וכתב עוד ואם נפשך לומר דסבירא ליה דבמתגרשת על ידי אביה צריך לכתוב נוכח האב וכשמתגרשת על ידי עצמה מדעת אביה צריך לכתוב לנוכח המתגרשת ק' אם כן על הרב מוהריב"ל בח"ג סי' ה' שכתב שלצאת ידי ספק צריך לכתוב ב' גיטין א' כלפי האב ואח' כלפי המתגרשת ואם איתא כשמתגרשת ע"י עצמה מדעת אביה כל אפין שוין דיכתוב נוכח המתגרשת עכ"ד ולפי מ"ש לק"מ דמש"ה לא כתב מוהריב"ל הך תקנתא דמדעת אביה משום דלדעת הר"ן וסיעתיה לא מהני מדעת אביה וכדכתיבנא ועוד י"ל דאה"נ דדעת הרשב"א ז"ל דקטנה המתגרשת ע"י עצמה סגי שיכתוב נכח הבת וקטנה המתגרשת ע"י אביה צריך שיכתוב נכח האב דבהא אפי' לדעת הרמב"ן שהביא הר"ן ז"ל מודה בזה וכמ"ש מוהריב"ל ח"א סי' י"ח כלל ג' ומ"ש הר"ן ולפ"ז כו' דמשמע דנמשך לפי שיטתו כבר ישבו הרב שם יע"ש אמנם לדעת הר"ן ז"ל שם דסבי' ליה דבקדושי שטר אפי' מתקדשת ע"י עצמה צריך שיכתוב בשטר בתך מקודשת לי משמע ודאי דבגט נמי מתגרשת ע"י עצמה צריך לכתוב בתך וכ"כ הרב מוהרימ"ט ז"ל סימן הנז' ומשו"ה הוצרך מוהריב"ל ב' גיטין ודוק אלא מיהו אכתי נראה שיש להוכיח שדעת הרשב"א דקטנה המתגרשת ע"י אביה א"צ לכתוב נכח האב שלא כדעת הר"ן ז"ל ממ"ש השואל והעולה בידנו שתעשה היא שליח לקבלה לאביה ויקבל גיטה ואם היא גדולה תהא מגורש' מתורת שליחות ואם היא קטנה או נערה תהא מגורשת מחמת שהיא ברשותו והסכים הרשב"א ז"ל לדעת השואל שכתב כל מה שאמרת' יפה אמרתם שאפשר לאביה כו' והשתא אם איתא דס"ל כדעת הר"ן איך אפשר להתגרש ע"י אביה הלא אם היא קטנה ומתגרש' על ידי אביה צריך לכתוב לנוכח האב ואם היא בוגרת צריך לכתוב נכח המתגרשת ואפילו במתגרשת ע"י אביה כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בפ"ק דקדושין יע"ש ושלא כדעת הריטב"א ז"ל שם יע"ש אלא מוכח ודאי שדעת הרשב"א דבגיטין (א"צ) לנכח האב וכדעת מהרא"י ז"ל ומהתימא על מוהרש"ך ז"ל איך לא הביא ראיה מזה כמ"ש ועיין בהרב המאסף סימן קל"ב ס"ב שהקשה על דברי בה"ע דכתיב לעיל משם מוהר"ש יפה וז"ל ויש לתמוה דאמאי צריך ליתנו לאביה והלא אם תקבלנו היא מדעת אביה סגי כו' ע"ש וכפי מ"ש לא ק' מידי דדעת הרב בה"ע כדעת הר"ן דכתיבנא דקטנה אינה מתגרשת מדעת אביה ועיין במוהרימ"ט סי' הנז' שהביא ראיה מדברי התוס' ד"ה תנן דס"ל כדעת הר"ן ממה שהקשה לדעת רש"י ז"ל דקטנה אינה מתגרשת על ידי עצמה ממאי דפריך בגמרא התם דמ"ד לר"נ דאמר דנערה אינה עושה שליח ממתני' דקתני קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט הא נערה ה"ז גט ומשני הב"ע בשאין לה אב הרי דס"ד דמקשה דמתני' מיירי כשיש לה אב ואפ"ה הוה ניחא ליה דינא דמתני' שמשהגיע לידה מגורשת ומכח זה דחו פי' רש"י יע"ש והשתא אי ס"ל כדעת הרשב"א מאי קו' נימא דס"ד דמקשה דעד שיגיע גט לידה היינו מדעת אביה ועיין בחידושי הרשב"א שכתב משם הראב"ד ז"ל תי' זה לקו' התוס' והוא ז"ל דחה דבריו ומעתה אין ראיה מדברי התוס' ז"ל יע"ש ועיין בספר פמ"א ח"א סי' נ"ט שדבריו תמוהים יעש"ב ודו"ק ודע שמדברי רבינו משמע דדוקא בקטנה ארוסה הוא דמגרש ע"י אביה אבל אם נשאת מתגרשת בקבלה עצמה והתוס' ז"ל פ"ק דקדושין ד"י ד"ה ומקבל כו' כתבו וז"ל יש להסתפק אם יכול האב לקבל גט לבתו קטנה משנשאת והעלו בשם ר"י דמשנשאת אין לאביה רשות בה הרי בהדיא דע"כ לא נסתפקו הם ז"ל אלא אי מצי האב לקבל גט לבתו משנשאת אבל הא פשיטא להו דמשנשאת מתגרשת על ידי עצמה לכ"ע וכן נראה מדברי רש"י ז"ל בפרק הא"מ דמ"ג שכתב אמתני' דידן דמייתי התם תלמודא וזה לשונו ודוקא נערה אבל קטנה אביה ולא היא ודוקא מן הארוסין אבל מן הנשואין היא ולא אביה דמשנשאת אין לאביה רשות בה וראיתי למוהר"ם מפאדווה ז"ל סי' ט"ו שהקשה לדברי רש"י הללו ממ"ש רש"י ז"ל עצמו בפרק ב"ש דק"ט אמתני' דקטנה שהשיא' אביה הרי היא כיתומה כתב וז"ל ונתגרשה בקטנות' וקבל אביה את גיטה כו' הרי דס"ל לרש"י דקטנה שנשאת אביה מקבל את גיטה ונמצא סותר את עצמו וכתב הוא ז"ל דלק"מ דמ"ש פרק הא"מ ודוקא מן הארוסין אבל מן הנשואין היא ולא אביה לא קאי אקטנה אלא אנערה דמתני' אבל בקטנה סובר רש"י דאביה מקבל את גיטה כמו היא לכל הפחות וא"ת אי סובר רש"י שהיא ואביה מקבלין כשנשאת מי דחקו לפרש בפרק ב"ש שאביה מקבל גיטה י"ל שלשון המשנה דחקו דקתני קטנה כו' ונתגרשה הרי הי' כיתומה בחיי האב החזירה כו' דק"ל לרש"י דהכי הו"ל לומר קטנה שהשיאה אביה הרי היא כיתומה נתגרשה והחזירה אסורה ליבם משום הכי הוצרך רש"י לומר דקטנה שנשאת אביה מקבל את גיטה ומשום הכי לא תני מתניתין קטנה שהשיאה הרי היא כיתומה דהוה משמע דמשעה שהשיאה הרי היא כיתומה ואינו יכול לקבל את גיטה (וכיון שכל עיקר תנא דתנא ונתגרשה קוד' הרי היא כיתומה לאשמועינן דעדיין יש לאביה רשות בה ומתגרשת על ידי אביה משו"ה כתב רש"י ונתגרשה ע"י אביה) עכת"ד ולע"ד יש לדקדק על תירוץ זה דכפי דבריו דרש"י ז"ל ס"ל דקטנה שנשאת היא ואביה מקבלין את גיטה והיינו מ"ש רש"י פרק ב"ש הפך דעת התוס' שכתבנו לעיל קשה טובא דא"כ מאי פריך בגמ' בפרק הא"מ דמ"ד לר"ן דאמר דנערה המאורסה אינה עושה שליח לקבל את גיטה ממתני' דקתני קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הא נערה ה"ז גט ומשני הב"ע בשאין לה אב והדר פריך הא מדקתני סיפא ואם אמר אביה כו' מכלל דרישא בשיש לה אב עסקינן ומשני חסורי מחסרא והכי קתני כו' והשתא כפי דעת הרב דקטנה שנשאת היא ואביה מקבלין את גיטה אמאי לא משני תלמודא דמתני' דקטנה שאמרה כו' איירי בנשאת ושפיר דייקינן מיניה הא נערה ה"ז גט דכיון שנשאת עושה שליח ואמאי אצטריך לאוקמא בשאין לה אב ולדחוקי נפשיה ולמימר דחסורי מחסרא וראיתי בהגהת מרדכי פ' התקבל שכתב משם מוהר"י מלונדריש ז"ל דקטנה שנשאת אם אין לה דעת היא ואביה מקבלין את גיטה והוקשה לו מאי דאקשי' דמאי פריך התם מיירי בשנשאת ואין לה דעת ושפיר דייקינן דנערה עושה שליח כיון שנשאת ותי' דהכי דייק מאחר דקטנה שנשאת ונערה ארוסה חד דינא אית להו כדאיתא בירוש' אי נערה ארוסה לא משויא שליח כ"ש קטנה נשואה שאין לה דעת אלא מדנקט קטנה נשואה משמע הא נערה ארוסה משויא שליח עכ"ד ותי' ז"ל עולה יפה לפי סברתו דדוקא בקטנה שאין לה דעת הוא דמתגרשת על ידי אביה אבל אם יש בה דעת היא ולא אביה ומש"ה אי מוקמה לה למתני' בקטנה נשואה ע"כ איירי בקטנה שאין לה דעת ואי נערה אף שיש לה דעת אינה עושה שליח כ"ש קטנה אע"פ שהיא נשואה דאינה עושה שליח דתסגי דנימא דיכולה לקבל גיטה והבו דלא להוסיף עליו אמנם כפי דעת מוהר"ם מפדווה ז"ל דקטנה שנשאת לדעת רש"י אע"פ שיש בה דעת מתגרשת על ידי אביה (דהא ודאי מ"ש רש"י ז"ל פרק ב"ש איירי בשיש בה דעת דאילו בשאין בה דעת הא דעת רש"י ז"ל דאפילו ע"י אביה אינה מתגרשת כמ"ש בפ' התקבל ד"ס ופ' הא"מ יע"ש) קשה טובא דמאי פריך לוקמא בשנשאת ואשמועינן מתני' שפיר דאע"ג דנערה ארוסה אינה עושה שליח משום דלא אלימא כידו מ"מ בקטנה שנשאת כיון שיצאה מרשות אביה לענין כתובה ושאר מילי וכדתנן מתני' פרק נערה אם משהשיאה אין לאביה רשות בה תסגי לן דנימא דלענין גרושין כיון דע"י קדושין הן באין ידו כידה ויש לו כח לקבל גיטה אבל לומר דעדיפא מידה אין סברא והוה אמינא דעושה שליח כיון שיש בה דעת קמ"ל מתני' דאינה עושה שליח אלא ודאי דס"ל לתלמודא דקטנה שנשאת היא ולא אביה וכמ"ש התוס' ומשום הכי לא מצי לאוקמא בשנשאת דא"כ היכי קתני סיפא ואם אמר אביה כו' הא כיון שנשאת אפילו לקבל את גיטה אינו יכול כ"ש לעשות שליח ולומר דס"ל לרש"י אע"ג דהיא ואביה מקבלין את גיטה מ"מ האב אינו יכול לעשות שליח קבלה משום דלא עדיפא מידה וכי היכי דאיהי אינה יכולה לעשות כמו כן האב אינו יכול זה ודאי דוחק ולדעתי זו ראיה עצומה לדעת התוספות עד שאני תמיהא עליהם אמאי הוצרכו להביא ראיה מהירוש' מתלמודא דידן הי"ל להביא ראיה כדכתיבנא ואי לזאת י"ל דהתוס' ז"ל הוצרכו להביא ראיה דמשנשאת אין לאביה רשות אפילו בקטנה שאין בה דעת ואהא הוכיחו שפיר מהירוש' דהתם דאי אמרת דמשכחת לה קטנה שיש לאביה רשות בה אמאי לא מוקי לה בירושלמי למתני' דהתם בהכי אמנם מתלמודא דידן אין ראיה אלא דקטנה שנשאת אם יש בה דעת היא ולא אביה אבל אכתי מצינן למימר דבאין בה דעת יש לאביה רשות בה וכס' הר"י מלונ' וכ"כ הרב החבי"ב סימן קמ"א בהגהת ב"י אות י"ז וזה לשונו והדברים מוכיחים דבאין לה דעת ג"כ סוברים התוס' דלא תתגרש ע"י אביה מדהוצרכו להביא ראיה מהירוש' ואי בשיש לה דעת דוקא כל התלמוד מלא מזה משנשאת אין לאביה רשות עכ"ל יע"ש אלא שמה שהכריח הדבר ממאי דקי"ל בכל התלמוד דמשנשאת אין לאביה רשות בה אחר המחילה אין זה הכרע כלל ואשתמיט מיני' שדעת רש"י בפרק ב"ש דאפי' בקטנה שיש לה דעת מתגרשת ע"י אביה דע"כ בשיש בה דעת מיירי רש"י דאי בשאין בה דעת הרי לדעת רש"י אפילו על ידי אביה אינה יכולה להתגרש כמ"ש וא"כ ע"כ דס"ל דהא דאמרינן בפ' נערה משהשיאה אין לאביה רשות בה ה"ד בנערה וכ"כ מהרימ"ט ז"ל פ"ק דקדושין בחידושיו ובהכי ניחא לי מה שהק' הרב מכתב מאליהו סימן הנז' דלמה להו לאתויי מדיוקא הרי בירוש' בפרק התקבל שהביא הרמב"ן במלחמות קאמר בהדיא נשאת היא ואביה אם יש בה דעת היא ולא אביה הרי דס"ל להירושלמי דמשנשאת אין לאביה רשות בה וכפי מ"ש לק"מ דאיכא למימר דמשום הכי לא הביאו התוס' ראיה מההיא ירוש' משום דמצינן לפרושי כדפי' הר"י מלונ' דנשאת היא ואביה דקאמר בירושלמי ר"ל בין היא בין אביה יכולין לקבל כיון שאין לה דעת וליכא למשמע מהך ירוש' אלא דאם יש בה דעת היא ולא אביה משום הכי הביאו ראיה מהירושלמי דתרומות דמשמע דאפילו באין לה דעת היא ולא אביה ולעיקר קושיין על דברי רש"י נ"ל לומר דמ"ש רש"י פרק ב"ש וקבל אביה גיטה כו' בדוקא קאמר ע"י אביה אבל על ידי עצמה ס"ל לרש"י דאינה יכולה לקבל אפי' נשאת וס"ל בפ' ב"ש כקודם חזרה דפ' הא"מ דקטנה אביה ולא היא וכיון שכן אפילו נשאת נמי אין לה יד לקבל אלא ע"י אביה וכמו שצדד מוהר"ם מפאדו"ה דהשתא ניחא שפיר דמשום הכי לא מוקי לה למתניתין דקטנה שאמרה התקבל בשנשאת משום דא"כ היכי קתני מתני' עד שיגיע הגט לידה ולמאי דס"ד דרבא דמתני' מיירי בשיש לה אב ואפי' הכי מתגרשת על ידה ס"ד לאקשויי משום דסבירא ליה דמתני' סתמא קתני קטנה שאמרה כו' דמשמע אפי' בקטנה ארוסה דומיא דרישא דמיירי בנערה מאורסה אלא דלמאי דתירץ ר"ן בשאין לה אב הוכרחו לדחוקי ולאוקומי בשאין לה אב ולא בנשאת משום דס"ל דכל שיש לה אב אפי' נשאת אינה מתגרשת אלא ע"י אביה וה"ה דהו"מ למימר וליטעמיך כו' כמ"ש הר"ן והרמב"ן ז"ל יע"ש אמנם לפי מה שהגיה רש"י ז"ל וחזר בו וס"ל דקטנה ארוסה היא ואביה מקבלין את גיטה ע"כ לומר דס"ל דבנשאת היא ולא אביה דומיא דנערה דאם ל"כ קשה אמאי לא מוקי לה תלמודא בנשאת כמ"ש ושוב מצאתי הדבר מפורש ברש"י ז"ל פרק בן סורר דף ס"ט ע"א אההיא דאמרינן תנוקת בת ג' שנים ויום א' מתקדשת בביאה ואם בא עליה יבם קנאה כתב וז"ל קנאה ליורשה וליטמא לה ולצאת בגט ובלא חליצה הרי מבואר דס"ל דאפי' בנשאת אינה מתגרשת אלא ע"י אביה מדכתב ובלבד כו' ומבואר הוא דיבם שבא על יבמתו הרי היא כנשואה לכל דבר כנודע וכן כתב בפ' ד"מ דנ"ה וליכא למימר דהתם מיירי בבת ג' שנים ויום אחד דאין בה דעת דאם כן אפי' ע"י אביה אינה מתגרשת לדעת רש"י כל שלא הגיע לעונת הפעוטות דהיינו כבר שית כבר שבע אלא ע"כ לומר שמ"ש רש"י ז"ל ובלבד שיקבל אביה גיטה כשהגיע לעונת הפעוטות קאמר אלא מיהו דברי רש"י ז"ל פרק ד"מ מגומגמים בעיני שכתב בד"ה ואם בא וז"ל אבל פחות מג' שנים אינה ביאה ואינה נקנית לו ואם בא לגרשה בגט אינו יכול אלא ימתין עד שתהא בת ג' שנים כו' וק' דמאי אירייא משום דפחותה משלש שנים אינה ביאה הא בלא"ה כל שלא הגיעה לעונת הפעוטות אינה יכולה להתגרש אפי' על ידי אביה לדעת רש"י ז"ל ואולי הכי קאמר אבל פחות מג' שנים אינ' ביאה ואינה נקנית לו והילכך אם לא בא עליה עוד ובא לגרשה כשהגיעה לעונות הפעוטות אינו יכול. ועיין בתוס' רי"ד פ"ק דקדושין ד"י ודוק אלא מיהו אכתי קשה על הטור ז"ל דבסימן קמ"א כתב דקטנה שנשאת מתגרשת ע"י עצמה ואילו בסי' קע"ג הביא משנה דפ' ב"ש וכתב קטנה שנשאת ונתגרשת ע"י אביה כלשון רש"י ז"ל וכבר הוקשה לו כן להרב מכתב מאליהו שער ה' סימן א' ותי' דמ"ש הטור בסימן קמ"א דקטנה שנשאת מתגרשת על ידי עצמה היינו אפי' על ידי עצמה דע"י אביה ודאי מתגרשת כמ"ש בסימן קע"ג יע"ש וכבר כתבתי דהא ודאי ליתא דמסוגית הגמ' נראה בהדיא דקטנה היא ולא אביה ותו שהרי מדברי הטור סימן קמ"א נראה בהדיא דס"ל כדעת התוס' דקטנה שנשאת היא ולא אביה שכתב שם וז"ל והא דקתני מתגרשת על ידה כשיש בה דעת כו' אבל פחות מכאן אינה יודעת לשמור גיטה ואינה מתגרשת ופירש"י אפי' בקבלת אביה אבל ר"ת פי' דוקא בקבלתה אינה מתגרשת אבל אם יש לה אב והיא עדיין ברשותו מתגרשת בקבלתו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל עכ"ד הרי בהדיא שכתב אם יש לה אב והיא עדיין ברשותו ובודאי שכונתו לומר שהיא ארוסה אז מתגרשת בקבלתו אבל אם נשאת שאינה ברשותו אינה מתגרשת בקבלתו ולפי דעת הרב מכתב מאליהו לא ידעתי מאי והיא עדיין ברשותו דקאמר אלא ודאי דס"ל להטור כדכתי' והדרא קו' לדוכתא וצ"ע כעת וראיתי למוהריב"ל ז"ל ח"ב סי' ד' שתמה על דברי מוהר"י מלונ' שכתבנו לעיל במ"ש וז"ל האמת פ' לפי הירושלמי כו' והא דאמרי' בכוליה תלמודא כיון שנשאת אין לאביה רשות בה היינו ביש לה דעת והא דמשמע בפרק הא"מ למאי דס"ד דמיירי בשיש לה אב שאם הגיע גט לידה מגורשת מיירי בשנשאת שאין לה דעת והא דדייק כו' יע"ש ותמה עליו מוהריב"ל וז"ל ולכאורה משמע דס"ל למוהר"י דקטנה שאין לה דעת היא ואביה מקבלין את גיטה ואתמהא דהיכי אפשר דקטנה שאין בה דעת לפי שהיא נשואה תתגרש על ידי עצמה ותו איכא לאתמוהי מאי קאמר והא דמשמע בפרק האיש מקדש שאם הגיע גט לידה מגורשת מיירי בשאין לה אב כו' ואי הוה אמרינן דמוהר"י ס"ל דמאי דאמרינן בירושלמי נשאת בין היא בין אביה לצדדין קאמר כשיש לה דעת היא ולא אביה וכשאין לה דעת אביה ולא היא ומאי דקאמר דההיא דפרק הא"מ מיירי בנשואה שאין לה דעת ט"ס הוא והכי אית לי' למימר דמיירי בקטנה הנשואה שיש לה דעת הא נמי ליתא דאין סברא לחלק בנשואה בין יש לה דעת בין אין לה דעת עכ"ד: והנה מה שהקש' במ"ש והא דמשמע בפרק הא"מ כו' מיירי בנשאת שאין לה דעת משמע מדבריו דדוקא בשאין לה דעת מתוקמ' אדרבא טפי מתוקמה בנשואה שיש לה דעת ומכח זה הוצרך לומר דט"ס נפל בדברי מוהר"י אחר המחילה לק"מ דכונת מוהר"י ז"ל להקשות קו' התוס' שהקשה פרק הא"מ ד"ה תנן לדעת רש"י ז"ל דס"ל דקטנה ארוסה אביה ולא היא ממאי דפריך תלמודא לר"ן דאמר אין נערה עושה שליח ממתני' דקטנה שאמרה כו' אינו גט הא נערה ה"ז גט ודחינן הב"ע בשאין לה אב הרי דס"ד דתלמודא דמתני' איירי בשיש לה אב אפי"ה אם הגיע גט לידה מגורשת ואע"ג דמוקי לה בשאין לה אב מ"מ לאו מה"ט מוקי לה הכי אלא משום דק"ל דיוקא דהא נערה משמע דבהא כ"ע מודו דמתגרשת על ידי עצמה עד שמכח זה דחו פירש"י שם וזהו שכתב מוהר"י והא דמשמע פ' הא"מ למאי דס"ד בגמ' דמיירי בשיש לה אב דמתגרשת ע"י עצמה ולתרץ זאת הקושיא כתב דהתם מיירי בנשואה שאין לה דעת כלומר דהמקשה הוה ס"ד דמתני' איירי בנשואה שאין לה דעת ומש"ה לא ק"ל אלא מדיוקא דמתני' דהא נערה כו' אבל גופא דמתני' לא ק"ל כיון דאיירי בנשואה אבל בארוסה אביה ולא היא כדעת רש"י ז"ל ומשום הכי הוצרך לומר דמתני' איירי בשאין לה דעת משום דאי ס"ד דמקשה דמתני' איירי בנשואה שיש לה דעת אם כן תיקשי ליה גופא דמתני' דקתני ואם אמר אביה כו' לא יחזיר ואילו בנשואה הא אמרינן בירושלמי דכיון שיש לה דעת היא ולא אביה (ועיין בהרב ח"ה שם בקדושין מ"ש משם תוס' ישנים) אבל אי איירי כשאין לה דעת א"ש דבשאין לה דעת הא אמרי' בירושלמי דהיא ואביה מקבלין גיטה ועל פי זה יש לתמוה במ"ש הרב הנזכר ואי הוה אמרינן דמוהר"י ס"ל דמאי דקאמר בירושלמי נשאת כו' ומאי דקאמר דההיא דהא"מ ט"ס הוא וצ"ל דמיירי בקטנה שיש לה דעת כו' ודבריו תמוהים דאיך אפשר לאוקומי מתני' דקטנה בשיש לה דעת דאי בשיש בה דעת היא ולא אביה והיכי קתני מתני' ואם אמר אביה הא אביה אינו יכול לקבל את גיטה סוף דבר שדבריו צ"ע האמנם מה שהקשה הרב הנז' דאיך אפשר דקטנה שאין לה דעת לפי שהיא נשואה תתגרש ע"י עצמה הא ודאי עקא היא דמתני' היא בהדיא כל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש ולדעת רש"י אפילו ע"י אביה ולדעת ר"ת על ידי עצמה מיהא אינה מתגרשת משום דהו"ל משלחה ואינה חוזרת ואפשר ליישב בדוחק שמוהר"י מלונדריש ז"ל גורס כגירסת הרי"ף בההיא דג' מדות בקטן צרור וזורקו כו' כנגדו קטנה מתגרשת בקדושי אביה וס"ל דמ"ש בירושלמי אם יש בה דעת היא ולא אביה היינו שהגיע' לעונת הפעוטות שיש לה דעת לישא וליתן אבל כל שלא הגיע' לעונת הפעוטות אלא לשיעור דצרור וזרקו הרי היא עדיין ברשות אביה והיא ואביה מקבלין את גיטה ומתני' דכל שאינה יכולה לשמור את גיטה כו' בשלא הגיע' לשיעור דצרור וזרקו מיירי כנ"ל ליישב בדוחק ועיין בתשו' מרן מוהריק"א סימן י"ב שרצה לתרץ לזה שהר"י מלונדריש מפרש מ"ש בירושלמי נשאת בין היא בין אביה היינו לומר בין שניהם יחד מקבלין את גיטה והא תימא שהרי ממ"ש הר"י מלונדריש בסוף דבריו כיון דנערה מאורסה וקטנה שנשאת חד דינא אית להו מבואר דס"ל דיכולה לקבל את גיטה על ידי עצמה דומיא דנערה וצ"ע:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ב) </b>
+<b> הנה </b> סוגיא הזאת רבו פארותיו וכל הדינים תלוים אלו באלו. ובחדושי הארכתי מאד ת"ל לא הנחתי דבר גדול או קטן מה שלא הערתי עליו. ואולם פה על דברי רבינו אנכי עומד והנה הענינים אשר הוא מעורר עליו המה א) הפלפול בין הפוסקים אם קטנה יכולה לקבל גט לעצמה כמו נערה או קטנה דוקא אביה ולא היא ב) אף לדעת הפוסקים שקטנה דוקא אביה ולא היא אם יכולה לקבל גט מכח ורשות אביה והיא דעת הראב"ד ודעמי' ג) אם האב מקבל גט לבתו נערה או קטנה אי צריך לכתוב נוסח הגט לנוכח האב או נוכח הבת והר"ן סובר דנוכח האב בעינן וכמה פוסקים חולקין ע"ז וכמו שהעיד רבינו ועי' בד"מ סי' קמ"א ד) אי גבי קטנה שנשאת נמי היא ואביה או דלמא משנשאת אין לאבי' רשות בה ה) פלפול בדין העצמות יוסף וכנ"הג שרוצים לומר אי האב נותן רשות לקטנה יכולה היא אפילו לעשות שליח ומני' מסתעף כמה וכמה סעיפים ובמה שאסיים אפתח לבאר דין של הרב עצמות יוסף והנה הוא עצמו כתב כמו שהביא רבינו פה וז"ל וקטנה שעשתה שליח מדעת אבי' אע"ג דאין שליחות לקטן הו"ל כאלו האב עשאו שליח ויכול לעשות שליח ואומר אני דודאי אין כונת העצמות יוסף דבכל מקום אם האב אומר לבנו קטן או גדול שאומר לקטן עשה שליח למעני ולדעתי דקטן יכול לעשות שליח דלא מצינו חד תנא דלשתמיט ולומר כן וכלל גדול מסור הוא בידינו אין מעשה קטן וקטנה כלום ואין שליחות לקטן דהא ודאי אם גדול אומר לגדול עשה שליח למעני הראשון הוא שליח לעשות שליח שני וכל זה מדין שליחות נגע בו דאי לא נעשה הראשון שלוחו במה נעשה שליח שני שליח למשלחו אלא מדין שלוחו של אדם כמותו וא"כ אם אמר ראובן לשמעון שהוא קטן עשה למעני שליח לוי אין נעשה לוי שליח לראובן דהא שמעון לא נעשה שלוחו של ראובן מפאת שהוא קטן ובמה נעשה לוי שלוחו של ראובן אלא הני טעמא אחרינא איכא כאשר אבאר ת"ל יתברך דהנה הרמב"ם (פרק ט' מהל' גירושין ה"ו) כתב וז"ל וקטנה אין עושה שליח לקבלה אע"פ כו' מפני ששליח לקבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמור עכ"ל. ועי' בהשגת הראב"ד וז"ל זה הטעם כו' אלא אתם גם אתם לרבות שלוחכם ומה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת נמצא השולח והשליח צריכין להיות בני דעת עכ"ל וכתב הרב פני יהושע בגיטין בסוגיא שלפנינו היינו טעמי' דהרמב"ם סובר דהכא יש שליחות ולא דמיא לתרומה משום דהרמב"ם סובר כדעת תוס' בגיטין שם (ס"ד ב) ד"ה שאני שתופי מבואות דכתבו והא זכי' הוא מטעם שליחות ואין שליחות לקטן דכתיב אתם גם אתם (ואיך יכול קטן לזכות לאחרים) וי"ל דאין למעט קטן משליחות מקרא דתרומה אלא במילתא דליתא בנפשי' כגון תרומה דליתי' בתרומה דנפשי' אבל בזכיה כמו שזוכה לעצמו זוכה לאחרים עכ"ל ולפ"ז הי' ק' לי' להרמב"ם מדוע אין קטנה יכולה לעשות שליח הא איתא בדנפשיה דהא היא יכולה לקבל גט והיינו במקום שאין לה אב לכן נתן הרמב"ם טעמיה משום דאין עדות לקטן ע"כ תוכן דברי הרב פ"י בשינוי לשון והנה הפני יהושע שם סובר דמקרי איתא בדנפשה אף ביש לה אב ואפילו להך פוסקים דס"ל גבי קטנה אביה ולא היא משום דעל כל פנים איתא בדנפשה במקום שאין לה אב השתא נמי שיש לה אב מיקרי עכ"פ איתא בדנפשה עיין היטב בפני יהושע. אמנם אנחנו בעניותינו אנו אין אחראין לזה אלא אמרינן דודאי טעמי' של הרמב"ם נכון דלכך נקט הרמב"ם טעם משום אין עדות לקטן ולא משום אין שליחות לקטן מאתם גם אתם דהרמב"ם רוצה לתת טעם על כל קטנה וקאי נמי על הקטנה שאין לה אב וא"כ יש לה יד לקבל בעצמה ואפ"ה לא יכולה לעשות שליח והא איתא השתא בדנפשה לכן צריך הרמב"ם לטעמיה לפי שאין עדות לקטן אבל אם יש לה אב ולשיטת הרי"ף והרמב"ם ודעמם באם יש לה אב אביה ולא היא באמת בלא"ה אינה יכולה לעשות שליח משום אתם גם אתם משום דליתא בדנפשה וכן משמע מרהיטת לשון התוס' דדוקא השתא צריך להיות איתא בדנפשה ולא אם יש למצוא שבנפשיה בפרט אחת ודו"ק. ובאמת לפי זה סרה תלונות הרב פני יהושע מדברי הרמב"ן אשר עומד עליו שם להקשות נימא נמי גבי קטנה שהתורה עשתה שליח לאביה ואי נימא אין שליחות לקטנה הא עיקר טעם שליחות משום דאין עדות לקטן והא השתא דהתורה עשתה לשליח לגבי אביה לא צריכין לעדות כלל דזה ליתא. דכיון דהשתא ליתא בדנפשה לכן לא נעשית שליח לאביה דהא השתא ס"ל להרמב"ן דקטנה אביה ולא היא ואי קשיא א"כ גבי נערה נמי הא ליכא לה יד זולת מצד שליחות דאביה ואיך נעשה שלוחה הא אין לה יד וע"כ משום דאית לה יד במקום אחר הכי השתא דודאי נערה גדולה היא לכל הדברים ונעשית שליח לכל התורה ככל גדולה ויש לה יד לכל דבר אלא הכא זכתה התורה הגט לאב כמו כל הדברים שזכתה התורה לאב מעשה ידיה ומציאתה וכדומה אלא לגבי גט אמרה התורה שתעשה שלוחה כיון דזכות היא לו ובאמת היא יכולה לעשות שליח אע"פ שאין לה יד לקבל גיטה בלא שליחות דהא דלא יכלה לקבל גיטה לאו טעמא דאין בכחה אלא רשות האב מעכבה ומדוע לא יכולה היות שליח לאביה מי עקש יאמר זאת אבל קטנה שלא יכולה להיות שליח לכל דבר שבתורה לפי שהיא נמעט' מאתם גם אתם רק הכא יש לומר דיכולה להיות שליח אם יש לה יד אבל אם אין לה יד חזרה להיות קטנה ונתמעטה מאתם גם אתם והבן זאת כי דברים נכונים הם לאמתה של תורה. ועל כל פנים לדעת התוספות ורש"י בחזרה דקטנה אף אם יש לה אב אביה והיא א"כ לפ"ז נמי צריכין דוקא לטעמיה של הרמב"ם דלכן לא יכולה לעשות שליח משום דאין עדות לקטן. ומעתה נחזי אנן אי אמרינן כדעת רש"י ותוס' לאחר חזרה דקטנה אביה והיא ואם כן אם אביה נותן לה רשות לעשות שליח שפיר עולים דברי הע"י דהוי שליח לדעת אביה ואף ע"ג דאין שליחות לקטן הו"ל כאילו האב עשאו שליח כאשר מסיים בלשונו דהא בכה"ג אזלה לה כל הטעמים הטעם שאין קטנה יכולה לעשות שליח מאתם גם אתם וכמו כן לא נעשית היא שלוחו של אביה ליתא דהא האי קטנה איתא בדנפשה דהא יכולה היא לקבל גיטה וטעם של הרמב"ם נמי ליתא הא אין עדות לקטן היינו אם היא עשתה השליח מעצמה ומכחה אבל לדעת אביה היינו להיות שלוחה של אביה שפיר דמי דאין העדות לקטן אלא לגדול דהא השליח של אביה היא. והעדות נמי של אביה היא דוק נכון הוא: אמנם כל זאת לפי אשר אנכי יעדתי אי אמרי כדעת רש"י ותוס' דקטנה ביש לה אב אביה והיא אבל אי אביה ולא היא ודאי אינה יכולה לעשות שליח אפילו לדעת אביה דאף אם אזדה לה טעמיה של הרמב"ם מכל מקום נשאר לנו טעמיה של הראב"ד מאתם גם אתם והיאך היא יכולה להתמנו' שליח לאביה והרי היא עצמה אינה נעשית שליח לאביה דהא קטנה היא וליתא בדנפשה. ומעתה היינו פלוגתת העצמות יוסף והראב"ד דמדברי הראב"ד אשר הביא הרשב"א בחדושיו הוכיח רבינו דלית ליה דיניה של העצמות יוסף דנכון הוא דהא הראב"ד התם קאי וסובר דקטנה אביה ולא היא ולכך קשיא ליה מתני' איך קתני במתני' עד שיגיע גט לידה מקודשת כקושית הרמב"ם הא לרבא איירי המתני' ביש לה אב ולכן מוקי הראב"ד דמתני' איירי בנתן לה אביה רשות וע"ז הקשה רבינו אי איירי ברשות האב הא יכולה נמי לעשות שליח וע"כ דלא כהעצמות יוסף ואומר אני דהאמת כן הוא דלדעת הראב"ד דס"ל קטנה אביה ולא היא או אפשר לומר כדעת העצמות יוסף דמן התורה יכולה היא לעשות שליח הא אין היא נעשית שלוחה של אביה ואף אם נותן האב רשות שיכולה לקבל גיטה לא מתורת שליחות הוא אלא שנתרוקן ידו דידיה ונשאר ידה והוי כיתומה בחיי האב דו"ק: וכאשר עלה בידינו כל זאת נשמחה יחד לפרק טעינה של רבינו פה על הרשב"א שהקשה על הרשב"א במה שדחה תי' הראב"ד דאי ברשות אביה יכולה לקבל גט והיינו טעמא דמתני' דמשהגיע גט לידה הוי גט היינו משום דרשות אביה א"כ מאי מקשה הש"ס הא נערה הרי זה גט דלמא ה"ט כיון דהוי ברשות האב ע"כ קושית הרשב"א על הראב"ד והקשה רבינו המחבר לדידיה נמי קשיא מאי פריך הש"ס הא נערה עושה שליח ומאי קושיא אימא הכי תידוק מניה הא נערה עושה שליח בנותן לה רשות לאפוקי קטנה אפי' בנותן לה רשות לא מהני וכמו שהקשה הרב עצמות יוסף אלא שהרב עצמות יוסף תי' דאי בנותן לה רשות אפי' קטנה עושה שליח. וע"כ לא סבירא לרשב"א הכי דא"כ הו"ל להקשות על הראב"ד כפשוטו אי מתני' איירי ברשות אפי' ע"י שליח נמי הוי גט וכמו שהאריך הרב וכן מקשה קושי' זו הרב פ"י בחידושיו לגיטין עייש"ה ואולם לפי דברינו נייחא האי מלתא דכך כונת הרשב"א לדידך דסברת קטנה אביה ולא היא א"כ רשות אביה ודאי לא מהני לעשות שליח כאשר בארנו כיון דאין לה יד בלי רשות אביה ולפ"ז לא קשה אי איירי ברשות אביה שליח נמי תעשה דלא מהני רשות אביה להתמנות שליח. א"כ קשיא מאי דייק הש"ס הא נערה הרי זה גט דלמא היינו טעמא משום דהוי ברשות אביה אלא ע"כ דלא כהראב"ד אלא כדעת רש"י בחזרה ותוס' דקטנה אביה והיא וא"כ אף בלא רשות אביה יכולה לקבל גט ולפ"ז שפיר מדויק הא נערה ה"ז גט וליכא למימר דלמא הכי קאמר המתני' קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט אפילו ברשות אביה זה ליתא השתא כיון דקיי"ל קטנה אביה והיא ע"כ המתני' לא ברשות אביה איירי דאי ברשות אביה באמת יכולה נמי שתעשה שליח כתירוצו של הע"י וכאשר בארנו דו"ק חריף הוא: וראיתי להרב פרי חדש בספר מים חיים שהקשה על דברי רבא שהקשה הא נערה ה"ז גט דילמא לעולם נערה נמי אינו גט והא דקתני קטנה ולא נערה משום סיפא קא תני דאמרינן בגיטין (ס"ג א') ת"ש קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה ואמאי והא לאו שליח להולכה שוי' כו' הכי השתא התם אדם יודע שאין שליחות לקטן וגמר ונתן לשום הולכה עכ"ל הש"ס ולפ"ז קשיא תינח קטנה אדם יודע שאין שליח לקטנה אבל נערה מי נימא הכי ולפ"ז אם הגיע גט לידה אינה מגורשת דלאו שליח להולכה שוי' ותירץ הפרי חדש דהשתא דקיימ"ל אין נערה עושה שליח נמי אדם יודע שאין שליח לנערה זה תוכן דברי הפר"ח וכדומה לזה העלה הרב פני יהושע בחדושיו לגיטין (ס"ג א) עייש"ה וקשיא לי דאינה מעלה ארוכה דאכתי נערה אינה מגורשת אף שהגיע גט לידה דבעל אינו גומר ונותן לשום הולכה דסובר שהיא עשתה שליח מרשות ודעת אביה דהא בקושיין סלקא דעתין דאיירי ביש לה אב ונערה שעשתה שליח מדעת ורשות אביה ודאי הוי שליח ויש לעיין בזה ותו קשיא לי איפכא לדעת העצמות יוסף דקטנה שעושה שליח לדעת אביה הוי שליח א"כ בה"א דהיה סובר רבא דאיירי ביש לה אב קושי' הש"ס במקומה עומדת אמאי הוי גט כשהגיע לידה הא לא שוי' הבעל שליח להולכה ואי משום שאדם יודע שאין קטנה עושה שליח וגמר ונתן לשום הולכה דלמא הבעל מטעי קא טעי שעשתה השליח לדעת אביה (ובאמת הרב פני יהושע בחדושיו לגיטין הרגיש כעין זאת והקשה דלמא הבעל מטעי קא טעי וסובר דהאב עשאו השליח והוא הלך לדרכו שם אשר התווה לעצמו אמנם דבר זה אינו מחוור כלל דודאי השליח אומר מי הוא המשלחו אם האב או הבת אבל לשיטתינו להעצמות יוסף דהבת עצמו יכולה לעשות שליח אלא שצריכה דעת ורשות אביה רק המתניתין איירי שהיא עשאתו לשליח שלא מדעת אבי' ולא הוי שליח אלא הבעל יכול לטעות שברשות האב עשת' זאת והוי שליח ומסתמא סובר שברשות האב עשתה דהא השתא קיימינן אדם יודע שאין קטנ' או נער' עושה שליח וא"כ היכא היא עשתה שליח הא נערה ידעה שאין שליחה שליח והשליח נמי מי לא ידע שאין שליחות לקטנה כלום ואיך הלך השליח להיות שליח לקבלה וע"כ שברשות האב היתה כל זאת קל להבין וכל שאר דברי הפני יהושע שם אינן מחוור בעיני כלל ואין להאריך פה בבאור דבריו לכן נראה מזה הוכחה נאמנה לדעת הר"ן וסייעתו דכל הגט שהאב מקבל בשביל הבת צריך לכתוב נוסח הגט נוכח האב וא"כ שפיר קאמר המתני' כשהגיע גט לידה הוי גט דמספר הגט למדנו שכתבו נוסחו נגד הבת ואם הי' הבעל סובר שעשתה שליח לדעת אבי' א"כ שליח דאבוהו הוא וצריך לכתוב נוסח הגט נוכח האב (ובאמת נמי מפורק לפ"ז הרגשת הרב פ"י) ולא דמי לדעת מוהרש"ך שהביא הרב פה וכן דעת דרכי משה סי' קמ"ה וכן כ' בסדר הגט דאף לדעת הר"ן [דסובר שאם האב מקבל הגט צריך לכתוב נוכח האב מ"מ אם הבעל מקבל הגט מרשות האב א"צ לכתוב נוכח האב אלא נוכח הבת דהתם שאני שהיא מקבלת הגט אבל בנ"ד שאיירינן בי' שהיא עושה שליח לדעת האב היינו שהשליח הוא מכח האב ולא מכחה והוי כאלו האב מקבל הגט ודאי צריך נמי לכתוב הגט נוכח האב. ואולם זה יועיל לתרץ קושייתנו לשיטת העצמות יוסף אבל קושית הפר"ח עומדת וקיימת כאשר בארנו הא מטעי קא טעי שהיא עשתה השליח מדעת אביה ובכה"ג ודאי אין ללמוד מנוסח הגט דגם נערה אם אביה נותן לה רשות אין השליח לאביה הוא אלא דידה הוא ובכל פעם לא צריך לכתוב אלא נוכחה דמכחה קאתי ולא מכח אבי' ואף לדעת מוהר"י בן לב שהוכיח מיני' הרב מוהרש"ך שסובר שאם נותן האב רשות לקטנ' בתו לקבל גט אפ"ה צריך לכתוב הנוסח נוכח האב דהתם היינו טעמא כיון דקטנ' אין לה יד כלל ורק מכח אבי' קאתי אבל נער' דאית לה יד לקבל גיטה אלא שכח אבי' מעכבתה לעשות שליח א"כ כשנותן לה רשות יכול' לעשות שליח מעצמ' דהא גדול' היא ול"ש למימר אין עדות לקטן כמו גבי קטנה. וכשאני לעצמי אמרתי איפוך הדבר דנקטינן בידן דעת הע"י דקטנה שעשת' שליח מדעת אבי' הוי שליח ונקטינן נמי בידן כדעת החולקין על הר"ן שאף הגט שאב מקבלו אין צריך לכתוב הנוסח נוכח האב אלא נוכח הבת ולפ"ז הרי קשיא לן היאך ס"ד דרבא דאיירי המתני' ביש לה אב א"כ קשיא לן סיפא דמתני' דקתני עד שיגיע גט ליד' מגורשת אמאי מגורשת דלמא הבעל מטעי קא טעי שעשת' שליח מדעת אבי' ושליח דאבי' הוא באמת יש לומר דרבא לשיטתי' אזיל דהוא חולק על רב נחמן בגיטין (ס"ג א) וסובר טעמא דמתני' לאו משום דאדם יודע שאין שליחות לקטן אלא טעמא דמתני' משום דמימר אמר תגרש כל היכא דתגרש ולכן הקשה נמי שפיר הא נערה ה"ז גט ולא קשיא קושית הפר"ת כפי אשר בארנו דלמא נער' נמי אינו גט אלא דלכך נקט קטנ' ולא נקט נער' משום סיפא דמתני' דבנערה לא הוי גט משום דמטעי קא טעי דעשתה שליח ברשות האב דזה ליתא עכ"פ מימר אמר תגרש כל היכא דתגרש ומה לי קטנ' ומה לי נער' ורב נחמן דאית לי' דטעמא דמתני' משום דאדם יודע שאין שליחות לקטנה ולא ס"ל טעמא דמימר אמר תגרש כל היכא דתגרש דמרא דשמעתתא בגיטין הוא רב נחמן שם לא מצי לתרץ לדידי' דלעולם נערה לא מצי משוי שליח והא דנקט קטנ' משום סיפא דגבי נער' לא הוי גט משום דל"ש למימר אדם יודע שאין שליח לנער' מ"מ מטעי קא טעי הבעל שעשתה השליח מרשות הבעל דאדרבה לרב נחמן קשיא אמאי גבי קטנ' הוי גט הא בעל מטעי קא טעי שעשת' השליח לדעת האב כמו שיעדנו לעיל לשיטת העצמות יוסף דגבי קטנ' נמי קשיא הכי ולכן צריך לאוקמי המתני' באין לה אב והאמת מתרץ לי' דמתני' ע"כ מיירי באין לה אב דזולת זאת קשיא נמי קטנ' אמאי הוי גט ולפ"ז מוכח איפכא דע"כ לא צריך לכתוב נוכח האב דאל"כ בקטנה ל"ש למימר דלמא מטעי קא טעי הא חזינן מנוסח הגט אי טעי אי לאו ובזה מתורץ קושיא חמורה מה שעומד עלי' הרב בעל פנים מאירות בחדושיו דקשיא היכן ראה רב נחמן לומר דנער' אין משוי שליח ולזה צריך לאוקמי המתני' חסורא מחסרא והכי קתני דלמא נער' משוי שליח ולא חסורי מחסרא. ולדברינו ניחא דרב נחמן לשיטתי' אזיל דס"ל בגיטין דלא אמרי' מימר אמר תגרש כל היכא דתגרש וא"כ צריך לומר טעמא דמתני' הוא משום דאדם יודע שאין שליחות לקטנ' וגמר ונתן לשם הולכה ולפ"ז קשיא אכתי דלמא מטעי קא טעי הבעל דהא עשתה לשליח מדעת ומרשות האב וע"כ דאיירי המתני' באין לה אב חסורי מחסרא. כל זאת אי אמרי' כדעת העצמות יוסף אבל אי נקטינן כדעת הראב"ד דקטנ' אף מרשות אביה לא מצי משוי שליח אף אי איירי המתני' ביש לה אב מ"מ לא קשיא אמאי הוי גט בשהגיע לידה דהא לא מצי למטעי דעשתה ברשות האב ומדעתו דהא לא מהני אף לדעת האב וא"כ לפ"ז לא צריכין למימר דרבא בהו"א דהי' סובר דבמתני' איירי ביש לה אב לשיטתי' אזיל דס"ל בגיטין דלאו טעמא דמתני' משום דאדם יודע שאין שליחות לקטנה אלא טעמא דמתני' משום מימר אמר תגרש כל היכא דתגרש דבאמת זה דוחק קצת אלא יכולין לומר דרבא אפילו לשיטת רב נחמן בגיטין קאי דטעמא דמתני' משום דאדם יודע שאין שליחות לקטנה וגמר ונתן לשם הולכה ואפ"ה לא קשיא אמאי הוי גט דלא שייך לומר מטעי קא טעי לפי שא"א לקטנ' שתעשה שליח דאף ברשות האב אין שליחה שליח (והרגשת הרב פני יהושע דלמא עשאו האב שליח כבר אמרנו שאין זה הדרך דודאי השליח אומר מי עשאו שליח ומי משלחו) ואולם כל זה כאשר בארנו לעיל דהיינו טעמא דאין קטנה יכול' לעשות שליח אף מדעת האב מטעם כיון דאין לה יד לקבל גט וליתא לדנפשה וממועט מאתם גם אתם וא"כ לפ"ז הוא דוקא בקטנה ארוס' אבל בקטנ' נשואה תולה הדבר בפלוגתת רש"י ותוס' דלדעת תוס' קדושין (י' א) ד"ה ומקבלת דס"ל דקטנ' נשואה דוקא היא ולא אבי' א"כ א"א שתעשה קטנ' נשואה שליח דאף שאיתה בדנפשה שיכול' לקבל את גיט' מ"מ נשאר טעמי' של הרמב"ם שיעדנו כיון ששליח לקבל' צריך עדות ואין עדות לקטן אבל אי אמרינן כדעת רש"י ביבמות שהביא רבינו דס"ל לרש"י דקטנ' נשואה אבי' והיא יכולין לקבל את גיטה א"כ קטנה נשוא' יכולה לעשות שליח לדעת אביה כמו שיעדנו לעיל לשיטת האומרים ארוסה נמי היא ואבי' דב' טעמים אזל לה דהא אית' בדנפשה וגם העדות הוא על האב. וכאשר זכינו לכל זאת מה מאד חדאי ה' בפלפולא של תורה לאמתה שמפורק קושית הרב פה בהלכותינו על רש"י ביבמות דסובר דקטנ' נשואה יכול האב לקבל גיטה דלפי שיט' זו קשיא מאי פריך רבא לרב נחמן הא נער' ה"ז גט דלמא איירי המתני' בקטנ' נשואה ולהכי גבי נער' הוי גט דיש הוכחה דלאו בנשואה מיירי דבנשוא' אם עשאה שליח לדעת האב באמת מהני וא"כ אי איירי בנשואה קשיא סיפא דאמאי משהגיע גט לידה הוי מגורשת מטעם דאדם יודע דאין שליחות לקטנה הא עכ"פ דלמא מטעי קא טעי הבעל שהיא עשאו שליח לדעת אבי' וע"כ לאו בנשוא' איירי ואזדא לה הקושיא זאת לפיכך הביא התוס' ראי' לעיל מהירושלמי ולאו מגמרא דילן ועי' פני יהושע שהרגיש ג"כ בקושיא זאת והניח בצ"ע:<br><b> ובחדושי </b> אמרתי דבזה מתורץ דקדוק חמור וצריך עיון דמתחלה קא מבעיא לי' לרבא אי נער' משוי שליח אי לא וכאשר פשט לי' רב נחמן ואמר אין נער' עושה שליח מקשי לי' ממתני' דהתקבל כאשר מסורה בידינו מכללי הש"ס דכל מקום שנאמר איתביה האמורא עצמו מקשי לי' זאת לא סתם גמרא וא"כ מתחל' מאי קא מבעיא לי' ולפשוט לי' לעצמו ממתני' ובביאורינו פה מפורק הדק היטב דרבא לשיטתי' דסובר בגיטין (ס"ג א) דטעמא דמתני' דמשהגיע גט לידה הוי גט ה"ט משום דמימר
+<b>ואין </b>
+<b> הנערה עושה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה כו'.</b> הנה הרב עצמות יוסף ז"ל פרק הא"מ אמאי דפריך רבא לר"ן דאמר דנערה אינה עושה שליח ממתניתין דקטנה כתב וז"ל ולא מצי למימר דאיירי מדעת אביה דאם כן קטנה נמי אמאי אינו גט הא הו"ל כשלוחו של אביה וכתב עוד ולענין הלכה כל הפוסקים ז"ל שוים בזה שאינה יכולה לעשות שליח וקטנה שעשתה שליח מדעת אביה אע"ג דאין שליחות לקטן הוה ליה כאילו האב עשאו שליח ויכול לעשות שליח עכ"ל והרב כנה"ג סי' הנז' בהגהת ב"י אות ט"ו הביא דין זה משם הרב הנז' בלי חולק ועיין עוד שם באות י"ז ולע"ד נראה שאין לסמוך על דין זה ואמינא לה ממ"ש הרשב"א בחי' בשם הראב"ד ליישב קו' התוספות שהק' לשיטת רש"י ז"ל דס"ל דקטנה אביה ולא היא אבל הראב"ד דכתב דדוקא נערה אבל קטנה אביה ולא היא ומתניתין דקתני קטנה שאמרה כו' אינו גט הא בשהגיע לידה מגורשת מוקמינן לה דוקא בשנתן לה אביה רשות לקבל את גיטה דהרי היא ברשות עצמה בשעת קבלת הגט עכ"ל וכן תי' בתוס' רי"ד פרק הא"מ ובהרב החדושין הנדפס מחדש והשתא אם איתא לדעת הרב אם כן כי מוקמת למתניתין דקתני אינו גט עד שיגיע לידה בשהגיע לידה מדעת אביה וכי קתני רישא קטנה שאמרה התקבל אינו גט היינו בשאמרה התקבל שלא מדעת אביה אם כן היכי קתני מתניתין קטנה שאמרה התקבל שלא מדעת אביה אינו גט עד שיגיע לידה מדעת אביה ומאי אירייא הגיע לידה מדעת אביה אפילו אמרה התקבל נמי דינא הכי והכי הו"ל למיתני קטנה שאמרה התקבל אינו גט עד שיאמר התקבל מדעת אביה ומכ"ש בהגיע לידה מדעת אביה בשלמא אי עד שיגיע לידה דקתני מתניתין היינו אפילו שלא מדעת אביה ניחא שפיר דמתניתין הכי קתני קטנה שאמרה התקבל שלא מדעת אביה אינו גט עד שיגיע לידה ואפילו שלא מדעת אביה וכולה בדידה קמיירי אמנם לדעת הראב"ד דכתב דס"ד דמקשה דעד שיגיע לידה היינו מדעת אביה אם כן מאי אירייא הגיע לידה מדעת אביה אפילו אמרה התקבל נמי וליפלוג וליתני בדידה אלא ודאי דס"ל להראב"ד ז"ל דקטנה שעשתה שליח מדעת אביה לא מהני והשתא שפיר קתני מתני' קטנה שאמרה התקבל אפילו מדעת אביה אינו גט עד שיגיע לידה מדעת אביה וכן נראה שהוא דעת הרב ל"מ שכתב במ"ב דמ"ש רבינו פ"ד מהלכות אישות וכן האשה הגדולה עושה שליח לקבל קדושיה והוא כתב פ"ב דנערה מקרי גדולה מיירי כגון שהשליח הוא מדעת אביה בודאי דהא היא עצמה אינ' יכול' לקבל קדושיה בלא דעת אביה עכ"ד הרי נראה מדבריו דדוקא בנערה הוא דמהני שליח מדעת אביה כיון דאיהי בר שליחות היא אלא דיד אביה מעכבתה וכל שנתן לה רשות מהני אבל בקטנה כיון דלאו בר שליחות היא אפילו מדעת אביה לא מהני דאל"כ אמאי נקט רבינו וכן האשה הגדולה כיון דמיירי בעושה שליח מדעת אביה אפילו קטנה נמי אלא ודאי כדכתיבנא גם מדברי מוהריב"ל ז"ל בח"ד סי' י"ב נראה דהכי ס"ל שכתב על אודות אשה אחת שעשתה שליח לקבל את גיטה ונסתפקו אי היתה קטנה או נערה או בוגרת וכתב הרב בסוף התשו' דצריך שיעשה שליח להולכה ושיתן לה הגט מדעת אביה דאם היא בוגרת ה"ה מגורשת ואם היא קטנה ה"ה מדעת אביה כו' יע"ש והשתא אי ס"ל להרב דאם עשתה שליח קבלה מדעת אביה ש"ד אמאי הצריך שיעשה שליח הולכה הול"ל דיעשה השליח קבלה שעשתה קודם יעשה עתה מדעת אביה ולמה הצריך שיתן לה מדעת אביה אלא ודאי נראה דס"ל דלא מהני גם הרשב"א ז"ל שדחה תי' הראב"ד וכתב וז"ל ואין תי' מחוור בעיני דאי בנותן רשות מאי קא דייק ממתניתין הא נערה ה"ז גט שאני התם דנתן לה אביה רשות ע"כ משמע בהדיא דהכי ס"ל דאל"כ הו"ל לדחויי תי' הראב"ד עדיפא מינה דאי מתניתין מיירי בנותן רשות אפי' אמרה התקבל נמי ומאי אירייא עד שיגיע לידה אלא שדברי הרשב"א ז"ל במה שדחה תי' הראב"ד צריכים ביאור דקו' זו תיקשי לדידיה נמי דכיון דקטנה שאמרה התקבל כו' אפילו מדעת אביה אינו גט כדכתיבנא אם כן מאי פריך הא נערה עושה שליח ומאי קושיא אימא דהכי תידוק מינה הא נערה עושה שליח בנותן לה רשות לאפוקי קטנה דאפילו בנותן לה רשות לא מהני וכמו שהקשה הרב ע"י ז"ל ונראה שכונתו לומר דלפי' תי' הראב"ד דס"ל דעד שיגיע גט לידה מרשות אביה קאמר אם כן רישא דקתני קטנה שאמרה התקבל כו' אינו גט ע"כ דוקא מיירי בנתן לה אביה רשות דאי בשלא נתן לה רשות אפילו בהגיע לידה נמי לא מהני וא"כ כי דייקינן מינה הא נערה עושה שליח בשנותן לה רשות הוא דאיכא למידק כיון דמתני' דוקא בהכי מיירי והיינו דק"ל דאם כן מאי פריך כו' אמנם אם נאמר דעד שיגיע גט לידה דקתני מתני' כפשטא ואפילו בשלא נתן לה אביה רשות אם כן רישא דמתניתין קטנה שאמרה התקבל כו' בכל גוונ' מיירי דאתא לאשמועינן דלא מצי משוי שליח ואם כן כי דייקינן מינה הא נערה ה"ז גט בכל גווני דייקינן ואפי' בשאינו נותן לה רשות דומיא דקטנה דקתני מתניתין דאל"כ הו"ל לתנא דמתניתין לומר קטנה שאמרה התקבל אפילו מדעת אביה אינו גט דאז הוה דייקינן שפיר דיוקא דנערה בנותן לה רשות אלא להכי קתני סתמא לאשמועינן דנערה אפילו בשאינו נותן לה רשות לא מהני אפילו אי יהיב לה וכן מוכח נמי ליש' דמתני' דקתני אם אמר אביה צא וקבל גט לבתי כו' ואם איתא לאשמועינן רבותא אפילו אמרה איהי מדעת אביה כנ"ל וכן משמע מתשו' הרשב"א ז"ל סי' הנז' מדלא כתבו תיקון זה שתעשה היא שליח קבלה מדעת אביה כנ"ל להלכה לחוש למ"ש ודו"ק ודלא כהר"ב ע"י והרב המאסף שכתבו דין זה בלי חולק:
+
+Halakhah 19
+
+<b>קדשה </b>
+<b> אביה כשהיא קטנה ומת אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר כו'.</b> הנה דעת רבינו כדעת ר"ת שהביאו התוספות פרק התקבל ד"ה וכל כו' והר"ן שם דקטנה שאינה יכולה לשמור את גיטה מתגרשת ע"י אביה וקרינן ביה משלחה ואינה חוזרת והביאו ראיה מן הירושל' דפרק חרש ע"ש ועיין במוהריב"ל ח"ב סי' ד' שהביא ראיה עוד מהירושלמי דפרק התקבל ותמה על התוספות והר"ן יע"ש ולעד"נ דמהירושלמי שהביא הרב ליכא ראיה דמצינן למימר דההיא ירושלמי לית ליה טעמא דמשלח' וחוזרת אלא ס"ל כרבי ינאי דה"ט מפני שאין לה יד ולרבי ינאי ודאי דמתגרשת ע"י אביה ומשו"ה הביאו ראיה מירושלמי דהתם דאף לטעמא דמשלחה ואינה חוזרת קאמר דמתגרשת ודוק: וראיתי להרב עצמות יוסף דף ע"ז שהקשה לסברא הלזו וז"ל ואיכא למידק לפירוש הר"ם שכתבו התוס' ד"ה וכל דקטנה שאינה יכולה לשמור את גיטה מתגרשת ע"י אביה משמע שאם יודע' לשמור מתגרשת ע"י עצמה וכיון שכן תיקשי להו ההיא דאמרינן פ' התקבל ג' מדות בקטן וכנגדן בקטנה אגוז ונוטלו כו' זוכה כו' וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון הגיע לעונת הפעוטות כו' וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה ולדברי הר"ם למה צריך עד שיגיע לעונת הפעוטות דביודעת לשמור לבד כגון אגוז ונוטלו כו' מתגרשת ע"י עצמה נמי ודוחק לומר דבהך שיעורא דאגוז ונוטלו אינה יודעת לשמור את גיטה שוב ראיתי גירסא אחרת דגרסי אגוז ונוטלו כו' וכנגדו בקטנה מתגרשת מקדושי אביה ואפשר שהר"ם ג"כ גריס הכי והוא גי' הרי"ף בהלכות עכ"ל ונראה שכונת דבריו לומר דבשלמא לדעת רש"י דקטנה שאינה יודעת לשמור את גיטה אינה מתגרשת אפי' ע"י אביה איכא למימר דביודעת לשמור כו' דהיינו שיעורא דאגוז ונוטלו מתגרשת ע"י אביה אבל שתהיה מתגרשת על ידי עצמה בעינן לעונת הפעוטות והיינו מימרא דרבא דקאמר הגיע לעונת הפעוטות כו' וכנגדן בקטנה מתגרשת בקדושי אביה כלומר כדי שתתגרש ע"י עצמה אם מת אביה כמ"ש רש"י שם אכן לדעת הר"ם דס"ל דאפילו באינה יודעת מתגרשת ע"י אביה אם כן משמע דביודעת לשמו' מתגרשת ע"י עצמה ואם כן ק"ל שפיר האמנם נראה דאשתמיט מיניה דברי הטור ז"ל דבסי' קמ"א כתב בהדיא דלדעת רש"י כל שלא הגיע לעונת הפעוטות אפי' ע"י אביה אינה מתגרשת גם מ"ש ודוחק לומר דהך שיעורא דאגוז ונוטלו אינה יודעת לשמור לא ידעתי איך נתיישבה דעתו בזה דאי בהך שיעורא אינה יודעת לשמור אם כן איך מתקדשת למיאון הא קי"ל כר"ח דכל תנוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן גם מ"ש דאפשר דר"ם גריס כגי' הרי"ף לכאורה איכא לאקשויי דהא חזינן להרז"ה ז"ל דגריס כגי' רש"י וכמ"ש הר"ן וכ"כ להדיא שם ודעתי נוטה לדברי רש"י ז"ל בכל זה חוץ ממ"ש דכל שאינה יכולה לשמור אינה מתגרשת אפילו בקבלת אביה ולא נראה לי דבריו לפי שאביה משמרה מלחזור עכ"ד הרי דאיהו גריס כגירסת רש"י ואפי' הכי ס"ל כדעת הר"ם דמתגרשת על ידי אביה אמנם אחר ההשקפה לא קשה שכבר כתב הרז"ה זכרונו לברכה בפרק ב"ש וביבמות וז"ל ולי נראה דכי אמרינן וכל שאינה יכולה לשמור אינה מתגרשת היינו אפי' מדאורייתא והוא כשיעור שאינה מתקדשת למיאון וכי אמרינן שהיא מתגרשת בקדושי אביה בפעוטות לכתחילה הוא דאמרינן הכי כדי שתהא יודעת לשמור את עצמה ג"כ דאי לא הו"ל כנשטית דאינה מתגרשת מדרבנן שמא ינהגו בה מנהג הפקר יע"ש וא"כ מעתה לק"מ לדעת הרז"ה דמאי דקתני בברייתא דיודעת לשמור מתגרשת היינו לומר דמגורשת מדאורייתא אבל אינה מתגרשת מדרבנן לאפוקי אינה יודעת דמדאורייתא נמי לא ומשום הכי רבא ל"ק בצרור וזורקו דמתגרשת בקדושי אביה כיון שאינה מגורשת מדרבנן אלא בשיעורא דפעוטות קאמר דמתגרשת אפילו מדרבנן וכמ"ש הרז"ה אמנם לדעת הר"ם לא מצינן למימר הכי שהרי איהו ס"ל דבקטנה ליכא טעמא דשמא ינהגו בה מנהג הפקר כיון דלאו בת תאוה היא וכמ"ש שם התוס' בהדיא ואהא ק"ל להרב ז"ל שפיר והוצרך לדחוק דגריס כגירסת הרי"ף מיהו אכתי קשה שהרי התוס' בפרק התקבל ד"ה וכל כתבו דעת ר"ת דע"י אביה מתגרשת והורה כך הלכה למעשה נראה דס"ל דמתגרשת לכתחילה ובסמוך ונראה ד"ה כל נראה בהדיא דגרסי כגירסת הרי"ף ז"ל. שוב ראיתי דמעיקרא קו' ליתא ואשתמיטתיה מיני' דברי הרא"ש שבפ' התקבל שכתב וז"ל ת"ר קטנה שאינה יכולה לשמור את גיטה כו' אומר ר"ת דמתגרשת ע"י אביה כו' ובמימרא דרבא כתב וז"ל הפעוטו' מקחן מקח כו' וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה והיינו שיעורא דלעיל דיודעת לשמור והא דקרינן יודעת לשמור קדושיה בפחות מכן היינו משום דקדושי קטנה דרבנן אבל להפקיע קדושין דאורייתא ע"י גט בעינן דעת רבתי עכ"ד הרי לך שהרא"ש ז"ל אזיל בשיטת הר"ם והוק' לו קושיי' הרב וכתב דמאי דאמרינן בברייתא וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה מגורשת היינו שלא הגיע לעונת הפעוטות דלענין גט מיקרי שאינה יודעת ודוק וראיתי למוהריב"ל ז"ל ח"ב סימן ד' שהקשה על התוס' והר"ן ז"ל שהביאו ראיה מירושלמי דפרק חרש אמאי לא הביאו ראיה מירוש' דפרק התקבל דקאמר נשאת היא ואביה ואם יש בה דעת היא ולא אביה הרי מדקאמר בירוש' נשאת ואין בה דעת היא ואביה אין יכולין לקבל את גיטה מבואר דבעודה ארוסה מתגרשת ע"י אביה ואפי' אין בה דעת ומהיותר תימא על הר"ן שהביא הירוש' הלזו סמוך ונראה לראיה לדעת הרי"ף ז"ל דקטנה ארוסה אביה ולא היא אמאי לא הביא מהך ירושלמי ראי' לדעת ר"ת יע"ש שהצריכו עיון ולע"ד נראה ליישב דמש"ה לא הביאו ראיה מהירושלמי הלזו משום דלפי גירסת רש"י והיא גריסת התוס' גם כן דכדי שתתגרש ע"י עצמה בעינן לעונת הפעוטות א"כ מאי דקאמר בירושלמי אם יש בה דעת היא ולא אביה ע"כ צ"ל שהגיע לעונת הפעוטות ואם כן כי קאמר דבנשאת אין בה דעת בין היא בין אביה אינן יכולים לקבל היינו כל שלא הגיע לעונת הפעוטות ואפי' בהגיע לשיעור דצרור וזורקו אפי"ה לא מהני משום דלהפקיע קדושין דאורייתא על ידי גט בעינן דעת רבתי כמ"ש הרא"ש וא"כ איכא למימר דכי דייקינן מינ' דבארוסה מתגרשת ע"י אביה ה"ד בהגיע לשיעור דצרור וזורקו דהרי היא יודעת לשמור קצת והילכך כל שמתגרשת ע"י אביה מהני אמנם היכא דאינה יודעת לשמור גיטה כלל דהיינו קודם שיעור דצרור וזורקו ה"נ דאפי' ע"י אביה לא מהני אמטו להכי הוצרכו להביא ראיה מירושלמי דפרק חרש דמשם בארה דאפי' בקטנה שאינה יודעת לשמור כלל מתגרשת ע"י אביה דהתם בנשתטית קיימינן דאינה יודעת לשמור כלל ואפי"ה מהני כן נ"ל נכון ודוק: ודע שהתוס' בפרק הא"מ אחר שהביאו ראיה מהירושלמי דפרק חרש סיימו וז"ל אע"ג דקאמר התם דמשום גרירא אסורה הנ"מ בגדולה והיא שוטה לפי שיש לה תאוה ובני אדם להוטי' אחריה כו' אבל בקטנה דלאו בת תאוה ליכא למיחש כלל ומתגרשת עכ"ל יע"ש. והן עתה נדפס ובא ספר בתי כהונה ח"ב למורי' הרב כמוהר"י הכהן הי"ו וראיתי שם בחלק בית אבות דכ"ט שתמה על דברי התוס' הללו מדאמרינן בר"פ חרש דתקינו רבנן נשואין לקטנה שלא ינהגו בה מנהג הפקר יע"ש אלמא דכמו שחששו בשוט' שלא תתגרש שלא ינהגו בה מנהג הפקר ה"נ חששו בקטנ' שתנש' משום גרירא וכ"ש שאם נשאת שראוי שלא תתגרש וצ"ע עכ"ד. ולע"ד אפשר לדחות דמ"ש התוס' דקטנה לאו בת תאו' היא ה"ד בקטנה שאינה יכולה לשמור את גיטה דבהכי הוא דשקלו וטרו אבל בקטנה דיודעת לשמור את גיטה דהיינו כל שהגיע לעונת הפעוטות לפי גירסת רש"י או בשיעורא דצרור וזורקו לפי גיר' הרי"ף ז"ל מודו התוס' ז"ל דבת תאוה היא והיינו ההיא דאמרינן בפרק חרש דתקינו לה רבנן נשואין לקטנה שמא ינהגו בה מנהג הפקר ואע"ג דלפי גירסת רש"י ז"ל והיא גירסת התוס' בפרק התקבל תקינו לי' רבנן קדושין לקטנה בשיעורא דצרור וזורקו אע"ג דלענין גט מקרי אינה יכולה לשמור את גיטה ולאו בת תאוה היא לדעת התוספות ז"ל יש לומר דה"ק התם דמעיקרא פריך מ"ש קטן דלא תקינו רבנן נישואין ומשני משום דאתי לכלל נישואין ואהא פריך והרי קטנה דתקינו לה רבנן קדושין אף ע"ג דאתי לכלל נישואין דאורייתא ואם איתא לא הוה לי' לתקוני כלל דומיא דקטן ואהא תי' התם שלא ינהגו בה מנהג הפקר כו' וכיון דע"כ הוצרכו רז"ל לתקוני קדושין בשהגיע לעונות הפעוטות לא פלוג רבנן לתיקון אפילו בשיעורא דצרור וזורקו דלמא אתי למטעי כנ"ל נכון ודוק:
+
+Halakhah 20
+
+<b>מי </b>
+<b> שהדין נותן כו' וכן אם הכוהו כותים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרים לך ולחצו אותו ישראל ביד הכותי הרי זה כשר.</b> כתב הרב מכתב מאליהו שער ז' סימן י"ד שדעת רבינו כדעת הרמ"ה שכתב הטור סימן קל"ד דבעי' שיאמרו עשה מה שישראל כו' אבל אם הגוים כופין ואומרים תן גט אע"פ שישראל אמרו לו שיכוף אותו פסול מדהצריך שיאמרו עשה מה שישראל כו' ולא הספיק במה שלחצו אותו יע"ש ולע"ד אין נראה כן דאדתידוק מרישא תידוק מסיפא דמדכתב רבינו והם הגוים אנסוהו מעצמן משמע דדוקא כשאנסוהו מעצמן בלי צווי ישראל כלל הוא דפסול הא לאו הכי כשר דאם ל"כ לישמועינן רבותא ומה שדקדק ממה שהצריך רבינו ז"ל תרוייהו אפשר שרבינו ז"ל דין אחר אשמועינן דאע"פ שהכותים אמרו עשה מה שישראל אומרים לך עם כל זה אינו כשר אלא אם כן לחצו אותו ישראל ביד כותים אבל אם ישראל אינו אומר לו לכופו אלא הוא מעצמו בלי צווי ישראל אנס אותו ואמר לו עשה מה שישראל אומרים לך אינו כשר כיון שבלי צווי ישראל הוא וכן ראיתי להרב מעשה חייא סי' כ"ד שדקדק מדברי רבינו ז"ל כמ"ש הפך דעת הרב מ"מ ז"ל ומ"ש שם שכוון ביתור לשון דלחצו שאפילו לא אמר עשה כו' כשר אין דבריו מובנים דאדרבא מלשון זה יש לדקדק איפכא כמו שכתב הרב מכתב מאליהו ז"ל כנ"ל:
+<b>ואם הכותים מעצמם כו' הרי זה גט פסול כו'</b> עיין מה שתמה מרן הכ"מ ז"ל דאיך פסק רבינו כר"מ הא בגמ' אמרינן דהא דר"מ בדותא היא ועוד אני תמיה שנראה שרבינו ז"ל סותר את עצמו בתוך כדי דבור שממ"ש שאין אומרים אנוס אלא כו' אבל משתקפו יצרו הרע לבטל מצוה אין זה אנוס דיצרו הוא שתקפו משמע בהדי' דכל שיצא מגדר זה שיצרו הוא שתקפו הגט בטל כמ"ש ולמה לא בטל גט זה בין בכותים בין בישראל וכיון שכן איך כתב דאם אנסוהו ישראל שלא כדין הגט פסול דמשמע דכשר מן התורה הא כיון דהוי שלא כדין הוה לי' אנוס לגמרי ולמה אינו בטל וכן הק' הרב לח"מ ז"ל במ"ב עיי"ש וראיתי להרב מכתב מאליהו שער נ"ז סימן י"ג שרצה לתרץ לכל זה וז"ל לכן נ"ל שרבינו ז"ל תופס הא דתנן גט מעוש' בישראל כשר היינו דוקא בדייני ישראל וכן נמי מאי דתנן ובגוים פסול היינו נמי בדייני גוים אבל כשיעמדו אנשים שלא כמשפט ואנסוהו לגרש ל"ש גוים ול"ש ישראלים עכ"פ בטל מעיקרו הוא ואפילו ריח הגט אין בו וכן נמי הא דאמרינן ובגוים פסול היינו בשכבר עמד לפני דייני ישראל וחייבוהו לגרש אז הוא דאם אנסוהו גוים מעצמם כשר מן התורה אבל אם לא עמד לפני דייני ישראל אע"פ שהיא כדין הגט בטל וז"ש כאן מי שהדין נותן כו' ועל קוטב זה שכבר עמד לפני דייני ישראל ואנסוהו לגרש שב לחלק באנסוהו גוים שאם אמרו לו עשה כו' הגט כשר ואם הגוים מעצמם אנסוהו הגט פסול ושוב שב לבאר באנסוהו ישראל שלא כדין דהיינו דייני ישראל שטעו שאם היו מזידים אינם נקראים דיינים וביאר בזה כיון דנאנס על ידי ישראל כשר מן התורה וטעם הדבר דכיון דהאונסים אותו הם מתוארים בדייני ישראל כל שאומר רוצה אני סומך דעתו על דבריהם ומגרש ברצונו כו' וזה הטעם באנסוהו גוים מעצמם שאינו גט בטל שכיון שעמד בדייני ישראל וחייבוהו לגרש ושוב עמדו עליו גוים ואנסוהו גומר דעתו לדעת ישראל כו' וז"ש ואם הגוים אנסוהו לגרש שלא כדין כלומר שלא עמד בדין כו' ומעתה דברי רבינו מוסכמים עם מסקנת הגמ' כו' ומ"ש רבינו ואם אנסוהו כותים שהגט פסול היינו משום שכבר עמד בדייני ישראל וזה עצמו מאמר התלמוד במסקנ' וטעמא מאי כדין בכדין מחליף פי' מה שאנו אומרים דגט המעושה בגוים כדין שהוא פסול משום דכאשר הוא בדין שעמד בדייני ישראל מחלף לבעל המגרש דין זה של גוים בדין ישראל ותופס בדעתו לומר דכי היכי דמצוה לשמוע דברי דייני ישראל כן מצוה לשמוע דיינים אלו ומגרש בכל נפשו אבל כשלא עמד בפני דייני ישראל ואנסוהו אז לא מחלף לבעל שיהא מצוה לשמוע דברי דייני גוים כמו שמצוה לשמוע דברי דייני ישראל את"ד יע"ש שנתעצם הרבה בתי' זה ולע"ד מלבד שדבריו דחוקים הרבה במ"ש דמ"ש רבינו גוים שאנסוהו שלא כדין שרצה לומר שלא עמד בדייני ישראל אע"פ שמשורת הדין חייב לגרש אינו גט שזה אינו סובל משפט הלשון כלל עוד יש לתמוה עליו דאיך אפשר שרבינו ז"ל תופס כמסקנת הגמ' דס"ל דדוקא בדייני ישראל הוא דאמרינן הגט כשר אע"פ שהוא שלא כדין משום דכיון שהם מתוארים בדיינים סומך דעתו עליהם וסבור שכך הוא הדין ומגרש ברצונו אבל כשיעמדו אנשים שלא כמשפט לגרש אפי' ריח הגט אין בו אע"ג דבני עשויי נינהו דהא מסוגית הגמרא נראה בהדיא דלית לן לחלק בהכי דאם איתא להא אמאי דחו דברי ר"מ ואמרו דבדותא היא משום דאי הכי שלא כדין אפי' ריח הגט אין בו וניהוי כשלא כדין דישראל וליפסל ומאי קו' נימא דלעולם כותים בני עשויי נינהו ומש"ה כדין כשר מן התורה אף אם לא עמד בדייני ישראל ושלא כדין אפי' ריח הגט אין בו מפני שאינו סומך דעתו עליהם דודאי לא עדיפא מישראל דאינם דיינים שאע"פ שבני עשויי נינהו שלא כדין אפילו ריח הגט אין בו ואנן בעינן דייני ישראל כדי שיהא סומך דעתו עליהם אבל בדייני גוים לא סמכא דעתיה דמימר אמר שביד רמה אונסין אותו וכמ"ש הרב הנז' אלא ודאי דס"ל לתלמודא שכל שהוא מעוש' בישראל אפי' שאינם מתוארים בדייני ישראל שלא כדין פסול ומש"ה הק' שפיר לר"מ דס"ל דגוים בני עשויי נינהו אמאי אינו גט ניהוי כשלא כדין דישראל וליפסול גם מ"ש עוד הרב הנז' וז"ל ושבח אני את מוהריב"ל כו' משום שאף הר"ם לא אמר אלא במעושה ע"י דייני ישראל בטעות הא לא"ה מודה הר"ם שהוא בטל וכן ראיתי להר"ם לענין חליצה פ' ד' דין כ"ה עכ"ל ולע"ד אין מדברי רבינו ראיה כלל ואדרבא ממ"ש שם נראה הפך דבריו שכתב וזה לשונו לחצו ישראל והכוהו עד שחלץ אם שלא כדין כגון שהיו הדיוטות או שטעו חליצתו פסולה ומדכתב רבי' חליצתו פסולה משמע דס"ל דמן התורה הויא חליצה ונאסרו עליו קרובותי' וכמ"ש שם דין כ"ו וא"כ מינה לענין גט ס"ל לרבינו דכשר מן התורה שהרי בשלא כדין דכותי שכתב רבינו כאן דאינו גט כתב שם בדין הנז' דאינה חליצה כלל והתם לא הזכיר רבינו דיינים אלא כתב סתם כגון שהיו הדיוטות משמע דהדיוטות שאינן ב"ד קאמר ובשלמא הכא מצינן לפרש דמ"ש או שהיו הדיוטות אב"ד דכתב לעיל קאי ור"ל שמחמת שהיו ב"ד הדיוטות טעו בזה אבל התם לא הזכיר רבי' כלל ב"ד ואפילו תימא דבב"ד קאמר מ"מ מדברי רבינו ליכא סיעתא כלל ולעיקר הקו' נראה לע"ד לתרץ דרבינו קשיתיה הסוגיא דפ' חזקת דמייתי הא דר"מ לתרוצי לר"ה דאמר תלייוה וזבין זביניה זביני' ואלו בפ' המגרש אמרי' דהא דר"מ בדותא היא ועיין בחידושי הרמב"ן שם עוד ק"ל לרבינו ז"ל בההיא סוגיית המגרש דמאי פריך לר"מ דאמר ד"ת גט מעושה בנכרי כשר אי הכי שלא כדין אפי' ריח הגט אין בו וניהוי כשלא כדין דישראל וליפסל ומאי קו' הא כיון דמאי דקאמר שמואל גט מעושה בישראל כדין כשר כו' ע"כ בגט המעושה ע"פ דייני ישראל הוא משום דאלו בגט המעושה ע"פ הדיוטות הוה ליה כדין דכותים דפסול ופוסל והתורה אמרה לפניהם ולא לפני הדיוטות והדיוטו' וכותים שוים נינהו וכדקתני בברייתא אע"ג דאמרינן אנן שליחותא דא"י קא עבדינן ה"ד דיינים וחכמים אשר יהיו בימים ההם כגון רב יוסף וכיוצא הוא דעבדי שליחותייהו דא"י אבל הדיוטות פשיט' ודאי דלא אמרינן שליחותייהו קא עבדי וכ"כ מוהר"ר בצלאל סימן ט"ז והשתא מאי קו' אימא דמש"ה שלא כדין דישראל הגט פסול משום דכיון דעל פי דייני ישראל הוא סמכא דעתיה לגרש דסבור שכדין מעשין אותו אבל שלא כדין דגוים לא סמכא דעתיה ומש"ה אפי' ריח הגט אין בו ובכדין דבר תורה כשר אע"ג דלאו בני עשויי נינהו משום דיצרו הוא שתקפו (דהך טעמא שייך אפי' תימא דלאו בני עשויי נינהו דהא רבינו בסוף הל' סנהדרין כתב דאסור לדון לפני דייני גוים משום שנאמר לפניהם הרי דס"ל דכותי' לאו בני עשויי נינהו ואפילו הכי מטעמא דיצרו הוא שתקפו כתב דכשר מן התורה) משו"ה הוצרך לומר דכל הך שקלא וטרייא היינו מקמי דהוה שמיע ליה ההיא ברייתא דמייתי אביי לאקשויי לר"י דדריש לפניהם ולא לפני הדיוטות והוה ס"ל דשלא כדין דישראל דקאמר שמואל אפילו הדיוטות קאמר ומשום הכי פריך שפיר לר"מ והוצרכו לומר דכדין דכותים בטל מן התורה וכפי' רש"י אמנם לבתר דשמיע לן ההיא בריי' דמייתי אביי מצינן למימר שפיר להא דר"מ דדבר תורה גט מעושה בכותים כשר אע"ג דלאו בני עשויי נינהו משום דיצרו הוא שתקפו כמ"ש רבינו והיינו דבפרק חזקת מייתי תלמודא הא דר"מ ליישב לר"ה והכי מוכח דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא ההיא ברייתא ממאי דפריך בגמרא מ"נ אי כותי' בני עשויי כו' ואי לאו בני עשויי כו' ואמאי לא פריך בפשיטות מברייתא דקתני לפניהם ולא לפני הדיוטות אלא ודאי כדכתיבנא ומ"ש רבינו או שהיו הדיוטות דמשמע דשלא כדין דהדיוטות הגט כשר מן התורה כבר כתב מוהר"ר בצלאל סי' הנז' דהק' דאם היו הדיוטות אע"פ שכדין עבדי מ"מ הוי כשלא כדין ופסול מדרבנן דהתורה אמרה לפניהם והכי אזיל לשון רבינו ז"ל לא היה הדין נותן כו' או שהיו הדיוטות שאינו דין שיעשו לפניהם כדין פי' אע"פ שכדין עבדי פסול ולעולם דשלא כדין הוי ככותי' ואינו גט והיינו נמי מ"ש בהלכות יבום לחצו שלא כדין כגון שהיו הדיוטות כלומר דכיון שהיו הדיוטות נמצא דשלא כדין עשו דאנן בעינן דיינים ודו"ק ועיין בס' משאת משה חא"ה סימן י"א ובמהריט"ץ סי' מ' ולענין משומד שתכפוהו ב"ד לגרש עיין בס' מכתב מאליהו שער כ"ז סימן ט"ו ובס' בני יעקב דקמ"ו ובמוהריט"ץ סימן פ"ג יע"ש:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b>
+<b> גט שנכתב שלא לשם אשה כו'.</b> לאו דוקא אם נכתב שלא לשם גירושין אלא אפילו כתב לשם גרושין סתמא אפי' הכי פסול דבעינן שיכתוב לשם אשה המתגרשת והכי איתא בהדיא פ"ק דזבחים ומוכחינן לה ממתני' דפ' כל הגט דקתני הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש כו' וכן פסק רבינו ז"ל בפ' זה דין י"ז יע"ש וכן הוא דעת התוס' פ' המביא תניין גבי ההוא גברא דשקל ס"ת ויהיב לדביתהו ואמר ר"י למאי ניחוש לה אי משום כריתות דאית בה הא בעינן וכתב לה לשמ' וכ' שם ד"ה היא וז"ל תימא דלענין מגילת סוטה משמע בפ"ק דעירובין דמוחקין לה מן התורה אפי' למ"ד אין מגילה כשרה להשקות בה סוטה אחרת כו' וי"ל דר"י לא ס"ל כר"פ ע"כ וראיתי להרב בני יעקב דף קי"ב שתמה על דבריהם וז"ל אך מאי דק"ל הוא במ"ש דר"י לא סבר כר"פ ונמצא לפי זה דאליבא דר"פ ס"ל דס"ת כשר בגט ואם כן תיקשי ליה לר"פ מתניתין דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום התורף דלפי דבריו אמאי צריך שיניח הא מסתמא כשר והכי דייקינן פ"ק דזבחים מסתמא נמי פסול וא"כ תקשי לר"פ אלא עכ"ל דס"ל לר"פ נמי דלא דמי גט לסוטה וא"כ איך כתבו בתי' הראשון דר"י לא ס"ל כר"פ יע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד לק"מ דמצינן למימר דר"פ ס"ל דמפני התקנה היינו מפני הקטטה ומתני' ר"מ היא וכדקאמר רבי שבתי בשם חזקיה בפרק כל הגט דכ"ו ואם כן ליכא למשמע מינה דסתמא פסול וכן ראיתי להתוס' בזבחים ד"ב ד"ה ואמר ר"י וז"ל אצטריך לאתויי הא דר"י משום דמינה דייקינן בגיטין דאתיא כר"א דקאמר ע"מ כרתי דקי"ל כותיה ואיכא מאן דמוקי לה כר"מ ומפרש מפני התקנה מפני הקטטה ולדידיה ליכא למידק מינה דסתמא פסול עכ"ל הרי שכתבו בהדיא דאי לאו הא דר"י הו"א דסתמא כשר ואם כן מינה איכא למימר דר"פ לא ס"ל כר"י אלא שדברי התוס' לכאורה קשים לשמוע במ"ש דלדידיה ליכא למידק מינה דסתמא פסול דהא ליתא דאפילו לרבי שבתי דמפרש מפני התקנה מפני הקטט' אכתי מוכח שפיר דסתמא כשר מסיפא דמתניתין דקתני ר"א מכשיר בכולם חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה הרי דאף בסתמא פסול לר"א מטעמא דלה לשמה ואם נאמר שכונת התוס' היא דלמאן דמפרש מפני התקנה מפני הקטטה ליכא למידק כלל מרישא דמתני' מיהו מדר"א ודאי דמוכח שפיר אכתי קשיא תלמודא גופיה אמאי אצטריך לו' דמאי דרמי רבא המתני' אהדדי הוא מרישא דמתני' ואליבא דר"י והול"ל מדר"א ואליבא דכ"ע ויש ליישב בדוחק ומ"מ אע"ג דמדר"א משמע ודאי דסתמא נמי פסול לא תיקשי לן קושי' הרב הנז' דלפי תי' דלר"פ סתמא נמי כשר אם כן תיקשי ליה מתני' דהכותב טופסי גיטין דמשמע בהדיא דסתמא פסול לר"א דאיכא למימר דר"א סבר כרבי יעקב דסבר דמגילת סוטה אין מוחקין לה מן התורה אע"ג דסתמא הוא דלא מפליג בין סתמא לשלא לשמה ור"פ ל"ק אלא דמאן דס"ל דמוחקין לה מן התורה מצי סבר דאין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת משום דשאני תורה דסתמא כתיבה אמנם רבי יעקב אית ליה בהדיא התם דסתמא נמי פסול וע"כ לא קשיא להו בעירובין ד"ה אבל אלא ממתני' סתמא דריש פרק כל הגט דמשמע התם דכולהו תנאי מודו בה מדפריך מינה לרב אחי בר יאשיה אמנם ממתני' דהכותב ליכא לאקשויי מידי דאי מסתם מתניתין דקתני הכותב כו' איכא למימר דר"פ ס"ל כרבי שבתי בשם חזקיה ומדר"א ליכא לאקשויי דאיכא למימר דר"א סבר כרבי יעקב דסתם נמי פסול ולא מיקרי לשמה ואהא כתבו התוס' דר"י לא סבר כר"פ אלא דסתמא מיקרי שלא לשמה ורבי יעקב דסבר דמוחקין לה מן התורה סבר דלא בעי' לשמה וכר"מ דאית ליה הכי התם ועיין בהר"ן ודו"ק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ה"ז </b>
+<b> ספק מגורשת כו'.</b> כתב הר"ן ז"ל דה"ט דרבינו משום דכיון דקיימא לן דבדרבנן יש ברירה כדאיתא פרק משילין דל"ז משמע דמאי דאמרינן אין ברירה בדאורייתא היינו לחומרא אבל לקול' ודאי לא אמרינן אין ברירה ולפיכך ה"ז ספק מגורשת וכ"כ מרן הכ"מ ומוהרש"ך ז"ל יע"ש וראיתי למוהרש"ל ז"ל בספר יש"ש בפ"ה ד"מ קמא בקונטריס הברירה שהקשה שהרי אשכחן לרבינו דאית ליה דאפילו לקולא אמרינן אין ברירה שהרי פסק דהאחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל כמו שפסק בפי"א מה' שמיטה ויובל ואי מספ"ל מנין לנו להוציא ממון מחזקת בעליו נימא המוציא מחבירו עליו הראיה ותו שהרי רבינו ז"ל פסק פ"ו מהל' בכורות דין יו"ד דהאחין שחלקו אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים פטורים מן המעשר וכרבי יוחנן דאמר הכי פרק טי"ת דבכורות דנ"ו מטעמא דאין ברירה אלמא אפי' לקולא אמרינן אין ברירה עכת"ק יע"ש והנה מה שהקשה מההיא דהאחין שחלקו אשתמיט מיניה סוגיא דריש פרק כל הגט ודבכורות דאמרינן התם למיעבד צריכותא לתרי מימרי דר"י וצריכי דאי אשמעי' שדה משום דלחומרא ופרש"י ז"ל שם ואי אשמועינן שדה הו"א בההיא קאמר ר"י משום דלחומרא אזיל משום ספיקא הרי בהדיא דמשום דמספ"ל לר"י אזיל לחומרא וקאמר דמחזירין זל"ז ביובל וע"כ צ"ל דלא שייך בזה לומר המע"ה משום דאיכא מצות יובל ואע"ג דגבי ספק בכור קי"ל דפטור מפדיון מטעמא דהמע"ה אף ע"ג דאיכא מצוה שאני התם דאיכא פסידא דבעי לאפוקי מיניה חמשה סלעים מספק משא"כ הכא דליכא פסידא כל כך שהרי מחזירין זל"ז ומתחילה ודאי חלקו בשוה והילכך כל כה"ג כיון דאיכא מצוה לא אמרינן המע"ה וכן ראיתי למוהר"ם ן' חביב ז"ל בספר גט פשוט סימן קל"ג סק"ח שתמה עליו כן אלא שכ' שמה שהק' דנימא דהמע"ה לק"מ דקרקע בחזקת בעליה עומדת והקרקע הוא בחזקת היורשים ולא מיקרי יורש מוחזק כנגד יורש כמ"ש הרב כנה"ג ח"מ סימן כ"ה הגהת ב"י אות נ"ה יע"ש והרואה יראה דלא דמי כלל דהתם שאני דמספ"ל אי יורש הוי ונכסים בחזקתן או לא ומשום הכי אמרי' דנכסים בחזקת המח' הן עומדין מה שא"כ הכא שהרי מכיון שחלקו הרי החזיק כל אחד בשלו בודאי בין שנאמר לקוחות הן או יורשים בהא ודאי אמרינן המע"ה וזה פשוט גם מה שהקשה עוד מוהרש"ל מההיא דהאחין שחלקו פטורים ממעשר בהמה הא נמי לע"ד לק"מ שהרי כתב רבינו שם בסוף פרק הנז' וז"ל כל בהמה שהיא ס' אם בת מעשר היא או אינה בת מעשר הרי היא פטורה מן המעשר יע"כ וא"כ מש"ה גבי גט פסק רבינו ז"ל דאין ברירה והוי ס' מגורשת דשמא זו לא היתה ראויה לצאת מעיקרא ונמצא דכתב שלא לשמה אמנם גבי מעשר דקי"ל דכל ס' מעשר בהמה פטורה מן המעשר משום הכי כיון דס"ל לרבינו דאין ברירה הו"ל ספק ופטורה מן המעשר ועיין בפרק משילין דל"ט אמתני' דבור של יחיד מ"ש רש"י שם וכמ"ש הרב ח"ה ז"ל יע"ש שדבריו דחוקים אמנם אי ק"ל הא ק"ל דכפי דעת רבינו ז"ל דכל ספק מעשר בהמה אזלינן לקולא והוא מוכרח ממתני' דבכורות דנ"ח ע"ב וכמ"ש מרן הכ"מ שם וכן איתא בהדייא פ"ק דמציעא ד"ז ואם כן היכי אמרינן התם דנ"ו אההיא דר"י דקאמר אפי' חלקו גדיים כנגד גדיים אין אומרים זה חלקו המגיע לו ואזדא ר"י לטעמיה כו' וצריכי דאי אשמועי' שדה משום דלחומרא אבל הכא דלקולא אימא לא צריכא ופרש"י ז"ל דלקולא למיפטר ממעשר והשתא קשה דאכתי אמאי אצטריך ההיא דר"י דקאמר אפילו חלקו כו' הא מכיון דכבר אשמועינן ר"י גבי שדה דלקוחות הן אפילו תימא משום דמספ"ל אי יש ברירה או אין ברירה הוא דקאמר ואזיל לחומרא מ"מ ממילא שמעינן דאפי' חלקו גדיים כנגד גדיים פטור ממעשר בהמה דכל ס' מעשר ה"ז פטור כדקתני בברייתא התם ולולי פי' רש"י הו"מ למימר דמאי דקאמר בגמ' ואשמועינן שדה משום דלחומרא אין הכונה לומר דמשום ס' הוא דאזיל לחומרא וכמ"ש רש"י ז"ל אלא ה"ק דאי אשמועינן שדה משום דלחומרא כלומר דהו"א דלעולם דס"ל לר"י כמ"ד יש ברירה אלא דמ"מ לחומרא מיהא חייש למ"ד אין ברירה וא"כ גבי מעשר בהמה הו"א דחייב כיון דמן הדין יש ברירה מש"ה אצטריך הא דר"י אמנם לפרש"י ז"ל שפי' דמשום ס' הוא דאזיל לחומרא ק' טובא וכן נמי יש לתמוה על התוס' ז"ל ד"ה והיא שהקשה וז"ל וא"ת לקולא נמי שמעינן לי' דאין ברירה גבי מ"ב דקאמר אפילו חלקו ט' כנגד ט' כו' יע"ש והשתא מאי קו' התם שאני דהא קי"ל דס' מעשר בהמה פטורה ומשום הכי אזיל לקולא משום דמספ"ל אמנם באומר כתוב גט לאשתי לאיזו שארצה אגרש הו"א דס"ל לר"י דהוי ס' מגורשת מש"ה אצטריך לאשמועינן דאף אחרון אינו פסול משום דאין ברירה ויש ליישב דכי אמרינן דס' מ"ב פטור ה"ד כההיא דמתני' דקפץ אחד מן המנויין לתוכו דהו"ל ס' דמציאות דבכל חד וחד מספ"ל אי חייב במעשר או לא ומשום הכי פטור דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ס' משא"כ בספיק' דדינא והילכך היינו דקאמר תלמוד' מאי אשמועינן גבי שדה הו"א משום דאזיל לחומרא כלומר דמספ"ל לר"י הלכה כמאן אי כמ"ד יש ברירה וכסתם מתני' דדמאי או כמ"ד אין ברירה ומשום הכי אזיל לחומרא אבל גבי מעשר דלקולא אימא לא דכיון דמאן דס"ל בעלמא אין בריר' הו"ל עשירי ודאי הו"א דליחייב במעשר מספק קמ"ל אמנם לפום מאי דפסק רבינו ז"ל כמ"ד אין ברירה אלא דס"ל דאפילו למאי דקיימא לן אין ברירה בדאורייתא היינו משום ס' דמספק' ליה מילתא אי חלק זה היה ראוי ליפול לו משעה שמת אביו או חלק זה היה ראוי לאחיו והחליפו והיינו לוקח א"כ הו"ל כספק דמציאות ומשום הכי פי' רבינו דפטור ממעשר בהמה ודו"ק. ועיין בהרב בני יעקב דף קט"ו יע"ש ועל פי דברי הר"ן הללו אשכחנא פתרי למ"ש מרן הב"י ז"ל א"ח סימן תקי"ח על מ"ש רבינו ז"ל פ"ב מה' יו"ט דין ט' וז"ל העומד על המוקצה מעיו"ט כו' צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל ואם לא רשם לא יטול ע"כ והיינו כחכמים דר"א פ' המביא דף ל"ד ע"ב והיינו טעמא משום דאין ברירה כמ"ש רש"י ז"ל שם ורבינו ז"ל גופיה פסק בסוף הלכות עירובין דבדרבנן יש ברירה והצריכו עיון יע"ש ואיבר' דלרבי' ל"ק כל כך דמצינן למימר דרבינו לא מפרש פלוגתא דר"א ורבנן בברירה כדפרש"י ז"ל אלא מפרש פלוגתייהו דרבנן ור"א כדמסיק רבא פ"ק דביצה ד"י ע"ב פלוגתייהו דב"ש וב"ה דחיישינן דלמא מטלטל ושביק וקא מטלטל מידי דלא חזי ליה וה"נ מצינן למימר דטעמא דרבנן מש"ה הוא דחיישי דלמא מטלטל ושביק וקא מטלטל מידי דלא חזי ליה וה"נ מצינן למימר דטעמא דרבנן מש"ה הוא דחיישי דלמא מטלטל ושביק וקא מטלטל מידי דלא חזי ליה וכן ראיתי בשיטה מקובצת למוהר"ב שתמה על דברי רש"י ז"ל שפי' פלוגתייהו דרבנן ור"א דפליגי בברירה דאם כן הויא להו רבנן דלא כהלכת' דהא קי"ל דבדרבנן יש ברירה וכ"כ מוהרש"ל ז"ל בס' יש"ש פ' המביא סי' כ"ג ואם כן מש"ה פסק רבינו כחכמים וכ"כ הפר"ח ז"ל סי' תצ"ה סק"ד והמג"א שם אמנם הדבר הקשה לדעת הרע"ב ז"ל שנמשך אחר שיטת רש"י ז"ל ואעפ"כ כתב דהלכה כחכמים אע"ג דהוא ז"ל פסק בפ"ז דדמאי כמ"ד דבדרבנן יש ברירה וכן הקשה הפר"ח והצריכו עיון והנה אף לדברי הרע"ב ז"ל היינו יכולים ליישב ולומר כלפי מ"ש הרא"ש ז"ל בנדרים פ' השותפין דמ"ו אמאי דאפליגו ראב"י ורבנן בשותפין שנדרו הנאה זה מזה דראב"י ס"ל דמותרין ליכנס לחצר ורבנן סבירא להו דאסורין ליכנס דאין ברירה ואמרינן בגמ' התם אמר ר"י אמר זעירי מחלוקת שאין בה כדי חלוקה אבל יש בה כדי חלוקה ד"ה אסורין ופי' הרא"ש ז"ל שם וז"ל מחלוקת שאין בה כדי חלוקה דכיון דא"א לחלוק אית ליה לראב"י ברירה אבל יש בה כדי חלוקה ד"ה אסור דכיון דאפשר בחלוקה לא סמכינן אברירה עכ"ד יעוין שם וא"כ ה"נ משום הכי כתב הרע"ב דהלכה כחכמים דאמרי עד שירשום דלא סמכינן אברירה שיאמר מכאן אני נוטל כיון שבידו לתקן בשירשום וכי היכי דלראב"י דאית ליה דבדאורייתא יש ברירה מודה דכל שבידו לתקן לא סמכינן אברירה ה"נ למאי דקיימא לן דבדרבנן יש ברירה פליגי חכמים אר"א וסברי דלא סמכינן אברירה וצריך שירשום ואף אם לא רשם וסמיך אבריר' אפילו הכי אסרוהו חכמים שיטול כמ"ש רבינו ז"ל ועשו חיזוק לדבריהם משום דאי אמרת שיטול אתו למיעבד הכי לכתחלה ולסמוך אברירה (ודייק לה רבינו מדקתני וחכמים אומרים עד שירשום משמע דכל שלא רשם לא יטול דאם ל"כ הו"ל למימר וחכמים אומרים צריך שירשום) כך היה נראה ליישב דעת רבינו והרע"ב אמנם הא ודאי ליתא שהרי בפ' קמא דיו"ט פרכינן לב"ה דאמרו זה וזה אני נוטל ולב"ה ל"ל למימר זה וזה אני נוטל לימא מכאן אני נוטל וכ"ת ב"ה לית להו ברירה והתנן המת בבית כו' והשתא כפי מאי דכתיבנא מאי קו' נימא משום הכי אמרי ב"ה זה וזה אני נוטל משום דלא סמכינן אברירה כיון שבידו לתקן בלא ברירה אלא ודאי דתלמוד' לא ניחא ליה בהכי משום דס"ל דדוקא בדאורייתא לא סמכינן אברירה כל שאפשר לתקן אבל בדרבנן סמכינן אברירה אפי' לכתחלה ודו"ק:<br><b> ואולם </b> כפי דברי הר"ן ז"ל הללו שכתבנו צדקו דברי רבינו והרע"ב ז"ל דכיון שהרי כ' הר"ן ז"ל דמאי דקי"ל דבדרבנן יש ברירה אינו אלא משום דבדאורייתא אין בריר' לחומרא דאי בדאורייתא א"ב אפילו לקולא א"כ בדרבנן נמי הול"ל דאין ברירה דמהי תיתי לחלק בהכי אלא ודאי דבדאורייתא אין ברירה לחומרא דהוי' ספק מגורשת ומשו"ה בדרבנן אזלינן לקולא דספק דרבנן אזלינן לקולא וא"כ איכא למימר שפיר דס"ל דע"כ לא אמרו בגמ' פ' משילין דל"ז דהלכה כר' אושעי' דאמר דבדרבנן יש ברירה וחבית מותרת אלא דוקא התם גבי עירוב והולכין בספיקו להקל ואע"ג דעירוב הוי דבר שיש לו מתירין וכל דשיל"מ ספיקו אסור אפילו בדרבנן כדמסיק רב אשי ריש פ"ק דביצה ד"ד הרי כתבו התוס' בעירובין דף מ"ה ע"ב ד"ה ואבע"א דבעירוב הקילו בספיקו אע"ג דהוי דשיל"מ ומשום הכי מסיק התם גבי חבי' דאמרינן בדרבנן יש ברירה ואזלינן לקולא כיון דבדאורייתא אינו אלא לחומרא והוי ס' הו"ל ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא אמנם גבי ההיא דעומד על המוקצה כיון דקיי"ל דבמוקצה אזלינן בספיקו להחמיר כשל תורה דס' מוכן אסור משום דהו"ל דשיל"מ וכדאסיק רב אשי א"כ הדר דינא למאי דקיימ"ל בעלמא דבדאורייתא אין ברירה לחומרא והכא נמי אזלינן בספקו להחמיר כספיקא דאורייתא ומשום הכי אין ברירה ואזלינן לחומרא מש"ה פסקו רבינו והרע"ב ז"ל כחכמים דצריך שירשום ומעתה מתרצתה נמי מה שהקשה בשיטה מקובצת לפירש"י דאם כן הוו חכמים דלא כהלכתא דאפשר דרש"י ז"ל כך הוא דעתו ונמצא דהוו חכמים כהלכתא ודו"ק: ועל פי האמור יש ליישב סוגייא דפ"ק די"ט דפרכינן וב"ה ל"ל למימר זה וזה אני נוטל לימא מכאן אני נוטל וכ"ת ב"ה לית להו ברירה והתנן המת בבית כו' ומשני הא אתמר עלה אמר ר' אושעיא לטהר את הפתחים כולם מכאן ולהבא מכו"ל אין למפרע לא כלומר וב"ה לית להו ברירה והק' הרב ח"ה בפ' משילין דאכתי מאי תי' הא למסקנא דהתם דל"ז אית ליה לרב אושעי' דבדרבנן יש ברירה וא"כ הדרא קו' לדוכתא דנימא מכאן ולהבא אני נוטל עכת"ד יע"ש וכפי מ"ש ניחא דאפילו ר' אושעיא לא קאמר אלא גבי עירוב אבל במוקצה הדר דינא למאי דקי"ל בדאורייתא אין ברירה כדכתיב כנ"ל:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מאי דקשיא לי טובא לפי' רש"י דס"ל דטעמייהו דחכמים משום דאין ברירה דא"כ ע"כ צ"ל דס"ל דאפילו בדרבנן אין ברירה וא"כ קשה דבפרק בכל מערבין דף ל"ז ע"ב אמרינן א"ל רבא לר"ן מאן האי תנא דאפי' בדרבנן אין ברירה דתניא אמר לחמשה הריני מערב כו' אשתיק ולא אמ"ל ולא מידי ופריך בגמ' ולימא ליה תנא דבי איו היא ומשני לא שמיע ליה והשתא לפרש"י ק' דאמאי ל"ק ליה דהך ברייתא חכמים דר"א היא דס"ל דבדרבנן אין ברירה דגבי מתני' לא שייך למימר לא שמיע ליה אכן על פי מ"ש ניחא דמהך מתניתין ליכא למשמע מידי דאפילו בדרבנן כמו גבי עירוב אין ברירה דאיכא למימר דדוקא גבי מוקצה דספיקו אסור הוא דס"ל אין ברירה אבל גבי עירוב דקי"ל ס' דרבנן לקולא ה"נ מודו דיש ברירה וא"כ ההיא ברייתא דקתני גבי עירוב דאין ברירה הוא דקא מבעיי' ליה דמאן תני לה אלא מיהו לדעת רי"ו שכתב מור"ם בהג"ה א"ח סי' הנזכר דפסק כר"א דסגי באומר מכאן אני נוטל וכתב הפר"ח ז"ל שם שטעמו לפסוק כר"א משום דס"ל כפירש"י והר"ן דר"א וחכמים פליגי בברירה דכיון דקיי"ל דבדרבנן יש ברירה ממילא אידחו חכמים יע"ש משמע דס"ל דכי היכי דקי"ל גבי עירוב דיש בריר' משום דהוי דרבנן ה"נ גבי מוקצה דדא ודא חדא היא ק' טובא סוגי' דפ' בכל מערבין וא"כ אמאי ל"ק דהאי תנא חכמים דר"א הוא דס"ל דאפילו בדרבנן אין ברירה ואף למ"ש התוס' בד"ה אלא איפוך דבעי לאוכוחי בהדי' שם התנא כו' לא כתבו כן אלא לרב יוסף דמש"ה קאמר אלא איפוך משום דבעי לאוכוחי שם התנא אגב אורחיה אבל רבא דקא מבעי' ליה מאן האי תנא כו' פשיטא ודאי דליכא למימר דמאי דבעי מאן האי תנא הוא משום דבעי לאשכוחי שם התנא דמאי נ"מ ותו דאם כן אדמבעי' ליה אההיא ברייתא מאן תנא כו' תיבעי ליה אמתני' דעומד אדם על המוקצה וכעת צ"ע ועיין בהגהות אשרי פ' ר' ישמעאל דף ע"ו שכ' וז"ל והיכא שיש לישראל שותפות נכרי מבטל חלקו כו' משהוברר חלקו של גוי מותר בהנאה ואפילו למאן דלית ליה ברירה הכא יש בריר' דכל איסורי דע"ז דרבנן נינהו כך פירש רשב"ם בשם רש"י ז"ל ע"כ. הנה מ"ש שאיסור ע"ז דרבנן אין דבריו מובנים דהא איסור הנאה בע"ז מדאורייתא הוא דאין לו ביטול כדנפ"ל מושם בסתר כנודע עוד הקשה אלי החכם השלם עצום ורב כמוהר"ר יהודה אשכנזי ה"י מהא דתנן פ' כל הצלמים דף מ"ז אבניו ועציו ועפריו מטמאין כשרץ ופי' רש"י שם הטעם לפי שאין ברירה ואע"ג דטומאת ע"ז דרבנן בע"ז החמירו כמ"ש הרב תיו"ט שם ואיך כתב משם רש"י דבאיסורי ע"ז דרבנן יש ברירא ולומר דאיסור מטומאה לא ילפינן ובטומאת ע"ז החמירו טפי זה ודאי דוחק וצ"ע כעת: ואגב עיוני ראיתי להתוס' בריש פ' כל הגט ד"ה ולהכי הקשה לרב דאית ליה דליתא למתני' דקתני מתנה אדם על ב' עירובין מדתני איו וע"כ לרב אית ליה לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים דאל"כ ליתא לדאיו ולההי' דהלוקח מקמי מתני' דמי שאחזו ומתני' דעירובין ולר"י נראה דלית ליה לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים מדמוקי לה לההי' דאיו בשכבר בא חכם וע"כ לדידיה ליתא לדאיו דאמר דלרבי יהודה אין ברירה מקמי מתני' דעירובין ומתני' דמי שאחזו דא"ל לר"י ברי' והרי שמעי' ליה לר"י דאפי' לתולה בדעת אחרים ל"ל בריר' דתנן בשקלים ומייתי לה פרק הוציאו לו לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות ומפ' התם טעמא משום חטאת שמתו בעליה ומשום דלית ליה ברירה והשתא הא לרב דתולה בדעת אחרים א"ל בריר' ולר"י ליתא לדאיו ואפילו בתולה בדעת עצמו יש ברירה וכן הקשה בעירובין דף ל"א ד"ה לא ס"ד יע"ש וראיתי להרב ח"ה שם בעירובין ובגיטין שתמה על דברי התוס' הללו וז"ל לא ידענא מאי קושיא היא לר"י דאין מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים נהי נמי דהך ברייתא דשופרות אתיא כאיו מ"מ ליתא לדאיו ולההיא דהלוקח ולההיא דשופרות דכולהו ברייתות נינהו מקמי הנך מתני' דהכא ודמי שאחזו וברייתא דמרובה יע"ש שהניחו בצ"ע. ואחר המחילה לא צדק בזה כלל שהרב ז"ל חשב דההיא דלא היו שופרות לקיני חובה ברייתא היא ואינה משנה ואשתמיט מיניה מתני' דשקלים דתנן התם פרק ו' מ"ה י"ג שופרות היו במקדש כו' קינים הם תורים וגוזלי עולה הן בני יונה וכולן עולות דברי ר"י ופירש הרע"ב שם וז"ל וכולן עולות אבל המביאין קיני חובה נותנים המעות או העופות ליד כהן ולא היו נותנים מעות לשופר ומפ' טעמא בירושלמי מפני התערובות עכ"ד ומאי דקאמר תלמוד' לא היו כו' מפני התערובות היינו מהך מתני' דתני וכולן עולות ותלמוד' הוא דמפרש טעמא מפני התערובות ולאו ברייתא כמו שחשב הרב וכן מבואר בתוס' ז"ל פרק הוציאו לו ד"ה מ"ש ומעתה שפיר ק"ל וכמובן וזה פשוט. ודע שרבינו ז"ל בפ"ד מה' איסורי מזבח כתב וז"ל י' שותפין שחלקו אחד נטל עשרה טלאים ואחד נטל ט' וכלב אם יש באותם עשרה א' מהם שדמו כדם הכלב מוציאו מן העשרה והשאר מותרים ואם כל אחד ואחד דמיו פחותים מדמי הכלב כולם אסורים והקשה הרב ל"מ ז"ל שם דכיון דרבינו ז"ל פסק דאין ברירה היאך כתב דאם יש אחד מהם שדמיו כדמי הכלב שמוציאו מן העשרה והשאר מותרים ובגמ' לא אמרינן הכי אלא למאן דאית לי' ברירה וכדפריך בגמ' התם מיתיבי ב' שותפים שחלקו כו' שכנגד הכלב אסורים ואי אמרת יש ברירה ליברור חד מינייהו ואהא הוא דתריץ בגמ' הב"ע כגון דטפי דמי הכלב אבל לר"י דפליג אר"א וס"ל דאין ברירה מתניתין דב' שותפין דקתני שכנגד הכלב אסורי' מיתוקמא כפשטא ומשום דאין ברירה ומאי דפריך בגמ' בתרומה דק"ל סתמא וניברור חד מינייהו כו' כבר כתבו התוס' שם דלמאן דאית ליה ברירה פריך דמתוקמא מתני' דלא כותיה יע"ש וכיון שרבינו ז"ל פסק דאין ברירה איך תפס שינוייא דמשני תלמודא דתהם בבכורות למאן דאית לי' בריר' עיקר וכן הקשה מוהרש"ל ז"ל וראיתי להרב זרע אברהם חי"ד דקי"א וקי"ב שרצה לתרץ ולומר דס"ל לרבינו דכל מידי דקאי לחלק והאי לחודיה קאי כי ההיא דעיסה של עיר הנדחת דפ' חלק ואדעת' דהכי נשתתפו כדי שיחלקו כל אחד חלק מבורר לא שייך בזה ברירה דכמאן דפליגא דמיא וברור ועומד הוא ולא שייך בזה אין ברירה בדאורייתא ומשו"ה פסק רבינו בה' אסורי מזבח שמוציאו מן העשרה והשאר מותרים וטעמא משום דחזא דפריך סתמא בתמורה וניברור כו' וה"ט דסמכינן אברירה משום דכולהו מבוררים הם ועדיפי מעיסת עיר הנדחת ועל פי זה יישב מה שפסק רבינו בפ"ד מה' מעשר ב' יעיין שם ושוב הוקשה לו מה שפסק בפ"ו מהל' בכורות דהאחין שחלקו גדיים כנגד גדיים דפטורים ממע"ב משום דאין ברירה אע"ג דכשחלקו גדיים כנגד גדיים הרי מבוררים וקיימי ונימא דיש ברירה וכתב דלא ק"מ דשאני התם דכתיב בכור בניך דומיא דבניך מה בניך בברור לך אף צאנך בברור לך עכת"ד: ולע"ד דבריו לא האירו כלל שהרי רבינו ז"ל פסק בפ"א מהל' תרומות דשותפות הגוי חייבים במעשר משום דאין ברירה אע"ג דהתם האי לחודיה קאי וליחלק קאי והוי ממש כי ההיא דטלאים ותו שהרי מסוגייא דפ' הוציאו לו דנ"ה דגרסינן התם ר"י אומר לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות ופרכינן וניברור ד' זוזי ונשדי במיא והנך לישתרו ומתרצינן ר"י לית לי' ברירה דתניא הלוקח יין מבין הכותים כו' ואי כפי דבריו מאי סיעתא מייתי מההיא ברייתא התם שאני דהוי לח בלח ומעורב זה בזה משא"כ התם דכולהו זוזי מבוררים וקיימי גם מההיא סוגייא דפ' מרובה דס"ט נראה דלא ס"ל לחלק בהכי כמו שיר' הרואה גם מההיא סוגיא דעירובין דף ל"ו ע"ב דפרכינן ואכתי לית ליה ברירה לר"י גבי הלוקח והתניא האומר מעשר שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס ה"ז חלול נראה בהדייא דלא ס"ל לתלמודא לחלק בהכי דאם לא כן לישני דשאני התם דהסלעים מבוררים והאי לחודיה קאי משא"כ גבי ההיא דהלוקח יין מבין הכותים דהמשקים מעורבים ולא שייך למימר כמאן דפליגא דמיא וכן מההיא סוגיא דבכורות דנ"ט דפריך למאן דאית ליה ברירה ממתני' דב' שותפים משמע דלמאן דלית ליה ברירה א"ש מתניתין אע"ג דהטלאים מבוררים וקיימי וכיון שכן היאך אפשר דרבינו דחה כל הני סוגיי' דכתיבנא מקמי ההיא דפ' חלק דקאמר ר"ח התם ומה גם דמההיא דפ"א דתרומות נראה בהדיא איפכא כדכתיבנא גם מ"ש עוד דמה שפסק רבינו בפ"ד דבכורות דאחין שחלקו גדיים כו' פטורים ממע"ב מטעמא דאין ברירה אע"ג דהם מבוררים ה"ט משום דשאני התם דכתיב ובכור בניך הא נמי ליתא לע"ד דהרי גבי גט פסק רבינו דהוי ס' מגורשת אע"ג דהתם נמי הא כתיב וכתב לה לשמה וכדאמרי' בר"פ כל הגט וצריכא כו' יע"ש וכ"כ התוס' שם ד"ה יתר מכאן בשם ר"י דאפי' למ"ד יש ברירה בעלמא הכא מודה משום דכתיב וכתב לה לשמה והשתא אם איתא דגבי מעשר בהמה ס"ל לרבינו דפטורים משום דכתיב בכור בניך דומיא דבניך ה"נ הא כתיב וכתב לה דמשמע דבשעת כתיבה יהא מבורר לשמה וכדאמרינן בגמ' התם ואמאי פסק דהוי ס' מגורשת ותו דאי כפי דעתו דאע"ג דבעלמא יש ברירה הכא שאני משום דגלי קרא א"כ מאי פריך תלמודא בפ' משילין דף ל"ט ע"ב וסבר ר"ן יש ברירה והתנן האחין והשותפין כשחייבין בקלבון פטורים ממע"ב כו' ואמר ר"ן אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים אין אומרים זהו חלקו כו' ואי כפי דבריו מאי קו' התם שאני דכתיב בכור בניך מה בניך בברור לך אף צאנך בברור לך אבל בעלמא ס"ל לר"ן דיש ברירה אפילו במים המעורבים זה בזה וכדס"ל לרבינו בדבר שהוא ברור ועומד דבעלמא יש ברירה וגבי מעשר אין ברירה משום דגלי קרא אלא ודאי דסבירא לי' לתלמוד' דאי אמרינן יש ברירה קרינן ביה דומיא דבניך דברור לך מיקרי כיון דיש ברירה ומאי דאמרי' בגמ' וצריכי דאי אשמועינן הכא בהא קאמרי' דומיא דבניך אינו ר"ל דאע"ג דבעלמא יש ברירה הכא אין ברירה דהא ליתא דאי אמרינן יש ברירה הוי דומיא דבניך אלא תלמודא ה"ק דאי אשמועינן הכא גבי מעשר הו"א דמש"ה קאמרי' דפטור ממעשר משום דומיא דבניך בעינן וכיון דאנן קי"ל דאין ברירה משום הכי פטור דלא הוי דומיא דבניך (ואי לאו משום דומיא דבניך לא הוה מיפטר אע"ג דאין ברירה ולא ממעיט משום דמה בניך אינו בלקוח כו' משום דלא הוי לקוח ממש דהא ירושה היא) אבל שדה אע"ג דנימא בעלמא אין ברירה הו"א מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ירושה ומתנה לא ואע"ג דאין ברירה מ"מ הא מיהא ירושה מיקרי (והשתא ניחא דהוצרך תלמודא להאריך כ"כ דהכי הו"ל לתלמודא לומר דאי אשמועינן התם כו' אבל שדה לא ואנן ידעינן בודאי דירושה אין מחזירין ביובל ומאי אתא לאשמועינן וכ"כ מוהרש"ל ז"ל בב"ק יע"ש) אמנם אי ס"ל בעלמא דיש ברירה גבי מעשר אית לן לומר דחייבי' וזה מוכרח מההיא סוגייא דפרק משילין ואף התוס' לא כתבו כן אלא גבי גט דכתיב וכתב לה דמשמע דבשעת כתיבה יהא מבורר שיהא לשמה ואע"ג דיש ברירה למפרע מ"מ הא מיהא בשעת כתיבה אכתי לא הוברר וכן מדוקדק בדברי התוס' דפ' כ"ה יע"ש אבל גבי מעשר הויא דומיא דבניך אלא דממ"ש התוס' בפ' כ"ה ד"ה ואי אשמועינן שדה נראה דלא ס"ל כן שהק' וא"ת לקולא נמי שמעינן ליה לר"י דאין ברירה גבי מעשר כו' ותי' וי"ל דמ"מ לא שמעינן גט מינה כדאמר התם דאי איתמר בהא בהא קאמרינן דומיא דבניך מה בניך בברור לך ואי ס"ל כמ"ש דמ"ש בגמ' התם בבכורות ואי אשמועינן בהא בהא קאמרינן דומיא דבניך היינו משום דאין ברירה ואנן בעינן דומיא דבניך שיהא ברור לך אם כן הדרא קושיא לדוכתא ולא תירצו כלום דאכתי אמאי אצטריך ההיא דר"י דאמר אף אחרון אינו פוסל דמההי' דחלקו שמעינן ליה דאין ברירה לקולא דאי יש ברירה קרינן ביה דומיא דבניך וכדכתיבנא אלא ודאי דס"ל דאע"ג דבעלמא יש ברירה גבי מע"ב מודה משום דבעינן דומיא דבניך וכיון שכן תקשי להו ההיא דפרק משילין וכדכתיבנא וצ"ע ואפשר דאף התוס' לא כתבו כן אלא דאי לאו הא דר"י דאף אחרון אינו פוסל הוה טעינה בהכי לומר דשאני התם דכתיב בכור בניך אבל לפי האמת לית לן לחלק בהכי אלא גבי גט וכמ"ש ר"י וכדכתיבנא ומשום הכי לא משני תלמוד' בקוש' הכי בפ' משילין ודו"ק ועל פי האמור הנה מקום אתנו ליישב דברי התוס' שכתבו בפ' מרובה דס"ט ד"ה לעולם כל הנלקט שכתבו וז"ל הקשה הר"י טוביה תקשי דר"י אדר"י דלית לי' לר"י ברירה והאמר ר"י הלכה כסתם משנה וסתם מתניתין דהלוקח כר"מ דאית ליה ברירה ואע"ג דסתמא דצנועי לית ליה ברירה מדקתני כל הנלקט מ"מ תקשי מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא ושמא ר"י היכא דמתני בפי' לא קאמר אין ברירה ובריש כל הגט דקאמר ר"י אף אחרון אינו פוסל שאני התם דכתיב וכתב לה לשמה עכ"ד יע"ש ויש לדקדק בדבריהם טובא במ"ש ואע"ג דהאיכא סתמא כו' מ"מ תקשי מאי אולמיה דהאי סתמא ומאי קושי' נימא דמשום דאיכא תרי סתמי דסתרי משום הכי קאמר ר"י דהאחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל דאזיל לחומרא ומאי האי דק"ל מאי אולמיה וכדקאמר תלמודא בהדייא בריש כל הגט ואי אשמועינן שדה לחומרא פי' רש"י ז"ל וא"נ מספקא ליה אזיל לחומרא ומאי דקאמר ר"י בריש כל הגט אף אחרון אינו פוסל שאני התם דכתיב וכתב לה וכתי' ז"ל ומשום הכי קאמר אין ברירה לקולא ומנא לן לחלק בין היכא דמתנה להיכא דאינו מתנה והיינו מרויחי' בזה מאי דפריך תלמודא התם ס"ס אמאי קאפכת מתני' כו' השתא נמי תקשי דר"י אדר"י דהא אמרת לר"י ל"ת כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט אלמא אית ליה ברירה והאמרינן האחין כו' דלפי תי' קשה דמאי פריך לישני שאני התם דאינו מתנה בפי' דהא למסקנא נמי צרכינן להאי טעמא כי היכי דלא תקשי להו קו' ז"ל והתוס' בפ' כ"ה ד"ה ר"י נרגשו מזה יע"ש אמנם לפי תי' זה דכתיבנא א"ש דמשו"ה פריך תלמודא שפיר למאן דתני כל המתלקט דאם כן לר"י הלכה כסתמא וע"כ אית ליה ברירה אפילו לקולא דהא ליכא סתמי דסתרי כי היכי דנימא מאי אולמי' אמנם כפי מאי דכתיבנא לק"מ דמשו"ה לא תריצו הכי משום דגבי מע"ב אית לי' לר"י דאין ברירה אפילו לקולא דל"מ למימר דשאני התם דכתיב בכור בניך וכדקאמר תלמודא משום דתלמודא ל"ק אלא לצריכותא בעלמא אמנם לפום קושטא דמילתא לית לן לחלק בהכי וכדמוכחא סוגייא דפ' משילין וכדכתיבנא אך ק"ל דמאי קו' הא איכא למימר דר"י ס"ל כשנוייא דשני' בפ"ק דביצה דטעמא דמתני' דקתני עומד ואומר זו"ז אני נוטל משום דב"ה לית להו ברירה ובלטהר את הפתחים מכאן ולהבא הוא דפליגי וא"כ מש"ה ס"ל כסתם מתני' דלית ליה ברירה משום דבית הלל סבירא ליה הכי ואפילו נגד סתם משנה כתב הרא"ש ז"ל דקי"ל כב"ה ועיין בשיורי כנה"ג בכללי התלמוד כלל י"ד וכן מבואר מסוגייא דס"פ מי שהחשיך ועיין בחדושי הריטב"א ז"ל בפרק הא"מ דנ"ד ע"ב ומאי דפריך בגמ' ס"ס אמאי קא מהפכת למתני' כו' ה"ה דהו"מ לשנויי דר"י ס"ל כב"ה דפ"ק דביצה אלא דניחא ליה למימר לעולם לא תיפוך כמו שכן צ"ל לפי תי' ז"ל האמנם דבריהם צ"ע במ"ש דהיכא שמתנה בפי' ל"ק ר"י דאין ברירה דהן הפך סוגיא דפ' משילין דל"ז ע"ב דגרסינן התם וס' ר"י בדרבנן יש ברירה והתני איו ר"י אומר אין אדם מתנה על ב' דברים כא' כו' ואמרינן וכבר בא חכם הרי דאע"ג דמתנה בפירוש קאמר תלמוד' דר"י לית ליה ברירה ולזה י"ל כמ"ש התוס' שם ד"ה ואמרינן שהקשו מעין קושיא זו דלר"י ע"כ ליתא לדאיו מקמי מתני' דערובין ודמי שאחזו כיון דלר"י לית לן לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כו' ואם כן מאי פריך לר"י ובדרבנן לית ברירה כו' והתניא איו והא ע"כ לר"י ליתא לדאיו ותי' ושמא משום דבעי לתרוצי לעולם לא תיפוך הק' קו' קלה אע"ג דלר"י ליתא לדאיו וכן תירצו בעירובין דף ל"ו ד"ה לא ס"ד וא"כ היא גופא מצינן למימר למ"ש היכא דודאי הו"מ לשנויי הכי דהא ע"כ ר"י א"ל ברי' במתנה בפירוש אלא דניחא ליה לשנויי לעולם אע"ג דלא דמי כ"כ למה שתירצו התוס' התם כמו שיר' המעיין אלא מיהו הא ק"ל דמאי קושיא נימא דמשו"ה ס"ל לר"י דאין ברירה משום דאיכא תרי סתמי ההיא דצנועין וההיא דפרק כ"ה דקתני יתר על כן כתב לאיזו שארצה פסול ואפי' תימא דבקו' אסיקו אדעתיהו מאי דכתבו בתי' דשאני התם דכתיב וכתב לה מ"מ מהיכא פשיטא להו הכי אדתקשי להו קו' ז"ל ומשום הכי דחי לה לסתמא דהלוקח מקמי תרי סתמי ועיין בס' יבין שמועה כלל ס"ט שצריך לעיין בדבריו לעת הפנאי תו קשה טובא במ"ש ואע"ג דסתמא דצנועים לית ליה ברירה והיכי מוכח הכי דילמא כל המתלקט ל"ק משום דאין פודין במחובר ואפי' תימא דאין פודין במחובר הוא דרבנן וכמ"ש לעיל ד"ה אימא מ"מ כיון דמתני' ס"ל דכל הנלקט מהני משו"ה נקט כל הנלקט ולא כל המתלקט דמדרבנן אין פודין ובשלמא לעיל כתבו שפיר דאין פודין במחובר הוא דרבנן והצנועים היו פודין במחובר כי היכי דלא ליתו לידי תקלה משום דהתם למאי דקאמר תלמודא אימא כל המתלקט קיימינן וכיון דכל הנלקט לא מהני משו"ה הצנועים כי היכי דלא ליתו לידי תקלה היו פודין במחובר וכ"כ הר"ש פרק ה' דמעשר ב' מ"ה יע"ש ברם למסקנא דכל הנלקט מהני להך סתמא מנ"ל דלית ליה ברירה דילמא היינו טעמא משום שאין פודין במחובר ואע"ג דהוא מדרבנן מ"מ הא עדיפא להו למעבד וצ"ע וכן ק' למ"ש בד"ה ה"א וז"ל ולא בעי למימר דלענין ברירה דוקא קאמר ר"א דתרוייהו לית להו ברירה שהרי דבר א' משמע ממש דבר א' וקשה כו' ואמאי לא כתבו דמש"ה ל"ק לענין בריר' קאמר דבר א' משום דהא מנ"ל לר"י כיון דמצינן למימר דצנועים לית ליה דר' דוסא ובהפקר ס"ל כר"י דכל המתלקט נמי מהני דיש ברירה ומאי דקאמרי צנועים כל הנלקט ולא כל המתלקט משום דאין פודין במחובר דכיון דכל הנלקט ס"ל דמהני הכי עדיף להו טפי ואם כן איך קאמר ר"י צנועים ורבי דוסא אמרו ד"א אלא ע"כ דדבר א' דקאמר ר"י אכל הנלקט קאי דתרוייהו ס"ל דכל הנלקט מהני ומשו"ה קאמר אביי אי לאו דאמר ר"י כו' ולא הוה ק"ל מידי מההוא דפ' העור והרוטב אמנם התי' לזה נראה ברור שהתוס' אזלי לשיטתם דלעיל ד"ה כל הנלקט שכתבו משם ר"י ז"ל דכל הנלקט לאו דוקא ממש אחר לקיטה אלא מניח את המעות בעוד שלא נלקטו ואומר כרם זה לכשיהא נלקט יהא מחולל אחר לקיטה כו' יע"ש ואם כן לפי מ"ש השתא דטעמא דאין פודין במחובר הוא משום דמחובר אין דמיו ידועים מה"ט נמי אפי' באומר כרם זה לכשיהא נלקט יהא מחולל אין פודין משום דבעודו במחובר אין דמיו ידועים וע"כ טעמא דצנועים שהיו אומרי' כל הנלקט כו' הוא משום תקנה שלא יכשלו בה כמ"ש הר"ש ודבר זה קיימתיה מסברתי ושוב מצאתי להש"ך ז"ל י"ד סי' רצ"ד ס"ק י"ב שכתב כמ"ש אלא שכתב שם דלדעת מרן ז"ל אפי' לה"ט נמי פודין במחובר כל שאומר לכשיהא נלקט והרואה יראה מדברי מרן הב"י שם סי' הנזכר שלא כ"כ אלא כתי' הב' שכתב וז"ל ואע"ג דהתוס' והרא"ש ז"ל כתבו דההיא דצנועים משום תקנה הוא דשרי כדי שלא יכשלו ה"נ כו' ועוד דע"כ לא כתבו התוס' אלא בההיא דצנועים שא"א לדעת כמה יאכלו העוברים והשבים ובמחובר אין בקיאין בשומא אבל הפודה פירות כרמו כו' ואומר כל הנלקט ש"ד עכ"ל הנה מבואר מדבריו דס"ל דבההיא דצנועין אפי' באומר לכשיהא נלקט אין פודין אי לאו מטעמא דשלא יכשלו דאל"כ מאי האי דק"ל למרן ואף שהתוס' כו' ואמאי ל"ק דע"כ לא כתבו התוס' אלא למ"ד כל המתלקט דחל החילול בעודו במחובר אבל למ"ד כל הנלקט שלא חל החילול אלא לכשיהא נלקט בהא מודו התוס' גם לתי' הב' שכתב ועוד כו' מודה הוא דבההיא דצנועים שא"א לדעת אפי' באומר לכשיהא נלקט אין פודין אי לאו מטעמא דשלא יכשלו אלא דבפודה כרמו בבת אחת הוא שכתב דש"ד ויש ראיה לזה ממ"ש התוס' ד"ה כל הנלקט וז"ל וא"ת כיון שיש חילול במחובר לקרקע כדמוכח בסמוך למה לא היו מחללים כל הכרם בבת אחת ותי' כו' ומשמע ודאי שקושי' ז"ל היא נמי למ"ד כל הנלקט דבהא הוא דקיימי ושקלי וטרי בה וכן נראה מדברי הר"ש יע"ש והשתא אם איתא דבאומר לכשילקטו כיון שלא חל הפדיון אלא לאחר לקיטה ש"ד מאי ק"ל למ"ד כל הנלקט נימא דמשו"ה לא היו מחללים את הכרם בבת אחת משום דאין פודין במחובר מדרבנן והכי עדיף להו טפי למימר כל הנלקט אלא ודאי משמע דס"ל דאפי' באומר לכשילקטו אין פודין במחובר והא דצנועים משום תקנה הוו דמהשתא ק"ל שפיר דלמה לא היו מחללים כל הכרם בבת אחת גם מדברי התוס' הנזכר נראה שיש להוכיח שלא כדעת מרן בתירוץ הב' שכתב דכשמחלל כל הכרם בבת א' לכשילקט ש"ד ומצות פדיי' נטע רבעי לכתחילה כך היא דא"כ קשה דמאי תי' לזה ואי נמי לפי שלא היה מועיל למה שיגדל אחרי כן ואכתי תיקשי להו דלמה לא היו מחללין כל הכרם בבת אחת ושלא יחול החילול אל לכשיהא נלקט כיון דמצות פדיית נטע רבעי בהכי הוא לדעת מרן והיינו מרויחים בזה למה שיגדל אחרי כן וגם כן שלא היו פודין במחובר וצ"ל לדעת מרן שתי' זה לא כתבו אלא למ"ד כל המתלקט וזה ודאי דוחק ועיין בספר עץ החיים למורינו הרב ז"ל סדר קדשים דף מ"ב ע"ב מה שהקשה שם לדעת מרן ז"ל שדבריו אינם מובנים כלל כמו שיראה המעיין ומ"מ ק"ל קצת כיון שלדעת התוס' והר"ש מדרבנן אין פודין במחובר משום דאין דמיו ידועים והצנועים משום תקנה הוא דעבוד כדי שלא יכשלו המתלקטים א"כ מאי ק"ל דלמה לא היו מחללים כל הכרם בבת אחת הא כיון דמדרבנן אין מחללין משום דאין דמיו ידועים מש"ה לא ניחא להו לחלל כל הכרם בבת א' ודוקא גבי המתלקטים משום דא"א בלא"ה כדי שלא יכשלו היו מחללים אבל לאינהו גופייהו לא ניחא להו למיעבד הכי אלא לכשהן תלושין שדמיו ידועים ומהיותר תימה על הר"ש ז"ל שאחר שכתב דהא דמחללין במחובר גבי צנועים משום תקנה סמוך לזה כתב ומה שלא היו מחללין כל הכרם כו' ואתמהא ואיך שיהיה הדרן לדמעיקרא דכפי זה קושיא מתרצתא היא דמש"ה כתבו התוס' דסתמא דצנועים לית ליה ברירה מדלא קאמר כל המתלקט דאי משום טעמא דאין פודין במחובר באומר כל הנלקט נמי איכא משום פדיי' במחובר ואפי"ה משום תקנה התירו אלא דאכתי ק"ל דכפי מ"ש בד"ה כל וז"ל וא"ת כי קאמר כל המתלקט הא לא היה מועיל למה שגדל אחר כך וי"ל דמה שהיו יכולין לתקן היו מתקנים אם כן היכי פשיטא להו דסתמא דצנועים לית להו בריר' מדלא תני כל המתלקט הא כיון דכל הנלקט מהני להו משו"ה היו אומרים כל הנלקט ולא כל המתלקט כדי שיהא מועיל למה שיגדל אחרי כן ובשלמא לעיל דקיימי למ"ד כל המתלקט דכל הנלקט לא מהני משום דהוי דבר שאינו ברשותו כתבו שפיר דמה שהיו יכולין לתקן היו מתקנים ואי נמי כיון דמדאורייתא בטיל ברובא ליכא אלא איסורא דרבנן גרידא אבל לפום מאי דמסיק דכל הנלקט מהני לצנועים ליכא למשמע מידי דס"ל אין ברירה מדלא תני כל המתלקט כיון דכל המתלקט אינו מועיל למה שגדל אחרי כן ואיכא איסורא מדרבנן ובכל הנלקט ליכא למיחש למידי הא ודאי כל הנלקט עדיף טפי וכן למ"ש בד"ה הו"א וצ"ע כעת תו ק"ל לפי מ"ש ז"ל דמתני' דצנועין דתני כל הנלקט לית ליה ברירה וא"כ היכי אמרינן התם לקמן אמר רבא אי לאו דאמר ר"י צנועים ור' דוסא אמרו ד"א הו"א מאן תנא צנועים ר"מ היא ואיך אפשר לומר דר"מ הוא הא ר"מ אית ליה ברירה במתני' דהלוקח יין ומתני' דצנועים לית ליה ברירה ויש ליישב בדוחק. וראיתי למוהרש"ך ז"ל ח"א דע"ד ע"ד שהקשה דברי התוס' הללו וז"ל אבל קשה קו' חזקה דהיכי קאמרי אף על גב דמסתמא דצנועים לית ליה ברירה דמשמע דאיכא למימר דטעמא דר"י מש"ה הוא ואתמהא דהא ר"י לית ליה סתמא דצנועים כדמסיק תלמודא דר"י סתמא אחרינא אשכח אם כן איך אפשר לומר דר"י אית ליה דצנועים עכ"ד ולע"ד הדבר ברור ולק"מ דאף על גב דאמרינן בגמרא דר"י סתמא אחרינא אשכח היינו למאי דקתני במתניתין כל הנלקט ובהא הוא דאמרו בגמרא דר"י דחי ליה להך סתמא דפודין דבר שאין ברשותו מקמי אידך סתמא דמסייע ליה קרא אמנם למאי דנפקא מדיוקא דמתניתין דקתני כל הנלקט דמשמע מינה דכל המתלקט לא מהני מטעמא דאין ברירה הא ודאי לא דחי ליה ר"י ואדרבא אית לן למימר דכולהו מודו בהכי דבהא לא אשכחן דפליגי ואפושי פלוגתא לא מפשינן וברור ואיך שיהיה עלה בידינו דכפי מאי דכתיבנא לעיל עלו דברי התוספות ז"ל כהוגן ודלא כהרב זרע אברהם ולעיקר הקו' בדברי רבינו ז"ל ראיתי להמבי"ט ז"ל בספר קרית ספר שכתב שם וז"ל נראה דמדאורייתא כולהו טלאים מותרים דהטלה שכנגד הכלב נתערב ונתבטל מדאורייתא אלא דמדרבנן הוא דאין להם ביטול משום דב"ח חשיבי ולא בטלי ומעתה נתיישבו דברי רבינו ז"ל דמשום הכי פסק דכנגד הכלב מותרים השאר משום דאיהו ז"ל פסק בה' עירובין דבדרבנן יש ברירה ואין ס' שכונת הרב ז"ל ליישב קו' הרב ל"מ ז"ל וכדכתיבנא והנה לכאורה יש להק' על תי' זה מסוגיא דבכורות דלא פרכינן מההיא מתניתין דב' שותפין אלא למאן דאית ליה ברירה ואם איתא תיקשי לכ"ע למאי דק"ל יש ברירה בדרבנן אלא ודאי דס"ל לתלמודא דע"כ לא קי"ל דבדרבנן יש ברירה אלא גבי עירוב וכיוצא וכן גבי מעשר ירק משום דעיקר איסורא אינו אלא מדרבנן מה שא"כ הכא דעיקר איסור' מדאורייתא אלא מדאורייתא נתבטל ורבנן אמרו דאין לו ביטול אז אמרינן אין ברירה ומשו"ה לא פריך אלא לר"א דאית ליה ברירה וכן כתב מוהרש"ל בסוף קונטרס הברירה וכבר ראיתי מי שהקשה עליו כן אמנם הא ודאי לק"מ משום דהתם בבכורות מש"ה לא פריך אלא לר"א משום דלר"י הא שמעינן ליה בפרק משילין דף ל"ז דס"ל דאף בדרבנן אין ברירה ולר"ן נמי דס"ל כר"י גבי מעשר לא מצי לאקשויי דמצינן למימר דר"ן נמי ס"ל כר"י דאף בדרבנן אין ברירה אמנם לפום מאי דקי"ל פ' משילין כר' אושעיה דבדרבנן יש ברירה ע"כ צרכינן למימר דמתני' דב' שותפים כגון דטפי דמי הכלב והשתא ניחא מאי דפריך תלמודא בפשיטות וניברור חד מינייהו וכמו שהקשה התוס' שם ואלו בבכורות לא פריך אלא למ"ד יש ברירה אמנם כפי האמור ניחא דמש"ה התם בתמורה פריך בפשיטות וניברור חד מינייהו כו' לפום מאי דקי"ל הלכתא דבדרבנן יש ברירה אמנם בבכורות לא פריך אלא לר"א. דלר"י הא שמעינן ליה בהדיא דלית ליה אפי' בדרבנן כנ"ל ודוק ומה שיש עוד לעמוד בשורש זה כתבתי בפרק ח' מהלכות עירובין הלכה ז' ע"ש:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רפח) </b> כיון דקיי"ל כו' דספק מוכן אסור משום דהו"ל דשיל"מ כו'. א"כ הדר דינא דבדאורייתא אין ברירה לחומרא כו'. במחכ"ת דבריו תמוהים דכיון דדין ברירה הוא ספיקא דדינא אזלינן בדרבנן לקולא אפי' בדשיל"מ וראיה ברורה לזה מדברי הר"ן במכלתין דף ס"ב ע"א גבי האבעיא אי יש מוקצה לחצי שבת דמסיק לקולא אע"ג דלא איפשטא אע"כ דה"ט משום דבספיקא דדינא אפי' בדשיל"מ אזלינן בדרבנן לקולא וכן כתב עוד הר"ן בנדרים דף מ"ו ע"ב בד"ה ולענין הלכה כו' בהאבעיא לענין חליפין דלא איפשטא דלקולא נקטינן דהו"ל ספיקא דרבנן ואמאי הא נדרים הוי דשיל"מ אע"כ דבספיקא דדינא לא אמרינן כן וכמדומה לי שכ"כ הפר"ח בהדיא ועיין מ"ש לעיל בהלכות יו"ט באריכות: ועוד קשה לי לדבריו דהרי שם בשנים שלקחו בהמה בשותפות הא איכא נמי איסור מוקצה משום דינקי מהדדי ואפ"ה לר"א הבהמה מותרת ואע"ג דהמוקצה הוי דשיל"מ ואינו בטל המיעוט שנתגדל ביו"ט בהרוב שיש בהבהמה מקודם יו"ט מ"מ הבהמה מותרת לרב אשי וע"ש:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מפני </b>
+<b> תקנת הסופר כו'.</b> פ' כל הגט דף כ"ו ופסק רבינו כת"ק וכתב הר"ן שם וז"ל נראה שהוא סובר דאע"ג דרב פסק כר"א מ"מ דחינן ליה מקמיה דר"י אמר שמואל ור"ה משמיה דעולא דאוקמא למתני' דהכל כשירין לכתוב את הגט אפי' חש"ו בשייר מקום התורף כדאיתא פ' המביא תניין אלמא ס"ל דלא גזרינן טופס אטו תורף וכבר כתבתי שיש לחלק ביניהם ולקיים את שניהם עכ"ד וראיתי להרב בני יעקב סוף מאמר ז' דף קע"ו שהקשה על דברי הר"ן ז"ל הללו דלפי דבריו שסובר שהטעם שפסק כת"ק משום דדחינן ליה לרב מקמי' ההיא דר"ן א"ש הרי שפתי רבינו ברור מללו שכתב מפני התקנה התירו חכמים לסופר כו' ואי כפי דברי הר"ן ז"ל היכי יהיב טעמא מפני התקנה והרי אף היכא דלא שייך תקנה לא גזרינן טופס שהרי חש"ו דליכא תקנה ואפילו הכי לא גזרו ותו דאמתני' דתנן אין כותבין במחובר כתבו כו' ונתנו לה כשר אקשי' בגמ' והא אמרת רישא אין כותבין ומשני ה"ק א"כ טופס גזירה שמא יכתוב תורף כתבו לתורף ונתנו לה כשר פסק רבינו דלכתחילה אין כותבין ולפי דברי הר"ן ז"ל מאי שנא מהכותב טופסי גיטין דלא גזרינן אפי' לכתחילה ואדרבא מחובר עדיפא דלא שכיח כמ"ש הר"ן יע"ש מה שתי' בדוחק עוד הקשה הרב הנז' בדף קי"ו ע"א דאיך כתב דטעמא דרבי' משום דדחינן ליה מקמיה ההיא דר"י והרי רבינו כתב בסוף פ' הנז' דין י"ז דגבי חש"ו בעינן תרתי שייר מקום התורף וגדול עומד על גבו ולכתחילה לא יכתוב אם אין אחר עומד על גבו אלא שאם כתב כשר וכתב הר"ן שם בפ' המביא דס"ל לרבינו דר"י אמר שמואל ור"ה תרוייהו סמכי אהדדי ותרוייהו בעינן בעע"ג ושייר מקום התורף ואם כן איך כתב דדחינן ליה מקמי דר"י א"ש והרי אף בההיא לא הכשיר אלא דוקא בעע"ג אלא שאם כתבו בלא עע"ג כשר והדרא קו' לדוכתא דאיך פסק כת"ק והרי מההיא דהתם ליכא ראיה לדחויי לר"א יע"ש שהניחו בצ"ע. ולע"ד נראה דכונת הר"ן הוא דודאי מ"ש רבינו בס"פ הנזכר גבי חש"ו אם שייר מקום התורף וגדול עע"ג דכשרים לכתוב ובתורף אפי' עע"ג לא מהני מידי ולא גזרינן טופס אטו תורף לכתחלה כי היכי דגזרו בשאינו עע"ג ה"ט משום דס"ל לרבינו דכיון דמאי דבעינן בעלמא טופס לשמה היינו לכתחילה דוקא וגזרו חכמים טופס אטו תורף אבל בדיעבד הגט כשר כיון דהך מלתא דגזרו חכמים טופס אטו תורף הוי מילתא קלישא מדלא גזרו אלא דוקא לכתחילה ול"ה כשאר פסולין דרבנן מש"ה לא גזרו בעע"ג שמא יכתוב תורף ואוקמוה אדין תורה כיון דאי עבר וכתב בעלמא נמי כשר וכן כתב מוהר"ם ן' חביב ז"ל סימן קכ"ג ס"ק ט"ו אלא דאע"פ כן לא מיחוור ליה להר"ן הך סברא כמ"ש בפ' המביא דאי גזרינן טופס אטו תורף אפי' בעע"ג ליגזר לכתחילה כדגזרינן בעלמא אמנם אי גזרינן בעלמא טופס אטו תורף הוי אפי' בדיעבד כשאר פסולין דרבנן הא ודאי דהך סברא לא ניתן ליאמר כלל דודאי בעע"ג נמי כיון דבתורף לא מהני עומד ע"ג ד"ת ודאי דטופס נמי פסול מדרבנן ואף רבינו ז"ל אזיל ומודה בהכי דלמאן דגזר טופס אטו תורף בדיעבד וכשאר פסולין דרבנן בעלמא ה"נ דבעע"ג נמי גזרינן בהכי אלא דטעמיה דרבינו הוא משום דס"ל דהך גזירה דטופס אטו תורף קלישתא היא ולא הוי כשאר פסולין דרבנן בעלמא ואי קשיא לך דאם כן מאי ק"ל לר"ן מברייתא דנכרי פסול נימא דההוא ברייתא ר"א היא דלית ליה תקנת סופר וגזר טופס אפי' בדיעבד ומש"ה פסול בעע"ג לא תיקשי דס"ל לר"ן דאי מתני' ר"א מאי אירייא נכרי ובתר הכי דקאמר ר"ן דמתניתין ר"א היא דגזר דוקא לכתחילה ונקט נכרי דוקא דאדעתא דנפשיה קעביד ומעתה נתבארו דברי הר"ן ז"ל דס"ל להר"ן ז"ל דלר"א דקאמר חוץ מגיטי נשים גזרינן טופס אטו תורף ואפי' בדיעבד פסול וכדעת הרמ"ה ז"ל שהביא הרא"ש פ' כל הגט דמדקאמר ר"א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים משמע שפוסל בגיטי נשים (ועיין במרן הב"י סי' קכ"ד) וכן נראה בהדיא ממ"ש פ' המביא שהק' דמ"ש גבי מחובר שרי טופס בדיעבד ולקמן בפרק כ"ה גבי הכותב טופסי גיטין אסרינן ליה בדיעבד הרי בהדיא דס"ל להר"ן דלר"א פסול בדיעבד ומש"ה כתב דטעמא דרבינו דדחינן ליה לרב מקמי דר"י אמר שמואל דמוכח מינה דלא גזרינן טופס אטו תורף בדיעבד דאי גזרינן טופס אטו תורף בדיעבד א"כ בחש"ו אפי' בטופס בעע"ג היה לנו לומר דפסול כיון דבתורף לא מהני עע"ג וכדכתיבנא וז"ש אלמא ס"ל דלא גזרינן טופס אטו תורף כלומר דלא גזרינן כדגזר ר"א אפי' בדיעבד וא"נ מ"ש אלמא ס"ל דלא גזרינן כו' לכתחילה קאמר והכי משמע לישנא וה"ק דמההיא דר"י א"ש מוכח דלית ליה הכא הלכה כר"א דגזר אפי' בדיעבד וכיון דלית הלכה כר"א ודאי דס"ל דהלכה כת"ק דלא גזרינן טופס אטו תורף גבי כותב טופסי גיטין אפי' לכתחילה מפני התקנה ובעלמא גזרינן לכתחילה דבהא כ"ע מודו דליכא למימר דשמואל לית ליה הלכה כר"א במאי דגזר טופס אפי' בדיעבד אלא דוקא לכתחילה כת"ק דמתניתין דאין כותבין במחובר מיהו במאי דלא חייש לתקנת סופר הלכתא כוותיה דהא ליתא כיון דלא אשכחן דלא חייש לתקנת סופר אלא ר"א ור"י איכא למימר דאינהו לשיטתייהו אזלי דגזרי אפי' בדיעבד ומש"ה לא חששו לתקנת סופר אמנם לדידן דלא גזרינן אלא לכתחילה שרינן משום תקנת סופר וכת"ק ואפילו ר"א הוה מודה בהכי אי הוה ס"ל דלא גזרינן בדיעבד ודוק ומש"ה הוצרך רבינו לומר דמפני ת"ס הוא דהתירו לכתוב לכתחלה והיינו ההיא דאין כותבין במחובר ואין להק' שהרי מדברי הר"ן שכתב פרק המביא דהרי"ף ז"ל כתב בהלכותיו שינויי דר"ה ודר"י א"ש וכתב שאפשר שדעתו כדעת רבינו דתרוייהו בעינן שיור מקום התורף ועע"ג ונכרי אפי' טופס עע"ג לא מהני מידי וכתב מרן ב"י סי' קכ"ג דמלשון זה שכתב לא מהני מידי משמע אפי' דיעבד פסול הרי דס"ל להר"ן כדעת הרי"ף דגזרינן טופס אטו תורף אפי' דיעבד מדפסל נכרי אפילו דיעבד ואפ"ה בחש"ו בעומד על גביו כתב דכשר וכתב שדעתו כדעת רבינו הא ל"ק דמ"ש הר"ן דנכרי אפי' בטופס לא מהני מידי ופסול אפי' בדיעבד היינו דאפי' כתב בדיעבד לא מהני מידי כתיבתו ואינו כשר לגרש בו וז"ש מרן דמלשון לא מהני מידי משמע פסול בדיעבד אפי' אם כתבו שלא כדעת רבי' ז"ל אמנם אם גרשה ה"ז מגורשת וכההיא דאין כותבין במחובר ומשום דהוי מילתא קלישא דאם גרשה מגורשת משום הכי לא גזרו בעע"ג אמנם לר"א דאינה מגורשת ולא תנשא כשאר פסולין דרבנן בהא כ"ע מודו דחש"ו אפילו שייר מקום התורף ועע"ג לא מהני וע"כ צ"ל כן דמ"ש הר"ן אפי' בטופס לא מהני מידי היינו אם כתבו דלא מהני כתיבתו דאם נאמר דאפי' נתנו לה לא תנשא ק' דהא גבי מחובר פסק הרי"ף דבדיעבד לא גזרי' טופס אטו תורף ואם נתנו לה כשר וא"כ הכא בנכרי אמאי פסול אפי' בדיעבד דהא חש"ו עדיף דלא שכיח כלל אלא ודאי כדכתיב': עוד אפשר ליישב דברי הר"ן ז"ל דס"ל דודאי ר"י א"ש דאוקמא למתני' בשייר מקום התורף ובעומד על גבו ולא כרב נחמן דמוקי למתני' כר"מ ל"ק ליה מתניתין דמדפסיל ליה לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר והכי דייק לשון רש"י ז"ל שכתב ד"ה והוא וז"ל ולא בעי לאוקמה כר"מ ומאן דמוקי לה כר"מ ה"ט משום דפסיל ליה לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר ומדכתב רש"י ולא בעי לאוקמה כר"מ משמע דהך קו' ל"ק ליה לשמואל ומשום הכי לא מוקי לה כר"מ ועיין בהרב בני יעקב דקל"ז ע"ד וע"כ היינו משום דס"ל לשמואל דנכרי נמי כשר בשייר מקום התורף אי עבר וכתב דלא גזרינן טופס אטו תורף ומש"ה לענין כתיבה לא תני מתניתין חוץ מנכרי כדתני בהבאה משום דהוה משמע דפסול בדיעבד דומיא דהבאה ומדלא תני לה אלא בהבאה שמעינן דלענין כתיבה כשר בדיעבד ומשום הכי לא תני נכרי בהדי חש"ו דכשרים דהוה משמע אפי' לכתחילה דומיא דהנך ועיין בחדושי הרשב"א פרק המביא דכ"ג וז"ש דאע"ג דרב פסק הכא כר"מ דגזר אפילו בדיעבד מ"מ דחינן ליה מקמיה דר"י אמר שמואל כו' כלומר דהא דרבי יהודה אמר שמואל דקאמר והוא ששייר כו' היינו אפי' בנכרי דאדעתיה דנפשיה קעביד (דעע"ג בנכרי לא מהני מידי) דאי בנכרי פסול בדיעבד דגזרינן טופס כו' כר"א א"כ תקשי ליה מתני' דמדפסיל כו' אלא ודאי דנכרי נמי כשר בדיעבד אם כתבו דלא כר"א דפסל אפי' בדיעבד וז"ש אלמא דלא גזרינן טופס אטו תורף ע"ד שכתבנו למעלה כן נראה לי ודוק עיין מה שאכתוב לקמן הלכה ט"ו יע"ש:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>המביא </b>
+<b> גט ואבד כו' אבד במקום שהשיירות מצויות כו'.</b> עיין מ"ש ה"ה ז"ל ליישב דברי רבינו ועיין בהר"ן פרק כל הגט והרב ל"מ ז"ל רצה ליישב דברי רבינו עם מ"ש הרא"ש שם פרק כ"ה וז"ל ולא מהדרינן גט לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות וכ"ש אם הוחזקו ב' יב"ש אע"פ שאין השיירות מצויו' יע"ש והוקשה לו לרבי' ז"ל מה שהקשה הרשב"א בחידושיו דמ"ש דנקט ר"ז כאן במקום שהשיירות מצויות ליפלוג בין הוחזקו ללא הוחזקו ואידי ואידי במקום שאין השיירות מצויות ומדלא חילק ר"ז בכך משמע ליה לרבינו דבהוחזקו בכל גוונא אין מחזירין אפי' במקום שאין השיירות מצויות ואפילו לאלתר משום דטפי עדיף לומר בהוחזקו דלא מהדרינן ומשום דר"ז ס"ל דלאלתר דמתניתין הוי לא שהה ולעולם דעבר אדם מש"ה לא חלק בין הוחזקו ללא הוחזקו דאי מתני' איירי בהוחזקו אמאי קתני מתני' דלאלתר כשר את"ד ולע"ד אין דבריו נראין לי כלל משום דאכתי תקשי ליה לרבינו ז"ל לא"ד קמא דבעינן מקום שהשיירות מצויות והוחזקו גם כן אם כן ליפלוג בין הוחזקו ללא הוחזקו ואידי ואידי במקום שהשיירות מצויות דהכא לא שייך תי' ז"ל אלא ע"כ אית לך למימר חדא מתרתי או דלאו דוקא ואה"נ דמצי לאפלוגי בהכי וחדא מינייהו נקט או לומר דלרבותא נקטי ולא משום דלא מצי לאפלוגי בגוונא אחרינא והיינו דקמ"ל דאפי' הוחזקו דעדיף טפי כמ"ש הרא"ש דאיכא למימר כיון דחד מינייהו איקרי ועבר אידך נמי איקרי ועבר אפי"ה כיון דאין השיירות מצויות לא חיישינן וכן ראיתי בשיטה מקובצת למוהר"ב למסכת מציעא די"ח ע"א שכ"כ משם הריטב"א ז"ל יע"ש ואם כן כיון דע"כ צרכינן להאי תירוץ לא"ד קמא מנ"ל לרבינו לומר דלאיכא דאמרי בתרא אי הוחזקו והשיירות מצויות לא מהדרינן אפילו לאלתר ופליגי מן הקצה אל הקצה עם א"ד קמא אי משום דק"ל דלא מפליג בין הוחזקו ללא הוחזקו נימא דלרבותא נקטי כיון דע"כ צ"ל כן לא"ד קמא ולכן הנראה עיקר כמ"ש ה"ה ז"ל ועיין בב"ח סימן קל"ב ובהפר"ח ז"ל בקונ' מים חיים ודו"ק: ודע שהתוס' ז"ל הקש' קו' הלזו אליבא דרבה שכתבו בד"ה כאן וז"ל וא"ת אמאי לא משני אידי ואידי במקום שהשיירות מצויות כו' וי"ל דההיא עובדא הוה ברישא ואשמועי' בדלא הוחזקו דיחזיר והכא אשמועינן דאם הוחזקו לא יחזיר יעוין שם ויש לדקדק בדבריהם טובא דמה יענה לאיכא דאמרי קמא דר"ז אמאי ל"ק אידי ואידי במקום שהשיירות מצויות וכאן בהוחזקו וכאן בלא הוחזקו והוה ניחא דמוקי לברייתא דקתני בזמן שהבעל מודה יחזיר דומיא דמתני' דקתני כל מעשה ב"ד יחזיר (דלהך א"ד דבעי ר"ז שיירות מצויות והוחזקו ע"כ דהיינו משום דמשמע למתני' דכל מעשה ב"ד בתוך ב"ד קאמר דהוי כשיירות מצויות ולא שייכא תי' כמובן וי"ל בדוחק) והרב ל"מ הקשה לדברי ה"ה דבפרק י"ג מהל' אלו דין כ"ד כתב דאם הוחזקו ב' יב"ש אם אין ידוע שהאחר קיים אין משיאין את אשתו ומשמע דבהוחזקו לחודיה קאמר דאין משיאין והוא כתב כאן לדעת רבינו דבהוחזקו לחודיה מהדרינן ואדרבא טפי איכא לן לאקולי גבי מיתה יותר מגט כמ"ש הטור ותי' וז"ל ואולי שדעתו דמחמרי' טפי גבי מיתה יותר מגט משום דאמרינן מאי חזית לומר דמת זה והאחר קיים נימא איפכא אבל בנפילה כיון שראינו מזה שנפל ולא ידענו אם נפל מהאחר או לא לא חיישינן בהוחזקו עכ"ד והנה הרב כ' תי' זה בדרך אולי ואשתמיט מיניה דברי התוספות שכתבו חילוק זה בפשיטות בפרק שנים אוחזין די"ח ד"ה נפק וז"ל וא"ת אביי דאמר בפרק האשה דחיישינן לתרי יצחק אפילו לא הוחזקו תקשי ליה מתני' דכל מעשה ב"ד וי"ל כו' א"נ מוקי מתניתין דאשכח בב"ד ואפ"ה לא חיישי' לאחר כיון שזה האיש שואל גט וידעינן שאבד גט ואין אנו מכירין אחר אין אומרים שמאחר נפל ונפל ממנו כמו כן כאן אבל התם אין אנו יודעים איזה יצחק מת אי מעיר הזאת או מעיר אחרת עכ"ל יע"ש הרי בהדיא חילוק הרב הנז' ואם כן מצינן למימר בפשיטות שזהו דעת ה"ה ז"ל אמנם אעיקרא דמילתא בתיר' זה שכתבו התוספות ראיתי להרב אליהו רבה דכ"ב ע"ב שקרא ערער על דבריהם וז"ל ואני בעניות דעתי לא אוכל כלכל סוגיא דפ' האשה שלום לפום האי חילוקא שהרי התם מייתי אביי סיעתא למילתיה ואמר מנא אמינא לך דההוא גיטא דאשתכח כו' ואמר ר"י תבדק נהרדעא כולה ובודאי דבההוא עובדא דשכיחי שיירות ולא הוחזקו הוה דאי בהוחזקו אפי' רבא מודה כמבואר שם ואם איתא שאביי מחלק בין גט למיתה מאי סיעתא מייתי אביי מהתם הרי עכ"פ מוכרח הוא להודות דהא דשלח ליה תיבדק נהרדעא לאו מעיקר דינא כי אם משום כבודו כדהשיב ליה רבא דאלת"ה תקשי ליה מתני' דכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר ומכח זה דחה דברי התוס' יע"ש ולע"ד נראה ליישב ולומר דהתוס' בהאי וא"נ שכתבו ס"ל כדאסיקו אדעתייהו לקמן ד"ה מעולם דאינו נאמן הבעל לומר שלי הוא וכן נראה מדוקדק דבריהם כאן שכתבו וידעינן שאבד גט משמע דאינו נאמן על פי דבורו וכן נראה בהדיא ממ"ש בד"ה והו' שהוחזקו וז"ל וי"ל כגון דידעינן דמזה יב"ש נפל משמע שאינו נאמן וכ"כ הרב ח"ה פ' כל הגט ד"ה כאן וז"ל למ"ש לקמן דלא חיישינן דישקר לא היו צריכי להכי כו' אלא דהכא אכתי לא אסיקו אדעתייהו מ"ש לקמן ומשום הכי כתבו כגון דידעינן עכ"ל יעוין שם והשתא מייתי אביי שפיר מההיא גיטא דקאמר ר"י תבדק נהרדעא דס"ל דמעיקר דינא קאמר והיינו משום דבההוא גיטא הוה שמיע ליה לאביי דעובדא הכי הוה דלא אייתי עדים הבעל לומר שנאבד ממנו גט (כי היכי דהוה שמיע ליה דאיירי בדלא הוחזקו) דהשתא הוי דומה ממש לההיא דיצחק ריש גלותא דחיישינן שמא אין זה שמת אלא אחר ה"נ חיישינן שמא הבעל משקר ולא נאבד ממנו כלום ומאחר נפל משא"כ בההיא דכל מעשה ב"ד דידעינן שנפל ממנו גט לית לן למיחש שמא מאחר נפל כמו כן כאן ואף לפי תי' שכתבו לקמן דנאמן הבעל לא נדחה האי תירוץ שכתבו לעיל דאיכא למימר דמ"ש דנאמן אינו אלא לר"י דמשני כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו ואהא ק"ל קו' ז"ל והוצרכו לומר דס"ל לר"י דנאמן אמנם לאביי מצינן למימר דס"ל דאינו נאמן ומשום הכי מייתי מההיא דשמואל ודו"ק:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>הכל </b>
+<b> כשרים לכתוב את הגט חוץ מהכותי כו'.</b> כתב ה"ה דדע' רבי' דשמואל דאמר והו' ששייר מקו' התורף מוסיף אדר"ה וס"ל דתרתי בעינן שיור התורף ועמידת גדול ע"ג ובכה"ג הוא דשרי' לכתוב לכתחלה אמנם הר"ן ז"ל כתב דדעת רבי' דר"י א"ש ור"ה תרווייהו סמכי אהדדי וכי קאמר ר"ה והוא שיהי' געע"ג בשייר מקום התורף קאמר וראיתי להרב בעל ל"מ שהקשה לפי דברי הר"ן דר"ה מיירי בשייר מקום התורף מאי מקשה ליה רב נחמן מההיא דתניא נכרי פסול התם ע"כ מיירי בתורף לדעת רבינו דאי בטופס לדידיה אף בנכרי כשר בדיעבד וברייתא פסול קתני דמשמע אף בדיעבד והרב פר"ח ז"ל כתב בסימן קכ"ג ס"ק ו' וז"ל וי"ל דמשמע ליה לרב נחמן דנכרי עדיף מחש"ו לפי שהוא בן דעת וכמ"ש התוס' ולפ"ז ס"ל דלעולם מסקינן חד דרגא מנכרי לחש"ו דכיון דחש"ו אפילו בטופס מצרכינן עע"ג מכלל דבנכרי אפילו בתורף בעע"ג סגי והא קתני בברייתא פסול יע"ש ולע"ד אחר נשיקת עפרות רגליו לא נראה לי דבריו דאי כפי דעתו דמאי דפריך מההיא ברייתא אף על גב דמיירי בתורף מדקתני פסול הוא משום דסבירא ליה דכיון דנכרי בן דעת הוא אפילו בתורף ועע"ג סגי אם כן מאי מקשה רב נחמן מההיא ברייתא נימא דברייתא איירי באינו עע"ג ונקט נכרי לאשמועינן דאע"פ שהוא בן דעת יותר פסול דהא למאי דאסיק נכרי אדעת' דנפשיה עביד ע"כ מאי דקתני בבריית' נכרי דפסול בתורף לרבות' נקטי אע"פ שהוא בן דעת אלא ודאי דמאי דפריך רב נחמן מההיא ברייתא הוא משום דמשמע ליה דברייתא דקתני סתמא נכרי פסול אמתני' קאי ובכל גוונא קאמר דפסול ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ונראה לע"ד לומר דברייתא מיירי בשייר מקום התורף ובגעע"ג דומיא דמתני' ומאי דקתני בברייתא פסול דמשמע דיעבד ל"ק ליה לר"ן משום דאית לן לומר דהך ברייתא ס"ל דגזרינן טופס אטו תורף אפי' בדיעבד וכדס"ל לר"א במתני' דהכותב טופסי גיטין וכמ"ש הר"ן בפ' המביא יע"ש או כר"י דאי' ליה במתני' דאין כותבין במחובר דגזרינן אפי' בדיעבד ואהא הוא דק"ל לרב נחמן דכיון דבשייר מקום התורף וגעע"ג לא גזרינן אפי' לכתחילה למאן דגזר בעלמא לכתחילה א"כ נכרי ועע"ג ה"נ דכשר וברייתא קתני אפי' בעע"ג דגזר טופס אטו תורף ודו"ק והרב ל"מ תי' דס"ל לר"ן דברייתא דקתני פסול פסול לכתחילה קאמר ואין להקשות על זה דהא כתב הרא"ש ז"ל פ' המגרש דכל היכא דתני פסול לא תנשא ומכ"ש דלא תגרש ואם כן איך אמרינן הכא דלישנא דפסול ר"ל שלא יכתוב לכתחילה ואם כתבו כשר וגם מדברי הרשב"א שכתב בפ"ק וז"ל וכ"ת דמתני' לא מצי לאוקומא לכתחילה דקתני פסול וכו' וכמו שהק' הרב בני יעקב ז"ל דקל"ג ע"ב דהא ל"ק דע"כ ל"ק הרשב"א והרא"ש כן אלא דוקא היכא דלשון פסול לא שייך אלא אגט כגון ה"ז גט פסול דאז ודאי ר"ל שלא יגרש בו משום דלשון פסול הגט לא שייכא אלא אחר שכתבו כמובן משא"כ הכא דלשון פסול לא קאי אלא אנכרי וה"ק נכרי פסול לכתוב אז שייך שפיר לשון פסול וזה פשוט עוד ראיתי להרפ"ח ז"ל ס"ק הנז' שתמה ע"ד ה"ה דבתורף אפי' בעומד ע"ג בטל דמ"ש כותי ועבד שכתב הרב שאין כותבין טופס לכתחילה אף בעומד ע"ג ובחש"ו כותבין לכתחילה בעע"ג לכן כתב הוא ז"ל דס"ל לרבינו דבעע"ג מהני אף בתורף ואפשר שהרב ז"ל מפרש הסוגיא כך דלר"ה מיירי בתורף ומ"ה בעינן עע"ג ור"י פליג עליה וסובר בטופס בעינן עע"ג אבל בתורף יודה (דלא) מהני עע"ג עכ"ל וליתא לע"ד דדברי ה"ה ז"ל הם דברי רבינו ז"ל בפי' המשנה שכתב וז"ל ומ"ש בכאן שהיא כשר הוא בתנאי שיהיה עע"ג ויכתוב הטופס בלבד עכ"ד ואם כן מה יענה למ"ש בפי' המ' ולעיקר קושייתו עיין בהרב ב"ח סימן קכ"ג תי' לזה ודעת הר"ן ובה"ע ז"ל דר"ה ור"י א"ש לא פליגי דר"ה דמוקי לה בגעע"ג היינו בתורף אבל בשייר מקום התורף אפי' אין געע"ג כשר ור"י דמוקי לה בשייר מקום התורף היינו בשאין געע"ג אבל בגעע"ג מודה לר"ה דכשר וכן דעת התו' ומהריב"ל ז"ל בחי' לגיטין הק' לפי שיטה הלזו דאם איתא דבשייר מקום התורף לבד סגי אם כן אמאי תניא בברייתא דנכרי פסול כיון דלאו בעע"ג מיירי מתני' דאין לומר דפסול משום דאדעתא דנפשיה קעביד דאין לחלק בין נכרי לחש"ו ולמימר דנכרי אדעתא דנפשיה עביד אלא דוקא היכא דגדול עע"ג וליכא למימר דברייתא כר"א דהא לר"י א"ש מתנית' נמי כר"א היא וליכא למימר נמי דמתני' מיירי בשייר מקום התורף והברייתא בדלא שייר דאי היה מצינן למימר הכי א"כ כי פריך לעיל אלא מעתה נכרי כו' והתניא נכרי פסול ומאי קושיא נימא דברייתא מיירי בשאין געע"ג ובשלמא לשיטת רבינו ניחא דמצינן למימר דמש"ה תניא בברייתא דנכרי פסול אפילו טופס משום דאדעתא דנפשיה קא עביד אבל לפי שיטה זו ק' וע"ש מה שתי' שדבריו תמוהים והנה שיטת הר"ן ובה"ע שכתבנו דר"א ור"י לא פליגי ותרוייהו ס"ל דגעע"ג או שייר מקום התורף מהני הא ודאי לק"מ קו' הרב ז"ל דמצינן למימר דלר"י א"ש ברייתא מתוקמא בדלא שייר מקום התורף ומתניתין בשייר מקום התורף והא דלא משני הכי לעיל לר"ה דמתני' בגעע"ג וברייתא בשאין געע"ג היינו משום דק"ל דאי ברייתא איירי בשאין געע"ג אמאי נקט נכרי גרידא הול"ל נמי חש"ו דפסול כשאין געע"ג אמנם לר"י א"ש דמוקי למתניתין בשייר מקום התורף איכא למימר דברייתא איירי בדלא שייר מקום התורף ובישראל עע"ג ומש"ה נקט נכרי גרידא דאלו בחש"ו בעע"ג כשרים וכן ראיתי להרב העיטור מאמר ז' דקל"ב שכתב כן בהדיא יע"ש ומעתה מצינן למימר שדעת התוס' כדעת הר"ן ובה"ע ז"ל וז"ש אמאי דאקשי לעיל והא לאו בני דעת נינהו אתא לשנויי כלומר דשמואל לא סמיך אדר"ה אבל אה"נ דשמואל אזיל ומודה בגעע"ג דמהני ואזלי לשיטתם דלעיל שכתבו בד"ה והא לאו כו' שתי' דלא בעינן שליחות בכתיבה וכן כתב הפר"ח ז"ל סימן קכ"ג ס"ק ו' יעויין שם:<br><b> אמנם </b> לפי שיטת הרב התרומות והסמ"ג דס"ל דר"ה ור"י א"ש פליגי אהדדי דלר"ה בעומד ע"ג כותבין אפי' תורף ולר"י א"ש עע"ג לא מהני אלא א"כ שייר מקום התורף דאז אפילו בשאינו עומד ע"ג כשר וכמ"ש מרן הב"י סי' הנזכר יע"ש קשה טובא דאמאי קתני בברייתא נכרי פסול דליכא למימר דברייתא מיירי בדלא שייר מקום התורף ונקט נכרי לאשמועינן דאפי' שהוא בן דעת יותר אפי"ה פסול וה"ה חרש שוטה וקטן דפסולין וכמ"ש התוס' ד"ה והא דא"כ מאי פריך לעיל רב נחמן אלא מעתה נכרי כו' והתניא נכרי פסול אימא דברייתא איירי בשאין געע"ג ונקט נכרי לאשמועינן דאע"פ שהוא בן דעת יותר אפי"ה פסול אלא ודאי דמשמע ליה דברייתא דקתני סתמא נכרי פסול אמתני' קאי ובכל גוונא קאמר דפסול ונלע"ד לו' דס"ל לרב התרומות והסמ"ג כמ"ש הרשב"א בחידושיו שהקשה וז"ל ומתני' דהכותב טופסי גיטין דלא מכשיר אלא מפני התקנה ומפרש לה ר"י משום תקנ' סופר דעלמא משום ת"ס הוא דשרינן הא לא"ה לא וא"כ חש"ו ונכרי דלית בהו משום ת"ס אמאי שרי איכא למימר דעיקר תקנה דמילתא משום ת"ס התירו וכיון שהותר הותר בכל דלא פלוג רבנן עכ"ל יע"ש וא"כ מצינן למימר דמשום הכי ברייתא ל"ק ליה לשמואל דאיכא למימר דברייתא הא מני ר"א היא דקתני במתני' ר"א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים דלית לית ת"ס ואף על גב דרישא ר"א היא הא אמרינן בגמ' תרי תנאי אליבא דר"א ונקט נכרי לרבות' ומשום הכי לעיל לא קאמר דמיירי בשאינו עע"ג משום דמשמע ליה דאמתני' קאי ובכל גוונא קאמר דפסול דסתמא קתני ועיין בהרב ח"ה יע"ש זה נ"ל ליישב לפי שיט' הרב התרומות והסמ"ג ז"ל: האמנם ראיתי לה"ה ז"ל שכתב לפי שיטה זו וז"ל ויש מי שפוסק כשמואל ולא בעי שמואל אלא שיור תורף ואם שיירו תורף מותרים לכתוב והנכרי הרי הוא כחש"ו וי"ל שהוא פסול לכתוב לכתחילה אפילו טופס ע"כ כנראה שה"ה ז"ל קשיתיה קו' מוהריב"ל ומשום הכי כתב די"ל דנכרי אפילו בטופס פסול ודבריו תמוהים וכבר תמהו עליו הרב בני יעקב דקל"ו ע"ג והפר"ח דכיון דלפי שיטה זו ס"ל דלר"י סגי בשייר מקום התורף גרידא משום דלא גזרינן טופס אטו תורף מה לי נכרי מה לי חש"ו כי היכי דבחש"ו לא גזרינן ה"נ בנכרי דמ"ש ולע"ד נראה דדברי ה"ה ז"ל יש ליישבם כפי מ"ש משם הרשב"א דה"ט דהתירו לכתוב בחש"ו לכתחילה בשייר מקום התורף משום דכיון דהתירו לכתוב טופס שלא לשמה מפני תקנת סופר לא פלוג רבנן ומשום דק"ל לה"ה קו' מוהריב"ל ז"ל דכתיבנא משום הכי כתב די"ל דנכרי פסול דס"ל דדוקא בישראל דהתירו לגבי סופר מפני ת"ס אז אמרי' דהתירו בכל דלא פלוג בין ישראל סופר לחש"ו אבל בנכרי דלית ביה משום תקנת סופר כלל אוקמוה אדיניה דגזרו טופס אטו תורף ואף שהרשב"א ז"ל כתב דאף בנכרי פסול דלא פלוג מ"מ ה"ה ז"ל לא ס"ל אלא כדכתיבנא ודו"ק אך הדבר הק' הוא למה שראיתי להר"ן בשיטה כ"י לחי' גיטין שכתב וז"ל אמר ר"י א"ש והוא ששייר מקום התורף פי' ר"י א"ש לפרוקי קושי' דהא לאו בני דעה נינהו קא מיהדר ופליג עליה ר"י דר"ה בעי אפילו בטופס גדול עע"ג ובהכי סגי ליה אפי' בתורף ור"י א"ש מכשיר טופס אפילו בלא עע"ג ופסול תורף אפי' בעע"ג וקי"ל כר"י הילכך כי תניא לעיל פסול בדלא שייר מקום התורף וה"ה לחש"ו עכ"ל והשתא לפי דבריו קשה טובא קו' מוהריב"ל דאם כן כי פריך לעיל והתניא נכרי פסול נימא דברייתא איירי בשאינו עע"ג ונקט נכרי וה"ה חש"ו וכמ"ש הר"ן אליבא דשמואל וצ"ל דס"ל להר"ן דרב נחמן דפריך לעיל הכי היינו משום דס"ל דברייתא ע"כ איירי בעע"ג מדלא קתני חש"ו בהדי נכרי אמנם שמואל דקאמר והוא ששייר ס"ל דבריי' בדלא שייר ונכרי לאו דוקא דלא כרב נחמן צ"ע עוד ראיתי להרשב"א שכתב ליישב מה שהק' ממתני' דהכותב טופסי גיטין דלא שרי אלא מפני התקנה וז"ל א"נ איכא למימר דר"י א"ש מפרש לה משום תקנת עגונות ואפילו בנכרי וחש"ו איכא משום תקנת עגונות דזמנין בעי למיזל ולא משכח אלא האי ואם לא שרית לה מעגן לה ויתבא עכ"ד וק"ל טובא לפי תי' זה דאם כן מאי פריך בגמ' שם דכ"ג לר"ז אר"י דאמר אינה תורה ומתני' ר"מ היא דאמר ע"ח כרתי ואמר רבב"ח אמר ר"י ר"א היא ופרש"י ז"ל ואמר רבב"ח לעיל גבי אין כותבין במחובר והשתא מאי קושיא אדהוצרך לשנויי אמוראי נינהו אליבא דר"י נימא דמשום הכי לא אוקמא למתניתין כר"א ובשייר מקום התורף משום דאפילו לר"א לא שרי טופס לכתחילה אלא דוקא מפני ת"ס ור"י מפרש מפני התקנה דמתניתין דהכותב מפני ת"ס וכר' יונתן דאית ליה הכי התם ומה גם דנראה מדברי הרשב"א דגריס התם רבי יוחנן ומשום הכי הכא דליכא ת"ס אי מתני' ר"א היכי שרינן הכא לכתוב לכתחילה והא אפילו ר"א לא שרי אלא דיעבד וכדקתני מתני' התם אין כותבין במחובר ומשום הכי הוצרך לאוקמה כר"מ ועיין בתו' בפ' כ"ה דכ"ו ע"א ד"ה אבל סיפא יע"ש ויש ליישב בדוחק דקושית הגמ' היא דכיון דע"כ לר"י מוקי למתניתין דהכל כשרים כר"מ מדמכשר לכתחילה אף ע"ג דליכא משום ת"ס אם כן מתניתין דאין כותבין במחובר נמי הוה ליה לאוקומ' כר"מ וכדמודי לה ר"ל התם ולא לוקמא חדא כר"מ וחדא כר"א ואי תרוייהו מוקי לה כר"א ניחא אמנם לר"ז אר"י דמוקי למתניתין דהכל כשרים כר"מ התם נמי אמאי לא אוקמא כר"מ אלא דהא ליתא שהרי כתב הרשב"א לעיל בדף כ"ב דהיינו טעמא דמוקי לה ר"י כר"א אע"ג דסתם משנה ר"מ היא ואף על גב דחתמו שנינו משום דלא משמע ליה דליגזור תורף אטו חתימה ע"כ אם כן הדרא קושיא לדוכתא וצ"ע תו קשה מהא דגרסינן בפ' כ"ה דכ"ו אר"י א"ש והוא שיניח מקום ה"א מותרת לכל אדם כו' ור"א היא וצריכה דאי אשמועינן בהך קמייתא בההי' איכא לאוקמא כר"א דקתני אין כותבין וקתני כתבו אבל סיפא דקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו אימא ר"מ היא כו' ופרש"י וז"ל וצריכ' לשמואל לאוקמיה תלת סתמי בשייר מקו' התורף כו' אין כותבין במחובר והכל כשרים כו' והשתא כפי תי' זה דהרשב"א דשמואל מפרש לה משום תקנת עגונות אם כן הא אצטריכי תרוייהו לאשמועינן דגבי מחובר גזרינן לכתחילה אבל בדיעבד לא ולגבי חש"ו אשמועינן דלא תימא מפני התקנה הוא מפני ת"ס וגבי חש"ו דליכא ת"ס אי מתני' ר"א פסול לכתחילה קמ"ל שמואל דמתני' ר"א היא ובשייר מקום התורף משום דמפרש כאבימי דמפני התקנה היינו מפני תקנת עגונות ולזה יש לומר דמשום הכי ל"ק תלמודא הכי משום דאם כן לא הו"ל לשמואל אלא לאשמו' דמפני התקנה ר"ל תע"ג וממילא הוה מוקמינן למתניתין דהכל כשרים כר"א אך הדבר הקשה הוא למ"ש הר"ן על ההיא מתני' דאין כותבין במחובר וז"ל וא"ת מ"ש דהכא במחובר שרינן ליה בדיעבד ולקמן גבי חש"ו שרינן ליה לכתחילה י"ל דגבי מחובר דלא שכיח כולי האי אסרו לכתחילה והתיר בדיעבד וגבי חש"ו דלא שכיח כלל שרי אפילו לכתחילה והשתא כפי דברי הר"ן מאי קאמר תלמודא וצריכי הא אצטריכו תרוייהו לאשמועינן דגבי מחובר לכתחילה גזרינן ובדיעבד לא משום דלא שכיח כולי האי וגבי חרש שוטה וקטן אשמועינן דל"ת דמתני' רבי מאיר מדמכשיר לכתוב לכתחילה קמ"ל דמתניתין ר"א דחש"ו שאני דלא שכיח כלל וצ"ל דחדא מינייהו נקט ודו"ק. ועיין בהרב בני יעקב דף קל"ג ע"ב ודעת הרא"ש ז"ל שכתב בשם ר"י דכל האי שקלא וטריי' דתלמודא אינו אלא לר' מאיר דלא בעי כתיבה לשמה אלא מדרבנן אבל לר"א דס"ל דוכתב דקרא אכתיבה קאי פוסל אפילו בישראל וגדול עומד ע"ג משום דבעינן שליחות בכתיבה אבל דעת הר"ן והרשב"א ז"ל דבכתיבה לא בעינן שליחות אלא כי היכי דתיהוי כותב לשמה והקשה הרב בני יעקב דף קל"ד ע"ד דנר' שהר"ן ז"ל פליג דידיה אדידיה שכתב בפ' התקבל אמתניתין דמי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ופרש"י דכיון דאמר הכי שליחותיה קא עביד והק' הר"ן ז"ל מהא דאמרינן פ' אין בין המודר ותורם את תרומותי כו' ופרכינן הא קא מהני ליה דעביד שליחותיה ומשני באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אלמא בכה"ג לא הוי שליחות והשתא ק' טובא דכפי מ"ש כאן דלא בעינן שליחות בכתיבה וההיא דעד שיאמר לסופר כתוב הוי טעמא משום דלא חשיב לשמה אם כן אעיקרא דדינא מאי קו' מההיא דתרומות דלא חשיב כה"ג שליחות נימא דכה"ג לא הוי שליחות ומשום הכי גבי תרומה לא מהני דלאו שליחותיה קא עביד מיהו גבי גט כיון דלא בעינן שליחות אלא כי היכי דתהוי לשמה בגלוי דעתא בעלמא סגי וכיון דהא אמר יכתוב גט לאשתי מהני דתו לא חשיב סתמא עכ"ד יע"ש שהניחו בצ"ע ואני תמי' עליו דמה לו עם הר"ן ז"ל דתקשי לי' קו' הלזו לפי סבר' כל הנהו רבוותא דכתיבנא דלא בעינן שליחות בכתיבה מההיא דגרסינן בפ' המדיר ד"ע ע"ב אמתני' דקתני עד שלשים יום יעמיד לה פרנס פריך בגמ' ופרנס לאו שליחותי' קא עביד אמר ר"ה באומר כל הזן אינו מפסיד והדר פריך וכי אמר הכי לאו שליחותיה כו' והתנן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע יכתוב כו' הרי אלו יכתבו ויתנו ומשני הכי השתא התם קאמר יכתוב הכא מי קאמר יזון ע"כ והשתא לפי דעת הנהו רבוותא מאי פריך ממתני' דכל השומע לימא דשאני התם דלא בעינן שליחות אלא כי היכי דתיהוי כתיבה לשמה ומשום הכי בגילוי דעת בעלמא שרוצה לגרשה סגי ולעולם דכל השומע לא חשיב שליחות ולעיקר קו' ז"ל נראה דלק"מ דקו' הר"ן ז"ל היא למאי דקתני במתניתין הרי אלו יכתבו ויתנו דגבי נתינה דבעינן שליחות לכ"ע היכי מהני הא לא חשיב שליח ומאי דפריך התם בכתובות נמי היינו מה"ט ופשוט ועיין בספר מחנה אפרים ה' אלו ד"י ע"ב ובס' מכ' מאליהו שער א' סי' א':<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ד) </b>
+<b> פה </b> יש לפקפק פקפוקי דברים ומילי מילי קתני הנה הרב גט פשוט בסימן קכ"ג עומד על דברי הרמב"ם דנקט טעמיה דעכו"ם פסול. משום דלדעתי' דנפשי' קעביד והדר אומר גבי עבד דפסול משום דאינו בתורת גיטין. וא"כ הא נכרי נמי היינו טעמא דפסול ולמה נתן הר"מ טעם אחר בנכרי ועוד הקשה שם בשם מוהרש"ך על דין חרש שוטה וקטן גופא. דהא משמע מהר"ם ריש פ"ב דגירושין שכתב וז"ל זה שאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה א' הכותב בידה וכו'. יש לדון מדבריו דבעי' הסופר יהיה מבני שליחות דהרי השוה בכתיבת הגט הסופר לשליח הולכה אלמא משמע דמטעם שליחות הוא דהסופר כתב בשליחות של בעל. והרי כתב בפ"ב דשלוחין ושותפין דאין הגוי נעשה שליח שנאמר כן תרימו גם אתם גם חש"ו אינם נעשים שלוחים ולפי שאינם בני דעת וכן נתבאר בחשן משפט סימן קפ"ח וכיון שכן הדבר קשה להלום מ"ש הר"מ כאן לענין כתיבת הגט דחרש שוטה וקטן אינם כותבין את הגט לפי שאינם בני דעת וכותי לפי שעל דעת עצמו הוא כותב. לפום הך טעמא משמע דלא בעינן בכתיבה שיהיה בני שליחות ואם אחרים עומדים על גבו על כל פנים היא ספק מגורשת ואף אם נרצה לדחוק שמ"ש בריש פ"ב דגירושין א' הכותב וא' האומר לאחר לכתוב לא הוי מטעם שליחות מה שאין הדעת סובל בדבריו אפ"ה יש להקשות מ"ש דגבי עבד כתב דטעמא דאינו כותב משום דאינו בתורת גיטין וקדושין כלו' דאינו מבני כריתות וגבי גוי כתב דטעמא הוי משום דעל דעת עצמו הוא כותב והל"ח עמד בקושי' זו בדרך קצרה גבי מ"ש הרמב"ם והעבד אינו בתורת כו' כתב וז"ל אע"ג דבגמ' נתנו כו' ה"ה דהוי מצי למימר הך טעמא אלא טעמא רוויחא נקט עכ"ל ולא ידענא מה טעמא רוויח' יש בזה כו' עכ"ל הצריך והוא האריך עוד שם למעניתו ודחק את עצמו יותר מהרב לח"מ גם הרב ב"ש (בסי' קנ"ג ס"ק ה') הרגיש בקושי' זו דאמאי שינה הרמב"ם מעבד לכותי וכתב דלכן נקט הרמב"ם טעמי' גבי גוי משום דאדעתי' דנפשי' קעביד דמשום טעם זה פסול נמי מומר דמומר הוי בתורת גיטין וקדושין ואפ"ה הוי כעכו"ם לענין פסול הכתיבה משום דאינו כותב לשמה וזה לכאורה טעם נכון אמנם גם על זה יש לפקפק חדא דאין זה ברור כמו שמציין הרב ב"ש בעצמו ועיין סי' קמ"א והתם הביא בשם תוספת סנהדרין בס"ק מ"ז דמומר נמי אינו מקרי בן ברית ואינו בתורת שליחות ועיין בא"ח במג"א (סי' קפ"ט סק"א) ואנחנו בעניותינו עמדנו על הפרק הזה אי מומר הוי שליח או לא בהלכות גניבה יעויין שם ועיין בפנים מאירות חלק ב' סי' ל"ח ועוד הא תינח לתרץ הר"מ עצמו אבל מ"מ קשה לפי זה על הש"ס מדוע אמר הש"ס טעם זה גבי נכרי משום דלדעתי' דנפשי' קעביד ולא מתרץ היינו טעמא משום דאינו בתורת גיטין ולא הוי בר כריתות וכן מאי הקשה ר"נ כלל מברייתא דקתני נכרי פסול הא התם היינו טעמא דלא הוי בן ברית וכקושית תוס' במקומו דבור המתחיל בני דעה נינהו ועיין במהרש"א: ואולם מאור עינינו הרב בעל פני יהושע העלה נמי דדעת הרמב"ם דבעינן שליחות לענין כתיבה ומשום זה באמת התורף פסול גבי חרש שוטה וקטן משום דלאו בני שליחות נינהו אלא דמשום זה אין פסול אלא תורף אבל טופס לא פסול דמשום חשש שליחות לא גזרינן טופס אטו תורף ועל זה הק' הש"ס והא לאו בני דעה נינהו והוי שלא לשמה ובענין שבעינן הכתיבה לשמה גזרינן בכל מקום טופס אטו תורף ועל זה משני הש"ס בגדול עע"ג עייש"ה בפני יהושע ולפ"ז הכל יבא על נכון דלכן נקט הרמב"ם טעמיה דלא הוי לשמה ולא נתן טעם גבי זוי משום דלא הוי בן כריתות כיון דמשום זה לא נפסל אלא התורף אבל הטופס כשר. אבל משום דלדעתיה דנפשיה קעביד גזרינן טופס אטו תורף ואנכי מצאתי ת"ל און לדברי הרב פני יהושע בזה הסברא דרק משום חששא דלשמה גזרינן טופס אטו תורף ולא בשאר פסולי הגט והוא בדברי הרב תרומות הדשן סי' רכ"ח שעומד על דברי התוס' גיטין (ד' א') ד"ה מודה ר"א במזוייף מתוכו שכתבו שם סה"ד דאיכא למיגזר כתיבה אטו חתימה דאם אין עושין חתימה לשמה גזרינן פן לא יכתבו גם הכתיבה לשמה וכתב הרב תרומת הדשן וז"ל ורציתי לחלק מתרי טעמא דשאני פסול שלא לשמה משאר פסולין למגזר בהו בחתימה אטו כתיבה טעם האחד דשלא לשמה שכיחי טפי משאר פסולין כדאיתא בהדיא בתוס' ריש גיטין ואמרינן בכל דוכתא מלתא דשכיח גזרו בהו רבנן תו איכא התם בתוס' דר"א מפרש לפי שאין בקיאין לשמה כלו' שאין חוששין בדרשא דלשמה וא"כ נראה נמי דמש"ה שייך למגזר ביה טפי כדאשכחן נמי בכמה דוכתי דמידי דמזלזלו ביה גזרו ביה רבנן טפי כדי לעשות חיזוק לתורה עכ"ל הצריכין כעת לענינינו ולקמן נדבר עוד בזה ובשאר דבריו שם עכ"פ חזינן דהעלה דשאני לשמה משארי פסולים לענין שבחשש שלא לשמה גזרינן כתיבה אטו חתימה משא"כ בשארי פסולים א"כ ה"נ אמרינן לענין טופס ותורף דמ"ש טופס ומ"ש חתימה וה"נ אמרינן דלא גזרינן טופס אטו תורף אלא בחשש לשמה ולא בשארי פסולים דמ"ש והבין. ואם נקטינן פלגן בידן וכמו שמצדד הרב גט פשוט שהבאנו דהרמב"ם לא צריך שליחות גבי כתיבת הגט ובאמת חרש שוטה וקטן כשרין לכתוב אף תורף מפאת הזה אלא דלאו בני דעה נינהו ורק גוי ועבד פסול משום דלאו בני כריתות נינהו אך חש"ו נקראין בני כריתות וכמו שמצדד התוספות והרא"ש אך על זה הקשה בתוס' אמאי צריך הש"ס למימר נכרי משום דלדעתיה דנפשיה קעביד הלא פסול מפאת שהוא אינו בן כריתות ויש לתרץ לפי הצעותינו והיינו דלפי שיטה זו פירשינן פי' השמועה דר"ה דאמר והא לאו בני דעה נינהו ומשני בגעע"ג מפ' המתני' בין בטופס בין בתורף ובשניהם בענין געע"ג וכן דעת הב"י בסימן קנ"ג לפירש"י ותוס' דבין בטופס ובין בתורף בעינן געע"ג וע"ז מקשה ר"נ והא תניא נכרי פסול כלומר הלא הברייתא על המתני' קאי והיכא דאיירי המתניתין דחש"ו כשרין בכל זה הנכרי פסול וקשיא לפ"ז תינח תורף נכרי פסול משום דלא הוי בר כריתות אבל טופס מאי איכא למימר דהא משום חשש דלאו בר כריתות הוא לא גזרינן טופס אטו תורף ואי משום דלא מכוון לשמה הא בגעע"ג להוי כשר וע"ז משני דגבי נכרי לא מהני גדול עע"ג ושמחתי מאוד דבזה תרצתי קושית מהרש"א על תוס' דהקשה אמאי נקטו תוס' בלשונם אבל קשה דמשמע דלא פסול נכרי אלא משום דלדעתיה דנפשיה קעביד ותי"ל דלאו בני כריתות נינהו והקשה המהרש"א מדוע לא הקשו תוספות בתוקף מאי הקשה ר"נ כלל וכלל הא נכרי שפיר הוא דפסול ולפי הצעותינו יהיה נייחא דהנה עוד כתב התרומות הדשן בסימן רכ"ח וז"ל עוד הבאתי ראיה דע"כ לא בכל פסולי גט גזר ר"א חתימה אטו כתיבה דגבי גט העולה בערכאות של גוים פריך תלמוד' לעיל (י' ב') והא לאו בני כריתות נינהו אמר ר"ז ירד ר"ש לשיטתו של ר"א דאמר עידי מסירה כרתי ופריך והא מודה ר"א במזוייף מתוכו שהוא פסול ומשני בשמות מובהקין דליכא למיחש בהו דלמא אתי למסמך עלייהו ע"כ והשתא אי בכל פסולין גזרינן כתיבה אטו חתימה מה מועיל שמות מובהקין נהי נמי דליכא למיחש דלמא אתיא למימסר בנפשייהו משום דכולי עלמא ידעי דגוים פסולין הם לעדות ובודאי יודעין דאנו אעידי מסירה סומכין מכל מקום ניגזור כתיבה אטו חתימה מטעם פסול אחר שאם נתיר שיחתום גוי בגט אתי נמי לאכשורי שיכתוב הגוי גט והוי פסול מדאורייתא משום דבעינן שליחות בכתיבה לר"א לחד פי' ר"י כדאיתא בתוס' ובאשר"י בפרק שני והרמב"ם נמי סובר כהאי פירושא והשיב לי חד מרבוותא אהוכחה זו דלדידי נמי קשיא דהא מודינא דפסול לשמה ודאי גזרינן כתיבה אטו חתימה כדאיתא בהדיא בתוס' א"כ קשה מה מועיל שמות מובהקין אכתי אינם חותמין לשמה כדאמרינן דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד ופסול לכתיבה אפי' בישראל עומד ע"ג אמנם נראה דל"ק לדידי כלל דיכילנא למימר כיון דשמות מובהקין הם ויודעים דגוים נינהו לא טעינן בהו לאכשרינהו בכתיבה מדמכשרי להו בחתימה דכ"ע יודעין לר"א כתיבה לשמה דאורייתא וחתימה דרבנן והך סברא גוי אדעתיה דנפשיה קעביד לאו פסול ודאי הוא אלא חששא כפרש"י פרק שני חיישינן אפי' אם יאמר שכותב לשמה גמר בלבו לשם אחר והך חששא בכתיבה דאורייתא חיישינן להו בחתימה דרבנן לא חיישי לה אבל אם גוים פסולין לכתיבה משום דבעינן שליחות כפי' בתרא דר"י שפיר שייך למגזר כתיבה אטו חתימה אפי' אם ידעינן דגוים נינהו דיאמר אם כשרים לחתימה דעדות הוא אע"ג דכל עדות הגט בעינן דוקא הני דבני כריתות הן אפי' לפירוש קמא דר"י כדאיתא בהדיא בתוס' פרק שני דר"מ סובר כו' והך פסול דבני כריתות פסול ודאי הוא ולא מחמת ספק עכ"ל כונתו בקצרה כיון דזה שנכרי אינו כותב לשמה הוי רק ספק דדלמא אפי"ה מכוין לשמה ולכן ידעינן דגבי חתימה הקילו כיון דחתימת לשמה הוי רק מדרבנן סמכו על הספק דדלמא מכוין לשמה ולא יחלפו כתיבה בחתימה מה שאין כן בשאר פסולין ודאי יחלפו הכתיבה בחתימה דיאמרו אם בחתימה מותר ה"נ בכתיבה וע"כ דבשאר פסולים לא גזרינן כלל וכלל ועיין בזה כי נכון הוא ולפי זה ה"נ קשיא מאי משני הש"ס נכרי לדעתיה דנפשיה קעביד תינח תורף טופס מאי איכא למימר ואין לומר דגזרינן טופס אטו תורף משום חששא דלשמה הא בכי ה"ג לא גזרינן כיון דהוי רק ספק והכל יודעין דלהכי לא חששנו בטופס וכמו שהעלה הרב תרומות הדשן לענין חתימה דחתימה וטופס לר"א חד דינא אית ליה ואדרבא קל ליה יותר הטופס מחתימה דחתימה הוי עכ"פ חשש עדות כאשר יראה כל מעיין בצדק וע"כ לפ"ז באמת צריכין למימר האי דנכרי פסול לא איירי בטופס אלא בתורף לחודיה וע"ז שפיר קשיא אי איירי בתורף לחודיה מתחלה ל"ק מידי אמאי נכרי פסול הא פסול מצד טעם אחר והיינו משום דלאו בני כריתות הוא וא"כ זהו כוונת התוס' דמקושית רב נחמן אין ראייה די"ל דלעולם נכרי פסול מטעם שאין בר כריתות הוא ואפ"ה מקשי רב נחמן מברייתא דקתני נכרי פסול משמע בין בתורף ובין בטופס וטופס מאי איכא למימר הא משום שאינו בר כריתות לא גזרינן טופס אטו תורף אבל מדברי התרצן שפיר הראיה דמשני נכרי על דעתיה דנפשיה קעביד ולא הוי רק ספק דדלמא לאו אדעתיה דנפשיה קעביד ועיין בב"י סימן הנז' דהעלה ג"כ אדעתיה דנפשיה קעביד הוי רק ספק עיי"ש מה שבאר בדברי הרב המגיד וא"כ אכתי קשיא תינח תורף טופס מאי איכא למימר ומתורץ בזה דקדוקו של מהרש"א ז"ל כמבואר מאליו:<br><b> ואולם </b> יש לפקפק עוד בדבר הצריך עיון בזה. ונבחנה דברינו הנה אמרנו והנחנו ליסוד מוסד סברת התרומות הדשן דהא דגזרינן טופס אטו תורף היינו דוקא מפאת חששא דלשמה אבל בשאר פסולי גט לא חיישינן והיינו כפי שאמר ר"ת לעיל לפי שדרשה דוכתב לה לשמה אין חוששין ומש"ה שייך למגזר טפי דמידי דמזלזלו בה גזרו רבנן אבל פסול דבר כריתות ושליחות לא גזרינן דידעינן דגוי פסול לכל שליחות דידעי דלתורף פסול ורק לטופס כשר ולא גזרינן טופס אטו תורף א"כ לפ"ז אכתי קשיא למאי צריך הרמב"ם לתת הטעם גבי גוי משום דלדעתיה דנפשי' עביד ואי משום האי טעמא קשיא למאי צריך הרמב"ם לתת הטעם גבי גוי משום דלדעתי' דנפשי' עביד ואי משום האי טעמא יען שאם רק פסול כיון דלאו בני כריתות לא הוי גזרינן טופס אטו תורף אכתי קשיא אמאי גזרינן הא סוף כל סוף לא יבוא לידי תקלה דכיון דהאי דבר כריתות דרשה גמורה וכ"ע ידעי דנכרי לאו בר כריתות תו לא יתנו לכתוב התורף ע"י גוי והא דגזרינן טופס אטו תורף היינו בכהאי גונא דאין שם נדנוד פסול זולת הך פסול דלשמה דאמרינן דחיישינן אם נרשה לכתוב הטופס יכתבו גם התורף כמו גבי סופר במתניתין דכל הגט אבל בגוי הרי מ"מ לא יכתוב התורף כיון דלאו בר כריתות הוא וכי משום דאיכא עוד איסור וחשש שלא לשמה מגרע גרע? איברא לא עלי תלונה זאת זולת גם על הרב תרומת הדשן יש לחכך בזה דמאי השיב לו חד מרבוותא דאף לדידי' קשיא גבי ערכאות של גוים נגזור עכ"פ כתיבה אטו חתימה כיון דאין חותמין לשמה הא לדידי' ל"ק ולא מידי דכיון דהעלה אם גוי פסול משום שליחות ובני כריתות הכל יודעין וליכא למגזר א"כ מהאי טעמא גופא תו לא גזרי נמי מפאת דינא דלשמה דסוף כל סוף לא יכתבו הגט דידעי דגוי לאו בר מכתב גט הוא משום דלאו בר כריתות הוא והא דגזרו חתימה אטו כתיבה היינו בגונא שאין לחוש אלא לפסול דשלא לשמה לבדנה ובגונא דאיירי תוס' לעיל (ד' א) בענין מזוייף מתוכו ודוחק לומר דהכי פירושו דודאי גבי גוי גופא ל"צ לגזור כלל טופס אטו תורף או חתימה אטו כתיבה אלא הכי גזרינן דמי שרואה הגוים יחתום או כותב הטופס והרי אנן ידעינן דגוי ודאי חותם וכותב שלא לשמה ע"כ יאמר דלא בעינן לשמה ואע"ג דלא יכתוב הגוי התורף משום דלאו בר כריתות מ"מ יכתוב ישראל אחר גט שלא לשמה וזה דוחק גדול ולא מצאתי כה"ג אלא כל מה שמצינן גזירה טופס אטו תורף דהיינו בכותב א' ולא מגברא לגברא. אך כ"ז אם נקטינן סברת תרומות הדשן השני' אבל הלא תרומות הדשן תרי טעמי נקט ואמר דלהכי לא גזרינן גבי שאר פסולי גט חתימה אטו כתיבה משום דלא שכיחא כל כי האי גונא ומלתא דלא שכיחא לא גזרו בהו רבנן וכן כתב הפ"י וא"כ שפיר אמרינן כל מקום שאיכא החשש לשמה גזרינן כיון דשכיח הוא ואדרבה אם עוד יש לחוש לפסול אחריתא מכ"ש דגזרינן וכי משום זה אזדא לי' חששא דשלא לשמה. עוד רגע אדבר כי הנה ראיתי בפני יהושע עוד טעמא אחרינא והוא אחר שאמרו חכמים שחרש שוטה וקטן אינן כשרין לכתוב הגט זולת ע"י גדול עומד ע"ג תו כלל ליכא למגזר טופס אטו תורף משום שאינן בר כריתות ובני שליחות והיינו שהפ"י אזיל אם אמרינן דחש"ו נמי פסולין משום לאו בר שליחות המה דהא הגדול שעומד ע"ג לא יתנו לכתוב להן התורף ובגוי לפ"ז באמת פסול הטופס נמי עי' היטב בפ"י שקצר בלשונו מאוד. וא"כ האי גדול עומד ע"ג עושה ב' פעולות חדא ע"י עמידתו הרי כותב לשמה ועוד שלא גזרינן מפאת בר כריתות ושליחות טופס אטו תורף דהגדול לא יניחו לכתוב. ולפ"ז אמרתי דמתורץ קושית הפ"ח בסי' שלפנינו והביאו הרב פה בהלכה דהקשה לשיטה זו דמ"ש הש"ס אר"י אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף כלומר דמוסיף על ר"ה הא דמהני עומד ע"ג דוקא לענין טופס אבל לא לענין תורף וא"כ אי בתורף לא מהני נגזר טופס אטו תורף ומשני גזרה לגזרה הוא עיי"ש. ולפ"ז ל"ק דדעה זו היא דעת ה"המ אליבא דרמב"ם וא"כ י"ל הכי הוא הענין דודאי לענין תורף לא מהני עומד ע"ג ואפ"ה לא גזרינן טופס אטו תורף דכיון דעומד ע"ג הוא הא לא יניח לו לכתוב התורף משום דלאו בר שליחות ובני כריתות ושוב דאין לגזור טופס אטו תורף משום שלא לשמה דמה הוי ומה גרע הא לא יכתוב עכ"פ תורף הגט מפאת הזאת דלאו בר כריתות הוא כמו שהערנו בסמוך:<br><b> ואגב </b> אזכיר עוד מה שאמרתי בחדושי בפי' הש"ס דאמר הרי א"ר נחמן כו' והא ודאי נכרי אדעתא דנפשי' קעביד ועיין פירש"י ותוס' שנדחקו דהרי שפת יתר הוא דהא כבר אמר לעיל נכרי אדעתא דנפשי' קעביד ומה סיים בזה. ואולם אמרתי אחר שדקדקנו שינוי לשון של הש"ס דלעיל אמר נכרי אדעתא דנפשי' קעביד וה"ק והא ודאי כו' בהא חזינן דכונת הש"ס להוציא סברת ה"המ וב"י ותרומות הדשן שהבאנו בסמוך דהא דנכרי אדעתא דנפשיה קעבד רק ספק הוא וכמו שהוציא הר"ב תרומות הדשן מלשון רש"י אלא האי נכרי ודאי אדעתיה דנפשיה קעביד והנ"מ אם הגט פסול ובטל בדיעבד ועיין בב"י היטב. והנה רב נחמן קאמר הכי לאו מלתא כו' דמדנכרי לענין הבאה כו' ש"מ לענין כתיבה כשר. ולכאורה אין ראיה דלעולם י"ל נכרי לענין כתיבה נמי פסול אלא ההפרש בין כתיבה להבאה דבהבאה פסול אפילו בדיעבד דשליחותיה בטל אבל לענין כתיבה עכ"פ בדיעבד כשר אבל לכתחלה פסול משום דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד ספק הוא ולכן לכתחלה פסול ובדיעבד כשר א"כ י"ל דלעולם כולה ר"א היא ולכן מסיים והא נכרי ודאי אדעתא דנפשיה קעביד כלומר לא ספק הוא אלא ודאי א"כ לר"א אפילו בדיעבד פסול ואמאי ל"ק במתני' כמו שתני לענין הבאה וע"כ דמתניתין כר"מ אתיא דאפילו לכתחלה כשר דוק ועיין ועיין לעיל בדברי רבינו המחבר סוף הל' ז'. ומדברי הרמב"ם (הלכות תפילין פרק א' הי"א) נמי משמע דהאי דאמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד ודאי הוא ולא ספק דהא פסק שם וז"ל גויל של ס"ת וקלף של תפילין או של ס"ת צריך לעבוד אותן לשמן ואם עבדן שלא לשמן פסולין לפיכך אם עבדן הכותי פסולין אע"פ שאמרנו לו לכותי לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין פסולין שהכותי על דעת עצמו הוא עושה ולא על דעת השוכר אותו לפיכך כל דבר שצריך מעשה לשמו אם עשאוהו הכותי פסול עכ"ל. וכתב הכ"מ שם דרמב"ם למד דין זה דלא מהני אם ישראל מצוה לו לכתוב לשמה מסוגיא דגיטין דף כ"ג והוא סוגייתינו ואי אמרת דספק הוא דאולי כתב לשמה מפני מה הס"ת בדיעבד פסולה הא הוי רק ספק וככל ספק דרבנן דכל עצמה שבעינן עיבוד לשמה לאו הלכה למשה מסיני הוא ועי' בהרא"ש הלכות קטנות מביא לצדד דאם אין ס"ת אחרת כשרה אף אם ודאי ידעינן שלא נעבד העור לשמה ועיין בטור ובש"ע סי' רע"א ובב"י שם וע"כ דהר"מ סובר שהאי שהגוי אדעתא דנפשיה קעביד הוא ודאי. ומעתה לדעת הרמב"ם נמי לא מהני גבי מצה אם לש הגוי וישראל עומד ע"ג וכמו שהובא בש"ע (סי' ת"ס סעיף א) דודאי נכרי אדעתא דנפשי' קעביד וכרשב"א בתשו' סי' כ"ו הובא בב"י ועיין במג"א שם סק"א ובפר"ח שם וראיתי להרשב"א בתשובה ההיא וכן נכפל תשובה זאת ברשב"א סי' תקצ"ג שכתב וז"ל והר"ר יונה כתב דכל שאפשר לעשותו ע"י שליח כגט ושחיטה כונת העומד ע"ג ככונת העושה מעשה דהו"ל כשליח ואפילו בגט כשר ואפילו שוטה ואפילו בשחיטה אלו היה גדול עומד ע"ג כו' אבל חליצה שא"א לעשותה ע"י שליח אף כונת העומד ע"ג לא מהני בין בשוטה בין בחרש וקטן עכ"ל. כונת רבינו יונה כך היא כל דבר שאין נעשית אלא ע"י עצמו כגון חליצה שא"א ע"י אחר דלא מהני אם אחר חולץ אלא אחי המת צריך לחלוץ בעצמו אבל גט ושחיטה מהני אם אחר כותב או משום דלא בעינן כלל שליחות ואחר יכול לעשות כמו שחיטה אף אם הבהמה שייך לראובן שמעון יכול לשחוט ואין צריך לזה אפילו לשליחות וכן גט אחר כותב או שא"צ לשליחות כלל וכלל גבי כתיבת הגט כהך פוסקים או אפילו אם צריכין לשליחות גבי כתיבה כדעת הר"י ודעמיה מ"מ מהני שליח אבל גבי חליצה לא כן שלא מהני כלל וכלל שליח אלא האח של המת עצמו צריך לחלוץ זהו ברור כונת הר"ר יונה ובא הוא לתרץ קושית התוס' בסוגיין דהקשו מהאי דחולץ דלא מהני עומד ע"ג ותירץ הוא דמש"ה לא מהני משום דצריך הפעולה לעשות ע"י עצמו צריך למפעל הפעולה ובסיועת אחר שפיר דמי והיינו שהר"ר יונה נמי סובר בעיקר הענין כפירוש התוס' דגבי שחיטה נמי מהני עומד ע"ג והא דאחרים רואין אותן פסולין למ"ד דבעי כונה לשחיטה התם ה"ט דאין מכוין לשום דבר וכמו שמחלק תוס' עצמן בכונות הנושא לענין אחד עומד ע"ג ולענין אחרים רואין ראייה בעלמא ומעתה אין אנכי רואה שום פקפוק בדברי הר"ר יונה ותמה אני על הרב בני יעקב דף קל"ז וז"ל ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל סי' כ"ו שכתב משם הר"י תי' אחר למ"ש התוס' מהאי סוגיא דגדול עומד ע"ג להאי דחולין דבמידי דמהני שליחות כגון גט ושחיטה ומהני געע"ג יע"ש ונראה דטעות סופר מ"ש דמהני בשחיטה שליחות דהא לדעת ר"י רואין אותן וגדול עומד ע"ג כי הדדי נינהו ומהאי דחולין מוכח דלא מהני היכי דבעי כונה לכן נראה שט"ס הוא דבשחיטה לא חשיב שליחות משום דהשוחט כונתו לחשוב לע"ז ולפוסלו וכ"כ שם בחדושיו לחולין ע"ש והנראה לעניות דעתי כתבתי כי לפי דעתי אין כאן ט"ס כלל ועיקר הדברים שבא הר"ר יונה לתרץ הוא מחליצה וכונתו מבואר לכל מעיין שם ובהאי דעומד הרב ז"ל פה להקשות על הני רבוותא דס"ל דלא בעינן שליחות גבי כתיבה א"כ קשה מהאי דהקשה הש"ס כתובות ריש פ' המדיר (ע' ב) ופרנס לאו שליחותיה קעביד אמר ר"ה באומר כל הזן אינו מפסיד והדר פריך הש"ס וכי אמר הכי לאו שליחותיה קעביד והא תנן מי שהיה מושלך כו' והשתא אי לא בעינן שליחות מאי קא פריך הש"ס הא לא בעינן שליחות ומסיק רבינו המחבר דעיקר קושית הש"ס ממאי דאמרינן הרי אלו יכתבו ויתנו והא גבי נתינה ודאי בעינן שליחות עד כאן לשון רבינו דברי פי חכם חן ואמת יהגה חכו. אמנם אין כן דעת גדולים ועי' בשיטה מקובצת בכתובות שם שהביא משם כמה ראשונים קושית הרב והוכיח דבעינן שליחות לכתיבה מכח הוכחה זאת ולא מתרץ כדעת הרב. ודאתאן עלה נימא מלתא במה שתרצתי קושית הר"ן על הרמב"ן בענין הזה וז"ל הר"ן שם כפי אשר הביאו הרב פה וא"ת הא תנן בפ' אין בין המודר (ל"ה ב) ותורם כו' אלמא כה"ג לא הוי שליחות דאי הוי מאי מפרקינן הא קא מהני ליה ואינה קושיא דהתם כל הרוצה לתרום קאמר מדעתיה כו' וגבי תרומה אפילו גלי דעתיה נמי מהני כדאמרינן בפ' ואלו מציאות כו' כ"כ בחדושי הרמב"ן ז"ל ותמהני דהתם בפ' אלו מציאות דוקא דשויא שליח כו' וה"נ מסתברא דאי לא שויא שליח מי הוי תרומתו תרומה דאתם גם אתם לרבות שלוחכם כו' עכ"ל הר"ן עייש"ה. ואומר אני דיש לקיים דברי הרמב"ן דהנה ודאי הר"ן בנדרים שם ד"ה ה"נ באומר כל הזן אינו מפסיד כתב נמי לכאורה כזה הלשון דבכה"ג מהני גבי תרומה דבגלוי דעת לחוד סגי לאו למימר כדעת הרמב"ן לכאורה דא"כ דברי הר"ן סותרין את עצמן אלא דכונתו כמו שמסיים הכא דכל הרוצה הוי שליחות מעליא אלא גבי נדר לא הוי מהני כיון דלאו לדידיה שויא שליח וכן משמע מסיומא דברי הר"ן שם שכתב בהדיא דהוי לשון שליחות והוי לישנא מציעתא ומשו"ה נהי דלגבי מודר לא הוי שליחות לגבי תרומה הוה שליחות עייש"ה אבל להרמב"ן דכתב דלא הוי לשון שליחות כלל אלא דלגבי תרומה לא בעינן שליחות שפיר הקשה הר"ן הא ודאי לגבי תרומה נמי בעינן שליחות דאתם גם אתם כו' לכן נראה לי לומר דבר חדש דהנה יעויין בתשובת תרומת הדשן סי' קפ"ח דר"ל ולצדד כיון דשליחות מטעם זכייה הוא היכא דאיכא זכייה לבעל הבית לא בעינן שליחות בהדיא והקשה הוא עצמו מאלו מציאות שם דאמרינן דצריך לשויא שליח אף דנגלה דעתו למפרע דניחא ליה וזכות ליה ומסיק היינו כיון דבשעת הפרשה לא ידענו דניחא ליה עייש"ה בכל דבריו וא"כ יש לומר דהכא בנדרים איירי בגוונא דניחא ליה וזכות הוא לו ונעשה שלוחו ממילא כיון דזכייה מטעם שליחות אלא אם לא גילה דעתיה מתחלה ואמר כל הרוצה לתרום כו' לא מהני אח"כ שניחא ליה וידעינן למפרע שזכות הוא לו כסברת תרומת הדשן בסוף דבריו דעל למפרע לא מהני לכך צריך גילוי דעת ובמה שאמר כל הרוצה לתרום מגלי דעתיה דניחא ליה וידעינן בשעת הפרשה ואף שלא הוי לשון שליחות מ"מ נעשה שלוחו מפאת זכייה ועיין בזה: ואגב אורחין אעתיק מה שכתבתי בגליון ש"ע י"ד שלי (סי' רל"ה סק"ח) דמסיק שם הש"ך להלכה דאם הדיר הנאה מאשתו ואמר כל הזן אינו מפסיד אף שהוא אינו שלוחו מ"מ חייב לשלם וע"ש בט"ז וכתבתי שם בגליון זה ליתא ונעלם מרבינו הש"ך דברי הר"ן בנדרים (ל"ה ב') בסוף ד"ה ה"נ דכתב בפי' וז"ל וה"נ מוכח דהא דאומר כל הזן אינו מפסיד אינו חייב לשלם דלא שויא שליח כלל וכן העלה הרב שיטה מקובצת על כתובות בשם גדולי ראשונים ק"ל עכ"ל שם: ומידי דברי זכור אזכור ואעתיק הנה מה שכתבתי בחדושי כי הוא דבר נחמד מאוד ורווחא שמעתתא והוא לפירוש הש"ס בנדרים (ל"ה ב') שאיירינן ביה דהכי רהיטא סוגיין שם איבעי' להו כו' ת"ש כו' וא"א צריך דעת הא קא מהני כו' ועיין שם בר"ן ד"ה אלא לאו א"צ דעת דכ' וז"ל ומאי דכתיב במקצת נסחו' וא"א צריך דעת הא קא מהני ליה לישנא יתירה הוא דהא כבר אמרינן אילימא לדעתיה של בעל הכרי הא קא מהני ליה עכ"ל ועיין בחדושי רשב"א ונ"ל לקיים הגירסא דהא אף לפי גירסא שלפנינו קשיא אמאי משני הש"ס לישניה דמתחלה אמר הש"ס הא קא מהני בשליחותיה ואח"כ נקט הש"ס סתם הא קא מהני וגם נראה לפרק קושית תוס' ישנים אמאי נקט הש"ס לעולם משל בעל הכרי כו' ובאומר כל כו' דהוי לנקוט סתם דאיירי באומר ואפילו אי המתני' איירי משלו כו' דהנה לפי דעת הר"ן איירי דוקא באומר כל הרוצה לתרום כו' אבל אי אמר כל התורם אינו מפסיד ליתא דלא הוי לשון שליחות והנה ודאי יש לחתור סברא נכונה דודאי אם התורם משל בעל הכרי על בעל הכרי צריכין לשליחות מעליא וצ"ל לשון שליחות אבל אם תורם משלו על בעל הכרי הרי מפאת סברא אחת הוי שליח ממילא כיון דזכות הוא כמו שמצדד הש"ס בחד צד ספק של האיבעיא רק דאנו מסופקין דלמא לאו זכות היא לו דאף שמרויח בממונו ואינו צריך לתת התרומה לכהן משלו מ"מ לא ניחא ליה דניחא לי' יותר למיעבד מצוה ושכר מצו' יותר נוח לו מריוח ממון א"כ לפ"ז אם אומר כל התור' אינו מפסיד אף אי לא הוי לשון זאת לשון שליחות מ"מ אם אח"כ תורם אחד משלו על של בעל הכרי הזה הוי תרומתו תרומה ולא אמרינן הא צריך להיות שליח ולשון הזה לא שויתיה שליח זה ליתא דכיון דגלי אדעתיה בלשון הזה שאמר כל התורם אינו מפסיד שלא ניחא ליה למיעבד מצוה בעצמו א"כ ממילא הוי שלוחו מטעם זכות הוא לו שמרויח ממונו כל זה באינש דעלמא אבל אם אחד הדיר הנאה מחבירו אכתי איכא לפקפק בכה"ג מפאת דבר אחר דהנה הרי כתב הר"ן בד"ה אלא אדעתיה דנפשיה וז"ל ואתיא מתני' כחנן דלרב
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>הכותב </b>
+<b> גט בשבת או בי"ה כו' ה"ז מגורשת כתבו וחתמו בו ביו"ט בזדון כו' ה"ז גט פסול.</b> ע"כ. הנה מכאן הוכיח מוהר"ש יפה בתשו' כ"י הביאו הרב מש"ל הל' מלוה פ"ח דין א' דפסק רבינו בההיא פלוגתא דאפליגו אביי ורבא בריש תמורה אי כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד אי מהני או לא מהני דלרבא לא מהני ולאביי מהני דפסק כאביי דאמר מהני יע"ש ונרא' כונתו ממ"ש רבינו גבי כתבו וחתמו ביו"ט בזדון דאינה מגורשת מטעמא דהעדים פסולים ול"ל האי טעמא תי"ל דכיון דא"ר ל"ת מלאכה אי עביד לא מהני והגט אין בו דין גט ופסול ותו ממ"ש דכתבו בי"ט כו' ונמסר לה בפני עדים כשרים דהוי פסול גרידא מדרבנן ואמאי הא לרבא לא מהני והגט אין בו דין גט מדין תורה אלא ודאי דרבינו פסק כאביי ז"ת כונתו ולע"ד הן דברים תמוהים מכמה טעמי ראשון לציון דאי כפי דעתו תקשי לי' דמאי פריך בגמ' בריש תמורה ד"ו בתר מאי דשקיל וטרי בפלוגתא דאביי ורבא פריך והשתא דשנינן כל הני שינויין אביי ורבא במאי פליגי ומאי קושי' נימא דבהא פליגי וכדכתיבנא ואין לומר דהרי בלא"ה ק"ל קושית רבינו ברוך שהקשו התוס' שם בד"ה והשתא דאמאי ל"ק דפליגי בהכי כגון אם פדה בכור ומעשר דלאביי כיון דלא מהני לא לקי ולרבא אע"ג דלא מהני לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומאי דיתורץ לקו' רבינו ברוך מתורץ נמי להא הא ליתא משום דקו' רבינו ברוך אדרבא קושי' מעיקרא ליתא וכמו שהק' מוהר"י הלוי סימן כ"ד דתלמודא ניחא ליה לתרוצי דפליגי בשינוי קונה משום דנראה דוחק לאוקומי פלוגתייהו באם עבר ופדה בכור אי לקי או לא לקי דרבא ואביי ה"ק כל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד מהני רבא אמר לא מהני משמע דכל פלוגתייהו הוי באם מהני או לא מהני ואי מוקי לה כדפי' רבינו ברוך אם כן הוי פלוגתייהו אי לקי או לא לקי אמנם לפי דעת מוהר"ש יפה תקשי שפיר דאמאי ל"ק דפליגי בהכי אי מהני או לא מהני אמנם אחר העיון קצת נראה דאין שחר לדברי מהור"י הלוי משום דאכתי תקשי לן במאי דתריץ בגמ' לא' בהני שינוי דשנינן בין לפי' ראשון שפי' רש"י במאי דקאמר בגמ' אם כן שינוי קונה בין לפי' ב' אם כן ע"כ לא דייק מאי דקאמרי מהני ולא מהני דמשמע דבהא פליגי אלא קאמר דלא נ"מ מידי אלא בהני שינוי דשנינן דלרבא לאו משום קרא אלא מסברא ולאביי משום קרא ואם כן ק' דלפום האי תי' עדיפא מינה הו"ל לתרוצי ולאוקמיה פלוגתייהו אם עבר ופדה בכור אי לקי או לא לקי וכיון שכן הדרן לדמעיקרא דמינה לא תברא למוהר"ש יפה דמאי דיתורץ לקושית רבינו ברוך יתורץ להא נמי אמנם הדבר הקשה אלי הוא דכפי דעתו תקשי לרבא ממתניתין דשחיטת חולין דקתני מתני' השוחט בשבת אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה ובעי לאוקו' בגמ' במזיד ור"מ היא ואמאי נימא כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני ואין כאן שחיטה והשחיטה פסולה. אחר זמן רב ראיתי למוהרשד"ם חי"ד סימן קט"ו שהקשה כן וז"ל עוד ק"ל דתנן במסכת חולין השוחט כו' וכתב הר"ן ודוקא בשוגג או אפי' במזיד ובצינעא כו' והתוס' כתבו דאפי' בפרהסיא שחיטתו כשירה שאינו נעשה משומד אלא משחיטה ראשונה ואילך כו' עד ה"נ אני אומר כיון דא"ר לא תשחוט בשבת אם כן לימא דלא מהני השחיטה כלל והרי נבלה דשחיטה אין כאן עכת"ד יע"ש ותו ק' לדעת מוהר"ש יפה דתקשי ליה מה שהקשה הרב שה"ג ס"פ משילין וז"ל מיהו ק' דברי רבא שכתב כאן פ' מרובה וכן משמע מדבריו בפ' השואל דמדאורייתא איסור מקח וממכר באותו מעשה שעשה בשבת אפי' הכי מהני כו' ואלו במס' תמורה ס"ל לרבא דכ"מ דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני עכ"ד יע"ש וכיון שכן ק' דהיאך הכריע מוהר"ש יפה דפסק רבינו כאביי הא בלא"ה ק' כל הני וכדכתיבנא אשר על כן נראה לי לחלק ולומר כדי ליישב כל מה שהקשינו ומינה דהכרע מוהר"ש יפה לא קיימא באפין והוא זה דע"כ לא קאמר רבא דלא מהני אלא היכא דהמעשה עצמו הוא האיסור כגון לאו דגזילה דהוה מקשינן מינה לרבא וכן תמורה דמקשי' מינה לרבא דהתמורה עצמה היא האיסור מה שאין כן הכא דהמעשה עצמו דהיינו כתיבת הגט או שחיטת הבהמה או מכירה וכל הני דהמעשה עצמו אינו אסור ויומא הוא דקא גרים אז כ"ע מודו דמהני ומעתה נתיישב הכל ואין הכרע דרבינו פוסק כאביי כמ"ש מוהר"ש יפה אחר זמן ראיתי להרב בני חיי י"ד סימן של"ד ד"ע ע"ב שחילק כמ"ש יע"ש: עוד ראיתי להרב בעל ש"ך ח' חה"מ סימן ר"ח שרצה ליישב לקו' הרב בעל שה"ג דע"כ לא אמרי' דלא מהני אלא בגזילה ודכוותיה דאי אפשר לעשות המעשה אלא בהעברת הלאו משא"כ הכא גבי שבת דהא אפשר לעשות בהיתר דהיינו שימכרנו בחול משום הכי אמרי' דמהני ומעתה נתיישב מה שהק' מוהרשד"ם ז"ל ואין מקום להכרע מוהר"ש יפה: עוד ראיתי להרב מוהריט"ץ סי' י"ז שתי' לקושית הרב בעל שה"ג ומינה נתיישב כל מה שהקשינו וז"ל ונ"ל לתרץ דהיכא דעבד איסורא כגון מוכר בשבת או קונה בי"ט אי חשבינן ליה איסורא ליכא מאן דפליג דמעשיו קיימין כמ"ש הירושלמי והביאו הרי"ף פרק משילין וטעמא משום דאפי' נימא דלא מהני לא פלטינן ליה מאיסורא ואיסורא כדקאי קאי ולא פקע מיניה ומשום הכי אמרי' דמהני ומעשיו קיימין אבל מאי דסבר רבא דלא מהני הוי כשהדבר ההוא שעשה מיתקן במה דאמרי' ליה דלא מהני עכת"ד וכן תי' מוהרימ"ט ח"א סי' ס"ט יע"ש ולפי האמור נחה שקטה תמיהת הרב פר"ח בס' מים חיים אדברי התוס' דפסחים פ' תמיד נשחט דף ס"ג ד"ה עובר שכתבו אומר ריב"א דהפסח כשר מדלא שנה עליו הכתוב לעכב ונראה מדבריהם אלו דלא בעינן קרא להכשירו ותמה הפר"ח דהא ליתא דהא קי"ל כרבא דלא מהני ולפי האמור אין כאן תמיהא דריב"א יסבור כחד מהני תי' שכתבנו אך התוס' ז"ל בתמורה נר' דלא ס"ל הכי כלל שהרי הקשה שם בד"ה ורבא וז"ל וא"ת שוחט פסח על החמץ ליפסל י"ל דבירושלמי מצריך קרא להכשיר וקשה צורם אוזן ליתסר וי"ל כו' והשתא מאי קשיא להו משוחט פסח על החמץ ומצור' אזן בכור שאני התם או משום דהמעשה עצמו אינו אסור וחמץ הוא דקא גרים כמ"ש הרב בני חיי או משום כמ"ש הרב ש"ך ז"ל או כמ' שחילק מוהריט"ץ ומוהרימ"ט דשאני שוחט פסח על החמץ וצור' אוזן בכור דאפי' נימא דלא מהני לא פלטינן לי' מאיסורא דאיסורי דעבד עבד ומשום הכי אמרינן דמהני אלא ודאי ס"ל לחלוקי כמ"ש: איברא דתי' מוהריט"ץ ומוהרימ"ט צל"ע דאי כפי חילוקם ז"ל קשה דמאי פריך בגמ' התם בריש תמורה והרי אלמנה לכ"ג דכתיב אלמנה וגרושה לא יקח ותנן כל שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגו' ופי' רש"י אלמא מהני מדקתני יש קדושין דאי לא מהני הולד ממזר ולא תפסי קדושין עכ"ד והשתא מאי קו' ע"כ ל"ק רבא דלא מהני אלא כשהדבר ההוא שעשה מיתקן במאי דאמרי' דלא מהני כגון אונס וכיוצא בהם הכא אפילו דלא אהנו מעשיו ולא תפסי קדושין לא מתוקן לאוי דכבר עבר ובעל ועבר על לאו דאלמנה וגרושה ותו מאן פקע ליה ומשום הכי אמרינן דמהני וחילולין הוא עושה ואינו עושה ממזרות ואין לומר דהכי פריך דכיון דמשעת קדושין עבר אלאו דלא יקח א"כ בההיא שעתא אי אמרינן דלא מהני ולא תפסי קדושין נמצא מיתקן לאוי ואם כן לרבא נימא דל"מ לתקוני לאוי וכשבעל אח"כ נמצא בועל ערוה והולד ממזר והיכי קתני במתני' דתפסי קדושין הא ליתא דהא רבא גופי' ס"ל בפרק עשרה יוחסין דאם קדש ולא בעל אינו לוקה דהכי אמרינן התם דף ע"ח אביי אמר קדש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה מה טעם קאמר מה טעם לא יקח משום לא יחלל נמצא דלרבא לא עבר אלאו דלא יקח אלא אם כן בעל והלאו תלוי ועומד וכל זמן שלא בעל אמרינן שמא לא יבעול וכ"כ הריטב"א בקדושין דמ"ב דכל זמן שלא בעל אפי' איסורא ליכא יע"ש (ועיין בתוס' פ"ק דמציעא ד"ה דא"ל שכתבו וז"ל דלרבא דאם בעל אחר כך לוקה משום דלא יקח דמשעת קדושין כדמוכח בריש תמורה והיינו מסוגיא דידן הנה נראה בהדיא דס"ל דכל זמן שלא בעל ליכא לאו כלל דאל"ה לא מוכחא מידי ודוק) וכיון שכן בההיא שעתא אפי' נימא דלא מהני לא מיתקן לאוי דאיסורא דעבד עבד ותו מאן פקע ליה איסורא ולדעת הרב מוהריט"ץ ומוהרימ"ט ז"ל מאי פריך וצ"ע כעת. הדרן לדמעיקרא דמדברי התוס' נראה דלא ס"ל הני חילוקין דכתיבנא וכיון שכן יש לתמוה דאמאי לא קשיא להו מתני' דשחיטת חולין וממתני' דמרובה וכמו שהקשה הרב שה"ג והנה לקו' מוהרשד"ם ז"ל שהקשה מההיא דשחיטת חולין דאמאי שחיטתו כשרה ונתעצם הרבה בקו' זו והניחה בצ"ע אחרי המחילה אין כאן קושי' כלל ואשתמיטתיה סוגית הגמרא דפרק כל הבשר דקט"ו דפרכינן התם כעין זה לרב אשי דאמר מנין לבשר וחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ופרכינן אלא מעתה מעשה שבת ליתסרו ומתרצינן אמר קרא כי קדש היא לכם היא קדש ואין מעשי' קדש (כלומר דמעשיה מותרין באכילה ואינם קדש) וכיון שכן כי היכי דחזינן לרב אשי דס"ל דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה והותר' באכילה וכן המבשל משום דאין מעשיה קדש ה"נ לרבא דס"ל דלא מהני בעלמא גבי שבת אית ליה דהשחיטה כשרה דהיא קדש ואין מעשי' קדש ומעתה ה"נ אית לן לתרוצי לקו' הרב שה"ג ומש"ה לא הק' ממנה התוס' דס"ל דכי היכי דחזינן גבי שחיטה ובישול דמעשיהו מועילין דגלי קרא דאין מעשי' קדש ומהני ה"נ בכל איסורי שבת גמרינן מינה דמהני ומש"ה מכירתו מכירה ולא קשי' דרבא אדרבא זה נ"ל ליישב לקו' הרב שה"ג ולדעת התוס' ומינה אין מקום להכרח מוהר"ש יפה כפי סוגיא דפרק כל הבשר ונכון הוא: הכלל העולה ממאי דכתיבנא דרבינו פסק כרבא דאביי ורבא הלכה כרבא כדקי"ל בעלמא וכן נראה שהוא דעת ה"ה ז"ל בפ"א מהלכות גזילה דין ט' וכמ"ש הרב מש"ל ז"ל בה' מלוה דין הנז' וכיון שכן יש לתמ' דהרי פרכינן בריש תמורה לאביי דס"ל דאי עביד מהני והרי פיאה דרחמנא אמר לא תכלה פאת שדך בקוצרך ותנן מצות פיאה להפריש מן הקמ' לא הפריש מן הקמ' יפריש מן העמרי' כו' ר"י אומר אף מפריש מן העיס' תיובת' דאביי אמר לך אביי שאני התם דא"ק תעזוב יתירא ורב' אמר לך יש לך עזיב' אחר' שהיא כזו כו' יע"ש נמצא אם כן מסוגית הגמ' דלרבא לא צרכינן קרא למימר דאם עבר ולקטו יפריש מן העמרים משום דלרבא כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני ובלאו קרא נפקא ולא צרכינן קרא אלא לאביי דאית ליה אי עביד מהני וכדפריך בגמרא ורבא אמר לך כו' וזה ברור ואם כן יש לתמוה דהרי רבינו ז"ל פסק בפ"א מה' מת"ע דין ב' דאם עבר וקצר כל השדה דאינו לוקה משום דהוה ליה לאו הניתק לעשה וזה תימא דהיינו דוקא לאביי דאית ליה דאי עביד מהני אייתר לן קרא דתעזוב לדידיה לומר דיפריש מן העמרים והו"ל לאו הניתק לעשה אבל לרבא הא אמרינן בגמ' דתעזוב יתירא אתא לדרשא אחרינא ומכח סברא דכ"מ דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני הוא דאמרינן דיפריש מן העמרים וכיון שכן הא אמר רבא דאע"ג דלא מהני משום דעבר אמימרא דרחמנא לקי ורבינו דפסק כרבא אמאי כתב דלא לקי ותו דבגמר' גופא קשה מאי קא פריך ורבא אמר לך כו' ומאי קו' אימא דתעזוב יתירא אצטריך כי היכי דלא לילקי דליהוי לאו הניתק לעש' וכמ"ש רבינו ז"ל ואין לומר דרבי' יסבור כדקא ס"ד דתוס' לומר בד"ה אמר דמאי דפריך בגמ' ורבא כו' היינו לסברת ר"י וס"ל דודאי מסברת ת"ק לא פריך מידי לאביי דאיכא למימר דטעמא דת"ק משום דתעזוב לבתר משמע וכדאמרינן גבי שלוח הקן שלח לבתר משמע וא"כ הו"ל לאו הניתק לעשה אלא מסברת ר"י פריך דס"ל דיפריש מן העיסה דהתם ליכא למימר דנתקו לעשה דליכא למימר דלא נתקו הכתוב לעשה אלא להיותו תבן דכוליה קרא בקציר איירי אבל בנעשה עיסה דאיכא שינוי נימא דלא יפריש ותירץ דמתעזוב יתירא דרשינן הכי וכמו שראיתי בספר ידי אליהו שפירש כן ותמה על דברי התוס' ז"ל שפירשו בפי' דקו' הגמ' היא מסברת ת"ק יע"ש דהא ודאי ליתא ופי' זה לא יגהה מזור כלל עד שאני תמיה על התוס' איך הוה ס"ד לפרש כן דהא ליתא מתרי טעמי חדא דאדפריך מינה לרבא דל"ל קרא דתעזוב תיקשי ליה נמי לאביי אליבא דת"ק דס"ל דאינו מפריש מן העיסה א"כ תעזוב יתירה ל"ל הא הו"ל לאו הניתק לעשה ותו דכפי פירוש זה מאי דפריך ורבא אמר לך הכי פריך כיון דאיהו ס"ל דל"מ א"כ ל"ל קרא דתעזוב דאי אתא לומר דיפריש מן העיסה וכדר"י הא מסברא נפקא דכ"מ כו' לא מהני ומשני אמר לך כו' והא ודאי ליתא דאם כן תקשי ליה לרבא מסברת ת"ק דאית ליה דאינו מפריש מן העיסה כדאמרינן פ' אלו הן הלוקין דף ט"ו ע"ב דאמאי הא כ"מ כו' אי עביד לא מהני אלא ודאי דמהא לא קשיא לרבא דאיכא למימר כמ"ש התוס' דהכא מהני לת"ק דס"ל דשינוי קונה וא"כ מיניה דל"ק לרבא אליבא דר"י דל"ל קרא ומאי פריך ורבא כו' אלא ודאי דמאי דפריך בגמ' אליבא דאביי הוא מס' ת"ק ואם כן הדרא קושיא לדוכת' דמאי פריך בגמרא ולרבא תעזוב ל"ל אימא דאיצטריך כי היכי דלא לילקי וכן על רבי' קשיא דהיאך פסק דלא לקי הא לרבא משמע דלקי הן אמת דלרבינו ז"ל לא קשיא דאיכא למימר דכיון דרבינו ז"ל פסק שם כר"י א"כ דמתעזוב יתירא הוא דנפ"ל וכדאמר רבא בפרק הגוזל עצים ואם כן הוי"ל לאו הניתק לעשה ולא לקי והיינו דפסק רבינו דהוי לאו הניתק לעשה אמנם אכתי תקשי דאם כן מאי פריך בגמ' ולרבא כו' נימא דלת"ק נמי אצטריך קרא דתעזוב יתירה לומר דלא לקי לכן נ"ל לומר דס"ל לתלמודא דתעזוב דכתיב בקרא לאחר עבירת הלאו במשמע וכמו שכתב רש"י ז"ל במכות דף ט"ז ע"ב ד"ה תעזוב וז"ל וקא סבר תעזוב לאחר עבירת הלאו משמע לא תכלה ואם כלית תעזוב אותם ועם כל זה פריך לאביי דאית ליה דאי עביד מהני אמאי קתני בברייתא דיפריש מן העמרים הא אע"פ דמשמעותיה לאחר עבירת הלאו מכל מקום הו"ל לאפוקי ממשמעותיה ולאוקמה אדינא דעלמא דאי עביד מהני ומתרצינן שאני התם דכתיב תעזוב יתירא ומשו"ה פריך ורבא כלומר כיון דס"ל לרבא דלא מהני בעלמא א"כ מוקמ' לקרא דתעזוב כמשמעותיה דהיינו לאחר עבירת הלאו ול"ל קרא ודוק אמנם אכתי ק"ק דדומיא דהכי הוה לי' לאקשויי משילוח הקן דתנן בפרק שילוח הקן דמשלח ואינו לוקה ולאביי תקשי דהו"ל לאפוקי קרא דשלח ממשמעותיה ולאוקמא אדינא דעלמא והוה ליה לתרוצי דשאני התם דכתיב תשלח יתירא והדר תקשי לרבא תשלח יתירא למה לי ולתרוצי דאצטריך לדרשא אחרינא ואמאי לא קשייא ליה לתלמודא משילוח הקן וק"ל מפיאה ודוק: ומעתה נשאר לנו לבאר מ"ש רבינו בפ"ג מה' עבודת יה"ך סוף דין ה' וז"ל ואח"כ מערב מדם הפר לתוך דם השעיר ובגמרא פרכינן לאביי מבכור דאמרינן דלא מהני ומתרצינן שאני בכור דכתיב הן בהויתן יהא ורבא האי הן מאי עביד ליה כו' ואביי האי סברא מנ"ל מולקח דם הפר ומדם השעיר ורבא ס"ל כר' יונתן דאמר מזה בפ"ע ומזה בפ"ע כו' ורבינו דפסק דמערבין דם הפר ודם השעיר ע"כ דפסק כאביי דאי כרבא הא אמרינן בגמ' דס"ל כר"י והרי מדברי ה"ה נראה בהדיא דרבינו פוסק כרבא ותו דהיאך פסק התם כאביי הא קי"ל דאביי ורבא הלכה כרבא וכן הקשה הרב בעל שער אפרים סי' ס"ו וקי"ג ונ"ל לומר דרבינו קשיתיה אמאי לא קאמר בגמ' דאיכא בינייהו הא דלאביי הלכה כרבי יאשיה ורבא הלכה כר"י וכמו שהקשה הוא שם לכן הוצרך לומר דלרווחא דמילתא קאמר הכי דרבא ס"ל כרבי יונתן דהא חזינן ליה לרבא בעלמא דס"ל כרבי יונתן כדאמרינן פ' השואל דצ"ה וא"כ ה"נ ודאי דס"ל כרבי יונתן ומשום הכי קאמר דלרבא ל"ק דהא איהו הכי ס"ל בעלמא כרבי יונתן אמנם אה"נ דאפילו כרבי יאשיה מצי קאי האי סברא דרבי יאשיה כרבא והכי אזלא אי לאו קרא דהן הו"א דקרא דולקח מדם הפר ומדם השעיר ע"כ הו"א דזה בפני עצמו וזה בפ"ע ואע"פ דהלכה כרבי יאשיה בעלמא הכא הוה אמינא דזה בפני עצמו וזה בפני עצמו משום דהסברא מבחוץ אי לאו קרא הו"א דעולין מבטלין זה את זה כדאמרינן בעלמא דמדאורייתא חד בתרי בטיל ומשום הכי אצטריך קרא דהן דע"כ גלי דאין עולין מבטלין זה את זה ומעתה הדרא קרא כפשטיה וכרבי יאשיה ודוק ועיין בתוס' גיטין די"ב ד"ה אלא ודוק ועיין בתוס' פ' השולח דל"ח ד"ה גופה ועיין בהרב בעל מש"ל הלכות בכורות פ"ו ועיין מ"ש מרן הכ"מ פ"ג מהלכות מלוה משם הריב"ש ודבריו תמוהים כאשר יראה הרואה ועיין בטור י"ד סי' ש"מ שכתב דהקורע בשבת יצא ידי קריעה והוא ברייתא מפורשת בשבת יע"ש באורך ודוק ועיין מה שהקשה הרב בעל ל"מ בפ"ו מהל' בכורות ומה שתי' הרב בעל פר"ח בספר מים חיים יע"ש שאף לפי' תי' עדיין קש' מ"ש רבי' בפ"י מהל' טומאת צרעת דין א' התולש סימני טומאה כו' בין בתוך הסגר בין בתוך החלט ה"ז עובר בל"ת אבל אינו לוקה עד שיועילו מעשיו ואם לא הועילו אינו לוקה כיצד היתה בה בהרת בכעדשה ובה שלש שערות לבנות ותלש אחת כו' אינו לוקה שהרי הוא טמא כשהיה כו' עכ"ד ואמאי הא לרבא דקי"ל כותיה אע"ג דלא הועילו מעשיו לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וכמו שכן הקשה הרב בעל מוצל מאש סי' נ"ב יעיין שם. ונראה לע"ד לומר בדוחק דלרבינו קשיתיה דאמאי ל"ק דאיכא בינייהו הא בתולש אחת מג' שערות דלאביי כיון דלא אהנו מעשיו דאפילו הכי טמא הוא כיון דנשאר ב' שערות לא לקי ולרבא לקי כיון דעבר אמימרא דרחמנא לכן הוצרך לומר דבהא אפילו רבא מודה דלא לקי דע"כ ל"ק רבא דלקי אלא כגון אונס למאי דס"ד בגמ' דה"ט דלא אהנו מעשיו משום דעבר אמימרא דרחמנא דרחמנא אמר לא יוכל לשלחה אבל אי לא עבר אמימרא דרחמנא כגון שאר גרושין דעלמא אהנו מעשיו ומשום הכי אמרי' דכיון דעבר אמימרא דרחמנא לקי אע"ג דלא אהנו מעשיו ברם הכא גבי תולש א' מג' שערות דמאי דלא אהנו מעשיו לאו משום דעבר אמימרא דרחמנא דאפי' נתלש מאליו הדין הוא שהוא טמא ומשום הכי לא לקי זה נ"ל ליישב בדוחק לדעת רבינו ודוק אחר זמן רב שכתבתי זה לי עשרים שנה נדפס ובא ס' חזון נחום ושם ראיתי קונטריס מא' המיוחד ה"ה כמוהר"א קארו והעמיק הרחיב בשורש הלזה יעוין שם:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רפט) </b> נמצא דלרבא לא עבר אלאו דלא יקח אא"כ בעל כו'. וכ"כ הריטב"א כו'. דכל זמן שלא בעל אפי' איסורא ליכא יע"ש. עיין לקמן פ"ז מהלכות מעילה של הרב המחבר ז"ל העיר מש"ס ערוך סוטה מ"ד ע"א ומדברי התוס' יבמות דף י': ובאמת צ"ע לכאורה דאיך אפשר לומר שאפי' איסור דרבנן ליכא בקדושין לחודייהו והרי מברכין על האירוסין ואי מיירי דבירך הא הוי ברכה לבטלה או עכ"פ גורם ברכה שא"צ והרי לריה"ג אפי' הסח בין תפלה לתפלה חוזר מעורכי המלחמה מה"ט ואי דבלא בירך מיירי א"כ הא איכא נמי איסורא למיעקר תקנת חכמים שתיקנו הברכה וצ"ל דלעולם בשלא בירך מיירי אלא דכיון דעכ"ר הקדושין לא יתקיימו משום דצריך לגרשה א"כ לא איכפת לן במה שאינו מברך עליהם משום דתקנת החכמים לא הוי אלא בקדושין הראוין לנשואין: אבל מ"מ עדיין צ"ע דהא איכא איסורא לשפוך מי בורו ואחרים צריכין לו כדאיתא ביבמות וא"כ ה"נ הרי יש איסור בקדושי אלמנה לכה"ג דהא עכ"ר צריך לגרשה ותאסר גם לכהן הדיוט אולם גם זה יש ליישב דכיון דרצון האלמנה הוא להתקדש לכה"ג א"כ לא דמי זה להאי דיבמות שהרי גם בל"ז יש בידה שלא תנשא לכהן הדיוט ודוק:<br><b> (רצ) </b> ולדעת הרב מוהריט"ץ ומוהרימ"ט ז"ל מאי פריך וצ"ע כעת כו'. לא ידעתי מאי קשיא לי' לרבינו נ"ע דהא י"ל בפשיטות דמה בכך דלאו דלא יחלל א"א לתקן מ"מ אמאי הקדושין תופסין בה כיון דלאו דלא יקח אפשר בתקנה דנימא דלא מהני וניהו דלוקה משום דעבר אמימרא דרחמנא מ"מ אמאי יחולו הקדושין לרבא דהא בשעת בעילה נגמרו הקדושין להיות עליהם שם איסור אע"ג דמתחלה לא היה שם איסור עליהם דאל"כ הא לא פריך הש"ס מידי אפי' בלא האי דמוהרי"ט הנ"ל וא"כ הא שפיר פריך אמאי חלו הקדושין כשבא לידי חילול ולמה לא נימא דאי עביד לא מהני ולא יתפסו הקדושין ויהיה הולד ממזר משום דאלמנה לכה"ג לאו בת קדושין היא דהא האי לא יקח תלוי וקאי עד שיחלל ואף שעובר עליו משעת הקדושין מ"מ אי נימא דלא מהני הרי נתקן האיסור והו"ל כאילו בעל אלמנה בלא קדושין ומאי איכפת לן במאי דלאו דלא יחלל א"א בתיקון מ"מ הא הלאו דלא יקח אפשר לתקן ואמאי מהני ודוק:<br><b> (רצא) </b> הא אמר רבא דאע"ג דלא מהני משום דעבר אמימרא דרחמנא לקי ורבינו דפסק כרבא אמאי כתב דלא לקי כו' לכאורה דבכה"ג רבא נמי מודה דלא לקי כיון דחייב בתשלומין דאין לוקה ומשלם ובפשיטות י"ל דהא דס"ל לרבא דלוקה משום דעבר אמימרא דרחמנא היינו דוקא היכא דליכא עליו חיוב תשלומין (וצ"ע בהאי דשינוי קונה בריש תמורה): וי"ל דס"ל לרבינו המחבר ז"ל דהא דקיי"ל דאינו לוקה ומשלם היינו דוקא בגזל וכדומה כגון במשכון שעבר על לאו דלא תבא אל ביתו וגו' והיינו דעבר על הלאו בפועל ממש ואיכא עליו חיוב תשלומי הגזילה או חיוב השבת המשכון דהוא מ"ע בפ"ע אחר העברת הלאו משא"כ במה דאמרינן לרבא אי עביד לא מהני הא לא נתחדש החיוב מטעם שעבר על הלאו אלא דלא אהני לי' מעשיו והוי כאילו לא עביד וא"כ בנ"ד הרי מה שחייב להפריש מן העמרים היינו משום דע"י לקיטתו לא נפטר מחיוב פאה המוטלת עליו מתחילה וא"כ הא התשלומין לא חשיבי רשעה למימר דכיון שחייב להפריש מן העמרים תו אינו לוקה מטעם דהו"ל שתי רשעות דז"א דהא כבר נתחייב בפאה ודוק:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>על </b>
+<b> הכל כותבין את הגט כו' ואפילו על איסורי הנאה.</b> כתב הר"ן פרק המביא תניין וז"ל בכל איסורי הנאה כותבין קאמרינן ואע"ג דכתותי מיכתת שיעורייהו לא אמרינן אלא במידי דבעי שיעור כגון שופר ולולב ומיהו באותם שצריכים ביעור למ"ד כל העומד לישרף כשרוף דמי לא הוי גט דכמאן דליתנהו דמי יע"ש ועיין בהרב בעל גט פשוט סי' קכ"ד מה שהקשה בדברי הר"ן הללו ולק"מ כמו שיראה המעיין ודוק ומור"מ בהגה סימן הנז' הביא דברי הר"ן הללו להלכה שכ' וז"ל ומיהו בדבר שצריך ביעור וצריך שריפה אם כ' עליו הגט בטל ודבריו תמוהים כמו שתמה עליו הפר"ח ס"ק ב' שדברי הר"ן אינו אלא אליבא דר"ש דס"ל בפ' כל המנחות דק"ב דכל העומד לישרף כשרוף דמי אמנם רבנן פליגי עליה וסברי דכל העומד לישרף לאו כשרוף דמי כמו שיראה המעיין שם בסוגיא וממה שפסק רבי' פ"ג מה' מעילה דין א' וז"ל או שזרקוהו פסולים אע"פ שקבלו כשרים כו' או שלן הדם מועלין בהם נראה שאין ראיה לו' דפסק דלא כר"ש מדכתב וכל שנזרק הדם בפיסול מועלין בו ואי כר"ש הא קאמר כל העומד ליזרוק כזרוק דמי ומכיון שקבלו כשרים דמה יצא לחולין ושעת היתר לכהנים מיקרי ואין מועלין בו שהרי כתבו התוס' בריש מעילה ד"ה בן אחותי וז"ל דבין לר"ש בין לרבנן קא בעי דלא פליגי אלא לענין טו"א אבל לענין אכילה לא ואיכא למיבעי אליבא דתרוייהו דע"כ ל"ק ר"ש כזרוק דמי אלא לענין טו"א אבל לא פקעי ק"ק עד לאחר זריקה או לאידך גיסא דע"כ ל"ק רבנן לאו כזרוק דמי אלא לענין טו"א משום דלא קרי' ביה אשר יאכל עד לאחר זריקה אבל הכא כיון דעומד ליזרק כזרוק דמי ומיד פקעי קדשים עכ"ל וכ"כ הרב בעל בית שמואל סימן הנזכר יעויין שם ודע שכפי דבריהם סוגיא דפרק כל המנחות אזלא כמאן דאמר היתר זריקה שנינו דאפילו רבנן מודו במעילה דפקעי קדשים וכי קאמר התם מעילה אטומאה קא רמית היינו לומר דאפילו רבנן מודו כמו שיראה הרואה וזה פשוט והוצרכתי לכתבו מפני שראיתי מי שערער בזה. ואגב ארחין ראיתי למרן כ"מ שם דברים תמוהים שכתב וז"ל שם נחלקו חזקי' ור"י אי סגי באר' לזריקה דהיתר זריקה שנינו או בעי' שעת היתר אכילה דחזקיה סבר היתר זריקה שנינו הילכך כל שנתקבל הדם בהכשר סגי להוציא מידי מעילה ור"י סבר דלא אלא שיזרוק בהכשר ופסק רבינו כר"י כו' ועוד דסוגיא דפ' כל המנחות הכי רהטא עכ"ל והרואה יראה שדבריו ז"ל הן מן המתמיהין ראשונה במ"ש דחזקיה סבר היתר זריקה שנינו והוא הפך סוגיא דריש מעילה דחזקיה סבר היתר שחיטה שנינו והיינו כיון דשחט כהלכתו אע"פ שקבלו פסולים היתר לכהנים מיקרי ואין מועלים בהן וכדאמר ר"ז לא דייקת מתניתין לא כחזקיה ולא כר"י יע"ש ותו במ"ש דסוגיא דפרק כל המנחות כר"י רהטא אדרבא דלא כר"י רהטא שהרי לר"י לא אשכחנא פתרי לאוקמי מתני' דמעילה דקתני יש לו שעת היתר לכהנים כיצד שלנה ושנטמאה כו' אלא לומר דלן בשר ולא דם ודם מיזרק זריק כמו שיר' הרואה בסוגיא דמעילה ואלו בפ' המנחות אקשינן לר"א ולר"ן דסבירא להו דלית ליה לר"ש כל העומד ליזרק כזרוק דמי מהך מתני' ופרכי' מאי לאו לן ממש כלומר הבשר והדם דקתני דאין מועלין משום דכזרוק דמי ומשני לא ראויה לצאת כלומר מתניתין שלנה בשעה שראויה ליפסל ביוצא וטומאה היינו לאחר שנזרק הדם דאין בו פסול אחר אלא הוא ופרכינן א"ה כל שיש לו שעת היתר ואין לו מבעי ליה כלומר כיון שנזרק הדם מיד יש לו היתר אלא אמר ר"א מעילה אטומאה קרמית כו' נמצא מההיא סוגייא דלן דקתני מתני' היינו לן דמה ואם כן ע"כ דאתי כמ"ד היתר זריקה דאלו כמ"ד היתר אכילה לא מקרי שעת היתר לכהנים סוף דבר שדבריו צ"ע ולא זכיתי להבינם אחר זמן רב ראיתי להרב בה"י שהק' קו' א' יע"ש עוד ראיתי מביאים ראיה דפסק רבינו כר"ש ממ"ש בהל' מקואות פ"ג דין כ"ה דכל הכלים שהן ארוכים יותר מדאי והוא עתיד לקוצצן מטביל עד מקום המדה וה"ט משום דכל העומד לקצץ כקצוץ דמי וכן כתב רש"י בפ' בהמה המקשה דף מ"ג והרע"ב בפ' יו"ד דמקואות עכ"ת ראייתם וקשה דאם כן תקשי לרב אשי דסבירא לי' בפרק המנחות דאי בעי פדי אמרי' אי בעי זריק לא אמרינן ולאו כזרוק דמי מטעמא דהוי מחוסר מעשה משא"כ פדיון דדיבורא בעלמא כמו שפרש"י שם מתני' דמקואות דקתני מטבילם עד מקום המדה אע"ג דהוי מחוסר מעשה וכ"ת דר"א ל"ק אלא אליבא דר"ש דר"ש מודה דלא אמרי' כל העומד ליזרק מיהו אפשר דתנא אחרינא סבירא לי' דאף במידי דמחוסר מעשה אמרי' כל העומד כו' ותנאי שקלת מעלמא דהא ליתא דא"כ מאי קא מותיב מההיא דכלל אמר ר"י כו' אלא ודאי צריכין לחלק בין הכא דהענין מצד עצמו עומד לכך כגון הא דידות הכלים דמחמת שהן ארוכים יותר מדאי עומד ליקצץ דאז אע"ג דמחוסר מעשה אמרינן כל העומד כו' אליבא דכ"ע אמנם בדבר שמצד עצמו אינו עומד לכך אלא מצד מצוה שבו כגון הא דזריקה בהא הוא דפליג ר"ש ורבנן ואהא הוא דקאמר ר"א דבמידי דמחוסר מעשה כיון דאינו עומד לכך אלא מצד מצוה שבו לא אמרי' כל העומד כו' ומש"ה לא פריך מינה לר"א שוב ראיתי להתו' בפ' ארוסה דכ"ה ד"ה לאו כגבוי שהביאו הא דכל ידות הכלים דסבירא לי' לר"מ כל העומד ליקצץ כקצוץ דמי וכתבו דהא דר"ש טעמא אחרינא אית בה ולא אמרה אלא במקום מצוה אבל בהני דר"מ לא שייכא ה"ט עכ"ד וכיון שכן זכינו לדין דאין ראיה מדברי רבינו דהלכות מקואות:<br><b> ואגב </b> עיוני ראיתי שם להתוס' ז"ל שהק' וז"ל וצ"ע כלאי הכרם אמאי מטמאין טו"א ולא אמרינן דכתותי מכתת שיעוריה כו' וראיתי בספר שער אפרים סי' ל"ח שכתב בן הרב המחבר שם בהגה וז"ל איברא כדי ליישב קושית התוס' הנז' לפי פי' בסוגייא דבכורות שמטמאים טו"א לאחרים משמע נלע"ד ע"פ מ"ש התו' בערובין ד"פ ד"ה אבל קורה דלגבי לולב של מצוה החמירו אפי' ביום ב' דרבנן לפסול בשל אשרה ואמרינן כתותי מיכתת כו' ומשמע הא בדבר שאינו שייך למצוה לא אמרי' מיכתת שיעוריה ובזה הותר קו' התוס' ז"ל במה שמקשים מכלאי הכרם כי דוקא גבי דברים שהוא של מצוה כמו שופר של ע"א ולולב של אשירה ומנעל של חליצה וקורה וכיוצא אבל בכלאי הכרם לטמא טו"א מאי מצוה שייך בו עכ"ד ודבריו תמוהים ואשתמיט מיניה סוגיא דפ' מצות חליצה דק"ג דפרכינן לר"פ דאמר סנדל המוחלט לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה מטעמא דכתותי מיכתת שיעורי' ממתני' דקתני בית המוחלט מטמא מתוכה ומאחריו וזו"ז מטמאים בביאה ואי ס"ד כדמכתת דמי הא בעינן והבא אל הבית וליכא ומשני כו' והשתא כפי דעת הרב ז"ל מאי קו' שאני התם גבי בית המוחלט דאין בו סרך מצוה כלל ומש"ה לא אמרי' מיכתת שיעוריה דומיא דכלאי הכרם דמטמא טו"א מה"ט אלא ודאי דל"ש ומ"ש התוס' בעירובין אינו ענין לזה וכונת התוס' הכי אזיל דבתחילה הקשה דלחי נמי בעי שיעור גובה וגם רוחב משהו ותי' דכיון דלא בעי אלא שיעור זוטא לא החמירו בו ואהא ק"ל בלולב ביט"ב דהוי מצוה דרבנן דומיא דלחי והחמירו לו' מיכתת שיעוריה אע"ג דלא בעי אלא שיעור גובה ועביו משהו דומיא דלחי כמ"ש ואהא תי' דלגבי לולב של מצוה החמירו לומר כ"מ שיעוריה אפי' בשיעור זוטא משא"כ בלחי דאין בו מצוה כל כך דאינו אלא להתיר המבוי אבל בעלמא במידי דבעי שיעור גמור כגון טו"א דבעי' שיעור ביצה וטומאת בית דכל בית שאין בה ד' אמות על ד"א אינו טמא מודו ודאי דאמרינן מיכתת שיעוריה אפי' דלית בהו סרך מצוה וכההיא דפ' מצות חליצה ועיין בהרב בעל ח"ה שם כנ"ל פשוט:<br><b> וראיתי </b> להרע"ב בפ"ה מה' תרומות מ"ח שכתב אמתני' דסאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת ה"ז אסורה ור"ש מתיר וז"ל ר"ש סבר כיון דעומד להרים כהורם דמי ואזדא לטעמיה דאית ליה לר"ש כל העומד ליזרק כזרוק דמי עכ"ל וכ"כ הר"ש והרא"ש בפ' ג"ה דק"ע הנה הרב ז"ל נראה דסבירא ליה דהא דכל העומד ליזרק עם הא דכל העומד להרים תרוייהו שוים הם ומשום דס"ל דכל העומד ליזרק כזרוק דמי קאמר הכא דכמורם דמי וק' טובא דהא אמרינן בפ' המנחות דלא אמרינן כל העומד כו' אלא במידי דאית ביה סרך מצוה כגון זריקת דם ופדיית פרה כשמצא אחרת נאה הימנה וכמ"ש התוס' בפ' ארוסה ואם כן הכא מאי מצוה איכא לעלות הסאה בא' ומאה הא אפשר למוכרה לכהן ולא אמרינן בכה"ג כל העומד כו' וא"כ איך כתבו הרע"ב והר"ש והרא"ש דר"ש לטעמיה ולזה יש ליישב דס"ל ז"ל דכי היכי דבמידי דאית ביה מצוה ס"ל לר"ש כל העומד כו' משום דמצד מצוה שבו עומד לכך ה"נ מצד הענין עצמו עומד לכך דכיון דנפלה סאה תרומה מסתמא ודאי סופו להרים ולא יהיב לה לכהן בדמים פחותים ומשום הכי אמרינן כל העומד כו' אפי' דלית ביה מצוה אך קשה לפי דעתם דאם כן תקשי לרב אשי ולר"ן דכל העומד ליפדות אמרינן כל העומד לזרוק לא אמרינן לר"ש משום דמחוסר מעשה תקשי הך מתניתין דקתני ר"ש מתיר אע"ג דמחוסר מעשה אלא ודאי דשנייא ההיא דתרומות משום דמצד הענין עצמו עומד לכך ועדיפא מההיא דכל העומד לזרוק וכדכתיבנא לעיל לההיא דידות הכלים וא"כ איך כתב הרב דאזדא ר"ש לטעמיה ויש ליישב בדוחק וצ"ע: ועל פי האמור אין ראיה ממ"ש רבינו פרק י"ג דה' תרומות הל' ו' וז"ל סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת אם ידע כו' הואיל והיה לה לעלות ה"ה כאלו עלתה ע"כ דפוסק כר"ש וכמ"ש הרב ב"ש ז"ל סימן הנז' דשנייא ההיא ומוכרח אליבא דר"א וכדכתיבנא. ובעמדי על ענין זה ראיתי להתוס' דבפ' מרובה דע"ו דברים תמוהים לע"ד שכתבו בד"ה כל העומד שהק' דבפ' אותו ואת בנו ד"פ א"ר אושעיה כולה מתני' דלא כר"ש כו' עד קדשים בפנים נמי שחיטה שאינה ראויה היא כל כמה דלא זריק דם לא משתריא בשר ב' אמאי סופג את המ' ואמאי חשיב ליה ש"ש ראויה כו' הלא משעת שחיטה הוי כזרוק דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ותירץ בשם ר"ת דר"א לית ליה כל העומד לזרוק כו' אלא ס"ל כת"ק דמתני' דהתם דפ"ה דקתני השוחט פרת חטאת ר"ש פוטר מאו"ב ולית ליה כל העומד לפדות כו' ובגמ' פריך עלה מההיא דפרה מטמאה טו"א ומשני דפרת חטאת אינה משנה ור"א דחי ההיא דפרה כו' מקמי מתניתין יע"ש ויש לדקדק בדבריהם טובא דא"כ מאי פריך בגמ' התם פשיטא ומשני שחיטת קדשים אצטריכא ליה כו' והשתא כפי תי' דסברת ר"א יחידאה הפך סוגיא דדף פ"א אם כן היכי פריך פשיטא הא שחיטת קדשים אצטריכא ליה דלא תימא דאית ליה לר"ש כל העומד כו' וכברייתא דקתני פרה מטמאה טו"א המ"ל דההיא ברייתא דפרה מטמאה משבשת היא ותו דאמאי לא תי' דר' אושעיה ס"ל כרב אשי ור"ן דלא אמרי' לר"ש כל העומד לזרוק אלא כל העומד לפדות דלא מחוסר מעשה והיינו ההיא ברייתא דפרה מטמאה טו"א והשתא הוה ניחא מאי דפריך במנחות לר' אושעיה דאמר פיגל במנחה לר"ש אינו מטמא טו"א מהך ברייתא וצ"ע:<br><b> ומעתה </b> הבא נבא להכריח שדעת רבינו דאין הל' כר"ש והפר"ח הביא ראיה שדעת רבינו לפסוק כרבנן מההיא דגרסינן בריש פ' המנחות והנסכים דק"ב ע"ב א"ל ר"א לר"פ מדאמר ר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין טו"א עפרא בעלמא נינהו ורבינו פ' בספ"א מהלכות טו"א דהערלה וכלאי הכרם אעפ"י שאסורין בהנאה מטמאין טו"א ואם איתא דפוסק כר"ש הא הו"ל עפרא בעלמא ואמאי מטמאין טו"א דהא ערלה וכלאי הכרם הוו מן הנשרפין כדתנן שלהי תמורה כו' ואי ק' לך דהא לטומאה נמי בעי' שיעורא דהיינו שיעור כביצה ואם כן לרבנן היכי מטמאו טו"א והא כתותי מיכתת שיעוריה ואין כאן שיעור כביצה ונראה לי דמשום הכי דקדק רבינו וכ' מתטמאין דהיינו לקבל טומאה ולא בעי' שיעורא אלא לטמא אחרים אבל לטומאת עצמן בכ"ש ולדעת התוספות דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה מדאורייתא צ"ל דנ"מ לקבל טומאה מדרבנן א"נ נ"ל דנ"מ לענין צירוף שאם היה כביצה פחות כ"ש והשלימו לכביצה מערלה וכלאי הכרם מטמאין ומצאתי להתוספות בפרק ארוסה שהקשה כן כו' ולי נראה יותר נכון כדכתיבנא עכת"ד ועיין בשער אפרים סס"י ל"ח בהגה לבן הרב המחבר והנה מה שתי' דמש"ה דקדק וכתב מתטמאין דנ"מ לקבל טומאה דלא בעינן שיעורא ולדעת התו' מדרבנן לע"ד נר' דאיכא למשדי נרגא שהרי כבר כתבו התוס' שם בפ' כ"ש משם הר' יוסף דאפי' לדעת רש"י דלקבל טומאה בכ"ש ולקבל הכשר בעי' כביצה והכריחו כן מסוגי' דפרק כ"ש וכ"כ בפ' המצניע יע"ש ומשמע דאפי' מדרבנן קאמר כדמוכח התם וכן כתב בס' ח"ה שם יע"ש וא"כ אכתי קשה דלרבנן דר"ש נמי ערלה וכלאי הכר' היכי מטמאה טו"א הא לא משכחת בהו הכשר כיון דכתותי מיכתת שיעוריה ואין כאן שיעור כביצה וכיון דאין כאן הכשר היכי מקבל טומאה ותו ק' לי עלה מההיא דגרסינן בפ"ק דפסחים דף י"ד ע"א אמר ר"מ מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח אר"י כו' ואמרינן עלה בגמ' אר"י אין הנדון דומה לראיה אף אנו מודים על התרומה שנטמאת בולד הטומאה ששורפין אותה עם התרומה שנטמאת באב הטומאה אבל איך נשרוף תלויה עם הטמאה שמא יבא אליהו כו' ופרש"י ונמצא שטמאנו תרומה בידים והשתא קשה שהרי תרומה טמאה הוו מן הנשרפין כדאיתא בתמורה דהו"ל כתותי מיכתת שיעוריה וכ"כ התוס' בפרק לולב הגזול דל"ה ד"ה לפי דמה"ט פסול אתרוג של תרומה טמאה משום דהוו מן הנשרפין דכ"מ שיעוריה וכ"כ הר"ן והריטב"א שם יע"ש ואם כן איך קאמר דדוקא תרומה שנטמאת בולד הטומאה שורפין עם תרומה שנטמאת באב הטומאה הא אפי' תרומה טהורה מצי לשרוף עם תרומה טמאה דכיון דלשריפה קאי אינו מטמא אחרים וכן קשה ממאי דאיתא התם בדף ב' ע"ב י"ד שחל להיות בשבת כו' ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות דברי ר"מ כו' אמר רבי שמעון לא נחלקו ר"א ור"י על הטמאה ועל הטהורה שאין שורפין על התלויה ועל הטהורה ששורפין כו' וקשה שהרי לר"ש ס"ל כל העומד לישרף כשרוף דמי וא"כ איך קאמר דתרומה תלויה דוקא שורפין עם הטהורה אפילו טמאה נמי כיון דלשריפה קאי עפרא בעלמא הוא ובשלמא לחד תי' שכתבו התוס' בפ' במה מדליקין דף כ"ה ד"ה כך שכתבו דהא דתרומה טמאה בשריפה אינו אלא מדרבנן ניחא אכן לאידך תי' שכתבו דהויא מדאורייתא משום דאיקרי קדש קשה ואולי נאמר דאע"ג דתרומה טמאה כיון דלשריפה קאי אינה מטמאה טו"א לא התירו לשורפה עם הטמאה שמא יבא לשרוף עמהן חולין טמאין ודוחק ולכן נר' עיקר מ"ש בספר משאת משה חא"ה סי' כ' דשאני ערלה וכלאי הכרם דאע"ג דהוו מן הנשרפין אינו מפורש בתורה שמצותו בשריפה כנותר ופגול ותדע שהרי במנין המצות לרבינו מנה בפסולי המוקדשין לשרוף הנותר והטמא מ"ע ואלו בערלה וכלאי הכרם ליכא עשה ואם כן איכא למימר דכי אמר כל העומד לישרף כשרוף דמי ה"ד במידי דמצותו בכך מן התורה אכן היכא דליכא מצוה בשריפתן והיא גופא אינו אלא כדי שלא יכשל בהן בהא לא אמר ר"ש וכ"כ הרב שע"א סי' הנזכר בדעת הר"ן דלא אמרינן כל העומד לישרף אלא באשירה דמשה ועה"נ יע"ש אלא שמה שהכריח הדבר מדאמרינן במנחות הערלה וכ"ה מטמאין טו"א רש"א אין מטמאין ואמרינן עלה בגמ' דטעמא דר"ש משום דכתיב מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ואם איתא דכי קאמר ר"ש כה"ע כו' לגמרי קאמר למאי הלכתא איכפל ר"ש אטעמא חדתא ת"ל משום דכה"ע לישרף כשרוף דמי לע"ד הא לא מכריע כלל דהוצרך תלמודא לומר דטעמא דר"ש משום דבעינן אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים לשור הנסקל וע"ע וכל הני דקתני בהדייהו דהוו מן הנקברים כדתנן בסוף תמורה דטעמא דכה"ע לישרף לא מהני אלא במידי דבעי שריפה וכמ"ש הפר"ח דע"ז של ישראל כיון דאינה טעונה שריפה אלא גניזה לא אמרינן כה"ע לישרף יע"ש וגדולה מזו כתב הרב שע"א ז"ל ס' הנזכר דאפילו במידי דבעי שיעור דמפסיל לרבנן דר"ש משום דמיכתת שיעוריה דלא אמרי' הכי אלא במידי דבעי שריפה אבל בנקברין כיון שהוא קיים לזמן מרובה לא אמרינן מיכתת שיעוריה ודקדק כן מדברי התוס' דפ' לולב הגזול יע"ש אלא דבהא לא מודינא ליה להרב ז"ל ואשתמיט מיניה דברי התוס' בפ' מצות חליצה דק"ד ד"ה סנדל שכתבו בפי' דאפילו במידי דטעון גניזה כע"ז של ישראל אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה ועיין בתוס' פרק ר"י דנ"ב ד"ה מה מזבח שכתבו דע"ז של ישראל טעונה שריפה ואפשר שזהו דעתם בפרק לולב הגזול ודו"ק:<br><b> ואולם </b> הנראה לע"ד להביא ראיה שדעת רבינו לפסוק כרבנן דר"ש ממה שפסק בפ"ד מהלכות יבום וחליצה דין כ' וז"ל סנדל המוסגר והמוחלט כו' לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה כו' הרי דסנדל המוחלט מצותו בשריפה דומיא דנותר ופרה דבעי תלמודא בהמנחות לר"ש דנימא כל העומד כו' ושריפתו מפורש בתורה ואפילו הכי כתב רבינו דאם חלץ חליצתה כשרה ואין לומר דהתם היינו טעמא משום דאפילו בשעת שריפה קרוי בגד דכתיב ושרף את הבגד וכדאמרינן פ' מצות חליצה דנ"ו דהא התם אמר אליבא דמאן דפסל דדוקא לענין טומאה איקרי בגד בשעת שריפה ולא גמרינן מיניה לענין חליצה אלא דמאן דמכשר סבר כיון דאין לו שיעור קצוב לא אמרינן מ"ש וכמ"ש מרן הכ"מ בפ"ח מהל' לולב דין א' יע"ש והשתא אי ס"ל לרבינו כר"ש דכה"ע לשרף כשרוף דמי נהי דלא מפסיל מטעמא דמיכתת שיעור' משום דאין בו שיעור קצוב וכמ"ש מרן מ"מ יהא פסול משום דכל העומד לישרף כשרוף דמי דלהא טעמא אפילו במידי דאין בו שיעור פסול כמו שכ' הר"ן ועוד אני אומר דאפילו תימא דס"ל לרבינו כמ"ש רש"י שם פמ"ח ד"ה חליצתה כשרה דה"ט דלא אמרינן מ"ש משום דילפינן מטומאה דכתיב ושרף את הבגד ולאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא הפך דעת מרן נר' לע"ד דהאי טעמא לא מהני אלא לומר דלא אמרינן מכתת שיעורה אבל לר"ש דאמר כל העומד לישרף כו' לא מהני האי טעמא ואמינא לה מההי' דפ' המנחות דאותבי ר"א לר"נ מדאמר ר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי כל העומד לישרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאים טומאת אוכלין עפרא בעלמא נינהו והשתא קשה דמאי פריך מפרה נימא דשאני התם דכתיב ושרף את הפרה אפילו בשעת שריפה קרוי פרה ומשום הכי מטמא ולא אמרינן כל העומד כו' דומיא דסנדל המוחלט ואפילו למאן דפסל בסנדל המוחלט היינו מטעמא דלא גמרינן איסור מטומאה אבל הכא ליכא למימר הכי אלא ודאי דה"ט לא מהני לר"ש דאמר כל העומד לישרף כשרוף דמי כנ"ל להלכה ולמעשה יש לחוש לסב' מור"ם ועי' בתוס' חולין דק"מ ע"א ד"ה למעוטי שנראה מדבריהם דס"ל דהל' כר"ש דאי לא כן נר' דלא ק' מידי שהרי בהמת קדשים הוי דבר שאין צריך בו שיעור עי"ש ודו"ק:
+<b>וכותבין </b>
+<b> על דבר שיכול להזדייף והוא שיתננו לה בע"מ כו'.</b> הנה דעת רבי' ז"ל דבע"ח לבד לא הוי גט משום דבעינן שיהא מוכיח מתוכו ודע שהרב נת"מ די"א הכריח שלדעת הרי"ף ז"ל שכתב בפ' המגרש דלר"א ע"ח או ע"מ כרתי ע"כ דס"ל ז"ל דלר"מ בעינן שיהא מוכיח מתוכו וע"פ זה הוקשה לו מ"ש הרי"ף ז"ל בפ' המביא וז"ל וה"מ בגיטין אבל בשטרות בעינן כתב שאינו יכול להזדייף כדכתיבנא לעיל והוא מ"ש בגמ' גבי שטר פרסאה והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף ונר' שהוא פוסק כר"א דאמר לא הכשיר ר"א אלא בשטרות ומשום הכי הביא ראיה מההיא דשטרא פרסאה והוא תימא דלפי הנסחא שכתב הרי"ף פרק המגרש דהל' כר"א בגיטין אבל לא בשטרות וכמ"ש הרא"ש והר"ן ז"ל שם למה הוצרך להכריח ואם הלכה כמ"ד דלא הכשיר ר"א בשטרות או לא כיון דבשטרות לא קיימא לן כותיה דר"א אלא כר"מ דאמר עח"כ ולר"מ ודאי דבעינן כתב שאינו יכול להזדייף וכמו שמפורש כאן ואפילו אם באו ע"ח לפנינו ואמרו שאינו מזוייף אפילו הכי לא מהני לר"מ משום דבעינן שיהא מוכיח מתוכו עד כאן ת"ק ז"ל יע"ש מה שתירץ שדבריו דחוקים ועיין בס' בני יעקב דף קכ"ז ע"ד יע"ש. ולעיקר הקושיא נראה לע"ד דלק"מ משום דאע"ג דלדעת הרי"ף בשטרות לא קיי"ל כר"א אלא כר"מ ולר"מ לא מהני כתב שאינו יכול להזדייף משום דאינו מוכיח מתוכו מ"מ משום ה"ט דאינו מוכיח מתוכו בשטרות לא מהני אלא לענין דלא מיקרי מלוה בשטר וכמבואר ממ"ש רבינו ז"ל פכ"ד מה' מו"ל וז"ל ב' יב"ש שהיו בעיר אינם יכולים להוציא ש"ח זה על זה כו' אלא א"כ באו עדי השטר ואמרו זה השטר שהעדנו עליו וכתב ה"ה ז"ל וז"ל ויש מן המפרשים שפיר' שאפילו אם באו עדי השטר עצמן והעידו אין להם דין מלו' בשטר אלא דין מלו' על פה עכ"ל יע"ש ואם כן אי משום דקי"ל כר"מ בכתב שיכול להזדייף אי באו ע"ח לפנינו ואמרו שלא היה בו זיוף הוה גבי מבני חרי משום הכי הוצרך הרי"ף ז"ל לומר דהלכה כר"א דאמר לא הכשיר ר"א אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא גבי אפי' מבני חרי משום דכיון דלראיה קאי זמן מרובה חיישינן דלמא הוה ביה תנאה וזייפתיה ועדים לא דכירי כמ"ש הר"ן שם גבי ההיא דשטרא פרסאה והיינו דמייתי הרי"ף ז"ל ראיה מהא דפרכי' גבי שטרא פרסאה לרבא דאמר דגבי מבני חרי והא בעי' כתב שא"י להזדייף לו' דאפילו מב"ח לא גבי כנ"ל ודו"ק:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>היה </b>
+<b> הגט חקוק על יד של עבד בכתובת קעקע כו' ה"ז מגורשת כו'.</b> הנה הרב בית שמואל סי' קכ"ד הקשה דכשהעדים חקוקים על יד של עבד עבדי איסורא דרבנן ומפסלו לעדות מדרבנן ואיך כתב רבינו ה"ז מגורשת יעיין שם והפר"ח סימן הנז' ס"ק כ"ב כתב דלא ק"מ דפסולין דרבנן בעו הכרזה והני לא אכרוז עלייהו עכ"ד ואשתמיט מיניה מ"ש הנימוקי פ' זה בורר משם הרא"ה דלא בעינן הכרזה אלא למיפסלי' לשאר עדיות אבל לאותו עדות שנפסל בו כגון ההיא דבר בניתוס דחד אמר לדידי אוזיף בריביתא דפריך בגמ' והאמר רבא לוה פסול לעדות אע"ג דלוה לא מיפסל אלא מדרבנן לא ראו חכמים להאמינו משום הכי פריך בגמ' דהיכי פסליה רבא לבר בניתוס יע"ש והביאו מרן הב"י ז"ל בח"מ סי' ל"ד מחודש כ"ח א"כ ה"נ אמאי לא פסיל לאותו עדות שנפסלו בו דהיינו הגרושין ואף שהריב"ש ז"ל נראה שחולק עליו כמ"ש הרב מש"ל הלכות מו"ל פ"ד דין ו' יע"ש מ"מ אכתי קשה לס' הנימוקי ז"ל סוגיא דפרק המביא תניין ד"כ ע"ב דפריך בגמ' ולרבא קשי' מתני' ומשני מתניתין לרבא לא תקשי בכתובת קעקע הרי דתלמודא אוקמא למתניתין כר"מ דאמר עח"כ ובכתובת קעקע והשתא קשה היכי קתני מתני' על הכל כותבין כו' ע"י של עבד ונותן לה את העבד הא מדרבנן מיהא פסולים לאותו עדות שנפסלו בו: וראיתי להרב ש"ך סימן הנז' ס"ק כ"ב שכתב דין זה דהרב הנמוקי והקשה וז"ל וק' דבנ"י לא כ"כ אלא להמקשה דהוה ס"ל דפסול לעדות ע"פ עצמו א"כ כשמעיד לדידי אוזיף בריביתא אינו נאמן לפסול לבר בניתוס דהוה ליה פסול אבל להאי דמשני דאין אדם משים ע"ר ופלגינן דבוריה לא משכחת להאי דינא דאי מעידים עליו שהוא לוה ברבית הו"ל עדות אחרת וא"כ לאיזה צורך כתבו הב"י והד"מ והסמ"ע דין זה וצ"ע עכ"ד וע"פ האמור בענין לק"מ דהא משכחת לה להאי דינא לנדון דידן דלפי דעת הרב הנמוקי אם הודיעו לעדים שאסור לחתום בכתובת קעקע וחתמו הגט פסול מדרבנן מטעמא דלאותו עדות לא בעי הכרזה ומש"ה כתבו הב"י והד"מ והסמ"ע דין זה ועוד נראה דמשכחת לה לגבי שטר שיש בו רבית דגובה את הקרן מנכסים משועבדים וכמ"ש הטור סימן נ"ב וכתבו התוס' והטור י"ד סי' קס"א והרא"ש דהטעם דהעדים לא נפסלו בכך דלא תשימון עליו נשך לא משמע להו איסורא וא"כ נ"מ דאם התרו עליהם דעוברים על לאו דלא תשימון אע"ג דלא מפסליה אלא מדרבנן משום דהו"ל לאו שאין בו מלקות כמ"ש הרב מש"ל שם יע"ש אפי' הכי פסולים בלא הכרזה לאותו עדות עצמו (וזה לדעת מוהרח"ש ז"ל בסי' י"ט דס"ל דאפי' באיסורי תורה כיון שפסולו מדרבנן בעי הכרז' יע"ש) וכיון שכן יש לתמוה על מרן הב"י בס' הקצר אמאי השמיט דין זה דהרב הנמוקי ואפשר שאע"פ שבב"י הביא דין זה דהרב הנמוקי בלי חולק מ"מ אח"כ ראה תשובת הריב"ש ז"ל בסי' תק"כ שחולק על הרב הנמוקי ומש"ה לא פסקו ועי' בהרב מש"ל ה' עדות פי"א דין ו': עוד תי' הפר"ח ז"ל דלא משמע להו לאינשי איסורא בכתובת קעקע אלא ע"ג עצמו לא ע"ג אחרים וגם בזה נראה לע"ד דלא צדק דהרי לפי דעת הרב הנמוקי והתוס' שם בפ' ז"ב אע"ג דלא משמע להו איסורא אפילו הכי פסול מדרבנן שכ"כ התוס' ז"ל על ההיא מתני' דואלו הם הפסולים דמלוה ברבית פסול מדרבנן משום דלא משמע להו איסורא אלא בע"כ וכ"כ הנ"י שם דלוה פסול מדרבנן דלא משמע להו איסורא אלא למלוה דאית ליה רווחא ועיין בהרב מש"ל שם בדין הנז' וכיון שכן תקשי לפי סברתם ז"ל סוגיא דהמביא כדכתיב' ונראה מדברי הרב הנמוקי שאף באיסורא דרבנן פסלי מדרבנן אף דלא משמע להו איסורא שכתב שם ומלוה ברבית דרבנן פסול אבל לא לוה דבאבק ריבית ליכא איסור' ללוה והשתא אי ס"ל דבאיסורי דרבנן שרי א"כ למאי אצטריך להך טעמא ת"ל מהך טעמא דכתב לעיל דלא משמע ללוה איסורא לכן נראה כמו שתי' הרב בית שמואל דהכא איירי בשחתמו בשוגג שלא ידעו כלל שיש איסור בכתובת קעקע ואף לפי דעת הרב הנמוקי דאע"ג דלא משמע ליה איסורא אסור מדרבנן התם שאני שהוא יודע שהמלוה עביד איסורא ועבר אלאו דלא תשיך ונמצא דלוה קעבר אלפני עור משא"כ הכא דלא ידעי שיש איסור כלל ודומה למ"ש רבינו ז"ל בפי"ב מה' עדות ראוהו קושר או מתיר דצריך להודיעו שהוא מחלל ומשמע דאם לא הודיעו כלל כשר וכעין חילוק זה כתב הרב מש"ל ז"ל שם יע"ש ועיין בספר גט פשוט סק"ל ובמוהריב"ל ז"ל ח"ד סי' ט':
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כותבין </b>
+<b> את הגט בכל כתב ובכל לשון כו'.</b> כתב הרשב"א בתשו' סי' אלף קצ"א וז"ל שאלת גט שכתוב בכתיבה שאנו קורין משק"א כו' תשובה גט שכתב בכל לשון כשר דגרסינן בפרק המביא תניין האי שטרא פרסאה דחתימו עליה סהדי ישראל כשר כו' ואקשינן מאי קמ"ל דבכל לשון כשר תנינן גט שכתבו עברית ועדיו יונית יונית ועדיו עברית כשר ומשני אי מהתם הו"א ה"מ בגיטין אבל בשטרות לא קמ"ל אלמא גיטי נשים פשיטא דכשר בכל לשון עכ"ל וכ"כ בסי' תשע"ט יע"ש ויש לדקדק טובא בדבריו דאמאי הוצרך להביא ראיה מההיא דפרק המביא ממתני' גופא הו"ל לאתויי דהא קתני גט שכתבו עברית כו' יונית ועדיו עברית כשר וכן קשה על רי"ו ז"ל נתיב כ"ד ח"ב שכתב וז"ל גט כשר בכל כתב ובכל לשון כך דקדקו הפוסקים ז"ל בפ"ב דגיטין מהא דפריך מאי קמ"ל עכ"ל אמאי לא הביא ראיה ממתניתין וכן הקש' הרב בעל בני יעקב ז"ל דף קמ"ד ע"ב ומה שתי' דאי ממתניתין הו"א דר"ל דהכתובה היא יונית אבל הלשון הוא לשון ארמי עדיין ק"ק דכלפי השואל שנסתפק בכתב משק"א והלשון הוא לשון ארמית הוה ליה להשיב שהוא משנה ערוכה וגם למ"ש רי"ו דגט כשר בכל כתב הול"ל ממשנה ערוכה. אמנם לע"ד דברי הרשב"א ז"ל עניים במקום אחד ועשירי' במקום אחר שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה מרן הב"י ז"ל סי' קכ"ו וזה לשונו ולענין כתיבת משח"ט בכל כתב ובכל לשון כשר ובהדיא תנינן גט שכתבו עברית כו' ויונית לאו דוקא דהוא הדין לשאר הלשונות כדאיתא בפרק המביא תניין אלמא אפילו פרסי כשר עכ"ד יע"ש ואם כן נראה שלזה כוון בהך תשו' במה שלא הביא ראיה ממתני' משום דכתיבת משק"א לא כתיבת יונית הוא וממתני' ליכא ראיה אלא לכתב יונית וגם לדעת רי"ו ז"ל איכא למיימר הכי דמש"ה לא הביא ראיה ממתני' משום דאיכא לדחויי כמ"ש הרשב"א ודוק:
+
+Halakhah 8
+
+<b>אבל </b>
+<b> אם היה מקצת הגט כתוב בלשון אחד כו' פסול.</b> אם נכתב הגט בב' כתיבות כתב הרב בעל חלקת מחוקק ז"ל סי' קכ"ו דכשר אמנם מוהריק"ש ז"ל כתב שאם מקצת הגט כתוב בלשון אשורית ומקצתו בכתב פרובינצאל נראה לי דפסול ועיין בהרב מכתב מאליהו ז"ל שער ב' סי' א' שכתב שמדברי תשובת הרשב"א ז"ל שהביא מרן הב"י ז"ל סי' הנז' נראה הפך דעת הרב חלקת מחוקק ז"ל ולע"ד לא מצאתי שום סתירה מדברי הרשב"א ז"ל לדברי הרב חלקת מחוקק ז"ל כמו שיראה הרואה ואדרבא מדברי מרן הב"י ז"ל שכתב ליישב תשובת הרא"ש ז"ל שהכשיר אם כתב אל"ף למ"ד ביחד דה"ט דכיון דכל הגט כתיב בכתב אשורית זולת תיבה אחת משום הכי כשר יע"ש נר' לכאורה כדעת הרב ח"מ ז"ל ויש לדחות ועיין בספר גט פשוט סק"ו וצ"ע ועיין בפר"ח ז"ל שהביא דברי הרב בעל ח"מ ז"ל בלי חולק ודוק:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>וזהו </b>
+<b> נוסח הגט כו' איך אנא פ' כו'.</b> כתב הרב בעל תה"ד סי' קפ"ח וז"ל ושם ידידיה אם כותבין אותו תיבה אחת או ב' הבאת ראיה מטופס דהרז"ך שכתב פדהצור ועמינדב תיבה א' לא דמי דאותם שמות לא אשכחן דמחלקין בתרי שיטי כמו ידידיה כדאיתא פרק ע"פ דקי"ז אליבא דרב ומסתמא ר"ל דומיא דהללויה דבתהלים דרבי חייא דהוו בב' שיטי כדפירש רש"י ורשב"ם ז"ל אמנם היה נראה דכיון דקאמר תלמודא דפליג ריב"ל בהללויה ומצינן למימר דפליג אידידיה וכריב"ל קי"ל אפי' נגד ר"י אך לגבי ר"ח לא ברירה לי כלל אי קי"ל כריב"ל ומ"מ נוכל לומר דהא דקאמר רב ידידיה נחלק לב' ר"ל אם ירצה אבל ה"ה אם יכתוב תיבה אחת ש"ד עכ"ל בפסקים וכתבים וראיתי למוהר"א ששון ז"ל בתשובה סימן כ"א מקהי אקהתא בתשו' הלזו חדא במ"ש לא דמי דאותם שמות לא אשכחן דמחלקינן כו' דנראה מדבריו דכיון דלא מחלקינן בב' שיטי לא מחלקינן להו בב' תיבות והא ליתא שהרי בפרק אלו טרפות דף ס"ה מסיק בהדיא דאע"ג דבתרי שיטי לא פסקינן בתרי תיבות פסקינן ותו שנראה מתוך דברי השואל שלא ראה מחלוקת רב ור"י דפרק ע"פ וכי גמרא ערוכה נעלם ממנו גם לדברי הרב המשיב קשה דאמאי לא הביא לו ראיה תיכף מסוגית הגמ' שהוא מחלוקת אם הוא תיבה אחת או לא ולמה לו ליטפל עצמו בב' שיטות עוד הקשה במ"ש מרן הב"י סי' קכ"ט וז"ל ומ"ש בשם פדהצור ועמינדב שיכתבם תיבה אחת לא ידעתי למה לא יחלק בתרי תיבות אם ירצה דלא גרע משם ידידיה שחולק לב' אם ירצה ואפשר דלרבותא נקט תיבה אחת לומר שאף על פי שנראה בב' תיבות יכתבם בתיבה אחת אם ירצה עכ"ל והקשה הרב הנזכ' וז"ל ותו יש לדקדק במ"ש לא ידעתי כו' והרי הרב הכתבים ביאר טעמו דידידיה נחלק לב' שיטות דומיא דהללויה ופדהצור לא ובזה נדחה גם כן מ"ש ואפשר דלרבו' נקטי שהרי לפי דעת הרב הכתבים פדהצור לא כתבינן בב' תיבות כיון שלא מצינו שנכתב בב' שיטי עכת"ק ונראה לע"ד ליישב הכל ולומר דכל עצמו של ספק השואל הנזכר לא בא אלא לומר אי מצינן לכתבו בתיבה אחת או בעינן דוקא בב' תיבות דס"ל להשואל דודאי הלכה כרב דפסקינן להו בב' תיבות דומיא דכדרלעומר דמסיק תלמודא פרק אלו טרפות דכתבינן להו בב' תיבות וא"נ משום דר"ח קאי כותיה כמ"ש הרב המשיג אלא דקא מספקא ליה אי מצינן לכותבו תיבה אחת ונחלק לב' דקאמר רב היינו אם ירצה או דלמא דוקא בב' קאמר ואהא מייתי ראיה מטופס דהרז"ך שכתב פדהצור בתיבה אחת וס"ל להשואל דפדהצור ודאי דמן הדין כתבינן להו בתרי תיבות דומיא דכדר לעומר ואפילו הכי קאמר דבתיבה אחת ש"ד ואהא השיב הרב הנז' דלא דמי דהתם לא אשכחן דמחלקינן להו בב' שיטי אלא בב' תיבות ומש"ה מצינן לכתבו בתיבה אחת משא"כ שם ידידי' דמחלקינן להו בתרי שיטי וה"ט משום דיש לו מובן ההפסק דר"ל ידיד ה' כמ"ש מוהריב"ל ז"ל ח"ג סימן ט' והרב הנזכר ז"ל שם בס"ד יע"ש ומשו"ה ידיד חול יה קדש כדאיתא בפרק ע"פ והילכך מצינן למימר דלא כתבינן ליה בתיבה אחת משום דבתיבה אחת אינו מובן דר"ל ידיד ה' ומ"ש עוד הרב תה"ד ומ"מ נוכל לומר כו' ה"ק ואע"ג דמטופס דהרז"ך אין ראיה כמ"ש מ"מ נוכל לאומרו בלי ראיה דכי קאמר רב נחלק לב' היינו אם ירצה אבל בתיבה אחת שפיר דמי אע"ג דמחלקינן ליה בשני שיטי. והנה מרן ז"ל בתחילת ההשקפה הבין דמ"ש הרז"ך ז"ל פדהצור ועמינדב תיבה אחת היינו לומר דלכתחלה צריך שיכתבם תיבה אחת כמו שנראה מדברי הר"ן פרק אלו טרפות וכ"כ הרב גט פשוט סימן הנז' ס"ק קל"ג יע"ש ואפי' הכי מייתי השואל ראיה שפיר דכי היכי דהתם מן הדין נחלק לב' דומיא דכדר לעומר ואפי"ה כתב הרז"ך דלכתחלה מיהא יש לכתוב בתי' א' וש"ד ה"נ גבי שם ידידיה מצינן לכתבו בתיבה אחת והיינו דק"ל למרן ז"ל וכתב לא ידעתי למה לא יכתבם בב' תיבות אפי' לכתחילה דומיא דידידיה שנחלק לב' אם ירצה ומעתה על פי האמור לק"מ מה שהקשה הרב הנזכר שהרי הרב תה"ד ז"ל ביאר טעמו דידידיה נחלק לתרי שיטות ופדהצור לא משום דמאי דחילק הרב תה"ד בין שם ידידיה לפדהצור ידידיה נחלק לתרי שיטות ופדהצור לא היינו לענין דלא מצינן לכתבו בתיבה אחת כיון שנחלק לב' שיטות משא"כ פדהצור דאינו נחלק מצינן לכתבו תיבה אחת כדכתיבנא לעיל ברם לענין דמחלקינן להו בתרי תיבות מעולם לא אמרה הרב תה"ד ז"ל כדמוכח מההיא דא"ט דקאמר התם בהדיא דאע"ג דלא מחלקינן להו בב' שיטי מחלקינן להו בתרי תיבות והיינו נמי מאי דתריץ מרן ז"ל ואפשר דלרבותא נקט תיבה אחת כו' והשתא מייתי השואל ראיה בעצם מטופס דהרז"ך זכרונו לברכה דאע"ג דנחלק לב' תיבות קאמר דבתיבה אחת שפיר דמי ואהא משיב הרב הנזכר ז"ל דלא דמי כדכתיבנא לעיל כן נראה לי נכון עוד הקשה הרב הנז' ז"ל במ"ש הרב בעל תה"ד ומסתמא הוי דומיא דהללויה דפסקינן ליה בב' שיטי שהרי בפרק א"ט אמרינן בהדיא דבתרי תיבות פסקינן בתרי שיטי לא פסקינן ותו דלדעת הרב דס"ל דשם ידידיה כתבינן בתרי שיטי א"כ התם בפרק א"ט בההיא דבת היענה תקשי אלא מעתה ידידיה דכתבינן בתרי שיטי ה"נ דתרי שמות נינהו והשתא ליכא שום תי' עכת"ד יע"ש ולע"ד לק"מ כפי מ"ש הוא ז"ל עצמו בסוף התשו' דידידיה מצינן לכתבו בב' שיטי ולא דמי לכדרלעומר דהת' אין לו מובן ההפסק משא"כ ידידיה דיש לו מובן ההפסק כדכתיב' לעיל ומש"ה לא פריך בגמ' מידידיה משום דכיון דיש לו מובן ההפסק שר"ל ידיד ה' אפי' דפסקינן להו בב' שיטי חד שמא הוא משא"כ בבת היענה דאי אמרת דבת היענה שמה וכולה חדא היא אם כן היכי פסיק להו ספרא בתרי שיטי כיון דאין לו מובן ההפסק אלא ודאי דבת היענה זו ביצת היענה ומעיקרא כי קאמר התם דמדפסיק להו בב' תיבות ש"מ דב' שמות נינהו פריך שפיר מכדר לעומר דאין לו מובן ההפסק ופסיק להו ספרא בב' תיבות גם מה שתירץ הרב ז"ל דההיא סוגיא אזלא אליבא דחזקיה וחזקיה יסבור כר"י ק' דא"כ תקשי דלר"ש דס"ל דידידיה מחלקינן להו בתרי שיטי א"כ ביצה טמאה מנ"ל דאסירה מן התורה דאי מבת היענה אימא דכך שמה וכמו כן קשה לפי תרוץ הרב בעל גט פשוט ס"ק קל"ד יע"ש: עוד הק' הרב הנזכר שהרי רבא הוא אחרון והיה נראה לפסוק כמותו ומדברי הרב המשיב נראה דלא חש למילתיה יע"ש הנה מ"ש דהלכה כרבא שהוא בתרא אפי' נגד ריב"ל כ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו לגיטין ד"ז ועיין בתשו' סי' תס"ד ובשיורי כנה"ג חלק א"ח בכללי התלמוד סי' ל"ט ומה שתי' הוא זכרונו לברכה דאפשר דמדגמ' לא בעי על מילתא דרבא הללויה וידידי' לרב' מהו משמע דלא קי"ל כותי' מלבד דאשתמיט מיניה מ"ש רשב"ם דף קי"ו ד"ה רב מאי יע"ש נראה דהא ליתא דהא חזינן דבעי תלמודא אליבא דמאן דלית הלכתא כותיה דאי הלכה כרב דאמר מרחב יה אחד הם אם כן מאי קא בעי תלמודא מרחב יה לר"י מאי כיון דלא נ"מ מידי ואי הלכה כר"י דהללויה וידידי' אחד הם אם כן מאי בעי תלמודא ידידיה לרב מאי עוד הק' במ"ש מרן הב"י ז"ל סימן הנזכר וז"ל ולענין שם ידידיה כתוב בכתבי מוהר"י כו' ומ"ש בשם ידידיה לחלוק בב' תיבות נראה לי דהיינו דוקא בשיטה אחת אבל לא בב' שיטי דלא עדיף מכדרלעומר כו' והיכי קאמר נראה לי דהיינו דוקא בשיטה אחת שהרי הוא עצמו כתב ומסתמא כו' הוי דומיא דהללויה וכתבינן להו בתרי שיטי וראיתי להרב גט פשוט סי' הנזכר ס"ק קל"ד שכתב וז"ל ולע"ד נראה דכונת מרן ז"ל היא פשוטה דאע"ג דאליבא דרב ס"ל דשם ידידיה פסקינן להו בתרי שיטי מ"מ לענין הלכה מספ"ל אי הלכתא כרב או כר"י וכיון שכן אם כתב שם ידידיה בתרי תיבות ובשיטה אחת כשר לכ"ע אבל בתרי שיטי אינו כשר אליבא דר"י דלא עדיף מכדרלעומר וע"פ זה יישב דברי מרן ז"ל דכתיבנא לעיל ותמה על מרן בספר הקצר שכתב שם סעיף ל"ג שם ידידיה אם נחלק לב' תיבות כשר ומשמע מפשט דבריו דלכתחילה יכתוב בתיבה אחת אבל אם נחלק לב' תיבות בשיטה אחת בדיעבד כשר ואדרבה איפכא מסתברא דהרי רב ור"י נחלקו בשם ידידיה דר"י סבר דהוי תיבה אחת ורב סבר דנחלק לתרי תיבות ואפי' בתרי שיטות ויש ספק אי הלכה כרב או כר"י אבל בתרי תיבות בשיטה אחת כשר לכ"ע גם אליבא דר"י דומיא דכדרלעומר אבל בתיבה אחת יש צד לומר דהוא פסול אליבא דרב והרבה טרח מוהרי"א להכשירו ואם כן הכי הול"ל שם ידידיה חולקין אותו לתרי תיבות ואם כתב בתיבה אחת כשר עכ"ל ודבריו תמוהים לע"ד ואשתמיט מיניה לשון רשב"ם ורש"י ז"ל ד"ה אחת הן שכתבו וז"ל כלומר תי' אחת הן ואין התיבה נחלקת לב' עכ"ד הרי שכתבו דלר"י אין התיבה נחלקת לב' ומשמע דאם כתב בב' תיבות פסול והשתא אי מספ"ל אי הלכה כר"י או כרב איך כתב דבב' כשר הא לר"י אפילו בתרי תיבות נמי פסול והרב תה"ד לא קאמר אלא לרב דוקא ומעתה צדקו דברי מרן בשלחנו הטהור שכתב דאם נחלק לתרי תיבות כשר משום דקיימא לן כרב אבל לכתחילה צריך לכתוב בתיבה אחת דאז לכ"ע ש"ד כמ"ש הרב תה"ד ולעיקר קו' מוהר"א ששון נראה ליישב בדוחק דס"ל למרן דאע"ג דהרב תה"ד ז"ל כתב ומסתמא כו' דהוי דומיא דהללויה לא פשיטא ליה מילתא טובא כיון דמצינן למימר הא כדאיתא והא כדאיתא ושאני הללויה כיון דאינו שם הו"ל כשאר תיבות דעלמא דפסקי' להו בתרי שיטי משא"כ ידידיה כיון דהוי שם א' אם נכתב בתרי שיטי מחזי כב' שמות ומש"ה כתב הרב תה"ד לשון ומסתמא והיינו דכתב מרן ז"ל נראה לי דהיינו דוקא בב' תיבות הוא דפסיקא ליה אבל בב' שיטות לא פסיקא מילתא דא"ל דלא עדיף מכדרלעומר דאינו נחלק בתרי שיטות מיהו אי קשיא בדברי מרן הא קשיא דאיך כתב ומ"ש מוהרי"א בשם ידידיה לחלוק בתרי תיבות כו' שהרי מדברי מוהרי"א נראה דמספ"ל אי הלכה כרב כיון דקאי ר"ח כותי' או כר"י ולר"י הרי כתבנו לעיל דאם נחלק לתרי תיבות פסול וכמ"ש רש"י ורשב"ם ז"ל וכן הקשה הרב מכתב מאליהו שער ד' סימן כ"ד והנראה לע"ד דס"ל למרן דאע"ג דלר"י דאמר אחת הן אם נחלק לתרי תיבות פסול מ"מ בהא לא קי"ל כותיה דר"י כיון דחזי' לסתמא דתלמודא פ' א"ט דפריך בפשיטות אלא מעתה כדרלעומר דפסיק ליה ספרא ב' שיטי ה"נ דתרי תיבות נינהו ולר"י ודאי דכדרלעומר צריך לכתוב בתיבה אחת דאפי' בשם ידידיה דיש לו מובן ההפסק דר"ל ידיד ה' אפ"ה ס"ל לר"י דלא פסקינן להו בב' תיבות כ"ש בשם כדרלעומר דלא פסקינן ליה בתרי תיבות לר"י ומסתייע לזה מ"ש לעיל דפשיטא ליה לשמואל דפסקינן להו לתרי תיבות מכח ההיא דא"ט וכיון שכן גם מוהרי"א נראה ודאי דמודה בהא ומאי דמס' ליה למוהרי"א כיון דפליג ריב"ל בהללויה אי קי"ל כוותיה היינו לענין תרי שיטי דסליק מיניה משום דבתרי שיטי לא חזינן לתלמו' בהדיא דקאמר דפסקינן להו לב' שיטי כסברת ר"י ואהא הוא דמספ"ל לענין תרי שיטי אי הדרן לכללין דעלמא אי הלכה כריב"ל ור"י בהא ולא כתבינן לי' בתרי שיטי או כרב כיון דר"ח קאי כותי' אע"ג דבשם כדרלעומר קאמר תלמודא בהדיא דלא פסקי' בתרי שיטי התם היינו משום דאין לו מובן ההפסק והיינו דכתב מרן מ"ש בשם ידידיה כו' נראה לי דהיינו דוקא בשיטה אחת כלומר דבב' שיטי כיון דמספ"ל למוהרי"א אינו נחלק ואמרינן דלא עדיף מכדרלעומר אלא משוינן ליה לדינא דכדרלעומר דקאמר תלמודא בהדיא דאינו נחלק וא"נ מ"ש מרן ונראה לי היינו שחולק על מוהרי"א וס"ל דלא עדיף ידידיה דיש לו מובן ההפסק מכדרלעומר דקאמר תלמודא בהדיא דלא פסקינן בתרי שיטי דסוף סוף מיחזי כב' שמות וע"כ ההיא סוגיא אתיא אליבא דרב דלר"י הא קאמר אחת הן כדכתיבנא וכעין מ"ש מוהר"א ששון כנ"ל ודוק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ה) </b>
+<b> עיין </b> בתשובת שב יעקב ח"ר סימן נ"ו גם הוא הרבה לדבר מדברי רבינו פה וכ' דתליא בפלוגתא דברי רב ור"י בסוכה ובדבריו יש לפקפק שם הרבה ועי' בתשובת מהר"י מינץ סי' ת' ובתשו' פני יהושע סי' ו' בא"ח מה שמפלפל שם בענין בית אל ועי' במס' סופרים פ"ה הל' י' ובירושלמי פ"ג דסוכה ובירושלמי במגילה פ"א ויש לפקפק בזה כמה דברים והמעיין בכל אלה ימצא סתירה בסברות הרבה ועי' בתקון סופרים ועי' תשובת הרדב"ז סי' אלף תשס"ה לענין שמות שאינן נמחקין ובס' יד מלאכי מה שהשיג עליו ומדבריהם בפלפולם אי הוי יה שם או שבח יש להעיר מדברי הרשב"ם בפ' ע"פ ומני' יש נמי להעיר על תשו' שב יעקב הנזכרת וכבר האריך גם בזה הרב ברכי יוסף סי' רע"ו:
+<b>ודין </b>
+<b> דיהבי ליכי כו'.</b> כתב ה"ה וכתבו הרמב"ן והרשב"א דקי"ל כר"י דאמר צריך לכתוב ודין כו' ומרן הב"י סימן קכ"ו כתב וז"ל והרי"ף והרא"ש הביא בעיא זו אלמא דס"ל דבעי' ודין כיון דבעיין לא אפשיטא מספיקא בעי למכתב ודין וכן הוא דעת הרשב"א עכ"ל ואולי נאמר דמ"ש מרן וכן דעת הרשב"א לא קאי אלא למ"ש בדעת הרי"ף והרא"ש דבעינן ודין מיהו מר כטעמיה ומר כטעמי' דטעמו דהרשב"א הוא משום דקי"ל כר"י כמ"ש ה"ה וכ"כ בחדושיו וטעמו של הרי"ף משום ספק כנ"ל:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>גט </b>
+<b> שמחק כו' ואם מן התורף אינו גט.</b> עיין מה שהקשה הפר"ח סימן קכ"ה ס"ק ל"ו ועיין בספר בני יעקב דף קכ"ז ע"ב שכפי דבריו סרה מהר קושי' הפר"ח ז"ל יע"ש ודוק:
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>במה </b>
+<b> ד"א כו' אבל אם יש שם עדים שנמסר בפניהם כו' ה"ז כשר.</b> כתב ה"ה והוכרח לחלק בכאן כו' וכן סבור רבינו בשקרוע שתי וערב וכן נראה מן הירושלמי פרק המביא תניין שהקשה על המשנה ועל העלה של זית ולאו כמקורע הוא ותי' אמר ר"ז תני בונא בר שילא אפילו לא כתב אלא אני פ' מגרש את אשתי כשר וראיתי להפר"ח ז"ל סי' קכ"ה סק"מ שכתב וכונת הירושלמי היא דהכי קתני דכותבין את הגט על עלה של זית והא א"א לכתוב על עלה אחת אלא על עלין הרבה והו"ל כמקורע והתורה אמרה ספר א' ותירץ אמר ר"ז כו' כלומר כיון שכותב התורף על עלה אחת אף שכותב הטופס על עלין הרבה אין חשש בזה וכי אמרינן ס' א' אמר רחמנא כו' הוא בתורף ולא בטופס ומשמע ליה לה"ה דכיון דכל הגט מצי למכתביה על כמה עלין אין לך קרוע יותר מזה והאמת שלא דק המגיד משנה בראי' זו כלל ודבר ברור הוא שאם הטופס לבד קרוע ש"ו דאף לדעת הרשב"א כשר דנהי דלכתחילה גזרינן טופס אטו תורף דומיא דשאר פסולי דאורייתא אבל בדיעבד מיהא כשר דאפי' תימא דכל מה שקרוע כמאן דליתא הא התורף נשאר קיים עכת"ד ודבריו תמוהים לע"ד שהרי בירושלמי אמתניתין קיימינן ומתניתין קתני על הכל כותבין אפילו לכתחילה וכמ"ש רבינו דין ב' והשתא לדעת הרשב"א ז"ל אפי' תימא דבטופס מקורע כשר בדיעבד אכתי תקשי לן מתניתין דקתני על הכל כותבין לכתחילה אלא ודאי דאפי' בתורף כשר בע"מ כדעת רבינו זה הנראה פשוט בכונת ה"ה וע"פ האמור ניחא לי מה שהקשה מוהר"א ששון סימן ל' וז"ל עוד יש לדקדק בדברי ה"ה דכיון דיליף לה מהירושלמי נמצא אם כן שלדעת הרמב"ם אפי' בקרוע ש"ו יכול ליתנו לה בע"מ דהא יליף לה מההיא דעל עלה של זית ואם כן בקרוע נמי יהיה הדין כן והמדקדק בדברי הרמב"ם יראה דדוקא אם נמסר לה הגט הוא דמכשרינן ליה ממ"ש אבל אם יש שם עדים שנמסר כו' הרי זה כשר מדבריו אלו נראה דדוקא אם נמסר לה מדלא כתב אם יש ע"מ יכול ליתנו לה עכת"ד ולפי מ"ש לק"מ דמאי דמשמע מדברי רבינו דלכתחילה אין נותנים לה היינו משום דרבינו איירי כשהתורף קרוע ש"ו שכ"כ ה"ז כשר אע"פ שהיה התורף כו' או שהיה קרוע ש"ו ובתורף ס"ל לרבינו דלכתחילה אין כותבין אבל בההיא דעלה של זית דהטופס לבד הוא דחשבינן ליה קרוע ש"ו משום הכי אפי' לכתחילה כשר ולא גזרינן טופס אטו תורף אלא בפיסולי דאורייתא והיינו דמייתי ה"ה ראיה מהירוש' לדעת רבינו דאי אפי' בתורף קרוע ש"ו כשר משום הכי מכשרינן בטופס לכתחילה אמנם לדעת הרשב"א דבתורף פסול מדאורי' היכי מכשרינן לכתחילה בטופס הא בפסולי דאורייתא גזרינן טופס אטו תורף אלא מיהו אכתי קשה דמאי ראיה מייתי ה"ה מהירושלמי נימא דס"ל להירושלמי גט מקורע כשר בטופס אפי' לכתחילה אע"ג דבתורף פסול מדאורייתא דומיא דפסול דס' א' דס"ל להירושלמי דאינו אלא בתורף אבל בטופס שרי לכתחילה דאמתני' קאי כדכתיבנא ותו קשה דאכתי מנין לו לרבינו דבקרוע ש"ו בתורף לכתחילה לא ינתן וכמו שדקדק מוהר"א ששון לכן הנראה לע"ד דס"ל לה"ה דמאי דפריך בירושלמי ולאו כמקורע הוא לאו היינו משום דבעינן ספר א' כמ"ש הפר"ח דא"כ מאי משני כיון דספר א' פסולה דאורייתא גזרינן טופס אטו תורף כשאר פסולי דאורייתא ומתניתין קתני על הכל כותבין אלא ודאי דהירושלמי לית ליה הך דרשא דספר אחד אמר רחמנא כו' וכן מוכח בהדיא דלעיל מזה קאמר בירושלמי ר"י בעי כתבו על כוס של זהב ואמר לה מקום הכתב שלך ומקום השיטין שלי מהו ומדלא פריך עלה דת"ל דספר א' אמר רחמנא ומוקי לה במעורה כדמוקי תלמודא דידן בעייא דר"פ בפרק המבי' תניין ד"כ משמע בהדיא דס"ל להירושלמי דהכא לא דרשינן ס"א אמר רחמנא ואפשר דה"ט משום דס"ל דהאי ספר אצטריך לספירת דברים וכמו שהקשה התוס' ד"ה ספר לתלמודא דידן יע"ש והכי מוכח לישנא דירושלמי דפריך ולאו כמקורע הוא משמע דמשום פיסול מקורע דקאמר לעיל מזה נקרע פסול הוא דפריך דאי משום טעמא דבעינן ס"א הוא וכמ"ש הפר"ח הכי הול"ל הא בעינן ס"א וליכא וכן מוכח קצת מדברי התוספות ד"ה הנזכר דפיסולה דס"א הוי אפילו בטופס מדרבנן דומיא דשאר פסולי דאורייתא כדכתיבנא ממה שהקשה אמתניתין דפרק המגרש דקתני שייר מקצת הגט וכתבו בדף הב' כשר דהוה ליה למיפסל בב' דפין משום ס"א והשתא אם איתא לדעת הפר"ח ז"ל דמאי דפריך בירושלמי היינו משום פיסול' דס"א ואהא משני אר"ז כו' א"כ מאי ק"ל מההיא מתניתין נימא דמתני' דשייר מקצת הגט איירי בכותב התורף כולו בדף א' וכדשני בירושלמי לההיא דעלה של זית אלא ודאי דס"ל להתו' דפיסולא דס"א הוי אפי' בטופס כשאר פסולי דאורייתא ומש"ה ס"ל לה"ה ז"ל דמאי דפריך בירושלמי ולאו כמקורע הוא היינו לומר דכיון דא"א לכתוב את הגט בעלה א' אלא בעלין הרבה הו"ל מקורע (וכ"כ הרב ל"מ ז"ל דקו' הירושלמי הוא משום מקורע) ואפי' בע"מ מיהא לכתחילה לא ינתן וכמ"ש רבינו ומתני' על הכל כותבין קתני אפילו לכתחילה ואהא משני אמר ר"ז כו' כלומר כיון דהתורף נכתב על עלה א' אף על גב דהטופס נכתב על עלין הרבה ונמצא דהטופס הוי כמקורע לא גזרו טופס אטו תורף לכתחילה כיון דתורף גופיה הוי מדרבנן הו"ל גזירה לגזירה ומש"ה קתני מתניתין על הכל כותבין אפי' לכתחילה והיינו דמייתי ה"ה ראיה דלדעת הרשב"א כיון דתורף פסול מדאורייתא טופס נמי פסול מדרבנן כשאר פסולים דאורייתא ומאי משני בירושלמי והיינו דהכריחו לרבינו ז"ל לומר דטופס קרוע בע"מ לכתחילה לא ינתן ממאי דפריך בירושלמי כנ"ל ומיהו לפום מאי דמסיק בתלמודא דידן דבעינן ס"א ולא ב' או ג' ספרים צ"ל דס"ל לתלמודא דידן דמתניתין דקתני עלה של זית לאו דוקא אלא מתני' אתא לאשמועינו דכותבין על העלין ולדוגמא בעלמא נקטי לומר דבעינן דבר המתקיים בעל' של זית וכן הוא מוכרח ממה שהקשה התוספות אמתניתין דפרק המגרש דשייר מקצת הגט כו' ולא קשיא להו כן ממתניתין דפרק המביא ועיין בספר משאת משה חלק א"ה סי' י"ו ודוק:
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>היו </b>
+<b> שם ב' עדים כו'.</b> משנה פ' המגרש ופרכינן בגמרא וליתכשר האי בראובן בן והאי בבן יעקב עד והתנן בן איש פ' כשר דכתב ראובן בן אקמא ויעקב עד אבתרא וליתכשר האי ביעקב עד דהא תנן איש פ' כשר דלא כתי' עד ומבע"א בדידעינן ביה בהאי חתימה דלאו דיעקב היא ע"כ ויש לדקדק על רבינו שכתב ואם יצא מתחת יד שאין העדים נקראים עמו אינו גט ולא פי' דה"ד בשכותב ראובן בן אקמא ויעקב אבתרא אבל אם כתב ראובן אקמא וכן יעקב עד אבתרא ב' כשרים וכן נמי אם כתב ראובן בן אקמא ויעקב עד אבתר' ב"כ כדמסיק בגמרא והרב ל"מ תי' דרבינו ס"ל דכל הסוגי' זו לא נאמרה אלא קודם התקנה שהתקינו שיהיו העדים מפרשים שמותיהם על הגט כדאמרינן בהשולח ומאי דהק' בגמרא הוא למתני' דנישנית קודם התקנה ומשום הכי פריך ממתני' דהתם דקתני בן פלוני עד כשר ורבינו מפרש מ"ש התקינו שיהיו העדים מפרשים שמותיהם שיחתמו פב"פ עד ולכך ודאי לדין השנוי בברייתא אין כאן קושיא דודאי לא מתכשר אלא בראובן בן יעקב עד דוקא ומשום הכי את שהעדים נקראים עמו כשר אע"ג דלא כתיב ביה פב"פ משום דבן יעקב עד אראובן קמא קאי עכת"ד ולע"ד תי' זה אינו מחוור דאכתי קשה דהי"ל לרבינו לפרש ולומר דהא דשאין העדים נקראים עמו אינו גט ואם נשאת תצא היינו דוקא בכותב בן ראובן אקמא ויעקב אבתרא אבל אם כתב ראובן אקמא ויעקב עד אבתר' ה"ז גט פסול מכח התקנה ואם נשאת לא תצא כשאר פסולים דרבנן ומה גם כפי מ"ש הוא עצמו בפ"א מהלכות אלו דס"ל לרבינו דבדיעבד כשר וא"כ אכתי קשה דאמאי לא הזכירו כיון דנפקא מינה טובא ועיין בספר בני יעקב דקמ"ב מה שנדחק ליישב דעת רבינו ולבסוף הניח דברי הרי"ף והרא"ש בצ"ע במה שהביאו משנ' כצורתה. מאי דאמרינן עלה בגמרא דגונדלי' חתי' ולא כתבו דאי כתיב ראובן אקמא וכן יעקב אבתר' ב' כשרים יע"ש ולפום ריהטא היה נראה לומר בדוחק מעין דרך הרב ל"מ דס"ל להרי"ף והרא"ש ורבינו דבתר דתקינו רבנן שיהיו מפרשים שמותי' דהיינו פב"פ כמ"ש הטור מסתמא אית לן למימר דבתקון חז"ל חתמו ולא חתמו בפ' עד אגט הב' בתורת עדות אלא לאו אדעתייהו ומשכו החתי' אגט הב' ומשום הכי כתב רבי' דאינו גט אמנם היותר נכון לע"ד דס"ל לרבי' ז"ל וסיעתי' במ"ש הר"ן בחידושיו וז"ל וליתכשר האי בראובן כו' וא"ת והיכי מתכשר האי בראובן לחוד הא בעינן עד כדתנן במתני' איש פ' לחוד סגי והא דתנן איש פ' בן איש פ' בלא עד כשר זו ואין צל"ז קתני א"נ דעד זה דכתיב לבסוף אתרוייהו מיהדר ומקשינן וליתכשר האי בראובן בן והאי ביעקב עד פי' השתא נמי קס"ד נראה דס"ל להר"ן דלמסקנ' אפי' אי כתב עד לא קאי אתרוייהו דעד אתרוייהו קא מיהדר והאי גברא יעקב הוא בנו של ראובן וחתים בקמא בבן ראובן ובבתרא ביעקב עד שהוא שמו ומהדרינן דלא כתיב ביה עד כלו' דעד דמתני' דוקא הוא והילכך שמאלי פסול ימיני כשר (פי' משום דהאי חתימה דיעקב כיון דלא מהניי' לשמאלי מהנייא לימיני והרי הוא כאלו חתים תחתיו ראובן ן' יעקב) עכ"ל והשתא מש"ה לא חילקו הרי"ף והרא"ש ורבי' ז"ל בהכי משום דמאי דפריך תלמודא וליתכשר האי בראובן וכן נמי מאי דפריך וליתכשר בראובן בן כו' היינו משום דס"ד דעד דתנן במתניתין לאו דוקא או משום דקס"ד דעד אתרוייהו קאי אבל לפום מאי דמסיק דעד דמתני' דוקא כמ"ש הר"ן בכל גוונא מפסיל כך נראה לי נכון ודוק: ודע שמ"ש ז"ל במאי דפריך וליתכשר בראובן בן כו' דההוא גברא יעקב הוא בנו של ראובן חתים בקמ' כו' נראה שכונתו לומר לפי זה מאי דתי' בגמ' דידעינן בהאי חתימ' דלאו דיעקב הכונה לו' דידעינן בהאי חתימה דאינו נקרא שמו יעקב בן ראובן אלא ראובן בן יעקב וע"פ זה ניחא מה שהק' התוס' שם ד"ה וליתכשר לפי' רש"י ז"ל ועיין בהרב בעל ח"ה שם ועיין בספר בני יעקב דף קמ"ב ע"א שכפי דבריו ז"ל דברי הר"ן הללו אין להם שחר ודוק:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>זה </b>
+<b> שנאמר בתורה ונתן בידה אין ענין הכתוב כו' ואחד ידה וא' חציר' כו'.</b> ריש פ' הזורק ואמרי' עלה בגמ' מנה"מ דת"ר ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה חצירה כו' מנין ת"ל ונתן מ"מ ותניא נמי הכי גבי גנב ידו אין לי אלא ידו גגו חצירו מנין ת"ל אם המצא תמצא מ"מ וצריכא דאי אשמועינן גט משום דבע"כ מגרשה אבל גנב דליתא בעל כרחי' אימא לא ואי אשמועינן גנב משום דקנסיה רחמנא אבל גט אימא לא צריכה ע"כ וק"ל טובא דאמאי הוצרך תלמודא להאי צריכותא בפשיטות הול"ל דאי כתיב גנב גט לא אתי מיניה דאי לר"ל דאמר התם ופ"ק דמציע' דקטנה אין לה חצר ואמרינן התם בגמרא דה"ט משום דס"ל חצר משום שליחות אתרבאי קטנה אינה עושה שליח ואע"ג דגבי גט חצר משום ידה איתרבאי לא ילפינן ממונא מאיסורא כמ"ש רש"י בד"ה ומ"ס וא"כ לר"ל אי אשמועינן גנב דחצר קונה משום שליחות א"כ גבי גט נמי לא שמעינן אלא דחצר קונה מדין שליחות דומיא דגנב ונ"מ דבבע"כ או קטנה לא מהניא לה חצר משום הכי אצטריך ונתן בידה לאשמועינן דחצר קונה מדין יד ואי לר"י דאמר התם דקטנה יש לה חצר הא אמרינן התם דה"ט משום דיליף מציאה מגט אבל מקרא דאם המצא תמצא איכא למימר דמשום שליחות אתרבאי ואע"ג דאש"לדע חצר שאני דבע"כ מותיב וא"נ משום דלאו בר חיובא הוא כדאמר התם וא"כ אי לא הוי כתיב גט הו"א דחצר דאיתרבאי משום המצא תמצא היינו משום שליחות ונ"מ דבע"כ או קטנה לא מהניא לה חצר משום הכי כתיב ונתן בידה לאשמועינן דחצר משום ידה איתרבאי וצ"ע כעת:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ו) </b>
+<b> דברי </b> הרב אינן מבוררים דהיכן ראה דמ"ד דס"ל גבי גניבה חצר משום יד איתרבאי דלא למד הדבר זולת מגט ואי לאו דהוי קרא גבי גט הוי ס"ל משום שליחות אתרבאי ואף דרש"י שהביא הרב פירש כן היינו למ"ד משום שליחות אתרבאי אבל למ"ד משום יד אתרבאי מי נימא הכי ומרהיטת הסוגיא דב"מ משמע מאן דס"ל משום יד אתרבאי לא למד דיני' מגט דבתחלת הסוגיא שם דקאמר הש"ס דפליגי אי חצר משום יד אתרבאי או משום שליחות אתרבאי והקשה הש"ס מהאי המצא תמצא הרי אכתי לא ידע הש"ס כלל מהאי דגט והיה סובר הש"ס דבגט גופא פליגי וכ"כ רש"י שם בתחלת הסוגיא בד"ה קטנה דבגט גופא פליגי ובמסקנת הש"ס מסיק הגמ' דפליגי במציאה ותוס' שם פירשו לפי שמציאה גופא מדרבנן נשמע עכ"פ דמ"ד דס"ל משום יד אתרבאי לאו משום דיליף מגט אלא דהאי מ"ד ס"ל דחצר לאו משום שליחות כלל אתרבאי אלא משום יד אלא דלא גרע משליחות והא דאמר הש"ס דפליגי אי יליף מציאה מגט מר סבר יליף מציאה מגט ומר סבר לא יליף מציאה מגט ואי כדברינו דהאי מ"ד סובר דבגניבה נמי משום יד אתרבאי ובלא גט מדוע אמר הש"ס דסובר יליף מציאה מגט נימא דסובר יליף מציאה מגניבה זה ליתא דהא ודאי אידך מ"ד אף דס"ל חצר דגניבה משום שליחות אתרבאי הא חצר דגט משום יד אתרבאי דבחצר כ"ע לא פליגי כדאמר הש"ס וא"כ ע"כ האי מ"ד לאו מגט יליף לכן אמר הש"ס דאידך מ"ד מגט יליף ועוד ה"ט דאמר הש"ס דפליגי אי יליף מגט לפי שבמציאת קטנה איירי והיינו שאמר דהאי מ"ד יליף מגט דמצינו נמי דיש לה יד דבגניבה אף שבאשה איירי דלא חילק בגניבה בין איש לאשה מ"מ בגדולה איירי והיכן מצינו שיש יד לקטנה וזה ברור וכן נמי בתירוצא אחריתא אמר הש"ס אי יליף קטן מקטנה והיינו מקטנה דגט אבל בגניבה ובגדול ודאי בלאו גט נמי ס"ל להאי מ"ד משום שליחות אתרבאי ולולי דברי רש"י שם ד"ה ממונא מאיסורא דפירשו וחצר דגניבה משום שליחות אתרבאי והיינו למ"ד דס"ל בתחלת הסוגיא משום שליחות אתרבאי הייתי אומר איפכא דהשתא כ"ע סובר משום יד אתרבאי כאשר אבאר. ומורי הגאון בנ"ב רוצה לומר דבמסקנא כ"ע סובר משום שליחות אתרבאי והוא דהקשה בחלק אה"ע סימן פ"ב אות ח' וז"ל אומר אני להבין ג"כ מה דאמרי' שם במס' ב"מ (י"א א') מ"ס ילפינן מציאה מגט ומ"ס לא ילפינן וכן עוד בכמה אוקימתות לפרש במאי פליגי ולכאורה יפלא למה נד ממה שאמרו בתחלת הסוגיא דפליגי בהא גופא דחזינן דאתרבאי חצר משום המצא תמצא דמר סבר משום יד אתרבאי ומר סבר משום שליחות אתרבאי עכ"ל. ומזה רוצה מורי זצ"ל להוציא דבמסקנא כ"ע סובר משום שליחות אתרבאי וכבר עמדנו בזה באחת מן ההגהות להוכיח דזה ליתא דמוכח מכמה דוכתי דהש"ס דחצר משום יד אתרבאי ועוד נדבר על תרוצו לקמן. ואולם לדעתי י"ל אדרבה איפכא דכ"ע סובר במסקנא משום יד אתרבאי ובתחלת הסוגיא היה הש"ס רוצה לומר דפליגי אי משום שליחות אתרבאי דהיינו הש"ס רוצה לאוקמי עיקר הפלוגתא בגט וכמ"ש רש"י שם ועיין בפ"י אבל במסקנא כדאמר הש"ס בגט כ"ע לא פליגי כי אם במציא' והיינו במציאות קטן או קטנה ואי ילפינן מציאה מגט או ילפינן קטן מקטנה י"ל דכ"ע דחצר מ"הת משום יד אתרבאי ואפילו בגניבה ורק פליגי במציאה ובקטן או בקטנה וכאשר בארנו. ולפ"ז הסוגיא הכא בגיטין אליבא דכ"ע קאי דכ"ע סובר דחצר משום יד אתרבאי ולא דילפינן מגט אלא אף בלא גט אמרינן חצר משום יד אתרבאי ורק בה"א בש"ס בב"מ סבר הש"ס ופליגא ביה אי חצר משום שליחות אתרבאי אבל מה אעשה שמאור עינינו רש"י לא פירש כן וכי נרים חלילה עינינו לפרש כנגדו אף בדבר קטן. ודאתאן עלה אעתיק נמי מה שכתבתי בגליון נודע ביהודה להשיג על רבי ומורי הגאון זצ"ל בזה הענין והיינו מתחלה על קושייתו הנזכרת כתבתי שם וז"ל לא ידעתי היכן ראה מורי שנד הש"ס מתחלת הסוגיא בענין זה שפליגי בגניבה אי משום יד אתרבאי או משום שליחות והא דנקט הש"ס כי פליגי במציאה הלא ע"כ במציאה איירי דז"ז במאי פליגי לדינא בקטן או בקטנה בשלמא בתחלת הסוגיא היה סובר הש"ס דפליגי בגט וכמו שפי' רש"י ד"ה קטנה ועיין פ"י אבל השתא דהוכיח הש"ס דבגט כ"ע סובר משום יד אתרבאי ואפ"ה פליגי אי קטנה יש לה חצר וד' אמות אי לאו ולענין מאי ולא נשאר לן אלא מציאה דבגניבה לא שייך קטן וקטנה דאינם חייבין כלל וע"כ במציאה פליגי דגם בתחלת הסוגיא לא היה סובר הש"ס דעיקר פלוגתייהו בגניבה אלא דהש"ס רצה להוכיח מגניבה דבכ"מ חצר משום יד אתרבאי ודחה רבינא ורב סמי כל אחד לשיטתיה אבל עיקר הפלוגתא ודאי לא היה כלל בגניבה וא"כ היאך ראה מורי זצ"ל דהש"ס חזר מסברא ראשונה כה כתבתי שם בגליון נודע ביהודה וגם על תירוצו השגתי הרבה אלא שאין פה להאריך. ובמה שכתב מורי זצ"ל שם בהגהת עצמו דסוגיא דהכא דאמר אי אשמעינן גניבה כו' אינו קאי הש"ס על התורה אלא על הברייתות למה אשמעינן הברייתות בגניבה ובגט ודאי מסולק קושית הרב פה אלא שאין דעתי מסכמת עם מורי בזה והרואה יבחן שאמר שם זאת רק להחזיק דבריו הראשונים שם שלא רצה לחזור מהם ונכנס בפרצה דחוקה מאד מאד עיין היטב:<br><b> ואולם </b> להמתיק דברינו הנזכרים לתרץ קושית המחבר פה למאן דסובר חצר משום יד אתרבאי לאו דיליף מגט אלא מסברת עצמו סובר כן אמרתי עוד להרחיב הענין בדבר נכון ומתקבל הנה מורי הגאון זצ"ל העלה בספרו נ"ב חלק אה"ע סי' פ' אות י"ב ואות י"ג דהא דחלקו רש"י ותוספות בב"ק (ע"ט א') במתני' דנתנו לבכורות בנו בהאי דאמרינן בכל מקום אין שליח לד"ע היינו דוקא אם השליח מזיד אבל אם השליח שוגג בין למ"ד ב"מ (י' ב') דתליא בבר חיובא בין למ"ד דתליא באי בעי עביד היינו דוקא אם השליח מזיד אבל אם השליח שוגג המשלח חייב דהא אם השליח שוגג לאו בר חיובא הוא וגם ודאי עביד ועיין בש"ך בח"מ סי' שמ"ה באריכות היינו לבתר דכתבה התורה גבי גנב דחצירו קונה ואמרינן חצר משום שליחות אתרבאי וקשיא על זה קושית הש"ס ב"מ (י' ב') הא אין שליח לדבר עבירה וע"כ או כרבינא משום דלא הוי בר חיובא או כר"ס משום דע"כ מותיב ביה אבל אי לא כתב רחמנא המצא תמצא לרבות חצר לא הוי מחלקינן והוכיח דבריו מדברי רש"י ב"מ (י"א א') ד"ה ממונא מאיסורא דכתבו וגבי ממונא כו' דשליחות הוא ומשום דאין שליח לדבר עבירה איצטריך למיכתב התם הרי שהוצרך קרא מפורש לרבות ואי לאו הכי הוי ממעטינן משום דאין שליח לדבר עבירה ואיך יאמר שמסברא ידעינן זאת עייש"ה באות י' ואות י"א. ואולם הגאון המשיב שם סי' פ"ח אות ו' ואות ז' הקשה ליה תינח למ"ד חצר משום שליחות אתרבאי אלא למ"ד חצר משום יד אתרבאי מא"ל לכן העלה הרב המשיב שם לומר דמ"ד חצר משום שליחות אתרבאי לומד כל דין אין שליח לדבר עבירה מהוא ההוא בקדושין (מ"ג א') וכיון דילפינן מהתורה ודאי לא הוי מחלקינן בין שוגג למזיד דמהיכי תיתי לחלק לכן צריך קרא גבי חצר לרבות ולהורות לן דיש שליח לכל חד וחד כדאית ליה אבל למ"ד חצר משום שליחות אתרבאי אי אפשר לומר כן דיליף אין שליחות לד"ע מהוא ההוא דא"כ לדידיה מנליה לחלק בין שוגג למזיד (והאי חלוקא בין שוגג למזיד הרי מוכרח ממתני' דנתנו לבכורות בנו כאשר יעדנו) וע"כ דהאי מ"ד לא יליף אין שליח לדבר עבירה מהוא ההוא אלא סובר דלכן אמרינן אשלד"ע דדברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין ומן הסברא מחלקינן בין שוגג למזיד דבשוגג לא שייך למימר דברי מי שומעין עייש"ה שהאריכו שניהם בסימנים הקודמים שם ובסימנים שאחריהם ואנכי העתקתי דבריהם פה בקצרה הצריך לעניננו כי דברי שניהם דברי טעם הם. ולפ"ז נבחנה נא אנן לפ"ז דמוכח דהאי מ"ד ס"ל לחלק בין שוגג למזיד מסברא דידיה דס"ל טעמא דאין שליח לד"ע מטעמא דברי הרב ודברי כו' א"כ ע"כ מוכח דלא כהרב פה דיליף דחצר דגניבה משום יד אתרבאי מהאי דגט ואי לאו גלי לן קרא גבי גט הוי אמרינן חצר דגניבה משום שליחות אתרבאי זה ע"כ ליתא דהא לדידיה דבאמת סובר משום יד אתרבאי ואף אי יהבינן טעמיה דהרב פה דיליף מגט הא עכ"פ סובר משום יד אתרבאי וא"כ באמת מהיכי סובר לחלק בין שוגג למזיד והחילוק בין שוגג למזיד מוכח מהאי מתני' דנתנו לבכורות בנו וע"כ כהרב המשיב בתשובת נודע ביהודה אשר יעדנו דמסברא ידעינן הא והשתא דמוכח לדידיה דמסברא ידעינן אף אי לא גלי לן קרא גבי גט ע"כ נמי צריכין למימר חצר משום יד אתרבאי דליכא למימר חצר משום שליחות אתרבאי קשיא ל"ל קרא כלל (דהא דחצר שליח הוא ידעינן מכל שליח דלשיטת רש"י ותוס' ב"מ (י' ב וי"א א) מוכח דס"ל דע"ז ודאי לא צריך קרא לגלות ואף שלא הוי בר דעת ועי' פני יהושע בב"מ שם וכן מוכח למי שמעיין שם). ותירוצא של רש"י שהזכרנו לעיל ב"מ (י"א א') ד"ה ממונא כו' דלכך איצטרך קרא משום דהו"א אין שליח לד"ע ל"ש דהא מסברא ידעינן דגבי חצר ל"ש לדבר עבירה משום דלא הוי בר חיובא כקושית מורי הגאון זצ"ל ואין לומר בסברת רבינו דמהאי נפקא זה נכון למ"ד חצר משום שליחות אתרבאי אבל השתא הרי קיימינן למ"ד משום יד אתרבאי וע"כ דבלא"ה ידעינן מסברא דהיכי דהשליח לאו בר חיובא כגון שוגג ואונס מחייב שולחו כאשר בארנו להאי מ"ד דע"כ סובר כן א"כ לפ"ז למ"ל קרא לרבות חצר וע"כ לגלות לן קרא דמשום יד אתרבאי ולאו משום שליחות וא"כ אף בלא גט להאי מ"ד ע"כ חצר דגניבה משום יד אתרבאי ושפיר הקשה הש"ס פה לכתוב רחמנא חצר ולא בעי גט להאי מ"ד דחצר משום יד אתרבאי ודוק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>היתה </b>
+<b> עומדת בראש הגג כו'.</b> עיין מ"ש ה"ה והר"ן כתב דסובר רבינו דברישא דמתני' איכא דרך עליה ודרך ירידה ומשו"ה לא תנא נמחק או נשרף ה"ז מגורשת משום דאיכא גוונא דלא הויא מגורשת כגון דרך עליה אבל בסיפא לעולם היא דרך ירידה וכי אוקימנא ל"ש אלא בנמחק דרך ירידה כו' ה"ק ל"ש אלא דרך ירידה בסיפא דמתני' אבל דרך עליה אינה מגורשת ומש"ה לא תני נמחק או נשרף ה"ז מגורשת עכת"ד ומוהרש"ך ז"ל הק' עליו דאם איתא דברישא דמתני' איכא גוונא דהוי מגורשת א"כ מאי דוחקיה לו' דבסיפא לעולם הוא דרך ירידה עד שהוצרך לומר דמאי דאוקימנא בעודפות הוא משום דלא לצמצם ולפי דרכו היה אפשר לפרש דמאי דקאמר ל"ש אלא שנמחק דרך ירידה קאי בין ארישא בין אסיפא ולעולם רישא וסיפא שוין ומאי דנקט נמחק או נשרף גבי סיפא ה"ט כמ"ש הרמב"ן יע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד לק"מ דמש"ה הוצרך הר"ן לומר הכי דבשלמא אי כמ"ש הר"ן ניחא דרבינו ז"ל בדין דריש' דהיתה עומדת כו' כתב דאינה מגורשת והיינו משום שהוא דרך עליה וכמ"ש שהרי אינו הולך לנוח וכ"כ מרן הכ"מ ובדין הסיפא כתב סתם דאם הגיע לרשותה ושרפתו הרי זה גט משום דהולך לנוח כיון דמסתמא לעולם הוא דרך ירידה כמ"ש הר"ן מה שא"כ אי בדינא דסיפא נמי שייכא דרך עליה ועלה קאמר רבה בר אבוה ל"ש לא הו"ל לרבינו למסתם סתומי בדין הסיפא למימר דאם הגיע לרשותה ושרפתו ה"ז גט והול"ל במד"א בדרך ירידה וכדקאמר בגמרא ל"ש כו' אלא ודאי כמ"ש הר"ן דהשתא לא תקשי דאם כן בדין הרישא הול"ל דבדרך ירידה מגורשת דהא ליתא דהרי זה פי' רבינו במ"ש שהרי אינו הולך לנוח כנ"ל ודוק:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>זרק </b>
+<b> לה גיטה לרשותה כו'.</b> עיין בל"מ פ"ד מהל' מע"הק שכתב דרבינו סמך אההיא סוגייא דזבחים ד"ב דקאמר התם את"ל לאו כמונח דמי וכל את"ל פשיטותא הוא וכ"כ הרב בה"ז די"ט ותמה על הנ"י והרא"ש שכתבו דהך בעיא לא אפשיטא דהרי אפשיטא בזבחים ול"ק דאיכא למימר דהנ"י והרא"ש יסברו כההיא תי' שכתבו התוס' בפרק הזורק דע"ט ד"ה דרך עליה וז"ל א"נ התם בבית מקורה דומה יותר לנוח עכ"ל יע"ש וא"כ משום הכי התם פשיטא ליה דלאו כמונח דמי גבי היה מקבל הדם וכ"כ הרב ל"מ שם דלהאי תי' שכתבו התו' לא אפשיטא בעיין יע"ש ועיין ש"א סי' נ"א:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>היתה </b>
+<b> ידה קטפרס וזרק הגט על ידה כו'.</b> שם אמרינן היתה ידה עשויה קטפרס וזרקו לה אע"פ שהגיע גט לידה אינה מגורשת אמאי הא כי נפל בד"א דידה קא נפל בדלא נח ותיגרש מאוירה דד"א תיפשוט כו' וראיתי להרשב"א בחי' שכתב וז"ל ק"ל דהא קי"ל דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ואיכא למימר משום דבעיא ולא אפשיטא ליה וה"ק ליפשוט דלאו כמונח או תפשוט דר"א דד"א אין להן אויר עכ"ד הנה הרב מוהרש"ך ז"ל תמה ע"ד הרשב"א הללו וז"ל דברים הללו הם תמוהים דמה שייך כאן ההיא בעייא דאויר שאין סופו לנוח בהך מילתא דר"י דלא שייך לומר אויר שאין סופו לנוח אלא כגון ההיא דזרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר דאגלאי מילתא כיון שלא נח שזרקו בכח שלא היה סופו לנוח מתחילתו אבל בהך מילתא כשהיה הגט תוך אויר סופו היה לנוח אם לא היו באים המים או האש עכת"ק ולי עוד ק' דאפ"ת דסבירא ליה להרשב"א ז"ל דבכה"ג נמי קרינן ביה אויר שאין סופו לנוח אם כן תקשי ליה דמאי בעי רבא בפ"ק דמציעא אי אויר שאין סופו לנוח אי כמונח דמי או לא הא מתניתין היא בפרק הזורק היתה עומדת על ראש הגג כו' הוא מלמעלה והיא מלמטה כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זה מגורשת אלא ודאי דשניא ההיא אמנם הנראה לע"ד דס"ל להרשב"א דמאי דמשני בגמרא בדלא נח אין הכונה לומר דבנפל מידה נשרף דא"כ הכי הו"ל לתלמודא לומר הב"ע בנשרף אלא ס"ל להרשב"א דהכונה לומר דלא נח בתוך ד"א שלה אלא דנשאתו הרוח חוץ מד"א שלה ואהא ק"ל להרשב"א דאם כן מאי פריך ותיגרש מאוירא הא הוי אויר שאין סופו לנוח וכההיא דזרק ארנקי ממש ותי' כו' אבל בנמחק או נשרף מודה הרשב"א ז"ל דהוי אויר שסופו לנוח מידי דהוי אקלטו אחר שכתב רש"י ז"ל במציעא ד"ה כמונח יע"ש שוב ראיתי להריטב"א בשיטה כ"י שהק' כקו' הרשב"א ותי' תי' הרשב"א ותי' עוד וז"ל א"נ דהתם כדאבעיא לן באויר שאין ראוי לנוח מתחילתו כגון שקדם הרוח והכא באויר ראוי לנוח מתחילתו כגון שקדם הגט לרוח ואי לאו הא דר"א הו"ל מגורשת גמורה דכמונח דמי וכ"ת לוקמא בהכי באויר שאין ראוי לנוח מתחילתו כגון שקדם הרוח יש לומר דלא אוקמא בהכי דאם כן תפשוט באויר שאין סופו לנוח מתחילה לאו כמונח דמי עכ"ד הרי בהדייא מבואר מדבריו כמ"ש דסבירא ליה דמשני בגמרא בדלא נח ר"ל דלא נח בתוך ד"א אלא חוץ לד"א ומשום הכי ק"ל שפיר ואהא תי' הריטב"א דהתם דאבעיא לן היינו באויר שאין ראוי לנוח מתחילתו שקדם הרוח ודוק:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>נתן </b>
+<b> הגט ביד עבדה והוא נעור כו'.</b> כתב ה"ה שהוא מפרש דכי אקשינן והאמר רבא כל שאלו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה הכי אקשינן אמאי ה"ז גט גמור יש לנו לגזור ישן אטו נעור שב' מצויים תמיד ואמרו והלכתא שאינה מגורשת גמורה אלא בכפו' כו' והקשה הרב ל"מ דא"כ אמאי הוצרך לאתויי מההיא דרבא מינה ובה הו"ל להקשות דגזור ישן אטו שאינו ישן ותירץ דאי לאו ההיא דרבא הו"א דאינו ישן כו' כיון דהוי עומד ולא מהלך הוי גט ופסול מיהא מדרבנן הוי דגזרי' אטו מהלך וכיון דאין פיסולו אלא מדרבנן לא גזרינן אטו עומד דהיא גופא גזירה לכך מייתי דרבא לומר דאינו ישן אע"פ שעומד אינו גט מן התורה וא"כ נגזור ישן אטו שאינו ישן עכ"ל יע"ש ודבריו תמוהים לע"ד דאכתי תקשי דאמאי לא פריך בפשיטות דנגזור ישן אטו נעור דאינו גט מן התורה אפי' עומד מטעמא דהו"ל חצר המשתמרת שלא לדעתה דלה"ט אפי' עומד משתמרת שלא לדעתה קרינן ביה ואינו גט מן התורה וכדקאמר רבא נעור אינו גט כו' וא"כ אמאי אצטריך לאתויי ההיא דרבא לכן הנראה לע"ד בדוחק דאי לאו ההיא דרבא לא מצי פריך דנגזור ישן אטו נעור משום דאיכא למימר דרבא לא גזר ודוקא במהלך ממש אינו גט מן התורה משום דבעינן דומיא דידה אבל בישן דומיא דידה קרינן ביה ולא גזרו רבנן אמנם השתא דקאמר רבא כל שאלו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה ואע"ג דעכשיו אינו מהלך מ"מ החמירה תורה כ"כ לומר דבעינן דומיא דידה ממש וכמ"ש הרא"ש יע"ש פריך שפיר דהו"ל למיגזר אפי' ישן נמי ולומר דבעינן דומיא דידה ממש: ודע שהתוס' בפ"ק דב"ק די"ב ד"ה והלכתא הק' לשיטת רבינו דמאי דקאמר רבא נעור אינו גט היינו דוקא באינו כפות דא"כ ל"ל משום טעמא דחצר המשתמרת שלא לדעתה ת"ל דהוי חצר מהלכת עכ"ל ויש לגמגם בדבריהם דמאי עדיפותא איכא לטעמא דחצר מהלכת אדהק' ז"ל דת"ל דהוי חצר מהלכת והרב ח"ה נראה שנרגש מזה שכתב וז"ל דטפי הו"ל למינקט האי טעמא כדנקט לה רבא בשמעתין והוא דוחק ושוב ראיתי להתוספות בפרק המביא תניין דכ"א ד"ה והלכתא שכתבו דת"ל משום מהלכ' דאז אפי' בידיו כפותים דהוי משתמרת לדעתה אינו גט יע"ש ונראה דאשתמיט מהנזכר דברי התוספות הללו והרא"ש הכריח בפרק הזורק כדברי מרן התוספות הללו וכתב עוד ולפי זה אם היו ידיו ורגליו כפותים לא בעינן ישן דעתה משתמרת לדעתו וגם אינו מהלך והכי איכא לאוקמי ההיא דלעיל פ"ב וכן ראיתי כתוב בשם ריצב"א ולי נראה הכא כיון דנעור ויש לו דעת לעצמו חשיב חצר המשתמרת שלא לדעתו ולא דמי לקלתה וספינה ובהמה עכ"ד וכ"כ הטור סימן קל"ט ותמהני על מרן הב"י בח"מ סימן ר"ב שכתב וז"ל רי"ו בנתי' י' ח"ג כתב והוא שיהיה העבד כפות פי' ידיו ורגליו או ישן וכפות ברגליו ואיני יודע מנין לו עכ"ד ויש לתמוה איך אשתמיט מיניה דברי הרא"ש והטור דמבואר בהדייא דדעת רי"ו כדעת ריצב"א דבעינן כפות ידיו ורגליו כי היכי דליהוי חצר המשתמרת לדעתה וחצר שאינה מהלכ' ומשום הכי בישן דהוי חצר המשתמרת לדעתה לא בעינן אלא כפות ברגליו גם בס"ס הנזכר כתב וז"ל ותמהני על רבינו שכתב בסמוך גבי עבד דכפות וישן בעינן וכאן לא הצריך אלא שתהיה כפותה ושמא ס"ל דדוקא לגבי עבד שהוא בן דעת יע"ש ואחרי המחילה אשתמיט מיניה דברי הרא"ש ז"ל אלו שכ"כ בהדיא דעבד יש לו דעת לעצמו והוי חצר המשתמרת שלא לדעתה ולא דמי לבהמה וצ"ע וראיתי להר"ן ז"ל בפרק המביא תניין שכתב וז"ל והק' בתוס' היכי אמרינן חצר מהלכת לא קנה והא חצר מידה אתרבאי וידה מהלכת היא ותירץ דידה אינו מהלכת שלא לדעתה ואינה משתמרת אלא לדעתה דומיא דחצר שאינה מהלכת אבל חצר מהלכת שמהלכת אלא לדעתה ומשתמרת שלא לדעתה לא דמיא כלל לידה עכ"ל וכ"כ הריטב"א ז"ל בשיטה כ"י משם התוספות יע"ש ולע"ד אני תמיה על קושייתם דהרי במציעא דף ט' פריך ליה ר"ה לרבא אלא מעתה היה מהלך בספינה וקפץ דגים לתוך הספינה ה"נ דחצר מהלכת היא א"ל ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא מסגייא תותה יע"ש הרי דמשום דמינח נייחא לא מקרי חצר מהלכת וא"כ מש"ה חצר מהלכת לא קנה משום דל"ה דומיא דידה דידה מינח נייחה ואיהי היא דקא ממטי לה ומש"ה גבי ספינה דמינח נייחא קנה משום דהוי דומיא דידה וכ"כ התוספות ז"ל שם ד"ה ספינה וז"ל אע"ג כו' הכא חצר משום ידה אתרבאי והוי שפיר דומיא דידה דמינח נייחא וממטי לה עם גופא ע"כ וכן נראה מדברי התוס' דפרק המביא תניין דכ"א ד"ה אטו שכתבו בתוך דבריהם וז"ל דאל"כ חצר מהלכת אמאי לא קנה תקנה מטעם שליח כמו שליח מהלך אע"ג דמטעם יד לא קני הרי דלא הוקשה להו אלא מטעם שליחות אבל משום דהוי דומיא דיד ל"ק להו דידה מינח נייחא ואפי' תימא שהתוס' שכתבו הר"ן והריטב"א הם תוס' אחרים מ"מ אין להכחיש המוחש דידה מינח נייחא ושמא הוצרכו להאי תי' שכתבו דידה מהלכת לדעתה היא כי היכי דלא תקשי דלסברת ר"פ ור"ה דהוה ס"ל דספינה מקרי חצר מהלכת אע"ג דהיא גופא מינח נייחא אדקשיא ליה מספינה הו"ל לר"פ ור"ה לאקשויי היא גופה חצר מהלכת אמאי לא קנה הא הו"ל דומיא דידה ודוק: ובמאי דתירץ ז"ל ק"ל טובא דא"כ מאי פריך התם במציעא רבינא לר"א אלא מעתה היתה מהלכת בר"ה וזרק לה גט לתוך חיקה או לתוך קלתה ה"נ דלא מיגרשה אמ"ל קלתה מינח נייחא ואיהי היא דקא מסגייא תותא והשתא לפי דברי הר"ן ז"ל מאי קו' התם גבי קלתה שאני דהוי חצר מהלכת לדעתה והוה ליה דומיא דידה דמהלכת לדעתה מה שא"כ בקני בהמה וקני כלים שעליה הו"ל חצר מהלכת שלא לדעתה ור"א נמי אמאי הוצרך לשנויי קלתה מינח נייחא ולא הוי חצר מהלכת אפי' נימא דאע"ג דמינח נייחא כגון ספינה חשיב חצר מהלכת אפי"ה מגורשת משום דהו"ל חצר מהלכת לדעת' ואפי' נדחק לפרש דהיא גופא היא מאי דשני ליה ר"א קלתה מינח ניחא כו' כלומר דאלו היה מהלכת לא הוה קנה משום דהו"ל מהלכת שלא לדעתה אבל עכשיו דמינח ניחא נמצא מהלכת לדעתה מה שאין זה במשפט הלשון כלל וא"נ דרב אשי עדיפא מיניה משני לה וכי היכי דלא תקשי ליה מספינה כדק"ל לר"פ ור"ה אכתי קשה טובא לרבינא דאדק"ל מזרק לה גט לתוך קלתה תקשי ליה היא גופא דחצר מהלכת אמאי לא קנה הא הו"ל דומיא דידה ואי משום דמהלכת א"כ מאי ק"ל אלא מעתה כו' וצ"ע ואין להקשות דאכתי תקשי ליה בחצר דגברא דאתרבאי משום שליחות לדעת הרי"ף ורבי' ז"ל דאמאי לא קנה הא שליח גופיה מהלך שלא לדעתו הוא די"ל דס"ל כמ"ש הרא"ש דלהכי אפקיה בלשון יד לומר דבעינן דומיא דידה דמהלכת מדעתה ושוב ראיתי בשיטה מקובצת למס' מציעא דף ל"ג ע"א שכתב משם הריטב"א וז"ל וחצר מהלכת לא קנה פירוש כשמהלכת שלא לדעת בעליו דומיא דבהמה הילכך אפי' למ"ד חצר משום שליחות אתרבאי לא דמיא לשליחות כי השליח אינו מהלך אלא לדעת שולחו בעודו שליח וכ"ש למ"ד משום ידה אתרבאי יע"ש:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>השליח </b>
+<b> שעושה האשה לקבל את גיטה מיד בעלה הוא הנקרא שליח קבלה כו'.</b> משנה פרק התקבל ודע שהטור ז"ל בריש סי' ק"מ נסתפק אם דינו כדין האשה לכל דבר לענין שאם זרק לחצרו או לתוך ד"א שתהיה מגורשת וכתב ומסתברא שדינו כדין האשה לכל דבר ומרן הב"י כתב וז"ל ולא ידענא מהיכא ס"ד לפלוגי בינייהו ומפשט דבריו נראה שדינו כדין האשה לענין שאם זרק הגט בתוך חצירו שתהי' מגורשת מיד כדין האשה ואם הדבר כן קשה טובא ממ"ש איהו ז"ל גופיה בסי' תמ"א דק"פ ע"ב בד"ה שאלה לגאון שכתב וז"ל ונ"ל שמה שהתיר העיטור לשליח קבלה למנות שליח היינו שיהא שליח להביאו בידו של שליח ראשון אבל לשתתגרש בקבלתו של ב' לא ודייקנא לה כו' הרי לך בהדייא דלכ"ע אינה מגורשת מיד ולדעת הרמ"ה שכ' הטור אינה מגורשת כלל ואף שאח"כ כתב הטור אלא שא"כ דבריו באו סתומים יותר לא בא אלא לומר דסתומים דבריו אמנם ודאי דלא דחה מ"ש דהראי' שהביא היא מכרע' וגם ממ"ש הטור ז"ל סי' הנז' וז"ל וגם מ"ש שאפי' נתנה רשות כו' לא נהירא ונראה דלא פליג אהרמ"ה אלא בשנתנה רשות דוקא הא לא"ה מודה דאינו יכול לעשות שליח קבלה וליכא למימר דכיון דחצר משום יד אתרבאי כי היכי דבשהגיע הגט לידו מגורשת מיד ה"נ מגורשת מיד כשהגיע לחצירו דהא ליתא שהרי כתב הרי"ף בפ"ק דמציעא די"ב וז"ל והלכתא קטנה יש לה חצר כו' אבל חצר דגברא משום שליחות אתרבאי וקטן הואיל ואין לו שליחות אין לו חצר וכן היא דעת הרא"ש והטור ז"ל ח"מ סי' רס"ח וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דאיך כתב הטור שדינו כדין האשה ומאי קא ק"ל למרן הב"י ז"ל כי על כך ע"כ לומר דלישנא דהטור ז"ל לאו בדוקא וה"ק ובהא מספ"ל אם דינו כדין האשה לכל דבר לענין שאם זרק הגט בתוך חצירו שתהיה מגורשת ור"ל שתהי' מגורשת בהגיע גט ליד שלוח' והכי דייק לישנא ממה שלא כתב שתהי' מגורשת מיד והאי כדין האש' דקאמר ר"ל כי היכי דבאשה מגורשת ה"נ הכא אלא דהא כדאיתיה והא כדאיתי' א"ד לית ליה חצר ואינ' מגורשת כלל וקא מבעיא ליה להטור ז"ל אם חצר גרוע משליחות שכתב העיטור ושליח קבלה עוש' שליח דלפום ריהטא שליחות עדיפא שעוש' אותו בידים מה שא"כ חצר ומסיק דמסתברא שדינו כדין האש' פי' דמגורשת בהגיע הגט לידה ובהכי ניחא לי מה שתמ' הרב מש"ל ז"ל דהא בירוש' מבעייא ליה הא דגרסינן בירוש' על ההיא מתני' דפרק התקבל ר"א שאל חצירו של שליח מהו שתעש' כידו ועלתה בתיק"ו וכתב שם הרב שדה יאושע ז"ל וז"ל חצירו של שליח קבלה מהו שתעשה כידו מי אמרינן כיון דחצר דאש' מידה אתרבאי והכל דבר אחד ה"נ בשליח שהוא כעצמ' א"ד כיון דשליח נמי מידה אתרבאי לא אמרינן רבוי דרבוי ע"כ וא"כ היאך כתב הטור ומסתברא כו' ומאי קא ק"ל למרן הב"י דהא בירושלמי מבעייא ליה יעויין שם שהניח בצ"ע אמנם כפי זה נחה שקטה תמיהתו דס"ל להטור דמאי דקא מבעייא ליה לר"א מהו שתעש' כידו ר"ל אי מגורשת מיד בזריקת הגט לחצר השליח כידו דמגורשת מיד בהגיע גט לידו והכי דייק לישנ' דירושלמי דקתני מהו שתעש' כידו א"ד דאינ' מגורשת אלא בהגיע הגט ליד השליח כדין שליח שכתב בעל העיטור וצדדי הבעייא הוא אי חצר דגברא הוי כחצר דאשה ומשום ידה אתרבאי וא"כ ה"נ מגורשת מיד א"ד לא ילפינן איש מאש' וכאבע"א דפ"ק דמציעא דף י"ב ומ"מ מוד' מיהא דחצירו של שליח הוי כשליח הובא' ופירוש זה נרא' יותר דלדעת הרב שדה יאושע ז"ל אדמבעיא ליה להירוש' בחצירו של שליח תבעי ליה אי שליח קבלה עוש' שליח או לא מי נימא דהו"ל כאשה עצמ' א"ד כיון דשליח קמא מידה אתרבאי ושליח בתרא מיד שליח קמא אתרבאי הו"ל רבוי דריבוי ולא אמרינן וגם לפי דרכנו קשה דהו"ל למבעי אי עוש' שליח קבלה לענין שתהי' מגורשת מיד אי ילפינן איש מאשה וכי היכי דאשה עוש' שליח ה"נ איש עוש' שליח קבל' א"ד לא ילפינן איש מאש' ואינ' מתגרשת בקבל' שליח שני אלא עד שיגיע הגט ליד שליח ראשון ויש ליישב ודוק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ז) </b>
+<b> מה </b> שהקשה הרב פה דברי הטור אהדדי מסימן קמ"ז משליח לקבלה שאין עושה שליח שני בזה קדמוהו הרב טורי זהב והב"ש סימן ק"מ ס"ק ב' הביאו בקצרה ואני אעתיק לשונו וזה לשון הטו"ז ולענ"ד יש לתמוה דהא עכ"פ אין השליח שוה לגמרי להאשה דהיא יכולה לעשות שליח. ושליח לקבלה אין יכול לעשות שליח אחר. וא"כ ה"נ נימא דבדידה ריבתה תורה שחצרה כידה אבל השליח אין לו זכות זה אלא שהוא עצמו יהיה דוקא במקומה ולא חצרו דדלמא חצרו מתורת שליחות הוא וצ"ע עכ"ל הרי בגוף הסתירה הרגיש הטו"ז איך שהטו"ז מסיים דלמא חצרו מתורת שליחות הוא והרב פה הרגיש נמי דיש לומר חצרו משום ידו וא"כ לא דמיא לשליח דשליח אלא חצרו עצם של שליח הוא. ואולם הביא ראיה מדברי הרי"ף והרא"ש דכתבו חצר דגברא משום שליחות הוא. ובאמת למי שיעיין בדברי הפוסקים ימצא בזה ערבובי דברים ועיין בנמוקי יוסף בשם הראב"ד ועי' בפני יהושע בב"מ (י"א א' וי"ב א) שנארג בכמה דברים. והנה אעתיק פה מה שכתבתי בגליון תשו' נו"בי חלק א"הע סי' פ"ב שכתב שם באות ח' וז"ל של מורי הגאון רשכב"ה זצ"ל וראיתי עתה שהקשה מעלתו עלי בקונטרס שלו אות ז' וז"ל אני תמה הא אנן קיי"ל חצר משום יד אתרבאי ומנ"ל לרבוי שליחות בשוגג עכ"ל ודבר זה שנה ושלש בקונטרסו כמה פעמים דאנן קיי"ל חצר משום יד אתרבאי ואני אומר אלו בחלום ראה דבר זה דקיי"ל משום יד אתרבאי דאלו בהקיץ ואפילו מתנמנם לא היה רואה דבר זה מה שמבואר בכל הפוסקים כולם לא נחלקו כלל דחצר דאיש משום שליחות אתרבאי ולכך קטן אין לו חצר וכן הוא בש"ע סי' רמ"ג וסי' רס"ח וחצר דאיתתא הוא דאתרבאי משום יד ולכך קטנה יש לה חצר עכ"ל מורי הגאון זצ"ל. וכתבתי שם בגליון וז"ל לא בחלום ראה השואל כי רב גובריה הוא כי אם בהקיץ דרוב פוסקים ס"ל חצר משום יד אתרבאי דהא חצר של הקדש חצר דגברא הוא אפ"ה כתבו התוס' מעילה (י"ג א') ד"ה אבל דלכך אין חצר של הקדש קונה כיון דמשום יד אתרבאי ואין יד להקדש וכן משמע מדברי התוס' בבא בתרא (ע"ט א') ד"ה ואין מועלין וכן כתב רשב"ם שם עיין היטב וכן הביא הרב בעל מחנה אפרים הלכות קנין חצר ראי' מדברי הראב"ד פרק כ"ט מהלכות מכירה דפירש ואמר דאמרינן דקטן אין לו חצר היינו דוקא לענין מציאה דלית בה דעת אחרת מקנה אבל לענין מתנה דאית בה דעת אחרת מקנה יש לו חצר ויש לו ד' אמות דחצר משום יד אתרבאי ודוקא מציאה שאין דעת אחרת מקנה אותו אין לו יד ואין לו שליחות והיינו מתקנתא דרבנן וכן משמע מנמוקי יוסף ועיין פני יהושע ועי' בסמ"ע סימן רמ"ג ס"ק ל"ג ל"ד ל"ה. ולפ"ז מדברי הרי"ף והרא"ש נמי אין ראיה דמה שפסקו דקטן אין לו חצר דוקא קטן דלא ילפינן קטן מקטנה והיינו החכמים לא תקנו ליה כמו שפירש תוס' במקומו ב"מ (י"א א) אבל חצר דגדול משום יד אתרבאי וכן משמע מדברי הרא"ש עצמו ב"מ (י"ב א) דכתב אבל חצר אין משתמרת כו' דא"א להיות מטעם שליחות כו' הילכך מטעם יד קנה הרי חזינן דחצר דגברא משום יד קנה ורק בקטן אינו קונה דלא ילפינן קטן מקטנה ושליחות לית ליה דאין שליחות לקטן ואולם מדברי רבינו הרמב"ם (פי"ז מהל' גזילה הל' ט') משמע דחצר דגברא משום שליחות אתרבאי וכן מוכח לקמן לפ"ז דמה דקיי"ל בח"מ (סי' ר"ב סעיף י"ד) דחצר מהלכת לא קנה והרי כתבו התוס' גיטין (כ"א א') ד"ה אטו דזהו וקא אי חצר משום יד אתרבאי דאי משום שליחות אמאי חצר מהלכת לא קנה דומיא דשליח דמהלך הוא ואולם אם כך נקטינן לסברא ודאי קשה על הרמב"ם דהוא פוסק חצר משום שליחות אתרבאי כאשר הערנו והרי הוא פסק (פ"ג מהלכות מכירה) דחצר מהלכת לא קנה וע"כ דלאו זה בזה תליא ועי' בש"ך סי' רס"ח ס"ק ו' דמשמע נמי מדבריו חצר דגדול משום יד אתרבאי ועי' במ"א סי' קנ"ד ס"ק כ"ג הביא נמי דברי האגודה ריש מעילה דחצר דהקדש לא קנה משום דאין יד להקדש ועיין בתויו"ט במשנה דמעילה דהקשה ואף אי חצר משום יד אתרבאי הא אמרינן ב"מ (י"ב א) דלא גרע משליחות א"כ קשה חצר היכי דהגזבר עומד ע"ג דומיא דמציאה ומדהקשה הרב תויו"ט מדאמרינן חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות ולא הקשה כפשוטו על האי מ"ד דסובר חצר משום שליחות אתרבאי ולא משום יד היאך מפרש למתניתן. על כרחך משמע דהרב תויו"ט סובר שבמסקנת הש"ס ב"מ (י"א א) דאמר הש"ס דפליגי אי משום יד אתרבאי או משום שליחות אתרבאי דמתחלה היה סובר הש"ס דבכל מקום פליגי ואפילו בגט וכן כתב רש"י בהדיא בתחלת הסוגיא ד"ה קטנה אין לה חצר אם זרק לה בעלה גט לתוך חצרה לא קנתה ועי' פני יהושע לכן העלה הש"ס דפליגי אי חצר בכלל אתרבי משום יד או משום שליח אבל שמסקנא הכי הוא דע"כ בכלל חצר ודאי לא משום שליח אתרבי דהא בגט ודאי משום יד אתרבי וחזר הש"ס ואמר לענין גט כ"ע ל"פ כו' כי פליגי לענין מציאה והיינו לפי פי' תוס' והפוסקים דרק מדרבנן פליגי מי נימא דבגניבה דמצינו מ"הת חצר דמשום שליח אתרבאי אלא כ"ע סובר משום יד אתרבאי ורק לענין מציאה פליגי והיינו מדרבנן וזה היפך מדברי מורי בסוף דבריו שהרגיש נמי דש"ס חוזר ולא פירש דפליגי אי משום יד אתרבאי לכן הוא אמר בהיפך דבמסקנא כ"ע ס"ל דגבי גניבה משום שליחות אתרבאי והיינו משום שליחות נמי ואנכי לבבי לא כן ידמה אבל במסקנא כ"ע סבירא להו דמשום יד אתרבאי ורק לענין מציאה פליגי ועיין עוד מה שכתבנו פ"ה הלכה א' ביותר ביאור דברים אלו לכן לא קשה על מ"ד דס"ל חצר משום שליחות אתרבאי מ"ט דמתני' דמעילה הא באמת ליכא מ"ד דחצר מן התורה משום שליחות אתרבאי (ולא קשה נמי מדוע הקשה הש"ס בתחלת הסוגיא על האי מ"ד דס"ל משום שליחות אתרבאי מברייתא המצא תמצא ולא קשה ממתני' דמעילה הא כבר הקשה כעין קושיא זאת הרב הש"ך בסי' שמ"ח וכן כונת הנמוקי יוסף בפ' מרובה במתני' דנתנו לבכורות בנו להקשות כן מדוע לא הקשה הש"ס ממתני' דנתנו לבכורות בנו עייש"ה ובים של שלמה פ' מרובה. אלא דלפענ"ד לא קשה כלל דלאו מברייתא הקשה הש"ס אלא מדרשא דהמצא תמצא ונייחא ליה להש"ס להקשות מעיקר הקרא דילפינן מניה חצר ומוכח דחצר משום יד אתרבאי דוק. לכן לא קשה כלל על מ"ד אחר מ"ט דמתני' דמעילה אלא קושית התויו"ט היא קשיא הא לא גרע משליחות עיין היטב. היוצא שאיפכא הוא דכ"ע סובר כמסקנת הש"ס דחצר משום יד אתרבאי ואולם מדברי רש"י (י"א א) ד"ה ומר סבר לא ילפינן כו' לא משמע כן אבל עכ"פ מדברי הפוסקים אין ראיה כלל דפסקו חצר דגברא היינו גדול משום שליחות אתרבאי ורק בקטן ובמציאה ומשום תקנתא דרבנן ואדרבה מקצת פוסקים והמה תוס' והרשב"ם והאגודה והסמ"ע והש"ך והמ"א והתויו"ט משמע להיפך לכן אין להשיב תואנה על הרב השואל כן העליתי בגליון נו"בי בקיצור דברים ופה הרחבתי הדברים קצת להקל על המעיין. וא"כ הדרן לדברי רבינו פה שטוען להקשות על הטור אמאי פוסק דאם זרק גט לחצרו של שליח דמקודשת דאתיא שפיר דמשום יד אתרבאי ואפי' בחצר דגברא וזהו נמי כונת הירושלמי בעי רבי אליעזר חצרו של שליח מאי שתעשה כידו ע"כ היינו שהירושלמי היה מסופק אי חצר דגברא משום שליחות אתרבאי או משום יד ולא ידעתי מה עוד להעמיס בדברי הירושלמי ומה מן הדוחק בזה שנדחק בו הרב שדה יהושע ורבינו פה והכל נכון ודוק:<br><b> שוב </b> ראיתי להביא ראיה נכונה ואמת לדברי דכן כונת הירושלמי דהנה מצאתי ראיה נאמנה לדברי הרמ"ה דאין שליח לקבלה עושה שליח מדברי הרמב"ן במלחמות פרק התקבל דאמר היינו טעמא דאמרינן בקדושין (מ"ד ב) דאין נערה ארוסה עושה שליח לפי שהוא עצמה אין לה יד לקבל גט אלא לפי שהגט זכות לאב שמכנסת עצמה לרשותו ירדה התורה לסוף דעתו של אב דניחא לי' דתהוי שלוחו אבל עכ"פ אין היא יכולה שתעשה שליח כיון דהיא רק שלוחו של אביה זה תוכן כונת דברי הרמב"ן שם עייש"ה ויש להבין דמאי בכך דמה לי אם יש לה יד מצד כחה או מצד שהיא שלוחו של אביה סוף כל סוף הרי גדולה היא ובכל מקום גדולה יכולה לעשות שליח וע"כ דהרמב"ן סובר כדעת הרמ"ה שהביא הטור דאין שליח לקבלה יכול לעשות שליח אף אם המשלח נותן לו רשות בפירוש שיכול לעשות שליח שני דאל"כ נימא כיון דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב דניחא ליה דתהוי שלוחו נימא נמי דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב דניחא לי' אפילו אם היא עושה שליח אלא ע"כ אפילו בנותן רשות אין שליח עושה שליח אמנם לבי מהסס בזה דא"כ אף אם אמר האב בפירוש לבתו נערה שתעשה שליח אינה יכולה לעשות שליח כיון שהיא שלוחו של אב לדעת הרמב"ן ולא ראיתי מי שיאמר כן ואדרבה מכל הפוסקים משמע בלי חולק שאם נותן האב רשות לבתו נערה ודאי מצי משוי שליח ועיי"ש בעצמות יוסף ובחדושי הרשב"א ואולם י"ל דשאני הכא אם האב נותן לה רשות בפירוש אמרינן דנתרוקן רשות של אב ושב ליד דידה לכן יכולה היא שתעשה שליח משא"כ אם לא אמר האב בפירוש אלא אמרינן התורה זכתה לה היד היינו טעמא דהתורה עשאה שלוחו של אב ואין שליח עושה שליח. ובאמת בזה נדחו דברי מהר"י מטראני בתשו' ח"ב בחלק א"הע סי' ז' דרוצה להביא ראיה מדברי הרמב"ן אלו דאפילו אם האב נותן רשות לבתו קטנה אינה יכולה לקבל גטה דלית לה יד כלל והוי כאומר טלי גיטך מע"ג קרקע דאלת"ה נימא התורה ירדה לסוף דעתו של אב ונתן לה רשות לקבל גיטה ולפי דברינו אלו זה ליתא דודאי אם אמר בפירוש יש לך רשות לקבל גיטך נתרוקן רשותו וחזרה יד דידה להיות יד אבל אם לא אמר בפירוש לא נתרוקן רשותו אלא התורה ירדה לסוף דעתו דניחא לי' לאב דתהוי שלוחו ואין קטנה נעשית שליח כמו שביאר שם הרמב"ן בעצמו עייש"ה ובאמת אם אמר האב לבתו נערה לשון שליחות נמי היא לא מצי משוי שליח אם אמרינן דאין שליח עושה שליח אלא אם אמר הריני נותן לך רשות לקבל גיטך נתרוקן רשותו ויכולה לקבל גיטה ונער אפילו שליח מצית משוי לפי שהיא גדולה והדבר פשוט לפענ"ד:<br><b> ונחזור </b> לעניננו דמדברי הרמב"ן משמע דאין שליח קבלה יכול לעשות שליח שני ואף אם יש לפקפק ולומר דלא מוכח היכא שיאמר המשלח בפירוש שיכול לעשות שליח שני שאינו יכול לעשות שליח כדעת רמ"ה אלא ה"ט דאמרינן דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב דניחא ליה שתהוי היא שלוחו אבל כולי האי לא אמרינן שניחא ליה אפילו בשלוחה מ"מ מוכח עכ"פ כדעת הפוסקים אלו שבסתם ודאי אין שליח קבלה יכול לעשות שליח שני ואין לפקפק בזה. והנה הירושלמי פרק התקבל הכי רהיטא דשמעתתא נערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה ר"ל אמר כמחלוקת בגיטין כך מחלוקת בקדושין ור"י אמר הכל מודין בקדושין שאביה מקדשה ולא היא על דעתיה דר' יוחנן אין לה דעת אצל אביה ואינה עושה שליח על דעתיה דריש לקיש יש לה דעת אצל אביה והיא עושה שליח מתניתין פליגי כו'. ר' אליעזר שאל חצרו של שליח מה שתעשה כידו ע"כ. ומשמע מרהיטת הסוגיא שם דהאי רבי אליעזר שייכי לסוגיא דהתם ועל פלוגתת ר' יוחנן וריש לקיש קאי ומאי שייטא להתם? ולפי דברינו יבואר על נכון דה"ט דאמר הירושלמי שם ולדעתיה דר' יוחנן אין לה דעת אצל אביה ואין עושה שליח היינו טעמא דחזינן דר' יוחנן אית ליה דלית לה יד לקבל קידושיה וש"מ דגבי גט אין לה יד לעצמה אלא שגבי גט ירדה התורה לסוף דעתיה דניחא ליה שתהוי שלוחו משום דמכנסת עצמה לרשותו אבל לא מטעם שיש לה יד לעצמה לכן גבי קדושין שמפקעת עצמה מרשותו לא אמרינן דנ"ל שתהוי שלוחו ולכן אינה יכולה לקבל קדושין וכן להיפך לריש לקיש ועיין בחדושי פני יהושע בסוגיא דקדושין (מ"ג ב' ומ"ד א') והיינו ממש דברי הרמב"ן דמפרש דה"ט דאין ארוסה נערה משוי שליח משום דאין לה יד לעצמה אלא שליח דאבוה היא וכאשר בארנו ועיין לעיל בהגהותינו פרק ב' מהלכות גירושין הי"ח באורך. ולפ"ז עכ"פ מוכח מדברי ר' יוחנן דאית ליה דאין נערה משוי שליח לפי שהיא רק שליח דאבוה היא שאין שליח עושה שליח כאשר בארנו דאל"כ אכתי מאי אינה יכולה לעשות שליח הא שליח עושה שליח לכן בעי ר' אלעזר חצרו של שליח מה שתעשה כידו כאשר בארנו כלומר אם חצרו הוא כידו דחצר דגברא משום ידו אתרבאי א"כ אם זרק הגט בחצרו הוי גט אבל אם חצר דגברא משום שליחות אתרבאי לא הוי גט דאין שליח עושה שליח כדמוכח מר' יוחנן ולהכי שפיר שייכי האי בעיא דר' אליעזר לסוגיא דהתם דוק לאמתה של תורה:<br><b> ואגב </b> אורחין אעתיק מה שכתבתי בגליון מגן אברהם (סי' קנ"ד ס"ק כ"ג) וז"ל המ"א שם מצא דבר בחצר בית הכנסת זכה בו ולא אמרינן דחצר ב"הכנ זוכה להקדש דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש (אגודה ריש מעילה) עיי"ש ועי' בשקלים פרק ז' עכ"ל מג"א. וכתבתי בגליון וז"ל שם כונת מג"א במ"ש ועי' בשקלים פ' ז' היינו מה ששנינו שם במתני' מעות שנמצא לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר בהר הבית חולין כו' ואמאי חולין הוא תקנה הר הבית וע"כ דאין חצר של הקדש קונה וקשיא לי על דברי מג"א מאי ראיה מזה הא התם במעות איירי והרי כתבו התוס' ב"מ (כ"ו א) ד"ה בשתוך דחצר אינה קונה מעות כלל לפי שמעות הם דבר קטן ואין סופו למצוא ועוד קשיא לי על המג"א מדברי הרא"ש ונמוקי יוסף הובא בש"ך (סי' רס"ח ס"ק ב') דחצר גופא אינו קונה ביאוש שלא מדעת ולכן אם נאבד בתוך החצר אינו קונה דבא שם באיסורא ולפ"ז מאי ראיה מהך מתני' דשקלים ובאמת קשה לי קצת נמי הלא דין זה דאין בי"הכנ קונה מפורש ממש בש"ס ב"מ (כ"א ב) דתניא התם המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכ"מ שהרבים מצוין הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין ע"כ. וקשיא אף אם הבעלים מתייאשין תקנה לי' חצר של הקדש ומדוע הוא של מוצאו והרי הש"ס ב"מ (כ"ד א') מוקי לה להאי בתי כנסיות בבתי כנסיות של ישראל דיתבו בהו גוים ומרהיטא דלישנא דש"ס משמע שם דאי אמרינן דאיירי בבתי כנסיות של ישראל היינו בתי כנסיות שמתפללין שם ואי אמרינן נמי כיון דבאיסורא בא שם כדעת הנמוקי יוסף והרא"ש א"כ מהך דשקלים נמי ליכא ראיה דוק וצ"ע:
+<b>וצריכ' לעשותו בב' עדים כו'</b> עיין במוהריב"ל ח"א סי' כ"ד שנסתפק אם צריך שתעש' האש' שליח קבל' בפני ב' עדים שיהיו שניהם כאחד א"ד מהני אפי' זה שלא בפני זה והסכימ' דעתו ז"ל דבכל מילי דאישות בעינן שניהם כאחד וכתב שהרשב"א והר"ן מסכימים לדעת א' ועי"ש מה שהקש' על מ"ש הרשב"א בחדושיו פרק השולח שנרא' שם מדבריו דמילי דאישות ומילי דממון שוין הן ויבואו ב' מהתוספת' שהביא הרי"ף ז"ל פרק מי שאחזו דקתני אחד בשחרית ואחד בין הערבים זה היה מעש' ואמרו אין מצטרפין וכתב בזה שני תשו' בדבר יע"ש ועיין בתשו' הריב"ש סימן רל"ב וכתב בס"ד וז"ל ואפי' מצד הביטול י"ל דלא בעינן ב' זה בפני זה דע"כ לא אדכרו ב"ד במתניתין דהשולח כו' עד וכיון שכן אפי' זה שלא בפני זה מצטרפין עכ"ל הנה מבואר דס"ל דאפי' במילי דאישות הלכה כריב"ק והוא הפך מן התוספת' שהביא הרי"ף ז"ל וכנרא' דאשתמיט מיניה דמוהריב"ל ז"ל תשו' הריב"ש הלזו ועיין במוהר"א ששון סימן כ"ד ובהרב בעל בני יעקב דקע"ד ובמוהרח"ש בקונטריס עגונא דאתתא והדברים עתיקים ודוק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואין </b>
+<b> שליח הולכה והובאה צריך עדים כו'.</b> נראה שלדעת רבינו ז"ל אפי' אם הבעל מכחישו ואומר שלא נתנו לו אלא לפקדון השליח נאמן לומר שעשאו שליח וכמ"ש בפרק י"ב מה' אלו דפסק כר"ח ואע"ג דהתם איירי רבינו בשליח קבלה מינה נשמע לשליח הולכה דדא ודא חדא היא דמידי הוא טעמא משום דהא הימניה ה"ט נמי איתיה בשליח הולכה ואדרבה לדעת הר"ן ז"ל שם עדיף טפי שליח הולכה וסבירא ליה דבשליח הולכה אפילו ר"ה דפליג התם מודה ואע"ג דרבינו כתב בפ"ג מהלכות אישות דין ט"ו וז"ל אבל האיש שעשה שליח לקדש אינו צריך לעשותו בעדים לפיכך אם מודו השליח והמשלח אינם צריכים עדים כו' אשר נראה מדבריו דדוקא אם מודה המשלח שעשאו שליח הא לאו הכי בעל נאמן כבר כתב הרב בעל ל"מ שם דדוקא גבי גט נאמן משום דקא נפיק גיטא מתותי ידיה יע"ש האמנם הטור בסי' קמ"א כתב וז"ל ובשליח הולכה כו' כתב הרמב"ם שאין צריך לעשותו בעדים כו' לפיכך אם מודו השליח והמשלח אינם צריכים עדים כו' הנה הטור העתיק לשון רבינו שבה' אישות כאן משמע דס"ל כדעת רבינו דאפילו גבי גט נמי בעינן שיודו השליח והמשלח אבל אם מכחישו הבעל נאמן והוא תימא שהרי לדעת רבינו מבואר דאפילו במכחישו השליח נאמן ואפילו בעיר אחת וכמו שפסק בפ' י"ב דהלכה כר"ח וכבר ראיתי להרב בית שמואל סימן הנז' ס"ק י"ג שהוקשה לו כן על דברי הגמי"י שכתב בפ"ג מהלכות אישות דאם המשלח כופר אחר נתינת הגט והקדושין הו"ל ס' ואזלינן לחומרא ופסקו מרן שם ותי' דאפשר דמיירי דאין הגט ביד האשה ולא ביד השליח אלא השליח מסר לה הגט בפני ע"מ והעדים בפנינו והגט נקרע מ"ה אם הבעל מודה דהוא שלוחו ה"ז מגורשת ואם הוא מכחישו אע"ג דראו הגט בידו לא מהני וכמ"ש לקמן בהג' משם י"א דלא מהני מה שראו הגט בידו עכ"ד ותי' זה יתכן לתרץ דברי הגמי"י אך לדעת רבי' ל"י דרך זה שהרי לדעת רבינו ז"ל כל שיש עדים שראו הגט בידו השליח נאמן כמ"ש הטור שם לקמן ולכן היה נראה לומר דמ"ש הטור דבעינן הודאת המשלח היינו בשאין עדים חתומים על הגט או בשאין עדים מצויים לקיימו דבהא ודאי בעינן הודאת השליח והמשלח פן יבא הבעל ויאמר שהוא מזוייף ולפי זה צ"ל דס"ל להטור דלא כמ"ש ה"ה ז"ל בפ"ט מה' אלו דין ל"ב בדעת רבינו ז"ל דכל שאין עדים חתומים בגט אפילו יודה הבעל בשליחותו הו"ל ספק מגורשת אלא סבירא ליה דרבינו ז"ל מיירי התם כשהבעל מכחישו ועיין בלח"מ ז"ל בפרק ג' מהלכות אישות ובהכי יש ליישב נמי דברי הגהות מיימוני ז"ל דמ"ש אם המשלח כופר אחר נתינת הגט והקדושין בגט דומיא דקדושין קאמר דליכא טעמא דגט יוצא מתחת ידו אך אכתי קשי' לי למ"ש מרן ז"ל שם מחודש כ"ב לחד תי' שמדברי הרא"ש ז"ל שכתב בריש גיטין וז"ל אבל כי אמר בפני נכתב כו' ל"מ בעל למימר לא שלחתיו אע"פ שאין עדים שעשאו שליח דכי היכי דהימנוהו לומר בנו"נ הימנוהו נמי לומר שעשאו שליח כיון שהגט יוצא מתחת ידו משמע דס"ל דכל היכא שאין אנו סומכים על דברי השליח כגון בא"י או בח"ל ולא נכתב ונחתם בפניו והוא מקוים בחותמיו אינו נאמן לומר שעשאו שליח ומש"ה כתב באותה תשו' אם יש עדים ששמעון בנה היה שליח של הבעל לומר שאפי' לא נכתב בפנינו אלא שמתקיים הגט לא יועיל ביטול הבעל א"ד וק' דכיון דהגט מקויי' בחותמיו או בא"י שעדים מצוי' לקיימו למאי ניחוש הא למזוייף ליכא למיחש שהרי עדים מצויים לקיימו לפקדון ליכא למיחש אפילו יבא הבעל ויטעון השליח נאמן לכ"ע ואפי' לר"ה בשאינן בעיר אחת כמ"ש התוס' והרא"ש בפרק התקבל ותו קשה ממ"ש מרן ז"ל באותו סי' מחודש כ"ח אההיא דבעל אומר לפקדון וז"ל ופירש רש"י דהב"ע בשהאיש והאשה יחד בעיר וכ"כ התוס' והרא"ש משום דאלת"ה תקשי לר"ה אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם במביא גט ממ"ה דצ"ל בנו"נ הא אכתי יערער הבעל שיאמר לפקדון נתתיו יע"ש והשתא לפי תי' מרן מנ"ל להרא"ש הא אכתי נימא דלר"ה הבעל נאמן ואפי' כשאינן בעיר אחת והתם שאני דכי היכי דהימנוהו לו' בנו"נ ה"נ הימנוהו שיאמר שעשאו שליח אבל בההיא דבעל אומר לפקדון אינו נאמן כיון שאין אנו סומכים עליו דומיא דא"י או בח"ל אם נתקיים בחותמיו ואי להא י"ל דמ"ש הרא"ש דמיירי דוקא בשלשתן בעיר לאו מכח הך קו' הוא אלא מסברא דנפשיה קאמר דכיון דכל טעמא דר"ה הוא משום דאם איתא דלגרושין יהביה ניהליה לדיד' הוה יהיב לה ממילא נשמע דדוקא בשלשתן בעיר אחת דשייך הך טעמא הוא דאינו נאמן הא בשאינן בעיר אחת נאמן מיהו קמייתא ק' שוב אחר זמן רב ראיתי להרב מחנה אפרים ה' אלו די"ב ע"ד שהקשה כעין מה שהקשינו וז"ל איברא דהרא"ש כתב דכי היכי דהימנוהו חכמים לומר בנו"נ הימנוהו לומר שהבעל עשאו שליח כו' וצריך להבין דכיון שהימנוהו חכמים לומר בנו"נ אם כן אמאי אצטרכינן תו ליהמני' לומר שעשאו שליח דלמאי איכא למיחש למזויף ליכא למיחש שהרי נתקיים הגט לנפיל' לא חיישינן כמ"ש הפוסקים לפקדון ליכא למיחש שהרי השליח נאמן במיגו דאי בעי יהיב לה עכשיו ואפילו לפי מ"ש התוספות פרק התקבל ד"ה שליש דאין זה מיגו טוב דשמא האשה לא תרצה לקבלו היינו היכא שהבעל טוען לפקדון אבל הכא דאין הבעל מכחישו הא ודאי אי בעי יהיב לה עכשיו עכ"ד ונראה שכוונת דבריו במ"ש ואפי' לפי מ"ש התוס' כו' דלא תימא דהוצרך הרא"ש ז"ל לטעם זה דכי היכי דהימנוהו כו' לר"ה דס"ל דבעל נאמן אהא כתב דהא ליתא דע"כ לא פליג ר"ה וס"ל דהבעל נאמן אלא משום דלא חשיב מיגו טוב דשמא האשה לא תתרצה לקבל הגט כיון דבעל אומר לפקדון אבל הכא דאכתי בשעה שאומר בפני נכתב ליכא שום מערער הא ודאי אי בעי הוה יהיב לה ובהא אפילו ר"ה מודה כיון דאיכא מיגו ולע"ד כפי דבריו תקשי ליה דברי התוס' שם בפרק התקבל שהקש' בד"ה בעל נאמן דאם כן לר"ה מה הועילו חכמים בתקנתם אכתי יערער שיאמר לפקדון נתתיו ותי' יע"ש והשתא כפי דבריו מאי ק"ל הא כיון שכבר כתבו בדבור שאח"ז דע"כ לא פליג ר"ה אלא משום דלא חשיב מיגו דשמא האשה לא תתרצה לקבל אבל אי הוה חשיב מיגו הוי מודה ר"ה דשליש נאמן אם כן ה"נ כיון דליכא שום מערער חשיב מיגו טוב ונאמן אפילו לר"ה לומר שעשאו שליח במיגו דאי בעי הוה יהיב לדידה ואמאי הוצרכו ג"כ לדחוקי ולומר דהנהו דמצרכי מערסא לערסא סברי כר"ח הא אפילו כר"ה מצי אתיא לפי דבריו אלא ודאי נראה דס"ל להתוס' דה"נ לא חשיב מיגו דאין ביד השליח למוסרו לאשה דשמא לא תתרצה האשה לקבלו שאינה רוצית להתגרש ממנו וכיון שכן על כרחין צריך השליח לבא לב"ד כדי שיתנו לה הגט בע"כ ומה שהוצרכו התוס' התם לטעמא דכיון דבעל אומר לפקדון דמשמע דאלת"ה חשיב מיגו היינו משום דהתם מיירי כשמעידין לפנינו דשויתי' האשה שליח לקבלה כמ"ש התוס' והרא"ש שם שהרי היא רוצה להתגרש בודאי משום הכי הוצרכו לה"ט דכיון דבעל אומר לפקדון שמא לא תתרצה לקבל הגט עכשיו אבל בשליח הולכה דעלמא בלאו ה"ט לא חשיב מיגו כמ"ש וא"כ מעתה אפשר ליישב דברי הרא"ש דהוצרך הרא"ש לטעמא דהימנוהו רבנן לפום מאי דקי"ל הלכתא כרבה בר אבוה וכרב ששת דמצרכי לומר בנו"נ מערסא לערסא ומשכונה לשכונה דהיו כעיר אחת וכמו שפסק הרא"ש ז"ל בפ"ק דגיטין ובשניהם בעיר אחת הא קים ליה להרא"ש ז"ל כר"ה דאמר הבעל נאמן כמ"ש פרק התקבל והתוס' ז"ל הוקשה להם כן והוצרכו לידחק דסברי כר"ח ועוד תי' יע"ש והרא"ש ז"ל לא שמיע ליה הנהו תי' וראי' ממה שפסק כר"ה ופסק כרבה בר אבוה וכר"ש וכן נמי לא פי' דמיירי באומר כתבו ותנו והלך לדרכו כמ"ש התוס' ומש"ה כתב דהתם ה"ט דכי היכי דהימנוהו לומר בנו"נ הימנוהו לומר שהבעל עשאו שליח מיהו אכתי קושיין לא מיתרצא בהכי למאי דכתב מרן דבח"ל אם נתקיים בחותמיו לא מהימן לומר שהבעל עשאו שליח ומסתמיות דבריו נראה דאפי' ממקום למקום מיירי דהא אההיא תשוב' דהרא"ש ז"ל קאי מרן דנר' דממקום למקום הוא כדקאמר לאח"ז בא בעלה ולכן נראה דסבירא ליה להרא"ש דאף ע"ג דקי"ל דכשאין שניהם בעיר שליח נאמן היינו דוקא בשטוען הבעל לפקדון נתתיו שהרי הוא מודה שהושלש ושייך טעמא שהרי הימניה אבל אם טוען נפל ממני נאמן כיון שאינו מודה שהושלש הגט בידו לא שייך טעמא דהימניה ואף ע"ג דהרשב"א זלה"ה כתב בחידושיו פרק התקבל דלנפילה לא חיישינן ואפילו לר"ה והביאו ה"ה פי"ב מה' אלו דין י"א מ"מ הרא"ש ז"ל פליג עליה וכמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ס"ח סי' י"ז והביאה מרן הב"י ז"ל בח"מ סי' נ"ה יע"ש וכ"כ הרב בית שמואל ז"ל ס"ק הנז' שלדעת הרא"ש אי טעין הבעל ממני נפל נאמן ומ"ש הטור סי' קנ"ב דאינו נאמן הבעל לטעון ממני נפל היינו דוקא כשהגט ביד האשה וגדולה מזו כתב הרב ש"ך בחה"מ סי' הנז' סק"ה שלדעת הרא"ש ז"ל הא דאמר ר"ח דשליח נאמן מיירי שהבעל אומר לפקדון נתתיו לך על תנאי כך וכך שאם תקיים היא התנאי תתן לה הגט ולא קיימה התנאי והשליח אומר לגרושין גמורין נתת לי שאף לדברי הבעל עשאו שליח אבל אם אומר לפקדון נתתיו לך שתתנהו לי בהא לא הוה פליג ר"ח דשליח נאמן ע"ש הן אמת שקשה לי על דבריו כי הוא ז"ל יחס סברת הרא"ש הלזו לדעת התוס' ממה שכתבו בפרק התקבל ד"ה שליש יע"ש וכיון שכן צ"ל לדבריהם דע"כ לא פליג ר"ח אלא בשהבעל אומר לפקדון נתתיו לך ע"ת וכמ"ש לדעת הרא"ש וא"כ ק' טובא ממה שהק' בדבור הקודם לר"ה מה הועילו חכמים בתקנתם שיאמר בנו"נ הא אכתי יערער שיאמר לפקדון נתתיו והשתא לפי דבריו תקשי להו קו' הלזו אליבא דר"ח נמי דאכתי איכא למיחש שמא יבא הבעל ויאמר לפקדון נתתיו שתתנהו לי דבהא אפי' ר"ח מודה וכן נמי ק' ממה שכתבו דהנהו דמצרכי מערסה לערסה סברי כר"ח הא אכתי קשה דניחוש שיאמר לפקדון נתתיו שתתנהו לי וצ"ע כעת: ומ"מ מדברי הרא"ש ז"ל מבואר דבטוען נפל ממני לכ"ע אין שליח נאמן כיון שאינו מודה שהושלש השטר בידו ואם כן היינו טעמא דהרא"ש ז"ל דס"ל דבא"י או בח"ל ונתקיים בחותמיו לא מהימן לומר שהבעל עשאו שליח משום דאיכא למיחש שמא יבא הבעל ויאמר נפל ממני דבהא לכ"ע מהימן ובהא ניחא נמי מה שהקשה הרב מח"א ז"ל שהוצרך הרא"ש ז"ל לטעמא דכי היכי דהימנוהו כו' משום דבלא"ה איכא למיחש שמא יבא הבעל ויטעון נפל ממני ולפי הנראה שאשתמיט מהרב הנז' תשובת הרא"ש הלזו ודברי הרב בית שמואל שכתבנו ובהכי יש ליישב נמי דברי הטור דמש"ה הצריך לדעת רבינו שיודה המשלח פן יבא ויכחישנו לומר שנתנו לשם פקדון דבהא הבעל נאמן כדעת הרא"ש ואפשר דדייק ליה בטור ממ"ש רבינו בה' אישות כמו שליח הגט משמע דסבירא ליה שדינו שוה לקדושין דבעינן הודעת המשלח כן נראה לי ובמ"ש עוד הטור אבל בירוש' יש עשה שליח להוליך לה את הגט צריך להחזיקו בפני ב' וא"א הרא"ש הביאו לפסק הלכה משמע דס"ל שלדעת הרא"ש אפילו בשליח הולכה בעינן עדים ולא מהני הודאת המשלח עיין בהרב מכתב מאליהו שער ו' סימן י"א שתמה עליו דבפ' הא"מ הסכים הרא"ש לדעת רבינו דבשליח הולכה דקדושין לא בעינן עדים וכ"כ הטור סימן ל"ה ואע"ג דהתם לענין קדושין קאי מ"מ דבר ברור הוא דכ"ש לגרושין דאפי' הראב"ד שחלק על רבינו בקדושין הודה לו בגרושין ומכח זה העלה שאף הרא"ש אזיל ומודה לדעת רבינו דלא בעינן עדי' ויישב הירוש' ודחק עצמו בדברי הטור יעש"ב ולע"ד הא ליתא מכח אותה תשובה שכתב הטור סס"י הנז' המתחלת ראובן עשה לבנו שליח כו' תשו' אם יש עדים ששמעון בנה היא שליח כו' ומבואר מאותה תשובה שהבעל לא היה מכחיש בשליחות ואפי"ה הצריך עדים וכ"כ מרן שם יע"ש ושוב ראיתי להרב הנז' בשער נ"ז ססי' ך' שנתקשה בזה לפי שיטתו יע"ש ולעיקר קו' נראה ס"ל להרא"ש דדוקא בקדושין שבאין לאסור לא בעינן עדים אבל בגט שבא להתיר לא מהני הודאת המשלח ואע"ג דהרא"ש נסתפק בזה אם יש לחלק בין גט לקדושין לא נסתפק אלא בשליח קבלה אבל בשליח הולכה מודה וכ"כ הרב בית שמואל סימן ל"ה סק"ו ובס' דינא דחיי למורח"ב ז"ל עשין מ"ח דף ח"י ע"ג יע"ש ודו"ק ובמ"ש עוד הטור ויראה מלשונו שאפילו במקום א' אינו עולה ונראה לי שעולה כו' יש לדקדק לדעת הרא"ש דאם כן הירוש' פליג דידיה אדידיה דבפרק התקבל אמתני' דצריכה ב' כיתי עדים ב' שיאמרו בפנינו אמרה פריך בירושלמי ב' אומרים בפנינו אמרה ואין ב' אומ' בפנינו קבל והוא מודה ב' אומרים בפנינו קבל ואין ב' אומרים בפנינו אמרה והוא מודה יצטרף השליח ומשני תפתר בשהיה קרוב השליח הדא אמרה שהקרוב נעשה שליח ע"כ הרי בהדיא דס"ל לירוש' דשליח מצטרף עם אחר על השליחות ועל הקבלה ותו קשה דהרא"ש פליג דידיה אדידיה דבריש פרק המביא כתב דהיכא דאתיוה בי תרי לא מהימן בעל לומר לא שלחתים אלא אינהו מהימני לומר דהבעל שלחם גם בפ' המביא תניין כתב דאם הא' שליח והב' מעיד דבפניו נתן הבעל את הגט לחבירו להוליך לאשתו כשר הרי מבואר דס"ל להרא"ש ז"ל דשליח נעשה עד כל זה הקשה הרב בעל מכתב מאליהו ז"ל שער נ"ז סימן י"ב. ולע"ד נראה ליישב דמ"ש הרא"ש ז"ל בריש המביא דהיכא דאתיוה בי תרי תו לא מהימן לו' הבעל לא שלחתי' היינו כשאומרים שהבעל עשאן שלוחים כראוי דהיינו בעדים דומה למ"ש מרן דמ"ש הרא"ש דאי אמר בנו"נ נאמן לומר שהבעל עשאו שליח דהכונה לומר שעשאו שליח בעדים ה"נ דכוותא מ"ש דאתיוה בי תרי ואמרי שהבעל שלחם הכונה לומר שהבעל שלחם כראוי ומהימני אפילו בדלא אמרי בנו"נ מטעם מיגו דאי בעו אמרי בפנינו גרשה כמ"ש בגמר' וכן מ"ש דאם הא' שליח והשני מעיד שבפניו נתן הבעל את הגט לחבירו דכשר היינו נמי כה"ג דב' מעידין שנעשה שליח כראוי בעדים אבל לעיקר השליחות ס"ל להרא"ש ז"ל דאין השליח מצטרף משום דחשיב כבעל דבר עצמו ואין דבר שבערוה פחות מב' גם ההיא דהירושל' יש לפרש על ענין זה דמאי דפריך בירוש' היינו משום דמתניתין קתני צריכה שתי כתי עדים ב' שיאמרו בפנינו אמרה דהך לישנא משמע שצריך שיביא ב"ע לראי' שיאמרו בפנינו אמרה דאי על עיקר השליחות קאמר הכי הו"ל למתני האשה שאמרה התקבל צריכה לעשותו בב' עדים ועל זה פריך בירושל' שפיר דאמאי צריך ב' עדים לראיה שעשאו שליח אפי' אין כאן אלא א' והשליח עמו שיאמר שעשאו שליח כדינו בב' עדים מהימני שפיר מטעם מיגו דאי בעי אמרי בפנינו גרשה ואהא תירץ תפתר בקרוב דפסול לעדות דמהשתא ליכא מיגו דאי בעו אמרי בפנינו גרשה כנ"ל נכון ודו"ק:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הכל </b>
+<b> כשרים לשליחות כו' חוץ מן הה' הנכרי והעבד כו'.</b> כתב ה"ה ויש מי שכתב שלא פסליה אלא לשליח קבלה אבל להולכ' כשר כו' הקשה הרב ל"מ ז"ל דא"כ בפ' המביא דכ"ג דפריך ר"א לר"י דאמר אין העבד נעשה שליח לאשה לקבל גט מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין טעמא דמילתא דליתיה הא במילתא דאיתיה כשר והרי נכרי כו' מאי לאו משום דכתיב אתם גם אתם מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל כו' אדמק' ליה בטעמא ליקשי ליה בדינא דהוי קושיא אלימתא טפי ולימא הכי שליח קבלה הוא דאינו נעשה הא שליח הולכה נעשה ואמאי אתם גם אתם אמר רחמנא מה אתם ישראל כו' וא"כ אפי' שליח הולכה אינו נעשה כי היכי דבתרומה אין תרומתו תרומה א"ד יע"ש מה שתירץ בדוחק: ולע"ד נראה ליישב במאי דקשה לי עוד שהרי מבואר מדברי הרשב"א בחידושיו דמאי דהוכרח הר"י ן' מיגש ז"ל לפרש שיטה זו ולחלק בין שליח קבלה לשליח הולכה היא משום דקי"ל דאם איתא דלר"י כל אפין שוין ואפי' בשליח הולכה קאמר דאין העבד נעשה שליח אם כן תקשי ליה לר"י מתני' דמדפסיל לנכרי מכלל דעבד כשר כדפשיט לה רבי אמי מש"ה הוכרח לומר דלר"י דוקא לקבלה פסול אבל להולכ' כשר כדיוקא דמתני' והשתא קשה דא"כ אכתי תקשי ליה להר"י ן' מיגש קושיא הלזו לר"א דס"ל דאפי' במילתא דאיתיה פסול משום דכתיב גם אתם מה אתם ישראל כו' ומינה דלר"א עבד פסול אף להולכה מקרא דאתם וא"כ תקשי ליה לר"א מתני' דמדפסל נכרי מכלל דעבד כשר מיהא להולכה ומאי דנתרץ לר"א נתרץ נמי לר"י וליכא למימר דס"ל לר"א דקר' דגם אתם דממעטינן מיניה עבד משום מה אתם ישראל היינו דוקא בתרומה שנתרמה על ידו וניתרין שיריים באכילה דהוי ממש דומיא דשליח קבלה דמתגרשת על ידו משא"כ בשליח הולכה דאינה מתגרש' אלא ע"י הגט שנתן לה הבעל ואיהו לא עביד אלא הולכ' בעלמא ואינה מגורשת ע"י כתרומה שנתרמה ע"י דהא ליתא דא"כ נכרי אמאי פסול להביא את הגט אי משום קרא דגם אתם מה אתם ישראל נימא דהיינו דוקא בתרומה שנתרמה ע"י ואי משום טעמא דליתיה בתורת גיטין וקדושין הא אמרינן דליתיה בשליח הולכה אלא ע"כ לומר דס"ל לר"א דנכרי פסול אף להולכה מקרא דגם אתם ואם כן קשה דמה"ט נמי יהא עבד פסול להולכה מקרא דגם אתם דממעטינן מיניה עבד לר"א משום דמה אתם ישראל כו' ובשלמא לר"י איכא למימר דטעמא דנכרי פסול להולכ' הוא משום קרא דגם אתם דממעטינן מיניה נכרי משום דלאו בני ברית נינהו ולא עבד משום דב"ב נינהו אבל לר"א ק' אשר ע"כ נראה לומר דס"ל לר"י ן' מיגש דר"א נמי אף ע"ג דדריש לקרא דגם אתם דומיא דאתם ממש מה אתם ישראל כו' וממעטינן מיניה תרוייהו נכרי ועבד אפי"ה ס"ל ודאי דנכרי גריע טפי מעבד משום דלאו בני ברית נינהו וליתנהו בכלל ישראל כלל מה שא"כ בעבד דהא מיהא בני ברית נינהו דשייכי בכלל ישראל ומש"ה קתני מתני' דנכרי פסול להולכה משום דממעטו מקרא דגם אתם ואף ע"ג דמקרא ליכא למילף אלא דומיא דתרומה משום דנתרמה ע"י דהוי כשליח קבלה אפ"ה ס"ל לר"א דכיון דעבד דבני ברית נינהו ושייכי בכלל ישראל ממעטינהו קרא גבי תרומה סברא היא דבנכרי כיון דליתנהו בכלל ישראל כלל אפי' בהולכה יהא פסול דבהדרגות שוין הן ויבואו ב' מה שא"כ בעבד כיון דבני ברית נינהו ושייכי בכלל ישראל איכא למימר דכי ממעטינהו קרא דוקא בתרומה שנתרמה ע"י ודכוותיה בשליח קבלה משא"כ בשליח הולכה ומש"ה קתני מתניתין דנכרי פסול אבל עבד כשר וא"כ מעתה קוש' הרב ל"מ ז"ל מתרצתא היא דמש"ה לא פריך ר"א שליח קבלה הוא דאינו נעשה הא שליח הולכה נעשה והא כתיב גם אתם כו' משום דאיכא למימר דדוקא בתרומה שנתרמה על ידו הוא דממעטינן מיניה עבד אבל לשליח הולכה לא כנ"ל ליישב דעת הר"י ן' מיגש ז"ל: ועוד נראה ליישב קושייתנו באופן אחר דלר"א לא קשיא לי' להר"י ן' מיגש משום דאיכא למימר דר"א ס"ל כר"ן דקאמר לעיל דנכרי כשר לכתיבה ודייק לה מדקא פסיל מתני' נכרי לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר וא"כ מש"ה נקט מתני' נכרי למידק מינה דנכרי כשר לענין כתיבה ולעולם דעבד נמי פסול אמנם לר"י ק"ל שפיר להר"י בן מיגש משום דליכא למימר דנקט נכרי למידק מינה דלענין כתיבה כשר משום דאכתי קשה לרבב"ח אליבא דר"י דס"ל דמתני' ר"א היא ונכרי נמי פסול לענין כתיבה וכמ"ש התוס' ומשום הכי הוצרך הר"י ן' מיגש לומר דלר"י עבד כשר להולכה ומעתה מתרצתא נמי קושית הרב ל"מ דמש"ה לא פריך ר"א לר"י שליח קבלה הוא דאינו נעשה הא שליח הולכה נעשה והא כתיב אתם כו' משום דאפשר דר"א ס"ל כר"ז אליבא דר"י דקאמר זו אינה תורה דאמוראי נינהו אליבא דר"י כדאמרי לעיל ואם כן ליכא למידק מינה מדר"י דס"ל דלהולכה כשר מדיוקא דמתניתין מדפסיל נכרי מכלל דעבד כשר דאיכא למימר דנקט נכרי לדיוק' דלענין כתיבה כשר וא"נ אפי' נימא דר"א ס"ל כרבב"ח אליבא דר"י מ"מ ניחא ליה לאקשויי בטעמא ואליבא דכולהו אמוראי מלאקשויי ליה בדינא ואליבא דרבב"ח כנ"ל נכון ודו"ק ואי נמי אפשר לומר דלר"א לא ק"ל להר"י ן' מיגש משום דכיון דר"א ס"ל דדרשינן ההיקש לגמרי מה אתם ישראל כו' אם כן כיון דתני מתניתין נכרי ע"כ היינו משום דממעטו מקרא דמה אתם ישראל כו' ואם כן מינה נשמע דעבד פסול ממיעוטא דאתם ותני נכרי וה"ה עבד דאין חידוש בעבד טפי מנכרי וכן ראיתי למוהריב"ל שתי' כן למה שהקשה בדברי התוס' שהק' ליתני עבד וכ"ש נכרי ותיר' כו' דאכתי תקשי להו לס' ר"א דס"ל דעבד שתרם ברשות ישראל אפילו ברשות אין תרומתו תרומה ממתני' דקאמר נכרי שתרם בשל ישראל אפילו ברשות אין תרומתו תרומה ליתני עבד וכ"ש נכרי ותירץ כמ"ש יע"ש וראיתי למוהר"ב אנג"יל שהקשה על דבריו וז"ל ודבריו תמוהים שהרי התוס' הקשו לר"י דאמר אין העבד נעשה שליח לקבל גט לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין דאמאי נקט נכרי ליתני עבד וכ"ש נכרי והשתא לפי דבריו מאי קושיא כיון דטעמא לפי שאינו בתורת גיטין אין חידוש בעבד טפי מנכרי אלא ודאי דאע"ג דמחד טעמא ממעטינן להו אפי"ה איכא רבותא בעבד טפי מנכרי כיון דשייך קצת במצות עכ"ד יע"ש ואחרי המחילה איני רואה ריח קו' דלר"י קשיא להו שפיר להתוס' לפום מאי דמסקי' דר"י דריש להיקשא דאתם לומר מה אתם בני ברית ועבד לא ממעט' מיניה ואהא ק"ל דא"כ דאין העבד נעשה שליח לקבל גט מטעמא דליתיה בתורת גיטין אדתני מתני' נכרי דאיכא למיטעי דהיינו משום טעמא דמה אתם בני ברית ולעולם דעבד כשר דומיא דתרומה אע"ג דליתיה בתורת גיטין וכדס"ל לר' אמי ליתני עבד דפסול מטעמא דליתיה בתורת גיטין וכ"ש נכרי אמנם לר"א כיון דס"ל דדרשינן ההיקש לגמרי כיון דתני נכרי ממילא משתמע דעבד פסול מהיקשא דמה אתם ישראל וזה פשוט: והרב מכתב מאליהו שער ו' סימן ט"ז הקשה לשיטת הר"י ן' מיגש מהא דאמרינן בריש הא"מ אתם גם אתם ל"ל ומשני מבעי ליה לכדרבי ינאי מה אתם בני ברית כו' ופריך הא ל"ל קרא מדרבי חייא בר אבא נפקא דאמר אין העבד נעשה שליח כו' לפי שאינו בתורת גיטין כו' והשתא אם איתא דמטעמא דליתיה בתורת גיטין לא מיפסיל אלא לשליח קבלה מאי פריך דלישתוק קרא מגם אתם הא אצטריך קרא למיפסליה לנכרי מדין שליחות ונ"מ דאפי' להולכה דגט לא חזי משא"כ אי לא כתיב גם אתם ואתינן עלה מטעמא דליתיה בתורת גיטין הו"א דלשליחות הולכה חזי לדעת הר"י ן' מיגש ועם היות שאפשר לידחק דלא פריך אלא דלגבי תרומה לא איצטריך קרא דהפרשת תרומה חשיבא כמו קבלת הגט מ"מ כעת צ"ע עכ"ד ולע"ד נראה דאין כאן מקום קו' על הר"י ן' מיגש שהרי קושי' הלזו תיקשי בפשטא דשמעתתא דמאי פריך מדר' חייא בר אבא נפקא דנימא דאצטריך קרא למעוטינהו מדין שליחות משום דנ"מ לשאר מילי לענין זכיה וריבית וכיוצא בהן דאע"ג דאיתנהו במשא ומתן וכמ"ש מרן הכ"מ פ"ב מה' שלוחין הלכה ב' יע"ש אפי"ה ממעטינהו קרא מדין שליחות אלא ודאי ע"כ צ"ל דמאי דפריך בגמ' היא דלגבי תרומה לא אצטריך קרא דמדרבי חייא נפקא ואם כן ממילא רויחא שמעתתא לדעת הר"י בן מיגש ז"ל וזה פשוט והטור בסימן קמ"א הביא מחלוקת זה יע"ש ובסימן ל"ה כתב לשון רבינו ולא הביא שום מחלוקת וכבר תמה בזה הרב בית שמואל סימן הנז' וז"ל ואיני יודע למה פסק כאן עבד פסול ובסימן קמ"א הביא דעת הפוסקים דבשליח הולכה הוי ס' גט ע"ש שהניחו בצ"ע ואשר אני אחזה דס"ל להטור ומרן דלענין קדושין כ"ע מודו וטעמא רבא איכא במלתא דדוקא גבי גט כיון דבע"כ מגרש לה נמצא דמשעה שכתב לה הגט הרי היא עומדת להתגרש בודאי ושליחות העבד אינו אלא מעשה קוף בעלמא משא"כ בקדושין כיון שאינה מתקדשת אלא מדעתה א"כ מכי עשאו שליח להתקדש עדיין אין כאן שם קדושין כלל דמי יימר שתתרצה ונמצא א"כ דעיקר הקדושין המה באים ע"י העבד ומשום הכי כיון דעבד ליתיה בתורת גיטין וקדושין לא מהני כנ"ל:
+
+Halakhah 7
+
+<b>אבל </b>
+<b> הפסולים בעבירה מן התורה פסולים להבאת הגט כו'.</b> כתב ה"ה ומ"מ לא ידעתי מאין הוציא רבינו זה הפיסול כו' הנה הרב מש"ל תי' לזה בטוב טעם ודעת דה"ט דרבינו כלפי מ"ש הרא"ש דכי היכי דהימנוהו רבנן לומר בנ"ונ ה"נ הימנוהו לומר שהבעל עשאו שליח א"כ גבי פסולים בעבירה מן התורה אף ע"פ שנתקיים בחותמיו פסול מדרבנן מצד מינוי השליחות שאינו נאמן לו' שהבעל עשאו שליח וכ"ת למה פסול מדרבנן גרידא ליפסל מן התורה כדין שכתב רבינו שאם לא נתקיים הגט שאינו גט זה אינו כלום דכיון דהגט יוצא מתחת ידו ודאי שהבעל עשאו שליח עכ"ת תי' ז"ל והן דברים ראוים אליו וכפי דבריו יש ליישב מ"ש הטור סימן קמ"א וז"ל ואם היו פסולים כשנתמנו שלוחים וחזרו בתשובה קודם שנתנוהו לאשה כתב הרמ"ה שכשרין וכן מסתבר דבני כריתות נינהו ואינם פסולים אלא דחשבינן להו דמחמת ממון קא מסהדי שיקרא ע"כ ובסמוך ונראה כתב וז"ל כתב הרמ"ה שפסולים בין בארץ בין בח"ל ונראה מדבריו דס"ל כדעת רבינו שאפילו נתקיים הגט פסול וכמ"ש מרן הב"י וא"כ קשה דהיאך כתב דאם חזר בתשו' קודם שנתנו לה כשר מעטמא דליכא חשדא והרי לדעתו אפילו נתקיים הגט בחותמיו דליכא חשדא אפי"ה פסול וא"כ ה"נ אמאי הא הו"ל כדין נכרי ועבד דבעינן תחילתו וסופו בכשרות וכן הקשה הרב מכתב מאליהו שער נ"ז סי' י"ז אמנם ע"פ דברי הרב ז"ל הנה נכון דטעמא דפסלי הרמ"ה ורבינו אף שנתקיים היינו משום חשדא שאינו נאמן מדרבנן לומר שהבעל עשאו שליח כיון דפסול לעדות משא"כ בחזר בתשובה דאז נאמן ודאי לומר שעשאו שליח דליכא חשדא כמ"ש הטור ואף לפי מ"ש לעיל הלכה ד' דבנתקיים הגט אינו נאמן לומר שהבעל עשאו שליח כמ"ש מרן לא כתב כן אלא לדעת הרא"ש אבל הרמ"ה לשיטתיה קא אזיל דס"ל דאף בא"י נאמן לומר שעשאו שליח וא"כ הה"נ בנתקיים הגט ונמצא אם כן דמה שהשיג הרא"ש על רבינו היינו משום דלטעמיה קא אזיל דס"ל להרא"ש דבנתקיים הגט או בא"י אין השליח נאמן לומר שהבעל עשאו שליח ואפי' בשליח דעלמא אלא צריך להביא שטר הרשאה על שליחותו ומשום הכי ק"ל שפיר דבנתקיים בחותמיו או בא"י דהיינו כדינו בשנתקיים שליחותו ע"י שטר הרשאה שבידו למה יהיה הגט פסול דאי בלא נתקיים שטר שליחותו מאי איריא הפסולים בעבירה אפילו שאר שלוחים דעלמא נמי ומהתימא על הרב מש"ל ז"ל שכתב וז"ל ועל הרא"ש אני מתפל' דבריש גיטין מסיק דנאמן לומר שהבעל עשאו שליח וכאן תמה על רבינו ולק"מ לפי מ"ש מרן ז"ל וכמ"ש:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ויש </b>
+<b> לאשה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה כו'.</b> בפרק התקבל דס"ד ופסק כר"ח וכן פסק הרי"ף והביא ראיה מההוא גברא דשדר לה גיטה דלקמן דמדלא מספ"ל אלא משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל מכלל דפשיטא להו דהלכתא כר"ח והרשב"א בחידושיו כתב וז"ל והרמב"ן כ' ותמהני על רבי' האי והרי"ף שפסקו כר"ח מפני זה המעשה והא ר"ן אם איתא לדר"ח קאמר ולא איפשיטא ליה וכ"ת א"כ ת"ל משום דרב דילמא מעשה דרבי יצחק הכי הוה דשויה אשה להאי שליח לקבלה מעיקרא ושויה בעל לדידיה בתר הכי שליח הולכה עד מקום פלוני והתם הוי שליח לקבלה דאי למ"ד משום חצר ליכא ואי למ"ד משום בזיון ליכא וכתב עליו הרשב"א ואי לאו דמסתפינא אמינא דכל כה"ג דנסיב לה לכ"ע פסול משום דמתחילת השליחות הוה לי' שליח שלא ניתן לחזרה ובכי הא ליכא מאן דפליג כו' אלא ודאי הכא לא אסתפקא להו אלא בכה"ג דתחילת השליחות הו"ל שליחות הראוי לחזור ושלח להו ר"א לא חזרה שליחות אצל הבעל קרינן ביה אבל היכא דמתחלת השליחות אינו ראוי לחזור כו' לכ"ע לא הוי גיטא והילכך לא משכחת לה לבעיא זו אלא אליבא דר"ח ש"מ דהלכתא כותיה עכת"ד וק"ל טובא כפי דבריו ז"ל דכל דתחילת השליחות אינו ראוי לחזרה לכ"ע לא מהני א"כ היכי קאמר בגמ' לעיל איכא בינייהו היכא דקדמה איהי שליח ופרש"י ז"ל דמשום חצרה הבאה לאחר מכאן ליכא ומשום בזיון איכא וכן פירש הרשב"א ז"ל שם והשתא נהי דליכא למיחש לחצרה הבאה לאחר מכאן מ"מ הו"ל למגזר בשקדמה איהי שליח משום שליחות עצמו שהאשה עשתה שליח לקבלה ובא הבעל ועשה אותו שליח עצמו שליח הולכה עד מקום פ' דבכה"ג לא מהני לכ"ע משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל והתוס' הוקשה להם כעין קושיא זו בפרק המביא דכ"ד ד"ה חצרה וז"ל וא"ת ל"ל למנקט משום חצרה הול"ל משום שליחות עצמה כו' ואומר ר"י משום דאותו טעם שלא חזרה שליחות אינו ברור כ"כ דאיכא דמספ"ל יע"ש והשתא לפי מ"ש הרשב"א תקשי דהיכי קאמר א"כ היכא דקדמה איהי שליח אכתי הו"ל למיגזר משום שליחות עצמה דאינו גט לכ"ע בשקדמה איהי ושויה שליח לדעת הרשב"א דליכא למימר דלא אתו למטעי בין ב' שלוחים לאותו שליח עצמו דא"כ היכי גזר משום חצירה הבאה לאחר מכאן הא חצירה הוי כשליח עצמו ובדוחק יש ליישב דכל כה"ג הוי מילתא דלא שכיח שיעשה אותו הבעל שליח הולכה עד מקום פ' וכי מטי התם הוי שליח לקבלה ולא גזרינן אמנם התוס' ק"ל שפיר דל"ל משום חצרה תי"ל משום שליחות עצמו שהבעל עשה שליח להולכה והאשה תעשה אותו שליח עצמו שליח לקבלה דהא ודאי שפיר טפי דזמנין האשה טרודה במעשיה ועושה אותו שליח לקבלה וכעובדא דההוא דשדר גיטא לדביתהו אזל שליחא אשכחא דיתבא וקא לשה כו' ודו"ק. ובעיקר קושייתם דפרק המביא שהקשו דת"ל משום שליחות עצמה נר' לכאורה דאזלי לשיטת' שכתבו שם לעיל בד"ה והא לא חזרה שליחות אצל הבעל וז"ל שליח לא מקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור לשולחו לומר עשיתי שליחותך קודם שיעשה שליח לאחרים ובקונט' לא פי' כן עכ"ל והנר' שההפרש ביניהם שלדעת התוס' אף שהשליח לא עשה שליחות לעצמו אלא שלא גמר השליחות אלא לאחרים נתבטל השליחות ולדעת רש"י ז"ל דוקא לפי שנשתלחה לעצמה ונעשית היא בעל המעשה וכמו שדקדק בלשונו ז"ל שכתב שהרי לא נשתלחה אלא לעצמה ואח"כ נעשית היא בעל המעשה כו' וכ"כ הפר"ח בס' מים חיים יע"ש וא"כ נר' שלדעת רש"י לא קשיא להו מידי דכל שלא נעשית בעל המעשה לא קרינן ביה לא חזרה שליחות ואם עשה הבעל שליח להולכה האשה יכולה לעשות אותו שליח עצמו שליח לקבלה וכן ראיתי מי שכתב כן (ועיין בספר פני יהושע הנדפס מחדש) האמנם הא ודאי ליתא דאם כן תקשי ליה לרש"י ההיא דפרק התקבל גבי ההוא דשדר גיטא לדביתהו כו' דקאמר רבא התם ואם איתא לדר"ח עבדת בה עובדא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל הרי דאע"ג דלא נעשה השליח בעל המעשה אלא שלא גמר השליחות אלא לאחרים קרינן ביה לא חזרה שליחות אצל הבעל וכ"כ רש"י ז"ל שם וז"ל לא חזרה שליחות אצל הבעל שליח שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לו ניתק משליחות כו' עד שלא היה שהות לחזור כו' יע"ש ואם כן נמצאו דברי רש"י סותרים אהדדי למ"ש בפרק המביא והיותר קשה על התוס' שכתבו ובקונטריס לא פירש כן כאלו אין בידם להכריח והי"ל לדחות פי' רש"י ז"ל מכח ההיא דפרק התקבל ולכן נראה דרש"י ז"ל טעמו ונמוקו עמו והוכרח לפרש ההיא דפ' המביא דפריך והא לא חזרה שליחות אצל הבעל דהיינו לפי שנשתלחה לעצמה ונעשית היא בעל המעשה ולא כפי' שפירש בפרק התקבל משום דק"ל דהיכי פריך בפ' המביא בפשיטות הא לא חזרה שליחות אצל הבעל כאילו היא הלכה פסוקה ובפרק התקבל ספוקי מספ"ל מילתא כדקאמר התם רחב"א כל הני שלחי ואזלי כי היכי דמספ"ל לדידהו ה"נ מספקא לן לדידן כו' ור"ן נמי ס"ל התם דלא בעינן חזרה שליחות אצל הבעל וא"כ הכי הול"ל הניחא למ"ד לא בעינן חזרה שליחות אצל הבעל אלא למ"ד בעינן חזרה שליחות אצל הבעל וכדפריך התם לקמן הניחא למ"ד אשה עושה שליח כו' וכן הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו פ' התקבל יע"ש ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל לומר דמאי דפריך התם בפשיטות והא לא חזרה שליחות כו' הוא משום שנשתלחה לעצמה ונעשית היא בעל המעשה דכל כה"ג כ"ע מודי דלא מהני אמנם בההיא דפרק התקבל כיון דלא נעשה השליח בעל המעשה אלא שנעשה שליח למי שנשתלח לה מש"ה פליגי דרבא ס"ל דכל כה"ג נמי קרינן ביה לא חזרה שליחות ור"ן ס"ל דכיון דלא נעשה בעל המעשה לא ק"ב לא חזרה שליחות והתוספות לא ניחא להו בהאי פי' משום דכיון דתלמודא בפ' התקבל ובפרק המביא נקיט לה מילתא בחד לישנא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל כו' משמע דכולה חדא מילתא וחד פי' דלפי פירש"י לא הו"ל לגמ' בפרק המביא למפרך בהך לישנא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל דהך לישנא משתמע דכולה מילתא תלייא בלא חזרה שליחות אצל הבעל ואפי' שלא גמר שליחותו לעצמו אלא לאחרים לא מהני אלא הכי הול"ל והא לא חזרה שליחות לבעל אלא לעצמה אלא משמע דכולה חדא מילתא וחדא פי' ומשו"ה כתבו ובקונט' לא פי' כן בלתי הכרח משום דמההיא דפ' התקבל אין ראיה כמ"ש והתוס' ז"ל יתרצו לקו' הרשב"א כתי' ז"ל דכיון דמתחילת השליחות אינו ראוי לחזרה מודו כ"ע דלא מהני כנ"ל נכון ויציב. ומעתה נתבאר דמה שהקשו התוס' בדבור הסמוך ונר' דת"ל משום שליחות עצמו לאו משום דאזלי לשיטתם כמ"ש לעיל אלא אפי' לדעת רש"י ז"ל ק"ל שפיר שרש"י לא כתב כן אלא כלפי אותה סוגייא דפרק המביא דפריך בפשיטות והא לא חזרה שליחות כו' ול"ק הניחא כו' כמ"ש אמנם קושטא דמילתא אזיל ומודה דאפי' דלא נעשה בעל המעשה אלא שלא גמר השליחות אלא לאחרים קרינן ביה לא חזרה שליחות אצל הבעל אליבא דרבא בפ' התקבל ורחב"א נמי ספוקי מספ"ל מילתא יע"ש וא"כ היינו דק"ל שפיר דאמאי ל"ק דטעמיה דרב משום שליחות עצמו כו' וס"ל כרבא דהא נמי קרינן ביה לא חזרה שליחות אצל הבעל וא"נ כרחב"א דמספקא ליה מילתא כנ"ל. ומן האמור בזה מתבארים דברי ה"ה בפרקין דין י"ג ד"ה הבעל שכתב וז"ל והס' הוא אם יכול זה האיש להיות נעתק משליחות הולכה שמינהו הבעל לשליחות קבלת האשה כיון שעדיין לא נגמר שליחות הבעל ע"כ ומשמע דלדעת ה"ה ז"ל טעמא דמילתא משום דלא גמר שליחות הבעל ולא כפרש"י משום דאין שהות להשיב לבעל לומר לו דעשה שליחותו ועיין בס' בית שמואל סימן קמ"א סק"א וכיון שכן קשה דא"כ היכי פריך בפ' המביא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל הרי התם כבר נגמר שליחותו של בעל שהרי א"ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי את שליח לקבלה וקבלי את גיטך אכן כפי מ"ש הנה נכון דהתם שאני משום שנשתלחה לעצמה ונעשית היא בעל המעשה וכפירוש רש"י ז"ל והילכך אפי' שנגמר שליחותו של בעל לא מהני לכ"ע והיינו דבספ"ז מה' אלו דין כ"ג ד"ה האיש שנתן הביא שם ה"ה פרש"י לומר דבשיטתיה אזיל וזה פשוט. ומן האמור בזה נ"מ לענין דינא לפי' שפי' ה"ה דאם עשתה האשה שליח לקבלה ושויה בעל בתר הכי שליח הולכה עד דמטית למקום פ' וכי מטית להתם הוי שליח לקבלה דמהני לדעת ה"ה שהרי כבר נגמר שליחותו של בעל וגם לא גמר שליחותו לעצמו אלא לאחרים והפך דעת הרמב"ן והרשב"א שכתבנו ודוק ודע שכתב מרן הב"י בסס"י ל"ו משם מ"כ וז"ל שאלת הא דאמר רב אין האשה עושה שליח כו' ובמסקנא כי היכי דמספ"ל לדידהו כו' חולצת גבי קידושין כה"ג מאי כך דעתי נוטה גבי קידושין נמי חולצת יע"ש ועיין בהרב מ"ל ז"ל בה' אישות פ"ד הלכה ז' שהקשה החכם המגיה ז"ל לסברת מ"כ הלזו מההיא דגרסינן ביבמות דף ל"ד ל"צ דשוו שליח ושוו אינהו ופגע שליח בשליח ופרש"י וז"ל דשוו אינהו שני האחים שליח אחד להוליך את הקדו' לב' אחיות והן עשו שליח אחד לקבל קדושין ע"כ הרי מבואר דבקדושין לית דחש לה ודוחק לומר דהאי שנויא אליבא דר"ח דוקא דפליג עליה דרב ובס"ד כתב דלפי פי' הסמ"ג עשין ו' דק"ל ע"ב דמפרש הא דאמרינן בגמ' א"ב היכא דקדמה איהי שליח הפך מפי' רש"י דהיכא דקדמה איהי לבזיון ליכא למיחש ולטעמא דחצרה הבאה לאחר מכאן איכא למיחש יש ליישב קו' זו עכ"ד יע"ש ודבריו סתומים דאי כונתו לומר דלדעת הסמ"ג מצינן לאוקמה ההיא דיבמות בשקדמו אינהו ושוו שליח ואתיא ההיא סוגייא כמ"ד דטעמא משום בזיון א"כ ה"נ מצינן למימר איפכא ליישב לפרש"י דמיירי בשקדמו אינהו ושוו שליח ואתיא ההיא סוגיא כמ"ד דטעמא משום חצרה הבאה לאחר מכאן והנראה דכונת דבריו לומר דלפי' הסמ"ג ז"ל דמפרש דבהיכא דקדמה איהי ליכא למיחש לבזיון אלא לחצרה הבאה כו' אתיא ההיא דיבמות ככ"ע והיינו משום דלטעמא דבזיון הבעל הוי גט בטל מן התורה דבקפיד' תליי' מילתא וכמ"ש הרשב"א בחידושיו אמנם לטעמא דחצרה אינו אלא מדרבנן ודבר תורה גט גמור הוא וא"כ איכא למימר דההיא דיבמות מיירי בשקדמו אינהו ושוו שליח דהשתא ליכא משום בזיון אלא משום טעמא דחצירה ואינו אלא מדרבנן דמדאורייתא קדושין גמורים הם הילכך חייבין עליהן ד' חטאות ותלמודא ה"ק ל"צ דשוו שליח ושוו אינהו שליח כו' כלומר דאע"ג דלכתחילה אין האשה יכולה לעשות שליח לקבל קדושין מיד שליח בעלה מ"מ אם עבר וקדש קדושיו קדושין והכא מיירי בשעבר וקדש אמנם לפי' רש"י דס"ל דבשקדמה איהי ושויה שליח איכא משום בזיון אם כן ההיא דיבמות לא מתוקמא אלא כמ"ד דטעמא משום חצרה וזה דוחק ואף לזו היה נראה שמעול' לא כתב המ"כ דאין האשה יכולה לעשות שליח לקבל קדושין מיד שליח בעלה דומיא דגט אלא לטעמא דחצרה הבאה לאחר מכאן ומשום דמספ"ל אי הלכת' כותי' אמנם לטעמא דבזיון דבעל ליכא למיחש לה בקדושין כלל ואמינא לה מילתא בטעמא משום דטעמא דבזיון הבעל פי' רש"י ז"ל דקסבר קלותי בעיניה שאינה מקבלתו בעצמה אלא ע"י שליח יע"ש ואם כן דוקא גבי גט איכא למימר הכי אמנם גבי קדושין הא ודאי לא טעי הבעל בכך דאם איתא דנבזה הוא בעיניה ומש"ה אינה מקבל' את הקדושין ע"י עצמה אם כן לא היה לה להתקדש לו דמי המכריח אותה כיון שאינה מתקדשת אלא מרצונה ואם כן אף לפי' רש"י ז"ל איכא למימר דההיא דיבמות אתיא ככ"ע ואפי' בשלא קדמה איהי ושויה שליח ומשום דגבי קדושין ליכא למיחש אלא משום טעמא דחצרה הבאה כו' ואינו אלא מדרבנן ואם עבר וקדש קדושיו קדושין מן התורה ותלמודא התם מיירי כשעבר וקדש כנ"ל אלא שמדברי מוהר"י הלוי ז"ל בתשו' סימן א' משמע דס"ל דאף לטעמא דבזיון איכא למיחש לה בקדושין נמי יעיין שם ולדעתי נר' כמ"ש ודו"ק: ועוד היה נ"ל להביא ראיה דבקדושין ליכא למיחש להא דרב מההיא דגרסינן ריש פ' הא"מ וז"ל האיש מקדש בו ובשלוחו השתא בשלוחו מקדש בו מבעיא אר"י מצוה בו יותר מבשלוחו ובתר הכי קאמר כי אתמר דר"י אסיפא אתמר האשה מתקדשת בה ובשלוחה השתא בשלוחה מתקדשת בה מבעיא אר"י כו' והשתא מאי פריך אימא דה"ק האשה מתקדשת זמנין בה דוקא וזמנין בשלוחה וקאי ארישא דקתני הא"מ בו ובשלוחו וה"ק אם הא"מ בשלוחו האשה מתקדשת בה דוקא ואם הא"מ בו האשה מתקדשת בשלוחה דאי הוה תני בשלוחה לבד הוה משמע דארישא דקתני בו ובשלוחו קאי וקאמר דאפי' במקדש בשלוחו היא מתקדשת נמי בשלוחה והא ליתא ודוחק לומר דתלמוד' התם פריך אליבא דר"ח דא"כ כל כי האי הי"ל לפרש בשלמא לרב כו' ניחא וי"ל ודו"ק:
+
+Halakhah 10
+
+<b>האשה </b>
+<b> שעשתה שליח לקבלה ואמר לו הבעל אין רצוני שתקבל לה גיטה כו' וכן אם אמ"ל הולך ותן לה כו'.</b> כתב ה"ה זה מחלוקת ר' נתן ורבנן ואמרו בהלכות הלכה כר' נתן ודע שהתוס' ז"ל פ"ק דגיטין די"ב ד"ה כל האומר תנו כתבו בסוף דבריהם בשם ר"ת דע"כ לא אמרינן תן כזכי דמי אלא בחוב כגון ההיא דדף י"ד וההיא דשחרור דקתני מתני' דתן כזכי דמי הוי כעין מלוה דאמרינן ליה תן כזכי דמי דשחרור אי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה משחרר ליה ומשום הכי חשיב כחוב ומדקדק ר"ת דיש חילוק בין מתנה למלוה דתניא לקמן הולך מנה לפ' שאני חייב לו תן מנה לפ' שאני חייב כו' חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר אלמא בחוב הוי כזכי וגבי מתנה פסקינן בהדיא בסוף פרקין כר"ש הנשיא דהולך לאו כזכי דמי עכ"ל ויש לדקדק לכאורה דא"כ דתן לאו כזכי במתנה קשיא מתני' דקתני בגיטי נשים ולא בשחרורי עבדים מפני שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין אלא בפניו דמשמע דדוקא משום דאין חבין הא לא"ה כגון שעשתה האשה שליח קבלה ואמר לה הבעל תן לה אם רצה לחזור אינו חוזר אע"ג דהוי כמתנה ובמתנה לדעת ר"ת תן לאו כזכי דמי מיהו אחר ההשקפה נראה דהא ל"ק שהרי כתבו התוס' בפרק התקבל דס"ג ד"ה רבי אומר דאע"ג דרבי אית ליה תן לאו כזכי דמי הכא מודה משום דכיון שאמר לו שליח אשתך אמרה התקבל לי גיטי סתמא דמילתא אדעתא דהכי יהיב ומיהו במאי דאיירי מתני' בעושה הבעל שליח ולא האשה ק"ק דלמה לי טעמא משום דאין חבין כי נמי נימא דחבין הכא חוזר מטעמא דתן לאו כזכי בגט ובמתנה לדעת ר"ת אלא דקושטא דמילתא נקט ועוד דנקט ה"ט לאשמועינן דאפי' באומר בהדיא זכי לא מהני מטעמא דאין חבין משא"כ לטעמא דתן לאו כזכי וכיון דלטעמא דתן לאו כזכי לא נ"מ לענין דינא משום הכי נקט טעמא דאין חבין משום דנ"מ לענין דינא וכ"ת אמאי לא נקט מתני' דינא באומר בהדיא זכי הא לק"מ דאתא לאשמועינן דתן כזכי דמי בגט שחרור אחר זמן רב ראיתי להרב מחנה אפרים ז"ל הלכות זכיה סימן כ"ח שהוק' לו כן כמ"ש ולדעתי לק"מ ודוק וראיתי להרב ח"ה שהקשה דא"כ לעיל דף ט' דפרכינן אברייתא דקתני בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדי' דאמאי לא חשיב נמי תנו גט לאשתי ושחרור לעבדי דלא יתנו לאחר מיתה ומשני מילתא דאיתיה בשטרות לא קתני והשתא א"כ לר"מ נמי לא ליחשוב דאיתא נמי בשטר מתנה דיכול לחזור דתן לאו כזכי במתנה וכה"ג הק' הרשב"א עכ"ד ולדעתי נראה לי לומר דהתוס' דהכא אזלי לשיטתייהו שם ד"ה ר' אליעזר היא וז"ל ואע"ג דקתני ר"מ ב"ד ה"ק למאן דסבר כר"מ ב"ד עכ"ל ואם כן ה"נ מצינן למימר הכא דאע"ג דר"מ אית ליה דהולך לאו כזכי דמי מ"מ איכא מאן דסבר דהולך כזכי במתנה והיינו י"א דס"ל לתלמודא כאוקמתא דר"י דלקמן דף ט"ו דהא דקאמר התם לאו בבריא כו' דחויא בעלמא הוא אמנם קושטא דמילתא כדקא ס"ד תלמודא וכדס"ל לר"י ואם כן ה"נ איכא למימר דברייתא למאן דס"ל כר"מ דס"ל דהולך כזכי אף במתנה וכי"א קאמר דמשכחת לה ב"ד וכדכתבו התוס' ודוק. אמנם הא ק"ל לדעת ר"ת דמתנה תן והולך לאו כזכי דמי דאם כן מאי פריך בגמ' פרק התקבל לרב דאמר נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת למימרא דמספ"ל אי כזכי או לא והא אתמר הולך מנה לפל' כו' ואם בא לחזור אינו חוזר אלמא דס"ל כזכי דמי והשתא מאי קושיא נימא דהא דפשיטא ליה דכזכי דמי היינו בבעל חוב אמנם בגט דכמתנה דמי ספוקי מספ"ל ושוב ראיתי להרשב"א בחידושיו שהקשה כן משם הרמב"ן ותי' דגט נמי כיון דמחזר' להתגרש ועושה שליח קבלה אף הוא גומר ומגרש והרי הוא כחוב דאמרינן בהו כזכי דמי וקשיא לי דאי גט הוי כחוב מאי האי דקאמר בגמרא לעיל הא שויתיה שליח לקבלה אם רצה לחזור לא יחזור ש"מ הולך כזכי ומאי קושי' הא בחוב כ"ע מודו דכזכי דמי ובהא ליכא מאן דפליג וצ"ע ומדברי התוס' פרק התקבל ד"ה רבי אומר נראה דס"ל שלא כדעת הרמב"ן שהקשה דבסוף פ"ק סבר רבי דלאו כזכי דמי ותירץ דשאני הכא דכיון דא"ל שליח אשתך אמרה כו' אדעתא דהכי יהיב ליה ומדלא תי' דגט הוי כחוב ובהא כ"ע מודו כמ"ש התוס' ש"מ דס"ל דגט כמתנה דמיא וכן הוא דעת הר"ן יע"ש ודו"ק: והר"ן ז"ל כתב וז"ל ולדעת הרי"ף ז"ל כיון דקי"ל כר"ן דהולך כתן בתן נמי קי"ל כותיה ואע"ג דאמרינן בפ"ק גבי עבד כל האומר תנו כאומר זכו דמי ה"ט משום דכיון דהרבה פעמים נותן דמי עצמו ויוצא הו"ל כחוב אבל בגיטי נשים ומתנה תן לאו כזכי דמי יע"ש וראיתי להרב מכתב מאליהו שער ו' סימן א' שתמה עליו דאכתי תקשי ליה מדקתני במתניתין וחכ"א בגיטי נשים ולא בשחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין אלא בפניו דמבואר בהדיא דאם עשאתו שליח מדעתה דליכא טעמא דאין חבין אינו יכול לחזור וע"כ צ"ל דמתני' רבי היא א"ד יע"ש ולע"ד כונת הר"ן פשוטה דודאי מתני' דקתני טעמא משום דאין חבין ע"כ רבי היא ומ"ש הר"ן ואע"ג דאמרינן גבי עבד כל האומר תנו כו' אמתני' ודאי ל"ק ליה דרבי היא אלא כונתו ז"ל להקשות על הרי"ף ז"ל שפסק מתני' הלזו כמ"ש שם דלא מצי רבי' למיהדר כו' וכמו שפסקו כל הפוסקים ואהא ק"ל להר"ן דהא אמרינן דטעמא דמתני' הוא משום דכל האומר תנו כזכו דמי וכיון שהרי"ף ז"ל פסק כר"ן איך פסק כמתניתין הלזו ואהא תי' דהתם הוי כחוב וזה פשוט: ודעת רבינו ז"ל דתן כזכי דמי אף במתנה וכמ"ש בפ"ד מהלכות זכיה הפך דעת ר"ת וראיתי להרב ל"מ ז"ל בה' אלו שהק' לדעת רבינו מהא דאמרינן בריש התקבל ת"ש לפיכך אם אמר הבעל אי אפשי כו' אלא הולך ותן לה אם רצה לחזור יחזור טעמא דאמר אי אפשי הא לא"ה לא ש"מ הולך כזכי דמי והשתא מאי קושיא ומנ"ל לתלמודא דהולך ותן שוין הן נימא דהוי כמו מתנה ואע"ג דהולך לאו כזכי תן כזכי דמי ומתני' דקאמר דהוי כזכי הוא משום דקאמר תן וכ"ת לימא תן לחודיה אדרבא נימא דמתני' להכי קתני לאשמועינן דהולך לאו כזכי ובשלמא לפי' המפרשים ניחא אבל לרבי' ק' יע"ש שהניחו בצ"ע ולי נראה ליישב דס"ל לתלמודא דע"כ תן והולך בגט שוין הם דאי איכא לאפלוגי בינייהו א"כ ברישא דמתני' לא הו"ל למנקט תנא האומר התקבל גט זה לאשתי או הולך והו"ל למנקט תן ולאשמועינן חדושא דתן כזכי ואי שויתיה שליח לא יחזור אלא ודאי דתן והולך שוין הם ויבואו ב' וכיון דתני הולך לא תני תן ואהא מייתי ראיה דמאי דשווין תן והולך בגט היינו לומר דכזכי דמי דמתני' דקתני לפיכך כו' טעמא דאמר אי אפשי הא לא"ה לא ש"מ הולך כזכי דכיון דתן כזכי הולך נמי כזכי דאי תן כזכי והולך לאו כזכי אם כן אמאי לא תני רישא דמתני' האומר תן גט זה לאשתי אלא ודאי דשוין הם וכיון דתני הולך לא תני תן דחדא מינייהו נקט ותריץ דילמא בהילך כלומר דתני בכולה מתני' הילך וברישא נמי תני הילך זה הנ"ל ליישב בדעת רבינו ולדעת ה"ה שכתב דתן בגט לא הוי כזכי הק' הרב מח"א ה' זכיה ומתנה סימן הנזכר דבפ"ד מהלכות זכיה כתב רבינו דבמתנה תן כזכי יע"ש ולע"ד לק"מ דס"ל לה"ה דבמתנה נמי אי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה וכמ"ש הוא ז"ל סמוך ונראה מה שא"כ גבי גט האמנם הדבר הק' דמנ"ל לה"ה לומר כן דהא אפשר דס"ל לרבי' כדעת הרשב"א דהולך ותן תרוייהו קאמר כמ"ש הרב מכתב מאליהו סי' הנזכר וצריך עיון: ובמ"ש רבינו ואמר לו הבעל אין רצוני שתקבל כו' הק' הרב ל"מ ז"ל דכיון דהוא פוסק כמ"ד לאו כזכי דמי א"כ למה כתב אי אפשי שהרי בגמ' דקדקו שם דמדקאמר מתניתין א"א משמע דאי אמר הולך ותן לה כזכי דמי דלא כר"ן ותירץ דרבינו רצה להודיענו דדוקא כשאומר הולך אז כשאמר אי אפשי גילה דעתו דהולך דקאמר לאו זכיה הוא אבל כשאמר התקבל או זכי לה דא"א לומר שאינו לשון זכיה אז ודאי אמרינן דלשון חזרה הוא והוי התקבל ממש וחזר בו ממ"ש אי אפשי עכת"ד: ולע"ד הא ליתא שהרי תלמודא משני התם דילמא בהילך ופירש"י ז"ל דלמא בהך סיפא לא תתני הולך אלא הילך דהילך ודאי הילך כדקאמרה היא ואי לאו דאמר אי אפשי הו"ל שליח לקבלה הרי דאע"ג דהילך לשון קבלה הוא לכ"ע אפי"ה אם אמר אי אפשי הוה ליה שליח הולכה ומ"ש דבאומר התקבל דא"א לומר דאינו לשון זכיה אז אמרינן דהוי חזרה הא נמי ליתא שהרי אמרי' התם לא לעולם אימא לך הולך לאו כזכי דמי והתקבל אצטריכא ליה סד"א הואיל ובעל לאו בר שוויה שליח קבלה הוא אע"ג דמטא גיטה לידה לא ליהוי גיטא קמ"ל דהתקבל והולך קאמר הרי דאע"ג דאמר התקבל אי לא שויתיה איהי שליח לקבלה אמרינן ודאי דהתקבל והולך לה קאמר וא"כ ה"נ כיון דאמר אי אפשי אמרינן ודאי דהתקבל והולך לה קאמר ולא הוי חזרה כיון דמצינן לתרץ דבוריה ולפי דבריו קשה דאמאי לא משני תלמודא לעולם הולך לאו כזכי דמי והא דקתני אי אפשי לאשמועינן רבותא דדוקא בשאמר אי אפשי אלא הולך ותן לה אם רצה לחזור יחזור אבל אם אמר אי איפשי אלא התקבל לה אם רצה לחזור לא יחזור ומתני' לדיוקא אצטריך אלא ודאי משמע דכיון דאמר אי איפשי אפי' אמר התקבל התקבל והולך לה קאמר הפך דעת הרב ז"ל ולעיקר קו' צ"ל דבתחלה נקט רבי' כלישנא דמתניתין ולבסוף אשמועינן דאפי' לא אמר אי איפשי עקר שליחות הקבלה וכן הוא לשון הטור ז"ל סי' ק"מ וז"ל עשאתו שליח לקבלה וכשבא לבעל אמר איני רוצה כו' ואפי' לא אמר איני רוצה כו' לא הו"ל כזכי ע"כ יע"ש וק"ק לי על רבינו ז"ל אמאי השמיט דינא דמתניתין דאם אמר התקבל אם רצה לחזור יחזור ואמרינן בגמ' דאתא לאשמועינן דלא תימא הואיל ובעל לאו בר שווייה שליח לקבלה הוא אע"ג דמטי גיטא לידה לא ליהוי גיטא קמ"ל ויש ליישב ומ"ש רבינו וכן אם אמר ליה הולך ותן לה כו' עיין מ"ש הרב מכתב מאליהו סי' הנזכר שכפי דבריו סרה מהר קו' הרב ל"מ ז"ל במ"ב ודוק:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>שליח </b>
+<b> שנוטל הגט וקודם שיגיע כו' או שאמר לאחרים גט ששלחתי לאשתי בטל הוא ה"ז בטל.</b> כתב ה"ה וז"ל עוד שם ת"ר כו' והלכתא כרבי וכדעת מי שפסק בגמרא כמותו ע"כ ק"ק דאמאי ל"ק דסתמא דתלמודא קאמר התם בהדיא דהלכתא כנחמן דהיינו הא דר"ן דקאמר הלכה כרבי בשתיהן וכן נמי ק' להרא"ש ז"ל שכתב גבי ההיא פלוגתא דר"ן ור"ש דר"ן אמר בפני ב' כתב והלכתא כר"ן דר"י קאי כוותיה כנראה דהוא ז"ל מסברא דנפשיה קאמר דהלכתא כר"ן משום דקאי ר"י כותיה ובפשיטות היל"ל דבגמ' קאמר בהדיא דהלכתא כר"ן איברא דלהרא"ש ז"ל היינו יכולים לומר דס"ל דהלכתא כר"ן דקאמר בגמ' קאי אההיא דיתומים שבאו לחלוק ואידך הלכתא כר"ן קאי אמילתיה דר"ן דקאמר הלכה כרבי בשתיהן ושוב אחר זמן ראיתי להרשב"א ז"ל בחדושיו שפי' כן משם ר"ת ושמח לבי כמוצא שלל רב אמנם לה"ה עדיין קשה דאפי' יפרש הא דקאמר בגמ' והלכתא כנחמן דהיינו ההיא דיתומים קשה מאידך דקאמר בגמ' והלכתא כנחמן דהיינו ההיא דביטול בפני ב' ואי סבירא לתלמודא דלית הלכתא כרבי מאי נ"מ ויש ליישב דמצינן למימר דהאי והלכתא כנחמן קאי אההיא דפרוזבול דהלכתא כר"ן דהוי בפני ב' ולא קאי אההיא דביטול משום דלביטול לא נ"מ מידי השתא כפי תקנת רבן גמליאל משום הכי כתב ה"ה דהלכתא כרבי וכדעת מי שפסק כמותו דהא ודאי מסברא אית לן למימר דהלכתא כר"ן אחר זמן רב ראיתי להרב כנה"ג סי' קמ"א בהגהת ב"י אות פ"ו שהקשה לדברי הרא"ש כמו שהקשיתי ותי' מה שתירץ לדעת ה"ה יע"ש והנראה דאשתמיט מיניה דברי הרשב"א ז"ל וכ"כ המרדכי דלפי דבריהם ז"ל אין כאן מקום קו' כלל ודוק:
+<b>וכל המבטל בפני אחרים צריך שיבטל בפני ב' כו'</b> הנה מרן הב"י סימן קמ"א דקדק מדברי רבינו הללו דדוקא בשמבטלו בפני אחרים בעינן ב' ברם במבטלו בפני שליח לא בעינן עדים כלל שכ"כ וכל המבטל בפני אחרים וכתב שהוא הפך הירוש' דגרסינן בירושלמי אמתניתין דריש פרק השולח עשה שליח להוליך לה גט צריך ליתנו לה בפני ב' ואין השליח עולה משום ב' הלך השליח לבטל את הגט צריך לבטלו בפני ב' והשליח עולה משום ב' ע"כ וכן דעת בעל העיטור בדיני שלישות דכ"ט שכתב אחר שהביא דברי הירושלמי הללו וז"ל ש"מ אין ביטול מועיל בלא עדים והשליש נאמן כדגרסי' בגמ' דילן השליש נאמן מב' אימתי כשהשלישות יוצא מתחת ידו אין השלישות יוצא מתחת ידו הרי הוא כשאר בני אדם עכ"ל גם רי"ו נתיב כ"ד ח"ג תפס כהירושלמי הלזו שכתב וז"ל וכן אם הלך השליח לבטל השליחות צריך לבטלו בפני ב' כי לעול' השליח במקום הבעל ולפיכך צריך ב' מלבד השליח כך פשוט בירושלמי דגיטין פ' השולח עכ"ל וראיתי להרב מכתב מאליהו שער ז' סימן א' שכתב שלכאורה דבריו תמוהים דבהדיא אמרי' בירושל' והשליח עולה משום ב' עוד הקשה דאיך כתב הרב העיטור דאין ביטול מועיל אלא בפני ב' והא בתר הכי כתב על ההיא מימרא דירושלמי וז"ל וש"מ מדקאמר אין השליח עולה במקום ב' אבל עד אחד עולה ונמצא לפי זה דמאי דקתני בירושלמי אבבא תנינא והשליח עולה במקום ב' היינו שהוא חשוב כב' ואם כן איך כתב דבעינן ביטול בפני ב' ותו במאי דקאמר והשליח נאמן כדגרסינן בגמרא דילן ומה ענין זה לזה דהתם הגט בידו אז אמרינן דנאמן לומר דעשאו שליח קבלה דאי בעי הוה עביד ביה מאי דקאמר שהיה נותנו לאשה משא"כ הכא דהשליח אומר שהבעל עשאו שליח לבטל את השליח הראשון מה שלישות יש בידו ואינו ענין לכאן יע"ש מה שתי' ואף לפי תי' אחת מהנה לא נשברה ונ"ל לומר דרי"ו והרב העיטור משום דק"ל דאיך קתני בירושלמי והשליח עולה במקום ב' דמשמע ודאי שר"ל שהוא חשוב כב' ולעיל מזה קתני צריך לבטלו בפני ב' משום הכי הוצרכו לפרש דר"ל השליח הראשון שהגט בידו שאומר שבטלו השליח שעשה הבעל לבטלו כהלכתו דהיינו בפני ב' ואיידי שהעדים אינם בפנינו עולה במקום שנים שחשוב כב' שאומרים שבטלו השליח הב' לשליח הראשון ולעולם דביטול בב' בעי וזהו שכתב הרב העיטור ש"מ אין ביטול בפני ב' והשליח נאמן ר"ל השליח שהגט בידו כמ"ש ועל זה הביא ראיה מתלמודא דידן דהשליח נאמן מב' כשהשלישות בידו ה"נ נאמן לומר שבטלו כהלכתו ואינו רוצה ליתן את הגט לאשתו מיגו דאי בעי עביד ליה כנ"ל נכון ודוק ודע שהתוס' הקשו שם דמאי נ"מ בהך פלוגתא לבתר תקנת ר"ג וכן נמי בסוף הסוגיא דקאמר והלכתא כנחמן דהיינו הך דהכא כמ"ש רש"י דמאי נ"מ ותי' דנ"מ לרבי יע"ש ויש לדקדק קצת לפי זה דא"כ למאי אצטריך בגמרא לומר והלכתא כנחמן תרי זימני ולומר דהלכתא כנחמן דאמר הלכה כרבי בב' הא מקמייתא נפקא ויש ליישב:
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>האומר </b>
+<b> לעשרה כתבו גט ותנו לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה.</b> בפרק השולח דל"ג גרסינן התם אההיא פלוגתא דרבי ורשב"ג דרבי ס"ל דהאומר לעשרה כתבו כו' יכול לבטל זה שלא בפני זה ורשב"ג סבר אינו יכול במאי קמפלגי רבי סבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ואי אזלי הנך כתבי ויהבי ליכתבו וליהבו רשב"ג סבר בטלה כולה והנך לא ידעי וכתבי ויהבו ליה ושרו א"א לעלמא ואבע"א דכ"ע בטלה כולה והכא ה"ט דרשב"ג דקסבר מילתא דמתעבדא באפי י' צריכי בי עשרה למישלפיה מבעיא להו כולכם מהו טעמא דרשב"ג משום דקסבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והני כיון דאמר להו כולכם לא מצו כתבי ויהבי א"ד טעמא דרשב"ג משום דקסבר כל מילתא כו' הילכך אפי' כולכם נמי עכ"ת הסוגיא וראיתי לעמוד על מ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו וז"ל לישנא משמע בין אותם עשרה בין עשרה אחרים מדלא קאמר הני אלא מיהו נראה דהני עשרה דוקא קאמר מדאמרינן לקמן אמר רבב"ח כו' ואי ס"ד אידך נמי כרשב"ג ל"ל מיטמרי ליבדרו אבדורי ואם איתא דלא בעינן הני מאי קאמר ליבדרו אבדורי דילמא כי משכחת כל חד וחד באפי נפשי' מכנף בי עשרה ומבטל ליה אלא ש"מ דהנהו דוקא קאמר ולכאורה כלישנא דצריך י' קאתי דאי כלישנ' דבטלה כולה מאי קאמר ואי ס"ד כרשב"ג ל"ל אטמורי כו' לעולם כרשב"ג וה"ט דאי מבדרי דלמא משכח להו כי מבדרי ויתבי ומבטל לכולהו אלא א"כ תדחה כו' וכתב עוד אח"כ מצאתי להרמב"ן שפי' דצריכי בי עשרה אותם י' קאמר דאי לא תימא הכי בין לישנא קמא להאי איכא בינייהו נמי היכא דבטל ב' בפני י' שאינם הם דלמ"ד משום דאזלי וכתבי ולא ידעי איכא ולמ"ד דצריכי בי י' למשלפא כיון דעשרה נינהו מישתלפה אלא ש"מ הנהו עשרה דוקא קאמר עכ"ל וצ"ע לכאורה דמאי ראיה מייתי הרמב"ן ז"ל דבעינן הני דוקא מדלא קאמר ביטל בפני עשרה כו' טעמא דרשב"ג משום דלא ידעי והילכך אפי' בפני י' נמי א"ד טעמא דרשב"ג משום דצריכי עשרה והא איתא עשרה דהא לא מצי למימר הכי דאף ללישנא קמא טעמא דרשב"ג היינו משום דהנך לא ידעי ואזלי וכתבי ויהבי ליה ובפני ג' מודה רשב"ג דיכול לבטל דהא קלא אית לי' וכדאמרי' לעיל וא"כ היכא שביטל בפני עשרה שאינם הם אף לטעמא קמא ליכא דהא קלא אית ליה וכן נמי קשה דאמאי לא הכריח הרשב"א דבעינן הני דוקא מהא דרבב"ח דבעי לאוכחי מינה תלמודא דהלכ' כת"ק בהא דאי סלקא דעתך כרבן שמעון בן גמליאל למה לי אטמורי ליבדרו אבדורי ומאי ראיה לעולם כרשב"ג ואפי"ה בעינן דמיטמרו דאי ליבדרו איכא למיחש דילמא בטיל לכל חד וחד בפני עשרה שלא הם דע"כ כלישנ' דצריך עשרה קא אתי דאי כלישנ' דבטלה כולה מאי ראיה נימא דה"ט דאי מבדרי בטיל ליה בפני ג' ואז בטיל דקלא אית ליה ודחיית הרשב"א לא קיימא באנפין ואפשר לומר ע"צ הדוחק דס"ל להרמב"ן ז"ל דהאי דקאמר בגמ' רשב"ג סבר עדות שבטלה כו' והנך לא ידעי וכתבי ויהבי ושרו אשת איש לעלמא אינו ר"ל דלא ידעי דבטליה כמ"ש רש"י אלא דהנך לא ידעי הך דינא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וסבורים דלא בטלה דלאו כ"ע דינא גמירי ודו"ק ועי' בתוס' ד"ה הנז': אמנם עדיין קשה להרשב"א דאמאי לא הכריע דע"כ הא דקאמר בגמרא ואי ס"ד אידך כרשב"ג כו' ליבדרו אבדורי היינו כלישנא דבעינן י' דמישתלפיה דאי כלישנא דבטלה כולה מאי ראיה מייתי אימא דמשום הכי קאמר דליטמורו דאי לבדרו שמא משכח לחד מינייהו ומבטל להו בפני ג' לכולהו דאז ליכא למיחש לממזרים דהא קלא אית ליה ובהא מודה רשב"ג דביטלו מבוטל ולתקנת עגונות נמי ליכא כיון דבטליה בפני קצת מן העדים אפי' דליתניהו לכולהו בפניו וע"כ כן הוא דאי איכא למיחש לעגונות מאי קאמר אבעיא להו כולכם מהו טעמא דרשב"ג משום דבטלה כולה והא ליכא ומאי נ"מ הא איכא טעמא דעגונות דכ"ע מודו ביה וכמ"ש התוס' אלא ודאי דקאי כלישנא בתרא ואי לא בעינן הני נימא דאי מבדרו איכא למיחש דילמא מבטל לכל חד בפני עשרה אלא ודאי דהני דוקא ודחייתו לא שייכי כאן וכן נמי ק' להתוס' שכתבו בד"ה ליבדורי דמצי קאי אף ללישנא קמא ולע"ד הא ליתא וצ"ע ודע שמדברי רש"י נר' קצת כדעת הרמב"ן דבעינן הני דוקא שכ' בד"ה ואי בעית אימא כו' עד שיבטל בפני כולם ומדשני בלישני' ולא נקט כלישנא דתלמודא משמע שבא לפרש די' דקאמר תלמודא היינו בפני כולם ודו"ק:
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>השולח </b>
+<b> גט כו'.</b> עיין מ"ש ה"ה ועי' מ"ש התוס' פרק האומר דף נ"ט ע"ב ד"ה מתורת גט ועי' בתוס' פרק השולח דף ל"ב ע"ב ד"ה התם דיבור ודיבור וכתבו עוד שם דמדקאמר פ"ב גבי נכתב ביום ונחתם בלילה דלא הכשיר ר"ש מכאן ועד עשרה ימים דחיישינן שמא פייס פי' שמא ביטל את הגט כדפי' ר"ת אין ראיה כדפרישית בפ"ב עכ"ל ויש לדקדק דמשמע מדבריהם אי אמרינן דאם בטלו בפי' מהני וכסוגי' דפרק האומר ניחא ההיא דפ"ב דגיטין וכ"כ הרשב"א ז"ל שם בחידושיו פ"ב די"ח וז"ל ותי' ר"י דהא דקי"ל כר"ן דחוזר ומגרש בו בשלא ביטל הגט אלא השליחות וכדמשמע מתוך גי' הספרים שבריש האומר כו' יע"ש ויש לדקדק דאפי' לפי גירסתם עדיין קשה שהרי מדפרכינן בפ' האומר הלכתא אהלכתא ולא פרכינן לר"ן ממתני' דפרק השולח דמהני ביטול שליח ע"כ דס"ל לתלמודא דביטול הגט חשיב כמעשה זוטא דומיא דנתינת מעות ליד האשה ומש"ה ק"ל הלכתא אהלכתא דקי"ל כר"י דחוזרת אע"ג דאיכא מעשה דנתינת מעות ליד האשה וכמ"ש הרב ח"ה ז"ל וכן כתב הרשב"א ז"ל והרב החידושין ז"ל א"כ משמע דאי הוה קי"ל כר"ל דאינה חוזרת משום דאיכא מעשה דנתינת מעות ליד האשה הוה ניחא לן הא דר"ן דהתם נמי כתיבת הגט חשיב מעשה דומיא דנתינת מעות וכיון שכן קשה דהיכי הוה ניחא להו הא דפ"ב דגיטין לפום גי' דשמעתין הא אפילו לשמעתין הא דמהני ביטול הגט בפי' היינו לר"י אבל לר"ל לא מהני וא"כ ההיא דפ"ב דגיטין דר"ל הוא דקאמר התם לא הכשיר ר"ש מכאן ועד עשרה ימים קשה טובא ואולי י"ל דס"ל ז"ל דהא דפרכינן בשמעתין הלכתא אהלכתא דמשמע דאי הוה פסקינן הלכתא כר"ל לא הוה קשיא ליה הלכתא אהלכתא היינו משום דהוה מצינן למימר דס"ל לר"ן דכי היכי דחזרה לא מהני בקדושין משום דאיכא מעשה דנתינת המעות ליד האשה ה"נ ביטול הגט לא מהני דכתיבת הגט חשיב כמעשה אבל אה"נ דר"ל מצי סבר דאע"ג דגבי קדושין לא מהני חזרה היינו משום דאינו מחוסר מעשה אחריו כלל דזמן ממילא קא אתי אבל גבי גט אע"ג דכתיבת הגט חשיב מעשה כיון דמחוסר מעשה אחריו דהיינו נתינה מהני ביטול כנ"ל ודו"ק:
+
+Halakhah 22
+
+<b>באיזה </b>
+<b> לשונות מבטל הגט אמר בטל הוא אי אפשי בו כו'. לא אמר כלום כו'.</b> בפרק השולח מבעיא לן הרי הוא חרס מהו וא"ל רבינא לרב אחא כו' מ"ש מהרי הוא הקדש מהרי הוא הפקר ע"כ ודע שרבינו ז"ל בפ"ד מה' זכיה דין ח' כתב וז"ל המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר איני רוצה בו כו' או הרי היא בטלה כו' לא אמר כלום והשיג עליו הראב"ד דוקא הרי היא בטלה אבל אמר בטלה היא אינה מתנה והכי איתא בגיטין ובכריתות עכ"ל ותמה עליו ה"ה ז"ל שהרי לא הוזכר בגמ' חילוק בין הרי היא בטלה לבטלה היא אלא בין תיבטל לבטלה היא אבל בין הרי היא בטלה לבטלה היא משמע דליכא לפלוגי בינייהו והר"ן ז"ל תמה גם כן על רבינו שכתב דהרי היא בטלה לא אמר כלום דיש לתמוה למה ואיני מבין תמיהא זו על רבי' מאי היא ומאי קו' הא איכא למימר דרבינו גריס בכריתות ובגיטין דבטלה היא לא אמר כלום וס"ל כפי' ר"י שכתבו התוס' בפ' השולח ומש"ה כתב דהרי היא בטלה לא אמר כלום ודו"ק:<br><b> וראיתי </b> להרב ל"מ שתמה על ה"ה דמאי קו' שהרי בגיטין פרק השולח חילקו בין הרי הוא כחרס לחרס הוא דבגט חרס הוא לא מהני דלא משמע אלא לשון עבר אבל הרי הוא כחרס מהני דמשמע לעתיד ומינה שמעינן במתנה דבעינן ל' עבר דהרי היא בטלה לא אמר כלום וכן נמי תמה עוד שם שלדעת ה"ה דלא חילק בין הרי היא כו' לבטלה היא מההיא דהרי היא חרס דמפליג תלמודא בינייהו יע"ש ולע"ד אין מקום לתמיהתו וקוש' ה"ה ז"ל היא על אופן זה דהא משמע דליכא לפלוגי בינייהו מדלא מפליג אלא בין תיבטל לבטלה היא ומאי דקא מבעיא ליה לתלמודא בהרי הוא כחרס היינו אי ב' לשונות במשמע ולישנא דמהני ביה קאמר היינו להבא דעד השתא בגיטין אמרינן וקאמר רבינא דמ"ש מהרי הוא הקדש דמהני וע"כ היינו טעמא דלישנא דמהני ביה קאמר ודומיא לבטלה היא וז"ש אבל בין הרי היא כו' לבטלה היא זו לא שמענו כלומר דכיון דלא חזינן דמפליג בהכי דהוי רבותא טפי משמע ודאי דלית לן לפלוגי בינייהו וחזר דינא לדין בטלה היא דב' לשונות במשמע ולישנא דמהני ביה קאמר ומעתה ג"כ אין מקום לתמיהתו על ה"ה ז"ל מההיא סוגיא ודו"ק:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב ל"מ שכתב דרבינו סובר דהסוגייאות לא פליגי כדכתב הר"ן דמ"ש בסוגייא דכריתות דבריו קיימין הוי לענין דהוי הפקר ומ"ש לא אמר כלו' הוי ג"כ להך עניינ' כלומר לא אמר כלו' לענין הפקר אלא הדרא למריה קמא ומ"ש בהשולח גבי בטלה היא דבריו קיימין הוא לענין הדרא למריה קמא ומ"ש לא אמר כלום הוי לענין דלא הדרא למריה קמא והוי הפקר כמ"ש הר"ן בפ' השולח עכ"ל ולפי שספר הרי"ף והר"ן אינו מצוי בידי העתקתיו מהרב הנז' וק"ל להאי פי' דאם איתא להאי דבאי אפשי וכל הני דרב ששת הפקר מיהא הוו ומאי לא אמר כלום לענין שתחזור לבעלים משום דאי אפשי להבא משמע ובבטלה היא דבריו קיימין ותחזור לבעלים דלשעבר במשמע א"כ ק' דמאי משני אביי אמאי דפרכינן מברייתא לרב ששת דבטל ב' לשונות במשמע וגבי גט לישנא דמהני ביה קאמר וגבי מתנה לישנא דמהני ביה קאמר דעדיין ק' דנימא דגבי מתנה להבא משמע ולישנא דמהני ביה קאמר דהיינו שתצא מידו והפקר הוי ומנ"ל דלשעבר קאמר ותחזור לבעלים וצ"ע: אחר זמן רב בא לידי שיטה כ"י מהריטב"א שכ' וז"ל אמר אביי בטל ב' לשונות במשמע כו' פירש רבינו נר"ו דלשון בטל הוא משמע הכל שכבר היא בטל ושהוא מבטלו עכשיו והכל הוא בכלל הלשון דתרוייהו משמע בלשון בטל היה בטל יהיה והיינו דאמרינן דגבי גט לישנא דמהני ביה קאמר דכיון דמלישנא דבטל הוא משמע הכל אע"ג דגבי גט בטל היה לא עביד כלום מ"מ משמעות דאית ביה נמי דבטל יהיה מהני וגבי מתנה דלא מהני עתיד מהני לישנא דמעיקרא דמשמע כלישנא דבטל הוא כך פי' רבינו נר"ו ונכון הוא אבל רש"י ז"ל פי' בלישנא דבטל לא אמרי ליה אינשי אלא אדעתא דחד או שכבר היה בטל או ליבטיל השתא הילכך גבי גט דבעינן דלבטליה אמרינן דלישנא דמהני קאמר והיינו דליבטל שהרי אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומסתמא מאי דקאמר רוצה הוא שיועיל וכיון דאפשר דההוא לישנא משמע דליבטיל אמרינן דליבטל קאמר וה"ה גבי מתנ' דמהני לישנא דמעיקרא אמרינן דבטל היה קאמר עכ"ל וא"כ אי האי אחרים דמייתי הר"ן מפרשים כפי' רש"י דלישנא דבטל לא אמרי ליה אינשי אלא אדעתא דחד קשיא שפיר דגבי מתנה נמי נימא דליבטיל השתא ואהנו דבריו קאמר דהוי הפקר ומנ"ל לומר דבטיל הי' קאמר והדרא למרא קמא אמנם אי מפרשי לה כפי' הריטב"א שכתב דבטל הוא משמע הכל בטל הוא ובטל יהא א"ש דמשו"ה אמרי' גבי מתנה דהדרא למרא קמא כיון דמשמע נמי דבטל הוא ודוק מיהו אכתי קשה להר"ן דהוא מפרש כפרש"י ומייתי האי שיט' דאחרים ולא קשיא ליה מידי לפי פי' ז"ל וצ"ע קצת ודע דרש"י בפ' המביא גריס התם כגירסת דפרק השולח אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא כו' דבריו קיימין ולא פריך מאי אי אפשי בה דלא אמר כלום דכי אמר ר"ל במטלטלים דכיון דאתו לידיה הוי א"א לשון הפקר ומפקירם אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אומר איני חפץ אלא מסיפא פריך דקתני בטלה היא דבריו קיימים והדרא למרא קמא אלמא היכא דאהנו דבריו הדרא למרא קמא ומשני לא דבריו קיימים ולא הדרא ודידי' נמי לא הויא אלא כל המחזיק בה זכי בה וראיתי להרב חדושי הלכות בפרק השולח שהקש' לשיט' הלזו וז"ל צ"ע דא"כ אמאי לא משני הכי בשמעתין הא דבטל היא ודבריו קיימין היינו דלא הדרא למרא קמא והוי הפקר ולא תקשי מידי אבטל הוא דהכא לענין גט עכ"ד ולע"ד לק"מ דהא לפי שיטת רש"י ה"ט דאי אפשי בה לא אמר כלום משום דלהבא משמע והוא כבר קבל לפיכך לא אמר כלום והפקר נמי לא הוי כדר"ל דהיינו דוקא במתנת מטלטלים ובטלה היא דקתני בברייתא דבריו קיימין ה"ט דלשעבר משמע והודאת בע"ד כמא' עדים דמי וזה מבואר בדברי רש"י שם בפרק המביא למעיין שם ואפי' למאי דתריץ התם בפרק המביא דדבריו קיימים דקתני בברייתא ה"ק דבריו קיימים ולא קני לה ולמרא נמי לא הדרא אלא כל המחזיק זכה בה ע"כ ה"ט דברייתא משום דלשעבר משמע והודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"כ כבר סילק זכותו ממנה ולמרא נמי לא הדרא משום דכיון דנתנה לו הרי סילק עצמו (דהשתא לא אסיק התם ההיא דקאמר דכי יהיב איניש מתנה אדעתא דמקבליה ליה מיניה וכמ"ש רש"י ז"ל שם) ומשום הכי הוי הפקר אמנם אי בטלה היא להבא משמע היכי קתני בברייתא דבריו קיימין לא אמר כלום הול"ל דומיא דא"א דקתני בברייתא דלא אמר כלום משום דלהבא משמע והוא כבר קבלו וא"כ משו"ה בפרק השולח מקשה שפיר וזה פשוט לע"ד: אמנם הדבר הקשה אצלי הוא לפי מ"ש התוס' בפ' השולח ד"ה מבוטלת וז"ל ומיהו לספרים דגרסי התם והכא אא"ב בטל' היא אינה מתנה דבריו קיימין א"ש והא דלא מקשי מאי אפשי בה כמו שמקשה אבטלה משום שפשוט לו דדבריו קיימין דאי אפשי הוי לשון הפקר כלומר ולעולם דלהבא משמע והנרא' ודאי דלפי גי' זו הכי הוו גרסי התם והכא מקבל מתנה שאמרו כו' מתנה זו מבוטלת תיבטל לא אמר כלום אא"ב כו' דבריו קיימין והשתא קשה מ"ש דהא דלא פריך מאי אפשי בה משום דפשוט לו דהוי לשון הפקר ולעולם דלהבא משמע וקשה טובא דא"כ אמאי קתני רישא מתנה זו מבוטלת תיבטל לא אמר כלום אי משום דלהבא משמע כמ"ש רש"י ז"ל מ"ש מאא"ב דאע"ג דלהבא משמע הוי הפקר כמ"ש דהא ודאי ליכא למימר דלגירסא זו לא הוו גרסי ברישא לא אמר כלום והכי הוו גרסי מתנה זו מבוטלת תיבטל אא"ב כו' דבריו קיימין דאין זה במשמע לשון דברי התוספ' כלל וצ"ע אם לא שנדחק לומר דלפי גירסא זו ה"ט דאא"ב משום דהוי לשון הפקר מתנה זו מבוטלת תיבטל כו' להבא משמע ולא הוי לשון הפקר כלל ומשום הכי לא אמר כלום ועדיין צ"ע:
+
+Halakhah 23
+
+<b>באיזה </b>
+<b> לשונות מבטל הגט אמר בטל הוא אי אפשי בו כו'. לא אמר כלום כו'.</b> בפרק השולח מבעיא לן הרי הוא חרס מהו וא"ל רבינא לרב אחא כו' מ"ש מהרי הוא הקדש מהרי הוא הפקר ע"כ ודע שרבינו ז"ל בפ"ד מה' זכיה דין ח' כתב וז"ל המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר איני רוצה בו כו' או הרי היא בטלה כו' לא אמר כלום והשיג עליו הראב"ד דוקא הרי היא בטלה אבל אמר בטלה היא אינה מתנה והכי איתא בגיטין ובכריתות עכ"ל ותמה עליו ה"ה ז"ל שהרי לא הוזכר בגמ' חילוק בין הרי היא בטלה לבטלה היא אלא בין תיבטל לבטלה היא אבל בין הרי היא בטלה לבטלה היא משמע דליכא לפלוגי בינייהו והר"ן ז"ל תמה גם כן על רבינו שכתב דהרי היא בטלה לא אמר כלום דיש לתמוה למה ואיני מבין תמיהא זו על רבי' מאי היא ומאי קו' הא איכא למימר דרבינו גריס בכריתות ובגיטין דבטלה היא לא אמר כלום וס"ל כפי' ר"י שכתבו התוס' בפ' השולח ומש"ה כתב דהרי היא בטלה לא אמר כלום ודו"ק:<br><b> וראיתי </b> להרב ל"מ שתמה על ה"ה דמאי קו' שהרי בגיטין פרק השולח חילקו בין הרי הוא כחרס לחרס הוא דבגט חרס הוא לא מהני דלא משמע אלא לשון עבר אבל הרי הוא כחרס מהני דמשמע לעתיד ומינה שמעינן במתנה דבעינן ל' עבר דהרי היא בטלה לא אמר כלום וכן נמי תמה עוד שם שלדעת ה"ה דלא חילק בין הרי היא כו' לבטלה היא מההיא דהרי היא חרס דמפליג תלמודא בינייהו יע"ש ולע"ד אין מקום לתמיהתו וקוש' ה"ה ז"ל היא על אופן זה דהא משמע דליכא לפלוגי בינייהו מדלא מפליג אלא בין תיבטל לבטלה היא ומאי דקא מבעיא ליה לתלמודא בהרי הוא כחרס היינו אי ב' לשונות במשמע ולישנא דמהני ביה קאמר היינו להבא דעד השתא בגיטין אמרינן וקאמר רבינא דמ"ש מהרי הוא הקדש דמהני וע"כ היינו טעמא דלישנא דמהני ביה קאמר ודומיא לבטלה היא וז"ש אבל בין הרי היא כו' לבטלה היא זו לא שמענו כלומר דכיון דלא חזינן דמפליג בהכי דהוי רבותא טפי משמע ודאי דלית לן לפלוגי בינייהו וחזר דינא לדין בטלה היא דב' לשונות במשמע ולישנא דמהני ביה קאמר ומעתה ג"כ אין מקום לתמיהתו על ה"ה ז"ל מההיא סוגיא ודו"ק:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב ל"מ שכתב דרבינו סובר דהסוגייאות לא פליגי כדכתב הר"ן דמ"ש בסוגייא דכריתות דבריו קיימין הוי לענין דהוי הפקר ומ"ש לא אמר כלו' הוי ג"כ להך עניינ' כלומר לא אמר כלו' לענין הפקר אלא הדרא למריה קמא ומ"ש בהשולח גבי בטלה היא דבריו קיימין הוא לענין הדרא למריה קמא ומ"ש לא אמר כלום הוי לענין דלא הדרא למריה קמא והוי הפקר כמ"ש הר"ן בפ' השולח עכ"ל ולפי שספר הרי"ף והר"ן אינו מצוי בידי העתקתיו מהרב הנז' וק"ל להאי פי' דאם איתא להאי דבאי אפשי וכל הני דרב ששת הפקר מיהא הוו ומאי לא אמר כלום לענין שתחזור לבעלים משום דאי אפשי להבא משמע ובבטלה היא דבריו קיימין ותחזור לבעלים דלשעבר במשמע א"כ ק' דמאי משני אביי אמאי דפרכינן מברייתא לרב ששת דבטל ב' לשונות במשמע וגבי גט לישנא דמהני ביה קאמר וגבי מתנה לישנא דמהני ביה קאמר דעדיין ק' דנימא דגבי מתנה להבא משמע ולישנא דמהני ביה קאמר דהיינו שתצא מידו והפקר הוי ומנ"ל דלשעבר קאמר ותחזור לבעלים וצ"ע: אחר זמן רב בא לידי שיטה כ"י מהריטב"א שכ' וז"ל אמר אביי בטל ב' לשונות במשמע כו' פירש רבינו נר"ו דלשון בטל הוא משמע הכל שכבר היא בטל ושהוא מבטלו עכשיו והכל הוא בכלל הלשון דתרוייהו משמע בלשון בטל היה בטל יהיה והיינו דאמרינן דגבי גט לישנא דמהני ביה קאמר דכיון דמלישנא דבטל הוא משמע הכל אע"ג דגבי גט בטל היה לא עביד כלום מ"מ משמעות דאית ביה נמי דבטל יהיה מהני וגבי מתנה דלא מהני עתיד מהני לישנא דמעיקרא דמשמע כלישנא דבטל הוא כך פי' רבינו נר"ו ונכון הוא אבל רש"י ז"ל פי' בלישנא דבטל לא אמרי ליה אינשי אלא אדעתא דחד או שכבר היה בטל או ליבטיל השתא הילכך גבי גט דבעינן דלבטליה אמרינן דלישנא דמהני קאמר והיינו דליבטל שהרי אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומסתמא מאי דקאמר רוצה הוא שיועיל וכיון דאפשר דההוא לישנא משמע דליבטיל אמרינן דליבטל קאמר וה"ה גבי מתנ' דמהני לישנא דמעיקרא אמרינן דבטל היה קאמר עכ"ל וא"כ אי האי אחרים דמייתי הר"ן מפרשים כפי' רש"י דלישנא דבטל לא אמרי ליה אינשי אלא אדעתא דחד קשיא שפיר דגבי מתנה נמי נימא דליבטיל השתא ואהנו דבריו קאמר דהוי הפקר ומנ"ל לומר דבטיל הי' קאמר והדרא למרא קמא אמנם אי מפרשי לה כפי' הריטב"א שכתב דבטל הוא משמע הכל בטל הוא ובטל יהא א"ש דמשו"ה אמרי' גבי מתנה דהדרא למרא קמא כיון דמשמע נמי דבטל הוא ודוק מיהו אכתי קשה להר"ן דהוא מפרש כפרש"י ומייתי האי שיט' דאחרים ולא קשיא ליה מידי לפי פי' ז"ל וצ"ע קצת ודע דרש"י בפ' המביא גריס התם כגירסת דפרק השולח אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא כו' דבריו קיימין ולא פריך מאי אי אפשי בה דלא אמר כלום דכי אמר ר"ל במטלטלים דכיון דאתו לידיה הוי א"א לשון הפקר ומפקירם אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אומר איני חפץ אלא מסיפא פריך דקתני בטלה היא דבריו קיימים והדרא למרא קמא אלמא היכא דאהנו דבריו הדרא למרא קמא ומשני לא דבריו קיימים ולא הדרא ודידי' נמי לא הויא אלא כל המחזיק בה זכי בה וראיתי להרב חדושי הלכות בפרק השולח שהקש' לשיט' הלזו וז"ל צ"ע דא"כ אמאי לא משני הכי בשמעתין הא דבטל היא ודבריו קיימין היינו דלא הדרא למרא קמא והוי הפקר ולא תקשי מידי אבטל הוא דהכא לענין גט עכ"ד ולע"ד לק"מ דהא לפי שיטת רש"י ה"ט דאי אפשי בה לא אמר כלום משום דלהבא משמע והוא כבר קבל לפיכך לא אמר כלום והפקר נמי לא הוי כדר"ל דהיינו דוקא במתנת מטלטלים ובטלה היא דקתני בברייתא דבריו קיימין ה"ט דלשעבר משמע והודאת בע"ד כמא' עדים דמי וזה מבואר בדברי רש"י שם בפרק המביא למעיין שם ואפי' למאי דתריץ התם בפרק המביא דדבריו קיימים דקתני בברייתא ה"ק דבריו קיימים ולא קני לה ולמרא נמי לא הדרא אלא כל המחזיק זכה בה ע"כ ה"ט דברייתא משום דלשעבר משמע והודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"כ כבר סילק זכותו ממנה ולמרא נמי לא הדרא משום דכיון דנתנה לו הרי סילק עצמו (דהשתא לא אסיק התם ההיא דקאמר דכי יהיב איניש מתנה אדעתא דמקבליה ליה מיניה וכמ"ש רש"י ז"ל שם) ומשום הכי הוי הפקר אמנם אי בטלה היא להבא משמע היכי קתני בברייתא דבריו קיימין לא אמר כלום הול"ל דומיא דא"א דקתני בברייתא דלא אמר כלום משום דלהבא משמע והוא כבר קבלו וא"כ משו"ה בפרק השולח מקשה שפיר וזה פשוט לע"ד: אמנם הדבר הקשה אצלי הוא לפי מ"ש התוס' בפ' השולח ד"ה מבוטלת וז"ל ומיהו לספרים דגרסי התם והכא אא"ב בטל' היא אינה מתנה דבריו קיימין א"ש והא דלא מקשי מאי אפשי בה כמו שמקשה אבטלה משום שפשוט לו דדבריו קיימין דאי אפשי הוי לשון הפקר כלומר ולעולם דלהבא משמע והנרא' ודאי דלפי גי' זו הכי הוו גרסי התם והכא מקבל מתנה שאמרו כו' מתנה זו מבוטלת תיבטל לא אמר כלום אא"ב כו' דבריו קיימין והשתא קשה מ"ש דהא דלא פריך מאי אפשי בה משום דפשוט לו דהוי לשון הפקר ולעולם דלהבא משמע וקשה טובא דא"כ אמאי קתני רישא מתנה זו מבוטלת תיבטל לא אמר כלום אי משום דלהבא משמע כמ"ש רש"י ז"ל מ"ש מאא"ב דאע"ג דלהבא משמע הוי הפקר כמ"ש דהא ודאי ליכא למימר דלגירסא זו לא הוו גרסי ברישא לא אמר כלום והכי הוו גרסי מתנה זו מבוטלת תיבטל אא"ב כו' דבריו קיימין דאין זה במשמע לשון דברי התוספ' כלל וצ"ע אם לא שנדחק לומר דלפי גירסא זו ה"ט דאא"ב משום דהוי לשון הפקר מתנה זו מבוטלת תיבטל כו' להבא משמע ולא הוי לשון הפקר כלל ומשום הכי לא אמר כלום ועדיין צ"ע:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המגרש </b>
+<b> על תנאי אם נתקיים התנאי כו' ושם נתבאר שמגרש על תנאי כו'.</b> כתב ה"ה ויראה לי לדעתו ז"ל שהוא סבור דלענין דינא לא אמרה ר"י אלא במזכיר מיתה לגמרי לפי שידוע שאין שטר לא"מ כו' אע"פ שאמרו דסבר לה כר"י לאו למימר כו' אלא דר"י הנשיא סבר לה כר"י בעלמא כו' יע"ש הנה דברי ה"ה ז"ל תמוהים בעיני דא"כ מאי פריך בגמרא פ' מי שאחזו ומי מספקא ליה לרב הונא אי אמרה ר"י בע"פ או לא והא תנן ה"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד יב"ח ומת בתוך יב"ח אינו גט ותני עלה ורבותינו התירו' להנש' ואמרי' מאן רבותינו ב"ד דשרו מישח' וסברי לה כר"י דאמר זש"ש מוכיח עליו והשתא כפי דבריו דשמואל הכי קאמר סברי לה בהא כר"י דסבר בעלמא זש"ש מוכיח עליו כן סבירא להו לרבותינו בתנאי דאם לא באתי א"כ מאי קו' נימא מספק' ליה לר"ה אי אמרה ר"י בע"פ אי לא אמרה ושמואל ה"ק סברי לה בהא דהוי ע"ת בע"פ והוי תנאי דאם לא באתי כר"י דסבר בעלמא זש"ש מוכיח עליו ולעולם דר"י לית ליה זש"ש מוכיח עליו בתנאי דבע"פ ועיין בהרב בעל פ"מ ח"א סימן ל"ד שדבריו תמוהים כמו שיראה המעיין ועיין בהרב מש"ל ז"ל והנראה לע"ד ליישב ולומר דתלמודא הכי פריך ומי מספקא ליה לר"ה אי אמרה ר"י בע"פ והתנן הרי זה גיטך אם לא באתי כו' ותני עלה ורבותינו התירוה להנשא הרי בהדיא דע"כ לא פליגי רבנן דמתני' ארבותינו אלא בתנאי דאם לא באתי ורבנן דמתניתין סבירא להו דבתנאי דאם לא באתי כיון דיכול להתקיים ע"י קיום התנאי אז מודה ר"י דלא אמרינן זש"ש מוכיח עליו וכמו שכתב ה"ה ז"ל ורבותינו סבירא להו דלא שנא דאי לא תימא הכי אלא דרבנן דמתני' סבירא להו דבתנאי דבע"פ לא אמרינן זש"ש מ"ע אף בתנאי דמיתה ורבותינו סבירא להו דבין בתנאי דבע"פ בין בשאר תנאים אמרינן זש"ש מ"ע א"כ אמאי אשמועינן מתניתין הך דינא דר"י מודה ביה דלא אמרינן זש"ש מ"ע מדחזינן דפליג ר"י בסיפא ולא פליג ר"י ברישא בתי' דאם לא באתי דאיכא למטעי דמשום דהוי תנאי שאפשר להתקיים הגט בקיום התנאי הוא דקאמר דמודה ר"י דלא אמרינן זש"ש כמו שכתב ה"ה ז"ל הוה ליה למתני' לאשמו' האי דינא בתנאי דמיתה ולמימר דכיון דהוי בע"פ אפי' ר"י מודה דלא אמרינן זש"ש מדחזינן דפליג עליה בסיפא ולא ברישא וממתניתין גרידא לא הוה מצי לאקשוייה אר"ה מדחזינן דאשמועינן מתניתין הך דינא בתנאי דאם לא באתי ולא אשמועי' האי דינא בתנאי דמיתה משום דהוי בעל פה דאי ממתניתין איכא למימר דמנלן לומר דאיכא למיטעי ולאפלוגי בין תנאי דמיתה לשאר תנאים כמו שכתב ה"ה ז"ל כי היכי דנימא דמדחזי' דמתניתין אשמועינן האי דינא דר"י מודה בתנאי דאם לא באתי ולא אשמועינן האי דינא בתנאי דבע"פ ומשום דהוי בע"פ ש"מ דבתנאי דמיתה אפי' בגט דהוי בע"פ סבירא ליה לר"י דאמרינן זש"ש אימא דטעמא דמתניתין משום בע"פ ולא שנ' לן בין שאר תנאים לתנאי דמיתה דתרוייהו שוי' הם וכיון דאשמועינן מתניתין גבי תנאי דאם לא באתי דלא אמרינן זש"ש ע"כ משום דהוי בעל פה והיינו כר"ה דסבירא ליה דר"י לא אמרה בע"פ ומנלן לאפלוגי בהכי כי היכי דתיקשי לר"ה משום הכי מייתי הא דתני עלה ורבותינו התירוה להנשא דמדחזינן לברייתא דהוצרך למתני הך דרבותינו התירוה להנשא אהך מתניתין דאם לא באתי ולא תני לה גבי מתניתין דזה גיטך הקודמת התם הוה ליה למתני ורבותינו מתירין אותה להינשא והיינו דדייק תלמודא וקאמר ותני עלה כלומר עלה דוקא ולא תני ליה במשנה הקודמת אלא ודאי דהיינו טעמא משום דאי תני לה גבי מתניתין דאם מתי איכא למטעי דמשום דהוי תנאי דמיתה הוא דסבירא להו לרבותינו כר"י דאמר זש"ש אבל בשאר תנאים כיון דיכול להתקיים הגט ע"י קיום התנאי הוה אמינא דסבירא להו דלא אמרינן זש"ש משום הכי תני לה גבי מתניתין דאם לא באתי לאשמועינן דאפילו בשאר תנאים סבירא להו לרבותינו דאמרינן זש"ש ומכ"ש בתנאי דמיתה וכיון שכן דעכ"ל דהוה מסתבר לחלק בין שאר תנאים לתנאי דמיתה כדמוכח מברייתא א"כ אם איתא דר"י לא אמרה בע"פ אמאי אשמועינן מתניתין הך דינא דר"י מודה בתנאי דאם לא באתי לאשמועינן אפילו בתנאי דמיתה דמודה ר"י כיון דהוי בע"פ אלא ודאי דכולי עלמא סבירא להו דר"י אמרה בע"פ אלא דבשאר תנאים הוא דפליגי וק' לר"ה כנ"ל ודוק. וע"פ האמור מקום אתנו ליישב דברי הרמ"ה ז"ל שכתב הטור ח"מ רנ"ח וז"ל כתב הרמ"ה הא דאמרינן זש"ש מוכיח עליו היינו דוקא בכותב נכסיו לאחר מיתה אבל כותב נכסיו לאחר ל' יום דתו לא מקני ליה אלא לאחר שלשים וכיון שמת תוך ל' נפלו נכסי קמי יתמי וההקנאה דלאחר ל' יום לאו כלום הוא דאע"ג דכתיב ביה זימנא לא אמרינן זש"ש כו' דבשלמא הכותב נכסיו לאחר מותו כיון שהמיתה מברר את הזמן לא צריך לכתוב שום זמן משא"כ בכותב נכסיו לאחר ל' יום עי"ש ותמהו עליו כל גדולי האחרונים דנראה מבואר מדבריו שהוא פוסק כר"י אלא שהוא סובר דלענין דינא לא אמרה ר"י אלא בתנאי דמיתה לא בתנאי דלאחר ל' יום ואין אלו אלא דברי תימה דבהדיא אמרינן סוף פ' מי שאחזו דרבותינו התירו' להינשא משום דסבירא להו כר"י אע"ג דהתם מיירי בתנאי דאם לא אבא עד יב"ח ותו קשה דהרי כתב הטור אה"ע סימן קמ"ד לענין הרי זה גיטך אם לא באתי תוך ל' יום שהר"ם מחלק בין כתב התנאי בכתב בין בע"פ דבע"פ אינו גט כלל ומתיבמת ואם כתב התנאי בכתב הוה ספק וחולצת ולא מתיבמת עכ"ל הרי מבואר בהדיא שהוא ז"ל תופס דאמרינן זש"ש אפי' בתנאי דאם באתי וכן הק' הרב מ"מ שער ח' דקמ"ד ועיין להרב בעל כנ"הג ח"מ סימן הנז' בהגהת הטור אות ה' מה שתי' בזה שדבריו תמוהים שיר' הפך מסוגיא דפ' מי שאחזו דע"ב עי"ש ועיין בהרב ב"ח שם. ואולם ע"פ האמור נחה שקטה תמיהת' דהרמ"ה ז"ל הוקשה לו דהא חזינן במתני' דאם לא באתי שר"י נחלק בדין אחר במשנה סמוך לזה ולא נחלק על זה שאמרו אינה מגורשת כמו שכתב ה"ה ז"ל ומשום הכי הוכרח לומר דהך מתניתין סבירא ליה דבתנאי דאם לא באתי כיון דהוכרח לכתוב זמן להודיע הדבר מאימתי מתחילין הני יב"ח בהא כ"ע מודו דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו ור"י מודה ביה מדפליג בסיפא ולא פליג ברישא ורבותינו סבירא להו דבהא נמי אמרינן זש"ש דלא פלוג ושמואל הכי קאמר סבירא ליה בהא דתנאי דאם לא אבא כר"י דסבר בעלמא זש"ש בתנאי דמיתה כמ"ש ה"ה ומשום הכי בממונא פסק כסתם מתני' וממונא תיקום בחזקת יתמי ברם לענין איסורא בכותב התנאי בכתב חשש לסברת ר"י נשיאה אבל לענין בע"פ לא חיישי' למידי דאפי' ר"י נשיאה מודה וע"כ לומר כן למ"ש שם מרן הב"י שהרמ"ה פוסק כדברי רבי יאודה דסבירא ליה דלא אמרי' זש"ש והכא אפי' למאן דפוסק כר"י קאמר דבתנאי דלאחר ל' מודה ואם כן איך כתב הטור באה"ע סי' קמ"ו משם הרמ"ה דבכותב התנאי בכתב חולצת אלא ודאי ר"ל דלענין איסורא חשש לסברת ר"י בכותב התנאי בכתב כנ"ל ונמצא א"כ דבהא פליגי הרמ"ה וה"ה דהרמ"ה ס"ל דטעמא דמתני' הוא משום דהוי תנאי דאם לא אבא דע"כ צ"ל זמן לראות מאימתי מתחיל אבל בשאר תנאים אע"ג דלא הוי תנאי דמיתה אפי' רבנן דמתני' מודו דאמרינן זש"ש וה"ה סבירא ליה דטעמא דמתני' משום כיון דיכול להתקיים הגט ע"י קיום התנאי לא אמרי' זש"ש ואפי' בשאר תנאים אלא דוקא בתנאי דמיתה מיהו הא ק"ל טובא בדברי ה"ה ז"ל ולמ"ש דכן דעת הרמ"ה דאם כן מאי האי דקאמר ס"פ מי שאחזו הכ"מ באומר לכשתצא חמה מנרתקה דהא לכשתצא קאמר לה כו' לא נחלקו אלא באם תצא מס"ל כר"י והו"ל כמהיום ומר לא ס"ל כר"י והו"ל כאם מתי גרידא ואם איתא דרבנן דמתני' סבירא להו דר"י לא אמרה בשאר תנאים אמאי לא קאמר ומר דהיינו רבנן דר"י נשיאה דלא הודו לו ס"ל דע"כ ל"ק ר"י אלא בתנאי דמיתה ברם בתנאי דאם תצא ע"כ צ"ל זמן לידע אהיכא קאי תנאי דאם תצא ולא אמרינן זש"ש ואולי נדחוק ונאמר דהכי קאמר ומר דהיינו מאן דפליג אר"י נשיאה לא ס"ל בהא כר"י דאמר בעלמא זש"ש משום דס"ל דבהא לא אמרה ר"י ודו"ק וראיתי להרב מכתב מאליהו שער הנז' שכתב ליישב דברי הרמ"ה וז"ל אשר ע"כ נראה ברור שדברי הרמ"ה לקוחים מדברי אביי דקאמר הכל מודים באומר לכשתצא חמה כו' לכי נפקא קאמר וכי מיית בלילה הוי גט לאחר מיתה כו' ופרש"י הכל מודים לגבי מתני' נמי הרי זה גיטך לכשלא אבא לאו גט כו' עיי"ש אשר מבואר מדבריו דאפי' ר"י מודה באומר לכשתצא דלא אמרי' זש"ש ותמהו עליו מדאמרי' לעיל דע"ב הרי זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום ואמר ר"ה ולדברי ר"י חולצת אלמא בהא נמי אמרה ר"י ובגמרא פריך פשיטא כו' והרמ"ה כדי ליישב זה גזר אומר שהחילוק שיש בין תנאי דמיתה לתנאי דזמן דבאומר לאחר מיתה ס"ל לר"י זש"ש כו' שהזמן הכתוב בשטר אין לו צורך כלל שהמיתה מבררת ומשום הכי קאמר התם ר"ה דלדברי ר"י חולצת אבל בתנאי דזמן כיון דע"כ הוצרך לכתוב זמן בגט לידע מאימתי מתחיל הזמן בהא לא אמרי' זש"ש ומעתה נתבארו דברי הרמ"ה דכל זה שאנו מחלקים בין תנאי דמיתה לתנאי דזמן היינו דוקא בלאחר ולכשתצא אבל באם תצא אע"ג דזמן אצטריך לגופיה אמרינן זש"ש וטעמא דמילתא משום דבאומר לאחר זמן פ' כבר לשונו מוכיח דלאחר זמן קאמר וכ"ת זמן מוכיח כיון דהוצרך לכתוב זמן לא מוכחא מידי דהיום קאמר משא"כ בתנאי דמיתה דזמן מוכיח דמאי דקאמר לאחר מיתה היינו מהיום ולאחר מיתה ברם באם תצא ואם לא אבא דמשמע מעכשיו ומשמע לאחר זמן אמרינן זש"ש הגם דאצטריך לגופה דזהו שכתב הרמ"ה דבאומר לאחר ל' יום לא הוי זמן הוכחה כיון דבפי' קאמר לאחר ל' זהו תורף תי' ז"ל ולע"ד קשה לי עליו דאיך אפשר לומר דהרמ"ה מיישב דמאי דקאמר ר"ה הרי זה גיטך לאחר מיתה לדברי ר"י חולצת היינו משום דהוי תנאי דמיתה ולמאי אצטריך זמן משום הכי חולצת דהא בגיטין אף בתנאי דמיתה זמן אצטריך לגופיה דגט שאין בו זמן פסול דלא פלוג רבנן כמ"ש מרן הכ"מ וא"כ חזר הדין לתנאי דזמן בשאר שטרות ואי לזאת י"ל דברי הרב דהרמ"ה ס"ל כדעת רש"י שכתב פרק המביא תניין דכתב בו שבוע שנה או חודש כשר לכותבו אפי' לכתחילה וכן כתב מרן הכ"מ בה' אלו פ"א דין נ"ו ע"ש ומשום הכי אמרינן זש"ש מוכיח עליו דהיה סגי שיכתוב בו שבוע שנה או חודש וכן כתב ה' בח"ה פ"ק דכתובות ד"ב ד"ה דילמא עי"ש ומ"ש מרן דבגט אפי' ר"י מודה דלא אמרינן זש"ש משום דגט דאין בו זמן פסול לא כתב כן אלא לדעת רבינו משום דרבינו ס"ל דכתב בו שבוע דכשר היינו דוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא יכתוב כמ"ש מרן האמנם הא קשה לי עליו שהרי הטור ז"ל סי' הנז' הביא דברי הרמ"ה בסתם בלי חולק כנראה דס"ל להטור כדברי הרמ"ה ואילו באה"ע סימן קמ"ו כתב וז"ל ש"מ שאמר זה גיטך לאחר מיתה אינו כלום שאין גט לאחר מיתה כו' עי"ש וכיון דהטור ס"ל כדברי הרמ"ה ולדעת הרמ"ה צ"ל דזה גיטך לאחר מיתה חולצת ועד כאן לא קאמר אביי אלא דוקא באומר לכשתצא חמה כמ"ש הרב הנז' אם כן איך פוסק כאן דבאומר לאחר מיתה אינו גט הפך דברי הרמ"ה שהביא הוא בח"מ ולכן הנראה לי עיקר כמ"ש עוד נראה לי ליישב דעת הרמ"ה דקשיתיה לדעתיה קו' הגאונים דרב פליג מדידיה אדידיה דאלו בפרק י"נ ובפרק מי שאחזו קאמר הלכה כר"י ואלו בפ' המגרש אמרינן אתקין רב מיומא דנן ולהלן לאפוקי מדר"י ומיישב דברי הגאונים כמו שיישב הרי"ף פ' י"נ דהתם ממונא והכא איסורא וס"ל דהיינו טעמא דבאיסורא לא ס"ל לרב כר"י משום דבגט הוכרח לכתוב זמן דגט שאין בו זמן פסול משום בת אחותו ומשום פירי כמ"ש מרן הכ"מ ור"י נמי מודה בהכי דהא לא חזינן ליה לר"י דאמר זש"ש אלא בממונא וכיון שיש לחלק בין ממון לאיסור אם כן מינה נימא דר"י גופיה לא אמרה בגיטין אלא דרבותינו ס"ל דלא שנא ושמואל הכי קאמר ס"ל בגט מאי דסבר ר"י במתנה כמ"ש הכ"מ ומינה יליף הרמ"ה ז"ל בתנאי דלאחר ל' יום בשאר שטרות כיון דע"כ צ"ל זמן לא אמרינן זש"ש ובממונא אוקי ממון בחזקת יתמי ובאיסורא חייש לסברת ר"י נשיאה ע"ד שכתבנו אלא שדברי הרב כ"מ תמוהים מסוגיא דפ' מי שאחזו דפריך התם תלמודא ומי מספ"ל לר"ה אי אמרה ר"י בע"פ והתנן כו' ותני עלה כו' והשתא אמאי ל"ק דמספקא ליה לר"ה אי אמרה ר"י בגט או לא ומעתה ל"ק מההיא דרבותינו דאפשר דר"י אמרה בגט ורבותינו ס"ל לגמרי כר"י וס"ל דשמואל אתיא כפשטיה או דילמא שר"י לא אמרה בגט ורבותינו סברי בגט מאי דסבר ר"י במתנה ומשום הכי חולצת לר"ה ותו קשה דאם איתא דרב ס"ל דבגט לא אמר ר"י זש"ש מוכיח עליו א"כ מאי פריך בגמרא ללישנא בתרא דקאמר ר"ה לדברי ר"י חולצת ופריך פשיטא מדרבנן במהיום ולאחר מיתה חולצת לר"י בזמן ולאחר מיתה חולצת ומאי קו' הא קמ"ל דלא תימא דדוקא בשטר קאמר ר"י זש"ש משא"כ בגט ומתיבמת כס' הרב קמ"ל דדא ודא חדא היא ולזה י"ל דבגמרא פריך שפיר לר"ה פשיטא מדחזינן לר"ה דאשמועינן האי דינא בסיפא דמתני' ואי כל עיקרו של ר"ה אתא לאשמועינן דר"י אמרה בגט דלא כרב ארישא דמתני' הול"ל לדברי ר"י הרי זה גט מדלא אשמועינן ברישא ש"מ דהא פשיטא ליה דר"י אמרה בע"פ ואם כן אשמועינן בסיפא פשיטא ודו"ק ומיהו קמייתא קשה ואולם כד מעיינינן חזינן לקו' הלזו ישנה ג"כ למ"ש הר"ן דהא דמפליגינן בין גט לממון לאו למימרא דבגט לא קי"ל כר"י כלל ומתיבמת דאיך אפשר דבממון פסקינן כוותי' ובאיסורא לא חיישינן לה אלא כלומר דבגט חייש לס' דרבנן דפליגי אר' יוסי דחולצת והשתא קשה דאמאי ל"ק בגמרא דמספקא ליה לר"ה אי הלכה כר"י בגט או לא משום דאיסורא הוא חייש לס' דרבנן וחולצת וכס' רב רביה ולכן הנראה לי דכ"ז שכתבו הר"ן ומרן כ"מ ז"ל אינו אלא למאי דקשיא לן דרב אדרב ולמאי דתי' הרי"ף ז"ל דהכא ממונא והכא איסורא דהר"ן ס"ל דלאו למימר דבאיסורא לא חיישינן לה כלל אלא לומר דבאיסורא חייש למאי דפליג אר"י וחולצת מרן כ"מ בדעת רבינו סבירא ליה דבגט לא אמרה ר"י ומתיבמת. ואולם כל הך שקלא וטריא דפרק מי שאחזו הוא מקמי דהוה ידעינן הא דרב אתקין מיומא דנן הוי ס"ל לתלמודא דלא שנא בגיטין ולא שנא בממון ס"ל לרב דאמרי' זש"ש ומש"ה אקשי ליה מינה לר"ה אמנם לבתר דמייתי תלמודא פ' המגרש ההיא מימרא דרב דאתקין מיומא דנן לאפוקי דר"י וחזינן לי' לרב גופי' דקאמר הלכה כר"י ע"כ דהיינו משום דהכא ממונא והכא איסורא למר כדאי' ליה ולמר כדאית ליה ולא מצינן למימר דטעמא משום דהוי בע"פ דא"כ מאי אהני ליה לתקוניה מהיום וכי היכי דזמן לא מהני בתנאי בע"פ משום דדילמא הדר ביה מזמן השטר כמ"ש רש"י ה"נ באומר מהיום לא מהני בתנאי דבע"פ דדילמא הדר ביה וכן כתב מוהריב"ל לדעת רש"י ועיין בס' מ"מ וא"כ מעתה אזלה לה כל ההיא שקלה וטריה דפרק מי שאחזו ודו"ק אך הדבר הקשה למ"ש הרמב"ן פרק י"נ וז"ל קשה לרבינו כו' וניחא לי התם ממונא והכא איסורא ואיכא דקשיא ליה דהא בגיטין אקשינן מהא דרבא כו' אלמא אפילו לענין גט ס"ל כר"י ולא קשה דאנן הכי קאמרינן כיון דאיסורא הוא חשש רב לספיקא ולפי מאי דכתיבנא קשיא להרמב"ן וצ"ע ודע שהרב גד"ת ז"ל שער ס"ג ח"א סי' ד' הביא ראיה לדברי הרמ"ה ז"ל מסוגיא דפרק הרבית דף ס"ו דפריך למניומי דאמר אסמכתא לא קניא ממתניתין דקתני הלוהו על שדהו וא"ל אם אתה נותן לי מכאן עד ג' שנים הרי היא שלי הרי הוא שלו ומשני אבע"א ר"י היא דאמר אסמכתא קניא ואב"א בדא"ל מעכשיו וע"כ דהתם בזמן איירי דאי לא מנא ידעי אימת שלמי הני ג' שנים והו"ל לאוקמי בדאיכא שטר וכיון דאיכא שטר איכא זמן והו"ל כמעכשיו דזש"ש מוכיח אלא ודאי כסברת הרמ"ה ז"ל ומינה קשה לדעת הראב"ד שהביא הטור א"ה סימן קמ"ד דאף בתנאי דאם לא באתי בתוך ל' יום דאמרינן זש"ש אמנם נראה לע"ד דהא ודאי לק"מ ומינה לא תסתעייה להרמ"ה דהאי אבע"א בעי לאוקמא מתניתין אליבא דכ"ע ודלא כר"י גרידא דאמר אסמכתא קניא ואם כן לא מצי' לאוקמא מתני' כר"י דאמר זש"ש מוכיח דאם כן אתיא כר' יוסי ולא כרבי יאודה דפליג אר' יוסי דזש"ש והאי אב"א בעי לאוקמא ככ"ע ואב"א קמא דאוקמי מתני' כר"י לא בעי למימר משום זש"ש דעדיפא מיניה קאמר דר"י אית לי' אסמכתא קניא ודו"ק מיהו מה שהביא ראיה מההיא דאמרי' בגמרא דרב יאודה קרעיה לשטריה דר"ן דעבד ר"נ עובדא כשמעתי' דאסמכתא קניא אלמא אפי' בשטרא דהוה כתוב אם לא תפרעני כו' איכא אסמכתא דלא מעכשיו אע"ג דבהכרח אית בית זמן יע"ש הא ודאי ראיה אלימתא היא ולדעת הראב"ד דפליג אהרמ"ה צריך לתרץ מה שתירץ הרב מוהריט"ץ סימן רפ"ג ועיין בס' משאת משה סימן ל' ודו"ק:
+<b>לפיכך </b>
+<b> אינו יכול לבטל הגט ולא להוסיף על תנאו כו'.</b> כתב ה"ה זה מוסכם מכל הפוסקים חוץ מבה"ע שכתב שאפילו בע"מ יכול לבטלו ולהתנות עליו תנאי אחר כו' וכ"כ הטור סס"י קמ"ג וז"ל כתב א"א הרא"ש בתשובה אחד שנתן גט מעכשיו אם לא יבא תוך ב' שנים שיכול לבטל התנאי ותנשא מיד כו' עד אפי"ה יכול לבטלו דכיון שבא הגט בידה מגורשת ולא בעינן דעת' וכ"כ בעל העיטור שיכול לבטלו כ"ז שלא יתקיים ע"כ והנה המבואר מתשובת הרא"ש ז"ל בהדיא הוא דדוקא לבטל התנאי ולהיות הגט קיים הוא דיש יכולת ביד הבעל משום דאתי דיבור ומבטל דיבור לקיים המעשה אבל לבטל התנאי שיהא הגט בטל אף בקיומו של תנאי אין יכול לבטלו כדי לבטל המעשה וזה מבואר למעיין שם ואם כן יש לתמוה על הטור איך השוה דעת בה"ע ז"ל לדעת הרא"ש אביו ז"ל הא לדעת בה"ע אפילו לביטול הגט יכול לבטלו בע"כ וכמבואר מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו פ' מי שאחזו דע"ו יע"ש וראיתי להרב המאסף ז"ל בהגהת הטור סימן הנז' אות ק"ד שכתב משם הרשד"ם שבמקום וכתב בה"ע צריך להגיה וכן כתב הרמב"ם וכתב עוד ומצאתי להרב מ"ץ בסי' כ"ח חלק ג' מכ"י כתב על דברי הרשב"ם וז"ל ואני בעניותי לא זכיתי להבין דבריו שמ"ש הרב בעל הטורים וכ"כ בה"ע לא להשוות סברתם בהחלט בא אלא לו' שכמו שסובר הרא"ש דיש בידו לבטל בלא דעתה ורצונה כן סבר הרבה"ע אבל לעולם דבה"ע סבר דאפילו לבטל המעשה יש יכולת בידו מה שאין כן דעת הרא"ש ולא היה יכול לכתוב וכן דעת הרמב"ם לפי שאינו שוה דעת הרא"ש זכרונו לברכה דסבר דיכול הוא לבדו לבטל בלי דעתה מה שאין כן לדעת הרמב"ם דצריך שהיא תמחול ותסכים ע"כ ולע"ד מה שהקשה למוהרשד"ם זכרונו לברכה במה שהגיה וכן כתב הרמב"ם אינה קו' כלל דאיברא ודאי שכ"כ ה"ה לדעת רבינו אמנם מדברי הרא"ש בתשובה נראה בהדיא שסובר בדעת רבינו דאפי' אם אינה מתרצית אפי"ה ביטול התנאי מועיל לקיים את הגט שהרי עמ"ש הוא ז"ל כלל מ"ו ס"ד שביד הבעל לבטל התנאי הביא דברי רבינו ז"ל שכתב הר"ז גיטך ע"מ שתתן לי כלי פלוני ואבד אותו כלי כו' אינו גט עד שיבטל התנאי וכתב וז"ל הרי שכתב הרמב"ם דאף במקום שאין נתינת הדמים מועל' ביטול התנאי מועיל דמילתא דפשיטא היא דדיבור מבטל דיבור לקיום המעשה עכ"ל ואי ס"ל בדעת רבינו כדעת ה"ה ז"ל דבעינן הסכמת שניהם מאי ראיה מייתי וא"כ עפ"ז כתב הטור שכן דעת הרמב"ם כמ"ש אביו בתשובה ואפשר שגם ה"ה ז"ל יודה דבביטול התנאי לקיום הגט מודה רבינו ז"ל שיכול לבטלו אפילו שלא מדעתה ומ"ש ה"ה חוץ מבעל העיטור שכתב שיכול לבטל תנאו ולהתנות עליה תנאי אחר היינו משום שגם זה שמבטל תנאו הראשון ומתנה תנאי אחר מבטול הגט הוא שאף שיתקיים תנאי הראשון לא תהא מגורשת ומש"ה כתב חוץ מבעל העיטור ומ"ש ה"ה בפ' זה דין ח"י שדברי רבינו שם הם באחד מב' פנים או בתנאי דאם כו' או אם הוא בתנאי שבע"מ הוא בשהתנאי הב' הוא מדעתה ורצונה הוכרח לזה משום סיפא דברייתא דהתם דקתני הר"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה שלש מאות זוז בטלו דבריו האחרונים את הראשונים דהתם נמי כיון שמוסיף על תנאו מביטול הגט הוא שאף שיתקיים התנאי הראשון לא תהיה מגורשת אבל מרישא דברייתא דקתני רצתה נותנת רצת' משמש' אין הכרח כלל דכיון דלאו מביטול הגט הוא יכול להתנות תנאי אחר דאתי דיבור ומבטל דיבור כמ"ש הרא"ש ז"ל וכ"כ מוהרימ"ט ח"א סימן מ"ט שכן הוא דעת רבינו עמ"ש אינו יכול לבטל הגט ולא להוסיף על תנאו ולא כתב שאינו יכול לבטל תנאו יע"ש: וראיתי להרב מכתב מאליהו ז"ל שער ח' סימן י"א שהק' ממ"ש הטור ז"ל ס"ס קמ"ד וז"ל וכתב הרמ"ה ודוקא שאמר כל זמן שאעבור ולא אמר מעכשיו אבל אמר מעכשיו או ע"מ כשלא עבר חל הגט למפרע ואינו יכול לבטל תנאו ולפי מ"ש בשם א"א הרא"ש דאף בתנאי דמעכשיו יכול לבטל אין חילוק ע"כ אשר מבואר שהוא תופס בדעת אביו הרא"ש דכי היכי דיכול הבעל לבטל התנאי לקיום הגט ה"נ יכול לבטלו לביטול הגט והוא תימא שהרי מדברי הרא"ש מבואר דדוקא לקיום הגט הוא דיכול לבטל א"ד יע"ש וכמו כן ק"ל ממ"ש הטור עוד בסי' קמ"ג וז"ל א"ל בפני ב' כשאמסור לך גיטך יהיה ע"ת שתשמש את אבא ב' שנים ולא מסרו מידו לידה ואח"כ א"ל בפני עדים אחרים ע"מ שתתני לי ר' זוז ומסרו לה כו' והשתא כפי מ"ש שדעת אביו הרא"ש דיכול לבטל התנאי אפי' לביטול הגט למה זה הוצרך לפרש ברייתא דע"מ שתשמשי בהתנ' עליה קודם שמסרו הא אפי' בשמסרו נמי מהני תנאה ולפחות היה לו להזכיר סברת הרא"ש אביו ז"ל כדרך שכתב בסימן קמ"ד אחר זמן רב ראיתי להרב ב"ש סימן קמ"ד ס"ק כ"ט שהקשה כן ותי' דהתם שאני דלצעורה קא מכוון וכמ"ש מרן הב"י מחודש ל"ד. איברא דק"ל לפ"ז ממ"ש הרא"ש בתשובה כלל הנזכר ס"ה וז"ל שכתבת מגרש את אשתו וא"ל הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי כו' אם יכול לבטל התנאי או לא והבאת ההיא דמי שאחזו ת"ר א"ל בפני ב' הר"ז גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז וחזר וא"ל כו' וכתבת בשם רש"י פירש דוקא בשלא מסר הגט לידה ודקדקת מדבריו שהוא סובר שאינו יכול לבטל התנאי כו' ומ"ש בשם רש"י לא כל הימנו לבטל תנאו ולא לחזור ולהתנו' לא כך כתב כו' ע"ש והשתא אם איתא דכל תנאי דלצעורא קמכוין מודה הרא"ש דאינו יכול לבטל התנאי אף לקיום הגט ק"ט אמאי לא כתב הרא"ש דהתם שאני דלצעורא קמכוין ומש"ה כתב רש"י דאינו יכול לבטל תנאו ויש ליישב בדוחק דלא ניחא ליה להרא"ש ז"ל למימר הכי משום דפלוגתא דרבנן ורשב"ג במתני' היא דרשב"ג ס"ל דלהרוחה קמכוון ורבנן ס"ל דלצעורא קמכוין וכמו שפירש"י והתוס' ז"ל שם והשתא אם נאמר דמ"ש רש"י דבלא מסרו איירי ה"ט משום דלצעורא קמכוין נמצא דרש"י ז"ל לא כתב כן אלא אליבא דרבנן דרשב"ג וכל כי האי הי"ל לפרש ולא למסתם סתומי ואולם לדברי הטור ז"ל לא תקשי דמש"ה הוצרך לפרש ברייתא בדלא מסרו משום דלעיל בסמוך הביא מחלוקת הרי"ף ורבותינו ז"ל אי ק"ל הלכה כרבנן או כרשב"ג ולא הכריח ואדרבא מפשיטות דבריו נראה קצת שהוא נוטה קצת לדעת הרי"ף ומש"ה הוצרך לפרש בדלא מסרו לידה ומילתא פסיקתא נקט אליבא דכ"ע דבמסרו תלייא בפלוגתא דרביותא ואולם ראיתי להרשב"א בחי' לפ' מי שאחזו דף ע"ד ד"ה הא דבעא מיניה כו' הכריח מסוגייא דהתם דאפי' לרשב"ג עיקר תנאו משום הרוחה ואף לצעורא נמי מכוין כמ"ש והשתא א"כ מצינן למימר דדברי רש"י ז"ל אליבא דכ"ע הם משום דכ"ע מודו דלצעורא נמי קמכוין והדרא קו' לדוכתא ולכן הנראה ליישב דעת הטור דס"ל בדעת הרא"ש ז"ל דביטול התנאי לקיום הגט אפי' שלא מדעתה יכול לבטל וביטול התנאי לביטול הגט דוקא בע"כ אינו יכול לבטל אבל מדעתה ורצונה מיהא יכול לבטל וכיון דס"ל דביטול התנאי לקיום הגט יכול לבטל אפי' בע"כ ממילא נשמע דביטול התנאי לביטול הגט דוקא בע"כ לא מהני הא מדעת שניהם ש"ד דחד דרגא נחתי' וא"כ בסימן קמ"ד כלפי מ"ש הרמ"ה ז"ל דאם א"ל מעכשיו כו' אינו יכול לבטל תנאו אשר מבואר דס"ל שאפי' מדעת ב' אינו יכול לבטל דאל"כ אכתי ניחוש שמא פייס מדעת שניהם וכ"כ הרב ב"ש סי' קמ"ד סכ"ט שכן דעת הרמ"ה יע"ש ומשום הכי כתב שלדעת הרא"ש ז"ל כיון דס"ל דלקיום הגט אפי' בע"כ יכול לבטל אין חילוק ואפי' במעכשיו יכול לבטל מדעת ב' ואכתי איכא למיחש שמא פייס מדעת ב' כנ"ל ואי ק' לך א"כ אמאי הוצרך הטור לאוקמי ההיא ברייתא דע"מ שתשמשי את אבא בשלא מסרו לידה היה ליה לפרש' בשמסרו לידה ובנתרצו ב' כמו שפרשה הרמב"ן הא לא קשיא משום דמשמע ליה דברייתא סתמא בכל גוונא איירי אפי' במתנה מדעתו כמו שאר תנאים וכן כתב הרב מ"מ רס"י י"א דאף רש"י והתוס' דמוקמי לה בשלא מסרו אפשר דמודו לעיקר הדין להרמב"ן והרשב"א ויש לתמוה על הרב הנז' דבסי' י"ד כתב דממ"ש הרא"ש בתשובה דהך ברייתא מיירי בשלא מסרו כדעת רש"י נרא' דלית ליה לא כהרב העיטור ולא כהרמב"ן ז"ל ולפי מ"ש בסימן י"א אין ראיה כלל דאיכא למימר דהיינו משום דברייתא סתמא קתני ונמצא הרב ז"ל סותר את עצמו ועל פי זה יש ליישב מה שהקשה הרב בית שמואל סי' קמ"ד ס"ק י"ד וז"ל ולכאורה ק' מ"ש הרא"ש בתשובה כלל ל"ה סימן ח' דיכול להוסיף על התנאי או לגרוע בשלמא להוסיף על התנאי שכתב שם שפיר דאז מחזיק הקדושין כי בתחילה התנה ע"מ שיהיו תוך י"ב חודש א"כ אם לא בא מבטל הקדושין ואח"כ כשמרחיב הזמן אז מחזיק הקדושין אבל מ"ש לגרוע מבטל המעשה יע"ש ואולם כפי האמור ניחא דהתם שאני דמגרע תנאו מדעתה ומרצונה כמ"ש הרא"ש שם בריש התשו' וז"ל דכל מעשה שנעשה בתנאי ונתרצו ב' לבטל התנאי המעשה קיים ואהא קאי מ"ש דכי היכי דיכול לבטל תנאו כן יכול לשנות תנאו ולהוסיף או לגרוע ובנתרצו שניהם כנ"ל וראיתי להרב מח"א ה' גרושין דט"ו שהק' דדברי הרא"ש ז"ל לכאורה סתרי אהדדי דמתחיל' כתב דמשום שלא היה התנאי כדי לצעורא מחילת התנאי הוי כקיומו ומדיהיב טעמא לבסוף משום דאתי דבור ומבטל דבור חזר הדין דאפי' בתנאי דלצעורא קמכוין הביטול מועיל מכח זה כתב דהרא"ש חדא ועוד קאמר מדא דמחילת התנאי כקיומו כיון שלא היה התנאי כדי לצעורא ועוד דביטול התנאי עדיף טפי ממחילה כמ"ש הרשב"א ואפי' בתנאי דלצעורא קמכוין מהני ביטול לדעת הרא"ש יע"ש וזה שלא כדעת מרן הב"י שכתבנו לעיל: ולע"ד דברי מרן עיקר ואמינא לה ממ"ש הרא"ש ז"ל שם בסוף התשובה וז"ל ולהכי קתני פ' מי שאחזו הרי זה גיטך ע"מ שתתני ר' זוז הרי זו מגורשת ותתן וגבי קדושין פ' האומר קתני הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך ר' זוז הרי זו מקוד' והוא יתן דגבי גט לא מצי למתני ע"מ שאתן לך ר' זוז הרי זו מגורשת והוא יתן דאפשר לה להיות מגורשת אע"פ שלא יתן אם ביטל התנאי אבל גבי קידושין נקט ע"מ שאתן משום דאינה מקודשת אלא מדעתה א"ד יע"ש והשתא אם איתא למ"ש הרב בעל מח"א דביטול התנאי מועיל אפי' בתנאי דלצעורה קמכוין א"כ עוד היום תיקשי ליה היכי קתני בע"מ שתתני ר' זוז ה"ז מגורשת והיא תתן הרי אפשר לה להיות מגורשת אע"פ שלא תתן אם ביטל התנאי דומיא דעל מנת שיתן דלא תני לה מה"ט כמ"ש הרא"ש אלא ודאי דס"ל להרא"ש דדוקא בע"מ שאתן מהני ביטול משום דלרווחה דידה קמכוין אבל בעל מנת שתתני דלצעורה קמכוין לא מהני ביטול וכבר היה אפשר ליישב דברי הרא"ש ז"ל בדרך דוחק ודברי מרן עיקר ודוק: ודע שלדעת הרב העיטור דביטול התנאי מועיל לביטול הגט ואפי' שלא מדעתה כמ"ש ה"ה נראה לי דהיינו דוקא בתנאי דקום עשה כגון ע"מ שתעשה דבר לפלוני דכיון דאינה יכולה לינשא כל זמן שלא קיים תנאי אכתי אגידה ביה ויכול לבטל הגט אבל בתנאי דשב וא"ת דלא אגידה ביה כלל ויכולה לינשא מיד אינו יכול לבטל הגט דאל"כ איך מתירין אותה לינשא מיד ליחוש שמא יבטל הגט ואפי' אם נאמר דבע"ה ס"ל כדעת המחמירים שהביא ה"ה דאפי' בתנאי דשב וא"ת אינה יכולה לינשא מיד מ"מ בהא מודה דאינו יכול לבטל את הגט ודבר זה נלמד מאותה שכתב הרא"ש בתשו' כלל מ"ה סי' כ"ז דמתנה ע"מ שלא תנשאי לפ' אינו יכול לבטל התנאי אח"כ וכתב המבי"ט בח"ב סימן א' דה"ט משום דהוי התנאי בשב וא"ת דכיון דמותרת לינשא מיד על סמך קיום תנאה לא אגידה ביה כלל ומשום הכי אינו יכול לבטל את התנאי וכן כתב מוהרימ"ט משם מוהר"ם קאשטילאש יע"ש ואם כן הרי הדברים ק"ו לביטול הגט שאינו יכול לבטלו בתנאי דשב וא"ת האמנם לפי מה שדחה מוהרימ"ט ז"ל דברי מוהר"ם קאשטילאס וכתב שאין טעם לחלק בכך כיון דמן התורה אחד זה ואחד זה גט גמור מעכשיו היא ותנשא לכתחלה ולא אגידה ביה כלל אלא דרבנן הוא דאחמיר משום דחכמים אסרוה לינשא לא מיקרייא אגידה ביה טפי מע"מ שלא תנשאי לפ' נראה ג"כ דלדעת בעל העיטור אפילו בתנאי דשב וא"ת יכול לבטל התנאי לביטולו של גט מה"ט גופיה דכיון דבשאר תנאים מדאורייתא מותרת לינשא ולא אגידה ביה כלל ואפילו הכי ס"ל לבעל העיטור דיכול לבטל ה"ה בתנאי דשב וא"ת ומשום דחכמים אסרוה לא מקריא אגידה ביה טפי וכמ"ש מוהרימ"ט אמנם לע"ד נר' שיש להכריח דבתנאי דשב וא"ת מודה הרב בה"ע מאותה שאמרו בפ"ק דיומא די"ג ע"ב ומי סגי ליה בתקנתא ביתו אמר רחמנא כו' אלא לחדא אמר לה הרי זה גיטך על מנת שלא תמות חבירתך ולחדא א"ל הרי זה גיטך על מנת שלא תכנסי לב"ה ופריך ודילמא לא מייתא חבירתה ולא עיילא לב"ה והו"ל גיטא דתרוייהו גיטא וקם ליה בלא בית והשתא כפי דעת בה"ע אמאי לא משני דכי חזי לה כהן דלא מתה בעבודה מבטל לה לגיטה דחבירתה דכיון דנתנה לה ע"מ שלא תכנסי בי"ה לב"ה כ"ז שלא עבר י"ה אכתי יכול לבטל כיון שעדיין לא נתקיים התנאי אלא ודאי דכל שהתנאי הוי בשב וא"ת מודה בה"ע דאינו יכול לבטל את הגט ואין להקשות דאכתי אמאי לא מוקי לה תלמודא בשאמר לה לחדא הרי זה גיטך ע"מ שלא תמות חבירתך ולחדא א"ל הרי זה גיטך על מנת שתכנסי לב"ה דכי חזי כהן דלא מתה חבירתה בעבודה מבטל לה לגיטא דחבירתה כיון דתנאי דקום עשה הוא הא ל"ק דבע"מ שתכנסי לב"ה איכא למיחש דלמא עיילא לב"ה שלא מדעת כ"ג וקם בלא בית ומה שדחה מוהרימ"ט דברי מוהר"ם קאשטילאס דכיון דמן התורה אחד זה ואחד זה מותרת לינשא מיד ורבנן הוא דאחמור לא מיקריא אגידה ביה נראה דאין זה דחייה כלל דכל דמדרבנן מיהא אגידה ביה לא מקרי ד"ת דבר הכורת בינו לבינה וכבר כתבתי בזה באורך בפרק זה הלכה י"א והבאתי ראיות לדבר וע"ש: ודע עוד דמסוגייא הלזו יש להוכיח בהדיא הפך מ"ש מוהרימ"ט סי' ג' דבתנאי דשב ואל תעשה אפילו נתבטל התנאי נפסלה לכהונה ולא אמרינן כיון שלא נתקיים התנאי לא חל הגט מעיקרו משום דבתנאי דשב ואל תעשה יש בידה לקיים תנאו ומיקרי שפיר גרושה מאישה ומוהרימ"ט דחה דבריו מכח הסברא יע"ש ותמהני עליהם איך אשתמיטתיה מינייהו סוגיא הלזו דאם איתא היכי קאמר תלמודא ודילמא לא מייתא חבירתה ולא עיילא לב"ה הא אפילו עיילא לב"ה ומבטל לתנא' נפסלה לכהונה ועי' בתשובה להרא"ש כלל מ"ה סי' כ"ה שהוכיח מסוגיא זו דכהן המגרש ע"ת אם ימות אם עמד מותרת לו ואפילו ריח הגט אין בו יעוין שם גם מסוגי' הלזו נראה שיש לגמגם קצת לפי מ"ש מוהרימ"ט בסימן הנזכר דביטול התנאי לקיום הגט נתגרשה למפרע משעת הנתינה ואם נתקדשה לאחר באותו זמן תפסי קדושין ממאי דמסיק שם דמגרש לה הכי לחדא אמר לה הרי זה גיטך על מנת שלא תמות חבירתך ולחדא א"ל על מנת שאכנס לב"ה כו' אי חזי דבעי למימת קדים ועייל לב"ה ואמאי ל"ק דמבטל לתנאיה ועל מ"ש הטור והרא"ש בתשו' דבתנאי שלא תנשאי לפ' אין תקנ' אלא א"כ יחזור ויקדשנה פעם אחרת ויתן לה גט שני כתב מוהרמ"ט ז"ל סי' מ"ט שמדברי התוס' ריש פ' המגרש ד"ה אפילו לא נתגרשה נר' שחולקים על זה ממ"ש בס"ד ובירוש' פריך לה וליתני י"ז נשים לר"ח ומשני דמן התורה אסרתו ברם הכא הוא אסרה עליו פי' כו' א"נ דמן התורה אסרתו ואין לה היתר להתיבם אבל בא"א הדבר תלוי ביד המגרש שאם ירצה יתירנ' ליבם כו' וכן הביא ראיה שואלו של המבי"ט ח"ב סי' א' מדברי התוס' הללו לומר שהם חולקים על דעת הרא"ש והמבי"ט ז"ל שם בסוף התשובה כתב ומדברי התוס' אין ראיה כלל דהירוש' לא קאי אלא אתנאי דחוץ לר"א משום דשיורא הוא ואכתי שם א"א עליה לאותו פ' אבל בע"מ מודו התוס' להרא"ש ז"ל דאין תקנה אלא א"כ יקדשנה ומה שדחה מוהרימ"ט תי' הלזו מסוגיא דהמגרש כבר יישבו הרב מכתב מאליהו בטוב טעם ודעת יע"ש: אמנם לע"ד קשה דאם איתא דהך תי' דהירושלמי לא מצי קאי אלא בתנאי דחוץ אכתי תקשי ליה להירושלמי דליתני י"ו נשים ובשגרשה בע"מ שלא תנשאי דלא שייך תי' דהירוש' ואולי י"ל דהך ירושל' אתיא כמ"ד בפ"ק דיבמות דט"ו נשים דפוטרות צרותיהן נפ"ל מאחות אשה והילכך בע"מ שלא תנשאי ושלא תבעלי לא ק"ל כהירוש' משום דלא דמי לאחות אשה דבשעת נפילה הו"ל אחות אשה אבל הכא בשעת נפילה אכתי לא הויא אשת איש עד שתבעל וכמ"ש התוס' שם אבל בחוץ ק"ל שפיר דכיון דשיורא הוא דמי לאחות אשה דבשעת נפילה הויא א"א לגבי יבם ודו"ק: מיהו ק"ל דברי הטור ז"ל דבסימן קמ"ג סכ"ד כתב בדברי הרא"ש ז"ל דאין תקנה אלא אם כן יקדשנה ויחזור ויגרשנה וע"כ ה"ט דכיון דבשעת גרושין אינ' אשתו ולא אגידא ביה דהרי כבר גרשה ואינו יכול לחזור ולגרשה בלי שום תנאי ואעג"ב דכשמבטל התנאי מתבטל הגט הראשון ואיגלאי מלתא דבשעת כתיבת הגט הב' היתה ראויה ליגרש איגלאי מילתא למפרע לא אמרי' וכמ"ש הרב מכתב מאליהו ואלו שם סעיף כ"ג כ' וז"ל א"ל ע"מ שתנשא לפ' כו' נשאת לאחר קודם שנשאת לאותו פ' תצא ואם תקיים התנאי שתנשאי לאותו פ' הוי גט למפרע כו' יע"ש והשתא תקשי דאיך מתגרשת מן הראשון הא אין קדושי א' חלין עד שתנשא לאותו פ' ואע"פ דכשמקיים תנאה נמצא דחלו הקידושין למפרע ובשעת כתיבת הגט היתה מקוד' וקרינן ביה אשה גרושה מאישה מ"מ איגלאי מילתא למפרע לא אמרינן דהא מיהא בשעת כתיבה לא היתה אשתו וליכא למימר דס"ל להטור דאם נשאת קודם תצא בלא גירושין משום דקדושי א' אינן חלין עד שיחולו קדושי ב' ואם כן באותה שעה הרי היא מקודשת לב' ונמצא דלא חלו קדושי ראשון כלל דאם כן היכי פריך תלמודא התם אטו בדידה קיימא לאיגרושא ועיין בחידושי הרשב"א שם מ"ש בשם ר"י הזקן וצ"ע: תו קשה לי מ"ש הטור ז"ל שם משם הרמ"ה וז"ל וה"מ בשנשאת לב' אבל אם נתקדשה תצא ולא יחזיר אלא לאחר מיתת הבעל או שיתן לה הבעל גט ב' בלא תנאי ע"כ אשר נר' מדבריו דבאותו גט עצמו אין תקנה בשיחזור הבעל ויטלנו מידה ויחזור ויתננו לה ויש לתמוה דמ"ש מע"מ שתתני לי ר' זוז דקתני בתוספתא דאם חזר ונתנו לה מגורשת והדבר צריך ישוב כעת. ומ"ש רבינו אפילו מת הבעל קודם שיתקיים התנאי ה"ז מקיים תנאה אחר מותו וכבר נתגרשה משעת נתינה כתב הרב מכתב מאליהו שער נ"ז סי' ג' שהיא משנה ערוכה בשלהי פרק מי שאחזו מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש הרי זה גט והא התם אין התנאי מתקיים אלא בתשלום יב"ח וכבר מת בתוך יב"ח ואפילו הכי הוי מגורשת יע"ש ולע"ד נראה שאין ראיה דהתם שאני דמשעה שנטה למות שעה אחת קודם מיתתו חל הגט מאותה שעה כיון שודאי לא יבא הוה ליה כאלו נתקיים קודם מיתתו משעה שאינו ראוי לשוב לביתו עוד משא"כ בשאר תנאים דבשעת מיתה אכתי בספיקא קאי אי יחול הגט או לא יחול אם קיימה התנאי לאחר מיתה הוה ליה כגט לאחר מיתה ויש להוכיח כן מההיא דפ"ק דיבמות שכתבנו לעיל דמסיק שם אלא לחדא א"ל כו' מאי א"ל דילמא מייתא חבירת' בפלגא דעבודה כו' אי חזי לה דקא בעיא למימת קדים איהו ועייל לב"ה כו' ומדקאמר קדים איהו ועייל לב"ה משמע בהדי' דלאחר מיתה אם ילך לב"ה אינה מגורשת למפרע וה"ט כמ"ש דכיון דבשעת מיתתה בספיקא קאי אם ילך לב"ה או לא אם קיים התנאי אחר מיתתה לא מהני ולא דמי למתניתין כמ"ש אלא שכפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב סתם דבכל התנאים שהן במעכשיו אפילו מת הבעל מקיים אחר מותו ולפי מ"ש אין הדין כן בשאר תנאים וראיתי להתוס' ישנים שהק' שם ממתניתין דאם לא באתי וז"ל וא"ת לאחר מיתה אם ילך לב"ה מגורשת למפרע כדאמרינן פרק מי שאחזו ותי' דלא דמי דהתם קיימתה לתנאה אחר שעברה יב"ח אבל הכא מתה קודם שנתקיים התנאי ודבריהם סתומי' כספר החתום והנראה שכונתם דבמתני' דאם לא באתי כיון שבשעת קיום התנאי היא קיימת משום הכי חל הגט למפרע משא"כ בע"מ שאכנס דבשעת קיום התנאי שהוא חלות הגט כבר מתה על מי יחול הגט ומשום הכי לא מהני ואפשר שזה דעת רבינו וכפי האמור זכינו לדין דמי שנתן גט לאשתו ואמר לה הז"ג ע"מ שאתן מנה לפ' וכיוצא בזה ומתה היא קודם שקיים הבעל התנאי ואחר מיתתה בא הבעל לקיים התנאי אינה מגורשת למפרע ואם נשאת קודם התנאי הולד ממזר כנ"ל אחר זמן רב שכתבתי זה לי עשרים שנה נדפס ובא ספר דברי אמת להרב המובהק כמוהר"י בכר דוד זלה"ה וראיתי שם בקונטריס י"א סי' מ' שהאריך הרבה בענין זה והביא ההיא דפ"ק דיומא שכתבנו לעיל ולאפס פנאי לא יכולתי לעמוד על דבריו יע"ש:
+<b>ויש לה להנשא לכתחלה כו'</b> כתב ה"ה בפרק מי שאחזו הזכירו בריית' שאמרה כו' ולאחר לא תנשא עד שתתן ובפ' המגרש כו' ומתוך סוגיא זו דחה רבינו הבריית' הנז' מהלכה כו' הנה ה"ה ז"ל הוכרח לזה לומר שרבינו דחה ברייתא זו מהלכה ממה שלא הביא רבינו דין זה לקמן בדין האומר ע"מ שתתני לי ר' זוז האמנם זו היא שקשה לומר שדחה ברייתא מפורשת מפני אותה סוגיא שבפרק המגרש מאחר שאפשר לקיים שתיהן כמ"ש המפ' ועיין במוהראנ"ח ז"ל ח"א סי' כ"ח מ"ש לתרץ בזה שדבריו צ"ע ולי לע"ד נראה דס"ל לרבינו דהך ברייתא דקתני ולאחר לא תנשא עד שתתן בפלוגתא דתנאי איתמר בירושלמי בפ' המדיר דגרסינן התם אמתני' דהמקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת וז"ל אית תנאי תני מותרת לינשא בלא גט ואית תנאי תני אסורה לינשא בלא גט מאן דאמר מותרת שמתוך שהיא יודעת שאם תלך לחכם והוא מתיר את נדרה היא מקלקלת את עצמה לפום כך מותרת לינשא ומ"ד אסורה לינשא שמא תלך אצל החכם ותתיר את נדרה כו' ועיין בהר"ן ז"ל שם וס"ל לרבינו דמדחזינן דתלמודא פריך בפשיטות א"ה בכולהו תנאי דעלמא לא תינסיב כו' ע"כ דס"ל לתלמודא דהך ברייתא דקתני ולאחר לא תנשא עד שתתן לא ס"ל כותיה משום דהך ברייתא אתיא כתנאי דתני התם אסור לינשא בלא גט דס"ל דחיישי' שמא תקלקל את עצמה מיהו אנן קי"ל כהנהו תנאי דס"ל דמותרת לינשא משום דלא חיישי' שמא תקלקל את עצמה ומה גם למ"ש הרשב"א בפ' הא"מ ד"ן ע"א דבגמ' דילן פ' המדיר משמע כאידך תנא דאמר מותרת לינשא בלא גט דכל שהיא צריכה גט לא קתני אינה מקודשת אלא תצא שלא בכתובה וכדקתני בסיפא כו' דהשתא ס"ל לתלמודא דלא קי"ל כהך ברייתא אלא כמתני' דפרק המדיר והכא נמי לא חיישינן דלית לן לחלק בין קום עשה לשב וא"ת ומאי דפריך תלמודא פרק מי שאחזו לר"י מהך ברייתא היינו לענין אי אומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי דבהא לא אשכחן דפליגי אבל בסיפא דקתני ולאחר לא תנשא ס"ל לתלמודא דלא קי"ל כהך ברייתא כנ"ל נכון: ודעת הר"ן ז"ל פרק מי שאחזו כדעת יש מי שמכריח שכתב ה"ה ז"ל לחלק בין תנאי שהוא בקום עשה לתנאי שהוא בשב וא"ת וראיתי למוהראנ"ח סימן ו' שתמה עליו וז"ל וצריך להבין בדבריו דהוא ז"ל מייתי עלה אההיא דע"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך שאין חוששין שמא תבעל להם ותנאי זה שב וא"ת הוא ואפי"ה טעמא דאמר לאבא ולאביך שהיא אסורה להם הא ע"מ שלא תבעלי לפ' משמע דהוה חיישינן אע"ג דהוי שב וא"ת וכד מעייני' שפיר לאו מילתא היא דע"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך כיון דלא אמר לשלשים יום אין זה כריתות דהא תלוי ועומד לעולם שאם תבעל להם אינו גט ומשום הכי אמרינן דכיון דאסורה להם אין חוששין שמא תבעל להם ואין גט זה תלוי ועומד לעולם והו' ליה כריתות ולא אתא לאפוקי אלא דלא נימא דאין זה כריתות את"ד יע"ש: ולע"ד יש לתמוה עליו במה שר"ל בדעת הר"ן ז"ל דע"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך לעולם דאי לאו משום טעמא דאין חוששין שמא תבעל אין זו כריתות דתלוי ועומד לעולם דהא ליתא אלא לדעת רבינו ז"ל דס"ל דע"מ שלא תנשאי לפ' לעולם אינו גט משום דלא הותרה במה שנאסרה אכן דעת הר"ן ז"ל שם פ' המגרש דע"מ שלא תנשאי לפלוני מגו' משום דהו"ל כאומר ע"מ שלא תשתי יין כל ימי פ' דה"ז גט משום דלכי מיית אותו פ' לא אגידא ביה וא"כ ה"נ באומר ע"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך לעולם בלאו ה"ט דא"ח שמא תבעל נמי הרי זה כריתות כיון דלכי מיית לא אגידא בי' וא"כ ע"כ לדעת הר"ן ז"ל כי דייקי' בברייתא הא ע"מ שלא תבעלי לפ' לא לענין שלא תנשא לכתחילה הוא דדייקינן מיניה אבל גט מדאורייתא מיהא הוי ולעיקר קוש' ז"ל לא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי התוס' ז"ל שם בר"פ המגרש ד"ה שר"א מתיר שכתבו דע"מ שלא תבעלי לפלוני חשיב כתנאי התלוי ביד אחרים דשמא יבוא עליה באונס יע"ש ועוד י"ל דהך ברייתא ס"ל דע"מ שיורא הוי ואפי' באומר ע"מ שלא תבעלי לפ' עד ל' יום אינה מגורשת וכ"כ הר"ן פ' המגרש יע"ש והרשב"א ז"ל בפרק המגרש הקש' לשיטה הלזו וז"ל וא"ת דהרי משמע דר"י סבר דאפי' בתנאי דשב ואל תעשה חיישינן מדקאמר באל אישן היום אם אישן למחר אל ישן היום שמא ישן למחר ואע"ג דפליג עליה ר"ן מסתמא כר"י קי"ל לחומרא יע"ש וראיתי למוהר"ש חסון ז"ל בס' משפטים ישרים סימן ע"ט שתי' לזה דשינה קום עשה חשיב דשינה ממילא אתיא והוא צריך לעשות טצדקי לנדוד שינה מעליו וכמו שאמרו דאי בעי מבריז נפשיה בסלואתא וא"כ נמצא כמתנה לעשות מעשה ועל פי זה יישב מה שהקש' הרשב"א ז"ל לשיטה זו ממ"ש התם בפ' המגרש אטו בדידה קיימא לאיגרושי דמשמע דאי בידה קיימא מותרת לינשא אע"ג דקום עשה הוא דהתם אליבא דר"ן הוא דקאמר וכדקאמר ולהך דפליגת עליה דר"י קא מדמית ליה אכן לדידן דקי"ל כר"י כל שהוא בקום עשה חיישינן והם דברים תמוהים בעיני דמסוגייא דפ' ב' דנדרים מבואר דאפי' בתנאי דשב ואל תעשה כההיא דאומר קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג דלר"י אסורה ליהנות דחיישינן שמא תעבור על תנאה וכן מבואר בשיטה כ"י להריטב"א שכתב דאין לחלק בזה מכח סוגייא דנדרים ועיין במוהראנ"ח ז"ל ע"ד מה שהעמיק הרחיב בפרט זה ולפי הנרא' כי בזמנו עדיין לא נתפשטו חדושי הרשב"א למס' גיטין שכפי דברי הרשב"א ז"ל אין צורך למה שכ' הוא ז"ל כמו שיראה הרוא': ודעת רש"י ז"ל כתב הרשב"א שהוא כדעת המחמירים שכתב ה"ה דאפי' בתנאי דשב וא"ת אסורה לינשא ממ"ש בההיא דע"מ שלא תבעלי לפ' דאינו גט שמא תבעל לו כלומר שאין מתירין אותה לינשא עד שיקום התנאי כלומר לאחר שימות אותו שנאסרה לו יע"ש נרא' שהבין בדברי רש"י דמ"ש אינו גט לאו למימרא דאינו גט כלל אלא אינו גט לענין שאסיר' לינשא קאמר משום דחיישינן שמא תבעל ויש לתמוה שדבריו סותרים למ"ש לקמן אההיא דע"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך שתמה על דברי רש"י ז"ל וז"ל ואינו מחוור דע"מ שלא תבעלי לפלוני הוה ליה כאומר ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פ' דהכא והכא בתנאיה קיימא כל ימי חיי פ' ומשעה שמת נתקיים התנאי עכ"ל והשתא כפי מ"ש כאן דאינו גט שכ' רש"י היינו לענין שהיא אסור' לינשא מדרבנן משום חששא א"כ מאי ק' ליה מההיא דשלא תשתי יין כל ימי פ' הא התם נמי ה"נ דס"ל לרש"י דמדרבנן אסור' לינשא כמ"ש בהדיא פ"ק דיומא וצ"ע:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כתב </b>
+<b> התנאי בגט אחר שגמר לכתוב התורף כו'.</b> כתב ה"ה זה לא נתבאר בדברי הגמרא ולדבריהם הא דאמרי' בגמ' אמר להם רבא להנהו דכתבי גיטי שתוקו לבעל עד דכתביתו לתורף דגיטא הוא מפני שלא יזכיר דבר הפוסל בגט בתנאי חוץ או שלא יצוה להם לכתוב התנאי בגט אבל בע"מ על פה אפי' לפני התורף כשר ע"כ וכן כתב מרן הב"י סי' קמ"ז וק"ל דא"כ מאי האי דקאמר תלמודא פ' המגרש דפ"ד אמר רב ספרא כתבו בתוכה תנן פשיטא כו' רבא אמר ל"ש אלא לאחר התורף אבל לפני התורף אפי' ע"פ נמי פסול ואזדא רבא לטעמיה דא"ל רבא להנהו דכתבי גיטי כו' והשתא אם איתא לפירוש ה"ה דרבא מש"ה קאמר שתוקו כדי שלא יצוה להם לכתוב דאז פסול לדברי הכל מאי ואזדא רבא לטעמיה דקאמר התם שאני דחיישינן דילמא יצוה להם לכתוב אבל לפני התורף נימא דסובר כר"ז דשרי וכן כתב הרשב"א שם בחידושיו וז"ל ואוקי ר"י פלוגתייהו בלפני התורף דרבי סבר דכיון שנכתב בתוכו גזרינן אטו חוץ אבל בע"פ אפי' חוץ לא פסול יע"ש ונרא' לומר דלדעת ה"ה ז"ל הכי מייתי דכיון דחזינן ליה לרבא התם דבלפני התורף גזר ע"מ אטו חוץ כדקאמר רבא לקמן מחלוקת לאחר התורף אבל לפני התורף ד"ה פסול והיינו משום דגזרינן ע"מ אטו חוץ דרבנן גזרי מיהא חדא גזירה ומש"ה לאחר התורף כשר לרבנן משום דהוי גזירה לגזירה לאחר התורף אטו לפני ולפני אטו חוץ ולא גזרו רבנן ומש"ה קאמר שתוקו כו' ה"נ גזר הכא בלפני התורף בע"פ אטו כתב דחדא גזירה גזרינן ברם לר"ז כיון דאיהו סבר דלרבנן בלפני התורף כשר בשאר תנאים דלא גזרינן ע"מ אטו חוץ ה"נ לא גזרינן ע"פ אטו כתב אלא מיהא אכתי ק' דהו"ל לתלמודא לאתויי מאי דקאמר רבא התם בברייתא דבלפני התורף ד"ה פסול והיינו משום דגזרינן ע"מ אטו חוץ וה"נ גזרינן על פה אטו כתב והכי היל"ל ואזדא רבא לטעמיה דתניא כו' דהא מאי דקאמר שתוקו לפירוש זה הוא משום מימרא זו וכיון שכן עיקר המימרא הו"ל לאתויי עוד כתב ה"ה ודעת רש"י והתו' כדעת רבינו שלא להכשיר שום תנאי בגט לפני התורף אפי' בע"פ כו' ודבריו תמוהים דהא התוס' ז"ל כתבו בד"ה כל התנאים דהיכא דנתקיים התנאי לכ"ע לא גזרינן ע"מ אטו חוץ ועי"ש בד"ה אבל שכתבו דלרבא פסול אפי' ע"מ ואפי' ע"פ בשלא נתקיים התנאי ע"כ ומעתה צ"ל דמ"ש התוספות לעיל ד"ה שתקוה שתוקי לבעל בכל שאר תנאים איירי כדפירש בקונטרס היינו משום דלכתחילה אמר להו שתקוה שמא יזכיר שום תנאי ויחזור בו ואז אפי' בע"פ אסור מיהו בנתקיים התנאי ודאי דשרי ומתוך מ"ש יתבאר לך שמ"ש שם הרב ח"ה אין דבריו נכונים ודוק ושוב ראיתי למוהרימ"ט ז"ל חלק ראשון סימן ס"ו שכתב מעין מ"ש: כתב עוד ה"ה ז"ל ומ"ש רבינו כאן ולמעלה בסמוך ס' גירושין לא ראיתי כן לא' מן המפרשים ז"ל אבל יצא לו מן הירושלמי כו' ועיין במוהרימ"ט מה שתמה על זה ובס' מכתב מאליהו דף קפ"ב ולעיקר קו' הרב המגיד ז"ל ראיתי למוהרימ"ט סימן הנז' שכתב ליישב דעת רבינו וז"ל נרא' לע"ד שיצא לו ממ"ש בשמעתין רבא אמר מחלוק' לאחר התורף דרבי סבר גזרינן אטו לפני התורף ואי סלקא דעתין דלפני התורף פסול היינו מדרבנן גזרה אטו חוץ היכי ס"ד דגזרו אחר התורף אטו לפני התורף היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזיר' והתוס' שם כתבו דלר' כולה חדא גזירה ונרא' שלא כ"כ אלא לפי שיטתם דבלא נתקיים התנאי מיירי כולה שמעתתא אז ודאי גזרינן אבל לשיט' רבינו דאיירי בנתקיים אם זה משום גזיר' הוה ליה גזירה לגזירה ועוד דטפי הוה עדיף למימר גזרינן ע"מ לאחר התורף אטו חוץ דחוץ פוסל אף לאחר התורף אלא מוכח דבלפני התורף אפי' בע"מ פסול מדאורייתא וספק גירושין ולהכי גזר אטו לפני התורף אבל לא שייך ליגזר אטו חוץ דלאחר התורף אפי' חוץ אין פסולו אלא מדרבנן הואיל וחזר ומחקו עכ"ל ודבריו תמוהים בעיני מכמה אנפי חדא דאפי' יסבור רבינו דהוי פסולה דאורייתא מ"מ מנ"ל דהוי ס' מגורשת נימא דאינה מגו' כשאר פסולים דאורייתא ועוד דאכתי קשה דמאין יצא לו דאם התנה בע"פ נמי פסול מדאורייתא נימא דמאי דקאמר שתוקו היינו משום דגזרינן על פה אטו כתב דלפני התורף הוי פסולא דאורייתא לדעתו ז"ל ועוד איכא לאתמוהי טובא במ"ש אבל לא שייך למיגזר אטו חוץ דלאחר התורף אפי' חוץ אין פיסולו מדאורייתא אלא מדרבנן ואחר המחילה אשתמיט מיניה מ"ש רבינו בסמוך דין י"ו ז"ל כל המגרש על תנאי שמבטל הגט כגון שהתנה לה שלא תאכל בשר כל ימי חייה או שתהי' מותרת לכל אדם חוץ מפ' או שהתנה עליה שאר תנאים קודם כתיבת התורף אם היה תנאו כתוב בגט וחזר ומחקו הרי זה ספק מגורשת והרי כשכתב או כשהתנה עליה שאר תנאים כתב רבי' קודם כתיבת התורף משמע דעד השתא אפילו בלאחר התורף מיירי וכמ"ש ה"ה שם וליכא למימר דקודם כתיב' התורף דכתב רבינו קאי לכולהו דא"כ קשה דלמאי הלכתא כתב כל המגרש על תנאי שמבטל הגט הא תרוייהו שוין ומאן דכר שמיהו ועוד דא"כ דינא דמתניתין דקתני כתבו וחזר ומחקו פסול ואוקמא רבא בלאחר התורף אמאי השמיט רבינו ז"ל אלא ודאי כמ"ש ה"ה ז"ל דבתנאי המבטל הגט אפי' אחר התורף ס"ל לרבינו ז"ל דהוי ס' מגורשת הפך מ"ש מוהרימ"ט ז"ל וכיון שכן אזדא לה תי' ז"ל דמה יענה לדין זה שכתב רבינו דהוי ס' מגורשת: עוד כתב הרב הנז' ועוד מוכח דהוי פיסולא דאורייתא דאי הוי דרבנן דגזרינן ע"מ אטו חוץ א"כ בשעת נתינה טפי הו"ל למיגזר אמר לה על מנת שלא תנשאי לפלוני דפשיט רבינו לעיל דהכל מודים דכשר ולשיטת רבינו כי א"ל על מנת שלא תנשאי לפלוני ליגזר אטו חוץ כדגזרינן בקודם התורף אלא ע"כ קודם התורף הוי פיסולא דאורייתא א"ד וגם בזה דבריו מן המתמיהים שהרי חזינן לר"ז דס"ל דרבי גזר ע"מ בלפני התורף אטו חוץ ומוקי מתניתין דקתני כתבו כו' בחוץ אבל על מנת לא פסול בלאחר התורף ואי כדברי הרב הא מתניתין ע"כ רבנן היא דאי ר' היכי קתני וחכמים אוסרים ואוקימנא בחוץ אבל ע"מ שרי ולרבי ניגזור נמי בשעת נתינה ע"מ אטו חוץ כדגזר בקודם התורף אלא ודאי דבשעת נתינה לא גזרינן וכיון שכן ה"נ נימא לדעת רבא כדס"ל לר"ז סוף דבר שדבריו מרפסן איגרי ועיין במוהריב"ל ח"ב סימן ט' וסימן י' ובמוהרימ"ט צהלון סימן ק"י ועי"ש שמה שהביא ראי' להכשיר כשאומר הבעל לסופר לכתוב בלי שום תנאי אע"ג דאומר לשליח תנהו לו על תנאי ממתני' דמי שאחזו דקתני אם לא באתי כו' אין משם ראיה אלא בתנאי דזמן דכיון דאינו חל אלא לאותו הזמן ובאותו זמן הרי היא מגורשת בלי שום תנאי ולא מיקרי שנשאר לו זכות בגופו של גט דהשתא לא הוי גט כלל וכשיחול לא נשאר לו זכות בגופו של גט משא"כ בשאר תנאים ועיין במוהרימ"ט סי' הנז' ובס' מכתב מאליהו שער ח' סי' ל"ב:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>התנה </b>
+<b> עליו ואמר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי אינה מגורשת כו'.</b> כתב הר"ן ר"פ האומר וז"ל גרסינן בירוש' רבי אבהו בשם ר"י ה"ז עולה ל' יום כל ל' יום ה"ז עולה לאחר שלשים יום יוצאה לחולין כו' הרי את מקודשת לי לשלשים יום הרי היא מקודשת כלומר לעולם מה בין הקדש ומה בין אשה מצינו הקדש שיוצא בלא פדיון ולא מצינו אשה יוצאה בלא גט הרי זה גיטך ל' יום אינו גט שאין זה כריתות אמר ר' יצחק בר' אלעזר הדא דתימא מקודשת בשקדשה בכסף אבל קדשה בשטר הואיל ולא למדו קדושי שטר אלא מגרושין מה בגרושין אינה מגורשת אף בקדושין אינו מקודשת וכבר כתבתי בפרק המגרש בבעיא דבעא מיניה רבא מר"ן היום אי את אשתי מהו דפשטיה בה כיון דפסקה פסקה דמסתברא דהכי קי"ל ולפי זה אף בקדושי שטר מקודשת לעולם ובירושלמי סברי דאינה מגורשת דלא כפשטין אבל לדברי הרמב"ם בפ"ח מהלכות גירושין דאינה מגורשת אף בקדושין אינ' מקודשת כלל עכ"ד ונמצא א"כ מדברי הר"ן דלדעת רבינו אם קדשה בשטר אינה מקודשת דומיא דגירושין דאינ' מגורשת ומאי דפריך בפ"ד דנדרים דף כ"ט רב המנונא בפשיטות אלו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר א"א אשתי מי נפקא בלא גט היינו כשקדשה בכסף אבל קדשה בשטר מודה רב המנונא דאינ' מקודשת דומיא דגרושין ולדעת הרא"ש והחולקים על רבינו וס"ל בהיום אי את אשתי ולמחר א"א דמגורשת משום דכיון דפסקה פסקה ה"ה גבי קדושין אף בשקדשה בשטר מקודשת לעולם משום דכיון דחלו הקדושין בתוך שלשים יום שוב לא פקעי הקדושין בכדי בדבורא בעלמא ועל פי זה אני תמיהא על הרב כנה"ג חאה"ע שנדפס מקרוב בסימן ל"ח שיטה א' שכתב וז"ל המקדש את האש' ואמר לה הרי את מקודשת לי לשלשים יום ולאחר ל' יום הרי את מותרת לכל אדם יש שנסתפק אי חיילי קדושין ואי חיילי לסוף שלשים יום אי מותרת בלא גט ולע"ד הדבר פשוט דחיילי קדושין ואם קדשה בתוך שלשים יום לא תפסי בה קדושין ולאחר שלשים יום יוצאה בלא גט ול"מ למ"ש בעל ת"ה הביאו הרב"י בטור זה סימן קנ"ז דף רכ"ו שיש נוהגים להתנות בשעת קדושין שלא תזקק ליבם אם תפול לפניו כו' דלפי הנוהגים כן ה"ה באומר לאש' ה"א מקודשת לי לשלשים יום דחיילי קדושין ולאחר ל' יום פקעי קדושין דמ"ש תנאי שלא תזקק ליבם לתנאי שלא תהא מגורשת לאחר שלשים יום דהא דמהני תנאי שלא תפול ליבם הטעם הוא דכיון דהתנה שאם ימות לא תהא זקוק' ליבם הרי הוא כמו שהתנה שכל זמן שהוא קיים יהיו המעות שנתן לשם קדושין אבל אם ימות יהיו למפרע הקדושין שנתן לשם מתנ' ה"נ ג"כ הרי הוא כאומר עד זמן פלוני יהיו המעות לשם קדושין ולכשיעבור זמן פ' יהי' לשם מתנה עכ"ד ואחרי המחילה אישתמיט מיניה סוגית הגמרא דנדרים ודברי הר"ן דפרק האומר דנראה בהדי' דדין זה תלוי בפלוגתא דרבוותא דלדעת רבינו אם קדשה בכסף הויא מקו' לעולם משום דלא פקעי קדושין בכדי וכשקדשה בשטר אינה מקודשת דמקשינן הויה ליציאה ולדעת הר"ן והחולקים על רבינו בין קדשה בשטר או בכסף הויא מקודשת לעולם ומ"ש הרב ז"ל דיוצא' בלא גט זה אינו לשום סברא ומה שהביא ראיה מדברי הרב ת"ה אינה ראיה כלל ולא ידעתי איך השוה הנושאים דין מקדש ע"ת לדין מקדש לזמן דבשלמא התם כתב הרב דאם ימות אח"כ שאינה זקוקה ליבם משום דקדשה על תנאי שלא תהא זקוקה ליבם אם תפול לפניו והשתא אם נאמר דיהא זקוקה נמצא דלמפרע נתבטלו הקדושין משעת קדושין דהכי אתני לה דאם ישאר זקוקה שלא יהיו קדושין ולא מקיימא מצות יבום בהכי מש"ה אמרי' דאינה זקוקה ברם הכא דקדשה לל' יום ואתני ואמר דלאחר שלושים יום לא יהא קדושין מאותה שעה ואילך אז אמרינן כיון דחלו לל' יום שוב לא פקעי קדושין בדבורא בעלמא ופשוט ועיין בחדושי הרשב"א למס' קדושין שנדפס מקרוב שכתב כדעת הר"ן דלפי סוגייא דידן אפילו בקדושי שטר מקודשת ודע שמ"ש הר"ן בפ' המגרש דתקצ"ח וז"ל אבל הרמב"ם כ' דאינה מגורשת וכן דעת הרי"ף מדהשמיטה מן ההלכ' ואינו מחוור דמידי ספק מגורשת לא נפקא דאי בעיין לא מפשטא לרב כו' אין כונתו לומר דדעתו ז"ל נמי הכי הוא דהוי ס' מגורשת אלא כונתו להקשות על הרי"ף ורבינו דמנ"ל הך סברא דאינה מגורשת כלל והא כיון דלא קיימא פשיטותא דרבא אם כן נשארה הבעייא בדוכתא והוי ספק מגורשת ושפיר שייך למימר לאפוקי כלומר ולעולם לאפוקי מרבא דפשיטא ליה דמגורשת אלא נשארה הבעיא בדוכתא והוייא ספק מגורשת ומשו"ה תקון ולעלם אמנם אה"נ דדעתו ז"ל דהוייא מגורשת ודאי ומאי דקאמר לאפוקי הוי לשופרא דשטרא והמכריח לנו לומר כן הוא מ"ש בפרק האומר דכתיבנא לעיל כמובן ומעתה יש לגמגם על מרן ז"ל בסימן קל"ז שנראה מדבריו שהבין בדעת הר"ן דהוי ספק מגורשת ועיין בס' מכתב מאליהו שער ח' סימן ל' ועיין בהרב מש"ל פ"ז מהלכות אישות דין י' דפשיטא ליה בדעת הר"ן דהוי ספק מגורשת ולע"ד לא כן ידמה ועיין בהרב מוצל מאש סי' ל"א ובמ"ש מור"ם בא"ה סי' קנ"ז שנראה סיוע לדברינו ודו"ק:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>הרי </b>
+<b> זה גיטך ע"מ שלא תלכי לבית אביך כו'.</b> כתב ה"ה וז"ל והק' המפר' ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אמאי אין זה כריתות והא קי"ל כו' ויש מן המפ' החולקים עליו בזה דברייתא לאו בדוקא כו' עיין בהר"ן פרק המגרש שכ' תי' זה משם אחרים מתרצים דלבית אביך לאו דוקא אלא שאמר לה לבית זה שהיא של אביך יע"ש וראיתי להרב מש"ל שהקשה וז"ל וק"ל דנהי דבאומר בית זה קי"ל דאם מת ומכרו אסור מ"מ הא איכא קולא אחריתי דהיינו לענין אם נפל דאפי' חזר ובנאו מותר בו משום דפנים חדשות באו לכאן וסבור הייתי לומר דשאני הכא דקאמר תרתי בית זה שהוא של אביך וכמ"ש הר"ן וה"ה ז"ל וכיון שכן אזלינן לחומרא בתרוייהו כו' אך ק' דהר"ן בפ' השותפין כתב דאם אמרו ביתך זה משום זה אתה תופסו בין לחומרא דמכירה בין לקול' דנפילה והביא ראיה מן הירושלמי וא"כ ה"נ בנ"ד דאמר ע"מ שלא תלכי לבית זה שהוא של אביך אם נפל נתבטל התנאי ואמאי לא חשיב כריתות וצ"ע א"ד ז"ל ובעניותי לא ידעתי אדק"ל להרב מחלוקת נפל אמאי ל"ק ליה בפשיטות לשיט' הר"ן דס"ל דהאומר ביתך זה משום זה אתה תופסו וע"כ ודאי דכונתו לומר דתפסינן לשון אחרון עיקר בין לקולא בין לחומרא ואם כן מינה נשמע דאם אמר קונם בית זה שהוא ביתך שאני נכנס דמשום ביתך אתה תופסו בין לקולא בין לחומרא דהא ודאי אין הפה יכולה לומר דלעולם דתפסינן לשון זה עיקר בין האומר זה בלשון אחרון בין האומרו בלשון ראשון דא"כ נמצא הלכתא בלא טעמא דמאי אולמיה לשון זה מלשון ביתך וכן מבואר בהדיא ממ"ש הר"ן בפ' אין בין המודר דמ"ב ע"ב גבי האומר נכסי אלו דהולכין אחר לשון אחרון והביא ראיה מהא דביתך זה שאמרו בירושלמי וכיון שכן תמה על עצמך היכי ניחא ליה להר"ן קו' בהכי לומר דמיירי באומר לבית זה שהוא של אביך דהא אכתי הקו' במקומה עומדת דתופסין לשון אחרון דשל אביך עיקר בין לקולא בין לחומרא ואם מת או מכרו מותר ליכנס דלאו בית אביה היא. הן אמת דהיא גופא צריכה רבה לידע עיקר טעמו של הר"ן ז"ל דס"ל דמשום זה שהוא לשון אחרון אתה תופסו בין לקולא בין לחומרא דמ"ש מההיא דהמשכיר בית לחבירו י"ב דינרים לשנה דינר זהב לחודש דבפרק השואל דקי"ל התם דספיקא הוי אי תפסינן לשון ראשון או לשון אחרון וכמ"ש שם הרא"ש והטור וכל הפוסקים אין גם א' חולק בזה ואם כן ה"נ היל"ל דספיקא הוי ואזלינן לחומרא בתרוייהו וכמו שכן הוא דעת הרא"ש שם בפרק השותפין וכבר ראיתי להרב כהונת עולם בהלכות נדרים סי' רי"ו שתמה על הר"ן כן ומה שתירץ הם דברים דחוקים כאשר יראה הרואה ולי אפשר לו' דס"ל להר"ן ז"ל דשאני ההיא דהמשכיר י"ב דינרים לשנה דלשון אחרון סותר לגמרי ללשון ראשון דכשאתה אומר דינר לחדש אין הפה יכולה לדבר י"ב דינרים לשנה והילכך מספ"ל איזה לשון תפסינן עיקר משא"כ באומר ביתך זה דלשון זה אינו סותר לביתך שהרי לבית זה שפיר קרו ליה אינשי ביתך וזה במשמע זה ביתך דלבית זה קרו ליה נמי ביתך וכיון שכן נמצא דזה פי' דביתך הוא דהילכך תפסינן לשון אחרון עיקר כנ"ל ומ"מ קושיא קמייתא אכתי במקומה עומדת דה"נ נימא דלשון אחרון דשל אביך עיקר בין לחומרא בין לקולא כיון דשל אביך אינו סותר לגמרי בית זה דלבית אביה בית זה נמי קרו ליה אינשי ואשר נראה לי שדעת האחרים שהביא הר"ן ז"ל כדעת רבינו שכ' מרן הב"י י"ד סימן רי"ו דס"ל דהאומר ביתך זה תפסינן לשון ראשון דביתך עיקר בין לקולא בין לחומרא והילכך דכותא נמי באומר קונם לבית זה שהיא ביתך תפסינן לשון ראשון דבית זה עיקר ואם מת או מכרו אסור ומכל מקום אף שהר"ן חלוק בזה אפילו הכי לא נמנע מלהביא תירוץ זה משום דלפי דעת הר"ן ז"ל מצינן למימר דמיירי באומר ע"מ שלא תלכי לבית אביך זה דלשון אחרון דזה עיקר אך מאי דקשיא לי הוא על הרשב"א ז"ל דבפ' המביא תניין דף כ"ב כתב וז"ל מסתברא דלאו דוקא נקט לשון זה כו' אלא הכא באומר לה שלא תלכי לבית זה של אביך לעולם כו' יע"ש ואלו מדברי הרשב"א בחידושיו לנדרים בפ' אין בין המודר גבי ההיא דנכסי אלו מבואר שדעתו ז"ל כדעת הר"ן דתפסינן לשון אחרון עיקר ושמא נאמר דלבית זה שהוא של אביך שכתב הרשב"א לאו דוקא ואשגרת לישן הוא אלא מיירי באומר ע"מ שלא תלכי לבית אביך כנ"ל. עוד כתב הרב הנז' וז"ל ודע דקושי' זו אינו אלא אליבא דהר"ן כו' אך אין דין מוסכם דהא איכא הרא"ש ז"ל דס"ל דהאומר ביתך זה נקטינן כחומר' דתרוייהו ולפי"ז ניחא דלא הוי הכא כריתות ואם תאמר הא הרא"ש ל"ק אלא משום דמספ"ל איזה לשון עיקר ומשום דהוי ס' דאורייתא אזלינן לחומרא וא"כ לגבי גט היכי פסיק ותנא דלא הוי גט הול"ל דהויא ס' מגורשת וסבור הייתי לומר דלמ"ד דס' דאורייתא לחומרי שהוא מן התורה ובהסכמת רוב הפוסקים אפשר דהכא אינה מגו' כלל משום דכיון דמספ"ל אי תפסינן לשון ראשון או האחרון נמצא דמן התורה אינה יכולה לילך לבית אביה בין אם מכרו לאחר בין אם נפל מספ' ויש לי ראיה לדין זה מאותה שכתב הר"ן כו' ומ"מ לבי מהסס הרבה בדין זה דבשלמא ההיא דהר"ן ז"ל אליבא דחד מיהא חל הנדר כו' אבל הכא כפי כל הצדדין הוי כריתות דהא לא מספ"ל אי תפסי' תרוייהו ואם כן הול"ל דהויא מגורשת ודאית את"ד יעש"ב. והנה מ"ש דלמ"ד ס' דאורייתא לחומרא מדאורייתא אפשר דהכא אינה מגורשת אשר מבואר מדבריו דלמ"ד הוי דרבנן ליכא לספוקי כלל דודאי מגורשת ד"ת לע"ד אחר המחילה לא כן אנכי עמדי דבנ"ד ודאי לכ"ע הוי דאורייתא שהרי דבר ידוע הוא דפלוגת' דרבינו וסיעתיה אי ספיק' דאוריי' לחומרא הוי מדאורייתא או מדרבנן אינו אלא בדליכא חזקה כלל אבל בדאיכא חזקה דהיתירא או דאיסור' לכע' אזלינן בתר חזק' וכמבואר ובא בקונט' ס"ס להפר"ח ז"ל יעש"ב ובשאר הפוסקים ז"ל הלא בספרתם וא"כ נחזי אנן בנ"ד ודאי דאית חזקה דאיסורא שהרי באומר קונם ביתך זה כל זמן שלא מת או שנפל הבית ודאי איסורא הוא וליכא לספוקי בה כלל וכי מת או נפל הוא דמספ"ל אי מותר ליכנס בה או לאו הילכך אית לן למימר דאוקי אחזקת איסור דמעיקרא ומן התורה ודאי אסור ליכנס בה. גם מאי דפשיטא ליה להרב ז"ל דאי אין איסורו אלא מדרבנן הוי ודאי מגורשת דבר תורה כיון דמן התורה מותרת לילך נמצא דמדאורייתא הוה ליה דבר הכורת בינו לבינה ואף שמדרבנן מיהו אסורה לילך ונמצא דאכתי אגידא ביה כל ימיה מחמת תנאו מ"מ מן התורה מיהא כורת בינו לבינה הוא לא כן ידמה לע"ד אלא כל שמחמת תנאו אסורה לילך אע"פ שאין איסורו אלא מדרבנן אינו גט כלל ד"ת דכיון שהקפידה תורה דבשעת נתינת הגט יהיה דבר כורת בינו לבינה והשתא מיהא מכח גזירת רז"ל אגידא ביה כל ימיה נמצא דאין כאן דבר הכורת בינו לבינ' ודוגמא לדבר ראה תראה בהרב מחנה אפרים ה' קנין משיכה סימן ב' יעש"ב ויש לי ראיה ברורה לזה מאותה ששנינו בפרק המגרש דף פ"ה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך כו' לעבד ולנכרי ה"ז גט כשר ופרש"י שם כו' והשתא קשה לדעת רבינו ז"ל דס"ל דאיסור ישראלית לעבד אינו אלא מדרבנן וכמ"ש הרדב"ז ז"ל בתשובה ח"א סימן קפ"ח ועיין בהרב כנה"ג חא"ה סימן ד' בהגהת הטור אות ח' יע"ש תקשי לן דהיכי קתני מתני' הרי זה גט הא מדאורייתא גט בטל הוא דשיורא הוי כיון דאי לא הוה משייר לעבד היתה מותרת להנשא להן דרך אישות והאי משום איסור אישות שבה אסורה להנשא לו מדאורייתא והרי בחייבי לאוין דמדאורייתא אסורה להנשא להן שלא מחמת תנאו אפי"ה חשיב שיור מטעמא כיון דחייבי לאוין תפסי קידושין ולהאי לא תפסי קדושין מחמת אישות שבה ק"ו הדברים בעבד דחשיב שיור כיון דישראלית לעבד מותרת להינשא לו ד"ת ולהאי אסורה מחמת אישות שבה אלא ע"כ לומר דאע"ג דמן התורה ישראלית לעבד שרי אפילו הכי כיון דחכמים אסרו לא חשיב שיורא ונמצא גט כשר מן התורה דמה שהקפידה תורה הוא דבכל עת וזמן נתינת הגט שיהא דבר הכורת בינו לבינה והשתא מיהא לעת כזאת כורת בינו לבינה הוא מכח גזירת רז"ל ולא זו בלבד לדעת רבינו צריכים אנו למ"ש אלא לכ"ע נמי דינא הכי ואמינא לה מההיא דאבעיא לן התם חוץ מזנותיך מהו בנשואין הא לא שייר א"ד שייר בביאה א"ל תניתו' לאבא ולאביך במאי אלימא בנשואין אבא ואביך בני נשואין נינהו אלא לאו בזנות והשתא קשה למאי דס"ד השתא דאלו לאבא ולאביך דקתני מתני' שלא תבעלי בזנות קאמר אם כן כי קתני מתני' נמי לעבד ולנכרי בזנות נמי הוא דקאמר דאי בנשואין עבד ונכרי בני נשואין נינהו כדפריך אחלוקת אבא ואביך וכיון שכן היכי קתני מתני' דהגט כשר הא מדאורייתא ישראלית לגוי דרך זנות מישרא שרי דב"ד של שם גזרו עליו דמן התורה לא אסירא רק דרך חתנות וא"כ מן התורה אין זה דבר הכורת בינו לבינה אלא משמע ודאי דכיון דהשתא מיהא בלא"ה אסור' מכח גזירת רז"ל שפיר קרינן ביה דבר הכורת בינו לבינה ואם כן אף אנו נאמר דכי היכי דבמידי דמדאורייתא חשיב שיורא עבדינן עיקר אדרבנן ולא חשיב שיורא ושרינן אשת איש לעלמא ה"נ אית לן למימר במידי דמדאורייתא חשיב דבר הכורת בינו לבינה ומכח איסור רז"ל לא חשיבא דבר הכורת עבדינן עיקר אדרבנן דלעת כזאת מכח גזירת רז"ל כל ימיה אגידא ביה ומעתה מ"ש הרב הנזכר דכיון דלכל הצדדין הוי כריתות כיון דלא מספ"ל אי תפסי' תרוייהו הול"ל דהויא מגורשת ודאי' נראה דליתא דכיון דהשתא מיהא מדרבנן אסורה בתרוייהו לא חשיבא כריתות כנ"ל: האמנם מצאתי להרשב"א ז"ל דברים סותרים למ"ש שכתב בפרק המגרש דפ"ג ד"ה אלא בע"מ וז"ל ואפילו אמר לה נמי הרי את מותרת לכל אדם ע"מ שלא תנשאי לפלוני מכאן ועד שלשים יום אין זה כריתות מה"ט נמי דילמא מיית האי דנשאת לו בתוך ל' יום כו' ואע"ג דהכא בלא תנאו אסורה לינשא עד שלשה חדשים כו' ואם כן נמצא שאין תנאו מבטל כלום מ"מ ד"ת מותרת לינשא מיד כו' וכיון שכן אין זה כריתות האמור בתו' את"ד הנה מבואר שדעתו ז"ל דעבדינן עיקר אדאורייתא ולא אדרבנן וכפי דבריו ז"ל לא ידעתי מה יענה לההיא דחוץ מזנותיך וצ"ע ועיין בתשו' מוהרימ"ט ח"א סימן ן' שנראה ג"כ סותר למ"ש וכפי מ"ש מהר"י אבועאלפייא ז"ל הן דברים מצודקי' עוד כתב הרב הנזכר וז"ל ודע שראיתי להרשב"א ז"ל בפ"ב דגיטין שהקשה דאפשר דנפל הבית בחייה ותירץ דשמא מיתה שכיח אבל נפילה לא שכיח ולא חיישי' אי נמי יש לומר דאע"פ שנסתר הבית לא אמרינן בכי הא נפל אזדא כו' והנה אליבא דהר"ן אפשר לתרץ התירוץ הראשון דלנפילה לא חיישינן דלא שכיח כו' אך קשה דאם הר"ן ז"ל סבירא ליה כתירוץ קמא דמילתא דלא שכיח אם כן מה הוקשה לו לתי' התוספות שתירץ דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביו דאכתי אפשר דימותו כל זרעו והוי כריתות אימא דמיתת כל זרעו הוי מילתא דלא שכיח ובהדיא אמרינן בפ"ק דיומא דלמיתה דחד חיישינן למיתה דתרי לא חיישינן משום דהוי מילתא דלא שכיח באופן שדברי הר"ן צ"ע א"ד והיא קושיא חזקה ולפי חומר הנושא נראה לי ליישב דס"ל להר"ן דע"כ לא אמרינן דהאומר ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פ' ה"ז כריתות מטעמא דילמא מיית אלא דוקא בתולה הדבר בחיי חבירו דכיון דסוף האדם למות הו"ל כאלו נתן קצבה לדבר ובהדיא כתב הטור סי' קמ"ג דהאומר ע"מ שלא תנשאי לפ' עד זמן פל' אפי' נתן זמן הרבה לדבר יותר ממה שהוא חיי האדם כל שהוא דבר קצוב ש"ד ודכותה נמי באומר כל ימי חיי פל' כיון שסופו למות הו"ל כאלו נתן קצבה לדבר והילכך אמרינן דכיון דלמיתה קאי ודילמא מיית בחייה הוי כריתו' משא"כ באומר ע"מ שלא תלכי לבית זה דלאו לנפילה קאי שהרי אפשר שלא יפול כל ימי עולם ומשום דאיכא לספוקי באפשר שיפול לא חשיבא כריתות ובהכי ניחא לי הא דתניא בתוספתא הביאה הרשב"א פרק המגרש ע"מ שלא תעלי באילן זה ע"מ שלא תעלי בכותל זה נקצץ האילן ונסתר הכותל הרי זה גט וקשה טובא דלמה זה קתני בתוספתא נקצץ האילן כו' הא אפי' לא נקצץ ונסתר הכותל נמי הוי גט כיון דאפשר שיפול דומיא דע"מ שלא תשתי יין כל ימי פלוני דהרי זה גט מיד מטעמא דדילמא מאית אכן כפי מ"ש הנה נכון דהכא שאני דלאו לנפילה קאי דאפשר שלא יפול כל ימי עולם והילכך לא הוי גט אלא עד שיפול דבההיא שעתא מיהא אכתי לא אגידה ביה ובהכי ניחא לי דברי התוס' שתי' לקו' הלזו דשאני האומר ע"מ שלא תלכי לבית אביך דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביה וקשה להו לרבוותא ז"ל לתי' הלזו דהתינח שתי' לחלוקת מת אכן לחלוקת מכר דקי"ל דמותר אכתי במקומה עומדת אכן כפי מ"ש הנה נכון דמחלוקת מכר לא ק"ל מעיקרא כיון דלאו למכירה קאי ולא דמי למיתה כמ"ש עיין בהרב ש"ך י"ד סימן רי"ו ס"ק [י"ב] יע"ש ודוק: עוד כתב הרב הנזכר וז"ל ודע שדין זה של הרשב"א שכתב דאף באומר בית זה אם נפל אסור הוא דין מחודש ולא ראיתי לשום אחד מהראשונים שיאמר כן ואני תמיה בדין זה מהירושלמי שהביא הר"ן דמוכח מינה דבבית זה אם נפל מותר שוב ראיתי להרב ב"ח שכתב דאליבא דהרא"ש והטור אף באומר בית זה אם נפל אסור ופירש הירושלמי כפי הנחה זו כו' ואם כן ליכא תיובתא להרשב"א מהירושלמי א"ד יע"ש ודבריו תמוהים בעיני שהרי מדברי הב"ח מבואר שלדעת הרא"ש והטור דס"ל דאף באומר בית זה אם נפל אסור הוא משום דאינהו מפרשי הירושלמי דתרתי קמבעייא ליה היכא דאמר ביתך זה משום מה אתה תופסו משום ביתך או משום זה ונ"מ לענין מת או מכרו והא קא מבעייא ליה אם נפל ובנאו אזדא ליה בין באומר ביתך בין באומר זה ופשיט ליה מברייתא דהאומר תנו בית חתנות לבני ונפל יורשים חייבים לבנותו דבין באומר ביתך בין באומר בית זה לא אמרי' נפל ובני אזדא ליה ומשום דהרא"ש לא גריס בירושלמי כדגריס הר"ן ז"ל בסיפא דברייתא תנו בית זה לבני ונפל אין חייבין לבנות את"ד יעש"ב ואלו הרשב"א ז"ל בחדושיו לנדרים פרק השותפין הביא גירסת הירושלמי כגירסת הר"ן דגריס בסיפא דברייתא תנו בית זה כו' גם בפרק אין בין המודר דף הנזכר כתב ובירוש' אבעיא לן באומר ביתך זה משום מה אתה תופסו ומסקנא משום זה אתה תופסו כדברי הר"ן ומבואר הוא שלפי זה הוא מפרש שאין כאן אלא בעייא א' ומ"ש בירוש' נפל ובני אזדא ליה היינו לצד דקאמר משום זה אתה תופסו וכמו שביאר זה באורך מרן הב"י ז"ל שם וא"כ תימה על עצמך איך הפה יכולה לדבר שהרשב"א מפרש הירושלמי כפירוש הרא"ש וצ"ע: וראיתי למו"ה בספר לשון למודים הלכות נדרים סי' קי"ט שהק' לקושית התוס' הלזו משם ראיתי מקשים דמאי קו' דאף ע"ג דהאומר קונם לביתך שאני נכנס אם מת או מכרו מותר הכא שאני כיון דאמר לעולם הוי לאחר מיתה וכמ"ש התוס' עצמם ריש פרק הכותב ד"ה הו"א עד עולם אפירות קאי ור"ל בין בחייה בין במותה ודחו פירש"י שם שכתב שנה או שנתים יע"ש מה שתי' והנה לדעת מוהריב"ל ז"ל ח"א סי' [ק"כ] שכ' דהאומר ע"מ שלא תשתי יין סתם הרי זה גט משום דסתמו יום אחד משמע וכמו שצדד שם באורך וכן הוא דעת הר"ש בן הרשב"ץ כמ"ש בסמוך נראה דלק"מ דהתם גבי עד עולם לישנא יתירא דעד עולם ע"כ לטפויי לאחר מיתה הוא דאתא דאי בחייה דוקא בלא עד עולם נמי אינו אוכל פירות כל ימי חייה כדקתני מתניתין דהתם משא"כ הכא דלעולם אצטריך לגופיה דאי הוה קאמר ע"מ שלא תלכי לבית אביך סתם לא היתה אסורה אלא יום א' בלבד להכי אמר לעולם אבל לאחר מיתת אביה מנ"ל לטפויי ואפילו נאמר דס"ל להתוס' ז"ל כדעת ה"ה שאכתוב בסמוך דכל שהתנאי הוא בשב וא"ת סתמו לעולם משמע לכ"ע י"ל דלא ניחא להו בהכי משום דא"כ כי קתני סיפא כל שלשים יום הרי זה כרי' לישמועינן רבותא אפילו בדאמר סתמא דבשלמא לתירוץ שתירץ דשאני הכא דקאמר בית אביך דכל יוצאי חלציו כו' אין להקשות אדתני סיפא באומר שלשים יום לישמועינן באומר ע"מ שלא תלכי לבית פלוני לעולם דאיכא למימר דכולה בדידה קמיירי אכן אם נאמר דשאני הכא דאמר לעולם קשה דליפלוג וליתני בדידה ושוב ראיתי להרב החידושין זכרונו לברכה שם שתירץ כן והוקשה לו מסיפא כמ"ש יע"ש מה שתי' ודוק ועיין בתוספות ריש פ"ג דתמורה ד"ה לא מבעייא שכתבו דלישנא דשטרא דייק טפי מלשון המשנה יע"ש:<br><b> ודע </b> שהתוספות בערובין דט"ו ע"ב ד"ה ע"מ הקשה כקושיתם דפרק המביא תניין וראיתי שם בדפוס אמשטרדם שנדפסו בשנת התע"ו בראש הספר הובא שם תי' משם תוספות ישנים על הגליון וז"ל ושמא דאפילו הכי אין זה כריתות כיון דבשעת גירושין אינו יודע שימות אביה קודם עכ"ד ויש לתמוה עליהן מסוגיא דפרק המגרש דפ"ג דאמרינן התם אמר רבא הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני הרי זה כריתות ומפרשינן טעמא דילמא מאית ומקיים תנאה ואם כן ה"נ נימא כיון דבשעת גירושין אינו יודע שימות אותו פלוני קודם אין זה כריתות דומיא דהתם וצ"ע: כתב הרב מש"ל ז"ל וז"ל ונראה דה"ה במתנה בקיום מעשה כגון האומר הרי זה גיטך ע"מ שתדורי בבית זה לעולם דאינו גט משום דכל ימיה אגידה ביה יע"ש ועיין בתוס' פרק מי שאחזו דע"ה ע"ב ד"ה מת הבן שכתבו כן בהדיא והנראה דאשתמיט מיניה מדלא הזכירו על דל שפתיו ובאומר ע"מ שלא תשתי יין או שלא תלכי לבית אביך סתם ולא הזכיר לעולם הנה הרב מוהריב"ל ז"ל ח"א דף קמ"ד כתב דלרב אשי דס"ל גבי האומר על מנת שתשמשי את אבא שתניקי את בני דכל סתם כמפרש יום א' דמי כ"ש בע"מ שלא תשתי יין דסתם כמפרש יום א' דמי ולצעורה קא מכוין והא צערה יעש"ב וראיתי להרב בעל מכתב מאליהו שער ח' סימן כ"ד דתהי עלה ממ"ש רבינו בסמוך הרי זה גיטך ע"מ שלא תנשאי לפלוני אינו גט הא למה זה דומה לאומר ע"מ שלא תלכי לבית אביך כו' הרי שדימה אומר ע"מ שלא תנשאי סתם לאומר ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם דכל סתם כמפרש לעולם דמי יע"ש ולע"ד נראה דלא דמי דשניי' ההיא דע"מ שלא תשתי יין דכל יום ויום יכולה לשתות ואיכא למימר דכי אמר לה שלא תשתי יין אשתי' דיום א' קאמר דלצעור' קמכוין והא צער' משא"כ גבי ע"מ שלא תנשאי לפלוני דלא שייכא כלל דאטו בכל יום ויום יכולה לינשא לאותו פ' כי היכי דנימא כי אמר לה ע"מ שלא תנשאי יום א' קא' דנשואין לא שייכי ביומי' אלא בפע' בפע' הילכך כי אמר שלא תנשא לעולם משמע אמנם הדבר הק' לי מהתו' שכתב הרשב"א בפ' המגרש דקתני ע"מ שלא תעלי באילן זה ע"מ שלא תעלי בכותל זה נקצץ האילן כו' ה"ז גט הרי דאע"ג דהתנה סתם ולצעורה קמכוין אפי"ה קתני דבאומר סתם לעולם משמע וכן הביאה הרשב"א ז"ל בתשו' והרשב"א ז"ל בחדושיו וכן הוא בכל הדפוסים אשר חפשתי ומ"ש הטור סימן קמ"ג ובתוספתא איתא בהדיא ע"מ שלא תעלי באילן זה לעולם אשגרת לישן הוא ומשום דלא נ"מ מידי לענין דינא לא דק בלישניה ובר מן דין מה שהשוה הנושאים הא דע"מ שלא תלכי לבית אביך לההיא דע"מ שתשמשי את אבא רב המרחק ביניהם דשאני תנאי דקום עשה מתנאי דשב וא"ת כמ"ש הרב מכתב מאליהו וכ"כ בפי' ה"ה בפ"ז מה' אישות והביא דבריו מרן הב"י ז"ל סי' ל"ז יע"שב אחר זמן רב נדפסו תשו' הר"ש בן הרשב"ץ וראיתי לו שם בסימן שפ"ג וז"ל וכל זה הוא אפי' אמ"ל שלא תנשאי לעולם אבל בסתם יש לעיין מה דינו ואע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב סתם ולא אמר לעולם מ"מ נראה שהוא ז"ל לא דבר אלא בשאמר לעולם ודבר הלמד מענינו כו' ואין לחלק בין תנאי שהוא בשב וא"ת לתנאי דקום עשה כו' ואם איתא לא הוה שתיק תלמודא מיניה ודברי הרמב"ם אינם מכריעין את"ד הנה מבואר שדעתו כדעת מוהריב"ל ואפי' בע"מ שלא תנשאי לפ' סתם ס"ל דיום א' דוקא קא' הפך ממ"ש ולמעשה ודאי יש לחוש לדעתם כנ"ל: עוד כתב ה"ה ז"ל ודעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל הוא כדברי המפרשים האחרים ואמרו שע"מ שלא תנשאי לפלו' ה"ז כריתות וכדין המתנה כל ימי חיי פ' או כל זמן פ' דלכ"ע הוי כריתות כו' הנה ממ"ש ה"ה דהאומר ע"מ שלא תנשאי לפלוני הו"ל כדין המתנה כל ימי חיי פלוני נראה ברור דבאומר לה ה"ז גיטך ע"מ שלא תנשאי לכל העולם אלא לפ' דלכ"ע אינו גט כלל ואפילו לדעת הרמב"ן והרשב"א דדוקא באומר שלא תנשאי לפלוני איכא למימר דילמא מיית ולא אגידא ביה כלל אבל באוסרה לכ"ע ואינו מתירה אלא לאחד ודאי ליכא למימר דילמא מייתי כ"ע וגדולה מזו נראה דלפי מה שתי' הרשב"א ז"ל לקו' התוספות והמפרשים ז"ל לההיא דע"מ שלא תלכי לבית אביך דמיירי באומר לבית זה ואע"ג דאפשר דנפל הבית לנפילה דלא שכיח לא חיישינן כו' יע"ש ל"מ באוסרה לכ"ע ואינו מתירה אלא לאדם אחד דלא הוי גט כלל אלא אפילו באומר ע"מ שלא תנשאי לפלוני ולפל' אינו גט משום דמיתה דתרי הוי מילתא דלא שכיח ולא חיישי' כדאיתא פ"ק דיומא ואפילו למה שנראה מדברי הר"ן ז"ל דאפילו למיתה דכל זרעו דלא שכיח חיישינן ולא מקרי אגידא ביה וכמ"ש לעיל משם הרב מש"ל ז"ל מ"מ באוסרה לכ"ע הא ודאי אין הפה יכול לדבר דילמא מייתי כ"ע ונמצא א"כ דכל ימיה אגידא ביה ולא מקרי דבר הכורת בינו לבינה וראיתי להרשב"א ז"ל בחי' פרק המגרש אמאי דאמרי' התם ולמאי דאוקימנא בחוץ מ"ט דר"א אמר קרא והיתה לאיש אחר אפילו לא התירה אלא לאיש אחד כתב וז"ל מהכא משמע דלר"א אפי' אמר לה ה"ז גיטך ולכל אי את מותרת אלא לאדם אחד ה"ז מגורשת א"ד ולכאורה נראה שיש להוכיח מדבריו הפך ממ"ש דכיון דלר"א אפילו באוסרה לכ"ע ומתירה לאדם אחד ה"ז גט א"כ מינה נשמע באומר ע"מ דמדר"א בחוץ נשמא לרבנן בע"מ: ואולם אחר העיון נראה דלא דמי כלל וע"מ לרבנן גריעא טפי מחוץ לר"א ואמינא לה מילתא בטעמא דבחוץ לר"א שאני כיון דלא אגידא ביה כל ימיה דאם עברה ונשאת לאיש אחר דעלמא לא נתבטל הגט כלל ומותרת היא לינשא אחר כך למאן דשרי לה שהרי אין כאן תנאי אלא שיורי קא משייר דלכ"ע תהיה באיסור אשת איש כמקדם ואותו פ' יחול עליה שם גירושין והילכך כי עברה ונשאת לאיניש דעלמא אכתי הגט במקומו עומד למאן דשרי לה ונמצא דלגבי דידיה דבר הכורת בינו לבינה מקרי והתורה אמרה דגט ע"י שיור הוי גט מה שא"כ בע"מ לרבנן כיון דתנאה הוי דאם עברה ונשאת לאיניש דעלמא נמצא הגט בטל למפרע ואפילו למאן דשרי לה אם כן לא קרינן דבר הכורת בינו לבינה דכל ימיה אגידא ביה שמא תנשא לאיניש דעלמא ולומר דילמא מייתי כ"ע הא ודאי ליכא למימר וזה פשוט אצלי כביעתא בכותחא ויש סעד למ"ש ממ"ש הרשב"א ז"ל שם באותו פ' לדחות ס' רבינו ז"ל דס"ל דבאומר ע"מ שלא תנשאי לפלו' לעולם לא הוי גט וז"ל ועוד מדאמרינן בריש פרקין בחוץ הוא דפליגי רבנן עליה אבל בע"מ מודו ליה משמע דע"מ דומיא דחוץ שהיא אסורה לו לעולם קתני וכגון דאמר ע"מ שלא תנשאי לפ' לעולם ואפ"ה קאמר דמגורשת עכ"ד ויש לדקדק דאמאי הוצרך להוכיח דבע"מ שלא תנשאי לפ' לעולם ה"ז גט ממאי דקאמר בגמרא אבל בע"מ מודו ליה דמשמע דעל מנת דומיא דחוץ והי"ל להוכיח בפשיטות ממאי דס"ל לר"א דבחוץ אפילו שהיא אסורה לו לעולם ה"ז גט דמדר"א דשרי בחוץ אפילו באוסרה לעולם נשמע לרבנן דע"מ לרבנן כחוץ לר"א אלא מבואר דס"ל דמהא ליכא למשמע דע"מ לרבנן גריעא טפי וכדבר האמור ומש"ה לא ק"ל אלא מלישנא דתלמודא דקאמר בחוץ הוא דפליגי אבל בע"מ מודו דמשמע דאפילו באומר ע"מ שלא תנשאי לעולם דומיא דחוץ:<br><b> ואין </b> להקשות לפי מ"ש דבאומר שלא תנשאי לכל העולם אלא לפלוני דלכ"ע אינו גט כלל א"כ אדקשיא ליה להרשב"א לדעת רבינו מטעמא דע"מ דומיא דחוץ תקשי ליה לדידי' דכיון דבחוץ לר"א אפילו אינו מתירה אלא לאדם אחד הוי גט היכי קאמר בגמרא אבל בע"מ מודו דמשמע דומיא דחוץ אלא ע"כ לומר דלאו דומיא דחוץ ממש קאמר אלא הא כדאיתי' והא כדאי' דבחוץ לר"א אפי' באוסרה לכל העולם ובע"מ לרבנן במתירה לכל אדם ואוסרה לאדם אחד וא"כ אף אנו נאמר לדעת רבי' ז"ל דע"מ לאו דומיא דחוץ ממש קאמר אלא בחוץ אפי' לעולם שרי לר"א ובע"מ דוקא באוסרה לזמן שרו לה רבנן אבל בלעולם אפילו לרבנן לא הוי גט הא ל"ק כלל משום דאע"ג דלר"א אפי' באוסרה לכל אדם ומתירה לאדם אחד דינא הכי כדנפקא לן מקרא דוהיתה לאיש אחר מ"מ מתני' לא קתני אלא באוסרה לאדם אחד ואם כן כי קאמר תלמודא אבל בע"מ מודו אדינא דמתני' קאי ושפיר הוי דומיא דחוץ אבל לדעת רבינו ז"ל ק"ל שפיר כנ"ל פשוט: ואמנם מצאתי להרשב"ץ בתשובה ח"א סימן ד' שנשאל אם יכול לגרשה ולאוסרה על הרבה בני אדם והשיב וז"ל מסתברא לי שיכול לאסור דהא ר"א דשרי בחוץ בעי בגמ' מ"ט ואמרינן אמר קרא והיתה לאיש אחר אפילו לא התירה אלא לאיש אחד כו' ומדר"א בחוץ נשמע לרבנן בע"מ מכ"ש דטפי עדיף ע"מ לרבנן מחוץ לר"א דחוץ הוי שיורא ולא ע"מ את"ד יע"ש: הנה נראה מדבריו שדבריו ז"ל סותרים למ"ש ואולם המעיין בדבריו ז"ל יראה שאין סתירה למ"ש שדבריו ז"ל הם דוקא באוסרה לכל העולם עד זמן פ' וכמו שכתוב בשאלה אם יכול לאוסרה על הרבה בני אדם עד זמן ך' שנה או יותר דהשתא משום טעמא דכל ימיה אגידא ביה ליכא כל שנתן קצבה לדבר אלא דקא מספ"ל דכיון דאסרה להרבה בני אדם חשיב כמו שיור ובשיור אפילו שיירה לזמן לא הוי גט כמבואר מדברי הרשב"א ז"ל בפרק המגרש ומדברי הריטב"א בפ"ק דקדושין ואהא השיב הרב ז"ל דמדר"א בחוץ נשמע לרבנן במכ"ש וזה מבואר ממ"ש שם סמוך ונראה וז"ל וכיון דבחוץ לר"א לא הוי שיור בגט היכא דשייר אפילו חד כ"ש בע"מ לרבנן דלא הוי שיורא כו' הנה מבואר דמטעם שיורא הוא דהוה קא מספ"ל וכמ"ש: אמנם באומר ע"מ שלא תנשאי לעולם אלא לפ' לכ"ע ודאי דאינו גט מטעמא דכל ימיה אגידה ואחר כותבי כל זה מצאתי למוהר"ש חסון ז"ל סי' ע"ט דפ"ג ומתוך דבריו ז"ל נראה שנשאל על נדון זה שאמר ע"מ שלא תנשאי אלא לפ' וכתב הרב ז"ל שדבר זה במחלוקת הוא שנוי אי ע"מ הוי שיור או לא כמ"ש הר"ן וכתב עוד וז"ל ואין לחלק בין כשמתירה לכ"ע ואוסרה לפ' ובין כשאוסרה לכ"ע ומתירה לפלוני והביא ראיה מדברי הרשב"א ז"ל שכתבנו לעיל ומבואר מדבריו שנדון שלו היה שאסרה על כל העולם כל ימי חייה ממה שהביא אח"כ בסי' ק"ג סברת רבינו ז"ל כמו שיע"ש והם דברים תמוהים ומ"ש הוא אמת ויציב כנ"ל וראיתי להריטב"א ז"ל בחדושי גיטין כ"י שכתב בפ' המגרש וז"ל ע"מ שלא תשתי יין לעולם דאגידא ביה כל ימי חייה אין זה כריתות וה"ה נמי דר"א מודה בהא דאין זה כריתות אע"פ שחולק בחוץ דשאני התם דאי מיית ההוא גברא שוב אינה מעכב' כלל בשבילו משא"כ הכא שהיא אגידא ביה לעולם כו' וכ' עוד וה"ה למאן דשרי בע"מ שלא תנשאי לפל' לעולם דה"ז כריתות דהו"ל כאלו אמר כל ימי חיי פלוני ושלא כדברי הרמב"ם תדע שהוא כן דהא ודאי ע"מ כחוץ ובחוץ לעולם משמע ואפ"ה קא שרי ר"א משום דאפשר דמיית והויא שעה דקיימא בלא תנאי ע"מ למאן דשרי נמי דכוותה היא עכ"ד אשר מבואר מדבריו דטעמא דר"א דשרי בחוץ הוא משום דילמא מיית ולפ"ז באומר ה"ז גיטך ואסורה את לכל אדם אלא לפלוני לפי' ר"א לא הוי גט שהרי ליכא למימר דילמא מייתי כ"ע והוא תימא שהרי מקרא דוהיתה לאיש אחר ילפינן לה דאפי' לא התירה אלא לאיש א' הוי גט וכמ"ש הרשב"א וכ"כ הוא ז"ל שם כדברי הרשב"א והוא פלאי וצ"ע:
+
+Halakhah 12
+
+<b>הרי </b>
+<b> זה גיטך ע"מ שלא תנשאי לפלוני אינו גט כו' אבל אמר לה ע"מ שלא תנשאי עד ן' שנה ה"ז גט כו'.</b> זה דעת רבינו דס"ל דבחוץ הוא דפליגי ר"א ורבנן אבל בע"מ מודו דתנאה הוי וכן הוא דעת הרי"ף ז"ל האמנם הרמב"ן והר"ן ס"ל דאף בע"מ פליגי רבנן וס"ל דשיורא הוי ולדבריהם ז"ל אין תקנה לתת גט ע"י תנאי זה וראיתי להרב מוצל מאש סי' ס"ז שיצא לדון בדבר חדש וכתב דיש תקנה בדבר לתת הגט על ידי שליח הולכה ויעשה התנאי לשליח שיהיה שליח הולכה ע"מ שלא תנשא לפ' והגט הוא גט כריתות בלתי שום שיור רק שהשליח יודיע לאשה שאין שליחותו אלא ע"מ שלא תנשא לפ' ואם תנשא לפ' בטל שליחותו ואם כן אין כאן שיור בגט ואם תנשא לפלוני הגט לא נתבטל ויכול לחזור וליתנו לה אלא שנתבטל השליחות והאריך בדבר וזה הלכה העלה דשפיר אריך למיעבד הכי יע"ש ולפי קוצר דעתי הלכה זו מקופחת ויש לפקפק בה טובא ואמינא לה ממ"ש התוס' ביבמות דף י' ד"ה שהקשו ללוי דתני פלוגתא ליתני אשת איש דפוטרת צרתה כגון דאמר לה ה"ז גיטך ע"מ שלא תנשאי לפלוני דפליגי בהמגרש ר"א ורבנן דלר"א הוי גט ואסורה לפ' ואם נשאת לאחר ומת פוטרת צרתה והאריכו בקו' זו ותי' דאע"ג דלוי תני פלוגתא ובפלוגתא קמיירי לא תני אלא פלוגתא דס"ל לתנא דמתניתין כותיה כו' יע"ש וכ"כ בפ' המגרש והשתא לפי דברי הרב מוצל מאש דבעושה התנאי בשליחות לכ"ע ש"ד א"כ אכתי תקשי להו קושייתם אתנא דמתניתין ואליבא דכולי עלמא בשהתנה ע"י שליח גם בס"ד כתבו דבירוש' פ' המגרש פריך לה דלתני ט"ז נשים כר"א כו' ולפי דברי הרב ז"ל הי"ל להירוש' להק' אליבא דרבנן ובמתנה בשליחות תו ק"ל דלפי דבריו ז"ל נראה דבאומר ה"ז גיטך ע"מ שלא תשתי יין לעולם דס"ל דאין זה כריתות ה"נ דיש תקנה לתת את הגט ע"י שליח הולכה ויעשה התנאי בשליחות ושפיר קרינן ביה דבר הכורת כיון דאין כאן תנאי בגט ואם תשתה יין הגט לא נתבטל ויכול לחזור וליתנו לה אלא שנתבטל השליחות ש"ד דומיא דעל מנת שלא תנשאי דבחדא מחתא ממעטינן להו מטעמא דאין זה כריתות וכיון שכן קשה טובא מההיא דגרסי' פ"ק דיומא די"ג אמתני' דקתני אף אשה אחרת מתקנין לו ואוקימנא לה דכניס לה ומגרש לה על תנאי ופרכינן לו טובא ואמרי אלא דאמר לה ע"מ שתמותי מתה הא קיימא הך מתה הך קיימא הא ופרכינן ודילמא לא מתה ולא חדא מינייהו והו"ל ב' בתים ועוד כה"ג מי הוי גט והאמר רבא הרי זה גיטך ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי אין זה כריתות והשתא לפי דבריו ז"ל קשה דאמאי לא משני דמגרש לה ע"י שליח ועושה התנאי לשליח שיהי' שליח הולכה ע"מ שתמות היא וליכא למימר כיון דאכתי קשיא לן אידך דילמא לא מתה ולא חדא מינייהו והו"ל ב' בתיי משום הכי לא חש תלמודא לשנויי לה בהכי דהא ליתא דאם איתא כדמסיק תלמודא התם דמגרש לה לתרוייהו וטרח ליישובי בה טובא אמאי לא משני דמגרש להו לתרוייהו ע"ת דלחדא אמר לה ע"מ שתמותי והתנאי ע"י שליח ולחדא א"ל הרי זה גיטך ע"מ שלא תמות חברתיך דאי מתה הך קיימא הא ואם מתה הא קיימא הך אלא משמע ודאי דאין תקנה לה ע"מ שתמותי ואפילו ע"י שליח ועוד נראה דיש לפקפק בתקנה זו דשייך לומר בזה כל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח וצ"ע ובאומר ע"מ שלא תנשאי לפ' והלכה ונתקדשה לו אם נתבטל התנאי ובטל הגט למפרע או לא הוו נשואין עד שתכנס עמו לחופה על דבר זה נשאל מוהריק"א ז"ל בדיני גיטין סימן י"ג וכ' דלכאורה נראה דאע"פ שנתקדשה לו לא עברה על תנאו כל זמן שלא נכנסה עמו לחופה שעל זה מורה לשון נשואין אך להיותי מיראי ההוראה לא מלאני לבי להתיר יע"ש והרב המבי"ט ח"א סי' של"ד כתב בפשיטות דאינו נקרא נשואין עד שנכנסה לחופה ושכן כתב הרשב"ץ ז"ל בתשובה יע"ש ואנכי הרואה שיש לדקדק מדברי התוס' הפך דבריהם ממ"ש בפ"ק דיומא ד"ה הנז' ובפ' המגרש וז"ל ולמאן דס"ל מאחות אשה ניחא דלא דמי לאחות אשה דע"מ שלא תנשאי שרייא ליה בזנות וע"מ שלא תבעלי יכולה היא להתקדש לו ובע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי נמי אי חשיב שיור כו' והשתא אי ס"ל דנשואין לא מיקרי אלא על ידי חופה אמאי לא כתבו בפשיטות דע"מ שלא תנשאי לא דמי לאחות אשה משום דיכולה להתקדש לו כמ"ש בע"מ שלא תבעלי ואמאי הוצרכו לומר בע"מ שלא תנשאי חד טעמא ובע"מ שלא תבעלי חד טעמא אלא מוכרח דלאירוסין נמי קרו ליה אינשי נשואין וכן מוכח בהדיא ממ"ש עוד ובע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי נמי כו' והשתא אמאי לא כתבו דבע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי נמי לא דמי לאחות אשה כיון שיכולה להתקדש לו וליכא למימר דבאומר ע"מ שלא תנשאי גרידא ה"נ דס"ל דאם נתקדשה לו לא עברה על תנאו משום דלשון נשואין אינו מורה אלא בנכנסה לחופה אבל באומר שלא תנשאי ולא תבעלי גלי דעתיה דלאירוסין נשואין קרי ליה דאי נשואין ממש כפשטיה קאמר אם כן הו"ל לאתנויי שלא תבעלי גרידא אלא ודאי דלטפויי קדושין הוא דאתא דהא ליתא דאכתי נימא דנשואין כפשטייהו משמע ואתא לטפויי נכנסה לחופה ולא נבעלה אלא מבואר דס"ל דלקדושין נמי נשואין קרו ליה אינשי ועיין בתשובת הרשב"א הביאה מרן הב"י ז"ל אה"ע סי' כ"ז שכתב דהאומר הרי את נשואתי לא שמענו שתהא מקודשת דלא תקרא נשואה עד שתבעל או תכנס לחופה יע"ש נראה מדבריו שחולק אדברי התוס' שכתבנו ועיין במ"ש מרן שם בב"ה ובהר' מכתב מאליהו ז"ל שער ח' סימן [כ"ב] ובתשו' מוהר"ש חסון סימן ע"ט ובספר אורים גדולים למוד צ"ג יעוין שם ודוק:
+<b>ה"ז </b>
+<b> גיטך ע"מ שלא תנשאי כו'.</b> אם אמר לה ע"מ שלא תבעלי לפלו' כתב רבינו ירוחם הביאו הרב מכתב מאליהו דף קע"ה וז"ל וכתבו התוס' כי בע"מ שלא תבעלי לפלו' לא תנשא לכתחילה כי אינו בידה לקיים התנאי כי שמא תבעל בע"כ ונמצא גט בטל ובניה ממזרים ורש"י כתב דאינו גט אבל בע"מ שלא תנשאי לפ' בידה הוא כי אינה נשאת אלא מדעתה עכ"ד ומרן הב"י סי' קל"ז כתב דרי"ו ס"ל כדעת רש"י ז"ל דדוקא ע"מ שלא תנשאי לפ' הוא דהוי גט משום דלא הוי שיור דהותר' עצמה בזנות אבל ע"מ שלא תבעלי הוי שיורא ולא הוי גט והרב מכתב מאליהו תמה על דבריו דאי כונת רי"ו כמ"ש מרן ז"ל הי"ל לאתויי סברא הלזו לעיל מזה שהביא רי"ו ז"ל סברת התו' דע"מ שלא תבעלי הוי שיור שם ה"ל להזכיר דרש"י ס"ל דאינו גט ולא הי"ל לאתויי בכאן שאינו ענין למה שהביא משם התוס' שלא תנשא לכתחילה מטעם שמא תאנס ותבעל ויתבטל התנאי ועוד שהכניס דברי רש"י ז"ל בין הדבקים שאח"ז חזר ואמר אבל בע"מ שלא תנשאי בידה כו' שכל זה הוא מדברי התוס' ומתוך כך כתב בס"ד דרי"ו ז"ל כוון למ"ש רש"י פ' המגרש דפ"ד גבי מאי דאמרינן התם ע"מ שלא תבעלי לאב' ולאביך אין חוששין שמא נבעל' שכתב וז"ל אין חוששין כו' כלומר מותר' לנשא מיד ואין חוששין שמא תבעל להם ויבטל הגט אבל אמר לה ע"מ שלא תבעלי לפלו' אינו גט דחיישי' שמא תבעל לו דומיא דע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם יע"ש שדבריו תמוהים כמו שפיר' ואין משפט הלשון סובלתו כלל ועוד שכפי דבריו לדעת רש"י אפי' ע"מ שלא תנשאי לפלו' אינו גט וממ"ש רי"ו אבל בע"מ כו' נראה בהדיא דקאי אתרוייהו בין לדעת רש"י בין לדעת התוס' ולכן הנ"ל לומר כדי ליישב לשון רש"י ז"ל דממה שכתב אינו גט מבואר דמדין תורה קאמר דאינו גט ולא משום דחיישי' שמא תבעל ונמצא גט בטל וכדעת התוס' ואלו ממ"ש שמא תבעל משמע דמשום חששא הוא ואם כן לא הוי גט בטל ואם נשאת אמאי תצא וגם מ"ש דומיא דע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם כו' אין לו מובן דלא דמי כלל דהתם כל עיקרו משום דלא הוי כריתות דאכתי אגידה ביה ומש"ה לא הוי גט משא"כ הכא דטעם פסולו הוא משום דחיישינן שמא תבעל ונמצא גט בטל ואי מיית האי גברא הוי גט כשר ומותרת לינשא וכבר תמה כן הרב הנזכר ועיין בהרב ח"ה ואשר אני אחזה לומר דרש"י ס"ל דע"מ שלא תבעלי לפלוני אינו גט כלל ואסורה לינשא לעולם ואם נשאת תצא משום דחיישינן שמא תבעל אח"כ ונמצא גט בטל ובניה ממזרים וכיון שכן אין זה כריתות דלא אמרה תורה כריתות המביא לידי פיסול וכמ"ש רש"י ז"ל לעיל דפ"ג ד"ה שאין זה כריתות ומדר"ע נשמע לדידן דכי היכי דס"ל לר"ע גבי ע"מ שלא תנשאי לפלו' דאינו גט כלל משום דאתי לידי תקלה דאם הלכה ונשאת לאחד מן השוק ונתארמלה ונשאת לזה שנאסרה עליו נמצא גט בטל ובניה ממזרים ומש"ה לא הוי גט כלל דלא אמרה תורה כריתות המביא לידי פיסול כמ"ש רש"י (ונ"ל דכונת רש"י ז"ל הוא כמ"ש הרשב"א בחידושיו וז"ל כלומר דאפי' לעלמא אינו כורת דאכתי אגידה ביה דאם עברה על תנאו הגט בטל ובניה ממזרים אלמא אין זה כריתות ומ"ש רש"י דלא אמרה תורה כריתות המביא לידי פיסול כונתו לומר משום דאכתי אגידה ביה ואע"פ שהרשב"א ז"ל כתב שאין כן כוונת רש"י מ"מ מדברי רש"י שלפנינו אין הכרח כמ"ש) מינה נשמע לדידן בע"מ שלא תבעלי לפלוני דהגט בטל מהאי טעמא דדילמא תבעל ונמצא גט בטל ואין זה כריתות וס"ל לרש"י ז"ל דהא דפרכינן לעיל א"ה בכולהו תנאי דעלמא לא מנסיב היינו דוקא בתנאים שיש בידה לקיימן כגון ע"מ שלא תנשאי לפ' או ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלו' דאינה חשודה לקלקל את עצמה ואין חוששין שמא תזיד ותעבור ומש"ה ס"ל לתלמודא דהוי גט מן התורה כי מיית אידך משא"כ באומר ע"מ שלא תבעלי לפלוני דאיכא למיחש שמא תאנס ותבעל בע"כ וכיון שכן לא אמרה תורה כריתות המביא לידי פיסול ומעתה נתבארו דברי רש"י ז"ל במ"ש אבל אמר ע"מ שלא תבעלי אינו גט שמא תבעל כלומר ונמצא הגט בטל ומש"ה לא הוי גט דלא אמרה תורה כריתות המביא לידי פיסול משום דאכתי אגידה ביה כדכתיבנא: וכתב עוד דומיא דעל מנת שלא תלכי לבית אביך לעול' כלומר דכי היכי דהתם אינו גט משום טעמא דאכתי אגידה ביה ה"נ הכא אינו גט מה"ט שמא תבעל בע"כ ונמצא הגט בטל ואכתי אגידה ביה כמ"ש הרשב"א וא"נ אפי' למ"ש הרשב"א דרש"י לאו משום טעמא דאכתי אגידה ביה קאמר דהכי מייתי דע"מ דכי היכי שלא תלכי כו' אינו גט משום דאכתי אגידה ביה ואין זה דבר הכור' ה"נ אינו גט משום דהוי כריתות המביא לידי פיסול ומעתה כונת רי"ו מבוארת דבתחילה כתב וכתבו התוס' כי בע"מ שלא תבעלי כו' כי אינו בידה לקיימה ורש"י כתב דאינו גט דהיינו מהא דכתיב. וכתב עוד אבל בע"מ שלא תנשאי לפלוני בידה הוא כו' כלומר דאפי' רש"י ז"ל מודה דהוי גט מן התור' ודוקא בשאינו בידה הוא דס"ל דאינו גט וכדכתיבנ' והשתא ניחא שהכניס דברי רש"י בין הדבקים זה הנ"ל ליישב לשון רש"י ורי"ו ודוק: ודע שמ"ש רבינו דבע"מ שלא תנשאי לפלונ' אינו גט דומיא דהאומר ה"ז גיטך ע"מ שלא תשתי יין לעול' אין זה דין מוסכם והרבה מן המפרשים חלוקים עליו ויש לתמוה על רבינו ז"ל דבפ"ו מהלכות אישות הלכה י"ג כתב וז"ל האומר לאשה הרי את מקודשת לי חוץ מפלו' כו' ה"ז מקודשת מס' (וכתב ה"ה דאע"ג דאמרינן בתר דבעיא הדר פשט' ויצאה והיתה מקיש הויה ליציא' וכשם שאינה מגורשת לרבנן כך אינה מקודשת מ"מ הא אמרי' התם אמר אביי את"ל איתא לדר' אבא בא אחר וקדשה כו' ומפרש רבינו את"ל איתא לספיקא דר' אבא דמפליג בין קידושין לגירושין ואע"פ שבגט אינה מגורשת בקדושין אפשר שהיא מקו' ומש"ה פסק דהוי מקודשת מס' והכריחו לרבי' ז"ל לפרש כן אע"ג דר"א גופיה פשיטא ליה דגירושין וקדושין שוין הם משום דאי כפרש"י נמצא דשקיל וטרי אביי אליבא דר' אבא דלית הלכתא כותיה) אבל אם א"ל ע"מ שתהיה מותרת לפלו' ה"ז מקודשת וכתב ה"ה כבר כתב' בהלכות דבע"מ אפי' רבנן מודו דהוי גיטא וה"ה לקדושין ויש לתמוה דהא רבי' ז"ל ס"ל דבע"מ שלא תנשאי לפלו' אינו גט משום דאכתי אגידה ביה ודוקא באו' ע"מ שלא תנשאי לפלו' עד נ' שנה הוא דהוי גט משום דע"מ לא הוי שיור וכיון דקבע זמן לא אגידה ביה וכיון שכן היל"ל דה"ז מקודשת מס' דדילמא דוקא בגירושין אינו גט משום דבעינן כריתות וליכא אבל בקדושין קנין כל דהו בעי' א"ד בעינן ויצאה והיתה וכדקא מבעי' ליה לר' אבא אליבא דרבנן והי"ל לרבי' לפרש דדוקא אם א"ל הרי את מקודשת ע"מ שתהי' מותרת לפלו' עד זמן פ' ה"ז מקודשת דומיא דגרושין וצ"ע כעת ועיין במוהר"א ששון ז"ל סי' קי"ח ודוק:
+
+Halakhah 13
+
+<b>הרי </b>
+<b> זה גיטך ע"מ שתנשאי לפלו' כו' נשאת לאחר כו' בטל ותצא כו'.</b> עיין מה שהשיג עליו הראב"ד וכן תמה עליו הרשב"א בחידושיו והר"ן ז"ל ומה שתי' ה"ה הם דברים תמוהים כמו שיראה הרואה וראיתי להרב מכתב מאליהו שער ח' סימן ח"י שרצה ליישב דעת רבינו והוא זה דקשיא לי' לרבינו כפי פשט השמועה וכיון דאין קדושי ראשון חלין עד שיבואו קדושי שני איך מתגרשת מן הראשון קודם שתנשא לשני הא אפילו ריח הגט אין בו דהתורה אמרה ואשה גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אישה ועוד קשיא ליה קו' התוס' כו' ומכח כל אלו הקו' מפרש רבינו דמ"ש בגמ' הכא בדיד' קיימא לאו למימרא דבדידי' קיימא דבדידיה נמי לא קיימא לגרושי דכיון דלא חלו עדיין הקדושין איך אפשר שתתגרש אלא נקט בדידה משום דבדידה קא אסיק וכיון שכן מעתה סליק דינא כהוגן דמההיא שעתא שנשאת לאחר נתבטל התנאי ונתבטל הגט דהיכי ליעביד תתגרש מאותו אחר א"א כדאמרן תנשא לבעל התנאי בלא גרושין גם זה א"א דאם תנשא לבעל התנאי הוו קדושי ראשון קדושין למפרע והוי לגבי בעל התנאי א"א גמורה באופן דהוו ב' אופנים בנוש' אחד ולא יכונו זהו שיטתו של רבינו עכת"ד ולע"ד דבריו ז"ל לא האירו חדא דאין משמע לשון הגמ' כן דמדאמרי' אטו בדידה קיימא לאגרושי משמע בהדי' דבדידי' קיימא ומ"ש הוא ז"ל דנקט בדידה משום דבדידיה קא עסיק הוא דוחק גדול ועוד אחרת דכל עיקר תי' הוא בהניח יסוד מוסד דכיון דאין קדושי ראשון חלים עד שיבואו קדושי שני איך אפשר שתתגרש קודם חלו' הקדושין ואע"ג דכשתנשא לשני נמצא דלמפרע חלו הקדושין מ"מ כיון שבשעה שגרש' עדיין לא חלו הקדושין לא קרינן ביה ואשה גרושה מאישה והא ליתא שהרי כתב רבינו פ"ז מה' אישו' הלכה י"ב וז"ל האומ' לאשה הרי את מקודש' לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום ה"ז מקודש' מספק לב' לפיכך ב' נותנים גט בין בתוך שלשים יום בין לאחר שלשים יום הרי לך בהדיא דס"ל לרבינו דאעפ"י דעדיין לא חלו הקדו' מ"מ יכול לגרשה ממ"נ דאי תנאה הוי הרי בבא הזמן חלו הקדושין למפרע משע' כתיב' הגט וקרינן ביה גרושה מאיש' ואי חזרה הוי אין כאן קדושין כלל שכבר קדמו אחר ואם כן ה"נ נימא הכי ולמה זה כתב רבינו דבניה ממזרי' יגרש אותה ממ"נ דאם יקיים תנאה נמצא דחלו הקדושין למפרע ומשע' כתיב' הגט היתה מקודשת ואם לא יקיים תנאה אינה צריכה גט דהויא א"א ולא תפסי בה קדושין ואולי שדעתו ז"ל דהתם שאני דהוי התנאי בשב וא"ת אמנם בתנאי דקום עשה מודה רבינו דאינו יכול לגרש קודם קיום התנאי ועיין בהרב מש"ל פ"ו מה' אלו הלכה ג' ועוד כתבתי בזה באורך בפ"ז מה' אישות הלכה הנז' עש"ב ודוק:
+
+Halakhah 14
+
+<b>הרי </b>
+<b> זה גיטך והנייר שלי כו'.</b> עיין מ"ש בזה באורך בפ"ו מהלכו' אישו' הלכה ב' בקונטריס משפטי התנאים ע"ש ודוק ולענין מה שהשמיט רבי' בעיא דר"פ המביא תניין דף כ"א עיין בספר מכתב מאליהו שער ח' סימן ט"ו ובס' בד"ה ובס' כנה"ג חלק א"ה הנדפס מקרוב ובספר שער אפרים ס"י:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>התנה </b>
+<b> עליה שתעשה דבר זה סתם כו'.</b> הנה דבריו ז"ל הם תמוהים דהא מסוגיא דפרק מי שאחזו מבואר דלרב אשי דאי' ליה כל סתם כמפרש יום אחד דמי מתני' דקתני מת הבן ה"ז גט בשלא שמשתו כלל מיירי וכיון שרבינו פסק כרב אשי האיך כתב דאם מת הבן ולא שמשתו כלל אינו גט וכבר תמה עליו ה"ה ז"ל וראיתי להרב מכתב מאליהו שער ח' סימן י"ג שכתב ליישב דעת רבינו דס"ל כסברת התוספות שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא דאמר ר"א כל סתם כמפרש יום א' דמי יום אחד דוקא בעינן ולא סגי בשמשתו שעה א' ועל פי יסוד זה מפרש רבינו מאי דפריך בגמ' בשלמא לרבא רישא בדלא פריש ומשום הכי הוי גט וסיפא בדפריש ומשום הכי אינו גט אלא לרב אשי ע"כ ריש' דקתני מת הבן בשלא הספיק' להניקו יום שלם ומ"ש רישא ומ"ש סיפא כי היכ' דבסיפא אינו גט משום שלא הספיק' להניקו כ"ז שקצב א"כ ברישא נמי אינו גט מפני שלא הספיקו להניקו יום שלם דהא אמרינן סתם כמפרש יום א' דמי ואסיקנא בקשיא ולא בתיובתא שמעינן דאיתיה לדרב אשי ושני רישא מסיפא אמנם בשלא הניקתו כלל כ"ע מודו דאינו גט וכמו שכתב רבינו את"ד יע"ש ואין תי' נוח לי כלל דכפי דבריו קשה טובא אמאי השמיט רבינו דינא דמתני' דאם מת הבן קודם ששמשתו יום שלם כיון דשמשתו שעה אחת הרי זה גט כיון דאיכא למיטעי דאינו גט דומיא דסיפ' וכדפריך בגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא וכדקתני במתני' ולעיקר הקו' עיין בה"ה ז"ל מה שתי' וכן תי' הר"ן ז"ל ודוק:
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>א"ל </b>
+<b> הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ולא קבע זמן כו'.</b> כתב ה"ה שדעת רבינו שאעפ"י שא"א שיתקיים התנאי בשו' פני' כיון שמת הבעל אין מחזיקין הגט בבטל עד שיהא התנאי מבוטל בפועל וא"א להיות מבוטל בפועל כיון שלא קבע זמן כו' הקשה הרב מש"ל ז"ל מהא דתנן פרק מי שאחזו הרי זה גיטך ע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים על מנת שתניקי את בני כו' מת הבן או האב אינו גט ומדקתני אינו גט משמע דאינו גט כלל ומתיבמת והשתא לפי דברי ה"ה הרי לא נתבטל גט זה בפועל שהרי אם היה קיים האב היתה יכול' לקיים תנאה כל זמן שתרצה שהרי לא קבע זמן לתשמיש ותי' דכל המתנ' ע"מ שתעשה איזה דבר עד זמן פלוני דעתו הוא שתקיים התנאי תכף ומיד דדוקא המתנה ע"מ שתתני לי מאתים זוז שהפעולה אינה נמשכת בזמן אלא בפעם א' שתתקיים תנאה סגי משו"ה אמרינן דכל זמן שתתקיים תנאה מהני אך באומר ע"מ שתשמשי את אבא שתי שני' דעתו הוא על השנים הראשונו' וכמ"ש הר"ן בפ' הנושא משם הרשב"א דהנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה חמשה שנים דחייב לזונה חמשה שנים הראשונות וכיון שכן כל שמת האב בשני שנים הראשונות הרי נתבטל בפועל דהוי כקובע זמן ואפילו בחיי האב כל שלא שמשתו ב' שנים הראשונות נתבטל הגט א"ד יע"ש ולדעתי קש' לי על דבריו שא"כ משמע דהאומר ע"מ שתשמשי את אבא למאן דפוסק כרב אשי דכל סתם כמפרש יום אחד דמי אם מת האב קודם ששמשתו אין הגט בטל שהרי כיון שלא תלה הדבר בזמן הרי דינו כאומר על מנת שתתני לי מאתים זוז דכל זמן שתתקיים תנאה מהני וא"כ לא נתבטל התנאי בפועל ורבינו ז"ל פסק לעיל דין י"ח דהאומר ע"מ שתשמשי את אבא סתם כמפרש יום אחד דמי ואם מת קודם ששמשתו אינו גט משמע דאינו גט כלל ומתיבמת ואין לומר דכיון דסתם כמפרש יום א' דמי הוה ליה כאילו פי' בהדיא ע"מ שתשמשי את אבא יום א' שדעתו על יום א' הבא ראשון דומיא דע"מ שתשמשי את אבא ב' שנים הא ליתא שהרי כתב רבינו דאם הניקה את הבן יום א' בתוך הזמן שהבן יונק והוא בתוך כ"ד חדש ה"ז גט ואם איתא הי"ל לרבינו ז"ל לומר דחייב להניקה תיכף ומיד אלא עכ"ל דאף על גב דסתם כמפרש יום א' דמי אפי' הכי כל שלא פירש בהדיא אינו חייב להניקה תיכף ומיד אלא כל זמן הראוי ליניקה יכולה לקיים תנאה וא"כ בע"מ שתשמשי את אבא נמי יכולה לקיים התנאי כל זמן שתרצה וא"כ אמאי כתב רבינו דאינו גט ומתיבמ' ותו דמשמע מדבריו דאם מת הבן תוך כ"ד חדש אינו גט כלל ומתיבמ' תכף ומיד ואמאי הא כיון שיכולה לקיים התנאי עד כ"ד חדש הרי לא נתבטל הגט בפועל והו"ל בתוך זמנו כאלו לא קבע זמן וכמו שדקדק זו רבינו בדבריו בדין הקודם שכתב מת בתוך ל' יום הואיל ושלמו השלשים ולא נתנה אינה מגורשת משמע דדוקא בשלמו הל' יום שכבר עבר תנאה בפועל הוא דאינו גט כלל. אבל בתוך שלשים יום כיון שיכול לקיים תנאה עדיין לא נתבטל התנאי בפועל מקרי וא"כ קשה דאיך כתב רבינו מת הבן אינו גט דמשמע דמיד קאמר והי"ל לומר דאם שלמו כ"ד חדש ולא נתנה אינה מגורשת ותו קשה לדבריו שהרי הטור ז"ל סי' קמ"ג כתב משם הרמ"ה דהאומר ע"מ שתשמשי את אבא ושתנקי את בני יום אחד אם שמשתו והניקתו יום א' בליל שבת ויומו ה"ז גט כו' והוא שיהי' יום א' בתוך שתי השנים של הולד הרי דאפילו במפרש יום אחד אינה חייבת להניקו תיכף ומיד וא"כ הכי נמי בע"מ שתשמשי את אבא ב' שנים דמ"ש יום אחד מב' שנים ואין לומר שהרמ"ה ז"ל חולק אסברת הר"ן שכתב משם הרשב"א גבי הפוסק את האשה לזון את בתה ה' שנים וס"ל דאינו חייב לזונה ה' שנים הראשונו' דהא ליתא שהרי הטור ז"ל בסימן קי"ד כ' בהדיא כדברי הרשב"א דחייב לזונה ה' שנים הראשונות בלי חולק א"כ איך כתב בסתם דברי הרמ"ה ז"ל בסימן קמ"ג ולא חלק עליו אלא משמע ודאי דס"ל ז"ל דיש לחלק בין המתחייב לעשות פעולה א' עד זמן פלוני למתנה עם חבירו ע"מ שתעשה פעולה אחד עד זמן פ' וכמו שצדד הרב ז"ל ולכן נ"ל לומר דע"כ לא כ' ה"ה ז"ל דכל שלא נתבטל התנאי בפועל אין הגט בטל אלא דוקא בע"מ שתתני לי ר' זוז משום דכיון דהתנאי בידה לקיימו ומשום הכי ס"ל לרבא דמותרת להנשא קודם שתקיים התנאי כמ"ש ה"ה ז"ל בריש פרקין ולמיתה ודאי איהו לא חייש למיתה דידי' כמ"ש הר"ן ז"ל על ההוא דאם לא באתי מעכשיו ועד י"ב חדש ואם כן כיון דבשעת התנאי בדעתו לקבלם מסתמא ודאי גמר לגרשה מאותה שעה שתהיה מגורשת ותנשא לאחר מיד ובלבד שתקיים התנאי כל זמן שתרצה והילכך כל שלא נתבטל התנאי בפועל עדיין שם גרושה עליה דכשכפל תנאו ואמר אם לא תתני אינו גט אין כונתו אלא לכשיבטלנו בפועל וכל שלא בטל התנאי בפועל אין כאן ביטול התנאי אמנם באומר ע"מ שתשמשי את אבא כיון שהוא תנאי התלוי ביד אחרים שהרי אפשר שימות האב או שיאמר אי אפשי שתשמשני א"כ מסתמא ודאי לא גמר לגרשה עד שיקיים התנאי בפועל והילכך כיון שמת האב שאי אפשר לקיימו הרי נתבטל הגט ובהכי ניחא לי מה שראיתי להרב מכתב מאליהו ז"ל שער ח' סימן ח' שתמה על דברי ה"ה ז"ל במה שהביא ראי' מדין האומר הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי עד י"ב חדש ומת בתוך הזמן שאע"פ שא"א שיבא והרי היא מגורשת לא תנשא במקום יבם עד אחר י"ב חדש דאין מחזיקין אותה בגרושה עד שיהא מקויים בפועל והדבר תמוה לכאורה שהרי דעת רבי' דכל תנאי שהוא במעכשיו או בע"מ יש לה לינשא לכתחילה קודם קיום התנאי ואיך כתב ה"ה דאין מחזיקין אותה בגרושה עד שיקיים התנאי בפועל יע"ש: אמנם כפי מ"ש יש ליישב על נכון דלא כתב הרב המגיד ז"ל כן אלא דוקא בתנאי התלוי ביד אחרים דהתם כיון דשורת הדין שאינה מותרת לינשא עד שתקיים התנאי דבתנאי התלוי ביד אחרים אף רבינו ז"ל מודה כמ"ש ה"ה ז"ל בריש פרקין ואם כן מסתמא ודאי לא גמר לגרשה עד שתקיימנו בפועל וכל שלא נתקיים התנאי בפועל אע"ג שא"א שיתבטל התנאי כשמת בתוך י"ב חודש אינה מגורשת וא"כ מינה נשמע לאומר ע"מ שתתני לי ר' זוז כיון שבידה לקיימו ומותרת לינשא מיד גמר בדעתו לגרשה מיד ובלבד שתקיים והילכך מסתמא ודאי מ"ש אם לא תתני לי אינה מגורשת אין כונתו אלא לומר שכל שיבטלנו בפועל לא תהיה מגורשת ומש"ה כל שלא נתבטל בפועל אע"פ שא"א שיבא הדבר לידי קיום אין כאן ביטול דומיא דקיום התנאי דתנאי התלוי ביד אחרים דבעינן קיום בפועל כן נ"ל כונת הרב המגיד ז"ל ועוד נראה דיש לחלק דמ"ש רבינו דמותרת להנשא מיד היינו משום דכיון דבידה לקיימו עכשיו כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי והו"ל כאלו קיימתו כבר משא"כ במעכשיו אם לא אבא עד יב"ח שאין התנאי תלוי בידה לקיימו עכשיו אלא דבר התלוי בזמן הוא והילכך כל שלא נתקיים בפועל אינה מגורשת כיון שאין בידה לקיימו עכשיו ואי קשיא לך לפי מ"ש דבאומר ע"מ שתשמשי את אבא אינה יכולה לינשא עד שתקיים התנאי לדעת רבינו ז"ל מ"ש מע"מ שתתני לי מאתים זוז דס"ל לרבינו דיכולה לינשא מיד ואי משום דחיישינן שמת ימות או שיאמר א"א שתשמשני אם כן התם נמי ניחוש שמא לא ירצה הבעל לקבלם ונתינה בע"כ לא שמה נתינה או שמא ימות הבעל או היא י"ל דלשמא לא ירצה הבעל לקבלם לא חיישינן כיון דמעיקרא התנה ע"מ שתתני לי מאתים זוז לא משוי נפשיה הדרנא ותו דכיון דאינו אלא פיסול דרבנן לא חיישינן וכמ"ש הרב בעל מחנה אפרים בה' גירושין יע"ש ולשמא מת נמי לא חיישינן דכיון שאין קיום התנאי תלוי בזמן מיוחד אלא בפעולה מסתמא ודאי היא מקיימת התנאי תיכף ומיד אמנם בע"מ שתשמשי או שתניקי כיון שהתנאי תלוי בזמן מיוחד חיישינן שמא ימות לאלתר כדקיימ"ל הלכה כר"י ור' יוסי ורבי שמעון בפרק כל הגט ועיין במהוראנ"ח ז"ל ח"א סי' ו' ותמצא כדברי מה שכתב מרן הב"י ז"ל בסימן קמ"ג על מה שכתב הטור התנה עמה ע"מ שתשמשי את אבא כו' אבל לדעת אדוני אבי צריכה לשמש את אביו כל ימיה ולהניק את בנה שתי שנים ותוך הזמן אינה רשאית לינשא שמא לא תקיים תנאה וז"ל ומ"ש תוך הזמן אינה רשאית לינשא הרמב"ם חולק בזה אם הוא תנאי במעכשיו או ע"מ אין זה סותר מ"ש דשאני התם שכבר התחילה לשמש או להניק את בנה דהשתא ליכא למיחש משום שמא ימות דאפילו מת בתוך הזמן כל שהתחילה לשמש או להניק מגורשת ואין כאן אלא משום דחיישינן שמא היא לא תקיים תנאה והילכך לדעת רבינו ז"ל כל שבידה לקיימו לא חיישינן ומגורשת אמנם באומר ע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים פשיטא ודאי דלכ"ע לא תנשא דחיישינן שמא ימות בתוך שלש שנים כנ"ל ועיין להרב דרישה ופרישה סימן הנז' וראיתי למוהריב"ל ז"ל חלק א' כלל ג' סימן י"ח שהקשה לדברי רבינו ז"ל דכיון דס"ל דמאי דקאמר ת"ק בברייתא לא תהא זקוקה ליבם היינו דחולצת ולא מתייבמת א"כ תקשי לי' מ"ש התוס' בפ' האומר ד"ה דכ"ע תנאה הוי וז"ל וא"ת מאי מקשה לר"י דילמא דכ"ע סברי לי ואפילו ליורשי ובהא פליגי דת"ק סבר כרב יאודה דאמר לכשתתן ולא הוי גט ורשב"ג סבר כר"ה ומשום הכי קאמר דנותנו ליורשיו שהגט חל למפרע ולא מצינן לתרוצי אליביה מה שתי' התוס' דמשמע ליה לתלמוד דהלשון דקאמר לא נתנדה זקוקה ליבם ר"ל מתייבמת אם ירצה שהרי הוא ז"ל סבור דמאי דקאמר לא נתנה זקוקה לייבם היינו דחולצת ולא מתייבמת א"ד יע"ש ולע"דנ דאדרבא מכאן יצא לו לרבי' ז"ל לומר לת"ק דרשב"ג חולצת ולא מתייבמת משום דק"ל קו' התוס' ז"ל וס"ל דלר"י דאמר לכשתתן אינה מגורשת כלל אלא לכשתתן ושלא כדעת התוס' דס"ל דר"י מספק' ליה אי האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכ"ה דעת רבי' חננאל והרשב"א ז"ל שם ומש"ה הוכרח לומר דמשום הכי לא משני תלמודא הכי משום דס"ל דלישנא דת"ק דקאמר לא נתנה אינה מגורשת כדקתני בכל דוכתא משמע דדוקא לענין שיהיה זקוקה ליבם הוא דקאמר ועיין במהראנ"ח ז"ל ח"א סי' ס"ו שדקדק כן בסוגיא והילכך אי פלוגתייהו הוא אי אמרינן לי ואפי' ליורשי ניחא דס"ל לת"ק דכיון שלא נתבטל התנאי בפועל לא נתבטל הגט ומש"ה חולצת ולא מתיבמת כמ"ש ה"ה אמנם אם נאמר דפליגי באומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אם כן לת"ק דרשב"ג כיון שמת קודם שנתקיים התנאי אינה מגורשת כלל וא"כ הוה ליה למתני לא נתנה אינה מגורשת כן נ"ל נכון ובר מן דין נראה דאשתמיט מיניה מ"ש הרשב"א ז"ל בחיד' פרק מי שאחזו שהקשה קושי' התוס' ותי' דאם איתא דפלוגתייהו אי תנאה הוה או לא הו"ל למנקט פלוגתייהו במחיים וכגון שנאבד או שנקרע הגט ע"ש ואדרבא לדברי התוס' ז"ל י"ל דמאי קשיא להו ואמאי לא תי' כתי' הרשב"א ז"ל וכבר ראיתי למוהר"י הלוי בתשו' סימן ז' שנתקשה בזה וי"ל דלא ניחא להו בתי' הרשב"א ז"ל משום דאכתי איכא למימר דפלוגתייהו אי תנאה הוי או לא ומאי דנקט פלוגתייהו במת משום דמלתא אגב ארחייהו בעי לאשמו' דאמרי' לי ואפי' ליורשי כנ"ל עוד ראיתי למוהר"י הלוי ז"ל שהקשה לדברי התוס' דפלוגתייהו הוי אי תנאה הוי או לא א"כ תקשי לר"י ולר"ה גנובי גנבא ולימא ר"ה הלכה כרשב"ג ור"י הלכה כת"ק וכן פריך לה בפרק יש נוחלין כו' יע"ש והנה מה שהוצרך להביא עצות מרחוק לזה מפרק יש נוחלין הוא דבר תמוה שהרי שם באותו פרק בדף הקודם פריך התם בהדיא ונימא רב הלכה כרבנן ושמואל הלכה כר' כו' ולעיקר קו' נראה דלא קשיא דאם הוה אמר רב יהודה כתנא קמא הו"א דלכולה עלמא על מנת כמעכשיו ובלי ולא ליורשי הוא דפליגי ורב הונא נמי משו"ה לא אמר הלכה כרשב"ג משום דהוא ס"ל דבלי ולא ליורשי הוא דפליגי ודכ"ע תנאה הוי וכ"כ מוהרי"ק ז"ל בכללי הגמ' והרב בעל יבין שמועה בכלל י"ט דלפעמים פריך בגמ' לימא כתנאי ומהדרינן לית להו מילתא דהך אמוראי והיינו משום דמעיקרא פריך דהוה ליה לומר הלכה כפלוני ולא לאקבועי מימרא באפי נפשה כאלו לא נחלקו תנאים מעולם ואהדר ליה דכבר אפשר לפ' דלכ"ע ל"ל הך ס' אבל איהו ס"ל דבהכי פליגי ומש"ה קבעה באנפי נפשה יע"ש וזה פשוט כתוב בהגהות מיימוניות עמ"ש רבינו הואיל ושלמו השלשים יום ולא נדרה אינה מגורשת וז"ל אבל מתוך לשון התוספות משמע דהלכה כרשב"ג דאמר כל עיכוב שאינה הימנה הרי זה גט עכ"ל ויש לדקדק שהרי התוס' פ' מי שאחזו דף ע"ה ע"ב ד"ה כלל אמר רשב"ג הקשה מההיא דקאמר רבא נתינה בע"כ ל"ש נתינה ולא הוי גט אע"ג דאין העכבה הימנה ותי' דהכא לרווחא עשה כן וכיון שמת ולא אצטריך הוה ליה כאלו נתקיים התנאי אבל התם שתתני לי מאתים זוז בדעתו שיקבל' ולבסוף כשאינו רוצה לקבלם לא נתקיים התנאי יע"ש ומשמע שכונתם ז"ל לחלק בין תנאי התלוי בידו שמתחלה בדעתו היה לקבלם לתנאי התלוי ביד אחרים דכיון שאינו תלוי בידו לא נתכוון מתחלה אלא לשאם יצטרך וכמבואר מדברי הרשב"א יע"ש וא"כ ה"נ כל שמת ולא נתקיים התנאי אינה מגורשת כיון שהתנאי תלוי בידו ואפילו לרשב"ג וי"ל דס"ל ז"ל דלא כתבו התוס' כן אלא דוקא בנתינה בע"כ או באומר מחולים לך שבידו עדיין לקבלם והילכך כל שאינו מקבלם לא נתקיים התנאי אבל במת שאין בידו לקבלם לרשב"ג מגורשת דאע"ג דמתחילה בדעתו היה לקבלם לא נתכוון זה אלא בשיכול לקיימם דהיינו כל זמן שהוא חי ודע שכפי דברי ההגמ"י ז"ל נראה דבנותן מתנה לחבירו ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת לכ"ע דמתנה קיימת דלרוחה קמכוין ומת אין העכבה הימנו ואין צריך ליתן ליורשיו וכן כתב הרב מחנה אפרים ז"ל הלכות זכייה ומתנה סי' כ"ב ותמה על הרשב"א ז"ל בתשו' הביאה מרן הב"י ח"מ סימן ר"ז שכ' דבמתנה נמי אמרינן לי ולא ליורשי והמתנה בטלה וכתב עוד וז"ל והא רבנן עם רשב"ג בלי ולא ליורשי פליגי דרשב"ג סבר לי וליורשי קאמר דמשמע דטעמא דרשב"ג משום דיכול ליתן ליורשיו ולא אמרינן דאפי' תימא דרשב"ג סבר לי ולא ליורשי מ"מ הרי זה פטור כל שאין העכבה הימנה היינו דוקא בגיטין וכמ"ש לעיל דכיון שבידו הדבר תלוי בדוקא אתני ולצעורה קמכוין אבל במתנה דלהרוח' התנה כל שמת ה"ז פטור א"ד יע"ש והנה מ"ש דאמאי לא אמרינן דטעמא דרשב"ג משום שאין העכבה הימנה איני מבין כונתו דהיכי היה מצי תלמודא לומר דטעמא דרשב"ג משום שאין העכבה הימנה דא"כ אמאי קאמר דנותנת לאביו או לאחד מן הקרובים אפילו שלא יתן ליורשיו כל שאין העכבה הימנה ה"ז גט ואי כונתו ז"ל להקשות לרשב"ג גופיה דאמאי קאמר נותנת לאביו הא כיון שאין העכבה הימנה ה"ז גט אליבא דרבנן דרשב"ג הא נמי ל"ק כיון דס"ל לרשב"ג דלי ואפי' ליורשי במשמע ע"כ צריכה ליתן ליורשיו וכל שאינה נותנת הרי העכבה הימנה גם מ"ש דכל תנאי התלוי בידו בדוקא אתני ולצעורה קא מכוין נראה שהבין בדברי התוס' ז"ל שכונתם לחלק בין תנאי התלוי בידו דאז לצעורא קא מכוון לתנאי התלוי ביד אחרים וכן הבין בדבריהם הרב מכתב מאליהו ז"ל שער ח' דף קס"ט ע"ב ומדברי הג"מיי שכתבנו מבואר שאין כונתם ז"ל למ"ש הם ז"ל שכפי דבריהם באומר ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת אפילו לרשב"ג אינה מגורשת דלצעורה קא מכוין ולפי הנראה אשתמיט מינייהו ולדברי הרשב"א שכתב דאפילו במתנה אמרי' לי ולא ליורשי והמתנה בטילה צ"ל דס"ל ז"ל דהיינו טעמא דכל תנאי שהוא תלוי בידו מתחילה בדעתו היה לקבלם וכל שלא קבלם מאיזה סיבה שיהיה ואפילו מחמת מיתה הרי לא נתקיים תנאו ובגיטין אפילו רשב"ג (מודה) ושלא כדעת ההג"מיי ז"ל ועיין בספר בית שמואל סי' קמ"ג ס"ק הנ"ל ודו"ק:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הלכה </b>
+<b> והניחתו בצידי ר"ה כו'.</b> כתב ה"ה ומתוך מה שכתב בפרק ב' מהלכות מכירה בדין האומר לחבירו כו' ומ"ש כאן בדין הגט נראה שהו' סבור כו' דאי בשאומר מעכשיו כבר נתבאר כו' והא דר"ן סובר רבינו שהוא במעכשיו דאי לא תקשי אמסקנא דגמרא דפרק האשה שנפלו כו' הנה דברי ה"ה ז"ל סתומים כס' החתום כיון שכבר כתב דהא דרמב"ח ע"כ בדלא אמר מעכשיו דאי בשאומר מעכשיו מספ"ל אי תנאה הוי או חזרה ואי חזרה הוי א"כ מעכשיו שאמר לאו כלום הוא ואי תנאה הוי אפילו נקרע מגורשת אם כן מה"ט נמי איך אפשר לומר דהא דר"ז איירי במעכשיו הא כיון דמספ"ל אי תנאה הוי או חזרה. ואי חזרה הוי א"כ מעכשיו שאמר לאו כלום הוא ואי תנאה הוי מאי ארייא עומדת באגם אפילו בר"ה נמי ואם נאמר דס"ל דלר"ן שיורא הו' וכדס"ל לר"י בפרק האומר דקדושין ומשום הכי בעי אגם וכמ"ש התוס' בפרק האשה שנפלו כו' אם כן לרמב"ח נימא הכי דס"ל כר"י דשיורא הוי ולעולם דאיירי במעכשיו ועיין בספר מכתב מאליהו שער ח' סימן מ"ט וא"ל דלרמב"ח לא מצינן למימר הכי מדחזינן דבעי למיפשט דאינה מגורשת מדרב ושמואל שמשמע דאליבא דרב ושמואל מבעיא ליה ורב ושמואל בפרק האומר לית להו הא דר"י דשיורא הוי וזה ודאי ליתא דאיכא למימר למאי דבעי למפשט מדרב ושמואל היינו לומר דצידי ר"ה כר"ה דמו אבל במאי דס"ל לרב ושמואל במעכשיו ולאחר שלשים יום ה"נ דפליג עלייהו וכ"כ הרב מש"ל ופשוט ולכן נראה שדעת ה"ה כדעת הראב"ד ז"ל שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דפרק המגרש דהא דר"י דס"ל דשיורא הו' פליג אדר' אבא דהתם דס"ל דאיתקש הויה ליציאה דהמקדש והאומר לאשה ה"א מקודשת חוץ מפלוני אינה מקודשת אלא ס"ל לר"י דלהא לא איתקש הויה ליציאה ובקדושין קנין כל דהו קני והמתבאר מדבריו שם דלר"י בגרושין האומר לאשה ה"א מגורשת מעכשיו ולאחר ל' יום אינה מגורשת משום דהו"ל גט שיש בו שיור ע"ש וא"נ ה"ט דרבי' דס"ל דהא דרמב"ח ע"כ לא מצי איירי במעכשיו משום דאי ס"ל כר"י אם כן האומר מעכשיו ולאחר ל' יום אינה מגורשת כלל ואפי' בעומד הגט ברשותה אבל מימרא דר"ן מצינן למימר שפיר דאיירי במעכשיו משום דס"ל כר"י כנ"ל נכון ומתוך מ"ש נראה דק' למ"ש הר"ן ז"ל שם בפרק הכותב שדעת הראב"ד ז"ל דבעיא דרמב"ח איירי במעכשיו וכדעת התוס' ז"ל דא"כ תיקשי ליה דמאי ס"ל לרמב"ח אי ס"ל כרב א"כ אפי' בר"ה נמי הו"ל ספק מגורשת ואי כשמואל אפי' נקרע או נאבד נמי מגורשת ובשלמא לדעת התוס' איכא למימר דס"ל דרמב"ח ס"ל כר"י דשיורא הוי ואע"ג דגבי גט לר"י לא מהני שיור כדאיתא בפרק האומר כבר כתבו התוס' שם דהיינו דוקא במהיום ולאחר מיתה משום דאין גט אחר מיתה אבל במעכשיו ולאחר שלשים יום מהני וכמ"ש כל זה הרב מש"ל ז"ל אכן לדעת הראב"ד קשה וכבר עלה על דעתי לומר דהראב"ד ס"ל כדעת הרשב"א שכתב בתשו' סי' תש"ז דלרב ושמואל אפי' אי תנאה הוי אין תנאי זה כשאר תנאים דעלמא אלא לכי שלמו שלשים יום התחילו משעת נתינה וגמרו עד שלשים יום והכריח הדבר מדאמרי' בפ' האומר לאחר ל' יום פקעי קדושי ב' וגמרי קדושי ראשון ואם איתא מאי גמרי דקאמר יע"ש ומשמע ודאי דה"ה לענין גרושין נמי דינא הכי כמ"ש ואם כן איכא למימר דס"ל לרמב"ח כשמואל דתנאה הוי ואפי"ה ס"ל דבר"ה אינה מגורשת משום דכיון דבשעת גמר גרושין ליתא לגיטא ברשותה אינה מגו' ושוב ראיתי דמ"ש הרשב"א בפרק המגרש משם הראב"ד אין זה הראב"ד בעל ההשגות אלא הרב אב ב"ד וכמבואר בדברי הר"ן בפרק האומר מדברי הרשב"א בפרק המגרש דפ"ג ע"ב ד"ה הא דפריך ר"י כו' יע"ש ומן האמור בזה נראה דקשה טובא למ"ש הר"ן משם הרשב"א דלענין גט אם אמר מעכשיו הרי זה ספק מגורשת בין הניחתו בצדי ר"ה או בר"ה כו' יע"ש וקשה דכפי מ"ש הרשב"א דלשמואל נמי אפי' אם תנאה הוי לא גמרי קדושין עד ל' יום אם כן בהניחתו בר"ה אמאי מגורשת הא בשעת גמר גירושין ליתא לגיטה ברשותה ובשלמא בצידי ר"ה איכא למימר דכיון דהוי מקום הראוי למשיכה וכבר התחילו הגירושין משעת נתינה משום הכי מגורשת וכדס"ל להתוס' ז"ל לר"י דס"ל דשיורא הוי דבאגם מהני דכיון דהא מיהא התחילו הגירושין מעכשיו ומה מאד מתקו לחכי דברי ה"ה שכתב דברי הרשב"א בצידי ר"ה משמע דבר"ה אפי' הרשב"א מודה וכמ"ש וצ"ע כעת ואין להקש' לפי מ"ש בדעת ה"ה דרמב"ח ס"ל דר"ן איירי במעכשיו א"כ מנ"ל לרמב"ח דר"ן ס"ל כר"י דשיור' הוי וטעמיה דר"ן משום דאגם לאו כרשות הרבים דמו נימא דטעמיה דר"ן משום דס"ל דתנאה הוי וכשמואל דס"ל הכי ולעולם דאגם כר"ה דמי הא ל"ק משום דס"ל לרמב"ח דאם איתא דטעמיה דר"ן משום דתנאה הוי א"כ מאי ארייא אגם אפי' בר"ה נמי ודחיקא לי' לומר דאגם לאו דוקא ואורחא דמילתא נקט ומה שכתב ה"ה בה' מכירה דאגם אורחא דמילתא נקט אינו אלא לפי הא"נ שכתב כאן וכמו שאכתוב לקמן ועיין במוהרש"ך ח"ב סי' קפ"ו מ"ש בזה שכפי מ"ש סרה מהר תלונתו מיהו הא ק"ל לפי מ"ש הרב המגיד דר"ן איירי במעכשיו ומשום דס"ל דשיורא הוי ומשום הכי בעינן עומדת באגם דוקא אם כן תיקשי ליה דרבינו בפ"ז מה' אישות פסק כרב דמספק"ל אי תנאה הוי או חזרה ואילו בפ"ב מהל' מכירה פסק דמעכשיו ולאחר ל' יום לא הוי ס' תנאה או חזרה וליכ' למימר כמ"ש הרב לח"מ דס"ל לרבינו דע"כ לא פליגי רב ושמואל אלא התם משום חומרת קידושין אבל בממון מודה לשמואל דתנאה הוי דהא חזינן דר"ן ס"ל כר"י בממון נמי וע"כ משום דס"ל דבכוליה מלתא אמרוה רב ור"י ותו דמההיא דפרק י"נ דפריך התם וכי אמר לה מהיום ולאחר מיתה מאי הוי הא תנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט כו' מוכח בהדיא דבממון נמי אמרוה רב ור"י גם ליכא למימר כמ"ש הרב הנזכר בה' אלו דס"ל לרבינו דדוקא בגט מספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה משום דלא שייך לומר גופה מהיום כו' אבל בממון י"ל דגופה מעכשיו ופירי לאחר שלשים יום קאמר דומי' דמהיום ולאחר מיתה משמע טפי שרוצה להקנות גוף מהיום ומסתברא דכיון דאמר לאחר מיתה להבריח נכסים משאר היורשים קא אתי ומקני ליה לגוף מהשתא עכ"ד ואם כן כיון דלר"ן ע"כ ס"ל דלית ליה הך סברא דמעכשיו ולאחר שלשים יום א"כ מנ"ל לאפושי פלוגתא ולומר דלרב דקי"ל כותיה דס' הוי מודה בממון דאמרינן גופה במעכשיו פירו' לאחר שלשים יום ואפשר לומר דס"ל להרב דרמב"ח ור"ן ס"ל דאפילו בממון נמי אמרי' דשיורא הוי ומתני' דפרק י"נ ר"י היא דס"ל בגיטין דתנאה הוי מיהו אם לא קיימא לן כוותייהו אלא מסתמא דתלמודא התם דמשום דבממון כ"ע מודו דגופה מהיום ופירי לאחר מיתה קאמר ואם כן הכי נמי במעכשיו ולאחר שלשים יום איכא למימר דגופה מעכשיו ופירי לאחר מיתה קאמר כנ"ל ודוק ובפ"ב מהל' מכירה הלכה כתב וז"ל ומ"ש רבינו אפילו היתה עומדת באגם הכונה ברשות שאינו שלו וה"ה לר"ה אלא דאורחא דמילתא נקט התם בגמרא אגם שהוא מקום מרעה כו' עי"ש והרב לח"מ הקשה עליו וז"ל ויש לתמוה עליו דבגמ' דמו גט בלא מעכשיו למשיכת פרה במעכשיו ובגט בעינן שיהיה בצדי ר"ה כו' כמ"ש בה"ג ואיך כתב כאן דמשיכת פרה דלאו דוקא אגם ואם היה אומר ה"ה דדברי רבינו שלא בדקדוק היה אפשר לומר דע"כ לדעת רבינו ז"ל מפני שהוא סובר דמעכשיו ולאחר שלשים יום תנאה הוי וכיון שכן אפילו אינה עומדת באגם כו' אבל הוא ז"ל כתב דבגמרא נקט אורחא דמילתא וזה אי אפשר ליישבו לפי דברי הגמרא שהרי בסוגיא דהכותב מוכח איפכא דדוק' אגם גם בפרק האשה א"א לומר כן דהתם הם דברי ר"י ור"י ס"ל דשיורא הוי את"ק יע"ש. ולע"ד נר' שדברי ה"ה ז"ל דה' מכירה אזלי כפי הא"נ שכתב כאן דהא דר"ן היא בכל גוונא ואנן לא קי"ל כותיה בפרה וס"ל לה"ה דהא דמשמע בפרק הכותב דאגם דוקא היינו משום דר"ן איירי אפילו בשאינו אומר מעכשיו ומש"ה בעי' אגם כיון שאינו קונה אותו אלא לאחר ל' יום אבל במעכשיו לא בעינן אגם אלא אפילו בר"ה קנה כיון שקנהו למפרע משעת משיכה ומ"ש ה"ה דאורחא דמילתא נקט התם בגמ' לא קאי אלא אסוגי' דהאשה שנפלו דמיירי התם באומר מעכשיו וכדמסיק שם וס"ל לה"ה דאע"ג דהך מימרא ר"י קא"ל ר"י אית ליה בפ' האומר דקדו' דשיורא הוי היינו דוקא בגט וקידושין דלא שייך למימר בה גופ' מהיום ופירי לאחר מיתה אבל בפרה מודה ר"י דאמרי' גופא מהיום ופירי לאחר זמן וכמ"ש הר"ן שם והרשב"א ז"ל בתשו' סי' י"א וכן כתב הרב הנז' ז"ל בפירקין בדעת רבינו. אמנם לפי אותו הצד שכתב ה"ה ז"ל דר"ן איירי במעכשיו ע"כ צ"ל דאגם דפרק האשה שנפלו בדוקא דהא דר"ן דאיירי במעכשיו ואפ"ה ס"ל לתלמודא בפרק הכותב דדוקא באגם הוא דקנה אבל בר"ה לא וע"כ היינו טעמא משום דס"ל לר"ן דמעכשיו הוא ושלא כדעת הר"ן והרשב"א וא"כ במימרא דר"י ג"כ ס"ל דאגם דוקא כיון דאיהו ס"ל דשיורא הוי כנ"ל. וראיתי להרב כנה"ג ז"ל חח"מ סי' קכ"ז בהגהת ב"י אות י"ג שהקשה וז"ל ויש לתמוה על הרשב"א שכתב בתשובה סי' י"א דבמשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום אי קיימא באגם קנה ואפילו לא אמר מעכשיו כדאיתא בפ' הכותב וממ"ש בחי' שכתב הר"ן בשמו מוכח דמימרא דר"ן הוא בדאמר מעכשיו ותי' וז"ל ונר' לי ליישב דברי רבינו ובזה יתיישב דברי הרשב"א ז"ל דמאי דמוכח בפ' הכותב דדוקא אגם קנה אבל בר"ה לא היינו למאי דס"ד דר"ח ורמב"ח דמימר' דר"ן בלא מעכשיו וגם שאלתו היתה בדלא אמר מעכשיו אבל לדידן דקי"ל דבלא אמר מעכשיו לא קנה מכח סוגיא דהאשה שנפלו מתפרש' מימרא דר"ן בדאמר מעכשיו צ"ל ע"כ דאגם דנקט ר"ן לאו דוקא ומ"ש הרשב"א בתשובה דבמשוך פרה זו ולא תיקני אלא לאח' ל' יום דאי קיימ' באגם קנה ואפי' לא אמר מעכשיו כדאית' בהכות' לא דמפרש' מימר' דר"ן בדלא אמר מעכשיו אלא ממה שהיו מפרשי' אותה רמב"ח ור"ח בדלא אמר מעכשיו ואפי"ה קני בעומדת באגם שמעינן דבאגם קנה בלא מעכשיו מיהו אנן קי"ל דבאומר מעכשיו היא ואפי"ה עומדת בר"ה ומ"ש ה"ה בה"ג שרבינו סובר דמימרא דר"ן במעכשיו לא שסובר כבעיית הגמר' דהבעיין מפרש מימרא דר"ן הוא במעכשיו אלא הכונה לו' שרבי' סבור לענין דמימרא דר"ן היא במעכשיו ועכ"ז ס"ל דבגט אפי' לא אמר מעכשיו מהטעם שאומר אח"כ דהטעם הזה קאי אף אמפרש מימרא דר"ן במעכשיו את"ד יע"ש: ולע"ד כל דבריו תמוהים דמה שרצה להשוות דברי הרשב"א שכ' בתשובה למ"ש בחידושיו הא ליתא שהרי מדברי הרשב"א שכתב הר"ן נראה בהדיא דס"ל דכל שלא אמר מעכשיו אפילו באגם לא קנה שכ"כ וז"ל הילכך לענין אי אמר לה מעכשיו ה"ז מגורשת ואינה מגורש' בין הניחתו בצדי ר"ה כו' ואי לא אמר מעכשיו אינה מגור' כלל דצדי ר"ה וסימטא ואגם אינם רשות שלה שיקנה לה מדין חצר ע"כ ואם כן הרי הדברים ק"ו במשוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר ל' יום דס"ל להרשב"א דלא קנה אפילו באגם שהרי לדעת רבינו ז"ל דבמשוך פרה זו לא קנה כמ"ש בה' מכירה עכ"ז גבי גט ס"ל דמגו' וכ"כ ה"ה ז"ל משם הרשב"א ז"ל בפי' וז"ל וכל שלא אמר מעכשיו בגט אינה מגורשת ובפרה לא קנה ואלו בתשובה כתב דבעומדת באגם קנה אפי' בלא מעכשיו אלא ע"כ לו' דהרשב"א בתשוב' חזר בו ממ"ש בחידושיו וס"ל כדעת הר"ן דבאגם אפי' בלא מעכשיו קנה ותו דכיון דמכח סוגיא דפ' האשה שנפלו הוא דמוקי' למימרא דר"ן במעכשיו הרי מאותה סוגי' נראה בהדי' דבלא מעכשיו ואפילו בעומדת באגם לא קנה דהכי פרכי' והא כי אתא רבין אמרינן לא קנה ומשנינן ל"ק הא דאמר ליה מעכשיו הא דלא"ל מעכשיו וליכא למימר דמימרא דר"י דאמר לא קנה בשאינ' עומדת באגם היא דא"כ מאי דוחקי' דתלמודא לומר הא בדאמר מעכשיו ולומר דאגם לאו דוקא לימא הא והא בדלא אמר מעכשיו הא באגם הא בר"ה גם מ"ש עוד דמ"ש ה"ה דמימרא דר"ן היא במעכשיו הכונה לומר דר' סבור לענין דינא דמימרא דר"ן היא במעכשיו ואגם לאו דוקא כמ"ש ה"ה ועכ"ז ס"ל דבאגם אפילו בלא מעכשיו הא נמי ליתא דכיון דמכח סוגיא דהאשה שנפלו מוקמינן מימרא דר"ן במעכשיו ואמרינן דאגם לאו דוקא א"כ נשארה בעייא דרמב"ח בדוכתא וליכא למיפשט מדר"ן מידי דאיכ' למימר דכל שלא אמר מעכשיו צידי ר"ה כר"ה דמו ומאי דקאמר ר"ן דבמשוך פרה זו קנה לאו משום דחשבינן ליה לאגם כרשותו אלא משום דאמר מעכשיו ואפילו בר"ה קנה ואגם אורחא דמילת' נקט וכיון דרמב"ח ור"ח לא מפשטא להם הבעייא אלא משום דס"ל דמימרא דר"ן בלא מעכשיו ואגם דוקא א"כ לדידן דמוקמי' דמימרא דר"ן במעכשיו ואגם לאו דוקא מנ"ל להוכיח דצידי ר"ה כר"ה דמו אלא ודאי דמ"ש ה"ה דמימ' דר"ן איירי במעכשיו היינו לבעיין ג"כ דס"ל דמיירי במעכשיו דוקא אבל בלא מעכשיו אפילו אגם לא קנה וס"ל לר"ן דמעכשיו ולאחר ל' יום שיורא הוי ומשום הכי בעינן אגם והשתא מייתי שפי' רמב"ח דכי היכי דבמשיכה דבעינן מעכשיו מטעמא דכבר כלתה משיכה ובר"ה לא קנה אפי' הכי בעומדת באגם קנה דחשבינן ליה כאילו היא רשותו ה"נ גבי גט דלא בעינן מעכשיו אף ע"ג דבר"ה אינה מגורשת באגם חשיב רשותה ומגורשת והילכך אף על גב דאנן לא קי"ל כותיה דר"ן במאי דס"ל דמעכשיו ולאחר ל' יום שיורא הוי מ"מ במאי דס"ל דאגם לאו כר"ה דמו קי"ל כותיה משום דלא אשכחן מאן דפליג עליה ולכן מחוורתא דמילתא כמ"ש שדברי ה"ה דהל' מכירה אינן אלא כפי הא"נ שכתב כאן כנ"ל ודוק: ודעת הר"ן בפרק הכותב הפך דעת רבינו ז"ל דבעומדת באגם אפי' בלא מעכשיו ובמשיכה קנה וק"ל קצת ממ"ש בפרק האומר דקדושין דתרמ"ז וז"ל דדוקא בקידושי כסף אבל בקדושי שטר אם נקרע השטר אינה מקודשת כו' ואפילו איתיה בעיניה נמי דוקא בישנו ביד' וברשותה אבל בר"ה לא ע"כ גם בפ' ג' דנדרים דנ"ז ע"ב ד"ה והלכתא כ' וז"ל וקנין סודר ע"כ במעכשיו הוא דאי מעכשיו לא קנה בתר הכי נמי לא קנה דהדר' סודר' למאריה והו"ל כאומר משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום דלא קנה כל היכא דלא קיימא בחצירו ע"כ ולפי מ"ש בפ' הכותב מאי ארייא חצירו אפילו אגם נמי ויש ליישב ודוק. והטור ז"ל סימן קצ"ז כתב כלשון רבינו ז"ל שכתב פ"ב מהלכות מכירה וצריך לומר ע"כ דאגם דנקט לאו דוקא אלא ה"ה ר"ה וכמ"ש ה"ה לדעת רבינו ז"ל דאם נאמר דאגם דנקט הטור דוקא ע"כ צ"ל דהיינו משום דס"ל דמעכשיו ולאחר שלשים יום שיורא הוי ולא אמרי' דגופא מהיום ופירי לאחר ל' יום קאמר ומטעמא שכתבו התוס' ז"ל והא ליתא דאם כן צ"ל דלרב דס"ל דס' הוי אי תנאה או חזרה קאמר ה"נ באומר משוך פרה זו כו' אפילו בעומדת באגם לא קנה ואלו הטור ז"ל באה"ע סימן מ' הביא מחלוק' דר"ח והרי"ף בזה וכתב שדעת ר"ח והרי"ף לפסוק כר"י ודעת הרא"ש ז"ל לפסוק כרב יע"ש וכיון שכן היאך פסק הכא בסתם דבעומדת באגם קנה והיל"ל שלדעת אביו הרא"ש ז"ל אפי' באגם לא אלא מבואר הדבר דס"ל דבממון לכ"ע גופיה מהיום ופירי לאחר ל' יום קאמר ושלא כדעת מרן הב"י שם והפרישה שכתבו דאגם דנקט דוקא ומשום דס"ל דשיורא הוי דליתא וכמ"ש ולפ"ז צ"ל דמ"ש הטור בסי' קצ"ז אבל אם אמר לו קנה על מנת שתיקנה מעכשיו ולאחר ל' יום לאו דוקא באומר ע"מ וכמ"ש הב"י והפרישה שם אלא ה"ה בלא ע"מ אלא דאורחא דמילתא נקט דסתם קנין קנה ע"מ להקנות הוא וכ"כ הש"ך ז"ל סי' הנז' תק"ח אלא שמ"ש שם דהיינו משום דקיימא לן כותיה דשמואל הוא תמוה דסבר' זו לא אמרה אדם מעולם לפסוק כשמואל ומה שנחלקו הפוסקים הוא אי קי"ל כר"י דשיורא הוי או כרב ד"ת הוי אלא ה"ט כמ"ש דבממון לכ"ע גופה מהיום ופירי לאחר ל' יום קאמר ובהכי ניחא מה שהקשה הדריש' סי' הנז' לדברי הרא"ש דנדרים ודוק מיהו הא קשה טובא מ"ש הטור ז"ל סי' ר"י בהדיא דהמזכה לעובר דאם אמרה לכשתלד קנה לדעת הרא"ש כתב וז"ל והוא שלא מת המזכה כו' ומיירי נמי בשלא הקנה לו בק"ס כו' אלא במשיכה וישנו ברשות הזוכה או עומד באגם כו' יע"ש והוא תימה שהרי במשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום אפי' בעומדת באגם לא קנה כמ"ש סי' קצ"ז ועיין בהרב מש"ל ז"ל שנראה שכוון להקשות מ"ש וליכא למימר דהטור ז"ל שם מיירי באומר מעכשיו ולכשתלד דא"כ אפי' בק"ס נמי מהני כמ"ש דברי הפריש' שם מבואר תי' לזה שנרא' מדבריו שמפרש דברי הטור ז"ל באומר מעכשיו ולכשתלד וכתב עוד דאע"ג דכל שאומר ע"מ כאומר מעכשיו בק"ס נמי מהני שאני התם דמעתה ראוי לקנין רק שהתנה שלא יחול הקנין עד לאחר ל' יום מה שאין כן הכא דעתה לא שייך ביה קנין כלל יע"ש ואין להקש' לזה דא"כ הוא לדעת הטור מה יענה הטור לקו' התוספת בפ' האשה רבה בפ"ק דמציעא גבי ההיא דהאומר שדה זו לכשאקחנ' קנויה לך מעכשיו דלר"מ דס"ל אד"מ דשלב"ל ל"ל מעכשיו והתוספת ז"ל תי' דאצטריך לומר דאפי' אם נקרע השטר מהני יע"ש ולדעת הטור ז"ל לא יתכן תי' זה שהרי כיון שאינו ראוי לקנין עתה אפי' מעכשיו לא מהני כמ"ש במזכה לעובר דאפי' במעכשיו אם נקרע השטר לא מהני די"ל דהא לא קשיא די"ל דס"ל כתירוץ הר"ם שכתבו בפ' ב' דקדושין דס"ג ע"א בגין דכתב לה יע"ש ודוק:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>התנה </b>
+<b> עליה שיהי' גט אם לא בא כו' שאין אונס בגיטין כו'.</b> מימרא דרבא פ"ק דכתובות ופסק כלישנא קמא ואמרינן התם בגמרא מנ"ל לרבא הא לימא מהא דתנן הרז"ג אם לא באתי כו' ומת בתוך י"ב חדש אינו גט מת הוא דאינו גט הא חלה הרי זה גט ודילמא חלה נמי אינו גט והיא גופא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה הא תנא ליה רישא ה"ז גיטך אם מתי כו' דילמא לאפוקי מרבותי' כו' דאמרי זש"ש מוכיח עליו כו' נמצא מתבאר מתוך סוגיא זו דלדידן דקי"ל כרבא דאין אונס בגיטין מתניתין דקתני הרי זה גיטך אם לא באתי כו' מת בתוך י"ב חדש אינו גט לדיוקא אצטריך מת הוא דאינו גט הא חלה הרי זה גט משום דאין אונס בגיטין ולא צרכינן לומר דאצטריך מדר"י דאמר זש"ש מוכיח עליו דלאפוקי מרבותי' דאמרינן זש"ש אתא לאשמו' מתניתין ומעתה יש לתמוה על הר"ן ז"ל שכ' בפ' מי שאחזו אמתניתין דהרי זה גיטך אם לא באתי כו' וז"ל ותמהני הך מתני' מיותרת היא דתרי גווני דידה שאם מתי אינו גט ומעכשיו אם מתי ה"ז גט תנא לעיל שמעינן להו ונ"ל דהכי קאמר דסד"א נהי דאם מתי דלאחר מיתה משמע ה"מ היכא דתלה במיתה דכיון דלא מגרש לה אלא כי היכי דלא תפול קמי יבם אף הוא אינו רוצה שיחול אלא לאחר מיתה דסבר הוא דיש גט לאחר מיתה אבל הכא דתלה באם לא באתי סד"א דמעכשיו משמע קמ"ל כו' עכ"ל ויש לתמוה עליו איך אישתמיט מהר"ן ז"ל סוגיא הלזו דק"ל לתלמוד' גופא קושית הר"ן ז"ל ומתרצינן דלאפוקי מרבותי' אתא לאשמו' וכתבו התוס' שם ד"ה דילמא דההיא לאשמועינן לאפוקי מרבותי' דאי' לאוקמי' בשאין כתוב זמן יע"ש ולדידן דקיי"ל דאין אונס בגיטין וכמ"ש הר"ן שם לעיל דף קפ"ו מתניתין לדיוק' אצטריך דדוק' מת אינו גט הא חלה הרי זה גט משום דאין אונס בגיטין וצ"ע כתב מרן הב"י סי' קמ"ו וז"ל והגמ"יי כתב דאפי' בידי שמים אין אונס בגיטין וכתב עוד שבספר המקצעות כתב דבי"ש יש אונס בידי אדם אין אונס. וכ"כ המרדכי וכתב עוד המרדכי אבל בתשובת הגאון ראיתי לחומרא דיש אונס כלישנא בתרא ודבריו צ"ע דהא משמע מדבריו דלבעל המקצעות הלכה כלישנא קמא דאין אונס אחל' אמרה וחלה היינו אונס דבי"ש. ובעל המקצעות כתב דביד"ש יש אונס וא"כ ע"כ ס"ל דהלכה כלישנא בתרא ואני אומר שגם דבריו צל"ע דאם איתא דבעל המקצעות ס"ל דהלכה כלישנא בתרא אלא דס"ל דדוקא בידי שמים דהוי אונס אבל בידי אדם מודה דאין אונס א"כ מאי פריך בגמרא ללישנא בתרא מהכא דשמואל דפסקיה מברא ואמר שמואל לא שמה מתי' דהתם שאני דהוי אונס בידי אדם שלא נזדמן ספינה לעבור כמ"ש מרן שם וכתב דבעל המקצועות מפ' דפסקיה מברא דקאמר שמואל הפך פי' רש"י והמפרשים שפירשו שלא נזדמן מעבורת לעבור אלא הוא מפרש דפסקי' מברא הוא שגדל הנהר מהפשרת שלגים ואינו יכול לעבור דזה הוי אונס בידי שמים כמ"ש מרן שם דא"כ מאי האי דמתרצינן אונסא דשכיח שאני דהו"ל לאתנויי ולא התנה איהו דאפסיד אנפשיה הא גדל הנהר מהפשרת שלגים הוי אונס דשכיח ולא שכיח כמ"ש הרא"ש בפ' ג' דנדרים דכ"ז ע"א ד"ה שאני והוא מוכרח מהסוגיא שם כמו שיראה המעיין וכ"כ רי"ו ז"ל וצ"ע:
+
+Halakhah 9
+
+<b>התנה </b>
+<b> עליה שתתגרש כו' חוששין שמא פייסו ומחלה.</b> הנה דעת רבינו כדעת הרא"ש דמאי דפריך בפרק מי שאחזו וליחוש שמא פייס ה"פ כיון שהי' הולך ובא אע"פ שלא נתייחד עמה ניחוש שמא פייסה בדברים ומחלה לו התנאי אמנם רש"י ז"ל פיר' דמאי דפריך וליחוש היינו משום חשש גט ישן וכתב הר"ן ז"ל וז"ל וליחוש פירש"י שמא פייס ונתייחד' עמו ובעל והו"ל גט ישן ואע"ג דקי"ל בפרק מ"ש שאם נתגרשה בו תנשא לכתחלה ה"ק היכי אמרת דה"ז גט דמשמע גט שראוי להתגרש בו לכתחלה ליחוש שמא יבא בעל ויערער והוה ליה גט ישן עכ"ל: ויש לדקדק עליו טובא דאמאי אצטריך למימר משום דה"ז גט לכתחל' משמע הא בלא"ה פריך שפיר אבריית' דקתני ולגט ישן אין חוששין דניחוש שמא פייס והוי גט ישן והיכי קאמר אין חוששין ואברייתא גופא תקשי ליה להר"ן ז"ל דקאמר ולגט ישן אין חוששין דכיון דקיי"ל דאם נתגרשה תנשא מאי נ"מ אי הוי גט ישן וכדק"ל להרמ"ה ז"ל וכמ"ש הרא"ש פרק מי שאחזו אלא ע"כ הברייתא דקא' הוי גט אפי' להתגרש לכתחל' קאמר ומש"ה הוצרך לומר ולגט ישן אין חוששין ולאו ה"ט משום דהרי זה גט משמע גט שראוי להתגרש בו לכתחל' כמ"ש הר"ן דאפי' נימא דהרי זה גט משמע נמי דיעבד הכא ע"כ ברייתא דידן ה"ז גט לכתחלה קאמר מדקאמר ולגט ישן אין חוששין כו' וכיון שכן אמאי קבע קוש' אפרש"י ועיין בהרב בני יעקב דף קס"ד ע"ב מה שתי' בזה ואין לשון הר"ן סובל פירושו כמו שיראה הרוא' וכבר היה אפשר לומר דקוש' הר"ן לפרש"י היא דכיון שפירש דמאי דפריך וליחוש שמא פייס היינו משום גט ישן א"כ ע"כ מאי דפריך שם לישנא בתרא אמתני' דאם לא באתי וליחוש שמא פייס היינו ג"כ משום גט ישן כדפריך ללישנא קמא וכן מבואר מדברי התוס' בפרק המביא תניין די"א כדכתיב' דלרש"י ז"ל מאי דפריך לישנא בתרא משום דכיון דתלמוד' בחדא לישנא ובחדא מחתא מקשי לה משמע דתרוייהו שוין הן ויבאו ב' והא הוא דק"ל להר"ן ז"ל דכיון דקי"ל דנתגרש' תנשא לכתחל' מאי פריך וליחוש שמא פייס נימא דהרי זה גט אם נתגרשה בו קאמר ותי' משום דה"ז גט משמע דראוי להתגרש כו' אמנם הברייתא ודאי דלא ק"ל להר"ן משום דקתני בהדיא ולגט ישן אין חוששין כו' ע"כ דהרי זה גט דברייתא לכתחלה קאמר וכן מבואר מדברי התוס' פרק המביא תניין דף י"ח ד"ה שמא כמ"ש דלרש"י מאי דפריך ללישנא בתרא ליחוש שמא פייס היינו ג"כ משום גט ישן שכתבו וז"ל פי' בתוספות שמא נתייחד' עמו והוי גט ישן ואין נרא' לר"ת כו' ועוד דלמה לי' למיפרך שמא פייס ומשום גט ישן התם דקאי אההיא דהרי זה גיטך כ"ז שאעבור מכנגד ל' יום ואם לא באתי מכאן עד י"ב חדש כיון דאם בא בלי שום יחוד בטל הגט ונראה לע"ד פשוט שקושייתם ללישנא בתרא דמתני לה אמתני' דאמרי' בגמרא דמאן דמתני' לה אמתניתין כל שכן אברייתא נמצא דמאי דפריך ללישנא בתרא וליחוש שמא פייס אברייתא ומתני' קא פריך וז"ש התם דקאי אההיא דהרי זה גיטך כל זמן כו' ואם לא באתי אבל ללישנא קמא ודאי דלא ק"ל מידי משום דהכי אמרינן התם דמאן דמתני לה אברייתא אבל אמתני' לא וה"ט כמ"ש רש"י דלא חיישינן לשמא בא בצנעה ואברייתא הוא דאיכא למיחש כיון שהיה הולך ובא ניחוש שמא נתייחד עמה באותן הימים שהיה הולך ובא והו"ל גט ישן ובהכי נתיישב מה שהקשה מוהריב"ל בחידושיו יע"ש שלע"ד נראה פשוט כדכתיבנא ומ"מ זה שכתבנו דלפרש"י ז"ל מאי דפריך ללישנא דמאן דמתני להו אמתני' ליחוש שמא פייס היינו ג"כ משום גט ישן וכמ"ש התוס' נראה דהא ודאי ליתא דהרי מתני' דאם לא באתי באומר מעכשיו איירי כדקתני בהדיא ובמגרש בתנאי מעכשיו ליכא משום גט ישן וכמ"ש התוס' פ' מי שאחזו דע"ג אמתניתין דלא תתייחד וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שם גם הרשב"א והר"ן ז"ל שם כתבו כן בהדיא יע"ש וא"כ ע"כ צ"ל לפירוש רש"י ז"ל דמאן דמתני לה אמתני' דפריך ליחוש שמא פייס ה"פ ליחוש שמא נתפייס ובא בתוך הזמן ונתבטל תנאו ולאו משום גט ישן וכיון שכן יש לתמוה על התוס' ז"ל במה שהבינו בדעת רש"י ז"ל דמשום גט ישן קפריך אפי' בתנאי דמעכשיו נמצא רש"י ז"ל סותר את עצמו וגם התוס' ז"ל ל"ק להו לפרש"י אלא משום דל"ל למיפרך כו' ותיקשי להו עדיפא מינה דבתנאי מעכשיו ליכא משום גט ישן וצ"ע ומעתה דברי הר"ן ז"ל מוקשין ועומדין והדרא קו' לדוכתא ומ"ש דקו' הר"ן ז"ל היא אמתני' דאם לא באתי ליתא שהרי בתנאי דמעכשיו ליכא משום גט ישן וכמ"ש הר"ן בהדיא לכן נראה לי לומר דהר"ן ז"ל ה"ט דל"ק ליה אברייתא דקתני כו' משום דהר"ן ז"ל ס"ל כדעת רש"י ז"ל שכתב בפרק הזורק דהא דקי"ל דאם נתגרשה תנשא לכתחילה היינו דוקא בהלך בעלה למה"י וכ"כ הר"ן שם בהדיא יע"ש וא"כ אברייתא ליכא לאקשויי דאיך קאמר ולגט ישן אין חוששין כיון דקי"ל דאם נתגרשה תנשא וכמו שהקשה הרמ"ה דאיכא למימר דברייתא מיירי בבעלה בעיר ובבעלה בעיר אפי' אם נתגרשה בגט ישן לא תנשא לכתחילה ומש"ה הוצרך לומר בברייתא ולגט ישן אין חוששין כו' וכ"כ הב"י ז"ל דקס"א ע"א משם תלמידי הרמ"ה יע"ש: אמנם למאי דפריך בגמ' וליחוש שמא פייס לפירוש רש"י דהיינו משום גט ישן ק"ל להר"ן דהא קי"ל דאם נתגרשה תנשא לכתחילה ואע"ג דבבעלה בעיר אם נתגרשה לא תנשא היינו דוקא בדידעינן בודאי דנתייחד עמו דבהא איירי מתניתין דפרק הזורק כדקאמר איזהו גט ישן כל שנתייחד אבל היכא דלא ידעינן בודאי דלא נתייחד תסגי דניחוש שמא נתייחד כי היכי דלא תתגרש דומיא דהלך בעלה למה"י אבל אם נתגרשה לית לן למיחש כולי האי דלא תנשא לכתחילה כיון דאפי' בודאי נתיחד אם נתגרשה תנשא לכתחילה אם הלך בעלה למה"י כנ"ל אע"פ שהוא קצת דוחק מיהו מה שתי' הר"ן דה"ק היכי אמרת הרי זה גט דמשמע כו' יש להקשות עליו ממ"ש רש"י בפ' ר"ג דנ"ב על ההיא מימרא דאיתא התם האומר לסופר כתוב גט זה לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט ופירש"י דגט ישן מיהא הוי הרי דלישנא דהרי זה גט פרש"י דר"ל אם גרשה וצ"ע. והרא"ש בתשו' כלל מ"ה סי' יב כתב וז"ל וההיא דכל זמן שאעבור יש לפרשו בכל ענין או שפייס ובטל הגט שהרי לא אמר מעכשיו או שמא בא בתוך שלשים ונתבטל הגט כך פי' ר"ת ע"כ לשונו והקשה עליו מוהריב"ל בחידושיו פרק המביא תניין וז"ל ואיכא למידק בדבריו דהיכי קאמר דמאן דמתני לה אברייתא פריך ב' דליחוש שמא בא בצינעא וליחוש שמא ביטל כיון דלא קאמר מעכשיו והיכי מצי לאקשויי ליחוש שמא בא בצינעא שהרי לכאורה מאן דמתני לה אברייתא לא מתני' אמתני' משום דלא חיישינן לשמא בא בצינעא ע"ש מ"ש בדוחק: ולע"ד אשתמיט מיניה מ"ש הרשב"א פרק מי שאחזו דע"ו וז"ל ור"ת פי' לאחר שלשים יום אמאי תנשא לאחר ליחוש שמא נתפייס ובא בחשאי והא דאמרינן מאן דמתני אמתני' כ"ש אברייתא היינו כ"ש דהיה הולך ובא ואז יותר ראוי לחוש שמא בא כדרכו ולא ראינוהו כן פרש"י דהיינו כ"ש דמאן דמתני לה אמתני' עכ"ל ע"ש א"כ א"ל שדעת הרא"ש כדעת הרשב"א ומאן דמתני לה אבריי' ולא מתני לה אמתני' היינו טעמא כיון דלא היה הולך ובא לית לן למיחש שמא בא בצינעא ואברייתא דוקא דהיה הולך ובא הוא דאיכא למיחש שמא בא כדרכו וזה פשוט ומ"מ מ"ש הרשב"א דכן פי' רש"י דהיינו כ"ש דמאן דמתני לה אמתני' הם דברים תמוהים דדברי רש"י אין ענין לפר"ת כלל דמ"ש רש"י וז"ל כ"ש אברייתא וכיון דהיכא דלא בא חיישינן שמא פייס כ"ש אברייתא שהי' הולך ובא ע"ש אין הכונה לומר שכיון שהיה הולך ובא אפילו אם עברו ל' ולא ראינוהו שבא דחיישינן שמא בא כדרכו כמו שפי' ר"ת אלא הכונה לומר דכיון דלא בא כלומר שלא ראינוהו שבא שמא בא בחשאי ונתיחד עמה כל שכן אברייתא שהיה הולך ובא דאיכא למיחש באותן הימים שהיה הולך ובא שמא פייס ונתייחד עמה וזה מבואר בדברי רש"י ז"ל שם בד"ה שמא פייס אבל לעולם דל' יום שעברו ולא בא סבירא ליה לרש"י דמאן דמתני לה אברייתא ליכא למיחש שמא בא בחשאי כדרכו כיון שלא ראינוהו שבא ואי איכא למיחש משום אותן הימים שהיה הולך ובא הוא דאיכא למיחש וכיון שכן איך כתב הרשב"א וכן פירש רש"י וצ"ע:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>ומותרת </b>
+<b> האשה להנשא כו' או מעדי מיאוניה.</b> כתב ה"ה והטעם בירושלמי שאין ב' מצויין לחטוא בשביל א' כו' וכן כתב הטור אה"ע סי' י"ב וז"ל מיאנה או שחלצה בפני בית דין יכול א' מהן לישאנה כיון שהם ג' אין האחרים חוטאין בשבילו וכתב הב"ח שם וז"ל משמע דס"ל דדוקא בג' וכן כתב הר"ן ר"פ האשה שנתארמלה משם ר"ח דדוקא בג' והביאו ב"י סס"י י"ז גבי ניסת לא' מעידיה אלא דק' דלקמן סימן קנ"ב בדין ב' אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה דאם נשאת לא תצא כשנשאת לא' מעידיה הי"ל לרבינו לפרש דהיינו דוקא כשהיו ב' לבד איתו עד שנשאת אליו כמו שפי' הר"ן משם ר"ח גבי הך דב' אומרים נתגרשה כו' וכן בסי' מ"ז גבי שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דבנשאת לא' מעידיה לא תצא הי"ל לפרש דדוק' בדאיכא ב' לבד אותו עד שנשאת לו ולכן נראה דמ"ש רבינו כיון שהן ג' האמת נקט דמיאון וחליצה אינו אלא בג' כמו שיתבאר עכ"ל ומה מאד תמוהים דבריו בעיני דמאי ראיה מייתי מהתם דהא אם נאמר דמ"ש הטור כיון שהן ג' דוקא נקט ג' אבל ב' לא היינו לענין שלא תנשא לכתחילה אבל אם נשאת ודאי לא תצא דאפי' בע"א המעיד שמת בעלה כתב בריש סי' הנזכר דאם נשאת לא תצא שכתב וז"ל המביא גט ממ"ה כו' או שמעיד על בעלה שמת או שאמר הרגתיו הרי זה לא ישאנה משום חשד ואם כנס לא יוציא וא"כ בשנים המעידים פשיטא ודאי דאם נשאת לאחד מהם לא תצא וא"כ משו"ה בסי' מ"ז וקנ"ב דשם מיירי הטור ז"ל לענין שאם נשאת לא תצא ולכתחל' לא תנשא לא הוצרך לפרש דמיירי בדאיכא שנים לבד אותו עד שנשאת וכיון שנשאת אפי' בעד אחד המעיד לא תצא ותדע דבסי' י"ז כתב הטור וז"ל אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת או עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת כו' בכולן לא תנשא ואם נשאת למי שאינו מעיד תצא ואם נשאת לא' מעדיה ואומר ברי לי שמת לא תצא עכ"ל הרי באפי' בעד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת כתב הטור ז"ל דאם נשאת לאותו עד לא תצא וכ"כ מרן הב"י שם שדעת הטור כדעת רבי' דעד א' אומר מת ועד אחד אומר לא מת אם נשאת לאותו עד לא תצא וכן נראה ממ"ש הוא עצמו בסי' הנזכר יע"ש וא"כ לפי דעתו אכתי ת"ל דבע"א אומר מת אמאי כתב דאם נשאת לאותו עד לא תצא הא לכ"ע בעד אחד איכ' חשדא וכדקתני מתניתין מת הרגתיו לא ישא את אשתו אלא ודאי כמ"ש ומ"ש הר"ן בשם ר"ח גבי ב' אומרים נתגרש' וב' אומרים לא נתגרש' דאמרי' לא תנש' ואם נשאת לא תצא דהיינו דוקא בדאיכא ב' לבד מאותו עד שנשאת לו דמשמע דאי ליכא שנים לבד מאותו עד תצא אע"ג דבפ"ב דיבמות אבעיא לן כנס מהו שיוצי' ופשיט ר"א ממתני' דהנטען על השפחה דאם כנס אינו מוציא ה"ט דס"ל להר"ן ור"ח דהא דא"ל כנס מהו שיוציא ה"ד אחלוק' חכם שאסר את האשה בנדר על בעלה משום דליכא חשדא דאסיר' ליה משום א"א דאפי' מה שחושדין אותו דשלא כדין עשה מ"מ כבר גירשה בעלה והרי היא מותרת לו מדאוריי' אמנם בחלוקת המביא גט ממ"ה ואמר בפני נכתב ובפני נחתם וכן בעד המעיד מת או הרגתיו דהלעז שחושדין אותו שמעיד עדות שקר כדי לישא אותה אסור' משום א"א אם כנס יוציא וכן הוא דעת התו' שם והרשב"א כמ"ש ה"ה וכ"כ מהרח"ש בקונט' עגונה דאיתתא דע"ה שדעת הר"ן ור"ח כדעת התוס' והרשב"א אמנם הטור דס"ל דאפי' במביא גט ממ"ה או בעד המעיד על בעלה שמת אם נשאת לא תצא מש"ה לא הוצרך לבאר בסי' מ"ז וקנ"ב דמיירי בדאיכא ב' לבד מאותו עד שנשאת לו וזה פשוט ויש לי לדקדק על דברי התוס' וסיעתייהו דס"ל דבעד אחד אומר מת אפי' אם נשאת תצא מהא דגרסינן ביבמות דפ"ח ע"א אמ"ר ל"ש אלא שנשאת בע"א אבל נשאת בב' ה"ז לא תצא כו' ופרכינן עלה ס"ס ב' וב' נינהו והבא עלי' באשם תלוי קאי ומשנינן בשנשאת לא' מעידיה כו' ע"ש והשתא ק' דא"כ כי קאמר רב ל"ש אלא שנשאת בעד אחד ע"כ בשנשאת לאותו העד מיירי דאי בשנשאת לאיש אחר אפי' נשאת בב' נמי תצא וא"כ בשנשאת לאותו העד היכי קתני מתני' ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה ומאי אירייא דבא בעלה אפי' לא בא בעלה נמי כיון שנשאת לאותו העד תצא וי"ל דאצטריך למיתני בא בעלה היכא שנשאת לאותו העד כדינו דהיינו שהיו לו נשים ומתו וכדתנן וכולן שהיו להן נשים ומתו כו' ואשמועי' דאם בא בעלה תצא מזה ומזה אלא דאכתי ק' דא"כ מאי ק"ל אבריי' דמוקמי' לה בשנשאת לא' מעידיה ואמאי לא נימא דברייתא מיירי בשנשאת לא' מעידיה כדינו וי"ל דלא ניחא להו בהכי דכל כי האי הי"ל לברייתא למיתני בהדיא ולא למיתני סתמא אם נשאת לא תצא משא"כ אמתני' דיבמות דעיקר דינא דמתני' בשבא בעלה הוא דבא לאשמועינן ולא נחית לאשמועי' דאם נשאת לא תצא א"ל דבנשאת כדינו מיירי מתני' כנ"ל ודוק ולדעת ר"ח דס"ל דבנשאת לא' מעידיה מיירי בדאיכ' שנים לבד מאותו שנשאת אבל אי ליכא אלא שנים תצא אין להק' א"כ מאי פרכינן התם ביבמות מתיב רבא מנין שאם לא רצה דופנו ת"ל וקדשתו בע"כ היכי דמי אילימא דלא נשאת לא' מעידיה כו' צריכה למימר דדופנו אלא לאו דנשאת לא' מעידיה וקתני דופנו והשת' מאי קוש' אימא דבריי' מיירי בשנשאת לא' מעידיה וליכא אלא שנים ואשמועינן טובא דאפי' בשנים תצא דהא ודאי לאו מילת' דפשיטא היא שהרי מתני' אצטריך למיתני בהדי' האומר הרגנוהו לא ישא את אשתו דהא ודאי בורכא היא דלר"ח דס"ל דאם נשאת תצא פשיטא ודאי דאינו אלא מדרבנן משום לזות שפתים דמדאוריי' ודאי לא תצא א"כ בריית' דקאי אקרא דוקדשתו ק"ל שפיר דבנשאת לאחד מעידיה אמאי תצא וזה פשוט:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>שנים </b>
+<b> אומרים נתגרשה כו' אם נשאת לא' מעדיה לא תצא.</b> מימרא וברייתא פרק האשה שנתארמלה דכ"ב ע"ב ודעת התוס' ד"ה הבא עליה באשם תלוי דתרי ותרי ספיקא דרבנן וכן הוא דעת הרא"ש והר"ן שם יע"ש וכ"כ התוס' בפ' האומר בקידושין דס"ו ד"ה מאי חזית דשנים ושנים ספיק' דרבנן יע"ש אכן הרשב"א שם כתב וז"ל ויש מי שתי' דכל שנים ושנים הוי ספיקא דאורי' כדאית' בפ"ד אחין ולא אמרינן אוקי איתת' אחזקתה ומסייעיה ליה להאי פירוקא מדאמרי' בפרק האשה שנתארמלה כו' ועוד אמרי' התם שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת ה"ז לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואקשי' מכדי שנים ושנים אינהו הבא עליה באשם תלוי קאי וא"א הבא עליה בחטאת קאי הו"ל למימר דהא בחזקת א"א מוקמינן לה ועוד דגרסי' בפרק האשה רבה האשה שהלך בעלה ובנה למה"י באו ואמרו לה מת בעלך ואח"כ כו' תצא והולד ממזר ואמרי' עלה בגמ' היכי דמי אילימ' דאיכ' תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני כו' ולא תצא ואי אמרי' אוקי ב' לבהדי ב' ואוקי איתת' אחזקתה הא בדין נפק' דהא בחזקת איסור ליבם הוה קיימא דבן היה לה והולד ממזר גמור הוא אלא שמעי' מכל הני דלא אמרינן אוקי אחזקתה את"ד ודבריו סתומים כס' החתום במה שהבי' ראיה מההיא דהאשה רבה שהרי לדידיה נמי תיקשי דמאי פריך בגמ' מאי חזית דסמכת אהני כו' ולא תצא הא לו יהי דתרי ותרי ספק דאוריי' אפי"ה אם נשאת תצא דהבא עליה באשם תלוי קאי כדפריך בכתובות ואם נאמר דס"ל כמ"ש התוס' שם ביבמות ד"ה מאי חזית דההיא מיירי היכא דהיבם אומר ברי לי והיא אומרת ברי לי דהוה ליה כניסת לא' מעידיה דלא תצא כדאמרי' בכתובות אלא דס"ל דהא דנשאת לא' מעידי' לא תצא היינו דוקא אם נאמר דתרי ותרי ספק דאוריית' אמנם אי ס"ל דספיק' דרבנן היא ומדאוריי' אוקמ' אחזקתה א"כ הו"ל ודאי אשת אח שלא במקום מצוה ואפי' לא' מעידיה תצא וכמו שכן הוא ג"כ דעת התוס' בפ"ב דכתובות א"כ ק' דאמאי הוצרכו להבי' ראיה מההיא דפריך פ' האשה רבה הי"ל להבי' ראיה בפשיטות מבריית' דשני' אומרים נתגרש' דמוקמינן לה בנשאת לא' מעידיה ואם אית' דמדאוריי' אוקמ' אחזקתה ה"ל א"א ודאית אפי' נשאת לא' מעידיה תצא וכדק"ל להתוס' שם ותו דאפי' לסברת' אכתי ת"ל לההיא לישנ' דבעי למימר בפ"ד אחין דשני' ושנים ספק דרבנן היכי הוה ניחא לן בריית' דשנים אומרים נתגרש' דקתני לא תצא ואם נאמר דמההיא דשנים אומרים נתגרש' לא ק"ל משום דס"ל כדעת ר"ת שכתבו התוס' דחזקה אשה דייקא ומינסבה מרעה לה לחזקה דר"א והו"ל ספק שקול אכן מההיא דהאשה רבה ק"ל שפיר למאי דבעי למימר תלמוד' התם דגבי היבם ליכא חזקה דדייק' ומינסבה דזימנין מנחמה ליה ועיין בתוס' פ"ב דכתובות דכ"ו ד"ה אנן א"כ ק' איך הביאו ראיה ממה שפריך בפ"ב דכתובות אבל הבא עליה באשם תלוי קאי ול"ק בחטאת קאי הא התם ליכא חזקת א"א דחזקת דייקא ומינסב' מרעה לחזקת א"א וכמו שתי' התוס' שם לקו' הלזו אמנם אחר העיון נר' שיתיישב דבריו ע"פ מ"ש התוס' פרק חזקת הבתים דל"ב ד"ה אנן וז"ל והא דאמרי' ב' אומרים מת ושנים כו' אבל נשאת ואח"כ באו עדים לא תצא כו' אומר ר"ת דאתיא חזקה כו' וא"ת כי איכא ב' עדים לא דייקא דליכא חומר בסוף כו' וי"ל הואיל ומכחישים זה את זה איכא חומר' אם תעמוד תחת בעלה בטענת ברי שלה כו' וא"ת למאי דלא ידע דבאומרת ברי לי איירי מאי קאמר היא גופה באשם תלוי קאי הול"ל בחטאת קאי וי"ל דפריך אפי' אם נאמר דשנים ושנים ספק דאוריית' כו' עכ"ל ומעתה נתבאר כונתם דמבריית' דשנים אומרים מת כו' ל"ק ליה משום דס"ל כדעת ר"ת דחזק' דדייקא מרעה לה לחזקה דא"א דאע"ג דאיכא עדים איכא חומר בסוף במה שעומדת תחת בעלה בטענת ברי שלה אכן ממאי דפריך הבא עליה באשם תלוי קאי ק"ל שפיר דהתם ליכא חזקה כיון דאיכ' עדים והיא אינה אומרת ברי לי ואגב עיוני ראיתי להרב ח"ה שם שהקשה במה שתפסו קו' מדברי ר"מ ב"ר יוסי דסבר דאם נשאת ואחר כך באו עדים לא תצא וצ"ע דהא מת"ק כ"ש דק' טפי דסבר אם נשאת לא תצא ואפי' באו עדים ואחר כך נשאת יעוין שם ולדעתי דבריהם מבוארים דהוצרכו לתפוס קו' מדר"מ למה שרצה להק' דכיון דאיכ' ב' עדים לא דייקא כו' דהך קושיא לא תיקשי לן אלא מחלוקת נשאת ואח"כ באו עדים דכיון דניסת בב' עדים מאי הו"ל למידק אמנם בחלוק' באו עדים ואחר כך ניסת ל"ק ליה כלל דבפשיטות איכא למימר דהא דנשאת בשני עדים לא דייקא ה"ד היכא דאין מכחישי' אבל כל שמכחישים הו"ל למידק איזה מב' אמת ואהא הוצרכו לידחק דאפילו הכי איכא חומר' אם תעמוד תחת בעלה בטענת ברי שלה וזה פשוט ועיין בתוס' פרק האשה רבה דפ"ח ע"ב ד"ה הבא עליה שתי' משם ר"י כתי' ר"ת וכתב הרב ח"ה וז"ל וצ"ע דהא בשני עדים קמיירי ובשום מקום לא מצינו דנימא דדייקא ומינסבה בשני עדים כיון דליכא חומר בסופה יע"ש והנראה דאשתמיטתיה מיניה דברי התוספות דפרק חזקת ואולי שכונתו להקשות למה שנראה מדברי התוספות שם דבתירוץ ר"י מיתרצה נמי מ"ש דאמאי לא פריך הבא עליה בחטאת קאי ואהא הוא דק"ל להרב דלס"ד דמקשה דלא מיירי באומרת ברי ליכא חזקה דדייקא ומינסבה וכמו שכתבו פ' חזקת ואי לזאת היתה כונתו אין זו מן התימה להצריכו עיון דאיכ' למימר דהתוס' כל עיקר קושית' הוא ממאי דמשני בנשאת לא' מעדיה דאי ממאי דפריך הבא עלי' באשם תלוי קאי אין זו מן התימה כ"כ דאיכא למימר דפריך אפילו למ"ד דתרי ותרי ספיקא דרבנן כמ"ש בפרק ח"ה ולזה הוא שכתבו ועוד מאי קא משני כו' כלומר דאפילו לכשת"ל דממאי דפריך באשם תלוי קאי אין כאן קו' אכתי ק' ממאי דמשני כו' ואהא הוא שתי' משם ר"י ועוד י"ל דמאי דפריך באשם תלוי קאי הוא משום דבעי נמי להקשות אחלוקת באו עדים ואח"כ נשאת דהתם ודאי אף על גב דאי אינה אומרת ברי לי איכא חזק' דדייקא ומינסבה כל שהעדים מכחישין ועמדה ונשאת כנ"ל ודוק: ומן האמור בזה נתיישבו דברי הר"ן ז"ל שכתב פ"ב דכתובות וז"ל ומדאמרי' הבא עליה באשם תלוי קאי איכא מאן דבעי לאוכוחי דתרי ותרי ספק דאוריית' כו' והא ודאי ליתא דמסקנא דיבמות סלקא דב' וב' ס' דרבנן כו' ושמעתין ל"ק כו' ונקט הכי לרוחא דמילתא דאפי' למקיל טפי באשם תלוי קאי ע"כ ותמה עליו מוהרח"ש ז"ל בקונטרס עגונה דף ע"ה ע"ב דאכתי ק"ל דמאי משני בנשאת לאחד מעדיה דהא מ"מ ק' לפום מסקנא דב' וב' ספיקא דרבנן והבא עליה בחטאת קאי א"כ אפי' נשאת לאחד מעדיה אמאי שריא דלא מיסתבר כלל לו' דלהא ג"כ מהני לא' מעדיה כיון דבחזקת א"א גמורה קאי יע"ש שהניחו בצ"ע אכן כפי מ"ש אין כאן קושיא דלמסקנא דמילת' ל"ק לן דכיון דאיהי אומרת ברי לי איכא חזקה דדייק' ומינסבא ומרעא לחזק' א"א ולק"ל ז"ל אלא ממאי דפריך באשם תלוי קאי ואמנם אנכי הרואה שלדברי הר"ן אין אנו צריכין לישוב זה שדבר' ז"ל מבוארים ע"פ מ"ש באותו פרק על ההיא דג' שישבו לקיים את השטר וקרא עליו ערער שכתב וז"ל ואחרים מסייעים עוד סברת הרי"ף ואומר דכל ב' וב' ספיקא דאוריית' הוא ולא אמרינן אוקמא אחזקתה מדאמרינן בסמוך כו' ועוד ראיה מדאמרי' בהאשה רבה כו' ואי אמרינן דאוקי איתתא אחזקתה דין הוא שתצא שהרי חזקת' לשוק אלא ש"מ דלא אמרי' אוקי ב' כו' להוציאה מבעלה באומר ברי לי כו' וכ"ש דליכא למימר אוקמא אחזקתה לאפוקי ממונא אבל היכא שאין צריך להוציא כלום מיד המוחזק משמע דמדינא אית לן לאוקמא אחזקתה דבפרק ד' אחין משמע דמסקנא דהתם היא ב' וב' ספיקא דרבנן דמדאורייתא אית לן לאוקמא אחזקתה כיון שאין אנו צריכין להוציא כלום מתחת המוחזק א"ד ולכאורה דבריו ז"ל נראה כסותרין אלו את אלו דכאן נראה דהסכימה דעתו לדעת האומרים דב' וב' ספיקא דאוריית' והביא סמוכות לדבר ויישב סוגיא דפ"ד אחין ואלו בההיא דהבא עליה באשם תלוי דחה סברת האומרים כן ויישב סוגיא דפ"ד אחין האמנם למעיין קצת בדבריו דבריו ז"ל צדקו יחדיו שמה שדחה ז"ל בההיא דהבא עליה באשם תלוי סברת האומרים ב' וב' ס' דאוריית' היינו משום דאינהו ז"ל ס"ל דאפי' היכא דאין אנו צריכין להוציא כלום מיד המוחזק וכגון שנים אומרים נתקדש' וב' אומרים לא נתקדש' לא אמרי' אוקמ' אחזקת פנויה אלא ס' דאוריית' הוי והבא עליה באשם תלוי קאי ובעו להוכיח כן ממאי דפריך בגמ' הבא עליה באשם תלוי קאי ול"ק הבא עליה בחטאת קאי דאוקמ' אחזקת א"א שהרי מה שאנו אומרים דחייב חטאת מכח חזקת א"א אין אנו מוציאין אותה מבעלה מכח חזקה זו דבלא"ה הרי הוא חייב להוציאה משום ספק אשת איש וחזקה הלזו לא תוסיף תת כחה להוציאה מבעלה וכיון שכן הי"ל למי' דבחטאת קאי דאוקמ' אחזקת' כיון דאין אנו מוציאין כלום מיד המוחזק בכח חזקה זאת ואהא הוא שדחה הר"ן ז"ל דבריהם מכח ההיא דפ' ד' אחין דמסקנ' דב' וב' ס' דרבנן ומדאוריית' אוקמ' אחזקתה כל שאין צריך להוציא כלום מיד המוחזק וא"כ הכא נמי הבא עליה בחטאת קאי אלא דלרוחא דמילתא נקט כו' ומעתה הנך רואה שאין מקום לקושית מוהרח"ש ז"ל דלמסקנא דמילתא ל"ק להר"ן משום דכל שאנו באים להוציאה מבעלה מכח חזק' א"א לא אמרינן אוקי תרי וכמו שכתבנו ומהתימה על הרב ז"ל איך אישתמיט מיניה: האמנם דברי הר"ן ז"ל תמוהים בעיני במ"ש ראיה דתרי ותרי ס' דאוריית' מדאמרינן שנים אומרים נתקדשה כו' אם נשא' לא תצא ב' אומרים נתגרש' כו' ופרכינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומאי קו' ב' וב' נינהו ואוקמינן אחזק' ורישא בחזקת פנויה וסיפא בחזקת א"א והדבר ק' דאיך נחה שקט' קו' זו לפי שיטתם שהרי אפי' לפי שיטתם הרי ס"ל דכל שאין אנו מוציאים כלום מיד המוחזק בדינא אוקמוהו אחזקת' וכמסקנ' וא"כ אדק"ל דמאי פריך מ"ש רישא דהא רישא מדאוריית' אית לן לאוקמה בחזקת פנויה ומשום הכי אם נשא' לא תצא וסיפא כיון דליכא חזקת פנויה הו"ל ס' א"א והבא עליה באשם תלוי קאי ומש"ה אם נשאת תצא ואין לומר דס"ל דודאי כל שנשאת לאח' אפי' בשנים אומרים נתקדש' מסתבר' ודאי דאפי' נשאת תצא כיון דס' דרבנן מיהא הוי וכמ"ש התוס' שם אלא דעיקר קו' היא דלוקמא לבריית' בנשאת לא' מעדיה דבב' אומרים נתקדש' כיון דאיכא חזקת פנויה ונשא' לא' מעדיה לא תצא ובב' אומרים נתגרשה כיון דאיכא חזקת א"א אפי' נשאת לא' מעדיה תצא דהוה ליה כא"א ודאית אמנם למאי דס"ל דב' וב' ספיק' דאורייתא ולא אוקמו' אחזק' להוציאה מבעלה ניחא להו דמש"ה פריך מ"ש רישא כו' דאע"ג דבסיפא איכ' חזקת א"א לא מהני להוציאה מבעל' ואם נשאת לא תצא דא"כ אדת"ל ממאי דפריך מאי שנא רישא אמאי לא הביאו ראיה מבריית' דשנים אומרים נתגרשה דקתני אם נשאת לא תצא ואוקי' לה בנשאת לא' מעדיה וכתי' התוס' ז"ל ואי ס"ל כתי' ר"ת דחזקת דייקא ומינסבה מרעא לה לחזק' א"א וה"ל ספק שקול וא"כ מאי ק"ל הכא ואי קו' היא דלוקמ' לבריית' כר"מ דס"ל בבאו עדים ואח"כ נשאת אפי' לא' מעדיה תצא אלא דבב' אומרים נתקדשה מודה משום דאיכ' חזקת פנויה וכמ"ש התוס' שם בד"ה מ"ש א"כ הך קו' ת"ל ג"כ לפי שיטת' ועיין למוהראנ"ח ח"ב סי' מ' ובחי' לכתובות וצ"ע:<br><b> ודעת </b> הרשב"א ז"ל כדעת התוס' דב' וב' ס' דרבנן ודחה לההיא דהאשה רבה וז"ל וההיא דהאשה רבה כו' מסתבר' דמשום דהני ב' דאמרי חלוף היו הדברים לא באו עד שנתיבמה הוא דאמרי מאי חזית דסמכת אהני דאתו בתר יבום ומפק' להו סמוך אהני דנתיבמה אפומייהו ותדע דהא ר"מ בר"י כו' דס"ל אם ניסת תצא מודה הוא דאם ניסת עד שלא באו עדים לא תצא כו' יע"ש והנה שפתיו ז"ל ברור מללו דס"ל דכל שנשאת ואח"כ באו עדים אפי' נשאת שלא לא' מעדיה לא תצא וע"ז הוא שהוצרך הרשב"א להבי' ראיה מדר"מ בר"י דכי היכי לדר"מ בר"י מפלגי' בנשאת ואח"כ באו עדים לבאו עדים ואח"כ נשאת ובנשאת לא' מעדיה ה"נ יש לחלק לרבנן בנשאת לא' דליכא למימר דהרשב"א ז"ל לא כתב כן אלא בנשאת לא' מעדיה וההיא דהאשה רבה מיירי בשהיבם אומר ברי לי כמ"ש התוס' ז"ל וכמו שכן צ"ל ג"כ לדעת יש מי שתי' שכתב הוא וכמ"ש לעיל דא"כ לא הי' צריך הרב להביא עצות מרחוק לזה ובפשיטות היל"ל דההיא מיירי בשהיבם אומר ברי לי דאע"ג דב' וב' ס' דרבנן היא לגבי עצמם נאמנים הם בדיעבד וכמ"ש לעיל מזה ליישב ההוא דפ"ב דכתובות וכ"כ הרדב"ז ז"ל בח"א סי' נ"ז בכונת הרשב"א ז"ל ומהתימ' על מוהר"י בי רב ז"ל סימן נ"ו דס"ה שכתב דהרשב"א ז"ל לא כתב כן אלא לא' מעדיה וליתא כמ"ש ולפ"ז צ"ל דכי פריך בגמר' בפ"ב דכתובות מכדי ב' וב' נינהו כו' לא פריך אלא אליבא דרבנן דס"ל דאפי' באו עדים ואח"כ נסת לא תצא דאלו לר"מ בר"י כל שנסת ואח"כ באו עדים אפי' נסת לאחר לא תצא ואפשר שלזה כוון רש"י שכתב וז"ל לא תצא ולקמיה פריך מכדי תרי ותרי נינהו וכונתו ז"ל לומר דאליב' דרבנן דוקא הוא דפריך וכדעת הרשב"א ז"ל אך זו היא שק' בעיני לדעת הרשב"א ז"ל מההיא דר"פ האשה רבה דפ"ח דפרכינן התם לרב דאמר לא שנו אלא שנשאת בעד א' אבל אם נשאת ע"פ ב' עדים לא תצא ואוקימנא לה בדלא ידעי' ליה ואתו בי תרי ואמרי אנן הוינן בהדי' מכי נפק ועד השתא והדר פרכינן סוף סוף תרי ותרי נינהו ואוקימנ' לה בנסת לא' מעדיה והשתא לדעת הרשב"א ז"ל דס"ל דכל שנסת ואח"כ באו עדים אפי' נסת לאחר לא תצא אמאי הוצרכו לאוקמי ההיא דרב בנסת לא' מעדיה אפי' נסת לאחר נמי כיון דנשאת ואח"כ באו עדים וכן נמי קשה מהא דפרכינן התם בתר הכי מתיב רבה מנין שאם לא רצה דופנו ת"ל וקדשתו בע"כ ה"ד אילימא דלא נשאת לאחד מעדיה צ"ל דדופנו ואם איתא איפכא הוה ליה לאקשויי דאפי' נסת לאחר כל שנסת ואח"כ באו עדים לא תצא לדעת הרשב"א וליכא למימר דתלמודא הק' אלימא דבריית' מיירי דלא נסת לא' מעדיה ובאו עדים ואח"כ נסת דא"כ מאי האי דקאמר אלא לאו דנסת לא' מעדי' וקתני דופנו מאי קו' לוקמא בבאו עדים ואח"כ נסת ורב דאמר בנסת ואח"כ באו עדים ואי נמי ברייתא ר"מ בר ר"י היא ורב דאמר כרבנן כדמשני בתר הכי אלא ודאי משמע דרב ס"ד דבריית' סתמא קתני ואפי' בנשאת ואח"כ באו עדים ואפ"ה ס"ל לרבה דכל שנסת לאחר אפי' נסת ואח"כ באו עדים תצא לכ"ע וצ"ע כעת. כתב הרדב"ז ז"ל סי' הנז' דאפי' למ"ש התוס' פ"ב דקידושין ד"ה מאי שנא רישא לחד תי' דאע"ג דתרי ותרי ס' דרבנן הוא ומדאוריית' אית לן לאוקמי בחזקת פנויה אפ"ה אם נשאת תצא מדרבנן וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל ורי"ו והטור ז"ל בסי' מ"ז לא כתב כן אלא בבאו עדים ואח"כ נשאת דעברה אדרבנן וקנסוה אבל בנשאת בהתר ואח"כ באו עדים לכ"ע לא תצא וכ"כ מוהרש"ל ז"ל בח"ב סי' ק"ד ומוהרד"ב סי' י"ח אמנם מוהר"י ן' רב סי' הנז' חולק בזה וכתב שזה טעות גמור דלרבנן אין חילוק בין באו עדים תחלה ואח"כ נסת לנשאת ואח"כ באו עדים יע"ש. ולעד"נ לי עיקר כדעת הרדב"ז וסיעתיה שהרי דעת רי"ו בנתיב כ"ב פ"ג שכ' וז"ל שנים אומרים נתקדשה כו' לא תנשא ואם נסת תצא דהו"ל ב' וב' ולא אמרינן העמד אשה בחזקת פנויה ותצא מדרבנן ואלו בנתיב כ"ה ח"ג כתב וז"ל הלך בעלה למ"ה ואמרו לה שמת בנה ואח"כ בעלה ונתיבמה ואח"כ אמרו לה בהפך תצא והולד ממזר ודוקא שבא עד א' תחלה ואח"כ באו שנים אבל באו ב' תחלה לא תצא ולא דמי לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת כו' דנשאת ואח"כ באו עדים תצא דהתם איתחזק איסורא דא"א הכא לא איתחזק איסורא דאשת אח כיון דודאי מת ויש דרך במיתה דפקע ביה איסור דאשת אח אם מת הבן תחלה פקעה ליה חזקת איסור אשת אח כו' עכ"ל. והנה לעין הקורא נרא' דבריו ז"ל כסותרים אלו את אלו שהרי כפי מ"ש בנתיב כ"ג בב' אומרים נתקדשה כו' אע"ג דאיכא חזקת היתר אפ"ה תצא מדרבנן כ"ש וק"ו בב' אומרים מת בנה ואח"כ מת בעלה כו' דליכא חזקת היתר לאח דאית לן למימר דתצא מדרבנן ואיך כתב דלא תצא אכן כפי דברי הרדב"ז דבריו נכונים דמ"ש בנתיב כ"ג היינו דוקא בבאו עדים ואח"כ נשאת אבל בנשאת ואח"כ באו עדים ס"ל לרי"ו ז"ל דדוקא היכא דאיכא חזקת איסור אשת איש תצא אבל כל דליכא חזקת איסור כל שנסת ואח"כ באו עדים לא תצא והיינו מה שכתבנו בנתיב כ"ה וזו ראיה שאין עליה תשובה ודוק ועיין בספר בית שמואל סי' קע"ה ס"ק ז':
+
+Halakhah 7
+
+<b>שנים </b>
+<b> אומרים נתגרשה כו' אם נשאת לא' מעדיה לא תצא.</b> מימרא וברייתא פרק האשה שנתארמלה דכ"ב ע"ב ודעת התוס' ד"ה הבא עליה באשם תלוי דתרי ותרי ספיקא דרבנן וכן הוא דעת הרא"ש והר"ן שם יע"ש וכ"כ התוס' בפ' האומר בקידושין דס"ו ד"ה מאי חזית דשנים ושנים ספיק' דרבנן יע"ש אכן הרשב"א שם כתב וז"ל ויש מי שתי' דכל שנים ושנים הוי ספיקא דאורי' כדאית' בפ"ד אחין ולא אמרינן אוקי איתת' אחזקתה ומסייעיה ליה להאי פירוקא מדאמרי' בפרק האשה שנתארמלה כו' ועוד אמרי' התם שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת ה"ז לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואקשי' מכדי שנים ושנים אינהו הבא עליה באשם תלוי קאי וא"א הבא עליה בחטאת קאי הו"ל למימר דהא בחזקת א"א מוקמינן לה ועוד דגרסי' בפרק האשה רבה האשה שהלך בעלה ובנה למה"י באו ואמרו לה מת בעלך ואח"כ כו' תצא והולד ממזר ואמרי' עלה בגמ' היכי דמי אילימ' דאיכ' תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני כו' ולא תצא ואי אמרי' אוקי ב' לבהדי ב' ואוקי איתת' אחזקתה הא בדין נפק' דהא בחזקת איסור ליבם הוה קיימא דבן היה לה והולד ממזר גמור הוא אלא שמעי' מכל הני דלא אמרינן אוקי אחזקתה את"ד ודבריו סתומים כס' החתום במה שהבי' ראיה מההיא דהאשה רבה שהרי לדידיה נמי תיקשי דמאי פריך בגמ' מאי חזית דסמכת אהני כו' ולא תצא הא לו יהי דתרי ותרי ספק דאוריי' אפי"ה אם נשאת תצא דהבא עליה באשם תלוי קאי כדפריך בכתובות ואם נאמר דס"ל כמ"ש התוס' שם ביבמות ד"ה מאי חזית דההיא מיירי היכא דהיבם אומר ברי לי והיא אומרת ברי לי דהוה ליה כניסת לא' מעידיה דלא תצא כדאמרי' בכתובות אלא דס"ל דהא דנשאת לא' מעידי' לא תצא היינו דוקא אם נאמר דתרי ותרי ספק דאוריית' אמנם אי ס"ל דספיק' דרבנן היא ומדאוריי' אוקמ' אחזקתה א"כ הו"ל ודאי אשת אח שלא במקום מצוה ואפי' לא' מעידיה תצא וכמו שכן הוא ג"כ דעת התוס' בפ"ב דכתובות א"כ ק' דאמאי הוצרכו להבי' ראיה מההיא דפריך פ' האשה רבה הי"ל להבי' ראיה בפשיטות מבריית' דשני' אומרים נתגרש' דמוקמינן לה בנשאת לא' מעידיה ואם אית' דמדאוריי' אוקמ' אחזקתה ה"ל א"א ודאית אפי' נשאת לא' מעידיה תצא וכדק"ל להתוס' שם ותו דאפי' לסברת' אכתי ת"ל לההיא לישנ' דבעי למימר בפ"ד אחין דשני' ושנים ספק דרבנן היכי הוה ניחא לן בריית' דשנים אומרים נתגרש' דקתני לא תצא ואם נאמר דמההיא דשנים אומרים נתגרש' לא ק"ל משום דס"ל כדעת ר"ת שכתבו התוס' דחזקה אשה דייקא ומינסבה מרעה לה לחזקה דר"א והו"ל ספק שקול אכן מההיא דהאשה רבה ק"ל שפיר למאי דבעי למימר תלמוד' התם דגבי היבם ליכא חזקה דדייק' ומינסבה דזימנין מנחמה ליה ועיין בתוס' פ"ב דכתובות דכ"ו ד"ה אנן א"כ ק' איך הביאו ראיה ממה שפריך בפ"ב דכתובות אבל הבא עליה באשם תלוי קאי ול"ק בחטאת קאי הא התם ליכא חזקת א"א דחזקת דייקא ומינסב' מרעה לחזקת א"א וכמו שתי' התוס' שם לקו' הלזו אמנם אחר העיון נר' שיתיישב דבריו ע"פ מ"ש התוס' פרק חזקת הבתים דל"ב ד"ה אנן וז"ל והא דאמרי' ב' אומרים מת ושנים כו' אבל נשאת ואח"כ באו עדים לא תצא כו' אומר ר"ת דאתיא חזקה כו' וא"ת כי איכא ב' עדים לא דייקא דליכא חומר בסוף כו' וי"ל הואיל ומכחישים זה את זה איכא חומר' אם תעמוד תחת בעלה בטענת ברי שלה כו' וא"ת למאי דלא ידע דבאומרת ברי לי איירי מאי קאמר היא גופה באשם תלוי קאי הול"ל בחטאת קאי וי"ל דפריך אפי' אם נאמר דשנים ושנים ספק דאוריית' כו' עכ"ל ומעתה נתבאר כונתם דמבריית' דשנים אומרים מת כו' ל"ק ליה משום דס"ל כדעת ר"ת דחזק' דדייקא מרעה לה לחזקה דא"א דאע"ג דאיכא עדים איכא חומר בסוף במה שעומדת תחת בעלה בטענת ברי שלה אכן ממאי דפריך הבא עליה באשם תלוי קאי ק"ל שפיר דהתם ליכא חזקה כיון דאיכ' עדים והיא אינה אומרת ברי לי ואגב עיוני ראיתי להרב ח"ה שם שהקשה במה שתפסו קו' מדברי ר"מ ב"ר יוסי דסבר דאם נשאת ואחר כך באו עדים לא תצא וצ"ע דהא מת"ק כ"ש דק' טפי דסבר אם נשאת לא תצא ואפי' באו עדים ואחר כך נשאת יעוין שם ולדעתי דבריהם מבוארים דהוצרכו לתפוס קו' מדר"מ למה שרצה להק' דכיון דאיכ' ב' עדים לא דייקא כו' דהך קושיא לא תיקשי לן אלא מחלוקת נשאת ואח"כ באו עדים דכיון דניסת בב' עדים מאי הו"ל למידק אמנם בחלוק' באו עדים ואחר כך ניסת ל"ק ליה כלל דבפשיטות איכא למימר דהא דנשאת בשני עדים לא דייקא ה"ד היכא דאין מכחישי' אבל כל שמכחישים הו"ל למידק איזה מב' אמת ואהא הוצרכו לידחק דאפילו הכי איכא חומר' אם תעמוד תחת בעלה בטענת ברי שלה וזה פשוט ועיין בתוס' פרק האשה רבה דפ"ח ע"ב ד"ה הבא עליה שתי' משם ר"י כתי' ר"ת וכתב הרב ח"ה וז"ל וצ"ע דהא בשני עדים קמיירי ובשום מקום לא מצינו דנימא דדייקא ומינסבה בשני עדים כיון דליכא חומר בסופה יע"ש והנראה דאשתמיטתיה מיניה דברי התוספות דפרק חזקת ואולי שכונתו להקשות למה שנראה מדברי התוספות שם דבתירוץ ר"י מיתרצה נמי מ"ש דאמאי לא פריך הבא עליה בחטאת קאי ואהא הוא דק"ל להרב דלס"ד דמקשה דלא מיירי באומרת ברי ליכא חזקה דדייקא ומינסבה וכמו שכתבו פ' חזקת ואי לזאת היתה כונתו אין זו מן התימה להצריכו עיון דאיכ' למימר דהתוס' כל עיקר קושית' הוא ממאי דמשני בנשאת לא' מעדיה דאי ממאי דפריך הבא עלי' באשם תלוי קאי אין זו מן התימה כ"כ דאיכא למימר דפריך אפילו למ"ד דתרי ותרי ספיקא דרבנן כמ"ש בפרק ח"ה ולזה הוא שכתבו ועוד מאי קא משני כו' כלומר דאפילו לכשת"ל דממאי דפריך באשם תלוי קאי אין כאן קו' אכתי ק' ממאי דמשני כו' ואהא הוא שתי' משם ר"י ועוד י"ל דמאי דפריך באשם תלוי קאי הוא משום דבעי נמי להקשות אחלוקת באו עדים ואח"כ נשאת דהתם ודאי אף על גב דאי אינה אומרת ברי לי איכא חזק' דדייקא ומינסבה כל שהעדים מכחישין ועמדה ונשאת כנ"ל ודוק: ומן האמור בזה נתיישבו דברי הר"ן ז"ל שכתב פ"ב דכתובות וז"ל ומדאמרי' הבא עליה באשם תלוי קאי איכא מאן דבעי לאוכוחי דתרי ותרי ספק דאוריית' כו' והא ודאי ליתא דמסקנא דיבמות סלקא דב' וב' ס' דרבנן כו' ושמעתין ל"ק כו' ונקט הכי לרוחא דמילתא דאפי' למקיל טפי באשם תלוי קאי ע"כ ותמה עליו מוהרח"ש ז"ל בקונטרס עגונה דף ע"ה ע"ב דאכתי ק"ל דמאי משני בנשאת לאחד מעדיה דהא מ"מ ק' לפום מסקנא דב' וב' ספיקא דרבנן והבא עליה בחטאת קאי א"כ אפי' נשאת לאחד מעדיה אמאי שריא דלא מיסתבר כלל לו' דלהא ג"כ מהני לא' מעדיה כיון דבחזקת א"א גמורה קאי יע"ש שהניחו בצ"ע אכן כפי מ"ש אין כאן קושיא דלמסקנא דמילת' ל"ק לן דכיון דאיהי אומרת ברי לי איכא חזקה דדייק' ומינסבא ומרעא לחזק' א"א ולק"ל ז"ל אלא ממאי דפריך באשם תלוי קאי ואמנם אנכי הרואה שלדברי הר"ן אין אנו צריכין לישוב זה שדבר' ז"ל מבוארים ע"פ מ"ש באותו פרק על ההיא דג' שישבו לקיים את השטר וקרא עליו ערער שכתב וז"ל ואחרים מסייעים עוד סברת הרי"ף ואומר דכל ב' וב' ספיקא דאוריית' הוא ולא אמרינן אוקמא אחזקתה מדאמרינן בסמוך כו' ועוד ראיה מדאמרי' בהאשה רבה כו' ואי אמרינן דאוקי איתתא אחזקתה דין הוא שתצא שהרי חזקת' לשוק אלא ש"מ דלא אמרי' אוקי ב' כו' להוציאה מבעלה באומר ברי לי כו' וכ"ש דליכא למימר אוקמא אחזקתה לאפוקי ממונא אבל היכא שאין צריך להוציא כלום מיד המוחזק משמע דמדינא אית לן לאוקמא אחזקתה דבפרק ד' אחין משמע דמסקנא דהתם היא ב' וב' ספיקא דרבנן דמדאורייתא אית לן לאוקמא אחזקתה כיון שאין אנו צריכין להוציא כלום מתחת המוחזק א"ד ולכאורה דבריו ז"ל נראה כסותרין אלו את אלו דכאן נראה דהסכימה דעתו לדעת האומרים דב' וב' ספיקא דאוריית' והביא סמוכות לדבר ויישב סוגיא דפ"ד אחין ואלו בההיא דהבא עליה באשם תלוי דחה סברת האומרים כן ויישב סוגיא דפ"ד אחין האמנם למעיין קצת בדבריו דבריו ז"ל צדקו יחדיו שמה שדחה ז"ל בההיא דהבא עליה באשם תלוי סברת האומרים ב' וב' ס' דאוריית' היינו משום דאינהו ז"ל ס"ל דאפי' היכא דאין אנו צריכין להוציא כלום מיד המוחזק וכגון שנים אומרים נתקדש' וב' אומרים לא נתקדש' לא אמרי' אוקמ' אחזקת פנויה אלא ס' דאוריית' הוי והבא עליה באשם תלוי קאי ובעו להוכיח כן ממאי דפריך בגמ' הבא עליה באשם תלוי קאי ול"ק הבא עליה בחטאת קאי דאוקמ' אחזקת א"א שהרי מה שאנו אומרים דחייב חטאת מכח חזקת א"א אין אנו מוציאין אותה מבעלה מכח חזקה זו דבלא"ה הרי הוא חייב להוציאה משום ספק אשת איש וחזקה הלזו לא תוסיף תת כחה להוציאה מבעלה וכיון שכן הי"ל למי' דבחטאת קאי דאוקמ' אחזקת' כיון דאין אנו מוציאין כלום מיד המוחזק בכח חזקה זאת ואהא הוא שדחה הר"ן ז"ל דבריהם מכח ההיא דפ' ד' אחין דמסקנ' דב' וב' ס' דרבנן ומדאוריית' אוקמ' אחזקתה כל שאין צריך להוציא כלום מיד המוחזק וא"כ הכא נמי הבא עליה בחטאת קאי אלא דלרוחא דמילתא נקט כו' ומעתה הנך רואה שאין מקום לקושית מוהרח"ש ז"ל דלמסקנא דמילתא ל"ק להר"ן משום דכל שאנו באים להוציאה מבעלה מכח חזק' א"א לא אמרינן אוקי תרי וכמו שכתבנו ומהתימה על הרב ז"ל איך אישתמיט מיניה: האמנם דברי הר"ן ז"ל תמוהים בעיני במ"ש ראיה דתרי ותרי ס' דאוריית' מדאמרינן שנים אומרים נתקדשה כו' אם נשא' לא תצא ב' אומרים נתגרש' כו' ופרכינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומאי קו' ב' וב' נינהו ואוקמינן אחזק' ורישא בחזקת פנויה וסיפא בחזקת א"א והדבר ק' דאיך נחה שקט' קו' זו לפי שיטתם שהרי אפי' לפי שיטתם הרי ס"ל דכל שאין אנו מוציאים כלום מיד המוחזק בדינא אוקמוהו אחזקת' וכמסקנ' וא"כ אדק"ל דמאי פריך מ"ש רישא דהא רישא מדאוריית' אית לן לאוקמה בחזקת פנויה ומשום הכי אם נשא' לא תצא וסיפא כיון דליכא חזקת פנויה הו"ל ס' א"א והבא עליה באשם תלוי קאי ומש"ה אם נשאת תצא ואין לומר דס"ל דודאי כל שנשאת לאח' אפי' בשנים אומרים נתקדש' מסתבר' ודאי דאפי' נשאת תצא כיון דס' דרבנן מיהא הוי וכמ"ש התוס' שם אלא דעיקר קו' היא דלוקמא לבריית' בנשאת לא' מעדיה דבב' אומרים נתקדש' כיון דאיכא חזקת פנויה ונשא' לא' מעדיה לא תצא ובב' אומרים נתגרשה כיון דאיכא חזקת א"א אפי' נשאת לא' מעדיה תצא דהוה ליה כא"א ודאית אמנם למאי דס"ל דב' וב' ספיק' דאורייתא ולא אוקמו' אחזק' להוציאה מבעלה ניחא להו דמש"ה פריך מ"ש רישא כו' דאע"ג דבסיפא איכ' חזקת א"א לא מהני להוציאה מבעל' ואם נשאת לא תצא דא"כ אדת"ל ממאי דפריך מאי שנא רישא אמאי לא הביאו ראיה מבריית' דשנים אומרים נתגרשה דקתני אם נשאת לא תצא ואוקי' לה בנשאת לא' מעדיה וכתי' התוס' ז"ל ואי ס"ל כתי' ר"ת דחזקת דייקא ומינסבה מרעא לה לחזק' א"א וה"ל ספק שקול וא"כ מאי ק"ל הכא ואי קו' היא דלוקמ' לבריית' כר"מ דס"ל בבאו עדים ואח"כ נשאת אפי' לא' מעדיה תצא אלא דבב' אומרים נתקדשה מודה משום דאיכ' חזקת פנויה וכמ"ש התוס' שם בד"ה מ"ש א"כ הך קו' ת"ל ג"כ לפי שיטת' ועיין למוהראנ"ח ח"ב סי' מ' ובחי' לכתובות וצ"ע:<br><b> ודעת </b> הרשב"א ז"ל כדעת התוס' דב' וב' ס' דרבנן ודחה לההיא דהאשה רבה וז"ל וההיא דהאשה רבה כו' מסתבר' דמשום דהני ב' דאמרי חלוף היו הדברים לא באו עד שנתיבמה הוא דאמרי מאי חזית דסמכת אהני דאתו בתר יבום ומפק' להו סמוך אהני דנתיבמה אפומייהו ותדע דהא ר"מ בר"י כו' דס"ל אם ניסת תצא מודה הוא דאם ניסת עד שלא באו עדים לא תצא כו' יע"ש והנה שפתיו ז"ל ברור מללו דס"ל דכל שנשאת ואח"כ באו עדים אפי' נשאת שלא לא' מעדיה לא תצא וע"ז הוא שהוצרך הרשב"א להבי' ראיה מדר"מ בר"י דכי היכי לדר"מ בר"י מפלגי' בנשאת ואח"כ באו עדים לבאו עדים ואח"כ נשאת ובנשאת לא' מעדיה ה"נ יש לחלק לרבנן בנשאת לא' דליכא למימר דהרשב"א ז"ל לא כתב כן אלא בנשאת לא' מעדיה וההיא דהאשה רבה מיירי בשהיבם אומר ברי לי כמ"ש התוס' ז"ל וכמו שכן צ"ל ג"כ לדעת יש מי שתי' שכתב הוא וכמ"ש לעיל דא"כ לא הי' צריך הרב להביא עצות מרחוק לזה ובפשיטות היל"ל דההיא מיירי בשהיבם אומר ברי לי דאע"ג דב' וב' ס' דרבנן היא לגבי עצמם נאמנים הם בדיעבד וכמ"ש לעיל מזה ליישב ההוא דפ"ב דכתובות וכ"כ הרדב"ז ז"ל בח"א סי' נ"ז בכונת הרשב"א ז"ל ומהתימ' על מוהר"י בי רב ז"ל סימן נ"ו דס"ה שכתב דהרשב"א ז"ל לא כתב כן אלא לא' מעדיה וליתא כמ"ש ולפ"ז צ"ל דכי פריך בגמר' בפ"ב דכתובות מכדי ב' וב' נינהו כו' לא פריך אלא אליבא דרבנן דס"ל דאפי' באו עדים ואח"כ נסת לא תצא דאלו לר"מ בר"י כל שנסת ואח"כ באו עדים אפי' נסת לאחר לא תצא ואפשר שלזה כוון רש"י שכתב וז"ל לא תצא ולקמיה פריך מכדי תרי ותרי נינהו וכונתו ז"ל לומר דאליב' דרבנן דוקא הוא דפריך וכדעת הרשב"א ז"ל אך זו היא שק' בעיני לדעת הרשב"א ז"ל מההיא דר"פ האשה רבה דפ"ח דפרכינן התם לרב דאמר לא שנו אלא שנשאת בעד א' אבל אם נשאת ע"פ ב' עדים לא תצא ואוקימנא לה בדלא ידעי' ליה ואתו בי תרי ואמרי אנן הוינן בהדי' מכי נפק ועד השתא והדר פרכינן סוף סוף תרי ותרי נינהו ואוקימנ' לה בנסת לא' מעדיה והשתא לדעת הרשב"א ז"ל דס"ל דכל שנסת ואח"כ באו עדים אפי' נסת לאחר לא תצא אמאי הוצרכו לאוקמי ההיא דרב בנסת לא' מעדיה אפי' נסת לאחר נמי כיון דנשאת ואח"כ באו עדים וכן נמי קשה מהא דפרכינן התם בתר הכי מתיב רבה מנין שאם לא רצה דופנו ת"ל וקדשתו בע"כ ה"ד אילימא דלא נשאת לאחד מעדיה צ"ל דדופנו ואם איתא איפכא הוה ליה לאקשויי דאפי' נסת לאחר כל שנסת ואח"כ באו עדים לא תצא לדעת הרשב"א וליכא למימר דתלמודא הק' אלימא דבריית' מיירי דלא נסת לא' מעדיה ובאו עדים ואח"כ נסת דא"כ מאי האי דקאמר אלא לאו דנסת לא' מעדי' וקתני דופנו מאי קו' לוקמא בבאו עדים ואח"כ נסת ורב דאמר בנסת ואח"כ באו עדים ואי נמי ברייתא ר"מ בר ר"י היא ורב דאמר כרבנן כדמשני בתר הכי אלא ודאי משמע דרב ס"ד דבריית' סתמא קתני ואפי' בנשאת ואח"כ באו עדים ואפ"ה ס"ל לרבה דכל שנסת לאחר אפי' נסת ואח"כ באו עדים תצא לכ"ע וצ"ע כעת. כתב הרדב"ז ז"ל סי' הנז' דאפי' למ"ש התוס' פ"ב דקידושין ד"ה מאי שנא רישא לחד תי' דאע"ג דתרי ותרי ס' דרבנן הוא ומדאוריית' אית לן לאוקמי בחזקת פנויה אפ"ה אם נשאת תצא מדרבנן וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל ורי"ו והטור ז"ל בסי' מ"ז לא כתב כן אלא בבאו עדים ואח"כ נשאת דעברה אדרבנן וקנסוה אבל בנשאת בהתר ואח"כ באו עדים לכ"ע לא תצא וכ"כ מוהרש"ל ז"ל בח"ב סי' ק"ד ומוהרד"ב סי' י"ח אמנם מוהר"י ן' רב סי' הנז' חולק בזה וכתב שזה טעות גמור דלרבנן אין חילוק בין באו עדים תחלה ואח"כ נסת לנשאת ואח"כ באו עדים יע"ש. ולעד"נ לי עיקר כדעת הרדב"ז וסיעתיה שהרי דעת רי"ו בנתיב כ"ב פ"ג שכ' וז"ל שנים אומרים נתקדשה כו' לא תנשא ואם נסת תצא דהו"ל ב' וב' ולא אמרינן העמד אשה בחזקת פנויה ותצא מדרבנן ואלו בנתיב כ"ה ח"ג כתב וז"ל הלך בעלה למ"ה ואמרו לה שמת בנה ואח"כ בעלה ונתיבמה ואח"כ אמרו לה בהפך תצא והולד ממזר ודוקא שבא עד א' תחלה ואח"כ באו שנים אבל באו ב' תחלה לא תצא ולא דמי לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת כו' דנשאת ואח"כ באו עדים תצא דהתם איתחזק איסורא דא"א הכא לא איתחזק איסורא דאשת אח כיון דודאי מת ויש דרך במיתה דפקע ביה איסור דאשת אח אם מת הבן תחלה פקעה ליה חזקת איסור אשת אח כו' עכ"ל. והנה לעין הקורא נרא' דבריו ז"ל כסותרים אלו את אלו שהרי כפי מ"ש בנתיב כ"ג בב' אומרים נתקדשה כו' אע"ג דאיכא חזקת היתר אפ"ה תצא מדרבנן כ"ש וק"ו בב' אומרים מת בנה ואח"כ מת בעלה כו' דליכא חזקת היתר לאח דאית לן למימר דתצא מדרבנן ואיך כתב דלא תצא אכן כפי דברי הרדב"ז דבריו נכונים דמ"ש בנתיב כ"ג היינו דוקא בבאו עדים ואח"כ נשאת אבל בנשאת ואח"כ באו עדים ס"ל לרי"ו ז"ל דדוקא היכא דאיכא חזקת איסור אשת איש תצא אבל כל דליכא חזקת איסור כל שנסת ואח"כ באו עדים לא תצא והיינו מה שכתבנו בנתיב כ"ה וזו ראיה שאין עליה תשובה ודוק ועיין בספר בית שמואל סי' קע"ה ס"ק ז':
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>זה </b>
+<b> אומר זו אשתי כו'.</b> עיין מ"ש פרק ט' מהלכות אישות הלכה ל"א:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c92358355827c28a6e6dafc7c359e554788ff1af
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,882 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Divorce
+שער המלך על משנה תורה, הלכות גירושין
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Divorce
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות גירושין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האשה </b>
+<b> מתגרשת אלא כו'. </b> נ"ב ואינו יכול לגרשה בלילה ואם גרשה בלילה י"א דהוי גט פסול מור"ם סי' קכ"ג ס"ה בשם ר"י מינץ וז"ל ר"י מינץ בס"ה סי' נ"ז וז"ל אשה שקבלה גט בלילה אינה מגורשת וס' אם הם קדושין אבל קיום שטרות הוי אפילו בלילה בתשובה א"ז וכתב הרא"ם ח"ב סימן ל"ה וז"ל הילכך נראה בעיני דנתינת הגט דוקא ביום ולא בלילה ומגמגם אני על הקדושין משום דכתיב ויצאה והיתה ויש צדדין בדבר ע"כ והנה הנראה בהדיא מדבריהם דבקדושין אם קדשה בלילה יש להסתפק אי הוו קידושין או לא דמקשינן הויה ליציאה ועל פי זה יש לתמוה על הרב פמ"א ז"ל ח"ב סי' ל"ה שהרבה להשיב על הוראת חד צורבא מרבנן שהורה שאין יכולין לקדש אשה בלילה דכשם שאין מקדשין את החדש בלילה כך אין מקדש האשה בלילה והשיב וז"ל תשובה זו אין לה שורש וענף ובינותי בספרים ולא מצאתי שום גילוי לא בגמרא ולא בפוסקים כו' וכ"ש דאשכחן בגדולי הפוסקי' שנשאלו כו' יע"ש: ויש לתמוה הן על השואל הן על הרב ז"ל איך אשתמיט מינייהו דברי ר"י מינץ והרא"ם ז"ל דמספ"ל מילתא בטעמא דשמא מקשינן הויה ליציאה כדכתיב איברא דדברי ר"י מינץ והרא"ם ז"ל תמוהים מההיא דפ"ק דקדו' די"א דפרכינן התם אלא מעתה כגון הני בנתיה דר' ינאי דקפדי אנפשייהו ולא מקדשה בפחות מתרקבא דדינרי ה"נ דאם פשטה ידה וקבלה חד זוזא ה"נ דלא הוו קידו' א"ל פשטה ידה וקבל' חד זוזא לא קאמינא כי קאמינא דקדשה בלילה כו' גם בדף ח' פריך בגמרא האי דינר של נחושת ה"ד אי דידעה הא סברא וקיבלה ל"צ שיהב' ניהלה בלילה כו' הרי בהדיא דמקדשין את האשה בלילה ולא מקשינן בהא הויה ליציאה הפך דעת הרא"ם ז"ל וכן הקשה הרב גט פשוט ז"ל סי' קכ"ג ס"ק כ"א יע"ש. אמנם הנלע"ד בדעת הרא"ם ור"י מינץ ז"ל הוא דכל עיקר ספיקן הוא משום דשמא מקשי' הויה ליציאה הרי אמרו בירוש' דע"כ לא מקשי' הויה ליציאה אלא בקדושי שטר אבל לא בקדושי כסף וכדאיתא בירושלמי ר"פ האומר דקדושין הביאו הר"ן שם בר"פ האומר וכן כתב הר"ן ז"ל בריש פ"ק דקדושין לענין מחובר דע"כ לא מקשינן הויה ליציאה אלא בקדושי שטר וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה סי' אלף רכ"ו ובחידושיו לגיטין דף י"א ובחידושיו לקידושין ד"ב יע"ש ועיין מ"ש הרב מש"ל ז"ל פ"ז מה' אישות הלכה י' יע"ש ומעתה אף אנו נאמר כן לדעת הרא"ם ור"ח דע"כ לא מספ"ל אי מקודשת מטעמא דמקשינן הויה ליציאה אלא דוקא בקדושי שטר דשייכא טעמא דמקשינן כו' אבל בקדושי כסף כ"ע מודי דלא מקשינן והיינו סוגיין דקדושין דמיירי בקדושי כסף ומהתימא על הרב פמ"א ז"ל איך אישתמיט מיניה סוגיא דקדושין מיהו ק"ק לפי דעת הרא"ם ז"ל מתניתין דקתני נכתב ביום ונחתם בלילה פסול נכתב ונחתם בלילה כשר ואם איתא דבלילה אינו יכול לגרש א"כ אינו יכול לכתוב דבעינן דבשעת כתיבה יהיה בידו לגרשה וכדגרסינן ביבמות פרק ר"ג דף נ"ב אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט ולאשה דעלמא אינו גט ופסקו רבינו בפרק וכתב דה"ט מפני שנמצא כותב שלא לשמה ושוב ראיתי להרב מש"ל בה' אלו פ"ו דין ג' שכתב גבי ההיא דהאומר לאשה דעלמא דמחוסר מעשה הוא דלא מהני אבל במחוסר זמן דממילא קא אתי כ"ע מודו דמהני יע"ש ובהכי ניחא קושי' ועוד יש ליישב בדוחק ודו"ק ועיין בספר קול בן לוי ז"ל:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> דבר </b> זאת נפתח בגדולים ועיין תשובת מהרמ"ש סי' ל"ה ומהרדב"ז סי' כ"ז הביא ראי' ממ"ש תוס' פ' נגמר הדין דכתבו דאלת"ה איך אדם נותן שלום בלילה ואיך אשה מתגרשת בלילה עייש"ה ופר"ח הביא ראי' מדאמרי' ס"פ מי שאחזו הכל מודים היכא דאמר לכשתצא חמה מנרתקה ופירש"י שם באומר לאשתו בלילה זה גיטך לכשתצא חמה מנרתיקה עיי"ש אלמא מותר למיהב גט בלילה ועיין בהגהת מרדכי ובתשובת בנימין זאב סימן קכ"ב ובד"מ סימן קמ"ב ובתשובת מהר"מ איסרלס סימן ג'. ועי' בס' האורב בהגהת ע"ט מהי"ר שם הארכתי יותר והבאתי דמוכח דע"כ קדושי אשה כשרה בלילה דהא חד מן דרכי הקדושין היא קדושי ביאה והא אסור לקדש בביאה ביום והעליתי נמי בשם פוסק אחד דהשתא דמוכח דקדושי אשה כשרה בלילה א"כ ממילא נמי דגירושין הוי בלילה דמקשינן יציאה להוי' וזה פשוט. ושם הארכתי נמי בענין אי בעינן דוקא גבי גט ב"ד של שלשה והעלתי לדינא דגט מידו לידה לא בעינן ב"ד של שלשה אלא אם סדר אף אחד הגט כשר ואולם אם הגט הוא ע"י שליח שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם הוי כמו קיום שטרות וצריכין ב"ד של שלשה עייש"ה:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רעח) </b> חד צורבא מרבנן שהורה שאין יכולין לקדש אשה בלילה כו' ובינותי בספרים ולא מצאתי שום גילוי לא בש"ס ולא בפוסקים כו'. תמהני דאשתמיטתי' ש"ס ערוך בקדושין דף ע"ט ע"א דאמרינן התם בקדשה אביה בדרך והיא עצמה בעיר דרב ס"ל מדהשתא בוגרת מצפרא נמי הויא בוגרת ולכן אפי' אי קידשה אביה בבוקר והיא עצמה בערב נמי אין חוששין לקדושי אביה כיון דביום דמשלם ששה מיירי וביום הוה היא בחזקת שתביא סמני בגרות וע"ש והשתא אי נימא דמקדשין בלילה א"כ ל"ל למימר מצפרא נמי הויא בוגרת נימא דמבלילה הויא בוגרת דהא בכל דינים הללו היום הולך אחר הלילה ומה דאמרינן דמבן י"ג שנה ויום אחד הוא גדול היינו בלילה שלסוף י"ג וה"נ לענין בוגרת וא"כ הא אפי' אי קדשה אביה בלילה והיא עצמה בבוקר נמי אין חוששין לקדושי אביה וזה הוי רבותא טפי אע"כ דמשום דאין מקדשין בלילה להכי נקט מצפרא דהיינו דאביה קדשה בבוקר והיא בערב קודם חשיכה ולפ"ז הרי יש להאי גילוי בגמרא ודוק:<br><b> (רעט) </b> גם בדף ה' פריך הגמ' כו' ל"צ דיהבי' ניהלה בלילה כו' הרי בהדיא דמקדשין את האשה בלילה כו'. לענ"ד מהאי דדף ח' ע"א אין ראיה כלל משום די"ל דקידשה ביום אלא שנמשך מניית המנה עד הלילה וביותר י"ל שהרי אפי' בגט הוא רק דלכתחלה אין מגרשין בלילה והגט באמת כשר מדאורייתא אלא די"א דפסול מדרבנן ובש"ס קדושין דף ח' ודף י"א הנ"ל הא שקיל וטרי רק אי מקודשת מדאורייתא אי לאו ולא איכפת לי' להש"ס במאי דמדרבנן אין מקדשין בלילה ובפרט די"ל עוד דלילה דנקט שם לאו דוקא אלא דר"ל במקום אפל:<br><b> (רפ) </b> דעד כאן לא מקשינן הויה ליציאה אלא בקדושי שטר אבל לא בקדושי כסף כו'. לכאורה מה הועיל בזה הא אמרינן בכתובות דף ע"ד ע"א דמקשינן הויות להדדי ואפי' לקולא דהא מדינא במקדש אשה בביאה על תנאי היה לן לומר דאפי' אם לא נתקיים התנאי מקודשת כיון דא"א להתקיים ע"י שליח אלא דכיון דמקשינן הויות להדדי אמרינן דכמו שבקדושי כסף ושטר מהני תנאי מהני נמי בקדושי ביאה ואי לא נתקיים התנאי אינה מקודשת. אלא די"ל אדרבה דאפי' בקדושי שטר מקדשין בלילה דטפי איכא לאקושי הוויות להדדי וילפינן קדושי שטר מקדושי ביאה שהיא בלילה בודאי אלא דמדברי הר"ן בכתובות דף ס"א ע"א בד"ה אשה נשאת בכל יום כו' מבואר להדיא דעכ"פ ביאה ראשונה מותר לבעול ביום שכתב שם דבכל יום לאו דוקא כו' לאפוקי ערב שבת דאפי' אי יבעול ביום לאחר שיתעסקו בצרכי חופה כבר עבר רובו של יום ואין ב"ד יושבין אלא עד חצות היום וע"ש וצ"ע. ודוחק לומר דהר"ן ז"ל אתא למימר דאפי' לת"ח אינה נשאת בערב שבת אע"ג דשרי לי' לבעול ביום ולהאפיל בטליתו אבל לא לאינש אחרינא דזה דוחק (ויהיה איך שיהיה מ"מ נדחים דברי הרב בעל טעם המלך שמחומרא בעלמא דאסור לבעול ביום יצא לידון לקולא והיינו למילף יציאה מהויה שגם הגירושין יהיה מותר בלילה ממה דקדושי ביאה בלילה נינהו והרי בגירושין כיון דשקלה כתובה הא י"ל דכגמר דין דמי והא אין דנין אלא ביום ואיך נילף קולא לגירושין דדמי לדין דמדאורייתא אינו אלא ביום מהך חומרא בעלמא דאין ביאה ביום וצ"ע ודוק):<br><b> (רפא) </b> נכתב ונחתם בלילה כשר ואם איתא דבלילה אינו יכול לגרש א"כ אינו יכול לכתוב כו' למ"ש הסמ"ע בסי' ה' דבהדלקת נרות גומרין הדין דהוי כיממא וכן פסק הב"י באו"ח הלכות מגילה בשם מ"כ דיוצא י"ח סעודת פורים שאכלה בלילה בנרות דולקות דהוי כיממא א"כ לק"מ די"ל דמתניתין דגיטין נמי מיירי כשנרות דולקות והוי כיממא ודוק:
+<b>אלא </b>
+<b> בכתב שיגיע לה כו'. </b> כתב הטור ז"ל סי' ק"ך משם הרמ"ה וז"ל ואי גזל נייר וכתב ביה גט ויהיב לה כשר אפי' נתנו לה קודם יאוש שהרי אינה חייבת להחזירו שיש כאן שינוי השם ושינוי מעשה עכ"ד וראיתי להפר"ח ז"ל סי' הנזכר סק"ח שהקשה במ"ש הרמ"ה דיש כאן שינוי השם ושינוי מעשה דלמה לי תרתי בחדא מינייהו סגי וכמבואר בטור ח"מ סי' שנ"ג כו' עד וכ"ת דהכא הוי שינוי החוזר לברייתו שהרי יכול למחוק את הנייר ולישאר נייר חלק כדמעיקרא ומשום הכי מצריך נמי שינוי מעשה הא לאו מילתא היא דא"כ ליכא הכא לא שינוי השם ולא שינוי מעשה מידי דהוי אגזל עפר ועשאו לבנה דלא קנה אע"ג דאיכא שינוי השם ושינוי מעשה משום שאם ידוקנה תחוזר עפר כמו שהיתה וכדאיתא בר"פ הגוזל עצים אלא ודאי דבכה"ג לא מיקרי שינוי החוזר לברייתו דתו לא חזי לכתיבה וכמ"ש הרב חלקת מחוקק יע"ש את"ד והנה לכאורה נראה שמ"ש הרב ז"ל דאפי' בדאיכא תרתי שינוי השם ושינוי מעשה לא מהני כל שהוא חוזר לברייתו הוא הפך מ"ש התוס' בפ' לולב הגזול דף ל' ע"ב דאמרינן התם וליקנייה בשינוי השם שכתבו וזה לשונו תימא הא אמרינן דשינוי מעשה החוזר לברייתו לא שמיה שינוי ונראה דה"ה שינוי השם כו' עד ועוד י"ל בשינוי השם דליכא שינוי מעשה בהדי' לא קני בחוזר לברייתו כמו מריש דכמו שהוא בנאו בבירה לא חשיב שינוי מעשה אבל הכא דאגדו הרי חשיב שינוי מעשה בהדי שינוי השם ע"כ הרי בהדיא דס"ל דכל דאיכא תרתי שינוי השם ושינוי מעשה אפי' בחוזר לברייתו מהני הפך דברי הרב ז"ל הן אמת דקשה טובא לדברי התוס' מה יענו לההיא דגזל עפר ועשאו לבינה שכתב הפר"ח ז"ל דמבואר התם דאפי' בדאיכא תרתי לא מהני ואין לומר דעד כאן לא אמרו התוס' דשינוי השם ושינוי מעשה מהני אפילו בחוזר לברייתו אלא כי ההיא דהתם דהוי ס' גזל דשמא אותו קרקע מישראל הוא כמ"ש רש"י שם אבל בגזל ודאי ה"נ דס"ל דאפי' בדאיכא תרתי לא מהני כי ההיא דגזל עפר וכ"כ ה"ה ז"ל פ"ו מהל' גניבה הלכה. וז"ל דאע"ג דהוה לי' שינוי החוזר לברייתו ואינו שינוי הכא שאני שאין זה גזל ודאי אלא גזל ספק ומספק אתה בא לאוסרו וכיון שכן בשינוי כל דהו סגי כך תי' המפרשים עכ"ל דזה אין במשמעות לשונם כלל כמו שיראה המעיין ואגב אורחין ראיתי למוהר"ם ן' חביב ז"ל בקונט' כ"ח דף ד' שהקשה על דברי ה"ה הללו מסוגיא דפרק לולב הגזול דפריך וליקנייה בשינוי מעשה ומשני שנוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי וכפי דעת ה"ה מאי קא משני הרי התם מספק אתה בא לאוסרו דשמא אותו קרקע מישראל הוא כמ"ש רש"י ואפי"ה קאמר דשינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי וע"ש מה שתי' והוא דוחק: אמנם לע"ד נראה דע"כ לא כתב ה"ה ז"ל דבספק גזל בשינוי כל דהו מותר אלא דוקא דומיא דהתם דאיכא תרתי שינוי השם ושינוי מעשה שינוי השם דמעיקרא קרו לה מוכין והשתא כר וכסת ושינוי מעשה נמי איכא דעבדינהו כר וכסת דלא גרע מלולב למאן דאמר צריך אגד דהוי שינוי מעשה כמבואר בגמ' ומש"ה מעיקרא דלא אסיק אדעתיה טעמא דשינוי השם אלא טעמא דשינוי מעשה גרידא משני ליה שפיר דהוה לי' שינוי החוזר לברייתו ובתר הכי דאקשי ליה דליקניי' בשינוי השם לא משני ליה דהוה לי' שינוי החוזר לברייתו משום דכיון דאיכא תרתי שינוי השם ושינוי מעשה והוי ס' גזל פשיטא לי' לתלמודא דמהני וכמ"ש התוס' אלא דהתוס' ז"ל נראה מפשטיות דבריהם דאפי' בגזל ודאי כל דאיכא תרתי מהני ולדעת ה"ה ז"ל י"ל דס"ל דדוקא בספק גזל מהני היכא דאיכא תרתי כמ"ש: ושוב ראיתי להריב"ש ז"ל סי' רע"ג שהק' קו' הרב ז"ל ותירץ דכיון דסתם גוים גזלנים הם הו"ל כודאי גזל יעוין שם ודוק ומ"מ לדאתאן עלה דברי התוספות ז"ל נראין הפך דברי הפר"ח ז"ל וקשיא להו סוגיא דפ' הגוזל כמ"ש והנראה ברור לע"ד דע"כ לא קאמרי התוס' דהיכא דאיכא תרתי חשיבי ומהני אלא דוקא בדאיכא בהדייהו יאוש דבהכי מיירי התם וס"ל דדוקא בדאיכא תרתי מהני בחוזר לברייתו אבל שינוי השם גריד' אפי' בהדי יאוש כל שהוא שינוי החוזר לברייתו לא מהני אבל בדליכא יאוש ה"נ ודאי דס"ל להתוס' דאפי' בדאיכא תרתי שינוי השם ושינוי מעשה כל שהוא חוזר לברייתו לא מהני והיינו ההיא דגזל עפר דהתם בדליכא יאוש מיירי ומעתה צדקו דברי הפר"ח ז"ל דהרמ"ה ז"ל אפי' בדליכא יאוש קאמר דהגט כשר ואהא ק"ל להפר"ח ז"ל שפיר דכל שנוי החוזר לברייתו אפי' בדאיכא תרתי לא מהני כל דליכא יאוש בהדיה: ובהכי ניחא לי מ"ש התוס' שם בדף ל"א ע"א ד"ה אבל גזל עצים כו' שכתבו משם רש"י ז"ל דהא דאמרי' בפ' הישן דמודו רבנן בגזולה לאו בגוזל עצים וסיכך בהם מיירי דקנינהו בשינוי השם ושינוי מעשה ועוד משום תקנת השבים אלא בגוזל סוכה העשויה בראש הספינה ותמהו עליו דעל חנם דחק רש"י ז"ל לפרש כן דמדכתיב לך ממעטינן גזולה וגזל עצים וסיכך בהם שינוי החוזר לברייתו הוא ומדאורייתא לא קני ומשום תקנת מריש היינו מדרבנן וקרא מתוקם מדאורייתא עכ"ל והק' מהר"ם ן' חביב ז"ל בקונ' הנז' דהרי כתבו לעיל דבדאיכא שינוי השם ושינוי החוזר מעשה תרוייהו קנה מדאורייתא אפי' בשינוי החוזר לברייתו ואם כן מה הקשו לרש"י ז"ל דעל חנם דחק כו' דמדאורייתא לא קנה בחוזר לברייתו הא הכא שינוי השם ושינוי מעשה כמ"ש רש"י ז"ל ומדאורייתא קנה לפי שיטתם דלעיל ברם כפי האמור אין כאן קו' כלל דע"כ לא כתבו התוס' דבדאיכא שינוי השם ושינוי מעשה מהני אלא דוקא היכא דאיכא יאוש בהדי' אבל היכי דליכא יאוש ס"ל להתוס' ז"ל ודאי דאפי' בדאיכא תרתי לא קנה וכמבואר מההיא דגזל עפר ומש"ה ק"ל להתוס' שפיר דעל חנם דחק דמדאורייתא לא קני דהיו שינוי החוזר לברייתו וס"ל להתוס' ז"ל דהתם ודאי בדליכא יאוש מיירי דהא ק"ל דסתם גזילה לאו יאוש בעלים היא ועוד דאפי"ה ק"ל שפיר דעל חנם דחק דלוקמא לקר' בדלא אייאש מארי' עליה ודוק: ודע שכפי מ"ש בדברי התו' צ"ל דמ"ש התוס' בתי' הב' ועי"ל דבשינוי השם דליכא שינוי מעשה ודאי לא קנה כמו מריש כו' לאו למימרא דה"ט דמריש משום דליכא שינוי מעשה בהדיה דהתם אפי' אי הוה ביה שינוי השם ושינוי מעשה לא קנה כיון דמיירי בדליכא יאוש דאל"ה תיקשי למ"ד דיאוש כדי קני ממתני' דמריש הגזול וכמ"ש התוס' במרובה דף ס"ז ד"ה הא כו' יע"ש אלא דלדוגמא בעלמא נקטו ומהתימה על מוהר"ן חביב שהבין בדברי התוס' דאפילו בדליכא יאוש קא אמרי כמו שיראה הרואה והא ודאי ליתא כמ"ש וכפי האמור ניחא לי מ"ש התוס' במרובה דף הנזכר ד"ה מעיקרא טיבלא וז"ל ואע"ג דשינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי ע"י שאלה כו' מ"מ לא חשיב להו שינוי החוזר לברייתו כיון דלא שכיח עכ"ד וראיתי להרב ח"ה שהקשה על דבריהם וז"ל יש לדקדק מהיכא פסיקא להו דשינוי החוזר לברייתו עם יאוש לא מהני דר"ז לא קאמר דשינוי החוזר לברייתו לא קני אלא במריש דאיירי בלא יאוש כמ"ש התוס' לעיל עכ"ד יע"ש: אמנם כפי האמור נראה דפשיטא להו הכי מסוגיא דפרק לולב הגזול דקאמר בהדיא דשינוי מעשה החוזר לברייתו לא מהני אע"ג דהתם איירי בדאיכא יאוש וס"ל להתוס' דמרובה כתי' דהכא שכתבנו דשינוי השם ושינוי מעשה תרוייהו מהני אבל שינוי השם גרידא לא מהני אפי' ביאוש דלא גרע משינוי מעשה דלא קני ודוק: וראיתי להטור ח"מ סי' שנ"ג שכתב וז"ל ואם יש עם היאוש שנוי השם אפי' הוא גרוע שחוזר לברייתו קונה מן התורה עכ"ד (ועיין במרן הב"י שם שכתב שהוא מדברי התוס' במרובה ד"ה מי איכא כו' ודבריו תמוהים דהרי התוספות במרובה ד"ה מעיקרא ס"ל דשינוי השם החוזר לברייתו אפילו ביאוש לא קני וכדכתיבנא אלא ודאי דשאני שינוי מעשה ועיין במוהר"ם ן' חביב ז"ל) וכן הוא דעת התוס' בפ' לולב הגזול בדבור הנזכר שם בסמוך יע"ש וראיתי להרב פרישה שם בס"ד שכתב על דברי הטור הללו וז"ל כ"כ הרא"ש וה"ה לשנוי מעשה עם היאוש ע"כ וליתא לע"ד ואשתמיט מיני' סוגיא דפרק לולב הגזול דאמרי' בהדיא דשינוי מעשה החוזר לברייתו אפי' ביאוש לא קנה וכמ"ש התוס' שם בהדיא אלא דוקא ביאוש ושינוי השם קנה אבל לא בשינוי מעשה ודוק: ודע שכתב הרב גט פשוט סי' הנזכר סק"ו דע"כ לא כתב הרמ"ה דקנינהו בשינוי השם אלא דוקא בנייר שאינו יכול למוחקו אבל אם הוא יכול למוחקו ולהחזיר לברייתו לא קנאו בשינוי ואם נתנה לה אינו גט עכ"ד ועיין בספר פר"ח דמספ"ל מילתא יע"ש וכתב עוד הרב הנז' דה"מ היכא דליכא יאוש אבל אי איכא יאוש מצינן למסמך שפיר לדעת י"א שהביא מרן בשלחנו דאי איכא יאוש ושינוי השם החוזר לברייתו דקנה עכ"ד ולע"ד נראה דיש לחוש לסברת התוס' שבפרק מרובה שכתבנו לעיל דס"ל דאפי' דאיכא יאוש ושינוי השם לא קנה בחוזר לברייתו וכן הוא דעת הריטב"א בחי' פרק לולב הגזול שהק' שם קו' התוס' דאמאי לא משני דהו"ל שינוי החוזר לברייתו ותי' דעדיפא מינה קאמר ע"ש וכן הוא דעת הרמב"ן במלחמותיו בפרק הגוזל בתרא יע"ש גם דעת רש"י במרובה דף ס"ז ד"ה ר"ז נראה דס"ל דאפילו ביאוש ושינוי השם החוזר לא מהני מדכתב וז"ל אבל אברזון תו לא מיקרי משכא ואם איתא ת"ל משום דאיכא יאוש וכמ"ש התוס' ד"ה וליקנייה גם מרן הב"י בא"ח סימן י"א גבי ההיא דעשאה מצמר הגזול פסולה כתב דדעת רבינו דאפילו ביאוש פסול משום דה"ל חוזר לברייתו ומ"ש שם בתי' הא' דרבינו מיירי בדליכא יאוש נראה ודאי דאף כפי תי' זה אזיל ומודה מרן דהוי שינוי החוזר לברייתו אלא דאפ"ה קאמר דרבינו מיירי בדליכא יאוש משום דהא לדעת הרא"ש והטור אפי' בשינוי החוזר לברייתו קני ביאוש ואפשר דגם דעת רבינו כן היא וכתב עוד דא"נ אפילו ביאוש קאמר ופליג אהרא"ש והטור אבל אי בתי' הא' הוה ס"ל דהוה שינוי שאינו חוזר א"כ אפי' בדליכא יאוש קנה כמ"ש רבי' בפ"ב מהלכות גזילה דין א' יע"ש ודו"ק:<br><b> וממ"ש </b> רבינו בפ"ה מהל' גזילה דין א' דגזל דקלים ועשה מהם גשרים אסור ליהנות מהם מוכח בהדיא דס"ל כתיר' ב' שכתב מרן שהרי התם איכא יאוש ושינוי השם דמעיקרא שם אילן והשתא גשר ועיין בפרישה סי' שס"ט סק"ה וכ"כ ה"ה שם דבלא מסרו לרבים דאיירי שם רבי' אסור דאע"ג דאיכא שינוי מעשה אסור ליהנות משום דהוי לי' שינוי החוזר לברייתו ולא קנה יע"ש וכן יש לדקדק על מרן ב"י ז"ל שבשלחנו הטהור בסי' שנ"ג הביא סברת י"א בלי חולק ובסי' שס"ט כתב כלשון רבינו שבהלכות גזילה דגזל דקלים ועשה מהם גשר אסור ליהנות אע"ג דאיכא יאוש ושינוי השם וליכא למימר דס"ל דאע"ג דקנאו אסור ליהנות ממנו דהא ליתא כדמוכח מההיא דהגוזל בתרא דקי"ג ע"ב וכמבואר ברש"י שם וכן מוכח מההיא סבתא דפרק לולב הגזול דקאמר פעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים והוי יתבי בגוה ולכן נראה דס"ל למרן ז"ל דבגזל דקלים ועשה מהם גשר שמו עליו מקרי דהשתא נמי גשר של דקלים קרו לי' ושם העצם לא נפיק מיניה וכן משמע מלשון ה"ה שלא הזכיר אלא שינוי מעשה וביאוש ושינוי מעשה כ"ע מודו דלא מהני בחוזר לברייתו וכמש"ל דלא כהדרישה והשתא ניחא מה שהקשה הפרישה על הטור שהביא ראיה לסתור דעת רבינו מההיא דקטלי דיקלי ומה שתירץ הוא ז"ל הם דברים תמוהים כמו שיראה המעיין ועיין בספר מח"א ז"ל הלכות גזילה סימן כ"ט יע"ש ואיך שיהי' לענין הלכה נרא' שיש לחוש ודאי לסברת כל הנהו רבוותא דכתיבנא כנ"ל: כתב מרן הב"י שם דדוקא היכא דגזל נייר מכשיר הרמ"ה משום דאיכא שינוי השם כו' אבל אם כתב לו הסופר גט ולא פרעו וגזלו ממנו וגירש בו לא דבעינן ונתן וליכא ע"ש. וראיתי להרב גט פשוט סימן הנזכר סק"ח שכתב דנראה לו לענין קדושין שאם קדשה בגזל ואח"כ אייאש מאריה אפי' למ"ד דיאוש ושינוי רשות בכה"ג מהני בקדושין אין לחוש כלל דכיון דבשעת שקדשה לא הי' הכסף שלו אע"ג דאח"כ נתייאשו הבעלים כשבא שעת הקנין דהיינו יאוש אין האיש נותן לה כלום וכ"כ הרב שי למורא סימן צ"ט דס"ז וכתב עוד ומיהו לענין דינא צ"ע אי הויא מקודשת בכה"ג ובפרט אם לא נתאכלו המעות והן בעין בידה יע"ש ונראה דנפקא מינה לענין גט דלדעת הרב שי למורא אם גזל גיטא ויהיב לה אע"פ דנתייאשו אח"כ אין לחוש כלל ואינה מגורשת לכ"ע ואפי' למ"ד דיאוש ושינוי רשות בכה"ג מהני ולדעת הרב גט פשוט וכן לדעת הרב עצמות יוסף שכתב בדף פ"ט יש לחוש בגיטין נמי לסברת האומרים דיאוש ושנוי רשות בכה"ג מהני והו"ל ס' מגורשת אמנם לע"ד אחר המחיל' אשתמיט מינייהו מ"ש הריטב"א ז"ל בחי' לקידושין דנ"ב אההיא דאמרינן התם ההוא סרסייא דקדיש בפרומא דשיכרא אתא מאריה דשיכרא אשכחיה א"ל אמאי לא תיתיב מהאי חריפא אתא לקמיה דרבא א"ל לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד כו' אבל הכא משום כסופא הוא דאמר כתב וז"ל ומדנקטינן טעמא משום כסופא הוא דקאמר ש"מ דאפי' אם אמר בניחותא תלינן בכסופא ולא מקדשה עד שימחול בפירוש ואיתנהו לקדושין בעין (ואע"ג דמכאן ולהבא הוא זוכה) עכ"ל הרי מבואר בהדיא מדבריו הפך דעת הרב מהר"ש יונה שכתבנו דכיון דבשעה שקדשה לא הי' שלו אע"ג דאחר כך נתייאשו הבעלים לא הוו קדושין משמע מדבריו דבין בנתאכלו המעות בין לא נתאכלו המעות ס"ל ז"ל דאינה מקודשת מדסתם למילתיה גם על הרב ג"פ יש לתמוה דמספ"ל מילתא שהרי מדברי הריטב"א ז"ל נראה בהדיא דס"ל דאם נתאכלו המעות דוקא אינה מקודשת אבל אם לא נתאכלו המעות ה"ז מקו' שהרי ההיא דהריטב"א דכוותא היא ועכ"ז כתב דאם לא נתאכלו המעות מקודשת משעת מחילה ואילך אע"ג דמשעת מחילה ואילך הוא זוכה דאי למפרע ל"ל שלא נתאכלו המעות וכן קשה על הרב ע"י ז"ל דמדסתם למילתיה משמע דס"ל דבכל גוונא מקודשת ואפי' נתאכלו המעות והא ליתא כנראה ברור מדברי הריטב"א ז"ל איברא שראיתי להרב בית שמואל סימן ל"א סק"א שכתב שמדברי רש"י והתוס' שכתבו בפ"ק דקדושין ד"ז גבי ההיא דגרסינן התם ההוא גברא דקדיש בשיראי רבא אמר ל"צ שומא ר"י אמר צריכי שומא ר"י אמר צריכי שומא כיון דאתתא לא בקי לה בשומא לא סמכה דעת' לאיקדושי וכתב רש"י ז"ל שם וז"ל צריכי שומא וכיון שלא שמאן תחילה אינה מקודשת עכ"ד וכ"כ התו' ז"ל שם ד"ה ור"י כו' יע"ש נראה דפליגי אדברי הריטב"א ז"ל הלזו דלפי דעת הריטב"א ז"ל דס"ל דמקודשת משעת מחילה ואילך ה"נ אמאי אינה מקודשת אם שמו אותו אח"כ משעת שומא ואילך דומיא דהתם עכת"ד יע"ש אמנם לע"ד לא דמיא כלל כאוכלא לדנא דשאני התם כיון דכל עיקר טעמא דאינה מקודשת הוא משום דלא סמכה דעתה לאיקדושא משום דאתתא לא בקיאה בשומא משו"ה אינה מקודשת אם שמו אותו אח"כ כיון דבשעת נתינה לא סמכה דעתה לאיקדושי ולאו לשם קדושין קבילתינהו א"כ במאי מקדשה אח"כ משא"כ בנדון הריטב"א דהתם משעת נתינה איהי ודאי סמכה דעתה לאיקדושא אלא שדבר אחר גרם לה מן הדין משום דקדשה בדבר שאינו שלו ומש"ה כי בטיל לי' ההוא גרמא מקו' מאותה שעה ואילך ואהני דבורא קמא דהרי את מקודשת לבתר מחילה כיון דלשם קדושין קבילתינהו ודוק אלא מיהו כד דייקת בה שפיר נראה שדברי הרב בית שמואל נכונים בטעמם ללישנא בתרא דאמרינן התם דבכל דהו פליגי דר"י סבר שו"כ ככסף מה כסף דקייץ אף שו"כ דקייץ כו' דלהך איכא דאמרי ודאי לא משום טעמא דלא ס"ד הוא שהרי כיון דאמר לה בכל דהו ודאי סמכה דעתה אלא דגזרת הכתוב הוא דבעינן מידי דקייץ ואפי' הכי משמע מדברי רש"י והתוס' דלא חיילי הקדושין אפי' לאחר ששמאום דהא ודאי דוחק לומר דמ"ש רש"י אינה מקודשת לא כתב כן אלא ללישנא קמא דבסמכה דעתה פליגי ותו דמדברי התוס' שם מבואר דללישנא בתרא נמי אינה מקודשת ואפי' לאחר ששמאום מדהוצרכו לומר דללישנא בתרא דאמר בכל דהו נמי פליגי דהא דאמרינן בפ' הא"מ התקדשי לי בשטר חוב כו' וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שו"פ מקודשת ה"ק אם רוצה לקדשה בשטר שמין את הנייר כו' ואם איתא אמאי לא כתבו בפשיטות דמקודשת לאחר שומא קאמר גם מדברי רש"י ז"ל בפרק הא"מ ד"ה לא אמרו כלך אצל יפות שכתב וז"ל אבל לענין מי שנטל לעצמו משום כסופא הוא דקאמר לה שלא יכסוף אבל למפרע לא ניחא לי' ע"כ משמע דס"ל שלא כדעת הריטב"א ז"ל שהרי מבואר מדבריו דאף דנימא דמשום כסופא הוא דקאמר אפי"ה מחילתו מחילה אלא דלא חשיבא מחילה למפרע ואפי"ה משמע דאינה מקודשת כלל ואפי' לאחר שאמר לה כלך אצל יפות דהא ודאי דחיקא מילתא טובא לומר דמאי דקאמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד היינו לענין שלא תהא מקודשת למפרע אבל מודה הוא דמקודשת מכאן ולהבא גם מדברי התוס' שם ד"ה אם נמצאו יפות משמע קצת דס"ל הכי למעיין בדבריהם שם מ"מ מידי פלוגתא לא נפקא ונמצא א"כ הכלל העולה ממה שכתבנו דאם נתאכלו המעות קודם יאוש אינה מקודשת לכ"ע ואם לא נתאכלו המעות לדעת רש"י והתוס' אינה מקודשת אפי' מיאוש ואילך ולדעת הריטב"א מקודשת מיאוש ואילך וזה נ"ל ג"כ דעת רבינו שכתב בפ"ה מהלכות אישות הלכה וז"ל הנכנס לבית חבירו ולקח לו משם כלי או אוכל וקדש בו אשה ובא ב"ה אף ע"פ שאמר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממנו אינה מקודשת שלא אמר דבר זה אלא כדי שלא יתבייש עכ"ל דמשמע מדבריו דאי הוה ידעינן דלא משום כסופא הוא דקאמר אלא שמחל בפי' הוה אמרינן דמקודשת וקשה טובא דאמאי הא קי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ובשלמא לרבא דקאמר טעמא משום כסופא ניחא משום דרבא לטעמיה דס"ל דיאוש שלא מדעת הוי יאוש אכן לדעת רבי' ק' ובפרק מה' תרומות פסק רבינו שאם תרם שלא ברשות ב"ה ובא ב"ה וא"ל כלך אצל יפות ה"ז תרומה והק' הכ"מ ז"ל שם דהא קי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולא אמרינן דלכי ידע מתייאש מעיקרא נמי הוי יאוש ותי' דס"ל ז"ל דלפי מאי דמסיק דתרומה שאני משום דמצוה הוא כיון דגלי דעתיה השתא דייני' לי' דהכי הוה דעתיה מעיקרא יע"ש ואין תי' זה מספיק למ"ש בה' אישות דאפי' במקום דליכא מצוה אי הוה ידעינן דניחא ליה השתא ולאו משום כסופא קאמר הוה מקודשת וכבר הוקשה לו כן להרב מח"א ז"ל הל' גזילה סי' ב' אכן אם נאמר שדעת רבינו ז"ל כדעת הריטב"א ז"ל ניחא שפיר דמשום הכי הוצרך לטעמא דכסופא לומר דאינה מקודשת כלל הא אי הוה ידעינן דניחא לי' השתא אע"ג דאינה מקודשת למפרע משום דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אפי' הכי הרי היא מקודשת ממחילה ואילך וכדעת הריטב"א ז"ל כנ"ל נכון ודוק ועיין בתשו' הרשב"א ז"ל סי' תר"ב:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רפב) </b> דמשמע מדבריו דאי הוה ידעינן דלא משום כסופא הוא דקאמר כו' וקשה טובא דאמאי הא קיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כו'. למ"ש הש"ך בח"מ סי' שנ"ח ס"ק א' דהא דקיי"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש היינו ביאוש דאבידה דגם אחר שנודע לו שאבד נמי אינו מתיאש אלא בע"כ כיון שאינו יודע היכן הוא אבל בדבר שאח"כ מוותר מרצונו ומתיאש ברצונו הטוב מהני יאוש כזה אפילו שלא מדעת משום דהוי כמו בהיתרא בא לידו וא"כ לפ"ז לק"מ תמיהת המחבר דאי לאו טעמא דכסופא הו"א דמרצון הטוב מוותר ומייאש ממנו ואפי' יאוש שלא מדעת מהני בכה"ג וממילא האשה זוכה בו כיון דאצלה הוא שינוי רשות אחר יאוש שלא מדעת דמהני בכה"ג משום דמיאש אח"כ ברצון טוב ומיחשב היאוש שלא מדעת ליאוש למפרע:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכתב </b>
+<b> מלמד שאינה מתגרשת אלא בכתב כו'.</b> כתב הרב חלקת מחוקק סי' ק"ך סעיף ט' דגט שנכתב ע"י ב' סופרים בטל דקרא כתיב וכתב לה בלשון יחיד ועוד הביא ראי' לדבר יע"ש ותמהני עליו איך אישתמיט מיני' מ"ש רבינו בפ"ג מה' אלו דין י"ז וז"ל כתב אחד מהם מחמשה אלו טופס והניח מקום התורף וכתב הפקח הרי זה גט כשר הרי דבנכתב בשני בני אדם כתב דכשר דוכתב לה קרינן בי' ולכאור' צ"ע וכבר הי' מקום לומר דע"כ לא כתב הרב אלא בתורף גופיה דבשני בני אדם הגט בטל דקרא כי כתיב בתורף כתיב וע"פ זה יש ליישב מה שתמה מוהר"י כולי ז"ל פ"ד מהלכות אלו הלכה י"ד ממ"ש הרא"ש בתשוב' כלל מ"ה סימן ט"ו על אודות שליח הולכה שהביא גט ולא היו הווי"ן ארוכין דמצו ב"ד לתקוני יע"ש דהתם שאני דמקום אריכת הווי"ן הוא בטופס כנודע דתורף אינו אלא מקום האיש והאשה ומקום הרי את מותרת לכל אדם ושוב ראיתי להרב פר"ח ז"ל סי' הנזכר ס"ק ח' דפשיטא לי' מילתא דטופס מצי למכתב חד גברא ותורף גברא אחרינא האמנם מדברי הרב חלקת מחוקק משמע דלא ס"ל לחלק בהכי ממה שהביא ראי' דאם איתא א"כ כי אמר כולכם כתבו הי' ראוי להם שיכתבו ואי כפי מ"ש עוד היום תיקשי לי' דיכתבו כולם הטופס ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רפג) </b> דגט שנכתב ע"י ב' סופרים בטל דקרא כתיב וכתב לה בלשון יחיד. לפמ"ש הר"ן בפ' המגרש דף קצ"ג בשם הרמב"ן בשייר מקצת הגט וכתבו בדף השני דבלא ידיע במתחתא דמילתא דפסול משום דחיישינן לשמא נמלך הבעל ובטל השליחות וכשחזר אח"כ ואמר לו השלם אותו לא עשאו שליח אלא לחצי הגט ולא ניתן לגירושין וא"כ הרי לא צריך קרא למפסל גט שנכתב ע"י ב' סופרים שהרי אפי' סופר אחד אינו נעשה שליח לחצי חצי ויש לחלק:<br><b> (רפד) </b> ועוד הביא ראיה לדבר יע"ש כו' כתב א' מהם כו' טופס והניח מקום התורף וכתבן הפקח ה"ז גט כשר כו'. גם אנכי כוונתי לקושיא זו ומדברי הש"ס גיטין דף כ"ג ע"א דמוקי שמואל הא דחרש ושוטה כשרים לכתוב הגט היינו בששיירו מקום התורף ולפ"ז לא היה צריך לדברי הרמב"ם ז"ל ואולי משום דר"י ס"ל דמדרבנן אסור עיין בהגהת ש"ע אה"ע סי' קכ"ג סעיף ג'. גם יישבתי בזה דהרב חלקת מחוקק קאי אתורף לחוד וכמ"ש נמי הרב המחבר פה ועיין ב"ש שם:<br><b> אבל </b> לבי מהסס בתירוץ זה משום דעכ"ר אפי' התורף גופי' מותר נמי לכתוב ע"י שני ב"א דאל"כ הא למאן דבעי שליחות בכתיבה הרי משעה שהתחיל הסופר לכתוב התורף תו אין ביד הבעל לגמרו דהא כתיב בלשון יחיד וא"כ הרי גם הסופר שליחו אינו יכול לגמרו משום דמאי דהמשלח עצמו לא מצי עביד גם שליח לא מצי משוי. ואף די"ל דכיון דקודם הכתיבה היה יכול הבעל לכתבו כולו ושפיר שוי להסופר שליח וא"כ תו לא משגחינן במה שאח"כ לא מצי להיות שליחו של הבעל לענין הגמר משום דהשליחות היא מתחלה אכתיבת הגט בכולל מ"מ הא י"ל נמי דבעי שליחות על כל פרט ופרט שכותב בכל פעם וכן משמע בר"פ מי שאחזו בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל שם וניהו דמותר לסופר למכתב גיטא כשהבעל ישן מ"מ ישן שאני משום דסמא בידן משא"כ בנ"ד דמי טפי לנשתתק וא"כ לכאורה א"א לומר כדעת הרב חלקת מחוקק הנ"ל. ועוד דבעיקר דבריו צ"ע דכיון דקיי"ל דשלוחו של אדם כמותו א"כ הא אפי' כשכתבו שנים הרי הוי כאלו כתב הבעל בעצמו. ולפ"ז הא א"א למידרש וכתב ליחיד דהא אפי' כשרבים כותבים הוי כאלו כתב הבעל לחודיה. וצ"ל דקאי לשיטת הפוסקים דלא בעי שליחות לכתיבה. וצ"ע במגויד דודאי אינו יכול לכתוב גט ואפ"ה שליחו כותב ואי בעינן שליחות בכתיבה א"כ איך נעשה שליח ועיין מס' ב"ק דף קי"ד ע"א דמוכח משם דכל היכא דאפי' ע"י הדחק לא מצי המשלח למיעבד שליח נמי לא מצי משוי. וכמדומה לי שהגאון ר' זלמן מרגליות ז"ל בתשובותיו בית אפרים הקשה כעין זה אך במגויד איני יודע מקום לתירוץ: (מנ"ה: עיין במחנה אפרים פ"ג מהלכות גירושין):
+
+Halakhah 4
+
+<b>וגופו </b>
+<b> של גט הרי את מותרת לכל אדם כו'.</b> עיין במ"ש הר"ן ובמה שהקש' עליו הרב לח"מ ולע"ד הדברים פשוטים ושוב מצאתי כן להרב מכתב מאליהו שער ב' סימן ב' ומה שהקש' עליו הרב הנזכר וז"ל ועוד ק"ל כו' הן דברים תמוהים ולא ירד לכונת הרב לח"מ דקו' הלח"מ היא למאי דבעי לאוכוחי תלמודא דלא בעינן ודין ממאי דלא אתקין רבא ודין ש"מ דס"ל דהלכה כרבנן ואהא ק"ל שפיר להרב הנז' דאפילו תימא דס"ל לרבא דהלכה כרבנן מ"מ רבנן מודו דלכתחיל' בעינן ודין ורבא אתי דלא כמאן ודוק: כתב הר"ן בפ"ק דנדרים ד"ה ע"ב ד"ה לימ' קסבר כו' וז"ל אלמא שמואל גופי' ס"ל דידים שאינן מוכיחות לא הווין ידים ואיכא למידק מדאמרינן בפרק כל הגט גבי מתניתין דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש כו' אמר שמואל וצריך שיניח מקו' הרי את מותרת לכל אדם ואילו ודין לא קאמר אלמא לשמואל לא צריך ודין וי"ל דדילמא שמואל ס"ל דאפי' למ"ד ידים שא"מ לא הויין ידים גבי גיטין לא צריך ודין דבלאו ודין הוי מוכיח דאין אדם מגרש אשת חבירו כו' יע"ש ויש לדקדק עליו דכפי זה מאי פריך בגמ' לעיל ושמואל אמאי דחיק לאוקומי מתני' כר"י לוקמא כרבנן אע"ג דאין ידים מוכיחות ואמאי לא משני דשמואל מוקי למתני' כרבנן משום דע"כ לא קאמרו רבנן אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו וכמ"ש הר"ן וליכא למימר דאין ה"נ דלפום דמסקינן לקמן דע"כ לא קאמרי רבנן אלא גבי גט משום דאין אדם מגרש אשת חבירו כו' ה"נ דמצינן למימר דשמואל מוקי למתני' ככ"ע אמנם תלמודא לפום מאי דס"ד השתא דאין לחלק בין גט לשאר מילי הוא דפריך דהא ליתא דתלמודא מסיק הכי לקמן אליבא דרבא כי היכי דלא תיקשי ליה לימא כתנאי כו' וא"כ רבא ודאי איהו גופיה הכי ס"ל וכיון שכן אמאי אצטריך רבא לתרץ אליבא דשמואל מתני' קשיתיה כו' לימא דשמואל מוקי למתניתין אפילו כרבנן משום דע"כ ל"ק רבנן אלא גבי גט כו' וכדס"ל איהו ונראה לע"ד לומר דודאי הא דמסיק לקמן אליבא דרבא דאפי' רבנן ל"ק אלא גבי גט כו' היינו לפום מאי דמשני השתא רבא מתני' קשיתיה כו' דמוכח מינה דסתם מתני' ס"ל דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים וא"כ כי היכי דלא נימא דסתם מתני' אתיא כר"י דיחידאה היא דחקינן אנפשין לומר דסתם מתניתין ס"ל דע"כ ל"ק רבנן אלא גבי גט משום דאין אדם מגרש כו' ומתני' אתי ככ"ע והשתא ע"כ ברייתא דקתני מופרשני ממך כו' ה"ז אסור צריך לידחק ולומר דתנא אחרינא הוא ותנאי שקלת מעלמא וא"נ דאסור דקתני בברייתא לאשתעויה בהדיה קאמר לאיכא מ"ד שכתב הר"ן וזה ודאי דוחק דברייתא סתמא קתני ומשום הכי מקשי שפיר תלמודא לעיל דאמאי דחיק לאוקמי מתני' כר"י לוקמא כרבנן דהשתא לא מצי לשנויי דשמואל מוקי למתני' ככ"ע דע"כ ל"ק רבנן אלא גבי גט כו' דהא מנ"ל לשמואל כי היכא דנימא דברייתא אתי דלא כמאן אדרבא נימא דרבנן ס"ל בעלמא ג"כ דידים שאינן מוכיחות הויין ידים וברייתא אתי כרבנן ואהא משני רבא מתני' קשיתיה כו' ואם כן כיון דסתם מתניתין ס"ל דלא הויין ידים דחקינן אנפשין לומר דע"כ ל"ק רבנן אלא גבי גט כו' כי היכי דניתי סתם מתני' כרבנן דרבים נינהו כן נ"ל ודוק:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ומנין </b>
+<b> שיתנהו לה בתורת גירושין שנאמר כו' ואם אמר לה אחר כך ה"ז גיטך ה"ז גט כו'.</b> נ"ב פרק המגרש דפ"ה והרב ל"מ ז"ל הקשה לדברי הרשב"א שכתב ה"ה בפ"ג מה' אישות דין ח' גבי היה מדבר עם האשה כו' דהיכא דאין עסוקין באותו ענין שאפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת והיא רוצה צריך שיטול הכסף ממנה ויחוזר ויתננו לה בתורת קידושין ע"כ דהכא משמע דאפילו אחר שנתן לה הגט אם אמ"ל הרי זה גיטך הגט כשר וא"צ שיחוזר ויטלנו והא הכא נתינ' דאוריית' הוי דכתיב ונתן דומיא דהתם כו' ותי' וז"ל וי"ל דשאני התם דמדאורייתא בעינן שיאמר ה"א מקודשת כמ"ש התוס' בקדושין דף ד' ד"ה כי יקח כו' ומש"ה כי לא אמרו קודם נתינה כו' לא הוי קדושין מן התורה אבל הכא גבי גט דמדאורייתא בנתינה לחוד סגי ומדרבנן הוא דבעינן שיאמר ה"ז גיטך אפילו שיאמר לה אחר נתינת הגט כשר כו' יע"ש ולע"ד לא נהירא לי במ"ש שדעת הרשב"א ז"ל הוא דבגט מדאוריית' בנתינה לחוד סגי אלא דרבנן אמרו דבעינן שיאמר ה"א מגורשת ומשום הכי אם לא היה מדבר עמה ע"ע גיטה הגט פסול וכי אמר לה אחר נתינה כשר דהא מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו לגיטין נראה בהדיא דס"ל דמדאורייתא בעינן שיאמר ה"א מגורשת שלא כדעת רבינו שכתב בדין י"א דהוי מדרבנן שהרי הקשה שם אמתני' הלזו דקתני אמר לה כנסי ש"ח זה אינו גט וז"ל ותמיהא לי מילת' אמאי נקט באומר כנסי ש"ח זה לישמועינן בנותן לה גט סתם דאינו גט וכ"ש באומר לה כנסי ש"ח זה כו' יע"ש והשתא אם איתא דס"ל להרשב"א ז"ל דמדאורייתא בנתינה לחוד' סגי מאי קא ק"ל דלישמועינן בנותן לה גט סתם הא בנותן גט סתם הגט פסול מדרבנן ומתני' קתני אינו גט מן התורה ומש"ה נקט לה באומר כנסי ש"ח זה אלא ודאי מוכח בהדיא דס"ל להרשב"א דבנותן לה סתם אינה מגורשת מן התורה הפך דעת רבינו ועיין בלח"מ ז"ל במ"א שכתב שלדעת רבינו בדוקא נקט מתניתין כנסי ש"ח זה יע"ש: ולעיקר קו' כבר הרשב"א ז"ל גופיה בחידושיו לקדושין ד"ט נרגש מזה וכתב וז"ל ומיהו נ"ל דהכא אפילו למאן דאמר אינו צריך שיטלנו הימנו הכא צריך הואיל וקנאתו לגמרי דהא אי בעי למיהדר לא מצי הדר דמימר אמרה ליה את בסתמא יהבית ניהלי ואנא למתנה איכווני כו' והוה ליה ככנסי סלע זה שאני חייב ליכי כו' ודמיא למאי דאמרינן בגיטין פרק המגרש אפילו תימא ר' דילכון אמר שאני הכא הואיל וקנאתו כו' והכא עדיפא דקנאתו לגמרי עכ"ד יע"ש ומיהו אכתי ק"ל דכפי זה מאי ק"ל הכא אמתני' דידן דלישמועינן בנותן לה גט סתם נימ' דמש"ה נקט דוקא כנסי ש"ח משום דבעי למתני עד שיאמר ה"ז גיטך ואלו בנותן לה גט סתם לא מהני עד שיטלנו הימנה דמצית למימר אנא למתנה איכוונית ולצור על פי צליחותו ועיין מ"ש הטור סימן וצ"ל דדוק' גבי קדושין כיון שנתן לה בסתם ליכא גילוי מילתא שנותן לה לשם קדושין ומש"ה כתב הרשב"א דצריך שיטלנו הימנה ויחוזר ויתננו לה משום דמצית למימר אנא למתנה איכונית ולשם מתנה יהבית ניהלי משא"כ בגט דאע"ג דנתנו לה סתם הרי הוכיח מתוכו דלשם גט נתנו לה ולא מצית למימר דלשם מתנה יהבית ניהלי ולפי זה נפקא מינה לענין דינ' דבקדושי שטר דינו כגט ואין צריך ליטלו הימנו ודוק ועיין בספר בית שמואל סימן כ"ז ס"ק י"ג שהקשה על דברי הרשב"א הללו שכתבנו לעיל דפליג מדידי' אדידי' דאלו ממ"ש הרבב"י סימן ל"א בשם הרשב"א ז"ל נראה מדבריו דאם אמ"ל התקדשי לי בחפץ זה ששוה חמשים זוז ולא שמו אותו דא"צ ליטול הימנה ולומר לה הרי את מקודשת אלא באומר לה ה"א מקודשת סגי ואלו הכא הצריך ליטלו הימנה ולומר לה ה"א מקודשת וכן הקשה בסי' ל"א סק"א אמנם כפי מ"ש משם הרשב"א בחידושיו לק"מ דבשלמא ביהיב לה סתם משום הכי צריך ליטלו הימנה כיון דקנאתו לגמרי דאי בעי למיהדר ל"מ הדר דמימר אמרה אנא למתנה איכונית משא"כ התם דיהיב לה בתורת קידושין משום הכי כ' הרשב"א דא"צ ליטלו הימנה אלא באומר לה ה"א מקודשת סגי ממ"נ דאי הוי קדושין ראשונים קדושין כיון דאדעתא דליהיו קדושין יהביה ניהלה כי בטלו הקדושין אי בעי למיהדר חייבת ליתנה לו ולא מצית למימר למתנה איכוונית דהא לשם קידושין יהביניה לה ונמצא דלא קנאת' כלל והו"ל ככנסי ש"ח זה דאמרינן בגיטין אליבא דר' דאין צריך ליטלה הימנו ודוק: ובהיותי נבוך בזה ראיתי להרב עצמות יוסף ז"ל דף ס"ט שנרא' שסותר למ"ש וזה שכתב שם גבי ההיא דאמרינן בגמ' דף נ"ב ההוא אריסא דקדיש במוזא דשומבי אתא לקמיה דרבא אמ"ל מאן פלג לך חלקו של ב"ה כלומר ואינה מקודשת וז"ל מיהו אם א"ל תהא לי מקודשת בחלק שיש לי בבצלים אלו נראה דהויא מקודשת שהרי לא קדשה אלא באותו חלק שיש לו בהן וכ"כ הר"ן ז"ל וראיתי בתוס' רי"ד כתוב וז"ל ואי אמרת תתקדש מיהא בפלגא דאית לי' בגויה כיון דכולי' יהיב לה לא סמכה דעתה אלא בכוליה והו"ל כמנה זה ונמצא חסר דאינ' מקוד' ואינו סותר הדין שכתבתי דודאי אם אמ"ל כך בשעת קדושין הויא מקוד' גמורה אבל אם אחר שנתן שבאו לבטל הקדושין אמר הוא לפחות תתקדש במה שיש לו בו כיון דלא אמ"ל כן בשעת קידושין הו"ל כנותן לה מנה ונמצא חסר דינר דאינה מקודשת עכ"ד הנה דעת הרב ברור מללו דכל דלא הוו קידושין משעת נתינה לא סגי לן באומר לה אח"כ ה"א מקודשת בחלק שיש לי בו אמנם כפי מ"ש משם הרשב"א ז"ל נראה ברור דה"נ אם אמ"ל בשעת נתינה ה"א מקודשת לי בבצלים אלו דקי"ל דלא הוו קידושין ואם אמ"ל אח"כ תתקדש במה שיש לי בו הויא מקודשת דכיון דמתחילה אדעתא דקדושין יהבינהו ניהלה כי בטלו הקדושין אחר כך משום דקדשה בחלק חבירו א"כ חייבת להחזירה ולא מצית למימר אנא למתנה איכוונית וכיון שכן לא קנאתו כלל ומקודשת ולדברי הרב הנז' ז"ל קשה דמאי שנא מהא דאמר הכא בפ' המגרש דאם נתן לה גט בידה והיא ישנה אע"פ דלאו בת גרושין היא אם אמר לה אח"כ כשהיא נעורה ה"ז גיטך הויא מגורשת ה"נ אע"ג דבשעת נתינה לא חלו הקדושין משום דקדשה בחלק חבירו אם אמ"ל אח"כ תתקדש במה שיש לי בו אמאי אינה מקודשת ואם כן כפי מ"ש נראה לכאורה דתוס' רי"ד פליגי אמ"ש הר"ן וה"ה אם א"ל בשע' נתינ' ה"א מקו' במה שיש לי בו דמקו' דאי ס"ל הכי אמאי כתבו דאם אמ"ל אח"כ תתקדש מיהא במה שיש לי בו דמ"ל אם אמ"ל אחר כך ומ"ל אם אמר לה בתחילה דא ודא חדא היא אלא ודאי דסבירא ליה דאפילו אם אמר לה כן בשעת נתינה אינה מקודשת אמנם אחר ההשקפה נראה דהרב הנז' אחר המחילה לא ירד לסוף כונתם שהו' הביא דמ"ש דאי אמר תתקדש מיהא בפלג' דאית לי בגויה כונת' לומר דאם אמ"ל אח"כ לאשה תתקדש כו' אפ"ה אינה מקודשת כיון דכולי' יהיב לה לא סמכא דעת' ואהא כתב הרב ז"ל דעכ"ז אינו סותר למ"ש הר"ן ז"ל כו' אמנם לע"ד פירוש זה לא יתכן כלל בדבריהם דכפי זה לא ידעתי מאי האי דכתבו והו"ל כנותן מנה ונמצא חסר דאינה מקודשת ומה דמות יערכו לו מההיא דנותן לה מנה התם שאני דכיון שאמר לה התקדשי לי במנה זו ונמצא חסר אדעתא דהכי לא נתקדשה משא"כ הכא דהא קאמ"ל בהדיא ה"א מקודשת במה שיש לי בו ונתרצית היא ואמאי אינה מקודשת אפי' באומר לה אחר כך ואה"נ דהת' נמי אם נמצא חסר ואמ"ל אח"כ ה"א מקודשת בהן חסר הן יתר דהויא מקוד' ומהיכא פשיטא להו התם דאפי' אם אמ"ל אח"כ הרי את מקודשת דלא הוי קדושין אדכתבו והו"ל כמנה זו כו' לכן הנר' פשוט בכונתם לע"ד הוא כלפי מ"ש הריטב"א והר"ן ז"ל שם וז"ל י"א דוקא בשאינו שוה אלא פרוטה א' אבל שוה ב' פרוטות מתקדשת שהרי יש בחלקו שו"פ ולא נהירא דכיון דכוליה מוזא יהיב לה דעתה אכולה והו"ל כאומר לאשה התקדשי לי במנה ונמצא חסר דאינה מקודשת עכ"ד ומעתה נתבאר דמ"ש ואי אמרת התקדשה מיהא בפלגא כונתם כמו ואם תאמר וכונתם להקשות דאפילו ביהיב לה סתם אמאי אינה מקודשת הרי יש בחלקו שו"פ וזהו שכתבו ואי אמרת כו' כלומר ואמאי קאמר מאן פליג לך דנראה דוחק לומר כהי"א שכתב הריטב"א דמיירי בדליכא אלא שו"פ ואהא תיר' מה שתירץ הריטב"א ז"ל דכיון דכוליה יהיב לה לא סמכא דעתה דהו"ל כמנה זו ונמצא חסר דאינה מקודשת דלא סמכה דעתה אלא בכולה מנה אמנם ודאי דאם אמר לה בשעת נתינה ה"א מקודשת בחלק שיש לי בו מודו תוספות רי"ד לדעת הר"ן וה"א דמקודשת וכן נמי אם נתן לה סתם ואח"כ אמ"ל התקדשי במה שיש לי בו אם נתרצית היא כ"ע מודו דמקודשת וכדעת הרשב"א גם דברי הרב עצמות יוסף אפשר לפרשן ע"צ הדחק דמ"ש ואם את"ל אח"כ אינה מקודשת היינו בדלא נתרצית היא ומש"כ דאם אמ"ל כך בשעת קדושין הויא מקודשת לאו דוקא אלא ה"ה אחר קדושין וכדכתיבנא כנ"ל ועי' במוהראד"ב סי' כ"א ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רפה) </b> ק' דמאי שנא מהא כו' אם אמר לה אח"כ כשהיא נעורה ה"ז גיטך הויא מגורשת ה"נ כו' אם א"ל אח"כ תתקדש במה שיש לי בו אמאי א"מ כו'. לכאורה תימא לתמיהתו שהרי בפ"ק דקדושין בעובדא דהאי גברא דקדיש בצפתא דאסא אמרו לי' והא לית בה שוה פרוטה ואמר להו תתקדש לי בד' זוזי דאית בה שקלתה ואמר רבא דאינה מקודשת משום דהויא שתיקה לאחר מתן מעות וע"ש. וא"כ מה"ט הא י"ל נמי בנ"ד דכיון דמעיקרא סברה דמקדשה בכל המוזא א"כ הרי נתבטלו הקדושין משום חלק הגזל שבו ומשום הכי גם כשאומר אח"כ תתקדש בחלקי שבו לא מהני בסתמא וה"ט דתוס' רי"ד ז"ל ויש להאריך בזה. אבל בפשיטות נראה דבין בעובדא דציפתא דאסא הנ"ל ובין בהאי דתוס' רי"ד ז"ל לא מיירי דאמר כן להאשה בלשון קדושין מחדש אלא דאמר להו מה בכך דציפתא אינו שוה פרוטה מ"מ תתקדש בד' זוזי שיש בה וכן בהאי דאמר תתקדש מיהא בפלגא כו' בההיא דתוס' רי"ד הנ"ל וכן מורה הלשון מיה"א שכ' התוס' וגם הלשון אמר לה"ו בההוא דציפתא הנ"ל וצ"ע:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>במה </b>
+<b> ד"א כשהיה הגט כו' אם כתב הבעל בכתב ידו כו' ה"ז גט פסול.</b> ובפ' המגרש דף פ"ו תנן ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים כו' יש בו זמן ואין לו אלא עד אחד כו' והנה בפי' דהך מתני' נחלקו רש"י ורשב"ם ז"ל דרש"י ז"ל פירש בדליכא עידי מסירה שכתב וז"ל וכיון דכתב ידו היא וכתב ונתן קרינן ביה אע"ג דליכא ע"מ כשר מדאורייתא מיהו רבנן פסלינהו דילמא אתי לאכשורי בכתב סופר ע"כ אמנם הרשב"ם ז"ל פירשה בדאיכא ע"מ ור"א היא הפך דעת רש"י שכתב בפ' גט פשוט דף קע"ז וז"ל כתב בכתב ידו ואין עליו עדים אלא שנמסר לה בפני עדים דעמ"כ בדיעבד ע"כ וראיתי להרב בני יעקב דק"ל ע"ד שהק' אדברי רשב"ם הללו וז"ל ודבריו תמוהים דנראה דס"ל דטעמא דת"ק משום דס"ל דע"מ כרתי מיהו לא כרתי אלא דיעבד ור"א ס"ל דע"מ כרתי לכתחילה וק' טובא דהרי אמרו בשמעתין אמר רב כת"י שנינו ושיילינן בגמ' אהייא אלימא ארישא פשיטא כת"י קתני ומסקינן אלא אסיפא יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד ואמר רב ל"ש אלא כת"י אבל כתב סופר ועד הולד ממזר ואי מיירי בע"מ אמאי הולד ממזר נהי דס"ל דוקא בדיעבד אבל לא משום הא הולד ממזר עכת"ד ולע"ד לק"מ ואשתמיט מיניה מ"ש הרי"ף ז"ל בהך סוגייא דהנה הרי"ף ז"ל רצה להכריח דהא דאמר ר"א ע"מ כרתי לאו דוקא אלא או ע"מ או ע"ח כרתי ממאי דאמר רב הכא דכתב סופר הולד ממזר אע"ג דהוא סובר דהלכתא כר"א דע"מ כרתי וא"כ איך אפשר דהולד ממזר כיון דאיכא ע"מ ואי ליכא ע"מ אפי' שני עדים חתומים לא מהני דע"מ כרתי אלא ודאי דע"ח נמי כרתי ובסוף כתב וחזינן לגאון שכתב הוו ידעי דהא דאמר רב הולד ממזר משום דהו"ל הא מילתא לר"א כמזוייף מתוכו עכ"ל וא"כ איכא למימר דרשב"ם ז"ל סובר כס' הגאון שהביא הרי"ף ז"ל גם מ"ש עוד הרב הנז' דקע"ב נר' דפליג דידיה אדידיה הרואה יראה שאין מדבריו הכרח כלל ודוק מיהו הדבר הקשה אלי הוא מפירוש רשב"ם ז"ל דכיון דמתני' איירי בדאיכא ע"מ וס"ל להאי תנא דע"מ לא כרתי לכתחילה א"כ ע"כ צ"ל דמאי דנקט מתני' כת"י לאו דוקא דהוא הדין בכתב סופר ואם נשאת לא תצא דע"מ כרתי בדיעבד אלא לרבותא נקטי' לאשמועי' דאפילו בכ"י הוי גט פסול וא"כ קשה טובא דא"כ כי שיילי' בגמ' אמאי דקאמר רב כ"י שנינו אהייא אלימא ארישא פשיטא כ"י קתני אדרבא איפכא הו"ל להקשות דאי ארישא הוא דקאמר רב ל"ל כ"י הא כיון דאיכא ע"מ אפילו כתב סופר הולד כשר תו ק"ל לדעת רשב"ם ז"ל ממאי דגרסינן בפ' המביא קמא מאן האי תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה אי ר"א כתיבה בעי חתימה לא בעי וכ"ת ע"כ ל"ק ר"א אלא מדאורייתא אבל מדרבנן בעי והא ג' גיטין דרבנן וקא מכשר ר"א כו' והשתא אמאי ל"ק הא מני ת"ק דר"א היא דבעי חתימה מדרבנן ורב אשי נמי דקאמר הא מני ר"א היא אמאי ל"ק הא מני ת"ק דר"א היא וצ"ע:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>וכן </b>
+<b> התקינו חכמים שיכתוב זמן בגט כו' שמא הויא אשתו קרובתה כו'.</b> בפרק המביא תנין מחלוקת ר"י ור"ל ופסק כר"י ודע שבפי' המשניות שם כתב רבינו וז"ל ור"ש מכשיר ידוע שהיום הולך אחר הלילה לפיכך נכתב ביום והעיד בו בלילה יהיה עדות שקר כו' ור"ש מכשיר לפי שאין לזמן אצלו תועלת מרובה לפי שהעיקר אצלנו תקון זמן בגיטין אמנם היא משום בת אחותו שמא תזנה תחתיו והיא אשת איש ושמא יכתוב גט בלא זמן קבוע ויתן לה ותאמר כבר אני גרושה הייתי בזה הזמן לפיכך אין בין היום ובין הלילה שיתחדש כמו זה ואין הלכה כר"ש עכ"ל והנה לעין הקורא דבריו מן המתמיהים ראשונה במ"ש לפי שאין לזמן אצלו תועלת מרובה והרי אין לך תועלת מרובה גדול מזה שאם לא היה בו זמן היה מחפה על בת אחותו ותו הדבר קשה במאי דמבואר מדבריו דר"ש נמי ס"ל דטעמא דתקנו זמן הוא משום בת אחותו וכר"י אלא דאפ"ה ס"ל דבנכתב ביום ונחתם בלילה כשר משום דלא שכיח שתזנה אשתו בזמן מועט בין היום ובין הלילה והדבר תמוה דבהדי' פרכינן התם בשלמא לר"ל מש"ה הוא דמכשיר ר"ש אלא לר"י מ"ט ומשנינן א"ל ר"י אליבא דר"ש לא קאמינא כי קאמינא אליבא דרבנן הרי מבואר דלר"ש זמן לאו משום בת אחותו אתקן אלא משום פירות וכמו שפירש רש"י שם והוא מוכרח וכבר עמד בכל זה הרב בני יעקב דף ג' ע"ב יע"ש מה שנדחק הרבה ליישב פירוש הסוגיא לדעת רבינו ז"ל והם דברים דחוקים הרבה כמו שיע"ש ובר מן דין הדבר תמוה מי הכריחו לרבינו ז"ל להוציא הסוגיא מפשטה ולפרש' בדרך עקיפין כי על כן הנראה אצלי שרבינו ז"ל קשיתי' בפירוש הסוגיא כפרש"י דכיון דע"כ צ"ל לר"י דר"ש ס"ל דטעמא דתקנו זמן הוא משום פירות דאי משום ב"א א"כ מה"ט נכתב ביום ונחתם בלילה יהא פסול א"כ עכ"ל דר"ש ס"ל דאין לבעל פירות משעת כתיבה ומשו"ה לא חיישינן שמא תטרוף לקוחות שלא כדין וכ"כ רש"י ז"ל בד"ה היינו דאיכא והדבר מוכרח דליכא למימר דלר"י ס"ל לר"ש דנכתב ביום ונחתם בלילה כשר משום דכי אתיא למיטרף בעיא לאתויי ראיה אימת מטי גיטא לידה דאם כן קשה לר"ש מ"מ תקנו זמן בגיטין כיון דאיהו ס"ל דזנות לא שכיח ולא חייש לב"א ומשום פירי נמי ליכא למיחש כיון דס"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה וא"כ הדבר קשה דכיון דלר"י ע"כ ר"ש ס"ל דאין לבעל פירות משעת כתיבה א"כ מנ"ל לר"י לומר דלרבנן דר"ש ס"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ולאפושי במחלוקת והא אדרבא טפי איכא למימר דכ"ע ס"ל דאין לבעל פירות משעת כתיבה ובהא פליגי רבנן ור"ש דרבנן ס"ל דזנות שכיח ומשו"ה תקנו זמן בגיטין משום טעמא דב"א ומשום פירות והלכך בנכתב ביום ונחתם בלילה סבירא להו לרבנן דפסול דאע"ג דליכא טעמא דפירות איכא משום ב"א ור"ש ס"ל דזנות לא שכיח וכי תקנו זמן משום פירות גרידא היא ובנכתב ביום ונחתם בלילה כשר כיון דליכא למיחש לפירי תו קשיתיה לרבינו ז"ל מה שהקשו התוס' שם בד"ה זנות לא שכיח דבריש כתובות תקנו שתהא בתולה נשאת ביום רביעי שאם היה לו טענת בתולים ישכים לב"ד הרי דחששו לזנות אע"ג דלא שכיח כי ע"כ הוכרח רבינו ז"ל לפרש דמ"ש בגמ' ר"ל מ"ט לא אמר כר"י א"ל זנות לא שכיח לא קאי אעיקר תקנת זמן לומר דזנות לא שכיח ולא הוו חיישי רבנן לתקן זמן מה"ט שהרי אע"ג דלא שכיח חשו בה בריש כתובות אלא אנכתב ביום ונחתם בלילה קאי דכיון דזנות לא שכיח נהי דחשו חכמים לתקן זמן משום ב"א כדרך שחשו גבי בתולה מ"מ לא הוו פסלי רבנן נכתב ביום ונחתם בלילה כיון דעיקר זנות אפי' לזמן מרובה לא שכיח אע"ג דחשו לה מ"מ בין היום ובין הלילה הוי חששא דלא שכיח כלל ולא הוו חיישי רבנן משא"כ אי טעמא הוא משום פירות כיון דהוי מילתא דשכיח אי"ל אפי' לזמן מועט ור"י ס"ל דזנות שכיח וכיון דהוי מילתא דשכיח חשו חכמים אפי' לזמן מועט דומיא דפירות ואהא פרכינן בשלמא לר"ל מש"ה קמכשר ר"ש אלא לר"י דס"ל דזנות שכיח מ"ט דר"ש דמכשר ומשנינן אליבא דר"ש לא קאמינא דודאי לר"ש ס"ל זנות לא שכיח והלכך אע"ג דחשו חכמים לתקן זמן משום ה"ט מ"מ לזנות דזמן מועט לא חיישינן לה כלל כי קאמינא דזנות שכיח אליבא דרבנן דחשו לזנות דזמן מועט ומעתה מבואר דר"י דקאמר יש לבעל פירו' עד שעת נתינה אליבא דכ"ע קאמר אפי' אליבא דר"ש וניחא השתא לדעת רבינו אידך מימרא דר"י דקאמר מאימתי מוציאין לפירו' משעת נתינה דמשמע דמילתא פסיקת' קאמר ואלו לפרש"י ז"ל היה לו לר"י לומר הלכה כרבנן דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ולפ"ז מאי האי דקאמר התם רבא לקמן מאי טעמא דרבי שמעון כיון שנתן בה עיניו לגרשה שוב אין לו פירות אלא אתיא כר"ל ומעתה דברי רבינו מדוקדקים וז"ש לפי שאין לזמן אצלו תועלת מרובה כלומר דס"ל לר"ש דזנות לא שכיח וא"כ נמצא דאין כאן תועלת מרובה כיון דלא שכיח אלא דאפי"ה חשו בה חכמים ולפיכך אין בין היום כו' שיתחדש כמו זה כלומר דאם היינו אומרים דזנות שכיח ה"נ ודאי היינו חוששין לזמן מועט כדרך שחששו משום פירות אפילו לזמן מועט אמנם כיון דזנות לא שכיח ואין בו תועלת מרובה מסתייה דחששו לזנות דזמן מרובה כנ"ל נכון בישוב דברי רבינו ומה שהקשה עוד הרב בני יעקב מהא דאמרינן התם ר"י אמר אפילו מכאן ועד עשרה ימים הכשיר רבי שמעון ואפי' דהוי זמן מרובה ות"ל משום שמא יחפה על בת אחותו איכא למימר דרבי' קשיתיה קושית התוס' בד"ה עד שעת נתינה שהקשה בס"ד וז"ל וא"ת נכתב ביום ונחתם בלילה אמאי פסול הא לית ליה קלא וליישב זה ס"ל ז"ל דע"כ לא אמרינן קלא אית ליה אלא דוקא בשעבר זמן מרובה ברם גבי נכתב ביום ונחתם בלילה כיון דהוי זמן מועט לית ליה קלא וחששו ומשום הכי במכאן ועד עשרה ימים ס"ל לר"י דמכשר ר"ש דליכא למיחש לבת אחותו משום דכיון דעבר זמן מרובה קלא אית ליה למילתא אלא דהא ליתא שהרי שם בסמוך אמרינן גבי אמר לעשרה כתבו גט לאשתי דלר"ל כולם משום עדים ואי חתמו תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן עד עשרה ימים פסולה משום מוקדם אע"ג דהוי זמן מרובה ולכן הנכון כמו שתירץ הרב הנזכר דהכא ליכא חששא דב"א דבשלמא באין בו זמן איכא למיחש שפיר שמא זנתה וכתב לה גט בלא זמן ואומר קודם לכן נתגרשתי ברם הכא ליכא למיחש שמא יחפה עליו שהרי מחמת קטטה בא לגרשה ואדרבא רוצה הוא בהריגתה וליכא למיחש אלא משום שמא אתרמי מילתא דזנתה ולא נודע לבעל ונמצא למפרע חופה את ב"א בזמן מועט לא חששו משא"כ בזמן מרובה דליכא למיחש שמא הבעל יחפה עלי' כיון שהוא חוזר עליה לגרשה ולשמא אתרמי דזנתה ונמצא למפרע הוא חופה עליה ליכא למיחש דכיון דהוי זמן מרובה יודע הדבר לבעל ולא יחפה עליה את"ד ואפילו לפי תי' זה נראה דק' דאם כן למאי אצטריך ר"י גבי אמר לעשרה כתובו לומר דב' משום עדים וכולן משום תנאי דמשמע דאי אמרינן דכולן משום עדים פסול משום מוקדם הא כיון דהוי מכאן ועד עשרה ימים דהוי זמן מרובה ליכא למיחש משום ב"א כלל ואפשר לומר דר"י הוצרך לומר דכולן משום תנאי לומר דאפילו נתנו לה קודם חתימת השאר כשר וס"ל לרבינו כדעת הר"ן ז"ל שם ועיין בהרב בני יעקב ז"ל בדף י"ב ע"ד ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רפו) </b> הוכרח רבינו ז"ל לפרש אנכתב ביום ונחתם בלילה קאי דכיון דזנות ל"ש כו'. אע"ג דחשו לה כו'. תמהני דהא פלוגתא דר' יוחנן ור"ל היא אעיקר תקנה דזמן דתנן בפ' המגרש. דגט שאין בו זמן פסול ופליגי בטעמא דמלתא ולא מייתי לה הש"ס בפ"ש דגיטין אלא משום דפריך התם לר' יוחנן מר"ש דמכשיר בנכתב ביום ונחתם בלילה דלא ס"ל טעמא דשמא יחפה וע"ש. והשתא אי נימא כמ"ש הרב המחבר דר"ל נמי מודה דעיקר תקנתא הוי נמי משום זנות כמו משום פירות אלא שזנות דיומא הוא דלא שכיח א"כ איך קאמרינן עלי' דר"ל דה"ט דלא קאמר כר' יוחנן דמשום טעמא דשמא יחפה איתקן זמן בגיטין משום דזנות לא שכיח הרי אמרינן דהוא נמי מודה דזנות שכיח כיון דפלוגתייהו לא קאי אהאי דנכתב ביום ונחתם בלילה אלא דפרכינן התם לר' יוחנן מר"ש דמכשיר וכנ"ל ולפי דברי רבינו המחבר ז"ל הא צ"ל דמחלוקתן אינה אלא בטעמא דת"ק דר"ש דפוסל בנכתב ביום ונחתם בלילה והיינו דס"ל לר' יוחנן דטעמא דת"ק דפוסל משום דס"ל דאפי' זנות דיומא נמי שכיח ולפ"ז ממילא הרי ר"ש דמכשיר ס"ל דבזמן מועט לא שכיח וא"כ מאי פריך לר' יוחנן מר"ש וגם איך שייך לומר בשינויא האי לישנא דקאמר התם אליבא דר"ש לא קאמינא דהרי האי לישנא משמע דר"ש ודאי ס"ל דטעמא משום פירות וז"א דהא אמרת דר"ש דמכשיר הוא משום דס"ל דאע"ג דתקנו זמן בגיטין משום בת אחותו מ"מ לזמן מועט כי האי לא חיישינן לחיפוי וקושיית הש"ס מעיקרא ליתא דהא כבר ידעינן דת"ק ור"ש פליגי בזה: ועוד יקשה דאי נימא דבעיקר תקנת הזמן בגיטין סובר ר"ל נמי דמשום בת אחותו הוא א"כ נימא דאפי' אי ס"ל לת"ק נמי דזנות דיומא לא שכיח מ"מ פוסל בנכתב ביום ונחתם בלילה משום דלא פלוג רבנן (כמו בהאי דמאוחר דפסול להרמב"ם גופי' אע"פ שלא נתנו לה עד זמן הכתוב בו כמ"ש הגאון המחבר ז"ל בעצמו לקמן בדף הסמוך הלכה כ"ה) ור"ש ס"ל דכיון דזנות דיומא לא שכיח הגט כשר וזה עולה יפה טפי למימר דפליגי בהך סברא אי איכא למימר דלא פלוג רבנן בדין זמן הגט או לא ממאי דנימא דפליגי במציאות אי זנות דיומא שכיח אי לא:
+
+Halakhah 25
+
+<b>גט </b>
+<b> שיש עליו עדים כו' או מאוחר כו'.</b> כתב מרן הכ"מ ז"ל טעמו משום שתפסיד האשה פירות דמשעת נתינה עד זמן הכתוב בו וגם איכא למיחש לבת אחותו שתוציא גיטה ותאמר קודם הזנות נתגרשתי כו' נ"ב כפי טעם זה נראה דאם נתאחר נתינתו עד זמן הכתוב בגט דכשר אף לדעת רבינו כיון דליכא למיחש לא לב"א ולא לפירות לדידן דקי"ל דיש לבעל פירות עד שע"נ ואם הדבר כן קשה דמאי ראי' מייתי מרן ז"ל מההיא דענן בר חייא דאי ס"ד גט מאוחר כשר ליחוש דילמא איחרוהו וכתבוהו והבעל ביומא דאכתיב גיטא בסוריא הוי אלא שאיחרוהו וכתבוהו וכתבו אותו יום שנזדמן להם אחר כך כו' אלא שמע מינה דגט מאוחר פסול ואם כפי מ"ש אכתי תיקשי לן נמי דליחוש לכי ה"ג דכתיבנא דמודה בה רבינו כיון דליכא למיחש לא משום ב"א ולא משום פירות ואפשר דס"ל למרן דכיון דגט מאוחר אם קדם נתינתו לזמן הכתוב בגט פסול לדעת רבינו לא פלוג רבנן ונמצא לפי זה דדעת מרן והרמב"ן והר"ן שהביאו ראי' דגט מאוחר פסול מההיא דענן בר חייא הפך דעת ה"ה שכתב דהא דגט מאוחר פסול היינו דוקא בשנכתב ונחתם קודם זמן הכתוב בגט אבל אם הי' עומד בתשרי וכתב בו זמן מרחשון וחתמו העדים בו ביום הכתוב בגט אף רבינו מודה דכשר דאי ס"ל כדעת ה"ה אם כן עוד היום תיקשי להו לדידהו נמי דניחוש לכה"ג דכ"ע מודו דכשר לדעת ה"ה אלא ודאי נראה דס"ל דאף בכה"ג פסול דלא פלוג רבנן ודוק ועיין במוהר"ם ן' חביב ז"ל סי' קכ"ז ס"ק כ"ט:
+<b>או שנכתב ביום ונחתם בלילה אע"פ שעסוקין באותו ענין כו'</b> נ"ב זה דעת רבינו אבל דעת הרשב"א והרא"ש ז"ל דברייתא דר"א בר צדוק דקתני דעסוקין באותו ענין כשר אמתני' דנכתב ביום ונחתם בלילה קאי ויש להביא ראי' לדעת רבינו ממה שהק' בגמ' פרק המגרש דפ"ז לר"י דאמר זמן לכל א' ואחד זהו טופס דמאי איריא משום טופס תי"ל דהו"ל נכתב ביום ונחתם בלילה ופרש"י מאי איריא דמפסלו עליונים משום דאין העדים נקרין עמו ואי כפי דעת הרשב"א מאי קו' נימא דאצטריך תנא למתני פסולה משום טופס כי היכי דליפסל אפילו בעסוקין באותו ענין דאי משום טעמא דנכתב ביום ונחתם בלילה לא מפסיל לדעת הרא"ש והרשב"א וכן נמי קשה לדעת הרשב"א שכתב בחידושיו דגט מוקדם ע"י שליח כשר דאית ליה קלא דאם כן לא פריך מידי בפרק המגרש ודוק וצ"ע:
+<b>או כתב את הגט בירושלים וטעה וכתב בלוד</b> כתב ה"ה ונרא' דהאי כתובו ר"ל חתומו כו' וכן דעת הטור ז"ל בסימן קכ"ח ועיין בהרב בני יעקב ד"מ מה שהק' בזה יע"ש שקצת דבריו מגומגמים ודוק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכותבין </b>
+<b> ונותנים גט לאשתו אע"פ שאין מכירין והוא שיהו העדים והסופר וכו' מכירין שזה הוא פ' ואשתו פ' כו'.</b> נ"ב מדקדוק דבריו אלו נראה דמלבד שצריך שיכירו שמו ושמה צריך שיכירו כי אשה זו המתגרשת היא אשתו של המגרש ותמה הרב גט פשוט סימן ק"ך ס"ק י"א דא"כ מאי פריך בגמ' בפרק גט פשוט דף קס"ז אמתני' דקתני ובלבד שיהיו מכירין וליחוש לב' יב"ש הדרים בעיר אחת דילמא כתיב גיט' ואזיל וממטי לי' לאתתא דהיאך ומסקינן ב' יב"ש אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה והשתא כפי דעת רבינו מאי קושי' והלא אפי' אי איכא ב' יב"ש כיון שמכירין ויודעים כי אשה זו המקבלת גיטה היא אשתו של המגרש תו ליכא למיחש כלל למידי ואמאי אצטריך לומר דב' יב"ש אין מגרשין אלא זב"ז אלא ודאי נראה דא"צ שיכירו שהיא אשתו וכ"כ התוס' בהדיא בפרק כל הגט דכ"ד והביא דבריהם מרן סס"י קל"ו וכתבו בסוף דבריהם דהא דמשני ב' יב"ש אין מגרשין אלא זב"ז ולא משני דאין מגרשין אלא אם כן מכירין עדים שזו היא אשתו אין זה תקנה טובה דא"כ בטורח ימצאו עד"מ וכן נראה מדברי רי"ו פסקו מוהר"ם סי' קל"ו וז"ל ואינה מגורשת אפי' הוציאה גט כו' או יבואו ע"מ ויעידו שזו היא המגרש והמגורשת ע"כ תורף דבריו ולע"ד לק"מ דמצינן למימר דלא הצריך רבינו שיהו מכירין שזו היא אשתו ג"כ אלא דוקא בע"ח וכן מדוקדק בדבריו שכתב והוא שיהיו העדים שחתמו בו מכירין כו' דקדק בלשונו לומר דדוקא ע"ח צריכין שיכירו שזו היא אשתו אבל ע"מ לא והיינו טעמא דבשלמא בע"ח אע"פ שמכירין שמה ויודעים שנקראת פ' ס"ל לרבינו דאכתי איכא למיחש דילמא כתבה לאתתא דלאו דיליה וזו אשת אחר היא כיון שאין מכירין שהיא אשתו ובעלה של זו שמו כשם המגרש הזה ויכתוב הגט לבעלה של זו ששמו כשמו ויתן את הגט לאשה זו להוציא מבעלה כתובה וכי היכי דכתבו התוס' ד"ה וליחוש למאי דס"ד בגמרא דא"צ שיכירו שם האשה דחיישי' להכי דילמא כתב את הגט לאתתא דלאו דיליה ויכתוב הגט לאיש אחר ששמו כשמו להוציא מבעלה כתובה ה"נ איכא למיחש השתא נמי אי אמרת דא"צ שיכירו שהי' אשתו ברם בע"מ מודה רבינו ז"ל דא"צ שיכירו שזו היא אשתו כיון דליכא למיחש למידי דאי יהבה לאתתא דלאו דיליה מאי אהנייא לי' הא כשמוציאה את גיטה רואים שאין זו שמה ושם בעלה וכמ"ש התוס' ורי"ו ומשום הכי פריך תלמודא שפיר וליחוש לב' יב"ש כו' והא דלא משני דבע"מ נמי בעינן שיכירו שהיא אשתו כדבעי בע"ח היינו משום שאין זו תקנה טובה דבטורח ימצאו ע"מ וכמו שכתבו התוס' ומשום הכי קאמר רב דב' יב"ש אין מגרשין אלא זב"ז דהא עדיפא טפי אבל בע"ח כיון דלא אפשר בלא"ה בעינן שיהו מכירין שהיא אשתו זה כנ"ל דעת רבינו וכן ראיתי להרב בית שמואל סי' הנזכר סק"ד שכתב וז"ל ונראה אפי' אם מכירין את שמותם צריכין לידע שזו היא אשתו דאם לא כן אכתי תקשי קושית הש"ס דילמא זו אשת אחר היא כמו שהקשה שם דילמא יתן הגט לאשת אחר כן יש לחוש שמא זו היא אשת אחר אלא נ"ל דיודעים שזו היא אשתו וזו שמותם עכ"ל ונראה שכוון למ"ש ועיין בנ"י שם שנראה מדבריו למעיין שם דס"ל שצריך שיכירו שזו היא אשתו ולמעשה יש להחמיר כדעת הרב בית שמואל וכדכתיבנא וכנראה מדקדוק רבינו ודוק:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וצריך </b>
+<b> שיאמר הבעל עצמו לסופר כו'. </b> נ"ב בפרק התקבל דף ס"ו אבעיא לן בגמ' שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אמר לב' כתבו ותנו גט לאשתי ואמרו לסופר וכתב וחתמו הן מהו שלח להו תצא והדבר צ"ת ומסיק בגמ' דהא קא מספקא ליה לשמואל כתובו כת"י הוא וכתב הגט נעשה כאומ' אמרו וכשר או כתב הגט וכיון ששינו מדעת המשלח הגט בטל וכיון שכן יש לתמוה על רבינו ז"ל אמאי השמיט הך בעייא ובשלמא לדעת הטור ודעימיה דס"ל דאומר אמרו הגט בטל אם כן תו ליכא לספוקי כלל דממ"נ הגט בטל אבל רבינו ז"ל דפוסק באומר אמרו דקרוב להיות בטל הו"ל לאתיוי הך בעייא ולמימר דהוי ספק מגורשת דאי כת"י הוא וכתב הגט נעשה כאומר אמרו וקרוב להיות בטל ואי כת"ה הוי בטל לגמרי וכבר צווחו עליו האחרונים ז"ל ועיין בהרב פר"ח ז"ל סימן ק"ך ס"ק י"ו מה שנדחק בזה יע"ש והנה כפי מ"ש הרב ז"ל שם סמוך ונראה עמו וז"ל ודע שהתוס' ורש"י נחלקו בפי' הסוגיא דלשיטת התוס' ז"ל בד"ה כת"י דוקא מבעיא ליה בב' כיון דס"ל לשמואל אומר אמרו כשר א"כ חס"ו פסול דאי לא נפיק מיניה חורבא כדאיתא בש"ס וכשאמר לב' כתבו ותנו הוי כאלו א"ל בפי' שישתתפו אחר עמהם לכתוב או לחתום לכך בעי מה רוצה הבעל שיעשו אבל באומר לג' תנו או כתבו ותנו צריך שיכתבוהו ויחתמוהו ואי כתבו וחתמו אחרים הגט בטל את"ד יע"ש א"כ כפי זה נראה דלק"מ דאפשר לומר דרבינו ז"ל יסבור כשיטת התוס' ז"ל דמשום דס"ל לשמואל דחס"ו פסול הוא דוקא מבעיא ליה וכיון דרבינו ז"ל בפ"ט מהל' אלו הלכה כ"ז פסק דחס"ו כשר א"כ תו ליכא לספוקי כלל והדר דינא לדין האומר לשלשה תנו דבעי' שיכתבו ויחתמו הן לכ"ע והתימא על הרב ז"ל איך לא שת לבו לזאת עד שדחק ליישב דעת רבינו אמנם אעיקרא דמילתא במה שהבין הרב הנז' ז"ל בדעת התוס' דדוקא שאומר לב' הוא דקא מבעייא ליה אבל באומר לג' בעינן שיכתבו ויחתמו הן וכן הבין הרב ח"ה יע"ש לע"ד לא כן ידמה דא"כ אי האי דאקשי' בגמ' ותיפשוט ממתניתין אמר לב' כו' ומשנינן היא גופא קא מבעיא ליה כו' והדר פרכינן פשיטא דכתב הגט מדקתני סיפא אר"י נומינו לשליח אף אנו מקובלין כו' שילמדו ויכתבו אא"ב כת"ה שפיר אלא אי אמרת כת"י מי איכא ב"ד כו' ומסיק אין איכא ב"ד חדתא והשתא מאי קו' שאני התם דהוי ב"ד והפר"ח ז"ל נרגש מזה וכתב דשמא הכי קא פריך דכי היכי דהתם כת"ה ה"נ כת"ה ולא ירדתי לסוף דעתו דא"כ מאי דקא אקשינן אא"ב כת"ה שפיר אלא א"א כת"י מי איכא ב"ד כו' אדתריץ ליה אין אי' ב"ד חדתא הכי הו"ל לאקשויי פשיטא דכת"ה מדקתני סיפא וכי היכי דהתם ע"כ יכתבו דקתני הוי כת"ה נמי כיון דהוו שלשה ה"נ ברישא דקתני יכתבו הוי כת"ה נמי ולא שייכא לתרוצי כלל אין איכא ב"ד כו' ותו דהא ודאי ליתא דאיך אפשר דמאי דדייק בגמרא הו' דכי היכי דהתם הוי כה"ה ה"נ הוי כת"ה דא"כ לפי זה עדיפא מינה הוה ליה לאקשויי מרישא גופא דקתני האומר לב' תנו או לג' כו' הרי אלו יכתבו וכי היכי דיכתבו דאומר לג' הוי כת"ה ה"נ יכתבו דאומר לב' הוי כת"ה והאיך מספ"ל לשמואל ומדלא הקשה עליו מרישא משמע דהא ל"ק דמצינן לומר דיכתבו דקתני האומר לב' והאומר לג' לאו בחדא מחתא נינהו אלא הא כדאיתא והא כדאי' באומר לב' יכתבו ר"ל יחתמו ובאומר לג' יכתבו ר"ל כתיבה ממש וא"כ איך אפשר לומר דהדר פריך מיכתבו דסיפא דכי היכי דיכתבו דסיפא הויה כתיב ה"נ יכתבו דרישא דהתם ודאי מצינן למימר שפיר דהא כדאיתא והא כדאיתא מכ"ש דרישא סוף דבר שלא יכולתי להולמם דבריו ותו יש לתמוה כפי מה שהבינו הם ז"ל בדברי התוס' דדוקא משום דס"ל לשמואל דחס"ו פסול הוא דקא מבעיא ליה אבל באומר לג' בעינן שיכתבו הן דנראה דהא ודאי ליתא דהא רב גופיה בפ' המגרש דפ"ו אית ליה בהדי' דחס"ו כשר ועכ"ז קא מבעיא ליה הכא אי כתובו כת"י או כת"ה וא"כ איך אפשר דס"ל להתוספות דבאומר לג' בעינן שיכתבו ויחתמו הן דהא אומר לב' לרב הוי כאומר לשלשה לשמואל ועכ"ז קא מיבעיא ליה אמנם הנראה לע"ד פשוט בכונתם הוא דהנה הרשב"א בחידושיו כתב וז"ל והא דבי רב דשלחו ליה כו' פי' בתוספות (הם תוספות אחרים) דאזלי לטעמייהו דס"ל לרב חס"ו כשר הלכך יכול להיות שהקפיד שיעשו ב' כתיבה וחתימה שאלו לדברי האומר פסול היאך אפשר שהקפיד זה אכתיבה כיון שיהא פסול בכך עכ"ד ומעתה נתבאר כונת התוס' במ"ש וא"כ חס"ו פסול וכשאמר כו' דקשיא להו לשמואל היאך מספקא ליה אי כת"י או כת"ה הא כיון דחס"ו פסול היאך יכול להיות שהקפיד אכתיבה וכמ"ש הרשב"א משם התוספות ואהא כתבו וכשאמר לב' הוי כאלו אמר להם שישתתפו אחר עמהם לכתוב או לחתום לכך בעי מה רוצה הבעל שיעשו כלומר ומשום הכי מספ"ל לשמואל אמנם ודאי דלמאן דס"ל חס"ו כשר פשיטא ודאי דאיכא לספוקי שפיר אי כת"י או כת"ה כמו שאמר הרשב"א ז"ל ומינה באומר לשלשה תנו דאיכא לספוקי נמי הכי דומיא דאומר לב' לרב דס"ל דחס"ו כשר כנ"ל ודוק ומעתה אזלה לה ההיא תי' דכתיבנא לעיל ליישב דעת רבי' למה השמיט הך בעיא דשמואל ועיין במהר"ם ב"ח סימן הנזכר ס"ק כ"ד שתי' לקו' זו וז"ל ויראה דע"כ לא מספ"ל לשמואל אי כתובו כת"י או כת"ה אלא משום דס"ל דאומר אמרו כשר כדאסיקנא בגמרא ומשום הכי מספ"ל דילמא כת"י קאמר וכת"ה נעשה כאו' אמרו אבל למאן דס"ל דאומר אמרו פסול או בטל מילתא דפשיטא דכתבו דקאמר אכתב הגט קאי דאי אכת"י וכת"ה נעשה כאומר אמרו הגט או פסול או בטל ואין אדם מוציא דבריו לבטלה ומש"ה רבינו דפסק דאמרו פסול מילתא דפשיטא דכתבו דקאמר הוי כת"ה ולא כת"י ואם אמרו לסופר וכתב וחתמו הם הגט בטל כיון שכתבו מי שלא צוה הבעל לכותבו א"ד יע"ש וסהדי במרומים שקודם ראותי דברי הרב עלה בדעתי לתרץ כן בדעת רבינו האמנם דברי ה"ה עמדו לקראתי שכתב שרבינו פסק כר"ן ור"ח דאמרי כשר ולא תעשה דס"ל דגט פסול יע"ש נראה מדברי ה"ה בהדיא דס"ל דמאן דאמר כשר ול"ת גט פסול הוא דקאמר ול"ת ר"ל שלא תנשא וא"כ כפי דברי ה"ה הללו לא ניתן ליאמר תי' זה כלל שהרי ע"כ צ"ל דס"ל דאפי' נימא דאמרו פסול אפי' הכי מיבעיא ליה לשמואל אי כת"י או כת"ה קאמר שהרי בגמרא פרכינן עלה למאי דהוה בעי למימר דאי כת"י הוא כת"ה נעשה כאומר אמרו ומודה ר"י באומר אמרו ממתניתין דקתני חתם ס"ו כשר דאי ס"ד מודה ר"י באומר אמרו זמנין כו' ומשני כיון דאמר מר כשר ול"ת כן בישראל לא שכיח ולא גזרו רבנן כו' והשתא אם נאמר דמאן דס"ל דאמרו פסול ליכא לספוקי כלל אי כת"י קאמר א"כ מאי משני הא ע"כ שמואל ס"ל כמאן דאמר כשר ותעשה דאלו למ"ד כשר ולא תעשה והו"ל גט פסול לדעת ה"ה מאי מספ"ל וא"כ היכי משני הכי אליבא דשמואל אלא ודאי דס"ל לה"ה דבעיא דשמואל מצי קאי אפי' אי נימא אמרו פסול ומהתימה על הרב איך העלים עיניו מזה ומ"מ אף שלדברי ה"ה לא ניתן ליאמר סברא זו מ"מ אנן בדידן מצינן למימר הכי ליישב דברי מרן הכ"מ שכתב דאמרו לא פסול אלא משום גזרה דלמא אתי לאכשורי היכא דלא אמר אמרו ותמהו עליו הפר"ח סי' הנזכר והרב בני יעקב דקמ"ה ע"ב דמסוגית הגמרא מוכח בהדיא דאמרו פסול דבר תורה מדפרכינן ומי מודה ר"י באומר אמרו והתנן כו' ואם איתא דאמרו הוי מדרבנן מאי קושיא הא שפיר מספ"ל לשמואל דאי כת"י כת"ה נעשה כאומר אמרו ונהי דמדרבנן פסול כיון דמדאורייתא כשר אם נשאת לא תצא ואם כת"ה הוא הרי שינו מדעת הבעל ואינה מגורשת כלל ומש"ה קאמר תצא והדבר צ"ת יע"ש אכן כפי מ"ש יש לומר דדעת מרן כמ"ש מוהר"ם ן' חביב ומשום הכי פריך תלמודא שפיר ממתניתין דכתב ס"ו דכיון דאמרו פסול אפי' נימא דהוי מדרבנן א"כ מאי מספ"ל לשמואל אי כת"י קאמר וכתב הגט נעשה כאומר אמרו הא כיון דאמרו פסול פשיטא ודאי דכת"ה קאמר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כמ"ש הרב ואהא מתרצינן בגמ' דכיון דאמר מר כשר ול"ת לא שכיח ולא גזרו רבנן וס"ל למרן הכ"מ ז"ל דמאן דאמר כשר ול"ת הכונה לומר דלא יכתוב הסופר לכתחילה אבל אם כתבו ש"ד דכיון דאינו אלא משום חששא דשמא תשכור עדים כיון שאנו אומרים לכתחילה לא יכתוב ליכא למיחש ובהכי סגי והכי מוכח לישנא דל"ת והילכך מספ"ל לשמואל דדלמא כת"י הוא וכת"ה נעשה כאומר אמרו כיון דהא מיהא אם כתבו הגט כשר שהרי אפי' נימא דכת"ה קאמר אפי' הכי לכתחילה לא יכתבו משום דהו"ל חס"ו וכבר כתב מרן הכ"מ פ"ט מהלכות אלו דין כ"ז דאפי' למ"ד חס"ו כשר לכתחילה לא יכתוב יע"ש ובהכי יש ליישב מה שהקשה הרב מכתב מאליהו שער א' סי' ד' שלפי דעת מרן מאי האי דק"ל לעולא וכי מאחר דכשר אמאי ל"ת ואמאי ל"ק דמשום גזירה אטו היכא דלא אמר אמרו אכן ע"פ האמור לק"מ משום דע"כ הא דקאמר רב דכשר ול"ת לאו משום גזירה אטו היכא דלא אמר אמרו וכר"י משום דא"כ הי"ל לומר דה"ז גט פסול ככל פסולי דרבנן משום גזרה וכדקתני בברייתא הרי זה גט פסול עד שישמעו קולו ומדקאמר כשר ול"ת משמע דלכתחילה הוא דוקא דל"ת ואם כתבו ונתנו הגט כשר ואהא תריץ דהיינו משום גזרה דשמא תשכור עדים דכיון דמשום הך חששא הוא בהכי סגי דכיון דאין הסופר כותבו לכתחילה אינה שוכרת עדים שהרי יודעים הם שהסופר לא יכתוב ואפי' לר"מ ל"ת כן לכתחילה משום הך חששא ולאו אליבא דר"י קיימינן דאלו לר"י הגט פסול כשאר פסולין דרבנן כנ"ל ליישב דברי מרן האמנם אכתי פש גבן להבין דברי מרן הב"י שכתב בסי' ק"ך שלדעת הר"ן כל היכא דאמר להם אמרו לסופר פ' ויכתוב ולפ' ולפ' ויחתום פסול דאיכא למיחש לחורבא דמשום כיסופא דסופר מחתמו ליה יע"ש שא"כ קשה דמאי פריך בגמרא הא כיון דאינו פסול אלא מדרבנן משום הכי קאמר שמואל תצא והדבר צ"ת דשמא כת"י הוא וכת"ה הו"ל כאומר אמרו ואם נשאת לא תצא וליכא למימר דס"ל כמ"ש דכיון דפסול מדרבנן ודאי דליכא לספוקי דכת"י קאמר דא"כ כי משני כיון דאמר מר כשר ול"ת כו' היינו לומר דל"ת כן לכתחילה אבל גט פסול לא הוי דא"כ איך כתב מרן דמשום חשש חורבא הגט פסול הא אי משום חורבא בכשר ול"ת גרידא סגי ולהא ודאי י"ל דס"ל דאע"ג דתלמודא קאמר הכי אינו אלא לדיחוי' בעלמא אבל למסקנא לא קאי הכי מדחזינן דפריך לעולא דקאמר וכי מאחר דכשר אמאי ל"ת ולא משני דמשום חשש חורבא הוא משמע דס"ל דאפי' נימא דכשר ול"ת איכא למיחש לחורבא ועיין ברש"ל אך קשה דא"כ מנ"ל לר"ח דמתניתין דמכשר חס"ו ר"י היא הא אפי' כר"מ מצי אתי דאע"ג דס"ל לר"מ דמילי מימסרן לשליח ואמרו כשר מ"מ נימא דלר"מ ג"כ פסול הוא מדרבנן משום חורבא ומשום הכי חס"ו פסול ולהא נמי מצינן למימר דס"ל להר"ן כמ"ש התוס' ד"ה מאי דלר"מ חיישינן לתקלה אחריתי דזמנין דאמר לג' תנו ונמלכו כו' יע"ש אך המעיין בחדושי הר"ן לגיטין יראה בהדיא דס"ל כדעת רש"י דלמאי דבעי למימר דכשר ול"ת שמואל מוקי למתניתין אפי' כר"מ יע"ש ותו דא"כ קשה דמאי פריך בגמרא הניחא למאן דאמר כשר ול"ת אלא למאן דאמר כשר ותעשה מאי איכא למימר ומאי קושיא נימא דמאן דאמר כשר ותעשה היינו אליבא דר"מ דחס"ו פסול משום דאיכא למיחש לתקלה אחריתי ומשום הכי אמרו כשר ותעשה אמנם לר"י ה"נ דכשר ול"ת משום חששא דזמנין דנפיק מיניה חורבא שהרי למאי דתריץ נמי דר"י תרתי נמי קאמר ע"כ הנהו אמוראי דאמרי כשר ותעשה אליבא דר"מ הוא דאמרי וכמ"ש רש"י יע"ש ולכן הנראה ליישב דברי מרן הוא דס"ל בדעת הר"ן והרא"ה כדעת מהר"מ אלשקאר בתשובה דכל שאמר אמרו לפלוני כו' לא חשיב מילי ולא מיפסל משום מילי אלא באומר אמרו לסופר סתם וזהו פי' אמרו מדעתיכם הכתוב בהר"ן גם דברי הרמב"ן הכי מתפרשן שכתב וכ"ת דלא מפסיל ר"י אלא באומר אמרו מדעתיכם כלומר שאמר אמרו סתם לס"ו שתרצו דאז חשיב מילי אבל באומר אמרו לפלוני סופר ה"נ דלא חשיב מילי כיון שאין כח ביד השליח למנות למי שירצה ואהא כתב דהא לא משמע הכי דאמרינן בהדיא ולפ' ולפ' שיכתבו משמע דאפילו באומר אמרו לסופר פלוני שיכתוב אפילו הכי חשיב מילי לר"י דאע"ג דבגמ' ל"ק בהדיא אמרו לסופר פ' אלא אמרו לסופר ואיכא למימר דלסופר שתרצו קאמר מ"מ משמע ליה להרמב"ן דלסופר פלוני קאמר דאי לסופר סתם קאמר מסתמא ודאי דלע"ח היה נותן להם רשות לאיזה מהם שירצו שיחתמו דהא לא שכיח שיתן להם רשות לסופר ולא לע"ח ומשום דלא מכרעא כ"כ כתב דהא לא משמע הכי וסייע עצמו מפי' רש"י שכתב בהדיא אמרו לסופר פלוני והיינו דהר"ן ז"ל והרא"ה לא הוצרכו ליישב הא משום דאינו אלא משמעות דורשין (ועיין בפר"ח שפי' כונת הרמב"ן דלא פליג ר"י אלא באומר אמרו מדעתי' בפי' אבל אה"נ דמודה ר"י אפי' באומר אמרו סתם דמיקרי מינוי ומהני כל שלא אמר בהדיא אמרו מדעתיכם יע"ש ולדעתי יש להק' על פי' זה דאם אי' אמאי לא דחה הר"ן תי' זה מכח דא"כ אמאי הוצרך תלמודא לומר דר"י תרתי אמר ושמואל פליג עליה בחדא ואמאי לא משני דע"כ לא קאמר ר"י אלא באומר אמרו מדעתיכם בהדיא וההיא דשמואל שאני דמספקא ליה דשמא כתב ידו קאמר וכת"ה נעשה כאומר אמרו מדעתי' דאיכא לספוקי דאמרו מדעתי' קאמר כיון שלא פירש בהדיא ומשום הכי קאמר דהדבר צ"ת אלא ודאי דאמרו סתם לא עדיף מאמרו מדעתיכם ויש ליישב ודו"ק) אלא דאפי"ה ס"ל למרן דכל שאמר אמרו לפלוני כו' פסול משום חששא דזמנין דאמר לב' כו' ומשום כיסופא מחתמי ואע"ג דאמרו לפלוני חשיב מינוי לדעת הר"ן אפילו הכי כל שאמר להם אמרו הם סבורין שהדבר מסור להם ומ"ש להם הבעל אינו אלא מראה מקום וחיישי לכיסופא אבל לפי האמת נר' ודאי דאינו אלא מינוי שליחות ולא חשיב מילי ועיין בהפר"ח מה שנתקשה בזה שכפי מ"ש לק"מ והכריחו למרן ז"ל לומר הכי מלשון הר"ן ז"ל שכתב וז"ל לפיכך כתב הרא"ה דלא פליג ר"י אלא באומר אמרו מדעתיכם אבל בממנה שליח לא פליג כו' דק' דלאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה דממ"ש אלא באמרו מדעתיכם משמע דדוקא באמרו מדעתיכם דהיינו אמרו סתם לדעת מרן הוא דחשיב מילי אבל באומר אמרו לפלוני לא חשיב מילי וממ"ש אבל בממנה כו' משמע דהא אמרו לפ' לא וכן ממ"ש אם כן נפיק מיניה חורבא דזמנין דאמר לב' אמרו לסופר שאני ממנה לכתוב כו' משמע דדוקא באמר בהדיא שאני ממנה הוא דמכשיר גם ק"ל מ"ש הר"ן ז"ל פ' המגרש אמתני' דחס"ו דאפי' באמרו לסופר פ' לא מהני לר"י דאמר מילי לא ממסרן לשליח (והוא ראי' מוהרד"ך ז"ל) ומש"ה הוצרך לו' שלדעתם נמי אמרו לסופר פ' מיפסיל מדרבנן דהשתא אזלא לישנ' שפי' שכתב דלא פליג ר"י וס"ל דאמרו חשיב מילי אלא באמרו מדעתיכם אבל באמרו לפ' לא חשיב מילי אלא דאפ"ה פסול מדרבנן ומשום הכי נקט בסיפא אבל בממנה שליח לא משום דהתם מכשר לגמרי והיינו נמי מ"ש זמנין דנפיק מיניה חורבא שאמר לב' אמרו לסופר שאני ממנה דהתם דוקא הוא דמכשר אבל באמרו לפלוני פסול מכח הך חששא גופא ואם כן כפי האמור נפקא מינה תלת לדעת הר"ן דבאומר אמרו סתם לר"י חשיב מילי והוה ליה גט בטל ובאמרו לפלוני פסול מדרבנן משום חששא דנפיק מיניה חורבא ובממנה שליח כשר לגמרי וסוגי' הגמ' הכי מתפרשא לדעת' דמשום דשמואל ס"ל דאפי' באמרו סתם לא חשיב מילי וכשר ד"ת שהרי ההי' דשמואל דאמר אי כת"י הוא כת"ה נעשה כאומר אמרו סתם הוא ואהא הוא דקא פריך ממתני' דקתני חס"ו כשר ואמר ר"ח מתני' מני ר"י היא כלומר דאא"ב דאומר אמרו לסופר סתם מדינא הוי גט משום הכי חס"ו כשר דליכא למיחש לחורבא מאי אמרת דכיון דאומר אמרו לפלוני ליכא משום מילי אכתי איכא למיחש דילמא נפיק מיניה חורבא איכא למימר כיון דאומר אמרו לסופר סתם הוי גט בטל מדינא משום דהו"ל מילי גזור רבנן נמי באו' אמרו לפ' והשוו מדותיהם לומר דאמרו פסול משום חשש דילמא נפיק מיניה חורבא דכיון דאמרו סתם בטל מדינא יותר נראה להם לחכמים לפסול אמרו בכל גוונא דאיכא האי רווחא נמי דלא ליתו ליגע באיסור דאורייתא דהיינו אמרו סתם מלפסול חס"ו ברם אי אמרת דאמרו לסופר סתם כשר ולא חשיב מילי הי"ל לפסול חס"ו ולא לפסול או' אמרו ועיין ח"ה ובפרישה והיינו דקאמר ר"ח דמתני' ר"י היא כלומר דלר"י דאמרו סתם חשיב מילי משום הכי פסלו רבנן אמרו לסופר פ' כדכתיבנ' משא"כ לר"מ דאפי' באמרו סתם לא חשיב מילי יותר ראוי לפסול חס"ו מלפסול אמרו כנ"ל ליישב דברי מרן ובהכי סרו מעליו כל תלונות האחרונים זולתי מה שהק' הפר"ח ממ"ש הר"ן שם בסמוך שדעת רבי' בפ"ד מה' זכיה ומתנה דאומר אמרו פסול במתנה ורבינו ז"ל שם מיירי בהדיא באומר לפ' לפ' אלמא שלדעת הר"ן בכה"ג נמי מילי מיקרי והא ודאי עקא היא ואפשר ליישב דלדעת מרן דכיון דבגט פסול מדרבנן משום חשש חורבא אף במתנה נמי אמור רבנן דלא קני מכח הך חששא ועיין בהר"ב מכתב מאליהו טעם לזו ודו"ק. ומ"מ לדעת הרמב"ן ז"ל נראה ודאי דס"ל דאפילו באמרו סתם לא חשיב מילי ובמתנה מהני ואע"ג דממ"ש וכ"ת דע"כ לא פליג ר"י אלא באומר אמרו מדעתיכם משמע דסבירא ליה דאמרו מדעתיכם חשיב מילי (עיין בהרב בני יעקב דף ק"ן ע"ג שנתקשה בזה לדעת הרשב"א והניחו בצ"ע) נראה דלא כ"כ אלא לפום מאי דהוה בעי למימר דטעמא דר"י משום דמילי לא מימסרן אהא הוא דכתב דליכא למימר דר"י לא מיירי אלא בהכי וחשיב ליה מילי אליבא דר"י אמנם לפום מאי דמסיק דטעמא דר"י משום דלא חשיב לשמה ואפילו בממנה שליח בהדיא לא מהני משום ה"ט אם כן ע"כ ס"ל דאפילו באמרו סתם לא חשיב מילי דכיון דחזינן לשמואל דמכשיר אפי' באמרו סתם ע"כ ס"ל דאפילו בכה"ג לא חשיב מילי ואף דר"י פליג עליה ופסל אומר אמרו מ"מ לאו משום ה"ט הוא אלא בכה"ג לא חשיב מילי ואף דר"י פליג עליה ופסל אומר אמרו מ"מ לאו משום ה"ט הוא אלא משום דלא חשיב לשמה שהרי אף בממנה בהדיא פסול מה"ט וכיון שכן מנין לנו לאפושי במחלוקת ולומר דלר"י באמרו אפילו בלאו טעמא דלשמה פסול משום דחשיב ליה מילי והא ודאי אפושי במחלוקת לא מפשי' וכן יראה בהדיא ממ"ש הר"ן ז"ל כבר כתבתי שהרמב"ן סובר דנהי דאמרינן מתנה כגט היינו דוקא באומר לשלשה תנו אבל באומר אמרו לסופר ויכתוב ולפ' ולפ' ויחתמו אינו כגט ע"כ משמע דדוקא באומר לג' הוא דחשיב כגט אבל באומר אמרו אפי' אמרו סתם לא חשיב מילי וכן יראה ממ"ש אמרו לסופר ויכתוב ולא כתב אמרו לסופר פ' כמ"ש בהמגרש ומ"ש הר"ן ומיהו מסתברא שאין שליח קבלה עושה שליח אלא אם כן אומרת אמרו ומינתו היא שליח לא כ"כ אלא לכתחילה וכמ"ש הפרישה אבל לענין דינא אף הר"ן יודה שדעת הרמב"ן ז"ל אפילו אמרו סתם מהני וזה כבר מוכרח כמ"ש דלא כמ"ש בספר בני יעקב שדעת הר"ן כדעת הרמב"ן ז"ל דאמרו סתם חשיב כמילי ואף דברי מרן הב"י ז"ל בסימן קמ"א שכתב שהרשב"א והר"ן ז"ל חולקין לא כ"כ אלא לכתחילה שדעת הרשב"א דכל שנתנה רשות לעשות שליח יכולה היא לעשות כן לכתחילה ולדעת הר"ן לא ומהתימה על הרב מכתב מאליהו שכתב שלדעת הרמב"ן ז"ל אפי' באומר אמרו לפלו' כו' חשיב מילי והא ליתא וכמ"ש וכ"כ הפר"ח והפרישה ז"ל ופשוט ודו"ק ודע שרבי' ז"ל בפ' ה"מ כתב אמאי דקאמר ר"י אפילו אמר לב"ד הגדול כו' הרי אלו ילמדו ויכתבו וז"ל אינו מן הנמנע שב"ד הגדול לא יהיו בקיאין בכתיבה שהתנאי בב"ד שיהיו חכמים לא סופרים ותמה הרב בני יעקב דף קמ"ז ע"ד דהא בגמ' אקשינן לשמואל דמאי מספ"ל כו' והא תנן כו' ומשני אין איכא בית דין חדתא הרי דלא מצינן לאוקמא אלא בב"ד חדתא וא"כ היכי פסיקא ליה להרמב"ם דכתב הגט הוא דהא מוכח בהדיא דהכי ס"ל ממ"ש דהתנאי שיהיו חכמים לא סופרים ואי אכת"י קאמר ודאי שב"ד הגדול צריך שידעו לחתום והל"ל בב"ד חדתא כדאמרינן בגמ' עכ"ד יע"ש ולע"ד נראה דלק"מ דע"כ לא מוקמינן בגמר' בב"ד חדתא אלא למאי דס"ד דאומר אמרו כשר לר"י ומש"ה אמרי דכתובו כת"י וכת"ה נעשה כאומר אמרו ברם למאי דמסיק דר"י תרתי קאמר ושמואל ס"ל כותיה בחדא ופליג עליה בחדא א"כ כיון דר"י ס"ל דאומר אמרו פסול א"כ ע"כ יכתבו דקתני במתני' היינו כת"ה ממ"ש כיון דלא מצו למכתבינהו ע"י אחר ופשוט:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>המקדש </b>
+<b> קטנה ע"י אביה ונתגרשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיט' כו'.</b> נ"ב משנה פרק התקבל דף ס"ד ודעת רבינו כדעת רש"י והרי"ף ז"ל שם דקטנה אינה מתגרשת אלא ע"י אביה אפילו לרבנן אמנם רש"י ז"ל עצמו בפ' הא"מ דמ"ג הגיה במתני' דה"ה קטנה נמי מתגרשת ע"י עצמה והא דנקט נערה להודיעך כחו דר"י וכן הוא דעת התוס' שם ולזה הסכים הרב המאור גם הרשב"א ז"ל בחידושיו נראה דמסכים לזה וכתב שם שדעת בה"ע ג"כ כדעת התוס' דמתגרשת ע"י עצמה וכ"כ מרן הב"י סי' ק"מ ועל פי זה יש לי מן הקושי על הרב מש"ל שכתב בפ"ג מה' אלו דין י"ב ליישב דברי בה"ע שכתב שם אמתני' דשנים ששלחו ב' גיטין כו' ס' נערה ספק בוגרת נותן גט לאביה ואח"כ נותן לה ומגורשת מס' וכתב הרב הנז' ליישב קו' ה"ה והטור וז"ל וי"ל דס' נערה דכתב בה"ע ר"ל ס' נערה או ס' קטנה או ס' בוגרת כלומר שאינה לא קטנה ולא נערה אלא בוגרת ויש ג' ס' בדבר ולהכי הצריכה ב' נתינות עכ"ד ויש לדקדק דהרי דעת בה"ע ז"ל דקטנה נמי מתגרשת ע"י עצמה וכדכתב הרשב"א משמו וא"כ אכתי ק' דלמה הצריך ב' נתינות בנתינת גט לידה סגי ואפשר דאע"פ דהרב בה"ע ז"ל ס"ל הכי מ"מ למעשה חשש להחמיר לס' הרי"ף ורבינו ומשום הכי הצריך ב' נתינות מיהו עדיין אין דעתי נוחה בזה דכיון דאיכא ס"ס לא הו"ל למיחש כלל וצ"ע ועיין בס' בני יעקב דקל"ט ודע שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה הרב ב"י ז"ל בסי' קמ"א דאף לדעת הרי"ף ורבי' דקטנה שיש לה אב אינה מתגרשת על ידי עצמה אם קבלה גיטה מדעת אביה מהניא קבלתה ומתגרשת בלי ספק ומכח זה כתב בנדון דידיה דהוה מס' להו מילתא בס' קטנה ס' בוגרת דנותן גט לידה לדעת אביה וש"ד וכן הוא דעת הראב"ד ז"ל הביאו הרשב"א בחידושיו יע"ש אמנם דעת הר"ן ז"ל אינו כן שכתב בפ' קמא דקדושין גבי ההיא דכתב לו את הנייר בתך מקודשת לי כו' בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת מדעתו דדוקא גבי קדושי כסף הוא דמהני ומצי האב לומר צאי וקבלי קדושיך משום דבהנאה תליא מילתא והרי אית ליה הנאה אבל קדושי שטר דלאו בהנאה תליא מילתא כיון דקטנה אין לה יד אין כאן קבלה עכת"ד ומכלל זה אתה למד דגם לענין גט לא מהני מטעמא דכתב הר"ן ז"ל וכ"כ מוהרלנ"ח סי' נ"ז וכתב שם שדעת הריטב"א והנ"י כדעת הר"ן יע"ש וכ"כ מוהרימ"ט חא"ה סי' ז': ומעתה יש לתמוה על הרב המאסף שכתב בכנה"ג סי' ל"ז בהגהת ב"י סי' ו' שדעת רי"ו בשם הראב"ד נראה כדעת הר"ן ז"ל דאם כן נמצא סותר את עצמו שהרי כתבנו שדעת הראב"ד דמדעת אביה מתגרשת כמ"ש הרשב"א ואם כן ה"ה נמי לענין קדושי שטר כמו שכתבתי הן אמת שכדבריו מוכח מהטעם שכתב רי"ו משם הראב"ד דהא דאמר אדם לבתו הקטנה צאי וקבלי קדושיך לאו מתורת שליחות אלא כמי שאומר תן ככר זה לכלב שלי כו' משמע דבקדושי שטר דלא שייך הך טעמא לא מהני ואם כן קשה דמ"ש מגט ולכן נראה דס"ל להראב"ד דבגט שאני דכיון דבת קבולי גיטא היא וכי אין לה אב מתגרשת ע"י עצמה כי אית לה אב ויהיב לה רשות לקבל גיטה הרי נתרוקנה רשות אביה וכאין לה אב דמי משא"כ בקדו' דכי לית לה אב נמי לאו בת קבולי קדושין היא כי יהיב לה רשות נמי לא מהני וכן מבואר גם כן בחדושי גיטין שנדפסו בקירוב ימים לא' קדוש מדבר (ומתוך דבריו נר' כי רב גובריה ושהיה בזמן הרשב"א ז"ל כמ"ש מוהר"ב בתשובה סי' יע"ש שדבריו מועתקים משם אות באות כמו שיראה הרואה) שתי' גם כן לקו' התוס' כתי' הראב"ד ואלו בפ"ק דקדושין על ההיא דכתב על הנייר כתב שם כשיטת הר"ן דדוקא נערה אבל קטנה לא דאין שליחות לקטן הנה מבואר שדעתו לחלק כמ"ש וכיון שכן אפשר לומר שגם דעת הר"ן כן ושלא כמ"ש מהרלנ"ח ז"ל ומוהרימ"ט ז"ל:<br><b> וראיתי </b> למוהרש"ך ז"ל ח"א דף פ' שרצה להוכיח מתשובה זו של הרשב"א דס"ל דקטנה המתגרשת ע"י אביה א"צ לכתוב נכח האב דאי ס"ל כדעת הר"ן ז"ל פ"ק דקדושין דצריך לכתוב האב א"כ איך כתב לנוכח דנותן גט מדעת אביה לצאת מחשש קטנה והלא אם היא קטנה צריך לכתוב נוכח האב ואם היא בוגרת נוכח המתגרשת וכתב עוד ואם נפשך לומר דסבירא ליה דבמתגרשת על ידי אביה צריך לכתוב נוכח האב וכשמתגרשת על ידי עצמה מדעת אביה צריך לכתוב לנוכח המתגרשת ק' אם כן על הרב מוהריב"ל בח"ג סי' ה' שכתב שלצאת ידי ספק צריך לכתוב ב' גיטין א' כלפי האב ואח' כלפי המתגרשת ואם איתא כשמתגרשת ע"י עצמה מדעת אביה כל אפין שוין דיכתוב נוכח המתגרשת עכ"ד ולפי מ"ש לק"מ דמש"ה לא כתב מוהריב"ל הך תקנתא דמדעת אביה משום דלדעת הר"ן וסיעתיה לא מהני מדעת אביה וכדכתיבנא ועוד י"ל דאה"נ דדעת הרשב"א ז"ל דקטנה המתגרשת ע"י עצמה סגי שיכתוב נכח הבת וקטנה המתגרשת ע"י אביה צריך שיכתוב נכח האב דבהא אפי' לדעת הרמב"ן שהביא הר"ן ז"ל מודה בזה וכמ"ש מוהריב"ל ח"א סי' י"ח כלל ג' ומ"ש הר"ן ולפ"ז כו' דמשמע דנמשך לפי שיטתו כבר ישבו הרב שם יע"ש אמנם לדעת הר"ן ז"ל שם דסבי' ליה דבקדושי שטר אפי' מתקדשת ע"י עצמה צריך שיכתוב בשטר בתך מקודשת לי משמע ודאי דבגט נמי מתגרשת ע"י עצמה צריך לכתוב בתך וכ"כ הרב מוהרימ"ט ז"ל סימן הנז' ומשו"ה הוצרך מוהריב"ל ב' גיטין ודוק אלא מיהו אכתי נראה שיש להוכיח שדעת הרשב"א דקטנה המתגרשת ע"י אביה א"צ לכתוב נכח האב שלא כדעת הר"ן ז"ל ממ"ש השואל והעולה בידנו שתעשה היא שליח לקבלה לאביה ויקבל גיטה ואם היא גדולה תהא מגורש' מתורת שליחות ואם היא קטנה או נערה תהא מגורשת מחמת שהיא ברשותו והסכים הרשב"א ז"ל לדעת השואל שכתב כל מה שאמרת' יפה אמרתם שאפשר לאביה כו' והשתא אם איתא דס"ל כדעת הר"ן איך אפשר להתגרש ע"י אביה הלא אם היא קטנה ומתגרש' על ידי אביה צריך לכתוב לנוכח האב ואם היא בוגרת צריך לכתוב נכח המתגרשת ואפילו במתגרשת ע"י אביה כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בפ"ק דקדושין יע"ש ושלא כדעת הריטב"א ז"ל שם יע"ש אלא מוכח ודאי שדעת הרשב"א דבגיטין (א"צ) לנכח האב וכדעת מהרא"י ז"ל ומהתימא על מוהרש"ך ז"ל איך לא הביא ראיה מזה כמ"ש ועיין בהרב המאסף סימן קל"ב ס"ב שהקשה על דברי בה"ע דכתיב לעיל משם מוהר"ש יפה וז"ל ויש לתמוה דאמאי צריך ליתנו לאביה והלא אם תקבלנו היא מדעת אביה סגי כו' ע"ש וכפי מ"ש לא ק' מידי דדעת הרב בה"ע כדעת הר"ן דכתיבנא דקטנה אינה מתגרשת מדעת אביה ועיין במוהרימ"ט סי' הנז' שהביא ראיה מדברי התוס' ד"ה תנן דס"ל כדעת הר"ן ממה שהקשה לדעת רש"י ז"ל דקטנה אינה מתגרשת על ידי עצמה ממאי דפריך בגמרא התם דמ"ד לר"נ דאמר דנערה אינה עושה שליח ממתני' דקתני קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט הא נערה ה"ז גט ומשני הב"ע בשאין לה אב הרי דס"ד דמקשה דמתני' מיירי כשיש לה אב ואפ"ה הוה ניחא ליה דינא דמתני' שמשהגיע לידה מגורשת ומכח זה דחו פי' רש"י יע"ש והשתא אי ס"ל כדעת הרשב"א מאי קו' נימא דס"ד דמקשה דעד שיגיע גט לידה היינו מדעת אביה ועיין בחידושי הרשב"א שכתב משם הראב"ד ז"ל תי' זה לקו' התוס' והוא ז"ל דחה דבריו ומעתה אין ראיה מדברי התוס' ז"ל יע"ש ועיין בספר פמ"א ח"א סי' נ"ט שדבריו תמוהים יעש"ב ודו"ק ודע שמדברי רבינו משמע דדוקא בקטנה ארוסה הוא דמגרש ע"י אביה אבל אם נשאת מתגרשת בקבלה עצמה והתוס' ז"ל פ"ק דקדושין ד"י ד"ה ומקבל כו' כתבו וז"ל יש להסתפק אם יכול האב לקבל גט לבתו קטנה משנשאת והעלו בשם ר"י דמשנשאת אין לאביה רשות בה הרי בהדיא דע"כ לא נסתפקו הם ז"ל אלא אי מצי האב לקבל גט לבתו משנשאת אבל הא פשיטא להו דמשנשאת מתגרשת על ידי עצמה לכ"ע וכן נראה מדברי רש"י ז"ל בפרק הא"מ דמ"ג שכתב אמתני' דידן דמייתי התם תלמודא וזה לשונו ודוקא נערה אבל קטנה אביה ולא היא ודוקא מן הארוסין אבל מן הנשואין היא ולא אביה דמשנשאת אין לאביה רשות בה וראיתי למוהר"ם מפאדווה ז"ל סי' ט"ו שהקשה לדברי רש"י הללו ממ"ש רש"י ז"ל עצמו בפרק ב"ש דק"ט אמתני' דקטנה שהשיא' אביה הרי היא כיתומה כתב וז"ל ונתגרשה בקטנות' וקבל אביה את גיטה כו' הרי דס"ל לרש"י דקטנה שנשאת אביה מקבל את גיטה ונמצא סותר את עצמו וכתב הוא ז"ל דלק"מ דמ"ש פרק הא"מ ודוקא מן הארוסין אבל מן הנשואין היא ולא אביה לא קאי אקטנה אלא אנערה דמתני' אבל בקטנה סובר רש"י דאביה מקבל את גיטה כמו היא לכל הפחות וא"ת אי סובר רש"י שהיא ואביה מקבלין כשנשאת מי דחקו לפרש בפרק ב"ש שאביה מקבל גיטה י"ל שלשון המשנה דחקו דקתני קטנה כו' ונתגרשה הרי הי' כיתומה בחיי האב החזירה כו' דק"ל לרש"י דהכי הו"ל לומר קטנה שהשיאה אביה הרי היא כיתומה נתגרשה והחזירה אסורה ליבם משום הכי הוצרך רש"י לומר דקטנה שנשאת אביה מקבל את גיטה ומשום הכי לא תני מתניתין קטנה שהשיאה הרי היא כיתומה דהוה משמע דמשעה שהשיאה הרי היא כיתומה ואינו יכול לקבל את גיטה (וכיון שכל עיקר תנא דתנא ונתגרשה קוד' הרי היא כיתומה לאשמועינן דעדיין יש לאביה רשות בה ומתגרשת על ידי אביה משו"ה כתב רש"י ונתגרשה ע"י אביה) עכת"ד ולע"ד יש לדקדק על תירוץ זה דכפי דבריו דרש"י ז"ל ס"ל דקטנה שנשאת היא ואביה מקבלין את גיטה והיינו מ"ש רש"י פרק ב"ש הפך דעת התוס' שכתבנו לעיל קשה טובא דא"כ מאי פריך בגמ' בפרק הא"מ דמ"ד לר"ן דאמר דנערה המאורסה אינה עושה שליח לקבל את גיטה ממתני' דקתני קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה הא נערה ה"ז גט ומשני הב"ע בשאין לה אב והדר פריך הא מדקתני סיפא ואם אמר אביה כו' מכלל דרישא בשיש לה אב עסקינן ומשני חסורי מחסרא והכי קתני כו' והשתא כפי דעת הרב דקטנה שנשאת היא ואביה מקבלין את גיטה אמאי לא משני תלמודא דמתני' דקטנה שאמרה כו' איירי בנשאת ושפיר דייקינן מיניה הא נערה ה"ז גט דכיון שנשאת עושה שליח ואמאי אצטריך לאוקמא בשאין לה אב ולדחוקי נפשיה ולמימר דחסורי מחסרא וראיתי בהגהת מרדכי פ' התקבל שכתב משם מוהר"י מלונדריש ז"ל דקטנה שנשאת אם אין לה דעת היא ואביה מקבלין את גיטה והוקשה לו מאי דאקשי' דמאי פריך התם מיירי בשנשאת ואין לה דעת ושפיר דייקינן דנערה עושה שליח כיון שנשאת ותי' דהכי דייק מאחר דקטנה שנשאת ונערה ארוסה חד דינא אית להו כדאיתא בירוש' אי נערה ארוסה לא משויא שליח כ"ש קטנה נשואה שאין לה דעת אלא מדנקט קטנה נשואה משמע הא נערה ארוסה משויא שליח עכ"ד ותי' ז"ל עולה יפה לפי סברתו דדוקא בקטנה שאין לה דעת הוא דמתגרשת על ידי אביה אבל אם יש בה דעת היא ולא אביה ומש"ה אי מוקמה לה למתני' בקטנה נשואה ע"כ איירי בקטנה שאין לה דעת ואי נערה אף שיש לה דעת אינה עושה שליח כ"ש קטנה אע"פ שהיא נשואה דאינה עושה שליח דתסגי דנימא דיכולה לקבל גיטה והבו דלא להוסיף עליו אמנם כפי דעת מוהר"ם מפדווה ז"ל דקטנה שנשאת לדעת רש"י אע"פ שיש בה דעת מתגרשת על ידי אביה (דהא ודאי מ"ש רש"י ז"ל פרק ב"ש איירי בשיש בה דעת דאילו בשאין בה דעת הא דעת רש"י ז"ל דאפילו ע"י אביה אינה מתגרשת כמ"ש בפ' התקבל ד"ס ופ' הא"מ יע"ש) קשה טובא דמאי פריך לוקמא בשנשאת ואשמועינן מתני' שפיר דאע"ג דנערה ארוסה אינה עושה שליח משום דלא אלימא כידו מ"מ בקטנה שנשאת כיון שיצאה מרשות אביה לענין כתובה ושאר מילי וכדתנן מתני' פרק נערה אם משהשיאה אין לאביה רשות בה תסגי לן דנימא דלענין גרושין כיון דע"י קדושין הן באין ידו כידה ויש לו כח לקבל גיטה אבל לומר דעדיפא מידה אין סברא והוה אמינא דעושה שליח כיון שיש בה דעת קמ"ל מתני' דאינה עושה שליח אלא ודאי דס"ל לתלמודא דקטנה שנשאת היא ולא אביה וכמ"ש התוס' ומשום הכי לא מצי לאוקמא בשנשאת דא"כ היכי קתני סיפא ואם אמר אביה כו' הא כיון שנשאת אפילו לקבל את גיטה אינו יכול כ"ש לעשות שליח ולומר דס"ל לרש"י אע"ג דהיא ואביה מקבלין את גיטה מ"מ האב אינו יכול לעשות שליח קבלה משום דלא עדיפא מידה וכי היכי דאיהי אינה יכולה לעשות כמו כן האב אינו יכול זה ודאי דוחק ולדעתי זו ראיה עצומה לדעת התוספות עד שאני תמיהא עליהם אמאי הוצרכו להביא ראיה מהירוש' מתלמודא דידן הי"ל להביא ראיה כדכתיבנא ואי לזאת י"ל דהתוס' ז"ל הוצרכו להביא ראיה דמשנשאת אין לאביה רשות אפילו בקטנה שאין בה דעת ואהא הוכיחו שפיר מהירוש' דהתם דאי אמרת דמשכחת לה קטנה שיש לאביה רשות בה אמאי לא מוקי לה בירושלמי למתני' דהתם בהכי אמנם מתלמודא דידן אין ראיה אלא דקטנה שנשאת אם יש בה דעת היא ולא אביה אבל אכתי מצינן למימר דבאין בה דעת יש לאביה רשות בה וכס' הר"י מלונ' וכ"כ הרב החבי"ב סימן קמ"א בהגהת ב"י אות י"ז וזה לשונו והדברים מוכיחים דבאין לה דעת ג"כ סוברים התוס' דלא תתגרש ע"י אביה מדהוצרכו להביא ראיה מהירוש' ואי בשיש לה דעת דוקא כל התלמוד מלא מזה משנשאת אין לאביה רשות עכ"ל יע"ש אלא שמה שהכריח הדבר ממאי דקי"ל בכל התלמוד דמשנשאת אין לאביה רשות בה אחר המחילה אין זה הכרע כלל ואשתמיט מיני' שדעת רש"י בפרק ב"ש דאפי' בקטנה שיש לה דעת מתגרשת ע"י אביה דע"כ בשיש בה דעת מיירי רש"י דאי בשאין בה דעת הרי לדעת רש"י אפילו על ידי אביה אינה יכולה להתגרש כמ"ש וא"כ ע"כ דס"ל דהא דאמרינן בפ' נערה משהשיאה אין לאביה רשות בה ה"ד בנערה וכ"כ מהרימ"ט ז"ל פ"ק דקדושין בחידושיו ובהכי ניחא לי מה שהק' הרב מכתב מאליהו סימן הנז' דלמה להו לאתויי מדיוקא הרי בירוש' בפרק התקבל שהביא הרמב"ן במלחמות קאמר בהדיא נשאת היא ואביה אם יש בה דעת היא ולא אביה הרי דס"ל להירושלמי דמשנשאת אין לאביה רשות בה וכפי מ"ש לק"מ דאיכא למימר דמשום הכי לא הביאו התוס' ראיה מההיא ירוש' משום דמצינן לפרושי כדפי' הר"י מלונ' דנשאת היא ואביה דקאמר בירושלמי ר"ל בין היא בין אביה יכולין לקבל כיון שאין לה דעת וליכא למשמע מהך ירוש' אלא דאם יש בה דעת היא ולא אביה משום הכי הביאו ראיה מהירושלמי דתרומות דמשמע דאפילו באין לה דעת היא ולא אביה ולעיקר קושיין על דברי רש"י נ"ל לומר דמ"ש רש"י פרק ב"ש וקבל אביה גיטה כו' בדוקא קאמר ע"י אביה אבל על ידי עצמה ס"ל לרש"י דאינה יכולה לקבל אפי' נשאת וס"ל בפ' ב"ש כקודם חזרה דפ' הא"מ דקטנה אביה ולא היא וכיון שכן אפילו נשאת נמי אין לה יד לקבל אלא ע"י אביה וכמו שצדד מוהר"ם מפאדו"ה דהשתא ניחא שפיר דמשום הכי לא מוקי לה למתניתין דקטנה שאמרה התקבל בשנשאת משום דא"כ היכי קתני מתני' עד שיגיע הגט לידה ולמאי דס"ד דרבא דמתני' מיירי בשיש לה אב ואפי' הכי מתגרשת על ידה ס"ד לאקשויי משום דסבירא ליה דמתני' סתמא קתני קטנה שאמרה כו' דמשמע אפי' בקטנה ארוסה דומיא דרישא דמיירי בנערה מאורסה אלא דלמאי דתירץ ר"ן בשאין לה אב הוכרחו לדחוקי ולאוקומי בשאין לה אב ולא בנשאת משום דס"ל דכל שיש לה אב אפי' נשאת אינה מתגרשת אלא ע"י אביה וה"ה דהו"מ למימר וליטעמיך כו' כמ"ש הר"ן והרמב"ן ז"ל יע"ש אמנם לפי מה שהגיה רש"י ז"ל וחזר בו וס"ל דקטנה ארוסה היא ואביה מקבלין את גיטה ע"כ לומר דס"ל דבנשאת היא ולא אביה דומיא דנערה דאם ל"כ קשה אמאי לא מוקי לה תלמודא בנשאת כמ"ש ושוב מצאתי הדבר מפורש ברש"י ז"ל פרק בן סורר דף ס"ט ע"א אההיא דאמרינן תנוקת בת ג' שנים ויום א' מתקדשת בביאה ואם בא עליה יבם קנאה כתב וז"ל קנאה ליורשה וליטמא לה ולצאת בגט ובלא חליצה הרי מבואר דס"ל דאפי' בנשאת אינה מתגרשת אלא ע"י אביה מדכתב ובלבד כו' ומבואר הוא דיבם שבא על יבמתו הרי היא כנשואה לכל דבר כנודע וכן כתב בפ' ד"מ דנ"ה וליכא למימר דהתם מיירי בבת ג' שנים ויום אחד דאין בה דעת דאם כן אפי' ע"י אביה אינה מתגרשת לדעת רש"י כל שלא הגיע לעונת הפעוטות דהיינו כבר שית כבר שבע אלא ע"כ לומר שמ"ש רש"י ז"ל ובלבד שיקבל אביה גיטה כשהגיע לעונת הפעוטות קאמר אלא מיהו דברי רש"י ז"ל פרק ד"מ מגומגמים בעיני שכתב בד"ה ואם בא וז"ל אבל פחות מג' שנים אינה ביאה ואינה נקנית לו ואם בא לגרשה בגט אינו יכול אלא ימתין עד שתהא בת ג' שנים כו' וק' דמאי אירייא משום דפחותה משלש שנים אינה ביאה הא בלא"ה כל שלא הגיעה לעונת הפעוטות אינה יכולה להתגרש אפי' על ידי אביה לדעת רש"י ז"ל ואולי הכי קאמר אבל פחות מג' שנים אינ' ביאה ואינה נקנית לו והילכך אם לא בא עליה עוד ובא לגרשה כשהגיעה לעונות הפעוטות אינו יכול. ועיין בתוס' רי"ד פ"ק דקדושין ד"י ודוק אלא מיהו אכתי קשה על הטור ז"ל דבסימן קמ"א כתב דקטנה שנשאת מתגרשת ע"י עצמה ואילו בסי' קע"ג הביא משנה דפ' ב"ש וכתב קטנה שנשאת ונתגרשת ע"י אביה כלשון רש"י ז"ל וכבר הוקשה לו כן להרב מכתב מאליהו שער ה' סימן א' ותי' דמ"ש הטור בסימן קמ"א דקטנה שנשאת מתגרשת על ידי עצמה היינו אפי' על ידי עצמה דע"י אביה ודאי מתגרשת כמ"ש בסימן קע"ג יע"ש וכבר כתבתי דהא ודאי ליתא דמסוגית הגמ' נראה בהדיא דקטנה היא ולא אביה ותו שהרי מדברי הטור סימן קמ"א נראה בהדיא דס"ל כדעת התוס' דקטנה שנשאת היא ולא אביה שכתב שם וז"ל והא דקתני מתגרשת על ידה כשיש בה דעת כו' אבל פחות מכאן אינה יודעת לשמור גיטה ואינה מתגרשת ופירש"י אפי' בקבלת אביה אבל ר"ת פי' דוקא בקבלתה אינה מתגרשת אבל אם יש לה אב והיא עדיין ברשותו מתגרשת בקבלתו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל עכ"ד הרי בהדיא שכתב אם יש לה אב והיא עדיין ברשותו ובודאי שכונתו לומר שהיא ארוסה אז מתגרשת בקבלתו אבל אם נשאת שאינה ברשותו אינה מתגרשת בקבלתו ולפי דעת הרב מכתב מאליהו לא ידעתי מאי והיא עדיין ברשותו דקאמר אלא ודאי דס"ל להטור כדכתי' והדרא קו' לדוכתא וצ"ע כעת וראיתי למוהריב"ל ז"ל ח"ב סי' ד' שתמה על דברי מוהר"י מלונ' שכתבנו לעיל במ"ש וז"ל האמת פ' לפי הירושלמי כו' והא דאמרי' בכוליה תלמודא כיון שנשאת אין לאביה רשות בה היינו ביש לה דעת והא דמשמע בפרק הא"מ למאי דס"ד דמיירי בשיש לה אב שאם הגיע גט לידה מגורשת מיירי בשנשאת שאין לה דעת והא דדייק כו' יע"ש ותמה עליו מוהריב"ל וז"ל ולכאורה משמע דס"ל למוהר"י דקטנה שאין לה דעת היא ואביה מקבלין את גיטה ואתמהא דהיכי אפשר דקטנה שאין בה דעת לפי שהיא נשואה תתגרש על ידי עצמה ותו איכא לאתמוהי מאי קאמר והא דמשמע בפרק האיש מקדש שאם הגיע גט לידה מגורשת מיירי בשאין לה אב כו' ואי הוה אמרינן דמוהר"י ס"ל דמאי דאמרינן בירושלמי נשאת בין היא בין אביה לצדדין קאמר כשיש לה דעת היא ולא אביה וכשאין לה דעת אביה ולא היא ומאי דקאמר דההיא דפרק הא"מ מיירי בנשואה שאין לה דעת ט"ס הוא והכי אית לי' למימר דמיירי בקטנה הנשואה שיש לה דעת הא נמי ליתא דאין סברא לחלק בנשואה בין יש לה דעת בין אין לה דעת עכ"ד: והנה מה שהקש' במ"ש והא דמשמע בפרק הא"מ כו' מיירי בנשאת שאין לה דעת משמע מדבריו דדוקא בשאין לה דעת מתוקמ' אדרבא טפי מתוקמה בנשואה שיש לה דעת ומכח זה הוצרך לומר דט"ס נפל בדברי מוהר"י אחר המחילה לק"מ דכונת מוהר"י ז"ל להקשות קו' התוס' שהקשה פרק הא"מ ד"ה תנן לדעת רש"י ז"ל דס"ל דקטנה ארוסה אביה ולא היא ממאי דפריך תלמודא לר"ן דאמר אין נערה עושה שליח ממתני' דקטנה שאמרה כו' אינו גט הא נערה ה"ז גט ודחינן הב"ע בשאין לה אב הרי דס"ד דתלמודא דמתני' איירי בשיש לה אב אפי"ה אם הגיע גט לידה מגורשת ואע"ג דמוקי לה בשאין לה אב מ"מ לאו מה"ט מוקי לה הכי אלא משום דק"ל דיוקא דהא נערה משמע דבהא כ"ע מודו דמתגרשת על ידי עצמה עד שמכח זה דחו פירש"י שם וזהו שכתב מוהר"י והא דמשמע פ' הא"מ למאי דס"ד בגמ' דמיירי בשיש לה אב דמתגרשת ע"י עצמה ולתרץ זאת הקושיא כתב דהתם מיירי בנשואה שאין לה דעת כלומר דהמקשה הוה ס"ד דמתני' איירי בנשואה שאין לה דעת ומש"ה לא ק"ל אלא מדיוקא דמתני' דהא נערה כו' אבל גופא דמתני' לא ק"ל כיון דאיירי בנשואה אבל בארוסה אביה ולא היא כדעת רש"י ז"ל ומשום הכי הוצרך לומר דמתני' איירי בשאין לה דעת משום דאי ס"ד דמקשה דמתני' איירי בנשואה שיש לה דעת אם כן תיקשי ליה גופא דמתני' דקתני ואם אמר אביה כו' לא יחזיר ואילו בנשואה הא אמרינן בירושלמי דכיון שיש לה דעת היא ולא אביה (ועיין בהרב ח"ה שם בקדושין מ"ש משם תוס' ישנים) אבל אי איירי כשאין לה דעת א"ש דבשאין לה דעת הא אמרי' בירושלמי דהיא ואביה מקבלין גיטה ועל פי זה יש לתמוה במ"ש הרב הנזכר ואי הוה אמרינן דמוהר"י ס"ל דמאי דקאמר בירושלמי נשאת כו' ומאי דקאמר דההיא דהא"מ ט"ס הוא וצ"ל דמיירי בקטנה שיש לה דעת כו' ודבריו תמוהים דאיך אפשר לאוקומי מתני' דקטנה בשיש לה דעת דאי בשיש בה דעת היא ולא אביה והיכי קתני מתני' ואם אמר אביה הא אביה אינו יכול לקבל את גיטה סוף דבר שדבריו צ"ע האמנם מה שהקשה הרב הנז' דאיך אפשר דקטנה שאין לה דעת לפי שהיא נשואה תתגרש ע"י עצמה הא ודאי עקא היא דמתני' היא בהדיא כל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש ולדעת רש"י אפילו ע"י אביה ולדעת ר"ת על ידי עצמה מיהא אינה מתגרשת משום דהו"ל משלחה ואינה חוזרת ואפשר ליישב בדוחק שמוהר"י מלונדריש ז"ל גורס כגירסת הרי"ף בההיא דג' מדות בקטן צרור וזורקו כו' כנגדו קטנה מתגרשת בקדושי אביה וס"ל דמ"ש בירושלמי אם יש בה דעת היא ולא אביה היינו שהגיע' לעונת הפעוטות שיש לה דעת לישא וליתן אבל כל שלא הגיע' לעונת הפעוטות אלא לשיעור דצרור וזרקו הרי היא עדיין ברשות אביה והיא ואביה מקבלין את גיטה ומתני' דכל שאינה יכולה לשמור את גיטה כו' בשלא הגיע' לשיעור דצרור וזרקו מיירי כנ"ל ליישב בדוחק ועיין בתשו' מרן מוהריק"א סימן י"ב שרצה לתרץ לזה שהר"י מלונדריש מפרש מ"ש בירושלמי נשאת בין היא בין אביה היינו לומר בין שניהם יחד מקבלין את גיטה והא תימא שהרי ממ"ש הר"י מלונדריש בסוף דבריו כיון דנערה מאורסה וקטנה שנשאת חד דינא אית להו מבואר דס"ל דיכולה לקבל את גיטה על ידי עצמה דומיא דנערה וצ"ע:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ב) </b>
+<b> הנה </b> סוגיא הזאת רבו פארותיו וכל הדינים תלוים אלו באלו. ובחדושי הארכתי מאד ת"ל לא הנחתי דבר גדול או קטן מה שלא הערתי עליו. ואולם פה על דברי רבינו אנכי עומד והנה הענינים אשר הוא מעורר עליו המה א) הפלפול בין הפוסקים אם קטנה יכולה לקבל גט לעצמה כמו נערה או קטנה דוקא אביה ולא היא ב) אף לדעת הפוסקים שקטנה דוקא אביה ולא היא אם יכולה לקבל גט מכח ורשות אביה והיא דעת הראב"ד ודעמי' ג) אם האב מקבל גט לבתו נערה או קטנה אי צריך לכתוב נוסח הגט לנוכח האב או נוכח הבת והר"ן סובר דנוכח האב בעינן וכמה פוסקים חולקין ע"ז וכמו שהעיד רבינו ועי' בד"מ סי' קמ"א ד) אי גבי קטנה שנשאת נמי היא ואביה או דלמא משנשאת אין לאבי' רשות בה ה) פלפול בדין העצמות יוסף וכנ"הג שרוצים לומר אי האב נותן רשות לקטנה יכולה היא אפילו לעשות שליח ומני' מסתעף כמה וכמה סעיפים ובמה שאסיים אפתח לבאר דין של הרב עצמות יוסף והנה הוא עצמו כתב כמו שהביא רבינו פה וז"ל וקטנה שעשתה שליח מדעת אבי' אע"ג דאין שליחות לקטן הו"ל כאלו האב עשאו שליח ויכול לעשות שליח ואומר אני דודאי אין כונת העצמות יוסף דבכל מקום אם האב אומר לבנו קטן או גדול שאומר לקטן עשה שליח למעני ולדעתי דקטן יכול לעשות שליח דלא מצינו חד תנא דלשתמיט ולומר כן וכלל גדול מסור הוא בידינו אין מעשה קטן וקטנה כלום ואין שליחות לקטן דהא ודאי אם גדול אומר לגדול עשה שליח למעני הראשון הוא שליח לעשות שליח שני וכל זה מדין שליחות נגע בו דאי לא נעשה הראשון שלוחו במה נעשה שליח שני שליח למשלחו אלא מדין שלוחו של אדם כמותו וא"כ אם אמר ראובן לשמעון שהוא קטן עשה למעני שליח לוי אין נעשה לוי שליח לראובן דהא שמעון לא נעשה שלוחו של ראובן מפאת שהוא קטן ובמה נעשה לוי שלוחו של ראובן אלא הני טעמא אחרינא איכא כאשר אבאר ת"ל יתברך דהנה הרמב"ם (פרק ט' מהל' גירושין ה"ו) כתב וז"ל וקטנה אין עושה שליח לקבלה אע"פ כו' מפני ששליח לקבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמור עכ"ל. ועי' בהשגת הראב"ד וז"ל זה הטעם כו' אלא אתם גם אתם לרבות שלוחכם ומה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת נמצא השולח והשליח צריכין להיות בני דעת עכ"ל וכתב הרב פני יהושע בגיטין בסוגיא שלפנינו היינו טעמי' דהרמב"ם סובר דהכא יש שליחות ולא דמיא לתרומה משום דהרמב"ם סובר כדעת תוס' בגיטין שם (ס"ד ב) ד"ה שאני שתופי מבואות דכתבו והא זכי' הוא מטעם שליחות ואין שליחות לקטן דכתיב אתם גם אתם (ואיך יכול קטן לזכות לאחרים) וי"ל דאין למעט קטן משליחות מקרא דתרומה אלא במילתא דליתא בנפשי' כגון תרומה דליתי' בתרומה דנפשי' אבל בזכיה כמו שזוכה לעצמו זוכה לאחרים עכ"ל ולפ"ז הי' ק' לי' להרמב"ם מדוע אין קטנה יכולה לעשות שליח הא איתא בדנפשיה דהא היא יכולה לקבל גט והיינו במקום שאין לה אב לכן נתן הרמב"ם טעמיה משום דאין עדות לקטן ע"כ תוכן דברי הרב פ"י בשינוי לשון והנה הפני יהושע שם סובר דמקרי איתא בדנפשה אף ביש לה אב ואפילו להך פוסקים דס"ל גבי קטנה אביה ולא היא משום דעל כל פנים איתא בדנפשה במקום שאין לה אב השתא נמי שיש לה אב מיקרי עכ"פ איתא בדנפשה עיין היטב בפני יהושע. אמנם אנחנו בעניותינו אנו אין אחראין לזה אלא אמרינן דודאי טעמי' של הרמב"ם נכון דלכך נקט הרמב"ם טעם משום אין עדות לקטן ולא משום אין שליחות לקטן מאתם גם אתם דהרמב"ם רוצה לתת טעם על כל קטנה וקאי נמי על הקטנה שאין לה אב וא"כ יש לה יד לקבל בעצמה ואפ"ה לא יכולה לעשות שליח והא איתא השתא בדנפשה לכן צריך הרמב"ם לטעמיה לפי שאין עדות לקטן אבל אם יש לה אב ולשיטת הרי"ף והרמב"ם ודעמם באם יש לה אב אביה ולא היא באמת בלא"ה אינה יכולה לעשות שליח משום אתם גם אתם משום דליתא בדנפשה וכן משמע מרהיטת לשון התוס' דדוקא השתא צריך להיות איתא בדנפשה ולא אם יש למצוא שבנפשיה בפרט אחת ודו"ק. ובאמת לפי זה סרה תלונות הרב פני יהושע מדברי הרמב"ן אשר עומד עליו שם להקשות נימא נמי גבי קטנה שהתורה עשתה שליח לאביה ואי נימא אין שליחות לקטנה הא עיקר טעם שליחות משום דאין עדות לקטן והא השתא דהתורה עשתה לשליח לגבי אביה לא צריכין לעדות כלל דזה ליתא. דכיון דהשתא ליתא בדנפשה לכן לא נעשית שליח לאביה דהא השתא ס"ל להרמב"ן דקטנה אביה ולא היא ואי קשיא א"כ גבי נערה נמי הא ליכא לה יד זולת מצד שליחות דאביה ואיך נעשה שלוחה הא אין לה יד וע"כ משום דאית לה יד במקום אחר הכי השתא דודאי נערה גדולה היא לכל הדברים ונעשית שליח לכל התורה ככל גדולה ויש לה יד לכל דבר אלא הכא זכתה התורה הגט לאב כמו כל הדברים שזכתה התורה לאב מעשה ידיה ומציאתה וכדומה אלא לגבי גט אמרה התורה שתעשה שלוחה כיון דזכות היא לו ובאמת היא יכולה לעשות שליח אע"פ שאין לה יד לקבל גיטה בלא שליחות דהא דלא יכלה לקבל גיטה לאו טעמא דאין בכחה אלא רשות האב מעכבה ומדוע לא יכולה היות שליח לאביה מי עקש יאמר זאת אבל קטנה שלא יכולה להיות שליח לכל דבר שבתורה לפי שהיא נמעט' מאתם גם אתם רק הכא יש לומר דיכולה להיות שליח אם יש לה יד אבל אם אין לה יד חזרה להיות קטנה ונתמעטה מאתם גם אתם והבן זאת כי דברים נכונים הם לאמתה של תורה. ועל כל פנים לדעת התוספות ורש"י בחזרה דקטנה אף אם יש לה אב אביה והיא א"כ לפ"ז נמי צריכין דוקא לטעמיה של הרמב"ם דלכן לא יכולה לעשות שליח משום דאין עדות לקטן. ומעתה נחזי אנן אי אמרינן כדעת רש"י ותוס' לאחר חזרה דקטנה אביה והיא ואם כן אם אביה נותן לה רשות לעשות שליח שפיר עולים דברי הע"י דהוי שליח לדעת אביה ואף ע"ג דאין שליחות לקטן הו"ל כאילו האב עשאו שליח כאשר מסיים בלשונו דהא בכה"ג אזלה לה כל הטעמים הטעם שאין קטנה יכולה לעשות שליח מאתם גם אתם וכמו כן לא נעשית היא שלוחו של אביה ליתא דהא האי קטנה איתא בדנפשה דהא יכולה היא לקבל גיטה וטעם של הרמב"ם נמי ליתא הא אין עדות לקטן היינו אם היא עשתה השליח מעצמה ומכחה אבל לדעת אביה היינו להיות שלוחה של אביה שפיר דמי דאין העדות לקטן אלא לגדול דהא השליח של אביה היא. והעדות נמי של אביה היא דוק נכון הוא: אמנם כל זאת לפי אשר אנכי יעדתי אי אמרי כדעת רש"י ותוס' דקטנה ביש לה אב אביה והיא אבל אי אביה ולא היא ודאי אינה יכולה לעשות שליח אפילו לדעת אביה דאף אם אזדה לה טעמיה של הרמב"ם מכל מקום נשאר לנו טעמיה של הראב"ד מאתם גם אתם והיאך היא יכולה להתמנו' שליח לאביה והרי היא עצמה אינה נעשית שליח לאביה דהא קטנה היא וליתא בדנפשה. ומעתה היינו פלוגתת העצמות יוסף והראב"ד דמדברי הראב"ד אשר הביא הרשב"א בחדושיו הוכיח רבינו דלית ליה דיניה של העצמות יוסף דנכון הוא דהא הראב"ד התם קאי וסובר דקטנה אביה ולא היא ולכך קשיא ליה מתני' איך קתני במתני' עד שיגיע גט לידה מקודשת כקושית הרמב"ם הא לרבא איירי המתני' ביש לה אב ולכן מוקי הראב"ד דמתני' איירי בנתן לה אביה רשות וע"ז הקשה רבינו אי איירי ברשות האב הא יכולה נמי לעשות שליח וע"כ דלא כהעצמות יוסף ואומר אני דהאמת כן הוא דלדעת הראב"ד דס"ל קטנה אביה ולא היא או אפשר לומר כדעת העצמות יוסף דמן התורה יכולה היא לעשות שליח הא אין היא נעשית שלוחה של אביה ואף אם נותן האב רשות שיכולה לקבל גיטה לא מתורת שליחות הוא אלא שנתרוקן ידו דידיה ונשאר ידה והוי כיתומה בחיי האב דו"ק: וכאשר עלה בידינו כל זאת נשמחה יחד לפרק טעינה של רבינו פה על הרשב"א שהקשה על הרשב"א במה שדחה תי' הראב"ד דאי ברשות אביה יכולה לקבל גט והיינו טעמא דמתני' דמשהגיע גט לידה הוי גט היינו משום דרשות אביה א"כ מאי מקשה הש"ס הא נערה הרי זה גט דלמא ה"ט כיון דהוי ברשות האב ע"כ קושית הרשב"א על הראב"ד והקשה רבינו המחבר לדידיה נמי קשיא מאי פריך הש"ס הא נערה עושה שליח ומאי קושיא אימא הכי תידוק מניה הא נערה עושה שליח בנותן לה רשות לאפוקי קטנה אפי' בנותן לה רשות לא מהני וכמו שהקשה הרב עצמות יוסף אלא שהרב עצמות יוסף תי' דאי בנותן לה רשות אפי' קטנה עושה שליח. וע"כ לא סבירא לרשב"א הכי דא"כ הו"ל להקשות על הראב"ד כפשוטו אי מתני' איירי ברשות אפי' ע"י שליח נמי הוי גט וכמו שהאריך הרב וכן מקשה קושי' זו הרב פ"י בחידושיו לגיטין עייש"ה ואולם לפי דברינו נייחא האי מלתא דכך כונת הרשב"א לדידך דסברת קטנה אביה ולא היא א"כ רשות אביה ודאי לא מהני לעשות שליח כאשר בארנו כיון דאין לה יד בלי רשות אביה ולפ"ז לא קשה אי איירי ברשות אביה שליח נמי תעשה דלא מהני רשות אביה להתמנות שליח. א"כ קשיא מאי דייק הש"ס הא נערה הרי זה גט דלמא היינו טעמא משום דהוי ברשות אביה אלא ע"כ דלא כהראב"ד אלא כדעת רש"י בחזרה ותוס' דקטנה אביה והיא וא"כ אף בלא רשות אביה יכולה לקבל גט ולפ"ז שפיר מדויק הא נערה ה"ז גט וליכא למימר דלמא הכי קאמר המתני' קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט אפילו ברשות אביה זה ליתא השתא כיון דקיי"ל קטנה אביה והיא ע"כ המתני' לא ברשות אביה איירי דאי ברשות אביה באמת יכולה נמי שתעשה שליח כתירוצו של הע"י וכאשר בארנו דו"ק חריף הוא: וראיתי להרב פרי חדש בספר מים חיים שהקשה על דברי רבא שהקשה הא נערה ה"ז גט דילמא לעולם נערה נמי אינו גט והא דקתני קטנה ולא נערה משום סיפא קא תני דאמרינן בגיטין (ס"ג א') ת"ש קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה ואמאי והא לאו שליח להולכה שוי' כו' הכי השתא התם אדם יודע שאין שליחות לקטן וגמר ונתן לשום הולכה עכ"ל הש"ס ולפ"ז קשיא תינח קטנה אדם יודע שאין שליח לקטנה אבל נערה מי נימא הכי ולפ"ז אם הגיע גט לידה אינה מגורשת דלאו שליח להולכה שוי' ותירץ הפרי חדש דהשתא דקיימ"ל אין נערה עושה שליח נמי אדם יודע שאין שליח לנערה זה תוכן דברי הפר"ח וכדומה לזה העלה הרב פני יהושע בחדושיו לגיטין (ס"ג א) עייש"ה וקשיא לי דאינה מעלה ארוכה דאכתי נערה אינה מגורשת אף שהגיע גט לידה דבעל אינו גומר ונותן לשום הולכה דסובר שהיא עשתה שליח מרשות ודעת אביה דהא בקושיין סלקא דעתין דאיירי ביש לה אב ונערה שעשתה שליח מדעת ורשות אביה ודאי הוי שליח ויש לעיין בזה ותו קשיא לי איפכא לדעת העצמות יוסף דקטנה שעושה שליח לדעת אביה הוי שליח א"כ בה"א דהיה סובר רבא דאיירי ביש לה אב קושי' הש"ס במקומה עומדת אמאי הוי גט כשהגיע לידה הא לא שוי' הבעל שליח להולכה ואי משום שאדם יודע שאין קטנה עושה שליח וגמר ונתן לשום הולכה דלמא הבעל מטעי קא טעי שעשתה השליח לדעת אביה (ובאמת הרב פני יהושע בחדושיו לגיטין הרגיש כעין זאת והקשה דלמא הבעל מטעי קא טעי וסובר דהאב עשאו השליח והוא הלך לדרכו שם אשר התווה לעצמו אמנם דבר זה אינו מחוור כלל דודאי השליח אומר מי הוא המשלחו אם האב או הבת אבל לשיטתינו להעצמות יוסף דהבת עצמו יכולה לעשות שליח אלא שצריכה דעת ורשות אביה רק המתניתין איירי שהיא עשאתו לשליח שלא מדעת אבי' ולא הוי שליח אלא הבעל יכול לטעות שברשות האב עשת' זאת והוי שליח ומסתמא סובר שברשות האב עשתה דהא השתא קיימינן אדם יודע שאין קטנ' או נער' עושה שליח וא"כ היכא היא עשתה שליח הא נערה ידעה שאין שליחה שליח והשליח נמי מי לא ידע שאין שליחות לקטנה כלום ואיך הלך השליח להיות שליח לקבלה וע"כ שברשות האב היתה כל זאת קל להבין וכל שאר דברי הפני יהושע שם אינן מחוור בעיני כלל ואין להאריך פה בבאור דבריו לכן נראה מזה הוכחה נאמנה לדעת הר"ן וסייעתו דכל הגט שהאב מקבל בשביל הבת צריך לכתוב נוסח הגט נוכח האב וא"כ שפיר קאמר המתני' כשהגיע גט לידה הוי גט דמספר הגט למדנו שכתבו נוסחו נגד הבת ואם הי' הבעל סובר שעשתה שליח לדעת אבי' א"כ שליח דאבוהו הוא וצריך לכתוב נוסח הגט נוכח האב (ובאמת נמי מפורק לפ"ז הרגשת הרב פ"י) ולא דמי לדעת מוהרש"ך שהביא הרב פה וכן דעת דרכי משה סי' קמ"ה וכן כ' בסדר הגט דאף לדעת הר"ן [דסובר שאם האב מקבל הגט צריך לכתוב נוכח האב מ"מ אם הבעל מקבל הגט מרשות האב א"צ לכתוב נוכח האב אלא נוכח הבת דהתם שאני שהיא מקבלת הגט אבל בנ"ד שאיירינן בי' שהיא עושה שליח לדעת האב היינו שהשליח הוא מכח האב ולא מכחה והוי כאלו האב מקבל הגט ודאי צריך נמי לכתוב הגט נוכח האב. ואולם זה יועיל לתרץ קושייתנו לשיטת העצמות יוסף אבל קושית הפר"ח עומדת וקיימת כאשר בארנו הא מטעי קא טעי שהיא עשתה השליח מדעת אביה ובכה"ג ודאי אין ללמוד מנוסח הגט דגם נערה אם אביה נותן לה רשות אין השליח לאביה הוא אלא דידה הוא ובכל פעם לא צריך לכתוב אלא נוכחה דמכחה קאתי ולא מכח אבי' ואף לדעת מוהר"י בן לב שהוכיח מיני' הרב מוהרש"ך שסובר שאם נותן האב רשות לקטנ' בתו לקבל גט אפ"ה צריך לכתוב הנוסח נוכח האב דהתם היינו טעמא כיון דקטנ' אין לה יד כלל ורק מכח אבי' קאתי אבל נער' דאית לה יד לקבל גיטה אלא שכח אבי' מעכבתה לעשות שליח א"כ כשנותן לה רשות יכול' לעשות שליח מעצמ' דהא גדול' היא ול"ש למימר אין עדות לקטן כמו גבי קטנה. וכשאני לעצמי אמרתי איפוך הדבר דנקטינן בידן דעת הע"י דקטנה שעשת' שליח מדעת אבי' הוי שליח ונקטינן נמי בידן כדעת החולקין על הר"ן שאף הגט שאב מקבלו אין צריך לכתוב הנוסח נוכח האב אלא נוכח הבת ולפ"ז הרי קשיא לן היאך ס"ד דרבא דאיירי המתני' ביש לה אב א"כ קשיא לן סיפא דמתני' דקתני עד שיגיע גט ליד' מגורשת אמאי מגורשת דלמא הבעל מטעי קא טעי שעשת' שליח מדעת אבי' ושליח דאבי' הוא באמת יש לומר דרבא לשיטתי' אזיל דהוא חולק על רב נחמן בגיטין (ס"ג א) וסובר טעמא דמתני' לאו משום דאדם יודע שאין שליחות לקטן אלא טעמא דמתני' משום דמימר אמר תגרש כל היכא דתגרש ולכן הקשה נמי שפיר הא נערה ה"ז גט ולא קשיא קושית הפר"ת כפי אשר בארנו דלמא נער' נמי אינו גט אלא דלכך נקט קטנ' ולא נקט נער' משום סיפא דמתני' דבנערה לא הוי גט משום דמטעי קא טעי דעשתה שליח ברשות האב דזה ליתא עכ"פ מימר אמר תגרש כל היכא דתגרש ומה לי קטנ' ומה לי נער' ורב נחמן דאית לי' דטעמא דמתני' משום דאדם יודע שאין שליחות לקטנה ולא ס"ל טעמא דמימר אמר תגרש כל היכא דתגרש דמרא דשמעתתא בגיטין הוא רב נחמן שם לא מצי לתרץ לדידי' דלעולם נערה לא מצי משוי שליח והא דנקט קטנ' משום סיפא דגבי נער' לא הוי גט משום דל"ש למימר אדם יודע שאין שליח לנער' מ"מ מטעי קא טעי הבעל שעשתה השליח מרשות הבעל דאדרבה לרב נחמן קשיא אמאי גבי קטנ' הוי גט הא בעל מטעי קא טעי שעשת' השליח לדעת האב כמו שיעדנו לעיל לשיטת העצמות יוסף דגבי קטנ' נמי קשיא הכי ולכן צריך לאוקמי המתני' באין לה אב והאמת מתרץ לי' דמתני' ע"כ מיירי באין לה אב דזולת זאת קשיא נמי קטנ' אמאי הוי גט ולפ"ז מוכח איפכא דע"כ לא צריך לכתוב נוכח האב דאל"כ בקטנה ל"ש למימר דלמא מטעי קא טעי הא חזינן מנוסח הגט אי טעי אי לאו ובזה מתורץ קושיא חמורה מה שעומד עלי' הרב בעל פנים מאירות בחדושיו דקשיא היכן ראה רב נחמן לומר דנער' אין משוי שליח ולזה צריך לאוקמי המתני' חסורא מחסרא והכי קתני דלמא נער' משוי שליח ולא חסורי מחסרא. ולדברינו ניחא דרב נחמן לשיטתי' אזיל דס"ל בגיטין דלא אמרי' מימר אמר תגרש כל היכא דתגרש וא"כ צריך לומר טעמא דמתני' הוא משום דאדם יודע שאין שליחות לקטנ' וגמר ונתן לשם הולכה ולפ"ז קשיא אכתי דלמא מטעי קא טעי הבעל דהא עשתה לשליח מדעת ומרשות האב וע"כ דאיירי המתני' באין לה אב חסורי מחסרא. כל זאת אי אמרי' כדעת העצמות יוסף אבל אי נקטינן כדעת הראב"ד דקטנ' אף מרשות אביה לא מצי משוי שליח אף אי איירי המתני' ביש לה אב מ"מ לא קשיא אמאי הוי גט בשהגיע לידה דהא לא מצי למטעי דעשתה ברשות האב ומדעתו דהא לא מהני אף לדעת האב וא"כ לפ"ז לא צריכין למימר דרבא בהו"א דהי' סובר דבמתני' איירי ביש לה אב לשיטתי' אזיל דס"ל בגיטין דלאו טעמא דמתני' משום דאדם יודע שאין שליחות לקטנה אלא טעמא דמתני' משום מימר אמר תגרש כל היכא דתגרש דבאמת זה דוחק קצת אלא יכולין לומר דרבא אפילו לשיטת רב נחמן בגיטין קאי דטעמא דמתני' משום דאדם יודע שאין שליחות לקטנה וגמר ונתן לשם הולכה ואפ"ה לא קשיא אמאי הוי גט דלא שייך לומר מטעי קא טעי לפי שא"א לקטנ' שתעשה שליח דאף ברשות האב אין שליחה שליח (והרגשת הרב פני יהושע דלמא עשאו האב שליח כבר אמרנו שאין זה הדרך דודאי השליח אומר מי עשאו שליח ומי משלחו) ואולם כל זה כאשר בארנו לעיל דהיינו טעמא דאין קטנה יכול' לעשות שליח אף מדעת האב מטעם כיון דאין לה יד לקבל גט וליתא לדנפשה וממועט מאתם גם אתם וא"כ לפ"ז הוא דוקא בקטנה ארוס' אבל בקטנ' נשואה תולה הדבר בפלוגתת רש"י ותוס' דלדעת תוס' קדושין (י' א) ד"ה ומקבלת דס"ל דקטנ' נשואה דוקא היא ולא אבי' א"כ א"א שתעשה קטנ' נשואה שליח דאף שאיתה בדנפשה שיכול' לקבל את גיט' מ"מ נשאר טעמי' של הרמב"ם שיעדנו כיון ששליח לקבל' צריך עדות ואין עדות לקטן אבל אי אמרינן כדעת רש"י ביבמות שהביא רבינו דס"ל לרש"י דקטנ' נשואה אבי' והיא יכולין לקבל את גיטה א"כ קטנה נשוא' יכולה לעשות שליח לדעת אביה כמו שיעדנו לעיל לשיטת האומרים ארוסה נמי היא ואבי' דב' טעמים אזל לה דהא אית' בדנפשה וגם העדות הוא על האב. וכאשר זכינו לכל זאת מה מאד חדאי ה' בפלפולא של תורה לאמתה שמפורק קושית הרב פה בהלכותינו על רש"י ביבמות דסובר דקטנ' נשואה יכול האב לקבל גיטה דלפי שיט' זו קשיא מאי פריך רבא לרב נחמן הא נער' ה"ז גט דלמא איירי המתני' בקטנ' נשואה ולהכי גבי נער' הוי גט דיש הוכחה דלאו בנשואה מיירי דבנשוא' אם עשאה שליח לדעת האב באמת מהני וא"כ אי איירי בנשואה קשיא סיפא דאמאי משהגיע גט לידה הוי מגורשת מטעם דאדם יודע דאין שליחות לקטנה הא עכ"פ דלמא מטעי קא טעי הבעל שהיא עשאו שליח לדעת אבי' וע"כ לאו בנשוא' איירי ואזדא לה הקושיא זאת לפיכך הביא התוס' ראי' לעיל מהירושלמי ולאו מגמרא דילן ועי' פני יהושע שהרגיש ג"כ בקושיא זאת והניח בצ"ע:<br><b> ובחדושי </b> אמרתי דבזה מתורץ דקדוק חמור וצריך עיון דמתחלה קא מבעיא לי' לרבא אי נער' משוי שליח אי לא וכאשר פשט לי' רב נחמן ואמר אין נער' עושה שליח מקשי לי' ממתני' דהתקבל כאשר מסורה בידינו מכללי הש"ס דכל מקום שנאמר איתביה האמורא עצמו מקשי לי' זאת לא סתם גמרא וא"כ מתחל' מאי קא מבעיא לי' ולפשוט לי' לעצמו ממתני' ובביאורינו פה מפורק הדק היטב דרבא לשיטתי' דסובר בגיטין (ס"ג א) דטעמא דמתני' דמשהגיע גט לידה הוי גט ה"ט משום דמימר
+<b>ואין </b>
+<b> הנערה עושה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה כו'.</b> הנה הרב עצמות יוסף ז"ל פרק הא"מ אמאי דפריך רבא לר"ן דאמר דנערה אינה עושה שליח ממתניתין דקטנה כתב וז"ל ולא מצי למימר דאיירי מדעת אביה דאם כן קטנה נמי אמאי אינו גט הא הו"ל כשלוחו של אביה וכתב עוד ולענין הלכה כל הפוסקים ז"ל שוים בזה שאינה יכולה לעשות שליח וקטנה שעשתה שליח מדעת אביה אע"ג דאין שליחות לקטן הוה ליה כאילו האב עשאו שליח ויכול לעשות שליח עכ"ל והרב כנה"ג סי' הנז' בהגהת ב"י אות ט"ו הביא דין זה משם הרב הנז' בלי חולק ועיין עוד שם באות י"ז ולע"ד נראה שאין לסמוך על דין זה ואמינא לה ממ"ש הרשב"א בחי' בשם הראב"ד ליישב קו' התוספות שהק' לשיטת רש"י ז"ל דס"ל דקטנה אביה ולא היא אבל הראב"ד דכתב דדוקא נערה אבל קטנה אביה ולא היא ומתניתין דקתני קטנה שאמרה כו' אינו גט הא בשהגיע לידה מגורשת מוקמינן לה דוקא בשנתן לה אביה רשות לקבל את גיטה דהרי היא ברשות עצמה בשעת קבלת הגט עכ"ל וכן תי' בתוס' רי"ד פרק הא"מ ובהרב החדושין הנדפס מחדש והשתא אם איתא לדעת הרב אם כן כי מוקמת למתניתין דקתני אינו גט עד שיגיע לידה בשהגיע לידה מדעת אביה וכי קתני רישא קטנה שאמרה התקבל אינו גט היינו בשאמרה התקבל שלא מדעת אביה אם כן היכי קתני מתניתין קטנה שאמרה התקבל שלא מדעת אביה אינו גט עד שיגיע לידה מדעת אביה ומאי אירייא הגיע לידה מדעת אביה אפילו אמרה התקבל נמי דינא הכי והכי הו"ל למיתני קטנה שאמרה התקבל אינו גט עד שיאמר התקבל מדעת אביה ומכ"ש בהגיע לידה מדעת אביה בשלמא אי עד שיגיע לידה דקתני מתניתין היינו אפילו שלא מדעת אביה ניחא שפיר דמתניתין הכי קתני קטנה שאמרה התקבל שלא מדעת אביה אינו גט עד שיגיע לידה ואפילו שלא מדעת אביה וכולה בדידה קמיירי אמנם לדעת הראב"ד דכתב דס"ד דמקשה דעד שיגיע לידה היינו מדעת אביה אם כן מאי אירייא הגיע לידה מדעת אביה אפילו אמרה התקבל נמי וליפלוג וליתני בדידה אלא ודאי דס"ל להראב"ד ז"ל דקטנה שעשתה שליח מדעת אביה לא מהני והשתא שפיר קתני מתני' קטנה שאמרה התקבל אפילו מדעת אביה אינו גט עד שיגיע לידה מדעת אביה וכן נראה שהוא דעת הרב ל"מ שכתב במ"ב דמ"ש רבינו פ"ד מהלכות אישות וכן האשה הגדולה עושה שליח לקבל קדושיה והוא כתב פ"ב דנערה מקרי גדולה מיירי כגון שהשליח הוא מדעת אביה בודאי דהא היא עצמה אינ' יכול' לקבל קדושיה בלא דעת אביה עכ"ד הרי נראה מדבריו דדוקא בנערה הוא דמהני שליח מדעת אביה כיון דאיהי בר שליחות היא אלא דיד אביה מעכבתה וכל שנתן לה רשות מהני אבל בקטנה כיון דלאו בר שליחות היא אפילו מדעת אביה לא מהני דאל"כ אמאי נקט רבינו וכן האשה הגדולה כיון דמיירי בעושה שליח מדעת אביה אפילו קטנה נמי אלא ודאי כדכתיבנא גם מדברי מוהריב"ל ז"ל בח"ד סי' י"ב נראה דהכי ס"ל שכתב על אודות אשה אחת שעשתה שליח לקבל את גיטה ונסתפקו אי היתה קטנה או נערה או בוגרת וכתב הרב בסוף התשו' דצריך שיעשה שליח להולכה ושיתן לה הגט מדעת אביה דאם היא בוגרת ה"ה מגורשת ואם היא קטנה ה"ה מדעת אביה כו' יע"ש והשתא אי ס"ל להרב דאם עשתה שליח קבלה מדעת אביה ש"ד אמאי הצריך שיעשה שליח הולכה הול"ל דיעשה השליח קבלה שעשתה קודם יעשה עתה מדעת אביה ולמה הצריך שיתן לה מדעת אביה אלא ודאי נראה דס"ל דלא מהני גם הרשב"א ז"ל שדחה תי' הראב"ד וכתב וז"ל ואין תי' מחוור בעיני דאי בנותן רשות מאי קא דייק ממתניתין הא נערה ה"ז גט שאני התם דנתן לה אביה רשות ע"כ משמע בהדיא דהכי ס"ל דאל"כ הו"ל לדחויי תי' הראב"ד עדיפא מינה דאי מתניתין מיירי בנותן רשות אפי' אמרה התקבל נמי ומאי אירייא עד שיגיע לידה אלא שדברי הרשב"א ז"ל במה שדחה תי' הראב"ד צריכים ביאור דקו' זו תיקשי לדידיה נמי דכיון דקטנה שאמרה התקבל כו' אפילו מדעת אביה אינו גט כדכתיבנא אם כן מאי פריך הא נערה עושה שליח ומאי קושיא אימא דהכי תידוק מינה הא נערה עושה שליח בנותן לה רשות לאפוקי קטנה דאפילו בנותן לה רשות לא מהני וכמו שהקשה הרב ע"י ז"ל ונראה שכונתו לומר דלפי' תי' הראב"ד דס"ל דעד שיגיע גט לידה מרשות אביה קאמר אם כן רישא דקתני קטנה שאמרה התקבל כו' אינו גט ע"כ דוקא מיירי בנתן לה אביה רשות דאי בשלא נתן לה רשות אפילו בהגיע לידה נמי לא מהני וא"כ כי דייקינן מינה הא נערה עושה שליח בשנותן לה רשות הוא דאיכא למידק כיון דמתני' דוקא בהכי מיירי והיינו דק"ל דאם כן מאי פריך כו' אמנם אם נאמר דעד שיגיע גט לידה דקתני מתני' כפשטא ואפילו בשלא נתן לה אביה רשות אם כן רישא דמתניתין קטנה שאמרה התקבל כו' בכל גוונ' מיירי דאתא לאשמועינן דלא מצי משוי שליח ואם כן כי דייקינן מינה הא נערה ה"ז גט בכל גווני דייקינן ואפי' בשאינו נותן לה רשות דומיא דקטנה דקתני מתניתין דאל"כ הו"ל לתנא דמתניתין לומר קטנה שאמרה התקבל אפילו מדעת אביה אינו גט דאז הוה דייקינן שפיר דיוקא דנערה בנותן לה רשות אלא להכי קתני סתמא לאשמועינן דנערה אפילו בשאינו נותן לה רשות לא מהני אפילו אי יהיב לה וכן מוכח נמי ליש' דמתני' דקתני אם אמר אביה צא וקבל גט לבתי כו' ואם איתא לאשמועינן רבותא אפילו אמרה איהי מדעת אביה כנ"ל וכן משמע מתשו' הרשב"א ז"ל סי' הנז' מדלא כתבו תיקון זה שתעשה היא שליח קבלה מדעת אביה כנ"ל להלכה לחוש למ"ש ודו"ק ודלא כהר"ב ע"י והרב המאסף שכתבו דין זה בלי חולק:
+
+Halakhah 19
+
+<b>קדשה </b>
+<b> אביה כשהיא קטנה ומת אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר כו'.</b> הנה דעת רבינו כדעת ר"ת שהביאו התוספות פרק התקבל ד"ה וכל כו' והר"ן שם דקטנה שאינה יכולה לשמור את גיטה מתגרשת ע"י אביה וקרינן ביה משלחה ואינה חוזרת והביאו ראיה מן הירושל' דפרק חרש ע"ש ועיין במוהריב"ל ח"ב סי' ד' שהביא ראיה עוד מהירושלמי דפרק התקבל ותמה על התוספות והר"ן יע"ש ולעד"נ דמהירושלמי שהביא הרב ליכא ראיה דמצינן למימר דההיא ירושלמי לית ליה טעמא דמשלח' וחוזרת אלא ס"ל כרבי ינאי דה"ט מפני שאין לה יד ולרבי ינאי ודאי דמתגרשת ע"י אביה ומשו"ה הביאו ראיה מירושלמי דהתם דאף לטעמא דמשלחה ואינה חוזרת קאמר דמתגרשת ודוק: וראיתי להרב עצמות יוסף דף ע"ז שהקשה לסברא הלזו וז"ל ואיכא למידק לפירוש הר"ם שכתבו התוס' ד"ה וכל דקטנה שאינה יכולה לשמור את גיטה מתגרשת ע"י אביה משמע שאם יודע' לשמור מתגרשת ע"י עצמה וכיון שכן תיקשי להו ההיא דאמרינן פ' התקבל ג' מדות בקטן וכנגדן בקטנה אגוז ונוטלו כו' זוכה כו' וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון הגיע לעונת הפעוטות כו' וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה ולדברי הר"ם למה צריך עד שיגיע לעונת הפעוטות דביודעת לשמור לבד כגון אגוז ונוטלו כו' מתגרשת ע"י עצמה נמי ודוחק לומר דבהך שיעורא דאגוז ונוטלו אינה יודעת לשמור את גיטה שוב ראיתי גירסא אחרת דגרסי אגוז ונוטלו כו' וכנגדו בקטנה מתגרשת מקדושי אביה ואפשר שהר"ם ג"כ גריס הכי והוא גי' הרי"ף בהלכות עכ"ל ונראה שכונת דבריו לומר דבשלמא לדעת רש"י דקטנה שאינה יודעת לשמור את גיטה אינה מתגרשת אפי' ע"י אביה איכא למימר דביודעת לשמור כו' דהיינו שיעורא דאגוז ונוטלו מתגרשת ע"י אביה אבל שתהיה מתגרשת על ידי עצמה בעינן לעונת הפעוטות והיינו מימרא דרבא דקאמר הגיע לעונת הפעוטות כו' וכנגדן בקטנה מתגרשת בקדושי אביה כלומר כדי שתתגרש ע"י עצמה אם מת אביה כמ"ש רש"י שם אכן לדעת הר"ם דס"ל דאפילו באינה יודעת מתגרשת ע"י אביה אם כן משמע דביודעת לשמו' מתגרשת ע"י עצמה ואם כן ק"ל שפיר האמנם נראה דאשתמיט מיניה דברי הטור ז"ל דבסי' קמ"א כתב בהדיא דלדעת רש"י כל שלא הגיע לעונת הפעוטות אפי' ע"י אביה אינה מתגרשת גם מ"ש ודוחק לומר דהך שיעורא דאגוז ונוטלו אינה יודעת לשמור לא ידעתי איך נתיישבה דעתו בזה דאי בהך שיעורא אינה יודעת לשמור אם כן איך מתקדשת למיאון הא קי"ל כר"ח דכל תנוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן גם מ"ש דאפשר דר"ם גריס כגי' הרי"ף לכאורה איכא לאקשויי דהא חזינן להרז"ה ז"ל דגריס כגי' רש"י וכמ"ש הר"ן וכ"כ להדיא שם ודעתי נוטה לדברי רש"י ז"ל בכל זה חוץ ממ"ש דכל שאינה יכולה לשמור אינה מתגרשת אפילו בקבלת אביה ולא נראה לי דבריו לפי שאביה משמרה מלחזור עכ"ד הרי דאיהו גריס כגירסת רש"י ואפי' הכי ס"ל כדעת הר"ם דמתגרשת על ידי אביה אמנם אחר ההשקפה לא קשה שכבר כתב הרז"ה זכרונו לברכה בפרק ב"ש וביבמות וז"ל ולי נראה דכי אמרינן וכל שאינה יכולה לשמור אינה מתגרשת היינו אפי' מדאורייתא והוא כשיעור שאינה מתקדשת למיאון וכי אמרינן שהיא מתגרשת בקדושי אביה בפעוטות לכתחילה הוא דאמרינן הכי כדי שתהא יודעת לשמור את עצמה ג"כ דאי לא הו"ל כנשטית דאינה מתגרשת מדרבנן שמא ינהגו בה מנהג הפקר יע"ש וא"כ מעתה לק"מ לדעת הרז"ה דמאי דקתני בברייתא דיודעת לשמור מתגרשת היינו לומר דמגורשת מדאורייתא אבל אינה מתגרשת מדרבנן לאפוקי אינה יודעת דמדאורייתא נמי לא ומשום הכי רבא ל"ק בצרור וזורקו דמתגרשת בקדושי אביה כיון שאינה מגורשת מדרבנן אלא בשיעורא דפעוטות קאמר דמתגרשת אפילו מדרבנן וכמ"ש הרז"ה אמנם לדעת הר"ם לא מצינן למימר הכי שהרי איהו ס"ל דבקטנה ליכא טעמא דשמא ינהגו בה מנהג הפקר כיון דלאו בת תאוה היא וכמ"ש שם התוס' בהדיא ואהא ק"ל להרב ז"ל שפיר והוצרך לדחוק דגריס כגירסת הרי"ף מיהו אכתי קשה שהרי התוס' בפרק התקבל ד"ה וכל כתבו דעת ר"ת דע"י אביה מתגרשת והורה כך הלכה למעשה נראה דס"ל דמתגרשת לכתחילה ובסמוך ונראה ד"ה כל נראה בהדיא דגרסי כגירסת הרי"ף ז"ל. שוב ראיתי דמעיקרא קו' ליתא ואשתמיטתיה מיני' דברי הרא"ש שבפ' התקבל שכתב וז"ל ת"ר קטנה שאינה יכולה לשמור את גיטה כו' אומר ר"ת דמתגרשת ע"י אביה כו' ובמימרא דרבא כתב וז"ל הפעוטו' מקחן מקח כו' וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה והיינו שיעורא דלעיל דיודעת לשמור והא דקרינן יודעת לשמור קדושיה בפחות מכן היינו משום דקדושי קטנה דרבנן אבל להפקיע קדושין דאורייתא ע"י גט בעינן דעת רבתי עכ"ד הרי לך שהרא"ש ז"ל אזיל בשיטת הר"ם והוק' לו קושיי' הרב וכתב דמאי דאמרינן בברייתא וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה מגורשת היינו שלא הגיע לעונת הפעוטות דלענין גט מיקרי שאינה יודעת ודוק וראיתי למוהריב"ל ז"ל ח"ב סימן ד' שהקשה על התוס' והר"ן ז"ל שהביאו ראיה מירושלמי דפרק חרש אמאי לא הביאו ראיה מירוש' דפרק התקבל דקאמר נשאת היא ואביה ואם יש בה דעת היא ולא אביה הרי מדקאמר בירוש' נשאת ואין בה דעת היא ואביה אין יכולין לקבל את גיטה מבואר דבעודה ארוסה מתגרשת ע"י אביה ואפי' אין בה דעת ומהיותר תימא על הר"ן שהביא הירוש' הלזו סמוך ונראה לראיה לדעת הרי"ף ז"ל דקטנה ארוסה אביה ולא היא אמאי לא הביא מהך ירושלמי ראי' לדעת ר"ת יע"ש שהצריכו עיון ולע"ד נראה ליישב דמש"ה לא הביאו ראיה מהירושלמי הלזו משום דלפי גירסת רש"י והיא גריסת התוס' גם כן דכדי שתתגרש ע"י עצמה בעינן לעונת הפעוטות א"כ מאי דקאמר בירושלמי אם יש בה דעת היא ולא אביה ע"כ צ"ל שהגיע לעונת הפעוטות ואם כן כי קאמר דבנשאת אין בה דעת בין היא בין אביה אינן יכולים לקבל היינו כל שלא הגיע לעונת הפעוטות ואפי' בהגיע לשיעור דצרור וזורקו אפי"ה לא מהני משום דלהפקיע קדושין דאורייתא על ידי גט בעינן דעת רבתי כמ"ש הרא"ש וא"כ איכא למימר דכי דייקינן מינ' דבארוסה מתגרשת ע"י אביה ה"ד בהגיע לשיעור דצרור וזורקו דהרי היא יודעת לשמור קצת והילכך כל שמתגרשת ע"י אביה מהני אמנם היכא דאינה יודעת לשמור גיטה כלל דהיינו קודם שיעור דצרור וזורקו ה"נ דאפי' ע"י אביה לא מהני אמטו להכי הוצרכו להביא ראיה מירושלמי דפרק חרש דמשם בארה דאפי' בקטנה שאינה יודעת לשמור כלל מתגרשת ע"י אביה דהתם בנשתטית קיימינן דאינה יודעת לשמור כלל ואפי"ה מהני כן נ"ל נכון ודוק: ודע שהתוס' בפרק הא"מ אחר שהביאו ראיה מהירושלמי דפרק חרש סיימו וז"ל אע"ג דקאמר התם דמשום גרירא אסורה הנ"מ בגדולה והיא שוטה לפי שיש לה תאוה ובני אדם להוטי' אחריה כו' אבל בקטנה דלאו בת תאוה ליכא למיחש כלל ומתגרשת עכ"ל יע"ש. והן עתה נדפס ובא ספר בתי כהונה ח"ב למורי' הרב כמוהר"י הכהן הי"ו וראיתי שם בחלק בית אבות דכ"ט שתמה על דברי התוס' הללו מדאמרינן בר"פ חרש דתקינו רבנן נשואין לקטנה שלא ינהגו בה מנהג הפקר יע"ש אלמא דכמו שחששו בשוט' שלא תתגרש שלא ינהגו בה מנהג הפקר ה"נ חששו בקטנ' שתנש' משום גרירא וכ"ש שאם נשאת שראוי שלא תתגרש וצ"ע עכ"ד. ולע"ד אפשר לדחות דמ"ש התוס' דקטנה לאו בת תאו' היא ה"ד בקטנה שאינה יכולה לשמור את גיטה דבהכי הוא דשקלו וטרו אבל בקטנה דיודעת לשמור את גיטה דהיינו כל שהגיע לעונת הפעוטות לפי גירסת רש"י או בשיעורא דצרור וזורקו לפי גיר' הרי"ף ז"ל מודו התוס' ז"ל דבת תאוה היא והיינו ההיא דאמרינן בפרק חרש דתקינו לה רבנן נשואין לקטנה שמא ינהגו בה מנהג הפקר ואע"ג דלפי גירסת רש"י ז"ל והיא גירסת התוס' בפרק התקבל תקינו לי' רבנן קדושין לקטנה בשיעורא דצרור וזורקו אע"ג דלענין גט מקרי אינה יכולה לשמור את גיטה ולאו בת תאוה היא לדעת התוספות ז"ל יש לומר דה"ק התם דמעיקרא פריך מ"ש קטן דלא תקינו רבנן נישואין ומשני משום דאתי לכלל נישואין ואהא פריך והרי קטנה דתקינו לה רבנן קדושין אף ע"ג דאתי לכלל נישואין דאורייתא ואם איתא לא הוה לי' לתקוני כלל דומיא דקטן ואהא תי' התם שלא ינהגו בה מנהג הפקר כו' וכיון דע"כ הוצרכו רז"ל לתקוני קדושין בשהגיע לעונות הפעוטות לא פלוג רבנן לתיקון אפילו בשיעורא דצרור וזורקו דלמא אתי למטעי כנ"ל נכון ודוק:
+
+Halakhah 20
+
+<b>מי </b>
+<b> שהדין נותן כו' וכן אם הכוהו כותים ואמרו לו עשה מה שישראל אומרים לך ולחצו אותו ישראל ביד הכותי הרי זה כשר.</b> כתב הרב מכתב מאליהו שער ז' סימן י"ד שדעת רבינו כדעת הרמ"ה שכתב הטור סימן קל"ד דבעי' שיאמרו עשה מה שישראל כו' אבל אם הגוים כופין ואומרים תן גט אע"פ שישראל אמרו לו שיכוף אותו פסול מדהצריך שיאמרו עשה מה שישראל כו' ולא הספיק במה שלחצו אותו יע"ש ולע"ד אין נראה כן דאדתידוק מרישא תידוק מסיפא דמדכתב רבינו והם הגוים אנסוהו מעצמן משמע דדוקא כשאנסוהו מעצמן בלי צווי ישראל כלל הוא דפסול הא לאו הכי כשר דאם ל"כ לישמועינן רבותא ומה שדקדק ממה שהצריך רבינו ז"ל תרוייהו אפשר שרבינו ז"ל דין אחר אשמועינן דאע"פ שהכותים אמרו עשה מה שישראל אומרים לך עם כל זה אינו כשר אלא אם כן לחצו אותו ישראל ביד כותים אבל אם ישראל אינו אומר לו לכופו אלא הוא מעצמו בלי צווי ישראל אנס אותו ואמר לו עשה מה שישראל אומרים לך אינו כשר כיון שבלי צווי ישראל הוא וכן ראיתי להרב מעשה חייא סי' כ"ד שדקדק מדברי רבינו ז"ל כמ"ש הפך דעת הרב מ"מ ז"ל ומ"ש שם שכוון ביתור לשון דלחצו שאפילו לא אמר עשה כו' כשר אין דבריו מובנים דאדרבא מלשון זה יש לדקדק איפכא כמו שכתב הרב מכתב מאליהו ז"ל כנ"ל:
+<b>ואם הכותים מעצמם כו' הרי זה גט פסול כו'</b> עיין מה שתמה מרן הכ"מ ז"ל דאיך פסק רבינו כר"מ הא בגמ' אמרינן דהא דר"מ בדותא היא ועוד אני תמיה שנראה שרבינו ז"ל סותר את עצמו בתוך כדי דבור שממ"ש שאין אומרים אנוס אלא כו' אבל משתקפו יצרו הרע לבטל מצוה אין זה אנוס דיצרו הוא שתקפו משמע בהדי' דכל שיצא מגדר זה שיצרו הוא שתקפו הגט בטל כמ"ש ולמה לא בטל גט זה בין בכותים בין בישראל וכיון שכן איך כתב דאם אנסוהו ישראל שלא כדין הגט פסול דמשמע דכשר מן התורה הא כיון דהוי שלא כדין הוה לי' אנוס לגמרי ולמה אינו בטל וכן הק' הרב לח"מ ז"ל במ"ב עיי"ש וראיתי להרב מכתב מאליהו שער נ"ז סימן י"ג שרצה לתרץ לכל זה וז"ל לכן נ"ל שרבינו ז"ל תופס הא דתנן גט מעוש' בישראל כשר היינו דוקא בדייני ישראל וכן נמי מאי דתנן ובגוים פסול היינו נמי בדייני גוים אבל כשיעמדו אנשים שלא כמשפט ואנסוהו לגרש ל"ש גוים ול"ש ישראלים עכ"פ בטל מעיקרו הוא ואפילו ריח הגט אין בו וכן נמי הא דאמרינן ובגוים פסול היינו בשכבר עמד לפני דייני ישראל וחייבוהו לגרש אז הוא דאם אנסוהו גוים מעצמם כשר מן התורה אבל אם לא עמד לפני דייני ישראל אע"פ שהיא כדין הגט בטל וז"ש כאן מי שהדין נותן כו' ועל קוטב זה שכבר עמד לפני דייני ישראל ואנסוהו לגרש שב לחלק באנסוהו גוים שאם אמרו לו עשה כו' הגט כשר ואם הגוים מעצמם אנסוהו הגט פסול ושוב שב לבאר באנסוהו ישראל שלא כדין דהיינו דייני ישראל שטעו שאם היו מזידים אינם נקראים דיינים וביאר בזה כיון דנאנס על ידי ישראל כשר מן התורה וטעם הדבר דכיון דהאונסים אותו הם מתוארים בדייני ישראל כל שאומר רוצה אני סומך דעתו על דבריהם ומגרש ברצונו כו' וזה הטעם באנסוהו גוים מעצמם שאינו גט בטל שכיון שעמד בדייני ישראל וחייבוהו לגרש ושוב עמדו עליו גוים ואנסוהו גומר דעתו לדעת ישראל כו' וז"ש ואם הגוים אנסוהו לגרש שלא כדין כלומר שלא עמד בדין כו' ומעתה דברי רבינו מוסכמים עם מסקנת הגמ' כו' ומ"ש רבינו ואם אנסוהו כותים שהגט פסול היינו משום שכבר עמד בדייני ישראל וזה עצמו מאמר התלמוד במסקנ' וטעמא מאי כדין בכדין מחליף פי' מה שאנו אומרים דגט המעושה בגוים כדין שהוא פסול משום דכאשר הוא בדין שעמד בדייני ישראל מחלף לבעל המגרש דין זה של גוים בדין ישראל ותופס בדעתו לומר דכי היכי דמצוה לשמוע דברי דייני ישראל כן מצוה לשמוע דיינים אלו ומגרש בכל נפשו אבל כשלא עמד בפני דייני ישראל ואנסוהו אז לא מחלף לבעל שיהא מצוה לשמוע דברי דייני גוים כמו שמצוה לשמוע דברי דייני ישראל את"ד יע"ש שנתעצם הרבה בתי' זה ולע"ד מלבד שדבריו דחוקים הרבה במ"ש דמ"ש רבינו גוים שאנסוהו שלא כדין שרצה לומר שלא עמד בדייני ישראל אע"פ שמשורת הדין חייב לגרש אינו גט שזה אינו סובל משפט הלשון כלל עוד יש לתמוה עליו דאיך אפשר שרבינו ז"ל תופס כמסקנת הגמ' דס"ל דדוקא בדייני ישראל הוא דאמרינן הגט כשר אע"פ שהוא שלא כדין משום דכיון שהם מתוארים בדיינים סומך דעתו עליהם וסבור שכך הוא הדין ומגרש ברצונו אבל כשיעמדו אנשים שלא כמשפט לגרש אפי' ריח הגט אין בו אע"ג דבני עשויי נינהו דהא מסוגית הגמרא נראה בהדיא דלית לן לחלק בהכי דאם איתא להא אמאי דחו דברי ר"מ ואמרו דבדותא היא משום דאי הכי שלא כדין אפי' ריח הגט אין בו וניהוי כשלא כדין דישראל וליפסל ומאי קו' נימא דלעולם כותים בני עשויי נינהו ומש"ה כדין כשר מן התורה אף אם לא עמד בדייני ישראל ושלא כדין אפי' ריח הגט אין בו מפני שאינו סומך דעתו עליהם דודאי לא עדיפא מישראל דאינם דיינים שאע"פ שבני עשויי נינהו שלא כדין אפילו ריח הגט אין בו ואנן בעינן דייני ישראל כדי שיהא סומך דעתו עליהם אבל בדייני גוים לא סמכא דעתיה דמימר אמר שביד רמה אונסין אותו וכמ"ש הרב הנז' אלא ודאי דס"ל לתלמודא שכל שהוא מעוש' בישראל אפי' שאינם מתוארים בדייני ישראל שלא כדין פסול ומש"ה הק' שפיר לר"מ דס"ל דגוים בני עשויי נינהו אמאי אינו גט ניהוי כשלא כדין דישראל וליפסול גם מ"ש עוד הרב הנז' וז"ל ושבח אני את מוהריב"ל כו' משום שאף הר"ם לא אמר אלא במעושה ע"י דייני ישראל בטעות הא לא"ה מודה הר"ם שהוא בטל וכן ראיתי להר"ם לענין חליצה פ' ד' דין כ"ה עכ"ל ולע"ד אין מדברי רבינו ראיה כלל ואדרבא ממ"ש שם נראה הפך דבריו שכתב וזה לשונו לחצו ישראל והכוהו עד שחלץ אם שלא כדין כגון שהיו הדיוטות או שטעו חליצתו פסולה ומדכתב רבי' חליצתו פסולה משמע דס"ל דמן התורה הויא חליצה ונאסרו עליו קרובותי' וכמ"ש שם דין כ"ו וא"כ מינה לענין גט ס"ל לרבינו דכשר מן התורה שהרי בשלא כדין דכותי שכתב רבינו כאן דאינו גט כתב שם בדין הנז' דאינה חליצה כלל והתם לא הזכיר רבינו דיינים אלא כתב סתם כגון שהיו הדיוטות משמע דהדיוטות שאינן ב"ד קאמר ובשלמא הכא מצינן לפרש דמ"ש או שהיו הדיוטות אב"ד דכתב לעיל קאי ור"ל שמחמת שהיו ב"ד הדיוטות טעו בזה אבל התם לא הזכיר רבי' כלל ב"ד ואפילו תימא דבב"ד קאמר מ"מ מדברי רבינו ליכא סיעתא כלל ולעיקר הקו' נראה לע"ד לתרץ דרבינו קשיתיה הסוגיא דפ' חזקת דמייתי הא דר"מ לתרוצי לר"ה דאמר תלייוה וזבין זביניה זביני' ואלו בפ' המגרש אמרי' דהא דר"מ בדותא היא ועיין בחידושי הרמב"ן שם עוד ק"ל לרבינו ז"ל בההיא סוגיית המגרש דמאי פריך לר"מ דאמר ד"ת גט מעושה בנכרי כשר אי הכי שלא כדין אפי' ריח הגט אין בו וניהוי כשלא כדין דישראל וליפסל ומאי קו' הא כיון דמאי דקאמר שמואל גט מעושה בישראל כדין כשר כו' ע"כ בגט המעושה ע"פ דייני ישראל הוא משום דאלו בגט המעושה ע"פ הדיוטות הוה ליה כדין דכותים דפסול ופוסל והתורה אמרה לפניהם ולא לפני הדיוטות והדיוטו' וכותים שוים נינהו וכדקתני בברייתא אע"ג דאמרינן אנן שליחותא דא"י קא עבדינן ה"ד דיינים וחכמים אשר יהיו בימים ההם כגון רב יוסף וכיוצא הוא דעבדי שליחותייהו דא"י אבל הדיוטות פשיט' ודאי דלא אמרינן שליחותייהו קא עבדי וכ"כ מוהר"ר בצלאל סימן ט"ז והשתא מאי קו' אימא דמש"ה שלא כדין דישראל הגט פסול משום דכיון דעל פי דייני ישראל הוא סמכא דעתיה לגרש דסבור שכדין מעשין אותו אבל שלא כדין דגוים לא סמכא דעתיה ומש"ה אפי' ריח הגט אין בו ובכדין דבר תורה כשר אע"ג דלאו בני עשויי נינהו משום דיצרו הוא שתקפו (דהך טעמא שייך אפי' תימא דלאו בני עשויי נינהו דהא רבינו בסוף הל' סנהדרין כתב דאסור לדון לפני דייני גוים משום שנאמר לפניהם הרי דס"ל דכותי' לאו בני עשויי נינהו ואפילו הכי מטעמא דיצרו הוא שתקפו כתב דכשר מן התורה) משו"ה הוצרך לומר דכל הך שקלא וטרייא היינו מקמי דהוה שמיע ליה ההיא ברייתא דמייתי אביי לאקשויי לר"י דדריש לפניהם ולא לפני הדיוטות והוה ס"ל דשלא כדין דישראל דקאמר שמואל אפילו הדיוטות קאמר ומשום הכי פריך שפיר לר"מ והוצרכו לומר דכדין דכותים בטל מן התורה וכפי' רש"י אמנם לבתר דשמיע לן ההיא בריי' דמייתי אביי מצינן למימר שפיר להא דר"מ דדבר תורה גט מעושה בכותים כשר אע"ג דלאו בני עשויי נינהו משום דיצרו הוא שתקפו כמ"ש רבינו והיינו דבפרק חזקת מייתי תלמודא הא דר"מ ליישב לר"ה והכי מוכח דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא ההיא ברייתא ממאי דפריך בגמרא מ"נ אי כותי' בני עשויי כו' ואי לאו בני עשויי כו' ואמאי לא פריך בפשיטות מברייתא דקתני לפניהם ולא לפני הדיוטות אלא ודאי כדכתיבנא ומ"ש רבינו או שהיו הדיוטות דמשמע דשלא כדין דהדיוטות הגט כשר מן התורה כבר כתב מוהר"ר בצלאל סי' הנז' דהק' דאם היו הדיוטות אע"פ שכדין עבדי מ"מ הוי כשלא כדין ופסול מדרבנן דהתורה אמרה לפניהם והכי אזיל לשון רבינו ז"ל לא היה הדין נותן כו' או שהיו הדיוטות שאינו דין שיעשו לפניהם כדין פי' אע"פ שכדין עבדי פסול ולעולם דשלא כדין הוי ככותי' ואינו גט והיינו נמי מ"ש בהלכות יבום לחצו שלא כדין כגון שהיו הדיוטות כלומר דכיון שהיו הדיוטות נמצא דשלא כדין עשו דאנן בעינן דיינים ודו"ק ועיין בס' משאת משה חא"ה סימן י"א ובמהריט"ץ סי' מ' ולענין משומד שתכפוהו ב"ד לגרש עיין בס' מכתב מאליהו שער כ"ז סימן ט"ו ובס' בני יעקב דקמ"ו ובמוהריט"ץ סימן פ"ג יע"ש:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b>
+<b> גט שנכתב שלא לשם אשה כו'.</b> לאו דוקא אם נכתב שלא לשם גירושין אלא אפילו כתב לשם גרושין סתמא אפי' הכי פסול דבעינן שיכתוב לשם אשה המתגרשת והכי איתא בהדיא פ"ק דזבחים ומוכחינן לה ממתני' דפ' כל הגט דקתני הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש כו' וכן פסק רבינו ז"ל בפ' זה דין י"ז יע"ש וכן הוא דעת התוס' פ' המביא תניין גבי ההוא גברא דשקל ס"ת ויהיב לדביתהו ואמר ר"י למאי ניחוש לה אי משום כריתות דאית בה הא בעינן וכתב לה לשמ' וכ' שם ד"ה היא וז"ל תימא דלענין מגילת סוטה משמע בפ"ק דעירובין דמוחקין לה מן התורה אפי' למ"ד אין מגילה כשרה להשקות בה סוטה אחרת כו' וי"ל דר"י לא ס"ל כר"פ ע"כ וראיתי להרב בני יעקב דף קי"ב שתמה על דבריהם וז"ל אך מאי דק"ל הוא במ"ש דר"י לא סבר כר"פ ונמצא לפי זה דאליבא דר"פ ס"ל דס"ת כשר בגט ואם כן תיקשי ליה לר"פ מתניתין דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום התורף דלפי דבריו אמאי צריך שיניח הא מסתמא כשר והכי דייקינן פ"ק דזבחים מסתמא נמי פסול וא"כ תקשי לר"פ אלא עכ"ל דס"ל לר"פ נמי דלא דמי גט לסוטה וא"כ איך כתבו בתי' הראשון דר"י לא ס"ל כר"פ יע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד לק"מ דמצינן למימר דר"פ ס"ל דמפני התקנה היינו מפני הקטטה ומתני' ר"מ היא וכדקאמר רבי שבתי בשם חזקיה בפרק כל הגט דכ"ו ואם כן ליכא למשמע מינה דסתמא פסול וכן ראיתי להתוס' בזבחים ד"ב ד"ה ואמר ר"י וז"ל אצטריך לאתויי הא דר"י משום דמינה דייקינן בגיטין דאתיא כר"א דקאמר ע"מ כרתי דקי"ל כותיה ואיכא מאן דמוקי לה כר"מ ומפרש מפני התקנה מפני הקטטה ולדידיה ליכא למידק מינה דסתמא פסול עכ"ל הרי שכתבו בהדיא דאי לאו הא דר"י הו"א דסתמא כשר ואם כן מינה איכא למימר דר"פ לא ס"ל כר"י אלא שדברי התוס' לכאורה קשים לשמוע במ"ש דלדידיה ליכא למידק מינה דסתמא פסול דהא ליתא דאפילו לרבי שבתי דמפרש מפני התקנה מפני הקטט' אכתי מוכח שפיר דסתמא כשר מסיפא דמתניתין דקתני ר"א מכשיר בכולם חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה הרי דאף בסתמא פסול לר"א מטעמא דלה לשמה ואם נאמר שכונת התוס' היא דלמאן דמפרש מפני התקנה מפני הקטטה ליכא למידק כלל מרישא דמתני' מיהו מדר"א ודאי דמוכח שפיר אכתי קשיא תלמודא גופיה אמאי אצטריך לו' דמאי דרמי רבא המתני' אהדדי הוא מרישא דמתני' ואליבא דר"י והול"ל מדר"א ואליבא דכ"ע ויש ליישב בדוחק ומ"מ אע"ג דמדר"א משמע ודאי דסתמא נמי פסול לא תיקשי לן קושי' הרב הנז' דלפי תי' דלר"פ סתמא נמי כשר אם כן תיקשי ליה מתני' דהכותב טופסי גיטין דמשמע בהדיא דסתמא פסול לר"א דאיכא למימר דר"א סבר כרבי יעקב דסבר דמגילת סוטה אין מוחקין לה מן התורה אע"ג דסתמא הוא דלא מפליג בין סתמא לשלא לשמה ור"פ ל"ק אלא דמאן דס"ל דמוחקין לה מן התורה מצי סבר דאין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת משום דשאני תורה דסתמא כתיבה אמנם רבי יעקב אית ליה בהדיא התם דסתמא נמי פסול וע"כ לא קשיא להו בעירובין ד"ה אבל אלא ממתני' סתמא דריש פרק כל הגט דמשמע התם דכולהו תנאי מודו בה מדפריך מינה לרב אחי בר יאשיה אמנם ממתני' דהכותב ליכא לאקשויי מידי דאי מסתם מתניתין דקתני הכותב כו' איכא למימר דר"פ ס"ל כרבי שבתי בשם חזקיה ומדר"א ליכא לאקשויי דאיכא למימר דר"א סבר כרבי יעקב דסתם נמי פסול ולא מיקרי לשמה ואהא כתבו התוס' דר"י לא סבר כר"פ אלא דסתמא מיקרי שלא לשמה ורבי יעקב דסבר דמוחקין לה מן התורה סבר דלא בעי' לשמה וכר"מ דאית ליה הכי התם ועיין בהר"ן ודו"ק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ה"ז </b>
+<b> ספק מגורשת כו'.</b> כתב הר"ן ז"ל דה"ט דרבינו משום דכיון דקיימא לן דבדרבנן יש ברירה כדאיתא פרק משילין דל"ז משמע דמאי דאמרינן אין ברירה בדאורייתא היינו לחומרא אבל לקול' ודאי לא אמרינן אין ברירה ולפיכך ה"ז ספק מגורשת וכ"כ מרן הכ"מ ומוהרש"ך ז"ל יע"ש וראיתי למוהרש"ל ז"ל בספר יש"ש בפ"ה ד"מ קמא בקונטריס הברירה שהקשה שהרי אשכחן לרבינו דאית ליה דאפילו לקולא אמרינן אין ברירה שהרי פסק דהאחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל כמו שפסק בפי"א מה' שמיטה ויובל ואי מספ"ל מנין לנו להוציא ממון מחזקת בעליו נימא המוציא מחבירו עליו הראיה ותו שהרי רבינו ז"ל פסק פ"ו מהל' בכורות דין יו"ד דהאחין שחלקו אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים פטורים מן המעשר וכרבי יוחנן דאמר הכי פרק טי"ת דבכורות דנ"ו מטעמא דאין ברירה אלמא אפי' לקולא אמרינן אין ברירה עכת"ק יע"ש והנה מה שהקשה מההיא דהאחין שחלקו אשתמיט מיניה סוגיא דריש פרק כל הגט ודבכורות דאמרינן התם למיעבד צריכותא לתרי מימרי דר"י וצריכי דאי אשמעי' שדה משום דלחומרא ופרש"י ז"ל שם ואי אשמועינן שדה הו"א בההיא קאמר ר"י משום דלחומרא אזיל משום ספיקא הרי בהדיא דמשום דמספ"ל לר"י אזיל לחומרא וקאמר דמחזירין זל"ז ביובל וע"כ צ"ל דלא שייך בזה לומר המע"ה משום דאיכא מצות יובל ואע"ג דגבי ספק בכור קי"ל דפטור מפדיון מטעמא דהמע"ה אף ע"ג דאיכא מצוה שאני התם דאיכא פסידא דבעי לאפוקי מיניה חמשה סלעים מספק משא"כ הכא דליכא פסידא כל כך שהרי מחזירין זל"ז ומתחילה ודאי חלקו בשוה והילכך כל כה"ג כיון דאיכא מצוה לא אמרינן המע"ה וכן ראיתי למוהר"ם ן' חביב ז"ל בספר גט פשוט סימן קל"ג סק"ח שתמה עליו כן אלא שכ' שמה שהק' דנימא דהמע"ה לק"מ דקרקע בחזקת בעליה עומדת והקרקע הוא בחזקת היורשים ולא מיקרי יורש מוחזק כנגד יורש כמ"ש הרב כנה"ג ח"מ סימן כ"ה הגהת ב"י אות נ"ה יע"ש והרואה יראה דלא דמי כלל דהתם שאני דמספ"ל אי יורש הוי ונכסים בחזקתן או לא ומשום הכי אמרי' דנכסים בחזקת המח' הן עומדין מה שא"כ הכא שהרי מכיון שחלקו הרי החזיק כל אחד בשלו בודאי בין שנאמר לקוחות הן או יורשים בהא ודאי אמרינן המע"ה וזה פשוט גם מה שהקשה עוד מוהרש"ל מההיא דהאחין שחלקו פטורים ממעשר בהמה הא נמי לע"ד לק"מ שהרי כתב רבינו שם בסוף פרק הנז' וז"ל כל בהמה שהיא ס' אם בת מעשר היא או אינה בת מעשר הרי היא פטורה מן המעשר יע"כ וא"כ מש"ה גבי גט פסק רבינו ז"ל דאין ברירה והוי ס' מגורשת דשמא זו לא היתה ראויה לצאת מעיקרא ונמצא דכתב שלא לשמה אמנם גבי מעשר דקי"ל דכל ס' מעשר בהמה פטורה מן המעשר משום הכי כיון דס"ל לרבינו דאין ברירה הו"ל ספק ופטורה מן המעשר ועיין בפרק משילין דל"ט אמתני' דבור של יחיד מ"ש רש"י שם וכמ"ש הרב ח"ה ז"ל יע"ש שדבריו דחוקים אמנם אי ק"ל הא ק"ל דכפי דעת רבינו ז"ל דכל ספק מעשר בהמה אזלינן לקולא והוא מוכרח ממתני' דבכורות דנ"ח ע"ב וכמ"ש מרן הכ"מ שם וכן איתא בהדייא פ"ק דמציעא ד"ז ואם כן היכי אמרינן התם דנ"ו אההיא דר"י דקאמר אפי' חלקו גדיים כנגד גדיים אין אומרים זה חלקו המגיע לו ואזדא ר"י לטעמיה כו' וצריכי דאי אשמועי' שדה משום דלחומרא אבל הכא דלקולא אימא לא צריכא ופרש"י ז"ל דלקולא למיפטר ממעשר והשתא קשה דאכתי אמאי אצטריך ההיא דר"י דקאמר אפילו חלקו כו' הא מכיון דכבר אשמועינן ר"י גבי שדה דלקוחות הן אפילו תימא משום דמספ"ל אי יש ברירה או אין ברירה הוא דקאמר ואזיל לחומרא מ"מ ממילא שמעינן דאפי' חלקו גדיים כנגד גדיים פטור ממעשר בהמה דכל ס' מעשר ה"ז פטור כדקתני בברייתא התם ולולי פי' רש"י הו"מ למימר דמאי דקאמר בגמ' ואשמועינן שדה משום דלחומרא אין הכונה לומר דמשום ס' הוא דאזיל לחומרא וכמ"ש רש"י ז"ל אלא ה"ק דאי אשמועינן שדה משום דלחומרא כלומר דהו"א דלעולם דס"ל לר"י כמ"ד יש ברירה אלא דמ"מ לחומרא מיהא חייש למ"ד אין ברירה וא"כ גבי מעשר בהמה הו"א דחייב כיון דמן הדין יש ברירה מש"ה אצטריך הא דר"י אמנם לפרש"י ז"ל שפי' דמשום ס' הוא דאזיל לחומרא ק' טובא וכן נמי יש לתמוה על התוס' ז"ל ד"ה והיא שהקשה וז"ל וא"ת לקולא נמי שמעינן לי' דאין ברירה גבי מ"ב דקאמר אפילו חלקו ט' כנגד ט' כו' יע"ש והשתא מאי קו' התם שאני דהא קי"ל דס' מעשר בהמה פטורה ומשום הכי אזיל לקולא משום דמספ"ל אמנם באומר כתוב גט לאשתי לאיזו שארצה אגרש הו"א דס"ל לר"י דהוי ס' מגורשת מש"ה אצטריך לאשמועינן דאף אחרון אינו פסול משום דאין ברירה ויש ליישב דכי אמרינן דס' מ"ב פטור ה"ד כההיא דמתני' דקפץ אחד מן המנויין לתוכו דהו"ל ס' דמציאות דבכל חד וחד מספ"ל אי חייב במעשר או לא ומשום הכי פטור דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ס' משא"כ בספיק' דדינא והילכך היינו דקאמר תלמוד' מאי אשמועינן גבי שדה הו"א משום דאזיל לחומרא כלומר דמספ"ל לר"י הלכה כמאן אי כמ"ד יש ברירה וכסתם מתני' דדמאי או כמ"ד אין ברירה ומשום הכי אזיל לחומרא אבל גבי מעשר דלקולא אימא לא דכיון דמאן דס"ל בעלמא אין בריר' הו"ל עשירי ודאי הו"א דליחייב במעשר מספק קמ"ל אמנם לפום מאי דפסק רבינו ז"ל כמ"ד אין ברירה אלא דס"ל דאפילו למאי דקיימא לן אין ברירה בדאורייתא היינו משום ס' דמספק' ליה מילתא אי חלק זה היה ראוי ליפול לו משעה שמת אביו או חלק זה היה ראוי לאחיו והחליפו והיינו לוקח א"כ הו"ל כספק דמציאות ומשום הכי פי' רבינו דפטור ממעשר בהמה ודו"ק. ועיין בהרב בני יעקב דף קט"ו יע"ש ועל פי דברי הר"ן הללו אשכחנא פתרי למ"ש מרן הב"י ז"ל א"ח סימן תקי"ח על מ"ש רבינו ז"ל פ"ב מה' יו"ט דין ט' וז"ל העומד על המוקצה מעיו"ט כו' צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל ואם לא רשם לא יטול ע"כ והיינו כחכמים דר"א פ' המביא דף ל"ד ע"ב והיינו טעמא משום דאין ברירה כמ"ש רש"י ז"ל שם ורבינו ז"ל גופיה פסק בסוף הלכות עירובין דבדרבנן יש ברירה והצריכו עיון יע"ש ואיבר' דלרבי' ל"ק כל כך דמצינן למימר דרבינו לא מפרש פלוגתא דר"א ורבנן בברירה כדפרש"י ז"ל אלא מפרש פלוגתייהו דרבנן ור"א כדמסיק רבא פ"ק דביצה ד"י ע"ב פלוגתייהו דב"ש וב"ה דחיישינן דלמא מטלטל ושביק וקא מטלטל מידי דלא חזי ליה וה"נ מצינן למימר דטעמא דרבנן מש"ה הוא דחיישי דלמא מטלטל ושביק וקא מטלטל מידי דלא חזי ליה וה"נ מצינן למימר דטעמא דרבנן מש"ה הוא דחיישי דלמא מטלטל ושביק וקא מטלטל מידי דלא חזי ליה וכן ראיתי בשיטה מקובצת למוהר"ב שתמה על דברי רש"י ז"ל שפי' פלוגתייהו דרבנן ור"א דפליגי בברירה דאם כן הויא להו רבנן דלא כהלכת' דהא קי"ל דבדרבנן יש ברירה וכ"כ מוהרש"ל ז"ל בס' יש"ש פ' המביא סי' כ"ג ואם כן מש"ה פסק רבינו כחכמים וכ"כ הפר"ח ז"ל סי' תצ"ה סק"ד והמג"א שם אמנם הדבר הקשה לדעת הרע"ב ז"ל שנמשך אחר שיטת רש"י ז"ל ואעפ"כ כתב דהלכה כחכמים אע"ג דהוא ז"ל פסק בפ"ז דדמאי כמ"ד דבדרבנן יש ברירה וכן הקשה הפר"ח והצריכו עיון והנה אף לדברי הרע"ב ז"ל היינו יכולים ליישב ולומר כלפי מ"ש הרא"ש ז"ל בנדרים פ' השותפין דמ"ו אמאי דאפליגו ראב"י ורבנן בשותפין שנדרו הנאה זה מזה דראב"י ס"ל דמותרין ליכנס לחצר ורבנן סבירא להו דאסורין ליכנס דאין ברירה ואמרינן בגמ' התם אמר ר"י אמר זעירי מחלוקת שאין בה כדי חלוקה אבל יש בה כדי חלוקה ד"ה אסורין ופי' הרא"ש ז"ל שם וז"ל מחלוקת שאין בה כדי חלוקה דכיון דא"א לחלוק אית ליה לראב"י ברירה אבל יש בה כדי חלוקה ד"ה אסור דכיון דאפשר בחלוקה לא סמכינן אברירה עכ"ד יעוין שם וא"כ ה"נ משום הכי כתב הרע"ב דהלכה כחכמים דאמרי עד שירשום דלא סמכינן אברירה שיאמר מכאן אני נוטל כיון שבידו לתקן בשירשום וכי היכי דלראב"י דאית ליה דבדאורייתא יש ברירה מודה דכל שבידו לתקן לא סמכינן אברירה ה"נ למאי דקיימא לן דבדרבנן יש ברירה פליגי חכמים אר"א וסברי דלא סמכינן אברירה וצריך שירשום ואף אם לא רשם וסמיך אבריר' אפילו הכי אסרוהו חכמים שיטול כמ"ש רבינו ז"ל ועשו חיזוק לדבריהם משום דאי אמרת שיטול אתו למיעבד הכי לכתחלה ולסמוך אברירה (ודייק לה רבינו מדקתני וחכמים אומרים עד שירשום משמע דכל שלא רשם לא יטול דאם ל"כ הו"ל למימר וחכמים אומרים צריך שירשום) כך היה נראה ליישב דעת רבינו והרע"ב אמנם הא ודאי ליתא שהרי בפ' קמא דיו"ט פרכינן לב"ה דאמרו זה וזה אני נוטל ולב"ה ל"ל למימר זה וזה אני נוטל לימא מכאן אני נוטל וכ"ת ב"ה לית להו ברירה והתנן המת בבית כו' והשתא כפי מאי דכתיבנא מאי קו' נימא משום הכי אמרי ב"ה זה וזה אני נוטל משום דלא סמכינן אברירה כיון שבידו לתקן בלא ברירה אלא ודאי דתלמוד' לא ניחא ליה בהכי משום דס"ל דדוקא בדאורייתא לא סמכינן אברירה כל שאפשר לתקן אבל בדרבנן סמכינן אברירה אפי' לכתחלה ודו"ק:<br><b> ואולם </b> כפי דברי הר"ן ז"ל הללו שכתבנו צדקו דברי רבינו והרע"ב ז"ל דכיון שהרי כ' הר"ן ז"ל דמאי דקי"ל דבדרבנן יש ברירה אינו אלא משום דבדאורייתא אין בריר' לחומרא דאי בדאורייתא א"ב אפילו לקולא א"כ בדרבנן נמי הול"ל דאין ברירה דמהי תיתי לחלק בהכי אלא ודאי דבדאורייתא אין ברירה לחומרא דהוי' ספק מגורשת ומשו"ה בדרבנן אזלינן לקולא דספק דרבנן אזלינן לקולא וא"כ איכא למימר שפיר דס"ל דע"כ לא אמרו בגמ' פ' משילין דל"ז דהלכה כר' אושעי' דאמר דבדרבנן יש ברירה וחבית מותרת אלא דוקא התם גבי עירוב והולכין בספיקו להקל ואע"ג דעירוב הוי דבר שיש לו מתירין וכל דשיל"מ ספיקו אסור אפילו בדרבנן כדמסיק רב אשי ריש פ"ק דביצה ד"ד הרי כתבו התוס' בעירובין דף מ"ה ע"ב ד"ה ואבע"א דבעירוב הקילו בספיקו אע"ג דהוי דשיל"מ ומשום הכי מסיק התם גבי חבי' דאמרינן בדרבנן יש ברירה ואזלינן לקולא כיון דבדאורייתא אינו אלא לחומרא והוי ס' הו"ל ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא אמנם גבי ההיא דעומד על המוקצה כיון דקיי"ל דבמוקצה אזלינן בספיקו להחמיר כשל תורה דס' מוכן אסור משום דהו"ל דשיל"מ וכדאסיק רב אשי א"כ הדר דינא למאי דקיימ"ל בעלמא דבדאורייתא אין ברירה לחומרא והכא נמי אזלינן בספקו להחמיר כספיקא דאורייתא ומשום הכי אין ברירה ואזלינן לחומרא מש"ה פסקו רבינו והרע"ב ז"ל כחכמים דצריך שירשום ומעתה מתרצתה נמי מה שהקשה בשיטה מקובצת לפירש"י דאם כן הוו חכמים דלא כהלכתא דאפשר דרש"י ז"ל כך הוא דעתו ונמצא דהוו חכמים כהלכתא ודו"ק: ועל פי האמור יש ליישב סוגייא דפ"ק די"ט דפרכינן וב"ה ל"ל למימר זה וזה אני נוטל לימא מכאן אני נוטל וכ"ת ב"ה לית להו ברירה והתנן המת בבית כו' ומשני הא אתמר עלה אמר ר' אושעיא לטהר את הפתחים כולם מכאן ולהבא מכו"ל אין למפרע לא כלומר וב"ה לית להו ברירה והק' הרב ח"ה בפ' משילין דאכתי מאי תי' הא למסקנא דהתם דל"ז אית ליה לרב אושעי' דבדרבנן יש ברירה וא"כ הדרא קו' לדוכתא דנימא מכאן ולהבא אני נוטל עכת"ד יע"ש וכפי מ"ש ניחא דאפילו ר' אושעיא לא קאמר אלא גבי עירוב אבל במוקצה הדר דינא למאי דקי"ל בדאורייתא אין ברירה כדכתיב כנ"ל:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מאי דקשיא לי טובא לפי' רש"י דס"ל דטעמייהו דחכמים משום דאין ברירה דא"כ ע"כ צ"ל דס"ל דאפילו בדרבנן אין ברירה וא"כ קשה דבפרק בכל מערבין דף ל"ז ע"ב אמרינן א"ל רבא לר"ן מאן האי תנא דאפי' בדרבנן אין ברירה דתניא אמר לחמשה הריני מערב כו' אשתיק ולא אמ"ל ולא מידי ופריך בגמ' ולימא ליה תנא דבי איו היא ומשני לא שמיע ליה והשתא לפרש"י ק' דאמאי ל"ק ליה דהך ברייתא חכמים דר"א היא דס"ל דבדרבנן אין ברירה דגבי מתני' לא שייך למימר לא שמיע ליה אכן על פי מ"ש ניחא דמהך מתניתין ליכא למשמע מידי דאפילו בדרבנן כמו גבי עירוב אין ברירה דאיכא למימר דדוקא גבי מוקצה דספיקו אסור הוא דס"ל אין ברירה אבל גבי עירוב דקי"ל ס' דרבנן לקולא ה"נ מודו דיש ברירה וא"כ ההיא ברייתא דקתני גבי עירוב דאין ברירה הוא דקא מבעיי' ליה דמאן תני לה אלא מיהו לדעת רי"ו שכתב מור"ם בהג"ה א"ח סי' הנזכר דפסק כר"א דסגי באומר מכאן אני נוטל וכתב הפר"ח ז"ל שם שטעמו לפסוק כר"א משום דס"ל כפירש"י והר"ן דר"א וחכמים פליגי בברירה דכיון דקיי"ל דבדרבנן יש ברירה ממילא אידחו חכמים יע"ש משמע דס"ל דכי היכי דקי"ל גבי עירוב דיש בריר' משום דהוי דרבנן ה"נ גבי מוקצה דדא ודא חדא היא ק' טובא סוגי' דפ' בכל מערבין וא"כ אמאי ל"ק דהאי תנא חכמים דר"א הוא דס"ל דאפילו בדרבנן אין ברירה ואף למ"ש התוס' בד"ה אלא איפוך דבעי לאוכוחי בהדי' שם התנא כו' לא כתבו כן אלא לרב יוסף דמש"ה קאמר אלא איפוך משום דבעי לאוכוחי שם התנא אגב אורחיה אבל רבא דקא מבעי' ליה מאן האי תנא כו' פשיטא ודאי דליכא למימר דמאי דבעי מאן האי תנא הוא משום דבעי לאשכוחי שם התנא דמאי נ"מ ותו דאם כן אדמבעי' ליה אההיא ברייתא מאן תנא כו' תיבעי ליה אמתני' דעומד אדם על המוקצה וכעת צ"ע ועיין בהגהות אשרי פ' ר' ישמעאל דף ע"ו שכ' וז"ל והיכא שיש לישראל שותפות נכרי מבטל חלקו כו' משהוברר חלקו של גוי מותר בהנאה ואפילו למאן דלית ליה ברירה הכא יש בריר' דכל איסורי דע"ז דרבנן נינהו כך פירש רשב"ם בשם רש"י ז"ל ע"כ. הנה מ"ש שאיסור ע"ז דרבנן אין דבריו מובנים דהא איסור הנאה בע"ז מדאורייתא הוא דאין לו ביטול כדנפ"ל מושם בסתר כנודע עוד הקשה אלי החכם השלם עצום ורב כמוהר"ר יהודה אשכנזי ה"י מהא דתנן פ' כל הצלמים דף מ"ז אבניו ועציו ועפריו מטמאין כשרץ ופי' רש"י שם הטעם לפי שאין ברירה ואע"ג דטומאת ע"ז דרבנן בע"ז החמירו כמ"ש הרב תיו"ט שם ואיך כתב משם רש"י דבאיסורי ע"ז דרבנן יש ברירא ולומר דאיסור מטומאה לא ילפינן ובטומאת ע"ז החמירו טפי זה ודאי דוחק וצ"ע כעת: ואגב עיוני ראיתי להתוס' בריש פ' כל הגט ד"ה ולהכי הקשה לרב דאית ליה דליתא למתני' דקתני מתנה אדם על ב' עירובין מדתני איו וע"כ לרב אית ליה לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים דאל"כ ליתא לדאיו ולההי' דהלוקח מקמי מתני' דמי שאחזו ומתני' דעירובין ולר"י נראה דלית ליה לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים מדמוקי לה לההי' דאיו בשכבר בא חכם וע"כ לדידיה ליתא לדאיו דאמר דלרבי יהודה אין ברירה מקמי מתני' דעירובין ומתני' דמי שאחזו דא"ל לר"י ברי' והרי שמעי' ליה לר"י דאפי' לתולה בדעת אחרים ל"ל בריר' דתנן בשקלים ומייתי לה פרק הוציאו לו לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות ומפ' התם טעמא משום חטאת שמתו בעליה ומשום דלית ליה ברירה והשתא הא לרב דתולה בדעת אחרים א"ל בריר' ולר"י ליתא לדאיו ואפילו בתולה בדעת עצמו יש ברירה וכן הקשה בעירובין דף ל"א ד"ה לא ס"ד יע"ש וראיתי להרב ח"ה שם בעירובין ובגיטין שתמה על דברי התוס' הללו וז"ל לא ידענא מאי קושיא היא לר"י דאין מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים נהי נמי דהך ברייתא דשופרות אתיא כאיו מ"מ ליתא לדאיו ולההיא דהלוקח ולההיא דשופרות דכולהו ברייתות נינהו מקמי הנך מתני' דהכא ודמי שאחזו וברייתא דמרובה יע"ש שהניחו בצ"ע. ואחר המחילה לא צדק בזה כלל שהרב ז"ל חשב דההיא דלא היו שופרות לקיני חובה ברייתא היא ואינה משנה ואשתמיט מיניה מתני' דשקלים דתנן התם פרק ו' מ"ה י"ג שופרות היו במקדש כו' קינים הם תורים וגוזלי עולה הן בני יונה וכולן עולות דברי ר"י ופירש הרע"ב שם וז"ל וכולן עולות אבל המביאין קיני חובה נותנים המעות או העופות ליד כהן ולא היו נותנים מעות לשופר ומפ' טעמא בירושלמי מפני התערובות עכ"ד ומאי דקאמר תלמוד' לא היו כו' מפני התערובות היינו מהך מתני' דתני וכולן עולות ותלמוד' הוא דמפרש טעמא מפני התערובות ולאו ברייתא כמו שחשב הרב וכן מבואר בתוס' ז"ל פרק הוציאו לו ד"ה מ"ש ומעתה שפיר ק"ל וכמובן וזה פשוט. ודע שרבינו ז"ל בפ"ד מה' איסורי מזבח כתב וז"ל י' שותפין שחלקו אחד נטל עשרה טלאים ואחד נטל ט' וכלב אם יש באותם עשרה א' מהם שדמו כדם הכלב מוציאו מן העשרה והשאר מותרים ואם כל אחד ואחד דמיו פחותים מדמי הכלב כולם אסורים והקשה הרב ל"מ ז"ל שם דכיון דרבינו ז"ל פסק דאין ברירה היאך כתב דאם יש אחד מהם שדמיו כדמי הכלב שמוציאו מן העשרה והשאר מותרים ובגמ' לא אמרינן הכי אלא למאן דאית לי' ברירה וכדפריך בגמ' התם מיתיבי ב' שותפים שחלקו כו' שכנגד הכלב אסורים ואי אמרת יש ברירה ליברור חד מינייהו ואהא הוא דתריץ בגמ' הב"ע כגון דטפי דמי הכלב אבל לר"י דפליג אר"א וס"ל דאין ברירה מתניתין דב' שותפין דקתני שכנגד הכלב אסורי' מיתוקמא כפשטא ומשום דאין ברירה ומאי דפריך בגמ' בתרומה דק"ל סתמא וניברור חד מינייהו כו' כבר כתבו התוס' שם דלמאן דאית ליה ברירה פריך דמתוקמא מתני' דלא כותיה יע"ש וכיון שרבינו ז"ל פסק דאין ברירה איך תפס שינוייא דמשני תלמודא דתהם בבכורות למאן דאית לי' בריר' עיקר וכן הקשה מוהרש"ל ז"ל וראיתי להרב זרע אברהם חי"ד דקי"א וקי"ב שרצה לתרץ ולומר דס"ל לרבינו דכל מידי דקאי לחלק והאי לחודיה קאי כי ההיא דעיסה של עיר הנדחת דפ' חלק ואדעת' דהכי נשתתפו כדי שיחלקו כל אחד חלק מבורר לא שייך בזה ברירה דכמאן דפליגא דמיא וברור ועומד הוא ולא שייך בזה אין ברירה בדאורייתא ומשו"ה פסק רבינו בה' אסורי מזבח שמוציאו מן העשרה והשאר מותרים וטעמא משום דחזא דפריך סתמא בתמורה וניברור כו' וה"ט דסמכינן אברירה משום דכולהו מבוררים הם ועדיפי מעיסת עיר הנדחת ועל פי זה יישב מה שפסק רבינו בפ"ד מה' מעשר ב' יעיין שם ושוב הוקשה לו מה שפסק בפ"ו מהל' בכורות דהאחין שחלקו גדיים כנגד גדיים דפטורים ממע"ב משום דאין ברירה אע"ג דכשחלקו גדיים כנגד גדיים הרי מבוררים וקיימי ונימא דיש ברירה וכתב דלא ק"מ דשאני התם דכתיב בכור בניך דומיא דבניך מה בניך בברור לך אף צאנך בברור לך עכת"ד: ולע"ד דבריו לא האירו כלל שהרי רבינו ז"ל פסק בפ"א מהל' תרומות דשותפות הגוי חייבים במעשר משום דאין ברירה אע"ג דהתם האי לחודיה קאי וליחלק קאי והוי ממש כי ההיא דטלאים ותו שהרי מסוגייא דפ' הוציאו לו דנ"ה דגרסינן התם ר"י אומר לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות ופרכינן וניברור ד' זוזי ונשדי במיא והנך לישתרו ומתרצינן ר"י לית לי' ברירה דתניא הלוקח יין מבין הכותים כו' ואי כפי דבריו מאי סיעתא מייתי מההיא ברייתא התם שאני דהוי לח בלח ומעורב זה בזה משא"כ התם דכולהו זוזי מבוררים וקיימי גם מההיא סוגייא דפ' מרובה דס"ט נראה דלא ס"ל לחלק בהכי כמו שיר' הרואה גם מההיא סוגיא דעירובין דף ל"ו ע"ב דפרכינן ואכתי לית ליה ברירה לר"י גבי הלוקח והתניא האומר מעשר שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס ה"ז חלול נראה בהדייא דלא ס"ל לתלמודא לחלק בהכי דאם לא כן לישני דשאני התם דהסלעים מבוררים והאי לחודיה קאי משא"כ גבי ההיא דהלוקח יין מבין הכותים דהמשקים מעורבים ולא שייך למימר כמאן דפליגא דמיא וכן מההיא סוגיא דבכורות דנ"ט דפריך למאן דאית ליה ברירה ממתני' דב' שותפים משמע דלמאן דלית ליה ברירה א"ש מתניתין אע"ג דהטלאים מבוררים וקיימי וכיון שכן היאך אפשר דרבינו דחה כל הני סוגיי' דכתיבנא מקמי ההיא דפ' חלק דקאמר ר"ח התם ומה גם דמההיא דפ"א דתרומות נראה בהדיא איפכא כדכתיבנא גם מ"ש עוד דמה שפסק רבינו בפ"ד דבכורות דאחין שחלקו גדיים כו' פטורים ממע"ב מטעמא דאין ברירה אע"ג דהם מבוררים ה"ט משום דשאני התם דכתיב ובכור בניך הא נמי ליתא לע"ד דהרי גבי גט פסק רבינו דהוי ס' מגורשת אע"ג דהתם נמי הא כתיב וכתב לה לשמה וכדאמרי' בר"פ כל הגט וצריכא כו' יע"ש וכ"כ התוס' שם ד"ה יתר מכאן בשם ר"י דאפי' למ"ד יש ברירה בעלמא הכא מודה משום דכתיב וכתב לה לשמה והשתא אם איתא דגבי מעשר בהמה ס"ל לרבינו דפטורים משום דכתיב בכור בניך דומיא דבניך ה"נ הא כתיב וכתב לה דמשמע דבשעת כתיבה יהא מבורר לשמה וכדאמרינן בגמ' התם ואמאי פסק דהוי ס' מגורשת ותו דאי כפי דעתו דאע"ג דבעלמא יש ברירה הכא שאני משום דגלי קרא א"כ מאי פריך תלמודא בפ' משילין דף ל"ט ע"ב וסבר ר"ן יש ברירה והתנן האחין והשותפין כשחייבין בקלבון פטורים ממע"ב כו' ואמר ר"ן אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים אין אומרים זהו חלקו כו' ואי כפי דבריו מאי קו' התם שאני דכתיב בכור בניך מה בניך בברור לך אף צאנך בברור לך אבל בעלמא ס"ל לר"ן דיש ברירה אפילו במים המעורבים זה בזה וכדס"ל לרבינו בדבר שהוא ברור ועומד דבעלמא יש ברירה וגבי מעשר אין ברירה משום דגלי קרא אלא ודאי דסבירא לי' לתלמוד' דאי אמרינן יש ברירה קרינן ביה דומיא דבניך דברור לך מיקרי כיון דיש ברירה ומאי דאמרי' בגמ' וצריכי דאי אשמועינן הכא בהא קאמרי' דומיא דבניך אינו ר"ל דאע"ג דבעלמא יש ברירה הכא אין ברירה דהא ליתא דאי אמרינן יש ברירה הוי דומיא דבניך אלא תלמודא ה"ק דאי אשמועינן הכא גבי מעשר הו"א דמש"ה קאמרי' דפטור ממעשר משום דומיא דבניך בעינן וכיון דאנן קי"ל דאין ברירה משום הכי פטור דלא הוי דומיא דבניך (ואי לאו משום דומיא דבניך לא הוה מיפטר אע"ג דאין ברירה ולא ממעיט משום דמה בניך אינו בלקוח כו' משום דלא הוי לקוח ממש דהא ירושה היא) אבל שדה אע"ג דנימא בעלמא אין ברירה הו"א מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ירושה ומתנה לא ואע"ג דאין ברירה מ"מ הא מיהא ירושה מיקרי (והשתא ניחא דהוצרך תלמודא להאריך כ"כ דהכי הו"ל לתלמודא לומר דאי אשמועינן התם כו' אבל שדה לא ואנן ידעינן בודאי דירושה אין מחזירין ביובל ומאי אתא לאשמועינן וכ"כ מוהרש"ל ז"ל בב"ק יע"ש) אמנם אי ס"ל בעלמא דיש ברירה גבי מעשר אית לן לומר דחייבי' וזה מוכרח מההיא סוגייא דפרק משילין ואף התוס' לא כתבו כן אלא גבי גט דכתיב וכתב לה דמשמע דבשעת כתיבה יהא מבורר שיהא לשמה ואע"ג דיש ברירה למפרע מ"מ הא מיהא בשעת כתיבה אכתי לא הוברר וכן מדוקדק בדברי התוס' דפ' כ"ה יע"ש אבל גבי מעשר הויא דומיא דבניך אלא דממ"ש התוס' בפ' כ"ה ד"ה ואי אשמועינן שדה נראה דלא ס"ל כן שהק' וא"ת לקולא נמי שמעינן ליה לר"י דאין ברירה גבי מעשר כו' ותי' וי"ל דמ"מ לא שמעינן גט מינה כדאמר התם דאי איתמר בהא בהא קאמרינן דומיא דבניך מה בניך בברור לך ואי ס"ל כמ"ש דמ"ש בגמ' התם בבכורות ואי אשמועינן בהא בהא קאמרינן דומיא דבניך היינו משום דאין ברירה ואנן בעינן דומיא דבניך שיהא ברור לך אם כן הדרא קושיא לדוכתא ולא תירצו כלום דאכתי אמאי אצטריך ההיא דר"י דאמר אף אחרון אינו פוסל דמההי' דחלקו שמעינן ליה דאין ברירה לקולא דאי יש ברירה קרינן ביה דומיא דבניך וכדכתיבנא אלא ודאי דס"ל דאע"ג דבעלמא יש ברירה גבי מע"ב מודה משום דבעינן דומיא דבניך וכיון שכן תקשי להו ההיא דפרק משילין וכדכתיבנא וצ"ע ואפשר דאף התוס' לא כתבו כן אלא דאי לאו הא דר"י דאף אחרון אינו פוסל הוה טעינה בהכי לומר דשאני התם דכתיב בכור בניך אבל לפי האמת לית לן לחלק בהכי אלא גבי גט וכמ"ש ר"י וכדכתיבנא ומשום הכי לא משני תלמוד' בקוש' הכי בפ' משילין ודו"ק ועל פי האמור הנה מקום אתנו ליישב דברי התוס' שכתבו בפ' מרובה דס"ט ד"ה לעולם כל הנלקט שכתבו וז"ל הקשה הר"י טוביה תקשי דר"י אדר"י דלית לי' לר"י ברירה והאמר ר"י הלכה כסתם משנה וסתם מתניתין דהלוקח כר"מ דאית ליה ברירה ואע"ג דסתמא דצנועי לית ליה ברירה מדקתני כל הנלקט מ"מ תקשי מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא ושמא ר"י היכא דמתני בפי' לא קאמר אין ברירה ובריש כל הגט דקאמר ר"י אף אחרון אינו פוסל שאני התם דכתיב וכתב לה לשמה עכ"ד יע"ש ויש לדקדק בדבריהם טובא במ"ש ואע"ג דהאיכא סתמא כו' מ"מ תקשי מאי אולמיה דהאי סתמא ומאי קושי' נימא דמשום דאיכא תרי סתמי דסתרי משום הכי קאמר ר"י דהאחין שחלקו מחזירין זה לזה ביובל דאזיל לחומרא ומאי האי דק"ל מאי אולמיה וכדקאמר תלמודא בהדייא בריש כל הגט ואי אשמועינן שדה לחומרא פי' רש"י ז"ל וא"נ מספקא ליה אזיל לחומרא ומאי דקאמר ר"י בריש כל הגט אף אחרון אינו פוסל שאני התם דכתיב וכתב לה וכתי' ז"ל ומשום הכי קאמר אין ברירה לקולא ומנא לן לחלק בין היכא דמתנה להיכא דאינו מתנה והיינו מרויחי' בזה מאי דפריך תלמודא התם ס"ס אמאי קאפכת מתני' כו' השתא נמי תקשי דר"י אדר"י דהא אמרת לר"י ל"ת כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט אלמא אית ליה ברירה והאמרינן האחין כו' דלפי תי' קשה דמאי פריך לישני שאני התם דאינו מתנה בפי' דהא למסקנא נמי צרכינן להאי טעמא כי היכי דלא תקשי להו קו' ז"ל והתוס' בפ' כ"ה ד"ה ר"י נרגשו מזה יע"ש אמנם לפי תי' זה דכתיבנא א"ש דמשו"ה פריך תלמודא שפיר למאן דתני כל המתלקט דאם כן לר"י הלכה כסתמא וע"כ אית ליה ברירה אפילו לקולא דהא ליכא סתמי דסתרי כי היכי דנימא מאי אולמי' אמנם כפי מאי דכתיבנא לק"מ דמשו"ה לא תריצו הכי משום דגבי מע"ב אית לי' לר"י דאין ברירה אפילו לקולא דל"מ למימר דשאני התם דכתיב בכור בניך וכדקאמר תלמודא משום דתלמודא ל"ק אלא לצריכותא בעלמא אמנם לפום קושטא דמילתא לית לן לחלק בהכי וכדמוכחא סוגייא דפ' משילין וכדכתיבנא אך ק"ל דמאי קו' הא איכא למימר דר"י ס"ל כשנוייא דשני' בפ"ק דביצה דטעמא דמתני' דקתני עומד ואומר זו"ז אני נוטל משום דב"ה לית להו ברירה ובלטהר את הפתחים מכאן ולהבא הוא דפליגי וא"כ מש"ה ס"ל כסתם מתני' דלית ליה ברירה משום דבית הלל סבירא ליה הכי ואפילו נגד סתם משנה כתב הרא"ש ז"ל דקי"ל כב"ה ועיין בשיורי כנה"ג בכללי התלמוד כלל י"ד וכן מבואר מסוגייא דס"פ מי שהחשיך ועיין בחדושי הריטב"א ז"ל בפרק הא"מ דנ"ד ע"ב ומאי דפריך בגמ' ס"ס אמאי קא מהפכת למתני' כו' ה"ה דהו"מ לשנויי דר"י ס"ל כב"ה דפ"ק דביצה אלא דניחא ליה למימר לעולם לא תיפוך כמו שכן צ"ל לפי תי' ז"ל האמנם דבריהם צ"ע במ"ש דהיכא שמתנה בפי' ל"ק ר"י דאין ברירה דהן הפך סוגיא דפ' משילין דל"ז ע"ב דגרסינן התם וס' ר"י בדרבנן יש ברירה והתני איו ר"י אומר אין אדם מתנה על ב' דברים כא' כו' ואמרינן וכבר בא חכם הרי דאע"ג דמתנה בפירוש קאמר תלמוד' דר"י לית ליה ברירה ולזה י"ל כמ"ש התוס' שם ד"ה ואמרינן שהקשו מעין קושיא זו דלר"י ע"כ ליתא לדאיו מקמי מתני' דערובין ודמי שאחזו כיון דלר"י לית לן לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כו' ואם כן מאי פריך לר"י ובדרבנן לית ברירה כו' והתניא איו והא ע"כ לר"י ליתא לדאיו ותי' ושמא משום דבעי לתרוצי לעולם לא תיפוך הק' קו' קלה אע"ג דלר"י ליתא לדאיו וכן תירצו בעירובין דף ל"ו ד"ה לא ס"ד וא"כ היא גופא מצינן למימר למ"ש היכא דודאי הו"מ לשנויי הכי דהא ע"כ ר"י א"ל ברי' במתנה בפירוש אלא דניחא ליה לשנויי לעולם אע"ג דלא דמי כ"כ למה שתירצו התוס' התם כמו שיר' המעיין אלא מיהו הא ק"ל דמאי קושיא נימא דמשו"ה ס"ל לר"י דאין ברירה משום דאיכא תרי סתמי ההיא דצנועין וההיא דפרק כ"ה דקתני יתר על כן כתב לאיזו שארצה פסול ואפי' תימא דבקו' אסיקו אדעתיהו מאי דכתבו בתי' דשאני התם דכתיב וכתב לה מ"מ מהיכא פשיטא להו הכי אדתקשי להו קו' ז"ל ומשום הכי דחי לה לסתמא דהלוקח מקמי תרי סתמי ועיין בס' יבין שמועה כלל ס"ט שצריך לעיין בדבריו לעת הפנאי תו קשה טובא במ"ש ואע"ג דסתמא דצנועים לית ליה ברירה והיכי מוכח הכי דילמא כל המתלקט ל"ק משום דאין פודין במחובר ואפי' תימא דאין פודין במחובר הוא דרבנן וכמ"ש לעיל ד"ה אימא מ"מ כיון דמתני' ס"ל דכל הנלקט מהני משו"ה נקט כל הנלקט ולא כל המתלקט דמדרבנן אין פודין ובשלמא לעיל כתבו שפיר דאין פודין במחובר הוא דרבנן והצנועים היו פודין במחובר כי היכי דלא ליתו לידי תקלה משום דהתם למאי דקאמר תלמודא אימא כל המתלקט קיימינן וכיון דכל הנלקט לא מהני משו"ה הצנועים כי היכי דלא ליתו לידי תקלה היו פודין במחובר וכ"כ הר"ש פרק ה' דמעשר ב' מ"ה יע"ש ברם למסקנא דכל הנלקט מהני להך סתמא מנ"ל דלית ליה ברירה דילמא היינו טעמא משום שאין פודין במחובר ואע"ג דהוא מדרבנן מ"מ הא עדיפא להו למעבד וצ"ע וכן ק' למ"ש בד"ה ה"א וז"ל ולא בעי למימר דלענין ברירה דוקא קאמר ר"א דתרוייהו לית להו ברירה שהרי דבר א' משמע ממש דבר א' וקשה כו' ואמאי לא כתבו דמש"ה ל"ק לענין בריר' קאמר דבר א' משום דהא מנ"ל לר"י כיון דמצינן למימר דצנועים לית ליה דר' דוסא ובהפקר ס"ל כר"י דכל המתלקט נמי מהני דיש ברירה ומאי דקאמרי צנועים כל הנלקט ולא כל המתלקט משום דאין פודין במחובר דכיון דכל הנלקט ס"ל דמהני הכי עדיף להו טפי ואם כן איך קאמר ר"י צנועים ורבי דוסא אמרו ד"א אלא ע"כ דדבר א' דקאמר ר"י אכל הנלקט קאי דתרוייהו ס"ל דכל הנלקט מהני ומשו"ה קאמר אביי אי לאו דאמר ר"י כו' ולא הוה ק"ל מידי מההוא דפ' העור והרוטב אמנם התי' לזה נראה ברור שהתוס' אזלי לשיטתם דלעיל ד"ה כל הנלקט שכתבו משם ר"י ז"ל דכל הנלקט לאו דוקא ממש אחר לקיטה אלא מניח את המעות בעוד שלא נלקטו ואומר כרם זה לכשיהא נלקט יהא מחולל אחר לקיטה כו' יע"ש ואם כן לפי מ"ש השתא דטעמא דאין פודין במחובר הוא משום דמחובר אין דמיו ידועים מה"ט נמי אפי' באומר כרם זה לכשיהא נלקט יהא מחולל אין פודין משום דבעודו במחובר אין דמיו ידועים וע"כ טעמא דצנועים שהיו אומרי' כל הנלקט כו' הוא משום תקנה שלא יכשלו בה כמ"ש הר"ש ודבר זה קיימתיה מסברתי ושוב מצאתי להש"ך ז"ל י"ד סי' רצ"ד ס"ק י"ב שכתב כמ"ש אלא שכתב שם דלדעת מרן ז"ל אפי' לה"ט נמי פודין במחובר כל שאומר לכשיהא נלקט והרואה יראה מדברי מרן הב"י שם סי' הנזכר שלא כ"כ אלא כתי' הב' שכתב וז"ל ואע"ג דהתוס' והרא"ש ז"ל כתבו דההיא דצנועים משום תקנה הוא דשרי כדי שלא יכשלו ה"נ כו' ועוד דע"כ לא כתבו התוס' אלא בההיא דצנועים שא"א לדעת כמה יאכלו העוברים והשבים ובמחובר אין בקיאין בשומא אבל הפודה פירות כרמו כו' ואומר כל הנלקט ש"ד עכ"ל הנה מבואר מדבריו דס"ל דבההיא דצנועין אפי' באומר לכשיהא נלקט אין פודין אי לאו מטעמא דשלא יכשלו דאל"כ מאי האי דק"ל למרן ואף שהתוס' כו' ואמאי ל"ק דע"כ לא כתבו התוס' אלא למ"ד כל המתלקט דחל החילול בעודו במחובר אבל למ"ד כל הנלקט שלא חל החילול אלא לכשיהא נלקט בהא מודו התוס' גם לתי' הב' שכתב ועוד כו' מודה הוא דבההיא דצנועים שא"א לדעת אפי' באומר לכשיהא נלקט אין פודין אי לאו מטעמא דשלא יכשלו אלא דבפודה כרמו בבת אחת הוא שכתב דש"ד ויש ראיה לזה ממ"ש התוס' ד"ה כל הנלקט וז"ל וא"ת כיון שיש חילול במחובר לקרקע כדמוכח בסמוך למה לא היו מחללים כל הכרם בבת אחת ותי' כו' ומשמע ודאי שקושי' ז"ל היא נמי למ"ד כל הנלקט דבהא הוא דקיימי ושקלי וטרי בה וכן נראה מדברי הר"ש יע"ש והשתא אם איתא דבאומר לכשילקטו כיון שלא חל הפדיון אלא לאחר לקיטה ש"ד מאי ק"ל למ"ד כל הנלקט נימא דמשו"ה לא היו מחללים את הכרם בבת אחת משום דאין פודין במחובר מדרבנן והכי עדיף להו טפי למימר כל הנלקט אלא ודאי משמע דס"ל דאפי' באומר לכשילקטו אין פודין במחובר והא דצנועים משום תקנה הוו דמהשתא ק"ל שפיר דלמה לא היו מחללים כל הכרם בבת אחת גם מדברי התוס' הנזכר נראה שיש להוכיח שלא כדעת מרן בתירוץ הב' שכתב דכשמחלל כל הכרם בבת א' לכשילקט ש"ד ומצות פדיי' נטע רבעי לכתחילה כך היא דא"כ קשה דמאי תי' לזה ואי נמי לפי שלא היה מועיל למה שיגדל אחרי כן ואכתי תיקשי להו דלמה לא היו מחללין כל הכרם בבת אחת ושלא יחול החילול אל לכשיהא נלקט כיון דמצות פדיית נטע רבעי בהכי הוא לדעת מרן והיינו מרויחים בזה למה שיגדל אחרי כן וגם כן שלא היו פודין במחובר וצ"ל לדעת מרן שתי' זה לא כתבו אלא למ"ד כל המתלקט וזה ודאי דוחק ועיין בספר עץ החיים למורינו הרב ז"ל סדר קדשים דף מ"ב ע"ב מה שהקשה שם לדעת מרן ז"ל שדבריו אינם מובנים כלל כמו שיראה המעיין ומ"מ ק"ל קצת כיון שלדעת התוס' והר"ש מדרבנן אין פודין במחובר משום דאין דמיו ידועים והצנועים משום תקנה הוא דעבוד כדי שלא יכשלו המתלקטים א"כ מאי ק"ל דלמה לא היו מחללים כל הכרם בבת אחת הא כיון דמדרבנן אין מחללין משום דאין דמיו ידועים מש"ה לא ניחא להו לחלל כל הכרם בבת א' ודוקא גבי המתלקטים משום דא"א בלא"ה כדי שלא יכשלו היו מחללים אבל לאינהו גופייהו לא ניחא להו למיעבד הכי אלא לכשהן תלושין שדמיו ידועים ומהיותר תימה על הר"ש ז"ל שאחר שכתב דהא דמחללין במחובר גבי צנועים משום תקנה סמוך לזה כתב ומה שלא היו מחללין כל הכרם כו' ואתמהא ואיך שיהיה הדרן לדמעיקרא דכפי זה קושיא מתרצתא היא דמש"ה כתבו התוס' דסתמא דצנועים לית ליה ברירה מדלא קאמר כל המתלקט דאי משום טעמא דאין פודין במחובר באומר כל הנלקט נמי איכא משום פדיי' במחובר ואפי"ה משום תקנה התירו אלא דאכתי ק"ל דכפי מ"ש בד"ה כל וז"ל וא"ת כי קאמר כל המתלקט הא לא היה מועיל למה שגדל אחר כך וי"ל דמה שהיו יכולין לתקן היו מתקנים אם כן היכי פשיטא להו דסתמא דצנועים לית להו בריר' מדלא תני כל המתלקט הא כיון דכל הנלקט מהני להו משו"ה היו אומרים כל הנלקט ולא כל המתלקט כדי שיהא מועיל למה שיגדל אחרי כן ובשלמא לעיל דקיימי למ"ד כל המתלקט דכל הנלקט לא מהני משום דהוי דבר שאינו ברשותו כתבו שפיר דמה שהיו יכולין לתקן היו מתקנים ואי נמי כיון דמדאורייתא בטיל ברובא ליכא אלא איסורא דרבנן גרידא אבל לפום מאי דמסיק דכל הנלקט מהני לצנועים ליכא למשמע מידי דס"ל אין ברירה מדלא תני כל המתלקט כיון דכל המתלקט אינו מועיל למה שגדל אחרי כן ואיכא איסורא מדרבנן ובכל הנלקט ליכא למיחש למידי הא ודאי כל הנלקט עדיף טפי וכן למ"ש בד"ה הו"א וצ"ע כעת תו ק"ל לפי מ"ש ז"ל דמתני' דצנועין דתני כל הנלקט לית ליה ברירה וא"כ היכי אמרינן התם לקמן אמר רבא אי לאו דאמר ר"י צנועים ור' דוסא אמרו ד"א הו"א מאן תנא צנועים ר"מ היא ואיך אפשר לומר דר"מ הוא הא ר"מ אית ליה ברירה במתני' דהלוקח יין ומתני' דצנועים לית ליה ברירה ויש ליישב בדוחק. וראיתי למוהרש"ך ז"ל ח"א דע"ד ע"ד שהקשה דברי התוס' הללו וז"ל אבל קשה קו' חזקה דהיכי קאמרי אף על גב דמסתמא דצנועים לית ליה ברירה דמשמע דאיכא למימר דטעמא דר"י מש"ה הוא ואתמהא דהא ר"י לית ליה סתמא דצנועים כדמסיק תלמודא דר"י סתמא אחרינא אשכח אם כן איך אפשר לומר דר"י אית ליה דצנועים עכ"ד ולע"ד הדבר ברור ולק"מ דאף על גב דאמרינן בגמרא דר"י סתמא אחרינא אשכח היינו למאי דקתני במתניתין כל הנלקט ובהא הוא דאמרו בגמרא דר"י דחי ליה להך סתמא דפודין דבר שאין ברשותו מקמי אידך סתמא דמסייע ליה קרא אמנם למאי דנפקא מדיוקא דמתניתין דקתני כל הנלקט דמשמע מינה דכל המתלקט לא מהני מטעמא דאין ברירה הא ודאי לא דחי ליה ר"י ואדרבא אית לן למימר דכולהו מודו בהכי דבהא לא אשכחן דפליגי ואפושי פלוגתא לא מפשינן וברור ואיך שיהיה עלה בידינו דכפי מאי דכתיבנא לעיל עלו דברי התוספות ז"ל כהוגן ודלא כהרב זרע אברהם ולעיקר הקו' בדברי רבינו ז"ל ראיתי להמבי"ט ז"ל בספר קרית ספר שכתב שם וז"ל נראה דמדאורייתא כולהו טלאים מותרים דהטלה שכנגד הכלב נתערב ונתבטל מדאורייתא אלא דמדרבנן הוא דאין להם ביטול משום דב"ח חשיבי ולא בטלי ומעתה נתיישבו דברי רבינו ז"ל דמשום הכי פסק דכנגד הכלב מותרים השאר משום דאיהו ז"ל פסק בה' עירובין דבדרבנן יש ברירה ואין ס' שכונת הרב ז"ל ליישב קו' הרב ל"מ ז"ל וכדכתיבנא והנה לכאורה יש להק' על תי' זה מסוגיא דבכורות דלא פרכינן מההיא מתניתין דב' שותפין אלא למאן דאית ליה ברירה ואם איתא תיקשי לכ"ע למאי דק"ל יש ברירה בדרבנן אלא ודאי דס"ל לתלמודא דע"כ לא קי"ל דבדרבנן יש ברירה אלא גבי עירוב וכיוצא וכן גבי מעשר ירק משום דעיקר איסורא אינו אלא מדרבנן מה שא"כ הכא דעיקר איסור' מדאורייתא אלא מדאורייתא נתבטל ורבנן אמרו דאין לו ביטול אז אמרינן אין ברירה ומשו"ה לא פריך אלא לר"א דאית ליה ברירה וכן כתב מוהרש"ל בסוף קונטרס הברירה וכבר ראיתי מי שהקשה עליו כן אמנם הא ודאי לק"מ משום דהתם בבכורות מש"ה לא פריך אלא לר"א משום דלר"י הא שמעינן ליה בפרק משילין דף ל"ז דס"ל דאף בדרבנן אין ברירה ולר"ן נמי דס"ל כר"י גבי מעשר לא מצי לאקשויי דמצינן למימר דר"ן נמי ס"ל כר"י דאף בדרבנן אין ברירה אמנם לפום מאי דקי"ל פ' משילין כר' אושעיה דבדרבנן יש ברירה ע"כ צרכינן למימר דמתני' דב' שותפים כגון דטפי דמי הכלב והשתא ניחא מאי דפריך תלמודא בפשיטות וניברור חד מינייהו וכמו שהקשה התוס' שם ואלו בבכורות לא פריך אלא למ"ד יש ברירה אמנם כפי האמור ניחא דמש"ה התם בתמורה פריך בפשיטות וניברור חד מינייהו כו' לפום מאי דקי"ל הלכתא דבדרבנן יש ברירה אמנם בבכורות לא פריך אלא לר"א. דלר"י הא שמעינן ליה בהדיא דלית ליה אפי' בדרבנן כנ"ל ודוק ומה שיש עוד לעמוד בשורש זה כתבתי בפרק ח' מהלכות עירובין הלכה ז' ע"ש:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רפח) </b> כיון דקיי"ל כו' דספק מוכן אסור משום דהו"ל דשיל"מ כו'. א"כ הדר דינא דבדאורייתא אין ברירה לחומרא כו'. במחכ"ת דבריו תמוהים דכיון דדין ברירה הוא ספיקא דדינא אזלינן בדרבנן לקולא אפי' בדשיל"מ וראיה ברורה לזה מדברי הר"ן במכלתין דף ס"ב ע"א גבי האבעיא אי יש מוקצה לחצי שבת דמסיק לקולא אע"ג דלא איפשטא אע"כ דה"ט משום דבספיקא דדינא אפי' בדשיל"מ אזלינן בדרבנן לקולא וכן כתב עוד הר"ן בנדרים דף מ"ו ע"ב בד"ה ולענין הלכה כו' בהאבעיא לענין חליפין דלא איפשטא דלקולא נקטינן דהו"ל ספיקא דרבנן ואמאי הא נדרים הוי דשיל"מ אע"כ דבספיקא דדינא לא אמרינן כן וכמדומה לי שכ"כ הפר"ח בהדיא ועיין מ"ש לעיל בהלכות יו"ט באריכות: ועוד קשה לי לדבריו דהרי שם בשנים שלקחו בהמה בשותפות הא איכא נמי איסור מוקצה משום דינקי מהדדי ואפ"ה לר"א הבהמה מותרת ואע"ג דהמוקצה הוי דשיל"מ ואינו בטל המיעוט שנתגדל ביו"ט בהרוב שיש בהבהמה מקודם יו"ט מ"מ הבהמה מותרת לרב אשי וע"ש:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>מפני </b>
+<b> תקנת הסופר כו'.</b> פ' כל הגט דף כ"ו ופסק רבינו כת"ק וכתב הר"ן שם וז"ל נראה שהוא סובר דאע"ג דרב פסק כר"א מ"מ דחינן ליה מקמיה דר"י אמר שמואל ור"ה משמיה דעולא דאוקמא למתני' דהכל כשירין לכתוב את הגט אפי' חש"ו בשייר מקום התורף כדאיתא פ' המביא תניין אלמא ס"ל דלא גזרינן טופס אטו תורף וכבר כתבתי שיש לחלק ביניהם ולקיים את שניהם עכ"ד וראיתי להרב בני יעקב סוף מאמר ז' דף קע"ו שהקשה על דברי הר"ן ז"ל הללו דלפי דבריו שסובר שהטעם שפסק כת"ק משום דדחינן ליה לרב מקמי' ההיא דר"ן א"ש הרי שפתי רבינו ברור מללו שכתב מפני התקנה התירו חכמים לסופר כו' ואי כפי דברי הר"ן ז"ל היכי יהיב טעמא מפני התקנה והרי אף היכא דלא שייך תקנה לא גזרינן טופס שהרי חש"ו דליכא תקנה ואפילו הכי לא גזרו ותו דאמתני' דתנן אין כותבין במחובר כתבו כו' ונתנו לה כשר אקשי' בגמ' והא אמרת רישא אין כותבין ומשני ה"ק א"כ טופס גזירה שמא יכתוב תורף כתבו לתורף ונתנו לה כשר פסק רבינו דלכתחילה אין כותבין ולפי דברי הר"ן ז"ל מאי שנא מהכותב טופסי גיטין דלא גזרינן אפי' לכתחילה ואדרבא מחובר עדיפא דלא שכיח כמ"ש הר"ן יע"ש מה שתי' בדוחק עוד הקשה הרב הנז' בדף קי"ו ע"א דאיך כתב דטעמא דרבי' משום דדחינן ליה מקמיה ההיא דר"י והרי רבינו כתב בסוף פ' הנז' דין י"ז דגבי חש"ו בעינן תרתי שייר מקום התורף וגדול עומד על גבו ולכתחילה לא יכתוב אם אין אחר עומד על גבו אלא שאם כתב כשר וכתב הר"ן שם בפ' המביא דס"ל לרבינו דר"י אמר שמואל ור"ה תרוייהו סמכי אהדדי ותרוייהו בעינן בעע"ג ושייר מקום התורף ואם כן איך כתב דדחינן ליה מקמי דר"י א"ש והרי אף בההיא לא הכשיר אלא דוקא בעע"ג אלא שאם כתבו בלא עע"ג כשר והדרא קו' לדוכתא דאיך פסק כת"ק והרי מההיא דהתם ליכא ראיה לדחויי לר"א יע"ש שהניחו בצ"ע. ולע"ד נראה דכונת הר"ן הוא דודאי מ"ש רבינו בס"פ הנזכר גבי חש"ו אם שייר מקום התורף וגדול עע"ג דכשרים לכתוב ובתורף אפי' עע"ג לא מהני מידי ולא גזרינן טופס אטו תורף לכתחלה כי היכי דגזרו בשאינו עע"ג ה"ט משום דס"ל לרבינו דכיון דמאי דבעינן בעלמא טופס לשמה היינו לכתחילה דוקא וגזרו חכמים טופס אטו תורף אבל בדיעבד הגט כשר כיון דהך מלתא דגזרו חכמים טופס אטו תורף הוי מילתא קלישא מדלא גזרו אלא דוקא לכתחילה ול"ה כשאר פסולין דרבנן מש"ה לא גזרו בעע"ג שמא יכתוב תורף ואוקמוה אדין תורה כיון דאי עבר וכתב בעלמא נמי כשר וכן כתב מוהר"ם ן' חביב ז"ל סימן קכ"ג ס"ק ט"ו אלא דאע"פ כן לא מיחוור ליה להר"ן הך סברא כמ"ש בפ' המביא דאי גזרינן טופס אטו תורף אפי' בעע"ג ליגזר לכתחילה כדגזרינן בעלמא אמנם אי גזרינן בעלמא טופס אטו תורף הוי אפי' בדיעבד כשאר פסולין דרבנן הא ודאי דהך סברא לא ניתן ליאמר כלל דודאי בעע"ג נמי כיון דבתורף לא מהני עומד ע"ג ד"ת ודאי דטופס נמי פסול מדרבנן ואף רבינו ז"ל אזיל ומודה בהכי דלמאן דגזר טופס אטו תורף בדיעבד וכשאר פסולין דרבנן בעלמא ה"נ דבעע"ג נמי גזרינן בהכי אלא דטעמיה דרבינו הוא משום דס"ל דהך גזירה דטופס אטו תורף קלישתא היא ולא הוי כשאר פסולין דרבנן בעלמא ואי קשיא לך דאם כן מאי ק"ל לר"ן מברייתא דנכרי פסול נימא דההוא ברייתא ר"א היא דלית ליה תקנת סופר וגזר טופס אפי' בדיעבד ומש"ה פסול בעע"ג לא תיקשי דס"ל לר"ן דאי מתני' ר"א מאי אירייא נכרי ובתר הכי דקאמר ר"ן דמתניתין ר"א היא דגזר דוקא לכתחילה ונקט נכרי דוקא דאדעתא דנפשיה קעביד ומעתה נתבארו דברי הר"ן ז"ל דס"ל להר"ן ז"ל דלר"א דקאמר חוץ מגיטי נשים גזרינן טופס אטו תורף ואפי' בדיעבד פסול וכדעת הרמ"ה ז"ל שהביא הרא"ש פ' כל הגט דמדקאמר ר"א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים משמע שפוסל בגיטי נשים (ועיין במרן הב"י סי' קכ"ד) וכן נראה בהדיא ממ"ש פ' המביא שהק' דמ"ש גבי מחובר שרי טופס בדיעבד ולקמן בפרק כ"ה גבי הכותב טופסי גיטין אסרינן ליה בדיעבד הרי בהדיא דס"ל להר"ן דלר"א פסול בדיעבד ומש"ה כתב דטעמא דרבינו דדחינן ליה לרב מקמי דר"י אמר שמואל דמוכח מינה דלא גזרינן טופס אטו תורף בדיעבד דאי גזרינן טופס אטו תורף בדיעבד א"כ בחש"ו אפי' בטופס בעע"ג היה לנו לומר דפסול כיון דבתורף לא מהני עע"ג וכדכתיבנא וז"ש אלמא ס"ל דלא גזרינן טופס אטו תורף כלומר דלא גזרינן כדגזר ר"א אפי' בדיעבד וא"נ מ"ש אלמא ס"ל דלא גזרינן כו' לכתחילה קאמר והכי משמע לישנא וה"ק דמההיא דר"י א"ש מוכח דלית ליה הכא הלכה כר"א דגזר אפי' בדיעבד וכיון דלית הלכה כר"א ודאי דס"ל דהלכה כת"ק דלא גזרינן טופס אטו תורף גבי כותב טופסי גיטין אפי' לכתחילה מפני התקנה ובעלמא גזרינן לכתחילה דבהא כ"ע מודו דליכא למימר דשמואל לית ליה הלכה כר"א במאי דגזר טופס אפי' בדיעבד אלא דוקא לכתחילה כת"ק דמתניתין דאין כותבין במחובר מיהו במאי דלא חייש לתקנת סופר הלכתא כוותיה דהא ליתא כיון דלא אשכחן דלא חייש לתקנת סופר אלא ר"א ור"י איכא למימר דאינהו לשיטתייהו אזלי דגזרי אפי' בדיעבד ומש"ה לא חששו לתקנת סופר אמנם לדידן דלא גזרינן אלא לכתחילה שרינן משום תקנת סופר וכת"ק ואפילו ר"א הוה מודה בהכי אי הוה ס"ל דלא גזרינן בדיעבד ודוק ומש"ה הוצרך רבינו לומר דמפני ת"ס הוא דהתירו לכתוב לכתחלה והיינו ההיא דאין כותבין במחובר ואין להק' שהרי מדברי הר"ן שכתב פרק המביא דהרי"ף ז"ל כתב בהלכותיו שינויי דר"ה ודר"י א"ש וכתב שאפשר שדעתו כדעת רבינו דתרוייהו בעינן שיור מקום התורף ועע"ג ונכרי אפי' טופס עע"ג לא מהני מידי וכתב מרן ב"י סי' קכ"ג דמלשון זה שכתב לא מהני מידי משמע אפי' דיעבד פסול הרי דס"ל להר"ן כדעת הרי"ף דגזרינן טופס אטו תורף אפי' דיעבד מדפסל נכרי אפילו דיעבד ואפ"ה בחש"ו בעומד על גביו כתב דכשר וכתב שדעתו כדעת רבינו הא ל"ק דמ"ש הר"ן דנכרי אפי' בטופס לא מהני מידי ופסול אפי' בדיעבד היינו דאפי' כתב בדיעבד לא מהני מידי כתיבתו ואינו כשר לגרש בו וז"ש מרן דמלשון לא מהני מידי משמע פסול בדיעבד אפי' אם כתבו שלא כדעת רבי' ז"ל אמנם אם גרשה ה"ז מגורשת וכההיא דאין כותבין במחובר ומשום דהוי מילתא קלישא דאם גרשה מגורשת משום הכי לא גזרו בעע"ג אמנם לר"א דאינה מגורשת ולא תנשא כשאר פסולין דרבנן בהא כ"ע מודו דחש"ו אפילו שייר מקום התורף ועע"ג לא מהני וע"כ צ"ל כן דמ"ש הר"ן אפי' בטופס לא מהני מידי היינו אם כתבו דלא מהני כתיבתו דאם נאמר דאפי' נתנו לה לא תנשא ק' דהא גבי מחובר פסק הרי"ף דבדיעבד לא גזרי' טופס אטו תורף ואם נתנו לה כשר וא"כ הכא בנכרי אמאי פסול אפי' בדיעבד דהא חש"ו עדיף דלא שכיח כלל אלא ודאי כדכתיב': עוד אפשר ליישב דברי הר"ן ז"ל דס"ל דודאי ר"י א"ש דאוקמא למתני' בשייר מקום התורף ובעומד על גבו ולא כרב נחמן דמוקי למתני' כר"מ ל"ק ליה מתניתין דמדפסיל ליה לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר והכי דייק לשון רש"י ז"ל שכתב ד"ה והוא וז"ל ולא בעי לאוקמה כר"מ ומאן דמוקי לה כר"מ ה"ט משום דפסיל ליה לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר ומדכתב רש"י ולא בעי לאוקמה כר"מ משמע דהך קו' ל"ק ליה לשמואל ומשום הכי לא מוקי לה כר"מ ועיין בהרב בני יעקב דקל"ז ע"ד וע"כ היינו משום דס"ל לשמואל דנכרי נמי כשר בשייר מקום התורף אי עבר וכתב דלא גזרינן טופס אטו תורף ומש"ה לענין כתיבה לא תני מתניתין חוץ מנכרי כדתני בהבאה משום דהוה משמע דפסול בדיעבד דומיא דהבאה ומדלא תני לה אלא בהבאה שמעינן דלענין כתיבה כשר בדיעבד ומשום הכי לא תני נכרי בהדי חש"ו דכשרים דהוה משמע אפי' לכתחילה דומיא דהנך ועיין בחדושי הרשב"א פרק המביא דכ"ג וז"ש דאע"ג דרב פסק הכא כר"מ דגזר אפילו בדיעבד מ"מ דחינן ליה מקמיה דר"י אמר שמואל כו' כלומר דהא דרבי יהודה אמר שמואל דקאמר והוא ששייר כו' היינו אפי' בנכרי דאדעתיה דנפשיה קעביד (דעע"ג בנכרי לא מהני מידי) דאי בנכרי פסול בדיעבד דגזרינן טופס כו' כר"א א"כ תקשי ליה מתני' דמדפסיל כו' אלא ודאי דנכרי נמי כשר בדיעבד אם כתבו דלא כר"א דפסל אפי' בדיעבד וז"ש אלמא דלא גזרינן טופס אטו תורף ע"ד שכתבנו למעלה כן נראה לי ודוק עיין מה שאכתוב לקמן הלכה ט"ו יע"ש:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>המביא </b>
+<b> גט ואבד כו' אבד במקום שהשיירות מצויות כו'.</b> עיין מ"ש ה"ה ז"ל ליישב דברי רבינו ועיין בהר"ן פרק כל הגט והרב ל"מ ז"ל רצה ליישב דברי רבינו עם מ"ש הרא"ש שם פרק כ"ה וז"ל ולא מהדרינן גט לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות וכ"ש אם הוחזקו ב' יב"ש אע"פ שאין השיירות מצויו' יע"ש והוקשה לו לרבי' ז"ל מה שהקשה הרשב"א בחידושיו דמ"ש דנקט ר"ז כאן במקום שהשיירות מצויות ליפלוג בין הוחזקו ללא הוחזקו ואידי ואידי במקום שאין השיירות מצויות ומדלא חילק ר"ז בכך משמע ליה לרבינו דבהוחזקו בכל גוונא אין מחזירין אפי' במקום שאין השיירות מצויות ואפילו לאלתר משום דטפי עדיף לומר בהוחזקו דלא מהדרינן ומשום דר"ז ס"ל דלאלתר דמתניתין הוי לא שהה ולעולם דעבר אדם מש"ה לא חלק בין הוחזקו ללא הוחזקו דאי מתני' איירי בהוחזקו אמאי קתני מתני' דלאלתר כשר את"ד ולע"ד אין דבריו נראין לי כלל משום דאכתי תקשי ליה לרבינו ז"ל לא"ד קמא דבעינן מקום שהשיירות מצויות והוחזקו גם כן אם כן ליפלוג בין הוחזקו ללא הוחזקו ואידי ואידי במקום שהשיירות מצויות דהכא לא שייך תי' ז"ל אלא ע"כ אית לך למימר חדא מתרתי או דלאו דוקא ואה"נ דמצי לאפלוגי בהכי וחדא מינייהו נקט או לומר דלרבותא נקטי ולא משום דלא מצי לאפלוגי בגוונא אחרינא והיינו דקמ"ל דאפי' הוחזקו דעדיף טפי כמ"ש הרא"ש דאיכא למימר כיון דחד מינייהו איקרי ועבר אידך נמי איקרי ועבר אפי"ה כיון דאין השיירות מצויות לא חיישינן וכן ראיתי בשיטה מקובצת למוהר"ב למסכת מציעא די"ח ע"א שכ"כ משם הריטב"א ז"ל יע"ש ואם כן כיון דע"כ צרכינן להאי תירוץ לא"ד קמא מנ"ל לרבינו לומר דלאיכא דאמרי בתרא אי הוחזקו והשיירות מצויות לא מהדרינן אפילו לאלתר ופליגי מן הקצה אל הקצה עם א"ד קמא אי משום דק"ל דלא מפליג בין הוחזקו ללא הוחזקו נימא דלרבותא נקטי כיון דע"כ צ"ל כן לא"ד קמא ולכן הנראה עיקר כמ"ש ה"ה ז"ל ועיין בב"ח סימן קל"ב ובהפר"ח ז"ל בקונ' מים חיים ודו"ק: ודע שהתוס' ז"ל הקש' קו' הלזו אליבא דרבה שכתבו בד"ה כאן וז"ל וא"ת אמאי לא משני אידי ואידי במקום שהשיירות מצויות כו' וי"ל דההיא עובדא הוה ברישא ואשמועי' בדלא הוחזקו דיחזיר והכא אשמועינן דאם הוחזקו לא יחזיר יעוין שם ויש לדקדק בדבריהם טובא דמה יענה לאיכא דאמרי קמא דר"ז אמאי ל"ק אידי ואידי במקום שהשיירות מצויות וכאן בהוחזקו וכאן בלא הוחזקו והוה ניחא דמוקי לברייתא דקתני בזמן שהבעל מודה יחזיר דומיא דמתני' דקתני כל מעשה ב"ד יחזיר (דלהך א"ד דבעי ר"ז שיירות מצויות והוחזקו ע"כ דהיינו משום דמשמע למתני' דכל מעשה ב"ד בתוך ב"ד קאמר דהוי כשיירות מצויות ולא שייכא תי' כמובן וי"ל בדוחק) והרב ל"מ הקשה לדברי ה"ה דבפרק י"ג מהל' אלו דין כ"ד כתב דאם הוחזקו ב' יב"ש אם אין ידוע שהאחר קיים אין משיאין את אשתו ומשמע דבהוחזקו לחודיה קאמר דאין משיאין והוא כתב כאן לדעת רבינו דבהוחזקו לחודיה מהדרינן ואדרבא טפי איכא לן לאקולי גבי מיתה יותר מגט כמ"ש הטור ותי' וז"ל ואולי שדעתו דמחמרי' טפי גבי מיתה יותר מגט משום דאמרינן מאי חזית לומר דמת זה והאחר קיים נימא איפכא אבל בנפילה כיון שראינו מזה שנפל ולא ידענו אם נפל מהאחר או לא לא חיישינן בהוחזקו עכ"ד והנה הרב כ' תי' זה בדרך אולי ואשתמיט מיניה דברי התוספות שכתבו חילוק זה בפשיטות בפרק שנים אוחזין די"ח ד"ה נפק וז"ל וא"ת אביי דאמר בפרק האשה דחיישינן לתרי יצחק אפילו לא הוחזקו תקשי ליה מתני' דכל מעשה ב"ד וי"ל כו' א"נ מוקי מתניתין דאשכח בב"ד ואפ"ה לא חיישי' לאחר כיון שזה האיש שואל גט וידעינן שאבד גט ואין אנו מכירין אחר אין אומרים שמאחר נפל ונפל ממנו כמו כן כאן אבל התם אין אנו יודעים איזה יצחק מת אי מעיר הזאת או מעיר אחרת עכ"ל יע"ש הרי בהדיא חילוק הרב הנז' ואם כן מצינן למימר בפשיטות שזהו דעת ה"ה ז"ל אמנם אעיקרא דמילתא בתיר' זה שכתבו התוספות ראיתי להרב אליהו רבה דכ"ב ע"ב שקרא ערער על דבריהם וז"ל ואני בעניות דעתי לא אוכל כלכל סוגיא דפ' האשה שלום לפום האי חילוקא שהרי התם מייתי אביי סיעתא למילתיה ואמר מנא אמינא לך דההוא גיטא דאשתכח כו' ואמר ר"י תבדק נהרדעא כולה ובודאי דבההוא עובדא דשכיחי שיירות ולא הוחזקו הוה דאי בהוחזקו אפי' רבא מודה כמבואר שם ואם איתא שאביי מחלק בין גט למיתה מאי סיעתא מייתי אביי מהתם הרי עכ"פ מוכרח הוא להודות דהא דשלח ליה תיבדק נהרדעא לאו מעיקר דינא כי אם משום כבודו כדהשיב ליה רבא דאלת"ה תקשי ליה מתני' דכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר ומכח זה דחה דברי התוס' יע"ש ולע"ד נראה ליישב ולומר דהתוס' בהאי וא"נ שכתבו ס"ל כדאסיקו אדעתייהו לקמן ד"ה מעולם דאינו נאמן הבעל לומר שלי הוא וכן נראה מדוקדק דבריהם כאן שכתבו וידעינן שאבד גט משמע דאינו נאמן על פי דבורו וכן נראה בהדיא ממ"ש בד"ה והו' שהוחזקו וז"ל וי"ל כגון דידעינן דמזה יב"ש נפל משמע שאינו נאמן וכ"כ הרב ח"ה פ' כל הגט ד"ה כאן וז"ל למ"ש לקמן דלא חיישינן דישקר לא היו צריכי להכי כו' אלא דהכא אכתי לא אסיקו אדעתייהו מ"ש לקמן ומשום הכי כתבו כגון דידעינן עכ"ל יעוין שם והשתא מייתי אביי שפיר מההיא גיטא דקאמר ר"י תבדק נהרדעא דס"ל דמעיקר דינא קאמר והיינו משום דבההוא גיטא הוה שמיע ליה לאביי דעובדא הכי הוה דלא אייתי עדים הבעל לומר שנאבד ממנו גט (כי היכי דהוה שמיע ליה דאיירי בדלא הוחזקו) דהשתא הוי דומה ממש לההיא דיצחק ריש גלותא דחיישינן שמא אין זה שמת אלא אחר ה"נ חיישינן שמא הבעל משקר ולא נאבד ממנו כלום ומאחר נפל משא"כ בההיא דכל מעשה ב"ד דידעינן שנפל ממנו גט לית לן למיחש שמא מאחר נפל כמו כן כאן ואף לפי תי' שכתבו לקמן דנאמן הבעל לא נדחה האי תירוץ שכתבו לעיל דאיכא למימר דמ"ש דנאמן אינו אלא לר"י דמשני כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו ואהא ק"ל קו' ז"ל והוצרכו לומר דס"ל לר"י דנאמן אמנם לאביי מצינן למימר דס"ל דאינו נאמן ומשום הכי מייתי מההיא דשמואל ודו"ק:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>הכל </b>
+<b> כשרים לכתוב את הגט חוץ מהכותי כו'.</b> כתב ה"ה דדע' רבי' דשמואל דאמר והו' ששייר מקו' התורף מוסיף אדר"ה וס"ל דתרתי בעינן שיור התורף ועמידת גדול ע"ג ובכה"ג הוא דשרי' לכתוב לכתחלה אמנם הר"ן ז"ל כתב דדעת רבי' דר"י א"ש ור"ה תרווייהו סמכי אהדדי וכי קאמר ר"ה והוא שיהי' געע"ג בשייר מקום התורף קאמר וראיתי להרב בעל ל"מ שהקשה לפי דברי הר"ן דר"ה מיירי בשייר מקום התורף מאי מקשה ליה רב נחמן מההיא דתניא נכרי פסול התם ע"כ מיירי בתורף לדעת רבינו דאי בטופס לדידיה אף בנכרי כשר בדיעבד וברייתא פסול קתני דמשמע אף בדיעבד והרב פר"ח ז"ל כתב בסימן קכ"ג ס"ק ו' וז"ל וי"ל דמשמע ליה לרב נחמן דנכרי עדיף מחש"ו לפי שהוא בן דעת וכמ"ש התוס' ולפ"ז ס"ל דלעולם מסקינן חד דרגא מנכרי לחש"ו דכיון דחש"ו אפילו בטופס מצרכינן עע"ג מכלל דבנכרי אפילו בתורף בעע"ג סגי והא קתני בברייתא פסול יע"ש ולע"ד אחר נשיקת עפרות רגליו לא נראה לי דבריו דאי כפי דעתו דמאי דפריך מההיא ברייתא אף על גב דמיירי בתורף מדקתני פסול הוא משום דסבירא ליה דכיון דנכרי בן דעת הוא אפילו בתורף ועע"ג סגי אם כן מאי מקשה רב נחמן מההיא ברייתא נימא דברייתא איירי באינו עע"ג ונקט נכרי לאשמועינן דאע"פ שהוא בן דעת יותר פסול דהא למאי דאסיק נכרי אדעת' דנפשיה עביד ע"כ מאי דקתני בבריית' נכרי דפסול בתורף לרבות' נקטי אע"פ שהוא בן דעת אלא ודאי דמאי דפריך רב נחמן מההיא ברייתא הוא משום דמשמע ליה דברייתא דקתני סתמא נכרי פסול אמתני' קאי ובכל גוונא קאמר דפסול ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ונראה לע"ד לומר דברייתא מיירי בשייר מקום התורף ובגעע"ג דומיא דמתני' ומאי דקתני בברייתא פסול דמשמע דיעבד ל"ק ליה לר"ן משום דאית לן לומר דהך ברייתא ס"ל דגזרינן טופס אטו תורף אפי' בדיעבד וכדס"ל לר"א במתני' דהכותב טופסי גיטין וכמ"ש הר"ן בפ' המביא יע"ש או כר"י דאי' ליה במתני' דאין כותבין במחובר דגזרינן אפי' בדיעבד ואהא הוא דק"ל לרב נחמן דכיון דבשייר מקום התורף וגעע"ג לא גזרינן אפי' לכתחילה למאן דגזר בעלמא לכתחילה א"כ נכרי ועע"ג ה"נ דכשר וברייתא קתני אפי' בעע"ג דגזר טופס אטו תורף ודו"ק והרב ל"מ תי' דס"ל לר"ן דברייתא דקתני פסול פסול לכתחילה קאמר ואין להקשות על זה דהא כתב הרא"ש ז"ל פ' המגרש דכל היכא דתני פסול לא תנשא ומכ"ש דלא תגרש ואם כן איך אמרינן הכא דלישנא דפסול ר"ל שלא יכתוב לכתחילה ואם כתבו כשר וגם מדברי הרשב"א שכתב בפ"ק וז"ל וכ"ת דמתני' לא מצי לאוקומא לכתחילה דקתני פסול וכו' וכמו שהק' הרב בני יעקב ז"ל דקל"ג ע"ב דהא ל"ק דע"כ ל"ק הרשב"א והרא"ש כן אלא דוקא היכא דלשון פסול לא שייך אלא אגט כגון ה"ז גט פסול דאז ודאי ר"ל שלא יגרש בו משום דלשון פסול הגט לא שייכא אלא אחר שכתבו כמובן משא"כ הכא דלשון פסול לא קאי אלא אנכרי וה"ק נכרי פסול לכתוב אז שייך שפיר לשון פסול וזה פשוט עוד ראיתי להרפ"ח ז"ל ס"ק הנז' שתמה ע"ד ה"ה דבתורף אפי' בעומד ע"ג בטל דמ"ש כותי ועבד שכתב הרב שאין כותבין טופס לכתחילה אף בעומד ע"ג ובחש"ו כותבין לכתחילה בעע"ג לכן כתב הוא ז"ל דס"ל לרבינו דבעע"ג מהני אף בתורף ואפשר שהרב ז"ל מפרש הסוגיא כך דלר"ה מיירי בתורף ומ"ה בעינן עע"ג ור"י פליג עליה וסובר בטופס בעינן עע"ג אבל בתורף יודה (דלא) מהני עע"ג עכ"ל וליתא לע"ד דדברי ה"ה ז"ל הם דברי רבינו ז"ל בפי' המשנה שכתב וז"ל ומ"ש בכאן שהיא כשר הוא בתנאי שיהיה עע"ג ויכתוב הטופס בלבד עכ"ד ואם כן מה יענה למ"ש בפי' המ' ולעיקר קושייתו עיין בהרב ב"ח סימן קכ"ג תי' לזה ודעת הר"ן ובה"ע ז"ל דר"ה ור"י א"ש לא פליגי דר"ה דמוקי לה בגעע"ג היינו בתורף אבל בשייר מקום התורף אפי' אין געע"ג כשר ור"י דמוקי לה בשייר מקום התורף היינו בשאין געע"ג אבל בגעע"ג מודה לר"ה דכשר וכן דעת התו' ומהריב"ל ז"ל בחי' לגיטין הק' לפי שיטה הלזו דאם איתא דבשייר מקום התורף לבד סגי אם כן אמאי תניא בברייתא דנכרי פסול כיון דלאו בעע"ג מיירי מתני' דאין לומר דפסול משום דאדעתא דנפשיה קעביד דאין לחלק בין נכרי לחש"ו ולמימר דנכרי אדעתא דנפשיה עביד אלא דוקא היכא דגדול עע"ג וליכא למימר דברייתא כר"א דהא לר"י א"ש מתנית' נמי כר"א היא וליכא למימר נמי דמתני' מיירי בשייר מקום התורף והברייתא בדלא שייר דאי היה מצינן למימר הכי א"כ כי פריך לעיל אלא מעתה נכרי כו' והתניא נכרי פסול ומאי קושיא נימא דברייתא מיירי בשאין געע"ג ובשלמא לשיטת רבינו ניחא דמצינן למימר דמש"ה תניא בברייתא דנכרי פסול אפילו טופס משום דאדעתא דנפשיה קא עביד אבל לפי שיטה זו ק' וע"ש מה שתי' שדבריו תמוהים והנה שיטת הר"ן ובה"ע שכתבנו דר"א ור"י לא פליגי ותרוייהו ס"ל דגעע"ג או שייר מקום התורף מהני הא ודאי לק"מ קו' הרב ז"ל דמצינן למימר דלר"י א"ש ברייתא מתוקמא בדלא שייר מקום התורף ומתניתין בשייר מקום התורף והא דלא משני הכי לעיל לר"ה דמתני' בגעע"ג וברייתא בשאין געע"ג היינו משום דק"ל דאי ברייתא איירי בשאין געע"ג אמאי נקט נכרי גרידא הול"ל נמי חש"ו דפסול כשאין געע"ג אמנם לר"י א"ש דמוקי למתניתין בשייר מקום התורף איכא למימר דברייתא איירי בדלא שייר מקום התורף ובישראל עע"ג ומש"ה נקט נכרי גרידא דאלו בחש"ו בעע"ג כשרים וכן ראיתי להרב העיטור מאמר ז' דקל"ב שכתב כן בהדיא יע"ש ומעתה מצינן למימר שדעת התוס' כדעת הר"ן ובה"ע ז"ל וז"ש אמאי דאקשי לעיל והא לאו בני דעת נינהו אתא לשנויי כלומר דשמואל לא סמיך אדר"ה אבל אה"נ דשמואל אזיל ומודה בגעע"ג דמהני ואזלי לשיטתם דלעיל שכתבו בד"ה והא לאו כו' שתי' דלא בעינן שליחות בכתיבה וכן כתב הפר"ח ז"ל סימן קכ"ג ס"ק ו' יעויין שם:<br><b> אמנם </b> לפי שיטת הרב התרומות והסמ"ג דס"ל דר"ה ור"י א"ש פליגי אהדדי דלר"ה בעומד ע"ג כותבין אפי' תורף ולר"י א"ש עע"ג לא מהני אלא א"כ שייר מקום התורף דאז אפילו בשאינו עומד ע"ג כשר וכמ"ש מרן הב"י סי' הנזכר יע"ש קשה טובא דאמאי קתני בברייתא נכרי פסול דליכא למימר דברייתא מיירי בדלא שייר מקום התורף ונקט נכרי לאשמועינן דאפי' שהוא בן דעת יותר אפי"ה פסול וה"ה חרש שוטה וקטן דפסולין וכמ"ש התוס' ד"ה והא דא"כ מאי פריך לעיל רב נחמן אלא מעתה נכרי כו' והתניא נכרי פסול אימא דברייתא איירי בשאין געע"ג ונקט נכרי לאשמועינן דאע"פ שהוא בן דעת יותר אפי"ה פסול אלא ודאי דמשמע ליה דברייתא דקתני סתמא נכרי פסול אמתני' קאי ובכל גוונא קאמר דפסול ונלע"ד לו' דס"ל לרב התרומות והסמ"ג כמ"ש הרשב"א בחידושיו שהקשה וז"ל ומתני' דהכותב טופסי גיטין דלא מכשיר אלא מפני התקנה ומפרש לה ר"י משום תקנ' סופר דעלמא משום ת"ס הוא דשרינן הא לא"ה לא וא"כ חש"ו ונכרי דלית בהו משום ת"ס אמאי שרי איכא למימר דעיקר תקנה דמילתא משום ת"ס התירו וכיון שהותר הותר בכל דלא פלוג רבנן עכ"ל יע"ש וא"כ מצינן למימר דמשום הכי ברייתא ל"ק ליה לשמואל דאיכא למימר דברייתא הא מני ר"א היא דקתני במתני' ר"א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים דלית לית ת"ס ואף על גב דרישא ר"א היא הא אמרינן בגמ' תרי תנאי אליבא דר"א ונקט נכרי לרבות' ומשום הכי לעיל לא קאמר דמיירי בשאינו עע"ג משום דמשמע ליה דאמתני' קאי ובכל גוונא קאמר דפסול דסתמא קתני ועיין בהרב ח"ה יע"ש זה נ"ל ליישב לפי שיט' הרב התרומות והסמ"ג ז"ל: האמנם ראיתי לה"ה ז"ל שכתב לפי שיטה זו וז"ל ויש מי שפוסק כשמואל ולא בעי שמואל אלא שיור תורף ואם שיירו תורף מותרים לכתוב והנכרי הרי הוא כחש"ו וי"ל שהוא פסול לכתוב לכתחילה אפילו טופס ע"כ כנראה שה"ה ז"ל קשיתיה קו' מוהריב"ל ומשום הכי כתב די"ל דנכרי אפילו בטופס פסול ודבריו תמוהים וכבר תמהו עליו הרב בני יעקב דקל"ו ע"ג והפר"ח דכיון דלפי שיטה זו ס"ל דלר"י סגי בשייר מקום התורף גרידא משום דלא גזרינן טופס אטו תורף מה לי נכרי מה לי חש"ו כי היכי דבחש"ו לא גזרינן ה"נ בנכרי דמ"ש ולע"ד נראה דדברי ה"ה ז"ל יש ליישבם כפי מ"ש משם הרשב"א דה"ט דהתירו לכתוב בחש"ו לכתחילה בשייר מקום התורף משום דכיון דהתירו לכתוב טופס שלא לשמה מפני תקנת סופר לא פלוג רבנן ומשום דק"ל לה"ה קו' מוהריב"ל ז"ל דכתיבנא משום הכי כתב די"ל דנכרי פסול דס"ל דדוקא בישראל דהתירו לגבי סופר מפני ת"ס אז אמרי' דהתירו בכל דלא פלוג בין ישראל סופר לחש"ו אבל בנכרי דלית ביה משום תקנת סופר כלל אוקמוה אדיניה דגזרו טופס אטו תורף ואף שהרשב"א ז"ל כתב דאף בנכרי פסול דלא פלוג מ"מ ה"ה ז"ל לא ס"ל אלא כדכתיבנא ודו"ק אך הדבר הק' הוא למה שראיתי להר"ן בשיטה כ"י לחי' גיטין שכתב וז"ל אמר ר"י א"ש והוא ששייר מקום התורף פי' ר"י א"ש לפרוקי קושי' דהא לאו בני דעה נינהו קא מיהדר ופליג עליה ר"י דר"ה בעי אפילו בטופס גדול עע"ג ובהכי סגי ליה אפי' בתורף ור"י א"ש מכשיר טופס אפילו בלא עע"ג ופסול תורף אפי' בעע"ג וקי"ל כר"י הילכך כי תניא לעיל פסול בדלא שייר מקום התורף וה"ה לחש"ו עכ"ל והשתא לפי דבריו קשה טובא קו' מוהריב"ל דאם כן כי פריך לעיל והתניא נכרי פסול נימא דברייתא איירי בשאינו עע"ג ונקט נכרי וה"ה חש"ו וכמ"ש הר"ן אליבא דשמואל וצ"ל דס"ל להר"ן דרב נחמן דפריך לעיל הכי היינו משום דס"ל דברייתא ע"כ איירי בעע"ג מדלא קתני חש"ו בהדי נכרי אמנם שמואל דקאמר והוא ששייר ס"ל דבריי' בדלא שייר ונכרי לאו דוקא דלא כרב נחמן צ"ע עוד ראיתי להרשב"א שכתב ליישב מה שהק' ממתני' דהכותב טופסי גיטין דלא שרי אלא מפני התקנה וז"ל א"נ איכא למימר דר"י א"ש מפרש לה משום תקנת עגונות ואפילו בנכרי וחש"ו איכא משום תקנת עגונות דזמנין בעי למיזל ולא משכח אלא האי ואם לא שרית לה מעגן לה ויתבא עכ"ד וק"ל טובא לפי תי' זה דאם כן מאי פריך בגמ' שם דכ"ג לר"ז אר"י דאמר אינה תורה ומתני' ר"מ היא דאמר ע"ח כרתי ואמר רבב"ח אמר ר"י ר"א היא ופרש"י ז"ל ואמר רבב"ח לעיל גבי אין כותבין במחובר והשתא מאי קושיא אדהוצרך לשנויי אמוראי נינהו אליבא דר"י נימא דמשום הכי לא אוקמא למתניתין כר"א ובשייר מקום התורף משום דאפילו לר"א לא שרי טופס לכתחילה אלא דוקא מפני ת"ס ור"י מפרש מפני התקנה דמתניתין דהכותב מפני ת"ס וכר' יונתן דאית ליה הכי התם ומה גם דנראה מדברי הרשב"א דגריס התם רבי יוחנן ומשום הכי הכא דליכא ת"ס אי מתני' ר"א היכי שרינן הכא לכתוב לכתחילה והא אפילו ר"א לא שרי אלא דיעבד וכדקתני מתני' התם אין כותבין במחובר ומשום הכי הוצרך לאוקמה כר"מ ועיין בתו' בפ' כ"ה דכ"ו ע"א ד"ה אבל סיפא יע"ש ויש ליישב בדוחק דקושית הגמ' היא דכיון דע"כ לר"י מוקי למתניתין דהכל כשרים כר"מ מדמכשר לכתחילה אף ע"ג דליכא משום ת"ס אם כן מתניתין דאין כותבין במחובר נמי הוה ליה לאוקומ' כר"מ וכדמודי לה ר"ל התם ולא לוקמא חדא כר"מ וחדא כר"א ואי תרוייהו מוקי לה כר"א ניחא אמנם לר"ז אר"י דמוקי למתניתין דהכל כשרים כר"מ התם נמי אמאי לא אוקמא כר"מ אלא דהא ליתא שהרי כתב הרשב"א לעיל בדף כ"ב דהיינו טעמא דמוקי לה ר"י כר"א אע"ג דסתם משנה ר"מ היא ואף על גב דחתמו שנינו משום דלא משמע ליה דליגזור תורף אטו חתימה ע"כ אם כן הדרא קושיא לדוכתא וצ"ע תו קשה מהא דגרסינן בפ' כ"ה דכ"ו אר"י א"ש והוא שיניח מקום ה"א מותרת לכל אדם כו' ור"א היא וצריכה דאי אשמועינן בהך קמייתא בההי' איכא לאוקמא כר"א דקתני אין כותבין וקתני כתבו אבל סיפא דקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו אימא ר"מ היא כו' ופרש"י וז"ל וצריכ' לשמואל לאוקמיה תלת סתמי בשייר מקו' התורף כו' אין כותבין במחובר והכל כשרים כו' והשתא כפי תי' זה דהרשב"א דשמואל מפרש לה משום תקנת עגונות אם כן הא אצטריכי תרוייהו לאשמועינן דגבי מחובר גזרינן לכתחילה אבל בדיעבד לא ולגבי חש"ו אשמועינן דלא תימא מפני התקנה הוא מפני ת"ס וגבי חש"ו דליכא ת"ס אי מתני' ר"א פסול לכתחילה קמ"ל שמואל דמתני' ר"א היא ובשייר מקום התורף משום דמפרש כאבימי דמפני התקנה היינו מפני תקנת עגונות ולזה יש לומר דמשום הכי ל"ק תלמודא הכי משום דאם כן לא הו"ל לשמואל אלא לאשמו' דמפני התקנה ר"ל תע"ג וממילא הוה מוקמינן למתניתין דהכל כשרים כר"א אך הדבר הקשה הוא למ"ש הר"ן על ההיא מתני' דאין כותבין במחובר וז"ל וא"ת מ"ש דהכא במחובר שרינן ליה בדיעבד ולקמן גבי חש"ו שרינן ליה לכתחילה י"ל דגבי מחובר דלא שכיח כולי האי אסרו לכתחילה והתיר בדיעבד וגבי חש"ו דלא שכיח כלל שרי אפילו לכתחילה והשתא כפי דברי הר"ן מאי קאמר תלמודא וצריכי הא אצטריכו תרוייהו לאשמועינן דגבי מחובר לכתחילה גזרינן ובדיעבד לא משום דלא שכיח כולי האי וגבי חרש שוטה וקטן אשמועינן דל"ת דמתני' רבי מאיר מדמכשיר לכתוב לכתחילה קמ"ל דמתניתין ר"א דחש"ו שאני דלא שכיח כלל וצ"ל דחדא מינייהו נקט ודו"ק. ועיין בהרב בני יעקב דף קל"ג ע"ב ודעת הרא"ש ז"ל שכתב בשם ר"י דכל האי שקלא וטריי' דתלמודא אינו אלא לר' מאיר דלא בעי כתיבה לשמה אלא מדרבנן אבל לר"א דס"ל דוכתב דקרא אכתיבה קאי פוסל אפילו בישראל וגדול עומד ע"ג משום דבעינן שליחות בכתיבה אבל דעת הר"ן והרשב"א ז"ל דבכתיבה לא בעינן שליחות אלא כי היכי דתיהוי כותב לשמה והקשה הרב בני יעקב דף קל"ד ע"ד דנר' שהר"ן ז"ל פליג דידיה אדידיה שכתב בפ' התקבל אמתניתין דמי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ופרש"י דכיון דאמר הכי שליחותיה קא עביד והק' הר"ן ז"ל מהא דאמרינן פ' אין בין המודר ותורם את תרומותי כו' ופרכינן הא קא מהני ליה דעביד שליחותיה ומשני באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום אלמא בכה"ג לא הוי שליחות והשתא ק' טובא דכפי מ"ש כאן דלא בעינן שליחות בכתיבה וההיא דעד שיאמר לסופר כתוב הוי טעמא משום דלא חשיב לשמה אם כן אעיקרא דדינא מאי קו' מההיא דתרומות דלא חשיב כה"ג שליחות נימא דכה"ג לא הוי שליחות ומשום הכי גבי תרומה לא מהני דלאו שליחותיה קא עביד מיהו גבי גט כיון דלא בעינן שליחות אלא כי היכי דתהוי לשמה בגלוי דעתא בעלמא סגי וכיון דהא אמר יכתוב גט לאשתי מהני דתו לא חשיב סתמא עכ"ד יע"ש שהניחו בצ"ע ואני תמי' עליו דמה לו עם הר"ן ז"ל דתקשי לי' קו' הלזו לפי סבר' כל הנהו רבוותא דכתיבנא דלא בעינן שליחות בכתיבה מההיא דגרסינן בפ' המדיר ד"ע ע"ב אמתני' דקתני עד שלשים יום יעמיד לה פרנס פריך בגמ' ופרנס לאו שליחותי' קא עביד אמר ר"ה באומר כל הזן אינו מפסיד והדר פריך וכי אמר הכי לאו שליחותיה כו' והתנן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע יכתוב כו' הרי אלו יכתבו ויתנו ומשני הכי השתא התם קאמר יכתוב הכא מי קאמר יזון ע"כ והשתא לפי דעת הנהו רבוותא מאי פריך ממתני' דכל השומע לימא דשאני התם דלא בעינן שליחות אלא כי היכי דתיהוי כתיבה לשמה ומשום הכי בגילוי דעת בעלמא שרוצה לגרשה סגי ולעולם דכל השומע לא חשיב שליחות ולעיקר קו' ז"ל נראה דלק"מ דקו' הר"ן ז"ל היא למאי דקתני במתניתין הרי אלו יכתבו ויתנו דגבי נתינה דבעינן שליחות לכ"ע היכי מהני הא לא חשיב שליח ומאי דפריך התם בכתובות נמי היינו מה"ט ופשוט ועיין בספר מחנה אפרים ה' אלו ד"י ע"ב ובס' מכ' מאליהו שער א' סי' א':<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ד) </b>
+<b> פה </b> יש לפקפק פקפוקי דברים ומילי מילי קתני הנה הרב גט פשוט בסימן קכ"ג עומד על דברי הרמב"ם דנקט טעמיה דעכו"ם פסול. משום דלדעתי' דנפשי' קעביד והדר אומר גבי עבד דפסול משום דאינו בתורת גיטין. וא"כ הא נכרי נמי היינו טעמא דפסול ולמה נתן הר"מ טעם אחר בנכרי ועוד הקשה שם בשם מוהרש"ך על דין חרש שוטה וקטן גופא. דהא משמע מהר"ם ריש פ"ב דגירושין שכתב וז"ל זה שאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה א' הכותב בידה וכו'. יש לדון מדבריו דבעי' הסופר יהיה מבני שליחות דהרי השוה בכתיבת הגט הסופר לשליח הולכה אלמא משמע דמטעם שליחות הוא דהסופר כתב בשליחות של בעל. והרי כתב בפ"ב דשלוחין ושותפין דאין הגוי נעשה שליח שנאמר כן תרימו גם אתם גם חש"ו אינם נעשים שלוחים ולפי שאינם בני דעת וכן נתבאר בחשן משפט סימן קפ"ח וכיון שכן הדבר קשה להלום מ"ש הר"מ כאן לענין כתיבת הגט דחרש שוטה וקטן אינם כותבין את הגט לפי שאינם בני דעת וכותי לפי שעל דעת עצמו הוא כותב. לפום הך טעמא משמע דלא בעינן בכתיבה שיהיה בני שליחות ואם אחרים עומדים על גבו על כל פנים היא ספק מגורשת ואף אם נרצה לדחוק שמ"ש בריש פ"ב דגירושין א' הכותב וא' האומר לאחר לכתוב לא הוי מטעם שליחות מה שאין הדעת סובל בדבריו אפ"ה יש להקשות מ"ש דגבי עבד כתב דטעמא דאינו כותב משום דאינו בתורת גיטין וקדושין כלו' דאינו מבני כריתות וגבי גוי כתב דטעמא הוי משום דעל דעת עצמו הוא כותב והל"ח עמד בקושי' זו בדרך קצרה גבי מ"ש הרמב"ם והעבד אינו בתורת כו' כתב וז"ל אע"ג דבגמ' נתנו כו' ה"ה דהוי מצי למימר הך טעמא אלא טעמא רוויחא נקט עכ"ל ולא ידענא מה טעמא רוויח' יש בזה כו' עכ"ל הצריך והוא האריך עוד שם למעניתו ודחק את עצמו יותר מהרב לח"מ גם הרב ב"ש (בסי' קנ"ג ס"ק ה') הרגיש בקושי' זו דאמאי שינה הרמב"ם מעבד לכותי וכתב דלכן נקט הרמב"ם טעמי' גבי גוי משום דאדעתי' דנפשי' קעביד דמשום טעם זה פסול נמי מומר דמומר הוי בתורת גיטין וקדושין ואפ"ה הוי כעכו"ם לענין פסול הכתיבה משום דאינו כותב לשמה וזה לכאורה טעם נכון אמנם גם על זה יש לפקפק חדא דאין זה ברור כמו שמציין הרב ב"ש בעצמו ועיין סי' קמ"א והתם הביא בשם תוספת סנהדרין בס"ק מ"ז דמומר נמי אינו מקרי בן ברית ואינו בתורת שליחות ועיין בא"ח במג"א (סי' קפ"ט סק"א) ואנחנו בעניותינו עמדנו על הפרק הזה אי מומר הוי שליח או לא בהלכות גניבה יעויין שם ועיין בפנים מאירות חלק ב' סי' ל"ח ועוד הא תינח לתרץ הר"מ עצמו אבל מ"מ קשה לפי זה על הש"ס מדוע אמר הש"ס טעם זה גבי נכרי משום דלדעתי' דנפשי' קעביד ולא מתרץ היינו טעמא משום דאינו בתורת גיטין ולא הוי בר כריתות וכן מאי הקשה ר"נ כלל מברייתא דקתני נכרי פסול הא התם היינו טעמא דלא הוי בן ברית וכקושית תוס' במקומו דבור המתחיל בני דעה נינהו ועיין במהרש"א: ואולם מאור עינינו הרב בעל פני יהושע העלה נמי דדעת הרמב"ם דבעינן שליחות לענין כתיבה ומשום זה באמת התורף פסול גבי חרש שוטה וקטן משום דלאו בני שליחות נינהו אלא דמשום זה אין פסול אלא תורף אבל טופס לא פסול דמשום חשש שליחות לא גזרינן טופס אטו תורף ועל זה הק' הש"ס והא לאו בני דעה נינהו והוי שלא לשמה ובענין שבעינן הכתיבה לשמה גזרינן בכל מקום טופס אטו תורף ועל זה משני הש"ס בגדול עע"ג עייש"ה בפני יהושע ולפ"ז הכל יבא על נכון דלכן נקט הרמב"ם טעמיה דלא הוי לשמה ולא נתן טעם גבי זוי משום דלא הוי בן כריתות כיון דמשום זה לא נפסל אלא התורף אבל הטופס כשר. אבל משום דלדעתיה דנפשיה קעביד גזרינן טופס אטו תורף ואנכי מצאתי ת"ל און לדברי הרב פני יהושע בזה הסברא דרק משום חששא דלשמה גזרינן טופס אטו תורף ולא בשאר פסולי הגט והוא בדברי הרב תרומות הדשן סי' רכ"ח שעומד על דברי התוס' גיטין (ד' א') ד"ה מודה ר"א במזוייף מתוכו שכתבו שם סה"ד דאיכא למיגזר כתיבה אטו חתימה דאם אין עושין חתימה לשמה גזרינן פן לא יכתבו גם הכתיבה לשמה וכתב הרב תרומת הדשן וז"ל ורציתי לחלק מתרי טעמא דשאני פסול שלא לשמה משאר פסולין למגזר בהו בחתימה אטו כתיבה טעם האחד דשלא לשמה שכיחי טפי משאר פסולין כדאיתא בהדיא בתוס' ריש גיטין ואמרינן בכל דוכתא מלתא דשכיח גזרו בהו רבנן תו איכא התם בתוס' דר"א מפרש לפי שאין בקיאין לשמה כלו' שאין חוששין בדרשא דלשמה וא"כ נראה נמי דמש"ה שייך למגזר ביה טפי כדאשכחן נמי בכמה דוכתי דמידי דמזלזלו ביה גזרו ביה רבנן טפי כדי לעשות חיזוק לתורה עכ"ל הצריכין כעת לענינינו ולקמן נדבר עוד בזה ובשאר דבריו שם עכ"פ חזינן דהעלה דשאני לשמה משארי פסולים לענין שבחשש שלא לשמה גזרינן כתיבה אטו חתימה משא"כ בשארי פסולים א"כ ה"נ אמרינן לענין טופס ותורף דמ"ש טופס ומ"ש חתימה וה"נ אמרינן דלא גזרינן טופס אטו תורף אלא בחשש לשמה ולא בשארי פסולים דמ"ש והבין. ואם נקטינן פלגן בידן וכמו שמצדד הרב גט פשוט שהבאנו דהרמב"ם לא צריך שליחות גבי כתיבת הגט ובאמת חרש שוטה וקטן כשרין לכתוב אף תורף מפאת הזה אלא דלאו בני דעה נינהו ורק גוי ועבד פסול משום דלאו בני כריתות נינהו אך חש"ו נקראין בני כריתות וכמו שמצדד התוספות והרא"ש אך על זה הקשה בתוס' אמאי צריך הש"ס למימר נכרי משום דלדעתיה דנפשיה קעביד הלא פסול מפאת שהוא אינו בן כריתות ויש לתרץ לפי הצעותינו והיינו דלפי שיטה זו פירשינן פי' השמועה דר"ה דאמר והא לאו בני דעה נינהו ומשני בגעע"ג מפ' המתני' בין בטופס בין בתורף ובשניהם בענין געע"ג וכן דעת הב"י בסימן קנ"ג לפירש"י ותוס' דבין בטופס ובין בתורף בעינן געע"ג וע"ז מקשה ר"נ והא תניא נכרי פסול כלומר הלא הברייתא על המתני' קאי והיכא דאיירי המתניתין דחש"ו כשרין בכל זה הנכרי פסול וקשיא לפ"ז תינח תורף נכרי פסול משום דלא הוי בר כריתות אבל טופס מאי איכא למימר דהא משום חשש דלאו בר כריתות הוא לא גזרינן טופס אטו תורף ואי משום דלא מכוון לשמה הא בגעע"ג להוי כשר וע"ז משני דגבי נכרי לא מהני גדול עע"ג ושמחתי מאוד דבזה תרצתי קושית מהרש"א על תוס' דהקשה אמאי נקטו תוס' בלשונם אבל קשה דמשמע דלא פסול נכרי אלא משום דלדעתיה דנפשיה קעביד ותי"ל דלאו בני כריתות נינהו והקשה המהרש"א מדוע לא הקשו תוספות בתוקף מאי הקשה ר"נ כלל וכלל הא נכרי שפיר הוא דפסול ולפי הצעותינו יהיה נייחא דהנה עוד כתב התרומות הדשן בסימן רכ"ח וז"ל עוד הבאתי ראיה דע"כ לא בכל פסולי גט גזר ר"א חתימה אטו כתיבה דגבי גט העולה בערכאות של גוים פריך תלמוד' לעיל (י' ב') והא לאו בני כריתות נינהו אמר ר"ז ירד ר"ש לשיטתו של ר"א דאמר עידי מסירה כרתי ופריך והא מודה ר"א במזוייף מתוכו שהוא פסול ומשני בשמות מובהקין דליכא למיחש בהו דלמא אתי למסמך עלייהו ע"כ והשתא אי בכל פסולין גזרינן כתיבה אטו חתימה מה מועיל שמות מובהקין נהי נמי דליכא למיחש דלמא אתיא למימסר בנפשייהו משום דכולי עלמא ידעי דגוים פסולין הם לעדות ובודאי יודעין דאנו אעידי מסירה סומכין מכל מקום ניגזור כתיבה אטו חתימה מטעם פסול אחר שאם נתיר שיחתום גוי בגט אתי נמי לאכשורי שיכתוב הגוי גט והוי פסול מדאורייתא משום דבעינן שליחות בכתיבה לר"א לחד פי' ר"י כדאיתא בתוס' ובאשר"י בפרק שני והרמב"ם נמי סובר כהאי פירושא והשיב לי חד מרבוותא אהוכחה זו דלדידי נמי קשיא דהא מודינא דפסול לשמה ודאי גזרינן כתיבה אטו חתימה כדאיתא בהדיא בתוס' א"כ קשה מה מועיל שמות מובהקין אכתי אינם חותמין לשמה כדאמרינן דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד ופסול לכתיבה אפי' בישראל עומד ע"ג אמנם נראה דל"ק לדידי כלל דיכילנא למימר כיון דשמות מובהקין הם ויודעים דגוים נינהו לא טעינן בהו לאכשרינהו בכתיבה מדמכשרי להו בחתימה דכ"ע יודעין לר"א כתיבה לשמה דאורייתא וחתימה דרבנן והך סברא גוי אדעתיה דנפשיה קעביד לאו פסול ודאי הוא אלא חששא כפרש"י פרק שני חיישינן אפי' אם יאמר שכותב לשמה גמר בלבו לשם אחר והך חששא בכתיבה דאורייתא חיישינן להו בחתימה דרבנן לא חיישי לה אבל אם גוים פסולין לכתיבה משום דבעינן שליחות כפי' בתרא דר"י שפיר שייך למגזר כתיבה אטו חתימה אפי' אם ידעינן דגוים נינהו דיאמר אם כשרים לחתימה דעדות הוא אע"ג דכל עדות הגט בעינן דוקא הני דבני כריתות הן אפי' לפירוש קמא דר"י כדאיתא בהדיא בתוס' פרק שני דר"מ סובר כו' והך פסול דבני כריתות פסול ודאי הוא ולא מחמת ספק עכ"ל כונתו בקצרה כיון דזה שנכרי אינו כותב לשמה הוי רק ספק דדלמא אפי"ה מכוין לשמה ולכן ידעינן דגבי חתימה הקילו כיון דחתימת לשמה הוי רק מדרבנן סמכו על הספק דדלמא מכוין לשמה ולא יחלפו כתיבה בחתימה מה שאין כן בשאר פסולין ודאי יחלפו הכתיבה בחתימה דיאמרו אם בחתימה מותר ה"נ בכתיבה וע"כ דבשאר פסולים לא גזרינן כלל וכלל ועיין בזה כי נכון הוא ולפי זה ה"נ קשיא מאי משני הש"ס נכרי לדעתיה דנפשיה קעביד תינח תורף טופס מאי איכא למימר ואין לומר דגזרינן טופס אטו תורף משום חששא דלשמה הא בכי ה"ג לא גזרינן כיון דהוי רק ספק והכל יודעין דלהכי לא חששנו בטופס וכמו שהעלה הרב תרומות הדשן לענין חתימה דחתימה וטופס לר"א חד דינא אית ליה ואדרבא קל ליה יותר הטופס מחתימה דחתימה הוי עכ"פ חשש עדות כאשר יראה כל מעיין בצדק וע"כ לפ"ז באמת צריכין למימר האי דנכרי פסול לא איירי בטופס אלא בתורף לחודיה וע"ז שפיר קשיא אי איירי בתורף לחודיה מתחלה ל"ק מידי אמאי נכרי פסול הא פסול מצד טעם אחר והיינו משום דלאו בני כריתות הוא וא"כ זהו כוונת התוס' דמקושית רב נחמן אין ראייה די"ל דלעולם נכרי פסול מטעם שאין בר כריתות הוא ואפ"ה מקשי רב נחמן מברייתא דקתני נכרי פסול משמע בין בתורף ובין בטופס וטופס מאי איכא למימר הא משום שאינו בר כריתות לא גזרינן טופס אטו תורף אבל מדברי התרצן שפיר הראיה דמשני נכרי על דעתיה דנפשיה קעביד ולא הוי רק ספק דדלמא לאו אדעתיה דנפשיה קעביד ועיין בב"י סימן הנז' דהעלה ג"כ אדעתיה דנפשיה קעביד הוי רק ספק עיי"ש מה שבאר בדברי הרב המגיד וא"כ אכתי קשיא תינח תורף טופס מאי איכא למימר ומתורץ בזה דקדוקו של מהרש"א ז"ל כמבואר מאליו:<br><b> ואולם </b> יש לפקפק עוד בדבר הצריך עיון בזה. ונבחנה דברינו הנה אמרנו והנחנו ליסוד מוסד סברת התרומות הדשן דהא דגזרינן טופס אטו תורף היינו דוקא מפאת חששא דלשמה אבל בשאר פסולי גט לא חיישינן והיינו כפי שאמר ר"ת לעיל לפי שדרשה דוכתב לה לשמה אין חוששין ומש"ה שייך למגזר טפי דמידי דמזלזלו בה גזרו רבנן אבל פסול דבר כריתות ושליחות לא גזרינן דידעינן דגוי פסול לכל שליחות דידעי דלתורף פסול ורק לטופס כשר ולא גזרינן טופס אטו תורף א"כ לפ"ז אכתי קשיא למאי צריך הרמב"ם לתת הטעם גבי גוי משום דלדעתיה דנפשי' עביד ואי משום האי טעמא קשיא למאי צריך הרמב"ם לתת הטעם גבי גוי משום דלדעתי' דנפשי' עביד ואי משום האי טעמא יען שאם רק פסול כיון דלאו בני כריתות לא הוי גזרינן טופס אטו תורף אכתי קשיא אמאי גזרינן הא סוף כל סוף לא יבוא לידי תקלה דכיון דהאי דבר כריתות דרשה גמורה וכ"ע ידעי דנכרי לאו בר כריתות תו לא יתנו לכתוב התורף ע"י גוי והא דגזרינן טופס אטו תורף היינו בכהאי גונא דאין שם נדנוד פסול זולת הך פסול דלשמה דאמרינן דחיישינן אם נרשה לכתוב הטופס יכתבו גם התורף כמו גבי סופר במתניתין דכל הגט אבל בגוי הרי מ"מ לא יכתוב התורף כיון דלאו בר כריתות הוא וכי משום דאיכא עוד איסור וחשש שלא לשמה מגרע גרע? איברא לא עלי תלונה זאת זולת גם על הרב תרומת הדשן יש לחכך בזה דמאי השיב לו חד מרבוותא דאף לדידי' קשיא גבי ערכאות של גוים נגזור עכ"פ כתיבה אטו חתימה כיון דאין חותמין לשמה הא לדידי' ל"ק ולא מידי דכיון דהעלה אם גוי פסול משום שליחות ובני כריתות הכל יודעין וליכא למגזר א"כ מהאי טעמא גופא תו לא גזרי נמי מפאת דינא דלשמה דסוף כל סוף לא יכתבו הגט דידעי דגוי לאו בר מכתב גט הוא משום דלאו בר כריתות הוא והא דגזרו חתימה אטו כתיבה היינו בגונא שאין לחוש אלא לפסול דשלא לשמה לבדנה ובגונא דאיירי תוס' לעיל (ד' א) בענין מזוייף מתוכו ודוחק לומר דהכי פירושו דודאי גבי גוי גופא ל"צ לגזור כלל טופס אטו תורף או חתימה אטו כתיבה אלא הכי גזרינן דמי שרואה הגוים יחתום או כותב הטופס והרי אנן ידעינן דגוי ודאי חותם וכותב שלא לשמה ע"כ יאמר דלא בעינן לשמה ואע"ג דלא יכתוב הגוי התורף משום דלאו בר כריתות מ"מ יכתוב ישראל אחר גט שלא לשמה וזה דוחק גדול ולא מצאתי כה"ג אלא כל מה שמצינן גזירה טופס אטו תורף דהיינו בכותב א' ולא מגברא לגברא. אך כ"ז אם נקטינן סברת תרומות הדשן השני' אבל הלא תרומות הדשן תרי טעמי נקט ואמר דלהכי לא גזרינן גבי שאר פסולי גט חתימה אטו כתיבה משום דלא שכיחא כל כי האי גונא ומלתא דלא שכיחא לא גזרו בהו רבנן וכן כתב הפ"י וא"כ שפיר אמרינן כל מקום שאיכא החשש לשמה גזרינן כיון דשכיח הוא ואדרבה אם עוד יש לחוש לפסול אחריתא מכ"ש דגזרינן וכי משום זה אזדא לי' חששא דשלא לשמה. עוד רגע אדבר כי הנה ראיתי בפני יהושע עוד טעמא אחרינא והוא אחר שאמרו חכמים שחרש שוטה וקטן אינן כשרין לכתוב הגט זולת ע"י גדול עומד ע"ג תו כלל ליכא למגזר טופס אטו תורף משום שאינן בר כריתות ובני שליחות והיינו שהפ"י אזיל אם אמרינן דחש"ו נמי פסולין משום לאו בר שליחות המה דהא הגדול שעומד ע"ג לא יתנו לכתוב להן התורף ובגוי לפ"ז באמת פסול הטופס נמי עי' היטב בפ"י שקצר בלשונו מאוד. וא"כ האי גדול עומד ע"ג עושה ב' פעולות חדא ע"י עמידתו הרי כותב לשמה ועוד שלא גזרינן מפאת בר כריתות ושליחות טופס אטו תורף דהגדול לא יניחו לכתוב. ולפ"ז אמרתי דמתורץ קושית הפ"ח בסי' שלפנינו והביאו הרב פה בהלכה דהקשה לשיטה זו דמ"ש הש"ס אר"י אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף כלומר דמוסיף על ר"ה הא דמהני עומד ע"ג דוקא לענין טופס אבל לא לענין תורף וא"כ אי בתורף לא מהני נגזר טופס אטו תורף ומשני גזרה לגזרה הוא עיי"ש. ולפ"ז ל"ק דדעה זו היא דעת ה"המ אליבא דרמב"ם וא"כ י"ל הכי הוא הענין דודאי לענין תורף לא מהני עומד ע"ג ואפ"ה לא גזרינן טופס אטו תורף דכיון דעומד ע"ג הוא הא לא יניח לו לכתוב התורף משום דלאו בר שליחות ובני כריתות ושוב דאין לגזור טופס אטו תורף משום שלא לשמה דמה הוי ומה גרע הא לא יכתוב עכ"פ תורף הגט מפאת הזאת דלאו בר כריתות הוא כמו שהערנו בסמוך:<br><b> ואגב </b> אזכיר עוד מה שאמרתי בחדושי בפי' הש"ס דאמר הרי א"ר נחמן כו' והא ודאי נכרי אדעתא דנפשי' קעביד ועיין פירש"י ותוס' שנדחקו דהרי שפת יתר הוא דהא כבר אמר לעיל נכרי אדעתא דנפשי' קעביד ומה סיים בזה. ואולם אמרתי אחר שדקדקנו שינוי לשון של הש"ס דלעיל אמר נכרי אדעתא דנפשי' קעביד וה"ק והא ודאי כו' בהא חזינן דכונת הש"ס להוציא סברת ה"המ וב"י ותרומות הדשן שהבאנו בסמוך דהא דנכרי אדעתא דנפשיה קעבד רק ספק הוא וכמו שהוציא הר"ב תרומות הדשן מלשון רש"י אלא האי נכרי ודאי אדעתיה דנפשיה קעביד והנ"מ אם הגט פסול ובטל בדיעבד ועיין בב"י היטב. והנה רב נחמן קאמר הכי לאו מלתא כו' דמדנכרי לענין הבאה כו' ש"מ לענין כתיבה כשר. ולכאורה אין ראיה דלעולם י"ל נכרי לענין כתיבה נמי פסול אלא ההפרש בין כתיבה להבאה דבהבאה פסול אפילו בדיעבד דשליחותיה בטל אבל לענין כתיבה עכ"פ בדיעבד כשר אבל לכתחלה פסול משום דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד ספק הוא ולכן לכתחלה פסול ובדיעבד כשר א"כ י"ל דלעולם כולה ר"א היא ולכן מסיים והא נכרי ודאי אדעתא דנפשיה קעביד כלומר לא ספק הוא אלא ודאי א"כ לר"א אפילו בדיעבד פסול ואמאי ל"ק במתני' כמו שתני לענין הבאה וע"כ דמתניתין כר"מ אתיא דאפילו לכתחלה כשר דוק ועיין ועיין לעיל בדברי רבינו המחבר סוף הל' ז'. ומדברי הרמב"ם (הלכות תפילין פרק א' הי"א) נמי משמע דהאי דאמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד ודאי הוא ולא ספק דהא פסק שם וז"ל גויל של ס"ת וקלף של תפילין או של ס"ת צריך לעבוד אותן לשמן ואם עבדן שלא לשמן פסולין לפיכך אם עבדן הכותי פסולין אע"פ שאמרנו לו לכותי לעבד עור זה לשם הספר או לשם התפילין פסולין שהכותי על דעת עצמו הוא עושה ולא על דעת השוכר אותו לפיכך כל דבר שצריך מעשה לשמו אם עשאוהו הכותי פסול עכ"ל. וכתב הכ"מ שם דרמב"ם למד דין זה דלא מהני אם ישראל מצוה לו לכתוב לשמה מסוגיא דגיטין דף כ"ג והוא סוגייתינו ואי אמרת דספק הוא דאולי כתב לשמה מפני מה הס"ת בדיעבד פסולה הא הוי רק ספק וככל ספק דרבנן דכל עצמה שבעינן עיבוד לשמה לאו הלכה למשה מסיני הוא ועי' בהרא"ש הלכות קטנות מביא לצדד דאם אין ס"ת אחרת כשרה אף אם ודאי ידעינן שלא נעבד העור לשמה ועיין בטור ובש"ע סי' רע"א ובב"י שם וע"כ דהר"מ סובר שהאי שהגוי אדעתא דנפשיה קעביד הוא ודאי. ומעתה לדעת הרמב"ם נמי לא מהני גבי מצה אם לש הגוי וישראל עומד ע"ג וכמו שהובא בש"ע (סי' ת"ס סעיף א) דודאי נכרי אדעתא דנפשי' קעביד וכרשב"א בתשו' סי' כ"ו הובא בב"י ועיין במג"א שם סק"א ובפר"ח שם וראיתי להרשב"א בתשובה ההיא וכן נכפל תשובה זאת ברשב"א סי' תקצ"ג שכתב וז"ל והר"ר יונה כתב דכל שאפשר לעשותו ע"י שליח כגט ושחיטה כונת העומד ע"ג ככונת העושה מעשה דהו"ל כשליח ואפילו בגט כשר ואפילו שוטה ואפילו בשחיטה אלו היה גדול עומד ע"ג כו' אבל חליצה שא"א לעשותה ע"י שליח אף כונת העומד ע"ג לא מהני בין בשוטה בין בחרש וקטן עכ"ל. כונת רבינו יונה כך היא כל דבר שאין נעשית אלא ע"י עצמו כגון חליצה שא"א ע"י אחר דלא מהני אם אחר חולץ אלא אחי המת צריך לחלוץ בעצמו אבל גט ושחיטה מהני אם אחר כותב או משום דלא בעינן כלל שליחות ואחר יכול לעשות כמו שחיטה אף אם הבהמה שייך לראובן שמעון יכול לשחוט ואין צריך לזה אפילו לשליחות וכן גט אחר כותב או שא"צ לשליחות כלל וכלל גבי כתיבת הגט כהך פוסקים או אפילו אם צריכין לשליחות גבי כתיבה כדעת הר"י ודעמיה מ"מ מהני שליח אבל גבי חליצה לא כן שלא מהני כלל וכלל שליח אלא האח של המת עצמו צריך לחלוץ זהו ברור כונת הר"ר יונה ובא הוא לתרץ קושית התוס' בסוגיין דהקשו מהאי דחולץ דלא מהני עומד ע"ג ותירץ הוא דמש"ה לא מהני משום דצריך הפעולה לעשות ע"י עצמו צריך למפעל הפעולה ובסיועת אחר שפיר דמי והיינו שהר"ר יונה נמי סובר בעיקר הענין כפירוש התוס' דגבי שחיטה נמי מהני עומד ע"ג והא דאחרים רואין אותן פסולין למ"ד דבעי כונה לשחיטה התם ה"ט דאין מכוין לשום דבר וכמו שמחלק תוס' עצמן בכונות הנושא לענין אחד עומד ע"ג ולענין אחרים רואין ראייה בעלמא ומעתה אין אנכי רואה שום פקפוק בדברי הר"ר יונה ותמה אני על הרב בני יעקב דף קל"ז וז"ל ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל סי' כ"ו שכתב משם הר"י תי' אחר למ"ש התוס' מהאי סוגיא דגדול עומד ע"ג להאי דחולין דבמידי דמהני שליחות כגון גט ושחיטה ומהני געע"ג יע"ש ונראה דטעות סופר מ"ש דמהני בשחיטה שליחות דהא לדעת ר"י רואין אותן וגדול עומד ע"ג כי הדדי נינהו ומהאי דחולין מוכח דלא מהני היכי דבעי כונה לכן נראה שט"ס הוא דבשחיטה לא חשיב שליחות משום דהשוחט כונתו לחשוב לע"ז ולפוסלו וכ"כ שם בחדושיו לחולין ע"ש והנראה לעניות דעתי כתבתי כי לפי דעתי אין כאן ט"ס כלל ועיקר הדברים שבא הר"ר יונה לתרץ הוא מחליצה וכונתו מבואר לכל מעיין שם ובהאי דעומד הרב ז"ל פה להקשות על הני רבוותא דס"ל דלא בעינן שליחות גבי כתיבה א"כ קשה מהאי דהקשה הש"ס כתובות ריש פ' המדיר (ע' ב) ופרנס לאו שליחותיה קעביד אמר ר"ה באומר כל הזן אינו מפסיד והדר פריך הש"ס וכי אמר הכי לאו שליחותיה קעביד והא תנן מי שהיה מושלך כו' והשתא אי לא בעינן שליחות מאי קא פריך הש"ס הא לא בעינן שליחות ומסיק רבינו המחבר דעיקר קושית הש"ס ממאי דאמרינן הרי אלו יכתבו ויתנו והא גבי נתינה ודאי בעינן שליחות עד כאן לשון רבינו דברי פי חכם חן ואמת יהגה חכו. אמנם אין כן דעת גדולים ועי' בשיטה מקובצת בכתובות שם שהביא משם כמה ראשונים קושית הרב והוכיח דבעינן שליחות לכתיבה מכח הוכחה זאת ולא מתרץ כדעת הרב. ודאתאן עלה נימא מלתא במה שתרצתי קושית הר"ן על הרמב"ן בענין הזה וז"ל הר"ן שם כפי אשר הביאו הרב פה וא"ת הא תנן בפ' אין בין המודר (ל"ה ב) ותורם כו' אלמא כה"ג לא הוי שליחות דאי הוי מאי מפרקינן הא קא מהני ליה ואינה קושיא דהתם כל הרוצה לתרום קאמר מדעתיה כו' וגבי תרומה אפילו גלי דעתיה נמי מהני כדאמרינן בפ' ואלו מציאות כו' כ"כ בחדושי הרמב"ן ז"ל ותמהני דהתם בפ' אלו מציאות דוקא דשויא שליח כו' וה"נ מסתברא דאי לא שויא שליח מי הוי תרומתו תרומה דאתם גם אתם לרבות שלוחכם כו' עכ"ל הר"ן עייש"ה. ואומר אני דיש לקיים דברי הרמב"ן דהנה ודאי הר"ן בנדרים שם ד"ה ה"נ באומר כל הזן אינו מפסיד כתב נמי לכאורה כזה הלשון דבכה"ג מהני גבי תרומה דבגלוי דעת לחוד סגי לאו למימר כדעת הרמב"ן לכאורה דא"כ דברי הר"ן סותרין את עצמן אלא דכונתו כמו שמסיים הכא דכל הרוצה הוי שליחות מעליא אלא גבי נדר לא הוי מהני כיון דלאו לדידיה שויא שליח וכן משמע מסיומא דברי הר"ן שם שכתב בהדיא דהוי לשון שליחות והוי לישנא מציעתא ומשו"ה נהי דלגבי מודר לא הוי שליחות לגבי תרומה הוה שליחות עייש"ה אבל להרמב"ן דכתב דלא הוי לשון שליחות כלל אלא דלגבי תרומה לא בעינן שליחות שפיר הקשה הר"ן הא ודאי לגבי תרומה נמי בעינן שליחות דאתם גם אתם כו' לכן נראה לי לומר דבר חדש דהנה יעויין בתשובת תרומת הדשן סי' קפ"ח דר"ל ולצדד כיון דשליחות מטעם זכייה הוא היכא דאיכא זכייה לבעל הבית לא בעינן שליחות בהדיא והקשה הוא עצמו מאלו מציאות שם דאמרינן דצריך לשויא שליח אף דנגלה דעתו למפרע דניחא ליה וזכות ליה ומסיק היינו כיון דבשעת הפרשה לא ידענו דניחא ליה עייש"ה בכל דבריו וא"כ יש לומר דהכא בנדרים איירי בגוונא דניחא ליה וזכות הוא לו ונעשה שלוחו ממילא כיון דזכייה מטעם שליחות אלא אם לא גילה דעתיה מתחלה ואמר כל הרוצה לתרום כו' לא מהני אח"כ שניחא ליה וידעינן למפרע שזכות הוא לו כסברת תרומת הדשן בסוף דבריו דעל למפרע לא מהני לכך צריך גילוי דעת ובמה שאמר כל הרוצה לתרום מגלי דעתיה דניחא ליה וידעינן בשעת הפרשה ואף שלא הוי לשון שליחות מ"מ נעשה שלוחו מפאת זכייה ועיין בזה: ואגב אורחין אעתיק מה שכתבתי בגליון ש"ע י"ד שלי (סי' רל"ה סק"ח) דמסיק שם הש"ך להלכה דאם הדיר הנאה מאשתו ואמר כל הזן אינו מפסיד אף שהוא אינו שלוחו מ"מ חייב לשלם וע"ש בט"ז וכתבתי שם בגליון זה ליתא ונעלם מרבינו הש"ך דברי הר"ן בנדרים (ל"ה ב') בסוף ד"ה ה"נ דכתב בפי' וז"ל וה"נ מוכח דהא דאומר כל הזן אינו מפסיד אינו חייב לשלם דלא שויא שליח כלל וכן העלה הרב שיטה מקובצת על כתובות בשם גדולי ראשונים ק"ל עכ"ל שם: ומידי דברי זכור אזכור ואעתיק הנה מה שכתבתי בחדושי כי הוא דבר נחמד מאוד ורווחא שמעתתא והוא לפירוש הש"ס בנדרים (ל"ה ב') שאיירינן ביה דהכי רהיטא סוגיין שם איבעי' להו כו' ת"ש כו' וא"א צריך דעת הא קא מהני כו' ועיין שם בר"ן ד"ה אלא לאו א"צ דעת דכ' וז"ל ומאי דכתיב במקצת נסחו' וא"א צריך דעת הא קא מהני ליה לישנא יתירה הוא דהא כבר אמרינן אילימא לדעתיה של בעל הכרי הא קא מהני ליה עכ"ל ועיין בחדושי רשב"א ונ"ל לקיים הגירסא דהא אף לפי גירסא שלפנינו קשיא אמאי משני הש"ס לישניה דמתחלה אמר הש"ס הא קא מהני בשליחותיה ואח"כ נקט הש"ס סתם הא קא מהני וגם נראה לפרק קושית תוס' ישנים אמאי נקט הש"ס לעולם משל בעל הכרי כו' ובאומר כל כו' דהוי לנקוט סתם דאיירי באומר ואפילו אי המתני' איירי משלו כו' דהנה לפי דעת הר"ן איירי דוקא באומר כל הרוצה לתרום כו' אבל אי אמר כל התורם אינו מפסיד ליתא דלא הוי לשון שליחות והנה ודאי יש לחתור סברא נכונה דודאי אם התורם משל בעל הכרי על בעל הכרי צריכין לשליחות מעליא וצ"ל לשון שליחות אבל אם תורם משלו על בעל הכרי הרי מפאת סברא אחת הוי שליח ממילא כיון דזכות הוא כמו שמצדד הש"ס בחד צד ספק של האיבעיא רק דאנו מסופקין דלמא לאו זכות היא לו דאף שמרויח בממונו ואינו צריך לתת התרומה לכהן משלו מ"מ לא ניחא ליה דניחא לי' יותר למיעבד מצוה ושכר מצו' יותר נוח לו מריוח ממון א"כ לפ"ז אם אומר כל התור' אינו מפסיד אף אי לא הוי לשון זאת לשון שליחות מ"מ אם אח"כ תורם אחד משלו על של בעל הכרי הזה הוי תרומתו תרומה ולא אמרינן הא צריך להיות שליח ולשון הזה לא שויתיה שליח זה ליתא דכיון דגלי אדעתיה בלשון הזה שאמר כל התורם אינו מפסיד שלא ניחא ליה למיעבד מצוה בעצמו א"כ ממילא הוי שלוחו מטעם זכות הוא לו שמרויח ממונו כל זה באינש דעלמא אבל אם אחד הדיר הנאה מחבירו אכתי איכא לפקפק בכה"ג מפאת דבר אחר דהנה הרי כתב הר"ן בד"ה אלא אדעתיה דנפשיה וז"ל ואתיא מתני' כחנן דלרב
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>הכותב </b>
+<b> גט בשבת או בי"ה כו' ה"ז מגורשת כתבו וחתמו בו ביו"ט בזדון כו' ה"ז גט פסול.</b> ע"כ. הנה מכאן הוכיח מוהר"ש יפה בתשו' כ"י הביאו הרב מש"ל הל' מלוה פ"ח דין א' דפסק רבינו בההיא פלוגתא דאפליגו אביי ורבא בריש תמורה אי כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד אי מהני או לא מהני דלרבא לא מהני ולאביי מהני דפסק כאביי דאמר מהני יע"ש ונרא' כונתו ממ"ש רבינו גבי כתבו וחתמו ביו"ט בזדון דאינה מגורשת מטעמא דהעדים פסולים ול"ל האי טעמא תי"ל דכיון דא"ר ל"ת מלאכה אי עביד לא מהני והגט אין בו דין גט ופסול ותו ממ"ש דכתבו בי"ט כו' ונמסר לה בפני עדים כשרים דהוי פסול גרידא מדרבנן ואמאי הא לרבא לא מהני והגט אין בו דין גט מדין תורה אלא ודאי דרבינו פסק כאביי ז"ת כונתו ולע"ד הן דברים תמוהים מכמה טעמי ראשון לציון דאי כפי דעתו תקשי לי' דמאי פריך בגמ' בריש תמורה ד"ו בתר מאי דשקיל וטרי בפלוגתא דאביי ורבא פריך והשתא דשנינן כל הני שינויין אביי ורבא במאי פליגי ומאי קושי' נימא דבהא פליגי וכדכתיבנא ואין לומר דהרי בלא"ה ק"ל קושית רבינו ברוך שהקשו התוס' שם בד"ה והשתא דאמאי ל"ק דפליגי בהכי כגון אם פדה בכור ומעשר דלאביי כיון דלא מהני לא לקי ולרבא אע"ג דלא מהני לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומאי דיתורץ לקו' רבינו ברוך מתורץ נמי להא הא ליתא משום דקו' רבינו ברוך אדרבא קושי' מעיקרא ליתא וכמו שהק' מוהר"י הלוי סימן כ"ד דתלמודא ניחא ליה לתרוצי דפליגי בשינוי קונה משום דנראה דוחק לאוקומי פלוגתייהו באם עבר ופדה בכור אי לקי או לא לקי דרבא ואביי ה"ק כל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד מהני רבא אמר לא מהני משמע דכל פלוגתייהו הוי באם מהני או לא מהני ואי מוקי לה כדפי' רבינו ברוך אם כן הוי פלוגתייהו אי לקי או לא לקי אמנם לפי דעת מוהר"ש יפה תקשי שפיר דאמאי ל"ק דפליגי בהכי אי מהני או לא מהני אמנם אחר העיון קצת נראה דאין שחר לדברי מהור"י הלוי משום דאכתי תקשי לן במאי דתריץ בגמ' לא' בהני שינוי דשנינן בין לפי' ראשון שפי' רש"י במאי דקאמר בגמ' אם כן שינוי קונה בין לפי' ב' אם כן ע"כ לא דייק מאי דקאמרי מהני ולא מהני דמשמע דבהא פליגי אלא קאמר דלא נ"מ מידי אלא בהני שינוי דשנינן דלרבא לאו משום קרא אלא מסברא ולאביי משום קרא ואם כן ק' דלפום האי תי' עדיפא מינה הו"ל לתרוצי ולאוקמיה פלוגתייהו אם עבר ופדה בכור אי לקי או לא לקי וכיון שכן הדרן לדמעיקרא דמינה לא תברא למוהר"ש יפה דמאי דיתורץ לקושית רבינו ברוך יתורץ להא נמי אמנם הדבר הקשה אלי הוא דכפי דעתו תקשי לרבא ממתניתין דשחיטת חולין דקתני מתני' השוחט בשבת אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה ובעי לאוקו' בגמ' במזיד ור"מ היא ואמאי נימא כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני ואין כאן שחיטה והשחיטה פסולה. אחר זמן רב ראיתי למוהרשד"ם חי"ד סימן קט"ו שהקשה כן וז"ל עוד ק"ל דתנן במסכת חולין השוחט כו' וכתב הר"ן ודוקא בשוגג או אפי' במזיד ובצינעא כו' והתוס' כתבו דאפי' בפרהסיא שחיטתו כשירה שאינו נעשה משומד אלא משחיטה ראשונה ואילך כו' עד ה"נ אני אומר כיון דא"ר לא תשחוט בשבת אם כן לימא דלא מהני השחיטה כלל והרי נבלה דשחיטה אין כאן עכת"ד יע"ש ותו ק' לדעת מוהר"ש יפה דתקשי ליה מה שהקשה הרב שה"ג ס"פ משילין וז"ל מיהו ק' דברי רבא שכתב כאן פ' מרובה וכן משמע מדבריו בפ' השואל דמדאורייתא איסור מקח וממכר באותו מעשה שעשה בשבת אפי' הכי מהני כו' ואלו במס' תמורה ס"ל לרבא דכ"מ דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני עכ"ד יע"ש וכיון שכן ק' דהיאך הכריע מוהר"ש יפה דפסק רבינו כאביי הא בלא"ה ק' כל הני וכדכתיבנא אשר על כן נראה לי לחלק ולומר כדי ליישב כל מה שהקשינו ומינה דהכרע מוהר"ש יפה לא קיימא באפין והוא זה דע"כ לא קאמר רבא דלא מהני אלא היכא דהמעשה עצמו הוא האיסור כגון לאו דגזילה דהוה מקשינן מינה לרבא וכן תמורה דמקשי' מינה לרבא דהתמורה עצמה היא האיסור מה שאין כן הכא דהמעשה עצמו דהיינו כתיבת הגט או שחיטת הבהמה או מכירה וכל הני דהמעשה עצמו אינו אסור ויומא הוא דקא גרים אז כ"ע מודו דמהני ומעתה נתיישב הכל ואין הכרע דרבינו פוסק כאביי כמ"ש מוהר"ש יפה אחר זמן ראיתי להרב בני חיי י"ד סימן של"ד ד"ע ע"ב שחילק כמ"ש יע"ש: עוד ראיתי להרב בעל ש"ך ח' חה"מ סימן ר"ח שרצה ליישב לקו' הרב בעל שה"ג דע"כ לא אמרי' דלא מהני אלא בגזילה ודכוותיה דאי אפשר לעשות המעשה אלא בהעברת הלאו משא"כ הכא גבי שבת דהא אפשר לעשות בהיתר דהיינו שימכרנו בחול משום הכי אמרי' דמהני ומעתה נתיישב מה שהק' מוהרשד"ם ז"ל ואין מקום להכרע מוהר"ש יפה: עוד ראיתי להרב מוהריט"ץ סי' י"ז שתי' לקושית הרב בעל שה"ג ומינה נתיישב כל מה שהקשינו וז"ל ונ"ל לתרץ דהיכא דעבד איסורא כגון מוכר בשבת או קונה בי"ט אי חשבינן ליה איסורא ליכא מאן דפליג דמעשיו קיימין כמ"ש הירושלמי והביאו הרי"ף פרק משילין וטעמא משום דאפי' נימא דלא מהני לא פלטינן ליה מאיסורא ואיסורא כדקאי קאי ולא פקע מיניה ומשום הכי אמרי' דמהני ומעשיו קיימין אבל מאי דסבר רבא דלא מהני הוי כשהדבר ההוא שעשה מיתקן במה דאמרי' ליה דלא מהני עכת"ד וכן תי' מוהרימ"ט ח"א סי' ס"ט יע"ש ולפי האמור נחה שקטה תמיהת הרב פר"ח בס' מים חיים אדברי התוס' דפסחים פ' תמיד נשחט דף ס"ג ד"ה עובר שכתבו אומר ריב"א דהפסח כשר מדלא שנה עליו הכתוב לעכב ונראה מדבריהם אלו דלא בעינן קרא להכשירו ותמה הפר"ח דהא ליתא דהא קי"ל כרבא דלא מהני ולפי האמור אין כאן תמיהא דריב"א יסבור כחד מהני תי' שכתבנו אך התוס' ז"ל בתמורה נר' דלא ס"ל הכי כלל שהרי הקשה שם בד"ה ורבא וז"ל וא"ת שוחט פסח על החמץ ליפסל י"ל דבירושלמי מצריך קרא להכשיר וקשה צורם אוזן ליתסר וי"ל כו' והשתא מאי קשיא להו משוחט פסח על החמץ ומצור' אזן בכור שאני התם או משום דהמעשה עצמו אינו אסור וחמץ הוא דקא גרים כמ"ש הרב בני חיי או משום כמ"ש הרב ש"ך ז"ל או כמ' שחילק מוהריט"ץ ומוהרימ"ט דשאני שוחט פסח על החמץ וצור' אוזן בכור דאפי' נימא דלא מהני לא פלטינן לי' מאיסורא דאיסורי דעבד עבד ומשום הכי אמרינן דמהני אלא ודאי ס"ל לחלוקי כמ"ש: איברא דתי' מוהריט"ץ ומוהרימ"ט צל"ע דאי כפי חילוקם ז"ל קשה דמאי פריך בגמ' התם בריש תמורה והרי אלמנה לכ"ג דכתיב אלמנה וגרושה לא יקח ותנן כל שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגו' ופי' רש"י אלמא מהני מדקתני יש קדושין דאי לא מהני הולד ממזר ולא תפסי קדושין עכ"ד והשתא מאי קו' ע"כ ל"ק רבא דלא מהני אלא כשהדבר ההוא שעשה מיתקן במאי דאמרי' דלא מהני כגון אונס וכיוצא בהם הכא אפילו דלא אהנו מעשיו ולא תפסי קדושין לא מתוקן לאוי דכבר עבר ובעל ועבר על לאו דאלמנה וגרושה ותו מאן פקע ליה ומשום הכי אמרינן דמהני וחילולין הוא עושה ואינו עושה ממזרות ואין לומר דהכי פריך דכיון דמשעת קדושין עבר אלאו דלא יקח א"כ בההיא שעתא אי אמרינן דלא מהני ולא תפסי קדושין נמצא מיתקן לאוי ואם כן לרבא נימא דל"מ לתקוני לאוי וכשבעל אח"כ נמצא בועל ערוה והולד ממזר והיכי קתני במתני' דתפסי קדושין הא ליתא דהא רבא גופי' ס"ל בפרק עשרה יוחסין דאם קדש ולא בעל אינו לוקה דהכי אמרינן התם דף ע"ח אביי אמר קדש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה מה טעם קאמר מה טעם לא יקח משום לא יחלל נמצא דלרבא לא עבר אלאו דלא יקח אלא אם כן בעל והלאו תלוי ועומד וכל זמן שלא בעל אמרינן שמא לא יבעול וכ"כ הריטב"א בקדושין דמ"ב דכל זמן שלא בעל אפי' איסורא ליכא יע"ש (ועיין בתוס' פ"ק דמציעא ד"ה דא"ל שכתבו וז"ל דלרבא דאם בעל אחר כך לוקה משום דלא יקח דמשעת קדושין כדמוכח בריש תמורה והיינו מסוגיא דידן הנה נראה בהדיא דס"ל דכל זמן שלא בעל ליכא לאו כלל דאל"ה לא מוכחא מידי ודוק) וכיון שכן בההיא שעתא אפי' נימא דלא מהני לא מיתקן לאוי דאיסורא דעבד עבד ותו מאן פקע ליה איסורא ולדעת הרב מוהריט"ץ ומוהרימ"ט ז"ל מאי פריך וצ"ע כעת. הדרן לדמעיקרא דמדברי התוס' נראה דלא ס"ל הני חילוקין דכתיבנא וכיון שכן יש לתמוה דאמאי לא קשיא להו מתני' דשחיטת חולין וממתני' דמרובה וכמו שהקשה הרב שה"ג והנה לקו' מוהרשד"ם ז"ל שהקשה מההיא דשחיטת חולין דאמאי שחיטתו כשרה ונתעצם הרבה בקו' זו והניחה בצ"ע אחרי המחילה אין כאן קושי' כלל ואשתמיטתיה סוגית הגמרא דפרק כל הבשר דקט"ו דפרכינן התם כעין זה לרב אשי דאמר מנין לבשר וחלב שאסור באכילה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ופרכינן אלא מעתה מעשה שבת ליתסרו ומתרצינן אמר קרא כי קדש היא לכם היא קדש ואין מעשי' קדש (כלומר דמעשיה מותרין באכילה ואינם קדש) וכיון שכן כי היכי דחזינן לרב אשי דס"ל דהשוחט בשבת שחיטתו כשרה והותר' באכילה וכן המבשל משום דאין מעשיה קדש ה"נ לרבא דס"ל דלא מהני בעלמא גבי שבת אית ליה דהשחיטה כשרה דהיא קדש ואין מעשי' קדש ומעתה ה"נ אית לן לתרוצי לקו' הרב שה"ג ומש"ה לא הק' ממנה התוס' דס"ל דכי היכי דחזינן גבי שחיטה ובישול דמעשיהו מועילין דגלי קרא דאין מעשי' קדש ומהני ה"נ בכל איסורי שבת גמרינן מינה דמהני ומש"ה מכירתו מכירה ולא קשי' דרבא אדרבא זה נ"ל ליישב לקו' הרב שה"ג ולדעת התוס' ומינה אין מקום להכרח מוהר"ש יפה כפי סוגיא דפרק כל הבשר ונכון הוא: הכלל העולה ממאי דכתיבנא דרבינו פסק כרבא דאביי ורבא הלכה כרבא כדקי"ל בעלמא וכן נראה שהוא דעת ה"ה ז"ל בפ"א מהלכות גזילה דין ט' וכמ"ש הרב מש"ל ז"ל בה' מלוה דין הנז' וכיון שכן יש לתמ' דהרי פרכינן בריש תמורה לאביי דס"ל דאי עביד מהני והרי פיאה דרחמנא אמר לא תכלה פאת שדך בקוצרך ותנן מצות פיאה להפריש מן הקמ' לא הפריש מן הקמ' יפריש מן העמרי' כו' ר"י אומר אף מפריש מן העיס' תיובת' דאביי אמר לך אביי שאני התם דא"ק תעזוב יתירא ורב' אמר לך יש לך עזיב' אחר' שהיא כזו כו' יע"ש נמצא אם כן מסוגית הגמ' דלרבא לא צרכינן קרא למימר דאם עבר ולקטו יפריש מן העמרים משום דלרבא כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני ובלאו קרא נפקא ולא צרכינן קרא אלא לאביי דאית ליה אי עביד מהני וכדפריך בגמרא ורבא אמר לך כו' וזה ברור ואם כן יש לתמוה דהרי רבינו ז"ל פסק בפ"א מה' מת"ע דין ב' דאם עבר וקצר כל השדה דאינו לוקה משום דהוה ליה לאו הניתק לעשה וזה תימא דהיינו דוקא לאביי דאית ליה דאי עביד מהני אייתר לן קרא דתעזוב לדידיה לומר דיפריש מן העמרים והו"ל לאו הניתק לעשה אבל לרבא הא אמרינן בגמ' דתעזוב יתירא אתא לדרשא אחרינא ומכח סברא דכ"מ דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני הוא דאמרינן דיפריש מן העמרים וכיון שכן הא אמר רבא דאע"ג דלא מהני משום דעבר אמימרא דרחמנא לקי ורבינו דפסק כרבא אמאי כתב דלא לקי ותו דבגמר' גופא קשה מאי קא פריך ורבא אמר לך כו' ומאי קו' אימא דתעזוב יתירא אצטריך כי היכי דלא לילקי דליהוי לאו הניתק לעש' וכמ"ש רבינו ז"ל ואין לומר דרבי' יסבור כדקא ס"ד דתוס' לומר בד"ה אמר דמאי דפריך בגמ' ורבא כו' היינו לסברת ר"י וס"ל דודאי מסברת ת"ק לא פריך מידי לאביי דאיכא למימר דטעמא דת"ק משום דתעזוב לבתר משמע וכדאמרינן גבי שלוח הקן שלח לבתר משמע וא"כ הו"ל לאו הניתק לעשה אלא מסברת ר"י פריך דס"ל דיפריש מן העיסה דהתם ליכא למימר דנתקו לעשה דליכא למימר דלא נתקו הכתוב לעשה אלא להיותו תבן דכוליה קרא בקציר איירי אבל בנעשה עיסה דאיכא שינוי נימא דלא יפריש ותירץ דמתעזוב יתירא דרשינן הכי וכמו שראיתי בספר ידי אליהו שפירש כן ותמה על דברי התוס' ז"ל שפירשו בפי' דקו' הגמ' היא מסברת ת"ק יע"ש דהא ודאי ליתא ופי' זה לא יגהה מזור כלל עד שאני תמיה על התוס' איך הוה ס"ד לפרש כן דהא ליתא מתרי טעמי חדא דאדפריך מינה לרבא דל"ל קרא דתעזוב תיקשי ליה נמי לאביי אליבא דת"ק דס"ל דאינו מפריש מן העיסה א"כ תעזוב יתירה ל"ל הא הו"ל לאו הניתק לעשה ותו דכפי פירוש זה מאי דפריך ורבא אמר לך הכי פריך כיון דאיהו ס"ל דל"מ א"כ ל"ל קרא דתעזוב דאי אתא לומר דיפריש מן העיסה וכדר"י הא מסברא נפקא דכ"מ כו' לא מהני ומשני אמר לך כו' והא ודאי ליתא דאם כן תקשי ליה לרבא מסברת ת"ק דאית ליה דאינו מפריש מן העיסה כדאמרינן פ' אלו הן הלוקין דף ט"ו ע"ב דאמאי הא כ"מ כו' אי עביד לא מהני אלא ודאי דמהא לא קשיא לרבא דאיכא למימר כמ"ש התוס' דהכא מהני לת"ק דס"ל דשינוי קונה וא"כ מיניה דל"ק לרבא אליבא דר"י דל"ל קרא ומאי פריך ורבא כו' אלא ודאי דמאי דפריך בגמ' אליבא דאביי הוא מס' ת"ק ואם כן הדרא קושיא לדוכת' דמאי פריך בגמרא ולרבא תעזוב ל"ל אימא דאיצטריך כי היכי דלא לילקי וכן על רבי' קשיא דהיאך פסק דלא לקי הא לרבא משמע דלקי הן אמת דלרבינו ז"ל לא קשיא דאיכא למימר דכיון דרבינו ז"ל פסק שם כר"י א"כ דמתעזוב יתירא הוא דנפ"ל וכדאמר רבא בפרק הגוזל עצים ואם כן הוי"ל לאו הניתק לעשה ולא לקי והיינו דפסק רבינו דהוי לאו הניתק לעשה אמנם אכתי תקשי דאם כן מאי פריך בגמ' ולרבא כו' נימא דלת"ק נמי אצטריך קרא דתעזוב יתירה לומר דלא לקי לכן נ"ל לומר דס"ל לתלמודא דתעזוב דכתיב בקרא לאחר עבירת הלאו במשמע וכמו שכתב רש"י ז"ל במכות דף ט"ז ע"ב ד"ה תעזוב וז"ל וקא סבר תעזוב לאחר עבירת הלאו משמע לא תכלה ואם כלית תעזוב אותם ועם כל זה פריך לאביי דאית ליה דאי עביד מהני אמאי קתני בברייתא דיפריש מן העמרים הא אע"פ דמשמעותיה לאחר עבירת הלאו מכל מקום הו"ל לאפוקי ממשמעותיה ולאוקמה אדינא דעלמא דאי עביד מהני ומתרצינן שאני התם דכתיב תעזוב יתירא ומשו"ה פריך ורבא כלומר כיון דס"ל לרבא דלא מהני בעלמא א"כ מוקמ' לקרא דתעזוב כמשמעותיה דהיינו לאחר עבירת הלאו ול"ל קרא ודוק אמנם אכתי ק"ק דדומיא דהכי הוה לי' לאקשויי משילוח הקן דתנן בפרק שילוח הקן דמשלח ואינו לוקה ולאביי תקשי דהו"ל לאפוקי קרא דשלח ממשמעותיה ולאוקמא אדינא דעלמא והוה ליה לתרוצי דשאני התם דכתיב תשלח יתירא והדר תקשי לרבא תשלח יתירא למה לי ולתרוצי דאצטריך לדרשא אחרינא ואמאי לא קשייא ליה לתלמודא משילוח הקן וק"ל מפיאה ודוק: ומעתה נשאר לנו לבאר מ"ש רבינו בפ"ג מה' עבודת יה"ך סוף דין ה' וז"ל ואח"כ מערב מדם הפר לתוך דם השעיר ובגמרא פרכינן לאביי מבכור דאמרינן דלא מהני ומתרצינן שאני בכור דכתיב הן בהויתן יהא ורבא האי הן מאי עביד ליה כו' ואביי האי סברא מנ"ל מולקח דם הפר ומדם השעיר ורבא ס"ל כר' יונתן דאמר מזה בפ"ע ומזה בפ"ע כו' ורבינו דפסק דמערבין דם הפר ודם השעיר ע"כ דפסק כאביי דאי כרבא הא אמרינן בגמ' דס"ל כר"י והרי מדברי ה"ה נראה בהדיא דרבינו פוסק כרבא ותו דהיאך פסק התם כאביי הא קי"ל דאביי ורבא הלכה כרבא וכן הקשה הרב בעל שער אפרים סי' ס"ו וקי"ג ונ"ל לומר דרבינו קשיתיה אמאי לא קאמר בגמ' דאיכא בינייהו הא דלאביי הלכה כרבי יאשיה ורבא הלכה כר"י וכמו שהקשה הוא שם לכן הוצרך לומר דלרווחא דמילתא קאמר הכי דרבא ס"ל כרבי יונתן דהא חזינן ליה לרבא בעלמא דס"ל כרבי יונתן כדאמרינן פ' השואל דצ"ה וא"כ ה"נ ודאי דס"ל כרבי יונתן ומשום הכי קאמר דלרבא ל"ק דהא איהו הכי ס"ל בעלמא כרבי יונתן אמנם אה"נ דאפילו כרבי יאשיה מצי קאי האי סברא דרבי יאשיה כרבא והכי אזלא אי לאו קרא דהן הו"א דקרא דולקח מדם הפר ומדם השעיר ע"כ הו"א דזה בפני עצמו וזה בפ"ע ואע"פ דהלכה כרבי יאשיה בעלמא הכא הוה אמינא דזה בפני עצמו וזה בפני עצמו משום דהסברא מבחוץ אי לאו קרא הו"א דעולין מבטלין זה את זה כדאמרינן בעלמא דמדאורייתא חד בתרי בטיל ומשום הכי אצטריך קרא דהן דע"כ גלי דאין עולין מבטלין זה את זה ומעתה הדרא קרא כפשטיה וכרבי יאשיה ודוק ועיין בתוס' גיטין די"ב ד"ה אלא ודוק ועיין בתוס' פ' השולח דל"ח ד"ה גופה ועיין בהרב בעל מש"ל הלכות בכורות פ"ו ועיין מ"ש מרן הכ"מ פ"ג מהלכות מלוה משם הריב"ש ודבריו תמוהים כאשר יראה הרואה ועיין בטור י"ד סי' ש"מ שכתב דהקורע בשבת יצא ידי קריעה והוא ברייתא מפורשת בשבת יע"ש באורך ודוק ועיין מה שהקשה הרב בעל ל"מ בפ"ו מהל' בכורות ומה שתי' הרב בעל פר"ח בספר מים חיים יע"ש שאף לפי' תי' עדיין קש' מ"ש רבי' בפ"י מהל' טומאת צרעת דין א' התולש סימני טומאה כו' בין בתוך הסגר בין בתוך החלט ה"ז עובר בל"ת אבל אינו לוקה עד שיועילו מעשיו ואם לא הועילו אינו לוקה כיצד היתה בה בהרת בכעדשה ובה שלש שערות לבנות ותלש אחת כו' אינו לוקה שהרי הוא טמא כשהיה כו' עכ"ד ואמאי הא לרבא דקי"ל כותיה אע"ג דלא הועילו מעשיו לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וכמו שכן הקשה הרב בעל מוצל מאש סי' נ"ב יעיין שם. ונראה לע"ד לומר בדוחק דלרבינו קשיתיה דאמאי ל"ק דאיכא בינייהו הא בתולש אחת מג' שערות דלאביי כיון דלא אהנו מעשיו דאפילו הכי טמא הוא כיון דנשאר ב' שערות לא לקי ולרבא לקי כיון דעבר אמימרא דרחמנא לכן הוצרך לומר דבהא אפילו רבא מודה דלא לקי דע"כ ל"ק רבא דלקי אלא כגון אונס למאי דס"ד בגמ' דה"ט דלא אהנו מעשיו משום דעבר אמימרא דרחמנא דרחמנא אמר לא יוכל לשלחה אבל אי לא עבר אמימרא דרחמנא כגון שאר גרושין דעלמא אהנו מעשיו ומשום הכי אמרי' דכיון דעבר אמימרא דרחמנא לקי אע"ג דלא אהנו מעשיו ברם הכא גבי תולש א' מג' שערות דמאי דלא אהנו מעשיו לאו משום דעבר אמימרא דרחמנא דאפי' נתלש מאליו הדין הוא שהוא טמא ומשום הכי לא לקי זה נ"ל ליישב בדוחק לדעת רבינו ודוק אחר זמן רב שכתבתי זה לי עשרים שנה נדפס ובא ס' חזון נחום ושם ראיתי קונטריס מא' המיוחד ה"ה כמוהר"א קארו והעמיק הרחיב בשורש הלזה יעוין שם:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רפט) </b> נמצא דלרבא לא עבר אלאו דלא יקח אא"כ בעל כו'. וכ"כ הריטב"א כו'. דכל זמן שלא בעל אפי' איסורא ליכא יע"ש. עיין לקמן פ"ז מהלכות מעילה של הרב המחבר ז"ל העיר מש"ס ערוך סוטה מ"ד ע"א ומדברי התוס' יבמות דף י': ובאמת צ"ע לכאורה דאיך אפשר לומר שאפי' איסור דרבנן ליכא בקדושין לחודייהו והרי מברכין על האירוסין ואי מיירי דבירך הא הוי ברכה לבטלה או עכ"פ גורם ברכה שא"צ והרי לריה"ג אפי' הסח בין תפלה לתפלה חוזר מעורכי המלחמה מה"ט ואי דבלא בירך מיירי א"כ הא איכא נמי איסורא למיעקר תקנת חכמים שתיקנו הברכה וצ"ל דלעולם בשלא בירך מיירי אלא דכיון דעכ"ר הקדושין לא יתקיימו משום דצריך לגרשה א"כ לא איכפת לן במה שאינו מברך עליהם משום דתקנת החכמים לא הוי אלא בקדושין הראוין לנשואין: אבל מ"מ עדיין צ"ע דהא איכא איסורא לשפוך מי בורו ואחרים צריכין לו כדאיתא ביבמות וא"כ ה"נ הרי יש איסור בקדושי אלמנה לכה"ג דהא עכ"ר צריך לגרשה ותאסר גם לכהן הדיוט אולם גם זה יש ליישב דכיון דרצון האלמנה הוא להתקדש לכה"ג א"כ לא דמי זה להאי דיבמות שהרי גם בל"ז יש בידה שלא תנשא לכהן הדיוט ודוק:<br><b> (רצ) </b> ולדעת הרב מוהריט"ץ ומוהרימ"ט ז"ל מאי פריך וצ"ע כעת כו'. לא ידעתי מאי קשיא לי' לרבינו נ"ע דהא י"ל בפשיטות דמה בכך דלאו דלא יחלל א"א לתקן מ"מ אמאי הקדושין תופסין בה כיון דלאו דלא יקח אפשר בתקנה דנימא דלא מהני וניהו דלוקה משום דעבר אמימרא דרחמנא מ"מ אמאי יחולו הקדושין לרבא דהא בשעת בעילה נגמרו הקדושין להיות עליהם שם איסור אע"ג דמתחלה לא היה שם איסור עליהם דאל"כ הא לא פריך הש"ס מידי אפי' בלא האי דמוהרי"ט הנ"ל וא"כ הא שפיר פריך אמאי חלו הקדושין כשבא לידי חילול ולמה לא נימא דאי עביד לא מהני ולא יתפסו הקדושין ויהיה הולד ממזר משום דאלמנה לכה"ג לאו בת קדושין היא דהא האי לא יקח תלוי וקאי עד שיחלל ואף שעובר עליו משעת הקדושין מ"מ אי נימא דלא מהני הרי נתקן האיסור והו"ל כאילו בעל אלמנה בלא קדושין ומאי איכפת לן במאי דלאו דלא יחלל א"א בתיקון מ"מ הא הלאו דלא יקח אפשר לתקן ואמאי מהני ודוק:<br><b> (רצא) </b> הא אמר רבא דאע"ג דלא מהני משום דעבר אמימרא דרחמנא לקי ורבינו דפסק כרבא אמאי כתב דלא לקי כו' לכאורה דבכה"ג רבא נמי מודה דלא לקי כיון דחייב בתשלומין דאין לוקה ומשלם ובפשיטות י"ל דהא דס"ל לרבא דלוקה משום דעבר אמימרא דרחמנא היינו דוקא היכא דליכא עליו חיוב תשלומין (וצ"ע בהאי דשינוי קונה בריש תמורה): וי"ל דס"ל לרבינו המחבר ז"ל דהא דקיי"ל דאינו לוקה ומשלם היינו דוקא בגזל וכדומה כגון במשכון שעבר על לאו דלא תבא אל ביתו וגו' והיינו דעבר על הלאו בפועל ממש ואיכא עליו חיוב תשלומי הגזילה או חיוב השבת המשכון דהוא מ"ע בפ"ע אחר העברת הלאו משא"כ במה דאמרינן לרבא אי עביד לא מהני הא לא נתחדש החיוב מטעם שעבר על הלאו אלא דלא אהני לי' מעשיו והוי כאילו לא עביד וא"כ בנ"ד הרי מה שחייב להפריש מן העמרים היינו משום דע"י לקיטתו לא נפטר מחיוב פאה המוטלת עליו מתחילה וא"כ הא התשלומין לא חשיבי רשעה למימר דכיון שחייב להפריש מן העמרים תו אינו לוקה מטעם דהו"ל שתי רשעות דז"א דהא כבר נתחייב בפאה ודוק:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>על </b>
+<b> הכל כותבין את הגט כו' ואפילו על איסורי הנאה.</b> כתב הר"ן פרק המביא תניין וז"ל בכל איסורי הנאה כותבין קאמרינן ואע"ג דכתותי מיכתת שיעורייהו לא אמרינן אלא במידי דבעי שיעור כגון שופר ולולב ומיהו באותם שצריכים ביעור למ"ד כל העומד לישרף כשרוף דמי לא הוי גט דכמאן דליתנהו דמי יע"ש ועיין בהרב בעל גט פשוט סי' קכ"ד מה שהקשה בדברי הר"ן הללו ולק"מ כמו שיראה המעיין ודוק ומור"מ בהגה סימן הנז' הביא דברי הר"ן הללו להלכה שכ' וז"ל ומיהו בדבר שצריך ביעור וצריך שריפה אם כ' עליו הגט בטל ודבריו תמוהים כמו שתמה עליו הפר"ח ס"ק ב' שדברי הר"ן אינו אלא אליבא דר"ש דס"ל בפ' כל המנחות דק"ב דכל העומד לישרף כשרוף דמי אמנם רבנן פליגי עליה וסברי דכל העומד לישרף לאו כשרוף דמי כמו שיראה המעיין שם בסוגיא וממה שפסק רבי' פ"ג מה' מעילה דין א' וז"ל או שזרקוהו פסולים אע"פ שקבלו כשרים כו' או שלן הדם מועלין בהם נראה שאין ראיה לו' דפסק דלא כר"ש מדכתב וכל שנזרק הדם בפיסול מועלין בו ואי כר"ש הא קאמר כל העומד ליזרוק כזרוק דמי ומכיון שקבלו כשרים דמה יצא לחולין ושעת היתר לכהנים מיקרי ואין מועלין בו שהרי כתבו התוס' בריש מעילה ד"ה בן אחותי וז"ל דבין לר"ש בין לרבנן קא בעי דלא פליגי אלא לענין טו"א אבל לענין אכילה לא ואיכא למיבעי אליבא דתרוייהו דע"כ ל"ק ר"ש כזרוק דמי אלא לענין טו"א אבל לא פקעי ק"ק עד לאחר זריקה או לאידך גיסא דע"כ ל"ק רבנן לאו כזרוק דמי אלא לענין טו"א משום דלא קרי' ביה אשר יאכל עד לאחר זריקה אבל הכא כיון דעומד ליזרק כזרוק דמי ומיד פקעי קדשים עכ"ל וכ"כ הרב בעל בית שמואל סימן הנזכר יעויין שם ודע שכפי דבריהם סוגיא דפרק כל המנחות אזלא כמאן דאמר היתר זריקה שנינו דאפילו רבנן מודו במעילה דפקעי קדשים וכי קאמר התם מעילה אטומאה קא רמית היינו לומר דאפילו רבנן מודו כמו שיראה הרואה וזה פשוט והוצרכתי לכתבו מפני שראיתי מי שערער בזה. ואגב ארחין ראיתי למרן כ"מ שם דברים תמוהים שכתב וז"ל שם נחלקו חזקי' ור"י אי סגי באר' לזריקה דהיתר זריקה שנינו או בעי' שעת היתר אכילה דחזקיה סבר היתר זריקה שנינו הילכך כל שנתקבל הדם בהכשר סגי להוציא מידי מעילה ור"י סבר דלא אלא שיזרוק בהכשר ופסק רבינו כר"י כו' ועוד דסוגיא דפ' כל המנחות הכי רהטא עכ"ל והרואה יראה שדבריו ז"ל הן מן המתמיהין ראשונה במ"ש דחזקיה סבר היתר זריקה שנינו והוא הפך סוגיא דריש מעילה דחזקיה סבר היתר שחיטה שנינו והיינו כיון דשחט כהלכתו אע"פ שקבלו פסולים היתר לכהנים מיקרי ואין מועלים בהן וכדאמר ר"ז לא דייקת מתניתין לא כחזקיה ולא כר"י יע"ש ותו במ"ש דסוגיא דפרק כל המנחות כר"י רהטא אדרבא דלא כר"י רהטא שהרי לר"י לא אשכחנא פתרי לאוקמי מתני' דמעילה דקתני יש לו שעת היתר לכהנים כיצד שלנה ושנטמאה כו' אלא לומר דלן בשר ולא דם ודם מיזרק זריק כמו שיר' הרואה בסוגיא דמעילה ואלו בפ' המנחות אקשינן לר"א ולר"ן דסבירא להו דלית ליה לר"ש כל העומד ליזרק כזרוק דמי מהך מתני' ופרכי' מאי לאו לן ממש כלומר הבשר והדם דקתני דאין מועלין משום דכזרוק דמי ומשני לא ראויה לצאת כלומר מתניתין שלנה בשעה שראויה ליפסל ביוצא וטומאה היינו לאחר שנזרק הדם דאין בו פסול אחר אלא הוא ופרכינן א"ה כל שיש לו שעת היתר ואין לו מבעי ליה כלומר כיון שנזרק הדם מיד יש לו היתר אלא אמר ר"א מעילה אטומאה קרמית כו' נמצא מההיא סוגייא דלן דקתני מתני' היינו לן דמה ואם כן ע"כ דאתי כמ"ד היתר זריקה דאלו כמ"ד היתר אכילה לא מקרי שעת היתר לכהנים סוף דבר שדבריו צ"ע ולא זכיתי להבינם אחר זמן רב ראיתי להרב בה"י שהק' קו' א' יע"ש עוד ראיתי מביאים ראיה דפסק רבינו כר"ש ממ"ש בהל' מקואות פ"ג דין כ"ה דכל הכלים שהן ארוכים יותר מדאי והוא עתיד לקוצצן מטביל עד מקום המדה וה"ט משום דכל העומד לקצץ כקצוץ דמי וכן כתב רש"י בפ' בהמה המקשה דף מ"ג והרע"ב בפ' יו"ד דמקואות עכ"ת ראייתם וקשה דאם כן תקשי לרב אשי דסבירא לי' בפרק המנחות דאי בעי פדי אמרי' אי בעי זריק לא אמרינן ולאו כזרוק דמי מטעמא דהוי מחוסר מעשה משא"כ פדיון דדיבורא בעלמא כמו שפרש"י שם מתני' דמקואות דקתני מטבילם עד מקום המדה אע"ג דהוי מחוסר מעשה וכ"ת דר"א ל"ק אלא אליבא דר"ש דר"ש מודה דלא אמרי' כל העומד ליזרק מיהו אפשר דתנא אחרינא סבירא לי' דאף במידי דמחוסר מעשה אמרי' כל העומד כו' ותנאי שקלת מעלמא דהא ליתא דא"כ מאי קא מותיב מההיא דכלל אמר ר"י כו' אלא ודאי צריכין לחלק בין הכא דהענין מצד עצמו עומד לכך כגון הא דידות הכלים דמחמת שהן ארוכים יותר מדאי עומד ליקצץ דאז אע"ג דמחוסר מעשה אמרינן כל העומד כו' אליבא דכ"ע אמנם בדבר שמצד עצמו אינו עומד לכך אלא מצד מצוה שבו כגון הא דזריקה בהא הוא דפליג ר"ש ורבנן ואהא הוא דקאמר ר"א דבמידי דמחוסר מעשה כיון דאינו עומד לכך אלא מצד מצוה שבו לא אמרי' כל העומד כו' ומש"ה לא פריך מינה לר"א שוב ראיתי להתו' בפ' ארוסה דכ"ה ד"ה לאו כגבוי שהביאו הא דכל ידות הכלים דסבירא לי' לר"מ כל העומד ליקצץ כקצוץ דמי וכתבו דהא דר"ש טעמא אחרינא אית בה ולא אמרה אלא במקום מצוה אבל בהני דר"מ לא שייכא ה"ט עכ"ד וכיון שכן זכינו לדין דאין ראיה מדברי רבינו דהלכות מקואות:<br><b> ואגב </b> עיוני ראיתי שם להתוס' ז"ל שהק' וז"ל וצ"ע כלאי הכרם אמאי מטמאין טו"א ולא אמרינן דכתותי מכתת שיעוריה כו' וראיתי בספר שער אפרים סי' ל"ח שכתב בן הרב המחבר שם בהגה וז"ל איברא כדי ליישב קושית התוס' הנז' לפי פי' בסוגייא דבכורות שמטמאים טו"א לאחרים משמע נלע"ד ע"פ מ"ש התו' בערובין ד"פ ד"ה אבל קורה דלגבי לולב של מצוה החמירו אפי' ביום ב' דרבנן לפסול בשל אשרה ואמרינן כתותי מיכתת כו' ומשמע הא בדבר שאינו שייך למצוה לא אמרי' מיכתת שיעוריה ובזה הותר קו' התוס' ז"ל במה שמקשים מכלאי הכרם כי דוקא גבי דברים שהוא של מצוה כמו שופר של ע"א ולולב של אשירה ומנעל של חליצה וקורה וכיוצא אבל בכלאי הכרם לטמא טו"א מאי מצוה שייך בו עכ"ד ודבריו תמוהים ואשתמיט מיניה סוגיא דפ' מצות חליצה דק"ג דפרכינן לר"פ דאמר סנדל המוחלט לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה מטעמא דכתותי מיכתת שיעורי' ממתני' דקתני בית המוחלט מטמא מתוכה ומאחריו וזו"ז מטמאים בביאה ואי ס"ד כדמכתת דמי הא בעינן והבא אל הבית וליכא ומשני כו' והשתא כפי דעת הרב ז"ל מאי קו' שאני התם גבי בית המוחלט דאין בו סרך מצוה כלל ומש"ה לא אמרי' מיכתת שיעוריה דומיא דכלאי הכרם דמטמא טו"א מה"ט אלא ודאי דל"ש ומ"ש התוס' בעירובין אינו ענין לזה וכונת התוס' הכי אזיל דבתחילה הקשה דלחי נמי בעי שיעור גובה וגם רוחב משהו ותי' דכיון דלא בעי אלא שיעור זוטא לא החמירו בו ואהא ק"ל בלולב ביט"ב דהוי מצוה דרבנן דומיא דלחי והחמירו לו' מיכתת שיעוריה אע"ג דלא בעי אלא שיעור גובה ועביו משהו דומיא דלחי כמ"ש ואהא תי' דלגבי לולב של מצוה החמירו לומר כ"מ שיעוריה אפי' בשיעור זוטא משא"כ בלחי דאין בו מצוה כל כך דאינו אלא להתיר המבוי אבל בעלמא במידי דבעי שיעור גמור כגון טו"א דבעי' שיעור ביצה וטומאת בית דכל בית שאין בה ד' אמות על ד"א אינו טמא מודו ודאי דאמרינן מיכתת שיעוריה אפי' דלית בהו סרך מצוה וכההיא דפ' מצות חליצה ועיין בהרב בעל ח"ה שם כנ"ל פשוט:<br><b> וראיתי </b> להרע"ב בפ"ה מה' תרומות מ"ח שכתב אמתני' דסאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת ה"ז אסורה ור"ש מתיר וז"ל ר"ש סבר כיון דעומד להרים כהורם דמי ואזדא לטעמיה דאית ליה לר"ש כל העומד ליזרק כזרוק דמי עכ"ל וכ"כ הר"ש והרא"ש בפ' ג"ה דק"ע הנה הרב ז"ל נראה דסבירא ליה דהא דכל העומד ליזרק עם הא דכל העומד להרים תרוייהו שוים הם ומשום דס"ל דכל העומד ליזרק כזרוק דמי קאמר הכא דכמורם דמי וק' טובא דהא אמרינן בפ' המנחות דלא אמרינן כל העומד כו' אלא במידי דאית ביה סרך מצוה כגון זריקת דם ופדיית פרה כשמצא אחרת נאה הימנה וכמ"ש התוס' בפ' ארוסה ואם כן הכא מאי מצוה איכא לעלות הסאה בא' ומאה הא אפשר למוכרה לכהן ולא אמרינן בכה"ג כל העומד כו' וא"כ איך כתבו הרע"ב והר"ש והרא"ש דר"ש לטעמיה ולזה יש ליישב דס"ל ז"ל דכי היכי דבמידי דאית ביה מצוה ס"ל לר"ש כל העומד כו' משום דמצד מצוה שבו עומד לכך ה"נ מצד הענין עצמו עומד לכך דכיון דנפלה סאה תרומה מסתמא ודאי סופו להרים ולא יהיב לה לכהן בדמים פחותים ומשום הכי אמרינן כל העומד כו' אפי' דלית ביה מצוה אך קשה לפי דעתם דאם כן תקשי לרב אשי ולר"ן דכל העומד ליפדות אמרינן כל העומד לזרוק לא אמרינן לר"ש משום דמחוסר מעשה תקשי הך מתניתין דקתני ר"ש מתיר אע"ג דמחוסר מעשה אלא ודאי דשנייא ההיא דתרומות משום דמצד הענין עצמו עומד לכך ועדיפא מההיא דכל העומד לזרוק וכדכתיבנא לעיל לההיא דידות הכלים וא"כ איך כתב הרב דאזדא ר"ש לטעמיה ויש ליישב בדוחק וצ"ע: ועל פי האמור אין ראיה ממ"ש רבינו פרק י"ג דה' תרומות הל' ו' וז"ל סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת אם ידע כו' הואיל והיה לה לעלות ה"ה כאלו עלתה ע"כ דפוסק כר"ש וכמ"ש הרב ב"ש ז"ל סימן הנז' דשנייא ההיא ומוכרח אליבא דר"א וכדכתיבנא. ובעמדי על ענין זה ראיתי להתוס' דבפ' מרובה דע"ו דברים תמוהים לע"ד שכתבו בד"ה כל העומד שהק' דבפ' אותו ואת בנו ד"פ א"ר אושעיה כולה מתני' דלא כר"ש כו' עד קדשים בפנים נמי שחיטה שאינה ראויה היא כל כמה דלא זריק דם לא משתריא בשר ב' אמאי סופג את המ' ואמאי חשיב ליה ש"ש ראויה כו' הלא משעת שחיטה הוי כזרוק דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ותירץ בשם ר"ת דר"א לית ליה כל העומד לזרוק כו' אלא ס"ל כת"ק דמתני' דהתם דפ"ה דקתני השוחט פרת חטאת ר"ש פוטר מאו"ב ולית ליה כל העומד לפדות כו' ובגמ' פריך עלה מההיא דפרה מטמאה טו"א ומשני דפרת חטאת אינה משנה ור"א דחי ההיא דפרה כו' מקמי מתניתין יע"ש ויש לדקדק בדבריהם טובא דא"כ מאי פריך בגמ' התם פשיטא ומשני שחיטת קדשים אצטריכא ליה כו' והשתא כפי תי' דסברת ר"א יחידאה הפך סוגיא דדף פ"א אם כן היכי פריך פשיטא הא שחיטת קדשים אצטריכא ליה דלא תימא דאית ליה לר"ש כל העומד כו' וכברייתא דקתני פרה מטמאה טו"א המ"ל דההיא ברייתא דפרה מטמאה משבשת היא ותו דאמאי לא תי' דר' אושעיה ס"ל כרב אשי ור"ן דלא אמרי' לר"ש כל העומד לזרוק אלא כל העומד לפדות דלא מחוסר מעשה והיינו ההיא ברייתא דפרה מטמאה טו"א והשתא הוה ניחא מאי דפריך במנחות לר' אושעיה דאמר פיגל במנחה לר"ש אינו מטמא טו"א מהך ברייתא וצ"ע:<br><b> ומעתה </b> הבא נבא להכריח שדעת רבינו דאין הל' כר"ש והפר"ח הביא ראיה שדעת רבינו לפסוק כרבנן מההיא דגרסינן בריש פ' המנחות והנסכים דק"ב ע"ב א"ל ר"א לר"פ מדאמר ר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין טו"א עפרא בעלמא נינהו ורבינו פ' בספ"א מהלכות טו"א דהערלה וכלאי הכרם אעפ"י שאסורין בהנאה מטמאין טו"א ואם איתא דפוסק כר"ש הא הו"ל עפרא בעלמא ואמאי מטמאין טו"א דהא ערלה וכלאי הכרם הוו מן הנשרפין כדתנן שלהי תמורה כו' ואי ק' לך דהא לטומאה נמי בעי' שיעורא דהיינו שיעור כביצה ואם כן לרבנן היכי מטמאו טו"א והא כתותי מיכתת שיעוריה ואין כאן שיעור כביצה ונראה לי דמשום הכי דקדק רבינו וכ' מתטמאין דהיינו לקבל טומאה ולא בעי' שיעורא אלא לטמא אחרים אבל לטומאת עצמן בכ"ש ולדעת התוספות דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה מדאורייתא צ"ל דנ"מ לקבל טומאה מדרבנן א"נ נ"ל דנ"מ לענין צירוף שאם היה כביצה פחות כ"ש והשלימו לכביצה מערלה וכלאי הכרם מטמאין ומצאתי להתוספות בפרק ארוסה שהקשה כן כו' ולי נראה יותר נכון כדכתיבנא עכת"ד ועיין בשער אפרים סס"י ל"ח בהגה לבן הרב המחבר והנה מה שתי' דמש"ה דקדק וכתב מתטמאין דנ"מ לקבל טומאה דלא בעינן שיעורא ולדעת התו' מדרבנן לע"ד נר' דאיכא למשדי נרגא שהרי כבר כתבו התוס' שם בפ' כ"ש משם הר' יוסף דאפי' לדעת רש"י דלקבל טומאה בכ"ש ולקבל הכשר בעי' כביצה והכריחו כן מסוגי' דפרק כ"ש וכ"כ בפ' המצניע יע"ש ומשמע דאפי' מדרבנן קאמר כדמוכח התם וכן כתב בס' ח"ה שם יע"ש וא"כ אכתי קשה דלרבנן דר"ש נמי ערלה וכלאי הכר' היכי מטמאה טו"א הא לא משכחת בהו הכשר כיון דכתותי מיכתת שיעוריה ואין כאן שיעור כביצה וכיון דאין כאן הכשר היכי מקבל טומאה ותו ק' לי עלה מההיא דגרסינן בפ"ק דפסחים דף י"ד ע"א אמר ר"מ מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח אר"י כו' ואמרינן עלה בגמ' אר"י אין הנדון דומה לראיה אף אנו מודים על התרומה שנטמאת בולד הטומאה ששורפין אותה עם התרומה שנטמאת באב הטומאה אבל איך נשרוף תלויה עם הטמאה שמא יבא אליהו כו' ופרש"י ונמצא שטמאנו תרומה בידים והשתא קשה שהרי תרומה טמאה הוו מן הנשרפין כדאיתא בתמורה דהו"ל כתותי מיכתת שיעוריה וכ"כ התוס' בפרק לולב הגזול דל"ה ד"ה לפי דמה"ט פסול אתרוג של תרומה טמאה משום דהוו מן הנשרפין דכ"מ שיעוריה וכ"כ הר"ן והריטב"א שם יע"ש ואם כן איך קאמר דדוקא תרומה שנטמאת בולד הטומאה שורפין עם תרומה שנטמאת באב הטומאה הא אפי' תרומה טהורה מצי לשרוף עם תרומה טמאה דכיון דלשריפה קאי אינו מטמא אחרים וכן קשה ממאי דאיתא התם בדף ב' ע"ב י"ד שחל להיות בשבת כו' ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות דברי ר"מ כו' אמר רבי שמעון לא נחלקו ר"א ור"י על הטמאה ועל הטהורה שאין שורפין על התלויה ועל הטהורה ששורפין כו' וקשה שהרי לר"ש ס"ל כל העומד לישרף כשרוף דמי וא"כ איך קאמר דתרומה תלויה דוקא שורפין עם הטהורה אפילו טמאה נמי כיון דלשריפה קאי עפרא בעלמא הוא ובשלמא לחד תי' שכתבו התוס' בפ' במה מדליקין דף כ"ה ד"ה כך שכתבו דהא דתרומה טמאה בשריפה אינו אלא מדרבנן ניחא אכן לאידך תי' שכתבו דהויא מדאורייתא משום דאיקרי קדש קשה ואולי נאמר דאע"ג דתרומה טמאה כיון דלשריפה קאי אינה מטמאה טו"א לא התירו לשורפה עם הטמאה שמא יבא לשרוף עמהן חולין טמאין ודוחק ולכן נר' עיקר מ"ש בספר משאת משה חא"ה סי' כ' דשאני ערלה וכלאי הכרם דאע"ג דהוו מן הנשרפין אינו מפורש בתורה שמצותו בשריפה כנותר ופגול ותדע שהרי במנין המצות לרבינו מנה בפסולי המוקדשין לשרוף הנותר והטמא מ"ע ואלו בערלה וכלאי הכרם ליכא עשה ואם כן איכא למימר דכי אמר כל העומד לישרף כשרוף דמי ה"ד במידי דמצותו בכך מן התורה אכן היכא דליכא מצוה בשריפתן והיא גופא אינו אלא כדי שלא יכשל בהן בהא לא אמר ר"ש וכ"כ הרב שע"א סי' הנזכר בדעת הר"ן דלא אמרינן כל העומד לישרף אלא באשירה דמשה ועה"נ יע"ש אלא שמה שהכריח הדבר מדאמרינן במנחות הערלה וכ"ה מטמאין טו"א רש"א אין מטמאין ואמרינן עלה בגמ' דטעמא דר"ש משום דכתיב מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ואם איתא דכי קאמר ר"ש כה"ע כו' לגמרי קאמר למאי הלכתא איכפל ר"ש אטעמא חדתא ת"ל משום דכה"ע לישרף כשרוף דמי לע"ד הא לא מכריע כלל דהוצרך תלמודא לומר דטעמא דר"ש משום דבעינן אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים לשור הנסקל וע"ע וכל הני דקתני בהדייהו דהוו מן הנקברים כדתנן בסוף תמורה דטעמא דכה"ע לישרף לא מהני אלא במידי דבעי שריפה וכמ"ש הפר"ח דע"ז של ישראל כיון דאינה טעונה שריפה אלא גניזה לא אמרינן כה"ע לישרף יע"ש וגדולה מזו כתב הרב שע"א ז"ל ס' הנזכר דאפילו במידי דבעי שיעור דמפסיל לרבנן דר"ש משום דמיכתת שיעוריה דלא אמרי' הכי אלא במידי דבעי שריפה אבל בנקברין כיון שהוא קיים לזמן מרובה לא אמרינן מיכתת שיעוריה ודקדק כן מדברי התוס' דפ' לולב הגזול יע"ש אלא דבהא לא מודינא ליה להרב ז"ל ואשתמיט מיניה דברי התוס' בפ' מצות חליצה דק"ד ד"ה סנדל שכתבו בפי' דאפילו במידי דטעון גניזה כע"ז של ישראל אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה ועיין בתוס' פרק ר"י דנ"ב ד"ה מה מזבח שכתבו דע"ז של ישראל טעונה שריפה ואפשר שזהו דעתם בפרק לולב הגזול ודו"ק:<br><b> ואולם </b> הנראה לע"ד להביא ראיה שדעת רבינו לפסוק כרבנן דר"ש ממה שפסק בפ"ד מהלכות יבום וחליצה דין כ' וז"ל סנדל המוסגר והמוחלט כו' לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה כו' הרי דסנדל המוחלט מצותו בשריפה דומיא דנותר ופרה דבעי תלמודא בהמנחות לר"ש דנימא כל העומד כו' ושריפתו מפורש בתורה ואפילו הכי כתב רבינו דאם חלץ חליצתה כשרה ואין לומר דהתם היינו טעמא משום דאפילו בשעת שריפה קרוי בגד דכתיב ושרף את הבגד וכדאמרינן פ' מצות חליצה דנ"ו דהא התם אמר אליבא דמאן דפסל דדוקא לענין טומאה איקרי בגד בשעת שריפה ולא גמרינן מיניה לענין חליצה אלא דמאן דמכשר סבר כיון דאין לו שיעור קצוב לא אמרינן מ"ש וכמ"ש מרן הכ"מ בפ"ח מהל' לולב דין א' יע"ש והשתא אי ס"ל לרבינו כר"ש דכה"ע לשרף כשרוף דמי נהי דלא מפסיל מטעמא דמיכתת שיעור' משום דאין בו שיעור קצוב וכמ"ש מרן מ"מ יהא פסול משום דכל העומד לישרף כשרוף דמי דלהא טעמא אפילו במידי דאין בו שיעור פסול כמו שכ' הר"ן ועוד אני אומר דאפילו תימא דס"ל לרבינו כמ"ש רש"י שם פמ"ח ד"ה חליצתה כשרה דה"ט דלא אמרינן מ"ש משום דילפינן מטומאה דכתיב ושרף את הבגד ולאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא הפך דעת מרן נר' לע"ד דהאי טעמא לא מהני אלא לומר דלא אמרינן מכתת שיעורה אבל לר"ש דאמר כל העומד לישרף כו' לא מהני האי טעמא ואמינא לה מההי' דפ' המנחות דאותבי ר"א לר"נ מדאמר ר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי כל העומד לישרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאים טומאת אוכלין עפרא בעלמא נינהו והשתא קשה דמאי פריך מפרה נימא דשאני התם דכתיב ושרף את הפרה אפילו בשעת שריפה קרוי פרה ומשום הכי מטמא ולא אמרינן כל העומד כו' דומיא דסנדל המוחלט ואפילו למאן דפסל בסנדל המוחלט היינו מטעמא דלא גמרינן איסור מטומאה אבל הכא ליכא למימר הכי אלא ודאי דה"ט לא מהני לר"ש דאמר כל העומד לישרף כשרוף דמי כנ"ל להלכה ולמעשה יש לחוש לסב' מור"ם ועי' בתוס' חולין דק"מ ע"א ד"ה למעוטי שנראה מדבריהם דס"ל דהל' כר"ש דאי לא כן נר' דלא ק' מידי שהרי בהמת קדשים הוי דבר שאין צריך בו שיעור עי"ש ודו"ק:
+<b>וכותבין </b>
+<b> על דבר שיכול להזדייף והוא שיתננו לה בע"מ כו'.</b> הנה דעת רבי' ז"ל דבע"ח לבד לא הוי גט משום דבעינן שיהא מוכיח מתוכו ודע שהרב נת"מ די"א הכריח שלדעת הרי"ף ז"ל שכתב בפ' המגרש דלר"א ע"ח או ע"מ כרתי ע"כ דס"ל ז"ל דלר"מ בעינן שיהא מוכיח מתוכו וע"פ זה הוקשה לו מ"ש הרי"ף ז"ל בפ' המביא וז"ל וה"מ בגיטין אבל בשטרות בעינן כתב שאינו יכול להזדייף כדכתיבנא לעיל והוא מ"ש בגמ' גבי שטר פרסאה והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף ונר' שהוא פוסק כר"א דאמר לא הכשיר ר"א אלא בשטרות ומשום הכי הביא ראיה מההיא דשטרא פרסאה והוא תימא דלפי הנסחא שכתב הרי"ף פרק המגרש דהל' כר"א בגיטין אבל לא בשטרות וכמ"ש הרא"ש והר"ן ז"ל שם למה הוצרך להכריח ואם הלכה כמ"ד דלא הכשיר ר"א בשטרות או לא כיון דבשטרות לא קיימא לן כותיה דר"א אלא כר"מ דאמר עח"כ ולר"מ ודאי דבעינן כתב שאינו יכול להזדייף וכמו שמפורש כאן ואפילו אם באו ע"ח לפנינו ואמרו שאינו מזוייף אפילו הכי לא מהני לר"מ משום דבעינן שיהא מוכיח מתוכו עד כאן ת"ק ז"ל יע"ש מה שתירץ שדבריו דחוקים ועיין בס' בני יעקב דף קכ"ז ע"ד יע"ש. ולעיקר הקושיא נראה לע"ד דלק"מ משום דאע"ג דלדעת הרי"ף בשטרות לא קיי"ל כר"א אלא כר"מ ולר"מ לא מהני כתב שאינו יכול להזדייף משום דאינו מוכיח מתוכו מ"מ משום ה"ט דאינו מוכיח מתוכו בשטרות לא מהני אלא לענין דלא מיקרי מלוה בשטר וכמבואר ממ"ש רבינו ז"ל פכ"ד מה' מו"ל וז"ל ב' יב"ש שהיו בעיר אינם יכולים להוציא ש"ח זה על זה כו' אלא א"כ באו עדי השטר ואמרו זה השטר שהעדנו עליו וכתב ה"ה ז"ל וז"ל ויש מן המפרשים שפיר' שאפילו אם באו עדי השטר עצמן והעידו אין להם דין מלו' בשטר אלא דין מלו' על פה עכ"ל יע"ש ואם כן אי משום דקי"ל כר"מ בכתב שיכול להזדייף אי באו ע"ח לפנינו ואמרו שלא היה בו זיוף הוה גבי מבני חרי משום הכי הוצרך הרי"ף ז"ל לומר דהלכה כר"א דאמר לא הכשיר ר"א אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא גבי אפי' מבני חרי משום דכיון דלראיה קאי זמן מרובה חיישינן דלמא הוה ביה תנאה וזייפתיה ועדים לא דכירי כמ"ש הר"ן שם גבי ההיא דשטרא פרסאה והיינו דמייתי הרי"ף ז"ל ראיה מהא דפרכי' גבי שטרא פרסאה לרבא דאמר דגבי מבני חרי והא בעי' כתב שא"י להזדייף לו' דאפילו מב"ח לא גבי כנ"ל ודו"ק:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>היה </b>
+<b> הגט חקוק על יד של עבד בכתובת קעקע כו' ה"ז מגורשת כו'.</b> הנה הרב בית שמואל סי' קכ"ד הקשה דכשהעדים חקוקים על יד של עבד עבדי איסורא דרבנן ומפסלו לעדות מדרבנן ואיך כתב רבינו ה"ז מגורשת יעיין שם והפר"ח סימן הנז' ס"ק כ"ב כתב דלא ק"מ דפסולין דרבנן בעו הכרזה והני לא אכרוז עלייהו עכ"ד ואשתמיט מיניה מ"ש הנימוקי פ' זה בורר משם הרא"ה דלא בעינן הכרזה אלא למיפסלי' לשאר עדיות אבל לאותו עדות שנפסל בו כגון ההיא דבר בניתוס דחד אמר לדידי אוזיף בריביתא דפריך בגמ' והאמר רבא לוה פסול לעדות אע"ג דלוה לא מיפסל אלא מדרבנן לא ראו חכמים להאמינו משום הכי פריך בגמ' דהיכי פסליה רבא לבר בניתוס יע"ש והביאו מרן הב"י ז"ל בח"מ סי' ל"ד מחודש כ"ח א"כ ה"נ אמאי לא פסיל לאותו עדות שנפסלו בו דהיינו הגרושין ואף שהריב"ש ז"ל נראה שחולק עליו כמ"ש הרב מש"ל הלכות מו"ל פ"ד דין ו' יע"ש מ"מ אכתי קשה לס' הנימוקי ז"ל סוגיא דפרק המביא תניין ד"כ ע"ב דפריך בגמ' ולרבא קשי' מתני' ומשני מתניתין לרבא לא תקשי בכתובת קעקע הרי דתלמודא אוקמא למתניתין כר"מ דאמר עח"כ ובכתובת קעקע והשתא קשה היכי קתני מתני' על הכל כותבין כו' ע"י של עבד ונותן לה את העבד הא מדרבנן מיהא פסולים לאותו עדות שנפסלו בו: וראיתי להרב ש"ך סימן הנז' ס"ק כ"ב שכתב דין זה דהרב הנמוקי והקשה וז"ל וק' דבנ"י לא כ"כ אלא להמקשה דהוה ס"ל דפסול לעדות ע"פ עצמו א"כ כשמעיד לדידי אוזיף בריביתא אינו נאמן לפסול לבר בניתוס דהוה ליה פסול אבל להאי דמשני דאין אדם משים ע"ר ופלגינן דבוריה לא משכחת להאי דינא דאי מעידים עליו שהוא לוה ברבית הו"ל עדות אחרת וא"כ לאיזה צורך כתבו הב"י והד"מ והסמ"ע דין זה וצ"ע עכ"ד וע"פ האמור בענין לק"מ דהא משכחת לה להאי דינא לנדון דידן דלפי דעת הרב הנמוקי אם הודיעו לעדים שאסור לחתום בכתובת קעקע וחתמו הגט פסול מדרבנן מטעמא דלאותו עדות לא בעי הכרזה ומש"ה כתבו הב"י והד"מ והסמ"ע דין זה ועוד נראה דמשכחת לה לגבי שטר שיש בו רבית דגובה את הקרן מנכסים משועבדים וכמ"ש הטור סימן נ"ב וכתבו התוס' והטור י"ד סי' קס"א והרא"ש דהטעם דהעדים לא נפסלו בכך דלא תשימון עליו נשך לא משמע להו איסורא וא"כ נ"מ דאם התרו עליהם דעוברים על לאו דלא תשימון אע"ג דלא מפסליה אלא מדרבנן משום דהו"ל לאו שאין בו מלקות כמ"ש הרב מש"ל שם יע"ש אפי' הכי פסולים בלא הכרזה לאותו עדות עצמו (וזה לדעת מוהרח"ש ז"ל בסי' י"ט דס"ל דאפי' באיסורי תורה כיון שפסולו מדרבנן בעי הכרז' יע"ש) וכיון שכן יש לתמוה על מרן הב"י בס' הקצר אמאי השמיט דין זה דהרב הנמוקי ואפשר שאע"פ שבב"י הביא דין זה דהרב הנמוקי בלי חולק מ"מ אח"כ ראה תשובת הריב"ש ז"ל בסי' תק"כ שחולק על הרב הנמוקי ומש"ה לא פסקו ועי' בהרב מש"ל ה' עדות פי"א דין ו': עוד תי' הפר"ח ז"ל דלא משמע להו לאינשי איסורא בכתובת קעקע אלא ע"ג עצמו לא ע"ג אחרים וגם בזה נראה לע"ד דלא צדק דהרי לפי דעת הרב הנמוקי והתוס' שם בפ' ז"ב אע"ג דלא משמע להו איסורא אפילו הכי פסול מדרבנן שכ"כ התוס' ז"ל על ההיא מתני' דואלו הם הפסולים דמלוה ברבית פסול מדרבנן משום דלא משמע להו איסורא אלא בע"כ וכ"כ הנ"י שם דלוה פסול מדרבנן דלא משמע להו איסורא אלא למלוה דאית ליה רווחא ועיין בהרב מש"ל שם בדין הנז' וכיון שכן תקשי לפי סברתם ז"ל סוגיא דהמביא כדכתיב' ונראה מדברי הרב הנמוקי שאף באיסורא דרבנן פסלי מדרבנן אף דלא משמע להו איסורא שכתב שם ומלוה ברבית דרבנן פסול אבל לא לוה דבאבק ריבית ליכא איסור' ללוה והשתא אי ס"ל דבאיסורי דרבנן שרי א"כ למאי אצטריך להך טעמא ת"ל מהך טעמא דכתב לעיל דלא משמע ללוה איסורא לכן נראה כמו שתי' הרב בית שמואל דהכא איירי בשחתמו בשוגג שלא ידעו כלל שיש איסור בכתובת קעקע ואף לפי דעת הרב הנמוקי דאע"ג דלא משמע ליה איסורא אסור מדרבנן התם שאני שהוא יודע שהמלוה עביד איסורא ועבר אלאו דלא תשיך ונמצא דלוה קעבר אלפני עור משא"כ הכא דלא ידעי שיש איסור כלל ודומה למ"ש רבינו ז"ל בפי"ב מה' עדות ראוהו קושר או מתיר דצריך להודיעו שהוא מחלל ומשמע דאם לא הודיעו כלל כשר וכעין חילוק זה כתב הרב מש"ל ז"ל שם יע"ש ועיין בספר גט פשוט סק"ל ובמוהריב"ל ז"ל ח"ד סי' ט':
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כותבין </b>
+<b> את הגט בכל כתב ובכל לשון כו'.</b> כתב הרשב"א בתשו' סי' אלף קצ"א וז"ל שאלת גט שכתוב בכתיבה שאנו קורין משק"א כו' תשובה גט שכתב בכל לשון כשר דגרסינן בפרק המביא תניין האי שטרא פרסאה דחתימו עליה סהדי ישראל כשר כו' ואקשינן מאי קמ"ל דבכל לשון כשר תנינן גט שכתבו עברית ועדיו יונית יונית ועדיו עברית כשר ומשני אי מהתם הו"א ה"מ בגיטין אבל בשטרות לא קמ"ל אלמא גיטי נשים פשיטא דכשר בכל לשון עכ"ל וכ"כ בסי' תשע"ט יע"ש ויש לדקדק טובא בדבריו דאמאי הוצרך להביא ראיה מההיא דפרק המביא ממתני' גופא הו"ל לאתויי דהא קתני גט שכתבו עברית כו' יונית ועדיו עברית כשר וכן קשה על רי"ו ז"ל נתיב כ"ד ח"ב שכתב וז"ל גט כשר בכל כתב ובכל לשון כך דקדקו הפוסקים ז"ל בפ"ב דגיטין מהא דפריך מאי קמ"ל עכ"ל אמאי לא הביא ראיה ממתניתין וכן הקש' הרב בעל בני יעקב ז"ל דף קמ"ד ע"ב ומה שתי' דאי ממתניתין הו"א דר"ל דהכתובה היא יונית אבל הלשון הוא לשון ארמי עדיין ק"ק דכלפי השואל שנסתפק בכתב משק"א והלשון הוא לשון ארמית הוה ליה להשיב שהוא משנה ערוכה וגם למ"ש רי"ו דגט כשר בכל כתב הול"ל ממשנה ערוכה. אמנם לע"ד דברי הרשב"א ז"ל עניים במקום אחד ועשירי' במקום אחר שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה מרן הב"י ז"ל סי' קכ"ו וזה לשונו ולענין כתיבת משח"ט בכל כתב ובכל לשון כשר ובהדיא תנינן גט שכתבו עברית כו' ויונית לאו דוקא דהוא הדין לשאר הלשונות כדאיתא בפרק המביא תניין אלמא אפילו פרסי כשר עכ"ד יע"ש ואם כן נראה שלזה כוון בהך תשו' במה שלא הביא ראיה ממתני' משום דכתיבת משק"א לא כתיבת יונית הוא וממתני' ליכא ראיה אלא לכתב יונית וגם לדעת רי"ו ז"ל איכא למיימר הכי דמש"ה לא הביא ראיה ממתני' משום דאיכא לדחויי כמ"ש הרשב"א ודוק:
+
+Halakhah 8
+
+<b>אבל </b>
+<b> אם היה מקצת הגט כתוב בלשון אחד כו' פסול.</b> אם נכתב הגט בב' כתיבות כתב הרב בעל חלקת מחוקק ז"ל סי' קכ"ו דכשר אמנם מוהריק"ש ז"ל כתב שאם מקצת הגט כתוב בלשון אשורית ומקצתו בכתב פרובינצאל נראה לי דפסול ועיין בהרב מכתב מאליהו ז"ל שער ב' סי' א' שכתב שמדברי תשובת הרשב"א ז"ל שהביא מרן הב"י ז"ל סי' הנז' נראה הפך דעת הרב חלקת מחוקק ז"ל ולע"ד לא מצאתי שום סתירה מדברי הרשב"א ז"ל לדברי הרב חלקת מחוקק ז"ל כמו שיראה הרואה ואדרבא מדברי מרן הב"י ז"ל שכתב ליישב תשובת הרא"ש ז"ל שהכשיר אם כתב אל"ף למ"ד ביחד דה"ט דכיון דכל הגט כתיב בכתב אשורית זולת תיבה אחת משום הכי כשר יע"ש נר' לכאורה כדעת הרב ח"מ ז"ל ויש לדחות ועיין בספר גט פשוט סק"ו וצ"ע ועיין בפר"ח ז"ל שהביא דברי הרב בעל ח"מ ז"ל בלי חולק ודוק:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>וזהו </b>
+<b> נוסח הגט כו' איך אנא פ' כו'.</b> כתב הרב בעל תה"ד סי' קפ"ח וז"ל ושם ידידיה אם כותבין אותו תיבה אחת או ב' הבאת ראיה מטופס דהרז"ך שכתב פדהצור ועמינדב תיבה א' לא דמי דאותם שמות לא אשכחן דמחלקין בתרי שיטי כמו ידידיה כדאיתא פרק ע"פ דקי"ז אליבא דרב ומסתמא ר"ל דומיא דהללויה דבתהלים דרבי חייא דהוו בב' שיטי כדפירש רש"י ורשב"ם ז"ל אמנם היה נראה דכיון דקאמר תלמודא דפליג ריב"ל בהללויה ומצינן למימר דפליג אידידיה וכריב"ל קי"ל אפי' נגד ר"י אך לגבי ר"ח לא ברירה לי כלל אי קי"ל כריב"ל ומ"מ נוכל לומר דהא דקאמר רב ידידיה נחלק לב' ר"ל אם ירצה אבל ה"ה אם יכתוב תיבה אחת ש"ד עכ"ל בפסקים וכתבים וראיתי למוהר"א ששון ז"ל בתשובה סימן כ"א מקהי אקהתא בתשו' הלזו חדא במ"ש לא דמי דאותם שמות לא אשכחן דמחלקינן כו' דנראה מדבריו דכיון דלא מחלקינן בב' שיטי לא מחלקינן להו בב' תיבות והא ליתא שהרי בפרק אלו טרפות דף ס"ה מסיק בהדיא דאע"ג דבתרי שיטי לא פסקינן בתרי תיבות פסקינן ותו שנראה מתוך דברי השואל שלא ראה מחלוקת רב ור"י דפרק ע"פ וכי גמרא ערוכה נעלם ממנו גם לדברי הרב המשיב קשה דאמאי לא הביא לו ראיה תיכף מסוגית הגמ' שהוא מחלוקת אם הוא תיבה אחת או לא ולמה לו ליטפל עצמו בב' שיטות עוד הקשה במ"ש מרן הב"י סי' קכ"ט וז"ל ומ"ש בשם פדהצור ועמינדב שיכתבם תיבה אחת לא ידעתי למה לא יחלק בתרי תיבות אם ירצה דלא גרע משם ידידיה שחולק לב' אם ירצה ואפשר דלרבותא נקט תיבה אחת לומר שאף על פי שנראה בב' תיבות יכתבם בתיבה אחת אם ירצה עכ"ל והקשה הרב הנזכ' וז"ל ותו יש לדקדק במ"ש לא ידעתי כו' והרי הרב הכתבים ביאר טעמו דידידיה נחלק לב' שיטות דומיא דהללויה ופדהצור לא ובזה נדחה גם כן מ"ש ואפשר דלרבו' נקטי שהרי לפי דעת הרב הכתבים פדהצור לא כתבינן בב' תיבות כיון שלא מצינו שנכתב בב' שיטי עכת"ק ונראה לע"ד ליישב הכל ולומר דכל עצמו של ספק השואל הנזכר לא בא אלא לומר אי מצינן לכתבו בתיבה אחת או בעינן דוקא בב' תיבות דס"ל להשואל דודאי הלכה כרב דפסקינן להו בב' תיבות דומיא דכדרלעומר דמסיק תלמודא פרק אלו טרפות דכתבינן להו בב' תיבות וא"נ משום דר"ח קאי כותיה כמ"ש הרב המשיג אלא דקא מספקא ליה אי מצינן לכותבו תיבה אחת ונחלק לב' דקאמר רב היינו אם ירצה או דלמא דוקא בב' קאמר ואהא מייתי ראיה מטופס דהרז"ך שכתב פדהצור בתיבה אחת וס"ל להשואל דפדהצור ודאי דמן הדין כתבינן להו בתרי תיבות דומיא דכדר לעומר ואפילו הכי קאמר דבתיבה אחת ש"ד ואהא השיב הרב הנז' דלא דמי דהתם לא אשכחן דמחלקינן להו בב' שיטי אלא בב' תיבות ומש"ה מצינן לכתבו בתיבה אחת משא"כ שם ידידי' דמחלקינן להו בתרי שיטי וה"ט משום דיש לו מובן ההפסק דר"ל ידיד ה' כמ"ש מוהריב"ל ז"ל ח"ג סימן ט' והרב הנזכר ז"ל שם בס"ד יע"ש ומשו"ה ידיד חול יה קדש כדאיתא בפרק ע"פ והילכך מצינן למימר דלא כתבינן ליה בתיבה אחת משום דבתיבה אחת אינו מובן דר"ל ידיד ה' ומ"ש עוד הרב תה"ד ומ"מ נוכל לומר כו' ה"ק ואע"ג דמטופס דהרז"ך אין ראיה כמ"ש מ"מ נוכל לאומרו בלי ראיה דכי קאמר רב נחלק לב' היינו אם ירצה אבל בתיבה אחת שפיר דמי אע"ג דמחלקינן ליה בשני שיטי. והנה מרן ז"ל בתחילת ההשקפה הבין דמ"ש הרז"ך ז"ל פדהצור ועמינדב תיבה אחת היינו לומר דלכתחלה צריך שיכתבם תיבה אחת כמו שנראה מדברי הר"ן פרק אלו טרפות וכ"כ הרב גט פשוט סימן הנז' ס"ק קל"ג יע"ש ואפי' הכי מייתי השואל ראיה שפיר דכי היכי דהתם מן הדין נחלק לב' דומיא דכדר לעומר ואפי"ה כתב הרז"ך דלכתחלה מיהא יש לכתוב בתי' א' וש"ד ה"נ גבי שם ידידיה מצינן לכתבו בתיבה אחת והיינו דק"ל למרן ז"ל וכתב לא ידעתי למה לא יכתבם בב' תיבות אפי' לכתחילה דומיא דידידיה שנחלק לב' אם ירצה ומעתה על פי האמור לק"מ מה שהקשה הרב הנזכר שהרי הרב תה"ד ז"ל ביאר טעמו דידידיה נחלק לתרי שיטות ופדהצור לא משום דמאי דחילק הרב תה"ד בין שם ידידיה לפדהצור ידידיה נחלק לתרי שיטות ופדהצור לא היינו לענין דלא מצינן לכתבו בתיבה אחת כיון שנחלק לב' שיטות משא"כ פדהצור דאינו נחלק מצינן לכתבו תיבה אחת כדכתיבנא לעיל ברם לענין דמחלקינן להו בתרי תיבות מעולם לא אמרה הרב תה"ד ז"ל כדמוכח מההיא דא"ט דקאמר התם בהדיא דאע"ג דלא מחלקינן להו בב' שיטי מחלקינן להו בתרי תיבות והיינו נמי מאי דתריץ מרן ז"ל ואפשר דלרבותא נקט תיבה אחת כו' והשתא מייתי השואל ראיה בעצם מטופס דהרז"ך זכרונו לברכה דאע"ג דנחלק לב' תיבות קאמר דבתיבה אחת שפיר דמי ואהא משיב הרב הנזכר ז"ל דלא דמי כדכתיבנא לעיל כן נראה לי נכון עוד הקשה הרב הנז' ז"ל במ"ש הרב בעל תה"ד ומסתמא הוי דומיא דהללויה דפסקינן ליה בב' שיטי שהרי בפרק א"ט אמרינן בהדיא דבתרי תיבות פסקינן בתרי שיטי לא פסקינן ותו דלדעת הרב דס"ל דשם ידידיה כתבינן בתרי שיטי א"כ התם בפרק א"ט בההיא דבת היענה תקשי אלא מעתה ידידיה דכתבינן בתרי שיטי ה"נ דתרי שמות נינהו והשתא ליכא שום תי' עכת"ד יע"ש ולע"ד לק"מ כפי מ"ש הוא ז"ל עצמו בסוף התשו' דידידיה מצינן לכתבו בב' שיטי ולא דמי לכדרלעומר דהת' אין לו מובן ההפסק משא"כ ידידיה דיש לו מובן ההפסק כדכתיב' לעיל ומש"ה לא פריך בגמ' מידידיה משום דכיון דיש לו מובן ההפסק שר"ל ידיד ה' אפי' דפסקינן להו בב' שיטי חד שמא הוא משא"כ בבת היענה דאי אמרת דבת היענה שמה וכולה חדא היא אם כן היכי פסיק להו ספרא בתרי שיטי כיון דאין לו מובן ההפסק אלא ודאי דבת היענה זו ביצת היענה ומעיקרא כי קאמר התם דמדפסיק להו בב' תיבות ש"מ דב' שמות נינהו פריך שפיר מכדר לעומר דאין לו מובן ההפסק ופסיק להו ספרא בב' תיבות גם מה שתירץ הרב ז"ל דההיא סוגיא אזלא אליבא דחזקיה וחזקיה יסבור כר"י ק' דא"כ תקשי דלר"ש דס"ל דידידיה מחלקינן להו בתרי שיטי א"כ ביצה טמאה מנ"ל דאסירה מן התורה דאי מבת היענה אימא דכך שמה וכמו כן קשה לפי תרוץ הרב בעל גט פשוט ס"ק קל"ד יע"ש: עוד הק' הרב הנזכר שהרי רבא הוא אחרון והיה נראה לפסוק כמותו ומדברי הרב המשיב נראה דלא חש למילתיה יע"ש הנה מ"ש דהלכה כרבא שהוא בתרא אפי' נגד ריב"ל כ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו לגיטין ד"ז ועיין בתשו' סי' תס"ד ובשיורי כנה"ג חלק א"ח בכללי התלמוד סי' ל"ט ומה שתי' הוא זכרונו לברכה דאפשר דמדגמ' לא בעי על מילתא דרבא הללויה וידידי' לרב' מהו משמע דלא קי"ל כותי' מלבד דאשתמיט מיניה מ"ש רשב"ם דף קי"ו ד"ה רב מאי יע"ש נראה דהא ליתא דהא חזינן דבעי תלמודא אליבא דמאן דלית הלכתא כותיה דאי הלכה כרב דאמר מרחב יה אחד הם אם כן מאי קא בעי תלמודא מרחב יה לר"י מאי כיון דלא נ"מ מידי ואי הלכה כר"י דהללויה וידידי' אחד הם אם כן מאי בעי תלמודא ידידיה לרב מאי עוד הק' במ"ש מרן הב"י ז"ל סימן הנזכר וז"ל ולענין שם ידידיה כתוב בכתבי מוהר"י כו' ומ"ש בשם ידידיה לחלוק בב' תיבות נראה לי דהיינו דוקא בשיטה אחת אבל לא בב' שיטי דלא עדיף מכדרלעומר כו' והיכי קאמר נראה לי דהיינו דוקא בשיטה אחת שהרי הוא עצמו כתב ומסתמא כו' הוי דומיא דהללויה וכתבינן להו בתרי שיטי וראיתי להרב גט פשוט סי' הנזכר ס"ק קל"ד שכתב וז"ל ולע"ד נראה דכונת מרן ז"ל היא פשוטה דאע"ג דאליבא דרב ס"ל דשם ידידיה פסקינן להו בתרי שיטי מ"מ לענין הלכה מספ"ל אי הלכתא כרב או כר"י וכיון שכן אם כתב שם ידידיה בתרי תיבות ובשיטה אחת כשר לכ"ע אבל בתרי שיטי אינו כשר אליבא דר"י דלא עדיף מכדרלעומר וע"פ זה יישב דברי מרן ז"ל דכתיבנא לעיל ותמה על מרן בספר הקצר שכתב שם סעיף ל"ג שם ידידיה אם נחלק לב' תיבות כשר ומשמע מפשט דבריו דלכתחילה יכתוב בתיבה אחת אבל אם נחלק לב' תיבות בשיטה אחת בדיעבד כשר ואדרבה איפכא מסתברא דהרי רב ור"י נחלקו בשם ידידיה דר"י סבר דהוי תיבה אחת ורב סבר דנחלק לתרי תיבות ואפי' בתרי שיטות ויש ספק אי הלכה כרב או כר"י אבל בתרי תיבות בשיטה אחת כשר לכ"ע גם אליבא דר"י דומיא דכדרלעומר אבל בתיבה אחת יש צד לומר דהוא פסול אליבא דרב והרבה טרח מוהרי"א להכשירו ואם כן הכי הול"ל שם ידידיה חולקין אותו לתרי תיבות ואם כתב בתיבה אחת כשר עכ"ל ודבריו תמוהים לע"ד ואשתמיט מיניה לשון רשב"ם ורש"י ז"ל ד"ה אחת הן שכתבו וז"ל כלומר תי' אחת הן ואין התיבה נחלקת לב' עכ"ד הרי שכתבו דלר"י אין התיבה נחלקת לב' ומשמע דאם כתב בב' תיבות פסול והשתא אי מספ"ל אי הלכה כר"י או כרב איך כתב דבב' כשר הא לר"י אפילו בתרי תיבות נמי פסול והרב תה"ד לא קאמר אלא לרב דוקא ומעתה צדקו דברי מרן בשלחנו הטהור שכתב דאם נחלק לתרי תיבות כשר משום דקיימא לן כרב אבל לכתחילה צריך לכתוב בתיבה אחת דאז לכ"ע ש"ד כמ"ש הרב תה"ד ולעיקר קו' מוהר"א ששון נראה ליישב בדוחק דס"ל למרן דאע"ג דהרב תה"ד ז"ל כתב ומסתמא כו' דהוי דומיא דהללויה לא פשיטא ליה מילתא טובא כיון דמצינן למימר הא כדאיתא והא כדאיתא ושאני הללויה כיון דאינו שם הו"ל כשאר תיבות דעלמא דפסקי' להו בתרי שיטי משא"כ ידידיה כיון דהוי שם א' אם נכתב בתרי שיטי מחזי כב' שמות ומש"ה כתב הרב תה"ד לשון ומסתמא והיינו דכתב מרן ז"ל נראה לי דהיינו דוקא בב' תיבות הוא דפסיקא ליה אבל בב' שיטות לא פסיקא מילתא דא"ל דלא עדיף מכדרלעומר דאינו נחלק בתרי שיטות מיהו אי קשיא בדברי מרן הא קשיא דאיך כתב ומ"ש מוהרי"א בשם ידידיה לחלוק בתרי תיבות כו' שהרי מדברי מוהרי"א נראה דמספ"ל אי הלכה כרב כיון דקאי ר"ח כותי' או כר"י ולר"י הרי כתבנו לעיל דאם נחלק לתרי תיבות פסול וכמ"ש רש"י ורשב"ם ז"ל וכן הקשה הרב מכתב מאליהו שער ד' סימן כ"ד והנראה לע"ד דס"ל למרן דאע"ג דלר"י דאמר אחת הן אם נחלק לתרי תיבות פסול מ"מ בהא לא קי"ל כותיה דר"י כיון דחזי' לסתמא דתלמודא פ' א"ט דפריך בפשיטות אלא מעתה כדרלעומר דפסיק ליה ספרא ב' שיטי ה"נ דתרי תיבות נינהו ולר"י ודאי דכדרלעומר צריך לכתוב בתיבה אחת דאפי' בשם ידידיה דיש לו מובן ההפסק דר"ל ידיד ה' אפ"ה ס"ל לר"י דלא פסקינן להו בב' תיבות כ"ש בשם כדרלעומר דלא פסקינן ליה בתרי תיבות לר"י ומסתייע לזה מ"ש לעיל דפשיטא ליה לשמואל דפסקינן להו לתרי תיבות מכח ההיא דא"ט וכיון שכן גם מוהרי"א נראה ודאי דמודה בהא ומאי דמס' ליה למוהרי"א כיון דפליג ריב"ל בהללויה אי קי"ל כוותיה היינו לענין תרי שיטי דסליק מיניה משום דבתרי שיטי לא חזינן לתלמו' בהדיא דקאמר דפסקינן להו לב' שיטי כסברת ר"י ואהא הוא דמספ"ל לענין תרי שיטי אי הדרן לכללין דעלמא אי הלכה כריב"ל ור"י בהא ולא כתבינן לי' בתרי שיטי או כרב כיון דר"ח קאי כותי' אע"ג דבשם כדרלעומר קאמר תלמודא בהדיא דלא פסקי' בתרי שיטי התם היינו משום דאין לו מובן ההפסק והיינו דכתב מרן מ"ש בשם ידידיה כו' נראה לי דהיינו דוקא בשיטה אחת כלומר דבב' שיטי כיון דמספ"ל למוהרי"א אינו נחלק ואמרינן דלא עדיף מכדרלעומר אלא משוינן ליה לדינא דכדרלעומר דקאמר תלמודא בהדיא דאינו נחלק וא"נ מ"ש מרן ונראה לי היינו שחולק על מוהרי"א וס"ל דלא עדיף ידידיה דיש לו מובן ההפסק מכדרלעומר דקאמר תלמודא בהדיא דלא פסקינן בתרי שיטי דסוף סוף מיחזי כב' שמות וע"כ ההיא סוגיא אתיא אליבא דרב דלר"י הא קאמר אחת הן כדכתיבנא וכעין מ"ש מוהר"א ששון כנ"ל ודוק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ה) </b>
+<b> עיין </b> בתשובת שב יעקב ח"ר סימן נ"ו גם הוא הרבה לדבר מדברי רבינו פה וכ' דתליא בפלוגתא דברי רב ור"י בסוכה ובדבריו יש לפקפק שם הרבה ועי' בתשובת מהר"י מינץ סי' ת' ובתשו' פני יהושע סי' ו' בא"ח מה שמפלפל שם בענין בית אל ועי' במס' סופרים פ"ה הל' י' ובירושלמי פ"ג דסוכה ובירושלמי במגילה פ"א ויש לפקפק בזה כמה דברים והמעיין בכל אלה ימצא סתירה בסברות הרבה ועי' בתקון סופרים ועי' תשובת הרדב"ז סי' אלף תשס"ה לענין שמות שאינן נמחקין ובס' יד מלאכי מה שהשיג עליו ומדבריהם בפלפולם אי הוי יה שם או שבח יש להעיר מדברי הרשב"ם בפ' ע"פ ומני' יש נמי להעיר על תשו' שב יעקב הנזכרת וכבר האריך גם בזה הרב ברכי יוסף סי' רע"ו:
+<b>ודין </b>
+<b> דיהבי ליכי כו'.</b> כתב ה"ה וכתבו הרמב"ן והרשב"א דקי"ל כר"י דאמר צריך לכתוב ודין כו' ומרן הב"י סימן קכ"ו כתב וז"ל והרי"ף והרא"ש הביא בעיא זו אלמא דס"ל דבעי' ודין כיון דבעיין לא אפשיטא מספיקא בעי למכתב ודין וכן הוא דעת הרשב"א עכ"ל ואולי נאמר דמ"ש מרן וכן דעת הרשב"א לא קאי אלא למ"ש בדעת הרי"ף והרא"ש דבעינן ודין מיהו מר כטעמיה ומר כטעמי' דטעמו דהרשב"א הוא משום דקי"ל כר"י כמ"ש ה"ה וכ"כ בחדושיו וטעמו של הרי"ף משום ספק כנ"ל:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>גט </b>
+<b> שמחק כו' ואם מן התורף אינו גט.</b> עיין מה שהקשה הפר"ח סימן קכ"ה ס"ק ל"ו ועיין בספר בני יעקב דף קכ"ז ע"ב שכפי דבריו סרה מהר קושי' הפר"ח ז"ל יע"ש ודוק:
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>במה </b>
+<b> ד"א כו' אבל אם יש שם עדים שנמסר בפניהם כו' ה"ז כשר.</b> כתב ה"ה והוכרח לחלק בכאן כו' וכן סבור רבינו בשקרוע שתי וערב וכן נראה מן הירושלמי פרק המביא תניין שהקשה על המשנה ועל העלה של זית ולאו כמקורע הוא ותי' אמר ר"ז תני בונא בר שילא אפילו לא כתב אלא אני פ' מגרש את אשתי כשר וראיתי להפר"ח ז"ל סי' קכ"ה סק"מ שכתב וכונת הירושלמי היא דהכי קתני דכותבין את הגט על עלה של זית והא א"א לכתוב על עלה אחת אלא על עלין הרבה והו"ל כמקורע והתורה אמרה ספר א' ותירץ אמר ר"ז כו' כלומר כיון שכותב התורף על עלה אחת אף שכותב הטופס על עלין הרבה אין חשש בזה וכי אמרינן ס' א' אמר רחמנא כו' הוא בתורף ולא בטופס ומשמע ליה לה"ה דכיון דכל הגט מצי למכתביה על כמה עלין אין לך קרוע יותר מזה והאמת שלא דק המגיד משנה בראי' זו כלל ודבר ברור הוא שאם הטופס לבד קרוע ש"ו דאף לדעת הרשב"א כשר דנהי דלכתחילה גזרינן טופס אטו תורף דומיא דשאר פסולי דאורייתא אבל בדיעבד מיהא כשר דאפי' תימא דכל מה שקרוע כמאן דליתא הא התורף נשאר קיים עכת"ד ודבריו תמוהים לע"ד שהרי בירושלמי אמתניתין קיימינן ומתניתין קתני על הכל כותבין אפילו לכתחילה וכמ"ש רבינו דין ב' והשתא לדעת הרשב"א ז"ל אפי' תימא דבטופס מקורע כשר בדיעבד אכתי תקשי לן מתניתין דקתני על הכל כותבין לכתחילה אלא ודאי דאפי' בתורף כשר בע"מ כדעת רבינו זה הנראה פשוט בכונת ה"ה וע"פ האמור ניחא לי מה שהקשה מוהר"א ששון סימן ל' וז"ל עוד יש לדקדק בדברי ה"ה דכיון דיליף לה מהירושלמי נמצא אם כן שלדעת הרמב"ם אפי' בקרוע ש"ו יכול ליתנו לה בע"מ דהא יליף לה מההיא דעל עלה של זית ואם כן בקרוע נמי יהיה הדין כן והמדקדק בדברי הרמב"ם יראה דדוקא אם נמסר לה הגט הוא דמכשרינן ליה ממ"ש אבל אם יש שם עדים שנמסר כו' הרי זה כשר מדבריו אלו נראה דדוקא אם נמסר לה מדלא כתב אם יש ע"מ יכול ליתנו לה עכת"ד ולפי מ"ש לק"מ דמאי דמשמע מדברי רבינו דלכתחילה אין נותנים לה היינו משום דרבינו איירי כשהתורף קרוע ש"ו שכ"כ ה"ז כשר אע"פ שהיה התורף כו' או שהיה קרוע ש"ו ובתורף ס"ל לרבינו דלכתחילה אין כותבין אבל בההיא דעלה של זית דהטופס לבד הוא דחשבינן ליה קרוע ש"ו משום הכי אפי' לכתחילה כשר ולא גזרינן טופס אטו תורף אלא בפיסולי דאורייתא והיינו דמייתי ה"ה ראיה מהירוש' לדעת רבינו דאי אפי' בתורף קרוע ש"ו כשר משום הכי מכשרינן בטופס לכתחילה אמנם לדעת הרשב"א דבתורף פסול מדאורי' היכי מכשרינן לכתחילה בטופס הא בפסולי דאורייתא גזרינן טופס אטו תורף אלא מיהו אכתי קשה דמאי ראיה מייתי ה"ה מהירושלמי נימא דס"ל להירושלמי גט מקורע כשר בטופס אפי' לכתחילה אע"ג דבתורף פסול מדאורייתא דומיא דפסול דס' א' דס"ל להירושלמי דאינו אלא בתורף אבל בטופס שרי לכתחילה דאמתני' קאי כדכתיבנא ותו קשה דאכתי מנין לו לרבינו דבקרוע ש"ו בתורף לכתחילה לא ינתן וכמו שדקדק מוהר"א ששון לכן הנראה לע"ד דס"ל לה"ה דמאי דפריך בירושלמי ולאו כמקורע הוא לאו היינו משום דבעינן ספר א' כמ"ש הפר"ח דא"כ מאי משני כיון דספר א' פסולה דאורייתא גזרינן טופס אטו תורף כשאר פסולי דאורייתא ומתניתין קתני על הכל כותבין אלא ודאי דהירושלמי לית ליה הך דרשא דספר אחד אמר רחמנא כו' וכן מוכח בהדיא דלעיל מזה קאמר בירושלמי ר"י בעי כתבו על כוס של זהב ואמר לה מקום הכתב שלך ומקום השיטין שלי מהו ומדלא פריך עלה דת"ל דספר א' אמר רחמנא ומוקי לה במעורה כדמוקי תלמודא דידן בעייא דר"פ בפרק המבי' תניין ד"כ משמע בהדיא דס"ל להירושלמי דהכא לא דרשינן ס"א אמר רחמנא ואפשר דה"ט משום דס"ל דהאי ספר אצטריך לספירת דברים וכמו שהקשה התוס' ד"ה ספר לתלמודא דידן יע"ש והכי מוכח לישנא דירושלמי דפריך ולאו כמקורע הוא משמע דמשום פיסול מקורע דקאמר לעיל מזה נקרע פסול הוא דפריך דאי משום טעמא דבעינן ס"א הוא וכמ"ש הפר"ח הכי הול"ל הא בעינן ס"א וליכא וכן מוכח קצת מדברי התוספות ד"ה הנזכר דפיסולה דס"א הוי אפילו בטופס מדרבנן דומיא דשאר פסולי דאורייתא כדכתיבנא ממה שהקשה אמתניתין דפרק המגרש דקתני שייר מקצת הגט וכתבו בדף הב' כשר דהוה ליה למיפסל בב' דפין משום ס"א והשתא אם איתא לדעת הפר"ח ז"ל דמאי דפריך בירושלמי היינו משום פיסול' דס"א ואהא משני אר"ז כו' א"כ מאי ק"ל מההיא מתניתין נימא דמתני' דשייר מקצת הגט איירי בכותב התורף כולו בדף א' וכדשני בירושלמי לההיא דעלה של זית אלא ודאי דס"ל להתו' דפיסולא דס"א הוי אפי' בטופס כשאר פסולי דאורייתא ומש"ה ס"ל לה"ה ז"ל דמאי דפריך בירושלמי ולאו כמקורע הוא היינו לומר דכיון דא"א לכתוב את הגט בעלה א' אלא בעלין הרבה הו"ל מקורע (וכ"כ הרב ל"מ ז"ל דקו' הירושלמי הוא משום מקורע) ואפי' בע"מ מיהא לכתחילה לא ינתן וכמ"ש רבינו ומתני' על הכל כותבין קתני אפילו לכתחילה ואהא משני אמר ר"ז כו' כלומר כיון דהתורף נכתב על עלה א' אף על גב דהטופס נכתב על עלין הרבה ונמצא דהטופס הוי כמקורע לא גזרו טופס אטו תורף לכתחילה כיון דתורף גופיה הוי מדרבנן הו"ל גזירה לגזירה ומש"ה קתני מתניתין על הכל כותבין אפי' לכתחילה והיינו דמייתי ה"ה ראיה דלדעת הרשב"א כיון דתורף פסול מדאורייתא טופס נמי פסול מדרבנן כשאר פסולים דאורייתא ומאי משני בירושלמי והיינו דהכריחו לרבינו ז"ל לומר דטופס קרוע בע"מ לכתחילה לא ינתן ממאי דפריך בירושלמי כנ"ל ומיהו לפום מאי דמסיק בתלמודא דידן דבעינן ס"א ולא ב' או ג' ספרים צ"ל דס"ל לתלמודא דידן דמתניתין דקתני עלה של זית לאו דוקא אלא מתני' אתא לאשמועינו דכותבין על העלין ולדוגמא בעלמא נקטי לומר דבעינן דבר המתקיים בעל' של זית וכן הוא מוכרח ממה שהקשה התוספות אמתניתין דפרק המגרש דשייר מקצת הגט כו' ולא קשיא להו כן ממתניתין דפרק המביא ועיין בספר משאת משה חלק א"ה סי' י"ו ודוק:
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>היו </b>
+<b> שם ב' עדים כו'.</b> משנה פ' המגרש ופרכינן בגמרא וליתכשר האי בראובן בן והאי בבן יעקב עד והתנן בן איש פ' כשר דכתב ראובן בן אקמא ויעקב עד אבתרא וליתכשר האי ביעקב עד דהא תנן איש פ' כשר דלא כתי' עד ומבע"א בדידעינן ביה בהאי חתימה דלאו דיעקב היא ע"כ ויש לדקדק על רבינו שכתב ואם יצא מתחת יד שאין העדים נקראים עמו אינו גט ולא פי' דה"ד בשכותב ראובן בן אקמא ויעקב אבתרא אבל אם כתב ראובן אקמא וכן יעקב עד אבתרא ב' כשרים וכן נמי אם כתב ראובן בן אקמא ויעקב עד אבתר' ב"כ כדמסיק בגמרא והרב ל"מ תי' דרבינו ס"ל דכל הסוגי' זו לא נאמרה אלא קודם התקנה שהתקינו שיהיו העדים מפרשים שמותיהם על הגט כדאמרינן בהשולח ומאי דהק' בגמרא הוא למתני' דנישנית קודם התקנה ומשום הכי פריך ממתני' דהתם דקתני בן פלוני עד כשר ורבינו מפרש מ"ש התקינו שיהיו העדים מפרשים שמותיהם שיחתמו פב"פ עד ולכך ודאי לדין השנוי בברייתא אין כאן קושיא דודאי לא מתכשר אלא בראובן בן יעקב עד דוקא ומשום הכי את שהעדים נקראים עמו כשר אע"ג דלא כתיב ביה פב"פ משום דבן יעקב עד אראובן קמא קאי עכת"ד ולע"ד תי' זה אינו מחוור דאכתי קשה דהי"ל לרבינו לפרש ולומר דהא דשאין העדים נקראים עמו אינו גט ואם נשאת תצא היינו דוקא בכותב בן ראובן אקמא ויעקב אבתרא אבל אם כתב ראובן אקמא ויעקב עד אבתר' ה"ז גט פסול מכח התקנה ואם נשאת לא תצא כשאר פסולים דרבנן ומה גם כפי מ"ש הוא עצמו בפ"א מהלכות אלו דס"ל לרבינו דבדיעבד כשר וא"כ אכתי קשה דאמאי לא הזכירו כיון דנפקא מינה טובא ועיין בספר בני יעקב דקמ"ב מה שנדחק ליישב דעת רבינו ולבסוף הניח דברי הרי"ף והרא"ש בצ"ע במה שהביאו משנ' כצורתה. מאי דאמרינן עלה בגמרא דגונדלי' חתי' ולא כתבו דאי כתיב ראובן אקמא וכן יעקב אבתר' ב' כשרים יע"ש ולפום ריהטא היה נראה לומר בדוחק מעין דרך הרב ל"מ דס"ל להרי"ף והרא"ש ורבינו דבתר דתקינו רבנן שיהיו מפרשים שמותי' דהיינו פב"פ כמ"ש הטור מסתמא אית לן למימר דבתקון חז"ל חתמו ולא חתמו בפ' עד אגט הב' בתורת עדות אלא לאו אדעתייהו ומשכו החתי' אגט הב' ומשום הכי כתב רבי' דאינו גט אמנם היותר נכון לע"ד דס"ל לרבי' ז"ל וסיעתי' במ"ש הר"ן בחידושיו וז"ל וליתכשר האי בראובן כו' וא"ת והיכי מתכשר האי בראובן לחוד הא בעינן עד כדתנן במתני' איש פ' לחוד סגי והא דתנן איש פ' בן איש פ' בלא עד כשר זו ואין צל"ז קתני א"נ דעד זה דכתיב לבסוף אתרוייהו מיהדר ומקשינן וליתכשר האי בראובן בן והאי ביעקב עד פי' השתא נמי קס"ד נראה דס"ל להר"ן דלמסקנ' אפי' אי כתב עד לא קאי אתרוייהו דעד אתרוייהו קא מיהדר והאי גברא יעקב הוא בנו של ראובן וחתים בקמא בבן ראובן ובבתרא ביעקב עד שהוא שמו ומהדרינן דלא כתיב ביה עד כלו' דעד דמתני' דוקא הוא והילכך שמאלי פסול ימיני כשר (פי' משום דהאי חתימה דיעקב כיון דלא מהניי' לשמאלי מהנייא לימיני והרי הוא כאלו חתים תחתיו ראובן ן' יעקב) עכ"ל והשתא מש"ה לא חילקו הרי"ף והרא"ש ורבי' ז"ל בהכי משום דמאי דפריך תלמודא וליתכשר האי בראובן וכן נמי מאי דפריך וליתכשר בראובן בן כו' היינו משום דס"ד דעד דתנן במתניתין לאו דוקא או משום דקס"ד דעד אתרוייהו קאי אבל לפום מאי דמסיק דעד דמתני' דוקא כמ"ש הר"ן בכל גוונא מפסיל כך נראה לי נכון ודוק: ודע שמ"ש ז"ל במאי דפריך וליתכשר בראובן בן כו' דההוא גברא יעקב הוא בנו של ראובן חתים בקמ' כו' נראה שכונתו לומר לפי זה מאי דתי' בגמ' דידעינן בהאי חתימ' דלאו דיעקב הכונה לו' דידעינן בהאי חתימה דאינו נקרא שמו יעקב בן ראובן אלא ראובן בן יעקב וע"פ זה ניחא מה שהק' התוס' שם ד"ה וליתכשר לפי' רש"י ז"ל ועיין בהרב בעל ח"ה שם ועיין בספר בני יעקב דף קמ"ב ע"א שכפי דבריו ז"ל דברי הר"ן הללו אין להם שחר ודוק:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>זה </b>
+<b> שנאמר בתורה ונתן בידה אין ענין הכתוב כו' ואחד ידה וא' חציר' כו'.</b> ריש פ' הזורק ואמרי' עלה בגמ' מנה"מ דת"ר ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה חצירה כו' מנין ת"ל ונתן מ"מ ותניא נמי הכי גבי גנב ידו אין לי אלא ידו גגו חצירו מנין ת"ל אם המצא תמצא מ"מ וצריכא דאי אשמועינן גט משום דבע"כ מגרשה אבל גנב דליתא בעל כרחי' אימא לא ואי אשמועינן גנב משום דקנסיה רחמנא אבל גט אימא לא צריכה ע"כ וק"ל טובא דאמאי הוצרך תלמודא להאי צריכותא בפשיטות הול"ל דאי כתיב גנב גט לא אתי מיניה דאי לר"ל דאמר התם ופ"ק דמציע' דקטנה אין לה חצר ואמרינן התם בגמרא דה"ט משום דס"ל חצר משום שליחות אתרבאי קטנה אינה עושה שליח ואע"ג דגבי גט חצר משום ידה איתרבאי לא ילפינן ממונא מאיסורא כמ"ש רש"י בד"ה ומ"ס וא"כ לר"ל אי אשמועינן גנב דחצר קונה משום שליחות א"כ גבי גט נמי לא שמעינן אלא דחצר קונה מדין שליחות דומיא דגנב ונ"מ דבבע"כ או קטנה לא מהניא לה חצר משום הכי אצטריך ונתן בידה לאשמועינן דחצר קונה מדין יד ואי לר"י דאמר התם דקטנה יש לה חצר הא אמרינן התם דה"ט משום דיליף מציאה מגט אבל מקרא דאם המצא תמצא איכא למימר דמשום שליחות אתרבאי ואע"ג דאש"לדע חצר שאני דבע"כ מותיב וא"נ משום דלאו בר חיובא הוא כדאמר התם וא"כ אי לא הוי כתיב גט הו"א דחצר דאיתרבאי משום המצא תמצא היינו משום שליחות ונ"מ דבע"כ או קטנה לא מהניא לה חצר משום הכי כתיב ונתן בידה לאשמועינן דחצר משום ידה איתרבאי וצ"ע כעת:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ו) </b>
+<b> דברי </b> הרב אינן מבוררים דהיכן ראה דמ"ד דס"ל גבי גניבה חצר משום יד איתרבאי דלא למד הדבר זולת מגט ואי לאו דהוי קרא גבי גט הוי ס"ל משום שליחות אתרבאי ואף דרש"י שהביא הרב פירש כן היינו למ"ד משום שליחות אתרבאי אבל למ"ד משום יד אתרבאי מי נימא הכי ומרהיטת הסוגיא דב"מ משמע מאן דס"ל משום יד אתרבאי לא למד דיני' מגט דבתחלת הסוגיא שם דקאמר הש"ס דפליגי אי חצר משום יד אתרבאי או משום שליחות אתרבאי והקשה הש"ס מהאי המצא תמצא הרי אכתי לא ידע הש"ס כלל מהאי דגט והיה סובר הש"ס דבגט גופא פליגי וכ"כ רש"י שם בתחלת הסוגיא בד"ה קטנה דבגט גופא פליגי ובמסקנת הש"ס מסיק הגמ' דפליגי במציאה ותוס' שם פירשו לפי שמציאה גופא מדרבנן נשמע עכ"פ דמ"ד דס"ל משום יד אתרבאי לאו משום דיליף מגט אלא דהאי מ"ד ס"ל דחצר לאו משום שליחות כלל אתרבאי אלא משום יד אלא דלא גרע משליחות והא דאמר הש"ס דפליגי אי יליף מציאה מגט מר סבר יליף מציאה מגט ומר סבר לא יליף מציאה מגט ואי כדברינו דהאי מ"ד סובר דבגניבה נמי משום יד אתרבאי ובלא גט מדוע אמר הש"ס דסובר יליף מציאה מגט נימא דסובר יליף מציאה מגניבה זה ליתא דהא ודאי אידך מ"ד אף דס"ל חצר דגניבה משום שליחות אתרבאי הא חצר דגט משום יד אתרבאי דבחצר כ"ע לא פליגי כדאמר הש"ס וא"כ ע"כ האי מ"ד לאו מגט יליף לכן אמר הש"ס דאידך מ"ד מגט יליף ועוד ה"ט דאמר הש"ס דפליגי אי יליף מגט לפי שבמציאת קטנה איירי והיינו שאמר דהאי מ"ד יליף מגט דמצינו נמי דיש לה יד דבגניבה אף שבאשה איירי דלא חילק בגניבה בין איש לאשה מ"מ בגדולה איירי והיכן מצינו שיש יד לקטנה וזה ברור וכן נמי בתירוצא אחריתא אמר הש"ס אי יליף קטן מקטנה והיינו מקטנה דגט אבל בגניבה ובגדול ודאי בלאו גט נמי ס"ל להאי מ"ד משום שליחות אתרבאי ולולי דברי רש"י שם ד"ה ממונא מאיסורא דפירשו וחצר דגניבה משום שליחות אתרבאי והיינו למ"ד דס"ל בתחלת הסוגיא משום שליחות אתרבאי הייתי אומר איפכא דהשתא כ"ע סובר משום יד אתרבאי כאשר אבאר. ומורי הגאון בנ"ב רוצה לומר דבמסקנא כ"ע סובר משום שליחות אתרבאי והוא דהקשה בחלק אה"ע סימן פ"ב אות ח' וז"ל אומר אני להבין ג"כ מה דאמרי' שם במס' ב"מ (י"א א') מ"ס ילפינן מציאה מגט ומ"ס לא ילפינן וכן עוד בכמה אוקימתות לפרש במאי פליגי ולכאורה יפלא למה נד ממה שאמרו בתחלת הסוגיא דפליגי בהא גופא דחזינן דאתרבאי חצר משום המצא תמצא דמר סבר משום יד אתרבאי ומר סבר משום שליחות אתרבאי עכ"ל. ומזה רוצה מורי זצ"ל להוציא דבמסקנא כ"ע סובר משום שליחות אתרבאי וכבר עמדנו בזה באחת מן ההגהות להוכיח דזה ליתא דמוכח מכמה דוכתי דהש"ס דחצר משום יד אתרבאי ועוד נדבר על תרוצו לקמן. ואולם לדעתי י"ל אדרבה איפכא דכ"ע סובר במסקנא משום יד אתרבאי ובתחלת הסוגיא היה הש"ס רוצה לומר דפליגי אי משום שליחות אתרבאי דהיינו הש"ס רוצה לאוקמי עיקר הפלוגתא בגט וכמ"ש רש"י שם ועיין בפ"י אבל במסקנא כדאמר הש"ס בגט כ"ע לא פליגי כי אם במציא' והיינו במציאות קטן או קטנה ואי ילפינן מציאה מגט או ילפינן קטן מקטנה י"ל דכ"ע דחצר מ"הת משום יד אתרבאי ואפילו בגניבה ורק פליגי במציאה ובקטן או בקטנה וכאשר בארנו. ולפ"ז הסוגיא הכא בגיטין אליבא דכ"ע קאי דכ"ע סובר דחצר משום יד אתרבאי ולא דילפינן מגט אלא אף בלא גט אמרינן חצר משום יד אתרבאי ורק בה"א בש"ס בב"מ סבר הש"ס ופליגא ביה אי חצר משום שליחות אתרבאי אבל מה אעשה שמאור עינינו רש"י לא פירש כן וכי נרים חלילה עינינו לפרש כנגדו אף בדבר קטן. ודאתאן עלה אעתיק נמי מה שכתבתי בגליון נודע ביהודה להשיג על רבי ומורי הגאון זצ"ל בזה הענין והיינו מתחלה על קושייתו הנזכרת כתבתי שם וז"ל לא ידעתי היכן ראה מורי שנד הש"ס מתחלת הסוגיא בענין זה שפליגי בגניבה אי משום יד אתרבאי או משום שליחות והא דנקט הש"ס כי פליגי במציאה הלא ע"כ במציאה איירי דז"ז במאי פליגי לדינא בקטן או בקטנה בשלמא בתחלת הסוגיא היה סובר הש"ס דפליגי בגט וכמו שפי' רש"י ד"ה קטנה ועיין פ"י אבל השתא דהוכיח הש"ס דבגט כ"ע סובר משום יד אתרבאי ואפ"ה פליגי אי קטנה יש לה חצר וד' אמות אי לאו ולענין מאי ולא נשאר לן אלא מציאה דבגניבה לא שייך קטן וקטנה דאינם חייבין כלל וע"כ במציאה פליגי דגם בתחלת הסוגיא לא היה סובר הש"ס דעיקר פלוגתייהו בגניבה אלא דהש"ס רצה להוכיח מגניבה דבכ"מ חצר משום יד אתרבאי ודחה רבינא ורב סמי כל אחד לשיטתיה אבל עיקר הפלוגתא ודאי לא היה כלל בגניבה וא"כ היאך ראה מורי זצ"ל דהש"ס חזר מסברא ראשונה כה כתבתי שם בגליון נודע ביהודה וגם על תירוצו השגתי הרבה אלא שאין פה להאריך. ובמה שכתב מורי זצ"ל שם בהגהת עצמו דסוגיא דהכא דאמר אי אשמעינן גניבה כו' אינו קאי הש"ס על התורה אלא על הברייתות למה אשמעינן הברייתות בגניבה ובגט ודאי מסולק קושית הרב פה אלא שאין דעתי מסכמת עם מורי בזה והרואה יבחן שאמר שם זאת רק להחזיק דבריו הראשונים שם שלא רצה לחזור מהם ונכנס בפרצה דחוקה מאד מאד עיין היטב:<br><b> ואולם </b> להמתיק דברינו הנזכרים לתרץ קושית המחבר פה למאן דסובר חצר משום יד אתרבאי לאו דיליף מגט אלא מסברת עצמו סובר כן אמרתי עוד להרחיב הענין בדבר נכון ומתקבל הנה מורי הגאון זצ"ל העלה בספרו נ"ב חלק אה"ע סי' פ' אות י"ב ואות י"ג דהא דחלקו רש"י ותוספות בב"ק (ע"ט א') במתני' דנתנו לבכורות בנו בהאי דאמרינן בכל מקום אין שליח לד"ע היינו דוקא אם השליח מזיד אבל אם השליח שוגג בין למ"ד ב"מ (י' ב') דתליא בבר חיובא בין למ"ד דתליא באי בעי עביד היינו דוקא אם השליח מזיד אבל אם השליח שוגג המשלח חייב דהא אם השליח שוגג לאו בר חיובא הוא וגם ודאי עביד ועיין בש"ך בח"מ סי' שמ"ה באריכות היינו לבתר דכתבה התורה גבי גנב דחצירו קונה ואמרינן חצר משום שליחות אתרבאי וקשיא על זה קושית הש"ס ב"מ (י' ב') הא אין שליח לדבר עבירה וע"כ או כרבינא משום דלא הוי בר חיובא או כר"ס משום דע"כ מותיב ביה אבל אי לא כתב רחמנא המצא תמצא לרבות חצר לא הוי מחלקינן והוכיח דבריו מדברי רש"י ב"מ (י"א א') ד"ה ממונא מאיסורא דכתבו וגבי ממונא כו' דשליחות הוא ומשום דאין שליח לדבר עבירה איצטריך למיכתב התם הרי שהוצרך קרא מפורש לרבות ואי לאו הכי הוי ממעטינן משום דאין שליח לדבר עבירה ואיך יאמר שמסברא ידעינן זאת עייש"ה באות י' ואות י"א. ואולם הגאון המשיב שם סי' פ"ח אות ו' ואות ז' הקשה ליה תינח למ"ד חצר משום שליחות אתרבאי אלא למ"ד חצר משום יד אתרבאי מא"ל לכן העלה הרב המשיב שם לומר דמ"ד חצר משום שליחות אתרבאי לומד כל דין אין שליח לדבר עבירה מהוא ההוא בקדושין (מ"ג א') וכיון דילפינן מהתורה ודאי לא הוי מחלקינן בין שוגג למזיד דמהיכי תיתי לחלק לכן צריך קרא גבי חצר לרבות ולהורות לן דיש שליח לכל חד וחד כדאית ליה אבל למ"ד חצר משום שליחות אתרבאי אי אפשר לומר כן דיליף אין שליחות לד"ע מהוא ההוא דא"כ לדידיה מנליה לחלק בין שוגג למזיד (והאי חלוקא בין שוגג למזיד הרי מוכרח ממתני' דנתנו לבכורות בנו כאשר יעדנו) וע"כ דהאי מ"ד לא יליף אין שליח לדבר עבירה מהוא ההוא אלא סובר דלכן אמרינן אשלד"ע דדברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין ומן הסברא מחלקינן בין שוגג למזיד דבשוגג לא שייך למימר דברי מי שומעין עייש"ה שהאריכו שניהם בסימנים הקודמים שם ובסימנים שאחריהם ואנכי העתקתי דבריהם פה בקצרה הצריך לעניננו כי דברי שניהם דברי טעם הם. ולפ"ז נבחנה נא אנן לפ"ז דמוכח דהאי מ"ד ס"ל לחלק בין שוגג למזיד מסברא דידיה דס"ל טעמא דאין שליח לד"ע מטעמא דברי הרב ודברי כו' א"כ ע"כ מוכח דלא כהרב פה דיליף דחצר דגניבה משום יד אתרבאי מהאי דגט ואי לאו גלי לן קרא גבי גט הוי אמרינן חצר דגניבה משום שליחות אתרבאי זה ע"כ ליתא דהא לדידיה דבאמת סובר משום יד אתרבאי ואף אי יהבינן טעמיה דהרב פה דיליף מגט הא עכ"פ סובר משום יד אתרבאי וא"כ באמת מהיכי סובר לחלק בין שוגג למזיד והחילוק בין שוגג למזיד מוכח מהאי מתני' דנתנו לבכורות בנו וע"כ כהרב המשיב בתשובת נודע ביהודה אשר יעדנו דמסברא ידעינן הא והשתא דמוכח לדידיה דמסברא ידעינן אף אי לא גלי לן קרא גבי גט ע"כ נמי צריכין למימר חצר משום יד אתרבאי דליכא למימר חצר משום שליחות אתרבאי קשיא ל"ל קרא כלל (דהא דחצר שליח הוא ידעינן מכל שליח דלשיטת רש"י ותוס' ב"מ (י' ב וי"א א) מוכח דס"ל דע"ז ודאי לא צריך קרא לגלות ואף שלא הוי בר דעת ועי' פני יהושע בב"מ שם וכן מוכח למי שמעיין שם). ותירוצא של רש"י שהזכרנו לעיל ב"מ (י"א א') ד"ה ממונא כו' דלכך איצטרך קרא משום דהו"א אין שליח לד"ע ל"ש דהא מסברא ידעינן דגבי חצר ל"ש לדבר עבירה משום דלא הוי בר חיובא כקושית מורי הגאון זצ"ל ואין לומר בסברת רבינו דמהאי נפקא זה נכון למ"ד חצר משום שליחות אתרבאי אבל השתא הרי קיימינן למ"ד משום יד אתרבאי וע"כ דבלא"ה ידעינן מסברא דהיכי דהשליח לאו בר חיובא כגון שוגג ואונס מחייב שולחו כאשר בארנו להאי מ"ד דע"כ סובר כן א"כ לפ"ז למ"ל קרא לרבות חצר וע"כ לגלות לן קרא דמשום יד אתרבאי ולאו משום שליחות וא"כ אף בלא גט להאי מ"ד ע"כ חצר דגניבה משום יד אתרבאי ושפיר הקשה הש"ס פה לכתוב רחמנא חצר ולא בעי גט להאי מ"ד דחצר משום יד אתרבאי ודוק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>היתה </b>
+<b> עומדת בראש הגג כו'.</b> עיין מ"ש ה"ה והר"ן כתב דסובר רבינו דברישא דמתני' איכא דרך עליה ודרך ירידה ומשו"ה לא תנא נמחק או נשרף ה"ז מגורשת משום דאיכא גוונא דלא הויא מגורשת כגון דרך עליה אבל בסיפא לעולם היא דרך ירידה וכי אוקימנא ל"ש אלא בנמחק דרך ירידה כו' ה"ק ל"ש אלא דרך ירידה בסיפא דמתני' אבל דרך עליה אינה מגורשת ומש"ה לא תני נמחק או נשרף ה"ז מגורשת עכת"ד ומוהרש"ך ז"ל הק' עליו דאם איתא דברישא דמתני' איכא גוונא דהוי מגורשת א"כ מאי דוחקיה לו' דבסיפא לעולם הוא דרך ירידה עד שהוצרך לומר דמאי דאוקימנא בעודפות הוא משום דלא לצמצם ולפי דרכו היה אפשר לפרש דמאי דקאמר ל"ש אלא שנמחק דרך ירידה קאי בין ארישא בין אסיפא ולעולם רישא וסיפא שוין ומאי דנקט נמחק או נשרף גבי סיפא ה"ט כמ"ש הרמב"ן יע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד לק"מ דמש"ה הוצרך הר"ן לומר הכי דבשלמא אי כמ"ש הר"ן ניחא דרבינו ז"ל בדין דריש' דהיתה עומדת כו' כתב דאינה מגורשת והיינו משום שהוא דרך עליה וכמ"ש שהרי אינו הולך לנוח וכ"כ מרן הכ"מ ובדין הסיפא כתב סתם דאם הגיע לרשותה ושרפתו הרי זה גט משום דהולך לנוח כיון דמסתמא לעולם הוא דרך ירידה כמ"ש הר"ן מה שא"כ אי בדינא דסיפא נמי שייכא דרך עליה ועלה קאמר רבה בר אבוה ל"ש לא הו"ל לרבינו למסתם סתומי בדין הסיפא למימר דאם הגיע לרשותה ושרפתו ה"ז גט והול"ל במד"א בדרך ירידה וכדקאמר בגמרא ל"ש כו' אלא ודאי כמ"ש הר"ן דהשתא לא תקשי דאם כן בדין הרישא הול"ל דבדרך ירידה מגורשת דהא ליתא דהרי זה פי' רבינו במ"ש שהרי אינו הולך לנוח כנ"ל ודוק:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>זרק </b>
+<b> לה גיטה לרשותה כו'.</b> עיין בל"מ פ"ד מהל' מע"הק שכתב דרבינו סמך אההיא סוגייא דזבחים ד"ב דקאמר התם את"ל לאו כמונח דמי וכל את"ל פשיטותא הוא וכ"כ הרב בה"ז די"ט ותמה על הנ"י והרא"ש שכתבו דהך בעיא לא אפשיטא דהרי אפשיטא בזבחים ול"ק דאיכא למימר דהנ"י והרא"ש יסברו כההיא תי' שכתבו התוס' בפרק הזורק דע"ט ד"ה דרך עליה וז"ל א"נ התם בבית מקורה דומה יותר לנוח עכ"ל יע"ש וא"כ משום הכי התם פשיטא ליה דלאו כמונח דמי גבי היה מקבל הדם וכ"כ הרב ל"מ שם דלהאי תי' שכתבו התו' לא אפשיטא בעיין יע"ש ועיין ש"א סי' נ"א:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>היתה </b>
+<b> ידה קטפרס וזרק הגט על ידה כו'.</b> שם אמרינן היתה ידה עשויה קטפרס וזרקו לה אע"פ שהגיע גט לידה אינה מגורשת אמאי הא כי נפל בד"א דידה קא נפל בדלא נח ותיגרש מאוירה דד"א תיפשוט כו' וראיתי להרשב"א בחי' שכתב וז"ל ק"ל דהא קי"ל דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ואיכא למימר משום דבעיא ולא אפשיטא ליה וה"ק ליפשוט דלאו כמונח או תפשוט דר"א דד"א אין להן אויר עכ"ד הנה הרב מוהרש"ך ז"ל תמה ע"ד הרשב"א הללו וז"ל דברים הללו הם תמוהים דמה שייך כאן ההיא בעייא דאויר שאין סופו לנוח בהך מילתא דר"י דלא שייך לומר אויר שאין סופו לנוח אלא כגון ההיא דזרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר דאגלאי מילתא כיון שלא נח שזרקו בכח שלא היה סופו לנוח מתחילתו אבל בהך מילתא כשהיה הגט תוך אויר סופו היה לנוח אם לא היו באים המים או האש עכת"ק ולי עוד ק' דאפ"ת דסבירא ליה להרשב"א ז"ל דבכה"ג נמי קרינן ביה אויר שאין סופו לנוח אם כן תקשי ליה דמאי בעי רבא בפ"ק דמציעא אי אויר שאין סופו לנוח אי כמונח דמי או לא הא מתניתין היא בפרק הזורק היתה עומדת על ראש הגג כו' הוא מלמעלה והיא מלמטה כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זה מגורשת אלא ודאי דשניא ההיא אמנם הנראה לע"ד דס"ל להרשב"א דמאי דמשני בגמרא בדלא נח אין הכונה לומר דבנפל מידה נשרף דא"כ הכי הו"ל לתלמודא לומר הב"ע בנשרף אלא ס"ל להרשב"א דהכונה לומר דלא נח בתוך ד"א שלה אלא דנשאתו הרוח חוץ מד"א שלה ואהא ק"ל להרשב"א דאם כן מאי פריך ותיגרש מאוירא הא הוי אויר שאין סופו לנוח וכההיא דזרק ארנקי ממש ותי' כו' אבל בנמחק או נשרף מודה הרשב"א ז"ל דהוי אויר שסופו לנוח מידי דהוי אקלטו אחר שכתב רש"י ז"ל במציעא ד"ה כמונח יע"ש שוב ראיתי להריטב"א בשיטה כ"י שהק' כקו' הרשב"א ותי' תי' הרשב"א ותי' עוד וז"ל א"נ דהתם כדאבעיא לן באויר שאין ראוי לנוח מתחילתו כגון שקדם הרוח והכא באויר ראוי לנוח מתחילתו כגון שקדם הגט לרוח ואי לאו הא דר"א הו"ל מגורשת גמורה דכמונח דמי וכ"ת לוקמא בהכי באויר שאין ראוי לנוח מתחילתו כגון שקדם הרוח יש לומר דלא אוקמא בהכי דאם כן תפשוט באויר שאין סופו לנוח מתחילה לאו כמונח דמי עכ"ד הרי בהדייא מבואר מדבריו כמ"ש דסבירא ליה דמשני בגמרא בדלא נח ר"ל דלא נח בתוך ד"א אלא חוץ לד"א ומשום הכי ק"ל שפיר ואהא תי' הריטב"א דהתם דאבעיא לן היינו באויר שאין ראוי לנוח מתחילתו שקדם הרוח ודוק:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>נתן </b>
+<b> הגט ביד עבדה והוא נעור כו'.</b> כתב ה"ה שהוא מפרש דכי אקשינן והאמר רבא כל שאלו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה הכי אקשינן אמאי ה"ז גט גמור יש לנו לגזור ישן אטו נעור שב' מצויים תמיד ואמרו והלכתא שאינה מגורשת גמורה אלא בכפו' כו' והקשה הרב ל"מ דא"כ אמאי הוצרך לאתויי מההיא דרבא מינה ובה הו"ל להקשות דגזור ישן אטו שאינו ישן ותירץ דאי לאו ההיא דרבא הו"א דאינו ישן כו' כיון דהוי עומד ולא מהלך הוי גט ופסול מיהא מדרבנן הוי דגזרי' אטו מהלך וכיון דאין פיסולו אלא מדרבנן לא גזרינן אטו עומד דהיא גופא גזירה לכך מייתי דרבא לומר דאינו ישן אע"פ שעומד אינו גט מן התורה וא"כ נגזור ישן אטו שאינו ישן עכ"ל יע"ש ודבריו תמוהים לע"ד דאכתי תקשי דאמאי לא פריך בפשיטות דנגזור ישן אטו נעור דאינו גט מן התורה אפי' עומד מטעמא דהו"ל חצר המשתמרת שלא לדעתה דלה"ט אפי' עומד משתמרת שלא לדעתה קרינן ביה ואינו גט מן התורה וכדקאמר רבא נעור אינו גט כו' וא"כ אמאי אצטריך לאתויי ההיא דרבא לכן הנראה לע"ד בדוחק דאי לאו ההיא דרבא לא מצי פריך דנגזור ישן אטו נעור משום דאיכא למימר דרבא לא גזר ודוקא במהלך ממש אינו גט מן התורה משום דבעינן דומיא דידה אבל בישן דומיא דידה קרינן ביה ולא גזרו רבנן אמנם השתא דקאמר רבא כל שאלו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה ואע"ג דעכשיו אינו מהלך מ"מ החמירה תורה כ"כ לומר דבעינן דומיא דידה ממש וכמ"ש הרא"ש יע"ש פריך שפיר דהו"ל למיגזר אפי' ישן נמי ולומר דבעינן דומיא דידה ממש: ודע שהתוס' בפ"ק דב"ק די"ב ד"ה והלכתא הק' לשיטת רבינו דמאי דקאמר רבא נעור אינו גט היינו דוקא באינו כפות דא"כ ל"ל משום טעמא דחצר המשתמרת שלא לדעתה ת"ל דהוי חצר מהלכת עכ"ל ויש לגמגם בדבריהם דמאי עדיפותא איכא לטעמא דחצר מהלכת אדהק' ז"ל דת"ל דהוי חצר מהלכת והרב ח"ה נראה שנרגש מזה שכתב וז"ל דטפי הו"ל למינקט האי טעמא כדנקט לה רבא בשמעתין והוא דוחק ושוב ראיתי להתוספות בפרק המביא תניין דכ"א ד"ה והלכתא שכתבו דת"ל משום מהלכ' דאז אפי' בידיו כפותים דהוי משתמרת לדעתה אינו גט יע"ש ונראה דאשתמיט מהנזכר דברי התוספות הללו והרא"ש הכריח בפרק הזורק כדברי מרן התוספות הללו וכתב עוד ולפי זה אם היו ידיו ורגליו כפותים לא בעינן ישן דעתה משתמרת לדעתו וגם אינו מהלך והכי איכא לאוקמי ההיא דלעיל פ"ב וכן ראיתי כתוב בשם ריצב"א ולי נראה הכא כיון דנעור ויש לו דעת לעצמו חשיב חצר המשתמרת שלא לדעתו ולא דמי לקלתה וספינה ובהמה עכ"ד וכ"כ הטור סימן קל"ט ותמהני על מרן הב"י בח"מ סימן ר"ב שכתב וז"ל רי"ו בנתי' י' ח"ג כתב והוא שיהיה העבד כפות פי' ידיו ורגליו או ישן וכפות ברגליו ואיני יודע מנין לו עכ"ד ויש לתמוה איך אשתמיט מיניה דברי הרא"ש והטור דמבואר בהדייא דדעת רי"ו כדעת ריצב"א דבעינן כפות ידיו ורגליו כי היכי דליהוי חצר המשתמרת לדעתה וחצר שאינה מהלכ' ומשום הכי בישן דהוי חצר המשתמרת לדעתה לא בעינן אלא כפות ברגליו גם בס"ס הנזכר כתב וז"ל ותמהני על רבינו שכתב בסמוך גבי עבד דכפות וישן בעינן וכאן לא הצריך אלא שתהיה כפותה ושמא ס"ל דדוקא לגבי עבד שהוא בן דעת יע"ש ואחרי המחילה אשתמיט מיניה דברי הרא"ש ז"ל אלו שכ"כ בהדיא דעבד יש לו דעת לעצמו והוי חצר המשתמרת שלא לדעתה ולא דמי לבהמה וצ"ע וראיתי להר"ן ז"ל בפרק המביא תניין שכתב וז"ל והק' בתוס' היכי אמרינן חצר מהלכת לא קנה והא חצר מידה אתרבאי וידה מהלכת היא ותירץ דידה אינו מהלכת שלא לדעתה ואינה משתמרת אלא לדעתה דומיא דחצר שאינה מהלכת אבל חצר מהלכת שמהלכת אלא לדעתה ומשתמרת שלא לדעתה לא דמיא כלל לידה עכ"ל וכ"כ הריטב"א ז"ל בשיטה כ"י משם התוספות יע"ש ולע"ד אני תמיה על קושייתם דהרי במציעא דף ט' פריך ליה ר"ה לרבא אלא מעתה היה מהלך בספינה וקפץ דגים לתוך הספינה ה"נ דחצר מהלכת היא א"ל ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא מסגייא תותה יע"ש הרי דמשום דמינח נייחא לא מקרי חצר מהלכת וא"כ מש"ה חצר מהלכת לא קנה משום דל"ה דומיא דידה דידה מינח נייחה ואיהי היא דקא ממטי לה ומש"ה גבי ספינה דמינח נייחא קנה משום דהוי דומיא דידה וכ"כ התוספות ז"ל שם ד"ה ספינה וז"ל אע"ג כו' הכא חצר משום ידה אתרבאי והוי שפיר דומיא דידה דמינח נייחא וממטי לה עם גופא ע"כ וכן נראה מדברי התוס' דפרק המביא תניין דכ"א ד"ה אטו שכתבו בתוך דבריהם וז"ל דאל"כ חצר מהלכת אמאי לא קנה תקנה מטעם שליח כמו שליח מהלך אע"ג דמטעם יד לא קני הרי דלא הוקשה להו אלא מטעם שליחות אבל משום דהוי דומיא דיד ל"ק להו דידה מינח נייחא ואפי' תימא שהתוס' שכתבו הר"ן והריטב"א הם תוס' אחרים מ"מ אין להכחיש המוחש דידה מינח נייחא ושמא הוצרכו להאי תי' שכתבו דידה מהלכת לדעתה היא כי היכי דלא תקשי דלסברת ר"פ ור"ה דהוה ס"ל דספינה מקרי חצר מהלכת אע"ג דהיא גופא מינח נייחא אדקשיא ליה מספינה הו"ל לר"פ ור"ה לאקשויי היא גופה חצר מהלכת אמאי לא קנה הא הו"ל דומיא דידה ודוק: ובמאי דתירץ ז"ל ק"ל טובא דא"כ מאי פריך התם במציעא רבינא לר"א אלא מעתה היתה מהלכת בר"ה וזרק לה גט לתוך חיקה או לתוך קלתה ה"נ דלא מיגרשה אמ"ל קלתה מינח נייחא ואיהי היא דקא מסגייא תותא והשתא לפי דברי הר"ן ז"ל מאי קו' התם גבי קלתה שאני דהוי חצר מהלכת לדעתה והוה ליה דומיא דידה דמהלכת לדעתה מה שא"כ בקני בהמה וקני כלים שעליה הו"ל חצר מהלכת שלא לדעתה ור"א נמי אמאי הוצרך לשנויי קלתה מינח נייחא ולא הוי חצר מהלכת אפי' נימא דאע"ג דמינח נייחא כגון ספינה חשיב חצר מהלכת אפי"ה מגורשת משום דהו"ל חצר מהלכת לדעת' ואפי' נדחק לפרש דהיא גופא היא מאי דשני ליה ר"א קלתה מינח ניחא כו' כלומר דאלו היה מהלכת לא הוה קנה משום דהו"ל מהלכת שלא לדעתה אבל עכשיו דמינח ניחא נמצא מהלכת לדעתה מה שאין זה במשפט הלשון כלל וא"נ דרב אשי עדיפא מיניה משני לה וכי היכי דלא תקשי ליה מספינה כדק"ל לר"פ ור"ה אכתי קשה טובא לרבינא דאדק"ל מזרק לה גט לתוך קלתה תקשי ליה היא גופא דחצר מהלכת אמאי לא קנה הא הו"ל דומיא דידה ואי משום דמהלכת א"כ מאי ק"ל אלא מעתה כו' וצ"ע ואין להקשות דאכתי תקשי ליה בחצר דגברא דאתרבאי משום שליחות לדעת הרי"ף ורבי' ז"ל דאמאי לא קנה הא שליח גופיה מהלך שלא לדעתו הוא די"ל דס"ל כמ"ש הרא"ש דלהכי אפקיה בלשון יד לומר דבעינן דומיא דידה דמהלכת מדעתה ושוב ראיתי בשיטה מקובצת למס' מציעא דף ל"ג ע"א שכתב משם הריטב"א וז"ל וחצר מהלכת לא קנה פירוש כשמהלכת שלא לדעת בעליו דומיא דבהמה הילכך אפי' למ"ד חצר משום שליחות אתרבאי לא דמיא לשליחות כי השליח אינו מהלך אלא לדעת שולחו בעודו שליח וכ"ש למ"ד משום ידה אתרבאי יע"ש:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>השליח </b>
+<b> שעושה האשה לקבל את גיטה מיד בעלה הוא הנקרא שליח קבלה כו'.</b> משנה פרק התקבל ודע שהטור ז"ל בריש סי' ק"מ נסתפק אם דינו כדין האשה לכל דבר לענין שאם זרק לחצרו או לתוך ד"א שתהיה מגורשת וכתב ומסתברא שדינו כדין האשה לכל דבר ומרן הב"י כתב וז"ל ולא ידענא מהיכא ס"ד לפלוגי בינייהו ומפשט דבריו נראה שדינו כדין האשה לענין שאם זרק הגט בתוך חצירו שתהי' מגורשת מיד כדין האשה ואם הדבר כן קשה טובא ממ"ש איהו ז"ל גופיה בסי' תמ"א דק"פ ע"ב בד"ה שאלה לגאון שכתב וז"ל ונ"ל שמה שהתיר העיטור לשליח קבלה למנות שליח היינו שיהא שליח להביאו בידו של שליח ראשון אבל לשתתגרש בקבלתו של ב' לא ודייקנא לה כו' הרי לך בהדייא דלכ"ע אינה מגורשת מיד ולדעת הרמ"ה שכ' הטור אינה מגורשת כלל ואף שאח"כ כתב הטור אלא שא"כ דבריו באו סתומים יותר לא בא אלא לומר דסתומים דבריו אמנם ודאי דלא דחה מ"ש דהראי' שהביא היא מכרע' וגם ממ"ש הטור ז"ל סי' הנז' וז"ל וגם מ"ש שאפי' נתנה רשות כו' לא נהירא ונראה דלא פליג אהרמ"ה אלא בשנתנה רשות דוקא הא לא"ה מודה דאינו יכול לעשות שליח קבלה וליכא למימר דכיון דחצר משום יד אתרבאי כי היכי דבשהגיע הגט לידו מגורשת מיד ה"נ מגורשת מיד כשהגיע לחצירו דהא ליתא שהרי כתב הרי"ף בפ"ק דמציעא די"ב וז"ל והלכתא קטנה יש לה חצר כו' אבל חצר דגברא משום שליחות אתרבאי וקטן הואיל ואין לו שליחות אין לו חצר וכן היא דעת הרא"ש והטור ז"ל ח"מ סי' רס"ח וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דאיך כתב הטור שדינו כדין האשה ומאי קא ק"ל למרן הב"י ז"ל כי על כך ע"כ לומר דלישנא דהטור ז"ל לאו בדוקא וה"ק ובהא מספ"ל אם דינו כדין האשה לכל דבר לענין שאם זרק הגט בתוך חצירו שתהיה מגורשת ור"ל שתהי' מגורשת בהגיע גט ליד שלוח' והכי דייק לישנא ממה שלא כתב שתהי' מגורשת מיד והאי כדין האש' דקאמר ר"ל כי היכי דבאשה מגורשת ה"נ הכא אלא דהא כדאיתיה והא כדאיתי' א"ד לית ליה חצר ואינ' מגורשת כלל וקא מבעיא ליה להטור ז"ל אם חצר גרוע משליחות שכתב העיטור ושליח קבלה עוש' שליח דלפום ריהטא שליחות עדיפא שעוש' אותו בידים מה שא"כ חצר ומסיק דמסתברא שדינו כדין האש' פי' דמגורשת בהגיע הגט לידה ובהכי ניחא לי מה שתמ' הרב מש"ל ז"ל דהא בירוש' מבעייא ליה הא דגרסינן בירוש' על ההיא מתני' דפרק התקבל ר"א שאל חצירו של שליח מהו שתעש' כידו ועלתה בתיק"ו וכתב שם הרב שדה יאושע ז"ל וז"ל חצירו של שליח קבלה מהו שתעשה כידו מי אמרינן כיון דחצר דאש' מידה אתרבאי והכל דבר אחד ה"נ בשליח שהוא כעצמ' א"ד כיון דשליח נמי מידה אתרבאי לא אמרינן רבוי דרבוי ע"כ וא"כ היאך כתב הטור ומסתברא כו' ומאי קא ק"ל למרן הב"י דהא בירושלמי מבעייא ליה יעויין שם שהניח בצ"ע אמנם כפי זה נחה שקטה תמיהתו דס"ל להטור דמאי דקא מבעייא ליה לר"א מהו שתעש' כידו ר"ל אי מגורשת מיד בזריקת הגט לחצר השליח כידו דמגורשת מיד בהגיע גט לידו והכי דייק לישנ' דירושלמי דקתני מהו שתעש' כידו א"ד דאינ' מגורשת אלא בהגיע הגט ליד השליח כדין שליח שכתב בעל העיטור וצדדי הבעייא הוא אי חצר דגברא הוי כחצר דאשה ומשום ידה אתרבאי וא"כ ה"נ מגורשת מיד א"ד לא ילפינן איש מאש' וכאבע"א דפ"ק דמציעא דף י"ב ומ"מ מוד' מיהא דחצירו של שליח הוי כשליח הובא' ופירוש זה נרא' יותר דלדעת הרב שדה יאושע ז"ל אדמבעיא ליה להירוש' בחצירו של שליח תבעי ליה אי שליח קבלה עוש' שליח או לא מי נימא דהו"ל כאשה עצמ' א"ד כיון דשליח קמא מידה אתרבאי ושליח בתרא מיד שליח קמא אתרבאי הו"ל רבוי דריבוי ולא אמרינן וגם לפי דרכנו קשה דהו"ל למבעי אי עוש' שליח קבלה לענין שתהי' מגורשת מיד אי ילפינן איש מאשה וכי היכי דאשה עוש' שליח ה"נ איש עוש' שליח קבל' א"ד לא ילפינן איש מאש' ואינ' מתגרשת בקבל' שליח שני אלא עד שיגיע הגט ליד שליח ראשון ויש ליישב ודוק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ז) </b>
+<b> מה </b> שהקשה הרב פה דברי הטור אהדדי מסימן קמ"ז משליח לקבלה שאין עושה שליח שני בזה קדמוהו הרב טורי זהב והב"ש סימן ק"מ ס"ק ב' הביאו בקצרה ואני אעתיק לשונו וזה לשון הטו"ז ולענ"ד יש לתמוה דהא עכ"פ אין השליח שוה לגמרי להאשה דהיא יכולה לעשות שליח. ושליח לקבלה אין יכול לעשות שליח אחר. וא"כ ה"נ נימא דבדידה ריבתה תורה שחצרה כידה אבל השליח אין לו זכות זה אלא שהוא עצמו יהיה דוקא במקומה ולא חצרו דדלמא חצרו מתורת שליחות הוא וצ"ע עכ"ל הרי בגוף הסתירה הרגיש הטו"ז איך שהטו"ז מסיים דלמא חצרו מתורת שליחות הוא והרב פה הרגיש נמי דיש לומר חצרו משום ידו וא"כ לא דמיא לשליח דשליח אלא חצרו עצם של שליח הוא. ואולם הביא ראיה מדברי הרי"ף והרא"ש דכתבו חצר דגברא משום שליחות הוא. ובאמת למי שיעיין בדברי הפוסקים ימצא בזה ערבובי דברים ועיין בנמוקי יוסף בשם הראב"ד ועי' בפני יהושע בב"מ (י"א א' וי"ב א) שנארג בכמה דברים. והנה אעתיק פה מה שכתבתי בגליון תשו' נו"בי חלק א"הע סי' פ"ב שכתב שם באות ח' וז"ל של מורי הגאון רשכב"ה זצ"ל וראיתי עתה שהקשה מעלתו עלי בקונטרס שלו אות ז' וז"ל אני תמה הא אנן קיי"ל חצר משום יד אתרבאי ומנ"ל לרבוי שליחות בשוגג עכ"ל ודבר זה שנה ושלש בקונטרסו כמה פעמים דאנן קיי"ל חצר משום יד אתרבאי ואני אומר אלו בחלום ראה דבר זה דקיי"ל משום יד אתרבאי דאלו בהקיץ ואפילו מתנמנם לא היה רואה דבר זה מה שמבואר בכל הפוסקים כולם לא נחלקו כלל דחצר דאיש משום שליחות אתרבאי ולכך קטן אין לו חצר וכן הוא בש"ע סי' רמ"ג וסי' רס"ח וחצר דאיתתא הוא דאתרבאי משום יד ולכך קטנה יש לה חצר עכ"ל מורי הגאון זצ"ל. וכתבתי שם בגליון וז"ל לא בחלום ראה השואל כי רב גובריה הוא כי אם בהקיץ דרוב פוסקים ס"ל חצר משום יד אתרבאי דהא חצר של הקדש חצר דגברא הוא אפ"ה כתבו התוס' מעילה (י"ג א') ד"ה אבל דלכך אין חצר של הקדש קונה כיון דמשום יד אתרבאי ואין יד להקדש וכן משמע מדברי התוס' בבא בתרא (ע"ט א') ד"ה ואין מועלין וכן כתב רשב"ם שם עיין היטב וכן הביא הרב בעל מחנה אפרים הלכות קנין חצר ראי' מדברי הראב"ד פרק כ"ט מהלכות מכירה דפירש ואמר דאמרינן דקטן אין לו חצר היינו דוקא לענין מציאה דלית בה דעת אחרת מקנה אבל לענין מתנה דאית בה דעת אחרת מקנה יש לו חצר ויש לו ד' אמות דחצר משום יד אתרבאי ודוקא מציאה שאין דעת אחרת מקנה אותו אין לו יד ואין לו שליחות והיינו מתקנתא דרבנן וכן משמע מנמוקי יוסף ועיין פני יהושע ועי' בסמ"ע סימן רמ"ג ס"ק ל"ג ל"ד ל"ה. ולפ"ז מדברי הרי"ף והרא"ש נמי אין ראיה דמה שפסקו דקטן אין לו חצר דוקא קטן דלא ילפינן קטן מקטנה והיינו החכמים לא תקנו ליה כמו שפירש תוס' במקומו ב"מ (י"א א) אבל חצר דגדול משום יד אתרבאי וכן משמע מדברי הרא"ש עצמו ב"מ (י"ב א) דכתב אבל חצר אין משתמרת כו' דא"א להיות מטעם שליחות כו' הילכך מטעם יד קנה הרי חזינן דחצר דגברא משום יד קנה ורק בקטן אינו קונה דלא ילפינן קטן מקטנה ושליחות לית ליה דאין שליחות לקטן ואולם מדברי רבינו הרמב"ם (פי"ז מהל' גזילה הל' ט') משמע דחצר דגברא משום שליחות אתרבאי וכן מוכח לקמן לפ"ז דמה דקיי"ל בח"מ (סי' ר"ב סעיף י"ד) דחצר מהלכת לא קנה והרי כתבו התוס' גיטין (כ"א א') ד"ה אטו דזהו וקא אי חצר משום יד אתרבאי דאי משום שליחות אמאי חצר מהלכת לא קנה דומיא דשליח דמהלך הוא ואולם אם כך נקטינן לסברא ודאי קשה על הרמב"ם דהוא פוסק חצר משום שליחות אתרבאי כאשר הערנו והרי הוא פסק (פ"ג מהלכות מכירה) דחצר מהלכת לא קנה וע"כ דלאו זה בזה תליא ועי' בש"ך סי' רס"ח ס"ק ו' דמשמע נמי מדבריו חצר דגדול משום יד אתרבאי ועי' במ"א סי' קנ"ד ס"ק כ"ג הביא נמי דברי האגודה ריש מעילה דחצר דהקדש לא קנה משום דאין יד להקדש ועיין בתויו"ט במשנה דמעילה דהקשה ואף אי חצר משום יד אתרבאי הא אמרינן ב"מ (י"ב א) דלא גרע משליחות א"כ קשה חצר היכי דהגזבר עומד ע"ג דומיא דמציאה ומדהקשה הרב תויו"ט מדאמרינן חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות ולא הקשה כפשוטו על האי מ"ד דסובר חצר משום שליחות אתרבאי ולא משום יד היאך מפרש למתניתן. על כרחך משמע דהרב תויו"ט סובר שבמסקנת הש"ס ב"מ (י"א א) דאמר הש"ס דפליגי אי משום יד אתרבאי או משום שליחות אתרבאי דמתחלה היה סובר הש"ס דבכל מקום פליגי ואפילו בגט וכן כתב רש"י בהדיא בתחלת הסוגיא ד"ה קטנה אין לה חצר אם זרק לה בעלה גט לתוך חצרה לא קנתה ועי' פני יהושע לכן העלה הש"ס דפליגי אי חצר בכלל אתרבי משום יד או משום שליח אבל שמסקנא הכי הוא דע"כ בכלל חצר ודאי לא משום שליח אתרבי דהא בגט ודאי משום יד אתרבי וחזר הש"ס ואמר לענין גט כ"ע ל"פ כו' כי פליגי לענין מציאה והיינו לפי פי' תוס' והפוסקים דרק מדרבנן פליגי מי נימא דבגניבה דמצינו מ"הת חצר דמשום שליח אתרבאי אלא כ"ע סובר משום יד אתרבאי ורק לענין מציאה פליגי והיינו מדרבנן וזה היפך מדברי מורי בסוף דבריו שהרגיש נמי דש"ס חוזר ולא פירש דפליגי אי משום יד אתרבאי לכן הוא אמר בהיפך דבמסקנא כ"ע ס"ל דגבי גניבה משום שליחות אתרבאי והיינו משום שליחות נמי ואנכי לבבי לא כן ידמה אבל במסקנא כ"ע סבירא להו דמשום יד אתרבאי ורק לענין מציאה פליגי ועיין עוד מה שכתבנו פ"ה הלכה א' ביותר ביאור דברים אלו לכן לא קשה על מ"ד דס"ל חצר משום שליחות אתרבאי מ"ט דמתני' דמעילה הא באמת ליכא מ"ד דחצר מן התורה משום שליחות אתרבאי (ולא קשה נמי מדוע הקשה הש"ס בתחלת הסוגיא על האי מ"ד דס"ל משום שליחות אתרבאי מברייתא המצא תמצא ולא קשה ממתני' דמעילה הא כבר הקשה כעין קושיא זאת הרב הש"ך בסי' שמ"ח וכן כונת הנמוקי יוסף בפ' מרובה במתני' דנתנו לבכורות בנו להקשות כן מדוע לא הקשה הש"ס ממתני' דנתנו לבכורות בנו עייש"ה ובים של שלמה פ' מרובה. אלא דלפענ"ד לא קשה כלל דלאו מברייתא הקשה הש"ס אלא מדרשא דהמצא תמצא ונייחא ליה להש"ס להקשות מעיקר הקרא דילפינן מניה חצר ומוכח דחצר משום יד אתרבאי דוק. לכן לא קשה כלל על מ"ד אחר מ"ט דמתני' דמעילה אלא קושית התויו"ט היא קשיא הא לא גרע משליחות עיין היטב. היוצא שאיפכא הוא דכ"ע סובר כמסקנת הש"ס דחצר משום יד אתרבאי ואולם מדברי רש"י (י"א א) ד"ה ומר סבר לא ילפינן כו' לא משמע כן אבל עכ"פ מדברי הפוסקים אין ראיה כלל דפסקו חצר דגברא היינו גדול משום שליחות אתרבאי ורק בקטן ובמציאה ומשום תקנתא דרבנן ואדרבה מקצת פוסקים והמה תוס' והרשב"ם והאגודה והסמ"ע והש"ך והמ"א והתויו"ט משמע להיפך לכן אין להשיב תואנה על הרב השואל כן העליתי בגליון נו"בי בקיצור דברים ופה הרחבתי הדברים קצת להקל על המעיין. וא"כ הדרן לדברי רבינו פה שטוען להקשות על הטור אמאי פוסק דאם זרק גט לחצרו של שליח דמקודשת דאתיא שפיר דמשום יד אתרבאי ואפי' בחצר דגברא וזהו נמי כונת הירושלמי בעי רבי אליעזר חצרו של שליח מאי שתעשה כידו ע"כ היינו שהירושלמי היה מסופק אי חצר דגברא משום שליחות אתרבאי או משום יד ולא ידעתי מה עוד להעמיס בדברי הירושלמי ומה מן הדוחק בזה שנדחק בו הרב שדה יהושע ורבינו פה והכל נכון ודוק:<br><b> שוב </b> ראיתי להביא ראיה נכונה ואמת לדברי דכן כונת הירושלמי דהנה מצאתי ראיה נאמנה לדברי הרמ"ה דאין שליח לקבלה עושה שליח מדברי הרמב"ן במלחמות פרק התקבל דאמר היינו טעמא דאמרינן בקדושין (מ"ד ב) דאין נערה ארוסה עושה שליח לפי שהוא עצמה אין לה יד לקבל גט אלא לפי שהגט זכות לאב שמכנסת עצמה לרשותו ירדה התורה לסוף דעתו של אב דניחא לי' דתהוי שלוחו אבל עכ"פ אין היא יכולה שתעשה שליח כיון דהיא רק שלוחו של אביה זה תוכן כונת דברי הרמב"ן שם עייש"ה ויש להבין דמאי בכך דמה לי אם יש לה יד מצד כחה או מצד שהיא שלוחו של אביה סוף כל סוף הרי גדולה היא ובכל מקום גדולה יכולה לעשות שליח וע"כ דהרמב"ן סובר כדעת הרמ"ה שהביא הטור דאין שליח לקבלה יכול לעשות שליח אף אם המשלח נותן לו רשות בפירוש שיכול לעשות שליח שני דאל"כ נימא כיון דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב דניחא ליה דתהוי שלוחו נימא נמי דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב דניחא לי' אפילו אם היא עושה שליח אלא ע"כ אפילו בנותן רשות אין שליח עושה שליח אמנם לבי מהסס בזה דא"כ אף אם אמר האב בפירוש לבתו נערה שתעשה שליח אינה יכולה לעשות שליח כיון שהיא שלוחו של אב לדעת הרמב"ן ולא ראיתי מי שיאמר כן ואדרבה מכל הפוסקים משמע בלי חולק שאם נותן האב רשות לבתו נערה ודאי מצי משוי שליח ועיי"ש בעצמות יוסף ובחדושי הרשב"א ואולם י"ל דשאני הכא אם האב נותן לה רשות בפירוש אמרינן דנתרוקן רשות של אב ושב ליד דידה לכן יכולה היא שתעשה שליח משא"כ אם לא אמר האב בפירוש אלא אמרינן התורה זכתה לה היד היינו טעמא דהתורה עשאה שלוחו של אב ואין שליח עושה שליח. ובאמת בזה נדחו דברי מהר"י מטראני בתשו' ח"ב בחלק א"הע סי' ז' דרוצה להביא ראיה מדברי הרמב"ן אלו דאפילו אם האב נותן רשות לבתו קטנה אינה יכולה לקבל גטה דלית לה יד כלל והוי כאומר טלי גיטך מע"ג קרקע דאלת"ה נימא התורה ירדה לסוף דעתו של אב ונתן לה רשות לקבל גיטה ולפי דברינו אלו זה ליתא דודאי אם אמר בפירוש יש לך רשות לקבל גיטך נתרוקן רשותו וחזרה יד דידה להיות יד אבל אם לא אמר בפירוש לא נתרוקן רשותו אלא התורה ירדה לסוף דעתו דניחא לי' לאב דתהוי שלוחו ואין קטנה נעשית שליח כמו שביאר שם הרמב"ן בעצמו עייש"ה ובאמת אם אמר האב לבתו נערה לשון שליחות נמי היא לא מצי משוי שליח אם אמרינן דאין שליח עושה שליח אלא אם אמר הריני נותן לך רשות לקבל גיטך נתרוקן רשותו ויכולה לקבל גיטה ונער אפילו שליח מצית משוי לפי שהיא גדולה והדבר פשוט לפענ"ד:<br><b> ונחזור </b> לעניננו דמדברי הרמב"ן משמע דאין שליח קבלה יכול לעשות שליח שני ואף אם יש לפקפק ולומר דלא מוכח היכא שיאמר המשלח בפירוש שיכול לעשות שליח שני שאינו יכול לעשות שליח כדעת רמ"ה אלא ה"ט דאמרינן דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב דניחא ליה שתהוי היא שלוחו אבל כולי האי לא אמרינן שניחא ליה אפילו בשלוחה מ"מ מוכח עכ"פ כדעת הפוסקים אלו שבסתם ודאי אין שליח קבלה יכול לעשות שליח שני ואין לפקפק בזה. והנה הירושלמי פרק התקבל הכי רהיטא דשמעתתא נערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה ר"ל אמר כמחלוקת בגיטין כך מחלוקת בקדושין ור"י אמר הכל מודין בקדושין שאביה מקדשה ולא היא על דעתיה דר' יוחנן אין לה דעת אצל אביה ואינה עושה שליח על דעתיה דריש לקיש יש לה דעת אצל אביה והיא עושה שליח מתניתין פליגי כו'. ר' אליעזר שאל חצרו של שליח מה שתעשה כידו ע"כ. ומשמע מרהיטת הסוגיא שם דהאי רבי אליעזר שייכי לסוגיא דהתם ועל פלוגתת ר' יוחנן וריש לקיש קאי ומאי שייטא להתם? ולפי דברינו יבואר על נכון דה"ט דאמר הירושלמי שם ולדעתיה דר' יוחנן אין לה דעת אצל אביה ואין עושה שליח היינו טעמא דחזינן דר' יוחנן אית ליה דלית לה יד לקבל קידושיה וש"מ דגבי גט אין לה יד לעצמה אלא שגבי גט ירדה התורה לסוף דעתיה דניחא ליה שתהוי שלוחו משום דמכנסת עצמה לרשותו אבל לא מטעם שיש לה יד לעצמה לכן גבי קדושין שמפקעת עצמה מרשותו לא אמרינן דנ"ל שתהוי שלוחו ולכן אינה יכולה לקבל קדושין וכן להיפך לריש לקיש ועיין בחדושי פני יהושע בסוגיא דקדושין (מ"ג ב' ומ"ד א') והיינו ממש דברי הרמב"ן דמפרש דה"ט דאין ארוסה נערה משוי שליח משום דאין לה יד לעצמה אלא שליח דאבוה היא וכאשר בארנו ועיין לעיל בהגהותינו פרק ב' מהלכות גירושין הי"ח באורך. ולפ"ז עכ"פ מוכח מדברי ר' יוחנן דאית ליה דאין נערה משוי שליח לפי שהיא רק שליח דאבוה היא שאין שליח עושה שליח כאשר בארנו דאל"כ אכתי מאי אינה יכולה לעשות שליח הא שליח עושה שליח לכן בעי ר' אלעזר חצרו של שליח מה שתעשה כידו כאשר בארנו כלומר אם חצרו הוא כידו דחצר דגברא משום ידו אתרבאי א"כ אם זרק הגט בחצרו הוי גט אבל אם חצר דגברא משום שליחות אתרבאי לא הוי גט דאין שליח עושה שליח כדמוכח מר' יוחנן ולהכי שפיר שייכי האי בעיא דר' אליעזר לסוגיא דהתם דוק לאמתה של תורה:<br><b> ואגב </b> אורחין אעתיק מה שכתבתי בגליון מגן אברהם (סי' קנ"ד ס"ק כ"ג) וז"ל המ"א שם מצא דבר בחצר בית הכנסת זכה בו ולא אמרינן דחצר ב"הכנ זוכה להקדש דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש (אגודה ריש מעילה) עיי"ש ועי' בשקלים פרק ז' עכ"ל מג"א. וכתבתי בגליון וז"ל שם כונת מג"א במ"ש ועי' בשקלים פ' ז' היינו מה ששנינו שם במתני' מעות שנמצא לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר בהר הבית חולין כו' ואמאי חולין הוא תקנה הר הבית וע"כ דאין חצר של הקדש קונה וקשיא לי על דברי מג"א מאי ראיה מזה הא התם במעות איירי והרי כתבו התוס' ב"מ (כ"ו א) ד"ה בשתוך דחצר אינה קונה מעות כלל לפי שמעות הם דבר קטן ואין סופו למצוא ועוד קשיא לי על המג"א מדברי הרא"ש ונמוקי יוסף הובא בש"ך (סי' רס"ח ס"ק ב') דחצר גופא אינו קונה ביאוש שלא מדעת ולכן אם נאבד בתוך החצר אינו קונה דבא שם באיסורא ולפ"ז מאי ראיה מהך מתני' דשקלים ובאמת קשה לי קצת נמי הלא דין זה דאין בי"הכנ קונה מפורש ממש בש"ס ב"מ (כ"א ב) דתניא התם המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכ"מ שהרבים מצוין הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין ע"כ. וקשיא אף אם הבעלים מתייאשין תקנה לי' חצר של הקדש ומדוע הוא של מוצאו והרי הש"ס ב"מ (כ"ד א') מוקי לה להאי בתי כנסיות בבתי כנסיות של ישראל דיתבו בהו גוים ומרהיטא דלישנא דש"ס משמע שם דאי אמרינן דאיירי בבתי כנסיות של ישראל היינו בתי כנסיות שמתפללין שם ואי אמרינן נמי כיון דבאיסורא בא שם כדעת הנמוקי יוסף והרא"ש א"כ מהך דשקלים נמי ליכא ראיה דוק וצ"ע:
+<b>וצריכ' לעשותו בב' עדים כו'</b> עיין במוהריב"ל ח"א סי' כ"ד שנסתפק אם צריך שתעש' האש' שליח קבל' בפני ב' עדים שיהיו שניהם כאחד א"ד מהני אפי' זה שלא בפני זה והסכימ' דעתו ז"ל דבכל מילי דאישות בעינן שניהם כאחד וכתב שהרשב"א והר"ן מסכימים לדעת א' ועי"ש מה שהקש' על מ"ש הרשב"א בחדושיו פרק השולח שנרא' שם מדבריו דמילי דאישות ומילי דממון שוין הן ויבואו ב' מהתוספת' שהביא הרי"ף ז"ל פרק מי שאחזו דקתני אחד בשחרית ואחד בין הערבים זה היה מעש' ואמרו אין מצטרפין וכתב בזה שני תשו' בדבר יע"ש ועיין בתשו' הריב"ש סימן רל"ב וכתב בס"ד וז"ל ואפי' מצד הביטול י"ל דלא בעינן ב' זה בפני זה דע"כ לא אדכרו ב"ד במתניתין דהשולח כו' עד וכיון שכן אפי' זה שלא בפני זה מצטרפין עכ"ל הנה מבואר דס"ל דאפי' במילי דאישות הלכה כריב"ק והוא הפך מן התוספת' שהביא הרי"ף ז"ל וכנרא' דאשתמיט מיניה דמוהריב"ל ז"ל תשו' הריב"ש הלזו ועיין במוהר"א ששון סימן כ"ד ובהרב בעל בני יעקב דקע"ד ובמוהרח"ש בקונטריס עגונא דאתתא והדברים עתיקים ודוק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואין </b>
+<b> שליח הולכה והובאה צריך עדים כו'.</b> נראה שלדעת רבינו ז"ל אפי' אם הבעל מכחישו ואומר שלא נתנו לו אלא לפקדון השליח נאמן לומר שעשאו שליח וכמ"ש בפרק י"ב מה' אלו דפסק כר"ח ואע"ג דהתם איירי רבינו בשליח קבלה מינה נשמע לשליח הולכה דדא ודא חדא היא דמידי הוא טעמא משום דהא הימניה ה"ט נמי איתיה בשליח הולכה ואדרבה לדעת הר"ן ז"ל שם עדיף טפי שליח הולכה וסבירא ליה דבשליח הולכה אפילו ר"ה דפליג התם מודה ואע"ג דרבינו כתב בפ"ג מהלכות אישות דין ט"ו וז"ל אבל האיש שעשה שליח לקדש אינו צריך לעשותו בעדים לפיכך אם מודו השליח והמשלח אינם צריכים עדים כו' אשר נראה מדבריו דדוקא אם מודה המשלח שעשאו שליח הא לאו הכי בעל נאמן כבר כתב הרב בעל ל"מ שם דדוקא גבי גט נאמן משום דקא נפיק גיטא מתותי ידיה יע"ש האמנם הטור בסי' קמ"א כתב וז"ל ובשליח הולכה כו' כתב הרמב"ם שאין צריך לעשותו בעדים כו' לפיכך אם מודו השליח והמשלח אינם צריכים עדים כו' הנה הטור העתיק לשון רבינו שבה' אישות כאן משמע דס"ל כדעת רבינו דאפילו גבי גט נמי בעינן שיודו השליח והמשלח אבל אם מכחישו הבעל נאמן והוא תימא שהרי לדעת רבינו מבואר דאפילו במכחישו השליח נאמן ואפילו בעיר אחת וכמו שפסק בפ' י"ב דהלכה כר"ח וכבר ראיתי להרב בית שמואל סימן הנז' ס"ק י"ג שהוקשה לו כן על דברי הגמי"י שכתב בפ"ג מהלכות אישות דאם המשלח כופר אחר נתינת הגט והקדושין הו"ל ס' ואזלינן לחומרא ופסקו מרן שם ותי' דאפשר דמיירי דאין הגט ביד האשה ולא ביד השליח אלא השליח מסר לה הגט בפני ע"מ והעדים בפנינו והגט נקרע מ"ה אם הבעל מודה דהוא שלוחו ה"ז מגורשת ואם הוא מכחישו אע"ג דראו הגט בידו לא מהני וכמ"ש לקמן בהג' משם י"א דלא מהני מה שראו הגט בידו עכ"ד ותי' זה יתכן לתרץ דברי הגמי"י אך לדעת רבי' ל"י דרך זה שהרי לדעת רבינו ז"ל כל שיש עדים שראו הגט בידו השליח נאמן כמ"ש הטור שם לקמן ולכן היה נראה לומר דמ"ש הטור דבעינן הודאת המשלח היינו בשאין עדים חתומים על הגט או בשאין עדים מצויים לקיימו דבהא ודאי בעינן הודאת השליח והמשלח פן יבא הבעל ויאמר שהוא מזוייף ולפי זה צ"ל דס"ל להטור דלא כמ"ש ה"ה ז"ל בפ"ט מה' אלו דין ל"ב בדעת רבינו ז"ל דכל שאין עדים חתומים בגט אפילו יודה הבעל בשליחותו הו"ל ספק מגורשת אלא סבירא ליה דרבינו ז"ל מיירי התם כשהבעל מכחישו ועיין בלח"מ ז"ל בפרק ג' מהלכות אישות ובהכי יש ליישב נמי דברי הגהות מיימוני ז"ל דמ"ש אם המשלח כופר אחר נתינת הגט והקדושין בגט דומיא דקדושין קאמר דליכא טעמא דגט יוצא מתחת ידו אך אכתי קשי' לי למ"ש מרן ז"ל שם מחודש כ"ב לחד תי' שמדברי הרא"ש ז"ל שכתב בריש גיטין וז"ל אבל כי אמר בפני נכתב כו' ל"מ בעל למימר לא שלחתיו אע"פ שאין עדים שעשאו שליח דכי היכי דהימנוהו לומר בנו"נ הימנוהו נמי לומר שעשאו שליח כיון שהגט יוצא מתחת ידו משמע דס"ל דכל היכא שאין אנו סומכים על דברי השליח כגון בא"י או בח"ל ולא נכתב ונחתם בפניו והוא מקוים בחותמיו אינו נאמן לומר שעשאו שליח ומש"ה כתב באותה תשו' אם יש עדים ששמעון בנה היה שליח של הבעל לומר שאפי' לא נכתב בפנינו אלא שמתקיים הגט לא יועיל ביטול הבעל א"ד וק' דכיון דהגט מקויי' בחותמיו או בא"י שעדים מצוי' לקיימו למאי ניחוש הא למזוייף ליכא למיחש שהרי עדים מצויים לקיימו לפקדון ליכא למיחש אפילו יבא הבעל ויטעון השליח נאמן לכ"ע ואפי' לר"ה בשאינן בעיר אחת כמ"ש התוס' והרא"ש בפרק התקבל ותו קשה ממ"ש מרן ז"ל באותו סי' מחודש כ"ח אההיא דבעל אומר לפקדון וז"ל ופירש רש"י דהב"ע בשהאיש והאשה יחד בעיר וכ"כ התוס' והרא"ש משום דאלת"ה תקשי לר"ה אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם במביא גט ממ"ה דצ"ל בנו"נ הא אכתי יערער הבעל שיאמר לפקדון נתתיו יע"ש והשתא לפי תי' מרן מנ"ל להרא"ש הא אכתי נימא דלר"ה הבעל נאמן ואפי' כשאינן בעיר אחת והתם שאני דכי היכי דהימנוהו לו' בנו"נ ה"נ הימנוהו שיאמר שעשאו שליח אבל בההיא דבעל אומר לפקדון אינו נאמן כיון שאין אנו סומכים עליו דומיא דא"י או בח"ל אם נתקיים בחותמיו ואי להא י"ל דמ"ש הרא"ש דמיירי דוקא בשלשתן בעיר לאו מכח הך קו' הוא אלא מסברא דנפשיה קאמר דכיון דכל טעמא דר"ה הוא משום דאם איתא דלגרושין יהביה ניהליה לדיד' הוה יהיב לה ממילא נשמע דדוקא בשלשתן בעיר אחת דשייך הך טעמא הוא דאינו נאמן הא בשאינן בעיר אחת נאמן מיהו קמייתא ק' שוב אחר זמן רב ראיתי להרב מחנה אפרים ה' אלו די"ב ע"ד שהקשה כעין מה שהקשינו וז"ל איברא דהרא"ש כתב דכי היכי דהימנוהו חכמים לומר בנו"נ הימנוהו לומר שהבעל עשאו שליח כו' וצריך להבין דכיון שהימנוהו חכמים לומר בנו"נ אם כן אמאי אצטרכינן תו ליהמני' לומר שעשאו שליח דלמאי איכא למיחש למזויף ליכא למיחש שהרי נתקיים הגט לנפיל' לא חיישינן כמ"ש הפוסקים לפקדון ליכא למיחש שהרי השליח נאמן במיגו דאי בעי יהיב לה עכשיו ואפילו לפי מ"ש התוספות פרק התקבל ד"ה שליש דאין זה מיגו טוב דשמא האשה לא תרצה לקבלו היינו היכא שהבעל טוען לפקדון אבל הכא דאין הבעל מכחישו הא ודאי אי בעי יהיב לה עכשיו עכ"ד ונראה שכוונת דבריו במ"ש ואפי' לפי מ"ש התוס' כו' דלא תימא דהוצרך הרא"ש ז"ל לטעם זה דכי היכי דהימנוהו כו' לר"ה דס"ל דבעל נאמן אהא כתב דהא ליתא דע"כ לא פליג ר"ה וס"ל דהבעל נאמן אלא משום דלא חשיב מיגו טוב דשמא האשה לא תתרצה לקבל הגט כיון דבעל אומר לפקדון אבל הכא דאכתי בשעה שאומר בפני נכתב ליכא שום מערער הא ודאי אי בעי הוה יהיב לה ובהא אפילו ר"ה מודה כיון דאיכא מיגו ולע"ד כפי דבריו תקשי ליה דברי התוס' שם בפרק התקבל שהקש' בד"ה בעל נאמן דאם כן לר"ה מה הועילו חכמים בתקנתם אכתי יערער שיאמר לפקדון נתתיו ותי' יע"ש והשתא כפי דבריו מאי ק"ל הא כיון שכבר כתבו בדבור שאח"ז דע"כ לא פליג ר"ה אלא משום דלא חשיב מיגו דשמא האשה לא תתרצה לקבל אבל אי הוה חשיב מיגו הוי מודה ר"ה דשליש נאמן אם כן ה"נ כיון דליכא שום מערער חשיב מיגו טוב ונאמן אפילו לר"ה לומר שעשאו שליח במיגו דאי בעי הוה יהיב לדידה ואמאי הוצרכו ג"כ לדחוקי ולומר דהנהו דמצרכי מערסא לערסא סברי כר"ח הא אפילו כר"ה מצי אתיא לפי דבריו אלא ודאי נראה דס"ל להתוס' דה"נ לא חשיב מיגו דאין ביד השליח למוסרו לאשה דשמא לא תתרצה האשה לקבלו שאינה רוצית להתגרש ממנו וכיון שכן על כרחין צריך השליח לבא לב"ד כדי שיתנו לה הגט בע"כ ומה שהוצרכו התוס' התם לטעמא דכיון דבעל אומר לפקדון דמשמע דאלת"ה חשיב מיגו היינו משום דהתם מיירי כשמעידין לפנינו דשויתי' האשה שליח לקבלה כמ"ש התוס' והרא"ש שם שהרי היא רוצה להתגרש בודאי משום הכי הוצרכו לה"ט דכיון דבעל אומר לפקדון שמא לא תתרצה לקבל הגט עכשיו אבל בשליח הולכה דעלמא בלאו ה"ט לא חשיב מיגו כמ"ש וא"כ מעתה אפשר ליישב דברי הרא"ש דהוצרך הרא"ש לטעמא דהימנוהו רבנן לפום מאי דקי"ל הלכתא כרבה בר אבוה וכרב ששת דמצרכי לומר בנו"נ מערסא לערסא ומשכונה לשכונה דהיו כעיר אחת וכמו שפסק הרא"ש ז"ל בפ"ק דגיטין ובשניהם בעיר אחת הא קים ליה להרא"ש ז"ל כר"ה דאמר הבעל נאמן כמ"ש פרק התקבל והתוס' ז"ל הוקשה להם כן והוצרכו לידחק דסברי כר"ח ועוד תי' יע"ש והרא"ש ז"ל לא שמיע ליה הנהו תי' וראי' ממה שפסק כר"ה ופסק כרבה בר אבוה וכר"ש וכן נמי לא פי' דמיירי באומר כתבו ותנו והלך לדרכו כמ"ש התוס' ומש"ה כתב דהתם ה"ט דכי היכי דהימנוהו לומר בנו"נ הימנוהו לומר שהבעל עשאו שליח מיהו אכתי קושיין לא מיתרצא בהכי למאי דכתב מרן דבח"ל אם נתקיים בחותמיו לא מהימן לומר שהבעל עשאו שליח ומסתמיות דבריו נראה דאפי' ממקום למקום מיירי דהא אההיא תשוב' דהרא"ש ז"ל קאי מרן דנר' דממקום למקום הוא כדקאמר לאח"ז בא בעלה ולכן נראה דסבירא ליה להרא"ש דאף ע"ג דקי"ל דכשאין שניהם בעיר שליח נאמן היינו דוקא בשטוען הבעל לפקדון נתתיו שהרי הוא מודה שהושלש ושייך טעמא שהרי הימניה אבל אם טוען נפל ממני נאמן כיון שאינו מודה שהושלש הגט בידו לא שייך טעמא דהימניה ואף ע"ג דהרשב"א זלה"ה כתב בחידושיו פרק התקבל דלנפילה לא חיישינן ואפילו לר"ה והביאו ה"ה פי"ב מה' אלו דין י"א מ"מ הרא"ש ז"ל פליג עליה וכמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ס"ח סי' י"ז והביאה מרן הב"י ז"ל בח"מ סי' נ"ה יע"ש וכ"כ הרב בית שמואל ז"ל ס"ק הנז' שלדעת הרא"ש אי טעין הבעל ממני נפל נאמן ומ"ש הטור סי' קנ"ב דאינו נאמן הבעל לטעון ממני נפל היינו דוקא כשהגט ביד האשה וגדולה מזו כתב הרב ש"ך בחה"מ סי' הנז' סק"ה שלדעת הרא"ש ז"ל הא דאמר ר"ח דשליח נאמן מיירי שהבעל אומר לפקדון נתתיו לך על תנאי כך וכך שאם תקיים היא התנאי תתן לה הגט ולא קיימה התנאי והשליח אומר לגרושין גמורין נתת לי שאף לדברי הבעל עשאו שליח אבל אם אומר לפקדון נתתיו לך שתתנהו לי בהא לא הוה פליג ר"ח דשליח נאמן ע"ש הן אמת שקשה לי על דבריו כי הוא ז"ל יחס סברת הרא"ש הלזו לדעת התוס' ממה שכתבו בפרק התקבל ד"ה שליש יע"ש וכיון שכן צ"ל לדבריהם דע"כ לא פליג ר"ח אלא בשהבעל אומר לפקדון נתתיו לך ע"ת וכמ"ש לדעת הרא"ש וא"כ ק' טובא ממה שהק' בדבור הקודם לר"ה מה הועילו חכמים בתקנתם שיאמר בנו"נ הא אכתי יערער שיאמר לפקדון נתתיו והשתא לפי דבריו תקשי להו קו' הלזו אליבא דר"ח נמי דאכתי איכא למיחש שמא יבא הבעל ויאמר לפקדון נתתיו שתתנהו לי דבהא אפי' ר"ח מודה וכן נמי ק' ממה שכתבו דהנהו דמצרכי מערסה לערסה סברי כר"ח הא אכתי קשה דניחוש שיאמר לפקדון נתתיו שתתנהו לי וצ"ע כעת: ומ"מ מדברי הרא"ש ז"ל מבואר דבטוען נפל ממני לכ"ע אין שליח נאמן כיון שאינו מודה שהושלש השטר בידו ואם כן היינו טעמא דהרא"ש ז"ל דס"ל דבא"י או בח"ל ונתקיים בחותמיו לא מהימן לומר שהבעל עשאו שליח משום דאיכא למיחש שמא יבא הבעל ויאמר נפל ממני דבהא לכ"ע מהימן ובהא ניחא נמי מה שהקשה הרב מח"א ז"ל שהוצרך הרא"ש ז"ל לטעמא דכי היכי דהימנוהו כו' משום דבלא"ה איכא למיחש שמא יבא הבעל ויטעון נפל ממני ולפי הנראה שאשתמיט מהרב הנז' תשובת הרא"ש הלזו ודברי הרב בית שמואל שכתבנו ובהכי יש ליישב נמי דברי הטור דמש"ה הצריך לדעת רבינו שיודה המשלח פן יבא ויכחישנו לומר שנתנו לשם פקדון דבהא הבעל נאמן כדעת הרא"ש ואפשר דדייק ליה בטור ממ"ש רבינו בה' אישות כמו שליח הגט משמע דסבירא ליה שדינו שוה לקדושין דבעינן הודעת המשלח כן נראה לי ובמ"ש עוד הטור אבל בירוש' יש עשה שליח להוליך לה את הגט צריך להחזיקו בפני ב' וא"א הרא"ש הביאו לפסק הלכה משמע דס"ל שלדעת הרא"ש אפילו בשליח הולכה בעינן עדים ולא מהני הודאת המשלח עיין בהרב מכתב מאליהו שער ו' סימן י"א שתמה עליו דבפ' הא"מ הסכים הרא"ש לדעת רבינו דבשליח הולכה דקדושין לא בעינן עדים וכ"כ הטור סימן ל"ה ואע"ג דהתם לענין קדושין קאי מ"מ דבר ברור הוא דכ"ש לגרושין דאפי' הראב"ד שחלק על רבינו בקדושין הודה לו בגרושין ומכח זה העלה שאף הרא"ש אזיל ומודה לדעת רבינו דלא בעינן עדי' ויישב הירוש' ודחק עצמו בדברי הטור יעש"ב ולע"ד הא ליתא מכח אותה תשובה שכתב הטור סס"י הנז' המתחלת ראובן עשה לבנו שליח כו' תשו' אם יש עדים ששמעון בנה היא שליח כו' ומבואר מאותה תשובה שהבעל לא היה מכחיש בשליחות ואפי"ה הצריך עדים וכ"כ מרן שם יע"ש ושוב ראיתי להרב הנז' בשער נ"ז ססי' ך' שנתקשה בזה לפי שיטתו יע"ש ולעיקר קו' נראה ס"ל להרא"ש דדוקא בקדושין שבאין לאסור לא בעינן עדים אבל בגט שבא להתיר לא מהני הודאת המשלח ואע"ג דהרא"ש נסתפק בזה אם יש לחלק בין גט לקדושין לא נסתפק אלא בשליח קבלה אבל בשליח הולכה מודה וכ"כ הרב בית שמואל סימן ל"ה סק"ו ובס' דינא דחיי למורח"ב ז"ל עשין מ"ח דף ח"י ע"ג יע"ש ודו"ק ובמ"ש עוד הטור ויראה מלשונו שאפילו במקום א' אינו עולה ונראה לי שעולה כו' יש לדקדק לדעת הרא"ש דאם כן הירוש' פליג דידיה אדידיה דבפרק התקבל אמתני' דצריכה ב' כיתי עדים ב' שיאמרו בפנינו אמרה פריך בירושלמי ב' אומרים בפנינו אמרה ואין ב' אומ' בפנינו קבל והוא מודה ב' אומרים בפנינו קבל ואין ב' אומרים בפנינו אמרה והוא מודה יצטרף השליח ומשני תפתר בשהיה קרוב השליח הדא אמרה שהקרוב נעשה שליח ע"כ הרי בהדיא דס"ל לירוש' דשליח מצטרף עם אחר על השליחות ועל הקבלה ותו קשה דהרא"ש פליג דידיה אדידיה דבריש פרק המביא כתב דהיכא דאתיוה בי תרי לא מהימן בעל לומר לא שלחתים אלא אינהו מהימני לומר דהבעל שלחם גם בפ' המביא תניין כתב דאם הא' שליח והב' מעיד דבפניו נתן הבעל את הגט לחבירו להוליך לאשתו כשר הרי מבואר דס"ל להרא"ש ז"ל דשליח נעשה עד כל זה הקשה הרב בעל מכתב מאליהו ז"ל שער נ"ז סימן י"ב. ולע"ד נראה ליישב דמ"ש הרא"ש ז"ל בריש המביא דהיכא דאתיוה בי תרי תו לא מהימן לו' הבעל לא שלחתי' היינו כשאומרים שהבעל עשאן שלוחים כראוי דהיינו בעדים דומה למ"ש מרן דמ"ש הרא"ש דאי אמר בנו"נ נאמן לומר שהבעל עשאו שליח דהכונה לומר שעשאו שליח בעדים ה"נ דכוותא מ"ש דאתיוה בי תרי ואמרי שהבעל שלחם הכונה לומר שהבעל שלחם כראוי ומהימני אפילו בדלא אמרי בנו"נ מטעם מיגו דאי בעו אמרי בפנינו גרשה כמ"ש בגמר' וכן מ"ש דאם הא' שליח והשני מעיד שבפניו נתן הבעל את הגט לחבירו דכשר היינו נמי כה"ג דב' מעידין שנעשה שליח כראוי בעדים אבל לעיקר השליחות ס"ל להרא"ש ז"ל דאין השליח מצטרף משום דחשיב כבעל דבר עצמו ואין דבר שבערוה פחות מב' גם ההיא דהירושל' יש לפרש על ענין זה דמאי דפריך בירוש' היינו משום דמתניתין קתני צריכה שתי כתי עדים ב' שיאמרו בפנינו אמרה דהך לישנא משמע שצריך שיביא ב"ע לראי' שיאמרו בפנינו אמרה דאי על עיקר השליחות קאמר הכי הו"ל למתני האשה שאמרה התקבל צריכה לעשותו בב' עדים ועל זה פריך בירושל' שפיר דאמאי צריך ב' עדים לראיה שעשאו שליח אפי' אין כאן אלא א' והשליח עמו שיאמר שעשאו שליח כדינו בב' עדים מהימני שפיר מטעם מיגו דאי בעי אמרי בפנינו גרשה ואהא תירץ תפתר בקרוב דפסול לעדות דמהשתא ליכא מיגו דאי בעו אמרי בפנינו גרשה כנ"ל נכון ודו"ק:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הכל </b>
+<b> כשרים לשליחות כו' חוץ מן הה' הנכרי והעבד כו'.</b> כתב ה"ה ויש מי שכתב שלא פסליה אלא לשליח קבלה אבל להולכ' כשר כו' הקשה הרב ל"מ ז"ל דא"כ בפ' המביא דכ"ג דפריך ר"א לר"י דאמר אין העבד נעשה שליח לאשה לקבל גט מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין טעמא דמילתא דליתיה הא במילתא דאיתיה כשר והרי נכרי כו' מאי לאו משום דכתיב אתם גם אתם מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל כו' אדמק' ליה בטעמא ליקשי ליה בדינא דהוי קושיא אלימתא טפי ולימא הכי שליח קבלה הוא דאינו נעשה הא שליח הולכה נעשה ואמאי אתם גם אתם אמר רחמנא מה אתם ישראל כו' וא"כ אפי' שליח הולכה אינו נעשה כי היכי דבתרומה אין תרומתו תרומה א"ד יע"ש מה שתירץ בדוחק: ולע"ד נראה ליישב במאי דקשה לי עוד שהרי מבואר מדברי הרשב"א בחידושיו דמאי דהוכרח הר"י ן' מיגש ז"ל לפרש שיטה זו ולחלק בין שליח קבלה לשליח הולכה היא משום דקי"ל דאם איתא דלר"י כל אפין שוין ואפי' בשליח הולכה קאמר דאין העבד נעשה שליח אם כן תקשי ליה לר"י מתני' דמדפסיל לנכרי מכלל דעבד כשר כדפשיט לה רבי אמי מש"ה הוכרח לומר דלר"י דוקא לקבלה פסול אבל להולכ' כשר כדיוקא דמתני' והשתא קשה דא"כ אכתי תקשי ליה להר"י ן' מיגש קושיא הלזו לר"א דס"ל דאפי' במילתא דאיתיה פסול משום דכתיב גם אתם מה אתם ישראל כו' ומינה דלר"א עבד פסול אף להולכה מקרא דאתם וא"כ תקשי ליה לר"א מתני' דמדפסל נכרי מכלל דעבד כשר מיהא להולכה ומאי דנתרץ לר"א נתרץ נמי לר"י וליכא למימר דס"ל לר"א דקר' דגם אתם דממעטינן מיניה עבד משום מה אתם ישראל היינו דוקא בתרומה שנתרמה על ידו וניתרין שיריים באכילה דהוי ממש דומיא דשליח קבלה דמתגרשת על ידו משא"כ בשליח הולכה דאינה מתגרש' אלא ע"י הגט שנתן לה הבעל ואיהו לא עביד אלא הולכ' בעלמא ואינה מגורשת ע"י כתרומה שנתרמה ע"י דהא ליתא דא"כ נכרי אמאי פסול להביא את הגט אי משום קרא דגם אתם מה אתם ישראל נימא דהיינו דוקא בתרומה שנתרמה ע"י ואי משום טעמא דליתיה בתורת גיטין וקדושין הא אמרינן דליתיה בשליח הולכה אלא ע"כ לומר דס"ל לר"א דנכרי פסול אף להולכה מקרא דגם אתם ואם כן קשה דמה"ט נמי יהא עבד פסול להולכה מקרא דגם אתם דממעטינן מיניה עבד לר"א משום דמה אתם ישראל כו' ובשלמא לר"י איכא למימר דטעמא דנכרי פסול להולכ' הוא משום קרא דגם אתם דממעטינן מיניה נכרי משום דלאו בני ברית נינהו ולא עבד משום דב"ב נינהו אבל לר"א ק' אשר ע"כ נראה לומר דס"ל לר"י ן' מיגש דר"א נמי אף ע"ג דדריש לקרא דגם אתם דומיא דאתם ממש מה אתם ישראל כו' וממעטינן מיניה תרוייהו נכרי ועבד אפי"ה ס"ל ודאי דנכרי גריע טפי מעבד משום דלאו בני ברית נינהו וליתנהו בכלל ישראל כלל מה שא"כ בעבד דהא מיהא בני ברית נינהו דשייכי בכלל ישראל ומש"ה קתני מתני' דנכרי פסול להולכה משום דממעטו מקרא דגם אתם ואף ע"ג דמקרא ליכא למילף אלא דומיא דתרומה משום דנתרמה ע"י דהוי כשליח קבלה אפ"ה ס"ל לר"א דכיון דעבד דבני ברית נינהו ושייכי בכלל ישראל ממעטינהו קרא גבי תרומה סברא היא דבנכרי כיון דליתנהו בכלל ישראל כלל אפי' בהולכה יהא פסול דבהדרגות שוין הן ויבואו ב' מה שא"כ בעבד כיון דבני ברית נינהו ושייכי בכלל ישראל איכא למימר דכי ממעטינהו קרא דוקא בתרומה שנתרמה ע"י ודכוותיה בשליח קבלה משא"כ בשליח הולכה ומש"ה קתני מתניתין דנכרי פסול אבל עבד כשר וא"כ מעתה קוש' הרב ל"מ ז"ל מתרצתא היא דמש"ה לא פריך ר"א שליח קבלה הוא דאינו נעשה הא שליח הולכה נעשה והא כתיב גם אתם כו' משום דאיכא למימר דדוקא בתרומה שנתרמה על ידו הוא דממעטינן מיניה עבד אבל לשליח הולכה לא כנ"ל ליישב דעת הר"י ן' מיגש ז"ל: ועוד נראה ליישב קושייתנו באופן אחר דלר"א לא קשיא לי' להר"י ן' מיגש משום דאיכא למימר דר"א ס"ל כר"ן דקאמר לעיל דנכרי כשר לכתיבה ודייק לה מדקא פסיל מתני' נכרי לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר וא"כ מש"ה נקט מתני' נכרי למידק מינה דנכרי כשר לענין כתיבה ולעולם דעבד נמי פסול אמנם לר"י ק"ל שפיר להר"י בן מיגש משום דליכא למימר דנקט נכרי למידק מינה דלענין כתיבה כשר משום דאכתי קשה לרבב"ח אליבא דר"י דס"ל דמתני' ר"א היא ונכרי נמי פסול לענין כתיבה וכמ"ש התוס' ומשום הכי הוצרך הר"י ן' מיגש לומר דלר"י עבד כשר להולכה ומעתה מתרצתא נמי קושית הרב ל"מ דמש"ה לא פריך ר"א לר"י שליח קבלה הוא דאינו נעשה הא שליח הולכה נעשה והא כתיב אתם כו' משום דאפשר דר"א ס"ל כר"ז אליבא דר"י דקאמר זו אינה תורה דאמוראי נינהו אליבא דר"י כדאמרי לעיל ואם כן ליכא למידק מינה מדר"י דס"ל דלהולכה כשר מדיוקא דמתניתין מדפסיל נכרי מכלל דעבד כשר דאיכא למימר דנקט נכרי לדיוק' דלענין כתיבה כשר וא"נ אפי' נימא דר"א ס"ל כרבב"ח אליבא דר"י מ"מ ניחא ליה לאקשויי בטעמא ואליבא דכולהו אמוראי מלאקשויי ליה בדינא ואליבא דרבב"ח כנ"ל נכון ודו"ק ואי נמי אפשר לומר דלר"א לא ק"ל להר"י ן' מיגש משום דכיון דר"א ס"ל דדרשינן ההיקש לגמרי מה אתם ישראל כו' אם כן כיון דתני מתניתין נכרי ע"כ היינו משום דממעטו מקרא דמה אתם ישראל כו' ואם כן מינה נשמע דעבד פסול ממיעוטא דאתם ותני נכרי וה"ה עבד דאין חידוש בעבד טפי מנכרי וכן ראיתי למוהריב"ל שתי' כן למה שהקשה בדברי התוס' שהק' ליתני עבד וכ"ש נכרי ותיר' כו' דאכתי תקשי להו לס' ר"א דס"ל דעבד שתרם ברשות ישראל אפילו ברשות אין תרומתו תרומה ממתני' דקאמר נכרי שתרם בשל ישראל אפילו ברשות אין תרומתו תרומה ליתני עבד וכ"ש נכרי ותירץ כמ"ש יע"ש וראיתי למוהר"ב אנג"יל שהקשה על דבריו וז"ל ודבריו תמוהים שהרי התוס' הקשו לר"י דאמר אין העבד נעשה שליח לקבל גט לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין דאמאי נקט נכרי ליתני עבד וכ"ש נכרי והשתא לפי דבריו מאי קושיא כיון דטעמא לפי שאינו בתורת גיטין אין חידוש בעבד טפי מנכרי אלא ודאי דאע"ג דמחד טעמא ממעטינן להו אפי"ה איכא רבותא בעבד טפי מנכרי כיון דשייך קצת במצות עכ"ד יע"ש ואחרי המחילה איני רואה ריח קו' דלר"י קשיא להו שפיר להתוס' לפום מאי דמסקי' דר"י דריש להיקשא דאתם לומר מה אתם בני ברית ועבד לא ממעט' מיניה ואהא ק"ל דא"כ דאין העבד נעשה שליח לקבל גט מטעמא דליתיה בתורת גיטין אדתני מתני' נכרי דאיכא למיטעי דהיינו משום טעמא דמה אתם בני ברית ולעולם דעבד כשר דומיא דתרומה אע"ג דליתיה בתורת גיטין וכדס"ל לר' אמי ליתני עבד דפסול מטעמא דליתיה בתורת גיטין וכ"ש נכרי אמנם לר"א כיון דס"ל דדרשינן ההיקש לגמרי כיון דתני נכרי ממילא משתמע דעבד פסול מהיקשא דמה אתם ישראל וזה פשוט: והרב מכתב מאליהו שער ו' סימן ט"ז הקשה לשיטת הר"י ן' מיגש מהא דאמרינן בריש הא"מ אתם גם אתם ל"ל ומשני מבעי ליה לכדרבי ינאי מה אתם בני ברית כו' ופריך הא ל"ל קרא מדרבי חייא בר אבא נפקא דאמר אין העבד נעשה שליח כו' לפי שאינו בתורת גיטין כו' והשתא אם איתא דמטעמא דליתיה בתורת גיטין לא מיפסיל אלא לשליח קבלה מאי פריך דלישתוק קרא מגם אתם הא אצטריך קרא למיפסליה לנכרי מדין שליחות ונ"מ דאפי' להולכה דגט לא חזי משא"כ אי לא כתיב גם אתם ואתינן עלה מטעמא דליתיה בתורת גיטין הו"א דלשליחות הולכה חזי לדעת הר"י ן' מיגש ועם היות שאפשר לידחק דלא פריך אלא דלגבי תרומה לא איצטריך קרא דהפרשת תרומה חשיבא כמו קבלת הגט מ"מ כעת צ"ע עכ"ד ולע"ד נראה דאין כאן מקום קו' על הר"י ן' מיגש שהרי קושי' הלזו תיקשי בפשטא דשמעתתא דמאי פריך מדר' חייא בר אבא נפקא דנימא דאצטריך קרא למעוטינהו מדין שליחות משום דנ"מ לשאר מילי לענין זכיה וריבית וכיוצא בהן דאע"ג דאיתנהו במשא ומתן וכמ"ש מרן הכ"מ פ"ב מה' שלוחין הלכה ב' יע"ש אפי"ה ממעטינהו קרא מדין שליחות אלא ודאי ע"כ צ"ל דמאי דפריך בגמ' היא דלגבי תרומה לא אצטריך קרא דמדרבי חייא נפקא ואם כן ממילא רויחא שמעתתא לדעת הר"י בן מיגש ז"ל וזה פשוט והטור בסימן קמ"א הביא מחלוקת זה יע"ש ובסימן ל"ה כתב לשון רבינו ולא הביא שום מחלוקת וכבר תמה בזה הרב בית שמואל סימן הנז' וז"ל ואיני יודע למה פסק כאן עבד פסול ובסימן קמ"א הביא דעת הפוסקים דבשליח הולכה הוי ס' גט ע"ש שהניחו בצ"ע ואשר אני אחזה דס"ל להטור ומרן דלענין קדושין כ"ע מודו וטעמא רבא איכא במלתא דדוקא גבי גט כיון דבע"כ מגרש לה נמצא דמשעה שכתב לה הגט הרי היא עומדת להתגרש בודאי ושליחות העבד אינו אלא מעשה קוף בעלמא משא"כ בקדושין כיון שאינה מתקדשת אלא מדעתה א"כ מכי עשאו שליח להתקדש עדיין אין כאן שם קדושין כלל דמי יימר שתתרצה ונמצא א"כ דעיקר הקדושין המה באים ע"י העבד ומשום הכי כיון דעבד ליתיה בתורת גיטין וקדושין לא מהני כנ"ל:
+
+Halakhah 7
+
+<b>אבל </b>
+<b> הפסולים בעבירה מן התורה פסולים להבאת הגט כו'.</b> כתב ה"ה ומ"מ לא ידעתי מאין הוציא רבינו זה הפיסול כו' הנה הרב מש"ל תי' לזה בטוב טעם ודעת דה"ט דרבינו כלפי מ"ש הרא"ש דכי היכי דהימנוהו רבנן לומר בנ"ונ ה"נ הימנוהו לומר שהבעל עשאו שליח א"כ גבי פסולים בעבירה מן התורה אף ע"פ שנתקיים בחותמיו פסול מדרבנן מצד מינוי השליחות שאינו נאמן לו' שהבעל עשאו שליח וכ"ת למה פסול מדרבנן גרידא ליפסל מן התורה כדין שכתב רבינו שאם לא נתקיים הגט שאינו גט זה אינו כלום דכיון דהגט יוצא מתחת ידו ודאי שהבעל עשאו שליח עכ"ת תי' ז"ל והן דברים ראוים אליו וכפי דבריו יש ליישב מ"ש הטור סימן קמ"א וז"ל ואם היו פסולים כשנתמנו שלוחים וחזרו בתשובה קודם שנתנוהו לאשה כתב הרמ"ה שכשרין וכן מסתבר דבני כריתות נינהו ואינם פסולים אלא דחשבינן להו דמחמת ממון קא מסהדי שיקרא ע"כ ובסמוך ונראה כתב וז"ל כתב הרמ"ה שפסולים בין בארץ בין בח"ל ונראה מדבריו דס"ל כדעת רבינו שאפילו נתקיים הגט פסול וכמ"ש מרן הב"י וא"כ קשה דהיאך כתב דאם חזר בתשו' קודם שנתנו לה כשר מעטמא דליכא חשדא והרי לדעתו אפילו נתקיים הגט בחותמיו דליכא חשדא אפי"ה פסול וא"כ ה"נ אמאי הא הו"ל כדין נכרי ועבד דבעינן תחילתו וסופו בכשרות וכן הקשה הרב מכתב מאליהו שער נ"ז סי' י"ז אמנם ע"פ דברי הרב ז"ל הנה נכון דטעמא דפסלי הרמ"ה ורבינו אף שנתקיים היינו משום חשדא שאינו נאמן מדרבנן לומר שהבעל עשאו שליח כיון דפסול לעדות משא"כ בחזר בתשובה דאז נאמן ודאי לומר שעשאו שליח דליכא חשדא כמ"ש הטור ואף לפי מ"ש לעיל הלכה ד' דבנתקיים הגט אינו נאמן לומר שהבעל עשאו שליח כמ"ש מרן לא כתב כן אלא לדעת הרא"ש אבל הרמ"ה לשיטתיה קא אזיל דס"ל דאף בא"י נאמן לומר שעשאו שליח וא"כ הה"נ בנתקיים הגט ונמצא אם כן דמה שהשיג הרא"ש על רבינו היינו משום דלטעמיה קא אזיל דס"ל להרא"ש דבנתקיים הגט או בא"י אין השליח נאמן לומר שהבעל עשאו שליח ואפי' בשליח דעלמא אלא צריך להביא שטר הרשאה על שליחותו ומשום הכי ק"ל שפיר דבנתקיים בחותמיו או בא"י דהיינו כדינו בשנתקיים שליחותו ע"י שטר הרשאה שבידו למה יהיה הגט פסול דאי בלא נתקיים שטר שליחותו מאי איריא הפסולים בעבירה אפילו שאר שלוחים דעלמא נמי ומהתימא על הרב מש"ל ז"ל שכתב וז"ל ועל הרא"ש אני מתפל' דבריש גיטין מסיק דנאמן לומר שהבעל עשאו שליח וכאן תמה על רבינו ולק"מ לפי מ"ש מרן ז"ל וכמ"ש:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ויש </b>
+<b> לאשה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה כו'.</b> בפרק התקבל דס"ד ופסק כר"ח וכן פסק הרי"ף והביא ראיה מההוא גברא דשדר לה גיטה דלקמן דמדלא מספ"ל אלא משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל מכלל דפשיטא להו דהלכתא כר"ח והרשב"א בחידושיו כתב וז"ל והרמב"ן כ' ותמהני על רבי' האי והרי"ף שפסקו כר"ח מפני זה המעשה והא ר"ן אם איתא לדר"ח קאמר ולא איפשיטא ליה וכ"ת א"כ ת"ל משום דרב דילמא מעשה דרבי יצחק הכי הוה דשויה אשה להאי שליח לקבלה מעיקרא ושויה בעל לדידיה בתר הכי שליח הולכה עד מקום פלוני והתם הוי שליח לקבלה דאי למ"ד משום חצר ליכא ואי למ"ד משום בזיון ליכא וכתב עליו הרשב"א ואי לאו דמסתפינא אמינא דכל כה"ג דנסיב לה לכ"ע פסול משום דמתחילת השליחות הוה לי' שליח שלא ניתן לחזרה ובכי הא ליכא מאן דפליג כו' אלא ודאי הכא לא אסתפקא להו אלא בכה"ג דתחילת השליחות הו"ל שליחות הראוי לחזור ושלח להו ר"א לא חזרה שליחות אצל הבעל קרינן ביה אבל היכא דמתחלת השליחות אינו ראוי לחזור כו' לכ"ע לא הוי גיטא והילכך לא משכחת לה לבעיא זו אלא אליבא דר"ח ש"מ דהלכתא כותיה עכת"ד וק"ל טובא כפי דבריו ז"ל דכל דתחילת השליחות אינו ראוי לחזרה לכ"ע לא מהני א"כ היכי קאמר בגמ' לעיל איכא בינייהו היכא דקדמה איהי שליח ופרש"י ז"ל דמשום חצרה הבאה לאחר מכאן ליכא ומשום בזיון איכא וכן פירש הרשב"א ז"ל שם והשתא נהי דליכא למיחש לחצרה הבאה לאחר מכאן מ"מ הו"ל למגזר בשקדמה איהי שליח משום שליחות עצמו שהאשה עשתה שליח לקבלה ובא הבעל ועשה אותו שליח עצמו שליח הולכה עד מקום פ' דבכה"ג לא מהני לכ"ע משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל והתוס' הוקשה להם כעין קושיא זו בפרק המביא דכ"ד ד"ה חצרה וז"ל וא"ת ל"ל למנקט משום חצרה הול"ל משום שליחות עצמה כו' ואומר ר"י משום דאותו טעם שלא חזרה שליחות אינו ברור כ"כ דאיכא דמספ"ל יע"ש והשתא לפי מ"ש הרשב"א תקשי דהיכי קאמר א"כ היכא דקדמה איהי שליח אכתי הו"ל למיגזר משום שליחות עצמה דאינו גט לכ"ע בשקדמה איהי ושויה שליח לדעת הרשב"א דליכא למימר דלא אתו למטעי בין ב' שלוחים לאותו שליח עצמו דא"כ היכי גזר משום חצירה הבאה לאחר מכאן הא חצירה הוי כשליח עצמו ובדוחק יש ליישב דכל כה"ג הוי מילתא דלא שכיח שיעשה אותו הבעל שליח הולכה עד מקום פ' וכי מטי התם הוי שליח לקבלה ולא גזרינן אמנם התוס' ק"ל שפיר דל"ל משום חצרה תי"ל משום שליחות עצמו שהבעל עשה שליח להולכה והאשה תעשה אותו שליח עצמו שליח לקבלה דהא ודאי שפיר טפי דזמנין האשה טרודה במעשיה ועושה אותו שליח לקבלה וכעובדא דההוא דשדר גיטא לדביתהו אזל שליחא אשכחא דיתבא וקא לשה כו' ודו"ק. ובעיקר קושייתם דפרק המביא שהקשו דת"ל משום שליחות עצמה נר' לכאורה דאזלי לשיטת' שכתבו שם לעיל בד"ה והא לא חזרה שליחות אצל הבעל וז"ל שליח לא מקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור לשולחו לומר עשיתי שליחותך קודם שיעשה שליח לאחרים ובקונט' לא פי' כן עכ"ל והנר' שההפרש ביניהם שלדעת התוס' אף שהשליח לא עשה שליחות לעצמו אלא שלא גמר השליחות אלא לאחרים נתבטל השליחות ולדעת רש"י ז"ל דוקא לפי שנשתלחה לעצמה ונעשית היא בעל המעשה וכמו שדקדק בלשונו ז"ל שכתב שהרי לא נשתלחה אלא לעצמה ואח"כ נעשית היא בעל המעשה כו' וכ"כ הפר"ח בס' מים חיים יע"ש וא"כ נר' שלדעת רש"י לא קשיא להו מידי דכל שלא נעשית בעל המעשה לא קרינן ביה לא חזרה שליחות ואם עשה הבעל שליח להולכה האשה יכולה לעשות אותו שליח עצמו שליח לקבלה וכן ראיתי מי שכתב כן (ועיין בספר פני יהושע הנדפס מחדש) האמנם הא ודאי ליתא דאם כן תקשי ליה לרש"י ההיא דפרק התקבל גבי ההוא דשדר גיטא לדביתהו כו' דקאמר רבא התם ואם איתא לדר"ח עבדת בה עובדא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל הרי דאע"ג דלא נעשה השליח בעל המעשה אלא שלא גמר השליחות אלא לאחרים קרינן ביה לא חזרה שליחות אצל הבעל וכ"כ רש"י ז"ל שם וז"ל לא חזרה שליחות אצל הבעל שליח שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לו ניתק משליחות כו' עד שלא היה שהות לחזור כו' יע"ש ואם כן נמצאו דברי רש"י סותרים אהדדי למ"ש בפרק המביא והיותר קשה על התוס' שכתבו ובקונטריס לא פירש כן כאלו אין בידם להכריח והי"ל לדחות פי' רש"י ז"ל מכח ההיא דפרק התקבל ולכן נראה דרש"י ז"ל טעמו ונמוקו עמו והוכרח לפרש ההיא דפ' המביא דפריך והא לא חזרה שליחות אצל הבעל דהיינו לפי שנשתלחה לעצמה ונעשית היא בעל המעשה ולא כפי' שפירש בפרק התקבל משום דק"ל דהיכי פריך בפ' המביא בפשיטות הא לא חזרה שליחות אצל הבעל כאילו היא הלכה פסוקה ובפרק התקבל ספוקי מספ"ל מילתא כדקאמר התם רחב"א כל הני שלחי ואזלי כי היכי דמספ"ל לדידהו ה"נ מספקא לן לדידן כו' ור"ן נמי ס"ל התם דלא בעינן חזרה שליחות אצל הבעל וא"כ הכי הול"ל הניחא למ"ד לא בעינן חזרה שליחות אצל הבעל אלא למ"ד בעינן חזרה שליחות אצל הבעל וכדפריך התם לקמן הניחא למ"ד אשה עושה שליח כו' וכן הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו פ' התקבל יע"ש ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל לומר דמאי דפריך התם בפשיטות והא לא חזרה שליחות כו' הוא משום שנשתלחה לעצמה ונעשית היא בעל המעשה דכל כה"ג כ"ע מודי דלא מהני אמנם בההיא דפרק התקבל כיון דלא נעשה השליח בעל המעשה אלא שנעשה שליח למי שנשתלח לה מש"ה פליגי דרבא ס"ל דכל כה"ג נמי קרינן ביה לא חזרה שליחות ור"ן ס"ל דכיון דלא נעשה בעל המעשה לא ק"ב לא חזרה שליחות והתוספות לא ניחא להו בהאי פי' משום דכיון דתלמודא בפ' התקבל ובפרק המביא נקיט לה מילתא בחד לישנא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל כו' משמע דכולה חדא מילתא וחד פי' דלפי פירש"י לא הו"ל לגמ' בפרק המביא למפרך בהך לישנא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל דהך לישנא משתמע דכולה מילתא תלייא בלא חזרה שליחות אצל הבעל ואפי' שלא גמר שליחותו לעצמו אלא לאחרים לא מהני אלא הכי הול"ל והא לא חזרה שליחות לבעל אלא לעצמה אלא משמע דכולה חדא מילתא וחדא פי' ומשו"ה כתבו ובקונט' לא פי' כן בלתי הכרח משום דמההיא דפ' התקבל אין ראיה כמ"ש והתוס' ז"ל יתרצו לקו' הרשב"א כתי' ז"ל דכיון דמתחילת השליחות אינו ראוי לחזרה מודו כ"ע דלא מהני כנ"ל נכון ויציב. ומעתה נתבאר דמה שהקשו התוס' בדבור הסמוך ונר' דת"ל משום שליחות עצמו לאו משום דאזלי לשיטתם כמ"ש לעיל אלא אפי' לדעת רש"י ז"ל ק"ל שפיר שרש"י לא כתב כן אלא כלפי אותה סוגייא דפרק המביא דפריך בפשיטות והא לא חזרה שליחות כו' ול"ק הניחא כו' כמ"ש אמנם קושטא דמילתא אזיל ומודה דאפי' דלא נעשה בעל המעשה אלא שלא גמר השליחות אלא לאחרים קרינן ביה לא חזרה שליחות אצל הבעל אליבא דרבא בפ' התקבל ורחב"א נמי ספוקי מספ"ל מילתא יע"ש וא"כ היינו דק"ל שפיר דאמאי ל"ק דטעמיה דרב משום שליחות עצמו כו' וס"ל כרבא דהא נמי קרינן ביה לא חזרה שליחות אצל הבעל וא"נ כרחב"א דמספקא ליה מילתא כנ"ל. ומן האמור בזה מתבארים דברי ה"ה בפרקין דין י"ג ד"ה הבעל שכתב וז"ל והס' הוא אם יכול זה האיש להיות נעתק משליחות הולכה שמינהו הבעל לשליחות קבלת האשה כיון שעדיין לא נגמר שליחות הבעל ע"כ ומשמע דלדעת ה"ה ז"ל טעמא דמילתא משום דלא גמר שליחות הבעל ולא כפרש"י משום דאין שהות להשיב לבעל לומר לו דעשה שליחותו ועיין בס' בית שמואל סימן קמ"א סק"א וכיון שכן קשה דא"כ היכי פריך בפ' המביא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל הרי התם כבר נגמר שליחותו של בעל שהרי א"ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי את שליח לקבלה וקבלי את גיטך אכן כפי מ"ש הנה נכון דהתם שאני משום שנשתלחה לעצמה ונעשית היא בעל המעשה וכפירוש רש"י ז"ל והילכך אפי' שנגמר שליחותו של בעל לא מהני לכ"ע והיינו דבספ"ז מה' אלו דין כ"ג ד"ה האיש שנתן הביא שם ה"ה פרש"י לומר דבשיטתיה אזיל וזה פשוט. ומן האמור בזה נ"מ לענין דינא לפי' שפי' ה"ה דאם עשתה האשה שליח לקבלה ושויה בעל בתר הכי שליח הולכה עד דמטית למקום פ' וכי מטית להתם הוי שליח לקבלה דמהני לדעת ה"ה שהרי כבר נגמר שליחותו של בעל וגם לא גמר שליחותו לעצמו אלא לאחרים והפך דעת הרמב"ן והרשב"א שכתבנו ודוק ודע שכתב מרן הב"י בסס"י ל"ו משם מ"כ וז"ל שאלת הא דאמר רב אין האשה עושה שליח כו' ובמסקנא כי היכי דמספ"ל לדידהו כו' חולצת גבי קידושין כה"ג מאי כך דעתי נוטה גבי קידושין נמי חולצת יע"ש ועיין בהרב מ"ל ז"ל בה' אישות פ"ד הלכה ז' שהקשה החכם המגיה ז"ל לסברת מ"כ הלזו מההיא דגרסינן ביבמות דף ל"ד ל"צ דשוו שליח ושוו אינהו ופגע שליח בשליח ופרש"י וז"ל דשוו אינהו שני האחים שליח אחד להוליך את הקדו' לב' אחיות והן עשו שליח אחד לקבל קדושין ע"כ הרי מבואר דבקדושין לית דחש לה ודוחק לומר דהאי שנויא אליבא דר"ח דוקא דפליג עליה דרב ובס"ד כתב דלפי פי' הסמ"ג עשין ו' דק"ל ע"ב דמפרש הא דאמרינן בגמ' א"ב היכא דקדמה איהי שליח הפך מפי' רש"י דהיכא דקדמה איהי לבזיון ליכא למיחש ולטעמא דחצרה הבאה לאחר מכאן איכא למיחש יש ליישב קו' זו עכ"ד יע"ש ודבריו סתומים דאי כונתו לומר דלדעת הסמ"ג מצינן לאוקמה ההיא דיבמות בשקדמו אינהו ושוו שליח ואתיא ההיא סוגייא כמ"ד דטעמא משום בזיון א"כ ה"נ מצינן למימר איפכא ליישב לפרש"י דמיירי בשקדמו אינהו ושוו שליח ואתיא ההיא סוגיא כמ"ד דטעמא משום חצרה הבאה לאחר מכאן והנראה דכונת דבריו לומר דלפי' הסמ"ג ז"ל דמפרש דבהיכא דקדמה איהי ליכא למיחש לבזיון אלא לחצרה הבאה כו' אתיא ההיא דיבמות ככ"ע והיינו משום דלטעמא דבזיון הבעל הוי גט בטל מן התורה דבקפיד' תליי' מילתא וכמ"ש הרשב"א בחידושיו אמנם לטעמא דחצרה אינו אלא מדרבנן ודבר תורה גט גמור הוא וא"כ איכא למימר דההיא דיבמות מיירי בשקדמו אינהו ושוו שליח דהשתא ליכא משום בזיון אלא משום טעמא דחצירה ואינו אלא מדרבנן דמדאורייתא קדושין גמורים הם הילכך חייבין עליהן ד' חטאות ותלמודא ה"ק ל"צ דשוו שליח ושוו אינהו שליח כו' כלומר דאע"ג דלכתחילה אין האשה יכולה לעשות שליח לקבל קדושין מיד שליח בעלה מ"מ אם עבר וקדש קדושיו קדושין והכא מיירי בשעבר וקדש אמנם לפי' רש"י דס"ל דבשקדמה איהי ושויה שליח איכא משום בזיון אם כן ההיא דיבמות לא מתוקמא אלא כמ"ד דטעמא משום חצרה וזה דוחק ואף לזו היה נראה שמעול' לא כתב המ"כ דאין האשה יכולה לעשות שליח לקבל קדושין מיד שליח בעלה דומיא דגט אלא לטעמא דחצרה הבאה לאחר מכאן ומשום דמספ"ל אי הלכת' כותי' אמנם לטעמא דבזיון דבעל ליכא למיחש לה בקדושין כלל ואמינא לה מילתא בטעמא משום דטעמא דבזיון הבעל פי' רש"י ז"ל דקסבר קלותי בעיניה שאינה מקבלתו בעצמה אלא ע"י שליח יע"ש ואם כן דוקא גבי גט איכא למימר הכי אמנם גבי קדושין הא ודאי לא טעי הבעל בכך דאם איתא דנבזה הוא בעיניה ומש"ה אינה מקבל' את הקדושין ע"י עצמה אם כן לא היה לה להתקדש לו דמי המכריח אותה כיון שאינה מתקדשת אלא מרצונה ואם כן אף לפי' רש"י ז"ל איכא למימר דההיא דיבמות אתיא ככ"ע ואפי' בשלא קדמה איהי ושויה שליח ומשום דגבי קדושין ליכא למיחש אלא משום טעמא דחצרה הבאה כו' ואינו אלא מדרבנן ואם עבר וקדש קדושיו קדושין מן התורה ותלמודא התם מיירי כשעבר וקדש כנ"ל אלא שמדברי מוהר"י הלוי ז"ל בתשו' סימן א' משמע דס"ל דאף לטעמא דבזיון איכא למיחש לה בקדושין נמי יעיין שם ולדעתי נר' כמ"ש ודו"ק: ועוד היה נ"ל להביא ראיה דבקדושין ליכא למיחש להא דרב מההיא דגרסינן ריש פ' הא"מ וז"ל האיש מקדש בו ובשלוחו השתא בשלוחו מקדש בו מבעיא אר"י מצוה בו יותר מבשלוחו ובתר הכי קאמר כי אתמר דר"י אסיפא אתמר האשה מתקדשת בה ובשלוחה השתא בשלוחה מתקדשת בה מבעיא אר"י כו' והשתא מאי פריך אימא דה"ק האשה מתקדשת זמנין בה דוקא וזמנין בשלוחה וקאי ארישא דקתני הא"מ בו ובשלוחו וה"ק אם הא"מ בשלוחו האשה מתקדשת בה דוקא ואם הא"מ בו האשה מתקדשת בשלוחה דאי הוה תני בשלוחה לבד הוה משמע דארישא דקתני בו ובשלוחו קאי וקאמר דאפי' במקדש בשלוחו היא מתקדשת נמי בשלוחה והא ליתא ודוחק לומר דתלמוד' התם פריך אליבא דר"ח דא"כ כל כי האי הי"ל לפרש בשלמא לרב כו' ניחא וי"ל ודו"ק:
+
+Halakhah 10
+
+<b>האשה </b>
+<b> שעשתה שליח לקבלה ואמר לו הבעל אין רצוני שתקבל לה גיטה כו' וכן אם אמ"ל הולך ותן לה כו'.</b> כתב ה"ה זה מחלוקת ר' נתן ורבנן ואמרו בהלכות הלכה כר' נתן ודע שהתוס' ז"ל פ"ק דגיטין די"ב ד"ה כל האומר תנו כתבו בסוף דבריהם בשם ר"ת דע"כ לא אמרינן תן כזכי דמי אלא בחוב כגון ההיא דדף י"ד וההיא דשחרור דקתני מתני' דתן כזכי דמי הוי כעין מלוה דאמרינן ליה תן כזכי דמי דשחרור אי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה משחרר ליה ומשום הכי חשיב כחוב ומדקדק ר"ת דיש חילוק בין מתנה למלוה דתניא לקמן הולך מנה לפ' שאני חייב לו תן מנה לפ' שאני חייב כו' חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר אלמא בחוב הוי כזכי וגבי מתנה פסקינן בהדיא בסוף פרקין כר"ש הנשיא דהולך לאו כזכי דמי עכ"ל ויש לדקדק לכאורה דא"כ דתן לאו כזכי במתנה קשיא מתני' דקתני בגיטי נשים ולא בשחרורי עבדים מפני שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין אלא בפניו דמשמע דדוקא משום דאין חבין הא לא"ה כגון שעשתה האשה שליח קבלה ואמר לה הבעל תן לה אם רצה לחזור אינו חוזר אע"ג דהוי כמתנה ובמתנה לדעת ר"ת תן לאו כזכי דמי מיהו אחר ההשקפה נראה דהא ל"ק שהרי כתבו התוס' בפרק התקבל דס"ג ד"ה רבי אומר דאע"ג דרבי אית ליה תן לאו כזכי דמי הכא מודה משום דכיון שאמר לו שליח אשתך אמרה התקבל לי גיטי סתמא דמילתא אדעתא דהכי יהיב ומיהו במאי דאיירי מתני' בעושה הבעל שליח ולא האשה ק"ק דלמה לי טעמא משום דאין חבין כי נמי נימא דחבין הכא חוזר מטעמא דתן לאו כזכי בגט ובמתנה לדעת ר"ת אלא דקושטא דמילתא נקט ועוד דנקט ה"ט לאשמועינן דאפי' באומר בהדיא זכי לא מהני מטעמא דאין חבין משא"כ לטעמא דתן לאו כזכי וכיון דלטעמא דתן לאו כזכי לא נ"מ לענין דינא משום הכי נקט טעמא דאין חבין משום דנ"מ לענין דינא וכ"ת אמאי לא נקט מתני' דינא באומר בהדיא זכי הא לק"מ דאתא לאשמועינן דתן כזכי דמי בגט שחרור אחר זמן רב ראיתי להרב מחנה אפרים ז"ל הלכות זכיה סימן כ"ח שהוק' לו כן כמ"ש ולדעתי לק"מ ודוק וראיתי להרב ח"ה שהקשה דא"כ לעיל דף ט' דפרכינן אברייתא דקתני בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדי' דאמאי לא חשיב נמי תנו גט לאשתי ושחרור לעבדי דלא יתנו לאחר מיתה ומשני מילתא דאיתיה בשטרות לא קתני והשתא א"כ לר"מ נמי לא ליחשוב דאיתא נמי בשטר מתנה דיכול לחזור דתן לאו כזכי במתנה וכה"ג הק' הרשב"א עכ"ד ולדעתי נראה לי לומר דהתוס' דהכא אזלי לשיטתייהו שם ד"ה ר' אליעזר היא וז"ל ואע"ג דקתני ר"מ ב"ד ה"ק למאן דסבר כר"מ ב"ד עכ"ל ואם כן ה"נ מצינן למימר הכא דאע"ג דר"מ אית ליה דהולך לאו כזכי דמי מ"מ איכא מאן דסבר דהולך כזכי במתנה והיינו י"א דס"ל לתלמודא כאוקמתא דר"י דלקמן דף ט"ו דהא דקאמר התם לאו בבריא כו' דחויא בעלמא הוא אמנם קושטא דמילתא כדקא ס"ד תלמודא וכדס"ל לר"י ואם כן ה"נ איכא למימר דברייתא למאן דס"ל כר"מ דס"ל דהולך כזכי אף במתנה וכי"א קאמר דמשכחת לה ב"ד וכדכתבו התוס' ודוק. אמנם הא ק"ל לדעת ר"ת דמתנה תן והולך לאו כזכי דמי דאם כן מאי פריך בגמ' פרק התקבל לרב דאמר נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת למימרא דמספ"ל אי כזכי או לא והא אתמר הולך מנה לפל' כו' ואם בא לחזור אינו חוזר אלמא דס"ל כזכי דמי והשתא מאי קושיא נימא דהא דפשיטא ליה דכזכי דמי היינו בבעל חוב אמנם בגט דכמתנה דמי ספוקי מספ"ל ושוב ראיתי להרשב"א בחידושיו שהקשה כן משם הרמב"ן ותי' דגט נמי כיון דמחזר' להתגרש ועושה שליח קבלה אף הוא גומר ומגרש והרי הוא כחוב דאמרינן בהו כזכי דמי וקשיא לי דאי גט הוי כחוב מאי האי דקאמר בגמרא לעיל הא שויתיה שליח לקבלה אם רצה לחזור לא יחזור ש"מ הולך כזכי ומאי קושי' הא בחוב כ"ע מודו דכזכי דמי ובהא ליכא מאן דפליג וצ"ע ומדברי התוס' פרק התקבל ד"ה רבי אומר נראה דס"ל שלא כדעת הרמב"ן שהקשה דבסוף פ"ק סבר רבי דלאו כזכי דמי ותירץ דשאני הכא דכיון דא"ל שליח אשתך אמרה כו' אדעתא דהכי יהיב ליה ומדלא תי' דגט הוי כחוב ובהא כ"ע מודו כמ"ש התוס' ש"מ דס"ל דגט כמתנה דמיא וכן הוא דעת הר"ן יע"ש ודו"ק: והר"ן ז"ל כתב וז"ל ולדעת הרי"ף ז"ל כיון דקי"ל כר"ן דהולך כתן בתן נמי קי"ל כותיה ואע"ג דאמרינן בפ"ק גבי עבד כל האומר תנו כאומר זכו דמי ה"ט משום דכיון דהרבה פעמים נותן דמי עצמו ויוצא הו"ל כחוב אבל בגיטי נשים ומתנה תן לאו כזכי דמי יע"ש וראיתי להרב מכתב מאליהו שער ו' סימן א' שתמה עליו דאכתי תקשי ליה מדקתני במתניתין וחכ"א בגיטי נשים ולא בשחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין אלא בפניו דמבואר בהדיא דאם עשאתו שליח מדעתה דליכא טעמא דאין חבין אינו יכול לחזור וע"כ צ"ל דמתני' רבי היא א"ד יע"ש ולע"ד כונת הר"ן פשוטה דודאי מתני' דקתני טעמא משום דאין חבין ע"כ רבי היא ומ"ש הר"ן ואע"ג דאמרינן גבי עבד כל האומר תנו כו' אמתני' ודאי ל"ק ליה דרבי היא אלא כונתו ז"ל להקשות על הרי"ף ז"ל שפסק מתני' הלזו כמ"ש שם דלא מצי רבי' למיהדר כו' וכמו שפסקו כל הפוסקים ואהא ק"ל להר"ן דהא אמרינן דטעמא דמתני' הוא משום דכל האומר תנו כזכו דמי וכיון שהרי"ף ז"ל פסק כר"ן איך פסק כמתניתין הלזו ואהא תי' דהתם הוי כחוב וזה פשוט: ודעת רבינו ז"ל דתן כזכי דמי אף במתנה וכמ"ש בפ"ד מהלכות זכיה הפך דעת ר"ת וראיתי להרב ל"מ ז"ל בה' אלו שהק' לדעת רבינו מהא דאמרינן בריש התקבל ת"ש לפיכך אם אמר הבעל אי אפשי כו' אלא הולך ותן לה אם רצה לחזור יחזור טעמא דאמר אי אפשי הא לא"ה לא ש"מ הולך כזכי דמי והשתא מאי קושיא ומנ"ל לתלמודא דהולך ותן שוין הן נימא דהוי כמו מתנה ואע"ג דהולך לאו כזכי תן כזכי דמי ומתני' דקאמר דהוי כזכי הוא משום דקאמר תן וכ"ת לימא תן לחודיה אדרבא נימא דמתני' להכי קתני לאשמועינן דהולך לאו כזכי ובשלמא לפי' המפרשים ניחא אבל לרבי' ק' יע"ש שהניחו בצ"ע ולי נראה ליישב דס"ל לתלמודא דע"כ תן והולך בגט שוין הם דאי איכא לאפלוגי בינייהו א"כ ברישא דמתני' לא הו"ל למנקט תנא האומר התקבל גט זה לאשתי או הולך והו"ל למנקט תן ולאשמועינן חדושא דתן כזכי ואי שויתיה שליח לא יחזור אלא ודאי דתן והולך שוין הם ויבואו ב' וכיון דתני הולך לא תני תן ואהא מייתי ראיה דמאי דשווין תן והולך בגט היינו לומר דכזכי דמי דמתני' דקתני לפיכך כו' טעמא דאמר אי אפשי הא לא"ה לא ש"מ הולך כזכי דכיון דתן כזכי הולך נמי כזכי דאי תן כזכי והולך לאו כזכי אם כן אמאי לא תני רישא דמתני' האומר תן גט זה לאשתי אלא ודאי דשוין הם וכיון דתני הולך לא תני תן דחדא מינייהו נקט ותריץ דילמא בהילך כלומר דתני בכולה מתני' הילך וברישא נמי תני הילך זה הנ"ל ליישב בדעת רבינו ולדעת ה"ה שכתב דתן בגט לא הוי כזכי הק' הרב מח"א ה' זכיה ומתנה סימן הנזכר דבפ"ד מהלכות זכיה כתב רבינו דבמתנה תן כזכי יע"ש ולע"ד לק"מ דס"ל לה"ה דבמתנה נמי אי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה וכמ"ש הוא ז"ל סמוך ונראה מה שא"כ גבי גט האמנם הדבר הק' דמנ"ל לה"ה לומר כן דהא אפשר דס"ל לרבי' כדעת הרשב"א דהולך ותן תרוייהו קאמר כמ"ש הרב מכתב מאליהו סי' הנזכר וצריך עיון: ובמ"ש רבינו ואמר לו הבעל אין רצוני שתקבל כו' הק' הרב ל"מ ז"ל דכיון דהוא פוסק כמ"ד לאו כזכי דמי א"כ למה כתב אי אפשי שהרי בגמ' דקדקו שם דמדקאמר מתניתין א"א משמע דאי אמר הולך ותן לה כזכי דמי דלא כר"ן ותירץ דרבינו רצה להודיענו דדוקא כשאומר הולך אז כשאמר אי אפשי גילה דעתו דהולך דקאמר לאו זכיה הוא אבל כשאמר התקבל או זכי לה דא"א לומר שאינו לשון זכיה אז ודאי אמרינן דלשון חזרה הוא והוי התקבל ממש וחזר בו ממ"ש אי אפשי עכת"ד: ולע"ד הא ליתא שהרי תלמודא משני התם דילמא בהילך ופירש"י ז"ל דלמא בהך סיפא לא תתני הולך אלא הילך דהילך ודאי הילך כדקאמרה היא ואי לאו דאמר אי אפשי הו"ל שליח לקבלה הרי דאע"ג דהילך לשון קבלה הוא לכ"ע אפי"ה אם אמר אי אפשי הוה ליה שליח הולכה ומ"ש דבאומר התקבל דא"א לומר דאינו לשון זכיה אז אמרינן דהוי חזרה הא נמי ליתא שהרי אמרי' התם לא לעולם אימא לך הולך לאו כזכי דמי והתקבל אצטריכא ליה סד"א הואיל ובעל לאו בר שוויה שליח קבלה הוא אע"ג דמטא גיטה לידה לא ליהוי גיטא קמ"ל דהתקבל והולך קאמר הרי דאע"ג דאמר התקבל אי לא שויתיה איהי שליח לקבלה אמרינן ודאי דהתקבל והולך לה קאמר וא"כ ה"נ כיון דאמר אי אפשי אמרינן ודאי דהתקבל והולך לה קאמר ולא הוי חזרה כיון דמצינן לתרץ דבוריה ולפי דבריו קשה דאמאי לא משני תלמודא לעולם הולך לאו כזכי דמי והא דקתני אי אפשי לאשמועינן רבותא דדוקא בשאמר אי אפשי אלא הולך ותן לה אם רצה לחזור יחזור אבל אם אמר אי איפשי אלא התקבל לה אם רצה לחזור לא יחזור ומתני' לדיוקא אצטריך אלא ודאי משמע דכיון דאמר אי איפשי אפי' אמר התקבל התקבל והולך לה קאמר הפך דעת הרב ז"ל ולעיקר קו' צ"ל דבתחלה נקט רבי' כלישנא דמתניתין ולבסוף אשמועינן דאפי' לא אמר אי איפשי עקר שליחות הקבלה וכן הוא לשון הטור ז"ל סי' ק"מ וז"ל עשאתו שליח לקבלה וכשבא לבעל אמר איני רוצה כו' ואפי' לא אמר איני רוצה כו' לא הו"ל כזכי ע"כ יע"ש וק"ק לי על רבינו ז"ל אמאי השמיט דינא דמתניתין דאם אמר התקבל אם רצה לחזור יחזור ואמרינן בגמ' דאתא לאשמועינן דלא תימא הואיל ובעל לאו בר שווייה שליח לקבלה הוא אע"ג דמטי גיטא לידה לא ליהוי גיטא קמ"ל ויש ליישב ומ"ש רבינו וכן אם אמר ליה הולך ותן לה כו' עיין מ"ש הרב מכתב מאליהו סי' הנזכר שכפי דבריו סרה מהר קו' הרב ל"מ ז"ל במ"ב ודוק:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>שליח </b>
+<b> שנוטל הגט וקודם שיגיע כו' או שאמר לאחרים גט ששלחתי לאשתי בטל הוא ה"ז בטל.</b> כתב ה"ה וז"ל עוד שם ת"ר כו' והלכתא כרבי וכדעת מי שפסק בגמרא כמותו ע"כ ק"ק דאמאי ל"ק דסתמא דתלמודא קאמר התם בהדיא דהלכתא כנחמן דהיינו הא דר"ן דקאמר הלכה כרבי בשתיהן וכן נמי ק' להרא"ש ז"ל שכתב גבי ההיא פלוגתא דר"ן ור"ש דר"ן אמר בפני ב' כתב והלכתא כר"ן דר"י קאי כוותיה כנראה דהוא ז"ל מסברא דנפשיה קאמר דהלכתא כר"ן משום דקאי ר"י כותיה ובפשיטות היל"ל דבגמ' קאמר בהדיא דהלכתא כר"ן איברא דלהרא"ש ז"ל היינו יכולים לומר דס"ל דהלכתא כר"ן דקאמר בגמ' קאי אההיא דיתומים שבאו לחלוק ואידך הלכתא כר"ן קאי אמילתיה דר"ן דקאמר הלכה כרבי בשתיהן ושוב אחר זמן ראיתי להרשב"א ז"ל בחדושיו שפי' כן משם ר"ת ושמח לבי כמוצא שלל רב אמנם לה"ה עדיין קשה דאפי' יפרש הא דקאמר בגמ' והלכתא כנחמן דהיינו ההיא דיתומים קשה מאידך דקאמר בגמ' והלכתא כנחמן דהיינו ההיא דביטול בפני ב' ואי סבירא לתלמודא דלית הלכתא כרבי מאי נ"מ ויש ליישב דמצינן למימר דהאי והלכתא כנחמן קאי אההיא דפרוזבול דהלכתא כר"ן דהוי בפני ב' ולא קאי אההיא דביטול משום דלביטול לא נ"מ מידי השתא כפי תקנת רבן גמליאל משום הכי כתב ה"ה דהלכתא כרבי וכדעת מי שפסק כמותו דהא ודאי מסברא אית לן למימר דהלכתא כר"ן אחר זמן רב ראיתי להרב כנה"ג סי' קמ"א בהגהת ב"י אות פ"ו שהקשה לדברי הרא"ש כמו שהקשיתי ותי' מה שתירץ לדעת ה"ה יע"ש והנראה דאשתמיט מיניה דברי הרשב"א ז"ל וכ"כ המרדכי דלפי דבריהם ז"ל אין כאן מקום קו' כלל ודוק:
+<b>וכל המבטל בפני אחרים צריך שיבטל בפני ב' כו'</b> הנה מרן הב"י סימן קמ"א דקדק מדברי רבינו הללו דדוקא בשמבטלו בפני אחרים בעינן ב' ברם במבטלו בפני שליח לא בעינן עדים כלל שכ"כ וכל המבטל בפני אחרים וכתב שהוא הפך הירוש' דגרסינן בירושלמי אמתניתין דריש פרק השולח עשה שליח להוליך לה גט צריך ליתנו לה בפני ב' ואין השליח עולה משום ב' הלך השליח לבטל את הגט צריך לבטלו בפני ב' והשליח עולה משום ב' ע"כ וכן דעת בעל העיטור בדיני שלישות דכ"ט שכתב אחר שהביא דברי הירושלמי הללו וז"ל ש"מ אין ביטול מועיל בלא עדים והשליש נאמן כדגרסי' בגמ' דילן השליש נאמן מב' אימתי כשהשלישות יוצא מתחת ידו אין השלישות יוצא מתחת ידו הרי הוא כשאר בני אדם עכ"ל גם רי"ו נתיב כ"ד ח"ג תפס כהירושלמי הלזו שכתב וז"ל וכן אם הלך השליח לבטל השליחות צריך לבטלו בפני ב' כי לעול' השליח במקום הבעל ולפיכך צריך ב' מלבד השליח כך פשוט בירושלמי דגיטין פ' השולח עכ"ל וראיתי להרב מכתב מאליהו שער ז' סימן א' שכתב שלכאורה דבריו תמוהים דבהדיא אמרי' בירושל' והשליח עולה משום ב' עוד הקשה דאיך כתב הרב העיטור דאין ביטול מועיל אלא בפני ב' והא בתר הכי כתב על ההיא מימרא דירושלמי וז"ל וש"מ מדקאמר אין השליח עולה במקום ב' אבל עד אחד עולה ונמצא לפי זה דמאי דקתני בירושלמי אבבא תנינא והשליח עולה במקום ב' היינו שהוא חשוב כב' ואם כן איך כתב דבעינן ביטול בפני ב' ותו במאי דקאמר והשליח נאמן כדגרסינן בגמרא דילן ומה ענין זה לזה דהתם הגט בידו אז אמרינן דנאמן לומר דעשאו שליח קבלה דאי בעי הוה עביד ביה מאי דקאמר שהיה נותנו לאשה משא"כ הכא דהשליח אומר שהבעל עשאו שליח לבטל את השליח הראשון מה שלישות יש בידו ואינו ענין לכאן יע"ש מה שתי' ואף לפי תי' אחת מהנה לא נשברה ונ"ל לומר דרי"ו והרב העיטור משום דק"ל דאיך קתני בירושלמי והשליח עולה במקום ב' דמשמע ודאי שר"ל שהוא חשוב כב' ולעיל מזה קתני צריך לבטלו בפני ב' משום הכי הוצרכו לפרש דר"ל השליח הראשון שהגט בידו שאומר שבטלו השליח שעשה הבעל לבטלו כהלכתו דהיינו בפני ב' ואיידי שהעדים אינם בפנינו עולה במקום שנים שחשוב כב' שאומרים שבטלו השליח הב' לשליח הראשון ולעולם דביטול בב' בעי וזהו שכתב הרב העיטור ש"מ אין ביטול בפני ב' והשליח נאמן ר"ל השליח שהגט בידו כמ"ש ועל זה הביא ראיה מתלמודא דידן דהשליח נאמן מב' כשהשלישות בידו ה"נ נאמן לומר שבטלו כהלכתו ואינו רוצה ליתן את הגט לאשתו מיגו דאי בעי עביד ליה כנ"ל נכון ודוק ודע שהתוס' הקשו שם דמאי נ"מ בהך פלוגתא לבתר תקנת ר"ג וכן נמי בסוף הסוגיא דקאמר והלכתא כנחמן דהיינו הך דהכא כמ"ש רש"י דמאי נ"מ ותי' דנ"מ לרבי יע"ש ויש לדקדק קצת לפי זה דא"כ למאי אצטריך בגמרא לומר והלכתא כנחמן תרי זימני ולומר דהלכתא כנחמן דאמר הלכה כרבי בב' הא מקמייתא נפקא ויש ליישב:
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>האומר </b>
+<b> לעשרה כתבו גט ותנו לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה.</b> בפרק השולח דל"ג גרסינן התם אההיא פלוגתא דרבי ורשב"ג דרבי ס"ל דהאומר לעשרה כתבו כו' יכול לבטל זה שלא בפני זה ורשב"ג סבר אינו יכול במאי קמפלגי רבי סבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ואי אזלי הנך כתבי ויהבי ליכתבו וליהבו רשב"ג סבר בטלה כולה והנך לא ידעי וכתבי ויהבו ליה ושרו א"א לעלמא ואבע"א דכ"ע בטלה כולה והכא ה"ט דרשב"ג דקסבר מילתא דמתעבדא באפי י' צריכי בי עשרה למישלפיה מבעיא להו כולכם מהו טעמא דרשב"ג משום דקסבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והני כיון דאמר להו כולכם לא מצו כתבי ויהבי א"ד טעמא דרשב"ג משום דקסבר כל מילתא כו' הילכך אפי' כולכם נמי עכ"ת הסוגיא וראיתי לעמוד על מ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו וז"ל לישנא משמע בין אותם עשרה בין עשרה אחרים מדלא קאמר הני אלא מיהו נראה דהני עשרה דוקא קאמר מדאמרינן לקמן אמר רבב"ח כו' ואי ס"ד אידך נמי כרשב"ג ל"ל מיטמרי ליבדרו אבדורי ואם איתא דלא בעינן הני מאי קאמר ליבדרו אבדורי דילמא כי משכחת כל חד וחד באפי נפשי' מכנף בי עשרה ומבטל ליה אלא ש"מ דהנהו דוקא קאמר ולכאורה כלישנא דצריך י' קאתי דאי כלישנ' דבטלה כולה מאי קאמר ואי ס"ד כרשב"ג ל"ל אטמורי כו' לעולם כרשב"ג וה"ט דאי מבדרי דלמא משכח להו כי מבדרי ויתבי ומבטל לכולהו אלא א"כ תדחה כו' וכתב עוד אח"כ מצאתי להרמב"ן שפי' דצריכי בי עשרה אותם י' קאמר דאי לא תימא הכי בין לישנא קמא להאי איכא בינייהו נמי היכא דבטל ב' בפני י' שאינם הם דלמ"ד משום דאזלי וכתבי ולא ידעי איכא ולמ"ד דצריכי בי י' למשלפא כיון דעשרה נינהו מישתלפה אלא ש"מ הנהו עשרה דוקא קאמר עכ"ל וצ"ע לכאורה דמאי ראיה מייתי הרמב"ן ז"ל דבעינן הני דוקא מדלא קאמר ביטל בפני עשרה כו' טעמא דרשב"ג משום דלא ידעי והילכך אפי' בפני י' נמי א"ד טעמא דרשב"ג משום דצריכי עשרה והא איתא עשרה דהא לא מצי למימר הכי דאף ללישנא קמא טעמא דרשב"ג היינו משום דהנך לא ידעי ואזלי וכתבי ויהבי ליה ובפני ג' מודה רשב"ג דיכול לבטל דהא קלא אית לי' וכדאמרי' לעיל וא"כ היכא שביטל בפני עשרה שאינם הם אף לטעמא קמא ליכא דהא קלא אית ליה וכן נמי קשה דאמאי לא הכריח הרשב"א דבעינן הני דוקא מהא דרבב"ח דבעי לאוכחי מינה תלמודא דהלכ' כת"ק בהא דאי סלקא דעתך כרבן שמעון בן גמליאל למה לי אטמורי ליבדרו אבדורי ומאי ראיה לעולם כרשב"ג ואפי"ה בעינן דמיטמרו דאי ליבדרו איכא למיחש דילמא בטיל לכל חד וחד בפני עשרה שלא הם דע"כ כלישנ' דצריך עשרה קא אתי דאי כלישנ' דבטלה כולה מאי ראיה נימא דה"ט דאי מבדרי בטיל ליה בפני ג' ואז בטיל דקלא אית ליה ודחיית הרשב"א לא קיימא באנפין ואפשר לומר ע"צ הדוחק דס"ל להרמב"ן ז"ל דהאי דקאמר בגמ' רשב"ג סבר עדות שבטלה כו' והנך לא ידעי וכתבי ויהבי ושרו אשת איש לעלמא אינו ר"ל דלא ידעי דבטליה כמ"ש רש"י אלא דהנך לא ידעי הך דינא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וסבורים דלא בטלה דלאו כ"ע דינא גמירי ודו"ק ועי' בתוס' ד"ה הנז': אמנם עדיין קשה להרשב"א דאמאי לא הכריע דע"כ הא דקאמר בגמרא ואי ס"ד אידך כרשב"ג כו' ליבדרו אבדורי היינו כלישנא דבעינן י' דמישתלפיה דאי כלישנא דבטלה כולה מאי ראיה מייתי אימא דמשום הכי קאמר דליטמורו דאי לבדרו שמא משכח לחד מינייהו ומבטל להו בפני ג' לכולהו דאז ליכא למיחש לממזרים דהא קלא אית ליה ובהא מודה רשב"ג דביטלו מבוטל ולתקנת עגונות נמי ליכא כיון דבטליה בפני קצת מן העדים אפי' דליתניהו לכולהו בפניו וע"כ כן הוא דאי איכא למיחש לעגונות מאי קאמר אבעיא להו כולכם מהו טעמא דרשב"ג משום דבטלה כולה והא ליכא ומאי נ"מ הא איכא טעמא דעגונות דכ"ע מודו ביה וכמ"ש התוס' אלא ודאי דקאי כלישנא בתרא ואי לא בעינן הני נימא דאי מבדרו איכא למיחש דילמא מבטל לכל חד בפני עשרה אלא ודאי דהני דוקא ודחייתו לא שייכי כאן וכן נמי ק' להתוס' שכתבו בד"ה ליבדורי דמצי קאי אף ללישנא קמא ולע"ד הא ליתא וצ"ע ודע שמדברי רש"י נר' קצת כדעת הרמב"ן דבעינן הני דוקא שכ' בד"ה ואי בעית אימא כו' עד שיבטל בפני כולם ומדשני בלישני' ולא נקט כלישנא דתלמודא משמע שבא לפרש די' דקאמר תלמודא היינו בפני כולם ודו"ק:
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>השולח </b>
+<b> גט כו'.</b> עיין מ"ש ה"ה ועי' מ"ש התוס' פרק האומר דף נ"ט ע"ב ד"ה מתורת גט ועי' בתוס' פרק השולח דף ל"ב ע"ב ד"ה התם דיבור ודיבור וכתבו עוד שם דמדקאמר פ"ב גבי נכתב ביום ונחתם בלילה דלא הכשיר ר"ש מכאן ועד עשרה ימים דחיישינן שמא פייס פי' שמא ביטל את הגט כדפי' ר"ת אין ראיה כדפרישית בפ"ב עכ"ל ויש לדקדק דמשמע מדבריהם אי אמרינן דאם בטלו בפי' מהני וכסוגי' דפרק האומר ניחא ההיא דפ"ב דגיטין וכ"כ הרשב"א ז"ל שם בחידושיו פ"ב די"ח וז"ל ותי' ר"י דהא דקי"ל כר"ן דחוזר ומגרש בו בשלא ביטל הגט אלא השליחות וכדמשמע מתוך גי' הספרים שבריש האומר כו' יע"ש ויש לדקדק דאפי' לפי גירסתם עדיין קשה שהרי מדפרכינן בפ' האומר הלכתא אהלכתא ולא פרכינן לר"ן ממתני' דפרק השולח דמהני ביטול שליח ע"כ דס"ל לתלמודא דביטול הגט חשיב כמעשה זוטא דומיא דנתינת מעות ליד האשה ומש"ה ק"ל הלכתא אהלכתא דקי"ל כר"י דחוזרת אע"ג דאיכא מעשה דנתינת מעות ליד האשה וכמ"ש הרב ח"ה ז"ל וכן כתב הרשב"א ז"ל והרב החידושין ז"ל א"כ משמע דאי הוה קי"ל כר"ל דאינה חוזרת משום דאיכא מעשה דנתינת מעות ליד האשה הוה ניחא לן הא דר"ן דהתם נמי כתיבת הגט חשיב מעשה דומיא דנתינת מעות וכיון שכן קשה דהיכי הוה ניחא להו הא דפ"ב דגיטין לפום גי' דשמעתין הא אפילו לשמעתין הא דמהני ביטול הגט בפי' היינו לר"י אבל לר"ל לא מהני וא"כ ההיא דפ"ב דגיטין דר"ל הוא דקאמר התם לא הכשיר ר"ש מכאן ועד עשרה ימים קשה טובא ואולי י"ל דס"ל ז"ל דהא דפרכינן בשמעתין הלכתא אהלכתא דמשמע דאי הוה פסקינן הלכתא כר"ל לא הוה קשיא ליה הלכתא אהלכתא היינו משום דהוה מצינן למימר דס"ל לר"ן דכי היכי דחזרה לא מהני בקדושין משום דאיכא מעשה דנתינת המעות ליד האשה ה"נ ביטול הגט לא מהני דכתיבת הגט חשיב כמעשה אבל אה"נ דר"ל מצי סבר דאע"ג דגבי קדושין לא מהני חזרה היינו משום דאינו מחוסר מעשה אחריו כלל דזמן ממילא קא אתי אבל גבי גט אע"ג דכתיבת הגט חשיב מעשה כיון דמחוסר מעשה אחריו דהיינו נתינה מהני ביטול כנ"ל ודו"ק:
+
+Halakhah 22
+
+<b>באיזה </b>
+<b> לשונות מבטל הגט אמר בטל הוא אי אפשי בו כו'. לא אמר כלום כו'.</b> בפרק השולח מבעיא לן הרי הוא חרס מהו וא"ל רבינא לרב אחא כו' מ"ש מהרי הוא הקדש מהרי הוא הפקר ע"כ ודע שרבינו ז"ל בפ"ד מה' זכיה דין ח' כתב וז"ל המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר איני רוצה בו כו' או הרי היא בטלה כו' לא אמר כלום והשיג עליו הראב"ד דוקא הרי היא בטלה אבל אמר בטלה היא אינה מתנה והכי איתא בגיטין ובכריתות עכ"ל ותמה עליו ה"ה ז"ל שהרי לא הוזכר בגמ' חילוק בין הרי היא בטלה לבטלה היא אלא בין תיבטל לבטלה היא אבל בין הרי היא בטלה לבטלה היא משמע דליכא לפלוגי בינייהו והר"ן ז"ל תמה גם כן על רבינו שכתב דהרי היא בטלה לא אמר כלום דיש לתמוה למה ואיני מבין תמיהא זו על רבי' מאי היא ומאי קו' הא איכא למימר דרבינו גריס בכריתות ובגיטין דבטלה היא לא אמר כלום וס"ל כפי' ר"י שכתבו התוס' בפ' השולח ומש"ה כתב דהרי היא בטלה לא אמר כלום ודו"ק:<br><b> וראיתי </b> להרב ל"מ שתמה על ה"ה דמאי קו' שהרי בגיטין פרק השולח חילקו בין הרי הוא כחרס לחרס הוא דבגט חרס הוא לא מהני דלא משמע אלא לשון עבר אבל הרי הוא כחרס מהני דמשמע לעתיד ומינה שמעינן במתנה דבעינן ל' עבר דהרי היא בטלה לא אמר כלום וכן נמי תמה עוד שם שלדעת ה"ה דלא חילק בין הרי היא כו' לבטלה היא מההיא דהרי היא חרס דמפליג תלמודא בינייהו יע"ש ולע"ד אין מקום לתמיהתו וקוש' ה"ה ז"ל היא על אופן זה דהא משמע דליכא לפלוגי בינייהו מדלא מפליג אלא בין תיבטל לבטלה היא ומאי דקא מבעיא ליה לתלמודא בהרי הוא כחרס היינו אי ב' לשונות במשמע ולישנא דמהני ביה קאמר היינו להבא דעד השתא בגיטין אמרינן וקאמר רבינא דמ"ש מהרי הוא הקדש דמהני וע"כ היינו טעמא דלישנא דמהני ביה קאמר ודומיא לבטלה היא וז"ש אבל בין הרי היא כו' לבטלה היא זו לא שמענו כלומר דכיון דלא חזינן דמפליג בהכי דהוי רבותא טפי משמע ודאי דלית לן לפלוגי בינייהו וחזר דינא לדין בטלה היא דב' לשונות במשמע ולישנא דמהני ביה קאמר ומעתה ג"כ אין מקום לתמיהתו על ה"ה ז"ל מההיא סוגיא ודו"ק:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב ל"מ שכתב דרבינו סובר דהסוגייאות לא פליגי כדכתב הר"ן דמ"ש בסוגייא דכריתות דבריו קיימין הוי לענין דהוי הפקר ומ"ש לא אמר כלו' הוי ג"כ להך עניינ' כלומר לא אמר כלו' לענין הפקר אלא הדרא למריה קמא ומ"ש בהשולח גבי בטלה היא דבריו קיימין הוא לענין הדרא למריה קמא ומ"ש לא אמר כלום הוי לענין דלא הדרא למריה קמא והוי הפקר כמ"ש הר"ן בפ' השולח עכ"ל ולפי שספר הרי"ף והר"ן אינו מצוי בידי העתקתיו מהרב הנז' וק"ל להאי פי' דאם איתא להאי דבאי אפשי וכל הני דרב ששת הפקר מיהא הוו ומאי לא אמר כלום לענין שתחזור לבעלים משום דאי אפשי להבא משמע ובבטלה היא דבריו קיימין ותחזור לבעלים דלשעבר במשמע א"כ ק' דמאי משני אביי אמאי דפרכינן מברייתא לרב ששת דבטל ב' לשונות במשמע וגבי גט לישנא דמהני ביה קאמר וגבי מתנה לישנא דמהני ביה קאמר דעדיין ק' דנימא דגבי מתנה להבא משמע ולישנא דמהני ביה קאמר דהיינו שתצא מידו והפקר הוי ומנ"ל דלשעבר קאמר ותחזור לבעלים וצ"ע: אחר זמן רב בא לידי שיטה כ"י מהריטב"א שכ' וז"ל אמר אביי בטל ב' לשונות במשמע כו' פירש רבינו נר"ו דלשון בטל הוא משמע הכל שכבר היא בטל ושהוא מבטלו עכשיו והכל הוא בכלל הלשון דתרוייהו משמע בלשון בטל היה בטל יהיה והיינו דאמרינן דגבי גט לישנא דמהני ביה קאמר דכיון דמלישנא דבטל הוא משמע הכל אע"ג דגבי גט בטל היה לא עביד כלום מ"מ משמעות דאית ביה נמי דבטל יהיה מהני וגבי מתנה דלא מהני עתיד מהני לישנא דמעיקרא דמשמע כלישנא דבטל הוא כך פי' רבינו נר"ו ונכון הוא אבל רש"י ז"ל פי' בלישנא דבטל לא אמרי ליה אינשי אלא אדעתא דחד או שכבר היה בטל או ליבטיל השתא הילכך גבי גט דבעינן דלבטליה אמרינן דלישנא דמהני קאמר והיינו דליבטל שהרי אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומסתמא מאי דקאמר רוצה הוא שיועיל וכיון דאפשר דההוא לישנא משמע דליבטיל אמרינן דליבטל קאמר וה"ה גבי מתנ' דמהני לישנא דמעיקרא אמרינן דבטל היה קאמר עכ"ל וא"כ אי האי אחרים דמייתי הר"ן מפרשים כפי' רש"י דלישנא דבטל לא אמרי ליה אינשי אלא אדעתא דחד קשיא שפיר דגבי מתנה נמי נימא דליבטיל השתא ואהנו דבריו קאמר דהוי הפקר ומנ"ל לומר דבטיל הי' קאמר והדרא למרא קמא אמנם אי מפרשי לה כפי' הריטב"א שכתב דבטל הוא משמע הכל בטל הוא ובטל יהא א"ש דמשו"ה אמרי' גבי מתנה דהדרא למרא קמא כיון דמשמע נמי דבטל הוא ודוק מיהו אכתי קשה להר"ן דהוא מפרש כפרש"י ומייתי האי שיט' דאחרים ולא קשיא ליה מידי לפי פי' ז"ל וצ"ע קצת ודע דרש"י בפ' המביא גריס התם כגירסת דפרק השולח אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא כו' דבריו קיימין ולא פריך מאי אי אפשי בה דלא אמר כלום דכי אמר ר"ל במטלטלים דכיון דאתו לידיה הוי א"א לשון הפקר ומפקירם אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אומר איני חפץ אלא מסיפא פריך דקתני בטלה היא דבריו קיימים והדרא למרא קמא אלמא היכא דאהנו דבריו הדרא למרא קמא ומשני לא דבריו קיימים ולא הדרא ודידי' נמי לא הויא אלא כל המחזיק בה זכי בה וראיתי להרב חדושי הלכות בפרק השולח שהקש' לשיט' הלזו וז"ל צ"ע דא"כ אמאי לא משני הכי בשמעתין הא דבטל היא ודבריו קיימין היינו דלא הדרא למרא קמא והוי הפקר ולא תקשי מידי אבטל הוא דהכא לענין גט עכ"ד ולע"ד לק"מ דהא לפי שיטת רש"י ה"ט דאי אפשי בה לא אמר כלום משום דלהבא משמע והוא כבר קבל לפיכך לא אמר כלום והפקר נמי לא הוי כדר"ל דהיינו דוקא במתנת מטלטלים ובטלה היא דקתני בברייתא דבריו קיימין ה"ט דלשעבר משמע והודאת בע"ד כמא' עדים דמי וזה מבואר בדברי רש"י שם בפרק המביא למעיין שם ואפי' למאי דתריץ התם בפרק המביא דדבריו קיימים דקתני בברייתא ה"ק דבריו קיימים ולא קני לה ולמרא נמי לא הדרא אלא כל המחזיק זכה בה ע"כ ה"ט דברייתא משום דלשעבר משמע והודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"כ כבר סילק זכותו ממנה ולמרא נמי לא הדרא משום דכיון דנתנה לו הרי סילק עצמו (דהשתא לא אסיק התם ההיא דקאמר דכי יהיב איניש מתנה אדעתא דמקבליה ליה מיניה וכמ"ש רש"י ז"ל שם) ומשום הכי הוי הפקר אמנם אי בטלה היא להבא משמע היכי קתני בברייתא דבריו קיימין לא אמר כלום הול"ל דומיא דא"א דקתני בברייתא דלא אמר כלום משום דלהבא משמע והוא כבר קבלו וא"כ משו"ה בפרק השולח מקשה שפיר וזה פשוט לע"ד: אמנם הדבר הקשה אצלי הוא לפי מ"ש התוס' בפ' השולח ד"ה מבוטלת וז"ל ומיהו לספרים דגרסי התם והכא אא"ב בטל' היא אינה מתנה דבריו קיימין א"ש והא דלא מקשי מאי אפשי בה כמו שמקשה אבטלה משום שפשוט לו דדבריו קיימין דאי אפשי הוי לשון הפקר כלומר ולעולם דלהבא משמע והנרא' ודאי דלפי גי' זו הכי הוו גרסי התם והכא מקבל מתנה שאמרו כו' מתנה זו מבוטלת תיבטל לא אמר כלום אא"ב כו' דבריו קיימין והשתא קשה מ"ש דהא דלא פריך מאי אפשי בה משום דפשוט לו דהוי לשון הפקר ולעולם דלהבא משמע וקשה טובא דא"כ אמאי קתני רישא מתנה זו מבוטלת תיבטל לא אמר כלום אי משום דלהבא משמע כמ"ש רש"י ז"ל מ"ש מאא"ב דאע"ג דלהבא משמע הוי הפקר כמ"ש דהא ודאי ליכא למימר דלגירסא זו לא הוו גרסי ברישא לא אמר כלום והכי הוו גרסי מתנה זו מבוטלת תיבטל אא"ב כו' דבריו קיימין דאין זה במשמע לשון דברי התוספ' כלל וצ"ע אם לא שנדחק לומר דלפי גירסא זו ה"ט דאא"ב משום דהוי לשון הפקר מתנה זו מבוטלת תיבטל כו' להבא משמע ולא הוי לשון הפקר כלל ומשום הכי לא אמר כלום ועדיין צ"ע:
+
+Halakhah 23
+
+<b>באיזה </b>
+<b> לשונות מבטל הגט אמר בטל הוא אי אפשי בו כו'. לא אמר כלום כו'.</b> בפרק השולח מבעיא לן הרי הוא חרס מהו וא"ל רבינא לרב אחא כו' מ"ש מהרי הוא הקדש מהרי הוא הפקר ע"כ ודע שרבינו ז"ל בפ"ד מה' זכיה דין ח' כתב וז"ל המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר איני רוצה בו כו' או הרי היא בטלה כו' לא אמר כלום והשיג עליו הראב"ד דוקא הרי היא בטלה אבל אמר בטלה היא אינה מתנה והכי איתא בגיטין ובכריתות עכ"ל ותמה עליו ה"ה ז"ל שהרי לא הוזכר בגמ' חילוק בין הרי היא בטלה לבטלה היא אלא בין תיבטל לבטלה היא אבל בין הרי היא בטלה לבטלה היא משמע דליכא לפלוגי בינייהו והר"ן ז"ל תמה גם כן על רבינו שכתב דהרי היא בטלה לא אמר כלום דיש לתמוה למה ואיני מבין תמיהא זו על רבי' מאי היא ומאי קו' הא איכא למימר דרבינו גריס בכריתות ובגיטין דבטלה היא לא אמר כלום וס"ל כפי' ר"י שכתבו התוס' בפ' השולח ומש"ה כתב דהרי היא בטלה לא אמר כלום ודו"ק:<br><b> וראיתי </b> להרב ל"מ שתמה על ה"ה דמאי קו' שהרי בגיטין פרק השולח חילקו בין הרי הוא כחרס לחרס הוא דבגט חרס הוא לא מהני דלא משמע אלא לשון עבר אבל הרי הוא כחרס מהני דמשמע לעתיד ומינה שמעינן במתנה דבעינן ל' עבר דהרי היא בטלה לא אמר כלום וכן נמי תמה עוד שם שלדעת ה"ה דלא חילק בין הרי היא כו' לבטלה היא מההיא דהרי היא חרס דמפליג תלמודא בינייהו יע"ש ולע"ד אין מקום לתמיהתו וקוש' ה"ה ז"ל היא על אופן זה דהא משמע דליכא לפלוגי בינייהו מדלא מפליג אלא בין תיבטל לבטלה היא ומאי דקא מבעיא ליה לתלמודא בהרי הוא כחרס היינו אי ב' לשונות במשמע ולישנא דמהני ביה קאמר היינו להבא דעד השתא בגיטין אמרינן וקאמר רבינא דמ"ש מהרי הוא הקדש דמהני וע"כ היינו טעמא דלישנא דמהני ביה קאמר ודומיא לבטלה היא וז"ש אבל בין הרי היא כו' לבטלה היא זו לא שמענו כלומר דכיון דלא חזינן דמפליג בהכי דהוי רבותא טפי משמע ודאי דלית לן לפלוגי בינייהו וחזר דינא לדין בטלה היא דב' לשונות במשמע ולישנא דמהני ביה קאמר ומעתה ג"כ אין מקום לתמיהתו על ה"ה ז"ל מההיא סוגיא ודו"ק:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב ל"מ שכתב דרבינו סובר דהסוגייאות לא פליגי כדכתב הר"ן דמ"ש בסוגייא דכריתות דבריו קיימין הוי לענין דהוי הפקר ומ"ש לא אמר כלו' הוי ג"כ להך עניינ' כלומר לא אמר כלו' לענין הפקר אלא הדרא למריה קמא ומ"ש בהשולח גבי בטלה היא דבריו קיימין הוא לענין הדרא למריה קמא ומ"ש לא אמר כלום הוי לענין דלא הדרא למריה קמא והוי הפקר כמ"ש הר"ן בפ' השולח עכ"ל ולפי שספר הרי"ף והר"ן אינו מצוי בידי העתקתיו מהרב הנז' וק"ל להאי פי' דאם איתא להאי דבאי אפשי וכל הני דרב ששת הפקר מיהא הוו ומאי לא אמר כלום לענין שתחזור לבעלים משום דאי אפשי להבא משמע ובבטלה היא דבריו קיימין ותחזור לבעלים דלשעבר במשמע א"כ ק' דמאי משני אביי אמאי דפרכינן מברייתא לרב ששת דבטל ב' לשונות במשמע וגבי גט לישנא דמהני ביה קאמר וגבי מתנה לישנא דמהני ביה קאמר דעדיין ק' דנימא דגבי מתנה להבא משמע ולישנא דמהני ביה קאמר דהיינו שתצא מידו והפקר הוי ומנ"ל דלשעבר קאמר ותחזור לבעלים וצ"ע: אחר זמן רב בא לידי שיטה כ"י מהריטב"א שכ' וז"ל אמר אביי בטל ב' לשונות במשמע כו' פירש רבינו נר"ו דלשון בטל הוא משמע הכל שכבר היא בטל ושהוא מבטלו עכשיו והכל הוא בכלל הלשון דתרוייהו משמע בלשון בטל היה בטל יהיה והיינו דאמרינן דגבי גט לישנא דמהני ביה קאמר דכיון דמלישנא דבטל הוא משמע הכל אע"ג דגבי גט בטל היה לא עביד כלום מ"מ משמעות דאית ביה נמי דבטל יהיה מהני וגבי מתנה דלא מהני עתיד מהני לישנא דמעיקרא דמשמע כלישנא דבטל הוא כך פי' רבינו נר"ו ונכון הוא אבל רש"י ז"ל פי' בלישנא דבטל לא אמרי ליה אינשי אלא אדעתא דחד או שכבר היה בטל או ליבטיל השתא הילכך גבי גט דבעינן דלבטליה אמרינן דלישנא דמהני קאמר והיינו דליבטל שהרי אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומסתמא מאי דקאמר רוצה הוא שיועיל וכיון דאפשר דההוא לישנא משמע דליבטיל אמרינן דליבטל קאמר וה"ה גבי מתנ' דמהני לישנא דמעיקרא אמרינן דבטל היה קאמר עכ"ל וא"כ אי האי אחרים דמייתי הר"ן מפרשים כפי' רש"י דלישנא דבטל לא אמרי ליה אינשי אלא אדעתא דחד קשיא שפיר דגבי מתנה נמי נימא דליבטיל השתא ואהנו דבריו קאמר דהוי הפקר ומנ"ל לומר דבטיל הי' קאמר והדרא למרא קמא אמנם אי מפרשי לה כפי' הריטב"א שכתב דבטל הוא משמע הכל בטל הוא ובטל יהא א"ש דמשו"ה אמרי' גבי מתנה דהדרא למרא קמא כיון דמשמע נמי דבטל הוא ודוק מיהו אכתי קשה להר"ן דהוא מפרש כפרש"י ומייתי האי שיט' דאחרים ולא קשיא ליה מידי לפי פי' ז"ל וצ"ע קצת ודע דרש"י בפ' המביא גריס התם כגירסת דפרק השולח אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא כו' דבריו קיימין ולא פריך מאי אי אפשי בה דלא אמר כלום דכי אמר ר"ל במטלטלים דכיון דאתו לידיה הוי א"א לשון הפקר ומפקירם אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אומר איני חפץ אלא מסיפא פריך דקתני בטלה היא דבריו קיימים והדרא למרא קמא אלמא היכא דאהנו דבריו הדרא למרא קמא ומשני לא דבריו קיימים ולא הדרא ודידי' נמי לא הויא אלא כל המחזיק בה זכי בה וראיתי להרב חדושי הלכות בפרק השולח שהקש' לשיט' הלזו וז"ל צ"ע דא"כ אמאי לא משני הכי בשמעתין הא דבטל היא ודבריו קיימין היינו דלא הדרא למרא קמא והוי הפקר ולא תקשי מידי אבטל הוא דהכא לענין גט עכ"ד ולע"ד לק"מ דהא לפי שיטת רש"י ה"ט דאי אפשי בה לא אמר כלום משום דלהבא משמע והוא כבר קבל לפיכך לא אמר כלום והפקר נמי לא הוי כדר"ל דהיינו דוקא במתנת מטלטלים ובטלה היא דקתני בברייתא דבריו קיימין ה"ט דלשעבר משמע והודאת בע"ד כמא' עדים דמי וזה מבואר בדברי רש"י שם בפרק המביא למעיין שם ואפי' למאי דתריץ התם בפרק המביא דדבריו קיימים דקתני בברייתא ה"ק דבריו קיימים ולא קני לה ולמרא נמי לא הדרא אלא כל המחזיק זכה בה ע"כ ה"ט דברייתא משום דלשעבר משמע והודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"כ כבר סילק זכותו ממנה ולמרא נמי לא הדרא משום דכיון דנתנה לו הרי סילק עצמו (דהשתא לא אסיק התם ההיא דקאמר דכי יהיב איניש מתנה אדעתא דמקבליה ליה מיניה וכמ"ש רש"י ז"ל שם) ומשום הכי הוי הפקר אמנם אי בטלה היא להבא משמע היכי קתני בברייתא דבריו קיימין לא אמר כלום הול"ל דומיא דא"א דקתני בברייתא דלא אמר כלום משום דלהבא משמע והוא כבר קבלו וא"כ משו"ה בפרק השולח מקשה שפיר וזה פשוט לע"ד: אמנם הדבר הקשה אצלי הוא לפי מ"ש התוס' בפ' השולח ד"ה מבוטלת וז"ל ומיהו לספרים דגרסי התם והכא אא"ב בטל' היא אינה מתנה דבריו קיימין א"ש והא דלא מקשי מאי אפשי בה כמו שמקשה אבטלה משום שפשוט לו דדבריו קיימין דאי אפשי הוי לשון הפקר כלומר ולעולם דלהבא משמע והנרא' ודאי דלפי גי' זו הכי הוו גרסי התם והכא מקבל מתנה שאמרו כו' מתנה זו מבוטלת תיבטל לא אמר כלום אא"ב כו' דבריו קיימין והשתא קשה מ"ש דהא דלא פריך מאי אפשי בה משום דפשוט לו דהוי לשון הפקר ולעולם דלהבא משמע וקשה טובא דא"כ אמאי קתני רישא מתנה זו מבוטלת תיבטל לא אמר כלום אי משום דלהבא משמע כמ"ש רש"י ז"ל מ"ש מאא"ב דאע"ג דלהבא משמע הוי הפקר כמ"ש דהא ודאי ליכא למימר דלגירסא זו לא הוו גרסי ברישא לא אמר כלום והכי הוו גרסי מתנה זו מבוטלת תיבטל אא"ב כו' דבריו קיימין דאין זה במשמע לשון דברי התוספ' כלל וצ"ע אם לא שנדחק לומר דלפי גירסא זו ה"ט דאא"ב משום דהוי לשון הפקר מתנה זו מבוטלת תיבטל כו' להבא משמע ולא הוי לשון הפקר כלל ומשום הכי לא אמר כלום ועדיין צ"ע:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המגרש </b>
+<b> על תנאי אם נתקיים התנאי כו' ושם נתבאר שמגרש על תנאי כו'.</b> כתב ה"ה ויראה לי לדעתו ז"ל שהוא סבור דלענין דינא לא אמרה ר"י אלא במזכיר מיתה לגמרי לפי שידוע שאין שטר לא"מ כו' אע"פ שאמרו דסבר לה כר"י לאו למימר כו' אלא דר"י הנשיא סבר לה כר"י בעלמא כו' יע"ש הנה דברי ה"ה ז"ל תמוהים בעיני דא"כ מאי פריך בגמרא פ' מי שאחזו ומי מספקא ליה לרב הונא אי אמרה ר"י בע"פ או לא והא תנן ה"ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד יב"ח ומת בתוך יב"ח אינו גט ותני עלה ורבותינו התירו' להנש' ואמרי' מאן רבותינו ב"ד דשרו מישח' וסברי לה כר"י דאמר זש"ש מוכיח עליו והשתא כפי דבריו דשמואל הכי קאמר סברי לה בהא כר"י דסבר בעלמא זש"ש מוכיח עליו כן סבירא להו לרבותינו בתנאי דאם לא באתי א"כ מאי קו' נימא מספק' ליה לר"ה אי אמרה ר"י בע"פ אי לא אמרה ושמואל ה"ק סברי לה בהא דהוי ע"ת בע"פ והוי תנאי דאם לא באתי כר"י דסבר בעלמא זש"ש מוכיח עליו ולעולם דר"י לית ליה זש"ש מוכיח עליו בתנאי דבע"פ ועיין בהרב בעל פ"מ ח"א סימן ל"ד שדבריו תמוהים כמו שיראה המעיין ועיין בהרב מש"ל ז"ל והנראה לע"ד ליישב ולומר דתלמודא הכי פריך ומי מספקא ליה לר"ה אי אמרה ר"י בע"פ והתנן הרי זה גיטך אם לא באתי כו' ותני עלה ורבותינו התירוה להנשא הרי בהדיא דע"כ לא פליגי רבנן דמתני' ארבותינו אלא בתנאי דאם לא באתי ורבנן דמתניתין סבירא להו דבתנאי דאם לא באתי כיון דיכול להתקיים ע"י קיום התנאי אז מודה ר"י דלא אמרינן זש"ש מוכיח עליו וכמו שכתב ה"ה ז"ל ורבותינו סבירא להו דלא שנא דאי לא תימא הכי אלא דרבנן דמתני' סבירא להו דבתנאי דבע"פ לא אמרינן זש"ש מ"ע אף בתנאי דמיתה ורבותינו סבירא להו דבין בתנאי דבע"פ בין בשאר תנאים אמרינן זש"ש מ"ע א"כ אמאי אשמועינן מתניתין הך דינא דר"י מודה ביה דלא אמרינן זש"ש מ"ע מדחזינן דפליג ר"י בסיפא ולא פליג ר"י ברישא בתי' דאם לא באתי דאיכא למטעי דמשום דהוי תנאי שאפשר להתקיים הגט בקיום התנאי הוא דקאמר דמודה ר"י דלא אמרינן זש"ש כמו שכתב ה"ה ז"ל הוה ליה למתני' לאשמו' האי דינא בתנאי דמיתה ולמימר דכיון דהוי בע"פ אפי' ר"י מודה דלא אמרינן זש"ש מדחזינן דפליג עליה בסיפא ולא ברישא וממתניתין גרידא לא הוה מצי לאקשוייה אר"ה מדחזינן דאשמועינן מתניתין הך דינא בתנאי דאם לא באתי ולא אשמועי' האי דינא בתנאי דמיתה משום דהוי בעל פה דאי ממתניתין איכא למימר דמנלן לומר דאיכא למיטעי ולאפלוגי בין תנאי דמיתה לשאר תנאים כמו שכתב ה"ה ז"ל כי היכי דנימא דמדחזי' דמתניתין אשמועינן האי דינא דר"י מודה בתנאי דאם לא באתי ולא אשמועינן האי דינא בתנאי דבע"פ ומשום דהוי בע"פ ש"מ דבתנאי דמיתה אפי' בגט דהוי בע"פ סבירא ליה לר"י דאמרינן זש"ש אימא דטעמא דמתניתין משום בע"פ ולא שנ' לן בין שאר תנאים לתנאי דמיתה דתרוייהו שוי' הם וכיון דאשמועינן מתניתין גבי תנאי דאם לא באתי דלא אמרינן זש"ש ע"כ משום דהוי בעל פה והיינו כר"ה דסבירא ליה דר"י לא אמרה בע"פ ומנלן לאפלוגי בהכי כי היכי דתיקשי לר"ה משום הכי מייתי הא דתני עלה ורבותינו התירוה להנשא דמדחזינן לברייתא דהוצרך למתני הך דרבותינו התירוה להנשא אהך מתניתין דאם לא באתי ולא תני לה גבי מתניתין דזה גיטך הקודמת התם הוה ליה למתני ורבותינו מתירין אותה להינשא והיינו דדייק תלמודא וקאמר ותני עלה כלומר עלה דוקא ולא תני ליה במשנה הקודמת אלא ודאי דהיינו טעמא משום דאי תני לה גבי מתניתין דאם מתי איכא למטעי דמשום דהוי תנאי דמיתה הוא דסבירא להו לרבותינו כר"י דאמר זש"ש אבל בשאר תנאים כיון דיכול להתקיים הגט ע"י קיום התנאי הוה אמינא דסבירא להו דלא אמרינן זש"ש משום הכי תני לה גבי מתניתין דאם לא באתי לאשמועינן דאפילו בשאר תנאים סבירא להו לרבותינו דאמרינן זש"ש ומכ"ש בתנאי דמיתה וכיון שכן דעכ"ל דהוה מסתבר לחלק בין שאר תנאים לתנאי דמיתה כדמוכח מברייתא א"כ אם איתא דר"י לא אמרה בע"פ אמאי אשמועינן מתניתין הך דינא דר"י מודה בתנאי דאם לא באתי לאשמועינן אפילו בתנאי דמיתה דמודה ר"י כיון דהוי בע"פ אלא ודאי דכולי עלמא סבירא להו דר"י אמרה בע"פ אלא דבשאר תנאים הוא דפליגי וק' לר"ה כנ"ל ודוק. וע"פ האמור מקום אתנו ליישב דברי הרמ"ה ז"ל שכתב הטור ח"מ רנ"ח וז"ל כתב הרמ"ה הא דאמרינן זש"ש מוכיח עליו היינו דוקא בכותב נכסיו לאחר מיתה אבל כותב נכסיו לאחר ל' יום דתו לא מקני ליה אלא לאחר שלשים וכיון שמת תוך ל' נפלו נכסי קמי יתמי וההקנאה דלאחר ל' יום לאו כלום הוא דאע"ג דכתיב ביה זימנא לא אמרינן זש"ש כו' דבשלמא הכותב נכסיו לאחר מותו כיון שהמיתה מברר את הזמן לא צריך לכתוב שום זמן משא"כ בכותב נכסיו לאחר ל' יום עי"ש ותמהו עליו כל גדולי האחרונים דנראה מבואר מדבריו שהוא פוסק כר"י אלא שהוא סובר דלענין דינא לא אמרה ר"י אלא בתנאי דמיתה לא בתנאי דלאחר ל' יום ואין אלו אלא דברי תימה דבהדיא אמרינן סוף פ' מי שאחזו דרבותינו התירו' להינשא משום דסבירא להו כר"י אע"ג דהתם מיירי בתנאי דאם לא אבא עד יב"ח ותו קשה דהרי כתב הטור אה"ע סימן קמ"ד לענין הרי זה גיטך אם לא באתי תוך ל' יום שהר"ם מחלק בין כתב התנאי בכתב בין בע"פ דבע"פ אינו גט כלל ומתיבמת ואם כתב התנאי בכתב הוה ספק וחולצת ולא מתיבמת עכ"ל הרי מבואר בהדיא שהוא ז"ל תופס דאמרינן זש"ש אפי' בתנאי דאם באתי וכן הק' הרב מ"מ שער ח' דקמ"ד ועיין להרב בעל כנ"הג ח"מ סימן הנז' בהגהת הטור אות ה' מה שתי' בזה שדבריו תמוהים שיר' הפך מסוגיא דפ' מי שאחזו דע"ב עי"ש ועיין בהרב ב"ח שם. ואולם ע"פ האמור נחה שקטה תמיהת' דהרמ"ה ז"ל הוקשה לו דהא חזינן במתני' דאם לא באתי שר"י נחלק בדין אחר במשנה סמוך לזה ולא נחלק על זה שאמרו אינה מגורשת כמו שכתב ה"ה ז"ל ומשום הכי הוכרח לומר דהך מתניתין סבירא ליה דבתנאי דאם לא באתי כיון דהוכרח לכתוב זמן להודיע הדבר מאימתי מתחילין הני יב"ח בהא כ"ע מודו דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו ור"י מודה ביה מדפליג בסיפא ולא פליג ברישא ורבותינו סבירא להו דבהא נמי אמרינן זש"ש דלא פלוג ושמואל הכי קאמר סבירא ליה בהא דתנאי דאם לא אבא כר"י דסבר בעלמא זש"ש בתנאי דמיתה כמ"ש ה"ה ומשום הכי בממונא פסק כסתם מתני' וממונא תיקום בחזקת יתמי ברם לענין איסורא בכותב התנאי בכתב חשש לסברת ר"י נשיאה אבל לענין בע"פ לא חיישי' למידי דאפי' ר"י נשיאה מודה וע"כ לומר כן למ"ש שם מרן הב"י שהרמ"ה פוסק כדברי רבי יאודה דסבירא ליה דלא אמרי' זש"ש והכא אפי' למאן דפוסק כר"י קאמר דבתנאי דלאחר ל' מודה ואם כן איך כתב הטור באה"ע סי' קמ"ו משם הרמ"ה דבכותב התנאי בכתב חולצת אלא ודאי ר"ל דלענין איסורא חשש לסברת ר"י בכותב התנאי בכתב כנ"ל ונמצא א"כ דבהא פליגי הרמ"ה וה"ה דהרמ"ה ס"ל דטעמא דמתני' הוא משום דהוי תנאי דאם לא אבא דע"כ צ"ל זמן לראות מאימתי מתחיל אבל בשאר תנאים אע"ג דלא הוי תנאי דמיתה אפי' רבנן דמתני' מודו דאמרינן זש"ש וה"ה סבירא ליה דטעמא דמתני' משום כיון דיכול להתקיים הגט ע"י קיום התנאי לא אמרי' זש"ש ואפי' בשאר תנאים אלא דוקא בתנאי דמיתה מיהו הא ק"ל טובא בדברי ה"ה ז"ל ולמ"ש דכן דעת הרמ"ה דאם כן מאי האי דקאמר ס"פ מי שאחזו הכ"מ באומר לכשתצא חמה מנרתקה דהא לכשתצא קאמר לה כו' לא נחלקו אלא באם תצא מס"ל כר"י והו"ל כמהיום ומר לא ס"ל כר"י והו"ל כאם מתי גרידא ואם איתא דרבנן דמתני' סבירא להו דר"י לא אמרה בשאר תנאים אמאי לא קאמר ומר דהיינו רבנן דר"י נשיאה דלא הודו לו ס"ל דע"כ ל"ק ר"י אלא בתנאי דמיתה ברם בתנאי דאם תצא ע"כ צ"ל זמן לידע אהיכא קאי תנאי דאם תצא ולא אמרינן זש"ש ואולי נדחוק ונאמר דהכי קאמר ומר דהיינו מאן דפליג אר"י נשיאה לא ס"ל בהא כר"י דאמר בעלמא זש"ש משום דס"ל דבהא לא אמרה ר"י ודו"ק וראיתי להרב מכתב מאליהו שער הנז' שכתב ליישב דברי הרמ"ה וז"ל אשר ע"כ נראה ברור שדברי הרמ"ה לקוחים מדברי אביי דקאמר הכל מודים באומר לכשתצא חמה כו' לכי נפקא קאמר וכי מיית בלילה הוי גט לאחר מיתה כו' ופרש"י הכל מודים לגבי מתני' נמי הרי זה גיטך לכשלא אבא לאו גט כו' עיי"ש אשר מבואר מדבריו דאפי' ר"י מודה באומר לכשתצא דלא אמרי' זש"ש ותמהו עליו מדאמרי' לעיל דע"ב הרי זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום ואמר ר"ה ולדברי ר"י חולצת אלמא בהא נמי אמרה ר"י ובגמרא פריך פשיטא כו' והרמ"ה כדי ליישב זה גזר אומר שהחילוק שיש בין תנאי דמיתה לתנאי דזמן דבאומר לאחר מיתה ס"ל לר"י זש"ש כו' שהזמן הכתוב בשטר אין לו צורך כלל שהמיתה מבררת ומשום הכי קאמר התם ר"ה דלדברי ר"י חולצת אבל בתנאי דזמן כיון דע"כ הוצרך לכתוב זמן בגט לידע מאימתי מתחיל הזמן בהא לא אמרי' זש"ש ומעתה נתבארו דברי הרמ"ה דכל זה שאנו מחלקים בין תנאי דמיתה לתנאי דזמן היינו דוקא בלאחר ולכשתצא אבל באם תצא אע"ג דזמן אצטריך לגופיה אמרינן זש"ש וטעמא דמילתא משום דבאומר לאחר זמן פ' כבר לשונו מוכיח דלאחר זמן קאמר וכ"ת זמן מוכיח כיון דהוצרך לכתוב זמן לא מוכחא מידי דהיום קאמר משא"כ בתנאי דמיתה דזמן מוכיח דמאי דקאמר לאחר מיתה היינו מהיום ולאחר מיתה ברם באם תצא ואם לא אבא דמשמע מעכשיו ומשמע לאחר זמן אמרינן זש"ש הגם דאצטריך לגופה דזהו שכתב הרמ"ה דבאומר לאחר ל' יום לא הוי זמן הוכחה כיון דבפי' קאמר לאחר ל' זהו תורף תי' ז"ל ולע"ד קשה לי עליו דאיך אפשר לומר דהרמ"ה מיישב דמאי דקאמר ר"ה הרי זה גיטך לאחר מיתה לדברי ר"י חולצת היינו משום דהוי תנאי דמיתה ולמאי אצטריך זמן משום הכי חולצת דהא בגיטין אף בתנאי דמיתה זמן אצטריך לגופיה דגט שאין בו זמן פסול דלא פלוג רבנן כמ"ש מרן הכ"מ וא"כ חזר הדין לתנאי דזמן בשאר שטרות ואי לזאת י"ל דברי הרב דהרמ"ה ס"ל כדעת רש"י שכתב פרק המביא תניין דכתב בו שבוע שנה או חודש כשר לכותבו אפי' לכתחילה וכן כתב מרן הכ"מ בה' אלו פ"א דין נ"ו ע"ש ומשום הכי אמרינן זש"ש מוכיח עליו דהיה סגי שיכתוב בו שבוע שנה או חודש וכן כתב ה' בח"ה פ"ק דכתובות ד"ב ד"ה דילמא עי"ש ומ"ש מרן דבגט אפי' ר"י מודה דלא אמרינן זש"ש משום דגט דאין בו זמן פסול לא כתב כן אלא לדעת רבינו משום דרבינו ס"ל דכתב בו שבוע דכשר היינו דוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא יכתוב כמ"ש מרן האמנם הא קשה לי עליו שהרי הטור ז"ל סי' הנז' הביא דברי הרמ"ה בסתם בלי חולק כנראה דס"ל להטור כדברי הרמ"ה ואילו באה"ע סימן קמ"ו כתב וז"ל ש"מ שאמר זה גיטך לאחר מיתה אינו כלום שאין גט לאחר מיתה כו' עי"ש וכיון דהטור ס"ל כדברי הרמ"ה ולדעת הרמ"ה צ"ל דזה גיטך לאחר מיתה חולצת ועד כאן לא קאמר אביי אלא דוקא באומר לכשתצא חמה כמ"ש הרב הנז' אם כן איך פוסק כאן דבאומר לאחר מיתה אינו גט הפך דברי הרמ"ה שהביא הוא בח"מ ולכן הנראה לי עיקר כמ"ש עוד נראה לי ליישב דעת הרמ"ה דקשיתיה לדעתיה קו' הגאונים דרב פליג מדידיה אדידיה דאלו בפרק י"נ ובפרק מי שאחזו קאמר הלכה כר"י ואלו בפ' המגרש אמרינן אתקין רב מיומא דנן ולהלן לאפוקי מדר"י ומיישב דברי הגאונים כמו שיישב הרי"ף פ' י"נ דהתם ממונא והכא איסורא וס"ל דהיינו טעמא דבאיסורא לא ס"ל לרב כר"י משום דבגט הוכרח לכתוב זמן דגט שאין בו זמן פסול משום בת אחותו ומשום פירי כמ"ש מרן הכ"מ ור"י נמי מודה בהכי דהא לא חזינן ליה לר"י דאמר זש"ש אלא בממונא וכיון שיש לחלק בין ממון לאיסור אם כן מינה נימא דר"י גופיה לא אמרה בגיטין אלא דרבותינו ס"ל דלא שנא ושמואל הכי קאמר ס"ל בגט מאי דסבר ר"י במתנה כמ"ש הכ"מ ומינה יליף הרמ"ה ז"ל בתנאי דלאחר ל' יום בשאר שטרות כיון דע"כ צ"ל זמן לא אמרינן זש"ש ובממונא אוקי ממון בחזקת יתמי ובאיסורא חייש לסברת ר"י נשיאה ע"ד שכתבנו אלא שדברי הרב כ"מ תמוהים מסוגיא דפ' מי שאחזו דפריך התם תלמודא ומי מספ"ל לר"ה אי אמרה ר"י בע"פ והתנן כו' ותני עלה כו' והשתא אמאי ל"ק דמספקא ליה לר"ה אי אמרה ר"י בגט או לא ומעתה ל"ק מההיא דרבותינו דאפשר דר"י אמרה בגט ורבותינו ס"ל לגמרי כר"י וס"ל דשמואל אתיא כפשטיה או דילמא שר"י לא אמרה בגט ורבותינו סברי בגט מאי דסבר ר"י במתנה ומשום הכי חולצת לר"ה ותו קשה דאם איתא דרב ס"ל דבגט לא אמר ר"י זש"ש מוכיח עליו א"כ מאי פריך בגמרא ללישנא בתרא דקאמר ר"ה לדברי ר"י חולצת ופריך פשיטא מדרבנן במהיום ולאחר מיתה חולצת לר"י בזמן ולאחר מיתה חולצת ומאי קו' הא קמ"ל דלא תימא דדוקא בשטר קאמר ר"י זש"ש משא"כ בגט ומתיבמת כס' הרב קמ"ל דדא ודא חדא היא ולזה י"ל דבגמרא פריך שפיר לר"ה פשיטא מדחזינן לר"ה דאשמועינן האי דינא בסיפא דמתני' ואי כל עיקרו של ר"ה אתא לאשמועינן דר"י אמרה בגט דלא כרב ארישא דמתני' הול"ל לדברי ר"י הרי זה גט מדלא אשמועינן ברישא ש"מ דהא פשיטא ליה דר"י אמרה בע"פ ואם כן אשמועינן בסיפא פשיטא ודו"ק ומיהו קמייתא קשה ואולם כד מעיינינן חזינן לקו' הלזו ישנה ג"כ למ"ש הר"ן דהא דמפליגינן בין גט לממון לאו למימרא דבגט לא קי"ל כר"י כלל ומתיבמת דאיך אפשר דבממון פסקינן כוותי' ובאיסורא לא חיישינן לה אלא כלומר דבגט חייש לס' דרבנן דפליגי אר' יוסי דחולצת והשתא קשה דאמאי ל"ק בגמרא דמספקא ליה לר"ה אי הלכה כר"י בגט או לא משום דאיסורא הוא חייש לס' דרבנן וחולצת וכס' רב רביה ולכן הנראה לי דכ"ז שכתבו הר"ן ומרן כ"מ ז"ל אינו אלא למאי דקשיא לן דרב אדרב ולמאי דתי' הרי"ף ז"ל דהכא ממונא והכא איסורא דהר"ן ס"ל דלאו למימר דבאיסורא לא חיישינן לה כלל אלא לומר דבאיסורא חייש למאי דפליג אר"י וחולצת מרן כ"מ בדעת רבינו סבירא ליה דבגט לא אמרה ר"י ומתיבמת. ואולם כל הך שקלא וטריא דפרק מי שאחזו הוא מקמי דהוה ידעינן הא דרב אתקין מיומא דנן הוי ס"ל לתלמודא דלא שנא בגיטין ולא שנא בממון ס"ל לרב דאמרי' זש"ש ומש"ה אקשי ליה מינה לר"ה אמנם לבתר דמייתי תלמודא פ' המגרש ההיא מימרא דרב דאתקין מיומא דנן לאפוקי דר"י וחזינן לי' לרב גופי' דקאמר הלכה כר"י ע"כ דהיינו משום דהכא ממונא והכא איסורא למר כדאי' ליה ולמר כדאית ליה ולא מצינן למימר דטעמא משום דהוי בע"פ דא"כ מאי אהני ליה לתקוניה מהיום וכי היכי דזמן לא מהני בתנאי בע"פ משום דדילמא הדר ביה מזמן השטר כמ"ש רש"י ה"נ באומר מהיום לא מהני בתנאי דבע"פ דדילמא הדר ביה וכן כתב מוהריב"ל לדעת רש"י ועיין בס' מ"מ וא"כ מעתה אזלה לה כל ההיא שקלה וטריה דפרק מי שאחזו ודו"ק אך הדבר הקשה למ"ש הרמב"ן פרק י"נ וז"ל קשה לרבינו כו' וניחא לי התם ממונא והכא איסורא ואיכא דקשיא ליה דהא בגיטין אקשינן מהא דרבא כו' אלמא אפילו לענין גט ס"ל כר"י ולא קשה דאנן הכי קאמרינן כיון דאיסורא הוא חשש רב לספיקא ולפי מאי דכתיבנא קשיא להרמב"ן וצ"ע ודע שהרב גד"ת ז"ל שער ס"ג ח"א סי' ד' הביא ראיה לדברי הרמ"ה ז"ל מסוגיא דפרק הרבית דף ס"ו דפריך למניומי דאמר אסמכתא לא קניא ממתניתין דקתני הלוהו על שדהו וא"ל אם אתה נותן לי מכאן עד ג' שנים הרי היא שלי הרי הוא שלו ומשני אבע"א ר"י היא דאמר אסמכתא קניא ואב"א בדא"ל מעכשיו וע"כ דהתם בזמן איירי דאי לא מנא ידעי אימת שלמי הני ג' שנים והו"ל לאוקמי בדאיכא שטר וכיון דאיכא שטר איכא זמן והו"ל כמעכשיו דזש"ש מוכיח אלא ודאי כסברת הרמ"ה ז"ל ומינה קשה לדעת הראב"ד שהביא הטור א"ה סימן קמ"ד דאף בתנאי דאם לא באתי בתוך ל' יום דאמרינן זש"ש אמנם נראה לע"ד דהא ודאי לק"מ ומינה לא תסתעייה להרמ"ה דהאי אבע"א בעי לאוקמא מתניתין אליבא דכ"ע ודלא כר"י גרידא דאמר אסמכתא קניא ואם כן לא מצי' לאוקמא מתני' כר"י דאמר זש"ש מוכיח דאם כן אתיא כר' יוסי ולא כרבי יאודה דפליג אר' יוסי דזש"ש והאי אב"א בעי לאוקמא ככ"ע ואב"א קמא דאוקמי מתני' כר"י לא בעי למימר משום זש"ש דעדיפא מיניה קאמר דר"י אית לי' אסמכתא קניא ודו"ק מיהו מה שהביא ראיה מההיא דאמרי' בגמרא דרב יאודה קרעיה לשטריה דר"ן דעבד ר"נ עובדא כשמעתי' דאסמכתא קניא אלמא אפי' בשטרא דהוה כתוב אם לא תפרעני כו' איכא אסמכתא דלא מעכשיו אע"ג דבהכרח אית בית זמן יע"ש הא ודאי ראיה אלימתא היא ולדעת הראב"ד דפליג אהרמ"ה צריך לתרץ מה שתירץ הרב מוהריט"ץ סימן רפ"ג ועיין בס' משאת משה סימן ל' ודו"ק:
+<b>לפיכך </b>
+<b> אינו יכול לבטל הגט ולא להוסיף על תנאו כו'.</b> כתב ה"ה זה מוסכם מכל הפוסקים חוץ מבה"ע שכתב שאפילו בע"מ יכול לבטלו ולהתנות עליו תנאי אחר כו' וכ"כ הטור סס"י קמ"ג וז"ל כתב א"א הרא"ש בתשובה אחד שנתן גט מעכשיו אם לא יבא תוך ב' שנים שיכול לבטל התנאי ותנשא מיד כו' עד אפי"ה יכול לבטלו דכיון שבא הגט בידה מגורשת ולא בעינן דעת' וכ"כ בעל העיטור שיכול לבטלו כ"ז שלא יתקיים ע"כ והנה המבואר מתשובת הרא"ש ז"ל בהדיא הוא דדוקא לבטל התנאי ולהיות הגט קיים הוא דיש יכולת ביד הבעל משום דאתי דיבור ומבטל דיבור לקיים המעשה אבל לבטל התנאי שיהא הגט בטל אף בקיומו של תנאי אין יכול לבטלו כדי לבטל המעשה וזה מבואר למעיין שם ואם כן יש לתמוה על הטור איך השוה דעת בה"ע ז"ל לדעת הרא"ש אביו ז"ל הא לדעת בה"ע אפילו לביטול הגט יכול לבטלו בע"כ וכמבואר מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו פ' מי שאחזו דע"ו יע"ש וראיתי להרב המאסף ז"ל בהגהת הטור סימן הנז' אות ק"ד שכתב משם הרשד"ם שבמקום וכתב בה"ע צריך להגיה וכן כתב הרמב"ם וכתב עוד ומצאתי להרב מ"ץ בסי' כ"ח חלק ג' מכ"י כתב על דברי הרשב"ם וז"ל ואני בעניותי לא זכיתי להבין דבריו שמ"ש הרב בעל הטורים וכ"כ בה"ע לא להשוות סברתם בהחלט בא אלא לו' שכמו שסובר הרא"ש דיש בידו לבטל בלא דעתה ורצונה כן סבר הרבה"ע אבל לעולם דבה"ע סבר דאפילו לבטל המעשה יש יכולת בידו מה שאין כן דעת הרא"ש ולא היה יכול לכתוב וכן דעת הרמב"ם לפי שאינו שוה דעת הרא"ש זכרונו לברכה דסבר דיכול הוא לבדו לבטל בלי דעתה מה שאין כן לדעת הרמב"ם דצריך שהיא תמחול ותסכים ע"כ ולע"ד מה שהקשה למוהרשד"ם זכרונו לברכה במה שהגיה וכן כתב הרמב"ם אינה קו' כלל דאיברא ודאי שכ"כ ה"ה לדעת רבינו אמנם מדברי הרא"ש בתשובה נראה בהדיא שסובר בדעת רבינו דאפי' אם אינה מתרצית אפי"ה ביטול התנאי מועיל לקיים את הגט שהרי עמ"ש הוא ז"ל כלל מ"ו ס"ד שביד הבעל לבטל התנאי הביא דברי רבינו ז"ל שכתב הר"ז גיטך ע"מ שתתן לי כלי פלוני ואבד אותו כלי כו' אינו גט עד שיבטל התנאי וכתב וז"ל הרי שכתב הרמב"ם דאף במקום שאין נתינת הדמים מועל' ביטול התנאי מועיל דמילתא דפשיטא היא דדיבור מבטל דיבור לקיום המעשה עכ"ל ואי ס"ל בדעת רבינו כדעת ה"ה ז"ל דבעינן הסכמת שניהם מאי ראיה מייתי וא"כ עפ"ז כתב הטור שכן דעת הרמב"ם כמ"ש אביו בתשובה ואפשר שגם ה"ה ז"ל יודה דבביטול התנאי לקיום הגט מודה רבינו ז"ל שיכול לבטלו אפילו שלא מדעתה ומ"ש ה"ה חוץ מבעל העיטור שכתב שיכול לבטל תנאו ולהתנות עליה תנאי אחר היינו משום שגם זה שמבטל תנאו הראשון ומתנה תנאי אחר מבטול הגט הוא שאף שיתקיים תנאי הראשון לא תהא מגורשת ומש"ה כתב חוץ מבעל העיטור ומ"ש ה"ה בפ' זה דין ח"י שדברי רבינו שם הם באחד מב' פנים או בתנאי דאם כו' או אם הוא בתנאי שבע"מ הוא בשהתנאי הב' הוא מדעתה ורצונה הוכרח לזה משום סיפא דברייתא דהתם דקתני הר"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז וחזר ואמר לה שלש מאות זוז בטלו דבריו האחרונים את הראשונים דהתם נמי כיון שמוסיף על תנאו מביטול הגט הוא שאף שיתקיים התנאי הראשון לא תהיה מגורשת אבל מרישא דברייתא דקתני רצתה נותנת רצת' משמש' אין הכרח כלל דכיון דלאו מביטול הגט הוא יכול להתנות תנאי אחר דאתי דיבור ומבטל דיבור כמ"ש הרא"ש ז"ל וכ"כ מוהרימ"ט ח"א סימן מ"ט שכן הוא דעת רבינו עמ"ש אינו יכול לבטל הגט ולא להוסיף על תנאו ולא כתב שאינו יכול לבטל תנאו יע"ש: וראיתי להרב מכתב מאליהו ז"ל שער ח' סימן י"א שהק' ממ"ש הטור ז"ל ס"ס קמ"ד וז"ל וכתב הרמ"ה ודוקא שאמר כל זמן שאעבור ולא אמר מעכשיו אבל אמר מעכשיו או ע"מ כשלא עבר חל הגט למפרע ואינו יכול לבטל תנאו ולפי מ"ש בשם א"א הרא"ש דאף בתנאי דמעכשיו יכול לבטל אין חילוק ע"כ אשר מבואר שהוא תופס בדעת אביו הרא"ש דכי היכי דיכול הבעל לבטל התנאי לקיום הגט ה"נ יכול לבטלו לביטול הגט והוא תימא שהרי מדברי הרא"ש מבואר דדוקא לקיום הגט הוא דיכול לבטל א"ד יע"ש וכמו כן ק"ל ממ"ש הטור עוד בסי' קמ"ג וז"ל א"ל בפני ב' כשאמסור לך גיטך יהיה ע"ת שתשמש את אבא ב' שנים ולא מסרו מידו לידה ואח"כ א"ל בפני עדים אחרים ע"מ שתתני לי ר' זוז ומסרו לה כו' והשתא כפי מ"ש שדעת אביו הרא"ש דיכול לבטל התנאי אפי' לביטול הגט למה זה הוצרך לפרש ברייתא דע"מ שתשמשי בהתנ' עליה קודם שמסרו הא אפי' בשמסרו נמי מהני תנאה ולפחות היה לו להזכיר סברת הרא"ש אביו ז"ל כדרך שכתב בסימן קמ"ד אחר זמן רב ראיתי להרב ב"ש סימן קמ"ד ס"ק כ"ט שהקשה כן ותי' דהתם שאני דלצעורה קא מכוון וכמ"ש מרן הב"י מחודש ל"ד. איברא דק"ל לפ"ז ממ"ש הרא"ש בתשובה כלל הנזכר ס"ה וז"ל שכתבת מגרש את אשתו וא"ל הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי כו' אם יכול לבטל התנאי או לא והבאת ההיא דמי שאחזו ת"ר א"ל בפני ב' הר"ז גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז וחזר וא"ל כו' וכתבת בשם רש"י פירש דוקא בשלא מסר הגט לידה ודקדקת מדבריו שהוא סובר שאינו יכול לבטל התנאי כו' ומ"ש בשם רש"י לא כל הימנו לבטל תנאו ולא לחזור ולהתנו' לא כך כתב כו' ע"ש והשתא אם איתא דכל תנאי דלצעורא קמכוין מודה הרא"ש דאינו יכול לבטל התנאי אף לקיום הגט ק"ט אמאי לא כתב הרא"ש דהתם שאני דלצעורא קמכוין ומש"ה כתב רש"י דאינו יכול לבטל תנאו ויש ליישב בדוחק דלא ניחא ליה להרא"ש ז"ל למימר הכי משום דפלוגתא דרבנן ורשב"ג במתני' היא דרשב"ג ס"ל דלהרוחה קמכוון ורבנן ס"ל דלצעורא קמכוין וכמו שפירש"י והתוס' ז"ל שם והשתא אם נאמר דמ"ש רש"י דבלא מסרו איירי ה"ט משום דלצעורא קמכוין נמצא דרש"י ז"ל לא כתב כן אלא אליבא דרבנן דרשב"ג וכל כי האי הי"ל לפרש ולא למסתם סתומי ואולם לדברי הטור ז"ל לא תקשי דמש"ה הוצרך לפרש ברייתא בדלא מסרו משום דלעיל בסמוך הביא מחלוקת הרי"ף ורבותינו ז"ל אי ק"ל הלכה כרבנן או כרשב"ג ולא הכריח ואדרבא מפשיטות דבריו נראה קצת שהוא נוטה קצת לדעת הרי"ף ומש"ה הוצרך לפרש בדלא מסרו לידה ומילתא פסיקתא נקט אליבא דכ"ע דבמסרו תלייא בפלוגתא דרביותא ואולם ראיתי להרשב"א בחי' לפ' מי שאחזו דף ע"ד ד"ה הא דבעא מיניה כו' הכריח מסוגייא דהתם דאפי' לרשב"ג עיקר תנאו משום הרוחה ואף לצעורא נמי מכוין כמ"ש והשתא א"כ מצינן למימר דדברי רש"י ז"ל אליבא דכ"ע הם משום דכ"ע מודו דלצעורא נמי קמכוין והדרא קו' לדוכתא ולכן הנראה ליישב דעת הטור דס"ל בדעת הרא"ש ז"ל דביטול התנאי לקיום הגט אפי' שלא מדעתה יכול לבטל וביטול התנאי לביטול הגט דוקא בע"כ אינו יכול לבטל אבל מדעתה ורצונה מיהא יכול לבטל וכיון דס"ל דביטול התנאי לקיום הגט יכול לבטל אפי' בע"כ ממילא נשמע דביטול התנאי לביטול הגט דוקא בע"כ לא מהני הא מדעת שניהם ש"ד דחד דרגא נחתי' וא"כ בסימן קמ"ד כלפי מ"ש הרמ"ה ז"ל דאם א"ל מעכשיו כו' אינו יכול לבטל תנאו אשר מבואר דס"ל שאפי' מדעת ב' אינו יכול לבטל דאל"כ אכתי ניחוש שמא פייס מדעת שניהם וכ"כ הרב ב"ש סי' קמ"ד סכ"ט שכן דעת הרמ"ה יע"ש ומשום הכי כתב שלדעת הרא"ש ז"ל כיון דס"ל דלקיום הגט אפי' בע"כ יכול לבטל אין חילוק ואפי' במעכשיו יכול לבטל מדעת ב' ואכתי איכא למיחש שמא פייס מדעת ב' כנ"ל ואי ק' לך א"כ אמאי הוצרך הטור לאוקמי ההיא ברייתא דע"מ שתשמשי את אבא בשלא מסרו לידה היה ליה לפרש' בשמסרו לידה ובנתרצו ב' כמו שפרשה הרמב"ן הא לא קשיא משום דמשמע ליה דברייתא סתמא בכל גוונא איירי אפי' במתנה מדעתו כמו שאר תנאים וכן כתב הרב מ"מ רס"י י"א דאף רש"י והתוס' דמוקמי לה בשלא מסרו אפשר דמודו לעיקר הדין להרמב"ן והרשב"א ויש לתמוה על הרב הנז' דבסי' י"ד כתב דממ"ש הרא"ש בתשובה דהך ברייתא מיירי בשלא מסרו כדעת רש"י נרא' דלית ליה לא כהרב העיטור ולא כהרמב"ן ז"ל ולפי מ"ש בסימן י"א אין ראיה כלל דאיכא למימר דהיינו משום דברייתא סתמא קתני ונמצא הרב ז"ל סותר את עצמו ועל פי זה יש ליישב מה שהקשה הרב בית שמואל סי' קמ"ד ס"ק י"ד וז"ל ולכאורה ק' מ"ש הרא"ש בתשובה כלל ל"ה סימן ח' דיכול להוסיף על התנאי או לגרוע בשלמא להוסיף על התנאי שכתב שם שפיר דאז מחזיק הקדושין כי בתחילה התנה ע"מ שיהיו תוך י"ב חודש א"כ אם לא בא מבטל הקדושין ואח"כ כשמרחיב הזמן אז מחזיק הקדושין אבל מ"ש לגרוע מבטל המעשה יע"ש ואולם כפי האמור ניחא דהתם שאני דמגרע תנאו מדעתה ומרצונה כמ"ש הרא"ש שם בריש התשו' וז"ל דכל מעשה שנעשה בתנאי ונתרצו ב' לבטל התנאי המעשה קיים ואהא קאי מ"ש דכי היכי דיכול לבטל תנאו כן יכול לשנות תנאו ולהוסיף או לגרוע ובנתרצו שניהם כנ"ל וראיתי להרב מח"א ה' גרושין דט"ו שהק' דדברי הרא"ש ז"ל לכאורה סתרי אהדדי דמתחיל' כתב דמשום שלא היה התנאי כדי לצעורא מחילת התנאי הוי כקיומו ומדיהיב טעמא לבסוף משום דאתי דבור ומבטל דבור חזר הדין דאפי' בתנאי דלצעורא קמכוין הביטול מועיל מכח זה כתב דהרא"ש חדא ועוד קאמר מדא דמחילת התנאי כקיומו כיון שלא היה התנאי כדי לצעורא ועוד דביטול התנאי עדיף טפי ממחילה כמ"ש הרשב"א ואפי' בתנאי דלצעורא קמכוין מהני ביטול לדעת הרא"ש יע"ש וזה שלא כדעת מרן הב"י שכתבנו לעיל: ולע"ד דברי מרן עיקר ואמינא לה ממ"ש הרא"ש ז"ל שם בסוף התשובה וז"ל ולהכי קתני פ' מי שאחזו הרי זה גיטך ע"מ שתתני ר' זוז הרי זו מגורשת ותתן וגבי קדושין פ' האומר קתני הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך ר' זוז הרי זו מקוד' והוא יתן דגבי גט לא מצי למתני ע"מ שאתן לך ר' זוז הרי זו מגורשת והוא יתן דאפשר לה להיות מגורשת אע"פ שלא יתן אם ביטל התנאי אבל גבי קידושין נקט ע"מ שאתן משום דאינה מקודשת אלא מדעתה א"ד יע"ש והשתא אם איתא למ"ש הרב בעל מח"א דביטול התנאי מועיל אפי' בתנאי דלצעורה קמכוין א"כ עוד היום תיקשי ליה היכי קתני בע"מ שתתני ר' זוז ה"ז מגורשת והיא תתן הרי אפשר לה להיות מגורשת אע"פ שלא תתן אם ביטל התנאי דומיא דעל מנת שיתן דלא תני לה מה"ט כמ"ש הרא"ש אלא ודאי דס"ל להרא"ש דדוקא בע"מ שאתן מהני ביטול משום דלרווחה דידה קמכוין אבל בעל מנת שתתני דלצעורה קמכוין לא מהני ביטול וכבר היה אפשר ליישב דברי הרא"ש ז"ל בדרך דוחק ודברי מרן עיקר ודוק: ודע שלדעת הרב העיטור דביטול התנאי מועיל לביטול הגט ואפי' שלא מדעתה כמ"ש ה"ה נראה לי דהיינו דוקא בתנאי דקום עשה כגון ע"מ שתעשה דבר לפלוני דכיון דאינה יכולה לינשא כל זמן שלא קיים תנאי אכתי אגידה ביה ויכול לבטל הגט אבל בתנאי דשב וא"ת דלא אגידה ביה כלל ויכולה לינשא מיד אינו יכול לבטל הגט דאל"כ איך מתירין אותה לינשא מיד ליחוש שמא יבטל הגט ואפי' אם נאמר דבע"ה ס"ל כדעת המחמירים שהביא ה"ה דאפי' בתנאי דשב וא"ת אינה יכולה לינשא מיד מ"מ בהא מודה דאינו יכול לבטל את הגט ודבר זה נלמד מאותה שכתב הרא"ש בתשו' כלל מ"ה סי' כ"ז דמתנה ע"מ שלא תנשאי לפ' אינו יכול לבטל התנאי אח"כ וכתב המבי"ט בח"ב סימן א' דה"ט משום דהוי התנאי בשב וא"ת דכיון דמותרת לינשא מיד על סמך קיום תנאה לא אגידה ביה כלל ומשום הכי אינו יכול לבטל את התנאי וכן כתב מוהרימ"ט משם מוהר"ם קאשטילאש יע"ש ואם כן הרי הדברים ק"ו לביטול הגט שאינו יכול לבטלו בתנאי דשב וא"ת האמנם לפי מה שדחה מוהרימ"ט ז"ל דברי מוהר"ם קאשטילאס וכתב שאין טעם לחלק בכך כיון דמן התורה אחד זה ואחד זה גט גמור מעכשיו היא ותנשא לכתחלה ולא אגידה ביה כלל אלא דרבנן הוא דאחמיר משום דחכמים אסרוה לינשא לא מיקרייא אגידה ביה טפי מע"מ שלא תנשאי לפ' נראה ג"כ דלדעת בעל העיטור אפילו בתנאי דשב וא"ת יכול לבטל התנאי לביטולו של גט מה"ט גופיה דכיון דבשאר תנאים מדאורייתא מותרת לינשא ולא אגידה ביה כלל ואפילו הכי ס"ל לבעל העיטור דיכול לבטל ה"ה בתנאי דשב וא"ת ומשום דחכמים אסרוה לא מקריא אגידה ביה טפי וכמ"ש מוהרימ"ט אמנם לע"ד נר' שיש להכריח דבתנאי דשב וא"ת מודה הרב בה"ע מאותה שאמרו בפ"ק דיומא די"ג ע"ב ומי סגי ליה בתקנתא ביתו אמר רחמנא כו' אלא לחדא אמר לה הרי זה גיטך על מנת שלא תמות חבירתך ולחדא א"ל הרי זה גיטך על מנת שלא תכנסי לב"ה ופריך ודילמא לא מייתא חבירתה ולא עיילא לב"ה והו"ל גיטא דתרוייהו גיטא וקם ליה בלא בית והשתא כפי דעת בה"ע אמאי לא משני דכי חזי לה כהן דלא מתה בעבודה מבטל לה לגיטה דחבירתה דכיון דנתנה לה ע"מ שלא תכנסי בי"ה לב"ה כ"ז שלא עבר י"ה אכתי יכול לבטל כיון שעדיין לא נתקיים התנאי אלא ודאי דכל שהתנאי הוי בשב וא"ת מודה בה"ע דאינו יכול לבטל את הגט ואין להקשות דאכתי אמאי לא מוקי לה תלמודא בשאמר לה לחדא הרי זה גיטך ע"מ שלא תמות חבירתך ולחדא א"ל הרי זה גיטך על מנת שתכנסי לב"ה דכי חזי כהן דלא מתה חבירתה בעבודה מבטל לה לגיטא דחבירתה כיון דתנאי דקום עשה הוא הא ל"ק דבע"מ שתכנסי לב"ה איכא למיחש דלמא עיילא לב"ה שלא מדעת כ"ג וקם בלא בית ומה שדחה מוהרימ"ט דברי מוהר"ם קאשטילאס דכיון דמן התורה אחד זה ואחד זה מותרת לינשא מיד ורבנן הוא דאחמור לא מיקריא אגידה ביה נראה דאין זה דחייה כלל דכל דמדרבנן מיהא אגידה ביה לא מקרי ד"ת דבר הכורת בינו לבינה וכבר כתבתי בזה באורך בפרק זה הלכה י"א והבאתי ראיות לדבר וע"ש: ודע עוד דמסוגייא הלזו יש להוכיח בהדיא הפך מ"ש מוהרימ"ט סי' ג' דבתנאי דשב ואל תעשה אפילו נתבטל התנאי נפסלה לכהונה ולא אמרינן כיון שלא נתקיים התנאי לא חל הגט מעיקרו משום דבתנאי דשב ואל תעשה יש בידה לקיים תנאו ומיקרי שפיר גרושה מאישה ומוהרימ"ט דחה דבריו מכח הסברא יע"ש ותמהני עליהם איך אשתמיטתיה מינייהו סוגיא הלזו דאם איתא היכי קאמר תלמודא ודילמא לא מייתא חבירתה ולא עיילא לב"ה הא אפילו עיילא לב"ה ומבטל לתנא' נפסלה לכהונה ועי' בתשובה להרא"ש כלל מ"ה סי' כ"ה שהוכיח מסוגיא זו דכהן המגרש ע"ת אם ימות אם עמד מותרת לו ואפילו ריח הגט אין בו יעוין שם גם מסוגי' הלזו נראה שיש לגמגם קצת לפי מ"ש מוהרימ"ט בסימן הנזכר דביטול התנאי לקיום הגט נתגרשה למפרע משעת הנתינה ואם נתקדשה לאחר באותו זמן תפסי קדושין ממאי דמסיק שם דמגרש לה הכי לחדא אמר לה הרי זה גיטך על מנת שלא תמות חבירתך ולחדא א"ל על מנת שאכנס לב"ה כו' אי חזי דבעי למימת קדים ועייל לב"ה ואמאי ל"ק דמבטל לתנאיה ועל מ"ש הטור והרא"ש בתשו' דבתנאי שלא תנשאי לפ' אין תקנ' אלא א"כ יחזור ויקדשנה פעם אחרת ויתן לה גט שני כתב מוהרמ"ט ז"ל סי' מ"ט שמדברי התוס' ריש פ' המגרש ד"ה אפילו לא נתגרשה נר' שחולקים על זה ממ"ש בס"ד ובירוש' פריך לה וליתני י"ז נשים לר"ח ומשני דמן התורה אסרתו ברם הכא הוא אסרה עליו פי' כו' א"נ דמן התורה אסרתו ואין לה היתר להתיבם אבל בא"א הדבר תלוי ביד המגרש שאם ירצה יתירנ' ליבם כו' וכן הביא ראיה שואלו של המבי"ט ח"ב סי' א' מדברי התוס' הללו לומר שהם חולקים על דעת הרא"ש והמבי"ט ז"ל שם בסוף התשובה כתב ומדברי התוס' אין ראיה כלל דהירוש' לא קאי אלא אתנאי דחוץ לר"א משום דשיורא הוא ואכתי שם א"א עליה לאותו פ' אבל בע"מ מודו התוס' להרא"ש ז"ל דאין תקנה אלא א"כ יקדשנה ומה שדחה מוהרימ"ט תי' הלזו מסוגיא דהמגרש כבר יישבו הרב מכתב מאליהו בטוב טעם ודעת יע"ש: אמנם לע"ד קשה דאם איתא דהך תי' דהירושלמי לא מצי קאי אלא בתנאי דחוץ אכתי תקשי ליה להירושלמי דליתני י"ו נשים ובשגרשה בע"מ שלא תנשאי דלא שייך תי' דהירוש' ואולי י"ל דהך ירושל' אתיא כמ"ד בפ"ק דיבמות דט"ו נשים דפוטרות צרותיהן נפ"ל מאחות אשה והילכך בע"מ שלא תנשאי ושלא תבעלי לא ק"ל כהירוש' משום דלא דמי לאחות אשה דבשעת נפילה הו"ל אחות אשה אבל הכא בשעת נפילה אכתי לא הויא אשת איש עד שתבעל וכמ"ש התוס' שם אבל בחוץ ק"ל שפיר דכיון דשיורא הוא דמי לאחות אשה דבשעת נפילה הויא א"א לגבי יבם ודו"ק: מיהו ק"ל דברי הטור ז"ל דבסימן קמ"ג סכ"ד כתב בדברי הרא"ש ז"ל דאין תקנה אלא אם כן יקדשנה ויחזור ויגרשנה וע"כ ה"ט דכיון דבשעת גרושין אינ' אשתו ולא אגידא ביה דהרי כבר גרשה ואינו יכול לחזור ולגרשה בלי שום תנאי ואעג"ב דכשמבטל התנאי מתבטל הגט הראשון ואיגלאי מלתא דבשעת כתיבת הגט הב' היתה ראויה ליגרש איגלאי מילתא למפרע לא אמרי' וכמ"ש הרב מכתב מאליהו ואלו שם סעיף כ"ג כ' וז"ל א"ל ע"מ שתנשא לפ' כו' נשאת לאחר קודם שנשאת לאותו פ' תצא ואם תקיים התנאי שתנשאי לאותו פ' הוי גט למפרע כו' יע"ש והשתא תקשי דאיך מתגרשת מן הראשון הא אין קדושי א' חלין עד שתנשא לאותו פ' ואע"פ דכשמקיים תנאה נמצא דחלו הקידושין למפרע ובשעת כתיבת הגט היתה מקוד' וקרינן ביה אשה גרושה מאישה מ"מ איגלאי מילתא למפרע לא אמרינן דהא מיהא בשעת כתיבה לא היתה אשתו וליכא למימר דס"ל להטור דאם נשאת קודם תצא בלא גירושין משום דקדושי א' אינן חלין עד שיחולו קדושי ב' ואם כן באותה שעה הרי היא מקודשת לב' ונמצא דלא חלו קדושי ראשון כלל דאם כן היכי פריך תלמודא התם אטו בדידה קיימא לאיגרושא ועיין בחידושי הרשב"א שם מ"ש בשם ר"י הזקן וצ"ע: תו קשה לי מ"ש הטור ז"ל שם משם הרמ"ה וז"ל וה"מ בשנשאת לב' אבל אם נתקדשה תצא ולא יחזיר אלא לאחר מיתת הבעל או שיתן לה הבעל גט ב' בלא תנאי ע"כ אשר נר' מדבריו דבאותו גט עצמו אין תקנה בשיחזור הבעל ויטלנו מידה ויחזור ויתננו לה ויש לתמוה דמ"ש מע"מ שתתני לי ר' זוז דקתני בתוספתא דאם חזר ונתנו לה מגורשת והדבר צריך ישוב כעת. ומ"ש רבינו אפילו מת הבעל קודם שיתקיים התנאי ה"ז מקיים תנאה אחר מותו וכבר נתגרשה משעת נתינה כתב הרב מכתב מאליהו שער נ"ז סי' ג' שהיא משנה ערוכה בשלהי פרק מי שאחזו מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש הרי זה גט והא התם אין התנאי מתקיים אלא בתשלום יב"ח וכבר מת בתוך יב"ח ואפילו הכי הוי מגורשת יע"ש ולע"ד נראה שאין ראיה דהתם שאני דמשעה שנטה למות שעה אחת קודם מיתתו חל הגט מאותה שעה כיון שודאי לא יבא הוה ליה כאלו נתקיים קודם מיתתו משעה שאינו ראוי לשוב לביתו עוד משא"כ בשאר תנאים דבשעת מיתה אכתי בספיקא קאי אי יחול הגט או לא יחול אם קיימה התנאי לאחר מיתה הוה ליה כגט לאחר מיתה ויש להוכיח כן מההיא דפ"ק דיבמות שכתבנו לעיל דמסיק שם אלא לחדא א"ל כו' מאי א"ל דילמא מייתא חבירת' בפלגא דעבודה כו' אי חזי לה דקא בעיא למימת קדים איהו ועייל לב"ה כו' ומדקאמר קדים איהו ועייל לב"ה משמע בהדי' דלאחר מיתה אם ילך לב"ה אינה מגורשת למפרע וה"ט כמ"ש דכיון דבשעת מיתתה בספיקא קאי אם ילך לב"ה או לא אם קיים התנאי אחר מיתתה לא מהני ולא דמי למתניתין כמ"ש אלא שכפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב סתם דבכל התנאים שהן במעכשיו אפילו מת הבעל מקיים אחר מותו ולפי מ"ש אין הדין כן בשאר תנאים וראיתי להתוס' ישנים שהק' שם ממתניתין דאם לא באתי וז"ל וא"ת לאחר מיתה אם ילך לב"ה מגורשת למפרע כדאמרינן פרק מי שאחזו ותי' דלא דמי דהתם קיימתה לתנאה אחר שעברה יב"ח אבל הכא מתה קודם שנתקיים התנאי ודבריהם סתומי' כספר החתום והנראה שכונתם דבמתני' דאם לא באתי כיון שבשעת קיום התנאי היא קיימת משום הכי חל הגט למפרע משא"כ בע"מ שאכנס דבשעת קיום התנאי שהוא חלות הגט כבר מתה על מי יחול הגט ומשום הכי לא מהני ואפשר שזה דעת רבינו וכפי האמור זכינו לדין דמי שנתן גט לאשתו ואמר לה הז"ג ע"מ שאתן מנה לפ' וכיוצא בזה ומתה היא קודם שקיים הבעל התנאי ואחר מיתתה בא הבעל לקיים התנאי אינה מגורשת למפרע ואם נשאת קודם התנאי הולד ממזר כנ"ל אחר זמן רב שכתבתי זה לי עשרים שנה נדפס ובא ספר דברי אמת להרב המובהק כמוהר"י בכר דוד זלה"ה וראיתי שם בקונטריס י"א סי' מ' שהאריך הרבה בענין זה והביא ההיא דפ"ק דיומא שכתבנו לעיל ולאפס פנאי לא יכולתי לעמוד על דבריו יע"ש:
+<b>ויש לה להנשא לכתחלה כו'</b> כתב ה"ה בפרק מי שאחזו הזכירו בריית' שאמרה כו' ולאחר לא תנשא עד שתתן ובפ' המגרש כו' ומתוך סוגיא זו דחה רבינו הבריית' הנז' מהלכה כו' הנה ה"ה ז"ל הוכרח לזה לומר שרבינו דחה ברייתא זו מהלכה ממה שלא הביא רבינו דין זה לקמן בדין האומר ע"מ שתתני לי ר' זוז האמנם זו היא שקשה לומר שדחה ברייתא מפורשת מפני אותה סוגיא שבפרק המגרש מאחר שאפשר לקיים שתיהן כמ"ש המפ' ועיין במוהראנ"ח ז"ל ח"א סי' כ"ח מ"ש לתרץ בזה שדבריו צ"ע ולי לע"ד נראה דס"ל לרבינו דהך ברייתא דקתני ולאחר לא תנשא עד שתתן בפלוגתא דתנאי איתמר בירושלמי בפ' המדיר דגרסינן התם אמתני' דהמקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת וז"ל אית תנאי תני מותרת לינשא בלא גט ואית תנאי תני אסורה לינשא בלא גט מאן דאמר מותרת שמתוך שהיא יודעת שאם תלך לחכם והוא מתיר את נדרה היא מקלקלת את עצמה לפום כך מותרת לינשא ומ"ד אסורה לינשא שמא תלך אצל החכם ותתיר את נדרה כו' ועיין בהר"ן ז"ל שם וס"ל לרבינו דמדחזינן דתלמודא פריך בפשיטות א"ה בכולהו תנאי דעלמא לא תינסיב כו' ע"כ דס"ל לתלמודא דהך ברייתא דקתני ולאחר לא תנשא עד שתתן לא ס"ל כותיה משום דהך ברייתא אתיא כתנאי דתני התם אסור לינשא בלא גט דס"ל דחיישי' שמא תקלקל את עצמה מיהו אנן קי"ל כהנהו תנאי דס"ל דמותרת לינשא משום דלא חיישי' שמא תקלקל את עצמה ומה גם למ"ש הרשב"א בפ' הא"מ ד"ן ע"א דבגמ' דילן פ' המדיר משמע כאידך תנא דאמר מותרת לינשא בלא גט דכל שהיא צריכה גט לא קתני אינה מקודשת אלא תצא שלא בכתובה וכדקתני בסיפא כו' דהשתא ס"ל לתלמודא דלא קי"ל כהך ברייתא אלא כמתני' דפרק המדיר והכא נמי לא חיישינן דלית לן לחלק בין קום עשה לשב וא"ת ומאי דפריך תלמודא פרק מי שאחזו לר"י מהך ברייתא היינו לענין אי אומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי דבהא לא אשכחן דפליגי אבל בסיפא דקתני ולאחר לא תנשא ס"ל לתלמודא דלא קי"ל כהך ברייתא כנ"ל נכון: ודעת הר"ן ז"ל פרק מי שאחזו כדעת יש מי שמכריח שכתב ה"ה ז"ל לחלק בין תנאי שהוא בקום עשה לתנאי שהוא בשב וא"ת וראיתי למוהראנ"ח סימן ו' שתמה עליו וז"ל וצריך להבין בדבריו דהוא ז"ל מייתי עלה אההיא דע"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך שאין חוששין שמא תבעל להם ותנאי זה שב וא"ת הוא ואפי"ה טעמא דאמר לאבא ולאביך שהיא אסורה להם הא ע"מ שלא תבעלי לפ' משמע דהוה חיישינן אע"ג דהוי שב וא"ת וכד מעייני' שפיר לאו מילתא היא דע"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך כיון דלא אמר לשלשים יום אין זה כריתות דהא תלוי ועומד לעולם שאם תבעל להם אינו גט ומשום הכי אמרינן דכיון דאסורה להם אין חוששין שמא תבעל להם ואין גט זה תלוי ועומד לעולם והו' ליה כריתות ולא אתא לאפוקי אלא דלא נימא דאין זה כריתות את"ד יע"ש: ולע"ד יש לתמוה עליו במה שר"ל בדעת הר"ן ז"ל דע"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך לעולם דאי לאו משום טעמא דאין חוששין שמא תבעל אין זו כריתות דתלוי ועומד לעולם דהא ליתא אלא לדעת רבינו ז"ל דס"ל דע"מ שלא תנשאי לפ' לעולם אינו גט משום דלא הותרה במה שנאסרה אכן דעת הר"ן ז"ל שם פ' המגרש דע"מ שלא תנשאי לפלוני מגו' משום דהו"ל כאומר ע"מ שלא תשתי יין כל ימי פ' דה"ז גט משום דלכי מיית אותו פ' לא אגידא ביה וא"כ ה"נ באומר ע"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך לעולם בלאו ה"ט דא"ח שמא תבעל נמי הרי זה כריתות כיון דלכי מיית לא אגידא בי' וא"כ ע"כ לדעת הר"ן ז"ל כי דייקי' בברייתא הא ע"מ שלא תבעלי לפ' לא לענין שלא תנשא לכתחילה הוא דדייקינן מיניה אבל גט מדאורייתא מיהא הוי ולעיקר קוש' ז"ל לא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי התוס' ז"ל שם בר"פ המגרש ד"ה שר"א מתיר שכתבו דע"מ שלא תבעלי לפלוני חשיב כתנאי התלוי ביד אחרים דשמא יבוא עליה באונס יע"ש ועוד י"ל דהך ברייתא ס"ל דע"מ שיורא הוי ואפי' באומר ע"מ שלא תבעלי לפ' עד ל' יום אינה מגורשת וכ"כ הר"ן פ' המגרש יע"ש והרשב"א ז"ל בפרק המגרש הקש' לשיטה הלזו וז"ל וא"ת דהרי משמע דר"י סבר דאפי' בתנאי דשב ואל תעשה חיישינן מדקאמר באל אישן היום אם אישן למחר אל ישן היום שמא ישן למחר ואע"ג דפליג עליה ר"ן מסתמא כר"י קי"ל לחומרא יע"ש וראיתי למוהר"ש חסון ז"ל בס' משפטים ישרים סימן ע"ט שתי' לזה דשינה קום עשה חשיב דשינה ממילא אתיא והוא צריך לעשות טצדקי לנדוד שינה מעליו וכמו שאמרו דאי בעי מבריז נפשיה בסלואתא וא"כ נמצא כמתנה לעשות מעשה ועל פי זה יישב מה שהקש' הרשב"א ז"ל לשיטה זו ממ"ש התם בפ' המגרש אטו בדידה קיימא לאיגרושי דמשמע דאי בידה קיימא מותרת לינשא אע"ג דקום עשה הוא דהתם אליבא דר"ן הוא דקאמר וכדקאמר ולהך דפליגת עליה דר"י קא מדמית ליה אכן לדידן דקי"ל כר"י כל שהוא בקום עשה חיישינן והם דברים תמוהים בעיני דמסוגייא דפ' ב' דנדרים מבואר דאפי' בתנאי דשב ואל תעשה כההיא דאומר קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג דלר"י אסורה ליהנות דחיישינן שמא תעבור על תנאה וכן מבואר בשיטה כ"י להריטב"א שכתב דאין לחלק בזה מכח סוגייא דנדרים ועיין במוהראנ"ח ז"ל ע"ד מה שהעמיק הרחיב בפרט זה ולפי הנרא' כי בזמנו עדיין לא נתפשטו חדושי הרשב"א למס' גיטין שכפי דברי הרשב"א ז"ל אין צורך למה שכ' הוא ז"ל כמו שיראה הרוא': ודעת רש"י ז"ל כתב הרשב"א שהוא כדעת המחמירים שכתב ה"ה דאפי' בתנאי דשב וא"ת אסורה לינשא ממ"ש בההיא דע"מ שלא תבעלי לפ' דאינו גט שמא תבעל לו כלומר שאין מתירין אותה לינשא עד שיקום התנאי כלומר לאחר שימות אותו שנאסרה לו יע"ש נרא' שהבין בדברי רש"י דמ"ש אינו גט לאו למימרא דאינו גט כלל אלא אינו גט לענין שאסיר' לינשא קאמר משום דחיישינן שמא תבעל ויש לתמוה שדבריו סותרים למ"ש לקמן אההיא דע"מ שלא תבעלי לאבא ולאביך שתמה על דברי רש"י ז"ל וז"ל ואינו מחוור דע"מ שלא תבעלי לפלוני הוה ליה כאומר ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פ' דהכא והכא בתנאיה קיימא כל ימי חיי פ' ומשעה שמת נתקיים התנאי עכ"ל והשתא כפי מ"ש כאן דאינו גט שכ' רש"י היינו לענין שהיא אסור' לינשא מדרבנן משום חששא א"כ מאי ק' ליה מההיא דשלא תשתי יין כל ימי פ' הא התם נמי ה"נ דס"ל לרש"י דמדרבנן אסור' לינשא כמ"ש בהדיא פ"ק דיומא וצ"ע:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כתב </b>
+<b> התנאי בגט אחר שגמר לכתוב התורף כו'.</b> כתב ה"ה זה לא נתבאר בדברי הגמרא ולדבריהם הא דאמרי' בגמ' אמר להם רבא להנהו דכתבי גיטי שתוקו לבעל עד דכתביתו לתורף דגיטא הוא מפני שלא יזכיר דבר הפוסל בגט בתנאי חוץ או שלא יצוה להם לכתוב התנאי בגט אבל בע"מ על פה אפי' לפני התורף כשר ע"כ וכן כתב מרן הב"י סי' קמ"ז וק"ל דא"כ מאי האי דקאמר תלמודא פ' המגרש דפ"ד אמר רב ספרא כתבו בתוכה תנן פשיטא כו' רבא אמר ל"ש אלא לאחר התורף אבל לפני התורף אפי' ע"פ נמי פסול ואזדא רבא לטעמיה דא"ל רבא להנהו דכתבי גיטי כו' והשתא אם איתא לפירוש ה"ה דרבא מש"ה קאמר שתוקו כדי שלא יצוה להם לכתוב דאז פסול לדברי הכל מאי ואזדא רבא לטעמיה דקאמר התם שאני דחיישינן דילמא יצוה להם לכתוב אבל לפני התורף נימא דסובר כר"ז דשרי וכן כתב הרשב"א שם בחידושיו וז"ל ואוקי ר"י פלוגתייהו בלפני התורף דרבי סבר דכיון שנכתב בתוכו גזרינן אטו חוץ אבל בע"פ אפי' חוץ לא פסול יע"ש ונרא' לומר דלדעת ה"ה ז"ל הכי מייתי דכיון דחזינן ליה לרבא התם דבלפני התורף גזר ע"מ אטו חוץ כדקאמר רבא לקמן מחלוקת לאחר התורף אבל לפני התורף ד"ה פסול והיינו משום דגזרינן ע"מ אטו חוץ דרבנן גזרי מיהא חדא גזירה ומש"ה לאחר התורף כשר לרבנן משום דהוי גזירה לגזירה לאחר התורף אטו לפני ולפני אטו חוץ ולא גזרו רבנן ומש"ה קאמר שתוקו כו' ה"נ גזר הכא בלפני התורף בע"פ אטו כתב דחדא גזירה גזרינן ברם לר"ז כיון דאיהו סבר דלרבנן בלפני התורף כשר בשאר תנאים דלא גזרינן ע"מ אטו חוץ ה"נ לא גזרינן ע"פ אטו כתב אלא מיהא אכתי ק' דהו"ל לתלמודא לאתויי מאי דקאמר רבא התם בברייתא דבלפני התורף ד"ה פסול והיינו משום דגזרינן ע"מ אטו חוץ וה"נ גזרינן על פה אטו כתב והכי היל"ל ואזדא רבא לטעמיה דתניא כו' דהא מאי דקאמר שתוקו לפירוש זה הוא משום מימרא זו וכיון שכן עיקר המימרא הו"ל לאתויי עוד כתב ה"ה ודעת רש"י והתו' כדעת רבינו שלא להכשיר שום תנאי בגט לפני התורף אפי' בע"פ כו' ודבריו תמוהים דהא התוס' ז"ל כתבו בד"ה כל התנאים דהיכא דנתקיים התנאי לכ"ע לא גזרינן ע"מ אטו חוץ ועי"ש בד"ה אבל שכתבו דלרבא פסול אפי' ע"מ ואפי' ע"פ בשלא נתקיים התנאי ע"כ ומעתה צ"ל דמ"ש התוספות לעיל ד"ה שתקוה שתוקי לבעל בכל שאר תנאים איירי כדפירש בקונטרס היינו משום דלכתחילה אמר להו שתקוה שמא יזכיר שום תנאי ויחזור בו ואז אפי' בע"פ אסור מיהו בנתקיים התנאי ודאי דשרי ומתוך מ"ש יתבאר לך שמ"ש שם הרב ח"ה אין דבריו נכונים ודוק ושוב ראיתי למוהרימ"ט ז"ל חלק ראשון סימן ס"ו שכתב מעין מ"ש: כתב עוד ה"ה ז"ל ומ"ש רבינו כאן ולמעלה בסמוך ס' גירושין לא ראיתי כן לא' מן המפרשים ז"ל אבל יצא לו מן הירושלמי כו' ועיין במוהרימ"ט מה שתמה על זה ובס' מכתב מאליהו דף קפ"ב ולעיקר קו' הרב המגיד ז"ל ראיתי למוהרימ"ט סימן הנז' שכתב ליישב דעת רבינו וז"ל נרא' לע"ד שיצא לו ממ"ש בשמעתין רבא אמר מחלוק' לאחר התורף דרבי סבר גזרינן אטו לפני התורף ואי סלקא דעתין דלפני התורף פסול היינו מדרבנן גזרה אטו חוץ היכי ס"ד דגזרו אחר התורף אטו לפני התורף היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזיר' והתוס' שם כתבו דלר' כולה חדא גזירה ונרא' שלא כ"כ אלא לפי שיטתם דבלא נתקיים התנאי מיירי כולה שמעתתא אז ודאי גזרינן אבל לשיט' רבינו דאיירי בנתקיים אם זה משום גזיר' הוה ליה גזירה לגזירה ועוד דטפי הוה עדיף למימר גזרינן ע"מ לאחר התורף אטו חוץ דחוץ פוסל אף לאחר התורף אלא מוכח דבלפני התורף אפי' בע"מ פסול מדאורייתא וספק גירושין ולהכי גזר אטו לפני התורף אבל לא שייך ליגזר אטו חוץ דלאחר התורף אפי' חוץ אין פסולו אלא מדרבנן הואיל וחזר ומחקו עכ"ל ודבריו תמוהים בעיני מכמה אנפי חדא דאפי' יסבור רבינו דהוי פסולה דאורייתא מ"מ מנ"ל דהוי ס' מגורשת נימא דאינה מגו' כשאר פסולים דאורייתא ועוד דאכתי קשה דמאין יצא לו דאם התנה בע"פ נמי פסול מדאורייתא נימא דמאי דקאמר שתוקו היינו משום דגזרינן על פה אטו כתב דלפני התורף הוי פסולא דאורייתא לדעתו ז"ל ועוד איכא לאתמוהי טובא במ"ש אבל לא שייך למיגזר אטו חוץ דלאחר התורף אפי' חוץ אין פיסולו מדאורייתא אלא מדרבנן ואחר המחילה אשתמיט מיניה מ"ש רבינו בסמוך דין י"ו ז"ל כל המגרש על תנאי שמבטל הגט כגון שהתנה לה שלא תאכל בשר כל ימי חייה או שתהי' מותרת לכל אדם חוץ מפ' או שהתנה עליה שאר תנאים קודם כתיבת התורף אם היה תנאו כתוב בגט וחזר ומחקו הרי זה ספק מגורשת והרי כשכתב או כשהתנה עליה שאר תנאים כתב רבי' קודם כתיבת התורף משמע דעד השתא אפילו בלאחר התורף מיירי וכמ"ש ה"ה שם וליכא למימר דקודם כתיב' התורף דכתב רבינו קאי לכולהו דא"כ קשה דלמאי הלכתא כתב כל המגרש על תנאי שמבטל הגט הא תרוייהו שוין ומאן דכר שמיהו ועוד דא"כ דינא דמתניתין דקתני כתבו וחזר ומחקו פסול ואוקמא רבא בלאחר התורף אמאי השמיט רבינו ז"ל אלא ודאי כמ"ש ה"ה ז"ל דבתנאי המבטל הגט אפי' אחר התורף ס"ל לרבינו ז"ל דהוי ס' מגורשת הפך מ"ש מוהרימ"ט ז"ל וכיון שכן אזדא לה תי' ז"ל דמה יענה לדין זה שכתב רבינו דהוי ס' מגורשת: עוד כתב הרב הנז' ועוד מוכח דהוי פיסולא דאורייתא דאי הוי דרבנן דגזרינן ע"מ אטו חוץ א"כ בשעת נתינה טפי הו"ל למיגזר אמר לה על מנת שלא תנשאי לפלוני דפשיט רבינו לעיל דהכל מודים דכשר ולשיטת רבינו כי א"ל על מנת שלא תנשאי לפלוני ליגזר אטו חוץ כדגזרינן בקודם התורף אלא ע"כ קודם התורף הוי פיסולא דאורייתא א"ד וגם בזה דבריו מן המתמיהים שהרי חזינן לר"ז דס"ל דרבי גזר ע"מ בלפני התורף אטו חוץ ומוקי מתניתין דקתני כתבו כו' בחוץ אבל על מנת לא פסול בלאחר התורף ואי כדברי הרב הא מתניתין ע"כ רבנן היא דאי ר' היכי קתני וחכמים אוסרים ואוקימנא בחוץ אבל ע"מ שרי ולרבי ניגזור נמי בשעת נתינה ע"מ אטו חוץ כדגזר בקודם התורף אלא ודאי דבשעת נתינה לא גזרינן וכיון שכן ה"נ נימא לדעת רבא כדס"ל לר"ז סוף דבר שדבריו מרפסן איגרי ועיין במוהריב"ל ח"ב סימן ט' וסימן י' ובמוהרימ"ט צהלון סימן ק"י ועי"ש שמה שהביא ראי' להכשיר כשאומר הבעל לסופר לכתוב בלי שום תנאי אע"ג דאומר לשליח תנהו לו על תנאי ממתני' דמי שאחזו דקתני אם לא באתי כו' אין משם ראיה אלא בתנאי דזמן דכיון דאינו חל אלא לאותו הזמן ובאותו זמן הרי היא מגורשת בלי שום תנאי ולא מיקרי שנשאר לו זכות בגופו של גט דהשתא לא הוי גט כלל וכשיחול לא נשאר לו זכות בגופו של גט משא"כ בשאר תנאים ועיין במוהרימ"ט סי' הנז' ובס' מכתב מאליהו שער ח' סי' ל"ב:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>התנה </b>
+<b> עליו ואמר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי אינה מגורשת כו'.</b> כתב הר"ן ר"פ האומר וז"ל גרסינן בירוש' רבי אבהו בשם ר"י ה"ז עולה ל' יום כל ל' יום ה"ז עולה לאחר שלשים יום יוצאה לחולין כו' הרי את מקודשת לי לשלשים יום הרי היא מקודשת כלומר לעולם מה בין הקדש ומה בין אשה מצינו הקדש שיוצא בלא פדיון ולא מצינו אשה יוצאה בלא גט הרי זה גיטך ל' יום אינו גט שאין זה כריתות אמר ר' יצחק בר' אלעזר הדא דתימא מקודשת בשקדשה בכסף אבל קדשה בשטר הואיל ולא למדו קדושי שטר אלא מגרושין מה בגרושין אינה מגורשת אף בקדושין אינו מקודשת וכבר כתבתי בפרק המגרש בבעיא דבעא מיניה רבא מר"ן היום אי את אשתי מהו דפשטיה בה כיון דפסקה פסקה דמסתברא דהכי קי"ל ולפי זה אף בקדושי שטר מקודשת לעולם ובירושלמי סברי דאינה מגורשת דלא כפשטין אבל לדברי הרמב"ם בפ"ח מהלכות גירושין דאינה מגורשת אף בקדושין אינ' מקודשת כלל עכ"ד ונמצא א"כ מדברי הר"ן דלדעת רבינו אם קדשה בשטר אינה מקודשת דומיא דגירושין דאינ' מגורשת ומאי דפריך בפ"ד דנדרים דף כ"ט רב המנונא בפשיטות אלו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר א"א אשתי מי נפקא בלא גט היינו כשקדשה בכסף אבל קדשה בשטר מודה רב המנונא דאינ' מקודשת דומיא דגרושין ולדעת הרא"ש והחולקים על רבינו וס"ל בהיום אי את אשתי ולמחר א"א דמגורשת משום דכיון דפסקה פסקה ה"ה גבי קדושין אף בשקדשה בשטר מקודשת לעולם משום דכיון דחלו הקדושין בתוך שלשים יום שוב לא פקעי הקדושין בכדי בדבורא בעלמא ועל פי זה אני תמיהא על הרב כנה"ג חאה"ע שנדפס מקרוב בסימן ל"ח שיטה א' שכתב וז"ל המקדש את האש' ואמר לה הרי את מקודשת לי לשלשים יום ולאחר ל' יום הרי את מותרת לכל אדם יש שנסתפק אי חיילי קדושין ואי חיילי לסוף שלשים יום אי מותרת בלא גט ולע"ד הדבר פשוט דחיילי קדושין ואם קדשה בתוך שלשים יום לא תפסי בה קדושין ולאחר שלשים יום יוצאה בלא גט ול"מ למ"ש בעל ת"ה הביאו הרב"י בטור זה סימן קנ"ז דף רכ"ו שיש נוהגים להתנות בשעת קדושין שלא תזקק ליבם אם תפול לפניו כו' דלפי הנוהגים כן ה"ה באומר לאש' ה"א מקודשת לי לשלשים יום דחיילי קדושין ולאחר ל' יום פקעי קדושין דמ"ש תנאי שלא תזקק ליבם לתנאי שלא תהא מגורשת לאחר שלשים יום דהא דמהני תנאי שלא תפול ליבם הטעם הוא דכיון דהתנה שאם ימות לא תהא זקוק' ליבם הרי הוא כמו שהתנה שכל זמן שהוא קיים יהיו המעות שנתן לשם קדושין אבל אם ימות יהיו למפרע הקדושין שנתן לשם מתנ' ה"נ ג"כ הרי הוא כאומר עד זמן פלוני יהיו המעות לשם קדושין ולכשיעבור זמן פ' יהי' לשם מתנה עכ"ד ואחרי המחילה אישתמיט מיניה סוגית הגמרא דנדרים ודברי הר"ן דפרק האומר דנראה בהדי' דדין זה תלוי בפלוגתא דרבוותא דלדעת רבינו אם קדשה בכסף הויא מקו' לעולם משום דלא פקעי קדושין בכדי וכשקדשה בשטר אינה מקודשת דמקשינן הויה ליציאה ולדעת הר"ן והחולקים על רבינו בין קדשה בשטר או בכסף הויא מקודשת לעולם ומ"ש הרב ז"ל דיוצא' בלא גט זה אינו לשום סברא ומה שהביא ראיה מדברי הרב ת"ה אינה ראיה כלל ולא ידעתי איך השוה הנושאים דין מקדש ע"ת לדין מקדש לזמן דבשלמא התם כתב הרב דאם ימות אח"כ שאינה זקוקה ליבם משום דקדשה על תנאי שלא תהא זקוקה ליבם אם תפול לפניו והשתא אם נאמר דיהא זקוקה נמצא דלמפרע נתבטלו הקדושין משעת קדושין דהכי אתני לה דאם ישאר זקוקה שלא יהיו קדושין ולא מקיימא מצות יבום בהכי מש"ה אמרי' דאינה זקוקה ברם הכא דקדשה לל' יום ואתני ואמר דלאחר שלושים יום לא יהא קדושין מאותה שעה ואילך אז אמרינן כיון דחלו לל' יום שוב לא פקעי קדושין בדבורא בעלמא ופשוט ועיין בחדושי הרשב"א למס' קדושין שנדפס מקרוב שכתב כדעת הר"ן דלפי סוגייא דידן אפילו בקדושי שטר מקודשת ודע שמ"ש הר"ן בפ' המגרש דתקצ"ח וז"ל אבל הרמב"ם כ' דאינה מגורשת וכן דעת הרי"ף מדהשמיטה מן ההלכ' ואינו מחוור דמידי ספק מגורשת לא נפקא דאי בעיין לא מפשטא לרב כו' אין כונתו לומר דדעתו ז"ל נמי הכי הוא דהוי ס' מגורשת אלא כונתו להקשות על הרי"ף ורבינו דמנ"ל הך סברא דאינה מגורשת כלל והא כיון דלא קיימא פשיטותא דרבא אם כן נשארה הבעייא בדוכתא והוי ספק מגורשת ושפיר שייך למימר לאפוקי כלומר ולעולם לאפוקי מרבא דפשיטא ליה דמגורשת אלא נשארה הבעיא בדוכתא והוייא ספק מגורשת ומשו"ה תקון ולעלם אמנם אה"נ דדעתו ז"ל דהוייא מגורשת ודאי ומאי דקאמר לאפוקי הוי לשופרא דשטרא והמכריח לנו לומר כן הוא מ"ש בפרק האומר דכתיבנא לעיל כמובן ומעתה יש לגמגם על מרן ז"ל בסימן קל"ז שנראה מדבריו שהבין בדעת הר"ן דהוי ספק מגורשת ועיין בס' מכתב מאליהו שער ח' סימן ל' ועיין בהרב מש"ל פ"ז מהלכות אישות דין י' דפשיטא ליה בדעת הר"ן דהוי ספק מגורשת ולע"ד לא כן ידמה ועיין בהרב מוצל מאש סי' ל"א ובמ"ש מור"ם בא"ה סי' קנ"ז שנראה סיוע לדברינו ודו"ק:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>הרי </b>
+<b> זה גיטך ע"מ שלא תלכי לבית אביך כו'.</b> כתב ה"ה וז"ל והק' המפר' ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אמאי אין זה כריתות והא קי"ל כו' ויש מן המפ' החולקים עליו בזה דברייתא לאו בדוקא כו' עיין בהר"ן פרק המגרש שכ' תי' זה משם אחרים מתרצים דלבית אביך לאו דוקא אלא שאמר לה לבית זה שהיא של אביך יע"ש וראיתי להרב מש"ל שהקשה וז"ל וק"ל דנהי דבאומר בית זה קי"ל דאם מת ומכרו אסור מ"מ הא איכא קולא אחריתי דהיינו לענין אם נפל דאפי' חזר ובנאו מותר בו משום דפנים חדשות באו לכאן וסבור הייתי לומר דשאני הכא דקאמר תרתי בית זה שהוא של אביך וכמ"ש הר"ן וה"ה ז"ל וכיון שכן אזלינן לחומרא בתרוייהו כו' אך ק' דהר"ן בפ' השותפין כתב דאם אמרו ביתך זה משום זה אתה תופסו בין לחומרא דמכירה בין לקול' דנפילה והביא ראיה מן הירושלמי וא"כ ה"נ בנ"ד דאמר ע"מ שלא תלכי לבית זה שהוא של אביך אם נפל נתבטל התנאי ואמאי לא חשיב כריתות וצ"ע א"ד ז"ל ובעניותי לא ידעתי אדק"ל להרב מחלוקת נפל אמאי ל"ק ליה בפשיטות לשיט' הר"ן דס"ל דהאומר ביתך זה משום זה אתה תופסו וע"כ ודאי דכונתו לומר דתפסינן לשון אחרון עיקר בין לקולא בין לחומרא ואם כן מינה נשמע דאם אמר קונם בית זה שהוא ביתך שאני נכנס דמשום ביתך אתה תופסו בין לקולא בין לחומרא דהא ודאי אין הפה יכולה לומר דלעולם דתפסינן לשון זה עיקר בין האומר זה בלשון אחרון בין האומרו בלשון ראשון דא"כ נמצא הלכתא בלא טעמא דמאי אולמיה לשון זה מלשון ביתך וכן מבואר בהדיא ממ"ש הר"ן בפ' אין בין המודר דמ"ב ע"ב גבי האומר נכסי אלו דהולכין אחר לשון אחרון והביא ראיה מהא דביתך זה שאמרו בירושלמי וכיון שכן תמה על עצמך היכי ניחא ליה להר"ן קו' בהכי לומר דמיירי באומר לבית זה שהוא של אביך דהא אכתי הקו' במקומה עומדת דתופסין לשון אחרון דשל אביך עיקר בין לקולא בין לחומרא ואם מת או מכרו מותר ליכנס דלאו בית אביה היא. הן אמת דהיא גופא צריכה רבה לידע עיקר טעמו של הר"ן ז"ל דס"ל דמשום זה שהוא לשון אחרון אתה תופסו בין לקולא בין לחומרא דמ"ש מההיא דהמשכיר בית לחבירו י"ב דינרים לשנה דינר זהב לחודש דבפרק השואל דקי"ל התם דספיקא הוי אי תפסינן לשון ראשון או לשון אחרון וכמ"ש שם הרא"ש והטור וכל הפוסקים אין גם א' חולק בזה ואם כן ה"נ היל"ל דספיקא הוי ואזלינן לחומרא בתרוייהו וכמו שכן הוא דעת הרא"ש שם בפרק השותפין וכבר ראיתי להרב כהונת עולם בהלכות נדרים סי' רי"ו שתמה על הר"ן כן ומה שתירץ הם דברים דחוקים כאשר יראה הרואה ולי אפשר לו' דס"ל להר"ן ז"ל דשאני ההיא דהמשכיר י"ב דינרים לשנה דלשון אחרון סותר לגמרי ללשון ראשון דכשאתה אומר דינר לחדש אין הפה יכולה לדבר י"ב דינרים לשנה והילכך מספ"ל איזה לשון תפסינן עיקר משא"כ באומר ביתך זה דלשון זה אינו סותר לביתך שהרי לבית זה שפיר קרו ליה אינשי ביתך וזה במשמע זה ביתך דלבית זה קרו ליה נמי ביתך וכיון שכן נמצא דזה פי' דביתך הוא דהילכך תפסינן לשון אחרון עיקר כנ"ל ומ"מ קושיא קמייתא אכתי במקומה עומדת דה"נ נימא דלשון אחרון דשל אביך עיקר בין לחומרא בין לקולא כיון דשל אביך אינו סותר לגמרי בית זה דלבית אביה בית זה נמי קרו ליה אינשי ואשר נראה לי שדעת האחרים שהביא הר"ן ז"ל כדעת רבינו שכ' מרן הב"י י"ד סימן רי"ו דס"ל דהאומר ביתך זה תפסינן לשון ראשון דביתך עיקר בין לקולא בין לחומרא והילכך דכותא נמי באומר קונם לבית זה שהיא ביתך תפסינן לשון ראשון דבית זה עיקר ואם מת או מכרו אסור ומכל מקום אף שהר"ן חלוק בזה אפילו הכי לא נמנע מלהביא תירוץ זה משום דלפי דעת הר"ן ז"ל מצינן למימר דמיירי באומר ע"מ שלא תלכי לבית אביך זה דלשון אחרון דזה עיקר אך מאי דקשיא לי הוא על הרשב"א ז"ל דבפ' המביא תניין דף כ"ב כתב וז"ל מסתברא דלאו דוקא נקט לשון זה כו' אלא הכא באומר לה שלא תלכי לבית זה של אביך לעולם כו' יע"ש ואלו מדברי הרשב"א בחידושיו לנדרים בפ' אין בין המודר גבי ההיא דנכסי אלו מבואר שדעתו ז"ל כדעת הר"ן דתפסינן לשון אחרון עיקר ושמא נאמר דלבית זה שהוא של אביך שכתב הרשב"א לאו דוקא ואשגרת לישן הוא אלא מיירי באומר ע"מ שלא תלכי לבית אביך כנ"ל. עוד כתב הרב הנז' וז"ל ודע דקושי' זו אינו אלא אליבא דהר"ן כו' אך אין דין מוסכם דהא איכא הרא"ש ז"ל דס"ל דהאומר ביתך זה נקטינן כחומר' דתרוייהו ולפי"ז ניחא דלא הוי הכא כריתות ואם תאמר הא הרא"ש ל"ק אלא משום דמספ"ל איזה לשון עיקר ומשום דהוי ס' דאורייתא אזלינן לחומרא וא"כ לגבי גט היכי פסיק ותנא דלא הוי גט הול"ל דהויא ס' מגורשת וסבור הייתי לומר דלמ"ד דס' דאורייתא לחומרי שהוא מן התורה ובהסכמת רוב הפוסקים אפשר דהכא אינה מגו' כלל משום דכיון דמספ"ל אי תפסינן לשון ראשון או האחרון נמצא דמן התורה אינה יכולה לילך לבית אביה בין אם מכרו לאחר בין אם נפל מספ' ויש לי ראיה לדין זה מאותה שכתב הר"ן כו' ומ"מ לבי מהסס הרבה בדין זה דבשלמא ההיא דהר"ן ז"ל אליבא דחד מיהא חל הנדר כו' אבל הכא כפי כל הצדדין הוי כריתות דהא לא מספ"ל אי תפסי' תרוייהו ואם כן הול"ל דהויא מגורשת ודאית את"ד יעש"ב. והנה מ"ש דלמ"ד ס' דאורייתא לחומרא מדאורייתא אפשר דהכא אינה מגורשת אשר מבואר מדבריו דלמ"ד הוי דרבנן ליכא לספוקי כלל דודאי מגורשת ד"ת לע"ד אחר המחילה לא כן אנכי עמדי דבנ"ד ודאי לכ"ע הוי דאורייתא שהרי דבר ידוע הוא דפלוגת' דרבינו וסיעתיה אי ספיק' דאוריי' לחומרא הוי מדאורייתא או מדרבנן אינו אלא בדליכא חזקה כלל אבל בדאיכא חזקה דהיתירא או דאיסור' לכע' אזלינן בתר חזק' וכמבואר ובא בקונט' ס"ס להפר"ח ז"ל יעש"ב ובשאר הפוסקים ז"ל הלא בספרתם וא"כ נחזי אנן בנ"ד ודאי דאית חזקה דאיסורא שהרי באומר קונם ביתך זה כל זמן שלא מת או שנפל הבית ודאי איסורא הוא וליכא לספוקי בה כלל וכי מת או נפל הוא דמספ"ל אי מותר ליכנס בה או לאו הילכך אית לן למימר דאוקי אחזקת איסור דמעיקרא ומן התורה ודאי אסור ליכנס בה. גם מאי דפשיטא ליה להרב ז"ל דאי אין איסורו אלא מדרבנן הוי ודאי מגורשת דבר תורה כיון דמן התורה מותרת לילך נמצא דמדאורייתא הוה ליה דבר הכורת בינו לבינה ואף שמדרבנן מיהו אסורה לילך ונמצא דאכתי אגידא ביה כל ימיה מחמת תנאו מ"מ מן התורה מיהא כורת בינו לבינה הוא לא כן ידמה לע"ד אלא כל שמחמת תנאו אסורה לילך אע"פ שאין איסורו אלא מדרבנן אינו גט כלל ד"ת דכיון שהקפידה תורה דבשעת נתינת הגט יהיה דבר כורת בינו לבינה והשתא מיהא מכח גזירת רז"ל אגידא ביה כל ימיה נמצא דאין כאן דבר הכורת בינו לבינ' ודוגמא לדבר ראה תראה בהרב מחנה אפרים ה' קנין משיכה סימן ב' יעש"ב ויש לי ראיה ברורה לזה מאותה ששנינו בפרק המגרש דף פ"ה הרי את מותרת לכל אדם אלא לאבא ולאביך כו' לעבד ולנכרי ה"ז גט כשר ופרש"י שם כו' והשתא קשה לדעת רבינו ז"ל דס"ל דאיסור ישראלית לעבד אינו אלא מדרבנן וכמ"ש הרדב"ז ז"ל בתשובה ח"א סימן קפ"ח ועיין בהרב כנה"ג חא"ה סימן ד' בהגהת הטור אות ח' יע"ש תקשי לן דהיכי קתני מתני' הרי זה גט הא מדאורייתא גט בטל הוא דשיורא הוי כיון דאי לא הוה משייר לעבד היתה מותרת להנשא להן דרך אישות והאי משום איסור אישות שבה אסורה להנשא לו מדאורייתא והרי בחייבי לאוין דמדאורייתא אסורה להנשא להן שלא מחמת תנאו אפי"ה חשיב שיור מטעמא כיון דחייבי לאוין תפסי קידושין ולהאי לא תפסי קדושין מחמת אישות שבה ק"ו הדברים בעבד דחשיב שיור כיון דישראלית לעבד מותרת להינשא לו ד"ת ולהאי אסורה מחמת אישות שבה אלא ע"כ לומר דאע"ג דמן התורה ישראלית לעבד שרי אפילו הכי כיון דחכמים אסרו לא חשיב שיורא ונמצא גט כשר מן התורה דמה שהקפידה תורה הוא דבכל עת וזמן נתינת הגט שיהא דבר הכורת בינו לבינה והשתא מיהא לעת כזאת כורת בינו לבינה הוא מכח גזירת רז"ל ולא זו בלבד לדעת רבינו צריכים אנו למ"ש אלא לכ"ע נמי דינא הכי ואמינא לה מההיא דאבעיא לן התם חוץ מזנותיך מהו בנשואין הא לא שייר א"ד שייר בביאה א"ל תניתו' לאבא ולאביך במאי אלימא בנשואין אבא ואביך בני נשואין נינהו אלא לאו בזנות והשתא קשה למאי דס"ד השתא דאלו לאבא ולאביך דקתני מתני' שלא תבעלי בזנות קאמר אם כן כי קתני מתני' נמי לעבד ולנכרי בזנות נמי הוא דקאמר דאי בנשואין עבד ונכרי בני נשואין נינהו כדפריך אחלוקת אבא ואביך וכיון שכן היכי קתני מתני' דהגט כשר הא מדאורייתא ישראלית לגוי דרך זנות מישרא שרי דב"ד של שם גזרו עליו דמן התורה לא אסירא רק דרך חתנות וא"כ מן התורה אין זה דבר הכורת בינו לבינה אלא משמע ודאי דכיון דהשתא מיהא בלא"ה אסור' מכח גזירת רז"ל שפיר קרינן ביה דבר הכורת בינו לבינה ואם כן אף אנו נאמר דכי היכי דבמידי דמדאורייתא חשיב שיורא עבדינן עיקר אדרבנן ולא חשיב שיורא ושרינן אשת איש לעלמא ה"נ אית לן למימר במידי דמדאורייתא חשיב דבר הכורת בינו לבינה ומכח איסור רז"ל לא חשיבא דבר הכורת עבדינן עיקר אדרבנן דלעת כזאת מכח גזירת רז"ל כל ימיה אגידא ביה ומעתה מ"ש הרב הנזכר דכיון דלכל הצדדין הוי כריתות כיון דלא מספ"ל אי תפסי' תרוייהו הול"ל דהויא מגורשת ודאי' נראה דליתא דכיון דהשתא מיהא מדרבנן אסורה בתרוייהו לא חשיבא כריתות כנ"ל: האמנם מצאתי להרשב"א ז"ל דברים סותרים למ"ש שכתב בפרק המגרש דפ"ג ד"ה אלא בע"מ וז"ל ואפילו אמר לה נמי הרי את מותרת לכל אדם ע"מ שלא תנשאי לפלוני מכאן ועד שלשים יום אין זה כריתות מה"ט נמי דילמא מיית האי דנשאת לו בתוך ל' יום כו' ואע"ג דהכא בלא תנאו אסורה לינשא עד שלשה חדשים כו' ואם כן נמצא שאין תנאו מבטל כלום מ"מ ד"ת מותרת לינשא מיד כו' וכיון שכן אין זה כריתות האמור בתו' את"ד הנה מבואר שדעתו ז"ל דעבדינן עיקר אדאורייתא ולא אדרבנן וכפי דבריו ז"ל לא ידעתי מה יענה לההיא דחוץ מזנותיך וצ"ע ועיין בתשו' מוהרימ"ט ח"א סימן ן' שנראה ג"כ סותר למ"ש וכפי מ"ש מהר"י אבועאלפייא ז"ל הן דברים מצודקי' עוד כתב הרב הנזכר וז"ל ודע שראיתי להרשב"א ז"ל בפ"ב דגיטין שהקשה דאפשר דנפל הבית בחייה ותירץ דשמא מיתה שכיח אבל נפילה לא שכיח ולא חיישי' אי נמי יש לומר דאע"פ שנסתר הבית לא אמרינן בכי הא נפל אזדא כו' והנה אליבא דהר"ן אפשר לתרץ התירוץ הראשון דלנפילה לא חיישינן דלא שכיח כו' אך קשה דאם הר"ן ז"ל סבירא ליה כתירוץ קמא דמילתא דלא שכיח אם כן מה הוקשה לו לתי' התוספות שתירץ דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביו דאכתי אפשר דימותו כל זרעו והוי כריתות אימא דמיתת כל זרעו הוי מילתא דלא שכיח ובהדיא אמרינן בפ"ק דיומא דלמיתה דחד חיישינן למיתה דתרי לא חיישינן משום דהוי מילתא דלא שכיח באופן שדברי הר"ן צ"ע א"ד והיא קושיא חזקה ולפי חומר הנושא נראה לי ליישב דס"ל להר"ן דע"כ לא אמרינן דהאומר ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פ' ה"ז כריתות מטעמא דילמא מיית אלא דוקא בתולה הדבר בחיי חבירו דכיון דסוף האדם למות הו"ל כאלו נתן קצבה לדבר ובהדיא כתב הטור סי' קמ"ג דהאומר ע"מ שלא תנשאי לפ' עד זמן פל' אפי' נתן זמן הרבה לדבר יותר ממה שהוא חיי האדם כל שהוא דבר קצוב ש"ד ודכותה נמי באומר כל ימי חיי פל' כיון שסופו למות הו"ל כאלו נתן קצבה לדבר והילכך אמרינן דכיון דלמיתה קאי ודילמא מיית בחייה הוי כריתו' משא"כ באומר ע"מ שלא תלכי לבית זה דלאו לנפילה קאי שהרי אפשר שלא יפול כל ימי עולם ומשום דאיכא לספוקי באפשר שיפול לא חשיבא כריתות ובהכי ניחא לי הא דתניא בתוספתא הביאה הרשב"א פרק המגרש ע"מ שלא תעלי באילן זה ע"מ שלא תעלי בכותל זה נקצץ האילן ונסתר הכותל הרי זה גט וקשה טובא דלמה זה קתני בתוספתא נקצץ האילן כו' הא אפי' לא נקצץ ונסתר הכותל נמי הוי גט כיון דאפשר שיפול דומיא דע"מ שלא תשתי יין כל ימי פלוני דהרי זה גט מיד מטעמא דדילמא מאית אכן כפי מ"ש הנה נכון דהכא שאני דלאו לנפילה קאי דאפשר שלא יפול כל ימי עולם והילכך לא הוי גט אלא עד שיפול דבההיא שעתא מיהא אכתי לא אגידה ביה ובהכי ניחא לי דברי התוס' שתי' לקו' הלזו דשאני האומר ע"מ שלא תלכי לבית אביך דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביה וקשה להו לרבוותא ז"ל לתי' הלזו דהתינח שתי' לחלוקת מת אכן לחלוקת מכר דקי"ל דמותר אכתי במקומה עומדת אכן כפי מ"ש הנה נכון דמחלוקת מכר לא ק"ל מעיקרא כיון דלאו למכירה קאי ולא דמי למיתה כמ"ש עיין בהרב ש"ך י"ד סימן רי"ו ס"ק [י"ב] יע"ש ודוק: עוד כתב הרב הנזכר וז"ל ודע שדין זה של הרשב"א שכתב דאף באומר בית זה אם נפל אסור הוא דין מחודש ולא ראיתי לשום אחד מהראשונים שיאמר כן ואני תמיה בדין זה מהירושלמי שהביא הר"ן דמוכח מינה דבבית זה אם נפל מותר שוב ראיתי להרב ב"ח שכתב דאליבא דהרא"ש והטור אף באומר בית זה אם נפל אסור ופירש הירושלמי כפי הנחה זו כו' ואם כן ליכא תיובתא להרשב"א מהירושלמי א"ד יע"ש ודבריו תמוהים בעיני שהרי מדברי הב"ח מבואר שלדעת הרא"ש והטור דס"ל דאף באומר בית זה אם נפל אסור הוא משום דאינהו מפרשי הירושלמי דתרתי קמבעייא ליה היכא דאמר ביתך זה משום מה אתה תופסו משום ביתך או משום זה ונ"מ לענין מת או מכרו והא קא מבעייא ליה אם נפל ובנאו אזדא ליה בין באומר ביתך בין באומר זה ופשיט ליה מברייתא דהאומר תנו בית חתנות לבני ונפל יורשים חייבים לבנותו דבין באומר ביתך בין באומר בית זה לא אמרי' נפל ובני אזדא ליה ומשום דהרא"ש לא גריס בירושלמי כדגריס הר"ן ז"ל בסיפא דברייתא תנו בית זה לבני ונפל אין חייבין לבנות את"ד יעש"ב ואלו הרשב"א ז"ל בחדושיו לנדרים פרק השותפין הביא גירסת הירושלמי כגירסת הר"ן דגריס בסיפא דברייתא תנו בית זה כו' גם בפרק אין בין המודר דף הנזכר כתב ובירוש' אבעיא לן באומר ביתך זה משום מה אתה תופסו ומסקנא משום זה אתה תופסו כדברי הר"ן ומבואר הוא שלפי זה הוא מפרש שאין כאן אלא בעייא א' ומ"ש בירוש' נפל ובני אזדא ליה היינו לצד דקאמר משום זה אתה תופסו וכמו שביאר זה באורך מרן הב"י ז"ל שם וא"כ תימה על עצמך איך הפה יכולה לדבר שהרשב"א מפרש הירושלמי כפירוש הרא"ש וצ"ע: וראיתי למו"ה בספר לשון למודים הלכות נדרים סי' קי"ט שהק' לקושית התוס' הלזו משם ראיתי מקשים דמאי קו' דאף ע"ג דהאומר קונם לביתך שאני נכנס אם מת או מכרו מותר הכא שאני כיון דאמר לעולם הוי לאחר מיתה וכמ"ש התוס' עצמם ריש פרק הכותב ד"ה הו"א עד עולם אפירות קאי ור"ל בין בחייה בין במותה ודחו פירש"י שם שכתב שנה או שנתים יע"ש מה שתי' והנה לדעת מוהריב"ל ז"ל ח"א סי' [ק"כ] שכ' דהאומר ע"מ שלא תשתי יין סתם הרי זה גט משום דסתמו יום אחד משמע וכמו שצדד שם באורך וכן הוא דעת הר"ש בן הרשב"ץ כמ"ש בסמוך נראה דלק"מ דהתם גבי עד עולם לישנא יתירא דעד עולם ע"כ לטפויי לאחר מיתה הוא דאתא דאי בחייה דוקא בלא עד עולם נמי אינו אוכל פירות כל ימי חייה כדקתני מתניתין דהתם משא"כ הכא דלעולם אצטריך לגופיה דאי הוה קאמר ע"מ שלא תלכי לבית אביך סתם לא היתה אסורה אלא יום א' בלבד להכי אמר לעולם אבל לאחר מיתת אביה מנ"ל לטפויי ואפילו נאמר דס"ל להתוס' ז"ל כדעת ה"ה שאכתוב בסמוך דכל שהתנאי הוא בשב וא"ת סתמו לעולם משמע לכ"ע י"ל דלא ניחא להו בהכי משום דא"כ כי קתני סיפא כל שלשים יום הרי זה כרי' לישמועינן רבותא אפילו בדאמר סתמא דבשלמא לתירוץ שתירץ דשאני הכא דקאמר בית אביך דכל יוצאי חלציו כו' אין להקשות אדתני סיפא באומר שלשים יום לישמועינן באומר ע"מ שלא תלכי לבית פלוני לעולם דאיכא למימר דכולה בדידה קמיירי אכן אם נאמר דשאני הכא דאמר לעולם קשה דליפלוג וליתני בדידה ושוב ראיתי להרב החידושין זכרונו לברכה שם שתירץ כן והוקשה לו מסיפא כמ"ש יע"ש מה שתי' ודוק ועיין בתוספות ריש פ"ג דתמורה ד"ה לא מבעייא שכתבו דלישנא דשטרא דייק טפי מלשון המשנה יע"ש:<br><b> ודע </b> שהתוספות בערובין דט"ו ע"ב ד"ה ע"מ הקשה כקושיתם דפרק המביא תניין וראיתי שם בדפוס אמשטרדם שנדפסו בשנת התע"ו בראש הספר הובא שם תי' משם תוספות ישנים על הגליון וז"ל ושמא דאפילו הכי אין זה כריתות כיון דבשעת גירושין אינו יודע שימות אביה קודם עכ"ד ויש לתמוה עליהן מסוגיא דפרק המגרש דפ"ג דאמרינן התם אמר רבא הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני הרי זה כריתות ומפרשינן טעמא דילמא מאית ומקיים תנאה ואם כן ה"נ נימא כיון דבשעת גירושין אינו יודע שימות אותו פלוני קודם אין זה כריתות דומיא דהתם וצ"ע: כתב הרב מש"ל ז"ל וז"ל ונראה דה"ה במתנה בקיום מעשה כגון האומר הרי זה גיטך ע"מ שתדורי בבית זה לעולם דאינו גט משום דכל ימיה אגידה ביה יע"ש ועיין בתוס' פרק מי שאחזו דע"ה ע"ב ד"ה מת הבן שכתבו כן בהדיא והנראה דאשתמיט מיניה מדלא הזכירו על דל שפתיו ובאומר ע"מ שלא תשתי יין או שלא תלכי לבית אביך סתם ולא הזכיר לעולם הנה הרב מוהריב"ל ז"ל ח"א דף קמ"ד כתב דלרב אשי דס"ל גבי האומר על מנת שתשמשי את אבא שתניקי את בני דכל סתם כמפרש יום א' דמי כ"ש בע"מ שלא תשתי יין דסתם כמפרש יום א' דמי ולצעורה קא מכוין והא צערה יעש"ב וראיתי להרב בעל מכתב מאליהו שער ח' סימן כ"ד דתהי עלה ממ"ש רבינו בסמוך הרי זה גיטך ע"מ שלא תנשאי לפלוני אינו גט הא למה זה דומה לאומר ע"מ שלא תלכי לבית אביך כו' הרי שדימה אומר ע"מ שלא תנשאי סתם לאומר ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם דכל סתם כמפרש לעולם דמי יע"ש ולע"ד נראה דלא דמי דשניי' ההיא דע"מ שלא תשתי יין דכל יום ויום יכולה לשתות ואיכא למימר דכי אמר לה שלא תשתי יין אשתי' דיום א' קאמר דלצעור' קמכוין והא צער' משא"כ גבי ע"מ שלא תנשאי לפלוני דלא שייכא כלל דאטו בכל יום ויום יכולה לינשא לאותו פ' כי היכי דנימא כי אמר לה ע"מ שלא תנשאי יום א' קא' דנשואין לא שייכי ביומי' אלא בפע' בפע' הילכך כי אמר שלא תנשא לעולם משמע אמנם הדבר הק' לי מהתו' שכתב הרשב"א בפ' המגרש דקתני ע"מ שלא תעלי באילן זה ע"מ שלא תעלי בכותל זה נקצץ האילן כו' ה"ז גט הרי דאע"ג דהתנה סתם ולצעורה קמכוין אפי"ה קתני דבאומר סתם לעולם משמע וכן הביאה הרשב"א ז"ל בתשו' והרשב"א ז"ל בחדושיו וכן הוא בכל הדפוסים אשר חפשתי ומ"ש הטור סימן קמ"ג ובתוספתא איתא בהדיא ע"מ שלא תעלי באילן זה לעולם אשגרת לישן הוא ומשום דלא נ"מ מידי לענין דינא לא דק בלישניה ובר מן דין מה שהשוה הנושאים הא דע"מ שלא תלכי לבית אביך לההיא דע"מ שתשמשי את אבא רב המרחק ביניהם דשאני תנאי דקום עשה מתנאי דשב וא"ת כמ"ש הרב מכתב מאליהו וכ"כ בפי' ה"ה בפ"ז מה' אישות והביא דבריו מרן הב"י ז"ל סי' ל"ז יע"שב אחר זמן רב נדפסו תשו' הר"ש בן הרשב"ץ וראיתי לו שם בסימן שפ"ג וז"ל וכל זה הוא אפי' אמ"ל שלא תנשאי לעולם אבל בסתם יש לעיין מה דינו ואע"פ שהרמב"ם ז"ל כתב סתם ולא אמר לעולם מ"מ נראה שהוא ז"ל לא דבר אלא בשאמר לעולם ודבר הלמד מענינו כו' ואין לחלק בין תנאי שהוא בשב וא"ת לתנאי דקום עשה כו' ואם איתא לא הוה שתיק תלמודא מיניה ודברי הרמב"ם אינם מכריעין את"ד הנה מבואר שדעתו כדעת מוהריב"ל ואפי' בע"מ שלא תנשאי לפ' סתם ס"ל דיום א' דוקא קא' הפך ממ"ש ולמעשה ודאי יש לחוש לדעתם כנ"ל: עוד כתב ה"ה ז"ל ודעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל הוא כדברי המפרשים האחרים ואמרו שע"מ שלא תנשאי לפלו' ה"ז כריתות וכדין המתנה כל ימי חיי פ' או כל זמן פ' דלכ"ע הוי כריתות כו' הנה ממ"ש ה"ה דהאומר ע"מ שלא תנשאי לפלוני הו"ל כדין המתנה כל ימי חיי פלוני נראה ברור דבאומר לה ה"ז גיטך ע"מ שלא תנשאי לכל העולם אלא לפ' דלכ"ע אינו גט כלל ואפילו לדעת הרמב"ן והרשב"א דדוקא באומר שלא תנשאי לפלוני איכא למימר דילמא מיית ולא אגידא ביה כלל אבל באוסרה לכ"ע ואינו מתירה אלא לאחד ודאי ליכא למימר דילמא מייתי כ"ע וגדולה מזו נראה דלפי מה שתי' הרשב"א ז"ל לקו' התוספות והמפרשים ז"ל לההיא דע"מ שלא תלכי לבית אביך דמיירי באומר לבית זה ואע"ג דאפשר דנפל הבית לנפילה דלא שכיח לא חיישינן כו' יע"ש ל"מ באוסרה לכ"ע ואינו מתירה אלא לאדם אחד דלא הוי גט כלל אלא אפילו באומר ע"מ שלא תנשאי לפלוני ולפל' אינו גט משום דמיתה דתרי הוי מילתא דלא שכיח ולא חיישי' כדאיתא פ"ק דיומא ואפילו למה שנראה מדברי הר"ן ז"ל דאפילו למיתה דכל זרעו דלא שכיח חיישינן ולא מקרי אגידא ביה וכמ"ש לעיל משם הרב מש"ל ז"ל מ"מ באוסרה לכ"ע הא ודאי אין הפה יכול לדבר דילמא מייתי כ"ע ונמצא א"כ דכל ימיה אגידא ביה ולא מקרי דבר הכורת בינו לבינה וראיתי להרשב"א ז"ל בחי' פרק המגרש אמאי דאמרי' התם ולמאי דאוקימנא בחוץ מ"ט דר"א אמר קרא והיתה לאיש אחר אפילו לא התירה אלא לאיש אחד כתב וז"ל מהכא משמע דלר"א אפי' אמר לה ה"ז גיטך ולכל אי את מותרת אלא לאדם אחד ה"ז מגורשת א"ד ולכאורה נראה שיש להוכיח מדבריו הפך ממ"ש דכיון דלר"א אפילו באוסרה לכ"ע ומתירה לאדם אחד ה"ז גט א"כ מינה נשמע באומר ע"מ דמדר"א בחוץ נשמא לרבנן בע"מ: ואולם אחר העיון נראה דלא דמי כלל וע"מ לרבנן גריעא טפי מחוץ לר"א ואמינא לה מילתא בטעמא דבחוץ לר"א שאני כיון דלא אגידא ביה כל ימיה דאם עברה ונשאת לאיש אחר דעלמא לא נתבטל הגט כלל ומותרת היא לינשא אחר כך למאן דשרי לה שהרי אין כאן תנאי אלא שיורי קא משייר דלכ"ע תהיה באיסור אשת איש כמקדם ואותו פ' יחול עליה שם גירושין והילכך כי עברה ונשאת לאיניש דעלמא אכתי הגט במקומו עומד למאן דשרי לה ונמצא דלגבי דידיה דבר הכורת בינו לבינה מקרי והתורה אמרה דגט ע"י שיור הוי גט מה שא"כ בע"מ לרבנן כיון דתנאה הוי דאם עברה ונשאת לאיניש דעלמא נמצא הגט בטל למפרע ואפילו למאן דשרי לה אם כן לא קרינן דבר הכורת בינו לבינה דכל ימיה אגידא ביה שמא תנשא לאיניש דעלמא ולומר דילמא מייתי כ"ע הא ודאי ליכא למימר וזה פשוט אצלי כביעתא בכותחא ויש סעד למ"ש ממ"ש הרשב"א ז"ל שם באותו פ' לדחות ס' רבינו ז"ל דס"ל דבאומר ע"מ שלא תנשאי לפלו' לעולם לא הוי גט וז"ל ועוד מדאמרינן בריש פרקין בחוץ הוא דפליגי רבנן עליה אבל בע"מ מודו ליה משמע דע"מ דומיא דחוץ שהיא אסורה לו לעולם קתני וכגון דאמר ע"מ שלא תנשאי לפ' לעולם ואפ"ה קאמר דמגורשת עכ"ד ויש לדקדק דאמאי הוצרך להוכיח דבע"מ שלא תנשאי לפ' לעולם ה"ז גט ממאי דקאמר בגמרא אבל בע"מ מודו ליה דמשמע דעל מנת דומיא דחוץ והי"ל להוכיח בפשיטות ממאי דס"ל לר"א דבחוץ אפילו שהיא אסורה לו לעולם ה"ז גט דמדר"א דשרי בחוץ אפילו באוסרה לעולם נשמע לרבנן דע"מ לרבנן כחוץ לר"א אלא מבואר דס"ל דמהא ליכא למשמע דע"מ לרבנן גריעא טפי וכדבר האמור ומש"ה לא ק"ל אלא מלישנא דתלמודא דקאמר בחוץ הוא דפליגי אבל בע"מ מודו דמשמע דאפילו באומר ע"מ שלא תנשאי לעולם דומיא דחוץ:<br><b> ואין </b> להקשות לפי מ"ש דבאומר שלא תנשאי לכל העולם אלא לפלוני דלכ"ע אינו גט כלל א"כ אדקשיא ליה להרשב"א לדעת רבינו מטעמא דע"מ דומיא דחוץ תקשי ליה לדידי' דכיון דבחוץ לר"א אפילו אינו מתירה אלא לאדם אחד הוי גט היכי קאמר בגמרא אבל בע"מ מודו דמשמע דומיא דחוץ אלא ע"כ לומר דלאו דומיא דחוץ ממש קאמר אלא הא כדאיתי' והא כדאי' דבחוץ לר"א אפי' באוסרה לכל העולם ובע"מ לרבנן במתירה לכל אדם ואוסרה לאדם אחד וא"כ אף אנו נאמר לדעת רבי' ז"ל דע"מ לאו דומיא דחוץ ממש קאמר אלא בחוץ אפי' לעולם שרי לר"א ובע"מ דוקא באוסרה לזמן שרו לה רבנן אבל בלעולם אפילו לרבנן לא הוי גט הא ל"ק כלל משום דאע"ג דלר"א אפי' באוסרה לכל אדם ומתירה לאדם אחד דינא הכי כדנפקא לן מקרא דוהיתה לאיש אחר מ"מ מתני' לא קתני אלא באוסרה לאדם אחד ואם כן כי קאמר תלמודא אבל בע"מ מודו אדינא דמתני' קאי ושפיר הוי דומיא דחוץ אבל לדעת רבינו ז"ל ק"ל שפיר כנ"ל פשוט: ואמנם מצאתי להרשב"ץ בתשובה ח"א סימן ד' שנשאל אם יכול לגרשה ולאוסרה על הרבה בני אדם והשיב וז"ל מסתברא לי שיכול לאסור דהא ר"א דשרי בחוץ בעי בגמ' מ"ט ואמרינן אמר קרא והיתה לאיש אחר אפילו לא התירה אלא לאיש אחד כו' ומדר"א בחוץ נשמע לרבנן בע"מ מכ"ש דטפי עדיף ע"מ לרבנן מחוץ לר"א דחוץ הוי שיורא ולא ע"מ את"ד יע"ש: הנה נראה מדבריו שדבריו ז"ל סותרים למ"ש ואולם המעיין בדבריו ז"ל יראה שאין סתירה למ"ש שדבריו ז"ל הם דוקא באוסרה לכל העולם עד זמן פ' וכמו שכתוב בשאלה אם יכול לאוסרה על הרבה בני אדם עד זמן ך' שנה או יותר דהשתא משום טעמא דכל ימיה אגידא ביה ליכא כל שנתן קצבה לדבר אלא דקא מספ"ל דכיון דאסרה להרבה בני אדם חשיב כמו שיור ובשיור אפילו שיירה לזמן לא הוי גט כמבואר מדברי הרשב"א ז"ל בפרק המגרש ומדברי הריטב"א בפ"ק דקדושין ואהא השיב הרב ז"ל דמדר"א בחוץ נשמע לרבנן במכ"ש וזה מבואר ממ"ש שם סמוך ונראה וז"ל וכיון דבחוץ לר"א לא הוי שיור בגט היכא דשייר אפילו חד כ"ש בע"מ לרבנן דלא הוי שיורא כו' הנה מבואר דמטעם שיורא הוא דהוה קא מספ"ל וכמ"ש: אמנם באומר ע"מ שלא תנשאי לעולם אלא לפ' לכ"ע ודאי דאינו גט מטעמא דכל ימיה אגידה ואחר כותבי כל זה מצאתי למוהר"ש חסון ז"ל סי' ע"ט דפ"ג ומתוך דבריו ז"ל נראה שנשאל על נדון זה שאמר ע"מ שלא תנשאי אלא לפ' וכתב הרב ז"ל שדבר זה במחלוקת הוא שנוי אי ע"מ הוי שיור או לא כמ"ש הר"ן וכתב עוד וז"ל ואין לחלק בין כשמתירה לכ"ע ואוסרה לפ' ובין כשאוסרה לכ"ע ומתירה לפלוני והביא ראיה מדברי הרשב"א ז"ל שכתבנו לעיל ומבואר מדבריו שנדון שלו היה שאסרה על כל העולם כל ימי חייה ממה שהביא אח"כ בסי' ק"ג סברת רבינו ז"ל כמו שיע"ש והם דברים תמוהים ומ"ש הוא אמת ויציב כנ"ל וראיתי להריטב"א ז"ל בחדושי גיטין כ"י שכתב בפ' המגרש וז"ל ע"מ שלא תשתי יין לעולם דאגידא ביה כל ימי חייה אין זה כריתות וה"ה נמי דר"א מודה בהא דאין זה כריתות אע"פ שחולק בחוץ דשאני התם דאי מיית ההוא גברא שוב אינה מעכב' כלל בשבילו משא"כ הכא שהיא אגידא ביה לעולם כו' וכ' עוד וה"ה למאן דשרי בע"מ שלא תנשאי לפל' לעולם דה"ז כריתות דהו"ל כאלו אמר כל ימי חיי פלוני ושלא כדברי הרמב"ם תדע שהוא כן דהא ודאי ע"מ כחוץ ובחוץ לעולם משמע ואפ"ה קא שרי ר"א משום דאפשר דמיית והויא שעה דקיימא בלא תנאי ע"מ למאן דשרי נמי דכוותה היא עכ"ד אשר מבואר מדבריו דטעמא דר"א דשרי בחוץ הוא משום דילמא מיית ולפ"ז באומר ה"ז גיטך ואסורה את לכל אדם אלא לפלוני לפי' ר"א לא הוי גט שהרי ליכא למימר דילמא מייתי כ"ע והוא תימא שהרי מקרא דוהיתה לאיש אחר ילפינן לה דאפי' לא התירה אלא לאיש א' הוי גט וכמ"ש הרשב"א וכ"כ הוא ז"ל שם כדברי הרשב"א והוא פלאי וצ"ע:
+
+Halakhah 12
+
+<b>הרי </b>
+<b> זה גיטך ע"מ שלא תנשאי לפלוני אינו גט כו' אבל אמר לה ע"מ שלא תנשאי עד ן' שנה ה"ז גט כו'.</b> זה דעת רבינו דס"ל דבחוץ הוא דפליגי ר"א ורבנן אבל בע"מ מודו דתנאה הוי וכן הוא דעת הרי"ף ז"ל האמנם הרמב"ן והר"ן ס"ל דאף בע"מ פליגי רבנן וס"ל דשיורא הוי ולדבריהם ז"ל אין תקנה לתת גט ע"י תנאי זה וראיתי להרב מוצל מאש סי' ס"ז שיצא לדון בדבר חדש וכתב דיש תקנה בדבר לתת הגט על ידי שליח הולכה ויעשה התנאי לשליח שיהיה שליח הולכה ע"מ שלא תנשא לפ' והגט הוא גט כריתות בלתי שום שיור רק שהשליח יודיע לאשה שאין שליחותו אלא ע"מ שלא תנשא לפ' ואם תנשא לפ' בטל שליחותו ואם כן אין כאן שיור בגט ואם תנשא לפלוני הגט לא נתבטל ויכול לחזור וליתנו לה אלא שנתבטל השליחות והאריך בדבר וזה הלכה העלה דשפיר אריך למיעבד הכי יע"ש ולפי קוצר דעתי הלכה זו מקופחת ויש לפקפק בה טובא ואמינא לה ממ"ש התוס' ביבמות דף י' ד"ה שהקשו ללוי דתני פלוגתא ליתני אשת איש דפוטרת צרתה כגון דאמר לה ה"ז גיטך ע"מ שלא תנשאי לפלוני דפליגי בהמגרש ר"א ורבנן דלר"א הוי גט ואסורה לפ' ואם נשאת לאחר ומת פוטרת צרתה והאריכו בקו' זו ותי' דאע"ג דלוי תני פלוגתא ובפלוגתא קמיירי לא תני אלא פלוגתא דס"ל לתנא דמתניתין כותיה כו' יע"ש וכ"כ בפ' המגרש והשתא לפי דברי הרב מוצל מאש דבעושה התנאי בשליחות לכ"ע ש"ד א"כ אכתי תקשי להו קושייתם אתנא דמתניתין ואליבא דכולי עלמא בשהתנה ע"י שליח גם בס"ד כתבו דבירוש' פ' המגרש פריך לה דלתני ט"ז נשים כר"א כו' ולפי דברי הרב ז"ל הי"ל להירוש' להק' אליבא דרבנן ובמתנה בשליחות תו ק"ל דלפי דבריו ז"ל נראה דבאומר ה"ז גיטך ע"מ שלא תשתי יין לעולם דס"ל דאין זה כריתות ה"נ דיש תקנה לתת את הגט ע"י שליח הולכה ויעשה התנאי בשליחות ושפיר קרינן ביה דבר הכורת כיון דאין כאן תנאי בגט ואם תשתה יין הגט לא נתבטל ויכול לחזור וליתנו לה אלא שנתבטל השליחות ש"ד דומיא דעל מנת שלא תנשאי דבחדא מחתא ממעטינן להו מטעמא דאין זה כריתות וכיון שכן קשה טובא מההיא דגרסי' פ"ק דיומא די"ג אמתני' דקתני אף אשה אחרת מתקנין לו ואוקימנא לה דכניס לה ומגרש לה על תנאי ופרכינן לו טובא ואמרי אלא דאמר לה ע"מ שתמותי מתה הא קיימא הך מתה הך קיימא הא ופרכינן ודילמא לא מתה ולא חדא מינייהו והו"ל ב' בתים ועוד כה"ג מי הוי גט והאמר רבא הרי זה גיטך ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי אין זה כריתות והשתא לפי דבריו ז"ל קשה דאמאי לא משני דמגרש לה ע"י שליח ועושה התנאי לשליח שיהי' שליח הולכה ע"מ שתמות היא וליכא למימר כיון דאכתי קשיא לן אידך דילמא לא מתה ולא חדא מינייהו והו"ל ב' בתיי משום הכי לא חש תלמודא לשנויי לה בהכי דהא ליתא דאם איתא כדמסיק תלמודא התם דמגרש לה לתרוייהו וטרח ליישובי בה טובא אמאי לא משני דמגרש להו לתרוייהו ע"ת דלחדא אמר לה ע"מ שתמותי והתנאי ע"י שליח ולחדא א"ל הרי זה גיטך ע"מ שלא תמות חברתיך דאי מתה הך קיימא הא ואם מתה הא קיימא הך אלא משמע ודאי דאין תקנה לה ע"מ שתמותי ואפילו ע"י שליח ועוד נראה דיש לפקפק בתקנה זו דשייך לומר בזה כל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח וצ"ע ובאומר ע"מ שלא תנשאי לפ' והלכה ונתקדשה לו אם נתבטל התנאי ובטל הגט למפרע או לא הוו נשואין עד שתכנס עמו לחופה על דבר זה נשאל מוהריק"א ז"ל בדיני גיטין סימן י"ג וכ' דלכאורה נראה דאע"פ שנתקדשה לו לא עברה על תנאו כל זמן שלא נכנסה עמו לחופה שעל זה מורה לשון נשואין אך להיותי מיראי ההוראה לא מלאני לבי להתיר יע"ש והרב המבי"ט ח"א סי' של"ד כתב בפשיטות דאינו נקרא נשואין עד שנכנסה לחופה ושכן כתב הרשב"ץ ז"ל בתשובה יע"ש ואנכי הרואה שיש לדקדק מדברי התוס' הפך דבריהם ממ"ש בפ"ק דיומא ד"ה הנז' ובפ' המגרש וז"ל ולמאן דס"ל מאחות אשה ניחא דלא דמי לאחות אשה דע"מ שלא תנשאי שרייא ליה בזנות וע"מ שלא תבעלי יכולה היא להתקדש לו ובע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי נמי אי חשיב שיור כו' והשתא אי ס"ל דנשואין לא מיקרי אלא על ידי חופה אמאי לא כתבו בפשיטות דע"מ שלא תנשאי לא דמי לאחות אשה משום דיכולה להתקדש לו כמ"ש בע"מ שלא תבעלי ואמאי הוצרכו לומר בע"מ שלא תנשאי חד טעמא ובע"מ שלא תבעלי חד טעמא אלא מוכרח דלאירוסין נמי קרו ליה אינשי נשואין וכן מוכח בהדיא ממ"ש עוד ובע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי נמי כו' והשתא אמאי לא כתבו דבע"מ שלא תנשאי ולא תבעלי נמי לא דמי לאחות אשה כיון שיכולה להתקדש לו וליכא למימר דבאומר ע"מ שלא תנשאי גרידא ה"נ דס"ל דאם נתקדשה לו לא עברה על תנאו משום דלשון נשואין אינו מורה אלא בנכנסה לחופה אבל באומר שלא תנשאי ולא תבעלי גלי דעתיה דלאירוסין נשואין קרי ליה דאי נשואין ממש כפשטיה קאמר אם כן הו"ל לאתנויי שלא תבעלי גרידא אלא ודאי דלטפויי קדושין הוא דאתא דהא ליתא דאכתי נימא דנשואין כפשטייהו משמע ואתא לטפויי נכנסה לחופה ולא נבעלה אלא מבואר דס"ל דלקדושין נמי נשואין קרו ליה אינשי ועיין בתשובת הרשב"א הביאה מרן הב"י ז"ל אה"ע סי' כ"ז שכתב דהאומר הרי את נשואתי לא שמענו שתהא מקודשת דלא תקרא נשואה עד שתבעל או תכנס לחופה יע"ש נראה מדבריו שחולק אדברי התוס' שכתבנו ועיין במ"ש מרן שם בב"ה ובהר' מכתב מאליהו ז"ל שער ח' סימן [כ"ב] ובתשו' מוהר"ש חסון סימן ע"ט ובספר אורים גדולים למוד צ"ג יעוין שם ודוק:
+<b>ה"ז </b>
+<b> גיטך ע"מ שלא תנשאי כו'.</b> אם אמר לה ע"מ שלא תבעלי לפלו' כתב רבינו ירוחם הביאו הרב מכתב מאליהו דף קע"ה וז"ל וכתבו התוס' כי בע"מ שלא תבעלי לפלו' לא תנשא לכתחילה כי אינו בידה לקיים התנאי כי שמא תבעל בע"כ ונמצא גט בטל ובניה ממזרים ורש"י כתב דאינו גט אבל בע"מ שלא תנשאי לפ' בידה הוא כי אינה נשאת אלא מדעתה עכ"ד ומרן הב"י סי' קל"ז כתב דרי"ו ס"ל כדעת רש"י ז"ל דדוקא ע"מ שלא תנשאי לפ' הוא דהוי גט משום דלא הוי שיור דהותר' עצמה בזנות אבל ע"מ שלא תבעלי הוי שיורא ולא הוי גט והרב מכתב מאליהו תמה על דבריו דאי כונת רי"ו כמ"ש מרן ז"ל הי"ל לאתויי סברא הלזו לעיל מזה שהביא רי"ו ז"ל סברת התו' דע"מ שלא תבעלי הוי שיור שם ה"ל להזכיר דרש"י ס"ל דאינו גט ולא הי"ל לאתויי בכאן שאינו ענין למה שהביא משם התוס' שלא תנשא לכתחילה מטעם שמא תאנס ותבעל ויתבטל התנאי ועוד שהכניס דברי רש"י ז"ל בין הדבקים שאח"ז חזר ואמר אבל בע"מ שלא תנשאי בידה כו' שכל זה הוא מדברי התוס' ומתוך כך כתב בס"ד דרי"ו ז"ל כוון למ"ש רש"י פ' המגרש דפ"ד גבי מאי דאמרינן התם ע"מ שלא תבעלי לאב' ולאביך אין חוששין שמא נבעל' שכתב וז"ל אין חוששין כו' כלומר מותר' לנשא מיד ואין חוששין שמא תבעל להם ויבטל הגט אבל אמר לה ע"מ שלא תבעלי לפלו' אינו גט דחיישי' שמא תבעל לו דומיא דע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם יע"ש שדבריו תמוהים כמו שפיר' ואין משפט הלשון סובלתו כלל ועוד שכפי דבריו לדעת רש"י אפי' ע"מ שלא תנשאי לפלו' אינו גט וממ"ש רי"ו אבל בע"מ כו' נראה בהדיא דקאי אתרוייהו בין לדעת רש"י בין לדעת התוס' ולכן הנ"ל לומר כדי ליישב לשון רש"י ז"ל דממה שכתב אינו גט מבואר דמדין תורה קאמר דאינו גט ולא משום דחיישי' שמא תבעל ונמצא גט בטל וכדעת התוס' ואלו ממ"ש שמא תבעל משמע דמשום חששא הוא ואם כן לא הוי גט בטל ואם נשאת אמאי תצא וגם מ"ש דומיא דע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם כו' אין לו מובן דלא דמי כלל דהתם כל עיקרו משום דלא הוי כריתות דאכתי אגידה ביה ומש"ה לא הוי גט משא"כ הכא דטעם פסולו הוא משום דחיישינן שמא תבעל ונמצא גט בטל ואי מיית האי גברא הוי גט כשר ומותרת לינשא וכבר תמה כן הרב הנזכר ועיין בהרב ח"ה ואשר אני אחזה לומר דרש"י ס"ל דע"מ שלא תבעלי לפלוני אינו גט כלל ואסורה לינשא לעולם ואם נשאת תצא משום דחיישינן שמא תבעל אח"כ ונמצא גט בטל ובניה ממזרים וכיון שכן אין זה כריתות דלא אמרה תורה כריתות המביא לידי פיסול וכמ"ש רש"י ז"ל לעיל דפ"ג ד"ה שאין זה כריתות ומדר"ע נשמע לדידן דכי היכי דס"ל לר"ע גבי ע"מ שלא תנשאי לפלו' דאינו גט כלל משום דאתי לידי תקלה דאם הלכה ונשאת לאחד מן השוק ונתארמלה ונשאת לזה שנאסרה עליו נמצא גט בטל ובניה ממזרים ומש"ה לא הוי גט כלל דלא אמרה תורה כריתות המביא לידי פיסול כמ"ש רש"י (ונ"ל דכונת רש"י ז"ל הוא כמ"ש הרשב"א בחידושיו וז"ל כלומר דאפי' לעלמא אינו כורת דאכתי אגידה ביה דאם עברה על תנאו הגט בטל ובניה ממזרים אלמא אין זה כריתות ומ"ש רש"י דלא אמרה תורה כריתות המביא לידי פיסול כונתו לומר משום דאכתי אגידה ביה ואע"פ שהרשב"א ז"ל כתב שאין כן כוונת רש"י מ"מ מדברי רש"י שלפנינו אין הכרח כמ"ש) מינה נשמע לדידן בע"מ שלא תבעלי לפלוני דהגט בטל מהאי טעמא דדילמא תבעל ונמצא גט בטל ואין זה כריתות וס"ל לרש"י ז"ל דהא דפרכינן לעיל א"ה בכולהו תנאי דעלמא לא מנסיב היינו דוקא בתנאים שיש בידה לקיימן כגון ע"מ שלא תנשאי לפ' או ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פלו' דאינה חשודה לקלקל את עצמה ואין חוששין שמא תזיד ותעבור ומש"ה ס"ל לתלמודא דהוי גט מן התורה כי מיית אידך משא"כ באומר ע"מ שלא תבעלי לפלוני דאיכא למיחש שמא תאנס ותבעל בע"כ וכיון שכן לא אמרה תורה כריתות המביא לידי פיסול ומעתה נתבארו דברי רש"י ז"ל במ"ש אבל אמר ע"מ שלא תבעלי אינו גט שמא תבעל כלומר ונמצא הגט בטל ומש"ה לא הוי גט דלא אמרה תורה כריתות המביא לידי פיסול משום דאכתי אגידה ביה כדכתיבנא: וכתב עוד דומיא דעל מנת שלא תלכי לבית אביך לעול' כלומר דכי היכי דהתם אינו גט משום טעמא דאכתי אגידה ביה ה"נ הכא אינו גט מה"ט שמא תבעל בע"כ ונמצא הגט בטל ואכתי אגידה ביה כמ"ש הרשב"א וא"נ אפי' למ"ש הרשב"א דרש"י לאו משום טעמא דאכתי אגידה ביה קאמר דהכי מייתי דע"מ דכי היכי שלא תלכי כו' אינו גט משום דאכתי אגידה ביה ואין זה דבר הכור' ה"נ אינו גט משום דהוי כריתות המביא לידי פיסול ומעתה כונת רי"ו מבוארת דבתחילה כתב וכתבו התוס' כי בע"מ שלא תבעלי כו' כי אינו בידה לקיימה ורש"י כתב דאינו גט דהיינו מהא דכתיב. וכתב עוד אבל בע"מ שלא תנשאי לפלוני בידה הוא כו' כלומר דאפי' רש"י ז"ל מודה דהוי גט מן התור' ודוקא בשאינו בידה הוא דס"ל דאינו גט וכדכתיבנ' והשתא ניחא שהכניס דברי רש"י בין הדבקים זה הנ"ל ליישב לשון רש"י ורי"ו ודוק: ודע שמ"ש רבינו דבע"מ שלא תנשאי לפלונ' אינו גט דומיא דהאומר ה"ז גיטך ע"מ שלא תשתי יין לעול' אין זה דין מוסכם והרבה מן המפרשים חלוקים עליו ויש לתמוה על רבינו ז"ל דבפ"ו מהלכות אישות הלכה י"ג כתב וז"ל האומר לאשה הרי את מקודשת לי חוץ מפלו' כו' ה"ז מקודשת מס' (וכתב ה"ה דאע"ג דאמרינן בתר דבעיא הדר פשט' ויצאה והיתה מקיש הויה ליציא' וכשם שאינה מגורשת לרבנן כך אינה מקודשת מ"מ הא אמרי' התם אמר אביי את"ל איתא לדר' אבא בא אחר וקדשה כו' ומפרש רבינו את"ל איתא לספיקא דר' אבא דמפליג בין קידושין לגירושין ואע"פ שבגט אינה מגורשת בקדושין אפשר שהיא מקו' ומש"ה פסק דהוי מקודשת מס' והכריחו לרבי' ז"ל לפרש כן אע"ג דר"א גופיה פשיטא ליה דגירושין וקדושין שוין הם משום דאי כפרש"י נמצא דשקיל וטרי אביי אליבא דר' אבא דלית הלכתא כותיה) אבל אם א"ל ע"מ שתהיה מותרת לפלו' ה"ז מקודשת וכתב ה"ה כבר כתב' בהלכות דבע"מ אפי' רבנן מודו דהוי גיטא וה"ה לקדושין ויש לתמוה דהא רבי' ז"ל ס"ל דבע"מ שלא תנשאי לפלו' אינו גט משום דאכתי אגידה ביה ודוקא באו' ע"מ שלא תנשאי לפלו' עד נ' שנה הוא דהוי גט משום דע"מ לא הוי שיור וכיון דקבע זמן לא אגידה ביה וכיון שכן היל"ל דה"ז מקודשת מס' דדילמא דוקא בגירושין אינו גט משום דבעינן כריתות וליכא אבל בקדושין קנין כל דהו בעי' א"ד בעינן ויצאה והיתה וכדקא מבעי' ליה לר' אבא אליבא דרבנן והי"ל לרבי' לפרש דדוקא אם א"ל הרי את מקודשת ע"מ שתהי' מותרת לפלו' עד זמן פ' ה"ז מקודשת דומיא דגרושין וצ"ע כעת ועיין במוהר"א ששון ז"ל סי' קי"ח ודוק:
+
+Halakhah 13
+
+<b>הרי </b>
+<b> זה גיטך ע"מ שתנשאי לפלו' כו' נשאת לאחר כו' בטל ותצא כו'.</b> עיין מה שהשיג עליו הראב"ד וכן תמה עליו הרשב"א בחידושיו והר"ן ז"ל ומה שתי' ה"ה הם דברים תמוהים כמו שיראה הרואה וראיתי להרב מכתב מאליהו שער ח' סימן ח"י שרצה ליישב דעת רבינו והוא זה דקשיא לי' לרבינו כפי פשט השמועה וכיון דאין קדושי ראשון חלין עד שיבואו קדושי שני איך מתגרשת מן הראשון קודם שתנשא לשני הא אפילו ריח הגט אין בו דהתורה אמרה ואשה גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אישה ועוד קשיא ליה קו' התוס' כו' ומכח כל אלו הקו' מפרש רבינו דמ"ש בגמ' הכא בדיד' קיימא לאו למימרא דבדידי' קיימא דבדידיה נמי לא קיימא לגרושי דכיון דלא חלו עדיין הקדושין איך אפשר שתתגרש אלא נקט בדידה משום דבדידה קא אסיק וכיון שכן מעתה סליק דינא כהוגן דמההיא שעתא שנשאת לאחר נתבטל התנאי ונתבטל הגט דהיכי ליעביד תתגרש מאותו אחר א"א כדאמרן תנשא לבעל התנאי בלא גרושין גם זה א"א דאם תנשא לבעל התנאי הוו קדושי ראשון קדושין למפרע והוי לגבי בעל התנאי א"א גמורה באופן דהוו ב' אופנים בנוש' אחד ולא יכונו זהו שיטתו של רבינו עכת"ד ולע"ד דבריו ז"ל לא האירו חדא דאין משמע לשון הגמ' כן דמדאמרי' אטו בדידה קיימא לאגרושי משמע בהדי' דבדידי' קיימא ומ"ש הוא ז"ל דנקט בדידה משום דבדידיה קא עסיק הוא דוחק גדול ועוד אחרת דכל עיקר תי' הוא בהניח יסוד מוסד דכיון דאין קדושי ראשון חלים עד שיבואו קדושי שני איך אפשר שתתגרש קודם חלו' הקדושין ואע"ג דכשתנשא לשני נמצא דלמפרע חלו הקדושין מ"מ כיון שבשעה שגרש' עדיין לא חלו הקדושין לא קרינן ביה ואשה גרושה מאישה והא ליתא שהרי כתב רבינו פ"ז מה' אישו' הלכה י"ב וז"ל האומ' לאשה הרי את מקודש' לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום ה"ז מקודש' מספק לב' לפיכך ב' נותנים גט בין בתוך שלשים יום בין לאחר שלשים יום הרי לך בהדיא דס"ל לרבינו דאעפ"י דעדיין לא חלו הקדו' מ"מ יכול לגרשה ממ"נ דאי תנאה הוי הרי בבא הזמן חלו הקדושין למפרע משע' כתיב' הגט וקרינן ביה גרושה מאיש' ואי חזרה הוי אין כאן קדושין כלל שכבר קדמו אחר ואם כן ה"נ נימא הכי ולמה זה כתב רבינו דבניה ממזרי' יגרש אותה ממ"נ דאם יקיים תנאה נמצא דחלו הקדושין למפרע ומשע' כתיב' הגט היתה מקודשת ואם לא יקיים תנאה אינה צריכה גט דהויא א"א ולא תפסי בה קדושין ואולי שדעתו ז"ל דהתם שאני דהוי התנאי בשב וא"ת אמנם בתנאי דקום עשה מודה רבינו דאינו יכול לגרש קודם קיום התנאי ועיין בהרב מש"ל פ"ו מה' אלו הלכה ג' ועוד כתבתי בזה באורך בפ"ז מה' אישות הלכה הנז' עש"ב ודוק:
+
+Halakhah 14
+
+<b>הרי </b>
+<b> זה גיטך והנייר שלי כו'.</b> עיין מ"ש בזה באורך בפ"ו מהלכו' אישו' הלכה ב' בקונטריס משפטי התנאים ע"ש ודוק ולענין מה שהשמיט רבי' בעיא דר"פ המביא תניין דף כ"א עיין בספר מכתב מאליהו שער ח' סימן ט"ו ובס' בד"ה ובס' כנה"ג חלק א"ה הנדפס מקרוב ובספר שער אפרים ס"י:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>התנה </b>
+<b> עליה שתעשה דבר זה סתם כו'.</b> הנה דבריו ז"ל הם תמוהים דהא מסוגיא דפרק מי שאחזו מבואר דלרב אשי דאי' ליה כל סתם כמפרש יום אחד דמי מתני' דקתני מת הבן ה"ז גט בשלא שמשתו כלל מיירי וכיון שרבינו פסק כרב אשי האיך כתב דאם מת הבן ולא שמשתו כלל אינו גט וכבר תמה עליו ה"ה ז"ל וראיתי להרב מכתב מאליהו שער ח' סימן י"ג שכתב ליישב דעת רבינו דס"ל כסברת התוספות שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא דאמר ר"א כל סתם כמפרש יום א' דמי יום אחד דוקא בעינן ולא סגי בשמשתו שעה א' ועל פי יסוד זה מפרש רבינו מאי דפריך בגמ' בשלמא לרבא רישא בדלא פריש ומשום הכי הוי גט וסיפא בדפריש ומשום הכי אינו גט אלא לרב אשי ע"כ ריש' דקתני מת הבן בשלא הספיק' להניקו יום שלם ומ"ש רישא ומ"ש סיפא כי היכ' דבסיפא אינו גט משום שלא הספיק' להניקו כ"ז שקצב א"כ ברישא נמי אינו גט מפני שלא הספיקו להניקו יום שלם דהא אמרינן סתם כמפרש יום א' דמי ואסיקנא בקשיא ולא בתיובתא שמעינן דאיתיה לדרב אשי ושני רישא מסיפא אמנם בשלא הניקתו כלל כ"ע מודו דאינו גט וכמו שכתב רבינו את"ד יע"ש ואין תי' נוח לי כלל דכפי דבריו קשה טובא אמאי השמיט רבינו דינא דמתני' דאם מת הבן קודם ששמשתו יום שלם כיון דשמשתו שעה אחת הרי זה גט כיון דאיכא למיטעי דאינו גט דומיא דסיפ' וכדפריך בגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא וכדקתני במתני' ולעיקר הקו' עיין בה"ה ז"ל מה שתי' וכן תי' הר"ן ז"ל ודוק:
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>א"ל </b>
+<b> הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ולא קבע זמן כו'.</b> כתב ה"ה שדעת רבינו שאעפ"י שא"א שיתקיים התנאי בשו' פני' כיון שמת הבעל אין מחזיקין הגט בבטל עד שיהא התנאי מבוטל בפועל וא"א להיות מבוטל בפועל כיון שלא קבע זמן כו' הקשה הרב מש"ל ז"ל מהא דתנן פרק מי שאחזו הרי זה גיטך ע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים על מנת שתניקי את בני כו' מת הבן או האב אינו גט ומדקתני אינו גט משמע דאינו גט כלל ומתיבמת והשתא לפי דברי ה"ה הרי לא נתבטל גט זה בפועל שהרי אם היה קיים האב היתה יכול' לקיים תנאה כל זמן שתרצה שהרי לא קבע זמן לתשמיש ותי' דכל המתנ' ע"מ שתעשה איזה דבר עד זמן פלוני דעתו הוא שתקיים התנאי תכף ומיד דדוקא המתנה ע"מ שתתני לי מאתים זוז שהפעולה אינה נמשכת בזמן אלא בפעם א' שתתקיים תנאה סגי משו"ה אמרינן דכל זמן שתתקיים תנאה מהני אך באומר ע"מ שתשמשי את אבא שתי שני' דעתו הוא על השנים הראשונו' וכמ"ש הר"ן בפ' הנושא משם הרשב"א דהנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה חמשה שנים דחייב לזונה חמשה שנים הראשונות וכיון שכן כל שמת האב בשני שנים הראשונות הרי נתבטל בפועל דהוי כקובע זמן ואפילו בחיי האב כל שלא שמשתו ב' שנים הראשונות נתבטל הגט א"ד יע"ש ולדעתי קש' לי על דבריו שא"כ משמע דהאומר ע"מ שתשמשי את אבא למאן דפוסק כרב אשי דכל סתם כמפרש יום אחד דמי אם מת האב קודם ששמשתו אין הגט בטל שהרי כיון שלא תלה הדבר בזמן הרי דינו כאומר על מנת שתתני לי מאתים זוז דכל זמן שתתקיים תנאה מהני וא"כ לא נתבטל התנאי בפועל ורבינו ז"ל פסק לעיל דין י"ח דהאומר ע"מ שתשמשי את אבא סתם כמפרש יום אחד דמי ואם מת קודם ששמשתו אינו גט משמע דאינו גט כלל ומתיבמת ואין לומר דכיון דסתם כמפרש יום א' דמי הוה ליה כאילו פי' בהדיא ע"מ שתשמשי את אבא יום א' שדעתו על יום א' הבא ראשון דומיא דע"מ שתשמשי את אבא ב' שנים הא ליתא שהרי כתב רבינו דאם הניקה את הבן יום א' בתוך הזמן שהבן יונק והוא בתוך כ"ד חדש ה"ז גט ואם איתא הי"ל לרבינו ז"ל לומר דחייב להניקה תיכף ומיד אלא עכ"ל דאף על גב דסתם כמפרש יום א' דמי אפי' הכי כל שלא פירש בהדיא אינו חייב להניקה תיכף ומיד אלא כל זמן הראוי ליניקה יכולה לקיים תנאה וא"כ בע"מ שתשמשי את אבא נמי יכולה לקיים התנאי כל זמן שתרצה וא"כ אמאי כתב רבינו דאינו גט ומתיבמ' ותו דמשמע מדבריו דאם מת הבן תוך כ"ד חדש אינו גט כלל ומתיבמ' תכף ומיד ואמאי הא כיון שיכולה לקיים התנאי עד כ"ד חדש הרי לא נתבטל הגט בפועל והו"ל בתוך זמנו כאלו לא קבע זמן וכמו שדקדק זו רבינו בדבריו בדין הקודם שכתב מת בתוך ל' יום הואיל ושלמו השלשים ולא נתנה אינה מגורשת משמע דדוקא בשלמו הל' יום שכבר עבר תנאה בפועל הוא דאינו גט כלל. אבל בתוך שלשים יום כיון שיכול לקיים תנאה עדיין לא נתבטל התנאי בפועל מקרי וא"כ קשה דאיך כתב רבינו מת הבן אינו גט דמשמע דמיד קאמר והי"ל לומר דאם שלמו כ"ד חדש ולא נתנה אינה מגורשת ותו קשה לדבריו שהרי הטור ז"ל סי' קמ"ג כתב משם הרמ"ה דהאומר ע"מ שתשמשי את אבא ושתנקי את בני יום אחד אם שמשתו והניקתו יום א' בליל שבת ויומו ה"ז גט כו' והוא שיהי' יום א' בתוך שתי השנים של הולד הרי דאפילו במפרש יום אחד אינה חייבת להניקו תיכף ומיד וא"כ הכי נמי בע"מ שתשמשי את אבא ב' שנים דמ"ש יום אחד מב' שנים ואין לומר שהרמ"ה ז"ל חולק אסברת הר"ן שכתב משם הרשב"א גבי הפוסק את האשה לזון את בתה ה' שנים וס"ל דאינו חייב לזונה ה' שנים הראשונו' דהא ליתא שהרי הטור ז"ל בסימן קי"ד כ' בהדיא כדברי הרשב"א דחייב לזונה ה' שנים הראשונות בלי חולק א"כ איך כתב בסתם דברי הרמ"ה ז"ל בסימן קמ"ג ולא חלק עליו אלא משמע ודאי דס"ל ז"ל דיש לחלק בין המתחייב לעשות פעולה א' עד זמן פלוני למתנה עם חבירו ע"מ שתעשה פעולה אחד עד זמן פ' וכמו שצדד הרב ז"ל ולכן נ"ל לומר דע"כ לא כ' ה"ה ז"ל דכל שלא נתבטל התנאי בפועל אין הגט בטל אלא דוקא בע"מ שתתני לי ר' זוז משום דכיון דהתנאי בידה לקיימו ומשום הכי ס"ל לרבא דמותרת להנשא קודם שתקיים התנאי כמ"ש ה"ה ז"ל בריש פרקין ולמיתה ודאי איהו לא חייש למיתה דידי' כמ"ש הר"ן ז"ל על ההוא דאם לא באתי מעכשיו ועד י"ב חדש ואם כן כיון דבשעת התנאי בדעתו לקבלם מסתמא ודאי גמר לגרשה מאותה שעה שתהיה מגורשת ותנשא לאחר מיד ובלבד שתקיים התנאי כל זמן שתרצה והילכך כל שלא נתבטל התנאי בפועל עדיין שם גרושה עליה דכשכפל תנאו ואמר אם לא תתני אינו גט אין כונתו אלא לכשיבטלנו בפועל וכל שלא בטל התנאי בפועל אין כאן ביטול התנאי אמנם באומר ע"מ שתשמשי את אבא כיון שהוא תנאי התלוי ביד אחרים שהרי אפשר שימות האב או שיאמר אי אפשי שתשמשני א"כ מסתמא ודאי לא גמר לגרשה עד שיקיים התנאי בפועל והילכך כיון שמת האב שאי אפשר לקיימו הרי נתבטל הגט ובהכי ניחא לי מה שראיתי להרב מכתב מאליהו ז"ל שער ח' סימן ח' שתמה על דברי ה"ה ז"ל במה שהביא ראי' מדין האומר הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי עד י"ב חדש ומת בתוך הזמן שאע"פ שא"א שיבא והרי היא מגורשת לא תנשא במקום יבם עד אחר י"ב חדש דאין מחזיקין אותה בגרושה עד שיהא מקויים בפועל והדבר תמוה לכאורה שהרי דעת רבי' דכל תנאי שהוא במעכשיו או בע"מ יש לה לינשא לכתחילה קודם קיום התנאי ואיך כתב ה"ה דאין מחזיקין אותה בגרושה עד שיקיים התנאי בפועל יע"ש: אמנם כפי מ"ש יש ליישב על נכון דלא כתב הרב המגיד ז"ל כן אלא דוקא בתנאי התלוי ביד אחרים דהתם כיון דשורת הדין שאינה מותרת לינשא עד שתקיים התנאי דבתנאי התלוי ביד אחרים אף רבינו ז"ל מודה כמ"ש ה"ה ז"ל בריש פרקין ואם כן מסתמא ודאי לא גמר לגרשה עד שתקיימנו בפועל וכל שלא נתקיים התנאי בפועל אע"ג שא"א שיתבטל התנאי כשמת בתוך י"ב חודש אינה מגורשת וא"כ מינה נשמע לאומר ע"מ שתתני לי ר' זוז כיון שבידה לקיימו ומותרת לינשא מיד גמר בדעתו לגרשה מיד ובלבד שתקיים והילכך מסתמא ודאי מ"ש אם לא תתני לי אינה מגורשת אין כונתו אלא לומר שכל שיבטלנו בפועל לא תהיה מגורשת ומש"ה כל שלא נתבטל בפועל אע"פ שא"א שיבא הדבר לידי קיום אין כאן ביטול דומיא דקיום התנאי דתנאי התלוי ביד אחרים דבעינן קיום בפועל כן נ"ל כונת הרב המגיד ז"ל ועוד נראה דיש לחלק דמ"ש רבינו דמותרת להנשא מיד היינו משום דכיון דבידה לקיימו עכשיו כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי והו"ל כאלו קיימתו כבר משא"כ במעכשיו אם לא אבא עד יב"ח שאין התנאי תלוי בידה לקיימו עכשיו אלא דבר התלוי בזמן הוא והילכך כל שלא נתקיים בפועל אינה מגורשת כיון שאין בידה לקיימו עכשיו ואי קשיא לך לפי מ"ש דבאומר ע"מ שתשמשי את אבא אינה יכולה לינשא עד שתקיים התנאי לדעת רבינו ז"ל מ"ש מע"מ שתתני לי מאתים זוז דס"ל לרבינו דיכולה לינשא מיד ואי משום דחיישינן שמת ימות או שיאמר א"א שתשמשני אם כן התם נמי ניחוש שמא לא ירצה הבעל לקבלם ונתינה בע"כ לא שמה נתינה או שמא ימות הבעל או היא י"ל דלשמא לא ירצה הבעל לקבלם לא חיישינן כיון דמעיקרא התנה ע"מ שתתני לי מאתים זוז לא משוי נפשיה הדרנא ותו דכיון דאינו אלא פיסול דרבנן לא חיישינן וכמ"ש הרב בעל מחנה אפרים בה' גירושין יע"ש ולשמא מת נמי לא חיישינן דכיון שאין קיום התנאי תלוי בזמן מיוחד אלא בפעולה מסתמא ודאי היא מקיימת התנאי תיכף ומיד אמנם בע"מ שתשמשי או שתניקי כיון שהתנאי תלוי בזמן מיוחד חיישינן שמא ימות לאלתר כדקיימ"ל הלכה כר"י ור' יוסי ורבי שמעון בפרק כל הגט ועיין במהוראנ"ח ז"ל ח"א סי' ו' ותמצא כדברי מה שכתב מרן הב"י ז"ל בסימן קמ"ג על מה שכתב הטור התנה עמה ע"מ שתשמשי את אבא כו' אבל לדעת אדוני אבי צריכה לשמש את אביו כל ימיה ולהניק את בנה שתי שנים ותוך הזמן אינה רשאית לינשא שמא לא תקיים תנאה וז"ל ומ"ש תוך הזמן אינה רשאית לינשא הרמב"ם חולק בזה אם הוא תנאי במעכשיו או ע"מ אין זה סותר מ"ש דשאני התם שכבר התחילה לשמש או להניק את בנה דהשתא ליכא למיחש משום שמא ימות דאפילו מת בתוך הזמן כל שהתחילה לשמש או להניק מגורשת ואין כאן אלא משום דחיישינן שמא היא לא תקיים תנאה והילכך לדעת רבינו ז"ל כל שבידה לקיימו לא חיישינן ומגורשת אמנם באומר ע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים פשיטא ודאי דלכ"ע לא תנשא דחיישינן שמא ימות בתוך שלש שנים כנ"ל ועיין להרב דרישה ופרישה סימן הנז' וראיתי למוהריב"ל ז"ל חלק א' כלל ג' סימן י"ח שהקשה לדברי רבינו ז"ל דכיון דס"ל דמאי דקאמר ת"ק בברייתא לא תהא זקוקה ליבם היינו דחולצת ולא מתייבמת א"כ תקשי לי' מ"ש התוס' בפ' האומר ד"ה דכ"ע תנאה הוי וז"ל וא"ת מאי מקשה לר"י דילמא דכ"ע סברי לי ואפילו ליורשי ובהא פליגי דת"ק סבר כרב יאודה דאמר לכשתתן ולא הוי גט ורשב"ג סבר כר"ה ומשום הכי קאמר דנותנו ליורשיו שהגט חל למפרע ולא מצינן לתרוצי אליביה מה שתי' התוס' דמשמע ליה לתלמוד דהלשון דקאמר לא נתנדה זקוקה ליבם ר"ל מתייבמת אם ירצה שהרי הוא ז"ל סבור דמאי דקאמר לא נתנה זקוקה לייבם היינו דחולצת ולא מתייבמת א"ד יע"ש ולע"דנ דאדרבא מכאן יצא לו לרבי' ז"ל לומר לת"ק דרשב"ג חולצת ולא מתייבמת משום דק"ל קו' התוס' ז"ל וס"ל דלר"י דאמר לכשתתן אינה מגורשת כלל אלא לכשתתן ושלא כדעת התוס' דס"ל דר"י מספק' ליה אי האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכ"ה דעת רבי' חננאל והרשב"א ז"ל שם ומש"ה הוכרח לומר דמשום הכי לא משני תלמודא הכי משום דס"ל דלישנא דת"ק דקאמר לא נתנה אינה מגורשת כדקתני בכל דוכתא משמע דדוקא לענין שיהיה זקוקה ליבם הוא דקאמר ועיין במהראנ"ח ז"ל ח"א סי' ס"ו שדקדק כן בסוגיא והילכך אי פלוגתייהו הוא אי אמרינן לי ואפי' ליורשי ניחא דס"ל לת"ק דכיון שלא נתבטל התנאי בפועל לא נתבטל הגט ומש"ה חולצת ולא מתיבמת כמ"ש ה"ה אמנם אם נאמר דפליגי באומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אם כן לת"ק דרשב"ג כיון שמת קודם שנתקיים התנאי אינה מגורשת כלל וא"כ הוה ליה למתני לא נתנה אינה מגורשת כן נ"ל נכון ובר מן דין נראה דאשתמיט מיניה מ"ש הרשב"א ז"ל בחיד' פרק מי שאחזו שהקשה קושי' התוס' ותי' דאם איתא דפלוגתייהו אי תנאה הוה או לא הו"ל למנקט פלוגתייהו במחיים וכגון שנאבד או שנקרע הגט ע"ש ואדרבא לדברי התוס' ז"ל י"ל דמאי קשיא להו ואמאי לא תי' כתי' הרשב"א ז"ל וכבר ראיתי למוהר"י הלוי בתשו' סימן ז' שנתקשה בזה וי"ל דלא ניחא להו בתי' הרשב"א ז"ל משום דאכתי איכא למימר דפלוגתייהו אי תנאה הוי או לא ומאי דנקט פלוגתייהו במת משום דמלתא אגב ארחייהו בעי לאשמו' דאמרי' לי ואפי' ליורשי כנ"ל עוד ראיתי למוהר"י הלוי ז"ל שהקשה לדברי התוס' דפלוגתייהו הוי אי תנאה הוי או לא א"כ תקשי לר"י ולר"ה גנובי גנבא ולימא ר"ה הלכה כרשב"ג ור"י הלכה כת"ק וכן פריך לה בפרק יש נוחלין כו' יע"ש והנה מה שהוצרך להביא עצות מרחוק לזה מפרק יש נוחלין הוא דבר תמוה שהרי שם באותו פרק בדף הקודם פריך התם בהדיא ונימא רב הלכה כרבנן ושמואל הלכה כר' כו' ולעיקר קו' נראה דלא קשיא דאם הוה אמר רב יהודה כתנא קמא הו"א דלכולה עלמא על מנת כמעכשיו ובלי ולא ליורשי הוא דפליגי ורב הונא נמי משו"ה לא אמר הלכה כרשב"ג משום דהוא ס"ל דבלי ולא ליורשי הוא דפליגי ודכ"ע תנאה הוי וכ"כ מוהרי"ק ז"ל בכללי הגמ' והרב בעל יבין שמועה בכלל י"ט דלפעמים פריך בגמ' לימא כתנאי ומהדרינן לית להו מילתא דהך אמוראי והיינו משום דמעיקרא פריך דהוה ליה לומר הלכה כפלוני ולא לאקבועי מימרא באפי נפשה כאלו לא נחלקו תנאים מעולם ואהדר ליה דכבר אפשר לפ' דלכ"ע ל"ל הך ס' אבל איהו ס"ל דבהכי פליגי ומש"ה קבעה באנפי נפשה יע"ש וזה פשוט כתוב בהגהות מיימוניות עמ"ש רבינו הואיל ושלמו השלשים יום ולא נדרה אינה מגורשת וז"ל אבל מתוך לשון התוספות משמע דהלכה כרשב"ג דאמר כל עיכוב שאינה הימנה הרי זה גט עכ"ל ויש לדקדק שהרי התוס' פ' מי שאחזו דף ע"ה ע"ב ד"ה כלל אמר רשב"ג הקשה מההיא דקאמר רבא נתינה בע"כ ל"ש נתינה ולא הוי גט אע"ג דאין העכבה הימנה ותי' דהכא לרווחא עשה כן וכיון שמת ולא אצטריך הוה ליה כאלו נתקיים התנאי אבל התם שתתני לי מאתים זוז בדעתו שיקבל' ולבסוף כשאינו רוצה לקבלם לא נתקיים התנאי יע"ש ומשמע שכונתם ז"ל לחלק בין תנאי התלוי בידו שמתחלה בדעתו היה לקבלם לתנאי התלוי ביד אחרים דכיון שאינו תלוי בידו לא נתכוון מתחלה אלא לשאם יצטרך וכמבואר מדברי הרשב"א יע"ש וא"כ ה"נ כל שמת ולא נתקיים התנאי אינה מגורשת כיון שהתנאי תלוי בידו ואפילו לרשב"ג וי"ל דס"ל ז"ל דלא כתבו התוס' כן אלא דוקא בנתינה בע"כ או באומר מחולים לך שבידו עדיין לקבלם והילכך כל שאינו מקבלם לא נתקיים התנאי אבל במת שאין בידו לקבלם לרשב"ג מגורשת דאע"ג דמתחילה בדעתו היה לקבלם לא נתכוון זה אלא בשיכול לקיימם דהיינו כל זמן שהוא חי ודע שכפי דברי ההגמ"י ז"ל נראה דבנותן מתנה לחבירו ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת לכ"ע דמתנה קיימת דלרוחה קמכוין ומת אין העכבה הימנו ואין צריך ליתן ליורשיו וכן כתב הרב מחנה אפרים ז"ל הלכות זכייה ומתנה סי' כ"ב ותמה על הרשב"א ז"ל בתשו' הביאה מרן הב"י ח"מ סימן ר"ז שכ' דבמתנה נמי אמרינן לי ולא ליורשי והמתנה בטלה וכתב עוד וז"ל והא רבנן עם רשב"ג בלי ולא ליורשי פליגי דרשב"ג סבר לי וליורשי קאמר דמשמע דטעמא דרשב"ג משום דיכול ליתן ליורשיו ולא אמרינן דאפי' תימא דרשב"ג סבר לי ולא ליורשי מ"מ הרי זה פטור כל שאין העכבה הימנה היינו דוקא בגיטין וכמ"ש לעיל דכיון שבידו הדבר תלוי בדוקא אתני ולצעורה קמכוין אבל במתנה דלהרוח' התנה כל שמת ה"ז פטור א"ד יע"ש והנה מ"ש דאמאי לא אמרינן דטעמא דרשב"ג משום שאין העכבה הימנה איני מבין כונתו דהיכי היה מצי תלמודא לומר דטעמא דרשב"ג משום שאין העכבה הימנה דא"כ אמאי קאמר דנותנת לאביו או לאחד מן הקרובים אפילו שלא יתן ליורשיו כל שאין העכבה הימנה ה"ז גט ואי כונתו ז"ל להקשות לרשב"ג גופיה דאמאי קאמר נותנת לאביו הא כיון שאין העכבה הימנה ה"ז גט אליבא דרבנן דרשב"ג הא נמי ל"ק כיון דס"ל לרשב"ג דלי ואפי' ליורשי במשמע ע"כ צריכה ליתן ליורשיו וכל שאינה נותנת הרי העכבה הימנה גם מ"ש דכל תנאי התלוי בידו בדוקא אתני ולצעורה קא מכוין נראה שהבין בדברי התוס' ז"ל שכונתם לחלק בין תנאי התלוי בידו דאז לצעורא קא מכוון לתנאי התלוי ביד אחרים וכן הבין בדבריהם הרב מכתב מאליהו ז"ל שער ח' דף קס"ט ע"ב ומדברי הג"מיי שכתבנו מבואר שאין כונתם ז"ל למ"ש הם ז"ל שכפי דבריהם באומר ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת אפילו לרשב"ג אינה מגורשת דלצעורה קא מכוין ולפי הנראה אשתמיט מינייהו ולדברי הרשב"א שכתב דאפילו במתנה אמרי' לי ולא ליורשי והמתנה בטילה צ"ל דס"ל ז"ל דהיינו טעמא דכל תנאי שהוא תלוי בידו מתחילה בדעתו היה לקבלם וכל שלא קבלם מאיזה סיבה שיהיה ואפילו מחמת מיתה הרי לא נתקיים תנאו ובגיטין אפילו רשב"ג (מודה) ושלא כדעת ההג"מיי ז"ל ועיין בספר בית שמואל סי' קמ"ג ס"ק הנ"ל ודו"ק:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הלכה </b>
+<b> והניחתו בצידי ר"ה כו'.</b> כתב ה"ה ומתוך מה שכתב בפרק ב' מהלכות מכירה בדין האומר לחבירו כו' ומ"ש כאן בדין הגט נראה שהו' סבור כו' דאי בשאומר מעכשיו כבר נתבאר כו' והא דר"ן סובר רבינו שהוא במעכשיו דאי לא תקשי אמסקנא דגמרא דפרק האשה שנפלו כו' הנה דברי ה"ה ז"ל סתומים כס' החתום כיון שכבר כתב דהא דרמב"ח ע"כ בדלא אמר מעכשיו דאי בשאומר מעכשיו מספ"ל אי תנאה הוי או חזרה ואי חזרה הוי א"כ מעכשיו שאמר לאו כלום הוא ואי תנאה הוי אפילו נקרע מגורשת אם כן מה"ט נמי איך אפשר לומר דהא דר"ז איירי במעכשיו הא כיון דמספ"ל אי תנאה הוי או חזרה. ואי חזרה הוי א"כ מעכשיו שאמר לאו כלום הוא ואי תנאה הוי מאי ארייא עומדת באגם אפילו בר"ה נמי ואם נאמר דס"ל דלר"ן שיורא הו' וכדס"ל לר"י בפרק האומר דקדושין ומשום הכי בעי אגם וכמ"ש התוס' בפרק האשה שנפלו כו' אם כן לרמב"ח נימא הכי דס"ל כר"י דשיורא הוי ולעולם דאיירי במעכשיו ועיין בספר מכתב מאליהו שער ח' סימן מ"ט וא"ל דלרמב"ח לא מצינן למימר הכי מדחזינן דבעי למיפשט דאינה מגורשת מדרב ושמואל שמשמע דאליבא דרב ושמואל מבעיא ליה ורב ושמואל בפרק האומר לית להו הא דר"י דשיורא הוי וזה ודאי ליתא דאיכא למימר למאי דבעי למפשט מדרב ושמואל היינו לומר דצידי ר"ה כר"ה דמו אבל במאי דס"ל לרב ושמואל במעכשיו ולאחר שלשים יום ה"נ דפליג עלייהו וכ"כ הרב מש"ל ופשוט ולכן נראה שדעת ה"ה כדעת הראב"ד ז"ל שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דפרק המגרש דהא דר"י דס"ל דשיורא הו' פליג אדר' אבא דהתם דס"ל דאיתקש הויה ליציאה דהמקדש והאומר לאשה ה"א מקודשת חוץ מפלוני אינה מקודשת אלא ס"ל לר"י דלהא לא איתקש הויה ליציאה ובקדושין קנין כל דהו קני והמתבאר מדבריו שם דלר"י בגרושין האומר לאשה ה"א מגורשת מעכשיו ולאחר ל' יום אינה מגורשת משום דהו"ל גט שיש בו שיור ע"ש וא"נ ה"ט דרבי' דס"ל דהא דרמב"ח ע"כ לא מצי איירי במעכשיו משום דאי ס"ל כר"י אם כן האומר מעכשיו ולאחר ל' יום אינה מגורשת כלל ואפי' בעומד הגט ברשותה אבל מימרא דר"ן מצינן למימר שפיר דאיירי במעכשיו משום דס"ל כר"י כנ"ל נכון ומתוך מ"ש נראה דק' למ"ש הר"ן ז"ל שם בפרק הכותב שדעת הראב"ד ז"ל דבעיא דרמב"ח איירי במעכשיו וכדעת התוס' ז"ל דא"כ תיקשי ליה דמאי ס"ל לרמב"ח אי ס"ל כרב א"כ אפי' בר"ה נמי הו"ל ספק מגורשת ואי כשמואל אפי' נקרע או נאבד נמי מגורשת ובשלמא לדעת התוס' איכא למימר דס"ל דרמב"ח ס"ל כר"י דשיורא הוי ואע"ג דגבי גט לר"י לא מהני שיור כדאיתא בפרק האומר כבר כתבו התוס' שם דהיינו דוקא במהיום ולאחר מיתה משום דאין גט אחר מיתה אבל במעכשיו ולאחר שלשים יום מהני וכמ"ש כל זה הרב מש"ל ז"ל אכן לדעת הראב"ד קשה וכבר עלה על דעתי לומר דהראב"ד ס"ל כדעת הרשב"א שכתב בתשו' סי' תש"ז דלרב ושמואל אפי' אי תנאה הוי אין תנאי זה כשאר תנאים דעלמא אלא לכי שלמו שלשים יום התחילו משעת נתינה וגמרו עד שלשים יום והכריח הדבר מדאמרי' בפ' האומר לאחר ל' יום פקעי קדושי ב' וגמרי קדושי ראשון ואם איתא מאי גמרי דקאמר יע"ש ומשמע ודאי דה"ה לענין גרושין נמי דינא הכי כמ"ש ואם כן איכא למימר דס"ל לרמב"ח כשמואל דתנאה הוי ואפי"ה ס"ל דבר"ה אינה מגורשת משום דכיון דבשעת גמר גרושין ליתא לגיטא ברשותה אינה מגו' ושוב ראיתי דמ"ש הרשב"א בפרק המגרש משם הראב"ד אין זה הראב"ד בעל ההשגות אלא הרב אב ב"ד וכמבואר בדברי הר"ן בפרק האומר מדברי הרשב"א בפרק המגרש דפ"ג ע"ב ד"ה הא דפריך ר"י כו' יע"ש ומן האמור בזה נראה דקשה טובא למ"ש הר"ן משם הרשב"א דלענין גט אם אמר מעכשיו הרי זה ספק מגורשת בין הניחתו בצדי ר"ה או בר"ה כו' יע"ש וקשה דכפי מ"ש הרשב"א דלשמואל נמי אפי' אם תנאה הוי לא גמרי קדושין עד ל' יום אם כן בהניחתו בר"ה אמאי מגורשת הא בשעת גמר גירושין ליתא לגיטה ברשותה ובשלמא בצידי ר"ה איכא למימר דכיון דהוי מקום הראוי למשיכה וכבר התחילו הגירושין משעת נתינה משום הכי מגורשת וכדס"ל להתוס' ז"ל לר"י דס"ל דשיורא הוי דבאגם מהני דכיון דהא מיהא התחילו הגירושין מעכשיו ומה מאד מתקו לחכי דברי ה"ה שכתב דברי הרשב"א בצידי ר"ה משמע דבר"ה אפי' הרשב"א מודה וכמ"ש וצ"ע כעת ואין להקש' לפי מ"ש בדעת ה"ה דרמב"ח ס"ל דר"ן איירי במעכשיו א"כ מנ"ל לרמב"ח דר"ן ס"ל כר"י דשיור' הוי וטעמיה דר"ן משום דאגם לאו כרשות הרבים דמו נימא דטעמיה דר"ן משום דס"ל דתנאה הוי וכשמואל דס"ל הכי ולעולם דאגם כר"ה דמי הא ל"ק משום דס"ל לרמב"ח דאם איתא דטעמיה דר"ן משום דתנאה הוי א"כ מאי ארייא אגם אפי' בר"ה נמי ודחיקא לי' לומר דאגם לאו דוקא ואורחא דמילתא נקט ומה שכתב ה"ה בה' מכירה דאגם אורחא דמילתא נקט אינו אלא לפי הא"נ שכתב כאן וכמו שאכתוב לקמן ועיין במוהרש"ך ח"ב סי' קפ"ו מ"ש בזה שכפי מ"ש סרה מהר תלונתו מיהו הא ק"ל לפי מ"ש הרב המגיד דר"ן איירי במעכשיו ומשום דס"ל דשיורא הוי ומשום הכי בעינן עומדת באגם דוקא אם כן תיקשי ליה דרבינו בפ"ז מה' אישות פסק כרב דמספק"ל אי תנאה הוי או חזרה ואילו בפ"ב מהל' מכירה פסק דמעכשיו ולאחר ל' יום לא הוי ס' תנאה או חזרה וליכ' למימר כמ"ש הרב לח"מ דס"ל לרבינו דע"כ לא פליגי רב ושמואל אלא התם משום חומרת קידושין אבל בממון מודה לשמואל דתנאה הוי דהא חזינן דר"ן ס"ל כר"י בממון נמי וע"כ משום דס"ל דבכוליה מלתא אמרוה רב ור"י ותו דמההיא דפרק י"נ דפריך התם וכי אמר לה מהיום ולאחר מיתה מאי הוי הא תנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט כו' מוכח בהדיא דבממון נמי אמרוה רב ור"י גם ליכא למימר כמ"ש הרב הנזכר בה' אלו דס"ל לרבינו דדוקא בגט מספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה משום דלא שייך לומר גופה מהיום כו' אבל בממון י"ל דגופה מעכשיו ופירי לאחר שלשים יום קאמר דומי' דמהיום ולאחר מיתה משמע טפי שרוצה להקנות גוף מהיום ומסתברא דכיון דאמר לאחר מיתה להבריח נכסים משאר היורשים קא אתי ומקני ליה לגוף מהשתא עכ"ד ואם כן כיון דלר"ן ע"כ ס"ל דלית ליה הך סברא דמעכשיו ולאחר שלשים יום א"כ מנ"ל לאפושי פלוגתא ולומר דלרב דקי"ל כותיה דס' הוי מודה בממון דאמרינן גופה במעכשיו פירו' לאחר שלשים יום ואפשר לומר דס"ל להרב דרמב"ח ור"ן ס"ל דאפילו בממון נמי אמרי' דשיורא הוי ומתני' דפרק י"נ ר"י היא דס"ל בגיטין דתנאה הוי מיהו אם לא קיימא לן כוותייהו אלא מסתמא דתלמודא התם דמשום דבממון כ"ע מודו דגופה מהיום ופירי לאחר מיתה קאמר ואם כן הכי נמי במעכשיו ולאחר שלשים יום איכא למימר דגופה מעכשיו ופירי לאחר מיתה קאמר כנ"ל ודוק ובפ"ב מהל' מכירה הלכה כתב וז"ל ומ"ש רבינו אפילו היתה עומדת באגם הכונה ברשות שאינו שלו וה"ה לר"ה אלא דאורחא דמילתא נקט התם בגמרא אגם שהוא מקום מרעה כו' עי"ש והרב לח"מ הקשה עליו וז"ל ויש לתמוה עליו דבגמ' דמו גט בלא מעכשיו למשיכת פרה במעכשיו ובגט בעינן שיהיה בצדי ר"ה כו' כמ"ש בה"ג ואיך כתב כאן דמשיכת פרה דלאו דוקא אגם ואם היה אומר ה"ה דדברי רבינו שלא בדקדוק היה אפשר לומר דע"כ לדעת רבינו ז"ל מפני שהוא סובר דמעכשיו ולאחר שלשים יום תנאה הוי וכיון שכן אפילו אינה עומדת באגם כו' אבל הוא ז"ל כתב דבגמרא נקט אורחא דמילתא וזה אי אפשר ליישבו לפי דברי הגמרא שהרי בסוגיא דהכותב מוכח איפכא דדוק' אגם גם בפרק האשה א"א לומר כן דהתם הם דברי ר"י ור"י ס"ל דשיורא הוי את"ק יע"ש. ולע"ד נר' שדברי ה"ה ז"ל דה' מכירה אזלי כפי הא"נ שכתב כאן דהא דר"ן היא בכל גוונא ואנן לא קי"ל כותיה בפרה וס"ל לה"ה דהא דמשמע בפרק הכותב דאגם דוקא היינו משום דר"ן איירי אפילו בשאינו אומר מעכשיו ומש"ה בעי' אגם כיון שאינו קונה אותו אלא לאחר ל' יום אבל במעכשיו לא בעינן אגם אלא אפילו בר"ה קנה כיון שקנהו למפרע משעת משיכה ומ"ש ה"ה דאורחא דמילתא נקט התם בגמ' לא קאי אלא אסוגי' דהאשה שנפלו דמיירי התם באומר מעכשיו וכדמסיק שם וס"ל לה"ה דאע"ג דהך מימרא ר"י קא"ל ר"י אית ליה בפ' האומר דקדו' דשיורא הוי היינו דוקא בגט וקידושין דלא שייך למימר בה גופ' מהיום ופירי לאחר מיתה אבל בפרה מודה ר"י דאמרי' גופא מהיום ופירי לאחר זמן וכמ"ש הר"ן שם והרשב"א ז"ל בתשו' סי' י"א וכן כתב הרב הנז' ז"ל בפירקין בדעת רבינו. אמנם לפי אותו הצד שכתב ה"ה ז"ל דר"ן איירי במעכשיו ע"כ צ"ל דאגם דפרק האשה שנפלו בדוקא דהא דר"ן דאיירי במעכשיו ואפ"ה ס"ל לתלמודא בפרק הכותב דדוקא באגם הוא דקנה אבל בר"ה לא וע"כ היינו טעמא משום דס"ל לר"ן דמעכשיו הוא ושלא כדעת הר"ן והרשב"א וא"כ במימרא דר"י ג"כ ס"ל דאגם דוקא כיון דאיהו ס"ל דשיורא הוי כנ"ל. וראיתי להרב כנה"ג ז"ל חח"מ סי' קכ"ז בהגהת ב"י אות י"ג שהקשה וז"ל ויש לתמוה על הרשב"א שכתב בתשובה סי' י"א דבמשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום אי קיימא באגם קנה ואפילו לא אמר מעכשיו כדאיתא בפ' הכותב וממ"ש בחי' שכתב הר"ן בשמו מוכח דמימרא דר"ן הוא בדאמר מעכשיו ותי' וז"ל ונר' לי ליישב דברי רבינו ובזה יתיישב דברי הרשב"א ז"ל דמאי דמוכח בפ' הכותב דדוקא אגם קנה אבל בר"ה לא היינו למאי דס"ד דר"ח ורמב"ח דמימר' דר"ן בלא מעכשיו וגם שאלתו היתה בדלא אמר מעכשיו אבל לדידן דקי"ל דבלא אמר מעכשיו לא קנה מכח סוגיא דהאשה שנפלו מתפרש' מימרא דר"ן בדאמר מעכשיו צ"ל ע"כ דאגם דנקט ר"ן לאו דוקא ומ"ש הרשב"א בתשובה דבמשוך פרה זו ולא תיקני אלא לאח' ל' יום דאי קיימ' באגם קנה ואפי' לא אמר מעכשיו כדאית' בהכות' לא דמפרש' מימר' דר"ן בדלא אמר מעכשיו אלא ממה שהיו מפרשי' אותה רמב"ח ור"ח בדלא אמר מעכשיו ואפי"ה קני בעומדת באגם שמעינן דבאגם קנה בלא מעכשיו מיהו אנן קי"ל דבאומר מעכשיו היא ואפי"ה עומדת בר"ה ומ"ש ה"ה בה"ג שרבינו סובר דמימרא דר"ן במעכשיו לא שסובר כבעיית הגמר' דהבעיין מפרש מימרא דר"ן הוא במעכשיו אלא הכונה לו' שרבי' סבור לענין דמימרא דר"ן היא במעכשיו ועכ"ז ס"ל דבגט אפי' לא אמר מעכשיו מהטעם שאומר אח"כ דהטעם הזה קאי אף אמפרש מימרא דר"ן במעכשיו את"ד יע"ש: ולע"ד כל דבריו תמוהים דמה שרצה להשוות דברי הרשב"א שכ' בתשובה למ"ש בחידושיו הא ליתא שהרי מדברי הרשב"א שכתב הר"ן נראה בהדיא דס"ל דכל שלא אמר מעכשיו אפילו באגם לא קנה שכ"כ וז"ל הילכך לענין אי אמר לה מעכשיו ה"ז מגורשת ואינה מגורש' בין הניחתו בצדי ר"ה כו' ואי לא אמר מעכשיו אינה מגור' כלל דצדי ר"ה וסימטא ואגם אינם רשות שלה שיקנה לה מדין חצר ע"כ ואם כן הרי הדברים ק"ו במשוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר ל' יום דס"ל להרשב"א דלא קנה אפילו באגם שהרי לדעת רבינו ז"ל דבמשוך פרה זו לא קנה כמ"ש בה' מכירה עכ"ז גבי גט ס"ל דמגו' וכ"כ ה"ה ז"ל משם הרשב"א ז"ל בפי' וז"ל וכל שלא אמר מעכשיו בגט אינה מגורשת ובפרה לא קנה ואלו בתשובה כתב דבעומדת באגם קנה אפי' בלא מעכשיו אלא ע"כ לו' דהרשב"א בתשוב' חזר בו ממ"ש בחידושיו וס"ל כדעת הר"ן דבאגם אפי' בלא מעכשיו קנה ותו דכיון דמכח סוגיא דפ' האשה שנפלו הוא דמוקי' למימרא דר"ן במעכשיו הרי מאותה סוגי' נראה בהדי' דבלא מעכשיו ואפילו בעומדת באגם לא קנה דהכי פרכי' והא כי אתא רבין אמרינן לא קנה ומשנינן ל"ק הא דאמר ליה מעכשיו הא דלא"ל מעכשיו וליכא למימר דמימרא דר"י דאמר לא קנה בשאינ' עומדת באגם היא דא"כ מאי דוחקי' דתלמודא לומר הא בדאמר מעכשיו ולומר דאגם לאו דוקא לימא הא והא בדלא אמר מעכשיו הא באגם הא בר"ה גם מ"ש עוד דמ"ש ה"ה דמימרא דר"ן היא במעכשיו הכונה לומר דר' סבור לענין דינא דמימרא דר"ן היא במעכשיו ואגם לאו דוקא כמ"ש ה"ה ועכ"ז ס"ל דבאגם אפילו בלא מעכשיו הא נמי ליתא דכיון דמכח סוגיא דהאשה שנפלו מוקמינן מימרא דר"ן במעכשיו ואמרינן דאגם לאו דוקא א"כ נשארה בעייא דרמב"ח בדוכתא וליכא למיפשט מדר"ן מידי דאיכ' למימר דכל שלא אמר מעכשיו צידי ר"ה כר"ה דמו ומאי דקאמר ר"ן דבמשוך פרה זו קנה לאו משום דחשבינן ליה לאגם כרשותו אלא משום דאמר מעכשיו ואפילו בר"ה קנה ואגם אורחא דמילת' נקט וכיון דרמב"ח ור"ח לא מפשטא להם הבעייא אלא משום דס"ל דמימרא דר"ן בלא מעכשיו ואגם דוקא א"כ לדידן דמוקמי' דמימרא דר"ן במעכשיו ואגם לאו דוקא מנ"ל להוכיח דצידי ר"ה כר"ה דמו אלא ודאי דמ"ש ה"ה דמימ' דר"ן איירי במעכשיו היינו לבעיין ג"כ דס"ל דמיירי במעכשיו דוקא אבל בלא מעכשיו אפילו אגם לא קנה וס"ל לר"ן דמעכשיו ולאחר ל' יום שיורא הוי ומשום הכי בעינן אגם והשתא מייתי שפי' רמב"ח דכי היכי דבמשיכה דבעינן מעכשיו מטעמא דכבר כלתה משיכה ובר"ה לא קנה אפי' הכי בעומדת באגם קנה דחשבינן ליה כאילו היא רשותו ה"נ גבי גט דלא בעינן מעכשיו אף ע"ג דבר"ה אינה מגורשת באגם חשיב רשותה ומגורשת והילכך אף על גב דאנן לא קי"ל כותיה דר"ן במאי דס"ל דמעכשיו ולאחר ל' יום שיורא הוי מ"מ במאי דס"ל דאגם לאו כר"ה דמו קי"ל כותיה משום דלא אשכחן מאן דפליג עליה ולכן מחוורתא דמילתא כמ"ש שדברי ה"ה דהל' מכירה אינן אלא כפי הא"נ שכתב כאן כנ"ל ודוק: ודעת הר"ן בפרק הכותב הפך דעת רבינו ז"ל דבעומדת באגם אפי' בלא מעכשיו ובמשיכה קנה וק"ל קצת ממ"ש בפרק האומר דקדושין דתרמ"ז וז"ל דדוקא בקידושי כסף אבל בקדושי שטר אם נקרע השטר אינה מקודשת כו' ואפילו איתיה בעיניה נמי דוקא בישנו ביד' וברשותה אבל בר"ה לא ע"כ גם בפ' ג' דנדרים דנ"ז ע"ב ד"ה והלכתא כ' וז"ל וקנין סודר ע"כ במעכשיו הוא דאי מעכשיו לא קנה בתר הכי נמי לא קנה דהדר' סודר' למאריה והו"ל כאומר משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום דלא קנה כל היכא דלא קיימא בחצירו ע"כ ולפי מ"ש בפ' הכותב מאי ארייא חצירו אפילו אגם נמי ויש ליישב ודוק. והטור ז"ל סימן קצ"ז כתב כלשון רבינו ז"ל שכתב פ"ב מהלכות מכירה וצריך לומר ע"כ דאגם דנקט לאו דוקא אלא ה"ה ר"ה וכמ"ש ה"ה לדעת רבינו ז"ל דאם נאמר דאגם דנקט הטור דוקא ע"כ צ"ל דהיינו משום דס"ל דמעכשיו ולאחר שלשים יום שיורא הוי ולא אמרי' דגופא מהיום ופירי לאחר ל' יום קאמר ומטעמא שכתבו התוס' ז"ל והא ליתא דאם כן צ"ל דלרב דס"ל דס' הוי אי תנאה או חזרה קאמר ה"נ באומר משוך פרה זו כו' אפילו בעומדת באגם לא קנה ואלו הטור ז"ל באה"ע סימן מ' הביא מחלוק' דר"ח והרי"ף בזה וכתב שדעת ר"ח והרי"ף לפסוק כר"י ודעת הרא"ש ז"ל לפסוק כרב יע"ש וכיון שכן היאך פסק הכא בסתם דבעומדת באגם קנה והיל"ל שלדעת אביו הרא"ש ז"ל אפי' באגם לא אלא מבואר הדבר דס"ל דבממון לכ"ע גופיה מהיום ופירי לאחר ל' יום קאמר ושלא כדעת מרן הב"י שם והפרישה שכתבו דאגם דנקט דוקא ומשום דס"ל דשיורא הוי דליתא וכמ"ש ולפ"ז צ"ל דמ"ש הטור בסי' קצ"ז אבל אם אמר לו קנה על מנת שתיקנה מעכשיו ולאחר ל' יום לאו דוקא באומר ע"מ וכמ"ש הב"י והפרישה שם אלא ה"ה בלא ע"מ אלא דאורחא דמילתא נקט דסתם קנין קנה ע"מ להקנות הוא וכ"כ הש"ך ז"ל סי' הנז' תק"ח אלא שמ"ש שם דהיינו משום דקיימא לן כותיה דשמואל הוא תמוה דסבר' זו לא אמרה אדם מעולם לפסוק כשמואל ומה שנחלקו הפוסקים הוא אי קי"ל כר"י דשיורא הוי או כרב ד"ת הוי אלא ה"ט כמ"ש דבממון לכ"ע גופה מהיום ופירי לאחר ל' יום קאמר ובהכי ניחא מה שהקשה הדריש' סי' הנז' לדברי הרא"ש דנדרים ודוק מיהו הא קשה טובא מ"ש הטור ז"ל סי' ר"י בהדיא דהמזכה לעובר דאם אמרה לכשתלד קנה לדעת הרא"ש כתב וז"ל והוא שלא מת המזכה כו' ומיירי נמי בשלא הקנה לו בק"ס כו' אלא במשיכה וישנו ברשות הזוכה או עומד באגם כו' יע"ש והוא תימה שהרי במשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום אפי' בעומדת באגם לא קנה כמ"ש סי' קצ"ז ועיין בהרב מש"ל ז"ל שנראה שכוון להקשות מ"ש וליכא למימר דהטור ז"ל שם מיירי באומר מעכשיו ולכשתלד דא"כ אפי' בק"ס נמי מהני כמ"ש דברי הפריש' שם מבואר תי' לזה שנרא' מדבריו שמפרש דברי הטור ז"ל באומר מעכשיו ולכשתלד וכתב עוד דאע"ג דכל שאומר ע"מ כאומר מעכשיו בק"ס נמי מהני שאני התם דמעתה ראוי לקנין רק שהתנה שלא יחול הקנין עד לאחר ל' יום מה שאין כן הכא דעתה לא שייך ביה קנין כלל יע"ש ואין להקש' לזה דא"כ הוא לדעת הטור מה יענה הטור לקו' התוספת בפ' האשה רבה בפ"ק דמציעא גבי ההיא דהאומר שדה זו לכשאקחנ' קנויה לך מעכשיו דלר"מ דס"ל אד"מ דשלב"ל ל"ל מעכשיו והתוספת ז"ל תי' דאצטריך לומר דאפי' אם נקרע השטר מהני יע"ש ולדעת הטור ז"ל לא יתכן תי' זה שהרי כיון שאינו ראוי לקנין עתה אפי' מעכשיו לא מהני כמ"ש במזכה לעובר דאפי' במעכשיו אם נקרע השטר לא מהני די"ל דהא לא קשיא די"ל דס"ל כתירוץ הר"ם שכתבו בפ' ב' דקדושין דס"ג ע"א בגין דכתב לה יע"ש ודוק:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>התנה </b>
+<b> עליה שיהי' גט אם לא בא כו' שאין אונס בגיטין כו'.</b> מימרא דרבא פ"ק דכתובות ופסק כלישנא קמא ואמרינן התם בגמרא מנ"ל לרבא הא לימא מהא דתנן הרז"ג אם לא באתי כו' ומת בתוך י"ב חדש אינו גט מת הוא דאינו גט הא חלה הרי זה גט ודילמא חלה נמי אינו גט והיא גופא קמ"ל דאין גט לאחר מיתה הא תנא ליה רישא ה"ז גיטך אם מתי כו' דילמא לאפוקי מרבותי' כו' דאמרי זש"ש מוכיח עליו כו' נמצא מתבאר מתוך סוגיא זו דלדידן דקי"ל כרבא דאין אונס בגיטין מתניתין דקתני הרי זה גיטך אם לא באתי כו' מת בתוך י"ב חדש אינו גט לדיוקא אצטריך מת הוא דאינו גט הא חלה הרי זה גט משום דאין אונס בגיטין ולא צרכינן לומר דאצטריך מדר"י דאמר זש"ש מוכיח עליו דלאפוקי מרבותי' דאמרינן זש"ש אתא לאשמו' מתניתין ומעתה יש לתמוה על הר"ן ז"ל שכ' בפ' מי שאחזו אמתניתין דהרי זה גיטך אם לא באתי כו' וז"ל ותמהני הך מתני' מיותרת היא דתרי גווני דידה שאם מתי אינו גט ומעכשיו אם מתי ה"ז גט תנא לעיל שמעינן להו ונ"ל דהכי קאמר דסד"א נהי דאם מתי דלאחר מיתה משמע ה"מ היכא דתלה במיתה דכיון דלא מגרש לה אלא כי היכי דלא תפול קמי יבם אף הוא אינו רוצה שיחול אלא לאחר מיתה דסבר הוא דיש גט לאחר מיתה אבל הכא דתלה באם לא באתי סד"א דמעכשיו משמע קמ"ל כו' עכ"ל ויש לתמוה עליו איך אישתמיט מהר"ן ז"ל סוגיא הלזו דק"ל לתלמוד' גופא קושית הר"ן ז"ל ומתרצינן דלאפוקי מרבותי' אתא לאשמו' וכתבו התוס' שם ד"ה דילמא דההיא לאשמועינן לאפוקי מרבותי' דאי' לאוקמי' בשאין כתוב זמן יע"ש ולדידן דקיי"ל דאין אונס בגיטין וכמ"ש הר"ן שם לעיל דף קפ"ו מתניתין לדיוק' אצטריך דדוק' מת אינו גט הא חלה הרי זה גט משום דאין אונס בגיטין וצ"ע כתב מרן הב"י סי' קמ"ו וז"ל והגמ"יי כתב דאפי' בידי שמים אין אונס בגיטין וכתב עוד שבספר המקצעות כתב דבי"ש יש אונס בידי אדם אין אונס. וכ"כ המרדכי וכתב עוד המרדכי אבל בתשובת הגאון ראיתי לחומרא דיש אונס כלישנא בתרא ודבריו צ"ע דהא משמע מדבריו דלבעל המקצעות הלכה כלישנא קמא דאין אונס אחל' אמרה וחלה היינו אונס דבי"ש. ובעל המקצעות כתב דביד"ש יש אונס וא"כ ע"כ ס"ל דהלכה כלישנא בתרא ואני אומר שגם דבריו צל"ע דאם איתא דבעל המקצעות ס"ל דהלכה כלישנא בתרא אלא דס"ל דדוקא בידי שמים דהוי אונס אבל בידי אדם מודה דאין אונס א"כ מאי פריך בגמרא ללישנא בתרא מהכא דשמואל דפסקיה מברא ואמר שמואל לא שמה מתי' דהתם שאני דהוי אונס בידי אדם שלא נזדמן ספינה לעבור כמ"ש מרן שם וכתב דבעל המקצועות מפ' דפסקיה מברא דקאמר שמואל הפך פי' רש"י והמפרשים שפירשו שלא נזדמן מעבורת לעבור אלא הוא מפרש דפסקי' מברא הוא שגדל הנהר מהפשרת שלגים ואינו יכול לעבור דזה הוי אונס בידי שמים כמ"ש מרן שם דא"כ מאי האי דמתרצינן אונסא דשכיח שאני דהו"ל לאתנויי ולא התנה איהו דאפסיד אנפשיה הא גדל הנהר מהפשרת שלגים הוי אונס דשכיח ולא שכיח כמ"ש הרא"ש בפ' ג' דנדרים דכ"ז ע"א ד"ה שאני והוא מוכרח מהסוגיא שם כמו שיראה המעיין וכ"כ רי"ו ז"ל וצ"ע:
+
+Halakhah 9
+
+<b>התנה </b>
+<b> עליה שתתגרש כו' חוששין שמא פייסו ומחלה.</b> הנה דעת רבינו כדעת הרא"ש דמאי דפריך בפרק מי שאחזו וליחוש שמא פייס ה"פ כיון שהי' הולך ובא אע"פ שלא נתייחד עמה ניחוש שמא פייסה בדברים ומחלה לו התנאי אמנם רש"י ז"ל פיר' דמאי דפריך וליחוש היינו משום חשש גט ישן וכתב הר"ן ז"ל וז"ל וליחוש פירש"י שמא פייס ונתייחד' עמו ובעל והו"ל גט ישן ואע"ג דקי"ל בפרק מ"ש שאם נתגרשה בו תנשא לכתחלה ה"ק היכי אמרת דה"ז גט דמשמע גט שראוי להתגרש בו לכתחלה ליחוש שמא יבא בעל ויערער והוה ליה גט ישן עכ"ל: ויש לדקדק עליו טובא דאמאי אצטריך למימר משום דה"ז גט לכתחל' משמע הא בלא"ה פריך שפיר אבריית' דקתני ולגט ישן אין חוששין דניחוש שמא פייס והוי גט ישן והיכי קאמר אין חוששין ואברייתא גופא תקשי ליה להר"ן ז"ל דקאמר ולגט ישן אין חוששין דכיון דקיי"ל דאם נתגרשה תנשא מאי נ"מ אי הוי גט ישן וכדק"ל להרמ"ה ז"ל וכמ"ש הרא"ש פרק מי שאחזו אלא ע"כ הברייתא דקא' הוי גט אפי' להתגרש לכתחל' קאמר ומש"ה הוצרך לומר ולגט ישן אין חוששין ולאו ה"ט משום דהרי זה גט משמע גט שראוי להתגרש בו לכתחל' כמ"ש הר"ן דאפי' נימא דהרי זה גט משמע נמי דיעבד הכא ע"כ ברייתא דידן ה"ז גט לכתחלה קאמר מדקאמר ולגט ישן אין חוששין כו' וכיון שכן אמאי קבע קוש' אפרש"י ועיין בהרב בני יעקב דף קס"ד ע"ב מה שתי' בזה ואין לשון הר"ן סובל פירושו כמו שיראה הרוא' וכבר היה אפשר לומר דקוש' הר"ן לפרש"י היא דכיון שפירש דמאי דפריך וליחוש שמא פייס היינו משום גט ישן א"כ ע"כ מאי דפריך שם לישנא בתרא אמתני' דאם לא באתי וליחוש שמא פייס היינו ג"כ משום גט ישן כדפריך ללישנא קמא וכן מבואר מדברי התוס' בפרק המביא תניין די"א כדכתיב' דלרש"י ז"ל מאי דפריך לישנא בתרא משום דכיון דתלמוד' בחדא לישנא ובחדא מחתא מקשי לה משמע דתרוייהו שוין הן ויבאו ב' והא הוא דק"ל להר"ן ז"ל דכיון דקי"ל דנתגרש' תנשא לכתחל' מאי פריך וליחוש שמא פייס נימא דהרי זה גט אם נתגרשה בו קאמר ותי' משום דה"ז גט משמע דראוי להתגרש כו' אמנם הברייתא ודאי דלא ק"ל להר"ן משום דקתני בהדיא ולגט ישן אין חוששין כו' ע"כ דהרי זה גט דברייתא לכתחלה קאמר וכן מבואר מדברי התוס' פרק המביא תניין דף י"ח ד"ה שמא כמ"ש דלרש"י מאי דפריך ללישנא בתרא ליחוש שמא פייס היינו ג"כ משום גט ישן שכתבו וז"ל פי' בתוספות שמא נתייחד' עמו והוי גט ישן ואין נרא' לר"ת כו' ועוד דלמה לי' למיפרך שמא פייס ומשום גט ישן התם דקאי אההיא דהרי זה גיטך כ"ז שאעבור מכנגד ל' יום ואם לא באתי מכאן עד י"ב חדש כיון דאם בא בלי שום יחוד בטל הגט ונראה לע"ד פשוט שקושייתם ללישנא בתרא דמתני לה אמתני' דאמרי' בגמרא דמאן דמתני' לה אמתניתין כל שכן אברייתא נמצא דמאי דפריך ללישנא בתרא וליחוש שמא פייס אברייתא ומתני' קא פריך וז"ש התם דקאי אההיא דהרי זה גיטך כל זמן כו' ואם לא באתי אבל ללישנא קמא ודאי דלא ק"ל מידי משום דהכי אמרינן התם דמאן דמתני לה אברייתא אבל אמתני' לא וה"ט כמ"ש רש"י דלא חיישינן לשמא בא בצנעה ואברייתא הוא דאיכא למיחש כיון שהיה הולך ובא ניחוש שמא נתייחד עמה באותן הימים שהיה הולך ובא והו"ל גט ישן ובהכי נתיישב מה שהקשה מוהריב"ל בחידושיו יע"ש שלע"ד נראה פשוט כדכתיבנא ומ"מ זה שכתבנו דלפרש"י ז"ל מאי דפריך ללישנא דמאן דמתני להו אמתני' ליחוש שמא פייס היינו ג"כ משום גט ישן וכמ"ש התוס' נראה דהא ודאי ליתא דהרי מתני' דאם לא באתי באומר מעכשיו איירי כדקתני בהדיא ובמגרש בתנאי מעכשיו ליכא משום גט ישן וכמ"ש התוס' פ' מי שאחזו דע"ג אמתניתין דלא תתייחד וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שם גם הרשב"א והר"ן ז"ל שם כתבו כן בהדיא יע"ש וא"כ ע"כ צ"ל לפירוש רש"י ז"ל דמאן דמתני לה אמתני' דפריך ליחוש שמא פייס ה"פ ליחוש שמא נתפייס ובא בתוך הזמן ונתבטל תנאו ולאו משום גט ישן וכיון שכן יש לתמוה על התוס' ז"ל במה שהבינו בדעת רש"י ז"ל דמשום גט ישן קפריך אפי' בתנאי דמעכשיו נמצא רש"י ז"ל סותר את עצמו וגם התוס' ז"ל ל"ק להו לפרש"י אלא משום דל"ל למיפרך כו' ותיקשי להו עדיפא מינה דבתנאי מעכשיו ליכא משום גט ישן וצ"ע ומעתה דברי הר"ן ז"ל מוקשין ועומדין והדרא קו' לדוכתא ומ"ש דקו' הר"ן ז"ל היא אמתני' דאם לא באתי ליתא שהרי בתנאי דמעכשיו ליכא משום גט ישן וכמ"ש הר"ן בהדיא לכן נראה לי לומר דהר"ן ז"ל ה"ט דל"ק ליה אברייתא דקתני כו' משום דהר"ן ז"ל ס"ל כדעת רש"י ז"ל שכתב בפרק הזורק דהא דקי"ל דאם נתגרשה תנשא לכתחילה היינו דוקא בהלך בעלה למה"י וכ"כ הר"ן שם בהדיא יע"ש וא"כ אברייתא ליכא לאקשויי דאיך קאמר ולגט ישן אין חוששין כיון דקי"ל דאם נתגרשה תנשא וכמו שהקשה הרמ"ה דאיכא למימר דברייתא מיירי בבעלה בעיר ובבעלה בעיר אפי' אם נתגרשה בגט ישן לא תנשא לכתחילה ומש"ה הוצרך לומר בברייתא ולגט ישן אין חוששין כו' וכ"כ הב"י ז"ל דקס"א ע"א משם תלמידי הרמ"ה יע"ש: אמנם למאי דפריך בגמ' וליחוש שמא פייס לפירוש רש"י דהיינו משום גט ישן ק"ל להר"ן דהא קי"ל דאם נתגרשה תנשא לכתחילה ואע"ג דבבעלה בעיר אם נתגרשה לא תנשא היינו דוקא בדידעינן בודאי דנתייחד עמו דבהא איירי מתניתין דפרק הזורק כדקאמר איזהו גט ישן כל שנתייחד אבל היכא דלא ידעינן בודאי דלא נתייחד תסגי דניחוש שמא נתייחד כי היכי דלא תתגרש דומיא דהלך בעלה למה"י אבל אם נתגרשה לית לן למיחש כולי האי דלא תנשא לכתחילה כיון דאפי' בודאי נתיחד אם נתגרשה תנשא לכתחילה אם הלך בעלה למה"י כנ"ל אע"פ שהוא קצת דוחק מיהו מה שתי' הר"ן דה"ק היכי אמרת הרי זה גט דמשמע כו' יש להקשות עליו ממ"ש רש"י בפ' ר"ג דנ"ב על ההיא מימרא דאיתא התם האומר לסופר כתוב גט זה לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט ופירש"י דגט ישן מיהא הוי הרי דלישנא דהרי זה גט פרש"י דר"ל אם גרשה וצ"ע. והרא"ש בתשו' כלל מ"ה סי' יב כתב וז"ל וההיא דכל זמן שאעבור יש לפרשו בכל ענין או שפייס ובטל הגט שהרי לא אמר מעכשיו או שמא בא בתוך שלשים ונתבטל הגט כך פי' ר"ת ע"כ לשונו והקשה עליו מוהריב"ל בחידושיו פרק המביא תניין וז"ל ואיכא למידק בדבריו דהיכי קאמר דמאן דמתני לה אברייתא פריך ב' דליחוש שמא בא בצינעא וליחוש שמא ביטל כיון דלא קאמר מעכשיו והיכי מצי לאקשויי ליחוש שמא בא בצינעא שהרי לכאורה מאן דמתני לה אברייתא לא מתני' אמתני' משום דלא חיישינן לשמא בא בצינעא ע"ש מ"ש בדוחק: ולע"ד אשתמיט מיניה מ"ש הרשב"א פרק מי שאחזו דע"ו וז"ל ור"ת פי' לאחר שלשים יום אמאי תנשא לאחר ליחוש שמא נתפייס ובא בחשאי והא דאמרינן מאן דמתני אמתני' כ"ש אברייתא היינו כ"ש דהיה הולך ובא ואז יותר ראוי לחוש שמא בא כדרכו ולא ראינוהו כן פרש"י דהיינו כ"ש דמאן דמתני לה אמתני' עכ"ל ע"ש א"כ א"ל שדעת הרא"ש כדעת הרשב"א ומאן דמתני לה אבריי' ולא מתני לה אמתני' היינו טעמא כיון דלא היה הולך ובא לית לן למיחש שמא בא בצינעא ואברייתא דוקא דהיה הולך ובא הוא דאיכא למיחש שמא בא כדרכו וזה פשוט ומ"מ מ"ש הרשב"א דכן פי' רש"י דהיינו כ"ש דמאן דמתני לה אמתני' הם דברים תמוהים דדברי רש"י אין ענין לפר"ת כלל דמ"ש רש"י וז"ל כ"ש אברייתא וכיון דהיכא דלא בא חיישינן שמא פייס כ"ש אברייתא שהי' הולך ובא ע"ש אין הכונה לומר שכיון שהיה הולך ובא אפילו אם עברו ל' ולא ראינוהו שבא דחיישינן שמא בא כדרכו כמו שפי' ר"ת אלא הכונה לומר דכיון דלא בא כלומר שלא ראינוהו שבא שמא בא בחשאי ונתיחד עמה כל שכן אברייתא שהיה הולך ובא דאיכא למיחש באותן הימים שהיה הולך ובא שמא פייס ונתייחד עמה וזה מבואר בדברי רש"י ז"ל שם בד"ה שמא פייס אבל לעולם דל' יום שעברו ולא בא סבירא ליה לרש"י דמאן דמתני לה אברייתא ליכא למיחש שמא בא בחשאי כדרכו כיון שלא ראינוהו שבא ואי איכא למיחש משום אותן הימים שהיה הולך ובא הוא דאיכא למיחש וכיון שכן איך כתב הרשב"א וכן פירש רש"י וצ"ע:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>ומותרת </b>
+<b> האשה להנשא כו' או מעדי מיאוניה.</b> כתב ה"ה והטעם בירושלמי שאין ב' מצויין לחטוא בשביל א' כו' וכן כתב הטור אה"ע סי' י"ב וז"ל מיאנה או שחלצה בפני בית דין יכול א' מהן לישאנה כיון שהם ג' אין האחרים חוטאין בשבילו וכתב הב"ח שם וז"ל משמע דס"ל דדוקא בג' וכן כתב הר"ן ר"פ האשה שנתארמלה משם ר"ח דדוקא בג' והביאו ב"י סס"י י"ז גבי ניסת לא' מעידיה אלא דק' דלקמן סימן קנ"ב בדין ב' אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה דאם נשאת לא תצא כשנשאת לא' מעידיה הי"ל לרבינו לפרש דהיינו דוקא כשהיו ב' לבד איתו עד שנשאת אליו כמו שפי' הר"ן משם ר"ח גבי הך דב' אומרים נתגרשה כו' וכן בסי' מ"ז גבי שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דבנשאת לא' מעידיה לא תצא הי"ל לפרש דדוק' בדאיכא ב' לבד אותו עד שנשאת לו ולכן נראה דמ"ש רבינו כיון שהן ג' האמת נקט דמיאון וחליצה אינו אלא בג' כמו שיתבאר עכ"ל ומה מאד תמוהים דבריו בעיני דמאי ראיה מייתי מהתם דהא אם נאמר דמ"ש הטור כיון שהן ג' דוקא נקט ג' אבל ב' לא היינו לענין שלא תנשא לכתחילה אבל אם נשאת ודאי לא תצא דאפי' בע"א המעיד שמת בעלה כתב בריש סי' הנזכר דאם נשאת לא תצא שכתב וז"ל המביא גט ממ"ה כו' או שמעיד על בעלה שמת או שאמר הרגתיו הרי זה לא ישאנה משום חשד ואם כנס לא יוציא וא"כ בשנים המעידים פשיטא ודאי דאם נשאת לאחד מהם לא תצא וא"כ משו"ה בסי' מ"ז וקנ"ב דשם מיירי הטור ז"ל לענין שאם נשאת לא תצא ולכתחל' לא תנשא לא הוצרך לפרש דמיירי בדאיכא שנים לבד אותו עד שנשאת וכיון שנשאת אפי' בעד אחד המעיד לא תצא ותדע דבסי' י"ז כתב הטור וז"ל אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת או עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת כו' בכולן לא תנשא ואם נשאת למי שאינו מעיד תצא ואם נשאת לא' מעדיה ואומר ברי לי שמת לא תצא עכ"ל הרי באפי' בעד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת כתב הטור ז"ל דאם נשאת לאותו עד לא תצא וכ"כ מרן הב"י שם שדעת הטור כדעת רבי' דעד א' אומר מת ועד אחד אומר לא מת אם נשאת לאותו עד לא תצא וכן נראה ממ"ש הוא עצמו בסי' הנזכר יע"ש וא"כ לפי דעתו אכתי ת"ל דבע"א אומר מת אמאי כתב דאם נשאת לאותו עד לא תצא הא לכ"ע בעד אחד איכ' חשדא וכדקתני מתניתין מת הרגתיו לא ישא את אשתו אלא ודאי כמ"ש ומ"ש הר"ן בשם ר"ח גבי ב' אומרים נתגרש' וב' אומרים לא נתגרש' דאמרי' לא תנש' ואם נשאת לא תצא דהיינו דוקא בדאיכא ב' לבד מאותו עד שנשאת לו דמשמע דאי ליכא שנים לבד מאותו עד תצא אע"ג דבפ"ב דיבמות אבעיא לן כנס מהו שיוצי' ופשיט ר"א ממתני' דהנטען על השפחה דאם כנס אינו מוציא ה"ט דס"ל להר"ן ור"ח דהא דא"ל כנס מהו שיוציא ה"ד אחלוק' חכם שאסר את האשה בנדר על בעלה משום דליכא חשדא דאסיר' ליה משום א"א דאפי' מה שחושדין אותו דשלא כדין עשה מ"מ כבר גירשה בעלה והרי היא מותרת לו מדאוריי' אמנם בחלוקת המביא גט ממ"ה ואמר בפני נכתב ובפני נחתם וכן בעד המעיד מת או הרגתיו דהלעז שחושדין אותו שמעיד עדות שקר כדי לישא אותה אסור' משום א"א אם כנס יוציא וכן הוא דעת התו' שם והרשב"א כמ"ש ה"ה וכ"כ מהרח"ש בקונט' עגונה דאיתתא דע"ה שדעת הר"ן ור"ח כדעת התוס' והרשב"א אמנם הטור דס"ל דאפי' במביא גט ממ"ה או בעד המעיד על בעלה שמת אם נשאת לא תצא מש"ה לא הוצרך לבאר בסי' מ"ז וקנ"ב דמיירי בדאיכא ב' לבד מאותו עד שנשאת לו וזה פשוט ויש לי לדקדק על דברי התוס' וסיעתייהו דס"ל דבעד אחד אומר מת אפי' אם נשאת תצא מהא דגרסינן ביבמות דפ"ח ע"א אמ"ר ל"ש אלא שנשאת בע"א אבל נשאת בב' ה"ז לא תצא כו' ופרכינן עלה ס"ס ב' וב' נינהו והבא עלי' באשם תלוי קאי ומשנינן בשנשאת לא' מעידיה כו' ע"ש והשתא ק' דא"כ כי קאמר רב ל"ש אלא שנשאת בעד אחד ע"כ בשנשאת לאותו העד מיירי דאי בשנשאת לאיש אחר אפי' נשאת בב' נמי תצא וא"כ בשנשאת לאותו העד היכי קתני מתני' ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה ומאי אירייא דבא בעלה אפי' לא בא בעלה נמי כיון שנשאת לאותו העד תצא וי"ל דאצטריך למיתני בא בעלה היכא שנשאת לאותו העד כדינו דהיינו שהיו לו נשים ומתו וכדתנן וכולן שהיו להן נשים ומתו כו' ואשמועי' דאם בא בעלה תצא מזה ומזה אלא דאכתי ק' דא"כ מאי ק"ל אבריי' דמוקמי' לה בשנשאת לא' מעידיה ואמאי לא נימא דברייתא מיירי בשנשאת לא' מעידיה כדינו וי"ל דלא ניחא להו בהכי דכל כי האי הי"ל לברייתא למיתני בהדיא ולא למיתני סתמא אם נשאת לא תצא משא"כ אמתני' דיבמות דעיקר דינא דמתני' בשבא בעלה הוא דבא לאשמועינן ולא נחית לאשמועי' דאם נשאת לא תצא א"ל דבנשאת כדינו מיירי מתני' כנ"ל ודוק ולדעת ר"ח דס"ל דבנשאת לא' מעידיה מיירי בדאיכ' שנים לבד מאותו שנשאת אבל אי ליכא אלא שנים תצא אין להק' א"כ מאי פרכינן התם ביבמות מתיב רבא מנין שאם לא רצה דופנו ת"ל וקדשתו בע"כ היכי דמי אילימא דלא נשאת לא' מעידיה כו' צריכה למימר דדופנו אלא לאו דנשאת לא' מעידיה וקתני דופנו והשת' מאי קוש' אימא דבריי' מיירי בשנשאת לא' מעידיה וליכא אלא שנים ואשמועינן טובא דאפי' בשנים תצא דהא ודאי לאו מילת' דפשיטא היא שהרי מתני' אצטריך למיתני בהדי' האומר הרגנוהו לא ישא את אשתו דהא ודאי בורכא היא דלר"ח דס"ל דאם נשאת תצא פשיטא ודאי דאינו אלא מדרבנן משום לזות שפתים דמדאוריי' ודאי לא תצא א"כ בריית' דקאי אקרא דוקדשתו ק"ל שפיר דבנשאת לאחד מעידיה אמאי תצא וזה פשוט:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>שנים </b>
+<b> אומרים נתגרשה כו' אם נשאת לא' מעדיה לא תצא.</b> מימרא וברייתא פרק האשה שנתארמלה דכ"ב ע"ב ודעת התוס' ד"ה הבא עליה באשם תלוי דתרי ותרי ספיקא דרבנן וכן הוא דעת הרא"ש והר"ן שם יע"ש וכ"כ התוס' בפ' האומר בקידושין דס"ו ד"ה מאי חזית דשנים ושנים ספיק' דרבנן יע"ש אכן הרשב"א שם כתב וז"ל ויש מי שתי' דכל שנים ושנים הוי ספיקא דאורי' כדאית' בפ"ד אחין ולא אמרינן אוקי איתת' אחזקתה ומסייעיה ליה להאי פירוקא מדאמרי' בפרק האשה שנתארמלה כו' ועוד אמרי' התם שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת ה"ז לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואקשי' מכדי שנים ושנים אינהו הבא עליה באשם תלוי קאי וא"א הבא עליה בחטאת קאי הו"ל למימר דהא בחזקת א"א מוקמינן לה ועוד דגרסי' בפרק האשה רבה האשה שהלך בעלה ובנה למה"י באו ואמרו לה מת בעלך ואח"כ כו' תצא והולד ממזר ואמרי' עלה בגמ' היכי דמי אילימ' דאיכ' תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני כו' ולא תצא ואי אמרי' אוקי ב' לבהדי ב' ואוקי איתת' אחזקתה הא בדין נפק' דהא בחזקת איסור ליבם הוה קיימא דבן היה לה והולד ממזר גמור הוא אלא שמעי' מכל הני דלא אמרינן אוקי אחזקתה את"ד ודבריו סתומים כס' החתום במה שהבי' ראיה מההיא דהאשה רבה שהרי לדידיה נמי תיקשי דמאי פריך בגמ' מאי חזית דסמכת אהני כו' ולא תצא הא לו יהי דתרי ותרי ספק דאוריי' אפי"ה אם נשאת תצא דהבא עליה באשם תלוי קאי כדפריך בכתובות ואם נאמר דס"ל כמ"ש התוס' שם ביבמות ד"ה מאי חזית דההיא מיירי היכא דהיבם אומר ברי לי והיא אומרת ברי לי דהוה ליה כניסת לא' מעידיה דלא תצא כדאמרי' בכתובות אלא דס"ל דהא דנשאת לא' מעידי' לא תצא היינו דוקא אם נאמר דתרי ותרי ספק דאוריית' אמנם אי ס"ל דספיק' דרבנן היא ומדאוריי' אוקמ' אחזקתה א"כ הו"ל ודאי אשת אח שלא במקום מצוה ואפי' לא' מעידיה תצא וכמו שכן הוא ג"כ דעת התוס' בפ"ב דכתובות א"כ ק' דאמאי הוצרכו להבי' ראיה מההיא דפריך פ' האשה רבה הי"ל להבי' ראיה בפשיטות מבריית' דשני' אומרים נתגרש' דמוקמינן לה בנשאת לא' מעידיה ואם אית' דמדאוריי' אוקמ' אחזקתה ה"ל א"א ודאית אפי' נשאת לא' מעידיה תצא וכדק"ל להתוס' שם ותו דאפי' לסברת' אכתי ת"ל לההיא לישנ' דבעי למימר בפ"ד אחין דשני' ושנים ספק דרבנן היכי הוה ניחא לן בריית' דשנים אומרים נתגרש' דקתני לא תצא ואם נאמר דמההיא דשנים אומרים נתגרש' לא ק"ל משום דס"ל כדעת ר"ת שכתבו התוס' דחזקה אשה דייקא ומינסבה מרעה לה לחזקה דר"א והו"ל ספק שקול אכן מההיא דהאשה רבה ק"ל שפיר למאי דבעי למימר תלמוד' התם דגבי היבם ליכא חזקה דדייק' ומינסבה דזימנין מנחמה ליה ועיין בתוס' פ"ב דכתובות דכ"ו ד"ה אנן א"כ ק' איך הביאו ראיה ממה שפריך בפ"ב דכתובות אבל הבא עליה באשם תלוי קאי ול"ק בחטאת קאי הא התם ליכא חזקת א"א דחזקת דייקא ומינסב' מרעה לחזקת א"א וכמו שתי' התוס' שם לקו' הלזו אמנם אחר העיון נר' שיתיישב דבריו ע"פ מ"ש התוס' פרק חזקת הבתים דל"ב ד"ה אנן וז"ל והא דאמרי' ב' אומרים מת ושנים כו' אבל נשאת ואח"כ באו עדים לא תצא כו' אומר ר"ת דאתיא חזקה כו' וא"ת כי איכא ב' עדים לא דייקא דליכא חומר בסוף כו' וי"ל הואיל ומכחישים זה את זה איכא חומר' אם תעמוד תחת בעלה בטענת ברי שלה כו' וא"ת למאי דלא ידע דבאומרת ברי לי איירי מאי קאמר היא גופה באשם תלוי קאי הול"ל בחטאת קאי וי"ל דפריך אפי' אם נאמר דשנים ושנים ספק דאוריית' כו' עכ"ל ומעתה נתבאר כונתם דמבריית' דשנים אומרים מת כו' ל"ק ליה משום דס"ל כדעת ר"ת דחזק' דדייקא מרעה לה לחזקה דא"א דאע"ג דאיכא עדים איכא חומר בסוף במה שעומדת תחת בעלה בטענת ברי שלה אכן ממאי דפריך הבא עליה באשם תלוי קאי ק"ל שפיר דהתם ליכא חזקה כיון דאיכ' עדים והיא אינה אומרת ברי לי ואגב עיוני ראיתי להרב ח"ה שם שהקשה במה שתפסו קו' מדברי ר"מ ב"ר יוסי דסבר דאם נשאת ואחר כך באו עדים לא תצא וצ"ע דהא מת"ק כ"ש דק' טפי דסבר אם נשאת לא תצא ואפי' באו עדים ואחר כך נשאת יעוין שם ולדעתי דבריהם מבוארים דהוצרכו לתפוס קו' מדר"מ למה שרצה להק' דכיון דאיכ' ב' עדים לא דייקא כו' דהך קושיא לא תיקשי לן אלא מחלוקת נשאת ואח"כ באו עדים דכיון דניסת בב' עדים מאי הו"ל למידק אמנם בחלוק' באו עדים ואחר כך ניסת ל"ק ליה כלל דבפשיטות איכא למימר דהא דנשאת בשני עדים לא דייקא ה"ד היכא דאין מכחישי' אבל כל שמכחישים הו"ל למידק איזה מב' אמת ואהא הוצרכו לידחק דאפילו הכי איכא חומר' אם תעמוד תחת בעלה בטענת ברי שלה וזה פשוט ועיין בתוס' פרק האשה רבה דפ"ח ע"ב ד"ה הבא עליה שתי' משם ר"י כתי' ר"ת וכתב הרב ח"ה וז"ל וצ"ע דהא בשני עדים קמיירי ובשום מקום לא מצינו דנימא דדייקא ומינסבה בשני עדים כיון דליכא חומר בסופה יע"ש והנראה דאשתמיטתיה מיניה דברי התוספות דפרק חזקת ואולי שכונתו להקשות למה שנראה מדברי התוספות שם דבתירוץ ר"י מיתרצה נמי מ"ש דאמאי לא פריך הבא עליה בחטאת קאי ואהא הוא דק"ל להרב דלס"ד דמקשה דלא מיירי באומרת ברי ליכא חזקה דדייקא ומינסבה וכמו שכתבו פ' חזקת ואי לזאת היתה כונתו אין זו מן התימה להצריכו עיון דאיכ' למימר דהתוס' כל עיקר קושית' הוא ממאי דמשני בנשאת לא' מעדיה דאי ממאי דפריך הבא עלי' באשם תלוי קאי אין זו מן התימה כ"כ דאיכא למימר דפריך אפילו למ"ד דתרי ותרי ספיקא דרבנן כמ"ש בפרק ח"ה ולזה הוא שכתבו ועוד מאי קא משני כו' כלומר דאפילו לכשת"ל דממאי דפריך באשם תלוי קאי אין כאן קו' אכתי ק' ממאי דמשני כו' ואהא הוא שתי' משם ר"י ועוד י"ל דמאי דפריך באשם תלוי קאי הוא משום דבעי נמי להקשות אחלוקת באו עדים ואח"כ נשאת דהתם ודאי אף על גב דאי אינה אומרת ברי לי איכא חזק' דדייקא ומינסבה כל שהעדים מכחישין ועמדה ונשאת כנ"ל ודוק: ומן האמור בזה נתיישבו דברי הר"ן ז"ל שכתב פ"ב דכתובות וז"ל ומדאמרי' הבא עליה באשם תלוי קאי איכא מאן דבעי לאוכוחי דתרי ותרי ספק דאוריית' כו' והא ודאי ליתא דמסקנא דיבמות סלקא דב' וב' ס' דרבנן כו' ושמעתין ל"ק כו' ונקט הכי לרוחא דמילתא דאפי' למקיל טפי באשם תלוי קאי ע"כ ותמה עליו מוהרח"ש ז"ל בקונטרס עגונה דף ע"ה ע"ב דאכתי ק"ל דמאי משני בנשאת לאחד מעדיה דהא מ"מ ק' לפום מסקנא דב' וב' ספיקא דרבנן והבא עליה בחטאת קאי א"כ אפי' נשאת לאחד מעדיה אמאי שריא דלא מיסתבר כלל לו' דלהא ג"כ מהני לא' מעדיה כיון דבחזקת א"א גמורה קאי יע"ש שהניחו בצ"ע אכן כפי מ"ש אין כאן קושיא דלמסקנא דמילת' ל"ק לן דכיון דאיהי אומרת ברי לי איכא חזקה דדייק' ומינסבא ומרעא לחזק' א"א ולק"ל ז"ל אלא ממאי דפריך באשם תלוי קאי ואמנם אנכי הרואה שלדברי הר"ן אין אנו צריכין לישוב זה שדבר' ז"ל מבוארים ע"פ מ"ש באותו פרק על ההיא דג' שישבו לקיים את השטר וקרא עליו ערער שכתב וז"ל ואחרים מסייעים עוד סברת הרי"ף ואומר דכל ב' וב' ספיקא דאוריית' הוא ולא אמרינן אוקמא אחזקתה מדאמרינן בסמוך כו' ועוד ראיה מדאמרי' בהאשה רבה כו' ואי אמרינן דאוקי איתתא אחזקתה דין הוא שתצא שהרי חזקת' לשוק אלא ש"מ דלא אמרי' אוקי ב' כו' להוציאה מבעלה באומר ברי לי כו' וכ"ש דליכא למימר אוקמא אחזקתה לאפוקי ממונא אבל היכא שאין צריך להוציא כלום מיד המוחזק משמע דמדינא אית לן לאוקמא אחזקתה דבפרק ד' אחין משמע דמסקנא דהתם היא ב' וב' ספיקא דרבנן דמדאורייתא אית לן לאוקמא אחזקתה כיון שאין אנו צריכין להוציא כלום מתחת המוחזק א"ד ולכאורה דבריו ז"ל נראה כסותרין אלו את אלו דכאן נראה דהסכימה דעתו לדעת האומרים דב' וב' ספיקא דאוריית' והביא סמוכות לדבר ויישב סוגיא דפ"ד אחין ואלו בההיא דהבא עליה באשם תלוי דחה סברת האומרים כן ויישב סוגיא דפ"ד אחין האמנם למעיין קצת בדבריו דבריו ז"ל צדקו יחדיו שמה שדחה ז"ל בההיא דהבא עליה באשם תלוי סברת האומרים ב' וב' ס' דאוריית' היינו משום דאינהו ז"ל ס"ל דאפי' היכא דאין אנו צריכין להוציא כלום מיד המוחזק וכגון שנים אומרים נתקדש' וב' אומרים לא נתקדש' לא אמרי' אוקמ' אחזקת פנויה אלא ס' דאוריית' הוי והבא עליה באשם תלוי קאי ובעו להוכיח כן ממאי דפריך בגמ' הבא עליה באשם תלוי קאי ול"ק הבא עליה בחטאת קאי דאוקמ' אחזקת א"א שהרי מה שאנו אומרים דחייב חטאת מכח חזקת א"א אין אנו מוציאין אותה מבעלה מכח חזקה זו דבלא"ה הרי הוא חייב להוציאה משום ספק אשת איש וחזקה הלזו לא תוסיף תת כחה להוציאה מבעלה וכיון שכן הי"ל למי' דבחטאת קאי דאוקמ' אחזקת' כיון דאין אנו מוציאין כלום מיד המוחזק בכח חזקה זאת ואהא הוא שדחה הר"ן ז"ל דבריהם מכח ההיא דפ' ד' אחין דמסקנ' דב' וב' ס' דרבנן ומדאוריית' אוקמ' אחזקתה כל שאין צריך להוציא כלום מיד המוחזק וא"כ הכא נמי הבא עליה בחטאת קאי אלא דלרוחא דמילתא נקט כו' ומעתה הנך רואה שאין מקום לקושית מוהרח"ש ז"ל דלמסקנא דמילתא ל"ק להר"ן משום דכל שאנו באים להוציאה מבעלה מכח חזק' א"א לא אמרינן אוקי תרי וכמו שכתבנו ומהתימה על הרב ז"ל איך אישתמיט מיניה: האמנם דברי הר"ן ז"ל תמוהים בעיני במ"ש ראיה דתרי ותרי ס' דאוריית' מדאמרינן שנים אומרים נתקדשה כו' אם נשא' לא תצא ב' אומרים נתגרש' כו' ופרכינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומאי קו' ב' וב' נינהו ואוקמינן אחזק' ורישא בחזקת פנויה וסיפא בחזקת א"א והדבר ק' דאיך נחה שקט' קו' זו לפי שיטתם שהרי אפי' לפי שיטתם הרי ס"ל דכל שאין אנו מוציאים כלום מיד המוחזק בדינא אוקמוהו אחזקת' וכמסקנ' וא"כ אדק"ל דמאי פריך מ"ש רישא דהא רישא מדאוריית' אית לן לאוקמה בחזקת פנויה ומשום הכי אם נשא' לא תצא וסיפא כיון דליכא חזקת פנויה הו"ל ס' א"א והבא עליה באשם תלוי קאי ומש"ה אם נשאת תצא ואין לומר דס"ל דודאי כל שנשאת לאח' אפי' בשנים אומרים נתקדש' מסתבר' ודאי דאפי' נשאת תצא כיון דס' דרבנן מיהא הוי וכמ"ש התוס' שם אלא דעיקר קו' היא דלוקמא לבריית' בנשאת לא' מעדיה דבב' אומרים נתקדש' כיון דאיכא חזקת פנויה ונשא' לא' מעדיה לא תצא ובב' אומרים נתגרשה כיון דאיכא חזקת א"א אפי' נשאת לא' מעדיה תצא דהוה ליה כא"א ודאית אמנם למאי דס"ל דב' וב' ספיק' דאורייתא ולא אוקמו' אחזק' להוציאה מבעלה ניחא להו דמש"ה פריך מ"ש רישא כו' דאע"ג דבסיפא איכ' חזקת א"א לא מהני להוציאה מבעל' ואם נשאת לא תצא דא"כ אדת"ל ממאי דפריך מאי שנא רישא אמאי לא הביאו ראיה מבריית' דשנים אומרים נתגרשה דקתני אם נשאת לא תצא ואוקי' לה בנשאת לא' מעדיה וכתי' התוס' ז"ל ואי ס"ל כתי' ר"ת דחזקת דייקא ומינסבה מרעא לה לחזק' א"א וה"ל ספק שקול וא"כ מאי ק"ל הכא ואי קו' היא דלוקמ' לבריית' כר"מ דס"ל בבאו עדים ואח"כ נשאת אפי' לא' מעדיה תצא אלא דבב' אומרים נתקדשה מודה משום דאיכ' חזקת פנויה וכמ"ש התוס' שם בד"ה מ"ש א"כ הך קו' ת"ל ג"כ לפי שיטת' ועיין למוהראנ"ח ח"ב סי' מ' ובחי' לכתובות וצ"ע:<br><b> ודעת </b> הרשב"א ז"ל כדעת התוס' דב' וב' ס' דרבנן ודחה לההיא דהאשה רבה וז"ל וההיא דהאשה רבה כו' מסתבר' דמשום דהני ב' דאמרי חלוף היו הדברים לא באו עד שנתיבמה הוא דאמרי מאי חזית דסמכת אהני דאתו בתר יבום ומפק' להו סמוך אהני דנתיבמה אפומייהו ותדע דהא ר"מ בר"י כו' דס"ל אם ניסת תצא מודה הוא דאם ניסת עד שלא באו עדים לא תצא כו' יע"ש והנה שפתיו ז"ל ברור מללו דס"ל דכל שנשאת ואח"כ באו עדים אפי' נשאת שלא לא' מעדיה לא תצא וע"ז הוא שהוצרך הרשב"א להבי' ראיה מדר"מ בר"י דכי היכי לדר"מ בר"י מפלגי' בנשאת ואח"כ באו עדים לבאו עדים ואח"כ נשאת ובנשאת לא' מעדיה ה"נ יש לחלק לרבנן בנשאת לא' דליכא למימר דהרשב"א ז"ל לא כתב כן אלא בנשאת לא' מעדיה וההיא דהאשה רבה מיירי בשהיבם אומר ברי לי כמ"ש התוס' ז"ל וכמו שכן צ"ל ג"כ לדעת יש מי שתי' שכתב הוא וכמ"ש לעיל דא"כ לא הי' צריך הרב להביא עצות מרחוק לזה ובפשיטות היל"ל דההיא מיירי בשהיבם אומר ברי לי דאע"ג דב' וב' ס' דרבנן היא לגבי עצמם נאמנים הם בדיעבד וכמ"ש לעיל מזה ליישב ההוא דפ"ב דכתובות וכ"כ הרדב"ז ז"ל בח"א סי' נ"ז בכונת הרשב"א ז"ל ומהתימ' על מוהר"י בי רב ז"ל סימן נ"ו דס"ה שכתב דהרשב"א ז"ל לא כתב כן אלא לא' מעדיה וליתא כמ"ש ולפ"ז צ"ל דכי פריך בגמר' בפ"ב דכתובות מכדי ב' וב' נינהו כו' לא פריך אלא אליבא דרבנן דס"ל דאפי' באו עדים ואח"כ נסת לא תצא דאלו לר"מ בר"י כל שנסת ואח"כ באו עדים אפי' נסת לאחר לא תצא ואפשר שלזה כוון רש"י שכתב וז"ל לא תצא ולקמיה פריך מכדי תרי ותרי נינהו וכונתו ז"ל לומר דאליב' דרבנן דוקא הוא דפריך וכדעת הרשב"א ז"ל אך זו היא שק' בעיני לדעת הרשב"א ז"ל מההיא דר"פ האשה רבה דפ"ח דפרכינן התם לרב דאמר לא שנו אלא שנשאת בעד א' אבל אם נשאת ע"פ ב' עדים לא תצא ואוקימנא לה בדלא ידעי' ליה ואתו בי תרי ואמרי אנן הוינן בהדי' מכי נפק ועד השתא והדר פרכינן סוף סוף תרי ותרי נינהו ואוקימנ' לה בנסת לא' מעדיה והשתא לדעת הרשב"א ז"ל דס"ל דכל שנסת ואח"כ באו עדים אפי' נסת לאחר לא תצא אמאי הוצרכו לאוקמי ההיא דרב בנסת לא' מעדיה אפי' נסת לאחר נמי כיון דנשאת ואח"כ באו עדים וכן נמי קשה מהא דפרכינן התם בתר הכי מתיב רבה מנין שאם לא רצה דופנו ת"ל וקדשתו בע"כ ה"ד אילימא דלא נשאת לאחד מעדיה צ"ל דדופנו ואם איתא איפכא הוה ליה לאקשויי דאפי' נסת לאחר כל שנסת ואח"כ באו עדים לא תצא לדעת הרשב"א וליכא למימר דתלמודא הק' אלימא דבריית' מיירי דלא נסת לא' מעדיה ובאו עדים ואח"כ נסת דא"כ מאי האי דקאמר אלא לאו דנסת לא' מעדי' וקתני דופנו מאי קו' לוקמא בבאו עדים ואח"כ נסת ורב דאמר בנסת ואח"כ באו עדים ואי נמי ברייתא ר"מ בר ר"י היא ורב דאמר כרבנן כדמשני בתר הכי אלא ודאי משמע דרב ס"ד דבריית' סתמא קתני ואפי' בנשאת ואח"כ באו עדים ואפ"ה ס"ל לרבה דכל שנסת לאחר אפי' נסת ואח"כ באו עדים תצא לכ"ע וצ"ע כעת. כתב הרדב"ז ז"ל סי' הנז' דאפי' למ"ש התוס' פ"ב דקידושין ד"ה מאי שנא רישא לחד תי' דאע"ג דתרי ותרי ס' דרבנן הוא ומדאוריית' אית לן לאוקמי בחזקת פנויה אפ"ה אם נשאת תצא מדרבנן וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל ורי"ו והטור ז"ל בסי' מ"ז לא כתב כן אלא בבאו עדים ואח"כ נשאת דעברה אדרבנן וקנסוה אבל בנשאת בהתר ואח"כ באו עדים לכ"ע לא תצא וכ"כ מוהרש"ל ז"ל בח"ב סי' ק"ד ומוהרד"ב סי' י"ח אמנם מוהר"י ן' רב סי' הנז' חולק בזה וכתב שזה טעות גמור דלרבנן אין חילוק בין באו עדים תחלה ואח"כ נסת לנשאת ואח"כ באו עדים יע"ש. ולעד"נ לי עיקר כדעת הרדב"ז וסיעתיה שהרי דעת רי"ו בנתיב כ"ב פ"ג שכ' וז"ל שנים אומרים נתקדשה כו' לא תנשא ואם נסת תצא דהו"ל ב' וב' ולא אמרינן העמד אשה בחזקת פנויה ותצא מדרבנן ואלו בנתיב כ"ה ח"ג כתב וז"ל הלך בעלה למ"ה ואמרו לה שמת בנה ואח"כ בעלה ונתיבמה ואח"כ אמרו לה בהפך תצא והולד ממזר ודוקא שבא עד א' תחלה ואח"כ באו שנים אבל באו ב' תחלה לא תצא ולא דמי לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת כו' דנשאת ואח"כ באו עדים תצא דהתם איתחזק איסורא דא"א הכא לא איתחזק איסורא דאשת אח כיון דודאי מת ויש דרך במיתה דפקע ביה איסור דאשת אח אם מת הבן תחלה פקעה ליה חזקת איסור אשת אח כו' עכ"ל. והנה לעין הקורא נרא' דבריו ז"ל כסותרים אלו את אלו שהרי כפי מ"ש בנתיב כ"ג בב' אומרים נתקדשה כו' אע"ג דאיכא חזקת היתר אפ"ה תצא מדרבנן כ"ש וק"ו בב' אומרים מת בנה ואח"כ מת בעלה כו' דליכא חזקת היתר לאח דאית לן למימר דתצא מדרבנן ואיך כתב דלא תצא אכן כפי דברי הרדב"ז דבריו נכונים דמ"ש בנתיב כ"ג היינו דוקא בבאו עדים ואח"כ נשאת אבל בנשאת ואח"כ באו עדים ס"ל לרי"ו ז"ל דדוקא היכא דאיכא חזקת איסור אשת איש תצא אבל כל דליכא חזקת איסור כל שנסת ואח"כ באו עדים לא תצא והיינו מה שכתבנו בנתיב כ"ה וזו ראיה שאין עליה תשובה ודוק ועיין בספר בית שמואל סי' קע"ה ס"ק ז':
+
+Halakhah 7
+
+<b>שנים </b>
+<b> אומרים נתגרשה כו' אם נשאת לא' מעדיה לא תצא.</b> מימרא וברייתא פרק האשה שנתארמלה דכ"ב ע"ב ודעת התוס' ד"ה הבא עליה באשם תלוי דתרי ותרי ספיקא דרבנן וכן הוא דעת הרא"ש והר"ן שם יע"ש וכ"כ התוס' בפ' האומר בקידושין דס"ו ד"ה מאי חזית דשנים ושנים ספיק' דרבנן יע"ש אכן הרשב"א שם כתב וז"ל ויש מי שתי' דכל שנים ושנים הוי ספיקא דאורי' כדאית' בפ"ד אחין ולא אמרינן אוקי איתת' אחזקתה ומסייעיה ליה להאי פירוקא מדאמרי' בפרק האשה שנתארמלה כו' ועוד אמרי' התם שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת ה"ז לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואקשי' מכדי שנים ושנים אינהו הבא עליה באשם תלוי קאי וא"א הבא עליה בחטאת קאי הו"ל למימר דהא בחזקת א"א מוקמינן לה ועוד דגרסי' בפרק האשה רבה האשה שהלך בעלה ובנה למה"י באו ואמרו לה מת בעלך ואח"כ כו' תצא והולד ממזר ואמרי' עלה בגמ' היכי דמי אילימ' דאיכ' תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני כו' ולא תצא ואי אמרי' אוקי ב' לבהדי ב' ואוקי איתת' אחזקתה הא בדין נפק' דהא בחזקת איסור ליבם הוה קיימא דבן היה לה והולד ממזר גמור הוא אלא שמעי' מכל הני דלא אמרינן אוקי אחזקתה את"ד ודבריו סתומים כס' החתום במה שהבי' ראיה מההיא דהאשה רבה שהרי לדידיה נמי תיקשי דמאי פריך בגמ' מאי חזית דסמכת אהני כו' ולא תצא הא לו יהי דתרי ותרי ספק דאוריי' אפי"ה אם נשאת תצא דהבא עליה באשם תלוי קאי כדפריך בכתובות ואם נאמר דס"ל כמ"ש התוס' שם ביבמות ד"ה מאי חזית דההיא מיירי היכא דהיבם אומר ברי לי והיא אומרת ברי לי דהוה ליה כניסת לא' מעידיה דלא תצא כדאמרי' בכתובות אלא דס"ל דהא דנשאת לא' מעידי' לא תצא היינו דוקא אם נאמר דתרי ותרי ספק דאוריית' אמנם אי ס"ל דספיק' דרבנן היא ומדאוריי' אוקמ' אחזקתה א"כ הו"ל ודאי אשת אח שלא במקום מצוה ואפי' לא' מעידיה תצא וכמו שכן הוא ג"כ דעת התוס' בפ"ב דכתובות א"כ ק' דאמאי הוצרכו להבי' ראיה מההיא דפריך פ' האשה רבה הי"ל להבי' ראיה בפשיטות מבריית' דשני' אומרים נתגרש' דמוקמינן לה בנשאת לא' מעידיה ואם אית' דמדאוריי' אוקמ' אחזקתה ה"ל א"א ודאית אפי' נשאת לא' מעידיה תצא וכדק"ל להתוס' שם ותו דאפי' לסברת' אכתי ת"ל לההיא לישנ' דבעי למימר בפ"ד אחין דשני' ושנים ספק דרבנן היכי הוה ניחא לן בריית' דשנים אומרים נתגרש' דקתני לא תצא ואם נאמר דמההיא דשנים אומרים נתגרש' לא ק"ל משום דס"ל כדעת ר"ת שכתבו התוס' דחזקה אשה דייקא ומינסבה מרעה לה לחזקה דר"א והו"ל ספק שקול אכן מההיא דהאשה רבה ק"ל שפיר למאי דבעי למימר תלמוד' התם דגבי היבם ליכא חזקה דדייק' ומינסבה דזימנין מנחמה ליה ועיין בתוס' פ"ב דכתובות דכ"ו ד"ה אנן א"כ ק' איך הביאו ראיה ממה שפריך בפ"ב דכתובות אבל הבא עליה באשם תלוי קאי ול"ק בחטאת קאי הא התם ליכא חזקת א"א דחזקת דייקא ומינסב' מרעה לחזקת א"א וכמו שתי' התוס' שם לקו' הלזו אמנם אחר העיון נר' שיתיישב דבריו ע"פ מ"ש התוס' פרק חזקת הבתים דל"ב ד"ה אנן וז"ל והא דאמרי' ב' אומרים מת ושנים כו' אבל נשאת ואח"כ באו עדים לא תצא כו' אומר ר"ת דאתיא חזקה כו' וא"ת כי איכא ב' עדים לא דייקא דליכא חומר בסוף כו' וי"ל הואיל ומכחישים זה את זה איכא חומר' אם תעמוד תחת בעלה בטענת ברי שלה כו' וא"ת למאי דלא ידע דבאומרת ברי לי איירי מאי קאמר היא גופה באשם תלוי קאי הול"ל בחטאת קאי וי"ל דפריך אפי' אם נאמר דשנים ושנים ספק דאוריית' כו' עכ"ל ומעתה נתבאר כונתם דמבריית' דשנים אומרים מת כו' ל"ק ליה משום דס"ל כדעת ר"ת דחזק' דדייקא מרעה לה לחזקה דא"א דאע"ג דאיכא עדים איכא חומר בסוף במה שעומדת תחת בעלה בטענת ברי שלה אכן ממאי דפריך הבא עליה באשם תלוי קאי ק"ל שפיר דהתם ליכא חזקה כיון דאיכ' עדים והיא אינה אומרת ברי לי ואגב עיוני ראיתי להרב ח"ה שם שהקשה במה שתפסו קו' מדברי ר"מ ב"ר יוסי דסבר דאם נשאת ואחר כך באו עדים לא תצא וצ"ע דהא מת"ק כ"ש דק' טפי דסבר אם נשאת לא תצא ואפי' באו עדים ואחר כך נשאת יעוין שם ולדעתי דבריהם מבוארים דהוצרכו לתפוס קו' מדר"מ למה שרצה להק' דכיון דאיכ' ב' עדים לא דייקא כו' דהך קושיא לא תיקשי לן אלא מחלוקת נשאת ואח"כ באו עדים דכיון דניסת בב' עדים מאי הו"ל למידק אמנם בחלוק' באו עדים ואחר כך ניסת ל"ק ליה כלל דבפשיטות איכא למימר דהא דנשאת בשני עדים לא דייקא ה"ד היכא דאין מכחישי' אבל כל שמכחישים הו"ל למידק איזה מב' אמת ואהא הוצרכו לידחק דאפילו הכי איכא חומר' אם תעמוד תחת בעלה בטענת ברי שלה וזה פשוט ועיין בתוס' פרק האשה רבה דפ"ח ע"ב ד"ה הבא עליה שתי' משם ר"י כתי' ר"ת וכתב הרב ח"ה וז"ל וצ"ע דהא בשני עדים קמיירי ובשום מקום לא מצינו דנימא דדייקא ומינסבה בשני עדים כיון דליכא חומר בסופה יע"ש והנראה דאשתמיטתיה מיניה דברי התוספות דפרק חזקת ואולי שכונתו להקשות למה שנראה מדברי התוספות שם דבתירוץ ר"י מיתרצה נמי מ"ש דאמאי לא פריך הבא עליה בחטאת קאי ואהא הוא דק"ל להרב דלס"ד דמקשה דלא מיירי באומרת ברי ליכא חזקה דדייקא ומינסבה וכמו שכתבו פ' חזקת ואי לזאת היתה כונתו אין זו מן התימה להצריכו עיון דאיכ' למימר דהתוס' כל עיקר קושית' הוא ממאי דמשני בנשאת לא' מעדיה דאי ממאי דפריך הבא עלי' באשם תלוי קאי אין זו מן התימה כ"כ דאיכא למימר דפריך אפילו למ"ד דתרי ותרי ספיקא דרבנן כמ"ש בפרק ח"ה ולזה הוא שכתבו ועוד מאי קא משני כו' כלומר דאפילו לכשת"ל דממאי דפריך באשם תלוי קאי אין כאן קו' אכתי ק' ממאי דמשני כו' ואהא הוא שתי' משם ר"י ועוד י"ל דמאי דפריך באשם תלוי קאי הוא משום דבעי נמי להקשות אחלוקת באו עדים ואח"כ נשאת דהתם ודאי אף על גב דאי אינה אומרת ברי לי איכא חזק' דדייקא ומינסבה כל שהעדים מכחישין ועמדה ונשאת כנ"ל ודוק: ומן האמור בזה נתיישבו דברי הר"ן ז"ל שכתב פ"ב דכתובות וז"ל ומדאמרי' הבא עליה באשם תלוי קאי איכא מאן דבעי לאוכוחי דתרי ותרי ספק דאוריית' כו' והא ודאי ליתא דמסקנא דיבמות סלקא דב' וב' ס' דרבנן כו' ושמעתין ל"ק כו' ונקט הכי לרוחא דמילתא דאפי' למקיל טפי באשם תלוי קאי ע"כ ותמה עליו מוהרח"ש ז"ל בקונטרס עגונה דף ע"ה ע"ב דאכתי ק"ל דמאי משני בנשאת לאחד מעדיה דהא מ"מ ק' לפום מסקנא דב' וב' ספיקא דרבנן והבא עליה בחטאת קאי א"כ אפי' נשאת לאחד מעדיה אמאי שריא דלא מיסתבר כלל לו' דלהא ג"כ מהני לא' מעדיה כיון דבחזקת א"א גמורה קאי יע"ש שהניחו בצ"ע אכן כפי מ"ש אין כאן קושיא דלמסקנא דמילת' ל"ק לן דכיון דאיהי אומרת ברי לי איכא חזקה דדייק' ומינסבא ומרעא לחזק' א"א ולק"ל ז"ל אלא ממאי דפריך באשם תלוי קאי ואמנם אנכי הרואה שלדברי הר"ן אין אנו צריכין לישוב זה שדבר' ז"ל מבוארים ע"פ מ"ש באותו פרק על ההיא דג' שישבו לקיים את השטר וקרא עליו ערער שכתב וז"ל ואחרים מסייעים עוד סברת הרי"ף ואומר דכל ב' וב' ספיקא דאוריית' הוא ולא אמרינן אוקמא אחזקתה מדאמרינן בסמוך כו' ועוד ראיה מדאמרי' בהאשה רבה כו' ואי אמרינן דאוקי איתתא אחזקתה דין הוא שתצא שהרי חזקת' לשוק אלא ש"מ דלא אמרי' אוקי ב' כו' להוציאה מבעלה באומר ברי לי כו' וכ"ש דליכא למימר אוקמא אחזקתה לאפוקי ממונא אבל היכא שאין צריך להוציא כלום מיד המוחזק משמע דמדינא אית לן לאוקמא אחזקתה דבפרק ד' אחין משמע דמסקנא דהתם היא ב' וב' ספיקא דרבנן דמדאורייתא אית לן לאוקמא אחזקתה כיון שאין אנו צריכין להוציא כלום מתחת המוחזק א"ד ולכאורה דבריו ז"ל נראה כסותרין אלו את אלו דכאן נראה דהסכימה דעתו לדעת האומרים דב' וב' ספיקא דאוריית' והביא סמוכות לדבר ויישב סוגיא דפ"ד אחין ואלו בההיא דהבא עליה באשם תלוי דחה סברת האומרים כן ויישב סוגיא דפ"ד אחין האמנם למעיין קצת בדבריו דבריו ז"ל צדקו יחדיו שמה שדחה ז"ל בההיא דהבא עליה באשם תלוי סברת האומרים ב' וב' ס' דאוריית' היינו משום דאינהו ז"ל ס"ל דאפי' היכא דאין אנו צריכין להוציא כלום מיד המוחזק וכגון שנים אומרים נתקדש' וב' אומרים לא נתקדש' לא אמרי' אוקמ' אחזקת פנויה אלא ס' דאוריית' הוי והבא עליה באשם תלוי קאי ובעו להוכיח כן ממאי דפריך בגמ' הבא עליה באשם תלוי קאי ול"ק הבא עליה בחטאת קאי דאוקמ' אחזקת א"א שהרי מה שאנו אומרים דחייב חטאת מכח חזקת א"א אין אנו מוציאין אותה מבעלה מכח חזקה זו דבלא"ה הרי הוא חייב להוציאה משום ספק אשת איש וחזקה הלזו לא תוסיף תת כחה להוציאה מבעלה וכיון שכן הי"ל למי' דבחטאת קאי דאוקמ' אחזקת' כיון דאין אנו מוציאין כלום מיד המוחזק בכח חזקה זאת ואהא הוא שדחה הר"ן ז"ל דבריהם מכח ההיא דפ' ד' אחין דמסקנ' דב' וב' ס' דרבנן ומדאוריית' אוקמ' אחזקתה כל שאין צריך להוציא כלום מיד המוחזק וא"כ הכא נמי הבא עליה בחטאת קאי אלא דלרוחא דמילתא נקט כו' ומעתה הנך רואה שאין מקום לקושית מוהרח"ש ז"ל דלמסקנא דמילתא ל"ק להר"ן משום דכל שאנו באים להוציאה מבעלה מכח חזק' א"א לא אמרינן אוקי תרי וכמו שכתבנו ומהתימה על הרב ז"ל איך אישתמיט מיניה: האמנם דברי הר"ן ז"ל תמוהים בעיני במ"ש ראיה דתרי ותרי ס' דאוריית' מדאמרינן שנים אומרים נתקדשה כו' אם נשא' לא תצא ב' אומרים נתגרש' כו' ופרכינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומאי קו' ב' וב' נינהו ואוקמינן אחזק' ורישא בחזקת פנויה וסיפא בחזקת א"א והדבר ק' דאיך נחה שקט' קו' זו לפי שיטתם שהרי אפי' לפי שיטתם הרי ס"ל דכל שאין אנו מוציאים כלום מיד המוחזק בדינא אוקמוהו אחזקת' וכמסקנ' וא"כ אדק"ל דמאי פריך מ"ש רישא דהא רישא מדאוריית' אית לן לאוקמה בחזקת פנויה ומשום הכי אם נשא' לא תצא וסיפא כיון דליכא חזקת פנויה הו"ל ס' א"א והבא עליה באשם תלוי קאי ומש"ה אם נשאת תצא ואין לומר דס"ל דודאי כל שנשאת לאח' אפי' בשנים אומרים נתקדש' מסתבר' ודאי דאפי' נשאת תצא כיון דס' דרבנן מיהא הוי וכמ"ש התוס' שם אלא דעיקר קו' היא דלוקמא לבריית' בנשאת לא' מעדיה דבב' אומרים נתקדש' כיון דאיכא חזקת פנויה ונשא' לא' מעדיה לא תצא ובב' אומרים נתגרשה כיון דאיכא חזקת א"א אפי' נשאת לא' מעדיה תצא דהוה ליה כא"א ודאית אמנם למאי דס"ל דב' וב' ספיק' דאורייתא ולא אוקמו' אחזק' להוציאה מבעלה ניחא להו דמש"ה פריך מ"ש רישא כו' דאע"ג דבסיפא איכ' חזקת א"א לא מהני להוציאה מבעל' ואם נשאת לא תצא דא"כ אדת"ל ממאי דפריך מאי שנא רישא אמאי לא הביאו ראיה מבריית' דשנים אומרים נתגרשה דקתני אם נשאת לא תצא ואוקי' לה בנשאת לא' מעדיה וכתי' התוס' ז"ל ואי ס"ל כתי' ר"ת דחזקת דייקא ומינסבה מרעא לה לחזק' א"א וה"ל ספק שקול וא"כ מאי ק"ל הכא ואי קו' היא דלוקמ' לבריית' כר"מ דס"ל בבאו עדים ואח"כ נשאת אפי' לא' מעדיה תצא אלא דבב' אומרים נתקדשה מודה משום דאיכ' חזקת פנויה וכמ"ש התוס' שם בד"ה מ"ש א"כ הך קו' ת"ל ג"כ לפי שיטת' ועיין למוהראנ"ח ח"ב סי' מ' ובחי' לכתובות וצ"ע:<br><b> ודעת </b> הרשב"א ז"ל כדעת התוס' דב' וב' ס' דרבנן ודחה לההיא דהאשה רבה וז"ל וההיא דהאשה רבה כו' מסתבר' דמשום דהני ב' דאמרי חלוף היו הדברים לא באו עד שנתיבמה הוא דאמרי מאי חזית דסמכת אהני דאתו בתר יבום ומפק' להו סמוך אהני דנתיבמה אפומייהו ותדע דהא ר"מ בר"י כו' דס"ל אם ניסת תצא מודה הוא דאם ניסת עד שלא באו עדים לא תצא כו' יע"ש והנה שפתיו ז"ל ברור מללו דס"ל דכל שנשאת ואח"כ באו עדים אפי' נשאת שלא לא' מעדיה לא תצא וע"ז הוא שהוצרך הרשב"א להבי' ראיה מדר"מ בר"י דכי היכי לדר"מ בר"י מפלגי' בנשאת ואח"כ באו עדים לבאו עדים ואח"כ נשאת ובנשאת לא' מעדיה ה"נ יש לחלק לרבנן בנשאת לא' דליכא למימר דהרשב"א ז"ל לא כתב כן אלא בנשאת לא' מעדיה וההיא דהאשה רבה מיירי בשהיבם אומר ברי לי כמ"ש התוס' ז"ל וכמו שכן צ"ל ג"כ לדעת יש מי שתי' שכתב הוא וכמ"ש לעיל דא"כ לא הי' צריך הרב להביא עצות מרחוק לזה ובפשיטות היל"ל דההיא מיירי בשהיבם אומר ברי לי דאע"ג דב' וב' ס' דרבנן היא לגבי עצמם נאמנים הם בדיעבד וכמ"ש לעיל מזה ליישב ההוא דפ"ב דכתובות וכ"כ הרדב"ז ז"ל בח"א סי' נ"ז בכונת הרשב"א ז"ל ומהתימ' על מוהר"י בי רב ז"ל סימן נ"ו דס"ה שכתב דהרשב"א ז"ל לא כתב כן אלא לא' מעדיה וליתא כמ"ש ולפ"ז צ"ל דכי פריך בגמר' בפ"ב דכתובות מכדי ב' וב' נינהו כו' לא פריך אלא אליבא דרבנן דס"ל דאפי' באו עדים ואח"כ נסת לא תצא דאלו לר"מ בר"י כל שנסת ואח"כ באו עדים אפי' נסת לאחר לא תצא ואפשר שלזה כוון רש"י שכתב וז"ל לא תצא ולקמיה פריך מכדי תרי ותרי נינהו וכונתו ז"ל לומר דאליב' דרבנן דוקא הוא דפריך וכדעת הרשב"א ז"ל אך זו היא שק' בעיני לדעת הרשב"א ז"ל מההיא דר"פ האשה רבה דפ"ח דפרכינן התם לרב דאמר לא שנו אלא שנשאת בעד א' אבל אם נשאת ע"פ ב' עדים לא תצא ואוקימנא לה בדלא ידעי' ליה ואתו בי תרי ואמרי אנן הוינן בהדי' מכי נפק ועד השתא והדר פרכינן סוף סוף תרי ותרי נינהו ואוקימנ' לה בנסת לא' מעדיה והשתא לדעת הרשב"א ז"ל דס"ל דכל שנסת ואח"כ באו עדים אפי' נסת לאחר לא תצא אמאי הוצרכו לאוקמי ההיא דרב בנסת לא' מעדיה אפי' נסת לאחר נמי כיון דנשאת ואח"כ באו עדים וכן נמי קשה מהא דפרכינן התם בתר הכי מתיב רבה מנין שאם לא רצה דופנו ת"ל וקדשתו בע"כ ה"ד אילימא דלא נשאת לאחד מעדיה צ"ל דדופנו ואם איתא איפכא הוה ליה לאקשויי דאפי' נסת לאחר כל שנסת ואח"כ באו עדים לא תצא לדעת הרשב"א וליכא למימר דתלמודא הק' אלימא דבריית' מיירי דלא נסת לא' מעדיה ובאו עדים ואח"כ נסת דא"כ מאי האי דקאמר אלא לאו דנסת לא' מעדי' וקתני דופנו מאי קו' לוקמא בבאו עדים ואח"כ נסת ורב דאמר בנסת ואח"כ באו עדים ואי נמי ברייתא ר"מ בר ר"י היא ורב דאמר כרבנן כדמשני בתר הכי אלא ודאי משמע דרב ס"ד דבריית' סתמא קתני ואפי' בנשאת ואח"כ באו עדים ואפ"ה ס"ל לרבה דכל שנסת לאחר אפי' נסת ואח"כ באו עדים תצא לכ"ע וצ"ע כעת. כתב הרדב"ז ז"ל סי' הנז' דאפי' למ"ש התוס' פ"ב דקידושין ד"ה מאי שנא רישא לחד תי' דאע"ג דתרי ותרי ס' דרבנן הוא ומדאוריית' אית לן לאוקמי בחזקת פנויה אפ"ה אם נשאת תצא מדרבנן וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל ורי"ו והטור ז"ל בסי' מ"ז לא כתב כן אלא בבאו עדים ואח"כ נשאת דעברה אדרבנן וקנסוה אבל בנשאת בהתר ואח"כ באו עדים לכ"ע לא תצא וכ"כ מוהרש"ל ז"ל בח"ב סי' ק"ד ומוהרד"ב סי' י"ח אמנם מוהר"י ן' רב סי' הנז' חולק בזה וכתב שזה טעות גמור דלרבנן אין חילוק בין באו עדים תחלה ואח"כ נסת לנשאת ואח"כ באו עדים יע"ש. ולעד"נ לי עיקר כדעת הרדב"ז וסיעתיה שהרי דעת רי"ו בנתיב כ"ב פ"ג שכ' וז"ל שנים אומרים נתקדשה כו' לא תנשא ואם נסת תצא דהו"ל ב' וב' ולא אמרינן העמד אשה בחזקת פנויה ותצא מדרבנן ואלו בנתיב כ"ה ח"ג כתב וז"ל הלך בעלה למ"ה ואמרו לה שמת בנה ואח"כ בעלה ונתיבמה ואח"כ אמרו לה בהפך תצא והולד ממזר ודוקא שבא עד א' תחלה ואח"כ באו שנים אבל באו ב' תחלה לא תצא ולא דמי לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת כו' דנשאת ואח"כ באו עדים תצא דהתם איתחזק איסורא דא"א הכא לא איתחזק איסורא דאשת אח כיון דודאי מת ויש דרך במיתה דפקע ביה איסור דאשת אח אם מת הבן תחלה פקעה ליה חזקת איסור אשת אח כו' עכ"ל. והנה לעין הקורא נרא' דבריו ז"ל כסותרים אלו את אלו שהרי כפי מ"ש בנתיב כ"ג בב' אומרים נתקדשה כו' אע"ג דאיכא חזקת היתר אפ"ה תצא מדרבנן כ"ש וק"ו בב' אומרים מת בנה ואח"כ מת בעלה כו' דליכא חזקת היתר לאח דאית לן למימר דתצא מדרבנן ואיך כתב דלא תצא אכן כפי דברי הרדב"ז דבריו נכונים דמ"ש בנתיב כ"ג היינו דוקא בבאו עדים ואח"כ נשאת אבל בנשאת ואח"כ באו עדים ס"ל לרי"ו ז"ל דדוקא היכא דאיכא חזקת איסור אשת איש תצא אבל כל דליכא חזקת איסור כל שנסת ואח"כ באו עדים לא תצא והיינו מה שכתבנו בנתיב כ"ה וזו ראיה שאין עליה תשובה ודוק ועיין בספר בית שמואל סי' קע"ה ס"ק ז':
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>זה </b>
+<b> אומר זו אשתי כו'.</b> עיין מ"ש פרק ט' מהלכות אישות הלכה ל"א:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a335698da53281886f2c5a4c7c6d01f22ce89e97
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,202 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release
+שער המלך על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>במד"א </b>
+<b> שנתכוון לבעול כו'.</b> הנה נסתפק הרב מש"ל דקי"ל דביבמה אינה קונה אלא בביאה במאמר הכתוב יבמה יבא עליה וקי"ל דבין שוגג או מזיד קנה אי בעי' בביאה זו עדים דומיא דקידושין דעלמא או דילמא כי היכי דגזירת הכתוב הוא ביבמה דאפי' שניהם שוגגים או אנוסים ה"נ נימא דאפילו דליכא עדים כלל קנה יע"ש ולע"ד נראה להוכיח מדברי התוס' דבעינן עדים כשאר אשה דעלמא ממ"ש בקידושין די"ב ע"ב ד"ה משום פריצותא וז"ל מפר"ת דהיינו לפי שצריך עדי ביאה או עידי יחוד ודבר מכוער שמעמיד עדים וקשה דביבמות פ' ר"ג מייתי לה מצות יבמה מקדש והדר בעיל לא קדיש לוקה מ"מ כרב והתם לאו משום עדים תליא טעמא דהא יבמה מדאו' אינה נקנית אלא בביאה כו' יע"ש והנראה דכונתם להק' דאם איתא דטעמא דפריצותא משום עדי ביאה הרי גבי יבמה אפי' קדיש תחילה ואח"כ בעיל צריך עכ"פ כיון דמדאורייתא אינה נקנית אלא בביאה וא"כ היכי קאמר התם דאי לא קדיש תחלה לוקה יע"ש וליכא לפרושי דכונתם להקשות לפר"ת דטעמא משום עדים א"כ גבי יבמה דא"צ עדים אמאי לוקה דהא ודאי ליתא דא"כ לא הי' להם לומר כהאי לישנא דהא יבמה מדאוריית' אינה נקנית אלא בביאה דזה אינו מעלה ומוריד כלל דהן לו יהי' דהוי מדאורייתא אפילו הכי צריך עדים ולא הי"ל להקשות אלא מטעמא דכיון דאפילו שוגגין קונה ה"נ בלא עדים אלא מבואר כונתם כמ"ש וכן מבואר מדברי הריטב"א בחידושיו שם יע"ש:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רצב) </b> אי בעינן בביאה זו עדים כו'. ולעד"נ להוכיח מדברי התוס' כו' דבעינן עדים כשאר אשה דעלמא כו'. זכורני כי בילדותי פשיטנא ספיקי' דהמל"מ להיפך דלא בעינן עדים והוא מש"ס ערוך ביבמות דף נ"ח (ובקדושין דף כ"ז ע"ב) דאמרינן התם דכוותה גבי שומרת יבם שבא עלי' כו'. שומרת יבם קרית לה אשתו מעלייתא היא כו' וע"ש ואי ס"ד דאין יבמה נקנית אלא בעדים א"כ הא משכחת לה שבא עליה יבם בבית חמי' בלא עדים אלא ששניהם מודים בזה דניהו דלענין קנין דתיהוי אשתו אינם נאמנין בהודאתן משום דחב לאחריני אבל לענין השקאה הא נאמנין או אם יש שם עד אחד שבא עליה יבם דעד אחד נאמן באיסורין ואפשר לומר דמשום מחיקת השם והבאת קרבנות אין עד אחד נאמן בזה: אבל עדיין קשה דאכתי משכחת לה בעדות מיוחדת דלענין קדימת שכיבת בעל מצטרפין אבל לא לענין קנין דיבמה אי דמיא לקדושין דהא המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושין וה"נ ע"י צירוף אינה מקודשת והרי אפי' ביש כאן ב' עדים אלא שלא הרגישו בהן אינה מקודשת ה"נ מאחר שנתבטלו הקדושין שבפני ע"א והיו כלא היו א"כ אע"פ שמקדש אותה פעם שני בפני ע"א אחר מ"מ כיון דהקדושין הראשונים נתבטלו משום דלא הי' שם ב' עדים א"כ ממילא גם הקדושין השניים בטלים משום דמ"מ אין כאן אלא עד אחד דוק ותשכח אבל לענין השקאת סוטה למה לא מהני הצירוף של העדות מיוחדת על קדימת שכיבת הבעל ודוק: [אמר נכדו המלבה"ד כבר העירו בזה בתשובות זק' רעק"א ז"ל ובבית מאיר ואני מצאתי כן ברשב"א שם ועיין עוד פלפול בזה בתשובות זק' הח"ס זצ"ל חחו"מ בהשיטות סי' ר"א ובשו"ת נוב"י מה"ת אהע"ז סי' קמ"ח]:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>האומר </b>
+<b> זה אחי.</b> משנה פרק האומר וגומר שם וכתב הר"ן וז"ל ולענין הלכה קי"ל כר' דאינו נאמן לאסור דהא מה לו לשקר כעדים דמי כו' ועדיין יש לדקדק דאי קי"ל כר' נקטינן דאפילו בדמוחזק לן דאית ליה אחים נאמן לומר אין לי אחים ואלו בפרק יש נוחלין אמרינן ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחין ואמר בשעת מיתה דאית ליה אחים אמר ר"י למאי ניחוש לה א"ל אביי הא איכא עדים במ"ה דידעי דאית לי' אחים ומסקנא א"ל רבא לר"ן זיל חוש לה אלמא כל היכא דמוחזק לן דאית ליה אחים לא מהימן וניחא לי כו' יע"ש וראיתי להרב לח"מ בפ"ג מהלכות יבום וחליצה שהקשה לדבריו דמשמע דאי קי"ל כר' נתן ל"ק ליה מההיא דיש נוחלין וקשה טובא דאפילו כרבי נתן לא אתיא ההיא דיש נוחלין שהרי רבי נתן ל"ק אלא היכא שחזר בו בשעת מיתה ואמר יש לי אחים אבל אם לא חזר בו בשעת מיתה נאמן במה שאמר בשעת קדושין אין לי אחים וכמ"ש רש"י והביאו הר"ן והוא מוכרח דאל"כ אלא אפילו שלא יחזור אינו נאמן לר' נתן במה שאמר בשעת קידושין אין לי אחים א"כ מאי האי דקאמר ר"נ אף נאמן לאסור ולמה לנו לנאמנותו הא בלא"ה היא אסורה ואינו נאמן במה שאמר בשעת קידושין וכן הקשה לדברי ה"ה שכתב ומתבאר בגמ' שאין הלכה כר' לפי אוקמתא זו כו' דמשמע דכר"נ אתי' ההיא די"נ והוא תימא דאפי' כר' נתן לא אתיא כפי פירש"י והוא מוכרח כמ"ש את"ק יע"ש והנה מה שהק' לדברי ה"ה הא ודאי לא קשה מידי ואשתמיט מיניה דברי הרמב"ן שכתב במלחמות דלר' נתן אפילו לא חזר בו אינו נאמן להוציאה מחזקתה אלא היתה בחזקת היתר מותרת היתה בחזקת איסור אסורה ונאמן דקאמר ר"נ לאו דוקא אלא לומר שאין עושין כדבריו ואיידי דקאמר ת"ק נאמן קאמר ר"ן נאמן כו' יע"ש ואם כן היא גופא מצינן למימר שזהו דעת ה"ה ומשום הכי כתב דההיא דיש נוחלין לא אתיא כר' אלא כר"ן וזה פשוט וא"נ אפשר שדעת ה"ה כדעת הרב החידושין שכ' דלר"ן אי לא חזר בו בשעת מיתה כיון דס"ל דמה לי לשקר כחזקה דמי לא אתיא חזקה ועקרה לחזקה וקיימה בס' איסור וחולצת ולא מתייבמת אבל אי חזר בו בשעת מיתה נתחזקה חזק' הראשונה לגמרי ומתייבמת יע"ש ואם כן אי קי"ל כר"ן ניחא ההיא די"נ דקאמר זיל חוש לה לענין דקיימא בס' איסור ודו"ק:<br><b> אכן </b> לדברי הר"ן ז"ל קשה טובא שהרי הר"ן סמוך ונראה הביא פי' רש"י וכתב דאי לאו דהדר בי' בשעת מיתה הוה מהימנינן ליה אפי' לר"ן וכי הדר ביה בשעת מיתה הוא דפליגי כו' וא"כ כפי דבריו אפילו אי קי"ל כר"ן תיקשי ליה ההיא דיש נוחלין גם מוהרח"ש ז"ל סימן כ"ו הקשה קושיא הלזו לדברי הר"ן ולבסוף הצריכו עיון והנה אין לתרץ לזה ולומר שדעת הר"ן וה"ה ז"ל כמ"ש התוס' בד"ה ר' סבר לחד תירוץ דבשעת מיתה לא שייך זה דאי בעי פטר לה בגיטא דשמא אין לו כח וא"כ ההיא די"נ דמיירי בשעת מיתה משום הכי קאמר דחיישינן לה דאינו נאמן נגד חזקה משום דליכא מיגו ומ"ש הר"ן דאי לא חזר בו אפילו ר"ן מודה היינו באומר כן בשעת הקידושין דאיכא מיגו דזה ודאי ליתא דאי ס"ל כתירוץ התוס' אם כן מאי ק"ל מההיא דיש נוחלין הא אפילו כר' מצי אתיא ההיא די"נ דהא טעמ' דר' דקאמר נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור הוא משום דס"ל מה לי לשקר כעדים דמי וכיון דבשעת מיתה ליכא מיגו אפילו לרבי נמי אינו נאמן נגד חזקה וכן מתבאר גם כן מדברי הר"ן שכתב לעיל מזה וז"ל והא דאוקימנא בדלא מוחזק לן באחי היינו משום סיפא כו' אבל רישא דיש לי בנים נאמן בדמוחזק לן באחי והכי אמרי' בהדיא פ' יש נוחלין כו' והשתא אי ס"ל כדעת התוס' מאי ראיה מייתי מההיא דיש נוחלין התם שאני משום דאיכ' מיגו דאי בעי מגרש לה כדאיתא התם בהדיא אבל באומר כן בשעת מיתה דליכ' מיגו ה"נ דאינו נאמן אלא ודאי משמע דלא ס"ל כחילוק התוס' והד"ק לח"מ ז"ל לדוכתא וזה פשוט. והוצרכתי לזה למה שראיתי להרב מחנה אפרים בחידושיו על רבינו די"ז ע"ב שכתב על קו' הרב ל"מ דכפי תי' ב' של תוס' לק"מ ע"ש ולא דק כמ"ש והר"ב ל"מ תי' עם מה שיש להקשות בגמ' דאמאי לא אוקי הברייתא דמוחזק לן באחי ומוחזק לן דלית ליה בנים ואע"פ כן אמר יש לי בנים נאמן ואמאי קאמר ולא מוחזק בבני דמשמע דלא ידיע לן אי אית ליה או לא ולכן נרא' דלכך אוקמא בגמ' בדלא מוחזק לן בבני משום דס"ל לתלמודא דאהך חלוקה הוא דקאמר ר"ן אף נאמן לאסור דמשמע דאי לא חזר בו נאמן להתיר משום דכיון דלא מוחזק לן בבני אע"ג דמוחזק לן באחי נאמן במ"ש יש לי בנים כיון שאינו סותר החזקה לגמרי אבל בחלוקת אין לי אחים לא הוצרך ר"נ לומר אף נאמן לאסור דאפילו לא חזר בו אינו נאמן כיון שסותר החזקה לגמרי והשתא אתי שפיר ההיא דב"ב כר"ן את"ד יע"ש והן דברים תמוהים בעיני שהרי מבואר מדברי הר"ן דאפילו בחלוקת אין לי אחים נאמן לר"ן אי לא חזר בו ממ"ש וז"ל וכי אמר בשעת קידושין יש לי בנים או אין לי אחים אי לאו דהדר ביה בשעת מיתה הוה מהימנינן ליה כו' הרי מבואר דאפילו בחלוקת אין לי אחים לר"ן נאמן כל שלא חזר בו וכן מבואר ממ"ש עוד שם בס"ד וכל כמה דלא איתכחיש דבוריה קמא מהימן דאין אדם חוטא ולא לו ואלו אית ליה אחי הוה הדר ביה בשעת מיתה כו' הרי דבחלוקת אין לי אחים נמי ס"ל דנאמן ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה ולכן נ"ל לומר על פי מ"ש מוהרח"ש סי' הנז' ליישב מה שהקשה לי' לרב אחד הובאו דבריו ז"ל שם בתשו' סי' כ"ה עמ"ש הר"ן ז"ל והא דאוקימנא בדלא מוחזק לן באחי הוא משום סיפא אבל רישא דיש לו בנים נאמן אפילו בדמוחזק לן באחי שהרי אינו עוקר חזקתו אלא שבא להתירה מצד אחר דמשמע מדבריו דדוקא ביש לי בנים נאמן לר"ן אבל באומר אין לי אחים אינו נאמן כיון שסותר החזקה ולפי פי' ז"ל אפי' באומר אין לי אחים נאמן לר"נ כל שלא חזר בו כמ"ש בהדיא ותירץ הרב ז"ל דאה"נ דאפי' ר"נ מודה מיהו היינו דוקא באומר יש לי בנים או אין לי אחים דאינו סותר החזקה לגמרי דאפשר דהיו לו ומתו כמ"ש הר"ן משם הרמב"ן אבל באומר לא היו לי אחים מעולם מסתברא ודאי דלר' נתן אינו נאמן אפי' לפי פירש"י ז"ל דבשלמא לר' דס"ל מה לי לשקר כעדים דמי ניחא דאפי' בלא היו לי מעולם נאמן דאתו עדים ומרעו לחזקה אבל לר' נתן דס"ל דמה לי לשקר כחזקה דמי ותרוייהו שוים הם אם כן מנלן דבלא היו לי נאמן ומ"ש הר"ן ז"ל שהרי אינו עוקר החזקה אאין לי אחים נמי קאי דכיון שאינו אומר לא היו לי מעולם אלא שהיו לו ומתו א"ד ז"ל ואם כן מעתה מתרצתה קו' בהכי דמשו"ה לא ק"ל להר"ן ז"ל אליבא דר' נתן מההיא דיש נוחלין משום דהתם מיירי בשדיבורו מכחיש הקול והחזקה לגמרי שאמר לא היו לי אחים מעולם ואי נמי שהקול היה שהאחים הן מן החיים אשר הן חיים עד הנה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל ועיין במוהריב"ל ח"א סימן קכ"ג שנמצא דיבורו סותר החזקה לגמרי ובהא ר' נתן מודה דאינו נאמן:<br><b> האמנם </b> לר' דס"ל דמה לי לשקר כעדים דמי אפילו באומר לא היו לי מעולם נאמן ק"ל שפיר מההיא דיש נוחלין כן נ"ל ומהתימה על מוהרא"ש ז"ל איך לא שת לבו ליישב דברי הר"ן הללו כפי מ"ש הוא ז"ל בעצמו והיותר נכון לע"ד לומר שדעת ה"ה והר"ן ז"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא דנאמן לר"ן לומר יש לי בנים או אין לי אחים כל שלא חזר בו היינו דוקא באומר כן בשעת קידושין דכיון דקודם שקדשה ושתעמוד היא בחזקת איסור בא הוא ואמר אין לי אחים והורעה חזקה לכ"ע לגבי זו שלא עמדה בחזקת איסור טפי עדיף מיגו מחזקת איסור אבל במוחזק לן באחי ואמר בשעת מיתתו אין לי אחים אינו נאמן דהא מפיק לה מחזקתה דעד השתא בחזקת איסור לשוק הוה קיימא ולא אתיא חזקת מיגו ומפיק לה יע"ש ואם כן משום הכי לא ק"ל להר"ן ז"ל אליבא דר' נתן מההיא דיש נוחלין משום דהתם מיירי באומר כן בשעת מיתה דכיון דבחזקת איסור הוה קיימא לא אתיא חזקת מיגו ומפיק לה מחזקת' כמ"ש הר"ן דלר' נתן כל שלא חזר בו מהני היינו דוקא באומר כן בשעת קידושין אמנם לר' דס"ל דמה לי לשקר כעדים דמי אם כן אפי' באומר כן בשעת מיתה נאמן דכיון דכעדים דמי אתו עדים ומרעי לחזקה ומש"ה ק"ל אליבא דר' מההי' דיש נוחלין ובהכי ניחא נמי מה שהקשה הרב הנז' מוהרא"ש ז"ל דברי הר"ן ז"ל דמשום הכי הוצרך הר"ן למיהב טעמא משום דאינו סותר החזקה משום דאמתני' קאי דמיירי באומר כן בשעת מיתה דאז כיון דבחזקת איסור לשוק עומדת לא אתי חזקת מיגו ומפיק לה מחזקתה אלא דוקא באומר יש לי בנים ס"ל להר"ן ז"ל דאע"ג דבחזקת איסור עומדת כיון דאינו סותר דיבורו החזקה לגמרי נאמן אפי' לרבי נתן והכריח כן מההיא דיש נוחלין דמשמע התם דמתני' דיש נוחלין אליבא דכ"ע היא מדלא קאמר בגמ' התם ה"מ ר' היא ובהא הוא דפליגי הר"ן ז"ל עם הרשב"א ז"ל דלהרשב"א ז"ל כל שאומר כן בשעת מיתה אפילו באומר יש לי בנים אינו נאמן וכתב דמש"ה הוצרך אביי לאוקמי למתני' בדלא מוחזק לן באחי ולבסוף כתב דהך אוקמתא דאביי לאו דסמכא היא מכח ההיא דיש נוחלין כמו שירא' המעיין בדבריו ז"ל אמנם הר"ן ז"ל דס"ל דהך אוקמתא דאביי יתד היא שלא תמוט הוכרח לומר דבאומר יש לי בנים אפילו רבי נתן מודה ואפילו במוחזק לן דאית ליה אחים וכההיא דיש נוחלין כנ"ל ליישב על נכון דברי ה"ה והר"ן והרב הנז' תי' ליישב דברי הר"ן ז"ל דבשלמא באומר כן בשעת קידושין איכא למימר דלא משקר משום דבמילתא דעבידא לגלויי לא משקר אבל כשאומר כן בשעת מיתה יש לחוש דילמא משקר דלא איכפת ליה אם ימצא שקרן לאחר מותו ותמה עליו המוהרא"ש ז"ל דלפי זה החילוק משמע דלר' נמי אינו נאמן כיון דמה לי לשקר הוי חזקה גרועה וכ"ת אה"נ דלשניהם אינו נאמן באומר אין לי אחים בשעת מיתה הרי דבר זה ק' עד מאד והרי אפילו לדעת הרמב"ן כ' הר"ן ז"ל בהדייא דבאומר אין לי אחים בשעת מיתה נאמן וא"כ מנ"ל להר"ן ז"ל לחדש דין זה לפי פירש"י ז"ל דלדעת ר' שאני לן בין אומר כן בשעת מיתה לאומר כן בשעת קידושין ודבר זה היה ראוי להר"ן לבארו ולפרשו א"ד יע"ש ולדידי אי מהא לא איריא כלל דהרמב"ן ז"ל משום דס"ל באומר אין לי אחים הו"ל כאומר יש לי בנים דאינו סותר החזקה דאפשר דהיו לו ומתו מש"ה ס"ל דאפילו באומר כן בשעת מיתה נאמן דהו"ל כאומר יש לי בנים לדעת הר"ן ז"ל דנאמן אפילו באומר כן בשעת מיתה כיון שאינו עוקר החזקה אמנם הר"ן ז"ל ס"ל דל"ש בין אומר אין לי אחים לאומר לא היו לי מעולם דאין לי אחים משמעותו שלא היו לו מעולם כל שלא פירש בהדיא שהיו לו ומתו וכמו שכן הוא דעת הרא"ש ז"ל ורבינו והרשב"א ז"ל דס"ל דבמוחזק שיש לו אחים כל שאמר אין לי אחים אינו נאמן יש לי בנים נאמן ומש"ה ס"ל דכל שאמר אין לי אחים בשעת מיתה אינו נאמן כיון שעומד' החזקה והמיגו הוי גרוע דיש לחוש דילמא משקר וכל שאמר יש לי בנים נאמן כיון שאינו עוקר החזקה אמנם אי קשיא לתי' הרב ז"ל הא ודאי קשיא דאם נאמר דלרבי נמי כל שאמר אין לי אחים בשעת מיתה אינו נאמן משום דיש לחוש דילמא משקר ולא איכפת לי' אם ימצא שקרן אחר מותו א"כ מאי ק"ל להר"ן ז"ל מההיא דיש נוחלין הא התם באומר כן בשעת מיתה מיירי כדקאמר בהדייא ומש"ה אפילו לר' אינו נאמן ולא ידעתי איך נעלם ממוהרא"ש ז"ל דבר זה עד שהוצרך להק' עליו מדברי הרמב"ן ז"ל:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כתב </b> ה"ה ז"ל דאפילו לדעת רבינו ז"ל וסיעתיה דבמוחזק שיש לו אחין ואמר אין לי אחים אינו נאמן במוחזק לן דלית ליה בנים ואמר יש לי בנים נאמן דשאני אחים דלא תליא מילתא בדידיה דאפשר דאית ליה אחין והוא לא ידע שהרי לא ראינו אינו ראיה נגד החזקה אבל באומר יש לי בנים דמילתא דתליא בדידיה ואיהו אמר דאית ליה בכל גוונא נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה יע"ש ונראה דס"ל דאע"ג דהוי מיגו במקום חזקה אפי"ה מיגו דבידו אלים טפי כמ"ש הר"ן דאמרי' ליה אפילו נגד חזקה ודוקא באומר אין לי אחים אינו נאמן אף ע"ג דאיכא מיגו מטעמא דלא תלייא בדידיה כמ"ש ז"ל וק"ל ממ"ש ה"ה ז"ל עצמו פ"ד מה' נחלות ה"ו על מ"ש רבינו שם מי שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בן כו' ואמר זה בני אם ת"ח הוא כו' הרי זה יורישנו כו' כתב ה"ה וכשהגיע רבינו ז"ל לענין ירושה חלק בין היה ת"ח לשאר בני אדם והטעם בזה משום דירושה בידו הוא לתת לו נכסיו במתנה אפילו יהי' עבד גמור וכיון שהוא בחזקת כשרות כו' אמרינן העמד חזקת כשרות של זה כנגד חזקת שפחות של זה ונשאר דין מיגו כו' אבל בשאר בני אדם ליכא אלא מיגו והו"ל כנגד חזקת שפחות ואין אומרים מיגו במקום חזקה כו' יע"ש והשתא קשה דכפי מ"ש בהלכות יבום דהאומר יש לי בנים נאמן אף ע"ג דמוחזק לן דלית ליה בנים משום דמילת' דתליא בדידיה הוא ואמרינן מיגו נגד חזקה מטעמא דכתיב' א"כ ה"נ אע"ג דאיכא חזקת שפחות אמרינן מיגו נגד חזקה כיון דמילתא דתליא בדידיה הוא וליכא למימר דלא כ"כ ה"ה ז"ל אלא לענין יבום משום דאיכא טעמא דאין אדם חוטא ולא לו אבל לענין ירושה דליכא הך טעמא אין אומרי' מיגו נגד חזקה דהא ליתא שהרי רבינו ז"ל כתב שם דאם אין לאביו בן חוץ ממנו אשת אביו מתיבמת הרי דאפילו לענין יבום נמי ס"ל דאינו נאמן אלא ע"כ דהיינו מטעמא שכתב ה"ה ז"ל דאין אומרים מיגו במקום חזקה ואולי ס"ל לה"ה ז"ל כדעת הריטב"א ז"ל שכתב בחידושיו לחד טעמ' דהכא אמרינן מיגו נגד חזקה משום דהוי מילתא דספיקא ועבידא לגלויי כו' יע"ש וס"ל דדוקא יש לי בנים הוי מילתא דעבידא לגלויי דלמחר המצא ימצא עדים שלא נשא אשה מעולם אלא זו אבל מי שבא על השפחה והוליד ממנה בן הוי מילתא דלא עבידא לגלויי כלל ומשום הכי אמרי' דאין אומרים מיגו נגד חזקה ובהכי ניחא לי דברי התוספ' ז"ל דפרק האשה שלום דקט"ו ע"א ד"ה או דילמא שהקשה אההיא דפרק האשה שלום דאבעיא לן החזקה היא מלחמה בעולם אי אמרינן מיגו במקום חזקה מהא דשמע' ותי' דהתם שאני משום דאמר בדדמי כו' וקשה טובא דאכתי מה יענו לההיא דפ' קמא דב"ב גבי פרעתיך בתוך זמני דאבעיא לן אי אמרינן מיגו במקום חזקה שהביאו שם בראש דבריהם דאמאי לא איפשטא לן מהא דשמעתין ואי ס"ל ז"ל כתי' הר"ן דהכא שאני דהוי מיגו דבידו דאלים טפי א"כ אמאי הוצרכו לשנויי לההיא דפרק האשה שלום משום טעמא דאמר בדדמי ות"ל דהתם שאני דהוי מיגו דטענה אכן דברי הריטב"א הללו ניחא שפיר דמההיא דב"ב ל"ק להו משום דהתם שאני דלא הוי מלתא דעבידא לגלויי ומש"ה מבעיי' לן אי אמרינן מיגו במקום חזקה משא"כ בהא דשמעתין דמילת' דעבידא לגלויי הוא:<br><b> אמנם </b> מההיא דפרק האשה שלום ק"ל שפיר דהתם נמי מילתא דעבידא לגלויי הוא והוצרכו לשנויי דהתם שאני דאמר בדדמי והריטב"א ז"ל שתירץ כן נר' דסמך אאינך טעמי שכתב שם כמו שיע"ש ועיין בהרב גו"ה דס"ה ע"א מ"ש בדברי התוס' ז"ל הללו והן דברים תמוהי' ודוק. ודע שרש"י ז"ל שם בסוגייא בד"ה דמוחזק לן באחים ולא שיש עדים בדבר אלא חזקה בעלמא כו' וכן כתב הטור ז"ל סי' קנ"ו וז"ל אבל אם יש עדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לי בנים כו' וכתב מרן הב"י שם שכן נראה מדברי רשב"ם שכתב בפרק י"נ וז"ל הכא אתי לאשמועינן אף ע"ג דמוחזק לן בגויה חזקה בעלמא בלא עדים אי אמר זה בני נאמן לפוטרה מיבום כו' וראיתי למוהרא"ש ז"ל סימן כ"ו שתמה על מרן הב"י ז"ל דאמאי לא כתב שכן נראה מדברי רש"י שלפנינו ולדעתי ל"ק דמדברי רש"י אין ראיה משום דכי קאמר בגמ' ברייתא דמוחזק לן באחים אכולהו בבי קאי בין בשאמר בשעת קדושין יש לי בנים או אין לי אחים וא"כ הוכרח רש"י ז"ל לומר דמיירי בשאין עדים בדבר משום חלוקת אין לי אחים דהתם ודאי כל שיש עדים לא מהני משום דה"ל מיגו במקום עדים אמנם לחלוקת יש לי בנים אפשר לומר דמודה רש"י ז"ל דנאמן אפילו שיש עדים שיש לו אחים כיון שאינו מכחיש בדיבורו את העדים אמנם מדברי רשב"ם ז"ל שכ"כ אמתני' דהתם דמיירי באומר זה בני הוכיח מרן ז"ל שפיר שדעתו כדעת הטור וזה פשוט. כתב הב"ח ז"ל סימן הנז' שדין זה שכתב הטור הוא לפי דעת רבינו והרמב"ן והרא"ש ז"ל דס"ל דבמוחזק לן באחין ואמר אין לי אחים אינו נאמן במיגו נגד חזקה אבל לדעת הר"ן והרז"ה ז"ל דס"ל דנאמן משום דס"ל דהלכה כר' דמה לי לשקר כעדים דמי ואתו עדים ועקרי לחזקה א"נ דהאומר זה בני נאמן אפילו יש עדים שיש לו אחים דאין כאן אלא חזקה ליבום ואתו עדים ועקרי לחזקה ועל פי זה תמה על מרן ז"ל שכ' שמדברי רבינו משמע דס"ל דאפילו נגד עדים נאמן וזה תימה שהרי דעת רבינו דבמוחזק לן באחים אינו נאמן משום דמה לי לשקר כחזקה דמי א"ד יע"ש ולע"ד אחר המחילה לא דק במה שרצה להשוות דין מוחזק שיש לו אחין ואמר אין לי אחים להיכא שיש עדים שיש לו אחים ואמר יש לי בנים דאיכא למימר דהיכא שיש עדים שיש לו אחים ולא מוחזק לן בבני הו"ל כאלו יש עדים בדבר שזקוקה ליבם ואף הר"ן והרז"ה ז"ל מודו וראיה לדבר שהרי רשב"ם ז"ל ס"ל כדעת הטור ז"ל כמ"ש מרן ז"ל ואלו רשב"ם מבואר בהדיא שדעתו ז"ל כדעת הר"ן והרז"ה ז"ל שכתב בפ' הנז' דקל"ה גבי ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחין בד"ה ועוד וגם ואע"ג דמוחזק לן באחי נאמן להתירה ולומר אין לי אחים מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא כו' כדאמרינן לעיל דאף ע"ג דמוחזק לן באחי נאמן לומר זה בני כו' הרי בהדייא דס"ל דאע"ג דמוחזק לן באחי ואמר אין לי אחים נאמן כדעת הר"ן והרז"ה ז"ל וא"כ ע"כ צ"ל כמ"ש דלא תלייא הא בהא:<br><b> גם </b> מה שתמה על מרן ז"ל ל"ק כלל דאיכא למימר דרבי' ז"ל איפכא ס"ל במוחזק באחים ואמר אין לי אחים אינו נאמן משום דדיבורו נגד החזקה ולא אמרינן מיגו במקום החזקה אבל ביש עדים שיש לו אחים ואמר יש לי בנים כיון שאינו מכחיש בדיבורו את העדים וגם אינו נגד החזקה נאמן וכן ראיתי בחי' הרשב"א ז"ל דס"ל כדעת רבינו ז"ל דאפילו שיש עדים שיש לו אחים נאמן לומר יש לי בנים שכתב וז"ל אמר בשעת קידושין יש לי בנים והוא מוחזק באחים או אפילו יש אחים ידועים ובנים לא היו לו ידועים כו' נאמן יע"ש והרשב"א ז"ל דעתו כדעת רבינו ז"ל דבמוחזק באחים ואמר אין לי אחים אינו נאמן כמו שמבואר שם אלא ע"כ לומר דלא תליא הא בהא וכמ"ש ומדברי הנ"י ז"ל נר' לי להוכיח שדעתו ז"ל כדעת רבי' והרשב"א דאפילו יש עדים בדבר נאמן ממ"ש שם בפר' הנז' גבי ההוא דהוה קא שכיב ואמר חזיא לכהנא רבה ואמר למאי ניחוש לה כו' כתב וז"ל וא"ת אמאי לא אמרינן דה"ק חזיה לכהנא רבה לפי שיש לי בנים דנאמן לומר כך וי"ל כו' והשתא אי ס"ל ז"ל כדעת הטור דכל שיש עדי' בדבר אינו נאמן א"כ מאי ק"ל נימא דבההוא עובדא הוה שמיע להו לאביי ולרבא דהיו לו אחים ידועים ומש"ה אינו נאמן לומר זה בני וכן יש להוכיח מדברי התוס' שם ד"ה חזיא שכתבו וז"ל ואומר ר"י דשפיר גרסי' רבא כו' ולא שהיה אומר שהיו לו בנים דא"כ היה נאמן כדתנן במתני' דזה בני נאמן כו' והשתא אי ס"ל ז"ל כדעת הטור לא ידעתי מי גילה להם רז זה דבההוא עובדא לא היו לו אחים ידועים אלא חזקה בעלמא אדתיקשי להו ז"ל אלא שאם באנו לזה י"ל על רשב"ם שכתב וז"ל האמר ר"ח כו' והאי נמי ה"ק גרשתי את אשתי כו' שהרי אינה נפטרת בטענ' יש לי בנים דהא מוחזק לן בגויה דאין לו בנים ואיהו לא טעין יש לי בנים דניהמניה ע"י מיגו כו' והנה דברי רשב"ם לעין הקורא דבריו סתרי בתוך כ"ד האמנם כונתו מבוארת שמ"ש שהרי אינה נפטרת בטענת יש לי בנים כו' כונתו להקשות קו' הנ"י דאמאי לא נפרש דבריו דה"ק חזיא לכהונה שיש לי בנים ולזה קאמר דהא מוחזק לן בגויה דלית ליה בני כלומר וכיון שכן אין לנו לפרש דבריו שאמר נגד החזקה אלא אי טעין בהדייא יש לי בנים נאמן כו' והשתא כפי דעתו מאי ק"ל ואיך קאמר דאי טעין בהדיא יש לי בנים נאמן ומאן פלג ליה דמיירי בשלא היו לו אחים ידועים אדתיקשי ליה והיותר קשה דבד"ה ההוא דהוה קא שכיב כתב והיו לו אחים ולא בנים ומדלא כתב והיה מוחזק לן באחין משמע שר"ל שהיו לו אחים ידועים וא"כ מאי ק"ל וצ"ע עוד ראיתי לעמוד על מ"ש רש"י שם באותו הסוגייא בד"ה נאמן להתיר כו' כלומר נאמן במה שאמר בשעת קדושין ואין נאמן במה שאמר בשעת מיתה נר' שכונת רש"י לאפוקי דלא נימ' דנאמן להתיר דקתני בבריית' לאו דוקא באומר כן בשעת קדושין אלא ה"ה נמי באומר כן בשעת מית' דכל שהוא להתיר נאמן ולזה כתב כלומר נאמן במה שאמר בשעת קדושין לומר לך דדוקא כשבא להתיר בשעת קדושין נאמן אבל בשעת מיתה אפילו להתיר אינו נאמן וס"ל כמ"ש התוס' בד"ה רבי סבר לחד תי' דבשעת מיתה לא שייך מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא דשמא אין לו כח יע"ש ואף שהתוספות ז"ל לא כ"כ אלא לרבי נתן דאליביה הוא דקיימו מ"מ משמע ודאי דלר' נתן אינו נאמן במוחזק לן באחין מה"ט כיון דאין כאן מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא וברייתא במוחזק לן באחים מיירי למאי דס"ד השתא וכמ"ש הר"ן והרשב"א ז"ל ואם כן אפשר לומר שבא לאפוקי דאם בשעת קדושין אמר אין לי בנים ובשעת מיתה אמר יש לי בנים דאינו נאמן להתיר ואף ע"ג דאיכא מגו דאי בעי מגרש לה אפילו הכי אין אומרי' מיגו להכחיש דבריו הראשונים וכדעת הנ"י ז"ל פרק י"נ גבי ההיא דהאומר זה בני וחזר ואמר זה עבדי יע"ש ועיין במוהרא"ש סימן כ"ה מ"ש בכונת רש"י ז"ל ומ"ש נ"ל נכון ודוק ובמאי דאמרינן התם בגמר' ברייתא דמוחזק לן באחין כו' מאי קאמר למיפטרה מיבם מצי אמר פטרנ' לך בגיט' כו' וה"נ אמרינן בפרק י"ן מפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה כו' ראיתי למוהר"ש הלוי ז"ל הובאו דבריו בספר בני הארן סי' ס"ב שהקשה מסוגי' הלזו למ"ש הר"ן ז"ל בפ' אלמנה נזונית אההיא דאמרי' ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש דמשמע הא בברי' חיישינן ואין מאמינין אותו מתוך שיכול להפקיעו בשאלה ותי' וז"ל ואי מהא לא אירייא דהתם דדיבורא בעלמא קיל ליה טפי שאלה אבל מעשה קשה דגירושין לא עביד כיון דאפשר בשאלה כו' יע"ש וקשה טובא דמה יענה לסוגייא דידן דאמרינן דהאומר זה בני נאמן מיגו דאי בעי מגרש לה וכן נמי אמר גבי בכור ונאמן לומר זה בני בכור במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה ולא אמרינן דדבורא קיל ליה טפי ממעשה ועוד אני מוסיף להקשות עליו מסוגייא דפרק האומר דס"ד דהוה בעי תלמודא למימר התם דטעמא דמתניתין דקתני קדשתי את בתי וגרשתיה נאמן הוא משום דבידו לקדשה ולגרשה ופריך תלמודא דנשבית ופדיתיה נמי יהא נאמן הואיל ובידו להשיאה לחלל ולא אמרי' דדיבורא קיל ליה טפי ממעשה ואף למאי דדחי לה תלמודא התם הוא משום טעמא דלאו בידיה הוא הא לא"ה הוא נאמן ומה שתירץ הרב הנזכר כבר דחה דבריו מוהר"ר יום טוב ן' יעי"ש ז"ל שם ועוד קשה עליו לפי תי' מההיא דקדשתי את בתי שהקשינו דהתם לא עביד איסורא אלא שרוצה לפוסלה לכהונה ואפילו הכי הוה בעי תלמודא למימר משום מיגו דבידו ואשר היה אחזה לי לומר דמעולם לא כתב הר"ן ז"ל כן אלא דוקא גבי שאלה משום דהתרת נדרים בשלשה וכיון דבעינן ב"ד של שלשה לא מיקרי בידו וכדאמרינן בפרק האומר דס"ב גבי גר דלא מיקרי בידו לגייר משום דכיון דבעינן שלשה מי יימר דמזדקקי ליה תלתא ומה"ט אם אמר ה"א מקודשת לי לאחר שאתגייר אינה מקודשת ועיין בספר בתי כהונה ח"ב בחלק בית אבות דף והילכך ס"ל למר"ן ז"ל דכיון דלאו בידו הוא לא חשיבא מיגו ומשום הכי אינו נאמן דדיבורא קיל ליה טפי ממעשה כזה דלאו בידו הוא אבל היכא דעביד מעשה קשה דגירושין אמרינן ודאי דנאמן מטעם מיגו כיון דאפשר בשאלה דאע"ג דלאו בידו הוא לאו למימרא דאין בידו כלל אלא דבעי טורח גדול עד שיזדקקו לו תלתא והילכך אמרי' ודאי דמסתמא הוה טרח יום או יומים עד דמכנפו ליה ולא הוה עביד מעשה קשה דבגרושין אמנם גבי האומר זה בני נאמן מטעם דבידו לגרש משום דגרושין כיון דלא צריך ג' חשיב דבר שבידו וכדאמרינן התם נהי דבידו לגרש כו' ואע"ג דגט נמי בעי סופר ועדים כבר כתב הרב החדושין ושאר המפרשים דבסופר לא אמרינן מי יימר דמזדקקי ליה דמסתמא ימצא סופר בשכר ובעדים נמי לא אמרינן מי יימר כיון דאינו צריך ב"ד של ג' ואב"ד בלחוד הוא דאמרינן מי יימר דמזדקקי ליה יע"ש וכיון דבידו הוא לא אמרינן בכי הא דבורא קיל ליה ממעשה כיון דמעשה נמי קיל ליה דבידו לעשותו כך היה נראה לי ליישב דברי הר"ן על נכון ובהכי ניחא נמי ההיא דפ' השולח דאמרינן דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד מטעמא דחזקה לא שביק היתירא ואכיל איסורא ולא אמרינן דעביד איסורא מטעמא דדבורא קיל ליה ממעשה דומי' דהקדיש כל נכסיו דחיישי' שאדם עושה קנונייא ועביד איסורא להפקיעו מיד ההקדש מטעמא דדבורא קיל ליה ממעשה כמ"ש הר"ן אכן כפי מ"ש הנה נכון דהתם נמי גבי פרוזבול כבר כתב הר"ן ז"ל שם דקי"ל הלכה כר"ן דלא בעינן ב"ד של ג' וא"כ איכא למימר דרב נמי דקאמר התם דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד ס"ל כר"ן ולא כר"ש דבעינן ג' והילכך כיון דלא בעינן ב"ד של ג' חשיב דבר שבידו וכי הא לא אמרינן דיבורא קיל ליה טפי ממעשה: אך זו שקשה בעיני מאותה שאמרו בריש פרק האשה רבה דבהקדש דידיה נאמן לומר נשאלתי על הקדשי במיגו דבידו לאיתשולי ולא אמרי' דדבור' קיל ליה טפי ממעשה דשאלה צריך ב"ד של ג' וכן נמי ק' לתי' מוהר"ר יום טוב ן' יעיש זכרונו לברכה שתירץ לההיא דפרוזבול דלא כתב הר"ן זכרונו לברכה כן אלא דוקא גבי הקדש דכל זמן שלא בא ליד הגזבר עבידי אינשי דטעו דבדיבורא בעלמא מפקיעין אותו מן ההקדש ומה שצריך שאלה הוא מתקנת חכמים אבל לענין האיסור כבר פקע האיסור בגילוי דעת בעלמא והילכך אמרינן דדבורא קיל ליה טפי ממעשה משא"כ פרוזבול דכ"ע ידעו שהוא איסור תורה וא"נ דגבי פרוזבול אע"ג דדבורא קיל ליה טפי ממעשה לא סמיך עליה דחושש שמא לא יאמינוהו אחר עבור השמיטה ונמצא מפסיד אבל לגבי הקדש אם לא יאמינוהו אפשר בשאלה ולא יפסיד לעולם יע"ש והדבר קשה דמה יענה לההיא דנשאלתי על הקדש דלא שייך הנך תי' כלל וכמובן ואולי נאמר דשאני ההיא דנשאלתי על הקדש דטענה גרועה היא דכיון דצריך ג' אם כן יאמר לו בפני מי נשאל על הקדשו וע"כ שיאמר שמתו או שהלכו למ"ה וא"כ נמצא העולם מכירין בשקרו שיאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדיו דמה"ט כתב הרא"ש פ' כל הנשבעין גבי אל תפרעני אלא בעדים דאינו נאמן לומר פרעתיך ביני לבינך במיגו דפרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה משום דאינו טוען כן ברצון שמכירין העולם בשקרו יע"ש א"כ בטענה גרועה כי הא אמרינן ודאי דאם איתא דמשקר לא היה טוען הך טענה דנמצא מכירין בשקרו אלא הוה טרח יום או יומים עד שיזדקקו לו תלת משא"כ בההוא דמנה לפ' בידי דטענה אלימתא היא אמרינן ודאי דדבורא קיל ליה טפי ממעשה וא"כ מעתה מתרצתה ההיא נמי דפרוזבול בהכי דהתם נמי כיון דבעינן ב"ד א"כ ע"כ שיאמר שהלכו למ"ה או מתו ונמצא מכירין בשקרו ולא היה צריך הרב ז"ל לתי' כלל כנ"ל ועל פי האמור תשובה מוצאת למה שהקשה מוה' אהרן קונפינו ז"ל שם בתשובה סי' ס"ב לתי' הר"ן ז"ל דאכתי ק' דיהא נאמן לומר מנה לפ' בידי במגו דאי בעי אמר נשאלתי על הקדשי דנאמן כמ"ש והכא לא שייך תי' כלל דהא נמי דבור ודבור הוא אכן כפי מ"ש הנה נכון דהא לא חשוב מיגו דכיון דצריך ג' וע"כ שיאמר שהלכו למ"ה או מתו נמצא העולם מכירין בשקרו כמ"ש הרא"ש ז"ל ומשו"ה לא ק"ל להר"ן ז"ל אלא משום מיגו דאי בעי לאתשולי האמנם נראה דהר"ן ז"ל לא ס"ל הך תי' דהרא"ש ז"ל ממה שהקשה אמתני' דפרק האומר דנשבית ופדיתיה דיהא נאמן לומר דנשבית ופדיתיה במיגו דאי בעי אמר קדשתיה וגרשתיה והשתא אי ס"ל הך דהרא"ש ז"ל מאי ק"ל הא כיון דקדושין וגירושין בעו עדים א"כ ע"כ שיאמר שהלכו למ"ה או מתו ונמצא מכירין בשקרו ולא חשיב מיגו לדעת הרא"ש ז"ל ועיין במוהרימ"ט ז"ל שם ולכן נ"ל ליישב דברי הר"ן ז"ל ע"פ מ"ש הרב ש"ך ז"ל ח"מ סי' רנ"ח ס"ק ו' ליישב קו' הר"ן הלזו דהא דר"ה מיירי באומר מנה זו של פלוני הוא בפקדון דאל"כ איך נפרע מן ההקדש בלא שטר וכ"כ הרמב"ן ז"ל שם בספר המלחמות וא"כ אע"ג דאית ליה מיגו דאי בעי מתשיל אינו נאמן דחזק' כל מה שביד האדם הוא משלו ואין אומרים מיגו במקום חזקה וכמ"ש הרמב"ן וה"ה ז"ל פ"א מה' מלוה ולוה דאינו נאמן לומר מטלטלין אלו של פ' הם במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה דכיון דחזקה כל מה שביד האדם הוא שלו הוי מיגו במקום חזקה יע"ש וא"כ איכ' למימר שפיר דמה"ט לא ק"ל להר"ן דיהא נאמן במיגו דאי בעי אמר נשאלתי על הקדשי משום דהו"ל מיגו במקום חזקה אמנם משום מגו דבידו דאי בעי לאתשולי ק"ל שפיר משום דאזיל לשיטתיה שכתב בשמעתין דמיגו דבידו אלים טפי ואמרינן ליה אפילו נגד חזקה והוצרך לשנויי מטעמא דדבורא קיל ליה טפי ממעשה כנ"ל נכון:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>וכן </b>
+<b> אשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים כו' לא תחלוץ ולא תתיב' לעולם עד שיוד' אם ילדה כו'.</b> משנה ריש פרק האשה דף קי"ט האשה שהלך בעלה וצרתה למ"ה ושמעה האשה שמת בעלה ר"מ אומר לא תנשא ולא מתייבמת ואמרינן התם דה"ט משום דרוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות וסמוך מיעוט' דמפילות לחזקה דזקוקה ליבם והו"ל פלגא ופלגא יע"ש וראיתי להתוס' פרק עשרה יוחסין ד"פ ע"א שהקשה מסוגיא הלזו למאי דאמרי' התם דה"ט דר"מ דמטהר גבי תנוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו משום דרוב תנוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה בחזקת טהרה עומדת וסמוך מיעוט' לחזקה איתרע ליה רוב' כו' יע"ש ואמאי הא כיון דאמרי' סמוך מיעוט' לחזקה הו"ל פלגא ופלגא זת"ק יע"ש ודבריהם תמוהים בעיני דמאי ק"ל הא בהדי' אמרי' פרק כ"ה דפ"ו א"ל ר"פ לר"ה בריה דר"י מאי אירייא רוב אפי' מיעוט נמי דהא ר"מ חייש למיעוט' סמוך מעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא דתנן תנוק שנמצא כו' ודאי אם אמרו בספק טומאה לטהר יאמרו בס' איסור להתיר הרי מבואר דדוקא בס' טומאה מטהר ר"ש אבל בס' איסור לא וכבר כתבו התוס' שם משם הר"ח הכהן דה"ט משום דכיון דתנוק הוי אין בו דעת לישאל גמרינן מסוטה לטהר אפי' ברה"י דס' טהור יע"ש וע"כ לומר דהא דאמרי' בפרק עשרה יוחסין דתינוק עשאום חכמים כמי שיש בו דעת לישאל היינו דוקא אליב' דרבנן דמטמאים אבל ר"מ דמטהר לא ס"ל הכי וכיון שכן מאי ק"ל ז"ל מההיא דיבמות דבספק איסור' אפי' ר"מ מודה וכבר היה אפשר לומר דכונת קו' לר"פ דפריך התם לר' אמי דאמר מ"ט דר"מ הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין מאי איריא רוב אפי' מיעוט נמי ולא אסיק אדעתיה לחלק בין ספק טומאה לספק איסור' אדקשיא ליה לר' אמי תקשי ליה לנפשיה מתניתין דיבמות דאוקימנא לה כר"מ וס"ל דמטעם סמוך מיעוטא לחזקה הו"ל פלגא ופלגא ולא אמרי' איתרע ליה רובא כדקאמר הכא ואהא תי' דמש"ה לא ק"ל לנפשיה משום דאין זה רוב חשוב אלא רוב גרוע אמנם לר' אמי דקאמר משום דרוב מעשיהן מקולקלין ק"ל שפיר משום דס"ל דההיא נמי לא הוי רוב חשוב דומיא דתנוק אלא דאחר ההשקפה לא נתן ליאמר זה כלל דאם זה היתה כונתם מאי האי דכתבו וכ"ת דאה"נ והא דמטהר ר"מ היינו משום דתינוק אין בו דעת לישאל וכל ס' כו' ומאי תירוצא הא קו' מעיקרא לא היתה אלא לס"ד דר"פ דלא אסיק אדעתיה לחלק בין ספק טומאה משום דאין בו דעת לישאל לספק איסורא ולומר דס"ל להתו' דמ"ש בפ' כ"ה אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו בספק איסור להתיר הכוונה לומר דדוקא גבי תנוק דאין זה רוב חשוב קא מטהר ר"מ בספק טומאה אבל בספק איסור כההיא דהתם דהוי רוב גמור לא התיר ר"מ הא ודאי דחיק' מילתא טובא דאם כן מה הלשון אומרת אם אמרו בספק טומאה והלא לאו בטומאה ואיסורא תליא מילתא אלא משום דהרוב אינו חשוב סוף דבר שדבריהם תמוהים בעיני וצל"ע:<br><b> והתוס' </b> ז"ל שם תי' לקו' הלזו וז"ל וי"ל דאין זה רוב חשוב אלא רוב גרוע לכך מרעי ליה מעוטא וחזקה כו' וע"כ צ"ל כן דאל"כ קשיא אליבא דרבנן דהא רבנן קאמרי התם גבי הלך בעל' למ"ה ושמעה שמת תנשא דקא סברי מיעוטא כמאן דליתא דמי ורובא וחזקה רובא עדיף יע"ש הנה דעתם ז"ל מבואר דס"ל דהא דאמרינן ביבמות אלא אמר רבא רישא חזקה ליבום כו' ואייתי מיעוטא דמפילות סמוך לחזקה והו"ל פלגא ופלגא היינו לומר דמתני' ר"מ היא דוקא וכדקאמר מעיקרא אלא מחוורת' מתני' ר"מ היא וכן מוכח נמי ממאי דמסיק בתר הכי ואמר סיפא חזקה לשוק ורובא לשוק והו"ל מעוטא דמעוט' ולמיעוט' דמיעוטא לא חייש ר"מ אלמא דרבא אליבא דר"מ קאמר לה אבל לרבנן כיון דס"ל דלא חיישינן למיעוט' הו"ל רובא וחזקה רובא עדיף וכן מבואר ג"כ ממ"ש שם ביבמות ד"ה מחוורתא וז"ל מיהו אנן לא קי"ל כר"מ אע"ג דאתי סתמא דמתני' כר"מ דחייש למיעוטא לא קי"ל כותיה כו' הנה מבואר דס"ל דלמסקנא דהתם נמי מתני' לא אתי אלא כר"מ דוקא אבל לרבנן דקי"ל כוותייהו לא אמרינן סמוך מיעוט לחזקה אלא רובא וחזקה רובא עדיף ויש לי מן הקושי בדבריהם ז"ל שכתבו וקשה דבפ' הלוקח כו' אבל מטעם חלב לא מיפטרא אף על גב דרוב בהמות אינן חולבות אלא א"כ יולדות אלמא חיישינן למיעוטא אע"ג דליכא חזקה בהדיה מיעוטא דאי אמרינן אוקי בהמה כו' ויש לדקדק דמשמע מדבריהם דאי הוה חזקה בהדיה מיעוטא הוה ניחא להו שפיר דמשום הכי חיישינן התם למיעוטא והלא בלא"ה נמי תקשי להו שהרי בההיא דיבמות נמי איכא חזקה בהדיה מיעוטא ואפילו הכי סבירא להו לרבנן דלא חיישינן למיעוטא ויש ליישב דבריהם עיין בתוספות ז"ל בבכורות ד"ך ד"ה חלב פוטר ודו"ק:<br><b> האמנם </b> הריטב"א ז"ל שם בפ' עשרה יוחסין כתב דלמסקנא דהתם דמסיק טעמא דרישא משום סמוך מיעוטא לחזקה כו' האי פירוקא אליבא דכ"ע הוא בין לר"מ בין לרבנן ויש ספרים שכתוב בהן בפי' אלא אמר רבא לעולם רבנן היא וכן פסק רב האי גאון ז"ל יע"ש וכן נראה דעת רבינו ז"ל ממה שפסק כאן כסתם מתני' דיבמות דלא תנשא ולא תתיבמת משמע דס"ל דאפי' רבנן מודו דכל דאיכא חזקה בהדיה מיעוטא איתרע ליה רובא אמנם מאי דקשה טובא לרבי' ז"ל ממה שפסק לקמן בדין י"ח כת"ק דר"י דקאמר יצאה מלאה חוששת ומבואר הוא דסיפא דהך מתני' ע"כ אליבא דר"מ דס"ל דחיישינן למיעוטא דבשלמא רישא אתיא אפילו כרבנן ז"ל משום טעמא דחזקה ליבום ורובא לשוק וסמוך מעוטא לחזקה והוי ליה פלגא ופלגא אכן ביציאת מלאה דליכא חזקה ליבום שהרי אדרבא התוס' ז"ל שם הקשו בד"ה האשה וז"ל אע"ג דאיכא חזקה דמסייע לרובא דנקבות ומפילו' חושש' דאיתרע לה חזקה שיצאה מלאה יע"ש ונהי דאיתרע לה חזקה דשוק מ"מ חזקה דיבום נמי ליתא וא"כ ליכא אלא מיעוטא גרידא ולא חיישינן למיעוטא וכיון שכן קשה טובא איך פסק כת"ק דר"י וכבר ראיתי למוהריב"ל ז"ל ח"א סימן י"ז שהוקשה לו כן וכתב וז"ל ונראה דפסק כר"מ בתרתי משום דסתם לן תנא דמתני' כותיה כך נראה לכאורה מדבריו אבל רוב הפוסקים פסקו אין הלכה כר"מ אלא דוקא היכא דאיכא חזקה בהדי' מיעוטא יע"ש ודבריו תמוהים בעיני דאיך הפה יכולה לדבר שרבינו ז"ל פוסק כר"מ דחיישינן למיעוטא הרי בהדיא פסק שם בפ"א מהלכות אלו דין י"ז דקטנה מתיבמת ואלו לר"מ לא חולצת ולא מתיבמת משום דחייש למיעוטא שמא תמצא אילוני' גם בפ' ד' מהלכות בכורות פסק דחלב פוטר וע"כ דהיינו משום דלא חיישינן למיעוטא דחולבות אע"פ שאינן יולדות ואלו לר"מ דחייש למיעוטא חלב אינו פוטר כמבואר בפרק הלוקח ולדידי חזי לי לומר דס"ל לרבינו ז"ל דת"ק דר"י דאמר יצאת מלאה חוששת לאו משום דס"ל בעלמא כר"מ דחייש למיעוטא אלא אפילו לא חייש בעלמא למיעוטא אפי' הכי ס"ל דיוצאת מלאה חוששת משום דמיעוטא דזכרים הוי מיעוט המצוי ביותר בהא חיישינן למיעוטא דוגמא לדבר מ"ש התוספות ריש פ' כל הצלמים שהקשה שם וז"ל דמשמע התם דרשב"ג נמי לא חייש למיעוטא ופליג אר"מ ובפרק אם לא הביא תנן רשב"ג אומר כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל הא לא שהא כו' הוי נפל אע"ג דרוב נשים אינן מפילות אלמא דחייש למיעוט' ותירצו דודאי רשב"ג לא חייש למיעוטא וההיא דנפל שאני דהוי מיעוט המצוי דנפלים שכיחי ושם ודאי יש לחוש יע"ש וכ"כ בפרק החולץ דל"ו ע"ב ד"ה הא משם ר"י יע"ש וא"כ מכ"ש דאיכא למימר דמיעוטא דזכרים שכיחי טפי והוה"ש מיעוט המצוי ודרך אגב אומר דקשה לי בדבריהם שכתבו דנפלים שכיחי טפי ומ"ה חייש רשב"ג אע"ג דבעלמא לא חייש למיעוטא א"כ קשה טובא דמאי פריך התם ביבמות ברוב' דלית' קמן חיישי רבנן למיעוטא והרי קטן וקטנה דרוב' דליתא קמן ואזלי רבנן בתר רוב כו' ומסיק מחוורת' מתני' ר"מ היא ואמאי לא משני דכי אזלי רבנן בתר רוב' במיעוט' דלא שכיח כי ההי' דקטנה אבל במעוט דנפלים דשכיחי טפי חיישי רבנן למיעוטא כדס"ל לרשב"ג וצ"ל דמיעוט דאילו' נמי הוי מיעוט המצוי דומיא דנפלים ואפילו הכי לא חיישי רבנן למיעוטא ואם כן נמצא דג' מחלוקות בדבר דלר"מ אפי' מיעוט שאינו מצוי חייש ולרבנן אפי' במיעוט המצוי לא חיישי למיעוטא ולרשב"ג דקיימא לן כותיה במיעוט המצוי חיישינן ובמיעוט שאינו מצוי לא חיישינן ואם כן לפי דבריהם ז"ל קי"ל בההיא דקטנה כר"מ דאינה מתיבמת משום דמיעוטא דאילונית שכיח כמיעוט דנפלים הפך דעת כל הפוסקים ז"ל והוא דבר תמוה לע"ד כי אין להכחיש המוחש דאילונית ודאי לאו מצוי הוא ואפילו אחד מעיר ושנים ממשפחה ליתא בבל ימצא ומ"מ לדאתן עלה במיעוט דזכרים ודאי לא נפלאת היא לומר דודאי זכרים שכיחי טפי מנפלים והו"ל מיעוט המצוי טפי ומשום הכי קאמר ת"ק דיצאה מלאה חוששת ורבי יהושע פליג וס"ל דאפילו במיעוט המצוי לא חיישינן למיעוטא ופ' כת"ק משום דסתם מתני' כותיה וכמ"ש ה"ה ואפשר שהכריחו לרבינו ז"ל לומר כן משום דק"ל מה שהקשו התוס' ז"ל ביבמות דף ס"ז ע"ב ד"ה אין חוששין למיעוטא וזה לשונם וא"ת דהכא חייש ר"י למיעוטא (כלומר דס"ל לר"י התם דהניחה מעוברת אלו ואלו אין אוכלין בתרומה משום חלקו של עובר ואפילו ביש לו זכרים ואע"ג דאיכא למימר כל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות והו"ל זכרים מיעוטא אפילו הכי ר"י חייש למיעוטא) ובפרק מצות חליצה קאמר דקטנה חולצת ואמאי הא אינה עולה ליבום וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ונדחקו בישוב קו' יע"ש אמנם לרבינו ניחא ליה הכי דעד כאן לא חייש רבי יהושע למיעוטא אלא גבי מיעוט דזכרים משום דהוי מיעוט המצוי דזכרים שכיחי אבל גבי אילונית כיון דהוי מיעוט שאינו מצוי לא חיישינן ומאי דקאמר התם דרשב"י דקאמר זכרים יאכלו כלן קסבר אין חוששין למיעוט ות"ק דרשב"י סבר דאפילו במיעוט המצוי כזה אין חוששין כדס"ל לר' יהושע דאם יצאת מלאה אינה חוששת וכן נמי מאי דקאמר התם אלא הכא בחוששין למיעוט קא מפלגי ה"ק בחוששין למיעוט דזכרים דהוי מיעוט המצוי קמפלגי כדמפלגי ת"ק ור"י דמתני' ודרך אגב אומר שראיתי להריטב"א ז"ל בשיטה כ"י למס' יבמות שתי' לקו' התוס' הלזו וז"ל וי"ל דמאן דסבר הכא דבחוששין למיעוט קמפלגי לית ליה ההיא סברא דחכמים היינו ר"י ומ"ד לההיא מילתא ס"ל דהכא בדרב נחמן פליגי כדאמרינן בסמוך א"נ דאילונית לר"י מיעוטא דמיעוטא הוא ולא חיישינן ליה ור"מ ס"ל דלא הוי אלא מיעוטא גרידא דאילו למיעוטא דמיעוטא אפילו רבי מאיר לא חייש א"ד יע"ש והנה מה שתי' דמ"ד התם מאן חכמים ר"מ ס"ל דבדר"ן פליגי הן דברים תמוהים דכי נמי נימא דבדר"ן פליגי ע"כ דר"ן ס"ל דחייש למיעוט' דאי לא חייש כי נמי לית ליה תקנתא דר"י אמאי אין אוכלין בתרומה כיון דזכרים מיעוט' נינהו ולמיעוט' לא חיישינן וכי מוקמינן לפלוגתייהו בתקנת' דר"ן היינו לומר דכ"ע ס"ל דחוששין למיעוט' כמבואר שם גם מה שתי' דר"י ס"ל דאילונית הוי מיעוט' דמיעוט' קשה דא"כ מאי פריך בפרק האשה בתרא וברובא דליתיה קמן לא חיישי רבנן למיעוט' והרי קטן וקטנה דמיעוט' דליתיה קמן כו' ומאי קושיא אימא דטעמייהו דרבנן גבי קטנה משום דסביר' להו דאילונית הוה ליה מיעוט דמיעוט' סוף דבר שדבריו ז"ל תמוהים וצ"ע:<br><b> ואיך </b> שיהיה לדעת רבינו וסיעתיה הנה נכון כמ"ש דדוקא גבי מיעוט' דזכרים חייש ר"י משום דהוי מיעוט המצוי אבל בעלמא לא חייש למיעוט' ובהכי ניחא לי מאי דק"ל על הראב"ד ז"ל בפ"ז מהלכות תרומות דין ד' שהשיג על מ"ש רבינו לפיכך אם היה העובר חלל אינו פוסל את העבדים אלא אוכלין בגלל אחיו כתב וז"ל א"א מאי לפיכך ואם אינו מאכיל אפי"ה פוסל דקי"ל עובר אית ליה זכיה כו' הילכך העבדים אינם אוכלים מפני חלקו של חלל ע"כ וקשה טובא דהן לו יהי דקי"ל דעובר יש לו זכיה מ"מ איך פסק ז"ל דעבדים אינם אוכלים מפני חלקו של חלל ואפילו יש לו אחים והא ר"י לא קאמר הכי אלא משום דס"ל דחוששין למיעוט' אמנם לדידן דקי"ל כרבנן דלא חיישינן למיעוט' כדקיימ' לן בעלמא דקטנה מתיבמת וכן נמי קי"ל דחלב פוטר מה"ט אמאי לא יאכלו בתרומה הא זכרים מיעוט' הוא ולמיעוט' לא חיישינן אכן כפי מ"ש הנה נכון דס"ל דבהא קי"ל כר"י דחייש למיעוט' משום דהוה ליה מיעוט המצוי כדקי"ל כת"ק דר"י גבי יצאת מלאה חוששת מהאי טעמא משום דזכרים מיעוט המצוי הוא:<br><b> האמנם </b> הדבר הק' למ"ש מרן שם וז"ל ומה שהק' הראב"ד מהא דקי"ל עובר יש לו זכיה כבר כתבו הראשונים דאפ"ה הכא אינו פוסל משום דאיכא למימר דילמא נקבה כו' והו"ל רובא וזכרים הנולדים ולמיעוט לא חיישינן ולאפוקי מדר"י ע"כ והשתא קשה טובא דמ"ש גבי יצאת מלאה דחוששת דפסק כת"ק משום דחיישינן למיעוט זכרים ואי משום דזכרים הו"ל מיעוט המצוי ה"נ הכא הו"ל למיחש מה"ט: וראיתי להרב מחנה אפרים הלכות יבום די"ז ע"ג שיישב לקו' הלזו דפסק רבינו דיצאת מלאה חוששת אף ע"ג דלא חיישינן למיעוטא וז"ל ונראה לע"ד דלדידן דקי"ל כרבנן ולא חיישינן למיעוטא היינו לומר דאזלינן בתר רובא לגמרי דהרוב חשיב ככולו ולא חיישינן למיעוטא כלל זולת היכא דאיכא חזקה בהדיה מיעוטא כגון דמתני' דבחזקת יבום קיימא אבל כל היכא דליכא חזקה אזלינן בתר רובא דרוב נשים מתעברות ויולדות והוי כאלו ילדה בן קיימא ולא אמרינן סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות דאנן לא חיישינן למיעוטא ולא חשבינן לה כלל וכי אמרו בגמרא סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות היינו לר"מ דחשיב ליה למיעוטא ואפי"ה ביצאת ריקנית אינה חוששת לרבנן משום טעמא דאיכא חזקה לשוק א"ד יע"ש ולפי הנראה ודאי דאשתמיט מיניה סוגיא הלזו דפרק אלמנה לכ"ג דכפי דבריו היכי קאמר בגמרא והאיכא עובר קסבר אין חוששין למיעוטא ואדרבא כלפי לייא דכיון דס"ל דאין חוששין למיעוטא לא הי"ל לומר סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות דומיא דיצאת מלאה ואולי נאמר דר"י דקאמר אינה חוששת ואפילו הכי ס"ל דסמכינן מיעוט דמפילות למחצה נקבות לאחשובנה רובא והו"ל זכרים מיעוטא ע"כ דס"ל דל"ח למעוטא דאל"כ אמאי אינה חוששת וא"כ ה"נ נימא דרשב"י נמי הכי ס"ל כר"י דלא חייש' למיעוטא וסמכי' מיעוט דמפילות למחצה נקבות אלא דמ"מ אכתי קשה עלה ממה שפסק רבינו בהלכות תרומות דלא כר"י דחייש למיעוטא והשתא לפי דבריו ז"ל כיון דפסק כאן כת"ק דיצאת מלאה חוששת א"כ הי"ל לפסוק דחלקו של עובר פוסל דחיישינן שמא זכר הוא ומיעוט' דמפילות לא חשיבא מיעוטא כלל ותו קשה עליו מהא דאמרינן בס"פ בהמה המקשה אמתני' דקתני המבכר שהפילה שליא ישליכנה לכלבים מ"ט א"ר איקא בריה דר' אמי רוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה ומיעוט בהמות דבר שאינו קדוש כו' וכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוט' דנדמה למחצה נקבות והו"ל זכרים מיעוט' ופסקו רבינו ז"ל פ"ד מהלכות בכורות והשתא לפי דברי הרב כיון דקי"ל דיצאת מלאה חוששת מטעמ' דכיון דלא חיישינן למיעוטא לא חשבינן ליה כלל לצרופינהו בהדי' מחצה נקבות אם כן ה"נ מה"ט נמי ניחא דיהא אסור דלא סמכינן מיעוטא דנדמה למחצה נקבות כיון דלא חשבינן ליה כלל ולזה י"ל דהתם שאני משום דאיכא חזקה דהעמד הולד בחזקת מעי אמו שלא היה קדוש בבכור וכמ"ש התוס' ובהכי ניחא לי מה שיש לדקדק מסוגיא זו למ"ש התוספות פרק כסוי הדם דפ"ז ע"א ד"ה מ"ט וז"ל הקשה הר"ש ורבנן מ"ט אם רוב מעשיהם מתוקנים אם כן יהא מותר לאכול משחיטתן כו' ואי פלגא ופלגא הוא א"כ סמוך פלגא דמקולקלין לחזקה דעומד בחזקת איסור ואיתר' ליה מחצה דמתוקנים ויהא מותר לשחוט אחריהן כו' יע"ש אשר מבואר מדבריהם דכל דאיכא פלגא וחזקה סמכינן פלגא אחזקא וחשיב כודאי וכיון שכן קשה דלמאי אצטריך הכא תלמודא לומר סמוך מיעוטא דנדמה למחצה נקבות והו"ל זכרים מיעוטא ובלא"ה ת"ל דכיון דכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך פלגא דנקבות לחזקה דמעי אמו ואיתרע ליה מחצה דזכרים אמנם י"ל דתלמודא אצטריך התם למיהב טעמא משום רובא משום דבעי לאוקומיה למתני' כר"מ נמי ומשום דהו"ל רובא וחזקה דבהא אפילו ר"מ מודה אמנם לרבנן ה"נ דמשום טעמא דמחצה זכרים ומחצה נקבות גרידא אית לן למשרי מטעמא דסמוך פלגא לחזקה כמ"ש וע"כ לא כתבו התוס' דמשום פלגא גרידא סמכינן פלגא אחזקה אלא דוקא אליבא דרבנן דס"ל דלא חיישינן למיעוטא אבל לר"מ דחיישינן למיעוט' ודאי דכל דהוי פלגא ופלגא לא סמכינן פלגא אחזקה וכמ"ש הרב ח"ה שם יע"ש ודו"ק שוב ראיתי להרשב"א בחי' ליבמות שכ' משם הרמב"ן וז"ל עוד כתב הרמב"ן ז"ל דהא דקתני יצאת מלאה חוששת משום דכיון דמלאה היא בחזקת יבום עומדת ולאו חזקה גמורה היא אלא חוששין ואין הולכין אחר הרוב וא"ת לאו בחזקת יבום היא דדילמא תפיל לא היא דכיון שעברה אין אומרים שמא תפיל דהו"ל כמיתה ולמיתה לא חיישינן כו' והוקשה לו מההיא דפ' אלמנה שכתבנו לעיל ותירץ דבין ר"י בין ר"ש חוששין בעלמא למיתה כדאיתא בגיטין פרק כל הגט וכיון שכן אף למפל' חוששין אלא דקמפלגי בחוששין למיעוט כתב עוד ומסתברא לי דלשמא תפיל חיישינן ושמא הפילה לא חיישינן כדאסיקנא בפרק כל הגט שמא מת לא חיישינן שמא ימות תנאי היא וגבי חמותה לשמא מת הוא דכיון שהוחזקה עוברה בפנינו ועבר עליה זמן לידתה לא חיישינן והו"ל פלגא ופלגא והילכך לא תנשא את"ד ויע"ש ואם כן כפי דבריו מקום אתנו ליישב דברי רבינו דמשום הכי פסק בהלכות תרומות דלא כר"י דחייש למיעוטא משום דהתם כיון דהחששה היא שמא תפיל סמכינן מיעוט מפילות למחצה נקבות והו"ל זכרים מיעוטא דלשמא ימות כבר פסק רבינו ז"ל פ"ט מהלכות תרומות דין א' דחיישינן ואם כן ה"נ חיישינן שמא תפיל אבל גבי יצאת מלאה כיון דלשמא מת הוא לא חיישינן ולדעת הראב"ד יש לישב על אופן שכתבנו לעיל ודו"ק:<br><b> האמנם </b> הדבר הקשה הוא שהתוספות ז"ל שם ד"ה אין חוששין הקשו וז"ל הקשה הר"ר שמואל הא כי הוי נמי נפל פסול כדמוכח פרק מי שמת גבי גר שמת ובזבזו נכסיו ישראל כו' החזיק בשניה זכה בראשונה לא זכה ואומר ר"י דהכא נמי יש להסתפק שמא כבר מת והוא נפל יע"ש הרי דהכא נמי לשמא מת הוא דחיישינן ולשמא תפיל ליכא למיחש וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתא אם לא שנאמר שרבי' ז"ל ידע ליישב קו' הר' שמואל על אופן אחר ואנחנו לא נדע ודו"ק עוד ראיתי להרב מחנה אפרים ז"ל שהקשה לדעת רב האי גאון ור"ת והריטב"א וסיעתיה דס"ל דהיכא דאיכא חזקה בהדי' חיישינן למיעוטא דהא בפ"ק דחולין אמרינן מנה"מ דאזלינן בתר רובא ומייתי מפרה אדומה והא התם דאיכא חזקה בהדי מיעוטא דמוקמינא גברא לחזקת טמא שהיה וגבי שחיטה נמי אמרו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ואם שחט אחד והלך לו הולד כשר אע"ג דאיכא חזקה דאיסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כו' יע"ש והנה מה שהקשה מההיא דרוב מצויין אצל שחיטה כו' עיין בתוס' פ"ג דבכורות ד"ך ע"ב ד"ה חלב פוטר שהקשו כן ותי' דההוא רובא מצוי הוא ושכיח טובא כו' יע"ש גם מה שהקשה מההיא דפרה אדומה נראה דלק"מ כפי מ"ש התוספות שם וז"ל ומתוך כך מדקדק ר"ת דהכי הלכתא דחיישי למיעוטא היכא דאיכא חזקה בהדיה מיעוטא כו' ואפי' לא קי"ל כר"מ דמטהר בההיא דרוב תנוקות מטפחין מטעם סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר מיהא חיישינן כו' יע"ש אשר מבואר מדבריהם דהא דאמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה אינו אלא מדרבנן ולחומרא דאי מדאוריית' אפילו לקולא נמי ושוב ראיתי להרב ח"ה ז"ל שם בפ"ק דחולין מנה"מ שהוקשה לו כקושית הרב מח"א ז"ל ותי' כמו כן מסברא דנפשיה דההיא אינו אלא מדרבנן ולא זכר שכן מבואר מדברי התוספות דבכורות מיהו מ"ש עוד ועוי"ל דלמיעוטא דלא שכיח לא נימא סמוך מיעוטא לחזקה כמ"ש הרא"ש והאי מיעוטא דפרה נמי לא שכיח הוא עכ"ד ק"ל עליו דאם איתא דההיא דפרה מקרי דלא שכיח כלל היכי מייתי ראיה רבה בר רב שילא דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה התם שאני דהוה מיעוט דלא שכיח כלל דאפי' ר"מ דחייש למיעוטא מודה מיהו אכתי נראה דאיכא למידק לר"מ דס"ל דכל דאיכא חזקה בהדיה מיעוטא אמרינן סמוך מיעוט' לחזקה מדאוריית' מדקא מטהר גבי תנוק וכמ"ש התוספות ז"ל בכורות ד"ך ד"ה ור"י יעוין שם א"כ תקשי ליה מפרה אדומה וכן קשה לדברי הרשב"א ז"ל בתורת הבית דף ז' ע"ב שנראה מדבריו דס"ל דכל דאיכא חזקה בהדיה מיעוטא חיישינן לה מדאורייתא ממה שהשיג לדברי הרא"ה ז"ל שכתב דההיא דרוב מצויין אצל שחיטה לאו דוקא רוב אלא כל המצויין קאמר דאל"כ הוה ליה לומר סמוך מיעוטא לחזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ותיאסר וז"ל ועוד היה לו להתבונן אנן היכי אכלינן בישרא כו' ורבה בר רב שילא נמי דמייתי לה מפרה אדומה הא לי' ליה ה"ט דהיכא דאפשר אפשר והא התם איכא מיעוטא דטרפות וסמוך מיעוט' אחזקה ותיאסר כו' אלא אפי' תימא דבעלמ' אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לא אמרינן אלא ברובא וחזקה דבעלמא אבל חזקה המסתלק ע"י המתעסקין לסלקה ורוב המתעסקין כל שיתעסקו בה מסלקין אותה ודאי ושנתעסק בה מתעסק אחר ולא ידענו אם מן הרוב או מן המיעוט ע"כ יש לנו לומר זיל בתר רובא ומיעוטא כמאן דליתיה דמי וה"ט נמי דעיסה שבבי' שהרי רוב הנוגעים בה מאותם שהם עמה בבית דוחין חזקת טהרתה כו' יע"ש הנה מבואר מדבריו דהא דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דאורייתא היא מדקשיא ליה מפרה אדומה והשתא קשה דבשלמא לחזקה דבהמה בחייה בחזקת אסור עומדת ניחא ליה שפיר דחזק' מסתלקת על ידי המתעסקין לסלקה לא חשיבא חזקה כלל אמנם אכתי תקשי ליה דבפרה אדומה הא איכא חזקה דהעמד גברא בחזקת טמא כמו שהיה ואמאי לא נימא סמוך מיעוט' לחזקה ובר מן דין ק"ל כפי דבריו ז"ל מההיא דפרק כסוי הדם שכתבנו לעיל דקאמר מאי אירייא רוב אפילו מיעוט נמי דהא ר"מ חייש למיעוטא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא כו' הרי דחזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת חשיבא חזקה לומר סמוך מיעוטא לחזקה אף על גב דהתם אליבא דרבי מאיר קאמר לה מכל מקום מדרבי מאיר נשמע לרבנן דכי היכי דלר"מ חשיבא חזקה לומר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא ה"נ לרבנן חשיבא חזקה לומר סמוך מיעוטא לחזקה כי היכי דניחוש למיעוטא דבהא לא אשכחן דפליגי אי חזקה מסתלקת חשיבא חזקה או לא וצריך עיון ומההיא דתנוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו לא תקשי ליה די"ל שהרשב"א ז"ל מפרש כפי' ר"ת ז"ל וכ"כ בחידו' פ' כ"ה ודו"ק ועל מ"ש התוס' ביבמות ובבכורות ובפ"ק דחולין די"א ע"ב ד"ה לר"מ דחזקה דמעי אמו חשיבא חזקה והעמד ולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה ק"ל דאם כן היכי בעי למיפשט התם דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה דאמר קרא ונתח אותה לנתחיה כו' וניחוש שמא ניקב קרום של מוח כו' וכן בשבירת עצם בפסח ומפרה אדומה כדאיתא התם ודילמא התם ה"ט משום דאזלינן בתר חזקה דהעמד אותם בחזקת מעי אמו שאין טרפות פוסל כדק"ל בי"ד סי' י"ג דהשוחט את הבהמה ונמצא בה בן ט' חי אפילו הפריס על גבי קרקע אין טרפות פוסל בה דכבר התוס' ז"ל שם בד"ה אתיא מפרה אדומה הקשו וז"ל וא"ת כיון דפרה בת ב' שנים וא"כ דילמא ה"ט משום דאוקמא אחזקה שאינה טריפה ותי' דכל חזקה שלא נתבררה ולא נודע אפי' שעה א' לא אזלינן בתרה יעיין שם ותי' ז"ל לא יגהה מזור לקושיתינו וכמובן ודרך אגב אומר שיש לדקדק בדברי התוס' דמאי ק"ל הא לעיל ד"ה מנה"מ הקשה וז"ל וא"ת כיון דאזלינן בתר חזקה כ"ש דאזלינן בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף וי"ל דלראב"י בעי דלא קים ליה חזקה מקרא ומאי דמפרש רבינו חיים כו' יע"ש והשתא כפי תי' ז"ל מאי ק"ל הא כי נמי נימא דטעמא דפרה אדומה משום חזקה הוא שפיר איכא למיפשט מינה דאזלינן בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף ולומר דקו' ז"ל אינו אלא לפי תירוץ הר' חיים ז"ל שכתבו לעיל כל כי האי הי"ל לפרש האמנם הנראה ברור בכונתם ז"ל דק"ל כלפי מאי דאמרינן ביבמו' ובדוכתי טובא דכל דאיכא רובא וחזקה אפי' ר"מ דחייש למיעוט' מודה דלא חיישינן משום דהו"ל מיעוטא דמיעוטא ואם כן היינו דק"ל דמנא ליה למילף מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא דילמא התם ה"ט דאיכא נמי טעמא דאוקמא אחזקה וכל דאיכא רובא וחזקה אפילו ר"מ דחייש למיעוטא מודה דלא חיישינן ולעולם דברובא גרידא חיישינן למיעוט' שוב ראיתי להרשב"א ז"ל שם שתי' כן לקוש' התוספות ולדעתי איכא למישדי נרגא כמ"ש וצ"ע ואיך שיהיה לדאתאן עלה אפשר ליישב ולומר דע"כ לא כתבו התוס' דחזקה דמעי אמו חשיבה חזקה אלא דוקא גבי בכור משום דכל זמן שהוא במעי אמו אין כאן קדוש' כלל דגזרת הכתוב הי' דבפטר רחם תלי רחמנא ואפי' נתנבלה או נטרפה אמו אין קדושה חלה עליו משא"כ גבי טרפה דטעמא דאין טרפות פוסל בה היינו משום דשחיטת אמו מטהרתו ועובר ירך אמו הוא וחשיבא כחתיכת בשר בעלמ' ואם נתנבלה או נטרפה אמו טעון שחיטה מדאוריית' וכל שאר טרפות פוסל בה כדאיתא התם וכיון שכן ודאי דחזקה דמעי אמו לא חשיבא חזקה ודאית דדילמא אמו טרפה היא או תתנבל אמו כנ"ל נכון:<br><b> כתבו </b> התוספות פרק אין מעמידין דל"ד ע"ב ד"ה אי אמרת וז"ל תימא כי איכא רובא נמי אמאי לא חשבינן ליה מיעוטא דמיעוטא כו' וי"ל דשאני הכא דלאחר שחיטה איתרע לי' חזקה דהנך קיבות העומדות לפנינו כו' ואפילו לר"י דלא חייש התם אסר הכא דהתם אין שום ודאית של איסור יע"ש והנראה מבואר מדבריהם דס"ל דר"י נמי חייש למיעוטא אלא טעמא דר"י דלא חייש התם משום דהו"ל רובא וחזקה ולא חשיבא ליה יצאה מלאה איתרע ליה רובא מכיון דאין שום ודאית של איסור אבל גבי קיבה כיון דלאחר שחיטה איתרע ליה חזקה ליכא אלא רובא וחייש למיעוטא ועיין בהרב ח"ה שם וכיון שכן יש לתמוה מההיא דפריך התם בבכורות גבי ההיא דחלב פוטר ומי חייש ר"י למיעוטא והתנן יצאת מלאה חוששת ר"י אומר אינה חוששת ואמרינן מ"ט דר"י קסבר רוב מעוברות יולדות כו' והו"ל זכרים מיעוט' ולמיעוטא לא חיישינן ומשני אלא איפוך והשתא כפי דבריהם מאי קו' ע"כ ל"ק ר"י התם אלא משום דאיכא רובא וחזקה אבל גבי חולבות דליכא חזקה בהדי' רובא דאי משום חזקה דהעמד ולד בחזקת מעי אמו הא איכא נמי חזקה דהעמד בהמה בחזקת שלא ילדה וכיון שכן אוקי חזקה כנגד חזקה וליכא אלא רובא ומש"ה חייש ר"י למיעוטא והדבר צריך ישוב כעת:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ויבמה </b>
+<b> שהיא אלמנה מן הנשואין כו' שאין עשה דוחה ל"ת ועשה כו'.</b> הנה רבינו הגדול בס' פרשת דרכים דס"ט ע"ד נסתפק בכ"ג שנפלה לו אלמנה מן הנשואין דמדין תורה אינו מיבם דלא אתי עשה ודוחה ל"ת ועשה אם עבר ובא עליה אם חייב כרת כיון דמדין תורה אינו עולה ליבום הו"ל אשת אח שלא במקום מצוה דהא מן הדין אפי' חליצה לא הוה צריך אלא דריבה אות' הכתוב מדכתיב יבמתו ונהי דלחליצה רבי אותה ליבום אפשר דבאיסורה קיימא והדבר צ"ת דאפשר דכיון דרבי אותה הכתוב לחליצה פקע ממנה איסור אשת אח וצ"ע א"ד. ולע"ד בהורמנותי' דמר אמינא דיש להוכיח ספיקו מהא דגרסינן פ"ב דיבמות איתמר ביאת כ"ג באלמנה ר"י ור"א חד אמר אינה פוטרת צרתה וחד אמר פוטרת צרתה וכתב הרב ח"ה וז"ל לכאורה נראה דבצרה דוקא פליגי באלמנה מן האירוסין ואיכ' מאן דאמר אינה פוטרת צרתה כיון דאין עשה דוחה ל"ת הכא לא מקיים בה מצות יבום כלל ועדיין צרתה זקוקה ליבם אבל בהיא גופא כ"ע לא פליגי דסגי לה בגט דאפילו למ"ד דאין עשה דוחה ל"ת הכא ולא מקויים בו מצות יבום מ"מ הרי היא כאשתו לכל דבר דהא קדושין תופסין בחייבי לאוין וסגי לה בגט ואפי' באלמנה מן הנשואין איכא למימר הכי לכ"ע דסגי לה בגט דקדושין תופסין בחייבי לאוין ועשה אבל מפרש"י שפירש פוטרת אותה ואת צרתה מחליצה וסגי לה בגט משמע דלמ"ד אינה פוטרת גם אותה ולא סגי לה בגט אלא בחליצה וצ"ע לפי' אדפליגי בצרתה ליפלגי בהיא גופא אי סגי לה בגט או לא עכ"ד הנה מדברי הרב ח"ה ז"ל מבואר דפשיטא ליה כצד הב' שכתב רבינו הגדול ז"ל דכיון דרבה אותה הכתוב לחליצה פקע ממנה איסור אשת אח ומש"ה כתב דבהיא גופא כ"ע לא פליגי דסגי לה בגט כיון דקדושין תופסין בחייבי לאוין הרי היא כאשתו לכל דבר אמנם כפי הצד הראשון שכתב ז"ל דכיון דמדין תורה אינה עולה ליבום הו"ל אשת אח שלא במקום מצוה וחייב כרת פשיטא מילתא טובא דאם בא עליה צריכא חליצה כיון דלא קנאה כלל דאין קדו' תופסין בחייבי כריתות ומשמע ודאי דלא בעי גט כלל אלא חליצה גרידה והנראה שזה היתה דעת רש"י ומשום הכי הוכרח לומר דלמ"ד פוטרת דמדאורייתא חזיא ליבום הוא דסגי לה בגט למימרא דלמ"ד אינה פוטרת ומדאורייתא אינה עולה ליבום הו"ל אשת אח שלא במקום מצוה ולא בעיא גט אלא חליצה ומה שהקשה הרב ח"ה ז"ל דליפלגו בהיא גופא אי סגי לה בגט יש לומר דפוטרת צרתה אצטריכא ליה לאשמועי' כלפי מאי דקי"ל בעלמא דביאה פסולה אינה פוטרת ואפילו ביאה פסולה מדרבנן וא"כ ה"נ כיון דביאה פסולה מדרבנן היא גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה היל"ל דאינה פוטרת צרתה וכבר הוקשה לו כן להרב ל"מ ז"ל ותי' דאין לדמות הגזרות זו לזו יע"ש ואם כן איכ' למימר דהיא גופא אשמועינן דהו"א כיון דמדרבנן לא חזיא ליבום לא מקיים בו מצות יבום ועדיין צרתה זקוקה ליבם קמ"ל דלא ודוק ואחר העיון נראה שיש להכריע כדעת רש"י ז"ל דכל דמדאוריית' לא חזיא ליבום קיימא עליה באיסור אשת אח בכרת ולא קנאה כלל מדאותבינן עלה למ"ד אינה פוטרת משום דאין עשה דוחה ל"ת ממתני' דקתני גבי פצוע דכא ואם בעלו קנו ופרש"י ז"ל ויוצאת בגט בלא חליצה והשתא כפי דברי הרב ח"ה שכתב דאפילו למ"ד אינה פוטרת מ"מ היא גופא סגי לה בגט כיון דקדושין תופסין בחייבי לאוין אם כן מאי תיובתא הא אע"ג דאינה פוטרת מ"מ היא גופא קנאה וסגי לה בגט ושפיר קתני במתניתין שאם בעלו קנו לענין שהיא גופא יוצאה בגט בלא חליצה שהרי במתני' לא הוזכר צרתה כלל אלא מבואר דלמ"ד אינה פוטרת הו"ל אשת אח בכרת ולא קנאה כלל וכבר עלה על דעתי לומר דאין מכאן ראיה לומר דכל שאינה עולה ליבום ד"ת הו"ל אשת אח בכרת ולא קנאה כלל דאיכ' למימר דכיון דרבי אותה הכתוב לחליצה פקע מינה איסור אשת אח ואין בו אלא לאו גרידא ואם בא עליה קנאה דקדושין תופסין בחייבי לאוין אלא דסבירא ליה לתלמודא דלמ"ד דאינה פוטרת וד"ת אינה עולה ליבום אף ע"ג דאם בא עליה הרי היא כאשתו וקדושין תופסין בה אפי"ה כיון דלא חזיא ליבום רמיא עליה זיקה ובעי גט וחליצה דמהשתא היינו דפריך שפיר ממתניתין דקתני דאם בעלו קנו דיוצאה בגט וחליצה כמ"ש רש"י ודברי רש"י ג"כ יש לפרשם בהכי דלמ"ד פוטרת כתב דסגי לה בגט ולמ"ד אינה פוטרת ולא חזיא ליבום ד"ת בעי' תרווייהו גט וחליצה ומ"מ דברי רב ח"ה ז"ל שכתב דסגי לה בגט גרידא דבר תמוה דאם כן מאי פריך מהא דאם בעלו קנו:<br><b> ושוב </b> בא לידי ספר יש"ש על מסכת יבמות וראיתי לו שם שכתב בסימן ד' וז"ל נ"ל כהן גדול שבא על אלמנה מן הנשואין כו' לא זו שאינה פוטרת צרתה אלא אף היא לא נפטרה וצריכה גט לאותה ביאה דחשיבא כמאמר שאינו קונה קנין גמור וצריכה חליצה כו' יע"ש ולא ידעתי אמאי כתב כן מסברא דנפשיה והי"ל להכריח ממאי דפריך בגמ' ממתניתין דאם בעלו קנו דמבואר הוא דבעיא חליצה ואף היא לא נפטרה בלתי חליצה גם מבואר מדבריו שדעתו ז"ל כהצד הראשון שכתב רבינו דכיון דרבה הכתוב לחליצה פקע מיניה איסור אשת אח דאל"כ פשיט' ודאי דלא בעי גט כלל דכיון דקיימ' עליה בכרת אין קדושין תופסין בה כלל וה"ז דומה למי שבא על אשת אחיו שהניח בן דפשיט' ודאי דלא קני לה כלל אחר כך ראיתי להרב בית שמואל סי' קע"ד סק"ג שכתב וז"ל עוד מוכח בסוגיא זו כל שאינה עולה ליבום מדאוריית' כו' גם את עצמה אינה פוטרת בביאה דהא הק' מההי' דאם בא עליה פצוע דכא קנאה ושם לא איירי דיש לו צרה ולכאורה ק' למה כתב הרמב"ם דאם בא על האלמנה מן הנשואין לא הותרה צרתה לזר עד שתחלץ ות"ל דהיא עצמה אינה פטורה וי"ל א"ד והנה מה שדקדק מדברי רבינו הנה נכון אשר מבואר ממ"ש לא הותרה צרתה דהיא עצמה סגי לה בגט וכן נראה לענ"ד מלשון הה"מ שכתב מסקנת הגמר' שהיא חולצת ולא מתייבמת פי' והיא נפטרת בחליצתה או בביאתה וצרתה נפטרת בחליצה של זו כו' הרי מבואר דס"ל דיבם שבא על מחזיר גרושתו קנאה ונפטרת בביאה ומבואר הוא שדעתו ז"ל כהצד השני שכתב רבינו דכיון שרבה הכתוב לחליצה פקע מני' איסור אשת אח דאילו לפי הצד הראשון פשיט' ודאי דלא קנאה כלל וכבר היה אפשר לפרש דבריו דמ"ש דנפטרה בחליצתה או בביאת צרתה ומ"מ כל הישר הולך יראה שאין זו במשמעות דבריו ומה גם שדברי רבינו הכי מוכח כמ"ש הרב בית שמואל וכיון שכן הדרה קו' לדוכתא דמאי פריך מההיא דאם בעלו קנו והנראה לומר דתלמוד' הכי פריך משום דבריש' דמתניתין קתני פצוע דכא וכרות שפכה או חולצין או מיבמין כיצד מתו ולהם נשים ולהם אחים ונתנו גט או חלצו מה שעשו עשו ואם בעלו קנו מתו אחים ועמדו כו' אם בעלו קנו ואסור לקיימן משום שנאמר לא יבא כו' והשתא משמע דאם בעלו קנו דסיפא דומי' דרישא דבריש' בפצוע דכא שמת ויבם אחיו את אשתו פשיט' ודאי דפוטרת צרתה וא"כ כי קתני סיפא נמי ואם בעלו קנו משמע ודאי דפוטרת צרתה דאל"כ הוה ליה למתני' למתני בסיפא ואם בעלו קנו ואינה פוטרת צרתה לאשמועי' דלא הוי כדינא דרישא כי היכ' דתני דאסור לקיימן לאשמעינן דלא נטעי דומיא דרישא ותו דגבי יבם קי"ל דאם בא עליה באונס או בשוגג קנאה מגזרת הכתוב ובהני דלא חזיין ליבום ד"ת דאף דנימא דפקע מיניה איסור אשת אח ואם בא עליה קנאה היינו מדין אישות כדקי"ל בעלמ' דקדושין תופסין בחייבי לאוין אמנם אם בא עליה באונס או בשוגג פשיט' ודאי דלא קנה כיון דלא דמיא ליבום לא קנאה מדין יבום ומדין אישות ג"כ לא קנאה וא"כ היכי קתני מתני' בסתמ' דאם בעלו קנו דמשמע כדין שאר יבמה דעלמ' אלא משמע ודאי דמדאוריי' חזייא ליבום כנ"ל ליישב דעת רבינו והר"ב ח"ה:<br><b> ואולם </b> מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו נראה דס"ל כהצד הראשון דכל שאינה עולה ליבום ד"ת קיימא עליה באיסור אשת אח בכרת ואם בא עליה לא קנאה ממ"ש שם אההי' דפרכינן בגמר' מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין וז"ל פרש"י ז"ל הילכך חייבי לאוין קרינן ביה לקחת את יבמתו בדיעבד אבל בחייבי כריתות לא תפסי קדושין ואפילו עבר היבם ונשאה לאו קיחה היא ואיכ' מרבוותא דמקשו עליה דהא למאי דס"ד השתא דחייבי לאוין לא רמיה ליבום ד"ת אם בעלו לא קנו והיכי קרינן בהו לקחת אפילו עבר ונסיב לפיכך פי' כו'. גם הריטב"א ז"ל בחידושיו כ"י הוק' לו כן ותי' וז"ל ואפשר שמרן ז"ל ה"ק דכיון דבעלמ' קרינן בהו לקחת בדיעבד שפיר איכ' למקרי בה הכא לקחת למיעבד בה זיקה ולהצריכה חליצה משא"כ בחייבי כריתות דלית בהו שום לקוחין לא ביבמה ולא בעלמא עכ"ל הרי מבואר דסבירא ליה דכל שאינה עולה ליבום ד"ת קיימא עליה באיסור אשת אח ולא בעיא גט כלל דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות שאלו היה דעתם ז"ל לפקע מיניה איסור אשת אח ואם בא עליה קנאה משום אשות דקדושין תופסין בחייבי לאוין א"כ מאי ק"ל הא אע"ג דמדאוריית' לא רמיא ליבום אין בו אלא לאו גרידא ושפיר קרינן ביה לקחת אם עבר ונסיב ביבמה גופא הכלל העולה ממ"ש שדין זה נראה דבמחלוקת הוא שנוי שלדעת רבינו וה"ה ומהרש"ל והר"ב ח"ה שכתבנו נראה דס"ל דאיסור אשת אח פקע מיניה ולדעת הרשב"א והריטב"א ז"ל ס"ל דקיימא עליה באיסור אשת אח בכרת כנ"ל:<br><b> ודע </b> דבפרק הערל דע"ט ע"ב פרכינן התם מכדי שמעינן לר"ע דאמר חייבי לאוין כחייבי כריתות דמי וחייבי כריתות לאו בני חליצה ויבום נינהו ופי' רש"י וז"ל והיכי קאמר ר"ע סריס חולץ הא לא רמי' קמי' ואבראי קיימ' כחייבי כריתות וקאי עלה באיסור אשת אח ע"כ אשר מבואר מדבריו דחייבי לאוין לר"ע קיימא עליה באיסור אשת אח וחייב עליה כרת ואין מכאן ראיה כלל לספיקו של רבינו דע"כ לא מספ"ל אלא למאי דקי"ל דחייבי ל"ת ועשה חולצת ואהא הוא דאיכא לספוקי דכיון דרבה הכתוב לחליצה פקע מיניה איסור אשת אח אכן לר"ע דס"ל דחייבי לאוין לאו בני חליצה נינהו פשיטא ודאי דקיימא עליה באיסור אשת אח הן אמת דהיא גופא צריכה רבה למען דעת דלר' עקיבא נמי לו יהי דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין אמאי לא אמרינן לדידיה אתי עשה ודוחה ל"ת וכבר התוספ' פ"ק דיבמות ד"ט ד"ה והרי איסור קדושה תמהו על זה וז"ל בכל דוכתא פשיטא ליה לתלמוד' דחייבי לאוין לר"ע דס"ל דאין קדושין תופסין לאו בני חליצה ויבום נינהו כמו חייבי כריתות הכא ובפרק הערל ובפ' ד' מיתות ותימה לר"י דאמאי לא אמרינן נמי לר"ע דליתי עשה ולידחי ל"ת והניחוה בתימה יע"ש הן אמת דמה שהוקשה להו מההיא דפ"ק דיבמות נראה דאין כאן מקום קושיא דלעולם דחייבי לאוין לר"ע נמי אמרינן דאתי עשה דיבום ודחי ל"ת ותלמודא כי פריך בחלוקת גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל פריך דכיון דגרושה לכהן הדיוט קיימא עליה בלאו א"כ אין כאן זיקת אחיו כלל שהרי לא תפסי קדושי אחיו כיון דבחייבי לאוין הן ואמאי חולצת הא לא הויא אשת אח כלל מיהו מההיא דפ' הערל ופ' ד"מ קשה טובא גם הרשב"א שם בחדושיו הוקשה לו כן ונדחק עצמו ליישב דאינהו דהוו בקיאי בדר"ע אינהו ידעי דר"ע הכי היה ס"ל ולפיכך מקשי' הכי בהדיא ואנכי הרואה רואה אני שכפי מ"ש הרשב"א בסוגיא ואהא דפרכי' התם ומה ראית ומהדרינן חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין דאין כאן קושיא כלל שכתב וז"ל ומסתברא דכולה שמעתין אלקחת את יבמתו קסמיך וכדפירש"י ז"ל דאי כתיב אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו היה במשמע דאינו עולה לא ליבום ולא לחליצה אלא כשרה גמורה שאני קורא בה לקחת כלומר המותרת לינשא אבל חייבי לאוין לא דהא לא קרינן ביה לקחת לכתחילה להכי הדר כתיב יבמתו לו' דאע"ג דאינו עולה ליבום דלא קרינן ביה לקחת עולה לחליצה כו' ואקשינן ואימא חייבי לאוין נמי לא יעלו לחליצה דכיון שאינו עולה ליבום דלא קרינן ביה לקחת כו' ומפרקינן הא רבי רחמנא יבמתו כו' והדר פריך ומה ראית כיון שזה וזה אין אני קורא בהן לקחת וחליצה לאו קילותא היא דנימא מסתברא דטפי איכא לאקולי בחייבי לאוין מחייבי כריתות כו' ופרקינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין וכיון שכן קרי' ביה לקחת כיון דבעלמא בת לקוחין היא בדיעבד אבל חייבי כריתות לא קרינן ביה לקחת כלל דאפי' בעלמא לא תפסי בהו קדושין ואפי' בדיעבד וכיון שכן דין הוא שלא יעלו לחליצה כיון דלא קרינן בהו לקחת לא ביבמה ולא בעלמא עכ"ד בקיצור יע"ש וא"כ כפי דבריו מבואר הוא דמש"ה פשיטא ליה לתלמודא דלר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין חייבי לאוין בני חליצה ויבום נינהו משום דכיון דחייבי כריתות ממעטינן להו מחליצה מקרא דאם לא יחפוץ ומשום דלא קרינן בהו לקחת כלל אפי' בדיעבד ה"נ מה"ט ממעטי' חייבי לאוין וקרא דיבמתו דאשמועי' דיש שאינה עולה ליבום ועולה לחליצה מוקמי' לה בחייבי עשה דתפסי בהו קדושין וקרי' ביה לקחת בדיעבד ואע"ג דמסקי' התם דחייבי לאוין דאינה מתיבמת משום גזירה ביאה ראשונה כו' מ"מ דרשא דרב גידל דיבמתו קושטא קאי ומוקמי' לה לאלמנה מן הנשואין דהו"ל ל"ת ועשה וכמ"ש ה"ה והרשב"א ז"ל משם בעל ה"ג וא"כ למסקנא נמי כי קשיא לן א"ה חייבי כריתות נמי ע"כ צ"ל כל הנהו תי' דתריצנא לעיל ומטעמא דקדושין תופסין בחייבי לאוין וא"כ לר"ע עכ"ל דחייבי לאוין נמי לאו בני חליצה ויבום נינהו ממיעוט' דאם לא יחפוץ וקרא דיבמתו לחייבי עשה דקדושין תופסי' בה הוא דאתא זה הנראה אצלי כפתור ופרח ליישב קושית התוספ' והרשב"א ז"ל:<br><b> ודע </b> שראיתי להרשב"א ז"ל בריש פ"ק דיבמות דברים תמוהים בעיני שכתב גבי המגרש את אשתו על מנת שלא תנשאי לראובן ועמדה ונשאת לשמעון אחיו ומת ונפלה לפני ראובן וז"ל ומסתברא לי דאפי' היא עצמה חולצת ואין אני קורא בה כל שאינה עולה ליבום כו' דבתנאי לא קמיירי קרא ולא אמרינן אלא באיסור ערוה אבל בזו שאיסור דבר אחר גרם לה ליאסר דהיינו תנאו חולצת ואע"פ שאף זו אם עמדה ונשאת לו הגט בטל ותיאסר לו איסור ערוה מ"מ אין איסורו אלא מחמת תנאו כו' וה"ז כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפרק ב"ש כופין אותו לחלוץ והרי זו אינה עולה ליבום ד"ת דקיימא עליה בלאו ועשה ואפי"ה עולה לחליצה משום שדבר אחר גרם לה ליאסר א"ד ולא זכיתי להבין דבריו דנודרת הנאה דבעינן חליצה לאו משום שדבר אחר גרם לה ליאסר אלא משום דרבה הכתוב יבמתו לחייבי ל"ת ועשה דבעי' חליצה ומטעמא דקדושין תופסין בחייבי לאוין והרי אלמנה מן הנשואין דאיסורה מחמת עצמה ולא רמיא ליבום ד"ת ואפי"ה בעי' חליצה כמ"ש איהו עצמו משם בעל ה"ג וא"כ איך כתב הוא ז"ל דטעמא דנודרת הנאה משום שדבר אחר גרם לה ליאסר דהא ליתא דאלמנה מן הנשואין יוכיח מה שאין כן באומר ע"מ שלא תנשאי כיון דלא חזיא ליבום כלל ולא תפסי בה קדושין דקאי עליה באיסור ערוה איכא למימר דהו"ל כחייבי כריתות ממש וצ"ע:<br><b> וביאת </b> כהן הדיוט בגרושה היה נר' ודאי דפוטרת צרתה כיון דמדאוריתא חזיא ליבום דאתי עשה ודחי ל"ת דכהן בגרושה נר' ודאי דאין בו אלא ל"ת גרידא והרשב"א בחידושיו כתב אהא דפרכינן קפסיק ותני ל"ש מן הארוסין כו' וז"ל ובדין הוא דליקשי ליה הכי מדתני בהדיא גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דאיסורי לאו גרידי נינהו כו' וכ"כ הריטב"א יע"ש האמנם מצאתי להתוס' במכות דט"ו ע"א ד"ה אם כהן הוא שכתבו וליכא למימר דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה שאינו שוה בכל דהא אי אמרה לא בעינ' כו' יע"ש ודבריהם סתומים דעשה בגרושה מאן דכר שמיה ואולם דבריהם ז"ל עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר וכונתם למ"ש בריש פרק יש מותרות ד"ה והא קולא כו' וז"ל פי' בקונטרס כגון ממזרת לישראל וחללה לכהן ואין נראה דבחללה נמי איכא עשה דקדושים תהיו והנר' דס"ל דאע"ג דבפרק ב' דיבמות הוה בעי למימר דאלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת הוא דאקשי' א"ה כל התורה כולה נמי עשה ול"ת הוא דכתיב והתקדשתם ומסקי' דאלמנה מן האירוסין ד"ת עולה ליבום מטעמא דאתי עשה ודחי ל"ת הרי דעשה דקדושים יהיו לא חשיב עשה לפי האמת היינו דוקא לענין אלמנה לכ"ג דלא כתיבא בההיא פרשתא אבל זונה וחללה דכתיבא בההיא פרשתא חשיב עשה דקדושים יהיו למאי דכתיבא בההיא פרשתא וכ"כ התו' בפ' אלו מציאות ד"ל ע"א ד"ה הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה וז"ל וא"ת דבפ"ב דיבמות לא חשיבא אלמנה לכ"ג אלא ל"ת גרידא ואמאי הא איכא נמי עשה דקדושים יהיו וי"ל דלא קאי אעשה דקדושים יהיו אלא למאי דכתיבא בההיא פרש' יע"ש וראיתי להרב מוהר"י בר דוד בס' דברי אמת דנ"ט שתמה על רש"י שדבריו סותרים דבמציעא כתב כהנים עשה ול"ת לנפש לא יטמא כנראה דס"ל דלמאי דכתיבא בההיא פרשה חשיב עשה ובפרק יש מותרות כתב דחללה אין בו אלא לאו גרידא אע"ג דכתיבא בההיא פרשה והניחו בצ"ע יע"ש ומצאתי ישוב לזה בשיטה מקובצת כ"י למסכת סנהדרין פרק כ"ג אההיא דאמרינן התם אלא מן האירוסין יבא עשה וידחה ל"ת וז"ל והא דכתיב קדושים יהיו לא חשיב עשה כדמסיק ביבמות דאם כן כל התורה כולה נמי כו' וא"ת הא גבי גילוח זקנו חשיב ליה עשה בפרק ב' נזירים וי"ל דלכל מילי דכתיבי בפרשה קאי וחשיב עשה ואלמנה לא כתיבא בההיא פרשה וא"ת והא חללה דכתיבא בההיא פרשה ומוכח בפרק יש מותרות דליכא עשה ונראה לפרש דקדושים יהיו קאי אהנהו דקמי' ולא אהנהו דכתיבי בתרי' נכדו של הר"ש ז"ל ע"כ וא"כ מבואר הוא שזה הוא דעת רש"י ז"ל ודוק:<br><b> גם </b> מ"ש עוד הרב הנזכר שרבינו לא מנה עשה דקדושים יהיו בשום מקום כנראה שסמך לו על סוגייא דריש יבמות דמוכח משם דאין גילוח זקן בכהנים אלא לאו גרידא וזו היא ג"כ דעתו בהל' נזירות ס"פ ז' שנתן טעם בנזיר למה דוחה עשה דתגלחת הנגע לנזירות ונתן טעם לנזיר ומה יענה לכהן כו' אלא שמאחר שרבינו פוסק דליתי' בכהנים אלא לאו גרידא לא הוצרך לתת טעם בכהן יע"ש לא דק כלל ואשתמיט מיניה לשון רבינו פי"א מה' גזילה ואבידה דין י"ח שכתב בהדיא דטומאת כהנים יש בו עשה ול"ת א"כ ע"כ שדעתו דלמאי דכתיבא בההיא פרשה חשיב עשה כדעת התוס' וא"כ מיניה גבי גילוח זקן דכתיבא בההיא פרשה חשיב נמי עשה גם מה שהביא ראיה ממ"ש רבינו פ"י מה' טומאת צרעת דכ"ג שנצטרע פורע ופורם אע"פ שכתוב בו בגדיו לא יפרום אתי עשה ודחי ל"ת אין ראי' משם כלל דהתם שאני דלא כתיבא בההיא פרשה ומשום הכי לא חשיב עשה ופשוט ואיך שיהיה דברי התוספת דמכות מבוארים הם דאזלי לשיטתם שכתבו ביש מותרות ובאלו מציאות דלמאי דכתיבנא בההיא פרשה חשיב עשה מש"ה כתבו דגרושה לכהן הדיוט יש בו עשה ול"ת כיון דכתיבא בההיא פרשה מיהו עיקר דבריהם ז"ל שכתבו דאתי עשה דאונס ודחי ל"ת ועשה דגרושה שאינו שוה בכל קשה לי טוב' שהרי בפרק אלו מציאות הקשו התוס' דהיכי אמרינן דאין עשה דהשבת אבידה דוחה ל"ת ועשה דכהנים הא אמרינן פרק ב' נזירים דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דכהנים שאינו שוה בכל ותי' דשאני עשה דמצורע דאלים כו' והק' עוד מדאמרינן ביבמות דאלמנה מן הנשואין אין עשה דוחה ל"ת ועשה ותירץ דחשיב שוה בכל כיון שאלמנה עשתה איסור כמו הכהן דכתיב לא יקחו אע"ג דאינו שוה אלא בכהנים אבל ההיא דגילוח זקן שאינו שוה בנשים נדחה מקמי עשה דמצורע יע"ש וכ"כ בפ"ק דיבמות ד"ה יע"ש והשתא קשה דאי ס"ל ז"ל כתי' י"מ דדוקא בעשה דמצורע דאלים דחי א"כ מאי ק"ל ואי ס"ל דאלמנה לכ"ג חשיב שוה בכל כיון שהאשה עשתה איסורא א"כ מה"ט נמי גרושה לכהן הדיוט חשיב שוה בכל דהיא נמי מוזהרת סוף דבר דבריהם צל"ע:<br><b> ומ"מ </b> לדאתאן עלה נראה בדין זה במחלוקת הוא שנוי דלדעת רש"י ז"ל פ' יש מותרות נראה דביאת כהן הדיוט בגרושה פוטרת צרתה כיון דליכא אלא ל"ת גרידא דומיא דאלמנה מן האירוסין ולדעת התוספ' שם ובפרק אלו מציאות נראה דאינה פוטרת צרתה כיון שיש בו עשה ול"ת כנ"ל ודע שאני מסתפק ביבם שיבם את הממזרת או איפכא ונתעבר' מביאה ראשונה אי הולד ממזר כיון דמן התורה רמיא עליה ליבומי דאתי עשה ודחי ל"ת מי נימא דאין ממזר אלא מחייבי לאוין והאי כיון דבביאת היתר היא לא הוי ממזר או דילמא אע"ג דביאת היתר היא אפי"ה הולד ממזר דומיא דגר שנשא ממזרת דקי"ל הולד ממזר אע"ג דגר מותר בממזרת ובפרק האומר אמתניתין דקתני כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר ופרכינן וכללא הוא והרי גר שנש' ממזרת דיש קדושין ואין עבירה והולד הולך אחר הפגום דת"ר גר שנשא ממזרת הולד ממזר דברי ר"י ומשנינן מתניתין ר"י היא דאמר גר לא ישא ממזרת דיש קדושין ויש עבירה יע"ש והשתא אם איתא דיבם שיבם את הממזרת הולד ממזר אכתי תקשי ליה הרי יבם דיש קדושין ואין עבירה והולד הולך אחר הפגום ויש לדחות וכעת דין זה צל"ע:
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>שתי </b>
+<b> יבמות כו' והרי הערוה אילונית צרת' מותרת כו'.</b> משנה רפ"ק דיבמות וכולם אם מתו או מיאנו כו' או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות והנה התוס' שם ד"ה או שנמצאו כתבו וז"ל דאילונית קדושי טעות כו' ותימא דאמרינן פרק האשה בתר' קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין דברי ר"מ א"ל לר"מ יפה אמרת שאין חולצין איש כתיב בפ' ומקשינן אשה לאיש אלא מה טעם אין מיבמין אמר ליה שמא תמצא אילונית ונמצאו פוגעי' בערו' ואמאי תתיבם ממ"נ דאם אינה אילונית שפיר מיבם ואי היא אילונית נמי שרי דלא היתה אשת אחיו ואומר ר"ת דההיא בקבלה עילויה וכה"ג משני בר"פ בן סורר והר' אברהם מבורגילא ז"ל תי' בנמצאת אילונית בחיי האח והקפיד אבל לאחר מיתה אם היה קיים דילמא לא היה מקפיד עכ"ל והמתבאר מדברי התוס' דכל שלא הכיר בה הבעל ונמצא' אילונית הו"ל קדושי טעות ומותר היבם ליקח אותה לאשה ולא הויא אשת אח שלא במקום מצוה ולדעת הר' אברהם ז"ל דוקא בשנמצאת אילונית בחיי הבעל והקפיד אבל אם נמצאת אילונית לאחר מית' הבעל אסור היבם ליקח אותה לאשה דחיישינן דילמא אם היה הבעל קיים לא היה מקפיד ונמצא פוגעין בערוה דהוה ליה אשת אח שלא במקום מצוה:<br><b> האמנם </b> מדברי רבי' ז"ל נראה דס"ל דאפי' נמצאת אילונית בחיי הבעל אפי' הכי קידושיו קידושין כל שקדשה סתם וזה שכתב בפ"ד מה' אישות הלכה יו"ד וז"ל סריס שקדש וכן אילונית שנתקדשה הרי אלו קידושין גמורים וכתב עליו ה"ה וז"ל זה מתבאר בהרבה מקומות והעלה ר"י ז"ל במשנה ראשונה דיבמות דאע"פ שלא הכיר בה כשקדשה צריכה גט וכן עיקר עכ"ל נר' מדבריו שהבין בדברי רבי' דמ"ש הרי אלו קדושין גמורים איירי בין הכיר בה בין לא הכיר בה וכן מבואר ג"כ מדברי הטור א"ה סי' מ"ד שאחר שהביא דברי רבינו ז"ל הללו כתב וז"ל והתוס' כתבו דאילונית שנתקדשה כו' אפי' מדרבנן אינה צריכה גט והיינו ע"כ בלא הכיר בה נר' שהבין בדברי רבי' דאיירי אפי' בדלא הכיר בה וראיתי להרב לח"מ ז"ל שתמה על הטור ז"ל ועל ה"ה ז"ל דאיך אפשר לומר שרבי' ז"ל איירי אפי' בלא הכיר בה שהרי כתב רבינו הרי אלו קידושין גמורים ואילו אפי' בלא הכיר בה ס"ל לרבי' ז"ל דקדושיו קידושין דבר תורה א"כ תיקשי ליה מתניתין דרפ"ק דיבמות דקתני וכולם אם נמצאו אילונית צרותיהן מותרות ואי הוו קידושין דבר תורה א"כ אמאי צרותיהן מותרות הא הוה ליה צרת ערוה אלא ודאי שקידושי טעות הן ולא הוו קדושין ובשלמא לדעת ר"י שכתב ה"ה ז"ל דצריכא גט איכא למימר דהיינו מדרבנן ואע"ג דאמרינן במתני' כל שיכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת דמשמע דכיון דהוו נישואין מדרבנן צרתה חולצת כמ"ש התוס' ז"ל אפשר דס"ל לר"ת ז"ל דהכ' הקילו טפי משום דהוו קדושי טעות ולא הצריכה גט אלא מפני מראית העין מש"ה צרתה מתיבמ' אבל שיהיו קדושין מן התורה זה א"א כדכתיבנא את"ד יע"ש שהניחו בצ"ע והנה מ"ש שלדעת ר"י ז"ל ניחא מתני' דצריכה גט מדרבנן קאמר ואע"ג דאמרינן כל שיכולה למאן כו' ס"ל לר"ת ז"ל דהכא הקילו טפי משום דהוו קדושי טעות תמהני עליו איך אישתמיט מיניה דברי הנ"י ריש פ"ק דיבמות שהבי' דברי ר"ת הללו ושם באר"ה שר"ת ז"ל לא כתב כן אלא אליב' דרבא דס"ל דמתניתין דקתני וכולן שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות מיירי בין שהכיר בה בעלה בין שלא הכיר בה בעלה ואפ"ה צרותיהן מותרות משום כיון דלא חזיא ליבום כלל הרי היא כצרת ערוה שלא במקום מצוה שכן כתב ז"ל וכתב ר"ת דלרבא דלאו טעמא משום מקח טעות אפשר דאילונית שלא הכיר בה גיטא מדרבנן בעיא ואתיא שפיר מתניתין דכתובות דקתני הממאנ' והשניה והאילונית אין לה כתובה דמשמע כתובה הוא דלית לה הא גיטא בעיא ואתי שפיר נמי הא דאמרי' קטנה לא חולצין ולא מיבמין שמא תמצא אילונית דכיון דבעיא גיטא מדרבנן נמצא פוגע בערוה מדרבנן עכ"ל וכן מבואר ג"כ מדברי הרשב"א ז"ל בחי' שר"ת לא כ"כ אלא לרבא דקי"ל כותיה דס"ל דמתני' איירי אפי' בהכיר בה ומשום דהו"ל צרת ערוה שלא במקום מצוה וא"כ מה מקום עוד להקשות לדעת ר"ת ז"ל ממתניתין דנמצאו אילונית עד שהוצרך הרב ז"ל לומר דהכא הקילו טפי משום דהוו קדושי טעות כו' ואי קו' של הרב ז"ל היא אליבא דרב אשי דס"ל דמתניתין איירי בלא הכיר בה משום דהוו קדושי טעות הא נמי ל"ק כלל דהכי נמי אזיל ומודה ר"ת ז"ל דלרב אשי כל שלא הכיר בה אינה צריכה גט כלל ואפי' מדרבנן ור"ת לא כ"כ אלא אליב' דרבא דקי"ל כותיה:<br><b> ומעתה </b> מתרצתה היא קושייתו של הרב ז"ל לדעת רבינו ז"ל דס"ל דאפי' לא הכיר בה קדושין גמורים דבר תורה דא"ל דאף רבי' לא כ"כ אלא לרב' דקי"ל כוותיה דס"ל דמתני' מיירי אפי' בהכיר בה ומשום דהו"ל צרת ערוה שלא במקום מצוה האמנם לרב אשי דס"ל דמתני' איירי בלא הכיר בה ומשום דהוי מקח טעות ה"ה אזיל ומודה רבינו ז"ל דאינה צריכה גט כלל וכדס"ל לר"ת ז"ל ובהא הוא דפליג על ר"ת דלר"ת רבא פליג ארב אשי וסבירא ליה דצריכה גט מדרבנן ורבינו ז"ל ס"ל דרבא פליג אדרב אשי לגמרי וס"ל דצריכה גט דבר תורה כיון שלא פי' בשעת קידושין דע"מ שאינה אילונית הוא מקדשה אמרינן דמסתמ' מחיל איניש והכריחו לרבינו לומר כן מכח ההיא ברייתא דקטנה לא חולצין ולא מייבמין דלישנא דנמצא פוגע בערוה מדאוריית' משמע לא מדרבנן כמ"ש ר"ת ותו דאי מדרבנן כולי האי ודאי לא חיישינן למיעוט' כיון שאין איסורה אלא מדרבנן ובהכי ניח' מאי דק"ל תו לדעת רבינו ז"ל מהא דגרסינן בר"פ בן סורר ומורה דבעי למיפשט רבי ירמיה מדפתי דבדיני נפשות אזלינן בתר רובא מדתניא בת ג' שנים ויום א' מתקדשת בביאה וחייבין עליה משום אשת איש ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין עליה והיא פטורה ואמאי אילונית היא ואדעתא דהכי לא קדיש אלא לאו דאזלינן בתר רובא ורוב נשים לא אילונית נינהו והשתא לדעת רבינו ז"ל דס"ל דאפי' לא הכיר בה הרי אלו קידושיו קידושין דבר תורה מאי פריך ואימא אילונית היא הא אפי' נימא דאילונית היא קידושיו קידושין ושפיר קתני וחייבין עליה משום אשת איש ובשלמא לדעת ר"ת דס"ל דצריכה גט מדרבנן פריך שפיר דהתם אדאורייתא קאי דקתני מומתין עליה אכן לדעת רבינו ז"ל דס"ל דמדאורייתא מקודשת ק' אכן כפי מ"ש יש ליישב דרבי ירמיה מדפתי ס"ל כרב אשי דפ"ק דיבמות דמתניתין דנמצאו אילונית צרותיהן מותרות איירי בלא הכיר בה ומשום מקח טעות ורבינו ז"ל לכ"כ אלא לדידן דקיימא לן כרבא דס"ל דרבא פליג ארב אשי וכמ"ש:<br><b> האמנם </b> זו היא שקשה בעיני דאיך אפשר לומר דמ"ש רבינו וכן אילונית שנתקדשה הרי אלו קדושין גמורים מיירי אפי' בדלא הכיר בה שהרי כתב רבינו ז"ל בפי"ז מה' הנז' הלכה ח' וז"ל המקדש אשה סתם ונמצאו עליה אחד מן המומין הפוסלים בנשים הרי זו מקו' מספק וכתב ה"ה ז"ל שם דפסק כרבא דפ' המדיר דס"ל דמספקא לן אי מחיל איניש אמומים גבי איסורא לחומרא וגבי ממונא לקולא הרי בהדיא דאפי' גבי מומים דעדיף מאילונית ס"ל לרבינו דאפי' קידשה סתם ונמצאו עליה מומין הרי זו מקו' מספק וא"כ מכ"ש קדשה סתם ונמצאת אילונית דלפחות מיהא ספק קדושין היא ואיך כתב רבינו ז"ל דקדושין קדושין גמורים וכי מי עדיפא אילונית מנמצאו עליה מומין הא ודאי יציבא בארעא כו' והרי התוס' שם בפ' המדיר דע"ב ד"ה על מנת הקשו לפי שיטתם ז"ל דס"ל דנמצא' אילונית אינה צריכה גט כלל דמ"ש מקדשה סתם ונמצאו עליה מומין דמקו' מספק ותירצו דמום דאילונית גריעא משאר מומין דעלמא דאין אשה אלא לבנים יע"ש וא"כ איך אפשר לומר שלדעת רבינו ז"ל נהפוך הוא דשאר מומין גריעי טפי ממום דאילונית ובר מן דין הא ודאי ליתא שהרי סי' אילונית הם כל שאין לה דדים וקולה עבה ומתקשה בשעת תשמיש ואין לה שפולי מעים כנשים כמ"ש רבינו ז"ל בפ"ב מהלכות הנז' ולדעת רבינו ז"ל לא מקרי אילונית אלא עד דאיכא לכולהו וכמ"ש ה"ה ומרן כ"מ שם ואחד מן המומים הפוסלים בנשים כתב רבי' בפ"ז מהלכות הנז' הלכה ז' דהיינו קולה עבה כו' וא"כ כל שהיא אילונית הרי יש בה מומים הפוסלים בנשים דבכלל מאתים מנה וא"כ הדק"ל דאיך כתב רבינו ז"ל דבנמצאת אילונית הרי אלו קדושין גמורים וכבר היה אפשר ליישב דברי הטור על צד הדחק לא עת האסף פה ומה שיש לעמוד בפי' הר"א מבורגי"ל כתבתי בפ"י מהל' מקואות בכללי ספיקא דרבנן ע"ש:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9403bcab50b342a2d2ca3d1bee6bb624fc963e0b
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,205 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release
+שער המלך על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Levirate_Marriage_and_Release
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>במד"א </b>
+<b> שנתכוון לבעול כו'.</b> הנה נסתפק הרב מש"ל דקי"ל דביבמה אינה קונה אלא בביאה במאמר הכתוב יבמה יבא עליה וקי"ל דבין שוגג או מזיד קנה אי בעי' בביאה זו עדים דומיא דקידושין דעלמא או דילמא כי היכי דגזירת הכתוב הוא ביבמה דאפי' שניהם שוגגים או אנוסים ה"נ נימא דאפילו דליכא עדים כלל קנה יע"ש ולע"ד נראה להוכיח מדברי התוס' דבעינן עדים כשאר אשה דעלמא ממ"ש בקידושין די"ב ע"ב ד"ה משום פריצותא וז"ל מפר"ת דהיינו לפי שצריך עדי ביאה או עידי יחוד ודבר מכוער שמעמיד עדים וקשה דביבמות פ' ר"ג מייתי לה מצות יבמה מקדש והדר בעיל לא קדיש לוקה מ"מ כרב והתם לאו משום עדים תליא טעמא דהא יבמה מדאו' אינה נקנית אלא בביאה כו' יע"ש והנראה דכונתם להק' דאם איתא דטעמא דפריצותא משום עדי ביאה הרי גבי יבמה אפי' קדיש תחילה ואח"כ בעיל צריך עכ"פ כיון דמדאורייתא אינה נקנית אלא בביאה וא"כ היכי קאמר התם דאי לא קדיש תחלה לוקה יע"ש וליכא לפרושי דכונתם להקשות לפר"ת דטעמא משום עדים א"כ גבי יבמה דא"צ עדים אמאי לוקה דהא ודאי ליתא דא"כ לא הי' להם לומר כהאי לישנא דהא יבמה מדאוריית' אינה נקנית אלא בביאה דזה אינו מעלה ומוריד כלל דהן לו יהי' דהוי מדאורייתא אפילו הכי צריך עדים ולא הי"ל להקשות אלא מטעמא דכיון דאפילו שוגגין קונה ה"נ בלא עדים אלא מבואר כונתם כמ"ש וכן מבואר מדברי הריטב"א בחידושיו שם יע"ש:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רצב) </b> אי בעינן בביאה זו עדים כו'. ולעד"נ להוכיח מדברי התוס' כו' דבעינן עדים כשאר אשה דעלמא כו'. זכורני כי בילדותי פשיטנא ספיקי' דהמל"מ להיפך דלא בעינן עדים והוא מש"ס ערוך ביבמות דף נ"ח (ובקדושין דף כ"ז ע"ב) דאמרינן התם דכוותה גבי שומרת יבם שבא עלי' כו'. שומרת יבם קרית לה אשתו מעלייתא היא כו' וע"ש ואי ס"ד דאין יבמה נקנית אלא בעדים א"כ הא משכחת לה שבא עליה יבם בבית חמי' בלא עדים אלא ששניהם מודים בזה דניהו דלענין קנין דתיהוי אשתו אינם נאמנין בהודאתן משום דחב לאחריני אבל לענין השקאה הא נאמנין או אם יש שם עד אחד שבא עליה יבם דעד אחד נאמן באיסורין ואפשר לומר דמשום מחיקת השם והבאת קרבנות אין עד אחד נאמן בזה: אבל עדיין קשה דאכתי משכחת לה בעדות מיוחדת דלענין קדימת שכיבת בעל מצטרפין אבל לא לענין קנין דיבמה אי דמיא לקדושין דהא המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושין וה"נ ע"י צירוף אינה מקודשת והרי אפי' ביש כאן ב' עדים אלא שלא הרגישו בהן אינה מקודשת ה"נ מאחר שנתבטלו הקדושין שבפני ע"א והיו כלא היו א"כ אע"פ שמקדש אותה פעם שני בפני ע"א אחר מ"מ כיון דהקדושין הראשונים נתבטלו משום דלא הי' שם ב' עדים א"כ ממילא גם הקדושין השניים בטלים משום דמ"מ אין כאן אלא עד אחד דוק ותשכח אבל לענין השקאת סוטה למה לא מהני הצירוף של העדות מיוחדת על קדימת שכיבת הבעל ודוק: [אמר נכדו המלבה"ד כבר העירו בזה בתשובות זק' רעק"א ז"ל ובבית מאיר ואני מצאתי כן ברשב"א שם ועיין עוד פלפול בזה בתשובות זק' הח"ס זצ"ל חחו"מ בהשיטות סי' ר"א ובשו"ת נוב"י מה"ת אהע"ז סי' קמ"ח]:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>האומר </b>
+<b> זה אחי.</b> משנה פרק האומר וגומר שם וכתב הר"ן וז"ל ולענין הלכה קי"ל כר' דאינו נאמן לאסור דהא מה לו לשקר כעדים דמי כו' ועדיין יש לדקדק דאי קי"ל כר' נקטינן דאפילו בדמוחזק לן דאית ליה אחים נאמן לומר אין לי אחים ואלו בפרק יש נוחלין אמרינן ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחין ואמר בשעת מיתה דאית ליה אחים אמר ר"י למאי ניחוש לה א"ל אביי הא איכא עדים במ"ה דידעי דאית לי' אחים ומסקנא א"ל רבא לר"ן זיל חוש לה אלמא כל היכא דמוחזק לן דאית ליה אחים לא מהימן וניחא לי כו' יע"ש וראיתי להרב לח"מ בפ"ג מהלכות יבום וחליצה שהקשה לדבריו דמשמע דאי קי"ל כר' נתן ל"ק ליה מההיא דיש נוחלין וקשה טובא דאפילו כרבי נתן לא אתיא ההיא דיש נוחלין שהרי רבי נתן ל"ק אלא היכא שחזר בו בשעת מיתה ואמר יש לי אחים אבל אם לא חזר בו בשעת מיתה נאמן במה שאמר בשעת קדושין אין לי אחים וכמ"ש רש"י והביאו הר"ן והוא מוכרח דאל"כ אלא אפילו שלא יחזור אינו נאמן לר' נתן במה שאמר בשעת קידושין אין לי אחים א"כ מאי האי דקאמר ר"נ אף נאמן לאסור ולמה לנו לנאמנותו הא בלא"ה היא אסורה ואינו נאמן במה שאמר בשעת קידושין וכן הקשה לדברי ה"ה שכתב ומתבאר בגמ' שאין הלכה כר' לפי אוקמתא זו כו' דמשמע דכר"נ אתי' ההיא די"נ והוא תימא דאפי' כר' נתן לא אתיא כפי פירש"י והוא מוכרח כמ"ש את"ק יע"ש והנה מה שהק' לדברי ה"ה הא ודאי לא קשה מידי ואשתמיט מיניה דברי הרמב"ן שכתב במלחמות דלר' נתן אפילו לא חזר בו אינו נאמן להוציאה מחזקתה אלא היתה בחזקת היתר מותרת היתה בחזקת איסור אסורה ונאמן דקאמר ר"נ לאו דוקא אלא לומר שאין עושין כדבריו ואיידי דקאמר ת"ק נאמן קאמר ר"ן נאמן כו' יע"ש ואם כן היא גופא מצינן למימר שזהו דעת ה"ה ומשום הכי כתב דההיא דיש נוחלין לא אתיא כר' אלא כר"ן וזה פשוט וא"נ אפשר שדעת ה"ה כדעת הרב החידושין שכ' דלר"ן אי לא חזר בו בשעת מיתה כיון דס"ל דמה לי לשקר כחזקה דמי לא אתיא חזקה ועקרה לחזקה וקיימה בס' איסור וחולצת ולא מתייבמת אבל אי חזר בו בשעת מיתה נתחזקה חזק' הראשונה לגמרי ומתייבמת יע"ש ואם כן אי קי"ל כר"ן ניחא ההיא די"נ דקאמר זיל חוש לה לענין דקיימא בס' איסור ודו"ק:<br><b> אכן </b> לדברי הר"ן ז"ל קשה טובא שהרי הר"ן סמוך ונראה הביא פי' רש"י וכתב דאי לאו דהדר בי' בשעת מיתה הוה מהימנינן ליה אפי' לר"ן וכי הדר ביה בשעת מיתה הוא דפליגי כו' וא"כ כפי דבריו אפילו אי קי"ל כר"ן תיקשי ליה ההיא דיש נוחלין גם מוהרח"ש ז"ל סימן כ"ו הקשה קושיא הלזו לדברי הר"ן ולבסוף הצריכו עיון והנה אין לתרץ לזה ולומר שדעת הר"ן וה"ה ז"ל כמ"ש התוס' בד"ה ר' סבר לחד תירוץ דבשעת מיתה לא שייך זה דאי בעי פטר לה בגיטא דשמא אין לו כח וא"כ ההיא די"נ דמיירי בשעת מיתה משום הכי קאמר דחיישינן לה דאינו נאמן נגד חזקה משום דליכא מיגו ומ"ש הר"ן דאי לא חזר בו אפילו ר"ן מודה היינו באומר כן בשעת הקידושין דאיכא מיגו דזה ודאי ליתא דאי ס"ל כתירוץ התוס' אם כן מאי ק"ל מההיא דיש נוחלין הא אפילו כר' מצי אתיא ההיא די"נ דהא טעמ' דר' דקאמר נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור הוא משום דס"ל מה לי לשקר כעדים דמי וכיון דבשעת מיתה ליכא מיגו אפילו לרבי נמי אינו נאמן נגד חזקה וכן מתבאר גם כן מדברי הר"ן שכתב לעיל מזה וז"ל והא דאוקימנא בדלא מוחזק לן באחי היינו משום סיפא כו' אבל רישא דיש לי בנים נאמן בדמוחזק לן באחי והכי אמרי' בהדיא פ' יש נוחלין כו' והשתא אי ס"ל כדעת התוס' מאי ראיה מייתי מההיא דיש נוחלין התם שאני משום דאיכ' מיגו דאי בעי מגרש לה כדאיתא התם בהדיא אבל באומר כן בשעת מיתה דליכ' מיגו ה"נ דאינו נאמן אלא ודאי משמע דלא ס"ל כחילוק התוס' והד"ק לח"מ ז"ל לדוכתא וזה פשוט. והוצרכתי לזה למה שראיתי להרב מחנה אפרים בחידושיו על רבינו די"ז ע"ב שכתב על קו' הרב ל"מ דכפי תי' ב' של תוס' לק"מ ע"ש ולא דק כמ"ש והר"ב ל"מ תי' עם מה שיש להקשות בגמ' דאמאי לא אוקי הברייתא דמוחזק לן באחי ומוחזק לן דלית ליה בנים ואע"פ כן אמר יש לי בנים נאמן ואמאי קאמר ולא מוחזק בבני דמשמע דלא ידיע לן אי אית ליה או לא ולכן נרא' דלכך אוקמא בגמ' בדלא מוחזק לן בבני משום דס"ל לתלמודא דאהך חלוקה הוא דקאמר ר"ן אף נאמן לאסור דמשמע דאי לא חזר בו נאמן להתיר משום דכיון דלא מוחזק לן בבני אע"ג דמוחזק לן באחי נאמן במ"ש יש לי בנים כיון שאינו סותר החזקה לגמרי אבל בחלוקת אין לי אחים לא הוצרך ר"נ לומר אף נאמן לאסור דאפילו לא חזר בו אינו נאמן כיון שסותר החזקה לגמרי והשתא אתי שפיר ההיא דב"ב כר"ן את"ד יע"ש והן דברים תמוהים בעיני שהרי מבואר מדברי הר"ן דאפילו בחלוקת אין לי אחים נאמן לר"ן אי לא חזר בו ממ"ש וז"ל וכי אמר בשעת קידושין יש לי בנים או אין לי אחים אי לאו דהדר ביה בשעת מיתה הוה מהימנינן ליה כו' הרי מבואר דאפילו בחלוקת אין לי אחים לר"ן נאמן כל שלא חזר בו וכן מבואר ממ"ש עוד שם בס"ד וכל כמה דלא איתכחיש דבוריה קמא מהימן דאין אדם חוטא ולא לו ואלו אית ליה אחי הוה הדר ביה בשעת מיתה כו' הרי דבחלוקת אין לי אחים נמי ס"ל דנאמן ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה ולכן נ"ל לומר על פי מ"ש מוהרח"ש סי' הנז' ליישב מה שהקשה לי' לרב אחד הובאו דבריו ז"ל שם בתשו' סי' כ"ה עמ"ש הר"ן ז"ל והא דאוקימנא בדלא מוחזק לן באחי הוא משום סיפא אבל רישא דיש לו בנים נאמן אפילו בדמוחזק לן באחי שהרי אינו עוקר חזקתו אלא שבא להתירה מצד אחר דמשמע מדבריו דדוקא ביש לי בנים נאמן לר"ן אבל באומר אין לי אחים אינו נאמן כיון שסותר החזקה ולפי פי' ז"ל אפי' באומר אין לי אחים נאמן לר"נ כל שלא חזר בו כמ"ש בהדיא ותירץ הרב ז"ל דאה"נ דאפי' ר"נ מודה מיהו היינו דוקא באומר יש לי בנים או אין לי אחים דאינו סותר החזקה לגמרי דאפשר דהיו לו ומתו כמ"ש הר"ן משם הרמב"ן אבל באומר לא היו לי אחים מעולם מסתברא ודאי דלר' נתן אינו נאמן אפי' לפי פירש"י ז"ל דבשלמא לר' דס"ל מה לי לשקר כעדים דמי ניחא דאפי' בלא היו לי מעולם נאמן דאתו עדים ומרעו לחזקה אבל לר' נתן דס"ל דמה לי לשקר כחזקה דמי ותרוייהו שוים הם אם כן מנלן דבלא היו לי נאמן ומ"ש הר"ן ז"ל שהרי אינו עוקר החזקה אאין לי אחים נמי קאי דכיון שאינו אומר לא היו לי מעולם אלא שהיו לו ומתו א"ד ז"ל ואם כן מעתה מתרצתה קו' בהכי דמשו"ה לא ק"ל להר"ן ז"ל אליבא דר' נתן מההיא דיש נוחלין משום דהתם מיירי בשדיבורו מכחיש הקול והחזקה לגמרי שאמר לא היו לי אחים מעולם ואי נמי שהקול היה שהאחים הן מן החיים אשר הן חיים עד הנה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל ועיין במוהריב"ל ח"א סימן קכ"ג שנמצא דיבורו סותר החזקה לגמרי ובהא ר' נתן מודה דאינו נאמן:<br><b> האמנם </b> לר' דס"ל דמה לי לשקר כעדים דמי אפילו באומר לא היו לי מעולם נאמן ק"ל שפיר מההיא דיש נוחלין כן נ"ל ומהתימה על מוהרא"ש ז"ל איך לא שת לבו ליישב דברי הר"ן הללו כפי מ"ש הוא ז"ל בעצמו והיותר נכון לע"ד לומר שדעת ה"ה והר"ן ז"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא דנאמן לר"ן לומר יש לי בנים או אין לי אחים כל שלא חזר בו היינו דוקא באומר כן בשעת קידושין דכיון דקודם שקדשה ושתעמוד היא בחזקת איסור בא הוא ואמר אין לי אחים והורעה חזקה לכ"ע לגבי זו שלא עמדה בחזקת איסור טפי עדיף מיגו מחזקת איסור אבל במוחזק לן באחי ואמר בשעת מיתתו אין לי אחים אינו נאמן דהא מפיק לה מחזקתה דעד השתא בחזקת איסור לשוק הוה קיימא ולא אתיא חזקת מיגו ומפיק לה יע"ש ואם כן משום הכי לא ק"ל להר"ן ז"ל אליבא דר' נתן מההיא דיש נוחלין משום דהתם מיירי באומר כן בשעת מיתה דכיון דבחזקת איסור הוה קיימא לא אתיא חזקת מיגו ומפיק לה מחזקת' כמ"ש הר"ן דלר' נתן כל שלא חזר בו מהני היינו דוקא באומר כן בשעת קידושין אמנם לר' דס"ל דמה לי לשקר כעדים דמי אם כן אפי' באומר כן בשעת מיתה נאמן דכיון דכעדים דמי אתו עדים ומרעי לחזקה ומש"ה ק"ל אליבא דר' מההי' דיש נוחלין ובהכי ניחא נמי מה שהקשה הרב הנז' מוהרא"ש ז"ל דברי הר"ן ז"ל דמשום הכי הוצרך הר"ן למיהב טעמא משום דאינו סותר החזקה משום דאמתני' קאי דמיירי באומר כן בשעת מיתה דאז כיון דבחזקת איסור לשוק עומדת לא אתי חזקת מיגו ומפיק לה מחזקתה אלא דוקא באומר יש לי בנים ס"ל להר"ן ז"ל דאע"ג דבחזקת איסור עומדת כיון דאינו סותר דיבורו החזקה לגמרי נאמן אפי' לרבי נתן והכריח כן מההיא דיש נוחלין דמשמע התם דמתני' דיש נוחלין אליבא דכ"ע היא מדלא קאמר בגמ' התם ה"מ ר' היא ובהא הוא דפליגי הר"ן ז"ל עם הרשב"א ז"ל דלהרשב"א ז"ל כל שאומר כן בשעת מיתה אפילו באומר יש לי בנים אינו נאמן וכתב דמש"ה הוצרך אביי לאוקמי למתני' בדלא מוחזק לן באחי ולבסוף כתב דהך אוקמתא דאביי לאו דסמכא היא מכח ההיא דיש נוחלין כמו שירא' המעיין בדבריו ז"ל אמנם הר"ן ז"ל דס"ל דהך אוקמתא דאביי יתד היא שלא תמוט הוכרח לומר דבאומר יש לי בנים אפילו רבי נתן מודה ואפילו במוחזק לן דאית ליה אחים וכההיא דיש נוחלין כנ"ל ליישב על נכון דברי ה"ה והר"ן והרב הנז' תי' ליישב דברי הר"ן ז"ל דבשלמא באומר כן בשעת קידושין איכא למימר דלא משקר משום דבמילתא דעבידא לגלויי לא משקר אבל כשאומר כן בשעת מיתה יש לחוש דילמא משקר דלא איכפת ליה אם ימצא שקרן לאחר מותו ותמה עליו המוהרא"ש ז"ל דלפי זה החילוק משמע דלר' נמי אינו נאמן כיון דמה לי לשקר הוי חזקה גרועה וכ"ת אה"נ דלשניהם אינו נאמן באומר אין לי אחים בשעת מיתה הרי דבר זה ק' עד מאד והרי אפילו לדעת הרמב"ן כ' הר"ן ז"ל בהדייא דבאומר אין לי אחים בשעת מיתה נאמן וא"כ מנ"ל להר"ן ז"ל לחדש דין זה לפי פירש"י ז"ל דלדעת ר' שאני לן בין אומר כן בשעת מיתה לאומר כן בשעת קידושין ודבר זה היה ראוי להר"ן לבארו ולפרשו א"ד יע"ש ולדידי אי מהא לא איריא כלל דהרמב"ן ז"ל משום דס"ל באומר אין לי אחים הו"ל כאומר יש לי בנים דאינו סותר החזקה דאפשר דהיו לו ומתו מש"ה ס"ל דאפילו באומר כן בשעת מיתה נאמן דהו"ל כאומר יש לי בנים לדעת הר"ן ז"ל דנאמן אפילו באומר כן בשעת מיתה כיון שאינו עוקר החזקה אמנם הר"ן ז"ל ס"ל דל"ש בין אומר אין לי אחים לאומר לא היו לי מעולם דאין לי אחים משמעותו שלא היו לו מעולם כל שלא פירש בהדיא שהיו לו ומתו וכמו שכן הוא דעת הרא"ש ז"ל ורבינו והרשב"א ז"ל דס"ל דבמוחזק שיש לו אחים כל שאמר אין לי אחים אינו נאמן יש לי בנים נאמן ומש"ה ס"ל דכל שאמר אין לי אחים בשעת מיתה אינו נאמן כיון שעומד' החזקה והמיגו הוי גרוע דיש לחוש דילמא משקר וכל שאמר יש לי בנים נאמן כיון שאינו עוקר החזקה אמנם אי קשיא לתי' הרב ז"ל הא ודאי קשיא דאם נאמר דלרבי נמי כל שאמר אין לי אחים בשעת מיתה אינו נאמן משום דיש לחוש דילמא משקר ולא איכפת לי' אם ימצא שקרן אחר מותו א"כ מאי ק"ל להר"ן ז"ל מההיא דיש נוחלין הא התם באומר כן בשעת מיתה מיירי כדקאמר בהדייא ומש"ה אפילו לר' אינו נאמן ולא ידעתי איך נעלם ממוהרא"ש ז"ל דבר זה עד שהוצרך להק' עליו מדברי הרמב"ן ז"ל:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כתב </b> ה"ה ז"ל דאפילו לדעת רבינו ז"ל וסיעתיה דבמוחזק שיש לו אחין ואמר אין לי אחים אינו נאמן במוחזק לן דלית ליה בנים ואמר יש לי בנים נאמן דשאני אחים דלא תליא מילתא בדידיה דאפשר דאית ליה אחין והוא לא ידע שהרי לא ראינו אינו ראיה נגד החזקה אבל באומר יש לי בנים דמילתא דתליא בדידיה ואיהו אמר דאית ליה בכל גוונא נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה יע"ש ונראה דס"ל דאע"ג דהוי מיגו במקום חזקה אפי"ה מיגו דבידו אלים טפי כמ"ש הר"ן דאמרי' ליה אפילו נגד חזקה ודוקא באומר אין לי אחים אינו נאמן אף ע"ג דאיכא מיגו מטעמא דלא תלייא בדידיה כמ"ש ז"ל וק"ל ממ"ש ה"ה ז"ל עצמו פ"ד מה' נחלות ה"ו על מ"ש רבינו שם מי שהיתה לו שפחה והוליד ממנה בן כו' ואמר זה בני אם ת"ח הוא כו' הרי זה יורישנו כו' כתב ה"ה וכשהגיע רבינו ז"ל לענין ירושה חלק בין היה ת"ח לשאר בני אדם והטעם בזה משום דירושה בידו הוא לתת לו נכסיו במתנה אפילו יהי' עבד גמור וכיון שהוא בחזקת כשרות כו' אמרינן העמד חזקת כשרות של זה כנגד חזקת שפחות של זה ונשאר דין מיגו כו' אבל בשאר בני אדם ליכא אלא מיגו והו"ל כנגד חזקת שפחות ואין אומרים מיגו במקום חזקה כו' יע"ש והשתא קשה דכפי מ"ש בהלכות יבום דהאומר יש לי בנים נאמן אף ע"ג דמוחזק לן דלית ליה בנים משום דמילת' דתליא בדידיה הוא ואמרינן מיגו נגד חזקה מטעמא דכתיב' א"כ ה"נ אע"ג דאיכא חזקת שפחות אמרינן מיגו נגד חזקה כיון דמילתא דתליא בדידיה הוא וליכא למימר דלא כ"כ ה"ה ז"ל אלא לענין יבום משום דאיכא טעמא דאין אדם חוטא ולא לו אבל לענין ירושה דליכא הך טעמא אין אומרי' מיגו נגד חזקה דהא ליתא שהרי רבינו ז"ל כתב שם דאם אין לאביו בן חוץ ממנו אשת אביו מתיבמת הרי דאפילו לענין יבום נמי ס"ל דאינו נאמן אלא ע"כ דהיינו מטעמא שכתב ה"ה ז"ל דאין אומרים מיגו במקום חזקה ואולי ס"ל לה"ה ז"ל כדעת הריטב"א ז"ל שכתב בחידושיו לחד טעמ' דהכא אמרינן מיגו נגד חזקה משום דהוי מילתא דספיקא ועבידא לגלויי כו' יע"ש וס"ל דדוקא יש לי בנים הוי מילתא דעבידא לגלויי דלמחר המצא ימצא עדים שלא נשא אשה מעולם אלא זו אבל מי שבא על השפחה והוליד ממנה בן הוי מילתא דלא עבידא לגלויי כלל ומשום הכי אמרי' דאין אומרים מיגו נגד חזקה ובהכי ניחא לי דברי התוספ' ז"ל דפרק האשה שלום דקט"ו ע"א ד"ה או דילמא שהקשה אההיא דפרק האשה שלום דאבעיא לן החזקה היא מלחמה בעולם אי אמרינן מיגו במקום חזקה מהא דשמע' ותי' דהתם שאני משום דאמר בדדמי כו' וקשה טובא דאכתי מה יענו לההיא דפ' קמא דב"ב גבי פרעתיך בתוך זמני דאבעיא לן אי אמרינן מיגו במקום חזקה שהביאו שם בראש דבריהם דאמאי לא איפשטא לן מהא דשמעתין ואי ס"ל ז"ל כתי' הר"ן דהכא שאני דהוי מיגו דבידו דאלים טפי א"כ אמאי הוצרכו לשנויי לההיא דפרק האשה שלום משום טעמא דאמר בדדמי ות"ל דהתם שאני דהוי מיגו דטענה אכן דברי הריטב"א הללו ניחא שפיר דמההיא דב"ב ל"ק להו משום דהתם שאני דלא הוי מלתא דעבידא לגלויי ומש"ה מבעיי' לן אי אמרינן מיגו במקום חזקה משא"כ בהא דשמעתין דמילת' דעבידא לגלויי הוא:<br><b> אמנם </b> מההיא דפרק האשה שלום ק"ל שפיר דהתם נמי מילתא דעבידא לגלויי הוא והוצרכו לשנויי דהתם שאני דאמר בדדמי והריטב"א ז"ל שתירץ כן נר' דסמך אאינך טעמי שכתב שם כמו שיע"ש ועיין בהרב גו"ה דס"ה ע"א מ"ש בדברי התוס' ז"ל הללו והן דברים תמוהי' ודוק. ודע שרש"י ז"ל שם בסוגייא בד"ה דמוחזק לן באחים ולא שיש עדים בדבר אלא חזקה בעלמא כו' וכן כתב הטור ז"ל סי' קנ"ו וז"ל אבל אם יש עדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לי בנים כו' וכתב מרן הב"י שם שכן נראה מדברי רשב"ם שכתב בפרק י"נ וז"ל הכא אתי לאשמועינן אף ע"ג דמוחזק לן בגויה חזקה בעלמא בלא עדים אי אמר זה בני נאמן לפוטרה מיבום כו' וראיתי למוהרא"ש ז"ל סימן כ"ו שתמה על מרן הב"י ז"ל דאמאי לא כתב שכן נראה מדברי רש"י שלפנינו ולדעתי ל"ק דמדברי רש"י אין ראיה משום דכי קאמר בגמ' ברייתא דמוחזק לן באחים אכולהו בבי קאי בין בשאמר בשעת קדושין יש לי בנים או אין לי אחים וא"כ הוכרח רש"י ז"ל לומר דמיירי בשאין עדים בדבר משום חלוקת אין לי אחים דהתם ודאי כל שיש עדים לא מהני משום דה"ל מיגו במקום עדים אמנם לחלוקת יש לי בנים אפשר לומר דמודה רש"י ז"ל דנאמן אפילו שיש עדים שיש לו אחים כיון שאינו מכחיש בדיבורו את העדים אמנם מדברי רשב"ם ז"ל שכ"כ אמתני' דהתם דמיירי באומר זה בני הוכיח מרן ז"ל שפיר שדעתו כדעת הטור וזה פשוט. כתב הב"ח ז"ל סימן הנז' שדין זה שכתב הטור הוא לפי דעת רבינו והרמב"ן והרא"ש ז"ל דס"ל דבמוחזק לן באחין ואמר אין לי אחים אינו נאמן במיגו נגד חזקה אבל לדעת הר"ן והרז"ה ז"ל דס"ל דנאמן משום דס"ל דהלכה כר' דמה לי לשקר כעדים דמי ואתו עדים ועקרי לחזקה א"נ דהאומר זה בני נאמן אפילו יש עדים שיש לו אחים דאין כאן אלא חזקה ליבום ואתו עדים ועקרי לחזקה ועל פי זה תמה על מרן ז"ל שכ' שמדברי רבינו משמע דס"ל דאפילו נגד עדים נאמן וזה תימה שהרי דעת רבינו דבמוחזק לן באחים אינו נאמן משום דמה לי לשקר כחזקה דמי א"ד יע"ש ולע"ד אחר המחילה לא דק במה שרצה להשוות דין מוחזק שיש לו אחין ואמר אין לי אחים להיכא שיש עדים שיש לו אחים ואמר יש לי בנים דאיכא למימר דהיכא שיש עדים שיש לו אחים ולא מוחזק לן בבני הו"ל כאלו יש עדים בדבר שזקוקה ליבם ואף הר"ן והרז"ה ז"ל מודו וראיה לדבר שהרי רשב"ם ז"ל ס"ל כדעת הטור ז"ל כמ"ש מרן ז"ל ואלו רשב"ם מבואר בהדיא שדעתו ז"ל כדעת הר"ן והרז"ה ז"ל שכתב בפ' הנז' דקל"ה גבי ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחין בד"ה ועוד וגם ואע"ג דמוחזק לן באחי נאמן להתירה ולומר אין לי אחים מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא כו' כדאמרינן לעיל דאף ע"ג דמוחזק לן באחי נאמן לומר זה בני כו' הרי בהדייא דס"ל דאע"ג דמוחזק לן באחי ואמר אין לי אחים נאמן כדעת הר"ן והרז"ה ז"ל וא"כ ע"כ צ"ל כמ"ש דלא תלייא הא בהא:<br><b> גם </b> מה שתמה על מרן ז"ל ל"ק כלל דאיכא למימר דרבי' ז"ל איפכא ס"ל במוחזק באחים ואמר אין לי אחים אינו נאמן משום דדיבורו נגד החזקה ולא אמרינן מיגו במקום החזקה אבל ביש עדים שיש לו אחים ואמר יש לי בנים כיון שאינו מכחיש בדיבורו את העדים וגם אינו נגד החזקה נאמן וכן ראיתי בחי' הרשב"א ז"ל דס"ל כדעת רבינו ז"ל דאפילו שיש עדים שיש לו אחים נאמן לומר יש לי בנים שכתב וז"ל אמר בשעת קידושין יש לי בנים והוא מוחזק באחים או אפילו יש אחים ידועים ובנים לא היו לו ידועים כו' נאמן יע"ש והרשב"א ז"ל דעתו כדעת רבינו ז"ל דבמוחזק באחים ואמר אין לי אחים אינו נאמן כמו שמבואר שם אלא ע"כ לומר דלא תליא הא בהא וכמ"ש ומדברי הנ"י ז"ל נר' לי להוכיח שדעתו ז"ל כדעת רבי' והרשב"א דאפילו יש עדים בדבר נאמן ממ"ש שם בפר' הנז' גבי ההוא דהוה קא שכיב ואמר חזיא לכהנא רבה ואמר למאי ניחוש לה כו' כתב וז"ל וא"ת אמאי לא אמרינן דה"ק חזיה לכהנא רבה לפי שיש לי בנים דנאמן לומר כך וי"ל כו' והשתא אי ס"ל ז"ל כדעת הטור דכל שיש עדי' בדבר אינו נאמן א"כ מאי ק"ל נימא דבההוא עובדא הוה שמיע להו לאביי ולרבא דהיו לו אחים ידועים ומש"ה אינו נאמן לומר זה בני וכן יש להוכיח מדברי התוס' שם ד"ה חזיא שכתבו וז"ל ואומר ר"י דשפיר גרסי' רבא כו' ולא שהיה אומר שהיו לו בנים דא"כ היה נאמן כדתנן במתני' דזה בני נאמן כו' והשתא אי ס"ל ז"ל כדעת הטור לא ידעתי מי גילה להם רז זה דבההוא עובדא לא היו לו אחים ידועים אלא חזקה בעלמא אדתיקשי להו ז"ל אלא שאם באנו לזה י"ל על רשב"ם שכתב וז"ל האמר ר"ח כו' והאי נמי ה"ק גרשתי את אשתי כו' שהרי אינה נפטרת בטענ' יש לי בנים דהא מוחזק לן בגויה דאין לו בנים ואיהו לא טעין יש לי בנים דניהמניה ע"י מיגו כו' והנה דברי רשב"ם לעין הקורא דבריו סתרי בתוך כ"ד האמנם כונתו מבוארת שמ"ש שהרי אינה נפטרת בטענת יש לי בנים כו' כונתו להקשות קו' הנ"י דאמאי לא נפרש דבריו דה"ק חזיא לכהונה שיש לי בנים ולזה קאמר דהא מוחזק לן בגויה דלית ליה בני כלומר וכיון שכן אין לנו לפרש דבריו שאמר נגד החזקה אלא אי טעין בהדייא יש לי בנים נאמן כו' והשתא כפי דעתו מאי ק"ל ואיך קאמר דאי טעין בהדיא יש לי בנים נאמן ומאן פלג ליה דמיירי בשלא היו לו אחים ידועים אדתיקשי ליה והיותר קשה דבד"ה ההוא דהוה קא שכיב כתב והיו לו אחים ולא בנים ומדלא כתב והיה מוחזק לן באחין משמע שר"ל שהיו לו אחים ידועים וא"כ מאי ק"ל וצ"ע עוד ראיתי לעמוד על מ"ש רש"י שם באותו הסוגייא בד"ה נאמן להתיר כו' כלומר נאמן במה שאמר בשעת קדושין ואין נאמן במה שאמר בשעת מיתה נר' שכונת רש"י לאפוקי דלא נימ' דנאמן להתיר דקתני בבריית' לאו דוקא באומר כן בשעת קדושין אלא ה"ה נמי באומר כן בשעת מית' דכל שהוא להתיר נאמן ולזה כתב כלומר נאמן במה שאמר בשעת קדושין לומר לך דדוקא כשבא להתיר בשעת קדושין נאמן אבל בשעת מיתה אפילו להתיר אינו נאמן וס"ל כמ"ש התוס' בד"ה רבי סבר לחד תי' דבשעת מיתה לא שייך מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא דשמא אין לו כח יע"ש ואף שהתוספות ז"ל לא כ"כ אלא לרבי נתן דאליביה הוא דקיימו מ"מ משמע ודאי דלר' נתן אינו נאמן במוחזק לן באחין מה"ט כיון דאין כאן מיגו דאי בעי פטר לה בגיטא וברייתא במוחזק לן באחים מיירי למאי דס"ד השתא וכמ"ש הר"ן והרשב"א ז"ל ואם כן אפשר לומר שבא לאפוקי דאם בשעת קדושין אמר אין לי בנים ובשעת מיתה אמר יש לי בנים דאינו נאמן להתיר ואף ע"ג דאיכא מגו דאי בעי מגרש לה אפילו הכי אין אומרי' מיגו להכחיש דבריו הראשונים וכדעת הנ"י ז"ל פרק י"נ גבי ההיא דהאומר זה בני וחזר ואמר זה עבדי יע"ש ועיין במוהרא"ש סימן כ"ה מ"ש בכונת רש"י ז"ל ומ"ש נ"ל נכון ודוק ובמאי דאמרינן התם בגמר' ברייתא דמוחזק לן באחין כו' מאי קאמר למיפטרה מיבם מצי אמר פטרנ' לך בגיט' כו' וה"נ אמרינן בפרק י"ן מפני מה אמרו זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה כו' ראיתי למוהר"ש הלוי ז"ל הובאו דבריו בספר בני הארן סי' ס"ב שהקשה מסוגי' הלזו למ"ש הר"ן ז"ל בפ' אלמנה נזונית אההיא דאמרי' ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש דמשמע הא בברי' חיישינן ואין מאמינין אותו מתוך שיכול להפקיעו בשאלה ותי' וז"ל ואי מהא לא אירייא דהתם דדיבורא בעלמא קיל ליה טפי שאלה אבל מעשה קשה דגירושין לא עביד כיון דאפשר בשאלה כו' יע"ש וקשה טובא דמה יענה לסוגייא דידן דאמרינן דהאומר זה בני נאמן מיגו דאי בעי מגרש לה וכן נמי אמר גבי בכור ונאמן לומר זה בני בכור במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה ולא אמרינן דדבורא קיל ליה טפי ממעשה ועוד אני מוסיף להקשות עליו מסוגייא דפרק האומר דס"ד דהוה בעי תלמודא למימר התם דטעמא דמתניתין דקתני קדשתי את בתי וגרשתיה נאמן הוא משום דבידו לקדשה ולגרשה ופריך תלמודא דנשבית ופדיתיה נמי יהא נאמן הואיל ובידו להשיאה לחלל ולא אמרי' דדיבורא קיל ליה טפי ממעשה ואף למאי דדחי לה תלמודא התם הוא משום טעמא דלאו בידיה הוא הא לא"ה הוא נאמן ומה שתירץ הרב הנזכר כבר דחה דבריו מוהר"ר יום טוב ן' יעי"ש ז"ל שם ועוד קשה עליו לפי תי' מההיא דקדשתי את בתי שהקשינו דהתם לא עביד איסורא אלא שרוצה לפוסלה לכהונה ואפילו הכי הוה בעי תלמודא למימר משום מיגו דבידו ואשר היה אחזה לי לומר דמעולם לא כתב הר"ן ז"ל כן אלא דוקא גבי שאלה משום דהתרת נדרים בשלשה וכיון דבעינן ב"ד של שלשה לא מיקרי בידו וכדאמרינן בפרק האומר דס"ב גבי גר דלא מיקרי בידו לגייר משום דכיון דבעינן שלשה מי יימר דמזדקקי ליה תלתא ומה"ט אם אמר ה"א מקודשת לי לאחר שאתגייר אינה מקודשת ועיין בספר בתי כהונה ח"ב בחלק בית אבות דף והילכך ס"ל למר"ן ז"ל דכיון דלאו בידו הוא לא חשיבא מיגו ומשום הכי אינו נאמן דדיבורא קיל ליה טפי ממעשה כזה דלאו בידו הוא אבל היכא דעביד מעשה קשה דגירושין אמרינן ודאי דנאמן מטעם מיגו כיון דאפשר בשאלה דאע"ג דלאו בידו הוא לאו למימרא דאין בידו כלל אלא דבעי טורח גדול עד שיזדקקו לו תלתא והילכך אמרי' ודאי דמסתמא הוה טרח יום או יומים עד דמכנפו ליה ולא הוה עביד מעשה קשה דבגרושין אמנם גבי האומר זה בני נאמן מטעם דבידו לגרש משום דגרושין כיון דלא צריך ג' חשיב דבר שבידו וכדאמרינן התם נהי דבידו לגרש כו' ואע"ג דגט נמי בעי סופר ועדים כבר כתב הרב החדושין ושאר המפרשים דבסופר לא אמרינן מי יימר דמזדקקי ליה דמסתמא ימצא סופר בשכר ובעדים נמי לא אמרינן מי יימר כיון דאינו צריך ב"ד של ג' ואב"ד בלחוד הוא דאמרינן מי יימר דמזדקקי ליה יע"ש וכיון דבידו הוא לא אמרינן בכי הא דבורא קיל ליה ממעשה כיון דמעשה נמי קיל ליה דבידו לעשותו כך היה נראה לי ליישב דברי הר"ן על נכון ובהכי ניחא נמי ההיא דפ' השולח דאמרינן דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד מטעמא דחזקה לא שביק היתירא ואכיל איסורא ולא אמרינן דעביד איסורא מטעמא דדבורא קיל ליה ממעשה דומי' דהקדיש כל נכסיו דחיישי' שאדם עושה קנונייא ועביד איסורא להפקיעו מיד ההקדש מטעמא דדבורא קיל ליה ממעשה כמ"ש הר"ן אכן כפי מ"ש הנה נכון דהתם נמי גבי פרוזבול כבר כתב הר"ן ז"ל שם דקי"ל הלכה כר"ן דלא בעינן ב"ד של ג' וא"כ איכא למימר דרב נמי דקאמר התם דנאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד ס"ל כר"ן ולא כר"ש דבעינן ג' והילכך כיון דלא בעינן ב"ד של ג' חשיב דבר שבידו וכי הא לא אמרינן דיבורא קיל ליה טפי ממעשה: אך זו שקשה בעיני מאותה שאמרו בריש פרק האשה רבה דבהקדש דידיה נאמן לומר נשאלתי על הקדשי במיגו דבידו לאיתשולי ולא אמרי' דדבור' קיל ליה טפי ממעשה דשאלה צריך ב"ד של ג' וכן נמי ק' לתי' מוהר"ר יום טוב ן' יעיש זכרונו לברכה שתירץ לההיא דפרוזבול דלא כתב הר"ן זכרונו לברכה כן אלא דוקא גבי הקדש דכל זמן שלא בא ליד הגזבר עבידי אינשי דטעו דבדיבורא בעלמא מפקיעין אותו מן ההקדש ומה שצריך שאלה הוא מתקנת חכמים אבל לענין האיסור כבר פקע האיסור בגילוי דעת בעלמא והילכך אמרינן דדבורא קיל ליה טפי ממעשה משא"כ פרוזבול דכ"ע ידעו שהוא איסור תורה וא"נ דגבי פרוזבול אע"ג דדבורא קיל ליה טפי ממעשה לא סמיך עליה דחושש שמא לא יאמינוהו אחר עבור השמיטה ונמצא מפסיד אבל לגבי הקדש אם לא יאמינוהו אפשר בשאלה ולא יפסיד לעולם יע"ש והדבר קשה דמה יענה לההיא דנשאלתי על הקדש דלא שייך הנך תי' כלל וכמובן ואולי נאמר דשאני ההיא דנשאלתי על הקדש דטענה גרועה היא דכיון דצריך ג' אם כן יאמר לו בפני מי נשאל על הקדשו וע"כ שיאמר שמתו או שהלכו למ"ה וא"כ נמצא העולם מכירין בשקרו שיאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדיו דמה"ט כתב הרא"ש פ' כל הנשבעין גבי אל תפרעני אלא בעדים דאינו נאמן לומר פרעתיך ביני לבינך במיגו דפרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה משום דאינו טוען כן ברצון שמכירין העולם בשקרו יע"ש א"כ בטענה גרועה כי הא אמרינן ודאי דאם איתא דמשקר לא היה טוען הך טענה דנמצא מכירין בשקרו אלא הוה טרח יום או יומים עד שיזדקקו לו תלת משא"כ בההוא דמנה לפ' בידי דטענה אלימתא היא אמרינן ודאי דדבורא קיל ליה טפי ממעשה וא"כ מעתה מתרצתה ההיא נמי דפרוזבול בהכי דהתם נמי כיון דבעינן ב"ד א"כ ע"כ שיאמר שהלכו למ"ה או מתו ונמצא מכירין בשקרו ולא היה צריך הרב ז"ל לתי' כלל כנ"ל ועל פי האמור תשובה מוצאת למה שהקשה מוה' אהרן קונפינו ז"ל שם בתשובה סי' ס"ב לתי' הר"ן ז"ל דאכתי ק' דיהא נאמן לומר מנה לפ' בידי במגו דאי בעי אמר נשאלתי על הקדשי דנאמן כמ"ש והכא לא שייך תי' כלל דהא נמי דבור ודבור הוא אכן כפי מ"ש הנה נכון דהא לא חשוב מיגו דכיון דצריך ג' וע"כ שיאמר שהלכו למ"ה או מתו נמצא העולם מכירין בשקרו כמ"ש הרא"ש ז"ל ומשו"ה לא ק"ל להר"ן ז"ל אלא משום מיגו דאי בעי לאתשולי האמנם נראה דהר"ן ז"ל לא ס"ל הך תי' דהרא"ש ז"ל ממה שהקשה אמתני' דפרק האומר דנשבית ופדיתיה דיהא נאמן לומר דנשבית ופדיתיה במיגו דאי בעי אמר קדשתיה וגרשתיה והשתא אי ס"ל הך דהרא"ש ז"ל מאי ק"ל הא כיון דקדושין וגירושין בעו עדים א"כ ע"כ שיאמר שהלכו למ"ה או מתו ונמצא מכירין בשקרו ולא חשיב מיגו לדעת הרא"ש ז"ל ועיין במוהרימ"ט ז"ל שם ולכן נ"ל ליישב דברי הר"ן ז"ל ע"פ מ"ש הרב ש"ך ז"ל ח"מ סי' רנ"ח ס"ק ו' ליישב קו' הר"ן הלזו דהא דר"ה מיירי באומר מנה זו של פלוני הוא בפקדון דאל"כ איך נפרע מן ההקדש בלא שטר וכ"כ הרמב"ן ז"ל שם בספר המלחמות וא"כ אע"ג דאית ליה מיגו דאי בעי מתשיל אינו נאמן דחזק' כל מה שביד האדם הוא משלו ואין אומרים מיגו במקום חזקה וכמ"ש הרמב"ן וה"ה ז"ל פ"א מה' מלוה ולוה דאינו נאמן לומר מטלטלין אלו של פ' הם במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה דכיון דחזקה כל מה שביד האדם הוא שלו הוי מיגו במקום חזקה יע"ש וא"כ איכ' למימר שפיר דמה"ט לא ק"ל להר"ן דיהא נאמן במיגו דאי בעי אמר נשאלתי על הקדשי משום דהו"ל מיגו במקום חזקה אמנם משום מגו דבידו דאי בעי לאתשולי ק"ל שפיר משום דאזיל לשיטתיה שכתב בשמעתין דמיגו דבידו אלים טפי ואמרינן ליה אפילו נגד חזקה והוצרך לשנויי מטעמא דדבורא קיל ליה טפי ממעשה כנ"ל נכון:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>וכן </b>
+<b> אשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים כו' לא תחלוץ ולא תתיב' לעולם עד שיוד' אם ילדה כו'.</b> משנה ריש פרק האשה דף קי"ט האשה שהלך בעלה וצרתה למ"ה ושמעה האשה שמת בעלה ר"מ אומר לא תנשא ולא מתייבמת ואמרינן התם דה"ט משום דרוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות וסמוך מיעוט' דמפילות לחזקה דזקוקה ליבם והו"ל פלגא ופלגא יע"ש וראיתי להתוס' פרק עשרה יוחסין ד"פ ע"א שהקשה מסוגיא הלזו למאי דאמרי' התם דה"ט דר"מ דמטהר גבי תנוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו משום דרוב תנוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה בחזקת טהרה עומדת וסמוך מיעוט' לחזקה איתרע ליה רוב' כו' יע"ש ואמאי הא כיון דאמרי' סמוך מיעוט' לחזקה הו"ל פלגא ופלגא זת"ק יע"ש ודבריהם תמוהים בעיני דמאי ק"ל הא בהדי' אמרי' פרק כ"ה דפ"ו א"ל ר"פ לר"ה בריה דר"י מאי אירייא רוב אפי' מיעוט נמי דהא ר"מ חייש למיעוט' סמוך מעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא דתנן תנוק שנמצא כו' ודאי אם אמרו בספק טומאה לטהר יאמרו בס' איסור להתיר הרי מבואר דדוקא בס' טומאה מטהר ר"ש אבל בס' איסור לא וכבר כתבו התוס' שם משם הר"ח הכהן דה"ט משום דכיון דתנוק הוי אין בו דעת לישאל גמרינן מסוטה לטהר אפי' ברה"י דס' טהור יע"ש וע"כ לומר דהא דאמרי' בפרק עשרה יוחסין דתינוק עשאום חכמים כמי שיש בו דעת לישאל היינו דוקא אליב' דרבנן דמטמאים אבל ר"מ דמטהר לא ס"ל הכי וכיון שכן מאי ק"ל ז"ל מההיא דיבמות דבספק איסור' אפי' ר"מ מודה וכבר היה אפשר לומר דכונת קו' לר"פ דפריך התם לר' אמי דאמר מ"ט דר"מ הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין מאי איריא רוב אפי' מיעוט נמי ולא אסיק אדעתיה לחלק בין ספק טומאה לספק איסור' אדקשיא ליה לר' אמי תקשי ליה לנפשיה מתניתין דיבמות דאוקימנא לה כר"מ וס"ל דמטעם סמוך מיעוטא לחזקה הו"ל פלגא ופלגא ולא אמרי' איתרע ליה רובא כדקאמר הכא ואהא תי' דמש"ה לא ק"ל לנפשיה משום דאין זה רוב חשוב אלא רוב גרוע אמנם לר' אמי דקאמר משום דרוב מעשיהן מקולקלין ק"ל שפיר משום דס"ל דההיא נמי לא הוי רוב חשוב דומיא דתנוק אלא דאחר ההשקפה לא נתן ליאמר זה כלל דאם זה היתה כונתם מאי האי דכתבו וכ"ת דאה"נ והא דמטהר ר"מ היינו משום דתינוק אין בו דעת לישאל וכל ס' כו' ומאי תירוצא הא קו' מעיקרא לא היתה אלא לס"ד דר"פ דלא אסיק אדעתיה לחלק בין ספק טומאה משום דאין בו דעת לישאל לספק איסורא ולומר דס"ל להתו' דמ"ש בפ' כ"ה אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו בספק איסור להתיר הכוונה לומר דדוקא גבי תנוק דאין זה רוב חשוב קא מטהר ר"מ בספק טומאה אבל בספק איסור כההיא דהתם דהוי רוב גמור לא התיר ר"מ הא ודאי דחיק' מילתא טובא דאם כן מה הלשון אומרת אם אמרו בספק טומאה והלא לאו בטומאה ואיסורא תליא מילתא אלא משום דהרוב אינו חשוב סוף דבר שדבריהם תמוהים בעיני וצל"ע:<br><b> והתוס' </b> ז"ל שם תי' לקו' הלזו וז"ל וי"ל דאין זה רוב חשוב אלא רוב גרוע לכך מרעי ליה מעוטא וחזקה כו' וע"כ צ"ל כן דאל"כ קשיא אליבא דרבנן דהא רבנן קאמרי התם גבי הלך בעל' למ"ה ושמעה שמת תנשא דקא סברי מיעוטא כמאן דליתא דמי ורובא וחזקה רובא עדיף יע"ש הנה דעתם ז"ל מבואר דס"ל דהא דאמרינן ביבמות אלא אמר רבא רישא חזקה ליבום כו' ואייתי מיעוטא דמפילות סמוך לחזקה והו"ל פלגא ופלגא היינו לומר דמתני' ר"מ היא דוקא וכדקאמר מעיקרא אלא מחוורת' מתני' ר"מ היא וכן מוכח נמי ממאי דמסיק בתר הכי ואמר סיפא חזקה לשוק ורובא לשוק והו"ל מעוטא דמעוט' ולמיעוט' דמיעוטא לא חייש ר"מ אלמא דרבא אליבא דר"מ קאמר לה אבל לרבנן כיון דס"ל דלא חיישינן למיעוט' הו"ל רובא וחזקה רובא עדיף וכן מבואר ג"כ ממ"ש שם ביבמות ד"ה מחוורתא וז"ל מיהו אנן לא קי"ל כר"מ אע"ג דאתי סתמא דמתני' כר"מ דחייש למיעוטא לא קי"ל כותיה כו' הנה מבואר דס"ל דלמסקנא דהתם נמי מתני' לא אתי אלא כר"מ דוקא אבל לרבנן דקי"ל כוותייהו לא אמרינן סמוך מיעוט לחזקה אלא רובא וחזקה רובא עדיף ויש לי מן הקושי בדבריהם ז"ל שכתבו וקשה דבפ' הלוקח כו' אבל מטעם חלב לא מיפטרא אף על גב דרוב בהמות אינן חולבות אלא א"כ יולדות אלמא חיישינן למיעוטא אע"ג דליכא חזקה בהדיה מיעוטא דאי אמרינן אוקי בהמה כו' ויש לדקדק דמשמע מדבריהם דאי הוה חזקה בהדיה מיעוטא הוה ניחא להו שפיר דמשום הכי חיישינן התם למיעוטא והלא בלא"ה נמי תקשי להו שהרי בההיא דיבמות נמי איכא חזקה בהדיה מיעוטא ואפילו הכי סבירא להו לרבנן דלא חיישינן למיעוטא ויש ליישב דבריהם עיין בתוספות ז"ל בבכורות ד"ך ד"ה חלב פוטר ודו"ק:<br><b> האמנם </b> הריטב"א ז"ל שם בפ' עשרה יוחסין כתב דלמסקנא דהתם דמסיק טעמא דרישא משום סמוך מיעוטא לחזקה כו' האי פירוקא אליבא דכ"ע הוא בין לר"מ בין לרבנן ויש ספרים שכתוב בהן בפי' אלא אמר רבא לעולם רבנן היא וכן פסק רב האי גאון ז"ל יע"ש וכן נראה דעת רבינו ז"ל ממה שפסק כאן כסתם מתני' דיבמות דלא תנשא ולא תתיבמת משמע דס"ל דאפי' רבנן מודו דכל דאיכא חזקה בהדיה מיעוטא איתרע ליה רובא אמנם מאי דקשה טובא לרבי' ז"ל ממה שפסק לקמן בדין י"ח כת"ק דר"י דקאמר יצאה מלאה חוששת ומבואר הוא דסיפא דהך מתני' ע"כ אליבא דר"מ דס"ל דחיישינן למיעוטא דבשלמא רישא אתיא אפילו כרבנן ז"ל משום טעמא דחזקה ליבום ורובא לשוק וסמוך מעוטא לחזקה והוי ליה פלגא ופלגא אכן ביציאת מלאה דליכא חזקה ליבום שהרי אדרבא התוס' ז"ל שם הקשו בד"ה האשה וז"ל אע"ג דאיכא חזקה דמסייע לרובא דנקבות ומפילו' חושש' דאיתרע לה חזקה שיצאה מלאה יע"ש ונהי דאיתרע לה חזקה דשוק מ"מ חזקה דיבום נמי ליתא וא"כ ליכא אלא מיעוטא גרידא ולא חיישינן למיעוטא וכיון שכן קשה טובא איך פסק כת"ק דר"י וכבר ראיתי למוהריב"ל ז"ל ח"א סימן י"ז שהוקשה לו כן וכתב וז"ל ונראה דפסק כר"מ בתרתי משום דסתם לן תנא דמתני' כותיה כך נראה לכאורה מדבריו אבל רוב הפוסקים פסקו אין הלכה כר"מ אלא דוקא היכא דאיכא חזקה בהדי' מיעוטא יע"ש ודבריו תמוהים בעיני דאיך הפה יכולה לדבר שרבינו ז"ל פוסק כר"מ דחיישינן למיעוטא הרי בהדיא פסק שם בפ"א מהלכות אלו דין י"ז דקטנה מתיבמת ואלו לר"מ לא חולצת ולא מתיבמת משום דחייש למיעוטא שמא תמצא אילוני' גם בפ' ד' מהלכות בכורות פסק דחלב פוטר וע"כ דהיינו משום דלא חיישינן למיעוטא דחולבות אע"פ שאינן יולדות ואלו לר"מ דחייש למיעוטא חלב אינו פוטר כמבואר בפרק הלוקח ולדידי חזי לי לומר דס"ל לרבינו ז"ל דת"ק דר"י דאמר יצאת מלאה חוששת לאו משום דס"ל בעלמא כר"מ דחייש למיעוטא אלא אפילו לא חייש בעלמא למיעוטא אפי' הכי ס"ל דיוצאת מלאה חוששת משום דמיעוטא דזכרים הוי מיעוט המצוי ביותר בהא חיישינן למיעוטא דוגמא לדבר מ"ש התוספות ריש פ' כל הצלמים שהקשה שם וז"ל דמשמע התם דרשב"ג נמי לא חייש למיעוטא ופליג אר"מ ובפרק אם לא הביא תנן רשב"ג אומר כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל הא לא שהא כו' הוי נפל אע"ג דרוב נשים אינן מפילות אלמא דחייש למיעוט' ותירצו דודאי רשב"ג לא חייש למיעוטא וההיא דנפל שאני דהוי מיעוט המצוי דנפלים שכיחי ושם ודאי יש לחוש יע"ש וכ"כ בפרק החולץ דל"ו ע"ב ד"ה הא משם ר"י יע"ש וא"כ מכ"ש דאיכא למימר דמיעוטא דזכרים שכיחי טפי והוה"ש מיעוט המצוי ודרך אגב אומר דקשה לי בדבריהם שכתבו דנפלים שכיחי טפי ומ"ה חייש רשב"ג אע"ג דבעלמא לא חייש למיעוטא א"כ קשה טובא דמאי פריך התם ביבמות ברוב' דלית' קמן חיישי רבנן למיעוטא והרי קטן וקטנה דרוב' דליתא קמן ואזלי רבנן בתר רוב כו' ומסיק מחוורת' מתני' ר"מ היא ואמאי לא משני דכי אזלי רבנן בתר רוב' במיעוט' דלא שכיח כי ההי' דקטנה אבל במעוט דנפלים דשכיחי טפי חיישי רבנן למיעוטא כדס"ל לרשב"ג וצ"ל דמיעוט דאילו' נמי הוי מיעוט המצוי דומיא דנפלים ואפילו הכי לא חיישי רבנן למיעוטא ואם כן נמצא דג' מחלוקות בדבר דלר"מ אפי' מיעוט שאינו מצוי חייש ולרבנן אפי' במיעוט המצוי לא חיישי למיעוטא ולרשב"ג דקיימא לן כותיה במיעוט המצוי חיישינן ובמיעוט שאינו מצוי לא חיישינן ואם כן לפי דבריהם ז"ל קי"ל בההיא דקטנה כר"מ דאינה מתיבמת משום דמיעוטא דאילונית שכיח כמיעוט דנפלים הפך דעת כל הפוסקים ז"ל והוא דבר תמוה לע"ד כי אין להכחיש המוחש דאילונית ודאי לאו מצוי הוא ואפילו אחד מעיר ושנים ממשפחה ליתא בבל ימצא ומ"מ לדאתן עלה במיעוט דזכרים ודאי לא נפלאת היא לומר דודאי זכרים שכיחי טפי מנפלים והו"ל מיעוט המצוי טפי ומשום הכי קאמר ת"ק דיצאה מלאה חוששת ורבי יהושע פליג וס"ל דאפילו במיעוט המצוי לא חיישינן למיעוטא ופ' כת"ק משום דסתם מתני' כותיה וכמ"ש ה"ה ואפשר שהכריחו לרבינו ז"ל לומר כן משום דק"ל מה שהקשו התוס' ז"ל ביבמות דף ס"ז ע"ב ד"ה אין חוששין למיעוטא וזה לשונם וא"ת דהכא חייש ר"י למיעוטא (כלומר דס"ל לר"י התם דהניחה מעוברת אלו ואלו אין אוכלין בתרומה משום חלקו של עובר ואפילו ביש לו זכרים ואע"ג דאיכא למימר כל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות והו"ל זכרים מיעוטא אפילו הכי ר"י חייש למיעוטא) ובפרק מצות חליצה קאמר דקטנה חולצת ואמאי הא אינה עולה ליבום וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ונדחקו בישוב קו' יע"ש אמנם לרבינו ניחא ליה הכי דעד כאן לא חייש רבי יהושע למיעוטא אלא גבי מיעוט דזכרים משום דהוי מיעוט המצוי דזכרים שכיחי אבל גבי אילונית כיון דהוי מיעוט שאינו מצוי לא חיישינן ומאי דקאמר התם דרשב"י דקאמר זכרים יאכלו כלן קסבר אין חוששין למיעוט ות"ק דרשב"י סבר דאפילו במיעוט המצוי כזה אין חוששין כדס"ל לר' יהושע דאם יצאת מלאה אינה חוששת וכן נמי מאי דקאמר התם אלא הכא בחוששין למיעוט קא מפלגי ה"ק בחוששין למיעוט דזכרים דהוי מיעוט המצוי קמפלגי כדמפלגי ת"ק ור"י דמתני' ודרך אגב אומר שראיתי להריטב"א ז"ל בשיטה כ"י למס' יבמות שתי' לקו' התוס' הלזו וז"ל וי"ל דמאן דסבר הכא דבחוששין למיעוט קמפלגי לית ליה ההיא סברא דחכמים היינו ר"י ומ"ד לההיא מילתא ס"ל דהכא בדרב נחמן פליגי כדאמרינן בסמוך א"נ דאילונית לר"י מיעוטא דמיעוטא הוא ולא חיישינן ליה ור"מ ס"ל דלא הוי אלא מיעוטא גרידא דאילו למיעוטא דמיעוטא אפילו רבי מאיר לא חייש א"ד יע"ש והנה מה שתי' דמ"ד התם מאן חכמים ר"מ ס"ל דבדר"ן פליגי הן דברים תמוהים דכי נמי נימא דבדר"ן פליגי ע"כ דר"ן ס"ל דחייש למיעוט' דאי לא חייש כי נמי לית ליה תקנתא דר"י אמאי אין אוכלין בתרומה כיון דזכרים מיעוט' נינהו ולמיעוט' לא חיישינן וכי מוקמינן לפלוגתייהו בתקנת' דר"ן היינו לומר דכ"ע ס"ל דחוששין למיעוט' כמבואר שם גם מה שתי' דר"י ס"ל דאילונית הוי מיעוט' דמיעוט' קשה דא"כ מאי פריך בפרק האשה בתרא וברובא דליתיה קמן לא חיישי רבנן למיעוט' והרי קטן וקטנה דמיעוט' דליתיה קמן כו' ומאי קושיא אימא דטעמייהו דרבנן גבי קטנה משום דסביר' להו דאילונית הוה ליה מיעוט דמיעוט' סוף דבר שדבריו ז"ל תמוהים וצ"ע:<br><b> ואיך </b> שיהיה לדעת רבינו וסיעתיה הנה נכון כמ"ש דדוקא גבי מיעוט' דזכרים חייש ר"י משום דהוי מיעוט המצוי אבל בעלמא לא חייש למיעוט' ובהכי ניחא לי מאי דק"ל על הראב"ד ז"ל בפ"ז מהלכות תרומות דין ד' שהשיג על מ"ש רבינו לפיכך אם היה העובר חלל אינו פוסל את העבדים אלא אוכלין בגלל אחיו כתב וז"ל א"א מאי לפיכך ואם אינו מאכיל אפי"ה פוסל דקי"ל עובר אית ליה זכיה כו' הילכך העבדים אינם אוכלים מפני חלקו של חלל ע"כ וקשה טובא דהן לו יהי דקי"ל דעובר יש לו זכיה מ"מ איך פסק ז"ל דעבדים אינם אוכלים מפני חלקו של חלל ואפילו יש לו אחים והא ר"י לא קאמר הכי אלא משום דס"ל דחוששין למיעוט' אמנם לדידן דקי"ל כרבנן דלא חיישינן למיעוט' כדקיימ' לן בעלמא דקטנה מתיבמת וכן נמי קי"ל דחלב פוטר מה"ט אמאי לא יאכלו בתרומה הא זכרים מיעוט' הוא ולמיעוט' לא חיישינן אכן כפי מ"ש הנה נכון דס"ל דבהא קי"ל כר"י דחייש למיעוט' משום דהוה ליה מיעוט המצוי כדקי"ל כת"ק דר"י גבי יצאת מלאה חוששת מהאי טעמא משום דזכרים מיעוט המצוי הוא:<br><b> האמנם </b> הדבר הק' למ"ש מרן שם וז"ל ומה שהק' הראב"ד מהא דקי"ל עובר יש לו זכיה כבר כתבו הראשונים דאפ"ה הכא אינו פוסל משום דאיכא למימר דילמא נקבה כו' והו"ל רובא וזכרים הנולדים ולמיעוט לא חיישינן ולאפוקי מדר"י ע"כ והשתא קשה טובא דמ"ש גבי יצאת מלאה דחוששת דפסק כת"ק משום דחיישינן למיעוט זכרים ואי משום דזכרים הו"ל מיעוט המצוי ה"נ הכא הו"ל למיחש מה"ט: וראיתי להרב מחנה אפרים הלכות יבום די"ז ע"ג שיישב לקו' הלזו דפסק רבינו דיצאת מלאה חוששת אף ע"ג דלא חיישינן למיעוטא וז"ל ונראה לע"ד דלדידן דקי"ל כרבנן ולא חיישינן למיעוטא היינו לומר דאזלינן בתר רובא לגמרי דהרוב חשיב ככולו ולא חיישינן למיעוטא כלל זולת היכא דאיכא חזקה בהדיה מיעוטא כגון דמתני' דבחזקת יבום קיימא אבל כל היכא דליכא חזקה אזלינן בתר רובא דרוב נשים מתעברות ויולדות והוי כאלו ילדה בן קיימא ולא אמרינן סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות דאנן לא חיישינן למיעוטא ולא חשבינן לה כלל וכי אמרו בגמרא סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות היינו לר"מ דחשיב ליה למיעוטא ואפי"ה ביצאת ריקנית אינה חוששת לרבנן משום טעמא דאיכא חזקה לשוק א"ד יע"ש ולפי הנראה ודאי דאשתמיט מיניה סוגיא הלזו דפרק אלמנה לכ"ג דכפי דבריו היכי קאמר בגמרא והאיכא עובר קסבר אין חוששין למיעוטא ואדרבא כלפי לייא דכיון דס"ל דאין חוששין למיעוטא לא הי"ל לומר סמוך מיעוטא דמפילות למחצה נקבות דומיא דיצאת מלאה ואולי נאמר דר"י דקאמר אינה חוששת ואפילו הכי ס"ל דסמכינן מיעוט דמפילות למחצה נקבות לאחשובנה רובא והו"ל זכרים מיעוטא ע"כ דס"ל דל"ח למעוטא דאל"כ אמאי אינה חוששת וא"כ ה"נ נימא דרשב"י נמי הכי ס"ל כר"י דלא חייש' למיעוטא וסמכי' מיעוט דמפילות למחצה נקבות אלא דמ"מ אכתי קשה עלה ממה שפסק רבינו בהלכות תרומות דלא כר"י דחייש למיעוטא והשתא לפי דבריו ז"ל כיון דפסק כאן כת"ק דיצאת מלאה חוששת א"כ הי"ל לפסוק דחלקו של עובר פוסל דחיישינן שמא זכר הוא ומיעוט' דמפילות לא חשיבא מיעוטא כלל ותו קשה עליו מהא דאמרינן בס"פ בהמה המקשה אמתני' דקתני המבכר שהפילה שליא ישליכנה לכלבים מ"ט א"ר איקא בריה דר' אמי רוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה ומיעוט בהמות דבר שאינו קדוש כו' וכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך מיעוט' דנדמה למחצה נקבות והו"ל זכרים מיעוט' ופסקו רבינו ז"ל פ"ד מהלכות בכורות והשתא לפי דברי הרב כיון דקי"ל דיצאת מלאה חוששת מטעמ' דכיון דלא חיישינן למיעוטא לא חשבינן ליה כלל לצרופינהו בהדי' מחצה נקבות אם כן ה"נ מה"ט נמי ניחא דיהא אסור דלא סמכינן מיעוטא דנדמה למחצה נקבות כיון דלא חשבינן ליה כלל ולזה י"ל דהתם שאני משום דאיכא חזקה דהעמד הולד בחזקת מעי אמו שלא היה קדוש בבכור וכמ"ש התוס' ובהכי ניחא לי מה שיש לדקדק מסוגיא זו למ"ש התוספות פרק כסוי הדם דפ"ז ע"א ד"ה מ"ט וז"ל הקשה הר"ש ורבנן מ"ט אם רוב מעשיהם מתוקנים אם כן יהא מותר לאכול משחיטתן כו' ואי פלגא ופלגא הוא א"כ סמוך פלגא דמקולקלין לחזקה דעומד בחזקת איסור ואיתר' ליה מחצה דמתוקנים ויהא מותר לשחוט אחריהן כו' יע"ש אשר מבואר מדבריהם דכל דאיכא פלגא וחזקה סמכינן פלגא אחזקא וחשיב כודאי וכיון שכן קשה דלמאי אצטריך הכא תלמודא לומר סמוך מיעוטא דנדמה למחצה נקבות והו"ל זכרים מיעוטא ובלא"ה ת"ל דכיון דכל היולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות סמוך פלגא דנקבות לחזקה דמעי אמו ואיתרע ליה מחצה דזכרים אמנם י"ל דתלמודא אצטריך התם למיהב טעמא משום רובא משום דבעי לאוקומיה למתני' כר"מ נמי ומשום דהו"ל רובא וחזקה דבהא אפילו ר"מ מודה אמנם לרבנן ה"נ דמשום טעמא דמחצה זכרים ומחצה נקבות גרידא אית לן למשרי מטעמא דסמוך פלגא לחזקה כמ"ש וע"כ לא כתבו התוס' דמשום פלגא גרידא סמכינן פלגא אחזקה אלא דוקא אליבא דרבנן דס"ל דלא חיישינן למיעוטא אבל לר"מ דחיישינן למיעוט' ודאי דכל דהוי פלגא ופלגא לא סמכינן פלגא אחזקה וכמ"ש הרב ח"ה שם יע"ש ודו"ק שוב ראיתי להרשב"א בחי' ליבמות שכ' משם הרמב"ן וז"ל עוד כתב הרמב"ן ז"ל דהא דקתני יצאת מלאה חוששת משום דכיון דמלאה היא בחזקת יבום עומדת ולאו חזקה גמורה היא אלא חוששין ואין הולכין אחר הרוב וא"ת לאו בחזקת יבום היא דדילמא תפיל לא היא דכיון שעברה אין אומרים שמא תפיל דהו"ל כמיתה ולמיתה לא חיישינן כו' והוקשה לו מההיא דפ' אלמנה שכתבנו לעיל ותירץ דבין ר"י בין ר"ש חוששין בעלמא למיתה כדאיתא בגיטין פרק כל הגט וכיון שכן אף למפל' חוששין אלא דקמפלגי בחוששין למיעוט כתב עוד ומסתברא לי דלשמא תפיל חיישינן ושמא הפילה לא חיישינן כדאסיקנא בפרק כל הגט שמא מת לא חיישינן שמא ימות תנאי היא וגבי חמותה לשמא מת הוא דכיון שהוחזקה עוברה בפנינו ועבר עליה זמן לידתה לא חיישינן והו"ל פלגא ופלגא והילכך לא תנשא את"ד ויע"ש ואם כן כפי דבריו מקום אתנו ליישב דברי רבינו דמשום הכי פסק בהלכות תרומות דלא כר"י דחייש למיעוטא משום דהתם כיון דהחששה היא שמא תפיל סמכינן מיעוט מפילות למחצה נקבות והו"ל זכרים מיעוטא דלשמא ימות כבר פסק רבינו ז"ל פ"ט מהלכות תרומות דין א' דחיישינן ואם כן ה"נ חיישינן שמא תפיל אבל גבי יצאת מלאה כיון דלשמא מת הוא לא חיישינן ולדעת הראב"ד יש לישב על אופן שכתבנו לעיל ודו"ק:<br><b> האמנם </b> הדבר הקשה הוא שהתוספות ז"ל שם ד"ה אין חוששין הקשו וז"ל הקשה הר"ר שמואל הא כי הוי נמי נפל פסול כדמוכח פרק מי שמת גבי גר שמת ובזבזו נכסיו ישראל כו' החזיק בשניה זכה בראשונה לא זכה ואומר ר"י דהכא נמי יש להסתפק שמא כבר מת והוא נפל יע"ש הרי דהכא נמי לשמא מת הוא דחיישינן ולשמא תפיל ליכא למיחש וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתא אם לא שנאמר שרבי' ז"ל ידע ליישב קו' הר' שמואל על אופן אחר ואנחנו לא נדע ודו"ק עוד ראיתי להרב מחנה אפרים ז"ל שהקשה לדעת רב האי גאון ור"ת והריטב"א וסיעתיה דס"ל דהיכא דאיכא חזקה בהדי' חיישינן למיעוטא דהא בפ"ק דחולין אמרינן מנה"מ דאזלינן בתר רובא ומייתי מפרה אדומה והא התם דאיכא חזקה בהדי מיעוטא דמוקמינא גברא לחזקת טמא שהיה וגבי שחיטה נמי אמרו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ואם שחט אחד והלך לו הולד כשר אע"ג דאיכא חזקה דאיסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כו' יע"ש והנה מה שהקשה מההיא דרוב מצויין אצל שחיטה כו' עיין בתוס' פ"ג דבכורות ד"ך ע"ב ד"ה חלב פוטר שהקשו כן ותי' דההוא רובא מצוי הוא ושכיח טובא כו' יע"ש גם מה שהקשה מההיא דפרה אדומה נראה דלק"מ כפי מ"ש התוספות שם וז"ל ומתוך כך מדקדק ר"ת דהכי הלכתא דחיישי למיעוטא היכא דאיכא חזקה בהדיה מיעוטא כו' ואפי' לא קי"ל כר"מ דמטהר בההיא דרוב תנוקות מטפחין מטעם סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר מיהא חיישינן כו' יע"ש אשר מבואר מדבריהם דהא דאמרינן דסמוך מיעוטא לחזקה אינו אלא מדרבנן ולחומרא דאי מדאוריית' אפילו לקולא נמי ושוב ראיתי להרב ח"ה ז"ל שם בפ"ק דחולין מנה"מ שהוקשה לו כקושית הרב מח"א ז"ל ותי' כמו כן מסברא דנפשיה דההיא אינו אלא מדרבנן ולא זכר שכן מבואר מדברי התוספות דבכורות מיהו מ"ש עוד ועוי"ל דלמיעוטא דלא שכיח לא נימא סמוך מיעוטא לחזקה כמ"ש הרא"ש והאי מיעוטא דפרה נמי לא שכיח הוא עכ"ד ק"ל עליו דאם איתא דההיא דפרה מקרי דלא שכיח כלל היכי מייתי ראיה רבה בר רב שילא דאזלינן בתר רובא מפרה אדומה התם שאני דהוה מיעוט דלא שכיח כלל דאפי' ר"מ דחייש למיעוטא מודה מיהו אכתי נראה דאיכא למידק לר"מ דס"ל דכל דאיכא חזקה בהדיה מיעוטא אמרינן סמוך מיעוט' לחזקה מדאוריית' מדקא מטהר גבי תנוק וכמ"ש התוספות ז"ל בכורות ד"ך ד"ה ור"י יעוין שם א"כ תקשי ליה מפרה אדומה וכן קשה לדברי הרשב"א ז"ל בתורת הבית דף ז' ע"ב שנראה מדבריו דס"ל דכל דאיכא חזקה בהדיה מיעוטא חיישינן לה מדאורייתא ממה שהשיג לדברי הרא"ה ז"ל שכתב דההיא דרוב מצויין אצל שחיטה לאו דוקא רוב אלא כל המצויין קאמר דאל"כ הוה ליה לומר סמוך מיעוטא לחזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ותיאסר וז"ל ועוד היה לו להתבונן אנן היכי אכלינן בישרא כו' ורבה בר רב שילא נמי דמייתי לה מפרה אדומה הא לי' ליה ה"ט דהיכא דאפשר אפשר והא התם איכא מיעוטא דטרפות וסמוך מיעוט' אחזקה ותיאסר כו' אלא אפי' תימא דבעלמ' אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לא אמרינן אלא ברובא וחזקה דבעלמא אבל חזקה המסתלק ע"י המתעסקין לסלקה ורוב המתעסקין כל שיתעסקו בה מסלקין אותה ודאי ושנתעסק בה מתעסק אחר ולא ידענו אם מן הרוב או מן המיעוט ע"כ יש לנו לומר זיל בתר רובא ומיעוטא כמאן דליתיה דמי וה"ט נמי דעיסה שבבי' שהרי רוב הנוגעים בה מאותם שהם עמה בבית דוחין חזקת טהרתה כו' יע"ש הנה מבואר מדבריו דהא דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דאורייתא היא מדקשיא ליה מפרה אדומה והשתא קשה דבשלמא לחזקה דבהמה בחייה בחזקת אסור עומדת ניחא ליה שפיר דחזק' מסתלקת על ידי המתעסקין לסלקה לא חשיבא חזקה כלל אמנם אכתי תקשי ליה דבפרה אדומה הא איכא חזקה דהעמד גברא בחזקת טמא כמו שהיה ואמאי לא נימא סמוך מיעוט' לחזקה ובר מן דין ק"ל כפי דבריו ז"ל מההיא דפרק כסוי הדם שכתבנו לעיל דקאמר מאי אירייא רוב אפילו מיעוט נמי דהא ר"מ חייש למיעוטא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא כו' הרי דחזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת חשיבא חזקה לומר סמוך מיעוטא לחזקה אף על גב דהתם אליבא דרבי מאיר קאמר לה מכל מקום מדרבי מאיר נשמע לרבנן דכי היכי דלר"מ חשיבא חזקה לומר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא ה"נ לרבנן חשיבא חזקה לומר סמוך מיעוטא לחזקה כי היכי דניחוש למיעוטא דבהא לא אשכחן דפליגי אי חזקה מסתלקת חשיבא חזקה או לא וצריך עיון ומההיא דתנוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו לא תקשי ליה די"ל שהרשב"א ז"ל מפרש כפי' ר"ת ז"ל וכ"כ בחידו' פ' כ"ה ודו"ק ועל מ"ש התוס' ביבמות ובבכורות ובפ"ק דחולין די"א ע"ב ד"ה לר"מ דחזקה דמעי אמו חשיבא חזקה והעמד ולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה ק"ל דאם כן היכי בעי למיפשט התם דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה דאמר קרא ונתח אותה לנתחיה כו' וניחוש שמא ניקב קרום של מוח כו' וכן בשבירת עצם בפסח ומפרה אדומה כדאיתא התם ודילמא התם ה"ט משום דאזלינן בתר חזקה דהעמד אותם בחזקת מעי אמו שאין טרפות פוסל כדק"ל בי"ד סי' י"ג דהשוחט את הבהמה ונמצא בה בן ט' חי אפילו הפריס על גבי קרקע אין טרפות פוסל בה דכבר התוס' ז"ל שם בד"ה אתיא מפרה אדומה הקשו וז"ל וא"ת כיון דפרה בת ב' שנים וא"כ דילמא ה"ט משום דאוקמא אחזקה שאינה טריפה ותי' דכל חזקה שלא נתבררה ולא נודע אפי' שעה א' לא אזלינן בתרה יעיין שם ותי' ז"ל לא יגהה מזור לקושיתינו וכמובן ודרך אגב אומר שיש לדקדק בדברי התוס' דמאי ק"ל הא לעיל ד"ה מנה"מ הקשה וז"ל וא"ת כיון דאזלינן בתר חזקה כ"ש דאזלינן בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף וי"ל דלראב"י בעי דלא קים ליה חזקה מקרא ומאי דמפרש רבינו חיים כו' יע"ש והשתא כפי תי' ז"ל מאי ק"ל הא כי נמי נימא דטעמא דפרה אדומה משום חזקה הוא שפיר איכא למיפשט מינה דאזלינן בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף ולומר דקו' ז"ל אינו אלא לפי תירוץ הר' חיים ז"ל שכתבו לעיל כל כי האי הי"ל לפרש האמנם הנראה ברור בכונתם ז"ל דק"ל כלפי מאי דאמרינן ביבמו' ובדוכתי טובא דכל דאיכא רובא וחזקה אפי' ר"מ דחייש למיעוט' מודה דלא חיישינן משום דהו"ל מיעוטא דמיעוטא ואם כן היינו דק"ל דמנא ליה למילף מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא דילמא התם ה"ט דאיכא נמי טעמא דאוקמא אחזקה וכל דאיכא רובא וחזקה אפילו ר"מ דחייש למיעוטא מודה דלא חיישינן ולעולם דברובא גרידא חיישינן למיעוט' שוב ראיתי להרשב"א ז"ל שם שתי' כן לקוש' התוספות ולדעתי איכא למישדי נרגא כמ"ש וצ"ע ואיך שיהיה לדאתאן עלה אפשר ליישב ולומר דע"כ לא כתבו התוס' דחזקה דמעי אמו חשיבה חזקה אלא דוקא גבי בכור משום דכל זמן שהוא במעי אמו אין כאן קדוש' כלל דגזרת הכתוב הי' דבפטר רחם תלי רחמנא ואפי' נתנבלה או נטרפה אמו אין קדושה חלה עליו משא"כ גבי טרפה דטעמא דאין טרפות פוסל בה היינו משום דשחיטת אמו מטהרתו ועובר ירך אמו הוא וחשיבא כחתיכת בשר בעלמ' ואם נתנבלה או נטרפה אמו טעון שחיטה מדאוריית' וכל שאר טרפות פוסל בה כדאיתא התם וכיון שכן ודאי דחזקה דמעי אמו לא חשיבא חזקה ודאית דדילמא אמו טרפה היא או תתנבל אמו כנ"ל נכון:<br><b> כתבו </b> התוספות פרק אין מעמידין דל"ד ע"ב ד"ה אי אמרת וז"ל תימא כי איכא רובא נמי אמאי לא חשבינן ליה מיעוטא דמיעוטא כו' וי"ל דשאני הכא דלאחר שחיטה איתרע לי' חזקה דהנך קיבות העומדות לפנינו כו' ואפילו לר"י דלא חייש התם אסר הכא דהתם אין שום ודאית של איסור יע"ש והנראה מבואר מדבריהם דס"ל דר"י נמי חייש למיעוטא אלא טעמא דר"י דלא חייש התם משום דהו"ל רובא וחזקה ולא חשיבא ליה יצאה מלאה איתרע ליה רובא מכיון דאין שום ודאית של איסור אבל גבי קיבה כיון דלאחר שחיטה איתרע ליה חזקה ליכא אלא רובא וחייש למיעוטא ועיין בהרב ח"ה שם וכיון שכן יש לתמוה מההיא דפריך התם בבכורות גבי ההיא דחלב פוטר ומי חייש ר"י למיעוטא והתנן יצאת מלאה חוששת ר"י אומר אינה חוששת ואמרינן מ"ט דר"י קסבר רוב מעוברות יולדות כו' והו"ל זכרים מיעוט' ולמיעוטא לא חיישינן ומשני אלא איפוך והשתא כפי דבריהם מאי קו' ע"כ ל"ק ר"י התם אלא משום דאיכא רובא וחזקה אבל גבי חולבות דליכא חזקה בהדי' רובא דאי משום חזקה דהעמד ולד בחזקת מעי אמו הא איכא נמי חזקה דהעמד בהמה בחזקת שלא ילדה וכיון שכן אוקי חזקה כנגד חזקה וליכא אלא רובא ומש"ה חייש ר"י למיעוטא והדבר צריך ישוב כעת:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ויבמה </b>
+<b> שהיא אלמנה מן הנשואין כו' שאין עשה דוחה ל"ת ועשה כו'.</b> הנה רבינו הגדול בס' פרשת דרכים דס"ט ע"ד נסתפק בכ"ג שנפלה לו אלמנה מן הנשואין דמדין תורה אינו מיבם דלא אתי עשה ודוחה ל"ת ועשה אם עבר ובא עליה אם חייב כרת כיון דמדין תורה אינו עולה ליבום הו"ל אשת אח שלא במקום מצוה דהא מן הדין אפי' חליצה לא הוה צריך אלא דריבה אות' הכתוב מדכתיב יבמתו ונהי דלחליצה רבי אותה ליבום אפשר דבאיסורה קיימא והדבר צ"ת דאפשר דכיון דרבי אותה הכתוב לחליצה פקע ממנה איסור אשת אח וצ"ע א"ד. ולע"ד בהורמנותי' דמר אמינא דיש להוכיח ספיקו מהא דגרסינן פ"ב דיבמות איתמר ביאת כ"ג באלמנה ר"י ור"א חד אמר אינה פוטרת צרתה וחד אמר פוטרת צרתה וכתב הרב ח"ה וז"ל לכאורה נראה דבצרה דוקא פליגי באלמנה מן האירוסין ואיכ' מאן דאמר אינה פוטרת צרתה כיון דאין עשה דוחה ל"ת הכא לא מקיים בה מצות יבום כלל ועדיין צרתה זקוקה ליבם אבל בהיא גופא כ"ע לא פליגי דסגי לה בגט דאפילו למ"ד דאין עשה דוחה ל"ת הכא ולא מקויים בו מצות יבום מ"מ הרי היא כאשתו לכל דבר דהא קדושין תופסין בחייבי לאוין וסגי לה בגט ואפי' באלמנה מן הנשואין איכא למימר הכי לכ"ע דסגי לה בגט דקדושין תופסין בחייבי לאוין ועשה אבל מפרש"י שפירש פוטרת אותה ואת צרתה מחליצה וסגי לה בגט משמע דלמ"ד אינה פוטרת גם אותה ולא סגי לה בגט אלא בחליצה וצ"ע לפי' אדפליגי בצרתה ליפלגי בהיא גופא אי סגי לה בגט או לא עכ"ד הנה מדברי הרב ח"ה ז"ל מבואר דפשיטא ליה כצד הב' שכתב רבינו הגדול ז"ל דכיון דרבה אותה הכתוב לחליצה פקע ממנה איסור אשת אח ומש"ה כתב דבהיא גופא כ"ע לא פליגי דסגי לה בגט כיון דקדושין תופסין בחייבי לאוין הרי היא כאשתו לכל דבר אמנם כפי הצד הראשון שכתב ז"ל דכיון דמדין תורה אינה עולה ליבום הו"ל אשת אח שלא במקום מצוה וחייב כרת פשיטא מילתא טובא דאם בא עליה צריכא חליצה כיון דלא קנאה כלל דאין קדו' תופסין בחייבי כריתות ומשמע ודאי דלא בעי גט כלל אלא חליצה גרידה והנראה שזה היתה דעת רש"י ומשום הכי הוכרח לומר דלמ"ד פוטרת דמדאורייתא חזיא ליבום הוא דסגי לה בגט למימרא דלמ"ד אינה פוטרת ומדאורייתא אינה עולה ליבום הו"ל אשת אח שלא במקום מצוה ולא בעיא גט אלא חליצה ומה שהקשה הרב ח"ה ז"ל דליפלגו בהיא גופא אי סגי לה בגט יש לומר דפוטרת צרתה אצטריכא ליה לאשמועי' כלפי מאי דקי"ל בעלמא דביאה פסולה אינה פוטרת ואפילו ביאה פסולה מדרבנן וא"כ ה"נ כיון דביאה פסולה מדרבנן היא גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה היל"ל דאינה פוטרת צרתה וכבר הוקשה לו כן להרב ל"מ ז"ל ותי' דאין לדמות הגזרות זו לזו יע"ש ואם כן איכ' למימר דהיא גופא אשמועינן דהו"א כיון דמדרבנן לא חזיא ליבום לא מקיים בו מצות יבום ועדיין צרתה זקוקה ליבם קמ"ל דלא ודוק ואחר העיון נראה שיש להכריע כדעת רש"י ז"ל דכל דמדאוריית' לא חזיא ליבום קיימא עליה באיסור אשת אח בכרת ולא קנאה כלל מדאותבינן עלה למ"ד אינה פוטרת משום דאין עשה דוחה ל"ת ממתני' דקתני גבי פצוע דכא ואם בעלו קנו ופרש"י ז"ל ויוצאת בגט בלא חליצה והשתא כפי דברי הרב ח"ה שכתב דאפילו למ"ד אינה פוטרת מ"מ היא גופא סגי לה בגט כיון דקדושין תופסין בחייבי לאוין אם כן מאי תיובתא הא אע"ג דאינה פוטרת מ"מ היא גופא קנאה וסגי לה בגט ושפיר קתני במתניתין שאם בעלו קנו לענין שהיא גופא יוצאה בגט בלא חליצה שהרי במתני' לא הוזכר צרתה כלל אלא מבואר דלמ"ד אינה פוטרת הו"ל אשת אח בכרת ולא קנאה כלל וכבר עלה על דעתי לומר דאין מכאן ראיה לומר דכל שאינה עולה ליבום ד"ת הו"ל אשת אח בכרת ולא קנאה כלל דאיכ' למימר דכיון דרבי אותה הכתוב לחליצה פקע מינה איסור אשת אח ואין בו אלא לאו גרידא ואם בא עליה קנאה דקדושין תופסין בחייבי לאוין אלא דסבירא ליה לתלמודא דלמ"ד דאינה פוטרת וד"ת אינה עולה ליבום אף ע"ג דאם בא עליה הרי היא כאשתו וקדושין תופסין בה אפי"ה כיון דלא חזיא ליבום רמיא עליה זיקה ובעי גט וחליצה דמהשתא היינו דפריך שפיר ממתניתין דקתני דאם בעלו קנו דיוצאה בגט וחליצה כמ"ש רש"י ודברי רש"י ג"כ יש לפרשם בהכי דלמ"ד פוטרת כתב דסגי לה בגט ולמ"ד אינה פוטרת ולא חזיא ליבום ד"ת בעי' תרווייהו גט וחליצה ומ"מ דברי רב ח"ה ז"ל שכתב דסגי לה בגט גרידא דבר תמוה דאם כן מאי פריך מהא דאם בעלו קנו:<br><b> ושוב </b> בא לידי ספר יש"ש על מסכת יבמות וראיתי לו שם שכתב בסימן ד' וז"ל נ"ל כהן גדול שבא על אלמנה מן הנשואין כו' לא זו שאינה פוטרת צרתה אלא אף היא לא נפטרה וצריכה גט לאותה ביאה דחשיבא כמאמר שאינו קונה קנין גמור וצריכה חליצה כו' יע"ש ולא ידעתי אמאי כתב כן מסברא דנפשיה והי"ל להכריח ממאי דפריך בגמ' ממתניתין דאם בעלו קנו דמבואר הוא דבעיא חליצה ואף היא לא נפטרה בלתי חליצה גם מבואר מדבריו שדעתו ז"ל כהצד הראשון שכתב רבינו דכיון דרבה הכתוב לחליצה פקע מיניה איסור אשת אח דאל"כ פשיט' ודאי דלא בעי גט כלל דכיון דקיימ' עליה בכרת אין קדושין תופסין בה כלל וה"ז דומה למי שבא על אשת אחיו שהניח בן דפשיט' ודאי דלא קני לה כלל אחר כך ראיתי להרב בית שמואל סי' קע"ד סק"ג שכתב וז"ל עוד מוכח בסוגיא זו כל שאינה עולה ליבום מדאוריית' כו' גם את עצמה אינה פוטרת בביאה דהא הק' מההי' דאם בא עליה פצוע דכא קנאה ושם לא איירי דיש לו צרה ולכאורה ק' למה כתב הרמב"ם דאם בא על האלמנה מן הנשואין לא הותרה צרתה לזר עד שתחלץ ות"ל דהיא עצמה אינה פטורה וי"ל א"ד והנה מה שדקדק מדברי רבינו הנה נכון אשר מבואר ממ"ש לא הותרה צרתה דהיא עצמה סגי לה בגט וכן נראה לענ"ד מלשון הה"מ שכתב מסקנת הגמר' שהיא חולצת ולא מתייבמת פי' והיא נפטרת בחליצתה או בביאתה וצרתה נפטרת בחליצה של זו כו' הרי מבואר דס"ל דיבם שבא על מחזיר גרושתו קנאה ונפטרת בביאה ומבואר הוא שדעתו ז"ל כהצד השני שכתב רבינו דכיון שרבה הכתוב לחליצה פקע מני' איסור אשת אח דאילו לפי הצד הראשון פשיט' ודאי דלא קנאה כלל וכבר היה אפשר לפרש דבריו דמ"ש דנפטרה בחליצתה או בביאת צרתה ומ"מ כל הישר הולך יראה שאין זו במשמעות דבריו ומה גם שדברי רבינו הכי מוכח כמ"ש הרב בית שמואל וכיון שכן הדרה קו' לדוכתא דמאי פריך מההיא דאם בעלו קנו והנראה לומר דתלמוד' הכי פריך משום דבריש' דמתניתין קתני פצוע דכא וכרות שפכה או חולצין או מיבמין כיצד מתו ולהם נשים ולהם אחים ונתנו גט או חלצו מה שעשו עשו ואם בעלו קנו מתו אחים ועמדו כו' אם בעלו קנו ואסור לקיימן משום שנאמר לא יבא כו' והשתא משמע דאם בעלו קנו דסיפא דומי' דרישא דבריש' בפצוע דכא שמת ויבם אחיו את אשתו פשיט' ודאי דפוטרת צרתה וא"כ כי קתני סיפא נמי ואם בעלו קנו משמע ודאי דפוטרת צרתה דאל"כ הוה ליה למתני' למתני בסיפא ואם בעלו קנו ואינה פוטרת צרתה לאשמועי' דלא הוי כדינא דרישא כי היכ' דתני דאסור לקיימן לאשמעינן דלא נטעי דומיא דרישא ותו דגבי יבם קי"ל דאם בא עליה באונס או בשוגג קנאה מגזרת הכתוב ובהני דלא חזיין ליבום ד"ת דאף דנימא דפקע מיניה איסור אשת אח ואם בא עליה קנאה היינו מדין אישות כדקי"ל בעלמ' דקדושין תופסין בחייבי לאוין אמנם אם בא עליה באונס או בשוגג פשיט' ודאי דלא קנה כיון דלא דמיא ליבום לא קנאה מדין יבום ומדין אישות ג"כ לא קנאה וא"כ היכי קתני מתני' בסתמ' דאם בעלו קנו דמשמע כדין שאר יבמה דעלמ' אלא משמע ודאי דמדאוריי' חזייא ליבום כנ"ל ליישב דעת רבינו והר"ב ח"ה:<br><b> ואולם </b> מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו נראה דס"ל כהצד הראשון דכל שאינה עולה ליבום ד"ת קיימא עליה באיסור אשת אח בכרת ואם בא עליה לא קנאה ממ"ש שם אההי' דפרכינן בגמר' מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין וז"ל פרש"י ז"ל הילכך חייבי לאוין קרינן ביה לקחת את יבמתו בדיעבד אבל בחייבי כריתות לא תפסי קדושין ואפילו עבר היבם ונשאה לאו קיחה היא ואיכ' מרבוותא דמקשו עליה דהא למאי דס"ד השתא דחייבי לאוין לא רמיה ליבום ד"ת אם בעלו לא קנו והיכי קרינן בהו לקחת אפילו עבר ונסיב לפיכך פי' כו'. גם הריטב"א ז"ל בחידושיו כ"י הוק' לו כן ותי' וז"ל ואפשר שמרן ז"ל ה"ק דכיון דבעלמ' קרינן בהו לקחת בדיעבד שפיר איכ' למקרי בה הכא לקחת למיעבד בה זיקה ולהצריכה חליצה משא"כ בחייבי כריתות דלית בהו שום לקוחין לא ביבמה ולא בעלמא עכ"ל הרי מבואר דסבירא ליה דכל שאינה עולה ליבום ד"ת קיימא עליה באיסור אשת אח ולא בעיא גט כלל דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות שאלו היה דעתם ז"ל לפקע מיניה איסור אשת אח ואם בא עליה קנאה משום אשות דקדושין תופסין בחייבי לאוין א"כ מאי ק"ל הא אע"ג דמדאוריית' לא רמיא ליבום אין בו אלא לאו גרידא ושפיר קרינן ביה לקחת אם עבר ונסיב ביבמה גופא הכלל העולה ממ"ש שדין זה נראה דבמחלוקת הוא שנוי שלדעת רבינו וה"ה ומהרש"ל והר"ב ח"ה שכתבנו נראה דס"ל דאיסור אשת אח פקע מיניה ולדעת הרשב"א והריטב"א ז"ל ס"ל דקיימא עליה באיסור אשת אח בכרת כנ"ל:<br><b> ודע </b> דבפרק הערל דע"ט ע"ב פרכינן התם מכדי שמעינן לר"ע דאמר חייבי לאוין כחייבי כריתות דמי וחייבי כריתות לאו בני חליצה ויבום נינהו ופי' רש"י וז"ל והיכי קאמר ר"ע סריס חולץ הא לא רמי' קמי' ואבראי קיימ' כחייבי כריתות וקאי עלה באיסור אשת אח ע"כ אשר מבואר מדבריו דחייבי לאוין לר"ע קיימא עליה באיסור אשת אח וחייב עליה כרת ואין מכאן ראיה כלל לספיקו של רבינו דע"כ לא מספ"ל אלא למאי דקי"ל דחייבי ל"ת ועשה חולצת ואהא הוא דאיכא לספוקי דכיון דרבה הכתוב לחליצה פקע מיניה איסור אשת אח אכן לר"ע דס"ל דחייבי לאוין לאו בני חליצה נינהו פשיטא ודאי דקיימא עליה באיסור אשת אח הן אמת דהיא גופא צריכה רבה למען דעת דלר' עקיבא נמי לו יהי דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין אמאי לא אמרינן לדידיה אתי עשה ודוחה ל"ת וכבר התוספ' פ"ק דיבמות ד"ט ד"ה והרי איסור קדושה תמהו על זה וז"ל בכל דוכתא פשיטא ליה לתלמוד' דחייבי לאוין לר"ע דס"ל דאין קדושין תופסין לאו בני חליצה ויבום נינהו כמו חייבי כריתות הכא ובפרק הערל ובפ' ד' מיתות ותימה לר"י דאמאי לא אמרינן נמי לר"ע דליתי עשה ולידחי ל"ת והניחוה בתימה יע"ש הן אמת דמה שהוקשה להו מההיא דפ"ק דיבמות נראה דאין כאן מקום קושיא דלעולם דחייבי לאוין לר"ע נמי אמרינן דאתי עשה דיבום ודחי ל"ת ותלמודא כי פריך בחלוקת גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל פריך דכיון דגרושה לכהן הדיוט קיימא עליה בלאו א"כ אין כאן זיקת אחיו כלל שהרי לא תפסי קדושי אחיו כיון דבחייבי לאוין הן ואמאי חולצת הא לא הויא אשת אח כלל מיהו מההיא דפ' הערל ופ' ד"מ קשה טובא גם הרשב"א שם בחדושיו הוקשה לו כן ונדחק עצמו ליישב דאינהו דהוו בקיאי בדר"ע אינהו ידעי דר"ע הכי היה ס"ל ולפיכך מקשי' הכי בהדיא ואנכי הרואה רואה אני שכפי מ"ש הרשב"א בסוגיא ואהא דפרכי' התם ומה ראית ומהדרינן חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין דאין כאן קושיא כלל שכתב וז"ל ומסתברא דכולה שמעתין אלקחת את יבמתו קסמיך וכדפירש"י ז"ל דאי כתיב אם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו היה במשמע דאינו עולה לא ליבום ולא לחליצה אלא כשרה גמורה שאני קורא בה לקחת כלומר המותרת לינשא אבל חייבי לאוין לא דהא לא קרינן ביה לקחת לכתחילה להכי הדר כתיב יבמתו לו' דאע"ג דאינו עולה ליבום דלא קרינן ביה לקחת עולה לחליצה כו' ואקשינן ואימא חייבי לאוין נמי לא יעלו לחליצה דכיון שאינו עולה ליבום דלא קרינן ביה לקחת כו' ומפרקינן הא רבי רחמנא יבמתו כו' והדר פריך ומה ראית כיון שזה וזה אין אני קורא בהן לקחת וחליצה לאו קילותא היא דנימא מסתברא דטפי איכא לאקולי בחייבי לאוין מחייבי כריתות כו' ופרקינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין וכיון שכן קרי' ביה לקחת כיון דבעלמא בת לקוחין היא בדיעבד אבל חייבי כריתות לא קרינן ביה לקחת כלל דאפי' בעלמא לא תפסי בהו קדושין ואפי' בדיעבד וכיון שכן דין הוא שלא יעלו לחליצה כיון דלא קרינן בהו לקחת לא ביבמה ולא בעלמא עכ"ד בקיצור יע"ש וא"כ כפי דבריו מבואר הוא דמש"ה פשיטא ליה לתלמודא דלר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין חייבי לאוין בני חליצה ויבום נינהו משום דכיון דחייבי כריתות ממעטינן להו מחליצה מקרא דאם לא יחפוץ ומשום דלא קרינן בהו לקחת כלל אפי' בדיעבד ה"נ מה"ט ממעטי' חייבי לאוין וקרא דיבמתו דאשמועי' דיש שאינה עולה ליבום ועולה לחליצה מוקמי' לה בחייבי עשה דתפסי בהו קדושין וקרי' ביה לקחת בדיעבד ואע"ג דמסקי' התם דחייבי לאוין דאינה מתיבמת משום גזירה ביאה ראשונה כו' מ"מ דרשא דרב גידל דיבמתו קושטא קאי ומוקמי' לה לאלמנה מן הנשואין דהו"ל ל"ת ועשה וכמ"ש ה"ה והרשב"א ז"ל משם בעל ה"ג וא"כ למסקנא נמי כי קשיא לן א"ה חייבי כריתות נמי ע"כ צ"ל כל הנהו תי' דתריצנא לעיל ומטעמא דקדושין תופסין בחייבי לאוין וא"כ לר"ע עכ"ל דחייבי לאוין נמי לאו בני חליצה ויבום נינהו ממיעוט' דאם לא יחפוץ וקרא דיבמתו לחייבי עשה דקדושין תופסי' בה הוא דאתא זה הנראה אצלי כפתור ופרח ליישב קושית התוספ' והרשב"א ז"ל:<br><b> ודע </b> שראיתי להרשב"א ז"ל בריש פ"ק דיבמות דברים תמוהים בעיני שכתב גבי המגרש את אשתו על מנת שלא תנשאי לראובן ועמדה ונשאת לשמעון אחיו ומת ונפלה לפני ראובן וז"ל ומסתברא לי דאפי' היא עצמה חולצת ואין אני קורא בה כל שאינה עולה ליבום כו' דבתנאי לא קמיירי קרא ולא אמרינן אלא באיסור ערוה אבל בזו שאיסור דבר אחר גרם לה ליאסר דהיינו תנאו חולצת ואע"פ שאף זו אם עמדה ונשאת לו הגט בטל ותיאסר לו איסור ערוה מ"מ אין איסורו אלא מחמת תנאו כו' וה"ז כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפרק ב"ש כופין אותו לחלוץ והרי זו אינה עולה ליבום ד"ת דקיימא עליה בלאו ועשה ואפי"ה עולה לחליצה משום שדבר אחר גרם לה ליאסר א"ד ולא זכיתי להבין דבריו דנודרת הנאה דבעינן חליצה לאו משום שדבר אחר גרם לה ליאסר אלא משום דרבה הכתוב יבמתו לחייבי ל"ת ועשה דבעי' חליצה ומטעמא דקדושין תופסין בחייבי לאוין והרי אלמנה מן הנשואין דאיסורה מחמת עצמה ולא רמיא ליבום ד"ת ואפי"ה בעי' חליצה כמ"ש איהו עצמו משם בעל ה"ג וא"כ איך כתב הוא ז"ל דטעמא דנודרת הנאה משום שדבר אחר גרם לה ליאסר דהא ליתא דאלמנה מן הנשואין יוכיח מה שאין כן באומר ע"מ שלא תנשאי כיון דלא חזיא ליבום כלל ולא תפסי בה קדושין דקאי עליה באיסור ערוה איכא למימר דהו"ל כחייבי כריתות ממש וצ"ע:<br><b> וביאת </b> כהן הדיוט בגרושה היה נר' ודאי דפוטרת צרתה כיון דמדאוריתא חזיא ליבום דאתי עשה ודחי ל"ת דכהן בגרושה נר' ודאי דאין בו אלא ל"ת גרידא והרשב"א בחידושיו כתב אהא דפרכינן קפסיק ותני ל"ש מן הארוסין כו' וז"ל ובדין הוא דליקשי ליה הכי מדתני בהדיא גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דאיסורי לאו גרידי נינהו כו' וכ"כ הריטב"א יע"ש האמנם מצאתי להתוס' במכות דט"ו ע"א ד"ה אם כהן הוא שכתבו וליכא למימר דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה שאינו שוה בכל דהא אי אמרה לא בעינ' כו' יע"ש ודבריהם סתומים דעשה בגרושה מאן דכר שמיה ואולם דבריהם ז"ל עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר וכונתם למ"ש בריש פרק יש מותרות ד"ה והא קולא כו' וז"ל פי' בקונטרס כגון ממזרת לישראל וחללה לכהן ואין נראה דבחללה נמי איכא עשה דקדושים תהיו והנר' דס"ל דאע"ג דבפרק ב' דיבמות הוה בעי למימר דאלמנה מן האירוסין נמי עשה ול"ת הוא דאקשי' א"ה כל התורה כולה נמי עשה ול"ת הוא דכתיב והתקדשתם ומסקי' דאלמנה מן האירוסין ד"ת עולה ליבום מטעמא דאתי עשה ודחי ל"ת הרי דעשה דקדושים יהיו לא חשיב עשה לפי האמת היינו דוקא לענין אלמנה לכ"ג דלא כתיבא בההיא פרשתא אבל זונה וחללה דכתיבא בההיא פרשתא חשיב עשה דקדושים יהיו למאי דכתיבא בההיא פרשתא וכ"כ התו' בפ' אלו מציאות ד"ל ע"א ד"ה הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה וז"ל וא"ת דבפ"ב דיבמות לא חשיבא אלמנה לכ"ג אלא ל"ת גרידא ואמאי הא איכא נמי עשה דקדושים יהיו וי"ל דלא קאי אעשה דקדושים יהיו אלא למאי דכתיבא בההיא פרש' יע"ש וראיתי להרב מוהר"י בר דוד בס' דברי אמת דנ"ט שתמה על רש"י שדבריו סותרים דבמציעא כתב כהנים עשה ול"ת לנפש לא יטמא כנראה דס"ל דלמאי דכתיבא בההיא פרשה חשיב עשה ובפרק יש מותרות כתב דחללה אין בו אלא לאו גרידא אע"ג דכתיבא בההיא פרשה והניחו בצ"ע יע"ש ומצאתי ישוב לזה בשיטה מקובצת כ"י למסכת סנהדרין פרק כ"ג אההיא דאמרינן התם אלא מן האירוסין יבא עשה וידחה ל"ת וז"ל והא דכתיב קדושים יהיו לא חשיב עשה כדמסיק ביבמות דאם כן כל התורה כולה נמי כו' וא"ת הא גבי גילוח זקנו חשיב ליה עשה בפרק ב' נזירים וי"ל דלכל מילי דכתיבי בפרשה קאי וחשיב עשה ואלמנה לא כתיבא בההיא פרשה וא"ת והא חללה דכתיבא בההיא פרשה ומוכח בפרק יש מותרות דליכא עשה ונראה לפרש דקדושים יהיו קאי אהנהו דקמי' ולא אהנהו דכתיבי בתרי' נכדו של הר"ש ז"ל ע"כ וא"כ מבואר הוא שזה הוא דעת רש"י ז"ל ודוק:<br><b> גם </b> מ"ש עוד הרב הנזכר שרבינו לא מנה עשה דקדושים יהיו בשום מקום כנראה שסמך לו על סוגייא דריש יבמות דמוכח משם דאין גילוח זקן בכהנים אלא לאו גרידא וזו היא ג"כ דעתו בהל' נזירות ס"פ ז' שנתן טעם בנזיר למה דוחה עשה דתגלחת הנגע לנזירות ונתן טעם לנזיר ומה יענה לכהן כו' אלא שמאחר שרבינו פוסק דליתי' בכהנים אלא לאו גרידא לא הוצרך לתת טעם בכהן יע"ש לא דק כלל ואשתמיט מיניה לשון רבינו פי"א מה' גזילה ואבידה דין י"ח שכתב בהדיא דטומאת כהנים יש בו עשה ול"ת א"כ ע"כ שדעתו דלמאי דכתיבא בההיא פרשה חשיב עשה כדעת התוס' וא"כ מיניה גבי גילוח זקן דכתיבא בההיא פרשה חשיב נמי עשה גם מה שהביא ראיה ממ"ש רבינו פ"י מה' טומאת צרעת דכ"ג שנצטרע פורע ופורם אע"פ שכתוב בו בגדיו לא יפרום אתי עשה ודחי ל"ת אין ראי' משם כלל דהתם שאני דלא כתיבא בההיא פרשה ומשום הכי לא חשיב עשה ופשוט ואיך שיהיה דברי התוספת דמכות מבוארים הם דאזלי לשיטתם שכתבו ביש מותרות ובאלו מציאות דלמאי דכתיבנא בההיא פרשה חשיב עשה מש"ה כתבו דגרושה לכהן הדיוט יש בו עשה ול"ת כיון דכתיבא בההיא פרשה מיהו עיקר דבריהם ז"ל שכתבו דאתי עשה דאונס ודחי ל"ת ועשה דגרושה שאינו שוה בכל קשה לי טוב' שהרי בפרק אלו מציאות הקשו התוס' דהיכי אמרינן דאין עשה דהשבת אבידה דוחה ל"ת ועשה דכהנים הא אמרינן פרק ב' נזירים דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דכהנים שאינו שוה בכל ותי' דשאני עשה דמצורע דאלים כו' והק' עוד מדאמרינן ביבמות דאלמנה מן הנשואין אין עשה דוחה ל"ת ועשה ותירץ דחשיב שוה בכל כיון שאלמנה עשתה איסור כמו הכהן דכתיב לא יקחו אע"ג דאינו שוה אלא בכהנים אבל ההיא דגילוח זקן שאינו שוה בנשים נדחה מקמי עשה דמצורע יע"ש וכ"כ בפ"ק דיבמות ד"ה יע"ש והשתא קשה דאי ס"ל ז"ל כתי' י"מ דדוקא בעשה דמצורע דאלים דחי א"כ מאי ק"ל ואי ס"ל דאלמנה לכ"ג חשיב שוה בכל כיון שהאשה עשתה איסורא א"כ מה"ט נמי גרושה לכהן הדיוט חשיב שוה בכל דהיא נמי מוזהרת סוף דבר דבריהם צל"ע:<br><b> ומ"מ </b> לדאתאן עלה נראה בדין זה במחלוקת הוא שנוי דלדעת רש"י ז"ל פ' יש מותרות נראה דביאת כהן הדיוט בגרושה פוטרת צרתה כיון דליכא אלא ל"ת גרידא דומיא דאלמנה מן האירוסין ולדעת התוספ' שם ובפרק אלו מציאות נראה דאינה פוטרת צרתה כיון שיש בו עשה ול"ת כנ"ל ודע שאני מסתפק ביבם שיבם את הממזרת או איפכא ונתעבר' מביאה ראשונה אי הולד ממזר כיון דמן התורה רמיא עליה ליבומי דאתי עשה ודחי ל"ת מי נימא דאין ממזר אלא מחייבי לאוין והאי כיון דבביאת היתר היא לא הוי ממזר או דילמא אע"ג דביאת היתר היא אפי"ה הולד ממזר דומיא דגר שנשא ממזרת דקי"ל הולד ממזר אע"ג דגר מותר בממזרת ובפרק האומר אמתניתין דקתני כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר ופרכינן וכללא הוא והרי גר שנש' ממזרת דיש קדושין ואין עבירה והולד הולך אחר הפגום דת"ר גר שנשא ממזרת הולד ממזר דברי ר"י ומשנינן מתניתין ר"י היא דאמר גר לא ישא ממזרת דיש קדושין ויש עבירה יע"ש והשתא אם איתא דיבם שיבם את הממזרת הולד ממזר אכתי תקשי ליה הרי יבם דיש קדושין ואין עבירה והולד הולך אחר הפגום ויש לדחות וכעת דין זה צל"ע:
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>שתי </b>
+<b> יבמות כו' והרי הערוה אילונית צרת' מותרת כו'.</b> משנה רפ"ק דיבמות וכולם אם מתו או מיאנו כו' או שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות והנה התוס' שם ד"ה או שנמצאו כתבו וז"ל דאילונית קדושי טעות כו' ותימא דאמרינן פרק האשה בתר' קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין דברי ר"מ א"ל לר"מ יפה אמרת שאין חולצין איש כתיב בפ' ומקשינן אשה לאיש אלא מה טעם אין מיבמין אמר ליה שמא תמצא אילונית ונמצאו פוגעי' בערו' ואמאי תתיבם ממ"נ דאם אינה אילונית שפיר מיבם ואי היא אילונית נמי שרי דלא היתה אשת אחיו ואומר ר"ת דההיא בקבלה עילויה וכה"ג משני בר"פ בן סורר והר' אברהם מבורגילא ז"ל תי' בנמצאת אילונית בחיי האח והקפיד אבל לאחר מיתה אם היה קיים דילמא לא היה מקפיד עכ"ל והמתבאר מדברי התוס' דכל שלא הכיר בה הבעל ונמצא' אילונית הו"ל קדושי טעות ומותר היבם ליקח אותה לאשה ולא הויא אשת אח שלא במקום מצוה ולדעת הר' אברהם ז"ל דוקא בשנמצאת אילונית בחיי הבעל והקפיד אבל אם נמצאת אילונית לאחר מית' הבעל אסור היבם ליקח אותה לאשה דחיישינן דילמא אם היה הבעל קיים לא היה מקפיד ונמצא פוגעין בערוה דהוה ליה אשת אח שלא במקום מצוה:<br><b> האמנם </b> מדברי רבי' ז"ל נראה דס"ל דאפי' נמצאת אילונית בחיי הבעל אפי' הכי קידושיו קידושין כל שקדשה סתם וזה שכתב בפ"ד מה' אישות הלכה יו"ד וז"ל סריס שקדש וכן אילונית שנתקדשה הרי אלו קידושין גמורים וכתב עליו ה"ה וז"ל זה מתבאר בהרבה מקומות והעלה ר"י ז"ל במשנה ראשונה דיבמות דאע"פ שלא הכיר בה כשקדשה צריכה גט וכן עיקר עכ"ל נר' מדבריו שהבין בדברי רבי' דמ"ש הרי אלו קדושין גמורים איירי בין הכיר בה בין לא הכיר בה וכן מבואר ג"כ מדברי הטור א"ה סי' מ"ד שאחר שהביא דברי רבינו ז"ל הללו כתב וז"ל והתוס' כתבו דאילונית שנתקדשה כו' אפי' מדרבנן אינה צריכה גט והיינו ע"כ בלא הכיר בה נר' שהבין בדברי רבי' דאיירי אפי' בדלא הכיר בה וראיתי להרב לח"מ ז"ל שתמה על הטור ז"ל ועל ה"ה ז"ל דאיך אפשר לומר שרבי' ז"ל איירי אפי' בלא הכיר בה שהרי כתב רבינו הרי אלו קידושין גמורים ואילו אפי' בלא הכיר בה ס"ל לרבי' ז"ל דקדושיו קידושין דבר תורה א"כ תיקשי ליה מתניתין דרפ"ק דיבמות דקתני וכולם אם נמצאו אילונית צרותיהן מותרות ואי הוו קידושין דבר תורה א"כ אמאי צרותיהן מותרות הא הוה ליה צרת ערוה אלא ודאי שקידושי טעות הן ולא הוו קדושין ובשלמא לדעת ר"י שכתב ה"ה ז"ל דצריכא גט איכא למימר דהיינו מדרבנן ואע"ג דאמרינן במתני' כל שיכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתיבמת דמשמע דכיון דהוו נישואין מדרבנן צרתה חולצת כמ"ש התוס' ז"ל אפשר דס"ל לר"ת ז"ל דהכ' הקילו טפי משום דהוו קדושי טעות ולא הצריכה גט אלא מפני מראית העין מש"ה צרתה מתיבמ' אבל שיהיו קדושין מן התורה זה א"א כדכתיבנא את"ד יע"ש שהניחו בצ"ע והנה מ"ש שלדעת ר"י ז"ל ניחא מתני' דצריכה גט מדרבנן קאמר ואע"ג דאמרינן כל שיכולה למאן כו' ס"ל לר"ת ז"ל דהכא הקילו טפי משום דהוו קדושי טעות תמהני עליו איך אישתמיט מיניה דברי הנ"י ריש פ"ק דיבמות שהבי' דברי ר"ת הללו ושם באר"ה שר"ת ז"ל לא כתב כן אלא אליב' דרבא דס"ל דמתניתין דקתני וכולן שנמצאו אילונית צרותיהן מותרות מיירי בין שהכיר בה בעלה בין שלא הכיר בה בעלה ואפ"ה צרותיהן מותרות משום כיון דלא חזיא ליבום כלל הרי היא כצרת ערוה שלא במקום מצוה שכן כתב ז"ל וכתב ר"ת דלרבא דלאו טעמא משום מקח טעות אפשר דאילונית שלא הכיר בה גיטא מדרבנן בעיא ואתיא שפיר מתניתין דכתובות דקתני הממאנ' והשניה והאילונית אין לה כתובה דמשמע כתובה הוא דלית לה הא גיטא בעיא ואתי שפיר נמי הא דאמרי' קטנה לא חולצין ולא מיבמין שמא תמצא אילונית דכיון דבעיא גיטא מדרבנן נמצא פוגע בערוה מדרבנן עכ"ל וכן מבואר ג"כ מדברי הרשב"א ז"ל בחי' שר"ת לא כ"כ אלא לרבא דקי"ל כותיה דס"ל דמתני' איירי אפי' בהכיר בה ומשום דהו"ל צרת ערוה שלא במקום מצוה וא"כ מה מקום עוד להקשות לדעת ר"ת ז"ל ממתניתין דנמצאו אילונית עד שהוצרך הרב ז"ל לומר דהכא הקילו טפי משום דהוו קדושי טעות כו' ואי קו' של הרב ז"ל היא אליבא דרב אשי דס"ל דמתניתין איירי בלא הכיר בה משום דהוו קדושי טעות הא נמי ל"ק כלל דהכי נמי אזיל ומודה ר"ת ז"ל דלרב אשי כל שלא הכיר בה אינה צריכה גט כלל ואפי' מדרבנן ור"ת לא כ"כ אלא אליב' דרבא דקי"ל כותיה:<br><b> ומעתה </b> מתרצתה היא קושייתו של הרב ז"ל לדעת רבינו ז"ל דס"ל דאפי' לא הכיר בה קדושין גמורים דבר תורה דא"ל דאף רבי' לא כ"כ אלא לרב' דקי"ל כוותיה דס"ל דמתני' מיירי אפי' בהכיר בה ומשום דהו"ל צרת ערוה שלא במקום מצוה האמנם לרב אשי דס"ל דמתני' איירי בלא הכיר בה ומשום דהוי מקח טעות ה"ה אזיל ומודה רבינו ז"ל דאינה צריכה גט כלל וכדס"ל לר"ת ז"ל ובהא הוא דפליג על ר"ת דלר"ת רבא פליג ארב אשי וסבירא ליה דצריכה גט מדרבנן ורבינו ז"ל ס"ל דרבא פליג אדרב אשי לגמרי וס"ל דצריכה גט דבר תורה כיון שלא פי' בשעת קידושין דע"מ שאינה אילונית הוא מקדשה אמרינן דמסתמ' מחיל איניש והכריחו לרבינו לומר כן מכח ההיא ברייתא דקטנה לא חולצין ולא מייבמין דלישנא דנמצא פוגע בערוה מדאוריית' משמע לא מדרבנן כמ"ש ר"ת ותו דאי מדרבנן כולי האי ודאי לא חיישינן למיעוט' כיון שאין איסורה אלא מדרבנן ובהכי ניח' מאי דק"ל תו לדעת רבינו ז"ל מהא דגרסינן בר"פ בן סורר ומורה דבעי למיפשט רבי ירמיה מדפתי דבדיני נפשות אזלינן בתר רובא מדתניא בת ג' שנים ויום א' מתקדשת בביאה וחייבין עליה משום אשת איש ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין עליה והיא פטורה ואמאי אילונית היא ואדעתא דהכי לא קדיש אלא לאו דאזלינן בתר רובא ורוב נשים לא אילונית נינהו והשתא לדעת רבינו ז"ל דס"ל דאפי' לא הכיר בה הרי אלו קידושיו קידושין דבר תורה מאי פריך ואימא אילונית היא הא אפי' נימא דאילונית היא קידושיו קידושין ושפיר קתני וחייבין עליה משום אשת איש ובשלמא לדעת ר"ת דס"ל דצריכה גט מדרבנן פריך שפיר דהתם אדאורייתא קאי דקתני מומתין עליה אכן לדעת רבינו ז"ל דס"ל דמדאורייתא מקודשת ק' אכן כפי מ"ש יש ליישב דרבי ירמיה מדפתי ס"ל כרב אשי דפ"ק דיבמות דמתניתין דנמצאו אילונית צרותיהן מותרות איירי בלא הכיר בה ומשום מקח טעות ורבינו ז"ל לכ"כ אלא לדידן דקיימא לן כרבא דס"ל דרבא פליג ארב אשי וכמ"ש:<br><b> האמנם </b> זו היא שקשה בעיני דאיך אפשר לומר דמ"ש רבינו וכן אילונית שנתקדשה הרי אלו קדושין גמורים מיירי אפי' בדלא הכיר בה שהרי כתב רבינו ז"ל בפי"ז מה' הנז' הלכה ח' וז"ל המקדש אשה סתם ונמצאו עליה אחד מן המומין הפוסלים בנשים הרי זו מקו' מספק וכתב ה"ה ז"ל שם דפסק כרבא דפ' המדיר דס"ל דמספקא לן אי מחיל איניש אמומים גבי איסורא לחומרא וגבי ממונא לקולא הרי בהדיא דאפי' גבי מומים דעדיף מאילונית ס"ל לרבינו דאפי' קידשה סתם ונמצאו עליה מומין הרי זו מקו' מספק וא"כ מכ"ש קדשה סתם ונמצאת אילונית דלפחות מיהא ספק קדושין היא ואיך כתב רבינו ז"ל דקדושין קדושין גמורים וכי מי עדיפא אילונית מנמצאו עליה מומין הא ודאי יציבא בארעא כו' והרי התוס' שם בפ' המדיר דע"ב ד"ה על מנת הקשו לפי שיטתם ז"ל דס"ל דנמצא' אילונית אינה צריכה גט כלל דמ"ש מקדשה סתם ונמצאו עליה מומין דמקו' מספק ותירצו דמום דאילונית גריעא משאר מומין דעלמא דאין אשה אלא לבנים יע"ש וא"כ איך אפשר לומר שלדעת רבינו ז"ל נהפוך הוא דשאר מומין גריעי טפי ממום דאילונית ובר מן דין הא ודאי ליתא שהרי סי' אילונית הם כל שאין לה דדים וקולה עבה ומתקשה בשעת תשמיש ואין לה שפולי מעים כנשים כמ"ש רבינו ז"ל בפ"ב מהלכות הנז' ולדעת רבינו ז"ל לא מקרי אילונית אלא עד דאיכא לכולהו וכמ"ש ה"ה ומרן כ"מ שם ואחד מן המומים הפוסלים בנשים כתב רבי' בפ"ז מהלכות הנז' הלכה ז' דהיינו קולה עבה כו' וא"כ כל שהיא אילונית הרי יש בה מומים הפוסלים בנשים דבכלל מאתים מנה וא"כ הדק"ל דאיך כתב רבינו ז"ל דבנמצאת אילונית הרי אלו קדושין גמורים וכבר היה אפשר ליישב דברי הטור על צד הדחק לא עת האסף פה ומה שיש לעמוד בפי' הר"א מבורגי"ל כתבתי בפ"י מהל' מקואות בכללי ספיקא דרבנן ע"ש:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c83c9fc5fde0fa99a7373676ac01ed42807ee17a
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,992 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Marriage
+שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>האשה </b>
+<b> נקנית בכסף כו'.</b> בפ"ק דקדושין דף ד' אמרינן ותנא מייתי לה מהכא דתניא כי יקח כו' אין קיחה אלא בכסף כו' והלא דין הוא ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה כו' והק' הרשב"א ז"ל שם בחידושיו וז"ל הקשה הרמב"ן נר"ו והא לאו משום קולא דביאה הוא אלא משום שאין קנינה לשם אישות כו' יע"ש ויש לי לדקדק הא קיימא לן דפירכא דלא שייכא חשיבא פירכא כמ"ש התוס' בפ' החובל דפ"ח ע"א ד"ה שכן אינה במילה ובזבחים דף ה' ע"ב והביאו ראיה מהא דפריך לקמן בקידושין מה לכסף שכן פודין בו הקדשות כו' יע"ש ואיברא ודאי דהיינו יכולים לומר דאף על גב דפירכא דלא שייכא עבדינן מ"מ ק"ו דלא שייך לא עבדינן האמנם ראיתי להרב גו"ה ז"ל כלל ת"ס דע"ט בע"ב שהק' אסוגיא דפר' החובל וז"ל אמנם קשה דאשה תיתי לפיסולא ק"ו מעבד ומה עבד שראוי למילה פסול לעדות אשה שאינה ראויה למילה לא כ"ש כו' ואין לומר דהוי ק"ו דלא שייך דהא עביד פירכא אף על גב דלא שייכא ושמא לעשות פירכא עבדינן אף על גב דלא שייכא אבל ילפותא לא עבדינן אמנם מצינו דעביד ילפותא דלא שייכא בקידושין ד"ה גבי מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ביאה תוכיח א"ד יע"ש וכ"כ בסי' תע"ה דפ"ד דעבדינן יוכיח אפילו היכא דלא שייך ועל פי זה הק' למ"ש התוס' פ' החובל ד"ה הנזכר וז"ל וי"מ מה לאשה שכן אינה מצווה למול את בנה וליתא דאם כן מאי קאמר קטן יוכיח פירוש שאינו מוליד ואיכא למידק דאמאי סתרו פי' י"מ מכח ק"ו זו הא כיון דניחא להו פירו' דפירכא דלא שייך פירכא היא ה"נ נימא לדידהו דשפיר קאמר קטן יוכיח אף ע"ג דלא שייך וליכא למימר דיוכיח לקיים הק"ו לא עבדינן מיוכיח דלא שייך דאין דנין אפשר משא"א דבקידושין קאמר ביאה תוכיח אף ע"ג דלא שייך יע"ש ולכאורה מ"ש דעבדינן יוכיח דלא שייך נראה דסותר לברייתא דלקמן דקאמר אמה העבריה יוכיח שנקנית בכסף ואינה נקנית בביאה מה לאמה העבריה שכן אין קנינה לשם אישות ופרש"י הילכך דלא שייכא ביה ביאה והשתא לפי דברי הרב ז"ל אף על גב דלא שייך עבדינן יוכיח ומאי פריך מה לאמה כו'. ואולם הא ודאי בורכא איהו דמ"ש הרב ז"ל דעבדינן יוכיח אפי' היכא דלא שייך היינו דוקא היכא דמה שאנו באים ללמוד ממנו שייך שפיר ביוכיח כמו ההיא דקטן שאנו באים ללמוד דעבד פסול לעדות מק"ו דאשה וכי פרכינן מה לאשה שאינה במילה שייך שפיר לומר קטן יוכיח דפסול לעדות אף על גב דאינו במילה שהרי לענין עדות שייך שפיר ואפ"ה פסול ופירכא דמילה אף על גב דלא שייך עבדינן וכן נמי ההיא דלקמן דבעי למילף דחופה קונה מק"ו דכסף קאמר שפיר ביאה יוכיח דאף דאין פודין בו הקדשות קונה משום דמה שאנו באים ללמוד לענין שתהא קונה בו שייך שפיר ביאה והילכך אף ע"ג דפירכא דאין פודין בו הקדשות לא שייך ילפינן שפיר מיניה לענין קנין דשייך משא"כ הכא בברייתא דבעי למילף שלא תהא ביאה קונה מאמה העבריה שאינה נקנית בביאה אז ודאי דלא עבדינן יוכיח לאותו דבר עצמו ולמילף שאין ביאה קונה כיון דאמה העבריה מה שאינה קונה הוא משום דלא שייך ואי הוה שייך ביה ביאה ה"נ דהיתה קונה וזה ברור. ואולם עיקר קוש' ז"ל בדברי התוס' דכיון דפירכא דלא שייכא חשיב פירכא ה"נ עבדינן יוכיח לא אדע שכול מאי קאמר הא אדרבא היא הנותנת דכיון דאמרינן דפירכא דלא שייכא חשיב צד קולא או צד חומרא מאי דלא שייך ביה למיחשב' פירכא אם כן משום הכי הוא דק"ל שפיר דמאי קאמר קטן יוכיח דפסול לעדות למילף מיני' לעבד הא קטן נמי אינו במילה ואע"ג דלא שייך חשיבא גריעותא כי היכי דעבדינן פירכא מיניה ומש"ה פסול לעדות אבל בעבד דמצווה למול את בנו מנ"ל גם מה שהביא ראיה הרב ז"ל דעבדינן יוכיח דלא שייך מהא דקאמר ביאה יוכיח נראה דאין ראיה כלל דהתם כלפי מאי דקאמר מה לכסף שכן פודין בו הקדשות תאמר בחופה שאין פודין בו דעביד פירכא ממאי דלא שייך קאמר שפיר ביאה יוכיח דאין פודין בו הקדשות וקונה אף אני אביא חופה דהשתא ליכא למימר דמה שאין פודין בו הוא משום דלא שייך דהא חופה נמי לא שייך ביה פדיון וכן מצאתי להרב החידושין ז"ל שכ"כ בהדיא ועל פי האמור תורה יוצאה דאע"ג דפירכא דלא שייכא עבדינן לסתור הק"ו אפ"ה ק"ו דלא שייך לא עבדי' ובהכי נתיישבו דברי הרשב"א ז"ל שכתבנו ושלא כדעת מהרש"א ז"ל ועיין בהרב ח"ה ז"ל מ"ש לקמן בקידושין בד"ה פירכא דלא שייכא לא עבדינן ולא דק בלישניה שהרי מבואר הוא דפירכא דלא שייכא עבדינן כמ"ש התוספות ודוק:<br><b> ושוב </b> מצאתי להרא"ם ז"ל פרש' משפטים ד"ה יכול העברי יוצא בראשי אברים כו' שהק' וז"ל וא"ת ל"ל היקשא בלא היקשא נמי מהי תיתי לומר שהע"ע יוצא בראשי אברים אי מק"ו דעבד כנעני כדלעיל אדרבא נילף ק"ו מאמה העבריה ומה אמה העבריה שיוצאה בסימנים ע"ע שאינו יוצא בסימנין לא כ"ש כו' א"נ י"ל כיון דסימנין לא שייכי בע"ע כדלעיל אין זה ק"ו ע"כ הרי בהדיא דס"ל להרא"ם ז"ל דק"ו דלא שייך לא עבדינן היפך דעת מהרש"א ז"ל ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה ודרך אגב הוקשה אצלי בתי' ב' של הרא"ם ז"ל דאכתי תיקשי ליה דתיתי בק"ו מאמה העבריה ומה אמה העבריה שיוצאה במיתת האדון אינה יוצאה בראשי אברים ע"ע שאינו יוצא במיתת האדון לא כ"ש דהוי ק"ו שפיר דשייך וצ"ע:
+<b>ובביאה </b>
+<b> ובשטר מן התורה כו'.</b> פ"ק דקידושין דף ד' ע"ב אמרינן ובעלה מלמד שנקנית בביאה כו' והתוס' שם ד"ה ובעלה הק' וז"ל וא"ת ונילף מג"ש דנקנית בביאה כדאמרי' בריש הבע"י כו' וי"ל דאי לא כתיב ובעלה עיקר ביאה לא הוי גמרינן מקיחה דעריות כיון דקיחה דהתם לא משתעי בקנין כלל אבל לחשב העראה כגמר ביאה גמרינן שפיר ע"כ והר"ב עצמות יוסף שם הקשה דכיון דלאו לענין קנין אתמר הכי למאי אהני ג"ש והתוס' ז"ל כתבו בפ' הבע"י דהוי ג"ש מופנה ותי' דמהני ג"ש לענין שתהא העראה גומרת בה אחר כסף כנשואה בחנק ולא כארוסה בסקילה אמנם השתא דאית בה ביאה וכתובה בתורה ילפינן שפיר העראה לענין קנין אלו דבריו ז"ל וק' לי טובא לפי דבריו דאיך אפשר לומר דאי לא כתיב ובעלה הוה מוקמינן לג"ש דקיחה קיחה מעריות לענין שתהא העראה גומרת בה דא"כ ג"ש ל"ל תיתי מק"ו מיבמה ומה יבמה שאינה נקנית בכסף העראה גומרת בה אשה שנקנית בכסף אינו דין שגומרת בהעראה דהשתא ליכא למיפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת שאף זו זקוקה ועומדת ודכותא נמי נראה דק"ל לפירוש הרי"ף ז"ל שם בפרק הבע"י דג"ש דקיחה קיחה אינו אלא לענין העראה דלבתר קדושין ולהחשיבה כנשואה שתהא העראה גומרת בה אבל תחלת קנין לא מהני בהעראה דא"כ ל"ל ג"ש תיתי בק"ו ולהא ודאי היינו יכולים לומר דכיון דקיי"ל כרבנן דר"ט דאמרינן דיו אפי' היכא דמיפרך ק"ו איכא למימר מק"ו לא אתיא דאיכ' למימר דיו אסוף דינא מה כסף אינו גומר אף העראה אינה גומרת ואף על גב דאי אמרינן דיו לא מהני ולא מידי ק"ו דאי לענין גמר הא אמרינן שאינו גומר ואי לענין תחילת קנין הא ס"ל להרי"ף ז"ל דהעראה אינה קונה מטעמא דדעתו של אדם לגמר ביאה וכ"ק נמי למ"ש התוס' אי לא כתיב ובעלה תחילת קנין ליכא למילף מק"ו ונמצא דמיפרך ק"ו אפי"ה אמרינן דיו דקיי"ל כרבנן דר"ט ולר"ט דס"ל דלא אמרינן דיו איכא למימר דס"ל דמג"ש דקיחה קיחה דעריות נפקא לן עיקר ביאה באשה ולא ס"ל כהך ברייתא דנפ"ל מקרא דובעלה ולר"ט ובעלה אצטריך למעוטי אמה העבריה כדאמרי' לקמן אליבא דר"י כך הי' נראה ליישב דבריהם ז"ל:<br><b> האמנם </b> הדבר הקשה למ"ש הר"ן ז"ל לקמן גבי בעיא דתחלת ביאה קונה וז"ל דאע"ג דלא אשכחן בהדיא דביאה גומרת סברא הוא דכיון דחופה לא קניא אלא מפני שהוא צורך ביאה כ"ש ביאה עצמה שקונה ועוד נר"ל שיש ללמוד כן מדין ק"ו ומה יבמה שאין כסף קונה בה ביאה גומרת בה זו שכסף קונה בה אינו דין שביאה גומרת וליכא למיפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת שאף זו זקוקה ועומדת א"ד יע"ש וכ"כ הרשב"א ז"ל שם גבי בעיא דביאה אירוסין עושה כו' יע"ש והדבר תמוה דכיון דקי"ל כרבנן דר"ט דאמרינן דיו היכי אתיא בק"ו הא איכא למימר דיו אסוף דינא מה כסף קונה ואינו גומר אף ביאה קונה ואינה גומרת ואולם אשכחנא לה פתרי לקו' הלזו עם מה שמצאתי להרשב"א ז"ל בשיטה כ"י למס' סוטה פ' כשם דף כ"ט גבי ההיא דאמרינן התם ככר שני שפסול בחולין אינו די שיעשה שלישי וז"ל פירש רש"י ז"ל ודיו ליכא למימר דא"כ בטיל לי' ק"ו דהא שני בתרומה מקרא משתמע בחולין וקי"ל היכא דמפריך ק"ו לא אמרינן דיו וא"ת תינח מאן דאית ליה הך סברא אלא למ"ד אמרינן דיו אע"ג דמפריך ק"ו מאי איכא למימר וי"ל דאינהו ס"ל כר"ט כו' א"נ לא אמרינן אלא היכא דאיכא קצת חידוש בק"ו כמו גבי קרן ברשות הניזק בפ' כיצד הרגל דקאמרי רבנן דיו ואינו משלם אלא חצי נזק דהתם איכא קצת חידוש בק"ו דקרן דכתיב בקרא מסתמא בר"ה איירי שדרך שוורים לילך בו מדלא כתיב ביה בשדה אחר כדכתיב גבי שן ורגל ואהני ק"ו לחיובי אף ברשות הניזק כו' אבל אם נאמר דיו שיהא שני פסול בתרומה כמו בחולין לא אהני ק"ו מידי דקרא דוכל הבשר איירי בתרומה כמו בחולין א"ד יע"ש ועיין בהרב עצמות יוסף ז"ל לקמן גבי ההיא דחופה קונה שהביא לשון רש"י ז"ל הלזו והניחו בצ"ע וא"כ אף אנו נאמר שאף דעת הר"ן ז"ל כן כא"נ שכתב הרשב"א והיינו דקאמר דביאה גומרת מק"ו דיבמה דליכא למימר דיו אסוף דינא מה כסף קונה ואינה גומר אף ביאה כן דא"כ לא אהני ק"ו מידי דלענין דביאה קונה בהדייא נפ"ל מקרא כדכתיב ובעלה: וע"פ האמור יש ליישב ג"כ מה שהקשה הרב עצמות יוסף ז"ל לקמן לדעת ר"ח ז"ל שפסק הלכה כר"ה דחופה קונה דכיון דהך ק"ו דר"ה פירכא הוא ואית לנו לומר דיו אסוף דינא כמ"ש התוס' שם ואין שום התיישבות לדעת ר"ה אלא דאית ליה סברת ר"ט דהיכא דמיפרך ק"ו לא אמרי' דיו ואנן קי"ל כרבנן דאפי' בחצר הניזק משלם חצי נזק נמשך דלית הלכתא כר"ה יעיין שם שהניחו בצ"ע: אכן כפי מ"ש יש לומר דר"ח ס"ל כא"נ שכתב הרשב"א ז"ל דהיכא דלא אהני ק"ו מידי אפי' רבנן מודו דלא אמרינן דיו וא"כ ה"נ אם נאמר דיו למ"ה ומה חופה אינה גומרת אחר כסף אף כו' א"כ לא אהני ק"ו מידי כנ"ל ובר מן דין כפי מ"ש הרב ז"ל לעיל בד"ה ספר כורתה אמה שהק' התוס' שם דתהא אמה העבריה יוצא' בחליצה מק"ו דיבמה הקשה הרב ז"ל דמאי ק"ו הא כיון דחליצה ביבמה אינה מוציאה אלא אחר שהביא' סימנים איכא למימר דיו למ"ה כו' וכי היכי דחליצה דיבמה אינה אלא אחר שהביא' סימנים כמו כן באמה וכיון שכבר יוצאה בסימנים תו אין צריך חליצה ואע"ג דמיפרך ק"ו הא קי"ל דאמרינן דיו ותירץ וז"ל נראה דאע"ג דרבנן ס"ל דאפי' היכא דמיפרך ק"ו אמרינן דיו ה"ד היכא דהדיו אינו מבטל הדין לגמרי אלא מניח הדבר כמו שהיה כי ההיא דקרן ברשות הניזק אבל אי בק"ו אמרינן דיו מבטלין הילפותא לגמרי ולא ישאר לנו דין כלל דכיון דיוצאה בסימנים מה צריך לחליצה ולכך לא אמרינן דיו אפי' אליבא דרבנן זה נראה לכאורה אבל ראיתי להתוס' ז"ל לקמן בד"ה חופה שהק' כיוצא בק"ו זו והתם הדיו מבטל הילפותא כו' יע"ש וא"כ לדעת ר"ח דס"ל דהלכה כר"ה מקום יש בראש לומר דס"ל דהא דר"ה אתייא כרבנן דר"ט דכיון שהדיו מבטל הילפותא לגמרי דאם נאמר מה להלן אחר כסף אף קנין אחר כסף א"כ לא ישאר לנו דיו כלל כיון שכבר היא קנויה בכסף ראשון לא אמרינן דיו אפי' לרבנן ומהתימה על הרב ז"ל איך לא השגיח בזה ליישב דברי ר"ח ואיך שיהיה דברי הר"ן ז"ל מתיישבים ע"פ דברי הרשב"א ז"ל שכתבנו: האמנם הא ק"ל טובא לדעת הר"ן ז"ל דאם כן נ"ל ג"ש דקיחה קיחה לאשמועינן דהעראה גומרת באשה הא העראה נמי תיתי בק"ו מיבמה דמה יבמה שאין כסף קונה בו העראה גומרת בו זה שכסף קונה בה אינו דין שגומרת בהערא' וליכא למימר דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא דהא אכתי ק' למאי דבעי התם בפ' הבע"י אשה לבעלה מנין שהעראה גומרת בו דמדלא קא בעי אלא לענין העראה מבואר דגמר ביא' פשיטא ליה דגומרת והשתא לדעת הר"ן ז"ל דביאה גומרת מק"ו דיבמה א"כ כי היכא דפשיטא ליה דביאה גומרת מק"ו מינה תפשוט נמי לענין העראה דגומרת מק"ו דיבמה וצ"ע כעת:<br><b> ומ"מ </b> לדברי התוס' שלפנינו ניתן ליאמר מה שכתבנו לעיל דאי לאו קרא דובעלה הוה מוקמינן לג"ש דקיחה קיחה דעריות לענין גמר ולא אתיא מק"ו דיבמה משום דאיכא למימר דיו מה כסף אינו גומר אף העראה אינה גומרת ואף על גב דכפי זה לא אהני ק"ו מידי אפי' הכי סבירא ליה להתוס' דאמרינן דיו כמו שמבואר מדבריהם בד"ה חופה ואף גם זאת חזי הוי' דאיכא למשדי נרגא ממה שראיתי להרב עצמות יוסף ז"ל לקמן בד"ה חופה שכתב אמה שהק' התוס' שם לדידן דקי"ל חופה אינה קונ' דיהא כסף גומר מק"ו דחופה ומה חופה שאינה קונה גומרת כסף שקונה אינו דין שגומר כו' וז"ל וקשה דלדידן דקי"ל כרבנן דר"ט דאמרינן דיו אפי' היכא דמיפרך ק"ו א"כ האי ק"ו פירכא איהו דאיכא למימר דיו שיהא אחר כסף ככסף לחודיה מה כסף לחודיה קונה ואינו גומר אף אחר כסף קונה ואינו גומר ותירץ דיש לחלק בין הענינים דהא דאמרינן דיו ה"ד כשנתקיים הק"ו קצת בהא שאנו באים ללמוד ממנו דומיא דההיא דקרן בר"ה דאמרינן דיו שיהיה הקרן בר"ה ולא נלמוד אלא מחצית הלמוד דהיינו חצי נזק אבל הכא שהק"ו הוא לענין גמר כדאמרי' כסף שקונה אינו דין שגומר אי אמרינן דיו שיהא ככסף ולא יהא אלא קונה לא נשאר לנו שום למידה בענין הק"ו דקניה וגמר הם ב' דברים נפרדים אלו תורף דבריו וא"כ ה"נ דכוותא אם נאמר דיו מה כסף אינו גומר אף מרת לא נשאר לנו שום למוד בענין הק"ו כלל והמעיין יראה דכ"ש הוא מההיא דחופה וכיון שכן הדק"ל דלענין גמר ל"ל ג"ש תיתי בק"ו וצ"ע:<br><b> ודע </b> שהתוס' ז"ל בפ' הבע"י דנ"ה ע"ב ד"ה קיחה הק' כקו' דהכא ותי' כתי' דהכא ובס"ד כתבו תי' אחר וז"ל ועוד י"ל דאי לאו ובעלה לא הוה גמרינן קידושי כסף מקיחה דשדה עפרון אלא הוה מוקמינן קיחה דקרא בקדושי ביאה משום דמסתבר לגמר טפי קיחה דאשה מקיחה דאשה אבל השתא דכתיב ובעלה גמרינן קיחה משדה עפרון כו' יע"ש: וראיתי למו"ה ז"ל בס' לשון ערומים כלשונות רבי' ד"ג ע"ב שהק' על תי' דא"כ היכי קתני בברייתא דידן והלא דין הוא ומה יבמה שאינה נקנית בכסף נקנית בביאה זו שנקנית בכסף אינו דין שיקנה בביאה והלא אי לא כתיב ובעלה הוה מוקמינן כי יקח בקדושי ביאה ולא הוה ידעינן שאשה נקנית בכסף כי היכי דנעביד ק"ו מיבמה ואפי' למ"ש התוס' שם דה"א יתירה קא פריך אכתי אצטריך דאי לא כתיב אלא ובעל הו"א דלגופיה אצטריך ולגלויי אכי יקח דילפי' קיחה קיחה משדה עפרון ולא הוה ממעטינן מיניה אמה העברי' וצ"ע א"ד ז"ל ואחר המחילה רבה אומר אני גברא רבה חזינא ותיובתא רבה לא חזינא שהרי מסוגיא דשמעתין מבואר דקדושי כסף נפ"ל שפיר מקרא דויצאה חנם אין כסף אבל יש כסף לאדון אחר אלא דקרא דכי יקח אצטריך לאשמעי' כי יקח איש ולא כי תקח אשה לאיש דאי יהבא איהי לדידיה לא הוי קידושי' וכבר התו' ז"ל בשמעתין בד"ה כתב הק' דכיון דעיקר קרא דכי יקח אתא לומר שהיא לא תקדשנו מה צריך למילף קיחה משדה עפרון הא בלא"ה שמעינן לה כו' ותי' דאי לאו ג"ש הוו מוקמינן קרא דכי יקח אקדושין של ביאה אבל בקידושי כסף לא בעינן נתן הוא להכי אצטריך ג"ש לאורויי דכי יקח מיירי בכסף יע"ש וא"כ מבואר שמ"ש התוס' בפ' הבע"י דאי לאו ובעלה לא הוה גמרינן קדושי כסף מקיחה דשדה עפרון לאו למימר דהו"א דקדושי כסף כלל לא מהני דהא ודאי מקרא דויצאה חנם נפקא אלא כונתם למ"ש בשמעתין דאי לאו ובעלה לא הוה מוקמינן לקרא דכי יקח ולא כי תקח אשה לאיש בקדושי כסף מג"ש דקיחה קיחה דשדה עפרון אלא הוה מוקמינן קיחה דקרא בקדושי ביאה אבל בקדושי כסף לא בעינן נתן הוא להכי אצטריך ובעלה לאשמועינן דנילף קיחה משדה עפרון ואפי' בקדושי כסף בעינן נתן הוא ואם כן שפיר קאמר בברייתא זו שנקנית בכסף כדנפ"ל מקר' דויצאה חנם וזה פשוט ועיין במ"ש הרב ח"ה ז"ל שם מה שהק' אדבריהם דהתם ומ"ש שם דקי' ליה לתלמודא שום פירכא כו' נראה דאשתמיט מיניה סוגיא דידן דקאמר מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת הנה הפירכ' מבוארת גם מ"ש שם דכיון דאינה מופנה אלא מצד א' משיבין עלי' וזו היא המדה נר' דק' דהניחא לר"א דס"ל בפ' מצות חליצה גבי חליצה בשמאל מופנה מצד א' למדין ומשיבין אלא לרבנן דס"ל למדין ואין משיבין א"כ קרא דובעלה ל"ל ואולי נאמר דלרבנן דר"א נפ"ל דביאה קונה מג"ש דקיחה קיחה וקרא דובעלה אצטריך למעוטי אמה העבריה כדס"ל לר"י לקמן דף יו"ד וקרא דבעולת בעל דנפ"ל לר"י לקמן דנקנית בביאה סבירא ליה דאצטריך לאשמועינן דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה כדס"ל התם לר"י כן נ"ל ודוק:<br><b> ואם </b> בא עליה שלא כדרכה לשם קידושין אם היא מקודש' כתב הרב כנה"ג א"ה סי' ל"ג בהגהת הטור אות צ' שלא ביארו רבי' והטור אם היא מקודשת אך המפרשים כתבו דמקודשת וגם הרב המפה כתב משם הטור דמקודשת ושוב כתב דמצא בקצת דפוסים בטור שכתוב בפי' דמקודשת וכך היתה גירסת מרן הב"י ז"ל כמבואר שם יע"ש וגם בספרי רבינו שנדפסו מחדש פ"ג הלכה ה' כתוב שם בהדיא דאף אם בא עליה שלא כדרכה לשם קידושין דמקודשת וכתוב שם בדברי ה"ה דזה מפורש בפ"ק דקידושין וכ"כ מרן הב"י דהכי משמע בפ"ק דקדושין יע"ש והנר' ודאי שכונתם ז"ל לההיא דאמרינן לקמן ד"ט משכח' לה כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה ופרש"י ז"ל וז"ל דאיתקוש משכבות לאהדדי וקרינן ביה כי יקח כו' אשר מבואר דביאה שלא כדרכה קני באשה האמנם לדידי חזי לי דאין משם ראיה כלל דודאי למאי דהוה בעי למימר התם דאי מקרא דובעל' הוא עד דמקדש והדר בעיל וקדושי כסף לחוד לא קני עד דבעיל ודאי אית לן למי' דבביאה של"כ קני לה דכיון דאיכא קדושי כסף דמעיקרא נמצא דביאה אינו אלא גמר קנין וכיון שכן אית לן למילף דשלא כדרכה קני דומיא דיבמה דנפ"ל בפר' הבע"י מקרא דולקחה דהשתא ליכא למימר מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת ואינו אלא גמר דה"נ למאי דבעינן למימר עד דמקדש והדר בעל אינו אלא גמר ולא תחילת קנין ועיין בהרב עצמות יוסף שם בד"ה אי מהתם ותמצא כדברי אמנם למאי דמסיק דביאה לחודה קנה לית לן למילף דביאה שלא כדרכה קני באשה מק"ו דיבמה דאיכא למיפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת ונראה שלזה היתה כונת מרן הב"י ז"ל שכתב הכי משמע בפ"ק דקדושין דלכאורה מפורש ובא בהדיא וכמ"ש ה"ה ומאי משמע דקאמר אלא משום דאיכא לדחויי כמ"ש גם מההיא דקאמר התם בסוף הסוגיא בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה אין ראיה דהתם לאו לענין קנין מיירי וכמבואר ועיין בהרב עצמות יוסף ודוק ואולם לדידי חזי לי דנפ"ל לרבוותא ז"ל מההיא דפ' הבע"י דאמרי' אשה לבעלה מנין שנקנית בהעראה אתיא קיחה קיחה וא"כ כי היכי דילפינן מג"ש דקיחה קיחה לענין העראה ה"נ אית לן למילף לענין ביאה שלא כדרכה דאין ג"ש למחצה ומאי חזית וכבר ראיתי להרשב"א והריטב"א שם בחדושיו שהק' אברייתא דקתני התם דף כ"ד ולקחה שלא כדרכה דל"ל קרא דיבמה ת"ל מג"ש דביאה ביאה מעריות דכתיב בהו משכבי אשה כי היכי דילפינן מינה לענין הערא' ותיר' בתוס' דאצטריך קרא ביבמה שלא תאמר הואיל ועיקר ביאה להקים שם לאחיו ושלא כדרכה ליכא הקמת שם כלל קמ"ל א"ד יע"ש וא"כ גבי אשה לבעלה כיון דלא שייך ה"ט פשיטא ודאי דכי היכי דילפינן לענין העראה ה"נ אית לן למילף לשלא כדרכה ואולם לדעת הרי"ף ז"ל דס"ל דג"ש דקיחה קיחה דילפינן מינה העראה מיירי בהעראה דאחר קדושין ולאחשובה כנשוא' אבל העראה דתחילת קנין לא ילפינן מיניה איכא למימר דכי ילפינן מינה נמי לביאה שלא כדרכה אינו אלא לביאה שאחר קדושין ולאחשובה כנשואה אבל תחילת קנין לא ילפינן מינה ואף לדעת הרי"ף אפשר לומר דדוקא לענין העראה לא ילפינן מגזירה שוה דקיחה קיחה משום דאיכא טעמא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה אבל לענין ביאה שלא כדרכה דליכא טעמא ה"נ ילפינן מיניה לתחילת קנין ומ"מ יש לפקפק היאך היא מתקדשת בביאה שלא כדרכה כיון דבעינן שיקדשנה במידי דאית לה הנאה מיניה דמה"ט המקדש באיסורי הנאה קי"ל דאינה מקודשת ובביאה שלא כדרכה כיון שהיא אינה נהנית ממנו ואדרבא מצטערת היא בכך כמו שדרשו ז"ל ויענה שלא כדרכה היאך היא מתקדשת וצ"ל דקים להו לרבנן דקדושי ביאה לא משום שנהנית וגמר ומקני נפש מטובה אלא הרי היא כמו קדושי שטר שאע"פ שאין בו שו"פ מקודשת וה"ה בקדושי ביאה כנ"ל וראיתי בכתבי הקודש להרב המובהק כמוהר"ר חיים אבועאלפייא הי"ו שהביא ראיה לזה מברייתא דידן דקתני ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה שאינה נקנית בכסף כו' והשתא אי ביאה שלא כדרכה אינה מקודשת מאי ק"ו לימא דאי מק"ו דיבמה הו"א אפי' שלא כדרכה דומיא דיבמה שנקנית בה להכי אצטריך ובעלה לומר דדוקא כדרכה דאי אפי' שלא כדרכה ל"ל קרא מק"ו נפקא אלא ודאי דבקדושין נמי שלא כדרכה מקודשת א"ד ולדידי מקום יש בראש לדחות דבריו דקאמר והלא דין הוא לאו אקרא קא פריך דהא ודאי מצינן לומר דקרא אצטריך למעוטי שלא כדרכה אלא תנא אדברי עצמו פריך דקאמר ובעלה מלמד שנקנית בביאה דמשמע דאי לאו קרא דובעלה לית לן למילף שיהא האשה מתקדשת בביאה ואהא פריך דלהא לא אצטריך קרא דדין היא כו' וכיון שכן לא היה לו לומר אלא דקרא אצטריך למעוטי ביאה שלא כדרכה וזה פשוט וכיוצא בדבר כתב הרב ח"ה ז"ל אברייתא דלעיל מזה דקתני כי יקח איש אשה כו' אין קיחה אלא בכסף והלא דין הוא ומה אמה העבריה כו' והקשה הוא ז"ל דמאי פריך והא קרא דכי יקח אצטריך למעוטי היכא דיהבה איהו ותי' דתנא אדברי עצמו קאי ע"ש ודוק מיהו מהא דגרסינן לקמן לא ליכתוב רחמנא שטר ותיתי מהנך מה להנך שכן הנאתן מרובה נראה דק' לרבוותא ז"ל דס"ל דשלא כדרכה קני באשה דאם איתא היכי קאמר שכן הנאתן מרובה נימא ביאה שלא כדרכה יוכיח דאע"פ שאינה נהנית מקודשת אף אני אביא שטר ולהא ודאי יש לומר דודאי הא דקים להו ז"ל דביאה שלא כדרכה מקו' היינו לבתר דגלי לן קרא דהאשה מתקדשת בשטר אע"ג דלא מטי לה הנאה מיניה ה"נ קדושי ביאה הו"ל כקדושי שטר כמ"ש לעיל אמנם הכא תלמודא קאי למאי דבעי למימר דלא ליכתוב רחמנא שטר ותיתי מהנך ואהא קאמר שפיר דאי לא כתיב שטר הייתי אומר מה להנך שכן הנאתן מרובה ודוקא בביאה כדרכה מקודשת דמטי לה הנאה מיניה דומיא דכסף אבל שלא כדרכה לא מהני: אך אכתי מההיא דאמרינן התם בסמוך דחופה קונה מק"ו ומה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שקונה מה לכסף שכן פודין כו' ביאה יוכיח מה לביאה שכן קונה ביבמה כסף יוכיח וחזר הדין כו' ופריך מה להצד השוה שבהן שכן הנאתן מרובה שטר יוכיח והשתא אם איתא דביאה שלא כדרכה מקו' אמאי הוצרך לעשות יוכיח משטר הי"ל לעשות יוכיח מביאה גופה ולימא ביאה שלא כדרכה יוכיח דאע"ג דלית לה הנאה מק"ו אף אני אביא חופה ואף לזאת י"ל דכיון דעיקרא דמילתא דביאה שלא כדרכה קני אע"ג דלא מטי לו הנאה היינו משום דהוי דומיא דקדושי שטר נקט תלמודא קדושי שטר דמשם תורה יוצאת לביאה שלא כדרכה וא"נ י"ל דליכא למימר מקדש בביאה שלא כדרכה יוכיח דלית לה הנאה דאיכא למימר מה לביאה שכן במינה דהיינו כדרכה הנאתן מרובה ודומה לזה אמרי' בזבחים בדף [ט"ז ע"ב] מה ליושב ת"ח שכן במינו פסול לעדות ועיין בתוס' ד"ה שכן פודין שהק' דנימא ק"ו מקרקעות שאינן מוציאות ואפי"ה מכניסות דהמקדש בקרקע מקו' יע"ש ולפי מ"ש דאין כאן ק"ו דכיון דהא דהמקדש בקרק' מקודשת היינו דוקא במקדש בתורת כסף כמ"ש הר"ן בריש מכלתין א"כ איכא למיפרך מה לקרקע שכן במינו דהיינו כסף וע"כ פודין בו הקדשות כדפריך התם כנ"ל ודו"ק ולענין אם בא עליה באבר מת בלי קשוי לשם אישות אי קנאה או לא לא נתבאר בדברי הפוסקים זה ונראה שדין זה תלוי בפלוגתא דאביי ורבא פרק ידיעות הטומאה די"ח ע"א גבי משמש מת בעריות דרבא סבירא ליה דהמשמש מת בעריות פטור ואביי סבירא ליה דחייב וה"נ לענין קנין אשה נראה דלרבא לא קנאה דכיון דלענין העראה ילפינן קיחה קיחה מעריות ה"נ אית לן למילף לענין משמש באבר מת קיחה קיחה מעריות ולאביי דסבירא ליה דחייב ה"נ ס"ל דאשה לבעלה נקנית בביאה באבר מת דומיא דעריות כי היכי דילפינן מינה דנקנית בהעראה דאין ג"ש למחצה. וראיתי להתוס' ז"ל בר"פ הבא על יבמתו ד"ה שאנסוהו שכתבו ואר"י דיש לדקדק מכאן שאין היבמה נקנית אלא בבא עליה בקושי כו' ואיכא למימר דאתיא הך סוגיא כמ"ד המשמש מת בעריות פטור וילפינן קיחה מעריות דאינה נקנית אלא בקושי ועוד אור"י דאתי שפיר אפילו למ"ד משמש מת בעריות חייב ולענין יבום בעינן ביאה דרך הקמת שם עכ"ל. הנה מבואר מ"ש דלרבא אם בא עליה באבר מת לא קנאה דילפינן קיחה קיחה מעריות דומיא דיבמה ולאביי קנה ואפי' למ"ש עוד משם ר"י ה"ד גבי יבם מטעמא דלענין יבום בעינן דרך הקמת שם אבל האשה לבעלה דלא שייך ה"ט פשיטא ודאי דקנאה אלא דק"ל לפי"ז דא"כ תיקשי לאביי ברייתא דשמעתין דקתני ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה שאינה נקנית בכסף והשתא לתי' ר"י שכתבו התוס' דגבי יבום בעינן ביאה דרך הקמת שם א"כ מאי פריך והלא דין הוא נימא דמשום הכי אצטריך ובעלה דאי מק"ו דיבמה הו"א דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דהתם בעינן ביאה דרך הקמת שם ה"נ אשה לבעלה אינה נקנית אלא בביאה שיש בה קישוי להכי אצטריך ובעלה. ויש ליישב על דרך שכתבתי לעיל לענין ביאה שלא כדרכה ועוד י"ל על פי מ"ש התוס' בד"ה הנזכר דאי לא כתיב ובעלה עיקר ביאה לא הוי ילפינן מקיחה דעריות דהתם לא משתעי בקנין כלל אבל לחשב העראה כגמר ביאה גמרינן שפיר א"ד וא"כ היינו דפריך בברייתא דכיון דעיקר ביאה אית לן למילף מק"ו דיבמה תו ליכא למימר דיו לומר דאינה נקנית אלא בביאה שיש בה קושי כיון דאיכא ג"ש דקיחה קיחה מעריות ודאי אית לן למימר אהני ק"ו ואהני ג"ש כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (ריג) </b> וקשה כו'. דא"כ ג"ש ל"ל תיתי מק"ו מיבמה כו'. דהשתא ליכא למיפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת שאף זו זקוקה ועומדת. לענ"ד יש ליישב תמיהתו דניהו דבש"ס נקיט פירכא זו דמה ליבמה שכן זקוקה ועומדת כו' היינו משום דהתם די בפירכא זו אבל באמת איכא פירכא אחריתא אהאי ק"ו מיבמה והיינו מה ליבמה שכן נקנית בעל כרחה ובשוגג וא"כ הא אפי' לשתהא העראה גומרת הרי ליכא למילף מיבמה דאע"ג דאזדא לה הך פירכא שכן זקוקה כו'. מ"מ הא איכא פירכי אחריני וה"ט דהרי"ף ז"ל דמצריך ג"ש לענין זה שהעראה גומרת אחר קדושין ולא יליף לה בק"ו הנ"ל והכי ס"ל נמי להרב בעל עצמות יוסף בדעת התוס'. ואעפ"י שמדברי הר"ן בקדושין דף ה' ע"ב מבואר דס"ל דכל היכא דלא שייך הפירכא שכן זקוקה ועומדת שפיר ילפינן ק"ו מיבמה לא זכיתי לעמוד על דברי קדשו בזה דלכאורה הפירכא דמה ליבמה שכן נקנית בע"כ פירכא אלימתא היא ואע"ג דאשכחן קנין בע"כ באב שמוסר בתו למנוול ומוכה שחין בע"כ מ"מ שאני התם שהוא ברצון האב דהוא המקנה. ולכאורה היה נ"ל ליישב טעמא דהר"ן ז"ל משום דאפשר לומר דארוסה נמי נקנית בע"כ כיון דזקוקה לו משעת הקדושין להנשא לו ויש להאריך בזה אלא דמ"מ איכא למיפרך עוד מה ליבמה שכן נקנית בבא עלי' היבם לשם זנות משא"כ בארוס שבא על ארוסתו לשם זנות דלא גמרה ביאה זו שתקנה לו שתהא כאשתו משום דביאת איסור אינה גומרת ועיין בר"ן הנ"ל ועיין קדושין בדף ה' ע"א בפירכת הש"ס אהא דבעי למילף כסף משטר וביאה דפריך התם מה להנך שכן בע"כ והיינו ביבמה:<br><b> (ריד) </b> וכ"כ מרן הב"י דהכי משמע בפ"ק דקדושין יע"ש והנראה ודאי שכוונתם ז"ל לההוא דאמרינן לקמן דף ט' משכחת לה כגון שבא עלי' ארוס שלא כדרכה כו'. לא ידעתי דמ"ש מרן הב"י ז"ל דהכי משמע בפ"ק דקדושין אם לא כוונתו בזה מדלא קאמר הש"ס שם דלר"ה דס"ל חופה קונה דמנינא דרישא למעוטי שלא כדרכה אתי דזה הוי רק משמעות גדול וכמ"ש הב"י בלשונו דהכי משמע כו' וא"כ איך פשיטא לי' להגאון המחבר ז"ל דכוונת הב"י הוא על האי דדף ט' הנ"ל דשם הוא מפורש ואפשר שכ"כ משום דהה"מ כתב בלישני' דזה מפורש בפ"ק דקדושין. אבל יותר נראה לומר דמהאי דלא קאמר הש"ס שם דמניינא דרישא אתא למעוטי ביאה שלא כדרכה ליכא ראיה משום דלר"ה באמת גם ביאה שלא כדרכה קונה מק"ו זה עצמו דיליף לחופה כיון די"ל דפשיטא לי' להש"ס דביאה שלא כדרכה גומרת כמו דהעראה גומרת. אולם אכתי י"ל לכאורה כמ"ש לעיל דכוונת הב"י בהא דקאמר דמשמע בש"ס דבביאה שלא כדרכה נמי מקודשת היינו מדקאמר הש"ס למעוטי חופה ולא קאמר למעוטי ביאה שלא כדרכה ואע"ג די"ל דזה לא שייך למעוטי ממניינא משום דבביאה כדרכה הא באמת מקודשת כדתנן במתניתין וא"כ אפי' אי נימא דבביאה שלא כדרכה אינה מקודשת היינו רק משום דהיא ביאה גריעותא וממניינא שייך רק למעוטי הכמות (היינו בשלשה דרכים ולא יותר) אבל לא האיכות דהיינו באיזה אופן תהי' הביאה מ"מ ע"ז נמי יש לפקפק משום דהאי דמעטינן חליפין הרי הוי נמי באיכות דהא בפשיטות דחליפין בכלל כסף הוא אלא דכיון דאיתנייהו בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה בהו. אלא דמ"מ באמת יש לחלק בין הפרקים וא"כ עכ"ר דאין כוונת הב"י לזה ומשום הכי כתב בלישני' דהכי משמע בפ"ק דקדושין ולא כתב בריש פ"ק דקדושין ומכש"כ להה"מ שכתב בלשונו דזה מפורש בפ"ק דקדושין:<br><b> (רטו) </b> ואולם לדעת הרי"ף ז"ל דס"ל דג"ש דקיחה קיחה כו' מיירי בהעראה דלאחר קדושין כו'. תמהני למ"ש הרמב"ן דהרי"ף ספוקי מספקא לי' אי הלכה כר"ה דאמר חופה קונה וכדעת הר"ח ומש"ה לא הביא הרי"ף דמניינא דרישא למעוטי חופה וא"כ איך כתב בפ' הבא על יבמתו דמג"ש דקיחה קיחה ילפינן דהעראה גומרת אחר קדושין אבל אינה מתקדשת בהעראה דאי ס"ד לומר דכר"ה ס"ל א"כ הא ממילא מתקדשת בהעראה מהאי ק"ו גופי' דיליף ר"ה דחופה קונה והיינו מה כסף דאינו גומר קונה העראה שגומרת אינו דין שתקנה ומה"ט נמי ליכא למימר דלא תתקדש בביאה שלא כדרכה ומדכתב הרי"ף בפרק הבא על יבמתו בפשיטות דהעראה גומרת ואינה מתקדשת בה ע"כ דלית לי' לדר"ה כלל משום דהא אק"ו דר"ה איכא למיפרך העראה תוכיח דגומרת ואינה נקנית בה ואפי' אם תימצי לומר דה"ט דאינה נקנית בהעראה משום דדעתי' אגמר ביאה מ"מ לכאורה לפירכא תחשב לומר העראה תוכיח ואע"ג דלמילף דבהעראה מתקדשת מק"ו מכסף כמ"ש לעיל יש להשיב דמה לכסף שכן רוצה לקנותה בו משא"כ בהעראה דדעתי' על גמר ביאה ואינו רוצה לקנותה בה מ"מ י"ל דחשיב פירכא העראה תוכיח, אבל כדי ליישב דברי הרמב"ן ז"ל י"ל דבהעראה גם ר"ה מודה דאינה מתקדשת בה מה"ט שכתבתי והיינו משום דלא דמי לכסף משום דדעתי' על גמר ביאה ולא על העראה וא"כ לא חשיב זה אפי' פירכא. אולם עכ"פ מוכח מדברי הרמב"ן אלו דבביאה שלא כדרכה מתקדשת דאל"כ איך אפשר לומר דהרי"ף מספקא לי' אי הלכה כר"ה הא איכא בביאה שלא כדרכה האי ק"ו גופי' כמו בחופה ואי הרי"ף מדמה ביאה שלא כדרכה להעראה א"כ הרי ממילא בטל האי ק"ו דר"ה משום דאיכא למיפרך ביאה שלא כדרכה תוכיח ודוק:<br><b> (רטז) </b> שהביא ראיה לזה מברייתא דידן דקתני ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה כו'. גם אני כיוונתי לראיה זו אלא דשדיתי בה נרגא דמדברי הרי"ף שכתב בפ' הבא על יבמתו דאין אשה מתקדשת בהעראה מוכח דלאו ראיה היא משום דא"כ הא לענין העראה נמי איכא לאוכוחי דמתקדשת בה והיינו דאל"כ מאי פריך והלא דין הוא ומה יבמה כו' עד ובעלה למה לי הרי אצטריך ובעלה למעוטי העראה דאינה מתקדשת בה אע"כ דמתקדשת בהעראה ולפי דברי הרי"ף הנ"ל הא עכ"ר ז"א וא"כ הרי גם הראיה הנ"ל ליתא:<br><b> (ריז) </b> ועוד אור"י דא"ש אפי' למ"ד משמש מת בעריות חייב ולענין יבום בעינן ביאה דרך הקמת שם. תמהני שהרי דרשינן מולקחה דיבמה נקנית בביאה שלא כדרכה וא"כ הרי רבי קרא דלא בעינן ביאה דרך הקמת שם ומכש"כ באבר מת ולפ"ז לאביי דס"ל דמשמש מת בעריות חייב ודאי דיבמה נקנית באבר מת וצ"ע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הגיעה </b>
+<b> לשתים עשרה שנה כו' אע"פ שנראו בה סימני אילונית עדיין קטנה היא עד עשרים שנה.</b> כתב ה"ה משנה בפ' היוצא דופן כו' ומתבאר שם דתרתי בעינן בת עשרים וסימני אילונית ודע דמשנה זו קשה טובא למ"ש התוס' ז"ל בפ"ק דקידושין דף ד' ד"ה דלא אתיא וז"ל ואע"פ שיש סימני אילונית שאפשר להכיר בקטנות כגון סימן דקולה עבה ואין שיפולי מעיה כנשים הא אמרינן גבי סריס עד שיהא בו כולן ומסתמא ה"ה באילונית כו' יע"ש. הנה מבואר מדבריהם דאם היה באפשרות שיהיו בה כולן בעודה קטנה וא"נ למ"ד דלא בעינן כל הסימנים היה בה דין אילונית בעודה קטנה והוא תימא דבהדיא אמרו ביבמות פ' הערל דף פ' דאינה נעשה אילונית עד שתהא בת כ' ולא תביא ב' שערות והוא מוכרח ממתניתין דפ' יוצא דופן כמ"ש ה"ה וכן הרב עצמות יוסף שם וראיתי להרב מש"ל ז"ל בפ"ד מה' עבדים הלכה א' כתב ליישב דבריהם ז"ל דכונתם ז"ל דאם אמרת דבסימן א' סגי או שכל הסימנים היו ניכרים בקטנות הוה ניחא ומאן דאיצטרך קרא לומר שיוכל למוכרה משום דסד"א כיון שהביאה מקצת סימני אילונית ומסתמא לא תביא ב' שערות א"כ לא יוכל למוכרה ואע"פ שאפשר שתביא ב' שערות מ"מ משום ספק דלמא תביא ב' שערות אינו יכול למוכרה כיון שהביאה סימני אילונית אבל כיון שצריך שיהיו בה כל הסימנים פשיטא שיכול למוכרה כו' יע"ש באורך. וע"פ דבריו ז"ל יש ליישב מה שהקשה הרב ח"ה ז"ל לקמן דף י' בד"ה מקבל את גיטה אדברי התוס' הללו דלמאי הוצרכו התוס' להוכיח דאין להכיר בקטנות סימני אילונית מסימני סריס בפשיטות הו"ל להוכיח מאילונית גופיה מהא דפ' בן סורר דבעי למיפשט ר"י מדפתי דהולכין בד"נ אחר הרוב מהא דתניא בת שלש שנים ויום א' מתקדשת בביאה כו' וחייבין עליה משום א"א כו'. ואמאי אימא אילונית היא ואדעתא דהכי לא קדשה אלא לאו דאמרינן זיל בתר רובא ודחיא מאי חייב דקתני קרבן כו' הרי מוכח בהדיא דאין להכיר בקטנות סימני אילונית, זהו תוכן דבריו ודבריו ז"ל באו סתומים ולכאורה נראה דכונתו להקשות דאם איתא דאפשר להכיר בקטנות סימני אילונית א"כ מאי פריך ואמאי אימא אילונית כו' ומאי קושיא נימא דמיירי בראינוה שלא היו בה סימני אילונית כלל אלא מוכח בהדיא דא"א להכיר בקטנות סימני אילונית, זה היה נראה לי כונתו ז"ל. אמנם הא ודאי לק"מ שאף התוס' ז"ל לא כתבו דאפשר להכיר סימני אילונית בקטנות כגון קולה עבה כו' אלא היכא דהביאה סימני אילונית הללו בעודה קטנה דהויין סימנים למיחשבה אילונית דמהשתא מצינן לאוקמא לשמעתין דמיירי בהכי בהביאה סימני אילונית אבל הא ודאי מודו ז"ל דאפשר דלא תביא סימני אילונית כלל בעודה קטנה ולכשתגדיל תביא סימני אילונית וזה ודאי מוכרח דאל"כ תיקשי לי' עדיפא מינה מהא דאמרינן בפ' האשה רבה דלר"מ דחייש למיעוטא קטנה לא חולצת ולא מתיבמת שמא תמצא אילונית ואמאי נבדקה בעודה קטנה אם הביאה סימני אילונית דקולה עבה ושיפולי מעיה כנשים אלא משמע דאפילו דבקטנותה לא תביא סימני אילונית הללו כלל מ"מ אפשר דלכשתגדיל תביא סימני אילונית הללו וא"כ מש"ה פריך התם שפיר דאמאי חייבין עליה משום א"א הא אע"ג דלא ראינו בה סימני אילונית כלל אכתי איכא למיחש שמא תמצא אילונית לכשתגדיל ואולם הנראה שכונת הרב ז"ל להקשות דאם איתא דאפשר להכיר בקטנות סימני אילונית מאי פריך לוקמא דברייתא מיירי בשהביאה סימני אילונית בעודה קטנה וקדשה דתו ליכא למימר אדעתא דהכי לא קדשה וכדאמרינן ביבמות דף י"ב דבהכי לכ"ע מקודשת גמורה ולא הוי מקח טעות ואי כונתו לכך נראה דאין זה מן הקושי דהיינו מאי דתירצו התם אלא הב"ע דקבלה עלויה והא ודאי עדיפא מלאוקמא לברייתא בשהכירו בה שהביאה סימני אילונית ובר מן דין כפי מ"ש הר"ב מש"ל לק"מ שאף התוס' ז"ל אזלי ומודו דבעודה קטנה אין להכיר סימני אילונית לענין שתחשב כאילונית ולא כ"כ אלא לענין שלא יוכל למוכרה כמ"ש ודוק. ועוד נראה שאף התוס' ז"ל לא כתבו דאפשר להכיר בקטנות סימני אילונית דקולה עבה ושפולי מעיה אלא דוקא בעודה כבת שית כבת שבע דאפשר להכיר בטביעות עינא דקלא ובשפולי מעיה אבל בבת שלש שנים פשיטא ודאי דאין להכיר בסימנים הללו כלל וזה פשוט:<br><b> עוד </b> כתב הר"ב ח"ה שם וז"ל אבל אין להקשות לפי מ"ש שם התוס' ז"ל דהקשה התם דלא הויא זביני' זבינא וצריך האדון להחזיר מעש"י והאב יחזיר הכסף כו' בגדלותה א"כ מאי פריך בפ' בן סורר דילמא בזינתה בקטנותה חייבין עליה משום א"א אח"כ לכי גדלה שרואין בה שאינה אילונית די"ל דמ"מ בקטנותה הוי התראת ספק ואיכא למ"ד דלא שמה התראה עכ"ל וכ"כ מוהרימ"ט ז"ל שם יע"ש. ואני תמה עליהם איך אשתמיט מנייהו דברי התוס' שכתבו בפ' הערל ד"ה נעשה סריס למפרע וז"ל ולא חשיב התראת ס' אע"ג דבשעת התראה היה ספק שמא יביא ב' שערות קודם י"ח דהשתא מיהא איגלאי מילת' למפרע שהיה גדול בשעת ההתראה ולא דמי להכה את זה כו' דאף לאחר שהכה את ב' לא ידוע איזהו אביו עכ"ל. וא"כ ה"נ דכוותה אע"ג דבשעת ההתראה היה ס' שמא תמצא אילונית לכי גדלה איגלאי מילתא למפרע ולא חשיב התראת ס' דומיא דהתם ממש ומהיותר תימא על מהרימ"ט ז"ל דבפ' האומר דס"ג בתוס' ד"ה בני זה אמ"ש התוס' שם עוד פי' ר"י שיטה אחרת בו דמיירי הכא שאביו העיד שכבר עבר שנה דאכל בנו חלב כו' הקשה וז"ל ואין להקשות איך התרו בו מעיקרא הא הו"ל התראת ס' דהשתא מיהא איגלאי מילתא למפרע שהיה גדול בשעת התראה וכמ"ש התוס' פ' הערל יע"ש. וא"כ איך כתב כאן בפשיטות דמשו"ה לא משני תלמודא הכי משום דהו"ל התראת ס' והוא פלאי. ולע"ד נראה שיש להוכיח שדעת רבינו ז"ל כן ממ"ש בפ"ז מה' ממרים הלכה י"ב טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נעשה בן סורר שנאמר כי יהיה לאיש בן עד שיהיה בן בשעת התראה וכתב הר"ב לח"מ שם שרבינו מפרש מ"ש פ' י"נ דקנ"ו ע"ב ר"נ ב"י אמר אף אינו נעשה בן סורר שנא' כי יהיה לאיש בן עד שיהא בן משעת הויה דמשעת הויה היינו התראה והשתא ק' דלמ"ד התראת ס' ל"ש התראה ל"ל קרא ת"ל דבשעת התראה ס' הוי דשמא הוא בת ובת אינה בדין סורר ומורה אלא משמע דכגון דא דלא חשיב התראת ספק דלמפרע איגלאי מילתא שהיה בן ודוק: ולעיקר קושית הרב ח"ה ז"ל נ"ל לומר דר"י מדפתא עיקר מילתיה אסיפא דברייתא דקתני אם בא עליה אחד מכל העריות שבתור' מומתין עליה סמיך כדפריך בתר הכי דהשתא דחיקא מילתא לומר דמומתין עליה דקתני ברייתא לכי גדלה ורואין בה שלא היו סימני אילונית קאמר שהרי ברייתא בחדא מחתה מחתינהו לכל העריות וכי היכי דבשאר עריות כגון אביה וכיוצא מומתין עליה מיד קאמר ה"נ אידך. ובהכי ניחא לי מאי דקשה בשמעתתא התם דאמאי לא מייתי ר"י מדפתי עדיפ' מינה ראיה מברייתא דמייתי תלמודא בפרק ד' מיתות דף ס"ו ע"ב ומתו גם שניהם עד שיהיו ב' שוים דברי ר"י ר' יונתן אומר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו דלר"י היכי מחייב קרא בבא על קטנה המאורסה ניחוש שמא אילונית היא וכן נמי לר' יאשיה אמאי אצטריך קרא דומתו גם שניהם ת"ל דבלאו הכי פטור דחיישינן שמא אילונית היא וספק נפשות להקל אלא משום דמההיא אין ראי' דאיכא למימר דקרא מיירי בלכי גדלה וראו בה שלא היתה אילונית אמנם מההיא ברייתא ק"ל כמ"ש ועיין בהרב בעל מש"ל ז"ל פרק ט"ז מהלכות סנהדרין דין ד' שכ' שמדברי התוספות ז"ל דפרק יוצא דופן דמ"ו ד"ה ר"י נראה שחולקים אמ"ש בפרק הערל וכן נ"ל לדקדק מדברי התוס' בפ"ק דחולין די"א ע"ב ד"ה וכ"ת וכבר הארכתי בזה בדרשותי והן עתה ראיתי בס' בני דוד בה' נדרים פ"א דנ"ח ע"ד שהביא שם דברי הר"ב מש"ל וכתב ששמע תירוץ לזה שאני ההיא דביבמות דאכל איסור בודאי אלא דלא ידעינן אי גברא בר עונשין או לא אבל גבי ההיא דפ' יוצא דופן הס' הוא בעיקר החפץ אי הוי איסור או לא דאי אינו מופלא אינו נדר כלל והוא חילוק נאה. ובהכי יש ליישב דברי מהרימ"ט והר"ב ח"ה דהכא נמי הס' הוא בעיקר החפץ דשמא אילונית היא והו"ל פנויה ואין כאן איסור כלל כנ"ל ותו לא מידי ובתוס' רי"ד שם פ"ק דקדושין תי' לקו' התוס' הלזו דקרא אצטריך להיכא דנמכר' בעודה קטנה שנה או שנתיים קודם לעשרים שנה והוחזקה אילונית והיא יוצאה מרשות אדון הו"א כיון דלא באה לכלל נערות איגלאי מילתא למפרע שלא היה מכרה מכר ומחזרת לו כל הדמים שנתן בה ומנכה לה שכר פעולתה להכי אצטריך קרא לומר שיש בה דין מכר ויוצאה בחנם אבל הדמים שנתן בה עולין לה באותו זמן מועט את"ד ז"ל וראיתי להר"ב מש"ל ז"ל שתמה עליו דא"כ דמיירי שמכרה לאחר י"ב שנה התינח אליבא דשמואל דס"ל בפרק הערל דף הנז' דמבת עשרים ואילך נעשה גדולה וקודם לכן דינה כקטנה ולא אמרינן נעשה גדולה למפרע אבל אליבא דרב דס"ל נעשה גדולה למפרע תיקשי לאביי היכי ס"ד דבבגרות לא תיפוק כו': וכן נמי למר בר רב אשי קשה דמשמע דלפי האמת הוי זביניה זביני ואינה מחזרת לו הדמים וזה דבר תימה כיון שאגלאי מילתא למפרע דבשעה שמכרה לא הי' לו רשות למוכרה ודוחק לומר דהך שקלא וטריא אתיא אליבא דשמואל דהא קי"ל הלכה כרב וכמ"ש הטור ח"מ סי' רל"ה בשם הרמ"ה ז"ל ועיין במ"ש רש"י פ' אלו נערות דל"ה ע"ב ד"ה אין לה קנס וז"ל לפי שאין קנס אלא לנערה וזו שלא תביא ב' שערות לעולם כל עשרים שנה היא בחזקת קטנה ומשם ואילך בוגרת וצ"ע דנקטיה למילתי' כשמואל את"ד יע"ש. ולע"ד נראה ליישב דעת רש"י שהכריחו לזה משום דס"ל דסוגיא דהתם בפרק אלו נערות משמע לי' דאתיא כשמואל וזה ממאי דפריך התם אברייתא דקתני ממאנת אין לה קנס הא קטנה בעלמא יש לה קנס מני רבנן היא דאמרי קטנה יש לה קנס אימא סיפא אילונית אין לה קנס התם לרבי מאיר דאמר קטנה אין לה קנס והא מקטנותה יצאת לבגר ושקיל וטרי בה טובא עד דדחיק לשנויי האי תנא סבר כר"מ בחדא ופליג עליה בחדא והשתא אליבא דרב דס"ל דנעשה גדול למפרע ע"כ רבנן דס"ל דאילונית יש לה קנס היינו דוקא בימי קטנותה דהיינו עד י"ב שנה ויום א' אבל מימי נערות ולמעלה הרי היא בוגרת למפרע וכמ"ש רש"י ז"ל פרק הערל ד"ה א"ל אביי יע"ש וא"כ אמאי לא משני תלמודא דסיפא דקתני אילונית אין לה קנס מיירי מימי נערות ולמעלה ואשמועינן ברייתא דנעשית גדולה למפרע לאפוקי מדשמואל ולעולם דבימי קטנותה יש לה קנס והא ודאי עדיפא משינויא דמשני תלמודא אלא משמע ודאי דסתמא דתלמוד' דהתם אזיל אליבא דשמואל דלשמואל לעולם יש לה קנס וליכא למימר דלוקמא לברייתא באילונית מבת עשרים ולמעלה דהא ודאי פשיטא וליתני בוגרת אין לה קנס ומינה נשמע לאילונית מבת ך' ולמעלה זה הנראה לי ליישב דעת רש"י ז"ל: ומן האמור בזה אפשר לומר שדעת רש"י ז"ל דאע"ג דקי"ל בעלמא הלכתא כרב באיסורי הכא קי"ל כשמואל משום דסתמא דתלמודא דפרק אלו נערות אזלא כוותיה ואפשר שדעת תוס' רי"ד כדעת רש"י דקי"ל כשמואל ומש"ה נקט למילתיה אליבא דשמואל כשמכרה לאחר י"ב שנה ולעולם דלרב דס"ל נעשה גדול למפרע ע"כ צריכ' לאוקמא בשמכרה קודם י"ב וכמו שתירץ התוס' אלא דלפום הלכתא דקי"ל כשמואל נקט למילתיה בדעדיפא מינה כשמכרה לאחר י"ב כנ"ל ועיין בספר מוצל מאש סי' ל"ז שתמה על הטור ז"ל סימן הנז' שהביא דין זה דנעשה גדולה למפרע משם הרמ"ה שדין זה תלמוד ערוך קי"ל כרב באיסורי וכתב שמצא בשיטה כ"י להמאירי ז"ל שכתב שיש פוסקים כשמואל ולאפוקי זה כתבו משם הרמ"ה ולי נראה לומר שכתב כן לאפוקי סברת הראב"ד שכתבו הרשב"א והריטב"א ז"ל דאפי' רב לא אמר דנעשה גדולה למפרע אלא משעה שהביאה סימני אילוני' וסריס יע"ש ומדברי הרמ"ה מבואר דס"ל דמבן י"ב ולמעלה נעשה גדולה אפי' לא הביאה סי' אילונית שכ"כ ולא נולדו לו סי' סריס נעשה גדול למפרע וכמבואר שוב ראיתי להראב"ד בפ"א מהל' נערה בתולה הלכה ט' שכתב וז"ל גם זה טעות שאילונית לדברי חכמים יש לה קנס עד שתהיה בת כ' שמקטנות יצאה לבגרות ע"כ הנה מבואר שדעתו לפסוק כשמואל דלרב אילונית מימי נערות ואילך אין לה קנס. ולפי הנראה אשתמיט מינייהו השגת הראב"ד מדלא הזכירוהו על דל שפתותיהם ועיין ברש"ל בס' יש"ש במס' יבמות פרק הערל סימן ל"א שכתב שמדברי רבינו והסמ"ג שכתבו דעד ך' שנה היא קטנה ובה' מיאון כתבו דיכולה למאן עד שתדע שהיא אילונית דהיינו קודם ך' משמע דס"ל דהלכה כשמואל ותמה עליהם דהא קי"ל כרב באיסורי יע"ש ואי משום הא לא איריא שכבר כתבנו דסוגיא דפרק אלו נערות אזלא כשמואל משום הכי פסקו כוותיה ומיהו מה שהכריח מדברי רבי' והסמ"ג אחר המחילה לא דק שהרי בטור מבואר דפוסק כרב ממה שהביא ס' הרמ"ה ולא חלק עליו ואלו בה' מיאון סי' קנ"ה כתב דכל שלא הביאה ב' שערות יכולה למאן עד ך' שנה ואפי' נולדו לה סימני אילונית ולפי דבריו נמצאו דבריו סותרים ועיין בספר בית שמואל סי' הנז' ס"ק [י"ט] מ"ש בזה אלא שאני תמיה על הטור דבסי' קע"ז השיג על רבינו ז"ל שכתב דאילונית אין לה קנס וז"ל ולא נהירא שהרי הוא פסק כרבנן דקטנה יש לה קנס ואילונית דינה כקטנה עד שתהא בת ך' שנה משם ואילך דינה כבוגרת ע"כ והוא תימה שסותר למ"ש בח"מ סי' רל"ה משם הרמ"ה בסתם וצ"ע ובמ"ש התוס' הא אמרינן גבי סריס עד שיהיו בו כולם ראיתי להר"ב עצמות יוסף שם שהק' שהתוס' הקשה מרב הונא אבל ר"י ס"ל התם דאפי' באחת מהן ומאי מקשי למר בר רב אשי מרב הונא נימא דמר בר רב אשי ס"ל כר"י ותירץ דכיון דמר בר רב אשי קרא יתיר' קא דריש ע"כ צריך לתרץ הך קרא בין לרב הונא בין לר"י עכ"ד. ואחר המחילה לא דק בתירוץ זה שהרי למר בר רב אשי פרכינן בגמרא הא אמרינן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ומשני כל היכא דאיכא לשנויי משנינן וא"כ לר"ה מצינן למימר שפיר דס"ל כתירוץ דאביי וקו' דמר בר רב אשי דאמר לאוקמת' הוא לא תיקשי ליה דמילת' דאתי' בק"ו טרח וכתב לה קרא דהא כיון דס"ל דעד שיהיו כולם ליכא לשנויי תי' דרב אשי דקאמר לא נצרכה לעיקר זביניה כי היכי דנימא היכא דאיכא לשנויי משנינן ולמר בר רב אשי משום דס"ל כר"י משני ליה שפיר וצ"ע:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (ריח) </b> ואני תמה עליהם איך אשתמיט מנייהו דברי התוס' שכתבו כו' ולא חשיב התראת ספק כו'. לכאורה אין כאן תימה משום דעד כאן לא כתבו התוס' התם דכל היכא דשייך לומר איגלאי מילתא למפרע לא הוי התראת ספק אלא גבי קטן דלאו בר עונשין הוא וכל זמן שלא הביא ב' שערות ספק קטן הוא אבל כשנולדו בו סימני סריס הרי איגלאי מלתא למפרע דבר עונשין הוה דהא באמת גדול היה באותה שעה משא"כ בבא על קטנה א"א דאין הספק בהתראה אלא בעברה לבד דדילמא איילנות ופנוי' היא א"כ הרי הבועל לא התיר עצמו למיתה משום דדילמא איילנות היא ולא שייך בזה לומר איגלאי מלתא למפרע משום דמ"מ בשעת התראה הרי לא ידע ואע"ג דצריך להתיר עצמו למיתה בפירוש מ"מ כיון דספק הוא אם יתברר משום דשמא תמות קודם שתתגדל א"כ לא התיר עצמו למיתה מספק אבל בההוא דהערל שפיר אמרינן איגלאי מילתא למפרע מכיון דהתיר עצמו למלקות דהא עכ"ר סופו שיתברר אם חייב מלקות דהרי עליו אנו דנין וכל שישאר בחיים נדע אם לדונו במלקות או לפוטרו והיינו דבספק איילנות הרי הוי הספק על גוף אחר ואין הכרח שיתברר הספק ולומר איגלאי מילתא למפרע דשמא תמות קודם שתתגדל משא"כ בהאי דעל גוף זה עצמו הוא הספק ומשום הכי אמרינן אגלאי מלתא למפרע. אלא דק"ק למה להו להתוס' למימר דלא דמי להכה את זה וחזר והכה את זה משום דגם לאחר שהכה את שניהם לא ידעינן מי הוא אביו תיפוק להו דלא התיר עצמו למיתה כשהכה את הראשון כיון דמספקא לי' אם הוא אביו וכן כשהכה את השני נמי דדילמא זה שהכה תחילה הוא אביו ובכל פעם לא התיר עצמו למיתה משא"כ בסריס דהתיר עצמו מפני שעומד להתברר וכנ"ל אלא די"ל דזהו באמת כוונת התוס' והיינו דכיון דגם אח"כ אינו מבורר לא דמי לסריס ולא התיר עצמו למיתה אבל צ"ע לומר כן בכוונתם ודוק:<br><b> (ריט) </b> אבל גבי ההוא דפ' יוצא דופן הספק הוא בעיקר החפץ אי הוי איסור או לא כו' והוא חילוק נאה. אני תמה ואם הוא דבר נאה מ"מ אינו מתקבל דא"כ מה זה שכתבו התוס' שם ולא דמי להכה את זה כו'. דהא התם הספק הוא אם אינו אביו והיינו ממש כהאי דפרק יוצא דופן דהספק הוא בעיקר החפץ אם הוא אסור והרי בכה"ג לא אמרינן איגלאי מלתא למפרע וא"כ הרי לא צריכי התוס' לאתויי עלה מטעם דאף לאחר שהכה את שניהם אינו יודע מי הוא אביו אלא מטעם דבשעה שהכה את כ"א מהם היה הספק בעיקר החפץ אי הוי איסור או לא והבן:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כיצד </b>
+<b> האשה כו' בפרוטה כסף או בש"פ כו'.</b> משנה פ"ק דקדושין בש"א בדינר ובשוה דינר ובה"א בפרוטה ובשו"פ והתו' שם ד"ה ב"ש כתבו וז"ל במס' עדיות תני לה גבי מקולי ב"ש ואע"ג דאי קבלה קדושין מאחר הוו ב"ש לחומרא כו' יע"ש והרב ע"י ז"ל הקשה דמאי קו' הא בעדיות לא תני אלא מאי דלב"ש מותרת גמורה ולב"ה אסורה בהחלט כגון אם קדשה בפרוטה דלב"ש מותרת לשוק ולב"ה אסורה אבל אם פשטה ידה וקבלה קדושי דינר מאחר אינו קולא וחומרא לב"ש וקולא וחומרא לב"ה דלב"ש מקודשת לב' ולב"ה לא' ותיר' דלב"ש נמי דקאמר בדינר מ"מ ס"ל דבפרוטה הויא מקודשת מס' והיכא דלא קבלה קדושין מאחר ודאי דב"ה הוו לחומרא שהבא עליה במזיד בחנק ובשוגג חטאת ולב"ש לקולא לפי שהיא ס' מקודשת אבל אם פשטה ידה וקבלה קידושי דינר מאחר לב"ה אין קדושי ב' תופסין ואם מת ראשון מותרת לשוק ולב"ש תופסים בה קדושי ב' א"ד יע"ש ואשתמיט מיניה דברי התוס' פ"ק דיבמות די"ד ע"ב ד"ה אלא ב"ש שהק' וז"ל וא"ת דילמא משום ההיא דשוה כסף היו נמנעים דאם נתקדשה לראשון בפרוטה ולב' בדינר לב"ש מקודשת לב' ובניה מן הראשון ממזרי' כו' ע"ש ודבריהם הן דברי הירושל' בפ"ק דקדושין ע"ש הרי מבואר דלב"ש אם קדשה בפרוטה לא הוי מקודשת כלל דאי הוה ספק מקודשת מאי מקודשת לב' דקא' והלא מקודשת לב' מס' ובניה מראשון ומב' ס' ממזר ולא ממזר ודאי ולכן צ"ל דלב"ש ודאי דד"ת המקדש בפרוטה לא הוו קדושין כלל ד"ת אלא דמ"מ קדושין מדרבנן מיהא הוו ומשום דחיישינן שמא שוה דינר במדי דכי היכי דהמקדש בפחות מש"פ לדידן הוי מקודשת מדרבנן משום חששא דשמא ש"פ במדי ולדעת התוספות הוו קדושין דרבנן דאין להקדש אלא מקומו ושעתו ה"נ לב"ש במקדש בפרוטה מקודשת מדרבנן משום חשש דשמא שוה דינר במדי והשתא היינו דק"ל דאע"ג דאם קבלה קדושי' מאחר הוו ב"ש לחומרא דלב"ש אם קדשה הב' בדינר צריכה גט מב' מדרבנן ואם מת שני אסורה עד שיגרש ראשון לא כן לב"ה מקודשת לראשון ואם מת מותרת לשוק ומ"ש ביבמות דבניה מן הראשון ממזר משום דכיון דקדושי פרוטה לא הוו קדושין ד"ת כל שקדשה ב' בדינר הוי ממזר מן הראשון ד"ת ובניה מן הב' לא הוו ממזרים כלל כמ"ש הרמ"ה הביאו הטור סי' ל"ו דמשו' חשש דש"פ במדי אם ילדה מב' אין הולד ממזר יע"ש כנ"ל נכון ודע שהתוספות שם סמוך ונר' בד"ה בפרוטה הקשו דגבי קדושין וערכין מנ"ל דש"כ ככסף ותי' דילפינן מע"ע כו' והר"ן תי' באופן אחר וז"ל י"ל נהי דגבי נזיקין ועבד אצטרכינן קרא לרבויי שוה כסף ככסף הכא לא צריך דהתם כל חד וחד למילתיה אצטריך דגבי עבד סד"א כיון דמגרע פדיונו ויוצא בע"כ של רבו דלימא ליה רביה זיל טרח כו' להכי אצטריך קרא לרבויי דמסברא לית לן כה"ג ש"כ ככסף אבל גבי קדושין כיון שהיא מתרצית בדבר וניחא לה בש"כ לא צריך קרא לרבויי כו' וגבי נזיקין נמי משום דכתיב מיטב שדהו ישלם כו' יע"ש וכ"כ הרשב"א ויש לי לדקדק דאמאי הוצרכו לה"ט דמיטב גבי נזיקין ות"ל מהטעם שכתבו גבי עבד דהוי בע"כ ה"נ גבי נזיקין אצטריך קרא מה"ט דאפילו בע"כ דניזק יהיב ליה סובין וכן ראיתי להרב בעל החידושין לקמן ד"ח ע"א ד"ה ישיב שתי' כתי' הר"ן וז"ל י"ל באשה דמדעתה מקניא נפשה וכן בכל הקנינין דעלמ' לא אצטריך קרא דש"כ מקני כו' אבל בע"ע ובנזיקין אצטריך קרא לאשמעינן דהאדון וניזק ע"כ מקבלים שוה כסף כו' יע"ש ויש ליישב שדעת הר"ן והרשב"א הוא דאי משום בע"כ אכתי למאי אצטריך קרא גבי נזיקין נילף מעבד דאפי' בע"כ שוה כסף ככסף וליכא למימר דאצטריך למהוי ב' כתובים דלא נילף בעלמא דלמאי נ"מ הא בעלמא לא אשכחן כה"ג ענין בע"כ דאצטריך קרא למעוטינהו אלא דאכתי ק' דאי משו"ה הוצרך הר"ן לומר דטעמא דנזיקין משום דכתיב מיטב אכתי תיקשי ליה למאי אצטריך קרא גבי עבד נילף מנזיקין דאפי' בע"כ שוה כסף ככסף וליכא למימר דס"ל כמ"ש התו' דסד"א הואיל והוא גרם לימכר כו' דא"כ בפשיטות הו"ל לתרץ דילפי' מע"ע ונזיקין ולא הוו ב' כתובים משום דמצרך צריכי כמ"ש התו' ויש ליישב דס"ל להר"ן דעבד לא הוה ילפינן מנזיקין דאפי' בע"כ שוה כסף ככסף דשאני נזיקין דשוה כסף הוא דאזיק לי' והילכך יהיב ליה שוה כסף בע"כ אבל בע"ע דיהיב זוזין ושקיל סובין הו"א דבע"כ של אדון לא מצי ליהב ליה דא"ל הב לי זוזי כדיהיבנא כנ"ל נכון: ובהכי תשובה מוצאת למה שראיתי בס' קול יעקב בלשונו' רבינו דף נ"ז שהק' על מה שנסתפק הר"ב פר"ח בספר מים חיים סי' ד' אי גבי פדיון הבן ושאר מתנות כהונה אמרי' נתינה בע"כ שמה נתינה וכיון שהיש' נתנה לכהן אף שהכהן לא רצה לקבלם יצא י"ח נתינה א"ד ז"ל ופשיט לה הרב דנתינה בע"כ שמה נתינה אף לגבי פדיון הבן ושאר מתנות כהונה יע"ש והק' הוא מדברי הר"ן הללו דאי גבי פדיון הבן נתינה בע"כ שמה נתינה אמאי אצטריך בע"ע ישיב לרבות שוה כסף דאי משום שיוצא בע"כ של אדון הא גבי פדיון נמי שנותנו לו בע"כ של כהן ואמרינן דשוה כסף ככסף כדנפ"ל בפ"ק דשבועות מכלל ופרט וכלל כו' יע"ש אכן ע"פ האמור הנה נכון דאפילו נימא דגבי פדיון הבן נתינה בע"כ שמה נתינה ושוה כסף ככסף אכתי ליכ' למילף ע"ע מנזיקין דהתם כיון דלאו ממונא הוא דקא יהיב ליה כהן אלא דהתורה חייבתו לתת לכהן ה' סלעים על פדיון בנו התורה אמרה דאפי' בע"כ מצי יהיב ליה ש"כ משא"כ גבי עבד דיהיב זוזי ושקיל סובין הו"א דלא מצי יהיב ליה בע"כ להכי אצטריך קרא כנ"ל והרב מוהרימ"ט עלה ונסתפק לשיטת הר"ן והרשב"א דנפ"ל שוה כסף גבי קדושין מסברא אי מהני נתינה בע"כ אפי' בשוה כסף כגון שאמר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז ונתן לה בע"כ כדי שווים מהו כיון דבע"כ יהיב מסתברא דכסף דוקא וכתב עוד דגבי גט מסתברא ודאי דלא מהני שהרי לצעור' קמכוין כי ההיא דאמרינן גבי אצטלית בפ' מי שאחזו אבל גבי קדושין בספקא תליא מלתא עכ"ל ואנכי הרואה עיקר ספקו של הרב במחלוקת הוא שנוי בין גדולי ישראל שדעת הרב מוהר"י בי רב הובאו דבריו במוהר"ם אלשקר סי' ל"ב ובהרלנ"ח סי' קל"ג דאפי' בגיטין כל כי האי גוונא שהתנה לתת דמים ואפילו בש"פ לתת ממטבע פלוני יכול לתת שויים ואפי' בע"כ דע"כ לא פליג רשב"ג ורבנן גבי גט אלא כשהתנה לתת אצטלית ורצה ליתן דמים אבל כשהתנה לתת דמים לכ"ע יכול ליתן שויים והרלנ"ח והר"ם אלשקר חלקו עליו ועיין להרב החבי"ב בא"ה סי' ל"ח הגהת הטור אות י"ג וי"ד ובסי' קע"ג הגהת הטור אות ס"א ושם בסימן ל"ח כתב שהמבי"ט הסכים לדברי הר"י בי רב והוא מן התימה על מוהרימ"ט איך אישתמיט מיניה מילי דאבות ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רכ) </b> ולכן נ"ל דלב"ש ודאי דד"ת המקדש בפרוטה לא הוו קדושין כלל ד"ת כו'. ומשום דחיישינן שמא שוה דינר במדי כו'. אני תמה דאיך אפשר לומר דפרוטה יהיה שוה דינר במדי והרי פרוטה הוא חלק אחד מן קצ"ב בדינר. (ואולי כוונתו על שוה פרוטה דתנן נמי במתניתין ושוה פרוטה דהיינו חפץ אפשר שיהיה שוה במדי דינר וכן יישבתי לעצמי קושיא זו כבר אע"ג דדוחק הוא לדמותו להא דשמואל משום דבפחות משוה פרוטה הרי שייך לומר דבמדי הוא שוה פרוטה אבל לומר דשמא הוא שוה דינר במדי שהוא כמאתים כפל ממה שהוא שוה כאן הוא ודאי דוחק) ולדעת התוס' דס"ל דהוא משום רואים דהיינו שאנשי מדי יאמרו שהמקדש בפרוטה נמי אינה מקודשת לפ"ז ודאי לא שייך לב"ש חשש זה במקדש בפרוטה עצמה ובאמת אינה מקודשת בה לב"ש ודוק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואם </b>
+<b> קדש בשטר כו'.</b> כתב ה"ה ולזה כתבו מן המפרשים שאף הוא פסול במחובר כו' וכ"כ הר"ן פ"ק דקדושין וז"ל מיהו איכא מ"ד דאע"ג דשוה כסף ככסף לענין קדושין ה"מ מטלטלי אבל קרקעות לא דבגמרא אמרינן דמקשינן הויה ליציאה כו' וכיון דמקשינן מה יציאה במחובר לקרקע לא כו' אף הויה נמי במחובר לא כו' ויש לי לדקדק דאי מקשי' הויה ליציאה להכי א"כ לר"י הגלילי דס"ל דאין כותבין את הגט על דבר שיש בו רוח חיים ועל האוכלים ה"נ נימא דאם קדשה באוכלין ובדבר שיש בו רוח חיים אינה מקודשת והוא תימה דאם כן כל הנהו מתני' דפ' הא"מ התקדשי לי בתמר' כו' התקדשי לי בכוס של יין כו' המקדש בתרומות ומעשרות ומעשה דכלכלה של תאנים והמקדש בערלה וכל הני מי נימא דלא כר"י הגלילי ותו דבפרק הא"מ דנ"ב ע"ב אמתני' דהמקדש בחלקו כו' אינה מקודשת אמרי' בגמ' נימא מתני' דלא כר"י הגלילי כו' ואם איתא היכי בעי למימר דלר"י הגלילי המקדש בקדשים קלים מקודשת הא ת"ל דאינה מקודשת משום דהוו אוכלים והמקדש באוכלים לר"י הגלילי אינה מקודשת דמקשינן הויה ליציאה ותו היכי קאמר נימא מתני' דלא כר"י הגלילי כו' הא ע"כ מתני' דלא כוותיה דלר"י הגלילי מאי איריא מקדש בחלקו הא אפילו בשאר אוכלים דעלמא נמי אינה מקודשת ותו דקרא צווח ככרוכייא גבי דוד דכתיב תנה את אשתי אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים ויש ליישב דחדא מתרצת חברתה דודאי לר"י הגלילי דס"ל דאין כותבין את הגט באוכלין ע"כ דהיקשא דויצאה והיתה לא מקשינן להכי לו' דכי היכי דביציאה אין כותבין ה"נ גבי קדושין דהא קרא גלי בהדיא דלא מקשינן להכי כדכתיב גבי דוד דודאי גמרא גמירי לה אמנם לרבנן דר"י הגלילי דקי"ל כוותייהו כיון דליכא קרא להכי דאי מההיא דדוד אין ראיה דלרבנן אפי' גבי גט נמי כותבין באוכלין א"כ מקשינן הויה ליציאה לגמרי והמקדש בקרקע אינה מקודשת ואם כנים אנחנו במ"ש יש ליישב התוספתא שהביאו ממנה ראיה הרשב"א והר"ן ז"ל לומר דהמקדש בקרקע מקודשת דאיכא למי' דההיא אתי אליבא דר"י הגלילי ודו"ק: תו ק"ל מהא דגרסינן פ"ק דקידושין ד"ד ע"ב דתניא כי יקח כו' אין קיחה אלא בכסף כו' והלא דין הוא ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה ניקנית בכסף זו שנקנית בביאה אינו דין שנקנית בכסף יבמה תוכיח כו' ואם איתא דהמקדש בקרקע אינה מקודשת אמאי ל"ק קרקע תוכיח שנקנית באמה העבריה ואינה נקנית באשה אף אני אביא כסף (וא"נ נימא מה לאמה העבריה שכן נקנית בקרקע תאמר באשה שאינה נקנית בקרקע) וי"ל משום דאיכא למיפרך מה לקרקע שכן אין פודין בו הקדשות ומע"ב כדפריך לקמן בדף ה' ע"ב מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ואדרבא מההיא דדף ה' נראה שיש להוכיח כדעת איכא מ"ד שכתב הר"ן דהמקדש בקרקע אינה מקודשת דאי מקודשת אם כן כי קאמר התם אלא פריך הכי ומה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומע"ב ביאה תוכיח כו' והשתא אמאי הוצרך לומר ביאה תוכיח הי"ל לומר יוכיח מכסף גופיה ולימא מקדש בקרקע יוכיח שאין פודין בו הקדשות ומע"ב ואע"פ שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה ולדעת הר"ן ז"ל יש לומר דהכי פריך מה לקדושי כסף שכן במינו פודין בו הקדשות ומע"ב דהיינו שוה כסף משא"כ חופה שאין במינו כלל כנ"ל ודו"ק: עוד כתב הר"ן ז"ל וז"ל וליתא דכי אמרינן התם דמחובר פסול בקדושין ה"מ בקידושי שטר כו' דקדושי שטר הוא דמקשי' הויה ליציאה אבל נתן לה קרקע בתורת כסף ודאי מהני דהויה דכסף לא בעינן דומיא דיציאה והכי מוכח לקמן בגמרא גבי בעיין דשטר קידושין שכתבו שלא לשמה מהו דאמרי' עלה מה הויה דכסף לא בעי' לשמה אף הוי' דשטר לא בעי' כו' וראיתי למוהרימ"ט ז"ל בחידושיו על הרי"ף הק' עליו וז"ל וא"ת אם איתא דפיסול מחובר ליתי' בקידושי כסף היכי מבעיא ליה לר"ל התם הויה ליציאה מקשינן א"ד הויות לאהדדי מקשינן מה הויה דכסף כו' כלומר שיהא שוה קדושי שטר לקדושי כסף הרי מחובר דפסול בשטר ולא בכסף וכ"ת ודאי למאי דס"ד דהויות לאהדדי מקשינן אף כסף פסול במחובר אבל לפי המסקנ' דהויה ליציאה מקשי' לא אמרינן אלא בשטר אין לנו לומר כו' וי"ל דלבתר דאסיקנא לענין לשמה דמסתבר' הויה ליציאה מקשינן אע"פ שהיה לנו ללמוד מהויה דכוותא דהיינו כסף דלא שייך ביה לשמה מ"מ מיציאה דילפינן עיקר שטר מיניה גמ' ה"ה לענין מחובר דלא ילפינן אלא בשטר דדיו לבא מ"ה להיות כנדון עכ"ד ולע"ד אין תי' עולה יפה דודאי מ"ש בגמרא בתר דבעי' הדר פשט' הויה ליציאה מקשינן לאו למימרא דלעולם לא מקשינן הויות לאהדדי אלא דוקא גבי לשמה דאי מקשינן הויות לאהדדי לומר דקדושי שטר לא בעינן לשמה בטיל ליה היקשא דהויה ליציאה לומר דקדושי שטר שלא לשמה פסול והילכך ס"ל לתלמודא דכיון דעיקר קידושי שטר ילפינן מיציאה מסתברא טפי למילף הויה ליציאה ולפסול שטר שלא לשמה ממה שנאמר דניקוש הויות לאהדדי אמנם היכא דאיכא למילף תרוייהו ולומר דקדושי שטר פסול במחובר מהיקש' דהוי' ליציאה והדר מקשינן הויות לאהדדי לומר דאפי' קדושי כסף נמי פסול בהא ודאי אזלי ומודו כ"ע דמקשינן הויות לאהדדי ותדע דבפ' נערה שנתפתתה דמ"ו ע"ב ובפרק המדיר דע"ד אמרינן התם דמקשינן הויות להדדי וא"כ אי סבירא ליה להר"ן דלמאי דס"ד דהויות לאהדדי מקשינן אף כסף פסול דמחובר ה"נ נימא לפי המסקנא ולדידי קושיא מעיקרא ליתא דודאי להאי דס"ד בגמ' דהויות לאהדדי מקשינן וכי היכי דקדושי כסף לא בעינן לשמה ה"נ בקדושי שטר ה"נ אית לן למימר נמי גבי מחובר דקדושי שטר במחובר כשר דילפינן הויות אהדדי וכי היכי דכסף כשר במחובר ה"נ שטר ודברי הר"ן ז"ל אינן אלא לפום מסקנא דמילתא דהויה ליציאה מקשי' והיינו דקא דחי הר"ן ז"ל וקא' דיש לדחות דכי פשיטא ליה לר"ל התם דקדושי כסף לא בעי לשמה היינו משום דאינה מתקדשת מפני טיבועו והילכך מספ"ל בשטר אי מקשינן הויה ליציאה או הויות לאהדדי אבל גבי מחובר ה"נ איכא למימר דילפינן כולהו הויות מיציאה זה הנר' פשוט בכונת הר"ן ז"ל ולפי זה צ"ל שלדעת הר"ן ז"ל כי בעי ר"ל התם שטר קידושין שכתבו שלא לשמה מהו ה"ה דהו"מ למיבעי אי שטר קידושין כשר במחובר מי מקשינן הויות לאהדדי או הויה ליציאה אלא דחדא מינייהו נקט אלא דק"ל טובא דא"כ למאי דהוה בעי למי' דהויות לאהדדי מקשינן נ"מ דשטר קדושין כשר במחובר וא"כ תקשי ליה לר"ל ברייתא דפ"ק דגיטין דקתני בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דהא איכא מחובר ותלמודא לא אשכח פירוק' אלא לומר דמילתא דאיתיה בקידושין לא קתני אכן לר"ל קשה דמחובר נמי ליתיה בקדושין ותלמודא גופיה אמאי לא פשיט ליה מהך ברייתא אדהוצרך ר"ל לומר בתר דבעיא הדר פשטא מסברא בעלמא ובשלמא לדעת איכא מ"ד ניחא דגבי מחובר פשיטא ליה לר"ל דפסול במחובר אפי' בקדושי כסף וליכא למי' דאכתי לענין לשמה תפשוט ליה לר"ל מהך ברייתא מדלא קתני לשמה דאיכא למימר דר"ל ס"ל כרבה דטעמא דבפני נכתב משום לשמה וכדקאמר התם הניח' לרבה כו' וכן ק' מהא דאמרי' פ' הא"מ דמ"ח ואב"א כגון שכתבו שלא לשמה ובדר"ל קמפלגי ר"מ אית ליה לדר"ל ור"א לית ליה לדר"ל אלא מקשינן הויות לאהדדי דא"כ לר"א דס"ל דשטר קדושין שלא לשמה כשר ה"נ שטר קדושין במחובר וכיון שכן ק' לאוקמת' זו אמאי לא קתני בבריית' דהתם וכדברי ר"א בד' כדקת' וכדברי ר"מ בד' ועיין בתוס' פרק כל הגט דכ"ו ד"ה חוץ מגיטי נשים שכתבו וז"ל אין לומר שחרורי עבדים נמי פסול דא"כ בפ"ק דגיטין כו' ליתני וכדברי ר"א בד' כדקתני וכדברי ר"מ בד' ועיין שם סוף דבר שדברי הר"ן צריכים מן הישוב: עוד כתב הר"ן ז"ל וז"ל ואע"פ שיש לדחות כו' אפי' הכי כיון דההיא דגיטין לא מוכחא ובתוספת' דמכילתין מוכח בהדיא שאם קדש במחובר מקודשת מסתברא דהוי קידושין ע"כ ויש לדקדק אמאי לא הביא הר"ן ראיה לדבריו דדוקא קדושי שטר מקשינן להויה אבל קדושי כסף לא מקשינן מהירושלמי שהביא הר"ן ז"ל בעצמו בריש פ' האומר וז"ל רבי אבהו בשם ר"י הרי זו עולה כו' הרי את מקודשת לי ל' יום הרי היא מקודשת לעולם כו' הרי זה גיטך ל' יום אינו גט אמר רבי יצחק ב"א הדא דתימא מקודשת בשקדשה בכסף אבל אם קדשה בשטר הואיל ולא למדו שטר קידושין אלא מגירושין מה גירושין אינה מגורשת אף בקדושין אינה מקודשת ע"כ הנה מבואר בהדיא חילוק הר"ן זכרונו לברכה דע"כ לא מקשינן הויה ליציאה אלא דוקא בשטר ואם כן הי"ל להר"ן להביא סיוע לדבריו מהירושלמי הלזו אחר שהוא עצמו הביאו ונראה ליישב דודאי תלמודא דידן לא ס"ל כהך חילוקא דהירוש' מדבעינן בהמגרש בעי רבי אבא בקדושין היאך תבעי לר"א תבעי לרבנן בתר דבעיא הדר פשטא בעינן ויצאה והיתה ובפרק ד' דנדרים דכ"ח אמרינן ומה אלו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט וכתב הרא"ש שם דהיינו משום דלענין גט אמרינן כיון דפסקה פסקה וה"ה לענין קידושין דמקשינן הויה ליציאה יע"ש ואי ס"ל לתלמוד' כהירוש' לא הו"ל למסתם סתומי והי"ל לפרש דהיינו דוקא בשטר וכן בשאר דוכתי טובא בתלמודא דידן לא הוזכר חילוק זה וה"ט דאיכא מ"ד שכתב הר"ן אלא דס"ל להר"ן דהכא גבי מחובר שאני דטעמא איכא במילתא דכיון דלא בעינן נתינה לידה כלל שהרי תן מנה לפ' ואקדש אני לך מקודשת וכן נתנה היא ואמר הוא מקודשת באדם חשוב א"כ בהנאה תליא מילתא ומחובר נמי אית לה הנאה והוי כההיא דשלא לשמה שהביא הר"ן משא"כ בההיא דר' אבא וההיא דנדרים דאין סברא לחלק כלל בין קדושי כסף לקדושי שטר כנ"ל ודוק: והנה מ"ש הר"ן דבתוספתא דקדושין מוכח בהדיא דהמקדש בקרקע מקודשת כונתו למ"ש בתוספתא המקדש בעיר הנדחת וביושביה באשירה ופירותיה כולן אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת דאלמא דאי לאו משום איסור ע"ז היתה מקודשת אע"ג דקדשה בקרקע וראיתי להרשב"א בתשו' סי' אלף רל"ו שדחה השואל לתוספתא הלזו וז"ל דההיא דעיר הנדחת הוי תלוש ולבסוף חברו והאריך הרשב"א ז"ל לבאר דחיה הלזו וכתב בס"ד וז"ל ואם כונתך היא דתלוש ולבסוף חברו מן הדין הוה כתלוש ואם נתן עיר אחת בקדושיה מקודשת משום בתים שבה דחשיב כתלוש אלא דבעיר הנדחת אינה מקודשת כו' יע"ש ואני תמיה עליו דכיון דטעמא דגט דפסול במחובר הוא משום דבעי' ונתן בידה ממש וליכא כי נמי נימא דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש הא ליכא נתינה בידה כלל וכן מוכח מהירושלמי הביאו הרשב"א בחי' לגיטין פ"ב דכ"א וז"ל כתבו בתלוש חברו וחתמו תלשו ונתנו לה מה אמרי רבנן כתבו וחתמו בתלוש וחברו ותלשו ונתנו לה מה אמר ר"י ולא אפשיטא הנה מבואר דע"כ ל"מ ליה אלא בתלשו ונתנו לה אבל בנתנו לה בעודו מחובר פשיטא ליה דאינו גט והיינו משום דבעינן נתינה בידה וגדולה מזו כתב הרשב"א שם דמדלא אבעי' ליה לתלמודא דידן הכי משמע דס"ל לש"ס דילן דממתני' דקתני ר"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ולא קתני עד שתהא כתיבתו בתלוש ומכיון דהוי כתיבתו בתלוש א"א לחתימתו במחובר שמעינן דתלוש ולבסוף חברו לענין גט חשיב כמחובר ואם כתבו בתלוש וחברו וחתמו ותלשו ונתנו לה פסול לר"י יעויין שם מה שהאריך וא"כ אם איתא דקדושין במחובר לא מהני משום דמקשינן הויה ליציאה ה"נ לא מהני תלוש ולבסוף חברו מהאי טעמא ומהתימה על הרשב"א איך לא דחה דברי השואל מטעם זה אחר שהוא עצמו הביא הירוש' הלזו: ודרך אגב אומר שראיתי להפר"ח בספר מים חיים ד"ה דברים תמוהים בעיני שכתב וז"ל ובירושלמי מבעי' לן על גט שכתבו בתלוש כו' אי תליש ולבסוף חברו כמחובר דמי ומחוסר קציצה קרינן או לאו כמחובר דמי וכיון דבעין לא אפשיט' הו"ל ספק' דרבנן ולקולא כו' ומיהו למעשה יש לחוש לס' הפוסקים לפסול אבל ס' הרשב"א להכשיר כשכתבו וחתמו בתלוש ואח"כ חברו ותלשו ונתנו לה אינו מחוורת כלל ודבריו דחוקים ועיקר יסודו אמתני' דר"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש הוא יסוד רעוע דאיכא למימר כמ"ש התוספות דף ד' דמשכחת לה שכתבו על אילן תלוש ואח"כ נטעו והשריש וחתמו ובהכי נדחו כל דברי הרשב"א א"ד ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו שהרי עיקר יסודו של הרשב"א דס"ל דכל שכתבו וחתמו בתלוש אע"פ שחברו אח"כ ותלשו ונתנו לה מהני דלא קפיד קרא שלא יהא מחוסר קציצה אלא אשעת כתיבה אבל בין כתיבה לנתינה לא איכפת לן היינו ע"פ היסוד אשר בנה עליה דייק דמתני' דקתני עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש אתא לאשמועינן דאם כתבו בתלוש ואח"כ חברו וחתמו ותלשו ונתנו לה פסול דכפי פי' זה צריך הדבר לאומרו דכל שכתבו וחתמו בתלוש אע"פ שאח"כ חזר וחברו ותלשו ונתנו לה כשר ולא מיפסיל משום מחוסר קציצה דאי לא עד שתהא כתיבתו וחתימתו ונתינתו בתלוש מבעי ליה לר"י למימר ומאי אריא חתימתו גריד' דנקט וא"כ מה תקן הרב באומרו דעיקר יסודו רעוע דא"ל כמ"ש התוספות דמיירי בהשריש הא כלפי לייא דכפי דברי התוס' ל"מ בתלוש ולבסוף חברו ובטלו דמהני אלא אפילו בהשריש דחשיב כמחובר גמור אפ"ה מהני שהרי מכיון שכתבו דעד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש דקתני מיירי בהשריש בין כתיבה לחתימה דפסול מינה נשמע ע"כ דהשריש בין כתיבה וחתימה לנתינה דכשר דאל"כ הו"ל למתני עד שתהא נתינתו בתלוש כדקתני חתימתו ואולי ט"ס נפל בדבריו ודוק: כתב עוד הרשב"א דדוקא תלוש ולבסוף חברו ובטלו פסול לגבי גט אבל חברו ולא בטלו פשיטא דכתלוש דמי דע"כ לא אבעי' לן בשחיטה אלא בבטלו ואם נפשך לומר נהי דמחובר גמור לא הוי מחוסר חפירה מיהא הוי וקרינן ביה מי שאינו מחוסר כו' הא נמי ליתא דמחוסר חפירה לאו כלום הוא כדאי' בסנהדרין כיצד תולין אותו משקעין את הקורה בארץ ותולין בו ר"י אומר קורה מוטה בכותל ותלה בה ואמרי' עלה בגמ' דר"י סבר כי קבר תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר חפירה ורבנן מחוסר חפירה לאו כלום הוא א"ד ונראה דכפי דברי הרשב"א כי היכי דתלוש ולבסוף חברו ובטלו פסול לענין גט מטעמא מי שאינו מחוסר כו' ה"נ גבי תלי' בתלוש ולבסוף חברו ובטלו לא מהני וקרי' ביה כי קבר תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה וע"כ ל"ק רבנן אלא דמשקעין את הקורה בארץ משום דלא מיבטלי ליה לקורה כיון דדעתם ליטול אותה ולקוברה אבל בעץ שתלשו וחברו ובטלו אין תולין בו דומיא דגט וע"פ האמור מקום אתנו ליישב דברי מרן הכ"מ פט"ו מהל' סנהדרין דין ט' על מ"ש רבינו אין תולין על אילן המחובר אלא על התלוש כתב וז"ל שם ת"ר כו' ומדברי רבינו נראה דדוקא מחובר לקרקע ממעט אבל לא נעוץ ואתי כרבנן אשר דבריו ז"ל מן המתמיהין דלמה זה הוצרך להוכיח כן מדברי רבינו הללו ובלשון ונר' אחר שרבינו פסק כן בהדי' סמוך ונראה בדין שכתב כיצד מצות הנתלין משקעין את הקורה בארץ וכבר ראיתי להפר"ח בספר מים חיים שתמה עליו כן ותו יש לדקדק מה הלשון אומרת ואתי כרבנן ופסק כרבנן הול"ל אלא הנ"ל שמרן בא לאפוקי סברת הרשב"א הלזו דע"כ לא קאמרי רבנן דמשקעין את הקורה בארץ אלא משום דהוי תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו שהרי דעתם ליטלו אח"כ ולקוברו אבל על הנעוץ בקרקע ובטלו ה"נ דלא מהני דחשיב כמחובר וקרינן ביה מי שאינו מחוסר כו' דומיא דגט וא"כ ממה שכתב רבינו משקעין את הקורה ליכא למשמע מינה מידי דשאני התם דלא בטלו אמנם ממ"ש בדין ט' אין תולין על אילן המחובר לקרקע משמע דלא ממעטינן אלא אילן המחובר אבל נעוץ בקרקע בכל אופן שיהיה ואפי' בבטלו מהני והיינו משום דס"ל דלרבנן אין חילוק בתלוש ולבסוף חברו בין ביטלו בין לא ביטלו דבכל גוונא תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי וז"ש מרן ומדברי רבינו נראה דדוקא מחובר לקרקע ממעט אבל לא נעוץ באיזה אופן שיהיה ואפי' ביטלו ואתי כרבנן כלומר דס"ל דלרבנן אין חילוק ולזה לא אמר ופסק כרבנן דאמרי משקעין את הקורה דלזה לא הוצרכנו שהרי מפורש ובא בדין ז' כנ"ל ודוק: והרמ"ה הביאו הטור א"ה סי' קכ"ד כתב וז"ל כל היכא דפסלינן מחובר אפי' תלוש ולבסוף חברו פסול כו' ול"מ אם אשרוש אחר כתיבה וחתימה אלא אפי' לא אשרוש נמי פסול כו' ותמה עליו מרן הב"י דמדסתם דבריו משמע דס"ל דאפי' לא בטלו חשוב מחובר ולא נהירא דכל שלא בטלו הו"ל כאלו לא חברו וכשהוקצצו אינו אלא כנוטלו מעל השולחן דהא ע"כ לא אבעי' לן גבי שחיטה אי תלוש ולבסוף חברו אי הוי כמחובר אלא בבטלו אבל בלא בטלו פשיטא לן דכתלוש דמי יע"ש ולע"ד נראה דס"ל להרמ"ה דאף על גב דכל שלא בטלו לא חשיב כמחובר לענין שחיטה מ"מ מחוסר חפירה מיהא הוי וקרי' ביה מי שאינו מחוסר ואע"ג דרבנן דר"י סבירא להו גבי תלי' דמחוסר חפירה לאו כלום הוא ס"ל להרמ"ה דהלכה כר"י ואפילו מחבריו וכמ"ש התוספות בפ"ב דתעניות דכ"ב ע"א ד"ה אי ר"מ וז"ל ונראה דלהכי מוקי לה כר"י משום דר"י נימוקו עמו והלכתא כוותיה בכל מקום ואפילו מחבריו ועיין בהרב בכה"ג ז"ל בכללי הגמרא ס"ד שהאריך בזה וכתב מחלוקת בדבר יע"ש וא"נ ס"ל להרמ"ה דהכא הלכה כר"י מכח ההיא דמכסין בעפר עיר הנדחת שהקשו ממנו התוס' יע"ש וז"ש הרמ"ה ל"מ אם אשרוש כלומר דבאשרוש לכ"ע לא מהני דחשיב מחוסר קציצה אלא אפי' לא אשרוש ולא ביטלו פסול משום דסבירא ליה דהלכה כר"י כנ"ל נכון: עוד כתב הרשב"א ז"ל בתשובה הנז' וז"ל גם מה שאמרת באשירה ופירותיה דמיירי באשרה שנטע מתחלה לכך דמשמע לי מתוך דבריך שאתה סבור שגם זה כתלוש כו' זה אינו שלא מצינו בשום מקום תלוש ונטעו שיהא כתלוש לשום דבר דתלוש ולבסוף חיברו אמרו תלוש ולבסוף נטעו לא אמרו עכ"ד ואני תמי' עליו במ"ש שלא מצינו בשום מקום תלוש ונטעו שיהא כתלוש שהרי דבר זה נפתח בגדולים ומצאנו לרש"י ז"ל בר"פ כל הצלמים דף מ"ה ע"ב שכתב דפלוגתייהו דרבנן ור"י הגלילי הוא בשנטעו גרעין אבל בשנטעו אילן לכ"ע אסור דחשיב כתלוש והתוס' שם בד"ה והכא הקשה לפרש"י ז"ל מהא דרב דאמר המשתחוה לבית אסרו דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש דמאי איריא דנקיט בית אפי' אילן נמי שהוא מחובר גמור אסור ומכח זה דחו פרש"י וכתבו דפלוגתייהו דרבנן ור"י הגלילי בנטע אילן דלר"י הגלילי תלוש ולבסוף נטעו חשיב כתלוש ואתא רב לאשמועי' דהמשתחוה לבית אסרו אפי' לרבנן דר"י הגלילי דדוקא תלוש ולבסוף נטעו לא חשיב כתלוש לרבנן אבל תלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש: גם הר"ן ז"ל שם אמתני' דשלש אשירות הן כתב שמדברי רש"י נראה דתלוש ולבסוף חברו אפי' גבי אילן כתלוש דמי וזהו מ"ש בפרק קמא דחולין גבי תלוש ולבסוף חברו דלענין שחיטה דאמרינן התם בקנה העומד מאליו ופי' הרב ז"ל שלא נטעו אדם מכלל דאם נטעו אדם הו"ל כתלוש ולבסוף חברו יע"ש וא"כ תימא על הרשב"א דמאי ק"ל באומרו שלא מצינו בשום מקום כו' והרי לדעת רש"י ז"ל מבואר הוא דאפי' גבי אילן חשיב כתלוש לכ"ע ואפי' נימא דהרשב"א ז"ל ס"ל כדעת התוס' מ"מ לר"י הגלילי מיהא ס"ל דאפי' באילן חשוב כתלוש וא"כ מצינן למימר דתוספת' הלזו אתי' אליב' דר"י הגלילי סוף דבר שדבריו צ"ע: ולדעת התוס' ז"ל ק"ל מהא דפרכינן במעילה דף כ' אמתניתין דקתני הדר בבית של הקדש (ד"ה) מעל לימא מסייע ליה לרב דאמר המשתחוה לבית כו' והשתא לפי דבריהם ז"ל דמה שהוצרך רב לאשמועינן דהמשתחוה לבית אסרו היינו לרבנן דר"י הגלילי דלר"י הגלילי דס"ל דאפי' באילן חשיב כתלוש מכ"ש בית א"כ מאי סיעתא איכא ממתני' דהתם הא איכא למימר דמתני' דהתם ר"י הגלילי היא ואה"נ דלרבנן ל"ש אילן ול"ש בית חשיב כמחובר וי"ל דאי בריית' דהתם אתי' כר"י הגלילי מאי אירי' בית דנקט ולישמועינן אפי' באילן דאם נהנה מצל אילן דהקדש מעל ומכ"ש בית אלא משמע דאתיא כרבנן ודוק ועיין בהפר"ח סי' קכ"ב ס"ק י"ז מה שהקשה על מ"ש הטור דתלוש ולבסוף חברו חשיב כמחובר לענין גט דאי באשרוש איירי כמ"ש הב"י מאי לענין גט דקאמר והלא בכל התורה היכא דאשרוש דינו כמחובר וכתב עוד בס"ד דהיכא דאשרוש דינו כמחובר ולא זכר שם שדעת רש"י דאפי' באשרוש חשיב כתלוש וא"כ י"ל שדעת בה"ע כדעת רש"י ודוק: כתב הרב ב"ח סי' קמ"ו שמדברי הטור שם שכתב בסתם ואילנות שלא נטעו לשם ע"ז אינן נאסרין משמע דס"ל שלא כדעת רש"י דבאילן לא אמרינן דחשיב כתלוש ע"ש ולא היה צריך לזה שהרי בסי' ו' לענין שחיטה כתב הטור דקנה שנטעו ונשרש בארץ חשיב כמחובר לכ"ע יע"ש וזה מבואר שלא כדעת רש"י שלדעת רש"י ז"ל דוקא בקנה העומד מאיליו שלא נטעו אדם הוא דחשיב כמחובר כמ"ש הר"ן ודע שהרי"ף ז"ל השמיט הך מימרא דרב דהמשתחוה לבית אסרו ולא ידעתי למה וצ"ע ואולי סמך עצמו אמ"ש בפרק נגמר הדין דקבר של בנין אס
+ר ופירש רש"י שם וז"ל בקבר בנין שבנאו למעלה מן הקרקע דכוותא בע"ז בית שבנאו לשם ע"ז אסור דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש לענין ע"ז וקבר לע"ז איתקש עכ"ל אלא שדברי רש"י תמוהים במ"ש דבית שבנאו לע"ז אסור מטעמא דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש והא ליתא דטעמ' דתלוש ולבסוף חברו אינו אלא לענין המשתחוה כשהוא בית אבל בבנאו לע"ז אסור מטעמ' דחייל שם ע"ז עלייהו כשהן תלושין וזה מבואר מסוגי' דפ' כל הצלמים וצ"ע. ועיין במהרש"א ח"ב סי' קל"ז שהק' אסוגי' דפרק כ"ה דאדפריך לרב ממתני' דקתני בנאו ליסייעיה ממתני' דלעיל דמי שהיה בונה ביתו סמוך לע"ז דמשמע להדי' דהמשתחוה לבית אסרו דהא ישראל כשבנה ביתו בתחלה בהיתר סמך וכמ"ש בירושלמי וא"כ ודאי מעיקר' בנו ישראל ועכו"ם הכותל הממוצע לשם דירה כו' וקתני אבניו ועציו מטמאים כו' אלמא דהמשתחוה לבית אסרו יע"ש שהניחו בצ"ע אכן כפי דברי התוס' נראה שיש ליישב דממתני' דלעיל ליכא לסיועי לרב דאמר דאפי' לרבנן דר"י הגלילי דס"ל דתלוש ולבסוף נטעו לא חשיב כתלוש בתלוש ולבסוף בנאו מודו דאיכא למימר דמתניתין דלעיל אתיא כר"י הגלילי דס"ל תלוש ולבסוף נטעו חשיב כתלוש ומכ"ש תלוש ולבסוף בנאו אכן ממתני' דבית שבנאו לשם ע"ז ק"ל שפיר אליב' דרב דבשלמא אם נאמר דלרבנן דר"י הגלילי ל"ש בין תלוש ולבסוף נטעו לתלוש ולבסוף בנאו איכא למימר דמתני' דבית שבנאו אתי' כרבנן דר"י אכן לרב ק' דמתני' מני כנ"ל נכון: ובהיותי בענין זה ראיתי לעמוד על מ"ש רבי' פ"ה מה' מעילה וז"ל וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל אבל המקדיש עצים ואבנים כו' ותמה מרן הכ"מ ז"ל שם דע"כ לא אוקי ר"ל התם במקדיש עצים אלא כי היכי דלא תסייעיה לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו אבל רבינו ז"ל דפסק כרב בפ"ח מהלכ' ע"ז לא הי"ל לחלק בכך ובאמת שהיא קו' אלימתא ומה שתירץ מרן ז"ל דמשמע ליה לרבינו ז"ל דאוקמתא דר"ל קושטא דמלת' היא ואפי' הכי פסק כרב משום דלא אשכחן מאן דפליג עליה אית לן למימר דטעמא משום חומרא דע"ז יע"ש הן דברים תמוהים שהרי בה' שחיטה פ' [א' הי"ט] לענין שחיטה פסק רבינו ז"ל דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש גם בהלכ' כלים לענין הכשר זרעים פסק ג"כ דחשיב כתלוש ואיך כתב דדוקא לענין ע"ז משום חומרא דע"ז וכבר ראיתי אח"כ מי שתמה עליו כן. ותו ק' טובא מה שפסק רבינו ז"ל בפ"ו מה' ערכין דין למ"ד המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו ה"ז קדש כו' ואם דר בו השוכר מעל הפך מה שפסק בה' מעילה דהמקדיש בית בנוי לא מעל וכבר התוס' ז"ל שם בספ"ד דערכין הק' אסוגי' דהתם מההיא דמעילה ותירץ דסוגי' דערכין אתי' כרב דאמר תלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש אכן לדעת רבינו כפי מ"ש מרן כ"מ דאפי' רב ל"ק אלא בע"ז משום חומרא דע"ז א"כ סוגי' דערכין כמאן אתיא וכבר נתקשה בכל זה הרב לח"מ ז"ל והניחו בצ"ע: ומה שתי' הרב מוצל מאש סי' מ"ד על פי מה שהראה לו אחד מהחכמים תשובת הרשב"א שהביא מרן הב"י בה' נדרים סי' רכ"א שכתב דאע"ג דאין מעילה במחובר איסורא מיהא איכא (והן הן דברי התוס' פ' השולח דל"ח ע"ב ד"ה גופיה ע"ש). וא"כ מ"ש רבינו ואם דר בו השוכר מעל לא מעילה ממש קאמר דהא אין מעילה במחובר אלא כלומר איסורא דמעילה ולא הוצרך לפרש שסמך אמ"ש בה' מעילה דאין מעילה במחובר את"ד יע"ש הן דברים תמוהים דאכתי מה יענה למה שהקשה שם בערוכין היכי דייר בו במעילה קאי ותו מעלה שכר להקדש כיון דמעל ביה נפיק ליה שכר לחולין והשתא לפי דבריו ז"ל ניחא מאי דפריך היכי דייר ביה במעילה קאי דאיסור מעילה קאמר אכן מאי פריך כיון דמעל ביה נפק שכר לחולין הא כיון דמדאוריית' אין בו מעילה היכי מצי מפיק שכר לחולין ואשר אני אחזה ליישב דברי רבינו ז"ל בהקדים ברייתא דר"פ הנהנה דאמרינן התם כי תמעול מעל אין מעילה אלא שינוי כו' יכול נהנה ולא פגם ובמחובר לקרקע נאמר חטא בתרומה ונאמר חטא במעילה מה חטא האמור בתרומה בתלוש מן הקרקע דכתיב ראשית דגנך מידי דאידגן אף חטא האמור במעילה בתלוש מן הקרקע והמתבאר מדברי התוס' שם דב' מיני מעילות יש במעילה בשמשנה מרשות הקדש לרשות הדיוט כגון מוכר או נותן או משאיל חפצים של הקדש להדיוט דאותה ילפינן מע"ז דאיכא שינוי רשות שמשנה עצמו מרשות גבוה לרשות אחר ויש מעילה בנהנה מן ההקדש בלא שינוי רשות ואותה ילפינן מתרומה את"ד בקיצור ומעתה נבא לבאר דעת רבינו דלרבינו קשיתיה סוגי' דעירוכין דפריך בפשיטות היכי דייר ביה במעילה קאי ודחיקא ליה מילתא לומר דהתם קאי אליבא דרב כמ"ש התוס' דכל כי האי הי"ל לתלמודא לפרש. תו ק"ל תוספתא דקתני פ"ק דמעילה הדר בצלו של שובך או בצלו של מערה לא נהנין ולא מועלין והביאה מרן שם ד"ה מינה לרב דס"ל דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש דליכא למימר דשובך דקתני בשובך העומד מאיליו דמחובר מעיקרו הוא דא"כ היינו צל מערה ותו מאי דפריך התם תלמודא לימא מסייע ליה לרב ודחיק ר"ל לאוקמא למתניתין בשהקדישו ולבסוף בנאו דכיון דהא דרב הילכת' פסיקתא היא וליכא מאן דפליג עליה מי דחקנו בזה ולא לומר דמתני' ודאי מסייע ליה לרב כי על כל אלה ס"ל לרבינו דודאי במעילה דהוצאה מרשות לרשות דאותה ילפינן מע"ז דין הוא שנאמר בה דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש דומיא דע"ז למאי דקי"ל כרב והיינו סוגי' דערוכין דקאמר דאם דר בו השוכר מעל דכיון דקי"ל שכירות ליומיה ממכר א"כ השוכר הזה בא בשכרו ומתכוין להוציאו מרשות הקדש לרשות עצמו ומשום הכי ודאי מעל דומיא דע"ז דחשיב כתלוש אמנם בההיא דמעילה דהדר בבית של הקדש מעל דלא מיירי בדר בו בתורת שכירות שבא להקנותו בדמי שכירותו אלא בדר בו דרך הנאה שמתכוין ליהנות מבית של הקדש אז ודאי דמעילה כזו דילפינן לה מתרומה מסתבר' ודאי לומר שדינה כתרומה וכי היכי דבתרומה בתלוש גמור דתלוש ולבסוף חברו לא אשכחן בתרומה דמהני ה"נ במעילה והיינו דפריך התם מעיקרא לימא מסייע ליה לרב כו' כלו' דברייתא דקתני הדר בבית של הקדש מעל עכ"ל דס"ל כרב דגבי ע"ז תלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש וס"ל לברייתא דאפי' במעילה דהנאה ילפינן מע"ז לומר דחשיב כתלוש דלחומרא מקשינן דאם נאמר דאפי' בע"ז חשיב כמחובר א"כ מהיכא יליף לה והיינו דהוצרך ר"ל לדחוקי אנפשי' ולאוקמ' בשהקדישו ולבסוף בנאו משום דדחיק ליה לומר דמעילה דהנאה דילפינן מינה מתרומה דנימא ביה דחשיב כתלוש דכיון דעיקרא מתרומה קא יליף ודאי שדינו כדין תרומה ומעתה אתו כהוגן פסקי רבינו ז"ל זה נ"ל כפתור ופרח בדעת רבינו ודוק ועיין בתוס' פרק המוכר את הספינה דף מ"ט ובגיטין דל"ה ובסנהדרין דט"ו ועיין בתוס' ר"פ אז"נ ד"ה אם שהק' למ"ש דאין רבית בקרקע מן התורה מהא דאמרינן בערוכין גבי בתי ערי חומה רבית גמורה היא והתורה התירו כו' יע"ש ויש לדקדק דמאי קו' הא בתי ערי חומה תלוש ולבסוף חברו הוא ומשום הכי הוו רבית גמורה ועיין בש"ך סי' צ"ה ס"ק ודוק: ולענין פדיון הבן דקי"ל דאין פודין בקרקע יש להתבונן אי פודין בתלוש ולבסוף חברו או לא ומצאתי להתוס' ז"ל בפרק בכל מערבין דל"א ע"ב ד"ה ונתן שהק' וז"ל וא"ת דאמרינן במעילה בונין בחול ואח"כ מקדשין אלמא מחללין מעות הקדש על הבנין וי"ל דלענין זה חשיב תלוש ולבסוף חברו תלוש כו' יע"ש וא"כ מינה איכא למשמע נמי לענין פדיון הבן ודוק ועיין בפרק הגוזל בתרא דף ק"ד ע"ב ברש"י ז"ל ד"ה אסיפא דברייתא וצ"ע עיין בתוס' פרק הזהב דף נ"ד דבור המתחיל הקדש ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רכא) </b> דודאי לריה"ג דס"ל דאין כותבין את הגט באוכלין. ע"כ דהיקשא דויצאה והיתה לא מקשינן להכי כו'. תמהני דהרי הרב המחבר בא ליישב בזה את דברי הר"ן ז"ל והיינו דאיך אפשר לומר דלענין קדושי כסף נמי מקשינן הויה ליציאה דא"כ איך מתקדשת באוכלים לר' יוסי הגלילי כו' והא להר"ן ז"ל לא שייך יישוב זה משום דא"כ הרי גם לענין זה דאשה מתקדשת בשוה כסף נימא נמי דגלי קרא דכתיב גבי דוד דודאי גמרא גמירי לה דאשה מתקדשת בשוה כסף וא"כ מאי קשיא לי' להר"ן ז"ל ודוק:<br><b> (רכב) </b> ואם איתא דהמקדש בקרקע אינה מקודשת כו'. שנקנית באמה העבריה ואינה נקנית באשה כו'. זה תמוה דהא לת"ק דר' יוסי בר' יהודה דס"ל דיעוד אמה העבריה הוא אפי' סמוך לשקיעת החמה בסוף שש משום דמעות הראשונים לקדושין ניתנו ע"כ אי מקשינן הויה דכסף ליציאה לגמרי הא אמה העבריה נמי אינה נקנית בקרקע דאל"כ הא הו"ל להגאון המחבר ז"ל להקשות בפשיטות דעכ"ר לא מקשינן הויה דכסף ליציאה דא"כ היכי מצי לייעד אמה שקנאה בקרקע וקרא סתמא כתיב דבכל אמה איכא מצות ייעוד וא"כ לפ"ז הא י"ל דמאי דפריך הברייתא והלא דין הוא מאמה העבריה היינו לת"ק דר' יוסי בר' יהודה (והא דלא הזכירו שם דלמ"ד דאין אשה מתקדשת בקרקע ה"ה דאין אמה העבריה נקנית בקרקע היינו משום דאנן קיי"ל כר"י בר' יהודה דבעינן שיהי' שהות ביום כדי לעשות עמה שוה פרוטה ובשו"פ זו היא מתקדשת קדושי ייעוד והיא חייבת לו פרוטה זו ומלוה הוא עליה והיא עצמה הויא משכון עליה) ומי שפוסק כת"ק דר' יוסי בר' יהודה י"ל דס"ל דהמקדש בקרקע מקודשת:<br><b> (רכג) </b> ואם כונתך הוא דתלוש ולבסוף חיברו מן הדין הוי כתלוש כו' אלא דבעיר הנדחת אינה מקודשת כו'. תמהני דמה בכך דהוי כתלוש דהא עד כאן לא קאמר רב אלא במשתחוה לבית דאסרו ואע"ג דמחובר אינו נאסר כדדרשינן ולא ההרים אלהיהם מ"מ תלוש ולבסוף חיברו כמו בית הוי כתלוש ואסור אבל בעיר הנדחת דלא השתחוה לבתים שבה אלא דגזירת הכתוב הוא דשלל העיר בשריפה (וכמ"ש הרשב"א עצמו שם) א"כ הרי הבתים לא נאסרו והיינו מטעם דכתיב ואת כל שללה תקבוץ ואמרינן מי שאינו מחוסר אלא קביצה יצא בית דמחוסר הריסה וקביצה וא"כ מה בכך דכתלוש דמי (הא בגט קיי"ל דכל שמחוסר קציצה אינו גט אפילו בעציץ כדאיתא בש"ס ועיין חמ"ח באה"ע סי' קכ"ד ס"ק י"ד) וכמו דאמרינן יצא קרקע עולם דמחוסר תלישה וקביצה ולכן עפר עפרה מותר ה"נ י"ל כן בבתים אפילו אי דינייהו כתלוש (ועיין מה שכתבתי לקמן). וא"כ לפ"ז קשה בעיר הנדחת אמאי אינה מקודשת כיון דהבתים דינם כתלוש ומשום עיר הנדחת אינם נאסרים וכנ"ל:<br><b> (רכד) </b> ובירושלמי מבעיא לן על גט שכתבו בתלוש כו' הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא כו'. לכאורה תמוה דמה בכך דהוי ספיקא דרבנן הא אתחזק איסורא דאשת איש והרי באתחזיק איסורא אפילו בספיקא דרבנן אזלינן לחומרא וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"י אלא דהגאון לשיטתי' אזיל דחולק שם על הש"ך. אמנם בפשיטות קשה דהא האי דדרשינן מוכתב ונתן שלא יהא מחוסר קציצה הרי דרשה גמורה היא ולא אסמכתא וא"כ איך כתב דהו"ל ספיקא דרבנן. ועל המחבר אני תמה שלא השיג עליו בזה שהרי מדמייתי ראי' לעיל דף ג' ע"ב מקרא דמאה ערלות דאשה מתקדשת באוכלים ש"מ דס"ל דמתניתין דגיטין אאיסור תורה קאי. ואע"פ דריה"ג נפקא לי' מקרא דספר לאפוקי בעלי חיים אבל אוכלין ומחובר פסול לדידן מטעם אחר מ"מ הא מבואר דתורף שכתבו במחובר פסול מן התורה מדפריך שם והא אמרת אין כותבין כו' וכ"כ הר"ן שם להדיא וא"כ אי תלוש ולבסוף חיברו כמחובר דמי הרי התורף מחוסר קציצה והו"ל ספיקא דאורייתא דכיון דבשעת נתינה מחובר הוא לא קרינן בי' ונתן ועיין באה"ע סי' קכ"ד דבכה"ג אינו גט אפילו לחומרא וצ"ע:<br><b> (רכה) </b> גם מה שאמרת באשירה ופירותיה כו' שאתה סבור שגם זה כתלוש כו'. תמהני דהא מהאי דאשירה ופירותיה אין ראיה כלל בל"ז דאשה מתקדשת בקרקע שהרי משכחת לה בעציץ נקוב כו' אשירה ופירות דאפילו בגט מהני בכה"ג דיהיב לה כל העציץ דהא איצטריך בתוס' לאשמעינן דמטעם איסור דאשירה הוא דאינה מקודשת ולא מטעם מחובר והיינו דקדשה בעציץ נקוב ובאשירה שבה ויהיב לה כל העציץ דלא שייך בזה שמא יקטום כיון דקדשה בכולו ומה צריך השואל לדחוקי אלא דבגט אי כתבו על עלה של העציץ ס"ל לרבא דחיישינן שמא יקטום אבל לענין קדושין דמקדש בכולו אפילו לרבא מקודשת ועדיף זה מכתבו על החרס שלו:<br><b> (רכו) </b> ואפילו נימא דהרשב"א ז"ל ס"ל כדעת התוס' מ"מ לריה"ג מיהא ס"ל דאפילו באילן חשיב כתלוש כו'. גם בל"ז דברי הרשב"א שם קשים להולמן וכאשר כתבתי לעיל ע"ש דכתב וז"ל דתלוש ולבסוף חיברו דעשאוהו כתלוש לאו דאורייתא היא ולאו מעיר הנדחת שמעינן לה אלא מדרב כו' וע"ש. וכתבתי שם דזה תמוה דא"כ אמאי קתני בתוספתא דהמקדש בעיר הנדחת אינה מקודשת הא הקרקע אינה נאסרת משום דמחוסרת תלישה וקביצה וגם האילנות מותרין מה"ט כדאמרינן בס"פ חלק ואם תלוש ולבסוף חיברו מדאורייתא כמחובר דמי גם הבתים מותרים ולדעת רבינו דהמקדש במחובר מקודשת אמאי בעיר הנדחת אינה מקודשת כיון דאין בה א"ה. ואין לומר דבכלל העיר נכלל ג"כ שאר דברים תלושים דז"א דהא מדלא השיב השואל על הראיה מהתוספתא אלא משום בתים דכתלושין דמיין משמע דליכא בעיר דברים תלושים עוד וכן אין לומר דמדרבנן קאמר דאינה מקודשת דזה נמי ליתא משום דמדרבנן אמרינן דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי שהרי כתב רבינו דזה חידש רב וא"כ אמאי לא מייתי הש"ס ברייתא זו ולומר לימא מסייע לי' לרב ומאי זה שכתב דרב חידש הדבר ולאו דאורייתא הוא היה לי' לסייע דהמקדש באיסור דרבנן אינה מקודשת מברייתא זו לרב גידל בפסחים דף ז' ועוד דאיך אפשר לומר דרב מדרבנן קאמר דהא במעילה דף כ' קאמר הש"ס כיון דבנה לי' מיהת מעל מסייע לי' לרב כו' ואי רב מדרבנן לבד קאמר איך אפשר לחייבו בקרבן מעילה ולאתויי חולין בעזרה דהא מתניתין שם מיירי במעילה דאורייתא שחייבים עליה אשם מעילות. ועוד תמהני דאפילו אי נימא דתלוש ולבסוף חיברו מדאורייתא כתלוש דמי מ"מ בית מעיר הנדחת מותר בהנאה דכיון דלא קרינן בי' תקבוץ שהרי בעי הריסה וקביצה וכיון דמחוסר עדיין הריסה או תלישה אינו נאסר דומיא דקרקע ולא מטעם דחשיב כמחובר אלא משום דמחוסר טפי מקביצה לחוד כמו דאמרינן בגט שכתב בקרן הפרה דאם חתך הקרן ונתן לה אינו גט (ועיין באה"ע סי' קכ"ד סעי' ב' ובחמ"ח שם ס"ק י"ד). ולכן נראה דהרשב"א לא השיב שם אלא על דברי השואל ובאמת מיירי שיש בעיר הנדחת דברים תלושים ממש דאסורים בהנאה והבתים באמת מותרים עכ"פ מטעם דמחוסרים עוד הריסה ומש"ה לא מצי הש"ס לסייע לרב דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי ולא פש לן אלא מה דהקשיתי ממעילה דף כ' דמשמע התם דס"ל לרב דתלוש ולבסוף חיברו מדאורייתא כתלוש דמי מדמחייב עלי' קרבן מעילה וצ"ע:<br><b> (רכז) </b> דכיון דקיי"ל שכירות ליומי' ממכר א"כ השוכר הזה בא בשכרו ומתכוין להוציאו מרשות הקדש לרשות עצמו כו'. אני תמה דהרי הרמב"ם ז"ל גופי' ס"ל דשכירות ליומי' לאו ממכר הוא דהא כתב בפ"ט הלכה ז' מהלכות תרומות דכהן ששכר בהמת ישראל אע"פ שחייב במזונותי' אינו מאכילה בתרומה וישראל ששכר בהמה מכהן מאכילה בתרומה אלמא דלא אמרינן דשכירות ליומי' ממכר הוא אפילו לחומרא וא"כ מכש"כ לקולא והיינו לחייב את השוכר באשם מעילות ולהביא חולין בעזרה דהא לסברת הגאון המחבר ז"ל אי שכירות לאו כממכר הוא הרי לא הוי הוצאה מרשות לרשות וילפינן מתרומה דאין מעילה בתלוש ולבסוף חיברו (ואפילו לדעת הג"א דס"ל דלחומרא שכירות קניא [אלא שדבריו תמוהים מהא דישראל ששכר בהמה מכהן הנ"ל וכבר תמה עליו המג"א באו"ח סי' רמ"ו ס"ק ח'] הוא ג"כ יודה בזה דא"א להביא אשם מעילות חולין בעזרה) וא"כ איך כתב הגאון המחבר ז"ל בפשיטות דקיי"ל דשכירות ליומי' ממכר הוא שהוא נגד משנה מפורשת בפרק בתרא דתרומות. גם מלבד זה הרי גוף הסברא לכאורה אין לה שחר דניהו דיהיבנא לי' דשכירות ליומי' ממכר הוא מ"מ היינו דוקא כשהשכירוהו לו הבעלים ומדעתם הוא קונה אבל בנ"ד כיון שהמשכיר חזר והקדיש ביתו והר"ז קדוש א"כ הרי נסתלק המשכיר מבית זה וההקדש לא השכירו תו את הבית להשוכר אלא שדר בו מדעתו ולא מדעת ההקדש וא"כ מאי בין זה לדר בצלו של שובך דאינו מועל או לבין האי דכתב הרמב"ם בפ"ה דמעילה וז"ל וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל וע"ש דאטו משום שרוצה להעלות שכר להקדש ואינו רוצה ליהנות מן ההקדש בחנם משום זה יהי' נתפס טפי בעונו ויתחייב קרבן מעילה. ועוד דממה נפשך קשה דאי אמרת דשכירות ליומי' ממכר הוא א"כ איך המשכיר יכול להקדיש את הבית שכבר מכר ועיין בתוס' מעילה דף כ"א ובר"ן לנדרים בפ' השותפין ודוק וצ"ע:<br><b> (רכח) </b> דאפילו במעילה דהנאה ילפינן כו' דלחומרא מקשינן. צ"ע דאיך שייך לומר בזה לחומרא מקשינן לחייבו בקרבן מעילה ולהביא חולין בעזרה ובפרט למ"ש לעיל דאיסור מעילה איכא אפילו במחובר אלא דאשם מעילות אינו מביא כי אם בתלוש:<br><b> (רכט) </b> שהקשה למ"ש דאין רבית בקרקע מה"ת כו' דמאי קו' הא בתי ערי חומה תלוש ולבסוף חיברו הוא כו'. לא ידעתי מאי קשיא לי' הא הוא עצמו הביא לעיל דברי הרשב"א בתשובה דס"ל דהא דאמר רב המשתחוה לבית אסרו היינו מדרבנן משום דתלוש ולבסוף חיברו לאו מדאורייתא כתלוש דמי וא"כ הרי י"ל דהתוס' נמי ס"ל הכי ומאי קושיא היא ואם נימא דכונת הגאון המחבר ז"ל דע"כ לומר דהתוס' ס"ל דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי מדאורייתא והיינו ממ"ש בעירובין דף י"א דלענין חילול מעות הקדש על הבנין אמרי' דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי ומשמע שם דמדאור' כן הוא שהרי אין פודין במחובר א"כ הרי הי' להו לבאר זה וכבר כתב הרש"ל דבתוס' אין קושיית סתירה אהדדי משום דלאו מרועה אחד ניתנו. גם על פשיטת ספיקו אי פודין בכור בתלוש ולבסוף חיברו שפשט זה מדברי התוס' עירובין הנ"ל יש להשיב גם בפשיטות דקנין בית הוי מצד עצמו כקנין שדה ולא מתורת אגב הקרקע שהבית עומד עליו והוא משועבד להבית משום דדין בית כדין מחובר:
+
+Halakhah 4
+
+<b>כתבו </b>
+<b> כו' או לשמה ושלא מדעתה כו'.</b> כתב ה"ה פסק רבינו ז"ל כפסק הרי"ף דאינה מקודשת כו' הנה הרי"ף ז"ל בפ"ק כתב ז"ל והלכתא כר"פ משום דמותבי' עלייהו דרבא מהא דתנן אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת ב' ואע"ג דמוקמי' לה בשטרי פסיקתא וכדרב גידל שינויא הוא ולא סמכינן עלה דרב אשי דבתראה הוא אוקמה בפ' הנושא בשטרי אירוסין ממש וכתב עליו הר"ן ז"ל וז"ל ויש מי שפירש הסוגייא בענין אחר דהכי בעא מיניה דברים הללו ניתנו ליכתב שלא מדעת בעלי דבר או לא ניתנו ליכתב שלא מדעתם וא"ל רב אשי דלא ניתנו ליכתב אלא מדעתם ולפ"ז הא דמייתינן עלה ת"ש מדתנן אין כותבין שטרי אירוסין כו' סיעתא הוא דמייתינן מינה לרב אשי כו' ולפ"ז אדרבה לרב אשי מיתוקמא ליה שפיר בשטרי פסיק' ומסייע ליה וזהו דעת הרז"ה ז"ל א"ד יע"ש: וראיתי להרב גד"ת דף של"ז ע"ד שתמה על דברי הר"ן הללו וז"ל נרא' דסבר דהרז"ה ז"ל אזיל בשיטה דמייתי הבעה"ת בשם הראב"ד אי כתבי' דעת ב' או לא ובעניותי אין לשון הרז"ה מורה כן שכתב בזה הסיגנון ואדרבא ההוא ת"ש סיעתא הוא דמייתינן לרב אשי דאמר לא ניתנו ליכתב כלומר דלא הוי כמלוה בשטר דהא אין כותבין אלא מדעת ב' ומדקאמר דהא אין כותבין משמע שהוא הכרח וטעם להוכיח מה שאמר תחילה דלא הוי כמלוה בשטר ולא שיהא זה עיקר הדין שהוא מחדש ע"כ נראה דהרז"ה מפרש מ"ש לא ניתנו ליכתב היינו דלא הוי כמלוה בשטר כל עוד שלא נכתבו ומכריח זה מדחזינן דאין כותבין אלא מדע' ב' ואם איתא דגם באמירה בעלמא הוי כמלוה בשטר ל"ל דעת שניהם כו' ותדע שכן הוא שהרי מוכרחין אנו לומר דהרמב"ן ז"ל הבין כן בכונת הרז"ה ז"ל ולא כדהבין הר"ן ז"ל דבס' המלחמות הק' עליו וז"ל וכן הא דאקשינן מהא דתנן והיא ניזונית מנכסים משועבדים מאי קושיא לימא בשכתב ואמאי אצטריך לומר בשקנו מידו והשתא אם הרז"ה ז"ל מפרש לא ניתנו ליכתב שאין כותבין אלא מדעת ב' כשיטת הראב"ד ז"ל שכתב הר"ב הת' הרי תלה הטעם במ"ש לפי שכל זמן שלא נכתבו אין גובין אלא מב"ח ומשנכתבו גובין ממשועבדין ומש"ה לא נתנו ליכתב אלא מדעת ב' ע"כ נראה בהדיא דהא בהא תלייא דאי בשנכתבו גובין מן המשועב' ממילא אין לכתוב אלא מדעת ב' אבל אם גם בכתיבה אין לה דין שטר למשועבדין פשיטא דאין קפידא לכתוב שלא מדעת ב' וא"כ יש לתמוה מה מקשה ליה להרז"ה ז"ל דהא ודאי לפי שיטה זו נאמר דכי היכי דמפרש ת"ש קמא דלאו תיובתא אלא סיעתא לרב אשי ה"נ אידך ת"ש דהיא ניזונת מנכסי' משועבדין לסיועי לרב אשי מייתינן לה מדחזינן דניזוני' מנכסי' משועבדין ולפחו' מיהא בשנכתבו מיתוקמא וכיון שכן ממיל' משמע דלא ניתנו ליכתב אלא מדעת ב' כו' דודאי כך מתפרש' הסוגייא לדעת הראב"ד ז"ל דמייתי רבינו כו' ואולי דמ"ש הר"ן ז"ל שזה הוא דעת הרז"ה לא קאי אעיקר פי' המימר' דלא ניתנו ליכתב אלא אמאי דקאמר דהאי ת"ש סיעתא הוא כו' את"ד יע"ש ולע"ד דבריו ז"ל לא האירו כי לפי הנראה שהבין בדברי הר"ן ז"ל דכי איבעיא לן דברי' הללו ניתנו ליכתב שלא מדעת ב' היינו לומר דלאותו צד אפי' נכתבו אינו גובה מן המשועבדים ומש"ה כותבין שלא מדעת ב' ומש"ה הוקשה לו ממה שהק' עליו הרמב"ן ואנכי הרואה לא ידעתי מי גילה לו רז זה בדברי הר"ן הללו שהרי דברי הר"ן בפשטן מתפרשן דכי אמרי' דניתנו ליכתב שלא מדעת ב' היינו לומ' דאפי' לא נכתבו יש להם דין מלוה בשטר ומש"ה כותבין שלא מדעת ב' כיון דאין בכתיב' שום תוספ' חיוב עליה והיינו ממש כפי' הרז"ה שהוא מפרש דברים הללו ניתנו ליכתב כלומר אם יש להם דין מלוה בשטר לגבות ממשעבדי באמירה בעלמא וממילא דכותבין שלא מדעת ב' או אין להם דין מלוה בשטר ואין כותבין אלא מדעת ב' דהא בהא תליא וכן מבואר מדברי הרשב"א בחידושיו שכתב וז"ל והרז"ה ז"ל כתב דההיא ת"ש סיעתא דמייתינן לרב אשי ואפי' ניתנו ליכתב לעדים מעצמם בלא דעת ב' או לא כלומר יש לו דין שטר או לא כו' ואינו מחוור דא"כ כו' ועוד מדאקשינן עלה מהא דתנן בנותיהן ניזונות כו' ואוקמא בשקנו מידו ומאי קו' מתני' בשכתבו מדעתו כו' יע"ש הרי מבואר שהוא מפרש דברי הרז"ה כמו שפי' הר"ן ז"ל ממש ואפ"ה הק' עליו מההיא דנזוני' מנכסי' משועבדי' כמו שהק' עליו הרמב"ן ז"ל וא"כ הדבר מוכרח מעצמו כמ"ש דלאותו צד דאמרי' ניתנו ליכתב שלא מדעת שניהם היינו לומר דאפי' לא נכתבו יש להם דין מלוה בשטר וזה ברור: גם מ"ש שלדעת הראב"ד ז"ל שהביא הרב בעה"ת כך מתפרשת הסוגי' דכי מייתי' אידך ת"ש מדהיא נזונית מנכסי' משועבדים היינו סיעתא לר"א יע"ש הן דברים תמוהים דכנראה שהבין הרב שלדעת הראב"ד שהביא בעה"ת כי אמרינן דניתנו ליכתב שלא מדעת ב' הוא לומ' דאפי' כתבו אינה גוב' ממשועבדי והא ודאי ליתא שהרי מדברי הראב"ד ז"ל שהביא הרב בעה"ת מבואר הפך דבריו וזה ממ"ש שם וז"ל ואותבינן עלה מהא דתנן דפקחין כו' כלומר אי ס"ד לא ניתנו ליכתב דעד שלא נכתבו כמלוה ע"פ הן א"כ פקחין למה כותבין והלא אינן אלא טפשים שנעשים ממלוה ע"פ מלוה בשטר אלא ש"מ שעד שלא נכתבו נמי כמלוה בשטר וכיון שמשע' הפסק כו' הנה מבואר שהוא מפ' דכי אמרי' דניתנו ליכתב שלא מדעת ב' היינו לומר דאפי' לא נכתבו יש להם דין מלוה בשטר דאם הוא ז"ל מפ' לומר דאפי' נכתב אינו גובה מן המשועב' ומש"ה כותבין שלא מדעת ב' א"כ מאי האי דכתב אלא ש"מ דעד שלא נכתבו נמי כמלוה בשטר הרי זו דלא כמאן וכ"ש דק' טפי כי נימא דניתנו ליכתב וכיון שכן מוכרח הדבר לומר דאידך ת"ש דמייתינן מדניזונית מנכסים משועבדים תיובתא הוא דפרכי' לרב אשי ושלא כמ"ש הרב ז"ל ודע שדברי הראב"ד ז"ל כדמותן כצלמם הובאו בס' תומת ישרים בהגהותיו על הרי"ף ז"ל האמנם ראיתי להריטב"א ז"ל בחידושיו שכתב וז"ל והראב"ד ז"ל פ' דברים הללו ניתנו ליכתב שלא מדעתם דאפי' נכתבו ליכא תוספות חיוב ולא טריף ממשעבדי או לא ניתנו ליכתב כו' יע"ש כנרא' שהבין הריטב"א ז"ל דברי הראב"ד כמו שפיר' הרב גד"ת והוא מן התימה שדבריו ז"ל מבוארים הפך דבריו כמ"ש ואולי שהראב"ד שהביא הריטב"א הוא הרב אב ב"ד כנ"ל: וראיתי להריטב"א ז"ל שם שהקשה לפירוש הראב"ד והרז"ה ז"ל דכי אמרינן תא שמע מדתנן אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת ב' סיעתא הוא דמייתי' מינה לרב אשי וז"ל ואין פי' זה נכון חדא דלישנא דנתנו ליכתב לא א"ש ועוד דקא פריש דלרבינא הוא דפרכינן ממתני' דאין כותבין שטרי אירוסין ואיהו מוקים לה בשטר דקידושין וכר"פ והא רבינא גופי' פליג על ר"פ והיכי מוקמינן מתני' לדידיה כבר פלוגתיה א"ד יע"ש וראיתי להרב נת"מ ז"ל דף צ"ד ע"ד שתמה עליו וז"ל ובעיני יפלא דקו' זו היכי ניחא ליה לכולהו פירו' דאפי' ת"ל דלרב אשי הוא דפריך אכתי ק' לרבינא דלא מצי מתוקמי לדידיה בשטרי אירוסין וא"כ ע"כ בשטרי פסיקתא מיירי מתני' ומאי קא מבעיא ליה אי נתנו ליכתב תפשוט ליה מהכא וכמו שהק' זה בתוס' והצריכוה עיון והר"ן ז"ל כתב דתרי רבינא הוו הרי דקו' זו קשיא לכלהו פי' ואיך דחה הריטב"א מחמתה פירוש זה יע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד נראה דס"ל להריטב"א דכי אמרינן דת"ש דמייתי הוא תיובתא לרב אשי ניחא שפיר משום דודאי לרבינא כיון דאיהו ע"כ בעי לאוקמא מתני' בשטרי פסיקתא פשיטא ליה לדידיה דנתנו ליכתב וכמו שכן מוכח נמי ממאי דקאמר איתיביה הפקחין היו כותבין הרי דבעי רבינא למיפשט דניתנו ליכתב וכי קאמר רבינא מרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא לאו משום דמבעיא ליה לדידיה דהא ל"ק בעא מיני' רבינא לרב אשי כדקאמר בכל דוכתא אלא משום דדין זה דניתנו ליכתב לאו בפי' איתמר במתני' או בברייתא אלא מכח קוש' הוא דבעינן למימר משום הכי שאל לרב אשי אם המצא ימצא הדבר מפורש בהדיא וכיון שהשיב לו רב אשי מסבר' בעלמא דלא ניתנו ליכתב אותביה ליה רבינא ממתני' דהפקחין וממתני' דאין כותבין שטרי אירוסין וכן מצאתי בתוספ' הרא"ש ז"ל למס' קידושין שהק' כקו' התוספ' ותי' וז"ל וי"ל ששאל לו לידע סברתו וכשא"ל לא ניתנו ליכתב הק' לו מההיא דהפקחין יע"ש וכן ראיתי להגהות מיי' פרק כ"ג מה' אלו שכתב דבפ' הנושא משמע דרבינ' סבר דניתנו ליכתב כדשקיל וטרי ופריך לרב אשי כו' יע"ש. אמנם לפי' הראב"ד והרז"ה ז"ל ק"ל שפיר כמובן ואולם זו היא שקשה לדעת התוס' והריטב"א ז"ל דאיך הפה יכולה לדבר דרבינא דבעי מיניה מרב אשי אי ניתנו ליכתב או לא הוא ניהו דרבינא דשמעתין דפליג אר"פ ורבא רביה שהרי בשמעתין אמרינן רבינא ורבא אמרי מקודשת ואי רבינא בתראה דבימי רב אשי הוא ה"ז בבל ימצא במספר הדורות שהרי אמרו דביום שמת רבא נולד רב אשי וכמו כן קשה על הר"ן ז"ל שהכריח דתרי רבינא הוו ממאי דקא מבעיא ליה אי ניתנו ליכתב והלא ממקומו הי"ל להכריח מדקאמר רבינא ורבא וכמ"ש וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו יע"ש ועיין בס' תומת ישרים בהגהותיו על הרי"ף שתמה עליו כן ומצאתי להר' באר שבע בתשובה סי' י"ב שכתב על ענין זה דתרי רבא הוו אחד רבא בריה דרב יוסף בר חמא חבירו של אביי ואידך רבא בריה דרב יצחק שהוא חבירו של רבינא כדמוכח פ' עגלה ערופה יע"ש וא"כ מבואר הוא שזהו דעת התוס' והר"ן וכמובן ודוק: והתוס' ז"ל פ' הנושא ד"ה ניתנו ליכתב מפרשי לה להאי בעיא דניתנו ליכתב כפירוש הרז"ה ז"ל אלא דבהכי פליגי שלדעת הרז"ה ז"ל ההוא ת"ש דמייתינן ממתניתין דאין כותבין שטרי אירוסין הוי סיעתא לרב אשי ולדעת התוס' ס"ל דהוי תיובתא לרב אשי והיינו משום דהם גורסים ת"ש אין כותבין שטרי אירוסין כו' הא מדעת ב' כותבין דלהאי גירסא אין מקום לפרש כפירוש הרז"ה כמבואר ומש"ה נדחקו בפירושה וכתבו משם רבי' דמשמע ליה לתלמודא אין כותבין אלא מדעת ב' היינו בידיע' ב' ששניהם נתרצו בדבר דידעי גמר הפסיקה אפי' לא ידעו בכתיבה דומיא דההיא דלעיל מיניה כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו דהיינו אע"ג דאינו יודע מן ההלואה כלום כו' יע"ש: וראיתי להרב נת"מ דף הנז' שתמה על דבריהם דא"כ היכי מוקי לה המתרץ בשטרי אירוסין ממש וכדר"פ דהתם לר"פ בעינן שיכתב השטר ממש מדעתייהו ובשליחותייהו דהכי גמר לה בפ"ק דקדושין מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה כן וביציאה לא סגי שיכתוב אם לא בשליחו' הבעל מדעתו וכן נראה מדברי רש"י ז"ל וכ"כ הריטב"א ז"ל שם בהדיא וכיון שכן הדק"ל דכיון דהמתרץ הוה משמע ליה דפי' מדעת ב' היינו בידיעת ב' בכתיב' אמאי אצטריך לאוקמא בשטרי אירוסין ממש וכדר"פ בשטרי פסיקתא מיתוקמא שפיר ככ"ע וקמ"ל דאין כותבין אלא מדעת המתחייב יע"ש שהניחו בצ"ע ולדעתי נראה דל"ק דבשלמא כי מוקמינן לה בשטרי פסיקתא ק"ל שפיר דע"כ מדעת ב' דקתני מתני' היינו בידיע' ב' ששניהם נתרצו בדבר אפי' לא ידעו בכתיב' דאי בידיעת ב' בכתיבה קאמר לא הו"ל למיתני כי האי לישנ' בסתמ' דאיכא למטעי דדומי' דלעיל מיניה קתני אלא הוה ליה לתנא למתני בהדיא הכי אין כותבין שטרי אירוסין עד שיאמרו להם כתובו אמנם כי מוקמינן לה בשטרי אירוסין ניחא שפיר דעכ"ל דמדעת ב' היינו בידיעת ב' בכתיבה ומשום דמקשינן הויה ליציא' לומר מה יציאה בעינן דעת מקנה כדר"פ דאי נימא דמדע' ב' היינו שנתרצו ב' ולא בעינן ידיעה בכתיבה וכדרבא ורבינא דסבירא להו דהכי מקשינן מה יציאה שלא מדעתה א"כ אפי' שלא מדעתה ובע"כ נמי דומיא דיציאה ובהכי ניחא לי מה שהק' עוד הרב גד"ת ז"ל על דבריהם הללו וז"ל ותימא לי דאדדייקי מרישא דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו דהיינו שאינו יודע מן ההלואה כלום לידייקו מסיפא דקתני אין כותבין למלוה עד שיהא הלוה עמו דהתם ע"כ האי לוה עמו היינו שידע מהכתיבה עצמה דבלאו הכי אע"ג דידעינן שזה לוה מנה או שראו ההלואה או שהוד' בפניהם הלוה כבר ידענו שאינם יכולים לכתוב וא"כ אכתי מאי קא מותיב מההיא דמדעת ב' לימא דהאי מדעת ב' הוי ממש כההיא דאם אין הלוה עמו א"ד יע"ש שהניחו בצ"ע אכן כפי מ"ש הנה נכון דהיינו דקא מקשה דאם איתא דלא ניתנו ליכתב הו"ל לתנא למתני בהדי' אין כותבין עד שיאמרו להם כתבו ולא למתני כי האי לישנא דאיכא לספוקי ולמיטעי דדומי' דרישא דכותבין למלוה אע"פ שאין לוה עמו קתני לה ואהא משני דההיא בשטרי אירוסין דתו ליכא לספוקי ביה כלל וכדכתיבנ' כנ"ל נכון ודוק: וראיתי להר"ב לח"מ ז"ל שהק' לדעת רבינו דפסק כר"פ דאינה מקודשת דכיון שרבי' ז"ל פסק בפ"ו מה' זכיה כרב אשי דאמר דלא ניתנו ליכתב ובפ' הנושא אוקמוה להך מתניתין אליביה בשטרי אירוסין ממש אבל בשטרי פסיקתא לא מצי מתוקמא דכיון דלא ניתנו ליכתב ואפי' כתב אין דינו כמלוה בשטר אמאי אין כותבין אלא מדעת ב' א"כ איך כתב ה"ה ז"ל בפ' כ"ד מה' מלוה ולוה על מ"ש רבינו שם אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת ב' וז"ל ופי' שטרי אירוסין שטרי פסיקת' כמו כמה אתה נותן לבנך כך וכך כו' יע"ש והוא תימ' דכיון דפסק רבינו דלא ניתנו ליכתב ע"כ מתני' בשטרי אירוסין מתוק' והרב ז"ל תי' דס"ל לה"ה דלפי המסקנ' דמוקמינן למתני' דניזונ' מנכסים משועבדים בשקנו מידו הך מתני' איירי נמי בשטרי פסיקתא וקנו מידו דומיא דההיא ובהכי מתרצה מה שהק' התוס' דכיון דרבינא ע"כ מוקי לה בשטרי פסיקתא מאי קא מבעיא ליה אי ניתנו ליכתב תפשוט מינה דודאי ניתנו ליכת' והשתא ניחא דהוה מספ"ל דילמא מתני' איירי בשקנו מידו את"ד יע"ש ולע"ד דבריו מן המתמיהים דאיך אפשר לאוקומי מתני' בשקנו מידו דא"כ תקשי לן טפי דכיון דקנו מידו אמאי אין כותבין אלא מדעת ב' הא קי"ל ופסקו רבינו פי"א מה' מלוה ולוה דאם קנו מן הלוה כותבין ונותנין אע"פ שלא אמר כתובו והנראה שהרב נרגש מזה וכתב וז"ל ואע"ג דקנו מידו לא אמרינן בכי הא סתם קנייה לכתיבה עומד אלא בעינן דעת ב' א"ד ובאמת שהדבר מתמיה מאיזה טעם לא אמרינן בכי הא נמי סתם קנין לכתיבה עומד דכיון דבקנין גרידא גובה ממשעבדי אין כאן תוספת חיוב כלל ובהדיא כתב הרי"ף דמתני' דפ' הנושא מוקמינן לה בשקנו מידו ומשום דסתם קנין לכתיבה עומד הרי דאף בשטרי פסיקתא אמרי' סתם קנין לכתיבה עומד ולכן הנרא' אצלי ליישב דס"ל לה"ה דלפי פי' רבינו דס"ל דלא ניתנו ליכתב היינו לומר דאפי' כתב אין בו דין שטר כלל ואינו גובה ממשעבדי וכי פרכינן עלה ממתני' דאין כותבין אלא מדעת ב' הכי פריך דכיון דאינו טורף ממשעבדי אמאי אין כותבין אלא מדעת ב' הא אין כאן תוספת חיוב כלל והיינו משום דמשמע ליה לרבינא פשטא דמתני' דכי קתני מדעת ב' היינו ידיעת שניהם בכתיבה הפך ממ"ש התוס' ומשו"ה פריך דאי לא ניתנו ליכתב כל שידעו גמר הפסיקה סגי ול"ל ידיעת הכתיבה ורב אשי לפום משמעותא דרבינא השיבו דמהא לא איריא דאיכא לאוקומי בשטרי אירוסין ממש אמנם לפום קושטא דמילתא אפי' נימא דמתני' בשטרי פסיקתא מתוקמא לא תיקשי למ"ד דלא ניתנו ליכתב דא"ל דמדעת ב' דקתני היינו ששניהם נתרצו בדבר דומיא דלעיל מינה דקתני כותבין שטר למלוה כו' וכמ"ש התוס' ואפשר שהכריחו לה"ה לפרש כן מכח קו' התוס' שהק' מדרבינא וגם בדברי רבינו ז"ל ג"כ נראה שהוא מפרש ליה בשטרי פסיקתא דאי בשטרי אירוסין ממש א"כ למה זה הביאו בה' מלוה כיון שכבר פסקו כאן אלא נראה דס"ל כמ"ש דאפי' למאי דקי"ל לא ניתנו ליכתב מיתוקמא שפיר מתני' בשטרי פסיקתא וכמ"ש: ושוב ראיתי להרמב"ן ז"ל בחידושיו לבתר' שכתב וז"ל ושלא כדברי רבינו יהוסף הלוי ז"ל שהוא מפרש שאין כותבין אם לא הסכימו ב' להזדווג ומשום דהו"ל עדות שקר דקשיא עליה ההוא דהתם עכ"ל ולדעתי נר' שדע' מוהר"י בן מיגש ז"ל כמ"ש דק"ל מדרבינ' ארבינא ומשום הכי הוכרחו לומר דמתני' לדידיה הכי מתפרשה דאין כותבין אלא עד שיתרצו שניהם וכפירוש התוספות ז"ל כמ"ש כנ"ל: ואולם דברי רשב"ם ז"ל שם נפלאו ממני שכתב על מתני' דאין כותבין שטרי אירוסין וז"ל בפ' ואלו מגלחין מפרש מאי שטרי אירוסין שטרי פסיקתא יע"ש והדבר תמוה דשם באותו פ' לא איתמר הכי אלא אמתניתין דהתם כותבים שטרי אירוסין בח"ה אמנם אמתני' דגט פשוט פלוגתא דאמוראי היא אי שטרי פסיקתא קאמר או שטרי אירוסין כמבואר בסוגיא דידן ודבריו צ"ע ומאחר עלות כל האמור בענין מקום אתנו ליישב דברי הסמ"ג הובאו דבריו בהגמ"י פכ"ג מה' אלו וז"ל הא דאמר רב גידל כמה אתה נותן לבנך כו' ומייתי לה רבינא בפ' קמא דקידושין ומשמע התם דס"ל דניקני' באמירה ובפ' הנושא משמע דרבינא סובר דניתנו ליכתב ושקיל וטרי ופריך לרב אשי דס"ל לא ניתנו ליכתב ויש לתרץ דבתר דשמעיה מרב אשי חזר בו והודה שלא ניתנו ליכתב יע"ש באורך ודבריו ז"ל באו סתומים ואנחנו לא נדע מאי ק"ל מעיקרא מדרבינא ארבינא אדהוצרך לומר דיש לתרץ ואחד הרואה יראה דלכל הפי' הנאמרים לראשונים ז"ל נ"נ בבעיא דרבא אי ניתנו ליכתב או לא אין כאן מקום קו' כלל והנרא' ודאי שהרב ז"ל דרך ובא לו בשיטת ר"ח ור"ת שכתבו התוס' פ' הנושא דבור המתחיל הב"ע והכי פירש ניתנו ליגבו' ע"י כתיבה דוקא או לא ניתנו ליכתב שאף בלא כתיבה גובה מבני חרי אלא שלפי' ר"ח ור"ת ז"ל מבואר דרבינא לא פליג אדרב גידל אלא דקמ"ל דדילמא כי קאמר רב גידל הן הן הדברים הנתנים באמירה היינו לומר דאין צריך קנין אבל כתיב' מיהא בעי וכמו שכן מבואר מדברי הרא"ש שם והן הן דברי רבי' מאיר שהביא הגהמ"י בס"ד ז"ל ואולם להגה"מי והסמ"ג משמע להו דרבינא לאפלוגי אדרב גידל הוא דאתא והכי קא מבעיא ליה נתנו ליכתב דצריכין כתיבה שלא כדעת רב גידל או לא ניתנו ליכתב והיינו דק"ל מדרבינא אדרבינ' דהכא מייתי מימרא דרב גידל משמע דהכי ס"ל ואלו בפרק הנושא ס"ל דניל"כ דלא כרב גידל מאחר שכן יגדל התימא על תי' שכתב דרבינא חזר והודה לדברי רב אשי דא"כ הדרא קו' לדוכתא מדרבינא ארבינא דכיון דס"ל דלא ניתנו ליכתב ע"כ מתני' מתוקמא בשטרי אירוסין וש"מ דשלא מדעתה אינה מקודשת ואילו רבינא קאמר הכא דמקודשת ושוב בא לידי ס' דינא דחיי לרבינו הגדול מוהרח"ב ז"ל וראיתי שתמה על דבריו כן ותירץ דס"ל להסמ"ג דלעולם דסבירא ליה לרבינא דלא ניתנו ליכתב וברייתא מוקי לה בשטרי פסיקתא ומאי כותבין אומרין וכדרך שאמרו במתני' דהפיקחין מאי כותבים אומרים א"ד יע"ש ושותיה דמר לא ידענא דאיך הפה יכולה לדבר אמתני' דאין כותבין דאומרין קאמר דא"כ מאי קאמר אין אומרים אלא מדעת ב' הא פשיטא דכל שלא מדעת ב' אין אמירתן כלום ותו דבהדיא קתני מתניתין התם והחתן נותן שכר הסופר הרי דכתיבה ממש קאמר ואולם ע"פ האמור מקום י"ל דהסמ"ג ז"ל יפרש לבעיא דרבינא בכה"ג ניתנו ליכתב וליגבו' ע"י כתיבה דוקא ובאמירה אינו גובה אפילו מבני חרי ודלא כרב גידל או לא ניתנו ליכתב ואפי' ממשעבדי גובה בלא כתיבה ופרכי' לרב אשי ממתני' דאין כותבין דאם איתא דלא ניתנו ליכתב אפי' שלא מדעת ב' כותבין כיון דאין כאן תוס' חיוב ומשום דמשמע ליה פשטא דמתני' דמדעת ב' היינו כתיבה ורב אשי משני ליה לפום הך משמעותא דשטרי אירוסין ממש קאמר אמנם לפום קושטא דמילתא אפי' נימא במתני' דשטרי פסיקתא מיתוקמא מצינן למי' דלא ניתנו ליכתב ומדעת ב' דמתני' היינו ידיעת הפסיקה ולפי פי' זה ההוא ת"ש דמייתינן ממתניתין דניזונ' סיעתא הוא וכמו שכן צ"ל לפי' הראב"ד ז"ל שכתב בפרק ו' מה' זכיה כמ"ש הרב ל"מ ז"ל שם יע"ש ועוד דאפשר ליישב דברי הסמ"ג ע"פ מ"ש מוהרי"ב בליקוטיו ליישב קו' התוס' מדרבינא ארבינא יעיין שם ודו"ק:
+
+Halakhah 5
+
+<b>המקדש </b>
+<b> בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה כו'.</b> הנה התוספות פ"ק דקידושין דף יו"ד ד"ה כל הבועל הקשה וז"ל תימא דבפרק הבע"י ילפינן האשה נקני' לבעלה בהעראה כו' ותיר' משם רבינו נסים גאון דההיא דיבמו' מיירי אחר קידושין דע"י אותה העראה הוי כנשואה כו' וכן תי' הרי"ף ז"ל בפרק הבע"י יע"ש וראיתי להרב מש"ל פי"ז מה' א"ב הל' ט"ו דף ע"א שהק' לתי' זה מהא דאמרינן לעיל כעורה זו ששנה ר' ובעלה מלמד שנקני' בביאה אי מהתם הו"א עד דמקדש והדר בעיל ופרכינן אם כן נערה המאורסה דבסקיל' היכי משכחת לה ואמאי לא הקשה א"כ קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח היכי משכחת לה דאי לעולם בעינן ביאה וביאה אינה קונה עד גמר ביאה הרי היא בעולה אלא ודאי דכסף קונה והיה מרויח בקו' זו תי' דבא עליה שלא כדרכה דלמ"ד בעולה שלא כדרכה לא שריא לכ"ג מאי איכא למימר את"ק יע"ש ולדעתי נראה דלק"מ דלמאי דהוה ס"ד דבעינן תרוייהו כסף וביאה פשיטא ודאי דלא בעינן גמר ביאה כדי לקנותה שהרי ביבמה פשיטא לן דבהעראה קונה מטעמא דזקוקה ועומדת כמ"ש הרי"ף ז"ל וא"כ אף זו נמי זקוקה ועומדת ע"י קדושי כסף ועיין בס' עצמות יוסף ועוד נראה דכיון דקרא לא אסר בהדיא בעולת עצמו לכ"ג שהרי לדעת ר"ת בעול' עצמו אינו אסור אלא מדרבנן וכמ"ש לקמן וא"כ אף אם נאמר שלדעת הרי"ף בעולת עצמו אסירא ד"ת ושלא כדעת ר"ת מכח סוגיא דפ' א"נ כמו שדחו הם ז"ל סברתם מ"מ קרא לאו בהדיא כתיבה וא"כ איכא למימר דלמאי דהוה ס"ד לומר דמקרא דובעלה הו"א עד דמקדש והדר בעיל ע"כ הו"א דבעולת עצמו שריא לכ"ג אלא דלפום קושטא דכסף לחודיה קני הוא דאמרינן דכי אסר קרא בעולה לכ"ג אפילו בעולת עצמו הוא ולא שרי לקדש לכ"ג אלא בכסף ובהכי ניחא לי מאי דקשיא לי תו אסוגיא דהתם דאמאי לא פריך דאם איתא דבעינן תרוייהו כסף וביאה א"כ הא דממעטינן פ' ארוסה דארוסה אינה שותה מקרא דכתיב מבלעדי אישך מי שקדמה שכיבת בעל לבועל יצא זה שקדמה שכיבת בועל לבעל יע"ש ואם איתא הא ארוסה לא משכחת לה אלא בשקדמה שכיבת בעל אלא מוכרח דלמאי דהוה ס"ד השתא ע"כ דלא הוה דרשינן קרא דמבלעדי אישך להכי אלא לדרשא אחרינא ובהכי נמי יש ליישב מאי דקשיא לן לדעת הרמב"ן ז"ל שכתב הרב הנז' בסמוך דלמאי דקי"ל דביאה אירוסין עושה כהן גדול אסור לקדש בביאה מטעמא דבתר נישואין אזלינן דא"כ כי נאמר בגמר' אי מהתם הו"א עד דמקדש והדר בעיל עכ"ל דס"ל השתא דביאה אירוסין עושה דאי לא תקשי ליה שם ארוסה היכי משכחת לה וכיון שכן תיקשי ליה קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח היכי משכחת לה כיון דבתר נישואין אזלינן ובשעת נישואין הרי היא בעולה אכן כפי מ"ש הנה נכון דלמאי דהוה ס"ד השתא הוה סבירא ליה דבעולת עצמו דרבנן כדסבירא ליה לר"ת הן עוד היום לפום קושטא דמילתא כנ"ל עוד תי' משם ר"ת וז"ל דאחרי שנתרבתה העראה כגמר ביאה כל מקום שמזכיר ביאה כו' וה"ק תחילת העראה קונה דהיינו נשיקה והק' הריטב"א ז"ל דא"כ היכי קרי ליה בעולה לכ"ג לאוסרה עליו משום נשיקת אבר יע"ש ובאמת שהדבר מתמיה לומר דמשום נשיקה חשיב כבעולה ובר מן דין ק' עליו מסוגיא דפרק ב' דיבמות דפרכינן אלא מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל"ת ואם איתא דמשעת נשיקה חשיב כבעילה הרי מן האירוסין נמי חשיב עשה ול"ת דמשעת נשיקה חשיב כבעולה ולא קני לה עד הכנסת עטרה ולומר דסוגיא דהתם אתיא כמ"ד העראה זו נשיקה דנמצא א"כ דיבמה משעת נשיקה קני לה זה ודאי דוחק ומצאתי בשיטה מקובצ' כ"י למס' סנהדרין פרק כ"ג כתב וז"ל אלא מן האירוסין ליתי עשה כו' מכאן ק' לפר"ת שפי' פ"ק דקידושין דתחילת ביאה היינו תחילת העראה ולמ"ד העראה זו הכנסת עטרה איירי דשייך שפיר תחילה וסוף והא דקאמר נ"מ כגון שהעראה היינו שהתחיל להערות בה ופשיטא דצריך לגמור העראתו לקנותה אלא דמבעיא ליה אם מתחיל הקנין מתחילת העראה כשנגמרה לבסוף או אינו קונה כלל עד לבסוף דאי קונה מתחילה נגמרה לבסוף יכול כ"ג לקדש בביאה ואי אינו קונה כלל עד לבסוף אינו יכול וקשה דא"כ מן האירוסין נמי עשה ול"ת הוא ולפי' זקני הר"ש ושאר המפר' אתי' שפיר דכיון דקני בהעראה יכול לקדש בביאה דהשרת בתולים וקנין בהדי הדדי אתי ושרו ויש לומר דסוגיא דקידושין כמ"ד העראה זו הכנסת עטרה והך שמעתתא כמ"ד נשיק' ואע"גב דרבא הוא דקאמר בקידושין כל הבועל דעתו על גמר ביאה והוא מפ' ביבמות טעמ' דמן האירוסין גזיר' ביאה ראשונה כו' מ"מ לא תצטריך לשנויי אלא למ"ד נשיק' ועוד אומר ר"ת דבעול' עצמו דרבנן היא ומדקדק מדאמרינן פרק הב"עי אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי ואע"ג דחלוצה דרבנן וקי"ל דחולצה חלוצה חמירא טפי דמיחלפא בגרושה ואין זה דיוק דהרי אמרינן התם בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי והנהו ע"כ דאוריי' ועוד אמרי' התם נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה ופריך מיתיבי ולו תהיה לאשה כו' ה"ד אילימא כדרכה מאי אירייא משום אלמנה כו' ומאי קו' והלא בעולת עצמו דרבנן ור"ת הגיה שם בספרו והו"ל כחלוצ' דאפקוע' רבנן כו' עכ"ד יע"ש והוצרכתי לכתוב כל לשונו אשר מתוכו יתבאר ששיטת ר"ת דבעולת עצמו דרבנן ועיין בהר"ב מש"ל פרק ח"י מה' א"ב הלכה ב' ואולם בתירוצו הראשון שתי' דסוגיא דיבמות פריך למ"ד העראה זו נשיקה ק' לי טובא דא"כ ע"כ צ"ל דלמ"ד העראה זו הכנסת עטרה אלמנה מן האירוסין אינו עולה ליבום ד"ת ואלו שם באותו פרק אמרינן איתמר ביאת כ"ג באלמנה ר"י ור"א חד אמר פוטרת צרתה וחד אמר אינה פוטרת באלמנה מן הנשואין כ"ע לא פליגי דלא פוטרת דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כי פליגי באלמנה מן האירוסין מ"ד פוטרת אתי עשה ודחי ל"ת ומ"ד אינה פוטרת לא אתי עשה ודחי ל"ת כיון דאפשר בחליצה מיתיבי ואם בעלו קנו תיובת' והשת' לפי תי' ק' טובא אמאי הוצרך לאוקמי תלמודא פלוגתייהו משום טעמא דאפשר בחליצה אדתיקשי ליה מברייתא דאם בעלו קנו ואסיק בתיובתא ולומר דר"י ור"א תרוייהו אתי דלא כהלכת' וס"ל כמ"ד העראה זו נשיקה בפשיטות הי"ל לומר דטעמ' דמ"ד אינה פוטרת צרתה משום דס"ל כמ"ד דהעראה זו הכנסת עטרה דהשתא מן האירוסין נמי הו"ל עשה ול"ת ואדרב' טפי הוה ניחא לאוקומי פלוגתייהו בהכי מדנקטו ר"י ור"א פלוגתייהו דוק' באלמנה מן האירוסין ואי טעמ' דפלוגתייהו הוא משום דאפשר בחליצ' הו"ל לאפלוגי בשאר חייבי לאוין נמי וצ"ע וכמו כן ק"ל למה שראיתי בשיטה מקובצת הנז' שהקש' שם אהא דאמרינן בשלמ' מן הנישואין עשה ול"ת הוא וז"ל ק' דהא דאמרינן דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ה"מ עשה ול"ת השוה בכל אבל שאינו שוה בכל ויש לפרש דבשלמ' מן הנישואין לאו דוקא אלא לרבות' נקטיה דאפילו את"ל דלא דחי אכתי מן האירוסין תיקשי לן כו' יע"ש וק' טובא דא"כ צ"ל דלפי האמת דטעמ' דמן הנשואין נמי משום גזירה ביאה ראשונה הוא ומדרבנן ואלו הכא אמרינן בהדי' דמן הנשואין לכ"ע אינה פוטרת משום דהו"ל עשה ול"ת וצ"ע. עוד תי' משם ריב"ם דהא דנקנית בהעראה ה"ד במפרש שרוצה לקנות בהעראה אבל בסתם דעתו על גמר ביאה ודע שהר"ב מש"ל בפ"א מה' מכירה הק' מסוגי' הלזו למ"ש מוהריב"ל בח"א סוף כלל י"ג למאי דקי"ל דבאתר' דכתבי שטר' לא קנה עד שיכתוב השטר ואי פריש פריש דהיכ' דאיכ' שבועה הוי כפריש וקנה בכסף לבד דא"כ היכי קאמר הכא בגמרא למאי נ"מ לכ"ג דקא קני בתולה בביאה הא כיון דהבעיין ע"כ הוה ס"ל דאי פירש בהדיא שדעתו לקנות בהעראה קני ולא מבעיא ליה אלא בסתם ומטעמא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה א"כ כ"ג דקא קני בתולה בביאה כיון דאם נאמר שדעתו לקנות בגמר ביאה עביד איסורא אפי' בסתם הו"ל כמפרש דומה ממש למ"ש מוהריב"ל והרב הנז' האריך בקו' הלזו ובס"ד העלה דיש לחלק בין היכא דהוא בידה האיסור להיכ' דהאיסור בא מעצמו את"ד יע"ש ובכתבי הקדש להרב המובהק כמוהר"ח אבועלאפייא הי"ו ראיתי שהק' מסוגיא זו למ"ש הריטב"א הביאו מר"ן הב"י חא"ה סימן מ"ה שאם יש חרם בעיר שלא לקדש בעשרה אין חוששין לסבלונות שמא הם קדושין וכ"כ מוהריק"ו בשרש קמ"א שאם שלח סבלונות בשבת אין חוששין לקדושין ומבואר דטעמייהו משום דכיון דאיסורא רביע עלייהו אף שהו' איסור' דרבנן ודאי דלא עביד איסורא ולא לשם קדושין שלחן ועיי' בפ"מ ח"א סי' פ"ט ולפי דבריהם ז"ל אמאי לא אמרינן הכא נמי דאף דגמר ביאתו ולא פי' ליהוי כפי' דאלת"ה עביד איסורא דקעבר על עשה דבתולה דומיא דסבלונות דאף דסתמן דהוו קדושין מ"מ כל שיש שם איסור אמרינן דהו"ל כאלו גלי דעתיה דלשם מתנה שלחם ולא לקדושין ותי' הר"ב מש"ל לא יתכן לקושי' זו כמובן ולדידי אי מהא לא תברא דמקום יש בראש לומר דע"כ לא אמרינן דמשום טעמא דעביד איסורא הו"ל כאלו פירש אלא דוקא להתיר את הספק ולא את הודאי כי הלא נודע דקדושי סבלונות אינן אלא מחשש ספק דשמא לשם קדושין שלחם ורובא דרבוותא עלו בהסכמה דאינן אלא קדושי דרבנן וחומרא בעלמא והילכך יש לנו לומר דחזקה דלא עביד איסורא אלים כחה למימר דודאי לא לשם קדושין הם אמנם הכא בשמעתין דאמרינן דכל הבועל דעתו על גמר ביאה מותרת ודאי דאם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר הוי מקודשת לב' פשיטא ודאי דחזקה דלא עביד איסורא לא אלימ' להתיר את הודאי ובר מן דין נראה ליישב לקושית הר"ב מש"ל דע"כ לא כתב מוהריב"ל דכל דאיכא איסורא הוי כפריש אלא דוק' כההי' דמהריב"ל דאין דבורו סותר את השבועה שהרי באומרו בשעת מתן מעות שדי מכורה לך אדרב' משמעות דבריו שיהא מכורה לו מעכשיו ואין במשמעות דבריו שלא יקנה עד שיכתוב השטר אלא דאמרו רבנן דאמדינן דעתיה דלוקח דלא סמכ' דעתי' עד שיכתוב בשטר ומשו"ה אמרינן שפיר דכל דאיכ' שבועה הוי כפריש ונמצא א"כ דשדי מכורה לך דקאמר מעכשיו הוא ושבועה דרביע עליה מקיים את דבורו ומשמעות דבריו שאמר שדי מכורה לך דהיינו מעכשיו משא"כ בהא דאמרינן בשמעתין כל הבועל דעתו על גמר ביאה דנמצ' א"כ דכי קא מקדש לה בהאי לישנ' שא"ל הרי את מקודשת לי בביאה זו היינו גמר ביאה וכמ"ש רבינו דכל הבועל צריך שיאמר הרי את מקודשת לי בביאה זו וא"כ כיון דמשמעותו הוא על גמר ביאה אין כח באיסור לסתור את דיבורו כן נר' לי לחלק ונכון:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> לפי </b> מה שכתבו הרמב"ן והריטב"א בחדושיהם לקדושין (י' א') והובא דבריהם בהרב משנה למלך פרק י' מהלכות אישות הל' ב' דהא דכהן גדול מותר לקדש בביאה היינו דוקא. אם הקדים והכניסה לחופה. א"כ בתחלת ביאה תיכף נעשית אשתו. דזולת זה בלא"ה אסור לקדשה בביאה דכיון דבתחלת ביאה נעשית בעולה. ובסוף ביאה נעשית אשתו ורחמנא אמר אשה בבתוליה יקח היינו בשעת נשואין. עייש"ה. א"כ ה"נ לק"מ דמה לו להקשות מקרא דאשה בבתוליה יקח. דהוי מוקמי' בכה"ג. דהכניסה לחופה. ואח"כ מקדש אותה בכסף ובביאה. או בשטר ובביאה. ואח"כ תיכף בשעת ביאה נעשית אשתו. קל. ועיין:<br><b> ומה </b> שעומד רבינו בפילפול. מאי הקשה הש"ס ביבמות ליתי עשה ולדחי ל"ת הא העשה אינו מקיים אלא בהכנסת עטרה. והלאו עובר תיכף בשעת נשיקה. עיין עוד לקמן בדברי רבינו (פכ"א מהל' א"ב הל' א') שם יבואר אי"ה באורך. ועיין בתוס' פ' השולח גבי מי שחציו עבד. וכן בתוס' ב"ב (י"ג א') ועיין בס' טורי אבן להגאון בעל שאגת ארי' ריש פ"ק דחגיגה אכול דבש דיך:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רל) </b> שהרי ביבמה פשיטא לן דבהעראה קונה כו' וא"כ אף זו נמי זקוקה ועומדת ע"י קדושי כסף. תמהני דמה ענין שמיטה אצל הר סיני דהא אפילו אי נימא כן לענין מ"ש הר"ן ז"ל דביאה גומרת אחר קדושין מק"ו זה מיבמה היינו לפי האמת דאשה מקודשת ע"י קדושין לחודייהו אע"פ שלא בעל אחריהן ומש"ה משעה שנתקדשה זקוקה מקרי כמו יבמה (ועיין מה שכתבתי לעיל בריש פ"א (באות רי"ג) בד"ה לענ"ד כו') משא"כ למאי דבעינן למימר השתא דאינה מקודשת עד דהדר בעיל א"כ הרי אינה זקוקה להמקדש כלל כיון דלא נגמרו הקדושין ובידה שלא תבעל לי' ותשאר פנוי' משום דהו"ל כמקדש אשה לאחר ל' יום לר' יוחנן דיכולה לחזור מהקדושין ועדיף מני' עוד דאפי' לר"ל דס"ל שם דאינה חוזרת מודה הכא דכל זמן שלא בעיל הקדושין כמאן דליתנייהו דמיין דוק ותשכח ודברי מרן המל"מ נכונים בזה:<br><b> אלא </b> שאני תמה על מאור עינינו המל"מ ז"ל דהי' לו להקשות בזה קושיא יותר חזקה והיינו דקושייתו אינה אלא למ"ד דכ"ג אסור בבעולה שלא כדרכה והי"ל להקשות כעין קושייתו ולכ"ע ועל הש"ס עצמו ולא על דברי ר"נ גאון והרי"ף (במ"ש ביישוב הסתירה שמקדושין ליבמות) והוא דאי ס"ד דאין אשה מתקדשת עד דמקדש והדר בעיל א"כ למה לי גבי סוטה קרא דמבלעדי אישך ללמד שתקדים שכיבת בעל לבועל כדאיתא בסוטה דף כ"ד והרי פשיטא שכן הוא גם בלאו האי קרא דהא כל זמן שלא קדמה שכיבת הבעל עדיין פנויה היא ואינה אשתו שהרי משום קדושין לחודייהו כיון דלא בעיל אחריהן הא לאו כלום נינהו ולא קרינן בהו טומאה תחת אישך כיון דאכתי אינו אישה ואינה סוטה כלל ולא עבדה איסורא. ועל קושיא זו תירץ הש"ס מביאה שלא כדרכה דהא פשיטא דכמו דסוטה נאסרה לבעלה כשנבעלה שלא כדרכה משום דמשכבי אשה כתיב כדאיתא בסנהדרין ובכמה דוכתי ה"נ לענין מה דבעינן שתקדים שכיבת בעל לבועל נמי סגי כשקדמה אפילו בביאה שלא כדרכה דהא ילפינן מקרא דשכבתו מבלעדי אישך וא"כ הרי מאי דאקרי לגבי בועל שכיבה מקרי נמי לגבי בעל שכיבה וכן הוא לענין העראה וא"כ הרי א"א לומר דלעולם אין אשה מקודשת עד דמקדש והדר בעיל וכנ"ל אלא דבעילה שלאחר קדושין סגי בשלא כדרכה או בהעראה משא"כ לענין מאי דבעינן בסוטה שתקדים שכיבת בעל לבועל בעינן התם ביאה כדרכה וביאה גמורה ולא העראה גרידא דהא ע"כ ז"א שהרי מקרא הנ"ל ילפינן דמאי דמקרי שכיבה לגבי בועל מקרי נמי שכיבה לגבי בעל וכנ"ל. שוב ראיתי שהגאון המחבר ז"ל בעצמו מדבר כאן מדברינו בקיצור ובחפזי נעלמו דבריו מעיני ונדחק כאן מאד בתירוצו כאשר יראה הרואה:<br><b> אבל </b> ניהו דבתירוצו זה הדחוק אפשר נמי לדחוק למאי דהקשיתי עוד בזה מברייתא דיבמות דף י"א ע"ב דאמר התם ריב"כ משום ר"א דמחזיר גרושתו מן האירוסין של שני מותר דאחרי אשר הטמאה כתיב ואי נימא דלא משכחת קדושין עד דבעיל א"כ האי קרא למה לי די"ל אהא נמי דלמאי דס"ד לא הוה אמר הכי אלא כרבנן דקרא אתא לסוטה שנסתרה ואע"ג דס"ל לת"ק דא"א לומר כן דהויה ואישות כתיב בה מ"מ לס"ד דש"ס בקדושין ע"כ היה צריך לדוחקו כן גם י"ל דלהכי לא פריך הש"ס מזה משום דבעי להקשות לרבנן דפליגי עלי' דריב"כ ואע"ג דמאי דמקשה מנערה המאורסה ל"ק באמת כדמשני הש"ס ואי הוה מקשה ממחזיר גרושתו הנ"ל לריב"כ הוה מרויח תירוץ זה מ"מ י"ל דלא בעי למיפרך לריב"כ כיון דהלכה כחכמים דקרא אתא לסוטה. אולם אכתי מה יענה הגאון המחבר ז"ל על מה דקשה לי עוד ממחזיר גרושתו דמקרא מלא דיבר הכתוב לא יוכל בעלה הראשון גו' לשוב לקחתה להיות לו לאשה דמבואר מזה דאין הראשון לוקה בקדושין גרידא שלו עד שיבעול ומשו"ה מודה בזה אביי (אע"ג דפליג עלי' דרבא בכהן וס"ל דקידש לוקה מ"מ מודה הכא) במחזיר גרושתו וקידש ולא בעל דאינו לוקה משום דלהיות לו לאשה כתיב והשתא אי אמרת דאין קדושין בלא ביאה א"כ האי קרא דלהיות לו לאשה למה לי דהכא א"א לדחוקי דאתי לדרשא אחריתי כיון דבתר לקחתה כתיב להיות לו לאשה דבזה צריך ביאה דוקא בהדי קדושין. ואע"ג דאפשר לומר ליישב הקושיות הללו (וגם מהאי דסוטה דף כ"ד שהעיר עלי' נמי הגאון המחבר ז"ל) דהש"ס רצה להקשות קושיא אלימתא מהקושיות הללו משום דמה דפריך מנערה המאורסה הוא עדיף שהרי קשה דלא משכחת שיתקיים הקרא אי נימא דאין קדושין בלא ביאה אבל הקושיות הללו אינן אלא קושיות מכח יתור וקושיית סתירה אלימא לי' להמקשה להקשות טפי מקושיות יתור ומש"ה לא הקשה המל"מ קושיות הנ"ל והקשה מכ"ג משום דזו נמי קושיית סתירה היא והיינו דלא משכחת לה אשה בבתוליה יקח מ"מ כיון דלקושיית המל"מ שייך תירוץ הש"ס עכ"פ למ"ד דבעולה שלא כדרכה מותרת לכ"ג ולקושיא מקרא דלהיות לו לאשה הרי לא שייך תירוץ דהש"ס ולא התירוץ של הגאון המחבר ז"ל ולכן הדבר צריך אצלי עיון:<br><b> (רלא) </b> א"כ כ"ג דקא קני בתולה בביאה כיון דאם נאמר שדעתו לקנות בגמר ביאה כו' אפילו בסתם הו"ל כמפרש כו'. לענ"ד גברא קחזינא ותיובתא לא קחזינא שהרי בכ"ג א"א לומר דהו"ל כמפרש שרוצה לקנותה בהעראה משום דאל"כ הא עביד איסורא כיון דאי נמי דדעתו על העראה הרי עביד נמי איסורא דהא רב מנגיד מאן דמקדש בביאה ואפילו למ"ד דדוקא בביאה בלא שדוכי י"ל דמאי דקאמר הש"ס נ"מ לכ"ג מיירי נמי בלא שדוכי ואע"ג דאי דעתו על גמר ביאה עבר אאיסור עשה דאורייתא וקדושי ביאה אינם אסורים אלא מדרבנן מ"מ מה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא:<br><b> ולפ"ז </b> מכש"כ דקושית הגאון מוהר"ח שעל הריטב"א ומוהרי"ק בהאי דסבלונות דס"ל דכל היכי דיש איסור בקדושין אין חוששין להן משום דהוי כאילו פירש והקשה עליהם מסוגיא הלזו דקדושין דבודאי לק"מ דבפשיטות דחרם קהל אינו אלא איסור דרבנן (עיין רמב"ן במשפטי החרם ובנב"י מה"ת סי' קמ"ו) וקדושין בשבת ודאי אינן אלא שבות בעלמא ואפ"ה ס"ל דהוי גילוי מילתא דאין דעתו לקדושין משום דלא יעבור אאיסור דרבנן אבל בכ"ג דאפילו אי דעתו אהעראה נמי עביד איסורא דרבנן א"כ בזה תו לא שייך לומר דהוי כאילו פירש. ועוד דאי דעתו אתחלת ביאה ונעשית ארוסתו מרגע זו לכאורה יש איסור לגמור ביאתו קודם ברכה דאסורה לבעלה כנדה די"ל דס"ל בסוגיא דביאה אירוסין עושה ויש להאריך בזה ונהירנא שראיתי באחד הספרים מגדולי המחברים כעין סברתי לענין חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דהיכא דעביד איסורא בבעילה זו גם בל"ז תו לא אמרינן חזקה זו וכעת שכחתי מי ס"ל כן. [אמר נ"ה המלבה"ד עיין מל"מ פ"י מהלכות גרושין הלכה י"ח שכתב בשם הרדב"ז דמי שלא חש לאיסור נדה לא אמרינן בו חזקה זו]:<br><b> ואני </b> תמה על מרן המל"מ ועל מוהר"ח הנ"ל דמאי בעו בקושייתם הנ"ל על הפוסקים (וביותר על מוהריב"ל שלבסוף הדר בי' מסברתו וכן משמעות המל"מ עצמו שם) הרי קושייתם קשה על הש"ס גופא דניהו דליתא דינא דמוהריב"ל ודינא דהריטב"א ומוהרי"ק משום דלא אמרינן אומדנא כזו דהיכא דאיכא איסורא הוי כאילו גילה דעתו דז"א משום דמקרי וקעביד איסורא אך מ"מ היינו רק באיסור דעלמא אבל באיסור דבעילת זנות הא אמרינן בכמה דוכתי בש"ס חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וא"כ איך קאמר הש"ס דנ"מ לכ"ג הא אי מהני בכ"ג גילוי דעת בפירוש למקני בהעראה הרי סתמי' כפירושי' הוי מכח האי חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ויש לפלפל בזה מסוגיא דקדשה על תנאי בפ' המדיר במאי דאמר אביי לא תימא טעמא דרב כיון שכנסה סתם אחיל לתנאי' אלא משום דאין אדם עושה בעילתו ב"ז וע"ש דמשמע הא אי מקדשה מעכשיו בביאה ש"ד והא רב לשיטתי' דבקדושי ביאה נמי איסורא איכא ואכמ"ל:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>בתך </b>
+<b> וקרקעך בפרוטה כו'.</b> בפ"ק דקידושין דף ז' ע"ב בעי רב אשי בתך וקרקעך בפרוטה מהו כו' וכ' הר"ן ז"ל שם וז"ל והך בעיא באת"ל מקמיית' קא מבעיא ליה דאפילו תימא דבתך בפרוטה ופרתך במשיכה קאמר התם הוא משום דאין מטלטלין נקנין בכסף כו' ואפ"ה בקי' נמי הויא ס' מקודשת כיון דגמ' ל"ק בהדייא את"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל א"ד יע"ש וכ"כ מרן הב"י א"ה סי' קכ"ב גבי ההיא דאיבעיא לן התם פרק התקבל א"ל רבינא לרב אשי ויוליך לה מהו דכל שהאת"ל אינו מפורש לא קיי"ל כוותי' יע"ש והרב שם חלק עליו וכ' דלא ידע מנ"ל הא יע"ש אישתמיט מיניה דברי הר"ן הללו גם הרב לח"מ ז"ל פ"ב מה' גרושין הלכה ט' כתב דדוקא בבעין אחד הוא דס"ל דכל שהאת"ל אינו מפורש לא הוי פשיטותא אבל בב' בעייני' אפי' שהאת"ל אינו מפורש הוי פשיטותא יע"ש ודברי הר"ן ז"ל הללו הויא תיובתיה שהרי הכא ב' בעייני' הוא ואפי"ה כתב הר"ן ז"ל דכל שהאת"ל אינו מפורש לא הויא פשיטותא וכבר ראיתי להפר"ח ז"ל סימן הנז' ס"ק ח' שתמה עליהם כן יע"ש וכמו כן ק' אצלי לדעת הר"ב ב"ח זכרונו לברכה מהא דגרסי' פרק שלוח הקן דק"מ בעי ר"י מטלית מהו שתחוץ כנפים מהו שתחוץ ביצים מוזרו' כו' ופירש רש"י בצים מוזרות מהו שיחוץ את"ל חוצצי' ב' סדרי בצים זו ע"ג זו מהו כו' וכן נמי כל הנך בעי' קמייתא הוו באת"ל ואפ"ה פסק רבינו ז"ל פ"ג מהלכות שחיטה דמשלח מס' גם בפ"ד מה' אישות פסק רבינו גבי יש יד לקדושין דמקודש' מס' ואלו בפ' קמא דנדרים בתר דאבעיא ליה לר"פ אם יש יד לקדושין מבעי' ליה תו אי יש יד לפאה וע"כ דהיינו באת"ל דאין יד לקדושין משום דלא איתקש לנדרים כלל פיאה דאיתקש מאי וכמ"ש הר"ן ז"ל שם ואפ"ה פסק דהוי ספק מקודשת וכמו כן קשה ממ"ש רבינו פ' כ"ה מה' מכירה דין ה' דמלבנות החלונות לא מכר אע"ג דר"י באת"ל בעי לה כמ"ש רשב"ם יע"ש ויש ליישב לזה כמו שיראה המעיין וכן ק' בפ' כ"ח דין ב' וכן ממה שפסק פ"א מה' זכיה דין ז' ובפ' י"ו מה' שכירות דין ג' אע"ג דהתם באת"ל אבעיא לן כמ"ש התוס' פ' השוכר את הפועלים דף צ' יע"ש ועיין עוד במ"ש רבינו פ"ב מה' שאלה ופקדון בדין מי ששאל ג' פרו' לעשות בהם שו"פ ובדברי הר"ב ל"מ ז"ל שם גם בשבועות דכ"ב גרסינן בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה כו' תיק"ו בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמתאכל ע"י תערוב' בעינן כזית א"ד כו' בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כו' ופסק רבינו ז"ל פ"ה מה' שבועות דין ח' ודין ט' בכל הנך דהוי ס' לקרבן ולמלקות אע"ג דע"כ בעיא שניה דרבא ובעיא דרב אשי באת"ל בעי לה וכמו כן ק' מינה לדברי הלח"ם ז"ל דהכא נמי בעי' בתריית' רב אשי בעי לה באת"ל ובב' בעיינים אפילו בשאינו מפורש את"ל פשיטותא אלא ודאי דל"ש מיהו לזה נראה ליישב לדברי הרב ל"מ ז"ל דשאני ההיא דשבועות דתלמודא קאמר בהדיי' תיק"ו ובהא ודאי אפילו בב' בעיינים אין הלכה כאת"ל ובהא יש לישב נמי דלא תיקשי ליה מדברי הר"ן דקדושין דה"נ בבעיא קמייתא דר"פ קאמר תלמודא תיק"ו ומש"ה כתב הר"ן ז"ל דלא פסקינן כאת"ל כל שאינו מפורש אבל היכא דלא קאמר תלמוד' תיק"ו ה"נ דבב' בעיינים את"ל פשיטותא הוא וגדול' מזו מצאתי למרן הכ"מ ז"ל בהלכ' מטמאי משכב ומושב דין ט' שכתב וז"ל פ' יוצא דופן בעיא דלא איפשיטא ואע"ג דאמר רבא את"ל לא פסק רבינו כן משום דגמר' קאמר בהדיי' תיקו בהאי בעיא דזבה יע"ש ועיין בפ"טו מה' שגגות דין גבי שגגו הם בדם והוא בחלב שתמה מרן ז"ל שם דהוי בעי' דלא איפשיט' יע"ש והר"ב ל"מ ז"ל שם תי' דרבינו סובר דאפשיט' משום דבפ"ק דהוריו' אמרינן גבי הורו ב"ד ועשו מיעוט בחלב ומיעוט בדם אמרו שם את"ל כיון דאיסורן שוה וקרבנן שוה מצטרף וכבר נודע דכל את"ל פשיטותא הוא לדעת רבינו כו' יע"ש ותמהני עליו דאע"ג דבפ"ק אמרינן את"ל מ"מ כיון דבספ"ק ד"ז מסיק עלה בתיק"ו לא פסקי' כאת"ל כמ"ש מרן והוא מוכרח וכ"כ עוד מרן בפ"ה מה' אבות הטומאה דין י"ז גבי נכרי' שפלטה ש"ז כו' דאע"ג דבפ' ר"ע אפשיט' באת"ל לא חש רבינו משום דבפ' בנות כותים מסקינן עלה בתיקו יע"ש ונראה לע"ד להכריח עוד כלל זה שכתב מרן ממ"ש רבינו פ"ו מה' מעשר דין א' זרעונים שהביאו שליש ומרחן ועשרן כו' ה"ז ס' אם חייבין במעשר כו' אשר מפשט דבריו מבואר דבין בעיקר בין בתוס' קאמר דחייבין במעשר מס' והדבר ק' דבפרק ר"י אמרינן בעי רבא לענין מעשר מאי את"ל לא אזלינן בתר עיקר ותוספת בעי עשורי עיקר מאי וכמו כן ק' על מ"ש רבינו פ' עשירי מה' מ"א דין ה' וכן שבולת ה"ז ס' יע"ש והדבר ק' דהי"ל לפסוק בפשיטות דלא אזלי' בתר עיקר וצריך עומר הבאה להתירו כיון דרב' קאמר את"ל לא אזלינן בתר עיקר וכבר ראיתי מי שהק' כן עיין בס' אור יקרות דמ"ו ע"ב ואולם לפי דברי מרן ז"ל הנה נכון דהתם הבעיא דר"ש בן פזי קאמר תלמודא תיקו ומש"ה לא פסקינן כאת"ל דקאמר רבא דומה ממש לההיא דמרן ז"ל: ואולם יש לגמגם על מרן ז"ל למה זה איחר מלכתוב כלל זה עד עת הגיעו לה' מטמאי משכב ומושב והי"ל לכתוב כן אההיא דהל' מ"א כי ע"כ הנראה פשוט דההיא דמאכ"א לא צרכינן לההיא טעמא כלל דבלא"ה לא ק"מ וזה שרש"י ז"ל שם ד"ה את"ל כתב וז"ל את"ל לחומרא כי לא אזלינן בתר עיקר למיפטר תוספ' ממעשר הרי דס"ל דאת"ל לא אזלינן בתר עיקר ותוספת בעי עשורי דקאמר רבא לאו משום דפשיטא ליה הכי קאמר אלא משום ס' הוא דקאמר דלחומרא אית לן למימר מספק דלא אזלי' בתר עיקר והנראה ודאי שהכריחו לרש"י לומר כן משום דלעיל מזה אבעיא דר"ש בן פזי גבי עומר אמרי' תיפשוט מינה מהא דאמר רבי אבהו אר"י ילדה שסבכה כו' ואמר רשב"ן א"ר יונתן בצל ששתלו בכרם ונעקר הכרם אפילו הוסיפו במאתים אסור ומשנינן היא גופא קא מבעיא ליה פשיטא להו לרבנן דבתר עיקר אזלינן ל"ש לקולא ול"ש לחומרא א"ד ספוקי מספקא ליה ולחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן הרי מבואר דמההיא דר"י ור' יונתן ע"כ לומר לפחות מיהא דס"ל דמספ"ל אי אזלי' בתר עיקר דאי פשיט להו דלא אזלינן בתר עיקר כלל א"כ כי הוסיף במאתים אמאי אסור ואם כן על כרחין לומר דכי קאמר רבא בתר הכי אם תמצי לומר לא אזלינן בתר עיקר מס' הוא דקא' ולחומרא דאי מתורת ודאי אם כן תיקשי ליה מההיא דר' יהודה ורבי יונתן וזה פשוט: ואולם אכתי ק"ל דכפי זה נראה דלענין מעשר אינו חייב לעשר מספק אלא התוס' אבל עיקרו פטור מטעם ס"ס ס' אי אזלינן בתר עיקר לקולא ואפילו תוספת לא בעי עשורי דהיינו בעיא קמייתא דר"ש בן פזי ואת"ל לא אזלינן בתר עיקר ותוספ' בעי עשורי אכתי איכא לספוקי בעיקרו אי בעי עשורי וא"כ לא הי"ל לרבינו לסתום ולומר ה"ז ספק אי חייבים במעשר דמשמע אעיקרא נמי והיה נראה להכריח מכאן מ"ש הפר"ח בכללי ס"ס דספק דתיקו דתלמודא לא חשיב ס' ושלא כדעת מרן הב"י שכתב בי"ד סי' ד' ועיין במ"ש הפר"ח ז"ל סימן כ"ט ול"א ודוק: ותו ק"ל עמ"ש רבינו ספ"ה מה' כלאים בצל ששתלו בכרם כו' אע"פ שרבו הגדולים במאתי' הרי אותו העיקר באיסורו כו' יע"ש ויש לדקדק דכי היכי דבה' מ"א פסק לענין עומר דה"ז ס' אי אזלינן בתר עיקר או בתר תוספת ה"נ הי"ל לפסוק כאן דה"ז אסור מספק וכמ"ש בגמרא א"ד ספוקי מספ"ל ולחומרא אמרינן דנ"מ לענין דינא טובא וממשמעות דבריו שכתב ה"ז כו' עומד באיסורו משמע דמתורת ודאי קאמר דעומד באיסורו הקודם וצ"ע ואיך שיהיה לדאתאן עלה נראה שיש לדקדק על דברי מרן ז"ל שכתב דהיכא דקאמר בגמרא תיק"ו לא פסקינן כאת"ל מדברי הר"ן שכתבנו הלא מרא"ש דכפי דבריו למה הוצרך הר"ן לומר דבקמייתא נמי הויא ספק מקודשת כיון דבגמ' ל"ק בהדיא את"ל והלא הן לו יהי דאיתי לאת"ל בפי' קמייתא נמי הוי ס' מקודשת כיון דקאמר בגמרא תיק"ו והנראה אצלי דמ"ש מרן הכ"מ דאע"ג דרבא קאמר את"ל לא פסק רבינו כן משום דגמ' קאמר תיק"ו לאו למימר' דכיון דאמר תיק"ו ע"כ את"ל דרבא לאו פשיטותא הוא דודאי כיון דאת"ל פשיטותא הוא ה"נ הכא כיון דקאמר רבא את"ל ע"כ דפשיט' ליה אלא כונתו דאע"ג דרבא פשיטא ליה הכי מדקאמר את"ל אפ"ה לא פסק רבי' כפשיטות דרב' אלא כרבינא ורב אשי שסתמא דתלמודא נינהו דקא' תיק"ו דמדקאמר תיק"ו ע"כ דרבינ' ורב אשי מספ"ל וס"ל דלא כרבא דקאמר את"ל וא"כ הכא בשמעתין דרב אשי הוא דמספ"ל בתר הכי בבתך וקרקעך בפרוטה מהו הוצרך הר"ן ז"ל לומר משום טעמא דל"ק בהדיא את"ל משום דאי הוה קאמר בהדי' את"ל אע"ג דקאמר סתמא דתלמודא תיק"ו אפי"ה פסקינן כאת"ל כיון דרב אשי גופא דסתמא דש"ס הוא איהו גופיה קאמר בתר הכי את"ל איכא למימר דלבתר דאסקיה בתיק"ו איפשיטא ליה בעיא וקאמר את"ל וכדאיתא בדוכתי טובא דאע"ג דמסקינ' עלה בתיק"ו מיפשטא מסתמ' דש"ס בדוכתא אחרינ' ועיין בפר"ח ז"ל הלכ' עבודת יוה"כ פ' הלכה וכיון שכן עלה בידינו דכלל זה שכתב מרן אינו אלא בשאר אמוראי אבל גבי רבינא ורב אשי דהיו סתמי דש"ס אפ"ה היכא דקאמר תיק"ו פסקינן כאת"ל זה הנראה אצלי אמת ויציב וכפי האמור נתיישבו דברי הרב ל"מ פט"ו מהלכות שגגות שהקשינו לעיל כמו שירא' המעיין ודוק:<br><b> ודע </b> שכפי דברי הר"ן הללו תשובה מוצאת למה שהקשה מוהריב"ל ז"ל ח"א כלל ג' לדעת רבי' והגאונים דכל את"ל פשיטות' מההיא דגרסינן פ' כיצד הרגל די"ט בעי רב אשי יש שינוי לצרורות לרביע נזק או אין שינוי ומשלם חצי נזק תיפשוט מדרבא דבעי רבא יש העדאה לצרורות ומשלם נזק שלם או אין העדאה לצרורות וח"נ בעי שלומי מכלל דאין שינוי כו' ומשני דילמא רבא באת"ל קאמר את"ל אין שינוי יש העדאה או אין העדאה תיק"ו והשתא לשיטת רבינו ק' דמאי משני דילמא את"ל קאמר כיון דכל את"ל פשיטות' ועי"ש מה שתי' שדבריו אינם מובנים אמנם כפי דברי הר"ן ז"ל נראה דל"ק דאע"ג דרבא באת"ל אין שינוי קמבעי' לי' מ"מ כיון שאת"ל לא אמרו רבא בהדי' לאו פשיטותא וכמו כן י"ל מה שהק' הרב לח"מ ז"ל פ"ד מהל' אלו מהדורא בתרא מההיא דגרסינן בבכורות דף מ"א אבעי' להו מיפשט פשיט' ליה לר"י דאנדרוגינוס זכר הוא א"ד ספוקי מספק' ליה ואת"ל קאמר למאי נ"מ למילקא עליה ולמיתבא לכהן יע"ש והשתא ק' דכיון דאת"ל קאמר ר"י הרי פשיטא ליה דזכר הוי ומילקא לקי עליו יע"ש ולפי האמור הנה נכון דהתם כיון דר"י לא אמר את"ל בהדיא לא הוי פשיטותא הגם הלום חזי הוי דאיכא למשדי נרגא על תיר' זה מההיא דפ"ק דנדרים דף ו' דאמרינן בעי ר"פ יש יד לצדקה או אין יד יש יד להפקר או אין יד ובעי תלמודא היינו הפקר היינו צדקה ומשני את"ל קאמר את"ל יש יד לצדקה דאתקש לקרבנות כו' וכתב הר"ן שם משם הרמב"ן דבעיין לא איפשטא וסוגיין דיש יד לצדקה וכתב הר"ן ז"ל דהיינו מדאמרינן את"ל יש יד לצדקה ועל דרך הרמב"ן ז"ל הרי מבואר דאע"ג דהאת"ל לא אמרו הבעיין בהדי' אפ"ה כיון דתלמוד' קאמר דבדרך את"ל בעי לה פסקינן כאת"ל גם מרן הכ"מ פ"ח מה' מת"ע על מה שפסק רבי' דיש יד לצדקה כתב בעיא דאיפשיטא באת"ל מיהו אפשר דההיא דפ' כיצד הרגל ודבכורות שאני דכיון דתלמודא בעי למימר דבעי דרב אשי תיקום אדוכתא ולא תיפשוט מדרבא ע"כ דאת"ל דקאמר התם לאו פשיטותא הוא אלא דרבא בדרך את"ל קאמר וכיון דלא אמרו רבא בהדיא לא הוי פשיטותא משא"כ בההיא דנדרים כיון דחזינן דתלמודא קאמר ר"פ את"ל קאמר פסקינן כאת"ל דהוי פשיטותא כנ"ל: ואולם הא ק"ל על מרן כ"מ ז"ל כפי מ"ש בה' מת"ע דכל את"ל המפורש בתלמוד פשיטותא הוי אע"ג דלא אמרו הבעיין בהדי' א"כ בפ"ב מהלכות ק"ש למה זה טרח ליישב השגת הראב"ד שהשיג על רבינו על מה שפסק דיש זימון לב"ה ואסור לקרות ק"ש בתוכו דאמאי פסק לחומרא כיון דספק דרבנן היא ולומר דרבינו פוסק כרפרם יע"ש ובפשיטות היל"ל שדעתו ז"ל משום דפוסק כאת"ל ובפ"ק דנדרים פרכינן והא מבעי' ליה לרבינא אי יש זימון או לא ותי' חדא מגו חדא קא מבעיא ליה את"ל יש זימון יש יד לב"ה ואף דרבינא לא אמר בהדיא את"ל מ"מ כיון שמפורש בתלמוד פסקינן כותיה דומיא דההיא דיש יד לצדקה וכמו כן ק' על הרי"ף ז"ל למה פסק לקולא כיון שהוא ז"ל מכת הסוברים דאת"ל פשיטותא ועיין בל"מ שם: והיה נ"ל לומר דע"כ לא אמרו הגאונים את"ל פשיטותא אלא דוקא כשאומר את"ל גרידא אבל כשאומר חדא מגו חדא לאו פשיטות וכן מדוקדק דברי רש"י שכתב חדא מגו חדא דקא מיבעי' ליה אי זימון מועיל מיבעי' ליה נמי אי אית ליה יד או לא דבריו ברור מללו דר"ל דעיקר בעייתו היא אי יש זימון ובהא אכתי מספ"ל אלא דאגב גררא בעי נמי לכשתפשוט בעיא קמייתא יש יד או לא ובהא את"ל לא הוי פשיטות' דתלמוד' גופיה מספ"ל איזה צד עדיף ומסתבר טפי ומש"ה קאמר דבדרך חדא מגו חדא קמבעיא ליה ובהכי ניחא לי מה ששינו את לשונם בפ"ק דנדרים לומר חדא מגו חדא והי"ל לומר רבינא אם ת"ל קאמר כדקאמר התם ההיא דר"פ דיש יד לצדקה כנ"ל נכון:<br><b> שוב </b> ראיתי למוהריט"ץ ז"ל סימן ע"ב שכתב ליישב דעת רבינו שפסק דיש זימון לב"ה משום דפוסק כאת"ל וראיתי לו עוד שם שהקשה דמ"ש מרחץ מב"ה ואמאי פסק רבינו דבב"ה אסור לקרות בתוכו ובמרחץ כתב דמותר ומה גם דבנדרים בעי רבינא יש זימון לב"ה ולבית המרחץ כו' וכיון דתרוייהו שוין אמאי פסק בב"ה לחומרא ובבית המרחץ לקולא יע"ש והוא מן התימא איך אשתמיט מיניה סוגי' דפ"ק דשבת דף י' דפרכינן התם והא קא מבעיא לי' לרבינא אי יש זימון לב"ה ומתרצים שאני ב"ה דנפיש זוהמיה וכתבו התוס' שם ד"ה שאני דלא גרסינן בנדרים יש יד לבית המרחץ וא"כ דברי רבינו ז"ל ברורים בטעמם ופשוט: ועל פי כלל זה שכתבנו מתיישב אצלי מה שהק' בס' קול בן לוי שהקשה על מה שפסק רבינו פי"ב מהלכות כלים דין ט' וז"ל כלי מתכות שנטמא בטומאה שהיא מדרבנן כגון בנטמא בע"ז וכיוצא בה כו' ה"ז ס' כו' ואלו בפר"י הקשה ותיבעי ליה טומאה דרבנן ותירץ רב המנונא חדא מגו חדא קמבעי' ליה טומאה דרבנן הדרא או לא ואת"ל לא הדרא טומאה דע"ז משום חומרא דע"ז כו' הרי דבשאר טומאה דרבנן איפשיט' באם ת"ל דלא הדרא ואלו רבינו כתב דה"ז ס' ומה שתי' אינו עולה יפה שהוא הפך דעת הר"ן ז"ל והכ"מ ז"ל שכתבנו לעיל דאפילו שהבעיין לא אמרו בהדי' פסקינן כאת"ל ואולם לפי מ"ש ישיבא מילתא דהתם בדרך חדא מגו חדא קמבעי' ליה. ואחר זמן רב מצאתי למוהרש"א ז"ל בספר הליכות אלי באות ח' כלל שס"ו שהכריח דההיא דאמרינן בפרק ר"י רב המנונא חדא מגו חדא קא מבעיא ליה לאו בדרך את"ל הוא כנראה מפשט ההלכה וכמו שהבין הרב הליכות עולם אלא על דרך בעא מיניה חדא דשמעי' מיניה תרי יע"ש ולפי דבריו דברי רבינו ז"ל נכונים בטעמם ודוק: כתב מרן הב"י ז"ל בח"מ סי' שמ"ו שדעת הרא"ש ז"ל דאת"ל לאו פשיטות' הוא שלא כדעת רבינו ויש לתמוה עליו דבאה"ע סי' ס"א כתב על מה שפסק הטור שם דחיבת חופה קונה כתב היינו משום דבפ' אע"פ קאמר רב אשי את"ל דחיבת חופה קונה וכבר נודע דרך הגאונים ורבינו דאם ת"ל פשיטות' יע"ש והוא תימא שהרי הרא"ש ז"ל שם פסק דחיבת חופה קונה אע"ג שדעתו ז"ל דכל את"ל לא הוי פשיטותא ועיין במוהראנ"ח ח"א שכתב שלדעת החולקים על רבינו חיבת חופה הוי בעיא דלא איפשיט' והוא תימא כמ"ש ואולם דס"ל למרן דדוקא בבעיין אחד הוא דס"ל להרא"ש דאם ת"ל לא הוי פשיטות' אבל בשני בעיינים כי ההיא דפ' אע"פ אף הרא"ש ז"ל מודה דאת"ל הוי פשיטותא וכעין מ"ש הרב לח"מ ז"ל כנ"ל ודוק:
+
+Halakhah 11
+
+<b>וכן </b>
+<b> הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה כו'.</b> פ' נערה דמ"ו אמר ר"ה אמר רב מנין שמעשה הבת לאב שנא' וכי ימכור איש את בתו לאמה כו' ופרכינן ואימא ה"מ קטנה דמצי מזבין לה אבל נערה כו' ומשנינן קטנה לא צריך קרא השתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מיבעי' כו' והתוס' שם ד"ה השת' הק' משם הר"י מאורליינש דאם כן למאי אצטריך בערוכין למילף מק"ו דאין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה דהשתא מכור' כבר יוצאה כו' תפוק ליה דאינו יכול למוכרה מדאצטריך לאמה דאי יכול למוכרה מה צריך קרא פשיטא דהשתא זבוני מזבין כו' יעיין שם מה שתירץ וראיתי להר"א מזרחי ז"ל פרשת משפטים ד"ה אמרת שתי' עוד וז"ל ונ"ל שאין צורך לתי' משום דאי לאו ק"ו הוה מוקמינן לה לקרא דלאמה ללמד שאם מכרה על מנת שתהיה לאמה ולא ליעוד שתנאו קיים כדאיתא פ"ק דקידושין לרבנן מוכרת לפסולים אע"פ שאין ראויים ליעוד ולר"מ ע"מ שלא לייעד וראיתי להרב מש"ל ז"ל פ"ד מהלכות עבדים הלכה א' תמה עליו דא"כ לפי המסקנא תקשי דמנ"ל לר"ה ללמוד דמעשה הבת לאב מקרא דלאמה שהוא מיותר והא איצטריך לאמה למר למוכרה ע"מ שלא לייעד ולמר למוכרה לפסולי' וע"כ צ"ל דס"ל לר"ה דאיכא תרתי יתורא חדא למ"ד דלאמה וחדא אמה גופיה (וכ"כ בס' לחם אבירים ועיין בהרב החידושין שתי' בדרך אחר) וא"כ הדרא קושיא לדוכתה ל"ל ק"ו דהשתא מכורה כבר כו' ותי' דס"ל להרא"ם דר"ה ס"ל כרבנן דר"מ וס"ל דלא פליגי אר"מ אלא בע"מ שלא לייעד אבל כי היכי דס"ל לר"מ דמוכר' לפסולים מקרא דנפ"ל לר"א דהיינו אם רעה ה"נ ס"ל לרבנן ואייתר לן לאמה למעשה ידיה וכ"כ מוהרימ"ט שם והברייתא רצה להוכיח דאליבא דכ"ע אינו מוכר את בתו כשהיא נערה ומש"ה יליף לה בק"ו דאי מקרא דלאמה לר"מ ולרבנן דר"א ולר"א ליכא הוכחה מהאי קרא א"ד ז"ל יע"ש ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו דאם כונת הרא"ם ז"ל כן היתה אם כן מאי האי דכתב דאי לאו ק"ו הוה מוקמינן לה לקרא דלאמה ללמד כו' דמשמע דלפי האמת לא מוקמינן לה בהכי אלא לאשמועינן שמעשה ידיה לאביה ובפשיטות הי"ל לתרץ ולומר דברייתא דהתם דמייתי לה בק"ו אתיא כהנהו תנאי דפרק קמא דקידושין וקרא דלאמה דרשי ליה למוכרה לפסולים או ע"מ שלא לייעד ור"ה דנפ"ל מעשה ידיה מלאמה סביר' ליה כרבנן דר"מ ומאי הוה מוקמינן דקאמר ותו ק' לפי דרכו ז"ל ממ"ש הרא"ם ז"ל עוד וז"ל אבל ליכא למימר דאצטריך לאמה להיכא דיצתה מרשות האדון כשהיא קטנה דתו לא מצי מזבין לה דא"כ הא דדרשי מה לאמה מעשה ידיה לרבה כו' אימא בקטנה קא מיירי ולא בנערה ודקשיא לך השתא זבוני מזבין לה כו' נימא דהכא ביצאה מרשות האדון כשהיא קטנה קמיירי דתו לא מצי מזבין לה עכ"ל והשתא ק' דהא דכתב הרא"ם ז"ל דכשיצאתה מרשות האדון תו לא מצי מזבין לה פלוגת' דתנאי בפ"ק דף י"ח ע"ב דר"ש ס"ל כשם שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות כך אינו מוכר לשפחות אחר שפחות ות"ק דר"ש ס"ל התם דמוכר אדם את בתו לשפחות אחר שפחות יע"ש וא"כ כפי דברי הרב ז"ל מאי ק"ל להרא"ם ז"ל למ"ש וליכא למימר כו' דא"כ הא דדרשי מה אמה העבריה כו' אימא בקטנה קמיירי כו' ומאי קו' הא איכא למימר דר"ה דדריש מקרא דלאמה דמעשה ידיה לאביה ס"ל כת"ק דר"ש דמוכר אדם את בתו לשפחות אחר שפחות ומש"ה לא מצי לאוקמא לקרא בקטנה דלעולם מצי מזבין לה וברייתא דהתם דמייתי לה מק"ו דמכורה כבר יוצאה ס"ל כר"ש דאינו מוכר לשפחות אחר שפחות וקרא דלאמה מוקמי' ליה בקטנה שיצתה מרשות האדון וכעין מה שתירץ הרא"ם ז"ל לענין מוכרה לפסולי' אלא ודאי משמע דס"ל להרא"ם דדרשה דר"ה אתי' אליבא דכ"ע וכיון שכן הדרא קו' הרב ז"ל לדוכתא ולהא ודאי יש ליישב דכיון דלת"ק דר"ש ס"ל דאע"ג דמוכר אדם את בתו לשפחות אחר שפחות אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות א"כ אפי' נימא דר"ה ס"ל כת"ק אכתי קשה דנימא דקרא בקטנה קא מיירי ובנדון דלא מצי מזבין לה כגון שקדשה אביה לאחר ונתגרשה מן האירוסין דתו לא מצי מזבין לה אלא שהרא"ם ז"ל נקט למילתיה בשפחות אחר שפחות ואליבא דר"ש ומינה דלת"ק נמי ק' כדכתיבנא ועוד נראה דלא ק' דבערוכין בר"פ המוכר את שדהו משמע התם דר"י ס"ל דהלכה כר"ש דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות כמ"ש התוס' שם לחד תי' ורב גופיה הוא דקאמרה דנערה מעשה ידיה לאביה מקרא דלאמה יע"ש מיהו קמיי' ודאי ק' ובר מן דין ק' לתי' מוהרימ"ט ז"ל ומ"ש הוא ז"ל לדעת הרא"ם דא"כ לרבנן דר"א ולר"א ולר"ם דדרשי קרא דלאמה לדרשה אחריתי מנ"ל דנערה מעשה ידיה לאביה ולומר דלהנהו תנאי ס"ל דנערה אין מעשה ידיה לאביה הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר דסתם מתני' דפרק נערה אתייא דלא כהנהו תנאי וכל כי האי לא אשתמיט תלמודא לומר מתני' דלא כי האי תנא ובדוחק י"ל דהנהו תנאי ס"ל דמעשה ידיה לאביה ילפינן מקידושין ולית להו צריכותא דקאמר תלמוד' בשמעתין דאצטריך למיכתב קדושיה לאביה ואצטריך למכתב מע"י לאביה דתלמודא ל"ק הכי אלא אליבא דר"ה דאצטריכו תרוייהו וזה ודאי דוחק: מיהו הא ק"ל טובא לתי' הרא"ם ז"ל שכתב דאי לאו ק"ו הוה מוקמינן לקרא דלאמה לרבנן מוכרה לפסולים כו' וכ"כ ג"כ לקמן בד"ה או אינו אלא כו' יע"ש דבפ"ק דקדושין די"ט ע"ב אמרינן לאמה מלמד שמוכרה לפסולים והלא דין הוא אם מקדשה לפסולין לא ימכרנה לפסולים מה למקדש לפסולים שכן אדם מקדש את בתו כשהיא נערה ימכרנה לפסולים שאין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה ת"ל לאמה כו' והשתא קשה דאיך כתב הרא"ם ז"ל דאי לאו ק"ו הוי אומר דמוכר אדם את בתו כשהיא נערה וקרא דלאמה הוה מוקמינן ליה למוכרה לפסולים הא מדאצטריך קרא דלאמה לאשמועינן דמוכרה לפסולים ע"כ דאין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה דאי לא ל"ל קרא והלא דין הוא אם מקדשה לפסולים כמ"ש שם בבריי' ואברייתא גופא דהתם אין להקשות דל"ל למילף בק"ו ת"ל מדאצטריך לאמה וליכא למי' דברייתא דהתם ס"ל כר"א דלאמה אצטריך למוכרה לקרובי' וא"נ כר"מ דנפ"ל לע"מ שלא לייעד שהרי לר"מ ולר"א אמרינן התם דפסולין נפ"ל מקרא דאם רעה ואם כן אכתי קשה דת"ל מדאצטריך אם רעה די"ל דברייתא דהתם ת"ק דר"א היא וס"ל דאי לאו ק"ו הייתי אומר דיכול למכור את בתו כשהיא נערה מק"ו אם מקדשה כשהיא נערה כו' וקרא דלאמה ע"כ הוה מוק' ליה למוכרה לקרובים כדדריש ר"א אלא דלפי האמת דנפ"ל מק"ו דאין אדם יכול למכור את בתו כשהיא נערה מוקמי' ליה לקרא בפסולים דתפסת מועט תפסת אמנם למ"ש הרא"ם ז"ל ק"ט והנראה ליישב דבריו כלפי מ"ש מוהריב"ל ז"ל שם באותה סוגי' שהקשה אבריית' דקאמר והלא דין הוא אם מקדשה לפסולים כו' דמאי קו' נימא דיו כמו דמקדשה לפסולים היינו בדיעבד דקידושין תופסין בה אף המכירה דוקא בדיעבד ותי' דהו"מ למימר הכי אלא דעדיפא מינה קאפריך יע"ש ועיין במ"ש הרב ח"ה שם וא"כ כפי דבריו דברי הרא"ם ז"ל יש מן היישוב דאי לאו ק"ו הייתי אומר דמוכר אדם את בתו כשהיא נערה ואפי"ה הוה מוקמינן לאמה אפסולים דאשמועינן קרא דמוכר' לפסולים לכתחלה דלא נימא דיו דומיא דקדושין אלא דברייתא לפום קושטא דנפקא מק"ו דאינו מוכרה כשהיא נערה נקט לה האי פירכ' טפי אבל בלא"ה ודאי דהו"א דאצטריך דלא נימא דיו כנ"ל נכון ועל מ"ש הרא"ם אבל ליכא למימר כו' דא"כ הא דדרשי מה אמה כו' אימא בקטנה קמיירי ודקשי' לך כו' ק"ל טובא על דבריו דמאי קו' דהא כיון דמוק' לקרא בקטנה דאין כח ביד אביה למוכרה כגון שיצאת מרשות אדון ואפ"ה מעשה ידיה לאבי' מינה נמי איכא למשמע לנערה דאע"ג דלא מצי מזבן לה מעשה ידיה לאביה שהרי כל עיקר קו' התלמוד היתה כדפריך ואימא ה"מ קטנה דמצי מזבין לה אבל נערה כו' משמע דאי קטנה נמי לא הו"מ מזבין לה לא הוה קשיא ליה דקטנה ונערה שוים וא"כ השתא נמי דמוקמינן ליה בקטנה שיצתה מרשות האדון מינה נמי איכא למשמע נערה וזה הנר' דעת הר' ידידיה ז"ל שכתב בשיטה מקובצת שם שתי' לקו' התוס' דאי לאו ק"ו הוה מוקמינן לקרא דלאמה בנתארסה ונתגרשה ע"י אביה דתו לא מצי מזבין לה ומדלא ק"ל כקו' הרא"ם משמע שדעתו כמ"ש והוא פשוט ודברי הרא"ם ז"ל צ"ע:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ב) </b>
+<b> בדברי </b> רבינו שמתרץ קושית הרא"ם להכי לא קשה דילמא איצטריך קרא לקטנה שלא מצי מזבין לה כגון אחר שפחות או אחר אישות דא"כ נערה וקטנה חדא היא דהא עיקר סברות הש"ס היה ואימא ה"מ קטנה דמצי מזבין לה. ואי בקטנה דלא מצי מזבין לה היינו לענין זה כנערה דמי'. ודבריו דברי חן עכ"פ מתורץ קושית תוס' קידושין (ג' ב') ד"ה ואימא קטנה שהקשו וא"ת הא לקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כסף קדושין מיבעיא דכה"ג אמרינן גבי מעשה ידיה וכן הקשה תוס' בכתובות (מ"ז ב') ד"ה ואימא ולפי דברי הרב פה לא קשה כלל. דהכא לענין קידושין הקשה הש"ס ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד לקבל קדושין. אבל נערה דאית לה יד איהי תקדש נפשה ותשקול כספה וא"כ ל"ק כלל דלקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כו'. יש לומר דאיצטריך קרא לקטנה שלא מצי מזבין כגון אחר שפחות ואפ"ה קטנה כיון דלית לה יד אבל נערה לא. דאיהי תקדש נפשה ואיהי תשקול כספא. ובזה מתורץ קושית הלחם משנה על הרמב"ם פה בהלכה זו שעמדנו עליו שכתב הרמב"ם האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכן נערה רשותה בידו. דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה והקשה הלח"מ הא בגמ' קדושין (ג ב) מוציא הש"ס קדושי נערה שהיא לאביה מדרשת דאין כסף ומדוע נקט הרמב"ם את בתי נתתי דיש לאוקמא דוקא בקטנה עייש"ה ולדברינו נייחא קצת דודאי הש"ס הקשה שפיר ואימא הני מילי קטנה היינו אליבא דמ"ד אין מוכרין לשפחות אחר שפחות א"נ י"ל דאיירי בקטנה שכבר היתה שפחה ואין האב מצי מזבין לה. לכן איצטריך קרא לקטנה ואפ"ה נערה לא כיון דאית לה יד לקבל קידושיה איהי תקדש נפשה כאשר בארנו אבל למ"ד מוכרין שפחות אחר שפחות אלא דאין מוכרין לשפחות אחר אישות קו' תוס' במקומה עומדת הא לקטנה לא אצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כסף קידושין מיבעיא וא"ל דאיצטריך קרא לקטנה דלא מצי מזבין לה כגון אחר אישות דהא קרא דאת בתי נתתי לאיש ע"כ לא מיירי אחר אישות דהא שם במוציא שם רע קאי שקנסה לאביה ובמוציא שם רע אחר אישות אמרינן בכתובות (ל"ח ב') או שקנסה לעצמה או שאין לה קנס כלל כדאמרינן שם במתני' פלוגתא דר"י הגלילי ורבי עקיבא אלא שהש"ס הקשה שפיר למ"ד אין מוכרין לשפחות אחר שפחות מנ"ל להאי מ"ד גבי נערה שכסף קדושין לאביה ובמתני' זאת אין חולק אבל למאן דאמר מוכרין לשפחות אחר שפחות אלא אחר אישות אין מוכרין ע"כ קרא בנערה קאי והנה הרמב"ם (פ"ד מה' עבדים) פסק כמ"ד דמוכרין לשפחות אחר שפחות אלא אחר אישות אין מוכרין שפיר מוציא הלימוד שכסף קדושין גבי נערה לאביה מקרא דאת בתי נתתי דבקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה דוק:<br><b> ודאתאי </b> עלה נכונים נמי דברי הרמב"ם (פרק א' מהלכ' אישות) שכתב דקדושי כסף מקרי מד"ס ועיי"ש בנושאי כליו. ועיין ברמב"ן בספר מצות. ובמג"א ובספר מרגניתא טבא דכולם נארגו דלדעת הרמב"ם דהיינו טעמיה דרמב"ם כיון דאתי בג"ש הוי רק מדברי סופרים אמאי אמרי' בקדושין (ה ב') מילתא דכתיבי בהדיא קתני מילתא דלא כתיבי בהדיא לא קתני. מאי שנא דקתני במתני' קדושי כסף הא קדושי כסף דבר דיליף מי"ג מדות מג"ש חופה נמי מק"ו הוי נמי י"ג מדות ואי דילפינן קדושי כסף מאין כסף. מיתורא דאין כדאמרינן בקידושין (ד' ב') איצטריך קיחה קיחה. ואיצטריך אין כסף א"כ ממ"נ על הרמב"ם נמי קשה הא אית לן נמי דרשת אין כסף ואמאי נקרא דברי סופרים עיין הטיב במפרשי הרמב"ם על ספר המצות שהצגנו עליהם. ולפי דברינו ניחא דהרמב"ם בשיטתיה קאי דלא דריש כלל האי דרשא דאין כסף אלא יליף עיקר הקידושין של כסף מג"ש דקיחה קיחה והשתא דידעינן קדושי כסף נפקא לן דכסף דאבוה בין בקטנה ובין בנערה מאת בתי נתתי לאיש הזה ורק רב סובר דאיצטריך אין כסף לנערה וכן רב הונא תלמידיה דרב היה סובר כן ולהכי רב הונא לשיטתיה ל"ק ממתני' שלש תנן וארבע לא תנן כדמתרץ הש"ס קידושין (ה' ב') מילתא דכתיבה בהדיא קתני דכסף נמי מילתא דכתיבי בהדיא הוא מדרשה דאין כסף. ולפ"ז מתורץ נמי דסובר חופה אינה קונה דלדידיה מוכח ממתני' דחופה אינו קונה דקשיא קושית הש"ס שלשה תנן וארבע לא תנן דלדידיה ליכא לתרוצי מילתא דכתיבי בהדיא ל"ק דמ"ש מכסף דקתני הרי נמי לא כתיבי בהדיא וק"ל: עוד ראיתי להעיר שיש לפקפק קצת בדברי הרמב"ם. דהנה הרשב"א והריטב"א ותוספת רי"ד כולם ענו ואמרו. מה שאמר הש"ס ואימא הני מילי קטנה דלית לה יד לקבל קדושיה אבל נערה דאית לה יד תקדש איהי נפשה ותשקול כספה היינו שקושית הש"ס לריש לקיש קידושין (מ"ד ב') דסובר דנערה אית לה יד לקבל קדושיה אבל לרבי יוחנן דסובר מחלוקת לגירושין אבל לקידושין ד"ה אביה ולא היא. אם כן נערה וקטנה שוין. ליתא לדברי הש"ס ואם יש להקהות ולומר מאי הקשה הש"ס על רב הא מסתמא סובר כרבי יוחנן דקיימא לן כותיה זה ליתא דודאי קשיא לריש לקיש מנא ליה לרבנן כסף קידושין לאביה ועל דין זה ליכא חולק כמבואר. ולפ"ז הא דמצרכינן דרשא דאין ליציאה דכותה קא ממעט היינו אליבא דר"ל אבל אליבא דרבי יוחנן דקיימא לן כותיה וכמו שפסק הרמב"ם א"כ מאת בתי נתתי נפקא דלדידן חילוק בין נערה לקטנה ק"ל ועיין בפני יהושע שיש לו בענין הזה דרך אחרת בזה וכתב דאף לרבי יוחנן קאי הש"ס עייש"ה כי דברי טעם הן: ואולם הנה הרגיש הרב פני יהושע בתחלת דבריו דלר"ל קשיא טובא במסקנת הש"ס דחזינן דהתורה רבתה דקדושי כסף לאביה והלא הש"ס סובר לסברא חצונה דאי אפשר לומר שהאב מקבל קדושין וכסף קדושין דידה ואם כן בהיפוך נמי כי חזינן שהאב אית ליה כסף קדושין ע"כ שאיהו לבד מקבל קידושין דא"כ קשיא איפכא השתא איהי מקבלת קידושין וכן כתב תוספת בפירוש בכתובות (מ"ז ב') ד"ה יציאה דכותה וז"ל והשתא כיון דשמעינן מהאי קרא דכספא דאבוה הוי סברא דאיהו נמי מקדש דהשתא אביה שקיל כספה ואיהי תקדוש נפשה עכ"ל וא"כ לפי זה קשה טובא על ריש לקיש. דסובר נערה אית לה יד לקבל קידושין הא האב שקיל כספה איהי תקדוש נפשה בתמיה. והדבר צריך ביאור ופני יהושע הלך מזה ואינו מתרץ כלום. לכן נראה לי לבאר על נכון. דהנה הרמב"ן פרק התקבל מפרש שם טעמיה דאמרינן גבי גט אית לה לנערה יד לקבל גטה ולא לקטנה דהכי קיימא לן ועיין ברש"י ותוס' בקידושין (מ"ג ב) דהיינו טעמא דס"ל הא דהתורה נתנה רשות לנערה לקבל גט משום דהתורה ירדה לסוף דעתיה של אב. דתהוי שלוחו ונערה יכולה להיות שלוחו דאבוה אבל קטנה אין לה שליחות עייש"ה ברמב"ן במלחמות בגיטין ס"ד ב' ולפ"ז נחזי אנן ריש לקיש דס"ל בקידושין (מ"ד א) דהיינו טעמא דאמרינן כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין וצוח ככרוכי' ויצאה והיתה מקשינן הויה ליציאה. אמנם לא טובה היא מיציאה. וביציאה הטעם משום דהוי שלוחה של אב ה"נ אמרי' גבי קידושין דאית לה יד והוא אינו מחלק בין קדושין דמפקעת עצמה לגירושין דמכנסת עצמה כדמחלק רבי יוחנן אמנם רק כיציאה היא ומה יציאה הוי שלוחו של אביה הכי נמי גבי קדושין ולפ"ז ל"ק כלל על ריש לקיש והכי רהיטא דסוגיין דודאי אם אמרינן דעיקר ידו של אב הוא שפיר קאמר הש"ס השתא אביה מקבל קדושיה ואיהי תשקול כספה דאם התורה נתנה לו היד לקבל קדושיה וידו עיקר א"כ אין סברא לומר שיהיה כסף קדושין לדידי' וע"ז מקשה הש"ס ואימא הני מילי קטנה דלית לה יד. אבל נערה דאית לה יד. איהי תקדוש נפשה כלומר באמת נימא הכי דאית לה יד לעצמה ואיהי תקדוש נפשה וכסף קדושין יהיה שלה וע"ז משני הש"ס יציאה דכוותה קא ממעט וחזינן דכסף קידושין לאביה ולפ"ז כתב הפני יהושע היינו טעמיה דרבי יוחנן דסובר דנערה אין לה יד כיון דחזינן דכסף קידושין לאביה היא מפקעת עצמה מרשות אביה ולכן אין לה יד לקבל קדושיה עיין בפני יהושע אבל ריש לקיש ס"ל דמקשינן ויצאה והיתה הויה ליציאה, ומה יציאה אית לה יד הכי נמי גבי הויה והיינו דומיא דיציאה ומה יציאה אין לה יד לעצמה אלא שלוחו דאבוה היא הכי נמי גבי הויה אף שמקבלת את הקדושין מ"מ רק שלוחו דאביה היא ול"ק לפ"ז השתא איהי מקבלת קדושיה ואביה שקיל כספה דהשתא ליתה דלכל שליח דעלמא דמי' דאם האב משלח שליח לקבל קדושין הרי הכסף של האב הוא ולא של השליח דשלוחו של אדם כמותו וזה ההפרש וההבדל בין הוי אמינא של הש"ס ובין המסקנא דבהוי אמינא הקשה הש"ס איהי תקדש נפשה ואיהי תשקול כספא מנא לן באמת דבר זה דרק שלוחו דאבוה היא דילמא באמת אית לה יד לעצמה ותוכל לקדש את עצמה ולא מצד שליחות וכן נמי גבי גט רק במסקנא דש"ס דחזינן דכסף דאבוה היא א"כ מוכח דמאי דאית לה יד באמת לא מצד עצמה וידה דידה אלא שלוחו של אבוה הוא וזהו ההפרש בין רבי יוחנן וריש לקיש רבי יוחנן סובר דלא מקשינן הויה ליציאה לענין הזה ואף שגבי גט שלוחו הוי מ"מ גבי קידושין אפילו שלוחו לא הוי ור"ל ס"ל דמקשינן הויה ליציאה לכל דבר והוי עכ"פ שלוחו אבל לא עדיף משלוחו ועיין בזה כי נכון הוא. ועיין בהגהותינו להלכו' גירושין כי הבאתי שם הירושלמי והוא סתירה לדברינו אלא דמירושלמי משמע דוקא לרבי יוחנן אמרי' דלא הוי אלא שלוחו של אב אבל לר"ל אית לה יד לעצמה עייש"ה באריכות ובפני יהושע בסוגיין שם:<br><b> ובעיקר </b> סברא זו המתקתי הסברא. מדוע באמת רבי יוחנן אינו מקיש הויה ליציאה בזה וע' היטב שם בפני יהושע וכן הכא בסוגיין. ואמרתי ת"ל דהכא הוא דהנה ודאי אי אפשר לומר דאית לה יד לעצמה לקבל קידושין אם כן קשיא איהי תקדש נפשה ואבוה שקל כספא כסברת הש"ס כאן וע"כ צריך לומר דרק שלוחו של אביה היא כמו גבי גט. והנה המהר"י טראני כתב בריש האיש מקדש דכמו שאמרינן דמצוה על האיש לקדש בו יותר מבשלוחו הכי נמי מצוה על האב לקדש את בתו נערה בו יותר מבשלוחו ואם כן לפי זה בשלמא גבי גט שפיר אמרינן דאף שוין לה יד לעצמה מכל מקום התורה ירדה לסוף דעתו של אב דניחא ליה נמי שהיא תקבל את גיטה אבל גבי קידושין איך שייך לומר דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב שתהוי שלוחו. הא מצוה בו יותר מבשלוחו ואם לא בפי' עושה שליח מן התורה ל"ש לומר דנייחא ליה שתהוי היא שלוחו קל צח ונכון הוא: ובדברים האלה בארתי נמי דקדוק חמור בקדושין (מ"ד א') דמתרץ שם הש"ס אלא כולה ר"ש הוא ובשליחות סבר לה כרבי יהודא מאי שייט' דשליחות להכא ועיין שם בפני יהושע. דמדחיק את עצמו שם לפי שיטתי' ואולם יש לומר דהכי כונת הש"ס דלפי דעת הרמב"ן עיקר טעמיה דרבנן דס"ל גבי נערה המאורסה אביה והיא מקבלין את גיטה דאמרי' שהתורה ירדה לסוף דעתו של אב שמשוה לבתו נערה לשליח לקבל גיטה דלפ"ז רבי יהודה דחולק על זה וסובר אין שתי ידים זוכות כאחת. קשה מאי האי דקאמר אין שתי ידים זוכות כאחת הא רבנן נמי ס"ל הכי דאין שתי ידים זוכות כאחת אלא ס"ל דנערה נעשית שליח ושליח של אדם כמותו והלא הוי ליה רק חד יד. וצריך ביאור וצריכין לומר דהכי פרושו דרבי יהודה סובר דזה סברא החיצונה ודאי דלא אמרי' דהיא נעשית שלוחו של אביה ומצד יד דידה אי אפשר לומר דאין ב' ידים זוכות כאחת וק"ל וא"כ לפ"ז עיקר פלוגתא דרבי יהודא ורבנן רק אי אמרינן שהתורה ירדה לסוף דעתו של אב שנעשית היא שלוחו של אב או לא וז"ש ובשליחות סבר ליה כרבי יודא כלומר דלא אמרי' דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב דזהו עיקר פלוגתא של רבי יהודא ורבנן לדע' הרמב"ן. וחדאי ה' בפלפולא ולחדודי של התלמידים אמרתי דבדברים אלו מפורק קו' הרשב"א והריטב"א ז"ל שם בקידושין שהקשו מאי הקשה הש"ס על ריש לקיש ממתני' דקתני האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא הא אמרינן שם (מ"ד ב) אין נערה עושה שליח לקבל את גיטה ולפ"ז גבי קידושין נמי אף שהיא יכולה לקבל קדושיה מ"מ אין עושה שליח לכן קתני האיש מקדש את בתו בו ובשלוחו אבל היא מתקדשת את עצמה אבל אינה יכולה לעשות שליח. ועיין פ"י ובמה שכתבנו בעניותינו. ואולם לפי אשר יעדנו נסתרה סברת הפ"י שם שכתב דזהו הדין שאין נערה עושה שליח הוא דוקא לר"י ולא לר"ל עיין היטיב ותמצא הסתירה וא"כ הקושיא במקומה עומדת ולפי אשר יעדנו נייחא דקושית הש"ס הכי הוי דהא אמרנו דר"ל נמי סובר ע"כ דמה שנערה מקבלת קדושיה היינו דוקא מצד שהיא נעשית שלוחו של אביה דומיא דגט דאם ל"כ תקשה איהי תקדש נפשה ואביה שקיל כספא ואמרנו דזהו סברת רבי יוחנן דאמר דוקא גבי גט אמרינן הכי ולא גבי קידושין שלא שייך לומר התורה ירדה לסוף דעתו שרוצה להשוות את בתו לשלוחו הא מצוה בו יותר מבשלוחו ואיך שייך לומר דהתורה ירדה לסוף דעתו שניחא ליה שתהוי שלוחו דלמא רוצה לעשות המצוה בעצמו. ואולם סברא זאת שגם גבי האב אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו נפקא ליה להרב מהר"י מטראני ממתני' דקתני האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו וקשיא בשלוחו בו מיבעיא. וע"כ כתירץ הש"ס מצוה בו יותר מבשלוחו. ולפ"ז מוכח סברת ר' יוחנן וזה שאמר הש"ס על ר"ל בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא כלומר מדקתני בו ובשלוחו שמע מיניה דמצוה בו יותר מבשלוחו וא"כ מוכח סברת ר"י ולפ"ז ממילא שהיא אינה יכולה לקבל קדושין דאיך שייך לומר דהתורה ירדה לסוף דעתו. קל וצח:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רלב) </b> דהא כיון דמוקי לקרא בקטנה דאין כח ביד אביה למוכרה כגון שיצאת מרשות אדון ואפ"ה מעשה ידיה לאביה כו'. ויש ליישב בזה דאין הכונה במאי דקאמר הש"ס ה"מ קטנה דמצי מזבין לה היינו דעכשיו מצי מזבין לה דא"כ האי קרא דלאמה למה לי ודקארי לה מאי קארי לה אלא דגם המקשה ידע דא"א לאוקמא קרא דלאמה אקטנה כזו שיכול למוכרה עכשיו אלא דקשיא לי' ואימא ה"מ קטנה היינו אחר שפחות או אישות דכיון דהיה בידו למוכרה לכתחלה על כל ימי קטנותה ניהו דאחר שפחות או אישות תו אינו יכול למוכרה היינו מגזירת הכתוב או מסברא והיינו דאחר שפחות כיון שבגד בה פעם אחד אינו בדין שיבגוד בה פעם שני וכן אחר אישות נמי אינו בדין שיעשה מן גבירה שפחה אבל לענין מעשה ידיה לחוד למה יפסידם האב הא ע"ז אין גזירת הכתוב ואין טעם להפקעת זכות זה ע"י שקדמו שפחות או אישות ולפיכך י"ל דקרא דלאמה אתי שמעשי ידיה של קטנה כזו לאביה אע"ג דאינו יכול למוכרה עכשיו אבל נערה לא והיינו משום דמעולם לא היה ביד האב למוכרה באופן שתשאר אצל האדון גם בימי הנערות זהו כונת המקשה:<br><b> ונראה </b> דלהכי נקט המקשה אבל נערה לא דקשה ע"ז למה הזכיר נערה כלל הו"ל למימר אבל בת שאינו יכול למוכרה לא שהרי רב נמי לא הזכיר נערה אלא בת סתמא אך שמסתימת לישני' דרב משמע דגם אנערה קאי וא"כ אי כונת המקשה דמעשי ידי קטנה שאחר שפחות או אישות נמי אינן לאביה הרי הי"ל לומר אבל בת שאינו יכול למוכרה לא כדי למיכלל בזה נמי קטנה כזו אלא ע"כ דדוקא אנערה פריך ולהכי נקט המקשה אבל נערה לא. ולזה משני הש"ס דלקטנה כזו שאחר שפחות או אישות נמי א"צ קרא דהשתא זבוני כו' והיינו משום דכיון שמצי אביה למוכרה על כל ימי קטנותה לשפחה ואע"ג דאית בזה בגידה א"כ מכש"כ דמעשי ידיה של כל ימי קטנותה הם שלו וניהו דאחר שפחות או אישות תו אינו יכול לבגוד בה למוכרה לשפחות אבל מ"מ מעשי ידיה שתעשה בביתו דרך כבוד הרי א"א לומר שיפסידם וס"ל לתרצן דלזה א"צ קרא דלאמה וע"כ דקרא אתי לנערה והיינו שגם מעשי ידי הנערה הם לאביה דאע"פ שלא היה ביד אביה למוכרה אלא עד שתגדל ובהבאתה סימני נערות פקע זכות אביה וסד"א דגם ממעשי ידיה פקע זכותי' להכי אתא האי קרא דלאמה. ולפ"ז הרי קטנה ונערה אינן שוין (ולא כמ"ש הגאון המחבר ז"ל דקטנה ונערה שוים) והיינו משום דקטנה כל מעשי ידיה וכן שויין עד שתגדל הרי מסברא חיצונה המה של אביה ומטעם הנ"ל שהרי זכתה לו תורה ליטול שויין מיד האדון וזה לא שייך בנערה:
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>נתקדשה </b>
+<b> קודם שתבגר כו'.</b> כתב מרן הכ"מ כתב הרי"ף דמדאשכחן לרבינא דלא ס"ל להא דרב ושמואל לית הלכתא כותייהו הנה הר"ן ז"ל שם כתב וז"ל ודבריו סתומים שאפשר שהוא ר"ל שאע"פ שנתרצה בסוף או אפשר שהוא ר"ל שאפי' ידוע לנו שנתרצה מתחלה אינה מקודשת והוא מפ' כך מר לא ס"ל להא דרב ושמואל דאמרי דאם נתרצה האב מקודשת שהוא כמו שא"ל צאי וקבלי קדושיך ולפי' חוששין אלא מר ס"ל שאע"פ שנתרצה אינה מקודשת ואף כאן אף ע"ג דארצי קמיה אינו דומה לשליח ואין קדושין עכ"ל וראיתי להרב עצמות יוסף תמה עליו שדבריו סתרי למ"ש שם בתחילת הסוגיא בההיא דאמר רב חיישי' שמא נתרצה האב וז"ל ודאמרינן שמא נתרצה האב לאו נתרצה מעיקרא קאמרי' דא"ל צאי וקבלי קדושיך אלא שמא נתרצה אח"כ כששמע והכי מוכח מהא דאקשי' לקמן ודילמא שליח שויא ואי ס"ד שמא נתרצה מעיקרא קאמר מאי ק"ל הא אמרינן דבבן לא חיישינן כו' וכונת דבריו האי דאי נתרצה דקאמר היינו דחיישינן שמא א"ל צאי וקבלי קדושיך אם כן כשאמר אפי' למ"ד חיישינן כו' שמא נתרצה הבן לא אמרי' דהוי דכוותה וא"כ מאי פריך ודילמא שליח שויה כיון שכבר אמר דלא חיישינן אלא ודאי דלא חיישינן לשמא א"ל צאי וקבלי קדושיך והשתא לפי מ"ש כאן כדעת הרי"ף ז"ל הדרא קו' לדוכתא מאי פריך ודילמא שליח שויה עכת"ק יע"ש והנה מ"ש דמאי פריך ודילמא שליח שויה אשגרת לישן דמההיא ודאי לק"מ דשפיר פריך דאע"ג דלשמא נתרצה הבן וגלי דעתיה מעיקרא לא חייש רבינא משום דבן דייק ונסיב והילכך גילוי דעת לא מהני דשמא לא גמר בדעתו עדיין לקדשה מ"מ אכתי ניחוש דילמא שליח שויה בפי' אלא עיקר קושיתו הוא ממאי דפריך ודילמא ארצויי ארציה ולע"ד נר' דלק"מ וכונת דבריו מבוארת דודאי ס"ל ז"ל שאף לדעת הרי"ף הא דאמר רב חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה לבסוף קאמר כמ"ש בתחלת הסוגיא אלא דמספ"ל בדעת הרי"ף ז"ל דאפשר דדוקא בשנתרצה לבסוף לא מהני משום דאמרינן דהשתא הוא דנתרצה משום דכבר נעשה מעשה אבל מעיקרא אם היה נמצא לא היה מתרצה כמ"ש בסוף דבריו ואע"ג דרב ס"ל דאם נתרצה לבסוף מהני משום דגלי דעתיה דזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו ואמרי' הוכיח סופו על תחילתו דבשעת קבלת הקידושין נמי ניחא ליה והו"ל כאלו נתרצה מעיקרא כמ"ש בריש הסוגיא ועיין בתוס' רי"ד מ"מ בהא הוא דפליג רבינא וס"ל דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו וא"כ לפי צד זה יש לומר דאם ידעינן בודאי שנתרצה מתחילה וגלי דעתיה שהיה חפץ לקדשה לו אפי' רבינא מודה דמקודשת או אפשר דס"ל דאפילו ידוע לנו שנתרצה מתחילה וגילה אדעתיה שהיה חפץ לקדשה לו אפ"ה ס"ל דגילוי דעת לא מהני לרבינא והוא מפרש כך מר לא ס"ל כו' כלומר דסבירא ליה להרי"ף דמאי דפליג רבינא וס"ל דנתרצה לבסוף לא מהני לאו משום דס"ל לרבינא דהשתא הוא דנתרצה ולא מעיקרא דהא ודאי לית לן למיחש להכי כלל וכ"ש בדרך ודאי אלא היינו טעמא דרבינא משום דס"ל דאפילו תימא דכיון דנתרצה לבסוף גלי דעתי' דניחא ליה והו"ל כנתרצה בתחילה וכאלו אמר לה צאי וקבלי קדושך דמי כדין זכין לאדם שלא בפניו היינו מדין שליחות דחשיב כאילו עשאו ואפי"ה לא מהני משום דגילוי דעת בקידושין לא חשיבה כשליחות ואפשר דהיינו משום דס"ל לרבינא דלא חשיב זו זכות כיון שנאסר בקרובותיה וכמו שהק' בתוס' רי"ד על פירוש רש"י ז"ל יע"ש ונמצא אם כן שאף לדעת הרי"ף ז"ל הא דאמר רב חיישינן שמא נתרצה לבסוף קאמר והיינו דפריך ודילמא ארציה קמיה כנ"ל פשוט כונת הר"ן: עוד הקשה הרב הנז' במ"ש מר"ן ז"ל עוד הק' עליו דאם איתא דאפי' ארצויי מעיקרא לא שמעינן מהא דרבינא כו' אבל אכתי אמאי לא חיישינן בדשדיך שמא אמר לה צאי וקבלי כו' והק' הרב הנז' שהרי הוא כתב דהאי חששא לא חיישינן ושמא נתרצה דקאמר רב שמא נתרצה לבסוף אמר ע"ש ולע"ד נראה ליישב דהר"ן ז"ל לעיל לא בא להכריח אלא דע"כ שמא נתרצה דקאמר רב שמא נתרצה לבסוף קאמר אבל לעולם אכתי אפשר דס"ל להר"ן דלרב כי היכי דחיישינן שמא נתרצ' לבסוף ה"נ איכא למיחש שמא נתרצה בתחילה ואמר לה צאי וקבלי קדושיך ורב דנקט חששא דשמא נתרצה לבסוף חדא מינייהו נקט וכמ"ש הריטב"א בשם איכא מ"ד ע"ש אמנם לדעת הרי"ף ז"ל ק"ל שפיר דאכתי לרבינא ניחוש שמא א"ל צאי וקבלי קדושיך ודוק וראיתי למוהרי"ט ז"ל בחידושיו ובתשו' לחא"ה סימן מ"ג שהקשה לדברי הר"ן ז"ל דאם נאמר דבנתרצה מתחלה מודה הרי"ף ז"ל דמהני ולא אמר אלא בשנתרצה לבסוף ולפ"ז הכי קאמר בפי' אמר מר דלא ס"ל הא דרב ושמואל ולא חיישינן לה כלום ומדלא חיישינן התם שמא נתרצה האב מתחלה שמעינן דלא חיישי' נמי שמא נתרצה הבן מעיקרא וארצויי ארצי קמיה וק' דהשתא דאתית להכי דאף לשמא נתרצה בתחלה לא חיישינן אע"ג דאלו נתרצה היו קדושין מנ"ל להרי"ף ז"ל לומר דרצויי לא מהני לבסוף דילמא מהני אלא דלא חיישינן כל שלא שמענו בהדיא שנתרצה כי היכי דלא חיישינן בתחילה ותי' דהרי"ף לא משמע ליה לומר דגם נתרצה לבסוף מהני ולא חייש לה רבינא מאחר דרב ושמואל חשו לה דרבינא בתראה הוא ולא היה נוהג קלות ראש בגזרותם אא"כ כו' ואיהו גמר מרביה דרצויי דלאחר קידושין לאו כלום הוא והא דלא חשו לשמא נתרצה בתחילה אלא לשמא נתרצה לבסוף כדאשכחן דלשמא מת לא חיישי' לשמ' ימות חיישי' דלשמא נתרצ' בתחילה אין לחוש דאוקמא אחזקה דמעיקרא אבל לשמא יתרצה אם היה רצוי הי' לנו לחוש ע"כ ולדעתי יש לדקדק על תי' זה דאם איתא אמאי הוצרך רבה בר שימי לומר דבפי' אמר מר דלא כר"ל דהא דרב כו' בפשיטות הו"ל לתרץ דאע"ג דס"ל כרב דחיישינן לשמא נתרצה לבסוף לשמא נתרצה בתחילה לא חיישי' משום דאוקימנא אחזקת' ומש"ה לא חיישינן דילמא ארצויי ארצי קמיה ולומר דאה"נ דהומ"ל הכי אלא דקושטא דמילתא קאמר דלא ס"ל לדרב ושמואל זה ודאי דוחק הן אמת שראיתי למרן ז"ל בתשובה סי' י"ב שכתב שלפי מ"ש רש"י בההיא דרב דקאמר חיישינן שמא נתרצה דהיינו שמא נתרצה לבסוף כששמע נראה דס"ל דלשמא נתרצה מעיקרא מודי דלא חיישינן ועל פי זה הוקשה לו דאם כן כי פריך בגמרא ודילמא שליח שוייה או ארצויי ארצי' אמאי לא משני דאפי' לרב ושמואל לא חיישינן לדמעיקרא ותי' דאה"נ אלא דקושטא דמילתא קאמר יע"ש ולא ידעתי מי הכריחו לדוחק זה כי אפשר שרש"י ז"ל ס"ל כדעת הריטב"א ז"ל שכתב בחידושיו דדוקא בההיא דרבינא חיישינן לשליחות משום שהיו הקידושין על ידי אביו בן דעת כי רגלים יש לחוש שהרי כל אדם יודע שאין האב מקבל קדושין לבנו ולא היה טועה אלמלא שעשאו שליח אבל גבי קטנה דלא בת דעת עבידה דמקבלה קידושין שלא מדעת אביה דנשי דינא לא גמירי וכ"ש קטנה יע"ש וא"נ דס"ל כאיכא מ"ד דחדא מינייהו נקט ולעיקר קו' מהרימ"ט ז"ל נראה דמה שהכריחו להרי"ף לומר דאפי' נתרצה לבסוף לא מהני היינו מכח ההיא דקאמר אביי לקמן צריכה קדושין אחרים לדעת אביה משמע דאם נתרצה לא מהני וכ"כ הרשב"א ז"ל בחי' יע"ש עוד הק' מהרימ"ט ז"ל דנהי דרבינא לא ס"ל הא דרב ושמואל ואין חוששין שמא נתרצה האב בין בתחילה ובין בסוף התם הוא משום דאין דרך האב לומר לבתו צאי וקבלי קדושיך כדכתב הר"ן אבל הכא דרך הבן שתעשה מלאכתו ע"י אביו עכ"ד ולע"ד אחר המחילה נראה דלק"מ דע"כ לא כתב הר"ן כן אלא כלפי מה שהק' לדעת הרי"ף אי ס"ל דלרבינא אפי' רצוי דמעיקרא לא מהני ומש"ה לא חיישינן דילמא ארצויי ארצי' דאם כן אכתי אמאי לא חיישינן בדשדיך דילמא א"ל צאי וקבלי קדושיך כי היכי דחיישינן לגבי בן אי לאו טעמא דלא חשיב ואהא תי' דלשמא א"ל צאי וקבלי קדושיך לא חיישינן דאין דרך האב לומר לבתו שתקבל קדושיה אמנם אי הוה ס"ל לרבינא דרצויי דמעיקרא דמהני ה"נ וודאי דגבי אב נמי היה לנו לחוש לשמא נתרצה בתחילה וגילה דעתו שחפץ לקדשה דמהשתא נעשה שליח מאליו מטעמא דזכין לאדם שלא בפניו דמהשתא לא שייך למימר דאין דרך האב לומר לבתו כו' דאנן לאו מכח חששא דשמא א"ל אתינן עלה אלא שמא גילה בדעתו וליכא למימר דכיון דאין דרך האב לומר לבתו צאי וקבלי קדושיך אם כן כי גלי דעתיה נמי אנן סהדי דלא הי' בדעתו שתקבל בתו קדושיה והו"ל לגביה כאלו חוב הוא לו דהא ליתא דא"כ היכי פריך בגמ' ודילמא ארצויי ארצי' קמיה הא כיון דלא חשיב איניש לשויה לאבוה שליח אם כן כי גלי דעתיה נמי לא מהני אלא ודאי דהא ליתא ואם כן היינו דקאמר רבה בר שימי דכיון דלא ס"ל להא דרב ושמואל ולא חיישינן שמא נתרצה האב מעיקרא ה"נ לא חיישינן גבי בן כנ"ל פשוט אלא מיהו ק"ל ממ"ש הר"ן בתחילת הסוגיא דאפי' לרב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה היינו דוקא בששתק בשעת שמיעה אבל בצווח מעיקרו אינה צריכה גט ולא מיאון שאין זכין לאדם אלא מדעתי' והשתא קשה דאכתי אמאי לא ניחוש אליבא דרב דס"ל דגילוי דעת מהני לשמא נתרצה בתחילה וגלי דעתיה שחפץ לקדש ולה דמהשתא לא שייך תירוץ הר"ן דאין דרך האב לו' לבתו כו' ואי ס"ל כתירוץ הריטב"א שכתבנו לעיל הי"ל לתרץ כן לקושייתו ז"ל ולא לתרץ מטעמ' דאין דרך האב כו' ואפ"ל דס"ל להר"ן דכל שמיחה האב ודאי אין לנו לחוש שמא מעיקרא נתרצה האב ואחר כן חזר בו ממה שהיה בדעתו כבר ומעולם לא כתב הר"ן דהוה חיישינן לרצוי דמעיקרא אלא דוקא בששתק כנ"ל: עוד הקשה הר"ב עצמות יוסף במ"ש הר"ן בראש דבריו וז"ל וכתבתי כ"ז לדעת רש"י שכ' כו' ונראה שהוא מפרש שאם שמענו שנתרצה כו' וכן יש לחוש בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ומיחתה ואחר כך נתרצה האב כו' וז"ל וצ"ע דמאיזה טעם חיישינן בה כיון דמיחתה והא קי"ל כרב דאמר בין היא בין אביה יכולין למחות איברא דהרשב"א כתב דלענין ס' אתמר הא דאמר רב בין היא בין אביה יכולין למחות וקרוב לומר שיש ט"ס בדברי הר"ן עכ"ל ולע"ד נראה שדעת הר"ן כדעת הרשב"א דמפרש הא דאמר רב בין היא בין אביה כו' לענין ס' ואמינא לה ממה שהוצרך הר"ן בתחילת הסוגיא להכריח דבצווח מעיקרו אפי' רב מודה דלא חיישינן לשמא נתרצה מההיא דנתקדשה לאביה כו' ומההיא דירוש' יע"ש ואם איתא בפשיטות הו"ל להוכיח מהא דרב דקאמר בין היא בין אביה יכולין למחות וכמ"ש התוס' אלא משמע דס"ל דמההיא ליכא ראיה דאיכא למימר דלענין ס' אתמר וכן ראיתי למוהראנ"ח בח"א סי' א' ד"ח ע"א שהכריח כן בדעת הר"ן כמ"ש בתחילת הסוגי' דהא דרב בכל ענין מיירי ואפי' הוא בעיר אחרת ולא שמע כלל וכתב דלפי דבריו צ"ל דהא דאמר רב גופיה בין היא בין אביה יכולין למחות היינו לענין שאם נתרצה אח"כ בפי' לא נאמר דהוי קדושי ודאי אבל לעולם קדושי ס' הן דשמא הוה ניחא ליה וזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו ותו לא מהני עכובא דבתר הכי יע"ש באורך וא"כ מעתה אתו דברי הר"ן כהוגן אלא שמ"ש עוד הרב הנז' שכן צ"ל גם כן לדברי התוס' שכתבו בד"ה בין היא בין אביה דאפי' נתרצה האב בפי' ואח"כ עכבה מההיא עיכובה דידה והשתא ק' לפי דבריהם שאת"ל דאפי' נתרצה האב מצי מעכבה והיינו הא דאמר רב בין היא בין אביה כו' אם כן היכי קאמר רב לעיל צריכה גט וצריכה מיאון משום דחיישי' שמא נתרצה האב הא אפי' נתרצה בפירוש במיאון לחודיה סגי אלא ודאי ס"ל להתוס' לפי' זה דכי אמר רב דהיא יכולה לעכב אחר הרצוי של אב היינו כי היכי דלא ליהוו קדושי ודאי כו' אבל מ"מ מידי ס' לא נפקא ואית לן לספוקי שמא זכות הוא לה ואפי' ידע שתעכב הבת אח"כ מ"מ הוה ניחא ליה ולפיכך צריכה גט ומיאון א"ד יע"ש לע"ד ק"ל עליו דאם איתא מאי ק"ל להתוס' בריש דבריהם מההיא דקאמר רב חיישינן שמא נתרצה והוצרכו לחלק דההיא דרב מיירי דוקא בששתק ולא מיחה הא אפי' נימא דההיא דרב אמרה אפי' בשמיחה אפ"ה לא תיקשי מהא דרב דקאמר בין היא בין אביה יכול לעכב דהכא לענין קדושי ס' איתמר וכמ"ש הרשב"א וכמו שכן צ"ל לפי דבריהם לחלוקת בין היא כו' יכולה לעכב היינו לענין דהוי קדושי ספק דהשתא הוה ניחא שפיר דכולה מילתא דרב לענין קדושי ספק איתמר ובחדא מחתא מחתינהו משא"כ השתא לפי תי' דלאו בחדא מחתא מחתינהו דחלוקת בין היא היינו לענין קדושי ספק וחלוקת בין אביה היינו דלא ליהוו קדושין כלל וזה ודאי דוחק אלא משמע דס"ל דכולא מילתא דרב לענין דלא ליהוו קידושין כלל איתמר ושלא כדעת הרב ז"ל ולא נעלם ממני מה שיש להתיישב בזה אבל הוא דוחק ומה שהקשה הרב הנז' לדברי התוס' מההיא דרב דא"כ ל"ל גט במיאון לבד סגי נר' דלק"מ כפי מ"ש מוהרימ"ט ז"ל בחי' דע"כ לא כתבו התוס' דיכולה לעכב אפי' אחר שנתרצה מטעמא דלא היה מתרצה אם היה יודע שתעכב אלא דוקא כשמעכבת מיד בשעה שתשמע רצויו אבל אם היה הסכמת שניהם בשעה אחת שנתרצו לקדושין תו לא מצי הדרא דאל"כ הני קדושין מיתלא תלו לעולם ואימת הן גומרין כו' יע"ש וא"כ משו"ה איכא למימר דההיא דאמר רב צריכה גט ומיאון היינו בשהסכימו ב' ונתרצו לקדושין תו לא מצי הדרא בה ודו"ק: ודע שזה שכתבנו לעיל משם הר"ן דאפי' לרב ושמואל דחיישי' שמא נתרצו היינו דוקא בששתק אבל בצווח מעיקרו לא חיישי' כלל הרשב"א ז"ל בחידושיו פליג על זה וס"ל דאפי' בצווח מעיקרו חיישינן לרב ושמואל שכתב וז"ל אלא נראה דאפי' בצווח מעיקרו אמרו חוששין וטעמא דמילתא משום דכל מאן דמקדש את הקטנה שלא לדעת אביה יודע הוא שאין קדושיה קידושין כו' ועיין במ"ש בזה בפ"ז מהלכות אלו הלכה י"ב יע"ש ודוק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ג) </b>
+<b> הנה </b> ראיתי להעיר בסוגיא זאת דבר חדש מה שלא ראיתי שדברו מזה אחד מכל יוצאי חלוצי צבא במלחמות חובה בסוגיא זאת וממילא רווחא שמעתתא זו דבעי צלותא ועמוק עמוק הוא וראשון תחלה ראיתי להעיר במה שאמרינן צריכה גט וצריכה מיאון האי גט היכי דמי והא קיי"ל בש"ע א"הע (סי' קמ"א סעיף ד') בקטנה שיש לה אב אין לה יד לקבל את גיטה והוא דעת הרי"ף והרמב"ם ודעמם. א"כ קשיא ממה נפשך אי קבל האב הגט ושתיק אין לך גלוי דעת גדול מזה שנתרצה ולמאי צריכה מיאון אח"כ ואי צווח למאי צריכא גט הא צווח ואומר שלא נתרצה. והנה הרשב"א פירש בסוגיין דאיירי בצווח מעיקרא ואפ"ה צריכה גט דאף שחזינן שלא נתרצה מ"מ חיישינן דלמא יתרצה לבסוף והוי קדושין למפרע ניחא אבל לאידך פירושא דאיירי שאין האב כאן והלך למדינת הים תינח בשעת קדושין בשעת גט מאי איכא למימר דאי אין האב כאן מי מקבל הגט. ואף לדעת הר"ן ותוס' דפירשו דאיירי בשתק מעיקרא בשעת שמועה אף שצווח אח"כ לא מהני כיון דשתיק מעיקרא אמרינן דלמא בשעת שמיעה נתרצה ועכשיו צווח רק אי צווח מעיקרא כתב הר"ן בתחלת הסוגיא לא צריכה גט ולא מיאון דלא חיישינן לשמא נתרצה כיון דצווח מעיקרא נמי ניחא דאיירי באמת שצווח השתא בשעת קבלת הגט אלא בשעת שמיעה שתיק ולכך חיישינן דלמא נתרצה כבר בשעת שמיעה כמו שכתב הר"ן דלזה חיישינן יען ששתק מעיקרא. ואולם לפי זה נסתרה דעת מוהר"י מטראני שהביא הרב בהלכה זו דרצה לומר שדעת הר"ן לפי פירוש האחרון ברי"ף דלא חיישינן כלל לשמא נתרצה כבר דהוי כמו שלא חיישינן לשמא מת אלא עיקר החשש שמא יתרצה עיין היטב בהר"י מטראני וא"כ קשי' אי חיישינן לשמא יתרצה ע"כ בשעה הזאת שצריכה גט ע"כ איירי בשתק האב דאי צווח הלא הוי לפ"ז צווח מעיקרא דהא לדעת מוהר"י טראני לא חיישינן שכבר נתרצה ומה לי אם שתק בשעת שמיעה או צווח בשעת שמיעה דהא עיקר סברת הר"ן בתחלת דבריו שכתב דאיירי בשתק בשעת שמיעה לומר לפ"ז שחיישינן כיון ששתק נתרצה כבר אבל לדעת מהרימ"ט דאמר לא חיישינן לנתרצה כבר אי צווח השתא שתיקה זו ששתק מעיקרא מאי היא הא לא חיישינן לנתרצה כבר דהוי כמו שלא חיישינן לשמא מת ועכצ"ל ששותק בשעת נתינת הגט וחיישינן לדלמא יתרצה עיין היטב בזה כי אנכי שונא האריכות. וא"כ קשיא איך יפול הדבר הא צריך לקבל הגט בעצמו ואי שותק גילוי דעת היא שנתרצה עכ"פ השתא ולמאי צריך מיאון אח"כ ואי צווח בשעת הגט הא זה דמיא לצווח מעיקרא דעיקר סברת הר"ן לחלק בין שתק מעיקרא לצווח מעיקרא דצווח מעיקרא לא חיישינן לנתרצה ולא לשמא יתרצה יען שצוח ובשתק מעיקרא חיישינן דלמא נתרצה כבר יען ששתק אבל להרי"מט דלא חיישינן לשעבר כל צוחה וצוחה מעיקרא היא. גם אין לחוש שמא יתרצה לעתיד שהרי הר"ן סובר דמשעת צוחה ואילך לא חיישינן תו לריצוי דהא הר"ן כתב בהדיא דאם צוח מעיקרא לא צריך לא גט ולא מיאון וכן כתב נמי רבינו המחבר פה בסוף דבריו דהר"ן והרשב"א מחולקין בזה שמדברי הר"ן מוכח דבצוח לא חיישינן ליתרצה עיין עליו היטב ותמצא מבואר כדבריו. ואולם נתתי אל לבי דיש לומר דאיירי בכה"ג שבשעת שמיעה שתק (דאי בצוח ודאי ליכא חשש כלל דהא ליכא חשש לעולם לשמא יתרצה לדעת הר"ן כמבואר) ואח"כ תכף חלך לו ובשעת שרוצה הגזול להתגרש אינו פה ואולם יש פה חצרו ונותן הגט לתוך חצרו וחצרו קונה הגט ואף שדבר הזאת דוחק מצד עצמותו דכל כי האי גונא הוי ליה לש"ס לפרש ולא לסתום. עוד קשיא לי הרי קיי"ל בש"ע א"הע (סי' קל"ט סעיף א' וב') דגבי גט בעינן שתהיה עומדת בצד חצרה וה"ה אם האב מקבל הגט בשביל בתו אף שנמי חצרו קנה הגט מ"מ בעינן שיהיה עומד בצד החצר דזיל בתר טעמי' דבעינן עומדת בצד חצרה משום דחוב הוא לה הכי נמי גבי האב וא"כ אי עומד בצד חצרו ומקבל הגט ושותק הרי גילוי דעת גמור הוא ואי צווח ואומר לא בעינא לגט דאינה מקודשת תו ליכא חשש כמבואר. ואי נפשך לומר דלמא רב ושמואל לא ס"ל הכי דהא רב הושעי' אית לי' בגיטין (ע"ז ב') דאפילו היא בטבריא וחצרה בצפורי מגורשת וא"כ ס"ל כרב אושעי' הדר קשיא לן עכ"פ על עולא דהא איהו דאמר בגיטין (ע"ז ב') והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה והרי כתבו התוס' הכא וגם רש"י ללישנא קמא בש"ס עכ"פ דדוקא בלא שדיך פליג עולא אבל בשדיך סובר עולא דצריכא גט ומיאון וקשיא אם גט למה מיאון דהא לא משכחת גט אלא בשאביה כאן ועומד בצד חצירו והדבר צריך ביאור עוד ראיתי להעיר פה על מה שכתב הרב להשיג ולתמה על הרב ע"י בזה שרצה לצדד ולומר שיש טובי ספיקי בדברי הר"ן ורבינו מפרש דודאי הר"ן סובר דהא דאמר רב שהיא יכולה למחות לענין ספק אתמר תמה אני מאד היאך אפשר לומר כן בכונת הר"ן והלא הר"ן מסיים סוף הסוגיין וז"ל וכלשון הזה כתבה הרמב"ם ז"ל פרק ג' מהלכות אישות דמשמע דס"ל ז"ל דאלו נתרצה מעיקרא הוי קדושין אבל תמהני במה שסיים שם דבריו בין היא ובין אביה יכולין לעכב שזה אין לו ענין אלא אם נאמר שאם נתרצה אח"כ מקודשת ובזה יש מקום לומר שאם מיחה היא קודם שנתרצה האב יכולה לעכב אבל כיון שהוא סובר שאפי' אם נתרצה האב אח"כ אינה מקודשת היכא שייך למימר שהיא יכולה לעכב וצ"ע עכ"ל הר"ן בסוף הפלפול שלו. הרי עינינו רואות שהר"ן אחז כשיטת רש"י ז"ל בהאי שהיא יכולה לעכב היינו קודם שנתרצה האב (בגוונא שלא שמע עדיין האב והיא מוחה ואח"כ שומע האב ומתרצה) ואי סובר הר"ן כסברת רבינו ומהראנ"ח שהביא שההיא יכולה לעכב לענין ס' אתמר מאי האי שמתמה על הרמב"ם הכי נמי טעמי' דרמב"ם שאם נתרצה האב מקודם מקודשת ואם היא מוחה נעשה מודאי ספק ככל דברי הרב אלא שלא חיישינן לשמא נתרצה אבל אם נתרצה מקודשת ומכח עכובה נעשה ספק וכן משמע מרהיטת לישנא דהר"ן דכתב ובזה יש מקום לומר שאם מוחה היא קודם שנתרצה שיכולה לעכב משמע זולת זה אי אפשר למצוא הדבר והיינו שיטת רש"י ולא כשיטת תוס' בזה שלאחר שנתרצה קאי כלל ואפי' לענין ספק ומה שהערה מדברי הר"ן דאמאי לא מייתי בתחלת הסוגיא ראיה דאיירי בשתק מעיקרא דאל"כ קשה קושית תוס' היאך יכול האב לעכב דהא חיישינן שמא נתרצה וע"כ דהכי איירי רב בצווח מעיקרא כאשר העלה תוס' וע"כ דהר"ן סובר דלענין ספק אתמר האי רב וכשיטת הרשב"א חדא יש לומר דאף שצד הזה היינו עכיבת האב לענין ספק אתמר מ"מ יש לומר עכיבה דידה לענין ודאי אתמר ואף שזה דוחק וכמו שהוא העלה בסמוך לדעת הראנ"ח בתוס'. אבל באמת אין מזה ראיה די"ל דהר"ן הי' סובר דמדברי רב אלו ליכא ראיה כלל לזה די"ל דאיירי בלא שדיך לכן יכול לעכב וכן העלה המהרש"א ז"ל ועוד קשיא לי אי כדעת מהראנ"ח ורבינו פה שרהיטא דשמעתתא על הרב דמה שהיא יכולה לעכב לענין ספק אתמר א"כ קשיא מאי האי שהקשה הש"ס על רב אסי מהאי מאן תמאן שהיא יכולה לעכב הא לרב נמי קשיא דהא מאי שהיא יכולה לעכב היינו רק לענין ספק שאין הקדושין נעשין ודאי קדושין והיאך שייך זה למדרש בקרא דמשמע מני' דאם ממאנת לא הוי קדושין כלל וכן משמע לשון הברייתא. ואולם אמרתי בזה פרפרת אחת דהנה רב משני ואמר לא תזלו בתר איפכא יכול לשנויי כגון שפחו' שלא לשם אישות מאי האי דמשני רב הלא לדידי' לא קשיא כלל. ואולם לפי אשר הערנו ניחא דגם לדידי' קשיא וזה שאמר לא תזלו בתר איפכא דהמה רצו לומר דאפילו ספק קדושין ליכא וזה היפך הדברים ובחדושי הארכתי בזה ופרשתי הלשון בתר איפכא על דרך חריצות ודע שבעיקר קושי' מהראנ"ח במה שהעמיד על תוס' אי כפי דעתם שהיא יכולה לעכב אפילו אם נתרצה האב בפירוש א"כ למאי צריכא לעיל גט ומיאון הא אפי' נתרצה האב בפי' במיאון לחודי' סגי אמרתי דלא קשה מידי דהנה לעיל כתבו תוס' בד"ה אלא לאו דקדשה בסוף הדיבור וז"ל ומיירי שכך איירי שלא מיאנה אלא שגירשה דאמת שנפסלה לכהן כו' כיתומה כו' דאם מיאנה לא נפסלה ואם גירשה נפסלה כו' עכ"ל הרי ודאי חזינן שאם היא לא מיאנה והבעל אינו חפץ בה צריך לגרשה והיינו שאמר שצריכה גט היינו שאם הבעל אינו חפץ בה והיא אינה רוצה למאן דודאי לקיימה אי אפשר בלא"ה מצד שהיא ס' מקודשת דלמא לא נתרצה האב לכך צריכא גט וכדי שלא יאמרו קדושין תופסין תקנו שתהא צריכא גם מיאון והדבר פשוט לע"ד. ואולם באמת הרי חזר תוס' מפירושו ונקט דעת רש"י שכונת רב רק לענין שאם עדיין לא נתרצה האב יכולה היא לעכב שלא יהי' קדושין חלין וכן הסכים בזה הר"ן ז"ל כאשר הבאנו ולפ"ז מוכח נמי דלא כדעת מוהרימ"ט הנזכר שרוצה לומר לפי שיטת הר"ן בדברי הרי"ף בפי' השני דאם ידוע לנו שנתרצה האב מקודשת רק דלהכי לא חיישינן לשמא נתרצה לפי שהוי כמו דלא חיישינן לשמא מת וחיישינן רק לשמא יתרצה והוי קדושין למפרע ולכך צריכא גט וא"כ נשאר לנו קושי' מהראנ"ח דלמאי צריכא גט הא במיאון לחוד סגי דהא לנתרצה לא חיישינן כלל אלא לשמא יתרצה וכיון שלא נתרצה האב כבר סגי לן במיאון ואף אם אח"כ יתרצה לא הוו קדושין כדעת רש"י ור"ן עוד ראיתי להקשות על הרי"מט מה שהקשה הרב המחבר לקמן פרק ז' מהלכות אלו הלכה י"ב על שיטת הרשב"א דרוצה לומר דאף אם צווח מעיקרא ולא שייך שמא יתרצה אפ"ה דלמא יתרצה אח"כ ויחולו הקדושין מצד התנאי ואמאי מהני גט הא הוי גט קודם חלות קדושין ול"מ עיין בדברי רבינו שם באריכות בד"ה ולעיקר ספקו וזה הדבר קשה נמי להר"י מטראני כמבואר מאליו מכל זה נראה דלא כשיטה זו דלא חיישינן לשמא נתרצה אלא לשמא יתרצה אלא לפי פשוטו של השמועה שחשש רב ושמואל לשמא נתרצה כבר היינו כפי' הר"ן אחר ששמע נתרצה ובשעת גט לא חיישינן דלמא כבר נתרצה אף שלא חיישינן בכה"ג שאמר צאי וקבלי קדושיך דאין דרך האב לומר לבתו צאי וקבלי קדושין מ"מ חיישינן שנתרצה בשעה ששמע:<br><b> ואולם </b> אף אם נקטינן זאת בידן שחיישינן לנתרצה כבר ודלא כמהרימ"ט מ"מ לא נמלטנו מהחשש אף אם לא נתרצה כבר דלמא יתרצה עוד (זולת לדעת הר"ן באם שתק מעיקרא ואח"כ צווח דחיישינן שפיר לדלמא נתרצה אבל כי לא נתרצה כבר תו לא חיישינן לדלמא יתרצה כיון שצווח כאשר בארנו לעיל דמדברי הר"ן מוכח בצווח תו לא חיישינן לרצוי דעתיד) ולפ"ז בשותק יש לנו ב' חששות החשש האחד דלמא כבר נתרצה והחשש השני דלמא יתרצה עוד לעתיד. (ולבי מהסס לומר דאם לא נתרצה כבר והא דשתק מחמת ריתחא הוא תו לא חיישינן ליתרצה עוד דהוי כמו צווח לדעת הר"ן דמה לי אם צווח מה לי אם לא צווח והא מירתח רתח וצווחה זו רק גלוי מצפונותיו דא"כ ודאי דברי מוהרימ"ט תמוהין היאך שייך כלל לומר לשמא נתרצה לא חיישינן וחיישינן רק לשמא יתרצה דמדלא נתרצה מרתח רתח ותו לא יתרצה, דוק):<br><b> ולפ"ז </b> וכפי אשר יעדנו והקדמנו אחת לאחת ודאי צריכין תרתי גט ומיאון דהא הערנו על דעת מהר"י מטראני ה"א ע"כ חיישינן לשמא נתרצה כבר דזולת זה קושי' מהראנ"ח נצבת. הא לא בעי גט כלל דלחשש לשמא יתרצה במיאון לחוד סגי ועוד גט לא מהני דהוי גט קודם לקדושין כקושית רבינו לקמן ולכן מוכח דחיישינן לשמא נתרצה כבר והכל נכון הוא דצריכא גט דמיאון לחודיה לא מהני דדלמא כבר נתרצה ובשנתרצה לא מהני עכובא דידה כדעת רש"י והר"ן ותוס' בחזרתן, וגם מהני הגט לזה. אמנם לפי אשר העלנו כעת דאף אי חיישינן לשמא נתרצה כבר מ"מ לא נמלטנו מהחשש אף אם לא נתרצה דלמא יתרצה לעתיד קשיא אכתי מאי מהני הגט דלמא לא נתרצה כעת בשעת נתינת הגט איך יתרצה לעתיד והוי קדושין למפרע והגט לא מהני דהוי גט קודם קדושין. ואין להעמיס עלי דזה לא קשיא דבאמת הגט לא מהני לזה אלא שבעינן הגט משום חששא שמא נתרצה כבר ולצאת חששא דשמא יתרצה די במאי שמיאנה ומעכבת הקדושין דהרי צריכא נמי מיאון דזה ליתא דא"כ מדוע אמר הש"ס הטעם דצריכא מיאון משום חששא דיאמרו קדושין תוספין באחותה הלא מצד הדין בעינן גט ומיאון גט משום עבר ומיאון כדי שלא יחולו הקדושין לעתיד שבזה לא מהני הגט. לכן הנכון כדעת הר"ן שהבאנו בתחלת דברינו דאיירי ששתק מעיקרא והשתא הוא דצווח וא"כ חיישינן רק לשמא נתרצה בשעה ששמע אבל לשמא יתרצה ליכא למיחש והגט מהני ממה נפשך אי כבר נתרצה הוי הגט לאחר קדושין ואי לא נתרצה תו לא חיישינן שיתרצה עוד ולא צריכא מיאון אלא משום שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה:<br><b> ולפי </b> אשר יעדנו לעיל בתחלת דברינו יותר נכון הוא דפסיקא לי' לרב אחא ברי' דרב איקא למימר דטעמי' דרב שצריכה נמי מיאון משום שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה ולא אמר באמת הטעם משום דחיישינן לדלמא לא נתרצה ויתרצה עוד וגט לא מהני דהוי קודם לקדושין ולכך צריכין מיאון דהוי עיכובא דידה כאשר בארנו ומנא ליה לומר דאיירי רב ושמואל בשתק מעיקרא והשתא צווח דלמא בשתק מעיקרא ועד השתא איירי (ואף שלפי פשוטו נמי ניחא חדא דהוי ליה כולי האי לפרש ועוד הא רב גופיה אמר לקמן בסוגיין הטעם משום שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה) משום דקשיא לי קושיין האי גט היכי דמי אי שתק הרי גילה דעתי' שנתרצה ואי צווח א"כ תו לא חיישינן ליתרצה עוד כאשר בארנו וע"כ דאף בצווח טעמא אחרינא איכא משום דיאמרו שכבר נתרצה ואין קדושין תופסין באחותה:<br><b> וכאשר </b> זכינו לכל זה מה מאוד שמחתי שמצאתי תרופה לתמיהת מהרש"א והרב פני יהושע דמאי טעמא צריכא מיאון בלא שדיך לשמואל (כדהוכיח תוס' בזה בד"ה אלא דקידשה) מדלא פריך הש"ס ממתניתין גם על שמואל דהא המיאון רק שמא יאמרו קדושין תופסין ובדשדיך שנא בעינן גט מיאון למה לי ולדברינו ניחא האי מילתא מאוד מאוד דאיכא למימר החילוק בין שדיך ללא שדיך הכי הוא בדשדיך חיישי' אפי' לשמא נתרצה כבר ולא אמרינן בזה סברת מוהרי"מט דהוי כמו שלא חיישינן לשמא מת דהתם שאני דליכא ריעותא אבל הכא בדשדיך איכא רגלים לדבר וחיישינן אפי' לשמא נתרצה כבר (וכן כתב הרי"מט בתשובה וצדד לומר דבדשדיך אמרינן אפי' דחיישי' לשמא אמר צאי וקבלי קדושיך עייש"ה) אבל בלא שדיך שפיר דמי' לשמא מת דלא חיישינן אבל ודאי חיישינן דלמא יתרצה עוד דמהיכי תיתי לא ניחוש לזה וכי אי אפשר הדבר שלא יתרצה ולפ"ז אי חיישינן לשמא יתרצה ודאי צריכא מיאון בלא"ה כדי שלא יחולו הקדושין לעת שיתרצה וא"כ שפיר ממתניתין ל"ק על שמואל דהתם דקתני וכולן שמיאנו איירי בלא שדיך והאב שותק וחיישי' דלמא יתרצה האב לכך היתה צריכא מיאון דוק:<br><b> עוד </b> ראיתי להעיר לפי אשר יעדנו נשאר לן קושי' תוס' ד"ה אי לאו דקידשה איהי כו' דהקשו וא"ת לרב ושמואל קשי' נמי מגרושה כו' ותירצו דאיירי בלא שדיך ואירע שגירשה עייש"ה. ולפי ביאורנו קשיא הא בלא שדיך לא צריכא מיאון אלא מטעמא דלמא יתרצה. וקשה לן הכא האי גט היכי דמי אי דליתא לאב כאן הא לא הוי גט דהא קטנה לא יכולה לקבל גט ואי דאיתא לאב א"כ ממה נפשך אי קבל הגט הרי גלי דעתי' שנתרצה והוי אחר אישות ואי צווח הלא לא צריכא גט דהא דצריכא גט היינו משום דצריכא מיאון והיא לא מיאנה והא בצווח אפילו מיאון אינה צריכא דלא חיישינן לשמא יתרצה והא אמרינן דהאי דצריכא מיאון בלא שדיך דוקא בשותק האב והכא בנדון הברייתא אי אפשר שאיירי שהאב שותק דאי שותק בקבלת הגט הוי כמו שאמר שנתרצה ובפרט שקשיא לפי דעת רבינו לקמן פ"ז הלכה י"ב הא לא הוי גט כלל כאשר הערנו לעיל משום דהוי גט קודם לקדושין ומיאון הוא רק כדי שלא יחולו הקדושין אבל גט לא הוי ואולם אין דעת זאת מוסכמת ועי' לקמן היטב בדברי רבינו בזה ואולם דברים הראשונים קשי' לפי ביאורנו:<br><b> לכן </b> אמרתי ניזול בתר איפכא לתרץ קושי' תוס' דלא כדבריהם. ונבחון עוד דבר אחד דהנה מה שכתבו תוס' בתחלת דבריהם דלכן לא רצה הש"ס לאוקמי הברייתא בדשדיך דבדשדיך הוי כמו אחר אישות זה דוקא אי אמרי' טעמי' דרב ושמואל ועולא דסברי בדשדיך צריכא גט ומיאון משום דחיישי' שמא נתרצה לשעבר א"כ נכונה הסברא כיון דחיישי' לנתרצה לשעבר הוי אחר אישות אבל אי אמרי' כסברת מהרי"מט דלשעבר לא חיישי' כלל דהוי כמו דלא חיישי' לשמא מת ועיקר החשש לשמא יתרצה להבא ולכך צריכא גט ומיאון לא שייך לומר דבדשדיך הוי כמו אחר אישות הא לא חיישי' לנתרצה לשעבר. וא"כ הרי כעת לא הוי אחר אישות כלל דהא לא נתרצה עדן. וא"כ יש לאוקמא בדשדיך. ואולם הרי הוכחנו לעיל דע"כ הטעם בשדיך חיישי' לשמא נתרצה ע"כ לשעבר קאי דאי להבא ולשעבר לא חיישי' קשי' לן היכי מצינו ידינו ורגלינו היאך נעשה הגט דאי קבלה האב א"כ מאי עשה אי שתק הרי גלי דעתי' שנתרצה ואי צוח הרי לא חיישי' ליתרצה כסברת הר"ן אולם כבר הערנו די"ל דאיירי שאביה בצפורי וחצרו בטבריא ונתן הגט לחצרו אך אמרו זהו דעת רב אושעי' ריש פ' הזורק אבל עכ"פ קשיא לעולא שם דהא איהו סובר דצריך להיות עומד בצד חצרו ויודע שנותן הגט וא"כ עיקר הוכחה היא מעולא דמרב ושמואל ליכא הוכחה כלל דיש לומר אינהו סברי כרב אושעי' ולפ"ז הכי נמי לא הי' הש"ס יכול להקשות על רב ושמואל מגרושה לכהן הדיוט די"ל דאיירי בשדיך ואפ"ה לא קשה הא הוי אחר אישות דמי נימא דרב ושמואל חיישי לשמא נתרצה כבר דלמא לזה לא חיישי כלל אלא היינו טעמייהו דחיישי לשמא יתרצה עוד. ולפ"ז שפיר קאמר הברייתא גרושה לכהן הדיוט דאחר אישות לא הוי כדבארנו ולייעד אפ"ה אי אפשר דהא השתא דתקנו רבנן דצריכא גט משום ספק לשמא יתרצה הא אי אפשר לייעד מטעם זה דהא עכ"פ היא כל ימיה ספק מגורשת ועוד הא נקראת גרושה דהשתא דתיקנו רבנן גט הוי כמו ודאי מגורשת דאשה גרושה מאישה קרינן בה. וא"כ ל"ק על רב ושמואל. וא"ת הא אי אפשר לומר כן דהא רב סובר לקמן דאם מיחתה היא יכולה לעכב א"כ במיאון לחודי' סגי הא כבר הערנו לעיל כמה ישובים על זה חדא היכא דלא מיחתה מעצמה, ועוד הא י"ל דרב לענין ספק איירי אמנם על עולא שפיר מקשי הש"ס דאי אפשר לאוקמא בדשדיך דהא מעולא לשיטתי' מוכח דע"כ היינו טעמי' דבדשדיך צריכא גט ומיאון משום דחיישינן לשמא נתרצה כבר וא"כ א"א לאוקמא בדשדיך דלפ"ז הוי כמו אחר אישות וע"כ בלא שדיך וקשי' שפיר אמאי נקראת אלמנה דהא לא צריך אפילו מיאון כמ"ש התוס' בתחלת דבריהם ולא תימא הא בלא"ה נמי א"א לומר דבדשדיך חיישינן רק לשמא יתרצה דא"כ בלא שדיך אפי' לשמא יתרצה לא חיישי' דא"כ מה בין שדיך ללא שדיך ואי לא חיישינן לשום דבר הרי אפילו מיאון לא צריך דהא אנחנו ידענו דטעמ' דצריך עכ"פ מיאון גבי לא שדיך משום דחיישינן לשמא יתרצה והרי מוכח מרב ושמואל דסברי דצריך עכ"פ מיאון דזה ליתא דמהיכא מוכח זאת דלפי השתא ליכא הוכחה כלל מרב ושמואל דבאמת יש שני הוכחות לזה. האחד מכח קושי' תוס' לעיל ד"ה אלא דקידשה כו' מדוע הקשה רב כהנא לעולא לשמואל מי ניחא. ועוד יש הוכחה לזה מדהקשה הש"ס הכא מאלמנה לכ"ג לעולא. וע"כ דהש"ס לא רצה לאוקמי הברייתא בדשדיך דהוי כמו אחר אישות וא"כ נמי קשיא ולשמואל מי ניחא וע"כ דלשמואל איירי בלא שדיך ונקראת אלמנה משום דצריכה עכ"פ מיאון כמ"ש התוס' בתחלת הדבור שעמדנו בו:<br><b> ועתה </b> נחזי אנן מכח קושיא זאת מדהקשה אלמנה לכ"ג היכא משכחת לה לעולא ולא לרב ושמואל. השתא ליכא קשיא כאשר יעדנו דלעולא איכא למימר דמוקי לה בדשדיך ואפ"ה קשיא רק לעולא לשיטתי' ולא לרב ושמואל דלדידהו י"ל דבדשדיך לא הוי אחר אישות דלא חיישינן אלא לשמא יתרצה ואפ"ה נקראת אלמנה משום שהיתה צריכה גט וכמו שכתבו התוס' לשיטתייהו לענין לא שדיך מצד מיאון מכ"ש לדידן דמוקמינן לה בדשדיך ואפי' גט צריכה ואי משום קושי' תוס' לעיל י"ל באמת לעיל רב כהנא לא הי' יכול להקשות על רב ושמואל דרב כהנא נמי הי' ידע דמכח עולא מוכח דטעמי' בדשדיך משום שמא נתרצה לשעבר א"כ יש לומר בדלא שדיך חיישינן עכ"פ להבא וצריכה לזה מיאון כאשר יעדנו דבמיאון לחודי' סגי דהשתא י"ל הי' סובר רב כהנא דסובר רב לקמן דעיכובא מהני אפי' לענין ודאי שאין הקדושין חלין אבל רב המנונא איפכא נמי לא היה יכול להקשות דרב המנונא כבר ידע מתירוץ רב כהנא כגון שנעשו לה מעשה יתומה בחיי האב א"כ לא מוכח מרב ושמואל דס"ל דצריכה עכ"פ מיאון בלא שדיך וא"כ לא קשה על רב ושמואל דלמא איפכא הדברים דבדלא שדיך לא צריך מיאון כלל ובדשדיך צריכה גט ומיאון דחיישינן לשמא יתרצה ומיאון לחודיה לא מהני אלא לענין שלא יהי' אח"כ ודאי קדושין אלא ספק קדושין כמו שמצדד הרבינו והראנ"ח שהבאנו לעיל ולכן תקשה רק מעולא דלעולא אי אפשר לומר כן דמדידי' מוכח דבדשדיך חיישינן לשנתרצה כבר והוי אחר אישות כאשר יעדנו ודוק היטב כי חריף ועמוק הוא. ולפ"ז מתורץ קושיא חמורה שראיתי מקשין על הש"ס לעיל (י"ג ב') דהקשה שם על רב נחמן בר יצחק מהאי ברייתא נמי אילימא דקדיש נפשה אלמנה קרינן לה ואלא דקדשה אבי' הא אין אדם מוכר לשפחות אחר אישות ואמאי מקשי הש"ס דלמא רנב"י סובר לה כרב ושמואל ומוקי לה בלא שדיך ולזה נקראת אלמנה עיין היטב. ולפי דברינו י"ל הכי דודאי רב המנונא לא מצי להקשות על רב ושמואל בלי עולא די"ל דמוקי לה בדשדיך וטעמי' משום שמא יתרצה ולכך לא הוי אחר אישות וצריך להקשות רק על עולא דהוא ע"כ סובר דחיישי' לשמא יתרצה וא"כ א"א לאוקמא בדשדיך דהוי אחר אישות כגון דחיישי' לשמא נתרצה כבר עכ"פ השתא דאתי' לעולא ומוכח דטעמי' דשדיך משום שמא נתרצה כבר כי אמרינן דבזה פליגי רב ושמואל ועולא המה סברי דלכך צריכה גט ומיאון משום דחיישינן שמא יתרצה והוא סובר דלכך צריכא גט ומיאון משום דחיישינן שמא נתרצה מי עיקש יאמר זאת. אלא מדעולא שמעינן נמי לרב ושמואל וטעמא חדא אית להו וכד נגלה לן טעמי' דעולא משום דחיישינן שמא נתרצה ה"נ אמרינן טעמייהו דרב ושמואל משום דחיישינן שמא נתרצה א"כ לרב ושמואל נמי קשיא הברייתא ואף שלא קשיא אלמנה די"ל דאיירי בדלא שדיך כדמוקי התוס' דנקראת אלמנה משום דצריכה מיאון מ"מ קשיא מהאי גרושה לכהן הדיוט היאך נקראת גרושה דאי בדשדיך הא הוי אחר אישות ובדלא שדיך לא צריך רק מיאון כאשר הקשינו וע"כ רב ושמואל נמי מוקי לה בקדושי יעוד ולכך לא הי' הש"ס יכול לתרץ דרנב"י כרב ושמואל ס"ל דלא אהני לן זאת. התינח אלמנה, גרושה מאי איכא למימר. דוק וחריף בכל הענין ויש לי עוד אריכות דברים אלא שאין פה עט האסיף:
+
+Halakhah 14
+
+<b>היתה </b>
+<b> הבת ספק בוגרת כו'.</b> כתב ה"ה זה פשוט ונלמד מהסוגיא שבפרק עשרה יוחסין ושם אמרו קדשה אביה בדרך וקדשה עצמ' בעיר והרי היא בוגר' רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר חיישינן לקדושי ב' ופרכינן בגמ' אימת אילימא בתוך ששה בהא אמר רב הרי היא בוגרת ופרש"י בהא אמר רב ודילמ' השתא הוא דבגר' הנה מבוא' מדבריו דסבירא ליה דבתוך ששה חדשים ס' הוי וחיישינן לקדושי ב' מדכת' ודילמא כו' וכדבריו מוכח ממאי דפריך בגמרא בהא אמר רב כו' ולא פריך לשמואל נמי דקאמר חיישי' דאמאי חיישינן נימא השתא הוא דבגרה ודאי האמנם מדברי התוס' רי"ד שכתבו וז"ל ואלו היה מעשה בתוך ששה חדשים שאין זמנה עשוי להשתנות הוה דמי לבתולה שלא ראתה דם מימיה שכשהיא רואה דם אמרי' דיה שעתה ולא מס' למפרע בשום טומאה כו' יע"ש הנה מבואר דס"ל דבתוך ששה אמרינן השתא הוא דבגרה ודאי וקדושי דידה לאו כלום היא וכן משמע מדברי התוס' ד"ה ושמואל יע"ש ויש להביא ראיה לשיטה זו מהא דאמרינן לקמן נימא בפלוגתא דהני תנאי דתניא קדשה אביה בדרך כו' תני חדא הרי היא בוגרת לפנינו ותניא אידך חיישינן כו' מאי לאו חד כרב וחד כשמואל אלא אידי ואידי כשמואל כו' ומשמע דהא דרב ודאי כתנאי אתיא מדל"ק נמי אידי ואידי כרב והשתא ק' טובא דאמאי ל"ק אידי ואידי כרב ובריית' דהרי היא בוגרת לפנינו מיירי ביומא דמשלם זמניה ובריית' דחיישי לקדושי ב' מיירי בתוך ששה חדשים אכן לדברי התוס' רי"ד ניחא שפיר דע"כ ברייתא דקתני חיישינן לא מיירי במקדש בתוך ששה חדשים דא"כ היכי קתני חיישינן הא בתוך ששה קדושי דידה לא הוו קידושין כלל וכי משני דאידי ואידי כשמואל כאן במכחישתו כו' ה"נ דהו"מ למי' אידי ואידי בשאינה מכחישתו וכאן ביומא דמשלם שית כאן בלאחר ששה אלא דחדא מינייהו נקט ודו"ק: ודעת הטור ז"ל כדע' רש"י ז"ל שכ' בסי' ל"ז וז"ל קדשה אביה בדרך וקדש' עצמ' בעיר והיא בתוך ששה חדשים ונמצאו לה סימנים הוי ס' וצריכה גט מב' ושלא כדמשמע מדברי התו' והתו' רי"ד ונר' דטעמו ז"ל דס"ל דאע"ג דבעלמא אזלינן בתר חזקה וחזקה דאורייתא כדאיתא בריש חולין היינו דוקא היכא דלא איתרע חזקה אבל היכא דאיתרע חזקה לא אזלי' בתר חזקה והילכך ה"נ אע"ג דאיכא חזקה דנערות אפי"ה כיון דאיתרע חזקה דהרי היא בוגרת לפנינו לא אזלינן בתר חזקה והוי ס' מקודשת האמנם התוס' בריש נדה ד"ה ואיכא ריעותא כתבו וז"ל ואי לאו ה"ט הוה מוקמינן לה אחזקת טהרה אע"ג דהשתא ודאי טמאה כמו בנגע באחד דמטהרי רבנן בראהו חי מבערב אף ע"ג דהשתא הוא מת כו' יע"ש וכ"כ שם בד"ה התם תרתי לריעותא וז"ל אך קשה דאמרינן התם מנא הא מילתא דאזלינן בתר חזקה דכתיב ויצא הכהן כו' וקשה התם משום דליכא ריעותא דאכתי היכא דאיכא ריעותא מנ"ל הנה מבואר דס"ל דאזלי' בתר חזקה אפי' היכא דאיתרע ואולם מדברי התוס' דיבמות פ' אלמנה לכהן גדול ד"מ ד"ה שהקשה גבי ספק בן ט' פוסלים דאמאי לא נעמידנו אחזקתו ראשונה שהיה קטן ותירץ דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן ט' דחזקה קמייתא איתרע לה נראה לכאורה דס"ל דכל דאיתרע חזקה לא אזלינן בתר החזקה וכדעת רש"י והתוס' ז"ל שכתבנו: וראיתי למוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' מ"א שתמה על דברי התוספות דיבמות דאיך אפשר לומר היכי דאיתרע חזקה לא אזלינן בתר חזקה שהרי בריש נדה מוכח דלעולם בתר חזקה אע"ג דאיתרע לה השתא דמייתי לה לההיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות ופריך מינה למתני' דנדה ומסיק התם איכא תרתי לריעותא העמד טמא על חזקתו והרי חסר לפנינו אלמא דאי לאו טעמא דהעמד טמא על חזקתו הוי מוקמינן מקוה אחזקת' אע"ג דהרי חסר לפנינו עכ"ל ולע"ד אין כאן קושיא כלל דמ"ש התוס' ביבמות דכל דאיתרע חזקתה לא אזלינן בתרה כלל היינו לומר דס' הוי ומשו"ה קתני מתני' דפוסלים משום דס' הוי אם היה גדול באותה שעה אבל לאו למימרא דחשבינן ליה כגדול ודאי והילכך מש"ה הוצרכו גבי מקוה לטעמא דתרתי לריעותא כי היכי דלהוי טמא ודאי דאי לא"ה הוה אזלינן בתר חזקה דמקוה אף ע"ג דהרי חסר לפנינו ומיהוי ס' ובהכי ניחא מה שהק' עוד וז"ל בפרק בכ"מ תנן גבי תרומה ונטמאת משחשיכה ה"ז עירוב ואם ס' ה"ז ספק עירוב ומפרש בגמ' משום דאוקי תרומה אחזקתה אע"ג דהשתא ודאי היא טמאה כו' יע"ש ולפי מ"ש לק"מ דאף ע"ג דאיתרע חזקתה והרי טמאה לפנינו אפ"ה ס' הוי וספיקא דרבנן לקולא: עוד הקשה מוהרימ"ט ז"ל וז"ל ובתוספת' דטהרות אמרי' ומודים חכמים לר"מ בראהו חי מבערב שהוא טהור והיינו משום דמוקמינן לה בחזקה קמייתא שהיה חי אע"ג דהרי מת לפנינו ואיך כתבו התוס' דמשום דהשתא הוא בן ט' איתרע לה חזקה קמייתא א"ד יע"ש דהיא היא הראיה שהביאו התוס' בריש נדה ואני אומר דממקום שבא משם תברא שהרי מבואר בתוספתא דמאי דמטהרי רבנן היינו דוקא בר"ה וכדמסיים עלה שס' טומא' בר"ה טהור ועיין בתוס' נדה ד"ה ע"א ד"ה כי פליגי וכבר הרב מאיר עיני חכמים תמה על דברי התוס' דריש נדה בראיה זו שהביאו כמ"ש דאדרבא משם באר"ה דס' הוי ונדחק ליישב ע"ש וא"כ מה מקום להקשות לדברי התוספות דיבמות מתוספתא הלזו סוף דבר שכל דבריו נפלאו ממני אלא מיהא מההיא דאמרינן בריש נדה דה"ט דהלל משום דאתתא כיון דמגופא קא חזייא לא אמרי' אוקמה אחזקה ופרש"י משום דמועדת ועלולה היא לכך נראה דק' לדברי התוס' דיבמות ולדעת רש"י והטור דס"ל דכל שאתרע חזקה לא אזלינן בתר חזקה דמשמע דאי לאו האי טעמא הוה מוקמינן לה אחזקת טהרה אע"ג דהשתא ודאי טמאה ואיתרע חזקתה ועיין בס' מח"א ה' אישות סי' ג' ד"ז ע"ב שתירץ דהתם ה"ט משום דנהי דאשה אתרעאי טהרות מי איתרעו וכה"ג מחלק תלמודא בפ"ק דחולין גבי סכין איתרע בהמה מי איתרעאי ובהכי יש ליישב ג"כ ההוא דמקוה שהק' ממנה מוהרימ"ט ולי נראה ליישב עוד דהתם שאני דמעת לעת שבנדה אינו אלא דרבנן כדאיתא בנדה ד"ז דמה"ט אפילו הלל לא מטמאי אלא לקדש אבל לא לחולין והיינו משום דלא ילפינן מסוטה לטמאה למפרע כמ"ש התוספות שם בריש נדה והילכך אע"ג דאיתרע חזקתה הוה אזלינן בתרה כיון דטומאה קלה היא ואפילו לקדש לא הוה מחמרינן אי לאו משום טעמא דמגופ' קא חזיא ועיין במוהר"י מטראני סימן הנז' ובסי' נ"א יע"ש ודו"ק: ומדברי הר"ן פ"ק דחולין גבי גבינות הגוים שכתב וז"ל אלמא בהמה בחייה בחזקה שאינה טרפה היא הילכך אם מצינו אותה עכשיו טרפה אמרינן השתא הוא דאיתרעאי ומיהו הני מילי בטריפות דאיכא למימר השתא סמוך לשחיטתה ממש נולד בה אבל בטרפות סירכא או שאר טרפות דא"א לתלות בשעת שחיטה בהא ודאי אסורה דכיון דיצתה מחזקתה וע"כ קודם לזמן מציא' יצאתה ואין אנו יודעים כמה אוסרים אותה למפרע וכענין שאמרו בכתמים דכתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק ולא מצאתי לה כתם אלמא כיון שכתם זה יבש וא"א לומר עכשיו ראתה מטמאינן לה למפרע כו' יע"ש. נראה מדבריו דס"ל כדעת התוס' שכתבו בריש נדה דאזלינן בתר חזקה אפילו היכא דאיתרע חזקה ושלא כדעת רש"י והטור ז"ל וראיתי להרב בעל מח"א שתמה על דברי הר"ן בראיה זו דכתמים וז"ל דאכתי מה יענה לסיפא דמתני' דקתני ר"ש אומר היבש מטמא למפרע והלח אינו מטמא אלא עד שעת שיהיה יכול להיות לח ולא אמרי' דעכשיו ראתה אע"ג דאיכא למיתלי דעכשיו ראתה כיון דלח הוא ותו קשה טובא דבהדיא אמרו שם אמר ר"א ל"ש אלא שרץ אבל כתם לח נמי מטמא למפרע אימור יבש הי' ומיא נפיל עליה וכן הלכה הרי דאע"ג דאיכא למיתלי ולומר עכשיו ראתה אפי"ה מטמאינן לה למפרע יע"ש שהניחו בצ"ע ובאמת שהדבר מתמיה כי על כל אלה נראה לע"ד שנעמוד על סודו של הר"ן בשנדקדק עוד דאדמייתי הר"ן ראי' מההיא דכתמים אמאי לא הביא ראיה מרישא דמתני' דקתני השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי למה זה הוצרך להביא ראיה מסיפא ובר מן דין דמההיא דכתמים אין ראיה דהתם ה"ט דלא אמרי' העמידנה על חזקתה ולא יהא מטמא אלא בכדי שיוכל להתייבש משום דכיון דאתתא מגופא קא חזיא לא אמרי' אוקמא אחזקתה כדאמרינן בריש נדה ואפי' היכא דאיכ' למיתלי ולומר עכשיו ראתה ולעול' דבעלמ' אזלינן בתר חזקה לגמרי אפי' היכא דליכא למיתלי באותה שעה ואולם הנר' ודאי שכונתו כלפי מ"ש שם בפ"ק דנדה ד"ג מ"ש ממבוי דתנן שרץ הנמצא במבוי מטמא למפרע כו' ומשני התם נמי כיון דאיכא שרצים דגופי' ושרצים דעלמא כתרתי לרעותא דמי וכתבו רש"י והתוס' ז"ל שם דלשמאי דוקא קא פריך משום דמשמע ליה לתלמודא דההיא מתני' ככ"ע היא עוד כתבו התוס' שם ד"ה ושרצים וז"ל וא"ת סיפא דמתני' דקתני כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע כו' מאי איכא למימר והתם ליכא למימר דאיכא דם דמעלמא דמשום דם דמעלמא אינו טמא אלא החלוק ויש ליישב דהואיל ואם הכתם יבש ע"כ מטמא למפרע ופעמים נמי כשהוא לח מוכיח דלא אתי השתא כו' לא פלוג רבנן בכתמים יע"ש וכונתם דאשרצים פריך בגמ' שפיר דליכא למימר דהואיל והשרץ יבש וע"כ מטמא למפרע לא פלוג רבנן בשרצים דגבי שרצים איכא למימר דיבש נמי אימור מעלמא אתו שגיררתו חולדה ממבוי אחר ודו"ק ומעתה דברי הר"ן מבוארים דמש"ה הוצרך להביא ראיה מסיפא דמתני' דכתמים דאי מרישא דמתני' דשרצים אין ראיה כלל דהתם ה"ט הואיל ואיכא שרצים דגופיה ושרצים דמעלמא כתרתי לריעותא דמי כדאמרי' בגמ' משום הכי מטמאינן למפרע אמנם מסיפא דמתני' דכתמים ק"ל שפיר דאם איתא דאפי' היכא דליכא למיתלי עכשיו ראתה אזלינן בתר חזקה א"כ אמאי לא אמרי' ביבש נמי העמד על חזקתה ולא יהא מטמא אלא בכדי שיוכל להתייבש כלו' דאף ע"ג דס"ל לת"ק דלח נמי מטמא משום דלא פלוג רבנן בכתמים וגזרו לח אטו יבש מ"מ הי"ל להשוות מדותיהן ולומר דבין לח בין יבש אינו מטמא אלא בכדי שיוכל להתייבש אבל שיהיה מטמא למפרע אמאי אלא ודאי דכל דליכא למיתלי דילמא עכשיו ראתה אזלא לה חזקה ומטמאינן לה למפרע והילכך כיון דביבש ע"כ מטמא למפרע לא פלוג רבנן בכתמים וגזרו לח אטו יבש ומעתה מבואר הוא דלא תקשי לן מאי דאקשינן דכתמים שאני משום טעמא דמגופא קא חזיא דזה אינו אלא להלל ומתני' שמאי היא מדפריך מינה תלמודא לשמאי גם מה שהקשה הרב הנז' מסיפא דקתני ר"ש אומר הלח אינו מטמא כו' לק"מ דהתם גבי שרצים הואיל ואיכא תרתי לריעותא משו"ה לא אזלי' בתר חזקה וההיא נמי דאמרינן אמר ר"א ל"ש אלא שרץ אבל כתם לח נמי מטמא לא ק"מ דר"א ל"ק הכי אלא לפום מאי דקי"ל הלכתא כהלל דנשים מטמאות מעת לעת וה"ט משום דכיון דמגופא קא חזיא לא אוקמי' אחזקתה ומה שהביא הר"ן ראיה מכתמים אינו אלא מריש' דמתני' דאתיא אליבא דשמאי וכמ"ש זה הנראה לי אמת ויציב בדברי הר"ן ז"ל ודו"ק ומ"מ לדאתאן עלה נראה שדעת הר"ן דאפי' היכא דאיתרע חזקה אזלינן בתר חזקה שלא כדעת רש"י והטור אלא דכפי זה יש לתמוה על הטור דבי"ד סי' פ"א פסק כדברי הר"ן הללו ואלו כפי מ"ש בא"ה נראה דס"ל דכל דאיתרע לה חזקה לא אזלינן בתרה ובר מן דין נר' דקשה דברי הר"ן אהדדי ממ"ש בפ' מי שאחזו אמתני' דקתני אם אינו ידוע אם הגט קדם למית' או המיתה קדם לגט ה"ז חולצת ולא מתייבמת ופי' הר"ן דלא מוקמינן ליה בחזקת חי ונימא דלאחר י"ב חודש מת דכיון דהשתא מת מקמי הכי מספ"ל אימא בתוך י"ב חדש מת ע"כ וע"כ דה"ט משום דכיון דהשתא מת איתרע לה חזקה וכל דאיתרע לה חזקה לא אזלינן בתרה וכדעת רש"י והטור וכבר ראיתי להרב מוצל מאש סי' כ"ה שהק' מדברי הר"ן הללו למ"ש מוהרימ"ט ח"ג סי' ע"ב ומוהרשד"ם בחי"ד סי' ס"א על מי שבא לו שמועה שמת לו מת ואינו יודע אם מת תוך ל' או לאחר ל' שחייב להתאבל משום דאוקמינן גברא אחזקתיה ועתה מת שהרי מדברי הר"ן הללו מבואר דכיון דעתה מת ואיתרע לה חזקה לא אזלינן בתרה וכן תמיה על מוהרימ"ט בח"א שיישב דברי התוס' דיבמות באנפי אחרינא לומר דס"ל להתוספות דאפילו היכא דאיתרע לה חזקה אזלינן בתר חזקה דמה יענה להא דר"ן שהיא משנה ערוכה וכן תמה על דברי התוס' פ"ק דכתובות ד"ט ד"ה לא צריכה שנר' מדבריהם שם דס"ל דאפילו היכא דאיתרע לה חזקה דבתולה דהרי בעולה לפנינו אפי"ה אזלינן בתרה דמה יענו לההיא דר"ן יע"ש שהניחו בצ"ע והנה כפי מ"ש הט"ז סי' רצ"ז דגבי מיתה ה"ט דלא אמרינן אוקי גברא בחזקת חי משום דכל חי עומד למות אין כאן מקום קושיא כלל מדברי הר"ן ז"ל מההיא דגבינות וכמובן אלא מיהו דברי הטור ז"ל מוקשים ועומדים גם על דברי הר"ן ז"ל קשה דבשמעתין כתב כלשון רש"י ז"ל ממש כנר' דס"ל דכל דאיתרע לה חזקה לא אזלינן בתרה ומההיא דגבינות משמע איפכא וליכא למימר דה"נ דמי למיתה כיון שכל נערה עומדת לבגור דמשמע ודאי דהכא שאני כיון שאינה עומדת לבגור בתוך ששה חדשים ולא דמי למיתה דכל שעה עומדת למיתה ודו"ק. ולכן נראה דגבי גבינות שאני דחזקה אלימתא היא כיון דאתיא מחזקה דרובא דרוב בהמות כשרות הן והילכך אלימא טפי ואפי' היכא דאיתרע אמרינן אוקמא אחזקתה ואתה תחזה מדברי הר"ן שם בפ"ק דחולין היאך מבואר מדבריו דחזקה דאתיא מכח רובא אלימא טפי ובהכי ניחא נמי דברי הר"ן ז"ל דלא תיקשי לי' מתני' דפ' מי שאחזו: גם מה שהקשה הרב מוצל מאש לדברי התוס' דפ"ק דכתובות ממתני' דפרק מי שאחזו יש ליישב בהכי דהתם נמי איכא חזקה ורובא דרוב נשים בתולות נישאות כדאיתא פ"ב דכתובות ועוד נ"ל ליישב לההיא דפרק מי שאחזו וממילא יתיישבו גם כן דברי מוהריב"ל ומוהרשד"ם ז"ל דה"ט שכתב הר"ן דלא מוקמינן ליה בחזקת חי משום דאיכא נמי חזקה אחרת כנגדה דהעמד אותה בחזקת איסור ומעיקרא בחזקת איסור לעלמא קיימא יש לנו לאוקמה אחזקתה שתהא אסורה לעלמא עד שתחלוץ דומה למה שתי' הרב לעיל סמוך ונראה להאי דס' אישתהי והן אמת שיש לאומר שיאמר דלא דמי לההיא דהתם מוקמינן לה בחזקת אשת איש שהיתה מקודם ואמרינן דאין זה אותו שהעיד עליו אלא שנשתנה צורתו ואשה זו עדיין אשת איש היא משא"כ הכא שהרי אנו יודעים בודאי שמת בעלה ואיסור אשת איש דמעיקרא חלף הלך לו כגון דא ודאי לא אמרינן הואיל והיתה בחזקת איסור לעלמא מחמת הבעל עכשיו נמי העמידנה אחזקתה ותהי' אסורה לעלמא מחמת מיתת היבם זה נראה לי ושוב מצאתי למהר"י מטראני ז"ל ח"א סימן כ"ב שכתב בפרושא דכגון דא נמי חשיבא חזקה והביא ראיה לדבריו כיד ה' הטובה עליו ואם כן תירוצו דתריצנא יתד היא שלא תמוט וכפי מ"ש דחזקה מכח רוב' אלים טפי יש ליישב גם כן מאי דהוה ק"ל טובא לדעת הטור מההיא דגרסינן פ' המדיר אמתני' דהיה בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה כו' מוקי לה תלמודא מעיקרא דלא כר"ג דאלו לר"ג היא נאמנת דחזקה דגופא עדיפא הרי דאזלי' בתר חזקה דגופ' אליבא דר"ג דהלכתא כותי' אע"ג דאיתרע לה חזקה שהרי מום לפנינו ועי"ש בתוס' ד"ה חדא במקום תרתי יע"ש וכפי האמור לא ק"מ דהתם נמי איכא רובא ורובא דעלמא לאו בני מומין הן: ודע דבגמ' פרכינן התם ולשמואל מאי שנא ממקוה דתניא מקוה שנמדד ונמצא חסר כו' ויש לדקדק טובא למאי דס"ד השתא ולא אסיק אדעתי' לחלק בין חדא לריעות' לתרתי לריעו' אדק"ל מתני' דמקוה לשמואל תקשי ליה מתני' דנדה דקתני שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן הלל אומר מפקידה לפקידה ובריש נדה פרכי' מ"ש ממקוה דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כו' לשמאי קשיא למפרע להלל קשיא ודאי ומסקינן התם כשינוייא דהכא דמקוה איכא תרתי לריעותא ונדה ליכא אלא חדא לריעותא והשתא למאי דס"ד הכא בתלמודא ולא אסיק אדעתיה לחלק בהכי תיקשי ליה הנהו מתני' אהדדי והיה אפשר לו' דהמקשה דהכא ס"ל כהנהו שנויי דמשני התם בסוף הסוגיא דטעמייהו משום דהאשה מרגשת בעצמה וא"נ דאם איתא דהוי דם מעיקרא הוה קא אתי וכדאמר התם מאי איכא בין הני לישנא איכא בינייהו למרמי חבית אמקוה כו' להני לישני ליכא למרמי אך ק' דהתוס' ד"ה איכא הק' וז"ל וא"ת כו' וכן להלל דלית ליה הני טעמי צריך לשנויי כדמשני דהתם איכא תרתי לריעותא וי"ל דטעמא דהרגשה מהני להלל שלא לטמא ודאי כו' א"נ י"ל דידע טעמא דתרתי לריעות' לשרוף אבל תולין אע"ג דליכא תרתי לריעותא ועיקר פירכא דלעיל לשמאי דטעמייהו דשמאי והלל משום דאשה מרגשת בעצמה אכן לתי' הב' ק' שהרי הכא ע"כ לא אסיק אדעתיה לחלק בין תרתי לריעותא לחדא לריעותא אפי' לענין תולין דאי אסיק אדעתיה לחלק בהכי מאי ק"ל לשמואל הא היכא דליכא אלא חדא לריעותא כההיא דנדה תולין וא"כ שפיר קאמר שמואל דחיישי' לקדושי ב' כיון דס' הוי וצ"ע: ודע שהטור סי' הנז' כתב וז"ל קדשה אביה בבקר כו' וקדושי האב אינם כלום אפי' אינה מכחישתו והרמ"ה כי דוקא מכחישתו אבל אינ' מכחישתו צריכה גט מב' מבואר דבמכחישתו אפי' שמואל מודה דכיון דאיפסקא הלכתא כרב ע"כ אפי' באינה מכחישתו קאמר ומ"ש מרן הב"י הן דברים תמוהים וכבר תמה עליו מהרש"ך ח"א דף ע"ט יע"ש והרב הנז' כתב וז"ל וטרחתי ויגעתי לבקש תי' וישוב לדברי הרמ"ה ז"ל ולא מצאתי רק על צד הדחק לומר דלא גריס הרמ"ה כגי' ספרינו אלא גריס בחד מתרי גווני או גריס בתי' דברייתא אידי ואידי כרב כאן במכחישתו כאן בשאינה מכחישתו או לא גריס מאי דמסיק תלמודא בתר הכי והלכתא כותי' דרב וס"ל להרמ"ה דהלכתא כותיה דשמואל ואם לא כוון הרמ"ה לשום אחד מאלו הדרכים קשה מאד לעמוד על כונתו וצ"ע. ואחר המחילה רבה אשתמיט מיניה דברי ר' ירוחם נמי. כ"ב ח"ה כי משם בא"רה שלא כוון הרמ"ה לשום אחד מאלו הדרכים שכתב וז"ל וכתב הרמ"ה ז"ל הא דאמרינן שביום שנשלמו ששה חדשים שקדושיה קדושין כו' דוקא במכחישתו אבל אינה מכחישתו לא מכרעא מילתא אי פליג בה רב או לא ומס' חוששין לקדושי ב' ע"כ ולכן הנר' לע"ד ליישב דבריו דלהרמ"ה קשיתי' סוגי' דשמעתין דפרכינן לשמואל דאמר חוששין לקדושי' ב' ממתני' דמקוה ומשנינן דהתם איכא תרתי לריעותא והכא חדא לריעותא והשתא ק' דלרב דס"ל דאפי' בחדא לריעותא אמרינן הרי היא בוגרת לפנינו וקדושי האב אינן קדושין כלל מה יענה למתני' דריש נדה דס"ל לשמאי כל הנשים דיין שעתן והלל ס"ל מעת לעת ובריש נדה פרכינן אמתני' דשמאי אומר כל הנשים דיין שעתן מ"ש ממקוה כו' לשמאי ק' למפרע להלל קש' ודאי דאלו מעת לעת שבנדה תולין ואלו הכא טומאה ודאי ומסיק כתי' דהכא דהתם איכא תרתי לריעותא וגבי נדה ליכא אלא חדא לריעותא וא"כ כיון דס"ל לרב דאפי' בחדא לריעותא אמרינן הרי היא בוגרת לפנינו א"כ מה יענה למתני' דנדה ועיין בתוס' רי"ד שנתקשו בזה ותי' יע"ש. גם התוס' בריש נדה ד"ה השתא הוא דחזאי נתקשו בזה ותירץ דה"ט דרב משום דשערות רגילות לבא מצפרא ונדחקו הרבה בתי' יע"ש אמנם להרמ"ה לא ניחא ליה בהכי וס"ל דלפום סוגיא דנדה דמסיק דטעמייהו דשמאי והלל משום דהוי חדא לריעותא ע"כ צ"ל דפלוגתא דרב ושמואל במכחישתו דוקא הוא אבל באינ' מכחישתו אפי' רב מודה דס' הוי כיון דליכא אלא חדא לריעותא דומיא דנדה ופליגא אסוגיא דשמעתין ואי קשיא לך אכתי לסוגיא דשמעתין דס"ל דאפי' באינה מכחישתו פליגי מה יענו במאי דפריך התם מ"ש ממקוה י"ל דסוגיא דהכא אתיא כאבע"א דקאמר התם דה"ט דשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה או משום דאם איתא דהוו דם מעיקרא הוה אתו דלהנהו לישני ליכא למרמי חבית אמקוה כדקאמר התם וע"ש בתוספות ד"ה איכא בינייהו שכתבו דלהנהו לישני טעמא דהרגשה מהני להלל שלא לטמא ודאי יע"ש וא"כ משו"ה פסק הרמ"ה ז"ל דוקא במכחישתו אבל אינה מכחישתו צריכה גט מב' משום דלא קים ליה אי פסקינן הלכתא כסוגיא דשמעתין דס"ל דלרב אפי' באינה מכחישתו אמרי' הרי היא בוגרת לפנינו או כסוגיא דנדה דע"כ לומר דרב לא קאמר אלא במכחישתו ופליגא אשמעתין וזהו שכתב הרמ"ה ז"ל אבל באינה מכחישתו לא מכרעא מילתא אי פליג בה רב או לא כלו' דמספ"ל איזה סוגיא נתפוס עיקר כנ"ל ליישב דבריו ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רלד) </b> דה"ט שכ' הר"ן דלא מוקמינן לי' בחזקת חי משום דאיכא נמי חזקה אחרת כנגדה כו'. גם אני כוונתי ליישוב זה אלא דיש לשדות בה נרגא דא"כ אמאי צריך הר"ן לאתויי עלה מטעם דאיתרע לה חזקת חי כיון דהשתא מת ולפ"ז הרי מעיקרא לא קשיא ולא מידי דכיון שיש כאן שני חזקות המתנגדות זל"ז חזקת איסור דאשה וחזקת חי דבעלה (עד לאחר הגט) הו"ל ספיקא ומש"ה חולצת ולא מתיבמת ועכצ"ל דמשעה שגירש את אשתו בתנאי זה איתרע לה חזקת אשת איש משום דידעינן דלאחר י"ב חודש תשתרי לעלמא ואע"ג דלשמא ימות חיישינן מ"מ הא אין זה אלא חששא והחזקה איתרע לה. וגדולה מזו כתבו התוס' בכתובות דף כ"ג דבזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה דחזקת פנויה אין כאן עוד ע"ש ודוק. ועוד דכיון דלשמא מת לא חיישינן א"כ כשכלו הי"ב חודש ולא שמענו בו שמת הרי הותרה לעלמא כיון דבשעה שנותן הגט בחזקת שהוא חי נותן דלשמא מת לא חיישינן דהא אפילו בחולה נותנים גט בחזקת שהוא חי:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>השליח </b>
+<b> נעשה עד כו'.</b> כתב ה"ה פ' הא"מ ובירושלמי הוא מחלוקת אמר ר"א בר חייא נראין הדברים בשקדשה בשטר כו' עיין בתוס' שם ד"ה וכן בדיני ממונות שהק' וז"ל תימא דאמרי' בירושלמי וכן בקידושין הדא דתימא בשטר כו' ויש לומר דההיא בתר דתקון רבנן שבועת היסת וכתב הר"ן שם וז"ל ולא מבעיא כשהיא מכחישתה אלא אפילו כשהיא מודה שקבלתה אינה מקודשת ודאי דכיון שאין נאמנין מצד עצמן אלא מצד הודאתה הו"ל כמקדש שלא בעדים דאפי' ב' מודים אינה מקודשת עכ"ל יע"ש וראיתי להרב תומת ישרים סי' ע"ג שהק' לדברי הר"ן ז"ל דמשמע מדבריו דדוקא בקדושין לא מהני משום דמפיה אנו חיים והו"ל כב' מודים אבל גבי ממונא דבהודאה סגי נסתלק' נגיעתן ואינם צריכים לשבועה חוזרין להכשירן ואלו בפ' הכותב גבי ההוא עובדא דאבימי הק' דאמאי מהימנו חוזאי במיגו דלא היו דברים מעולם והלא חמה הו"ל עד א' ומחייבו שבוע' וכיון שמודים לדבריו א"א להו להשבע הו"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם כנסכא דר"א ותירץ שאותו מעשה היה אחר שנתחדשה שבועת היסת והעד היה נוגע בעדות ואינו מחייבו שבועה ע"כ ולדבריו אכתי ק' שהרי נסתלקה נגיעתו של חמה כיון דחוזאי הודו ליה שנתן להם המעות וחזר להכשירו וליכא למימר דס"ל דאף כשנסתלקה נגיעתו אינו חוזר להכשרו דא"כ הכא כשמודה היא אמאי קאמר שאינה מקודשת מטעמא דמפיה אנו חיים והו"ל כב' מודים ת"ל דאף כשנסתלקה נגיעתה אינן חוזרין להכשרם דטעם זה עדיף דשייך אף בממון א"ד יע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד נר' דלק"מ דדברי הר"ן ז"ל ברורים שהרי כתב שם בפרק הכותב וז"ל והו"ל משואיל"מ כדאמרינן גבי נסכא דר"א דרבותא היא דהתם נמי איכא מיגו דהא אי בעי אמר לא חטפי אלא ה"ט דלא אמרינן מיגו משום דלא חשיב איניש לאכחושי סהדא וה"נ אי אמרי לא הד"מ היו מכחשי לסהדי וא"כ מעתה מבואר תי' ז"ל דהיינו דקא מתרץ דההיא עובדא היה אחר דתקון רבנן שבועת היסת דמהשתא לא דמי כלל לנסכא דר"א דהתם ה"ט דלא מהימן במיגו דלא חטפי משום דלא חשי' איניש לאכחושי סהדא כיון דהעד אינו נוגע בדבר משא"כ דמהימני שפיר לומר סטראי נינהו במיגו דאי בעו אמרו להד"ם דהו"ל אז בעל דבר הנוגע בעדות ובכל כי האי חשיב איניש לאכחושי סהדא וא"נ דס"ל כמ"ש התוס' בשם ר"י בפ' חזקת הבתים דל"ד ד"ה הוי מחוייב שבוע' בשם ר"י דדוקא בשהעד מחייבו שבוע' בטענת המיגו כההיא דנסכא דר"א דאי אמר לא חטפי הוה בעי לאשתבועי הוא דאמרי' דלא חשיב איניש לאכחושי סהדי ולישבע אבל כל שבטענת המיגו לא היה מחויב לישבע כנגד העד בהא חשיב איניש לאכחושי סהדי בלא שבועה יע"ש וא"כ ה"נ גבי חוזאי כיון דבטענת המיגו אי הוי אמרו להד"מ לא הוו משתבעי אפומא דסהדא דהו"ל אז נוגע בדבר מהימני שפיר משום מיגו סוף דבר שמ"ש הר"ן ז"ל דהעד הוה ליה בעל דבר היינו בטענת המיגו אי הוו אמרו להד"מ ודלא כמו שהבין הרב ז"ל וזה פשוט ודו"ק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ד) </b>
+<b> כל </b> דברי הרב נכונים ופשוטים עיין בספר פני יהושע בחדושיו לכתובות וכן בחידושי אלופי ומורי בספר קדושת ישראל על כתובות ותמצא נחת כי דבריו נכונים שם ואשר יש לי לחדש ולעורר הנה הוא קצת ממה שכתבתי בחבורי ת"ל וז"ל שם הש"ך בח"מ סימן קכ"ו ס"ק נ"ח תמה על מהר"י מטראני שהקשה היאך יהיה נאמן לומר טעיתי להפסיד ללוה במגו דאמר פרעתי להפסיד להמקבל והא הוי מגו מגברא לגברא ומגו מגברא לגברא לא אמרינן ותמה הש"ך מש"ס דילן דהרי אמרו מאי קא סבר אי קסבר המלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים ומגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה יכולין למימר פרענו למלוה עכ"ל הש"ס ומאי מגו איכא הא הוי מגברא לגברא זהו תוכן דברי הש"ך ועי' בס' אורים ותומים סי' פ"ב בכללי מגו ס"ק קל"ח ועיין תשובת מרן בעל נודע ביהודה חלק ח"מ סי' י"ט ועיין פה בחדושי פני יהושע מה שהרגיש מזה ג"כ מפאת מלוה ישנה עיין היטב בכל זה. ואומר אני דיש לבאר הענין גם במה שעמדו בזה בעלי תוס' ז"ל הא הוי מגו דבי תרי ותירצו משום דהוי דררא דממונא אמרינן מגו דבי תרי וג"כ צריך ביאור. ואולם אמרתי דהנה הר"ן והרא"ש בשבועות הקשו שם על האי דאמרינן המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן. וא"כ קשיא אף אם אמר פרעתיך ביני לבין עצמי יהא נאמן במגו מגו דאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים כתב הר"ן דאנן סהדי דלא פרע ליה בינו לבין עצמו והוי מגו במקום עדים והרא"ש כתב דהוי מגו גרוע דאמרינן כל הרוצה לשקר ירחיק עדותו וכן כתב הרשב"ם ב"ב (ע' א') ולכאורה יש להבין לדעת הר"ן דה"ט דאינו נאמן משום דאנן סהדי דלא פרעיה ליה א"כ קשיא הכא מאי קאמר הש"ס הני נוגעין בעדותן הן הא לא הוי נוגעין דהא יכלו לומר נתננו ללוה בפני עדים והלכו להם למדינת הים בשלמא לדעת הרא"ש והרשב"ם לא הוי מגו משום דהרוצה לשקר ירחיק עדותו אבל לדעת הר"ן דהוי טעמיה משום דאנן סהדי תינח לגבי לוה אבל לגבי מלוה לא שייך זאת אדרבה הא לשלם למלוה לזה הוי שליחותן וחזקה מסייע להו דשליח עושה שליחותו וע"כ כדעת הרשב"ם והרא"ש. אכן אי קשיא איפכא קשיא לי לדעת הרשב"ם והרא"ש דהא ודאי לענין לפטור עצמן נגד הלוה לזה מודה נמי מאן דסובר דלאו הן עדיו דמ"הת לא יהיו נאמנין לעצמן דהא לזה שלחן לפרוע למלוה וזה מוכח נמי מהאי דסיטראי פ' הכותב (פ"ה ע"א) דאמר הש"ס לענין שלומי שליח מאי כו' דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והתם ה"ט משום דעוות דהוי שם מלוה בשטר והיה ליה ליקח השטר טרם שפרע אבל הכא הא לא איירי בכי האי גונא ועיין ש"ך ותומים ושאר מפרשי הש"ס והעיקר רהיטת הש"ס הוא אם נאמנים נגד המלוה בעדותן והיינו שרב סובר הן הן עדיו ור"ש סובר לא הוי עדים ואין נאמנין נגד המלוה אבל לפטור עצמן מלוה ודאי נאמנין ואין בזה פקפוק כלל. ולפ"ז קשיא ליה הא לא הוי נוגעין בעדותן דהא נאמנין לומר החזרנו ללוה במגו דאמרי פרענו למלוה וא"כ לפטור עצמן יכולין למימר איך שירצו או הדרינוהו ללוה ונאמנים במגו או שיאמרו פרענו למלוה באמת והשתא תו כיון שהברירה בידם לפטור את עצמן לומר או פרענו ללוה או פרענו למלוה תו אם אמרו באמת פרענו למלוה נאמנים נמי מתורת עדות נגד המלוה דהא לא הוי לענין עצמן נוגעין בעדותן דהא המה פטורים מכל צד בשלמא לדעת הר"ן לא קשה מידי דשפיר הקשה הש"ס אי אמרינן המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים הוי נוגעין בעדותן דהא אי אפשר לפטור את עצמן זולת אם אמרו פרענו למלוה דהדרינהו ללוה אי אפשר לומר דהא אנן סהדי שלא פרעו וכיון שא"א לפטור את עצמן זולת אם אמרי פרענו למלוה אף שנאמנים בזה לפטור עצמן דאמרי הרי לזאת שלחתנו לפרוע למלוה ומה לנו לעשות עוד מ"מ נגד המלוה אינם נאמנים דהוי נוגעין בעדותן אבל אי אמרינן כדעת הרשב"ם והרא"ש דלהכי לא נאמנים במגו לומר פרענו' בינו לבין עצמו במגו דאמרי פרענו לי' בעדים והלכו להם למדינת הים מטעם הרוצה לשקר ירחיק עדותו ולא הוי מגו תינח התם דהוי המגו פרעני' ליה בעדים והלכו להם אבל גבי נ"ד שפיר נאמנים לומר הדרינהו ללוה בינו לבין עצמו במגו דאמרי פרענו למלוה ובזה ל"ש למימר הרוצה לשקר כו' דאדרבה לזה שלחם לפרוע למלוה ולכן אמרתי לבאר ע"פ דעת מוהרימ"ט דמה שאמר המוהר"י מטראני דמגברא לגברא לא אמרינן מגו היינו דוקא באין שום ריוח בזה אי אומר ששלם לזה או לזה וכמו שאיירי המהרימ"ט דאמר טעיתי בחשבוני ואנכי איני מחויב לשלם דאמרינן דנאמן למגו דאמר פרעתי להמקבל. אבל אי טענת המגו טובה יותר מטענה זו שטוען השתא ודאי הרי"מט נמי מודה דהוי מגו דזה ל"ש מגו מגברא לגברא דטענה מעולה היא לדידיה (זולת לסברת פי' מטעם מלוה ישינה). ולפ"ז נחזי אנן בנ"ד דהנה נגד הלוה הוי עדות גמורה ונבחנה אם שלח ראובן ביד השלוחים האלו מנה לפרעו לשמעון שחייב לו מנה זאת אם אמרי השלוחין פרעניה לשמעון היינו המלוה והוי עדות למ"ד הן שלוחיו והן עדיו אם אח"כ הוזמו צריכין לשלם מאתים מנה האחת מה שתחת ידיהן שקבלו מראובן לפרעיה לשמעון ולא פרעו ומנה השני' מפאת הזמה שמקיימין ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ואולם אם אמרו מנה זאת שנתן לנו ראובן החזרנו לו הלא נגדו לא הוי עדים זולת בעלי דברים שנתן להם מנה והמה אמרו החזרנו ואין כאן עדות כלל לא שייך פה כלל הזמה ואף אם אמרו עדים שביום ההוא שאתם אומרים שהחזרתם המנה ללוה עמנו הייתם אין כאן הזמה אלא הכחשה ולא צריכין לפרוע אלא מנה זו שמסר להם לפרוע לבעל חובו והמה לא עשו כן ולפ"ז יותר טובה להם לטעון החזרנו ללוה ממה שיטענו פרענו למלוה ובזה מסולק קושית הש"ך על מוהרי"מט דהכא בנ"ד שפיר אמר הש"ס דהוי להו מגו דאמרי פרענו ללוה ואף שהוא מגברא לגברא מ"מ הוי מגו טוב דמה להם וללוה דהמה יטענו ודאי מה שטובה יותר לעצמן וזה טענה מעולה מטענה שטענו השתא נגד המלוה ודוק:<br><b> ובזה </b> יבא נכון קו' תוס' הא הוי מגו דבי תרי דבזה ודאי אמרינן מגו דבי תרי דהשתא שטענו נתננו למלוה אפשר שיוזמו וצריכין לשלם מאתים אבל אי יטענו החזרנו ללוה לא שייך דבר זה כלל ובכה"ג שטענת המגו מעולה מטענה שטענו השתא נמי אמרי' מגו דבי תרי ואולי לזה כוונו תוס' היכא דאיכא דררא דממונא אמרי' מגו דבי תרי כלומר ששייך לומר שבטענה שטענו השתא יוכל לבא להם נזק ממון, קל וצח. ולפ"ז מתורץ קושייתנו כל זאת כדאיירי הש"ס שאינן נוגעין בעדותן דמגו דיכולין למימר פרענו למלוה יכולין למימר הדרינהו ללוה אבל בענין קושייתינו דרצוננו לומר דנאמנים לומר לפטור עצמן הדרינהו ללוה במגו דאמרי פרעני' למלוה דבזה הוי מגו מגברא לגברא דכאן אין שייך טענה מעולה דבכל טענה אם הוכחשו לא צריכין לשלם זולת מנה שקבלו מהלוה והוי מגו מגברא לגברא וגם מגו דבי תרי ודוק. ובזה הערתי מה שהביא רבינו פה בתחלה דברי הירושלמי דאמר הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא וכתבו התוס' ד"ה וכן בדיני ממונות דהאי דבתר דתקון רבנן שבועת היסת ובאמת למי שמעיין בירושלמי ימצא בזה גמגומי דברים. ולפי שהערנו אין צורך לזה דאפילו קודם שתיקנו רבנן היסת אינן נאמנין בכה"ג דבשלמא גבי דיני ממונות הוי להו טענה מעולה כאשר בארנו דהשתא אם הוזמו צריכין לתת מאתים זוז מנה שנתנו להם הלוה לפרוע למלוה ומנה בעד הזמה זהו דוקא בכה"ג אבל בקדושי כסף לא שייך דבר זה כלל כמובן מאליו ואף אם הוזמו ל"צ אלא לחזור למשלחם כסף שמסר להם להתקדש בו האשה וא"כ אין להם מגו כלל דהוי מגברא לגברא או משום מגו דבי תרי לכן גם קודם שבועת היסת אינן נאמנין דהוי נוגעין בעדותן וק"ל. ואולם בקונטרס הזמה אשר לי ת"ל כתבתי אריכות והערתי לפי דעת פוסקים אלו דסברי דגבי דיני ממונות נמי בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ועיין בזה בש"ך ח"מ סי' ל"ג באריכות הא לא חייבי הכא כלל לשלם מפאת כאשר זמם כי הלא הוי כאשר עשה דאימת הוזמו אי קודם גמר הדין הלא לא שייך דין הזמה כלל דקיי"ל אין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין היינו שפסקו הב"ד ואמרו דאין על הלוה לשלם ונאמנים העדים ששלמו למלוה הלא תיכף הוי כאשר עשה ועיין בתומים סי' ל"ח ועי' בתשובת מרן נו"בי חלק א"הע סי' ע"ב דף ע"ט ע"ז בהגה"ה שם. גם הערתי לומר לפי דעת הרמב"ם (פי"ח מהלכות עדות הלכה ב') שכתב וז"ל עדים שבאו ואמרו ראינו זה שהרג הנפש או לוה מפלוני מנה ביום פלוני ובמקום פלוני ואחר שבדקו באו שנים אחרים ואמרו ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום ולא היו דברים מעולם לא זה הרג את זה ולא זה הלוה את זה הרי זו הכחשה וכן אם אמרו להם איך אתם מעידים כך הלא ההורג או הנהרג או הלוה או המלוה עמנו היה ביום זה במדינה אחרת הרי זו עדות מוכחשת כו' אבל אם אמרו אין אנו יודעים אם הרג זה את זה בירושלים כמו שאתם אומרים או לא הרגו ואנו מעידים שאתם עצמכם עמנו הייתם ביום זה בבבל הרי אלו נהרגין או משלמין הואיל והעדים שהזימום לא היו משגיחים על עצמה של עדות כלל אם אמת אם שקר עכ"ל ומבואר מדברי ומלשון הרמב"ם אם מעידים באופן שגוף המעשה מוכרח להיות שקר כגון שאמרו העדים ואתם עמנו הייתם אין זה הזמה אלא הכחשה רק שצריך להיות באופן שהמעשה יכול להיות אמת. ועי' בתוי"ט ובלח"מ ובתומים סי' ל"ח ולפ"ז הכא אין כאן דין הזמה כלל דהא אם באו עדים ואמרו איך אתם מעידים שפרעתם לפלוני בשביל פלוני הא ביום הזה שאתם אומרים שפרעתם עמנו הייתם במדינה אחרת א"כ לפ"ז הרי המעשה שקר דבשלמא בשאר עדות ממון שאמרו פלוני פרע לפלוני ובאו עדים והזימום א"כ אמרו לדעת הרמב"ם אפשר פלוני פרע לפלוני אלא שאתם לא הייתם אצל הפרעון אבל בנ"ד אם אמרו אתם עמנו הייתם בעיר או במדינה אחרת הרי המעשה ע"כ שקר ואין כאן הזמה אלא הכחשה, דוק. ובמקום הראוי לו הארכתי מאד בענינים אלו ופה לא באתי רק לעורר על המעיין והדברים נכונים בעצמותן:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רלג) </b> וכתב הר"ן שם וז"ל ולא מבעיא כשהיא מכחישתה אלא אפי' כשהיא מודה שקבלתה אינה מקודשת ודאי כו' הו"ל כמקדש שלא בעדים כו'. תמהני שהביא דברי הר"ן אלו בפשיטות ולא ירד לפרש דבריו דלכאורה המה תמוהים דמ"ש דאינה מקודשת אפילו כשהיא מודה דהא אדרבה אפילו במכחשת נמי מקודשת ובעיא גיטא שהרי מדאורייתא עדים כשרים נינהו דהא אין עליהן אלא שבועת היסת דרבנן ודמי למקדש בפני פסולי עדות דרבנן דצריכה גט כמבואר בש"ע אה"ע סי' מ"ב סעי' ה' בלי שום חולק ובירושלמי דקאמר הדא דתימא בשטר אבל כסף לא היינו דבכסף צריך לחזור ולקדשה כמו במקדש בפני פסולי עדות דרבנן ומשום דבברייתא קתני וכן בקדושין דמשמע דמהני לגמרי עדות השלוחין משו"ה קאמר דהיינו בשטר דוקא. ואפילו אם נדחוק לומר דכיון דעד הצריך שבועה פסול מן התורה א"כ כיון דרמו רבנן שבועה עלי' ניהו דמדאורייתא פטור ממנה מ"מ הרי זה מקרי עד הצריך שבועה ודמי קצת למאי דס"ל להר"ן ז"ל לענין מקדש במעמד ג' דמקודשת מדאורייתא ונימא דהר"ן לשיטתי' אזיל מ"מ הרי לא הי"ל להר"ן ז"ל למסתם ולהרב המחבר ז"ל לא הי' להניח דברי הר"ן ז"ל בלי פירוש. ואפשר לומר דכיון שכתב הר"ן ז"ל דעד הצריך שבועה אין תורת עד עליו א"כ סתמו כפירושו דגם מן התורה אין תורת עד עליו (ואפשר דאפילו רבינו ירוחם דפליג במעמד ג' מודה בזה) אלא שהדבר צריך טעם למה ס"ל לרבינו ירוחם כאן דמקודשת מספק דהא לר' ירוחם הנ"ל דס"ל במעמד ג' דאינה מקודשת הו"ל למימר כאן דאינה מקודשת כלל דהוי ספק דרבנן. ודע שגם הירושלמי עצמו צריך ביאור במה דאמר אבל בכסף לא והיינו לבתר דתקון רבנן שבועת היסת דקשה הא אשה מתקדשת בפרוטה וא"כ הרי י"ל דהאי וכן בקדושין מיירי בשקדשה בפרוטה דעדים פטורים משבועת היסת משום דאין נזקקין ונשבעין על פחות משוה פרוטה ולא מבעיא לדעת הרב בתשובה סי' כ"ז מביאו הש"ך בח"מ ריש סי' ע"ז דשנים שלוו אינם ערבאין זה לזה עד שיקבלו בפירוש דבודאי אין על כל אחד מהעדים הנ"ל כי אם חצי פרוטה אלא דאפילו לדעת הש"ך שם דס"ל דאפי' בסתם נמי הן ערבאין זה לזה מ"מ היינו דוקא בשלוו בשטר אחד אבל בע"פ לא והביא שם ראיות מהפוסקים דכולן הזכירו שטר (וכן בירושלמי גופי' משמע דבשטר מיירי מדכתב אע"פ דלא כתבו אחראין) ותמה על הב"י שכתב דאפילו בע"פ הדין כן וכן תמה הג"ת על הב"י ע"ש ומסיק הש"ך דאף הב"י לא קאמר דבע"פ נמי ערבאין זה לזה אלא היכא דניכר מתוך הענין שלא לצורך שותפות ואם פי' דברי הירושלמי כאן כפשוטו דברי הרב בתשובה והש"ך וג"ת מרפסין אגרין דאי בע"פ לא נעשין ערבאין זה לזה אפילו היכא דניכר שלוו לצורך שותפות א"כ משכחת לה הן הן שלוחיו הן הן עדיו בקדושי כסף נמי והיינו בשקידש בפרוטה ודברי ב"י מבוארין בירושלמי ואפילו באין ניכר שלקחו לשותפות דזה לא שייך בשלוחין שלקחן המשלח לקדש אשה על ידן אלא ע"כ דכיון שנתן לשניהם ביחד ממילא נעשו ערבאין זה לזה ודלא כהש"ך ז"ל שם:<br><b> ולדברי </b> הש"ך והג"ת הנ"ל קשה טובא בירושלמי ואפילו בשקידש ביותר מפרוטה דאי אמרת דבע"פ אינם ערבאין אא"כ קבלו בפירוש (או בניכר לדעת הב"י כפי שמפרש הש"ך דבריו) א"כ הא אין השליחין חייבין היסת משום דכל חד הוא מסייע לחברי' ועד המסייע פוטר ודאי מהיסת אלא ע"כ דבסתמא ובע"פ נמי ערבאין זה לזה וכ"א נוגע בעדות אלא דקשה מה דהתחלתי להקשות אירושלמי דהא בכסף נמי משכחת לה דהיינו בפרוטה. וי"ל דמאי דקאמר הירושלמי בכסף לא היינו דלבתר דתקון רבנן היסת משכחת קדושין דלית למימר בהו הן הן שלוחיו הן הן עדיו דהיינו בקידש בשתי פרוטות ולא עוד אלא אפילו אי קידש בפרוטות הרבה כל שלא קידשה בב' כסף נמי אמרינן הן הן שליחיו הן הן עדיו למ"ש הר"ן בפ' שבועת הדיינין דאין נשבעין היסת על פחות משתי כסף אע"כ דפירוש הירושלמי דדוקא כשקידש בשטר בכל גווני אמרינן הן הן שליחיו כו' אבל לא בכסף בכל גווני דהיינו כשקידש בב' כסף. ודע שאני תמה מאד על הר"ן בסוגיין שנתקשה בדברי הרי"ף לענין מה הביא האי דירושלמי חד בר נש אפקיד גרבוי גבי חברי' וכפר בי' וחייבו ר"י שבועה ע"י הכתף דהא למאי דקיי"ל כר"נ אין תורת עד על הכתף כיון דחייב היסת והאי אפשר שכתב לתרץ דנ"מ אם פטרו מתחלה מלבד הדוחק הגדול שבזה אין זה דרך הרי"ף למינקט דינא אנ"מ דל"ש כלל דמהיכא תיתי שיפטור את הכתף מתחלה דאם ירא שמא יכפור הנפקד למה הפקיד אצלו (או דהי' לו להפקיד אצלו בשטר) דפיטור העד השליח לא מהני לי' דהא אפילו המפקיד אצל חבירו בעדים קיי"ל דא"צ להחזיר לו בעדים וא"כ כש"כ דעד אחד לא מהני משום דיכול לומר החזרתי ולמה לא תירץ בפשיטות לשיטתיה בפ' שבועת הדיינין הנ"ל דס"ל דאין נשבעין היסת אלא על כפירת שתי כסף וא"כ נ"מ דשליח נעשה עד בשאין החפץ שוה שתי כסף דאז אין השליח חייב לישבע היסת. ואפשר לומר דהאי גרבוי נמי לא היה שוה ב' כסף ומש"ה חייבי' ר"י שבועה ע"י הכתף השליח דנראה דרב נחמן קדים לר' ירמי' הוה דהא רב נחמן תלמיד של שמואל היה דקשיש מר' יוחנן רבי' דרב אסי ור' ירמיה הי' תלמידו של ר' זירא שהיה תלמידו של רב אסי ואע"ג דרב נחמן בבבל הוה ור' ירמיה הי' בא"י מ"מ מסתמא קבלו גם בא"י תקנת רב נחמן משום דארץ ישראל כייף לבבל בדיני ממונות דבבבל שבט ובא"י מחוקק עיין סנהדרין דף ה' ע"א ועי' ב"מ דף וי"ו והרי בירושלמי אמרינן והוא שקדשה בשטר כו' אלמא דתקנת רב נחמן גם בא"י הוה וא"כ קשה האי עובדא דגרבוי הנ"ל שחייבי' ר' ירמיה שבועה ע"י הכתף וזה ודאי דוחק לומר דהעובדא הוה בשפטרו את הכתף משבועה מתחלה ועוד קשה לי דיהי' איך שיהיה אמאי לא הקשה הר"ן על הירושלמי מאי טעמי' דר' ירמיה אלא דבזה י"ל משום דאיכא למימר דר' ירמיה ס"ל כמאן דפליג התם בירושלמי:<br><b> ועוד </b> אני תמה דבש"ס דילן משמע דרב נחמן הוא דתיקן שבועת היסת ובירושלמי משמע דגם קודם רב נחמן כבר היתה תקנה זו עיין כ"מ בהלכה זו שכתב דמחלוקת הוא בירושלמי ומשו"ה פסק הרמב"ם ז"ל דאמרינן הן הן שליחיו הן הן עדיו משום דבתר הכי אמרינן בירושלמי אמר רבא הוה עובדא ועשה רב שליח עד וע"ש והרי רב קודם לרב נחמן הוה ואכתי לא נתקנה שבועת היסת ובסוגיא דהאי רעיא ריש ב"מ משמע דבימי ר' זירא כבר נתקנה שבועת היסת ומכ"ש בימי ר' ירמי' תלמידו דפריך התם וא"נ ליתא לדר"ח לחייב מדר"נ דמשמע דעל האי עובדא דהאי רעיא קאי ולא לאגמורי בעלמא אי יתרמי כהא עובדא בתר תקנת רב נחמן. ולולא דברי הר"ן היה נ"ל לפום ריהטא לומר דבעובדא דר' ירמיה בירושלמי בההוא בר נש דאפקיד גבי חברי' גרבוי דחמרא וכפר חברי' היינו שטען חברי' דלאו בתורת פקדון שדרי' ניהלי' ע"י הכתף אלא בתורת השבה שהי' חייב לו גרבוי דחמרא ומש"ה אפילו לבתר תקנת רב נחמן אין הכתף חייב היסת כיון דמודה חברי' דקבל על ידו אלא דההכחשה הוא בין המשלח להמקבל בתורת מה שלחי' לי'. אולם לא ניחא לי' להר"ן בתירוץ זה דלמ"ש בפ' הכותב דפ"ה ע"א בעובדא דאבימי בבי חוזאי דמהימנינן להו לומר סטראי במיגו דלהד"מ לבתר תקנת רב נחמן ולא דמי לנסכא דר' אבא יע"ש. וא"כ ה"נ נאמן לומר דבתורת השבה קבלתי במגו דלהד"מ כיון דלבתר תקנת רב נחמן אין הכתף עד ויש לחברי' מיגו זו דהא לא שייך לומר דזה לא חציף אינש לאכחושי סהדא משום דעד הצריך שבועה לאו עד הוא. ואדרבה אי אמרינן מיגו בבי חוזאי אע"ג דהוי מיגו מאינו מעיז למעיז נגד העד דהא חמא לא ידע אם באמת לאו סטראי נינהו אף דהוי ממעיז למעיז נגד אבימי מ"מ מיגו גרוע הוא להעיז נגד עד דאינו נוגע ומדאורייתא מהימן בלא שבועה מלהעיז נגד בע"ד הנוגע ואפ"ה ס"ל להר"ן ז"ל דאמרינן מיגו נגד חמא וא"כ מכש"כ בהאי דירושלמי דהכתף העיד דבפקדון יהבי' וחברי' כופר ואומר דקבלי' בפרעון דהוי מיגו ממעיז למעיז דלאו מיגו גרוע הוא (ואע"ג דלגבי המפקיד הוי מיגו ממעיז לאינו מעיז דאי חברי' טען להד"מ לא ידע בשקרי' מ"מ המפקיד הוא בע"ד ונוגע והכתף אינו נוגע) כן נראה לכאורה בטעמא דהר"ן דדחיק במאי שהביא הרי"ף האי דירושלמי הנ"ל:<br><b> אבל </b> באמת נלע"ד דלא דמי האי דירושלמי לההוא דבפ' הכותב הנ"ל דלמ"ש דחברי' טען דבפרעון שדרי' והכתף העיד דבפקדון הוא הרי מחויב חברי' שבועה להכחיש את הכתף ומיגו לא מהני נגד עד אחד כמו דלא מהני נגד ב' עדים וכמו שהטוען לא לויתי ועד אחד מעיד דלוה אינו נאמן במיגו דפרעתי משום דמיגו במקום עדים לא אמרינן ואע"ג דגם מיגו נגד עדים לא אמרינן מ"מ מהימני לומר סטראי במיגו נגד חמא העד משום דאי אמרו להד"מ מיפסל חמא לעדות בתר תקנת רב נחמן ולאו מיגו נגד עדים הוא אבל בהאי דירושלמי הנ"ל הוא מיגו במקום עד בהחלט ומיד נתחייב שבועה כיון דהודה דגרבוי מסר לו הכתף ומשו"ה הביא הרי"ף האי דירושלמי דאפילו בתר תקנת ר"נ כה"ג משכחת לה דשליח נעשה עד וכמ"ש:<br><b> ומלבד </b> כל זה י"ל בפשיטות דבירושלמי מיירי דבר נש וחברי' נתעצמו בדין לפני ר' ירמיה דזה תבעי' גרבוי פקדון וזה השיב לו שהוא פרעון דלא אסיק אדעתי' דהכתף יודע דדוקא בתורת פקדון שדרי' והמפקיד הביא את הכתף והעיד דבתורת פקדון מסר לו ותו ליכא מיגו גם בתר תקנת רב נחמן משום דהוי מיגו למפרע כהאי דפרק זה בורר דאי בעי קלתי' לא אמרינן כיון דהוחזק תחלה בב"ד ע"ש ודוק:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>קדשה </b>
+<b> באוכל כו' ששוה פחות מפרוטה ה"ז מקודשת מס' שמא שו"פ במקום אחר.</b> מימרא דשמואל פ' קמא דקדושין די"ב ודע שאני מסתפק בדין זה אם היינו דוקא בקדשה סתם בדבר שאינו שו"פ בהא הוא דחיישינן שמא שו"פ במדי ומקודשת מס' אמנם במפרש ואומר לה הרי את מקודשת בכלי זה ששו"פ ואינו שו"פ באותו מקום אינה מקודשת כלל ואפי' שו"פ במדי וטעמא רבה איכא במילתא דבשלמא בנתנה לה סתם הרי נתרצית היא להתקדש בפחות משו"פ אלא שמדין תורה הוא דאינה מקודשת משום דבעינן שיתן לה כסף דהיינו פרוטה ופחות משו"פ לא מקרי כסף והילכך איכא לספוקי שמא שו"פ במדי ונמצא דהרי שוה כסף האמור בתורה אמנם באומר לה בהדיא ששו"פ ודאי דאינה מקודשת כלל משום שדעתה ודאי היתה שיהא שו"פ במקומה ולא אמה ששוה במדי. ונראה להביא ראיה לזה ממ"ש רבינו פ"ז מה' אלו דין י"ט אמר לה הרי את מקודשת בבגדים אלו שהן שוים חמשים דינרים כו' ואם אינם שוים אינה מקודשת אשר מבואר מדבריו דאינה מקודשת כלל קאמר והשתא קשה דהיה לו לומר שהיא מקודשת מס' שמא שוה חמשים דינרים במדי וכמ"ש בכל המקומות דמקודש' מס' משום חשש זו אלא נראה ודאי דכל שפירש ואמר שוה חמשים או ש"פ אין דעתה אלא על מה ששוה באותו פרק ובאותו מקום ואולם לדעת החולקים על רבינו וס"ל דאפי' ידוע ששו"פ במקום אחר אינה מקודשת דאין להקדש אלא מקומו ושעתו ומשום גזרת הרואים נגעו בה דשמא יש כאן אחד מאנשי מדי ואם יראה שאין אנו חוששין כאן אף במקומו לא יחוש נראה ודאי דאפי' במפרש לה ששו"פ הרי זו מקו' מספק משום חששה זו ולפי זה צ"ל דכי פרכינן בגמרא הא לא שוו חמשים לאו למימרא דאינה מקו' כלל אלא הכי פריך כיון דלא שוו חמשים היכי קאמר רב דא"צ שומא ומקודשת ודאי היל"ל דמקודשת מס' שמא שוה חמשים במדי. ואמנם יש לפקפק בזה ממה שהטור ז"ל בסימן ל"א הביא סברת החולקים על רבי' בחשש שמא שו"פ במדי וכתב שלזה הסכים הרא"ש ז"ל ובריש סי' הנז' כתב וז"ל אם אמר לה התקדשי בחפץ זה ששוה חמשין זוזי כו' אם מצא אח"כ ששוה חמשין זוזי מקודשת אשר נראה מדבריו דאם אינו שוה אינה מקודשת כלל וכמ"ש רבינו מדלא ביאר הדבר ולא ידעתי למה שהרי מבואר דבמפרש נמי איתא להאי חששה שמא שוה חמשין במדי ואפי' במקומו לא יחוש וכעת דין זה צל"ע ודע דבפ"ק דקדושין סמוך ונר' למימרא דשמואל אמרינן ההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא יתיב רבי חנינא וקמשער אי אית ביה שוה פרוטה אין ואי לא לא ופרכינן והאמר שמואל חיישינן ומשני ר"ח לא סבר להא דשמואל כו' וכתבו התו' בד"ה ר"ח וז"ל הכא לא מצי לשנויי הא בקדושי ס' כדלעיל משום דאיירי שקדש' אחיו כו' הנה בדברי התו' הללו צווחו בו קמאי דקמאי דאמאי הוצרכו לומר שקדשה אחיו דהא ע"כ ר"ח לא חייש לדשמואל כלל להצריכה גט מדאמרו לו רבנן והאיכא סהדא באידית כו' ועל כרחין אותם רבנן לא היו רוצים לומר דהיא מקודשת ודאית אלא מס' דניחוש לקלא אלמא דר"ח אפי' ס' אינה לדעתו ועוד דאי ר"ח חייש לדשמואל א"כ לא התירה לאחרון אם לא אצטריכה גט מן הראשון ואמאי פרשו רבנן מההיא משפחה ואין לומר דאותה אשה נשאת לשני בלא גט כיון שאפי' ר"ח היה מצריכה גט ועוד מאי האי דקאמר ר"ח לאו כל כמינך דאסר' לך אבתרא והא בלא"ה נמי אסור לשני בלא גט מן הראשון ולאחר שגירשה אפי' מאמין לדבריה נמי הרי היא מותרת לשני כל זה הוקשה להו בדבריהם הלא בספרתם ועיין במוהריט"ץ סי' ובמוהרימ"ט ז"ל: ואנכי שיירתי דרך לעצמי כלפי מה שראיתי להרב עצמות יוסף ז"ל לקמן סמוך ונראה שהעמיד הא דרב חסדא דמעשה שהיה בשנשאת לב' ועל פי זה יישב דברי הרא"ש בתשו' ודברי תוס' ר"י ע"ש ואף שמוהרימ"ט ז"ל בתשו' ח"א סי' צ"ב הרבה להקשות על דבריו והוכיח מדברי המרדכי דמעשה דר"ח באירוסין הוה מ"מ מסתייה דרב גובריה אמרה ולא נפלאת היא ליחס סברא הלזו לדברי התוס' ואף גם זאת דאיכא למימר דקושט' דמילתא ס"ל להתוס' ז"ל דמעשה דר"ח כפשטיה מתפרש' באירוסין אלא שלא הכריחו הדבר מכח ההיא דפירשו רבנן וכל הני משום דהיה מקום לומר דמעשה דר"ח בנשאת איירי ולהכי הוצרכו לומר דמיירי שקדשה אחיו והדברים מגיעים כלפי מ"ש מוהריב"ל ז"ל ח"א כלל ג' סי' ח"י דבקדושין דרבנן כגון קדושי קטנה שהגדילה ולא בא עליה וכן המקדש בדבר שאינו שו"פ לדעת הרמב"ן והתוס' שכתבו דאינו אלא חומרא דרבנן בעלמא דאין להקדש אלא מקומו ושעתו וכן כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים אליבא דרבה דאינו אלא קדושין דרבנן אם נשאת לא תצא אע"ג דבקדושי ס' אם נשא' תצא והולד ס' ממזר בקדושין דרבנן דקילי לא אמרינן אם נשאת תצא יע"ש מה שהאריך בזה וזו הלכה העלה בס"ד יע"ש הן אמת שדבריו ז"ל מן המתמיהים דבקדושי קטנה שגדלה ולא בא עליה דהוו קידושין דרבנן כתב רבינו ז"ל פי"א מה' גירושין דתצא מזה ומזה וכן הוא דעת הרי"ף פ' ב"ש והראב"ד ז"ל השיג עליו דאם אמרו באשה שהלך בעלה למ"ה ועמדה ונשאת דאיסור לאו ואיסור ערוה יאמרו באיסור דרבנן והרא"ש ז"ל שם האריך בדבר והסכים לס' הראב"ד ז"ל דבקדושין דרבנן לא אמרינן תצא מזה ומזה והטור ז"ל סי' קנ"ה הביא מחלוקת זה וכתב שמסקנת הרא"ש כדעת הראב"ד ז"ל וכבר ראיתי להרב בני יעקב ז"ל דקמ"ח שתמה על מוהר"י קולון ז"ל שכתב על אשה שנתקדשה בפחות מש"פ דכיון דקי"ל כשמואל דחיישינן שמא שו"פ במדי אם נשאת לב' תצא מזה ומזה דאיך כתב הדבר בפשוט מאחר שהדין זה במחלוקת הוא שנוי כי לדעת הראב"ד והרא"ש כיון דמידי דרבנן הוא אם נשאת לא תצא יע"ש ואנכי הרואה כי לא על מוהר"י קולון ז"ל תלונתנו כי גם על הטור ז"ל ק' דבסי' קנ"ה הסכים למסקנת הרא"ש דבקדושין דרבנן אם נשאת לא תצא ואלו בסי' ל"א גבי מקדש בפחות משו"פ הביא בסתם דברי הרמ"ה ז"ל וז"ל כתב הרמ"ה אם ילדה מב' ולא גרש הראשון הולד כשר דנהי דחיישינן לקדושי ראשון להצריכה גט ולהוציאה מב' כו' ומבואר הדבר הוא שדעת הרמ"ה דחששה דשמא שו"פ במדי אינו אלא מדרבנן וכמ"ש מרן שם ואפ"ה כתב דאם נשאת תצא והדבר צ"ע ועיין בתשובת מוהר"י באסאן ז"ל סימן פ' יע"ש מה שכתב בזה: ואיך שיהיה לדעת הראב"ד והרא"ש ז"ל מבואר דבקדושין דרבנן אם נשאת לא תצא וא"כ אף אנו נאמר שדעת התוס' נמי כן הוא ומש"ה הוקשה להו שפיר דאמאי ל"ק הא בקדושי ספק דלעולם ר"ח חייש לדשמואל אלא דהוה קא מעיין בה דאי אית ביה ש"פ כל שנשאת לב' תצא מזה ומזה ואי לית ביה שו"פ כיון דקדושין דרבנן נינהו לדעת התוס' ז"ל כיון שנשאת לב' לא תצא אלא נותן לה ראשון גט והיא יושבת תחת בעלה כמ"ש רבי' בדין גט פסול מדרבנן יע"ש והיינו דקאמר שפיר ר"ח לאו כל כמינך דאסרת לך אבתרא משום דלפי דבריה שאומרת דההיא שעתא הוה ביה שו"פ הוה ליה אשת איש שנשאת לאחר דתצא מזה ומזה ואפי' מגרש ראשון אסורה לב' לא כן משום חששא דשו"פ במדי כיון דמידי דרבנן היא כיון שנשאת לא תצא והיינו נמי דפרכי' עלה והאיכא סהדי באידית כו' וכיון דס' קדושין הוא קי"ל דאם נשאת תצא מזה ומזה ומש"ה פירשו רבנן מינה משום דס"ל דהוי ספק מקודשת ותצא מזה ומזה וכל שלא גרשה הב' אף שגרשה הראשון אסורה לב' והולד פגום ולהכי הוצרכו לומר דמיירי בשקדשה אחיו דמהשתא אי הוה ס"ל לר"ח כשמואל ע"כ צריך שיגרש ראשון והיא יושבת תחת בעלה וא"כ הו"ל גרושת אחיו ואיך קאמר לאו כל כמיניה זה הנ"ל כפתור ופרח ליישב דבריהם ז"ל ודוק:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המקדש </b>
+<b> בדבר שהוא אסור בהנאה כגון חמץ בפסח כו'.</b> משנה פ' האיש מקדש דנ"ו ע"ב המקדש בערלה כו' אינה מקודשת והתוספ' שם ד"ה המקדש בערלה הקשו וז"ל וא"ת אמאי אינה מקודשת הא שרי ליהנות שלא כדרך הנאתו כדאמרינן בפ' כ"ש כו' וראיתי להר"ב מש"ל בהלכות יסודי התורה בפ"ה הלכה ח' תמה על דברי התוס' הללו דפרק כ"ש לא אמרינן אלא דכל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן אבל איסורא מיהא איכא וכמ"ש התוספ' בפ"ג דשבועות דכ"ב בד"ה אהיתירא ובפ"ק דע"ז דף י"ב בד"ה אלא יע"ש וכן תמה הריטב"א ז"ל בשמעתין על דברי התוס' יע"ש: ולעד"נ דמה שהביאו ראייה מההיא דפרק כ"ש דבשלא כדרך הנאתו מותר לאו היינו מההיא דאמרינן התם בדכ"ד כל איסורים שבתורה אין לוקין כו' דהא פשיטא דאיכא למימר דלענין מלקות קאמר אבל איסורא מיהא איכא אלא דכונתם למ"ש שם בדכ"ה ע"ב מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דהוה שייף לברתיה בגוהרקי' דערלה א"ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה כו' א"ל האי אשתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא א"ד א"ל מידי דרך הנא' קא עבידנ' וס"ל להתו' דהני תרי לישנא בהא דפליגי לישנ' קמא ס"ל דשלא כדרך הנאתו נהי דמלקות ליכא אבל איסורא מיהא איכא ומש"ה אצטריך לטעמא דאשתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא ולישנא בתרא ס"ל דשלא כדרך הנאתו אפי' איסורא נמי מדרבנן ליכא וכמו שצידד הרב ז"ל שם דאם היה אסור מדרבנן לא שרינן אפי' בחולה שאין בו סכנה דלא התירו אלא שבו' דאמירה לגוי כמ"ש הרשב"א ז"ל הביאו הרדב"ז ז"ל ח"א סימן ב' יע"ש וכן מוכח לישנא דרבינא דקאמר מידי דרך הנאה קא עבידנא ואם איתא דלא כדרך הנאתו מדרבנן אסור אלא דבמקום חולה התירו מאי האי דקא מתמיה רבינא מידי כו' כאלו הוא דבר פשוט והלא היא גופה צריכה רבא והכי הול"ל גוהרקיה דערלה שלא כדרך הנאה היא ובמקום חולי לא גזרו אמנם אי שלא כדרך הנאתו שרי לגמרי א"ש לישנא דמידי דרך הנאה קא עבידנא כלומר דכ"ש בחולה דמותר וכן ראיתי להרשב"א והר"ן ז"ל שתפסו בקושייתם ראיה מההיא דמידי דרך הנאה כו' משמע דמההיא דלעיל דר"י לא הוה ס"ד להקשות להו כלל דתשובת' בצדה דאין לוקין דוקא דקאמר אלא דמהא דמידי כו' הוה משמע להו דשרי לגמרי ונדחקו בתי' לומר דהתם משום מעשה שהיה במקום חולי התירו ולהתוס' ז"ל לא ניחא להו בהכי כמ"ש ומ"ש בפשיטות כדאמרי' בפרק כ"ש היינו דמשמע להו דהכי הלכתא דלישנא בתרא עיקר ובהכי ניחא לי מה שהק' עוד הרב הנז' הובאו דבריו בס' חזון נחום ח"א דקפ"ו ע"ב בקונטריס החכם הש' כמהור"ם אברהם קארו ז"ל לתי' הב' שתי' התוס' דמיירי שפיר בדאיכא שו"פ אף שלא כדרך הנאתו מ"מ כיון שהאשה סבורה ליהנות דרך הנאתן ואינו כן לא סמכא דעתה והוי מקח טעות וז"ל והנה מתי' זה משמע דמתני' איירי בדלא ידעה האשה דמקדש באיסורי הנאה והוי מקח טעות וקשה מדאמרינן בבכורות דף יו"ד ע"ב איכא דמתני לה להא דר"ן אהא המקדש בפטר חמור אינה מקודשת לימא מתניתין לא ר"י ולא ר"ש אי ר"ש תיקדוש בכולה אי ר"י תקדוש במאי דביני ביני ומשני אמר רבה בר אבוה אמר ר' נחמן לעולם ר"י וכגון שאינו שוה אלא שקל כו' ואי כדברי התוספו' מאי פריך תיקדוש במאי דביני ביני הא הוי מקח טעות דסברה ליהנות בחמור זה בלתי פדיון שהרי אינה יודעת דפטר חמור הוא זה יע"ש שהניחו בצ"ע והיא קושיא חזקה אכן ע"פ האמור הנה מקום יש בראש ליישב דבריהם דמה שהוצרכו התוס' לומר דמתני' איירי בדלא ידעה האשה שאיסורי הנאה הן אינו אלא לא"ד דקאמר התם בפסחים דשלא כדרך הנאה שרי לגמרי ואהא ק"ל שפיר דהא חזי ליהנות שלא כדרך הנאתו והוצרכו לומר דמיירי בדלא ידעה האשה שמקדשה באיסורי הנאה אמנם ללישנא קמא דס"ל דשלא כדרך הנאתו אסור ל"ק להו מידי אמתני' ומתני' איכא לאוקמא כפשטא אפי' בידעה האשה שמקדש באיסורי הנאה וא"כ איכא למימר דההיא לישנא דקאמר התם בבכורות אי ר"י תיקדוש בכוליה ס"ל כלישנא קמא דפסחים דשלא כדרך הנאתו אסור ומתני' כפשטא אתיא בדידעה דאיסורי הנאה הן ומשו"ה פריך תקדוש בכוליה ואדרבא נ"ל שיש לסייע דברי התוס' ז"ל משמעתין דלקמן ומלישנא קמא דהתם דקאמר איכא דמתני לה להא דר"ן אהא המקדש בפטר חמור כו' לימא מתני' דלא כר"ש אמר ר"ן לאחר עריפה כו' והשתא ק' דלס"ד דהוה ס"ל דמתני' במקדש בפטר חמור מחיים קאמר אם כן קשה דהיכי הוי ניחא ליה מתני' אליבא דרבי יהודה הא לרבי יהודה נמי תקשי תיקדוש במאי דביני ביני וליכא למימר דלפום ס"ד נמי הוה ס"ל דמתני' בלאחר עריפה דוקא אלא דהוה ס"ל דאפי' בלאחר עריפה פליג ר"ש וס"ל דמותר בהנאה ומש"ה קאמר לימא דלא כר"ש דכר"י מתוקמא שפיר כיון דמיירי בלאחר עריפה דא"כ לא הוה ליה לר"ן למימר לאחר עריפה דהא פשיטא לן דמתני' בלאחר עריפה מיירי אלא הכי הול"ל מודה ר"ש בלאחר עריפה וכי קא מפלגי במחיים וכבר הרשב"א ז"ל בחי' נרגש מזה וכתב דתלמודא הכא אההיא שינוייא דהתם סמוך דמייתי לה בשאינו שוה אלא שקל ואליבא דר"י בר יהודה יע"ש וזה ודאי דוחק אכן כפי דברי התוס' ז"ל ניחא דהנהו תרי לישני בהא פליגי דלישנא קמא ס"ל דמתני' בדלא ידעה שמתקדשת באיסורי הנאה ומש"ה הוה מוקמינן למתני' כר"י משום דכיון דסבורה היא ליהנות בחמור בלי פדיון הוי מקח טעות ולישנא בתרא ס"ל דמתניתין בידעה שמתקדשת באיסורי הנאה ומשו"ה ק"ל דתיקדוש במאי דביני ביני כנ"ל ועל פי האמור יש ליישב דברי התוס' רי"ד שכתב בשמעתין לקמן דנ"ח וז"ל ובפטר חמור ואף על פי שהאשה יכולה לפדותו ולהיות מותרת בו אפי"ה כל זמן שלא פדאו הוי איסורי הנאה ונמצא שלא נתן לה כלום וה"ה בהקדש דאמרינן דלא קדש מפני שלא נתחלל ואע"פ שהאשה יכולה לחללו על שו"פ כדקי"ל הקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל אפי' הכי כל זמן שלא חיללו אינה מקודשת דבשעת הקדושין לא יהיב לה מידי וה"נ הכא עכ"ל ותמה עליו הח' הש' הנז' שזה הפך מסוגיא דבכורות דקאמר התם אי ר"ן תקדוש במאי דביני ביני הרי דיכול לקדש את האשה בעודף מן פדיונו ועוד תמיה אני עליו שהרי בשמעתין מוקמינן למתני' בלאחר עריפה וא"כ מאי ק"ל אכן כפי מ"ש יש ליישב שכונתו להקשות הסוגיא בדוכתא דקאמר נימא מתני' דלא כר"ש משמע דכר"י ניחא ליה מתני' ואהא קאי ואע"פ שהאשה כו' ותריץ יתיב דס"ל דסוגיא דידן דאתיא כלישנא קמא דהתם דכל זמן שלא פדאו אינה מקודשת דבשעת קדושין לא יהיב לה מידי. אמנם הא ודאי דלישנא בתרא דהתם ס"ל דכיון דבידו לפדותו לא חשיב כמקדש באיסורי הנאה ואי קשיא שהרי התוס' רי"ד ז"ל הכריח הדבר מההיא דהמקדש בהקדש דבמזיד לא קידש אליבא דר"י אף על גב דיכולה לפדותו בשו"פ כדקי"ל בעלמא והכי נמי ללישנא בתרא דבכורות תקשי ליה הא דמקדש בהקדש י"ל דההוא לישנא סבירא ליה דדוקא חיללו בדיעבד מחולל אבל לכתחיל' לא וא"כ מש"ה אינה מקודשת דלא ניחא לה למעבד איסורא ומ"מ תק' דהי"ל להתוספות רי"ד ז"ל להזכיר סוגיא דבכורות על דל שפתיו ולומר דסוגיא דידן פליגי אההיא לישנא ודוק: גם מה שכתבו התוס' רי"ד דהאשה יכולה לחללו על שו"פ קשה מההיא דאמרינן בבכורות די"א ע"א א"ד כיון דקני להך דביני ביני לא דמי להקדש ומצאתי להתוס' חיצוניות כ"י שהקשו וז"ל וא"ת כל הקדש נמי איכא דביני ביני דהא אמרינן בעלמא דהקדש שחללו על שו"פ מחולל ואפי"ה מצי פריק ליה ויש לומר דדוקא בעלים יכולים לחללו על שו"פ ולא אחר עכ"ל יעוין שם ומדברי התוס' רי"ד ז"ל מבואר דאחר נמי מצי לחללו בשו"פ וכיון שכן תקשי ליה אההיא דבכורות ועיין בתוספות דתמורה ס"פ כיצד מערימים ומיהו י"ל דאף תוס' רי"ד ז"ל מודה דאחר אינו יכול לפדותו פחות משויה אלא דגבי אשה כיון שנתנו לה בתורת קדושין חשיב כבעלים ופשוט ואי קשיא לכאורה דהנה ראיתי להתוס' ז"ל בר"פ השוכר דף ע"ז בד"ה בדמיהן שהקשו כקו' דהכא ותי' באופן אחר וז"ל י"ל כיון שכל זמן שהוא בעין אסור למוכרו מן התורה כמו כן אסור לקדש בו אשה דהוי כמו מכירה חשובה ויש בו הנאה כשמקדש את האשה כו' יע"ש וק' לכאורה דלפי דבריהם מאי פריך בבכורות אי ר"י תיקדוש במאי דב"ב הא אע"ג דאית לה הנאה שו"פ דיכולה לפדותו בפחו' משויו אפי' הכי כיון שכל זמן שהוא בעין ולא פדאו אינו יכול ליהנות ממנו ולמוכרו כ"כ אסור לקדש בו את האשה לפי דעתם ז"ל האמנם אחר העיון נראה דלק"מ דע"כ לא כתבו התוספות ז"ל אלא דוקא במקדש בערלה וכיוצא דאע"ג דיכולה ליהנות שו"פ בשלא כדרך הנאתה או באפרו אפילו הכי אם רצה הבעל למוכרו בשו"פ בכדי הנאת שלא כדרך הנאתו שיש בו או בכדי אפרו פשיטא ודאי דאסור למוכרו שהרי אין אפרו בעין וכי שקיל השתא פרוטה מאיסור הנאה קא שקיל אכן שלא כדרך הנאתו לא התירה התורה אלא ליהנות מגופו של איסור שלא כדרך הנאה אבל למוכרה לאחר בפרוטה בשביל אותה הנאה דשלא כדרך הנאה שיש בו הא ודאי אסור שהרי הוא נהנה עכשיו מגופו של איסור בדרך הנאתו משא"כ בההיא דפטר חמור דאע"ג דכל זמן שלא פדאו אסור ליהנות ממנו ולמוכרו אפילו הכי אם רצה למוכרו ולהודיעו שהוא מוכר לו מה ששוה יותר מן השה רשאי למוכרו כמ"ש הרא"ש שם והטור ז"ל סי' רי"א יע"ש והילכך פריך תלמו' שפיר דכיון דאשה יודעת דפטר חמור אסור בהנאה ודאי דדעתה לאיתקדש במאי דביני ביני והו"ל כאלו פי' להדיא שהיא מקודשת במה ששוה יותר מן השה דכה"ג איתיה במכירה כנ"ל ובדברי התוס' דע"ז י"ל טובא שכתבו וז"ל בדמיהן מקודשת משמע הא בגוף הערלה אסור לקדש וטעמא משום דלית ביה שו"פ כו'. והוא תימא דבהדיא קתני המקדש בערלה כו' אינה מקודשת ואמאי הוצרכו לדיוקי מסיפא ולא עוד אלא לישנא דמשמע שכתבו ועיין בהרב ל"מ מה שדחק בזה ולעד"נ שכוונתם ז"ל לשלול תי' התוס' בשמעתין שתי' דמתני' מיירי בשאין בה שו"פ שלא כדרך הנאתו והיינו דק"ל מסיפא דמתני' דמדקתני מכרן וקדש בדמיהן מקודשת משמע דבגוף הערלה לא משכחת לה שיהא מקודשת דאל"כ ליפלוג וליתני בדידה ולימא אם יש בשלא כדרך הנאתו או באפרו שוה פרוטה מקודשת ותי' דבכל גוונא אסור לקדש כיון שכל זמן שהוא בעין כו' כנ"ל ועל מה שכתבו התוס' וא"ת אמאי לא חשיב בהך מתני' פיגול ונותר כו' הקשה הרב ח"ה ז"ל דת"ל דמשום איסור קדש אינה מקו' כדתנן לעיל המקדש בחלקו כו' אינה מקודשת יע"ש: ולעד"נ אחר המחילה לק"מ דהתוס' ז"ל אזלי לשיטתם שכתבו בפ"ק דב"ק די"ב ע"ב ד"ה ומחיים דחלק בעלים אפי' לאחר שחיטה הוי ממון בעלים לקדש בו אשה ולכל דבר וכן משמע דלשון המקדש בחלקו לא שייך אלא בחלק כהנים דבבעלים לא שייך בהו לשון חלק דעיקר הקרבן שלהם יע"ש וא"כ היינו דק"ל שפיר דאמאי לא חשיב פגול ונותר וכגון בחלק בעלים דמשום איסור קדש לא שייך בחלק בעלים ואי משום טעמא דאיסורי הנאה אינה מקודשת כנ"ל כעת והא דלא חשיב חמץ בפסח משום דקסבר כר"י הגלילי דשרי בהנאה ובשיטה להרב החי' ז"ל כתב וז"ל הא דלא חשיב חמץ בפסח בפלוגתא לא קחשיב וצ"ע דבשר וחלב נמי פלוגתא היא כדאיתא בגמרא ואפשר דמשום דפלוגתא דחמץ בפסח מתניא במתני' ופלוגתא דבב"ח לא אתנייא אלא בברייתא עכ"ל וצ"ע שהרי סברת ר"י הגלילי לא הזכירו במתני' בפסחים כלל אלא ברייתא היא דמייתי התם בפ' כ"ש דף כ"ג ע"א ודף כ"ח ע"ב ואם כונתו ז"ל למאי דמוקמינן דל"ב ע"א התם מתני' דהאוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש כרבי יוסי הגלילי דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה הא ודאי ליתא דהתם לא מוקמינן למתניתין כר"י הגלילי אלא כי היכי דלא ליפשוט מינה מאי דאבעיא לן אי לפי מדה משלם או לפי דמים אבל למאי דמסיק התם דפלוגתא דתנאי היא אי לפי מדה משלם או לפי דמים משלם ודאי דמוקי' למתני' כריב"ז דקאמר התם דס"ל לפי מדה משלם וכ"כ הרע"ב בפי' המ' ותו קשה דבפ' השוכר את הפועל דע"ד ע"א פריך התם אמתני' תנא מאי קא חשיב אי דבר שבמנין כו' ואי איסורי הנאה קא חשיב ליתני נמי חמץ בפסח כו' והשתא לפי דבריו ז"ל ק' אמאי לא משני דפלוגתא לא קא חשיב גם לדברי התוס' ק' אמאי לא משני דס"ל כר"י הגלילי וכמתני' דהכא וצ"ע. ובמ"ש עוד אהא דלא חשיב ע"ז כו' ושביעית לאחר הביעור כתב הרב ח"א ז"ל וז"ל ר"ל דהו"מ למתני ברישא בשביעית דאינה מקודשת כו' ומיהו לא ידענא לפי מ"ש התוס' לקמן דשביעית שרי בהנאה וא"כ לאחר הביעור נמי מקודשת ע"כ דבריו ונראה שכונתו ז"ל למ"ש התוס' לקמן דנ"ח בד"ה וב' כתובים כו' וז"ל ותימא היכא הוו ב' כתובים כו' הא לא אתי שביעית מע"א דאיכא למיפרך מה לע"א שכן אסורה בהנאה יע"ש והבין הרב ז"ל שכונתם לומר דשביעית שרי בהנאה אף לאחר הביעור וזה ודאי ליתא שהרי בהגוזל קמא דף ק"א ע"א מייתי התם ברייתא דקתני בגד שצבעה בקליפי ז' ידלק הרי בהדיא דשביעית לאחר הביעור אסור בהנאה ואף שהתוס' ז"ל פרק מקו' שנהגו דנ"ב כתבו דכל שמפקירו מותר לחזור ולזכות בו ולאוכלו אחר הביעור מכל מקום מודה דאם הגיע שעת הביעור ולא הפקירו אסור בהנאה ועיין בהר"ב מוהר"ם ן' חביב ז"ל בקו' תוס' יוה"כ דף כ"ב ע"א וא"כ עכ"ל דמאי דמשמע מדברי התוספות דל"ת דז' שרי בהנאה היינו משום דהתם בברייתא איירי בז' בזמן הביעור דתופסין דמיהן לאוכלן בקדושת ז' ואהא הוא דק"ל דאיכא למפרך כו' וזה הוא פשוט:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ה) </b>
+<b> מה </b> שמצדדים הן הרב מל"מ בהלכות יסו"הת והן מה שמצדד הרב פה דאם שלא כדרך הנאתו מדרבנן אסור לא התירו להתרפאות במקום שאין בו סכנה דלא התירו אלא שבות דאמירה ולא שאר איסור דרבנן הן אמת תמה אני ששני אריות אלו לא הזכירו בדבריהם כלל רבינו הר"ן ז"ל בפ' כ"ש שכתב על האי דהביא הרי"ף שם מאמר הלז דמר בר רב אשי אשכחי' לרבינא דשייף לברתי' כו' שהביא הרב מ"ל והרב פה וז"ל שם וראיתי מי שכתב דמהא שמעינן דמתרפאין בכל איסורי הנאה של דבריהם כגון חמץ שעבר עליו הפסח כו'. ואני אומר שאם באנו לחלוק אפשר שאין מתרפאין אף באי"הנ של דבריהם כדרך הנאתן דדלמא קילי טפי איסורי תורה שלא כדרך הנאתן מאיסורן של דבריהם כדרך הנאתן עכ"ל ועי' בהגהות רמ"א י"ד סוף סי' קנ"ה שנמשך אחר הר"ן ז"ל וכ' י"א דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן עייש"ה ואם נקטי' בידן או שמותר להתרפאות באיסורי הנאה דרבנן או אפילו אם אסור להתרפאות אמרינן שאני שלא כדרך הנאתן דקילי טפי כמו שצדד הר"ן ז"ל א"כ לדברי שניהן עכ"פ שלא כדרך הנאתן מדרבנן אסור וקשי' על תוס' הכא דלא מקשי מידי דתהיה מקודשת ואולם כשאני לעצמי בחרתי בזה דרך אחרת וכלפי לייא דמהא דאשכחי' מר בר רב אשי יהא מוכח דאסור להתרפאות באיסורי הנאה דרבנן ושלא כדרך הנאתן אפ"ה אסור מדרבנן אפ"ה לא יהי' קשה על תוס' מידי דהנה בברכות (ל"ה א') איתא שם אמר רב צלף של ערלה בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין למימרא כו' ונימא הלכה כרבי עקיבא אי אמרי' הלכה כר"ע הו"א אפי' בארץ קמ"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל (פרש"י וז"ל דכל המיקל בארץ בערלה הלכה כמותו בח"ל דכיון דאינה מן התורה הלך אחר המיקל עייש"ה וכן כתב הרב ב"י בהל' ערלה). רבינא אשכחי' למר בר רב אשי דקא זריק אביונות ואכיל קפריסין. א"ל מאי דעתיך כר"ע דמיקל כו'. וא"כ לדעת רש"י והבית יוסף היינו טעמא דאמרי' דכל המיקל בארץ ישראל הלכה כמותו בח"ל לפי שערלה בח"ל מדברי סופרים והיינו כדעת שמואל בקדושין (ל"ח ב') דאמר הלכתא מדינא עייש"ה. ועיין פ"י בברכות ולפ"ז מוכח ממר בר רב אשי ורבינא ששניהם סוברין ערלה בח"ל מדברי סופרים וא"כ קשיא הכא מאי הקשה לי' מר בר רב אשי לרבינא דשייף לברתי' בגוהרקא דערלה כו'. הא המה בחוצה לארץ היו ובח"ל גוף הערלה רק מדרבנן אסור ומותר להתרפאות בו אפי' במקום שאין בו סכנה וע' פ"י פסחים הרגיש קצת בזה וע"כ מוכח כשיטה זו דאסור להתרפאות באיסור דרבנן במקום שאין בו סכנה ולכן בלישנא קמא אמר לי' האי אישתא כמירתא כחולי שיש בו סכנה הוא ובלישנא בתרא אמר לי' מידי דרך הנאה קא עבידנא והוי שלא כדרך הנאתו באיסור דרבנן דערלה גופא אסור' רק מדרבנן. והוי תרי דרבנן. וכל כה"ג לא גזרו. אבל אי הוי ערלה מדאורייתא דהוי שלא כדרך הנאתן לבד והוי חד דרבנן אף שלכד"ה אסור דאסור להתרפאות באיסורי דרבנן. והנה ראיתי בהרב מ"ל פ"ח מהל' מאכלות אסורות הלכה י"א וז"ל ספק ערלה כו'. וכן ערלה דקיימ"ל בח"ל ספיקא מותר משום דכך נאמרה הלכה בזמן הזה אף בא"י ספקה מותר משום דבטלה קדושת הארץ עכ"ל ומבואר שם מדבריו דלמ"ד ערלה בח"ל הלכתא מדינא בזמן הזה ערלה בא"י נמי רק מדרבנן אסור דכיון דבטלה קדושת הארץ דומי' דכלאי הכרם וחדש שהביא שם עייש"ה כי בזה אין פקפוק ולפ"ז שפיר קשי' להאי מ"ד דסבירא לי' הלכתא מדינא על משנתינו דקתני המקדש בערלה כו' אינה מקודשת ואמאי אינה מקודשת הא יכולה להנות ממנו שלא כדרך הנאתן כקושי' תוס' ואין לומר הא עכ"פ מדרבנן אסור ק"ל הא מתניתין סתמא קתני ולאו דוקא בזמן הבית איירי אלא אף בזמן הזה והא בזמן הזה העיקר ערלה רק מדרבנן. וא"כ שלא כדרך הנאתן הוי תרי דרבנן. ובתרי דרבנן סבירא להו לתוספת דמקודשת דהוי כמו חמץ דרבנן ושעות דרבנן וע' בפסחים (כ"א ב') ברש"י ותוספת והרא"ש. ובדברי הרא"ש בקדושין עלה דהאי מתניתין דהמקדש בערלה שם וע' אה"ע סימן כ"ח ובבית שמואל (סעיף קטן נ"א ונ"ב) דוק נכון הוא עי' עוד לקמן הלכה ב' בדברי רבינו ובזה שהערנו ובחדושי למס' ברכות הארכתי מאוד שם בסוגי' לבאר כל הענין על מכונו. ואין כאן מקומו:<br><b> ו) </b>
+<b> ויש </b> לי ללמד קצת זכות על רבינו מהרש"א ז"ל <span class="R"> (רלז)</span> דאי בחלק הבעלים אמאי אינה מקודשת הא יש שאלה בהקדש וע' במשנה למלך בפרק שלפנינו שרוצה לצדד ולומר אם אחד קידש אשה בפירות שאסר על עצמו בקונם דמקודשת לפי שיכול להשאיל על נדרו והוי לגביה היתר הנאה וא"כ אם כונת תוס' לחלק של בעלים לא הוי מקשי מידי דהא יכולין להשאיל על ההקדש דהא נשאלין על ההקדש אמנם זה ליתא חדא דהוי עכ"פ חולין שנשחטו בעזרה ועוד הא כתבו תוס' בכריתות (י"ג ב') בד"ה ארבע חטאות כו' דלאחר זריקת דם ליתא בשאלה יכול לנקוט אם קדשה בפגול ונותר וטמא לאחר שנזרק וע' בתוס' פסחים (מ"ז ב') ד"ה הואיל כו' דכתבו אי בא הקדש ליד גזבר אינו יכול למתשל עליה וע' בש"ך ח"מ סי' רנ"ה סק"ה מ"ש שם ואף ששם איירי לענין הקדש של בדק הבית מ"מ נראה לי שאין חילוק בזה ואם באו קרבנות ליד כהן אי אפשר למתשל עלי' יע' ש"ך ח"מ סי' קכ"ח ס"ק ג' וע' תוס' חולין (כ"ב ב') ד"ה והביא. וע' משנה למלך פי"ד מהל' מעה"ק הלכה ה' וע' במעילה (י"ט א') בש"ס ובפי' רש"י שם היטיב דלפי' רש"י משמע שם דפליגי ר"ש ור"י אי בא ליד כהן אי חייב באחריות אי לא וממילא אם אמרי' שאם בא הקרבן ליד הכהן שבעלים אינן חייבי' באחריות דיצא מרשותן כיון דקנאו הכהן א"כ ממילא נמי דאינו יכול למתשל עליה עיין היטב בכל זה ואין כאן מקומו:<br><b> ז) </b>
+<b> גם </b> אנכי ת"ל עמדתי בהאי עניינא ורוב הדברים היו אתי כדברי הרב המחבר. ואולם בקעה אחת מצאתי ממה שלא דבר ממנו המחבר ואשר הקשיתי קושי' עצומה על דברי תוס' במרובה מהא דאמרינן חולין (קט"ו ב') תניא איסי בן יהודא אומר מנין לבב"ח שהוא אסור באכילה נאמר כאן כי עם קדוש. ונאמר להלן כו' מה כו'. הנאה מנין אמרת ק"ו. ומה ערלה שלא נעבדה בו עבירה אסור בהנאה בב"ח שנעבדה בו עבירה אינו דין שאסור בהנאה מה לערלה כו', עד כלאי הכרם יוכיח. והנה כתבו תוס' שם (קט"ז א') ד"ה חדא וא"ת א"כ מיד כשאמר חמץ בפסח יוכיח נפריך מה להנך שכן גדולי קרקע וי"ל דמתחל' הי' יכול לומר חמץ בפסח וכלאי הכרם יוכיח דהוי להו תלתא. ועוד דהוי מצי למימר בשר תקרובת ע"ז תוכיח. וכ"ת כו' עי"ש במהרש"א. והנה ודאי מתרוצא בתרא דתוס' מוכח דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מן התורה. ואולם לא קשה מזה להרשב"א ותוס' במרובה די"ל דס"ל כתרוצא קמא של תוס' הכא שעמדנו עליו. אבל אי קשי' הא קשי' לדידהו דתקרובת ע"ז מותר בהנאה מן התורה. א"כ מופרך תחלת דין של איסי ב"י דנימא בתחלת דין כשאמר מה ערלה שלא נעבדה בו עבירה כו'. בב"ח כו' נימא תקרובת ע"ז תוכיח שנעבדה בו עבירה ואסור באכילה (כמו שכתב תוס' ב"ק דאכילה ודאי דאורייתא) ומותר בהנאה וכי תימא היא גופא נילף מערלה מה ערלה שלא נעבדה כו' תקרובת ע"ז שנעבדה בו עבירה לא כ"ש א"כ לפ"ז הא אית לן ילפותא דתקרובת ע"ז אסור בהנאה. ואין אנכי יודע מי הוא החולק על איסי בן יהודא בהאי ק"ו. ואף שר"ש שם בחולין (קט"ז א') חולק על איסי ב"י וסובר בב"ח מותר בהנאה ולא יליף האי ק"ו היינו טעמייהו דר"ש כדכתבו שם בתוס' ד"ה מה להלן דאיהו ס"ל אין ג"ש למחצה. (וכמו שילפי' הג"ש) וכמו דילפי' מני' איסור אכילה ה"נ ילפי' מני' היתר הנאה עיין ש"ה כל זה לענין בב"ח אבל לענין תקרובת ע"ז מאי איכא למימר. והק"ו עצמו מונח וקיים. ואם תקשה לפ"ז קשי' נמי לדידן. על הש"ס בע"ז (כ"ט ב') דהקשה וזבח גופא מנא לן או על רבה בר אבוהו עצמו דהקשה יין נסך מנא לן מדוע לא למדין מהאי ק"ו דאיסי בן יהודא ולמאי צריך כלל ההיקש זה ליתא דכל זמן דלא ידעינן איסור אכילה מקרא אחרינא ליכא למילף מהאי ק"ו. כמו שהעלה הש"ס בחולין דיש לומר חורש בשור וחמור תוכיח שנעבד בו עבירה ומותר בהנאה. אבל השתא דידעינן איסור אכילה מקרא אחרינא אמרי' מה לחורש בשור וחמור שכן מותר באכילה. וא"כ לפ"ז צריכין ההיקש עכ"פ לענין אכילה ואף שהשתא דידעינן איסור אכילה באמת הנאה נפקא לן מק"ו דאיסי בן יהודא מ"מ אפוכי מטרתא למה לן. ונקט הש"ס האי הקישא לענין הנאה נמי כיון דאצטריך הש"ס להביא האי הקישא לענין אכילה. ילפי' מני' כולא דלכולא איתקש בין לאכילה בין להנאה וכל זה לדידן. אבל לדעת הני אריות דאמרו דרק אכילה ילפינן מההיקש. ולא הנאה (והא דהביא הש"ס לענין הנאה רק אסמכתא וע' בהגהת מ"ל פ"ה מהל' יסודי התורה במ"ל ד"ה עוד כתבו תוס') קשי' טובא נהי דלא ילפי' מההיקש רק אכילה מ"מ השתא דידעי' איסור אכילה מההיקש תיפוק לי' איסור הנאה מק"ו. וא"ת דאיכא למיפרך מה לתקרובת ע"ז שכן בישראל אינה בשריפה. כדאמר הש"ס בע"ז (נ"ב א') מנין לע"ז של ישראל שטעונה גניזה שנאמר ושם בסתר. וכן כ' הרמב"ם (פ"ח מהל' ע"ז הל' ט') וכמ"ש התוס' בחולין ד"ה מה לערלה דהקשו מה לערלה שכן בשרפה ותירצו היא גופא נילף ותינח בב"ח. אבל הכא גבי ע"ז דילפינן מקרא דטעון גניזה ולא שרפה ל"ש למימר היא גופא נילף. ואולם זה ליתא תינח ע"ז שעבדו ישראל. ע"ז שעבדו גוי דהוא בשרפה דכתיב ואשריהם תשרפון באש מאי איכא למימר. א"כ הרי נילף מני' ע"ז של גוי ושוב גם ממילא ע"ז של ישראל אסור בהנאה דכן צריך למימר לענין בב"ח גופא דאל"כ בב"ח שבשלו גוי מנין לאיסי ב"י לאסור דהא לא נעבד בו עבירה דהא הגוי אינו מצווה על לא תבשל גדי בחלב אמו וע"כ כיון דילפי' בב"ח שבשלו ישראל ה"ה בב"ח שבשלו גוי וא"כ ה"נ אם ילפי' ע"ז של גוי ה"ה נמי של ישראל ואין לפקפק. וא"כ הדרן לדברינו לדעת תוספות ורשב"א נימא תקרובת ע"ז תוכיח שאסור באכילה ומותר בהנאה. ואולם לפי דברי רבינו המחבר פה בהאי ענינא. דרוצה לומר דדעת תוס' והרשב"א בפלוגתא אתמר והיינו בפלוגתא דריב"ב ורבנן (ע"ז ל"ב ב') וחולין (י"ג ב') דריב"ב דס"ל תקרובת ע"ז מטמא באוהל כמת. והיינו דמקיש למת. מה מת מטמא אף ע"ז מטמא. דכתיב ויצמדו לבעל כו' ורבנן דפליגי על ריב"ב כתבו התוס' בחולין (י"ג ב') בד"ה תקרובת היינו טעמייהו דס"ל אכילה דכתיב בהדיא אתקיש. טומאה דלא כתיב בהדי' לא איתקש וריב"ב סובר דלכל מילי דמת אתקש עייש"ה בתוס' וא"כ תוס' דכתבו במרובה דרק לאכילה אתקוש ולא להנאה. היינו נמי לרבנן דרבי יודא בן בתירה. אבל לריב"ב הרי הוא סובר דאפי' לטומאה אתקש דלא רמז בקרא כלל אלא לכולא אתקש כמו כל היקש שאין למחצה ודברים נכונים בפי רבינו המחבר וראוי' למי שאומרן. ולפ"ז ל"ק נמי על איסי בן יהודה הקושי' ראשונה שהקשינו לדעת הרשב"א ותוס' נימא תקרובת ע"ז תוכיח שאסור באכילה ומותר בהנאה דאיסי בן יהודא כר"י בן בתירא סבירא ליה ואמת תקרובת ע"ז אסור נמי בהנאה מכח ההיקש ורשב"א והתוס' אליבא דרבנן דקיימ"ל כותייהו. וא"ת אכתי קשה קושי' שני' אף לרבנן דריב"ב ניהו דמהיקש ליכא למילף דאכילה לבד אתקוש נילף הנאה מק"ו דאיסי בן יהודא. וי"ל דהנה כבר יעדנו בתחלת הצעותינו דברי תוס' בד"ה חדא מחדא. דהקשו מיד כשאמר חמץ בפסח יוכיח נפרך מה להנך שכן גדולי קרקע ותירצו ב' תירוצים חדא דמתחלה הי' יכול לומר חמץ בפסח וכלאי הכרם יוכיח. דהוי להו תלתא. ועוד דהוי מצי למימר תקרובת ע"ז יוכיח ע"כ. ואמרנו לעיל בתחלת דברינו. דע"כ הרשב"א ותוס' ס"ל כתי' קמא דאי כתי' בתרא ס"ל ולא כתי' קמא ולא קשי' הא מוכח לפ"ז דס"ל לאיסי בן יהודא. תקרובת ע"ז דאורייתא. הא זה פרקנו דבאמת איסי בן יהודא הכי ס"ל ול"ק על הרשב"א וזה די"ל דאיסי ב"י כריב"ב ס"ל (ול"ק לפ"ז מה לתקרובת ע"ז שכן מטמא. ופרוקא של תו' לא שייך שטומאת ע"ז רק דרבנן הא לריב"ב טומאת תקרובת ע"ז דאורייתא עיין במהרש"א שכתב רק לרווחא דמילתא כתבו תוס' זאת דאף אם תקרובת ע"ז דאורייתא נמי איכא למימר תקרובת ע"ז תוכיח ול"ק מה לע"ז שכן מטמא הדר דינא ערלה וחמץ תוכיחו עיי"ש במהרש"א) ולפ"ז לא קשה קושייתנו נילף תקרובת ע"ז מערלה. ומה ערלה שלא נעבדו כו'. ע"ז לא כ"ש. נימא מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר ואי נימא חמץ בפסח תוכיח איכא למיפרך מה לערלה וחמץ בפסח שכן גדולי קרקע והשתא ליכא למימר תקרובת ע"ז תוכיח דהא על תקרובת ע"ז אנו דנין. דוק חרי"ף. אמנם אחר העיון ראיתי דאכתי יש לפקפק הא אנן פסקינן דבב"ח אסור בהנאה מדכתיב ג' פעמים לא תבשל וע' בטור סי' פ"ו וא"כ הרי אנן השתא ידעינן איסור בב"ח מקרא א"כ ניתא לעולם תקרובת ע"ז מהאי ק"ו דערלה. ואין לפרוך מה לערלה וחמץ בפסח שכן גדולי קרקע נימא בב"ח תוכיח שאינו גדולי קרקע ואסור באכילה ובהנאה וי"ל מה לבב"ח שחידוש הוא. כמו שאמרי' בכ"מ בש"ס ועל פירכא זו לא שייך למימר אפי' הדר דינא. דלא הוי קולא וחומרא דוק. ובדברים האלה מפורק קושי' תוס' חולין (קט"ז א') ד"ה מה להלן דהקשו על ר"ש מדוע לא יליף איסור הנאה מק"ו דאיסי ב"י עייש"ה ובהכי ניחא דר"ש כרבנן דריב"ב ס"ל דלא מקשינן למת לכולא מילתא וא"כ לענין הנאה נמי לא אתקוש ואיכא למימר תקרובת ע"ז תוכיח. ועל ר"ש ודאי ל"ק היא גופא ניליף דלדידי' דלא יליף איסור בב"ח מקרא אחרינא א"כ ודאי איכא למיפרך על שניהם מה לערלה וחמץ בפסח שכן גדולי קרקע ול"ש למי' תקרובת ע"ז תוכיח או בב"ח תוכיח דהא על אלו שניהם אנו דנין לדון עליהם וללמוד מק"ו דוק חריף ונכון הוא לכל מעיין: אך כל זה לפי רבינו המחבר פה ולפי שכתבו התוס' חולין (י"ג ב') ד"ה תקרובת ע"ז דפלוגתת ריב"ב ורבנן הוא בהאי מילתא דריב"ב סובר דלכל מילתא אתקוש ורבנן ס"ל דלמאי דכתיבא בהדי' אתקיש ולמאי דלא כתיבי לא אתקיש אבל אתנו ת"ל דרך אחרת בזה הענין כולו ובתשובה אחת אשר הערכתי לכבוד מופת דורינו הרב הגאון המפורסם מו"ה אלעזר נרו בעל המחבר ספר אור חדש כתבתי בזה ארוכות ופה אציג פרפרת אחת השייך לענין אשר אנחנו עוסקים בה. ובקצרה ואסמוך על המעיין והוא שאמרתי לפרק קושי' תוספת הנזכרת במאי פליגי ריב"ב ורבנן מדוע לא ילפי רבנן נמי ההיקש לענין טומאה כמו לענין אכילה והנאה. ומאי דעתי' דריב"ב דיליף ועוד הקשו שם תוס' בסוף הדבר וכן בפסחים (ע"ג א') ד"ה תיקון מאי מקשה רבינא מאי תיקון הא תיקון להוציא מידי טומאה דאורייתא דהא לרבנן טומאת תקרובת ע"ז רק מדרבנן כדמוכח בכמה דוכתי בש"ס עיין היטב בתוספות כי אין להרחיב הדברים בדברי זולתו והנה הרשב"א בתשובה סי' שס"ה רצה להוכיח מהא דאמרינן הכא בע"ז (כ"ט ב') וזבח גופא מנ"ל דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור אף זבח אסור דע"כ מת גוי נמי אסור בהנאה דאי לא תימא הכי מנין דזבח אסור בהנאה דלמא למת גוי אתקוש ותי' הרשב"א דלא מוכח מידי דלעולם מת גוי מותר א"ל דאתקוש למת גוי דאל"כ הקישא ל"ל עייש"ה ברשב"א ובמ"ל פי"ד מהל' אבל באריכות (ול"ק על הרשב"א דהא איצטרך הקישא לענין אכילה כדכתבו תוס' פ' מרובה דמי שמעיין ברשב"א ובמ"ל בעיניו יראה דהני פוסקים דס"ל מת גוי מותר בהנאה ס"ל נמי דמותר באכילה עיין מל"מ באורך בהלכות אבל ובר"ן פ' אע"פ ובחידושי הריטב"א ובשיטה מקובצת על מס' כתובות בדף (ס"א א') גם ליכא להקשות הא איצטרך הקישא לכמה דברים כגון למילף מניה דתקרובת ע"ז אין לו בטול כמו שיליף הש"ס בע"ז (נ"ב א') וכדומה רבות ולריב"ב גופא לילף מני' איסור טומאה דזה ל"ק דודאי עיקר ההיקש לענין אכילה דהא כתיב ויאכלו ואיפכא ודאי ליכא למימר דקרא רק להקיש שאר דברים ולא אכילה והנאה דזה יהיה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא) ולפי דברי הרשב"א אלה קשי' לי איפכא על הך פוסקים דס"ל מת גוי אסור בהנאה והמה דעת הטור והש"ע (יו"ד סי' שמ"ט סעיף א') ודעמם מן האחרונים ועי' בנק"הכ ובתשובת צמח צדק סי' י"ג ובמ"ל הל' אבל פי"ד שהביא הרבה מן הראשונים שס"ל מדר"י בן בתירא דהוציא תקרובת ע"ז מטמא באוהל מדכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע"ז מטמא באהל דהכא קשיא קושית הרשב"א היכן ראה ריב"ב דלמת ישראל אתקוש דלמא למת גוי אתקש ובמת גוי הרי קיי"ל דאינו מטמא באהל כמו שפסק הרמב"ם (פ"א מהל' ט"מ) והכא ליכא למימר כתירוצא של הרשב"א דא"כ למאי אתקש דלאיסור אכילה והנאה אתקש וע"כ לומר כדעת הך פוסקים דמת גוי מותר באכילה ובהנאה א"כ שפיר הוכיח ריב"ב דע"כ למת ישראל אתקש ולא למת גוי דאל"כ גם לאיסור אכילה והנאה ליכא הקישא ולמאי הלכתא אתקש למת. ואולם יש לומר דריב"ב לית ליה האי כללא דכייל ר' שמעון בן יוחאי ביבמות (ס"א א') דמת גוי אינו מטמא באהל דכתיב אדם כי ימות באהל אתם קרוים אדם אלא הוא סובר כרשב"ג במשנה באהלות (פ"ח משנה ט') דפליג על רשב"י בזה וסובר דמת עכ"ומ נמי מטמא באהל ולפ"ז נייח לן רבנן דפליגי על רבי"ב ואמרו דלא אמרינן תקרובת ע"ז מטמא דודאי המה נמי סברי דלכל מילי אתקש למת (וכמו שהוציא נמי ר"י בע"ז (נ"ב) לענין שאין ביטול לתקרובת ע"ז) אלא הכא לענין טומאה היינו טעמייהו משום דהמה כרשב"י ס"ל דמת עכ"ומ אינו מטמא באהל ואין ראי' מההיקש דלמא למת עכ"ומ אתקש דוק. ולפ"ז אייתי לן קושי' הכ"מ על הרמב"ם דפסק דתקרובת ע"ז אינה מטמאה באהל ודלא כריב"ב והקשה הכ"מ מדוע פ' כחכמים הא סתם מתני' כותיה בחולין (י"ג א') ובע"ז (ל"ב ב') ולדידן ניחא כיון דקי"ל כרשב"י דמת עכ"ום אינה מטמאה באהל והיינו טעמא כיון דאליהו קאי כותי' עי' תוס' ב"מ (חי"ד ב') עייש"ה א"כ לית לן נמי דריב"ב דוק. ואולם נתתי אל לבי אם כך טעמייהו דרבנן תינח דאינה מטמאה באהל במגע ובמשא מיהא לטמאה מדאורייתא דהא אמרינן ביבמות (ס"א א') רבינא אמר ניהו דמעטינהו קרא מאטמויי באהל דכתיב אדם כי ימות באהל במגע ובמשא מי מעטינהו ואי תימא מטמא במגע ובמשא אף לרבנן אלא שפליגי על טומאת אהל עכ"פ קשיא האי טומאת מגע ומשא להוי טומאה דאורייתא כמו טומאת אהל לריב"ב והרי תוס' הוכיחו בחולין (י"ג ב') מכמה סוגי' הש"ס דלרבנן דריב"ב טומאת תקרובת ע"ז רק מדרבנן בשלמא לדעת תוס' דפירשו לרבנן דס"ל דלא אתקש כל ההיקש לענין טומאה נכון הוא אבל לדברינו דרבנן נמי ס"ל דלכל מילי אתקש אלא שהמה סברי דאתקש למת גוי וא"כ תינח טומאת אהל טומאת מגע ומשא מא"ל. ואמרתי לפ"ז הוכחה נאמנה לדעת ספר יראים והגהות מיימוני פ"ג מהל' אבל ואחריהם הטור והש"ע י"ד סי' שע"ב דפסקו דמת גוי אינה מטמאה כלל אפי' מגע ומשא ותמוהין המה הלא הש"ס יבמות אשר הבאנו מסיק דגוי מטמא במגע ובמשא ועי' במ"ל הל' אבל פ"ג. ואולם הרב פנים מאירות בתשובה ח"ר סי' נ"ו מתרץ להו להני פוסקים דפסקו כתי' קמא בש"ס יבמות שם דמתרץ הש"ס על הקושי' שהקשה על רשב"י והא כתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו דלמא אקטיל מישראל רבינא אמר ניהו דמעטינהו קרא כו' לכן פסקו הך פוסקים דגוי אינו מטמא באהל כתירוץ קמא ולא כרבינא עיין היטב בפנים מאירות ולכאורה זה דוחק גדול חדא איך ראו שפליגי בדין ב' תירוצים אלו. ועוד דמשמע תרוצא דרבינא הוא העיקר ואולם לפי הצעותינו נכון הוא דהא כל סוגיות אלו דמוכח מנייהו דסברי לרבנן דריב"ב טומאת מגע ומשא רק דרבנן וע"כ דכל סוגיות אלו נמי אזלי כשיטות תירוצא קמא ביבמות דמת גוי אינו מטמא אפלו במגע ובמשא ולכך אי אתקש למת גוי אפי' טומאת מגע ומשא ליתא בתקרובת רק דרבנן גזרו על תקרובת שיטמא במגע ובמשא משום לתא דע"ז ולכך נקטו הך פוסקים להלכה כן יעוין דוק כי נכון הוא. ומעתה אם כך דרכה של תורה נחזי אנן לרבינא בשיטתי' דס"ל דלרשב"י ניהו דמעטינהו קרא מטומאת אהל ממגע ומשא מי מעטינהו ולפ"ז לדידי' גוי מטמא מגע ומשא דאורייתא ולפי הנחותינו הרי רבנן נמי ס"ל דלכל הדברים אתקיש תקרובת למת אלא לענין טומאת אהל פליגי יען שסברו דלמא למת גוי אתקש ותינח טומאת אהל מגע ומשא מא"ל וע"כ דרבינא באמת סובר לרבנן מטמא מגע ומשא דאורייתא וחדאי ה' בפלפולא לתרץ לפ"ז קושיא שני' של תוס' בחולין ובפסחים שהקשו על רבינא בפסחים (ע"ג א') מאי קשיא מאי תיקון הא תיקון להוציא מידי טומאה דאורייתא ותקרובת ע"ז אינה מטמאה אלא דרבנן כדמוכח מכמה סוגי' הש"ס ולפי הצעותינו ניחא דכל סוגיות הש"ס דסברי טומאת תקרובת ע"ז אינו אלא מדרבנן היינו שסוגיות הש"ס אלו אזלי לפי תירוצא קמא ביבמות אבל רבינא בשיטתי' דס"ל לרשב"י אף שגוי אינו מטמא באהל מ"מ מטמא מגע ומשא מדאורייתא ה"ה נמי תקרובת ע"ז דאתקש לזה לכן הקשה רבינא בשיטתי' שפיר מאי תיקון דהא תקרובת ע"ז מטמאה נמי במגע ובמשא דאורייתא ולא הוציא מידי טומאה דאורייתא דוק כי נכון וישר הוא לכל מעיין בצדק:<br><b> והדרן </b> לפלפול שיצאנו עליו אי תקרובת ע"ז אסור בהנאה דאורייתא או דרבנן והנה רבינו המחבר הביא דעת הרמב"ם (בפ"ז מהל' ע"ז הלכה ב') דכ' תקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא ולוקה ב' וכ' רבינו שדעתו ז"ל דהאי היקשא דויאכלו זבחי מתים רק גילויא בעלמא דהאי תקרובת ע"ז הוי נמי בכלל דלא ידבק בידך מאומה ולא תביא תועבה אל ביתך ונכונים דברי הרב בזה ועי' בס' המצות להרמב"ם מצוה קצ"ב ומצוה קצ"ה וברמב"ן ובהרב מגלת אסתר שם ונראה שכן נמי דעת התוס' בע"ז (י"ב ב') ד"ה אלא בורד שכתבו דע"ז לקי אפי' שלא כדרך הנאתן מידי דהוי אכלאי הכרם דלוקין עליהן אף שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיבה בהו אכילה ובע"ז לא כתיב בה אכילה בדאורייתא אלא בדברי קבלה ויאכלו זבחי מתים עכ"ל (ועי' במ"למ הל' יסו"הת שחוכך בדברי תוס' אלו) ונראה כונתם שהמה סוברים כדעת הרמב"ם דהאי דכתיב ויאכלו זבחי מתים גילוי מלתא בעלמא הוא על לא ידבק בידך מאומה מן החרם שקאי נמי על תקרובת ע"ז וא"כ בדאורייתא לא כתיב אכילה ובאמת מדברי הש"ס שם דנקט ריש לקיש מ"ט דאמר קרא לא ידבק בידך מאומה מן החרם משמע נמי קצת דנקט האי קרא על תקרובת ע"ז ועיין:<br><b> ובהאי </b> מלתא תירץ אחי הרבני השלם חכם וסופר מהר"ר ליב נר"ו קושי' מהרש"א בפסחים על האי שהקשה הש"ס שם (כ"ב א') ואשר הביא הרב בפלפול שלפנינו ואימא כמים הנשפכים לע"ז והקשה שם המהרש"א בתוס' ד"ה ואימא כמים הא ע"כ הקישא להיתר אתיא דאי לאיסורא למה לי היקשא הא מלא תאכל כל דם נפקא עייש"ה ובדברי תוס' אלו ניחא דלעולם האי הקישא לאיסורא אתיא דאי מלא תאכל כל דם הו"א הני מילי כדרך הנאתן אבל שלא כדרך הנאתן מותר לכן בא ההיקש על הארץ תשפכנו כמים כמים הנשפכין לע"ז ומה מים הנשפכין לע"ז אסור אפי' שלא כדרך הנאתן ה"נ דם. דוק נכון הוא. והנה לכאורה יש ג"כ קצת ראי' דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מן התורה מהא דאמרינן ביבמות (ק"ג ב') סנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה של תקרובת ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה ופירש"י של תקרובת ע"ז וקיי"ל תקרובת ע"ז אין לה ביטול עולמית דאתקש למת הלכך לית לי' תקנתא וכתותי מכתת שיעורא עכ"ל א"כ הרי משמע דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מ"הת מדאמר חליצתו פסולה ואולם יש לומר חליצתו פסולה מדרבנן וראי' מחליצת קטנה שקתני במתני' ביבמות (ק"ד ב') קטנה שחלצה חליצתה פסולה וכמה מן הפוסקים אית להו דפסולה רק מדרבנן ועי' בתוס' יבמות (ק"ה ב') ד"ה קטנה ועי' בלח"מ (פ"ד מהל' יבום הלכה ט"ו) ובדברי הרב המגיד שם ועוד י"ל דאף אם רק מדרבנן אסור אפ"ה חליצתו פסולה מ"הת דהשתא שהוא אסור בהנאה ואין לו ביטול א"כ כתותי מכתת שעורי' ומה לי אם מדרבנן כתותי מכתת שיעורי' או מדאורייתא וכל שכתותי מכתת שיעורא חליצתו פסולה וכן העלה נמי סברא זו רבינו המחבר גבי אתרוג שאם דבר עומד לשרפה מדרבנן אמרינן בי' כתותי מכתת שיעורא ומדאורייתא אינו יוצא (פ"א מהל' לולב הל' א') והביא ראי' מאתרוג של תרומ' טמא' דפסול משום דלשרפה עומד והא תרומת פירות רק מדרבנן וע"כ השתא שרבנן אסרוהו פסול מדאוריי' ואף שהוא מחלק שם בין דבר שעיקרו מדאורייתא לדבר שאין עיקרו מדאורייתא הא הכא נמי עיקרו מדאוריי' גבי תקרובת האכילה ובע"ז גופא אכילה והנאה ותו אין לפקפק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רלה) </b> מה שהקשה עוד הרב כו'. לתי' הב' שתי' התוס' דמיירי שפיר בדאיכא שו"פ אף שלכדה"נ כו'. תמהני דלא העיר להקשות גם אתירוץ ראשון של התוספות שכתבו דמיירי בדליכא שוה פרוטה בשלא כדרך הנאתן. דמאי הועילו בתירוצם זה דהא אכתי תקשי מתניתין לשמואל דאמאי קתני אינה מקודשת דילמא הוא שוה פרוטה במדי בשלא כדרך הנאתן. וכאן הרי לא שייך לתרץ הא בקדושי ודאי כו' כדמשני הש"ס אליבי' אהא דפריך מדתנן ב"ה אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה דהא ע"כ האי דקתני במתניתין אינה מקודשת היינו דאינה מקודשת כלל אפילו קדושי ספק. מדכייל כלאי הכרם ובב"ח בהדי ערלה ואינך דקחשיב במתניתין והרי כלאי הכרם ובב"ח לוקין עליהן אפי' בשלא כדרך הנאתן כמבואר בפסחים דף כ"ה וא"כ הרי בכלאי הכרם ובב"ח ע"כ דאינה מקודשת כלל אפילו קידושי ספק וא"כ איך אפשר לומר דבערלה ואינך מקודשת מספק עכ"פ. וזה נמי א"א לומר דהאי אינה מקודשת דקאמר היינו דאינה מקודשת קדושי ודאי עכ"פ אבל יש ויש דמספיקא מקודשת. דז"א שהרי אפילו אי לא הוה כלל התנא איסורי הנאה שמותרים בשלכדה"נ עם הני דאסורים נמי בשלכדה"נ ג"כ לא שייך למיתני אינה מקודשת סתמא אי באמת מתקדשת מספק וכש"כ השתא בדכלל דאיכא למטעי ולהתיר א"א דרבנן ולומר דכמו בכלאי הכרם ובב"ח אין חשש קדושין כלל ה"נ הוא בערלה וחברותיה. א"כ ודאי פשיטא דלא שייך למיתני אינה מקודשת:<br><b> שוב </b> ראיתי בספר ראש יוסף שהביא בשם הב"ח שהקשה קושייתי זו על התירוץ הראשון של התוספות. אלא דלפי מה דנקט קושייתו בסתם אין כאן קושיא כל כך משום די"ל דמתניתין בקדושי ודאי קאמר דאינה מקודשת וכנ"ל אבל קושייתי חזקה היא. מדכייל שאר איסורי הנאה עם כלאי הכרם ובב"ח וכנ"ל וצ"ע:<br><b> (רלו) </b> והשתא לפי דבריו ז"ל קשה אמאי לא משני דפלוגתא לא קא חשיב כו'. זה תמוה. דהא קא חשיב פטר חמור והרי ר"ש ס"ל דפטר חמור מותר בהנאה. ואין לומר דלאחר עריפה וד"ה כדמשני הש"ס בקדושין דף נ"ז ע"ב דז"א שהרי התנא במתניתין דע"ז דבר שבמנין וא"ה קחשיב ופטר חמור הוי דבר שבמנין דבעל חי לא בטיל. וכן פי' רש"י והרע"ב דפטר חמור אסור בהנאה כל זמן שלא נפדה וא"כ ע"כ דקודם עריפה מיירי. ואפשר לומר דכוונת הגאון המחבר ז"ל די"ל דמפטר חמור אין ראיה לומר דבפלוגתא נמי מיירי משום דבאמת יש לפרשו לאחר עריפה וד"ה ודבר שבמנין הוי היינו היכא דחתיכה ראויה להתכבד דומיא דבב"ח וחולין שנשחטו בעזרה אלא דזה דוחק גדול לומר דבשר חמור יהיה ראוי להתכבד. ובל"ז קושייתו זאת. וכן מה שהקשה אח"ז על דברי התוס' ממילא לק"מ שהרי קאמר הש"ס מאן שמעית לי' דחמץ בפסח אסור בהנא
+<b>ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם כו'</b> הנה בחידושי הרשב"א ז"ל פרק האיש מקדש דנ"ח ע"א כתב דיש מביאים ראיה דהמקדש באיסור הנאה דדבריהם אינה מקודשת מדתני' בתוספתא המקדש ביין נסך כו' ובכל מה שחל שם ע"ז עליו אינה מקודשת ואמרי' דתקרובת ע"ז אינה אסורה אלא מדרבנן דמדכתיב ויצמדו לבעל פעור ילפינן לה כע"ז ודוק ואסמכתא דרבנן הוא ואפ"ה אינה מקודשת כו' יע"ש ובתוס' פ' מרובה דע"ב ד"ה דאי נסתפק בתקרובת ע"ז אי אסורה בהנאה מדאוריי' וכתבו עוד ומיהו איסור אכילה ודאי דהוי דאורייתא יש לדקדק משמעתין דלעיל דפטרי רבנן שוחט לע"ז כו' ואי איסור אכילה לא הוי אלא מדרבנן לא היה נחשב בהך שחיטה שאינה ראויה כמו מעשה שבת למ"ד דרבנן ואין להקשות דאי אסור באכילה כו' מה"ט תיאסר בהנאה כמת וי"ל כיון דכתיב ויאכלו לאכילה איתקיש ולא להנאה עכ"ל. ולדעתי יש להביא עוד ראי' דתקרובת ע"ז אסור באכילה מדאורייתא מדתנן פ' כ"ה השוחט לע"ז והשוחט חולין בפנים כו' ר"מ מחייב וחכמים פוטרים ואי תקרובת ע"ז מותר באכילה מדאורייתא הא מדאורייתא אשר יאכל קרינא ביה ואמאי פטור מכסוי וכ"כ שם בדפ"ה ע"ב ד"ה אין דממתניתין דפטר חולין בעזרה מכסוי יש להוכיח דס"ל דחש"ב דאורייתא יע"ש וליכא למימר דהתוס' דפ' מרובה שלא הביאו ראי' ממשנה זו דס"ל דלענין כסוי הדם אע"ג דלא אסור אלא מדרבנן אפ"ה פטור מכיסוי דכיון דהקפיד תורה שיהא ראוי לאכילה והשתא מיהא לא חזי מכח גזרת רבותינו ז"ל לא קרינן ביה אשר יאכל ודוקא גבי תשלומי דו"ה הוא דקאמר תלמודא גבי מעשה שבת למ"ד דהוי מדרבנן דלחייב בתשלומי דו"ה משום דמסתמא ודאי לא באו חכמים להקל עליו אלא להחמיר עליו דאל"כ מצינו חוטא נשכר דהא ליתא מדאמרינן התם בפרק כ"ה ר"ח נפל ליה יאניכה בכתניה כו' א"ל שקול עופה כו' ואמרינן דצא נחור א"ל ואקשי' מ"ט לא א"ל צא טרוף ומשני ל"מ קאמר ל"מ צא טרוף דשחיטה שאינה ראויה היא אבל צא נחור אימא אין שחיטה לעוף מן התורה ולבעי כסוי קמ"ל אלמא דאי אמרינן אין שחיטה לעוף מן התו' חייב בכסוי וקרינן ביה אשר יאכל אע"ג דמדרבנן מיהא אסור באכילה ובעי שחיטה ועיין בס' בני יעקב סי' ב' דקפ"ה ע"א גם במ"ש דתקרובת ע"ז אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן משום דלאכילה איתקש ולא להנאה ועיין בהרב פר"ח פ"ז מה' ע"ז שהקשה דהרי קי"ל כר' אבהו דכל מקום שנאמר לא תאכל כו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ולק"מ דויאכלו לא ילפינן מלא תאכלו וכמ"ש התוס' פרק כ"ש דכ"א ע"ב ד"ה כל מקום לענין נהנה מחמץ דלא מחייב כרת לרבי אבהו משום דכי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו וכבר תפסו עליו בזה כת הקודמין ז"ל אך מאי דקשייא לן הוא דת"ל דיהא אסור בהנאה מדכתיב לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל שהרי הזובח לע"ז הוא מחייבי מיתות ב"ד וכל שתעבתי לך הוא ובשלמא לאית ספרים שכתבו התוס' בפ' כל הבשר דף קט"ו ד"ה חורש בשור ובחמור דאית דגרסי ומה שבת דחמירא אמרת היא קדש ואין מעשיה קודש הני לכ"ש וכ' ז"ל דה"ט דבב"ח לא אמרי' האי קו' משום דבב"ח הבישול ניכר אבל מעשה שבת אין ניכר שנעשה בשבת ה"נ איכא למימר דתקרוב' ע"ז דאינו נאסר מטעם כל שתעבתי לך משום דעבדינן ק"ו ממעשה שבת דה"נ אינו ניכר שנעשה תקרובת לע"ז אכן לפי פירש"י ז"ל שם דה"ט משום דהן עצמן תועבה וא"נ ליש ספרים דגרסי השתא לגבוה שרי להדיוט מבעיא משמע דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מקרא דלא תאכל כל תועבה וכעין זה הקשה הרא"ם ז"ל בפ' משפטים דלמאי אצטריך לר"ש תלתא קראי גבי בב"ח ת"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה ע"ש הן אמת שקו' זה ק' ג"כ אההיא דגרסי בפ' א"מ דף כ"ט יין מנ"ל דאמר קרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם וזבח גופיה מנ"ל דכתיב ויצמד לבעל פעור כו' והשתא קשה דאמאי הוצרך לאתויי מה"ק ת"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה ואפשר לומר דכי בעי תלמודא התם זבח גופיה מנא לן לא בעי אלא לחזקי' דס"ל דלא תאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע דלר' אבהו ה"נ דנפ"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה אכן דברי התוס' דפ' מרובה ק' וצריך לומר דהתוס' בפרק מרובה ס"ל כאית ספרים דגרסי שכתבו בפ' כ"ה אך אכתי ק' דתיפוק ליה דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא מדכתיב פ' כי תשא פן תכרות ברית ליושב הארץ וקרא לך ואכלת מזבחו שהרי קי"ל דהשמר פן ואל אינו אלא ל"ת וכ"כ הרמב"ן ז"ל בהשגותיו על רבינו בס' המצות מצוה קצ"ב דעל תקרובת ע"ז לוקה מן התורה מהך קרא דפן תכרות וכיון שכן הו"ל כאלו כתיב בהדי' לא תאכל דקיי"ל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע ובשלמא אההיא דפ' א"מ דבעי זבח גופא מנא לן איכא למימר דאליבא דחזקיה קא בעי כמ"ש לעיל וכן ראיתי בס' נ"ב מצוה קי"ב דקמ"ז ע"ג שהוקשה לו כן אפשטא דשמעתא דהתם ותירץ דאליבא דחזקיה קא בעי אכן לדברי התוס' שכתבו דאינו אסור בהנאה מדאורייתא ק' שהרי קי"ל כר"א ולכן היה נ"ל דהתוס' בפ' מרובה ס"ל כשיטת הרא"ש שכ' בפ' ג"ה ד' קס"ז ע"א דהלכה כחזקי' משום דהל' כחזקי' אפי' נגד ר"י כ"ש ר"א תלמידו של ר"י ודקדק כן מדברי הרי"ף ג"כ יע"ש וא"כ מש"ה הוא דס"ל דאינו אסור בהנאה מדאוריי' אבל לר"א ה"נ דאסור בהנאה מקרא דפן תכרות ואי קשיא לך אכתי אמאי הוצרכו להביא ראיה דתקרובת ע"ז אסור באכילה מדאורייתא מאותה סוגיא דפ' מרובה ת"ל מקרא דפן תכרות דבאכילה מיהא אסור לכ"ע י"ל דאי מקרא דפן תכרות הו"א דמאי דכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו עיקר הקפידא לאו אעצם אכילה היא אלא אולקחת מבנותיו לבניך דכתיב בתרי' דע"י אכילה יבא לקחת מבנותיו ואי מקרא דויצמדו לבעל פעור הו"א דאינו אלא אסמכתא בעלמא כמ"ש הרשב"א ז"ל אמנם לפי האמת שהכריחו מסוגיא דפרק מרובה דאיסור אכילה הויא מדאורייתא וקרא דויצמדו לבעל פעור דרשא גמור' הוי גילוי מלתא היא דמאי דכתיב וקרא לך וא"מ אפן דכתיב ברישא קא מהדר והו"ל כאלו כתיב בהדיא פן קרא לך ואכלת מזבחו א"כ לר' אבהו ה"נ דאסור בהנאה מדאורייתא מקרא דפן תכרות ובהכי אין צורך למ"ש לעיל דהתוס' דפ' מרובה סבירא ליה כאית ספרים דגרסי שכתבו בפ' כ"ה אלא אפי' ס"ל כפי' רש"י שם אדיש ספרים אפי"ה ס"ל דמותר בהנאה מדאוריי' משום דס"ל דהלכה כחזקיה ואין ה"נ דלר"א אסור בהנאה משום קרא לא תאכל כל תועבה ועל פי זה אשכחנא פתרי מאי דק"ל טובא לדעת התוס' דס"ל דתקרובת ע"ז אינו אסור אלא מדרבנן מההיא דגרסינן בפ' כ"ש דכ"ב ע"א והרי דם דרחמנא אמר לא תאכל דם ותנן אלו ואלו מתערבין כו' שאני התם דאיתקוש למים דכתיב לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים מה מים מותרים אף דם מותר כו' ואימא כמים הנשפכין לע"ז התם נמי ניסוך איקרי דכתיב ישתו יין נסיכם ע"כ והשתא לדעת התוס' ק' טובא מאי פריך ואימא כמים הנשפכין לע"ז והא מים הנשפכין לע"ז מן התורה מותרים בהנאה כיין נסך ותקרובת ע"ז וא"כ אפי' נימא דמים הנשפכין לע"ז קאמר הא גלי קרא דדם מותר בהנאה מדאיתקיש להו דמותרים בהנאה ועיי"ש בד"ה ואימא ובהרב ח"ה שם אכן ע"פ האמור ניחא דמעולם לא כתבו התוס' דתקרובת ע"ז מותר בהנאה מן התורה אלא משום דס"ל דהלכה כחזקיה וכדעת הרא"ש אבל לר' אבהו ה"נ דס"ל דאסור מן התורה מקרא דפן תכרות וא"נ מקרא דלא תאכל כל תועבה וא"כ בפרק כ"ש דקאי התם אליבא דר' אבהו פריך שפיר ואימא כמים הנשפכין לע"ז דאסור מן התורה אליבא דר' אבהו ובהכי אפשר ליישב גם כן מאי דק"ל תו לדעת התוס' דתקרובת ע"ז מותר בהנאה מן התורה מהא דגרסינן פ' ר"י דנ"ב בעא מיניה ר"י מרב ינאי תקרובת ע"ז של אוכלים מי מהניא להו ביטול לטהרינהו מטומאה או לא כו' ותיבעי ליה ע"ז גופיה ע"ז גופיה ל"מ ליה כיון דאיסורא בטיל טומאה נמי בטיל כי קמב"ל לתקרובת ע"ז מאי כיון דאיסורא לא בטיל כדרב גידל טומאה נמי לא בטיל א"ד איסור' דאוריי' לא בטיל טומא' דרבנן בטיל ע"כ הרי בהדיא דתקרובת עבודה זרה אסור בהנאה מן התורה מדקאמר איסורא דאורייתא לא בטיל וליכא למימר דאיסור' דאורייתא דקאמר אאיסור אכילה קאי דאסור מה"ת דא"כ אדמבעי' לי' בטומאה דרבנן תיבעי לי' בתקרוב' ע"ז אי מהני לי' ביטול לענין היתר הנא' מי אמרינן כי היכי דאיסור אכילה לא בטיל ה"נ איסור הנאה א"ד איסור אכילה דאורייתא לא בטיל איסור הנאה דרבנן בטיל ותו דבהדיא אמרי' התם ד"נ ע"א גבי ההיא דבי ינאי מלכא חרוב כו' איכא רבנן דפרשי כו' מ"ט דמאן דפריש ס"ל כי הא דרב גידל דאמר מנין לתקרובת ע"ז שאין לה ביטול כו' הרי דהתם לענין הנאה קאי ואפ"ה קאמר דאין לו ביטול מדרב גידל אכן על פי מ"ש אפשר דר"י ס"ל כר' אבהו ומש"ה ס"ל דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מן התורה אבל התוס' ז"ל ס"ל דהלכ' כחזקיה נגד ר"י כמ"ש הרא"ש ומשום הכי ס"ל דמותר בהנאה כך היה נראה ליישב דבריהם ז"ל אך מאי דק' לפי דרך זה התם מההיא דפרכינן התם בפ' כ"ש דף כ"ג ע"ב מיכדי אותבינהו כל הני קראי כו' מאי בינייהו א"ב חולין שנש"ב כו' והשתא לפי זה קשה דאמאי לא משני דא"ב תקרובת ע"ז דלר"א אסור בהנאה מן התורה ולחזקיה מדרבנן אם לא שנאמר דאין ה"נ וחדא מינייהו נקט וכבר התוס' ד"ה מאי בינייהו הק' דאמאי ל"ק דא"ב חמץ נוקשה וחמץ ע"י תערובת יע"ש מיהו אכתי קשה מ"ש במרובה וז"ל משמע דאי הוי מדרבנן חשיב דידיה שפיר ומתוך כך היה נראה לדקדק דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא מדקאמר לעיל ור"מ שוחט לע"ז אמאי מחייב כיון דשחיטה פורתא כו' ואי דרבנן חשיב שפיר דמרא כו' יעוין שם והשתא כפי מ"ש דלר' אבהו ודאי אסור מן התורה ועד כאן לא נסתפקו אלא אליבא דחזקיה ק' דמאי ראיה מייתי מההיא דפריך אר"מ שוחט לע"ז כו' הא ר"מ כר"א ס"ל וכמ"ש התוס' פ' כ"ש דכ"ב ע"א ד"ה ורש"י וז"ל דלכאורה חזקיה לא אתי כר"מ דלר"מ פשיטא לן לעיל מדאצטריך למשרי נבלה דכל איסורים בהנאה כו' יעוין שם ומש"ה פריך התם שפיר דלר"מ שוחט לע"ז אמאי מחייב דלדידיה ע"כ תקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא כמ"ש ואפשר דהתוס' במרובה ס"ל כדעת רש"י שכתב שם דכ"ז ע"ב ד"ה למאי הלכתא דחזקיה אתי נמי כר"מ יע"ש וגם בפרק כ"ש לא כתבו אלא דלכאורה לא אתי כו' משמע דלא פסיקא להו מילתא דאיכא למימר כפי' רש"י כו' ז"ל ואם כן היינו דמייתי ראיה מדפריך ור"מ כו' ואם איתא לא הו"ל לתלמודא להקשות בפשיטות והול"ל הניחא לחזקיה אלא לרבי אבהו מאי איכא למימר כל זה כתבתי ליישב דבריהם עם שהוא קצת דוחק דכל כי האי הי"ל לפרש דלרבי אבהו אסור מן התורה ולא למסתם סתומי ועוד אפשר ליישב ההיא דפ' כ"ש דודאי מ"ש התוספות ז"ל דתקרובת ע"ז מותר בהנאה מטעמא דלאכילה דכתיבה בהדיא איתקוש ולא להנאה לאו אליבא דכ"ע היא ובפלוגתא אתמר שהרי כתבו התוס' פ"ק דחולין די"ד ע"ב ד"ה תקרובת ע"ז דלענין טומאה הוא דפליג רבנן אריב"ב דרבנן ס"ל דדוקא לענין איסור אכילה דכתיבה בהדיא איתקוש אבל לענין טומאה דלא כתיבה בהדיא לא וריב"ב ס"ל דלגמרי מקיש למת וטומאת אהל מדאוריית' ע"ש וא"כ משמע ודאי דלריב"ב דס"ל דטומאת אהל נמי מדאורייתא משום דס"ל דמקשי' למת לגמרי אע"ג דלאו כתיבא וה"נ איסור הנאה דתקרובת ע"ז דאורייתא לגמרי מקשינן וא"כ איכא למימר דכי פריך התם אילימא כמים הנשפכין לע"ז למאן דס"ד דהוה מדאורייתא דהיינו ריב"ב קא פריך וההיא דפרק ר"י י"ל דה"ק איסורא דעיקרו מדאורייתא דבע"ז גופ' אסור' מדאוריית' אפי' בהנא' החמירו רבנן בתקרובת ע"ז טומאה דעיקר' מדרבנן לא החמירו כנ"ל ושוב מצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל למס' סנהדרין מכ"י פרק נגמר הדין דפי' אההיא דאמרינן התם משמשין ממשמשים גמרינן כתב וז"ל ותימא ועורו של מת מי גרע מתכריכין דאמרינן בפ' העור והרוטב ד"ה עור האדם טהור כו' ובכל דוכתא משמע דאיכ' איסור' דאורייתא ע"ז ילפינן ממת ובפ' ר"י אמרינן גבי תקרובת ע"ז דאיסורא מדאורייתא לא בטיל כו' יע"ש הנה מבואר שדעתו ז"ל דתקרוב' ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא מראיה שהביא בפרק ר"י ומן התימה עליו דבפרק הא"מ משמע שהסכימה דעתו לדעת התוס' דאינו אסור אלא מדרבנן ודו"ק ודעת רבינו ז"ל בפ' ז' מהלכות ע"ז דין ב' דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא ולוקה ב' יע"ש ונראה ודאי שדעתו ז"ל דאף ע"ג דנפ"ל מקרא דלא ידבק בידך מאומה דויאכלו זבחי מתים אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דקרא דלא ידבק בידך מאומה מיירי נמי בתקרובת ע"ז דכיון דנפ"ל מהיקשא דמת דתקרוב' ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא מסתמא ודאי דהיינו דמקרא דלא ידבק ועיין בהפר"ח ז"ל שם ויש לי מן התימה על הרב מש"ל ז"ל שכתב בה' אבל פי"ד דין נ"א שדעת רבי' דמת אינו אסור אלא מדרבנן ואע"ג דנפ"ל מג"ש דשם שם אינו אלא אסמכתא בעלמא יע"ש וכפי דבריו דתקרוב' ע"ז דאסור בהנאה מדאיתקש למת כדאיתא בפרק א"מ ע"כ דאינו אלא אסמכתא ומדרבנן שהרי מת גופיה אינו אלא מדרבנן וכדעת התו' וא"כ ק' איך כתב רבינו דהנהנה מתקרובת ע"ז לוקה ב' וצ"ע ורבינו ז"ל בס' המצות מצוה קצ"ה כתב שיין נסך אסור מדאורייתא וראיה על זה אמרינן בע"ז ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו כל איסורים שבתורה בס' חוץ מטבל ויין נסך דבעי במשהו וזה ראיה מבוארת דאסור מן התורה עכ"ל וכונתו מדהחמיר' לאסרו במשהו ואם היה איסורו מדרבנן לא היו מחמירי' כ"כ לאוסרו וכתב עליו הרמב"ן ז"ל לא הבנתי ראיה זו שהרי אפילו סתם יינם במשהו ומאמרם ז"ל חוץ מטבל ויי"נ יכלול אפי' סתם יינם וכ"כ הרב בעצמו בחבורו הגדול עכ"ל יע"ש וראיתי להרב מגילת אסתר ז"ל וז"ל אני לא ראיתי לו זה הדעת שם אבל אדרבה כתב שם בריש פ' י"א מהל' מ"א השותה מסתם יינם רביעית מכין אותו מכת מרדות הרי שלא כתב מסתם יינם במשהו א"ד יע"ש והן דברי' תמוהי' שמ"ש רבינו השותה מסתם יינם רביעית היינו דוקא לענין מכת מרדות אבל מ"מ מודה הוא ז"ל דאיסורא מיהא איכא אפילו במשהו וזהו מבואר ממ"ש בפרק ט"ז מה' הנז' הלכה כ"ט וז"ל נתערב סתם יינם ביין הרי זה אסור בכ"ש בשתייה כו' הרי מבואר דאפי' בסתם יינם ס"ל ז"ל דאסור במשהו והיינו דק"ל להרמב"ן ז"ל וזה פשוט: ושמעתי מקשים משם הרב המובהק כמוהר"ר יצחק בכ"ר דוד ז"ל שהקשה לדעת רבינו ולדעת הרמב"ן ז"ל שדחה ראיית רבינו וכתב דאפשר לומר שיין נסך דרבנן מההיא דגרסי' בהוריות דף י"א ע"א ת"ר וכל חלב זהו מומר ואיזהו מומר אוכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים ושותה יין נסך ריב"י אומר אף הלובש כלאים ופרכינן מאי בינייהו איכא בינייהו כלאים דרבנן ות"ק סבר דאוריית' הוי מומר דרבנן לא הוי מומר וריב"י סבר כיון דכלאי' מפרסם איסורא אפי' בדרבנן הוי מומר הרי בהדיא שיין נסך דאורייתא שהרי לת"ק דוקא באיסורא דאורייתא הוי מומר אבל באיסורא דרבנן לא הוי מומר וחשיב בהדייהו יין נסך ולעד"ן ליישב ולומר דמאי דפליגי ת"ק וריב"י בכלאים היינו דוקא במומר לתיאבון וכדאמרינן התם מאי קאמר הכי קאמר אכל חלב לתיאבון ה"ז מומר להכעיס ה"ז צדוקי ואיזהו מומר שסתמא צדוקי זה האוכל נבלות כו' ובמומר לתיאבון הוא דס"ל לת"ק דבדרבנן לא הוי מומר אבל במומר להכעיס אפילו בדרבנן הוי מומר והילכך ביין נסך כיון דסתמא להכעיס אפי' בדרבנן הוי מומר כנ"ל ושוב ראיתי להרב באר שבע שם שהקשה בסוגיות הגמ' דיין נסך ודאי לא הוי נפשו של אדם קצה בה מדאמרינן ס"פ פסולי המוקדשין ואלו הן דברים שהנפש קצה בו נבילות וטריפות כו' ואלו הן דברים שאין הנפש קצה בו טבלים ויין נסך וא"כ למה הוי סתם מין והתוספ' בפרק אין מעמידים הביאו הך ברייתא ולא הזכירו ושתה יין נסך ואולי ט"ס הוא עכ"ד והן אמת שמדברי התוס' דבפרק א"מ דנ"ו ע"ב ד"ה אחר שכתבו דנבלה דקתני בברייתא מיירי במתה מחמת חולי וטרפה שנשברה מפרקתה שמתה והולכת אבל בנבלה מחמת הסכין לא הוי קרוי מין בסתמא דשמא אכלה לתיאבון שהיא טובה לאכול יע"ש צ"ל ע"כ דלא הוי גרסי יין נסך דאם ל"כ תיקשו יין נסך אמאי חשיב סתמא מין דשמא שותה הוא לתיאבון כיון שטוב הוא לשתות האמנם מדברי התוס' דס"פ פסולי המוקדשין מבואר דהוו גרסי לה שהקשו שם כקו' הרב באר שבע ותי' דמ"מ לא חשיב נפשו קצה בו ועוד דהכא מסקינן ע"י תערובות יע"ש ומהתימה על הרב באר שבע איך אישתמיט מיניה ודו"ק ומיהו מההיא דפריך בפרק כ"ש ואימא כמים הנשפכין לע"ז מוכח בהדיא דיין נסך אסור מדאורייתא ומה שתי' לדעת התוספ' לא יגהה מזור ליישב לדעת רבינו וכמובן וצ"ע:
+
+Halakhah 2
+
+<b>עבר </b>
+<b> ומכר כו' וקדש בדמיה ה"ז מקודשת.</b> משנה שם וכתב הרא"ש שם וז"ל בע"ז פר"י פי' רש"י דאיהו אסור לאיתהנויי מהנך דמים לפי שהן דמי ערלה בידו אבל לאשה שרי לאתהנויי ונראה שדקדק רש"י לאסור מדרבנן מהא דאמרינן בנדרים כו' ודלמא לכתחילה הוא דלא ותימא אם כן מאי פריך בריש פ' בתרא דע"ז גבי השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור מאי טעמא אילימא כו' ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ומאי ק"ל הא אמרינן דלכתחילה אסור ליהנות וי"ל דמשמע ליה שכרו אסור בין לדידיה בין לאחריני כמו ביין נסך הילכך פריך אחריני אמאי אסור מ"ש מחליפי ערלה דשרו לאחריני כדאשכחן בהדיא גבי חמץ של עוברי עבירה שמותר מיד מפני שהן מחליפין עכ"ד ודבריו תמוהים שנר' מדבריו שההכרח דשרי לאחריני הוא מההיא דחמצן של ע"ע ולא ממתני' דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת וזה תימה דא"כ למה הביאו בפ' השוכר מתני' דמכרן וקידש בדמיהן לא הי' להביא ראי' אלא ברייתא דחמצן של ע"ע ובר מן דין קשה דמתני' דמכרן וקידש בדמיהן איכא למשמע שפיר דלאחריני שרי דאי לא אמאי מקודשת הא אסירא ליהנות מקידושין הללו ונמצא דלא יהיב לה מידי וכמבואר מדברי רש"י דפר"י שכתב אע"ג דאיהו אסור לאיתהנויי כו' אבל איהי לא מערלה קא מטייא כו' אשר מבואר מדבריו שאם האשה היתה אסורה ליהנות מהן אינה מקודשת וכן מבואר ג"כ מדברי התוס' פ"ק דחולין ד"ד ע"ב ד"ה מותר שכתבו כתי' הרא"ש וסיימו וז"ל ולהכי פריך שפיר דאי אסור לאחרים כמו יין נסך אמאי מקודשת כיון שגם היא אסור ליהנות כו' יעוין שם וכבר תמה עליו הרב מש"ל בפ' זה הלכה ז' והניח הדבר בצ"ע ולפי חומר הנושא נר' לע"ד לומר דס"ל להרא"ש דממתני' ליכא למשמע מינה דלאחריני שרי דאיכא למימר דלעולם דלאחריני נמי אסור מדרבנן ומתני' דקתני מקודשת לחומרא קאמר ומדאורייתא דהרא"ש ז"ל אזיל לשיטתיה דסביר' לי' דהמקדש בשעות דרבנן וחמץ דרבנן חוששין לקדושין כשיטת ר"ת וכבר התוס' נרגשו מזה וכתבו וז"ל ונהי דהמקדש בשעו' דרבנן וחמץ דרבנן חוששין לקידושין מ"מ מקו' גמורה לא הויא שאם בא אחר וקדשה חוששין לקדושי ב' יע"ש אמנם הרא"ש לא ניחא ליה בהכי אלא ס"ל דאיכא למי' דמקודשת מדאורייתא קאמר וכ"ת א"כ מאי פריך התם ממתני' דמכרן ואמאי לא משני דמקו' מדאורייתא ולעולם מדרבנן שכרו אסור י"ל דס"ל להרא"ש דתלמודא הכי פריך דמעיקרא הוה ס"ל דחליפי אסורי הנאה אסורים מן התורה ומשו"ה גזרו בשכרו אע"ג דלאו חליפי איסורי הנאה הן אלא גרמא בעלמא גזרו שכר אטו דמים דאסורים מן התורה דדמים בדמי' מיחלף כמ"ש התוס' שם בד"ה השוכר והיינו דפריך מ"ט שכרו אסו' כלו' כיון דאינו דמי יין נסך אלא גרמא בעלמא אלמא הואיל ויין נסך אסור בהנאה דהיינו דמיו שכרו נמי אסור מדרבנן גזרה אטו דמיו והרי חליפי ערלה כו' וא"כ אפי' תימה דמקו' מדאורייתא קאמר אפ"ה ק' דכיון דדמי איסור הנאה אינן אסורים אלא מדרבנן סברא הוא דשכרו מותר אפילו מדרבנן דליכא למיגזר אטו דמיו דהו"ל גזרה לגזרה גם ליכא למיגזר שכר אטו גופו דכולי האי ודאי לא טעי אינשי דבשלמא אחליפין שהן דמי האיסור עצמו אתו למיטעי ולומר מה לי הן מה לי דמיהן ואהא משני אלא הואיל ויין נסך תופס את דמיו כע"ז כו' כלומר דיי"נ שאני שדמיו אסורים מן התורה והלכך גזרו שכר אטו דמיו דאסורים ד"ת אבל בשאר איסורי הנאה ה"נ דשכרו מותר אפי' מדרבנן ואף שהתוס' שם כתבו דמשמע מתוך השיטה דמעיקרא היה יודע שיי"נ תופס דמיו כע"ז מ"מ להרא"ש לא משמע ליה הכי ואדרבא רהיטא דשמעתתא דהתם דהמתרץ הוא דחדית ליה הכי וכבר מוריב"ל ומוהרש"א בס' ל"ס נדחקו בזה דמהיכא משמע להו להתוס' יע"ש וא"כ מעתה דברי התוספות נכונים בטעמם דתלמודא התם משום דכל עיקרו לא בא אלא לאתויי ראיה דחליפי איסורי הנאה לא אסירי ד"ת משו"ה מייתי ראיה שפיר ממתני' דמכרן דהתם מוכח שפיר דמדאורייתא שרי ואע"ג דמברייתא דחמצן של ע"ע מוכח שפיר דחליפי איסורי הנאה שרו אפי' מדרבנן מ"מ ממתני' אלימא ליה טפי לאקשויי אמנם הרא"ש משום דבעי לאשמועינן קושטא דמילתא דלאחריני שרו אפילו מדרבנן משו"ה הוכרח לאתויי לן מבריית' דחמצן של ע"ע ואין להקשו' דא"כ למאי הוצרך הרא"ש לומר דמשמע ליה שכרו אסור אפי' לאחריני הא אפי' דנימא דשכרו אסור לפועל עצמו קאמר אפי"ה פריך שפיר כיון דקתני מתני' מכרן וקידש בדמיהן מקודשת משמע דלמחליף עצמו אסור מדרבנן ומשום הכי בקדושי אשה לא גזרו משום פ"ו כמ"ש רש"י ואי מדאוריי' אמאי מקודשת וכיון דחליפין לא אסור אלא מדרבנן מינה נשמע דשכרו מותר אפי' מדרבנן על דרך שכתבנו י"ל דודאי איכא למימר דלמחליף אסורים מן התורה ואפ"ה מקודשת משום דלאחריני שרו והילכך כיון שהיא מותרת ליהנות מקו' דבתר דידה אזלינן כמ"ש כל זה הרב מש"ל ז"ל ואין לומר דמ"ש רש"י דחליפי איסורי הנאה שרו לאחריני היינו משום דס"ל דחליפי איסורי הנאה לא אסור אלא מדרבנן ומשו"ה איכא למימר דלדידיה קנסו לאחריני לא קנסי אמנ' אי ס"ל דחליפין אסורי' מדאורייתא מ"ל הוא מ"ל אחר הא ודאי ליתא ממ"ש הרא"ש ז"ל בראש דבריו וז"ל ומודה רש"י דלדידיה שרי מדאורייתא וכן משמע בפ"ק דחולין כו' ואם איתא דכל היכא דאסירי מדאוריי' אין לחלק בין הוא בין אחר אמאי הוצרך להבי' עצו' מרחוק הא ממתני' דמכרן וממ"ש רש"י ז"ל מבואר דשרו מדאוריי' דאי אסירי מדאוריי' אמאי מקודשת ואיך כתב רש"י ז"ל דלאשה שרו אלא ודאי דמדאורייתא איכא למימר דלמחליף אסור משום שנהנה מגופו של איסור ולאחריני שרו וזה פשוט וכ"ת אכתי אי למחליף עצמו אסור ד"ת נהי דמקודשת משום שהי' מותרת ליהנות מ"מ אכתי איך מותר הוא ליהנות הימנה ולשהות עמה הרי הוא נהנה מחליפי איסורי הנאה י"ל דאה"נ ומתני' מקודשת קאמר כלומר מקודשת גמורה ואם בא אחר וקדשה אין חוששין לקדושיו ולעולם דצריך לחזור ולקדשה כדי ליהנות ממנה והיינו דק"ל להרא"ש ז"ל דאמאי לא משני הא לכתחילה הא בדיעבד ומקודשת גמורה אלא דצריך לחזור ולקדש' משום לתא דאיסורי הנאה כנ"ל ליישב דעת הרא"ש ודוק: ובהכי ניחא לי מה שהוקשה לי זה ימים על מ"ש הפר"ח בהל' פסח סי' תמ"ג ס"ק ג' שדעת ר"ת שכתב הטור שם שהתיר הירקות שקנתה שפחה גויה בחמץ אחר שש שעות לפי שאינו תופס דמיו והביא ראיה מההיא דחמצן של עוברי עבירה כדעת החולקים על רש"י דס"ל דלמחליף עצמו מותר שלא כדעת הב"ח שכתב שדעתו כדעת רש"י אלא דהתם שאני דכיון שקנתה שפחה בלי ידיעתו של בעל החמץ כלאחריני דמי וכתב וז"ל ואין זה נכון דלדעת רש"י ז"ל כו' לכן נ"ל שר"ת קאי בשי' הסוברים דאף לדידיה שרי ולכך התיר הירקות לגמרי והא דלא אייתי ראיה ממתני' דמכרן משום דהו"מ למידחי דשאני התם דלחומרא א"ד יע"ש והוא תימה דא"כ מאי פריך בהשוכר ממתני' דמכרן ואמאי לא משני דמקוד' מדאורייתא קאמר ולחומרא וכבר כתבתי בזה בארוכה פ"ח מה' חמץ וכן תמהני שם על מה שמצאתי כתוב בחי' הרנב"י לנדרים שכתב על הלכות נדרים שחבר הרמב"ן ז"ל שהכריח דמאי דבעי התם בנדרים קונם פירות האלו לפ' מהו בחילופיהן דמדאורייתא קא מבעיא ליה דאי מדרבנן אמאי לא משני דמקו' מדאוריי' קאמר יע"ש וק' דמה יענה לההיא דר"פ השוכר דהתם ודאי שכרו אסור מדרבנן קאמר אכן על פי מ"ש יש ליישב דבריהם וכמובן והן עתה נדפס ס' לשון למודים למורי הרב הי"ו וראיתי לו בהל' פסח סי' קפ"ב שתמה משם הרב מו"ח ז"ל על דברי הפר"ח הללו מסוגיא דנדרים וישבו ולא ידעתי אמאי לא הוקשה לו מסוגיא דפרק השוכר כי שם לא שייך תירוצו וז"ל ומ"מ אכתי דברי הפר"ח ז"ל לע"ד יש בו מן הקושי דמי הכניסו לזה שהרי כפי דעתו ז"ל דס"ל שדעת ר"ת כדעת החולקים על רש"י ז"ל דס"ל דלדידיה נמי שרי א"כ מאי ק"ל אמאי לא אייתי ראיה ממתני' דמכרן הא תשובתה בצדה דאי ממתניתין הו"א דלעולם למחליף עצמו אסור מדרבנן ואפ"ה מקודשת משום שהאשה מותר' ליהנות מהן כמ"ש רש"י ואי משום מה שנהנה ממנה אח"כ כבר כתב רש"י דבקדושי אשה משום פ"ו התי' וכמבואר זה באורך בדברי הרב מש"ל ז"ל אמנם מברייתא דחמצן של ע"ע מייתי ראיה שפיר דשרו אפילו מדרבנן דאל"כ מה מרויחים למחליף כמ"ש הוא ז"ל ולא עוד אלא שכתב שהב"ח ז"ל כ' שדעת ר"ת כדעת רש"י ז"ל ואף ע"פ כן התיר הירקות משום דלאחריני שרי ונסתייע לזה ממה שלא הביא ראיה ממתני' דמכרן לפי קוצר דעתי נהפוך הוא דלפי דברי הב"ח ז"ל שעיקר ראיית ר"ת היא לומר דחליפי איסור הנאה שרו לאחריני הי"ל להביא ראיה ממתניתין דמכרן דמדקתני מקודשת מבואר דלאחריני שרו דאי לא אמאי מקודשת הא אסור ליהנות מהן כמ"ש התוס' ז"ל והבאתי דבריהם לעיל וצ"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי בס' מו"ה שהקשה הרב מו"ח ז"ל משם הרב המופלא כמוהר"ח אבולאפייא ז"ל לפירוש הרא"ש שפירש בההיא דנדרים אם מכרן וקדש בדמיהן מקו' וז"ל אלמא חליפי איסורי הנאה שרו דאי אסירי הא לא יהיב לה מידי דמאי קו' הא קי"ל דהמקדש בחמץ דרבנן ושעות דרבנן דהוו קידושין ופסק' הרא"ש ה"נ מדאורייתא חזו דחליפין דרבנן נינהו משו"ה מקוד' ותי' עמ"ש בחולין דמקודשת גמורה לא הויא וא"כ לא הו"ל למתני מקודשת אלא חוששין לקידושין ומשני דבדיעבד שרו דמיה ומ"ה תני מקודשת יע"ש ואנוכי הרואה מצאתי להרב בני יעקב סי' ב' דקפ"ו ע"ד שהקשה כן על דברי הרא"ש ז"ל שכתב בפסקיו מדרבנן קא מבעיא ליה וכתב שקו' זו ג"כ ק' על פי' הר"ן שם בפרק השותפין והעמיק הרחיב בקו' זו ולבסוף כתב דאכתי קשה לדברי הרא"ש ז"ל והתוס' שכתבו בפ"ב דקדושין לדעת ר"ת אתיא ההיא סוגיא שפיר דכיון דחולין שנשחטו בעזרה עיקרו דרבנן משו"ה קאמר ר"ש מקודשת הרי דס"ל דשייך שפיר למתני מקודשת אע"ג דלא הויא מקודשת גמורה אלא חוששין והתו' ז"ל בנדרים כתבו פי' הסוגיא כפי' הר"ן דמלישנא דמקודשת הוא דק"ל דמשמע דמוקדשת גמורה וא"צ לחזור ולקדש וכן קשה לדברי התוס' דחולין שכתבנו לעיל ותי' דשמא א"ל דגבי חולין בעזרה שייך למתני לישנא דמקודשת משום דר"ש לאפלוגי אחכמים אתא דס"ל דהוי דאורייתא ואינה מקודשת ואיהו ס"ל דמקוד' ומשום דחכמים אמרי דאינה מקודשת כלל נקט איהו לישנא דמקודשת למימר' דתופסין קידושין אבל הכא דמתני' דינא אתא לאשמעינן אם איתא דאסירי מדרבנן לא הו"ל למיתני לישנא דמקודשת א"ד יע"ש ולדעתי אכתי קשה מדגרסינן לעיל בפרק האיש מקדש ד"ן ע"א אלא אמר ר' יוסף מהכא המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת כו' מקודשת ואמאי הא קאמר כסבור הייתי אלא משום דאמרי' דברים שבלב אינן דברים ודחי אביי דילמא שאני התם דלחומרא ופירש"י ז"ל הא דתני מקודשת לחומרא קאמר שאינה מותרת לאחר בלא גט ואם בא אחר וקדש' צריכה גט עכ"ל הרי בהדיא דשייך שפיר למתני לישנא דמקודשת אע"ג דלא הוייא מקודשת גמורה אלא חוששין לקדושין ואע"ג דלא אתא לאפלוגי כלל ולכן נראה דודאי לישנא דמקודשת פשטא משמע מקודשת לגמרי אלא דמ"מ איכא למידחי בכך דחייה דמקודשת מדאורייתא קאמר ומש"ה התם דחי שפיר דאכתי לא תפשוט דדברים שבלב אינם דברים דאיכא למידחי מקודשת לחומרא קאמר וכן גבי חולין בעזרה קאמר התם דע"כ מדקאמר ר"ש מקודשת צ"ל דס"ל דחש"ב לאו דאורייתא ומקודשת לחומרא קאמר אמנם ודאי כל דאיכא לשנויי שפיר ולומר דמקו' גמורה קאמר כפשטא דלישנא משנינן ומשום הכי בנדרים משני הא לכתחילה הא בדיעבד וכן ההיא דהשוכר הוכרח לשנויי אלא משום דיין נסך תופסת דמיו כו' כי היכי דתיקו' לישנא דמקודשת כפשטא כנ"ל: עוד הקשה הרב משנה למלך ז"ל במ"ש התוס' ר"פ השוכר דס"ב בד"ה ותנן שהקשו וז"ל תימא מה שפי' בקונ' כו' מאי קא פריך הא דקאמר אסור במתני' היינו דוקא לפועל שאסורים הם כמו לשוכר דוקא ותי' דאסור דמתני' משמע לכ"ע מיהו תימה מאי קא פריך שאני התם דהיינו בדיעבד כו' אבל לכתחילה אסור ומתני' לכתחילה איירי י"ל דאסור דמתני' משמע אפי' בדיעבד עכ"ל וכתב הרב ז"ל וז"ל ולא הבינותי קושייתם דמאחר שתירץ דאסור דמתני' משמע לכ"ע שפיר קא מקשה מההיא דאם מכרן דע"כ לאחריני שרי דאי לא אמאי הויא מקודשת הרי אסורה היא ליהנות מן החליפין ונמצא שלא קבלה שו"פ ומאי דאמרינן דהוי בדיעבד הוא דוקא לעיקר הקידושין דלא שרי לקדש לכתחילה בחליפי איסורי הנאה אבל לעולם דלדידה שרי לכתחילה ליהנות מן החליפין דאי לא פשיטא דלא הוייא מקודשת שהרי לא נתן לה דבר שתקנ' בו והתו' בפ' קמא דחולין הק' קושיא אחרינא שהק' שם בע"ז ונחה דעתם במה שתירצו הם לקו' ראשונה אלו דבריו יע"ש ובאמת שהיא קו' חזקה ולכן נ"ל לפי חומר הנושא שכונתם ז"ל בפרק השוכר דמעיקרא קשיא להו לפי מ"ש רש"י ז"ל דלאיניש אחריני שרו אותן מעות ומש"ה מקו' א"כ נימא דאסור דקתני מתני' היינו דוקא לפועל עצמו שאסור ליהנות מהן אבל לאיניש אחריני שרו וא"כ אם רוצה ליתנם לעניים או לאחר במתנה רשאי דכיון דחליפין אינם אסורים אלא מדרבנן ומשום קנסא הואיל ועבר אאיסורא דאורייתא וכן נראה מדברי התוס' דנדרים ד"ס ע"ב דחליפין אסורים משום קנסא איכא למימר דדוקא לדידיה קנסו שלא יהנה מהן אבל ליתנו לאחר שרו וכיון דלא שרו לדידיה תו לא עבר ומחליף דאין אדם חוטא ולא לו וכ"כ מרן הב"י ז"ל בחי"ד סימן קל"ג גבי שכר יין נסך דכיון דמשום קנסא הוא אינו אסור אלא לדידיה אבל לאחרים שרו והילכך טוב שיקח השכר ויתנ' לעניים משיניחנו ביד גוי יע"ש ואהא תיר' דאסור משמע לכ"ע כלומר דכי היכי דאסור הוא ליקח השכר כדי ליהנות מהן כך אסור ליקח וליתנו לאחרים ואהא חזרו והקשו מיהו תימא מאי קא פריך שאני התם דהיינו דיעבד כלומר דאכתי נימא דלכתחילה אסור ליתנם לאחר והתם שאני דהוי בדיעבד שעבר וקדש ומש"ה מקודשת דלדידה שרי כיון שכבר עבר וקידש אבל לכתחילה ודאי אסור הוא ליתנם לאחר דס"ס הרי איכא הנאה פורתא דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא יהיב ליה והא תי' דאסור משמע אפילו בדיעבד כלומר דאפילו עבר ונתנו לאחר אסור הוא לכ"ע ליהנות מהן ומש"ה קשיא ליה שפיר ממתניתין דמכרן כנ"ל: הן אמת שדברי הא"ח שכתב מרן קשים בעיני מההיא דפרק השוכר דאמרינן התם האי גברא דאגר ארבא לסתם יינם יהבו ליה חיטייא באגרא אתא לקמיה דר"ח א"ל זיל קלינהו וקברי בבי קברי ופריך ולימא ליה בדרינהו אתי לידי תקלה כו' והשתא לדעת הא"ח ז"ל ק' דאמאי ל"ק שיתנם לעניים ותו מאי משני אתי בהו לידי תקלה הא לאחריני שרו וצ"ע כעת:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב הנזכר ז"ל שנסתפק בהא דקיימא לן דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקו' טעמא מאי אי משום דמה שנתן לה אינו מועיל לה כלום ולפי זה נ"מ דאם האשה היתה חולה חולי שיש בו סכנה שיכולה ליהנות הוייא מקודשת או דילמא טעמא דאינה מקודשת הוא משום דלמקדש אינו שוה כלום ונמצא שלא נתן לה פרוטה או משום דכיון שאיסורי הנאה הן ובמקדש נמצא שנהנה מהן מש"ה אמרו דאינה מקודשת ולפי זה אף אם היתה חולה אינה מקודשת והוכיח שדעת רש"י ז"ל וסיעתיה דס"ל דחליפי איסורי הנאה אסורין למחליף ואפ"ה מקו' משום דלאדם אחר שרי ע"כ טעמא דהמקדש באיסורי הנאה אינ' מקו' הוא משום דמה שנתן לה אינו מועיל לה כלום והילכך כל היכ' דלדידה שו"פ מקודשת דאי ס"ל דטעמא דאינה מקודשת הוא משום דנהנה מהם במה שמקדשה א"כ כי נמי שרו לדידה החליפין מאי הוי הרי נהנה הוא במה שמקדשה את"ד יע"ש ולדעתי ק"ל שהרי מדברי התוס' שכתבו בפרק השוכר ד"ה בדמיהן וז"ל וקשה בגופה נמי איכא שו"פ כו' ותי' דכיון דכל זמן שהוא בעין אסור למוכרה מן התורה כ"כ אסור לקדש בו אשה דהוי כמו מכירה כו' מבואר דס"ל דטעמא דאינה מקו' הוא משום דנהנה מהם במה שמקדשה וכ"כ המגיה שם וכיון שכן קשה שהרי ממ"ש שם סמוך ונראה בד"ה והתנן מבואר דס"ל כדעת רש"י דחליפי אסורי הנאה אסורים למחליף ממה שהקשו לשיטת רש"י ז"ל ויישבוהו משמע דס"ל הכי גם ממה שהקשו עוד דשאני התם דהיינו בדיעבד כדמוכח בנדרים כו' מוכח בהדיא דס"ל דחליפין אסורים למחליף דאל"כ מאי ק"ל הא לדעת הסוברים דחליפין מותרים למחליף ע"כ שהם מפרשים מ"ש בנדרים דילמ' לכתחלה הוא דלא כו' דקאי לענין מכירה אבל כל שמכרו מותר לקדש לכתחילה וכמבואר בחידושי הרשב"א ז"ל למס' חולין וא"כ מאי ק"ל אלא מוכח ודאי דס"ל כדעת רש"י ז"ל וכיון שכן לפי מה שהכריח הרב ז"ל עכ"ל דטעמא דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת הוא משום דבעינן שיהא שו"פ לדידה וכל דלדידה שו"פ אע"ג שהוא אסור ליהנות מהן מקודשת וא"כ ק' דמאי תי' בד"ה בדמיהן הא כיון דלדידה שו"פ אע"ג דהוא אסור ליהנות מהן יהא מקודשת דומיא דהמקדש בחליפי איסורי הנאה ולכן נלע"ד דדוקא בחליפי איסורי הנאה דאינו אסור למחליף אלא מדרבנן הוא דס"ל לתוס' ז"ל דאע"ג דהוא אסור ליהנות מהן אבל אם עבר ונהנה דהיינו עבר וקידש מקודשת ולא אפקעינהו רבנן לקדושין ואע"ג דהמקדש באיסורי הנאה דרבנן אינה מקו' כלל לדעת רש"י ז"ל ולדעת ר"ת ז"ל חוששין לקידושין ומ"מ מקודשת גמורה לא הוייא התם שאני דכיון דאינו שוה פרוטה השתא מיהו מכח גזירה דרבנן נמצא שלא נתן כלום אמנם הכא דלדיד' מיהא שוה פרוטה אלא שאנו באים עליו לבטל הקידושין משום שהוא נהנה מהם איכא למימר דכל שעבר וקדש לא גזרו רבנן ומ"ש בד"ה בדמיהן דאע"ג דלדידיה שו"פ אפי"ה אינה מקודשת משום שהוא נהנה מהן היינו דוקא במקדש באיסורי הנאה דאורייתא דכיון דאסור ליהנות מהן מן התורה ונמצא שהוא נהנה מהם במה שמקדשה משו"ה אינה מקודשת כדי שלא יעבור אאיסורא דאורייתא וזה מדוקדק בלשונם שכתבו דכיון דכל זמן שהוא בעין אסור למוכרה מן התורה כו' ועל פי זה אני תמיה על מה שהוכיח הרב הנז"ל שלדעת רש"י וסיעתיה אם היתה האשה חולה חולי שיש בו סכנה וקדשה באיסורי הנאה דאורייתא מקוד' ולפי מ"ש אין ראיה דאיכא למימר דדוקא בשקדש בחליפי איסורי הנא' דאין איסורו אלא מדרבנן הוא דס"ל לרש"י ז"ל דמקו' אבל כל שאסור ליהנות מן התורה אפשר דמודה רש"י דאינה מקודשת וכמו כן צ"ל לדעת התוספ' כמ"ש ודו"ק ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל סימן תשמ"ו שכתב דהאומר לחבירו הריני עליך ככרי חרם ונתנו לו במתנה אסור ואינו קנוי כלל ואם קדש בו את האשה אינה מקו' כשאר איסורי הנאה כו' וכ"כ הראב"ד המקדש בגדולין צריך לחזור ולקדש עכ"ל יע"ש הנה מבואר מדבריו דס"ל דכל דלדידה אינו שו"פ אף דלדידיה שו"פ אינה מקודשת ועיין בכנ"הג חא"ה סי' כ"ח בהגהת ב"י אות מ"ט ומ"ש וכ"כ הראב"ד המקדש בגדולין כו' דברים סתומים שהרי מדברי הראב"ד מבואר דס"ל דמקוד' אלא דצריך לחזור ולקדש והרשב"א ז"ל כתב דאינ' מקו' כלל והנראה ודאי דס"ל להרשב"א דדוקא בגדולין הוא דכתב הראב"ד דחוששין לקדושין משום דס"ל דגדולין דרבנן וכמ"ש מרן הכ"מ ז"ל פ' ד' מה' נדרים ה' י"א אבל באיסור דאורייתא מוד' דאינה מקו' כלל ושלא כמ"ש הרב מש"ל ז"ל בפ"ה מה' הנ' שדעת הראב"ד כדעת רש"י וסיעתיה דכל דלדידה שרי אף דלדידי' אינו שו"פ מקו' יע"ש וא"כ איך כתב הרשב"א וכ"כ הראב"ד הרי נהפוך הוא ומהתימה עליו איך אשתמיט מיניה גם מה שהקשה ע"ד מרן דהן לו יהי דגדולין אינם אסורי' אלא מדרבנן אמאי לא כתב דאינה מקו' שהרי רוב הפוסקים הסכימו דכל איסורי דרבנן המקדש בהם אינ' מקודשת ואף למ"ד דהמקדש בחמץ דרבנן ושעות דרבנן דמקו' התם שאני משום דאין להן עיקר מן התורה כיון דתרווייהו הוו מדרבנן אבל הכא הפירות הן מן התורה וה"ז דומה לחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דקי"ל דאינה מקודשת יע"ש והנה מדברי התוס' פ"ק דחולין ד"ה מותר מיד מסוף דבריהם שכתבו ונהי דאמרינן התם דהמקדש בשעות דרבנן וחמץ דרבנן חוששין לקדושין מ"מ מקודשת גמורה לא הוייא כו' מבואר דס"ל דחליפי איסורי הנאה כיון דלא אסירי אלא מדרבנן הו"ל כחמץ דרבנן ושעות דרבנן אע"ג דהפירות עצמן אסורים מדאורייתא ואפשר שאף הרב הנז' לא כתב כן אלא דוקא בגדולין דכיון דמני' קא רבו חשיב כחמץ דרבנן ושעות דאורייתא אבל בחליפין לא ומ"מ אין זה כדאי להקשות על הראב"ד ז"ל גם מ"ש דאלו נאמר דהראב"ד ס"ל דבכל איסורי הנאה דרבנן מקודשת ודחה ההיא דרב גידל מהלכה מכח ההיא דקדושין יע"ש יש לדקדק שהרי רבינו בפ' זה פסק דהמקדש באיסור הנאה דרבנן אינה מקוד' וכפי דבריו הי"ל להראב"ד ז"ל להשיג עליו שם אכן אם נאמר דגדולין חשיבי כחמץ דרבנן ושעות דרבנן דומיא דחליפין שכתב התוס' ניחא שדעת רבינו ז"ל ג"כ כדעת ר"ת דבתרתי דרבנן מקודשת כמו שכתבו מרן והר"ן ז"ל שם ומשו"ה לא השיג עליו כן נראה לי: ודעת רבינו ז"ל בפ"ח מה' מ"א הלכה ט"ז כדעת י"א שכ' רש"י ז"ל והרמב"ן והריטב"א ז"ל שכתבו דחליפי איסורי הנאה מותרים למחליף עצמו וראיתי להרב מחנה אפרים בה' הנז' דף כ"א ע"ד שהקשה ממ"ש רבינו פי"ב מה' בכורים הלכה ד' וז"ל פטר חמור אסור בהנאה עד שיפדה ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורים וקש' דמ"ש משאר איסורי הנאה שפסק רבינו שהדמים מותרים ולעד"ן דס"ל לרבינו דדוקא בשאר אסורי הנאה שהדמים מותרים ממ"נ דאי כשידע הלוקח שאיסורי הנאה המעו' ודאי מתנה הן ולא בעד המקח שקנה שהרי אינם שוים כלום ואם בשלא ידע הלוקח הו"ל מקח טעות והמעות גזל בידו ובמכרן לגוי נמי איכא למימר דכיון דאיסורי הנאה הן ונמצא שאין לו דמים כלל אם לקח בעדו דמים הו"ל מעות גזל או מתנ' בידו וכמ"ש הרב מש"ל ז"ל בפ"ה מה' הנז' ה' ז' יע"ש אמנם בפטר חמור אע"ג דאסור בהנאה עד שיפדה מ"מ כיון שיש לו היתר בהנאה ע"י פדיון שה כ"ש איכא למימר דאע"ג דהכיר הלוקח ולקחו מ"מ לא מוכחא מילתא שהמעות שנתן הלוקח מתנה הן ולא בעד המקח דאיכא למימר דהמעות הן בעד המקח ולדידי' שוה ליה כל הדמים שנתן וגם דמי השה שצריך לפדותו ועיין במרן ב"י סימן שצ"א וכן נמי בשלא הכיר הלוקח המעות כולם אינם גזל בידו שהרי ביד הלוקח לפדותו בשה כל שהוא ונמצא שהמעות היתרים על דמי השה הן האסורים בהנאה שהרי הן דמי המקח והילכך משו"ה דמיו אסורים שהרי דמי איסור והיתר מעורבין בו ובמוכרו לנכרי נמי כיון שיש לו דמים לפטר חמור ע"י פדיון שה כ"ש אם מכרו ולקח דמים לא חשיבי המעות גזל אלא דמי המקח הן והו"ל מעות חליפי איסורי הנאה ובענין זה כתב בחי' פ"י להרנב"י ז"ל דגבי נדרים לכ"ע חליפיו אסורים דכיון דחפץ זה יש לו דמים לאחריני שהרי אחרים מותרי' ליהנות מהן נמצא דהמעות אינם גזל בידו אלא בעד המקח הן יע"ש באורך וכתבתיו בארוכה פ"א מהלכ' חו"מ יע"ש והכריחו לרבינו ז"ל לחלק בהכי מכח ההיא דפ"ק דבכורות דאמרינן דר"י ור"ש פליגי בין בהנאת גופו בין בהנאת דמיו ופשטא משמע דבשעבר ומכרו קאמר דדמיו אסורים ואם כן מש"ה הוכרח לו לחלק בהכי וכתב א"כ אמאי תני מתניתין מכרן וקדש בדמיהן מקודשת י"ל דע"כ לא כתב רבינו דדמיו אסורים אלא דוקא למחליף בעצמו אבל לאחריני שרי ומש"ה מקו' ועיין בהרב הנז' פי"ב מה' ביכורים דכ"ט ע"ב אלא שמ"ש שם דפטר חמור בפי' אמרו שם שאינו תופס דמיו דקדוש כתיב ולא קדש הוא תמוה שלא אמרו כן בגמרא אלא גבי שער נזיר ולפי הנראה ט"ס הוא והראב"ד ז"ל השיגו וכתב א"א דמיו אסורים למה יתנם לכהן ויהנה בהן שהרי פודין פטר חמור בשוויו כו' וכונתו ז"ל להשיג על רבינו שכתב דמיו אסורים דמשמע שאותן הדמים אין להם תקנה לעול' וע"ז השיג עליו שהרי איתיה בתקנתא שיתנם לכהן בתורת פדיון ויהנה הכהן מהם ואע"ג שהפטר חמור אינו ברשותו הא קי"ל דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ואם כן הי"ל לרבינו ז"ל למיתני בתקנתא ולומר שיתנם לכהן ועל פי זה נראה שיש ליישב מה שתמה עליו מרן בכ"מ שם וז"ל ואיני יודע מה ק"ל על רבינו שהרי דבריו דברי הגמרא יע"ש אכן לעד"ן דבגמרא ל"ק ליה משום דלישנא דברייתא דקתני ואסור בהנאה הך לישנ' אגבר' קאי לומר דאסור הוא ליהנות מהדמים וא"כ איכא למימר שפיר דה"ק ואסור ליהנות עד שיתנם לכהן בתורת פדיון אבל ללשון רבינו ז"ל שכ' דמיו אסורים ק"ל שפיר דאסורים אדמים קאי משמע אסורים לעולם ולית להו תקנה כנ"ל ודוק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> קושיא בשם הגאון מוהר"י בכר דוד בעל ספר דברי אמת מהוריות דף י"א מאד תמהני על הגאון ועל המחבר דבין להרמב"ם ובין להרמב"ן שניהם מודים די"נ אסור מן התורה עכ"פ משום תקרובת ע"ז רק התוס' יחיד בדבר זה דאינו רק מדרבנן אבל כלם סוברים דמדאורייתא הוא וכן כתב ספר החנוך בהדיא וא"כ עכ"פ שפיר אסור מן התורה משום תקרובת ע"ז ולשיטת התוס' דס"ל דאינו רק מדרבנן הן באמת יסברו די"נ אסור מקרא דישתו יין נסיכם אבל להרמב"ם אין מזה ראיה וגם על הרמב"ן אין קושיא דהם ס"ל דתקרובת ע"ז אסור מן התורה ודוק ועיין פסחים דף כ"ב האי יי"נ מקרי דכתיב ישתו יין נסיכם ודוק ועיין רש"י בחולין דף ה' ובשאלתות פ' האזינו ועיין טעם המלך כאן מ"ש ליישב קו' מהרש"א פסחים כ"ב ולא דק דקושית התוס' הוא על מים המתנסכים ע"ג המזבח דפריך התוס' לעיל מני' וע"ז סובב הולך דברי המהרש"א ובזה אין מקום למה שכתב. שם ה' כ"ג מ"ש בבע"ח שקונה משכון ונטל לולב ואתרוג במשכון אי חשיב כשלו ויוצא בו י"ח והניח בצ"ע הדבר מפו' בב"י חו"מ סי' שנ"ג שכתב בשם הראב"ד דאף דיאוש ושינוי רשות קנה דמים מיהו בעי לאהדורי והרשב"א השיג דמשמע דקנה קנין הגוף והביא ראיה מהא דאמר רב הונא כי זבינתא אסא ומאי אהני דהא מ"מ האי אסא לא מקני קנין הגוף ואינו אלא כעין משכון דבדמים בעי לאהדורי ואנן בעינן יום הראשון לכם ע"ש הרי מבואר דמשכון לא מקרי לכם ובתשובה הארכתי בזה:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רלט) </b> ובר מן דין קשה דמתניתין דמכרן וקידש בדמיהן איכא למשמע שפיר דלאחריני שרי דאי לא אמאי מקודשת כו'. לכאורה יש מקום ליישב קושיא זו (אי לאו קושייתו הראשונה) משום די"ל דמכרן לישראל קאמר וא"כ מקודשת ממה נפשך דאי ידע הלוקח דאיסור הנאה מכר לו הרי ידע ומחל לו ובמתנה נתן לו המעות כמ"ש הר"ן ברפ"ב דקדושין ואי לא ידע והו"ל מקח טעות וחייב להחזיר לו הדמים מ"מ היא מקודשת משום די"ל דהממון נעשה מלוה אצלו וכמ"ש כל זה הר"ן הנ"ל וא"כ בשוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ דלא שייך לומר זה א"כ י"ל דלאחריני נמי אסור ולהכי צריך להביא האי דחמצן של עוברי עבירה דמחליפין עם הנכרי שאינו מקח טעות דליכא איסור לגבי': אבל באמת גם קושיא זו קשה ושפיר מותיב לה הגאון המחבר ז"ל משום דעכ"ר לומר דמתניתין דקתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת במכר לנכרי נמי מיירי דאל"כ יקשה אמאי לא תני במתניתין דרפ"ב דקדושין גם ע"ז בהדי אינך איסורי הנאה וכמו שהקשו התוס' שם ועכ"ר צ"ל כמו שתירצו שם דמשום דבעי למיתני סיפא ואם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ובע"ז לא שייך זה כיון דתופס את דמיו וע"ש וא"כ לפ"ז עכ"ר לומר דבמכרן לנכרי אצטריך לאשמעינן היתר זה באיסורי הנאה דלא תפסי דמיהן דאי במכרן לישראל א"כ הא אפי' בדמי ע"ז נמי מקודשת בין אם ידע הלוקח ובין אם לא ידע וכנ"ל דבידע הרי המעות מתנה הם אצל המקדש ובלא ידע הרי המעות הלואה וכנ"ל וא"כ אמאי לא קא חשיב נמי בהדייהו ע"ז ושביעית לאחר הביעור אע"כ דהאי מכרן לנכרי קאמר דהמעות חלופי איסורי הנאה נינהו ומשום הכי בהני דלא תפסי דמיהן מקודשת ובע"ז ושביעית לאחר הביעור דתפסי דמיהן אינה מקודשת ודוק: ומה מאד תמהני על הגאון בעל ישועות יעקב הלכות קדושין ס"ס כ"ח שהניח בקושיא גדולה אצלו ש"ס ערוך בנדרים דף מ"ז ע"ב דמייתי התם ראיה דחליפי איסורי הנאה מותרין מהא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת וע"ז הקשה שם מאי ראיה היא דמנ"ל דמתניתין במכרן לנכרי איירי דלמא מיירי במכרן לישראל וא"כ בלא ידע הלוקח הרי אין המעות חליפי איסורי הנאה דמקח טעות הוא והמעות אינו גזל בידו כמ"ש הב"ש משום דדרך מקח וממכר באו לידו ואם בידע הלוקח הרי בודאי במתנה נתן לו המעות כמו במקדש אחותו וע"ש: ואולם למאי שכתבתי תראה דאין כאן התחלה לקושייתו כלל משום דעכ"ר לומר דבמכרן לנכרי מיירי מתניתין מדלא קא חשיב בהדייהו ע"ז וכנ"ל: [ומ"ש נמי דאי בידע הלוקח הוי ודאי המעות מתנה כמו במקדש אחותו הוא ג"כ תמוה שהרי הרא"ש כתב להדיא בפ"ק דב"מ דדוקא אחותו אבל לא עביד אינש למיהב מתנה לנוכראה והרב הנ"ל עצמו מביא דברי הרא"ש אלו לקמי' סי' נ' ע"ש ומאי זה דקאמר דלוקח ישראל בודאי במתנה נתן לו ועיין ב"ש ועיין מ"ש לקמן בדף ט"ז ע"ב בד"ה תמהני]: ובאמת ממ"ש בש"ע אה"ע ס"ס כ"ח דבעבר ומכר איסורי הנאה וקידש בדמיהן מקודשת ואם מכרם לישראל ולא ידע כו' ספק מקודשת חוץ מע"ז שאם מכרה וקידש בדמי' אינה מקודשת וע"ש מבואר מזה להדיא דאפי' בלוקח ישראל ולא ידע אפ"ה בדמי ע"ז אינה מקודשת כלל ולדעתי הרי זה א"א לומר דכיון דהמכירה היא מקח טעות א"כ הרי אין כאן דמי ע"ז כלל וכנ"ל וניהו די"ל דכיון דדרך מקח וממכר באו המעות לידו לא הוו המעות גזולים אצל המוכר מ"מ כיון דהמקח בטל לגמרי אמאי לא תהיה מקודשת כמו בשאר איסורי הנאה דבשלמא בידע הלוקח או בשמכר לנכרי י"ל דגזירת הכתוב הוא דתופס את דמיו דכיון שנמכר מדעת שניהם תופס את דמיו אעפ"י שאין שייך באיסורי הנאה למוכרם כלל וכמ"ש לקמן משא"כ כשלא ידע הלוקח הישראל הרי המכירה הוי מקח טעות ולא חל שם ע"ז על המעות כלל ואמאי אינה מקודשת והבן וצע"ג: ומ"מ מה שכתבתי לעיל על דברי הרב בעל ישועות יעקב ז"ל הנ"ל יפה כתבתי משום דלדידי' במכר לנכרי באמת הוי חליפין ממש וא"כ תו איכא למימר דאין חילוק בין שאר איסורי הנאה לע"ז אלא דבע"ז אם מכר לנכרי תופס את דמיו משא"כ בשאר איסורי הנאה וקשיא לי' דילמא חלופי איסורי הנאה באמת אסורים אלא דמתניתין מיירי במכרן לישראל וע"ז שפיר הקשיתי דא"כ ליחשוב נמי ע"ז וכנ"ל: (ועוד ק"ל דבריו במאי דהתם בהחליף עם הנכרי מיירי ולנכרי אין המקח בטעות אלא חליפין ממש דלדידי' ליכא איסור):<br><b> (רמ) </b> עוד ראיתי להרב הנז' שנסתפק בהא דקיי"ל דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת או דילמא כו' משום דלמקדש אינו שוה כלום כו'. לפום ריהטא לא ידענא מה בכך דלמקדש אינו שוה כלום ומאי שנא מהאי דאדם חשוב דמקודשת בההיא הנאה שיש לה שקיבל ממנה מתנה הא מ"מ להמקדש אין הפסד כלל בממון בהנאה הזו שמגיע להאשה דכבוד הזה אינו בר דמים ואינו ניתן לימכר דנימא דיש ביד האדם החשוב ליקח דמים בעד הכבוד הזה שיקח מתנה מתנת חנם ואפ"ה מקודשת בזה הרי לך דהדבר תלוי בהנאת האשה דלדידה הנאה זו שוה ממון אע"ג דאינה שוה כלום להמקדש: ואפשר שיש לחלק בין הפרקים (אבל עכ"פ הי"ל למאור עינינו המל"מ להזכיר דבר מזה) שהיה נראה לכאורה לומר דאעפ"י דההנאה זו שמגיע להאשה אינו ניתן למכור מ"מ לא דמי לאיסור הנאה שלגבי המקדש משום די"ל דכמו שמצינו דאשה מתקדשת בחפץ אעפ"י שאינו שוה כ"כ כמו שאמר לה אם אך היא אומרת דלדידי שוה אעפ"י שבאמת אינו שוה כ"כ ואינו נמכר בממון זה שאמר לה ומ"מ מקודשת ה"נ י"ל לגבי המקדש דכבודו לדידי' שוה והוי לי' כהפסד ממונו דלא בעינן שיהי' דוקא בר דמים ע"י מכירה כן הי' נראה לחלק קצת ועיין ר"ן בפ"ק דקדושין דף כ"ז ע"ב בד"ה גרסינן בגמרא כו': אולם א"א לומר דהמל"מ כוון לדברינו אלה שהרי הר"ן שם מסתפק במקדש בדבר שאינו שוה פרוטה אי מצית אמרה דלדידי שוה משום די"ל דלאו כל כמינה לתת תורת כסף לזה כיון דלא שוה מידי ולכאורה קשה מאי מספקא לי' בזה הא אפי' אי נימא דיכולה לתת עליו תורת כסף מ"מ הא המקדש לא יהיב לה שוה פרוטה. (דדוחק לומר דגם המקדש אומר לדידי שוה דוק ותשכח) אע"כ דאין הדבר תלוי בהמקדש אלא באשה המתקדשת וא"כ אמאי לא הביא המל"מ דברי הר"ן אלו למיפשט ספיקא דידי': אלא די"ל קצת דעכ"ר ספיקא דהר"ן הוא לענין קדושי ודאי שהרי מספק ממילא מקודשת דשמא הוא שוה פרוטה במדי אלא דאי אמירתה שאומרת לדידי שוה מהניא לתת עליו תורת כסף מקודשת קדושי ודאי (בדבר שאינו מתקיים ופחות משוה פרוטה בודאי אין דרכו להתקיים ומכש"כ לטעמא דמשום הרואים) וא"כ י"ל דספיקא דהר"ן הוא במי שהוא במדי ונתן לשליח דבר ששוה פרוטה שם שיקדש לו בו אשה בכאן. וכאן אינו שוה פרוטה והיא אומרת לדידי שוה אי מקודשת בודאי דבאופן זה הרי גם להמקדש הוא שוה פרוטה: אבל באמת על זה יש להשיב דמה בכך דבמדי הוא שוה פרוטה להמקדש הא מ"מ כיון דכאן אינו שוה הרי הו"ל כהוזל המקח ובשעת קדושין אינו שוה פרוטה להמקדש ולא יהיב לה מה שעכשיו שוה פרוטה לו. והיה נראה לכאורה לומר דמטעם אחר אין מהר"ן ראי' דלא בעינן שיהיה שוה פרוטה להמקדש משום די"ל דבאומרת לדידי שוה והיינו דמתיקרת בחפץ זה ואיכא למימר דאי נמי לא הי' מקדשה בו היה יכול למכור לה החפץ הזה בפרוטה וא"כ הרי גם לדידי' הוא שוה פרוטה אלא דלפי סברא זו אין מקום לספיקי' דהר"ן ז"ל כ"כ דכיון דאפי' בלאו הקדושין היתה קונה החפץ בפרוטה א"כ אמאי לאו כל כמינה לתת תורת כסף לדבר שאינו שוה פרוטה הא היא מוכנת לקחתו בפרוטה אפי' בלא קדושין ומה לי הן ומה לי דמיהן אבל מ"מ אין תימה על המל"מ ז"ל אי ס"ל בדעת הר"ן ז"ל דבכה"ג חשיב גם להמקדש שוה פרוטה כיון שהיה בידו למוכרו לה בפרוטה. ובאמת לא זכיתי להבין כראוי ספיקי' דהר"ן ז"ל שהרי אמרינן דטעמא דאין אשה נקנית בחליפין משום דאיתנייהו בפחות משוה פרוטה ואשה לא מקניא נפשה בפחות משוה פרוטה ועיין בר"ן ריש מכילתין וא"כ כיון דהדבר תלוי בדעתה א"כ היכא דבאמת לדידה שוה פרוטה אמאי לאו כל כמינה לתת עליו תורת כסף כיון דאשה מקניא נפשה במאי דשוה פרוטה לדידה וזה ניחא רק להמל"מ בספיקא דידי' די"ל דגנאי הוא לה להתקדש בדבר שאינו שוה פרוטה להמקדש וא"כ אדרבה י"ל להיפך דהר"ן ז"ל ס"ל דבעינן שיהי' גם להמקדש שוה פרוטה ומספקא לי' באומרת לדידי שוה פרוטה אם כל כמינה לתת עליו תורת כסף באופן שגם להמקדש יהיה שוה פרוטה משום די"ל מה בכך דלדידה שוה פרוטה הא מ"מ גנאי הוא לה שהמקדש לא נתן לה שוה פרוטה וא"א לה לתת תורת כסף במאי דשוה לדידה שיהי' גם להמקדש תורת כסף אבל לולא זאת פשיטא דהיתה מקודשת כיון דאשה מקניא נפשה במאי דשוה לדידה פרוטה ובעיקר הערתינו הנ"ל על המל"מ ז"ל מאדם חשוב י"ל דגם לקיחתו מתנת חנם הוא שוה לו פרוטה משום שהי' נותן פרוטה שלא יצטרך לקחת המתנה: ודע דמ"ש לעיל די"ל דספיקי' דהר"ן הוא במי שהוא במדי וקידש אשה כאן ע"י שליח והחפץ שוה פרוטה שם להמקדש משום הכי י"ל דמהני לדידיה שוב הא ליתא שהרי כתב הר"ן עצמו לקמי' דף ר"י ריש ע"א דבכה"ג מקודשת בודאי דכיון דנודע דשוה פרוטה במדי ודאי יכולה לומר לדידי שוה פרוטה וע"ש אלמא דפשיטא לי' להר"ן ז"ל דכיון שיש על החפץ תורת כסף במדי א"כ גם כאן תוכל לתת עליו תורת כסף וספיקי' הוא רק כשלא נודע בודאי דשוה פרוטה במקום אחר ולפי מ"ש שם דבעינן שידעו עדים שדרכה לתת פרוטה באותו דבר מוכח סברתינו הנ"ל שביישוב הקושיא שעל המל"מ מדברי הר"ן הנ"ל והיינו די"ל דכיון דדרך האשה לתת פרוטה בחפץ כזה הא ממילא גם להמקדש שוה פרוטה שהרי הי' יכול למוכרו לה בפרוטה. איברא לקושטא דמילתא דמהר"ן אין תיובתא על המל"מ דנראה דהר"ן כרש"י ס"ל דא"צ שיהיה שוה פרוטה להמקדש כמו במקדש בערלה ועיין בר"ן בפ"ב דקדושין וכ"כ הישועות יעקב בדעת הר"ן דלא בעינן שוה פרוטה מצד הנותן ע"ש בסי' כ"ח ס"ק ג' ואולם לפ"ז לא ידענא מ"ש הגאון הזה לקמי' בס"ק י"ח למיפשט ספיקי' דהמל"מ הנ"ל מדברי הר"ן ז"ל שכתב דמהני אמירתה לדידי שוה פרוטה דהא הר"ן ז"ל לשיטתי' דס"ל דלא בעינן שיהיה שוה פרוטה מצד הנותן וא"כ אין ראיה כלל די"ל דכתב כן לדעת רש"י ז"ל. אבל זאת פשיטא לי דהיכא דשוה פרוטה שלא כדרך הנאתו דמקודשת אף לתירוץ השני של התוס' דס"ל דאפי' הוא שו"פ בשלכדה"נ נמי אינה מקודשת משום דדעתה ליהנות בכדרך הנאה דוקא מ"מ בכה"ג שהיא באמת נהנית בכדרך הנאה ולדידיה נמי הוא שוה פרוטה עכ"פ בשלכד"ה בזה אפי' המל"מ מודה דמקודשת. ודע דמספקא לי לאותו צד דס"ל דבעינן דוקא שיהיה שוה פרוטה להמקדש ובהיא חולה שי"ב סכנה אינה מקודשת (ומהא דאדם חשוב אין תיובתא וכן מהאי דפ"ק דקדושין באומרת תן מנה לפלוני ואתקדש אני לו דמקודשת מדין שניהם דהיינו עק"ל וערב נמי ליכא לאקשויי אע"ג דהאי פלוני אינו אדם חשוב יהיה מאיזה טעם שיהיה) לפ"ז מאי דינו באומרת תן איסור הנאה לפלוני חולה ואתקדש אני לך אי מקודשת אי לא כיון דאין הקדושין שוין פרוטה אלא להמקדש אבל באדם חשוב י"ל דבכה"ג אינה מקודשת משום דלא מתחשבה במה שלוקח ממנה איסור הנאה כיון דלדידה אינו שוה פרוטה:<br><b> (רמא) </b> דכיון דאיסורי הנאה הן ונמצא שאין לו דמים כלל כו' הו"ל המעות גזל או מתנה בידו כו'. תמהני אי נימא דגם מכירה לנכרי לאו חליפין נינהו אלא גזל או מתנה א"כ מאי זה דקאמר הש"ס בע"ז דף ס"ב ע"א מ"ט שכרו אסור אילימא הואיל ויי"נ אסור בהנאה שכרו נמי אסור הרי ערלה וכלאי כרם דאסורין בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת וע"ש ולפ"ז האי מאי קושיא דהא גבי הנהו הדמים ממה נפשך מותרים כמ"ש הרב המחבר כאן אבל ביי"נ דנוטל שכר פעולה מיי"נ האסור בהנאה והיין נסך הוא של הנכרי א"כ הרי התם לא שייך לומר כן שפעולתו אינה שוה כלום להבעלים והוי המעות גזל או מתנה ביד הפועל וכן תמוה מאי דבעי הש"ס בנדרים דף מ"ז ע"ב למיפשט שם בקונם פירות אלו על פלוני מהו בחלופיהן ממתניתין הנ"ל דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת וקשה דהא התם שאני דכיון דאיסור הנאה אינו שוה כלום להמוכר הוי המעות מתנה או גזל ולא חליפי איסורי הנאה ומה ענין זה לקונם במדיר את חבירו מפירותיו אע"כ צ"ל דניהו דבמכר לישראל י"ל כן דאם ידע שהן איסורי הנאה הרי המעות שנתן בעדן במתנה נתנן ואי דלא ידע פשיטא דאין כאן חלופי איסורי הנאה דהא המקח טעות והוא בטל והמעות הוי גזל בידו (או כמלוה כמ"ש הר"ן והרא"ש בפ' האיש מקדש) אבל במכר לנכרי הרי הוי חלופי איסורי הנאה משום דלהנכרי הרי ניחא לי' בהמקח ואין כאן לא מתנה ולא גזל בין בידע בין בשלא ידע משום הכי שפיר קאמר הש"ס בע"ז ובנדרים הנ"ל והיינו דמתניתין דקדושין דתנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת מסתמא גם במכר לנכרי מיירי (דבישראל לא שייך שיקנה איסור הנאה בידיעתו ובשלא ידע הרי הוי המקח טעות דאטו בשופטני עסקינן שימכור בכדי דהא לכשיודע שהוא איסור הנאה הרי המעות חוזרים) ועוד דעכ"ר לומר דמתניתין במכירה לנכרי נמי מיירי דאל"כ קשה אמאי לא חשיב נמי ע"ז בהדי אינך איסורי הנאה וכקושיית התוס' והר"ן שם אע"כ דמשום סיפא דקתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת א"א לו למחשב נמי ע"ז היינו אי נימא דמכירה לנכרי הוי חלופין וע"ז תופס דמים וא"א שתהא מקודשת אבל אי נימא דהאי דמכרן לאו במכרן לנכרי נמי מיירי אלא דמיירי דוקא במכרן לישראל או אי נימא כמ"ש הגאון המחבר כאן דאפי' מעות הנכרי אינן חליפין ביד המוכר אלא גזל או מתנה א"כ אמאי לא תני נמי ע"ז דהא אמרת דאיסור הנאה אינו שוה כלום למוכר והמעות שנותן הלוקח ואפי' הוא נכרי הוי גזל או מתנה בידו וא"כ הרי אין כאן חלופי ע"ז כלל דנימא שיתפסו דמיו (ועיין בר"ן בפ' האיש מקדש. הן אמת דמשמע קצת בר"ן פ"ב דע"ז מדכתב שם דבע"ז גזירת הכתוב הוא דתופס דמיו דכוונתו דלפי מה דאמרינן בירושלמי דאיסור הנאה אין שוה כלום לבעליו א"כ מה"ט היה לו לומר דגם ע"ז אין תופס דמיו דהא אינו שוה כלום למוכר וא"כ הרי אין המעות דמי ע"ז אלא גזל או מתנה ואי מגזירת הכתוב הוא א"כ אפי' אי נימא דהמעות מתנה או גזל הוא גם במכרו לנכרי מ"מ לא מצי למחשיב במתניתין ע"ז בהדי הנך איסורי הנאה כיון דתופס את דמיו ואפי' בכה"ג ואפשר דאפי' בלוקח ישראל וידע שהוא איסור הנאה אבל בלוקח ישראל ולא ידע כיון דמקחו מקח טעות י"ל דאפי' במכר לו ע"ז וקידש בדמיו אי נימא דהוי כמלוה אצלו ולא כגזל כמו שכתב הר"ן מקודשת ולפי מה דמספקא לי' בש"ע סי' כ"ח גם בע"ז הוי ספק קדושין וע"ש:
+<b>עבר </b>
+<b> ומכר בו.</b> הנה בפ' הא"מ דנ"ח ע"א פרכי' מכרן וקדש כו' מנ"ל ומשנינן מדגלי רחמנא בע"ז כו' וראיתי להרב עצמות יוסף ז"ל שהק' דמאי קושיא נילף בבנין אב משער נזיר דדרשינן לעיל דאסור בהנאה מדכתיב קודש יהיה ופריך אי מה קדש תופס את דמיו כו' ומשני מי קרינן קדש קדוש קרינן ופרש"י דלהכי קרינן קדוש למעוטי דמיו יע"ש ונלע"ד דל"ק דהא דממעטינן שער נזיר דלא תפסי דמייהו מדקרינן קדוש היינו לפי האמת דממעטינן שאר איסורים דלא תפסי דמייהו משום דהוו ע"ז ושביעית ב' כתובים או משום דתרי מיעוטי כתיבי כדאמרינן לקמן ולהכי אמרינן דלהכי קרינן קדוש למימרא דשער נזיר שוה לשאר איסורים אמנם למאי דבעי תלמודא השתא דשאר איסורים מנ"ל דלא תפסי דמייהו ליכא לאקשויי דנילף משער נזיר מדקרינן קדוש דאיכא למי' דלעולם דשער נזיר תפסי דמייהו וכן שאר איסורים ומאי דקרינן קדוש היינו למעוטי שלא יהא דינו כקדש לגמרי דתופס דמיו ויוצא לחולין להכי קרינן קדש לומר דשער נזיר עצמו אינו יוצא לחולין ואע"ג דאי הוה כתיב קדש הו"א דתופס דמיו בין דרך מקח בין דרך חילול שהרי שביעית דכתיב ביה קדש ס"ל לר"י בפרק לולב הגזול ד"מ דתפסי דמיו בין דרך מקח בין דרך חילול ואפי' ר"א דפליג התם וס"ל דאין שביעית מתחלל אלא דרך מקח היינו משום מיעוטא דכתי' בשנת היובל הזאת כו' וסמיך ליה וכי תמכרו כדאמרינן התם ואם כן מש"ה קרינן קדוש לומר דאינו תופס דמיו דרך חילול אבל דרך מקח ה"נ דתפסי דמייהו כנ"ל נכון: עוד הקשה הרב הנז' דמדבעי מנ"ל נראה דהסברא מבחוץ היא דתפסי דמייהו ולהכי בעי מנ"ל ומשני מדגלי בע"ז כו' מכלל דבעלמא דמים מותרים וק' דא"כ מאי פריך ונילף מינה דהא להכי לא אצטריך ע"ז דלשתוק מינה וממילא ידעינן דבכל איסורי הנאה תפסי דמייהו ותי' משום תוספי הרא"ש ז"ל דסוגיא זו אתיא כמ"ד חליפי חליפין בע"ז והשתא פריך שפיר ונילף מינה דאי לאו נהי דמסתברא לו' דחליפי איסורי הנאה אסורין חליפי חליפין לא מסתברא למימר ותמיה עליו דהא בע"ז פרק ר"י אסיקנא דמאן דס"ל חליפי חליפין אסורים ס"ל דב' כתובים הבאים כאחד מלמדין ואצטריך הוא למעט שאר איסורין דעלמא וכיון דסוגיא זו אתיא אליביה היכי משני בגמ' משום דהוו ע"ז ושביעית ב' כתובים ואין מלמדין הא איהו ס"ל דמלמדין עכ"ל ולדידי אי מהא לא איריא דהא דאסיקנא התם דמאן דס"ל חליפי חליפין אסורים ס"ל דמלמדין היינו לפום מאי דמסקינן הכא בשמעתין דהוא למעט שאר איסורין הוא דאתא ולהכי ק"ל התם שפיר דלמאי אצטריך מיעוטא דהוא ת"ל משום דהוו ב' כתובים וע"כ צ"ל דס"ל דמלמדין אמנם הכא בשמעתין דאכתי לא אסיק אדעתיה מיעוטא דהוא כדפריך בתר הכי הניחא כו' שפיר איכא למימר דאפי' מאן דס"ל חליפי חליפין אסורים ס"ל דב' כתובין אין מלמדין וממעטינן שאר איסורים מב' כתובים וזה פשוט: ושוב ראיתי בספר פני יהושע שיישב כן דברי הרא"ש ז"ל אך מאי דק' לי בדברי הרא"ש ז"ל מהא דפריך התם פ' ר"י דמאן דס"ל חליפי חליפין מותרים והוא אצטריך למעוטי חליפי חליפין ערלה וכלאי הכרם מנ"ל ומשני ערלה וכלאי הכרם לא צריכי מעוטא דהו"ל ע"ז ושביעית ב' כתובים כו' והשתא לפי דברי הרא"ש ז"ל מאי פריך הא למאן דס"ל חליפי חליפין מותרים שאר איסורין דלא תפסי דמייהו נפ"ל מדגלי רחמנא בע"ז דאל"כ למאי אצטריך קרא בע"ז לאשמועינן דחליפי אסורים וחליפי חליפין מותרים הא מסברא ידעינן לה כמ"ש הרא"ש ז"ל ולכן היותר נכון דמאי דפריך מנ"ל לאו מסברא קא פריך אלא אמה דפריך בתר הכי נילף מע"ז קא סמיך כנ"ל ודוק:
+
+Halakhah 3
+
+<b>המקדש </b>
+<b> כו' ובאפר פרה.</b> כתב ה"ה מפורש בגמ' ושם הק' ורמנהי הנותן שכר לדון כו' ותי' אביי ל"ק כאן בשכר הבאה כו' ויש לדקדק אמאי לא משני דמתני' במקדש בשכר בטלה ושכר בטלה דמוכח שרי כדאמרינן בס"פ ב' דייני גזרות ושוב אחר זמן מצאתי להרב צאן קדשים מס' בכורות פ' עד כמה שהוק' לו כן ומכח קו' הלזו יצא לידון בדבר חדש דע"כ לא אמרינן דשכר בטלה דמוכח שרי אלא דוקא בההיא דקרנא דלאו עליה דידיה דוקא רמי רחמנא לידון והילכך אם הבעלי דינין רוצין שיהא הוא דן מחויבין ליתן שכר בטלה אבל הזאה וקידוש רמיא על כל כהן השייך בעבודה משום הכי אסור ליקח אפי' שכר בטלה ע"כ ותמהני עליו איך אשתמיט מיניה מ"ש בירוש' דסנהדרין הביאו הב"ח ז"ל ח"מ סי' ט' ר"ה הוה רעי תורין והוה ידע סהדותא לבר נש אמר ליה תא מסהיד עילואי א"ל הב לי אגרי ותני כך נותנין לדיין שכר בטלנותו ולעד שכר בטלנותו ע"כ וכפי דבריו קשה דאיך הותר לו לרבינא שכר בטלה כדי להעיד הרי עדות ודאי דמי ממש להזאה דהא לדידיה רמיא רחמנא להעיד דקעבר על לאו דלא יגיד אלא משמע ודאי דלא שנא ולעיקר הקו' נר' ודאי דלא קשיא דמש"ה לא משני תלמודא דמתני' מיירי בשכר בטלה משום דס"ל לתלמודא דע"כ מתני' מיירי בשכר הבאה כדקאמר בגמ' דייקא נמי כו' ובשכר הבאה אפי' בשכר בטלה דלא מוכח שרי ובהכי ניחא לי מה שהק' הרב מוצל מאש סי' ל"ח למ"ש שם משם הרב מש"ל ז"ל דהא דנותן שכר לדון דיניו בטלין היינו דוקא בנוטל שכר קודם אבל אם אחר שדן את הדין נטל שכרו אין דיניו בטילין מסוגיא דידן דאמאי לא משני דהכא בנוטל שכר אח"כ יע"ש ודבריו סתומים דה"נ כל שמקדשה בשכר הזאה הרי שכר הזאה דהיינו הקדושין בא לו מיד בגמר הזאה והו"ל כנוטל שכר להזות דהזאתו פסולה ומעולם לא כתב הרב ז"ל אלא דוקא בנוטל שכר אחר הזאה ואי כונתו ז"ל לומר דנוקמיה בשהזה לה ואח"כ נתנה לו שכרו וחזר וקדש אותה באותו שכר הא ודאי לק"מ דכל כי האי לא הו"ל למתני' למיסת' סתומי לומר המקדש באפר פרה סתם וליכא למימר דמיירי באומר לה אחר שהיזה אותה הרי את מקודשת בשכר שהיזיתך ונתרצית היא להתקדש דהא ודאי אינה מקודשת דהו"ל כאומר לה בשכר שהרכבתיך על החמור דאינה מקודשת כדאמרינן לקמן דף ס"ג ובר מן דין כפי מ"ש לק"מ דבלא"ה הו"מ לשנויי דמתניתין במקדש בשכר בטלה אלא דעדיפא מינה משני כמ"ש: וראיתי להרב מש"ל ז"ל בה' עדות דף פ"א ע"ד למוהר"י כולי ז"ל שתמה על הרב מוצל מאש וז"ל וצ"ע דהא ודאי מודה הרב המחבר דאפי' אחר שדן אסור ליקח ול"ק אלא דאין דיניו בטלין וא"כ לא הו"מ בגמ' לשנויי דמתני' איירי בנוטל שכר אחר כך דהא כל קו' הגמ' דאסור ליקח שכר כו' יע"ש ואין זה תמיה על הרב ז"ל דהא מתני' המקדש קתני דמשמע דיעבד ובשעבר ולקח שכר וכן מבואר ממה שהק' הריטב"א ז"ל שם וז"ל וכ"ת אפי' אי מתניתין בשכר הזאה נהי דהזאתו בטלה ומימיו מי מערה מ"מ כיון שנטל שכר זכה בו הא ליתא דכיון דאין במעשיו כלום אינו ראוי ליטול שכר דהא לא אהנייא ליה מידי ובמה מקדשה עכ"ל הרי מבואר מדבריו דמצינן לאוקמי מתני' בדיעבד ולעולם דלכתחילה אסור לקדשה וליקח שכר כנ"ל ואיכא למידק לדעת ר"ת ז"ל ודעימיה הסוברים דהמקדש באיסורי הנאה דדבריהם מקו' כיון דמדאוריי' מיהא שו"פ אם כן מאי פריך בגמ' הא אע"ג דהזאתו פסולה אינו אלא מדרבנן משום קנס' הואיל ועבר אמה אני בחנם אבל מדאורייתא מיהא אהני מעשיו והזאתו כשרה והילכך משום הכי מקודשת דאע"ג דאסור ליקח שכר מ"מ כיון שנטל שכר דהיינו הקדושין זכה בו ואולי נאמר דכיון דמדאוריי' אסור ליקח שכר חשיב כחמץ דאוריי' ושעות דרבנן דאינה מקודשת כלל כדרב גידל ועוד י"ל דלישנא דמתני' קשיתיה דקתני מקו' דמשמע מקוד' גמורה ובמקדש באיסורי הנאה דדברי' לא הויא מקודשת גמורה אלא חוששין לקדושין וכעין זה תיר' התוס' ז"ל פ"ק דחולין ד"ה ע"ב ד"ה מפני יע"ש ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רמב) </b> וכפי דבריו קשה דאיך הותר לו לרבינא שכר בטלה כדי להעיד הרי עדות דמי ודאי להזאה כו', לא ידעתי מאי קשיא לי' דמאן לימא לן שלא הי' שם נמי סהדי אחריני למיסהד ובכה"ג כי היכי דעד אינו חייב בקרבן שבועה כשיש עדים אחרים אפשר דאינו עובר נמי בלאו דאם לא יגיד בדאיכא סהדי אחריני: אבל עיקר חידושי' דהרב בעל צאן קדשים לא אוכל לעמוד עליו דמאי נ"מ בין דיין לכהן דכמו דכל כהן השייך בעבודה רמיא עלי' הזאה וקידוש ה"נ דכל ת"ח שהגיע להוראה רמיא עליה לדון את חבירו (אם לא שיש ב"ד קבוע בעירו בלעדו): גם איני יודע כוונתו במ"ש כהן השייך בעבודה אם כוונתו על כל כהן כשר או דכוונתו רק על כהן במשמרתו אבל יהיה איך שיהיה הלא גם בבית אב שבכל שבת ושבת יש בו כהנים רבים וא"כ הרי ההזאה אינה מוטלת דוקא על כהן אחד מהם: ועוד שהרי הזאה וקידוש אין חיובם על כהני המשמר משום דבטהרת החטאת עשו מעלות טפי מבקודש דכהן אעפ"י שטבל לקודש ומקריב קרבנות ועובד עבודתו במזבח מ"מ אינו טהור לחטאת ולא להזאה וקידוש (כמבואר ברמב"ם ריש פי"ג מהלכות פרה) עד שיטבול לשם חטאת: ולולא דמסתפינא הייתי אומר דקושייתו של הרב בעל צ"ק הנ"ל מעיקרא ליתא משום דדוקא לדון מותר ליקח שכר בטלה מטעם דאינו בדין דמשום הפסידא של בעל הדין יפסיד הדיין את שלו דחייך קודמין כו' משא"כ בטמא מת שצריך הזאה והוא חייב לטהר עצמו ואין הדבר תלוי ברצונו כמו ממונו משום הכי אסור לו להכהן ליקח אפי' שכר בטלה ואיסורא מממונא לא ילפינן:
+
+Halakhah 4
+
+<b>קדשה </b>
+<b> במע"ב בין בשוגג בין במזיד אינ' מקודשת.</b> משנה פר' הא"מ דנ"ג ע"ב קדשה במע"ב בין בשוגג בין במזיד לא קדש דברי ר"מ ר"י אומר בשוגג לא קדש במזיד קדש ופסק כר"מ ודע דבגמרא אמרינן התם דהיינו טעמא דר"י דמעשר איהו לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא איהי לא ניחא לה משום טירחא דאורחא ופרש"י ז"ל שם וז"ל משום אונסא דאורחא דע"כ אונסא דאורחא עליה דידיה רמיא שהמעשר אין בו שו"פ כו' יע"ש וראיתי להריטב"א שהק' עליו וז"ל ולא נהירא דאם לא נתן לה כאן שו"פ אפי' קבל עליו אחריות איך מקודשת קדושי ודאי כיון שאינו שו"פ בכאן שאפי' שו"פ במדי אינו אלא קדושי ס' שאין לך בקדושין אלא מקומו ושעתו ואי בשנתן לה מעשר כדי שו"פ כאן אפי' בלא אחריות נמי שהרי א"א שלא תמצא מי שתמכרהו לו בזול ע"מ לאוכלו בירוש' ויהיו הדמי' בידה חולין אלא עיקר הפי' כפי' ב' שפרש"י כו' ומיירי שהוא כ"כ שיש בו ש"פ למי שיעלנו ויאכלנו בירוש' עכ"ד וק"ל עליו שהרי בבכורות ד"ט פריך התם לר"י דאמר פטר חמור אסור בהנאה משום שיש לך דבר שצריך פדיה ומותר בהנאה והרי מעשר שהקפידה עליו תורה בכסף צורה ותנן ר"י אומר במזיד קדש ומשני בפטר חמור נמי מתקדשה כדר"א דאמר ר"א אשה יודעת שאין מע"ב מתחלל על ידה ועולה ואוכלתו בירוש' כו' והשתא ק' שהרי משמע ודאי דמע"ב לר"י אסור למוכרו לאחר ע"מ שיאכלנו בירושלים מכיון שאסור בהנאה כל זמן שלא פדאו דומיא דפטר חמור דאסור למוכרו כל זמן שלא פדאו וא"כ איך כתב הריטב"א דמתניתין מיירי בשיש בו כ"כ שיש בו שו"פ שימכרנו למי שיעלנו לירוש' הרי אינו יכול למוכרו וא"כ תיקשי ליה לדידיה דהיכי קתני מתני' במזיד קדש דמשמע קדושי ודאי הא כיון שאינו שו"פ כאן אפי' יש בו ש"פ בירוש' אינה מקודשת קדושי ודאי אע"ג דבפ' קמא דבכורות מסיק התם תי' אחרינא דטעמא דר"י לאו משום שיש לך דבר שצריך פדיה ומותר בהנאה הוא אלא משום טעמא אחרינא וא"כ לההוא תי' מצינן למימר דמע"ב מותר בהנאה לר"י מ"מ אכתי תקשי ליה לתי' קמא היכי הוה ניחא ליה מתניתין ולדעתי נר' שלזה כוון רש"י במ"ש א"נ אפי' לא רמי אחריות עליה כו' שהדבר ק' שכיון שכבר כתב רש"י שהמעשר אין בו כאן שו"פ וע"כ רמיא עלי' אחריות א"כ איך כ' רש"י ז"ל א"נ אפי' לא רמי' עלי' אחריות ודוחק לו' שחזר בו רש"י ז"ל וס"ל דאע"ג דאין כאן שו"פ אפ"ה כיון דבירוש' שו"פ מקודשת מעכשיו אלא נ"ל שכונתו לב' התי' האמורים בבכורות דבתחילה כתב דע"כ רמיא עליה אחריות שהמעשר אין בו כאן שו"פ כו' שאפילו תמכרנו דמיו נתפסים כו' כלומר שאפילו נתן לה כ"כ שיש בו ש"פ כאן אפ"ה אינה יכולה למוכרו לאחר שיעלנו לירושלים ויהיו דמיו חולין מכיון שאסור בהנאה קודם פדיה כדאמרינן התם לחד תי' וחזר עוד ואמר א"נ כו' כלומר אפי' תימא דמותר בהנאה כאידך תיר' ויכולה למוכרו וא"כ לא רמי עליה אחריות אפ"ה לא ניחא ליה כו' ובהכי ניחא לי מה שהק' עליו הרשב"א על פירש"י וז"ל ואינו מחוור דהא מתני' סתמא קתני ואפי' יש בו שיעור גדול ששו"פ כאן שימצא מי שיתן לה ש"פ ע"מ שיעלנו לירוש' ויאכלנו שם דהשתא אין הדמים נתפסים בקדושתו יע"ש אכן כפי מ"ש הנה נכון שרש"י לא כ"כ אלא לחד תי' דבכורות כנ"ל. מיהו הא ק"ל לדברי הרשב"א דמשמע מדבריו דס"ל דמתני' איירי בכל גוונא בין כשנתן לה כ"כ שיש בו כאן ש"פ בין כשלא נתן לה אלא ש"פ ואע"ג דאין בו שו"פ כאן קתני מתני' דמקוד' וכנראה מלשונו שכתב דהא מתני' סתמא קתני ואפי' יש בו שיעור גדול כו' וקשה שהרי בפ"ד מהל' אלו דין י"ט כתב ה"ה משם הרשב"א וז"ל וכתב הרשב"א דמשמע דאפילו ידוע ששו"פ בודאי במדי אינן אלא קדושי ס' שאין לך בקדושין אלא מקומו ושעתו עכ"ד וא"כ קשה דלפי דעתו ז"ל ע"כ לא מתוקמא מתניתין אלא בשנתן לה כ"כ ששוה פרוטה אבל כל שאין בו ש"פ כאן אינה מקודשת קדושי ודאי וא"כ לא הי"ל להקשות דמתני' סתמא קתני אלא הכי הי"ל לומר דע"כ מתני' בשיש בו ש"פ כאן מיירי וכמו שהקשה הריטב"א ויש ליישב שכונתו להקשות לרש"י דאפי' תימא דס"ל לרש"י דכל שידוע ששוה פרוטה במדי מקודשת קדושי ודאי ושלא כדעתו ז"ל אפ"ה קשה דמתניתין סתמא קתני ועוד אפשר לומר דס"ל להרשב"א דהכא כיון דאשה יודעת שאין מע"ב מתחלל על ידה דבאשה חברה עסקינן כדמסקינן לקמן א"כ כי קבילתא מתחילה קדושין ע"ד לאוכלן בירוש' קבילתא ומשום הכי מקודש' משא"כ בההיא דהמקדש בפחות מש"פ שאין דעתה ודאי לעלות ולאוכלה במדי ובהכי ניחא מ"ש הר"ב בית שמואל סי' ל"א סק"ו יע"ש ודו"ק: ודע שהתוס' שם בד"ה איהו לא ניחא ליה הקשה וז"ל מיהו ק' דמשמע הכא דמתני' איירי בגבולין ואפ"ה קאמר ר"י דבמזיד קדש וכן משמע לקמן דקאמר הפודה מע"ב כו' מוסיף חומש ומוקי לה כר"י כו' וקשה מפרק חלק דמשמע התם דבגבולין כ"ע ל"פ דממון גבוה הוא כו' וראיתי להרב עצמות יוסף שכ' וז"ל פי' אע"ג דדחינן לקמן ומוקמינן לה לקמן כר"מ וכגון דיהיב ליה בטיבליה מ"מ כבר אסיק אדעתיה המקשה דהוי כר"י דהוי ממון הדיוט והאמת שראוי היה שהתו' יביאו ראי' מההיא מתני' דמשך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשנים דמסקינן לקמן דאתי כר"י דאמר ממון הדיוט אע"ג דהוי בגבולין יע"ש ולע"ד נר' שמה שלא הביאו ראיה מההיא מתניתין הוא משום דאיכא לפרושי כפי' רבינו בפי' המשנה פ"ד דמע"ב משנה ה' דמתני' מיירי בירושל' וקרא מעשר לפירות הנלקחים במעות מע"ב ע"ע ובהכי ניחא מה שראיתי להרב החידושין שרצה לתרץ להא דהפודה מע"ב שהביאו התוספות ראיה דהתם מיירי כגון דיהביה ניהליה דכי מסיק ליה לירושלים ליהוי שלו ונהי דמה שנותן למיהדר ביה כל כמה דלא אסקיה לירושל' מ"מ אי לא הדר ביה אדמטי ליה התם קא פדי מע"ב והוסיף עליו חומש עכ"ל וקשה טובא דמה יענה למתני' דמשך הימנו מעשר בסלע דמשמע התם בהדיא דלר"י בגבולין נמי ממון הדיוט הוא ונקנה במשיכה כדין הדיוט וליכא למימר דהתם בשמכרו ע"מ שלא יקנהו אלא בירושל' מיירי דומיא דההיא דהפודה מע"ב דאם כן אמאי משתכר בסלע הא כל זמן שלא העלהו לירוש' ברשות המוכר קאי ויכולה לחזור בו אכן כפי מ"ש ניחא דאפשר לומר שהוא מפרש כפי' רבינו דמתני' בירוש' איירי אלא דאין זה נכון שהרי הרב כ"כ ליישב דעת רש"י לפי מה שהבין בדעת רש"י דס"ל דבגבולין כ"ע מודו דממון גבוה הוא ואלו מדברי רש"י מבואר לקמן שהוא אינו מפרש כפי' רבינו גם מדברי הרב החידושין לקמן משמע שהוא נמי מפרש שלא כפי' רבינו וצ"ע: ותו ק"ק לפי דעת הרב החידושין מהא דגרסי' בפ"ק דקדושין דכ"ד רבא אמר לעולם לא תיפוך והכא במעשר דאתא מבי נשא עסקינן ור"מ לטעמי' דאמר מע"ב ממון גבוה הוא ולא קני ליה בעל ורבנן לטעמייהו דאמרי ממון הדיוט הוא וקני ליה בעל הילכך שליחותא דבעל קא עבדא הרי דהתם בגבולין איירי דבירוש' אין פדיון למע"ב ואפי"ה ס"ל לרבנן דממון הדיוט הוא ועיין בס' חזון נחום דקפ"ד ע"א ואפשר לומר דרבא ה"ק דר"מ ס"ל דממון גבוה הוא ואפילו בירושל' הילכך אינו כשאר נכסי מלוג למקנייה בתקנתא דרבנן אמנם לרבנן כיון דבירוש' ממון הדיוט הוא דסתם מעשר להעלותו לירוש' קאי חיילא עליה תקנתא דרבנן למקנייה בעל ודו"ק:<br><b> אך </b> אכתי ק' מהא דגרסינן בפ' מרובה דס"ט ע"ב אמר רבא אי לאו דאמר ר"י צנועים ור' דוסא אמרו ד"א הו"א מאן תנא צנועים ר"מ היא דאמר ממון גבוה הוא לאו אמר ר"מ מעשר ממון גבוה הוא ואפי"ה לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה דכתיב וחמישיתו יוסף עליו אבל קרייה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש כרם רבעי נמי גמר קדש קדש ממעשר כו' ואם איתא דבגבולין כ"ע מודו דממון גבוה הוא אם כן הא דצנועים אפילו רבנן מצי אתי דהא בגבולין דממון גבוה הוא אוקמא רחמנא ברשותיה דמצי פריק ליה ועיין בס' הנזכר ואף לזאת יש ליישב דרבא הקשה דבשלמא לר"מ כיון דס"ל דאפילו בירושלים ממון גבוה הוא ואפי' הכי לעניין פדייה אוקמא רחמנא ברשותיה ה"נ לענין כרם רבעי מצי למימר כל הנלקט מזה מחולל ואע"ג דליתנהו ברשותיה כלל אמנם לרבנן כיון דס"ל דבירושל' ממון הדיוט הוא איכא למימר דכי אוקמיה רחמנא ברשותיה לענין פדיה היינו משום דבירושלים מיהא ממונו הוא ובידו להעלותו לירוש' ולמיהוי ממונו אמנם גבי כרם רבעי כיון דליתנהו בידו ולא אתי לכלל ממונו בשום זמן לא מצי לפדותו כנ"ל נכון:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רמג) </b> וא"ת לרב דאמר אם קדש בגזל א"מ כו'. אימא דהא אתא לאשמעינן דאפי' אחר יאוש א"מ. תמהני דאיך אפשר לומר דאפי' לאחר יאוש קאמר רב דאינה מקודשת הא רב ס"ל דיאוש כדי קני כמבואר בב"ק דף ס"ז ע"ב והא דכתב הרמ"ה דבגזל דידה אין חילוק בין קודם יאוש בין לאחר יאוש היינו לפי מאי דקיי"ל דיאוש כדי לא קני ואין חילוק בין גניבה לגזילה כמ"ש התוס' שם בד"ה דתניא כו' (ועיין מ"ש רש"י בב"ק דס"ח ע"ב בד"ה לאחר יאוש כו'): ואפשר לומר דניהו דס"ל לרב דיאוש כדי קני מדאורייתא היינו רק לענין דא"צ להחזיר הגזילה בעינה לאחר יאוש משום דקנאה אבל מחויב עכ"פ להחזיר לבעלים דמיה וא"כ כשקידש אשה בגזל דידה לאחר יאוש קודם שהחזיר לה דמיה הרי יכולה לתפוש את הגזל בתורת משכון עד שיחזיר לה את הדמים וא"כ הא יכולה למימר אין שקלי ולמשכון שקלי ולא לקדושין: אבל אכתי קשה איך אפשר לומר דרב ס"ל דמתניתין לאחר יאוש מיירי דא"כ איך קאמר רב התם ש"מ קידשה בגזל אינה מקודשת מדקתני שלהן היתה ושל שביעית היתה דמשמע הא שאר שני שבוע לא וע"ש והרי במתניתין דאחיות אינן מקודשות הא חלקן בתאנים שבהכלכלה הוי גזל דאחרים ובגזל דאחרים לאחר יאוש הא לכ"ע מקודשת אפי' בשאר שני שבוע כדאיתא שם בדף נ"ב ע"ב בעובדא דהאי דחטף זוזי כו' דאי הלכה כר"ש דסתם גזילה יש בו יאוש בעלים הוה מקודשת: וי"ל דהתם היינו טעמא משום דאיכא שינוי רשות לגבי האשה וכמ"ש הרב המגיד וכ"כ בש"ע אה"ע סי' כ"ח משא"כ במתניתין דידן דהכלכלה היתה של החמש נשים והיתה ברשות כולן א"כ הא כשהחזיר אותה המקדש לאחת מהן הרי לא נשתנה עוד הרשות דמעיקרא נמי היתה ברשות האשה הזאת עצמה ועוד דהא האשה נעשית שליח לחברותיה ונטלה ברשותן וא"כ תו הוי יאוש כדי ובכה"ג בשאר שני שבוע אינן מקודשות: ועוד י"ל דדוקא בידעה דגזל דאחרים הוא בכה"ג מקודשת לאחר יאוש או בסתמא לר"ש ובהאי דחטף זוזי מיירי כגון שחטף בפניה משום הכי מקודשת משום דהוי יאוש ושינוי רשות בידה אבל בהאי דהכלכלה הנ"ל אילו הוה עובדא בשאר שני שבוע אף הנכריות לא היו מקודשות ואפי' לאחר יאוש ואע"ג שידעו שהכלכלה גזולה היא והיינו משום דהרי הוא בא לקדש את כולן בכלכלה זו וליכא כאן גזל אחרים שהרי לכל אחת מהן יוחזר חלקה ע"י זה ואע"ג דלבתר דאמרינן דאין האחיות מקודשות הרי שני חלקים מהן הוי גזל אחרים והו"ל יאוש ושינוי רשות מ"מ גם הנכריות אינן מקודשות משום דיכולין לומר דאינן רוצין להתקדש בגזילה כדאמרינן התם בדף נ"ג ע"ב לפי שאינה רוצה כו': וי"ל עוד דכיון דהנכריות היו סוברות דלכל חמש הנשים תתחלף הכלכלה משום דקידש לכולהו ועל דעת כן עשאו שליח להחמישית לקבל הכלכלה בשביל כולן א"כ בכה"ג בשאר שני שבוע כיון דהאשה שקבלה יכולה לומר על חלק דידה אין שקלי ולמשכון שקלי וכנ"ל ה"נ זכתה מטעם זה גם לחברותיה וגם להאחיות שקבלה בשליחותן ואין כאן תו גזל אחרים: אלא דקשה איך אפשר לומר בשאר שני שבוע אין שקלי כו' הא כיון דנעשית שליח לקבל הכלכלה בשביל כולן לשם קדושין א"כ הרי ידעינן דבאמת אחלו לי' שהרי עשאוה שליח ואין לומר דלהטעות להגזלן עשאוה שליח כדי שיחזיר להן הגזילה דא"כ הא אפי' בשדיך נמי נימא הכי דכדי לתופסו אומרת הן: וי"ל דמתניתין מיירי בשעשאוהו שליח לקבל הקדושין ולא ידעו שבכלכלה זו יתקדשו ותדע שכן הוא משום דאל"כ הא יקשה לפירוש הב' שבתוס' בד"ה המקדש בפירות שביעית כו' שכתבו שם דלכתחילה אסור לקדש בפירות שביעית וע"ש דלפ"ז אמאי מהני שליחותה לדבר עבירה הרי הוה לן למימר דשליחותה בטל אע"כ דנעשית שליח לקבל קדושין סתמא והיא קבלה הכלכלה וא"כ בכה"ג בשאר שני שבוע דליכא גילוי מילתא דרוצית להתקדש בגזל דידה יכולה לומר אין שקלי כו': אולם עדיין צ"ע דאי מיירי מתניתין בשלא עשאוה שליח אלא בסתמא א"כ אמאי הנכריות מקודשות הא יכולות לומר אין רצונינו להתקדש בפירות שביעית ואפי' אי נימא דאינהו לא עבדי איסורא ואלא דלפני עור השליח לבדו עובר מ"מ הא פירות אלו אסורים לסחורה ולשאר דברים ובפשיטות שגם הלוקח פירות שביעית איסורא עביד משום דהאי דכתיב לאכלה ולא לסחורה קאי קרא אתרווייהו על המוכר ועל הלוקח: וי"ל דאם חלק התאנים שמגיע להנכריות (שעשאוה שליח לקבל קדושין בסתם) אינו שוה לכל אחת מהן כי אם פרוטה בצמצום אזי באמת אינן מקודשות דמשום איסור דשביעית אינו שוה אפי' פרוטה אלא דהכא מיירי בששווין הרבה:<br><b> ומ"מ </b> לדינא צ"ע אם מתקדשת בכה"ג היכא דצווחת שלא היה בדעתה להתקדש בדבר שא"א למוכרו באופן דממה נפשך קשה בהך מתני' דכלכלה הנ"ל אי מיירי שידעו בשעה שעשאוה שליח שהוא מקדש בפירות שביעית א"כ הא הו"ל שליח לדבר עבירה והשליחות בטלה כמ"ש התוס' בב"מ דף יו"ד ע"ב בד"ה דאמר כו' ואי דלא ידעו הא אינן מקודשות מטעם דלא ניחא להו להתקדש בדבר שא"א למוכרו: ובל"ז נמי קשה אמאי הנכריות מקודשות הא לשיטת הרי"ף למאי דקיי"ל באומר לחבירו קני את וחמור דקנה מחצה ומתניתין הא מיירי בדאמר כולכון מקודשות לי וא"כ כשאין האחיות מקודשות הרי נשאר בהכלכלה שני חלקים להמקדש כיון דלבתר דזכה בה הרי הוא שלו ולא של הפקר והוא רצה לקדש כל אחת מהחמש נשים בחלק חמישית מהכלכלה וכיון דהאחיות אינן מקודשות אם כן הרי יש בכלכלה זו להמקדש עצמו שני חלקי חמישית בשותפות עם הנכריות ונמצא דכסף קדושין אגיד בבעל והרי כתב הר"ן להדיא בפ"ק דקדושין גבי מקדש במנה והניח משכון עליה דאינה מקודשת מה"ט ועיין במקנה בסוגיא זו דמקשה קושיא הנ"ל לתירוץ השני של התוס' אמאי לא בטיל השליחות של האשה שעשאוה חברותיה להתקדש בפירות שביעית בשם מו"ח זקני הגאון מאוה"ג מוהר"י הלוי הורוויץ אבד"ק אה"ו (וכמדומה לי שהגאון המחבר שם מיישב הקושיא כמ"ש לעיל והיינו דלא עשאוה שליח להתקדש בפירות שביעית אלא בסתם ולדעתי אין זה עולה יפה משום דאעפ"י דלבתר זכיה בפירות שביעית אינם הפקר מ"מ הא יכולין הנכריות למימר אין רצונינו להתקדש בפירות שביעית כיון דהמקח נעשה באיסור וכמ"ש הב"ש ה"ט בגניבה ומכש"כ דבאמת פירות שביעית מטעם שאסורין בסחורה אינם שווין כפירות של שאר שני שבוע ואע"ג דגם השתא יש בהן שוה פרוטה מ"מ י"ל דלא ניחא לה להתקדש בדבר שאסור לה למוכרו ושתופס את דמיו): ונלע"ד למאי דפי' רש"י בב"מ דף ח' ע"א בד"ה ואילו שותפין שגנבו כו' דאחר הוציאו מרשות בעלים לדעת חבירו וע"ש א"כ הא חזינן דאע"ג דאין שליח לדבר עבירה מ"מ אמרינן מיגו דזכה לנפשי' זכי נמי לחברי' וא"כ י"ל הכא דבאמת מיירי שעשאוה שליח להתקדש בפירות שביעית ואפ"ה אין השליחות בטלה משום דאמרינן מיגו דזכה כו': ובהכי ניחא מאי דקאמר רב ש"מ דאשה נעשית שליח אפי' במקום שנעשית לה צרה ונתקשיתי בילדותי (וגם ראיתי אח"כ קושיא זו בס' המקנה) דדילמא מיירי דאחת מן האחיות היתה שליח שאינה נעשית להן צרה אולם לפי הנ"ל לק"מ משום דאחיות כיון דאינן מקודשות א"כ בטלה השליחות שלה שלדבר עבירה כיון דלא זכתה לנפשה: אלא דבשבת דף צ"ג ע"ב מוכח להדיא דהך שותפים שגנבו היינו ששניהם גנבו ולא בשליחות (וגם בדברי התוס' שם בד"ה ואמאי כו' צ"ע דהא עכ"פ גם לענין תשלומי כפל בעינן שיעור פרוטה וא"כ הא מגניבה נמי הוה מצי למיפרך): ועוד דאפי' לפי' רש"י הנ"ל הא עכ"ר יש לחלק בין שותפין שגנבו לבין עושה שליח לדבר עבירה דאעפ"י שי"ל בו מגו דזכה לנפשי' כו' מ"מ לא אמרינן הכי דהא לא קאמר הש"ס באומר לחבירו צא וגנוב לנו שיתחייב משום מיגו דזכה כו' אלא דקאמר כן רק בשותפין שנכנסו לגנוב ביחד ואחד מהם הוציא הגניבה לדעת שותפות עיין בחידושי מוהריב"ן בן שם דפשיטא לי' דבכה"ג והיינו באומר לחבירו צא וגנוב לנו דודאי אין שליח לדבר עבירה ולא אמרינן בזה מיגו דזכה לנפשי' כו' ובפרט להתוס' לשיטתייהו שפירשו בב"מ דשניהם הוציאו הגניבה ודאי דא"א ליישב תירוצם השני שבקדושין הנ"ל דהא לדידהו אם הוציא אחד לבדו לא אמרינן מיגו דזכה כו' ואין שליח לדבר עבירה ועיין בס' ישועות יעקב סי' ל"ה ס"ק א' ויש שם ט"ס ולא העיר בכל מה שכתבתי כאן בתמיהת התירוץ הזה:<br><b> (רמד) </b> דאיכא למימר דהא דקתני שלהן היתה לאו למידק מינה דקדשה בגזל א"מ אלא מעשה שהיה קתני. במחכ"ת אין לזה טעם למימר דבכדי נסיב לה התנא להמעשה שהיה אבל טפי י"ל דאצטריך למימר דשלהן היתה משום דכיון דחמש נשים רצה לקדש בכלכלה זו ואמרו חכמים דאין אחיות מקודשות נמצא דאלו התאנים שהיו מגיעים לחלקן של שתי האחיות הדרי להמקדש ולפ"ז הרי שתי ידות מהכלכלה שהן של המקדש הן אגודין בי' וא"כ הרי גם הנכריות אינן מקודשות כיון דהקדושין עדיין אגודין בהבעל וכמ"ש הר"ן בפ"ק דקדושין בשם הרמב"ן גבי מקדש במנה והניח עליה משכון דכיון דקדושי מנה אגידי גבי בעל לאו כסף קדושין נינהו ע"ש ולהכי אצטריך למימר דשלהן היתה ונמצא דלהאחיות חוזר חלקן תאנים שבכלכלה מטעם דשלהן היו וגזילה חוזרת לבעלים ואע"ג דבפירות שביעית ליכא משום גזל מ"מ כיון שלא היתה כוונתו לגזול את הכלכלה אלא כדי שיקדש בה את בעלי' שהן החמש נשים א"כ מה בכך שאין האחיות מקודשות ולא זכו בחלקן מתורת כסף קדושין הרי זכו בהו מתורת החזרה את שלהן וא"כ הרי לא חזר חלקן להמקדש ולא אגידי בי' הקדושין ולהכי שפיר הנכריות מקודשות משא"כ אי הוה הכלכלה שלו או של אחריני דאז אפי' הנכריות לא היו מקודשות מטעם דכסף קדושין דאגיד גבי בעל לאו קדושין נינהו כן י"ל בזה לרב נחמן: אבל רב דקאמר ש"מ ארבע ונקט תלת והיינו משום דמספקא לי' בקדושין שאינן מסורין לביאה אי כאביי אי כרבא וא"כ הא עכ"ר דס"ל לרב באומר לחבירו קני את וחמור דלא קנה כלל דאי כרב נחמן ס"ל דקנה מחצה א"כ הא ממתניתין לא שמעינן מינה ארבע משום דמתוקמא בדאמר להו כולכון סתמא וא"כ לא מבעיא אי רב כאביי ס"ל ומתניתין הראויות לי מכם קאמר א"כ הרי לא אגיד כסף קדושין בבעל דהא מתחלה לא קידש בכל הכלכלה אלא נשים הראויות לו אלא אפי' אי ס"ל כרבא י"ל נמי דכיון דידע מתחלה דא"א לקדש כל החמש נשים ואפ"ה לא השאיר לעצמו בהכלכלה חלק חמישית שהיה של אחת מהאחיות שבודאי א"א לקדשה א"כ הרי חזינן שאינו רוצה חלק בהכלכלה כלל וא"כ הא גם אח"כ כשאמרו חכמים שאין האחיות מקודשות הרי כל הכלכלה היא של הנכריות דכמו שמתחילה לא קפיד לקדש כל אחת מהן ביותר מחלק חמישית שהיה אז לכל אחת מהן בהכלכלה כמו כן עכשיו נמי אינו מקפיד אעפ"י שנתוסף עתה להנכריות עוד חלק חמישית בהכלכלה וא"כ הרי אין הקדושין אגודין בבעל ואמאי קאמר מתניתין דשלהן היתה ושל שביעית היתה ומזה הוכיח רב דהמקדש בגזל אינה מקודשת: אולם אכתי יקשה קושיא הנ"ל לבה"ג והרמב"ם ז"ל דס"ל דהא דפריך הש"ס קני את וחמור הוא אליבא דהלכתא פריך דמודה רב נחמן בלישנא דכולכם דלא קני כלל (ועיין בר"ן בסוגיין מה דפי' בטעמייהו טעם אחר) ובאמת באמר כולכם גם הנכריות אינן מקודשות ואי אמר הראויות לביאה אכתי אין קדושין אגידי גבי בעל ואפ"ה קתני שלהן היתה וא"כ הרי מוכח מזה דהמקדש בגזל דידה אינה מקודשת: ולע"ד גם לשיטה זו ניחא משום דעכ"ר לומר דרב נחמן ס"ל דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין דהא רבא תלמידו לא היה חולק בדבר אי ר"נ רבי' כאביי הוה ס"ל וא"כ לפ"ז י"ל דלא כמ"ש לעיל דאפי' אי רב כרבא ס"ל דמתניתין מיירי באומר אחת משתי אחיות ואפ"ה לא קשיא עלי' האיך הוכיח ממתניתין דהמקדש בגזל דידה אינה מקודשת והיינו מדקתני שלהן היתה ושל שביעית היתה והא אצטריך למתני כן דאל"כ הרי הנכריות נמי אינן מקודשות מטעם דאגידי הקדושין בבעל דהא לא קשיא עלי' דרב משום דחזינן דהבעל לא הקפיד להשאיר לעצמו חלק חמישית בהכלכלה אעפ"י שידע שא"א לקדש כל החמש נשים וא"כ ממילא אינו מקפיד נמי כשאמרו לו שאין האחיות מקודשות ולא קידש אלא שלש נשים וכנ"ל דהא ליתא משום דעל סברא זו יש פקפוק אלא דיש ליישב שם בפשיטות דרב לא ס"ל כלל האי סברא דבכה"ג מיחשב קדושין אגודין גבי בעל או דס"ל לרב דלא איכפת לן בהכי אי הקדושין אגודין גבי בעל אבל רב נחמן דהוא מרא דשמעתא בקדושין דף ח' דס"ל כן וס"ל נמי כרבא דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין ומתניתין מיירי באומר אחת מאחיות וא"כ הרי נשאר חלק חמישית שבהכלכלה אגידא גבי בעל א"כ משום הכי קתני דשלהן היתה ושל שביעית היתה משום דאלו היתה שלו הרי גם הנכריות לא היו מקודשות מטעם דחלק חמישית מהכלכלה אגידא גבי בעל ולהכי אצטריך להביא הברייתא מפני שממתניתין לא מצי להוכיח כן משום די"ל דאתא לאפוקי דאם היתה שלו אזי גם הנכריות אינן מקודשות מטעם הנ"ל אלא דכיון דשלהן היתה ולא היתה כוונתי' לזכות בהכלכלה אלא כדי לקדש בה הנשים ולא להשאיר בה מידי לעצמו כלל: ודע דלדעת הבה"ג והרמב"ם הנ"ל דס"ל דאליבא דהלכתא פריך הש"ס שם הא קני את וחמור הוא משום דבלישנא דכולכם אף רב נחמן מודה דלא קני כלום (ולא כטעמא דהר"ן ומ"מ) וכנ"ל קשה לכאורה אמאי קא מתרץ רבא בדאמר כולכם ואחת מאחיות ולא מוקי לה בפשיטות בדאמר כולכם ואחיות דהא בכה"ג הו"ל כקני את וחמור דקנה מחצה למאי דקיי"ל כרב נחמן:<br><b> אבל </b> באמת לק"מ משום דרבא מוקי המעשה באופן זה עצמו דתני התנא דינא והיינו דבא לאשמעינן דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין ולהכי מוקי נמי המעשה באופן זה בדאמר כולכם ואחת מאחיות: אולם לא יכולתי לעמוד על דברי רש"י שם בדף נ"א ריש ע"ב בד"ה הרי כולכם כו' שכתב שם דהשתא לאו את וחמור הוא דהא דאין אחיות מקודשות משום ספיקא הוא כו' וע"ש דקשה בזה מאי בכך דמשום ספיקא הוא הא ס"ל לרבא דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קידושין וא"כ כיון דמשום ספק הזה אינן מסורין לביאה הרי הקדושין לאו קדושין נינהו ומותרות שתיהן לעלמא כמו במקדש שתי אחיות כאחת וא"כ הא הו"ל את וחמור ממש ומאי נ"מ בזה דקאמר דאלו ידע בת זכיה היא הא מ"מ השתא דלא נודע אינה מקודשת כלל אפי' מספק [ואפי' אי ידע מי היא שרוצה בה אלא שלא פירש נמי הדין כן. (שהרי אפי' במשודך עם אחת מאחיות וקידש אחת מהן ולא פירש איזהו לדידן דקיי"ל כאביי לא מהני) ואי נימא דכוונת רש"י ז"ל דחמור שאני משום דאין שייך בו קנין כלל בשום אופן משא"כ באחיות דאילו היה מפרש בהדיא היה מועיל ומשום הכי אפי' בסתמא תו אינו מעכב חלות דקדושין של הנכריות הא א"א לומר כן משום דא"כ הרי מעיקרא לק"מ ומאי פריך הכא ובמסכת ב"ב אהאי מעשה דכלכלה הא קני את וחמור הוא והרי שאני חמור דלא משכחת בי' קנין בשום אופן שבעולם] וא"כ אח"כ קידש אחת מהן בפירוש הרי זו מותרת לו ואינה אסורה עליו משום ספק אחות אשה דכיון דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין א"כ הרי הוי כאלו לא קידשן מעולם משום דבלשון זה שקידשן לאו בתורת קדושין נינהו כחמור שאינו בר קנין כלל: אמנם לדעת הבה"ג והרמב"ם הנ"ל ניחא דכיון דלא כלל אותם ביחד והיינו שלא אמר כולכם א"כ מה בכך דהוי קני את וחמור הא באמת קיי"ל דאת וחמור קנה מחצה: אבל לטעמא שכתב הר"ן והמ"מ הנ"ל דלהכי פריך הא קני את וחמור הוא משום די"ל דרצה ביפה ורעה יחד א"כ הא צריך ביאור אמאי ניחא לי' לרבא דמוקי למתניתין באומר כולכם ואחת מאחיות ואמאי לא קשה תו מה דפריך מעיקרא והא קני את וחמור הוא וצ"ל לדידהו נמי כפי' רש"י וצ"ע:<br><b> והנה </b> בדברי רש"י לכאורה משמע דס"ל כהרי"ף ז"ל דלא פריך אליבא דהלכתא מדאצטריך לדחוקי אמאי לפי תירוץ רבא ניחא דלא הוי תו את וחמור אבל אין הכרע לזה משום די"ל דס"ל בטעמא דפירכא כמ"ש הר"ן ומ"מ ז"ל וכנ"ל: ועיין בב"ש באה"ע סי' מ"א ס"ק ה' שהביא נמי מאי דפי' רש"י דמשום הכי לא הוי קני את וחמור באומר כולכם ואחת מאחיות משום דאלו ידע הוי מקודשת ואולם עליו לא יקשה מה דנתקשיתי לעיל בהבנת הדברים משום דהב"ש קאי אליבא דהלכתא דקיי"ל כאביי ובאמת המקדש אחת מאחיות הוו קדושין אלא דקדושי ספק הן ומשום הכי שפיר כתב הב"ש לדינא דבאומר כולכם ואחת מאחיות אפי' לטעמא דהר"ן ומ"מ ז"ל לאו את וחמור הוא כיון דגם אחת מהאחיות באמת מקודשת אלא דלא ידעינן איזו היא משום הכי לא הוי את וחמור והנכריות מקודשות:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מתנות </b>
+<b> שלא הורמו כו'.</b> כתב ה"ה שם במשנה המקדש בתרומות ומעשרות מקודשת ואפי' ישראל ובגמ' אמר עולא טובת הנאה אינה ממון והקשו שם מן המשנה כו' הנה מסוגייא זו מבואר בהדייא דאף במתנות כהונה דהיינו זרוע ולחיי' יש בהן טובת הנאה לבעלים דאל"כ היכי הוו ניחא ליה לר"א מתני' דקתני ובמתנות כהונה אפילו נימא דטובת הנאה ממון מ"מ במתנות כהונה דאין בהן טובת הנאה לבעלים אמאי מקוד' ועיין בפ"ח ז"ל חי"ד סימן ס"א ס"ק ל"ד מ"ש בזה ולא זכר שם להביא ראיה מסוגייא הלזו וכן מתבאר ג"כ ממ"ש רש"י ז"ל במשנה שם ד"ה ואפי' ישר' וז"ל וקס"ד דאע"פ כו' וגם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה זו שהיה צריכה ליתנם לכהן כו' וקסבר טובת הנאה ממון יע"ש: ודע שמדברי רש"י ז"ל הללו מבואר דס"ל דאם היא זכתה בו זכיה גמורה וכגון ישראל שקדש לכהנת בזרוע ולחיים דקי"ל דכהנת אוכלת במתנות אע"פ שהיא נשואה לישראל וכמ"ש רבינו פ"ט מהל' בכורים הלכה ב' אפילו למאי דקי"ל דטובת הנאה אינה ממון אפילו הכי מקודשת דאע"ג דלדידי' לא שוי ממון אפ"ה כיון דלדיד' שוה ממון מקודשת ולשיטתיה אזיל שכתב בההיא דמכרן וקדש בדמיהן כמ"ש לעיל משם הרב מש"ל ז"ל ואין להקשות דאם כן מאי פריך בגמרא לעולא ממתני' נימא דמתני' מיירי בישראל שקדש כהנת וקמ"ל דאע"ג דלדידיה אינו שוה ממון אפילו הכי מקו' כיון דלדידה שוה ממון דהא ודאי בורכא היא דגבי תרומות ומעשרות אפי' ישר' שקדש כהנת גם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה ומשנתארסה לישראל אינה אוכלת בתרומה וזה פשוט. ודע דבגמרא פרכינן התם לעולא דאמר טובת הנאה אינה ממון לימא כתנאי הגונב טבלו של חברו משלם לו דמי טבלו ר"י ב"י אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו מאי לאו בהא קמפלגי מ"ס טובת הנאה אינה ממון ומר סבר טובת הנאה ממון ומשנינן לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו קא מפלגי רבי סבר כמי שהורמו דמיין יע"ש ומסוגייא זו ק"ל טובא למ"ש רש"י ז"ל פרק אלו עוברין דמ"ח ע"א ד"ה אהדר ליה וז"ל דאיכא למימר דבתרווייהו פליגי דר"א סבר טובת הנאה ממון ור"י סבר טובת הנאה אינה ממון והא דתריצנא לעיל דכ"ע טובת הנאה אינה ממון אכתי לא שמיע לן הא דהדר ליה ר"א לר"י לדבריך ה"ז בב"י וק' טובא דא"כ היכי אמרינן הכא דכ"ע בין רבי בין ר"י ב"י ס"ל דטובת הנאה אינה ממון הא ר' קאמר התם בברייתא דהלכה כר"א וא"כ ע"כ ס"ל דטובת הנאה ממון ואולי נאמר דמאי דקאמר התם דהלכה כר"א לאו אכולא מילתא קאמר אמאי דס"ל דעוברין עליו ב"י אלא אהיתרא דמתיר ר"א לאפותה קודם שתקרא לה שם ומשום דס"ל דאמרי' הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה קאמר דהלכה כר"א לאפוקי מבן בתירא דקאמר תטיל בצונן ודוחק אך אכתי קשה דא"כ מאי קאמר בשמעתין לימא כתנאי כו' הא ע"כ תנאי היא ובפלוגתא דר"א ור"י ותו דבנדרים דף פ"ה ע"ב פריך התם רישא אסיפא ומשני ל"ק הא ר' הא ר"י ב"י ודחי לה לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון ואמאי לא משני הא ר"א והא ר"י ולומר דתלמודא הכא ובנדרים לא שמיע ליה ההיא ברייתא דמייתי פרק א"ע זה ודאי דוחק גדול וצ"ע:<br><b> ודע </b> שהתוס' ז"ל פ' יש נוחלין דקכ"ג ע"ב ד"ה וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הק' וז"ל תימא דבסמוך מוקי לה כרבי ובסוף פ"ב דקדושין אית ליה דלאו כמי שהורמו דמיין כו' יע"ש והוא תימא שהרי לכולהו אוקמתי דמוקמינן לה הכא רבי ס"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכמבואר והנר' שגרסתו ז"ל היתה כגירסת אית ספרים דגרס הרשב"א ז"ל שכתב ואבע"א דכ"ע מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין והיינו דק"ל להך אבע"א דס"ל לר' דלאו כמי שהורמו דמיין ומה שדחה הרשב"א ז"ל גירסא זו דא"כ מתני' אמאן תירמייהו לא רבי ולא ר"י ב"י ס"ל דהא ל"ק דתלמודא דקאמר דכ"ע לאו כמי שהורמו דמיין אפלוגתא דרבי ור"י ב"י קאמר דמצינן למימר דכולהו ס"ל דלאו כמי שהורמו דמיין ולעולם דאיכא מאן דס"ל דכמי שהורמו דמיין וכדאיתא בפ' הזרוע ואיכא למימר דמתני' אתיא כההיא ברייתא דפרק הזרוע דס"ל כמי שהורמו דמיין כנ"ל אך הדבר הקשה למ"ש הריטב"א ז"ל שאחר שהכריח כגי' רש"י דגרסי' כמי שהורמו דמיין כתב וז"ל ואי קשיא לך דהא בפ' י"נ תניא גבי בכור דנוטל הזרוע והלחיים ואוקימנא דסבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין וההיא מתניתין אוקימנא לה כרבי והיכי אמרינן התם דרבי סבר כמי שהורמו דמיין כו' יע"ש והוא פלאי שהרי בהדייא אמרינן התם דרבי סבר כמי שהורמו דמיין וכדאמרינן הכא בשמעתין ואולי שגי' ז"ל היתה איפכא וקסבר לאו כמי שהורמו דמיין והוא ז"ל מפר' שלא כפי' רשב"ם ז"ל שם דמפרש דמיירי בבכור של כהן אלא ה"פ הכא במכירי כהונה עסקינן בדאשתחיט בחיי אבוהון כו' כלומר דברייתא מיירי בבכור מיש' והיה אביהם ממכירי כהונה שהי"ל כהנים מיוחדים שהיה נותן להם מתנות כהונה ודאשתחיט בחיי אבוהון וקמ"ל דלא נימא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכבר זכה בו הכהן ויכול ליטלם מהם בע"כ ואף למ"ש התוס' שם בד"ה הכא דאם רצה יכול לחזור בו אפי' במכירי כהונה היינו לגבי אבוהון גופייהו אבל היכא דמיית אבוהון ולא חזר בו יכול ליטלם מהם בע"כ אי ס"ל כמי שהורמו דמיין דמסתמא לא היה חוזר בו כיון דאיסורא איכא כמ"ש התו' ז"ל אלא קסבר דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין ולא זכה בהן הכהן והילכך לענין טובת הנאה הבכור נוטל בהן פי שנים וה"ה דהו"מ לאשמועינן בפשוט גופיה דלאו כמי שהורמו דמיין אינו יכול ליטלם ממנו בע"כ אלא אגב אורחיה בעי לאשמועינן דבכור נוטל פי ב' בטובת הנאה ואפי' למ"ד דטובת הנאה אינה ממון מ"מ לענין ירוש' יש לו פי שנים בזכות אביהם האמנם לא מצאתי גי' זו לשום א' מהמפרשי' ז"ל הן אמת שמדברי רשב"ם ז"ל שם שכתב ה"ג במכירי כהונה משמע שגי' אחרת היתה שם ועוד אפשר לומר שגי' ז"ל היתה כגירסתינו אלא דס"ל כמ"ש הר"י בעליותיו שם בכ"י שהוקשה לו דאמאי מוקמינן לברייתא במתנות שלא הורמו וס"ל דכמי שהורמו דמיין ולא מוקמינן לה ככ"ע בדאשתחיט בחיי אבוהון והורמו מתנותיהם ואפי' הכי קא משמע לן דלא נימא דכיון דיכול לחזור בו הו"ל ראוי ואינו נוטל פי שנים קמ"ל דכיון דאסור לחזור בו מיקרי מוחזק ותי' דלא מוקי לה הכי משום דא"כ אמאי נקט ברייתא זרוע ולחיים בפשיטות הי"ל לומר בכור נוטל פי שנים בכל מתנות כהונה אלא מדנקט זרוע ולחיים משמע ליה לתלמודא דמיירי במתנות שלא הורמו והשתא נקט בברייתא זרוע ולחיים לאשמעינן דדוקא זרוע ולחיים שהם ניכרות ס"ל כמי שהורמו אבל בתרומות ומעשרות לא את"ד יע"ש והיינו דק"ל להריטב"א ז"ל דמההיא דפ' י"נ משמע דס"ל לרבי דבתרומות ומעשרות לאו כמי שהורמו דמיין ואלו הכא בשמעתין ס"ל דאפי' בתרומות ומעשרות כמי שהורמו דמיין כנ"ל ליישב דברי הריטב"א ודו"ק:<br><b> ולענין </b> הלכה קי"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכמו שפסק רבינו ז"ל וכ"כ בפ"ג מה' נחלות וכן פסקו הטור והש"ע ח"מ סי' רע"ח ועיין בהרב כנה"ג ז"ל חי"ד סי' ס"א בהגהת ב"י אות י"ח שכתב שאפשר שדעת שאר המפרשי' דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין ועל פ"ז יישב מה שהשמיטו הטור והש"ע ושאר המפרשים בהא דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם דאי אתו לידי כהן בטיבלייהו חייב כדאמרי' בפ' הזרוע ולפי הנר' אשתמיט מיני' דברי הטור והש"ע שפסקו בה' נחלות בהדיי' דכמי שהורמו דמיין ולעיקר קו' אפשר שסמכו עצמן על מ"ש בה' נחלות דבכור נוטל פי שנים במתנות שלא הורמו משום דאיקרי מוחזק וכיון שכן ממילא משתמע שחייב לשלם כך נ"ל:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ח) </b>
+<b> הרב </b> קיצר במקום שהי' לו להאריך כי עניני טובת הנאה מפוזרים אנה ואנה ואין אחד אספם יחד ואנכי כתבתי בזה קונטרס מיוחד בחבורי הגדול ת"ל ופה לקצר אנכי צריך כי אין הגליון מספיק במה שכתב הרב בתחלת דבריו להביא ראי' גבי זרוע ולחיים והקיבה יש בהן טובת הנאה לבעלים דאל"כ קשיא לר"א מתני' דקתני ובמתנות כהונה הא אין בהן טובת הנאה ותמה על הפר"ח י"ד סי' ס"א ס"ק ל"ד שלא זכר ראי' זו כונת הרב למי שמעיין ככה הוא דהנה בבכורות (כ"ז א') אמר הש"ס שם דגבי מתנות כהונה תקנו רבנן דלא אתי לזלזולי בי' דאסור ליקח דינר ליתן המתנות לבן בתו כהן עייש"ה בש"ס והר"ן כתב בחולין (קל"א א') דיש במתנות טו"הנ והיינו כיון דכתיב בהו נתינה ואם תפס כהן מוציאין אותו מידו כונת הר"ן אע"פ שגזרו חכמים שלא ליקח דינר מ"מ כיון דמ"הת הו"ל טובת הנאה משום דכתיב נתינה הרי יש בידו לתת לה לכל מי שירצה ובדבר הזה ל"ש אתי' לזלזולי לענין חילול ונשאר בידו טו"הנ זאת לתת לכל מי שירצה וכמו שהשיאו לכונה זו רמ"א י"ד (סי' ס"א סעיף כ"ה עייש"ה ובפר"ח ס"ק ס"ג) ועי' חולין (קל"א א') תוס' ד"ה יש בהן טובת הנאה ובמהרש"א שם ויבואר עוד בסמוך ולכאורה קשיא דאי נימא שטוה"נ זו לחודי' שיכול לתת למי שירצה ולא רשאי ליקח דינר לא מקרי ממון כיון דאין פה דררא דממונא א"כ קשיא לר' אבא דרוצה לומר טעמא דמתני' דמקודשת משום טו"הנ הא גבי מתנות אינו רשאי ליקח דינר כמו שאמר הש"ס בכורות (כ"ז א') ומתני' קתני נמי מתנות כהונה ועכצ"ל כיון דעכ"פ רשאי לתת לכל כהן שירצה ואין כהן הראשון יכול לתובעו מקרי טובת הנאה ואפי' ממון מקרי למ"ד טו"הנ ממון כן היא כונת הרב המחבר. ואולם יש לומר דאין ראי' מהכא כלל די"ל לעולם לא מקרי טו"הנ ולא מקרי ממון והכא אפ"ה מקודשת כיון דמן התורה עכ"פ יש לו אפי' טובת הנאה זו שיכול ליקח דינר להכי מקודשת כדעת הפוסקים בחמץ דרבנן וכאשר הערנו מזה בהלכות אלו הנה והנה ואולי יש למצוא מסוגיא זו ראי' וסמך לדעת הרמב"ם (פי"ב מהל' תרומה הלכה כ') שכתב ורשאי ישראל לומר לישראל אחר הא לך סלע זו ותן תרומה או בכור או שאר מתנות לבן בתי כהן והרב ב"י (סי' של"א) טען עליו מסוגיא דבכורות שהבאנו שמשם מוכח דגבי בכור ושאר מתנות אסור ליקח דינר והרב פר"ח ס"ק מ"ג הביא ראי' מירושלמי לדברי הרמב"ם עייש"ה. ואולי סמך גם הרמב"ם על סוגייתנו דר"א אומר טעמא דמתני' משום טו"הנ וע"כ דרשאי ליקח דינר מישראל לתת המתנות לבן בתו כהן דזולת זאת לא הוי מקרי ממון ואינה מקודשת ועיין בזה. איברא גם אנכי הוכחתי ראיה נאמנה לכאורה דמוכח דאפי' בדבר שאין בו טובת הנאה כלל ואפי' אם מן התורה אין בו טו"הנ ואין רשאי ליקח דינר לתת לבן בתו כהן מ"מ אם יכול לתת לכל כהן שירצה טו"הנ זאת מקרי ממון למ"ד טובת הנאה ממון וכגון גבי לקט שכחה ופאה דלית בהו טובת הנאה כמו שאמרי' בחולין (קל"א א') שאין בו טו"הנ שאסור ליקח דינר וכתבו שם בתוס' בד"ה יש בו טוה"נ דאפ"ה יכול ליתן לכל כהן שירצה ועייש"ה במהרש"א דהנה אמרי' ב"מ (י"א ב') אמר רבא שפיר עביד דלא קבלה וכי לא היה להם סודר כו' אלא טו"הנ אינה ממון לקנות ממנו בחליפין ה"נ טו"הנ אינו ממון לקנות ע"ג קרקע ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיבה בהו וחליפין מקח וממכר היא עייש"ה וכתב הרב בעל אסיפת זקנים מ"ש הש"ס ולא היא אין הכונה לומר דאם טו"הנ אינו ממון אפ"ה מקני בחליפין אלא ודאי אם טו"הנ אינה ממון אינו יכול לקנות לא בחליפין ולא באגב אלא ולא היא מכאן אין ראיה די"ל טו"הנ ממון ואפ"ה לא קני בסודר משום דמתנות כהונה נתינה כתיב בהו וכן כתב הרב בעל העיטור במאמר קנין וז"ל וטובת הנאה מסתברא דלא מקני בחליפין ולא באגב והא דגרסינן פ"ק דב"מ מטלטלין אגב קרקע הקנה להן ליתא דהא ר"א לא קבלה ורבא נמי אמר שפיר עביד דלא קבלה כדמפרש התם דטו"הנ אינו ממון וסוגיין כר"פ דדעת אחרת מקנה אותן שאני עכ"ל וכ"כ הרמ"א בח"מ סי' ר"ג (סעיף א') וז"ל וטובת הנאה אינו ממון לקנות בחליפין וכן כתב הגה"מ פ"ה דמכירה עייש"ה וכן משמע פשטות ריהטא דשמעתתא שם דב"מ עייש"ה ולפ"ז קשה לי כמו על רבא דרצה להוכיח דלא הוי הקנין משום אגב דטו"הנ ע"כ אינו ממון דאל"כ מדוע לא קנה בסודר הא כפשוטו נמי מוכח דלא הקנה לי' באגב דתינח מעשר ראשון מעשר עני מאי איכא למימר וכן בתי' הש"ס דרצה הש"ס לקיים דקנין הי' ע"י אגב וטובת הנאה ממון ובסודר להכי לא קני כיון דכתיב נתינה תינח מעשר ראשון דאית ביה טו"הנ והא שם הקנה ר"ג לעקיבא בן יוסף גם מעשר עני לעניים והרי במעשר עני אין בו כלל טובת הנאה כדאמרינן בחולין קל"א ב') ובנדרים (פ"ה ב') וא"כ היאך יכול לומר דהקנה ע"י אגב הא אין בו כלל טובת הנאה וע"כ כדעת תוס' בחולין (קל"א א') ד"ה יש בו טו"הנ דאפילו אם אין בו טו"הנ זו שיכול ליקח דינר מ"מ יכול ליתן לכל כהן שירצה ומוכח דהאי טובת הנאה שיכול לתת למי שירצה מקרי אפילו ממון דאל"כ אכתי קשיא היאך יכול לקנות ע"י אגב ועי' בדברי רבינו פ"ט מהל' מעשר סוף הל' ב'. ואולם לפי מה שהביא תוס' שם ד"ה וכי בצד שדהו בשם הירושלמי דפירות אלו בביתו של ר"ג היו מונחין אין כאן ראיה דהא אמרינן בנדרים (פ"ה ב') וכן בחולין (קל"ד א') דמעשר עני המתחלק תוך הבית יש בו טו"הנ ורבא גופא אמר שם בנדרים כן ולפ"ז ל"ק דהאי נמי יש בו טו"הנ אך כ"ז לדעת תוס' אבל ר"ת הובא דבריו בס' אסיפת זקנים שם בב"מ לא ס"ל כתוס' וסובר דבשדה היו מונחין פירות אלו ולכך פריך הש"ס וכי בצד שדהו של ר"ג היו עומדין ולא הוי משתמר א"כ לפי זה דהוי בתוך שדהו ובגורני אין בו טו"הנ כמו שמבואר בש"ס נדרים שהבאנו. כאן במעשר עני שמתחלק בתוך הבית כאן במעשר עני שמתחלק בתוך הגורן אין בו טו"הנ וא"כ קשיא שפיר ומוכח לפ"ז כדעת רבינו פה דמטעם זה שיכול לתת לכל כהן שירצה הוי ממון. ואולם כל זה לדעת העיטור והגהת מיימוני ודעמי' אבל לדעת הש"ך שם בסי' (ר"ג ס"ק א') דהעלה מדעתו לומר דלא כהך פוסקים אלא אפילו אם טובת הנאה אינו ממון אפ"ה מקני באגב ובחליפין וכונת הש"ס הי' לומר ולא היא כלומר אפילו טו"הנ אינו ממון אפ"ה מקנה אגב קרקע ונקנה בחליפין והא דלא קני בסודר משום דכתיב נתינה עייש"ה בש"ך לפ"ז אין ראי' דרבא נמי הכי הי' ס"ל דס"ל אפילו טו"הנ אינה ממון אפ"ה מקנה באגב ולכך אין להוכיח כלל ממעשר עני דאף שאין בו טו"הנ הקנה לו לכך הק' מסודר להוכיח סברא זו עצמה דאם טו"הנ אינו ממון אינו יכול להקנות דאל"כ הו"ל להקנות ע"י חליפין ומשני לי' הש"ס ולא היא אפילו אי אין טו"הנ כלל אפ"ה נקנה באגב וחליפין שאני כיון דכתיב בהו נתינה דוק. והנה אנכי תמהתי על הש"ך דלא הביא סיוע לשיטתי' מהרמב"ם דפסק (פ"ד מהלכות זכיה ומתנה הל' ח' וט') וז"ל וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו כו' בד"א בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת כגון שדהו וחורבתו עד שיהי' עומד בצדה עכ"ל וכ' שם ה"המ דלית לי' להרמב"ם תירוצו של ר"פ (ב"מ י"א ב') דגבי מתנה לא בעינן עומד בצד שדהו וכן מוכח מפ"ק דקדושין עכ"ל וכונת הה"מ ממה שהוכיח פה מקדושין (כ"ז א') דהש"ס היה סובר שם דהקנין היה מצד אגב ולא מצד חצר וע"כ דהש"ס הי' סובר דחצר לא מקני כיון דלא הוי עומדין בצד שדהו של ר"ג וע"כ דמצד אגב הי' כתי' הראשון בב"מ וכן כתב הש"ך סימן (ר' ס"ק א') ולפ"ז קשיא על הרמב"ם איך אפשר לומר כן הא הרמב"ם פסק בכל מקום טובת הנאה אינה ממון ואיך אפשר לומר דקנין הוא משום אגב וע"כ דלא כבעל העיטור ורמ"א ואפילו אי טו"הנ אינה ממון מקני בחליפין ואגב דוק. ולפי אשר יעדנו הוכיח כן הרמב"ם דע"כ כסברא זו דאף אי טובת הנאה ממון מ"מ מקני באגב ורבא גופי' לא הי' סובר סברא זאת לודאי אלא רצה סברא זו עצמה להוכיח מכח קושיא דע"כ אם טובת הנאה אינה ממון אי אפשר להקנות דאל"כ יקנה בחליפין וכד משני הש"ס דהוכחה זו ליתא כיון דנתינה כתיב בהו הדרן לומר דאפילו אי לית כלל טובת הנאה אפ"ה נקנה באגב וחליפין דאם לא כן קשיא תינח מעשר ראשון מעשר עני מאי איכא למימר ולפ"ז צריכין למימר דהרמב"ם הי' סובר כדעת ר"ת דפירות ר"ג בשדה היו מונחין ולא בבית דאל"כ אין כאן הוכחה כלל דהא מעשר עני המתחלק תוך הבית יש בו טו"הנ כאשר בארנו בסמוך באריכות ולפ"ז אייתר לן נמי קושי' הש"ך בסימן (שי"ג ס"ק א') על הרמב"ם דכ' (פ"ו מהלכות שכירות הלכה ה') במה דברים אמורים כשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר אבל אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים שמדברי הרמב"ם אלו משמע דאף שאם אין בית המשכיר פתוח לחצירו קונה והקשה הש"ך א"כ קושית תוס' ב"מ (י"א ב') ד"ה וכי בצד שדהו במק"ע עייש"ה בש"ך ולפי דברינו ל"ק דקושית התוס' היא לפי הנחתם דאיירי שפירות אלו היו מונחים בביתו של ר"ג אבל הרמב"ם סובר כדעת ר"ת הובא באסיפת זקנים שפירות אלו מונחים היו בשדה של ר"ג ולפ"ז לא קשה קושי' תוס' ואולם לכאורה אכתי קשי' דאין ראי' לומר אם טו"הנ אינה ממון דמקני בחליפין ולהוציא מפשטא של הש"ס לפי שכתבו תוס' בחולין (קל"א א') ד"ה טובת הנאה שהבאנו לעיל שאף בדבר שאין בו טו"הנ מ"מ יכול ליתן לכל כהן שירצה וכבר הוכיח רבינו פה דלמ"ד טו"הנ ממון אף זה מקרי ממון דאל"כ אמאי מקודשת גבי מתנות כהונה הא אין בו טו"הנ דאסור ליקח דינר וא"כ לפ"ז ממעשר עני נמי ל"ק כאשר רצונו להוכיח לעיל בתחלת דברינו שיטת התוס' בזה ואף שלפי דעת הש"ך אין הוכחה לתוס' מ"מ איפכא נמי לא אפשר להוכיח כדעת הש"ך הא אית לן שיטת תוספת בזה ואולם גם בזה הרמב"ם לשיטתי' אזיל דהרמב"ם (פ"א מהל' מתנות עניים הל' ז' ופרק ז' הלכה י') כתב בפי' וז"ל מתנות עניים אין בהם טובת הנאה לבעלים אלא העניים באין ונוטלין על כרחן עכ"ל. הרי מוכח דהרמב"ם לא סובר כתוס' בזה אלא סובר דכל מקום שמצינו שאין טובת הנאה לבעלים ואסורין ליקח דינר לתת המתנה לבן בתו ה"הד נמי שעני הראשון תובעו א"פ לפ"ז הרמב"ם בכל זה לשיטתי' אזיל ובחד שיטה קיימא. וראיתי להרב בעל שאגת ארי' בתשובה סי' ע"ז עומד על מדוכה זו והקשה איך הקנו ר' יהושע בסיפא ואמר עישור שאני עתיד למוד ניתן לראב"ע ומקומו נשכר לו הא ר' יהושע בפסחים (מ"ז ב') לכונת מ"ד טובת הנאה אינה ממון והא אי טובת הנאה אינה ממון אינה נקנה באגב עייש"ה כשאגת אריה ולפי סברת הש"ך נמי לא קשיא דאף אי טובת הנאה אינה ממון מ"מ מקני באגב ומעשר דאינה נקנה בחליפין משום דכתיב בהו נתינה והוי מ"ומ ושוב מצאתי בספר אור חדש על פסחים שמיישב ג"כ קושית השאגת אריה כמו שאמרנו:<br><b> ואולם </b> בדברי הש"ך (סימן ש"נ) מצאתי מבוכה וזה לשון הש"ך שם שוב ראיתי במרדכי פרק שבועת הדיינין שהביא שם תשובת מהר"ם בר ברוך וז"ל נראה דטובת הנאה אינה ממון כעולא וכרב אסי בפרק ב' דקידושין ואע"ג דרבא בתראי ואוקי מתני' דנדרים דטובת הנאה ממון היינו דלא בעי לאוקמא כחד תנא ומיהו רבא גופא סובר טובת הנאה אינו ממון עכ"ל. ולכאורה אין הבנה לדבריו כו' ועוד היכן מצינו דרבא ס"ל טובת הנאה אינה ממון אבל למאי דפרישית ניחא עכ"ל הש"ך עייש"ה. והרב ימחול על כבודו דהוא הביא תחלת דברי המרדכי ולא מסיים סוף דברי המרדכי כי המרדכי מסיים שם ומיהו רבא איהו סובר טובת הנאה אינה ממון וכן משמע בפ"ק דמציעא ושמא לעולא קאמר עכ"ל המרדכי שם והיינו שכוון לרבא שהבאנו בפרק קמא דמציעא (י"א ב') דמשמע שם דס"ל טובת הנאה אינה ממון דכן משמע רהיטת השמעתין דרבא הוכיח טובת הנאה אינה ממון מדלא הקנו ע"י הסודר ומאי שסיים המרדכי ושמא לעולא קאמר כונתו דדלמא לעולם רבא ס"ל לדידיה טובת הנאה ממון ורק לעולא קאמר כלומר הא עולא בקדושין (נ"ח א') סובר בפי' טובת הנאה אינה ממון ובב"מ מרי' דשמעתתא דעליה קאי רבא הוא נמי עולא דסובר והוא שעומד בצד שדהו ובאמת כונה זאת נמי צריכא ביאור דהא רבא מכח קושיא הוכיח כן וכי לא היה להם סודר לקנות אלא טובת הנאה אינו ממון ולא מצד הסברא דטובת הנאה אינה ממון כל זאת צריך ביאור וצ"ע:<br><b> ודאתאן </b> עלה אבאר עוד ממה שכתבתי בקונטרס טובת הנאה אשר לי ת"ל והוא בדברי רש"י חולין (קל"א א') בד"ה כמו שהורמו דמיין וכתב רש"י ז"ל וז"ל זכה בהן מן ההפקר שהרי קדם לו שמסר לו את הטבל לזכות בתרומה שבו עכ"ל רש"י. וכתב הפר"ח (סימן ס"א סעיף קטן י"ז) דלהכי פירש רש"י הני תרי לישנא דאי אמרינן טובת הנאה ממון לא מהני לישנא קמא שזכה מן ההפקר דאין הכהן יכול לזכות בו כיון שיש לבעלים בו זכות טובת הנאה וטובת הנאה ממון (כמו שמפרש תוס' בסוגיין ד"ה יש בו טובת הנאה וכן משמע מדברי הרמב"ם (פי"ב מהלכות תרומות הלכה ט"ו) שכתב שם וז"ל אסור לכהן ליטול התרומה או שאר מתנות שלא מדעת בעלים ואם לקח שלא מדעתן זכה בהן שטובת הנאה אינו ממון ומשמע הא אם טובת הנאה ממון אינו זוכה) לכן פירש רש"י לישנא בתרא דאפילו אם טובת הנאה ממון משכחת לה בכה"ג שנתן לו המתנות ע"מ לזכות בו עייש"ה בפרי חדש. ורציתי לומר דלהכי המתין רש"י לפרש לשון אחר בהאי קושי' שלישית של הש"ס ובאוקימתא הראשונה שם (ק"ל א) דהקשה הש"ס מרבי יודא בן בתירא שאמר משפט מלמד שהמתנות דין כו' ומתרץ הש"ס נמי הכא במאי עסקינן דאתיא לידיה בטבלייהו כו' ופרש"י שם הבהמה שלימה היתה מונחת אצלו וזכה במתנות מן ההפקר עכ"ל ומדוע לא פירש באוקימתא זו נמי האי לישנא אחרינא של רש"י שנתן לו ע"מ לזכות דלפי דברי הפר"ח ניחא דעיקר טעמא של רש"י לפרש לישנא אחרינא משום דאי אמרינן טובת הנאה ממון אי אפשר לזכות מן ההפקר תינח לקמן בקושי' שלישית של הש"ס שהקשה מברייתא בע"הב שאכל טבלים ובן לוי שאכל מעשרותיו וגבי תרומה ומעשר הוי טובת הנאה והוי ממון אבל הכא בברייתא דריב"ב דאיירי גבי מתנות כהונה לא שייך ללא טובת הנאה דהא אסור ליקח דינר לתת המתנה לבן בתו כהן כדאמרינן בבכורות (כ"ז א') וכאשר כבר הבאנו לעיל וכמו שפסק הטור סי' שנ"א. ואולם זה אינה מעלה ארוכה חדא דהא עיקר גבי מתנות כהונה שאסור ליקח דינר היינו רק מדרבנן דלמא אתיא לזלזולי כמו שאמר הש"ס שם וכאשר כבר הערנו לעיל וריב"ב הא קרא קא דריש ועל דינא דאורייתא קאי ואיך יש לפרש המקרא ועוד הא כבר בארנו דעכ"פ יש וכל טובת הנאה זו שיכול לתת למי שירצה ואין עני הראשון יכול לתובעו וכמו שפסק הר"ן ואחריו הרמ"א בסימן סק"ו וכמו שהערנו מזה לעיל באריכות וכבר הוכיח רבינו פה דגם טובת הנאה זו מקרי ממון למ"ד טובת הנאה ממון ואין חילוק בזה ויותר קשה לי דאדרבא בהאי דריב"ב יותר הו"ל לרש"י לפרש לישנא אחרינא דריב"ב מוכח דס"ל טובת הנאה ממון דהא בן בתירא אומר במתני' פסחים (מ"ו א) גבי חלה שנטמאת תטיל בצונן וכתב שם הר"ן והתי"ט יען שאמר בן בתירא תטיל בצונן ולא אמר כר"א שיאפנו משום דלית ליה הואיל ואסור לאפות ואי לית ליה הואיל א"כ הרי אינו עובר עליו דהא לא זהו חמץ שמוזהרין עליו וע"כ טעמא דמוזהר עליו משום דטובת הנאה ממון כאוקימתא ראשונה של הש"ס עייש"ה בר"ן ובתי"ט ואם כן קשיא בן בתירא אבן בתירא מאי אהני לן דאתי' בידייהו בטיבליה הא לא זכה בו כיון דטובת הנאה ממון וע"כ כלישנא אחרינא של רש"י שנתן לו הבהמה ע"מ לזכות במתנותיה ויותר קשה נמי הא מרא דשמעתתא הכא הוא רב חסדא דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם ועליה קאי הש"ס והא רב חסדא הוא המ"ד דלית ליה הואיל כלל ואליביה ע"כ טעמא דמתני' דבטובת הנאה פליגי ומאן דסובר שעובר על חלה שנטמאת ע"כ טעמיה משום דטובת הנאה ממון וא"כ קשיא בן בתירא אב"ב וסתם בן בתירא הוא ר' יודא בן בתירא כנודע ומכל זה מוכח כלישנא אחרינא של רש"י כמבואר וקשיא לפ"ז מדוע המתין רש"י לפרש הלישנא אחרינא בקושיא שלישית שם בש"ס ולא פירש הכא שיותר מוכרח לפרש כן לכן אמרתי דבר נכון לאמיתה של תורה דודאי מה שאמרי' אם טובת הנאה ממון אין לכהן זכות בו ואם לקחן מוציאין אותו מידו כדמשמע מדברי הרמב"ם היינו דוקא נגד הבעל בית עצמו שהבעל בית אומר לכהן אנכי לא רציתי לתת לך אלא לכהן אחר ויש לי בו זכות והאי זכות ממון הוא אבל נגד אחר שאינו בעל הבית לא אמרינן כן והיינו אם הכהן זכה בו ובא אחר ונטלה ממנו חייב האחר לשלם לכהן ואף אי טובת הנאה ממון חייב האחר לשלם דכבר זכה בהן הכהן דהא אם רצה בע"הב ודאי זכה בהן הכהן למפרע ומסתמא ניחא ליה לבעל הבית שהכהן זכה בהן כדי שיקיים מצות נתינה ולפי זה נכונים הדברים בהאי אוקימתא שפירש רש"י הלישנא אחרינא איירי שם הברייתא בעל הבית שאוכל טבלים ולוי שאוכל מעשרותיו ודייקינן מיניה דמשעת הרמה ואילך ישלם הבעל בית ולכן הוצרך רש"י לפרש בלישנא אחרינא דודאי אם אמרינן טובת הנאה ממון אין הבעל הבית חייב לשלם דהא סוף מעשיו מוכיחין שאכל הטבלים שלא רצה לקיים מצות נתינה ולא רצה שיזכה בהן הכהן ולכן הכהן לא זכה בהן והפקר לא הוי כיון דטובת הנאה ממון אבל בהאי דרבי יודא בן בתירא לא צריך למימר דאיירי בבעל הבית אלא יש לאוקמינן שכהן זכה בהן ואחר כך בא אחר ונטלן מכהן ופשיטא דמוציאין מידו דהא כיון דאתיא לכהן בטיבלייהו ובעל הבית מחלי' לטובת הנאה דידיה כדי לקיים מצות נתינה והאי כהן תובעו להאי אחר והוי ממון שיש לו תובעין דוק כי הסברא נכונה היא. וחדי ה' בפלפולא כי מאד מתקו בזה דברי הר"ן בסוגיין דחולין וז"ל ובגמ' אמרינן דלמאן דס"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי אי אתיא בהמה שלימה ליד כהן זכה במתנותיה ואלו אכלן אחר בתר הכי מחייב וקי"ל הכי דרבא אסיק בפ' בתרא דנדרים כמ"ד טובת הנאה ממון וכן דעת ר"ח ז"ל עכ"ל. ותמה עליו הים של שלמה בחולין בסוגיין דאין לדבריו הבנה כלל דמאי שייט' דרבא להכא ועייש"ה דנכנס בדחוקים גדולים וכן תמה עליו הפר"ח בסי' ס"א סוף ס"ק מ"ז וכתב דאדרבה אי טובת הנאה אינו ממון פשיטא דחייב לשלם דזכה בהן מן ההפקר ע"ש והרש"ל והפר"ח תרוייהו אמרו דיש למחוק מלה אחת בדברי הר"ן עיי"ש היטב. ולפי הנחותינו עולה שפיר כפתור ופרח דבאמת לישנא של הר"ן שכתב ואלו אכלן אחר ולכאורה שפת יתר הוא דפשיטא שאכלן אחר ולא הכהן דאי אכל הכהן למי משלם ולפי דברינו כוון לכונה אחרת ואמר ואלו אכלן אחר שאינו בעל הבית דר"ן אומר כפשוטו שטעמיה שזכה מן ההפקר כלי שנא קמא של רש"י וא"כ הרי אם אכלן אח"כ הבעל הבית אפ"ה לא מחייב אף שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הא לא זכה בהן הכהן כיון דקיי"ל טובת הנאה ממון אבל אם אכלן אחר חייב דאמרינן מסתמא ניחא ליה לבע"הב שזכה בהן הכהן וקיים מצות נתינה וז"ש ואכלן אחר מחייב דייקא אחר לא הוא וע"ז מסיים וקי"ל הכי דדוקא אחר ולא הוא דרבא אסיק בפ' בתרא דנדרים טובת הנאה ממון וא"כ הבעל בית אינו מחייב אלא אחר וכן דעת רבינו חננאל ז"ל שקיימא לן כרבא כמו שהבאנו כבר לעיל שר"ח פסק הכי ועיין בזה כי נכון הוא. ועוד הארכתי לפרש כונת רש"י בדרך אחר שמפרש לישנא אחרינא דוקא באוקימתא שלישית ולא באוקימתא ראשונה אלא שאין פה הגליון מספיק ובסוגיא דתקפו כהן ב"מ (ו' ב') הארכתי מאד בדברים אלו ופה לקצר אנכי צריך ואולם לא אכבוש את ניב שפתי בדבר אחד והוא מה שראיתי מבוכה בפר"ח סימן ס"א ס"ק ל"ג שלא ידע לפרש דברי תוספת בב"מ (ו' א') ד"ה והא הכא בסוף הדיבור שכתבו וז"ל ומהאי לואה דחטיף מתנתא חולין (קל"א א) דמשמע שם דאינה חייב לשלם אינה ראיה דשמא איירי התם שכבר אכלן והמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם. וכתב הפר"ח שדברי תוס' אלו תמוהים דמפשטת כונתם משמע שקושי' קאי על הגמ' דמשם משמע דאין מוציאין מיד הלוי והכא מסיק הש"ס דתקפה כהן מוציאין אותו מידו. חדא דזה טעות דודאי אף אי אמרינן דלוים פטורים מן המתנות שאינן נקראין עם מ"מ אינן זוכין במתנות וא"כ מאי דמיא הכא לכהן ועוד הו"ל לתוס' להקשות קושיא זו בדבור השני שם שמציינו על הגמ' בד"ה תקפו כהן כו' ולכן סיים הפר"ח דנראה לו שטעות נפל בדפוס וה"ג בתוס' ומהאי כהן דחטף מתנתא כו' וכוונו למאי דאמרינן בש"ס חולין (קל"ג א) האי כהן דחטף מתנתא פריצותא היא וא"כ משמע דאין מוציאין מידו ליתנם לאחר ועל זה משני התוספות דהתם בשאכלן כו' עכ"ל הפר"ח עייש"ה ושותא דהאי גברא רבה לא ידענא דאי כפירושו דתוס' הקשו מכהן דחטף וכונתם להקשות הא משמע דאין מוציאים מידם לתנם לאחר הוי להו לתוס' לפרק סתם דאיירי בשאכלן ולאיזה כונה סיימו דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם והא אף אי הוי אמרי' דחייב לשלם היינו אם ישראל מזיקן או אכלן אבל כהן שאכלן איזה דעת יסבול לומר שאם כהן אכלן שחייב לשלם ובאמת לא ידעתי למאי צריך למחוק ולגרוס גירסא אחרת ולהוציא כונות תוס' מפשטם וה"פ דהא כתבו תוס' בתי' הראשון דדוקא איירי במכירי כהונה אמנם אם אין מכירי כהונה מוציאין מיד כהן ובתירוץ השני כתבו דזה ליתא דאין לו אלא תביעות טובת הנאה וגוף המתנות אינו יכול להוציא מיד כהן ועל זה כתבו ומהאי דלואה חטף מתנתא אין ראייה כו' פי' אין ראייה לתיר' השני דלא יכול הבעה"ב לומר תן לי מתנותי ואין לו בו אלא תביעת טוה"נ שבו דזולת זה יקשה אמאי אינו חייב הלוי להחזיר לבעל הבית דחטף מתנות וע"כ דאין לו אלא תביעות טובת הנאה דשמא איירי כשאכלן וע"ז לכאורה יקשה הא אף אם אכלן חייב לשלם כיון דהזיק (והיינו לפי שאין הלוי יכול לזכות במתנות אף אם אין חייב במתנות משום דלא נקרא עם מ"מ אין לו זכות לזכות במתנות של אחרים וכמו שכתב הפר"ח עצמו) משום זה סיימו דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם דהו"ל ממון שאין לו תובעין כדאמרי' שם והבע"הב אינו יכול לתבוע רק טוה"נ דוק ונכון הוא ואמת בכונות התוס': ובגוף הלכה בענין טובת הנאה אי הוי ממון אי לא ראיתי להעיר קצת מה שראיתי סתירות בזה בדברי רבינו הרמב"ם ז"ל וצריכין ביאור הנה מצינו כמה פעמים שהרמב"ם ז"ל פוסק טובת הנאה אינו ממון והוא האחד פה בהלכ' שלפנינו שמסיים ואין לו בו אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינו ממון וכן פסק (פרק ב' מהלכות גניבה הלכה ה') וז"ל גנב תרומה מבעלים הישראלים שהפרישוה אינו משלם תשלומי כפל שאין להם בה אלא טובת הנאה וטוה"נ אינו ממון וכן פ' (פרק י"ב מהל' תרומות הלכה י') וז"ל אסור לכהן ליטול כו' ואם לקח שלא מדעת בעלים זכה בהן שאין לבעלים בהן אלא טוה"נ וטובת הנאה אינו ממון עכ"ל ואולם (פרק י' מהלכות נדרים הלכה י"א) משם מוכח דפוסק טוה"נ ממון דאם ל"כ אמאי יטלו אחרים כבר הביא קושי' שם הכ"מ בשם ר"מ בר"מ המעיילי ותירוצו שם נכון דנדרים שאני דויתור אסור וכן מסיק הש"ך בחושן המשפט סימן ש"ן עייש"ה אמנם אני תמה מדברי הרמב"ם (פרק ה' מהלכ' בכורות הלכה ט') וז"ל הלוקח בהמה ממעות מעשר שני כו' אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית הרי זה פטורה מן הבכורה כו' ואם תהי' חייבת בבכורה ה"ז משתכר בבכור עכ"ל וכתב הכסף משנה ומ"ש רבינו ה"ז משתכר בבכור היינו לומר שאינו חייב לבערו בזמן הביעור ונותנו לכהן ויש לו בו טובת הנאה עכ"ל ודבר זה נכון אם טובת הנאה ממון אבל אם טוה"נ אינו ממון מדוע נקרא משתכר ויש לומר דודאי אם לוקח הטובת הנאה דינר זו מקרי ממון והא דאמרי' בכל מקום טובת הנאה אינו ממון היינו זכות טוה"נ ועדיין לא בא לידו בזה אמרינן דטובת הנאה זו לא מקרי ממון ואף שבאמת דברי הרמב"ם הכא בלא"ה תמוהין כמו שהשיג הראב"ד שם וז"ל א"א בגמרא מפ' משום דלאכל' אמר רחמנא ולא לשרפה הרי כבר כתב הכ"מ דלהרמב"ם היה הגירסא לאכלה ולא לסחורה יעייש"ה בלח"מ שנדחק א"כ מאי הקשה הש"ס מחלה עיי"ש שנדחק מאוד ולי לא קשה מידי דקושי' הש"ס שפיר הוא דהא גבי חלה נמי מותר ליקח דינר מישראל לתת חלתו לבן בתו כהן כמו שמבואר בפסחים (מ"ז ב') וא"כ אם זה מקרי משתכר גבי בכור משום דאית ליה גבי' טובת הנאה הכי נמי מיקרי משתכר לגבי חלה אמנם מהא קשיא לן ממאי דאמר הש"ס שם שאני חלה דכתיב לדורותיכם כו' ולגמר מינה התם עיקר לאכילה הכא עיקר לשריפה ואם הגירסא כהרמב"ם איך יגרוס בתירוץ של הש"ס דא"א לגרוס הכא עיקר לסחורה וכי עיקר חלה לסחורה היא וצ"ע: עוד קשיא על דברי הרמב"ם (פ"ז מהלכות מעילה הלכה ט') שפסק שם וז"ל יש מעילה בנדרים כו' היתה לפניו ככר של הפקר כו' נטלה ע"מ לאוכלה כו' להורישה מעל לפי טובת הנאה שבה עכ"ל והרי קיימא לן טובת הנאה אינו ממון ואמאי מעל לפי טובת הנאה שבה הא אין מעילה פחות משוה פרוטה כדכתב הרמב"ם בכמה מקומות ואם טובת הנאה אינו ממון הרי אין כאן שוה פרוטה ורק ויתור מיקרי לענין נדרים ובאמת דין זה נובע מש"ס נדרים (ל"ד ב') אמר רבא כו' להורישה לבניו מעל לפי טוה"נ שבה ולהך פוסקים דסברי דרבא אית ליה טובת הנאה ממון כדסבירא לי' בנדרים (פ"ה א) א"כ רבא לשיטתי' אזיל אבל כפי מה שהבאנו לעיל באריכות דכמה פוסקים סוברין דרבא לא סבירא ליה הכי אלא גבי נדרים משום דויתור אסור וכמו שכתב המרדכי והביאו הש"ך בסי' ש"ן ובארנו דבריו לעיל דמוכח מרבא ב"מ (י"א ב) דאית ליה טוה"נ אינו ממון א"כ לרבא גופא קשיא והדבר צ"ע וכן יש לעיין בדברי הרמב"ם (פ"ז מהלכ' מעילה הלכה ד') וז"ל ואין מועל אחר מועל כו' לכן המשאיל קורדם של הקדש הוא מעל לפי טוה"נ שבו ואי טוה"נ אינו ממון אמאי מועל ויש לדחוק ולומר דהאי טוה"נ גבי ירושה ושאלה לא דמיא לשאר טובת הנאה דהא מותר ליקח לכתחלה דינר מבניו כדי ליורשו וכן מותר ליקח פרוטה בשכר שאלה אבל גבי מתנות כהונה ותרומה ומעשרות שאסור מכהן עצמו ליקח דינר לתת לו התרומה אלא שרשאי ליקח דינר מישראל לתת התרומה לבן בתו כהן טוה"נ כזו דלא שכיחא הא לא מקרי ממון. ק"ל: ובמה שעומד רבינו פה על דברי תוס' ב"ב (קכ"ג ב') ד"ה וקסבר מתנות שלא כו' שהקשו תימא דבסמוך מוקי לה כרבי ובספ"ק דקדושין אית ליה לאו כמי שהורמו דמיין יע"ש. ותמה רבינו הרי לכולא אוקימתא מוקמי לה הכא רבי ס"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין נעלם היה מרבינו גירסת תוס' רי"ד ופירושו בתירוצו הראשון של הש"ס וז"ל תוס' רי"ד שם לא דכ"ע סברי טובת הנאה אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו קמפלגי פי' וטבלו משדהו (כלומר לא שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן כגירס' שלפנינו) אלא שעדיין לא הורמו ואינן חלקו של כהן עדיין דלאו כמי שהורמו דמיין הילכך משלם דמי כולהו שהוא אומר אני הייתי רוצה למכור טבלי לאחרים ומר סבר כמי שהורמו דמיין והילכך אין לו לתובעו דטו"ה אינו ממון עכ"ל הרי חזינן מגירסתו איפכא מגירסא שלפנינו ולפי פירושו רבי סובר מתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמיין ויגיד עליו ריעו דכן נכון הוא דבנדרים (פ"ה א) גרסינן נמי הכי כגירסת תוס' רי"ד ולא גרסי' והכא בטבלים שנפלו מבית אבי אמו כהן אלא בטבל דידי' איירי וכן פי' תוספות רי"ד וכן פי' שם רש"י והרא"ש והר"ן דרבי סובר לאו כמו שהורמו דמיין וכן נכון שרבינו בעלי תוס' ז"ל בבבא בתרא גרסו כן בקדושין כתוס' ועיין בתוס' רי"ד ישנים בנדרים (פ"ה א). ובעיקר הדין אי מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הנה פה בהלכות שלפנינו (פ"ה מהלכות נחלות) גבי בכור נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה נמי מוכח מרבינו שפוסק כמי שהורמו דמיין ועוד נ"ל ראייה דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ממתני' (פרק ג' מהלכות מעשר ב' משנה ו') דאמרינן שם פירות שנגמרה מלאכתן כו' ושלא נגמרה מלאכתן כו' ב"ש אומרים כו' וב"ה אומרים ויאכל בכל מקום ר"ש בן יהודה כו' ועל מה נחלקו כו' ופי' הרע"ב ועברו בתוך ירושלים בעודן טבל יחזור מ"ש שלהן דקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וקלטוהו מחיצות למ"ש רשב"י אומר כו' סבר דלב"ה מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין אי נמי כמי שהורמו דמיין הני מילי לענין שאר דברים אבל לענין קליטות מחיצות דרבנן מקילין בהן ואין הלכה כרשב"י עכ"ל וא"כ ודאי הלכה מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין דלת"ק דמתני' בין ב"ש ובין ב"ה הכי ס"ל ואף לרשב"י דאית ליה דב"ה סוברי' מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין היינו דוקא לענין קליטות מחיצות כמ"ש הרע"ב והוא גמ' מכות (י"ט ב') דאמרינן שם אמר רב אסי אמר רבי יוחנן מעשר שני מאימתי חייבין עליו משראה פני החומה כו' מיתיבי ר' יוסי אומר כו' הכא במאי עסקינן כגון דעיילינהו בטיבלייהו וקא סבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין והא תנן רשב"י אומר משום ר"י לא נחלקו כו ואי סלקא דעתך מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הא קלטוהו מחיצות אמר רחמנא מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן כו' והנה אנן פסקינן כר' יוחנן דחייבין עליו משראה פני החומה כדפסק הרמב"ם (פרק ב' מהלכות מעשר שני הל' ו) ואם כן קשיא לן קושי' הש"ס מר' יוסי וע"כ כדמוקי דר"י איירי בשהיה בטיבלייהו ומתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וקשיא רבי יוסי אדרבי יוסי וע"כ לחלק בין אכילה לקליטה דזה דאורייתא וזה דרבנן וא"כ אין מי שחולק דב"ה ס"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין והרמב"ם (פרק ב' מהלכות מעשר שני הלכה יוד) פסק כתנא קמא דרשב"י וכתב שם וז"ל פירות שנגמרו מלאכתן ועברו בתוך ירושלים ויצאו אינו יכול להוציא עליהן מעשר שני מפירות שלא נכנסו לירושלים אלא יחזיר מ"ש שלהן ויאכל בירושלים ואינן נפדי' בחוץ עכ"ל וכתב הכסף משנה דפסק כת"ק דמתני' וכן נכון ואם כן מזה נמי מוכח דהרמב"ם פוסק מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין: וראיתי לכסף משנה פ"ג מהלכות מ"ש הלכה י"א דתמה שם על הרמב"ם דפסק הלכה י"ז מ"ש ממון גבוה הוא לפיכך אינה נתנה במתנה אלא אם כן נתן לו הטבל הא בגמ' קדושין (נ"ד ב) נתנו הטעם דכשנתן לו הטבל נקנה דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין וא"כ תימא על הרמב"ם דהוא פוסק בכ"מ מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ותי' בשם הר"י קורקוס שסובר רבינו דדוקא להאי מילתא אמרו לאו כמו שהורמו דמיין ואנכי המצאתי ראי' לדברי הר"י קורקוס דע"כ יש חילוק בין הכא לשאר המתנות שלא הורמו מדאמרי' בכורות (י"א א) ואמר ר"נ ארב"א ישראל שהיו לו י' פטרי חמורים כו' ואמר רב נחמן ארב"א ישראל שהיו לו טבלים ממורחין כו' וצריכא דאי אשמועינן קמייתא משום דקא מפריש וקאי אבל הכא מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין אימא לא כו' פי' הש"ס דהוי אמינא מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין קמ"ל כמי שהורמו דמיין וא"כ לכאורה קשיא דר"נ אדר"נ דהא בקדושין נ"ד ב' שם הוא מריה דשמעתתא הוא ר"נ דאמר הלכה כר"מ מדסתם מתני' כותיה ועליה הקשה הש"ס וכר"י במעשר לא סתם והתנן כו' לא לעולם ר"מ והכא במאי עסקינן דיהיב ניהליה בטיבלייהו וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין וא"כ הרי אליבא דר"נ מוכח דסתם מתני' דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין ואיך פסק בבכורות כמי שהורמו דמיין ודוחק למימר דס"ל טוה"נ אינה ממון וסתם מתני' דקדושין ע"כ סובר כמי שהורמו דמיין ופסק כאידך סתמא א"כ עכ"פ הרי סתרו סתמא אהדדי אלא ודאי כדעת הרמב"ם והר"י קורקוס דדוקא הכא אמרי' לאו כמי שהורמו דמיין אף דבעלמא אמרי' כמי שהורמו דמיין: ואל תתמה על הרמב"ם מדוע השמיט ולא הביא האי דר"נ בר אבוהו בבכורות דישראל שנפלו טבלים והרי פסקינן מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין אדרבה זיל לאידך גיסא דעיקר הדין הביאו הרמב"ם (פי"ב מהל' בכורות הלכה כ"ד) גבי פטרי חמור והרי אמרי' דבתרייתא אתיא עיקר לאשמועינן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וא"כ הרמב"ם דפסק כן בכמה דוכתין לא צריך להביא האי דר"נ גבי טבלים שאין רבותא יותר מההיא דפטרי חמור דוק:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>הנכנס </b>
+<b> לבית חבירו אינה מקודשת.</b> עיין מ"ש בפ"א מה' גירושין סוף הלכה א' ודו"ק:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וז"ל </b>
+<b> גזל </b>
+<b> את האשה כו'.</b>
+<b> כתב הטור סי' כ"ח משם הרמ"ה ז"ל דבגזל דידה אין חילוק בין קודם יאוש בין לאחר יאוש וכיון דליכא שינוי רשות לא מהני ומוהריב"ל ז"ל בח"א סי' מ' רצה להוכיח מדברי התוס' ז"ל דפרק הא"מ דנ"ב שחולקים על סברת הרמ"ה ז"ל ממ"ש בד"ה והוא לא אמר שכתבו וז"ל וא"ת לרב דאמר אם קדש בגזל אינה מקודשת מאי אתא לאשמועינן הא משנה שלימה היא היכא דלא נתייאשו הבעלים אינה שלו כו' יע"ש ואם איתא דס"ל להתוס' כס' הרמ"ה מאי ק"ל אימא דהא אתא לאשמועינן דאפילו אחר יאוש אינה מקודשת וראיתי למוהר"ש יונה סי' נ"ט תי' לזה וז"ל ולי הדיוט אין זה הכרח דבגמרא לא מצי לאוקמיה מילתיה דרב בלאחר יאוש לפי שדינו של רב למד אותו מהמשנה האמורה שם שהיה מעשר וליקט אחד כלכלה של תאנים של ה' אחיות וקדש בהן ואותו מעשה קודם יאוש הוה ואפילו לא היה מוכרח דקודם יאוש הוא מ"מ אכתי מנ"ל לרב דמתני' איירי אחר יאוש ואשמועינן דבגזל דידה אפי' לאחר יאוש אינה מקודשת אלא ודאי אין חידושו של רב היות הדבר אחר יאוש אלא עיקר חדושו הוא דקדשה בגזל אינה מקו' וממילא משתמע אחר יאוש דבגזל דידה אין חי' א"ד ז"ל ולע"ד אין תי' זה נכון דאכתי איכא למימר דרב לא אתא לאשמוע' אלא לאחר יאוש ודייק לה רב הכי ממתני' דקתני שלהן היתה וכיון דשביעית היא והכל הפקר מאי שלהן איכא הא ליכא בעלים לפירות שביעית אלא ודאי מתני' הא אתא לאשמועינן דהא דמקודשת בשלהן הוא משום דשל שביעית היתה הא בשאר שני שבוע לא משום גזל וכמ"ש הריטב"א ז"ל בחי' והוא מוכרח ממאי דדייק בגמ' טעמא דז' כו' יע"ש וכיון שכן ע"כ דמתני' אפי' בלאחר יאוש אתא לאשמעינן דאי קודם יאוש הא שמעינן ליה מכמה משניות דהיכא דלא נתיאשו הבעלים אינו שלו ולעיקר קו' מהרי"ב אחר המחיל' נלע"ד דקו' מעיקר' ליתא דע"כ הא דרב דקדשה בגזל אינה מקודשת בקודם יאוש איירי מדחזינן דפריך בגמרא לר"י דאמר מי אמר רב הכי ממ"ש ר"י גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש כו' ואם איתא מאי קו' אימא דר"י לא פליג עליה דרב אלא בלאחר יאוש אבל קודם יאוש מודה אלא ודאי דהא דרב בקודם יאוש נמי אתא לאשמועינן ואם כן כי פליג ר"י עליה דרב בכולהו פליג ואפי' אקודם יאוש ומשום הכי פריך מההיא דגזל ולא נתייאשו הבעלים ואי קשיא לך אכתי לתלמודא גופיה תיקשי מנ"ל אדתיקשי לר"י ונימא דרב לא אתא לאשמועינן אלא לאחר יאוש וי"ל דס"ל לתלמודא דמדקאמר רב סתמא קדשה בגזל אינה מקודשת ולא קאמר קדשה בגזל אפי' לאחר יאוש משמע דעיקר דינו לא אתא לאשמועינן אלא דבגזל דידה אינה מקודשת כך נ"ל נכון שם אם קדם ביניהם שדוכין כו' ה"ז מקודשת אוקימתא דגמ' שם וראיתי להר"ב החידושין ז"ל שם שהקשה וז"ל ותימה הוא הא דאמר ר"ן פ"ק ומנא תימרא דשני לן בין שדיך ללא שדיך דתניא כו' אדמיהדר אברייתא אמאי לא פשיט לה ממתני' דקתני שלהן היתה ושל ז' היתה אלמא דאי לאו דשל ז' היתה לא היתה מקודשת עכ"ל ולי נראה דל"ק דאי ממתני' ליכא למשמע מינה כ"כ דאיכא למימר דהא דקתני שלהן היתה לאו למידק מינה דקדשה בגזל אינה מקודשת אלא מעשה שהיה קתני ותדע מדפריך בגמ' לר"י והא לא אמר ואמר ר"י כו' ואם איתא אמאי לא פריך מינה ממתני' דממתני' אין ראי' כ"כ ועוד י"ל ע"פ מ"ש שם הרשב"א בחי' וז"ל יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ואפי' מודה דלשם קדושין קבלתינהו אינה מקודשת והכי משמע מדתניא התם בהך ברייתא דכנסי סלע זו שאני חייב ליכי לא רצתה אינה מקודשת ואוקימנא לה לא רצתה דאשתיק ואפ"ה קתני אינה מקודשת סתם דמשמע לעולם אינה מקודשת ואפילו מודה דלשם קדושין נתכונה עכ"ל. וא"כ איכא למימר דמש"ה מיהדר אברייתא למילף מינה דאפי' מודה דלשם קדושין נתכונה אינה מקודשת בדלא שדיך אבל ממתני' איכא למימר דהכא דייקי' דטעמא דז' הא בשאר שני שבוע אינה מקודשת ואי אמרת דידי שקלי הא אי מודה דלשם קדושין קבלתינהו ה"נ דמקודשת אפי' בדלא שדיך כנ"ל נכון:</b><br><b> טעם המלך</b>
+<b> ט) </b>
+<b> מעת </b> ראיתי דברי רבינו אלו נצטערתי כי לא זכיתי להבין שלשה ענף אבות אלו ושלשה המה נפלאו ממני הרב מוהר"י בן לב ומהר"ש יונה ורבינו המחבר דלחנם נכנסו בפרצה דחוקה דעד כאן לא אמר הרמ"ה דיני' אלא לדידן דקיימא לן יאוש כדי לא קנה אלא בהדי קנין אחר והיינו שינוי רשות או שינוי השם לזה אמר הרמ"ה דיניה דאף לאחר יאוש בגזל דידה אינה מקודשת דהא לא הוי קנין כלל דהא בגזל דידה לא הוי שינוי רשות כיון דדידה היא וגם כיון דלא קני' יכולה למימרא אין שקלי ודידי שקלי כיון דאכתי דידה הוא ועיין ב"ש (סי' כ"ח סק"ו) הוציא משם הב"ח וחלקת מחוקק דחולקין על הרמ"ה וסברי כיון דכבר נתייאשה אף שלא קני' אפילו הכי לא יכולה למימר דידי שקלי ומקודשת עכ"פ מדרבנן עייש"ה בכל סעיף קטן שם. אבל אי יאוש כדי קניא והוא קניה מדאורייתא לית דחש להא דרמ"ה דהא הוא קניה לגזל דידה ומקו' מן התורה וכיון דהיא קני' קנין גמור ודאי לא יכולה גם למימרא דידי שקלי כי לא דידה הוא ואין בזה פקפוק לכל מעיין בדבריהם לפ"ז מאי ק"ל רמ"ה מתוס' דהא ודאי על דברי רב לא שייך למימר הכי דהא רב אית ליה בב"ק (ס"ו ב') יאוש כדי קני איך שייך למימר דאיירי המתני' לאחר יאוש ואמאי אינה מקודשת הא קני מן התורה אלא ע"כ דמתני' איירי קודם יאוש וה"א דאפ"ה מקודשת דאחלתיה קמ"ל דאינה מקודשת משום דיכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ואין בזה פקפוק עיין בית יוסף ועיין פני יהושע בקידושין וצ"ע. ובזה פרקתי קושית הפני יהושע שהקשה על דעת התוספות דמפרשי דבלא שדיך גרע גזל דידה מגזל דאחרים. אם כן מנא ליה לרב דבגזל דאחרים אינה מקודשת דכן משמע מסוגיין דהוכיח כן ממתני' דלמא דוקא גזל דידה אבל גזל דאחרים באמת מקודשת ולדברינו ניחא והכי הוכיח רב לשיטתיה דס"ל יאוש כדי קונה ואי המתני' איירי לאחר יאוש א"כ אמאי בגזל דידה אינה מקוד' כיון דהוי קנין גמור ודאי מקוד' דתרתי ל"ש למימר דלא שייך למימר דאינה מקודשת מצד דלאו ממונא דידיה יהיב לה דהא קניא ביאוש וגם ל"ש למימר אין שקלי ודידי שקלי דכיון דקני מדאורייתא ל"ש למימר הכי. וע"כ המתני' קודם יאוש איירי ואי קודם יאוש שפיר הוכחה נאמנה דאינה מקודשת בין בגזל דידה ובין בגזל דאחרים דמהיכא תיתי לומר דמקודשת בגזל דאחרים הא לא הוי קנין כלל דשינוי רשות לחודיה לא קנה אליבא דכולי עלמא ומוכח נמי דלא חיישי' כלל דלמא הוי יאוש בעלמא וכר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים ומקודשת לחומרא כסברת תוס' ועיין ריטב"א דכתב דלכך יש לחוש לחומרא לענין קדושין דלמא כרבי שמעון דסתם גזילה יאוש בעלים דאי חיישי' לכך א"כ אגזל דידה נמי קשיא תהיה מקודשת לחומרא דלמא יאשה היא עצמה ויאוש כדי קנה ול"ש למימר אין שקלי ודידי שקלי כיון דיאשה וקני ומדחזינן דבגזל דידה אינה מקודשת משום דאמר' אין שקלי ודידי שקלי שמע מינה דלא חיישינן כלל ליאוש ולחומרא ואם כן ה"ה בגזל דאחרים נמי דמ"ש דלענין זה גזל דאחרים וגזל דידה שוין והא דנקט רב אפי' בגזל דידה היינו לענין זה כמו שפירש מהרש"א. יען דבשדיך גזל דידה עדיף לכך נקט אפילו גזל דידה לומר אף שבגזל דידה בשדיך מקודשת אף קודם יאוש דאמרי' אחלתי' מ"מ בלא שדיך אינה מקודשת דלא אמרי' אחלתי' אבל לאחר יאוש או אי חיישינן ליאוש גזל דידה ואחרים ודאי שוין המה דבשניהם מקודשת מן התורה כיון דקני ביאוש וכאן דקניא ודאי לא שייך למימר אין שקלי ודידי שקלי ודוק. ובזה פריק חד מן בחורי הישיבה החריף והשנון הר"ר שמואל ליב קוידרש שיטת הירושלמי על מתני' וז"ל אר"ח בר ב"א ש"מ חמ"ש כו' ומקדשין בגזילה כו' ועיין בפני משה שם שנדחק ולפי הצעותינו מיושב דירושלמי סובר כדקיימ"ל יאוש כדי לא קני וא"כ לפ"ז יש חילוק בין גזל דאחרים לגזל דידה די"ל דחיישי' ליאוש לכך בגזל דאחרים מקודשת כיון דאם הוי יאוש מקודשת דהוי יאוש ביד דידי' ושינוי רשות ביד האשה אבל בגזל דידה דלא הוי שינוי רשות ויאוש כדי לא קני א"כ אינה מקודשת כדעת הרמ"ה דשייך נמי לומר אין שקלי ודידי שקלי וא"כ מדנקט המתני' שלהן היתה משמע לאורויי לן דדוקא בשלה אינה מקודשת בשאר שני שבוע אבל בשל אחרים מקודשת דאל"כ למאי נקט שלהן. וז"ש הירושלמי ומקדשין בגזל. ואף שיש לפקפק בזה כי אם לא נקט שלהן היתה לא הוי ידעינן כלל הדין מגזל והוי אמרי' דרק אתיא המתני' לאשמועינן דהמקדש בפירות שביעית מקודשת וכמ"ש הרשב"א והריטב"א בסוגיין והובא דברי הריטב"א ברבינו פה מכל מקום הדברים נכונים. עוד אמרתי להעיר על דברי תוס' בסוגיין שכתבו דאף דידעינן מכמה ברייתות ומשניות דלפני יאוש לא הוי ממון ומאי אתא רב לאשמועינן ותירצו דה"א דחיישינן לענין קדושין לחומרא והריטב"א באר הדבר וכתב דהוי אמינא דחיישי' לר"ש דסתם גזילה יאוש בעלים עייש"ה וצריך להבין הדבר דמהך בבא הוציא רב דין זה דלא חיישי' לחומרא דהא הוכחותנו כך הוא מדאמרו חכמים אין האחיות מקודשות שמע מיניה דנכריו' מקודשות ודוקא בשביעית אבל בשאר שני שבוע לא ש"מ דקדשה בגזל אינה מקודשת וא"כ היאך ראה דבשאר שני שבוע אינה מקודשת לחומרא דלמא הכי הפירוש אין האחיות מקודשות אבל נכריות מקודשות מן התורה כיון דשביעית היתה אבל בשאר שני שבוע אין הנכריות מקודשות לגמרי אלא מדרבנן ועכ"פ צריכה גט כיון דמקודשת לחומרא ואולם אמרתי דזה לא קשה מידי דיעויין בפני יהושע דכתב דמתני' איירי בשביעית בזמן הזה וכן נכון דהא מעשה היה ומשמע שהיה בימי המשנה ואחר הבית והנה יעויין בבית שמואל סימן כ"ח דמהסס אם אחד קידש בדבר שקנה מדרבנן כגון מעמד שלשתן או בקנין יאוש לחודיה שקונה מדרבנן אי הוי קדושין דאורייתא ואין ולאו ורפי' בידי' ואנחנו בעניותינו הערנו בזה בכמה מקומות ויעויין בפ"ז מהל' תרומות במ"ל ובהלכות לולב בדברי רבינו ועוד בכמה מקומות דברנו מזה הנה והנה ולפ"ז אי נקטינן בידן דהוי רק בכה"ג קדושי דרבנן א"כ ה"נ במתני' דהא דנכריות מקודשות הוי רק קדושי דרבנן דמדאורייתא אינן מקודשות כלל דהא מדאורייתא הוי גזל גמור וא"כ לפי זה ע"כ דדייק דבשאר שני שבוע לא מקודשת אפילו מדרבנן וש"מ דאפילו לחומרא לא חיישינן ודוק:<br><b> ובזה </b> ניחא נמי קושית פני יהושע שם שהקשה דילמא לכך נקט המתני' דבשביעית היתה לאשמועינן דאף שבנכריות הוו הקדושין קדושי דאורייתא אפ"ה אין האחיות מקודשות דאי אשמועינן שאר שני שבוע ונכריות מקודשות לחומרא הו"א דלהכי אמרו חכמים אין האחיות מקודשות לפי שהוא ספק דרבנן אבל אי מדאורייתא הוי קדושין גבי נכריות גם האחיות צריכות גט עייש"ה ולדברינו ניחא דהא השתא נמי אין הקדושין דאורייתא ק"ל. ואולם לבי מהסס בזה דבנ"ד אף אי שביעית מדרבנן ואף לפוסקים דסברו דבדבר דאית לי' מדרבנן הוי רק קדושין דרבנן הני אפ"ה הוי קדושי דאורייתא דהא השתא דתקנו רבנן שביעית בז"הז מותר ליקח כל אחד ואחד הרי האשה יודעת בעצמה שמותר לו לקחת פירות גמרה ומקנה לו הפירות ואחלתי' גבי' ואפילו בלא שדיך הוי מחילה גמורה דלא שייך למימר אין שקלי ודידי שקלי הא לאו דידה הוא דהא רבנן אמרו שדידיה הוא וחוזר הדבר להיות דאורייתא כיון דאחלתיה והוי קדושי דאורייתא ודוקא קיימין דברי הב"ש לענין אי אמרי' יאוש קניא מדרבנן ובאיסורא בא לידי' והן בגזל דידה והן בגזל דאחרים לא אמרי' שנמחל לגבי דידי' דהא עכ"פ הוי גזל אבל הכא דבהתירא בא לידי' וחכמים תקנו שמותר לו לקחת פירות אלו ודאי ל"ש למימר גבי דידה אין שקלי ודידי שקלי ואחלתי' גבי' ועיין בזה. אמנם כל זה לענין גזל דידה אבל אי אמרי' כאוקימתא של הש"ס לעיל (נ"א ב') דמתני' איירי בדלא אמר כולכם אלא באמר כולכם ואחת מב' אחיות הרי מעורב בכלכלה זו גם גזל אחרים חלק רביעי מחומש של חלק חמישי ועיין בפני יהושע כאן בסוגיין שכתב ג"כ כזה. ולפ"ז אכתי הוי רק קדושי דרבנן דהא לגבי גזל דאחרים לא שייך למימר אחלתי' אלא נשאר רק סברא זו שקנה הגזל מדרבנן כיון דרבנן תקנו לי' שביעית בז"הז אבל מ"הת לא קנה מידי והרי הוי רק קדושי דרבנן דהא נתן לה לכל אחת ואחת חלקה שלם וחלק רביעי מחומש חברתה ובה מתקדשת ולא פחות ודעתה על כל החלק הזה שמקבלה והלא מעורב בזה גזל אחרים ואיך היא מתקדשת וע"כ דמקודשת רק מדרבנן וע"כ בשאר שני שבוע אפי' מדרבנן נמי אינה מתקדשת והאי שאמר ואפי' בגזל דידה כמו שכתב מהרש"א דהא בלא שדיך י"ל דידי שקלי וגרע מגזל דאחרים ואם בגזל דאחרים אינה מתקדשת כ"ש גזל דידה ולשון אפילו קאי לפי שבדשדיך עדיף גזל דידה דוק. ואולם כ"ז אי מוקמינן המתני' באמר אחת מכם אבל אי מוקמינן המתני' באמר כולכם וא"כ לא מוכח מידי ממתני' די"ל כאשר בארנו. דלכך נקטו של שביעית היתה דהשתא מקודשות הנכריות מדאורייתא דאף דשביעית בזמן הזה מדרבנן מ"מ כיון דהשתא תיקנו רבנן דביד כל אחד ואחד ללקוט א"כ שדיך ולא שדיך שוין הן דהא לא יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי וא"כ אחלתיה לגבי' ולשם קדושין נטלה והוי קדושין דאורייתא לאפוקי בשאר שני שבוע דלא אחלתי' עכ"פ חיישינן לקדושי דרבנן ולחומרא. ולפ"ז לא קשה מתני' וברייתא אהדדי דממתני' מוכח קדשה בגזל אינה מקודשת וברייתא קתני קדשה בגזל ובחמס ובגניבה כו' מקודשת די"ל דמקודשת דברייתא היינו מדרבנן ומתני' לא מוכח דאינה מקודשת מדרבנן דדילמא לחומרא מקודשת כאשר אמרנו אלא דרב הוכיח שפיר דהוא ס"ל דלא איירי מתני' באמר כולכם וי"ל דרב ס"ל דע"כ מתני' לא איירי באמר כלכם דס"ל כרב ששת ב"ב (קמ"ג ב') דקני את וחמור לא קני וע"כ דלא איירי בכלכם כקושית הש"ס לעיל אבל לרב נחמן שם דאמר קני את וחמור קני אין הוכחה כלל ממתני' דהא מתני' בכלכם איירי ולפ"ז ליכא כלל גזל אחרים ובגזל דידה י"ל אחלתיה כאשר בארנו. ולפ"ז מתורץ קושית הרב החידושין שהביא הרב פה דהקשה אמאי לא הביא רב נחמן לעיל (י"ג א') ראיה לחלק בין לא שדיך ושדיך ממתני' כמו הש"ס הכי דלרב נחמן לשיטתיה אין ראיה כלל ממתני' כיון דמתני' לאו בגזל דאחרים איירי וי"ל דהני קדושי דאורייתא הוא במתני' ובשאר שני שבוע הוי עכ"פ קדושי דרבנן לחומרא ודוק:<br><b> ולפ"ז </b> יש לפרק נמי הירושלמי דדייק ממתני' שמקדשין בגזילה והוא היפך תלמודא דידן ואף א' לא דייק כתלמודא מהדיוק טעמא דשביעית היתה הא שאר שני שבוע לא הוי מקודשת מ"מ איך דייק דמקדשין בגזילה הא לא הוי גזילה דהא שביעית היתה והפקר לכל הוא ומדוע הוי גזל ואולם לפי אשר יעדנו ניחא האי מלתא דהירושלמי נמי היה סובר דמתני' איירי בשביעית בזמן הזה והוי רק דידיה מדרבנן ואיך מקודשות הני נכריות והירושלמי היה סובר לדייק מנכריות מקודשות אפילו מ"הת דומיא דאין האחיות מקודשות וע"כ דקדשה בגזל מקודשת ומה מאוד חדאי נפשאי לתרץ בזה סתירות הירושלמי דהכא דייק דמותר לקדש בפירות שביעית (ופ"ח דשביעית משנה ח') אמר ר"י זאת אומרת שאסור לו ליקח אשה מדמי שביעית ויש לחלק דהכא איירי המתני' בפירות שביעית דרבנן והקילו חכמים גם בקדושין אבל מתני' דשביעית איירי בפירות שביעית דאורייתא ואסור לקדש בפירות שביעית דלאכלה ולא לסחורה ודוק. עוד ראיתי להעיר בהאי ענינא על דעת הרא"ש שכתב בהאי ש"מ דאמר רב אשה נעשית שליח לחברתה אפילו במקום שנעש' לה צרה דאיירי ע"כ המתני' דארבעה אלו אמרו לה קבלי בשביל שלנו והיא קבלה סתם דאי לא אמרו בפי' מי יימר לן דנתרצו לקדושין עייש"ה ברא"ש וקשיא הא כתב הטור א"הע סי' כ"ח וז"ל אבל אם שדך תחלה או אפי' לא שדך תחלה וכשאמר לה התקדשי לי בזה ואמרה הן הוי קדושין וכן הובא במחבר סימן (כ"ח סעיף ב') ולפ"ז היאך קאמר רב דבשאר שני שבוע לא הוי קדושין ואוקי הש"ס טעמי' דמתני' משום דלא שדיך הא אין לך שדיך גדול מזה שאמרו לחברתה קבלי קדושין בשבילנו וצ"ע וצריכין למימר הכי דייק רב אין האחיות מקודשות אבל נכריות כולן מקודשות ואפילו האי אתתא דקבלה קדושין והיא שתקה ול"ה שדיך וטעמיה דשביעית היתה אבל שאר שני שבוע לא הוי הנכריות כולן מקודשות דהא איתתא לא הוי מקודשת כיון דלא שדיך הוי אבל ב' נכריות הנשארות הוו מקודשות אפילו בשאר שני שבוע דוק. ולפ"ז מוכח דע"כ האי איתתא שקבלה הקדושין מהנכריות היתה דאל"כ דאי מהאחיות היתה אכתי קשי' למאי קתני של שביעית היתה דאף בשאר שני שבוע הוי מקודשת דהא אמרו קבלי קדושין והוי שדיך והנכריות כלן מקודשות והאי דאינה מקודשת מן האחיות היתה וע"כ דהאי איתתא שקבלה הקדושין מן הנכריות היתה ושפיר קתני של שביעית היתה דבשאר שני שבוע האי איתתא עכ"פ לא הוי מקודשת כיון דשתקה ולא שדיך הוי אמרינן אין שקלי ודידי שקלי ובזה מפורק קושי' חמורה מה שיש להקשות מאי הוכיח הש"ס דאשה נעשית שליח לחברתה אפילו במקום שנעשית לה צרה דלמא האי שקבלה קדושין מהאחיות היתה והיא אינה מקודשת ולא הוי צרה ולדברינו ניחא דמוכח דע"כ מנכריות היתה דוק וחריף. ובחדושי אמרתי עוד להעיר על ענין אחד חדש והנה הוא הדבר אשר אמרתי מאי הוכיח רב דאפילו גזל דידה אינה מקודשת מדקתני שלהן היתה משמע בשאר שני שבוע בכה"ג אינה מקודשת משום גזל והא הוי גזל דידה וקשיא לי היאך נראה דבר זה דמפשטן וריהטא דמתני' משמע שלהן היתה בשותפות דשדה של שותפות היתה וא"כ דלמא לעולם אם חטף אחד סלע מידה מקודשת אבל הכא כיון דשותפות היתה א"כ כשתחלקו אם אמרינן אין ברירה הוי לקוחות זה מזה דמהיכא ידעינן דחלק הזה שמגיע לה מתחלה שלה היתה ותינח אם המה מתחלקין בעצמן אבל הכא שהוא גזל מהן מי יאמר בחלק שמגיע לה מחלק היה שהיה מגיע לה דלמא חלקה של חברתה והיא מקודשת בחלק חברתה ובגזל אחרים ולכך אינה מקודשת ואף שי"ל דעכ"פ צריך להיות מקודשת מספק דלמא באמת מקודשת מספק בשאר שני שבוע ובמתני' לכך קתני שלהן היתה ושל שביעית היתה מקודשת ודאי. ואולם רב לשיטתי' אזיל דס"ל ביצה (ל"ז ב') יש ברירה אפילו בדאורייתא וא"כ אמרינן הוברר הדבר שזה החלק הי' מגיע לה ואולם אי אמרינן אין ברירה א"כ אין ראיה ממתני' דבגזל דידה אינה מקודשת דלמא לעולם בגזל דידה מקודשת והכא ה"ט כיון דשותפות הי' הוי כגזל דאחרים וא"כ לפ"ז לרב נחמן בבכורות (נ"ב א') דס"ל אין ברירה לא מוכח מידי ממתני' דבגזל דידה אינה מקודשת ולא צריכין לחלק בין שדיך ובין לא שדיך. ומתורץ בזה נמי קושית הרב החדושין שהביא הרב פה דאמר ר"ל לעיל (י"ג א') ומנא תימרא דשני לן בין שדיך ללא שדיך ואמאי לא הביא ראיה דמתני' וברייתא אהדדי ולפי אשר הערנו ניחא דרב נחמן לשיטתי' קאי ודוק:<br><b> ובזה </b> ישבתי נמי דקדוק צח בסוגיין דאמר רבי יוחנן מי אמר רב כותי וכי אי אפשר הדבר שרב יאמר כותי' דר' יוחנן ומאי אתמוה וכי גרע כחיה דרב מכחי' דר"י ואולם לפי אשר יעדנו ניחא דאי אמרי' אין ברירה מוכח ממתני' דבגזל דאחרים אינה מקודשת דהא הכא דבשותפות הוא והוי כמו גזל אחרים ואמאי אינה מקודשת בשאר שני שבוע ועכ"פ מקודשת מספק ואולם רב סובר יש ברירה לכן הוכיח שפיר דאפי' בגזל דידה אינה מקודשת ובאמת לא מוכח לכאורה לדידי' גזל דאחרים כקושית הפני יהושע שהערנו עליו בתחלת דברינו די"ל איפכא דוקא גזל דידה אינה מקודשת יען שיכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי אבל גזל דאחרים מקודשת אבל רבי יוחנן שפיר הוכיח דאפילו בגזל אחרים אינה מקודשת דהא רבי יוחנן סובר עירובין (ל"ו א') אין ברירה וא"כ הרי המתני' אפילו בגזל דאחרים איירי דהא הכא שותפות הוא כאשר בארנו וא"כ לרבי יוחנן לדידי' שפיר הוכחה אבל לרב לשיטתי' דס"ל יש ברירה א"כ רק מוכח גזל דידה ולא גזל אחרים לכך שפיר תמה ר' יוחנן מי אמר רב כותי דלדידי' לא מוכח מידי ועי' בזה. ובחדושי הארכתי מאוד ואין פה עט האסיף ובאתי רק לעורר על המעיין וידעתי שיש בדברינו קצת סתירות דברינו ואין אפשר פה להאריך כי אין הגליון מספיק:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>המקדש </b>
+<b> במלוה.</b> עי' מ"ש רש"י פ' הא"מ דף מ"ז ע"א ד"ה אינה מקו' וז"ל ואפילו ישנה בעין כו' והנראה שהכריחו לרש"י לפרש כן ממאי דפרכינן בגמ' התם לקמן ע"כ ל"פ אלא דמ"ס מלוה אע"ג דלא נשתייר שו"פ כו' אבל דכ"ע מקדש במלוה מקודשת ואי דוקא בשאין המעות בעין קאמר רב דאינה מקודשת א"כ דרב אתיא כרשב"א וא"כ לא הו"ל למפרך אלא לימא כתנאי כדפריך מקמי הכי וכ"כ הרב החידושין ואין להקשות לתלמודא גופיה מנ"ל די"ל דלישנא דקאמר רב מלוה להוצאה ניתנה משמע אפי' בדאיתי' בעין ומוהרי"מט ז"ל בחי' פ"ק דקדק מדברי רבינו ז"ל דס"ל דדוקא כשאין המלוה בעין אבל אם ישנה בעין אפילו רב מודה והוא דבר תימא איך יתיישב לפי דרכו סוגית הגמרא וכמ"ש ומה שדקדק מדברי רבינו ז"ל כבר כתב מרן הב"י סי' כ"ח שכונתו לומר דכיון דלהוצאה ניתנה אע"פ שהמעות עדיין בידה הו"ל כאלו כבר הוציאה אותן ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו יע"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה וזה פשוט:
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>המקדש </b>
+<b> בהנאת מלוה אינה מקודשת כו'.</b> שם פ"ק דקדושין אמר אביי המקדש בהנאת מלוה מקודשת ה"ד אילימא דאזקפא דאמר לה ד' בה' האי רבית מעלייתא הוא ופי' רש"י ואמאי קרי לה הערמת רבית נראה שדעתו כדעת הריטב"א שכתב וז"ל פי' לישנא בעלמא קא קשיא ליה היכי קרי לי' הערמת רבית אבל ודאי אפי' ברבית גמורה אם כבר פרעתו וחזר וקדשה בו מקודשת דמעות דרביתא קנינהו לגמרי וממון גמור הוא אלא שיש חובה להחזירו ואם מת אין בניו חייבין להחזיר ע"ש וכ"כ ג"כ בפרק איזהו נשך ובאו דבריו בשי' מקובצת למוהר"א דקמ"ה וז"ל חמשה מפקינן מיניה לאו הנהו חמשה ממש קאמר אלא דמיו וכפי דמיהם של עכשיו בין שהוזלו בין שהוקרו כו' דהא קנינהו במשיכה וקני ליה מאי דשקיל מיניה שהרי יורשיו אין חייבין להחזיר כו' ע"כ. וראיתי להרב מחנה אפרים ה' מלוה סי' ב' שהקשה עליו מההיא דאמרינן בריש הגוזל בתרא אברייתא דקתני הניח להם אביהם מעות של רבית אע"פ שיודעין שהן של רבית אין חייבין להחזיר זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי והתוס' הקשו שם דאפי' אי לאו כרשות לוקח דמי א"ש דפטורים דכיון דמדעת נתן לו הו"ל מלוה גביה ולכך אין חייבין להחזיר דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים ותי' דאע"ג דמדעתו נתנם לו איתנהו גביה בתורת גזילה דהו"ל נתינה בטעות ומקרי גזילה בעיניה כיון שהמעות בעין ע"ש. הרי מבואר דריבית חייב להחזירו בעיניה כעין גזילה כו' א"ד יע"ש ולע"ד זה ל"ק כלל דמבואר הוא דמעולם לא כתב הריטב"א כן אלא דוקא אליבא דרבא דמשני התם דטעמא דברייתא משום דגזירת הכתוב היא דלדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר וכמדוקדק בדבריו שכתב שהרי אין יורשיו חייבין להחזיר משמע שדעתו להביא ראיה למ"ש דמעות של רבית קנינהו לגמרי ממה שאין היורשים חייבין להחזיר אע"ג דבגזילה חייבין וע"כ היינו אליבא דרבא דס"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ובגזילה חייבין ובריבית ה"ט דפטירי משום גזירת הכתוב ולהא כתב דע"כ ה"ט דפטרינהו רחמנא משום דמעות של רבית קנינהו לגמרי אבל לרמי ב"ח דס"ל דטעמא דברייתא משום דרשות יורש כרשות לוקח דמי ואפילו בגזילה פטורין מה"ט אין ראיה כלל ממה שאין היורשים חייבים וכיון שכן ודאי איכא למימר דלרמב"ח ה"נ דס"ל דרבית נמי חייב להחזירו בעיניה כגזילה אלא דלרבא דס"ל דגזירת הכתוב היא גבי רבית הוא דכתב הריטב"א כן וזה פשוט וכן ראיתי להרב מש"ל בפ"ג מה' מו"ל דין ג' שכתב כן בפשיטות יע"ש. ומעתה מתרצתא היא מה שהקשה עוד הרב הנז' ממ"ש בתמורה גבי פלוגתא דאביי ורבא בכל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אמרו שם בלישנא בתרא דאביי ורבא בר"ק פליגי דלאביי דאמר אי עביד מהני ר"ק אינה יוצאה בדיינים ולרבא דאמר לא מהני ר"ק יוצאה בדיינים ופריך תלמודא והא אביי הוא דאמר ר"ק יוצאה בדיינים ואם איתא לסברת הריטב"א דאף דר"ק יוצאה בדיינים אפשר לומר דאותו חפץ קנה אמאי ל"ק תלמודא דבהא פליגי דלאביי דאמר אי עביד מהני קני המלוה החפץ קנין גמור ואינו חייב להחזיר אלא דמיו משום עשה דוחי אחיך ולרבא דאמר לא מהני הרי המלוה לא קנה כלום וחייב להחזיר הרבית כמו שהיא אלא ודאי דס"ל לתלמודא דמאן דס"ל ר"ק יוצאה בדיינים הו"ל כגזל ממש וחייב להחזירו בעיניה את"ד יע"ש. וכפי מ"ש לק"מ דע"כ ל"מ תלמודא לומר דלרבא דאמר לא מהני חייב להחזירו בעיניה משום דכיון דרבא גופיה ס"ל דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ובגזילה חייבין להחזיר וה"ט דריבית דפטרי משום גזירת הכתוב עכ"ל דריבית קנה לגמרי דאי לא מ"ש מגזילה וכמו שהכריח הריטב"א דינו ממה שאין היורשים חייבין ומעתה לא תיקשי נמי דכיון דרבא ס"ל אי עביד לא מהני א"כ לא אהנו מעשיו כלל והיכי קני ליה לרבית דאיכא למימר דהכא שאני דגזירת הכתוב היא ממאי דגלי קרא שאין היורשים חייבין וזה פשוט. ומכלל האמור מבואר שלדעת הריטב"א הא דאמרי' בגז"ג כי מפקינן מיניה גלימא מפקינן מיניה כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי כו' לאו היינו משום דההיא מיירי במכר לו גלימא משום זוזי דריביתא דדל מהכא זוזי דריבית מ"מ המכר קיים וכמ"ש הרב הנז' אלא אפילו כשהתנה לתת לו גלימא ברביתא אפ"ה דינו הכי דאינו חייב להחזירו בעיניה מדינא אלא משום טעמא דלא לימרו כו' וזה מבואר ומעתה תמה אני על הרב מש"ל פ"ח מה' הנז' דין ט"ו שכתב וז"ל נראה שמי שהלוה לחבירו ונתן לו הלוה חפץ ברבית שצריך להחזיר לו החפץ ואינו יכול המלוה ליתן לו דמיו דדוקא בשקצץ עמו בדמים ואח"כ נתן לו החפץ בשביל הדמים אז הוא דאמרינן דהמקח קיים ויחזיר הדמים כו' יע"ש והוא תימה איך כתב כן בפשיטות מאחר שלדעת הריטב"א מבואר דאפילו בכה"ג אינו חייב להחזיר אלא דמיו והרב עצמו בפ"ד מה' הנז' דין ד' יחס סברת הריטב"א לסברת הטור ושאר הפוסקים שכתבו דגבי רבית כל שאינו דבר מסויים אפי' הוא בעין אינו חייב להחזיר היכא שבא לעשות תשובה ובגזילה קי"ל דכל שהוא בעין חייב להחזיר וכתב דהיינו טעמייהו משום דגבי רבית דקי"ל שאפילו שהוא בעין קנאם המלוה וממון שלו הוא אין טעם לחלק בין כשהוא בעין לכשאינו בעין יע"ש וא"כ תימא על עצמו איך כתב כן בפשיטות מאחר שסברא זו אינו אלא אליבא דיחידאה לרי"ו כמ"ש הוא ז"ל וצ"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על מ"ש התוס' ד"ה דארווח לה וא"ת אמאי אסור לעשות כן מפני הערמת רבית והא אמרינן בפ' איזהו נשך שרי ליה לאינש כו' וי"ל דהיינו שאין הלוה נותן כלום לנותן אבל אם היה נותן היה נראה כשלוחו ואסור כו' יע"ש וכ"כ הר"ן ז"ל והרמב"ן ז"ל בחידושיו וכ"כ בתוספי הרא"ש מכ"י וכ"כ הטי"ד סי' ק"ס אלא שהוסיף עוד וכתב ודוקא שאומר כן מעצמו בלא דעת הלוה וגם לא יחזור ויקחנו מהלוה וגם שלא יאמר הלוה למלוה אני לא אתן לך אבל פ' יתן לך בשבילי אבל אם יש צד אחד מאלו אסור וכתב מרן בב"י שם דבחלוקה ראשונה כתבו תלמידי הרשב"א שהרמב"ן חלוק עליו ואמר דכיון דזה משלו הוא נותן ואין הלוה משלם לו מ"ל פייסו ומה לי לא פייסו והיאך נעשה שלוחו אם משלו הוא נותן אלא ודאי אפ"ה שרי וכתב עוד ולענין הלכה הרוצה לסמוך על דברי המתירים רשאי כיון דמידי דרבנן הוא יע"ש וראיתי להרב גד"ת שער מ"ד ח"ד סי' י"ד שהקשה עליו וז"ל ולכאורה יש לגמגם על פסק זה דכיון דפלוגתא דהני רבוותא אי הוי כשלוחו אי לא הא אי הוי כשלוחו הרי הוא כמותו ואסור מן התורה ואם שהטור לא כתב אלא אסור דמשמע דאיסורא בעלמא הוא דאיכא הרי גם באומר אני אלוה לך ע"מ שתתן לפ' כתב לשון אסור ופשוט הוא דאסור מן התורה א"ד יע"ש גם מוהרשד"מ בח"המ סי' רל"ב כתב בפשיטות דאסור מ"הת יע"ש ותמהני עליהם שהרי מדברי התוס' והר"ן והרמב"ן שכתבנו מבואר דאפי' א"ר אינו ואינו אסור אלא משום הערמת רבית גרידא שהרי אמר אביי דאסור לעשות כן מפני הערמת רבית וא"כ דאפי' בחוזר ונפרע ממנו דבהא כ"ע מודו ואפילו הרמב"ן מודה דאסור אפ"ה ס"ל דאין איסורו אלא משום הערמת רבית כ"ש היכא דפייסו הלוה ולא נתן לו כלום דלדעת האוסרים אין איסורו אלא משום הערמת רבית ודברי מרן ז"ל שכתב כיון דמידי דרבנן הוא מיוסדים על אדני פז והן הן דברי התוס' שכתבנו ואין לומר דס"ל למוהרשד"ם דע"כ לא אמרו דאינו אסור אלא משום הערמת רבית אלא דוקא באומר כן בשעת הרוחת זמן דבהא הוא דאיירינן כדקאמר בגמ' ל"צ דארווח לה זימנא אבל בנותן לה בשעת הלואה ה"נ דאסור מ"הת דהא ודאי ליתא דא"כ מאי ק"ל ז"ל דאמאי מוקי לה בהרוחת זמן לוקמה בתחלת הלואה הא בתחלת הלואה איסורא דאורייתא איכא ואביי קאמר ואסור משום הערמת רבית אלא ודאי ל"ש ונר' דאישתמיט מיניה דמוהרשד"ם דברי התו' הללו וצ"ע ודרך אגב ראיתי להרב מש"ל בפ"ה מה' מו"ל דין י"ד דנ"ו ע"ג שנסתפק לדעת הרמב"ן וסיעתיה החולקים בחלוקה ראשונה דהיינו פייסו הלוה ולא נתן לו כלום אי חולקים נמי בחלוקה ג' וס"ל דאפילו אמר הלוה למלוה פ' יתן בשבילי כל שלא נתן הלוה לנותן ש"ד או דילמא דבהא מודו וכתב דמסברא נראה דשרי כיון שאין הלוה נותן כלום מה לי שיפייס הלוה לאדם אחר שיתן בשבילו מ"ל שיאמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי א"ד יע"ש ותמהני עליו איך אישתמיט מיניה לשון הרב בע"הת שם שכתב וז"ל גם הראב"ד כתב דדוקא בשלא דבר עם הלוה בשום רבית אבל דבר עמו ואמר פ' אוהבי יתן לך בשבילי אסור מפני שנראה כשלוחו וכ"ש אם יפייס אותו שיתן ע"כ הרי בהדיא דטפי מסתבר לאסור בשיפייס הלוה לנותן שיתן בשבילו מהיכא שדבר הלוה עם המלוה וא"כ כיון שלדעת הרמב"ן אפילו פייסו שרי כ"ש כשדבר הלוה עם המלוה ואין לומר דמ"ש וכ"ש אם יפייס אותו שיתן קאי אדלעיל דהיינו דאיכא תרווייהו שדבר הלוה עם המלוה וגם פייס הלוה לנותן אבל פייסו גרידא ה"נ דגריע' מהיכא שדבר הלוה עם המלוה דהא ודאי ליתא דאי כ"ש אם יפייס מיירי היכא שדיבר ג"כ עם המלוה פשיטא דבכלל מאתיים מנה וכי תעלה על דעתך דמשום שפייס את הנותן ג"כ מיגרע גרע ותו דאם הדברים כן אף אנו נאמר שלדעת הראב"ד פייסו גרידא שרי וכדעת הרמב"ן ומ"ש דכל שכן פייסו דאסור היינו משום דאיכא תרוייהו ואלו מרן בב"י כתב שדעת הראב"ד לאסור שלא כדעת הרמב"ן אלא ודאי מבואר דכ"ש פייסו שכתב הראב"ד היינו פייסו גרידא ובספר אסיפת זקנים שם בפרק אז"נ הביא שם לשון הראב"ד כמו שכתב בעה"ת וכתב עליו ואין הרמב"ן מודה לו בדבר זה יע"ש הנה מבואר שהרמב"ן אינו אוסר אלא בחלוקה ב' גרידא כנ"ל ודע שכתב עוד שם משם הריטב"א וז"ל ואפילו פייס הלוה שיתן למלוה משלו כדי שילוה לו אין בכך כלום ואפילו חזר הלוה ונתן לזה מה שנתן משלו למלוה דהא מדינא אינו חייב לו כלום כו' יע"ש הנה מבואר שדעתו להתיר אפילו חזר הלוה ונתן לנותן הפך דעת הרמב"ן ולפי"ז מ"ש בסוף דבריו וכן פירש רבינו משם הרמב"ן ע"כ דלא קאי אלא אמאי דסמיך ליה באומר זרוק מנה לים ואלוה לך מנה וכ"כ מרן החבי"ב סי' הנז' ויש לי מן התימה שדברי הריטב"א סותרים למ"ש בשמעתין שהביא פר"ת משם י"מ והוקשה לו מההיא דפרק אז"נ ותי' כמ"ש התו' דהכא שאני דחוזר ונפרע ממנו וכתב ע"ז והפי' הזה אמת הוא כו' גם בסמוך גבי ההיא דתן מנה לפ' ואקדש אני לך כ' ג"כ דכל שאינו חוזר ונפרע ממנו ש"ד יע"ש הרי מבואר שדעתו לאסור והן נסתר מחמתו וצ"ע: כתב הרא"ש ז"ל וז"ל אם אמר לה הרי את מקו' בהנאת מחילת מלוה מקודשת דלא גרע מארווח לה זימנא וכ"ש הכא שמאריך לה זמן לעולם ותדע דאמרינן לקמן דבמכר נמי לא קנה קרקע במלוה ואמרינן בהזהב יש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה כו' והיאך קונה באלו המעות והא מלוה נינהו אלא במחילת המלוה וה"ה לענין קדושין עכ"ד וכ"כ התוס' בפרק הזהב דמ"ו ד"ה יש דמים ויש לדקדק ממ"ש ז"ל בפ' אז"נ דס"ב ע"ב ד"ה הרי שהי' שהק' וז"ל תימא והלא מעות קונות הכא אפי' מדרבנן דמילתא דלא שכיח היא כדאמרינן בהזהב גבי החליף דמי שור כו' ויש לתמו' שדבריהם ז"ל סתרי למ"ש בפרק הזהב דההיא מיירי בקונה בהנאת מחילת מלוה אבל במלוה גופה לא קנה כלל וא"כ איך כתבו הכא בפשיטות דקנה אפילו מדרבנן וליכא למימר דה"נ מיירי בקונה בהנאת מחילת מלו' דהא מנ"ל דתלמודא מיירי בהכי אדתיקשי להו ז"ל קוש' ולכן נ"ל שדעתם ז"ל כמ"ש הריטב"א ז"ל בפרק הא"מ בסוגי' דהמקדש במלו' משם הירושלמי דהא דאמרינן דמלו' אינה קונ' במכר ה"ד לענין שיכול לחזור בו הלוקח אבל המוכר אינו יכול לחזור יע"ש וא"כ נראה שמה שהוצרכו התוס' לומר דהא דהחליף שור בחמור מיירי בהנאת מחילת מלוה היינו משום דמתני' קתני כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו משמע דאין שום אחד מהם יכול לחזור אמנם הכא באז"נ ק"ל שפיר דכיון דמעות קונות לגבי המוכר שאינו יכול לחזור א"כ ל"מ ברבית כיון דכי מוקרי א"י המוכר לחזור נמצא דברשותי' קא מוקרי ומה שהביאו ההי' דפרק הזהב לאו למימרא דההיא מיירי במלוה גופא אלא הוצרכו להביא ההיא דהזהב למ"ש דאפילו מדרבנן קנה משום דלא שכיח כנ"ל ועיין בתוספות פ"ק דב"מ די"ו ד"ה האי שטרא חספא כו' שנראה מדבריהם דמלוה אינה קונה ואפי' המוכר יכול לחזור דסוגיא דהתם גבי חזרת המוכר קאי כמ"ש התוס' שם ד"ה חזר ולקחה ואפי' הכי כתבו דמלוה אינה קונה יע"ש ומ"מ מבואר מדבריהם דס"ל דהא דאמרי' בהזהב מילתא דלא שכיח היא לאו דוקא בהחליף דמי שור בפרה דמלוה הבא מחמת מכר היא אלא אפי' בשאר מלוה נמי דינא הכי דהוי מילתא דלא שכיח ומתני' דנקט החליף דמי שור לאו דוקא וזה מוכרח דאל"כ מאי ק"ל הכא אבריית' דהרי שהי' נושה בחבירו מנה הא הכא לאו במלוה הבא מחמת מכר מיירי אדתיקשי להו ועיין בהרב ח"ה לקמן דכ"ח ע"ב בד"ה כיצד החליף שכתב אחר שהביא דברי התוספ' דפרק הזהב וז"ל ומיהו ל"מ למיתני בפשיטות בשאר מלוה דכיון דשכיח הוא גזרו רבנן לשמא יאמר לו נשרפו חיטך בעליה כו' ולפי הנראה נעלם ממנו דברי התו' דפ' אז"נ ודו"ק:<br><b> ודע </b> שרבי' ז"ל בפ"א מה' מכירה ה' ד' חולק אסברת הרא"ש והתוס' ז"ל שכתבנו וכתב שם דמלוה קונה במכר והראב"ד ז"ל השיגו בזה מסוגיא דפרק הא"מ וכתב וז"ל ואולי הטעהו הא דאמרינן מעמידין מלוה על הפירות והוא שיש לו וההיא לאו לענין קנין מיירי אלא לאיסור רבית יע"ש וה"ה ז"ל הליץ בעד רבינו וכתב שרבינו דחה סוגיא דפרק הא"מ מכח הך סוגיא דפרק הזהב דהחליף דמי שור בפרה ובס"ד כתב דשיט' האחרונים עיקר יע"ש ומבואר הוא דלפי שיטת האחרונים שהסכים ה"ה ז"ל לדעתם ע"כ צ"ל דההיא דמעמידין מלוה על הפירות הוא משום דאף ע"ג דמלוה אינה קונה ויכול לחזור בו אפי"ה כיון שיש לו לא מיחזי כרבית אם אינו חוזר בו ומשמע דסברא זו פשיטא ליה לה"ה טובא דלא תליא איסור רבית בקנין ממה שלא כתב דרבי' ז"ל סמך אההיא דאז"נ ודחה סוגיא דהא"מ מקמ' וכמ"ש הראב"ד ולמה זה הוצרך להביא עצות מרחוק מההיא דפ' הזהב ועוד נראה דאף לדעת רבי' ז"ל עכ"ל כן שהרי ההיא דמעמידין מלוה על הפירות ברייתא דרבי אושעיה היא התם בפ' אז"נ וכיון שכן תקשי לן לפום סוגי' דהא"מ דס"ל דמלוה אינה קונה היכי הוה ניחא ליה ברייתא דהתם אלא ע"כ לומר דאיסור רבית לא תליא בקני ולומר דהתם מיירי במוכר בהנאת מחילת מלוה ליתא שהרי לדעת רבינו הנאת מלוה אינו קונה כמ"ש גבי קדושין וכמ"ש ה"ה: ומתוך האמור נתבאר שאין מקום למה שכתב הרב גד"ת בשער מ"ו ח"ד סי' ס"ב ליישב דברי ה"ה שכתב בפרק כ"ב מה' מכירה על מ"ש רבינו דהפוסק על שער שבשוק ולא היה מאותו המין דחייב לקנות וליתן לו מה שפסק וכתב ה"ה דזה מבואר בפרק אז"נ ומרן בכ"מ תמה עליו דמאחר דההיא דריש אז"נ אינה שנויה אלא לענין רבית מנין לנו ללמוד משם לענין קיום המקח יע"ש והרב גד"ת כתב ליישב דס"ל לה"ה דמדחזי' דפוסק על שער שבשוק דמותר ואין בו משום רבית אע"ג דבשעת מסירת המקח נתייקר א"ל למי' דמדינא ודאי קנה ואינו יכול לחזור דאי יכול לחזור בו מדעתו מיחזי כרבית דבשביל שהקדים לו המעות אינו חוזר בו אע"ג שיכול לחזור א"ד יע"ש וכ"כ הרב מוצל מאש ליישב דברי ה"ה ז"ל בתשובה סימן ה' ומתוך מ"ש מבואר דהא ליתא שהרי לדעת ה"ה שהסכים לשיטת האחרונים דמלוה אינה קונה ואפילו לדעת רבינו עכ"ל דאע"ג דלענין קנייה יכול לחזור בו אפי"ה כל שאינו חוזר בו שרי ומש"ה אמרי' דיש לו מותר וכמ"ש ומרן הב"י סימן קפ"ט כתב משם תלמידי הרשב"א שרבינו למד דמלוה קונה מדאמרינן בריש פ' הזהב אמר רבא קרא ומתניתא מסייע לר"ל מדכתיב וכחש בעמיתו כו' ואמר ר"ח תשומת יד כגון שיחד לו כלי להלואתו כו' ואלו תשומת יד לא אהדרי' מ"ט לאו משום דמיחסרה משיכה ואם איתא דמלוה אינה קונה אי נמי מעות קונות הכא אינו מחוייב להחזיר הכלי למלוה משום דהו"ל מלוה ומלוה אינה קונה ובעל החידושין כתב עליו דאין מכאן ראיה דהא איכא לאוקמי כגון שיחד לו כלי בשעת הלואתו דאיכא מעות ותמה על רבינו כו' יעוין שם ולא הבינותי דבריו דאכתי תקשי מנ"ל לרבא דתשומת יד דקרא מיירי בשיחד לו כלי להלואתו בשעת הלואה אדתקשי לר"י אימא דקרא מיירי בשיחד לו אחר הלואה דהו"ל מלוה ומשום הכי לא אהדריה קרא משום דמלוה אינה קונה וצ"ע והר"ן ז"ל כתב שלא כדעת הרא"ש וז"ל א"נ אפשר לומר דכל שמחל לו המלוה עצמה אפילו אמר לה בההיא הנאה (שהיתה נותן בה פרוטה לאדם אחר שיפייסנה) דעתה אזוזי ומשום הכי נקט לה בגמ' בארווח לה זימנא כו' ולא נקט לה במחילת כל המלוה יע"ש ויש לדקדק שהרי קיימא לן דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה כדאיתא פ' הא"מ וא"כ ה"נ נימא שדעתו אפרוטה שהיתה נותנת לאדם אחר ונראה שדעת הר"ן ז"ל דע"כ לא אמרינן דעתה אפרוטה אלא דוקא היכא דיהיב לה מהשתא פרוטה בעין אבל היכא דפרוטה נמי ליתיה בעיני' דעתה אמלוה ועיין בס' מח"א הלכות שכירות סימן י"ד שכ"כ ודברי הר"ן הללו סיוע לדבריו ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רמה) </b> ופי' רש"י ואמאי קרי לה הערמת רבית נראה שדעתו כדעת הריטב"א שכ' וז"ל. פי' לישנ' בעלמא קא קשיא לי' כו'. לענ"ד אין ראי' כלל דרש"י ס"ל כן משום די"ל דרש"י פירש כן משום דאפי' אי נימא דבשדיך מיירי ובכה"ג הא מקודשת אפי' בגזל דידה וכש"כ ברבית דמדעתה יהבה לי' ואעפ"י שהוא בעין וחייב להחזיר לה מ"מ מקודשת בדשדיך ולא מקשה הש"ס אלא אמאי דקרי לה הערמת רבית ובפרט דבפשיטות בדשדיך מיירי שם אביי דו"ק ותשכח:<br><b> (רמו) </b> משום דכיון דרבא גופי' ס"ל דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ובגזילה חייבין להחזיר כו'. תמהני דאי הסוגיא בתמורה אזלא למאי דס"ל לרבא דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי וברבית גזירת הכתוב הוא דלדידי' אזהרה רחמנא ולא לברי' א"כ איך בעי הש"ס למימר התם בפלוגתא דאביי ורבא אי עביד מהני איכא בינייהו לענין חזרת רבית קצוצה דמאי ענין רבית קצוצה למחלקותן כאן בתמורה הא באמת למאי דס"ל לרבא אי עביד לא מהני הו"ל למימר דלא קני לי' לרבית כלל מאי אמרת דשאני רבית דגזירת הכתוב הוא דפטרה רחמנא לברי' דלא מהדר מכלל דקני ומ"מ להאב אזהרה רחמנא וחייב לאהדורי נמי מגזירת הכתוב מקרא דוחי אחיך עמך וא"כ אפי' אי ס"ל לרבא בעלמא כאביי דאי עביד מהני נמי ניחא מה דס"ל דרבית קצוצה יוצאה בדיינין משום גזיה"כ דוחי אחיך עמך ולאביי דס"ל דר"ק אינה יוצאה בדיינין עכ"ר דלית לי' האי גזיה"כ דאב חייב בחזרה ובן אינו חייב דאל"כ אמאי אינה יוצאה בדיינין מה בכך דבעלמא אי עביד מהני הא ברבית גזיה"כ הוא וא"כ הא עיקר פלוגתייהו ברבית תליא בדרשא דקרא דרבא ס"ל דלדידי' אזהרה רחמנא ולברי' לא אזהרה וא"כ למה לי' לרבא למימר כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הא רק לענין רבית לחוד איכא בינייהו ובזה אפי' אי נימא דבעלמא אי עביד מהני נמי הדין דיוצאה בדיינין מאב ולא מבן וא"כ איך בא הש"ס למימר האי איכא בינייהו דלרבא רבית קצוצה יוצאה בדיינין הא אפי' אי ס"ל בעלמא כאביי נמי יוצאה בדיינין משום גזירת הכתוב ודוק:
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>היה </b>
+<b> לו חוב ביד אחרים כו'.</b> כתב ה"ה וז"ל ולא ביאר רבינו אם היה לו מלוה בשטר על אחרים והקנה אותה בכתיבה ומסירה כו' עד וכדע' חכמים לפי אוקמת' אחת שעשו בגמ' כו' וכן מבואר שם דאמרי' ה"ד כו' אילימא שט"ח דאחרים קשיא דר"מ אדר"מ ודע שמסוגיא זו כ' הר"ן בפ' הכותב שהבי' הרשב"א ז"ל ראיה לדעת רש"י ז"ל שכ' שם הא דא' אמימר דלמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא דלאו דוקא אלא כלומר אומר לו שלא מכר אלא הנייר והרי שלו הוא נר' דס"ל דאין הלוה יכול להוציא השטר מיד הלוקח אלא הלוקח קנאו מדלא ק"ל הכא אלא דר"מ אדר"מ ואילו דרבנן אדרבנן לא ק"ל ואם איתא דכל שפקע שעבודו חייב להחזיר את הנייר דרבנן אדרבנן קשיא כו' דהיכי אמרי' שמין את הנייר הרי אם ימחול הבעל צריכה היא להחזיר את הנייר כו' יע"ש: והרא"ש ז"ל שם כתב דברי רש"י ז"ל וכתב דלשון מגבי לי' קשיא וכתב משם חכמי פרובינצייא ז"ל שגם כאן צריך לפרוע המוחל ללוקח דמי הנייר דכיון דמוחלו הרי הוא כפרוע וצריך להחזירו ללוה כי הוא נותן שכר הסופר והנייר שלו ומשמע שדעתו ז"ל נוטה לדעת חכמי פרובינצייא והטור ז"ל בח"מ סימן ס"ו סט"ז כתב משם בעה"ת דאם לא כתב המוכר קנה לך איהו כו' שאם פרע הלוה למוכר ב"ד כופין את הלוקח להחזיר את השטר ללוה אלא שהלוה נותן לו דמי הנייר וכתב הרב פו"ד שם שאף שהטור ס"ל ברסי' הנז' דכל שאין בו כתיבה ומסירה כדינו לא קנה הלוקח את הנייר העתיק לשון בעה"ת דנ"מ היכא דכתב ומסר לו השטר דאז קנה השטר לגמרי אפי"ה אם קדם ופרע הלוה למוכר דינא הוא שכופין את הלוקח להחזיר השטר ובהכי ניחא מה שהקשה הרב ש"ך ז"ל ס"ק נ"ח יע"ש ומה שלא כתב כן בפירוש בשכתב ומסר כדינו כמ"ש בעה"ת משום דכשכתב ומסר כדינו וקדם ופרע למוכר כתב הטור ז"ל שם לקמן מחלוקת אם נפטר הלוה או לא ובפלוגתא לא קא מיירי וכ"כ הרב ב"ח שם ומהתימה על הרב הנז' שכתב בסמ"ע ס"ק מ"ד שכ' בפרישה דלהטור דס"ל דבלא כתב לא קנה אפילו הנייר סבירא ליה דדוקא בהא קאמרי בעלי סברא זו אבל בדכתב ומסר מודים דכיון דקנה השטר כדין א"צ הלוקח להחזיר גוף הנייר יע"ש והוא תימה דבפרישה כתב בהפך וראיתי להרב ש"ך ז"ל שתמה על הטור ז"ל דבא"ה סימן כ"ח כתב בקדשה במלוה בשטר שיש לו על אחרים והקנה לה השטר כראוי בכתיבה ומסירה אינה מקודשת אלא שמין את הנייר אם יש בו שו"פ מקודשת והוא תימה דהרי אי מחיל ליה צריך להחזיר השטר בע"כ וכיון שכן לא סמכא דעתה דומיא דמלוה גופא וכמ"ש הר"ן ז"ל בפרק האיש מקדש דאינה מקוד' מה"ט והב"ח בא"ה כתב שדברי הר"ן לא נהירין דהא אין ללוה על האשה כלום כיון שקנתה גוף הנייר ודבריו תמוהים דסותר דברי עצמו שהניחו בצ"ע ולע"ד נראה ליישב דס"ל להטור ז"ל דאע"ג דאי מחיל ליה ע"כ צריך להחזיר את הנייר וכדע' חכמי פרובנצייא שהסכים הרא"ש ז"ל אפי' הכי ס"ל דהיא מקו' כדמוכח בהדיא דלא ק"ל לתלמודא אלא מדר"מ אדר"מ ולא דרבנן אדרבנן וטעמא דמילתא דהטור ז"ל לשיטתיה אזיל שכתב בסי' ס"ו דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו אינו חייב לשלם אלא הדמים שנתן וכן הוא מסקנת הרא"ש ז"ל פ"ק דמציעא והביא ראיה מסוגיא דפ' האיש מקדש דאמרינן דלא סמכה דעת' דאי בעי מחיל ליה ואם היה חייב לשלם כל החוב הו"ל כסמכה דעתה דאי מחיל חייב לשלם ואף שכ' הרא"ש ז"ל דיש לדחות ראיה זו דבכל ענין לא סמכה דעתה כי אינה רוצה להתקדש לו ותהא צריכה לתובעו לדין כו' מ"מ לא כתב זו אלא לדחיה בעלמא אבל לפום מאי דמסיק דאינו חייב לשלם אלא מה שנתן א"כ טעמא דשמעתין דקאמר לא סמכה דעתה אתיא כפשטא ומשום דאי מחיל ליה אינו חייב לשלם אלא פרוטה דהיינו דמי הקדושין וא"כ איכא למי' שפיר דמש"ה לא ק"ל לתלמודא דרבנן אדרבנן משום דלרבנן דוקא כשאין בנייר שו"פ דדעתייהו אמלו' אינה מקודשת משום דאי מחיל ליה היא מפסדת המלוה כולה חוץ מפרוטה אמנם בשיש בנייר שו"פ דדעתייהו אנייר וסמכה דעתה נמי להתקדש בפרוטה דנייר גרידא מש"ה מקודשת דאפילו אי מחיל לה וצריכה להחזיר את השטר אפ"ה הרי הוא חייב לשלם לה דמי ניירא והילכך מקוד' והר"ן ז"ל שכתב בפ' האיש מקדש דאינה מקודשת היינו משום דלשיטתיה אזיל דס"ל דחייב לשלם כל החוב כמ"ש בפרק הכותב וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל ג"כ וא"כ לדעתו ע"כ טעמא דפרק האיש מקדש דלא סמכה דעתה הוא משום דאינה רוצה להתקדש ולהיות עמו בדינא ודיינא וא"כ מה"ט נמי אפי' יש בנייר שו"פ אינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה דע"כ מחזר' הנייר וצריך להיות עמו בדינא ודיינא כנ"ל ליישב בדוחק ועוד נראה לי והוא הנכון דס"ל להטור ז"ל דאע"ג דכתב הרא"ש ז"ל דצריך להחזירו ללוה כיון שהוא נותן שכר הסופר לאו למימרא דלא קנאו הלוקח כלל וע"כ מוציא הלוה מיד הלוקח אפילו אם אינו רוצה ליתן לה דמי הנייר אלא מודה הוא ז"ל דאם הלוקח אומר לה אחזיר לך עד שתתן לי דמי הנייר מיהא יכול לתובעו בכך וצריך הלוה או המוכר ליתן לה דמי הנייר ותדע דאל"כ קשה לדעת חכמי פרובינצייא ז"ל דכתבו דצריך לפרוע המוחל ללוקח דמי הנייר אפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי ואם איתא אמאי משלם אפי' דמי ניירא הא כיון דאתי לוה ומפיק ליה מיניה בע"כ אינו חייב לשלם דאינו אלא גרמא בעלמא וכדע' הי"א שכתב הר"ן ז"ל אלא נראה דס"ל דלענין הנייר הא ודאי קנאו הלוקח ולא מהנייא מחילתו משום דגופו של שטר הרי הוא כמשכון ומי שמכר מלוה שיש עליה משכון וחזר ומחל מה שכנגד משכונו אינו מחול כמ"ש הרשב"א ז"ל בפ"ק דגיטין ומש"ה ס"ל דחייב לשלם דמי הנייר אפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי כיון דגוף הנייר קנאו ולא מהניא מחילתו וכל עיקרייהו של חכמי פרובינצייא לא באו אלא לומר דכל שמשלם לו המוכר דמי הנייר הרי הוא חייב להחזירו בעל כרחך כיון שהנייר הוא של לוה מה שאין נראה כן מדברי רש"י ז"ל דמשמע דס"ל דגוף הנייר קנאו לגמרי ויכול לומר לצור על פי צלוחיתו הוא צריך ואינו צריך דמיו דאי הוה ס"ל לרש"י כן הו"ל לרש"י לפרש הכי לישנא דמגבי דמי נייר בפשיטות כשבאו הלוה או המוכר ליקח השטח מידו וכן נרא' מדברי רי"ו נתיב י"ד אמנם מודו אינהו ז"ל דאינו יכול הלוה ליקח ממנו השטר בע"כ ולומר לו הנייר הוא שלה וזיל פרע מן המוכר דמה שכנגד הנייר קנאו לגמרי אלא מיהא יכול לתופסו עד שיתנו לו דמי הנייר הלוה או המוכר ומה שנקטו בלשונם דצריך לפרוע המוחל ולא כתבו נמי הלוה היינו משום דעיקר חיובא אמלוה קאי ועיין בשיטה מקובצת למוהר"ב בפ' הכותב שכתב משם הראב"ד כדברי חכמי פרובינצייא ז"ל וז"ל והראב"ד כתב ל"ל אלא דמי הנייר שתופס בידו ואי בעי לאפוקי מיניה יהיב ליה דמי הנייר ושקיל שמה שמסר לידו אינו יכול להפקיעו במחילתו ע"ש וכ' הרשב"א ז"ל שם שכן מסתבר משום דגופו של שטר הרי הוא כמשכון ולא מהני מחילתו ע"ש וראיתי להרב נת"מ ז"ל דע"ד ע"ב שכ' דה"ט דלדעת חכמי פרובינצייא חייב לשלם דמי הנייר אף למאן דלא דאין דינא דגרמי משום שהיזקן ניכר ואינו דומה לגוף החוב שאין היזקן ניכר ושכ"כ הראב"ד ז"ל בהשגותיו על הרי"ף בס' תמים דעים יע"ש כנראה שהבין הרב ז"ל שלדעת חכמי פרובינצייא והראב"ד ז"ל מהניא מחילתו אף לגוף השטר ומפיק מלוה מיני' דלוקח בע"כ אלא שהמוחל חייב לשלם משום דהזיקו ניכר ומדברי הראב"ד שכת' הרשב"א מבואר דס"ל דלא מהני מחילתו לגוף השטר וא"כ לפי דבריו סתרי דברי הראב"ד אהדדי ולכן ע"כ צ"ל דמ"ש בהגהות הרי"ף ומשו"ה מחייב לשלם דמי הנייר משום דהו"ל כגזלן שהוציא מתחת ידו של חבירו היינו נמי מטעמא שכ' הרשב"א משום דגופו של שטר קנוי ללוקח ולא מהני מחילתו אף על פי שדבריו ז"ל אינן נוטין כן ומ"מ על פי האמור מתרצתא היא קו' הרב ש"ך ז"ל דמש"ה ס"ל להטור דלענין קידושין דאם יש בנייר שו"פ מקודשת אע"ג דאי מחיל ליה מחייב לאהדורי שטרא מ"מ כיון דאינו יכול הלוה ליקח הנייר בע"כ עד דיהיב ליה דמי הנייר וכ"ש וכן מבואר גם כן מדברי הטור ז"ל בח"מ שכ' אלא שהלוה נותן לו דמי הנייר בהא ודאי סמכה דעתה ולא דמי למלוה גופה דאי מחיל לה אע"ג דהמוחל מחייב לשלם מ"מ לא סמכא דעתה דאינה רוצה להתקדש ולהיות עמו בדינא ודיינא כמ"ש הרא"ש ז"ל כנ"ל נכון:<br><b> ודע </b> דבגמרא אמרו שם אוקמתא אחרת ואבע"א דכ"ע אית להו דשמואל והכא באשה קמפלגי מ"ס סמכה דעתה כו' ופרש"י וז"ל כלומר אם היה מקנהו קרקע בדמי שטר זה ודאי לא קנה המלוה את הקרקע כו' ואולם התוס' פ"ק דמציעא דט"ז ע"א ד"ה האי שטרא מחליפא שיטתייהו משיטת רש"י וס"ל דבמכר אליבא דכ"ע קנה דדוקא באשה הוא דפליגי דאשה לא סמכה דעתה דיראה שיחזור וימחול אבל במכר לא ירא המוכר שמא יחזור וימחול להפסיד את עצמו יע"ש ועיין בהרב ח"ה שם ומהתימה על הרב ש"ך ז"ל סי' ק"ץ סק"א שכתב בפשיטות דבמכר לא קנה ולא זכר ש"ך דברי התוס' הללו יע"ש ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רמז) </b> צריך לפרוע המוחל ללוקח דמי הנייר כו'. וצריך להחזירו ללוה כו'. לכאורה קשה דמה בכך דהשטר של הלוה היה הא מ"מ כיון דמכרו המלוה הרי הלוה צריך להחזיר עכ"פ דמי שויו להלוקח דאפי' בגניבה כל שלא לקחה מגנב מפורסם חייבים הבעלים להחזיר ללוקח הדמים שנתן דאטו המלוה שהשטר נכתב על שמו הוא גרע מגנב ולמה כתב דהמוחל צריך לשלם דמי שויו ולא הלוה וכמ"ש הבעה"ת וי"ל דשאני גניבה דמשום תקנת השוק בלבד חייבין הבעלים להחזיר ללוקח הדמים שנתן וזה לא שייך הכא חדא שהרי ידע הלוקח שיש ביד המוכר למוחלו להלוה ועוד דמאי תקנת השוק איכא בדמי הנייר בלבד שיחזיר לו הלוה הא הלוקח יהיב לי' מרגניתא להמוכר ושקיל חספא והיינו דמי הנייר בלבד:<br><b> (רמח) </b> דס"ל להטור ז"ל כו'. וצריך הלוה או המוכר ליתן לו דמי הנייר כו'. לא ידעתי לעמוד על דברי הטור דאפי' אי נימא כמ"ש המחבר פה לדעתו דס"ל דגופו של שטר הוא כמשכון מ"מ הא ס"ל להטור דאפי' מקדש במשכון שבשעת הלואה אינה מקודשת עיין בהגהת ש"ע אה"ע סי' כ"ח סעי' י"ב וא"כ ניהו דשטר חשיב משכון הא מ"מ הוא משכון משעת הלואה ואמאי מקודשת בו אי לא דנימא דאע"ג דהמקדש במשכון כזה אינה מקודשת. מ"מ בנתן לה השטר וכתב לה קני וכ"ש דאית בי' קנתה החוב כנגד המשכון דס"ל להטור כדעת ר"ת בטעמא דשמואל דמחילה מהני ואמרינן דנגד המשכון ליכא שעבוד הגוף שהרי המלוה מפסיד מעותיו כשאבד המשכון הלכך לא מהני מחילה. אלא צ"ע דהא נ"מ לענין אונסין דפטור המלוה וגובה חובו מ"מ יש ליישב שוב מצאתי בתומ"ז סי' ס"ו ס"ק ל"ט שהקשה כן על הטור:<br><b> (רמט) </b> ומשו"ה מחוייב לשלם דמי הנייר כו'. משום דגופו של שטר קנוי ללוקח ולא מהני מחילתו כו'. היינו מטעמא שכתב הרשב"א דגופו של שטר הרי הוא כמשכון ביד המלוה ולכאורה לא הבינותי דא"כ הא לשמואל דס"ל אבד קתא אבד אלפא זוזי הרי מי שאבד את שטרו יפסיד את חובו: ועוד קשה דאי שטר חשיב משכון א"כ בשיש עד מעיד על שטר שנפרע קיי"ל דאין המלוה חייב אלא שבועת המשנה כדאיתא בפרק הכותב משום דמה"ת אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ומסתימת הש"ס והפוסקים משמע דאפי' בשהשטר שוה פרוטה נמי פטור המלוה משבועה דאורייתא ואמאי הא העד מחייבו שבועה דאורייתא להחזיר את השטר הממושכן ביד המלוה או לישבע להכחיש את העד שהרי הלוה תובע את משכונו ועד מעיד כדבריו וקושיא זו הקשה לי מו"ח רבינו הגדול נ"ע בבואי בפעם ראשון לקבל פניו: והשבתי ליישב קושייתו זאת וגם קושייתי הנ"ל דשטר שביד המלוה אינו אלא לזכרון דברים שלא יכחיש בו הלוה וכדי שיוכל להוציא מן הלקוחות ושיהיה ביד המלוה עד אשר יברר פרעונו ע"י עדים על דעת זה נמסר השטר מתחלה ביד המלוה ולא לשם משכון. וא"כ מה בכך שעד אחד מעיד שפרע הא כל זמן שלא יעידו ע"ז שני עדים א"צ להוציא השטר מידו להחזירו ללוה ואין כאן שבועה דאורייתא כיון דאין אנו דנין על שיווי השטר מתורת משכון דהא רק לראי' שבו לקח אותו המלוה שכל זמן שלא יברר פרעונו יהי' לו לראיה שלא נפרע וא"כ הרי משכון אין כאן ושבועה אין כאן ומשום הכי נמי לא אמרינן לשמואל דאבד השטר אבד אלפא זוזי כיון דלזכרון בעלמא לקחו המלוה וא"כ הרי אין גוף השטר קנוי להמלוה:<br><b> והא </b> דאמרו חכמים שמין את הנייר היינו משום דהמלוה יכול לעכב את השטר כשיגיע הזמן ולא יפרע לו ואותו זכות הוא נותן ללוקח או להאשה וניהו דהחוב יכול למחול מ"מ הוא מעכב השטר על דמי שוויו דנגד שוויו דמצי לעכב השטר לא מהני מחילתו אחר שמכרו או שנתנו לאחר דדוקא מה שהוא ביד הלוה הוא דמהני בי' מחילה אבל לא מה שביד הלוקח או האשה: ואעפ"י שלא בתורת משכון בא ליד המלוה אלא לראיה ולזכרון דברים וא"כ הא הוה לן למימר דכיון דנסתלק החוב ע"י המחילה הא ממילא תו א"צ להשטר לראי' ולזכרון והדר השטר ללוה בלי דמים מ"מ י"ל דעד שיווי הנייר הוא מלוה אבל מה שכנגד שיווי הנייר הו"ל כשאר מכר לדבר שאינו שלו דחייבין הבעלים להחזיר דמו ללוקח מפני תקנת השוק: ואע"ג דלעיל כתבתי לחלק דלא שייך הכא תקנת השוק ומכש"כ בזה דהאשה יודעת דהשטר אינו של המקדש ואף לא למשכון קבלו מ"מ כיון דלבסוף אי לא רצה הלוה לשלם להמלוה כל חובו הרי בידו לעכב השטר א"כ זכות זה נתן גם להאשה ונגד שיווי הנייר לא מהני מחילה כיון דלא פרע הלוה להאשה וניהו דאם מחזיר לה דמי הנייר אינה יכולה לעכב השטר מ"מ הא דמי הנייר צריך להחזיר לה כן היה אפשר לדחוק בזה: אבל באמת הדבר לא ניתן להאמר שהרי קיי"ל דהמקדש במשכון של נכרי אינה מקודשת כדאיתא בש"ע אה"ע סי' כ"ח סעי' י"ב בהג"ה והיינו מטעמא דישראל מנכרי אינו קונה משכון וא"כ הא א"א שתהיה מקודשת בדמי הנייר אי המלוה מעיקרא לאו בתורת משכון לקחו:
+
+Halakhah 18
+
+<b>קדשה </b>
+<b> בפקדון או בשאלה שהשאילה אם היה כו' פרוטה קיים ה"ז מקודשת. </b> וכתב ה"ה דין הפקדון בריי' שם והשאלה מפורשת בסוגי' שם בפקדון והק' עליו הרב ל"מ דמן הסוגיי' מוכח בהפך שהרי אמרי' במסקנא דבמלוה ברשות בעלי' לחזרה פליגי דמ"ס מלוה ברשות בעלים קאי ומשו"ה מקו' ומ"ס מלוה ברשות לוה קאי ואינה מקו' הרי דבגמ' תלינן ענין הקדושין בענין חזרת המלוה וא"כ ניחא דדוקא גבי פקדון שיכול לתובעו מקו' אבל בשאלה דהיכא דבקע בו השואל קנאו ואינו יכול לחזור בו אינה מקוד' ואע"ג דהדרא בעיני' כפקדון מ"מ לא דמי לפקדון כיון דלא ניתן לחזרה א"כ איך סתם רבינו דבשאלה מקודשת דמשמע אפי' שקנ' השואל החפץ כגון דבקע בו את"ד יע"ש והנה מ"ש דאיך סתם רבינו דמקודשת דמשמע אפילו שקנ' החפץ כגון שבקע בו אשגרת לישן הוא שהרי אפי' נימא דרבינו מיירי בשלא בקע בו עדיין אפי"ה ק' דאע"ג דלר"ה כל שלא בקע לא קנאו מ"מ הא קי"ל הלכתא כר"א בפ' השואל דתיקנו משיכ' בשומרים ומשעת משיכ' הרי הוא שלו ואינו יכול לחזור בו וכן פסק ג"כ בפ"ו מהלכו' מעילה כר' אמי דא' השואל קרדום של הקדש מחבירו ה"ז מעל וחברו מותר לבקע בו והיינו משום דמשעת משיכה קנאו כדאיתא בהשואל ולע"ד נראה שיצא לו לרבי' כן ממאי דאמרינן בסמוך נימא כתנאי התקדשי לי בשטר חוב רמ"א מקודשת כו' ואוקימנא לה בשט"ח דאחרים והקשו התו' דאכתי מ"ש ממלוה דידה דאינה מקוד' משום דליתא ברשות בעלים לחזרה ה"נ במלוה של אחרים ליתי' ברשותי' לחזרה ותירצו דשאני מלוה דידה שאינו נותן לה שום דבר חדש שהרי היתה בידה מקודם משא"כ מלוה של אחרים אע"ג דליתי ברשותיה כיון שהוא נותן לה דבר חדש מה שלא היה לה קודם מקודשת וכ"כ הרשב"א ז"ל וא"כ ה"נ גבי שאלה אע"ג דליתיה ברשות בעלים לחזרה אפי"ה כיון שהוא נותן לה דבר מחדש מה שלא היה לה מקודם שהרי מקודם לא היה לה קנין בגוף כלל אלא לתשמיש ולאו ברשותה הוה קאי למזבן ליה והשתא בקדושין הללו הרי היא ברשותה לגמרי הילכך מקודשת ואפשר שלזה כוון ה"ה ודו"ק: ודע שהרא"ש שם בפ' הא"מ כתב וז"ל ונ"ל דהא דאמרי' גבי פקדון אם נשתייר שוה פרוטה מקו' היינו בשלא ידעה האשה כמה היה הפקדון ונתרצית להתקדש לו באותו פקדון הן רב הן מעט אבל אם ידעה סכום הפקדון אינה מקוד' שלא נתרצית להתקדש אלא בסכום הפקדון וגם הוא אינו חייב להשלים כיון שלא הזכיר לה סכום הפקדון בשעת הקדושין עכ"ל וכ"כ הטור סי' כ"ה ע"ש: וראיתי למוהר"ש יונה סימן ס"א שנסתפק בדברי הרא"ש הללו בפקדון שהיא חייבת באחריותו והיא יודעת סכום הפקדון ונגנב או נאבד מי אמרינן הכי בכל דמי הפקדון מקדשה שהרי השאר היא חייבת והו"ל כמקדש במלוה ופרוטה א"ד ולא כתב דמסתברא דמקודשת מדהזכיר הטור בתחילת דבריו שאלה בכלל הפקדון סתמא דמלתא דבשאלה יודעת סכום המעות ואפ"ה כ' דמקודשת משום דחייבת באונסים יע"ש והנה בטעמא דמלת' דכ' הרב משום דהוי מלוה ופרוטה ודעתיה אפרוטה נר' שאין לזה דמיון כלל דהתם שאני דבשעת הקדושין כבר היתה ידועה לה המלוה שהיא חייבת לו והילכך אמרינן דדעתה אפרוטה שישנה בעין ולא אמלוה שאינה בעין אבל הכא דבשעת הקדושין כבר היתה שהפקדון כבר היתה בעין איכא למימר דלא סמכא דעתה אלא אכל הפקדון שסבור' היתה שהיא בעין ולא אפרוט' שנשתייר הימנה וכן ראיתי להרב בית שמואל סי' הנז' שכתב משם הב"ח והפרישה כדברי מוהר"ש יונה וכתב שאין דבריהם מוכרחים די"ל דאין רצונה להתקדש במה שהיא חייבת ושכן כתב הר"ב ט"ז ע"ש האמנם נ"ל שדבריהם עיקר ולא מטעמייהו ז"ל אלא ה"ט משום דדוקא בפקדון שאינה חייבת באחריותו איכא למימר דלא סמכא דעתה אלא להתקדש בכל הפקדון ולא בפרוטה דומיא דהתקדשי לי במנה דאמרינן מקודשת וישלים מטעמא דלא סמכא דעתה אלא במנה דוקא אבל בפקדון שהיא חייבת באחריותו כיון שאם היא אינה רוצה להתקדש הרי היא חייבת לשלם אמרינן דודאי סמכא דעתה להתקדש לו אפי' נגנב או נאבד כל שנשתייר הימנה שו"פ ודבר זה מוכרח לדעת הרא"ש דאל"כ תיקשי ליה סיפא דברייתא דקתני רשב"א משם ר"מ אומר מלוה הרי היא כפקדון הרי דאע"ג דמלוה ודאי יודעת היא סכום המעות אפ"ה ס"ל לר"מ דאם נשתייר שו"פ מקודשת ומבואר בגמרא דמיירי בשהלכ' ומצאתן שנגנב או שנאבד דומיא דרישא כמ"ש התוס' בד"ה אלא מלוה ובירושלמי קתני בבריי' בהדיא במלוה שיש לי בידך והלכ' ומצאתה שנגנב כו' ע"כ צ"ל דכל שהיא חייבת באחריותו מודה הרא"ש דמקודשת אלא דאכתי קשה לדעת הרא"ש ממאי דקאמר רבא אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי במלוה ברשות בעלי' לחזרה וה"ה לאונסין קא מפלגי דמ"ס כו' ומ"ס מלוה ברשות בעלים קיימא לחזרה וה"ה לאונסין הרי דאף ע"ג דס"ל לר"מ דמלוה ברשות בעלים קיימא לאונסין ואינה חייבת באחריות' אפי"ה קאמרי דאם נשתייר שו"פ מקודשת דלכאורה משמע דלר"מ כיון דמלוה ברשות בעלים קאי אפילו בגניב' ואבד' נמי לא מחייב ואונסין דנקט תלמוד' לאו דוק' אלא משו' דלת"ק ברשו' לוה קיימא אפי' לאונסין נקט במילתיה דר"מ נמי אונסין ואם כן קשה לדעת הרא"ש ז"ל דכיון דהיא יודעת סכום המלוה אמאי קאמר ר"מ דמקודשת ורבא דקא' ואמינא להו לאונסין כ"ע לא פליגי כו' אמאי לא תקשי להו מברייתא גופה דאם איתא דאינה חייבת באונסין אמאי מקוד' ושוב ראיתי דהא ודאי ליתא דבגניבה ואבידה אפי' ר"מ מודה דמחייב מדתנן בפרק המפקיד דמ"ג המפקיד מעות אצל שולחני אם מותרין משתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן הרי דאע"ג דלא נשתמש בהן קאמר דחייב בגניבה ואבידה וא"כ מכ"ש גבי מלוה ור"מ גופיה קא' התם חנוני כב"ה הרי דבשולחני מודה דחייב בגניבה ואבדה וטעמא דמילתא כדאמרינן התם בההיא הנאה דאי מיתרמי ליה זבינא דאית ביה רווחא זבין בהו הוי עלייהו ש"ש ואם כן מעתה מתרצתא היא קושיין ולק"מ ומ"מ הנך רואה שלדעת הרא"ש ז"ל ע"כ צ"ל דכל שהיא חייבת באחריות מודה דמקוד' ואפילו בידעה סכום המעות דאל"כ קשיא מלוה כמ"ש ומהתימה על הרב ב"ש וט"ז ז"ל איך לא השגיחו בזו ואולי שלא כתב כן אלא דוקא בפקדון משום דאיכא למימר דלא סמכה דעתה להתקדש אלא בחפץ זה דוקא ולא במעות אבל במלוה כיון דכוליה מעות נינהו ואם אינה רוצה להתקדש לו הרי היא חייבת לשלם לו מעות ודאי סמכא דעתה להתקדש לו וזה ודאי דוחק ומה שהק' הרב שי למורא ז"ל דא"כ למה הוצרך הרא"ש ז"ל לומר דמיירי בדלא ידעה סכום המעות לימא דמיירי בש"ש שחייב בגניבה ואבידה ולק"מ לע"ד שהוצרך הרא"ש ז"ל לזה משום מאי דאמרי' בגמ' האי פקדון ה"ד אי דקביל עליה אחריות כו' ואי דלא קביל עליה כו' א"ה אדתני סיפא כו' והשתא אם איתא תיקשי ליה היא גופא דאי בדלא קביל עליה אחריות אפילו כי נשתייר שו"פ נמי אינה מקודשת ואף לפי המסקנא דמוקי לה בדקביל עלה אחריו' כמ"ש רש"י לאו למימרא דדינא דרישא לא משכחת לה בדלא קביל דהא ליתא שהרי לרבא אי לאו משום קו' דליפלוג וליתני בדידה הוה ניחא ליה ברייתא גופה אלא כונתו לומר דלפום מסקנא אתיא רישא דברייתא אפי' בדקביל עליה אחריות וא"כ משו"ה הוצרך הרא"ש ז"ל לומר דמיירי בדלא ידעה סכום המעות וזה פשוט גם מתוך לשון הרב שכתב וגם הוא אינו חייב להשלים מבואר דמיירי בדלא קביל עליה אחריות וכמובן ודו"ק: אך ק"ל בדברי הרא"ש במ"ש וגם אינו חייב להשלים כיון שלא הזכיר לה סכום הפקדון דמשמע מדבריו דאם הזכיר לה סכום הפקדון כגון דא"ל התקדשי לי במנה פקדון שיש לי בידך ה"ז מקודשת וחייב להשלים וק' טובא דמ"ש מהא דאמרינן בפ"ק דף ח' התקדשי לי במנה זו ונמצא חסר דינר אינה מקוד' ולא מהני השלמ' משום דלא סמכה דעתה להתקדש אלא במנה זו דוקא וא"כ ה"נ כי קאמר במנה זו דומיא וזה נראה שהוא דעת הרשב"א שכתב בחי' כמ"ש בירושלמי דאם אמר בכל הפקדון אינה מקודשת לאו דוקא אלא ה"ה אם אמר במנה שהפקדתי בידך אינה מקודשת ע"ש משמע דס"ל דאינה מקודשת כלל ולא מהני השלמה ואפשר לחלק ולומר דס"ל להרא"ש ז"ל דדוקא באומר מנה זו אינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה להתקדש לו אלא במנה זו דוקא דסבורה היא דודאי מנה שלם קאמר לה שהרי בידו למנותן ולידע אם הם שלמים אבל באומר התקדשי לי במנ' פקדון סבורה היא ודאי דמנה פקדון דקאמר לאו בדוקא קאמר לה אלא בשיווי מנה פקדון הוא דקאמר שהרי לא מצי למידע אם נגנב או נאבד כדי שנאמר דדוקא מנה פקדון הוא דקאמר והילכך סמכה דעתה להתקדש אפי' בשיווי מנה פקדון ומש"ה מקודשת וישלים ועיין בהרב חדושי קדושין הנדפסים מחדש שכתב מעין חידוש זה שכתבתי ליישב דברי בה"ג יע"ש ומבואר גם כן שם מדבריו דס"ל דכל שחייבת באחריותה לא אמרינן לא סמכא דעת' להתקדש אלא אכוליה פקדון ושלא כדעת הרב ב"ש וט"ז ז"ל וכן עיקר ודע שחילוק זה שכתבתי לדעת הרא"ש ז"ל נר' שמוכרח הדבר כן ממה דפריך בגמ' האי פקדון ה"ד אי דקביל כו' ואי בדלא קביל כו' ליפלוג וליתני בדידה והשתא לפי דעת הרשב"א ז"ל דס"ל דאם אמר במנה פקדון אינה מקודשת ולא מהני השלמ' משום דלא סמכה דעתה להתקדש אלא בפקדון והו"ל כמנה זו א"כ קשה דמאי פריך בגמ' היינו מלוה הא איכא למימר דוקא במקדש במלוה ס"ל לת"ק דאע"פ שלא נשתייר שו"פ מקו' משום דלא קאמר לה במלוה שיש לי בעין בידך כדי שנא' דלא סמכא דעתה אלא אמנה אלא במלוה שיש לי בידך סתם קאמר דהיינו החוב שהיא חייבת לו ומשום הכי מקודשת משום דס"ל המקדש במלוה מקו' אבל בפקדון אף על גב שהיא חייבת באחריותו אפ"ה אם נשתייר שו"פ מקודשת מטעמא דכיון דא"ל מה שיש לי בידך משמע בין רב בין מעט ואדעתא דהכי נתקדשה כמ"ש הרשב"א אבל אם לא נשתייר שו"פ אפי' ת"ק מודה דאינה מקודשת משו' דלא סמכא דעתה להתקדש אלא בפקדון דוקא מידי דהוה האומר מנה זו דלא מהני השלמה משום דלא סמכה דעתה אלא אמנה שמראה לה כמ"ש התוס' בפ"ק ד"ה השתא במנה כו' אלא ודאי מוכח כדעת הרא"ש ז"ל דכל שאומר בפקדון שיש לי בידך בשווי פקדון קאמר וכמ"ש ואפשר לומר דס"ל להרשב"א דדוקא באומר מנה זו לא מהני השלמה משום דלא סמכא דעתה להתקדש אלא במנה זו מזומן שמראה לה ולא למה שישלים אח"כ דסבור' היא שמא לא ישלים ומתוך כך לא סמכה דעתה אבל בפקדון שהיא חייבת באחריותה למ"ד המקדש במלוה מקודשת אפי' לא נשתייר שו"פ נמי מקודשת כיון דלא מחסרא גוביינא שהרי הן ברשותה ומש"ה פריך בגמ' שפיר היינו מלוה כנ"ל נכון ומעתה זכינו לדין לדעת הרשב"א שאם אמר לה התקדשי לי במנה פקדון שיש לי בידך שאם היא חייבת באחריותו ונשתייר שו"פ מקודשת כנ"ל ומכלל האמור נראה שמ"ש הר"ב ב"ש והט"ז בדעת הרא"ש דאפילו בפקדון שחייבת באחריותה אם יודעה סכום הפקדון אינה מקודשת משום דאינה רוצה להתקדש אלא בפקדון ולא במה שהיא חייבת וישבנו דבריהם לעיל לחלק בין מלוה לפקדון דליתא כלל ממאי דפריך בגמרא אי דקביל עליה אחריות היינו מלוה ואם איתא מאי קו' הא בפקדון איכא למימר דכ"ע מודו משום דבעינן נשתייר שו"פ משום דאינה רוצה להתקדש אלא בפקדון ולא במה שהי' חייבת אלא ודאי דל"ש כנ"ל:<br><b> ובמ"ש </b> הרא"ש וגם אינו חייב להשלים כיון שלא הזכיר סכום המעות קשה לכאורה דמשמע דאם הזכיר סכום המעות חייב להשלים והא ליתא דאם הוא אינו רוצה לא יהיה חייב לקיים תנאו בע"כ וכמ"ש הרא"ש ז"ל בפ' מצות חליצה דף קמ"ב ע"ד יע"ש וכן הקשה הרב מחנה אפרים בהגהותיו על הטור א"ה דף ל"ח ע"ג יע"ש ולי נראה דהרא"ש ז"ל ס"ל כמ"ש הריטב"א ז"ל בפרק האומר דף ס' ע"ב אההיא דאמרינן התם אבל הכא דאיהי כסיפא לה למתבעיה כו' וז"ל לאו תביעה בב"ד קאמר שאין כפיה בב"ד על קיום התנאי אלא תביעה בעלמא שיקיים תנאו ויכנוס או יפטור ולא תשב עד שתלבין ראשה דבהא ודאי כופין אותו לאחר שלשים יום אם אין זמן לתנאו עכ"ל וכ"כ ג"כ בפ"ק דף ח' אהא דאמרינן התם מקודשת וישלים ומהתימה על הר"ב מש"ל ז"ל בפ"ז מהל' אישות הלכה ט"ו שכתב משם מוהר"י באסאן בתשו' ב' והיא בתשובות הנדפסות מחדש סימן כ"ט דמי שקדש על התנאי אין עליו חיוב לקיים תנאו והביא ראיה ממ"ש הריטב"א בפרק האומר ההיא דאמר ר"ה והוא יתן כל היכא דבעי שאין כופין לקיים התנאי כדי שיתקיים המעשה והעלה הרב ז"ל דכשם שאין כופין לקיים התנאי כך אין כופין אותו לומר או כנוס או פטור כו' יע"ש והוא פלאי איך אשתמיט מיניה דברי הריטב"א ז"ל שכתבנו האמורים שם באותה סוגיא סמוך ונראה גם על הרב מש"ל יש לתמוה אדק"ל מדברי הריטב"א שכ' פ"ק אמאי לא ק"ל ממ"ש שם באותה סוגיא ומ"מ הנה מבואר דאע"ג דאין כופין לקיים את התנאי מ"מ כופין אותו להשלים או לפטור ואם כן דברי הרא"ש ז"ל נכונים שמ"ש דבהזכיר סכום המעות חייב להשלים אם אינו רוצה לפטור אותו בגט קאמר דבהא ודאי כופין להשלים עכ"ל והריטב"א ז"ל כתב בשמעתין וז"ל התקדשי לי בפקדון כו' פי' משום דלישנא דפקדון שיש לי בידך משמע במה שיש מן הפקדון בידך בין רב בין מעט והיא נתרצית בדבר כו' מיהו אם א"ל בכל מה שהפקדתיו לך אם נאבד ממנו שו"פ אינה מקודשת דהאי לישנא אכוליה פקדון משמע וכן אמרו בירושלמי עכ"ל והקשה מוהר"ש יונה ז"ל בסימן הנזכר דקשיא דיוקא אדיוקא דמשמע דמשום דקאמר שיש לי בידך הא בפקדון שמסרתי לך אע"ג דלא אמר בכל הפקדון מקודשת ואלו ממ"ש מיהו אם א"ל בכל מה שהפקדתיו כו' משמע הא אם אמר במה שהפקדתיו לך לאו אכולי פקדון משמע ותי' דמשום דבעי למימר הריטב"א ז"ל בתר הכי דחסרון דפחות משו"פ לא חשיב חסרון ולא הוי קפידא להכי נקט בכל הפקדון למימרא דאפילו אמר בכל הפקדון נמי אין קפידא יע"ש ולע"ד אחר המחילה אין תי' זה מחוור שהרי דברי הריטב"א ז"ל אלו הן דברי הירושלמי דגרסינן התם אמר ר"י מתני' כשאמר לה בפקדון שיש לי בידך אבל אמר בכל מה שהפקדתיו לך אינה מקודשת ואלו בירושלמי לא מסיים עליה הא דחסרון פחות משו"פ שכתב הריטב"א ז"ל וא"כ הדק"ל דלפי מה שהבין הריטב"א בדברי הירושלמי ק' דיוקא אדיוקא ולכן נראה דמ"ש הריטב"א ברישא דמילתא דפקדון יש לי בידך משמע בין רב בין מעט לאו משום דקאמר שיש לי בידך אלא עיקרא דמילתא תלויה אם לא אמר בכל מה שהפקדתיו אלא משום דברייתא קתני פקדון שיש לי בידך נקט האי לישנא וכן מבואר ג"כ מדברי הרשב"א בחי' שכתב כן כלשון הריטב"א ז"ל והביא דברי הירו' הנז' וכתב ונראין הדברים דאפילו אמר לה התקדשי במנה שהפקדתי בידך אינה מקודשת אע"פ שלא אמר בכל אותו מנה יע"ש מבואר מדבריו דאם לא אמר במנה שהפקדתי אלא סתם מקודשת כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רנ) </b> והק' עליו הרב לח"מ כו'. כיון שהוא נותן לה דבר מחדש מה שלא היה לה מקודם כו' הילכך מקודשת. איני מבין מי יכריח את הלח"מ לקבל דברי המחבר דלדעתי יש להשיב על דבריו דקושיית הלח"מ כך היא דעכ"ר אינה מקודשת אלא היכא דיהיב לה מידי בשעת קדושין ומשום הכי המקדש במלוה שמחל לה אינה מקודשת משום דהשתא לא יהיב לה מידי וה"נ בשאלה אע"ג דאי לא היה מקדשה בה הוה חזרה בעינה מ"מ הא עכשיו לא נתן לה מאומה דדוקא פקדון דבידו לקחתו ממנה עכשיו א"כ כשמקדשה בו הוי כאילו נתן לה עכשיו וכן במקדש בחוב דאחרים שבא לידה עכשיו שעבוד נכסים מה שלא היה לה עד עכשיו משום הכי מקודשת. דמה לי הן ומה לי דמיהן. משא"כ בשאלה דכבר היא בידה ומשתמשת בה כבשלה בלי העכבה אלא דאינה רשאה למוכרה היכי ס"ד למימר דמשום זכות זה שנתחדש לה עכשיו בה שיש בידה למוכרה תהיה מקודשת: הגע עצמך מי שמכר לאשה חפץ על תנאי שלא תוכל למוכרו לאחר היכי ס"ד לומר שיוכל לקדשה במחילת התנאי ובביטולו וה"נ בשאלה כן הוא כיון דליתא בחזרה עכשיו אע"ג דבסוף חוזרת לבעלים דוק ותשכח: אלא דמ"מ לענ"ד יש ליישב קושייתו של הלח"מ ז"ל והיינו משום דשאלה נמי ברשות המשאיל קאי שהרי אם הקדישו חל עליו ההקדש משום דלא גרע ממשכיר שיכול להקדיש החפץ שהשכיר והשוכר מועל בו וא"כ בשקידש אשה בהשאלה הוי כמו שנתן לה החפץ עכשיו כיון דהשתא נפיק מרשותו ותו אינו יכול להקדישו ודו"ק:
+
+Halakhah 19
+
+<b>אמר </b>
+<b> לה כו' בשכר שאדבר עליך לשלטון כו'.</b> משנה פ' האומר ואמרינן עלה אמר ר"ל והוא שנתן לה ש"פ ובשכר לא והתניא בשכר שהרכבתיך על החמור כו' וכ"ת הכי נמי בדיהב לה שו"פ והא בשכר קאמר כו' וראיתי להרשב"א בחידושיו שכתב וז"ל והא דמיהדר אפי' טובא ולא מייתי הך ברייתא דעשה לי שירין כו' דפליגי בה תנאי בהדיא בהא מילתא ברייתא לא שמיעא ליה כו' וק' טובא דמאי קושיא שהרי אמרינן התם ואבע"א דכ"ע ישנה לשכירות והכא באומן קונה בשבח כלי קמפלגי ואם כן מההיא ברייתא לא הו"מ לאקשויי מינה לר"ל דאיכא למימר דר"ל ס"ל דבאומן קונה קמפלגי ולעולם דכ"ע ישנה לשכירות. אמנם מהך ברייתא דמוכח מינה דס"ל אינה לשכירות קשיא לי' שפיר דאם כן מאי דוחקיה דר"ל לאוקמא בדיהיב לה לוקמא אפי' בדלא יהיב לה ס"ל כמ"ד אינה לשכירות וכמ"ש הוא ז"ל שם וכן פי' הריטב"א בפשיטות יע"ש: והנראה לע"ד שדעת הרשב"א דאע"ג דההיא ברייתא דעשה לי שירין כו' מוקמינן לחד שינויא דכ"ע ס"ל ישנה לשכירות ובאומן קונה קמפלגי מ"מ בתר הכי מייתי התם ברייתא דקתני בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת בשכר שאעשה עמך מקודשת ר"נ אומר בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת כו' ואמרינן התם בין ת"ק ור"ן איכא בינייהו שכירות כו' יע"ש ומדלא קאמר הכא בגמרא ואבע"א אומן קונה בשבח כלי איכא בינייהו משמע דבהך ברייתא ע"כ ליכא לאוקמא לפלוגתייהו אלא בישנה לשכירות דאי באומן קונה קא מפלגי אדתני בשכר שאעשה עמך מקודשת לפלוג וליתני דבשכר שעשיתי בין היכא שהכלי בידו להיכא שאין הכלי בידו וכ"כ הרב שם יע"ש ואף שהרשב"א ז"ל תפס קושייתו מברייתא דעשה לי שירין רישא דמילתא נקט וסמך אהך ברייתא והריטב"א ז"ל נראה דס"ל דבההיא ברייתא נמי מצינן לאוקמא לפלוגתא באומן קונה ותלמודא חדא מינייהו נקט וסמוך אהאי ואי בעית אימא דלעיל מיניה ודוק: עוד ראיתי להרשב"א ז"ל שם בסמוך שכתב וז"ל ומאי דוחקיה דר"ל תמיהא מילתא מאי קאמר דהא משום דר"ל ס"ל ישנה לשכירות מוקי למתני' בדיהיב לה שו"פ. וי"ל דאנן הכי מקשינן כיון דאיכא מתני' דקתני בהדיא אינה לשכירות ולית ליה לר"ל שום תנא דליתני כוותיה נוקי מתני' כפשטא ולא נוקי בינייהו פלוגתא בכדי כו' יע"ש ולע"ד דבריו תמוהים במ"ש דלית ליה לר"ל שום תנא דקאי כוותיה שהרי ברייתא דעשה לי שירין בין דנוקי לפלוגתייהו בישנה לשכירות ובין דנוקי באומן קונה ע"כ איכא תנא דס"ל ישנה לשכירות וצ"ע ובמ"ש וכ"ת ה"נ בדיהיב ליה כו' כתב הרשב"א וזה לשונו אבל רישא דקתני שהרכבתיך אינה מקודשת לא הוה ק"ל דדילמא ס"ל כמ"ד מלוה ופרוטה דעתיה אמלוה ומיהו בשכר שארכבתיך ובדיהיב לה פרוטה מקודשת דאין דעתה על מלוה העתידה לבא אבל על מלוה שכבר באה דעתה עליה עכ"ל וק"ל ממ"ש הרשב"א ז"ל פ' הא"מ דמ"ח וז"ל ומלוה ופרוטה מקודשת דדעתה אפרוטה וכדתנן בפירקין דלקמן ע"מ שאדבר עליך לשלטון כו' ואמר ר"ל והוא דיהיב לה פרוטה דהו"ל מלוה ופרוטה ודעתה אפרוטה והילכך מקודשת כו' יע"ש והשתא קשה דכפי מ"ש כאן והוא מוכרח מאי ראיה מייתי מהכא שאני הכא דהוה ליה מלוה העתידה לבא ולעולם דבמלוה שכבר באה דעתה אמלוה וצ"ע:
+
+Halakhah 20
+
+<b>הרי </b>
+<b> את מקודשת במלאכה זו כו'.</b> בפ' הא"מ דמ"ח נימא כהני תנאי דתני' עשה לי שירין כו' וחכ"א אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה האי ממון ה"ד אלימא אותו ממון מכלל דת"ק סבר אפי' אותו ממון נמי לא אלא במאי מקדשה כו' יע"ש וראיתי להתוס' ז"ל בפ' הגוזל עצים דצ"ט ע"א ד"ה אלא במאי כתבו וז"ל אומר ר"י דסברא הוא שאין מקודשת במה שמוחל לה שכרו אפילו לא יהא אומן קונה בשבח כלי אלא מלוה יש לו עליה והוא מוחל לה אינה מקודשת שאין דעתה להתקדש עד שיבאו השירים והנזמים לידה כו' יע"ש. ודבריהם סתומים דמאי ק"ל עד שהוצרכו לזה וראיתי למהר"ש יונה זכרונו לברכה בסימן ס"ה שכתב שכונתם להקשות דאיך אפשר דאפי' החזיר לה החפץ אינה מקודשת והלא המקדש את האשה במלוה שיש עליה משכון מקודשת באותה מלוה וכתבו התוס' פ"ק די"ט והרא"ש ז"ל דאפי' לא החזיר לה את המשכון מקודשת משום דהו"ל בהנאת מחילת מלוה דמקודשת ועל פ"ז תמה על דבריהם ז"ל במקום שהוק' להם קוש' זו לא קשיא כלל דבגמ' פריך דע"כ לאו בדא"ל ה"א מקודשת במחילת שכירות דא"כ מ"ט דרבנן דאמרי אינה מקודשת ותו קי"ל דבמחילת מלוה מקודשת ומדברי התוס' ז"ל בפ"ק ד"ה מלוה כו' נראה דס"ל דאף במקדש במלוה שיש עליה משכון אינה מקו' אלא בשאמר במחילת מלוה ממה שהקשו וז"ל וא"ת כיון דהמקדש בהנאת מחילת מלוה אפילו בלא משכון אמרינן לעיל דמקודשת למה אנו צריכים ללמוד מדר"י כו' ואי ס"ל דבמלוה שיש עליה משכון מקודשת אפי' בדלא א"ל במחילת מלוה לא הוה ק"ל מידי דלרבותא נקט מלוה שיש עליה משכון וא"כ קש' דאי ברבו' דהכא מיירי בכה"ג מ"ט דרבנן ותו קשה בתירוצם דכיון דטעמא דאינה מקודשת הוא מטעם שאין דעתה להתקדש עד שיבאו לידה א"כ לפום מאי דמסיק דמה שיגיע ממון לידה ממון אחר קאמר וקמפלגי במק' במלוה א"כ ק' כיון שכבר באו לידה וכל כי האי דעתה להתקדש אמאי אינה מקודשת ע"ש שהאריך בזה ומכלל דבריו נ"מ לענין דינא שלדעת התוספות ז"ל בתירו' הב' אפילו באומר התקדשי לי בהנא' מחילת שכירות אינה מקודשת כיון שאינו יכול לתובעה בדין שכרו עד שיגיע לידה לאו מידי קא יהיב לה גם הרב ב"ש סי' כ"ח ס"ק ל"ו הבין כן בדברי התוס' שכתב וז"ל ומוכח מדבריהם דמיירי באומר לה בהנאת מחילת שכירות דהא כתבו כן למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי ופשיטא דלא מהני מחילת מלוה ועפ"ז דן דבאומר התקדשי בהנאת מחילת מלוה אם לא הגיע עדיין זמן הפרעון לא מהני דומיא דשכירות וכ"כ הרב מחנה אפרים ה' קנין מעות סי' ג' בדעת התוס' יע"ש. ולע"ד אחר המחילה נר' שכונת התוס' ז"ל אינה לענין זה כלל אלא כונתם להקשות למאי דפריך בגמ' מכלל דת"ק סבר אפי' אותו ממון נמי לא אלא במאי מקדשה ומסיק מאי ממון ממון אחר דמשמע להו ז"ל דהך קו' ופירוקא דתלמודא יתד הוא שלא תמוט בפר' דברייתא לכולהו אוקמתא דאוקי בגמ' פלוגתייהו דר"מ ורבנן ואהא ק"ל שפיר דבשלמא לפום מאי דס"ד בפרק הגוזל דפלוגתייהו הוא באומן קונה בשבח כלי ק"ל שפיר דכיון דטעמא דר"מ משום דאומן קונה בשבח כלי ודאי דאינה מקודשת עד שיתן אותו ממון לידה שהרי מקודם לכן לא הויא לה מלוה כלל אמנם לתי' דמסיק אח"כ דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי ובמקדש במלוה קא מפלגי מאי פריך שהרי ודאי דלהך תירוצא נמי פריך הכי כמבואר בשמעתין דמתחלה ס"ד דבמקדש במלוה פליגי ואפ"ה פריך אלא במאי מקדשה ואהא ק"ל דכיון דר"מ ס"ל דהמקדש במלוה מקו' א"כ מש"ה ס"ל לר"מ דמכיון שעשאן מקו' שהרי עשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך קאמר דמשמע משעת עשיי' וא"כ מכיון שעשאן והרי הוא מלוה עליה מקו' ואהא כתבו דמאי דפריך בגמ' הוא משום דסברא הוא כו' אפי' לא יהא אומן קונה אלא מלוה עלי' כו' כלומר ל"מ לפום אוקמתא דגמרא דפליגי באומן קונה דודאי דאינה מקודשת לר"מ עד שיתן לידה אלא אפילו לפום אוקמתא דר"מ ס"ל אין אומן קונה והויא מלוה גבה ובמקדש במלוה פליגי אפ"ה ס"ל לתלמודא דאינה מקודשת שאין דעתה להתקדש עד שיבאו לידה ומשום דאכתי קשה דמאי פריך במאי מקדשה לוקמא לברייתא בשגילה דעתה להתקדש משעת עשיה דהשתא אתיא כפשטא בריי' דקתני כיון שעשאן מקו' דמשמע משע' עשייה מש"ה הוצרכו לומר ועוד אומר ר"י כו' ודבר זה מפורש יוצא מתורתו של הרשב"א ז"ל שכתב בשמעתין ז"ל הא דאמרינן האי ממון היכי דמי כו' נראה דלאו למימרא דלא חלו הקדושין כלל עד שעת נתינה דמשעת גמר הכלי מקודשת למ"ד מקדש במלוה מקו' שהרי אין זה מקדשה בגוף הכלי אלא בשכר עשייתו כו' ועוד דאי ס"ל המקדש במלוה מקודשת רקוד לפני שחוק לפני ה"ז מקודשת אע"פ שאין מגיע לידה אם לא השחוק כו' יע"ש שנדחק הרבה ליישב קוש' הגמ' לפי פי' זה ובסוף דבריו העלה דאפי' למאן דאמר אינה לשכירות אלא לבסוף אין הקדושין נגמרין עד שיחזיר לה הכלי שאין מגיע לידה שום הנאה עד שיחזיר לה הכלי ולא נתכונה זו אלא שיחזיר לה הכלי לאחר גומרו ורקוד לפני שאני דכיון שרקד לפניה הרי הגיע לה מה שהיתה חפצה בו ומתכונת לו יעוין שם הנה מבואר כונת דברי התוס' כמ"ש שבאו לאפוקי ממה שעלה לדעת הרשב"א כמ"ש.ומעתה זכינו לדין דבאומר בהנאת מחילת שכירות אפשר דמודה התוס' ז"ל דמקודשת מיד ואפי' קודם שיבואו לידה וכמ"ש הרב מ"א שלדעת הרשב"א בהנאת מחילת מלוה מקודשת אפי' קודם זמן הפרעון והתוס' ז"ל לא כ"כ אלא לר"מ לפום אוקמת' דס"ל דמקדש במלוה מקודשת אהא כתבו דאפי' ר"מ מודה דאינה מקודשת קודם שיבאו לידה כיון שאינה יכול לתובעה בדין והרי הוא מקדשה במלוה גופא נמצא דלאו מידי קא יהיב לה אבל באומר בהנאת מחילה שאין הקדושין אלא משום פרוטה שהיה צריך ליתן לאדם שיפייסנו על כך וכמ"ש רש"י ז"ל בפ"ק מודה התוס' דמקודשת שהרי איתיה השתא לפרוטה בע"כ דעביד איניש דיהיב פרוטה לאדם שיפייסנו על כך אפילו קודם זמן פירעון וכן מפסקי התו' ז"ל בפ' הגוזל עצים שלא הביאו מדברי התוספות הללו כלום משמע דס"ל דלא נ"מ לענין דינא כלל דכל משאם ומתנם אינו אלא אליבא דר"מ כמ"ש ולא מיירי באומר בהנאת מחילת מלוה כמ"ש הם ז"ל כנ"ל:<br><b> ולדעת </b> הראב"ד ז"ל שכתב הרשב"א שם דלמ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף מכיון שנגמר מלאכתו הו"ל מלוה ומקודשת בההיא שעתא ושלא כדעת רש"י שכתב אינה לשכירות אלא לבסוף כשמחזירן לה ק' דא"כ למ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף תתקדש מיהא בפרוטה אחרונה דאתיא עם גמר הכלי ובתוס' רי"ד הקשו כן וכתבו עוד דליכא למימר דחצי פרוטה הראשונה שבפרוטה האחרונה הויא מלוה ולא נשאר פרוטה עם גמר הכלי דכל פחות מפרוטה לא חשיבא לאיקרויי מלוה ותי' דגם פרוטה האחרונה הויא מלוה עד שיגיע כלי לידה כו' וכשיטת רש"י ז"ל אכן לדעת הראב"ד ז"ל דמשעת גמר מלאכה חלו הקדושין קשה טובא וליכא למימר דלהנך אוקמתא ס"ל לרבנן דמלוה ופרוטה דעתה אמלוה דא"כ למאי דקאמר רבא דפלוגתא דר"מ במלוה ופרוטה אמאי הוצרך לאוקמא בשהוסיף לה נופך משלו לוקמא כפשטא וכ"ע ס"ל ישנה לשכירות ופליגי אי דעתה אפרוטה דהיינו פרוטה אחרונה או דעתה המלוה ומתוך דברי הרב פרישה שכתב בסי' הנזכר סל"ז למדנו יישוב לזה די"ל דס"ל דע"כ לא אמרי' מלוה ופרוטה דעתי' אפרוטה אלא דוקא בשנתן לה אפרוטה בעין ואמרינן דדעתיה אפרוטה דהשתא ולא אמלוה דמעיק' אבל הכא דעת' להתקדש על שכר כל המלאכה יע"ש וכן תי' הרב מ"א ה' שכירות סימן י"ד יע"ש, ועוד נ"ל דס"ל ז"ל כליכא למימר שכתבו התוס' רי"ד דלמ"ד ישנה לשכירות מתחילה וע"ס כל פורתא ופורתא דעביד אפי' קודם שהגיע לפרוטה הו"ל מלוה גבה ומ"ש רש"י ז"ל בד"ה אלא דלמ"ד ישנה לשכירות כל פרוטה ופרוטה דעביד הויא מלוה גבה לאו למימרא דדוקא פרוטה דהויא מלוה אבל בפחות מפרוטה לא חשיב מלוה אלא משום דקאי בקדושין דאין אשה מתקדשת אלא בפרוטה קאמר הכי וכ"כ בדרישה יע"ש וראיה לזה מההיא דפ"ק דע"ז דקאמר ר"א אם בנה שכרו מותר ואמרי' התם לא נצרכה אלא למכוש האחרון עבודה זרה מאן קא גריס לה גמר מלאכה ואימת הויא גמר מלאכה במכוש האחרון מכוש האחרון לית ביה שו"פ אלמא קסבר ישנ' לשכירות מתחילה וע"ס והשתא לדעת התוס' רי"ד דס"ל דכל פחות מש"פ לא חשיבא לאיתקרויי מלוה ופרוטה אחרונה אתיא עם גמר כלי א"כ ק' דהיכי קאמר ר"א שכרו מותר הא איכא פרוטה אחרונה דאתיא עם גמר כלי ואם כן נמצא איסור מעורב בשכרו והתוס' ז"ל הוקשה להם כן אתי' דגמרא ותי' אינו מעלה ארוכה לקושייתינו ואי ס"ל דשכרו מותר דקאמר ר"א היינו חוץ מפרוטה אחרונה וכדעת הראב"ד ז"ל שכתב בטי"ד סי' קל"ג דמהני כה"ג א"כ ק' דאמאי הוצרך בגמ' לומר מכוש אחרון לית ביה ש"פ אפילו אית ביה שו"פ אפ"ה שפיר קאמר ר"א דשכרו מותר חוץ מפרוט' אחרונה אלא ודאי מוכרח דלמ"ד ישנה לשכירות כל פורת' ופורת' חשיבא מלוה וכן נראה ג"כ מדברי הרשב"א ז"ל שם בסמוך כמו שיראה המעיין גם לדעת הר' יונה שכתב הרב מחנה אפרים סי' הנזכר דכל ששכרו אינו אלא שו"פ לא אמרינן בזה ישנה לשכירות כו' ונראה שטעמו ז"ל דכל פחות משו"פ לא חשיבא מלוה כמ"ש התוס' רי"ד ק' טובא מההיא דע"ז כמ"ש וצ"ע. ואפשר לומר דס"ל לרבינו יונה דלא קי"ל בהא כרבי ירמיה דאמר לא נצרכ' אלא לע"ז עצמה ומשום דס"ל דאף בפרוטה אמרינן ישנה לשכי' אלא קי"ל כההיא דרב ששת דפ' הספינה דמייתי לה התם תלמודא בסתם דמוכח מינה דס"ל דכל בפרוטה לא שייך לומר ישנה לשכירות ועל פי זה אשכחנא פתרי למה שהקשה הרב ב"ח ז"ל בטור י"ד סי' קמ"ג על הרי"ף והטור ז"ל שהשמיטו הא דר"י דשכר ע"ז עצמה מותר והוא ז"ל תי' דס"ל דלא קי"ל בהא כר"י ואע"ג דקיימא לן בעלמא ישנה לשכירות ואפי' לקולא מ"מ בהא דקאמר ר"י מכוש אחרון לית ביה שו"פ לא קי"ל הכי דאפי' אם ת"ל דלית ביה שו"פ אפי"ה אסור ליהנות מדמי ע"ז אפי' פחות משו"פ וא"כ נמצא איסור מעורב בשכרו וכמו שהק' התוס' ואף ע"ג דכתבו ליישב זה אליבא דר"י ס"ל להרי"ף והטור כיון דדוחק הוא לא סמכינן אשינוייא דידיה אלא מוקמינן למימרא דר"א כפשטא דדוקא בכפה שכרו מותר את"ד יע"ש והר"ב ש"ך ז"ל שם סק"ד דחה תי' הרב ב"ח ותי' דהרי"ף סמך אירושלמי שם דמבואר מיניה דבכפה הוא דמיירי ר"א יע"ש ואף לפי תי' צ"ל דשכר ע"ז ה"ט דאסור לפי הירוש' אע"ג דקי"ל ישנה לשכירות משום דנמצא איסור מעורב בשכרו ואפי' פחות מש"פ אסור כמ"ש ב"ח ואני תמיה לפי תירוץ זה שהרי הטור סי' קל"ד כתב שם משם הרשב"א דאם שכרו להעביר מאה חביות בחמשים פרוטות והיתה אחת מהן של יין נסך מותר אע"פ שיש בהן שכר חצי פרוטה מיין נסך ומבואר מדברי הרשב"א בתה"א שהוציא דין זה מההיא דר"י דאמר מכוש אחרון לית ביה שו"פ ועיין בב"י שם וא"כ מאחר שהטור הביא דברי הרשב"א ז"ל הללו בלי חולק ומבואר דהכי ס"ל איך אפשר לומר דס"ל להטור דשכר ע"ז אסור משום דאיסור מעורב בשכרו ואפי' פחות משו"פ דלא כר"י אכן לפי מ"ש יש ליישב דס"ל דלא קי"ל בהא כר"י מכח ההיא דרב ששת דכל בפרוטה לא אמרי' ישנה לשכירות וא"כ משו"ה שכר ע"ז אסור משום דאיכא איסור פרוטה מעורב בשכרו דפרוטה אחרונה לא אתיא אלא עם גמר כלי וכמ"ש ואף שלפי דברי הטור ח"מ סימן קצ"ג משמע שאינו מפורש ההיא דר"ש מטעם שכירות וכפי' רבינו יונה מ"מ כיון שלפי גירסת הרי"ף והרא"ש שם מבואר דהיינו מדין שכירות וכמ"ש הב"ח שם וא"כ לפי פי' ע"כ צ"ל דס"ל דכל בפרוטה לא אמרי' ישנה לשכירות ופליגי אדר"י כמ"ש משם הטור משום חומרא דע"ז לסברת הרי"ף ומ"מ כל זה שכתבנו אינו אלא לדעת הרמב"ן והרשב"א שכתב ה"ה בפ' ז' מהל' מכירה שדעת הרי"ף דמלוה אינה קונה במכר ואם כן ע"כ צ"ל דטעמא דרב ששת משום דכל פרוטה לא אמרי' ישנה לשכירות ולא חשיבא מלוה אכן לפי דעת הר"ן וה"ה שכתב בפ"ק דמכילתין כדעת הרי"ף דס"ל דמלוה קונה במכר א"כ לפי דעתו ההיא דרב ששת לא מכרעא לומר דס"ל דכל בפרוטה לא אמרי' ישנה לשכירות ולומר דפליג אדר"י דאפילו נימא דס"ל דאפי' בפרוטה ישנה לשכירות אפי' הכי קונה קרקע בשכר יפוי שלו משום דמלוה קונה במכר וא"כ לפי דעתו לא ניתן ליאמר תירוץ זה שכתבנו וצ"ע שוב אחר זמן נדפס לשון למודים למו"ה ז"ל וראיתי לו שם בה' ע"ז סי' ל"ט דפ"ח ע"ג שתמה על הב"ח והש"ך כמ"ש ודו"ק: ומ"ש עוד הרב הנז' שכ"כ במרדכי בפ' אז"נ נר' שכונתו למ"ש בדקמ"ג ע"ד וז"ל מתני' הכה כו' מיהו ישנה לשכירות מתחילה וע"ס לענין דמיד שעשה השכיר קצת מן המלאכה ועולה שכרו עד כדי ש"פ יכול לקדש בו את האשה עכ"ל וק' דהא כיון דישנה לשכירות כו' הו"ל מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת אלא ודאי דס"ל דכל ששכרו אינו אלא שו"פ לא אמרי' ישנה לשכירות כו' וצ"ל לפ"ז דמיירי באומר לה קודם התקדשי לי בשכר שו"פ ראשונה שאעשה לך דמיד שעשה כדי שו"פ חלו הקידושין מיד דאי באומר לה אחר שעשה הא אכתי הו"ל מלוה וסבירא ליה להמרדכי שלא כדעת ר"י שכתבו התוס' דאפי' גלו דעתם שיחולו הקידושין קודם הגע' ממון לידה אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה דא"כ אכתי הו"ל מקדש במלוה ואין זה במשמע לשונו שכתב ומיד שעשה קצת כו' יכול לקדש משמע דמיירי בבא לקדשה אח"כ ואומר לה התקדשי לי בשכר שו"פ שעשיתי לך וכיון שכן אכתי קשה דהא הו"ל מלוה והר"ב ד"מ בסי' כ"ח ס"ז כתב דהמרדכי מיירי בשעשה מלאכה אצל אחרים דהו"ל מלוה של אחרים ויכול לקדשה ע"י מעמד ג' וע"ש וא"כ לפ"ז אין ראיה מדברי המרדכי דס"ל כדעת הר' יונה ולפי הנר' אישתמיטתיה מהרב ז"ל ויותר נ"ל לפרש דברי המרדכי דמיירי בשכירות דידה במקדש בהנאת מחילת שכירות דס"ל דמהני כמ"ש לעיל ודוק וראיתי למוהרימ"ט שהקשה לשיטת רש"י והר"ן דאינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה דאמאי צריך לומר משעשה שליחותו נגמרו הקדושין ואי משום מאי דקאמר בגמ' אלא במאי מקדשה אין ראיה משם דלא אמרו כן בגמ' אלא למאי דס"ד דכ"ע ס"ל ישנה לשכירות כו' ובמקדש במלוה פליגי דאפי' מאן דסבירא ליה דמקודשת לא אמר במלוה שיש עליה משכון ולא החזיר לה את המשכון דודאי לא סמכא דעתה כל זמן שלא החזירו לו ומש"ה קא מתמה במאי מקדשה אבל לפום מאי דמסיק דבישנה לשכירות פליגי אין כאן מלוה אלא שכירות ומשגמר מלאכתו קנתה ע"י כלי באותו השבח ונתקדשה בכל מקום שהוא וכתב שכן נראה מדברי התוס' פ' הגוזל עצים ד"ה ואב"א ושלפי זה י"ל דלפי המסקנא הא דתניא בדברי חכמים עד שיגיע ממון לידה כפשטי' מתפרשא באותו ממון דלדידהו כיון דישנה לשכירות כו' הוה לי' מלוה על המשכון וכי הדר ליה המשכון מקודשת מדר"י בר יהודה אבל כל דלא יהיב לה המשכון לא שמעת מדר"י בר יהודה ואינה מקודשת ובזה לא קשה כלל מה שהק' אההיא דאין אומן קונה בשבח כלי וליהוי כמלוה שיש עליה משכון את"ד יע"ש הנה הרב ז"ל הלך בשיטת הראב"ד שכתבו דלמ"ד אינה לשכירות כו' מכיון שנגמר מלאכתו מקודשת מיד אך מה שרצה להוליד דלכך תי' עד שיגיע ממון לידה כפשטה מתפרשה ומשום דהו"ל מלוה על המשכון ובהכי יישב קו' המפרשים ז"ל לא ידענא מאי קאמר שהרי אכתי תקשי לפום מאי דס"ד דתלמודא דעד שיגיע ממון לידה ממון אחר קא' דלמאי פריך ממון אחר לרבנן הא הו"ל מלוה שיש עליה משכון ואם כן ע"כ צ"ל דלמאי דס"ד דלתלמודא על כרחין סבירא ליה דלא חשיב מלוה שיש עליה משכון ומשום דלא תפיס אאגריהו כמ"ש הר"ן והרשב"א ז"ל וכיון שכן מאין לנו לומר דלפי המסקנא ס"ל לתלמודא דאומן נמי חשיב מלוה על המשכון ופליג אסברת המקשה בהך וליכא למימר דהא בהא תליא דלס"ד דמקשה דס"ל דפליגי במקדש במלוה ולר"מ אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה ע"כ צריכינן לדחוקי נפשין ולומר דלרבנן ס"ל דלא חשיב אומן במלוה שיש עליה משכון ומש"ה אינה מקו' עד שיגיע ממון אחר אמנם לפי המסקנא דפליגי בישנה לשכירות ומכיון שעשאן דר"מ כפשטא מיתפרשא דס"ל דמשעת גמר מלאכה היא מקודשת א"כ עד שיגיע ממון לידה דרבנן נמי מוקמינן כפשטא ומשום דהוי מלוה שיש עליה משכון דהא ודאי ליתא דא"כ תיקשי לס"ד דמקשה דמאי פריך לימא כתנאי כו' ומאי קו' נימא דע"כ לא קאמר ר"מ אלא בעשה לי שירים ומשום דהוי מלוה על המשכון ותלמודא נמי אמאי לא מתרץ לה בהכי ולימא ודכ"ע ישנה לשכירות כו' והכא אי חשיב מלוה שיש עליה משכון קמפלגי אלא ודאי דס"ל לתלמודא דסברא זו לא ניתן ליאמר כלל דאומן חשיב מלוה שיש עליה משכון ומשו"ה דחיקא ליה לאוקמא טעמא דר"מ בהכי וכיון שכן איך אפשר לומר דלפי המסקנא כ"ע ס"ל דחשיב מלוה שיש עליה משכון הא ודאי עקא היא ותו שהרי להנך אוקמתי' דמוקמינן דפלוגתייהו באומן קונה ובמלוה ופרוטה ע"כ לר"מ אינה מקודשת עד שיגיע אותו ממון לידה שהרי כיון דאומן קונה בשבח כלי אינה זוכה בשבח אלא כשהוא מוסר לה וכן מתבאר מדברי הר"י ז"ל שם בסמוך ממה שהקשה לדברי התוס' (ומ"ש שם אבל מ"ד אינה מקודשת ס"ל אין אומן קונה כו' ט"ס הוא וצ"ל מ"ד מקו' יע"ש) אכן מבואר ג"כ ממ"ש אבל לפום מאי דמסיק דבישנה לשכירות פליגי ומשגמר מלאכתו קנתה ע"י כלי באותו שבח ונתקדשה בכל מקום שהוא הרי שלא כתב הרב כן אלא להך אוקמתא דפליגי בישנה לשכירות ומטעמא שכתב דמשגמר מלאכתו קנתה ע"י כלי באותו שבח אכן להך אוקמתא דפליגי באומן קונה כיון דאינה זוכה בשבח עד שימסרנו לה פשיטא ודאי דאינה מקודשת לר"מ עד שיגיע ממון לידה ומהתימה על הרב אמונת שמואל סי' ל"ד ד"מ ע"ד שהבין בדברי הרב דאוקמתא דאומן קונה בשבח כלי נמי מקו' מיד לר"מ ועל פי זה תמה עליו דבפרק הגוזל עצים ס"ד דמק' פליגי באומן קונה בשבח כלי ואפ"ה ס"ל דעד שיגיע ממון אחר קאמר והא ודאי ליתא כמ"ש שלא כ"כ הרב ז"ל אלא להך אוקמתא דפליגי בישנה לשכירות לאפוקי מדעת רש"י והר"ן שכתבו דלהך אוקמתא נמי אינה מקודשת לר"מ עד שיגיע הממון לידה אבל לאוקמתא דאומן קונה פשיטא ודאי דלר"מ נמי אינה מקודשת עד שיגיע לידה וכן מתבאר מדברי הרשב"א ז"ל דלאוקמתא דאומן קונה אף הראב"ד ז"ל מודה דאינה מקודשת מיד ממ"ש ובודאי דלמ"ד אומן קונה בנתינת הכלי הוא מקדשה כו' יע"ש וכן נמי לאוקמתא דמלוה ופרוטה פשיטא ודאי דלר"מ דאמר דעתיה אפרוטה אינה מקודשת עד שיגיע הפרוטה לידה א"כ ע"כ דעד שיגיע ממון דחכמים ממון אחר קאמ' וצ"ל ע"כ דס"ל דאומן לא חשיב מלוה שיש עליה משכון כמ"ש הר"ן והרשב"א ז"ל וכיון שכן מסתברא ודאי דלהך תי' נמי ממון אחר קאמר ולא חשיב מלוה שיש עליה משכון כיון דלא אשכחן דפליגי דאם איתא הכי הו"ל לתלמודא למימר השתא דאתית להכי מאי עד שיגיע ממון ע"ש אותו ממון ובר מן דין ק' טובא דאם איתא דלהך אוקמתא כל שיגיע ממון לידה מקודשת לכ"ע ומשום דהוי מלוה שיש עליה משכון ק' מברייתא דקתני ר"י הנשיא אומר באמת אמרו בין בשכר שעשיתי בין בשכר שאעשה אינה מקודשת ואם הוסיף לה נופך משלו מקודשת ואמרי' לקמן דפליגי בישנה לשכירות והשתא אם איתא דכל שהגיע לידה מקודשת לכ"ע א"כ צ"ל דאינה מקודשת דקתני ר"י הנשיא אינה מקודשת מיד קאמר וא"כ היכי קתני בתר הכי ואם הוסיף לה נופך משלו מקודשת כל שלא הגיע הממון לידה אפי' הוסיף לה נופך משלו ודאי דאינה מקודשת דכיון דה"ט משום דדעתיה אפרוטה כל שלא הגיע אותה פרוטה לידה במאי מקדשה אלא ודאי מקודשת כשהגיע לידה וטעמא דהוסיף לה נופך הא לא"ה אינה מקודשת וא"כ ע"כ משום דס"ל דאומן חשיב מלוה שיש עלי' משכון וכיון שכן עד שיגיע ממון דחכמים ע"כ ממון אחר קאמר דאל"כ ברייתות פליגי אהדדי ומן האמור בזה מבואר שמ"ש הר"ב אמונת שמואל שדעת רבו של רי"ו שכתב בנתיב ב"ך דאם עשה שירים ונזמים ואח"כ הקדיש בשכרו מקו' כיון דתופס אותן בשכר' כדעת מוהרימ"ט ז"ל דהא ודאי ליתא שהרי הרב ז"ל לא כ"כ אלא להך אוקמתא דפליגי בישנה לשכירות אבל להך אוקמתא ע"כ [צריך] לומר דממון אחר קאמר וא"כ ק' דמנ"ל לרי"ו לפסוק כהך אוקמתא דרבא ובר מן דין שדברי הרב מוהרימ"ט ז"ל תמוהים וכמ"ש ותו שהרב ז"ל נר' שכתב כן על פי מה שהובאו דברי רי"ו בד"מ ולא ראה אותן על מקומם שאילו היה רואה אותן לא ניתן ליאמר זה כלל שהרי בדבריו כתוב שם לאמר ולא דמי לעשה לי שירים דהתם לא תפיס אאגריה ואם כדברי הרב ז"ל מאי קשיא ליה הא התם נמי דינא הכי כפי דעת מוהרימ"ט ז"ל הן אמת שדבריו ז"ל סתומים במ"ש ול"ד לעשה לי שירים וראיתי למוהרח"ב ז"ל בספר דינא דחיי בעשין מ"ח די"ג ע"ב תמה על דברי רי"ו בזה גם במ"ש עוד וכן אמרינן בשמעתין בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת ופירש רש"י בשכבר החזיר לה השירים דראיה זו אסיפא קאי וגם מ"ש בשם רש"י שכבר החזיר לה השירים לא הוזכר זה בדברי רש"י ופי' הוא ז"ל דבריו על פי מ"ש רי"ו בשם הרמ"ה והביאו הטור סימן הנז' גבי המקדש במלוה שיש עליה משכון דאי לא מטי לידיה בתורת משכון אע"ג דאי' ליה למתפסיה אזוזי אינה מקודשת כל כמה דלא גלי דעתיה דתפיס ליה בתורת משכון ומבואר מדבריו דכל דגלי דעתיה מהני אע"ג דלא אתא לידיה מעיקרא בתורת משכון וא"כ מ"ש רי"ו ומורי כתב שאם עשה לה שירים כו' מקו' דכיון דתופס אותן בשכר כו' מיירי בשכבר לימים ראשונים עשה לה שירים ונגמרו והיה תופס אותן בשכרו עד שתפרע לו דאע"ג דלא אתא לידיה מעיקרא בתורת משכון כיון דגלי דעתיה דתופס אותן בשכרו מקודשת וז"ש ול"ד לעשה לי שירים דהתם לא תפיס אאגריה כלומר דהתם לא גלה דעתו מקודם שהיה תופס למשכון קודם הקידושין ומ"ש וכן אמרי' בשמעתין כונתו להביא ראיה למ"ש דהיכא דכבר עשה לה שירים וקדשה בשכר' מקו' מדאמרינן בשכר שעשיתי אינה מקודשת ופירש רש"י בשכבר החזיר לה השירים משמע דבדלא החזיר לה מקודשת דהוה ליה כמלוה על המשכון ומ"ש בשם רש"י דמיירי בשכבר החזיר לה השירים הוא ממ"ש רש"י בשכר שאעשה עמך מקו' לכשיגמר ויתננו לה ואי בשכר שעשיתי מיירי בדלא החזיר אמאי הויא מלוה הא קסבר אינה לשכירות אלא לבסוף אלא ודאי דבשכר שעשיתי מיירי כשהחזיר לה השירים עכת"ד יע"ש:<br><b> והנה </b> מ"ש שדקדק כן ממ"ש רש"י בד"ה בשכר שעשיתי לא היה צריך לזה כלל דבהדיא כתב כן רש"י ז"ל בד"ה וכל שכן וז"ל כיון דגמרו והחזירו לה הויא מלוה גמורה הרי מבואר דבשכר שעשיתי מיירי בשכבר החזירה אמנם עיקר ראיית רי"ו ז"ל לפי דבריו מדברי רש"י דס"ל דבשלא החזיר מקודשת משום דהוי מלוה על המשכון איני מכיר דמאי ראיה היא זו דרש"י ז"ל קאי התם אליבא דת"ק דס"ל דבשכר שאעשה מקו' משום דס"ל אינה לשכירות כו' דא"כ ע"כ דבשכר שעשיתי דקא' אינה מקודשת הוא משום דהחזירה לה אמנם לדידן דקי"ל דישנה לשכירות ה"נ דאפי' בדלא החזירה לה אינה מקודשת ולא חשיבא מלוה שיש עליה משכון ותו דאיכא לדיוקי הכי מדברי רש"י ז"ל א"כ איכא לדיוקי נמי אפי' בשלא גילה דעתו מעיקרא שהי' תופס אותן בשכרו דמקודשת מדלא מוקי לה בשלא החזיר לה ובדלא גילה דעתו מעיקרא שהיה תופס אותן בשכרו אלא תכף ומיד שגמרן הביאן וא"ל התקדשי לי בשכר שעשיתי ומדברי הרב ד"מ ז"ל שכתב בס"ז אחר שהביא דברי רי"ו הללו וז"ל ואע"פ שהטור כתב בשם הרמ"ה דוקא דמטי לידו בתורת משכון נר' שבכאן מודה לרי"ו דכל אומן הכלי שבידו הוא כמשכון על שכרו יע"ש נראה דס"ל דלדעת רי"ו אפי' שלא גילה דעתו מעיקרא שהיה תופסם בחובו מקודשת ושלא כמו שפי' הרב הנז' דאי כפי פי' מאי ק"ל ממ"ש הרמ"ה ז"ל הא דברי רי"ו הן הן דברי הרמ"ה וכיון שכן ק"ט דמ"ש מעשה לי שירים ונזמים דאמרינן בשמעתין דאינה מקודשת ולא חשיב מלוה שיש עליה משכון ועיין בס' בית שמואל ס"ק ל"ח והנ"ל שהרב ד"מ הבין בכונת רי"ו ז"ל שכל כונתו לחלק בין היכא דמעיקרא לא נחית אדעתיה דקדושין אלא עשה לה שירים כדי לגבות מעות ממנה אלא שאחר שגמרן א"ל התקדשי לי בשכר פעולתם דהתם כיון דלא נחית מעיקרא אדעתא דקדושין א"כ מסתמא ודאי שדעתו היה לתופסם בחובו עד שיפרענו שכך היא המדה ברוב בני אדם והילכך כי הדר מקדש לה הו"ל כמקדש במלוה שיש עליה משכון אמנם בשמעתין כיון דמעיקרא א"ל עשה לי שירים ואקדש אני לך א"כ נמצא דכי קא נחית אדעתא למיהבינהו לה מיד תיכף אחר שגמרם קא נחית ולא חל עליו שם משכון כלל והילכך אינה מקודשת ואע"ג שדעתו של זה הוא שאם לא תתרצה להתקדש לתופסם בחובו עד שתפרענו אפי' הכי כיון דקודם הקידושין לא חל עליו שם משכון נמצא שבשעת קידושין לאו מידי קא יהיב אלא הוה ליה כמקדש במלוה ואפשר שדיקדק רי"ו ז"ל כן ממאי דנקט בברייתא פלוגתא דר' מאיר ורבנן בשא"ל מעיקרא עשה לי שירים ואקדש אני לך ואמאי לא נקט לפלוגתייהו בעשה לה שירים ובא לקדשה אח"כ בשכר פעולתן משמע דבהא מודו דהוי כמלוה שיש עליה משכון ומ"ש רי"ו וכן אמרינן בשמעתין בשכר שעשיתי אינה מקודשת כונתו ז"ל להביא ראיה למ"ש דכל דמעיקרא לא נחית אדעתא דקדושין מודו כ"ע דמקודשת ממאי דקתני בברייתא בשכר שעשיתי פירש רש"י דמיירי בשכבר החזיר אבל אם לא החזיר לה מקוד' לת"ק משום דאינה לשכירות אלא לבסוף כשמחזירה לה כמו שכתב רש"י משמע דכל שלא החזיר לה מקודשת לכ"ע משום דחשיבי כמלוה שיש עליה משכון דאלת"ה אלא דלא כתב כן רש"י אלא אליבא דת"ק משום דאינה לשכירות אלא לבסוף כשמחזירה לה א"כ ק' לפירש"י דאמאי נקט ברייתא בשכר שאעשה מקו' לכרוך וליתני בבשכר שעשיתי גופיה בין אם החזירו לה בין אם לא החזירו לה אלא משמע דבשכר שעשיתי כל שלא החזירו לה מקודשת לכ"ע משום דלא נחית מעיקרא אדעתא דקדושין משום הכי לא תני אלא בשכר שאעשה דבהא הוא דפליגי כנ"ל ליישב דברי רי"ו והד"מ ז"ל ודוק ומ"מ מבואר מדברי רש"י ורי"ו דהא דאמרי' בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת היינו דוקא בשכבר החזירה לה ומהתימא על הרב ל"מ ז"ל בפ' זה מהדורא בתרא שהק' על מ"ש רבינו דבשכר שאעשה אינה מקודשת מטעם דישנה לשכירות דבסמוך כתב האו' לאשה התקדשי לי בדינר והרי זה המשכון כו' אע"פ שחייב לתת לה דינר כיון שלא הגיע הדינר לידה אינה מקודשת וא"כ ה"נ כיון דבשעת אמירה לא הגיע כלל לידה אפילו למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף אינה מקודשת ואיך כתב הרב הטעם מפני שישנה לשכירות כו' וכ"ת דמ"ש כאן אינה מקודשת הוא כשאמר אחר שעשאו התקדשי לי בשכר שעשיתי עמך ולכך הוצרך לטעם דישנה לשכירות הא לאו מילתא היא כלל דבין למ"ד ישנה לשכירות בין למ"ד אינה לשכירות כ"ע מודו דבשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת כמו שכתב בגמרא יע"ש מה שתי' והוא פלאי שהרי מבואר מדברי רש"י ורי"ו שכתבנו דבשכר שעשיתי אינה מקודשת לכ"ע היינו בשכבר החזירו לה ומקדשה אח"כ אבל אם בשעה שהחזירו לה א"ל התקדשי לי בשכר שעשיתי ודאי דלמ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף מקודשת דכיון דאין לשכירות אלא לבסוף כשמחזירו לה כמו שכתבו רש"י והר"ן והריטב"א ז"ל א"כ באותה שעה הרי הוא נותנה לשם קדו' ולא הוי מקדש במלוה וכן כתבו בתוס' רי"ד בהדיא דהא דבשכר שאעשה עמך מקודשת היינו בשאומר בשעת נתינה התקדשי לי במנה בשכר כלי זה שעשיתי הא לא"ה אינה מקודשת דכיון דבשעת אמירה לא נתן לה כלום אפי' נתן לה אח"כ לא מהני כל שלא אמר לה בשעת נתינה התקדשי לי וכמ"ש הרב ז"ל ומ"מ נראה שדברי התוס' רי"ד הללו במחלוקת הוא שנוי שלדעת הראב"ד ז"ל שכתב הרשב"א מבואר דס"ל דלמ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף מיד כשגמר הכלי חלו הקדושין ואצ"ל לה אחר כן התקדשי לי דאם ל"כ למ"ד אינה לשכירות כו' נמי הו"ל מקדש במלוה שהרי מיד כשגמר הכלי הו"ל מלוה לדעת הראב"ד ז"ל וקדושין לא חלו עד שיאמר לה התקדשי לי גם ממה שרצה להכריח הרשב"א דהקדושין חלין משעת גמר הכלי מדאמרינן דלמ"ד אינה לשכירות בשכר שאעשה עמך מקודשת ואם איתא דאינה מקודשת עד שעת חזרת הכלי הו"ל שכירות מלוה משעת גמר הכלי עד שעת נתינת הכלי כו' יע"ש נראה דס"ל גם כן דאצ"ל אח"כ התקדשי לי דאם איתא לדידיה נמי תיקשי דהו"ל מקדש במלוה דמשעת גמר הכלי הו"ל מלוה וקדושין אינן חלים עד שיאמר לה אח"כ ואף למה שהסכים הרב ז"ל כדעת רש"י דהקדושין אינן נגמרים עד שיחזרנה לה מ"מ בהא ודאי מודה דלא בעינן שיאמר לה אח"כ דלא כהרב ב"ח ז"ל שכתב דברי תוס' רי"ד להלכה בלי חולק ועיין בספר בית שמואל ס"ק ל"ז כנ"ל ומכלל מ"ש לעיל מבואר שאף לדעת רש"י והתוס' ז"ל שכתבנו לעיל דס"ל דאין קדושין חלים עד שיבאו לידה היינו דוקא בעשה לי שירים ומשום דאין דעתה להתקדש עד שיבאו לידה או משום דכיון דאינו יכול לתובעה בדין עד שיתננו לידה כמ"ש התוס' אבל בע"מ שאדבר עליך לשלטון או באומרת רקוד לפני שחוק לפני אע"פ שאינו מגיע לידה שום הנאה כיון שדבר עליה לשלטון או רקד לפניה הרי הגיע לה מה שהיתה חפצה ומכוונת להך וכמ"ש הרשב"א בהדיא והוא מוכרח מההיא דרקוד לפני דפרק האומר ומהתימה על הרב חידושי אגדות שכתב פרק ב' דסנהדרין אההי' דמלוה ופרוטה דלר' יוסי דס"ל דקדושי מירב קדושין גמורין הן ליכא למימר דהיינו משום דהוי כאומר בשכר שאעשה עמך דאיכא למ"ד דמקודשת משום דאינה לשכירות דהיינו דוקא בעשה לי שירים דכיון דאינה לשכירות אלא לבסוף כי מהדר לי' מקודשת כדפי' רש"י התם משא"כ הכא דלאו מידי קא מהדר לה יע"ש והוא תימא שהרי ברקוד לפני מקודשת מיד אף על גב דלא מידי קא מהדר לה ומשום שהרי הגיע לידה מה שהיתה חפצה כמ"ש הרשב"א ואם כן ה"נ דכוותה כיון שכבר הכה את הפלשתי הרי הגיע לשאול חפצו ורצונו וכדכתיב והיה האיש אשר יכה את הפלשתי כו' ואת בתו יתן לו וא"כ מאותה שעה מקודשת מיד לדוד ולולי פירוש רש"י שם שפי' דהא דקאמר התם מלוה אית לך גבאי היינו עושר גדול אפשר לפרש דמלוה אית לך גבאי דקאמר התם היינו שכר עשיה ומשום דס"ל לריב"ק דישנה לשכירות כו' והו"ל מקדש במלוה ובהא פליגי ר"י וריב"ק אם ישנה לשכירות כו' אבל לפרש"י ז"ל לא מוכחים קראי כלל הכי דמדכתיב והי' האיש כו' יעשרנו המלך ואת בתו יתן לו משמע דתרי מילי קא יהיב ליה לדוד ותרוייהו איתנהו ולפרש"י ז"ל שניהם יחדיו לא יכונו דכל שנותן לו בתו הרי נשאר העושר לשאול וכבר ראיתי מן המפרשים שתמהו עליו בזה וכתבו עוד דכיון דבשכר הפעולה הוא מקדש' הרי הו"ל כע"מ שאדבר עליך לשלטון דמקודשת והיכי קרי לי' בגמ' מלוה ואין זה כלום שבפי' אמרו בפרק האומר דלמ"ד ישנ' לשכירות ע"מ שאדבר עליך לשלטון אינה מקודשת עד דיהיב לה פרוטה וזה פשוט עוד ראיתי להרב מחנה אפרים הל' שכירות סי' הנז' שרצה לידון בדבר חדש דע"כ לא אמרי' ישנה לשכירות כו' אלא בפועל העושה מלאכה דכל פרוטה ופררטה שנגמר' נתחייב בע"ב לפועל ונעשה מלוה אבל מי שבקש מחבירו שיעשה לו שידוכין עם פ' ויתן לו חפץ פלוני קנה השדכן ולא שייך לומר ישנה לשכירות כו' והו"ל מלוה כיון שלא נתחייב השדכן אלא כשיבא הדבר לידי גמר א"ד יע"ש וכעין זה כ' הרב ע"י ז"ל לקמן בפרקין דף נ"ד בתוס' ד"ה המקדש לחד תירוץ שדעת התוס' דהא דר"ל דאמר פ' האומר והוא דיהיב לה פרוטה לא קאי אלא אחלוקת ואעשה עמך כפועל בטל דכל פרוטה ופרוטה שמתהנה בה הו"ל מלוה אבל באדבר עליך לשלטון ליכא למימר הכי דהא לא קמתהנ' עד שיגמור הדבר יע"ש וכפי דבריהם היה נ"ל ליישב מה שהק' הרשב"א ז"ל בחידושיו אההיא דגרסי' בסוף פרקין אמר אביי ל"ק כאן בשכר הבאה ומילוי כאן בשכר הזאה לפרש"י שם שפי' דמיירי באומר התקדשי לי בשכר הבאה דאם כן נפשוט מינה דאינה לשכירות אלא לבסוף והי"ל לתלמודא לומר קסבר אינה לשכירות אלא לבסוף ומהיותר תימה על הראב"ד ז"ל שכתב בהשגותיו בפ' זה א"א דוקא בשכר הבאה כו' מבואר מדבריו דלענין דינא קאמר שהיא מקודשת והוא תימה דכיון דקי"ל ישנה לשכירות הוה ליה מקדש במלוה אכן כפי דבריהם ז"ל הנה נכון דס"ל דהכא באומר בשכר הבאה כיון שאינה מתחייבת אלא בשיגמור הדבר ויביאנו לא שייך לומר ישנה לשכירות אלא שמדברי רש"י ז"ל שם בפרק האומר ד"ה והוא שנתן שכתב וז"ל דבשכר דבור או בשכר פעולה לא מקדשה דישנה לשכירות כו' משמע דס"ל דבאדבר עליך לשלטון נמי שייך לומר ישנה לשכירות כו' ובר מן דין נר' דק' לדבריהם מהא דפריך התם בפ' האומר לר"ל מברייתא דקתני בשכר שארכבך על החמור שאושיבך בקרון או בספינה הרי זו מקודשת והשתא לפי דבריהם מאי פריך הא בשכר שארכבך על החמור וכל הני ודאי הו"ל כאדבר עליך לשלטון דהא לא מטיא לה הנאה ואינה מתחייבת אלא כשיבא הדבר לידי גמר שירכבנה על החמור ובהא לא אמרינן ישנה לשכירות כו' וא"כ אמאי הוצרך תלמודא לאוקמי לההיא מתני' כמ"ד אינו לשכירות גם מה שכתב הרב מח"א דבשכר שאדבר עליך לשלטון דאינה מקודשת לאו משום טעמא דישנה לשכירות הוא דהא לא שייך כמ"ש אלא משום דהנאה זו הבאה לה מדבריו שדיבר עליה לשלטון הוי כמו מלוה דאינו אלא מבריח ארי כו' נראה דק' עליו מדפרכינן התם ומאי דוחקי לר"ל לאוקומי למתני' בישנה לשכירות ובדיהב לה השתא מאי קו' הא ע"כ מתניתין מיירי בדיהב לה מדקתני ע"מ שאדבר עליך לשלטון דהתם אפי' נימא אינה לשכירות הוה ליה מקדש במלוה משום דהוי מבריח ארי כמו שכתב הרב ז"ל ואי מאי דפריך בגמרא הוא דחלוקת ואעשה עמך כפועל דמ"ל לר"ל לאוקמי בדיהב לה ומשום דישנה לשכירות לוקמא בדלא יהב לה וכמ"ד אינה לשכירות דהא כדאיתא ואע"ג דחלוקת אדבר לשלטון מיירי ע"כ בדיהב לה הא לא אריא דהא כדאיתא והא כדאיתא ק' דאם כן מאי משני מתני' קשיתיה מאי אירייא קתני ע"מ כו' ומאי קושיא על כרחין למתני על מנת משום חלוקת שאדבר עליך לשלטון ולעולם דהא כדאיתא כדפריך וי"ל בדוחק ותו דבתוספתא הביאה הרא"ש שם קתני בשכר שאדבר עליך לשלטון אם יש במה שדבר עליו שו"פ מקו' והשתא בשלמא אם נאמר דטעמא שאדבר עליך לשלטון הוא משום דישנה לשכירות איכא למימר דהך תוס' אתיא כמ"ד אינה לשכירות אמנם לפי' הרב ז"ל קשה דהיכי קתני מקודשת הא הוה ליה מקדש במלוה דלכולי עלמא אינה מקודשת:<br><b> ולעיקר </b> קו' הרשב"א ז"ל שהק' לפי' רש"י והראב"ד ז"ל אההיא דבשכר הבאה נראה ליישב דס"ל ז"ל דההיא לאו באומר לה מעיקרא התקדשי לי בשכר הבאה והלך והביאו לה מיירי דהתם ודאי לא מהני משום דישנה לשכירות וה"ל מלוה אלא בשהיו לו אפר פרה ומי נידה מזומנים בידו מיירי והלך וקדשה וא"ל התקדשי לי בשכר פ' שהיית צריך ליתן לאדם שיביא לך אפר פרה דהתם ודאי מקודשת דלא שייך טעמא דישנה לשכירות כנ"ל ועיין בהרב החידושין שם ועיין עוד במ"ש הרב לח"מ פ"ג מהלכות נחלות הלכה ב' שדבריו תמוהים דנראה מדבריו דס"ל בדעת רבינו כדעת ריא"ז שכתב בשלטי הגבורים דמאן דס"ל ישנה לשכירות לא ס"ל הא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וזה ודאי ליתא שדעת רבינו כדעת התוס' מדפסק בהלכות אלו כמ"ד ישנה לשכירות ובה' מלוה ולוה גבי ההיא דמרבין על השכר פסק דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כדאיתא בפרק אז"נ ועיין בהרב נחלה ליהושע סי' י' ודוק:<br><b> עוד </b> אמרו שם בגמ' דע"כ אין אומן קונה בשבח כלי והכא בהוסיף לה נופך משלו קמפלגי כו' יע"ש וראיתי להרא"ש בפרק הגוזל עצים שכתב וז"ל כתב הרי"ף ומסיק רבא דכ"ע אין אומן קונה שמעינן מיניה דאין אומן קונה וליתא לדרב אסי אלא חייב לשלם דמי שידה ונ"ל דאין ראיה משם דה"נ אמר רבא דכ"ע ישנה לשכי' וכתבו התוספות דאין ראיה משם לפסוק הלכה משום דלא מצי רבא למימר בע"א כו' ונ"ל להביא ראיה דאי פליגי באומן קונה הלכה כחכמים כו' ואי לא פליגי צריכי למיסבר תרוייהו דאין אומן קונה ומיהו לאו ראיה היא דליכא למימר דפליגי בישנה לשכירות עכ"ד והנה כל האחרונים אחזו צער בדברי הרא"ש הללו דמ"ש ומיהו לאו ראיה היא כו' דהא כי נימא נמי דפליגי בישנה לשכירות שפיר איכא למשמע מינה דכ"ע ס"ל דאין אומן קונה דאל"כ אמאי אינה מקודשת לרבנן וליכא למימר דה"ק דאיכא למימר דפליגי בישנה לשכירות וברייתא מיירי בשכיר יום ולא בקבלן וכמו שכן תירץ הר"ב מע"מ דאם כן איך כתב הרא"ש דאין ראיה מדרבא דאין אומן קונה בשבח כלי משום דלא מצי למימר בע"א הא שפיר הוה מצי למימר דכ"ע אומן קונה והכא לאו בקבלן איירי אלא בשכיר יום וכבר תמה עליו בזה הר"ב ש"ך ח"מ סי' ש"ו סק"ג ותו דא"כ אמאי נייד הרא"ש מאוקמתא דרבא דקאי ביה והול"ל דאין ראיה משם דאיכא למימר דפליגי במלוה ופרוטה ובשכיר יום ועיין במוהר"ש הלוי ח"מ סי' ד' ולפי חומר הנושא נ"ל ליישב דבריו דס"ל דלאוקמתא דרבא דאוקי פלוגתייהו במלוה ופרוטה ע"כ צ"ל דכ"ע ס"ל דאין אומן קונה ולא מצי לאוקמי לברייתא בשכיר יום אבל בקבלן מודי כ"ע משום דלרבא כיון דחכמים ס"ל דמלוה ופרוטה דעתיה אמלוה א"כ ע"כ מאי דקתני בברייתא אינה מקודשת עד שיגיע ממון אחר לידה ה"ק עד שיקדשנה קדושין אחרים ולימא לה התקדשי לי בממון זה וכ"כ הרב החידושין ז"ל ואם כן ע"כ דס"ל לחכמים דבעשה לי שירים בכל גוונא אינה מקודשת ואפי' בקבלן משום דאין אומן קונה דאם איתא דבקבלן מודה אם כן אדתני עד שיגיע ממון אחר לידה דבהא לא אשמועינן מידי דפשיטא ודאי דכל שמקדשה קדושין אחרים בממון אחר מקודשת הו"ל לברייתא לאשמועינן חידושא דבקבלן מקודשת והכי הו"ל למיתני אינה מקודשת עד שיעשה עמה בקבלנות אמנם לאוקמתא דמוקמינן לפלוגתייהו בישנה לשכירות איכא למימר שפיר דמיירי ברייתא בשכיר יום והא דתני עד שיגיע ממון אחר רבותא אתא לאשמועי' דאפי' בשכיר יום אם הגיע ממון אחר לידה דהיינו שהוסיף לה נופך משלו וכיוצא מקודשת משום דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה וכ"ת אכתי ראיית הרי"ף במקומה עומדת מההיא דפ' הגוזל עצים דאמר דכ"ע אין אומן קונה והכא בישנה לשכירות קא מפלגי והשתא אמאי ל"ק דכ"ע אומן קונה והכא בשכיר יום ובישנה לשכירות קמפלגי יש לומר דתלמודא התם נקיט לה למילתיה הכי משום דלתי' דרבא ע"כ צ"ל דכ"ע אין אומן קונה נקיט לה לתלמודא כי הך לישנא אגב גררא וכן משמע מדברי הרי"ף שעיקר ראייתו היא מתי' דרבא כנ"ל ועיין בס' בני יעקב בתשו' ס"י ובס' גט פשוט סי' ק"ך סק"ט ע"ש:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מה שהקשה </b> דא"כ היכי משכחת לה עשה לי שירים ונזמים דאינה מקודשת הא הוי מלוה שיש עליו משכון כן הקשה הב"ש ונלפענ"ד דבר חדש דהנה הא דאפי' לא תפוס הוי כמשכון בידו היינו דוקא בשכר שעשיתו כיון דתחלה ירד ע"ד לשלם לו שכר וקצבה עמו שכר אף שכל הפוסקים כתבו דאומן קונה בשבח כלי קיי"ל להלכה א"כ צ"ל הא דס"ל לחכמים דאינה מקודשת מיירי בליכא שבחא מ"מ מחויבת לשלם לו שכר כמו שקצבה עמו א"כ אי בעי שלא לקדשה רק לתפוס הכלי אשכרו הרשות בידו אם כן גם אם רוצה לקדשה ואינו רוצה לתפוס אשכרו מ"מ הוי כמשכון בידו כמ"ש הד"מ אבל היכא שאמרה תחלה עשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך א"כ מתחלה לא ירדה ע"ד להשתלם לו שכר כך ע"ד שתתקדש בו א"כ אם ירצה שלא לחזור ולקדשה רק מתפיס אשכרו הוי כאומן ששינה מדעת הבעלים ונתן לו צמר לצבוע אדום וצבעו שחור דידו על התחתונה ואם הוצאה יתירא על השבח אינו נוטל רק השבח אם כן ה"נ לא קצבה שכר אדעתא דהכי א"כ אין לו השכר רק השבח והכא יהי' מיירי בליכא שבחא ולא מצי למתפיס אשכרו א"כ נהי דהוא מרוצה שיקדשנה אם כן מגיע לו שכר מ"מ הא עכ"פ עכשיו אינו רוצה לתפוס אשכרו ע"כ לא הוי כמשכון בידו ואינה מקודשת אך זה דוקא לאינך אוקימתא אבל להך אוקימתא באומן קונה בשבח כלי פליגי בע"כ מיירי ביש שבחא נמצא שאם ירצה שלא לקדשה רק לתפוס אשכרו הרשות בידו ואעפ"כ אינה מקודשת לרבנו בע"כ צ"ל שיש חילוק בין אם הוא תפוס אשכרו או לא לפ"ז א"ש דמורו של ר"י כתב אליבא הך אבע"א דפליגי באומן קונה ע"כ צריך לפרש דמיירי בלא תפיס אבל רש"י דהצריך בהחזיר מיירי אליבא שאר האוקמתות לפ"ז א"צ לחלק בין תפיס או לא דממילא לא קשה כנ"ל ע"כ הצריך לפרש דמיירי בהחזיר וא"ש דברי הד"מ:<br><b> שם</b><br><b> מה </b> שהביא בשם ספר מח"א שרצה לידון בדבר החדש דלא אמרינן ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף רק באעשה עמך כפועל דפועל העושה מלאכה כל פרוטה ופרוטה שנגמרה נתחייב בעה"ב לפועל והו"ל מלוה אבל מי שבקש מחברו שיעשו לו שדוכין עם פלוני ויתן לו חפץ פלוני קנה השדכן ולא שייך לומר ישנו לשכירות מתחלה כיון שלא נתחייב לשדכן אלא כשיבוא הדבר לידי גמר וכן הביא עוד בשם עצמות יוסף לדעת התוס' דף נ"ה ד"ה המקדש דהא דקאמר ר"ל והוא שנתן לה פרוטה היינו דוקא באעשה עמך כפועל אבל באדבר עמך לשלטון ליכא למימר הכי דלא קמתהני עד שיגמור הדבר עיי"ש והשעה"מ תמה על זה ממה דפריך שם הש"ס משכר שארכיבך על החמור וכו' דבכל הני לא הוי הנאה ואינה מתחייבת עד שיבוא לידי גמר ובזה אי
+
+Halakhah 21
+
+<b>האשה שאמרה תן דינר לפ' כו'.</b> הנה מוהר"א ששון ז"ל סי' קע"ו נסתפק אי דוקא כשאמרה ואקדש אני לך או אפילו אמרה תן מנה לפ' ובשעת הנתינה לפלוני אמר לה הרי את מקודשת לי סגי והוכיח מדברי התוס' לקמן ד"ט ד"ה הב אשקי שהק' וז"ל וא"ת מי גרע מתן מעות לפלוני דמקודשת כ"ש כשאמרה תן לי כו' דס"ל דלא בעינן שתאמר ואקדש אני לך דאל"כ מאי מקשו מי גרע מתן מעות לפל' דמקודשת שאני התם דאמרה ואקדש אני לך אלא ודאי ס"ל דלא בעי' אלו דבריו יע"ש ולפי דבריו ז"ל צריך להבין מה שתי' שם וז"ל וי"ל דשאני הכא דמעיקרא היתה שואלת שלא בתורת קדושין ומש"ה איכא למימר בשגומרת הכי אדעתא דמעיקרא קאמרה יע"ש דאי ס"ל דבתן מנה לפ' אע"ג דלא אמרה ואקדש אני לך מקודשת אם כן התם נמי מעיקרא שלא בתורת קדושין היתה שואלת שיתן מנה לפ' ואפ"ה מקודשת והנראה דס"ל להרב ז"ל דכונת התוס' ז"ל דתן מנה לפ' שאני דשתקה בשעת הנתינה והילכך איכא למימר דאע"ג דמעיקרא שלא בתורת קידושין היתה שואלת שיתן כל שאמר בשעת הנתינה ה"א מקודשת באותו מנה ושתקה לשם קידושין קבילתינהו משא"כ בההיא שאמרה הב לבסוף ידים מוכיחות דאדעתא דמעיקרא קאמר' וזהו שדקדקו ז"ל לומר ומש"ה איכא למימר כשאמרה הב כו' דמשמע דעיקרא דמילתא תליא במה שאמרה הב ולפי זה צ"ל דסבירא להו להתוס' ז"ל דבההיא הב אשקי כו' אי שתקה ולא אמרה הב אשקי ה"נ דינא הכי דמקו' וכמו שכן הוא דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל שם בחידושיו אך אני תמה על הרב ז"ל דבסימן הקודם הוכיח מדברי התו' הללו דס"ל שלא כדעת הרשב"א דאפי' שתקה אינה מקודשת דאי ס"ל כדעת הרשב"א מאי מקשו התם שאני דשתקה לבסוף ולא אמרה הב יע"ש והוא תימה דלפי מ"ש בסי' שלאחר זה עכ"ל דהיא היא תי' התו' ז"ל וכמ"ש ודבריו צ"ע:
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>היה </b>
+<b> בידו משכון על חוב שיש אצל אחרים כו'.</b> כתב ה"ה שם ברייתא ופירשוה בין משכנו בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו כו' וכ"כ שם התוס' ד"ה משכון דאחרים וז"ל אע"ג דר"י מיירי כו' בשעת הלואה נמי אלים שיעבודיה לקדש בו את האשה ע"ש ועיין בש"ך ח"מ סי' ע"ב סק"ט שכתב וז"ל אמת שבמרדכי רפ"ק דקדושין כתב בשם התו' דאף לענין קדושין קונה בשעת הלואתו אבל אינו כן בתוס' שלפנינו יע"ש והוא תימה שהרי מדברי התוס' שלפנינו מבואר בהדיא כן וכמ"ש עוד התו' שם וכמו כן יש לפרש ההיא דפ' כ"ש בההיא דישר' שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח עובר לר"מ ומפ' התם טעמא משום דקני ליה כדר"י דכיון דקני ליה שלא בשעת הלואה בשעת הלואה נמי קני ליה לענין דקרינן ליה שלך כו' ראיתי להש"ך ס"ק הנז' שכתב דלק"מ מההיא דפ' כ"ש דהתם נמי י"ל דמיירי שמשכנו שלא בשעת הלואתו והא דדייקי' בהאומנים ובפ' שבועת הדיינים דלישנא דהלוהו על המשכון משמע בשעת הלואתו לק"מ דודאי לישנא דהלוהו על המשכון לישנא דמשכון משמע שהלוהו מתחילה על המשכון וא"כ משכנו בשעת הלואתו אבל בפסחים לא קאמרינן אלא ישראל שהלוה לכותי על חמצו והאי לישנא שפיר יש לפרשו שהלוה לו מתחילה על חמצו שהיה לכותי בביתו ולא משכנו אצלו רק ששעבד אצלו חמצו שהיה לו בביתו מדלא קתני ישראל שהלוה לכותי על משכון של חמץ וראי' לזה דמעיקרא ס"ד דקא מפלגי אי ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה או למפרע ולא איירי במשכנו אצלו כלל וכמו שפרש"י בהדיא וא"כ ישראל שהלוה לכותי על חמצו דנקט היינו ששעבד לו חמצו שבביתו וא"כ נהי דמשני בשהרהינו אצלו מ"מ שפיר נוכל לומר דמיירי בשהרהינו אצלו לאחר הלואה שהלוה לו מתחילה על חמצו שהיה לו בביתו ואח"כ הרהינו אצלו וזה לע"ד ברור ותמהני על התוס' שהרעישו העולם בזה הלא הדברים ברורים כמ"ש את"ד ולע"ד דברי התוספות נכונים בטעמם ודבריו ז"ל לא יתכן דאיך אפשר דלפי המסקנא מיירי בשהרהינו אצלו לאחר הלואה שהלוה לו מתחילה על חמצו דאם כן למאי איכפל תנא למנקט דינא בשהלוה לו מתחילה על חמצו ואח"כ הרהינו אצלו כיון דכל מה שעובר בב"י הוא משום מה שמשכנו אצלו וכל שמשכנו אפי' לא הלוהו מתחילה על חמצו אלא הלוהו סתם ואחר כך משכן לו חמצו ה"ה עובר בב"י וא"כ מה שהלוהו מתחילה על חמצו לא מעלה ולא מוריד כלל לענין לחייבו בב"י ואם כן הו"ל לברייתא למינקט דינא בסתם יש' שמשכן לו חמצו ה"ז עובר בב"י שהוא עיקר הדבר המחייבו בב"י לא שהלוה על חמצו שאינו עיקר כלל לחייבו ונמצא תלי טעמא בדלא טעמא ובשלמא לס"ד דתלמודא דקא מפלגי בדאביי ורבא ניחא שפיר דקתני בברייתא שהלוה על חמצו שהוא עיקר המחייבו בב"י מטעמא דלמפרע הוא גובה אכן לפי דבריו קשה אלא ודאי דכי משני תלמודא הב"ע בשהרהינו אצלו היינו לומר דכי קתני בברייתא ישראל שהלוה לנכרי על חמצו פירוש על חמצו שמשכנו אצלו בשעת הלואה ואם כן היינו דק"ל שפיר וזה נראה אצלי ברור:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד בענין זה על מ"ש הש"ך סי' הנז' ס"ק י"ו על מ"ש מוהר"ם וי"א דהמלוה על המשכון לא הוי אלא ש"ח לענין זה שאם דמי המשכון יתרים על החוב אין המלוה נותן ללוה היתרון וז"ל מדלא חילק משמע דאף במשכנו שלא בשעת הלואתו אין המלוה נותן ללוה היתרון אבל לע"ד דמשכנו שלא בשעת הלואתו מודה ר"י נמי דנהי דלא חשיב ש"ש משום פרוטה דר"י אבל משום דר"י ע"כ דהוי ש"ש כו' עד מ"ש מ"מ נראה מבחוץ דהוי ש"ש ג"כ להיתרון מהטעם כיון דמשכנו שלא בשעת הלואתו א"כ אין לך הנאה גדולה מזו ובההיא הנאה דתפוס ליה אזוזי חשיב ש"ש וראיה לזה דהא בפ' ד' וה' אמרי' דאף לר"י דאמר בעלי חובות נינהו הוי ש"ש בשתפסו ניזק לגבות ממנו ומשמע התם דטעמא הוי משום דבההיא הנאה דתפיס לי' לשור אניזקיה ולא אעריקו ליה בעלי' לאגמא הוי ש"ש וכמו שפי' רש"י להדיא ופי' מוכרח דליכא למימר התם טעמא כיון דיכול לקדש את האשה דהא פשיטא כיון דלר' ישמעאל אם הקדישו אינו מוקדש כדאיתא התם אינו יכול לקדש בו את האשה כדמוכח בפ' האיש מקדש גבי הא דפריך התם ותסברא והאמר ר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' דהיכא דאינו יכול להקדיש אינו יכול לקדש אלא ודאי אע"פ שאינו יכול לקדש בו הוי ש"ש מטעמא דתפיס לה אאגריה את"ד ולע"ד אני תמיה עלה שהרי לפי מ"ש הר"ן והרשב"א והרמב"ן במלחמותיו שדעת הרי"ף ז"ל דלפי האמת הא דר"י איתיה אפי' במשכנו בשעת הלואתו ואילו בפרק האומנים כתב הרי"ף ל"ש משכנו בשעת הלואתו ל"ש משכנו שלא בשעת הלואתו בכולהו ש"ש הוי מ"ט מצוה קעביד כו' והשתא קשה דל"ל להרי"ף טעמא משום פרוטה דר"י ות"ל משום דרבי יצחק כיון דהא דר"י איתיה אפי' בשעת הלואתו אלא משמע ודאי דס"ל דמשום דר' יצחק אינו חייב אלא כנגד המשכון אבל משום פרוטה דר"י חשיב כש"ש על המשכון כולו ואם כן איך כתב הש"ך שדעת מוהר"ם יחיד הוא מאחר שהרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל קיימי בשיטתיה גם מ"ש ראיה מההיא דפרק ד' וה' דמשום דתפיס ליה אניזקיה חשיב ש"ש והכא נמי משום דתפיס ליה אחוביה נראה דאין זו ראיה דהכא גבי מלוה שאני דלא חשיב ש"ש מהאי טעמא כיון שאינו מרויח במה שהלוה לו דאי בעי לא היה מלוה לו מעיקרא וכמ"ש מוהרש"א שם בפ' האומנין ד"ה אימור משא"כ בההיא דפ' ד' וה' דחשיב שפיר ש"ש מהאי טעמא כיון שלא מידיעתו הזיק לו מה בידו לעשות ודוק גם מ"ש דליכא למימר טעמא כיון שיכול לקדש בו אשה דכיון דלר"י אינו מוקדש אינו יכול לקדש יש לתמוה עליו שהרי הרמב"ן ז"ל במלחמותיו פ' שבועת הדיינין הביא ראיה לדעת הסוברים דמשום דר"י לא קני להתחייב באונסין ממ"ש בפרק ד' וה' כגון שתפסו ניזק לגבות ממנו ונעשה עליו ש"ש והתם משכנו שלא בשעת הלואתו היא וקאמר דש"ש הוי ולא מיחייב באונסין כו' יע"ש אשר מבואר דס"ל דההיא דתפסו ניזק קני ליה משכון מדר"י דחשיב משכנו שלא בשעת הלואתו והשתא תיקשי ליה דהיאך קאמר התם תלמודא דאם הקדיש ניזק אינו מוקדש הא כיון דקני ליה ניזק מדר"י דב"ח קונה משכון אם כן הרי יכול לקדש בו אשה כדאמרי' בקדושין וכיון שכן אם הקדישו מוקדש דהא בהא תליא כמ"ש ואף שהרב הנז' שם בסק"ט דחה דברי הרמב"ן הללו וכתב דההיא דתפסו ניזק לא קני ליה מדר"י כיון שלא נתחייב לו עד שעת העמדה בדין מ"מ לדעת הרמב"ן ז"ל תיקשי ליה סוגיא דהתם דקאמר אם הקדישו אינו מוקדש גם מה שהביא ראיה מההיא דפ' הא"מ דקדושין והקדש מיתלא תלי הא בהא נראה דאין לו דמיון כלל דהתם שאני דכיון שקדשה בדבר שאינו שלו וה"ז מוציאה מידה בעיניה ממש א"כ במה היא מתקדשת ומה הנאה יש לה מה שאין כן הכא שהרי היא מתקדשת במעות שחייב לה על המשכון שהרי הוא חייב לשלם לה ונמצא דקא מטייא לה הנאה מיניה ובהדיא קיימ"ל דהשואל חפץ מחבירו והודיע שרוצה לקדש בו את האשה שהיא מקודשת ועיין בטור א"ה סי' כ"ח אע"ג דאם הקדישו אינו מוקדש כדקי"ל גבי מתנה ע"מ להחזיר דאם הקדישו אינו מוקדש אלא ודאי משמע דלא תליא הא בהא כמ"ש כנ"ל ודו"ק: ודע דהא דאמר ר' יצחק ב"ח קונה משכון היינו דוקא במטלטלין כדנפקא לן מקרא דולך תהיה צדקה אבל בקרקע ודאי דאין ב"ח קונה משכון וזה מבואר מסוגיא דפרק השולח דל"ז דאמרי' התם אלא מלוה על המשכון מ"ט משום דתפיס ליה אלא מעתה הלוהו ודר בחצירו ה"נ דלא משמט ליה אמר ליה שאני משכון דקני ליה מדר' יצחק הרי מבואר דמשכון דקרקע לא קני ליה וכ"כ הרב ש"ך סי' רע"ח ס"ק ו' יע"ש ופשוט והוצרכתי לזה ממה שראיתי להר"ב גד"ת שער מ"ג ח"ב סי' ד' שתמה על מ"ש הרב בעל התרומות משם ר"ח ז"ל דפלוגתא דאביי ורבא אי ב"ח למפרע הוא גובה או לא מיירי בדאית ליה לארעא משכנתא בידיה דב"ח עסקינן דאי ליתא בידיה אביי לא אמר שפיר הקדיש ושפיר זבין כו' וכתב עליו וז"ל תי' זה דר"ח קצרה שכלי מלהשיגו דבגמ' פרכינן מדתנן נכרי שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה ומשנינן הב"ע בשהרהינו אצלו. פירש"י שהרהינו אצלו קס"ד השתא משום דב"ח קונה משכון ותימא ע"ע אי אביי ורבא לא איירו אלא היכי דאיתי' בידו דב"ח א"כ מאי משני בשהרהינו אצלו דהיינו משום דב"ח קונה משכון הא מילתיה דרבא נמי בהכי מיירי יע"ש שהניחו בצ"ע ואחר המחילה לא דק כלל בזה דמילתי' דרבא כיון דאיירי במשכנתא דקרקע מה שייך בזה לומר ב"ח קונה משכון והנראה דאשתמיט מיניה סוגיא דפ' השולח וזה פשוט:<br><b> ודע </b> שאני מסתפק בהא דקי"ל דב"ח קונה משכון וחשיב כשלו לענין קדושין ולעבור עליו בב"י בשהתנה בפי' ע"מ שלא יתחייב בפשיעה אי חשיבא כשלו לדברים האמורים או נימא כל שהתנה הוי כש"ח וגריעא מיניה ונראה להביא ראיה דכל שהתנה לא אמרי' ב"ח קונה משכון ולא חשיבא כשלו ממה שכתב ה"ה פ"ג מה' חמץ ומצה וז"ל ורבינו לא כתב סוף המשנה ישראל שהלוה לגוי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה דהטעם לפי שנראה כו' דישראל מכותי קונה משכון היה חייב באחריותו וכבר נתבאר שחמצו של כותי ברשות ישראל וחייב ישראל באחריותו שחייב לבערו ע"כ ואם איתא דב"ח קונה משכון ואפי' במתנה בפי' שאינו חייב באחריותו מחייב א"כ לא הו"ל לרבינו למיסמך אדינא דחמצו של גוי וקבל עליו ישראל אחריות כיון דנפקא מינה לענין דינא אפי' בשאינו מקבל אחריות אלא משמע דכל שהתנה לא חשיבא כשלו וכ"מ ג"כ מדברי התוס' פרק שבועת הדיינים דמ"ד ד"ה שומר שכתבו וז"ל והשתא הא דאמרינן בפ"ק דפסחים כו' היינו אי מיגניב או מיתביד באונס דאי לאו הכי ישראל שהלוה לכותי על חמצו יאסר בהנאה בלא דר"י ורבנן נמי אמאי פליגי כו' והשתא אמאי לא כתבו דאצטריך דר"י לאסור אפי' בשהתנה בפירוש דאי מדשמואל לא מחייב לבעורי ורבנן נמי בהכי פליגי אלא משמע דכל כי האי גונא לא אמרי' ב"ח קונה משכון וכן מצאתי בלח"מ שבפירוש המשניות בפרק כ"ש שכתב וז"ל ישראל שהלוה לגוי על חמצו בכל ענין חייב לבער דישראל מכותי קונה משכון אלא א"כ התנה בפי' שלא יתחייב באחריותו עכ"ל עוד אני מסתפק במי שהלוה לראובן על לולב ואתרוג אי אמרי' כיון דב"ח קונה משכון חשיב כשלו ויוצא בו י"ח וקרינן ביה שפיר לכם כי היכי דעובר עליו בב"י וחשיב כשלו ויש צדדין לכאן ולכאן וצ"ע ודע דלישנא דקדש' במשכון משמע שבגוף המשכון מקדש' דאו' לה הרי את מקודשת במשכון זה וכ"נ מדברי רבי' והטור ז"ל אמנם רש"י ז"ל כתב משכון של אחרים שהיה בידו וקידשה בחוב שיש לו עליו ה"ה מקודשת כו' משמע שאינה מתקדשת בגוף המשכון אלא אומר לה הרי את מקודשת בחוב שחייב לי פ' על המשכון זה והוא תימא דבגמ' יהיב טעמא משום דקני לי' משכון מדר"י דאמר ב"ח קונה משכון ש"מ דבגוף המשכון מקדשה וכ"ר למוהר"ש יונה שתמה בזה והניחו בצ"ע: ולע"ד נראה ליישב שפיר מ"ש הרב התרומות והביאו הטור ח"מ סימן ס"ו וז"ל מסתברא דחייב על המשכון מטלטלי כיון דמסר לה קני אע"ג דלא כתב ליה מידי ולא יהביה לי' במעמד ג' מידי דהוי אאשה שאם קדשה במשכון דאחרים מקודשת מפני שבעל חוב יש לו קצת קנין בגופו כו' יע"ש וכתב מוהר"ש חיון שם דכיון שהרב ז"ל תלה הדין בההיא דאם קדשה במשכון נראה דדוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו וקני ליה מדר"י הוא דמהני בלא מע"ג אבל בשעת הלואתו לא מהני וחשיב הנאת מלוה בעלמא יע"ש ואם כן איכא למימר שלדעת רש"י ז"ל ה"נ מפרשה דמיירי בקדשה בחוב שיש לו על המשכון ואפי' בלא כתיבה ומע"ג קני ליה ויהיב טעמא משום דבעל חוב קונה משכון מדר"י ומשו"ה קני ליה בלא כתיבה ומע"ג הא לאו הכי אינה מקודשת כיון דליכא כתיבה או מעמד שלשתן זה נ"ל כפתור ופרח ליישב בדעת רש"י ז"ל ודו"ק:<br><b> ובהיותי </b> בעיון זה ראיתי להר"ב מש"ל ז"ל פ"י מה' שכירות ה"א שכתב וז"ל עיין בתשובת מוהריט"ץ סי' י"ב ואחר המחילה טעה בזה שהוא סבור דכל משכון שבא אחר ההלואה מקרי משכנו שלא בשעת הלואתו להתחייב באונסין לדעת הסוברים דשלא בשעת הלואתו חייב באונסין וזה אינו אלא במשכנו לבסוף ע"י ב"ד ששם הוא שהוזהר המלוה להחזיר כסות של יום ביום וכסות לילה בלילה ושם הוא דאמר ר"י ב"ח קונה משכון להתחייב באונסין לדעת רש"י ודעימיה אבל במשכון הבא ליד המלוה מיד הלוה ברצונו כך הוא שעה או אחר ימים ולכ"ע אין בו למרבה אלא ש"ש ואלו דברים ברורים עכ"ד ואני אומר אחר המחילה שדבריו תמוהים במ"ש דדוקא משכנו לבסוף ע"י ב"ד שם הוא שהוזהר המלוה להחזיר כו' אשר מבואר מדבריו דס"ל דכל שהוא מדעת הלוה אפילו שלא בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר כסות יום ביום והוה ליה כמו משכנו בשעת הלואתו והוא תימא שמדברי רבינו פ"ג מה' מלוה ולוה מבואר שאפי' מדעת הלוה חייב להחזיר שכ"כ בדין ה' וז"ל אחד הממשכן את חבירו בב"ד או שמשכנו בידו בזרוע או מדעת הלוה כו' ה"ז מצוה להחזיר כו' וכתב עליו ה"ה שזה מפורש שם יע"ש שוב ראיתי שדין זה במחלוקת הוא שנוי בין גדולי עולם הלא המה הרז"ה והראב"ד ז"ל כי הנה הרז"ה בס"פ המקבל כתב ליישב קו' הראב"ד שהק' אהא דתנן מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום דהא מחרישה כלים שעושים בהם אוכל נפש הוא והיאך משכנו מחרישו וכתב עליו הרז"ה דלק"מ דמתני' אקרא קאי דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט ובודאי הלוה יכול להוציא מדעתו כלים שעושים בהם או"נ כו' דקרא נמי אכולהו קאי דמצוה להחזיר בין במשכון דהיתרא בין במשכון דאיסורא כו' יע"ש הנה מבואר שדעתו ז"ל כדעת רבינו שאפילו מדעת הלוה חייב להחזיר וכן נראה דעת הרמב"ן שם במלחמותיו אמנם הראב"ד ז"ל בהשגותיו על המאור הובאו דבריו בשיטה מקובצת למוהר"ב תמה עליו וז"ל אמת הוא שהוא רשאי לקבל ממנו אבל מאין לו שהוא חייב להחזיר הואיל ומדעתו נתן לו שהרי משכנו בשעת הלואתו כיון שמדעתו נתן לו אינו חייב להחזיר וכמו כן שלא בשעת הלואתו דמאי שנא כו' יע"ש ומהתימה על הרב המגיד ז"ל שכתב על דברי רבינו שזה מפורש שם בדבר שהוא במחלוקת וצ"ע:
+
+Halakhah 24
+
+<b>האומר </b>
+<b> לאשה כו' ע"מ שתחזירהו לי אינה מקודשת.</b> מימרא דרבא פ"ק דקידושין ד' ו' ע"ב הילך מנה כו' ומסיק רב אשי דבכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין והתוס' ד"ה לבר הק' וז"ל וא"ת במאי דמי לחליפין אי משום דחליפין הדרי הא בחליפין גופייהו אמרינן דאי תפיס כו' ונראה לר"י דלאו חליפין הוא ומדרבנן הוא דלא הוו קדושין לפי שדרך העולם להחזיר החליפין והני כחליפין דמו כו' עי"ש גם הרא"ש שם כתב כן כדברי התוס' הללו שכתב וז"ל לפי שדרך העולם להחזיר הסודר שמקנין בו הלכך אי אמרת דקני כו' ומבואר הוא דס"ל דהא דאמר רב אשי בפרק השותפין מאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס קושטא דמילתא היא ולאו דחייה בעלמא כמ"ש הר"ן שם גם לקמן דכ"ו גבי ההיא דמעשה במדוני כו' כתב וז"ל וגם לפי גי' אחרת פירש"י שלכך לא קנה לו בחליפין ע"י אחר לפי שלא היה שם מי שהי' חפץ ליתן הסודר בשבילו כו' יע"ש הנה מבואר דס"ל דסודרא אי תפיס מצי מתפיס וכמ"ש התוס' אך יש מן התימה שהרא"ש שם כתב כדברי הר"ן דהא דרב אשי דחי' בעלמא היא והכריח הדבר מהא דשמעתין יע"ש וא"כ נמצאו דבריו סותרים למ"ש בשמעתין דטעמא דר"א משום שדרך העולם להחזיר ומשמע דמדינא מצי מתפיס וכבר היה אפשר לידחק בדבריו ע"פ מ"ש התוס' פרק השותפין וצ"ע ומרן הב"י ח"מ סי' קצ"ה אחר שהביא דברי הר"ן דפרק השותפין כתב וז"ל ומ"ש לעיל בשם רב עמרם דאי בעי פסיק ליה סודרא אפשר דס"ל כרב אשי ולא תיקשי ליה מההיא דקדושין דכיון שיכולין להקנות בסודר העדים ואז לא מצי למפסקי' גזרי' אפילו היכא שקונה הבעל בסודרו כנ"ל עכ"ל והוא מן התימה אמאי הוצרך לדוחק זה ובפשיטות הי"ל לומר דס"ל לרב עמרם כמ"ש התו' והרא"ש בשמעתין דה"ט מפני שדרך העולם להחזיר הסודר וכנראה דאשתמיט מיניה ועיין בספר תפארת שמואל מה שנדחק עוד בזה גם מ"ש דאם קנו בסודר העדים לא מצי למיפסקיה הוא תימה דאם איתא היכי קאמר רב אשי לר"ן מאן לימא לן דסודרא אי תפיס לא מתפיס כו' והא אכתי ראיית ר"ן אומרת בסודר שקונים העדים דקני אע"ג דהדרא סודרא למריה אלא משמע ודאי דלרב אשי אפילו בסודר העדים מצי מתפיס ותו שמדברי הסמ"ג שהביא מרן בראש הסי' וז"ל לכך יש נמנעין מלהקנות סודריהן לצורך חביריהן פן יחזיקו בו הזוכה כו' יע"ש מבואר בהדיא דס"ל דאפי' בסודר העדים מצי מתפיס לכן נראה ודאי כי ט"ס נפל בדבריו במקום לא מצי למיפסקיה צ"ל לא חשיב למיפסקיה והן הן דברי רב עמרם שכתב מרן לעיל בד"ה וכתב העיטור בשם רב עמרם כו' וזה פשוט ודע דמסוגיא הלזו הקשה הרב התרומות שער ס"ד ח"ג לדעת הסוברים דקנין חליפין לא מהני בקרקע אלא דוקא במתנה אבל במכר לא קנה עד שיתן הדמים דומיא דשטר דאמרינן דלא קנה עד שיתן הדמים שהרי מסוגיא זו מבואר דמתנה ע"מ להחזיר במכר קנה כדקא' בכולהו קני לבר מאשה והנראה שדעתו דס"ל דמתנה ע"מ להחזיר כחליפין ממש נינהו וכדעת רבינו שכתב הר"ן אבל לדעת התוס' דס"ל דמתנה על מנת להחזיר לא הוי כחליפין ואינו אלא קנין מעות אלא משום דדמי לחליפין הוא דגזרו גבי אשה וכן נמי לגירסת רב האי דגריס בהדיא גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין נראה ודאי דלק"מ דהכא במכר קנה משום קנין מעות דדמו לחליפין וכיון דחליפין איתנהו במכר לא גזרו וכן ראיתי בעיטור שכתב כן בהדיא ויש לתמוה על הרב גד"ת ז"ל שנדחק ליישב קו' זו וכפי דברי התוס' מבואר דקו' מעיקרא ליתא גם מה שהקשה עוד על דברי התוס' דכי היכי דגזרו גבי אשה משום דדמי לחליפין ה"נ הו"ל למגזר גבי פדיון הבן עיין בחידושי הרשב"א מה שתי' לזה מיהו הא ק"ל לדעת הסוברים דקנין חליפין לא מהני במכר מהא דאמרי' לעיל ד"ג מנינא למעוטי מאי למעוטי חליפין סד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי מקניא בחליפין קמ"ל ואימא ה"נ כו' והשתא אם איתא דבמכר לא מהני קנין חליפין היכי קאמר מה שדה עפרון מקניא בחליפין ומאי פריך ואימא ה"נ כו' הא שדה עפרון גופיה כיון דמכר הוה לא מקניא בחליפין ונראה שיש ליישב ולומר דכיון דהנהו רבוותא מדמו להו לדין שטר דאמרי' דלא קנה עד שיתן את הדמים א"כ הא דקי"ל דבמוכר שדהו מפני רעתה קנה בשטר וכן אי פריש ואמר אי בעינא בשטרא אקנה נמי מהני כמ"ש ה"ה פ"ה מה' מכירה א"כ ה"נ גבי חליפין ודאי דמהני דומיא דשטר והיינו דקאמר סד"א דכי היכי דשדה מקניא בחליפין כדיניה היכא דליכא טעמא דלא סמכא דעתיה דהיינו פריש וא"נ במוכר שדהו מפני רעתה ה"נ גבי אשה כיון דליכא טעמא דלא סמכא ה"נ דמהני קמ"ל:<br><b> ומעתה </b> מתרצתא היא נמי הא דשמעתין ואפי' לדעת רבינו דאיכא למימר שפיר דמאי דקאמר רב אשי בכולהו קני היינו כדיניה דהיינו מוכר שדהו מפני רעתה וא"נ בדפריש אלא דק"ל לפי זה מה שהביאו ראיה דחליפין לא מהני במכר מההיא דהאומנים דאמרינן מלמדין אותן שלא יחזרו בהן כיצד כותב כו' ואי ס"ד דבקנין קני לקנינהו ניהלי' בקנין או בחזרה יע"ש ואם איתא אכתי תיקשו להו דלקנינהו ניהליה בחליפין ובדפריש וצ"ע כעת ועיין בס' פמ"א ח"א סי' ק"ו ודוק ובמאי דאמרינן דבאשה לא מהני מתנה ע"מ להחזיר מספ"ל בנתנה היא באדם חשוב דמקו' אי נתנה לו במתנה ע"מ להחזיר אי אמרי' דמקו' דאיכא למימר דכיון דלדעת תוס' וסיעתייהו אינו אלא משום גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין בכל כי האי הו"ל מילתא דלא שכיח ולא גזרו וא"נ איכא למימר דכיון דטעמא דאדם חשוב דקי"ל דמקודשת הוא משום בההיא הנאה שהיתה זאת רוצה ליתן פרוטה לאדם שיפייסנו שיקבל מתנה ממנה וכמו שפרש"י א"כ ההיא פרוטה לא הדרא כלל וה"ז דומה ממש לאומר הרי את מקודשת בהנאה זו שאת נהנית תוך הזמן שכתב מור"ם די"א שהיא מקודשת מטעמא דההיא הנאה לא הדרא ומשמע כן מדברי הר"ן וכמ"ש בס' בית שמואל יע"ש שוב ראיתי להר"ן לקמן שכתב גבי ההיא דקי"ל כרב דקונין בכליו של קונה ואפי' באדם חשוב דה"ט משום דכיון דהדרא סודרא למרי' אין הנותן מתחשב בשביל כך ואם כן בנ"ד נמי נראה ודאי שלדעת הר"ן אינה מקודשת דכל מתנה ע"מ להחזיר לא חשיבא הנאה כלל באדם חשוב ואולם מדברי הריטב"א ז"ל בחידושיו נר' שיש מרבותינו חולקים לסברת הר"ן הלזו יע"ש ואם כן מידי ס' לא נפקא כנ"ל:
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>האומר </b>
+<b> לאשה התקדשי לי בתמר' כו'. </b> עיין במה שכתב מרן הכ"מ ז"ל וראיתי להר"ן פרק האיש מקדש שכתב וז"ל וקי"ל הכי כיון דסתם לן תנא הכי כותיה ובפרק פותחין תנן לזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד ומשמע דהא אמר לזה ולזה קרבן כיון שהותר כללא הוי ואע"ג דהתם בפרק הפיקדון אפליגו בהא ואיכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת היא אפי' הכי כיון דשקלי וטרו אמוראי אליבא דר"ש הכי קי"ל עכ"ל וראיתי למוהרימ"ט בחידושיו שהקשה עליו וז"ל לא ידעתי מאי קשיא ליה אי משום דהני סתמי בס' נשים ופלוגתא בס' נזיקין הא בתרי מסכתי אין סדר למשנה וכ"ש בתרי סדרי ולמה לא נפסק כהני סתמי אי לאו דהתם בשבועות איכא סתמי דלא כותיה דבפרק שבועות שתים תנן שבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורים פת כוסמין חייב על כל אחד ואחד ופרכינן ודלמא למיפטר נפשיה מאחריניתא קא אתי ומסיק פת פת למה לי ובתר הכי תנן שבוע' שלא אוכל בשר ויין ושמן ודבש חייב על כל א' ואוקימנא לה במונחין לפניו דהוה מצי למימר שבוע' שלא אוכל אלו ואולי לזה כוון הר"ן לומר דאיכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת היא בחדא מס' אלו דבריו יע"ש ולא זכיתי להבין דבריו במ"ש ואולי לזה כוון הר"ן ז"ל כו' דאדרבא כלפי לייא דכיון דסתמא דפ' שבועות שתים ע"כ אתיא כר"י לפי מה שכתב הוא ז"ל א"כ הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם וא"כ מאי ק"ל להר"ן מההיא למה שכתב דהלכה כר"ש משום דהוי כסתם ואח"כ מחלוקת בחדא מסכתא אדרבא היא הנותנת לומר דהלכה כר"ש גם מאי דפשיטא ליה להרב ז"ל דבתרי סדרי אין סדר למשנה דמכ"ש דתרי מסכתי לא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי מרן הכ"מ ז"ל פ"ט מה' רוצח דין א' שכתב ליישב דעת רבינו ז"ל שפסק דעגלה ערופה בחמש וכדעת ר"י אף על גב דסתמא דמתני' פע"ע כר"ש משום דס"ל דבתרי סדרי יש סדר למשנה והוה ליה סתם ואח"כ מחלוקת במס' סנהדרין ואין הלכה כסתם וכבר הרב בעל תוסי"ט ז"ל בריש פרק ע"ע טעים טעם לשבח לחלק בין תרי סדרי לתרי מסכתי עי"ש ואף שכתב שמדברי התו' והרא"ש נראה דס"ל דאפילו בתרי סדרי אין סדר למשנה מ"מ לא נפלאת היא לייחד סברא זו לדעת הר"ן וכבר ראיתי למורינו הרב ז"ל בספר מקראי קדש בפ"ב מה' חמץ דפ"ח ע"ב שכתב שלדעת רש"י ותוספות בפרק כ"ש שכתבו דהלכה כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה משום דסתם לן תנא בתמורה כותיה ע"כ דס"ל כדעת מרן דבתרי סדרי יש סדר למשנה ע"ש:<br><b> אמנם </b> מצאתי להר"ן ז"ל שמבואר מדבריו דס"ל דאפילו בתרי סדרי אין סדר למשנה שלא כדעת מרן שכתב בסע"פ וז"ל גרסי' בגמרא אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לא יצא ידי חובה כו' איכא מ"ד דהכי קי"ל כיון דסתם לן תנא בפרק קמא דברכות כוותיה ובפרק איזהו מקומן סתם לן תנא כותיה ואע"ג דסתם לן תנא כר"ע דפליג עליה בפ' הקורא את המגילה בתלתא סתמא לא אלימי מחד סתמא אפילו הכי מספקא לן הי מנייהו סתמא בתרא הילכך אזלינן לחומרא עכ"ל הרי בהדיא דסבירא ליה דאפי' בתרי סדרי אין סדר דאי לא כן היכי קאמר מספקא ליה הי מנייהו סתמא בתרא הא ודאי סתמא דאיזהו מקומן דס' קדשים הו"ל סתמא בתרא גם מדברי הר"ן ר"פ הנודר מן הירק בההיא דכל מידי דמימליך עליה שליח מבואר כן יע"ש ומ"מ קושית מוהרימ"ט מתרצתה היא מדברי הר"ן ז"ל שכתבנו שהרי מבואר בדברי הר"ן ז"ל דס"ל דהא דאמרינן אין סדר למשנה היינו לומר דספקא הוי הי מנייהו בתרא והילכך אי ספיקא דאורייתא היא אזלינן לחומרא וכן מבואר ג"כ מדברי הרא"ש ז"ל ברפ"כ הבשר הביאו הרב בעל יבין שמועה כלל שס"ז וא"כ היינו דקשיא ליה להר"ן ז"ל כלפי מה שכתב דקי"ל כר"ש דבזו ובזו כללא הוי ואם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת מתורת ודאי ואם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת מב' וכן נמי בההיא דנדרים הי"ל להחמיר ולומר דצריך פתח לכל אחד ואחד וזהו שדקדק בלשונו וכתב איכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת ולא כ' הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת למימר דמספקא הוא דקאמר וכמ"ש ושוב ראיתי להרא"ש ז"ל בפ' ר"א דנולד דקי"ז ע"ב שכתב כן בפי' משם הרמב"ן כמ"ש ומהתימא על הרב ז"ל איך אישתמטיה מיניה ומן האמור בזה נר' שמ"ש הרב מקראי קדש דלדעת רש"י והתוס' בפ' כ"ש ס"ל דבתרי סדרי יש סדר אין הכרח כלל דאיכא למימר דמה שפסקו כר"י מכח דסתמא דתמורה היינו משום דמספק"ל הי מינייהו בתרא ואזלי' לחומרא לומר דטעון שריפה וניחא השתא שדבריהם ז"ל לא סתרי למ"ש בפ"ח דשבת דפ"ח ובפ' החולץ דמ"ב דאפי' בתרי סדרי אין סדר ודו"ק ועיין במ"ש הר"ן ז"ל פ"ה דנדרים דפ"ז ע"א שדבריו סתרי למ"ש כאן ובפ' ר"א דנולד וצ"ע:<br><b> ורבינו </b> ז"ל בפ"ד מה' נדרים דין י"א כתב וז"ל אמר שאיני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן כו' שאיני נהנה לזה ולזה ולזה צריכים פתח לכל אחד ואחד וכת' מרן הכ"מ ומשמע מדברי רבינו כאן ובפרק ז' מה' שבועות שהוא פוסק דלא כר"ש משום דבפרק שבועת הפיקדון סתם לן תנא דלא כוותיה ודבריו לכאורה צריכין ביאור דאי משום סתמא דפ' שבועת הפיקדון פסק רבינו דלא כר"ש אם כן הי"ל לפסוק דלזה ולזה בוי"ו נמי פרטא הוי שהרי בפרק שבועת הפיקדון אוקימנא למתני' אליבא דר"י כר"ש דאמר בין בוי"ו בין בלא וי"ו פרטא ואליבא דשמואל כרבי דאמר בין כזית כזית בין כזית וכזית פרטא הוי: האמנם דבריו ז"ל מבוארים שכונתו למ"ש שם בסוף דבריו וז"ל ואע"ג דבנדרים סתם לן תנא כר"ש כיון דשבועות ונדרים בחדא שיטה שייטי אית לן למיסמך טפי אסתמא דשבוע' הפיקדון דאתא כרבי הנה מבואר כונתו ז"ל דדוקא בלא וי"ו דס"ל לר"מ ור"י דפרטא הוי פסקינן כסתמא דשבועות דמשום דהו"ל סתמא דרבים לגבי ר"ש אמנם בלזה ולזה בוי"ו כיון דלר"י כללא הוי הו"ל ר"י ור"ש רבים לגבי דר"ש ופסקינן סתמא דרבי לגבי ר"ש כסתמא דנדרים משום דחשיבא דרבים לגבי ר"ש אך ק"ל לפי מ"ש מרן בהל' רוצח בדעת רבינו דבתרי סדרי יש סדר למשנה א"כ הי"ל לרבינו ז"ל לפסוק כסתמא דשבועת הפקדון דבין בוי"ו ובלא וי"ו פרטא הוי כיון דהוי כסתמא בתרא וסתמא בתרא עדיף וצ"ע ובר מן דין קשה על דברי מרן הללו מ"ש הרב לח"מ ז"ל שם ולכן היותר נכון מ"ש הרב הנז' שרבינו ז"ל גורס בפרק ד' דנדרים כגירסת הרא"ש דגריס כגון שתלאן זה בזה דאמר פ' ופ' כו' והוא מפרש דמ"ש בגמרא דמקרי תליה זה בזה הוא משום דקאמר וי"ו דכיון דקאמר וי"ו בהכי תליה זה בזה אבל כשלא אמר וי"ו הוי פרטא דלא תליה ולכך צריך פתח לכל אחד ואחד אבל ודאי דרבינו ז"ל ס"ל דבין בוי"ו בין בלא וי"ו פרטא הוי וכסתמ' דשבועו' אלא שהחילוק ביניהם דבוי"ו הוי התפס' ובלא וי"ו לא הוי התפסה א"ד ע"ע אלא דאכתי ק' לי על תי' זה דאי ס"ל לרבינו דבוי"ו חשיב ליה התפסה א"כ גבי שבועת הפקדון כי אמר שבועה שאין לך בידי לא לך ולא לך או שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין אמאי לא אמרינן דוי"ו חשיב ליה התפסה והוי כאלו אמר לא לך ולא לך או שעורין בחטין ואם כן הו"ל מתפיס בשבועה ואינו חייב אלא על הראשונה בלבד דקי"ל מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה ואמאי פסק רבינו ז"ל דחייב על כל אחד ואחד ושמא י"ל דדוקא גבי נדרים דקיל מתפיס בנדר ומש"ה דיינינן ליה ללשניה כפשטיה דבוי"ו חשיב ליה התפסה אבל גבי שבועה כיון דמתפיס בשבועה ודאי אין אדם מוציא דבריו לבטלה ולא חשבינן ליה התפסה אלא פרטה בלא התפסה ואף ע"ג דבההיא דערכין לא קי"ל כר"מ דאמר א"א מ"ד לבטלה התם שאני דצריך לעקור לשונו לגמרי מערך לדמים וכמו שכתב הרשב"א בפרק אע"פ אמתני' דהמקדש מע"י אשתו והבאתי דבריו בפי"ב מהל' אלו הלכה ד' יע"ש אמנם הכא דאין כאן עקירת לשון אלא משמעות דורשין לבד בהא אפשר דלכ"ע אמרינן אין אמד"ל ודו"ק ואנה ה' לידי שיטה מקובצת מכ"י למס' נדרים וכתוב שם משם דהרנב"י וז"ל וכ' רבינו ואשכחן מאן דפסק שאני נהנה לזה ולזה הותר הא' הותרו כולן שאני נהנה לזה צריך פתח לכל אחד ואחד אלמא קסבר האי מרבנן ז"ל דכי גמרינן בגמ' כגון שתלאן זה בזה ואמר פ' כפ' לאו דוקא אלא נעשה כמי שתלאן זה בזה וקא פסיק בפלוגתא דכלל ופרט דלא כר"ש ואנן לא ס"ל כפיסקא דיליה ולא כפי' חדא דהא בגמ' קאמר בהדיא כגון שתלאן דאמר בפי' כפ' ועוד דאי כתולה הוא גבי שבועה לא לך ולא לך בין לר"י דאמר חייב על כל אחד ואחד בין לר"ש דאמר אינו חייב אלא א' הכי הול"ל אינו חייב אלא על הראשונה דשארה נתפסין נינהו ולא לך קאמר וכן בפקדון ותשומת יד נימא דוקא שבועה שאין לך פיקדון בידי ותשומת יד כפקדון ולא לחייב אלא על קמא אלא ש"מ לעולם לא הוי מתפיס עד דפריש זה כזה עכת"ד ולע"ד י"ל כמ"ש כנ"ל ועיין במ"ש רבינו ז"ל פי"ג מה' נדרים דין י' וז"ל אסרה עצמה בתאנים כו' אין אומרים בהפרת נדר שהותר מקצתו הותר כולו והק' הרב לח"מ שם דמשמע מדבריו דאם אמר קונם תאנים וענבים אלו ונשאל לתאנים שהותר בענבים וק' דכיון דפסק דלא כר"ש א"כ הוי פרטי והוי כנשבע לא לך לא לך ותי' דאולי מ"ש רבינו ואין אומרים בהפרה לא קאי אעניינא דלעיל אלא בעלמא קאמר דבכל ענין שאנו אומרים נדר שהותר מקצתו לא אמרינן כן בהפרה ע"ש ולע"ד אין צורך לדוחק זה דאיכא למימר שפיר דרבינו ז"ל אדלעיל קאי שכתב אסרה עצמה בתאנים וענבים בין שאסרה עצמה בכל המין אפי' למ"ד וי"ו פרטא הוי מודה הוא הכא דאינו חייב אלא א' משום דלמיפטר נפשיה מאחרנייתא קא אתי כדאיתא בפ"ג דשבועות וזה פשוט ועיין במוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' ס"ח ובס' בני יעקב דקמ"א ובס' מח"א ה' נדרים סי' ד': כתב הטור ז"ל סי' ל"א משם הרמ"ה דאם אמר בזו ובזו אם גמר כל דבריו קודם שקבלה אותן כולן מצטרפות אפי' אכילה ראשונה ור"י כתב דאפילו גמר כל דבריו קודם שקבלה אותן אינן מצטרפות כיון שחילקן זו בזו וכתב הב"ח שיצא לו כן ממ"ש בד"ה ואפילו וז"ל וי"ל דיש לחלק דהתם הרי הדבור נגמר קוד' שנתאכלו אבל הכא דלא נגמרו הקידושין עד אחר מסיר' אחרונה ובתוך כך אכלה הראשונה איכא למימר דמלוה הוא אצלה עכ"ד ומדהו"ל להתוספ' למימר אבל הכא דלא נגמר הדבור כו' ולא כתבו כך אלמ' דאפי' הדבור נגמר כיון דלא נגמרו הקידושין עד אחר מסיר' אחרונה הו"ל מלוה אצלה יע"ש ודבריו תמוהים דאדרבא מדברי התוספות שכתבו בדבור שאחר זה איכא למידק איפכא דס"ל כדעת הרמ"ה שכתבו וז"ל וה"נ אמרינן כשאמר לה התקדשי בתמרה זו ובזו ובעוד שלא גמר דבורו אכלה הראשונ' מה שאכלה מלוה אצלה כו' הרי שדקדקו בלשונם לומר ובעוד שלא גמר דיבורו ולא כתבו ובעוד שלא נגמרו הקדושין כמ"ש שם בתחילת דבריהם משמע דס"ל דכולה מילתא תליא בגמר דבורו וא"כ ע"כ מ"ש בדבור הקודם לא נגמרו הקדו' ללא גמר דבורו קרו להו לא נגמרו הקדושין וכדמוכח מתחילת לשונם שכתבו דהתם הרי הדבור נגמר ועיין בתוס' רי"ד ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רנב) </b> א"כ הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם כו'. לענ"ד י"ל למ"ש מרן זקני רבינו התויו"ט ז"ל (פ"ו דנזיר משנה ט') וכן מצאתי בנ"י פ' החולץ בשם הרמב"ן דהא דאמרינן דסתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם. היינו דכלפי מאי דקיי"ל הלכה כסתם אמרינן דהיכא דאח"כ מחלוקת ליתא לכלל זה דאע"פ שסתם תנא אין הכרח דהלכה כסתם אבל לא דנימא להיפך דמשום הכי נפסוק דלא כסתם אלא דבכה"ג הדרן לכללא כמאן ההלכה בהמחלוקת אפי' אם הוא נגד הסתם ולדמיון בהא דקיי"ל דר"י ור"ש הלכה כר"י אמרינן דהלכה כר"י דפליג עם ר"ש במחלוקת אע"ג דסתים לן תנא תחלה כר"ש וא"כ כיון דאין הלכה כמחלוקת נגד הסתם שקדם לו אלא היכא שהוא לפי כללין בהלכות בכל מחלוקת אע"ג דליכא סתם דקדים א"כ מאי בכך דלאחר דסתים בפ' שבועות שתים כר"י איכא מחלוקת אח"כ בפ' הפקדון הא מ"מ הלכה כר"י ולאו משום דסתים לן תנא כוותי' אלא משום דלפי כללין הלכה כוותי' לגבי ר"ש דפשיטא דמשום דקדם וסתים כר"י לא אבד הכלל חזקתי' שהרי איכא למימר דל הסתם מהכא הא ר"י ור"ש הלכה כר"י. ולפ"ז מתחלה כתב הר"ן דהלכה כר"ש משום דסתים לן תנא כוותי' וקיי"ל דהלכה כסתם ואח"כ כתב אע"ג דאח"כ מחלוקת הוא וא"כ הסתם אינו מוציא מכללין דר"י ור"ש הלכה כר"י. לזה כתב כיון דשקלו וטרו אמוראי אליבא דר"ש הלכה כוותי' ולאו משום סתמא ובחנם תמה המחבר אמוהרימ"ט דס"ל בדעת הר"ן דאי אמרינן אין סדר למשנה היינו דבכה"ג אמרינן דמסתמא מחלוקת ואח"כ סתם הוא כמ"ש התוס' ביבמות בדף מ"ב ע"ב בד"ה סתם כו'. ומשום הכי ק"ל דבתרי סדרי אין סדר למשנה וא"כ הרי הלכה כסתם ולזה תירץ דהא ליתא אלא דסתם ואח"כ מחלוקת הוא ולפי הכלל הלכה כר"י:<br><b> (רנג) </b> דמה שפסקו כר"י מכח דסתמא דתמורה כו'. ואזלי לחומרא לומר דטעון שריפה כו'. תמהני דמאי חומרא טפי איכא בשריפה הא אדרבה קולא היא שהרי הנשרפין אפרן מותר ובנקברין עפרן אסור הן אמת דקושיא זו קשה נמי אק"ו דיליף ר"י מנותר שאינו בב"י וב"י ואפ"ה הוא בשריפה חמץ לא כ"ש וכמדומה לי שכבר עמד המג"א בהלכות פסח ר"ס תמ"ה אמבוכה זו:
+<b>ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק כו'</b> הנה דעת רבינו מבואר דס"ל דמ"ש במתני' ואם לאו אינה מקו' אינה מקו' ודאי קאמר וכן דעת הטור והדבר מוכרח מעצמו וכ"כ מרן הב"י שם סי' כ"ח שדבר פשוט הוא דאינה מקודשת ודאי קאמר ויש לי לדקדק על מ"ש התוס' פ' הא"מ דמ"ח ע"א ד"ה ורבנן וז"ל לפי זה לא גריס ואם לאו אינה מקודשת דהא אפי' ליכא שו"פ בנייר צריכא גט מס' כו' ולכאורה נר' דלישנא דאינה מקודשת משמע להו שאינה מקודשת כלל ומש"ה כתבו דלא גרסינן ליה וק' שהרי במתני' דהתקדשי לי בתמרה זו קתני אם יש באחד מהן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ומבואר הוא דאינה מקודשת ודאי אבל מקודשת ספק כמו שכתב וכיון שכן קשה דאמאי הוצרכו לומר דלא גרסי' ליה ואפשר ליישב דהתוספ' ז"ל ס"ל דהא דשמואל דאמר חיישינן שמא שו"פ במדי חומרא דרבנן בעלמא וכמו שכן הוא דעת קצת פוסקים וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם ר"י בעל התוס' וא"כ איכא למימר דבשלמא במתני' דלעיל כיון דמדאורייתא אינה מקודשת כלל שייך למתני שפיר אינה מקוד' כלומר מדאורייתא אבל הכא כיון דלרבנן הו"ל ספק מקודשת מדאורייתא לא הו"ל למתני אינה מקו' ועוד אפשר לפ' דכונתם לומר דע"כ ל"ג אינה מקודשת דהא צריכה גט מס' לרבנן דאם איתא דגרסינן במלתייהו דרבנן אינה מקודשת מנ"ל לתלמודא לומר דלרבנן מספ"ל ואינה מקודשת ודאי קאמר הא טפי איכא למימר דאינה מקודשת כפשטיה דקאי כר"מ דאמר ע"ח כרתי אלא ע"כ דל"ג ליה ומש"ה ס"ל לתלמודא דמדלא תני בהדיא בבריית' ואם לאו אינה מקודשת כדתני בדוכתי טובא שמעינן דמספ"ל ומש"ה לא תני בהדיא לאורויי לן דמקודשת כי היכי דלא נטעי לומר דאינה מקודשת כלל קאמר וכ"כ הרב החיד' ובהכי ניחא לי שפיר מה שכתב דאי אמרת דאין צריך גט אם כן קאי כר"מ כו' שדבריםה סתומים דאיך אפשר לומר דאינה צריכ' גט מאחר דלרבנן מספ"ל ועיין במוהר"י אדרב"י ובהרב ח"ה ז"ל שדבריו סתומים ותמוהים ולפי הנראה ט"ס נפל בדבריו אכן כפי מ"ש כונתם ז"ל להכריח מ"ש דלא גרסינן אינה מקודשת כיון דלרבנן מספ"ל ומשום דאכתי איכא למימר דגרסינן ליה ואינה' מקודשת ודאי קאמר לזה כתבו דאי אמרת דאין צריך גט כו' כלומר כיון שאם נאמר דאינה מקודשת כלל קאמר אתי כר"מ וא"כ מאי קאמר מספ"ל כיון דמצינן למימר שפיר דקיימי כר"מ ואינה מקודשת כלל קאמר כנ"ל ודו"ק:<br><b> מיהו </b> דברי הרשב"א בחידושיו ק"ל שכתב כדברי התוספות דלא גרסינן ואם לאו אינה מקודשת דהא בכולהו פירוקי דפרקי' מספ"ל וקדושיה קדושי ספק וכתב עוד דהא דאמרי' שמין את הנייר אפי' ר"מ מודה בה ולא בא ר"מ לומר אלא שאם אין בה שו"פ אין חוששין לקדושיו ותדע דאם איתא דלר"מ אפילו יש בנייר שו"פ אינה מקודשת אמאי דחקינן דרבנן ומוקמינן טעמייהו בס' לימא דרבנן סברי כר"מ בחדא ופליגי עליה בחדא יעיי"ש והשתא קשה לפי דבריו אמאי כתב דלא גרסי' אינה מקודשת נימא דאינה מקודשת מתורת ודאי קאמר ולא יתכן לפי דבריו שום אחד מהתי' שכתבנו שהרי לדעתו ז"ל הא דחיישינן שמא שו"פ במדי ס' דאורייתא היא כמ"ש בפ"ק די"ב יע"ש גם תירוץ הב' לא יתכן לדעתו וכמובן ולהא ודאי י"ל דס"ל כיון דכל עיקר פלוגתייהו דר"מ ורבנן בשאין בו שו"פ ולענין אי מקודשת מס' א"כ לא הו"ל לברייתא למתני סתמא ואם לאו אינה מקודשת דמשמע אינה מקודשת כלל דומיא דאינה מקודשת דר"מ אך אכתי ק"ל לפי דעתו דלר"מ נמי אם יש בנייר שו"פ מקודשת אם כן נראה דבשאין בו שו"פ נמי מקו' מס' לר"מ דחיישינן שמא שו"פ במדי ואינה מקודשת דקאמר ר"מ אינה מקודשת ודאי קאמר וכיון שכן קשה דכיון דבין לר"מ בין לרבנן מקודשת מס' א"כ במאי פליגי רבנן ור"מ ואע"ג דנ"מ לרבנן לענין גט דהו"ל ספק מגורשת ור"מ אינה מגורשת כלל מ"מ כיון דלענין הקדושין לא נפ"ל מידי לא הו"ל לאפלוגי בקדושין ומצאתי להרב לח"מ ז"ל שכתב בפ' ז' מהלכות אלו הלכה יו"ד על מ"ש ה"ה משם הרשב"א דהמקדש את האשה בשטר לאחר ל' יום ונשרף או נאבד בתוך ל' יום אינה מקודשת ואם יש בנייר שו"פ הרי היא מקודשת והו"ל כמקדש בכסף כתב הרב הנז' דאע"ג דבאין בו שו"פ נמי חיישינן שמא שו"פ במדי והוי כקדושי כסף י"ל דכיון דאין בו שו"פ אמרינן ודאי אין דעתו לקדש אלא בתורת קדושי שטר ולא בתורת קדושי כסף אבל כשיש בו ש"פ אמרי' דודאי בתורת כסף קדשה והא דאמרינן חיישינן שמא שו"פ במדי בקדשה בתורת כסף א"ד יע"ש וא"כ לפי דבריו נתיישבה קושייתנו דלר"מ כל שאין בו שו"פ אינה מקודשת כלל ולא אמרינן חיישינן שמא שו"פ במדי כיון דקדשה בתורת שטר האמנם הטור כתב סי' ל"ב משם הרמ"ה דאם קדש' בשטר פסול אם אין בנייר שו"פ מקודשת מספק ומשום דחיישינן שמא שו"פ במדי אע"ג דמיירי במקדשה בתורת קדושי שטר וכמ"ש שם הרב ב"ח והרב בית שמואל ואף שמרן הב"י נסתפק שם בכונת דבריו כבר חזר בו בבד"ה ואם כן לפי דברי הרב לח"מ צ"ל שהרמ"ה ז"ל חולק אהרשב"א וכיון שכן ק' על מור"ם ז"ל בהגה דבסי' מ' כתב דברי הרשב"א הללו שכתב ה"ה ואלו בסי' ל"ב פסק מרן דברי הרמ"ה הללו ולא הגיה עליו כלום משמע דס"ל דלא פליגי ולכן נר' דטעמא דהרשב"א לאו היינו כמ"ש הרב לח"מ אלא ה"ט משום דהא דמקדש את האשה לאחר ל"י מקוד' אע"פ שנתאכלו המעות ובשעת הקדושין ליתיה לממונא בעין כתב הרשב"א שם בחדושיו דהיינו משום דכיון דאם לא נגמרה הקנין עליה להחזירן רואים אנו אותן כאלו הם בעין ובאותה הנאה היא מתקדשת וכענין שהיא מתקדשת בהנאת מחילת מלוה וא"כ במקדשה בשטר ונאבד השטר תוך ל' יום כל שאין בנייר שו"פ לא שייך למימר שתהא מקודשת מס' מטעמא דחיישינן שמא שו"פ במדי דכיון שבשעת הקדושין ליתיה לשטרא בעין ואף אם לא נגמר הקנין ואיתיה לשטרא בעין אין עליה להחזיר כלום שהרי פחות משו"פ ליתיה בחזרה כלל אם כן במאי מקדשה הא ליכא הנאה כלל וכן מבואר מדברי הרשב"א שם כמו שיראה הרואה כנ"ל וכיון שכן נראה דהדרא קושיא לדוכתא דכיון דלר"מ נמי מקודשת מס' א"כ במאי פליגי וי"ל דנ"מ בשגלתה דעתה שאינה רוצה להתקדש בתורת קדושי כסף דלר"מ אינה מקודשת כלל ולרבנן ה"ז ס' מקודשת וכעין זה כתב הרב ב"ח בסי' ל"ב ליישב שם דברי הרמ"ה יע"ש ודע שמדברי רבינו שכ' בפרקין הל' ד' דכתבו שלא לשמה ושלא מדעתה אינה מקודשת ולא כ' דשמין את הנייר אם יש בו שו"פ מקו' וכן מדלא כ' דהוי ספק מקודשת מטעמא דחיישינן שמא שו"פ במדי מבואר שדעתו ז"ל דר"מ פליג ארבנן וס"ל דלא אמרי' דדעתה אניירא ושלא כדעת הרשב"א שכתב דבהא אפילו ר"מ מודה ופסק כר"מ וכ"כ הרב לח"מ בפ"ג מהלכות אלו מ"ב יע"ש ומעתה תמה אני על ה"ה פ"ו שהביא דברי הרשב"א ז"ל שכתבנו למעלה דאם יש בנייר שו"פ מקודשת בלי חולק שהרי מבואר מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו ומדברי הר"ן דה"ט משום דדעתה אניירא ואזיל לשיטתיה שכתב דבהא אפילו ר"מ מודה וא"כ לדעת רבינו דס"ל דלא אמרינן דעתה אניירא ודאי אינה מקודשת וא"כ הי"ל לומר שאין כן דעת רבינו וצ"ע:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רנד) </b> דכיון דאין בו שו"פ אמרינן ודאי אין דעתו לקדש אלא בתורת קדושי שטר. ולא בתורת קדושי כסף כו'. וכן משמע קצת מהירושלמי שהביא הרי"ף בפ"ק דקדושין בשטר הדא דתימא בשאין בו שו"פ אבל יש בו שו"פ כסף הוא וע"ש דבפשיטות כיון דקיי"ל כשמואל מסתמא גם בירושלמי ס"ל כן (ולא כר"ח בש"ס דילן) ואי נימא דאפי' אין בשטר קדושין שו"פ מקודשת עכ"פ מספק דשמא הוא שוה פרוטה במדי ובכה"ג נמי דעתייהו אנייר אעפ"י שבתורת קדושי שטר בא לקדשה ואין בו שוה פרוטה. א"כ הרי לא שייך כ"כ לישנא הדא דתימא בשאין בו שוה פרוטה שכתב הירושלמי כיון דאפי' בשאין בו שוה פרוטה נמי צריכה גט דמספק עכ"פ מקודשת אמנם לפי דברי הרב לח"מ ניחא דבפחות משוה פרוטה כיון שבא לקדשה בתורת קדושי שטר אין דעתייהו כלל אקדושי כסף ועיין מ"ש לקמן:<br><b> (רנה) </b> ומדברי הר"ן דה"ט משום דדעתיה אניירא ואזיל לשיטתי' שכתב דבהא אפילו ר"מ מודה כו' לפמ"ש הר"ן רפ"ק דקדושין ליישב הרי"ף דלענין מאי הביא הירושלמי דקאמר בשטר דתנן במתניתין הדא דתימא בשאין בו שו"פ אבל יש בו שוה פרוטה כסף הוא וע"ש וכתב די"ל דנ"מ בשנכתב השטר שלא לשמה שאם יש בו שוה פרוטה מהני מתורת כסף והרי הרי"ף ס"ל דהלכה כשמואל דהמקדש בפחות משוה פרוטה מקודשת מספק. וא"כ הא אפי' כשהשטר אין בו שוה פרוטה מ"מ עכ"פ מספק מקודשת ואי דהירושלמי נמי כשמואל ס"ל צריכין לומר דהאי הדא דתימא דקאמר היינו לענין קדושי ודאי בתורת שטר זהו רק בשאין בו שוה פרוטה אבל בשיש בו שוה פרוטה איכא קדושי ודאי מטעם כסף נמי. וא"כ הא ס"ל להירושלמי דאפי' במקדש בשטר בתורת שטר דעתייהו נמי אתורת כסף ומוכח מהירושלמי דס"ל כרבנן ולא כר"מ ודלא כמו שדחק הגאון המחבר ז"ל פה שהרמב"ם ס"ל דהלכה כר"מ ודוק:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואלו </b>
+<b> הן הדברים של כל תנאי שיהיה כפול כו'.</b> כתב ה"ה ודין התנאי שיהיה כפול מחלוקת תנאים פרק האומר והביאו בהלכות דעת ר"מ דכל שהתנאי אינו כפול אינו תנאי כו' הנה שם בפ' האומר פרכינן בשלמא לר"מ היינו דכתב אם בחוקותי כו' אצטריך סד"א אם בחוקותי תלכו ברכה ואם תמאנו לא ברכה ולא קללה כו' ומסוגיא הלזו הקשה הר"ן בפ' שבועות העדות אמתניתין דתנן אל יכך ויברכך וייטיב לך ר"מ מחייב וחכמים פוטרים ופירש"י ז"ל דאו או קתני אל יכך אם תעידוני או יברכך אם תעידוני ר"מ מחייב דקסבר מכלל לאו אתה שומע הן ע"כ וכתב הר"ן וז"ל ולבי מפקפק במה שפרש"י כו' דבפרק האומר דקדושין מוכח דאפילו מאן דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן בכה"ג לא משמע קללה דאמרינן התם סד"א אם תאבו טובה ואם תמאנו לא טובה ולא קללה וה"נ יברכך אם תעיד ואם לא תעיד לא יברכך ולא יקללך ומשמע דס"ל ז"ל דהני מילי למאן דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן אבל לר"מ הנהו קראי כפשטייהו משמע ליה דאע"ג דמשמע הא אם לא תאבו רעה צריך היה לאומרו אם תמאנו משום דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ומינה דבאיסור' דאית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן טובה משתמעה מכלל טובה עכ"ד ויש לדקדק עליו דאכתי תקשי לרש"י למאי דמסיק בגמרא התם לפי גיר' רש"י שם אלא לעולם תיפוך וכי לית ליה בממונא באיסורא אית ליה ושאני סוטה דאיסורא דאית ביה ממונא היא דא"כ ביברכך היכי מחייבי רבנן דכיון דס"ל לחכמים דאפי' באיסורא דאית ביה ממונא לפירש"י שם אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן א"כ ע"כ דס"ל כרחב"ג דלא בעינן תנאי כפול וא"כ לדידהו ע"כ כי היכי דלא תיקשי להו קראי דאם בחוקותי ואם תאבו צ"ל דס"ל כדמתרצינן הכא בשמעתין דמכלל ברכה אי אתה שומע קללה ואם כן היכי מחייבו בחלוקת יברכך וייטיב לך ואף לפי גי' הר"ן דגריס אלא לעולם לא תיפוך וס"ל דעדות איסורא דלית ביה ממונא הוא משום דהעדים אינן מפסידים כלום וכמ"ש הרשב"א בחידושיו וכנראה מדברי הר"ן שם מ"מ אכתי תיקשי למאי דס"ד התם בגמ' וקאמר לעולם איפוך אפי' באיסורא לית ליה דאכתי היכי הוה ניחא ליה לחכמים דמחייבי דכיון דס"ל דמכלל לאו אתה שומע הן אם כן ע"כ דס"ל דמכלל ברכה אי אתה שומע קללה וא"כ היכי מחייבי בחלוקת יברכך וייטיב לך וליכא למימר דדוקא בשבועת העדות ס"ל לחכמים דמכלל לאו אתה כו' משום דהו"ל איסורא דלית ביה ממונא לפי דעת הר"ן ז"ל כמ"ש אבל באיסורא דאית ביה ממונא מודו חכמים דמכלל לאו אי אתה כו' ומש"ה גבי אם בחוקתי ואם תאבו וכל הני דאיסורא דאית ביה ממונא היא דרוב מצות אית בהו ממונא כמ"ש התוס' שם בד"ה ה"ג אע"ג דמכלל ברכה אתה שומע קללה אצטריך למכתב משום דבעי תנאי כפול דהא ליתא שהרי לפום מאי דס"ד השתא ע"כ דלא ס"ל לחלק בין איסורא דאית ביה ממונא לאיסורא דלית ביה ממונא משום דאם כן מאי פריך משתויי יין לר"מ ותו דא"כ אמאי הוצרך לומר אלא לעולם איפוך ולומר דמאי דפירש"י ז"ל במתני' דאו או קתני היינו לפום מאי דס"ד בגמ' דלא מפכי' מתני' אלא מתני' כדקאי ר"מ מחייב וחכמים פוטרים אבל למאי דמסיק בגמ' איפוך ע"כ צ"ל דמתני' דאל יכך ויברכך כולה חדא מילתא היא וכן נמי לפי גי' הר"ן ז"ל איכא למימר דאע"ג דלפי האמת מתני' או או קתני מ"מ למאי דהוה בעי בגמ' לומר אלא איפוך ע"כ צ"ל דהוה ס"ל דמתניתין חדא מילתא היא זה ודאי דוחק דכיון דלפי המסקנא או למאי דקאמר בגמרא אלא איפוך ע"כ צ"ל דס"ל דמתני' חדא מילתא קתני א"כ מי המכריח לנו לומר דלמאי דס"ד בגמ' או לפי האמת לדעת הר"ן או או קתני ואפשר ליישב דס"ל לרש"י ז"ל דכי מחייבי רבנן מטעמא דמכלל לאו אתה שומע הן היינו דייקא אחלוקת אל יכך אבל אחלוק' יברכך ה"נ דמודו לר"מ דפטור וע"כ ל"ק ליה להר"ן אלא לר"מ דקתני ברישא ר"מ מחייב דהתם ודאי אכולהו בבי קאי אמנם לרבנן איכא למימר דלא פליגי אלא אחדא בבא דהיינו אל יכך ואי קשיא לך דא"כ מי הכריחו לרש"י לומר דבלא איפוך לא מצי לתרוצי דא"כ לר"מ שבועה דמתני' איסורא גרידתא היא ואי רבנן פטרי בה אלמא לית ליה מכלל לאו כו' אפילו באיסורא גרידא וא"כ שתויי יין דבמיתה לרבנן מנ"ל כו' ומאי קו' הא אכתי נימא דלעולם ס"ל לרבנן דאפי' בממונא נמי מכלל לאו אתה שומע הן וכי פטרי רבנן אחלוקת יברכך הוא דפטרי משום דסבירא להו דמכלל ברכה אי אתה שומע קללה וכן ראיתי להרב אנגי"ל בשיטתו למס' שבועות שכתב כן משם הרשב"א וקיים הגי' אלא משמע דס"ל לרש"י דרבנן דפטרי אכולהו בבי קאי ולהא ודאי יש ליישב דס"ל לרש"י דרבנן אחלוקת אל יכך הוא דפטרי כדמוכח בהדיא מהתוס' דקאמר ר"י פוטר באל יכך וכמו שדחה תירוץ הרשב"א מכח התו' יע"ש כנ"ל אלא מיהו אכתי ק"ק למאי דהוה בעי תלמודא מעיקרא למימר השתא דאנן תנן הכי כו' ש"מ דוקא תנן ואלא קשיא כי לית ליה בממונא באיסורא אית ליה דא"כ תיקשי ליה דהיכי מחייב ר"מ ביברכך הא מכלל ברכה אי אתה שומע קללה דהא כיון דס"ל דבאיסורא מכלל לאו אתה שומע הן ע"כ צ"ל דקראי דאם בחוקתי וכל הני אצטריך בהו תנאי כפול משום דמכלל ברכה אי אתה שומע קללה דהשתא לא ס"ד לחלק בין איסורא דאית ביה ממונא כו' ושמא דעדיפא מינה קא פריך והחכם הש' רב ועצום כמוהר"י אשכנזי הי"ו הק' אלי לדברי הר"ן הללו ממ"ש רש"י בפ' מי שאחזו דע"ו אההיא דאמרי' התם רשב"ג אמר אין לך תנאי בכתובים שאין כפול איכא דאמרי לר"מ קאמר ליה וה"ק ליה אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול והו"ל ב' כתובים כו' ואין מלמדים וא"ד לרבנן קא"ל וה"ק אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול וגמרינן מינייהו ורש"י פירש שם וז"ל אין לך תנאי כו' ויש לנו ללמוד מהם דכולהו צריכי כדמתרצינן להו בקדושין פרק האומר ע"כ הרי בהדיא דלרשב"ג דס"ל כר"מ דבעינן ת"כ כ' רש"י דכי היכי דלא ליהוו ב' כתובים צ"ל דס"ל דכולהו צריכי כדמתרצינן להו בקדושין והיינו הך דאמרי' אליבא דרחב"ג סד"א לא קללה ולא ברכה ואם כן איך כתב הר"ן שדעת רש"י דלר"מ דס"ל דלא אמרינן מכלל לאו כו' לא ס"ל הך סברא אלא מכלל ברכה אתה שומע קללה והנה לפי הנראה ממ"ש התוס' שם בד"ה וגמרינן מנייהו מבואר שהתו' הבינו בכונת דברי רש"י דמ"ש דכולהו צריכי דלאו היינו מאי דאמרינן בשמעתין דסד"א אם בחוקתי תלכו ברכה ואם תמאנו לא קללה ולא ברכה דא"כ היאך כתב רש"י ז"ל דגמרינן מינייהו הא לאו לת"כ הוא דאתו כי היכי דנגמר מינייהו אלא כונתו ז"ל דמצריך להו דלא ליהוו ב' כתובים ולעולם לתנאי כפול הוא דאתו ומשו"ה הקשו עליו דהכ' בשמעתין לא מצריך להו אלא דמשני להו דאין משו' אחד מהם ללמוד דנבעי ת"כ ועיין בהרב ח"ה שם:<br><b> ועוד </b> נראה לע"ד לפרש דברי רש"י ז"ל כפשטן דמ"ש דכולהו צריכי היינו הך דשמעתין דקאמר סלקא דעתך אמינא לא קללה ולא ברכה ומינה יתיישבו דברי הר"ן ז"ל והוא בשום שכל והבין במאי דקאמר בגמרא א"ד לר"מ ק"ל אין לך תנאי כו' והו"ל ב' כתובים כו' ואין מלמדים דהא לא דמיא כלל למאי דאמרינן בעלמא ב' כתובים כו' דאין מלמדין דהתם ה"ט משום דכיון דכל אחד יליף מחבריה אם כן למאי הלכתא כתביה רחמנא אי לאו לאשמועינן דלא נילף מינה בעלמא אמנם הכא כיון דמן הדין בעי ת"כ ואי לא כפליה לתנאי התנאי בטל והמעש' קיים אם כן ע"כ אצטריך קרא בכל מידי דאיכא תנאי לעשותו בתנאי כפילא דאי כתיב בארץ כנען ולא כתיב כפילא בכל הני אם בחוקתי ואם תאבו הו"א אדרבא נילף מתנאי בגו"ר דבעינן כפילא והכא כיון דלא כפליה לתנאי התנאי בטל ומעשה קיים ובין כך ובין כך הבאתי עליו ברכה ולא קללה משו"ה הוצרך לעשותו בת"כ בכל הני דהא ודאי דליכא למימר דנשתוק כפילא בכולהו הני ונילף מחבריה וכן ראיתי להרב לחם אבירים ז"ל שכתב שהקשו עליו משם הריטב"א ז"ל דלר"מ היכי בעינן ת"כ הא הו"ל ב' כתובין ותי' דלק"מ מטעמא דכתיב' ולפי הנראה אישתמיטי' מיני' סוגי' דפ' מי שאחזו ולכן נראה דתלמוד' התם דקרי לי' ב' כתובין היינו לפי מאי דאמרינן הכא בשמעתין שפיר ק"ל רחב"ג לר"מ אמר לך ר"מ אס"ד לאו לת"כ הוא דאתא ליכתוב רחמנ' ונאחזו בתוככם בארץ כנען ל"ל ש"מ לת"כ הוא דאתא הנה מבואר מסוגיא דידן דלר"מ בארץ כנען אתא לאשמעינן בעלמ' דבעי' ת"כ דלגופיה לא אצטריך לעשותו ת"כ שהרי כתיב ונאחזו בתוככם ולר"מ כל היכא דאית לכו במשמע והיינו דקאמרינן התם דהו"ל ב' כתובים דאיברא ודאי דאי כתיב בארץ כנען ע"כ הוה צריך למכתב באם בחוקתי וכל הני ת"כ משום דאל"ה הוה ילפי' מתנאי בנגו"ר דבעינן ת"כ והכא כיון דלא כפליה לתנאי בין כך ובין כך ברכה ולא קללה אבל מ"מ אכתי ניכתוב בכל הני ונילף מינייהו לבעלמא דבעינן ת"כ וא"כ בארץ כנען ל"ל אי לאו לעשותו ב' כתובים ואין מלמדים דהכא ליכא למימר דאצטריך לגופיה דאי לא כפליה הו"א דאפי' לא ינתן להם ארץ הגלעד שהרי כתיב ונאחזו בתוככם ואע"ג דלא הוי ב' כתובים הבאים כאחד משני צדדים אפי"ה קי"ל בעלמא דב' כתובים הבאים כא' מקרי ואין מלמדין וכמבואר מדברי התו' בפ' האיש מקדש דנ"ח ע"א ד"ה וב' כתובים יע"ש:<br><b> ומעתה </b> דברי רש"י ז"ל אתו כהוגן דס"ל דללישנא בתרא דקאמר לרבנן ק"ל אין לך תנאי בכתובים כו' וילפינן מינייהו דכולהו צריכי כדאמר הכא בשמעתין כלומר דאי לא הוה כתיב בארץ כנען לא הוה ילפינן ת"כ מהנהו קראי דאם בחוקותי ואם תאבו משו' דהו"א דאינהו לאו לתנאי כפול הוא דאתא אלא משו' דסד"א דאם בחקתי תלכו ברכה ואם תמאנו לא קללה ולא ברכה ולעולם דלא בעינן תנאי כפול להכי אצטריך בארץ כנען לאשמעינן דבעינן ת"כ ומעתה אית לן למימר דהנהו קראי דאם בחקותי ואם תאבו כפשטייהו משמע ליה ולעולם דמכלל ברכה אתה שומע קללה אלא דהוצרך הכתוב לכופלו לעשותו תנאי כפול וגמרינן מינייהו בעלמא ואם כן דברי הר"ן ז"ל שכתב דמשמע לי' לרש"י דלר"מ הנהו קראי כפשטייהו משמע ליה נכונים בטעמם שדברי הר"ן ז"ל הן לפי האמת דכתיב בארץ כנען לאשמועינן דבעינן ת"כ ודברי רש"י ז"ל בפ' מי שאחזו הם לפי הס"ד אי לא הוה כתב בארץ כנען וע"פ מ"ש בדעת הר"ן ז"ל תשו' מוצאת למה שהקשו התוספו' ז"ל שם בפרק מי שאחזו ד"ה והו"ל וז"ל הקשה הרב אלחנן דבפרק האומר דפריך מקראי טובא לרחב"ג דלא בעי ת"כ לימא דהוי שני כתובים יע"ש מה שתי' אכן כפי מ"ש הנה נכון דדוקא לר"מ דס"ל דבארץ כנען אייתר לן לאשמו' דבעינן ת"כ שייך למימר שפיר דהו"ל ב' כתובים דלכתוב כל הני קראי דאם בחוקתי ואם תאבו ולא לימא בארץ כנען אמנם לרחב"ג דס"ל דבארץ כנען איצטריך משום דאי לאו בארץ כנען הוא ונאחזו בתוככם בארץ גלעד אבל בארץ כנען כלל כלל לא כדאמרינן בשמעתין א"כ לא שייך למימר ב' כתובים גבי הנהו קראי דאם בחוקתי ואם תאבו משום דאצטריך לגופייהו כדכתיבנא זה נ"ל כפתור ופרח ליישב דברי רש"י והר"ן ז"ל: וראיתי בחי' הרשב"א שם דברים תמוהים בעיני שכתב וז"ל השתא דתנן הכי ור"י תני הכי ש"מ דוקא תנן וא"ת א"כ תקשי לן דרבנן אדרבנן דשמעי' להו בקדושין מכלל לאו אתה שומע הן יש מתרצים דרבנן דפליגי התם בקדושין עלייהו דר"מ היינו רחב"ג כדאיתא התם ורבנן דהכא חד מהנך דבני פלוגתא דר"מ ר"י ור"ש ואית ספרים דגרסי הכא ר"י פוטר ולפי גירסא זו ניחא כו' ובתוספתא נמי תנא לה ר"י פוטר עכ"ד ואתמהא שהרי בפ' השולח דמ"ו אמתני' דהמוציא את אשתו משום אילונית ר"י אומר לא יחזיר וחכמי' או' יחזיר אמרינן התם אלא אמר רבא דרבנן אדרבנן ל"ק מאן חכמים ר"מ היא דאמר בעינן ת"כ והב"ע בדלא כפליה לתנאי ע"כ הרי מבואר דלר"י דקאמר לא יחזיר ס"ל דלא בעינן ת"כ וליכא למימר דטעמא דר"י התם לאו משום דלא בעינן ת"כ אלא משום דחייש ללעז בעלמא דהא ליתא וכמו שהכריח הרב ל"מ בפ"י מהלכות גירושין יע"ש ותו דבפ' קמא דנדרים די"א אמרינן מני מתני' אילימא ר"מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן דתנן ר"מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי בגו"ר כו' אלא ר"י היא ופי' הר"ן שם אלא ר"י היא דאמר בפ' השולח גבי מוציא את אשתו משו' נדר דלא בעי' ת"כ יע"ש הרי מבואר דר"י לא בעי ת"כ וא"כ איך כ' הרשב"א דר"י ס"ל דבעי' ת"כ וצ"ע והתוספו' ז"ל שם בד"ה הנז' הקשו וז"ל אבל ק' לר"ת דבספ"ק דנדרים גבי נדר לית ליה לר"מ מכלל לאו כו' אע"ג דליכא אלא איסורא ואומר הרי"ט דדוקא באיסור חמור הוא דאית ליה לר"מ מכלל לאו כו' כגון שתויי יין ופרועי ראש דבמיתה וכן נמי גבי שבועה שלא אוכל לך בפ"ג דנדרים משמע דאית ליה משום דאיסור חמור הוי כו' יע"ש וראיתי למוהר"ש חיון בתשוב' סימן ח' שרצה לדון מדבריהם ז"ל דס"ל דהא דאמרי' דבאיסור מודה ר"מ דמכלל לאו אתה שומע הן היינו דוקא לחומרא כגון לא שבועה לא אוכל לך דפ"ג דנדרים דבההיא אמרי' דלחומרא מכלל לאו אתה שומע הן וחשיב שבועה אבל לקולא כגון היכ' דנשבע על תנאי ולא כפליה לתנאי לא אלא אפי' לא נתקיים התנאי השבועה קיימת שהרי כיון דבאיסור חמור לא בעי ר"מ ת"כ אבל באיסור קל בעי ת"כ כ"ש דלהקל באיסור חמור בעי ת"כ דל"ל דבממון דוקא בעי ת"כ שהרי באיסורי' קלים נמי בעי ת"כ וכ' עוד שמדברי הר"ן ז"ל שכ' שם וז"ל וכ"ת הא התם בנדרים [גבי] לא חולין כו' אמרינן דלית ליה לר"מ מכלל לאו כו' איכא למימר דהתם איסורא דאית ביה ממונא הוא כו' וכן נמי בגיטין וקידושין אית בהו ממונא דהיינו כתוב' ותנאיה ומשום הכי אתקין שמואל בגיטא דש"מ אם מתי אם לא מתי כו' משמע מדבריו דאם לא היה בגיטין צד ממון בלא כפל היה התנאי קיים ולא תפסי קדושין באחר דאל"כ למאי אצטריך לומר דמאי דאתקין שמואל אם מתי כו' הוא משום דגיטין וקדושין איסורא דאית ביה ממונא הוא הא אפי' לא יהא אלא איסורא גרידא אפי"ה הוצרך לאתקין שמואל אם מתי כו' לענין שאם בא אחר וקדשה שלא יהיו קדושין תופסין בה דאע"ג דבאיסורא אמרינן מכלל לאו היינו דוקא לחומרא אלא משמע דס"ל דאפי' לקולא באיסורא אמרי' מכלל לאו כו' את"ד יע"ש ולדעתי מדברי הר"ן ז"ל נראה שאין ראיה שהוצרך הר"ן ז"ל לטעם זה לפי מה שהעלה שם בס"ד שדעת הרי"ף ז"ל דלא קי"ל כר"מ כלל אפי' בממונא ושמואל דאתקין אם מתי חשש שמא יבא ב"ד וידון כר"מ ואתי לאכשורי לגיטא אפי' כי לא מת ושרי א"א לעלמא ולזה הסכימה דעתו ז"ל כמ"ש בפ' האומר ובפ"ק דנדרים יעוין שם והשתא היינו דק"ל שפיר דכיון דגיטין וקדושין איסורא הוא ובאיסורא מודה ר"מ דלחומרא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן א"כ למאי הלכתא הוצרך לתקוני שמואל כפל התנאי בגיטין כיון דלדידן לא קי"ל כר"מ כלל אפי' בממונא ואי משום חשש שמא יבא ב"ד אחר ויסבור כר"מ הא ליכא תקלה כלל שמא יבא להתיר אשת איש לעלמא שהרי לו יהי דס"ל כר"מ אפי"ה באיסורא לחומרא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ואי משום דשמא בא אחר וקדשה ואיכא ב"ד טועים דס"ל כר"מ ויאמרו דתופסי' קדושין מאחר וצריכא גט מב' מה בכך כיון דליכא תקלה מאי נ"מ ומשום הכי הוכרח לומר דגיטין וקדושין איסורא דאית ביה ממונא הוא דבהכי איכא למיחש שפיר שמא יבא ב"ד אחר ויסבור כר"מ ואתי למשרי א"א לעלמא ובהכי באו מדוקדקים דברי הר"ן שהוק' לו מדאתקין שמואל ולא ק"ל מר"מ גופי' דס"ל בפ' מי שאחזו דף הנז' גבי ע"מ שתשמשי את אבא דבעי' ת"כ אלא היינו טעמא משום דאי מהתם הו"א דמאי דבעי ר"מ ת"כ בגיטין היינו לענין שלא תהא מגורשת כלל ואפי' בא אחר וקדשה שלא יהיו תופסים קדושין אבל לחומרא ה"נ דלא בעי ר"מ ת"כ ומאי דקאמר התם בין נתקיים התנאי בין לא נתקיים התנאי מגורשת לחומרא קאמר וכמו שכן צ"ל לדעת הירושלמי שכתב הרא"ש בפי"ב והתוס' בפ' מי שאחזו דע"ו ע"א יעוין שם אבל מדשמואל ק"ל שפיר כמ"ש וע"פ זה יש ליישב מה שכתב הרא"ם ז"ל בס' מקץ ד"ה כל הימים וז"ל ובמכות אמר ר"י אמר רב נדוי ע"ת צריך הפר' שנאמר אם לא הביאותיו אליך וחטאתי לך כל הימים כו' דליכא למימר דעונשו של יהודה היה משום דכל תנאי דאינו כתנאי בגו"ר התנאי בטל והמעשה קיים ויהודה דלא כפליה לתנאי הו"ל כאילו אמר שלחה הנער אתי וחטאתי לך כל הימים כו' יע"ש וק' טובא שהרי באיסורא מודה ר"מ דמכלל לאו אתה שומע הן ואפי' לדעת התוספות שתי' דדוקא באיסור חמור הוא דאית ליה לר"מ מכלל לאו כו' מ"מ הרי כתבו דשבועה איסור חמור הוא וכיון שכן חרם שהוא חמור כשבועה כמו שכתבו הפוסקים ז"ל ועיין במוהר"ם אלשיך ז"ל בתשו' סי' ע"א אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן: ושוב אחר החיפוש מצאתי למוהר"ח עשאל ז"ל בספר סם חיי בדרשותיו ס' ויגש שהוקשה לו כן והביא ראיה מההיא דרב ענן בפרק מציאת האשה דא"ל ר"ה לרב ששת זיל אימא לי' ובשמתא יהא מאן דלא אמר ליה ענן ענן מקרקעי ומטלטלי ומצינו שלא כפל לתנאו יע"ש אכן כפי מ"ש ניחא דהר"ם ז"ל בשיטת התוס' קאזיל דס"ל דהא דאמרינן דבאיסור חמור אית לי' לר"מ מכלל לאו כו' היינו לחומרא אבל לקולא לא כמו שכתב מוהרש"ח ז"ל ולפי מ"ש אפי' דעת הר"ן ז"ל כן ומשו"ה ק"ל שפיר וההיא דרב ענן צ"ל דכפל תנאו וכ"כ מוהר"ש אלגאזי ז"ל בס' זהב שיבה דקכ"ו ע"א יע"ש וע"פ זה יש ליישב ג"כ מ"ש רי"ו נתיב כ"ד ח"א שהרמ"ה ז"ל וקצת פוסקים כתבו דבאסורא לא בעינן תנאי כפול ותמה עליו מוהר"ח אלפאנדארי ז"ל בספר בני חיי חא"ה סימן ל"ח דתלמוד ערוך הוא בס"פ שבועת העדות ולמה הזכיר דין זה משם הרמ"ה והפוסקים ז"ל דמשמע שחידוש הוא שחידשה תורתם והוא ז"ל תי' דאתא לאפוקי ממ"ש התוס' דבאיסור קל לית ליה לר"מ מכלל לאו כו' אמנם הרמ"ה וסיעתיה ז"ל פליגי אתוספות וס"ל דל"ש איסור חמור ל"ש איסור קל לא בעינן ת"כ וההיא דנדרים שהק' התוספ' ס"ל כמ"ש הר"ן דנדר כיון דמיתסר חפצא עליה א"כ הוי כאיסורא דאית ביה ממונא יע"ש וי"ל לתי' דכיון דבין לדעת התוס' בין לדעת הר"ן ע"כ ס"ל דבשבועה לא בעינן ת"כ ובנדרים לא בעינן ת"כ מר כטעמיה ומר כטעמיה מאי נ"מ במחלוקת זה ושמא נ"מ גבי נזיר דס"ל להרמ"ה וסיעתי' דבנזירות מיתסר גברא וחפצא בשבועות והילכך לדעת התו' דס"ל דבאיסור קל בעי' תנאי כפול בנזירות נמי בעינן ת"כ ולדעת הרמ"ה ז"ל דאפי' באיסור קל לא בעינן ת"כ ונדרים שאני דמיתסר חפצא הוא א"כ בנזירות כיון דמתסר גברא הו' לא בעינן ת"כ ומ"מ הו' כפי מ"ש משם מוהרש"ח לא היה צריך לזה אלא דאתא לאפוקי דעת התוס' שלדעת התוס' אפי' באיסור חמור בעינן ת"כ ודוקא לחומרא הוא דלא בעינן ת"כ ולדעת הרמ"ה לא בעינן ת"כ אפי' לקולא ולפי הנראה אשתמיטתיה מהרב ז"ל דברי מוהרש"ח שכתבנו אמנם אחר ההתבוננות דברי מוהרש"ח תמוהים בעיני שמדברי התוספ' מבואר דס"ל דאפי' לקולא באיסור חמור אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן וזה ממ"ש שם בס"ד וז"ל וא"ת והלא בקדושין בעי ר"מ ת"כ ובשבועה גבי אז תנקה מאלתי וי"ל דהתם איכא ממונא כו' והשתא אם איתא לדעת הרב ז"ל דלהקל באיסור חמור ס"ל להתוס' ז"ל דבעינן ת"כ א"כ מאי ק"ל מההיא דאז תנקה מאלתי דבעי ר"מ ת"כ הא התם קולא הוא שלא יחול השבועה אם ילך לבית אביו ולא יתנו לו ובלהקל לא אמרינן מכלל לאו ומש"ה הוצרך לכופלו אלא משמע ודאי דס"ל דאפי' לקול' אמרי' מכלל לאו כו' דליכא למי' כמ"ש מוהרש"ח ז"ל דלהקל באיסור חמור אין לנו ואזלינן לחומרא היינו מדרבנן אבל דאוריית' כיון דאיסור חמור אמרינן מכלל לאו כו' אין להקל בדאורייתא בין לקולא בין לחומרא דהא ליתא שהרי הרב ז"ל תלי טעמא והכריח הדבר ממ"ש דבאיסור קל בעינן תנאי כפול שמע מינה דלהקל באיסור חמור בעינן תנאי כפול ומשמע ודאי דמה שכתבו התוספות דבאיסור קל לא אמרינן מכלל לאו כו' מדאורייתא קא אמרי דאי מדאורייתא אפי' באיסור קל אמרינן מכלל לאו כו' א"כ היכי אמרינן בפ"ק דנדרים גבי לחולין שאוכל לך דלר"מ אינו נדר משום דלית ליה מכלל לאו כו' וכיון שכן כיון דבדאורייתא ע"כ צ"ל דאע"ג דבאיסור קל לא אמרינן מכלל לאו כו' ובעינן ת"כ באיסור חמור אמרינן בין לקולא בין לחומרא ולא תליא הא בהא א"כ מי הכריח לנו לומר דחכמים החמירו באיסור חמור לחומרא לומר דבעינן ת"כ ולכן מחוורתא דמילתא ודאי שלדעת התוספ' ז"ל באיסור חמור בין לקולא בין לחומרא אמרינן מכלל לאו כו' וכן נר' שהבין בדעת התוס' מוהרד"ב ז"ל בסימן ע"ד שכתב בסוף התשו' וז"ל אך השבועה בעיני מעיקרא בטלה כיון דהוא היתה על תנאי ולא נתקיים כו' הרי כתב הטור בא"ה סימן ל"ח בשם הרא"ש דבכל מקום שהזכירו תנאי בין באיסור בין בממון בעינן ת"כ כו' וכיון שבנ"ד לא כפל השבועה קיימת והתנאי בטל הא לאו מילתא היא חדא דהתוס' ז"ל כתבו בס"פ שבועת העדות דשאני שבועה דאברהם דאיכא ממונא משמע דבעלמא היכא דליכא צד ממונא לית ליה לר"מ ת"כ בשבועה ואפי' נאמר דאין הרא"ש סובר כן דלא משמע הכי מדבריו אלא בכל גוונא בעינן ת"כ מ"מ הא אמרינן כו' יע"ש הרי מבואר דס"ל שלדעת התוס' בין לקולא בין לחומרא באיסור חמור לא בעינן ת"כ אלא שמ"ש הרב ואפי' נאמר שאין הרא"ש סובר כן כו' ק' דאיך אפשר לומר שדעת הרא"ש ז"ל דאפי' באיסור חמור גרידא דהיינו שבועה בעינן ת"כ דא"כ מה יענה לסוגייא דשבועות ואולי נאמר שהרא"ש ז"ל סובר דההיא דשבועות היינו דוקא לחומרא וכמ"ש מוהרש"ח ז"ל לדעת התוס' גם ממ"ש מוהרדב"ז ז"ל בתשובה ח"א סימן י"א גבי הקדש ע"ת ולא כפל תנאו דבין לדעת הר"ן בין לדעת התוס' לא בעי ת"כ לדעת הר"ן ז"ל שכתב דנדרים ממונא הוא הרי הוא ז"ל פסק דלא בעינן ת"כ ולדעת התו' ז"ל שכתבו דנדרים איסורא זוטא הוא הקדשו' ודאי איסורא רבה הוא דהא אית בהו מעילה כו' ובנ"ד כיון שהוא בענין הקדש אעפ"י שהתנאי היה בדבר ששוה ממון דהיינו חזקת ההדלקה אין בכך כלום ואין צריך לכפול התנאי כו' א"ד יע"ש מבואר דס"ל דמ"ש דלדעת התו' אפי' לקולא לא בעי ת"כ אלא שדבריו ז"ל תמוהים במ"ש ובנ"ד כו' שהרי מ"ש התוס' דבאיסור חמור לא בעינן ת"כ היינו דוק' באיסור גריד' אבל באיסור' דאית בי' ממונ' אפי' באיסור חמור בעינן ת"כ וזה מבואר מסוגיית הגמרא ומדבריהם למעיין שם וא"כ בנדון שלו גבי הקדש ע"ת כיון דאיסורא דאית ביה ממונא הוא בעינן תנאי כפול וצ"ע: ומעתה אזלה לה מ"ש לעיל ליישב דברי הרא"ש ודברי רי"ו ומ"מ אכתי דברי רי"ו יש בה מן היישוב דמשו"ה כתב דין זה משם הרמ"ה והפוסקים משום דמסוגייא דס"פ שבועת העדות אין ראיה דאיכא למימר דע"כ ל"ק בגמרא אלא לחומרא ומה גם שדעת הרא"ש משמע דס"ל דאפי' באיסור גריד' בעי' ת"כ כמו שכתב מוהראד"ב ועוד נראה דלק"מ שהרי כתב הריטב"א ז"ל בשמעתין וז"ל והר' פינחס הלוי אחיו של רבינו תירץ שלא אמר ר"מ באיסורא גרידא מכלל לאו כו' אלא במקום אזהרת איסור כההיא דמייתינן התם מדכתיב יין ושכר אל תשת ולא תמותו דכיון דהוא אזהרת איסור לא הוצרך לכפול ולומר אם תשתו תמותו דכיון דאמר לא תעביד ולא תענש ממילא משמע דאי עביד מיענש אבל שלא במקום אזהרת איסור אפי' באיסור גרידא לית ליה מכלל לאו כו' ואלו אמר רחמנא אם תשתו מים ולא יין לא תמותו אין במשמע שאם ישתו יין ימותו כו' וזה עיקר עכ"ל הן אמת שקשה לפי' דא"כ אמאי אצטריך בגמרא לומר דטעמא דסוטה משום איסורא דאית ביה ממונא הוא ת"ל דהתם כתיב בלשון תנאי א"ל שכב איש אותך כו' ושמא דאע"ג דכתיב בלשון תנאי כיון דאיכא אזהרה במקום אחר חשיב כאילו כתיב אזהרה בגופיה וא"כ מבואר הדבר שרי"ו אתא לאפוקי סברא דרבי פינחס והריטב"א ז"ל ולפי הנראה שכן הוא דעת הרא"ש והטור כמ"ש מוהראד"ב גם הרנב"י בשיטה כ"י למס' נדרים כתב כן בהדייא יע"ש ולפי הנראה אשתמיטתיה ממוהרח"א ז"ל דברי הריטב"א ז"ל הללו גם דברי הרא"ש ז"ל יש ליישב ע"פ זה דק"ל לדעת כל הני רבוות' ז"ל שכתבנו שחולקים על התוספות וס"ל דבתנאי אפי' באיסורא בעינן ת"כ ומ"מ דברי מוהריק"ו תמוהים בעיני שכתב בשורש קפ"א דאפי' למ"ד דבממון בעי ר"מ ת"כ מ"מ בנדרים ושבועות מודה הוא דר"מ בעי ת"כ כדמוכח בהדיי' ספ"ק דנדרי' כו' ואתמהא שהרי בין לדעת התו' בין לדעת הר"ן ז"ל וסייעתיה בשבועות אליבא דכ"ע לא בעינן ת"כ אי משום דהוי איסור חמור או משום דהוי איסור איסור גברא וכן לדעת הרמ"ה וקצת מן הפוסקים ז"ל שכתב רי"ו ואף שלדעת הר' פינחס הלוי והריטב"א ז"ל אפי' באיסור חמור בעינן ת"כ מ"מ איך כ' הרב ז"ל כן בפשיטות ואי מ"ש הרב ז"ל מיירי בשבועות דאיכא בהו דררא דממונ' הא פשיטא ודאי מסוגיא דשבועות העדות דקאמר דבאיסורא דאית ביה ממונא בעי ר"מ ת"כ ולא היה צריך להביא עצות מרחוק לזה וצ"ע: עוד ראיתי למוהר"ש אלגאזי בס' זהב שיבה שהקשה לדברי הרא"ם וז"ל אמנם צ"ע שכיון שאמר שיאוד' לא טעה בתנאי בגו"ר איך אפשר הרי טעה בתנאי דתנאי בגו"ר צריך בדבר שאפשר לקיימו כמו שכתב רבינו בפרקין וא"כ מאריה וגנבי מי ידע ופליא' עוד מזה מ"ש הרא"ם בס' ברכ' וז"ל אבל לא מפני שהיה לכפול כו' עד מ"ש ותנאי קודם למעשה ואפשר לקיימו וכיון שכ' שידע יאודה אף זה הדבר דצריך אפשר לקיימו הא חזינן דטעה בזה ואף אם נאמר דמאריה וגנבי כיון שהיה גבור יאודה היה ברור לו שיצליח מ"מ מצנים פחים מי פשיטא ליה שיצילנו למאי דהוה ס"ד בפרק אלו נערות לומר דצנים פחים בידי שמים נינהו א"ד יע"ש: ולדידי אחר המחילה אין כאן קושיא כלל דמאי דבעינן תנאי שאפשר לקיימו היינו לאפוקי דבר נמנע שא"א לקיימו מצד טבעו של עולם כגון ע"מ שתעלי לרקיע ע"מ שתרד לים הגדול וכיוצא שהוא דבר נמנע שיבא הדבר לידי קיום ומשום הכי אמרי' דאין זה תנאי אלא דמפליג בדברים אבל בתנאי דמצד טבעו של עולם אפשר שיבא הדבר לידי קיום אע"ג דאין בידו לקיימו דבר שאפשר לקיימו מיקרי וזה ברור ממ"ש גבי גט דאם התנה ע"מ שתצא חמה מנרתק' ע"מ שירדו גשמים דמקרי תנאי אע"ג דאין בידו להוציא חמה ולהוריד גשמים ועיין במאמר כל דאי המובא בס' תומת ישרים וזה פשוט ועיין בתשו' מוהר"ם בר ברוך קובץ קטן סי' ל"ה שכתב וז"ל אבל אין לדמות דבר זה כלל כו' תנאי שא"א לקיימו דהתם איירי בתנאי שבשעת המעשה היה יודע שאי אפשר להתקיים כגון ע"מ שתעלי לרקיע אבל הכא בשעת התנאי היה אפשר להתקיים כו' יע"ש: אך אי ק"ל לדעת הרא"ם במ"ש דליכא למימר דעונשו של יאודה הוא משום דלא כפליה לתנאי כו' שהרי מבואר מדברי התו' בפרק אלמנה ניזונ' בד"ה זבין ולא אצטריכו ליה זוזי ובפ' האיש מקדש גבי ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י דג' חלוקים בדבר דאיכא דבר דבעי ת"כ ואיכא דבר דבעי גילוי דעת ואיכא דבר דאפי' גילוי דעת לא בעי אלא אומדנא גרידא וכמבואר שם וא"כ בנדון זה דיהודה לא מבעיא דהוי מהדברים דסגי בגילוי דעת אלא הוי מהדברים דאפי' גילוי דעת לא בעי דמי הוא זה ואיזה הוא אשר יערב אל לבו לנדות את עצמו בב' עולמות וא"כ ודאי דאומדנא דמוכח הוא דמה שנדה את עצמו היינו אם לא יביאנו אליו ולו יהי שהיה אומר שלחה הנער אתי וחטאתי לך כל הימים אומדנא דמוכח הוא שלא נידה את עצמו אלא אם יקראנו אסון בדרך על מה שהיה מתייר' יעקב אבינו ממנו כמ"ש וקרהו אסון בדרך אשר תלכו בה וכן בראובן הוא אומר את ב' בני תמית אם לא הביאותיו אליך הרי שכל מגמתו היה אם יקראהו אסון וכבר כתבו מוהרשד"ם בח"ב סי' רצ"א ומוהראד"ב בסי' הנז' ובסי' רכ"ד ומוהרש"ח סי' קצ"ז דאפי' בנדרים ושבועות אזלינן בתר אומדנא וליכא למימר דטפי עדיף כי לא אתני כלל מכי אתני ולא כפליה לתנאיה דכיון דמשום אומדן דעתא הוא כי אתני ודאי לא מגרע גרע אע"ג דלא כפליה וכמו שכ' הטור א"ח סי' תרנ"ח וז"ל אבל לפי מה שכתבנו דאפי' בסתמא צריך להחזירו כ"ש אם התנה ולא כפל תנאו וכ' מרן הב"י וז"ל פשוט הוא דהא ודאי ליכא למימר דטפי עדיף כי לא אתני כלל מכי אתני ולא כפל תנאו דכיון דמשום דאזלינן בתר אומדנא הוא אע"ג שלא הזכיר החזרה כשהזכירו ודאי לא מיגרע גרע ע"כ הן אמת שמדברי ה"ה שכתב בפ' זה ה' י"ד וז"ל ודע שלדעת הגאונים ורבינו יותר הוא מועיל בדיני ממון גילוי דעת או אומדנא דמוכח מתנאי שלא נעשה כהלכתו וכ"כ בתוספ' כו' משמע מדבריו דס"ל דכי אתני ולא כפל גרע טפי מהיכא שלא התנה כלל דכיון שהתנה ולא התנה כהלכתו גלה בדעתו שאינו חושש בקיומו וכ"כ הרשב"א בחי' פ' מי שאחזו על ההיא דאתקין שמואל בגיטא דש"מ גם הר"ן בפרק האיש מקדש גבי ההוא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לא"י ובפרקין אמתניתין דלקמן דקאמר כסבור הייתי שהיא כהנת כ"כ בהדיא וכן כתב הפר"ח בס' מים חיים בחי' פרק השולח דמ"ו גבי המוציא את אשתו משום אילונית דאע"ג דלר"מ היכא דלא אמר כלום סתמו כפירושו דמשום הכי מגרש לה ומצי לקלקלה כי אמר ולא כפליה גרע טפי ותו לא מצי לקלקלה והביא ראיה מדברי ה"ה הללו יע"ש ועיין בחי' הריטב"א גבי ההיא דזבין נכסיה שדחה תי' התוס' וז"ל וליכא למימר דאומדנא דמוכח עדיף לר"מ ממתנה שלא כהלכתו שזה אין הדעת סובלתו דמברחת שנתנה על מנת שתחזיר בה לכשתתאלמן קנה מקבל ולא מהני תנאי ובשנתנה בסתם לא קנה ואמאי לא עבדינן אומדנא במקצת דבריו כו' יע"ש וא"כ יש לתמוה על מרן הב"י איך כתב שדבר פשוט הוא מאחר שהגאונים ורבי' והתו' והר"ן חלוקים בדבר ואפשר להליץ בעד מרן דס"ל שמ"ש ה"ה שלדעת הגאונים אומדנא דמוכח חשיב מתנאי שלא כהלכתו אין כונתם לומר דאפי' במידי דמהני אומדנא כגון ההיא דשטר מברחת וההיא דשמע שמת בנו אפי' הכי אם התנה בהם ולא כפל תנאו לא מהני דהא ודאי אין הדעת סובלתו דאמאי לא עבדינן אומדנא במקצת דבריו וכמו שדחה הריטב"א אלא כונתם כלפי מאי דס"ל לרשב"ם וסייעתיה דבממון לקי"ל כר"מ דבעי ת"כ מדחזי' דאפי' גילוי דעת ואומדנא דמוכח מהני בהו וכ"ש תנאי שאינו כפול דאיכא גילוי דעת טפי וכמ"ש הר"ן והרשב" בפרק מי שאחזו אהא הוא שכתב שלדעת הגאונים דס"ל דהלכה כר"מ אפי' בממון צ"ל דס"ל דיותר מועיל גילוי דעת ואומדנא דמוכח לכ"ע כמו שטר מברחת וזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י דמסתמא אין אדם מוכר קרקעותיו שהוא מתפרנס מהם אלא אדעתא דהכי וכמ"ש התוס' שם מתנאי דבעלמא שאינו כהלכתו דאע"ג דאיכא גילוי הדעת מ"מ לאו גילוי דעת דמוכח לכ"ע הוא אלא מצד תנאו וכמ"ש התוס' והרא"ש חילוק זה בפ' אלמנה ניזונת ומצאתי סעד לזה ממ"ש התוס' בפ"ק דקדושין ד"ו ע"ב ד"ה לא החזירו ז"ל וא"ת אמאי לא יצא הא לא הוי ת"כ ותירץ דאיכא תנאי דלא בעי כפול כגון הכא שהיה בדעתו שיברך חברו על אתרוג שלו וגדולה מזו אמרו בההיא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י כו' והשתא אם דברי ה"ה והרשב"א כפשטן וכמ"ש הפר"ח נמצאו דבריהם סותרים שהרי כפי מה שכתבו ה"ה והרשב"א משם התוס' דתנאי שאינו כהלכתו גרע טפי ואפי' במידי דמהני אומדנא אם עשאו בתנאי ולא כפל לא מהני א"כ מה תירץ דכיון דאיכא אומדנא דסתמא דעתו שיברך על אתרוג שלו לא בעינן ת"כ והביאו ראיה מההיא דזבין נכסיה התם שאני דליכא אלא גילוי הדעת אמנם הכא דהתנה ואמר אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי אע"ג דאיכא אומדנא דמוכח לא מהני כיון שלא כפל תנאו אלא מוכח כמ"ש אלא מיהו מדברי הרשב"א ז"ל דקא יהיב טעמא למלתיה משום דכיון דהתנה ולא התנה כהלכתו גילה בדעתו שאינו חושש בקיום התנאי משמע שדעתו ז"ל שאין חילוק בין גילוי הדעת דמוכח לגילוי הדעת דלא מוכח אלא באתני ולא אתני הדבר תלוי דאפי' במידי דמהני אומדנא אי אתני ולא כפל לא מהני דאי כפי מ"ש לא היה צריך לטעם זה אלא בפשיטות הו"ל למימר דגילוי דעת ואומדנא דמוכח לכ"ע עדיף מתנאי שאינו כהלכתו דליכא גילוי הדעת דמוכח לכ"ע גם ממ"ש עוד וז"ל אלא דק' להו אחריתי תנאי ומעשה בדבר א' מה היה לו לעשות והיאך יקיים המעשה אחר שגילה בדעתו שאינו רוצה בכך אלא ע"ד כך מבואר סתירת מ"ש דאי כפי מ"ש לעיל מאי ק"ל הא אע"ג דאיכא גילוי הדעת כיון דלא מוכח לכ"ע אלא מחמת תנאו לא מהני ואף שכתב תי' זה משם התוס' צ"ל דהתוס' בפ"ק דקדושין הם תוס' אחרי' דאל"כ נמצאו דבריהם סותרים אהדדי גם מדברי הר"ן שכתב בפ"ק הא"מ וז"ל ועוד י"ל דכי בעי ר"מ ת"כ ה"מ כשהתנה דכיון דלא כפל יש במשמע שאפי' לא יתקיים התנאי יהא המעשה בטל אבל גילוי הדעת בלא תנאי ה"ה כמו שהתנה וכפל תנאו ע"כ משמע בהדיא דס"ל דבאתני ולא אתני הדבר תלוי ולא משום דאיכא אומדנא קצת כמ"ש הרא"ש ז"ל דא"כ מאי האי שכתב אבל גילוי הדעת בלא תנאי כו' הא טעמא לאו משום הכי הוא אלא משום דאיכ' אומדנא קצת ומעתה מ"ש לדברי הרא"ם ז"ל יש בו מן הישוב שדעתו ז"ל להק' לדעת הרשב"א והתוס' והר"ן שכתבו דאע"ג דאיכא אומדנא דמוכח כל שהתנה ולא כפל גרע טפי ודו"ק:<br><b> וראיתי </b> לעמוד על מ"ש התוס' ד"ה בשלמא לר"ח כו' וז"ל וקשה דהא כל תנאי מבג"ור גמרינן וא"כ בעינן הן קודם ללאו כו' ע"ש וראיתי למוהר"ש אלגאזי בסד' מטות ד"ס ע"ב שכתב לתרץ לזה וז"ל ואחר העיון נר' לתרץ דרש"י ס"ל דר"מ אית ליה דע"כ לא מדמינן תנאי דאיסור לתנאי דממון ואפי' באיסור דאית ביה ממון אלא דוקא לענין ת"כ משום דאשכחן דכפל ביה רחמנא הנקי וחנקי כתיב הא לענין תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו לא בעי באיסור דהא סוטה תוכיח דכתיב ביה אם לא שכב קודם וגם התנאי דחנקי קודם ויש להביא סעד לרש"י זכרונו לברכה מההיא דס"פ שבועת העדות דפריך ומי אית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן ומשני איפוך והשתא איכא ראיה בין מהמקשן בין מהתרצן בין מהמקשן דאמאי לא פריך נמי ותו הא ר' מאיר בעי תנאי קודם למעשה והכא המעשה שהוא יברכך קודם לתנאי אם תבאו ותעידוני ובין מהתרצן דכי משני איפוך נהי דתריץ לחלוקת אל יכך אבל בחלוק' יככה דכולהו מודו ק' דלר"מ היכי מהני דהא כל תנאים בעינן תנאי קודם למעשה והכא המעשה שהוא יככה קודם לתנאי דאם לא תעידוני ויככה הוא מעשה כו' ע"ש ולע"ד דבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דבאיסור אף באיסור דאית ביה ממון לא בעינן הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה הרי גיטין וקידושין דאיסורא דאית ביה ממונא הוא ואפ"ה בעינן הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה כמבואר בפ' מי שאחזו דע"ה וע"ו גם מה שהביא ראיה מההיא דס"פ ש"ה אין ראיה כלל דאיכא למימר דמתניתין דאל יכך לאו בדוקא איתמר דאמר אל יכך קודם ולעולם דהתנאי קודם ובשאמר אם תבואו ותעידוני אל יכך וכמ"ש כל המפרשי' דכל הנהו מתני' דתנן בגיטין ה"ז גיטך אם לא באתי כו' לאו בדוקא באומר ה"ז גיטך קודם אלא באומ' התנאי קודם גם מה שהביא ראיה ממאי דמשני איפוך דמה יענה לחלוקת יככה דכולהו מודו לא הבינותי דבריו דא"כ לפי דבריו תקשי ליה דכיון דבאיסורא דאית ביה ממונא בעי ר"מ ת"כ א"כ בחלוקת יכך אלקים אם לא תבואו ותעידוני דלא כפלי' לתנאיה אמאי מחייב ר"מ אלא ע"כ לומר דמתני' לא נחית אלא לאשמועי' דיככה אלקים חשיב שבועה ולעולם דמיירי בדכפליה לתנאיה וא"כ ה"נ איכא למימר דמיירי בשאמר התנאי קודם ומש"ה ל"ק ליה לתלמודא אלא מחלוקת אל יכך דהתם לא מצינן למימר דמיירי בדכפלי' לתנאיה דא"כ מ"ט דרבנן דפטרי וזה פשוט ועיין בהריטב"א ז"ל שתירץ לקושית התוס' דר"מ בכל דוכתא בעי כפל לשון משום דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו אבל הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה לא בעי להו אלא בתנאין לבד לחזק התנאי כדי שיחול על המעשה אבל בשאר ענינים בלבד סגי עכ"ד וכוונתו לומר דדוקא בדאיכא מעשה כגון גיטין וקדושין דאיכא בהו מעשה דכתיבת הגט והקדושין או כדי שיהא כח בתנאי לבטל המעשה צריך שיהיה הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה אבל גבי סוטה כיון דאין כאן מעשה אלא כדי לברר הדבר לא בעינן אלא בכפילה ובמה שתי' התוספו' דאם לא שכב חשיב הן דמה שאנו רוצים שתעשה חשוב הן כו' עיין בהקדמת הרב בעל ט"ז לי"ד ובמוהריב"ל ח"א סי' כ"ט מה שהקשו לדבריהם מההיא דאתקין שמואל בגיטא דש"מ אם מתי ועיין בהרב ע"י ז"ל שהקשה לדבריהם עוד במה שקבעו קושייתם לפרש"י ז"ל ותו דהא כתבו לעיל במתניתין דרחב"ג פליג אכולהו ולא בעי הן קודם ללאו וראיתי בס' משנה למלך ז"ל בפרקין ה"א כתוב שם משם הרב המגיד ליישב כ"ז וז"ל ויש לי מקום ליישב כל הני פירכי והוא דאהא דפרכינן גבי סוט' ליכא ת"כ הוקשה לרש"י דהא כתיב ואת כי שטית כו' ותי' דשבועה אחריתי היא שיש עמה אלה וע"ז ק"ל להתוספ' לפי שיטתו של רש"י ז"ל דרחב"ג לא פליג אלא אכפל א"כ הי"ל להכריח דע"כ ואת כי שטית אינה אחלוקה הב' דואם לא שכב דא"כ הוה לי' לאו קודם להן וא"כ ע"כ לומר דשבועה באנפי נפשיה היא ותרי שבועות נינהו ובשלמא אי הוה ס"ל לרש"י ז"ל דר"ח פליג אכולהו ניחא דלא הו"מ לומר הכרח זה אבל השתא דפי' רש"י דרחב"ג בעי הן קודם ללאו קשיא וע"ז תי' דלא הו"מ לרש"י לומר הכרח זה משום דהוה דחינן דלעולם איכא כפל ואם לא שכב חשיב הן ולעולם דלקושטא דמילתא לא אזלינן בתר מה שאנו רוצים מש"ה בגט ש"מ צ"ל אם מתי ברישא א"ד ז"ל והן דברים שפלטתן קולמוס שלא מדעת בעלים שהרי לפי פירוש רש"י ע"כ צ"ל דלקושטא דמילתא ה"נ הוא דמה שאנו רוצים חשוב הן דאל"כ ק' במה שתי' בגמ' אמר רבי תנחום הנקי כתיב ופרש"י למדרשיה מקרא לשבועה ראשונה אם לא שכב תהא נקיה ובמסורה נמי מדריש אשבועה קמייתא למשדיה אקרא דבתריה ולמימר חנקי ואת כי שטית והשתא קשה דנהי דתי' בגמ' לענין ת"כ אבל אכתי קשה דבעינן הן קודם ללאו וא"כ ע"כ צ"ל דמה שאנו רוצים חשוב הן וזה פשוט עוד כתב וז"ל ומ"ש עוד הט"ז ז"ל דלפי מ"ש התוס' ז"ל בד"ה הנקי דהיה אומר ואם שכב חנקי א"כ לימא דהיה אומר כן קודם ואם לא שכב לא הבנתי כונתו דהא התוספות השת' קיימא לפרש"י כמו שהעתיקו לשונו ואיהו רוח אחרת אתו בפי' הנקי כתיב ולפי פירוש קושיית התוספות אלימא טובא דהלאו כתיב בריש' ועוד דהשתא קיימי התוס' בדברי המקשן והתם בדברי ר' תנחום דמשני הנקי כתיב ולא ראי זה כראי זה עכ"ד ולע"ד כונת התוס' ז"ל להקשות למאי דמשמע מדברי התוס' בדבור שאחר זה שאף לפי פירוש ר"י דלא קאי כלל אואת כי שטית ס"ל דאם לא שכב היה אומר ברישא זה מבואר ממ"ש והכהן היה חוזר וכופל אם לא שכב חנקי ואם איתא מאי חוזר וכופל דקאמרי והשתא היינו דק"ל שפיר דלפי שיטתם ז"ל מנ"ל לומר דאם לא שכב חשוב הן לימא היה אומר קודם ואם לא שכב ומאי דפריך בגמרא אלא לר"מ חנקי מיבעי ליה אתרוייהו פריך דמיבעי ליה לומר חנקי ברישא והדר אם לא שכב והא משני הנקי כתיב ולעולם דאם שכב היה אומר ברישא ולע"ד אפשר לומר דהוכרחו לומר כן לפי שיטתם נמי משום דאם איתא דאם שכב היה אומר ברישא א"כ לא הי"ל לקרא למינקט תנאי דואם לא שכב דהיינו חזרת הכפל ולהניח תנאי הנאמר ראשון ברמז הנקי אלא איפכ' מיבעי ליה למימר אם שכב חנקי ומדלא כתיב חנקי בהדיא הוי שמעי' דהיה כופל ואומר אם לא שכב הנקי ואי משום דאמרינן בפרק א' דיני ממונות מכאן שפותחין בדיני נפשות לזכו' תחילה מ"מ כיון דהכא גבי סוטה בעי למימר אם שכב תחילה משום דבעי' הן קודם ללאו לא הוה ליה לקרא למינקט שלא כסדרו כדי לאשמועינן דפותחין לזכו' בעלמא אלא בעלמא הו"ל לאשמועינן הך דפותחין לזכות במקום אחר כנ"ל ודוק ועיין למהר"ש אלגאזי בס' ש"ש בלשונות הרא"ם שאחר בחוקתי שהקש' לדברי התוס' שכתב דאם לא שכב חשוב הן מהא דסנהדרין דא"כ היכי יליף ר' שפותחין לזכות תחילה הא ע"כ לומר אם לא שכב תחלה ותי' דאפשר לומר דהתוס' לטעמייהו דס"ל דרחב"ג פליג אכולהו ולא בעי הן קודם ללאו וההיא ברייתא בסנהדרין ר' היא ואיכ' למימר דסבר כרחב"ג דלא בעי הן קודם ללאו ומש"ה דייק מדלא קאמר אם שכב תחילה יע"ש ולא ידעתי איך אישת' מיני' סוגיא דיבמות דכ"ג ע"א דאמרי' התם בהדיא דר' דקאמר התם קדשה לשם יבמות אינה צריכה הימנו גט ס"ל כר"מ דבעי ת"כ ומכ"ש דבעי הן קודם ללאו ולעיקר קו' אפשר לומר דמ"ש התוס' דמה שאנו רוצים חשוב הן לאו למימרא דע"כ בעי לאקדומי תנאי מה שאנו רוצים ברישא משום דחשוב הן ותנאי דאם שכב חשוב לאו אלא כונתם לומר דאע"ג דתנאי דאם לא שכב הוי לאו מצד עצמו אפי' הכי מה שאנו רוצים חשיב הן והילכך תרוייהו כהן חשיבי וליכא הכא הן קודם ללאו דואם שכב דחשוב הן מצד עצמו ואם לא שכב חשוב הן כלפי מה שאנו רוצים ויש בזה מה שאין בזה והילכך תרוייהו חשיבי כהן ומאי דבעי מקדים ברישא ומשו"ה דייק מדלא קאמר אם שכב ברישא ש"מ דפותחין לזכות ועיין במוהרימ"ט ז"ל ודוק: ודע שהרב מש"ל בפרק זה נסתפק בהא דבעי' תנאי קודם למעשה אם כשחוזר וכופל התנאי אם גם בכפל צריך שיקדים התנאי למעשה ושיאמר ואם לא תתני לא תהיה מקוד' א"ד כל שבתחילה אמר אם תתני הרי את מקודשת אף שכפל ואמר ולא תהיה מקודשת אם לא תתני אין קפידא בזה וכ' שלפי דעתו סברא זו הוא מחלוקת רש"י והתוס' בפרק האומר בד"ה הנקי כתיב שהק' וז"ל וקש' דא"כ הו"ל מעשה קודם לתנאי שהרי גבי סוטה כבר נאמרה החלוקה ראשונה כתקנ' דהכי כתיב אם לא שכב הנקי דהיינו תנאי קודם למעשה ו
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האומר </b>
+<b> לאשה כו' ע"מ שירצה אבא רצה האב מקו' לא רצה או ששתק כו' אינה מקודשת.</b> עיין בהשגת הראב"ד ז"ל ומרן כ"מ ז"ל רצה ליישב דעת רבינו דס"ל דע"מ שיאמר אבא אין וע"מ שלא ימחה בשעת שמיעה משמע וסיפא דקתני מלמדין את האב בשמיחה תוך כדי דיבור או בשעת שעסוקין באותו ענין דבע"מ שלא ימחה מהני ובע"מ שישתוק צריך שימחה תיכף ומיד בשעת שמיעה יע"ש ודבריו סתומים דא"כ ק' דאמאי לא אוקמוה לכולה מתניתין בחד טעמא בע"מ שלא ימחה וכבר הוקשה לו להרב ל"מ כן ותי' דלא מוקי לה תלמודא בהכי משום דע"מ שירצה לא משמע אלא ע"מ שישתוק או שיאמר אין שהוא קיום מעשה אבל ע"מ שלא ימחה שהוא שב וא"ת לא משמע כלל ומשו"ה לא אוקמוה לרישא בע"מ שלא ימחה משום דקתני ע"מ שירצה אלא בסיפא ומציעתא דלא קתני בה ע"מ שירצה ורב יוסף דקאמר מאי ע"מ שירצה שלא ימחה מפרש רבי' שלא כפי' הרמב"ן ז"ל דלאו למימרא דע"מ שירצה דקתני מתני' משמעות' ע"מ שלא ימחה אלא ה"ק מאי ע"מ שירצה שלא ימחה כלומר דקאמר בהדיא שלא ימחה ומתניתין לא נקט לשון המקדש אלא הכונה ור' ינאי דחיקא ליה לאוקמא בהכי דפשטיה משמע דלשון המקדש הוא ומש"ה אוקמא רישא בחד טעמא כו' את"ד יע"ש ודבריו תמוהים דאכתי קשה לרב יוסף דאוקמא למתניתין דע"מ שירצה באומר בהדיא ע"מ שלא ימחה א"כ אמאי הוצרך לאוקמ' באומר על מנת שלא ימחה מכאן ועד שלשים יום לוקמי כפשטיה באומר שלא ימחה סתמא ואתי' כולה מתני' כפשטא כיון דשלא ימחה בשעת שמיעה משמע לדעת רבינו ולכן נראה דרב יוסף דמוקי למתני' בע"מ שלא ימחה מכאן ועד ל' יום לאו למימרא דקאמר בהדיא שלא ימחה כמ"ש הרב ל"מ אלא ה"ק דמתני' מיירי באומר ע"מ שירצה מכאן ועד ל' יום דהתם ודאי משמעותו שלא ימחה דאי ע"מ שיאמר אבא אין קאמר איך אפשר שלא יפסיק מלומר אין כל ל' יום ועיין בחי' הריטב"א ז"ל אמנם בע"מ שירצה סתמא מודה רב יוסף דמשמעותו ע"מ שיאמר אבא אין ומש"ה לא אוקמ' למתני' בע"מ שלא ימחה ומ"מ דברי מרן ז"ל אכתי יש בהן מן הקושי דכיון דלרבינו ז"ל ע"כ מתני' דמת הבן מיירי בשמת הבן ואח"כ שמע ומלמדין תוך כ"ד קאמר א"כ מאי פריך בגמ' בע"מ שישתוק והרי שתק לימא דעדיין לא שמע אלא אחר מיתת הבן מלמדין אותו כשישמע לא ירצה וכבר הוקשה לו להרב ל"מ יע"ש מה שתירץ בדוחק ולכ"נ כותיה דמרן ז"ל ולא מטעמיה דס"ל לרבינו ז"ל כדעת הראב"ד שכתב הרב החי' דבע"מ שישתוק כל שמת האב קודם ששמע אינה מקודשת משום דע"מ שישמע וישתוק משמע ומתני' דקתני מת האב מקו' למאי דמוקמי' לה בגמ' בע"מ שישתוק בשמת האב אחר ששמע מיירי משום הכי לא מוקמי לסיפא דמתני' דמלמדין את האב לכשישמע קאמר משום דדומיא דמציעתא קתני דמיירי בששמע ואחר כך מת אמנם כי מוקמינן למתניתין בע"מ שלא ימחה לא קשיא לן סיפא דקתני מלמדין משום דבע"מ שלא ימחה אף הראב"ד ז"ל מודה דאם מת האב קודם ששמע מקודשת שלא נתכוון זה אלא שלא ימחה ואם כן מציעתא דקתני מת האב מקודשת בשמת קודם ששמע מוקמינן לה ודומיא דהכי קתני סיפא מלמדין כו' כלומר דמלמדין דכשישמע יאמר איני רוצה כנ"ל:<br><b> עוד </b> הקש' הרב ל"מ לדעת הרמב"ן והרשב"א דע"מ שיאמר אבא אין לעולם משמע ואפי' אם אמר בתחילה איני רוצה כל שחזר ואמר אין מקודשת דא"כ כי הוי בעי תלמוד' למימר מאי ע"מ שירצה אילימא ע"מ שיאמר אבא אין אימ' סיפ' כו' ואמאי ל"ק ליה מרישא דקתני אינה מקודשת דאמאי הא בספיקא היא דילמא ירצה אח"כ דמטעם זה לא מוקמינן לרישא דמתני' בע"מ שלא ימחה משום דקתני רצה האב מקודשת ובשלא ימחה היכי קתני מקודשת הא לעולם בספיקא קאי שמא ימחה אחר כך ותירץ דאינה מקודשת מצינו למימר דאינה מקודשת ודאית קאמר אבל מקודשת ודאי משמע יעויין שם וקשיא לי עליו אדרבא נהפוך הוא דאינה מקו' אינה מקו' כלל משמע אבל מקו' מצינו למימר מקוד' מספק קאמר וזה מבואר מסוגיא דפ' הא"מ ד"ן גבי ההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י דבעי למפשט רב יוסף דדברים שבלב אינן דברים ממתני' דקתני המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת ה"ז מקודשת ודחה אביי שאני התם דלחומרא כלומר דמקודשת מס' קאמר ובתר הכי פשיט אביי ממתני' דקתני ובכולם אע"פ שאמרה בלבי היתה להתקדש לו אינה מקודשת הרי מבואר דלישנא דאינה מקודשת אינה מקודשת כלל משמע דאל"כ קשה דאמאי לא דחי אביי דמאי אינה מקודשת אינה מקודשת גמורה ולחומרא כדדחי אביי גופיה למתני' דכסבור הייתי שהיא כהנת דמאי מקודשת לחומרא אלא משמע דאינה מקודשת אינה מקודשת כלל משמע אבל מקודשת מצינן למימר דמקודשת מס' קאמר ולכן נראה דמאי דלא מוקמינן רישא דמתני' בשלא ימחה לאו היינו משום דלישנא דמקודשת מקודשת ודאי משמע דהא ליתא כמ"ש אלא היינו משום דדומיא דמקוד' דסיפא קתני דהיינו אינה מקודשת ודאית וכ"כ הרב ח"ה ז"ל אבל אינה מקודשת מצינן למימר דאינה מקודשת גמורה קאמר וההיא דפרק הא"מ דמשמע דלישנא דאינה מקודשת כלל משמע י"ל דהתם ה"ט משום דלא קתני ברישא דמתניתין מקודשת ולהכי ודאי אינה מקודשת כלל במשמע אבל הכא דקתני ברישא דמתני' מקודשת איכא למימר דכי קתני אינה מקו' כלפי מאי דקתני רישא מקו' ודאית קתני דבהא אינה מקודשת ודאית כנ"ל ועוד יש ליישב דברי הרב ל"מ ע"פ מה שאכתוב לקמן בההיא דע"מ שיש לי במקום פ' יע"ש ודו"ק והתוספות שם ד"ה אלא על מנת שישתוק כו' כתבו וזה לשונם ואין לפרש שישתוק לעולם דא"כ היינו שלא ימחה כו' רצה האב מקודשת כו' ודבריהם צריכים ביאור דהיכי הו"מ למימר דשישתוק לעולם קאמר דא"כ מאי פריך בגמרא אימא סיפא כו' והא שתק ומאי קו' הא כיון דישתוק לעולם קאמר שפיר קתני במתני' מלמדין כו' ואי כונתם ז"ל להקשות לתלמודא גופיה דמנ"ל לו' דשישתוק בשעת שמיעה קאמר אדתיקשי ליה מסיפא א"כ מה תירצו בזה באומרם דא"כ היכי קתני רצה האב מקודשת הא אכתי תיקשי לתלמודא גופא דאמאי לא מוקי לה רישא בע"מ שיאמר אבא אין וסיפא בע"מ שישתוק ואמאי נייד מחלוקת שישתוק והצריך לאוקמ' בע"מ שלא ימחה ואפשר לומר דודאי ע"מ שישתוק טפי משמע בשעת שמיעה מדאפקיה בלשון עשה וכמ"ש הר"ן יע"ש אלא דקשיא להו דאדדחיק תלמודא לאוקמא למתני' רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא טפי הוה ניחא לן לאוקמי בחד טעמא בע"מ שישתוק ולומר דשישתוק לעולם קאמר דמהשתא לא תקשי לן מסיפא דקתני מלמדין ואהא תי' דא"כ היינו שלא ימחה וקשיא רישא דקתני רצה האב מקו' וכיון דע"כ לאוקמא למתני' בתרי טעמי טפי ניחא ליה לתלמודא לאוקמא בע"מ שלא ימחה מלאוקמא בע"מ שישתוק דפשטא משמע בשעת שמיעה כנ"ל ודו"ק:
+
+Halakhah 2
+
+<b>הרי </b>
+<b> את מקודשת בזה ע"מ שיש לי ק"ק זוז או בית כור כו'.</b> כתב ה"ה משנה פ' האומר ושאלו בגמ' וניחוש שמא יש לו ותי' ל"ק הא בקדושי ודאי הא בקדושי ס' הנה הרשב"א ז"ל שם בחי' כתב וצ"ע בע"מ שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו דקתני בפ' האיש מקדש דאינה מקודשת אם אינה מקודשת כלל קאמר או אינה מקודשת גמורה קאמר ולעולם ס' הוי דילמא יש לו כי הכא ומסתברא דהתם נמי מקודשה ודאי קאמר עכ"ד ולפי דבריו ז"ל צ"ל דאינה מקודשת דקתני התם במתני' לצדדין קתני דכולהו הני דקתני התם ע"מ שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק כו' אינה מקודשת כלל ע"מ שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו אינה מקודשת ודאי אלא ס' וקשה טובא לכאורה לפי זה מהא דאמרינן התם אלא אמר אביי מהכא ובכולם אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אעפ"כ אינה מקודשת ואמאי הא קאמרה בלבי היה להתקדש לו כו' והשתא אם איתא דאינה מקודשת דקתני מתני' אחלוקת ע"מ שיש לי בת או שפחה ואין לו ע"כ אינה מקודשת ודאי קאמר אם כן מנ"ל לאביי לומר דכי קתני אינה מקודשת אשארה אינה מקודשת כלל קאמר ולצדדין קתני כי היכי דתיפשוט מינה דדברים שבלב אינן דברים אדרבא נימא דאינה מקודשת ודאי קאמר ולעולם דס' מקודשת הויא ולחומרא וכדדחי אביי התם אמתני' דהמקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת ונמצאת לויה מקודשת דמאי מקודשת דקתני ספק מקודשת ולחומרא ופי' הרשב"א והריטב"א דה"ט משום דלא מהימנינן ליה במ"ש כסבור הייתי שהיא כהנת כו' ומש"ה הוי ס' מקוד' ולעולם דאי הוי ידעינן שכך היה בדעתו אינה מקוד' דדברים שבלב הויין דברים וא"כ הכא נמי נימא הכי דאינה מקודשת ודאי קאמר ולעולם דספק הוי וחיישינן שמא משקרת במ"ש בלבי היה להתקדש לו אלא ודאי מוכח דאינה מקודשת דקתני מתני' אינה מקודשת כלל במשמע והיה נראה לומר דפשיטותא דאביי דדברים שבלב אינם דברים לאו היינו מכל הנהו דקתני התם ע"מ שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק כו' דהתם ודאי מצינן למימר דאינה מקודשת ודאי קאמר ולעולם דס' הוי אלא מחלוקת ע"מ שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו דקתני מתניתין הוא דבעי למיפשט דאם אי' דדברים שבלב הויין דברים אמאי קתני מתני' דאינה מקודשת ודאי ואם בא אחר וקדשה תפסי קדושין הא הו"ל ס"ס ס' אי יש לו אי לא ואם ת"ל שאין לו שמא אמת היה במה שאמרה בלבי היה להתקדש לו אע"פ כן וכיון דאיכא ס"ס הו"ל מקודשת ודאית ואם בא אחר וקדשה לא תפסי קדושין הן אמת שזה שכתבנו דכל דאיכא ס"ס להחמיר הו"ל מקודשת ודאית וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה ומכח הסברא הי' נראה דכי היכי דקי"ל גבי קדושין דכל דאיכא ס"ס להקל אזלינן לקולא ומתירין אותה לינשא לשוק והיינו משום דכל דאיכא ספק ספיקא חשיב ההוא צד כמיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן לה כלל וא"כ ה"נ כל דאיכא ס"ס להחמיר חשיבה ההוא צד כמיעוטא דמעוטא ולא חיישינן לה כלל ודוגמא לדבר ראיתי להרב מש"ל ז"ל שכתב בפ"ד מה' בכורות דק"ב ע"א דאף דקי"ל ס' דרבנן לקולא כל דאיכא ס"ס להחמיר אף בדרבנן אזלינן לחומרא וכתב שאף שלא מצא חילוק זה בדברי הראשונים מ"מ מכח הסברא נ"ל דכל דאיכא ס"ס חשיב ההוא צד כמעוטא דמעוט' ולא חשיב ס' כלל יע"ש ועיין במ"ש עוד בפ"י מה' מקואות הלכה ו' בכללי ס' דרבנן:<br><b> הן </b> אמת שקשה לי על דבריו מאותה שכתב ה"ה ז"ל שכתב בפ' כ"ז מה' שבת הלכה ג' וז"ל ובתשובה ביאר רבי' דכל מה שיהיה מן התחומין מן התורה ספק להחמי' ומה שהוא מדבריהם ס' להקל דס' דרבנן לקולא כו' וזה דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל ומכלל זה שההליכה בנהרות ויש ס' אם הם למעלה מעשרה אם לאו מותרת לפי שהוא ס' בשל דבריהם וכן התיר רבי' בתשובה עכ"ל והשתא לפי דעת הרב מש"ל ז"ל ק' דהא איכא ס"ס להחמיר ספק אם הם למעלה מעשרה או לא ואת"ל שהם למעלה מעשרה ס' אי יש תחומין למעלה מעשרה או לא וכעת צ"ע ומ"מ לדאתאן עלה נר' דאפשר לחלק ולומר דאע"ג דקי"ל גבי קדושין דס"ס לקולא היינו משום דאיכא חזקה דאוקי אתתא בחזק' פנויה אבל להחמיר ולומר דלא תפסי בה קדושין מאחר לא כיון דאיכא חזקה לפנויה כנגדה ושוב מצאתי למוהרד"ז בסי' ח"י שכתב בכעין נדון שלנו על אשה אחת שנתקדשה ושני' אומרים שנתקדשה מרצונה וב' אומרים שנתקדשה באונס פחד כתב הרב ז"ל דה"ז מקודשת ודאי ולא תפסי קידושין מאחר מטעם ס"ס ס' אם האמת כדברי האומרים שנתקדשה לרצונה וא"ת נתקדשה באונס ס' אי חשיב' אונס או לא יע"ש ועיין בהרב כנסת הגדולה סי' מ"ז בהגהת הטור אות י"ד ומיהו אכתי נראה דאין תי' זה מעלה ארוכה דאם אית' כל כי האי הו"ל לאביי לפרש ולא למיסתם סתומי ולומר ואמאי הא קאמרה בלבי היה להתקדש לו דמשמע דאכולא מילת' קא פריך ותו דהרשב"א ז"ל שם בחי' כתב וז"ל וכן הדין בהא דבסמוך בכולן אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת מדקתני אינה מקודשת משמע אינה מקודשת כלל כו' הרי מבואר דלישנא דאינה מקודשת הוא דקשיא ליה דמשמע כלל כלל לא ולכן נראה דמשמע ליה לאביי דלישנא דאינה מקודשת משמע ודאי אינה מקודשת כלל והיינו דבעי למיפשט דבשלמ' אם נאמר דדברים שבלב אינן דברים מש"ה קתני אינה מקודשת ואע"ג דבע"מ שיש לי בת ואין לו ה"ז מקודשת מס' אפ"ה קתני אינה מקודשת משום אינך אכן אם נאמר דבכל הני קתני מתני' אינה מקודשת ודאי אלא ס' א"כ הו"ל למיתני ס' מקודשת או מקודשת ואינה מקודשת כי היכי דקתני בריש פרקין כנ"ל ועוד יש ליישב על פי מ"ש לקמן דין ג' ומ"מ אכתי ק' לדעת הרשב"א ז"ל דאם כן הו"ל לתלמודא לאקשויי התם וניחוש שמא יש לו ולשנויי עלה דאינה מקודשת ודאי קאמר ואמאי נטר תלמודא לאקשויי עד הכא ודו"ק:
+
+Halakhah 3
+
+<b>הרי </b>
+<b> את מקודשת לי ע"מ שיש לי ק"ק זוז או בית כור עפר במקום פ' כו'.</b> משנה פ' האומר וכ' הרא"ש שם וז"ל ובהא מסתברא שאם אין לו באותו מקום אפילו קדושי ס' אין כאן דאי אפשר שאם היה לו בית כור עפר באותו מקום שלא היה ידוע עכ"ל ושלא כדעת רבינו ז"ל שכתב דה"נ מקוד' מס' וה"ה ז"ל כתב שיש לו ראיה מן התוספתא ואין דבריו מוכרחים וכבר תמה עליו הלח"מ ז"ל יע"ש ולי נראה שיצא לרבינו ז"ל כן מדפריך בגמ' אחלוקה זו פשיטא ואם איתא מאי קו' נימא דהא קמ"ל דאינה מקודשת כלל ולא חיישינן שמא יש לו אלא משמע דס"ל לתלמוד' דה"נ חיישינן שמא יש לו ואינה מקודשת דקתני מתני' אינה מקודשת ודאי קאמר מיהו קשה לדעת רבי' דלישנא דאינה מקודשת משמע ודאי אינה מקודשת כלל וכדמוכח מההיא דפרק הא"מ ד"ן דבעי למפשט אביי דדברים שבלב אינן דברים ממתני' דקתני אע"פ שאמר' בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת וכמ"ש לעיל וי"ל דהתם לאו מלישנא דאינה מקודשת הוא דק"ל דהא ודאי לישנא דאינה מקודשת מצינן למימר דאינה מקודשת ודאי קאמר אלא מלישנא דמתני' דקתני ובכולן אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקוד' דמשמע דה"ק ל"מ בשלא אמר' בלבי הי' להתקדש לו דאינה מקודשת אלא אפילו שאמרה בלבי היה כו' אע"פ כן אינה מקודשת וא"כ כי היכי דבשלא אמרה בלבי היה כו' דאינה מקוד' כלל ה"נ בשאמרה בלבי היה כו' דמלישנ' דאע"פ משמע שדינן שוה ודו"ק:
+
+Halakhah 4
+
+<b>הרי </b>
+<b> את מקודשת לי ע"מ שאראך כו'.</b> כתב הטור סי' ל"ח משם הרמ"ה ז"ל דע"מ שאראך להבא משמע אע"ג דאחזי לה ממציאה דאשכח או מתנה שניתן לו אח"כ הוו קידושין ומיהו לא חיישינן דילמא אחזי לה בתר הכי למהוי ס' קידושין וכתב מר"ן וז"ל דמ"ש ומיהו לא חיישינן כו' נראה שבא לחלוק על דברי הרמ"ה וכעין מ"ש רי"ו בשם הרא"ש ואע"פ של' ומיהו אינו מיושר ע"כ לפרש כן שאל"כ ק' אמאי לא חיישי' להכי להחמיר א"ד הנה מבואר מדבריו דס"ל למרן שלדעת הרמ"ה דס"ל דלהבא משמע אע"פ שלא הראהו אינה מותרת לינשא לשוק בלא גט דחיישינן כן שמא יראה לה בתר הכי ואף למה שחזר ופי' עוד בדברי הטור ז"ל מ"מ משמע ודאי דבהא לא חזר בו הרב ז"ל וקשה ממ"ש מרן שם בסמוך משם הרמ"ה דבע"מ שאראך מספק לא חיישינן דילמא הראה לה למהוו קידושי ס' כו' ובודאי שכונתו לומר שמותרת לינשא בלא גט והשתא ק' דלדעת הרמ"ה בלא"ה חיישינן למיהוי קדושי ספק משום חששא דשמא יראה לה בתר הכי ושמא נאמר דאע"ג דבלאו הכי חיישינן למיהוי ספק קידושין משום שמא יראה לה בתר הכי הא קמ"ל דלשמא הראהו לא חיישינן ונ"מ בשמת או שאומר שאינו רוצה להראות לה לעולם דומיא דע"מ שאתן לך ר' זוז שכתב הטור לקמן משם הר"ם הנרבוני דאי משום חששא דשמא יראה לה ליכא למיחש ואי משום חששא דשמא הראהו הוה חיישינן כנ"ל:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>האומר </b>
+<b> הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז.</b> משנה פרק האומר ואמרינן עלה בגמ' אתמר ר"ה אמר והוא יתן ור"י אמר לכשיתן כו' ופי' רש"י ר"ה אמר כו' וז"ל ומיהו מודה ר"ה דאם מת קודם שנתנו אינה צריכה חליצה שהרי לא קיים תנאו ע"כ וכ"כ הר"ן ונר' דקשיתיה להו דאמאי לא קאמר בגמר' דאיכא בינייהו אם מת קודם שנתנו לה ואהא כתבו דבהא אפי' ר"ה מודה כיון שלא קיים תנאו ובודאי שכונתם לומר דאפילו אם היורשים רוצים ליתן לה אפי"ה אינה מקודשת דאי בשאין היורשים רוצים ליתן פשיטא ותו דא"כ איך כתבו דאינה צריכה חליצה ומותרת לינשא לשוק ניחוש שמא למחר ירצו היורשים לקיים התנאים וליתן לה ק"ק זוז ונמצא מקודשת למפרע ובשלמא למ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה ניחא דלא חיישינן דמסתמא ודאי לא חשיד' לקלקל את עצמה ובודאי שלא תקבלם אך למאן דס"ל דשמה נתינה ניחוש שמא יתנום לה בע"כ והר"ן בפרק מי שאחזו ס"ל דקי"ל כמ"ד שמה נתינה וכן הוא דעת רובא דרבוותא ואף לדעת החולקים שם שכתב הר"ן אינו אלא ס' דמספ"ל הלכתא כמאן אלא ע"כ דס"ל דאפילו אם היורשים באים ונותנים לה אינה מקודשת משום דאתן למקדש דוק' משמע ויש לדקדק דאיך כתבו בפשיטות דאינה צריכה חליצה דמשמע דהלכה פסוקה היא הא פליגי ת"ק ורשב"ג לקמן אי אמרי' לי ואפי' ליורשי במשמע ומשמע דלת"ק דרשב"ג דס"ל לי ולא ליורשי ה"נ הכא על מנת שאתן אני ולא יורשי משמע ולרשב"ג דס"ל לי ואפילו יורשי ה"נ הכא אתן אני ואפילו יורשי במשמע ואף דקימ"ל הלכה כת"ק דרשב"ג מ"מ לא היל"ל כן בפשיטות אלא היל"ל אינה צריכה חליצה לת"ק דרשב"ג ואפשר היה לומר דס"ל דהכא אפילו רשב"ג מודה דאין יורשיו במשמע משום דאמדינן דעתיה דודאי לא קדשה אלא אדעתא לכונסה והלכך ודאי ע"מ שיתן הוא בעצמו קאמר אבל כל שמת ודאי שאינו רוצה בקיום התנאי ושתהיה מקודשת לו משא"כ בגירושין שהרי גמר בדעתו לגרשה מיד אלא שהתנה ע"מ שתתן לי ק"ק זוז ס"ל לרשב"ג דלי ואפילו ליורשי קאמר האמנם ראיתי להרשב"א בחידושיו למסכת גיטין בפרק מי שאחזו שהביא משם הירושלמי דקאמר אף בקידושין כן האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז לרשב"ג אביו ואחיו נותנין לה והיא זקוקה לחליצה וליבום יע"ש ואם כן ע"כ צריך לומר דמ"ש רש"י והר"ן דאינה צריכה חליצה אליבא דהלכתא הוא דקאמרי דקיימא לן כתנא קמא דרבי שמעון בן גמליאל וראיתי להרב מחנה אפרים ה' זכיה ומתנה סי' כ"ב שכתב דמהירושלמי הלזו יש ללמוד דהנותן לחבירו מתנה על מנת שיתן לו מאתים זוז ומת המקבל ולא הספיק ליתן דהמתנה בטילה דעל מנת שיתן הוא בדוקא התנה ולא יורשיו ודלא כמ"ש הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י סי' י"ז ודלא כהאומר לחבירו שדה זו נתונה לך במתנה על מנת שתתן לי מאתים זוז ומת בניו נותנין לו אחר מותו שלא היתה הקפדה שיתן הוא אלא שינתנו לו ולא נחלקו רשב"ג ורבנן אלא בלי ולא יורשיו דמסתמא בדוקא אתני יע"ש והוא תימה שהרי הרשב"א בחי' הביא הירושלמי הלזו להלכה וא"כ נמצאו ג"כ דבריו סותרים ומה גם דמתלמודא דידן ג"כ נראה שיש להוכיח דס"ל כהירושלמי דאי כדברי הרשב"א כי פריך בגמרא מאי בינייהו אמאי ל"ק איכא בינייהו שמת לר"ה אביו ואחיו נותנין לה והיא זקוקה ליבם ולר"י אינה זקוקה ליבם דאין קדושין לאחר מיתה אלא משמע דלת"ק דרשב"ג דק"ל כותיה בדוק' אתני שיתן הוא ולא יורשיו דהשת' אפילו לר"ה אינה מקו' ולכן נר' דהרשב"א אזיל ומודה ודאי דלשון שתתן לנוכח למקבל משמע אלא דאפילו הכי אמדינן דעתיה דודאי לאו בדוק' אתני דכיון שכל מגמתו שיתנו לו מאתים זוז אין דרך בני אדם להקפיד שיתן הוא בדוק' ולא יתנו אחרים משא"כ בלי ולא יורשי דאיכ' למימר דדוק' אתני מפני שהוא צריך לו אלא דרשב"ג ס"ל בלי ואפי' יורשי במשמע וכל זמן שלא פי' לי ולא יורשי הו"ל כאלו פי' בהדי' לי וליורשי דיורשיו הרי הוא כמוהו ומשום הכי בקדושין כל שאמר אתן לך שהלשון מורה ביחוד על נתינת הוא בעצמו איכ' למימר דדוק' אתני על מנת שיתן הוא בעצמו דמסתמ' ודאי לא קדשה אלא אדעתא לכונסה וכל שמת אינו רוצה בקיום התנאי והקדושין ולרשב"ג דס"ל דלי אפי' יורשיו במשמע דהו"ל כאלו פי' בהדי' ליורשיו ה"נ כשאתן לך הו"ל כאלו פירש בהדיא על מנת שאתן אני או יורשי דיורשיו הרי הוא כמוהו ומדברי הירושלמי הלזו נראה שיש ללמוד דהא דאמרינן לי ולא ליורשי לאו ה"ט משום דהוה לישנא יתירא דהיל"ל על מנת שתתני שהרי בע"מ שאתן לך ליכא לישנ' יתיר' ואפ"ה ס"ל להירושלמי דלת"ק דרשב"ג בדוק' אתני ואם כן מינה נשמע נמי דהאומר ע"מ שתתני אע"ג דלא אמר לי אמרינן דלי ולא ליורשיו קאמר וכן נראה מלשון רש"י שכתב לקמן ד"ה אבל דכ"ע תנאי הוי ואפילו ת"ק מודה שאם פירש ואמר על מנת שתתן לי או ליורשי שאפילו מת כו' ואם אית' טפי הו"ל לאשמועינן דכל שלא אמר לי אפילו ת"ק מודה וכן מבואר ג"כ ממ"ש מוהריב"ל ח"ד סי' ט"ז יע"ש ויש לי מן התימה על הרב משנה למלך שכתב בפרק ג' מהלכות זכיה ומתנה הלכה יו"ד וז"ל כתב בע"הת שער ב' ח"ב שאם אמר על מנת שתחזירהו לי דאם מת הנותן ולא החזירו בחייו נתבטלה מתנתו דומי' דגט באומר ע"מ שתתן לי ק"ק זוז דאמרינן לי ולא ליורשי ויש לגמגם בדבריו דשאני התם דמלת לי מיותרת שהיל"ל על מנת שתתני אבל הכא דלי אצטריך דהא ראוי לי קאמר מנ"ל לטפויי לי ולא יורשי נמי עכ"ד והוא תימה שהרי מהירושלמי הלזו מבואר דאפי' בעל מנת שתתני דאין כאן לשון מיותר אפי' הכי אמרינן לי ולא ליורשי מדבריו משמע דבאומר ע"מ שתתני כ"ע מודו דלא אמרינן לי ולא ליורשי והא ליתא כמ"ש ועיין בהרב פמ"א ח"א סי' ו' וסי' ח' עיין שם ודו"ק:<br><b> עוד </b> אמרינן התם ותנן נמי גבי גיטין כה"ג האומר לאשה הרי זה גיטך ע"מ שתתן מאתים זוז כו' אתמר ר"ה אמר והיא תתן ור"י אמר לכשיתן מאי בינייהו איכא בינייהו שנקרע הגט או שנאבד ופי' רש"י וז"ל מאי בינייהו ע"כ לר"ה נמי אסורה לינשא עד שתתן שמא לא יתקיים התנאי ע"ש נראה דקשיתיה לרש"י אמאי ל"ק א"כ בינייהו אם מותרת לינשא ותריץ יתיב דלר"ה נמי אסורה לינשא שמא לא יתקיים התנאי וק' לכאורה דאכתי תיקשי לעיל גבי קדושין כי פריך בגמ' מאי בינייהו אמאי לא משני איכ' בינייהו אם מותרת לינשא לאחר דלר"ה דאמר על מנת כמעכשיו דמי אם חזרה בה אסורה לינשא לאחר עד שיתן גט ולר"י דאמר לכשיתן מותרת לינשא לאחר ולמאי אצטריך לומר בפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ואח"כ עמד זה וקיים תנאו והיה נראה לומר דלעיל לא ק"ל דכיון דפלוגת' היא בפרק מי שאחזו אי נתינה בע"כ שמה נתינה או לא אם כן דמאן דס"ל דלא שמה נתינה אפילו לר"ה מותרת לינשא דכיון דנשאת מסתמא ודאי אם יבא לקיים התנאי היא אינה מתרצה בקבלתן דלא חשיד' לקלקל את עצמה בידים ואפי' למאן דס"ל דבתנאי שהוא בקום עשה אסורה לינש' שמא לא תקיים התנאי מ"מ בתנאי שהוא בשב וא"ת מודו דלא חשיד' לקלקל את עצמה בידים וה"נ בתנאי דשב וא"ת חשיב אם כן משו"ה הוצרכו לומר דאיכ' בינייהו בשפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר דהשת' אתיא אליבא דכ"ע דהיינו בשעמד זה אח"כ וקיים תנאו שקבלתן מרצונה הטוב האמנם ראיתי להרב מח"א ה' זכיה ומתנה סימן כ"א שכתב דע"כ לא אמרינן דנתינה בע"כ לא שמה נתינה אלא דוקא גבי גט משום דלצעורה קא מכוין אבל גבי קדושין באומר על מנת שאתן לך ק"ק זוז כיון דלהרווחא קא מכוין לכ"ע שמה נתינה והביא ראיה לזה מדאמרינן בפ"ק דקדושין ד"ח האומר לאשה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ה"ז מקוד' וישלים מ"ט כיון דאמר לה מנה ונתן לה דינר כמאן דאמר לה על מנת דמי ופריך עלה מבריית' דקתני התקדשי לי במנה והיה מונה והולך אם רצה אחד מהם לחזור הרשות בידו ואם אית' מאי קו' נהי דהרשות בידו לחזור כל כמה דלא קבלם דנתינה בע"כ לא שמה נתינה מכל מקום כל שנתרצית היא וקבלן ה"ז מקודשת למפרע וע"פ זה תמה על הר"ן שכתב דאף גבי קדושין נתינה בע"כ לא שמה נתינה יע"ש והנה לדעת יש מחמירים שכתב הר"ן בפרק מי שאחזו דאפי' בתנאי דשב וא"ת אסורה לינשא עד שיקיים התנאי דחיישינן שמא תעבור התנאי בידים נראה דלא ק"מ דתלמוד' הכי פריך דאם אית' דנעשה כאומר ע"מ א"כ היכי קתני בריית' דאם רצה אחד מהם לחזור הרשות בידו דמשמע דמותרת לינשא לאחר בלא גט ואמאי ניחוש שמא היום או למחר תקבלם מרצונה הטוב דחיישינן שמא תקלקל את עצמה בידים אך הדבר הקשה הוא לדעת הר"ן שהסכימה דעתו דבתנאי דשב וא"ת לא חיישינן שמא תקלקל את עצמה בידים דה"נ לא חיישינן ומותרת לינשא בלא גט ואף גם זאת לדעת מהר"י בי רב שכ' מרן הב"י סי' קמ"ג דאף למ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה אם נתן בע"כ בידה או בחצרה לכולי עלמא שמה נתינה נראה דלק"מ דהכא חשיב כתנאי התלוי ביד אחרים דשמא למחר יתנם בידה או ברשותה בע"כ וכמ"ש התוס' בריש פרק המגרש ד"ה שר"א מתיר דע"מ שלא תבעלי לפלוני חשוב כתנאי התלוי ביד אחרים דשמא יבא עליה באונס יע"ש וא"כ היכי קתני בבריית' אם רצה כל אחד מהם לחזור כו' דמשמע דמותרת לינשא לאחר ניחוש שמא למחר יתנם באונס ואף לדעת החולקים על מוהר"י בי רב נראה דתלמוד' הכי פריך דמדקתני סתמא אם רצה כל אחד מהם לחזור כו' משמע דאפילו לא חזרה בה אלא לקדושין גריד' שאמרה אי אפשי להתקדש לך אע"ג דקבלתן אח"כ אפ"ה אינה מקודשת דאל"כ הו"ל למתני בהדי' אי חזרה בה ואינה רוצה לקבלם הרשות בידה כנ"ל ומ"מ לדאתאן עלה נר' דאכתי ק' שהרי דעת רש"י כדעת יש מחמירים שכתב הר"ן דאפי' בתנאי דשב וא"ת אסורה לינשא עד שיקיים התנאי וכמבואר מדבריו ממ"ש בפרק הישן דכ"ד ובפ"ק דיומא די"ב ע"א ד"ה כל ימי חיי פ' יע"ש ואף שהרשב"א בפרק המגרש אההיא דפריך התם אי הכי כל תנאי דעלמא לא תנסיב כו' כתב שמדברי רש"י בפ"ק דקדושין נראה דס"ל דכל שהוא בשב וא"ת מותרת לינשא הרואה ירא' שאין הכרח מדבריו כלל וכבר תהי עלה הרב מכתב מאליהו שער ח' סי' ד' והוכיח במישור שדעת רש"י דאפי' בתנאי דשב וא"ת אסורה לינשא וא"כ ה"נ נר' דחיישינן שמא תקלקל את עצמה בידים ואף למאן דס"ל דלא שמה נתינה אפ"ה אסורה לינשא לר"ה ושוב ראיתי להרשב"א בחידושיו שכ' שדעת רש"י כדעת התוס' דלר"י נמי מספ"ל אי תנאה הוי או לא וא"כ קו' מעיקר' ליתא וכמובן אלא שמדברי רש"י שלפנינו ד"ה לר"י לא משמע כן ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רנז) </b> ובודאי שכונתם לומר דאפי' אם היורשים רוצים ליתן לה. אפ"ה אינה מקודשת כו'. תמהני דמאי שייכות יש להיורשים בתנאי זה לקיימו יותר מאינש בעלמא. ומה ענין זה לפלוגתא דת"ק ורשב"ג בהא דהמקדש על מנת שתתן לי דס"ל לרשב"ג שם ואפי' ליורשי משום דהתם הרי זכות ממון שהיה להמקדש בתנאי שהתנה עמה נתרוקן ליורשיו כשאר נכסיו ואם האשה מקיימת התנאי ונותנת הממון ליורשיו הוי כאילו נתנה להמקדש עצמו משום דיורשים כמורישים נינהו ומשום הכי מקודשת לרשב"ג משא"כ הכא במקדש אשה על מנת שיתן לה כו' ומת קודם שנתן איך יהיה ביד היורשים לקיים תנאי' של המקדש כיון שלא נתחייב המקדש לקיים התנאי דוקא דנימא שחל השעבוד על הנכסים והיורשים באים לקיים מצות פריעת בעל חוב (כדאמרינן בעלמא מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם) דהא לא נתחייב המקדש כלל ליתן המאתים זוז שהתנה עמה משום דהברירה בידו שלא לקיים התנאי וגם לא שייך ירושה בזכות שהיה להמקדש באשה זו ובנכסיה אם היה חי והיה מקיים התנאי והיתה נישאת לו שהרי לא שייך להוריש זכות זה להיורשים וא"כ איך אפשר לומר דיש ביד היורשים לקיים התנאי ולהזקיקה ליבום טפי ממה שיש ביד אינש דעלמא דכמו דפשיטא לן שאם בא איש שאינו מיורשי המקדש וקיים התנאי בשביל המקדש ונתן לה מאתים זוז דאינה מקודשת להמת ואינה זקוקה ליבום כך אין ביד היורשים נמי לקיים התנאי של המקדש: ואפי' אי יהיבנא לי' דכמו דס"ל לרשב"ג דהאי לי אפי' ליורשי קאמר כן ס"ל נמי דהאי אתה ואפי' יורשים קאמרה היינו רק בנותן מתנה לחבירו על מנת שיתן לו המקבל מאתים זוז ומת המקבל קודם שנתן די"ל כיון דמתנה זו כשיתקיים התנאי תבוא ליורשי המקבל בתורת ירושה א"כ הם זכו בהמתנה ובידם לקיים התנאי לרשב"ג משום דבאומר על מנת שיתן המקבל הרי יורשי המקבל נמי במשמע וזה הרי לא שייך הכא בקדושי אשה על תנאי וכאמור: אבל מה אעשה והדבר הזה מבואר בהירושלמי שמביא הרשב"א ז"ל והמחבר מביאו להלן דלרשב"ג גם בכה"ג אביו או אחיו נותנין לה המאתים זוז והיא זקוקה לחליצה וליבום וע"ש: ולולא דנקט הירושלמי חליצה היה אפשר לדחוק בזה ולומר דאפשר דיש כאן זכות להאחים ליבם האשה בלא כסף קדושין ולזכות בכל השעבוד שיש לבעל על האשה דזכות זה נתרוקן להאחים וא"כ הרי בידם לקיים התנאי די"ל דהשעבוד של האשה שוה להאחים יותר מן המאתים זוז ממון התנאי שנותנים לה אבל כיון דנקט הירושלמי חליצה ג"כ בהדי יבום א"כ הרי עכ"ר דלאו מטעמא דידן אתא עלה: ובר מן דין לא ידעתי דאטו בשופטני עסקינן שיתן לה מאתים זוז חנם דכיון שאין רצונו ליבמה אלא לחלוץ לה להתירה לשוק א"כ לא יקיים התנאי וממילא תהיה מותרת לשוק: ואפשר לומר דבעי לקיים התנאי כדי לכופה שתתן לו תרקבי דדינרי עד שיחלוץ לה ובמאתים זוז שיתן לה עכשיו בקיום התנאי ירויח אח"כ הרבה וכיון דבידו ליבמה ולרשת בה זכות שהיה בה לאחיו המת לא נחשב הוא כאינש אחר דעלמא ויכול לקיים התנאי: אולם עכ"פ באין כאן אחים ודאי דהאב או שאר יורשים אינם יכולים לקיים התנאי אחר מיתת המקדש ולשווי' אלמנה דכיון דאין זכות להאב בזה הרי הוא כאחר דמי ואינו יכול לקיים התנאי וא"כ נתבטלו הקדושין והיא מותרת אפי' לכהן גדול: וניהו דאפי' כסף הקדושין עצמן יכול איש אחר ליתן להאשה כדאמרינן ברפ"ק דקדושין באומר לאשה הא לך מנה ותתקדש לפלוני דמקודשת וא"כ כש"כ הכא בממון התנאי מ"מ היינו דוקא ברצון המקדש והמתקדשת אבל הכא כשמת המקדש הרי בפשיטות דמי שאין לו שייכות באותן הקדושין שנעשו על תנאי אינו יכול לקיים התנאי בעל כרחה דאשה בשביל המקדש שמת דהו"ל כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וגרע ממנו עוד: ולא עוד אלא דאפי' ברצון האשה נמי י"ל דלא מהני קיום התנאי ואפי' אם מחלה ממון התנאי להמקדש אחר מיתתו נמי אינה מתקדשת למפרע כל שאין אחים כאן שי"ל בהו דזכו בזכות שהיה להמת בהאשה כמ"ש למעלה. ונ"מ בזה באם בא אחר וקדשה קודם שמת המקדש הראשון דמקודשת לשני ואפי' אם מחלה הממון של התנאי אחר מיתת הראשון לא אמרינן דמקודשת למפרע להראשון וקדושי השני בטלים ודו"ק:
+<b>ואם </b>
+<b> חזר בו או חזרה היא אינה מקודשת.</b> פ' האומר דנ"ט פלוגתא דר"י ור"ל ואפסיק' הלכת' כר"י ויש להסתפק אם נאמנת היא לומר אחר שלשים שחזרה בתוך שלשים יום וכן הוא נמי אם הוא נאמן לומר שחזר בו ואף למ"ש הריטב"א דבעי' חזרה בפני ב' אכתי איכא לספוקי אם אמרו שחזרו בפני ב' והלכו למדינת הים או מתו אם הם נאמנים הא ודאי ליכא לדמויי להוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני שהיא מותרת בקרוביו ונאמנת דשאני התם שאומרת שלא נתקדשה מעולם הלכך אוקי אתת' בחזקת פנויה אמנם הכא שנתקדשה בעדים איכא לספוקי ולומר שאינם נאמנים לבטל הקדושין כל שאין עדים בדבר ולכאורה היה נראה שדבר זה במחלוקת הוא שנוי ביני רבוות' והוא שמוהרשד"ם בתשובה סכ"ז ד"ל ע"ד כתב על אודות אשה שנתקדשה קדושין גמורים ואמרה בפניו שקודם לכן נתקדשה לאחר שהיא נאמנת במיגו דאי בעי' אמרה גרשתני גם מוהר"י אדרבי סימן רכ"ו כתב בשם חכם אחד כדעת מוהרשד"ם והביא ראיה ממ"ש הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י סוף סמ"ד על אחד שהוציא שטר חתום בעדים שקדש לאשה א' והאשה טוענת שהוא שטר מזוייף דנאמנת היא במגו דאי בעיא אמרה גרשתני דמותרת להנשא על פיה ואע"ג דמגו במקום עדים לא אמרינן היינו אי אתו עדים גופייהו אבל הכא ליכא עדים דאימור מזוייף הוא אמנם מוהר"י אדרבי חלק עליו וכתב דשאני ההיא דהרשב"א דבשני הטענות איכא העזה אבל בנדון זה דהוי מגו דהעזה דבטענה שטוענת עכשיו ליכא העזה שאין הבעל מכיר בשיקר' ובטענת המגו איכא העזה לא אמרינן מגו דהעזה יע"ש גם מוהריב"ל ח"ג סק"ב כתב כדעת מוהר"י אדרבי דאינה נאמנת והביא ראיה מתשובת הרא"ש שהביא מרן ס"ס מ"ו בא' שערער על אשה א' שהיתה מקודשת לו מקדמת דנא והאשה מכחישתו והשיב הרא"ש שאפילו אם היתה האשה מודה בפירוש שקבלה קדושין ממנו לאו כל כמינה לאסור עצמה על אותו שקדש' יע"ש ובסוף דבריו כתב דה"ט דאינה נאמנת במיגו דגרשתני משום דהוי מיגו דהעזה כמ"ש מוהרי"א ואם כן היה נראה שבנדון דידן נמי לפי דעת מוהרשד"ם ואותו גדול אח' שהביא מוהרי"א היא נאמנת לומר שחזרה בה במיגו דגרשתני אמנם לדעת מוהרי"א ומוהריב"ל ומוהרימ"ט ח"א שצ"ב אינה נאמנת במיגו דגרשתני משום דהו"ל מיגו דהעזה ואם הוא באופן שהבעל מכחישת' במה שאומרת שחזרה בה וכגון שאומרת שחזרה בה בפני הבעל אז היה נראה דלכ"ע היא נאמנת כיון דהוי ממעיז למעיז וכההיא דרשב"א וראיתי למוהר"ם ן' חביב בס' עזרת נשים דף ה' ע"א שתמה על הנהו רבוותא איך החליטו המאמר לומר דמיגו דהעזה לא אמרינן והלא הלכה רווחת היא דמיגו דהעזה אמרי' כדמוכח בהדיא מההיא דהנהו עיזי דאכלו חושלא דפ' חזקת וכ"כ התו' באותו פרק דנ"ב ע"ב דאמרינן מיגו דהעזה והביאו ראיה לזה מההיא דנאמן לומר של אבותי היא שלקחוה מאבותיך יע"ש:<br><b> גם </b> הרא"ש ז"ל בתשובה ריש כלל ק"ה כתב כן בהדיא והביא ראיה מהנהו עיזי יע"ש ומ"ש הרא"ש ז"ל בר"פ כל הנשבעין דלא אמרינן מיגו דהעזה היינו דוקא לענין לפוטרה משבועה אבל לאוקמי ממונא אמרינן מיגו וכן מבואר חי' זה בהריב"ש סשצ"ב יע"ש (ועיין בהרב מש"ל פכ"א מה' מו"ל דע"א ע"ד ע"ש) וא"כ בנדון דידן נמי נראה דאשה זו שטוענת שנתקדשה לאחר קודם לכן נאמנת היא במיגו לאוקומי אשה ברשותה שרוצה להיות ברשות בעל הא' כי היכי דאמרינן מיגו לאוקמי ממונא ומכח זה (הלכה זו) העלה הרב ז"ל שהדבר הוא ס' אי שייך להאמינ' במגו יע"ש ועל פי דבריו יש ליישב דברי התוס' בפרק האשה שלום דף קט"ז ע"ב ד"ה באותה שעה שהק' דתהא נאמנת לומר מת בעלי במיגו דגרשני למ"ד דאפי' שלא בפניו נאמנת כו' ותמה הרב ח"ה ז"ל שם דכיון דאינה מעיזה לומר גרשתני אפי' שלא בפניו אין כאן מיגו כיון דאינה מעיזה דמיגו דהעזה לא אמרי' מההיא דמודה במקצת הטענה כו' יע"ש ולפי דבריו ז"ל הנה נכון דס"ל דההיא דמודה במקצת הטענה דלא אמרינן מיגו דהעזה היינו משום דהוי לפוטרו משבועה אבל לאוקמי ממונא אמרינן מיגו ואם כן ה"נ לאוקמי אשה ברשותה במ"ש מת בעלי אמרינן מיגו ודברי התוס' ז"ל הללו הם ממש כדברי מוהרשד"ם ולא ידעתי איך אשתמיט מהרבנים הנזכרים דברי התוס' הללו ואנכי הרואה כי לא על הרבנים הנז' ז"ל תלונותיו כי אם על הרא"ש ז"ל שכ' דאפילו אם האשה מודה שנתקדשה לאחר אינה נאמנת דאמאי אינה נאמנת במיגו דגרשתני כיון דהרא"ש ז"ל ס"ל דאמרי' מיגו דהעזה וי"ל דס"ל להרא"ש דהך העזה דהכא אלימא טובא דודאי אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה לומר שגרשה ותדע שהרי היא נאמנת לומר גרשתני בלי שום מיגו אלא ודאי דה"ט דהך חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אלימא טובא וחשבינן לה כעדים משא"כ בין אדם לחבירו דעביד איניש דמעיז פניו בפני חבירו אע"פ שחבירו מכיר בשקרו וגדולה מזו כתבו התוס' ז"ל ר"פ הגוזל עצים דק"ז ע"א דאינו נאמן לומר נאנסו במיגו דלהד"מ וכן מודה במקצת במיגו דכופר בכל משום דהוי מעיז דאף ע"ג דאמרינן מיגו דהעזה לכפור ודאי אינו מעיז ופירש הרב ש"ך ז"ל ח"מ סי' פ"ב בכללי מיגו סק"ה וכונתם דכל שחבירו מפקיד אצלו או הלוה לו שהאמינו מתחילה ושוב אין לו עסק עמו לא אמרי' מיגו דהעזה דודאי אינו רוצה להעיז פניו בזה שהאמינו תחילה יע"ש וא"כ כ"ש באשה עם בעלה דאמרי' ודאי דאינה רוצה להעיז פניה ועוד נראה לי דהיינו טעמא דהרא"ש ז"ל דס"ל דאינה נאמנת במיגו דגרשתני משום דלא חשיב מיגו דמיפסלא נפשה לכהונה וכ"כ התוס' ז"ל בפ"ק דכתובות דף ט' ע"ב ד"ה לא דקא טעין שהקשו דתהא נאמנת לומר בתולה הייתי במיגו דמשארסתני נאנסתי ותי' לחד תי' דאין זה מיגו דמפסלה נפשה לכהונה יע"ש גם הרא"ש ז"ל תי' כן יע"ש וכן מוכח ג"כ מדאמרינן בריש פ' האשה שנתארמלה דלר"ג נאמנת לומר משארסתני נאנסתי במיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא מיפסלה נפשה לכהונה וקא אמרה משארסתני דמיפסלה לכהונה חשיב טענה יותר טובה לאחשביה מיגו ואם כן מינה נמי דכל היכא דבטענה שטוענת השתא לא מיפסלה לכהונה ובטענת המיגו מיפסלה דלא חשיבא מיגו ולהרשב"א ז"ל שכתב דנאמנת היא לומר מזוייף משום מיגו דגרשתני צריך לומר דסבי' לי' דמשום דמיפסלה לכהונה לא איכפת לה כיון שיכולה לינשא לישראל ולא חשבינן ליה טענה גרועה והוא ז"ל יתרץ לקושיית התוס' שהק' בההיא דכתובות כתי' האחר שתי' שם וההיא דפ' האשה שנתארמלה ס"ל דודאי כל היכא דבטענה שטוענת השתא מיפסלה נפשה לכהונה חשבינן לי' שפיר מיגו דאי בעיא אמרה טענה אחר' טובה הימנה דלא מיפסלה לכהונה שהרי הן לו יהי ששתיהן שוות אמרינן שפיר מיגו כמ"ש הפוסקים ז"ל דאף בטענות שוו' אמרי' מיגו אמנם לענין לומר דלא חשיב מיגו משום טעמא דמיפסלה נפשה לכהונה הא לא אמרינן דמסתמא ודאי לא איכפת לה כנ"ל וההיא דאמרינן פ' יש נוחלין דקל"ד ע"ב דהאומר זה בני נאמן מטעמא דהואיל ובידו לגרשה וכתבו התוס' וז"ל אע"ג דהאי מגו לא חשיבא דאם היה מגרשה היה פוסלה מן הכהונה כו' מ"מ חשיב מיגו לפוטרה מיבם ע"כ נראה שלא כתבו כן אלא דוקא גבי בעל משום דבעל ודאי לא איכפת ליה אי מיפסלה נפש' לכהונה אבל כל שבדידה ודאי ס"ל דלא חשיב מיגו מטעמא דמיפסלה נפשה כמ"ש בכתובות וא"נ דהתם הוי מיגו דבידו דאלים טפי כמ"ש הר"ן ז"ל פ' האומר לענין מיגו במקום חזקה יע"ש משו"ה חשבינן ליה מיגו אע"ג דפוסלה לכהונה דאמרינן ודאי מה לו לשקר כיון שבידו לעשותו בהיתר חזקה לא שביק התיר' ועביד איסור' משום דמפסלה לכהונה אבל במיגו דתנא הכי נמי דלא חשיב מיגו ועיין במוהר"א ששון סי' כ"ד מיהו מדברי התוס' בפרק האשה שלום שכתבנו לעיל מבואר שחולקים על מ"ש פ"ק דכתובות דס"ל דאמרינן מיגו אפי' היכא דמיפסל' לכהונה וכדעת הרשב"א ז"ל שכתב בתשו' דאי לא כן לא תיקשי להו מידי דתהא נאמנת לו' מת בעלי במיגו דגרשתני כיון דמיפסלה נפשה לכהונה ושוב מצאתי למוהר"ם די בוטין ז"ל בתשובה סי' יו"ד שכתב שאף הרשב"א לא כתב טעם זה דמיגו דגרשתני רק לסניף בעלמ' דקושט' דמילת' דלא חשיב מיגו כיון דמיפסלה נפשה לכהונה והביא ראיה מההיא דפ"ב דכתובות שכתבנו כנראה שחשב הרב דהא מילתא פסיקתא היא ונשתמיט מיניה דברי התוס' דבפ' האש' שלום שכתבנו ואיך שיהיה לדאתן עלה נראה דאפי' במכחישתו נמי מידי פלוגתא לא נפקא דלפי דעת הרשב"א ז"ל והתו' פ' האשה שלום היא נאמנת לומר שחזרה במיגו דגרשתני ולדעת הרא"ש והתוס' לחד תי' אינה נאמנ' במיגו דגרשתני משום דמיפסל' נפשה לכהונה ועיין בהר"ן ז"ל פ"ב דכתובות גבי ההיא דהאשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אם נתנה אמתלה לדבריה נאמנת כתב משם הרא"ה דאם אמרה נתקדשתי לפ' אינה נאמנת אפי' נתנה אמתלה ותמה עליו הרב בעל חלקת מחוקק ס"ס מ"ז דאמאי אינה נאמנת במיגו דגרשתני ועיין בס' בית שמואל מה שנדחק בזה ולפי מה שכתבתי י"ל שדעת הרא"ה כדעת התו' והרא"ש דלא חשיב מיגו משום דמיפסל' לכהונה ודו"ק ומ"מ גבי בעל היה נראה לכאורה דלכ"ע נאמן לומר שחזר בו ואפילו במכחישתו במיגו דאי בעי מגרש לה וכההיא דיש נוחלין ואף גם זאת נראה דמידי פלוגתא לא נפקא שהרי כתב המרדכי ז"ל בריש פ' האומר דאינו נאמן השליח לומר שטעה וקדשה לעצמו במיגו דאי בעי מגרש לה משום דאין המיגו שקול דניחא ליה למימר לא קדשתי מלומר גרשתי דא"כ יצטרך ליתן כתובה לדעת ר"י דס"ל דארוסה יש לה כתובה יע"ש וא"כ נראה שלדעת רבינו ז"ל והנמשכים אחריו דס"ל דארוסה לית לה כתובה הוא נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה ולדעת הרא"ש ז"ל ודעימיה דס"ל דיש לה כתובה כמ"ש הטור ז"ל סי' נ"ה אינו נאמן במיגו וכ"כ מוהר"י ן' נחמיאש ז"ל הובאו דבריו בתשובת מרן ז"ל דיני קידושין סי' א' יע"ש שכתב עוד שבדורינו זה דאין כתובה לארוסה לכ"ע הוא נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה וראיתי להרב כנה"ג ז"ל חא"ה סימן ל"ה בהגהת ב"י אות ל"ד שהקשה עליו וז"ל ולע"ד אין זה מיגו טוב שהרי הוא ר"ל טעיתי ולהיות מותר בקרובותיה מלגרשה שאוסר עצמו בקרובותיה יע"ש ולי לק"מ דדוקא באשה חשובה הוא דאמרינן דלא ניחא ליה למיסר בקרובותיה כדאי' בפ' המדיר דע"ד ע"א אבל בסתם נשים לא קפדי אינשי ולא איכפת להו דמיתסר בקרובותיה שהרבה נשים מצויות וכ"כ מוהרי"מט ז"ל בתשובה חא"ה סי' כ"ח שנאמן לומר גבי סבלונות שלא שלחם לשם קידושין במיגו דאי בעי מגרש לה אע"ג דאוסר עצמו בקרובותיה משו' דבסתם נשים לא קפדי אינשי ועוד דאפי' באשה חשובה לא אמרו אלא דוקא התם משום דבהיתר רוצה לישא אבל שיחפה על הקדושין כדי לישא קרובותיה לא נחשדו ישראל על כך יע"ש ובהכי ניחא נמי תשובות הרשב"א שכתב דנאמנ' לומר מזוייף היא במיגו דגרשתני אע"ג דנאסרת בקרוביו משום דאיתתא בכל דהו ניחא לה ולא איכפת לה כדאמרי' התם ומהתימה על הרב איך אישתמיט מיניה דברי מוהרימ"ט ז"ל שהוא עצמו הביאם בסי' ל"ט בהגהת ב"י אות ב' יע"ש:<br><b> האמנם </b> אכתי נרא' שאף לדעת הסוברי' דארוסה ליה לה כתובה אינו נאמן לומר שחזר בו במיגו דאי בעי מגרש לה לפי מ"ש הר"ן ז"ל דכל שחזר בו חייבת להחזיר הקידושין וא"כ איכא למימר דלא חשיב מיגו דמשו"ה לא מגרש לה משום פסידא דמעות הקידושין ובנדון המרדכי ז"ל נמי נראה דאינו נאמן לומר השליח שטעה במיגו דאי בעי מגרש לה מה"ט נמי ומ"ש המרדכי משום טעמא דכתובה עדיפא מינה קאמר לפי סברתו ז"ל דס"ל דארוסה יש לה כתובה אמנם אה"נ דבלאו ה"ט נמי לא חשיב מיגו מטעמא דכתיבנא וכיון שכן יש לתמוה על מוהר"י ן' נחמיאש ז"ל שכתב שבדורינו זה דאין כתובה לארוסה שהשליח נאמן לומר שטעה לכולי עלמא מיגו דאי בעי מגרש לה ואולי נאמר דמיגו שבידו אלים טפי כיון שבידו לעשותו בהיתר משום דבר מועט לא נחשדו ישראל על כך להתיר אשת איש לעלמא ודוק' משום כתובה דמנה או מאתים הוא דכתב המרדכי ז"ל דלא חשיב מיגו אבל משום קדושין לא נחשדו ישראל על כך ותדע שאל"כ תיקשי הא דאמרינן ביש נוחלין דנאמן לו' זה בני או גרשתי את אשתי במיגו דאי בעי מגרש לה ואמאי הא לא חשיב מיגו שהרי כיון דהבעל נותן שכר הסופר ניחא ליה לומר גרשתי משום פשיטי דספרא אלא ודאי משמע דמשום דבר מועט כזה לא נחשדו ישראל על כך אלא שכפי זה זכינו לדין שאם קדשה במנה או מאתים דלכולי עלמא אינו נאמן לומר טעיתי או שחזר בו דליכא מיגו וכדכתיבנא: ואולם אכתי איכא למצדד אצדודי ולומר שבנ"ד לכ"ע היא נאמנת לומר שחזרה בה תוך ל' יום ואף לדעת מוהרי"א ומהריב"ל ומוהרימ"ט משום דאיכא למימר דע"כ לא קאמרי הני רבוותא שאינה נאמנת לומר נתקדשתי קודם לכן לאחר כל דליכא מיגו אלא דוקא היכא שנתקדשה קדושין גמורים בעדים בהא הוא דס"ל דאינה נאמנת להפקיע הקדושין כל דליכא מיגו. אמנם בנ"ד שלא נתקדשה קדושין גמורים שהקדושין תלוין ועומדים הם עד לאחר שלשים יום איכא למימר שפיר דנאמנת היא לומר שחזרה בה בתוך שלשים יום לכולי עלמא ומצאתי להר"ן בפרק האומר דף תרמ"ח ע"ב שכתב משם הרמב"ן לענין המקדש על תנאי שכל התנאין שהוא מתנה עמה שהן תנאין שלו בלבד כגון שאמר ע"מ שאדבר עליך לשלטון וכיוצא אם אמר עשיתי והיא אינה יודעת נאמן וא"צ עדים וכן אם אמר לא קיימתי התנאי נאמן וכן בתנאי שלה היא נאמנת כל זמן שאינה מכחישתו וכל תנאי שהוא בינו לבינה כגון ע"מ שאתן לך ק"ק זוז כלל גדול המוציא מחבירו עליו הראיה ובקדושין היא נאמנת ומותרת לשוק ובגירושין הוא נאמן עכ"ל הנה מבואר דס"ל ז"ל דכל שאין מכחישין זה את זה בין הוא בין היא נאמנין לומר שלא קיימו התנאי ולבטל הקדושין וכל שמכחישין זה את זה בקדושין היא נאמנת לבטל הקידושין מטעמא דהמוציא מחבירו דהיינו הבעל שבא לאסור אותה על כל העולם עליו הראיה ואף למה שנחלקו עליו האחרונים לא נחלקו אלא באומר שקיים התנאי ובא לקיים הקדושין ומטעמא דהמע"ה אבל בבא לבטל הקדושין כגון שאומר שלא קיים התנאי לכ"ע נאמן וא"כ דכוותא נמי בנ"ד נרא' שדינו כדין המקדש על תנאי ממש ולאומר שיאמר דאכתי לא דמי לנ"ד דשאני במקדש על תנאי דכיון שהוא בקום עשה אין הקדושין חלים עד שיקיים התנאי וכל שאין אנו רואים שקיים התנאי בעדים הרי הוא בחזקת שלא קיימו ובחזקת פנויה קיימא אמנים בנ"ד כיון שאינו מחוסר מעשה כלל אלא זמן וזמן ממילא אתיא איכא למימר דכל שאין אנו רואים שבטל הקדושין בפי' הרי היא בחזקת א"א ואינ' מקודשת אף אתה אמור לו דהא ליתא שהרי כתב הר"ן סמוך ונראה וז"ל (על פי מה שהגיה הרב תומת ישרי' בהגהות הרי"ף דנ"ד ע"א) ומיהו בתנאי שהוא בשב וא"ת משמע דבין בקדושין בין בגירושין כל א' נאמן בשאין חבירו מכחישו אבל במכחישו כגון האומר לאשה הרי את מקודשת ע"מ שלא אשתה יין עד יום פ' והיא אומרת לא נתקיים התנאי נאמנת אבל בגיטין אם אמר לה ע"מ שלא תשתי יין עד יום פ' כתב הרמב"ן נראים הדברי' שאע"פ שאמר לה עברתי על תנאך מגורשת ולא כל הימנו לאוסרה עכ"ל הנה מבואר שאפי' בתנאי דשב וא"ת דהקדושין חלים ממילא אפי"ה היא נאמנת לומר שבטל אותו בידים וא"כ דון מינה לנ"ד נמי שאף שהקדושין חלים ממילא אפי"ה היא נאמנת לומר שחזרה בה הן אמת שלכאורה יש לדקדק על דברי הר"ן דמ"ש בקדושין היא נאמנת לומר שבטל התנאי בידים אי משום טעמא דהמוציא מחבירו ע"ה והילכך כיון שהוא בא לאסור אותה על כל העולם היא נאמנת א"כ מה"ט יהא הוא נאמן בגרושין לומר שבטל אותו בידים מטעמא דהמע"ה כיון שהיא באה להוציא עצמה מרשות הבעל ואפשר לומר דבקדושין אע"ג דהוא בשב וא"ת דאיכא רגלים לדבר שלא ביטלו בידים אפ"ה היא נאמנת מטעם מיגו דאי בעי אמרה גרשתני אבל בגרושין אינו נאמן הבעל לומר שבטלו כיון שהוא בשב וא"ת אנן סהדי דודאי לא ביטלו בידים והילכך כיון שאין לו מיגו היא נאמנת. ועוד מבואר מדברי הרשב"א בחידושיו לקמן דס"א דה"ט דגירושין שאינו נאמן הבעל אע"ג דהיא הוי מוציא מחבירו משום דאיכא חזקה שאינ' עשויה לקלקל את עצמה כדאמרינן בעלמא אשה דייקא ומינסבא יע"ש מה שא"כ בקדושין דליכא ה"ט גם מדברי הרשב"א שם מבואר דאפי' בתנאי דשב וא"ת בקדושין היא נאמנת לו' שבטלו שכתב וז"ל עוד כתב הרמב"ן דבמכחישין זה את זה בקדושין היא נאמנת ובגרושין הוא נאמן שהמע"ה אלא דבגירושין כל תנאי שהוא בבטול מעשה כגון ע"מ שלא תשתי יין כו' יע"ש הנה מבואר מדבריו דדוקא בגירושין הוא דמחלקינן בין תנאי דקום עשה לתנאי שהוא בשב ואל תעשה אבל בקדושין אין כאן חילוק אלא אפי' בתנאי דשב ואל תעשה היא נאמנת לומר שבטלו בידים דאל"כ הכי הול"ל אלא דבתנאי דשב וא"ת בין בקדושין בין בגרושין אינן נאמנין לבטל הקדושין והגרושין והארכתי בזה לפי שראיתי להרב ב"ש ס"ס ל"ח ס"ק ס"ו שכתב דבתנאי שהיא בשב וא"ת אם ב' אומרים נתקיים פשיטא דנאמנים ואם ב' אומרים שלא נתקיים אלא עברו התנאי ועשו מעשה אין מבואר אם נאמנים ונרא' דא"נ דל"ח דעברו התנאי בקום עשה וראיה לזה מדקי"ל בגרושין דאם נתגרש' ע"ת בשב וא"ת דמותרת לינשא ולא חיישינן שמא עברה א"ד יע"ש והיא תימא שהרי מדברי הר"ן והרשב"א ז"ל שכתבנו מבואר שהיא נאמנת לומר שביטלו בידים ואפי' במכחישתו ומכ"ש בב' מודים וזה פשוט וכן מבואר ג"כ דעת מור"ם ז"ל שכתב שם וז"ל אבל תנאי שהיא בשב וא"ת כל אחד מהן נאמן אם אין שכנגדו מכחישו משמע מדבריו דבמכחישין זה את זה אפי' בתנאי דשב וא"ת יכול להכחישו והרב בית שמואל ז"ל שם בס"ק ס"ז תמה עליו שמדברי הר"ן ז"ל שם משמע דכל כה"ג אינה יכולה להכחישו דלא חיישינן שעבר בפועל ע"ש ומתוך מ"ש נתבאר שלא כ"כ הר"ן ז"ל אלא דוקא בגירושין אבל בקדושין היא נאמנת וכמו שהגיה הרב תומת ישרים וכמבואר מדברי הרמב"ן ז"ל שהביא הרשב"א הן אמת דקשה לפי זה מ"ש הר"ן ז"ל בפ' מי שאחזו דתק"ץ ע"א וז"ל ולפי זה האומר לחבירו אני נותן לך כך וכך ע"מ שתעשה דבר פ' על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו אבל אם אמר על מנת שלא תעשה על הנותן להביא ראיה שביטל תנאו עכ"ל ופסקו מרן ז"ל ח"מ סי' רמ"א והשתא ק' דמ"ש מקדושין שהיא נאמנת לומר שביטל תנאו מטעמא דהמע"ה וא"כ מה"ט נמי יהא נאמן הנותן לומר שבטלו דהמע"ה וכבר הוק' לו כן להרב בית שמואל ז"ל ומתוך מ"ש לעיל יתבאר תי' לזה דדוקא בקדושין היא נאמנת משום דאיכא מיגו דאי בעי אמרה גרשתני אבל במתנה כיון דליכא מיגו אינו נאמן ועל הנותן להביא ראיה כנ"ל נכון:<br><b> ומ"מ </b> בתנאי דשב וא"ת אם הבעל אומר שלא קיים התנאי נרא' מדברי הר"ן והרמב"ן ז"ל שאין הבעל נאמן כל זמן שמכחישין זה את זה וזה ממ"ש אבל במכחישין זה את זה בקדושין היא נאמנת ומותרת לשוק משמע דדוקא היא נאמנת לבטל הקדושין אבל הוא אינו נאמן דאל"כ הכי הול"ל אבל במכחישין זה את זה כל א' מהן נאמן לבטל הקדושין ונרא' דה"ט דס"ל דלגבי בעל ליכא מיגו דאי בעי מגרש לה אי משום דצריך ליתן לה כתובה למ"ד דארוסה יש לה כתובה או משום פסידא דקדושין כמ"ש לעיל ויש לי מן הדקדוק על מוהר"ם ז"ל שכתב אבל בתנאי דשב וא"ת כל אחד נאמן בשאין חבירו מכחישתו אשר משמע מדבריו דבמכחישין זה את זה כל אחד מהן נאמן בין הוא בין היא ומתוך דברי הר"ן והרמב"ן ז"ל משמע דדוקא היא נאמנת וכמ"ש והריטב"א בחי' ד"ס ע"ב נראה שחולק לדעת הר"ן והרמב"ן וס"ל דבתנאי דשב ואל תעשה בין הוא בין היא אין נאמנין לומר שבטלו התנאי שכ' בד"ה ולאחר לא תנשא וז"ל אבל בתנאי דשב וא"ת הרי הוא בחזקתו שלא עשה ועל זה להביא ראיה שעשה ועקר תנאו בידים עכ"ל (בתנאי דקום עשה נראה שחולק לדעת הרמב"ן ז"ל כמו שירא' המעיין) הנה מבואר מדבריו דבכל ענין בין במכחישין זא"ז בין בשאין מכחישין ס"ל דאינו נאמן לומר שביטל תנאו בידים ולדעת הר"ן ז"ל והרמב"ן אפי' במכחישתו היא נאמנת כמ"ש ואין להק' לדעת הריטב"א ז"ל אמאי אינה נאמנת לומר שביטל התנאי במגו דגרשתני דבשלמא הוא איכא למימר דס"ל דאינו נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה מטעמא דכתיבנא לעיל אלא היא אמאי אינה נאמנת די"ל דס"ל דהא לא חשיב מיגו משום דמיפסלה לכהונה כמ"ש התוס' והרא"ש ז"ל ואיך שיהיה זאת תורת העולה מכל מ"ש דבנ"ד לפי דעת הר"ן והרמב"ן ז"ל שכתבנו היא נאמנ' לומר שחזרה בה ואפי' כשהיא מכחישתו ולדעת הריטב"א ז"ל אינה נאמנת ואם חזר הוא והיא מכחישתו לפי הנראה מדברי הר"ן והרמב"ן ז"ל שאף הם ז"ל מודו שאינו נאמן וכמ"ש ואם כן פשיטא ודאי דיש לחוש למעשה לס' הריטב"א ז"ל ולהצריכה גט ומה גם לסברת הרא"ש ז"ל שכתב לקמן אמתני' דע"מ שאתן לך ק"ק זוז דאפי' בתנאי דקום עשה כגון ע"מ שאדבר עליך לשילטון אינו נאמן הבעל לומר שלא קיים התנאי דשמא נתחרט ורוצה לבטל הקידושין כל זה כתבתי דרך שקלא וטרייא להלכה ולא למעשה:<br><b> ובהיותי </b> בזה דרך אגב ראיתי לעמוד במ"ש מוהר"י ן' נחמיאש ז"ל בתשובה שכתבנו לעיל שמדברי הרא"ש ז"ל בחידושיו בפרק הא"מ ד"ן שכתב אהא דפרכינן התם ואמאי הא קאמר כסבור הייתי וז"ל תימה מאי מייתי ראיה הא לא גילה דעתו ודילמא משקר הוא וי"ל דמשמע מקודשת ושרייא ליה אפי' פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר עכ"ל משמע דסבירא ליה להרא"ש כסברת מוהר"ם שכתב המרדכי שאין הבעל נאמן אמנם דעת הר"ן נראה שאינו כן ממ"ש בפרק האומר על הא דפרכינן לקמן בגמ' וניחוש שמא יש לו וז"ל דכיון דקדש מתחילה אדעתא דהכי רגלים לדבר שהיו לו והשתא הוא דבעי למיהדר ע"כ משמע דדוקא משום דאדעתא דהכי קדש ואיכא רגלים לדבר שיש לו הוא דאינו נאמן אבל היכא דליכא רגלים לדבר שאינו כדבריו נאמן ולא חיישינן כלל שאל"כ לא היה צריך לתת טעם למה חיישינן וא"כ לפי זה באומר כסבור הייתי דליכא רגלים לדבר שאינו כן משמע דסבירא ליה שהוא נאמן ואינה מקודשת אי דברים שבלב הויין דברים וא"כ לדעת הר"ן צריך לפרש תי' שאני התם דלחומרא דהקש' דאע"ג דדברים שבלב הויין דברים אפי"ה משום חומרא דא"א החמירו ואמרו דאינן דברים את"ד יע"ש ויש לי מן התימא עליו שהרי הרשב"א ז"ל בחידושיו בפ' האיש מקדש כתב כדברי הרא"ש ז"ל וז"ל ק"ל דהתם אפי' דברים שבלב ליכא דהא מעיקרא לא אמר ולא מידי ופשיט' דלא מהימן וי"ל דמקו' משמע מקודשת ודאית כו' ע"ש ואלו בההיא דפריך לקמן וניחוש שמא יש לו כתב ממש כדברי הר"ן ז"ל שכתב וז"ל וניחוש שמא יש לו דכיון דקאמר דיש לו איכא למיחש דילמא מעות טמונין יש לו ואע"ג כו' ניחוש דילמא מיהדר קא מיהדר ביה כו' וא"כ לפי דברי מוהר"י ן' נחמיאש ז"ל נמצאו דבריו סותרים גם הריטב"א ז"ל בחידושיו כתב בההיא דהאיש מקדש כדברי הרא"ש ובההיא דפריך לקמן וניחוש שמא יש לו כתב כלשון הר"ן ממש ולכן נראה דהתם נמי ס"ל להרשב"א ז"ל דרגלים לדבר שלא ע"מ כן קדשה מדלא גילה דעתו מעיקר' וא"כ מעתה אין ראיה מדברי הרא"ש ז"ל שסובר כדעת מוהר"ם ז"ל אלא שמדברי הרא"ש ז"ל שכתב לקמן ההיא דפריך וניחוש שמא יש לו מבואר מדבריו דס"ל דאפי' היכא דליכא רגלים לדבר דמשקר אינו נאמן ממ"ש דאומר ע"מ שאדבר עליך לשלטון אינו נאמן לומר לא דברתי אע"ג דליכא רגלים לדבר דמשקר ומהתימה על הרב ז"ל אמאי הוצרך להביא עצות מרחוק ממ"ש בחידושיו ולא הביא מלשון זה שמפורש בהדיא כנ"ל ותו לא מידי ועיין בספר מכתב מאליהו ז"ל שער ח' סי' ד' ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רנח) </b> פלוגתא דר"י ור"ל ואפסיקא הלכתא כר"י כו'. גם לר"ל יש להסתפק כן באומרת אחר ל' יום שנתקדשה בתוך ל' בפני עדים והלכו להם למדינת הים ואיני יודע למה נקט המחבר לר"י דוקא וי"ל דנקט הכי משום הספק אם הוא נאמן לומר שחזר בתוך ל' דספק הזה לא שייך אלא לר"י אולם למ"ש לעיל דף ל"ד ע"א י"ל דמשו"ה לא מספקא לי' בכה"ג דכיון דהשני רשע הוא אינו נאמן לומר דעבר עבירה כיון דליכא עדים אמנם מ"מ הא משכחת לה היכא דלא ידע השני:<br><b> (רנט) </b> על אודות אשה שנתקדשה קדושין גמורים כו' שהיא נאמנת במיגו דאי בעיא אמרה גרשתני כו'. לכאורה תמוה דאיך אפשר להאמין לה במיגו זו כדי שתאסור על המקדש הזה הא באומרת גרשתני גופא אינה נאמנת אלא משום חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וחזקה זו הא לא שייך באשה הזאת שהרי אפי' אי נימא דקושטא קאמרה דקודם לכן נתקדשה לאחר א"כ איך פשטה ידה וקבלה קדושין אח"כ מן המקדש הזה אי לא שהראשון גרשה דהא קיי"ל דא"א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה דמקודשת לשני משום חזקה זו ולהר"ן אפי' אם קבלה הקדושין מאחר שלא בפני בעלה חוששין לקדושי שני מספיקא דדלמא אפי' שלא בפני בעלה איתא נמי לחזקה זו וא"כ איך תוכל להפקיע א"ע מן זה שנתקדשה לו בפנינו קדושין גמורים מכח חזקה זו דאין אשה מעיזה כו' הא אדרבה נימא ניהו דקושטא קאמרה שנתקדשה קודם לכן לאחר מ"מ הא עכ"ר לומר דגרשה הראשון תחלה דאל"כ לא היתה מעיזה לקבל קדושין מן השני ואי משום דהשתא נמי חשובה כמעיזה במה שרוצה להפקיע עצמה מבעלה זה ונאמנת מכח מיגו דגרשתני א"כ הא חזינן דאשה זו אינה חוששת להעיז ולא שייך בה חזקה זו וניהו דעכ"ר שהרשד"ם לא ס"ל כהר"ן הנ"ל שמחמיר אפי' בפשטה ידה שלא בפני בעלה מ"מ קשה איך אפשר לומר דלפשוט ידה ולקבל קדושין מאחר שלא בפני בעלה לא חשיב העזה כ"כ אע"פ שעכ"ר יתודע לו אח"כ שקבלה קדושין מאחר ולומר לבעלה שנתקדשה לאחר קודם שנתקדשה לו הוי העזה טפי אע"פ שאינו יודע אי משקרת אי לא ולא יודע לו זה לעולם ושנאמין לה בזה במיגו דהעזה גמורה דאי בעיא אמרה גרשתני:<br><b> (רס) </b> וכגון שאומרת שחזרה בה בפני הבעל אז היה נראה דלכ"ע היא נאמנת כו'. לענ"ד דה"ה אם אמרה חזרת אתה נמי נאמנת אע"פ שהוא מכחישה ואומר לא חזרתי בי ואפי' בלא מיגו אי נימא דגם היכא דיש ספק בעיקר הקדושין אם היו אם לא נמי שייך חזקה זו דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לא מבעיא לפי תשובת הרשב"א דמה שקבלה קדושין אח"כ בפנינו הוי בקטטה דודאי אינה נאמנת לומר גרשתני אלא אפי' בעובדא דהרא"ש ז"ל י"ל נמי דחזקה זו לא שייך הכא כיון דבא אחר ואמר שקדשה קודם (ובתשובתי לביאלעסטאק הארכתי בזה) ואכ"מ להאריך:<br><b> (רסא) </b> שהקשו דתהא נאמנת לומר בתולה הייתי כו' דמפסלה נפשה לכהונה. לפום ריהטא לא עמדתי על דבריהם הקדושים בתירוצם זה דהא אם אומרת בתולה הייתי או שהוא בא עלי' באירוסין הרי הוא יודע דמשקרת ועכ"ר יתן לה גט כיון דאסורה לו וא"כ תו ממילא [מפסלה] לכהונה וממה דמסיק דלתירוץ התוס' הנ"ל אפי' ממעיז למעיז לא אמרינן מיגו משום דמיגו גרוע הוא מפני שאין ברצונה למפסל לכהונה וא"כ אפי' באומרת שחזרה בפני בעלה והוא מכחישה אינה נאמנת במיגו דגרשתני משום דמיגו גרוע היא כיון דנפסלה לכהונה. ולע"ד בכהאי גונא א"צ מיגו כמו שכתבתי לעיל דבהיא אומרת בפניו שהוא חזר בו בתוך ל' דנאמנת ולא מטעם מיגו אלא בשביל טענה זו עצמה שאומרת בפניו שחזר בו תוך ל' דהוי העזה כמו שאומרת גרשתני והוא הדין באומרת בפניו דחזרה בה תוך ל' בפניו וכנ"ל:<br><b> (רסב) </b> ולהרשב"א ז"ל שכ' דנאמנת היא לומר מזויף משום מיגו דגרשתני כו'. ולא חשבינן לה טענה גרועה כו'. תמהני דאמאי צריך לדוחק הזה הא י"ל דעובדא דתשובת הרשב"א היה באשה גרושה שיצא שטר עליה שנתקדשה וא"כ הא נאמנת לטעון מזויף הוא במיגו דגרשתני ולפ"ז אין זה מיגו גרוע דהא בלא"ה נמי פסולה לכהונה אבל בכתובות דמיירי בבתולה דכשירה לכהונה שפיר כתבו שם התוס' דאינה נאמנת לומר בתולה הייתי במיגו דמשארסתני נאנסתי משום דאין זה מיגו כיון דמיפסלא לכהונה: אבל החמ"ח שפיר תמה על הרא"ה דסתים וכתב דבאומרת נתקדשתי לפלוני לא מהני אמתלא ומדלא חילק בזה משמע דאפי' באשה שכבר פסולה לכהונה נמי לא מהני אמתלא ואמאי הא יש לה מיגו דגרשתני: גם צ"ל דמיירי הרשב"א בשאין קרובים לזה שאומר שקדשה משום דאל"כ הא אכתי מיגו גרוע היא משום דניחא לה למימר מזויף הוא מלומר גרשתני שעי"ז נאסרה בקרוביו ודוק:<br><b> (רסג) </b> מיהו מדברי התוס' כו' מבואר שחולקים על מ"ש בפ' קמא דכתובות וס"ל דאמרינן מיגו אפי' היכא דמיפסלא לכהונה כו'. גם מדברי התוס' יבמות אלו אין ראיה שחולקים על מ"ש בפ"ק דכתובות משום דמשמע להדיא התם דעד אותה מעשה לא היתה שום אשה נאמנת לומר מת בעלי אפי' מי שכבר נפסלה מן הכהונה ועוד י"ל דלא איכפת לה במה דנפסלה לכהונה דאי משקרת יותר ניחא לה לומר דנתגרשה מלומר מת בעלי משום דחוששת שמא יבוא בעלה אבל בעלמא י"ל דמיגו גרוע היא משום דלא בעיא למיפסל נפשה מכהונה: ועוד תמהני דאיך אפשר לומר דמשום דכדי שתהא כשרה לכהונה אינה יכולה לומר גרשני בעלי וא"כ הא תהא אסורה לכ"ע כיון דלומר מת בעלי אינה נאמנת בלא מיגו ותשאר עגונה והרי המחבר עצמו כתב בטעמא דהרשב"א דלא שייך סברת התוס' כתובות הנ"ל משום דיכולה להנשא לישראל וזה לא שייך בעגונה וא"כ הרי ניחא לה טפי למיפסל לכהונה מלמיפסל לכ"ע ודוק. ויש ליישב:<br><b> (רסד) </b> לפי מ"ש הר"ן ז"ל דכל שחזר בו חייבת להחזיר הקדושין כו'. זה תמוה דהא אדרבה הר"ן כתב בסוגיין בהדיא להיפך דאם הוא חזר בו אינה חייבת היא להחזיר לו כסף קדושין ואולם לדעת הר"י מטראני בחידושיו אינו כן וכן משמע בתשובת הרא"ש כלל ח' דפליג על הר"ן הנ"ל וע"ש:<br><b> (רסה) </b> וא"כ איכא למימר דלא חשיב מיגו דמשו"ה לא מגרש לה כו'. תמהני דאיך ס"ד לומר דאפי' בתובע לה שתחזיר לו מעות הקדושין אחר ל' משום דחזר בו בתוך ל' דיהיה נאמן במיגו דגרשתיך או דאי בעי מגרש לה הא אפי' אי הוה מיגו מעליא נמי מיגו להוציא לא אמרינן וכיון דאינו נאמן בהטענה עצמה שחזר בו ותתחייב בהחזרת כסף הקדושין א"כ הא גם במיגו אינו נאמן אפי' אם היה הדין דגבי גרושה מחזרת לו כסף הקדושין וא"כ הרי על כסף הקדושין אין ספק כלל דאינו נאמן אע"כ דאי איכא למיבעי אי נאמן היינו היכא דאינו תובע החזרת הקדושין או דאומר דכבר החזירה לו כסף הקדושין או דמחל לה וא"כ ממילא אית לי' מיגו. אבל לא ידעתי כלל איך ס"ד כשקדשה במנה או במאתים כדמסיק דאינו נאמן משום דליכא מיגו הא לענין תביעת הממון א"א בלא"ה שנאמין לו כיון דהיא טוענת ברי שלא חזר בו והיא ארוסתו מיום שנשלמו הל' יום וא"כ דקארי לי' מאי קארי ליה ואפילו להפוסקים ז"ל דס"ל דאמרינן מיגו להוציא מ"מ הא הכא לפי המיגו אין לו טענת ממון כלל משום דממנ"פ מי הוא התובע דאם היא תובעת ממנו שישאנה ויתן לה שאר כסות ועונה והוא משיב לה חזרתי תוך ל' ונתבטלו הקדושין א"כ בזה ודאי הוא נאמן להפטר מתביעתה משום דבידו לגרשה ואם הוא התובע ממנה שתחזיר לו כסף הקדושין והיא משיבה לו לא חזרת בך ואני ארוסתך וכסף הקדושין שלי הוא א"כ בזה פשיטא דהיא נאמנת כיון דלהמקדש אין כאן מיגו כלל וא"כ מה זה שכתב המחבר דלא חשיב מיגו והיינו דמיגו גרוע היא והלא אין כאן התחלה למיגו כלל אם התביעה היא מצד המקדש על החזרת כסף הקדושין ודוק:<br><b> (רסו) </b> אמנם בנ"ד שלא נתקדשה קדושין גמורים כו' איכא למימר שפיר דנאמנת היא לומר שחזרה בה בתוך ל' יום לכ"ע. גם אני בהשקפה ראשונה רציתי לומר כן ועיין מ"ש לעיל על הגליון (באות ר"ס) בד"ה לענ"ד אלא דמ"מ לא החלטתי כן משום דאכתי א"א למיפשט דנאמנת לומר דחזרה בה שלא מדעת בעלה ושלא בפניו מטעמא דלא דמי לתנאי דעלמא משום דזמן ממילא קאתי וכיון דהזמן כבר עבר לפנינו הקדושין חלו מסתמא ואמרינן דמעשה דהחזרה לא נעשה והיכן מצינו בהר"ן דמי שמקדש אשה על מנת שלא תשתה יין עד יום פלוני והיא אומרת שעברה על התנאי ושתתה דנאמנת דמזה שכתב הר"ן במקדש אשה על מנת שלא אשתה יין והיא אומרת שלא נתקיים התנאי דנאמנת אין ראי' דהתם היינו משום דטענתה שטוענת שלא נתקיים התנאי היא טענה דהעזה נאמנת במיגו דגרשתני ומ"ש הר"ן דבתנאי שהוא בשב ואל תעשה משמע דבין בקדושין ובין בגירושין כל אחד נאמן בשאין חבירו מכחישו היינו לקיים הקדושין דאם אמר ע"מ שלא אשתה יין ואומר לא שתיתי והיא אינה מכחישתו היא מקודשת וכן באומר ע"מ שלא תשתי יין והיא אומרת לא שתיתי והוא אינו מכחישה נתקיימו הקדושין וכן בגירושין משום דאמרינן דמסתמא לא נעשה מעשה להיפך לבטל הקדושין או הגירושין אבל בשיש כאן הכחשה היא נאמנת שעבר על התנאי משום מיגו דגרשתני דהא גם בטענתה שעבר על התנאי יש בה העזה משא"כ באומרת שהיא עצמה עברה על התנאי שלא בפני בעלה וכן בנ"ד שאומרת דחזרה תוך ל' שלא בפניו דליכא בזה מיגו דגרשתני משום שהוא מיגו דהעזה א"כ מנ"ל דנאמנת ודוק:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>האומר </b>
+<b> לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו כו' לפיכך ב' נותנים גט בין בתוך ל' בין לאחר ל' יום כו'.</b> הנה דעת רבינו מבואר דס"ל דתנאי דמעכשיו ולאחר ל' יום היינו לענין שאם ימות בתוך ל' יום שלא יחולו הקדושין אבל לחזור בו אינו רשאי ושלא כדעת רש"י שכתב בפ' האומר דע"ז ע"ב ד"ה מספ"ל וז"ל האי לאחר ל' יום אי תנאה הוי אם לא אחזור בי כו' יע"ש ויש לדקדק דלעיל סמוך ונראה ד"ה ושמואל כתב וז"ל ושמואל אמר אינה בספיקא אלא עד ל' יום שמא ימות הראשון ולא יגמרו הקידושין כו' יע"ש וקשה דאמאי לא כתב רש"י ז"ל משום חששא דשמא יחזור בו כמ"ש לקמן ואפשר לומר דהוצרך רש"י כאן לחששא דשמא ימות משום דקאי אמאי דכתב לעיל מיניה דמקודשת ואינה מקודשת ואסורה לב' בלא גט מאחד דמשמע ודאי דאם בא בעלה הראשון לקחתה צריך גט מב' ובהא פליגי דלרב אף לאחר ל' יום אם בא אחד מב' לקחתה צריך גט מב' משום דמספ"ל אי תנאי או חזרה ולשמואל דוקא בתוך ל' יום צריך גט מב' אבל לאחר ל' יום אינה צריך גט מב' והא ק"ל דלשמואל אמאי אינה מותרת לראשון בתוך ל' יום בלא גט מב' דהא כיון דכל החששא הוא משום שמא יחזור בו ונמצאו קדושי ב' חלין למפרע פשיטא ודאי דאינו חוזר בו דאין אדם עשוי לקלקל את עצמו דנמצא בא על אשת איש ובניו ממזרים והרי זה דומה למקדש ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים שמותרת להנשא בלא גט לדעת רובא דרבוותא כמבואר בב"י סי' ל"ט יע"ש ולא חיישינן שמא תלך אצל חכם ויתיר את נדרה משום דאינה עשויה לקלקל את עצמה וה"נ דכוותא משום הכי הוצרך ז"ל לומר דה"ט דצריכה גט מב' בתוך ל' יום משום דחיישינן שמא ימות כנ"ל נכון ודע שמ"ש רש"י ז"ל בפה"מ וז"ל מקודשת ואינה מקודשת אלא א"כ נתן האחד גט ולאדם אחר אסורה עד שיתנו ב' נרא' שלא כתב כן אלא אליבא דרב דס"ל דמקודשת ואינה מקודשת לעולם ומש"ה כתב אם באה להנשא לאדם אחר אחר ל' יום צריך שיתנו ב' גט אבל לשמואל דס"ל דמקודשת ואינה מקודשת דמתני' היינו עד ל' יום אם באה להנשא לאדם אחר בתוך ל' יום פשיטא ודאי דאינה צריכה גט אלא מב' דמן הראשון בחזרה בעלמא סגי וכן נמי אם באה להנשא לב' בחזרה מן הראשון סגי לפי פירוש רש"י ז"ל שכתב דהתנאי היינו אם לא יחזור בו תוך ל' יום וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' תש"ז לדעת רש"י הא דאמר אביי לקמן ולטעמיה דרב בא אחר ואמר לה מעכשיו ולאחר עשרים יום ובא אחר ואמר לה מעכשיו ולאחר עשרה ימים צריכה גט מן הראשון ומן האחרון היינו בבא לגרש לאחר ל' יום דאלו בתוך ל' בחזרה בעלמא סגי ואף לדעת החולקים על רש"י ז"ל דס"ל דאינו רשאי לחזור בו תוך ל' ותנאי דמעכשיו אינו אלא לשאם ימות בתוך ל' כתב הרב מ"ל ז"ל בפ"ו מה' גירושין הלכה ג' דע"כ הא דקאמר אביי צריכ' גט מן האחרון היינו דוקא בבא לגרש אחר ל' דבתוך ל' יום אינו צריך גט מן האחרון ממ"נ דאי תנאי הוי א"כ לא חלו קדושי ב' כלל ואי חזרה הוי א"כ הב' אינו צריך לגרש דבחזרה בעלמא מהני וע"פ זה כתב דמ"ש הרשב"א בתשובה הנז' דאם ב' הם צריכה גט מב' ואפי' תוך זמנם מיירי כשהב' קדשה סתם וכדינ' דמתני' דאלו קדשה הב' לאחר עשרים יום אינה צריכה גט מהב' בתוך הזמן דבחזרה בעלמא סגי (ולפי זה תוך זמנם שכתב הרשב"א ט"ס הוא וצ"ל תוך זמנו) גם מ"ש ואלא מיהו יכולים לגרש תוך הזמן ט"ס הוא וצ"ל מיהו יכול לגרש כו' וקאי לראשון דלב' לא צריך לאשמועינן דהא פשיטא דהב' יכול לגרש תוך הזמן דאי דקמא תנאה הוי אין כאן קדושין ואי דקאמא חזרה הוי הרי מיד חלו קדושי ב' את"ד יע"ש והנה מ"ש דבתוך ל' יום אינה צריכה גט מן האחרון ממ"נ נרא' דט"ס הוא וצ"ל בתוך עשרה ימים דלאחר עשרה ימים פשיטא ודאי דצריכה גט מן האחרון דשמא חזרה הוי וקדושי האחרון חלו ושוב אינו יכול לחזור בו מכיון שעברו עשרה ימים האמנם בעיקר דינא נרא' דאיכא למישדי נרגא דאדרבא משמע דאם רוצה להנשא בתוך ל' יום לאחר ואפי' בתוך עשרה ימים צריכה גט מכולם משום דאיכ' למיחש דשמא תנאה הוי ואלו קדושי ראשון ואיכא למיחש שמא ימות ראשון בתוך ל' יום וחלו קדושי ב' למפרע וכן נמי בג' חיישינן שמא ימותו ב' ובחזרה נמי לא סגי אפי' בתוך עשרה ימים דשמא תנאה הוי ואפי' תימא דלמיתה דבי תרי לא חיישי' וכדאית' בר"פ ד' אחין ועיין בתו' שם והלכך בתוך י' ימים אינה צריכה גט מן האחרון ממ"נ דאי תנאי הוי דקמא הוו קדושין ואי מיית ראשון דאמצעי הוו קידושין דבתר' לא הוו קידושין ואי חזרה הוי בחזרה בעלמא סגי מ"מ נקוט מיהא דבבא לגרש בתוך זמנה צריך גט מן הראשון ומן האמצעי ואלו מדברי הרב ז"ל משמע דמן הראשון לבד הוא דצריך גט ותו דלפי זה אין צורך למה שהגיה בדברי הרשב"א ז"ל גם למה שדחק עצמו וכ' דמ"ש הרשב"א ואם ב' הם צריכה גט מב' ואפי' תוך זמנם דמיירי בשקדשה הב' סתם אלא אפי' בשקדשה לאחר ך' יום צריך גט מב' דשמא תנאה הוי וחיישינן שמא ימות הראשון בתוך ל' יום ונמצאו קדושי ב' חלין למפרע וכמ"ש רש"י ז"ל ואפשר דס"ל להרב ז"ל דמן האמצעי אינה צריכה גט ואפי' במגרש בתוך זמנם משום דהו"ל ס"ס ס' אי חזרה הוי וחלו קדושי אחרון ואת"ל תנאה הוי שמא לא ימות הראשון ודקמא הוו קדושין דבתרא לא הוו קידושין וכן נמי בשקדשו ב' אינו צריך גט מן הב' בבא לגרש תוך זמנם מטעם ס"ס ס' אי חזרה הוי אז בחזרה מן הב' סגי ואת"ל תנאה הוי שמא לא ימות הראשון בתוך ל' יום ובהכי ניחא מה שהביא ראיה הרשב"א ז"ל בחי' דהמקדש את האשה לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה דאם מת או גירש בתוך ל' יום לא חיילי קדושי ראשון הפך דעת הרמב"ן ז"ל מהא דאמר אביי אי חזרה הוי דבתראה הוו קדושין דקמאי לא הוו קדושין אלמא דמדקאמר דקדושי א' לא הוו קידושין ש"מ דנתבטלו קידושי א' לגמרי ולאו מיתל' תלו יע"ש והדבר ק' דכיון דע"כ הא דקאמר אביי צריכה גט מן הראשון ומן האחרון איירי בבאו לגרש אחר ל' יום דאי בתוך ל"י צריכה גט מכולם דשמא תנאה הוי ומיית ראשון בתוך ל' וחלו קדושי האמצעי א"כ מאי ראיה מייתי הרשב"א הא כיון דמיירי אחר ל' שפיר קאמר דקדושי קמאי לא הוו קדושין כלל ומהיותר תימא על הר"ן ז"ל שדחה ראיית הרשב"א וכתב וגם בזה איני רואה סמוך דכיון דאמר אביי צריכה גט מן האחרון אלמא דבשלא מת עסקינן ומסתמא אף כששלמו ל' יום לא מת יע"ש ואמאי לא כתב בפשיטות דע"כ מיירי בשלא מת תוך ל' מטעמא דכתיבנא אכן כפי מ"ש ניחא:<br><b> ואולם </b> עדיין צריכים אנו להתלמד בזה ממקום אחר דאפשר דכל כי האי גוונא לא חשיב ספק ספקא כיון שעתיד להתברר על כל פנים אם ימות או לא ימות א"כ אם אנו מתירים אותה להנשא אפשר שימות בתוך ל' יום ונמצא ס' מקודשת לאמצעי למפרע ולא דמי לשאר ס"ס דעלמא דלעולם נשאר הדבר בס"ס ואף למה שהסכים הפ"ח בכללי ס"ס ס"ק דאפי' בס"ס דסמי בידן לברורי אזלינן לקולא אכתי לא דמי דשניא היא התם דכל שאין אנו מבררין הדבר נשאר בס"ס לעולם משא"כ הכא דעתיד להתברר עכ"פ וכעת לא מצאתי גילוי לזה ועיין בס' פני משה ח"א סי' י"ח דמ"ה ע"ד ובספר אליהו רבה דף ע"ש ועיין מה שהארכתי בזה פ"י מה' מקואות בכללי ספק דרבנן ובר מן דין נרא' דאכתי דברי הרשב"א יש מן הקושי שהרי לפי פירש"י ע"כ הא דאביי בבאו לגרש אחר ל' יום דאי בתוך ל' יום בחזרה מן הא' סגי וא"כ מאי ראיה מייתי ולפי מה שנרא' ממ"ש בחי' לקמן שהוא מסכי' לפרש"י ומה גם למה שעלתה הסכמתו בתשוב' הנז' ואפי' לדעת הרמב"ן וסיעתיה דאינו יכול לחזור בו בתוך ל' יום אינו יכול לגרש בתוך ל' יום וא"כ ע"כ הא דאביי מיירי בבא לגרש אחר ל"י דבתוך ל' אינו יכול לגרש וצ"ע כעת:<br><b> וראיתי </b> למוהרימ"ט ז"ל בחיד' על הרי"ף שהקשה לדברי הר"ן וז"ל ואנכי לא ידעתי איך מדייק דבשלא מת עסקינן דהא אפשר שיאמר צריכה גט מהאחרון אם היה רוצה להנשא לאלתר דשמא חזרה הוי אבל עדיין אפשר שימות קודם ל' וחיילי קדושי ראשון ועוד אפי' תימא שאין דרך להזקק לגט עד שיבואו עשרה ימים כו' עדיין אפשר שימות קודם ל' יום עכ"ל והן דברים תמוהים איך עלה בדעתו לומר דמיירי בבא לגרש לאלתר דא"כ אמאי צריכה גט מן האחרון בחזרה בעלמא סגי ממ"נ וזה פשוט: ואיך שיהיה נראה שדעת רבינו כדעת הרמב"ן דתנאי דמעכשיו ולאחר ל' יום היינו לשאם ימות בתוך ל' יום שלא יחולו הקדושין אבל לחזור בו אינו רשאי ולענין גט נמי נרא' דאם גרשה מעכשיו ולאחר ל"י שלדעת רש"י ז"ל יכול לחזור בו בתוך ל' יום וכן אם מת בתוך ל' יום אינו גט שלדעת רש"י ז"ל תנאי דמעכשיו תרוייהו איתנהו ביה שיהא רשאי לחזור בו ושאם ימות לא יחולו הקדושין וכמבואר מדברי רש"י ז"ל שכתב תרוייהו וכ"כ מוהרימ"ט בחידושיו ולדעת הרמב"ן ז"ל אינו יכול לחזור בו ותנאי דמעכשיו היינו לשאם ימות שלא יחולו הקדושין וכיון שכן יש לדקדק על מ"ש ה"ה ז"ל בפ"ט מה' גירושין הלכה ה' וז"ל וכבר כתבתי בפ"ח דיש מי שסובר שאפי' בגיטין זמנו של שטר מוכיח עליו ולדבריהם ז"ל אפי' באומר לאחר ל' יום ומת תוך הזמן חולצת ולא מתיבמת דהו"ל כמעכשיו ולאחר ל' יום כו' יע"ש ויש לדקדק דכיון דמת תוך הזמן אמאי צריכה חליצה הא אפי' נימא דתנאה הוי התנאי היינו שאם ימות בתוך ל' יום שלא יהא גיטו גט דומיא דקדושין ואפי' תימא דס"ל לה"ה ז"ל שלפרש"י ז"ל תנאי דמעכשיו היינו לענין חזרה אבל לא לענין מיתה דאם מת בתוך ל' יום מקודשת ושלא כנראה מדברי רש"י ז"ל מ"מ כיון שמדברי רבינו ז"ל מבואר דס"ל כדעת הרמב"ן דתנאי דמעכשיו היינו לענין מיתה ולא לענין חזרה לא הי"ל לכתוב כן בפשיטות שלא כדעת רבינו ז"ל ואולי דס"ל לה"ה ז"ל דלענין גט תנאי דמעכשיו היינו לענין חזרה דכיון דלרחוקה קא אתי וקשה בעיניו לגרשה מסתמא התנאי שלו הוא שיהא רשאי לחזור בו אבל מיתה דמסתמ' ודאי אם ימות בתוך ל' יום אינה רוצה שתשאר זקוקה ליבם אבל בקידושין אמדינן דעתיה דהתנאי הוא שאם ימות בתוך ל' שלא יהיו קידושין ושלא תהא זקוקה ליבם אבל לא לענין חזרה כיון דלקרבה קא אתי כנ"ל וכן נראה דעת הריטב"א ז"ל דבפ' האומר הסכימה דעתו לדעת הרמב"ן ז"ל דתנאי דמיתה קאמר ואלו בפרק הכותב אההיא דבעי רמב"ח ה"ז גיטך ולא תתגרשי עד לאחר ל' יום כתב בתוך דבריו פירש רש"י וז"ל דהא אי אמרי' תנאה הוי לסוף ל' יום היא מגורשת למפרע דה"ק לה תתגרש מעכשיו אם לא אחזור בתוך ל' יום ע"ש ודוק: ודע שמדברי רבינו ז"ל הללו מבואר דס"ל דיכול לגרש תוך הזמן אע"ג דאכתי לא חלו הקדושין וה"ט משום דכיון דלכשיבא הזמן איגלאי מילתא למפרע דבשעת כתיבת הגט היתה מקודשת חלו הגירושין וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשו' סי' הנז' דלמ"ד תנאה הוי יכול לגרש תוך הזמן ולא דמי לההיא דאמרי' ולאשה דעלמא אינו גט דשאני הכא דאיגלאי מילתא למפרע דבאותה שעה היתה מקודשת אלא שלבסוף הסכימה דעתו לומר דאינו יכול לגרש תוך הזמן והביא ראיה מדקאמר שמואל לאחר ל' יום פקעי קדושי ב' וגמרי קדושי ראשון ומאי גמרי אין כאן גמר אלא גילוי מילתא והכי הול"ל לאחר ל' יום פקעי קדושי ב' ומקודשת לראשון אלא משמע דאם יגיעו זמן הל' קאמר דמקודשת מעכשיו ויגמרו הל"י ולפיכך א"א לכתוב לה גט עד ל' יום דאין גט אלא לאחר גמר הקידושין את"ד: וראיתי להרב מש"ל ז"ל בפ"ו מה' הנז' שנסתפק בשאר תנאים דעלמא היכי לידיינו דייני כגון באומר לאשה הרי את מקודשת ע"מ שתעשה דבר פ' מי אמרינן דיכול לגרש תוך הזמן דומיא דמקדש מעכשיו ולאחר ל' יום א"ד ע"כ לא כתבו רבינו והרשב"א ז"ל דיכולין לגרש אלא דוקא בתנאי דממילא דהיינו מעכשיו ולאחר ל' יום וכן נמי שאר תנאים שהן בשב וא"ת דכותייהו אבל בתנאים שהם בקום עשה אפשר דלא מהני כתיבת הגט קודם קיום התנאי משום דבשעת כתיבה הוי מחוסר מעשה וכן יש להסתפק כפי הסכמת הרשב"א ז"ל דאינו יכול לגרש תוך הזמן בשאר תנאי' דעלמא היכי לידיינו דייני משום דלפי מ"ש הרשב"א דה"ט דלא נגמרו הקדושין עד ל"י ואפי' אי תנאה הוי בשאר תנאים דעלמא אפשר דלא אמרינן הכי אלא כל שנתקיים התנאי נגמרו הקדושין למפרע משעת נתינת הקדושין והעמיק הרחיב בענין זה וזו הלכה העלה בסוף דבריו דאי מדמינן גט לחליצה ס' זה תלוי בפלוגתא דרבוותא שלדעת התוס' שכתבו פ' החולץ גבי החולץ למעוברת דכל דבר שאינו ראוי להתברר עכשיו שא"א לידע העתידות לא אמרינן איגלאי מלתא למפרע א"כ בכל מקדש ע"ת אינו יכול לגרש קודם קיום התנאי ולפי' הנמוקי בכל מקדש ע"ת יכול לגרש קודם קיום התנאי משום דבהתקיים התנאי איגלאי מלתא למפרע את"ד יע"ש ולע"ד ק"ל עליו מהא דגרסי' בפרק המגרש דף פ"ד ע"א ת"ר ה"ז גיטך ע"מ שתנשאי לפלו' ה"ז לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואמר ר"ן דה"ק ה"ז לא תנשא לו שמא יאמרו נשיהן נותנים במתנה זה לזה ואם נשאת לו לא תצא א"ל רבא לו הוא דלא תנשא הא לאחר תנשא והא בעייא קיומי תנאה וכ"ת אפשר דמנסבא היום ומגרשה למחר ומקיימ' תנאה כו' אטו בדידה קיימת לאיגרושי אלא אמר רבא כו' והשתא לפי מ"ש דלדעת התו' דפ' החולץ אינו יכול לגרש קודם קיום תנאי משום דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע א"כ קשה טובא דהיכי קאמר אפשר דמינסבא היום ומגרשה למחר הא כיון דאין קדושי ראשון חלין עד שיבואו קדושי ב' היכא יכול לגרשה קודם חלות הקדושין הא אע"ג דכי קא מקיים תנאה נמצא דחלו קדושי ראשון למפרע ואיגלאי מילתא דבאותה שעה היתה ראוי' לגרש אפי"ה לא אמרי' איגלאי מילתא למפרע רבא גופיה קאמר התם בפרק החולץ דהלכה כר"ל דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע ואף למאי דמסיק רבא התם דקאמר דלאחר לא תנשא מ"מ היינו דוק' לכתחילה אבל אם כבר עברה ונשאת מודה מיהא דאית לי' תקנתא דיגרש אותה וישא אותה בעל התנאי וכ"כ הרשב"א ז"ל שם בחידושיו ועיין בפ"ח מה' גירושין הל' י"ג בהשגת הראב"ד ועיין בתו' שם ד"ה הכא בדידה ואולי נאמר שאף הרב לא כ"כ שלדעת התוס' אינו יכול לגרשה קודם חלות הקדושין אלא דוקא בבא לגרשה מיד שיחולו הקידושין מאותה שעה ומש"ה אמרינן דכיון דבאותה שעה אינו ראוי להתברר אי יחולו הקדושין או לא שא"א לידע עתידו' משום הכי לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע שתהא מגורשת מאותה שעה דומיא דחליצה דהתם נמי אי אמרי' דחליצת מעוברת שמה חליצה ע"כ חיילא חליצה משעה שנחלצה דלאחר זמן ודאי א"א דכבר כלתה חליצה דומיא דמשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום דלא קנה משום דכבר כלתה משיכה ומש"ה אמרינן דאינה חליצה משום דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דבאותה שעה היתה בת חליצה ושיהיה חליצה מאותה שעה כיון דבאותה שעה א"א להתברר אבל במגרש אותה שיחולו הקידושין לכשיתברר הדבר ויקיים התנאי שיהא מגורשת מאותה שעה ואילך ה"נ דמהני כיון דבשעת חלות הגירושין הרי הוברר הדבר שהיתה מקודשת ונ"מ דבעינן דבאותה שעה יהיה הגט בידה קיים וא"כ איכא למימר דמאי דאמרינן בפרק המגרש אפשר דמנסבא היום ומגרשה למחר בכה"ג הוא דקאמר דמגרש לה שיחולו הגירושין לכשתנשאי לפלוני מאותה שעה ואילך ובהכי ניחא נמי דלא תיקשי להרשב"א ז"ל למאי שהסכימה דעתו דאינו יכול לגרש בתוך הזמן קודם חלות הקדושין מהא דפרק המגרש ובר מן דין נראה שלהרשב"א ז"ל ל"ק כלל דע"כ לא כ' הרשב"א אלא דוקא במקדש מעכשיו ולאחר ל' יום וא"נ במקדש ע"ת לפי מה שנסתפק הרב משום דהכי מפרשינן ליה לתנאיה דיתחילו מעכשיו ויגמרו לאחר ל' יום משא"כ הכא דקדשה בסתם אלא דמצד הדין אינה מקודשת עד שתנשא לב' וא"כ כשתנשא לב' מקודשת למפרע וקרינן ביה בת גירושין כנ"ל:<br><b> ודע </b> שלדעת התוס' דבפרק החולץ דלא אמרי' איגלאי מילתא למפרע כפי מ"ש הרב נראה דמי שגירש על תנאי דאינו יכול לחזור ולגרשה בגט אחר בלי שום תנאי דמאחר שנתגרשה הימנו לגמרי א"כ לא אגידא ביה ואע"ג דכשמבטלת התנאי נתבטל הגט הראשון ואיגלאי מילת' למפרע דבשעת כתיבת הגט הב' היתה ראויה להתגרש מ"מ הא מיהא בשעת כתיבת הגט לא היתה בת גירושין ואגלאי מילתא למפרע לא אמרינן דומייא דמקדש ע"ת דאינו יכול לגרש קודם חלות הקדושין ועיין בתשו' הרא"ש כלל מ"ה שנשאל בזה והשיב דאין תקנה אלא שיקדשנה ויגרשנה לגמרי וראיתי למוהרימ"ט ח"א סי' מ"ט דאקהי אקהתא בדברי הרא"ש סללו דלמה הוצרך לקדשה לכתוב לה גט אחר בלי שום תנאי ודיו בכך ואין לומר דמאחר שנתגרשה הימנו לגמרי אין גט אחר גט כיון דלא אגידא ביה כלל דמ"מ בשעה שתנשא לאותו ראובן נתבטל הגט הראשון והרי היא אשת איש למפרע ויכול לחול שפיר הגט האחרון יע"ש ולפי דברי הרב הנז' י"ל דס"ל להרא"ש כדעת התו' דאיגלאי מלתא למפרע לא אמרינן ועיין בספר מכתב מאליהו שער ח' סי' י"א שתמה על דברי מוהרימ"ט הללו מההיא דלאשה דעלמא אינו גט מפני שאין בידו לגרש יע"ש ואישתמיט מיניה תשו' הרשב"א שכתבנו ועיין עוד במ"ש וז"ל הא למה זה דומה למי שגרש ע"ת שאם בא אחר וקדשה קודם קיום התנאי ואח"כ נתקיים התנאי ה"ז מקו' הגע עצמך שאותה שקדשה גירשה ג"כ קודם קיום התנאי היעלה על הדעת שאותן גירושין הוו גרושין כיון שעדיין לא היה בעלה יע"ש והוא תימה שהרי מדברי ה"ה בסוף פ"ח מה' גירושין הלכה כ"ד נראה דיכול לגרש קודם חלות הקדושין שכתב שם על השגת הראב"ד וז"ל ואם עיין הראב"ד עיון שלם כו' עד וכ"ש שהוא ז"ל סבור דכל שבידה עדיין לקיימה ואפשר שיתקיים שאין הגט בטל ולא יאמר בזה רבינו שאינה צריכה גט ממי שנתקדשה לו כו' יע"ש הרי בהדי' דס"ל דכל תנאי שבידה לקיימו מודה רבי' להראב"ד דאין הגט בטל ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מב' ואסורה לראשון ובודאי דצריכה גט קודם שיתקיים התנאי קאמר דאי לאחר שנתקיים פשיטא דאסורה לראשון ואי אסורה לראשון קודם שיתקיים התנאי ויתן לה גט קאמר מאי איריא לראשון אפי' אכולי עלמא נמי אסורה ועיין עוד במוהרימ"ט בחדושיו על הרי"ף בפרק האומר גבי ההיא דהנותן ב' פרוטות לאשה כו' ובאחד א"ל לאחר שאגרשה כו' דפשיט' ליה מילתא טוב' דאינו יכול לגרש קודם חלות הקדושין משום דקרא כתיב כי יקח איש אשה והדר וכתב לה ספר כריתות ועוד הביא סמוכות לדבר יע"ש ותמיהני עליו שדבריו סותרים למ"ש בתשו' דיש גט אחר גט גם מה שהביא ראיה מההיא דהקמ' אין ראיה כלל דשאני התם דבשעת הקמה ליתא לנדרא כלל אבל הכא כשמגרשה הרי היא אשת איש למפרע ודוק: ולעיקר ספיקו שנסתפק הרב בדעת רבי' והרשב"א אי בתנאי דמחוסר מעשה יכול לגרש קודם קיום התנאי נראה לע"ד שיש להוכיח דאפי' במחוסר מעשה יכול לגרש ממה שהוצרך הרשב"א לדחות ההיא דאמרינן ולאשה דעלמא אינה גט משום דשאני הכא דמקודשת היא למפרע ואם איתא הו"ל לדחויי ולומר דשאני התם דמחוסר מעשה אלא משמע ודאי דס"ל דאפי' במחוסר מעשה כל שחלו הקדושין למפרע יכול לגרש גם למה שנסתפק הרב בדעת הרשב"א כפי הסכמתו דבשאר תנאים דעלמא ס"ל דאינו יכול לגרש תוך הזמן נראה שיש להוכיח דבשאר תנאים מודה הרשב"א דיכול לגרש קודם קיום התנאי משום דכל שנתקיים התנאי נגמרו הקידושין למפרע ממ"ש בחי' פרק הא"מ דמ"ה אההיא דאמרינן התם קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט וצריכה מיאון וז"ל אלא נראה דאפי' בצווח מעיקרו קאמר דחוששין וטעמא דמילתא משום דכל מאן דמקדש את הקטנה שלא לדעת אביה יודע הוא שאין קדושיה קדושין אלא אם כן נתרצה אביה וע"ד שתפייס האב הוא מקדש והו"ל כאומר ע"מ שירצה אביך ובמתנה בפי' כך אפי' צווח ולבסוף נתרצה מקודש' דהא לא שיתרצה בשמיעה ראשונה קאמר אלא שיתרצה בקדושין ומתפייס לבסוף ואע"פ שמת האב חוששין שמא נתרצה האב סמוך למיתתו עכ"ד הרי בהדיא דכתב דהא דרב ושמואל דאמרי צריכה גט וצריכה מיאון אפי' בצווח מעיקרא קאמר ומשום דחיישינן שמא יתרצה האב והו"ל כאומר ע"מ שירצה אביך ואפי"ה קאמר רב דצריכה גט אע"ג דאכתי כל זמן שצווח לא חלו עדיין הקדושין אלא לכשיתרצה אח"כ דע"כ הא דרב דאמר צריכה גט בעודו צווח קאמר ואם בא לגרשה צריכה גט דאי בשנתרצו אח"כ היכי קאמר צריכה מיאון הרי נתרצה והו"ל קדושין ודאין לדעת הרשב"א וליכא למיחש דשמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה אלא משמע ודאי דס"ל דבשאר תנאים דעלמא יכול לגרש קודם חלות הקדושין אלא שאפשר לדחות דהא דאמר רב צריכה גט וצריכה מיאון במת האב מיירי ומשום דחיישינן שמא נתרצה שעה אחת סמוך למיתתו וכמ"ש הרשב"א אלא שזה ודאי דוחק דכל כי האי הי"ל לפרש ועוד יש ליישב באופן אחר ודוק ועוד נראה לי להוכיח דס"ל להרשב"א דבשאר תנאים יכול לגרש קודם קיום התנאי משום דכל שנתקיים התנאי נגמרו הקדושין למפרע משום דאם נאמר דס"ל להרשב"א בשאר תנאים נמי אינו יכול לגרש קודם קיום התנאי ע"כ דהיינו מטעמא שכתב הרשב"א במעכשיו ולאחר ל' יום דאין גמר קדושין אלא על ל' יום ומשום הכי אינו יכול לגרש קודם גמר הקדושין ואם כן נראה דלפי דעת הרשב"א אם קדשה בשטר ונקרע או נאבד השטר בתוך ל' יום אינה מקודשת כיון דבשעת גמר הקדושין ליתיה לשטרא בעיניה וכן כתב בחדושיו דלר"י דאמר שיורא הוא אי ס"ל שלא נגמרו עד לאחר ל' יום אם נקרע השטר קודם ל' יום אינה מקודשת יע"ש ואם כן אם נאמר דבשאר תנאים נמי ס"ל דאינו יכול לגרש קודם קיום התנאי ע"כ צ"ל דס"ל דלכשיתקיים התנאי נגמרו הקדושין באותה שעה ומשום הכי אינו יכול לגרש קודם גמר קדושין וכיון שכן נר' דאם קדשה בשטר ונאבד השטר קודם קיום התנאי אינה מקודשת ואלו מדברי הרשב"א שכתב בחי' פרק מי שאחזו דע"ד אההיא דר"ה דאמר והיא תתן ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר כתב וז"ל ולגבי קדושין דבסמוך נמי דנקט כגון שפשטה ידה ולא נקט כגון שנקרע או שנאבד שטר קדושין ה"ט משום דה"ט לא סגי אלא בשקדשה בשטר כו' יע"ש אם כן מבואר מדבריו דס"ל דלמאן דס"ל דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אם נקרע שטר קדושין קודם שיתקיים התנאי מקודשת ואם כן ע"כ דהיינו משום דס"ל דכל שנתקיים התנאי נגמרו הקדושין למפרע וא"כ מה"ט נמי נר' דיכול לגרש קודם קיום התנאי כנ"ל ועיין בירושלמי הביאו הר"ן פרק המדיר ומרן הב"י סי' ל"ט על ההיא מתני' דתנן נמצאו עליה נדרים אינה מקודשת אית תנויי תני מותרת לינשא בלא גט ואית תנויי תני אסורה לינשא בלא גט כו' ומ"ד אסורה לינשא בלא גט שמא תלך אצל חכם ותתיר נדרה וקדושיה חלין עליה למפרע ונמצאו בניה ממזרים לפיכך אסורה לינשא בלא גט הנה מבואר דיכול לגרש לכשיחולו הקדושין דאל"כ הכי הו"ל להירושלמי למימר אסורה לינשא עד שתתיר את נדרה ויגרשנה ועיין במ"ש הריטב"א בחי' פ"ק דקדושין ד"ה אההיא דאמרינן התם התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים וז"ל ומסתברא שכופין אותו להשלים או לפטור אותה ושלא יעגן אותה ואמרינן ליה או כנוס או פטור עכ"ל עיין במ"ש בפ"ק האומר ד"ס ד"ה ולאחר לא תנשא ובתוס' רי"ד שם והמתבאר מדבריהם דס"ל דיכול לגרש קודם חלות הקדושין ודוק וראיתי להרב בית שמואל סי' מ' ס"ק ח' שהק' על דברי רבינו שכתב דב' נותנים גט בין בתוך ל' יום כו' דאם כן אתה מצריכה כרוז לכהונה דשמא לא נתקיים התנאי והגט בטל ואזלא ומנסבא לכהן ויאמרו גרושה מותרת לכהן וכן הק' הרב ב"ח ז"ל סי' ל"ח על מ"ש הטור ז"ל משם הרמ"ה דאם אמר ע"מ שיאמר הין מתי שיאמר היא מקודשת ואפי' אמר תחילה לא הילכך לעולם הוי ספק עד שימות האב ואם מת הבן אפילו אמר האב איני רוצה או חולצת או מתייבמת כו' דאמאי חולצת ניחוש שמא ימות האב קודם שיאמר הין דהשתא לא הויא חלוצה ושריא לכהן ויאמרו חלוצה מותרת לכהן והביא ראיה ממה שאמרו ריש פרק האשה רבה גבי הלך בעלה וצרתה למ"ה ונתבאר בטור סי' קנו יע"ש והנה מ"ש הרב בית שמואל לק"מ דהכא כיון דב' נותנים גט ליכא למיחש למידי דהן לו יהי שלא נתקיים התנאי דהיינו שחזר בו או שמת קודם ל' יום אפי' הכי אסורה לינשא לכהן מכח גרושין שנתן לה הב' ואפשר שמפני כן כתב רבינו ששניהם נותנים גט בתוך ל' יום ולא כתב דינא דאם רוצה לינשא לאחד מהם אסורה עד שיתן לה אחד מהם גט משום דס"ל דאין הב' רשאי לישא אותה בתוך ל' יום בגט שנותן לה הא' דשמא לא יתקיים התנאי ואתה מצריכה כרוז לכהונה אלא דוקא אם רוצה לינשא לשוק קאמר דב' נותנים גט בתוך למ"ד יום דאז ליכא למיחש למידי דממ"נ אסורה לינשא לכהן כמ"ש ואפשר נמי לומר דהב' יכול לישא אותה בתוך ל' יום ולא חיישי' שמא לא יתקיים התנאי ונמצא מצריכה כרוז לכהונה וכיון שכבר נשאת לב' הא אסורא וקיימא ואי מגרשה לה בתר הכי הא אסורא לכהן מכח גירושין הללו ולמיחש שמא ימות הב' גם כן כולי האי לא חיישינן ודוקא בההיא דהאשה שהלך בעלה למ"ה הוא דחיישינן שמא היום או למחר קודם שתנשא לשום אדם יודע הדבר ואזלה ומינסבא לכהן כנ"ל ולקו' הב"ח נ"ל לומר דדוקא התם חששו ואמרו שלא תחלוץ משום טעמא דאתה מצריכה כרוז לכהונה משום דסמי בידן לברר הדבר ולהביא עדים ממ"ה מה שא"כ הכא דאם ניחוש לזה צריכה להתעגן כל ימיה עד שימות האב ומשום עיגונא הקילו כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רסז) </b> דכל כה"ג לא חשיב ס"ס כו'. ונמצא ספק מקודשת לאמצעי למפרע כו'. לכאורה דבריו תמוהים שהרי אמרינן ביבמות דף ל"ד בסוגיא דהוחלפו בנשותיהן דמפרישין אותן דילמא מעוברות הן ופרכינן התם והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה וע"ש. ולפ"ז מאי קושיא היא שהרי הא דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה היא רק מכח רוב כדמוכח בש"ס ועיין ר"ן בפ"ק דקדושין בסוגיא דהאבעיא אי תחלת ביאה קונה וא"כ הא י"ל דמשום הכי מפרישין אותן משום דעתיד הדבר להתברר ולא אזלינן בזה בתר רובא אע"כ צריך אתה לומר דכיון דאם נאמר שתמתין ימי הבחנה היא תפסיד את כל הבעילות עד שיושלמו ג' חדשים ובכה"ג לא משגחינן במה שעתיד הדבר להתברר וא"כ מכש"כ דלא משגחינן בזה לענין ס"ס דעדיף מרוב שהרי הכא נמי אם תאמר שאסורה להנשא לאיש אחר תוך ל' יום עד שיתברר הדבר הרי תפסיד את כל הבעילות עד שיושלמו הל' יום: ועיין במ"ש הרשב"א בתשובה סי' ת"א וז"ל ותדע לך עוד דהא ס"ס עדיף כרוב ואפשר דאלים יותר מרוב דהא ר"י לגבי יוחסין פסיל בחד רובא ומכשיר בס"ס וא"כ כיון דאזלינן בתר רובא בכל האיסורין להתיר אף דאתחזק איסורא ה"ה בתרי ספיקי דשריא אפי' באתחזיק איסורא ע"ש ומביאו הרב המחבר עצמו לקמן בהלכות מקוואות כלל ג' ולא ידעתי מ"ש כאן שלא מצא גילוי לדין זה. הא כפי מ"ש המחבר עצמו שם הרי הרשב"א חזר בו בת"ה ובתשובותיו וס"ל דאזלינן בתר ס"ס לקולא אפי' במקום שיכול הדבר להתברר ויש ליישב. ובתשובה הארכתי בהאי דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה והוכחתי נגד הנב"י שכתב ג"כ מסברא דילי' דעפ"י הרוב לבד הוא כן ולא הרגיש דכבר קדמו הר"ן וכנ"ל והיא תשובה ארוכה מאד ופלפול רב בסוגיא דיבמות הנ"ל שהעליתי אחר שכתבתי הג"ה זו:
+<b>אפי' </b>
+<b> מאה על הסדר הזה קדושי כולם תופסים.</b> מימרא דר"י פרק האומר ד"ס ע"א ואמרינן התם א"ל ר' משרשיא אסברא לך טעמא דר"י שוי נפשיה כי שרגא דליבני דכל חד וחד רווחא לחבריה שביק כו' וראיתי להרב ח"ה ז"ל שהקשה דא"כ אימא טעמא דרב נמי דאמר מקודשת ואינה מקודשת לעולם מה"ט דר"י הוא דקאמר כולן תופסין בה וכי שרגא דליבני ומנ"ל לתלמודא למימר דמספ"ל לרב אי תנאה אי חזרה יע"ש מה שתי' בדוחק ולע"ד נראה לומר דלישנא דמקודשת ואינה מקודשת משמע דס' קדושין הן ולר"י כולן תופסין בה מתורת ודאי וכ"ת א"כ תיקשי ליה מתני' לר"י דקתני מקודשת ואינה מקודשת משמע דס' קדושין י"ל דס"ל לר"י דמתני' רבי היא דס"ל דתנאה הוי מדקאמר כזה גט ומקודשת ואינה מקודשת עד שלשים יום קאמר וכדשמואל ור"י דאמר כרבנן וכ"ת אי סתם מתניתין דהכא כרבי אתיא אם כן הא ס"ל לר"י בעלמא דהלכה כסתם משנה והי"ל לפסוק כר' י"ל דהאיכא סתם משנה בפרק מי שאחזו כרבנן דקתני מהיום ולאחר מיתה גט ואינה גט האמנם ראיתי להרשב"א ז"ל בחדושיו שהקשה קושיא זו ותי' דלר"י לאו מקודשת ואינה מקודשת ודאית קאמר אלא מקודשת לשני ואינה מקודשת לשני לבדו קאמר ולפי דבריו הד"ק הרב ח"ה לדוכתא ואפשר ליישב על פי מ"ש הריטב"א בחידושיו וז"ל ואומר מורי נר"ו דכי אמרינן דכל חד מינייהו רווחא לחבריה שביק היינו לקדושין אבל לזכות לא שבק רווחא כו' ואפי' לאותן שקדשו אותה אפשר דאסורה בביאה שאין אשה אחת לכמה אנשים כו' ואתיא כאביי דאמר קדושין שאינם מסורים לביאה הוו קדושין דהלכתא כותיה יע"ש דא"כ איכא למימר דמשום הכי ל"ק בגמ' דטעמיה דרב משום דס"ל כר"י משום דאם כן ע"כ צ"ל דס"ל דקדושין שאינן מסורין לביאה הוו קדושין כאביי ואלו בפרק הא"מ דף נ"ב ע"א אמרי' דרב מספ"ל אי כאביי או כרבא ואי ס"ל כר"י ע"כ תיפשוט ממתני' דהוו קדושין כנ"ל נכון: כתב הר"ן דלר"י ל"ש קדשה שני קודם לזמן הראשון ל"ש אמר מעכשיו ולאחר מ' יום שהוא לאחר זמנו של ראשון תפסי קדושי ב' דהא רווחא שבק קמא לכל מאן דמקדש לה תוך ל' יום אבל לרב דמספ"ל אי תנאה אי חזרה אלו קדשה ב' לאחר מ' אין לחוש לקדושיו שכבר חלו קדושי ראשון בין דהוי תנאה בין דהוי חזרה עכ"ל והן הן דברי הרשב"א בחידושיו יע"ש ויש לדקדק דלרב נמי אמאי אין חוששין לקדושי ב' הא אי מעכשיו ולאחר ל' יום חזרה הוי א"כ יכולה לחזור בתוך ל' יום ואם כן כיון שקבלה קדושין מאחר לאחר מ' יום אין לך חזרה גדולה מזו ומ"ש הרשב"א והביאו הר"ן לעיל מיניה דקבלת קדושין אין לך חזרה גדולה מזו ואם מת או גירשה הב' בתוך ל' יום אינה מקודשת לראשון ול"מ לדעת הרשב"א אלא אפי' לדעת הר"ן שם שחלק עליו היינו מטעמא שכתב שם דאפשר שלא חזרה בה חזרה גמורה מקדושי ראשון אלא עדיין דעתה שאם אפשר להם לחול דהיינו כשמת או גירש בתוך ל' שיחולו וכמבואר שם אמנם הכא ודאי מדקבלה קדושין מאחר לאחר זמנו של ראשון הרי ודאי דחזרה בה דאי לא הרי קדושי ראשון חלים הן קודם ואפשר לו' דס"ל דדוקא כשקדשה הב' בסתם או קודם זמנו של ראשון הוא דס"ל דקדושיה הן הן מיאוניה משום דאם איתא דלא חזרה בה איך מקבלת קדושין מאחר שיחולו מעכשיו הא אפשר שלא יחזור בו הראשון מקדושיו ונמצאו קדושי ראשון קדו' אמנם במקדשה הב' אחר זמנו של ראשון לא מוכחא מילתא שחזרה בה דאיכא למימר דמשום הכי קבלה לאחר זמנו של ראשון כדי שבאותו זמן מתברר הדבר אי חלו קדושי ראשון או לא והו"ל כאלו קבלה אדעתא דהכי שאם באותו זמן יתברר הדבר שלא חלו קדושי ראשון שיחולו קדושי ב' כנ"ל ליישב בדוחק ודע שמ"ש הרשב"א והר"ן ז"ל דלרב אין לחוש לקדושי ב' ואם באה להנשא לשוק אינה צריך גט אלא מן הראשון או אם בא בעלה הראשון לקחתה אינה צריך גט מהב' נראה דהיינו דוקא כשבאה להנשא אחר ל"י אבל בתוך למ"ד יום פשיט' ודאי דצריכה גט מב' דשמא יחזור או ימות הראשון בתוך ל"י ונמצאו קדושי ב' חלים למפרע וכדסביר' ליה לשמואל דאית ליה תנאה הוי וזה פשוט. עוד כתב הר"ן וז"ל והרמב"ם בפ"ז מה' אישות כתב אמר לה כו' ובבא אחר ואמר לה מעכשיו ולאחר עשרים יום כו' צריכה גט מכל אחד ואחד מפני שהיא מקודשת לכולן בס' ע"כ ודבריו תמוהים שכיון שהוא פוסק כר"י שאפי' מאה תופסים בה למה כתב שהיא מקודשת לכולן בס' והרי לר"י קדושי ודאי נינהו ואפשר שמפני שנסתפק לו אי קי"ל כרב או כר"י כתב שאפי' מאה תופסין בה מס' אבל עדיין אינו מס' מפני שכתב שאפי' הן מאה על הסדר הזה כו' וכבר כתבתי דלר"י אפי' אמר לה ב' מעכשיו ולאחר מ' יום קדושין תופסין עכ"ל ויש לדקדק דאמאי לא ק"ל עדיפא מינה ממ"ש רבינו ושניהם נותנים גט בין בתוך ל' יום כו' והשתא אי מספ"ל אי הלכה כרב או כר"י היכי מצי לגרש בתוך ל' יום הא כיון דס"ל לר"י דשיורא הוי והקידושין מתחילין מעכשיו ונגמרים לאחר ל' יום ומה"ט כתב הר"ן לקמן דהמקדש בשטר צריך שיהא השטר קיים עד ל"י ואם נקרע או נאבד בתוך ל' אינה מקודשת משום דבשעת גמר קדושין ליתיה לשטרא בעיניה א"כ מה"ט נמי איך יכול לגרש קודם גמר קדו' והרי הרשב"א בתשובה מפני מה שהכריח מן הירושלמי ומההיא דשמואל דקאמר גמרי קדו' ראשון דלדידהו אפי' אי תנאה הוי אין גמר קדושין אלא עד ל' יום כתב בפשיטות דאינו יכול לגרש קודם ל' משום דאין גט אלא לאחר גמר קדושין ואם כן מינה דלר"י דס"ל דאין גמר קדושין עד ל' יום אינו יכול לגרש תוך ל' וא"כ ממ"ש רבינו דשניהם נותנים גט בתוך ל' ע"כ שדעתו לפסוק כרב וס"ל דאי תנאה הוי חיילי קדושין למפרע לגמרי ושלא כדעת הרשב"א וגמרי קדושיו דקאמר שמואל לאו דוקא ואף שהרשב"א כתב בתשוב' הנז' דלר"י יכול לגרש תוך ל' היינו משום דאזיל לטעמיה שכתב בחי' דלר"י נגמרו הקדושין מעכשיו אלא ששייר מקום לתפוס קדושין ממי שמקדש בתוך ל' ומה"ט כתב שם בחידושיו דלר"י אפי' נקרע השטר קודם ל"י מקודשת אמנם לדעת הר"ן דס"ל דלר"י אין גמר קדושין אלא לאחר ל"י נראה דאינו יכול לגרש בתוך ל' ואפשר דס"ל להר"ן דאע"ג דעדיין לא נגמרו הקדושין אפי' הכי כיון שאינו מחוסר אלא זמן וכבר התחילו הקדושין מעכשיו יכול לגרש ולא דמי לההי' דאמרינן ולאשה דעלמא אינו גט דהתם שאני דמחוסר מעשה ועדיין לא חלו הקדושין כלל וכמו שצדד הרב מש"ל ודו"ק וה"ה כתב שדעת רבינו לפסוק כרב ודלא כאביי דכיון דפליגי אמוראי נקטי' לכולהו חומרא ומספקינן ליה בתנאה לחוד ובתנאה וחזרה כי הדדי ע"ש וראיתי להרב בית שמואל סי' מ' ס"ק ח' שכתב שלפי דעת ה"ה אפי' אם הב' אמר לה מעכשיו ולאחר מ' יום מקודשת לב' מס' דאיכא למיחש שמא זה שאמר מעכשיו ולאחר ל' יום אמר בלשון חזרה וכן כולם וזה שאמר מעכשיו ולאחר מ' יום אמר בלשון תנאה יע"ש ויש לדקדק דא"כ תיקשי לי' דאמאי כ' רבי' דאפי' הן מאה בס' הזה דמשמע דוקא בס' הזה כמ"ש הר"ן והיותר תימ' על מרן הכ"מ שתמה על ה"ה דכיון דנקט רבינו לכולהו חומרי היל"ל דאפילו לאחר מ' יום מקודשת מס' כיון דלר"י אפי' בלאחר מ' יום קדושי כולן תופסין והי"ל להקשות בפשי' דלפי' דעתו דמספ"ל בתנאה וחזרה כי הדדי א"כ מה"ט אפי' בלאחר מ' יום מקודשת מספק ותו דאכתי תיקשי ליה לפי דרכו שכתב דר"ח דאותביה ס"ל דטעמא דר"י משום דהאי לישנא משמע תנאה וחזרה כי הדדי ונקטינן כותיה דאם כן תיקשי ליה בפשיטות טפי דאמאי נקט רבינו בסדר הזה דמה"ט אפי' לאחר מ' יום מקודשת מס' כמ"ש הרב בית שמואל ולכן נראה דס"ל לה"ה ומרן כ"מ שדעת רבי' כדעת הרשב"א שכתב בתשו' דאף לרב ושמואל דס"ל תנאה הוי אין הקדושין נגמרין אלא לאחר ל' יום והילכך אפי' נימא דב' דקאמר מעכשיו ולאחר מ' יום לתנאה איכוון אפי"ה כיון דאין הקדושין נגמרים אלא עד לאחר מ' יום ולאחר ל' יום כבר נגמרו קדושי ראשון לא חיילי תו בתר הכי קדושי ב' ואף דלר"י אפילו בא ב' וקדשה לאחר מ' יום חיילי קדושי שני ואע"ג דקדושי ראשון גמרי לאחר ל"י וקדושי ב' לא גמרי עד לאחר מ' יום שאני לר"י דרווחא שביק לכל מאן דמקדש בתוך ל"י שיחולו קדושיו אפילו אי מקדשה לה לאחר זמנו של ראשון ולפי מ"ש לעיל בדעת הר"ן יש ליישב שפיר וכדברי הר"ן נראה ממ"ש אביי בא אחר וקדשה לאחר עשרה ימים ואם איתא לישמועינן רבות' אפילו בא אחר וקדשה אחר זמנו של ראשון דהיינו אחר מ' יום כנ"ל:<br><b> עוד </b> כתב הר"ן וז"ל והרשב"א סובר דהלכת' כר"י דקי"ל כותיה לגבי רב ושמואל כו' והא דלא משכח ביבמות זיקת שני יבמין אלא מדרבנן ואליבא דר"י משכחת לה בדאוריית' ה"ט משום דאפילו לדידיה לא משכחת לה אלא בשמתו שניהם כאחת ואליב' דר"י הגלילי דאמר אפשר לצמצם ולא קי"ל כותיה כו' ונראה דלפי דברי הרשב"א הא דאמרינן בריש פרק המגרש אלא אשת ב' מתים היכי משכחת לה כגון שקדש' ראובן חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם כו' אליבא דר"י הגלילי דוקא היא וכן כתב הרשב"א שם ועפ"ז יש לומר מה שהקשה הרב לח"מ ז"ל בפרקין ה' י"ג על מה שפסק רבינו דאם א"ל הרי את מקודשת חוץ מפ' הרי זו מקודשת מספק וז"ל לפי מ"ש ה"ה שרבינו מפרש מאי דקאמר בגמרא אם איתא לדרב אבא היינו בס' דרב אבא א"כ ההוא דינ' דבא אחר וקדשה כו' הוי לפי האמת וכשבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם נקרא' אשת שני מתים מס' ויש להחמיר כיון שהוא ס' וא"כ קשה למה לא כתב דין זה בה' יבום וחליצה פ"ו גבי דין אשת ב' מתים וכן נמי קשה דהי"ל לרבינו לאשמועינן ההיא דאמרינן התם דאם בא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה חוץ מראובן דמותרת להתיבם ולא מיקרי אשת ב' מתים משום דקדושי שמעון לא אהני אכן לפי דברי הרשב"א ניחא שפיר דההוא סוגי' דהתם אליב' דר"י הגלילי אזלא ולא קי"ל כותיה הלכך לא משכחת אשת ב' מתים כלל ואם בא שמעון וקדשה חוץ מראובן אינה מתייבמת משום דלא קרינן ביה משעת נפילה יבמה יבא עליה כמ"ש הרשב"א שם ודו"ק ומ"ש עוד הר"ן ולדעת הפוסקים כר"י דשיור' הוי המקדש בשטר מעכשיו ולאחר ל' יום צריך שיהא השטר קיים כו' נראה שכונתו לומר שלדברי הפוסקים כר"י צריך שיהא השטר קיים ואם נקרע בתוך ל' יום אינה מקודשת דכיון דאין הקדושין נגמרים אלא עד לאחר למ"ד יום ובשעת גמר הקדושין ליתיה לשטרא ולדעת הפוסקים כרב לכתחילה ודאי צריך שיהא השטר קיים משום דמספ"ל שמא חזרה הוא אלא שאם נקרע בתוך ל"י הוי ס' מקודשת ונראה שלא כתב כן אלא לפי דעתו ז"ל דס"ל דלר"י אין גמר קדושין אלא עד לאחר ל' יום אמנם דעת הרשב"א ז"ל בחי' דלר"י אפי' נקרע השטר בתוך ל' יום מקודשת משום דלר"י נגמרו הקדושין מעכשיו אלא דשייר זמן שיחולו אף קדושי אחרי' בה וכתב בסוף דבריו דלפי זה צ"ל דס"ל לר"י בבעיא דר' אבא הכא דבין לרבנן בין לר"א בקנין כל דהוא סגי ולא מקשי' הויה ליציאה יע"ש וכן הסכים הוא ז"ל בתשובה סי' תש"ז ולפי זה נראה שלדעת הרשב"א ז"ל לענין גיטין אם אמ"ל מעכשיו ולאחר ל' יום אינה מגורשת ואפי' אם הגט קיים עד לאחר ל' יום משום דהו"ל גט שיש בו שיור וזה מבואר שהרי לענין קדושין כתב הרשב"א ז"ל דה"ט דמקודשת משום דלא מקשינן הוי' ליציא' ואם כן מינה דבגיטין כה"ג אינה מגורשת (ולפי מה שר"ל בתחילת דבריו דלר"י לא גמרי קדושין עד ל' יום אם נקרע הגט אינה מגורשת כלל) ומעתה יש לתמוה על מ"ש ה"ה ז"ל בפ"ט מה' גירושין הלכה א' וז"ל וראיתי להרשב"א ז"ל שכ' דלענין הלכה גט ופרה שוים כו' ואם אמר מעכשיו בפרה קנה ובגט הו"ל מגורשת ואינה מגורשת דמספ"ל אי חזרה אי תנאה כו' וכ"כ הר"ן ז"ל משמו בפרק הכותב ויש לתמוה שדבריו סותרים למ"ש בה' אלו שהרשב"א ז"ל פסק כר"י וכיון שכן נראה דבנקרע הגט או בעומד בר"ה אינה מגורשת כלל ממ"נ דאי ס"ל כדעת הר"ן והרמב"ן דלר"י לא גמרי עד לאחר ל"י וכמו שרצה לומר בתחילת דבריו הרשב"א ז"ל בחידושיו אם כן נראה דכל שנקרע הגט בתוך ל' יום אינה מגורשת כלל ואי לפי מה שהסכימה דעתו שם ובתשו' הנז' דלר"י גמרי קדושיו מעכשיו אלא דשיורא שייר נראה דבגט אפי' הגט קיים אינה מגורשת דהו"ל גט שיש בו שיור וצ"ע:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הנותן </b>
+<b> ב' פרוטות כו'.</b> כתב ה"ה וכן דעת הרשב"א ז"ל ואמר שיצא לו לרבינו מההיא דאמרינן פ' אע"פ דאותיב ר' אילא התם אלו אמר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנו ממך תיקדוש מי לא קדשה ודחי ליה רב ירמיה מי דמי התם בידו להתקדש כו' אי לימא כל שבידו להקדיש עכשיו אף ע"פ שמתנה עליו לאחר זמן שאינו בידו אפילו הכי חייל ועיין בהר"ן והרשב"א ז"ל בתשו' סי' אלף רי"ב כתב דיש לדחות דאכתי לא איפשיט' בעיין מדר' איל' דההיא דרב אילא שאני דבידו להקדיש עכשיו לעולם וא"צ דעת אחרים אבל גבי קדושין לאו בידו לגמרן שהרי צריך שיהא בדעת האשה להתקדש לו ואף על פי שהאשה מתרצה עכשיו בכך ודעת שניהם שוה מ"מ כיון שאין ביד האחד לגמור הקנין מעכשיו בלא דעת חבירו כמחוסר מעשה חשבינן ליה א"ד ז"ל וק"ל לפי חילוק זה מהא דאמרינן בנדרים דף ל' לבר פדא דאמר פדאן חוזרות וקדשות תפשוט הא דבעי ר' הושעי' כו' איתער בהו ר"י מאי מדמיתון פדאן הוא לפדאום אחרים כו' ואשה כפדאום אחרים דמייא כו' והשתא לדעת הרשב"א ק' טובא דמאי קאמר תיפשוט כו' שאני ההיא דבר פדא דבידו להקדיש עכשיו לעולם בלא דעת חבירו אבל גבי קדושין אין בידו לגמור הקנין בלא דעת חבירו ור"י גופיה אמאי איצטריך ליה לדחויי מטעמא דאשה כפדאום אחרים דמיי' ואמאי לא דחי לה מה"ט וצ"ע ועיין עוד בהר"ן שם שכ' דברי הרשב"א וכתב עוד וכ"ת אמאי לא פשטינן לי' מהתם ותי' דההיא רב איל' הוא דקאמר לה מסברא דנפשיה ורבי ירמיה לא ידע לה ומשום הכי מבעי' ליה כו' וצ"ע במאי דקאמר ור"י לא ידע ליה שהרי רבי ירמיה הוא דקאמר פרק אף ע"פ מי דמי התם בידו כו' ועיין בתשו' הרשב"א סתס"ז ואולי שכונתו לומר דרבי ירמיה כי קאמר התם בנדרים מאי קא מדמיתון כו' אכתי לא הוה שמיע ליה ההיא דר' איל' ומש"ה מבעיא ליה ולבתר הכי שמעה בפ' אף על פי ודו"ק:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>האומר </b>
+<b> לאשה הרי את מקודשת בק' דינרים כו'.</b> כתב ה"ה אבל הרמב"ן פסק כי"א כו' כ"כ הר"ן פ"ק דקדושין וז"ל כתב הרמב"ן דמסתברא דהלכתא כיש אומרים דמקו' מדתני' בפ"ק התקדשי ל' בק' זו ונמצא חסר דינר אינה מקו' דאלמ' בק' סתם מקו' אע"פ שלא נשתייר אלא דינר ולא אמרי' כסיפ' לה מילת' ע"ש וראיתי למוהרימ"ט ז"ל שם בחי' שהק' על ראיה זו דמאי מייתי דהתקדשי לי במנה ונתן חסר דינר ה"ז מקודשת וישלים כלומר על מנת שישלים קאמר ואין הקידושין נגמרים אלא א"כ ישלים ובהא ודאי לא אמרי' דכסיפא לה מילתא דבלא תביעתה איהו מוזהר זהיר כדי שיתקיימו מעשיו וקדושיו וסמכה דעתה שפיר כמו האומר ה"א מקודשת ע"מ שאתן לך ק"ק זוז דמקודשת והוא יתן אבל הכא שעשאו מלוה הדינר הנשאר ורוצה שיהיו הקדושין נגמרים מעכשיו והדינר נעשה עליו כמלוה בהא ודאי אמרי' דכסיפא לה מילתא ולא סמכא דעתה מאחר שכבר היא מקודשת ושחק בה א"ד יע"ש שהניחו בצ"ע. וכפי דבריו מיושבים דברי רש"י ז"ל בשמעתין שכתב בד"ה במילי אוחרי וז"ל שא"ל התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר וא"ל הרי הוא עלי מלוה והקשה מוהר"ש יונה ז"ל סימן נ"ז דלמה הוצרך לזה והרי במנה סתם ונמצא חסר דינר ממילא נשאר הדינר מלוה והו"ל כאומר ע"מ שאשלים יע"ש מה שנדחק בזה אכן כפי דברי הרב ז"ל הנה נכון דס"ל לרש"י ז"ל דאי לא אמר הרי עלי מלוה אין הקדושין נגמרים עד שישלים ובהא אליבא דכ"ע לא אמרי' כסיפא לה מילתא אכן דברי הרב ז"ל תמוהים לע"ד שכפי דבריו ק' דמאי פריך בגמ' ואלא הא דאמר ר"א התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ה"ז מקודשת וישלים לימא כתנאי אמרה לשמעתיה ומאי קושיא שאני הא דר"א דאין הקידושין נגמרים אלא עד שישלים וכדאמרי' התם בפ"ק בהדיא כיון דא"ל מנה ונתן לה דינר נעשה כאומר לה ע"מ ומש"ה אמרינן דלא כסיפא לה מילתא כמ"ש הרב ז"ל אלא ודאי דל"ש ומה שהוצרך רש"י לומר דמיירי באומר הרי עלי מלוה נראה לי שהכריחו לפרש כן משום דק"ל לישנא דברייתא דקאמר וי"א מקודשת דהול"ל מקו' וישלים כדקאמר ר"א משו"ה הוכרח לומר דמיירי באומר הרי עלי מלוה דמהשתא אפי' בשלא השלים הרי נגמרו הקדושין ואין עליו אלא חוב בעלמא כנ"ל. ומה שהביא הרב ראיה מההיא דהרי את מקודשת ע"מ שאתן לך ק"ק זוז דמקודשת והוא יתן ולא אמרינן כסיפא מילתא אין ראיה דהרי אמרינן דחסר דינר כיון דדבר מועט הוא כסיפא מילתא אבל מנה חסר צ"ט לא כסיפא מילתא אלא דאכתי קשה למאי דס"ד בגמ' דפריך מדר"א ולא אסיק אדעתיה לחלק בין חסר דינר לחסר צ"ט אדפריך מדר"א אמאי לא פריך מדר"א גופי' דקאמר בפרק האומר דספק מקודשת והוא יתן לימא כתנאי אמר' לשמעתיה וי"ל דהוה ס"ד לחלק דדוקא באומר התקדשי במנה ונתן לה חסר דינר כסיפא לה מילתה כיון שכבר נתן לה אלא שנשאר עליו קצת חוב אבל בע"מ שאתן לך ק"ק זוז כיון שלא נתן לה כלום עדיין לא כסיפא לה מילתא ולפי המסקנא ניחא שפיר בלא"ה כנ"ל: והרב ב"ח ז"ל סי' כ"ט כתב דמ"ש רש"י ז"ל ואמר הרי עלי מלוה הוא משום דסבירא ליה דע"כ ל"פ אלא בדא"ל דינר החסר יהא עלי כמלוה דהשתא לא כסיפא לה מילתא למתבעיה אבל בדלא אמר הכי לכ"ע אינה מקודשת דבהא ודאי כסיפא לה מילתא למיתבעיה כיון דלא קבלו עליו במלוה וע"פ זה יישב דברי הטור שפסק שם דאם היה חסר דינר אינה מקודשת ואם א"ל דינר החסר יהא עלי במלוה מקודשת ומסתמיות דבריו שם משמע דאפי' במנה סתם קאמר ואלו הרא"ש ז"ל פסק בשמעתין כמ"ד לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה וא"כ ק' איך סתם הפך דעת אביו הרא"ש ז"ל אלא מוכרח לומר דס"ל דבדלא אמר הרי עלי מלוה לכ"ע כסיפא לה מילתא למיתבעיה א"ד יע"ש ויש לדקדק עליו דא"כ למאי דס"ד בגמ' דאין לחלק בין מנה חסר דינר לחסר צ"ט א"כ היכי פריך ואלא הא דקאמר ר"א מקודשת וישלים לימא כתנאי אמרה לשמעתיה הו"ל למפרך דאתיא דלא כמאן שהרי הא דר"א בשנתן לה דינר סתם מיירי מדאמרינן התם מ"ט כיון דאמר לה מנה ונתן לה חסר דינר כמאן דאמר לה על מנת דמי ואלו באומר הרי עלי מלוה לא אצטרכינן לטעמא דע"מ כלל שהרי בפירוש קא א"ל בהדיא שיחולו הקדושין מעכשיו והמעות אינו אלא חוב בעלמא ותו מדקאמר מקודשת וישלים ואלו באומר הרי עלי מלוה הרי נגמרו הקדושין מעכשיו וכמו שכתב מוהרימ"ט ז"ל וכן מדוקדק מלשון הטור ז"ל שכתב ואם אמר לה הדינר החסר יהא עלי במלוה מקודשת ולא כתב מקודשת וישלים כמ"ש בדין מנה ונתן לה דינר וכן נראה ממ"ש הרב החי' שהק' לס' בה"ג שכתב אברייתא דהתקדשי לי בפקדון אם נשתייר שו"פ מקודשת דפקדון בעי למלויי ניהליה ואם כן הו"ל לברייתא למימר מקודשת וישלים יע"ש ואם איתא לדידיה נמי תיקשי בברייתא דידן היכי קתני מקודשת סתם אלא ודאי מוכח דכל שאמר הרי עלי מלוה מקודשת מיד וא"כ קשה הא דר"א דלא כמאן אתיא כיון דלא א"ל הרי עלי מלוה לכ"ע כסיפא לה מילתא לדעת הרב ב"ח אלא ודאי משמע דל"ש ואפשר ליישב דבריו דלס"ד דמקש' נמי הוה סבירא ליה לחלק בין מנה חסר דינר לחסר צ"ט אלא דהוה ס"ל דכיון דבמנה חסר דינר אפי' באומר הרי עלי מלוה ס"ל לתנא קמא דאינה מקודשת הה"נ במנה חסר צ"ט כל שלא אמר הרי עלי מלוה דבהדרגו' תרוייהו שוים ומש"ה פריך לימ' כתנאי כו' למימרא דכמ"ד במנה חסר דינר ואמר הרי עלי מלוה מקודשת מצי אתי שפיר דבחסר צ"ט אע"ג דלא אמר הרי עלי מלוה הו"ל כמנה חסר דינר בשאמר הרי עלי מלוה ועוד נ"ל לומר שדעת הטור ז"ל כמ"ש הרב החי' בפ"ק וז"ל וק"ל למורי נר"ו לתירוץ דרב אשי מאי שנא דנקט בסיפא מנה זו אפי' במנה סתם אם נמצא חסר דינר אינה מקודשת וכסיפא לה מילתא ואפי' למ"ד דלא כסיפא הכא כיון דיהיב לה כוליה מנה כחדא אם חסר דינר אינה מקודשת דסברה כוליה מנה קא יהיב לה וכמנה זה דמי ויש לדחות דלהכי קרי ליה מנה זו דכמנה זה דמי כו' יע"ש ומתבאר שם מדבריו דס"ל דהא דפליגי בשמעתין אי כסיפא לה מילתא או לא בשהודיע לה דמנה חסר דינר קא יהיב לה כמו שיראה המעיין ונמצא חסר דינר דקאמר בשמעתין בנמצא חסר דינר בעוד שהיה מונה והולך וא"ל הרי עלי מלוה בשעת גמר הנתינה מיירי וא"כ מעתה נתבארו דברי הטור ז"ל שסתם דבריו וכתב דאם היה חסר דינר אינה מקודשת ואפילו במנה סתם דכיון דיהיב כוליה מנה כחדא דעתה אכוליה מנה וכמנה זה דמי וכן במנה סתם והיה מונה והולך כיון דקי"ל כתירוץ דרב אשי הו"ל כמנה זו ולא סמכא דעתה אלא אמנה זה שהיה מזומן בידו כנ"ל ועיין בפרישה ובהרב מח"א הלכות קנין מעות די"ח והר"ן ז"ל דחה לראיית הרמב"ן ז"ל וז"ל ולי נראה מהא לא אריי' דבמנה זה ודאי לא שייך למתני ביה חסר צ"ט דאי הכי הא ידעה דמנה אין כאן דאיהו אסיק שמיה מנה ואדעתא דהכי סברה וקבלה כו' ורבותא קמ"ל דסד"א דדרך מנה להיות חסר לפעמים דינר וכיון דא"ל במנה זו כמו שהוא קאמר קמ"ל עכ"ל והנה כל האחרונים אחזו צער בדברי הר"ן הללו דנדרש ללא שאלו דמנה חסר צ"ט מאן דכר שמיה ואנן על מנה חסר דינר קיימי' ומסתייה להר"ן לומר ורבותא קמ"ל והרב בעל שי למורא כתב בזה ב' דרכים האחד דכונת הר"ן לומר דליכא למידק הך דיוקא דקאמר הרמב"ן דאי כדברי הרמב"ן ז"ל דדייק מדקאמר במנה זו אינה מקודשת מכלל דבמנה סתם מקודשת דא"כ במנה זו ונתן לה דינר אחד אינה מקודשת מדנקט ר"א דמקודשת במנה סתם מכלל דבמנה זו אינה מקודשת וזה אינו דודאי סברה וקבלה אלא ע"כ לומר דאע"ג דבמנה זו מקודשת אצטריך ר"א לאשמו' משום דבמנה זו טעמא משום דסברה וקבלה במנה סתם משום תנאה ה"נ אע"ג דבמנה חסר דינר אינה מקודשת משום כסופא כיון דלאו מחד טעמא הוא אין לעשות דיוק א"ד יעיין שם והן דברים תמוהים דבמנה זו ונתן לה דינר כיון דלדעת הר"ן ז"ל מקודשת מטעמא דסברה וקבלה אין מקום כלל לדייק ממאי דלא קאמר ר"א האי דינא במנה זו דס"ל דבמנה זו אינה מקודשת אלא דנקט מנה סתם משום דבעי למימר מקודשת וישלים דאלו במנה זו מקודשת מיד אפי' בלתי השלמה משום דסברה וקבלה אבל בברייתא דייק שפיר הרמב"ן כיון דמנה סתם ומנה זו תרוייהו חד דינא אית להו אמאי קתני בברייתא מנה זו וזה פשוט גם מה שתירץ עוד שהר"ן הבין בכונת הרמב"ן ז"ל שכונתו לדייק דע"כ הא דנקט בברייתא מנה זו חסר דינר אינה מקודשת משום דבמנה סתם מקודשת ואי גם במנה סתם אינה מקודשת שפיר טפי הו"ל לתנא לאשמועינן גבי מנה זו בחסר צ"ט דאינה מקודשת אע"ג דלגבי מנה סתם מקודשת ואמאי נקט דינא דאינה מקודשת במנה זו לגוונא דגם במנה סתם אינה מקודשת לנקוט בגוונא דבמנה סתם מקודשת ולזה דחה הר"ן ואמר דבמנה זו חסר צ"ט ודאי דמקודשת משום דסברה וקבלה א"ד יע"ש הנה כפי מה שהעלה הרב ז"ל שם בסמוך לדעת הר"ן שאם האשה לא ידעה דאין כאן מנה אלא אחר שבא הדינר לידה אמנם בשעת קדושין לא ידעה בזו ודאי דלא אמרינן סברה וקבלה אלא הו"ל כשתיקה דלאחר מתן מעות ומ"ש הר"ן סברה וקבלה היינו בשידעה קודם שפשטה ידה והסכים לזה דעת הרשב"א ז"ל עם דעת הר"ן יע"ש א"כ קשה דמה תיקן הר"ן בזה הא אכתי קשה אמאי לא נקט הברייתא בגוונא דבמנה סתם מקודשת בחסר צ"ט ובדלא ידעה קודם שפשטה ידה דומיא דדינר של נחושת דקתני בברייתא דמוקמינן לה בגמ' בשלא ידעה וכגון דקדשה בלילה ולכן נראה לי לומר דהר"ן ז"ל הבין בכונת הרמב"ן ז"ל שכוונתו לדייק מדקתני בברייתא ונמצא חסר דינר ולא קתני ונמצא חסר אפילו דינר דומיא דרישא דקתני אם רצה לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו דמהשתא כי הוה קתני הכי לא הוה דייקינן מינה אלא דאף במנה סתם משכחת לה דמקודשת וכגון בשנמצא חסר ב' או ג' דינרים דלא כסיפא לה מילתא משא"כ במנה זו דאינה מקודשת לעול' אמנם השתא דקתני בברייתא ונמצא חסר דינר לאורויי אתא ולדיוקא אצטריך לומר דאף במנה סתם דומיא דמנה זו מקודשת אפי' בחסר דינר דלא כסיפא לה מילתא דמגופא דברייתא ודאי דלא דייק לה הרמב"ן ז"ל משום דאיכא למימר דברייתא לאו לדיוקא אצטריך אלא עיקרא אתא לאשמעינן דכל דחסר ממנו לא שנא חסר דינר או יותר אינה מקודשת וחסר דינר אורחא דמילתא נקט וכמו שכן דחה הרשב"א ז"ל בחידושיו ראיית הרמב"ן בפשיטות אלא דס"ל להר"ן דעיקר ראיית הרמב"ן ז"ל הוא מדלא קאמר אפילו חסר דינר דומיא דרישא כמ"ש ואהא תירץ הר"ן ז"ל דבמנה זו לא שייך למתני חסר צ"ט כו' כלומר דאם כן אי הוה נקט בברייתא אפילו חסר דינר הוה טעינן למימר דחסר צ"ט נמי אינה מקודשת דומיא דרישא דחסר צ"ט נמי בכלל אפי' דקתני להכי הוצרך לומר חסר דינר ומשום דאכתי ק' ליה אמאי לא קתני ונמצא חסר ב' או ג' דינרים דמהשתא הוה אשמועי' דאע"ג דבמנה סתם מקודשת במנה זו אינה מקוד' ואמאי נקט ברייתא חסר דינר דאפי' במנה סתם אינה מקודשת ואהא כתב ורבותא אשמועי' ושוב ראיתי למוהרימ"ט ז"ל שכתב מעין דרך זו שכתבנו אלא שהמעיין יראה שמה שהקשה שם לפי דרכו לא יקשה לפי דרכנו גם מה שהקשה עוד שם דלענין צ"ט אדקאמר דכיון דידעה דמנה אין כאן סברה וקבלה נימא דכיון דידעה דאין כאן מנה סבורה היא שישלים אחר כך וקידושין מיהא הוו ובלבד שיתן יע"ש נראה דלק"מ דהר"ן ז"ל הכי קים ליה מסברא דנפשיה דודאי מקודשת מיד דכיון דמנה זו קאמר א"כ מוכחא מילתא דאיהו דאסיק ליה שמי' מנה ואדעתא דהכי סברה וקבלה ולא דמי למנה סתם כלל ותו דהוכרח הר"ן לומר דבמנה זו מקודשת מיד משום דאי מקודשת וישלים א"כ ק' לר"א דנקט מילתי' במנה סתם דמקודשת וישלים אמאי לא אשמועי' רבותא במנה זו וכמ"ש הוא ז"ל בדרך הב' יע"ש ואדרבא לדרך הב' שכתב הרב ז"ל שם ק' דאי משום דק"ל להר"ן לפי תי' אמאי לא נקט ר"א במנה זו אמאי הוצרך הר"ן ז"ל לומר דבמנה זו מקודשת מיד נימא דבמנה זו אינה מקודשת כלל אלא ע"כ לומר דהכי קים ליה להר"ן ז"ל מסברא דנפשיה דודאי מקודשת אם כן אף אנו נאמר כן לדרך הא' דהכי קים ליה מסברא דודאי מקוד' ודאי מיד וזה פשוט ועל פי האמור נראה שיש לישב ג"כ מה שהקשה עוד הרב הנזכר על ראיית הרמב"ן וז"ל ועוד קשה מנין לנו לדקדק הא בסתם מקודשת אע"פ שישלים אחר כך לימא דודאי אין האשה מתרצית לתבוע אח"כ וכסיפא לה מילתא וה"ק דוקא במנה זו ונמצא חסר דינר אינה מקודשת אף על פי שישלים מביתו לאלתר אבל במנה סתם ונמצא חסר דינר ישלים לאלתר אבל אחר זמן לא דכסיפא לה מילתא יע"ש אכן כפי מ"ש לעיקר ראיית הרמב"ן ז"ל מדלא קתני ונמצא חסר אפילו דינר דומיא דרישא ניחא דסבירא ליה להרמב"ן דע"כ ברייתא לדיוקא אתא לאשמועינן דמנה סתם מקודשת וישלים אפילו לאחר זמן משום דלא כסיפא לה מילתא דאי דיוקא דברייתא במשלים מיד מביתו אם כן קשה אמאי לא קתני אפילו חסר דינר ודוק:<br><b> מיהו </b> ק"ק לדעת הרמב"ן ז"ל דא"כ כי קאמר בגמ' ה"נ מסתברא דאס"ד רישא במנה סתם השתא במנה סתם לא הוו קדוש' במנה זו מבעיא אמאי לא משני דאי משום הא לא אירייא דסיפא לדיוקא אצטריך לאשמועינן דבמנה סתם מקודשת כדמשני הכי בכמה דוכתי ויש ליישב וכמ"ש עוד הר"ן וז"ל אבל מה שהשמיטוהו הרי"ף והרמב"ם ז"ל משום דס"ל דמלוה קונה במנה כו' והם סומכין בזה על סוגיא שבפרק הזהב כו' ומעתה כיון דאמאי דאוקמוה הך פלוגתא במנה חסר דינר היינו משום קושיין דאי מלוה להוצאה ניתנה במכר אמאי קנה ואנן קי"ל דבמכר קנה כו' ע"ש יש לדקדק שהרי בסוגיא דהזהב מתרצינן לה בהכי אליבא דר"ן דס"ל פירות לא עבדי חליפין דס"ל דמלוה קונה במכר ואלו ר"ן גופיה קאמר בשמעתין הונא חברי מוקי לה במילי אוחרי משמע דאיהו נמי הכי ס"ל וי"ל ודוק: עוד ראיתי למוהר"ש יונה שהקשה על מ"ש הרשב"א בתשו' סי' תקס"ה והביאה מרן הב"י סי' הנז' שהשיב על אדם שלקח טורניס ונתן לאשה ואמ"ל התקדשי לי במנה זו דאינה מקודשת וראי' מדאקשינן בגמ' השתא במנה סתם כו' והוא תימא דאפילו נימא דהרשב"א ז"ל משוה דינא דחסר דינר לחסר צ"ט מ"מ מה לו אצל קושית הגמרא ופרש"י והלא ברייתא ערוכה היא דנמצא חסר דינר אינה מקודשת יע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד נרא' לומר שהוצרך הרשב"א ז"ל להביא ראיה מקו' הגמרא משום דאי מבריית' הוה טעינן למימר דברייתא דוקא נמצא חסר דינר קתני דאינה מקודשת דאיכא תרתי כסיפא לה מילתא ומנה זו דלא סמכה דעתה אלא אמנה זו משום דכסיפה לה מילתא למיתבעיה אבל חסר רובו כנדון שלו דלא כסיפא לה מילתא למיתבעיה מקודשת דאע"ג דמנה זו קאמר מ"מ כיון שהרי הוא משלים לה אח"כ לא איכפת לה ובמנה סתם אע"ג דחסר דינר מקודשת משום דכיון דמנה סתם קאמר הו"ל כאלו א"ל בהדיא ע"מ שאשלים לך מנה ואדעתא דהכי סברה וקבלה ולא כסיפא לה מילתא וכן כתב הרשב"א ז"ל בחי' בשמעתין שדחה ראית הרמב"ן ז"ל וכתב דע"כ ונמצא חסר דינר דנקט ברייתא לאו דוקא ולדיוקא דמנה סתם אלא אורחא דמילתא נקט ותדע דאי בריית' דוקא קתני אף אנו נאמר דדוקא חסר דינר דאיכ' תרתי מנה זו וכסיפ' לה מילתא הא חסר רובא מקודשת א"ד יע"ש וא"כ מש"ה הוצרך להביא ראיה ממאי דפריך בגמר' השתא במנה סתם כו' דמהא מוכח דס"ל לתלמוד' דבריית' לאו דוקא וה"ה חסר רובו דאי ס"ל דבחסר רובו מקודשת וישלים היכי פריך השתא במנה סתם כו' כפי פירוש התוספות והרשב"א ז"ל שכתבו דהכי פריך וכיון דבמנה סתם יכולים לחזור עד שישלים משום דבכוליה מנה הוא דקא מקדש לה שמעי' דבמנה זו ונמצא חסר דינר אינה מקודשת כלל ואפי' לכשישלים דלא סמכה דעתה אלא אמנה זו המזומן ואם איתא דבחסר רובו מקודשת לכשישלים אם כן טובא אצטריך בריית' לאשמועינן במנה זו דאע"ג דבחסר רובו מקודשת לכשישלים ולא אמרינן לא סמכה דעתה אלא אמנה זו אפילו הכי בחסר דינר אינה מקודשת משום דאיכא נמי טעמא דכסיפא והיכי תלי לה תלמודא דינא דמנה זו לענין דאינה מקודשת כלל לדינא דחזרה דמנה סתם הא חסר רובו יוכיח דאע"ג דבמנה סתם איתיה בחזרה במנה זו מקודשת וישלים אלא ודאי דס"ל לתלמודא דחסר דינר לאו דוקא ואורחא דמילתא נקט וכולה מילתא תליא משום דלא סמכה דעתה אלא אמנה זו המזומן והיינו שהוצרך הרשב"א ז"ל בתשו' להביא פירש"י ולכתוב עליו שאינו מחוור משום דכל ראייתו היא לפי פירושו שנראה לו עיקר כנ"ל נכון ודוק:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>קדש </b>
+<b> נשים רבות כו' ואם אמר להם הראויה מכם לביאה כו'.</b> עיין מ"ש ה"ה וז"ל ועוד דכיון שהוא במלה אחת מקדשם ואומר כולכם מקודשות לי כיון שאין אחיות מקודשות אפי' האחרות אינן מקודשות ואפי' ר"ל מודה בהא דכל זה שלא נוציא סוגיא זו האמור בפשיטות מההלכה יע"ש וראיתי להרב בל"מ ז"ל שהקשה עליו דמשמע לפי טעם זה דאלו היה בב' מלות כגון שאמר הרי אתם ואחיות מקודשות לי דנכריות מקודשות דהוי כאת וחמור ואם כן כשכתב רבינו ז"ל דאם אמר הראוי' לי מכם לביאה כו' לשמועינן רבותא דאפי' שאמר לנכריות הרי אתם ואחיות מקודשות דנכריות מקודשות ובשלמא בגמרא הוצרכו לתרוצי באומר הראוי' לי מכם לביאה כו' משום דשקלו וטרו למ"ד קני את וחמור לא קנה אבל אנן דקי"ל דקנה לשמועינן רבותא ותירץ דהא הוי רבותא טפי דאפי' שאמר הראויה לי מכם לביאה הוה ס"ד דאחת מן האחיות ליהוי מקו' דראויה היא לביאה לחודה קמ"ל דלא מקרי ראויה לביאה כיון דלא ידעינן הי מנייהו היא עכ"ד יע"ש והנה מ"ש הרב ז"ל דבשלמא בגמ' הוצרכו לתרוצי באומר הראויה כו' משום דשקלו וטרו למ"ד לא קנה אין דבריו מובנים אצלי דהשתא לדעת רבינו קיימינן ואיהו ז"ל ס"ל ע"כ דמאי דפריך רבא אלימא דאמר כולכם קני את וחמור הוא אליבא דהלכתא פריך ומשום דכללן במלה אחת כמ"ש ה"ה ז"ל ואם כן לדידיה תיקשי דאמאי הוצרכו בגמרא לאוקמא באומר הראויה לי מכם לביאה לוקמא באומר אתם ואחיות מקודשות וכר"ן דהלכתא כותיה דקנה מחצה ואולי שכונתו לומר דהן אמת דס"ל לרבינו דממאי דפריך בפשיטות קני את וחמור כו' ולא קאמר הניחא לר"ן דאמר קנה מחצה אלא לרב המנונא מאי איכא למימר מוכרח הדבר לומר דאליבא דהלכתא נמי פריך ומשום דכללן בבת אחת אבל למאי דאוקי בגמרא לאביי מתניתין באומר הראויה לי מכם כו' איכא למימר דמוקי לה הכי כי היכי דלא תקשי ליה מתני' לרב המנונא ולפי זה צ"ל דלמאי דקאמר רבא אלא לאו באומר כולכם ואחת מכם ס"ל לרבי' כפרש"י דבהא אפי' למ"ד קני את וחמור לא קנה מודה מטעמא דמשום ספיקא הוא דאינן מקודשות הא אי ידע בת זכיה היא דאם נאמר דס"ל דלמאי דקאמר רבא באומר אחת מכם הוא משום דקי"ל כר"נ דקנה מחצה כיון דהוי בב' מלות אם כן ק' טובא דאכתי מנ"ל לרבא להוכיח דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין לוקמא באומר כולכם וב' אחיות מקודשות לי דמשו"ה נכריות מקודשות כיון דהוו בב' מלות לדידן דקי"ל כר"ן אלא ודאי ע"כ לומר דאוקמתא דרבא אפילו למ"ד לא קנה היא וכפי' רש"י דהשתא הוכחת רבא אליבא דרב המנונא דלדידיה ע"כ צריך לאוקמי למתני' בהכי והיינו דקאמר ה"ד אי דאמר כולכם כפשטא קני את וחמור הוא ולא קנה אליבא דכ"ע אלא ע"כ לאוקמא בדאמר אחת מכם כי היכי דתיתי מתני' כרב המנונא ומ"מ לשון הרב שכתב דמשום דשקלו וטרו למ"ד לא קנה אין במשמע דבריו כן מה שתי' הרב ז"ל דהא הוי רבותא טפי דאפילו שאמר הראויה לי מכם הוה ס"ד דאחת מהן מקודשת כו' קש' מחלוקה אחרת שכתב רבינו ז"ל וכן אם אמר להן הרי כולכם מקודשות לי והיתה בהן שפחה או נכרית כו' ואם אמר הראויה לי מכם לביאה תהי מקודשת לי הרי כולן מקודשות חוץ מאותה אשה שאין קדושין תופסין בה דאדאשמועינן באומר הראויה לי מכם לביאה לישמו' רבותא באומר הרי אתם ושפחה מקודשות לי דהתם לא שייך תי' ז"ל ודוחק לומר דאיידי דב' אחיות נקט לה וכן ראיתי למוהרימ"ט ז"ל חח"מ סי' נ"ב שהכריח מחלוקה זו שכתב רבינו דבאו' הרי אתם מקודשות לי חשיב כללא כאומר כולכם מדלא אשמועי' רבותא טפי וכתב שאין לדחות ולומר דהא הוי רבותא טפי וכתי' הרב בל"מ דאכתי ק' מחלוקה היתה בהן שפחה שכתב רבי' הן אמת שדברי מוהרימ"ט ז"ל קשים אלי במה שהכריח מדברי רבי' דבאו' הרי אתם חשיב כללא כאומר כולכם מדלא אשמועינן רבותא טפי דאכתי תיקשי ליה אמאי לא אשמועינן רבותא באומר הרי כולכם וב' אחיות מקודשות דבהא ודאי מודה רבינו דחשיב פרטא דומיא דקני את וחמור אלא ודאי ע"כ לומר דרבינו ז"ל אוקמתא נקט ומיהא ליכא למישמע מינה אלא מיהא הדבר הקשה טובא הוא למה להריטב"א ז"ל שכתב ג"כ ליישב דברי בה"ג ושאר רבוותא שהביאו אוקמתא דאביי להלכה כדברי ה"ה לחלק בין כשמחלק בלשונו ואומר נכסי לך ולפ' ופ' לכשמערבם כולם בלשון אחד ואומר נכסי לכולכם דבהא לכ"ע כל שלא קנה חד מנייהו לא קנה כולהו אלא מסיים וז"ל ואוקימנה באומר אחת מכם דפלגינהו דבכה"ג קני את וחמור קנה מחצה כר"ן כו' והוא תימא דכיון דלהך אוקמתא דרבא ע"כ לא אתיא אליבא דר"ן אם כן מנ"ל לרבא לאוקמא באומר אחת מכם כי היכי דתידוק מינה דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קידושין לוקמא באומר כולכם וב' אחיות מקודשות דנכריות מקו' משום דפלגינהו ולכן נראה דס"ל להריטב"א ז"ל דבאו' כולכם וב' אחיות מקודשות לא חשיב כפלגינהו וכאומר נכסי לך ולפ' ופ' אלא חשיב כאומר כולכם ואינו אלא פרושי קא מפרש דכולכם דקאמר שתי אחיות בכלל ונמצא השתא דכולכם דקאמר כפשטיה אתיא דכולכם ממש קאמר אבל באומר כולכם וא' מכם הרי ביאר בהדיא דכולכם דקאמר לאו ממש קא' דהיינו חמשה נשים שהרי פירש שאין דעתו לקדש אלא ד' מהן וא"כ ע"כ כולכם אנכריות קאי והו"ל כאומר נכסי לך ולפלוני ופלוני דפלגינהו וקנה מחצה כן נראה לי ליישב דברי הריטב"א ז"ל ורבינו זכרונו לברכה עם מה שהקשינו לדברי מוהרימ"ט ז"ל נתיישב ודו"ק:<br><b> עוד </b> ראיתי להריטב"א ז"ל שכתב משם הראב"ד לתרץ הא דפריך בגמ' בפשיטות קנה את וחמור כו' וכי אמרינן את וחמור קנה מחצה היינו היכא דאמדינן דעת הנותן שטועה וסבור דאין כאן חמור וכולהו קנה וגמר והקנה כו' אבל היכא שהמקנה יודע שהאחר חמור ואינו ראוי לקנות ודאי לא קנה שדעתו שיקנה כחמור ומשטה הוא בו הילכך כי אמר כולכם הא ידע דאין אחיות מקודשו' כו' ותמה עליו הריטב"א ז"ל וז"ל ואין זה נכון דהא למ"ד את וחמור לא קנה אפילו אמר איני יודע שאין חמור קונה לא קנה תדע דהא עיקר פלוגתייהו גבי נכסי לך ולבנך דיהוו ליכי מינאי ועלה קאמר רב ששת את וחמור הוא ולא קנה והתם מהיכן אמרינן שכל אדם יודע שאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם דהא פלוגת' דרבנן ור"מ היא עכ"ל ודבריו צריכין ביאור במאי דק"ל לדברי הראב"ד ז"ל דהא למ"ד את וחמור לא קנה אפילו אמר איני יודע כו' דאדרבא הן הן דברי הראב"ד ז"ל דכיון דמאן דס"ל קנה את וחמור לא קנה היינו אפי' אמר איני יודע שאין חמור קונה א"כ מאן דס"ל קנה את וחמור קנה איירי נמי באומר איני יודע כמ"ש הראב"ד ז"ל: וראיתי למוהרימ"ט ז"ל סימן הנז' שרצה לתרץ דכונתו להקשות דבשלמ' ה"ט דר"ה דאמר את וחמור לא קנה הוא משום דס"ל דאדם יודע שאין חמור קונה בדעתו שיקנה כחמור ומשטה הוא בו ניחא דס"ל לתלמוד' דע"כ לא פליג ר"ן התם דס"ל דקנה מחצה אלא משום דס"ל דלא כ"ע דינ' גמירי ועביד איניש דטעי וסבר דחמור קונה אבל אי הוה ס"ל דלא טעי אינש בהכי הוה מודה ליה לר"ה מטעמ' דמשטה הוא בו ומש"ה פריך הכא תלמוד' בפשיטות קנה את וחמור כו' משום דבמקדש ב' אחיות לא עביד איניש דטעי אכן כיון דלר"ה מוכח התם דאפי' באומר איני יודע לא קנה משום דס"ל דאין קנין לחצאין ולעולם דלר"ן אפי' ביודע שאין חמור קונה ס"ל דקנה מחצה וטענת השטאה מנ"ל לתלמוד' כיון דלא מצינו הך סבר' כלל בדרב הונא א"ד יע"ש ולע"ד אחר המחילה רבה אין זה נכון דאדרבא אי הוה אמרינן דטעמא דר"ה משום דאדם יודע כו' ומשטה הוא בו טפי הוה ניחא לן למימר דר"ן דפליג ואמר קנה מחצה הוא משום דלא אמרינן משטה הוא בו ולא לומר דפליגי במציאות אמנם השתא דלר"ה אפילו באומר איני יודע ס"ל דלא קנה ס"ל לתלמודא דבהך סברא דמשטה הייתי בך כ"ע מודו ומש"ה פריך בפשיטות קנה את וחמור כו' וא"כ מאי ק"ל להריטב"א ז"ל ולכן נראה לע"ד שכונת הריטב"א ז"ל הכי אזיל דמעיקר' קשי' ליה תרתי דהיכי פריך בפשיטות קנה את וחמור לא קנה הא קי"ל דהל' כר"ן דקנה מחצה ותו קשיא דלמ"ד לא קנה אפילו אמר אחת מכם תיקשי ליה כיון דאין אחיות מקודשות הוה ליה נכריות את וחמור ואהא בא הראב"ד ז"ל לתרץ דתלמודא אליבא דהלכתא פריך משום דכיון דאמר כולכם אדם יודע שאין אחיות מקודשות ולכ"ע לא קנה אבל באומר אחת מכם סבור הוא שהאחיות מקו' מדאביי והלכך כי אין אחיות מקודשת נכריות מקודשות דבכה"ג קנה מחצה כלומר דבהא אפילו ר"ה מוד' דקנה מחצה דע"כ לא פליג ר"ה אלא משום דס"ל אדם יודע שאין חמור קנה ומשטה הוא ור"ן ס"ל דאין אדם יודע אבל באחת מכם אפילו ר"ה מודה והיינו דלא כתב הראב"ד קנה מחצה כר"ן אלא קנה מחצה לומר דבהא לכ"ע קנה מחצה ואהא ק"ל להריטב"א ז"ל שפיר דלמ"ד את וחמור לא קנה היינו אפילו באומר איני יודע כו' וכיון שכן הדרא קושי' ב' לדוכתא דהיכי קאמר רבא אלא לאו באומר א' מכם הא אכתי תיקשי ליה לרבא לר"ה דאמר לא קנה היכי מיתוקמ' מתניתין אפילו באומר אחת מכם וכיון דלר"ה ע"כ לאוקמי מתני' באנפא אחרינ' מאי האי דקא"ל רבא לאביי ולטעמיך אימא סיפ' כו' ובא להוכיח מינה דקדושין שא"מ לביאה לא הוו קדושין ולתלמוד' נמי דקאמר לאביי קשיא סיפא ל"ק הניח' לר"ן אלא לר"ה מאי איכא למימר כנ"ל ודו"ק:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מי </b>
+<b> שיש לו שתי כתי בנות כו'.</b> מחלוקת ר"מ ור"י פ' האומר דף ס"ד וראיתי לרש"י ז"ל פ' הא"מ דנ"א ע"ב ד"ה כולן אסורות שכתב וז"ל ואפי' אמצעות שבקטנות דלגבי קטנות אותה הבת גדולה היא כו' יע"ש והרב ע"י ז"ל תמה עליו דהוה הפך מאי דאסיקנא בפרק האומר דאמצעית שבכת שנייה שרייא דאמצעית שמה אית לה ומוקי לסיפא דמתני' בשאין שם אלא גדולה וקטנה ומה לו לרש"י ז"ל לפרש כאן הס"ד דהתם וכן תמה עליו הרשב"א ז"ל יע"ש ולע"ד נראה לומר שהכריחו לרש"י ז"ל לומר כן משום דק"ל מאי דפריך בגמרא א"ה מאי למימרא ומשני לאפוקי מדר"י וק' טובא דהא בההיא מתני' מפורש בהדיא פלוגת' דר"י וא"כ מאי קאמר מאי למימרא אדרבא צריכא למימרא דלא קיימ' לן כוותיה אלא כר"י וכבר תמה בזה הרשב"א ז"ל והניחו בצ"ע ולכן ס"ל לרש"י ז"ל דמאי דפריך בגמרא מאי למימרא הוא משום דס"ל להך מקשן כתי' דר"ח בר אבדימי דקאמר התם בפ' האומר דההיא מתני' דעד פני פסח מוחלפת השיטה דר"י ס"ל דאסור עד שיגיע משום דלא מחית איניש נפשיה לס' ור"מ ס"ל דאסור עד שיצא משום דמחית איניש נפשיה לספיק' והשתא היינו דפריך א"ה מאי למימרא דאי לאשמועי' דר"י פליג עליה וס"ל דכולן מותרות משום דלא מחית איניש לספקא הא שמעינן ליה ממתני' דעד פני פסח ותריץ לאפוקי מדר"י כו' כלומר דודאי לגבי ר"י לא אשמועינן רבותא דהא אשמועינן ליה ממתני' דעד פני פסח אלא לר"מ רבותא אשמועינן דס"ל דכולן אסורות לאפוקי מדר"י ואע"ג דהא שמעינן ליה לר"מ בההיא דעד פני פסח דס"ל דמחית איניש נפשי' לספק' הו"א דוקא התם ס"ל דמחי' איניש לספיק' ודעתו לאסור עליו עד שיצ' פסח אבל הכא גבי קדושין הו"א דמסתמ' ודאי לא מחית איניש לס' וגדול' שבגדולו' קא' דאם לא כן משום דאי מחית לס' הרי נאסרו עליו כולן וכולן צריכות גט ובהא ודאי לא ניחא ליה לאב דמסתמ' רוצה שיהיו קידו' הראויין לביאה קמ"ל דאפי' בהא ס"ל לר"מ דמחית איניש נפשיה לס' ואם כן כיון דהך מקשה ע"כ סבירא ליה דההיא דעד פני פסח מוחלפת אם כן ס"ל ודאי דאמצעית שבכת שניה נמי אסורה וכדקא"ל רב הונא בריה דר"י לרבא הא פסח דכי כת אחת דמי ופליגי ורבא לא אשכח פתרי אלא לומר דהתם בלישנא בעלמא פליגי ולא במחית איניש נפשי' לספקא כדס"ל לרחב"א כנ"ל נכון ליישב דברי רש"י ז"ל ודו"ק.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>האב </b>
+<b> שאמר קדשתי את בתי כו'.</b> כתב ה"ה פרק הא"מ כו' והק' א"ה מאי למימרא ותי' הב"ח דשויתיה שליח הנה מסוגיא זו תמה מוהריב"ל ז"ל ח"א ס"י על מ"ש הרא"ש בתשו' משם הרשב"א והביאו הטור סימן ל"ו דאין האב יכול ליעשות שליח לקדש את בתו בוגרת שהרי בהדיא אמרינן בשמעתין דשויתיה שליח כו' וראיתי למוהר"ם די בוטין סי' נ"ט שכתב דמסוגיי' זו לא מכרעא כלל דהרשב"א ז"ל מפרש כך ההלכה דכשאמרו במשנה אין בוגרת בכלל כל עצמו של תנא לא בא אלא לאשמועינן דקדושי קטנה הן קדושי ודאי ואין בכלל דבריו בתו בוגרת עד שנאמר שיהיו קדושי הקטנה ס' ועל זה פריך בגמר' בוגרת מאי עבידתיה ומשני הב"ע דשויתיה שליח מהו דתימ' כי מקבל קדושין אדעת' דידה מקבל וא"כ אין כאן קדושין כלל דהגדולה אין האב יכול להיות שליח והקטנה לא כוון לה או לפחות יהיו קדושי הקטנה ס' קמ"ל דלא שביק איניש כו' וא"כ קדושי קטנה הן קדו' ודאין א"ד יע"ש והמעיין בחיד' הרשב"א יר' מבואר שהרשב"א ז"ל אינו מפרש כן שכתב וז"ל מ"ד אדעתא דידה קא מקבל כלומר אף אדעתא דידה ולא תהוי חדא מינייהו מקודשת דקדושין שאינם מסורים לביאה הם עכ"ל ועיין בתי"ט פ' האומר אמתני' הלזו דהמקדש את בתו סתם שתמה על הטור ז"ל בסי' ל"ז שהביא אוקמת' זו דשויתיה שליח להלכה וז"ל ותימא לי שלא כתב שאביו הרא"ש לא ס"ל הכי ומשום כך לא השיג על הרשב"א שפסק שאין האב יכול ליעשות שליח לבתו בוגרת אבל הטור ז"ל הי"ל להשיג מהך אוקמתא יעיין שם והן דברים תמוהים ולא ידעתי מנ"ל דהרא"ש ז"ל לא סבירא לי' הך אוקמתא אי משום שלא הביא אוקמת' זו דשויתיה שליח שם בפ' האומר הרי בפרקין הביא אוקמתא זו וכתב דמכאן דקדק ר"ת דאם שידך בתו הגדולה כו' הנה מבואר דס"ל דאוקמתא זו הלכה היא דאמרינן לא שביק איניש מצוה דרמיא עליו ועביד מידי דלא רמיא עליה וממנה למד ר"ת לענין אם שידך בתו הגדולה דאי ס"ל דלא קי"ל כהך אוקמתא אם כן איך למד ממנה דין זה גם מ"ש דמש"ה לא השיג על הרשב"א כו' הן דברים תמוהים דהן לו יהי דנימא דהרא"ש ז"ל ס"ל דלדידן דקיי"ל דקדושין שאינן מסורים לביאה הוו קדושין לא קי"ל כהך אוקמתא היינו לומר דלא ס"ל הך סברא דלא שביק איניש מצוה דרמיא עליה אלא אמרי' דאדעתא דידה נמי קא מקבל וכס"ד בגמ' דקאמר מ"ד כו' וכולן צריכות גט אבל למאי דס"ל לתלמודא דהאב נעשה שליח לקבל קדושין לבתו בהא לא אשכחן דפליגי וזה פשוט ולכן הנראה שאף הרשב"א לא כ"כ אלא לכתחלה ומשום גזירה כמ"ש הרא"ש אבל אם עברה ועשאתו שליח וקבל אביה קדושין פשיטא ודאי דמקודשת והיינו דאמרינן בשמעתין דשויתיה שליח כלומר שעברה ועשאתו ובהכי ניחא מה שהקשה עוד מוהר"ם די בוטון ז"ל מההיא דכתב לו על הנייר דפ"ק דקדושין ושוב ראיתי להב"ח ז"ל סי' ל"ו שכתב כן ודו"ק: כתב ה"ה ודע שיש מדקדקים ממ"ש לא שביק איניש כו' דה"ה למי שיש לו בנות קטנות כו' עיין בתוס' פרק הא"מ דנ"ב ע"א ד"ה והלכתא שכתבו משם ר"ת כן וכ' וז"ל ועוד אפי' לא פי' יש לנו לומר דקדש הגדולה משום דלא יעשה כן כו'. וראיתי למוהר"ם די בוטון סי' ס"א שהקשה לדברי ר"ת דאם כן כי פריך בגמרא לעי' הא קטנות בכלל אמאי לא פריך וליטעמיך קטנות כולן אמאי בכלל הא לגדולה שבקטנות אמר משום דלא יעשה כן במקומינו יע"ש ולק"מ ואשתמיט מיניה דברי הרא"ש שכתב בשמעתין וז"ל ועוד אמר ר"ת דאפשר להיות דלא חשיב קדושין שאינן מסורין לביאה אלא דוקא אחת מבנותיך כו' אבל בתך מקודשת משמע דוקא גדולה כו' יע"ש וא"כ מאי ק"ל ז"ל דאם כן אמאי לא פריך וליטעמיך הא ל"ק כלל משום דאיכא למימר דמתני' איירי באומר אחת מבנותיך מקודשת לי וכ"כ רש"י ד"ה המקדש את בתו ונראה ודאי שדעת רש"י כדעת ר"ת משום הכי כתב דמיירי באומר אחת מבנותיך לומר דבאומר בתך מקודשת לי לא הוו קדושין שאינן מסורים לביאה אלא לגדולה שבקטנות קאמר וכן כתב מוהר"י בי רב ז"ל בשיטה כ"י הן אמת שבפרק האומר אמתני' הלזו פרש"י המקדש את בתו בתי מקודשת לך ולא פי' איזה מהן וא"כ נמצאו דברי רש"י סותרים וכבר ראיתי למהר"י בי רב ז"ל שם שכתב וז"ל ולעיל פי' רש"י שאמר אחת מבנותיך והכא פי' ז"ל הכי ללמדינו דהיינו בתי מקודשת לך היינו אחת מבנותיך ל"ש אלא כשאומר בתך מקו' לי דאז גדולה שבקטנה קאמר עכ"ד ולע"ד לא ידעתי מה חילוק יש בין אומר בתך מקודשת לי לאומר בתי מקודשת לך דאדרבא משמע טפי לומר דבאומר בתי מקודשת לך דגדולה שבקטנות קאמר לדעת ר"ת כיון דטעמא הוא משום לא יעשה כן ועליה דידי' רמיא לקדש את הגדולה קודם לא כן באומר בתך מקודשת לי דאיכא למימר שדעת המקדש על הקטנה היתה דשמא עיניו נתן בה ואיהו לא איכפת ליה אטעמא דלא יעשה כן דאין הקפידה אלא באב ואם כן כיון דס"ל לר"ת דאפילו באומר בתך מקודשת לי אמרינן שדעתו על הגדולה כ"ש באב האומר בתי מקודשת לך שדעתו על הגדולה ולכן נ"ל דמ"ש רש"י בשמעתין דמיירי באומר אחת מבנותיך היינו למאי דס"ד הכא בשמעתין דפריך מינה לרבא דס"ל דקדושין שאינם מסורים לביאה אינם קדושין וא"כ משו"ה הוצרך לומר דס"ל השתא לתלמודא דמיירי באומר אח' מבנותיך דאי באומר בתך מקודשת לי אזי הגדולה שבקטנות קאמר כדעת ר"ת אמנם למאי דמסיק דמיירי מתני' בדליכא אלא גדולה וקטנה ובדשויתיה שליח ס"ל לרש"י דמיירי מתני' באומר בתי מקודשת לך דהתם איכא למימר דעל הקטנה קאמר מטעמא דלא שביק איניש מצוה דרמיא עליה אמנם באומר אחת מבנותיך ודאי ליכא למימר שדעתו על הקטנה דוקא דאם כן מאי אחת מבנותיך דקאמר א"כ נמצאו דברי רש"י ז"ל נכונים שמה שכתב בשמעתין היינו לפום מאי דס"ד השתא בדאיכא קטנות טובא מיירי ובעי למיפשט מינה דקדושין שאינן מסורים לביאה הוי קדושין ומ"ש בפ' האומר היינו שפי' כן במתני' לפום מאי דמסיק דמתני' בדליכא אלא קטנה וגדולה ובדשויתיה שליח דס"ל דהך אוקמתא קאי לפום קושטא דמילתא אליבא דכ"ע וכמ"ש הרב בעל תי"ט ז"ל שם יע"ש אלא מיהו מדברי הטור ז"ל סימן ל"ו משמע דס"ל דאפי' באומר אחת מבנותיך וליכא אלא גדולה וקטנה אמרינן שדעתו על הקטנה ודו"ק ועיין במוהרימ"ט בחידושיו על הרי"ף שטרח ליישב קו' מוהר"ר מנחם מיוני לר"ת דא"כ במקדש א' מב' אחיות נמי נימא דמסתמא הגדולה קדש מה"ט ולפי הנראה אשתמיטתיה דברי הרא"ש שכתבנו שכפי דברי הרא"ש לק"מ דהתם כיון דאמר אחת מכם הו"ל כאומר אחת מבנותיך ודו"ק:
+
+Halakhah 12
+
+<b>אמר </b>
+<b> האב איני יודע למי קדשתיה כו'.</b> כתב ה"ה שם קדשתי את בתי כו' ובגמרא אמר רב נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו כו' וראיתי להריטב"א ז"ל בחידושיו שכתב וז"ל ואע"פ שהוא מתחלה לכונסה נתכוין וע"ד לכונסה אמר כן מ"מ כיון דמודעינן ליה בתר הכי שאינו כונסה ועומד בדבורו ונותן גט אלמלא דקושטא קאמר לה הוה מחזיק שקריה למיתן גיטא דשרי לה לעלמא שלא כדין עכ"ד ומכאן נ"ל ראיה למה שנסתפק מוהריב"ל ז"ל ח"ג סי' ק"ב על מאי דקי"ל אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ולדעת רוב הפוסקים אפי' בדיעבד לא מהני אי מהני אי הדרי ומסהדי בפני בע"ד או דילמא לא מהני מידי משום דעבידי לאחזוקי שיקרא והביא עצות מרחוק לזה מדברי הר"ן והרשב"א ז"ל יעיין שם ומסוגייא דידן מבואר להדייא דלא חיישינן לאחזוקי שיקרא וכמ"ש הריטב"א ז"ל ומוהריב"ל ז"ל כתב עוד שם שנמצא כתוב בס' חוק' הדיינים שנראה מדברי הרמ"ה דעדות שנתקבל שלא בפני הבע"ד דתו לא מהני עדותייהו אפילו בפני הבע"ד משום דעבידי לאחזוקי שיקרא יע"ש ויש לדקדק עליו מסוגייא זו דא"כ איך נאמן ליתן גט הא כיון שמתחלה ע"ד לכונסה נתכוין אע"ג דכשמודעינן ליה בתר הכי שאינו כונסה הרי הוא עומד בדבורו מ"מ לאחזוקי שקרא הוא דעביד ומצאתי בשיטה להרב החדושין ז"ל שכתב וז"ל נאמן ליתן גט פי' אם בא אחד ואמר אני קדשתיה ואתן לה גט נאמן ונותן לה גט ושרינן לה לעלמא דאין אדם חוטא ולא לו ואינו נאמן לכנוס שאם אמר קדשתיה ואכנסנה אינו נאמן כו' אף ליתן גט מאחר שהיה בא לכנוס מתחילה דלא מהימנינן ליה דאימא יצרו תקפו והשתא כי יהיב גיטא לאחזוקי בטעותיה הוא דעביד ע"כ הנה מבואר שדעתו ז"ל דחיישינן לאחזוקי שקריה וכדעת הרמ"ה שכתב בס' חוקות האלהים וא"כ אף אנו נאמר שהרמ"ה ז"ל מפרש סוגייא כדרך שפירשה הרב החידושין ז"ל ומ"מ לדעת רבינו והטור סי' ל"ז וכל הפוסקים ז"ל שפסקו הא דנאמן ליתן גט בסתמא ולא כתבו דהיינו דוקא באומר קדשתיה נאמן ליתן לה גט מבואר שהם ז"ל מפרשים הסוגייא כפשטא ומשום דלא חיישינן לאחזוקי שיקרא כמ"ש הריטב"א ז"ל וכיון שכן ק"ל על מ"ש מוהרש"א ז"ל ה' עדות סימן כ"ח דמ"א שמדברי הטור שכתב בא"ה סי' קנ"ב נר' דס"ל דחיישינן לאחזוקי שקרא שכתב וז"ל אם היא אומרת גרשתני נאמנת שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה אבל שלא בפניו מעיזה פניה ואינה נאמנת אפי' אם נשאת או נתקדשה וכשבא בעלה החזיקה בדבריה ואומרת לו שגרשה אינה נאמנת שלהחזיק לדבריה אומר' כן כו' ותמיה על מוהריב"ל ז"ל שדקדק מדברי הטור ז"ל להפך וכ"כ הרב פרישה ז"ל סי' הנז' וכתב עוד הרב הנז' שאף הטור ז"ל מודה לענין קבלת עדות שלא בפני בע"ד דלא חיישינן לאחזוקי שקר' משום דיש להם טעם שלא להחזיק בדבריהם דיכולים לומר כיון שהעדנו שלא בפני הבע"ד לא דקדקנו בעדותינו משא"כ גבי ההיא דגרשתני שאין לה טעם שלא להחזיק בדבריה יע"ש וקשה טובא שהרי הא דשמעתין גם כן אין לו טעם להחזיק בדבריו ואפי' הכי ס"ל להטור ז"ל דנאמן ליתן גט ולא חיישינן לאחזוקי שיקרא הוא דעבד ואם נאמר דהך חזקה דאין אדם חוטא ולא לו אלימא טובא ומשום הכי לא חיישינן דמשום לאחזוקי בשקריה חוטא ולא לו משא"כ בההיא דגרשתני דחוטא לו והילכך לא אלימא חזקה דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה וחיישינן דלאחזוקי בשיקריה מעיזה ומעיזה א"כ לא היה צריך הרב ז"ל למ"ש דגבי קבלת עדות שלא בפני בע"ד אף הטור מודה מטעמא שיש להם טעם שלא להחזיק בדבריהם ות"ל משום דהתם חוטא ולא לו הוא ומשום לאחזוקי בשיקריה אין אדם חוטא ולא לו ודוק:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>האומר לאשה קדשתיך כו' קדשתני והוא אומר לא קדשתיך כו'.</b> משנה פרק האומר דף ס' ודע שראיתי להתוס' רי"ד פ"ק דקידושין דף י"ב ע"ב שכתבו דההיא דאמרי' דביתהו דר"ח דהו"ל צער ליד' א"ל אמרה לי אם קבל ביך אביך קדושין כי זוטרת אמר לה לאו כל כמינה דאמך דאסרה ליך עילואי שהק' וז"ל אע"ג דהיא מהימנא לשוויי נפשה חתיכה דאיסור' כדתנן לקמן פ' האומר קדשתני והוא אומר לא קדשתיך היא אסורה בקרוביו התם ודאי משום דלא אגידא גבייהו הילכך מהימנ' כיון דלא מיפסדא לאחריני אבל הכא דאגידה ביה ומשעבדה ליה ומטי אסורא לגביה לא מהימנא עכ"ד ואשר מבואר מדבריו דס"ל דהנך עובדי מיירי בשהאשה מודה לדברי האם דאז שייך שפיר למימר דשויה אנפשה ח"ד דאלו בשאינה מודה לדברי האם מאי שויה אנפשה חתיכה דאיסורא איכא וכ"כ הריטב"א ז"ל שם וז"ל והא דאמרינן היינו דיהודית ולא אייתי לה מדתנן הוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא את בתי בתה מותר' בקרוביו דאלמא אין האם נאמנת לאסור בתה על אחרים משום דשאני התם שאין הבת מודה לדברי האם ומשו"ה מייתי להא דיהודית יע"ש וראיתי למוהרימ"ט ז"ל ח"א סימן צ"ב שתמה על תירוץ תוס' רי"ד הלזו וז"ל ואכתי קשה דאטו משום דאגידא ביה לא שווייה אנפשה חתיכה דאיסורא הא אמרינן הנאת תשמישיך עלי אסורה דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ועוד אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני דאמרי' פ"ב דכתובות אם לא נתנה אמתלה לדבריה לה מהימנא דשויתה לנפשה חתיכה דאסורא אע"ג דנשואה אגידה ביה היא א"ד ז"ל ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו דמה שהקשה מההיא דהנאת תשמישך עלי נראה דלא דמי כלל דהתם שאני דלאו משום הימנותא הוא דאסירא עילויה אלא משום נדרה וכל שהבעל יודע בעצמו שנדרה הנאת תשמיש עליה ולא היפר לה הרי אסורה עליו משא"כ הכא דמאי דאמרי' שויה אנפשה חתיכה דאיסורא הוא משום הימנותא הוא דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים והילכך איכא למימר דכל דמשעבד' ליה לא מהימן לגביה ולפי הנראה שדעתו ז"ל דהא דאמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסורא מדין נדר הוא וכמי שאסר על עצמו אותו חפץ דמי והיינו דקשיא ליה למוהרימ"ט ז"ל מההיא דהנאת תשמישך וכבר ראיתי למוהר"י באסאן ז"ל בתשו' סי' פ' שנסתפק בזה בכ"מ שאמרו שויה אנפשה חתיכה דאיסורא אם מדין נדרי איסור נגעו בה ואף ע"פ שאינו ממש כנדר דליתיה בשאלה אולי החמירו חכמים כמו בנ"ש או אינו אלא מדין הודאת בע"ד יע"ש גם הרב מ"צ ז"ל ח"א סי' ס"ה פשיטא ליה מילתא דמדין נדרי איסור נגעו בה וע"פ זה תמה על מוהרשד"ם ז"ל שכתב בתשו' שאבי הבת שאמר שהנער היה בן י"ג שנה כשקדש את בתו נאמן לאסור את בתו אפי' אם יש עדים שיאמרו שהיה קטן באותו פרק והביא ראי' מתשובת הרשב"א שכתב על טבח שאמר שלא שחט את הבהמה ויש עדים מעידים ששחטה דלדידיה אסורה מטעמא דשויה אנפשיה חתיכה דאסורא אפילו נגד עדים וכתב עליו דלא דמי וזה דק' על הרשב"א איך אמרו שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אחר דיש עדים ששחטה ולא התפיס בדבר הנדור אלא דה"ט כלפי מ"ש הרשב"א בתשו' והביאה מרן הב"י בי"ד סי' רכ"ה דיכול אדם לקנוס את עצמו לומר אם אעשה כך יהא פתי פת כותי וייני י"נ משום דלא בעינן מתפיס בדבר הנדור אלא כשבא להתפיס אבל לאסור על עצמו רשאי וא"כ ה"נ כל שאמר שלא שחטה הגם שיש עדים ששחטה הרי אסרה על עצמו כאלו לא שחטה משא"כ בנדון מוהרשד"ם דאחר שיש עדים שהוא קטן ואינם קדושין איך יוכל הוא לעשותו קדושין מה שאינו לפי העדים והכא לא שייך כלל דין איסור שמקבל עליו כלל א"ד יע"ש הנה מבואר שדעתו ז"ל דמדין נדר איסור נגעי בה ואפשר שזה היתה דעת מוהרימ"ט ז"ל ומשו"ה ק"ל שפיר מההיא דהנאת תשמישך עלי ואולם דברי הרב מ"צ ז"ל תמוהים ואשתמיט מיניה תשו' הרשב"א ז"ל הביאה מרן בא"ה סי' מ"ה במי שטוען שקדש את האשה ובשעת נתינה א"ל התקדשי לי בזה אף על פי שעדים מכחישין אותו ואומרים שנתנו לה בתורת פקדון שנאמן על עצמו יותר מק' עדים ושויה קרובותיה אנפשה חתיכה דאיסורא יע"ש הרי דאע"ג דה"נ לא שייך טעמא דנדרי איסר אפי"ה כתב דאמרי' שויה אנפשיה ח"ד אפי' כנגד עדים וצ"ע גם מה שהקשה עוד מההיא דהאומר טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אף ע"פ שהיא נטמאה נר' דלא קשיא כלל דהתם גבי נדה שאני דהתורה האמינתה כדנפ"ל מקרא דוספרה לה לעצמה וכמ"ש התוס' ר"פ האשה רבה יע"ש וא"כ לא שייך טעמא דמשעבד' ליה כלל ופשוט: עוד כתב הרב הנזכר ליישב קו' תוס' רי"ד וז"ל ונראה דאע"ג דמדינ' נאמנת היא לשויה נפשה חתיכה דאסורה הא תנן בשלהי נדרים בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני תביא ראיה לדבריה יע"ש מה שהאריך ליישב קו' התוס' והר"ן ובעניותי לא זכיתי להבין תירוצו ז"ל דאיך הפה יכולה לדבר דטעמא דשמעתין שאמרו לאו כ"כ לאוסרה לך עילואי הוא משום ההיא דשלהי נדרים דחיישי' שמא עיניה נתנה באחר שהרי בהא דיהודית ליכא למיחש כלל להך חששא שהרי היא אומרת שקבל אביה קדושין בעודה קטנה ואינה יודעת למי נתקדשה וא"כ לפי דבריה הרי היא יושבת עד שתלבין ראשה בכבל עגונה והרי היא אסור' לכל אדם ומאי שמא עיניה נתנ' באחר איכא למיחש גם בההוא דקדיש באבנא דכוחלא נר' ודאי דלא שייך טעמא דשמא עיניה נתנה באחר כיון שאמה אמרה כן לא שייך לומר דאמה נתנה עיניה באחר דאין אדם חוטא ולא לו ומלבד שהדבר מוכח מעצמו איכא למשמע הכי בהדיא דאם איתא דה"נ איכא חששא דעיניה נתנה באחר אדמייתי ראיה ר"ח מהא דיהודית אמאי לא מייתי ממתני' מפורשת דשלהי נדרים אלא ודאי הדבר מוכרח כמ"ש הן אמת שזו היא שקשה בעיני דעת התוס' רי"ד דכל דמשעבדה ליה לא אמרינן שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא שהרי מתני' דנדרים דהאומרת טמאה אני לך בנשיאה נמי מיירי ואפ"ה בראשונה היו אומרים דהאומרת טמאה אני לך נאמנת ואף למשנה אחרונה לא התירו אלא משום טעמא דעיניה נתנה באחר הא כל היכא דליכא למיחש להך חששא הרי היא נאמנת ולא אמרינן לאו כל כמינה לאסור את עצמה על בעלה וכבר התוס' ז"ל שם הוק' להו דלמשנה אחרונה אמאי לא מהימנא כיון דשויתיה אנפשה חתיכה דאיסורא ותי' דכיון דיש לחוש שמא עיניה נתנה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה יע"ש הרי מבואר דאפילו בנשואה אי לאו טעמא דעיניה נתנה באחר אמרינן שפיר שויה אנפשה חתיכה דאיסורא והנראה אצלי שדעת תוס' רי"ד כתי' האחרון שכתב הר"ן שם ובפ' האומר וז"ל דמשנה ראשונה לאו דינא קאמר דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מילת' דטמאה אני לך דסיפ' לא תקנו במשנה ראשונה להימנה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוה מזלזלא נפשה ומאי דחזו רבן בתראי דאיכא למיחש לעיניה נתנה באחר אוקמוה אדינא א"ד יע"ש וא"כ איכא למימר שפיר דלמשנה אחרונה כיון דהוצרכו לעקור תקנה ראשונה ברוב נשים משום טעמא דעיני' נתנה באחר נעקרה התקנה לגמרי ואפי' במקום דליכא למיחש לחששא דעיניה נתנה באחר אקמוה אדין תורה דאינה נאמנת להפקיע את עצמה מיד בעלה והיינו דהוצרך ר"ח להוכיח הדבר מהא דיהודית דאלו ממתני' דנדרים איכא למימר דדוקא היכא דאיכ' למיחש לחששא דעיניה נתנה באחר הוא דאינה נאמנת הא כל היכא דליכא למיחש להכי אע"ג דמדינא אינה נאמנת להפקיע את עצמה משעבוד בעלה אפי' הכי תקנה ראשונה לא זזה ממקומה ומטעמא דאי לאו דקושטא קאמרה לא היתה מנוולה נפשה להכי מייתי מהא דיהודית דמוכח בהדיא דאפי' היכא דליכא משום חששא דשמא עיניה נתנה באחר נעקרה התקנה ראשונה לגמרי ואוקמוה אדין תורה זה הנרא' אצלי נכון ליישב דברי תוס' רי"ד:<br><b> ואולם </b> מדברי התוספות דשלהי נדרים שכתבנו מבואר דס"ל שלא כדעת התוס' רי"ד ז"ל וס"ל דאפי' בנשואה דמשועבדת לבעל אמרינן שפיר שויה אנפשה חתיכה דאיסור' ומדינא אסורה אלא משום טעמא דעיניה נתנה באחר אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה וכן מבואר ג"כ מדברי הרשב"א ז"ל שם בחי' וכ"כ התוספות פ"ב דיבמות דכ"ד ד"ה אמר ר' יע"ש ולפי דבריהם צריך להבין מה יענו להא דשמעתין דקאמר לאו כ"כ דאסרת עילואי ואמאי לא אמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסור' והנרא' לע"ד דס"ל דע"כ לא אמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסור' אלא דוקא בטוענת כההיא דפרק האומר דהיא אומרת קדשתני דאיהי קים לה בגוה דודאי קדשה ומש"ה אמרינן שפיר דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא ואסורה בקרוביו משא"כ בהא דשמעתין דאיהי לא קים לה בודאי שקדשה אביה אלא שאמה אמרה כן ואע"ג דאינה מכחישתה לדברי האם מ"מ איהי לא ברירא לה מילתא אלא ע"פ דבור אמה כל כי האי ליכא למימר שויה אנפשה ח"ד ואף דברי הריטב"א ז"ל שכתבנו לעיל יש לפרשם בהכי ומ"ש דשאני התם שאין הבת מודה לדברי האם לאו למימר דבשמעתין מיירי במודה לדבריה ואומרת דקים לה בגו' דקדשה אביה אלא כונתו לומר דמתני' דהתם בשאינה מודה לדברי האם אלא שהיא מכחשת את אמה ואומרת שלא נתקדשה והא דיהודית מיירי בשאינה מכחשת את האם אבל מ"מ אינה אומרת דקים לה בגוה דודאי קדשה אביה אלא שאמה אמרה לה כן וסבורה היא שאמת יהגה חכה ולעולם דכל שהיא טוענת דקבלה קדושין מאחר אזיל ומודה הריטב"א ז"ל דשויה אנפשה חתיכה דאסור' וכ"כ הרב החידוש' ז"ל דמתני' דהאומר מיירי בשהיא מכחשת לדברי האם יע"ש:<br><b> ואם </b> כנים אנחנו במ"ש מקום אתנו ליישב מ"ש מרן הב"י ז"ל ס"ס מ"ז על מ"ש הרא"ש בתשו' דאם האשה מודה בפי' שקבלה קדושין ממנו לאו כ"כ לאסור עצמה אלא דהוה אמרינן שויה נפשה חתיכה דאיסור' וז"ל יש לתמוה דבפ"ק דקידושין אמרינן לאו כ"כ דאמך דאסרת לך עילואי ואפשר שיש לחלק בין כשהיא עצמה מודה לכשאומרת כן בשם אחרים יע"ש ותמה עליו הרב ע"י ז"ל ומוהרימ"ט ז"ל שהרי הא דיהודית ע"כ כשהיא עצמה מודה מיירי מדלא מייתי ראיה ממתני' דהאומר כמו שהכריח הריטב"א יע"ש אכן כפי מ"ש הנה נכון דאע"ג דהא דיהודית מיירי ע"כ בשאינה מכחשת לדברי האם מ"מ איהי לא קים לה בגוה ודאי אלא ע"פ אמה וכל כי האי לא אמרי' שויה אנפשה ח"ד אבל בנדון הרא"ש ז"ל דהיא טוענת בודאי דקבלה קדושין מאחר אמרינן שפיר שויה אנפשה חתיכה דאיסור' ואפי' בנשואה דמשועבדת ליה לבעל וכדעת התוס' והרשב"א ז"ל שכתבנו ומדברי הרא"ש פ"ב דיבמות מבואר שם שדעתו כדעת התוספות ממה שהקשו שם אהנהו עובדי דשלהי נדרים דאמרי' דאתת' שרי' ואם איתא דעבד' איסור אירכוסי הוה מירכס כו' דמיירי באומרת טמאה אני לך וז"ל ואל תתמה איך מתירין אותה הא שויתיה אנפשה ח"ד כיון דאמרה טמאה אני כו' יע"ש הרי מבואר דאפי' בנשואה ס"ל ז"ל דאמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסורא דאל"כ מאי ק"ל הא הנהו עובדי בנשואה מיירי כדמוכח התם ומהתימה על הרב ע"י שרצה ליחס ס' התו' רי"ד לדעת הרא"ש ואישתמיט' מיני' דברי הרא"ש הללו ודוק:<br><b> וראיתי </b> להרב בעל דרכי משה ז"ל סי' הנזכר שתמה על דברי מרן ז"ל הללו וז"ל ואין נראה לי חילוק זה דא"כ כל אשה תאסר על בעלה בכה"ג ואפי' באשה שאמרה טאמה אני אינה נאמנת דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר כ"ש אם אמרה שנתקדשה לאחר דאינה נאמנת אלא שאני הכא דהיה קצת קול מעיקר' לכך כתב הרא"ש דאלו הודית אף לאחר נשואין משוית נפשה חתיכה דאיסורא א"ד יע"ש ולא זכיתי להבין דבריו שהרי בההוא דקדיש באבנא דכוחלא בדאיכא קלא דההוא יומא דקדיש הוה ביה ש"פ מיירי כדפריך עלה והא איכא סהדי באידית דידעי דההוא יומא הוה ביה ש"פ ואפי"ה קאמר ר"ח דלאו כל כמינה לאוסרה אברת' ומייתי עלה ההיא דיהודית דע"כ ההוא דקדיש באבנא דכוחלא בשאין הבת מכחשת לדברי האם מיירי דאי במכחשת אמאי לא מייתי ממתניתין דהאומר ואפי"ה קאמר דאינה נאמנת ולא אמרינן שויתיה נפשה חתיכה דאיסורא וע"כ צריך לחלק בין כשהיא עצמה מודה לכשאומרת כן בשם אחרים וכחילוק מרן הב"י ז"ל וא"כ איך דחה חילוק מרן ז"ל בשתי ידים ועיין במוהר"ם די בוטון ז"ל סי' מ"ג שכתב משם מהר"ש ולייסיד ז"ל דהא דאמרינן טמאה אני לך אינה נאמנת משום חשש שמא עיניה נתנה באחר היינו דוקא היכא דליכא רינון וקול אבל היכא דאיכא קלא אע"ג דלא איחזק בד' נאמנת ומוהר"ם די בוטון ז"ל חולק עליו יע"ש ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי הרב ד"מ הללו שיחס סברא זו לדעת הרא"ש ופסקו מור"ם בש"ע ס"ס מ"ו יע"ש: ולעיקר קו' הרב ד"מ ז"ל דאמאי לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר דומיא דהאומרת טמאה אני נראה ליישב ע"פ מ"ש התוס' פרק אע"פ דס"ג ע"ב ד"ה אבל שהקשו משם ר"ת לפירש"י ז"ל דבאמרה מאיס עלי כופין אותו להוציא ואמאי לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר כההיא דהאומרת טמאה אני לך ותי' דיש לדחות דהתם שנוטלת כתובה דוקא איכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם יש דוחין יע"ש וא"כ דכוותה נמי איכא למימר דמהאי טעמא כתב הרא"ש ז"ל בתשו' דבאומרת נתקדשתי לאחר כיון שהיא מפסד' כתובתה אמרינן שויה אנפשה חתיכא דאיסורא ולא חיישינן לשמא עיניה נתנה באחר ואף שהרא"ש בפ' אע"פ דחה דברי הי"מ וכתב דלאו דיחויא היא דאם נתנה עיניה באחר אינה חוששת על ממון שלה מ"מ אפשר דבתשו' חשש לס' הי"מ הללו ומה גם לענין איסורא וכן נוטין דבריו בתשו' הביאה הטור סי' קנ"ד שכתב דאע"ג דהרמב"ם ס"ל דמאיס עלי כופין עליו להוציא ר"ת ור"י כתבו דאין כופין להוציא וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא למה נכנס ראשינו בין הרים הגדולים ולעשות גט מעושה שלא כדין ועל להבא אני או' אבל אם לשעבר סמכו על הרמב"ם מה שעשו עשוי עכ"ל הרי מבואר שמעולם לא דחה הי"מ הללו אלא לענין שאין כופין אותו להוציא ולעשות גט מעושה שלא כדין אמנם לענין אם היא נאמנת לאסור את עצמה מטעמא דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא כיון דמידי דאיסור' הוא חשש לס' י"מ לרבינו דס"ל דבמאיס עלי כופין להוציא ומטעמא דכל שמפסדת הכתובה לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר גם בכלל מ"ג סי' ב' כתב על אשה שטוענת שאין לבעלה גבורת אנשים דלא מהימנא משום טעמא דעיניה נתנה באחר למשנה אחרונה אבל אם אינה תובעת כתובה היא נאמנת אף למשנה אחרונה וכתב שזה דעת הריצב"א והרי"ף הרי דס"ל להני רבוותא דכל דמפסד' כתובה לא חיישי' לשמא עיניה נתנה באחר וע"פ האמור תמה אני על מרן הב"י ז"ל סי' קט"ו שכתב על מ"ש הטור ז"ל שם אין עדים שזינתה אלא שהיא עצמה אמרה כו' אין חוששין דשמא עיניה נתנה באחר אבל אבדה כתובה כו' כתב וז"ל ומ"ש אין עדים שזינתה כו' משנה בסוף נדרים יע"ש והוא תימה איך כתב שדין זה הוא משנה בנדרים בדבר שהוא תלוי במחלוקת שהרי לדעת י"מ שכתבו התוס' דכל דמפסדת כתובה לא חיישינן לשמא עיניה נתנה באחר וכן לדעת הרי"ף וריצב"א שכתב הרא"ש מבואר הוא דס"ל דמשנה דנדרים לא נאמרה אלא באשת כהן שאומרת שזינתה באונס ולא מפסדא כתובה אבל באשת ישראל באומרת שזינתה ברצון דמפסדת כתובה היא נאמנת: הן אמת דקשיא לי בדעת י"מ הללו דבסוף נדרים פרכי' אמתני' דהאומרת טמאה אני לך יוצאת ונוטלת כתובה במאי עסקי' אלימא באשת ישראל אי ברצון כלום יש לה כתובה כו' והשתא אמאי לא פריך אי ברצון אמאי חזרו לומר אינה נאמנת שלא תהא אשה נותנ' עיניה באחר הא כיון דמפסדא כתובה ליכא למיחש לעיניה נתנה באחר וצ"ל דתלמודא עדיפא מינה קא פריך מרישא דמתני' וזה פשוט האמנם הא ק"ל טובא בדברי רבינו ז"ל דבפרק כ"ד מהל' אלו דין י"ח פסק בהדייא דאם אמרה שזינתה ברצון אין משגיחין לדבריה שמא עיניה נתנה באחר הרי דס"ל דאף במפסדת כתובה חיישינן לעיניה נתנה באחר ואלו בפ' י"ד מה' הנז' דין ח' פסק דהאומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא דא"כ ע"כ לומר דס"ל דכל שמפסדת כתובה לא חיישינן לשמא עיניה נתנה באחר ונמצאו דבריו סותרים ואשר היה נראה ליישב דבריו במה שיש לדקדק על דברי התוס' דפרק אע"פ שהקשו שם לתי' י"מ הללו דכל דמפסדת כתובה לא חיישינן לעיניה נתנה באחר מההיא דסוף נדרים ההוא נואף דהוה מהרזיק בביתא כו' ולכאורה נראה דבאומרת טמאה אני לך מיירי כו' וכיון דאומרת טמאה אני לך א"כ רוצה להפסיד כתובה דמסתמ' ברצון הוה כו' ואמאי תנא נאמנת במיגו דאי בעי אמרה מאיס עלי כו' יע"ש ויש לדקדק דאמאי הוצרכו להקשות מטעם מיגו דאי בעי אמרה מאיס עלי ובפשיטות הי"ל להקשות לדעת י"מ דס"ל דכל דמפסדת כתובתה לא חיישינן לעיניה נתנה באחר דא"כ באומרת טמאה אני ברצון כיון דליכא למיחש לשמא עיניה נתנה באחר אמאי אינה נאמנת שהרי למשנה ראשונה היו אומרים דהאומרת טמאה אני נאמנת בלי שום מיגו אי לאו טעמ' דעיניה נתנה באחר והנראה אצלי דבפשיטות ליכא לאקשויי באומרת טמאה אני ברצון אמאי נאמנת כיון דליכא למיחש לעיניה נתנה באחר משום דכיון דמשים עצמו רשע משום הכי אינו נאמן אבל משום מיגו ק"ל שפיר דס"ל דכל דאיכא מיגו נאמן אפי' היכא דמע"ר וכמו שכן הוא דעת הרשב"א ז"ל הובאו דבריו בח"ג סי' כ"א ומוריב"ל ז"ל תמה עליו דליתא דאפי' היכא דאיכא מיגו אמרינן אין אדם מע"ר ולדעתי דברי התוספות הללו נוטים לדעת הרשב"א ולדעת רבינו יש לנו לומר דס"ל דבאומרת טמאה אני ברצון אע"ג דמפסדת כתובתה חיישינן לעיניה נתנה באחר כיון דאין אמע"ר ואפי' במקום מיגו לא מהימן וכמו שכן הוא דעת הסמ"ג הובאו דבריו בב"י י"ד סי' קע"ו ומ"ש טעמא דעיניה נתנה באחר עיקר טעמא קאמר דאע"ג דבעלמא אמרי' דהאומר הרגתי את פלוני או פ' רבעני לרצוני אינו נאמן היינו משום דאמרינן דשמא מן המחכים למות הוא ומשו"ה משים ע"ר וכן כל כיוצא בזה טעמא איכא במילת' למה שהוא משקר ומשים ע"ר ולהכי הוצרך נמי למיהב טעמא הכא למה שהיא משקרת ואומרת טמאה אני ברצון זה היה נר' ליישב: ואולם אנכי הרואה שדרך זה לא יתכן לפי מ"ש התוס' פ"ק דמציע' ד"ג ד"ה ומה אם ירצה שהקשו דאיך נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם מע"ר ותי' דאינו נאמן לפסול את עצמו אבל הכא עושה תשובה ומתכוין לטובה שאינו רוצה להביא חולין לעזרה והלכך אין לנו לכופו להביא חולין בעזרה לפי דבריו יע"ש וכ"כ בפ"ק דיבמות ובכריתות וא"כ דכוותא נמי באומרת טמאה אני לא שייך למימר אין אדם מע"ר דאיכא למימר דלטובה קא מכוונה לעשות תשובה ואינה רוצה לעשות באיסור כל ימיה כיון דאסורה על בעלה ולבועל ומש"ה ודאי אין לנו לומר שלא יהא נאמנת ושיבעול בעיל' איסור לפי דברי' ועל פי האמור מקום אתנו ליישב מה שהקשה הרב מ"צ ח"א סי' ס"ז גבי ההיא דעוברת על דת יהודית שכתב הר"ן שם וז"ל והא דלא אוקמ' במוד' כתב הראב"ד משום דאינה נאמנת דאין אדם מע"ר ולא נהירא דלהפסידה כתובתה ודאי נאמנת דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי כו' ותמה עליו ז"ל שהרי באומרת טמאה אני ברצון דמשויה נפשיה רשיע' ואפי"ה אמרי' בנדרים במאי עסקי' אילימא באשת ישראל וברצון כלום יש לה כתובה ולדעת הראב"ד איפכא הו"ל להקשות דכיון דאין אדם מע"ר אינה נאמנת ואמאי קתני דיוצאת ונוטלת כתובה ומהיותר תימה שהרמב"ם ז"ל פסק דבאומרת טמאה אני ברצון אינה נאמנת ואבדה כתובה ולא השיג עליו ולדעת הראב"ד הי"ל להשיג עליו ולומר דלא אבדה כתובתה מטעמא דאין אדם מע"ר דומיא דעוברת על דת יהודית יע"ש שהניחו בצ"ע ולפי מ"ש דבריו נכונים דבאומרת טמאה אני ליכא למימר אין אדם מע"ר משום דאיכא למימר דלטובה קא מכוונא לעשות תשובה ושלא לבעול בעילת איסור משא"כ בעוברת על דת יהודית דליכא למימר לטובה קא מכוין דאיסורא דעבד עבד ומש"ה ס"ל להראב"ד דאין אדם מע"ר ולא אפסידה כתובה כנ"ל נכון: ומעתה הדרן לדמעיקרא דקש' על רבי' מדידיה אדידיה וראיתי להרב נת"מ דף רי"ג ע"ג שכתב ליישב קו' ר"ת דאמאי לא חיישינן באומרת מאיס עלי דשמא עיניה נתנה באחר כאומרת טמאה אני לך וז"ל ולי נר' דל"ק שהרי התוספות כתבו באמצע דבריהם דלא מצית למימר מאיס עלי אלא היכא שיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל לה וכ"כ הגה"מיי בשם מוהר"ם וא"כ איכא למימר דמשום הכי לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר כיון שהרי נותנת אמתלא לדבריה ויודעים ב"ד שטענתה אמת כמ"ש מוהר"ם יע"ש ואפשר שזה היתה דעת רבינו ומשום הכי כתב דבמאיס עלי כופין אותו להוציא ולא משום טעמא דמפסדת כתובתה כדעת י"מ ומ"מ זה דוחק בעיני דמסתמיות דברי רבינו משמע דבכל ענין כופין אותו להוציא ועדיין צ"ע עוד נ"ל ליישב תשוב' הרא"ש דלא תיקשי ליה מההיא דאומרת טמאה אני לך נאמנת כלפי מ"ש הרא"ש שם בשלהי נדרים וז"ל ועוד נ"ל טעם נכון דהלכה כר"ה ואפי' למשנה אחרונה היא תובעת שיגרשנה בעלה וחיישינן שמא עיניה נתנה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה בעלה אבל חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה בטענת שקר ולהיותה באיסור א"א כל ימיה א"ד יע"ש וא"כ דוכוותה נמי באומרת נתקדשתי לאחר כיון דלפי דבריה סבורה היא להפקיע את עצמה מבעלה בלא גט כלל ליכא למיחש לעיניה נתנה באחר ולהיות באיסור א"א כל ימיה ואע"ג דמדינא אינה נאמנת מ"מ היא לפי טענתה כסבורה היא בכך לפטור את עצמה בלא גט ואע"ג דבאומרת גרשתני נאמנת מה"ט דלא משקרה להיות באיסור א"א כל ימיה התם שאני דאיכא חזקה נמי דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה דתרווייהו בעינן וכמ"ש הרב נת"מ דרל"ב יעש"ב כנ"ל נכון: עוד ראיתי למוהרימ"ט שכ' בסוף דבריו וז"ל מה שהוקשה למוהריב"ל שתהא נאמנת במיגו דאי בעיא אמרה גרשתני הי"ל להקשות ממתני' דחזרו לומר טמאה אני אינה נאמנת והרי יכולה היא לקלקלו שתאמר גרשתני אלא דאין אשה מעיזה בפני בעלה ואזדא ליה למיגו א"ד יע"ש ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי התוס' דפרק האשה שלום דקי"ז ע"ב שהקשו דלהימנ' באומרת מת בעלי במיגו דאי בעיא אמרה גרשתני למ"ד דאפי' שלא בפניו אינה מעיזה כו' יע"ש הרי דס"ל דאמרינן מיגו דהעז' שהרי למ"ד דשלא בפניו נאמנת ה"ט משום דשלא בפניו נמי אינה מעיזה ועיין בהרב ח"ה וכבר הארכתי בזה בפ"ז מה' אלו ולעיקר קו' שהק' אמתני' דטמאה אני אמאי אינה נאמנת במיגו דגרשתני נראה דלק"מ שאין זה מיגו כלל שהרי היא רוצה שיגרשנה בעלה ותנשא לאחר בהיתר לא כן באומר' גרשתני שמפקיע עצמה מבעלה ותהיה באיסור א"א כל ימיה ולהכי לא חשיב מיגו כנ"ל פשוט ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רסח) </b> ואכתי קשה. דאטו משום דאגידא בי' לא שוויה אנפשה חתיכה דאיסורא ואני תמה על תמיהתו דלכאורה דין זה הוא מוכרח שהרי בשלהי פ' ט"ו דיבמות פשיט לי' ר"נ לרבא דיבמה זמנין דמרחמא וזמנין דסניא לי' ליבם מדתנן וחוששין לדבריה וחולצין כו' וע"ש ולפ"ז מאי ראיה היא דדילמא משום הכי חוששין לדבריה משום דשויתא אנפשה חתיכה דאיסורא ברישא להנשא לשוק ובסיפא להתיבם אע"כ דכיון דאגידא בי' ביבם בסיפא דלא היתה מוחזקת בבנים וחזקתה ליבם ואגידא בי' ביבם ולא מצינן למימר דמטעם חתיכה דאיסורא הוא דחוששין לדבריה. א"כ ממילא גם ברישא הא דחוששין לדבריה נמי לאו מטעמא דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא לשוק. אלא מן הדין וא"כ כש"כ באשה דאגידא בבעלה טפי דלאו כל כמינה לשוי' אנפשה חד"א ושתאסר על בעלה: אבל באמת אין משם הכרח משום דהתם גם בלא זה לא שייך לומר דמשום ש"א חד"א הוא דחוששין לדבריה משום דא"כ הא לא עדיפא מיבמה שנדרה הנאה מן היבם לאחר מיתת בעלה דאין כופין אותו לחלוץ. וא"כ אמאי תנן הכא דחוששין לדבריה וחולצת כו' ולא קתני אין כופין ומבקשים אותו לחלוץ ומדנקט חוששין לדבריה משמע דמדינא קאמר דחיישינן שמא קושטא קאמרה ואסורה מדינא למי שהיתה עד עכשיו בחזקת היתר דלפ"ז שייך לומר לשון חוששין דהיינו מספק דלמא קושטא קא אמרה והבא עליה באיסור קאי אבל אם הוא מטעמא דש"א חד"א הא לא שייך הלשון חוששין שהרי מטעם חתיכה דאיסורא אפי' במשקרת אסורה כמ"ש הב"י ביו"ד סי' א' בשם הרשב"א דאפי' בעדים מכחישין אותו שייך נמי ש"א חד"א ומביאו הרב המחבר כאן. שוב עיינתי בסוגיא זו וראיתי דרש"י שם פי' בהדיא דחוששין לדבריה מטעם דש"א חד"א אולם התוס' הקשו שם על פשיטת הש"ס דילמא טעמא הוא משום דש"א חד"א ונדחקו בתירוצם שם וע"ש והנראה לענ"ד כתבתי ודוק:<br><b> (רסט) </b> שנסתפק בזה בכ"מ שאמרו שאחד"א אי מדין נדרי איסור נגעו בה כו'. כמו בנ"ש כו'. הוא תמוה דאי מדין נדרי איסור נגעו בה א"כ איך שייך לומר באשה שיש לה בעל שויא אנפשה חד"א הא הבעל יכול להפר ואפי' אם נדרה אשתו נזירות שמשון כדמוכח בגיטין בשמעתתא דנודרת דאי נימא דאין הבעל מפר נ"ש א"כ הא משכחת לה דאפי' בנשאת דמדירים אותה בנ"ש דלא עדיף נ"ש מנודרת עדה"ר והרי מכל גדולי הראשונים שהקשו בהאי דשלהי נדרים למשנה אחרונה הא שויא אנפשה חד"א מבואר דלא סגי בהפרת הבעל בכה"ג אע"ג דבנזירות שמשון מהני הפרה ודוק:<br><b> (ער) </b> וס"ל דאפי' בנשואה דמשועבדת לבעל כו'. אלא דמשום טעמא דעיניה נתנה באחר אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה כו'. בילדותי תמהתי על זה דהא בהנהו עובדי דשלהי נדרים דאמר ר"נ דאנתתי' שריא משום דעיניה נתנה באחר הא התם ליכא למיתי עלה מטעם דאפקעינהו רבנן כו' שהרי התם אמרה דלנכרים נבעלה וא"כ מה בכך דאפקעינהו ופנוי' היתה והא קיי"ל דנכרי ועבד הבא על בת ישראל אפי' היא פנויה פסלה מן הכהונה. (וכן תמהתי על הד"מ באה"ע סי' ז' שכתב שם דבמלחמת עסטרייך התירו אפי' נשים כהנות לבעליהן משום דסמכו על האי דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה והרי גבי נכרים לא שייך היתר זה): ובאמת מלשון התוס' לא משמע דאתיין עלה מטעם אפקעינהו כו' אלא משום דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בקום ועשה בענין כזה אבל הר"ן ז"ל אתא עלה בתירוצו הראשון מטעם אפקעינהו כו'. ותמהני במה שהשיב על תירוצו זה וכתב דא"כ באומרת שנבעלה לנתין וממזר מאי איכא למימר ואמאי לא הוכיח ביטול תירוץ זה מהנהו עובדי הנ"ל ואין בידי חידושי הרשב"א לעיין בו אי גם הוא אתי עלה מטעם דאפקעינהו כו' אבל דברי הד"מ הנ"ל תמוהים ביותר אפי' אי נימא דטעמא דתוס' הוא משום עקירה ולא משום אפקעינהו דזה לא שייך בעובדא דהד"מ והבן ובחידושי הארכתי בזה: [מנ"ה עיין שו"ת ח"ס אהע"ז ח"ב סי' צ"ח]:
+<b>קדשתני </b>
+<b> והוא אומר לא קדשתיך כו'.</b> הנה הרב ל"מ ז"ל הקש' דהך חלוקא במאי קא מיירי אי מיירי בשנתן לה גט א"כ איך הוא מותר בקרובותיה הרי כל שנתן לה גט נאסר בקרובותיה כדאמרינן בגמרא אמר לא ניחא לי דתאסר בקרובותיה ואי מיירי קודם נתינת הגט א"כ היכי קתני והיא אסורה בקרוביו דמשמע דהא לכ"ע שרי ובלא גט אפי' לכולי עלמא אסור דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא יע"ש שהניחו בצ"ע והנה לדעת המרדכי ז"ל שכתב בפרק האומר והביאו הרב כנה"ג ז"ל סי' מ"ח בהגהת ב"י אות י' שכתב דהא דאסורה בקרובו היינו דוקא היכא דכופין ליתן לה גט דאהא הוא דקאמר אלא כופין אמאי אמר לא ניחא לי כו' אבל היכא דמבקשין ממנו ליתן לה גט מותרת בקרוביו ניחא שפיר דמתניתין מיירי בשבקשו ממנו ליתן לה גט דאינו נאסר בקרובותיה אכן מדברי רש"י ז"ל דפ' האומר דס"ה עמוד ראשון והרב המגיד ז"ל מבואר דס"ל דאפי' במבקשין אסורה בקרובותיה וא"כ לדידהו ק' ולע"ד לק"מ דאיכ' למימר דמתני' בשלא נתן גט מיירי וסיפא דקתני והיא אסורה בקרוביו משמע דהא לכ"ע שרי בשמת הוא מיירי ומילתא פסיקתא קתני דלקרוביו אסור' ולעולם בין קודם מיתה בין לאחר מיתה הא לכ"ע לאחר מיתה שרי ואין להקשות דא"כ איך כ' רש"י ז"ל בד"ה לא כופין איכ' וז"ל דא"צ ממנו גט דהא קתני מותרת בקרוביו ואי בעיא גט הוה מיתסרא באחיו דהו"ל גרושת אחיו והשתא מאי קו' אימא דכי קתני מתני' מותרת בקרוביו בשמת הוא קמיירי דומיא דסיפא דקתני אסורה בקרוביו דמוקמינן לה בשמת הוא הא לא קשיא מידי דמותרת בקרוביו סתמא לעולם משמע משא"כ בסיפא דהתם איכא למימר שפיר דקתני אסורה בקרוביו לעולם בין קודם מיתה בין לאחר מיתה ותו דאפי' נימא דלאחר מיתה קאמר אכתי אם איתא דבעינן גט ולא שרינן לה לעלמא על פי דבורה איך שרינן לה לקרוביו ומאי שנא איסור ערו' דקרוב' מאיסור אשת איש לעלמא וזה פשוט ודוק:
+
+Halakhah 16
+
+<b>וכל </b>
+<b> אלו שטוענין כו' והלכו למדינה אחרת כו'.</b> אוקמתא דגמרא שם הב"ע כגון דאמר לה קדשתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה והיה נר' מדלא קאמר בגמרא עדיפא מינה באומר קדשתיך בפני פ' ופ' והעדים מכחישים אותו משמע לכאורה דס"ל לתלמודא דכל שהעדים מכחישים אותו לא אמרי' שויה אנפשיה ח"ד והוא נמי מותר בקרובותיה הפך ממ"ש הרשב"א ז"ל בתשוב' והביאה מרן הב"י ז"ל י"ד סי' א' על טבח שאמר על בהמה אחת שלא שחטה ובאו עדים ואמרו שהוא שחטה כתב רשב"א דלכ"ע מותר ולדידיה אסורה משום דשויה אנפשיה חתיכ' דאיסורא ועיין בהרב מש"ל ז"ל בפרקין דין ט"ו וא"כ ק' להרשב"א ז"ל דאמאי ל"ק בגמ' עדיפה מינה אמנם הא ודאי לק"מ דע"כ צריך לאוקמי תלמודא באומר קדשתיך כו' והלכו למדינת הים משום דלעיל אמרינן וצריכא דאי אשמועי' גבי דידיה משום דגברא לא איכפת ליה ומקרי ואמר אבל איהי אי לאו דקים לה בדיבורא לא הוה אמרה וליתסר איהו בקרובותיה קמ"ל והשתא בשלמא אם נאמר דמתניתין מיירי באומר שהלכו עדים למ"ה ניחא שפיר דאשמועי' דלא נימא אי לאו דקים לה בדיבורא לא הוה אמרה והנה אמת שקדשה בפני עדים והלכו למ"ה וליתסר איהו בקרובותיה אמנם אי מתני' מיירי בשהעדים מכחישים אותה א"כ פשיטא ודאי דהוא מותר ותרתי למה לי וכן נמי הא דקאמר שמואל אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה ע"כ באומרת קדשתני בפני פ' ופלוני והלכו למ"ה מיירי דאי בשעדי' מכחישים אותה משמע ודאי דאפי' נתן לה גט מעצמו אין כופין אותו ליתן כתובה וא"כ מש"ה הוכרח תלמודא לאוקמא באומר שהלכו למ"ה ודוק. שוב אחר זמן רב באו לידי ת' הרשב"ץ וראיתי לו שם בח"ב סי' רע"ט שהשיב על האשה שאמרה נתקדשתי בפני פ' ופל' והעדים מכחישים אותה דהיא אינה אסורה בקרוביו דלא שוי' אנפשייהו חתיכה דאיסורא אלא באותן עדים והרי הכחישוה והכי מוכח בפ' האו' את"ד יע"ש ונר' שכונתו למה שהקשינו מדלא מייתי עדיפא מינה וכבר כתבנו דאין ראיה כלל ומ"מ מבואר מדבריו דדוקא באומרת נתקדשתי בפני פל' ופ' והעדים מכחישים הוא דלא אמרינן שויה אנפשי' חתיכה דאיסורא משום דתולה איסורא באותן עדים שהרי אין דבר שבערוה פחות מב' ואפי' ב' מודים אמנם בהדיא דטבח דליכא האי טעמא מודה הוא דאמרי' שויה אנפשי' חתיכה דאיסורא אפי' כנגד עדים ומכלל האמור אין מקום למה שהק' הרב מש"ל ז"ל ומוהר"ם די בוטון על מוהריב"ל ז"ל וכמובן: ודע שאני מסתפק בהא דאמרינן שויה אנפשי' ח"ד וכההיא דטבח שכתב הרשב"א ז"ל אי מותר הטבח להאכילו לאחר או נימא דקעבר אלפני עור לא תתן מכשול כיון דלגבי דידי' איסורא קא יהיב ליה והיה נר' להוכיח ממ"ש התו' ז"ל בסוף נדרים אמתני' דהאומרת טמאה אני לך וז"ל וא"ת טמאה אני לך אמאי לא מהימנ' הא שויתי' נפשה ח"ד כדאמרי' בקדושין היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך כו' ותי' הר' אליעזר דלא מצינו זונה שהיא אסורה לינשא לכהן דודאי הוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהרת עליו הילכך גם לדבריה אינה אסורה לו כו' וקשה דאכתי תיקשי להו דנהי דאיהי לא עביד איסורא מחמת עצמה אבל הא קא עברה אלפני עור כיון דלפי דבור' נמצא דספי ליה איסורא בידים אלא מוכח דס"ל דאיהי לא קא עברה אלפני עור כיון דלדיד' ליכא איסורא ומצאתי בשיטה מקובצת כ"י למס' נדרים שכתב משם שיטה לא נודעת למי וז"ל ואי קשיא איך תבעל היא לו שהרי היא עשתה את בעלה ח"ד על עצמה ועוברת גם בלפני עור וי"ל דלפני עור ליכא שהרי בע"כ נבעלת לו כו' ע"ש ומתוך האמור נרא' שיש להוכיח מה שיש מן הספק על המונעים עצמם מלהדליק הטוטון בנר של חלב אי שרי להו ליתנן למי שנוהג בו היתר שידליקנו ולא קעבר אלפני עור כיון דלדידיה שרי ועיין בספר משאת משה חי"ד סי' ומתוך דברי השיטה הנז' שכתבנו נראה דאע"ג דלאחר שרי אפי"ה כיון דלגביה דידיה איסורא קא עביד עבר אלפני עור ועיין בהרב מ"צ ח"א סי' ס"ה שנתן טעם לדברי הרשב"א ז"ל דס"ל דאפי' עדים מכחישים אותו אמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסורא והיינו משום דחשיב כאלו אסרו על עצמו בנדר ואע"ג דבעינן מתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור ה"ד בשאוסרו עליו בדרך התפסה אבל אדם יכול לאסור על עצמו דרך קנס ולומר פתי פת כותי כו' יע"ש ומתוך דבריו נר' ודאי דמותר לטבח להאכילו לאחר ועיין בה"ה ז"ל הלכה ל"א שכתב וז"ל דאפי' אם בא ארוסה אינה מותרת לו בלא גט מן השני שהרי אין עדים מעידים כדבריה וע"ש כנראה שחולק על דברי הרשב"א הללו ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רעא) </b> שיש להוכיח כו'. על המונעים עצמם מלהדליק הטוטין בנר של חלב כו'. ולא קעבר אלפני עור כו'. תמהני דהא האי דנדרים אין לו ענין לספק הזה כלל דהתם באשת כהן שאומרת לבעלה טמאה אני לך עכ"ר דאומרת כן כדי להציל את בעלה מאיסור שהרי היא עצמה אינה מוזהרת לשיטת הר"א הנ"ל. וא"כ הרי באמירה זו שויא אנפשה חד"א שלא להכשיל את בעלה ולא למיספי לי' איסורא ולזה צריך השיטה מקובצת לומר דלפ"ע ליכא בזה כיון שבעכ"ר נבעלת לו ומה תוכל לעשות (והיינו עכ"ר משום דלפני עור אינו כשאר לאוין שעובר בעצמו אלא דתלוי שלא יביא איש אחר לידי מכשול וכיון דבעכ"ר עביד הכי תו אין בו משום לפני עור כיון דהוא באמת אינו רוצה במכשול אלא ע"י ההכרח ונמצא שהוא לא נתן המכשול). משא"כ בספק הזה מה בכך דהוא שוי אנפשיה חד"א מלהדליק בנר של חלב היינו דוקא שלא יהנה הוא מן העשן שנתהוה ע"י נר של חלב אבל לא שוי אנפשיה חד"א משום לפני עור היינו שלא יתן למי שלא שוי אנפשיה חד"א ונוהג בו היתר ולא דמי זה להאי דנדרים הנ"ל דהא התם כיון שהיא אינה מוזהרת וכנ"ל א"כ עכ"ר דהאי דשויא אנפשה חד"א היינו משום לפני עור שלא להכשיל את בעלה בביאה האסורה לו ומשום הכי אי הוה ברצונה היתה עוברת אלפני עור כיון דשויא אנפשה איסור זה דלפני עור אלא דמשום שהוא בעכ"ר לא שייך התם לפ"ע ג"כ וכנ"ל משא"כ הכא: וגם בספיקא דידי' בטבח לפי מאי דס"ד מעיקרא דאינו מטעם נדר. (וכן משמע בפשוטו דאל"כ תהני לי' התרה והפרת הבעל בטמאה אני לך בשלהי נדרים הנ"ל). לא ידעתי איך אפשר לחלק בין לאכול לבין להאכיל כיון דאם באמת אסור אנפשי' א"כ אסור נמי לאחרים וממילא מוזהר בלפני עור משא"כ במי שמחמיר על עצמו מלהדליק הטוטין בנר של חלב דבאמת מותר אלא דהוי אצלו כעין נדר (רצוני דבשלמא בטבח הרי לפי דיבורו שלא שחטה היא נבילה שאיסורה ידוע דנבילה אסורה משא"כ הכא לענין להדליק הטוטין בנר של חלב ניהו דהוא החמיר על עצמו לאסור עליו דבר המותר לו מן הדין ואצלו הוי כעין נדר אבל לאחרים מותר לו להושיט דהם לא נדרו ולא החמירו על עצמן). דפשיטא דאחרים שלא נדרו מותרים בו וא"כ הא ממילא מותר לו להושיט להן: ומיהו מצינו נמי באיסור גמור דלדידי' אסור ומ"מ מותר לו ליתנו לחבירו ואין בו משום לפני עור והוא ערלה בח"ל דמותר לספוקי אהדדי ונמצא דמי שערלת ח"ל בידו שאסור בה מה"ת מ"מ מותר לו לספקה על חבירו ולתתה לו ועיין בר"ן בפ"ק דקדושין דף קכ"א: ודע דהגאון מוהרש"ק בספרו אמונת שמואל כתב דלא שייך לפני עור אלא בלאו שהוא עצמו ג"כ מוזהר עליו אבל לא בלאו שהוא אינו מוזהר עליו ובזה הוא מיישב קושיית העולם אהא דפריך הש"ס על ר' אבהו בפסחים מהא דתניא דלא יושיט כו' ואבר מן החי לבן נח משום לפני עור ומדייק הש"ס הא לכלבים שרי וא"כ קשה לר' אבהו דס"ל דכל לא תאכל איסור הנאה נמי במשמע וע"ש וע"ז מקשין דמאי קושיא היא לר' אבהו דדילמא מיירי הברייתא בטמאה (או במפרכסת) דלישראל שרי ועל זה תירץ הגאון הנ"ל דאי בטמאה איירי א"כ אמאי עובר על לפני עור דכיון דאינו מוזהר על אבר מן החי בטמאה ממילא ליכא כאן תו לפני עור וע"ש וא"כ לפ"ז הא גם קושייתו של הרב המחבר על תירוצו של הר"א הנ"ל ממילא נמי לק"מ משום די"ל דכיון דהיא עצמה אינה מוזהרת בזה וכנ"ל א"כ תו ליכא בזה ג"כ משום לפני עור:<br><b> (אמר </b> עקיבא סופר נ"ה המלה"ד גם אם לא נחזיק בשטת הרב בעל אמונת שמואל אשר כבר השיגו עליה יש לישב קושית הרב בעל שעה"מ על הר"א ז"ל ולדחות ראיתי לפמ"ש הרמב"ן יבמות פ"ד ע"ב דבלאו שאינו שוה בכל ונשים אינן מוזהרות אינן עוברות משום לפ"ע עיי"ש היטב. (ועיין עוד מזה בתשובות זקני הח"ס זצ"ל ח"מ סי' ר"ב) א"כ הכא האשה אינה עוברת משום לפ"ע משא"כ בלאו השוה בכל וז"ב ובחדושי הארכתי בדברי הרמב"ן אלו לישב כמה קושיות ואזכיר בזה שני גרגרים א) מה שתמהו המפרשים על הטור יו"ד סי' ס"ב שכתב דאמ"ה אינו נוהג בטמאה למה הזכיר זאת למאי נ"מ הא בלא"ה אסור משום טמאה ולפ"ד הרמב"ן הנ"ל נ"מ לאשה דיכולה להושיט אמ"ה טמא לב"נ דאיהי לא מפקדא אלפ"ע בכי האי גונא דאמ"ה טמא אינו שוה בכל דלישראל שרי. ב) לישב קושית זקני מאור הגולה רעק"א זצ"ל בחדושיו ליו"ד סי' קפ"א סעיף ו' שהקשה על המתירים לאשה להקיף ראש איש דאמאי לא תהיה אסורה משום לפ"ע עיי"ש היטב ולפ"ד הרמב"ן הנ"ל שהבאתי הדבר פשוט דל"ש בזה גבי נשים לאו דלפ"ע כיון שאינו לאו השוה בכל ועוד הארכתי בכמה ענינים בזה ואכ"מ להאריך ע"כ הגה"ה):<br><b> אלא </b> דבההיא מוכח שהתוס' לא ס"ל הכי מהאי דכתבו במס' ב"מ דף יו"ד ע"ב דמשום לאו דלפני עור לא מקרי ישראל בר חיובא כשאמר לו הכהן צא וקדש לי אשה גרושה וע"ש אלמא דאע"ג דהישראל אינו מוזהר אגרושה מ"מ ס"ל דעובר על לפני עור בזה: וכן משמע נמי בהאי דאמרינן בחולין דאין מזמנין את הנכרי על בני מעיים וע"ש אלמא דאיכא לפני עור אפי' בכה"ג דהא לישראל הרי הבני מעיים מותרים אלא דס"ל שם דלנכרי אסורים ובתשובה להגאבד"ק בערזאן הארכתי בזה ולכאורה מוכח נמי כן ממ"ש התוס' בחגיגה דף י"ג בד"ה אין מוסרין כו' שכתבו שם להקשות תיפוק לי' דהמלמד תורה לנכרי עובר משום לפני עור וע"ש אלא דבתשובה הנ"ל כתבתי שם דאין כאן הוכחה לזה ואכ"מ להאריך בזה ודוק:<br><b> (ערב) </b> מדברי רש"י הללו נראה דס"ל דעד אחד בהכחשת בעל דבר עצמו דהיינו האשה לא מהני כו'. ולא משום טעמא דהכחשת האשה עצמה כו'. תמהני דאיך אפשר לומר כן בדעת רש"י הא לקמן בסוגיין דף ס"ו ע"ב גבי עובדא דסמיא בד"ה מאי לאו כו' אפקה כו' כתב שם רש"י ז"ל וז"ל אפקה הואיל ולא הכחישתו ע"כ הרי דמוכח מזה להדיא דס"ל דאלו הכחישתו היה הסמיא מותר בה דיכול הבעל לסמוך על הכחשתה אלמא דלא ס"ל לרש"י ז"ל כדעת המ"כ שכתב מרן הב"י ז"ל שמביאו רבינו המחבר ז"ל אח"ז בד"ה האמנם תמיה לי כו' דמאי בין בעלה לאינש אחרינא ועיין להלן ודוק:<br><b> (רעג) </b> דע"א שאמר נתנסך יינך ומכחישו כו' דא"נ. נראה דהיינו דוקא לבעה"ב ובני ביתו שמפסידו ממון אבל אחרים לאו כל כמינייהו לסמוך על הכחשה דבעה"ב כו'. לא ידעתי מה בין ב"ב לאחרים אם ב"ב אינם מכחישים להעד דבפשיטות דכי היכי דאין אחרים יכולין לסמוך אהכחשתו דבעה"ב כן בני ביתו נמי אינם יכולים לסמוך עלי' ואפשר לומר דהא דלאחרים אסור היינו משום דלגבי אחרים חשיב הבעה"ב נוגע משא"כ לגבי בני ביתו דאינו נוגע משום דאי לאו דידע דמשקר העד לא היה מכשיל את ב"ב חנם אמנם זה דוחק משום דלפ"ז הא גם לאחרים מותר היכא דיהיב להו היין בחנם ועכ"ר צ"ל דהא דבני ביתו מותרים היינו בשגם הם מכחישים להעד או שנאמן להם הבעה"ב כבי תרי ואולם גם זה דוחק: אבל בעיקר דברי המ"כ הנ"ל אני תמה שהרי אמרינן בסוגיין שם שורך נרבע והלה שותק נאמן ומבואר דדוקא בשותק אבל במכחיש אינו נאמן והרי אפי' אם נרבע באמת כל שלא נרבע בפני ב' עדים הוא מותר להדיוט ואינו אסור אלא לגבוה וא"כ הרי בהכחשת הבעלים מבואר בסוגיא דכשר נמי לגבוה אלמא דההכחשה בעד אחד מהני אפי' לאחריני שהרי הכהנים מותרין להקריב שור זה שהעיד עליו עד אחד שנרבע כל שהבעלים מכחישים אותו וא"כ איך אפשר לומר דס"ל לרש"י ז"ל דהכחשת בע"ד להעד לא מהני לאחריני שזה הוא נגד סוגיא מפורשת ודוק:
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>האשה </b>
+<b> שעשתה שליח כו'.</b> כתב ה"ה ז"ל פ' האומר אמרו בגמרא לא קדשה עצמה וחזרה בה מהו כו' וקי"ל כר"י ויש לדקדק דתיפשוט ממתני' מדקתני והלכה וקדשה משמע דחזרה בה לא מהני ובשלמא ללישנא דלעיל לא ק' דתיפשוט ממתני' מדקתני בא אחר דאיכא למימר דמשום דבעי למיתני סיפא מעכשיו ולאחר ל' יום כו' דאפי' בא אחר וקדשה אפי"ה הוי ס' מקודשת תני רישא נמי בא אחר ועיין בהרב ע"י די"ל דמתני' חדושא אתא לאשמועינן דלא נימא כיון דאתתא לא קים לה ביוחסים אע"ג דקדשה עצמה לא חזרה בשליחותה ולא סמכה על קדושיה דסברה דילמא משכח מיוחס מזה והא דקדמה וקדשה סברה דלמא לא משכח אבל אי משכח לה בטליה וכדאיתא בפרק עשרה יוחסין קמ"ל ומכ"ש חזרה בה דמהני ושוב ראיתי בירושלמי פרק עשרה יוחסין דפריך לה וז"ל ולית הדא פליגא אדר' יוחנן דאמר אדם מבטל שליחותו בדברים פתר לה משום דעריות ועיין בהרב שדה יהושע ז"ל והתוספות שם בד"ה לא קדשה כתבו וז"ל נראה לפרש דחזרה בה בלא אמירת' לשליח דאי אמרה לשליח כו' פשיטא דאינה מקודשת ועיין במוהרימ"ט ז"ל ובהרב ח"ה ז"ל שם בירוש' פרק השולח נר' בהדייא כדברי התוס' ז"ל דאמרינן בירו' השולח גט לאשתו כו' הדא פליגא על ר"י דר"י אמר אדם מבטל שליחותו בדברים פתר לה משום חומר עריות ופירש הרב שדה יהושע וז"ל בתמיהא וכי ק"ל לר"י מתני' שהרי הוא אמר מבטל אדם שליחותו בדברים ואין צריך בפני השליח וכאן ממתני' נראה דצריך בפני השליח כו' יע"ש הרי בהדייא דס"ל להירושלמי דכל שהוא בפני השליח מודה ר"ל דחזרתו חזרה דאם לא כן איפכא מבעי ליה לומר דמתני' פליגא אר"ל ועיין עוד שם בפסקא דבראשונה היה עושה ב"ד במקום אחר אלא מיהו ק"ל טובא דא"כ אמאי הוצרכו הירוש' לאוקמי מתניתין דתרומות דביטל עד שלא תרם בששינה בשליחותו דאמאי לא אוקמ' בפשיטות בשביטל בפני שליח וא"נ בפני ב"ד שכחו מרובה וצ"ע:
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+<b>יצא </b>
+<b> עליה קול כו'.</b> כתב ה"ה ז"ל וז"ל ולי נראה דדינו של רבינו יעקב ז"ל אמת שע"כ לא אמרו בדין הנזכר אלא מפני שיהיה חשש שיאמרו שעובר על לאו של תורה שמחזיר גרושתו כו' אבל בדין הגט אפי' אם יאמרו ליכא לאו דאורייתא ולא חיישינן ע"כ ועיין בפ"ד מה' אלו דין ט' גבי חרש שנשא פקחת שכתב רבינו שנותן גט והיה מותרת לבעלה החרש והשיג עליו הראב"ד שאינה מותרת לחרש שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו וה"ה הליץ שם בעד רבינו דע"כ לא חיישינן שמא יאמרו אלא כשהראשון יש לו קדושין מן התורה שאז יש לחוש שיאמרו שעובר על לאו של תורה אבל חרש שאין לו קידושין מן התורה אין לחוש שאפי' יאמרו אינו עובר באיסור תורה ואין לנו להוסיף בגזירות של דבריהם יע"ש וא"כ נראה דמה שהליץ ה"ה בעד רבינו יעקב היינו לפי דעת רבינו דס"ל דבאשת חרש כיון דליכא איסור תורה לא חיישינן וא"כ ה"נ גבי הבחנה דג' חדשים דעיקרו מדרבנן דלא חיישינן אמנם לדעת הראב"ד ז"ל דס"ל דבאשת חרש אפי' דאיסור מדרבנן חיישינן ה"נ גבי הבחנה ואפשר לצדד דבהא אפי' הראב"ד ז"ל יודה דאשת חרש שאני דעיקרו מן התורה דבאשת פקח מחזיר גרושתו קאי בלאו משא"כ גבי הבחנה דעיקר' מדרבנן והיינו שה"ה לא הזכיר מדין זה כלום לומר שזה אינו אלא לדעת רבינו משום דבהא איכא למימר דאפי' הראב"ד ז"ל מודה כמ"ש האמנם תמה אני על הטור ז"ל דבסי' מ"ד גבי אשת חרש הביא דברי רבינו בסתם הנה מבואר דס"ל דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן לא חיישינן שמא יאמרו ואלו בסימן י"ג הביא דברי ר"ת וכתב שמסקנת הרא"ש ז"ל כדעת ר"י וצריך להמתין ג"ח אחר גט הב' והוא תימה דכיון דבאשת חרש אפי' דעיקר איסורו מן התורה לא חיישינן כ"ש גבי הבחנה ויש ליישב דס"ל להטור ז"ל דדוקא באשת חרש שאנו באים לאוסרה על החרש איסור עולם לא חיישי' מכיון שאין איסורו אלא מדרבנן מה שאין כן גבי הבחנה דאיתיה בתקנתא כן נראה לי ודוק:
+
+Halakhah 28
+
+<b>מקום </b>
+<b> שנהגו לשלוח סבלונות כו'. </b> עיין בתוספות פרק הא"מ ד"נ ע"ב ד"ה חוששין שכתבו וז"ל פירש בקונטריס ששדך אשה ונתרצית וקדם קודם הקידושין ושלח סבלונות בעדים משמע מתוך פירושו דחיישינן שמא מחמת קידושין הם וק' להר"ם ז"ל וכי שידך מאי הוי הא בעינן שידבר מענין לענין ובאותו ענין כו' יע"ש וראיתי להרב ח"ה ז"ל שכתב וז"ל וליכא למימר דקושטא הוא דאיירי בכה"ג שמדבר מענין לענין ונתן לה סבלונות דא"כ מאי פריך כו' יע"ש ולא ידעתי אמאי הוצרך לזה דבלא"ה ע"כ נמי דלא מיירי בשהי' מדבר מענין לענין דאם לא כן אמאי קאמר ר"ה דחוששין לסבלונות ולא הוו אלא קדושי ספק הא ר"ה גופיה קאמר בפ"ק דקדושין משמיה דשמואל דהל' כר' יוסי דכל שהיה מדבר מענין לענין ה"ז מקודשת ודאית ודוחק לומר דאליבא דשמואל קאמר וליה לא ס"ל דמשמע התם בהדיא דהלכה פסוקה היא מדפריך התם אבעיא דחרופתי מהו במאי עסקינן כו' ואם איתא דר"ה וכל הנהו דשמעתין ס"ל דבמדבר מענין לענין אינו אלא קדושי ס' מאי פריך התם בפשיטות מדר"ה וזה פשוט והרא"ש ז"ל תי' לקו' הר"ם וז"ל ואע"ג דנתן לה סתם ולא פירשו לא הוו קדושין אלא ע"כ דבר עמה תחיל' לשם קדו' וכל זמן שעסוקים באותו ענין דמ"מ חשש קדושין איכא יע"ש וכונתי מבוארת דס"ל דהא דאמרי' בפ"ק והוא שעסוקין באותו ענין היינו לענין קדושי ודאי אבל קדושי ס' מיהא הוי וראיתי בספר פני יהושע שהק' עליו דא"כ מאי פריך בגמ' באתרא דמקדשי והדר מסבלי פשיטא ומאי קושי' אימא דהא אתא לאשמועי' דאע"ג דאין עסוקין באותו ענין אפי"ה חיישי' לספק קדושין ועסוקין באותו ענין דקתני ברייתא בפ"ק לענין קדושי ודאי קאמר ע"ש ולע"ד לק"מ דמאי דפריך בגמ' פשיטא לר"פ הוא דפריך דמאי אתא לן לאשמועינן דבאתרא דמקדשי והדר מסבלי חוששין ואי לאשמועינן דאע"ג דאין עסוקין באותו ענין אפי"ה חיישינן הא כבר שמעינן לה מדרבה ור"ה דקאמרי חוששין לקדושין ואפילו אביי לא"ד דקאמר ל"מ קאמר כו' לא אתא לאפלוגי אלא לומר דליכא סיעתא ממתני' אבל מדינא ודאי מודה דחוששין לקדושין וכמ"ש בחידושי הרשב"א ז"ל ואם כן לא הו"ל לרבה לאשמועינן אלא דבאתרא דמסבלי והדר מקדשי אין חוששין לקדושין כנ"ל פשוט: ובהכי ניחא לי מה שהקשה עוד הרב"י ז"ל לפי' הר"ם דחיישינן לסבלונות משום קידושין שקדמו כבר דא"כ ע"כ הא דרבה דקאמר חוששין לסבלונו' ע"כ איירי אפי' במיעוטא מסבלי והדר מקדשי דאי בכולהו מקדשי והדר מסבלי מאי קמ"ל ומאי אצטריך לאתויי ראיה ממתני' דהא מקשינן בסמוך פשיטא וא"כ מאי ראיה מייתי ממתני' הא איצטריך שפיר לטעמא דמחמת קדושין הראשונים שלח דאפי' באתרא דכולהו מקדשי אינה מקודשת יע"ש אכן לפי מ"ש הנה נכון דלעולם איכא למימר דרבה אפי' באתרא דכולהו מקדשי והדר מסבלי אצטריך לאשמועינן דחוששין לקדושין ולא תימא אם איתא דקדשה קלא הו"ל למילתא ומש"ה שפיר מייתי ראיה ממתני' אלא דלר"פ הוא דפרכינן פשיטא דלס"ד דמיירי באתר' דכולהו מקדשי מאי אשמועינן ר"פ הא שמעינן לי' מדרבה כנ"ל ודוק:
+
+Halakhah 29
+
+
+
+Halakhah 30
+
+
+
+Halakhah 31
+
+<b>אמר </b>
+<b> ע"א מקו' היא זו והיא אומרת לא נתקדשתי כו'.</b> כתב ה"ה ז"ל זה מבואר בסוגיא פרק האומר דאמרינן ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן הנה רש"י ז"ל שם כתב וז"ל עד אחד בהכחשה דאיכא חד סהדא דמכחיש לה מי מהימן אפי' לא מכחשא ליה איהי כו' הנה מדברי רש"י הללו נראה דס"ל דע"א בהכחשת בעל דבר עצמו דהיינו האשה לא מהני ממה שהוצרך לפרש דמאי דפריך ותסברא ע"א בהכחשה היינו משום דאיכא חד סהדא דמכחיש לי' ולא משום טעמא דהכחשת האשה עצמה דאמרה אלו ב' עבדי כו' וכ"כ מוהר"ם מפאדוה ז"ל סי' ל"ב שזה דעת רש"י ז"ל לפי גיר' זו ומ"ש רש"י אפי' לא מכחשא לי' איהי לאו למימרא דס"ל דהכחשת בעל דבר עצמו עדיפ' מהכחשת ע"א ומ"ש דאיכא חד סהד' דמכחיש ליה רבותא אשמועינן דהא ודאי אין סברא לומר כן דודאי הכחשת בעל דבר גריעה מהכחשת עד אחר דעלמא כיון דנוגע בדבר אלא כונתו ז"ל לומר דבדאיכא הכחשת עד אחר ל"מ אי בעל דבר עצמו מכחיש אותו ג"כ דפשיטא דאינו נאמן אלא אפי' לא מכחשא ליה איהי אלא שותקת אינו נאמן האמנם תמיה לי מילתא טובא דאיך אפשר לומר דהכחשת בע"ד עצמו לא מהני הא מתני' היא בהדיא ע"א אומר אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי פטור ובמס' טהרות פ' השרץ תנן ע"א אומר נטמא והוא אומר לא נטמאתי טהור וכיון דגבי איסורין אמרי' הכי כ"ש גבי אשה דאין דבר שבערוה פחות מב' ולקמן נמי גבי ההיא דחגורה של ריסקייא ביבנה פריך בפשיטות האי ב"ע ה"ד אי דקא מכחיש ליה מי מהימן כו' וכיון שכן קשה למה לא פי' רש"י דעד אחד בהכחשה היינו הכחשת בעל דבר וכן הקשה מוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' ט"ז והניחו בצ"ע ולע"ד נראה שדעת רש"י ז"ל כדעת המ"כ שכתב מרן הב"י י"ד סי' קכ"ז וז"ל דעד אחד שאמר נתנסך יינך ומכחישו או שאומר איני יודע דאינו נראה דה"ד לב"ה ובני ביתו שמפסידו ממון אבל אחרים לאו כל כמיניה לסמוך על הכחשה דב"ה דעד אחד נאמן באיסורין ע"כ וא"כ מעתה לק"מ מכל הני דוכתי דכתיבנא דמהני הכחשת בעל דבר עצמו דהתם שאני דאינו נאמן לבעל דבר עצמו אבל לאחרים אסור מש"ה הכא פריך ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן כלומר ואינה צריכה גט ומותרת לעלמא הוכרח רש"י ז"ל לומר דהיינו משום דאיכא הכחשת ע"א אבל הכחשת דידה לא מהני למישרה לעלמא ועיין בהרב מח"א הל' עדות סי' י"ד שהקשה לדברי המ"כ מהא דפריך ותסברא עד אחד בהכחשה כו' ולא ק"מ שדעת המ"ך כדעת רש"י שכתבנו ודוק: אך אכתי קשה מהא דפריך רבא לעיל ממתני' דהאומר לאשה קדשתיך והי' אומרת לא קדשתני כו' דבעי לאוקמא בעד אחד ומיפשט מינה דמקדש בעד א' חוששין לקדושין הרי דאע"ג דהוה ס"ל דהמקדש בע"א חוששין לקדושין אפי"ה ס"ל דהכחשת האשה מהני למישרה לעלמא וכדקתני מתני' היא מותר' בקרוביו ודוחק לומר דכי אוקמא למתני' בע"א אתרוייהו קאי דהוא אומר קדשתיך ויש לו ע"א והיא אומר' לא קדשתני ויש לה ע"א שלא נתקדשה לו והו"ל הכחש' ע"א ומש"ה היא מותר' בקרוביו והוא אסור בקרובותי' משום דשויה אנפשי' חתיכא דאיסורא דפשטא דשמעתתא ומדברי רש"י ז"ל לא משמע הכי ולכן נראה שאף המ"ך לא כתב כן אלא בשאר איסורים אבל בדבר שבערוה כיון דאין דבר שבערוה פחות מב' אפי' לאחריני שרי ועיין בהרא"ם ז"ל ח"ב סי' ל' מה שכתב ליישב דברי רש"י ז"ל ודוק אך את זה חזיתי להרב הנזכר ז"ל דברים תמוהים בעיני שכתב שם שיש להביא ראיה מדברי התוס' דפ' ב' דכתובות דס"ל דהכחשת בעל דבר מהני וכמ"ש גבי ההיא דתניא ב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה הרי זה לא תנשא כו' ואוקמא אביי בעד אחד אומר נתקדשה כו' וכתב התוס' שם ד"ה תרוייהו בפנויה וז"ל לא הוה צריך להא דאפי' ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה לא תצא דאין דבר שבערוה פחות מב' משמע דס"ל דאפי' למ"ד חוששין אינו אלא בששניהם מודים דאי ס"ד דאפי' בהכחשת האשה ס"ל דלא מהני א"כ מאי אפי' ליכא דקאמרי דילמא אביי ס"ל כמ"ד חוששין אלא ע"כ לו' דהתוס' ס"ל דאפי' למ"ד חוששין אינו אלא כשב' מודים אבל כל שהאשה מכחשת לכ"ע אין חוששין ולפיכך גבי עד אחד אומר נתקדשה כו' דע"כ באשה מכחשת קמיירי דאל"כ אמאי לא תצא הא שויה אנפשה ח"ד כתבו דלא הוה צריך להא דאפי' ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה אם נשאת לא תצא את"ד יעיין שם ואתמהה דאדרבה ממקום שבא יש להוכיח בהפך דאי ס"ל להתוס' דכל שהאשה מכחשת לכ"ע אין חוששין א"כ איך כתבו לא הוה צריך להא דאפי' כו' אם נשאת לא תצא ומאי אם נשאת לא תצא דקאמרי והי"ל לומר דאפי' לכתחילה תנשא ותו דבסמוך ונראה הק' וז"ל אבל תימא אמאי לא תנשא לכתחילה דהוה לן לאוקומי אחזקה הרי מבואר דל"ק להו דתנש' לכתחילה אלא משום דאיכא עד אחד המכחישו דאמרי' אוקי חד לבהדי חד ואוקי אתתא אחזקתה ואם איתא תיקשי להו בפשיטות אפי' אין כאן אלא עד אחד המכחישו דתנשא לכתחילה מטעמא דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא ותו דאי כפי דבריו ז"ל אמאי הוצרכו התוספות למיהב טעמא משום דאין דבר שבערוה ותיקשי להו בפשיטות מטעמא דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אפי' בשאר איסורים דעלמ' אלא אי איכא למשמע מדברי התוס' איפכ' איכא למשמע דס"ל דהכחשת בעל דבר לא מהני ומשו"ה ל"ק להו דתנשא לכתחילה אלא דאפי"ה ס"ל דאע"ג דהכחשת בעל דבר לא מהני ה"ד לכתחילה מיהא דחיישינן שמא שקורי קא משקר אבל אם נשאת ודאי לא תצא ושוב ראיתי להרב תה"ד סימן רי"ב שרצה להוכיח מסוגיא זו דכתובות דהכחשת בעל דבר לא מהני וכתב שכן יש להוכיח מדברי התוס' שם ומשמע שכוון למ"ש ומהתימא על הרא"ם שהוא הביא תשובה הלזו שם סמוך ונראה איך לא שת לבו שבמקום שהביא הוא ראי' לדבריו הביא הרב תה"ד ראי' להיפך סוף דבר שדבריו צל"ע גם מ"ש עוד וליכא למימר דילמא מתני' בשהאשה מודה קמיירי ואפילו הכי לא תצא משום דההוא עד דקאמר נתקדשה בפניו בלבד הוא דקאמר וקסבר האי תנא המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו כו' הן דברים תמוהים דא"כ אמאי לא תנשא לכתחילה הא מאן דס"ל דאין חוששין משמע דאין חוששין כלל להצריכה גט וכמו שכתב המרדכי והביאו הרב שם:<br><b> וראיתי </b> למוהרימ"ט בח"א סי' הנז' שדחה דברי הרב תה"ד הללו וז"ל ולי נראה דלא קשיא כלל ולא מוכחא מידי דלעולם דמיירי בשהאשה מודה לדברי האם ואפי"ה ליכא למימר דאם נשאת תצא מטעמא דשויה אנפשה חתיכה דאיסור' דכיון שכתבו התוס' דהתם מיירי בעד אומר קרוב לו וע"א קרוב לה אפי' היא מודה לדברי העד שקרוב לה היה אין לחוש כלל לקדושין שהרי לא ראו ב' מעשה הקדושין שזה אומר קרוב לו היו והו"ל מקדש בעד אחד דאין חוששין לקדושין יעויין שם והן דברים תמוהים ולא זכיתי להבינם דא"כ אמאי לא תנשא לכתחילה הא מקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו כלל ואפילו לכתחילה מותרת לינשא בלא גט כדמוכח בהדיא מסוגיא דידן וכמו שכ' המרדכי ומההיא דכתובות משמע דאי ליכא עד אחד המכחישו ל"מ דלא תנשא אלא אפילו אם נשאת תצא ואף לדברי התוס' שכתבו לא הי' צריך להא כו' מ"מ מבואר מדבריהם דסבירא להו דלכתחיל' לא תנשא וכמ"ש וא"כ עכ"ל באחד מב' פנים בההיא אוקמתא דהתם אתיא אליבא דמ"ד דהמקדש בעד אחד חוששין לקדושין או דההיא דהתם מיירי שהעד האומר שנתקדשה קרוב לה ומעיד שהיו שם עדים אחרים שראו שהי' קרוב לה והלכו למ"ה דנמצא דלפי אותו העד נתקדשה קדושין גמורים וכמ"ש הרב הה"ד שם סמוך ונראה ומעתה הכרח הרב תה"ד במקומו עומד דאי מיירי בשהאשה מודה לדברי העד הא כיון דס"ל דהמקדש בעד אחד חוששין לקדושין וא"נ בשמודה לדברי העד שנתקדשה קדושין גמורים הא שויתיה אנפשה ח"ד ואפי' אם נשאת תצא ומ"מ אכתי נרא' שיש לדחות ראיית הרב תה"ד שהביא מדברי התוס' הללו על אופן זה דבריית' דהתם לפי אוקמת' זו ס"ל להתוס' ז"ל דע"כ מיירי כשהעד האומר שנתקדשה הוא היה אומר שנתקדשה בפניו בלבד דהו"ל מקדש בעד אחד ואתי' כמ"ד דהמקדש בעד אחד חוששין לקדושיו ומיירי נמי בשהאשה מודה לו דאי במכחישתו אפי' לכתחילה תנשא אלא דאפ"ה אם נשאת לא תצא משום דס"ל דהמקדש בעד אחד אפי' למ"ד דחוששין אינו אלא חומרא דרבנן בעלמא דהכי משמע לישנא דחוששין דקאמר ולא קאמר מקודשת ומש"ה כתבו התוס' דלא הי' צריך לה דאפי' כו' אם נשאת לא תצא דאין דבר שבערוה פחות מב' וליכא לאקשויי מנ"ל להתוס' דברייתא מיירי בשאומר שנתקדשה לפניו בלבד ואמאי לא מוקמי בשאומר שנתקדשה קדושין גמורים בב' עדים וכמו שהק' הרא"ם ז"ל (לו ליכא למימר שכתב) דהא לא קשיא דהוכרחו לאוקמא בהכי משום דאי בשאו' שנתקדשה קדושין גמורים ק' דבמאי עסקינן אי במכחשתו אפי' לכתחילה תנשא ואי בשמודה לעד אפי' אם נשאת תצא כנ"ל ודוק:<br><b> כתב </b> הרב תה"ד ז"ל סי' הנז' דאפילו למ"ד דהמקדש בע"א אין חוששין לקדושין ה"ד כשהעד אומר שלא נתקדשה אלא בפניו בלבד אבל כל שהעד מעיד שנתקדש' בפניו ובפני חבירו כיון שלפי דבריו מקודשת גמורה היא חוששין לדבריו מההיא דא' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה יע"ש ומבואר מדבריו שלא כתב כן אלא בשאין האשה מכחישתו אבל כל שהאשה מכחישתו כבר כתב הוא בראש דבריו דאין חוששין כנ"ל ומיירי נמי בשאין האשה מודה לדברי העד דנתקדשה קדושין גמורים דהא ודאי פשיטא דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא ודל מהכא עדים כל שהיא אומרת שנתקדשה בפני עדים והלכו למ"ה היא אסורה כדאמרי' בשמעתין ולזה לא הי' צריך הרב ז"ל להביא עצות מרחוק אלא לא הוצרך לזה אלא בשהאשה שותקת ומסתפקת בדבר. ואנכי הרואה שדבר זה במחלוקת הוא שנוי בין גדולי עולם כי הנה מדברי הריטב"א ז"ל שכתב בשמעתין גבי הא דפריך רבא לעיל אלא לאו בע"א כו' וז"ל ומדלא מפרקינן דהכא במאי עסקינן בשעד אחד מעיד שנתקדשה בפני ב' שמעינן דבהא נמי אין חוששין לו דגזרת הכתוב היא כו' יע"ש ובודאי שכונתו ז"ל לומר דלוקמא במעיד שנתקדשה בפני ב' והבעל אינו זוכר אם היו שם ב' או לא וכמו שיעיין המעיין בדבריו שם ואפ"ה כתב דלא חיישינן גם מדברי הר"ן ז"ל שכתב בפ"ב דכתובות על ההיא דעד אחד אומר נתקדשה מבואר שדעתו ז"ל גם כן כדעת הריטב"א האמנם מדברי רבינו ז"ל שכתב בדין שלפנינו עד אחד אומר מקודשת והיא אומרת לא נתקדשתי ה"ז מותרת משמע שדעתו ז"ל כדעת הרב תה"ד שהרי ע"כ מיירי בע"א אומר שנתקדשה בפני שנים דאל"ה אפי' ב' מודים אינה מקודשת וקיימ"ל כמ"ד אין חוששין לקדושין אפילו ב' מודים כמ"ש רבינו ז"ל פ"ד מה' אלו ואפי' הכי כתב דדוקא כשהיא מכחשת אותו הא כל שהיא שותקת חוששין לדבריו גם מדברי הראב"ד ז"ל שם מבואר שדעתו ז"ל כדעת הרב תה"ד שכתב שם בהשגות וז"ל אבל בא וקבל דבר אמת שאם היתה כו' אלא בשאינה מכחשתו כגון דאמר עד אביה קיבל בה קדושין כו' בזה אמרו דלכתחילה לא תנשא הרי דאפי' בע"א מכחישו ס"ל להראב"ד ז"ל דכל שהיא שותקת לא תנשא לכתחילה גם ה"ה ז"ל כתב שם שכן ג"כ דעת הרמב"ן והרשב"א ולדבריהם אע"פ שהי' מסופקת בדבר כו' אם נשאת לא תצא עכ"ל הרי להקת הנביאים כולם כאחד דס"ל דע"א או' שנתקדש' בפני ב' כל שהיא שותקת חוששין לדבריו ואין להקשות ממ"ש מרן הב"י ז"ל סי' מ"ב אחר שהביא דברי הרב תה"ד כ' ואין נראה לע"ד כלל וכ"כ הרשב"א בתשוב' שאכתוב בסמוך וכפי מ"ש נמצאו דברי הרשב"א ז"ל סותרים ממ"ש ה"ה ז"ל משמו למ"ש בתשוב' דהא ודאי לא קשה מידי כי המעיין בתשובת הרב בעל תה"ד ז"ל יראה כי מעולם לא נסתפק הרב ז"ל אלא בשלא היו אצל המעשה אלא ב' והא' מעיד שנעשה קדושין בפניו ובפני חבירו וחבירו מכחישו בהא ודאי דאיכ' לצדד ולומר דכיון דראובן אינו יכול לקיים עדותו אלא בראיית שמעון א"כ הואיל ושמעון מכחישו נמצא שאין כאן אלא א' והו"ל מקדש בע"א ואפ"ה כתב הרב ז"ל דמ"מ לפי דבריו של זה הרי הן קדושין גמורים אם האמת כדבריו שחבירו משקר וכה"ג כ"ע מודו דחוששין אבל בעד המעיד שנתקדש' בפניו ובפני אחר והלך למ"ה או מת ואין מי שיכחישנו פשיט' ליה ודאי דחוששין לדבריו וכן נמי אם היו שם עדים רבים וא' מעיד שנתקדש' קדושין גמורים בפני עדים והלכו למ"ה אע"פ שחבירו מכחישו חוששין לדבריו וזה מבואר בדבריו למעיין שם וא"כ מה שדחה הרב ז"ל דברי הרב תה"ד אינו אלא בכה"ג דוקא וכמו שדקדק בלשונו הטהור שכתב וז"ל והיכ' דהוו תרי סהדי אצל המעשה כו' ובהא הוא שדחה דברי הרב תה"ד וכתב שאין נרא' כן מדברי הרשב"א והיינו ממ"ש בתשו' וז"ל אותו העד שמעיד שנתקדש' בפניו כיון שאחרים אומרים שלא נתקדשה אין חוששין לו דהו"ל מקדש בע"א הרי דאע"ג דלפי דבריו של אותו העד נתקדשה קדושין גמורים אפי"ה אין חוששין מטעם דכיון דאותו העד אינו יכול לקיים עדותו אלא בראיית אחרי' כל שהאחרים מכחישין אותו נמצא שאין כאן אלא אחד אמנם בעד המעיד שנתקדשה קדושין גמורים בפניו ובפני אחר והלך למ"ה או מת בהא אפי' הרשב"א יודה דחוששין לדבריו אע"ג שחבירו מכחישו כיון דאינו צריך לקיים עדותו בראי' חבירו ואם כן מ"ש ה"ה ז"ל משם הרשב"א ז"ל מיירי בכה"ג ושוב ראיתי להרב כנה"ג ז"ל בהגהת ב"י אות כ"ד שכתב וז"ל לא סתר בעל תה"ד סברא זו אלא במכחישו אבל בשאין חבירו מכחישו לא גם מדברי הרב המחבר ז"ל נראה שלא דחה דברי הרב תה"ד אלא במכחישו אבל מדברי מוהר"י אדרב"י ז"ל בסימן רצ"א מוכח דאפי' בשאינו מכחישו דחה רבינו המחבר דבריו עכ"ל וא"כ לפי מוהר"י אדרבי ז"ל נראה דקשיין דברי הרשב"א ז"ל אהדדי כמ"ש ואולם המעיין בדברי מוהר"י אדרב"י יראה דאפשר לומר שאף הוא ז"ל אזיל ומודה בע"א האומר שנתקדשה בפניו ובפני אחרים והלכו למ"ה דחוששין לדבריו ואפי' בשחבירו מכחישו כיון שאינו צריך לקיים עדותו בראיית חבירו ומה שנסתייע הרב ז"ל מדברי מרן היינו כלפי נדון שלו שלא היו אצל המעשה אלא ב' בלבד וא' העיד שאמר לו קחו דבר זה מידי בעד קדושין והאחר העיד שאמר לו קחו זה בעד קדושין ולא אמר מידי דנמצא דלפי עדות הב' אין כאן קדושין כלל דהו"ל ידים שאינן מוכיחות והלכך אע"ג דאין חבירו מכחישו במעשה הקדושין מ"מ כיון דלפי עדותו אין כאן קדושין כלל ועדות הא' אינו מתקיים אלא בראיית הב' הו"ל מקדש בע"א וכההיא דהרב תה"ד ממש האמנם הדבר הקשה למ"ש מוהרימ"ט בתשו' סי' הנז' וז"ל א"א הרב כתב בתשו' עד אחד המעיד שנתקדשה בפניו ובפני אחר שמת הרי הוא כע"א שאין חוששין לקדושיו וכמ"ש הרשב"א בתשו' כו' יע"ש הנה דבריו ברור מללו דאפילו בשאין חבירו מכחישו לבטל הקדושין אפ"ה כל שאין ב' באים לפנינו ס"ל להרשב"א דאין חוששין לקדושיו דאם כן לפי דבריו ז"ל קשה שדברי הרשב"א סתרי אהדדי ואולי נאמר שאף הרב לא כתב כן אלא באומר שנתקדשה בפניו ובפני אחר שמת כמו שדקדק בדבריו אבל כל שאומר שעודנו חי אלא שהלך למ"ה אף הרשב"א מודה דחוששין לדבריו ויש לחוש שמא למחר הוא בא ויאמר שנתקדשה בפניו ונמצאו בניה ממזרים וכמ"ש הרשב"א באותה תשובה ואף שיש לומר שאף הרשב"א לא כ"כ אלא בנדון שלו שאותו העד אמר במעמד אחרים שנתקדשה בפניו ובפני חבירו אלא דכל שאומר חוץ לב"ד אינו כלום כמ"ש הרשב"א ואהא הוא דכתב הרשב"א ז"ל דחיישינן שמא למחר הוא בא לב"ד כיון שכבר אמר חוץ לב"ד אבל בלא"ה לא חיישינן מ"מ מוהרח"ש בתשו' סי' ט"ו וי"ט הכריח מדבריו דבלא"ה נמי חיישינן וא"כ י"ל שמ"ש ה"ה משם הרשב"א מיירי בע"א אומר שנתקדשה בפניו ובפני חבירו ועודנו חי ועיין בהרב מטה יוסף חא"ה סימן ה' ובס' בתי כהונה סי' א' ובמוהר"ץ אשכנזי סי' קל"ה ודו"ק ומוהרימ"ט בתשו' סי' הנז' הביא ראיה לדברי הרב תה"ד ממ"ש התוס' פ"ב דכתובות ד"ה הנז' שהק' דאמאי לא תנשא לכתחלה דהוה לן לאוקמה אחזקתה ותי' דמיירי כגון שאנו יודעים שזרק לה קדושין ומספ"ל אי קרוב לה אי קרוב לו והנהו סהדי חד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה וכיון דודאי זרק ליכא חזקה כו' ואכתי קשה דהו"ל מקדש בע"א דאין חוששין לקדושיו כלל אם לא שנאמר דודאי אם לא היו שם כי אם אותם עדים בלבד אז מקרי מקדש בע"א אבל הכא כיון דזרק לה קדושין בפני כמה בני אדם כשמעיד האחד שהוא קרוב לה גם הוא אומר שאחרים ראו כן שהיה קרוב לה ולדברי זה מקודשת גמורה היא א"ד ז"ל ובאמת כי לעין הקורא דבריו אינן אלא מן המתמיהים דמה ענין דברי התוס' לדברי הרב תה"ד ז"ל דהתם שאני דאפילו אי לא אתו הנהו סהדי קמן הרי היא ס' מקודשת כיון שאנו יודעים ע"פ עדים גמורים דזרק לה קדושין אלא דמספ"ל לעדים אם היה קרוב לו או קרוב לה והלכך הו"ל כשאר ספק מקודשת דעלמא ואפילו אם נשאת תצא אלא משום דאיכ' עד אחד דאמר קרוב לו היו הוא דאמרי' תרוייהו בפנויה קא מסהדי אמנם היכ' דאין אנו יודעים שנתקדשה אלא ע"פ אותו העד אע"ג שאומר שנתקדשה בפניו ובפני אחר כל דלא אתו קמן תרי סהדי הו"ל מקדש בע"א ולא חיישינן לה אמנם אחר העיון נראה שיש להליץ בעד הרב ז"ל והיא שהרי כתב מוהר"ם ז"ל בתשו' הובא בהג"מיי סוף סדר נשים דהא דאמרינן בפ' ד' אחין כיצד ס' קדושין ספק קרוב לו כו' לא איירי שראו ב' עדים שזרק לה קדושין ולא ידעו אי קרוב לו או קרוב לה דבכה"ג אין כאן קדושין כלל כיון שלא ראו שהגיע הקדושין לידה או לרשותה ואנן בעינן עדי ראיה וידיעה אלא מיירי באחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה דלפי דברי הא' יש כאן קדושין ודאין כו' יע"ש וכ"כ המרדכי בסוף גיטין וכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל שכתב בתשו' סי' תש"פ על עדים ששמעו שאמר לאשה התקדשי לי באתרוג זה אבל לא ראו הנתינה ממש אין כאן חשש קדושין כלל ואפילו האתרוג יוצא מתחת ידה דעדות דראיה וידיעה בעינן ממש גם הרב בית שמואל ז"ל סי' ל' ס"ק ט' הביא דברי מהר"ם הללו להלכה בלי חולק גם מוהרימ"ט בסוף התשובה שם רמז לתשו' מהר"ם הלזו יע"ש ומעתה היינו דק"ל למוהרימ"ט ז"ל דהן לו יהי דאיכא עדים קמן שידעו שזרק לה קדושין כל שלא ראו אם היה קרוב לה או לא אין כאן חשש קדושין כלל ונמצא שאין הקידושין מתקיימין אלא על פי ע"א שאומר קרוב לה וא"כ הו"ל מקדש בע"א וניחא ליה דהכא מיירי שמעיד הא' שהיה קרוב לה ושאחרי' ראו כן אלא שהלכו למ"ה ואי קשיא לך א"כ אמאי הוצרכו התוס' לומר דמיירי שאנו יודעים שזרק לה קדושין והי"ל לומר בפשיטות דמיירי כשהעד האחד אומר שזרק הקדוש' בפני כמה בני אדם וראו שהיה קרוב לה אלא שהלכו למ"ה דהא ודאי בורכא היא דאע"ג דלפי עד זה מקודשת גמורה היא מ"מ כיון שאין אנו יודעים שזרק לה קדושין אלא ע"פ עד זה ואיכ' עד אחד המכחישו הו"ל למימר אוקי חד לבהדי חד ואוקי אתתא בחזקת פנויה דמעיקר' ומשו"ה הוצרכו לומר דמיירי בשאנו יודעים בודאי שזרק לה קדושין דהשת' איתרע לה חזקת פנויה זה הנראה ודאי בכונת דבריו ז"ל האמנם אנכי הרואה שדברי מהר"ם לא מילת' פסיקת' היא כמ"ש הרב בית שמואל והן רבי' עתה חולקי' עליו שהרי הרשב"א בחידושי יבמות פרק ד' אחין אההיא דאמרינן התם מתני' בכת אחת כתב וז"ל פי' כת אחת מספ"ל אי קרוב לה אי קרוב לו וכן פי' ר"ת ודחה פרש"י שפירש דהיינו אחד אומר קרוב לו יע"ש גם הריטב"א שם בשיטה כ"י פירש כן וכתב שכן פירש בתוספות הנה מבואר דס"ל להקת הנביאים הללו דלא כמור"ם ומעתה אזדא לה ראית מהרימ"ט שדברי התוס' יש לפרש כפשטן וכמ"ש וכן מבואר כונת דבריהם בחי' הריטב"א שם בכתובות גם מהרימ"ט בח"ב חא"ה סי' מ"ג פירש כן בכונת דבריהם ז"ל ואין נסתר מחמתו יע"ש ודו"ק ומן האמור בזה צ"ל דמ"ש הרשב"א בתשו' דעדות דידיעה וראיה בעינן לא כתב כן אלא כלפי נדון שלו שלא ראו נתינת הקדושין כלל ודוק ואולם אכתי נראה שיש להביא ראיה מדברי התוס' הללו מתחל' דבריהם שהק' דאמאי לא תנשא לכתחלה מטעם דאוקי חד בהדי חד ולא קשי' להו בפשיטות מטעם דהוה ליה מקדש בע"א דאין חוששין לקדושין כלל ואפילו לכתחלה אלא משמע דס"ל דהכא מיירי באומר שנתקדשה בפניו ובפני אחר וכיון דלפי עד זה מקודשת גמורה היא חוששין לדבריו ולא תנשא לכתחילה וכ"כ הרב ח"ה יע"ש ואין להקשות דא"כ מהאי טעמא נמי נימא דאפילו אם נשאת תצא כיון דלפי דברי העד הזה הרי מקודשת גמורה חוששין לדבריו ואמאי כתבו לא הוה צריך להא כו' וי"ל דס"ל דודאי לאפוקי מבעלה ולעשותה ערוה עליו בעינן עדות גמורה דאין דבר שבערוה פחות מב' וראיה מההיא דאשתו שזינתה בעד אחד דאמרינן בשמעתין דלרבא אינו נאמן מטעם דאין דבר שבערוה פחות משנים ואין חוששין לדברי העד אף ע"ג דאם האמת הוא כדבריו הרי היא אסורה לבעלה דהביאה אוסר' בין בעדים בין שלא בעדים כמ"ש התוספות שם אלא ודאי דלאפוקי מבעלה לעשותה ערוה עליו בעי' ב' ודו"ק ומ"מ אכתי יש לדחות דה"ט דל"ק להו להתוספ' דתנשא לכתחילה מטעם מקדש בע"א משום דאיכא למימר דר"פ סבירא ליה כמ"ד בסוגיא דידן דהמקדש בע"א חוששין לקדושין ומש"ה ל"ק להו אלא מטעם דאוקמא אחזקתה אלא דאפי"ה כתבו לא הוה צריך להא כו' משום דס"ל דאפילו למ"ד חוששין אינו אלא חומרא דרבנן בעלמא לכתחילה להצריכה גט כדמשמע לישנא דחוששין וכמו שדחינו לעיל ראית הרב תה"ד ז"ל ודו"ק ולענין עד אחד המכחיש את חבירו ובעל דבר שותק דבר זה במחלוקת הוא שנוי דלפי דעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א שכתב ה"ה כל שהבעל דבר שותק אף על גב דאיכא עד אחד המכחישו לכתחילה לא תנשא ואם נשאת לא תצא האמנם לדעת הר"ן שם ורש"י בשמעתין והתוס' שכתבנו מבואר דס"ל דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא ומותרת לינשא לכתחילה אם לא באחד אומר קרוב לה כו' ומהטעמים שכתבו ז"ל ומוהר"ם ז"ל בהג"ה סי' קכ"ז הביא מחלוקת בזה וכתב וז"ל ואם אין הבעלים מכחישים אותו אע"פ דמכחישו אחר לא מהני מאחר שהבעלים שותקי' ויש מי שכתב דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ונרשם שם שדעת יש מי שכתב הוא חשיב' הרשב"א ז"ל סימן תקמ"ה וכ"כ הרב ש"ך דכן מוכח קצת מדברי הרשב"א ז"ל יע"ש ולכאורה ק' מדברי הרשב"א ז"ל שכתב ה"ה דלכתחילה מיהא לא תנשא ואם כן איך התיר הרשב"א ז"ל שם אפילו לכתחילה וזה ודאי ל"ק דדוקא באיסור א"א החמירו מטעם הסר ממך עקשות פה כדאמרינן בכתובות וראיתי להרב מח"א ז"ל הל' עדות סי' ח' שכתב שיש להביא ראיה לדעת האוסרים ממתני' דסוף פ' ה' דטהרות דקתני ע"א אומר נטמא ועד אחד אומר לא נטמא ברה"י טמא ובריש פ"ג דכריתות תנן א"ל עד אחד אכלת חלב והוא אומר לא אכל ה"ז מביא אשם תלוי משמע דע"א בהכחשה ספקא מיהא הוא א"ד יעיין שם והנה מה שהביא ראיה מההיא דכריתות כבר הרב ש"ך שם ס"ק י"ג נרגש מזה ויישבה ע"פ הירוש' יע"ש וכנראה דאשתמיטתיה מיניה אך מה שהק' מההי' דטהרות הא ודאי קשה טובא ואפשר ליישב ולומר דע"כ לא כתבו ז"ל דעד אחד בהכחשת ע"א לאו כלום הוא אלא דוקא בדאיכא חזקה כגון ע"א אומר נתקדשה וכמבואר מדברי התוס' שכתבנו לעיל וכן גבי יין נסך שכתב מוהר"ם ואיכ' למימר אוקי איתתא ויין אחזקתיה וליכא ריעות' קמן משא"כ גבי ספק טומאה ברשות היחיד דאיכא ריעותא קמן דהיינו השרץ אלא שאנו מסופקים אם נגע בו או לא וכ"כ התוספות ז"ל פרק כשם דכ"ה ד"ה אינו דין דס' טומאה ברה"י הוי כסתירה ע"י קנוי בסוטה דאיכא רגלים לדבר ע"ש וא"נ דס' טומאה ברה"י שאני דגזרת הכתוב דלא אזלינן בתר חזקה ולא ילפינן מיניה לעלמא כמ"ש הפר"ח בכללי ס"ס דק"ז ע"ב ודו"ק:<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנז' בסי' ט' לדברי התוספות דבפ"ד אחין דל"א אוקמוה למתני' דכולן שהיו להן ס' קדושין כשזרק לה קדושין ספק קרוב לה כו' דע"א אומר קרוב לו וע"א אומר קרוב לה ואפי"ה קתני חולצת ולא מתיבמת ואע"ג דבחזקת היתר ליבם עומדת כדקאמר התם אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת ע"ש שהניחו בצ"ע ולפי מ"ש לעיל לק"מ דהתוספות מפרשים לההי' דפ' ד' אחין דאמרינן מתני' בכת אחת כפירו' ר"ח שכתב הרשב"א דכת אחת מספ"ל אי קרוב לה הוא או לו ולא בע"א או' קרוב לה דבהא ודאי מתיבמת וכ"כ הרשב"א בכ"י שכן פירשו התוספות ועי"ל דאפילו מפרשים כפירש"י ע"כ לא כתבו התוספות דאמרינן אוקי חד בהדי חד אלא גבי חזקת פנויה דהו"ל חזקה מבוררת דעד עכשיו היתה מותרת לעלמא מה שא"כ חזקת היתר ליבם דחזקה זו אינה מבוררת שהרי כל עוד שהיה אחיו חי אפילו לעלמא אסורה וכשמת כבר נולד הס' מקודם והילכך חזקה כי האי לא אלימא כולי האי למשרי אפי' לכתחילה ועיין במהרימ"ט ח"א סי' פ"ב שכתב כעין חילוק זה שכתבנו ודו"ק אך הדבר הקשה אלי לשיטת רש"י והתוספות ז"ל דס"ל דהכחשת ע"א מהני אפילו בעל דבר שותק מההיא דלקמן גבי ינאי המלך דקאמר אביי ה"ד אלימא דבי תרי אמרי אשתבאי ובי תרי אמרי לא אשתבאי מאי חזית כו' אלא לאו בע"א דטעמ' דמכחשו ליה בי תרי הא לא"ה נאמן והשתא קשה דל"ל לאביי לומר דקא מכחשו ליה תרי אפי' בחד נמי עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אלא מוכרח דכל שהבעל דבר שותק עד אחד בהכחשה חיישינן והנה לדעת רש"י ז"ל שכתב שם דה"ט דלא אמרינן אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ינאי אחזקתיה משום דינאי גופיה לא היה ליה חזקת כשרות מעולם דהנהו תרי דאמרי נשבית אמו הרי הם מעידים שנולד בפיסול נראה דלק"מ דאיכא למימר דע"כ לא כתבו רש"י והר"ן ז"ל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא אלא דוקא בדאיכא חזקה דפנויה שהרי אפילו לאותו עד שאומר נתקדשה הרי הוא מודה דמקודם פנויה היתה ומשו"ה אמרינן אוקי חד להדי חד ואוקי אשה אחזק' פנויה דמעיקרא אבל גבי ההיא דינאי דלא הי"ל חזקת כשרות דמעיקרא לכ"ע עד אחד בהכחשה חיישינן אך אכתי קשה לדעת התו' ז"ל שהרי בשמעתין דחו פירוש רש"י ז"ל וס"ל דחזקת אבהתיה מהני:<br><b> גם </b> בפ"ב דכתובות דכ"ו ע"ב ד"ה דחו פירש רש"י ז"ל ור"א יע"ש ואפי"ה ס"ל ז"ל דעד אחד בהכחשת עד אחר לאו כלום הוא כמ"ש בדף כ"ב ויש ליישב דע"כ לא ס"ל ז"ל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא אלא כשבאו ב' בבת אחת אבל כשבאו ב' בזה אחר זה אף התוס' ז"ל ס"ל דלא חיישינן להכחשת עד אחר כמ"ש בריש פרק אמרו לו משום דאמרינן כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן ב' ואין דבריו של אחד במקום ב' וא"כ מש"ה גבי ההיא דינאי כיון שבאו בזה אחר זה שהרי אותו העד שהעיד שנשבית אמו העיד תחלה כדקתני בבריית' ויבוקש הדבר ולא נמצא משום הכי הוכרח אביי לאוקמ' בשבאו ב' והכחישו הא הכחשת עד אחד לא מהני וכן הרב ש"ך ז"ל שם סי' הנז' שכן כ' דעת התוספות ואף למ"ש שם משם הריטב"א ז"ל שכתב הנמוקי יוסף בר"פ האשה רבה דדוקא בעדות דבר שבערוה דבעינן ב' והאמינוהו לעד כב' הוא דאמרינן הכי אבל באיסור דעלמא דסגי בחד כי אתי אחריני ומכחשי הוי הכחשה דידי' כחד לגבי חד יע"ש וא"כ לדעת אביי דס"ל דע"א נאמן אפילו בדבר שבערוה כשאר איסורים כל שבעל דבר שותק א"כ הו"ל כשאר איסורים דעלמא וא"כ הדרא קו' לדוכתא שהרי דעת הריטב"א ז"ל בחי' לכתובות כדעת הר"ן והתוספות ז"ל שכתבנו וי"ל דהריטב"א ס"ל דהאי דינאי לא הי"ל חזקת כשרות וכתירוץ ר"ת ז"ל כמ"ש בשמעתין דלקמן יע"ש שוב ראיתי להרב כנה"ג חא"ה סי' קט"ו בהגהת ב"י אות כ"ט שהוק' לו כן בפשטא דשמעתתא בההיא דינאי ותי' משם מוהרי"ט בן יעיש ז"ל דהכחשת ע"א ובעל דבר שותק לאו הכחשה היא ולא חילק בין כשבאו בזה אחר זה לב' או בבת אחת וכנראה דס"ל דאפילו בבת אחת נמי ומשו"ה הוכרח הרב ז"ל לומר דהא דאמרינן ותסברא עד א' בהכחשה כו' היינו הכחשת בעל דבר ולפי מ"ש אין צורך לזה דההיא בשבאו ב' בב"א ומהתימה על הרבנים הללו איך אישתמיט מיניהו שדבר זה במחלוקת הוא שנוי כמ"ש מיהו מה שהקש' הרב כנה"ג לתירוץ הר"ר יו"ט ן' יעיש דאם איתא דע"א בהכחשת עד אחר לא מהני משום דכ"מ שהאמינה תורה אחד הרי כאן ב' א"כ אפי' דמכחשו ליה בי תרי נמי תיקשי ליה לאביי דכיון דהתורה האמינתו כב' הוה לי' כתרי ותרי ומאי חזית דסמכ' אהני יע"ש נראה דקשה ג"כ לתי' ושוב ראיתי דלק"מ ואישתמיט מיניה דברי הנ"י ז"ל שכתב בריש פרק האשה רבה דהא דאמרי' כל מקום שהאמינה תור' עד אחד כו' ה"ד לגבי ע"א אבל אם באו ב' והכחישוהו לא חשיב איהו כתרי לגבי תרי אלא כחד לגבי תרי ודוק: ובמ"ש ה"ה זה מבואר בפרק האומר דאמרינן ותסברא עד אחד בהכחשה כו' ראיתי להרב לח"מ ז"ל שהקש' עליו דמאי ראי' מייתי הא כל הסוגיא לא מיירי אלא במקדש בע"א בלבד שאומר שנתקדשה בפניו בלבד אבל עד האומר שנתקדשה בפני שנים דבהא איירי ע"כ רבינו ז"ל כמ"ש לעיל ה"נ דאפילו אם האשה מכחישתו לא מהני יע"ש מה שתי' ולדעתי לק"מ וראיית ה"ה ז"ל היא ראי' עצומה דאם איתא דבעד האומר שנתקדשה בפני ב' לא מהני הכחשת האשה א"כ אמאי הוצרכו בגמ' לדחוקי ולומר דצריכה ב' גיטין דקאמר בברייתא כדי לגבות כתובתה קאמר ואמאי לא משני דמיירי ברייתא בעד אחד שאומר שנתקדש' בפני שנים דהשתא צריכה ב' גיטין דקתני ברייתא אתי' כפשטה אלא מוכח ודאי דאפי' בכה"ג נמי ע"א בהכחשה לאו כלום הוא אך ק' למ"ש ה"ה ז"ל ליישב דעת רבינו דס"ל דכל דאיכא עד דמסייע לה גרע טפי ולא תנשא לכתחלה דא"כ קשה דאמאי לא משני בגמ' דברייתא בעד אחד קמיירי ובדאיכ' לדידה נמי עד המסייע לה ומש"ה קתני בברייתא דצריכה שני גיטין ואם נאמר דהתם שאני דאע"ג דאיכ' עד דמסייע לה אפי"ה יש להאמין לדידה טפי כיון שהב' עדים מכחישים זה לזה והוחזק שקרן וכעין זה כתב הרב ח"ה ז"ל שם לענין תרי ותרי יע"ש אם כן קשה דמאי ראי' מייתי ה"ה לדברי רבינו מהא דפריך ותסברא התם שאני דכיון דעדים מכחישים זה לזה גרע טפי ומש"ה הכחשת דידה מהני וכעת צ"ע ודוגמא לדבר ק"ל למ"ש רבינו פי"ב מה' גירושין דין ז"ל זה אומר זו אשתי וזה אומר זו אשתי הרי זו מותרת לכל ואע"פ ששניהם החזיקוה בא"א הואיל וכל אחד מעיד לעצמו אינם נאמנים ע"כ ומשמע מדבריו אלו דס"ל דטעמ' דאינם נאמנים משום דכל אחד מעיד לעצמו אבל אם לא היו עדים מעידים לעצמם אלא שאחד מעיד שהיא אשת ראובן ואחד מעיד שהיא אשת שמעון היתה מוחזקת באשת איש על פיהם ואף על פי שמכחישים זה את זה והאשה גם כן מכחישתו וכן כתב הרב מח"א ז"ל הלכ' הנזכר סימן ו' יע"ש והדבר תמוה דא"כ מאי פריך בגמ' ותסברא עד אחד בהכחש' כו' ומאי קושיא התם שאני דתרווייהו מחזיקים אותה לא"א ומש"ה הכחשתה דידה לא מהני ואף ע"פ שמחזיקים אותה לא"א ע"פ ע"א מ"מ רב אחדבוי ס"ל דחוששין וכבר ראיתי למורינו הרב בספר בתי כהונה סימן א' ד"ג ע"א שדקדק כן מדברי רבינו ונרגש מזה ותי' שכיון דאפילו למ"ד מקדש בע"א חוששין קאמר מתורת חששא ולא להחזיקה בא"א גמורה אמטו להכי הואיל ואיכא ריעותא דמכחישין זה את זה הו"ל תרתי לריעותא וכל כי האי לא חיישינן דהבו דלא להוסיף עליו ורבינו ז"ל מיירי באומר שהיא אשתו כדין וכהלכה שאז אם הם שנים שאחד אומר נתקדשה לזה בפני שנים ואחד אומר לזה דהשתא ליכא רעותא אלא הכחשה חיישינן לה כיון דתרווייהו מחזיקין אותה בא"א א"ד יע"ש ותמהני עליו איך נחה דעתו בזה דאכתי קשה דאמאי דחיק תלמודא לאוקמא בשנויא דחוקה לומר דצריכה ב' גיטין כדי לגבות כתובת' קאמר ואמאי לא אוקמא בפשיטות בע"א ובאומר כל אחד ואחד שנתקדשה בפני ב' אלא ודאי דאפי' בכה"ג לא חיישינן ולכן צ"ל דמ"ש רבינו הואיל וכל אחד מעיד לעצמו לאו דוקא וה"ה בע"א כל דליכא שנים כנ"ל ודו"ק:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<span class="H">חופת חתנים</span>
+<b> כיון </b>
+<b> שנכנסה ארוסה לחופה כו'.</b><br><b> אמר </b> המחבר יען דיני חופה הן רבים עתה והנה מפוזרים אחת הנה ואחת הנה בספרן של צדיקים אמרתי אני אל לבי לחברם אל אהל אחר והיו לאחדים וזה יקרא בשם קונטריס <b> חופת חתנים </b> וה' ינחני בדרך אמת ויראני נפלאות מתורתו תורת אמת כי"ר וזה החלי בסיעתא דשמיא:<br><b> סעיף </b> ראשון לציון לענין הלכה אי קיימ"ל כר"ה דאמר פ"ק דקדושין חופה קונה או לא: הנה הרא"ש ז"ל פ"ק דקדושין כתב שהרמב"ן ז"ל פסק דלא כר"ה ושכן נראה דעת הרי"ף ז"ל מדלא הביא דברי ר"ה משמע דס"ל דלית הלכתא כותיה והאריך בדבר ובסוף דבריו כתב שלזה הסכימו כל הפוסקים ושלא כדעת ר"ת ז"ל שכתב דהא דר"ה ספיקא הוי א"ד והנה מ"ש שדעת הרי"ף ז"ל לפסוק דלא כר"ה מדלא הביא דברי ר"ה הרמב"ן ז"ל חולק עליו בזה וס"ל שדעת הרי"ף ז"ל רפויי מרפיא בידיה כדעת ר"ה ומשום הכי לא כתב בהלכותיו הא דאמרינן בריש פ"ק דקדושין מנינא דרישא למעוטי חופה וגם לא הביא דברי ר"ה להסתלק עצמו מן הס' וכמ"ש הר"ן ז"ל ואף שהר"ן ז"ל חלק עליו בזה וכתב שדומ' לו שאף הרי"ף דעתו כדעת בה"ג דאין הלכה כר"ה מ"מ בס"ד כתב דמאחר שר"ח מספק אותה עלינו אין להקל בזה גם הרשב"א בחי' כתב שדעת הרי"ף ז"ל כדעת ר"ח ז"ל דס' הוי ובס"ד כתב שיש לחוש לדברי ר"ח ז"ל שלא להתירה לשוק בלא גט וכן כתב בתשובה שלדברי ר"ח יש לחוש שהוא רב מובהק ועוד נ"ל שכן הוא דעת רש"י שהלכ' כרב הונא ממה שכתב התוס' בפרק הבא על יבמתו הנזכר עמוד ב' דברי המתחיל רב אמר משם ר"י דלפי' הקונטריס דפליגי רב ושמואל בחופה בלא כסף צריך לו' דרב ושמואל סברי כר"ה דחופה קונה כו' ובסוף דבריהם הקש' משם ר"ת דלפי' הקונטריס אתי רב ושמואל דלא כהלכת' דלא קי"ל כר"ה מדאמרינן מנינא דרישא ולר"ה דאמר כו' משמע דאין הלכה כמותו יע"ש אכן אם נאמר שדעת רש"י כר"ח יציבא מלתא דרב ושמואל קיימי אליבא דהלכתא וההיא דמנינ' דרישא שהביאו ראיה התוס' לא מכרעא כמ"ש הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל: אמנם הא ק"ל לפיר' שיטה זו דרב ושמואל סביר' להו כר"ה דאמר חופה קונה מאותה שאמרו פ' המדיר דע"ד אמר עולא אר"א המקדש במלוה ובעל ע"ת ובעל בפחות משו"פ ובעל ד"ה צריכה הימנו גט וכתבו התו' שם וז"ל ולא פליגי רב ושמואל אלא בנכנסה ולא בעל ופליג אדאביי כו' וא"ת והא פליגי תנאי לעיל כו' וי"ל ר"א אומר כן מקבל' דבבעל מודה רב ושמואל וס"ל לרב ושמואל כמ"ד קנו כו' יע"ש והשתא אם אית' דרב ושמואל ס"ל כר"ה דאמר דחופה קונה מאי ארייא בעל אפילו כנס סתם בעדים נמי כיון דחופה קונה אית לן למימר אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות מש"פ וגמר וכנס לשם קדושין דומיא דבעילה וכן ראיתי להר"ן בפרק האיש מקדש דף תרמ"ד שהכריח שדעת רבינו דלא קי"ל כר"ה ממ"ש בפ"ז מהל' אישות דהמקדש ע"ת וכנס או בעל צריכה גט ובמקדש במלוה או בפחות משו"פ כתב דאם בעל צריכה גט ולא כתב כנס כמו במקדש ע"ת משום דבמקדש ע"ת כיון דמשום מחילת התנאי אתינן עלה לא בעינן בעל דוקא דבכנס סתם סגי אבל במקדש במלוה כיון שאין ממש בקדושין הראשונים לא סגי בכנס ובעינן בעל כדי שיקדש בביאה וכתב ע"ז וז"ל ומכאן נראה לי להוכיח שדעתו ז"ל שאין האשה מתקדשת בחופה ודלא כר"ה שאם לא כן הו"ל לכתוב שאם קדש במלוה או בפחות משו"פ וכנס בעדים צריכה גט כו' יע"ש: ואולם יש ליישב לזה ע"פ מ"ש עוד הר"ן ז"ל שם וז"ל וא"א לומר שהכניסה דינה כסבלונות שאפילו בקטן ובפחות משו"פ אמרינן שעל דעת קדושין הראשונים שלח משא"כ בביאה מהטעם שאכתוב לקמן דא"כ מקדש ע"ת וכנס למה צריכה הימנו גט אלא ודאי כדכתיבנא א"ד וא"כ איכא למימר דודאי לרב דס"ל דבמקדש ע"ת וכנס סתם צריכה גט וס"ל הכניסה אלימא טפי מסבלונות ה"נ ס"ל דבמקדש במלוה ובפחות משו"פ וכנס סתם דצריכה גט מטעמא דגמר וכנס לשם קדושין אמנם לשמואל דס"ל דמקדש ע"ת וכנס אינה צריכה גט דס"ל דכניסה דינה כסבלונות ולא אמרינן אחולי' אחליה לתנאי ה"נ במקדש במלוה ובפחות מש"פ וכנס סתם לא אמרי' אדם יודע שאין קדושין תופסין במלוה ובפחות מש"פ וגמר וכנס לשם קדושין דכיון דאין חשש איסור בדבר ע"ד קדושין הראשונים הוא סומך דומיא דסבלונות ומשום דר"א בעי למימר מילתיה דלד"ה צריכה גט נקט לה בבעל דוקא כנ"ל נכון: ואיך שיהיה לדאתינן עלה תורה יוצאת דשיטת רש"י ז"ל דקי"ל כר"ה וכדעת ר"ח גם הטור כתב וז"ל ואפילו אם הכניסה לחופה אינה קונה להיות כאשתו לכל דבר ור"ח כתב שאם הכניסוה לחופה צריכה גט מס' נראה שדעתו ז"ל לחוש לדברי ר"ח אע"פ שהרא"ש ז"ל אביו לא שמיע ליה להא דר"ח מ"מ איהו גופיה חש לה להא דר"ח ומאחר שכן הוא ודאי שכן ראוי להורות וכ"כ בס' שי למורא יע"ש ועיין בספר דינא דחיי ריש עשין מ"ח: האמנם זו היא שקשה טובא לדעת ר"ח וסיעתיה דס"ל להלכה כר"ה דכיון דהך ק"ו פריכא הוא דאיכא למימר דיו וסוף דינא מה חופה גומרת אחר כסף אף כאן אחר כסף וכמו שהקשה התוספ' בד"ה חופה ולא מצאו מענה לזה אלא בשנאמר דהא דר"ה אתי כר"ט דהיכי דמיפרך ק"ו לא אמרי' דיו ואם כן מאחר דקיי"ל כרבנן דר"ט דאפי' בחצר הניזק משלם חצי נזק וכמ"ש כל הפוסקים ז"ל וע"כ משום דאמרי' דיו אפי' היכא דמיפרך ק"ו אם כן הא דר"ה אין לה ישיבה בעולם כלל דכיון דאיכא למימר דיו ק"ו פריכא איהו וכבר נתקשה בזה הרב עצמות יוסף ז"ל והניחה בצ"ע וכבר כתבתי ישוב נכון בזה במקום אחר ולעת כזאת עלה בדעתי ליישב בשום שכל והבין אמרי בינה דברי התוס' במה שיש בהן מן הקושי לפי קוצר דעתי ולא ראיתי לשום אחד מהראשונים שנרגשו בזה דכפי דבריהם ז"ל הא דר"ה אין לו מקום פתור אלא בשנאמר דאתי כר"ט אמנם לרבנן דר"ט ה"נ דחופה אינו קונה א"כ מאי האי דק"ל לרבא דקאמר שתי תשו' בדבר חדא דג' תנן וד' לא תנן ודחיק אביי לשנויי מתני' מלתא דכתיבא בהדיא קתני מלתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני ואמאי לא משני עדיפא מינה דכיון דהא דר"ה בפלוגתא מתניי מתני' מילתא פסיקתא קתני ובפלוגתא לא קמיירי כדמשני תלמודא בדוכתי טובא ובר מן דין קשה לפי דבריהם דאם איתא דהא דר"ה לא חלו בה ידים אלא אליבא דר"ט כל כי האי לא הו"ל לר"ה למסתם סתומי כאלו היא הלכה פסוקה כי על כן הנראה אצלי דאף לפי דבריהם ז"ל הא דר"ה מילתא פסיקא היא והיא כמו שכלל גדול בידנו מבעלי הכללים ומלכם בראשם הוא הרא"ש המלך שלמה בס' יבין שמועה כלל ע"ו דלפעמים דורש הגמ' ק"ו ולאו דוקא נקט ק"ו אלא כונתו דסמיך אמה מצינו ונקט ק"ו משום דאלים ואם כן במקומות שאומר בגמ' דיו כמו ההיא דר"ט דפ' כיצד הרגל ולא קאמר סמיך אמה מצינו דליכא למימר דיו היינו משום דבמ"מ לא מצי אתי דהיכי מייתת לה מ"מ לשן ורגל ברשות הניזק נ"ש אף קרן ברשות הניזק נ"ש הא איכא למיפרך מה לשן ורגל שכן היזקן מצוי ולכן צ"ל דק"ו דוקא הוא דהשתא לגבי ק"ו לא חשיב פירכא משום שיש לנו להבליעה בק"ו וכן בכ"מ שאומר בגמ' דיו היינו משום דקים לי' לתלמודא דלא מצי אתי במה מצינו אבל במקומות שאין אומר דיו הוא משום דסמיך אמה מצינו וקים ליה לתלמודא דליכא פירכא אמה מצינו והאריך בכל זה כיד ה' הטובה עליו ובסוף דבריו הוקשה לו דברי התוס' דשמעתין דאמאי לא תי' דר"ה סמיך אמה מצינו וניחא ליה דהוצרכו לזה משום דע"כ מוכח הכא דלא מצינן למימר דסמיך אמ"מ מדפריך רבא וקאמר שתי תשובות בדבר כו' ועוד כלום חופה גומרת אלא על ידי קידושין וכי דנין חופה שלא על ידי קדושין מחופה שעל ידי קדושין דהיינו כעין דיו וחזינן דלא משני תלמודא דקל וחומר לאו דוקא וסמיך אמה מצינו אלא אדרבא מכח ק"ו זו דחיק אביי לשנויי ר"ה ה"ק כו' ומש"ה ק"ל להתוס' שפיר דכיון דע"כ בשמעתין לא מצית למימר דסמיך אמה מצינו סוף סוף איך תקן פירכת דיו כו' את"ד יע"ש ובעניותי לא זכיתי להבין דברות קדשו דאיך הפה יכולה לדבר דע"כ בשמעתין לא מצינן למימר דסמיך אמה מצינו מדפריך כלום חופה גומר' כו' ולא משני דק"ו לאו דוקא כו' דא"כ ע"כ לומר דקים ליה לתלמודא דלא מצי אתי חופה שיהיה קונה במ"מ מכסף ושטר וביאה שקונים אף אני אביא חופה שיהיה קונה משום דאיכא למיפרך איזה פירכא ואנחנו לא נדע מה שאין כן עתה דמייתי לה מקל וחומר והא ודאי ליתא שהרי הן עוד היום כי מייתי לה רב הונא מקל וחומר דכסף פרכינן עלה מה לכסף שכן פודין כו' והוצרך לאתוי' לה ממה הצד מכסף ושטר וביאה הרי הדר דינא למה מצינו ואם כן אם איתא דכי מייתינן לה במ"מ קים ליה לתלמודא דאיכא פירכא אמאי לא פריך לה תלמודא בהדיא לדחויי מילתיה דר"ה וחזי' דתלמודא לא פריך אלא מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בע"כ ופריך ור"ה ומשני כסף באישות לא אשכחן בע"כ והשתא אי איכא פירכא אחריתי הו"ל לתלמודא לדחויי מילתיה דר"ה בהדיא אלא מוכח ודאי דלר"ה דס"ל דכסף מיהא באישות לא אשכחן בע"כ קים ליה דליכא שום פירכא אפי' כי מייתינן לה ממ"מ וכיון שכן הדק"ל דמאי ק"ל להתו' וכן נמי ק' דמאי פריך כלום חופה גומרת כו' ואמאי לא משני דסמיך אמ"מ ולכן נראה דודאי הא מילתא דר"ה מצי אתי שפיר במ"מ ואפ"ה לא מצי תלמודא לשנויי דר"ה סמיך אמה מצינו ונקט ק"ו משום דאלים משום דחזי' לר"ה דמייתי לה מעיקרא מק"ו דכסף ומה כסף שאינו מאכיל בתרומה קונה חופה שמאכלת בתרומה אינו דין שתקנה ופרכי' עלה והאמר עולא ד"ת ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה כו' והדר קאמר אלא פריך הכי ומה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה כו' והשתא אם איתא דאהך ק"ו נמי איכא למיפרך עלה מידי ור"ה סמיך אמה מצינו א"כ לאיזה תכלית איכפל ר"ה לאתויי לה מהך ק"ו ותכף ומיד כשהקשו לו מהא דאמר עולא ד"ת ארוסה בת כו' הו"ל לר"ה לומר דק"ו לאו דוקא אלא סמיך אמה מצינו כיון דלזה אנו צריכים עוד היום כי מייתי לה מהך ק"ו אלא ע"כ לומר דר"ה ס"ל דהך קו' אית לה פירכא ומשום הכי ק"ל להתוספות שפיר דנימא דיו אסוף דינא ותי' דר"ה אתי כר"ט דהיכי דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו כונתם דכיון דר"ה ס"ל כר"ט משו"ה מייתי לה בק"ו דלדידיה לית ליה שום פירכא ומשום הכי לאלומי למילתיה מייתי לה בק"ו דאלים טפי וכן נמי מאי דפריך בגמ' כלום חופה גומר' כו' הכי פרכינן דכיון דהך ק"ו נמי פירכא איהו אמאי איכפל ר"ה לאתויי לה מק"ו והול"ל דסמיך למ"מ ואהא משני לה אביי שפיר דר"ה ה"ק כו' ושפיר מייתי לה מק"ו כנ"ל נכון וכיון שכן תברא לדינא דאפי' למאי דק"ל כרבנן דר"ט דאמרי דיו היכא דמפריך ק"ו אפי"ה הא דר"ה דינא יתיב משום דאע"ג דליכא למייתי לה מק"ו מייתינן לה שפיר במ"מ ופירכא דתלמודא דקאמר מה להצד השוה שכן ישנן בע"כ לא חשיבא פירכא כדקאמר ר"ה כסף באישות מיהא לא אשכחן בע"כ זה הנ"ל ליישב דבריהם וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א שדעת הרי"ף כדעת ר"ח חזי הוי בכתבי הקדש להרב המובהק כמוהר"ח אבואלעפייא הי"ו תמה על דבריהם ממ"ש הר"ן לקמן גבי ההיא דאיבעיא לן אי תחלת ביאה קונה דמסיק רבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה הוא בועל וז"ל וק"ל להרי"ף מההיא דפרק הבע"י דאמרינן אשה לבעלה מנין שנקנית בהעראה גמר קיחה קיחה ותי' דההיא בביאה שאחר קידושין ולענין שתעשה נישואין וכיון שכבר היא קנויה בביאה כל דהו גומרת בה אבל הכא בביאה דקידושין עסקינן ומשום דתחילת קנין הוא מסקינן דבעינן גמר ביאה ואיכא למידק ביאה דקנייא בתר קידושין כו' י"ל דאה"נ כו' אבל בא עליה לשם נישואין קונה ואינו לוקה ואע"ג דלא אשכחן בהדיא דקני אלא חופה סברא הוא דכיון דחופה לא קניא אלא מפני שהוא צורך ביאה כ"ש ביאה עצמה שקונה כו' יע"ש אמור מעתה הרי מבואר דרבא דקאמר כל הבועל דעתו על גמר ביאה ס"ל דלא כר"ה דאמר חופה קונה דביאה בהעראה עדיפא מחופה כמו שכתב הר"ן וכיון דס"ל לר"ה דחופה קונה כל שכן ביאה בהעראה ואם כן מה מקום לומר דהרי"ף מספקא ליה אי הלכה כר"ה דחופה קונה שהרי מאחר שהרי"ף פסק להא דרבא דאמר דהעראה אינה קונה כל שכן חופה כמו שכתב הר"ן וכן נמי יש לתמוה על הר"ן אמאי לא דחה דברי הרמב"ן ז"ל מטעם זה ועוד דאי הכי אמאי לא הקשו לר"פ דאמר חופה קונה מק"ו ומה כסף כו' העראה תוכיח דאע"ג דגומר אפי' הכי אינו קונה אלא ודאי מוכרח דלר"ה דאמר חופה קונה ה"ה נמי העראה קונה וכיון שכן ק' על הרי"ף איך פסק לתרוייהו את"ד יע"ש שהניחו בצ"ע:<br><b> והנה </b> מאי דפשיטא ליה למר ניהו רבא בכונת הר"ן דביאה בהעראה עדיפא מחופה ועליה בנה יסוד קושיתו לא כן אנכי עמדי בכונת הר"ן דמעולם לא כתב הר"ן ז"ל דכיון דחופה קניא כל שכן ביאה עצמה אלא בביאה גמורה והוצרך לזה משום דלדעת הרי"ף דס"ל דמאי דקאמר בפרק הבע"י אשה לבעלה מנין שנקנית בהעראה מיירי בביאה שאחר קדושין ולענין שתעשה נשואה משמע דבביאה גמורה פשיטא ליה לתלמודא שנעשה נשואה ובהעראה הוא דקא מבעיא ליה והיינו דהוצרך לומר דאע"ג דלא אשכחן בהדיא דקונה אלא חופה אפי"ה פשיטא ליה לתלמודא דביאה גמורה עושה נשואין מסברא מכל שכן דחופה ומכלל האמור אתה תחזה שאדרבא מדברי הר"ן מבואר דהעראה גריעה מחופה דאל"כ מאי קא מבעיא ליה לתלמודא אשה לבעלה מנין שנקנית בהעראה והוצרך לומר דילפינן קיחה קיחה מיבמה הא ממאי דפשיטא ליה בביאה גמורה מסברא מק"ו דחופה ה"נ איכא למילף העראה דעדיפא מחופה אלא מוכרח הדבר לומר דאע"ג דחופה גומרת ליכא למילף העראה מינה דגריעה מחופה דחופה שאני דגומרת משום דה"ל צורך והכנה לביאה גמורה משא"כ העראה דכיון דלא גמר ביאתו לא חשיבא כלל וגלי דעתיה דלא בעי למקנייה לה ואם כן מינה איכא למימר דלר"ה אע"ג דחופה קונה אפ"ה העראה גריעה טפי וכדבר האמור מיהו מאי דק"ל למר דאם איתא דלר"ה העראה אינה קונה אם כן היכי מייתי חופה מק"ו דכסף הא איכא למימר העראה יוכיח דגומרת ואינה קונה אף אני אביא חופה הא ודאי ק' טובא וכן ראיתי להרב בעל עצמות יוסף שם באותה סוגיא שכתב דלהסוברים דהעראה אינה קונה תחילת קנין כלל ע"כ לומר דר"ה אית ליה הא דרבא והפוסקים כר"ה לא פירשו כפיר' רבינו ניסים והוא מן התימא איך לא שת לבו להקשות כן לדעת הרי"ף ז"ל ועלה בדעתי ליישב לזה דאע"ג דס"ל לר"ה דהעראה אינה קונה אפי' הכי לא מצי' למימר העראה יוכיח וזה כלפי מ"ש הרב מש"ל בפ"ג מהלכות אלו הלכה י"א שנסתפק במי שקדש את בתו פחותה מבת שלש שנים ויום אחד בכסף דקי"ל דהוי אשת איש גמורה אם הכניסה אביה לחופה אי חופתה חופה וחשיבא כנשואה או לא והאריך בדבר וכלל דבריו שלדעת הרשב"א חופה דפחותה מבת ג' שנים הויא חופה יעש"ב ואם כן אף אנו נאמר שדעת הרי"ף כן ומשום הכי ליכא למימר העראה יוכיח משום דאיכא למיפרך מה להעראה שכן אינה גומרת בפחותה מבת ג' שנים דלא חשיבא ביאה כלל תאמר בחופה שגומרת בפחותה מבת ג' שנים האמנם אין זה מן הישוב שהרי כתב הרב ז"ל שם שלדעת הרשב"א דס"ל דחופה דפחותה מבת ג' שנים חשיבא חופה כל שכן חופת נדה דחשיבא חופה מק"ו דפחותה מבת ג' שנים וע"כ לומר דס"ל דבעיא דפרק אע"פ דהכניסה לחופה ופירסה נדה מהו היינו לענין תוס' וכס' הרא"ש ואלו דעת הרי"ף מבואר שם שדעתו כדעת רבינו דבעיית הגמ' היינו לענין קנין כמ"ש הר"ן שם ואם כן ע"כ לומר דס"ל דפחותה מבת ג' שנים לא חשיבא חופה כלל ובר מן דין אעיקרא דמלתא מה שרצה ליחס בדעת הרשב"א דבפחותה מבת ג' שנים יש לה חופה לא כן אנכי עמדי וכמו שיבא לקמן בארוכה בע"ה וכיון שכן הדק"ל וצ"ע:<br><b> סעיף ב </b> למאן דס"ל דקי"ל כר"ה דחופה קונה יש לחקור אי גומרת ג"כ ולדעת ר"ח וסיעתו שכתבנו לעיל דמספ"ל אי הלכה כר"ה אי גומרת נמי בשקידשה באותה חופה ונ"מ ליורשה וליטמא לה דלמאן דמס"ל אי הלכה כר"ה אי תפס הבעל לא מפקינן מיניה וזה חזיתי להרב ח"ה בשמעתין שכתב דאליבא דר"ה כשם שקונה כן גומרת אף בתחילה ותדע שכן הוא דאל"כ לר"ה מאי אולמיה דהאי חופה מהאי חופה א"ד יע"ש האמנם מדברי התוס' בפרק הבע"י ד"ה רב אמר מבואר דס"ל דאף בשקדשה בחופה לא חשיבא אלא כארוסה וזה שכתבו וז"ל וטעמיה דרב משום דסבר דכי היכי דקרינן ביה שארו ע"י חופה שאחר קדושין לשוייה נשואה כו' קניה נמי בלא כסף לשוי' ארוסה כו' יע"ש הרי מבואר דס"ל דלר"ה חופה אינה קונה אלא לשויה ארוסה ולא ידעתי איך אשתמיט מיני' ומצאתי בתוספת הרא"ש מכ"י כתב וז"ל חופה שמאכלת בתרומה אינה דין שתקנה וכיון שהיא קונה גם היא גומרת דמאי אולמיה דחופה שאח"כ להיות גומרת טפי מחופה זו או שמא לר"ה חופה קונה וביאה שאחריה גומרת בה עכ"ל ועל פי האמור מקום אתנו ליישב דברי הטור שכתב חופה אינה קונה להיות כאשתו ור"ח כ' שאם הכניסוה לחופה צריכה גט ותמה עליו מוהרימ"ט בחידושיו להרי"ף לא ידענא מאי קאמר להיות כאשתו וכי לזה הוצרכו שתהא כנשואה הא אפי' ר"ה לא אמר שגומרת אלא שקונה דמק"ו דכסף יליף ומה כסף אינו גומר וקונה ודיו לבמ"ה להיות כנדון והרב"י העמיד דבריו ולא העיר עליהם כדרכו יעוין שם שהניחו בצ"ע אכן לפי האמור מבוארים דבריו שבא לאפוקי צד הראשון שכתב הרא"ש ז"ל דלר"ה כשם שקונה כך היא גומרת דלפי דבריו נ"מ דלדעת ר"ח דמספ"ל אי הלכה כר"ה ה"נ מספ"ל אי חשיבה כנשואה ואם תפס הבעל לא מפקינן מיניה לזו כתב דלעינן להיות כאשתו לכ"ע לא חשיבה כנשואה ואפי' לדעת ר"ח אלא שר"ח כתב דצריכה גט דלענין גט גרידה הוא דקונה להיות כנשואה כן נ"ל ודוק:<br><b> סעיף ג </b> אם קדש אלמנה בחופה אי חיישינן לקדושיו:<br><b> יש </b> להסתפק למה שאנו חוששין לסברת ר"ח דחופה קונה במקדש אלמנה בחופה אי חיישינן לה ונראה שדין זה תלוי בפלוגתא דרבוותא שלדעת המרדכי ז"ל שכתב בפרק משילין וז"ל ור"מ פ' דצריך לבא עליה מבע"י כי אלמנה אין לה חופה ונמצא דאינה נקנית לו למציאתה ולמעשה ידיה אלא בביאה כו' יע"ש גם התוס' ז"ל פ"ק דיומא דף י"ג ע"ב ד"ה ואחדא הביאו הירושלמי ופירשו שם לחד פירושא דאלמנה אין לה חופה כלל ואינה נקנית אלא על ידי ביאה וכן פסק מוהרי"ל ז"ל בתשו' בשם מוהר"ש יע"ש וא"כ כיון דלהנהו רבוותא חופה באלמנה אינה גומר' אלא בביאה ה"נ נראה ודאי דאינה קונה שהרי מקל וחומר דחופה שגומרת אינו דין שתקנה מייתינן לה וכיון שכן אית למימר דיו ומה חופה גומרת בבתולה ולא באלמנה אף קונה בבתולה ולא באלמנה ובהא לא מיפריך ק"ו כלל כמובן: אלא דק' לי קצת לסברת המרדכי וסיעתי' מההיא דפרק הבע"י דפליג רב ושמואל אם יש חופה לפסולות או אין חופה לפסולות ומבואר שם דרב ושמואל קיימי אמתני' דאלמנה לכ"ג כו' וכן פירש"י שם כ"ג שכנס אלמנה לחופה ולא בא עליה כו' וכן מבואר בתוספות שם והשתא אם איתא דאלמנה וגרושה אין לה חופה מאי אירייא פסולות אפי' לאיניש דעלמא אין להם חופה כלל ובדוחק יש ליישב דרב ושמואל מיירו באלמנה וגרושה מן האירוסין דהנהו ודאי יש להם חופה כדין בתולה ובהכי אין מקום למה שהקשה הרב משאת בנימין סי' צ' לשיטה זו ממתניתין דפרק נערה דקתני לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה מתני' ודאי בתרוייהו מיירי בין בתולה בין אלמנה דהא מסיק בגמ' דהאי לעולם לאפוקי דמשנה ראשונה דתנן נותנין לבתולה זמן י"ב חדש ולאלמנה שלשים יום הגיע זמן ולא נישאו אוכלות בתרומה ועלה דמשנה ראשונה תני ולעולם היא ברשות האב כלומר אע"ג שהגיע אמן י"ב חדש לבתולה ול' יום לאלמנה ולא נשאת לעולם הן ברשות האב עד שתכנס לחופה ומשנכנסו לחופה זוכה בה הבעל לאכול בתרומה ולכל דבר א"ד עי"ש ולפי האמור אין כאן מקום קו' דכיון דמתני' קתני לעול' היא ברשות האב ע"כ באלמנה מן האירוסין מיירי דאלמנה מן הנשואין אין לאביה רשות בה כלל ובאלמנה מן האירוסין ודאי דיש לה חופה כבתולה כמ"ש ובהכי יש ליישב ג"כ מה שהקשה מוהרימ"ט ז"ל בחי' להרי"ף מסכת כתובות מדתני' בתוס' אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתבעל אלמ' דאלמנה יש לה חופה דאי לא מאי אירייא משום יבמה ת"ל משום אלמנה ולפי מ"ש י"ל דיבמה איצטריכה ליה ואפי' נתאלמנה מן הארוסין ועוד נ"ל דלק"מ דאף לדעת הסוברים דאלמנה אין לה חופה אלא ביאה היינו דוקא לענין שתהא קנויה לו למציאתה ולמעשה ידיה וכמ"ש המרדכי אבל לענין תרומה אע"ג דאינה נקנית בחופה אפי"ה אוכלת בתרומה דכיון שנכנסה לחופה תו ליכא למיחש לא למזיגת כוס ולא לסימפון וכמו כן כתבו התוס' בפרק הבע"י דנ"ח ד"ה דתני דאע"ג דאין חופה לפסולות אפי"ה אוכלת בתרומה דכיון דנכנסה לחופה תו ליכא למיחש למידי יע"ש ובהכי ניחא נמי תוספתא דקתני ולא היבמה עד שתבעל דלענין תרומה בשאר אלמנות אוכלות משנכנסה לחופה אע"ג דאין חופתה חופה מהטעם שכתבנו ודוקא יבמה אינה אוכלת משום דבעינן קנין כספו והאי קנין דאחיו הוא וכשיטת רש"י ז"ל כן נראה לי ליישב דבריהם: אך קשה לי כפי מ"ש דכשם דאין חופת אלמנה גומרת כך אינה קונה דאם כן מאי האי דפריך ליה רבא שתי תשובות בדבר חדא דג' תנן ד' לא תנן ודחיק אביי לשנויי מתני' מילתא דכתיבא בהדיא קתני מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני ואמאי לא משני עדיפא מינה דמתני' כי קתני מילתא פסיקתא בין בתולה בין אלמנה מה שאין כן חופה דאינה נקנית אלא בבתולה ובספר פני יהושע ראיתי שהקשה שם לסברא זו משם מורו זקינו הרב שו"ת פני יהושע דאם איתא אזדא לה לק"ו דר"ה דאיכא למפרך מה להצד השוה שבהן שכן קונין באלמנה תאמר בחופה שאף אחר שתלמוד שקונה אין חופה קונה באלמנה וכמו כן הק' התוספות בפרק הבע"י לשיטת הקונטריס שכתבנו לעיל דשמואל ס"ל כר"ה משם הרב יום טוב מיוני דלשמואל דאמר אין חופה לפסולות אזלא לה לדר"ה דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן קונין בפסולות תאמר בחופה שאף אחר שתלמוד שקונה אין קונה בפסולות דכה"ג חשיב פירכא כדאשכחן בפ"ק דמנחות ובב"ק שור האצטדין יע"ש והא ודאי ל"ק דמה שנתרץ לשיטת הקונטריס יש לתרץ נמי לס' המרדכי הלזו ובר מן דין דברי הרי"ט מיוני שכתבנו דעבדינן פירכא כי האי גוונא לא ראיתי לשום אחד מבעלי הכללים שהביאו כלל זה וק"ל עלה מברייתא דלעיל בשמעתין דקתני ובעלה מלמד שניקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה שאינה נקנית בכסף נקנית בביאה זו שנקנית בכסף אינו דין שניק' בביאה ואם איתא דחשיב פירכא כה"ג איכא למיפרך מה ליבמה שכן קונה באונס ברצון ובשוגג כמזיד תאמר באשה שאף אחר שתלמוד שקונה אינו קונה באונס ובשוגג ותלמודא דקאמר ל"ל קרא הא אתיא לה ומשני אמר רב אשי מעיקרא דדינא פירכא כו' אמאי ל"ק דאיכא למיפרך א"ו נראה דכגון דא לא חשיב פירכא ועיין בספר עצמות יוסף שם וכבר עלה בדעתי לומר דמעולם לא כתבו דחשיבה כגון דא פירכא אלא היכא דאתיא במה הצד כגון הך דחופה וההיא דפרק קמא דמנחות דבמה הצד פרכינן פירכא כל דהוא אבל היכא דאתי בחד צד לא פרכינן הכי אלא דמההיא דב"ק גבי שור האצטדין מבואר דאפי' היכא דאתי בחד צד פרכינן כה"ג ואולי דדוקא במ"מ פרכינן הכי אבל בק"ו לא חשיבא פירכא כה"ג והדבר צריך תלמוד ומ"מ לדאתאן עלה הי' נראה לכאורה דבמקדש אלמנה ע"י חופה לית לן למיחשבה כלל כיון דאעיקרא דמילתא אי חופה קונה רוב הפוסקים חלוקין על ר"ח ז"ל ואף למה שאנו חוששין לסברת ר"ח ז"ל אפשר דבאלמנה אזיל ומודה ר"ח ז"ל דאין חופתה חופה וכסברת המרדכי וסיעתי' וכל כי האי הו"ל ס"ס ולא חיישינן לה ומ"מ לפי מ"ש לעיל ליישב דברי ר"ח דחששו לדר"ה אע"ג דק"ו פירכא הוא משום דמייתי לה במ"מ נראה דהכי נמי באלמנה שנתקדשה בחופתה יש לה חופה לכ"ע ואף לסברת המרדכי משום דמייתינן לה ממה מצינו מכסף ושטר וביאה ואע"ג דחופה אינה גומרת באלמנה אפי' הכי קונה דומיא דכסף ושטר וביאה שקונין אע"פ שאינן גומרין ובהכי ניחא מאי דק"ל לעיל דאמאי לא משני דמתניתין מילתא פסיקתא קתני בין בתולה בין אלמנה משא"כ חופה דליתיה אלא בבתולה משום דלר"ה ה"נ חופה קונה באלמנה וכמ"ש וכיון שכן נראה דאפי' באלמנה יש לחוש לקדושין כסברת ר"ח כן נראה לי:<br><b> סעיף ד </b> אם קדשה בחופה בעודה נדה אם יש לחוש לקדושיו:<br><b> אם </b> קדשה בחופה בעודה נדה נר' שדין זה תלוי בהא דאיבעי' לן פרק אע"פ דנ"ו בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו את"ל חיבת חופה קונה חופה דחזייא לביאה אבל חופה דלא חזייא לביאה לא א"ד ל"ש תיק"ו ודעת רבינו דבעיית רב אשי הוא לענין קנין אי חשיבא כנשואה ליורש' וליטמא לה או לא שכ"כ וז"ל אבל אם היתה נדה אעפ"י שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין וכן הוא דעת הרי"ף בהלכות וכתב ה"ה דיש חולקים ואומרים דלא מבעייא להו אלא לענין כתובה אבל לשאר דברים חופה גמורה היא והר"ן תמה על רבינו דכיון דקי"ל בפרק הבע"י כרב דאמר יש חופה לפסולות וכמו שפסק הר"מ במז"ל בפ"ה מה' תרומות חופת נדה למה לא תקנה ודחה דבריו וכן תמה עליו הריטב"א הביאו הב"י בפרק הבע"י והרב לח"מ במ"ב הק' עוד על דבריו דכיון דמדברי רבינו שם נראה שפי' ההיא דרב ושמואל בחופה בלא קידושין וכפרש"י שכ"כ אם נכנס' לחופ' בלא קידושין ולפירש"י ע"כ לו' דרב ושמואל ס"ל כר"ה דחופה קונה כמ"ש התוס' שם וא"כ מאחר שרבינו נר' דס"ל דלא קי"ל כר"ה וכמ"ש לעיל הלא מראש משם הר"ן א"כ איך פסק להא דרב ותי' דרבי' קשיתיה קו' ר"ת דנמצא דרב ושמואל אתו דלא כהלכת' מאחר דלא קי"ל כר"ה משום הכי כתב דיש לחלק בין פסול לקדושין גמורים שהרי מצינו דאע"פ שאינן קידושין גמורים הם פסולים דקי"ל היבם פוסל ואינו מאכיל אף אנו נאמר דאע"ג דחופה אינה קונה אפ"ה אהני ליה חופה לפוסלה לתרומה ועם זה נסתלקה קושית הר"ן דאע"ג דיש חופה לפסולות ה"ד לפוסלה לתרומה אבל לענין קנין שתהא כאשתו נשואה אינו מועיל אלא כו' את"ד ז"ל: והנה מה שיישב מההיא לההיא דרב הונא דבריו נכונים וכעין זה כתב הרשב"א בחידושיו שם וז"ל ומסתבר' לי דרב ושמואל בכל חופה פסולה פליגי בין בחופה גרידת' בין בחופה דאחר הקידושין וכ"ע לית להו להא דר"ה דאמר חופה קונה אלא ודאי חופה בעלמא לא קנה והכא בחופה פסולה פליגי דרב סבר חופה גרידה פוסלתה כו' ומדרבנן הוא גזירה אטו ביאה כו' יע"ש וא"כ מבואר הוא שדעת רבינו כדעת הרשב"א אך מה שרצה הרב ליישב בהכי קו' הר"ן דאע"ג דס"ל לרב דיש חופה לפסולות ה"ד לפוסלה בתרומה אבל לענין קנין לא קני לה דבריו תמוהים שהרי בפרק הבע"י מייתי רב ששת סייעתא לרב מההיא דאמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה ומוכחינן מינה דחופה דפסולות חשיבא כנשואה וקרי' ביה תחת אישך לכל דבר וכן ראי' להרמב"ן בחי' שכתב שם וז"ל מדאמרינן ואנהרינהו לעיינין ממתני' ש"מ בלי ספק דרב ושמואל לא לענין תרומה בלחוד פליגי אלא אף לכל דבר אישות פליגי דלשמואל אינו יורשה ואינה כנשואה לכל דבר ולרב הרי היא כאשתו לכל דבר וקי"ל כרב ולא הו"ל לרבינו הגדול להשמיטה אלא כיון שלא הפריש בין אשה לאשה בכתובות כשכתב חופה קונה כולן במשמע עכ"ל הנה מבואר מ"ש והוא פשוט ולכן מחוורת' דמלת' מה שתי' במ"א דשאני ההיא דיש חופה לפסולות שדעתו לבא עליה באיסור והלכך כיון דאיכא חיבת ביאה הוה לי' כחופה הראויה לביאה מה שאין כן בשנכנסה לחופה ופירסה נדה שאין דעתו לבא עליה עד שתטהר ומשום הכי לא קנאה וכ"כ מוהרימ"ט בחידושיו על הרי"ף יע"ש: וראיתי למוהר"ש גאון בס' משפטים ישרים סי' ל"ה שהק' על תירוץ זה מההיא דרב ששת דמייתי סייעת' לרב דהרי התם דקני לה כשהיה ארוסה ואיסתתר וכשנכנסה לחופה לא כנסה אדעת' לבעול קודם השקאת מי סוטה אלא שישקה אותה ואם תטהר יבעול אותה והוי ממש כנכנסה לחופה ופירסה נדה דבשעת כניסתה לחופה אינה ראויה ליבעל עד שתטהר והאריך בדבר ובסוף דבריו כתב שכבר ישב קו' זו במ"ב באופן אחר יע"ש ולדעתי אין כאן מקום קו' כלל דמאן פלג לן לומר דההיא דסוטה בשכנסה לחופה לא כנסה אדעת' לבעול אדתיקשי ליה הכי והלא מקום יש בראש לומר דכי מוקי לה למתני' רב ששת בשנכנסה לחופה מיירי בשדעתו לבעול אותה דומיא דההיא דרב ממש ואתרמי מלת' דלא נבעלה ואי משום דא"ה לא הוה משקי לה מי סוטה אחרי כן כיון שאינו חושש למת שנסתרה דמאחר שאנו אוסרים אותה רוצה להשקותה כדי שאם תטהר יקחנה לו לאשה ובהדי' שנינו שאם בא עליה אחר שנסתרה אין משקין אותה מי סוטה הרי דהמצא ימצא כאשר יהיה האופן דאחר שבא עליה ולא חשש למה שנסתרה רוצה להשקותה ועליה אנו דנין לומר שאין משקין אותה וה"נ דכוותא אע"ג דבדעתו היה לבעלה ולא חשש למה שנסתרה אפ"ה משקין לה בתר הכי כדי שתהיה מותרת לו ומהיותר תימא מ"ש דכבר ישב קו' זו באופן אחר במ"ב דלההיא תי' לא ק"ל מההיא דרב ששת ואדרבא נהפוך הוא כמ"ש ודע שכפי תי' הרב לח"מ במ"א יש ליישב מ"ש רבינו בפרק כ"ב מה' אלו הלכה ד' הנושא אשה שהיה אסורה לו הואיל ויש לו בה קידושין אם מתה תחתיו ירשנה ומסתמיות דבריו משמע דכל שנשאת אעפ"י שלא נבעלה הבעל יורשה אע"ג דהוי חופה שאינה ראויה דומי' דנדה אכן כפי דברי הרב ז"ל יש לו' דשאני התם שדעתו לבעלה וכ"כ בדרישה סי' צ': וראיתי להרב ל"מ דר"ה ע"ב שכתב לתרץ לזה וז"ל ועי"ל שמה שאמרו בגמר' דיש חופה לפסולות לא נאמר אלא לענין שהחופה בלבד פסולה לתרומה אבל לענין שיזכה הבעל בחופה זו לא אמרו ויש סעד לזה מדברי ה"ה שכתב שם על דברי רבינו אלו שכן מפורש בתוספת' פ"ב דיבמות ולמה לא כתב דבגמרא דידן מפורש דיש חופה לפסולות אם לא שנאמר דס"ל לה"ה דמהתם לא מוכח מידי דלפוסלה בלבד הוא שאמרו כן אבל לזכות לבעל בחופה זו לית לן בה אלא הרי היא כארוסה ומ"ש רבינו דאם מתה יורשה אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דדוק' לירושה הוא שכתב וכן גבי נדה הדין כן שאע"פ שאין חופת נדה חופה מ"מ משעת מסירתה לרשות הבעל הוא זוכה בירושתה אע"פ שלא נכנסה לחופה אלא שה"ה כתב גבי נדה שאינו יורשה וצ"ע א"ד ז"ל: והנה מ"ש דההיא דרב לא נאמר אלא לענין פסול תרומה לבד וכדברי הרב ל"מ כבר כתבנו לעיל שדבריו תמוהים מההוא דאמן שלא שטיתי ארוסה ומה שנסתייע לזה ממ"ש ה"ה שדין זה הוציאו רבינו מהתוספת' ולא כתב שכן מפורש בגמרא דידן דיש חופה לפסולות לא קשה מידי דאף דקיימא לן כרב דיש חופה לפסולות וחשובה כנשואה איכא למימר דהיינו דוק' לשאר דברים לענין שיהא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה כנשוא' אבל לענין ירושה יש לנו לומר דלא ירית לה כיון דמיעט' רחמנ' שאינו מטמא לאשתו פסולה כדנפ"ל מקרא דלא יטמא על כרחין דלא ירית לה דאי הוה ירית לה הוה מיטמא לה כמו למת מצוה ואהא הוצרך לאתויי מהתו' ולאשמועינן דאע"ג דאינו מטמא לה הבעל יורש אותה ודבר זה מפורש ובא בדברי התוס' פרק האשה רבא דפ"ט ע"ב ד"ה כיון שכתבו וז"ל ולפי זה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא ירית לה מדקאמר דאין מטמא לאשתו פסולה דאי הוה ירית לה הוה מטמא לה כמו למת מצוה ושוב כתבו ע"כ לאו הא בהא תלייא כו' יע"ש הנה מבואר מ"ש ויש לתמוה עליהם איך לא הביאו ראיה מהתוספתא הלזו כנ"ל: ומכלל מ"ש נר' דלשמואל דס"ל דאין חופה לפסולות תוספתא הלזו דקתני הבעל יורש על כרח' לא מיירי בנכנסה לחופה ולא נבעלה אלא בנבעלה דכל שנבעלה אפי' שמואל מודה דחשיבה כנשואה וכ"כ הרמב"ן בחידושיו שם וז"ל ובביאה מודה שמואל דאלת"ה נשואין בפסולות ליכא ועוד אשתו פסולה דמיעטה רחמנא מטומא' ל"ל א"ד ז"ל יע"ש: האמנם מצאתי להריטב"א בחי' מכ"י שחולק על סברת הרמב"ן ז"ל הלזו וס"ל דלשמואל נשואין בפסולות ליכא ואפי' ע"י ביאה ממ"ש שם וז"ל יש מקשים לשמואל אמאי איצטריך קרא שלא יטמא לאשתו פסולה דכיון דאין לה חופה אינה אשתו שאין נישואין מן התורה בלא חופה והו"ל כארוסה כו' וי"ל דאמר לך שמואל דכי מיעטא רחמנא היינו משום היא גופא דאין חופה לפסולות והו"ל כארוסה והיא גופה קמ"ל א"ד ז"ל ואם היה סובר כדעת הרמב"ן ז"ל מאי ק"ל ותו דאיך אפשר לומר דכי מיעטא רחמנא היינו משום ה"ט דא"כ נבעלה אמאי אינו מטמא לה אלא ודאי משמע דס"ל דלשמואל אפי' נבעלה דינה כארוסה וא"כ לפי דבריו ז"ל ק' תוספתא הלזו לשמואל ומהיותר תימא דבתוספת' פ' עשירי איתא בהדיא כשמואל דקתני התם אלמנה לכ"ג כו' אע"פ שנכנסה לחופה ולא הספיק לבועלה עד שמת הרי אלו כשרות ותוספתא זו הביאה הרשב"א בחי' שם וכתב דע"כ אתיא אליבא דשמואל יע"ש וכיון שכן נמצאו לפי דבריו דברי התוספת' סותרים זה לזה וצ"ע: גם מה שכתב דדוקא לירושה שכ"כ רבינו דאע"ג דאין חופת' חופה משעת מסירתה לבעל הוא זוכה בה אבל לשאר מילי הרי היא כארוסה נראה שלא ראה התוס' שהביא ה"ה ז"ל במקומו דבתוספת' בפ"ב הנזכר קתני בהדיא אלמנה לכ"ג כו' הרי היא כאשתו לכל דבר יש לה כתובה פירות מזונות ובלאות וזכה במציאתה ובמעשה ידיה והפר' נדריה יורשה ואינו מטמא לה כו' יע"ש גם רבי' ז"ל פרק י"א מהל' נדרים כתב וז"ל ואם היתה מחייבי לאוין והפר נדריה הרי אלו מופרין ומרן כ"מ לא הראה מקומן איו וכתב שטעמו משום דכיון דקדושין תופסין בה מקרי' אשתו ולא זכר שם שדבריו לוקחו מתוספתא הלזו ועיין במרן הב"י ז"ל י"ד סי' שע"ג בבדק הבית שכתב משם הא"ח דאשתו פסולה אינו מטמא לה היינו אשה ששמעה שמת בעלה ונשאת אבל כהן שנשא פסולות מטמא להן והוא תימא איך אישתמיט' מיניה תוספתא הלזו: וראיתי להרב לח"מ ז"ל שהק' על דברי רבי' הללו וז"ל וקשה דבפרק האשה רבה אמתני' דלא זה וזה זכאין בהפרת נדריה אמרי' בגמ' טעמא מאי אמור רבנן בעל מיפר שלא תתגנה עליו הכא תתגנה ותתגנה וכיון דטעמא משום הכי הוא א"כ אפי' חייבי לאוין וחייבי עשה לא יהיו מפירים דתתגנה ותתגנה כדי שיוציאנה דאיך אפשר דקי"ל מעשין לפסולות ואנו רוצים שלא תתגנה עליו והרי גבי אשה שהלך בעלה למ"ה דלבעל הראשון אינה אסורה אלא מדרבנן ואפי' הכי אינו מפר כ"ש חייבי לאוין ואולי י"ל דמש"ה כתב הפר נדריה דוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא יפר משום טעמא דאדרבא תתגנה ותתגנה וה"ה באשה שהלך בעלה למ"ה אם היפר מופר דטעמא דתתגנה ותתגנה שאמרו בגמ' לא הוי אלא לכתחילה את"ד ואין תי' נוח לי דאם איתא היכי תני מתני' לא זה וזה זכאין בהפרת נדריה דמשמע בהדיא דשניהם דינם שוה ולפי דברי הרב רב המרחק ביניהם דאלו בעל הא' אם היפר מופר ואלו בעל הב' אפי' בדיעבד אינו מופר והרשב"א ז"ל דקדק ממאי דלא תני מתני' ירושה ש"מ דבעל ה"ה יורשה וכמ"ש ה"ה בפרק זה ואם איתא דלענין הפרה נמי חלוקי' הם לא היה ליה לתנא דמתניתין למתנייה ובעיקר הקו' תמהני עליו איך אישתמיט מיניה דברי התוספות בפרק הנז' ד"ט ע"ב ד"ה כיון דלא ירתי שכתבו בס"ד וז"ל ומדאמרינן לא זה וזה כו' משום דתתגנה אין להוכיח דאינו מפר לאשתו פסולה כגון אלמנה לכ"ג דהתם רבנן הוא דקנסו' שלא יפר אבל אלמנה לכ"ג דלא קנסו כתובה לא קנסו בהפרת נדריה עכ"ל יע"ש ודוק: גם מה שנראה מדברי הרב נ"מ שדעת רבינו ז"ל דמסירה לבעל לא מהני אלא לענין ירושה ומטעם דאחולי אחיל גבה אבל לשאר מילי חשיבא כארוסה ואינו מטמא לה ואינו מפר נדריה וכשיטת רש"י ז"ל פרק נערה דמ"ח וכ"כ הרב בית שמואל בסי' נ"ז שכן משמע מלשון רבי' ושלא כדעת התוס' שם דס"ל דמטמא לה ומפר נדריה אין נראה כלל שהרי מדברי רבינו פי"א מה' נדרים מבואר שדעתו ז"ל כדעת התוס' דמסירתה לבעל מהני להפרת נדריה ובודאי דה"ה לשאר מילי שכ"כ בדין כ"ב מסר האב לשלוחי הבעל אין האב יכול להפר ולא הבעל שאין הבעל כו' מבואר מדבריו דדוקא בנדרים שנדרה קודם שנמסרה לבעל אינו מפר מטעם דאינו מפר בקודמים אבל בנדרים שנדרה אחר מסירת הבעל מפר דחשיבה כנשואה וכדעת התוס' וכ"כ הכ"מ שם ובב"י בבד"ה סי' רל"ד ומעתה מבואר הוא שאין מקום לדברי הרב נ"מ וכמובן ודוק ועיין במ"ש מרן הב"י סי' הנז' שמדברי הר"ן בנדרים נראה דמסירה לבעל מהני להפרת נדרים ממ"ש דהו"ל הך מסיר' כנשואין יע"ש ותמהני עליו שהרי מדברי הר"ן בפרק נערה מבואר שדעתו כדעת רש"י שכ"כ וז"ל ומוקי בגמרא דדוקא לירושת' בלחוד הוא דהויא ברשות הבעל דרישא דוקא הכי קתני אבל לא לתרומה לרבותא נקטיה כו' ומיהו דוקא לרשות הבעל הוא דלא נכנסה אלא לירושת' אבל לענין הפרת נדריה יצאה מרשות האב וכדתניא כו' והך בריית' לא קתני אלא מה שנכנסה לרשות הבעל כו' יע"ש הנה מבואר שדעתו ז"ל כדעת רש"י דבמסירה לבעל אינו מפר נדריה ולא מהני מסירה אלא לענין שיצאה מרשות האב ומעתה מה שאמר בנדרים דה"ל הך מסירה כנשואין עכ"ל דהיינו לענין שיצאה מרשות האב ודברי מרן צ"ע ועיין בהרא"ש ר"פ הבע"י גבי פלוגת' דרב ושמואל אי קנה לכל או לדברים האמורים בפי' נרא' שדעתו כדעת התוס' ויש לדקדק על הטור איך סתם הפך דברי הרא"ש אביו. וראיתי להרב חלקת מחוקק סי' ס' שהקשה לדעת רבינו דס"ל דחופת נדה לא קנה לה כלל ודינה כארוסה שהרי בפ' אע"פ אמרי' בעי רבין נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו את"ל חיבת חופה קונה חופה הראויה לביאה בעי' כו' וע"כ בעיא דרבין לא הוה לענין ירושה ושאר דברים אי חשיבה כנשואה או כארוסה שהרי אפי' בשמסרה האב לשלוחי הבעל יורשה כדאיתא בפרק נערה ומכ"ש נכנסה לחופה שהרי מסירת הבעל גריעה מנכנסה לחופה כדפריך התם ואימא נכנסה לחופה ולא נבעלה בחנק אבל מסירה לבעל דינה כארוסה כו' וכיון שכן ע"כ לומר דבעיא דרבין אינו אלא לענין תוס' ועלה קאמר רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו אם ת"ל חיבת חופה קונה כו' משמע דהיינו דוקא לענין תוספת דומיא דבעיא דרבין את"ד יעוין שם שהניחו בצ"ע: והרב בית שמואל כתב לתרץ לזה ולפי מ"ש בסי' כ"ו לא ק"מ דבעיא דרבין קאי נמי לענין ירושה ואע"ג דבמסר האב לשלוחי הבעל יורשה היינו מטעם מחילה כמ"ש רש"י שם דכיון דמכרה אחולי אחיל ליה אבל חופה בבית אביה מבעיא ליה לרבין די"ל דגרע טפי לענין זה כו' יע"ש והנה הרב ז"ל הלך לשיטתו שכתב בר"ס נ"ו שדעת רבינו דמסירה לבעל לא מהני אלא לענין ירושה וכדעת רש"י ז"ל ועל פי דרכו תירוצו עולה יפה אכן לפי מ"ש לעיל שדעת רבינו כדעת התוס' דמסירה לבעל מהני לכל דבר וכמ"ש לעיל מרן ז"ל בכ"מ ובב"י אין תי' זה עולה כהוגן דאיך אפשר לומר דטעמא דהתם משום מחילה דטעם זה ניחא לענין ירושה אבל לענין הפרת נדרים ושאר דברים דחשיבה כנשואה מאי איכא למימר ומ"מ אפשר ליישב דמ"ש רבינו דמסירה מהני לכל דבר ברייתא דקתני בד"א לירושתה אבל לתרומה לא סיפא דוקא ורישא לאו דוקא היינו דוקא לפום קושטא דמילתא דקיי"ל חיבת חופה קונה דפסקי כאת"ל דרב אשי אבל לפום מאי דמבעיא ליה לרבין אי חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה לא מצי למפשטה מהך ברייתא משום דלכשת"ל דחיבת ביאה הוא דקונה הוה ס"ל לרבין דברייתא דקתני בד"א לירושתה רישא דוקא ומטעם מחילה כמ"ש הרב ב"ש כן נראה לי ליישב: האמנם הא ק"ל לדעת רבינו ז"ל ממ"ש בירושלמי פ"ק דיומא הביאו התוספו' ז"ל ד"ה ולחדא וז"ל בירושלמי משמע אשה אחרת מזמנין אותה שאם תמות זאת ביה"כ שיקדש זאת ביה"כ דפריך התם ויקדש מאתמול ומשני בעד ביתו ולא בעד ב' בתים ופריך ולא נמצא כקונה קנין בשבת משני משום שבות התירו במקדש כו' יע"ש והשתא ע"כ לומר דלהירו' כי היכי דקדיש לה ביה"כ ה"נ דכניס לה ביוה"כ כדפריך בגמ' דידן והא כל כמה דלא כניס לאו ביתו הוא ומשנינן בדכניס לה ועיין בתוס' פ"ק דיבמות דף י"ג ע"ב ד"ה לרבות והשתא אם איתא דחופת נדה לא חשיבא חופה כיון שאינה ראויה לביאה ודינה כארוסה ה"נ חופה ביה"כ לא חשיבה חופה כיון שאינה ראויה לביאה שהרי יוה"כ אסור בתשמיש המטה ותו לא קרינן ביתו כלל אלא דינה כארוסה לכל דבר וליכא למימר דהירו' פשיטא ליה דלא בעי' חופה הראוי' לביא' ורבינו פ' כתלמוד' דידן שהרי כיון דתלמודא דידן לא איפשיט' בעיא ובירו' פשיטא ליה היה ליה לפסוק כפשיטותא דירוש' כדרכו ז"ל וכנודע והנה לדעת הסוברים דמן התורה אינו אסור ביוה"כ אלא אכילה ושתיה אבל שאר עינויים הם מדרבנן היה מקום לומר דדוקא בחופה שאינה ראויה לביאה מדאורייתא כנדה ס"ל דלא חשיבה חופה אבל כל שאינה ראויה לביאה מדרבנן חשיבה שפיר חופה וכמו שנצדד בזה לקמן סעיף ו' האמנם הא ודאי עקא שהרי דעת רבינו ז"ל בהל' שביתת עשור דחמשה עי
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>התנה </b>
+<b> עמה לפחות מעיקר כתובה תנאו בטל כו'. </b> כתב ה"ה וז"ל וסובר רבינו דכיון דקי"ל הלכ' כר"מ בגזרותיו כו' מ"מ הלכתא כותיה כו' אע"ג דכתובה דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה כו' וכתב הרב נ"מ דף קט"ו ע"ד דט"ס נפל בדברי ה"ה ז"ל וצ"ל יותר משל תורה דאי דוקא כשל תורה הא קי"ל דדבר שבממון תנאו קיים ושכ"כ הר"ן והרמב"ן והרא"ה ז"ל בחי' לדעת רבי' ז"ל ועפ"ז הקשה שדברי הרמב"ם סותרים אלו את אלו שכתב אח"כ התנה עמה שלא ירשנה תנאו בטל ואע"פ שירושת הבעל מדבריהם עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכל תנאי שבירושה בטל ואע"פ שהוא ממון כו' נר' מדבריו שלא עשו חיזוק אלא כשל תורה ולכך הוצרך לו' שבירוש' בטל אע"פ שהוא של ממון ואם איתא דס"ל דעשו חיזוק יותר ת"ל מה"ט דאפי' את"ל דירושה הוי דבר שבממון ותנאו קיים הכא שירושת הבעל הוא מד"ס יעשו חיזוק יותר משל תורה. והייתי סבור לומר דשאני ירושה דלא שכיח דלא לכל יש ירושה וכדאמרינן בגמ' אמילתיה דר"י דס"ל דחכמים עשו חיזוק יותר משל תורה דפריך והרי פירות דלא עשו חיזוק לר"י ומשני אביי לכל יש כתוב' ולא לכל יש פירות כו' פירות דלא שכיח לא עבדו כו' וס"ל לרבינו דלאו למימרא דלא עשו חיזוק כלל אלא הכי פירושו דלא עבדו יותר אלא כשל תורה לבד אך ק' דאמרינן בפ' הכותב אמילתיה דרשב"ג אמר רב הלכה כרשב"ג ולא מטעמיה וקס"ד בגמ' דהכי קאמר דאלו רשב"ג סבר מתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל ורב סבר תנאו קיים אלא שירושת הבעל מד"ס ועשו חיזוק יותר משל תורה ואם איתא דירוש' לא שכיח היכי תיסק אדעתין דחכמים עשו חיזוק ומ"ש מפירות דלכ"ע תנאו קיים כמו שהוק' להתוס' שם ותירצו דירושת הבעל שהן נצ"ב שכיחי בכל הנשים וא"כ הדרא קושיין ואין לומר דאין ה"נ דלפי מאי דס"ד התם בביאור דברי רב דס"ל דחכמים עשו חיזוק יותר משל תור' הכי ס"ל דירושה שכיח ולא דמי לפירות אבל לבתר דאיתותב ואסיקנ' דה"ק ירושת הבעל דרבנן ועשו חיזוק כשל תורה ס"ל דירושה לא שכיח ולכך לא עשו חיזוק אלא כשל תורה דהא ודאי בורכא היא כו' אבל לענין הירושה דשכיח לא הדר ביה תלמודא וצ"ל דאה"נ דהוה מצי הרמב"ם ז"ל למימר כן אלא דקושטא דמילתא קאמר ע"כ ת"ד ז"ל ולע"ד אחר המחילה כל דבריו תמוהים דהנה מה שרצ' להכריח מההיא דפרק הכותב דירושת הבעל שכיחא עד שמכח זה כתב דסברא זו דירוש' לא שכיח לא ניתן ליאמר כלל בדעת רבינו ז"ל אישתמיטתיה מיניה מ"ש הרמב"ן הביאו מוהר"ב ז"ל בחידושיו וז"ל ואחרים אמרו דכיון דקי"ל דכל הפוחת כו' אלמא חכמים עשו חיזוק יותר משל תורה כו' ה"נ אע"פ דבדבר שבממון תנאו קיים בשל דבריהם עשו חיזוק יותר כו' גם זו הסברא משובשת חדא דירושה היא כפירות וכבר שמעינן ליה לר"י התם דאמר דלא אמרו חכמים עשו חיזוק יותר אלא בכתוב' דלכל יש כתובה כו' עכ"ד הרי לך בהדיא דדעת הרמב"ן ז"ל דירושה לא שכיח וא"כ אף אנו נאמר שכן הוא דעת רבי' ומה שיתרץ הרמב"ן ז"ל לההיא דהכותב יתרץ רבי' ז"ל גם מ"ש ואין לומר כו' אבל לבתר דאיתותב ואסיקנא ס"ל דירושה לא שכיח לא ידעתי איך הוה ניחא ליה בהכי דגם לפי המסקנא תיקשי מ"ש מפירות דלכ"ע תנאו קיים ואפי' רב מודה בהכי ואי משום דלא שכיח גם בירושה דלא שכיח עבדו בו חיזוק כשל תורה וליכא למימר דדוקא בירושה דלא ידע דמחיל כמ"ש התוס' בד"ה וסבר רב ס"ל לרב דעשו חיזוק כשל תורה ובשל תור' היכא דלא ידע דמחיל תנאו בטל אבל בפירות דידע דמחיל אפי' בשל תורה ס"ל לרב דתנאו קיים הא ליתא דהשתא לדעת רבינו קיימינן ולדעת רבינו ע"כ דס"ל דירוש' מקרי ידע דמחיל כמו שכתב הרמב"ן בחי' דאע"ג דאינו יודע אם תמות בחייו מ"מ הרי יודע הזכות שיש לו ומוחל אותו אדעתא דהכי דאי מיית נמי אינו יורשה (ובאונאה כי אמרי' לא ידע דמחיל היינו מפני שהוא סובר שאין בו אונאה כלל) וכמו שהכריח הרב לח"מ ז"ל מדברי רבינו ז"ל יעיין שם גם מ"ש דאה"נ דהו"מ רבינו לומר כן אלא דקושטא דמילתא קאמר אחר המחילה דברים אלו הם שלא בהשגחה דאי ס"ל לרבינו דבירושה עשו חיזוק יותר מש"ת א"כ איך כתב בפ' כ"ג הלכה ה' דאם התנה עמה שלא יירשנה קודם שתנשא לו תנאו קיים וה"ט משום דלא שייך טעמא דלחוקת משפט כיון שעדיין אינו ראוי ליורשה ואי ס"ל דחכמים עשו חיזוק יותר אפי' בכותב לה ועודה ארוסה יהא תנאו בטל דהא בפרק אע"פ לר"י דס"ל חכמים עשו חיזוק יותר מש"ת פריך והרי פירות כו' ולא עבדו חיזוק אע"ג דמתני' מיירי בכותב לה ועודה ארוסה כדאוקי לה בר"פ הכותב א"ו דס"ל לרבינו דלא עבדו בה חיזוק אלא כשל תורה לבד ומש"ה בעודה ארוסה דליכא טעמא דחוקת משפט תנאו קיים כיון דאפי' בשל תורה בעודה ארוסה תנאו קיים ומ"מ אכתי לא נתיישב לי דעת רבי' אפי' אם נאמר דס"ל לרבי' כדעת הרמב"ן דירוש' לא שכיח משום דא"כ צ"ל דס"ל דמ"ש בגמרא פירות דלא כו' לא עבדו בה חיזוק ה"פ דלא עבדו בה יותר אלא כש"ת כמ"ש הרב נ"מ ז"ל אם כן תיקשי לן לרב דמעמש"ב תנאו בטל אפי' בירושה דידע דמחיל (כמ"ש הלח"מ דסוגייא דהכותב אליבא דאביי קאי) וחכמים עשו חיזוק כשל תורה אם כן בפירות אליבא דרב אמאי תנאו קיים אפי' דלא שכיח חכמים עשו חיזוק כש"ת אלא ודאי מוכח בהדיא דבמידי דלא שכיח לא עבדי בה רבנן חיזוק כלל ואם כן אי ס"ל דירושה לא שכיח איך כתב אע"פ שירושת הבעל כו' חכמים עשו חיזוק כש"ת גם לדעת הרמב"ן יש להבין מה יענה לקו' התוספות ז"ל שוב ראיתי להתוס' ז"ל בפ' חזקת דמ"ט ד"ה כדרב שהוק' להם מה שהקשה בפרק הכותב ד"ה וקסבר ותי' וז"ל ועוד מצי' למי' דלא עשו חיזוק אלא בדבר שיש לו שורש מן התורה כגון ירושה דאיכא ירושה דאורייתא אבל בדבר דליכא דכוותא בדאורייתא לא עבוד רבנן חיזוק ע"כ וע"ש גם הרשב"א הביאו מוהר"ב הוקש' לו קו' התוס' ותי' כמו שתי' התוס' ז"ל בפ' חזקת יע"ש: ומעתה נתיישבו דברי רבינו ז"ל דס"ל כתי' זה שתירץ התוס' והרשב"א ז"ל דס"ל דירוש' לא שכיח ואפי"ה עשו חיזוק כשל תורה הואיל ויש לה שורש מן התורה בירוש' האב אבל בפירות דלא אשכחן דכוותא בשל תורה ולא שכיח לא עבדו בה חיזוק כלל וכמ"ש התוס' ז"ל ומ"ש בפרק אע"פ פירות דלא שכיח לא עבדו בה רבנן חיזוק הוי כפשטיה דלא כמ"ש הרב נ"מ ז"ל הן אמת דלפי מאי דס"ד בפרק הכותב בביאור דברי רב דס"ל חכמים עשו חיזוק יותר משל תורה דהוי דוחק לומר דאע"ג דירוש' לא שכיח עבדו בה חיזוק יותר הואיל ויש לה עיקר מן התורה דלא יהא טפל חמור מן העיקר וכבר הרשב"א הוק' לו כן ותירץ וז"ל ואפשר דה"ה דהו"מ לאקשויי הכי אלא דעדיפא מקשי ליה ואדחי ליה יע"ש ומ"מ אכתי יש להבין דאפי' נימא דדעת רבינו כדעת הרמב"ן ז"ל דירושה לא שכיח נ"ל דע"כ לא קאמר הרמב"ן ז"ל אלא בירושה דנ"מ וכדקיהיב טעמא למילתא משום דלכל יש כתובה ולא לכל יש ירושה אלא דהתוס' ז"ל ס"ל כיון דאיכא ירושה דנצ"ב דשכיח לא פלוג רבנן כמ"ש בפרק חזקת והרמב"ן ז"ל לא ס"ל הכי אבל בירושה דנצ"ב מודה הרמב"ן ז"ל דשכיח דאפי' ליתומה ענייה אין פוחתים מנ' זוז א"כ הו"ל ככתובה וכיון דרבינו ז"ל ס"ל בכתובה דעשו חיזוק יותר משום דשכיח אם כן איך כתב בפ' כ"ג שאם התנה עמה קודם שתנשא תנאו קיים ונראה מדבריו בהדיא שם דאפי' בירושה דנצ"ב קאמר הא כיון דירוש' דנצ"ב שכיח עשו חיזוק יותר ותנאו בטל ככתובה אם לא שנאמר בדוחק דס"ל לרבינו ז"ל להפך דכיון דאיכא ירושה דנ"מ דלא שכיח ותנאו קיים לא פלוג רבנן אפי' בירושה דנצ"ב ודוחק ועדיין צ"ע:<br><b> ודע </b> שדברי התוס' הללו שבפרק חזקת אשתמיטתיה להרב ח"ה ז"ל שכתב בד"ה וסבר דמאי דק"ל להתוס' מפירות אירושה משום דבמילתא דרבנן אי עשו חיזוק יותר כדקס"ד מעיקרא אין לחלק בין ידע ללא ידע ומיהו לפי האמת כיון דטעמיה דרב בירושה משום דעשו חיזוק כשל תורה לית לן למימר אלא כשל תורה דלא ידע דמחיל ולא קשיא כלל מפירות לירושה עכ"ל. ולא ראה דברי התוס' דפרק חזק' שהוק' להם קו' זו לפי המסקנא גם מה שהקשה עוד דבסוגיא בפרק אע"פ דפריך לר"י משאר כסות ועונה אכתובה אמאי לא משני דכתובה לא ידעה דקמחיל כמ"ש גבי ירושה אישתמיטתיה דברי התוס' בפרק הזהב דנ"א ד"ה הכא שהוקש' להם כן בהדיא ותי' ג' תי' יע"ש גם מה שהקשה עוד דלפי מאי דמסיק בפרק אע"פ לר"י דגבי כתובה עשו חיזוק יותר משום דשכיח תיקשי אמאי לא עשו הכא בירוש' חיזוק יותר לר"י דהיא שכיח יותר לפי מ"ש התוס' בפ' הזהב דהתם פריך לשמואל דלא מפליג א"נ לאביי כו' לק"מ דמאי דמסיק בפרק אע"פ לר"י עשו חיזוק יותר היינו לשמואל א"נ לאביי אבל לרב דמחלק בין ידע ללא ידע לא צרכינן להך תי' אלא לעולם דס"ל לר"י דלא עשו חיזוק אפי' כשל תורה ובכתובה ס"ל דהוי דאורייתא וכיון דלא ידע דמחיל תנאו בטל ולשמואל לא תיקשי מירושה דס"ל לר"י תנאו קיים דאיכא למימר דס"ל לר"י ירושת הבעל דאורייתא מיהו לפי תי' האחר שתי' שם קשיא שפיר קושית הרב הנזכר ומה שתי' הרב ז"ל הוא דוחק כמו שיראה המעיין משום דלפי המסקנא רב אתי דלא כמאן ועיין במוהרנ"ח ז"ל: ודע שדברי הרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל דבירוש' מקרי ידע ומחיל משום דאדעתא דהכי נחית דאי מיית נמי לא יהא יורשה אשתמיטתיה להרב לח"מ ז"ל בפ' י"ג מהל' מכירה דין ג' כמו שיראה הרואה ומהתימה עליו שהוא ז"ל הביא דברי הרמב"ן ז"ל בהלכות אלו וכתב שכן דעת רבינו ודוק עוד כ' הרמב"ן וז"ל ולא דמייא לההיא דאמרי' התם מי יימר דקא עקר דההיא ליתא אלא משום דלא מכווני למיעקר ודאי דבר תורה עכ"ל פי' דסבור שאין בו אונא' ושמא לא יהא בו אונאה משא"כ בירוש' דמכוין לעקור דאפי' אי מית לא יהא יורש' והתוספות ז"ל בפרק הזהב ס"ל הפך דעת הרמב"ן ז"ל שכתבו בד"ה אבל הכא וז"ל ובפ"ק דמכות דפריך לשמואל מאונאה לשביעית התם נמי לא ידע דקעקר דאימור יפרע לו קודם שביעית עכ"ל ויש לדקדק לפי שיטתם ז"ל דהרי בירוש' דלא ידע דקעקר דשמא הוא ימות בחייה ואפי"ה ס"ל לרשב"ג דתנאו בטל ואם כן מנ"ל לשמואל דר"מ יודה באונאה דתנאו קיים משום דמי יימר דקעקר ולאפושי במחלוקת הא אפושי פלוגתא לא מפשינן תו ק"ל טובא דהרי בפרק אע"פ ד' נ"ו מסיק לר"מ דכתובה דאורייתא ואם התנה שאין לך עלי כתובה תנאו בטל משום דהוי מתנה ע"מ שכ' בתורה הרי דאע"ג דכתובה מי יימר דקא עקר דשמא היא תמות בחייו וכמ"ש בד"ה הכי אפ"ה ס"ל דתנאו בטל ואם כן תיקשי לשמואל דאמר דבאונאה דמי ימר דקעקר אפי' לר"מ תנאו קיים וצ"ע: ומצאתי למוהר"ב ז"ל בחידושיו שם שהביא משם הרשב"א ז"ל פי' מחודש בסוגיא דפרק אע"פ וז"ל ונ"ל דתרתי קא דייק דר"י אמר רצה כותב כו' וקיים וא"ל ר"מ אינו קיים אלא בטל שהפוחת לבתולה ממאתים ה"ז בב"ז ואלו קתני הפוחת כו' אבל השתא דקתני כל הפוחת משמע בכל ענין תנאו בטל דאנן סהדי דעל זנות נבעלה לו והילכך תנאו בטל כדי שלא תהא בב"ז והיינו דאמרינן אלמא קסבר תנאו בטל וכיון דאמר לה לית ליך כו' כלומר ואי ק"ל א"כ אמאי קתני כל הפוחת בב"ז דאי תנאו בטל אין בב"ז ואי בב"ז אין תנאו בטל דתרתי דסתרן אהדדי נינהו קסבר כיון דאמר לית ליך לא סמכא דעתה עד שיבטל תנאו בפי' ויתנה עמה בק"ק כנ"ל הרשב"א עכ"ל וא"כ אם נאמר שהתוס' ז"ל בפרק הזהב מפרשי לסוגיא דפ' אעפ"י כמו שפירש הרשב"א ז"ל ניחא דבתחי' הוה ס"ד דלר"מ כתובה דרבנן ואפי"ה הוה ס"ל לר"מ דתנאו בטל כדי שלא תהא בב"ז דרבנן ומשו"ה פריך והא שמעינן לי' לר"מ כו' הא בדרבנן תנאו קיים ומשני קסבר כתובה דאורייתא ומש"ה תנאו בטל כדי שלא תהא בב"ז אלא שהתוספות ז"ל שם בד"ה הא בדרבנן נרא' בהדיא דלא ס"ל הך פירוש הרשב"א כלל יע"ש: גם הלח"מ כתב בדעת רבינו ז"ל כשיטת הרשב"א ז"ל שכתבנו ומה שהקש' הרב נ"מ ז"ל דקי"ו דלפי דבריו תיקשי ר"מ מדידי' אדידי' שהרי הכא אמרי' בגמ' דטעמא דס"ל לר"מ תנאו בטל היינו משום דס"ל כתוב' דאורייתא הא לא"ה הי' תנאו קיים דס"ל דבדרבנן לא עשו חיזוק ולפי זה צ"ל דאפי' בדבר איסור ס"ל דלא עשו חיזוק ואילו בפרק הזהב אמר גבי תרומ' דס"ל לר"מ דעשו חיזוק כשל תורה וכן גבי גט וכמו שהוקש' להתוס' ותי' דגבי איסורא ס"ל דעשו חיזוק ולפי דברי הלח"מ ז"ל אזדא לי' הך תי' עכ"ל יש ליישב כדרך שחילקו התוס' ז"ל בין ירושה לפירות דהתם בתרומ' וגט כיון דיש להם עיקר מן התורה בתרומ' ודאי וכן בגט שנכתב שלא לשמה מש"ה ס"ל לר"מ עשו חיזוק כשל תורה מה שא"כ בכתוב' אי הוי דרבנן ליכא דכוותא בדאורייתא כלל ומש"ה תנאו קיים גם מה שהק' עוד דבשלמא גבי עונה כיון שאנו אומרים תנאו בטל פקע איסוריה אבל הכא אפי' שנאמר שהוא בטל מ"מ הו"ל בב"ז כו' ואם כן איך אנו מבטלין התנאי מפני שהוא בב"ז לא דעתי אמאי לא ק"ל הכי לשיטת הרשב"א ז"ל שהוא ז"ל הביאו שם לעיל וכפי מ"ש הרשב"א ז"ל דכיון דאמר לה לית ליך לא סמכא דעתה עד שיבטל בפי' ניחא קצת דהיינו מה דאמרינן תנאו בטל וצריך שיבטלנו בפי' שכל הפוחת בב"ז ונמצא דטעמא דתנאו בטל משום שלא תהא בב"ז ולאו משום עיקר כתוב' משום דעיקר כתוב' הוי דבר שבממון ותנאו קיים אפי' בשל תורה כנ"ל ועיין בספר מחנה אפרים ה' מו"ל סי' ל"ח ועיין בפ"ח בספר מים חיים בסי' י"ג:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>בד"א </b>
+<b> שאינו אמוד כו'.</b> כתב ה"ה ז"ל ודע שדעת רבינו ז"ל שכופין ויורדין לנכסיו כל שהוא לפניו כו' נ"ב וכן הוא דעת התוס' בד"ה אכפייה רבא בתי' בתרא שתי' שם דשאני צדק' דאית בהו תרתי לאוי ולזה הסכים הר"ן ז"ל וכתב מרן הב"י י"ד סי' רמ"ח שכן דעת הרמב"ן שכתב דהא דאכפייה רבא לר"ן בר אמי לאו משום קיצותא דמתא הוא אלא משום שהי' עשיר ולא עביד כדבעי ליה כו': וראיתי להרב מש"ל ז"ל בה' מת"ע פ"ז דין ה' שהקש' עליו דהרמב"ן ז"ל כתב בתשובה דהשבת העבוט היא מ"ע שמתן שכרה בצדה ולפיכך אין ב"ד מוזהרין עלי' והתם נמי איכא לאו דכתיב לא תשכב בעבוטו ואיך כתב דס"ל כתירוץ בתרא יע"ש ולי נראה שמ"ש מרן ז"ל וכן דעת הרמב"ן היינו לומר שדעת הרמב"ן דכופין על הצדקה כדעת הר"ן והתוס' בתי' בתרא דסבירא להו דכופין על הצדקה אמנם בעיקר טעמו חלוקים הם ודאי דלדעת התוס' והר"ן היינו טעמו משום דאית בהו תרתי לאוי ולדעת הרמב"ן האי טעמא אינו מעלה ארוכה דס"ס מ"ע שמ"ש בצדה הוי ואין ב"ד מוזהרין עליה אלא ה"ט כמ"ש הריטב"א הביאו מהר"ב בחי' וז"ל ואע"ג דהוי מ"ע שמ"ש בצדה ואין ב"ד מוזהרין עליה התם הוא בשאר מצוה אבל לענין צדקה כייפינן מפני מחסורם של עניים וכדכתב רחמנא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ואע"ג דההיא גבי נודר כתי' גלי רחמנא בצדקה שהוציא בפיו וה"ה לכל צדקה ע"ש והילכך דוקא גבי צדקה משום האי טעמא הוא דכופין אבל בהשבת העבוט אע"ג דאיכא ביה לאו הו"ל מ"ע שמ"ש בצדה ואין ב"ד מוזהרין עליה ועיין במ"ש הרב הנז' בפ"ג מה' עבדים דין י"ד ומה שהק' שם לדעת הרמב"ן ור"ת מההיא דפרק שלוח הקן דקמ"א עיין בהגמ"י בפרקין ס' ך' שהקש' כן ודוק: ולע"ד נראה לחלק ולומר דע"כ לא כתבו התוס' אלא גבי צדקה וכן לענין השבת העבוט שמעולם בלאו זה אינו בא לידי עונש שהרי הוא לאו שאין בו מעשה והילכך אמרי' כיון שהיא מ"ע שמ"ש בצדה אין בית דין מוזהרין כיון שאינו עובר הלאו בקום עשה משא"כ גבי ההיא דשלוח הקן דבלאו זה הרי הוא בא לידי עונש מלקות כשמבטלו בידים כדאיתא במכות והילכך נגדיה רב יהודה כדי שלא ירגיל עצמו בכך ויבא לבטל בקום עשה הלאו שאין בית דין מוזהרין עליו להלקותו כנ"ל נכון: עוד כתב ה"ה ז"ל אבל הרשב"א ז"ל כתב היכא דאמיד כייפינן ליה מדין צדקה מיהו לא נחתינן לנכסיה כו' וכ"כ הר"ן משם הרשב"א והר"ן ז"ל חלק עליו במ"ש דאפילו בפניו אין יורדין לנכסיו דהא אמרינן לעיל דמי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו וד"א ואמרינן לעיל דהיינו צדקה ואם איתא דאפי' בפניו לא נחתינן לנכסיה בשביל צדקה כ"ש שלא בפניו אע"פ שהוא יוצא שלא לדעת כו' מיהו שלא בפניו אפשר דביוצא לדעת לא נחתינן לנכסיה כו' ע"ש ודבריו תמוהים דמאי ק"ל מההיא דנשתטה התם שאני משום דיוצא שלא לדעת אמדינן דעתיה דמסתמא ניחא ליה למעבד צדקה מממוניה וכמ"ש הר"ן ז"ל שם בסמוך דמה"ט זנין בניו ובנותיו אפי' היכא דלא אמיד אמנם היכא דלא ניחא ליה בהדיא אה"נ דאין ב"ד יורדין לנכסיו וכך הקשה מוהרש"ך ז"ל ח"א דרל"ב ומה שתי' הרב נת"מ דף קנ"ב ע"א דכונת הר"ן ז"ל היא לומר דדוקא גבי בניו הוא די"ל כן דרובא דאינשי ניחא להו לזון בניו ובנותיו וא"כ זה שנשתטה הוא מן הרוב ומסתמא עבדינן מאי דניחא ליה אבל גבי צדקה אין לומר כן דרובא דאינשי אינם חפצים בצדקה עכ"ד יע"ש הם דברים תמוהים הרבה דאי כפי דבריו תיקשי למ"ד דדבר אחר זו צדקה דמ"ש ממי שהלך למ"ה דקתני בברייתא אבל לא בניו ובנותיו וד"א וכדאקשי ליה רבינא לר"א ומאי דמשני לי' ר"א בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת לא שייך לחלוקת ד"א לפי דבריו כיון דרוב' דאינשי לא ניחא להו הו"ל כמי שהלך למ"ה דגלי דעתיה דלא ניחא לי' אלא ודאי מוכרחין אנו לומר דאף גבי צדקה אמרי' דניחא לי' ומש"ה ב"ד יורדין לנכסיו בנשתטה מה שאין יורדין במי שהלך למ"ה ותי' ר"א קאי נמי גבי צדקה וא"כ הדרא קו' לדוכתא ועיין בספר מח"א ה' צדקה סי' א': עוד הקשה מוהרש"ך ז"ל במ"ש הרשב"א ז"ל והיכא דליתי' קמן כו' לא זנינן להו לבניה כי היכי דלא עבדינן צדק' וכדתניא כו' דאמאי הוצרך להכריח דלא זנינן להו לבניה ממאי דקתני מברייתא ולא ד"א דהיינו צדקה הא בהדיא קתני ולא בניו ובנותיו ותו איכא למידק ארב יוסף דס"ל דד"א היינו צדק' אמאי אצטריך למיתני אבל לא ד"א הא מכ"ש דבניו ובנותיו שמעינן ליה עכ"ד וכן הקש' הרב לח"מ ז"ל והוסיף עוד להקשות לישנא דתלמודא דקאמר מ"ד תכשיט כ"ש צדק' דמאי כ"ש הא בהדיא קתני לה אבל לא בניו ובנותיו יע"ש ונרא' לע"ד ליישב הכל עפמ"ש התוס' ז"ל בפרק שני דייני גזרות דק"ז ד"ה מאי פסקא וז"ל ור"ש מפרש הסוגיא א"ה אפי' בניו ובנותיו נמי אא"ב דלא איירי מתני' במשר' ע"י שליש אלא אשתו ובניו סומכין על שולחנו ניחא דאשתו מפרנסין הואיל והוא חייב לזונה ומשום חשש דשמא התפיסה צררי אין בית דין נמנעים מלזונה אבל בניו ובנותיו דאינו חייב במזונותיהן אין ב"ד יורדין לנכסיו לפרנסן דבקל יש לחוש שמא התפיסם צררי והניח להם מעות לפרנס עד שישוב עכ"ל והשתא ניחא הכל דמש"ה הוצרך הרשב"א ז"ל להכריח דלא זנינן להו לבניה ממאי דקתני ולא ד"א משום דהוא ז"ל רוצה להכריח דאפי' היכא דליכא משום חשש דשמא התפיס' צררי דחייב לזונה מתור' צדק' אפי"ה לא נחתי' לנכסי' כי היכי דלא עבדינן צדקה מנכסיו וא"כ ממאי דקתני בברייתא אבל לא בניו ובנותיו ליכא לאוכחי מידי דאיכא למימר כמ"ש הר"ש ודוק: גם מה שהקש' לרב יוסף אמאי אצטריך למיתני אבל לא ד"א מכ"ש דבניו ובנותיו נפקא הא נמי מתרצתא היא כפי מ"ש דאי הוה תני אבל לא בניו ובנותיו גרידא הו"א דהיינו טעמא משום דכיון דאינו חייב לזונם מתנאי כתובה בקל יש לחוש שמא התפיסם צררי כמ"ש הר"ש אבל בצדק' דליכא למיחש לצררי הו' אמינא דיורדין לנכסיו קמ"ל והיינו נמי לישנא דתלמודא דקאמר מ"ד תכשיט כ"ש צדקה משום דצדקה לא אתנייא בברייתא דבניו ובנותיו איכא למימר דהיינו טעמא דחייש לצררי ודוק הן אמת שעל דברי הר"ש ק"ל קצת דכיון דברייתא דקתני אבל לא בניו ובנותיו איירי בקטנים מבני שש ולמעל' וכמ"ש רבי' בדין י"ז והטור סימן ש"כ הרי אמרינן התם בגמ' דאפי' לשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לאשה משום דחייש לצררי אפי' באשתו שהוא חייב לזונה בקטנה מודה שפוסקין משום דלא עביד איניש דמתפיס צררי לקטנה כמ"ש רש"י ז"ל וא"כ בבניו ובנותיו הקטנים נמי אמאי ניחוש לצררי ואמאי לא אמרינן דאין אדם מתפיס צררי לקטנים וי"ל כו' א"נ אפשר לומר לקו' הרב מוהרש"ך והרב לח"מ ז"ל דתנא סיפא לגלויי רישא דקתני אבל לא בניו ובנותיו דדוקא בגדולים מבני שש שאינו חייב לזונם אלא מתורת צדקה דומיא דדבר אחר הוא דאין יורדין אבל בפחותים מבני שש יורדין לנכסיו כמ"ש רבינו והטור ז"ל כנ"ל עוד הקש' הרב נת"מ דקמ"ג במ"ש הר"ן דכי אמרי' במי שהלך אבל לא בניו היינו בדלא אמיד אבל בדאמיד יורדין לנכסיו במה שהוא מחוייב מתורת צדקה דא"כ היכי מסיים בה ולא ד"א למ"ד זו צדקה דאי בדלא אמיד צדקה מאי עבידתיה ובדאמיד לפי סברא זו יורדין לנכסיו שלא בפניו מתורת צדקה עכ"ד והנה מה שהבין הרב ז"ל בדעת הר"ן ז"ל דבאמיד יורדין לנכסיו לצדקה מוהרש"ך ז"ל בדף הנז' חלוק עליו שכתב דלדעת הר"ן דוקא בבניו ובנותיו היכא דאמיד יורדין לנכסיו אבל לצדקה אין יורדין אפי' בדאמיד ע"ש. הן אמת שמדברי הר"ן ז"ל לא משמע הכי כלל שהרי כתב ולפי דרך זה קרוב לומר דהיכא דאמיד יורדין לנכסיו כמו שהוא מחויב מתורת צדק' כו' ותו דלפי דבריו קשה מ"ש בגמרא מ"ד תכשיט כ"ש צדקה דמאי כ"ש הוא זה דהא איכא למימר דמ"ד תכשיט היינו דוקא היכא דלא אמיד אבל היכא דאמיד אפי' צדק' נמי וכמו שהוק' להרב עצמו ונדחק בזה ע"ש ולכן נ"ל כותיה דהרב מוהרש"ך ז"ל ולא מטעמי' אלא דברייתא דקתני ולא ד"א מיירי אפילו בדאמיד וה"ט משום דאינו מחוייב כמו שכתב הריטב"א ז"ל הביאו הרב נת"מ שם משום שהוא עושה צדקה בכל מקום שהוא והלכך משום ה"ט אין יורדין לנכסיו אפילו בדאמיד ומ"ש הר"ן ז"ל דהיכא דאמיד יורדין לנכסיו במה שהוא מחויב בתורת צדקה היינו לבניו ולבנותיו דס"ל להר"ן ז"ל דאע"ג דהוא עושה צדקה בכל מקום שהוא לא מיפטר בהכי דצדקה דבני' אלימא טפי דענייך קודמין וכמ"ש הרב נת"מ לדעת מרן והריטב"א ז"ל וא"נ היכא דלי' למיתלי שהוא עושה צדקה במקום שהוא שאז מחויב מתורת צדקה יורדין לנכסיו אפי' שלא בפניו והשתא ניחא מ"ש בגמ' מ"ד תכשיט כ"ש צדקה דאפי' בדאמיד אין יורדין לנכסיו כיון דטעמא דדבר אחר הוא משום שהרי הוא עושה צדקה בכל מקום שהוא האי טעמא נמי שייך אפי' בדאמיד וליכא למיפלג בהכי בהא מילתא דסברא כנ"ל ודע שכפי דברי הריטב"א ז"ל הללו יש ליישב מה שהקש' הרב נ"מ בדף קמ"ג ע"ב בדברי התוס' דפ' דברי הריטב"א ז"ל הללו יש ליישב מה שהקש' הרב נ"מ בדף קמ"ג ע"ב בדברי התוס' דפ' נערה ד"ה ע"ש ואין להאריך גם מ"ש הרב הנזכר ליישב דברי מרן שכתב בה' נחלות פרק לדעת רבי' דמי שנשתט' יורדין לנכסיו לד"א משום דממונו של אדם משועבד לה' ומי שהלך למ"ה אין פוסקין משום שהרי עושה צדקה במקום שהוא דמאי דפריך בגמ' למר עוקבא מברייתא דמי שהלך למ"ה הוא משום דס"ל דה"ט לא מהני אלא לאחר אבל לבניו אע"פ שהוא עושה צדקה זנין לבניו מתורת צדק' משום דענייך קודמין ע"ש הם דברים תמוהים לע"ד דאם כן תיקשי לדעת מרן ז"ל מה שפסק רבי' בדין י"ז דמי שהלך למ"ה אין זנין בניו ובנותיו אפי' בדאמיד אע"ג דלא שייך טעמא דהרי עושה צדקה במקום שהוא כמ"ש הרב הנז' והוה לי' כמי שנשתט' שפסק רבינו דיורדין לנכסיו משום דממונו משועבד לו ואם כן איך כתב מרן ז"ל דמי שהלך למדינת הים אין פוסקין משום שהרי כו' והרי בניו ובנותיו יוכיח דאין זנין אותם אע"ג דלא שייך האי טעמא ואם נאמר דאע"ג שהוא מחויב לעשות צדקה עם בניו ובנותיו ולא מיפטר בצדק' שעושה עם אחרים מ"מ אין יורדין לנכסיו כיון דהא מיהא הרי הוא עושה צדקה במקום שהוא דא"כ הדרא קו' לדוכתא כמובן ומה שתירצתי לעיקר קושית הרב ז"ל מצאתיו בספר מחנה אפרים בהלכות הנזכר סימן נ"ז:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רהע) </b> ודבריו תמוהים דמאי ק"ל כו' התם שאני כו' דמסתמא ניחא לי' למעבד צדקה מממוני' כו'. גם אנכי מעודי תמהתי על דברי הר"ן אלו אלא די"ל דכונתו כך הוא דאי ס"ד דאפי' בפניו לא נחתינן לנכסיה א"כ גם בנשתטה לא נחתינן משום דלא שייך לומר דניחא לי' אלא במידי דמנהגא דעלמא לעשות כן אי מזון בנים מרצונו הטוב מצד רחמי האב עליהם אי צדקה אפי' שלא לרצונו כיון שיש כח לב"ד לירד לנכסיו בעכ"ר וכיון דא"א להמלט גם מצדקה א"כ כל שאין הוכחה שיצא הוא ממנהג העולם כיוצא שלא לדעת זנין בניו ונוטלין צדקה מנכסיו דהוי כמו בפניו אבל אי נימא דאפילו בפניו לא נחתינן לנכסי' ויכול להמלט מצדקה כיון דרבים לאו בני פיזור צדקות נינהו מנ"ל דלזה שנשתטה ניחא לי' בצדקה שירדו ב"ד ליקח צדקה מנכסיו. וזהו שכתב הר"ן כל שהוא שלא בפניו אע"פ שהוא יוצא שלא לדעת ורצונו לומר דניהו נמי דיוצא שלא לדעת ליכא הוכחה דלא ניחא לי' במנהגא דעלמא מ"מ לא גרע משלא יצא והוא כאן דלא נחתינן לנכסיה ושמא גם זה שיצא שלא לדעת לא ניחא לי' בצדקה כרבים דממנעי ממנה משום דלא נחתינן לנכסיהון בשביל צדקה ואולי כן הוא נמי כונת הרב נת"מ שמביא הרב המחבר אע"פ שאין לשונו משמע כן:<br><b> ולדברינו </b> לא קשה מה שתמה המחבר על הרב נת"מ הנ"ל למ"ד ד"א זו צדקה דמאי שנא ממי שהלך למדינת הים די"ל דשני ושני משום דכשהלך לדעת איכא הוכחה דלא ניחא לי' כמנהגא דעלמא מדהתאכזר אפי' על בניו ולא חלק להם מזונות ומכש"כ דלא ניחא לי' בצדקה אבל ביוצא שלא לדעת אין כאן הוכחה דלא ניחא לי' לנהוג כמנהג העולם ומש"ה במזון בנים ודאי ניחא לי' לכ"ע ולמ"ד ד"א זו צדקה אמרינן דהאי נמי ניחא לי' כיון שכן מנהג רובא דעלמא דלא ממנעי מליתן דבר שיהיו מוכרחים ליתן בעכ"ר וש"מ דבפניו נחתינן לנכסי' ודברי הר"ן ז"ל עולים יפה ודוק:<br><b> (רעו) </b> במ"ש הרשב"א ז"ל והיכא דליתי' קמן כו' דאמאי הוצרך להכריח דלא זנינן להו לבני' כו' הא בהדיא קתני ולא בניו ובנותיו. לכאורה לק"מ די"ל דכונת הרשב"א ז"ל לומר דאפי' בדאמיד לא זנינן להו לבני' כי היכי דהאי דלא עבדינן צדקה דתניא בברייתא מיירי ודאי בדאמיד דאל"כ פשיטא ה"נ במזון בניו ובנותיו מיירי נמי אפי' בדאמיד דומיא דצדקה ואי לאו מכח דומיא דצדקה היה אפשר לומר דברייתא דקתני אבל לא מזון בניו ובנותיו היינו דוקא בדלא אמיד וא"כ הרי לא קתני הא בהדיא ואין ס' הרשב"א בידי לעיין בו ודוק:<br><b> (רעז) </b> ונלע"ד ליישב הכל עמ"ש התוס' כו' אבל בניו ובנותיו דאינו חייב במזונותיהן כו'. גם אני הייתי בר מזלי' בהשקפה ראשונה בישוב זה דחיישינן לצררי כיון דאין חיוב מזונותיהן מוטל עליו מעיקר הדין לאחר שש שנים. וגם כיוונתי בסתירת ישוב זה ממאי דאמרינן דלא עביד אינש למתפס צררי לקטנה ועי' בשו"ת שמן רוקח:<br><b> אך </b> בפשיטות יש ליישב שתי הקושיות הנ"ל שהקשה המחבר על הש"ס והיינו דלרב יוסף דס"ל דד"א היינו צדקה אמאי אצטריך למיתני ולא ד"א והלא כש"כ הוא ממזון בניו ובנותיו ואידך קושיא דלמה נקט התם מ"ד תכשיט כש"כ צדקה דמאי כש"כ הוא הרי בהדיא קתני לה אבל לא בניו ובנותיו דהנה קושיא הראשונה לק"מ משום די"ל דמזון בניו ובנותיו גרע מצדקה דכיון דידע דעכ"ר יצטרפו למזונות ואפ"ה לא שביק להו מידי א"כ ע"כ דלא ניחא לי' שיזונו מנכסיו משא"כ בצדקה דאין הכרח שיזדמן לעשות צדקה א"כ י"ל דלא אסיק אדעתי' לצוות ליתנה מנכסיו וא"כ הרי אין הצדקה כש"כ ממזון בניו ובנותיו ולפ"ז ממילא גם הקושיא השני' לק"מ והיינו שהקשה דמאי כש"כ צדקה דקאמר הש"ס הא בהדיא קתני לה אבל לא בניו ובנותיו וכנ"ל דהא ליתא משום דשאני מזון בניו ובנותיו שיש הוכחה דלא ניחא לי' שיזונו מנכסיו משא"כ צדקה דלא הוה אלא מקרה וכנ"ל אבל מ"מ שפיר נלמד צדקה בכש"כ מתכשיט משום דגם לתכשיט אין הכרח כ"כ וא"כ הרי מזה שלא הניח עליו כשיצא אין הוכחה לומר דלא ניחא לי' למיהב לה ואפ"ה אין נותנים לזה מנכסיו ואע"ג די"ל דלא ניחא לי' דתתנוול וא"כ מכ"ש צדקה דאין נותנין אותה מנכסיו. ואף שאין יישוב זה המרווח מ"מ לכאורה דמוכרח לומר כן ואכמ"ל. ובאמת לולא דעת הב"ח דס"ל דהא דחייב לזון בניו ובנותיו לאחר שש מתקנת חכמים היינו דוקא כשאין להם ממון וע"ש הייתי אומר דמפשטות דברי הש"ס כתובות דף מ"ח משמע דמזון בניו ובנותיו לאו חיוב מתורת צדקה לחוד הוא אלא דאפי' בשיש להם ממון נמי תקנו חכמים לזונן דאל"כ מאי שנא בניו ובנותיו הא מתורת צדקה חייב גם בשאר קרוביו ועיין בשו"ת חוט השני סי' ח' שכתב דבני בנים אינם כבנים לענין תקנה זו רק דמדין צדקה מחויב ליתן להם משמע מזה דבנים לאו מטעם צדקה לחוד הוא והיינו אפי' בשיש להם ממון ואכמ"ל:
+
+Halakhah 16
+
+<b>מי </b>
+<b> שהלך למ"ה כו' מכאן ואילך פוסקין לה מזונות כו'.</b> דעת רבינו ז"ל דפוסקין לה בלא שבועה דלא כמ"ש המרדכי בר"פ ב' דייני גזרות וז"ל ומסקנא פוסקין מזונות לא"א ואפי' לאחר ג' חדשים נשבעת ונוטלת כו' ואע"ג דקי"ל כחנן דאמר תשבע בסוף הנ"מ כששמעו בו שמת וברור שסופה לישבע על כתובתה אבל כשלא שמעו בו שמת שמא היא תמות בחייו הלכך נשבעת ונוטלת עכ"ד והנה דברי המרדכי ז"ל קשים הם להולמם שהרי מסוגית הגמרא שם משמע דשמואל דקא מוקי למתני' דתנן בשמעו בו שמת משום דס"ל דאין פוסקין מזונות אבל לרב דקי"ל כותי' מתניתין מיתוקמא' בכל גוונא וראיתי להרב נת"מ דקמ"ח ע"ג שרצה ליישב דבריו דהמרדכי מפרש מה שאמרו תשבע בסוף כשתבא לגבות כתובה בדוקא ומש"ה ס"ל דדוקא בשמעו בו שמת ס"ל לחנן דתשבע בסוף אבל בלא שמעו בו שמת דשמא תמות היא בחייו נשבעת מיד וזה נרמז במלת תשבע בסוף כלומר בזמן שתשבע בסוף ודאי אז פטורה מלישבע עכשיו ומ"מ המקש' הקשה לשמואל ממילתא דחנן דבתחלה קתני ואשתו תובע' מזונות סתם ולא פירש דוקא בשמעו בו שמת משמע דע"כ לא פליגי אלא לענין שבועה בשמעו בו שמת אבל לענין מזונות פסקינן לה אף בלא שמעו בו שמת ובשבועה כדקתני ואשתו תובעת מזונות סתם ושמואל דחיק נפשי' ומשני דאף רישא דמתניתין מיירי בשמעו בו שמת עכת"ד יע"ש ולדעתי הך תי' ליתא שהרי מההיא דגרסינן בפרק הכותב נרא' בהדיא דלרב דקי"ל כותיה מתניתין דקתני תשבע בסוף ולא תשבע בתחל' מיירי אפי' בלא שמעו בו שמת דגרסינן התם דפ"ח ר"ש אהייא אמר ר"י אהא הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה ל"ש למזוני ול"ש לכתובה ואתא ר"ש לומר כל זמן שהאשה תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אין האשה תובעת כתובתה אין יורשין משביעין אותה וקמפלגי בפלוגתא דחנן כו' ר"ש כחנן ורבנן כבני כ"ג ופריך עלה רב ששת האי יורשין משביעין אותה ב"ד משביעין אותה מיבעי לי' ופרש"י ז"ל האי יורשין כיון דאנפרעת שלא בפניו קאי מאי לשון יורשין כאן הרי הוא קיים ע"כ הרי מסוגיא זו נראה בהדיא דפלוגתא דחנן ובני כ"ג מיירי אפי' בלא שמעו בו שמת מדפריך עלה רב ששת ב"ד משביעין אותה מ"ל ואם איתא דמלתא דחנן דאמר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה מיירי בשמעו בו שמת אם כן שפיר קתני ר"ש כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה משום דמיירי דוקא בשמעו בו שמת דאלו כשהבעל קיים אפילו אינה תובעת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה ובהא מודה לת"ק ואם כן מאי קפריך עלה רב ששת והתוס' ז"ל שם בד"ה ב"ד הוקשה להם דאמאי לא משני דסבר לה כשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא"א ומוקי לפלוגתא דחנן בשמעו בו שמת יע"ש אבל הא פשיטא להו דרב ששת דפריך עלה ב"ד משביעין אותה מ"ל דהיינו משום דס"ל כרב דפלוגתא דחנן איירי אפי' כשהבעל קיים אלא דעם כל זה הוקשה להם דתלמודא אמאי לא משני דר"י ס"ל כשמואל אמנם לדעת המרדכי ז"ל דאפי' לרב פלוגתא דחנן לא מיירי אלא בשמעו בו שמת אם כן רב ששת דפריך ב"ד מ"ל כמאן לא כרב ולא כשמואל ואפי' תימא דס"ל להמרדכי כמו שתי' הרא"ש לקושית התוס' הביאו מוהר"ב דאההיא דקאמר ר"י דר"ש קאי אנפרעת שלא בפניו פריך הילכך לא מצות מוקמת לה בשמעו בו שמת דהא לא הוי אלא מנכסי יתומים יע"ש אכתי קש' שהרי מדברי ר"י נראה דס"ל דפלוגתא דחנן מיירי בלא שמעו בו שמת מדקאמר דאנפרעת שלא בפניו קאי ורב ששת נמי לא פריך עלה אלא מכח לישנא דמתני' ואעיקר' דמלתא הו"ל לאקשויי דע"כ ל"ק חנן אלא בשמעו בו שמת אלא משמע דס"ל בין לר"י בין לר"ש דפלוגתא דחנן מיירי בלא שמעו בו שמת לדידן דקי"ל כרב וליכא למימר דאה"נ דלר"ש פלוגתא דחנן לא מיירי אלא בשמעו בו שמת אלא דר"ש לפום שיטתיה דר"י פריך עלה דב"ד משביעין מ"ל דהא ליתא דכיון דלר"י מוכרח הדבר לומר דס"ל דפלוגתא דחנן מיירי בלא שמעו בו שמת מנין לנו לבדות מחלוקת מלבנו ולומר דר"ש פליג עליה ותו דאם איתא אמאי לא מוקי לה רב ששת הכי דר"ש קאי אנפרעת מנכסי יתומים דהשתא לא הוה ק"ל לישנא דמתני' אלא ודאי מוכח בהדיא דס"ל דפלוגתא דחנן מיירי בלא שמעו בו שמת וע"כ היינו משום דס"ל כרב דקי"ל כותיה ודברי המרדכי צל"ע ואפשר ליישב דבריו דס"ל להמרדכי ז"ל דאע"ג דתלמודא פסיק הלכתא כרב דאמ' פוסקין מזונות לא"א היינו דוקא בהא מלתא גרידא ולאפוקי מדשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא"א אפי' בשבועה אמנם במאי דס"ל לשמואל דמתניתין מיירי בשמעו בו שמת דבלא שמעו שמת אפי' חנן מודה דצריכה לישבע בהא הדרינן לכללין דעלמא דהלכתא כותיה דשמואל בדיני וס"ל להמרדכי דמאי דאמרינן בגמ' תרגמה שמואל בשמעו בו שמת לאו משום טעמא דס"ל דאין פוסקין מזונות לא"א הוא דמוקי לה הכי דאי משום הא הו"מ לאוקומא למתני' בשהלך מתוך קטטה דבהא מודה שמואל כמ"ש המרדכי וא"נ הו"מ לאוקומ' בגדולה ולא ספקה אליבא דר"פ דאמ' חיישינן שמא א"ל צאי כו' דבהא פליגי חנן ובני כ"ג לענין שבועה דחנן לא חייש לצררי ומש"ה קאמר תשבע בסוף ובני כ"ג חיישי (ועיין בשיטת מוהר"ב מ"ש משם הריטב"א ז"ל ויתיישב לך הך קו') אלא ע"כ דמאי דתרגמה שמואל בשמעו בו שמת הוא משום דס"ל דבלא שמעו שמת בהא אפי' חנן מודה דתשבע בתחלה ובסוף והיינו דקאמר בגמ' תרגמה שמואל דמתני' ע"כ מיירי בשמעו בו שמת וממילא דל"ק מהך מתני' ולישנא דתלמודא דייקא דקאמר והלכתא כותיה דרב ופוסקין מזונות לא"א דנראה כשפת יתר אמנם כפי זה תלמודא ה"ק והלכתא כותיה דרב בהא מלתא דוקא דפוסקין מזונות לא"א כנ"ל בדוחק לפי חומר הנושא:<br><b> עוד </b> כתב המרדכי נראה בעיני שאם הלך בעלה למ"ה מתוך קטטה נאמנת בשבועה ליטול מזונותיה לאלתר כו' אבל אם נפרד מתוך אהבה בהא פליגי רב ושמואל והא דאמרינן ואם בא ואמר פסקתי נאמן מיירי בג' חדשים הראשוני' ופיר"ח כו' עכ"ל ויש לדקדק דכיון דבריית' דאם בא ואמר פסקתי מיירי ע"כ בג' חדשים ראשונים א"כ אמאי לא פריך מינה לרב ג"כ דבג' חדשים הראשונים כ"ע מודו דאין פוסקין ואי משום דמצינן למימר דבריית' איירי בשהלך מתוך קטטה אם כן מאי מקשה מינה לשמואל הא איכא למימר דדוקא בהלך מתוך קטטה פוסקין כיון דליכא למיחש למידי דאנן סהדי דמבריח הכל ממנה אבל אם בעלה נפרד מתוך אהבה אין פוסקין וכדשמואל וראיתי להרב החבי"ב בס' דינא דחיי הנדפס בקרב ימים לאוין פ"א דמ"ז ע"ב שתי' דס"ל להמרדכי דשמואל פליג דבג"ח הראשונים אפי' שהלך מתוך קטטה אין פוסקין אע"ג דליכא חזקה כי היכי דס"ל דלאחר ג"ח אין פוסקין אע"ג דליכא חזקה ודקאמר ומודה לי אבא בג"ח הראשונים ה"ק מודה לי מיהא דבג"ח הראשונים אם נפרד מתוך אהבה אין פוסקין ומש"ה פריך לשמואל דוקא דאלו לרב מצינן לאוקמי ברייתא בהלך מתוך קטטה יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> הא ליתא שהרי המרדכי כתב וז"ל ואמרינן כו' כי פליגי בלא שמעו בו שמת לשמואל אין פוסקין דכיון דנפרד מתוך אהבה חיישי' להתפסת צררי לר"ז ולר"פ חיישינן שמא א"ל צאי כו' הנה בפי' דלשמואל דוקא בנפרד מתוך אהבה הוא דקאמר אין פוסקין אבל בנפרד מתוך קטטה מודה דפוסקין וליכא למימר דדוק' בלאחר ג"ח ס"ל לשמואל דבהלך מתוך קטטה פוסקין אבל בג"ח הראשוני' ס"ל דאין פוסקין דהא מהי תיתי לומר הכי ואי משום דכי היכי דלאחר ג"ח אין פוסקין אע"ג דליכא חזקה ה"נ בג"ח הראשונים בהלך מתוך קטטה דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דהתם ס"ל דבהלך מתוך קטטה פוסקין ולא חיישינן לצררי כו' ה"נ בג"ח הראשונים כיון דליכא חזקה דאנן סהדי דמבריח הכל ממנה הו"ל כלאחר ג"ח דלא חיישינן למידי ומ"ש והוה נראה לי לומר דמ"ש המרדכי דכיון דנפרד מתוך אהבה חיישינן לצררי דמשמע דבהלך מתוך קטטה מודה דפוסקין היינו דוקא לטעמא דר"ז דכיון דהלך מתוך קטטה אנן סהדי דמבריח הכל ממנה אמנם לטעמא דר"פ דחיישינן שמא א"ל צאי כו' בהלך מתוך קטטה נמי חיישינן להכי דאדרבא בהא איכא למיחש טפי ותלמודא כי פריך מהך ברייתא אינו אלא לטעמא דר"פ דלר"ז ודאי דלק"מ כיון דברייתא איירי בהלך מתוך קטטה אלא שמדברי המרדכי לא משמע הכי ותו דאם כן ק' כי פריך בגמ' מאי בינייהו אמאי ל"ק דאיכא בינייהו הלך מתוך קטטה דלר"ז פוסקין ולר"פ אין פוסקין ולכן נראה דתלמודא אשמואל דוקא פריך דלרב לא ק"ל דאיכא לאוקמא בהלך מתוך קטט' אמנם לשמואל דמוקי למתני' בשמעו בו שמת ולא מוקי לה בהלך משמע דלא ניחא ליה לאוקמא בהכי משום דסתמא קתני מי שהלך למ"ה וא"נ משום דכשהבעל קיים אפי' חנן מודה דתשבע בתחילה ק"ל שפיר מהך ברייתא ומשני ה"נ בשמעו כו' ודו"ק: ודע שמסוגיא זו דפרק הכותב אשכחנא פתרי קצת לדעת רבינו ז"ל שכתב בפי"ח מה' אלו דין י"ט שאלמנה שבאה לתבוע מזונות מב"ד אינה נוטל' אלא בשבועה והשיג עליו הראב"ד ז"ל שם דשמואל מוקי למתני' דחנן דאמר תשבע בסוף בששמעו בו שמת וכן השיגו עליו הרשב"א והריטב"א ז"ל הביאו מרן בפרקין והר"ן ז"ל יע"ש ומה שתירץ ה"ה ז"ל שם דשמואל הוא שהעמיד' בשמעו בו שמת ואין הלכה כמותו ולרב דקיימא לן כותיה מתני' לא מתוקמא בשמעו בו שמת הם דברים תמוהים דכיון דשמואל ס"ל דבשמעו בו שמת ס"ל לחנן דלא תשבע אלא בסוף מנין לנו לומר דרב פליג בהא ופליגי מן הקצה אל הקצה ועיין בספר נ"מ דש"ט: אמנם מסוגיא זו אפשר שהכריחו לרבינו לומר כן משום דק"ל בפשט השמועה דאמאי קאמר ר"י דר"ש קאי אנפרע' שלא בפניו אדתקשי ליה דב"ד משביעין אותה מ"ל אמאי ל"ק דר"ש קאי אנפרעת מנכסי יתומים דהשתא לישנא דיורשין משביעין אותה דייקא שפיר וכיון דאשמועינן ר"ש דאפילו באלמנה שבאה ליפרע מנכסי יתומים אין היורשים משביעין אותה ה"ה וכ"ש במי שהלך למ"ה דנוטלת בלא שבועה וכבר ראיתי מן המפרשים ז"ל שנתקשו בזה יע"ש ומשום הכי הוצרך רבינו לומר דלרב דקיימ"ל כותיה מתני' לא מיתוקמא אלא דוקא בלא שמעו בו שמת אבל בשמעו בו שמת לכ"ע אינה נפרעת אלא בשבועה ומש"ה ר"י דס"ל כרב קאמר דר"ש לא קאי אלא אנפרע' שלא בפניו ואהא פריך עלה ר"ש דב"ד משביעין אותה מ"ל ומש"ה הוכרח לפרש מילתיה דר"ש באנפא אחרינא ודו"ק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> י) </b>
+<b> לחומר </b> הנושא אמרתי הנני לתרץ קצת. דהנה בגיטין (ג' ב') הקשו בתוס' ד"ה כתובין הן אצל וז"ל וא"ת אמאי לא משני אימור צררי אתפסה עייש"ה וכתב הרשב"א בחדושיו לגיטין לתרץ קושית תוס' וז"ל באשה כיון דאי בעי גביה לה כתובתה ולית לה מזונות אע"ג דבתנאי ב"ד קאכלה לא מתפיס לה צררי והכי מוכח בפרק שני דייני גזירות עכ"ל. הרי חזינן סברא חדשה לחלק בין אלמנה שלא חיישינן לצררי יותר מבחיי בעלה והלך למדינת הים דבהלך למדינת הים חיישי' לצררי אבל באלמנה היינו טעמא דלא חיישי' לצררי כיון דאם רצו היורשים לתת לה כתובה לית לה מזוני כלל. לכן לא חיישי' להתפיס צררי עייש"ה בהרשב"א ואולם כל זה אי אמרי' כאנשי יהודה בכתובות (נ"ב ב') במתני' דהיו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתך אבל אי אמרי' כאנשי גליל שם שהיו כותבין את תהי יתבי בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמליתיך לית לן זה. והנה בזה פליגי שם רב ושמואל בכתובות (נ"ד א') רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל. ולפ"ז אם אמרי' כאנשי גליל ליתא לסברת רשב"א וא"כ לפ"ז לכאורה אם חיישי' לצררי גבי אשה שהלכה בעלה למדינת הים. כך יש לחוש באלמנה ומאי שנא. ובאמת צריכין לומר דלכך לא חיישי' באלמנה כמו שכתב הר"ן בסוגיין כיון דמת נכסי בחזקת אלמנה קיימא. לפיכך סובר שמואל במי שהלך בעלה למדינת הים. דאין פוסקין מזונות לאשת איש לפי שכל זמן שהוא חי נכסיו בחזקתו קיימא אבל כשמת נכסים בחזקת אלמנה קיימו פוסקין לה מזונות עיין בר"ן היטב והיינו שצריכין לזה לשמואל לשיטתו כאשר בארנו דסבירא ליה דהלכה כאנשי גליל. אבל לרב דס"ל דהלכה כאנשי יהודא יש לחלק כסברת הרשב"א דכיון שמת להכי לא חיישינן לצררי כיון דהיורשין יכולין לסלקה בכתובתה ואין לה מזונות כלל ועיין בזה ואולם אימת אמרי' כהרשב"א היינו באלמנה שמת בעלה בביתו וקשיא לן אמאי יתנו לה מזונות ליחוש לצררי שהתפיס לה מחמת שמת. ושפיר קאמר הרשב"א דלהכי לא חיישי' דמחמת זה שמת לא מתפיס לה צררי למזונותיה כיון דביד היורשים לסלקה בכתובתה ואין לה מזונות כלל. אבל בכה"ג שהלך בעלה למדינת הים. ויש לחוש שהתפיס לה צררי לפי שהלך חלף לו ועזבה והוא חייב במזונות ואף אם אח"כ מת והוא רוצה במזונותיה אכתי ניחוש לצררי דמאי יועיל לן מיתתו וכי מחמת שמת אזלי ליה החשש צררי (זולת אי אמרי' כסברת תוס' ד"ה ששמעו בו. וכמ"ש נמי הר"ן והירושלמי ועיין פני יהושע) א"כ בזה באמת י"ל שחיישי' לצררי וא"כ לפ"ז יש לפרש כך דודאי גם לרב אמרי' כהמרדכי דפוסקין מזונות לא"א אבל עכ"פ צריכה לשבוע' והא דקתני במתניתין מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות. חנן אמר תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה. ובני כהנים גדולים אמרו תשבע בתחילה ובסוף איירי שאח"כ מת ולכן אמר חנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה והיינו אף שחיישי' לצררי כיון שמת במ"ה ולא שייך סברת הרשב"א דהא לא מחמת שמת חיישי' לצררי אלא מחמת שהלך למ"ה והאי חששא להיכן אזלא. מכל מקום אינה צריכה לשבע בתחלה דסמכינן על שבוע' שתשבע בסוף. ועיין ברש"י ובבית שמואל (סימן צ"ג ס"ק כ"ט) ובני כהנים גדולים סברי דלא סמכינן על שבועה דבסוף. וצריך לישבע בתחילה ולא קשיא על בני כ"ג כקושית תוס' ד"ה תרגמא מה לי מת בביתו מה לי שמעו בו שמת. דשני ושני. דבשלמא מת בביתו יהיה לנו החשש צררי מחמת שמת וזה ליתא כסברת הרשב"א דמחמת שמת לא מתפיס לה צררי דמימר אמר הא היורשין יכולין לסלקה בכתובתה. אבל אם הלך למדינת הים חיישי' שפיר לצררי דמחמת שהלך נתן לה הצררי וחשש צררי להיכן אזלא. ועיין במהרש"א בדיבור זאת כל זאת לרב אבל לשמואל שפיר הקשה הש"ס ממתני' דחנן ובני כהנים גדולים ולא רצה הש"ס למימר דאיירי במת אח"כ דא"כ קשי' לבני כה"ג מה לי מת בביתו מה לי הלך למדינת הים ואח"כ מת דשמואל לשיטתו דסובר הלכה כאנשי גליל וא"כ א"כ במת בביתו נמי ניחוש בין לחנן ובין לבני כהנים גדולים שהתפיס לה צררי למזונותיה מחמת שמת כדחיישי' גבי שהלך למדינות הים דהא בתנאי ב"ד אכלה דחייב במזונותיה ולא שייך למימר דלהכי קיל ולא חיישי' כיון דמימר אמר שהיורשין מסלקין אותה דאם אמרי' כאנשי גליל אין היורשין יכולין לסלקה דא"כ קשיא כפשוטו אמאי לא חיישי' לצררי ואף אם לחנן נאמר שסומכין על שבועה לבסוף כפירש"י מ"מ לבני כהנים גדולים קשי' דלא סמכו על שבועה לבסוף מ"ש מת בביתו ומ"ש הלך למדינת הים ואח"כ מת ואף אם לשמואל נאמר לחלק בין אם הוא חי שאין פוסקין לה מזונות אפי' בשבועה ואם שמעו בו שמת נותנין לה משום דהני נכסים בחזקתו קיימו וכשמת נכסים בחזקת אלמנה קיימו כסברת הר"ן על שמואל זה יועיל לן על שמואל גופא ועל חנן. אבל על בני כהנים גדולים לא יועיל לן זאת דא"כ בהלך למדינת הים ואח"כ מת נמי נאמר כן ואם סברי דאפי"ה לא נותנין לה אלא בשבועה עכ"פ א"כ במת בביתו נמי נאמר כן. דחשש צררי איכא בכל פעם. ומאי אהני לן שמת. זאת היא קושית הש"ס ואולם שמואל מתרץ בשמעו בו שמת כלומר לא שידעי' אנחנו בבירור שמת היינו ע"פ עדים אלא שמעו שמת וכמו שהוציא מלשון זה בתוס' ד"ה ששמעו שמרהיטת הלשון זה משמע בכ"מ בש"ס שיש רק קול שמת ולא עדים וכמ"ש המהרש"א בכוונת רש"י שמוקים באמת הכי דאיירי רק בקול. ונחזי אנן דלפ"ז נכון הוא דלעולם דמחיים אין פוסקין אפי' בשבועה כיון דנכסים בחזקתו אין נותנין אפילו בשבועה כסברת הר"ן. ובמת בביתו שנכסים בחזקת אלמנה קיימו אמרי' שאפי' שבועה אינה צריכה (כסברת רוב הפוסקים ולא כהרמב"ם פי"ח מהל' אלו) לפי שנכסים בחזקת אלמנה קיימו אבל בכי האי גוונא ששמעו בו שמת והיינו ע"פ עד אחד או בקול לא שייך למימר נכסים בחזקת אלמנה קיימו דלענין נכסים שיצאו מחזקת הבעל צריכין ב' עדים. ואינן יוצאין מחזקתן בקול או בע"א ומזונות אפי"ה נותנין לה דכיון דרצה לאינסובי מנסבא כדאמר הש"ס לכן סברי בני כהנים גדולים דעכ"פ צריכה לשבועה כיון דבכה"ג ל"ש למימר נכסים בחזקתה קיימו. ומזונות צריכין לתת לה כיון דרצה לאינסובי מנסבא אבל עכ"פ שבועה צריכה ולא קשיא קושית תוס' מ"ש מת בביתו מ"ש מת במדינת הים דודאי אם ברור לן שמת במדינת הים באמת אין חילוק אבל הכא בשמעו בו שמת איירי והיינו בקול או ע"פ ע"א ולכך יש חילוק וא"כ נכון הוא דיני' של המרדכי דגם לרב צריכין לאוקמי המתני' באח"כ מת אבל המקשן לא הסיק האי אוקימתא בשמעו בו שמת אלא הוי סלקא דעתך דאיירי המתני' שידעי' בבירור שמת היינו ע"פ ב' עדים ולרב שפיר יש לאוקמא בכה"ג ואפ"ה יש חילוק בין מת במדינת הים למת בביתו אבל לשמואל לשיטתו דע"כ סובר דהחילוק בין אלמנה למי שהלך למדינת הים ומחיים הוא משום דהכא נכסים בחזקת הבעל קיימי והכא הנכסים בחזקת האלמנה קיימו וא"כ מה לי מת בביתו מה לי מת במדינת הים. ושפיר הקשה על שמואל וחידש ליה שמואל בשמעו בו שמת איירי כאשר בארנו ודו"ק ועיין: ובהאי סברא שאמרנו דאליבא דרב נייחא לן בסברת הרשב"א בגיטין דלא חיישינן באלמנה שמת בעלה בביתו שהתפיס לה צררי מצד שמת כיון שהרב סובר הל' כאנשי יהודה וא"כ לא חיישי' כלל בהאי אלמנה להתפסת צררי דמימר אמר היורשין יסלקוה בכתובתה ולפ"ז מאי שפירש"י בסוגיין דבשמעו בו שמת נותנין לה מזונות דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלו כלום ומשמע מדברי רש"י דודאי דחיישי' לצררי. אלא קיימ"ל כחנן תשבע בסוף והיינו תשבע שכוללת הן השבעת כתובה והן השבעה על המזונות ומזה פריך הט"ז הובא בבית שמואל (סי' צ"ג ס"ק נ"ט) על ש"ס מהאי דאמרי' בגיטין (ל"ח א') האי דאתאי לקמיה דרבה בר רב הונא א"ל מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא א"ל הב לי מזוני אמר לה מזוני נמי לית לך דאמר ר' יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות ע"כ והקשה הטורי זהב אמאי אמר לה מזוני נמי לית לך דאמר רב יהודה א"ש וכו'. הלא בימי רב דלא מגבי כתובה לארמלתא. ממילא לית לה נמי מזוני. דהא דנותנין לה מזוני הוא רק על סמך שתשבע לבסוף והא בימי רב נמנעו מלהשביעה ואיך יתנו לה מזונות. עייש"ה בב"ש ולפי אשר יעדנו ניחא קצת דמאי דאמרי' דעל מזונות נמי צריכה שבועה אלא שקיימ"ל כחנן וסמכינן על שבועה שתשבע לבסוף היינו לדידן דקיימ"ל כשמואל כאנשי גליל וא"כ באלמנה שמת בעלה יש חשש נמי שהתפיס לה צררי למזוני כיון דאית חיוב מזוני כ"ז שלא תובעת כתובתה וכל ימי אלמנותה אבל לרב באמת כל הפוסקים מודין דלית חיוב שבועה כלל ומאי שאמר חנן תשבע בסוף כפשוטה תשבע בסוף כלומר על הכתובה אבל על המזונות אין כאן שבועה כלל וא"כ לפ"ז דהתם אליבא דרב קאי ואפשר דרבה בר רב הונא דהיה תלמיד רב סובר כרב דהלכה כאנשי יהודא דהא בבל וכל פרוודוהי נהוג כרב לכן לא היה אומר כן אלא אומר כל התובעת וכו': ומצאתי דאתי לידי ראייה נאמנה לשיטת המרדכי דע"כ אף רב סובר דצריכה שבועה מהאי דהקשה תוספות גיטין (נ"א א') ד"ה אימור צררי שהקשה וז"ל וצריך עיון דלענין משעבדי חיישי' למזונות טפי לצררי כו' ולענין בני חרי הוי איפכא עייש"ה וטרם אבאר כוונת התוס'. דהנה ודאי אי אמרינן כשמואל הכא ומוקמי' להאי דחנן בשמעו בו שמת. הרי כבר פתרו לן רבינו הגדול רש"י ז"ל דלצררי לא חיישי' כיון דסופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלו כלום וא"כ הרי ל"ק כלל דודאי נמי בעי שבועה אלא סמכינן על שבועה לבסוף ומה לי אם נשבעה תיכף או לבסוף רק עיקר קושי' התוס' לרב דס"ל דמתני' איירי כפשוטו שהלך בעלה למדינת הים. והיא תובעת מזונות בחיי הבעל. וא"כ נותנין לה מזונות ולא חיישי' כלל לצררי ובעת שבאה לגבות הכתובה היינו לאחר מיתה חיישי' לצררי וחיישי' דכתובה חמירא ממזוני. ואולם כ"ז אם לא אמרי' כשיטת המרדכי אבל אי אמרינן כשיטת המרדכי ליתא לזה דהא בחיי הבעל נמי לא יהבינן לה בלא שבועה ובמת הבעל סמכינן על שבועה שתשבע בסוף ק"ל. וראיתי להרב פני יהושע שעמד בדברי תוס' אלו וכתב לפי מה שכתב הרשב"א לעיל דבאלמנה לכך לא חיישי' לצררי כיון דהיורשין יכולין לסלקה בכתובתה לא קשה נמי קושית תוספות כאן עייש"ה ואני אומר מי יהבי' לן מעפרו דרב פני יהושע ומיילינן עינן אבל מה אעשה. פה לא העמיק בענין כלל וכלל חדא די"ל דעיקר קושית תוס' אליבא דרב ומחיי הבעל שהלך למדינת הים ואמאי לא ניחוש כלל לצררי ועוד אף אם נאמר שמרהיטות לשון התוספות משמע שהקשה ממזונות אלמנה לא דמי' כלל לדברי הרשב"א לעיל דרשב"א כתב סברתי' לעיל על האי דאמרי' כתובות כתובין הן אצל בני חרי. והתם הקשה תוספות בד"ה כתובין כו'. ואם תאמר אמאי לא משני אימר צררי אתפסי' כו'. וע"ז משני הרשב"א בחדושיו דבאלמנה לא חיישי' להא וכיון דהיורשין יכולין לסלקה כו' והתם שפיר אית לן למימר סברת הרשב"א דהאי דמזון האשה ובנות איירי בסתם אלמנה ומת בעלה בביתו ואמרי' דאין מוציאין למזונות כו' אי אפשר לומר הטעם משום חשש צררי דלא ניחוש כלל לצררי דנימא להכי לא אתפיס לה צררי דמימר אמר לא יהיה לה מזונות כלל דהיורשין יסלקו לה בכתובתה כו'. אבל הכא בעינן שלפנינו דהקשו תוס' מהאי דחנן דאיירי שהלך בעלה למדינת הים. והחשש דמסר לה צררי בעת שהלך חלף לו למזונותיה שחייב לה מחיים. ואפ"ה בשמעו בו שמת מגבי' לה בלא שבועה ועל כתובתה משביעין אותה. דהא חנן אומר תשבע לבסוף ויותר יש לן לחוש בכי האי גוונא לענין מזוני מלענין כתובה דהא בעת שהלך לו עדיין חי הי' וחייב במזונותיה ואינו חייב בכתובתה דאין כתובה נתנית לגבות מחיים ודו"ק. ואם תאמר דלפי אשר בארנו בדברי תוס' דלשמואל בלא"ה ל"ק כיון דאיירי בשמעו בו שמת ואמרי' כסברת רש"י דלכך יהבינן לה מזונות על סמך שתשבע לבסוף ושבועה זו כולל גם מזונות וכמו שהבין הט"ז וב"ש בסי' צ"ג ס"ק ק"ט שהבאנו לעיל אלא דעיקר הקושי' לרב ומחיי הבעל ולזה אנו אומרין דהראי' לדעת המרדכי וא"כ יש לומר דלפ"ז ל"ק כלל קושית תוס' דהא עיקר קושית תוספות מיוסדת על פי שאמרי' אלא בתו כיון דבתנאי ב"ד קא אכלי אימר צררי אתפסי' וחזינן דחשש צררי אלמא כי האי לענין משועבדים דאפילו בשבועה לא מגבי' וכן צריכי למימר להאי מ"ד דאמר לפי שאין כתובין וקשי' לי' להש"ס מ"ש הך ממתו בנותיהן עייש"ה בש"ס וברש"י אבל למ"ד לפי שאין קצובין לא צריכין לזה כלל דאמרי' לעולם לענין חשש התפסת צררי קיל מזוני בכ"מ לענין כתובה והכא היינו טעמא דמזון האשה והבנות אין מוציאין לפי שאין קצובין וא"כ מאי קשיא לפ"ז קושי' התוס' דלמא האי מ"ד דסובר לפי שאין כתובין סבירא ליה כשמואל ומוקי האי דחנן בשמעו בו שמת ולא קשה כלל או כדברינו לפי פירש"י או לפי דעת פ"י לפי סברת הרשב"א ורב דלא מוקי לה הכי אלא לדעתיה איירי המתני' במחיים הרי רב יכול סובר כמ"ד לפי שאין קצובין. וגברא אגברא קא רמית. וי"ל דאכתי קשי' דר' יוחנן אדר"י דהא מרישא דשמעתתא דאמר לפי שאין כתובין הוא רב אסי א"ר יוחנן והרי ר' יוחנן נמי כרב סובר בהאי פוסקין מזונות לא"א וכמו שאמרי' בסוף הסוגיין דאמר ר' יוחנן פתריתו בה כולי האי ומשמע דלדידיה לא אוקמי הכא דאיירי המתניתין בתובעת מזונות בחיי הבעל וא"כ קשיא שפיר: ובמה שכתב הרב להקשות מאי פריך הש"ס ממתניתין דלמא איירי המתניתין בגדולה ולא ספקה. וכ' במוסגר דלפי דברי הריטב"א הובא באסיפת זקנים ל"ק והיינו שהריטב"א כתב דר"פ דאמר משום דחיישי' לצאי מודה הוא נמי לר"ז דחיישי' נמי לצררי אלא שהוא מוסיף עליה דחיישי' נמי דאמר לה צאי כו'. ועיין נמי שבזה מיושב קושי' המהרש"א על תוס' בד"ה ששמעו שהקשו לפירוש רש"י דשמואל מודה דבשבועה נותנין לה מאי פריך הש"ס ע"כ לא פליגי כו' הא באמת בשבועה נותנין לה והקשה הרשב"א דלמה הקשה הש"ס למ"ד דחייש לדאמר לה צאי ולדידיה מאי שבועה שייך. ולפי היעוד הזה ל"ק קושית המהרש"א דאי לא חיישי' לצררי ל"ק כלל קושי' הגמ' דיש לאוקמא בגדולה ולא ספק' ולא חיישי' דאמר לה צאי וע"כ דעיקר קושי' גמ' דעכ"פ ניחוש לצררי דלצררי כ"ע חייש וא"כ שפיר מקשי' התוס' דלזה מהני השבועה ק"ל. ובחדושי הארכתי בזה קצת לבאר בזה כמה דברים בסוגיין ועיין פני יהושע: ובמה שעומד הרב בתוס' לעיל (פ"ח ב') דהקשו על הש"ס מאי פריך הש"ס האי יורשין משביעין אותה ב"ד משביעין אותה מבעי' דלמא איירי ששמעו בו שמת עיין היטב שם במהרש"א ובמגיני שלמה ובהרב פני יהושע מה שעמדו בזה. והמהרש"א הקש' על תוס' כמו שהביא הרב פה בשם הרא"ש הובא באסיפת זקנים דאי איירי בשמעו בו שמת היינו הבא לפרוע מנכסי יתומים עייש"ה ולי נראה דלק"מ דכבר הביא הרב פה דברי רבינו הרמב"ם (פי"ח מהל' אלו הלכ' י"ט) שכתב דאלמנה שבאה לתבוע מזונות מב"ד אינה נוטלת אלא בשבועה והשיג עליו הראב"ד הא שמואל מוקי לה למתניתין בשמעו בו שמת ואפ"ה אמר חנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה ועיין בהרא"ש בסוגיין ורבינו פה בסוף הלכ' זו הביא ראי' לדברי הרמב"ם מדלא אוקי הש"ס פלוגתא של ר"ש על האי דבא ליפרע מנכסי יתומים עיין בזה היטב ואף שראייתו ראי' נכונה מ"מ לא פג בזה השגת הראב"ד הא שמואל מוקי לה בשמע בו שמת ועי' פני יהושע בסוגיין כי דבריו דברי חן אף שיש לפקפק עליו קצת. ואולם אנכי אמרתי סברא אחרת והוא כיון דטעמא של הרמב"ם מפאת כי כל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אין זה כי אם באופן שהדבר ברור שהוא נכסי יתומים כגון שמת בביתו אבל אם אין הדבר ברור שהוא נכסי יתומים כגון בכה"ג שהלך למדינת הים ושמעו בו שמת ע"פ עד אחד או ע"פ קול. ואף שלדידה נותנין מזונות כסברת הש"ס פה בסוגיין הא כיון דאי בעית אינסובי מנסבין מזוני נמי יהבינן לה מודה הרמב"ם דלא הוי כמו נכסי יתומים אלא כנכסי דידי' דיהבינן לה בלא שבועה כדפ' הרמב"ם במי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות דהאי דנותנין לה מזונות הוא רק על פיה ולא מקרי נכסי יתומים אבל בשאר אלמנה דהוי ודאי נכסי יתומים אין נותנין לה אלא בשבועה וז"ש הרמב"ם שם בסוף הלכה יש מי שהור' שפוסקין לה מזונות ואין נשבעת ואין ראוי לסמוך על הוראה זאת מפני שנתחלף לו הדבר באשה שהלך בעל' למדינת הים ועיין בפני יהושע. ולדברינו נמי ניחא לשונו היינו שנתחלף לו באשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעו בו שמת ובאמת זה ליתא דהתם נותנין לה מזונות ע"פ קול או ע"פ עד אחד ואין הנכסים נקראים נכסי יתומים דהא לענין ירושה לא הוי דידהו כדמסיק הש"ס לא נחתי לנכסיו בזה ולא מקרי לכך נכסי יתומים ועכ"פ לפ"ז מתורץ נמי קושית מהרש"א על תוס' דהכי הקשו מאי פריך הש"ס האי יורשין משביעין אותה ב"ד משביעין אותה מיבעיא לי' דלמא איירי ששמעו בו שמת והיינו כמו שאמרנו ששמעו בו שמת ע"פ קול או ע"פ עד אחד ושייך שפיר לשון יורשין משביעין אותה דעכ"פ יורשין מקרי דהא ודאי יורשי דידי' נינהו וכי אם לא ירדו לנכסיו לא מקרי יורשיו דהא ראוין לירש אותו ולפי דברי' שמת נקראין עכשיו יורשין ור"ש סובר כיון דאין הדבר ברור שמת דלא צריך לאשתבע אע"פ שנותנין לה מזונות אין צריך לישבע כחנן כיון שעכ"פ משתבע לבסוף ולא הוי האי כרישא דמתני' הבא ליפרע מנכסי יתומים דרישא דמתניתין איירי שמת בביתו או שיש עדים גמורים שמת ויתומים יורדין לנכסיו הוי שפיר נכסי יתומים ובנכסי יתומים מודה ר"ש וחנן שמשתבע כדעת הרמב"ם והוא חולק רק בסיפא על האי דנפרעת שלא בפניו כלומר שהלך למדינת הים ושמעו בו שמת וזה לא מקרי נכסי יתומים דהנכסים לאו דידהו נינהו אלא לה נותנין מזונות על סמך כיון דאי בעי לאינסובי מנסבי מזוני נמי יהבינן לה ויורשין דמשביעין אותה כלומר היורשין אלו לפי דבריה שמת שהלא היא אומרת שמאמינה שמת דוק נכון הוא:
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>הרי </b>
+<b> שעמדה בדין כו'. </b> כתב ה"ה שם מי שהלך למ"ה ובאה אשתו ותובעת מזונות ואם בא ואמר צאי מע"י במזונותיך רשאי ואם קדמו ב"ד מה שפסקו פסקו וכתבו התוס' בד"ה ואם וז"ל כלומר אם לוותה ואכלה לא אפרע שאם לא הוי מלוים לה היתה דוחקת את עצמה אע"ג דלא ספקה והא דאמרי' לקמן לוותה ואכלה עמדה ומיאנה ודייקינן טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה התם שפסקו לה ב"ד ע"כ ולכאורה היה נר' שדברי התוס' סותרים אמ"ש לעיל בד"ה חיישינן וז"ל וקבלה עליה ופטרתו ופטור הוא בכך אע"ג דהשתא לא ספקה ע"כ משמע מדבריה' דוקא בשקבלה עליה אבל בע"כ אינו יכול לכופה ולומר לה צאי כו' וממ"ש כאן נראה בהדיא דאע"ג דלא ספקה יכול לומר לה בע"כ צאי מע"י וראיתי להרב נ"מ דקמ"ד ע"ב שרצה לתרץ לזה וז"ל והיינו יכולים לומר לזה שמ"ש כאן הוא בדספקה ע"י הדחק ובצמצום וכמ"ש התוספות בד"ה קטנה וספקה דספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים ולכך יכול לומר לה שתצמצם וכ"כ הרא"ש ז"ל למטה בסוף השמועה ומ"ש למעלה הוא בדלא ספקה ע"י הדחק ולכך כתבו דוקא בשקבלה עכ"ד יע"ש ולע"ד דבריו תמוהים שהרי מדברי התוס' שהביא הרב ז"ל משם מוכח בהדיא דס"ל דאע"ג דספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים אינו יכול לומר לה בעל כרחין שהרי כתבו וזה לשונו ויש לומר כגון דספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים דלדברים קטנים מהני מחילתה הרי דאפילו בדספקה לדברים גדולים ס"ל דצריך שקבלה עליה ומש"ה הוצרכו לומר שלדברים קטנים מהני מחילת' ולדברי הרב ז"ל אמאי הוצרכו לזה אפי' נימא דלא מהני מחילתה אף לדברים קטנים אפי"ה כיון דמספקת לדברים גדולים חיישי' שמא אמר לה בע"כ צאי מע"י ותו דמסוגיא דר"פ המדיר נראה בהדיא דאפי' בדספקה לדברים גדולים כיון דלא ספקה לדברים קטנים אינו יכול לומר לה צאי מע"י אי רגילה בהו כמבואר שם. עוד כתב הרב הנז' וז"ל ומן הנראה דס"ל להתוס' שאם אמר קודם שיצא משם שתטול מעשה ידיה במזונותיה ותצמצם את עצמה והיא מיחתה בדבר דלאו כל כמיניה כיון דגלי דעתה שאינה רוצה לצמצם את עצמה ולכך פירשו דמ"ש בגמ' חיישינן כו' הוא בשקבלה עליה דאי לא קבלה אפי' אמר לה צאי לאו כל כמיניה לכופה שתצמצם את עצמה אבל אי לא אמר לה שום דבר והיא לוותה מעצמה בכה"ג יכול לו' לה צאי כו' והוק' לו כפי דרך זה דמאי ק"ל מההיא דלוותה ואכלה דדייקינן עלה טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה והוצרכו לאוקמא כשפסקו לה ב"ד ואמאי לא תי' דהתם מיירי כשא"ל קודם שהלך צאי מע"י והיא מיחתה בדבר ואחר כך לוותה ואכלה יע"ש ולדעתי אי משום הא לא ארייא כלל דשפיר ק"ל להתוס' ז"ל דאי ברייתא דעמדה ומיאנה לכ"ע מיירי בשא"ל צאי כו' והיא מיחתה בדבר א"כ מאי פריך מינה לשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא"א כיון דטעמא דשמואל הוא משום דחיישינן שמא א"ל צאי וקבלה וכדר"פ וא"כ בידעינן שא"ל צאי והיא מיחתה בדבר ליכא למיחש למידי ופוסקין לה מזונות אפי' אליבא דשמואל וליכא למימר דתלמודא כי פריך ליה מהך ברייתא לשמואל לא פריך אלא לטעמא דרב זביד דאמר אימור צררי אתפסה אבל לר"פ אה"נ דלא ק"ל מידי כיון דברייתא ע"כ מיירי בשא"ל קודם שהלך צאי שהרי ממאי דתירץ בגמרא למאי ניחוש אי משום מע"י קטנה לא ספקה משמע דפריך ג"כ לטעמא דר"פ ותו דע"כ מאי דפריך מהך ברייתא אינו אלא לר"פ משום דס"ד דברייתא סתמא קתני בכל קטנה ואפי' במספקת דלר"ז הא אמר לעיל דקטנה וספקה פוסקים משום דלא מתפיס איניש צררי לקטנה ואם כן מאי ס"ד לאקשויי אלא דניחא ליה לתרוצי לתרווייהו אגב גררא וכמו שכ' הריטב"א ז"ל ומ"מ מדברי התוספות דף ק"ח ד"ה הא מני חנן יש להוכיח שלא כדברי הרב הנז' שכתבו וז"ל ואומר ר"ת דאיירי דוקא במזונות אשתו ומש"ה פטור כו' שהאשה עצמה היתה מצמצמת אם לא היתה מוצאה מי שילוה לה אע"ג דבפסקו לה ב"ד מיירי דאי לאו הכי לא הוה מיחייב לכ"ע שאף לאשה עצמה לא הוה מחייב בלא פסק דין כו' עכ"ל יע"ש והשתא אי ס"ל דאי א"ל צאי כו' ומחת' בדבר ולוותה ואכלה אחר כך דחייב לשלם מנ"ל דמתני' איירי בפסקו לה ב"ד משום דאי לאו הכי לא הוה מחייב לכ"ע ואמאי לא קאמרי דמתניתין איירי בשא"ל צאי כו' ומיחתה בדבר דבלוותה ואכלה חייב לשלם ובפרנס מעצמו פליגי חנן וכהנים גדולים דכ"ג סברי דהוה לי' כלוות' ואכלה ומיחייב וחנן ס"ל דהניח מעותיו על קרן הצבי כיון שפרנס מעצמו אלא משמע בהדיא דס"ל דלא משכחת לה בלוותה ואכלה שיהי' חייב לשלם אלא בשפסקו לה ב"ד גם מדברי התוספות דפרק יש מותרות דף פ"ה ד"ה ולוותה ואכלה מוכח שלא כדברי הרב ז"ל שכתבו וז"ל אי לוותה ואכלה קודם שפסקו לה ב"ד לא הי' הבעל חייב לשלם כדפירש ר"ת כו' והכא מבעיא לי' אם יש לבית דין לפסוק לה מזונות כו' והשתא אם אי' אמאי הוצרכו להכניס בדוחק זה מה שאין במשמעות הש"ס ואמאי לא כתבו דהתם מבעיא לי' בגוונא דבעלמא חייב לשלם בלוותה ואכלה כגון שהיא מיחתה בדבר דגלי דעתה שאינ' רוצה לצמצם את עצמה אלא משמע דס"ל דלר"ת לא משכחת לה בלוותה ואכלה שיהי' חייב לשלם אלא בפסקו לה בית דין גם מ"ש שמ"ש התוספות דלוותה ואכלה אינו חייב לשלם אע"ג דלא ספקה הכונה לומר דלא ספקה לה לדברים קטנים אלא לדברים גדולים אבל אי לא ספקה כלל שאינה בת מלאכה חייב לשלם כדעת הרא"ש ז"ל מדברי התוס' דיש מותרות שכתבנו נר' דלא ס"ל הכי מדלא אוקמי לה בכה"ג וכ"כ הדרישה והב"ח בסי' ע' שדעת התוס' ז"ל דאע"ג דלא ספקה לדברים גדולים אינו חייב לשלם שלא כדעת הרא"ש ז"ל ולכן הדבר פשוט שדעת התוס' שאפי' שהיא מיחתה בדבר ולוותה ואכלה אינו חייב לשלם דאמדינן דעתה שאם לא היתה מוצאה מי שילוה לה היתה מתביישת לבא לבית דין ומצמצמ' את עצמה אבל כל שבאה לב"ד ואינה רוצה לצמצם את עצמה פוסקים לה מזונות וכמ"ש הרב ז"ל במסקנת דבריו וזה פשוט אלא שלפ"ז הי' נראה לי דאם לוותה ואכלה בבא פסיקת ב"ד ואחר כך לא הספיק לה מה שלותה ובאה לב"ד ופסקו לה מזונות שחייב לשלם מה שלוותה קודם פסיקת בית דין דהכא לא שייך לומר דאמדי' דעתה שאם לא היתה מוצאת מי שילו' לה היתה מתבייש' לבא לב"ד ומצמצמ' את עצמה שהרי סופו הוכיח על תחילתו שאם לא היתה מוצאה מי שילווה לה היתה באה לב"ד וזהו שסתמו דבריהם וכתבו התם בשפסקו לה ב"ד לומר דכל שפסקו לה ב"ד אפי' לוותה קודם פסיקת ב"ד חייב לשלם אלא שמדברי הרא"ש לא משמע הכי שכתב וז"ל והא דאמרי' לקמן לותה ואכלה כו' התם מיירי שפסקו לה בית דין ואחר כך לוותה ע"כ ולישנא דברייתא נמי הכי משמע דקתני קדמו בית דין ופסקו כו' ודוק: עוד הקשה הרב הנזכר ז"ל לדעת התוס' מהא דגרסינן בפ"ק דגיטין אשה שגלתה לערי מקלט בעלה חייב במזונותיה ואם א"ל צאי מע"י כו' רשאי ומוקי לה בגמרא התם רישא דברייתא בדא"ל צאי כו' ולא ספקה ופריך עלה והא קתני סיפא ואם א"ל צאי כו' ומכלל דרישא בדלא אמר לה צאי כו' ואצטריך לשנויי דה"ק ואם מספקת וא"ל צאי כו' רשאי והדר פריך פשיטא כו' ולפי זה אמאי לא משני דה"ק אשה שגלתה בעלה חייב במזונותיה ואע"ג דא"ל צאי כו' כיון דלא ספקה לאו כל כמיני' שתצמצם את עצמה אבל אם א"ל אחר שלותה ואכלה צאי כו' רשאי אפי' בדלא ספקה והשתא אשמועינן רבותא ולא הוה ק"ל פשיטא זהו ת"ד יע"ש:<br><b> והנה </b> כפי מ"ש הרב ז"ל בסמוך שדעת התוס' ז"ל דאפי' לא טעין טענינן ליה שלא כדעת הרא"ש ויש לו סמוכות מדברי התוס' וכמו שנכתוב לקמן איכא למימר דמשו"ה לא משני תלמודא הכי משום דאם כן הוה ק"ל דאי מיירי בשלוותה ואכלה מאי איריא בשא"ל אפי' כי לא א"ל צאי מע"י כו' אינו חייב לשלם והכי הוה לי' למיתני ואם לותה ואכלה אינו חייב לשלם ובשלמא בברייתא הלזו איכא למימר דנקט ואם אמר צאי מע"י כו' רשאי משום דבעי למיתני סיפא קדמו בית דין ופסקו מה שפסקו פסקו ובעי לאשמועינן דבקדמו בית דין לא מיבעיא דאנן לא טענינן לי' אלא אפי' אי טעין הוא אין בדבריו כלום אמנם בההיא דברייתא דלא תני סיפא דאם קדמו בית דין קשיא שפיר דאי מיירי בלוותה מאי אירייא כי אמר לה אפי' בלא א"ל נמי אמנם לדעת הרא"ש דס"ל דאי לא טעין לא טענינן לי' ומיחייב לשלומי הא ודאי קושי' הרב ז"ל קשיא ואפשר לומר דמש"ה לא משני הכי דברייתא מיירי בלוותה משום דא"כ לא הו"ל למתני הך סיפא דאם קדמו בית דין מה שפסקו פסקו ואי סמוך אאידך ברייתא אם כן לא הוה ליה למיתניי' כלל דתרתי ל"ל: והרא"ש ז"ל אמתני' דעמד אחד ופרנס את אשתו כתב וז"ל ואם אמר כשבא צאי מע"י כו' רשאי ולא יפרע מה שלוותה ואע"פ שאינה מספק' כו' אבל בית דין אין פותחין לו בטענה זו אלא אומרים לו צא ופרע מה שלוותה כו' עכ"ד וכתב הרב הנזכר מדברי התוס' נראה שחולקין על זה דאם לא כן מאי מקשו מההיא דעמדה ומיאנה ואמאי לא תי' דהתם מיירי בדלא טעין בעל הכי דאנן לא טענינן ליה וחייב לשלם מה שלוותה וכפי הנראה שהרא"ש כ' כן לתרץ קוש' התוס' במ"ש שם דלא מסתבר להעמידה בשפסקו לה בית דין ומש"ה כתב דדוקא אי טעין אבל לא טעין לא וההיא דממאנת איירי בדלא טעין עכ"ד וגם בזה דבריו מתמיהין שהרי הרא"ש כשהביא הך ברייתא דאם בא ואמר צאי כו' הוקשה לו קו' התוס' ז"ל מההיא דעמדה ומיאנה ותי' התוס' דברייתא מיירי בפסקו לה ב"ד וא"כ איך כתב שהרא"ש כ"כ לתרץ קו' התוס' ואי כונתו לומר דלפי מ"ש הרא"ש ז"ל אחר כך במתני' דחנן אזל' לי' מה שתיר' לההיא ברייתא הא ודאי לא זו הדרך בדברי הרא"ש ז"ל הן אמת שיש להבין לפי האמת בדברי הרא"ש ז"ל דכיון דאיהו ס"ל דלא טענינן לי' אם כן אמאי הוצרך לתרץ דההיא דעמדה ומיאנה מיירי בפסקו ב"ד ולא היל"ל אלא דההיא מיירי בשלא א"ל הבעל צאי דאנן לא טענינן ליה וכן ראיתי להר' גד"ת דשכ"א ע"ב שנתקשה בזה והניחו בצ"ע: ולענ"ד נראה לתרץ דקו' הרא"ש היא למאי דפריך תלמודא התם לשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא"א מהך ברייתא דעמדה ומיאנה ופריך טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה וס"ל להרא"ש דס"ד דמקשה דפריך מהך ברייתא היא משום דס"ל דברייתא סתמא קתני ואפי' שלא בא הבעל ממ"ה ומת במ"ה או בשהלוה לה לזמן ידוע ודייקי' מינה הא לא מיאנה יהבינן לה מה שלוותה ואפי' לא בא הבעל משום דאי ס"ל דברייתא ע"כ מיירי כשבא הבעל ולא א"ל צאי כו' א"כ מאי קא פריך מהך ברייתא אימא דהכי דייקי' מינה עמדה ומיאנה אפי' בא הבעל ולא א"ל צאי כו' אינו משלם מזונות שלוותה הא לא מיאנה יהבינן לה מזונות שלוותה כשבא הבעל ולא טעין הכי ולעולם דכל זמן שלא בא הבעל לא יהבינן לה מזונות כדשמואל ומנ"ל לדיוקי דכי לא מיאנה יהבינן לה מזונות אפי' קודם שבא הבעל אדתיקשי לשמואל והריטב"א נרגש מזה וכתב דה"ה דהו"מ לאוקמה כשבא הבעל ואמר שלא א"ל צאי כו' אלא דניחא לי' לתרוצי כדמתרץ יע"ש ומשום הכי ס"ל להרא"ש דהמקשן דפריך מהך ברייתא ס"ד דברייתא סתמא קתני ואיירי אפי' שלא בא הבעל ומת במ"ה או שהמלוה תובע ממנה מה שלוותה לה לזמן ידוע כי היכי דמשמע לי' דברייתא סתמא קתני ואפי' במספקת כמ"ש הריטב"א ומש"ה פריך מינה דהיכי יהבינן לה מה שלוותה קודם שבא הבעל או אם מת במ"ה ואמאי לא חיישינן שמא א"ל צאי מע"י לשמואל דאמר אין פוסקין ואהא ק"ל להרא"ש דלפום ס"ד דמקשה דדייק מהך ברייתא דיהבינן לה מזונות שלותה קודם שבא הבעל ומשום הכי פריך מינה לשמואל אם כן תיקשי לי' ברייתא גופא אפי' לרב דאמר פוסקין דהיכי יהבינן לה מה שלותה קודם שבא הבעל או מת במ"ה הא בהך ברייתא קתני דאם א"ל צאי כו' רשאי ואינו משלם מה שלותה וא"כ ה"נ ניחוש שמא יבא הבעל אח"כ ויטעון ויאמר צאי כו' שאז אינו חייב לשלם ובמת במ"ה נמי היכי יהבי' לה הא טעני' ליתמי כל מאי דהו' מצי אבוהון למיטען וכמ"ש מוהריק"א בתשו' דמ"ו הביאו הרב בסמוך ואהא תי' דהא לא הוה ק"ל למקש' דהתם מיירי בפסקו לה ב"ד כלומר דבריי' הכי קתני עמדה ומיאנה בין בפסקו לה בית דין בין לא פסקו אינו משלם הא לא מיאנה דיהבי' לה בשפסקו בית דין ומשום הכי לא הוה ק"ל ברייתא גופא אליבא דרב אמנם כשבא הבעל ולא טעין היינו טעמא דלא טענינן לי' כמו שכתב הרא"ש ומה שדחה הרא"ש בסמוך פיר"ת משום דפשטא דמתני' לא משמע הכי דאיירי דוקא בפסקו לה בית דין אע"ג דלדידי' נמי הך ברייתא לא מתוקמא אלא בפסקו לה בית דין הא לא תיקשי לה משום דבשלמא לפי' ר"ת שפירש דמתני' דהתם מיירי בפסקו לה ב"ד ואי לא פסקו לה ב"ד לא הוה מיחייב לכ"ע ואפי' לבני כהנים גדולים כמ"ש לעיל משם ר"ת ק"ל להרא"ש דפשטא דמתני' לא משמע הכי דדוקא בפסקו לה ב"ד מיחייבי בני כ"ג משום דאם כן הו"ל לפרושי ומדסתם לן סתומי משמע דאפי' בלא פסקו לה ב"ד פליגי חנן וכ"ג אמנם בהך ברייתא ל"ק לן הכי משום דאנן הכי קאמרי' דברייתא דקתני עמדה ומיאנה סתמא קתני ואפי' פסקו לה ב"ד וכי דייקינן מינה הא לא מיאנה חייב לשלם הכי דייקינן מינה הא לא מיאנה משכחת לה דחייב לשלם בפסקו לה ב"ד כנ"ל ודוק: ומ"מ מ"ש הרב הנז' שדעת התוס' דאפי' לא טעין אנן טענינן לי' הדין עמו שכן נראה מדברי התוס' בד"ה הא מני מדהוצרכו להעמיד מתני' בפסקו לה ב"ד דוקא וגם מדבריהם דפרק יש מותרות נראה דהכי ס"ל כמ"ש לעיל וכן משמע בהדיא מפסקי תוס' סי' שס"ו שכתבו וז"ל לותה ואכלה אינו פורע אם לא פסקו לה בית דין וציין שם ד"ה ואם בא יע"ש ודלא כמ"ש הב"ח והדרישה שדעת התוס' כדעת הרא"ש בזה דאי לא טעין אנן לא טענינן לי' דאם כן אמאי לא כתבו דמתני' דחנן איירי אפילו בלא פסקו לה בית דין כמו שכתב הרא"ש ומ"ש שכן משמע מדברי המרדכי נראה לי שהמרדכי לא כ"כ לדעת ר"י אלא סברא דיליה הוא דס"ל בפי' דברייתא דואם בא ואמר צאי כו' כפר"י וז"ש ואע"ג כו' כמו שפר"י ומיהו בעיקר דינא פליג עליה וס"ל דאנן לא טענינן ליה ודוק: עוד נסתפק הרב הנזכר לדעת הרא"ש וסיעתו דס"ל דאי לא טעין בעל לא טענינן ליה אם הוא דוקא בדספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים דבכה"ג יכול הבעל לטעון שהי"ל לצמצם את עצמה ואי לא טעין לא טענינן ליה כיון דלא ספקה לה בריוח אבל אי ספקה לה לדברים קטנים אפשר דאע"ג דלא טעין טענינן ליה דכגון זה פתח פיך לאלם הוא או דלמא אף בכה"ג אי לא טעין לא טענינן ליה ופשיט לה הרב שדעת הרא"ש דדוקא בדלא ספקה הוא דלא טענינן ליה ממ"ש בברייתא דאם בא ואמר צאי כו' רשאי מיירי אף בדלא ספקה לדברים קטנים שהי"ל לצמצם את עצמה והשתא אם איתא דאף בדספקה לא טענינן לה מנ"ל הא ולמה לא נאמר דדוקא בדספקה לה בריוח הוא שרשאי לומר כן כשבא ואי לא טעין לא טענינן ליה אבל בדלא ספקה לדברים קטנים לאו כל כמיניה לומר שהיה לה לצמצם את עצמה אלא ע"כ ס"ל דבדספקה אע"ג דלא טעין טענינן ליה ומ"ה הוצרכו לו' דברייתא דקתני ואם בא ואמר כו' מיירי בדלא ספקה דאם אמר רשאי ואי לא טעין לא טענינן ליה עכת"ד ולדעתי מה שרצה להכריח מדברי הרא"ש שכתב דברייתא מיירי אף בדלא ספקה אין דבריו נראין לי שהרי התו' ג"כ בד"ה הנזכר כתבו כדברי הרא"ש דברייתא מיירי אף בדלא ספקה והשתא תיקשי לן לדעת התוס' הכי דמנ"ל דברייתא איירי אף בדלא ספקה ולמה לא נאמר דברייתא איירי דוקא בדספקה והשתא לא שייך תי' הרב דמשום דס"ל דאנן לא טענינן ליה משום הכי אוקמיה דברייתא דקתני אם בא ואמר בדלא ספקה שהרי לדעת התוס' אע"ג דלא ספקא נמי אנן טענינן ליה כמ"ש הרב סמוך ונראה וכמו שכן הוכחנו לעיל וברייתא דקתני אם בא ואמר לאו דוקא אמר אלא אפי' לא אמר ומשום סיפא אצטריכא ליה כמ"ש לעיל ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אלא ע"כ דהא ודאי ל"ק כלל דמשום הכי הוצרכו לומר דברייתא איירי אף בדלא ספקה משום דאזלי לשיטתם דלעיל ד"ה קטנה שהק' דאי ספקה לה בריוח נימרו לה בית דין צאי מע"י כו' ולמה יורדין לנכסיו יע"ש וא"נ משום הכי הוצרכו לומר דברייתא דאם בא ואמר צאי כו' מיירי בדלא ספקה משום דאי ברייתא מיירי דוקא בדספקה לה בריוח א"כ היכי קתני סיפא אם קדמו בית דין ופסקו מה שפסקו פסקו הא כיון דמיירי בדספקה בריוח נימרו לה ב"ד צאי כו' למה יורדין לנכסיו וכקו' דלעיל וכיון שכן גם מדברי הרא"ש ז"ל ליכא לאכוחי מידי דס"ל דבדספקה אפי' לא טעין טענינן ליה ממ"ש דברייתא איירי בדלא ספקה שהרי דעת הרא"ש ז"ל כדעת התו' דאי ספקה לה בריוח אין ב"ד יורדין לנכסיו אלא אומרים לה שתעשה ותאכל וכמ"ש בסמוך שלא כדעת רש"י יע"ש כנ"ל: והמרדכי והגהות כתבו אהך ברייתא דאם אמר צאי כו' רשאי וז"ל ובדספקה אבל לא ספקה לא והכי מוכח להדיא בפ"ק דגטין דאמרי' בגמ' כו' משמע דאי ספקה אפי' בע"כ כו' יע"ש ויש לדקדק קצת שנראה מדבריהם שהוצרכו להביא ראיה מההיא דגיטין למ"ש דבלא ספקה אינו יכול לומר צאי כו' אלא שאח"כ כתבו דמההיא נמי מוכח דאי ספקה אפי' בע"כ דאי לא כן הכי הול"ל ואפי' בע"כ כדמוכח בפ' קמא דגיטין כו' וקשה דאמאי הוצרכו להביא ראיה מההיא דגיטין הא משמעתין מוכח בהדיא דבדלא ספקה אינו יכול לומר בע"כ צאי וכדאמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו גדולה ולא ספקה ופרש"י דלצאי מע"י כו' ליכא למיחש דכיון דלא ספקה לא קבלה עליה יע"ש ויש ליישב דמשום הכי הוצרכו להביא ראיה מההיא דגיטין משום דאי משמעתין הו"א דתלמודא ה"ק איכא בינייהו גדולה ולא ספקה דכיון דלא ספקה אמרינן דמסתמא לא א"ל צאי דרוב בני אדם אינם רוצים שיתבזו נשותיהן בחיצי רעב אמנם אה"נ דאי אמר בהדיא צאי כו' אפי' בע"כ רשאי ומה שפרש"י הוא לפי האמת דבלא ספקה אינו יכול לומר בע"כ כדמוכח מההיא דגיטין דהשתא אתיא סוגיא כפשטה ודוק:
+
+Halakhah 22
+
+<b>מכרה </b>
+<b> מטלטלין כו'.</b> כתב ה"ה דעת רבינו שכיון שלא מכרה כו' עיין מה שהק' הרב גד"ת שהרי דעת רבינו דאין אומרים מגו לאפטורי משבועה ועיין בהרב נת"מ דקנ"א ע"ב מה שתי' עוד שם דמיגו דלהד"מ אלימא טפי משאר מיגו ואמרינן ביה מיגו לאפטורי משבועה אשתמיט מניה מ"ש רבינו פ"ט מה' שלוחין ופ"ב מה' שכירות ע"ש:
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>המדיר </b>
+<b> את אשתו שלא תטעום א' מכל הפירות כו'.</b> בפרק המדיר דע"א כתבו התוס' בד"ה שלא תטעום ז"ל לאו בכל פירות מדיר לה דא"כ לא הוה חייל כדאמרי' בפ"ב דנדרים גבי קונם עיני בשינה סתם לא חייל נדר למיסר שינה עליה כו' אבל למאי דס"ד דאדרה איהו ותלינהו בתשמיש חל אפי' הדירה מכל פירות כו' ונראה שדבריהם סתרי אמ"ש שם בסמוך בד"ה שנדרה היא וז"ל ונראה לר"י דהשתא לא מיירי בדתלנהו בתשמיש אלא שנדרה הנאה מכל פירות כל זמן שהיא תחתיו כו' והרב נת"מ דרמ"ח ע"ד כתב דאפשר לומר דכיון שנדרה כל זמן שהיא תחתיו הו"ל כנודר לזמן דחייל נדרה כמ"ש הר"ן בפרק הנודר מן הירק יע"ש. ואיני מבין דבריו דא"כ אמאי הוצרכו התוס' לומר דלאו בכל פירות מדיר לה כו' וכתבו אבל למאי דס"ד דהדרה איהו כו' דמשמע דלמאי דמסיק דנדרה היא לא מצי לאוקמה בנדרה מכל פירות וע"כ דהיינו משום דאזלי לשיטתם שכתבו בד"ה שנדרה משם ר"י דהשתא לא מיירי בדתלינהו בתשמיש דאלו לפי דעת רש"י ז"ל למסק' ג"כ הכי מתוקמא בדתלינהו בתשמיש ואיך כתבו למאי דס"ד וכיון שכן כפי מ"ש דבנודר' כל זמן שהיא תחתיו היא אמאי הוצרכו לומר דלאו בכל פירות קאמר אלא ודאי מוכח בהדיא דס"ל דאפי' בנודרת כל זמן שהיא תחתיו לא חייל נדרה כיון שלא נדרה לזמן מוגבל שיכול לחיות בו וע"כ לא כ' הר"ן אלא דוקא בנודר בפי' זמן שיכול לחיות בו וכמ"ש הרב הנזכר בס"ד יע"ש ולכן העיקר כמ"ש החד"ה דלישנ' דמתני' נקטו ולאו דוקא אלא ממין א' יע"ש והרא"ש ז"ל שם כתב וז"ל והיה אומר ר"ת אם אדם אומר קונם כל פירות שבעולם עלי לא חייל הואיל וא"א שלא יעבור כדאשכחן בפרק ב' דנדרים דאם אמר קונם עיני בשינה בסתם דלא חייל הנדר לאסור שינה עליו עכ"ד יע"ש והנר' שכונת דבריו במה שהביא ראיה מפ"ב דנדרים היינו לומר דלא תימא דדוקא בשבועה הוא דאמרי' מלקין אותו וישן לאלתר אבל בנדרים אם נדר בדבר שאינו יכול לעמוד בו מחייב לקיים נדרו עד זמן שיכול לעמוד בו ואם אכל או ישן שלא מתוך האונס הרי זה עובר משום בל יחל וע"ז הביא ראיה דנדרים ושבועות חדא נינהו וכן מבואר ממ"ש בתשו' מיימו' דשייכי לה' נדרים סי' ד' שכתבו וז"ל אע"ג דבפ"ב דנדרים תני ואלו הן נדרי עינוי נפש אמר קונם פירות העולם עלי ה"ז חל הנדר וצריך לקיימו עד שיפר ואם אינו יכול לעמוד בהם הו"ל נדר שוא וא"צ הפרה ומיד עבר בבל יחל ומותר לאלתר בלא הפרה כמו שבועה שלא ישן שמלקין אותו וישן לאלתר דאין חילוק בין נדר לשבועה דהכי משמע בפ"ב דנדרים גבי קונם עיני בשינה יע"ש אמנם למ"ש ר"ת דקונם כל פירות שבעולם לא חייל נדרא כלל ונדר שוא אין בו משום לתא דאיסורא הא ודאי דליכא לאתויי ראיה מההיא דפרק ב' דנדרים דאדרבא ריהטא דשמעתתא התם משמע דנדרי שוא חיילי ויש בהן משום בל יחל והתו' ז"ל בפ"ג דשבועות דכ"ח ד"ה באומר יאסרו הקשו מהך סוגייא לדעת ר"ת דס"ל דנדר שוא לא חייל כלל וכ"כ בפ' השולח דל"ה ד"ה ונודרת ולדעת ר"ת צ"ל דס"ל כמ"ש הר"ן שם דנקט לישנא דמי שבקינן ליה משום דבעי לאתויי ההיא דר"י דמיירי בשבועה אמנם בנדר שוא ודאי כיון דאין בו חלות כלל אין כאן איסור כלל משום דאין בו הזכרת השם יע"ש וראיתי להרב נת"מ דש"ג ע"ד על ההיא דנודרת ואוסרת כל פירות שבעולם כתב וז"ל וכתבו התוס' ד"ה כל פירות דאע"ג דנדר חייל אף על דבר שא"א לקיימו כדאמרינן בפרק ב' דנדרים גבי קונם עיני כו' מ"מ כיון דמשם ואילך לא מתסרא אינה חוששת הואיל ואינה עומדת באיסור כל ימיה כו' והן הן דברי הרשב"א בחי' אבל באותה תשובה שהביא מרן בריש סימן צ"ו כתב ולא תאסור כל פירות עליה שאם עשתה כן אין האיסור חל לפי שא"א לחיות בלי שום פרי כדאמרינן גבי קונם עיני כו' ואתמהא שמלבד שדבריו סתרי אמ"ש בחי' עוד זה חלי שכתב כדאמרי' גבי קונם עיני בשינה ואדרבא מהתם מוכח איפכא דנדר חל אף על דבר שא"א לקיימו כמו שהוכיחו התוס' ודבריו צ"ע אם לא שיש ט"ס בדבריו עכ"ל: ואיני יודע מה ראה על ככה להקשות על תי' הרשב"א ז"ל שדברי הרשב"א הן הן דברי ר"ת שכתב הרא"ש וכונת ראייתו ודאי כמ"ש וכמבואר מתשו' מיימו' וזה פשוט גם מ"ש שדבריו שבתשו' סתרי אמ"ש בחידושיו הרואה יראה שאין משם ראיה דס"ל דנדר שוא חל שכ"כ וז"ל ל"ג בה כל פירות משום דא"א לקיימו ואוכלת לאלתר כדאמרי' בנדרים כו' יע"ש ויש לפרש דבריו כמ"ש לדעת ר"ת שכל כונתו לומר דנדרים ושבועות חדא נינהו ואינו מחוייב לקיים נדרו עד זמן שיוכל לעמוד וממילא איכא למימר דנדר שוא אין כאן איסור כלל כיון דאין בו הזכרת השם וכמ"ש הר"ן וכן מבואר בהדיא שדעתו ז"ל כן מש"ש בחי' לנדרים יעויין שם בס' פני יהושע למוהר"י חאנדאלי הנדפס מקרב ימים בתשו' סימן ז' דפ"ח ע"א שתמה על הטור ז"ל שהביא בי"ד סימן רל"ב סברת ר"ת בסתם הפך סברת הרא"ש ז"ל בפי' לנדרים שכתב שם דאיסורא מיהו איכא יע"ש ולא ידעתי אדק"ל להטור ז"ל תיקשי להרא"ש ז"ל דבפרק המדיר שהביא סברת ר"ת בסתם ולא חלק עליו משמע דסבירא ליה דנדר שוא אינו עובר כלל הפך ממ"ש בנדרים ואפשר דה"ט דהטור ז"ל שתפס דברי אביו הרא"ש שבפסקיו עיקר ודוק ובמ"ש רבינו נדר' היא שלא תאכל אחד מכל הפירות כו' או שנדרה בנזיר כו' אם רצה שתשב תחתיו כו' תשב הקשה הרב הנז' דרמ"ט ע"ג דא"כ מאי האי דפרכינן בגמ' למאי דבעי לאוקמא מתני' דתלינהו לקישוטיה בת"ה דאמרה יאסר הנאת תשמישך אם אתקשט ותתקשט ותיאסר אי לב"ש ב' שבתות אי לב"ה כו' ואמאי יוציא לאלתר ולפי סברת הרמב"ם ז"ל דיוציא לאו בע"כ קאמר אלא אם רצה להוציאה מרצונו יתן כתובה מאי פריך ותתקשט כו' ואמאי ימתין שבת אחד הא אם רצה להוציאה מי מעכב על ידו ומה שצריך להמתין לב"ש שתי שבתות כו' היינו להוציאה בע"כ ואף למ"ש הרב פרישה ז"ל דדוקא בנדר' שלא תאכל אחד מן הפירות או נדרה מן היין ולא תלאו בתשמיש הוא דס"ל לרבינו ז"ל הכי אבל אם נדרה שלא תתקשט ותלינהו בתשמיש מודה רבינו דיוציא בע"כ מטעמא דסברא מיסנ' סני לי וס"ל דדוקא בנדרה בתשמיש שבו כל האישות תלוי שייך טעמא דמיסנא סני יע"ש אכתי אינו מיושב למאי דפריך ותתקשט כו' כיון דאכתי לא אסיק טעמא דמיסנא סני ועוד ק' לסברת רבינו דיוציא לאו בע"כ קאמר אלא אם רצה להוציאה יוציא ויתן כתובה היכי קתני עלה במתני' ר"י אומר ביש' יום אחד יקיים דמאי יקיים כיון דת"ק לא אמר שיוציא בע"כ וכי אם ירצה להוציאה מדעתו מי מעכב ע"י עכ"תק: ולא ידעתי לפי דעתו ז"ל אמאי לא קשיא ליה לדעת הר"ן ג"כ דס"ל דיוציא בע"כ קאמר שהרי כתב הר"ן והאי יוציא דתנן משמע יוציא בע"כ מטעמא דמיסנא סני לי ואם כן ק' לדעת המקשה דלא אסיק אדעתיה טעמא דמיסנא סני לי אי ס"ל דיוציא דתנן בע"כ משמע א"כ אדקשי' לי ותתקשט ותאסר כו' תקשה לי' עדיפא מינה דאמאי יוציא בע"כ כלל כיון דלא אסיק אדעתי' טעמא דמיסנא סני ואי ס"ל דמתני' ה"ק אם רצה להוצי' יוציא ויתן כתובה א"כ מאי ק"ל ותתקשט כו' והיכי ניחא לי' מתני' דקתני רי"א כו' כמו שהק' הר' הנז' אע"כ צ"ל דהמקש' ודאי דאסיק אדעתי' טעמא דמיסנא סני להא מילתא דכופין אותו להוצי' אלא דמ"מ הוה ק"ל דכיון דהמדיר את אשתו מת"ה אמרינן לב"ש שתי שבתות יקיים ולב"ה שבת אחד מטעמא דגמרינן מיולדת דאורח ארעא לשהות כך וא"כ אמאי כופין אותו להוצי' (מטעמא דמיסנא סני) מיד כיון דאורח ארעא לשהות כך ושמא בתוך כך תמצא פתח לנדרה וא"כ הו"ל לומר דתתקשט ותיאסר שבת אחד ויותר מכאן כופין אותו להוציא מטעמא דמיסני סני לה כיון שהוא הגורם בקיומה ולאו אורח ארעא לשהות יותר מכאן ואהא משני ליה דטעמא דמיסנא סני אהני לן נמי לומר דיוצי' מיד דה"מ היכא דנדר איהו דסברה מירתח רתח עלואי והשתא מותיב דעתא כלומר דטעמא דאורח ארעא לשהות גרידא לא אהני לן לומר דימתין שתי שבתות או שבת אחד אלא משום דאיכא לומר טעמא דסברה השתא מותיב דעתיה אבל היכא דנדרא היא ושתיק לה סברה מיסנא סני לה ומש"ה אע"ג דאורח ארעא לשהות כך ויכולה לסבול מ"מ כיון דסברה מיסנא סני לה אינה מבקשת פתח לנדרה ואינה רוצה בקיומו של בעל כלל כנ"ל:<br><b> גם </b> מאי שהקשה ממאי דקתני במתני' רי"א יום א' יקיים כפי מ"ש הרב פרישה ז"ל י"ל דמתניתין איירי בשתלאו בתשמיש ויוצי' דקתני יוציא בע"כ קאמר ועוד היה נר"ל דמ"ש רבינו אם רצה שתשב תחתיו תשב היינו דוקא בנודרת שלא תאכל אחד מכל הפירות לעולם דסתמא קתני ומשום דכיון דאפי' כי מפקי' לה מבעלה אינה מרווחת כלום שהרי כבר נאסרה באותו זמן ואפי' נשאת לבעל שני אין הבעל מפר בקודמין משום הכי ס"ל לרבינו דאין כופין אותו לגרש והיינו ברייתא דקתני האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה כו' אם רצה הבעל להפר יפר ואם אמר אי אפשי באשה נדרני' יוציא ויתן כתובה דמשמע דאם רצה לקיימה אין כופין משום דברייתא איירי בשאינה מרוחת כלום אם מגרשה כמ"ש: אמנם מתניתין דקתני יוציא ויתן כתובה דבע"כ קאמר ע"כ מיירי בדתלאו בתשמיש דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אם אטעום מאותו המין או אם אתקשט ומשום הכי אמרינן דכופין לגרש כיון דהוא נתן אצבע בין שניה וכי מפקי' לה מיניה הא אית לה רווח' דיכולה לינשא לאיש אחר שהרי לא אסרה עליה הנאת תשמיש כל העולם אלא הנאת בעלה גרידא וא"נ בנדרה כל זמן שהיא תחתיו כמ"ש התוס' ובהכי נתיישבו קו' הרב הנז' ז"ל אלא שמדברי הר"ן וה"ה ז"ל משמע שלא הבינו כן בדעת רבינו ועוד דאכתי קשה דא"כ הו"ל לרבינו ז"ל להביא דינא דמתני' דבשתלאו בתשמיש כופין אותו להוציא מיד וכן ק' לדעת הרב פרישה וכעת צ"ע ועיין בספר בית שמואל סימן ע"ג ס"ק ודעת הריטב"א ז"ל כדעת רבינו ז"ל ועיין בליקוטי מוהר"ב ז"ל ח"ב דף נ"ו ויש לדקדק עליו שנראה שדבריו סותרים ממ"ש מוהר"ב משמו בדף נ"ה סוף ע"א וז"ל וא"ת כיון דנדרה מגופו של פרי כי מגרש לה מאי הוי הא קיימא באיסוריה ובעל שני אינו יכול להפר בקודמין וי"ל כו' יע"ש והשתא לפי דעתו ז"ל דבנדרה היא אין כופין אותו לגרש אלא שאם בא להוציא כופין אותו ליתן כתובה לא ידעתי מאי האי דק"ל כי מגרש לה מאי הוי כו' ואולי י"ל שלדעת י"א שהביא הוא דקשיא ליה ודוחק:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>אין </b>
+<b> מחייבין את הבעל לפדות את אשתו כו'.</b> בפ' נערה דנ"ב ופסק כרשב"ג דאמר אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם ע"ש: ודע שכתב הרשב"א בחי' לגיטין פרק השולח דמ"ה דאע"ג דהתם מבעיא לן בטעמא דאין פודין אי משום דלא ניגרו וליתי הוא או משום דוחקא דצבורא הוא ולא איפשטא מהך דרשב"ג אפשיטא לן דטעמא משום דלא ניגרו בהו הוא דאי משום דוחקא דצבורא הוא גבי בעל שהוא חייב לפדות את אשתו משלו מאי דוחקא איכא והא דלא פשיט לה התם מהכא דכוותא איכא בתלמודא דקאי בתיקו ומפשטא בדוכתא אחרינא וכתב עוד שכן נר' שהוא דעת הרי"ף ז"ל שפסק שם כרשב"ג ואילו בגיטין כתבה למשנתינו סתם ולא הביא בעיא דמהתם שמעינן ליה דמשום דלא ניגרו בהו עכת"ד ז"ל וכן כתב הר"ן ז"ל שם בשם י"א והנה לפי הנר' לכאורה מדבריהם ז"ל הוא דקי"ל כרשב"ג דאין פודין כו' ואפי' אם רצה הבעל לפדותה יותר מכדי דמיה אינו רשאי כיון דקי"ל דטעמא משום דלא ניגרו בהו וכ"כ מרן הב"י בטי"ד סי' רנ"ב אמ"ש הטור שם דאדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה וכן לאשתו שהיא כגופו כתב מרן וז"ל והשתא לדעת הרי"ף ורמב"ם והרשב"א והר"ן אין חילוק בין אשתו לשאר השבויים ודברי רבינו אינן אלא לדעת התוספות והרמ"ה והרא"ש ז"ל וכיון דפלוגתא דרבוותא היא לא היה ליה לסתום דבריו עכ"ל וק"ל טובא לפי שטת' ז"ל דאין פודין דקאמר רשב"ג אינו רשאי לפדות קאמר דא"כ מאי פריך בפרק נערה לרשב"ג הא בכדי דמיהן פודין אע"ג דפירקונה יותר על כתובתה ורמינהי נשבית כו' רשב"ג אומר אם היה פירקונה כנגד כתובתה פודה ואם לאו אינו פודה כו' יע"ש והשת' כפי דעת הרשב"א ודעימ' מאי קושי' אימ' דהכי דייקי' מיניה אין פודין כו' יותר מכדי דמיהן כלו' אינו רשאי הא בכדי דמיהן אע"ג דפירקונה יותר על כתובתה אם רצה לפדות פודה והיינו ממש ההיא ברייתא דרשב"ג דקאמר אם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה כלומר חייב ואם לאו אינו חייב לפדות בכדי דמיהן וביותר מכתובתה ודאי דאם רוצה לפדות לדעת רשב"ג פודה כיון דליכא טעמא דניגרו בהו אלא ודאי דאין פודין דרשב"ג אינו חייב לפדות קאמר והשתא כי דייקינן מיניה הא בכדי דמיהן פודין ע"כ חייב לפדות הוא דדייקינן מניה ומש"ה פריך שפיר לכן הנ"ל הוא ודאי דגם הרשב"א מודה דגבי בעל אם רצה לפדות אשתו יותר מכדי דמיהן רשאי לפדותה אפי' לטעמא דלא ניגרו בהו דאשתו כגופו ואהני לן הך טעמא דאשתו כגופו לומר דרשאי לפדותה משא"כ בשאר השבויים אבל אם אינו רוצה לפדותה יותר מכדי דמיה לא מחייבי' ליה כיון דאיכא תקון העולם דלא ניגרו בהו וליתי והכרעת הרשב"א ז"ל הוא דע"כ דרשב"ג ס"ל דטעמא דאין פודין משום דלא ניגרו בהו דאי טעמא דאין פודין משום דוחקא דצבורא אמאי קאמר רשב"ג גבי בעל עם אשתו דאין פודין אותה יותר מכדי דמיה ואסיקנא התם אפי' היתה כתובתה יתר על פירקונה כיון דבעל חייב לפדותה משלו ליכא דוחקא דצבורא ואמאי אינו חייב לפדותה (ולא ניחא ליה בתירוץ הר"ן והריטב"א בחי' לכ"י דחיישינן לדוחקא דבעל כי היכי דחיישינן לדוחקא דצבורא משום דכיון דכתובתה יתר על פירקונה מדידה הוא דפודה אותה) אלא ודאי דרשב"ג סבר טעמא דאין פודין משום דלא ניגרו ומש"ה לא מחייבינן ליה וכדכתיבנא אבל לעולם אם רצה לפדותה יותר מכדי דמיה דפודה אותה משום דאשתו כגופו ומשום הכי פריך מרשב"ג ארשב"ג ובהכי ניחא דברי הטור ז"ל שסתם דבריו ולא הביא דעת הרי"ף והרמב"ם והרשב"א ז"ל שחולקים עליו וכמו שהקשה מרן שם משום דהטור ז"ל שם קאי אי רשאי לפדותה שכן כתב אבל אדם יכול לפדות כו' וכן לאשתו וס"ל להטור דבהא אפי' הרי"ף ודעימיה מודה באשתו דרשאי לפדותה וכדמוכח בהדיא ממאי דפריך בגמרא וכדכתיבנא אמנם בא"ה סימן ע"ח דקאי התם אי חייב לפדותה או לא הביא מחלוקת הרי"ף והרמב"ן ז"ל וכן מדוקדק בלשונו שכתב והרי"ף פוסק שאינו חייב וזה נר' שהוא דעת רבינו ז"ל שכתב אין מחייבין כו' ועוד דהוא פסק בהלכות מ"ע טעמא דאין פודין משום דלא לגרבו וכמו שהקשה הלח"מ ז"ל משום דס"ל לחלק בין אשתו לשאר שבוי' ומה שהקשה הלח"מ ז"ל לפי תירוץ זה דא"כ אמאי פסק כרשב"ג מטעמא דמתניתין דהשולח הא לא קאמרה אלא גבי אחר אבל אשתו לא כו' וכונת קושייתו הוא כפי מ"ש שם הר"ן ז"ל דפסק בקמייתא כרשב"ג משום דסתם מתניתין דהשולח אתי כוותיה והשתא אי ס"ל לחלק בין אשתו לאחר לרשב"ג ע"כ מתניתין דקתני אין פודין כלומר אינו רשאי באחר איירי אבל באשתו אליבא דרשב"ג רשאי וכיון שכן אפי' כת"ק מצי אתיי' סתם מתניתין דמתניתין איירי באחר אבל באשתו חייב לפדותה ומאיזה הכרח פסק בהך כרשב"ג: ומהתימה על הרב נ"מ ז"ל דקנ"ו ע"א שתירץ כן קושיי' הלח"מ ז"ל מסברא דנפשיה כאילו היה דבר חדש ולא השגיח שהרב לח"מ ז"ל כתב תי' זה ודחאו מכח קושי' זו יע"ש ומ"מ לעיקר קו' הלח"מ ז"ל נר' דלא ק' מידי כפי מ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו לגיטין דמדלא קאמר רשב"ג אף בזה מפני תקון העולם משמע דרשב"ג הוא דאית ליה תקון העולם ות"ק לית ליה כלל וא"נ כמ"ש הר"ן ז"ל שם דבחד לישנא מתנייא כמו שיראה המעיין וא"כ ע"כ סתם מתני' כרשב"ג: ובהכי ניחא לי מ"ש התוס' בד"ה אין פודין כו' ארישא קאי ודבריהם סתומים ומצאתי בשיטה כ"י למוהר"י קורקוס שפי' דכוונתם לאפוקי דלא נימא דלא קאי אלא אסיפא אבל מודה הוא דפעם אחד צריך לפדותה אפי' ביתר מכדי דמיה אבל פעם שניה אינו רשאי לפדותה יותר מדמיה דא"כ מ"ט דרשב"ג מ"ש דבפעם א' יכול ופעם שניה אינו רשאי אי סובר דאשתו כגופו א"כ אפי' פ"ב נמי דהא אדם יכול לפדות את עצמו כמה פעמים ואם אין אשתו כגופו אפי' פ"א נמי לא לכך פירשו התוספ' ז"ל דפליג אף ארישא עכ"ל ואין דבריו נראין משום דא"כ הו"ל להתוספות למימר ארישא נמי פליג מדלא כתבו כן משמע דכונתם לומר דרשב"ג ארישא דמילתא דת"ק ולא אסיפא דקתני פעם שני רצה פודה רצה אינו פודה וצ"ע למה דאף אסיפא נמי משמע דקאי דת"ק קתני דפעם שני רצה פודה אפי' ביותר מדמי' ורשב"ג פליג וקתני דאינו רשאי ודברי הרב ח"ה ז"ל בזה הם דברים תמוהים לע"ד כמו שיראה המעיין ומה שתירץ הרב נת"מ הוא מגומגם קצת משום דאם הכרעתם מההיא סוגי' דגיטין לא הוה ליה למסתם דבריהם: אמנם כפי מ"ש אתי שפיר דברי התו' ז"ל דכונתם לומר דע"כ אין פודין דרשב"ג ארישא קאי דקתני פ"א פודה וקאמר רשב"ג אינו חייב אבל אסיפא דקתני רצה פודה כו' לא מצי קאי משום דאי קאי אסיפא ע"כ אין פודין דרשב"ג אינו רשאי קאמר וא"כ מאי פריך מרשב"ג ארשב"ג וכמ"ש לעיל כנ"ל ועיין בספר פרח מטה אהרן ח"ב סימן ח':
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>איש </b>
+<b> ואשה שהיו ביניהם שדוכין כו'.</b> כתב ה"ה וז"ל בפרק הנושא אמר רב גידל כו' וכתב רבינו שה"ה איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין וכ"ש הוא מדין האב כו' והוא תימה שהרי בירושלמי אמרו כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב והאב בדברים ואפי' נימא דתלמודא דידן פליג אירושלמי מ"מ לא היה לו לומר דכ"ש הוא מדין האב גם מ"ש דכן נתבאר מן הגמרא ונראה שכונתו היתה למ"ש פרק הנושא דפריך התם אר"ל מדתנן הנושא את האשה נזון את בתה מאי לאו כה"ג לא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל וכמ"ש מרן ז"ל נראה דאין ראיה כלל דאיכא למימר דמתניתין מיירי בכתב לה וכמ"ש בירושל' דגבי בעל בעינן כתב ואדרבא לישנא דתלמודא מוכח טפי לפ"ז דקאמר בשטרי פסיקתא דמשמע דבעינן כתיבה אלא דאפי' לא כתב לה בלשון חייב אני לך מהני מטעמא דרב גידל דאי באמירה בעלמא מהני למאי אצטריך לומר בשטרי פסיקתא ושטרי מאן דכר שמיה ובפשיטות הי"ל לומר לא כדרב גידל ומן האמור בזה אתה תחזה שמ"ש הגאונים והר"ן ז"ל ר"פ אע"פ דבירוש' קאמר דאפי' אחר נשואין קונה באמירה לאו דוקא אלא לאפוקי דלא בעינן קנין שלדעת הירוש' אפי' בשעת קדושין ונשואין כתב דוקא בעינן והנראה אצלי שרבינו וכל הפוסקים ז"ל דחו להא דירוש' מכח מאי דפריך התם לרב אשי דאמר לא נתנו ליכתב ממתניתין דהפקחין היו כותבין ולפירוש רבינו והרי"ף ורוב המפרשים היינו לומר דמדהזכיר כתיבה ש"מ בעינן כתיבה ואי ס"ל כהירושלמי דגבי בעל אינו מזכה אלא בכתב מאי קושיא הא גבי פקחין ודאי צריך כתיבה לכ"ע וכן נמי ממאי דפריך ממתניתין דאין כותבין שטרי אירוסין והוצרך לאוקומא בשטרי אירוסין ממש ואם איתא אמאי לא מוקי לה בשטרי פסיקתא דבעל ואשתו דהתם אינו קונה אלא כתיבה ומשום הכי אין כותבין אלא מדעת ב' אלא מבואר דס"ל לתלמודא דידן דאין חילוק בין אב לבתו בין איש לאשתו כנ"ל: גם מ"ש עוד ה"ה וז"ל ובדין הפוסק מעות לחתנו יתבאר בפ' זה שאם האשה פסקה על עצמה שהיא יושבת עד שתמצא מה שפסקה אלמא דקנה הבעל לא הבינותי דבריו שהרי אפי' נימא דלא קנה הבעל אפי"ה אמרינן שפיר דתשב עד שתלבין ראשה מאחר ששניהם הסכימו על כך וזה מבואר שהרי ליישב מתניתין דהפוסק לחתנו הוצרכו לאוקומא כשלא קדשו מיד לדעת רשב"ם או בנשואין ב' לדעת ר"ת הרי דאע"ג דלא קנה הבעל אפי"ה אמרינן דתשב עד שתלבין ראשה והיאך הביא ראיה ממנה ה"ה ז"ל לומר דקנה והנראה דס"ל לה"ה שלא כדעת התוספות דמתניתין דקתני תשב עד שתלבין ראשה היינו דוקא באופן דקנה בדברים כגון שקדשו מיד ובנשוא' משום דכיון דמן הדין קנה וחייב ליתן לו משום הכי תשב עד שתלבין ראשה דאדעתא דהכי נתרצה בדבר אבל אם הוא באופן דלא קנה לכ"ע לא אמרינן תשב עד שתלבין ראשה דכיון דלא עשו קנין ביניהם איכא למימר דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה ומצי למימר משטה הייתי בך ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרב נת"מ למ"ש רי"ו שדעת הרמ"ה כדעת רבינו דכל שלא היה לו מעות בשעת הפסיקה לא מהני הא דרב גידל והק' עליו שמדברי הרא"ש שהביא בשמו משמע איפכא שכ' שהרמ"ה תי' דהפוסק מעות לחתנו מיירי בשאין לו מעות לפרוע ואם היה דעתו כדעת רבינו טפי מהכי הוה ל"ל דאפי' יש לו מעות לפרוע אם לא היו לו אז בשעת הפסיקה לא קנה ובהכי הוה מתוקמא שפיר ההיא דהפוסק מעות לחתנו יע"ש ולפי מ"ש י"ל דס"ל להרמ"ה דמתניתין לא מצי מתוקמא בשלא היו לו מעות בשעת הפסיקה משום דכיון דלא קנה לא אמרינן בכי הא תשב עד שתלבין ראשה וכדעת ה"ה ז"ל: ואולם אכתי דברי ה"ה ז"ל קשים אצלי דמאי ראיה מההיא דהפוסק דהא איכא לאוקמא בשקנו מידו וכדאוקימנא לה למתניתין ר"פ הנושא וליכא למימר שכוונתו ממה שלא ביאר רבינו שם דבעי קנין דלהא לא הוצרכנו דודאי כיון שרבינו ז"ל סובר דאפי' בבעל קנה בדברים ומש"ה לא כתב דבעי קנין אבל אעיקר דינא דרבי' מאי ראיה מההיא מתניתין דהפוסק מעות לחתנו וצ"ע:
+
+Halakhah 14
+
+<b>במה </b>
+<b> ד"א כשפסק כו' ובנשואין ראשונים כו'.</b> כ"כ התוספות פ"ק דקדושין ד"ט ע"ב ד"ה הן הן דברים כו' והן דברי הירוש' הביאוהו הרי"ף והתוספות ז"ל פ' שני דייני גזירות וכתב הריב"ש בתשובה סימן שמ"ה שאפשר שלא חלקו בין נשואין ראשונים לשניים אלא דוקא באב הפוסק ע"י בנו ובתו שעל זה נזכר בירושלמי אבל חתן עצמו הפוסק לאשתו אפי' בנישואין ב' ודקדק כן מדברי רבינו שבדין י"ג כתב איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין וא"ל כמה את מכנסת לי כו' ואמרה לו כמה אתה נותן לי כו' וכן האב שפסק ע"י בנו ובתו כו' ובדין י"ד כתב בד"א דפסק האב לבתו כו' ובנשואין א' כו' ומדלא כתב סתמא בד"א בנשואין ראשונים דאז הוה קאי אתרי בבי דלעיל מיניה בפסיקת האיש והאשה ובפסיקת האב לבנו ולבתו והוצרך לפרש בד"א דפסק האב משמע שדעתו דחתן הפוסק לעצמו אפי' בנישואין שניים אלו דבריו יע"ש וראיתי להרב נת"מ ז"ל דצ"ג ע"ד שתמה עליו דאיך כ' דעל זה נזכר בירוש' אדרבא דברי הירושלמי אינו אלא בחתן הפוסק לעצמו דהכי איתא התם תנן הפקחין היו כותבין ע"מ שאזון את בתך כו' ותני עלה ובלבד מן הנישואין א' כו' והא מתניתין בחתן הפוסק לעצמו מיירי כדקתני ע"מ שאזון את בתך ואעפ"כ העמידוה בנשואין א' דוקא יע"ש שהניחו בצ"ע ובאמת שהדבר מתמיהא על הריב"ש ז"ל איך הביא ראיה לסתור מהירוש' והנראה ודאי שמ"ש הריב"ש שעל זה נזכר בירוש' לא היתה כונתו אלא עמ"ש בירושלמי בפרק אע"פ ששם הובא הא דתני עלה ובלבד מן הנישואין הא' אדינא דאב הפוסק לבנו ולבתו כאשר יראה הרואה ומ"מ אכתי צריכין אנו למודעי מה יענה למ"ש בירושלמי גבי ההיא דהפקחין דאפי' בחתן הפוסק לעצמו בעינן נישואין א' ונראה לע"ד דע"כ לא כתב הריב"ש דבחתן הפוסק לאשתו אפי' בנשואין ב' מהני אלא דוקא בפוסק מתנה לעצמה משום חביבותא דאית ליה בגוה גמר ומקני לה וכנדון שלו וכן נמי מה שדקדק מדברי רבינו נמי בכה"ג מיירי כמ"ש ואמר לה כמה את מכנסת לי כו' כמה אתה נותן לי כו' וכך מדוקדקים דברי מרן כ"מ יע"ש אמנם בחתן המחייב לזון את בת אשתו אזיל ומודה הריב"ש ז"ל דבנשואין ב' לא מהני דכל כי האי ודאי לא אמרינן דמשום חביבותא דידה גמר ומשעבד נפשיה לזון את בתה אלא דוקא בנשואין א' דאיכא רוב שמחה טפי ובהדרגות חתן המתחייב לבתו הדר דינא כדין האב הפוסק לבנו זה הנראה אצלי אמת ויציב בדעת הריב"ש ומכלל האמור אתה תחזה שמ"ש הרב בית שמואל סי' נ"א ס"ק להביא ראיה לדינו של הריב"ש ממתניתין דפרק הנושא אשה לזון את בתה דמשמע התם דבאלמון שנשא אלמנה מיירי כדקתני מתו בנותיהן נזונות כו' יע"ש לא דק כלל שהרי בירושלמי אוקמוה להו בנשואין ראשונים ומה שדקדק ממתניתין ליתא כלל דבנותיהן דקתני מתניתין בבנות שהיו לו ממנה קאמר וזה פשוט: ועוד נראה שיש להכריח דינו של הריב"ש ז"ל דבחתן הפוסק לאשתו אפי' נשואין ב' מהני מההיא דפרכינן בפרק הנושא לרב אשי דאמר לא ניתנו ליכתב ממתניתין דקתני והיא ניזונית מנכסים משועבדים ומשנינן דהתם בשקנו מידו ופרכינן ומאי פסק' ומשני איהי דהוה בשעת קנין מהני לה קנין בנות דלא הוה בשעת קנין לא מהני בתו קנין וסדר פריך מי לא עסקינן דהואי בשעת קנין וה"ד כגון דגירשה והדרה ופרש"י וז"ל כגון דגירשה והחזירה וכתב לה תנאים הללו ואפי' הכי תנן סתמא בנותיהן ניזונות מבני חרי כו' יע"ש: והשתא קשה טובא דלפי מ"ש הירוש' דמתני' דהפקחין מיירי דוקא בנשואין ראשונים אבל בב' אינו קונה בדברים עד שקנו מידו אם כן מאי האי דפריך למאי דמוקי לה בשקנו מידו מאי פסקה ומי לא עסקינן דהואי בשעת קנין כגון דגירשה כו' דמשמע בהדיא דאי מוקמינן למתניתין בשלא קנו מידו אתיא מתני' סתמא אפילו בגירשה והחזירה והלא כל שגירשה והחזירה הו"ל נשואין ב' ולכ"ע לא מהני עד דאיכא קנין אלא ודאי משמע דתלמודא דידן פליג אירוש' וס"ל דאפי' בנשואין ב' מהני ומ"מ גבי האב הפוסק לבנו פסק רבינו כהירוש' משום דבהא לא אשכחן דפליג תלמודא דידן על הירושלמי דאיכא למימר דדוקא בחתן הפוסק הוא דס"ל לתלמודא דידן דאין לחלק אבל באב הפוסק מודה דדוקא בנשואין א' ומה מאד מדוקדקין דברי רבינו ז"ל שבדין הנושא את האשה לזון את בתה כתב בסתם ולא חילק בין נשואין ראשונים לב' כמו שחלקו בירוש' ולומר שסמך עמ"ש באב הפוסק לבנו זה דוחק כי מאחר שהירוש' הוצרכו לאשמועי' לה נמי בדין הנושא את האשה משמע דחדא מחברתא לא נפיק משום דהוה מצינן לומר דפסיקת חתן אלימא טפי א"כ ה"נ הי"ל לרבינו להביא דין זה נמי גבי הנושא את האשה לזון את בתה ואולם כפי מ"ש דבריו ז"ל מצודקים דבההיא ודאי לא פסקינן כהירושלמי משום דתלמודא דידן פליג עלה כמ"ש וכבר עלה על דעתי ליישב ולומר דתלמודא דידן לא פליג אירושלמי דע"כ לא אמרו בירושלמי דבנשואין ב' בעינן קנין אלא דוקא באלמון שנשא אלמנה אבל במחזיר אשתו ראשונה חשיבא טפי כנשואין ראשונים ע"ד מה שאמרו נתגרשה קא אמרת נתגרשה חזרה לחיבתה הראשונ' ומ"מ זה דוחק דאם כן נ"מ לענין דינא גבי האב הפוסק לבנו דאם הוא בנשואין ב' כגון שגירש' והחזיר' קני באמירה וכל כי האי לא לישתמיט לשום א' מהפוסקים לומר כן ותו דכיון דטעמא דמילתא משום דאיכא רוב שמחה טפי ומש"ה גמר ומקני בדבורא בעלמא במחזיר גרושתו מיסתברא ודאי דלא חשיבא שמחה טפי מאלמון שנשא אלמנה כיון דאגידא ביה מעיקרו ולבו גס בה וזכר לדבר קרא כדכתיב כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ושמח את אשתו דדרשינן מינה חדשה שהיא חדשה לו ואפי' אלמנה פרט למחזיר גרושתו יע"ש:<br><b> עוד </b> כתב הרב הנז' שמדברי התוס' והרא"ש נראה שיש להוכיח הפך דברי הריב"ש שמה שהקש' עלה דהך מילתא דרב גידל ממתני' דהפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל כו' ואמאי כיון שקונה הוא באמיר' יוציא ממנו בב"ד מה שפסק ותי' דמיירי בנשואין ב' דלא קנו באמירה ואם כדברי הריב"ש אכתי לא מתרצה בהכי ברייתא דקתני התם לא נחלקו על הפוסק לחתנו כו' על מה נחלקו על אשה שפסקה לעצמ' כו' אדמון אומר כסבור אני כו' ואם איתא דאפילו בנשואין ב' כשפסקה היא לעצמה קנה הבעל באמירה איך שייך לומר כסבורה אני כו' כיון שהיא חייבת לפרוע ויכול להוציא ממנה בב"ד מה שפסקה לו אלא עכ"ל דאף לגבי דידה בנשואין ב' לא קנה אלו דבריו יעיין שם: ולע"ד נראה שיש ליישב כי הנה התוס' ז"ל פ"ב דייני גזירות ד"ה תשב תי' לקו' הלזו דמתניתין מיירי בשאין לו לאב לפרוע וחזרו והקשו על זה דלא משמע לרבי' לפרש בשאין לו לאב מדבעי למימר בגמרא דכופין לאב ותי' כתי' ר"ת דמתני' מיירי בנשואין ב' יע"ש וא"כ איכא למימר שפיר דאברייתא ל"ק להו מידי משום דבפשיטות איכא לאוקמא בשאין לה ליתן מה שפסק' אמנם אמתני' קשיא להו שפיר דמשמע התם בגמ' דמתניתין מיירי כשיש לו מדבעי למימר כופין דס"ל דאמתני' קאי וכמ"ש בד"ה הפוסק ואהא הוצרכו לאוקמא בנשואין ב' ולעולם דהתוס' והרא"ש ז"ל ס"ל דגבי דידה אפילו בנשואין ב' מהני כמ"ש הריב"ש והדבר מוכרח מתלמודא דידן כמ"ש לעיל גם מ"ש עוד הרב הנז' ז"ל דכן מבואר מדברי המרדכי פ' נערה דמ"ז ע"א אההיא דכתב לה פירות כסות וכלים שכתב וז"ל ה"ה באמיר' בעלמא ורש"י ז"ל פי' דהא דנקט כתב משום דבירוש' מחלק בין נישואין ראשונים לב' מש"ה נקט מילתא פסיקתא ע"כ וההיא בכתב הבעל לאשתו מיירי ועכ"ז כתב דמילתא פסיקתא קתני ואפילו בנשואין ב' דלא קנו באמירה הפך דעת הריב"ש יע"ש אחר המחיל' שותיה דמר לא ידענא שהרי ההיא דכתב לה מבואר הוא דבאב הפוסק לבנו מיירי וכמו שכתב רש"י ז"ל וז"ל פסק לה האב בנדונייתא שתכניס לבעלה יע"ש והדבר מוכרח מעצמו סוף דבר בהא סלקינן שדינו של הריב"ש יתד הוא שלא תמוט ויש לו סמוכה מתלמודא דידן וכמ"ש לעיל וכן ראוי להורות הלכה למעשה ודלא כהרב נ"מ כנ"ל עוד ראיתי להרב הנזכר ז"ל שנסתפק בכונת הירושלמי הללו אי בעינן דוקא שיהא נשואין ראשונים דידיה שתהיה אשתו ראשונה וגם ראשונים דידה שיהיה בעלה הראשון כמ"ש בירוש' עלה ודכוות' המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו והתם ודאי נישואין אי דידיה ודידה בעינן א"ד לא בעינן הני נישואין ראשונים אלא לגבי פוסק וכל דלגבי פוסק הו"ל נישואין ראשונים אף דלגבי דידה הו"ל נישואין ב' גמר ומקנה את"ד ע"ש ובעיני יפלא מה מקום להסתפק בזה שהרי בההיא דהפקחין דקתני עלה ובלבד מן הנישואין הראשונים קאמר עלה ודכוותא המשיא אשה לבנו כו' וגבי פקחין מבואר הוא דלא בעינן שיהיו נשואין ראשונים דידיה ודידה שהרי בפוסק לזון את בתה מיירי דהיינו אלמנה וא"כ עכ"ל דדכוותא המשיא אשה לבנו דקאמר עלה בירושלמי לא בעינן דומיא דהתם ממש דהכא עיקרא דמילתא תליא גבי פוסק ואם כן ה"נ גבי האב הפוסק לבנו נמי דינא הכי וכן ראיתי להרב בית שמואל ז"ל סימן הנז' ס"ק שכתב כן בפשיטות יע"ש והוא פשוט: כתב הריב"ש סימן הנז' דהא דרב גידל ה"ה בשע' נשואין אע"פ שקדשה כבר דההיא שעתא הוי גמר החיתון ואיכא איקרוב' טפי דרב גידל נקט קידושין לחוד לרבותא כו' יע"ש וכן נראה דעת התוס' ז"ל פרק נערה דמ"ז ד"ה כתב לה וז"ל ואע"ג דבפ' הנושא קאמר גבי כמה אתה נותן לבנך כו' דאיירי באירוסין בההיא הנאה דמחתנו אהדדי י"ל דה"פ בההיא הנאה שיבואו לידי חיתון נשואין לבסוף גמרי ומקני אף בשעת אירוסין ע"כ הרי משמע דבשעת נישואין איכא איקרובי טפי משעת קידושין וכן ראיתי למוהר"ב ז"ל בליקוטיו ר"פ אע"פ וז"ל כתב הרא"ש יש מן הגאונים שכתבו שאין התוספות צריך קנין דכי היכי דקי"ל דאיתא לדרב גידל בשעת קדושין ה"ה בשעת נשואין מה"ט גופה ובירושלמי אמרו דאפילו אחר הנשואין הוא קונה באמירה ופירש הטעם שרוצה הוא ליתן במה שלא תחוזר בה עכ"ד וכן נרא' דעת רש"י שם במ"ק ע"ש וכתב הרב נת"מ ז"ל דצ"ח ע"ג שמדברי המרדכי ז"ל נראה שחולק על זה ממ"ש בפרק הנושא גבי ההיא דמשה בר מצרי דפריך והא ערב דכתובה לא משתעבד ומשני קבלן הוה אבל מה"ט דכמה אתה נותן כו' לא פריך מידי וז"ל דלא קבל עליו מקמי קדושין אבל מקמי נשואין לא רצתה לינשא עד שנעש' אביו ערב ע"כ הרי שאע"פ שבשעת נשואין נעשה אביו ערב אפי' הכי לא מהני כיון שלא קבל עליו קודם קדושין שאין לומר שכונת המרדכי לומר שלא היה בשעת נישואין שא"כ למה הוצרך לומר שלא קבל עליו קודם קדושין אפילו ת"ל דעדיין לא קדש כיון שלא היה בשעת נשואין וקדושין את"ד וכן ראיתי להד"מ ז"ל שכתב שהמרדכי חולק אהריב"ש ז"ל ואולם ק"ל לפ"ז ממ"ש המרדכי פ' נערה גבי ההיא דכתב לה פירות ה"ה אם לא כתב דהן הן הדברים הנקנים באמירה וכ"ש כו' כ' והשתא אי ס"ל להמרדכי דבשעת נישואין לא מהני הא דרב גידל בפשיטות הי"ל לומר דדוקא כתב כיון דברייתא מיירי בכתב מן הנישואין כמ"ש סמוך ונראה משם ר"ת וליכא למימר דלפרש"י ז"ל דמפרש לה בכותב מן האירוסין הוא דק"ל דכל כי האי הי"ל לפרש ולהקשות לפי' רש"י ולא למסתם סתומי בתחילת דבריו ולהביא אח"כ פלוגתא דרש"י ודר"ת כאלו אינו תלוי במחלוקת זה כלל ולכן נראה שאף דעת המרדכי כדעת הריב"ש ז"ל ומ"ש בההיא דמשה בר עצרי מיירי בשלא היה בשעת נישואין אלא קודם נשואין וכמ"ש הרב נת"מ ומה שהוצרך לומר שלא קבל עליו קודם קדושין ולא כתב דאפילו קבל קודם קידושין כיון שלא היה בשעת קידושין הוא משום דהמרדכי ז"ל נראה דלא סבירא לי' כסברת רשב"ם ז"ל שכתב דבעינן עמדו וקדשו מיד וכדמשמע ממ"ש בראש דבריו שאחר שכתב תי' רשב"ם דמתניתין דהפוסק לחתנו מיירי כשלא קדש מיד כתב ונראה לי ולרבינו ברוך די"ל דהתם דלא קנה כו' מיירי בשאין לו מה ליתן כו' יע"ש אלא דס"ל להמרדכי דאפי' להחולקים על רשב"ם ז"ל וס"ל דאפילו קדש אח"כ מהני היינו דוקא בשהתנה קודם קדושין דהתם ודאי איכא למימר דאדעתא דהכי קדש כיון שכבר גלה דעתו מקודם משא"כ בשקדשה בלתי תנאי ואחר קדושין וקודם שעת נשואין התנו ביניהם דהתם ודאי כל שלא התנו כן בשעת נשואין לא מהני שהרי רגלים לדבר דמתרצה הוא אפי' בלא מוהר ומתן מדלא התנה כן בשעת קידושין והילכך כל שלא התנה כן בשעת נשואין איכא למימר דלא איכפת ליה כנ"ל ודו"ק:
+
+Chapter 24
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>אמרה </b>
+<b> לו אשתו שזנתה.</b> עיין מה שכתבתי באורך פ"ט מהלכות אלו הלכה ט"ו:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8691398e957ccd58f57dd677a2f7fbd68bcdcc78
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,995 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Marriage
+שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Marriage
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות אישות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>האשה </b>
+<b> נקנית בכסף כו'.</b> בפ"ק דקדושין דף ד' אמרינן ותנא מייתי לה מהכא דתניא כי יקח כו' אין קיחה אלא בכסף כו' והלא דין הוא ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה כו' והק' הרשב"א ז"ל שם בחידושיו וז"ל הקשה הרמב"ן נר"ו והא לאו משום קולא דביאה הוא אלא משום שאין קנינה לשם אישות כו' יע"ש ויש לי לדקדק הא קיימא לן דפירכא דלא שייכא חשיבא פירכא כמ"ש התוס' בפ' החובל דפ"ח ע"א ד"ה שכן אינה במילה ובזבחים דף ה' ע"ב והביאו ראיה מהא דפריך לקמן בקידושין מה לכסף שכן פודין בו הקדשות כו' יע"ש ואיברא ודאי דהיינו יכולים לומר דאף על גב דפירכא דלא שייכא עבדינן מ"מ ק"ו דלא שייך לא עבדינן האמנם ראיתי להרב גו"ה ז"ל כלל ת"ס דע"ט בע"ב שהק' אסוגיא דפר' החובל וז"ל אמנם קשה דאשה תיתי לפיסולא ק"ו מעבד ומה עבד שראוי למילה פסול לעדות אשה שאינה ראויה למילה לא כ"ש כו' ואין לומר דהוי ק"ו דלא שייך דהא עביד פירכא אף על גב דלא שייכא ושמא לעשות פירכא עבדינן אף על גב דלא שייכא אבל ילפותא לא עבדינן אמנם מצינו דעביד ילפותא דלא שייכא בקידושין ד"ה גבי מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ביאה תוכיח א"ד יע"ש וכ"כ בסי' תע"ה דפ"ד דעבדינן יוכיח אפילו היכא דלא שייך ועל פי זה הק' למ"ש התוס' פ' החובל ד"ה הנזכר וז"ל וי"מ מה לאשה שכן אינה מצווה למול את בנה וליתא דאם כן מאי קאמר קטן יוכיח פירוש שאינו מוליד ואיכא למידק דאמאי סתרו פי' י"מ מכח ק"ו זו הא כיון דניחא להו פירו' דפירכא דלא שייך פירכא היא ה"נ נימא לדידהו דשפיר קאמר קטן יוכיח אף ע"ג דלא שייך וליכא למימר דיוכיח לקיים הק"ו לא עבדינן מיוכיח דלא שייך דאין דנין אפשר משא"א דבקידושין קאמר ביאה תוכיח אף ע"ג דלא שייך יע"ש ולכאורה מ"ש דעבדינן יוכיח דלא שייך נראה דסותר לברייתא דלקמן דקאמר אמה העבריה יוכיח שנקנית בכסף ואינה נקנית בביאה מה לאמה העבריה שכן אין קנינה לשם אישות ופרש"י הילכך דלא שייכא ביה ביאה והשתא לפי דברי הרב ז"ל אף על גב דלא שייך עבדינן יוכיח ומאי פריך מה לאמה כו'. ואולם הא ודאי בורכא איהו דמ"ש הרב ז"ל דעבדינן יוכיח אפי' היכא דלא שייך היינו דוקא היכא דמה שאנו באים ללמוד ממנו שייך שפיר ביוכיח כמו ההיא דקטן שאנו באים ללמוד דעבד פסול לעדות מק"ו דאשה וכי פרכינן מה לאשה שאינה במילה שייך שפיר לומר קטן יוכיח דפסול לעדות אף על גב דאינו במילה שהרי לענין עדות שייך שפיר ואפ"ה פסול ופירכא דמילה אף על גב דלא שייך עבדינן וכן נמי ההיא דלקמן דבעי למילף דחופה קונה מק"ו דכסף קאמר שפיר ביאה יוכיח דאף דאין פודין בו הקדשות קונה משום דמה שאנו באים ללמוד לענין שתהא קונה בו שייך שפיר ביאה והילכך אף ע"ג דפירכא דאין פודין בו הקדשות לא שייך ילפינן שפיר מיניה לענין קנין דשייך משא"כ הכא בברייתא דבעי למילף שלא תהא ביאה קונה מאמה העבריה שאינה נקנית בביאה אז ודאי דלא עבדינן יוכיח לאותו דבר עצמו ולמילף שאין ביאה קונה כיון דאמה העבריה מה שאינה קונה הוא משום דלא שייך ואי הוה שייך ביה ביאה ה"נ דהיתה קונה וזה ברור. ואולם עיקר קוש' ז"ל בדברי התוס' דכיון דפירכא דלא שייכא חשיב פירכא ה"נ עבדינן יוכיח לא אדע שכול מאי קאמר הא אדרבא היא הנותנת דכיון דאמרינן דפירכא דלא שייכא חשיב צד קולא או צד חומרא מאי דלא שייך ביה למיחשב' פירכא אם כן משום הכי הוא דק"ל שפיר דמאי קאמר קטן יוכיח דפסול לעדות למילף מיני' לעבד הא קטן נמי אינו במילה ואע"ג דלא שייך חשיבא גריעותא כי היכי דעבדינן פירכא מיניה ומש"ה פסול לעדות אבל בעבד דמצווה למול את בנו מנ"ל גם מה שהביא ראיה הרב ז"ל דעבדינן יוכיח דלא שייך מהא דקאמר ביאה יוכיח נראה דאין ראיה כלל דהתם כלפי מאי דקאמר מה לכסף שכן פודין בו הקדשות תאמר בחופה שאין פודין בו דעביד פירכא ממאי דלא שייך קאמר שפיר ביאה יוכיח דאין פודין בו הקדשות וקונה אף אני אביא חופה דהשתא ליכא למימר דמה שאין פודין בו הוא משום דלא שייך דהא חופה נמי לא שייך ביה פדיון וכן מצאתי להרב החידושין ז"ל שכ"כ בהדיא ועל פי האמור תורה יוצאה דאע"ג דפירכא דלא שייכא עבדינן לסתור הק"ו אפ"ה ק"ו דלא שייך לא עבדי' ובהכי נתיישבו דברי הרשב"א ז"ל שכתבנו ושלא כדעת מהרש"א ז"ל ועיין בהרב ח"ה ז"ל מ"ש לקמן בקידושין בד"ה פירכא דלא שייכא לא עבדינן ולא דק בלישניה שהרי מבואר הוא דפירכא דלא שייכא עבדינן כמ"ש התוספות ודוק:<br><b> ושוב </b> מצאתי להרא"ם ז"ל פרש' משפטים ד"ה יכול העברי יוצא בראשי אברים כו' שהק' וז"ל וא"ת ל"ל היקשא בלא היקשא נמי מהי תיתי לומר שהע"ע יוצא בראשי אברים אי מק"ו דעבד כנעני כדלעיל אדרבא נילף ק"ו מאמה העבריה ומה אמה העבריה שיוצאה בסימנים ע"ע שאינו יוצא בסימנין לא כ"ש כו' א"נ י"ל כיון דסימנין לא שייכי בע"ע כדלעיל אין זה ק"ו ע"כ הרי בהדיא דס"ל להרא"ם ז"ל דק"ו דלא שייך לא עבדינן היפך דעת מהרש"א ז"ל ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה ודרך אגב הוקשה אצלי בתי' ב' של הרא"ם ז"ל דאכתי תיקשי ליה דתיתי בק"ו מאמה העבריה ומה אמה העבריה שיוצאה במיתת האדון אינה יוצאה בראשי אברים ע"ע שאינו יוצא במיתת האדון לא כ"ש דהוי ק"ו שפיר דשייך וצ"ע:
+<b>ובביאה </b>
+<b> ובשטר מן התורה כו'.</b> פ"ק דקידושין דף ד' ע"ב אמרינן ובעלה מלמד שנקנית בביאה כו' והתוס' שם ד"ה ובעלה הק' וז"ל וא"ת ונילף מג"ש דנקנית בביאה כדאמרי' בריש הבע"י כו' וי"ל דאי לא כתיב ובעלה עיקר ביאה לא הוי גמרינן מקיחה דעריות כיון דקיחה דהתם לא משתעי בקנין כלל אבל לחשב העראה כגמר ביאה גמרינן שפיר ע"כ והר"ב עצמות יוסף שם הקשה דכיון דלאו לענין קנין אתמר הכי למאי אהני ג"ש והתוס' ז"ל כתבו בפ' הבע"י דהוי ג"ש מופנה ותי' דמהני ג"ש לענין שתהא העראה גומרת בה אחר כסף כנשואה בחנק ולא כארוסה בסקילה אמנם השתא דאית בה ביאה וכתובה בתורה ילפינן שפיר העראה לענין קנין אלו דבריו ז"ל וק' לי טובא לפי דבריו דאיך אפשר לומר דאי לא כתיב ובעלה הוה מוקמינן לג"ש דקיחה קיחה מעריות לענין שתהא העראה גומרת בה דא"כ ג"ש ל"ל תיתי מק"ו מיבמה ומה יבמה שאינה נקנית בכסף העראה גומרת בה אשה שנקנית בכסף אינו דין שגומרת בהעראה דהשתא ליכא למיפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת שאף זו זקוקה ועומדת ודכותא נמי נראה דק"ל לפירוש הרי"ף ז"ל שם בפרק הבע"י דג"ש דקיחה קיחה אינו אלא לענין העראה דלבתר קדושין ולהחשיבה כנשואה שתהא העראה גומרת בה אבל תחלת קנין לא מהני בהעראה דא"כ ל"ל ג"ש תיתי בק"ו ולהא ודאי היינו יכולים לומר דכיון דקיי"ל כרבנן דר"ט דאמרינן דיו אפי' היכא דמיפרך ק"ו איכא למימר מק"ו לא אתיא דאיכ' למימר דיו אסוף דינא מה כסף אינו גומר אף העראה אינה גומרת ואף על גב דאי אמרינן דיו לא מהני ולא מידי ק"ו דאי לענין גמר הא אמרינן שאינו גומר ואי לענין תחילת קנין הא ס"ל להרי"ף ז"ל דהעראה אינה קונה מטעמא דדעתו של אדם לגמר ביאה וכ"ק נמי למ"ש התוס' אי לא כתיב ובעלה תחילת קנין ליכא למילף מק"ו ונמצא דמיפרך ק"ו אפי"ה אמרינן דיו דקיי"ל כרבנן דר"ט ולר"ט דס"ל דלא אמרינן דיו איכא למימר דס"ל דמג"ש דקיחה קיחה דעריות נפקא לן עיקר ביאה באשה ולא ס"ל כהך ברייתא דנפ"ל מקרא דובעלה ולר"ט ובעלה אצטריך למעוטי אמה העבריה כדאמרי' לקמן אליבא דר"י כך הי' נראה ליישב דבריהם ז"ל:<br><b> האמנם </b> הדבר הקשה למ"ש הר"ן ז"ל לקמן גבי בעיא דתחלת ביאה קונה וז"ל דאע"ג דלא אשכחן בהדיא דביאה גומרת סברא הוא דכיון דחופה לא קניא אלא מפני שהוא צורך ביאה כ"ש ביאה עצמה שקונה ועוד נר"ל שיש ללמוד כן מדין ק"ו ומה יבמה שאין כסף קונה בה ביאה גומרת בה זו שכסף קונה בה אינו דין שביאה גומרת וליכא למיפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת שאף זו זקוקה ועומדת א"ד יע"ש וכ"כ הרשב"א ז"ל שם גבי בעיא דביאה אירוסין עושה כו' יע"ש והדבר תמוה דכיון דקי"ל כרבנן דר"ט דאמרינן דיו היכי אתיא בק"ו הא איכא למימר דיו אסוף דינא מה כסף קונה ואינו גומר אף ביאה קונה ואינה גומרת ואולם אשכחנא לה פתרי לקו' הלזו עם מה שמצאתי להרשב"א ז"ל בשיטה כ"י למס' סוטה פ' כשם דף כ"ט גבי ההיא דאמרינן התם ככר שני שפסול בחולין אינו די שיעשה שלישי וז"ל פירש רש"י ז"ל ודיו ליכא למימר דא"כ בטיל לי' ק"ו דהא שני בתרומה מקרא משתמע בחולין וקי"ל היכא דמפריך ק"ו לא אמרינן דיו וא"ת תינח מאן דאית ליה הך סברא אלא למ"ד אמרינן דיו אע"ג דמפריך ק"ו מאי איכא למימר וי"ל דאינהו ס"ל כר"ט כו' א"נ לא אמרינן אלא היכא דאיכא קצת חידוש בק"ו כמו גבי קרן ברשות הניזק בפ' כיצד הרגל דקאמרי רבנן דיו ואינו משלם אלא חצי נזק דהתם איכא קצת חידוש בק"ו דקרן דכתיב בקרא מסתמא בר"ה איירי שדרך שוורים לילך בו מדלא כתיב ביה בשדה אחר כדכתיב גבי שן ורגל ואהני ק"ו לחיובי אף ברשות הניזק כו' אבל אם נאמר דיו שיהא שני פסול בתרומה כמו בחולין לא אהני ק"ו מידי דקרא דוכל הבשר איירי בתרומה כמו בחולין א"ד יע"ש ועיין בהרב עצמות יוסף ז"ל לקמן גבי ההיא דחופה קונה שהביא לשון רש"י ז"ל הלזו והניחו בצ"ע וא"כ אף אנו נאמר שאף דעת הר"ן ז"ל כן כא"נ שכתב הרשב"א והיינו דקאמר דביאה גומרת מק"ו דיבמה דליכא למימר דיו אסוף דינא מה כסף קונה ואינה גומר אף ביאה כן דא"כ לא אהני ק"ו מידי דלענין דביאה קונה בהדייא נפ"ל מקרא כדכתיב ובעלה: וע"פ האמור יש ליישב ג"כ מה שהקשה הרב עצמות יוסף ז"ל לקמן לדעת ר"ח ז"ל שפסק הלכה כר"ה דחופה קונה דכיון דהך ק"ו דר"ה פירכא הוא ואית לנו לומר דיו אסוף דינא כמ"ש התוס' שם ואין שום התיישבות לדעת ר"ה אלא דאית ליה סברת ר"ט דהיכא דמיפרך ק"ו לא אמרי' דיו ואנן קי"ל כרבנן דאפי' בחצר הניזק משלם חצי נזק נמשך דלית הלכתא כר"ה יעיין שם שהניחו בצ"ע: אכן כפי מ"ש יש לומר דר"ח ס"ל כא"נ שכתב הרשב"א ז"ל דהיכא דלא אהני ק"ו מידי אפי' רבנן מודו דלא אמרינן דיו וא"כ ה"נ אם נאמר דיו למ"ה ומה חופה אינה גומרת אחר כסף אף כו' א"כ לא אהני ק"ו מידי כנ"ל ובר מן דין כפי מ"ש הרב ז"ל לעיל בד"ה ספר כורתה אמה שהק' התוס' שם דתהא אמה העבריה יוצא' בחליצה מק"ו דיבמה הקשה הרב ז"ל דמאי ק"ו הא כיון דחליצה ביבמה אינה מוציאה אלא אחר שהביא' סימנים איכא למימר דיו למ"ה כו' וכי היכי דחליצה דיבמה אינה אלא אחר שהביא' סימנים כמו כן באמה וכיון שכבר יוצאה בסימנים תו אין צריך חליצה ואע"ג דמיפרך ק"ו הא קי"ל דאמרינן דיו ותירץ וז"ל נראה דאע"ג דרבנן ס"ל דאפי' היכא דמיפרך ק"ו אמרינן דיו ה"ד היכא דהדיו אינו מבטל הדין לגמרי אלא מניח הדבר כמו שהיה כי ההיא דקרן ברשות הניזק אבל אי בק"ו אמרינן דיו מבטלין הילפותא לגמרי ולא ישאר לנו דין כלל דכיון דיוצאה בסימנים מה צריך לחליצה ולכך לא אמרינן דיו אפי' אליבא דרבנן זה נראה לכאורה אבל ראיתי להתוס' ז"ל לקמן בד"ה חופה שהק' כיוצא בק"ו זו והתם הדיו מבטל הילפותא כו' יע"ש וא"כ לדעת ר"ח דס"ל דהלכה כר"ה מקום יש בראש לומר דס"ל דהא דר"ה אתייא כרבנן דר"ט דכיון שהדיו מבטל הילפותא לגמרי דאם נאמר מה להלן אחר כסף אף קנין אחר כסף א"כ לא ישאר לנו דיו כלל כיון שכבר היא קנויה בכסף ראשון לא אמרינן דיו אפי' לרבנן ומהתימה על הרב ז"ל איך לא השגיח בזה ליישב דברי ר"ח ואיך שיהיה דברי הר"ן ז"ל מתיישבים ע"פ דברי הרשב"א ז"ל שכתבנו: האמנם הא ק"ל טובא לדעת הר"ן ז"ל דאם כן נ"ל ג"ש דקיחה קיחה לאשמועינן דהעראה גומרת באשה הא העראה נמי תיתי בק"ו מיבמה דמה יבמה שאין כסף קונה בו העראה גומרת בו זה שכסף קונה בה אינו דין שגומרת בהערא' וליכא למימר דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא דהא אכתי ק' למאי דבעי התם בפ' הבע"י אשה לבעלה מנין שהעראה גומרת בו דמדלא קא בעי אלא לענין העראה מבואר דגמר ביא' פשיטא ליה דגומרת והשתא לדעת הר"ן ז"ל דביאה גומרת מק"ו דיבמה א"כ כי היכא דפשיטא ליה דביאה גומרת מק"ו מינה תפשוט נמי לענין העראה דגומרת מק"ו דיבמה וצ"ע כעת:<br><b> ומ"מ </b> לדברי התוס' שלפנינו ניתן ליאמר מה שכתבנו לעיל דאי לאו קרא דובעלה הוה מוקמינן לג"ש דקיחה קיחה דעריות לענין גמר ולא אתיא מק"ו דיבמה משום דאיכא למימר דיו מה כסף אינו גומר אף העראה אינה גומרת ואף על גב דכפי זה לא אהני ק"ו מידי אפי' הכי סבירא ליה להתוס' דאמרינן דיו כמו שמבואר מדבריהם בד"ה חופה ואף גם זאת חזי הוי' דאיכא למשדי נרגא ממה שראיתי להרב עצמות יוסף ז"ל לקמן בד"ה חופה שכתב אמה שהק' התוס' שם לדידן דקי"ל חופה אינה קונ' דיהא כסף גומר מק"ו דחופה ומה חופה שאינה קונה גומרת כסף שקונה אינו דין שגומר כו' וז"ל וקשה דלדידן דקי"ל כרבנן דר"ט דאמרינן דיו אפי' היכא דמיפרך ק"ו א"כ האי ק"ו פירכא איהו דאיכא למימר דיו שיהא אחר כסף ככסף לחודיה מה כסף לחודיה קונה ואינו גומר אף אחר כסף קונה ואינו גומר ותירץ דיש לחלק בין הענינים דהא דאמרינן דיו ה"ד כשנתקיים הק"ו קצת בהא שאנו באים ללמוד ממנו דומיא דההיא דקרן בר"ה דאמרינן דיו שיהיה הקרן בר"ה ולא נלמוד אלא מחצית הלמוד דהיינו חצי נזק אבל הכא שהק"ו הוא לענין גמר כדאמרי' כסף שקונה אינו דין שגומר אי אמרינן דיו שיהא ככסף ולא יהא אלא קונה לא נשאר לנו שום למידה בענין הק"ו דקניה וגמר הם ב' דברים נפרדים אלו תורף דבריו וא"כ ה"נ דכוותא אם נאמר דיו מה כסף אינו גומר אף מרת לא נשאר לנו שום למוד בענין הק"ו כלל והמעיין יראה דכ"ש הוא מההיא דחופה וכיון שכן הדק"ל דלענין גמר ל"ל ג"ש תיתי בק"ו וצ"ע:<br><b> ודע </b> שהתוס' ז"ל בפ' הבע"י דנ"ה ע"ב ד"ה קיחה הק' כקו' דהכא ותי' כתי' דהכא ובס"ד כתבו תי' אחר וז"ל ועוד י"ל דאי לאו ובעלה לא הוה גמרינן קידושי כסף מקיחה דשדה עפרון אלא הוה מוקמינן קיחה דקרא בקדושי ביאה משום דמסתבר לגמר טפי קיחה דאשה מקיחה דאשה אבל השתא דכתיב ובעלה גמרינן קיחה משדה עפרון כו' יע"ש: וראיתי למו"ה ז"ל בס' לשון ערומים כלשונות רבי' ד"ג ע"ב שהק' על תי' דא"כ היכי קתני בברייתא דידן והלא דין הוא ומה יבמה שאינה נקנית בכסף נקנית בביאה זו שנקנית בכסף אינו דין שיקנה בביאה והלא אי לא כתיב ובעלה הוה מוקמינן כי יקח בקדושי ביאה ולא הוה ידעינן שאשה נקנית בכסף כי היכי דנעביד ק"ו מיבמה ואפי' למ"ש התוס' שם דה"א יתירה קא פריך אכתי אצטריך דאי לא כתיב אלא ובעל הו"א דלגופיה אצטריך ולגלויי אכי יקח דילפי' קיחה קיחה משדה עפרון ולא הוה ממעטינן מיניה אמה העברי' וצ"ע א"ד ז"ל ואחר המחילה רבה אומר אני גברא רבה חזינא ותיובתא רבה לא חזינא שהרי מסוגיא דשמעתין מבואר דקדושי כסף נפ"ל שפיר מקרא דויצאה חנם אין כסף אבל יש כסף לאדון אחר אלא דקרא דכי יקח אצטריך לאשמעי' כי יקח איש ולא כי תקח אשה לאיש דאי יהבא איהי לדידיה לא הוי קידושי' וכבר התו' ז"ל בשמעתין בד"ה כתב הק' דכיון דעיקר קרא דכי יקח אתא לומר שהיא לא תקדשנו מה צריך למילף קיחה משדה עפרון הא בלא"ה שמעינן לה כו' ותי' דאי לאו ג"ש הוו מוקמינן קרא דכי יקח אקדושין של ביאה אבל בקידושי כסף לא בעינן נתן הוא להכי אצטריך ג"ש לאורויי דכי יקח מיירי בכסף יע"ש וא"כ מבואר שמ"ש התוס' בפ' הבע"י דאי לאו ובעלה לא הוה גמרינן קדושי כסף מקיחה דשדה עפרון לאו למימר דהו"א דקדושי כסף כלל לא מהני דהא ודאי מקרא דויצאה חנם נפקא אלא כונתם למ"ש בשמעתין דאי לאו ובעלה לא הוה מוקמינן לקרא דכי יקח ולא כי תקח אשה לאיש בקדושי כסף מג"ש דקיחה קיחה דשדה עפרון אלא הוה מוקמינן קיחה דקרא בקדושי ביאה אבל בקדושי כסף לא בעינן נתן הוא להכי אצטריך ובעלה לאשמועינן דנילף קיחה משדה עפרון ואפי' בקדושי כסף בעינן נתן הוא ואם כן שפיר קאמר בברייתא זו שנקנית בכסף כדנפ"ל מקר' דויצאה חנם וזה פשוט ועיין במ"ש הרב ח"ה ז"ל שם מה שהק' אדבריהם דהתם ומ"ש שם דקי' ליה לתלמודא שום פירכא כו' נראה דאשתמיט מיניה סוגיא דידן דקאמר מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת הנה הפירכ' מבוארת גם מ"ש שם דכיון דאינה מופנה אלא מצד א' משיבין עלי' וזו היא המדה נר' דק' דהניחא לר"א דס"ל בפ' מצות חליצה גבי חליצה בשמאל מופנה מצד א' למדין ומשיבין אלא לרבנן דס"ל למדין ואין משיבין א"כ קרא דובעלה ל"ל ואולי נאמר דלרבנן דר"א נפ"ל דביאה קונה מג"ש דקיחה קיחה וקרא דובעלה אצטריך למעוטי אמה העבריה כדס"ל לר"י לקמן דף יו"ד וקרא דבעולת בעל דנפ"ל לר"י לקמן דנקנית בביאה סבירא ליה דאצטריך לאשמועינן דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה כדס"ל התם לר"י כן נ"ל ודוק:<br><b> ואם </b> בא עליה שלא כדרכה לשם קידושין אם היא מקודש' כתב הרב כנה"ג א"ה סי' ל"ג בהגהת הטור אות צ' שלא ביארו רבי' והטור אם היא מקודשת אך המפרשים כתבו דמקודשת וגם הרב המפה כתב משם הטור דמקודשת ושוב כתב דמצא בקצת דפוסים בטור שכתוב בפי' דמקודשת וכך היתה גירסת מרן הב"י ז"ל כמבואר שם יע"ש וגם בספרי רבינו שנדפסו מחדש פ"ג הלכה ה' כתוב שם בהדיא דאף אם בא עליה שלא כדרכה לשם קידושין דמקודשת וכתוב שם בדברי ה"ה דזה מפורש בפ"ק דקידושין וכ"כ מרן הב"י דהכי משמע בפ"ק דקדושין יע"ש והנר' ודאי שכונתם ז"ל לההיא דאמרינן לקמן ד"ט משכח' לה כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה ופרש"י ז"ל וז"ל דאיתקוש משכבות לאהדדי וקרינן ביה כי יקח כו' אשר מבואר דביאה שלא כדרכה קני באשה האמנם לדידי חזי לי דאין משם ראיה כלל דודאי למאי דהוה בעי למימר התם דאי מקרא דובעל' הוא עד דמקדש והדר בעיל וקדושי כסף לחוד לא קני עד דבעיל ודאי אית לן למי' דבביאה של"כ קני לה דכיון דאיכא קדושי כסף דמעיקרא נמצא דביאה אינו אלא גמר קנין וכיון שכן אית לן למילף דשלא כדרכה קני דומיא דיבמה דנפ"ל בפר' הבע"י מקרא דולקחה דהשתא ליכא למימר מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת ואינו אלא גמר דה"נ למאי דבעינן למימר עד דמקדש והדר בעל אינו אלא גמר ולא תחילת קנין ועיין בהרב עצמות יוסף שם בד"ה אי מהתם ותמצא כדברי אמנם למאי דמסיק דביאה לחודה קנה לית לן למילף דביאה שלא כדרכה קני באשה מק"ו דיבמה דאיכא למיפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת ונראה שלזה היתה כונת מרן הב"י ז"ל שכתב הכי משמע בפ"ק דקדושין דלכאורה מפורש ובא בהדיא וכמ"ש ה"ה ומאי משמע דקאמר אלא משום דאיכא לדחויי כמ"ש גם מההיא דקאמר התם בסוף הסוגיא בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה אין ראיה דהתם לאו לענין קנין מיירי וכמבואר ועיין בהרב עצמות יוסף ודוק ואולם לדידי חזי לי דנפ"ל לרבוותא ז"ל מההיא דפ' הבע"י דאמרי' אשה לבעלה מנין שנקנית בהעראה אתיא קיחה קיחה וא"כ כי היכי דילפינן מג"ש דקיחה קיחה לענין העראה ה"נ אית לן למילף לענין ביאה שלא כדרכה דאין ג"ש למחצה ומאי חזית וכבר ראיתי להרשב"א והריטב"א שם בחדושיו שהק' אברייתא דקתני התם דף כ"ד ולקחה שלא כדרכה דל"ל קרא דיבמה ת"ל מג"ש דביאה ביאה מעריות דכתיב בהו משכבי אשה כי היכי דילפינן מינה לענין הערא' ותיר' בתוס' דאצטריך קרא ביבמה שלא תאמר הואיל ועיקר ביאה להקים שם לאחיו ושלא כדרכה ליכא הקמת שם כלל קמ"ל א"ד יע"ש וא"כ גבי אשה לבעלה כיון דלא שייך ה"ט פשיטא ודאי דכי היכי דילפינן לענין העראה ה"נ אית לן למילף לשלא כדרכה ואולם לדעת הרי"ף ז"ל דס"ל דג"ש דקיחה קיחה דילפינן מינה העראה מיירי בהעראה דאחר קדושין ולאחשובה כנשוא' אבל העראה דתחילת קנין לא ילפינן מיניה איכא למימר דכי ילפינן מינה נמי לביאה שלא כדרכה אינו אלא לביאה שאחר קדושין ולאחשובה כנשואה אבל תחילת קנין לא ילפינן מינה ואף לדעת הרי"ף אפשר לומר דדוקא לענין העראה לא ילפינן מגזירה שוה דקיחה קיחה משום דאיכא טעמא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה אבל לענין ביאה שלא כדרכה דליכא טעמא ה"נ ילפינן מיניה לתחילת קנין ומ"מ יש לפקפק היאך היא מתקדשת בביאה שלא כדרכה כיון דבעינן שיקדשנה במידי דאית לה הנאה מיניה דמה"ט המקדש באיסורי הנאה קי"ל דאינה מקודשת ובביאה שלא כדרכה כיון שהיא אינה נהנית ממנו ואדרבא מצטערת היא בכך כמו שדרשו ז"ל ויענה שלא כדרכה היאך היא מתקדשת וצ"ל דקים להו לרבנן דקדושי ביאה לא משום שנהנית וגמר ומקני נפש מטובה אלא הרי היא כמו קדושי שטר שאע"פ שאין בו שו"פ מקודשת וה"ה בקדושי ביאה כנ"ל וראיתי בכתבי הקודש להרב המובהק כמוהר"ר חיים אבועאלפייא הי"ו שהביא ראיה לזה מברייתא דידן דקתני ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה שאינה נקנית בכסף כו' והשתא אי ביאה שלא כדרכה אינה מקודשת מאי ק"ו לימא דאי מק"ו דיבמה הו"א אפי' שלא כדרכה דומיא דיבמה שנקנית בה להכי אצטריך ובעלה לומר דדוקא כדרכה דאי אפי' שלא כדרכה ל"ל קרא מק"ו נפקא אלא ודאי דבקדושין נמי שלא כדרכה מקודשת א"ד ולדידי מקום יש בראש לדחות דבריו דקאמר והלא דין הוא לאו אקרא קא פריך דהא ודאי מצינן לומר דקרא אצטריך למעוטי שלא כדרכה אלא תנא אדברי עצמו פריך דקאמר ובעלה מלמד שנקנית בביאה דמשמע דאי לאו קרא דובעלה לית לן למילף שיהא האשה מתקדשת בביאה ואהא פריך דלהא לא אצטריך קרא דדין היא כו' וכיון שכן לא היה לו לומר אלא דקרא אצטריך למעוטי ביאה שלא כדרכה וזה פשוט וכיוצא בדבר כתב הרב ח"ה ז"ל אברייתא דלעיל מזה דקתני כי יקח איש אשה כו' אין קיחה אלא בכסף והלא דין הוא ומה אמה העבריה כו' והקשה הוא ז"ל דמאי פריך והא קרא דכי יקח אצטריך למעוטי היכא דיהבה איהו ותי' דתנא אדברי עצמו קאי ע"ש ודוק מיהו מהא דגרסינן לקמן לא ליכתוב רחמנא שטר ותיתי מהנך מה להנך שכן הנאתן מרובה נראה דק' לרבוותא ז"ל דס"ל דשלא כדרכה קני באשה דאם איתא היכי קאמר שכן הנאתן מרובה נימא ביאה שלא כדרכה יוכיח דאע"פ שאינה נהנית מקודשת אף אני אביא שטר ולהא ודאי יש לומר דודאי הא דקים להו ז"ל דביאה שלא כדרכה מקו' היינו לבתר דגלי לן קרא דהאשה מתקדשת בשטר אע"ג דלא מטי לה הנאה מיניה ה"נ קדושי ביאה הו"ל כקדושי שטר כמ"ש לעיל אמנם הכא תלמודא קאי למאי דבעי למימר דלא ליכתוב רחמנא שטר ותיתי מהנך ואהא קאמר שפיר דאי לא כתיב שטר הייתי אומר מה להנך שכן הנאתן מרובה ודוקא בביאה כדרכה מקודשת דמטי לה הנאה מיניה דומיא דכסף אבל שלא כדרכה לא מהני: אך אכתי מההיא דאמרינן התם בסמוך דחופה קונה מק"ו ומה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שקונה מה לכסף שכן פודין כו' ביאה יוכיח מה לביאה שכן קונה ביבמה כסף יוכיח וחזר הדין כו' ופריך מה להצד השוה שבהן שכן הנאתן מרובה שטר יוכיח והשתא אם איתא דביאה שלא כדרכה מקו' אמאי הוצרך לעשות יוכיח משטר הי"ל לעשות יוכיח מביאה גופה ולימא ביאה שלא כדרכה יוכיח דאע"ג דלית לה הנאה מק"ו אף אני אביא חופה ואף לזאת י"ל דכיון דעיקרא דמילתא דביאה שלא כדרכה קני אע"ג דלא מטי לו הנאה היינו משום דהוי דומיא דקדושי שטר נקט תלמודא קדושי שטר דמשם תורה יוצאת לביאה שלא כדרכה וא"נ י"ל דליכא למימר מקדש בביאה שלא כדרכה יוכיח דלית לה הנאה דאיכא למימר מה לביאה שכן במינה דהיינו כדרכה הנאתן מרובה ודומה לזה אמרי' בזבחים בדף [ט"ז ע"ב] מה ליושב ת"ח שכן במינו פסול לעדות ועיין בתוס' ד"ה שכן פודין שהק' דנימא ק"ו מקרקעות שאינן מוציאות ואפי"ה מכניסות דהמקדש בקרקע מקו' יע"ש ולפי מ"ש דאין כאן ק"ו דכיון דהא דהמקדש בקרק' מקודשת היינו דוקא במקדש בתורת כסף כמ"ש הר"ן בריש מכלתין א"כ איכא למיפרך מה לקרקע שכן במינו דהיינו כסף וע"כ פודין בו הקדשות כדפריך התם כנ"ל ודו"ק ולענין אם בא עליה באבר מת בלי קשוי לשם אישות אי קנאה או לא לא נתבאר בדברי הפוסקים זה ונראה שדין זה תלוי בפלוגתא דאביי ורבא פרק ידיעות הטומאה די"ח ע"א גבי משמש מת בעריות דרבא סבירא ליה דהמשמש מת בעריות פטור ואביי סבירא ליה דחייב וה"נ לענין קנין אשה נראה דלרבא לא קנאה דכיון דלענין העראה ילפינן קיחה קיחה מעריות ה"נ אית לן למילף לענין משמש באבר מת קיחה קיחה מעריות ולאביי דסבירא ליה דחייב ה"נ ס"ל דאשה לבעלה נקנית בביאה באבר מת דומיא דעריות כי היכי דילפינן מינה דנקנית בהעראה דאין ג"ש למחצה. וראיתי להתוס' ז"ל בר"פ הבא על יבמתו ד"ה שאנסוהו שכתבו ואר"י דיש לדקדק מכאן שאין היבמה נקנית אלא בבא עליה בקושי כו' ואיכא למימר דאתיא הך סוגיא כמ"ד המשמש מת בעריות פטור וילפינן קיחה מעריות דאינה נקנית אלא בקושי ועוד אור"י דאתי שפיר אפילו למ"ד משמש מת בעריות חייב ולענין יבום בעינן ביאה דרך הקמת שם עכ"ל. הנה מבואר מ"ש דלרבא אם בא עליה באבר מת לא קנאה דילפינן קיחה קיחה מעריות דומיא דיבמה ולאביי קנה ואפי' למ"ש עוד משם ר"י ה"ד גבי יבם מטעמא דלענין יבום בעינן דרך הקמת שם אבל האשה לבעלה דלא שייך ה"ט פשיטא ודאי דקנאה אלא דק"ל לפי"ז דא"כ תיקשי לאביי ברייתא דשמעתין דקתני ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה שאינה נקנית בכסף והשתא לתי' ר"י שכתבו התוס' דגבי יבום בעינן ביאה דרך הקמת שם א"כ מאי פריך והלא דין הוא נימא דמשום הכי אצטריך ובעלה דאי מק"ו דיבמה הו"א דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דהתם בעינן ביאה דרך הקמת שם ה"נ אשה לבעלה אינה נקנית אלא בביאה שיש בה קישוי להכי אצטריך ובעלה. ויש ליישב על דרך שכתבתי לעיל לענין ביאה שלא כדרכה ועוד י"ל על פי מ"ש התוס' בד"ה הנזכר דאי לא כתיב ובעלה עיקר ביאה לא הוי ילפינן מקיחה דעריות דהתם לא משתעי בקנין כלל אבל לחשב העראה כגמר ביאה גמרינן שפיר א"ד וא"כ היינו דפריך בברייתא דכיון דעיקר ביאה אית לן למילף מק"ו דיבמה תו ליכא למימר דיו לומר דאינה נקנית אלא בביאה שיש בה קושי כיון דאיכא ג"ש דקיחה קיחה מעריות ודאי אית לן למימר אהני ק"ו ואהני ג"ש כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (ריג) </b> וקשה כו'. דא"כ ג"ש ל"ל תיתי מק"ו מיבמה כו'. דהשתא ליכא למיפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת שאף זו זקוקה ועומדת. לענ"ד יש ליישב תמיהתו דניהו דבש"ס נקיט פירכא זו דמה ליבמה שכן זקוקה ועומדת כו' היינו משום דהתם די בפירכא זו אבל באמת איכא פירכא אחריתא אהאי ק"ו מיבמה והיינו מה ליבמה שכן נקנית בעל כרחה ובשוגג וא"כ הא אפי' לשתהא העראה גומרת הרי ליכא למילף מיבמה דאע"ג דאזדא לה הך פירכא שכן זקוקה כו'. מ"מ הא איכא פירכי אחריני וה"ט דהרי"ף ז"ל דמצריך ג"ש לענין זה שהעראה גומרת אחר קדושין ולא יליף לה בק"ו הנ"ל והכי ס"ל נמי להרב בעל עצמות יוסף בדעת התוס'. ואעפ"י שמדברי הר"ן בקדושין דף ה' ע"ב מבואר דס"ל דכל היכא דלא שייך הפירכא שכן זקוקה ועומדת שפיר ילפינן ק"ו מיבמה לא זכיתי לעמוד על דברי קדשו בזה דלכאורה הפירכא דמה ליבמה שכן נקנית בע"כ פירכא אלימתא היא ואע"ג דאשכחן קנין בע"כ באב שמוסר בתו למנוול ומוכה שחין בע"כ מ"מ שאני התם שהוא ברצון האב דהוא המקנה. ולכאורה היה נ"ל ליישב טעמא דהר"ן ז"ל משום דאפשר לומר דארוסה נמי נקנית בע"כ כיון דזקוקה לו משעת הקדושין להנשא לו ויש להאריך בזה אלא דמ"מ איכא למיפרך עוד מה ליבמה שכן נקנית בבא עלי' היבם לשם זנות משא"כ בארוס שבא על ארוסתו לשם זנות דלא גמרה ביאה זו שתקנה לו שתהא כאשתו משום דביאת איסור אינה גומרת ועיין בר"ן הנ"ל ועיין קדושין בדף ה' ע"א בפירכת הש"ס אהא דבעי למילף כסף משטר וביאה דפריך התם מה להנך שכן בע"כ והיינו ביבמה:<br><b> (ריד) </b> וכ"כ מרן הב"י דהכי משמע בפ"ק דקדושין יע"ש והנראה ודאי שכוונתם ז"ל לההוא דאמרינן לקמן דף ט' משכחת לה כגון שבא עלי' ארוס שלא כדרכה כו'. לא ידעתי דמ"ש מרן הב"י ז"ל דהכי משמע בפ"ק דקדושין אם לא כוונתו בזה מדלא קאמר הש"ס שם דלר"ה דס"ל חופה קונה דמנינא דרישא למעוטי שלא כדרכה אתי דזה הוי רק משמעות גדול וכמ"ש הב"י בלשונו דהכי משמע כו' וא"כ איך פשיטא לי' להגאון המחבר ז"ל דכוונת הב"י הוא על האי דדף ט' הנ"ל דשם הוא מפורש ואפשר שכ"כ משום דהה"מ כתב בלישני' דזה מפורש בפ"ק דקדושין. אבל יותר נראה לומר דמהאי דלא קאמר הש"ס שם דמניינא דרישא אתא למעוטי ביאה שלא כדרכה ליכא ראיה משום דלר"ה באמת גם ביאה שלא כדרכה קונה מק"ו זה עצמו דיליף לחופה כיון די"ל דפשיטא לי' להש"ס דביאה שלא כדרכה גומרת כמו דהעראה גומרת. אולם אכתי י"ל לכאורה כמ"ש לעיל דכוונת הב"י בהא דקאמר דמשמע בש"ס דבביאה שלא כדרכה נמי מקודשת היינו מדקאמר הש"ס למעוטי חופה ולא קאמר למעוטי ביאה שלא כדרכה ואע"ג די"ל דזה לא שייך למעוטי ממניינא משום דבביאה כדרכה הא באמת מקודשת כדתנן במתניתין וא"כ אפי' אי נימא דבביאה שלא כדרכה אינה מקודשת היינו רק משום דהיא ביאה גריעותא וממניינא שייך רק למעוטי הכמות (היינו בשלשה דרכים ולא יותר) אבל לא האיכות דהיינו באיזה אופן תהי' הביאה מ"מ ע"ז נמי יש לפקפק משום דהאי דמעטינן חליפין הרי הוי נמי באיכות דהא בפשיטות דחליפין בכלל כסף הוא אלא דכיון דאיתנייהו בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה בהו. אלא דמ"מ באמת יש לחלק בין הפרקים וא"כ עכ"ר דאין כוונת הב"י לזה ומשום הכי כתב בלישני' דהכי משמע בפ"ק דקדושין ולא כתב בריש פ"ק דקדושין ומכש"כ להה"מ שכתב בלשונו דזה מפורש בפ"ק דקדושין:<br><b> (רטו) </b> ואולם לדעת הרי"ף ז"ל דס"ל דג"ש דקיחה קיחה כו' מיירי בהעראה דלאחר קדושין כו'. תמהני למ"ש הרמב"ן דהרי"ף ספוקי מספקא לי' אי הלכה כר"ה דאמר חופה קונה וכדעת הר"ח ומש"ה לא הביא הרי"ף דמניינא דרישא למעוטי חופה וא"כ איך כתב בפ' הבא על יבמתו דמג"ש דקיחה קיחה ילפינן דהעראה גומרת אחר קדושין אבל אינה מתקדשת בהעראה דאי ס"ד לומר דכר"ה ס"ל א"כ הא ממילא מתקדשת בהעראה מהאי ק"ו גופי' דיליף ר"ה דחופה קונה והיינו מה כסף דאינו גומר קונה העראה שגומרת אינו דין שתקנה ומה"ט נמי ליכא למימר דלא תתקדש בביאה שלא כדרכה ומדכתב הרי"ף בפרק הבא על יבמתו בפשיטות דהעראה גומרת ואינה מתקדשת בה ע"כ דלית לי' לדר"ה כלל משום דהא אק"ו דר"ה איכא למיפרך העראה תוכיח דגומרת ואינה נקנית בה ואפי' אם תימצי לומר דה"ט דאינה נקנית בהעראה משום דדעתי' אגמר ביאה מ"מ לכאורה לפירכא תחשב לומר העראה תוכיח ואע"ג דלמילף דבהעראה מתקדשת מק"ו מכסף כמ"ש לעיל יש להשיב דמה לכסף שכן רוצה לקנותה בו משא"כ בהעראה דדעתי' על גמר ביאה ואינו רוצה לקנותה בה מ"מ י"ל דחשיב פירכא העראה תוכיח, אבל כדי ליישב דברי הרמב"ן ז"ל י"ל דבהעראה גם ר"ה מודה דאינה מתקדשת בה מה"ט שכתבתי והיינו משום דלא דמי לכסף משום דדעתי' על גמר ביאה ולא על העראה וא"כ לא חשיב זה אפי' פירכא. אולם עכ"פ מוכח מדברי הרמב"ן אלו דבביאה שלא כדרכה מתקדשת דאל"כ איך אפשר לומר דהרי"ף מספקא לי' אי הלכה כר"ה הא איכא בביאה שלא כדרכה האי ק"ו גופי' כמו בחופה ואי הרי"ף מדמה ביאה שלא כדרכה להעראה א"כ הרי ממילא בטל האי ק"ו דר"ה משום דאיכא למיפרך ביאה שלא כדרכה תוכיח ודוק:<br><b> (רטז) </b> שהביא ראיה לזה מברייתא דידן דקתני ובעלה מלמד שנקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה כו'. גם אני כיוונתי לראיה זו אלא דשדיתי בה נרגא דמדברי הרי"ף שכתב בפ' הבא על יבמתו דאין אשה מתקדשת בהעראה מוכח דלאו ראיה היא משום דא"כ הא לענין העראה נמי איכא לאוכוחי דמתקדשת בה והיינו דאל"כ מאי פריך והלא דין הוא ומה יבמה כו' עד ובעלה למה לי הרי אצטריך ובעלה למעוטי העראה דאינה מתקדשת בה אע"כ דמתקדשת בהעראה ולפי דברי הרי"ף הנ"ל הא עכ"ר ז"א וא"כ הרי גם הראיה הנ"ל ליתא:<br><b> (ריז) </b> ועוד אור"י דא"ש אפי' למ"ד משמש מת בעריות חייב ולענין יבום בעינן ביאה דרך הקמת שם. תמהני שהרי דרשינן מולקחה דיבמה נקנית בביאה שלא כדרכה וא"כ הרי רבי קרא דלא בעינן ביאה דרך הקמת שם ומכש"כ באבר מת ולפ"ז לאביי דס"ל דמשמש מת בעריות חייב ודאי דיבמה נקנית באבר מת וצ"ע:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>הגיעה </b>
+<b> לשתים עשרה שנה כו' אע"פ שנראו בה סימני אילונית עדיין קטנה היא עד עשרים שנה.</b> כתב ה"ה משנה בפ' היוצא דופן כו' ומתבאר שם דתרתי בעינן בת עשרים וסימני אילונית ודע דמשנה זו קשה טובא למ"ש התוס' ז"ל בפ"ק דקידושין דף ד' ד"ה דלא אתיא וז"ל ואע"פ שיש סימני אילונית שאפשר להכיר בקטנות כגון סימן דקולה עבה ואין שיפולי מעיה כנשים הא אמרינן גבי סריס עד שיהא בו כולן ומסתמא ה"ה באילונית כו' יע"ש. הנה מבואר מדבריהם דאם היה באפשרות שיהיו בה כולן בעודה קטנה וא"נ למ"ד דלא בעינן כל הסימנים היה בה דין אילונית בעודה קטנה והוא תימא דבהדיא אמרו ביבמות פ' הערל דף פ' דאינה נעשה אילונית עד שתהא בת כ' ולא תביא ב' שערות והוא מוכרח ממתניתין דפ' יוצא דופן כמ"ש ה"ה וכן הרב עצמות יוסף שם וראיתי להרב מש"ל ז"ל בפ"ד מה' עבדים הלכה א' כתב ליישב דבריהם ז"ל דכונתם ז"ל דאם אמרת דבסימן א' סגי או שכל הסימנים היו ניכרים בקטנות הוה ניחא ומאן דאיצטרך קרא לומר שיוכל למוכרה משום דסד"א כיון שהביאה מקצת סימני אילונית ומסתמא לא תביא ב' שערות א"כ לא יוכל למוכרה ואע"פ שאפשר שתביא ב' שערות מ"מ משום ספק דלמא תביא ב' שערות אינו יכול למוכרה כיון שהביאה סימני אילונית אבל כיון שצריך שיהיו בה כל הסימנים פשיטא שיכול למוכרה כו' יע"ש באורך. וע"פ דבריו ז"ל יש ליישב מה שהקשה הרב ח"ה ז"ל לקמן דף י' בד"ה מקבל את גיטה אדברי התוס' הללו דלמאי הוצרכו התוס' להוכיח דאין להכיר בקטנות סימני אילונית מסימני סריס בפשיטות הו"ל להוכיח מאילונית גופיה מהא דפ' בן סורר דבעי למיפשט ר"י מדפתי דהולכין בד"נ אחר הרוב מהא דתניא בת שלש שנים ויום א' מתקדשת בביאה כו' וחייבין עליה משום א"א כו'. ואמאי אימא אילונית היא ואדעתא דהכי לא קדשה אלא לאו דאמרינן זיל בתר רובא ודחיא מאי חייב דקתני קרבן כו' הרי מוכח בהדיא דאין להכיר בקטנות סימני אילונית, זהו תוכן דבריו ודבריו ז"ל באו סתומים ולכאורה נראה דכונתו להקשות דאם איתא דאפשר להכיר בקטנות סימני אילונית א"כ מאי פריך ואמאי אימא אילונית כו' ומאי קושיא נימא דמיירי בראינוה שלא היו בה סימני אילונית כלל אלא מוכח בהדיא דא"א להכיר בקטנות סימני אילונית, זה היה נראה לי כונתו ז"ל. אמנם הא ודאי לק"מ שאף התוס' ז"ל לא כתבו דאפשר להכיר סימני אילונית בקטנות כגון קולה עבה כו' אלא היכא דהביאה סימני אילונית הללו בעודה קטנה דהויין סימנים למיחשבה אילונית דמהשתא מצינן לאוקמא לשמעתין דמיירי בהכי בהביאה סימני אילונית אבל הא ודאי מודו ז"ל דאפשר דלא תביא סימני אילונית כלל בעודה קטנה ולכשתגדיל תביא סימני אילונית וזה ודאי מוכרח דאל"כ תיקשי לי' עדיפא מינה מהא דאמרינן בפ' האשה רבה דלר"מ דחייש למיעוטא קטנה לא חולצת ולא מתיבמת שמא תמצא אילונית ואמאי נבדקה בעודה קטנה אם הביאה סימני אילונית דקולה עבה ושיפולי מעיה כנשים אלא משמע דאפילו דבקטנותה לא תביא סימני אילונית הללו כלל מ"מ אפשר דלכשתגדיל תביא סימני אילונית הללו וא"כ מש"ה פריך התם שפיר דאמאי חייבין עליה משום א"א הא אע"ג דלא ראינו בה סימני אילונית כלל אכתי איכא למיחש שמא תמצא אילונית לכשתגדיל ואולם הנראה שכונת הרב ז"ל להקשות דאם איתא דאפשר להכיר בקטנות סימני אילונית מאי פריך לוקמא דברייתא מיירי בשהביאה סימני אילונית בעודה קטנה וקדשה דתו ליכא למימר אדעתא דהכי לא קדשה וכדאמרינן ביבמות דף י"ב דבהכי לכ"ע מקודשת גמורה ולא הוי מקח טעות ואי כונתו לכך נראה דאין זה מן הקושי דהיינו מאי דתירצו התם אלא הב"ע דקבלה עלויה והא ודאי עדיפא מלאוקמא לברייתא בשהכירו בה שהביאה סימני אילונית ובר מן דין כפי מ"ש הר"ב מש"ל לק"מ שאף התוס' ז"ל אזלי ומודו דבעודה קטנה אין להכיר סימני אילונית לענין שתחשב כאילונית ולא כ"כ אלא לענין שלא יוכל למוכרה כמ"ש ודוק. ועוד נראה שאף התוס' ז"ל לא כתבו דאפשר להכיר בקטנות סימני אילונית דקולה עבה ושפולי מעיה אלא דוקא בעודה כבת שית כבת שבע דאפשר להכיר בטביעות עינא דקלא ובשפולי מעיה אבל בבת שלש שנים פשיטא ודאי דאין להכיר בסימנים הללו כלל וזה פשוט:<br><b> עוד </b> כתב הר"ב ח"ה שם וז"ל אבל אין להקשות לפי מ"ש שם התוס' ז"ל דהקשה התם דלא הויא זביני' זבינא וצריך האדון להחזיר מעש"י והאב יחזיר הכסף כו' בגדלותה א"כ מאי פריך בפ' בן סורר דילמא בזינתה בקטנותה חייבין עליה משום א"א אח"כ לכי גדלה שרואין בה שאינה אילונית די"ל דמ"מ בקטנותה הוי התראת ספק ואיכא למ"ד דלא שמה התראה עכ"ל וכ"כ מוהרימ"ט ז"ל שם יע"ש. ואני תמה עליהם איך אשתמיט מנייהו דברי התוס' שכתבו בפ' הערל ד"ה נעשה סריס למפרע וז"ל ולא חשיב התראת ס' אע"ג דבשעת התראה היה ספק שמא יביא ב' שערות קודם י"ח דהשתא מיהא איגלאי מילת' למפרע שהיה גדול בשעת ההתראה ולא דמי להכה את זה כו' דאף לאחר שהכה את ב' לא ידוע איזהו אביו עכ"ל. וא"כ ה"נ דכוותה אע"ג דבשעת ההתראה היה ס' שמא תמצא אילונית לכי גדלה איגלאי מילתא למפרע ולא חשיב התראת ס' דומיא דהתם ממש ומהיותר תימא על מהרימ"ט ז"ל דבפ' האומר דס"ג בתוס' ד"ה בני זה אמ"ש התוס' שם עוד פי' ר"י שיטה אחרת בו דמיירי הכא שאביו העיד שכבר עבר שנה דאכל בנו חלב כו' הקשה וז"ל ואין להקשות איך התרו בו מעיקרא הא הו"ל התראת ס' דהשתא מיהא איגלאי מילתא למפרע שהיה גדול בשעת התראה וכמ"ש התוס' פ' הערל יע"ש. וא"כ איך כתב כאן בפשיטות דמשו"ה לא משני תלמודא הכי משום דהו"ל התראת ס' והוא פלאי. ולע"ד נראה שיש להוכיח שדעת רבינו ז"ל כן ממ"ש בפ"ז מה' ממרים הלכה י"ב טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נעשה בן סורר שנאמר כי יהיה לאיש בן עד שיהיה בן בשעת התראה וכתב הר"ב לח"מ שם שרבינו מפרש מ"ש פ' י"נ דקנ"ו ע"ב ר"נ ב"י אמר אף אינו נעשה בן סורר שנא' כי יהיה לאיש בן עד שיהא בן משעת הויה דמשעת הויה היינו התראה והשתא ק' דלמ"ד התראת ס' ל"ש התראה ל"ל קרא ת"ל דבשעת התראה ס' הוי דשמא הוא בת ובת אינה בדין סורר ומורה אלא משמע דכגון דא דלא חשיב התראת ספק דלמפרע איגלאי מילתא שהיה בן ודוק: ולעיקר קושית הרב ח"ה ז"ל נ"ל לומר דר"י מדפתא עיקר מילתיה אסיפא דברייתא דקתני אם בא עליה אחד מכל העריות שבתור' מומתין עליה סמיך כדפריך בתר הכי דהשתא דחיקא מילתא לומר דמומתין עליה דקתני ברייתא לכי גדלה ורואין בה שלא היו סימני אילונית קאמר שהרי ברייתא בחדא מחתה מחתינהו לכל העריות וכי היכי דבשאר עריות כגון אביה וכיוצא מומתין עליה מיד קאמר ה"נ אידך. ובהכי ניחא לי מאי דקשה בשמעתתא התם דאמאי לא מייתי ר"י מדפתי עדיפ' מינה ראיה מברייתא דמייתי תלמודא בפרק ד' מיתות דף ס"ו ע"ב ומתו גם שניהם עד שיהיו ב' שוים דברי ר"י ר' יונתן אומר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו דלר"י היכי מחייב קרא בבא על קטנה המאורסה ניחוש שמא אילונית היא וכן נמי לר' יאשיה אמאי אצטריך קרא דומתו גם שניהם ת"ל דבלאו הכי פטור דחיישינן שמא אילונית היא וספק נפשות להקל אלא משום דמההיא אין ראי' דאיכא למימר דקרא מיירי בלכי גדלה וראו בה שלא היתה אילונית אמנם מההיא ברייתא ק"ל כמ"ש ועיין בהרב בעל מש"ל ז"ל פרק ט"ז מהלכות סנהדרין דין ד' שכ' שמדברי התוספות ז"ל דפרק יוצא דופן דמ"ו ד"ה ר"י נראה שחולקים אמ"ש בפרק הערל וכן נ"ל לדקדק מדברי התוס' בפ"ק דחולין די"א ע"ב ד"ה וכ"ת וכבר הארכתי בזה בדרשותי והן עתה ראיתי בס' בני דוד בה' נדרים פ"א דנ"ח ע"ד שהביא שם דברי הר"ב מש"ל וכתב ששמע תירוץ לזה שאני ההיא דביבמות דאכל איסור בודאי אלא דלא ידעינן אי גברא בר עונשין או לא אבל גבי ההיא דפ' יוצא דופן הס' הוא בעיקר החפץ אי הוי איסור או לא דאי אינו מופלא אינו נדר כלל והוא חילוק נאה. ובהכי יש ליישב דברי מהרימ"ט והר"ב ח"ה דהכא נמי הס' הוא בעיקר החפץ דשמא אילונית היא והו"ל פנויה ואין כאן איסור כלל כנ"ל ותו לא מידי ובתוס' רי"ד שם פ"ק דקדושין תי' לקו' התוס' הלזו דקרא אצטריך להיכא דנמכר' בעודה קטנה שנה או שנתיים קודם לעשרים שנה והוחזקה אילונית והיא יוצאה מרשות אדון הו"א כיון דלא באה לכלל נערות איגלאי מילתא למפרע שלא היה מכרה מכר ומחזרת לו כל הדמים שנתן בה ומנכה לה שכר פעולתה להכי אצטריך קרא לומר שיש בה דין מכר ויוצאה בחנם אבל הדמים שנתן בה עולין לה באותו זמן מועט את"ד ז"ל וראיתי להר"ב מש"ל ז"ל שתמה עליו דא"כ דמיירי שמכרה לאחר י"ב שנה התינח אליבא דשמואל דס"ל בפרק הערל דף הנז' דמבת עשרים ואילך נעשה גדולה וקודם לכן דינה כקטנה ולא אמרינן נעשה גדולה למפרע אבל אליבא דרב דס"ל נעשה גדולה למפרע תיקשי לאביי היכי ס"ד דבבגרות לא תיפוק כו': וכן נמי למר בר רב אשי קשה דמשמע דלפי האמת הוי זביניה זביני ואינה מחזרת לו הדמים וזה דבר תימה כיון שאגלאי מילתא למפרע דבשעה שמכרה לא הי' לו רשות למוכרה ודוחק לומר דהך שקלא וטריא אתיא אליבא דשמואל דהא קי"ל הלכה כרב וכמ"ש הטור ח"מ סי' רל"ה בשם הרמ"ה ז"ל ועיין במ"ש רש"י פ' אלו נערות דל"ה ע"ב ד"ה אין לה קנס וז"ל לפי שאין קנס אלא לנערה וזו שלא תביא ב' שערות לעולם כל עשרים שנה היא בחזקת קטנה ומשם ואילך בוגרת וצ"ע דנקטיה למילתי' כשמואל את"ד יע"ש. ולע"ד נראה ליישב דעת רש"י שהכריחו לזה משום דס"ל דסוגיא דהתם בפרק אלו נערות משמע לי' דאתיא כשמואל וזה ממאי דפריך התם אברייתא דקתני ממאנת אין לה קנס הא קטנה בעלמא יש לה קנס מני רבנן היא דאמרי קטנה יש לה קנס אימא סיפא אילונית אין לה קנס התם לרבי מאיר דאמר קטנה אין לה קנס והא מקטנותה יצאת לבגר ושקיל וטרי בה טובא עד דדחיק לשנויי האי תנא סבר כר"מ בחדא ופליג עליה בחדא והשתא אליבא דרב דס"ל דנעשה גדול למפרע ע"כ רבנן דס"ל דאילונית יש לה קנס היינו דוקא בימי קטנותה דהיינו עד י"ב שנה ויום א' אבל מימי נערות ולמעלה הרי היא בוגרת למפרע וכמ"ש רש"י ז"ל פרק הערל ד"ה א"ל אביי יע"ש וא"כ אמאי לא משני תלמודא דסיפא דקתני אילונית אין לה קנס מיירי מימי נערות ולמעלה ואשמועינן ברייתא דנעשית גדולה למפרע לאפוקי מדשמואל ולעולם דבימי קטנותה יש לה קנס והא ודאי עדיפא משינויא דמשני תלמודא אלא משמע ודאי דסתמא דתלמוד' דהתם אזיל אליבא דשמואל דלשמואל לעולם יש לה קנס וליכא למימר דלוקמא לברייתא באילונית מבת עשרים ולמעלה דהא ודאי פשיטא וליתני בוגרת אין לה קנס ומינה נשמע לאילונית מבת ך' ולמעלה זה הנראה לי ליישב דעת רש"י ז"ל: ומן האמור בזה אפשר לומר שדעת רש"י ז"ל דאע"ג דקי"ל בעלמא הלכתא כרב באיסורי הכא קי"ל כשמואל משום דסתמא דתלמודא דפרק אלו נערות אזלא כוותיה ואפשר שדעת תוס' רי"ד כדעת רש"י דקי"ל כשמואל ומש"ה נקט למילתיה אליבא דשמואל כשמכרה לאחר י"ב שנה ולעולם דלרב דס"ל נעשה גדול למפרע ע"כ צריכ' לאוקמא בשמכרה קודם י"ב וכמו שתירץ התוס' אלא דלפום הלכתא דקי"ל כשמואל נקט למילתיה בדעדיפא מינה כשמכרה לאחר י"ב כנ"ל ועיין בספר מוצל מאש סי' ל"ז שתמה על הטור ז"ל סימן הנז' שהביא דין זה דנעשה גדולה למפרע משם הרמ"ה שדין זה תלמוד ערוך קי"ל כרב באיסורי וכתב שמצא בשיטה כ"י להמאירי ז"ל שכתב שיש פוסקים כשמואל ולאפוקי זה כתבו משם הרמ"ה ולי נראה לומר שכתב כן לאפוקי סברת הראב"ד שכתבו הרשב"א והריטב"א ז"ל דאפי' רב לא אמר דנעשה גדולה למפרע אלא משעה שהביאה סימני אילוני' וסריס יע"ש ומדברי הרמ"ה מבואר דס"ל דמבן י"ב ולמעלה נעשה גדולה אפי' לא הביאה סי' אילונית שכ"כ ולא נולדו לו סי' סריס נעשה גדול למפרע וכמבואר שוב ראיתי להראב"ד בפ"א מהל' נערה בתולה הלכה ט' שכתב וז"ל גם זה טעות שאילונית לדברי חכמים יש לה קנס עד שתהיה בת כ' שמקטנות יצאה לבגרות ע"כ הנה מבואר שדעתו לפסוק כשמואל דלרב אילונית מימי נערות ואילך אין לה קנס. ולפי הנראה אשתמיט מינייהו השגת הראב"ד מדלא הזכירוהו על דל שפתותיהם ועיין ברש"ל בס' יש"ש במס' יבמות פרק הערל סימן ל"א שכתב שמדברי רבינו והסמ"ג שכתבו דעד ך' שנה היא קטנה ובה' מיאון כתבו דיכולה למאן עד שתדע שהיא אילונית דהיינו קודם ך' משמע דס"ל דהלכה כשמואל ותמה עליהם דהא קי"ל כרב באיסורי יע"ש ואי משום הא לא איריא שכבר כתבנו דסוגיא דפרק אלו נערות אזלא כשמואל משום הכי פסקו כוותיה ומיהו מה שהכריח מדברי רבי' והסמ"ג אחר המחילה לא דק שהרי בטור מבואר דפוסק כרב ממה שהביא ס' הרמ"ה ולא חלק עליו ואלו בה' מיאון סי' קנ"ה כתב דכל שלא הביאה ב' שערות יכולה למאן עד ך' שנה ואפי' נולדו לה סימני אילונית ולפי דבריו נמצאו דבריו סותרים ועיין בספר בית שמואל סי' הנז' ס"ק [י"ט] מ"ש בזה אלא שאני תמיה על הטור דבסי' קע"ז השיג על רבינו ז"ל שכתב דאילונית אין לה קנס וז"ל ולא נהירא שהרי הוא פסק כרבנן דקטנה יש לה קנס ואילונית דינה כקטנה עד שתהא בת ך' שנה משם ואילך דינה כבוגרת ע"כ והוא תימה שסותר למ"ש בח"מ סי' רל"ה משם הרמ"ה בסתם וצ"ע ובמ"ש התוס' הא אמרינן גבי סריס עד שיהיו בו כולם ראיתי להר"ב עצמות יוסף שם שהק' שהתוס' הקשה מרב הונא אבל ר"י ס"ל התם דאפי' באחת מהן ומאי מקשי למר בר רב אשי מרב הונא נימא דמר בר רב אשי ס"ל כר"י ותירץ דכיון דמר בר רב אשי קרא יתיר' קא דריש ע"כ צריך לתרץ הך קרא בין לרב הונא בין לר"י עכ"ד. ואחר המחילה לא דק בתירוץ זה שהרי למר בר רב אשי פרכינן בגמרא הא אמרינן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ומשני כל היכא דאיכא לשנויי משנינן וא"כ לר"ה מצינן למימר שפיר דס"ל כתירוץ דאביי וקו' דמר בר רב אשי דאמר לאוקמת' הוא לא תיקשי ליה דמילת' דאתי' בק"ו טרח וכתב לה קרא דהא כיון דס"ל דעד שיהיו כולם ליכא לשנויי תי' דרב אשי דקאמר לא נצרכה לעיקר זביניה כי היכי דנימא היכא דאיכא לשנויי משנינן ולמר בר רב אשי משום דס"ל כר"י משני ליה שפיר וצ"ע:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (ריח) </b> ואני תמה עליהם איך אשתמיט מנייהו דברי התוס' שכתבו כו' ולא חשיב התראת ספק כו'. לכאורה אין כאן תימה משום דעד כאן לא כתבו התוס' התם דכל היכא דשייך לומר איגלאי מילתא למפרע לא הוי התראת ספק אלא גבי קטן דלאו בר עונשין הוא וכל זמן שלא הביא ב' שערות ספק קטן הוא אבל כשנולדו בו סימני סריס הרי איגלאי מלתא למפרע דבר עונשין הוה דהא באמת גדול היה באותה שעה משא"כ בבא על קטנה א"א דאין הספק בהתראה אלא בעברה לבד דדילמא איילנות ופנוי' היא א"כ הרי הבועל לא התיר עצמו למיתה משום דדילמא איילנות היא ולא שייך בזה לומר איגלאי מלתא למפרע משום דמ"מ בשעת התראה הרי לא ידע ואע"ג דצריך להתיר עצמו למיתה בפירוש מ"מ כיון דספק הוא אם יתברר משום דשמא תמות קודם שתתגדל א"כ לא התיר עצמו למיתה מספק אבל בההוא דהערל שפיר אמרינן איגלאי מילתא למפרע מכיון דהתיר עצמו למלקות דהא עכ"ר סופו שיתברר אם חייב מלקות דהרי עליו אנו דנין וכל שישאר בחיים נדע אם לדונו במלקות או לפוטרו והיינו דבספק איילנות הרי הוי הספק על גוף אחר ואין הכרח שיתברר הספק ולומר איגלאי מילתא למפרע דשמא תמות קודם שתתגדל משא"כ בהאי דעל גוף זה עצמו הוא הספק ומשום הכי אמרינן אגלאי מלתא למפרע. אלא דק"ק למה להו להתוס' למימר דלא דמי להכה את זה וחזר והכה את זה משום דגם לאחר שהכה את שניהם לא ידעינן מי הוא אביו תיפוק להו דלא התיר עצמו למיתה כשהכה את הראשון כיון דמספקא לי' אם הוא אביו וכן כשהכה את השני נמי דדילמא זה שהכה תחילה הוא אביו ובכל פעם לא התיר עצמו למיתה משא"כ בסריס דהתיר עצמו מפני שעומד להתברר וכנ"ל אלא די"ל דזהו באמת כוונת התוס' והיינו דכיון דגם אח"כ אינו מבורר לא דמי לסריס ולא התיר עצמו למיתה אבל צ"ע לומר כן בכוונתם ודוק:<br><b> (ריט) </b> אבל גבי ההוא דפ' יוצא דופן הספק הוא בעיקר החפץ אי הוי איסור או לא כו' והוא חילוק נאה. אני תמה ואם הוא דבר נאה מ"מ אינו מתקבל דא"כ מה זה שכתבו התוס' שם ולא דמי להכה את זה כו'. דהא התם הספק הוא אם אינו אביו והיינו ממש כהאי דפרק יוצא דופן דהספק הוא בעיקר החפץ אם הוא אסור והרי בכה"ג לא אמרינן איגלאי מלתא למפרע וא"כ הרי לא צריכי התוס' לאתויי עלה מטעם דאף לאחר שהכה את שניהם אינו יודע מי הוא אביו אלא מטעם דבשעה שהכה את כ"א מהם היה הספק בעיקר החפץ אי הוי איסור או לא והבן:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כיצד </b>
+<b> האשה כו' בפרוטה כסף או בש"פ כו'.</b> משנה פ"ק דקדושין בש"א בדינר ובשוה דינר ובה"א בפרוטה ובשו"פ והתו' שם ד"ה ב"ש כתבו וז"ל במס' עדיות תני לה גבי מקולי ב"ש ואע"ג דאי קבלה קדושין מאחר הוו ב"ש לחומרא כו' יע"ש והרב ע"י ז"ל הקשה דמאי קו' הא בעדיות לא תני אלא מאי דלב"ש מותרת גמורה ולב"ה אסורה בהחלט כגון אם קדשה בפרוטה דלב"ש מותרת לשוק ולב"ה אסורה אבל אם פשטה ידה וקבלה קדושי דינר מאחר אינו קולא וחומרא לב"ש וקולא וחומרא לב"ה דלב"ש מקודשת לב' ולב"ה לא' ותיר' דלב"ש נמי דקאמר בדינר מ"מ ס"ל דבפרוטה הויא מקודשת מס' והיכא דלא קבלה קדושין מאחר ודאי דב"ה הוו לחומרא שהבא עליה במזיד בחנק ובשוגג חטאת ולב"ש לקולא לפי שהיא ס' מקודשת אבל אם פשטה ידה וקבלה קידושי דינר מאחר לב"ה אין קדושי ב' תופסין ואם מת ראשון מותרת לשוק ולב"ש תופסים בה קדושי ב' א"ד יע"ש ואשתמיט מיניה דברי התוס' פ"ק דיבמות די"ד ע"ב ד"ה אלא ב"ש שהק' וז"ל וא"ת דילמא משום ההיא דשוה כסף היו נמנעים דאם נתקדשה לראשון בפרוטה ולב' בדינר לב"ש מקודשת לב' ובניה מן הראשון ממזרי' כו' ע"ש ודבריהם הן דברי הירושל' בפ"ק דקדושין ע"ש הרי מבואר דלב"ש אם קדשה בפרוטה לא הוי מקודשת כלל דאי הוה ספק מקודשת מאי מקודשת לב' דקא' והלא מקודשת לב' מס' ובניה מראשון ומב' ס' ממזר ולא ממזר ודאי ולכן צ"ל דלב"ש ודאי דד"ת המקדש בפרוטה לא הוו קדושין כלל ד"ת אלא דמ"מ קדושין מדרבנן מיהא הוו ומשום דחיישינן שמא שוה דינר במדי דכי היכי דהמקדש בפחות מש"פ לדידן הוי מקודשת מדרבנן משום חששא דשמא ש"פ במדי ולדעת התוספות הוו קדושין דרבנן דאין להקדש אלא מקומו ושעתו ה"נ לב"ש במקדש בפרוטה מקודשת מדרבנן משום חשש דשמא שוה דינר במדי והשתא היינו דק"ל דאע"ג דאם קבלה קדושי' מאחר הוו ב"ש לחומרא דלב"ש אם קדשה הב' בדינר צריכה גט מב' מדרבנן ואם מת שני אסורה עד שיגרש ראשון לא כן לב"ה מקודשת לראשון ואם מת מותרת לשוק ומ"ש ביבמות דבניה מן הראשון ממזר משום דכיון דקדושי פרוטה לא הוו קדושין ד"ת כל שקדשה ב' בדינר הוי ממזר מן הראשון ד"ת ובניה מן הב' לא הוו ממזרים כלל כמ"ש הרמ"ה הביאו הטור סי' ל"ו דמשו' חשש דש"פ במדי אם ילדה מב' אין הולד ממזר יע"ש כנ"ל נכון ודע שהתוספות שם סמוך ונר' בד"ה בפרוטה הקשו דגבי קדושין וערכין מנ"ל דש"כ ככסף ותי' דילפינן מע"ע כו' והר"ן תי' באופן אחר וז"ל י"ל נהי דגבי נזיקין ועבד אצטרכינן קרא לרבויי שוה כסף ככסף הכא לא צריך דהתם כל חד וחד למילתיה אצטריך דגבי עבד סד"א כיון דמגרע פדיונו ויוצא בע"כ של רבו דלימא ליה רביה זיל טרח כו' להכי אצטריך קרא לרבויי דמסברא לית לן כה"ג ש"כ ככסף אבל גבי קדושין כיון שהיא מתרצית בדבר וניחא לה בש"כ לא צריך קרא לרבויי כו' וגבי נזיקין נמי משום דכתיב מיטב שדהו ישלם כו' יע"ש וכ"כ הרשב"א ויש לי לדקדק דאמאי הוצרכו לה"ט דמיטב גבי נזיקין ות"ל מהטעם שכתבו גבי עבד דהוי בע"כ ה"נ גבי נזיקין אצטריך קרא מה"ט דאפילו בע"כ דניזק יהיב ליה סובין וכן ראיתי להרב בעל החידושין לקמן ד"ח ע"א ד"ה ישיב שתי' כתי' הר"ן וז"ל י"ל באשה דמדעתה מקניא נפשה וכן בכל הקנינין דעלמ' לא אצטריך קרא דש"כ מקני כו' אבל בע"ע ובנזיקין אצטריך קרא לאשמעינן דהאדון וניזק ע"כ מקבלים שוה כסף כו' יע"ש ויש ליישב שדעת הר"ן והרשב"א הוא דאי משום בע"כ אכתי למאי אצטריך קרא גבי נזיקין נילף מעבד דאפי' בע"כ שוה כסף ככסף וליכא למימר דאצטריך למהוי ב' כתובים דלא נילף בעלמא דלמאי נ"מ הא בעלמא לא אשכחן כה"ג ענין בע"כ דאצטריך קרא למעוטינהו אלא דאכתי ק' דאי משו"ה הוצרך הר"ן לומר דטעמא דנזיקין משום דכתיב מיטב אכתי תיקשי ליה למאי אצטריך קרא גבי עבד נילף מנזיקין דאפי' בע"כ שוה כסף ככסף וליכא למימר דס"ל כמ"ש התו' דסד"א הואיל והוא גרם לימכר כו' דא"כ בפשיטות הו"ל לתרץ דילפי' מע"ע ונזיקין ולא הוו ב' כתובים משום דמצרך צריכי כמ"ש התו' ויש ליישב דס"ל להר"ן דעבד לא הוה ילפינן מנזיקין דאפי' בע"כ שוה כסף ככסף דשאני נזיקין דשוה כסף הוא דאזיק לי' והילכך יהיב ליה שוה כסף בע"כ אבל בע"ע דיהיב זוזין ושקיל סובין הו"א דבע"כ של אדון לא מצי ליהב ליה דא"ל הב לי זוזי כדיהיבנא כנ"ל נכון: ובהכי תשובה מוצאת למה שראיתי בס' קול יעקב בלשונו' רבינו דף נ"ז שהק' על מה שנסתפק הר"ב פר"ח בספר מים חיים סי' ד' אי גבי פדיון הבן ושאר מתנות כהונה אמרי' נתינה בע"כ שמה נתינה וכיון שהיש' נתנה לכהן אף שהכהן לא רצה לקבלם יצא י"ח נתינה א"ד ז"ל ופשיט לה הרב דנתינה בע"כ שמה נתינה אף לגבי פדיון הבן ושאר מתנות כהונה יע"ש והק' הוא מדברי הר"ן הללו דאי גבי פדיון הבן נתינה בע"כ שמה נתינה אמאי אצטריך בע"ע ישיב לרבות שוה כסף דאי משום שיוצא בע"כ של אדון הא גבי פדיון נמי שנותנו לו בע"כ של כהן ואמרינן דשוה כסף ככסף כדנפ"ל בפ"ק דשבועות מכלל ופרט וכלל כו' יע"ש אכן ע"פ האמור הנה נכון דאפילו נימא דגבי פדיון הבן נתינה בע"כ שמה נתינה ושוה כסף ככסף אכתי ליכ' למילף ע"ע מנזיקין דהתם כיון דלאו ממונא הוא דקא יהיב ליה כהן אלא דהתורה חייבתו לתת לכהן ה' סלעים על פדיון בנו התורה אמרה דאפי' בע"כ מצי יהיב ליה ש"כ משא"כ גבי עבד דיהיב זוזי ושקיל סובין הו"א דלא מצי יהיב ליה בע"כ להכי אצטריך קרא כנ"ל והרב מוהרימ"ט עלה ונסתפק לשיטת הר"ן והרשב"א דנפ"ל שוה כסף גבי קדושין מסברא אי מהני נתינה בע"כ אפי' בשוה כסף כגון שאמר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז ונתן לה בע"כ כדי שווים מהו כיון דבע"כ יהיב מסתברא דכסף דוקא וכתב עוד דגבי גט מסתברא ודאי דלא מהני שהרי לצעור' קמכוין כי ההיא דאמרינן גבי אצטלית בפ' מי שאחזו אבל גבי קדושין בספקא תליא מלתא עכ"ל ואנכי הרואה עיקר ספקו של הרב במחלוקת הוא שנוי בין גדולי ישראל שדעת הרב מוהר"י בי רב הובאו דבריו במוהר"ם אלשקר סי' ל"ב ובהרלנ"ח סי' קל"ג דאפי' בגיטין כל כי האי גוונא שהתנה לתת דמים ואפילו בש"פ לתת ממטבע פלוני יכול לתת שויים ואפי' בע"כ דע"כ לא פליג רשב"ג ורבנן גבי גט אלא כשהתנה לתת אצטלית ורצה ליתן דמים אבל כשהתנה לתת דמים לכ"ע יכול ליתן שויים והרלנ"ח והר"ם אלשקר חלקו עליו ועיין להרב החבי"ב בא"ה סי' ל"ח הגהת הטור אות י"ג וי"ד ובסי' קע"ג הגהת הטור אות ס"א ושם בסימן ל"ח כתב שהמבי"ט הסכים לדברי הר"י בי רב והוא מן התימה על מוהרימ"ט איך אישתמיט מיניה מילי דאבות ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רכ) </b> ולכן נ"ל דלב"ש ודאי דד"ת המקדש בפרוטה לא הוו קדושין כלל ד"ת כו'. ומשום דחיישינן שמא שוה דינר במדי כו'. אני תמה דאיך אפשר לומר דפרוטה יהיה שוה דינר במדי והרי פרוטה הוא חלק אחד מן קצ"ב בדינר. (ואולי כוונתו על שוה פרוטה דתנן נמי במתניתין ושוה פרוטה דהיינו חפץ אפשר שיהיה שוה במדי דינר וכן יישבתי לעצמי קושיא זו כבר אע"ג דדוחק הוא לדמותו להא דשמואל משום דבפחות משוה פרוטה הרי שייך לומר דבמדי הוא שוה פרוטה אבל לומר דשמא הוא שוה דינר במדי שהוא כמאתים כפל ממה שהוא שוה כאן הוא ודאי דוחק) ולדעת התוס' דס"ל דהוא משום רואים דהיינו שאנשי מדי יאמרו שהמקדש בפרוטה נמי אינה מקודשת לפ"ז ודאי לא שייך לב"ש חשש זה במקדש בפרוטה עצמה ובאמת אינה מקודשת בה לב"ש ודוק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואם </b>
+<b> קדש בשטר כו'.</b> כתב ה"ה ולזה כתבו מן המפרשים שאף הוא פסול במחובר כו' וכ"כ הר"ן פ"ק דקדושין וז"ל מיהו איכא מ"ד דאע"ג דשוה כסף ככסף לענין קדושין ה"מ מטלטלי אבל קרקעות לא דבגמרא אמרינן דמקשינן הויה ליציאה כו' וכיון דמקשינן מה יציאה במחובר לקרקע לא כו' אף הויה נמי במחובר לא כו' ויש לי לדקדק דאי מקשי' הויה ליציאה להכי א"כ לר"י הגלילי דס"ל דאין כותבין את הגט על דבר שיש בו רוח חיים ועל האוכלים ה"נ נימא דאם קדשה באוכלין ובדבר שיש בו רוח חיים אינה מקודשת והוא תימה דאם כן כל הנהו מתני' דפ' הא"מ התקדשי לי בתמר' כו' התקדשי לי בכוס של יין כו' המקדש בתרומות ומעשרות ומעשה דכלכלה של תאנים והמקדש בערלה וכל הני מי נימא דלא כר"י הגלילי ותו דבפרק הא"מ דנ"ב ע"ב אמתני' דהמקדש בחלקו כו' אינה מקודשת אמרי' בגמ' נימא מתני' דלא כר"י הגלילי כו' ואם איתא היכי בעי למימר דלר"י הגלילי המקדש בקדשים קלים מקודשת הא ת"ל דאינה מקודשת משום דהוו אוכלים והמקדש באוכלים לר"י הגלילי אינה מקודשת דמקשינן הויה ליציאה ותו היכי קאמר נימא מתני' דלא כר"י הגלילי כו' הא ע"כ מתני' דלא כוותיה דלר"י הגלילי מאי איריא מקדש בחלקו הא אפילו בשאר אוכלים דעלמא נמי אינה מקודשת ותו דקרא צווח ככרוכייא גבי דוד דכתיב תנה את אשתי אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים ויש ליישב דחדא מתרצת חברתה דודאי לר"י הגלילי דס"ל דאין כותבין את הגט באוכלין ע"כ דהיקשא דויצאה והיתה לא מקשינן להכי לו' דכי היכי דביציאה אין כותבין ה"נ גבי קדושין דהא קרא גלי בהדיא דלא מקשינן להכי כדכתיב גבי דוד דודאי גמרא גמירי לה אמנם לרבנן דר"י הגלילי דקי"ל כוותייהו כיון דליכא קרא להכי דאי מההיא דדוד אין ראיה דלרבנן אפי' גבי גט נמי כותבין באוכלין א"כ מקשינן הויה ליציאה לגמרי והמקדש בקרקע אינה מקודשת ואם כנים אנחנו במ"ש יש ליישב התוספתא שהביאו ממנה ראיה הרשב"א והר"ן ז"ל לומר דהמקדש בקרקע מקודשת דאיכא למי' דההיא אתי אליבא דר"י הגלילי ודו"ק: תו ק"ל מהא דגרסינן פ"ק דקידושין ד"ד ע"ב דתניא כי יקח כו' אין קיחה אלא בכסף כו' והלא דין הוא ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה ניקנית בכסף זו שנקנית בביאה אינו דין שנקנית בכסף יבמה תוכיח כו' ואם איתא דהמקדש בקרקע אינה מקודשת אמאי ל"ק קרקע תוכיח שנקנית באמה העבריה ואינה נקנית באשה אף אני אביא כסף (וא"נ נימא מה לאמה העבריה שכן נקנית בקרקע תאמר באשה שאינה נקנית בקרקע) וי"ל משום דאיכא למיפרך מה לקרקע שכן אין פודין בו הקדשות ומע"ב כדפריך לקמן בדף ה' ע"ב מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ואדרבא מההיא דדף ה' נראה שיש להוכיח כדעת איכא מ"ד שכתב הר"ן דהמקדש בקרקע אינה מקודשת דאי מקודשת אם כן כי קאמר התם אלא פריך הכי ומה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומע"ב ביאה תוכיח כו' והשתא אמאי הוצרך לומר ביאה תוכיח הי"ל לומר יוכיח מכסף גופיה ולימא מקדש בקרקע יוכיח שאין פודין בו הקדשות ומע"ב ואע"פ שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה ולדעת הר"ן ז"ל יש לומר דהכי פריך מה לקדושי כסף שכן במינו פודין בו הקדשות ומע"ב דהיינו שוה כסף משא"כ חופה שאין במינו כלל כנ"ל ודו"ק: עוד כתב הר"ן ז"ל וז"ל וליתא דכי אמרינן התם דמחובר פסול בקדושין ה"מ בקידושי שטר כו' דקדושי שטר הוא דמקשי' הויה ליציאה אבל נתן לה קרקע בתורת כסף ודאי מהני דהויה דכסף לא בעינן דומיא דיציאה והכי מוכח לקמן בגמרא גבי בעיין דשטר קידושין שכתבו שלא לשמה מהו דאמרי' עלה מה הויה דכסף לא בעי' לשמה אף הוי' דשטר לא בעי' כו' וראיתי למוהרימ"ט ז"ל בחידושיו על הרי"ף הק' עליו וז"ל וא"ת אם איתא דפיסול מחובר ליתי' בקידושי כסף היכי מבעיא ליה לר"ל התם הויה ליציאה מקשינן א"ד הויות לאהדדי מקשינן מה הויה דכסף כו' כלומר שיהא שוה קדושי שטר לקדושי כסף הרי מחובר דפסול בשטר ולא בכסף וכ"ת ודאי למאי דס"ד דהויות לאהדדי מקשינן אף כסף פסול במחובר אבל לפי המסקנ' דהויה ליציאה מקשי' לא אמרינן אלא בשטר אין לנו לומר כו' וי"ל דלבתר דאסיקנא לענין לשמה דמסתבר' הויה ליציאה מקשינן אע"פ שהיה לנו ללמוד מהויה דכוותא דהיינו כסף דלא שייך ביה לשמה מ"מ מיציאה דילפינן עיקר שטר מיניה גמ' ה"ה לענין מחובר דלא ילפינן אלא בשטר דדיו לבא מ"ה להיות כנדון עכ"ד ולע"ד אין תי' עולה יפה דודאי מ"ש בגמרא בתר דבעי' הדר פשט' הויה ליציאה מקשינן לאו למימרא דלעולם לא מקשינן הויות לאהדדי אלא דוקא גבי לשמה דאי מקשינן הויות לאהדדי לומר דקדושי שטר לא בעינן לשמה בטיל ליה היקשא דהויה ליציאה לומר דקדושי שטר שלא לשמה פסול והילכך ס"ל לתלמודא דכיון דעיקר קידושי שטר ילפינן מיציאה מסתברא טפי למילף הויה ליציאה ולפסול שטר שלא לשמה ממה שנאמר דניקוש הויות לאהדדי אמנם היכא דאיכא למילף תרוייהו ולומר דקדושי שטר פסול במחובר מהיקש' דהוי' ליציאה והדר מקשינן הויות לאהדדי לומר דאפי' קדושי כסף נמי פסול בהא ודאי אזלי ומודו כ"ע דמקשינן הויות לאהדדי ותדע דבפ' נערה שנתפתתה דמ"ו ע"ב ובפרק המדיר דע"ד אמרינן התם דמקשינן הויות להדדי וא"כ אי סבירא ליה להר"ן דלמאי דס"ד דהויות לאהדדי מקשינן אף כסף פסול דמחובר ה"נ נימא לפי המסקנא ולדידי קושיא מעיקרא ליתא דודאי להאי דס"ד בגמ' דהויות לאהדדי מקשינן וכי היכי דקדושי כסף לא בעינן לשמה ה"נ בקדושי שטר ה"נ אית לן למימר נמי גבי מחובר דקדושי שטר במחובר כשר דילפינן הויות אהדדי וכי היכי דכסף כשר במחובר ה"נ שטר ודברי הר"ן ז"ל אינן אלא לפום מסקנא דמילתא דהויה ליציאה מקשי' והיינו דקא דחי הר"ן ז"ל וקא' דיש לדחות דכי פשיטא ליה לר"ל התם דקדושי כסף לא בעי לשמה היינו משום דאינה מתקדשת מפני טיבועו והילכך מספ"ל בשטר אי מקשינן הויה ליציאה או הויות לאהדדי אבל גבי מחובר ה"נ איכא למימר דילפינן כולהו הויות מיציאה זה הנר' פשוט בכונת הר"ן ז"ל ולפי זה צ"ל שלדעת הר"ן ז"ל כי בעי ר"ל התם שטר קידושין שכתבו שלא לשמה מהו ה"ה דהו"מ למיבעי אי שטר קידושין כשר במחובר מי מקשינן הויות לאהדדי או הויה ליציאה אלא דחדא מינייהו נקט אלא דק"ל טובא דא"כ למאי דהוה בעי למי' דהויות לאהדדי מקשינן נ"מ דשטר קדושין כשר במחובר וא"כ תקשי ליה לר"ל ברייתא דפ"ק דגיטין דקתני בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דהא איכא מחובר ותלמודא לא אשכח פירוק' אלא לומר דמילתא דאיתיה בקידושין לא קתני אכן לר"ל קשה דמחובר נמי ליתיה בקדושין ותלמודא גופיה אמאי לא פשיט ליה מהך ברייתא אדהוצרך ר"ל לומר בתר דבעיא הדר פשטא מסברא בעלמא ובשלמא לדעת איכא מ"ד ניחא דגבי מחובר פשיטא ליה לר"ל דפסול במחובר אפי' בקדושי כסף וליכא למי' דאכתי לענין לשמה תפשוט ליה לר"ל מהך ברייתא מדלא קתני לשמה דאיכא למימר דר"ל ס"ל כרבה דטעמא דבפני נכתב משום לשמה וכדקאמר התם הניח' לרבה כו' וכן ק' מהא דאמרי' פ' הא"מ דמ"ח ואב"א כגון שכתבו שלא לשמה ובדר"ל קמפלגי ר"מ אית ליה לדר"ל ור"א לית ליה לדר"ל אלא מקשינן הויות לאהדדי דא"כ לר"א דס"ל דשטר קדושין שלא לשמה כשר ה"נ שטר קדושין במחובר וכיון שכן ק' לאוקמת' זו אמאי לא קתני בבריית' דהתם וכדברי ר"א בד' כדקת' וכדברי ר"מ בד' ועיין בתוס' פרק כל הגט דכ"ו ד"ה חוץ מגיטי נשים שכתבו וז"ל אין לומר שחרורי עבדים נמי פסול דא"כ בפ"ק דגיטין כו' ליתני וכדברי ר"א בד' כדקתני וכדברי ר"מ בד' ועיין שם סוף דבר שדברי הר"ן צריכים מן הישוב: עוד כתב הר"ן ז"ל וז"ל ואע"פ שיש לדחות כו' אפי' הכי כיון דההיא דגיטין לא מוכחא ובתוספת' דמכילתין מוכח בהדיא שאם קדש במחובר מקודשת מסתברא דהוי קידושין ע"כ ויש לדקדק אמאי לא הביא הר"ן ראיה לדבריו דדוקא קדושי שטר מקשינן להויה אבל קדושי כסף לא מקשינן מהירושלמי שהביא הר"ן ז"ל בעצמו בריש פ' האומר וז"ל רבי אבהו בשם ר"י הרי זו עולה כו' הרי את מקודשת לי ל' יום הרי היא מקודשת לעולם כו' הרי זה גיטך ל' יום אינו גט אמר רבי יצחק ב"א הדא דתימא מקודשת בשקדשה בכסף אבל אם קדשה בשטר הואיל ולא למדו שטר קידושין אלא מגירושין מה גירושין אינה מגורשת אף בקדושין אינה מקודשת ע"כ הנה מבואר בהדיא חילוק הר"ן זכרונו לברכה דע"כ לא מקשינן הויה ליציאה אלא דוקא בשטר ואם כן הי"ל להר"ן להביא סיוע לדבריו מהירושלמי הלזו אחר שהוא עצמו הביאו ונראה ליישב דודאי תלמודא דידן לא ס"ל כהך חילוקא דהירוש' מדבעינן בהמגרש בעי רבי אבא בקדושין היאך תבעי לר"א תבעי לרבנן בתר דבעיא הדר פשטא בעינן ויצאה והיתה ובפרק ד' דנדרים דכ"ח אמרינן ומה אלו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט וכתב הרא"ש שם דהיינו משום דלענין גט אמרינן כיון דפסקה פסקה וה"ה לענין קידושין דמקשינן הויה ליציאה יע"ש ואי ס"ל לתלמוד' כהירוש' לא הו"ל למסתם סתומי והי"ל לפרש דהיינו דוקא בשטר וכן בשאר דוכתי טובא בתלמודא דידן לא הוזכר חילוק זה וה"ט דאיכא מ"ד שכתב הר"ן אלא דס"ל להר"ן דהכא גבי מחובר שאני דטעמא איכא במילתא דכיון דלא בעינן נתינה לידה כלל שהרי תן מנה לפ' ואקדש אני לך מקודשת וכן נתנה היא ואמר הוא מקודשת באדם חשוב א"כ בהנאה תליא מילתא ומחובר נמי אית לה הנאה והוי כההיא דשלא לשמה שהביא הר"ן משא"כ בההיא דר' אבא וההיא דנדרים דאין סברא לחלק כלל בין קדושי כסף לקדושי שטר כנ"ל ודוק: והנה מ"ש הר"ן דבתוספתא דקדושין מוכח בהדיא דהמקדש בקרקע מקודשת כונתו למ"ש בתוספתא המקדש בעיר הנדחת וביושביה באשירה ופירותיה כולן אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת דאלמא דאי לאו משום איסור ע"ז היתה מקודשת אע"ג דקדשה בקרקע וראיתי להרשב"א בתשו' סי' אלף רל"ו שדחה השואל לתוספתא הלזו וז"ל דההיא דעיר הנדחת הוי תלוש ולבסוף חברו והאריך הרשב"א ז"ל לבאר דחיה הלזו וכתב בס"ד וז"ל ואם כונתך היא דתלוש ולבסוף חברו מן הדין הוה כתלוש ואם נתן עיר אחת בקדושיה מקודשת משום בתים שבה דחשיב כתלוש אלא דבעיר הנדחת אינה מקודשת כו' יע"ש ואני תמיה עליו דכיון דטעמא דגט דפסול במחובר הוא משום דבעי' ונתן בידה ממש וליכא כי נמי נימא דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש הא ליכא נתינה בידה כלל וכן מוכח מהירושלמי הביאו הרשב"א בחי' לגיטין פ"ב דכ"א וז"ל כתבו בתלוש חברו וחתמו תלשו ונתנו לה מה אמרי רבנן כתבו וחתמו בתלוש וחברו ותלשו ונתנו לה מה אמר ר"י ולא אפשיטא הנה מבואר דע"כ ל"מ ליה אלא בתלשו ונתנו לה אבל בנתנו לה בעודו מחובר פשיטא ליה דאינו גט והיינו משום דבעינן נתינה בידה וגדולה מזו כתב הרשב"א שם דמדלא אבעי' ליה לתלמודא דידן הכי משמע דס"ל לש"ס דילן דממתני' דקתני ר"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ולא קתני עד שתהא כתיבתו בתלוש ומכיון דהוי כתיבתו בתלוש א"א לחתימתו במחובר שמעינן דתלוש ולבסוף חברו לענין גט חשיב כמחובר ואם כתבו בתלוש וחברו וחתמו ותלשו ונתנו לה פסול לר"י יעויין שם מה שהאריך וא"כ אם איתא דקדושין במחובר לא מהני משום דמקשינן הויה ליציאה ה"נ לא מהני תלוש ולבסוף חברו מהאי טעמא ומהתימה על הרשב"א איך לא דחה דברי השואל מטעם זה אחר שהוא עצמו הביא הירוש' הלזו: ודרך אגב אומר שראיתי להפר"ח בספר מים חיים ד"ה דברים תמוהים בעיני שכתב וז"ל ובירושלמי מבעי' לן על גט שכתבו בתלוש כו' אי תליש ולבסוף חברו כמחובר דמי ומחוסר קציצה קרינן או לאו כמחובר דמי וכיון דבעין לא אפשיט' הו"ל ספק' דרבנן ולקולא כו' ומיהו למעשה יש לחוש לס' הפוסקים לפסול אבל ס' הרשב"א להכשיר כשכתבו וחתמו בתלוש ואח"כ חברו ותלשו ונתנו לה אינו מחוורת כלל ודבריו דחוקים ועיקר יסודו אמתני' דר"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש הוא יסוד רעוע דאיכא למימר כמ"ש התוספות דף ד' דמשכחת לה שכתבו על אילן תלוש ואח"כ נטעו והשריש וחתמו ובהכי נדחו כל דברי הרשב"א א"ד ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו שהרי עיקר יסודו של הרשב"א דס"ל דכל שכתבו וחתמו בתלוש אע"פ שחברו אח"כ ותלשו ונתנו לה מהני דלא קפיד קרא שלא יהא מחוסר קציצה אלא אשעת כתיבה אבל בין כתיבה לנתינה לא איכפת לן היינו ע"פ היסוד אשר בנה עליה דייק דמתני' דקתני עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש אתא לאשמועינן דאם כתבו בתלוש ואח"כ חברו וחתמו ותלשו ונתנו לה פסול דכפי פי' זה צריך הדבר לאומרו דכל שכתבו וחתמו בתלוש אע"פ שאח"כ חזר וחברו ותלשו ונתנו לה כשר ולא מיפסיל משום מחוסר קציצה דאי לא עד שתהא כתיבתו וחתימתו ונתינתו בתלוש מבעי ליה לר"י למימר ומאי אריא חתימתו גריד' דנקט וא"כ מה תקן הרב באומרו דעיקר יסודו רעוע דא"ל כמ"ש התוספות דמיירי בהשריש הא כלפי לייא דכפי דברי התוס' ל"מ בתלוש ולבסוף חברו ובטלו דמהני אלא אפילו בהשריש דחשיב כמחובר גמור אפ"ה מהני שהרי מכיון שכתבו דעד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש דקתני מיירי בהשריש בין כתיבה לחתימה דפסול מינה נשמע ע"כ דהשריש בין כתיבה וחתימה לנתינה דכשר דאל"כ הו"ל למתני עד שתהא נתינתו בתלוש כדקתני חתימתו ואולי ט"ס נפל בדבריו ודוק: כתב עוד הרשב"א דדוקא תלוש ולבסוף חברו ובטלו פסול לגבי גט אבל חברו ולא בטלו פשיטא דכתלוש דמי דע"כ לא אבעי' לן בשחיטה אלא בבטלו ואם נפשך לומר נהי דמחובר גמור לא הוי מחוסר חפירה מיהא הוי וקרינן ביה מי שאינו מחוסר כו' הא נמי ליתא דמחוסר חפירה לאו כלום הוא כדאי' בסנהדרין כיצד תולין אותו משקעין את הקורה בארץ ותולין בו ר"י אומר קורה מוטה בכותל ותלה בה ואמרי' עלה בגמ' דר"י סבר כי קבר תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר חפירה ורבנן מחוסר חפירה לאו כלום הוא א"ד ונראה דכפי דברי הרשב"א כי היכי דתלוש ולבסוף חברו ובטלו פסול לענין גט מטעמא מי שאינו מחוסר כו' ה"נ גבי תלי' בתלוש ולבסוף חברו ובטלו לא מהני וקרי' ביה כי קבר תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה וע"כ ל"ק רבנן אלא דמשקעין את הקורה בארץ משום דלא מיבטלי ליה לקורה כיון דדעתם ליטול אותה ולקוברה אבל בעץ שתלשו וחברו ובטלו אין תולין בו דומיא דגט וע"פ האמור מקום אתנו ליישב דברי מרן הכ"מ פט"ו מהל' סנהדרין דין ט' על מ"ש רבינו אין תולין על אילן המחובר אלא על התלוש כתב וז"ל שם ת"ר כו' ומדברי רבינו נראה דדוקא מחובר לקרקע ממעט אבל לא נעוץ ואתי כרבנן אשר דבריו ז"ל מן המתמיהין דלמה זה הוצרך להוכיח כן מדברי רבינו הללו ובלשון ונר' אחר שרבינו פסק כן בהדי' סמוך ונראה בדין שכתב כיצד מצות הנתלין משקעין את הקורה בארץ וכבר ראיתי להפר"ח בספר מים חיים שתמה עליו כן ותו יש לדקדק מה הלשון אומרת ואתי כרבנן ופסק כרבנן הול"ל אלא הנ"ל שמרן בא לאפוקי סברת הרשב"א הלזו דע"כ לא קאמרי רבנן דמשקעין את הקורה בארץ אלא משום דהוי תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו שהרי דעתם ליטלו אח"כ ולקוברו אבל על הנעוץ בקרקע ובטלו ה"נ דלא מהני דחשיב כמחובר וקרינן ביה מי שאינו מחוסר כו' דומיא דגט וא"כ ממה שכתב רבינו משקעין את הקורה ליכא למשמע מינה מידי דשאני התם דלא בטלו אמנם ממ"ש בדין ט' אין תולין על אילן המחובר לקרקע משמע דלא ממעטינן אלא אילן המחובר אבל נעוץ בקרקע בכל אופן שיהיה ואפי' בבטלו מהני והיינו משום דס"ל דלרבנן אין חילוק בתלוש ולבסוף חברו בין ביטלו בין לא ביטלו דבכל גוונא תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי וז"ש מרן ומדברי רבינו נראה דדוקא מחובר לקרקע ממעט אבל לא נעוץ באיזה אופן שיהיה ואפי' ביטלו ואתי כרבנן כלומר דס"ל דלרבנן אין חילוק ולזה לא אמר ופסק כרבנן דאמרי משקעין את הקורה דלזה לא הוצרכנו שהרי מפורש ובא בדין ז' כנ"ל ודוק: והרמ"ה הביאו הטור א"ה סי' קכ"ד כתב וז"ל כל היכא דפסלינן מחובר אפי' תלוש ולבסוף חברו פסול כו' ול"מ אם אשרוש אחר כתיבה וחתימה אלא אפי' לא אשרוש נמי פסול כו' ותמה עליו מרן הב"י דמדסתם דבריו משמע דס"ל דאפי' לא בטלו חשוב מחובר ולא נהירא דכל שלא בטלו הו"ל כאלו לא חברו וכשהוקצצו אינו אלא כנוטלו מעל השולחן דהא ע"כ לא אבעי' לן גבי שחיטה אי תלוש ולבסוף חברו אי הוי כמחובר אלא בבטלו אבל בלא בטלו פשיטא לן דכתלוש דמי יע"ש ולע"ד נראה דס"ל להרמ"ה דאף על גב דכל שלא בטלו לא חשיב כמחובר לענין שחיטה מ"מ מחוסר חפירה מיהא הוי וקרי' ביה מי שאינו מחוסר ואע"ג דרבנן דר"י סבירא להו גבי תלי' דמחוסר חפירה לאו כלום הוא ס"ל להרמ"ה דהלכה כר"י ואפילו מחבריו וכמ"ש התוספות בפ"ב דתעניות דכ"ב ע"א ד"ה אי ר"מ וז"ל ונראה דלהכי מוקי לה כר"י משום דר"י נימוקו עמו והלכתא כוותיה בכל מקום ואפילו מחבריו ועיין בהרב בכה"ג ז"ל בכללי הגמרא ס"ד שהאריך בזה וכתב מחלוקת בדבר יע"ש וא"נ ס"ל להרמ"ה דהכא הלכה כר"י מכח ההיא דמכסין בעפר עיר הנדחת שהקשו ממנו התוס' יע"ש וז"ש הרמ"ה ל"מ אם אשרוש כלומר דבאשרוש לכ"ע לא מהני דחשיב מחוסר קציצה אלא אפי' לא אשרוש ולא ביטלו פסול משום דסבירא ליה דהלכה כר"י כנ"ל נכון: עוד כתב הרשב"א ז"ל בתשובה הנז' וז"ל גם מה שאמרת באשירה ופירותיה דמיירי באשרה שנטע מתחלה לכך דמשמע לי מתוך דבריך שאתה סבור שגם זה כתלוש כו' זה אינו שלא מצינו בשום מקום תלוש ונטעו שיהא כתלוש לשום דבר דתלוש ולבסוף חיברו אמרו תלוש ולבסוף נטעו לא אמרו עכ"ד ואני תמי' עליו במ"ש שלא מצינו בשום מקום תלוש ונטעו שיהא כתלוש שהרי דבר זה נפתח בגדולים ומצאנו לרש"י ז"ל בר"פ כל הצלמים דף מ"ה ע"ב שכתב דפלוגתייהו דרבנן ור"י הגלילי הוא בשנטעו גרעין אבל בשנטעו אילן לכ"ע אסור דחשיב כתלוש והתוס' שם בד"ה והכא הקשה לפרש"י ז"ל מהא דרב דאמר המשתחוה לבית אסרו דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש דמאי איריא דנקיט בית אפי' אילן נמי שהוא מחובר גמור אסור ומכח זה דחו פרש"י וכתבו דפלוגתייהו דרבנן ור"י הגלילי בנטע אילן דלר"י הגלילי תלוש ולבסוף נטעו חשיב כתלוש ואתא רב לאשמועי' דהמשתחוה לבית אסרו אפי' לרבנן דר"י הגלילי דדוקא תלוש ולבסוף נטעו לא חשיב כתלוש לרבנן אבל תלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש: גם הר"ן ז"ל שם אמתני' דשלש אשירות הן כתב שמדברי רש"י נראה דתלוש ולבסוף חברו אפי' גבי אילן כתלוש דמי וזהו מ"ש בפרק קמא דחולין גבי תלוש ולבסוף חברו דלענין שחיטה דאמרינן התם בקנה העומד מאליו ופי' הרב ז"ל שלא נטעו אדם מכלל דאם נטעו אדם הו"ל כתלוש ולבסוף חברו יע"ש וא"כ תימא על הרשב"א דמאי ק"ל באומרו שלא מצינו בשום מקום כו' והרי לדעת רש"י ז"ל מבואר הוא דאפי' גבי אילן חשיב כתלוש לכ"ע ואפי' נימא דהרשב"א ז"ל ס"ל כדעת התוס' מ"מ לר"י הגלילי מיהא ס"ל דאפי' באילן חשוב כתלוש וא"כ מצינן למימר דתוספת' הלזו אתי' אליב' דר"י הגלילי סוף דבר שדבריו צ"ע: ולדעת התוס' ז"ל ק"ל מהא דפרכינן במעילה דף כ' אמתניתין דקתני הדר בבית של הקדש (ד"ה) מעל לימא מסייע ליה לרב דאמר המשתחוה לבית כו' והשתא לפי דבריהם ז"ל דמה שהוצרך רב לאשמועינן דהמשתחוה לבית אסרו היינו לרבנן דר"י הגלילי דלר"י הגלילי דס"ל דאפי' באילן חשיב כתלוש מכ"ש בית א"כ מאי סיעתא איכא ממתני' דהתם הא איכא למימר דמתני' דהתם ר"י הגלילי היא ואה"נ דלרבנן ל"ש אילן ול"ש בית חשיב כמחובר וי"ל דאי בריית' דהתם אתי' כר"י הגלילי מאי אירי' בית דנקט ולישמועינן אפי' באילן דאם נהנה מצל אילן דהקדש מעל ומכ"ש בית אלא משמע דאתיא כרבנן ודוק ועיין בהפר"ח סי' קכ"ב ס"ק י"ז מה שהקשה על מ"ש הטור דתלוש ולבסוף חברו חשיב כמחובר לענין גט דאי באשרוש איירי כמ"ש הב"י מאי לענין גט דקאמר והלא בכל התורה היכא דאשרוש דינו כמחובר וכתב עוד בס"ד דהיכא דאשרוש דינו כמחובר ולא זכר שם שדעת רש"י דאפי' באשרוש חשיב כתלוש וא"כ י"ל שדעת בה"ע כדעת רש"י ודוק: כתב הרב ב"ח סי' קמ"ו שמדברי הטור שם שכתב בסתם ואילנות שלא נטעו לשם ע"ז אינן נאסרין משמע דס"ל שלא כדעת רש"י דבאילן לא אמרינן דחשיב כתלוש ע"ש ולא היה צריך לזה שהרי בסי' ו' לענין שחיטה כתב הטור דקנה שנטעו ונשרש בארץ חשיב כמחובר לכ"ע יע"ש וזה מבואר שלא כדעת רש"י שלדעת רש"י ז"ל דוקא בקנה העומד מאיליו שלא נטעו אדם הוא דחשיב כמחובר כמ"ש הר"ן ודע שהרי"ף ז"ל השמיט הך מימרא דרב דהמשתחוה לבית אסרו ולא ידעתי למה וצ"ע ואולי סמך עצמו אמ"ש בפרק נגמר הדין דקבר של בנין אס
+ר ופירש רש"י שם וז"ל בקבר בנין שבנאו למעלה מן הקרקע דכוותא בע"ז בית שבנאו לשם ע"ז אסור דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש לענין ע"ז וקבר לע"ז איתקש עכ"ל אלא שדברי רש"י תמוהים במ"ש דבית שבנאו לע"ז אסור מטעמא דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש והא ליתא דטעמ' דתלוש ולבסוף חברו אינו אלא לענין המשתחוה כשהוא בית אבל בבנאו לע"ז אסור מטעמ' דחייל שם ע"ז עלייהו כשהן תלושין וזה מבואר מסוגי' דפ' כל הצלמים וצ"ע. ועיין במהרש"א ח"ב סי' קל"ז שהק' אסוגי' דפרק כ"ה דאדפריך לרב ממתני' דקתני בנאו ליסייעיה ממתני' דלעיל דמי שהיה בונה ביתו סמוך לע"ז דמשמע להדי' דהמשתחוה לבית אסרו דהא ישראל כשבנה ביתו בתחלה בהיתר סמך וכמ"ש בירושלמי וא"כ ודאי מעיקר' בנו ישראל ועכו"ם הכותל הממוצע לשם דירה כו' וקתני אבניו ועציו מטמאים כו' אלמא דהמשתחוה לבית אסרו יע"ש שהניחו בצ"ע אכן כפי דברי התוס' נראה שיש ליישב דממתני' דלעיל ליכא לסיועי לרב דאמר דאפי' לרבנן דר"י הגלילי דס"ל דתלוש ולבסוף נטעו לא חשיב כתלוש בתלוש ולבסוף בנאו מודו דאיכא למימר דמתניתין דלעיל אתיא כר"י הגלילי דס"ל תלוש ולבסוף נטעו חשיב כתלוש ומכ"ש תלוש ולבסוף בנאו אכן ממתני' דבית שבנאו לשם ע"ז ק"ל שפיר אליב' דרב דבשלמא אם נאמר דלרבנן דר"י הגלילי ל"ש בין תלוש ולבסוף נטעו לתלוש ולבסוף בנאו איכא למימר דמתני' דבית שבנאו אתי' כרבנן דר"י אכן לרב ק' דמתני' מני כנ"ל נכון: ובהיותי בענין זה ראיתי לעמוד על מ"ש רבי' פ"ה מה' מעילה וז"ל וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל אבל המקדיש עצים ואבנים כו' ותמה מרן הכ"מ ז"ל שם דע"כ לא אוקי ר"ל התם במקדיש עצים אלא כי היכי דלא תסייעיה לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו אבל רבינו ז"ל דפסק כרב בפ"ח מהלכ' ע"ז לא הי"ל לחלק בכך ובאמת שהיא קו' אלימתא ומה שתירץ מרן ז"ל דמשמע ליה לרבינו ז"ל דאוקמתא דר"ל קושטא דמלת' היא ואפי' הכי פסק כרב משום דלא אשכחן מאן דפליג עליה אית לן למימר דטעמא משום חומרא דע"ז יע"ש הן דברים תמוהים שהרי בה' שחיטה פ' [א' הי"ט] לענין שחיטה פסק רבינו ז"ל דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש גם בהלכ' כלים לענין הכשר זרעים פסק ג"כ דחשיב כתלוש ואיך כתב דדוקא לענין ע"ז משום חומרא דע"ז וכבר ראיתי אח"כ מי שתמה עליו כן. ותו ק' טובא מה שפסק רבינו ז"ל בפ"ו מה' ערכין דין למ"ד המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו ה"ז קדש כו' ואם דר בו השוכר מעל הפך מה שפסק בה' מעילה דהמקדיש בית בנוי לא מעל וכבר התוס' ז"ל שם בספ"ד דערכין הק' אסוגי' דהתם מההיא דמעילה ותירץ דסוגי' דערכין אתי' כרב דאמר תלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש אכן לדעת רבינו כפי מ"ש מרן כ"מ דאפי' רב ל"ק אלא בע"ז משום חומרא דע"ז א"כ סוגי' דערכין כמאן אתיא וכבר נתקשה בכל זה הרב לח"מ ז"ל והניחו בצ"ע: ומה שתי' הרב מוצל מאש סי' מ"ד על פי מה שהראה לו אחד מהחכמים תשובת הרשב"א שהביא מרן הב"י בה' נדרים סי' רכ"א שכתב דאע"ג דאין מעילה במחובר איסורא מיהא איכא (והן הן דברי התוס' פ' השולח דל"ח ע"ב ד"ה גופיה ע"ש). וא"כ מ"ש רבינו ואם דר בו השוכר מעל לא מעילה ממש קאמר דהא אין מעילה במחובר אלא כלומר איסורא דמעילה ולא הוצרך לפרש שסמך אמ"ש בה' מעילה דאין מעילה במחובר את"ד יע"ש הן דברים תמוהים דאכתי מה יענה למה שהקשה שם בערוכין היכי דייר בו במעילה קאי ותו מעלה שכר להקדש כיון דמעל ביה נפיק ליה שכר לחולין והשתא לפי דבריו ז"ל ניחא מאי דפריך היכי דייר ביה במעילה קאי דאיסור מעילה קאמר אכן מאי פריך כיון דמעל ביה נפק שכר לחולין הא כיון דמדאוריית' אין בו מעילה היכי מצי מפיק שכר לחולין ואשר אני אחזה ליישב דברי רבינו ז"ל בהקדים ברייתא דר"פ הנהנה דאמרינן התם כי תמעול מעל אין מעילה אלא שינוי כו' יכול נהנה ולא פגם ובמחובר לקרקע נאמר חטא בתרומה ונאמר חטא במעילה מה חטא האמור בתרומה בתלוש מן הקרקע דכתיב ראשית דגנך מידי דאידגן אף חטא האמור במעילה בתלוש מן הקרקע והמתבאר מדברי התוס' שם דב' מיני מעילות יש במעילה בשמשנה מרשות הקדש לרשות הדיוט כגון מוכר או נותן או משאיל חפצים של הקדש להדיוט דאותה ילפינן מע"ז דאיכא שינוי רשות שמשנה עצמו מרשות גבוה לרשות אחר ויש מעילה בנהנה מן ההקדש בלא שינוי רשות ואותה ילפינן מתרומה את"ד בקיצור ומעתה נבא לבאר דעת רבינו דלרבינו קשיתיה סוגי' דעירוכין דפריך בפשיטות היכי דייר ביה במעילה קאי ודחיקא ליה מילתא לומר דהתם קאי אליבא דרב כמ"ש התוס' דכל כי האי הי"ל לתלמודא לפרש. תו ק"ל תוספתא דקתני פ"ק דמעילה הדר בצלו של שובך או בצלו של מערה לא נהנין ולא מועלין והביאה מרן שם ד"ה מינה לרב דס"ל דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש דליכא למימר דשובך דקתני בשובך העומד מאיליו דמחובר מעיקרו הוא דא"כ היינו צל מערה ותו מאי דפריך התם תלמודא לימא מסייע ליה לרב ודחיק ר"ל לאוקמא למתניתין בשהקדישו ולבסוף בנאו דכיון דהא דרב הילכת' פסיקתא היא וליכא מאן דפליג עליה מי דחקנו בזה ולא לומר דמתני' ודאי מסייע ליה לרב כי על כל אלה ס"ל לרבינו דודאי במעילה דהוצאה מרשות לרשות דאותה ילפינן מע"ז דין הוא שנאמר בה דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש דומיא דע"ז למאי דקי"ל כרב והיינו סוגי' דערוכין דקאמר דאם דר בו השוכר מעל דכיון דקי"ל שכירות ליומיה ממכר א"כ השוכר הזה בא בשכרו ומתכוין להוציאו מרשות הקדש לרשות עצמו ומשום הכי ודאי מעל דומיא דע"ז דחשיב כתלוש אמנם בההיא דמעילה דהדר בבית של הקדש מעל דלא מיירי בדר בו בתורת שכירות שבא להקנותו בדמי שכירותו אלא בדר בו דרך הנאה שמתכוין ליהנות מבית של הקדש אז ודאי דמעילה כזו דילפינן לה מתרומה מסתבר' ודאי לומר שדינה כתרומה וכי היכי דבתרומה בתלוש גמור דתלוש ולבסוף חברו לא אשכחן בתרומה דמהני ה"נ במעילה והיינו דפריך התם מעיקרא לימא מסייע ליה לרב כו' כלו' דברייתא דקתני הדר בבית של הקדש מעל עכ"ל דס"ל כרב דגבי ע"ז תלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש וס"ל לברייתא דאפי' במעילה דהנאה ילפינן מע"ז לומר דחשיב כתלוש דלחומרא מקשינן דאם נאמר דאפי' בע"ז חשיב כמחובר א"כ מהיכא יליף לה והיינו דהוצרך ר"ל לדחוקי אנפשי' ולאוקמ' בשהקדישו ולבסוף בנאו משום דדחיק ליה לומר דמעילה דהנאה דילפינן מינה מתרומה דנימא ביה דחשיב כתלוש דכיון דעיקרא מתרומה קא יליף ודאי שדינו כדין תרומה ומעתה אתו כהוגן פסקי רבינו ז"ל זה נ"ל כפתור ופרח בדעת רבינו ודוק ועיין בתוס' פרק המוכר את הספינה דף מ"ט ובגיטין דל"ה ובסנהדרין דט"ו ועיין בתוס' ר"פ אז"נ ד"ה אם שהק' למ"ש דאין רבית בקרקע מן התורה מהא דאמרינן בערוכין גבי בתי ערי חומה רבית גמורה היא והתורה התירו כו' יע"ש ויש לדקדק דמאי קו' הא בתי ערי חומה תלוש ולבסוף חברו הוא ומשום הכי הוו רבית גמורה ועיין בש"ך סי' צ"ה ס"ק ודוק: ולענין פדיון הבן דקי"ל דאין פודין בקרקע יש להתבונן אי פודין בתלוש ולבסוף חברו או לא ומצאתי להתוס' ז"ל בפרק בכל מערבין דל"א ע"ב ד"ה ונתן שהק' וז"ל וא"ת דאמרינן במעילה בונין בחול ואח"כ מקדשין אלמא מחללין מעות הקדש על הבנין וי"ל דלענין זה חשיב תלוש ולבסוף חברו תלוש כו' יע"ש וא"כ מינה איכא למשמע נמי לענין פדיון הבן ודוק ועיין בפרק הגוזל בתרא דף ק"ד ע"ב ברש"י ז"ל ד"ה אסיפא דברייתא וצ"ע עיין בתוס' פרק הזהב דף נ"ד דבור המתחיל הקדש ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רכא) </b> דודאי לריה"ג דס"ל דאין כותבין את הגט באוכלין. ע"כ דהיקשא דויצאה והיתה לא מקשינן להכי כו'. תמהני דהרי הרב המחבר בא ליישב בזה את דברי הר"ן ז"ל והיינו דאיך אפשר לומר דלענין קדושי כסף נמי מקשינן הויה ליציאה דא"כ איך מתקדשת באוכלים לר' יוסי הגלילי כו' והא להר"ן ז"ל לא שייך יישוב זה משום דא"כ הרי גם לענין זה דאשה מתקדשת בשוה כסף נימא נמי דגלי קרא דכתיב גבי דוד דודאי גמרא גמירי לה דאשה מתקדשת בשוה כסף וא"כ מאי קשיא לי' להר"ן ז"ל ודוק:<br><b> (רכב) </b> ואם איתא דהמקדש בקרקע אינה מקודשת כו'. שנקנית באמה העבריה ואינה נקנית באשה כו'. זה תמוה דהא לת"ק דר' יוסי בר' יהודה דס"ל דיעוד אמה העבריה הוא אפי' סמוך לשקיעת החמה בסוף שש משום דמעות הראשונים לקדושין ניתנו ע"כ אי מקשינן הויה דכסף ליציאה לגמרי הא אמה העבריה נמי אינה נקנית בקרקע דאל"כ הא הו"ל להגאון המחבר ז"ל להקשות בפשיטות דעכ"ר לא מקשינן הויה דכסף ליציאה דא"כ היכי מצי לייעד אמה שקנאה בקרקע וקרא סתמא כתיב דבכל אמה איכא מצות ייעוד וא"כ לפ"ז הא י"ל דמאי דפריך הברייתא והלא דין הוא מאמה העבריה היינו לת"ק דר' יוסי בר' יהודה (והא דלא הזכירו שם דלמ"ד דאין אשה מתקדשת בקרקע ה"ה דאין אמה העבריה נקנית בקרקע היינו משום דאנן קיי"ל כר"י בר' יהודה דבעינן שיהי' שהות ביום כדי לעשות עמה שוה פרוטה ובשו"פ זו היא מתקדשת קדושי ייעוד והיא חייבת לו פרוטה זו ומלוה הוא עליה והיא עצמה הויא משכון עליה) ומי שפוסק כת"ק דר' יוסי בר' יהודה י"ל דס"ל דהמקדש בקרקע מקודשת:<br><b> (רכג) </b> ואם כונתך הוא דתלוש ולבסוף חיברו מן הדין הוי כתלוש כו' אלא דבעיר הנדחת אינה מקודשת כו'. תמהני דמה בכך דהוי כתלוש דהא עד כאן לא קאמר רב אלא במשתחוה לבית דאסרו ואע"ג דמחובר אינו נאסר כדדרשינן ולא ההרים אלהיהם מ"מ תלוש ולבסוף חיברו כמו בית הוי כתלוש ואסור אבל בעיר הנדחת דלא השתחוה לבתים שבה אלא דגזירת הכתוב הוא דשלל העיר בשריפה (וכמ"ש הרשב"א עצמו שם) א"כ הרי הבתים לא נאסרו והיינו מטעם דכתיב ואת כל שללה תקבוץ ואמרינן מי שאינו מחוסר אלא קביצה יצא בית דמחוסר הריסה וקביצה וא"כ מה בכך דכתלוש דמי (הא בגט קיי"ל דכל שמחוסר קציצה אינו גט אפילו בעציץ כדאיתא בש"ס ועיין חמ"ח באה"ע סי' קכ"ד ס"ק י"ד) וכמו דאמרינן יצא קרקע עולם דמחוסר תלישה וקביצה ולכן עפר עפרה מותר ה"נ י"ל כן בבתים אפילו אי דינייהו כתלוש (ועיין מה שכתבתי לקמן). וא"כ לפ"ז קשה בעיר הנדחת אמאי אינה מקודשת כיון דהבתים דינם כתלוש ומשום עיר הנדחת אינם נאסרים וכנ"ל:<br><b> (רכד) </b> ובירושלמי מבעיא לן על גט שכתבו בתלוש כו' הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא כו'. לכאורה תמוה דמה בכך דהוי ספיקא דרבנן הא אתחזק איסורא דאשת איש והרי באתחזיק איסורא אפילו בספיקא דרבנן אזלינן לחומרא וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"י אלא דהגאון לשיטתי' אזיל דחולק שם על הש"ך. אמנם בפשיטות קשה דהא האי דדרשינן מוכתב ונתן שלא יהא מחוסר קציצה הרי דרשה גמורה היא ולא אסמכתא וא"כ איך כתב דהו"ל ספיקא דרבנן. ועל המחבר אני תמה שלא השיג עליו בזה שהרי מדמייתי ראי' לעיל דף ג' ע"ב מקרא דמאה ערלות דאשה מתקדשת באוכלים ש"מ דס"ל דמתניתין דגיטין אאיסור תורה קאי. ואע"פ דריה"ג נפקא לי' מקרא דספר לאפוקי בעלי חיים אבל אוכלין ומחובר פסול לדידן מטעם אחר מ"מ הא מבואר דתורף שכתבו במחובר פסול מן התורה מדפריך שם והא אמרת אין כותבין כו' וכ"כ הר"ן שם להדיא וא"כ אי תלוש ולבסוף חיברו כמחובר דמי הרי התורף מחוסר קציצה והו"ל ספיקא דאורייתא דכיון דבשעת נתינה מחובר הוא לא קרינן בי' ונתן ועיין באה"ע סי' קכ"ד דבכה"ג אינו גט אפילו לחומרא וצ"ע:<br><b> (רכה) </b> גם מה שאמרת באשירה ופירותיה כו' שאתה סבור שגם זה כתלוש כו'. תמהני דהא מהאי דאשירה ופירותיה אין ראיה כלל בל"ז דאשה מתקדשת בקרקע שהרי משכחת לה בעציץ נקוב כו' אשירה ופירות דאפילו בגט מהני בכה"ג דיהיב לה כל העציץ דהא איצטריך בתוס' לאשמעינן דמטעם איסור דאשירה הוא דאינה מקודשת ולא מטעם מחובר והיינו דקדשה בעציץ נקוב ובאשירה שבה ויהיב לה כל העציץ דלא שייך בזה שמא יקטום כיון דקדשה בכולו ומה צריך השואל לדחוקי אלא דבגט אי כתבו על עלה של העציץ ס"ל לרבא דחיישינן שמא יקטום אבל לענין קדושין דמקדש בכולו אפילו לרבא מקודשת ועדיף זה מכתבו על החרס שלו:<br><b> (רכו) </b> ואפילו נימא דהרשב"א ז"ל ס"ל כדעת התוס' מ"מ לריה"ג מיהא ס"ל דאפילו באילן חשיב כתלוש כו'. גם בל"ז דברי הרשב"א שם קשים להולמן וכאשר כתבתי לעיל ע"ש דכתב וז"ל דתלוש ולבסוף חיברו דעשאוהו כתלוש לאו דאורייתא היא ולאו מעיר הנדחת שמעינן לה אלא מדרב כו' וע"ש. וכתבתי שם דזה תמוה דא"כ אמאי קתני בתוספתא דהמקדש בעיר הנדחת אינה מקודשת הא הקרקע אינה נאסרת משום דמחוסרת תלישה וקביצה וגם האילנות מותרין מה"ט כדאמרינן בס"פ חלק ואם תלוש ולבסוף חיברו מדאורייתא כמחובר דמי גם הבתים מותרים ולדעת רבינו דהמקדש במחובר מקודשת אמאי בעיר הנדחת אינה מקודשת כיון דאין בה א"ה. ואין לומר דבכלל העיר נכלל ג"כ שאר דברים תלושים דז"א דהא מדלא השיב השואל על הראיה מהתוספתא אלא משום בתים דכתלושין דמיין משמע דליכא בעיר דברים תלושים עוד וכן אין לומר דמדרבנן קאמר דאינה מקודשת דזה נמי ליתא משום דמדרבנן אמרינן דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי שהרי כתב רבינו דזה חידש רב וא"כ אמאי לא מייתי הש"ס ברייתא זו ולומר לימא מסייע לי' לרב ומאי זה שכתב דרב חידש הדבר ולאו דאורייתא הוא היה לי' לסייע דהמקדש באיסור דרבנן אינה מקודשת מברייתא זו לרב גידל בפסחים דף ז' ועוד דאיך אפשר לומר דרב מדרבנן קאמר דהא במעילה דף כ' קאמר הש"ס כיון דבנה לי' מיהת מעל מסייע לי' לרב כו' ואי רב מדרבנן לבד קאמר איך אפשר לחייבו בקרבן מעילה ולאתויי חולין בעזרה דהא מתניתין שם מיירי במעילה דאורייתא שחייבים עליה אשם מעילות. ועוד תמהני דאפילו אי נימא דתלוש ולבסוף חיברו מדאורייתא כתלוש דמי מ"מ בית מעיר הנדחת מותר בהנאה דכיון דלא קרינן בי' תקבוץ שהרי בעי הריסה וקביצה וכיון דמחוסר עדיין הריסה או תלישה אינו נאסר דומיא דקרקע ולא מטעם דחשיב כמחובר אלא משום דמחוסר טפי מקביצה לחוד כמו דאמרינן בגט שכתב בקרן הפרה דאם חתך הקרן ונתן לה אינו גט (ועיין באה"ע סי' קכ"ד סעי' ב' ובחמ"ח שם ס"ק י"ד). ולכן נראה דהרשב"א לא השיב שם אלא על דברי השואל ובאמת מיירי שיש בעיר הנדחת דברים תלושים ממש דאסורים בהנאה והבתים באמת מותרים עכ"פ מטעם דמחוסרים עוד הריסה ומש"ה לא מצי הש"ס לסייע לרב דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי ולא פש לן אלא מה דהקשיתי ממעילה דף כ' דמשמע התם דס"ל לרב דתלוש ולבסוף חיברו מדאורייתא כתלוש דמי מדמחייב עלי' קרבן מעילה וצ"ע:<br><b> (רכז) </b> דכיון דקיי"ל שכירות ליומי' ממכר א"כ השוכר הזה בא בשכרו ומתכוין להוציאו מרשות הקדש לרשות עצמו כו'. אני תמה דהרי הרמב"ם ז"ל גופי' ס"ל דשכירות ליומי' לאו ממכר הוא דהא כתב בפ"ט הלכה ז' מהלכות תרומות דכהן ששכר בהמת ישראל אע"פ שחייב במזונותי' אינו מאכילה בתרומה וישראל ששכר בהמה מכהן מאכילה בתרומה אלמא דלא אמרינן דשכירות ליומי' ממכר הוא אפילו לחומרא וא"כ מכש"כ לקולא והיינו לחייב את השוכר באשם מעילות ולהביא חולין בעזרה דהא לסברת הגאון המחבר ז"ל אי שכירות לאו כממכר הוא הרי לא הוי הוצאה מרשות לרשות וילפינן מתרומה דאין מעילה בתלוש ולבסוף חיברו (ואפילו לדעת הג"א דס"ל דלחומרא שכירות קניא [אלא שדבריו תמוהים מהא דישראל ששכר בהמה מכהן הנ"ל וכבר תמה עליו המג"א באו"ח סי' רמ"ו ס"ק ח'] הוא ג"כ יודה בזה דא"א להביא אשם מעילות חולין בעזרה) וא"כ איך כתב הגאון המחבר ז"ל בפשיטות דקיי"ל דשכירות ליומי' ממכר הוא שהוא נגד משנה מפורשת בפרק בתרא דתרומות. גם מלבד זה הרי גוף הסברא לכאורה אין לה שחר דניהו דיהיבנא לי' דשכירות ליומי' ממכר הוא מ"מ היינו דוקא כשהשכירוהו לו הבעלים ומדעתם הוא קונה אבל בנ"ד כיון שהמשכיר חזר והקדיש ביתו והר"ז קדוש א"כ הרי נסתלק המשכיר מבית זה וההקדש לא השכירו תו את הבית להשוכר אלא שדר בו מדעתו ולא מדעת ההקדש וא"כ מאי בין זה לדר בצלו של שובך דאינו מועל או לבין האי דכתב הרמב"ם בפ"ה דמעילה וז"ל וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל וע"ש דאטו משום שרוצה להעלות שכר להקדש ואינו רוצה ליהנות מן ההקדש בחנם משום זה יהי' נתפס טפי בעונו ויתחייב קרבן מעילה. ועוד דממה נפשך קשה דאי אמרת דשכירות ליומי' ממכר הוא א"כ איך המשכיר יכול להקדיש את הבית שכבר מכר ועיין בתוס' מעילה דף כ"א ובר"ן לנדרים בפ' השותפין ודוק וצ"ע:<br><b> (רכח) </b> דאפילו במעילה דהנאה ילפינן כו' דלחומרא מקשינן. צ"ע דאיך שייך לומר בזה לחומרא מקשינן לחייבו בקרבן מעילה ולהביא חולין בעזרה ובפרט למ"ש לעיל דאיסור מעילה איכא אפילו במחובר אלא דאשם מעילות אינו מביא כי אם בתלוש:<br><b> (רכט) </b> שהקשה למ"ש דאין רבית בקרקע מה"ת כו' דמאי קו' הא בתי ערי חומה תלוש ולבסוף חיברו הוא כו'. לא ידעתי מאי קשיא לי' הא הוא עצמו הביא לעיל דברי הרשב"א בתשובה דס"ל דהא דאמר רב המשתחוה לבית אסרו היינו מדרבנן משום דתלוש ולבסוף חיברו לאו מדאורייתא כתלוש דמי וא"כ הרי י"ל דהתוס' נמי ס"ל הכי ומאי קושיא היא ואם נימא דכונת הגאון המחבר ז"ל דע"כ לומר דהתוס' ס"ל דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי מדאורייתא והיינו ממ"ש בעירובין דף י"א דלענין חילול מעות הקדש על הבנין אמרי' דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי ומשמע שם דמדאור' כן הוא שהרי אין פודין במחובר א"כ הרי הי' להו לבאר זה וכבר כתב הרש"ל דבתוס' אין קושיית סתירה אהדדי משום דלאו מרועה אחד ניתנו. גם על פשיטת ספיקו אי פודין בכור בתלוש ולבסוף חיברו שפשט זה מדברי התוס' עירובין הנ"ל יש להשיב גם בפשיטות דקנין בית הוי מצד עצמו כקנין שדה ולא מתורת אגב הקרקע שהבית עומד עליו והוא משועבד להבית משום דדין בית כדין מחובר:
+
+Halakhah 4
+
+<b>כתבו </b>
+<b> כו' או לשמה ושלא מדעתה כו'.</b> כתב ה"ה פסק רבינו ז"ל כפסק הרי"ף דאינה מקודשת כו' הנה הרי"ף ז"ל בפ"ק כתב ז"ל והלכתא כר"פ משום דמותבי' עלייהו דרבא מהא דתנן אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת ב' ואע"ג דמוקמי' לה בשטרי פסיקתא וכדרב גידל שינויא הוא ולא סמכינן עלה דרב אשי דבתראה הוא אוקמה בפ' הנושא בשטרי אירוסין ממש וכתב עליו הר"ן ז"ל וז"ל ויש מי שפירש הסוגייא בענין אחר דהכי בעא מיניה דברים הללו ניתנו ליכתב שלא מדעת בעלי דבר או לא ניתנו ליכתב שלא מדעתם וא"ל רב אשי דלא ניתנו ליכתב אלא מדעתם ולפ"ז הא דמייתינן עלה ת"ש מדתנן אין כותבין שטרי אירוסין כו' סיעתא הוא דמייתינן מינה לרב אשי כו' ולפ"ז אדרבה לרב אשי מיתוקמא ליה שפיר בשטרי פסיק' ומסייע ליה וזהו דעת הרז"ה ז"ל א"ד יע"ש: וראיתי להרב גד"ת דף של"ז ע"ד שתמה על דברי הר"ן הללו וז"ל נרא' דסבר דהרז"ה ז"ל אזיל בשיטה דמייתי הבעה"ת בשם הראב"ד אי כתבי' דעת ב' או לא ובעניותי אין לשון הרז"ה מורה כן שכתב בזה הסיגנון ואדרבא ההוא ת"ש סיעתא הוא דמייתינן לרב אשי דאמר לא ניתנו ליכתב כלומר דלא הוי כמלוה בשטר דהא אין כותבין אלא מדעת ב' ומדקאמר דהא אין כותבין משמע שהוא הכרח וטעם להוכיח מה שאמר תחילה דלא הוי כמלוה בשטר ולא שיהא זה עיקר הדין שהוא מחדש ע"כ נראה דהרז"ה מפרש מ"ש לא ניתנו ליכתב היינו דלא הוי כמלוה בשטר כל עוד שלא נכתבו ומכריח זה מדחזינן דאין כותבין אלא מדע' ב' ואם איתא דגם באמירה בעלמא הוי כמלוה בשטר ל"ל דעת שניהם כו' ותדע שכן הוא שהרי מוכרחין אנו לומר דהרמב"ן ז"ל הבין כן בכונת הרז"ה ז"ל ולא כדהבין הר"ן ז"ל דבס' המלחמות הק' עליו וז"ל וכן הא דאקשינן מהא דתנן והיא ניזונית מנכסים משועבדים מאי קושיא לימא בשכתב ואמאי אצטריך לומר בשקנו מידו והשתא אם הרז"ה ז"ל מפרש לא ניתנו ליכתב שאין כותבין אלא מדעת ב' כשיטת הראב"ד ז"ל שכתב הר"ב הת' הרי תלה הטעם במ"ש לפי שכל זמן שלא נכתבו אין גובין אלא מב"ח ומשנכתבו גובין ממשועבדין ומש"ה לא נתנו ליכתב אלא מדעת ב' ע"כ נראה בהדיא דהא בהא תלייא דאי בשנכתבו גובין מן המשועב' ממילא אין לכתוב אלא מדעת ב' אבל אם גם בכתיבה אין לה דין שטר למשועבדין פשיטא דאין קפידא לכתוב שלא מדעת ב' וא"כ יש לתמוה מה מקשה ליה להרז"ה ז"ל דהא ודאי לפי שיטה זו נאמר דכי היכי דמפרש ת"ש קמא דלאו תיובתא אלא סיעתא לרב אשי ה"נ אידך ת"ש דהיא ניזונת מנכסי' משועבדין לסיועי לרב אשי מייתינן לה מדחזינן דניזוני' מנכסי' משועבדין ולפחו' מיהא בשנכתבו מיתוקמא וכיון שכן ממיל' משמע דלא ניתנו ליכתב אלא מדעת ב' כו' דודאי כך מתפרש' הסוגייא לדעת הראב"ד ז"ל דמייתי רבינו כו' ואולי דמ"ש הר"ן ז"ל שזה הוא דעת הרז"ה לא קאי אעיקר פי' המימר' דלא ניתנו ליכתב אלא אמאי דקאמר דהאי ת"ש סיעתא הוא כו' את"ד יע"ש ולע"ד דבריו ז"ל לא האירו כי לפי הנראה שהבין בדברי הר"ן ז"ל דכי איבעיא לן דברי' הללו ניתנו ליכתב שלא מדעת ב' היינו לומר דלאותו צד אפי' נכתבו אינו גובה מן המשועבדים ומש"ה כותבין שלא מדעת ב' ומש"ה הוקשה לו ממה שהק' עליו הרמב"ן ואנכי הרואה לא ידעתי מי גילה לו רז זה בדברי הר"ן הללו שהרי דברי הר"ן בפשטן מתפרשן דכי אמרי' דניתנו ליכתב שלא מדעת ב' היינו לומ' דאפי' לא נכתבו יש להם דין מלוה בשטר ומש"ה כותבין שלא מדעת ב' כיון דאין בכתיב' שום תוספ' חיוב עליה והיינו ממש כפי' הרז"ה שהוא מפרש דברים הללו ניתנו ליכתב כלומר אם יש להם דין מלוה בשטר לגבות ממשעבדי באמירה בעלמא וממילא דכותבין שלא מדעת ב' או אין להם דין מלוה בשטר ואין כותבין אלא מדעת ב' דהא בהא תליא וכן מבואר מדברי הרשב"א בחידושיו שכתב וז"ל והרז"ה ז"ל כתב דההיא ת"ש סיעתא דמייתינן לרב אשי ואפי' ניתנו ליכתב לעדים מעצמם בלא דעת ב' או לא כלומר יש לו דין שטר או לא כו' ואינו מחוור דא"כ כו' ועוד מדאקשינן עלה מהא דתנן בנותיהן ניזונות כו' ואוקמא בשקנו מידו ומאי קו' מתני' בשכתבו מדעתו כו' יע"ש הרי מבואר שהוא מפרש דברי הרז"ה כמו שפי' הר"ן ז"ל ממש ואפ"ה הק' עליו מההיא דנזוני' מנכסי' משועבדי' כמו שהק' עליו הרמב"ן ז"ל וא"כ הדבר מוכרח מעצמו כמ"ש דלאותו צד דאמרי' ניתנו ליכתב שלא מדעת שניהם היינו לומר דאפי' לא נכתבו יש להם דין מלוה בשטר וזה ברור: גם מ"ש שלדעת הראב"ד ז"ל שהביא הרב בעה"ת כך מתפרשת הסוגי' דכי מייתי' אידך ת"ש מדהיא נזונית מנכסי' משועבדים היינו סיעתא לר"א יע"ש הן דברים תמוהים דכנראה שהבין הרב שלדעת הראב"ד שהביא בעה"ת כי אמרינן דניתנו ליכתב שלא מדעת ב' הוא לומ' דאפי' כתבו אינה גוב' ממשועבדי והא ודאי ליתא שהרי מדברי הראב"ד ז"ל שהביא הרב בעה"ת מבואר הפך דבריו וזה ממ"ש שם וז"ל ואותבינן עלה מהא דתנן דפקחין כו' כלומר אי ס"ד לא ניתנו ליכתב דעד שלא נכתבו כמלוה ע"פ הן א"כ פקחין למה כותבין והלא אינן אלא טפשים שנעשים ממלוה ע"פ מלוה בשטר אלא ש"מ שעד שלא נכתבו נמי כמלוה בשטר וכיון שמשע' הפסק כו' הנה מבואר שהוא מפ' דכי אמרי' דניתנו ליכתב שלא מדעת ב' היינו לומר דאפי' לא נכתבו יש להם דין מלוה בשטר דאם הוא ז"ל מפ' לומר דאפי' נכתב אינו גובה מן המשועב' ומש"ה כותבין שלא מדעת ב' א"כ מאי האי דכתב אלא ש"מ דעד שלא נכתבו נמי כמלוה בשטר הרי זו דלא כמאן וכ"ש דק' טפי כי נימא דניתנו ליכתב וכיון שכן מוכרח הדבר לומר דאידך ת"ש דמייתינן מדניזונית מנכסים משועבדים תיובתא הוא דפרכי' לרב אשי ושלא כמ"ש הרב ז"ל ודע שדברי הראב"ד ז"ל כדמותן כצלמם הובאו בס' תומת ישרים בהגהותיו על הרי"ף ז"ל האמנם ראיתי להריטב"א ז"ל בחידושיו שכתב וז"ל והראב"ד ז"ל פ' דברים הללו ניתנו ליכתב שלא מדעתם דאפי' נכתבו ליכא תוספות חיוב ולא טריף ממשעבדי או לא ניתנו ליכתב כו' יע"ש כנרא' שהבין הריטב"א ז"ל דברי הראב"ד כמו שפיר' הרב גד"ת והוא מן התימה שדבריו ז"ל מבוארים הפך דבריו כמ"ש ואולי שהראב"ד שהביא הריטב"א הוא הרב אב ב"ד כנ"ל: וראיתי להריטב"א ז"ל שם שהקשה לפירוש הראב"ד והרז"ה ז"ל דכי אמרינן תא שמע מדתנן אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת ב' סיעתא הוא דמייתי' מינה לרב אשי וז"ל ואין פי' זה נכון חדא דלישנא דנתנו ליכתב לא א"ש ועוד דקא פריש דלרבינא הוא דפרכינן ממתני' דאין כותבין שטרי אירוסין ואיהו מוקים לה בשטר דקידושין וכר"פ והא רבינא גופי' פליג על ר"פ והיכי מוקמינן מתני' לדידיה כבר פלוגתיה א"ד יע"ש וראיתי להרב נת"מ ז"ל דף צ"ד ע"ד שתמה עליו וז"ל ובעיני יפלא דקו' זו היכי ניחא ליה לכולהו פירו' דאפי' ת"ל דלרב אשי הוא דפריך אכתי ק' לרבינא דלא מצי מתוקמי לדידיה בשטרי אירוסין וא"כ ע"כ בשטרי פסיקתא מיירי מתני' ומאי קא מבעיא ליה אי נתנו ליכתב תפשוט ליה מהכא וכמו שהק' זה בתוס' והצריכוה עיון והר"ן ז"ל כתב דתרי רבינא הוו הרי דקו' זו קשיא לכלהו פי' ואיך דחה הריטב"א מחמתה פירוש זה יע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד נראה דס"ל להריטב"א דכי אמרינן דת"ש דמייתי הוא תיובתא לרב אשי ניחא שפיר משום דודאי לרבינא כיון דאיהו ע"כ בעי לאוקמא מתני' בשטרי פסיקתא פשיטא ליה לדידיה דנתנו ליכתב וכמו שכן מוכח נמי ממאי דקאמר איתיביה הפקחין היו כותבין הרי דבעי רבינא למיפשט דניתנו ליכתב וכי קאמר רבינא מרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא לאו משום דמבעיא ליה לדידיה דהא ל"ק בעא מיני' רבינא לרב אשי כדקאמר בכל דוכתא אלא משום דדין זה דניתנו ליכתב לאו בפי' איתמר במתני' או בברייתא אלא מכח קוש' הוא דבעינן למימר משום הכי שאל לרב אשי אם המצא ימצא הדבר מפורש בהדיא וכיון שהשיב לו רב אשי מסבר' בעלמא דלא ניתנו ליכתב אותביה ליה רבינא ממתני' דהפקחין וממתני' דאין כותבין שטרי אירוסין וכן מצאתי בתוספ' הרא"ש ז"ל למס' קידושין שהק' כקו' התוספ' ותי' וז"ל וי"ל ששאל לו לידע סברתו וכשא"ל לא ניתנו ליכתב הק' לו מההיא דהפקחין יע"ש וכן ראיתי להגהות מיי' פרק כ"ג מה' אלו שכתב דבפ' הנושא משמע דרבינ' סבר דניתנו ליכתב כדשקיל וטרי ופריך לרב אשי כו' יע"ש. אמנם לפי' הראב"ד והרז"ה ז"ל ק"ל שפיר כמובן ואולם זו היא שקשה לדעת התוס' והריטב"א ז"ל דאיך הפה יכולה לדבר דרבינא דבעי מיניה מרב אשי אי ניתנו ליכתב או לא הוא ניהו דרבינא דשמעתין דפליג אר"פ ורבא רביה שהרי בשמעתין אמרינן רבינא ורבא אמרי מקודשת ואי רבינא בתראה דבימי רב אשי הוא ה"ז בבל ימצא במספר הדורות שהרי אמרו דביום שמת רבא נולד רב אשי וכמו כן קשה על הר"ן ז"ל שהכריח דתרי רבינא הוו ממאי דקא מבעיא ליה אי ניתנו ליכתב והלא ממקומו הי"ל להכריח מדקאמר רבינא ורבא וכמ"ש וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו יע"ש ועיין בס' תומת ישרים בהגהותיו על הרי"ף שתמה עליו כן ומצאתי להר' באר שבע בתשובה סי' י"ב שכתב על ענין זה דתרי רבא הוו אחד רבא בריה דרב יוסף בר חמא חבירו של אביי ואידך רבא בריה דרב יצחק שהוא חבירו של רבינא כדמוכח פ' עגלה ערופה יע"ש וא"כ מבואר הוא שזהו דעת התוס' והר"ן וכמובן ודוק: והתוס' ז"ל פ' הנושא ד"ה ניתנו ליכתב מפרשי לה להאי בעיא דניתנו ליכתב כפירוש הרז"ה ז"ל אלא דבהכי פליגי שלדעת הרז"ה ז"ל ההוא ת"ש דמייתינן ממתניתין דאין כותבין שטרי אירוסין הוי סיעתא לרב אשי ולדעת התוס' ס"ל דהוי תיובתא לרב אשי והיינו משום דהם גורסים ת"ש אין כותבין שטרי אירוסין כו' הא מדעת ב' כותבין דלהאי גירסא אין מקום לפרש כפירוש הרז"ה כמבואר ומש"ה נדחקו בפירושה וכתבו משם רבי' דמשמע ליה לתלמודא אין כותבין אלא מדעת ב' היינו בידיע' ב' ששניהם נתרצו בדבר דידעי גמר הפסיקה אפי' לא ידעו בכתיבה דומיא דההיא דלעיל מיניה כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו דהיינו אע"ג דאינו יודע מן ההלואה כלום כו' יע"ש: וראיתי להרב נת"מ דף הנז' שתמה על דבריהם דא"כ היכי מוקי לה המתרץ בשטרי אירוסין ממש וכדר"פ דהתם לר"פ בעינן שיכתב השטר ממש מדעתייהו ובשליחותייהו דהכי גמר לה בפ"ק דקדושין מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה כן וביציאה לא סגי שיכתוב אם לא בשליחו' הבעל מדעתו וכן נראה מדברי רש"י ז"ל וכ"כ הריטב"א ז"ל שם בהדיא וכיון שכן הדק"ל דכיון דהמתרץ הוה משמע ליה דפי' מדעת ב' היינו בידיעת ב' בכתיב' אמאי אצטריך לאוקמא בשטרי אירוסין ממש וכדר"פ בשטרי פסיקתא מיתוקמא שפיר ככ"ע וקמ"ל דאין כותבין אלא מדעת המתחייב יע"ש שהניחו בצ"ע ולדעתי נראה דל"ק דבשלמא כי מוקמינן לה בשטרי פסיקתא ק"ל שפיר דע"כ מדעת ב' דקתני מתני' היינו בידיע' ב' ששניהם נתרצו בדבר אפי' לא ידעו בכתיב' דאי בידיעת ב' בכתיבה קאמר לא הו"ל למיתני כי האי לישנ' בסתמ' דאיכא למטעי דדומי' דלעיל מיניה קתני אלא הוה ליה לתנא למתני בהדיא הכי אין כותבין שטרי אירוסין עד שיאמרו להם כתובו אמנם כי מוקמינן לה בשטרי אירוסין ניחא שפיר דעכ"ל דמדעת ב' היינו בידיעת ב' בכתיבה ומשום דמקשינן הויה ליציא' לומר מה יציאה בעינן דעת מקנה כדר"פ דאי נימא דמדע' ב' היינו שנתרצו ב' ולא בעינן ידיעה בכתיבה וכדרבא ורבינא דסבירא להו דהכי מקשינן מה יציאה שלא מדעתה א"כ אפי' שלא מדעתה ובע"כ נמי דומיא דיציאה ובהכי ניחא לי מה שהק' עוד הרב גד"ת ז"ל על דבריהם הללו וז"ל ותימא לי דאדדייקי מרישא דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו דהיינו שאינו יודע מן ההלואה כלום לידייקו מסיפא דקתני אין כותבין למלוה עד שיהא הלוה עמו דהתם ע"כ האי לוה עמו היינו שידע מהכתיבה עצמה דבלאו הכי אע"ג דידעינן שזה לוה מנה או שראו ההלואה או שהוד' בפניהם הלוה כבר ידענו שאינם יכולים לכתוב וא"כ אכתי מאי קא מותיב מההיא דמדעת ב' לימא דהאי מדעת ב' הוי ממש כההיא דאם אין הלוה עמו א"ד יע"ש שהניחו בצ"ע אכן כפי מ"ש הנה נכון דהיינו דקא מקשה דאם איתא דלא ניתנו ליכתב הו"ל לתנא למתני בהדי' אין כותבין עד שיאמרו להם כתבו ולא למתני כי האי לישנא דאיכא לספוקי ולמיטעי דדומי' דרישא דכותבין למלוה אע"פ שאין לוה עמו קתני לה ואהא משני דההיא בשטרי אירוסין דתו ליכא לספוקי ביה כלל וכדכתיבנ' כנ"ל נכון ודוק: וראיתי להר"ב לח"מ ז"ל שהק' לדעת רבינו דפסק כר"פ דאינה מקודשת דכיון שרבי' ז"ל פסק בפ"ו מה' זכיה כרב אשי דאמר דלא ניתנו ליכתב ובפ' הנושא אוקמוה להך מתניתין אליביה בשטרי אירוסין ממש אבל בשטרי פסיקתא לא מצי מתוקמא דכיון דלא ניתנו ליכתב ואפי' כתב אין דינו כמלוה בשטר אמאי אין כותבין אלא מדעת ב' א"כ איך כתב ה"ה ז"ל בפ' כ"ד מה' מלוה ולוה על מ"ש רבינו שם אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת ב' וז"ל ופי' שטרי אירוסין שטרי פסיקת' כמו כמה אתה נותן לבנך כך וכך כו' יע"ש והוא תימ' דכיון דפסק רבינו דלא ניתנו ליכתב ע"כ מתני' בשטרי אירוסין מתוק' והרב ז"ל תי' דס"ל לה"ה דלפי המסקנ' דמוקמינן למתני' דניזונ' מנכסים משועבדים בשקנו מידו הך מתני' איירי נמי בשטרי פסיקתא וקנו מידו דומיא דההיא ובהכי מתרצה מה שהק' התוס' דכיון דרבינא ע"כ מוקי לה בשטרי פסיקתא מאי קא מבעיא ליה אי ניתנו ליכתב תפשוט מינה דודאי ניתנו ליכת' והשתא ניחא דהוה מספ"ל דילמא מתני' איירי בשקנו מידו את"ד יע"ש ולע"ד דבריו מן המתמיהים דאיך אפשר לאוקומי מתני' בשקנו מידו דא"כ תקשי לן טפי דכיון דקנו מידו אמאי אין כותבין אלא מדעת ב' הא קי"ל ופסקו רבינו פי"א מה' מלוה ולוה דאם קנו מן הלוה כותבין ונותנין אע"פ שלא אמר כתובו והנראה שהרב נרגש מזה וכתב וז"ל ואע"ג דקנו מידו לא אמרינן בכי הא סתם קנייה לכתיבה עומד אלא בעינן דעת ב' א"ד ובאמת שהדבר מתמיה מאיזה טעם לא אמרינן בכי הא נמי סתם קנין לכתיבה עומד דכיון דבקנין גרידא גובה ממשעבדי אין כאן תוספת חיוב כלל ובהדיא כתב הרי"ף דמתני' דפ' הנושא מוקמינן לה בשקנו מידו ומשום דסתם קנין לכתיבה עומד הרי דאף בשטרי פסיקתא אמרי' סתם קנין לכתיבה עומד ולכן הנרא' אצלי ליישב דס"ל לה"ה דלפי פי' רבינו דס"ל דלא ניתנו ליכתב היינו לומר דאפי' כתב אין בו דין שטר כלל ואינו גובה ממשעבדי וכי פרכינן עלה ממתני' דאין כותבין אלא מדעת ב' הכי פריך דכיון דאינו טורף ממשעבדי אמאי אין כותבין אלא מדעת ב' הא אין כאן תוספת חיוב כלל והיינו משום דמשמע ליה לרבינא פשטא דמתני' דכי קתני מדעת ב' היינו ידיעת שניהם בכתיבה הפך ממ"ש התוס' ומשו"ה פריך דאי לא ניתנו ליכתב כל שידעו גמר הפסיקה סגי ול"ל ידיעת הכתיבה ורב אשי לפום משמעותא דרבינא השיבו דמהא לא איריא דאיכא לאוקומי בשטרי אירוסין ממש אמנם לפום קושטא דמילתא אפי' נימא דמתני' בשטרי פסיקתא מתוקמא לא תיקשי למ"ד דלא ניתנו ליכתב דא"ל דמדעת ב' דקתני היינו ששניהם נתרצו בדבר דומיא דלעיל מינה דקתני כותבין שטר למלוה כו' וכמ"ש התוס' ואפשר שהכריחו לה"ה לפרש כן מכח קו' התוס' שהק' מדרבינא וגם בדברי רבינו ז"ל ג"כ נראה שהוא מפרש ליה בשטרי פסיקתא דאי בשטרי אירוסין ממש א"כ למה זה הביאו בה' מלוה כיון שכבר פסקו כאן אלא נראה דס"ל כמ"ש דאפי' למאי דקי"ל לא ניתנו ליכתב מיתוקמא שפיר מתני' בשטרי פסיקתא וכמ"ש: ושוב ראיתי להרמב"ן ז"ל בחידושיו לבתר' שכתב וז"ל ושלא כדברי רבינו יהוסף הלוי ז"ל שהוא מפרש שאין כותבין אם לא הסכימו ב' להזדווג ומשום דהו"ל עדות שקר דקשיא עליה ההוא דהתם עכ"ל ולדעתי נר' שדע' מוהר"י בן מיגש ז"ל כמ"ש דק"ל מדרבינ' ארבינא ומשום הכי הוכרחו לומר דמתני' לדידיה הכי מתפרשה דאין כותבין אלא עד שיתרצו שניהם וכפירוש התוספות ז"ל כמ"ש כנ"ל: ואולם דברי רשב"ם ז"ל שם נפלאו ממני שכתב על מתני' דאין כותבין שטרי אירוסין וז"ל בפ' ואלו מגלחין מפרש מאי שטרי אירוסין שטרי פסיקתא יע"ש והדבר תמוה דשם באותו פ' לא איתמר הכי אלא אמתניתין דהתם כותבים שטרי אירוסין בח"ה אמנם אמתני' דגט פשוט פלוגתא דאמוראי היא אי שטרי פסיקתא קאמר או שטרי אירוסין כמבואר בסוגיא דידן ודבריו צ"ע ומאחר עלות כל האמור בענין מקום אתנו ליישב דברי הסמ"ג הובאו דבריו בהגמ"י פכ"ג מה' אלו וז"ל הא דאמר רב גידל כמה אתה נותן לבנך כו' ומייתי לה רבינא בפ' קמא דקידושין ומשמע התם דס"ל דניקני' באמירה ובפ' הנושא משמע דרבינא סובר דניתנו ליכתב ושקיל וטרי ופריך לרב אשי דס"ל לא ניתנו ליכתב ויש לתרץ דבתר דשמעיה מרב אשי חזר בו והודה שלא ניתנו ליכתב יע"ש באורך ודבריו ז"ל באו סתומים ואנחנו לא נדע מאי ק"ל מעיקרא מדרבינא ארבינא אדהוצרך לומר דיש לתרץ ואחד הרואה יראה דלכל הפי' הנאמרים לראשונים ז"ל נ"נ בבעיא דרבא אי ניתנו ליכתב או לא אין כאן מקום קו' כלל והנרא' ודאי שהרב ז"ל דרך ובא לו בשיטת ר"ח ור"ת שכתבו התוס' פ' הנושא דבור המתחיל הב"ע והכי פירש ניתנו ליגבו' ע"י כתיבה דוקא או לא ניתנו ליכתב שאף בלא כתיבה גובה מבני חרי אלא שלפי' ר"ח ור"ת ז"ל מבואר דרבינא לא פליג אדרב גידל אלא דקמ"ל דדילמא כי קאמר רב גידל הן הן הדברים הנתנים באמירה היינו לומר דאין צריך קנין אבל כתיב' מיהא בעי וכמו שכן מבואר מדברי הרא"ש שם והן הן דברי רבי' מאיר שהביא הגהמ"י בס"ד ז"ל ואולם להגה"מי והסמ"ג משמע להו דרבינא לאפלוגי אדרב גידל הוא דאתא והכי קא מבעיא ליה נתנו ליכתב דצריכין כתיבה שלא כדעת רב גידל או לא ניתנו ליכתב והיינו דק"ל מדרבינא אדרבינ' דהכא מייתי מימרא דרב גידל משמע דהכי ס"ל ואלו בפרק הנושא ס"ל דניל"כ דלא כרב גידל מאחר שכן יגדל התימא על תי' שכתב דרבינא חזר והודה לדברי רב אשי דא"כ הדרא קו' לדוכתא מדרבינא ארבינא דכיון דס"ל דלא ניתנו ליכתב ע"כ מתני' מתוקמא בשטרי אירוסין וש"מ דשלא מדעתה אינה מקודשת ואילו רבינא קאמר הכא דמקודשת ושוב בא לידי ס' דינא דחיי לרבינו הגדול מוהרח"ב ז"ל וראיתי שתמה על דבריו כן ותירץ דס"ל להסמ"ג דלעולם דסבירא ליה לרבינא דלא ניתנו ליכתב וברייתא מוקי לה בשטרי פסיקתא ומאי כותבין אומרין וכדרך שאמרו במתני' דהפיקחין מאי כותבים אומרים א"ד יע"ש ושותיה דמר לא ידענא דאיך הפה יכולה לדבר אמתני' דאין כותבין דאומרין קאמר דא"כ מאי קאמר אין אומרים אלא מדעת ב' הא פשיטא דכל שלא מדעת ב' אין אמירתן כלום ותו דבהדיא קתני מתניתין התם והחתן נותן שכר הסופר הרי דכתיבה ממש קאמר ואולם ע"פ האמור מקום י"ל דהסמ"ג ז"ל יפרש לבעיא דרבינא בכה"ג ניתנו ליכתב וליגבו' ע"י כתיבה דוקא ובאמירה אינו גובה אפילו מבני חרי ודלא כרב גידל או לא ניתנו ליכתב ואפי' ממשעבדי גובה בלא כתיבה ופרכי' לרב אשי ממתני' דאין כותבין דאם איתא דלא ניתנו ליכתב אפי' שלא מדעת ב' כותבין כיון דאין כאן תוס' חיוב ומשום דמשמע ליה פשטא דמתני' דמדעת ב' היינו כתיבה ורב אשי משני ליה לפום הך משמעותא דשטרי אירוסין ממש קאמר אמנם לפום קושטא דמילתא אפי' נימא במתני' דשטרי פסיקתא מיתוקמא מצינן למי' דלא ניתנו ליכתב ומדעת ב' דמתני' היינו ידיעת הפסיקה ולפי פי' זה ההוא ת"ש דמייתינן ממתניתין דניזונ' סיעתא הוא וכמו שכן צ"ל לפי' הראב"ד ז"ל שכתב בפרק ו' מה' זכיה כמ"ש הרב ל"מ ז"ל שם יע"ש ועוד דאפשר ליישב דברי הסמ"ג ע"פ מ"ש מוהרי"ב בליקוטיו ליישב קו' התוס' מדרבינא ארבינא יעיין שם ודו"ק:
+
+Halakhah 5
+
+<b>המקדש </b>
+<b> בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה כו'.</b> הנה התוספות פ"ק דקידושין דף יו"ד ד"ה כל הבועל הקשה וז"ל תימא דבפרק הבע"י ילפינן האשה נקני' לבעלה בהעראה כו' ותיר' משם רבינו נסים גאון דההיא דיבמו' מיירי אחר קידושין דע"י אותה העראה הוי כנשואה כו' וכן תי' הרי"ף ז"ל בפרק הבע"י יע"ש וראיתי להרב מש"ל פי"ז מה' א"ב הל' ט"ו דף ע"א שהק' לתי' זה מהא דאמרינן לעיל כעורה זו ששנה ר' ובעלה מלמד שנקני' בביאה אי מהתם הו"א עד דמקדש והדר בעיל ופרכינן אם כן נערה המאורסה דבסקיל' היכי משכחת לה ואמאי לא הקשה א"כ קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח היכי משכחת לה דאי לעולם בעינן ביאה וביאה אינה קונה עד גמר ביאה הרי היא בעולה אלא ודאי דכסף קונה והיה מרויח בקו' זו תי' דבא עליה שלא כדרכה דלמ"ד בעולה שלא כדרכה לא שריא לכ"ג מאי איכא למימר את"ק יע"ש ולדעתי נראה דלק"מ דלמאי דהוה ס"ד דבעינן תרוייהו כסף וביאה פשיטא ודאי דלא בעינן גמר ביאה כדי לקנותה שהרי ביבמה פשיטא לן דבהעראה קונה מטעמא דזקוקה ועומדת כמ"ש הרי"ף ז"ל וא"כ אף זו נמי זקוקה ועומדת ע"י קדושי כסף ועיין בס' עצמות יוסף ועוד נראה דכיון דקרא לא אסר בהדיא בעולת עצמו לכ"ג שהרי לדעת ר"ת בעול' עצמו אינו אסור אלא מדרבנן וכמ"ש לקמן וא"כ אף אם נאמר שלדעת הרי"ף בעולת עצמו אסירא ד"ת ושלא כדעת ר"ת מכח סוגיא דפ' א"נ כמו שדחו הם ז"ל סברתם מ"מ קרא לאו בהדיא כתיבה וא"כ איכא למימר דלמאי דהוה ס"ד לומר דמקרא דובעלה הו"א עד דמקדש והדר בעיל ע"כ הו"א דבעולת עצמו שריא לכ"ג אלא דלפום קושטא דכסף לחודיה קני הוא דאמרינן דכי אסר קרא בעולה לכ"ג אפילו בעולת עצמו הוא ולא שרי לקדש לכ"ג אלא בכסף ובהכי ניחא לי מאי דקשיא לי תו אסוגיא דהתם דאמאי לא פריך דאם איתא דבעינן תרוייהו כסף וביאה א"כ הא דממעטינן פ' ארוסה דארוסה אינה שותה מקרא דכתיב מבלעדי אישך מי שקדמה שכיבת בעל לבועל יצא זה שקדמה שכיבת בועל לבעל יע"ש ואם איתא הא ארוסה לא משכחת לה אלא בשקדמה שכיבת בעל אלא מוכרח דלמאי דהוה ס"ד השתא ע"כ דלא הוה דרשינן קרא דמבלעדי אישך להכי אלא לדרשא אחרינא ובהכי נמי יש ליישב מאי דקשיא לן לדעת הרמב"ן ז"ל שכתב הרב הנז' בסמוך דלמאי דקי"ל דביאה אירוסין עושה כהן גדול אסור לקדש בביאה מטעמא דבתר נישואין אזלינן דא"כ כי נאמר בגמר' אי מהתם הו"א עד דמקדש והדר בעיל עכ"ל דס"ל השתא דביאה אירוסין עושה דאי לא תקשי ליה שם ארוסה היכי משכחת לה וכיון שכן תיקשי ליה קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח היכי משכחת לה כיון דבתר נישואין אזלינן ובשעת נישואין הרי היא בעולה אכן כפי מ"ש הנה נכון דלמאי דהוה ס"ד השתא הוה סבירא ליה דבעולת עצמו דרבנן כדסבירא ליה לר"ת הן עוד היום לפום קושטא דמילתא כנ"ל עוד תי' משם ר"ת וז"ל דאחרי שנתרבתה העראה כגמר ביאה כל מקום שמזכיר ביאה כו' וה"ק תחילת העראה קונה דהיינו נשיקה והק' הריטב"א ז"ל דא"כ היכי קרי ליה בעולה לכ"ג לאוסרה עליו משום נשיקת אבר יע"ש ובאמת שהדבר מתמיה לומר דמשום נשיקה חשיב כבעולה ובר מן דין ק' עליו מסוגיא דפרק ב' דיבמות דפרכינן אלא מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל"ת ואם איתא דמשעת נשיקה חשיב כבעילה הרי מן האירוסין נמי חשיב עשה ול"ת דמשעת נשיקה חשיב כבעולה ולא קני לה עד הכנסת עטרה ולומר דסוגיא דהתם אתיא כמ"ד העראה זו נשיקה דנמצא א"כ דיבמה משעת נשיקה קני לה זה ודאי דוחק ומצאתי בשיטה מקובצ' כ"י למס' סנהדרין פרק כ"ג כתב וז"ל אלא מן האירוסין ליתי עשה כו' מכאן ק' לפר"ת שפי' פ"ק דקידושין דתחילת ביאה היינו תחילת העראה ולמ"ד העראה זו הכנסת עטרה איירי דשייך שפיר תחילה וסוף והא דקאמר נ"מ כגון שהעראה היינו שהתחיל להערות בה ופשיטא דצריך לגמור העראתו לקנותה אלא דמבעיא ליה אם מתחיל הקנין מתחילת העראה כשנגמרה לבסוף או אינו קונה כלל עד לבסוף דאי קונה מתחילה נגמרה לבסוף יכול כ"ג לקדש בביאה ואי אינו קונה כלל עד לבסוף אינו יכול וקשה דא"כ מן האירוסין נמי עשה ול"ת הוא ולפי' זקני הר"ש ושאר המפר' אתי' שפיר דכיון דקני בהעראה יכול לקדש בביאה דהשרת בתולים וקנין בהדי הדדי אתי ושרו ויש לומר דסוגיא דקידושין כמ"ד העראה זו הכנסת עטרה והך שמעתתא כמ"ד נשיק' ואע"גב דרבא הוא דקאמר בקידושין כל הבועל דעתו על גמר ביאה והוא מפ' ביבמות טעמ' דמן האירוסין גזיר' ביאה ראשונה כו' מ"מ לא תצטריך לשנויי אלא למ"ד נשיק' ועוד אומר ר"ת דבעול' עצמו דרבנן היא ומדקדק מדאמרינן פרק הב"עי אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי ואע"ג דחלוצה דרבנן וקי"ל דחולצה חלוצה חמירא טפי דמיחלפא בגרושה ואין זה דיוק דהרי אמרינן התם בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי והנהו ע"כ דאוריי' ועוד אמרי' התם נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה ופריך מיתיבי ולו תהיה לאשה כו' ה"ד אילימא כדרכה מאי אירייא משום אלמנה כו' ומאי קו' והלא בעולת עצמו דרבנן ור"ת הגיה שם בספרו והו"ל כחלוצ' דאפקוע' רבנן כו' עכ"ד יע"ש והוצרכתי לכתוב כל לשונו אשר מתוכו יתבאר ששיטת ר"ת דבעולת עצמו דרבנן ועיין בהר"ב מש"ל פרק ח"י מה' א"ב הלכה ב' ואולם בתירוצו הראשון שתי' דסוגיא דיבמות פריך למ"ד העראה זו נשיקה ק' לי טובא דא"כ ע"כ צ"ל דלמ"ד העראה זו הכנסת עטרה אלמנה מן האירוסין אינו עולה ליבום ד"ת ואלו שם באותו פרק אמרינן איתמר ביאת כ"ג באלמנה ר"י ור"א חד אמר פוטרת צרתה וחד אמר אינה פוטרת באלמנה מן הנשואין כ"ע לא פליגי דלא פוטרת דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כי פליגי באלמנה מן האירוסין מ"ד פוטרת אתי עשה ודחי ל"ת ומ"ד אינה פוטרת לא אתי עשה ודחי ל"ת כיון דאפשר בחליצה מיתיבי ואם בעלו קנו תיובת' והשת' לפי תי' ק' טובא אמאי הוצרך לאוקמי תלמודא פלוגתייהו משום טעמא דאפשר בחליצה אדתיקשי ליה מברייתא דאם בעלו קנו ואסיק בתיובתא ולומר דר"י ור"א תרוייהו אתי דלא כהלכת' וס"ל כמ"ד העראה זו נשיקה בפשיטות הי"ל לומר דטעמ' דמ"ד אינה פוטרת צרתה משום דס"ל כמ"ד דהעראה זו הכנסת עטרה דהשתא מן האירוסין נמי הו"ל עשה ול"ת ואדרב' טפי הוה ניחא לאוקומי פלוגתייהו בהכי מדנקטו ר"י ור"א פלוגתייהו דוק' באלמנה מן האירוסין ואי טעמ' דפלוגתייהו הוא משום דאפשר בחליצ' הו"ל לאפלוגי בשאר חייבי לאוין נמי וצ"ע וכמו כן ק"ל למה שראיתי בשיטה מקובצת הנז' שהקש' שם אהא דאמרינן בשלמ' מן הנישואין עשה ול"ת הוא וז"ל ק' דהא דאמרינן דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ה"מ עשה ול"ת השוה בכל אבל שאינו שוה בכל ויש לפרש דבשלמ' מן הנישואין לאו דוקא אלא לרבות' נקטיה דאפילו את"ל דלא דחי אכתי מן האירוסין תיקשי לן כו' יע"ש וק' טובא דא"כ צ"ל דלפי האמת דטעמ' דמן הנשואין נמי משום גזירה ביאה ראשונה הוא ומדרבנן ואלו הכא אמרינן בהדי' דמן הנשואין לכ"ע אינה פוטרת משום דהו"ל עשה ול"ת וצ"ע. עוד תי' משם ריב"ם דהא דנקנית בהעראה ה"ד במפרש שרוצה לקנות בהעראה אבל בסתם דעתו על גמר ביאה ודע שהר"ב מש"ל בפ"א מה' מכירה הק' מסוגי' הלזו למ"ש מוהריב"ל בח"א סוף כלל י"ג למאי דקי"ל דבאתר' דכתבי שטר' לא קנה עד שיכתוב השטר ואי פריש פריש דהיכ' דאיכ' שבועה הוי כפריש וקנה בכסף לבד דא"כ היכי קאמר הכא בגמרא למאי נ"מ לכ"ג דקא קני בתולה בביאה הא כיון דהבעיין ע"כ הוה ס"ל דאי פירש בהדיא שדעתו לקנות בהעראה קני ולא מבעיא ליה אלא בסתם ומטעמא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה א"כ כ"ג דקא קני בתולה בביאה כיון דאם נאמר שדעתו לקנות בגמר ביאה עביד איסורא אפי' בסתם הו"ל כמפרש דומה ממש למ"ש מוהריב"ל והרב הנז' האריך בקו' הלזו ובס"ד העלה דיש לחלק בין היכא דהוא בידה האיסור להיכ' דהאיסור בא מעצמו את"ד יע"ש ובכתבי הקדש להרב המובהק כמוהר"ח אבועלאפייא הי"ו ראיתי שהק' מסוגיא זו למ"ש הריטב"א הביאו מר"ן הב"י חא"ה סימן מ"ה שאם יש חרם בעיר שלא לקדש בעשרה אין חוששין לסבלונות שמא הם קדושין וכ"כ מוהריק"ו בשרש קמ"א שאם שלח סבלונות בשבת אין חוששין לקדושין ומבואר דטעמייהו משום דכיון דאיסורא רביע עלייהו אף שהו' איסור' דרבנן ודאי דלא עביד איסורא ולא לשם קדושין שלחן ועיי' בפ"מ ח"א סי' פ"ט ולפי דבריהם ז"ל אמאי לא אמרינן הכא נמי דאף דגמר ביאתו ולא פי' ליהוי כפי' דאלת"ה עביד איסורא דקעבר על עשה דבתולה דומיא דסבלונות דאף דסתמן דהוו קדושין מ"מ כל שיש שם איסור אמרינן דהו"ל כאלו גלי דעתיה דלשם מתנה שלחם ולא לקדושין ותי' הר"ב מש"ל לא יתכן לקושי' זו כמובן ולדידי אי מהא לא תברא דמקום יש בראש לומר דע"כ לא אמרינן דמשום טעמא דעביד איסורא הו"ל כאלו פירש אלא דוקא להתיר את הספק ולא את הודאי כי הלא נודע דקדושי סבלונות אינן אלא מחשש ספק דשמא לשם קדושין שלחם ורובא דרבוותא עלו בהסכמה דאינן אלא קדושי דרבנן וחומרא בעלמא והילכך יש לנו לומר דחזקה דלא עביד איסורא אלים כחה למימר דודאי לא לשם קדושין הם אמנם הכא בשמעתין דאמרינן דכל הבועל דעתו על גמר ביאה מותרת ודאי דאם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר הוי מקודשת לב' פשיטא ודאי דחזקה דלא עביד איסורא לא אלימ' להתיר את הודאי ובר מן דין נראה ליישב לקושית הר"ב מש"ל דע"כ לא כתב מוהריב"ל דכל דאיכא איסורא הוי כפריש אלא דוק' כההי' דמהריב"ל דאין דבורו סותר את השבועה שהרי באומרו בשעת מתן מעות שדי מכורה לך אדרב' משמעות דבריו שיהא מכורה לו מעכשיו ואין במשמעות דבריו שלא יקנה עד שיכתוב השטר אלא דאמרו רבנן דאמדינן דעתיה דלוקח דלא סמכ' דעתי' עד שיכתוב בשטר ומשו"ה אמרינן שפיר דכל דאיכ' שבועה הוי כפריש ונמצא א"כ דשדי מכורה לך דקאמר מעכשיו הוא ושבועה דרביע עליה מקיים את דבורו ומשמעות דבריו שאמר שדי מכורה לך דהיינו מעכשיו משא"כ בהא דאמרינן בשמעתין כל הבועל דעתו על גמר ביאה דנמצ' א"כ דכי קא מקדש לה בהאי לישנ' שא"ל הרי את מקודשת לי בביאה זו היינו גמר ביאה וכמ"ש רבינו דכל הבועל צריך שיאמר הרי את מקודשת לי בביאה זו וא"כ כיון דמשמעותו הוא על גמר ביאה אין כח באיסור לסתור את דיבורו כן נר' לי לחלק ונכון:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> לפי </b> מה שכתבו הרמב"ן והריטב"א בחדושיהם לקדושין (י' א') והובא דבריהם בהרב משנה למלך פרק י' מהלכות אישות הל' ב' דהא דכהן גדול מותר לקדש בביאה היינו דוקא. אם הקדים והכניסה לחופה. א"כ בתחלת ביאה תיכף נעשית אשתו. דזולת זה בלא"ה אסור לקדשה בביאה דכיון דבתחלת ביאה נעשית בעולה. ובסוף ביאה נעשית אשתו ורחמנא אמר אשה בבתוליה יקח היינו בשעת נשואין. עייש"ה. א"כ ה"נ לק"מ דמה לו להקשות מקרא דאשה בבתוליה יקח. דהוי מוקמי' בכה"ג. דהכניסה לחופה. ואח"כ מקדש אותה בכסף ובביאה. או בשטר ובביאה. ואח"כ תיכף בשעת ביאה נעשית אשתו. קל. ועיין:<br><b> ומה </b> שעומד רבינו בפילפול. מאי הקשה הש"ס ביבמות ליתי עשה ולדחי ל"ת הא העשה אינו מקיים אלא בהכנסת עטרה. והלאו עובר תיכף בשעת נשיקה. עיין עוד לקמן בדברי רבינו (פכ"א מהל' א"ב הל' א') שם יבואר אי"ה באורך. ועיין בתוס' פ' השולח גבי מי שחציו עבד. וכן בתוס' ב"ב (י"ג א') ועיין בס' טורי אבן להגאון בעל שאגת ארי' ריש פ"ק דחגיגה אכול דבש דיך:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רל) </b> שהרי ביבמה פשיטא לן דבהעראה קונה כו' וא"כ אף זו נמי זקוקה ועומדת ע"י קדושי כסף. תמהני דמה ענין שמיטה אצל הר סיני דהא אפילו אי נימא כן לענין מ"ש הר"ן ז"ל דביאה גומרת אחר קדושין מק"ו זה מיבמה היינו לפי האמת דאשה מקודשת ע"י קדושין לחודייהו אע"פ שלא בעל אחריהן ומש"ה משעה שנתקדשה זקוקה מקרי כמו יבמה (ועיין מה שכתבתי לעיל בריש פ"א (באות רי"ג) בד"ה לענ"ד כו') משא"כ למאי דבעינן למימר השתא דאינה מקודשת עד דהדר בעיל א"כ הרי אינה זקוקה להמקדש כלל כיון דלא נגמרו הקדושין ובידה שלא תבעל לי' ותשאר פנוי' משום דהו"ל כמקדש אשה לאחר ל' יום לר' יוחנן דיכולה לחזור מהקדושין ועדיף מני' עוד דאפי' לר"ל דס"ל שם דאינה חוזרת מודה הכא דכל זמן שלא בעיל הקדושין כמאן דליתנייהו דמיין דוק ותשכח ודברי מרן המל"מ נכונים בזה:<br><b> אלא </b> שאני תמה על מאור עינינו המל"מ ז"ל דהי' לו להקשות בזה קושיא יותר חזקה והיינו דקושייתו אינה אלא למ"ד דכ"ג אסור בבעולה שלא כדרכה והי"ל להקשות כעין קושייתו ולכ"ע ועל הש"ס עצמו ולא על דברי ר"נ גאון והרי"ף (במ"ש ביישוב הסתירה שמקדושין ליבמות) והוא דאי ס"ד דאין אשה מתקדשת עד דמקדש והדר בעיל א"כ למה לי גבי סוטה קרא דמבלעדי אישך ללמד שתקדים שכיבת בעל לבועל כדאיתא בסוטה דף כ"ד והרי פשיטא שכן הוא גם בלאו האי קרא דהא כל זמן שלא קדמה שכיבת הבעל עדיין פנויה היא ואינה אשתו שהרי משום קדושין לחודייהו כיון דלא בעיל אחריהן הא לאו כלום נינהו ולא קרינן בהו טומאה תחת אישך כיון דאכתי אינו אישה ואינה סוטה כלל ולא עבדה איסורא. ועל קושיא זו תירץ הש"ס מביאה שלא כדרכה דהא פשיטא דכמו דסוטה נאסרה לבעלה כשנבעלה שלא כדרכה משום דמשכבי אשה כתיב כדאיתא בסנהדרין ובכמה דוכתי ה"נ לענין מה דבעינן שתקדים שכיבת בעל לבועל נמי סגי כשקדמה אפילו בביאה שלא כדרכה דהא ילפינן מקרא דשכבתו מבלעדי אישך וא"כ הרי מאי דאקרי לגבי בועל שכיבה מקרי נמי לגבי בעל שכיבה וכן הוא לענין העראה וא"כ הרי א"א לומר דלעולם אין אשה מקודשת עד דמקדש והדר בעיל וכנ"ל אלא דבעילה שלאחר קדושין סגי בשלא כדרכה או בהעראה משא"כ לענין מאי דבעינן בסוטה שתקדים שכיבת בעל לבועל בעינן התם ביאה כדרכה וביאה גמורה ולא העראה גרידא דהא ע"כ ז"א שהרי מקרא הנ"ל ילפינן דמאי דמקרי שכיבה לגבי בועל מקרי נמי שכיבה לגבי בעל וכנ"ל. שוב ראיתי שהגאון המחבר ז"ל בעצמו מדבר כאן מדברינו בקיצור ובחפזי נעלמו דבריו מעיני ונדחק כאן מאד בתירוצו כאשר יראה הרואה:<br><b> אבל </b> ניהו דבתירוצו זה הדחוק אפשר נמי לדחוק למאי דהקשיתי עוד בזה מברייתא דיבמות דף י"א ע"ב דאמר התם ריב"כ משום ר"א דמחזיר גרושתו מן האירוסין של שני מותר דאחרי אשר הטמאה כתיב ואי נימא דלא משכחת קדושין עד דבעיל א"כ האי קרא למה לי די"ל אהא נמי דלמאי דס"ד לא הוה אמר הכי אלא כרבנן דקרא אתא לסוטה שנסתרה ואע"ג דס"ל לת"ק דא"א לומר כן דהויה ואישות כתיב בה מ"מ לס"ד דש"ס בקדושין ע"כ היה צריך לדוחקו כן גם י"ל דלהכי לא פריך הש"ס מזה משום דבעי להקשות לרבנן דפליגי עלי' דריב"כ ואע"ג דמאי דמקשה מנערה המאורסה ל"ק באמת כדמשני הש"ס ואי הוה מקשה ממחזיר גרושתו הנ"ל לריב"כ הוה מרויח תירוץ זה מ"מ י"ל דלא בעי למיפרך לריב"כ כיון דהלכה כחכמים דקרא אתא לסוטה. אולם אכתי מה יענה הגאון המחבר ז"ל על מה דקשה לי עוד ממחזיר גרושתו דמקרא מלא דיבר הכתוב לא יוכל בעלה הראשון גו' לשוב לקחתה להיות לו לאשה דמבואר מזה דאין הראשון לוקה בקדושין גרידא שלו עד שיבעול ומשו"ה מודה בזה אביי (אע"ג דפליג עלי' דרבא בכהן וס"ל דקידש לוקה מ"מ מודה הכא) במחזיר גרושתו וקידש ולא בעל דאינו לוקה משום דלהיות לו לאשה כתיב והשתא אי אמרת דאין קדושין בלא ביאה א"כ האי קרא דלהיות לו לאשה למה לי דהכא א"א לדחוקי דאתי לדרשא אחריתי כיון דבתר לקחתה כתיב להיות לו לאשה דבזה צריך ביאה דוקא בהדי קדושין. ואע"ג דאפשר לומר ליישב הקושיות הללו (וגם מהאי דסוטה דף כ"ד שהעיר עלי' נמי הגאון המחבר ז"ל) דהש"ס רצה להקשות קושיא אלימתא מהקושיות הללו משום דמה דפריך מנערה המאורסה הוא עדיף שהרי קשה דלא משכחת שיתקיים הקרא אי נימא דאין קדושין בלא ביאה אבל הקושיות הללו אינן אלא קושיות מכח יתור וקושיית סתירה אלימא לי' להמקשה להקשות טפי מקושיות יתור ומש"ה לא הקשה המל"מ קושיות הנ"ל והקשה מכ"ג משום דזו נמי קושיית סתירה היא והיינו דלא משכחת לה אשה בבתוליה יקח מ"מ כיון דלקושיית המל"מ שייך תירוץ הש"ס עכ"פ למ"ד דבעולה שלא כדרכה מותרת לכ"ג ולקושיא מקרא דלהיות לו לאשה הרי לא שייך תירוץ דהש"ס ולא התירוץ של הגאון המחבר ז"ל ולכן הדבר צריך אצלי עיון:<br><b> (רלא) </b> א"כ כ"ג דקא קני בתולה בביאה כיון דאם נאמר שדעתו לקנות בגמר ביאה כו' אפילו בסתם הו"ל כמפרש כו'. לענ"ד גברא קחזינא ותיובתא לא קחזינא שהרי בכ"ג א"א לומר דהו"ל כמפרש שרוצה לקנותה בהעראה משום דאל"כ הא עביד איסורא כיון דאי נמי דדעתו על העראה הרי עביד נמי איסורא דהא רב מנגיד מאן דמקדש בביאה ואפילו למ"ד דדוקא בביאה בלא שדוכי י"ל דמאי דקאמר הש"ס נ"מ לכ"ג מיירי נמי בלא שדוכי ואע"ג דאי דעתו על גמר ביאה עבר אאיסור עשה דאורייתא וקדושי ביאה אינם אסורים אלא מדרבנן מ"מ מה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא:<br><b> ולפ"ז </b> מכש"כ דקושית הגאון מוהר"ח שעל הריטב"א ומוהרי"ק בהאי דסבלונות דס"ל דכל היכי דיש איסור בקדושין אין חוששין להן משום דהוי כאילו פירש והקשה עליהם מסוגיא הלזו דקדושין דבודאי לק"מ דבפשיטות דחרם קהל אינו אלא איסור דרבנן (עיין רמב"ן במשפטי החרם ובנב"י מה"ת סי' קמ"ו) וקדושין בשבת ודאי אינן אלא שבות בעלמא ואפ"ה ס"ל דהוי גילוי מילתא דאין דעתו לקדושין משום דלא יעבור אאיסור דרבנן אבל בכ"ג דאפילו אי דעתו אהעראה נמי עביד איסורא דרבנן א"כ בזה תו לא שייך לומר דהוי כאילו פירש. ועוד דאי דעתו אתחלת ביאה ונעשית ארוסתו מרגע זו לכאורה יש איסור לגמור ביאתו קודם ברכה דאסורה לבעלה כנדה די"ל דס"ל בסוגיא דביאה אירוסין עושה ויש להאריך בזה ונהירנא שראיתי באחד הספרים מגדולי המחברים כעין סברתי לענין חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דהיכא דעביד איסורא בבעילה זו גם בל"ז תו לא אמרינן חזקה זו וכעת שכחתי מי ס"ל כן. [אמר נ"ה המלבה"ד עיין מל"מ פ"י מהלכות גרושין הלכה י"ח שכתב בשם הרדב"ז דמי שלא חש לאיסור נדה לא אמרינן בו חזקה זו]:<br><b> ואני </b> תמה על מרן המל"מ ועל מוהר"ח הנ"ל דמאי בעו בקושייתם הנ"ל על הפוסקים (וביותר על מוהריב"ל שלבסוף הדר בי' מסברתו וכן משמעות המל"מ עצמו שם) הרי קושייתם קשה על הש"ס גופא דניהו דליתא דינא דמוהריב"ל ודינא דהריטב"א ומוהרי"ק משום דלא אמרינן אומדנא כזו דהיכא דאיכא איסורא הוי כאילו גילה דעתו דז"א משום דמקרי וקעביד איסורא אך מ"מ היינו רק באיסור דעלמא אבל באיסור דבעילת זנות הא אמרינן בכמה דוכתי בש"ס חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וא"כ איך קאמר הש"ס דנ"מ לכ"ג הא אי מהני בכ"ג גילוי דעת בפירוש למקני בהעראה הרי סתמי' כפירושי' הוי מכח האי חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ויש לפלפל בזה מסוגיא דקדשה על תנאי בפ' המדיר במאי דאמר אביי לא תימא טעמא דרב כיון שכנסה סתם אחיל לתנאי' אלא משום דאין אדם עושה בעילתו ב"ז וע"ש דמשמע הא אי מקדשה מעכשיו בביאה ש"ד והא רב לשיטתי' דבקדושי ביאה נמי איסורא איכא ואכמ"ל:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>בתך </b>
+<b> וקרקעך בפרוטה כו'.</b> בפ"ק דקידושין דף ז' ע"ב בעי רב אשי בתך וקרקעך בפרוטה מהו כו' וכ' הר"ן ז"ל שם וז"ל והך בעיא באת"ל מקמיית' קא מבעיא ליה דאפילו תימא דבתך בפרוטה ופרתך במשיכה קאמר התם הוא משום דאין מטלטלין נקנין בכסף כו' ואפ"ה בקי' נמי הויא ס' מקודשת כיון דגמ' ל"ק בהדייא את"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל א"ד יע"ש וכ"כ מרן הב"י א"ה סי' קכ"ב גבי ההיא דאיבעיא לן התם פרק התקבל א"ל רבינא לרב אשי ויוליך לה מהו דכל שהאת"ל אינו מפורש לא קיי"ל כוותי' יע"ש והרב שם חלק עליו וכ' דלא ידע מנ"ל הא יע"ש אישתמיט מיניה דברי הר"ן הללו גם הרב לח"מ ז"ל פ"ב מה' גרושין הלכה ט' כתב דדוקא בבעין אחד הוא דס"ל דכל שהאת"ל אינו מפורש לא הוי פשיטותא אבל בב' בעייני' אפי' שהאת"ל אינו מפורש הוי פשיטותא יע"ש ודברי הר"ן ז"ל הללו הויא תיובתיה שהרי הכא ב' בעייני' הוא ואפי"ה כתב הר"ן ז"ל דכל שהאת"ל אינו מפורש לא הויא פשיטותא וכבר ראיתי להפר"ח ז"ל סימן הנז' ס"ק ח' שתמה עליהם כן יע"ש וכמו כן ק' אצלי לדעת הר"ב ב"ח זכרונו לברכה מהא דגרסי' פרק שלוח הקן דק"מ בעי ר"י מטלית מהו שתחוץ כנפים מהו שתחוץ ביצים מוזרו' כו' ופירש רש"י בצים מוזרות מהו שיחוץ את"ל חוצצי' ב' סדרי בצים זו ע"ג זו מהו כו' וכן נמי כל הנך בעי' קמייתא הוו באת"ל ואפ"ה פסק רבינו ז"ל פ"ג מהלכות שחיטה דמשלח מס' גם בפ"ד מה' אישות פסק רבינו גבי יש יד לקדושין דמקודש' מס' ואלו בפ' קמא דנדרים בתר דאבעיא ליה לר"פ אם יש יד לקדושין מבעי' ליה תו אי יש יד לפאה וע"כ דהיינו באת"ל דאין יד לקדושין משום דלא איתקש לנדרים כלל פיאה דאיתקש מאי וכמ"ש הר"ן ז"ל שם ואפ"ה פסק דהוי ספק מקודשת וכמו כן קשה ממ"ש רבינו פ' כ"ה מה' מכירה דין ה' דמלבנות החלונות לא מכר אע"ג דר"י באת"ל בעי לה כמ"ש רשב"ם יע"ש ויש ליישב לזה כמו שיראה המעיין וכן ק' בפ' כ"ח דין ב' וכן ממה שפסק פ"א מה' זכיה דין ז' ובפ' י"ו מה' שכירות דין ג' אע"ג דהתם באת"ל אבעיא לן כמ"ש התוס' פ' השוכר את הפועלים דף צ' יע"ש ועיין עוד במ"ש רבינו פ"ב מה' שאלה ופקדון בדין מי ששאל ג' פרו' לעשות בהם שו"פ ובדברי הר"ב ל"מ ז"ל שם גם בשבועות דכ"ב גרסינן בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה כו' תיק"ו בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמתאכל ע"י תערוב' בעינן כזית א"ד כו' בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כו' ופסק רבינו ז"ל פ"ה מה' שבועות דין ח' ודין ט' בכל הנך דהוי ס' לקרבן ולמלקות אע"ג דע"כ בעיא שניה דרבא ובעיא דרב אשי באת"ל בעי לה וכמו כן ק' מינה לדברי הלח"ם ז"ל דהכא נמי בעי' בתריית' רב אשי בעי לה באת"ל ובב' בעיינים אפילו בשאינו מפורש את"ל פשיטותא אלא ודאי דל"ש מיהו לזה נראה ליישב לדברי הרב ל"מ ז"ל דשאני ההיא דשבועות דתלמודא קאמר בהדיי' תיק"ו ובהא ודאי אפילו בב' בעיינים אין הלכה כאת"ל ובהא יש לישב נמי דלא תיקשי ליה מדברי הר"ן דקדושין דה"נ בבעיא קמייתא דר"פ קאמר תלמודא תיק"ו ומש"ה כתב הר"ן ז"ל דלא פסקינן כאת"ל כל שאינו מפורש אבל היכא דלא קאמר תלמוד' תיק"ו ה"נ דבב' בעיינים את"ל פשיטותא הוא וגדול' מזו מצאתי למרן הכ"מ ז"ל בהלכ' מטמאי משכב ומושב דין ט' שכתב וז"ל פ' יוצא דופן בעיא דלא איפשיטא ואע"ג דאמר רבא את"ל לא פסק רבינו כן משום דגמר' קאמר בהדיי' תיקו בהאי בעיא דזבה יע"ש ועיין בפ"טו מה' שגגות דין גבי שגגו הם בדם והוא בחלב שתמה מרן ז"ל שם דהוי בעי' דלא איפשיט' יע"ש והר"ב ל"מ ז"ל שם תי' דרבינו סובר דאפשיט' משום דבפ"ק דהוריו' אמרינן גבי הורו ב"ד ועשו מיעוט בחלב ומיעוט בדם אמרו שם את"ל כיון דאיסורן שוה וקרבנן שוה מצטרף וכבר נודע דכל את"ל פשיטותא הוא לדעת רבינו כו' יע"ש ותמהני עליו דאע"ג דבפ"ק אמרינן את"ל מ"מ כיון דבספ"ק ד"ז מסיק עלה בתיק"ו לא פסקי' כאת"ל כמ"ש מרן והוא מוכרח וכ"כ עוד מרן בפ"ה מה' אבות הטומאה דין י"ז גבי נכרי' שפלטה ש"ז כו' דאע"ג דבפ' ר"ע אפשיט' באת"ל לא חש רבינו משום דבפ' בנות כותים מסקינן עלה בתיקו יע"ש ונראה לע"ד להכריח עוד כלל זה שכתב מרן ממ"ש רבינו פ"ו מה' מעשר דין א' זרעונים שהביאו שליש ומרחן ועשרן כו' ה"ז ס' אם חייבין במעשר כו' אשר מפשט דבריו מבואר דבין בעיקר בין בתוס' קאמר דחייבין במעשר מס' והדבר ק' דבפרק ר"י אמרינן בעי רבא לענין מעשר מאי את"ל לא אזלינן בתר עיקר ותוספת בעי עשורי עיקר מאי וכמו כן ק' על מ"ש רבינו פ' עשירי מה' מ"א דין ה' וכן שבולת ה"ז ס' יע"ש והדבר ק' דהי"ל לפסוק בפשיטות דלא אזלי' בתר עיקר וצריך עומר הבאה להתירו כיון דרב' קאמר את"ל לא אזלינן בתר עיקר וכבר ראיתי מי שהק' כן עיין בס' אור יקרות דמ"ו ע"ב ואולם לפי דברי מרן ז"ל הנה נכון דהתם הבעיא דר"ש בן פזי קאמר תלמודא תיקו ומש"ה לא פסקינן כאת"ל דקאמר רבא דומה ממש לההיא דמרן ז"ל: ואולם יש לגמגם על מרן ז"ל למה זה איחר מלכתוב כלל זה עד עת הגיעו לה' מטמאי משכב ומושב והי"ל לכתוב כן אההיא דהל' מ"א כי ע"כ הנראה פשוט דההיא דמאכ"א לא צרכינן לההיא טעמא כלל דבלא"ה לא ק"מ וזה שרש"י ז"ל שם ד"ה את"ל כתב וז"ל את"ל לחומרא כי לא אזלינן בתר עיקר למיפטר תוספ' ממעשר הרי דס"ל דאת"ל לא אזלינן בתר עיקר ותוספת בעי עשורי דקאמר רבא לאו משום דפשיטא ליה הכי קאמר אלא משום ס' הוא דקאמר דלחומרא אית לן למימר מספק דלא אזלי' בתר עיקר והנראה ודאי שהכריחו לרש"י לומר כן משום דלעיל מזה אבעיא דר"ש בן פזי גבי עומר אמרי' תיפשוט מינה מהא דאמר רבי אבהו אר"י ילדה שסבכה כו' ואמר רשב"ן א"ר יונתן בצל ששתלו בכרם ונעקר הכרם אפילו הוסיפו במאתים אסור ומשנינן היא גופא קא מבעיא ליה פשיטא להו לרבנן דבתר עיקר אזלינן ל"ש לקולא ול"ש לחומרא א"ד ספוקי מספקא ליה ולחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן הרי מבואר דמההיא דר"י ור' יונתן ע"כ לומר לפחות מיהא דס"ל דמספ"ל אי אזלי' בתר עיקר דאי פשיט להו דלא אזלינן בתר עיקר כלל א"כ כי הוסיף במאתים אמאי אסור ואם כן על כרחין לומר דכי קאמר רבא בתר הכי אם תמצי לומר לא אזלינן בתר עיקר מס' הוא דקא' ולחומרא דאי מתורת ודאי אם כן תיקשי ליה מההיא דר' יהודה ורבי יונתן וזה פשוט: ואולם אכתי ק"ל דכפי זה נראה דלענין מעשר אינו חייב לעשר מספק אלא התוס' אבל עיקרו פטור מטעם ס"ס ס' אי אזלינן בתר עיקר לקולא ואפילו תוספת לא בעי עשורי דהיינו בעיא קמייתא דר"ש בן פזי ואת"ל לא אזלינן בתר עיקר ותוספ' בעי עשורי אכתי איכא לספוקי בעיקרו אי בעי עשורי וא"כ לא הי"ל לרבינו לסתום ולומר ה"ז ספק אי חייבים במעשר דמשמע אעיקרא נמי והיה נראה להכריח מכאן מ"ש הפר"ח בכללי ס"ס דספק דתיקו דתלמודא לא חשיב ס' ושלא כדעת מרן הב"י שכתב בי"ד סי' ד' ועיין במ"ש הפר"ח ז"ל סימן כ"ט ול"א ודוק: ותו ק"ל עמ"ש רבינו ספ"ה מה' כלאים בצל ששתלו בכרם כו' אע"פ שרבו הגדולים במאתי' הרי אותו העיקר באיסורו כו' יע"ש ויש לדקדק דכי היכי דבה' מ"א פסק לענין עומר דה"ז ס' אי אזלינן בתר עיקר או בתר תוספת ה"נ הי"ל לפסוק כאן דה"ז אסור מספק וכמ"ש בגמרא א"ד ספוקי מספ"ל ולחומרא אמרינן דנ"מ לענין דינא טובא וממשמעות דבריו שכתב ה"ז כו' עומד באיסורו משמע דמתורת ודאי קאמר דעומד באיסורו הקודם וצ"ע ואיך שיהיה לדאתאן עלה נראה שיש לדקדק על דברי מרן ז"ל שכתב דהיכא דקאמר בגמרא תיק"ו לא פסקינן כאת"ל מדברי הר"ן שכתבנו הלא מרא"ש דכפי דבריו למה הוצרך הר"ן לומר דבקמייתא נמי הויא ספק מקודשת כיון דבגמ' ל"ק בהדיא את"ל והלא הן לו יהי דאיתי לאת"ל בפי' קמייתא נמי הוי ס' מקודשת כיון דקאמר בגמרא תיק"ו והנראה אצלי דמ"ש מרן הכ"מ דאע"ג דרבא קאמר את"ל לא פסק רבינו כן משום דגמ' קאמר תיק"ו לאו למימר' דכיון דאמר תיק"ו ע"כ את"ל דרבא לאו פשיטותא הוא דודאי כיון דאת"ל פשיטותא הוא ה"נ הכא כיון דקאמר רבא את"ל ע"כ דפשיט' ליה אלא כונתו דאע"ג דרבא פשיטא ליה הכי מדקאמר את"ל אפ"ה לא פסק רבי' כפשיטות דרב' אלא כרבינא ורב אשי שסתמא דתלמודא נינהו דקא' תיק"ו דמדקאמר תיק"ו ע"כ דרבינ' ורב אשי מספ"ל וס"ל דלא כרבא דקאמר את"ל וא"כ הכא בשמעתין דרב אשי הוא דמספ"ל בתר הכי בבתך וקרקעך בפרוטה מהו הוצרך הר"ן ז"ל לומר משום טעמא דל"ק בהדיא את"ל משום דאי הוה קאמר בהדי' את"ל אע"ג דקאמר סתמא דתלמודא תיק"ו אפי"ה פסקינן כאת"ל כיון דרב אשי גופא דסתמא דש"ס הוא איהו גופיה קאמר בתר הכי את"ל איכא למימר דלבתר דאסקיה בתיק"ו איפשיטא ליה בעיא וקאמר את"ל וכדאיתא בדוכתי טובא דאע"ג דמסקינ' עלה בתיק"ו מיפשטא מסתמ' דש"ס בדוכתא אחרינ' ועיין בפר"ח ז"ל הלכ' עבודת יוה"כ פ' הלכה וכיון שכן עלה בידינו דכלל זה שכתב מרן אינו אלא בשאר אמוראי אבל גבי רבינא ורב אשי דהיו סתמי דש"ס אפ"ה היכא דקאמר תיק"ו פסקינן כאת"ל זה הנראה אצלי אמת ויציב וכפי האמור נתיישבו דברי הרב ל"מ פט"ו מהלכות שגגות שהקשינו לעיל כמו שירא' המעיין ודוק:<br><b> ודע </b> שכפי דברי הר"ן הללו תשובה מוצאת למה שהקשה מוהריב"ל ז"ל ח"א כלל ג' לדעת רבי' והגאונים דכל את"ל פשיטות' מההיא דגרסינן פ' כיצד הרגל די"ט בעי רב אשי יש שינוי לצרורות לרביע נזק או אין שינוי ומשלם חצי נזק תיפשוט מדרבא דבעי רבא יש העדאה לצרורות ומשלם נזק שלם או אין העדאה לצרורות וח"נ בעי שלומי מכלל דאין שינוי כו' ומשני דילמא רבא באת"ל קאמר את"ל אין שינוי יש העדאה או אין העדאה תיק"ו והשתא לשיטת רבינו ק' דמאי משני דילמא את"ל קאמר כיון דכל את"ל פשיטות' ועי"ש מה שתי' שדבריו אינם מובנים אמנם כפי דברי הר"ן ז"ל נראה דל"ק דאע"ג דרבא באת"ל אין שינוי קמבעי' לי' מ"מ כיון שאת"ל לא אמרו רבא בהדי' לאו פשיטותא וכמו כן י"ל מה שהק' הרב לח"מ ז"ל פ"ד מהל' אלו מהדורא בתרא מההיא דגרסינן בבכורות דף מ"א אבעי' להו מיפשט פשיט' ליה לר"י דאנדרוגינוס זכר הוא א"ד ספוקי מספק' ליה ואת"ל קאמר למאי נ"מ למילקא עליה ולמיתבא לכהן יע"ש והשתא ק' דכיון דאת"ל קאמר ר"י הרי פשיטא ליה דזכר הוי ומילקא לקי עליו יע"ש ולפי האמור הנה נכון דהתם כיון דר"י לא אמר את"ל בהדיא לא הוי פשיטותא הגם הלום חזי הוי דאיכא למשדי נרגא על תיר' זה מההיא דפ"ק דנדרים דף ו' דאמרינן בעי ר"פ יש יד לצדקה או אין יד יש יד להפקר או אין יד ובעי תלמודא היינו הפקר היינו צדקה ומשני את"ל קאמר את"ל יש יד לצדקה דאתקש לקרבנות כו' וכתב הר"ן שם משם הרמב"ן דבעיין לא איפשטא וסוגיין דיש יד לצדקה וכתב הר"ן ז"ל דהיינו מדאמרינן את"ל יש יד לצדקה ועל דרך הרמב"ן ז"ל הרי מבואר דאע"ג דהאת"ל לא אמרו הבעיין בהדי' אפ"ה כיון דתלמוד' קאמר דבדרך את"ל בעי לה פסקינן כאת"ל גם מרן הכ"מ פ"ח מה' מת"ע על מה שפסק רבי' דיש יד לצדקה כתב בעיא דאיפשיטא באת"ל מיהו אפשר דההיא דפ' כיצד הרגל ודבכורות שאני דכיון דתלמודא בעי למימר דבעי דרב אשי תיקום אדוכתא ולא תיפשוט מדרבא ע"כ דאת"ל דקאמר התם לאו פשיטותא הוא אלא דרבא בדרך את"ל קאמר וכיון דלא אמרו רבא בהדיא לא הוי פשיטותא משא"כ בההיא דנדרים כיון דחזינן דתלמודא קאמר ר"פ את"ל קאמר פסקינן כאת"ל דהוי פשיטותא כנ"ל: ואולם הא ק"ל על מרן כ"מ ז"ל כפי מ"ש בה' מת"ע דכל את"ל המפורש בתלמוד פשיטותא הוי אע"ג דלא אמרו הבעיין בהדי' א"כ בפ"ב מהלכות ק"ש למה זה טרח ליישב השגת הראב"ד שהשיג על רבינו על מה שפסק דיש זימון לב"ה ואסור לקרות ק"ש בתוכו דאמאי פסק לחומרא כיון דספק דרבנן היא ולומר דרבינו פוסק כרפרם יע"ש ובפשיטות היל"ל שדעתו ז"ל משום דפוסק כאת"ל ובפ"ק דנדרים פרכינן והא מבעי' ליה לרבינא אי יש זימון או לא ותי' חדא מגו חדא קא מבעיא ליה את"ל יש זימון יש יד לב"ה ואף דרבינא לא אמר בהדיא את"ל מ"מ כיון שמפורש בתלמוד פסקינן כותיה דומיא דההיא דיש יד לצדקה וכמו כן ק' על הרי"ף ז"ל למה פסק לקולא כיון שהוא ז"ל מכת הסוברים דאת"ל פשיטותא ועיין בל"מ שם: והיה נ"ל לומר דע"כ לא אמרו הגאונים את"ל פשיטותא אלא דוקא כשאומר את"ל גרידא אבל כשאומר חדא מגו חדא לאו פשיטות וכן מדוקדק דברי רש"י שכתב חדא מגו חדא דקא מיבעי' ליה אי זימון מועיל מיבעי' ליה נמי אי אית ליה יד או לא דבריו ברור מללו דר"ל דעיקר בעייתו היא אי יש זימון ובהא אכתי מספ"ל אלא דאגב גררא בעי נמי לכשתפשוט בעיא קמייתא יש יד או לא ובהא את"ל לא הוי פשיטות' דתלמוד' גופיה מספ"ל איזה צד עדיף ומסתבר טפי ומש"ה קאמר דבדרך חדא מגו חדא קמבעיא ליה ובהכי ניחא לי מה ששינו את לשונם בפ"ק דנדרים לומר חדא מגו חדא והי"ל לומר רבינא אם ת"ל קאמר כדקאמר התם ההיא דר"פ דיש יד לצדקה כנ"ל נכון:<br><b> שוב </b> ראיתי למוהריט"ץ ז"ל סימן ע"ב שכתב ליישב דעת רבינו שפסק דיש זימון לב"ה משום דפוסק כאת"ל וראיתי לו עוד שם שהקשה דמ"ש מרחץ מב"ה ואמאי פסק רבינו דבב"ה אסור לקרות בתוכו ובמרחץ כתב דמותר ומה גם דבנדרים בעי רבינא יש זימון לב"ה ולבית המרחץ כו' וכיון דתרוייהו שוין אמאי פסק בב"ה לחומרא ובבית המרחץ לקולא יע"ש והוא מן התימא איך אשתמיט מיניה סוגי' דפ"ק דשבת דף י' דפרכינן התם והא קא מבעיא לי' לרבינא אי יש זימון לב"ה ומתרצים שאני ב"ה דנפיש זוהמיה וכתבו התוס' שם ד"ה שאני דלא גרסינן בנדרים יש יד לבית המרחץ וא"כ דברי רבינו ז"ל ברורים בטעמם ופשוט: ועל פי כלל זה שכתבנו מתיישב אצלי מה שהק' בס' קול בן לוי שהקשה על מה שפסק רבינו פי"ב מהלכות כלים דין ט' וז"ל כלי מתכות שנטמא בטומאה שהיא מדרבנן כגון בנטמא בע"ז וכיוצא בה כו' ה"ז ס' כו' ואלו בפר"י הקשה ותיבעי ליה טומאה דרבנן ותירץ רב המנונא חדא מגו חדא קמבעי' ליה טומאה דרבנן הדרא או לא ואת"ל לא הדרא טומאה דע"ז משום חומרא דע"ז כו' הרי דבשאר טומאה דרבנן איפשיט' באם ת"ל דלא הדרא ואלו רבינו כתב דה"ז ס' ומה שתי' אינו עולה יפה שהוא הפך דעת הר"ן ז"ל והכ"מ ז"ל שכתבנו לעיל דאפילו שהבעיין לא אמרו בהדי' פסקינן כאת"ל ואולם לפי מ"ש ישיבא מילתא דהתם בדרך חדא מגו חדא קמבעי' ליה. ואחר זמן רב מצאתי למוהרש"א ז"ל בספר הליכות אלי באות ח' כלל שס"ו שהכריח דההיא דאמרינן בפרק ר"י רב המנונא חדא מגו חדא קא מבעיא ליה לאו בדרך את"ל הוא כנראה מפשט ההלכה וכמו שהבין הרב הליכות עולם אלא על דרך בעא מיניה חדא דשמעי' מיניה תרי יע"ש ולפי דבריו דברי רבינו ז"ל נכונים בטעמם ודוק: כתב מרן הב"י ז"ל בח"מ סי' שמ"ו שדעת הרא"ש ז"ל דאת"ל לאו פשיטות' הוא שלא כדעת רבינו ויש לתמוה עליו דבאה"ע סי' ס"א כתב על מה שפסק הטור שם דחיבת חופה קונה כתב היינו משום דבפ' אע"פ קאמר רב אשי את"ל דחיבת חופה קונה וכבר נודע דרך הגאונים ורבינו דאם ת"ל פשיטות' יע"ש והוא תימא שהרי הרא"ש ז"ל שם פסק דחיבת חופה קונה אע"ג שדעתו ז"ל דכל את"ל לא הוי פשיטותא ועיין במוהראנ"ח ח"א שכתב שלדעת החולקים על רבינו חיבת חופה הוי בעיא דלא איפשיט' והוא תימא כמ"ש ואולם דס"ל למרן דדוקא בבעיין אחד הוא דס"ל להרא"ש דאם ת"ל לא הוי פשיטות' אבל בשני בעיינים כי ההיא דפ' אע"פ אף הרא"ש ז"ל מודה דאת"ל הוי פשיטותא וכעין מ"ש הרב לח"מ ז"ל כנ"ל ודוק:
+
+Halakhah 11
+
+<b>וכן </b>
+<b> הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה כו'.</b> פ' נערה דמ"ו אמר ר"ה אמר רב מנין שמעשה הבת לאב שנא' וכי ימכור איש את בתו לאמה כו' ופרכינן ואימא ה"מ קטנה דמצי מזבין לה אבל נערה כו' ומשנינן קטנה לא צריך קרא השתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מיבעי' כו' והתוס' שם ד"ה השת' הק' משם הר"י מאורליינש דאם כן למאי אצטריך בערוכין למילף מק"ו דאין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה דהשתא מכור' כבר יוצאה כו' תפוק ליה דאינו יכול למוכרה מדאצטריך לאמה דאי יכול למוכרה מה צריך קרא פשיטא דהשתא זבוני מזבין כו' יעיין שם מה שתירץ וראיתי להר"א מזרחי ז"ל פרשת משפטים ד"ה אמרת שתי' עוד וז"ל ונ"ל שאין צורך לתי' משום דאי לאו ק"ו הוה מוקמינן לה לקרא דלאמה ללמד שאם מכרה על מנת שתהיה לאמה ולא ליעוד שתנאו קיים כדאיתא פ"ק דקידושין לרבנן מוכרת לפסולים אע"פ שאין ראויים ליעוד ולר"מ ע"מ שלא לייעד וראיתי להרב מש"ל ז"ל פ"ד מהלכות עבדים הלכה א' תמה עליו דא"כ לפי המסקנא תקשי דמנ"ל לר"ה ללמוד דמעשה הבת לאב מקרא דלאמה שהוא מיותר והא איצטריך לאמה למר למוכרה ע"מ שלא לייעד ולמר למוכרה לפסולי' וע"כ צ"ל דס"ל לר"ה דאיכא תרתי יתורא חדא למ"ד דלאמה וחדא אמה גופיה (וכ"כ בס' לחם אבירים ועיין בהרב החידושין שתי' בדרך אחר) וא"כ הדרא קושיא לדוכתה ל"ל ק"ו דהשתא מכורה כבר כו' ותי' דס"ל להרא"ם דר"ה ס"ל כרבנן דר"מ וס"ל דלא פליגי אר"מ אלא בע"מ שלא לייעד אבל כי היכי דס"ל לר"מ דמוכר' לפסולים מקרא דנפ"ל לר"א דהיינו אם רעה ה"נ ס"ל לרבנן ואייתר לן לאמה למעשה ידיה וכ"כ מוהרימ"ט שם והברייתא רצה להוכיח דאליבא דכ"ע אינו מוכר את בתו כשהיא נערה ומש"ה יליף לה בק"ו דאי מקרא דלאמה לר"מ ולרבנן דר"א ולר"א ליכא הוכחה מהאי קרא א"ד ז"ל יע"ש ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו דאם כונת הרא"ם ז"ל כן היתה אם כן מאי האי דכתב דאי לאו ק"ו הוה מוקמינן לה לקרא דלאמה ללמד כו' דמשמע דלפי האמת לא מוקמינן לה בהכי אלא לאשמועינן שמעשה ידיה לאביה ובפשיטות הי"ל לתרץ ולומר דברייתא דהתם דמייתי לה בק"ו אתיא כהנהו תנאי דפרק קמא דקידושין וקרא דלאמה דרשי ליה למוכרה לפסולים או ע"מ שלא לייעד ור"ה דנפ"ל מעשה ידיה מלאמה סביר' ליה כרבנן דר"מ ומאי הוה מוקמינן דקאמר ותו ק' לפי דרכו ז"ל ממ"ש הרא"ם ז"ל עוד וז"ל אבל ליכא למימר דאצטריך לאמה להיכא דיצתה מרשות האדון כשהיא קטנה דתו לא מצי מזבין לה דא"כ הא דדרשי מה לאמה מעשה ידיה לרבה כו' אימא בקטנה קא מיירי ולא בנערה ודקשיא לך השתא זבוני מזבין לה כו' נימא דהכא ביצאה מרשות האדון כשהיא קטנה קמיירי דתו לא מצי מזבין לה עכ"ל והשתא ק' דהא דכתב הרא"ם ז"ל דכשיצאתה מרשות האדון תו לא מצי מזבין לה פלוגת' דתנאי בפ"ק דף י"ח ע"ב דר"ש ס"ל כשם שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות כך אינו מוכר לשפחות אחר שפחות ות"ק דר"ש ס"ל התם דמוכר אדם את בתו לשפחות אחר שפחות יע"ש וא"כ כפי דברי הרב ז"ל מאי ק"ל להרא"ם ז"ל למ"ש וליכא למימר כו' דא"כ הא דדרשי מה אמה העבריה כו' אימא בקטנה קמיירי כו' ומאי קו' הא איכא למימר דר"ה דדריש מקרא דלאמה דמעשה ידיה לאביה ס"ל כת"ק דר"ש דמוכר אדם את בתו לשפחות אחר שפחות ומש"ה לא מצי לאוקמא לקרא בקטנה דלעולם מצי מזבין לה וברייתא דהתם דמייתי לה מק"ו דמכורה כבר יוצאה ס"ל כר"ש דאינו מוכר לשפחות אחר שפחות וקרא דלאמה מוקמי' ליה בקטנה שיצתה מרשות האדון וכעין מה שתירץ הרא"ם ז"ל לענין מוכרה לפסולי' אלא ודאי משמע דס"ל להרא"ם דדרשה דר"ה אתי' אליבא דכ"ע וכיון שכן הדרא קו' הרב ז"ל לדוכתא ולהא ודאי יש ליישב דכיון דלת"ק דר"ש ס"ל דאע"ג דמוכר אדם את בתו לשפחות אחר שפחות אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות א"כ אפי' נימא דר"ה ס"ל כת"ק אכתי קשה דנימא דקרא בקטנה קא מיירי ובנדון דלא מצי מזבין לה כגון שקדשה אביה לאחר ונתגרשה מן האירוסין דתו לא מצי מזבין לה אלא שהרא"ם ז"ל נקט למילתיה בשפחות אחר שפחות ואליבא דר"ש ומינה דלת"ק נמי ק' כדכתיבנא ועוד נראה דלא ק' דבערוכין בר"פ המוכר את שדהו משמע התם דר"י ס"ל דהלכה כר"ש דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות כמ"ש התוס' שם לחד תי' ורב גופיה הוא דקאמרה דנערה מעשה ידיה לאביה מקרא דלאמה יע"ש מיהו קמיי' ודאי ק' ובר מן דין ק' לתי' מוהרימ"ט ז"ל ומ"ש הוא ז"ל לדעת הרא"ם דא"כ לרבנן דר"א ולר"א ולר"ם דדרשי קרא דלאמה לדרשה אחריתי מנ"ל דנערה מעשה ידיה לאביה ולומר דלהנהו תנאי ס"ל דנערה אין מעשה ידיה לאביה הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר דסתם מתני' דפרק נערה אתייא דלא כהנהו תנאי וכל כי האי לא אשתמיט תלמודא לומר מתני' דלא כי האי תנא ובדוחק י"ל דהנהו תנאי ס"ל דמעשה ידיה לאביה ילפינן מקידושין ולית להו צריכותא דקאמר תלמוד' בשמעתין דאצטריך למיכתב קדושיה לאביה ואצטריך למכתב מע"י לאביה דתלמודא ל"ק הכי אלא אליבא דר"ה דאצטריכו תרוייהו וזה ודאי דוחק: מיהו הא ק"ל טובא לתי' הרא"ם ז"ל שכתב דאי לאו ק"ו הוה מוקמינן לקרא דלאמה לרבנן מוכרה לפסולים כו' וכ"כ ג"כ לקמן בד"ה או אינו אלא כו' יע"ש דבפ"ק דקדושין די"ט ע"ב אמרינן לאמה מלמד שמוכרה לפסולים והלא דין הוא אם מקדשה לפסולין לא ימכרנה לפסולים מה למקדש לפסולים שכן אדם מקדש את בתו כשהיא נערה ימכרנה לפסולים שאין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה ת"ל לאמה כו' והשתא קשה דאיך כתב הרא"ם ז"ל דאי לאו ק"ו הוי אומר דמוכר אדם את בתו כשהיא נערה וקרא דלאמה הוה מוקמינן ליה למוכרה לפסולים הא מדאצטריך קרא דלאמה לאשמועינן דמוכרה לפסולים ע"כ דאין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה דאי לא ל"ל קרא והלא דין הוא אם מקדשה לפסולים כמ"ש שם בבריי' ואברייתא גופא דהתם אין להקשות דל"ל למילף בק"ו ת"ל מדאצטריך לאמה וליכא למי' דברייתא דהתם ס"ל כר"א דלאמה אצטריך למוכרה לקרובי' וא"נ כר"מ דנפ"ל לע"מ שלא לייעד שהרי לר"מ ולר"א אמרינן התם דפסולין נפ"ל מקרא דאם רעה ואם כן אכתי קשה דת"ל מדאצטריך אם רעה די"ל דברייתא דהתם ת"ק דר"א היא וס"ל דאי לאו ק"ו הייתי אומר דיכול למכור את בתו כשהיא נערה מק"ו אם מקדשה כשהיא נערה כו' וקרא דלאמה ע"כ הוה מוק' ליה למוכרה לקרובים כדדריש ר"א אלא דלפי האמת דנפ"ל מק"ו דאין אדם יכול למכור את בתו כשהיא נערה מוקמי' ליה לקרא בפסולים דתפסת מועט תפסת אמנם למ"ש הרא"ם ז"ל ק"ט והנראה ליישב דבריו כלפי מ"ש מוהריב"ל ז"ל שם באותה סוגי' שהקשה אבריית' דקאמר והלא דין הוא אם מקדשה לפסולים כו' דמאי קו' נימא דיו כמו דמקדשה לפסולים היינו בדיעבד דקידושין תופסין בה אף המכירה דוקא בדיעבד ותי' דהו"מ למימר הכי אלא דעדיפא מינה קאפריך יע"ש ועיין במ"ש הרב ח"ה שם וא"כ כפי דבריו דברי הרא"ם ז"ל יש מן היישוב דאי לאו ק"ו הייתי אומר דמוכר אדם את בתו כשהיא נערה ואפי"ה הוה מוקמינן לאמה אפסולים דאשמועינן קרא דמוכר' לפסולים לכתחלה דלא נימא דיו דומיא דקדושין אלא דברייתא לפום קושטא דנפקא מק"ו דאינו מוכרה כשהיא נערה נקט לה האי פירכ' טפי אבל בלא"ה ודאי דהו"א דאצטריך דלא נימא דיו כנ"ל נכון ועל מ"ש הרא"ם אבל ליכא למימר כו' דא"כ הא דדרשי מה אמה כו' אימא בקטנה קמיירי ודקשי' לך כו' ק"ל טובא על דבריו דמאי קו' דהא כיון דמוק' לקרא בקטנה דאין כח ביד אביה למוכרה כגון שיצאת מרשות אדון ואפ"ה מעשה ידיה לאבי' מינה נמי איכא למשמע לנערה דאע"ג דלא מצי מזבן לה מעשה ידיה לאביה שהרי כל עיקר קו' התלמוד היתה כדפריך ואימא ה"מ קטנה דמצי מזבין לה אבל נערה כו' משמע דאי קטנה נמי לא הו"מ מזבין לה לא הוה קשיא ליה דקטנה ונערה שוים וא"כ השתא נמי דמוקמינן ליה בקטנה שיצתה מרשות האדון מינה נמי איכא למשמע נערה וזה הנר' דעת הר' ידידיה ז"ל שכתב בשיטה מקובצת שם שתי' לקו' התוס' דאי לאו ק"ו הוה מוקמינן לקרא דלאמה בנתארסה ונתגרשה ע"י אביה דתו לא מצי מזבין לה ומדלא ק"ל כקו' הרא"ם משמע שדעתו כמ"ש והוא פשוט ודברי הרא"ם ז"ל צ"ע:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ב) </b>
+<b> בדברי </b> רבינו שמתרץ קושית הרא"ם להכי לא קשה דילמא איצטריך קרא לקטנה שלא מצי מזבין לה כגון אחר שפחות או אחר אישות דא"כ נערה וקטנה חדא היא דהא עיקר סברות הש"ס היה ואימא ה"מ קטנה דמצי מזבין לה. ואי בקטנה דלא מצי מזבין לה היינו לענין זה כנערה דמי'. ודבריו דברי חן עכ"פ מתורץ קושית תוס' קידושין (ג' ב') ד"ה ואימא קטנה שהקשו וא"ת הא לקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כסף קדושין מיבעיא דכה"ג אמרינן גבי מעשה ידיה וכן הקשה תוס' בכתובות (מ"ז ב') ד"ה ואימא ולפי דברי הרב פה לא קשה כלל. דהכא לענין קידושין הקשה הש"ס ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד לקבל קדושין. אבל נערה דאית לה יד איהי תקדש נפשה ותשקול כספה וא"כ ל"ק כלל דלקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כו'. יש לומר דאיצטריך קרא לקטנה שלא מצי מזבין כגון אחר שפחות ואפ"ה קטנה כיון דלית לה יד אבל נערה לא. דאיהי תקדש נפשה ואיהי תשקול כספא. ובזה מתורץ קושית הלחם משנה על הרמב"ם פה בהלכה זו שעמדנו עליו שכתב הרמב"ם האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכן נערה רשותה בידו. דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה והקשה הלח"מ הא בגמ' קדושין (ג ב) מוציא הש"ס קדושי נערה שהיא לאביה מדרשת דאין כסף ומדוע נקט הרמב"ם את בתי נתתי דיש לאוקמא דוקא בקטנה עייש"ה ולדברינו נייחא קצת דודאי הש"ס הקשה שפיר ואימא הני מילי קטנה היינו אליבא דמ"ד אין מוכרין לשפחות אחר שפחות א"נ י"ל דאיירי בקטנה שכבר היתה שפחה ואין האב מצי מזבין לה. לכן איצטריך קרא לקטנה ואפ"ה נערה לא כיון דאית לה יד לקבל קידושיה איהי תקדש נפשה כאשר בארנו אבל למ"ד מוכרין שפחות אחר שפחות אלא דאין מוכרין לשפחות אחר אישות קו' תוס' במקומה עומדת הא לקטנה לא אצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כסף קידושין מיבעיא וא"ל דאיצטריך קרא לקטנה דלא מצי מזבין לה כגון אחר אישות דהא קרא דאת בתי נתתי לאיש ע"כ לא מיירי אחר אישות דהא שם במוציא שם רע קאי שקנסה לאביה ובמוציא שם רע אחר אישות אמרינן בכתובות (ל"ח ב') או שקנסה לעצמה או שאין לה קנס כלל כדאמרינן שם במתני' פלוגתא דר"י הגלילי ורבי עקיבא אלא שהש"ס הקשה שפיר למ"ד אין מוכרין לשפחות אחר שפחות מנ"ל להאי מ"ד גבי נערה שכסף קדושין לאביה ובמתני' זאת אין חולק אבל למאן דאמר מוכרין לשפחות אחר שפחות אלא אחר אישות אין מוכרין ע"כ קרא בנערה קאי והנה הרמב"ם (פ"ד מה' עבדים) פסק כמ"ד דמוכרין לשפחות אחר שפחות אלא אחר אישות אין מוכרין שפיר מוציא הלימוד שכסף קדושין גבי נערה לאביה מקרא דאת בתי נתתי דבקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה דוק:<br><b> ודאתאי </b> עלה נכונים נמי דברי הרמב"ם (פרק א' מהלכ' אישות) שכתב דקדושי כסף מקרי מד"ס ועיי"ש בנושאי כליו. ועיין ברמב"ן בספר מצות. ובמג"א ובספר מרגניתא טבא דכולם נארגו דלדעת הרמב"ם דהיינו טעמיה דרמב"ם כיון דאתי בג"ש הוי רק מדברי סופרים אמאי אמרי' בקדושין (ה ב') מילתא דכתיבי בהדיא קתני מילתא דלא כתיבי בהדיא לא קתני. מאי שנא דקתני במתני' קדושי כסף הא קדושי כסף דבר דיליף מי"ג מדות מג"ש חופה נמי מק"ו הוי נמי י"ג מדות ואי דילפינן קדושי כסף מאין כסף. מיתורא דאין כדאמרינן בקידושין (ד' ב') איצטריך קיחה קיחה. ואיצטריך אין כסף א"כ ממ"נ על הרמב"ם נמי קשה הא אית לן נמי דרשת אין כסף ואמאי נקרא דברי סופרים עיין הטיב במפרשי הרמב"ם על ספר המצות שהצגנו עליהם. ולפי דברינו ניחא דהרמב"ם בשיטתיה קאי דלא דריש כלל האי דרשא דאין כסף אלא יליף עיקר הקידושין של כסף מג"ש דקיחה קיחה והשתא דידעינן קדושי כסף נפקא לן דכסף דאבוה בין בקטנה ובין בנערה מאת בתי נתתי לאיש הזה ורק רב סובר דאיצטריך אין כסף לנערה וכן רב הונא תלמידיה דרב היה סובר כן ולהכי רב הונא לשיטתיה ל"ק ממתני' שלש תנן וארבע לא תנן כדמתרץ הש"ס קידושין (ה' ב') מילתא דכתיבה בהדיא קתני דכסף נמי מילתא דכתיבי בהדיא הוא מדרשה דאין כסף. ולפ"ז מתורץ נמי דסובר חופה אינה קונה דלדידיה מוכח ממתני' דחופה אינו קונה דקשיא קושית הש"ס שלשה תנן וארבע לא תנן דלדידיה ליכא לתרוצי מילתא דכתיבי בהדיא ל"ק דמ"ש מכסף דקתני הרי נמי לא כתיבי בהדיא וק"ל: עוד ראיתי להעיר שיש לפקפק קצת בדברי הרמב"ם. דהנה הרשב"א והריטב"א ותוספת רי"ד כולם ענו ואמרו. מה שאמר הש"ס ואימא הני מילי קטנה דלית לה יד לקבל קדושיה אבל נערה דאית לה יד תקדש איהי נפשה ותשקול כספה היינו שקושית הש"ס לריש לקיש קידושין (מ"ד ב') דסובר דנערה אית לה יד לקבל קדושיה אבל לרבי יוחנן דסובר מחלוקת לגירושין אבל לקידושין ד"ה אביה ולא היא. אם כן נערה וקטנה שוין. ליתא לדברי הש"ס ואם יש להקהות ולומר מאי הקשה הש"ס על רב הא מסתמא סובר כרבי יוחנן דקיימא לן כותיה זה ליתא דודאי קשיא לריש לקיש מנא ליה לרבנן כסף קידושין לאביה ועל דין זה ליכא חולק כמבואר. ולפ"ז הא דמצרכינן דרשא דאין ליציאה דכותה קא ממעט היינו אליבא דר"ל אבל אליבא דרבי יוחנן דקיימא לן כותיה וכמו שפסק הרמב"ם א"כ מאת בתי נתתי נפקא דלדידן חילוק בין נערה לקטנה ק"ל ועיין בפני יהושע שיש לו בענין הזה דרך אחרת בזה וכתב דאף לרבי יוחנן קאי הש"ס עייש"ה כי דברי טעם הן: ואולם הנה הרגיש הרב פני יהושע בתחלת דבריו דלר"ל קשיא טובא במסקנת הש"ס דחזינן דהתורה רבתה דקדושי כסף לאביה והלא הש"ס סובר לסברא חצונה דאי אפשר לומר שהאב מקבל קדושין וכסף קדושין דידה ואם כן בהיפוך נמי כי חזינן שהאב אית ליה כסף קדושין ע"כ שאיהו לבד מקבל קידושין דא"כ קשיא איפכא השתא איהי מקבלת קידושין וכן כתב תוספת בפירוש בכתובות (מ"ז ב') ד"ה יציאה דכותה וז"ל והשתא כיון דשמעינן מהאי קרא דכספא דאבוה הוי סברא דאיהו נמי מקדש דהשתא אביה שקיל כספה ואיהי תקדוש נפשה עכ"ל וא"כ לפי זה קשה טובא על ריש לקיש. דסובר נערה אית לה יד לקבל קידושין הא האב שקיל כספה איהי תקדוש נפשה בתמיה. והדבר צריך ביאור ופני יהושע הלך מזה ואינו מתרץ כלום. לכן נראה לי לבאר על נכון. דהנה הרמב"ן פרק התקבל מפרש שם טעמיה דאמרינן גבי גט אית לה לנערה יד לקבל גטה ולא לקטנה דהכי קיימא לן ועיין ברש"י ותוס' בקידושין (מ"ג ב) דהיינו טעמא דס"ל הא דהתורה נתנה רשות לנערה לקבל גט משום דהתורה ירדה לסוף דעתיה של אב. דתהוי שלוחו ונערה יכולה להיות שלוחו דאבוה אבל קטנה אין לה שליחות עייש"ה ברמב"ן במלחמות בגיטין ס"ד ב' ולפ"ז נחזי אנן ריש לקיש דס"ל בקידושין (מ"ד א) דהיינו טעמא דאמרינן כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין וצוח ככרוכי' ויצאה והיתה מקשינן הויה ליציאה. אמנם לא טובה היא מיציאה. וביציאה הטעם משום דהוי שלוחה של אב ה"נ אמרי' גבי קידושין דאית לה יד והוא אינו מחלק בין קדושין דמפקעת עצמה לגירושין דמכנסת עצמה כדמחלק רבי יוחנן אמנם רק כיציאה היא ומה יציאה הוי שלוחו של אביה הכי נמי גבי קדושין ולפ"ז ל"ק כלל על ריש לקיש והכי רהיטא דסוגיין דודאי אם אמרינן דעיקר ידו של אב הוא שפיר קאמר הש"ס השתא אביה מקבל קדושיה ואיהי תשקול כספה דאם התורה נתנה לו היד לקבל קדושיה וידו עיקר א"כ אין סברא לומר שיהיה כסף קדושין לדידי' וע"ז מקשה הש"ס ואימא הני מילי קטנה דלית לה יד. אבל נערה דאית לה יד. איהי תקדוש נפשה כלומר באמת נימא הכי דאית לה יד לעצמה ואיהי תקדוש נפשה וכסף קדושין יהיה שלה וע"ז משני הש"ס יציאה דכוותה קא ממעט וחזינן דכסף קידושין לאביה ולפ"ז כתב הפני יהושע היינו טעמיה דרבי יוחנן דסובר דנערה אין לה יד כיון דחזינן דכסף קידושין לאביה היא מפקעת עצמה מרשות אביה ולכן אין לה יד לקבל קדושיה עיין בפני יהושע אבל ריש לקיש ס"ל דמקשינן ויצאה והיתה הויה ליציאה, ומה יציאה אית לה יד הכי נמי גבי הויה והיינו דומיא דיציאה ומה יציאה אין לה יד לעצמה אלא שלוחו דאבוה היא הכי נמי גבי הויה אף שמקבלת את הקדושין מ"מ רק שלוחו דאביה היא ול"ק לפ"ז השתא איהי מקבלת קדושיה ואביה שקיל כספה דהשתא ליתה דלכל שליח דעלמא דמי' דאם האב משלח שליח לקבל קדושין הרי הכסף של האב הוא ולא של השליח דשלוחו של אדם כמותו וזה ההפרש וההבדל בין הוי אמינא של הש"ס ובין המסקנא דבהוי אמינא הקשה הש"ס איהי תקדש נפשה ואיהי תשקול כספא מנא לן באמת דבר זה דרק שלוחו דאבוה היא דילמא באמת אית לה יד לעצמה ותוכל לקדש את עצמה ולא מצד שליחות וכן נמי גבי גט רק במסקנא דש"ס דחזינן דכסף דאבוה היא א"כ מוכח דמאי דאית לה יד באמת לא מצד עצמה וידה דידה אלא שלוחו של אבוה הוא וזהו ההפרש בין רבי יוחנן וריש לקיש רבי יוחנן סובר דלא מקשינן הויה ליציאה לענין הזה ואף שגבי גט שלוחו הוי מ"מ גבי קידושין אפילו שלוחו לא הוי ור"ל ס"ל דמקשינן הויה ליציאה לכל דבר והוי עכ"פ שלוחו אבל לא עדיף משלוחו ועיין בזה כי נכון הוא. ועיין בהגהותינו להלכו' גירושין כי הבאתי שם הירושלמי והוא סתירה לדברינו אלא דמירושלמי משמע דוקא לרבי יוחנן אמרי' דלא הוי אלא שלוחו של אב אבל לר"ל אית לה יד לעצמה עייש"ה באריכות ובפני יהושע בסוגיין שם:<br><b> ובעיקר </b> סברא זו המתקתי הסברא. מדוע באמת רבי יוחנן אינו מקיש הויה ליציאה בזה וע' היטב שם בפני יהושע וכן הכא בסוגיין. ואמרתי ת"ל דהכא הוא דהנה ודאי אי אפשר לומר דאית לה יד לעצמה לקבל קידושין אם כן קשיא איהי תקדש נפשה ואבוה שקל כספא כסברת הש"ס כאן וע"כ צריך לומר דרק שלוחו של אביה היא כמו גבי גט. והנה המהר"י טראני כתב בריש האיש מקדש דכמו שאמרינן דמצוה על האיש לקדש בו יותר מבשלוחו הכי נמי מצוה על האב לקדש את בתו נערה בו יותר מבשלוחו ואם כן לפי זה בשלמא גבי גט שפיר אמרינן דאף שוין לה יד לעצמה מכל מקום התורה ירדה לסוף דעתו של אב דניחא ליה נמי שהיא תקבל את גיטה אבל גבי קידושין איך שייך לומר דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב שתהוי שלוחו. הא מצוה בו יותר מבשלוחו ואם לא בפי' עושה שליח מן התורה ל"ש לומר דנייחא ליה שתהוי היא שלוחו קל צח ונכון הוא: ובדברים האלה בארתי נמי דקדוק חמור בקדושין (מ"ד א') דמתרץ שם הש"ס אלא כולה ר"ש הוא ובשליחות סבר לה כרבי יהודא מאי שייט' דשליחות להכא ועיין שם בפני יהושע. דמדחיק את עצמו שם לפי שיטתי' ואולם יש לומר דהכי כונת הש"ס דלפי דעת הרמב"ן עיקר טעמיה דרבנן דס"ל גבי נערה המאורסה אביה והיא מקבלין את גיטה דאמרי' שהתורה ירדה לסוף דעתו של אב שמשוה לבתו נערה לשליח לקבל גיטה דלפ"ז רבי יהודה דחולק על זה וסובר אין שתי ידים זוכות כאחת. קשה מאי האי דקאמר אין שתי ידים זוכות כאחת הא רבנן נמי ס"ל הכי דאין שתי ידים זוכות כאחת אלא ס"ל דנערה נעשית שליח ושליח של אדם כמותו והלא הוי ליה רק חד יד. וצריך ביאור וצריכין לומר דהכי פרושו דרבי יהודה סובר דזה סברא החיצונה ודאי דלא אמרי' דהיא נעשית שלוחו של אביה ומצד יד דידה אי אפשר לומר דאין ב' ידים זוכות כאחת וק"ל וא"כ לפ"ז עיקר פלוגתא דרבי יהודא ורבנן רק אי אמרינן שהתורה ירדה לסוף דעתו של אב שנעשית היא שלוחו של אב או לא וז"ש ובשליחות סבר ליה כרבי יודא כלומר דלא אמרי' דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב דזהו עיקר פלוגתא של רבי יהודא ורבנן לדע' הרמב"ן. וחדאי ה' בפלפולא ולחדודי של התלמידים אמרתי דבדברים אלו מפורק קו' הרשב"א והריטב"א ז"ל שם בקידושין שהקשו מאי הקשה הש"ס על ריש לקיש ממתני' דקתני האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא הא אמרינן שם (מ"ד ב) אין נערה עושה שליח לקבל את גיטה ולפ"ז גבי קידושין נמי אף שהיא יכולה לקבל קדושיה מ"מ אין עושה שליח לכן קתני האיש מקדש את בתו בו ובשלוחו אבל היא מתקדשת את עצמה אבל אינה יכולה לעשות שליח. ועיין פ"י ובמה שכתבנו בעניותינו. ואולם לפי אשר יעדנו נסתרה סברת הפ"י שם שכתב דזהו הדין שאין נערה עושה שליח הוא דוקא לר"י ולא לר"ל עיין היטיב ותמצא הסתירה וא"כ הקושיא במקומה עומדת ולפי אשר יעדנו נייחא דקושית הש"ס הכי הוי דהא אמרנו דר"ל נמי סובר ע"כ דמה שנערה מקבלת קדושיה היינו דוקא מצד שהיא נעשית שלוחו של אביה דומיא דגט דאם ל"כ תקשה איהי תקדש נפשה ואביה שקיל כספא ואמרנו דזהו סברת רבי יוחנן דאמר דוקא גבי גט אמרינן הכי ולא גבי קידושין שלא שייך לומר התורה ירדה לסוף דעתו שרוצה להשוות את בתו לשלוחו הא מצוה בו יותר מבשלוחו ואיך שייך לומר דהתורה ירדה לסוף דעתו שניחא ליה שתהוי שלוחו דלמא רוצה לעשות המצוה בעצמו. ואולם סברא זאת שגם גבי האב אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו נפקא ליה להרב מהר"י מטראני ממתני' דקתני האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו וקשיא בשלוחו בו מיבעיא. וע"כ כתירץ הש"ס מצוה בו יותר מבשלוחו. ולפ"ז מוכח סברת ר' יוחנן וזה שאמר הש"ס על ר"ל בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא כלומר מדקתני בו ובשלוחו שמע מיניה דמצוה בו יותר מבשלוחו וא"כ מוכח סברת ר"י ולפ"ז ממילא שהיא אינה יכולה לקבל קדושין דאיך שייך לומר דהתורה ירדה לסוף דעתו. קל וצח:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רלב) </b> דהא כיון דמוקי לקרא בקטנה דאין כח ביד אביה למוכרה כגון שיצאת מרשות אדון ואפ"ה מעשה ידיה לאביה כו'. ויש ליישב בזה דאין הכונה במאי דקאמר הש"ס ה"מ קטנה דמצי מזבין לה היינו דעכשיו מצי מזבין לה דא"כ האי קרא דלאמה למה לי ודקארי לה מאי קארי לה אלא דגם המקשה ידע דא"א לאוקמא קרא דלאמה אקטנה כזו שיכול למוכרה עכשיו אלא דקשיא לי' ואימא ה"מ קטנה היינו אחר שפחות או אישות דכיון דהיה בידו למוכרה לכתחלה על כל ימי קטנותה ניהו דאחר שפחות או אישות תו אינו יכול למוכרה היינו מגזירת הכתוב או מסברא והיינו דאחר שפחות כיון שבגד בה פעם אחד אינו בדין שיבגוד בה פעם שני וכן אחר אישות נמי אינו בדין שיעשה מן גבירה שפחה אבל לענין מעשה ידיה לחוד למה יפסידם האב הא ע"ז אין גזירת הכתוב ואין טעם להפקעת זכות זה ע"י שקדמו שפחות או אישות ולפיכך י"ל דקרא דלאמה אתי שמעשי ידיה של קטנה כזו לאביה אע"ג דאינו יכול למוכרה עכשיו אבל נערה לא והיינו משום דמעולם לא היה ביד האב למוכרה באופן שתשאר אצל האדון גם בימי הנערות זהו כונת המקשה:<br><b> ונראה </b> דלהכי נקט המקשה אבל נערה לא דקשה ע"ז למה הזכיר נערה כלל הו"ל למימר אבל בת שאינו יכול למוכרה לא שהרי רב נמי לא הזכיר נערה אלא בת סתמא אך שמסתימת לישני' דרב משמע דגם אנערה קאי וא"כ אי כונת המקשה דמעשי ידי קטנה שאחר שפחות או אישות נמי אינן לאביה הרי הי"ל לומר אבל בת שאינו יכול למוכרה לא כדי למיכלל בזה נמי קטנה כזו אלא ע"כ דדוקא אנערה פריך ולהכי נקט המקשה אבל נערה לא. ולזה משני הש"ס דלקטנה כזו שאחר שפחות או אישות נמי א"צ קרא דהשתא זבוני כו' והיינו משום דכיון שמצי אביה למוכרה על כל ימי קטנותה לשפחה ואע"ג דאית בזה בגידה א"כ מכש"כ דמעשי ידיה של כל ימי קטנותה הם שלו וניהו דאחר שפחות או אישות תו אינו יכול לבגוד בה למוכרה לשפחות אבל מ"מ מעשי ידיה שתעשה בביתו דרך כבוד הרי א"א לומר שיפסידם וס"ל לתרצן דלזה א"צ קרא דלאמה וע"כ דקרא אתי לנערה והיינו שגם מעשי ידי הנערה הם לאביה דאע"פ שלא היה ביד אביה למוכרה אלא עד שתגדל ובהבאתה סימני נערות פקע זכות אביה וסד"א דגם ממעשי ידיה פקע זכותי' להכי אתא האי קרא דלאמה. ולפ"ז הרי קטנה ונערה אינן שוין (ולא כמ"ש הגאון המחבר ז"ל דקטנה ונערה שוים) והיינו משום דקטנה כל מעשי ידיה וכן שויין עד שתגדל הרי מסברא חיצונה המה של אביה ומטעם הנ"ל שהרי זכתה לו תורה ליטול שויין מיד האדון וזה לא שייך בנערה:
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>נתקדשה </b>
+<b> קודם שתבגר כו'.</b> כתב מרן הכ"מ כתב הרי"ף דמדאשכחן לרבינא דלא ס"ל להא דרב ושמואל לית הלכתא כותייהו הנה הר"ן ז"ל שם כתב וז"ל ודבריו סתומים שאפשר שהוא ר"ל שאע"פ שנתרצה בסוף או אפשר שהוא ר"ל שאפי' ידוע לנו שנתרצה מתחלה אינה מקודשת והוא מפ' כך מר לא ס"ל להא דרב ושמואל דאמרי דאם נתרצה האב מקודשת שהוא כמו שא"ל צאי וקבלי קדושיך ולפי' חוששין אלא מר ס"ל שאע"פ שנתרצה אינה מקודשת ואף כאן אף ע"ג דארצי קמיה אינו דומה לשליח ואין קדושין עכ"ל וראיתי להרב עצמות יוסף תמה עליו שדבריו סתרי למ"ש שם בתחילת הסוגיא בההיא דאמר רב חיישי' שמא נתרצה האב וז"ל ודאמרינן שמא נתרצה האב לאו נתרצה מעיקרא קאמרי' דא"ל צאי וקבלי קדושיך אלא שמא נתרצה אח"כ כששמע והכי מוכח מהא דאקשי' לקמן ודילמא שליח שויא ואי ס"ד שמא נתרצה מעיקרא קאמר מאי ק"ל הא אמרינן דבבן לא חיישינן כו' וכונת דבריו האי דאי נתרצה דקאמר היינו דחיישינן שמא א"ל צאי וקבלי קדושיך אם כן כשאמר אפי' למ"ד חיישינן כו' שמא נתרצה הבן לא אמרי' דהוי דכוותה וא"כ מאי פריך ודילמא שליח שויה כיון שכבר אמר דלא חיישינן אלא ודאי דלא חיישינן לשמא א"ל צאי וקבלי קדושיך והשתא לפי מ"ש כאן כדעת הרי"ף ז"ל הדרא קו' לדוכתא מאי פריך ודילמא שליח שויה עכת"ק יע"ש והנה מ"ש דמאי פריך ודילמא שליח שויה אשגרת לישן דמההיא ודאי לק"מ דשפיר פריך דאע"ג דלשמא נתרצה הבן וגלי דעתיה מעיקרא לא חייש רבינא משום דבן דייק ונסיב והילכך גילוי דעת לא מהני דשמא לא גמר בדעתו עדיין לקדשה מ"מ אכתי ניחוש דילמא שליח שויה בפי' אלא עיקר קושיתו הוא ממאי דפריך ודילמא ארצויי ארציה ולע"ד נר' דלק"מ וכונת דבריו מבוארת דודאי ס"ל ז"ל שאף לדעת הרי"ף הא דאמר רב חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה לבסוף קאמר כמ"ש בתחלת הסוגיא אלא דמספ"ל בדעת הרי"ף ז"ל דאפשר דדוקא בשנתרצה לבסוף לא מהני משום דאמרינן דהשתא הוא דנתרצה משום דכבר נעשה מעשה אבל מעיקרא אם היה נמצא לא היה מתרצה כמ"ש בסוף דבריו ואע"ג דרב ס"ל דאם נתרצה לבסוף מהני משום דגלי דעתיה דזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו ואמרי' הוכיח סופו על תחילתו דבשעת קבלת הקידושין נמי ניחא ליה והו"ל כאלו נתרצה מעיקרא כמ"ש בריש הסוגיא ועיין בתוס' רי"ד מ"מ בהא הוא דפליג רבינא וס"ל דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו וא"כ לפי צד זה יש לומר דאם ידעינן בודאי שנתרצה מתחילה וגלי דעתיה שהיה חפץ לקדשה לו אפי' רבינא מודה דמקודשת או אפשר דס"ל דאפילו ידוע לנו שנתרצה מתחילה וגילה אדעתיה שהיה חפץ לקדשה לו אפ"ה ס"ל דגילוי דעת לא מהני לרבינא והוא מפרש כך מר לא ס"ל כו' כלומר דסבירא ליה להרי"ף דמאי דפליג רבינא וס"ל דנתרצה לבסוף לא מהני לאו משום דס"ל לרבינא דהשתא הוא דנתרצה ולא מעיקרא דהא ודאי לית לן למיחש להכי כלל וכ"ש בדרך ודאי אלא היינו טעמא דרבינא משום דס"ל דאפילו תימא דכיון דנתרצה לבסוף גלי דעתי' דניחא ליה והו"ל כנתרצה בתחילה וכאלו אמר לה צאי וקבלי קדושך דמי כדין זכין לאדם שלא בפניו היינו מדין שליחות דחשיב כאילו עשאו ואפי"ה לא מהני משום דגילוי דעת בקידושין לא חשיבה כשליחות ואפשר דהיינו משום דס"ל לרבינא דלא חשיב זו זכות כיון שנאסר בקרובותיה וכמו שהק' בתוס' רי"ד על פירוש רש"י ז"ל יע"ש ונמצא אם כן שאף לדעת הרי"ף ז"ל הא דאמר רב חיישינן שמא נתרצה לבסוף קאמר והיינו דפריך ודילמא ארציה קמיה כנ"ל פשוט כונת הר"ן: עוד הקשה הרב הנז' במ"ש מר"ן ז"ל עוד הק' עליו דאם איתא דאפי' ארצויי מעיקרא לא שמעינן מהא דרבינא כו' אבל אכתי אמאי לא חיישינן בדשדיך שמא אמר לה צאי וקבלי כו' והק' הרב הנז' שהרי הוא כתב דהאי חששא לא חיישינן ושמא נתרצה דקאמר רב שמא נתרצה לבסוף אמר ע"ש ולע"ד נראה ליישב דהר"ן ז"ל לעיל לא בא להכריח אלא דע"כ שמא נתרצה דקאמר רב שמא נתרצה לבסוף קאמר אבל לעולם אכתי אפשר דס"ל להר"ן דלרב כי היכי דחיישינן שמא נתרצ' לבסוף ה"נ איכא למיחש שמא נתרצה בתחילה ואמר לה צאי וקבלי קדושיך ורב דנקט חששא דשמא נתרצה לבסוף חדא מינייהו נקט וכמ"ש הריטב"א בשם איכא מ"ד ע"ש אמנם לדעת הרי"ף ז"ל ק"ל שפיר דאכתי לרבינא ניחוש שמא א"ל צאי וקבלי קדושיך ודוק וראיתי למוהרי"ט ז"ל בחידושיו ובתשו' לחא"ה סימן מ"ג שהקשה לדברי הר"ן ז"ל דאם נאמר דבנתרצה מתחלה מודה הרי"ף ז"ל דמהני ולא אמר אלא בשנתרצה לבסוף ולפ"ז הכי קאמר בפי' אמר מר דלא ס"ל הא דרב ושמואל ולא חיישינן לה כלום ומדלא חיישינן התם שמא נתרצה האב מתחלה שמעינן דלא חיישי' נמי שמא נתרצה הבן מעיקרא וארצויי ארצי קמיה וק' דהשתא דאתית להכי דאף לשמא נתרצה בתחלה לא חיישינן אע"ג דאלו נתרצה היו קדושין מנ"ל להרי"ף ז"ל לומר דרצויי לא מהני לבסוף דילמא מהני אלא דלא חיישינן כל שלא שמענו בהדיא שנתרצה כי היכי דלא חיישינן בתחילה ותי' דהרי"ף לא משמע ליה לומר דגם נתרצה לבסוף מהני ולא חייש לה רבינא מאחר דרב ושמואל חשו לה דרבינא בתראה הוא ולא היה נוהג קלות ראש בגזרותם אא"כ כו' ואיהו גמר מרביה דרצויי דלאחר קידושין לאו כלום הוא והא דלא חשו לשמא נתרצה בתחילה אלא לשמא נתרצה לבסוף כדאשכחן דלשמא מת לא חיישי' לשמ' ימות חיישי' דלשמא נתרצ' בתחילה אין לחוש דאוקמא אחזקה דמעיקרא אבל לשמא יתרצה אם היה רצוי הי' לנו לחוש ע"כ ולדעתי יש לדקדק על תי' זה דאם איתא אמאי הוצרך רבה בר שימי לומר דבפי' אמר מר דלא כר"ל דהא דרב כו' בפשיטות הו"ל לתרץ דאע"ג דס"ל כרב דחיישינן לשמא נתרצה לבסוף לשמא נתרצה בתחילה לא חיישי' משום דאוקימנא אחזקת' ומש"ה לא חיישינן דילמא ארצויי ארצי קמיה ולומר דאה"נ דהומ"ל הכי אלא דקושטא דמילתא קאמר דלא ס"ל לדרב ושמואל זה ודאי דוחק הן אמת שראיתי למרן ז"ל בתשובה סי' י"ב שכתב שלפי מ"ש רש"י בההיא דרב דקאמר חיישינן שמא נתרצה דהיינו שמא נתרצה לבסוף כששמע נראה דס"ל דלשמא נתרצה מעיקרא מודי דלא חיישינן ועל פי זה הוקשה לו דאם כן כי פריך בגמרא ודילמא שליח שוייה או ארצויי ארצי' אמאי לא משני דאפי' לרב ושמואל לא חיישינן לדמעיקרא ותי' דאה"נ אלא דקושטא דמילתא קאמר יע"ש ולא ידעתי מי הכריחו לדוחק זה כי אפשר שרש"י ז"ל ס"ל כדעת הריטב"א ז"ל שכתב בחידושיו דדוקא בההיא דרבינא חיישינן לשליחות משום שהיו הקידושין על ידי אביו בן דעת כי רגלים יש לחוש שהרי כל אדם יודע שאין האב מקבל קדושין לבנו ולא היה טועה אלמלא שעשאו שליח אבל גבי קטנה דלא בת דעת עבידה דמקבלה קידושין שלא מדעת אביה דנשי דינא לא גמירי וכ"ש קטנה יע"ש וא"נ דס"ל כאיכא מ"ד דחדא מינייהו נקט ולעיקר קו' מהרימ"ט ז"ל נראה דמה שהכריחו להרי"ף לומר דאפי' נתרצה לבסוף לא מהני היינו מכח ההיא דקאמר אביי לקמן צריכה קדושין אחרים לדעת אביה משמע דאם נתרצה לא מהני וכ"כ הרשב"א ז"ל בחי' יע"ש עוד הק' מהרימ"ט ז"ל דנהי דרבינא לא ס"ל הא דרב ושמואל ואין חוששין שמא נתרצה האב בין בתחילה ובין בסוף התם הוא משום דאין דרך האב לומר לבתו צאי וקבלי קדושיך כדכתב הר"ן אבל הכא דרך הבן שתעשה מלאכתו ע"י אביו עכ"ד ולע"ד אחר המחילה נראה דלק"מ דע"כ לא כתב הר"ן כן אלא כלפי מה שהק' לדעת הרי"ף אי ס"ל דלרבינא אפי' רצוי דמעיקרא לא מהני ומש"ה לא חיישינן דילמא ארצויי ארצי' דאם כן אכתי אמאי לא חיישינן בדשדיך דילמא א"ל צאי וקבלי קדושיך כי היכי דחיישינן לגבי בן אי לאו טעמא דלא חשיב ואהא תי' דלשמא א"ל צאי וקבלי קדושיך לא חיישינן דאין דרך האב לומר לבתו שתקבל קדושיה אמנם אי הוה ס"ל לרבינא דרצויי דמעיקרא דמהני ה"נ וודאי דגבי אב נמי היה לנו לחוש לשמא נתרצה בתחילה וגילה דעתו שחפץ לקדשה דמהשתא נעשה שליח מאליו מטעמא דזכין לאדם שלא בפניו דמהשתא לא שייך למימר דאין דרך האב לומר לבתו כו' דאנן לאו מכח חששא דשמא א"ל אתינן עלה אלא שמא גילה בדעתו וליכא למימר דכיון דאין דרך האב לומר לבתו צאי וקבלי קדושיך אם כן כי גלי דעתיה נמי אנן סהדי דלא הי' בדעתו שתקבל בתו קדושיה והו"ל לגביה כאלו חוב הוא לו דהא ליתא דא"כ היכי פריך בגמ' ודילמא ארצויי ארצי' קמיה הא כיון דלא חשיב איניש לשויה לאבוה שליח אם כן כי גלי דעתיה נמי לא מהני אלא ודאי דהא ליתא ואם כן היינו דקאמר רבה בר שימי דכיון דלא ס"ל להא דרב ושמואל ולא חיישינן שמא נתרצה האב מעיקרא ה"נ לא חיישינן גבי בן כנ"ל פשוט אלא מיהו ק"ל ממ"ש הר"ן בתחילת הסוגיא דאפי' לרב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה היינו דוקא בששתק בשעת שמיעה אבל בצווח מעיקרו אינה צריכה גט ולא מיאון שאין זכין לאדם אלא מדעתי' והשתא קשה דאכתי אמאי לא ניחוש אליבא דרב דס"ל דגילוי דעת מהני לשמא נתרצה בתחילה וגלי דעתיה שחפץ לקדש ולה דמהשתא לא שייך תירוץ הר"ן דאין דרך האב לו' לבתו כו' ואי ס"ל כתירוץ הריטב"א שכתבנו לעיל הי"ל לתרץ כן לקושייתו ז"ל ולא לתרץ מטעמ' דאין דרך האב כו' ואפ"ל דס"ל להר"ן דכל שמיחה האב ודאי אין לנו לחוש שמא מעיקרא נתרצה האב ואחר כן חזר בו ממה שהיה בדעתו כבר ומעולם לא כתב הר"ן דהוה חיישינן לרצוי דמעיקרא אלא דוקא בששתק כנ"ל: עוד הקשה הר"ב עצמות יוסף במ"ש הר"ן בראש דבריו וז"ל וכתבתי כ"ז לדעת רש"י שכ' כו' ונראה שהוא מפרש שאם שמענו שנתרצה כו' וכן יש לחוש בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ומיחתה ואחר כך נתרצה האב כו' וז"ל וצ"ע דמאיזה טעם חיישינן בה כיון דמיחתה והא קי"ל כרב דאמר בין היא בין אביה יכולין למחות איברא דהרשב"א כתב דלענין ס' אתמר הא דאמר רב בין היא בין אביה יכולין למחות וקרוב לומר שיש ט"ס בדברי הר"ן עכ"ל ולע"ד נראה שדעת הר"ן כדעת הרשב"א דמפרש הא דאמר רב בין היא בין אביה כו' לענין ס' ואמינא לה ממה שהוצרך הר"ן בתחילת הסוגיא להכריח דבצווח מעיקרו אפי' רב מודה דלא חיישינן לשמא נתרצה מההיא דנתקדשה לאביה כו' ומההיא דירוש' יע"ש ואם איתא בפשיטות הו"ל להוכיח מהא דרב דקאמר בין היא בין אביה יכולין למחות וכמ"ש התוס' אלא משמע דס"ל דמההיא ליכא ראיה דאיכא למימר דלענין ס' אתמר וכן ראיתי למוהראנ"ח בח"א סי' א' ד"ח ע"א שהכריח כן בדעת הר"ן כמ"ש בתחילת הסוגי' דהא דרב בכל ענין מיירי ואפי' הוא בעיר אחרת ולא שמע כלל וכתב דלפי דבריו צ"ל דהא דאמר רב גופיה בין היא בין אביה יכולין למחות היינו לענין שאם נתרצה אח"כ בפי' לא נאמר דהוי קדושי ודאי אבל לעולם קדושי ס' הן דשמא הוה ניחא ליה וזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו ותו לא מהני עכובא דבתר הכי יע"ש באורך וא"כ מעתה אתו דברי הר"ן כהוגן אלא שמ"ש עוד הרב הנז' שכן צ"ל גם כן לדברי התוס' שכתבו בד"ה בין היא בין אביה דאפי' נתרצה האב בפי' ואח"כ עכבה מההיא עיכובה דידה והשתא ק' לפי דבריהם שאת"ל דאפי' נתרצה האב מצי מעכבה והיינו הא דאמר רב בין היא בין אביה כו' אם כן היכי קאמר רב לעיל צריכה גט וצריכה מיאון משום דחיישי' שמא נתרצה האב הא אפי' נתרצה בפירוש במיאון לחודיה סגי אלא ודאי ס"ל להתוס' לפי' זה דכי אמר רב דהיא יכולה לעכב אחר הרצוי של אב היינו כי היכי דלא ליהוו קדושי ודאי כו' אבל מ"מ מידי ס' לא נפקא ואית לן לספוקי שמא זכות הוא לה ואפי' ידע שתעכב הבת אח"כ מ"מ הוה ניחא ליה ולפיכך צריכה גט ומיאון א"ד יע"ש לע"ד ק"ל עליו דאם איתא מאי ק"ל להתוס' בריש דבריהם מההיא דקאמר רב חיישינן שמא נתרצה והוצרכו לחלק דההיא דרב מיירי דוקא בששתק ולא מיחה הא אפי' נימא דההיא דרב אמרה אפי' בשמיחה אפ"ה לא תיקשי מהא דרב דקאמר בין היא בין אביה יכול לעכב דהכא לענין קדושי ס' איתמר וכמ"ש הרשב"א וכמו שכן צ"ל לפי דבריהם לחלוקת בין היא כו' יכולה לעכב היינו לענין דהוי קדושי ספק דהשתא הוה ניחא שפיר דכולה מילתא דרב לענין קדושי ספק איתמר ובחדא מחתא מחתינהו משא"כ השתא לפי תי' דלאו בחדא מחתא מחתינהו דחלוקת בין היא היינו לענין קדושי ספק וחלוקת בין אביה היינו דלא ליהוו קדושין כלל וזה ודאי דוחק אלא משמע דס"ל דכולא מילתא דרב לענין דלא ליהוו קידושין כלל איתמר ושלא כדעת הרב ז"ל ולא נעלם ממני מה שיש להתיישב בזה אבל הוא דוחק ומה שהקשה הרב הנז' לדברי התוס' מההיא דרב דא"כ ל"ל גט במיאון לבד סגי נר' דלק"מ כפי מ"ש מוהרימ"ט ז"ל בחי' דע"כ לא כתבו התוס' דיכולה לעכב אפי' אחר שנתרצה מטעמא דלא היה מתרצה אם היה יודע שתעכב אלא דוקא כשמעכבת מיד בשעה שתשמע רצויו אבל אם היה הסכמת שניהם בשעה אחת שנתרצו לקדושין תו לא מצי הדרא דאל"כ הני קדושין מיתלא תלו לעולם ואימת הן גומרין כו' יע"ש וא"כ משו"ה איכא למימר דההיא דאמר רב צריכה גט ומיאון היינו בשהסכימו ב' ונתרצו לקדושין תו לא מצי הדרא בה ודו"ק: ודע שזה שכתבנו לעיל משם הר"ן דאפי' לרב ושמואל דחיישי' שמא נתרצו היינו דוקא בששתק אבל בצווח מעיקרו לא חיישי' כלל הרשב"א ז"ל בחידושיו פליג על זה וס"ל דאפי' בצווח מעיקרו חיישינן לרב ושמואל שכתב וז"ל אלא נראה דאפי' בצווח מעיקרו אמרו חוששין וטעמא דמילתא משום דכל מאן דמקדש את הקטנה שלא לדעת אביה יודע הוא שאין קדושיה קידושין כו' ועיין במ"ש בזה בפ"ז מהלכות אלו הלכה י"ב יע"ש ודוק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ג) </b>
+<b> הנה </b> ראיתי להעיר בסוגיא זאת דבר חדש מה שלא ראיתי שדברו מזה אחד מכל יוצאי חלוצי צבא במלחמות חובה בסוגיא זאת וממילא רווחא שמעתתא זו דבעי צלותא ועמוק עמוק הוא וראשון תחלה ראיתי להעיר במה שאמרינן צריכה גט וצריכה מיאון האי גט היכי דמי והא קיי"ל בש"ע א"הע (סי' קמ"א סעיף ד') בקטנה שיש לה אב אין לה יד לקבל את גיטה והוא דעת הרי"ף והרמב"ם ודעמם. א"כ קשיא ממה נפשך אי קבל האב הגט ושתיק אין לך גלוי דעת גדול מזה שנתרצה ולמאי צריכה מיאון אח"כ ואי צווח למאי צריכא גט הא צווח ואומר שלא נתרצה. והנה הרשב"א פירש בסוגיין דאיירי בצווח מעיקרא ואפ"ה צריכה גט דאף שחזינן שלא נתרצה מ"מ חיישינן דלמא יתרצה לבסוף והוי קדושין למפרע ניחא אבל לאידך פירושא דאיירי שאין האב כאן והלך למדינת הים תינח בשעת קדושין בשעת גט מאי איכא למימר דאי אין האב כאן מי מקבל הגט. ואף לדעת הר"ן ותוס' דפירשו דאיירי בשתק מעיקרא בשעת שמועה אף שצווח אח"כ לא מהני כיון דשתיק מעיקרא אמרינן דלמא בשעת שמיעה נתרצה ועכשיו צווח רק אי צווח מעיקרא כתב הר"ן בתחלת הסוגיא לא צריכה גט ולא מיאון דלא חיישינן לשמא נתרצה כיון דצווח מעיקרא נמי ניחא דאיירי באמת שצווח השתא בשעת קבלת הגט אלא בשעת שמיעה שתיק ולכך חיישינן דלמא נתרצה כבר בשעת שמיעה כמו שכתב הר"ן דלזה חיישינן יען ששתק מעיקרא. ואולם לפי זה נסתרה דעת מוהר"י מטראני שהביא הרב בהלכה זו דרצה לומר שדעת הר"ן לפי פירוש האחרון ברי"ף דלא חיישינן כלל לשמא נתרצה כבר דהוי כמו שלא חיישינן לשמא מת אלא עיקר החשש שמא יתרצה עיין היטב בהר"י מטראני וא"כ קשי' אי חיישינן לשמא יתרצה ע"כ בשעה הזאת שצריכה גט ע"כ איירי בשתק האב דאי צווח הלא הוי לפ"ז צווח מעיקרא דהא לדעת מוהר"י טראני לא חיישינן שכבר נתרצה ומה לי אם שתק בשעת שמיעה או צווח בשעת שמיעה דהא עיקר סברת הר"ן בתחלת דבריו שכתב דאיירי בשתק בשעת שמיעה לומר לפ"ז שחיישינן כיון ששתק נתרצה כבר אבל לדעת מהרימ"ט דאמר לא חיישינן לנתרצה כבר אי צווח השתא שתיקה זו ששתק מעיקרא מאי היא הא לא חיישינן לנתרצה כבר דהוי כמו שלא חיישינן לשמא מת ועכצ"ל ששותק בשעת נתינת הגט וחיישינן לדלמא יתרצה עיין היטב בזה כי אנכי שונא האריכות. וא"כ קשיא איך יפול הדבר הא צריך לקבל הגט בעצמו ואי שותק גילוי דעת היא שנתרצה עכ"פ השתא ולמאי צריך מיאון אח"כ ואי צווח בשעת הגט הא זה דמיא לצווח מעיקרא דעיקר סברת הר"ן לחלק בין שתק מעיקרא לצווח מעיקרא דצווח מעיקרא לא חיישינן לנתרצה ולא לשמא יתרצה יען שצוח ובשתק מעיקרא חיישינן דלמא נתרצה כבר יען ששתק אבל להרי"מט דלא חיישינן לשעבר כל צוחה וצוחה מעיקרא היא. גם אין לחוש שמא יתרצה לעתיד שהרי הר"ן סובר דמשעת צוחה ואילך לא חיישינן תו לריצוי דהא הר"ן כתב בהדיא דאם צוח מעיקרא לא צריך לא גט ולא מיאון וכן כתב נמי רבינו המחבר פה בסוף דבריו דהר"ן והרשב"א מחולקין בזה שמדברי הר"ן מוכח דבצוח לא חיישינן ליתרצה עיין עליו היטב ותמצא מבואר כדבריו. ואולם נתתי אל לבי דיש לומר דאיירי בכה"ג שבשעת שמיעה שתק (דאי בצוח ודאי ליכא חשש כלל דהא ליכא חשש לעולם לשמא יתרצה לדעת הר"ן כמבואר) ואח"כ תכף חלך לו ובשעת שרוצה הגזול להתגרש אינו פה ואולם יש פה חצרו ונותן הגט לתוך חצרו וחצרו קונה הגט ואף שדבר הזאת דוחק מצד עצמותו דכל כי האי גונא הוי ליה לש"ס לפרש ולא לסתום. עוד קשיא לי הרי קיי"ל בש"ע א"הע (סי' קל"ט סעיף א' וב') דגבי גט בעינן שתהיה עומדת בצד חצרה וה"ה אם האב מקבל הגט בשביל בתו אף שנמי חצרו קנה הגט מ"מ בעינן שיהיה עומד בצד החצר דזיל בתר טעמי' דבעינן עומדת בצד חצרה משום דחוב הוא לה הכי נמי גבי האב וא"כ אי עומד בצד חצרו ומקבל הגט ושותק הרי גילוי דעת גמור הוא ואי צווח ואומר לא בעינא לגט דאינה מקודשת תו ליכא חשש כמבואר. ואי נפשך לומר דלמא רב ושמואל לא ס"ל הכי דהא רב הושעי' אית לי' בגיטין (ע"ז ב') דאפילו היא בטבריא וחצרה בצפורי מגורשת וא"כ ס"ל כרב אושעי' הדר קשיא לן עכ"פ על עולא דהא איהו דאמר בגיטין (ע"ז ב') והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה והרי כתבו התוס' הכא וגם רש"י ללישנא קמא בש"ס עכ"פ דדוקא בלא שדיך פליג עולא אבל בשדיך סובר עולא דצריכא גט ומיאון וקשיא אם גט למה מיאון דהא לא משכחת גט אלא בשאביה כאן ועומד בצד חצירו והדבר צריך ביאור עוד ראיתי להעיר פה על מה שכתב הרב להשיג ולתמה על הרב ע"י בזה שרצה לצדד ולומר שיש טובי ספיקי בדברי הר"ן ורבינו מפרש דודאי הר"ן סובר דהא דאמר רב שהיא יכולה למחות לענין ספק אתמר תמה אני מאד היאך אפשר לומר כן בכונת הר"ן והלא הר"ן מסיים סוף הסוגיין וז"ל וכלשון הזה כתבה הרמב"ם ז"ל פרק ג' מהלכות אישות דמשמע דס"ל ז"ל דאלו נתרצה מעיקרא הוי קדושין אבל תמהני במה שסיים שם דבריו בין היא ובין אביה יכולין לעכב שזה אין לו ענין אלא אם נאמר שאם נתרצה אח"כ מקודשת ובזה יש מקום לומר שאם מיחה היא קודם שנתרצה האב יכולה לעכב אבל כיון שהוא סובר שאפי' אם נתרצה האב אח"כ אינה מקודשת היכא שייך למימר שהיא יכולה לעכב וצ"ע עכ"ל הר"ן בסוף הפלפול שלו. הרי עינינו רואות שהר"ן אחז כשיטת רש"י ז"ל בהאי שהיא יכולה לעכב היינו קודם שנתרצה האב (בגוונא שלא שמע עדיין האב והיא מוחה ואח"כ שומע האב ומתרצה) ואי סובר הר"ן כסברת רבינו ומהראנ"ח שהביא שההיא יכולה לעכב לענין ס' אתמר מאי האי שמתמה על הרמב"ם הכי נמי טעמי' דרמב"ם שאם נתרצה האב מקודם מקודשת ואם היא מוחה נעשה מודאי ספק ככל דברי הרב אלא שלא חיישינן לשמא נתרצה אבל אם נתרצה מקודשת ומכח עכובה נעשה ספק וכן משמע מרהיטת לישנא דהר"ן דכתב ובזה יש מקום לומר שאם מוחה היא קודם שנתרצה שיכולה לעכב משמע זולת זה אי אפשר למצוא הדבר והיינו שיטת רש"י ולא כשיטת תוס' בזה שלאחר שנתרצה קאי כלל ואפי' לענין ספק ומה שהערה מדברי הר"ן דאמאי לא מייתי בתחלת הסוגיא ראיה דאיירי בשתק מעיקרא דאל"כ קשה קושית תוס' היאך יכול האב לעכב דהא חיישינן שמא נתרצה וע"כ דהכי איירי רב בצווח מעיקרא כאשר העלה תוס' וע"כ דהר"ן סובר דלענין ספק אתמר האי רב וכשיטת הרשב"א חדא יש לומר דאף שצד הזה היינו עכיבת האב לענין ספק אתמר מ"מ יש לומר עכיבה דידה לענין ודאי אתמר ואף שזה דוחק וכמו שהוא העלה בסמוך לדעת הראנ"ח בתוס'. אבל באמת אין מזה ראיה די"ל דהר"ן הי' סובר דמדברי רב אלו ליכא ראיה כלל לזה די"ל דאיירי בלא שדיך לכן יכול לעכב וכן העלה המהרש"א ז"ל ועוד קשיא לי אי כדעת מהראנ"ח ורבינו פה שרהיטא דשמעתתא על הרב דמה שהיא יכולה לעכב לענין ספק אתמר א"כ קשיא מאי האי שהקשה הש"ס על רב אסי מהאי מאן תמאן שהיא יכולה לעכב הא לרב נמי קשיא דהא מאי שהיא יכולה לעכב היינו רק לענין ספק שאין הקדושין נעשין ודאי קדושין והיאך שייך זה למדרש בקרא דמשמע מני' דאם ממאנת לא הוי קדושין כלל וכן משמע לשון הברייתא. ואולם אמרתי בזה פרפרת אחת דהנה רב משני ואמר לא תזלו בתר איפכא יכול לשנויי כגון שפחו' שלא לשם אישות מאי האי דמשני רב הלא לדידי' לא קשיא כלל. ואולם לפי אשר הערנו ניחא דגם לדידי' קשיא וזה שאמר לא תזלו בתר איפכא דהמה רצו לומר דאפילו ספק קדושין ליכא וזה היפך הדברים ובחדושי הארכתי בזה ופרשתי הלשון בתר איפכא על דרך חריצות ודע שבעיקר קושי' מהראנ"ח במה שהעמיד על תוס' אי כפי דעתם שהיא יכולה לעכב אפילו אם נתרצה האב בפירוש א"כ למאי צריכא לעיל גט ומיאון הא אפי' נתרצה האב בפי' במיאון לחודי' סגי אמרתי דלא קשה מידי דהנה לעיל כתבו תוס' בד"ה אלא לאו דקדשה בסוף הדיבור וז"ל ומיירי שכך איירי שלא מיאנה אלא שגירשה דאמת שנפסלה לכהן כו' כיתומה כו' דאם מיאנה לא נפסלה ואם גירשה נפסלה כו' עכ"ל הרי ודאי חזינן שאם היא לא מיאנה והבעל אינו חפץ בה צריך לגרשה והיינו שאמר שצריכה גט היינו שאם הבעל אינו חפץ בה והיא אינה רוצה למאן דודאי לקיימה אי אפשר בלא"ה מצד שהיא ס' מקודשת דלמא לא נתרצה האב לכך צריכא גט וכדי שלא יאמרו קדושין תופסין תקנו שתהא צריכא גם מיאון והדבר פשוט לע"ד. ואולם באמת הרי חזר תוס' מפירושו ונקט דעת רש"י שכונת רב רק לענין שאם עדיין לא נתרצה האב יכולה היא לעכב שלא יהי' קדושין חלין וכן הסכים בזה הר"ן ז"ל כאשר הבאנו ולפ"ז מוכח נמי דלא כדעת מוהרימ"ט הנזכר שרוצה לומר לפי שיטת הר"ן בדברי הרי"ף בפי' השני דאם ידוע לנו שנתרצה האב מקודשת רק דלהכי לא חיישינן לשמא נתרצה לפי שהוי כמו דלא חיישינן לשמא מת וחיישינן רק לשמא יתרצה והוי קדושין למפרע ולכך צריכא גט וא"כ נשאר לנו קושי' מהראנ"ח דלמאי צריכא גט הא במיאון לחוד סגי דהא לנתרצה לא חיישינן כלל אלא לשמא יתרצה וכיון שלא נתרצה האב כבר סגי לן במיאון ואף אם אח"כ יתרצה לא הוו קדושין כדעת רש"י ור"ן עוד ראיתי להקשות על הרי"מט מה שהקשה הרב המחבר לקמן פרק ז' מהלכות אלו הלכה י"ב על שיטת הרשב"א דרוצה לומר דאף אם צווח מעיקרא ולא שייך שמא יתרצה אפ"ה דלמא יתרצה אח"כ ויחולו הקדושין מצד התנאי ואמאי מהני גט הא הוי גט קודם חלות קדושין ול"מ עיין בדברי רבינו שם באריכות בד"ה ולעיקר ספקו וזה הדבר קשה נמי להר"י מטראני כמבואר מאליו מכל זה נראה דלא כשיטה זו דלא חיישינן לשמא נתרצה אלא לשמא יתרצה אלא לפי פשוטו של השמועה שחשש רב ושמואל לשמא נתרצה כבר היינו כפי' הר"ן אחר ששמע נתרצה ובשעת גט לא חיישינן דלמא כבר נתרצה אף שלא חיישינן בכה"ג שאמר צאי וקבלי קדושיך דאין דרך האב לומר לבתו צאי וקבלי קדושין מ"מ חיישינן שנתרצה בשעה ששמע:<br><b> ואולם </b> אף אם נקטינן זאת בידן שחיישינן לנתרצה כבר ודלא כמהרימ"ט מ"מ לא נמלטנו מהחשש אף אם לא נתרצה כבר דלמא יתרצה עוד (זולת לדעת הר"ן באם שתק מעיקרא ואח"כ צווח דחיישינן שפיר לדלמא נתרצה אבל כי לא נתרצה כבר תו לא חיישינן לדלמא יתרצה כיון שצווח כאשר בארנו לעיל דמדברי הר"ן מוכח בצווח תו לא חיישינן לרצוי דעתיד) ולפ"ז בשותק יש לנו ב' חששות החשש האחד דלמא כבר נתרצה והחשש השני דלמא יתרצה עוד לעתיד. (ולבי מהסס לומר דאם לא נתרצה כבר והא דשתק מחמת ריתחא הוא תו לא חיישינן ליתרצה עוד דהוי כמו צווח לדעת הר"ן דמה לי אם צווח מה לי אם לא צווח והא מירתח רתח וצווחה זו רק גלוי מצפונותיו דא"כ ודאי דברי מוהרימ"ט תמוהין היאך שייך כלל לומר לשמא נתרצה לא חיישינן וחיישינן רק לשמא יתרצה דמדלא נתרצה מרתח רתח ותו לא יתרצה, דוק):<br><b> ולפ"ז </b> וכפי אשר יעדנו והקדמנו אחת לאחת ודאי צריכין תרתי גט ומיאון דהא הערנו על דעת מהר"י מטראני ה"א ע"כ חיישינן לשמא נתרצה כבר דזולת זה קושי' מהראנ"ח נצבת. הא לא בעי גט כלל דלחשש לשמא יתרצה במיאון לחוד סגי ועוד גט לא מהני דהוי גט קודם לקדושין כקושית רבינו לקמן ולכן מוכח דחיישינן לשמא נתרצה כבר והכל נכון הוא דצריכא גט דמיאון לחודיה לא מהני דדלמא כבר נתרצה ובשנתרצה לא מהני עכובא דידה כדעת רש"י והר"ן ותוס' בחזרתן, וגם מהני הגט לזה. אמנם לפי אשר העלנו כעת דאף אי חיישינן לשמא נתרצה כבר מ"מ לא נמלטנו מהחשש אף אם לא נתרצה דלמא יתרצה לעתיד קשיא אכתי מאי מהני הגט דלמא לא נתרצה כעת בשעת נתינת הגט איך יתרצה לעתיד והוי קדושין למפרע והגט לא מהני דהוי גט קודם קדושין. ואין להעמיס עלי דזה לא קשיא דבאמת הגט לא מהני לזה אלא שבעינן הגט משום חששא שמא נתרצה כבר ולצאת חששא דשמא יתרצה די במאי שמיאנה ומעכבת הקדושין דהרי צריכא נמי מיאון דזה ליתא דא"כ מדוע אמר הש"ס הטעם דצריכא מיאון משום חששא דיאמרו קדושין תוספין באחותה הלא מצד הדין בעינן גט ומיאון גט משום עבר ומיאון כדי שלא יחולו הקדושין לעתיד שבזה לא מהני הגט. לכן הנכון כדעת הר"ן שהבאנו בתחלת דברינו דאיירי ששתק מעיקרא והשתא הוא דצווח וא"כ חיישינן רק לשמא נתרצה בשעה ששמע אבל לשמא יתרצה ליכא למיחש והגט מהני ממה נפשך אי כבר נתרצה הוי הגט לאחר קדושין ואי לא נתרצה תו לא חיישינן שיתרצה עוד ולא צריכא מיאון אלא משום שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה:<br><b> ולפי </b> אשר יעדנו לעיל בתחלת דברינו יותר נכון הוא דפסיקא לי' לרב אחא ברי' דרב איקא למימר דטעמי' דרב שצריכה נמי מיאון משום שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה ולא אמר באמת הטעם משום דחיישינן לדלמא לא נתרצה ויתרצה עוד וגט לא מהני דהוי קודם לקדושין ולכך צריכין מיאון דהוי עיכובא דידה כאשר בארנו ומנא ליה לומר דאיירי רב ושמואל בשתק מעיקרא והשתא צווח דלמא בשתק מעיקרא ועד השתא איירי (ואף שלפי פשוטו נמי ניחא חדא דהוי ליה כולי האי לפרש ועוד הא רב גופיה אמר לקמן בסוגיין הטעם משום שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה) משום דקשיא לי קושיין האי גט היכי דמי אי שתק הרי גילה דעתי' שנתרצה ואי צווח א"כ תו לא חיישינן ליתרצה עוד כאשר בארנו וע"כ דאף בצווח טעמא אחרינא איכא משום דיאמרו שכבר נתרצה ואין קדושין תופסין באחותה:<br><b> וכאשר </b> זכינו לכל זה מה מאוד שמחתי שמצאתי תרופה לתמיהת מהרש"א והרב פני יהושע דמאי טעמא צריכא מיאון בלא שדיך לשמואל (כדהוכיח תוס' בזה בד"ה אלא דקידשה) מדלא פריך הש"ס ממתניתין גם על שמואל דהא המיאון רק שמא יאמרו קדושין תופסין ובדשדיך שנא בעינן גט מיאון למה לי ולדברינו ניחא האי מילתא מאוד מאוד דאיכא למימר החילוק בין שדיך ללא שדיך הכי הוא בדשדיך חיישי' אפי' לשמא נתרצה כבר ולא אמרינן בזה סברת מוהרי"מט דהוי כמו שלא חיישינן לשמא מת דהתם שאני דליכא ריעותא אבל הכא בדשדיך איכא רגלים לדבר וחיישינן אפי' לשמא נתרצה כבר (וכן כתב הרי"מט בתשובה וצדד לומר דבדשדיך אמרינן אפי' דחיישי' לשמא אמר צאי וקבלי קדושיך עייש"ה) אבל בלא שדיך שפיר דמי' לשמא מת דלא חיישינן אבל ודאי חיישינן דלמא יתרצה עוד דמהיכי תיתי לא ניחוש לזה וכי אי אפשר הדבר שלא יתרצה ולפ"ז אי חיישינן לשמא יתרצה ודאי צריכא מיאון בלא"ה כדי שלא יחולו הקדושין לעת שיתרצה וא"כ שפיר ממתניתין ל"ק על שמואל דהתם דקתני וכולן שמיאנו איירי בלא שדיך והאב שותק וחיישי' דלמא יתרצה האב לכך היתה צריכא מיאון דוק:<br><b> עוד </b> ראיתי להעיר לפי אשר יעדנו נשאר לן קושי' תוס' ד"ה אי לאו דקידשה איהי כו' דהקשו וא"ת לרב ושמואל קשי' נמי מגרושה כו' ותירצו דאיירי בלא שדיך ואירע שגירשה עייש"ה. ולפי ביאורנו קשיא הא בלא שדיך לא צריכא מיאון אלא מטעמא דלמא יתרצה. וקשה לן הכא האי גט היכי דמי אי דליתא לאב כאן הא לא הוי גט דהא קטנה לא יכולה לקבל גט ואי דאיתא לאב א"כ ממה נפשך אי קבל הגט הרי גלי דעתי' שנתרצה והוי אחר אישות ואי צווח הלא לא צריכא גט דהא דצריכא גט היינו משום דצריכא מיאון והיא לא מיאנה והא בצווח אפילו מיאון אינה צריכא דלא חיישינן לשמא יתרצה והא אמרינן דהאי דצריכא מיאון בלא שדיך דוקא בשותק האב והכא בנדון הברייתא אי אפשר שאיירי שהאב שותק דאי שותק בקבלת הגט הוי כמו שאמר שנתרצה ובפרט שקשיא לפי דעת רבינו לקמן פ"ז הלכה י"ב הא לא הוי גט כלל כאשר הערנו לעיל משום דהוי גט קודם לקדושין ומיאון הוא רק כדי שלא יחולו הקדושין אבל גט לא הוי ואולם אין דעת זאת מוסכמת ועי' לקמן היטב בדברי רבינו בזה ואולם דברים הראשונים קשי' לפי ביאורנו:<br><b> לכן </b> אמרתי ניזול בתר איפכא לתרץ קושי' תוס' דלא כדבריהם. ונבחון עוד דבר אחד דהנה מה שכתבו תוס' בתחלת דבריהם דלכן לא רצה הש"ס לאוקמי הברייתא בדשדיך דבדשדיך הוי כמו אחר אישות זה דוקא אי אמרי' טעמי' דרב ושמואל ועולא דסברי בדשדיך צריכא גט ומיאון משום דחיישי' שמא נתרצה לשעבר א"כ נכונה הסברא כיון דחיישי' לנתרצה לשעבר הוי אחר אישות אבל אי אמרי' כסברת מהרי"מט דלשעבר לא חיישי' כלל דהוי כמו דלא חיישי' לשמא מת ועיקר החשש לשמא יתרצה להבא ולכך צריכא גט ומיאון לא שייך לומר דבדשדיך הוי כמו אחר אישות הא לא חיישי' לנתרצה לשעבר. וא"כ הרי כעת לא הוי אחר אישות כלל דהא לא נתרצה עדן. וא"כ יש לאוקמא בדשדיך. ואולם הרי הוכחנו לעיל דע"כ הטעם בשדיך חיישי' לשמא נתרצה ע"כ לשעבר קאי דאי להבא ולשעבר לא חיישי' קשי' לן היכי מצינו ידינו ורגלינו היאך נעשה הגט דאי קבלה האב א"כ מאי עשה אי שתק הרי גלי דעתי' שנתרצה ואי צוח הרי לא חיישי' ליתרצה כסברת הר"ן אולם כבר הערנו די"ל דאיירי שאביה בצפורי וחצרו בטבריא ונתן הגט לחצרו אך אמרו זהו דעת רב אושעי' ריש פ' הזורק אבל עכ"פ קשיא לעולא שם דהא איהו סובר דצריך להיות עומד בצד חצרו ויודע שנותן הגט וא"כ עיקר הוכחה היא מעולא דמרב ושמואל ליכא הוכחה כלל דיש לומר אינהו סברי כרב אושעי' ולפ"ז הכי נמי לא הי' הש"ס יכול להקשות על רב ושמואל מגרושה לכהן הדיוט די"ל דאיירי בשדיך ואפ"ה לא קשה הא הוי אחר אישות דמי נימא דרב ושמואל חיישי לשמא נתרצה כבר דלמא לזה לא חיישי כלל אלא היינו טעמייהו דחיישי לשמא יתרצה עוד. ולפ"ז שפיר קאמר הברייתא גרושה לכהן הדיוט דאחר אישות לא הוי כדבארנו ולייעד אפ"ה אי אפשר דהא השתא דתקנו רבנן דצריכא גט משום ספק לשמא יתרצה הא אי אפשר לייעד מטעם זה דהא עכ"פ היא כל ימיה ספק מגורשת ועוד הא נקראת גרושה דהשתא דתיקנו רבנן גט הוי כמו ודאי מגורשת דאשה גרושה מאישה קרינן בה. וא"כ ל"ק על רב ושמואל. וא"ת הא אי אפשר לומר כן דהא רב סובר לקמן דאם מיחתה היא יכולה לעכב א"כ במיאון לחודי' סגי הא כבר הערנו לעיל כמה ישובים על זה חדא היכא דלא מיחתה מעצמה, ועוד הא י"ל דרב לענין ספק איירי אמנם על עולא שפיר מקשי הש"ס דאי אפשר לאוקמא בדשדיך דהא מעולא לשיטתי' מוכח דע"כ היינו טעמי' דבדשדיך צריכא גט ומיאון משום דחיישינן לשמא נתרצה כבר וא"כ א"א לאוקמא בדשדיך דלפ"ז הוי כמו אחר אישות וע"כ בלא שדיך וקשי' שפיר אמאי נקראת אלמנה דהא לא צריך אפילו מיאון כמ"ש התוס' בתחלת דבריהם ולא תימא הא בלא"ה נמי א"א לומר דבדשדיך חיישינן רק לשמא יתרצה דא"כ בלא שדיך אפי' לשמא יתרצה לא חיישי' דא"כ מה בין שדיך ללא שדיך ואי לא חיישינן לשום דבר הרי אפילו מיאון לא צריך דהא אנחנו ידענו דטעמ' דצריך עכ"פ מיאון גבי לא שדיך משום דחיישינן לשמא יתרצה והרי מוכח מרב ושמואל דסברי דצריך עכ"פ מיאון דזה ליתא דמהיכא מוכח זאת דלפי השתא ליכא הוכחה כלל מרב ושמואל דבאמת יש שני הוכחות לזה. האחד מכח קושי' תוס' לעיל ד"ה אלא דקידשה כו' מדוע הקשה רב כהנא לעולא לשמואל מי ניחא. ועוד יש הוכחה לזה מדהקשה הש"ס הכא מאלמנה לכ"ג לעולא. וע"כ דהש"ס לא רצה לאוקמי הברייתא בדשדיך דהוי כמו אחר אישות וא"כ נמי קשיא ולשמואל מי ניחא וע"כ דלשמואל איירי בלא שדיך ונקראת אלמנה משום דצריכה עכ"פ מיאון כמ"ש התוס' בתחלת הדבור שעמדנו בו:<br><b> ועתה </b> נחזי אנן מכח קושיא זאת מדהקשה אלמנה לכ"ג היכא משכחת לה לעולא ולא לרב ושמואל. השתא ליכא קשיא כאשר יעדנו דלעולא איכא למימר דמוקי לה בדשדיך ואפ"ה קשיא רק לעולא לשיטתי' ולא לרב ושמואל דלדידהו י"ל דבדשדיך לא הוי אחר אישות דלא חיישינן אלא לשמא יתרצה ואפ"ה נקראת אלמנה משום שהיתה צריכה גט וכמו שכתבו התוס' לשיטתייהו לענין לא שדיך מצד מיאון מכ"ש לדידן דמוקמינן לה בדשדיך ואפי' גט צריכה ואי משום קושי' תוס' לעיל י"ל באמת לעיל רב כהנא לא הי' יכול להקשות על רב ושמואל דרב כהנא נמי הי' ידע דמכח עולא מוכח דטעמי' בדשדיך משום שמא נתרצה לשעבר א"כ יש לומר בדלא שדיך חיישינן עכ"פ להבא וצריכה לזה מיאון כאשר יעדנו דבמיאון לחודי' סגי דהשתא י"ל הי' סובר רב כהנא דסובר רב לקמן דעיכובא מהני אפי' לענין ודאי שאין הקדושין חלין אבל רב המנונא איפכא נמי לא היה יכול להקשות דרב המנונא כבר ידע מתירוץ רב כהנא כגון שנעשו לה מעשה יתומה בחיי האב א"כ לא מוכח מרב ושמואל דס"ל דצריכה עכ"פ מיאון בלא שדיך וא"כ לא קשה על רב ושמואל דלמא איפכא הדברים דבדלא שדיך לא צריך מיאון כלל ובדשדיך צריכה גט ומיאון דחיישינן לשמא יתרצה ומיאון לחודיה לא מהני אלא לענין שלא יהי' אח"כ ודאי קדושין אלא ספק קדושין כמו שמצדד הרבינו והראנ"ח שהבאנו לעיל ולכן תקשה רק מעולא דלעולא אי אפשר לומר כן דמדידי' מוכח דבדשדיך חיישינן לשנתרצה כבר והוי אחר אישות כאשר יעדנו ודוק היטב כי חריף ועמוק הוא. ולפ"ז מתורץ קושיא חמורה שראיתי מקשין על הש"ס לעיל (י"ג ב') דהקשה שם על רב נחמן בר יצחק מהאי ברייתא נמי אילימא דקדיש נפשה אלמנה קרינן לה ואלא דקדשה אבי' הא אין אדם מוכר לשפחות אחר אישות ואמאי מקשי הש"ס דלמא רנב"י סובר לה כרב ושמואל ומוקי לה בלא שדיך ולזה נקראת אלמנה עיין היטב. ולפי דברינו י"ל הכי דודאי רב המנונא לא מצי להקשות על רב ושמואל בלי עולא די"ל דמוקי לה בדשדיך וטעמי' משום שמא יתרצה ולכך לא הוי אחר אישות וצריך להקשות רק על עולא דהוא ע"כ סובר דחיישי' לשמא יתרצה וא"כ א"א לאוקמא בדשדיך דהוי אחר אישות כגון דחיישי' לשמא נתרצה כבר עכ"פ השתא דאתי' לעולא ומוכח דטעמי' דשדיך משום שמא נתרצה כבר כי אמרינן דבזה פליגי רב ושמואל ועולא המה סברי דלכך צריכה גט ומיאון משום דחיישינן שמא יתרצה והוא סובר דלכך צריכא גט ומיאון משום דחיישינן שמא נתרצה מי עיקש יאמר זאת. אלא מדעולא שמעינן נמי לרב ושמואל וטעמא חדא אית להו וכד נגלה לן טעמי' דעולא משום דחיישינן שמא נתרצה ה"נ אמרינן טעמייהו דרב ושמואל משום דחיישינן שמא נתרצה א"כ לרב ושמואל נמי קשיא הברייתא ואף שלא קשיא אלמנה די"ל דאיירי בדלא שדיך כדמוקי התוס' דנקראת אלמנה משום דצריכה מיאון מ"מ קשיא מהאי גרושה לכהן הדיוט היאך נקראת גרושה דאי בדשדיך הא הוי אחר אישות ובדלא שדיך לא צריך רק מיאון כאשר הקשינו וע"כ רב ושמואל נמי מוקי לה בקדושי יעוד ולכך לא הי' הש"ס יכול לתרץ דרנב"י כרב ושמואל ס"ל דלא אהני לן זאת. התינח אלמנה, גרושה מאי איכא למימר. דוק וחריף בכל הענין ויש לי עוד אריכות דברים אלא שאין פה עט האסיף:
+
+Halakhah 14
+
+<b>היתה </b>
+<b> הבת ספק בוגרת כו'.</b> כתב ה"ה זה פשוט ונלמד מהסוגיא שבפרק עשרה יוחסין ושם אמרו קדשה אביה בדרך וקדשה עצמ' בעיר והרי היא בוגר' רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר חיישינן לקדושי ב' ופרכינן בגמ' אימת אילימא בתוך ששה בהא אמר רב הרי היא בוגרת ופרש"י בהא אמר רב ודילמ' השתא הוא דבגר' הנה מבוא' מדבריו דסבירא ליה דבתוך ששה חדשים ס' הוי וחיישינן לקדושי ב' מדכת' ודילמא כו' וכדבריו מוכח ממאי דפריך בגמרא בהא אמר רב כו' ולא פריך לשמואל נמי דקאמר חיישי' דאמאי חיישינן נימא השתא הוא דבגרה ודאי האמנם מדברי התוס' רי"ד שכתבו וז"ל ואלו היה מעשה בתוך ששה חדשים שאין זמנה עשוי להשתנות הוה דמי לבתולה שלא ראתה דם מימיה שכשהיא רואה דם אמרי' דיה שעתה ולא מס' למפרע בשום טומאה כו' יע"ש הנה מבואר דס"ל דבתוך ששה אמרינן השתא הוא דבגרה ודאי וקדושי דידה לאו כלום היא וכן משמע מדברי התוס' ד"ה ושמואל יע"ש ויש להביא ראיה לשיטה זו מהא דאמרינן לקמן נימא בפלוגתא דהני תנאי דתניא קדשה אביה בדרך כו' תני חדא הרי היא בוגרת לפנינו ותניא אידך חיישינן כו' מאי לאו חד כרב וחד כשמואל אלא אידי ואידי כשמואל כו' ומשמע דהא דרב ודאי כתנאי אתיא מדל"ק נמי אידי ואידי כרב והשתא ק' טובא דאמאי ל"ק אידי ואידי כרב ובריית' דהרי היא בוגרת לפנינו מיירי ביומא דמשלם זמניה ובריית' דחיישי לקדושי ב' מיירי בתוך ששה חדשים אכן לדברי התוס' רי"ד ניחא שפיר דע"כ ברייתא דקתני חיישינן לא מיירי במקדש בתוך ששה חדשים דא"כ היכי קתני חיישינן הא בתוך ששה קדושי דידה לא הוו קידושין כלל וכי משני דאידי ואידי כשמואל כאן במכחישתו כו' ה"נ דהו"מ למי' אידי ואידי בשאינה מכחישתו וכאן ביומא דמשלם שית כאן בלאחר ששה אלא דחדא מינייהו נקט ודו"ק: ודעת הטור ז"ל כדע' רש"י ז"ל שכ' בסי' ל"ז וז"ל קדשה אביה בדרך וקדש' עצמ' בעיר והיא בתוך ששה חדשים ונמצאו לה סימנים הוי ס' וצריכה גט מב' ושלא כדמשמע מדברי התו' והתו' רי"ד ונר' דטעמו ז"ל דס"ל דאע"ג דבעלמא אזלינן בתר חזקה וחזקה דאורייתא כדאיתא בריש חולין היינו דוקא היכא דלא איתרע חזקה אבל היכא דאיתרע חזקה לא אזלי' בתר חזקה והילכך ה"נ אע"ג דאיכא חזקה דנערות אפי"ה כיון דאיתרע חזקה דהרי היא בוגרת לפנינו לא אזלינן בתר חזקה והוי ס' מקודשת האמנם התוס' בריש נדה ד"ה ואיכא ריעותא כתבו וז"ל ואי לאו ה"ט הוה מוקמינן לה אחזקת טהרה אע"ג דהשתא ודאי טמאה כמו בנגע באחד דמטהרי רבנן בראהו חי מבערב אף ע"ג דהשתא הוא מת כו' יע"ש וכ"כ שם בד"ה התם תרתי לריעותא וז"ל אך קשה דאמרינן התם מנא הא מילתא דאזלינן בתר חזקה דכתיב ויצא הכהן כו' וקשה התם משום דליכא ריעותא דאכתי היכא דאיכא ריעותא מנ"ל הנה מבואר דס"ל דאזלי' בתר חזקה אפי' היכא דאיתרע ואולם מדברי התוס' דיבמות פ' אלמנה לכהן גדול ד"מ ד"ה שהקשה גבי ספק בן ט' פוסלים דאמאי לא נעמידנו אחזקתו ראשונה שהיה קטן ותירץ דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן ט' דחזקה קמייתא איתרע לה נראה לכאורה דס"ל דכל דאיתרע חזקה לא אזלינן בתר החזקה וכדעת רש"י והתוס' ז"ל שכתבנו: וראיתי למוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' מ"א שתמה על דברי התוספות דיבמות דאיך אפשר לומר היכי דאיתרע חזקה לא אזלינן בתר חזקה שהרי בריש נדה מוכח דלעולם בתר חזקה אע"ג דאיתרע לה השתא דמייתי לה לההיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות ופריך מינה למתני' דנדה ומסיק התם איכא תרתי לריעותא העמד טמא על חזקתו והרי חסר לפנינו אלמא דאי לאו טעמא דהעמד טמא על חזקתו הוי מוקמינן מקוה אחזקת' אע"ג דהרי חסר לפנינו עכ"ל ולע"ד אין כאן קושיא כלל דמ"ש התוס' ביבמות דכל דאיתרע חזקתה לא אזלינן בתרה כלל היינו לומר דס' הוי ומשו"ה קתני מתני' דפוסלים משום דס' הוי אם היה גדול באותה שעה אבל לאו למימרא דחשבינן ליה כגדול ודאי והילכך מש"ה הוצרכו גבי מקוה לטעמא דתרתי לריעותא כי היכי דלהוי טמא ודאי דאי לא"ה הוה אזלינן בתר חזקה דמקוה אף ע"ג דהרי חסר לפנינו ומיהוי ס' ובהכי ניחא מה שהק' עוד וז"ל בפרק בכ"מ תנן גבי תרומה ונטמאת משחשיכה ה"ז עירוב ואם ס' ה"ז ספק עירוב ומפרש בגמ' משום דאוקי תרומה אחזקתה אע"ג דהשתא ודאי היא טמאה כו' יע"ש ולפי מ"ש לק"מ דאף ע"ג דאיתרע חזקתה והרי טמאה לפנינו אפ"ה ס' הוי וספיקא דרבנן לקולא: עוד הקשה מוהרימ"ט ז"ל וז"ל ובתוספת' דטהרות אמרי' ומודים חכמים לר"מ בראהו חי מבערב שהוא טהור והיינו משום דמוקמינן לה בחזקה קמייתא שהיה חי אע"ג דהרי מת לפנינו ואיך כתבו התוס' דמשום דהשתא הוא בן ט' איתרע לה חזקה קמייתא א"ד יע"ש דהיא היא הראיה שהביאו התוס' בריש נדה ואני אומר דממקום שבא משם תברא שהרי מבואר בתוספתא דמאי דמטהרי רבנן היינו דוקא בר"ה וכדמסיים עלה שס' טומא' בר"ה טהור ועיין בתוס' נדה ד"ה ע"א ד"ה כי פליגי וכבר הרב מאיר עיני חכמים תמה על דברי התוס' דריש נדה בראיה זו שהביאו כמ"ש דאדרבא משם באר"ה דס' הוי ונדחק ליישב ע"ש וא"כ מה מקום להקשות לדברי התוספות דיבמות מתוספתא הלזו סוף דבר שכל דבריו נפלאו ממני אלא מיהא מההיא דאמרינן בריש נדה דה"ט דהלל משום דאתתא כיון דמגופא קא חזייא לא אמרי' אוקמה אחזקה ופרש"י משום דמועדת ועלולה היא לכך נראה דק' לדברי התוס' דיבמות ולדעת רש"י והטור דס"ל דכל שאתרע חזקה לא אזלינן בתר חזקה דמשמע דאי לאו האי טעמא הוה מוקמינן לה אחזקת טהרה אע"ג דהשתא ודאי טמאה ואיתרע חזקתה ועיין בס' מח"א ה' אישות סי' ג' ד"ז ע"ב שתירץ דהתם ה"ט משום דנהי דאשה אתרעאי טהרות מי איתרעו וכה"ג מחלק תלמודא בפ"ק דחולין גבי סכין איתרע בהמה מי איתרעאי ובהכי יש ליישב ג"כ ההוא דמקוה שהק' ממנה מוהרימ"ט ולי נראה ליישב עוד דהתם שאני דמעת לעת שבנדה אינו אלא דרבנן כדאיתא בנדה ד"ז דמה"ט אפילו הלל לא מטמאי אלא לקדש אבל לא לחולין והיינו משום דלא ילפינן מסוטה לטמאה למפרע כמ"ש התוספות שם בריש נדה והילכך אע"ג דאיתרע חזקתה הוה אזלינן בתרה כיון דטומאה קלה היא ואפילו לקדש לא הוה מחמרינן אי לאו משום טעמא דמגופ' קא חזיא ועיין במוהר"י מטראני סימן הנז' ובסי' נ"א יע"ש ודו"ק: ומדברי הר"ן פ"ק דחולין גבי גבינות הגוים שכתב וז"ל אלמא בהמה בחייה בחזקה שאינה טרפה היא הילכך אם מצינו אותה עכשיו טרפה אמרינן השתא הוא דאיתרעאי ומיהו הני מילי בטריפות דאיכא למימר השתא סמוך לשחיטתה ממש נולד בה אבל בטרפות סירכא או שאר טרפות דא"א לתלות בשעת שחיטה בהא ודאי אסורה דכיון דיצתה מחזקתה וע"כ קודם לזמן מציא' יצאתה ואין אנו יודעים כמה אוסרים אותה למפרע וכענין שאמרו בכתמים דכתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק ולא מצאתי לה כתם אלמא כיון שכתם זה יבש וא"א לומר עכשיו ראתה מטמאינן לה למפרע כו' יע"ש. נראה מדבריו דס"ל כדעת התוס' שכתבו בריש נדה דאזלינן בתר חזקה אפילו היכא דאיתרע חזקה ושלא כדעת רש"י והטור ז"ל וראיתי להרב בעל מח"א שתמה על דברי הר"ן בראיה זו דכתמים וז"ל דאכתי מה יענה לסיפא דמתני' דקתני ר"ש אומר היבש מטמא למפרע והלח אינו מטמא אלא עד שעת שיהיה יכול להיות לח ולא אמרי' דעכשיו ראתה אע"ג דאיכא למיתלי דעכשיו ראתה כיון דלח הוא ותו קשה טובא דבהדיא אמרו שם אמר ר"א ל"ש אלא שרץ אבל כתם לח נמי מטמא למפרע אימור יבש הי' ומיא נפיל עליה וכן הלכה הרי דאע"ג דאיכא למיתלי ולומר עכשיו ראתה אפי"ה מטמאינן לה למפרע יע"ש שהניחו בצ"ע ובאמת שהדבר מתמיה כי על כל אלה נראה לע"ד שנעמוד על סודו של הר"ן בשנדקדק עוד דאדמייתי הר"ן ראי' מההיא דכתמים אמאי לא הביא ראיה מרישא דמתני' דקתני השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי למה זה הוצרך להביא ראיה מסיפא ובר מן דין דמההיא דכתמים אין ראיה דהתם ה"ט דלא אמרי' העמידנה על חזקתה ולא יהא מטמא אלא בכדי שיוכל להתייבש משום דכיון דאתתא מגופא קא חזיא לא אמרי' אוקמא אחזקתה כדאמרינן בריש נדה ואפי' היכא דאיכ' למיתלי ולומר עכשיו ראתה ולעול' דבעלמ' אזלינן בתר חזקה לגמרי אפי' היכא דליכא למיתלי באותה שעה ואולם הנר' ודאי שכונתו כלפי מ"ש שם בפ"ק דנדה ד"ג מ"ש ממבוי דתנן שרץ הנמצא במבוי מטמא למפרע כו' ומשני התם נמי כיון דאיכא שרצים דגופי' ושרצים דעלמא כתרתי לרעותא דמי וכתבו רש"י והתוס' ז"ל שם דלשמאי דוקא קא פריך משום דמשמע ליה לתלמודא דההיא מתני' ככ"ע היא עוד כתבו התוס' שם ד"ה ושרצים וז"ל וא"ת סיפא דמתני' דקתני כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע כו' מאי איכא למימר והתם ליכא למימר דאיכא דם דמעלמא דמשום דם דמעלמא אינו טמא אלא החלוק ויש ליישב דהואיל ואם הכתם יבש ע"כ מטמא למפרע ופעמים נמי כשהוא לח מוכיח דלא אתי השתא כו' לא פלוג רבנן בכתמים יע"ש וכונתם דאשרצים פריך בגמ' שפיר דליכא למימר דהואיל והשרץ יבש וע"כ מטמא למפרע לא פלוג רבנן בשרצים דגבי שרצים איכא למימר דיבש נמי אימור מעלמא אתו שגיררתו חולדה ממבוי אחר ודו"ק ומעתה דברי הר"ן מבוארים דמש"ה הוצרך להביא ראיה מסיפא דמתני' דכתמים דאי מרישא דמתני' דשרצים אין ראיה כלל דהתם ה"ט הואיל ואיכא שרצים דגופיה ושרצים דמעלמא כתרתי לריעותא דמי כדאמרי' בגמ' משום הכי מטמאינן למפרע אמנם מסיפא דמתני' דכתמים ק"ל שפיר דאם איתא דאפי' היכא דליכא למיתלי עכשיו ראתה אזלינן בתר חזקה א"כ אמאי לא אמרי' ביבש נמי העמד על חזקתה ולא יהא מטמא אלא בכדי שיוכל להתייבש כלו' דאף ע"ג דס"ל לת"ק דלח נמי מטמא משום דלא פלוג רבנן בכתמים וגזרו לח אטו יבש מ"מ הי"ל להשוות מדותיהן ולומר דבין לח בין יבש אינו מטמא אלא בכדי שיוכל להתייבש אבל שיהיה מטמא למפרע אמאי אלא ודאי דכל דליכא למיתלי דילמא עכשיו ראתה אזלא לה חזקה ומטמאינן לה למפרע והילכך כיון דביבש ע"כ מטמא למפרע לא פלוג רבנן בכתמים וגזרו לח אטו יבש ומעתה מבואר הוא דלא תקשי לן מאי דאקשינן דכתמים שאני משום טעמא דמגופא קא חזיא דזה אינו אלא להלל ומתני' שמאי היא מדפריך מינה תלמודא לשמאי גם מה שהקשה הרב הנז' מסיפא דקתני ר"ש אומר הלח אינו מטמא כו' לק"מ דהתם גבי שרצים הואיל ואיכא תרתי לריעותא משו"ה לא אזלי' בתר חזקה וההיא נמי דאמרינן אמר ר"א ל"ש אלא שרץ אבל כתם לח נמי מטמא לא ק"מ דר"א ל"ק הכי אלא לפום מאי דקי"ל הלכתא כהלל דנשים מטמאות מעת לעת וה"ט משום דכיון דמגופא קא חזיא לא אוקמי' אחזקתה ומה שהביא הר"ן ראיה מכתמים אינו אלא מריש' דמתני' דאתיא אליבא דשמאי וכמ"ש זה הנראה לי אמת ויציב בדברי הר"ן ז"ל ודו"ק ומ"מ לדאתאן עלה נראה שדעת הר"ן דאפי' היכא דאיתרע חזקה אזלינן בתר חזקה שלא כדעת רש"י והטור אלא דכפי זה יש לתמוה על הטור דבי"ד סי' פ"א פסק כדברי הר"ן הללו ואלו כפי מ"ש בא"ה נראה דס"ל דכל דאיתרע לה חזקה לא אזלינן בתרה ובר מן דין נר' דקשה דברי הר"ן אהדדי ממ"ש בפ' מי שאחזו אמתני' דקתני אם אינו ידוע אם הגט קדם למית' או המיתה קדם לגט ה"ז חולצת ולא מתייבמת ופי' הר"ן דלא מוקמינן ליה בחזקת חי ונימא דלאחר י"ב חודש מת דכיון דהשתא מת מקמי הכי מספ"ל אימא בתוך י"ב חדש מת ע"כ וע"כ דה"ט משום דכיון דהשתא מת איתרע לה חזקה וכל דאיתרע לה חזקה לא אזלינן בתרה וכדעת רש"י והטור וכבר ראיתי להרב מוצל מאש סי' כ"ה שהק' מדברי הר"ן הללו למ"ש מוהרימ"ט ח"ג סי' ע"ב ומוהרשד"ם בחי"ד סי' ס"א על מי שבא לו שמועה שמת לו מת ואינו יודע אם מת תוך ל' או לאחר ל' שחייב להתאבל משום דאוקמינן גברא אחזקתיה ועתה מת שהרי מדברי הר"ן הללו מבואר דכיון דעתה מת ואיתרע לה חזקה לא אזלינן בתרה וכן תמיה על מוהרימ"ט בח"א שיישב דברי התוס' דיבמות באנפי אחרינא לומר דס"ל להתוספות דאפילו היכא דאיתרע לה חזקה אזלינן בתר חזקה דמה יענה להא דר"ן שהיא משנה ערוכה וכן תמה על דברי התוס' פ"ק דכתובות ד"ט ד"ה לא צריכה שנר' מדבריהם שם דס"ל דאפילו היכא דאיתרע לה חזקה דבתולה דהרי בעולה לפנינו אפי"ה אזלינן בתרה דמה יענו לההיא דר"ן יע"ש שהניחו בצ"ע והנה כפי מ"ש הט"ז סי' רצ"ז דגבי מיתה ה"ט דלא אמרינן אוקי גברא בחזקת חי משום דכל חי עומד למות אין כאן מקום קושיא כלל מדברי הר"ן ז"ל מההיא דגבינות וכמובן אלא מיהו דברי הטור ז"ל מוקשים ועומדים גם על דברי הר"ן ז"ל קשה דבשמעתין כתב כלשון רש"י ז"ל ממש כנר' דס"ל דכל דאיתרע לה חזקה לא אזלינן בתרה ומההיא דגבינות משמע איפכא וליכא למימר דה"נ דמי למיתה כיון שכל נערה עומדת לבגור דמשמע ודאי דהכא שאני כיון שאינה עומדת לבגור בתוך ששה חדשים ולא דמי למיתה דכל שעה עומדת למיתה ודו"ק. ולכן נראה דגבי גבינות שאני דחזקה אלימתא היא כיון דאתיא מחזקה דרובא דרוב בהמות כשרות הן והילכך אלימא טפי ואפי' היכא דאיתרע אמרינן אוקמא אחזקתה ואתה תחזה מדברי הר"ן שם בפ"ק דחולין היאך מבואר מדבריו דחזקה דאתיא מכח רובא אלימא טפי ובהכי ניחא נמי דברי הר"ן ז"ל דלא תיקשי לי' מתני' דפ' מי שאחזו: גם מה שהקשה הרב מוצל מאש לדברי התוס' דפ"ק דכתובות ממתני' דפרק מי שאחזו יש ליישב בהכי דהתם נמי איכא חזקה ורובא דרוב נשים בתולות נישאות כדאיתא פ"ב דכתובות ועוד נ"ל ליישב לההיא דפרק מי שאחזו וממילא יתיישבו גם כן דברי מוהריב"ל ומוהרשד"ם ז"ל דה"ט שכתב הר"ן דלא מוקמינן ליה בחזקת חי משום דאיכא נמי חזקה אחרת כנגדה דהעמד אותה בחזקת איסור ומעיקרא בחזקת איסור לעלמא קיימא יש לנו לאוקמה אחזקתה שתהא אסורה לעלמא עד שתחלוץ דומה למה שתי' הרב לעיל סמוך ונראה להאי דס' אישתהי והן אמת שיש לאומר שיאמר דלא דמי לההיא דהתם מוקמינן לה בחזקת אשת איש שהיתה מקודם ואמרינן דאין זה אותו שהעיד עליו אלא שנשתנה צורתו ואשה זו עדיין אשת איש היא משא"כ הכא שהרי אנו יודעים בודאי שמת בעלה ואיסור אשת איש דמעיקרא חלף הלך לו כגון דא ודאי לא אמרינן הואיל והיתה בחזקת איסור לעלמא מחמת הבעל עכשיו נמי העמידנה אחזקתה ותהי' אסורה לעלמא מחמת מיתת היבם זה נראה לי ושוב מצאתי למהר"י מטראני ז"ל ח"א סימן כ"ב שכתב בפרושא דכגון דא נמי חשיבא חזקה והביא ראיה לדבריו כיד ה' הטובה עליו ואם כן תירוצו דתריצנא יתד היא שלא תמוט וכפי מ"ש דחזקה מכח רוב' אלים טפי יש ליישב גם כן מאי דהוה ק"ל טובא לדעת הטור מההיא דגרסינן פ' המדיר אמתני' דהיה בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה כו' מוקי לה תלמודא מעיקרא דלא כר"ג דאלו לר"ג היא נאמנת דחזקה דגופא עדיפא הרי דאזלי' בתר חזקה דגופ' אליבא דר"ג דהלכתא כותי' אע"ג דאיתרע לה חזקה שהרי מום לפנינו ועי"ש בתוס' ד"ה חדא במקום תרתי יע"ש וכפי האמור לא ק"מ דהתם נמי איכא רובא ורובא דעלמא לאו בני מומין הן: ודע דבגמ' פרכינן התם ולשמואל מאי שנא ממקוה דתניא מקוה שנמדד ונמצא חסר כו' ויש לדקדק טובא למאי דס"ד השתא ולא אסיק אדעתי' לחלק בין חדא לריעות' לתרתי לריעו' אדק"ל מתני' דמקוה לשמואל תקשי ליה מתני' דנדה דקתני שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן הלל אומר מפקידה לפקידה ובריש נדה פרכי' מ"ש ממקוה דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כו' לשמאי קשיא למפרע להלל קשיא ודאי ומסקינן התם כשינוייא דהכא דמקוה איכא תרתי לריעותא ונדה ליכא אלא חדא לריעותא והשתא למאי דס"ד הכא בתלמודא ולא אסיק אדעתיה לחלק בהכי תיקשי ליה הנהו מתני' אהדדי והיה אפשר לו' דהמקשה דהכא ס"ל כהנהו שנויי דמשני התם בסוף הסוגיא דטעמייהו משום דהאשה מרגשת בעצמה וא"נ דאם איתא דהוי דם מעיקרא הוה קא אתי וכדאמר התם מאי איכא בין הני לישנא איכא בינייהו למרמי חבית אמקוה כו' להני לישני ליכא למרמי אך ק' דהתוס' ד"ה איכא הק' וז"ל וא"ת כו' וכן להלל דלית ליה הני טעמי צריך לשנויי כדמשני דהתם איכא תרתי לריעותא וי"ל דטעמא דהרגשה מהני להלל שלא לטמא ודאי כו' א"נ י"ל דידע טעמא דתרתי לריעות' לשרוף אבל תולין אע"ג דליכא תרתי לריעותא ועיקר פירכא דלעיל לשמאי דטעמייהו דשמאי והלל משום דאשה מרגשת בעצמה אכן לתי' הב' ק' שהרי הכא ע"כ לא אסיק אדעתיה לחלק בין תרתי לריעותא לחדא לריעותא אפי' לענין תולין דאי אסיק אדעתיה לחלק בהכי מאי ק"ל לשמואל הא היכא דליכא אלא חדא לריעותא כההיא דנדה תולין וא"כ שפיר קאמר שמואל דחיישי' לקדושי ב' כיון דס' הוי וצ"ע: ודע שהטור סי' הנז' כתב וז"ל קדשה אביה בבקר כו' וקדושי האב אינם כלום אפי' אינה מכחישתו והרמ"ה כי דוקא מכחישתו אבל אינ' מכחישתו צריכה גט מב' מבואר דבמכחישתו אפי' שמואל מודה דכיון דאיפסקא הלכתא כרב ע"כ אפי' באינה מכחישתו קאמר ומ"ש מרן הב"י הן דברים תמוהים וכבר תמה עליו מהרש"ך ח"א דף ע"ט יע"ש והרב הנז' כתב וז"ל וטרחתי ויגעתי לבקש תי' וישוב לדברי הרמ"ה ז"ל ולא מצאתי רק על צד הדחק לומר דלא גריס הרמ"ה כגי' ספרינו אלא גריס בחד מתרי גווני או גריס בתי' דברייתא אידי ואידי כרב כאן במכחישתו כאן בשאינה מכחישתו או לא גריס מאי דמסיק תלמודא בתר הכי והלכתא כותי' דרב וס"ל להרמ"ה דהלכתא כותיה דשמואל ואם לא כוון הרמ"ה לשום אחד מאלו הדרכים קשה מאד לעמוד על כונתו וצ"ע. ואחר המחילה רבה אשתמיט מיניה דברי ר' ירוחם נמי. כ"ב ח"ה כי משם בא"רה שלא כוון הרמ"ה לשום אחד מאלו הדרכים שכתב וז"ל וכתב הרמ"ה ז"ל הא דאמרינן שביום שנשלמו ששה חדשים שקדושיה קדושין כו' דוקא במכחישתו אבל אינה מכחישתו לא מכרעא מילתא אי פליג בה רב או לא ומס' חוששין לקדושי ב' ע"כ ולכן הנר' לע"ד ליישב דבריו דלהרמ"ה קשיתי' סוגי' דשמעתין דפרכינן לשמואל דאמר חוששין לקדושי' ב' ממתני' דמקוה ומשנינן דהתם איכא תרתי לריעותא והכא חדא לריעותא והשתא ק' דלרב דס"ל דאפי' בחדא לריעותא אמרינן הרי היא בוגרת לפנינו וקדושי האב אינן קדושין כלל מה יענה למתני' דריש נדה דס"ל לשמאי כל הנשים דיין שעתן והלל ס"ל מעת לעת ובריש נדה פרכינן אמתני' דשמאי אומר כל הנשים דיין שעתן מ"ש ממקוה כו' לשמאי ק' למפרע להלל קש' ודאי דאלו מעת לעת שבנדה תולין ואלו הכא טומאה ודאי ומסיק כתי' דהכא דהתם איכא תרתי לריעותא וגבי נדה ליכא אלא חדא לריעותא וא"כ כיון דס"ל לרב דאפי' בחדא לריעותא אמרינן הרי היא בוגרת לפנינו א"כ מה יענה למתני' דנדה ועיין בתוס' רי"ד שנתקשו בזה ותי' יע"ש. גם התוס' בריש נדה ד"ה השתא הוא דחזאי נתקשו בזה ותירץ דה"ט דרב משום דשערות רגילות לבא מצפרא ונדחקו הרבה בתי' יע"ש אמנם להרמ"ה לא ניחא ליה בהכי וס"ל דלפום סוגיא דנדה דמסיק דטעמייהו דשמאי והלל משום דהוי חדא לריעותא ע"כ צ"ל דפלוגתא דרב ושמואל במכחישתו דוקא הוא אבל באינ' מכחישתו אפי' רב מודה דס' הוי כיון דליכא אלא חדא לריעותא דומיא דנדה ופליגא אסוגיא דשמעתין ואי קשיא לך אכתי לסוגיא דשמעתין דס"ל דאפי' באינה מכחישתו פליגי מה יענו במאי דפריך התם מ"ש ממקוה י"ל דסוגיא דהכא אתיא כאבע"א דקאמר התם דה"ט דשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה או משום דאם איתא דהוו דם מעיקרא הוה אתו דלהנהו לישני ליכא למרמי חבית אמקוה כדקאמר התם וע"ש בתוספות ד"ה איכא בינייהו שכתבו דלהנהו לישני טעמא דהרגשה מהני להלל שלא לטמא ודאי יע"ש וא"כ משו"ה פסק הרמ"ה ז"ל דוקא במכחישתו אבל אינה מכחישתו צריכה גט מב' משום דלא קים ליה אי פסקינן הלכתא כסוגיא דשמעתין דס"ל דלרב אפי' באינה מכחישתו אמרי' הרי היא בוגרת לפנינו או כסוגיא דנדה דע"כ לומר דרב לא קאמר אלא במכחישתו ופליגא אשמעתין וזהו שכתב הרמ"ה ז"ל אבל באינה מכחישתו לא מכרעא מילתא אי פליג בה רב או לא כלו' דמספ"ל איזה סוגיא נתפוס עיקר כנ"ל ליישב דבריו ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רלד) </b> דה"ט שכ' הר"ן דלא מוקמינן לי' בחזקת חי משום דאיכא נמי חזקה אחרת כנגדה כו'. גם אני כוונתי ליישוב זה אלא דיש לשדות בה נרגא דא"כ אמאי צריך הר"ן לאתויי עלה מטעם דאיתרע לה חזקת חי כיון דהשתא מת ולפ"ז הרי מעיקרא לא קשיא ולא מידי דכיון שיש כאן שני חזקות המתנגדות זל"ז חזקת איסור דאשה וחזקת חי דבעלה (עד לאחר הגט) הו"ל ספיקא ומש"ה חולצת ולא מתיבמת ועכצ"ל דמשעה שגירש את אשתו בתנאי זה איתרע לה חזקת אשת איש משום דידעינן דלאחר י"ב חודש תשתרי לעלמא ואע"ג דלשמא ימות חיישינן מ"מ הא אין זה אלא חששא והחזקה איתרע לה. וגדולה מזו כתבו התוס' בכתובות דף כ"ג דבזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה דחזקת פנויה אין כאן עוד ע"ש ודוק. ועוד דכיון דלשמא מת לא חיישינן א"כ כשכלו הי"ב חודש ולא שמענו בו שמת הרי הותרה לעלמא כיון דבשעה שנותן הגט בחזקת שהוא חי נותן דלשמא מת לא חיישינן דהא אפילו בחולה נותנים גט בחזקת שהוא חי:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>השליח </b>
+<b> נעשה עד כו'.</b> כתב ה"ה פ' הא"מ ובירושלמי הוא מחלוקת אמר ר"א בר חייא נראין הדברים בשקדשה בשטר כו' עיין בתוס' שם ד"ה וכן בדיני ממונות שהק' וז"ל תימא דאמרי' בירושלמי וכן בקידושין הדא דתימא בשטר כו' ויש לומר דההיא בתר דתקון רבנן שבועת היסת וכתב הר"ן שם וז"ל ולא מבעיא כשהיא מכחישתה אלא אפילו כשהיא מודה שקבלתה אינה מקודשת ודאי דכיון שאין נאמנין מצד עצמן אלא מצד הודאתה הו"ל כמקדש שלא בעדים דאפי' ב' מודים אינה מקודשת עכ"ל יע"ש וראיתי להרב תומת ישרים סי' ע"ג שהק' לדברי הר"ן ז"ל דמשמע מדבריו דדוקא בקדושין לא מהני משום דמפיה אנו חיים והו"ל כב' מודים אבל גבי ממונא דבהודאה סגי נסתלק' נגיעתן ואינם צריכים לשבועה חוזרין להכשירן ואלו בפ' הכותב גבי ההוא עובדא דאבימי הק' דאמאי מהימנו חוזאי במיגו דלא היו דברים מעולם והלא חמה הו"ל עד א' ומחייבו שבוע' וכיון שמודים לדבריו א"א להו להשבע הו"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם כנסכא דר"א ותירץ שאותו מעשה היה אחר שנתחדשה שבועת היסת והעד היה נוגע בעדות ואינו מחייבו שבועה ע"כ ולדבריו אכתי ק' שהרי נסתלקה נגיעתו של חמה כיון דחוזאי הודו ליה שנתן להם המעות וחזר להכשירו וליכא למימר דס"ל דאף כשנסתלקה נגיעתו אינו חוזר להכשרו דא"כ הכא כשמודה היא אמאי קאמר שאינה מקודשת מטעמא דמפיה אנו חיים והו"ל כב' מודים ת"ל דאף כשנסתלקה נגיעתה אינן חוזרין להכשרם דטעם זה עדיף דשייך אף בממון א"ד יע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד נר' דלק"מ דדברי הר"ן ז"ל ברורים שהרי כתב שם בפרק הכותב וז"ל והו"ל משואיל"מ כדאמרינן גבי נסכא דר"א דרבותא היא דהתם נמי איכא מיגו דהא אי בעי אמר לא חטפי אלא ה"ט דלא אמרינן מיגו משום דלא חשיב איניש לאכחושי סהדא וה"נ אי אמרי לא הד"מ היו מכחשי לסהדי וא"כ מעתה מבואר תי' ז"ל דהיינו דקא מתרץ דההיא עובדא היה אחר דתקון רבנן שבועת היסת דמהשתא לא דמי כלל לנסכא דר"א דהתם ה"ט דלא מהימן במיגו דלא חטפי משום דלא חשי' איניש לאכחושי סהדא כיון דהעד אינו נוגע בדבר משא"כ דמהימני שפיר לומר סטראי נינהו במיגו דאי בעו אמרו להד"ם דהו"ל אז בעל דבר הנוגע בעדות ובכל כי האי חשיב איניש לאכחושי סהדא וא"נ דס"ל כמ"ש התוס' בשם ר"י בפ' חזקת הבתים דל"ד ד"ה הוי מחוייב שבוע' בשם ר"י דדוקא בשהעד מחייבו שבוע' בטענת המיגו כההיא דנסכא דר"א דאי אמר לא חטפי הוה בעי לאשתבועי הוא דאמרי' דלא חשיב איניש לאכחושי סהדי ולישבע אבל כל שבטענת המיגו לא היה מחויב לישבע כנגד העד בהא חשיב איניש לאכחושי סהדי בלא שבועה יע"ש וא"כ ה"נ גבי חוזאי כיון דבטענת המיגו אי הוי אמרו להד"מ לא הוו משתבעי אפומא דסהדא דהו"ל אז נוגע בדבר מהימני שפיר משום מיגו סוף דבר שמ"ש הר"ן ז"ל דהעד הוה ליה בעל דבר היינו בטענת המיגו אי הוו אמרו להד"מ ודלא כמו שהבין הרב ז"ל וזה פשוט ודו"ק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ד) </b>
+<b> כל </b> דברי הרב נכונים ופשוטים עיין בספר פני יהושע בחדושיו לכתובות וכן בחידושי אלופי ומורי בספר קדושת ישראל על כתובות ותמצא נחת כי דבריו נכונים שם ואשר יש לי לחדש ולעורר הנה הוא קצת ממה שכתבתי בחבורי ת"ל וז"ל שם הש"ך בח"מ סימן קכ"ו ס"ק נ"ח תמה על מהר"י מטראני שהקשה היאך יהיה נאמן לומר טעיתי להפסיד ללוה במגו דאמר פרעתי להפסיד להמקבל והא הוי מגו מגברא לגברא ומגו מגברא לגברא לא אמרינן ותמה הש"ך מש"ס דילן דהרי אמרו מאי קא סבר אי קסבר המלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים ומגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה יכולין למימר פרענו למלוה עכ"ל הש"ס ומאי מגו איכא הא הוי מגברא לגברא זהו תוכן דברי הש"ך ועי' בס' אורים ותומים סי' פ"ב בכללי מגו ס"ק קל"ח ועיין תשובת מרן בעל נודע ביהודה חלק ח"מ סי' י"ט ועיין פה בחדושי פני יהושע מה שהרגיש מזה ג"כ מפאת מלוה ישנה עיין היטב בכל זה. ואומר אני דיש לבאר הענין גם במה שעמדו בזה בעלי תוס' ז"ל הא הוי מגו דבי תרי ותירצו משום דהוי דררא דממונא אמרינן מגו דבי תרי וג"כ צריך ביאור. ואולם אמרתי דהנה הר"ן והרא"ש בשבועות הקשו שם על האי דאמרינן המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן. וא"כ קשיא אף אם אמר פרעתיך ביני לבין עצמי יהא נאמן במגו מגו דאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים כתב הר"ן דאנן סהדי דלא פרע ליה בינו לבין עצמו והוי מגו במקום עדים והרא"ש כתב דהוי מגו גרוע דאמרינן כל הרוצה לשקר ירחיק עדותו וכן כתב הרשב"ם ב"ב (ע' א') ולכאורה יש להבין לדעת הר"ן דה"ט דאינו נאמן משום דאנן סהדי דלא פרעיה ליה א"כ קשיא הכא מאי קאמר הש"ס הני נוגעין בעדותן הן הא לא הוי נוגעין דהא יכלו לומר נתננו ללוה בפני עדים והלכו להם למדינת הים בשלמא לדעת הרא"ש והרשב"ם לא הוי מגו משום דהרוצה לשקר ירחיק עדותו אבל לדעת הר"ן דהוי טעמיה משום דאנן סהדי תינח לגבי לוה אבל לגבי מלוה לא שייך זאת אדרבה הא לשלם למלוה לזה הוי שליחותן וחזקה מסייע להו דשליח עושה שליחותו וע"כ כדעת הרשב"ם והרא"ש. אכן אי קשיא איפכא קשיא לי לדעת הרשב"ם והרא"ש דהא ודאי לענין לפטור עצמן נגד הלוה לזה מודה נמי מאן דסובר דלאו הן עדיו דמ"הת לא יהיו נאמנין לעצמן דהא לזה שלחן לפרוע למלוה וזה מוכח נמי מהאי דסיטראי פ' הכותב (פ"ה ע"א) דאמר הש"ס לענין שלומי שליח מאי כו' דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והתם ה"ט משום דעוות דהוי שם מלוה בשטר והיה ליה ליקח השטר טרם שפרע אבל הכא הא לא איירי בכי האי גונא ועיין ש"ך ותומים ושאר מפרשי הש"ס והעיקר רהיטת הש"ס הוא אם נאמנים נגד המלוה בעדותן והיינו שרב סובר הן הן עדיו ור"ש סובר לא הוי עדים ואין נאמנין נגד המלוה אבל לפטור עצמן מלוה ודאי נאמנין ואין בזה פקפוק כלל. ולפ"ז קשיא ליה הא לא הוי נוגעין בעדותן דהא נאמנין לומר החזרנו ללוה במגו דאמרי פרענו למלוה וא"כ לפטור עצמן יכולין למימר איך שירצו או הדרינוהו ללוה ונאמנים במגו או שיאמרו פרענו למלוה באמת והשתא תו כיון שהברירה בידם לפטור את עצמן לומר או פרענו ללוה או פרענו למלוה תו אם אמרו באמת פרענו למלוה נאמנים נמי מתורת עדות נגד המלוה דהא לא הוי לענין עצמן נוגעין בעדותן דהא המה פטורים מכל צד בשלמא לדעת הר"ן לא קשה מידי דשפיר הקשה הש"ס אי אמרינן המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים הוי נוגעין בעדותן דהא אי אפשר לפטור את עצמן זולת אם אמרו פרענו למלוה דהדרינהו ללוה אי אפשר לומר דהא אנן סהדי שלא פרעו וכיון שא"א לפטור את עצמן זולת אם אמרי פרענו למלוה אף שנאמנים בזה לפטור עצמן דאמרי הרי לזאת שלחתנו לפרוע למלוה ומה לנו לעשות עוד מ"מ נגד המלוה אינם נאמנים דהוי נוגעין בעדותן אבל אי אמרינן כדעת הרשב"ם והרא"ש דלהכי לא נאמנים במגו לומר פרענו' בינו לבין עצמו במגו דאמרי פרענו לי' בעדים והלכו להם למדינת הים מטעם הרוצה לשקר ירחיק עדותו ולא הוי מגו תינח התם דהוי המגו פרעני' ליה בעדים והלכו להם אבל גבי נ"ד שפיר נאמנים לומר הדרינהו ללוה בינו לבין עצמו במגו דאמרי פרענו למלוה ובזה ל"ש למימר הרוצה לשקר כו' דאדרבה לזה שלחם לפרוע למלוה ולכן אמרתי לבאר ע"פ דעת מוהרימ"ט דמה שאמר המוהר"י מטראני דמגברא לגברא לא אמרינן מגו היינו דוקא באין שום ריוח בזה אי אומר ששלם לזה או לזה וכמו שאיירי המהרימ"ט דאמר טעיתי בחשבוני ואנכי איני מחויב לשלם דאמרינן דנאמן למגו דאמר פרעתי להמקבל. אבל אי טענת המגו טובה יותר מטענה זו שטוען השתא ודאי הרי"מט נמי מודה דהוי מגו דזה ל"ש מגו מגברא לגברא דטענה מעולה היא לדידיה (זולת לסברת פי' מטעם מלוה ישינה). ולפ"ז נחזי אנן בנ"ד דהנה נגד הלוה הוי עדות גמורה ונבחנה אם שלח ראובן ביד השלוחים האלו מנה לפרעו לשמעון שחייב לו מנה זאת אם אמרי השלוחין פרעניה לשמעון היינו המלוה והוי עדות למ"ד הן שלוחיו והן עדיו אם אח"כ הוזמו צריכין לשלם מאתים מנה האחת מה שתחת ידיהן שקבלו מראובן לפרעיה לשמעון ולא פרעו ומנה השני' מפאת הזמה שמקיימין ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ואולם אם אמרו מנה זאת שנתן לנו ראובן החזרנו לו הלא נגדו לא הוי עדים זולת בעלי דברים שנתן להם מנה והמה אמרו החזרנו ואין כאן עדות כלל לא שייך פה כלל הזמה ואף אם אמרו עדים שביום ההוא שאתם אומרים שהחזרתם המנה ללוה עמנו הייתם אין כאן הזמה אלא הכחשה ולא צריכין לפרוע אלא מנה זו שמסר להם לפרוע לבעל חובו והמה לא עשו כן ולפ"ז יותר טובה להם לטעון החזרנו ללוה ממה שיטענו פרענו למלוה ובזה מסולק קושית הש"ך על מוהרי"מט דהכא בנ"ד שפיר אמר הש"ס דהוי להו מגו דאמרי פרענו ללוה ואף שהוא מגברא לגברא מ"מ הוי מגו טוב דמה להם וללוה דהמה יטענו ודאי מה שטובה יותר לעצמן וזה טענה מעולה מטענה שטענו השתא נגד המלוה ודוק:<br><b> ובזה </b> יבא נכון קו' תוס' הא הוי מגו דבי תרי דבזה ודאי אמרינן מגו דבי תרי דהשתא שטענו נתננו למלוה אפשר שיוזמו וצריכין לשלם מאתים אבל אי יטענו החזרנו ללוה לא שייך דבר זה כלל ובכה"ג שטענת המגו מעולה מטענה שטענו השתא נמי אמרי' מגו דבי תרי ואולי לזה כוונו תוס' היכא דאיכא דררא דממונא אמרי' מגו דבי תרי כלומר ששייך לומר שבטענה שטענו השתא יוכל לבא להם נזק ממון, קל וצח. ולפ"ז מתורץ קושייתנו כל זאת כדאיירי הש"ס שאינן נוגעין בעדותן דמגו דיכולין למימר פרענו למלוה יכולין למימר הדרינהו ללוה אבל בענין קושייתינו דרצוננו לומר דנאמנים לומר לפטור עצמן הדרינהו ללוה במגו דאמרי פרעני' למלוה דבזה הוי מגו מגברא לגברא דכאן אין שייך טענה מעולה דבכל טענה אם הוכחשו לא צריכין לשלם זולת מנה שקבלו מהלוה והוי מגו מגברא לגברא וגם מגו דבי תרי ודוק. ובזה הערתי מה שהביא רבינו פה בתחלה דברי הירושלמי דאמר הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא וכתבו התוס' ד"ה וכן בדיני ממונות דהאי דבתר דתקון רבנן שבועת היסת ובאמת למי שמעיין בירושלמי ימצא בזה גמגומי דברים. ולפי שהערנו אין צורך לזה דאפילו קודם שתיקנו רבנן היסת אינן נאמנין בכה"ג דבשלמא גבי דיני ממונות הוי להו טענה מעולה כאשר בארנו דהשתא אם הוזמו צריכין לתת מאתים זוז מנה שנתנו להם הלוה לפרוע למלוה ומנה בעד הזמה זהו דוקא בכה"ג אבל בקדושי כסף לא שייך דבר זה כלל כמובן מאליו ואף אם הוזמו ל"צ אלא לחזור למשלחם כסף שמסר להם להתקדש בו האשה וא"כ אין להם מגו כלל דהוי מגברא לגברא או משום מגו דבי תרי לכן גם קודם שבועת היסת אינן נאמנין דהוי נוגעין בעדותן וק"ל. ואולם בקונטרס הזמה אשר לי ת"ל כתבתי אריכות והערתי לפי דעת פוסקים אלו דסברי דגבי דיני ממונות נמי בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ועיין בזה בש"ך ח"מ סי' ל"ג באריכות הא לא חייבי הכא כלל לשלם מפאת כאשר זמם כי הלא הוי כאשר עשה דאימת הוזמו אי קודם גמר הדין הלא לא שייך דין הזמה כלל דקיי"ל אין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין היינו שפסקו הב"ד ואמרו דאין על הלוה לשלם ונאמנים העדים ששלמו למלוה הלא תיכף הוי כאשר עשה ועיין בתומים סי' ל"ח ועי' בתשובת מרן נו"בי חלק א"הע סי' ע"ב דף ע"ט ע"ז בהגה"ה שם. גם הערתי לומר לפי דעת הרמב"ם (פי"ח מהלכות עדות הלכה ב') שכתב וז"ל עדים שבאו ואמרו ראינו זה שהרג הנפש או לוה מפלוני מנה ביום פלוני ובמקום פלוני ואחר שבדקו באו שנים אחרים ואמרו ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום ולא היו דברים מעולם לא זה הרג את זה ולא זה הלוה את זה הרי זו הכחשה וכן אם אמרו להם איך אתם מעידים כך הלא ההורג או הנהרג או הלוה או המלוה עמנו היה ביום זה במדינה אחרת הרי זו עדות מוכחשת כו' אבל אם אמרו אין אנו יודעים אם הרג זה את זה בירושלים כמו שאתם אומרים או לא הרגו ואנו מעידים שאתם עצמכם עמנו הייתם ביום זה בבבל הרי אלו נהרגין או משלמין הואיל והעדים שהזימום לא היו משגיחים על עצמה של עדות כלל אם אמת אם שקר עכ"ל ומבואר מדברי ומלשון הרמב"ם אם מעידים באופן שגוף המעשה מוכרח להיות שקר כגון שאמרו העדים ואתם עמנו הייתם אין זה הזמה אלא הכחשה רק שצריך להיות באופן שהמעשה יכול להיות אמת. ועי' בתוי"ט ובלח"מ ובתומים סי' ל"ח ולפ"ז הכא אין כאן דין הזמה כלל דהא אם באו עדים ואמרו איך אתם מעידים שפרעתם לפלוני בשביל פלוני הא ביום הזה שאתם אומרים שפרעתם עמנו הייתם במדינה אחרת א"כ לפ"ז הרי המעשה שקר דבשלמא בשאר עדות ממון שאמרו פלוני פרע לפלוני ובאו עדים והזימום א"כ אמרו לדעת הרמב"ם אפשר פלוני פרע לפלוני אלא שאתם לא הייתם אצל הפרעון אבל בנ"ד אם אמרו אתם עמנו הייתם בעיר או במדינה אחרת הרי המעשה ע"כ שקר ואין כאן הזמה אלא הכחשה, דוק. ובמקום הראוי לו הארכתי מאד בענינים אלו ופה לא באתי רק לעורר על המעיין והדברים נכונים בעצמותן:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רלג) </b> וכתב הר"ן שם וז"ל ולא מבעיא כשהיא מכחישתה אלא אפי' כשהיא מודה שקבלתה אינה מקודשת ודאי כו' הו"ל כמקדש שלא בעדים כו'. תמהני שהביא דברי הר"ן אלו בפשיטות ולא ירד לפרש דבריו דלכאורה המה תמוהים דמ"ש דאינה מקודשת אפילו כשהיא מודה דהא אדרבה אפילו במכחשת נמי מקודשת ובעיא גיטא שהרי מדאורייתא עדים כשרים נינהו דהא אין עליהן אלא שבועת היסת דרבנן ודמי למקדש בפני פסולי עדות דרבנן דצריכה גט כמבואר בש"ע אה"ע סי' מ"ב סעי' ה' בלי שום חולק ובירושלמי דקאמר הדא דתימא בשטר אבל כסף לא היינו דבכסף צריך לחזור ולקדשה כמו במקדש בפני פסולי עדות דרבנן ומשום דבברייתא קתני וכן בקדושין דמשמע דמהני לגמרי עדות השלוחין משו"ה קאמר דהיינו בשטר דוקא. ואפילו אם נדחוק לומר דכיון דעד הצריך שבועה פסול מן התורה א"כ כיון דרמו רבנן שבועה עלי' ניהו דמדאורייתא פטור ממנה מ"מ הרי זה מקרי עד הצריך שבועה ודמי קצת למאי דס"ל להר"ן ז"ל לענין מקדש במעמד ג' דמקודשת מדאורייתא ונימא דהר"ן לשיטתי' אזיל מ"מ הרי לא הי"ל להר"ן ז"ל למסתם ולהרב המחבר ז"ל לא הי' להניח דברי הר"ן ז"ל בלי פירוש. ואפשר לומר דכיון שכתב הר"ן ז"ל דעד הצריך שבועה אין תורת עד עליו א"כ סתמו כפירושו דגם מן התורה אין תורת עד עליו (ואפשר דאפילו רבינו ירוחם דפליג במעמד ג' מודה בזה) אלא שהדבר צריך טעם למה ס"ל לרבינו ירוחם כאן דמקודשת מספק דהא לר' ירוחם הנ"ל דס"ל במעמד ג' דאינה מקודשת הו"ל למימר כאן דאינה מקודשת כלל דהוי ספק דרבנן. ודע שגם הירושלמי עצמו צריך ביאור במה דאמר אבל בכסף לא והיינו לבתר דתקון רבנן שבועת היסת דקשה הא אשה מתקדשת בפרוטה וא"כ הרי י"ל דהאי וכן בקדושין מיירי בשקדשה בפרוטה דעדים פטורים משבועת היסת משום דאין נזקקין ונשבעין על פחות משוה פרוטה ולא מבעיא לדעת הרב בתשובה סי' כ"ז מביאו הש"ך בח"מ ריש סי' ע"ז דשנים שלוו אינם ערבאין זה לזה עד שיקבלו בפירוש דבודאי אין על כל אחד מהעדים הנ"ל כי אם חצי פרוטה אלא דאפילו לדעת הש"ך שם דס"ל דאפי' בסתם נמי הן ערבאין זה לזה מ"מ היינו דוקא בשלוו בשטר אחד אבל בע"פ לא והביא שם ראיות מהפוסקים דכולן הזכירו שטר (וכן בירושלמי גופי' משמע דבשטר מיירי מדכתב אע"פ דלא כתבו אחראין) ותמה על הב"י שכתב דאפילו בע"פ הדין כן וכן תמה הג"ת על הב"י ע"ש ומסיק הש"ך דאף הב"י לא קאמר דבע"פ נמי ערבאין זה לזה אלא היכא דניכר מתוך הענין שלא לצורך שותפות ואם פי' דברי הירושלמי כאן כפשוטו דברי הרב בתשובה והש"ך וג"ת מרפסין אגרין דאי בע"פ לא נעשין ערבאין זה לזה אפילו היכא דניכר שלוו לצורך שותפות א"כ משכחת לה הן הן שלוחיו הן הן עדיו בקדושי כסף נמי והיינו בשקידש בפרוטה ודברי ב"י מבוארין בירושלמי ואפילו באין ניכר שלקחו לשותפות דזה לא שייך בשלוחין שלקחן המשלח לקדש אשה על ידן אלא ע"כ דכיון שנתן לשניהם ביחד ממילא נעשו ערבאין זה לזה ודלא כהש"ך ז"ל שם:<br><b> ולדברי </b> הש"ך והג"ת הנ"ל קשה טובא בירושלמי ואפילו בשקידש ביותר מפרוטה דאי אמרת דבע"פ אינם ערבאין אא"כ קבלו בפירוש (או בניכר לדעת הב"י כפי שמפרש הש"ך דבריו) א"כ הא אין השליחין חייבין היסת משום דכל חד הוא מסייע לחברי' ועד המסייע פוטר ודאי מהיסת אלא ע"כ דבסתמא ובע"פ נמי ערבאין זה לזה וכ"א נוגע בעדות אלא דקשה מה דהתחלתי להקשות אירושלמי דהא בכסף נמי משכחת לה דהיינו בפרוטה. וי"ל דמאי דקאמר הירושלמי בכסף לא היינו דלבתר דתקון רבנן היסת משכחת קדושין דלית למימר בהו הן הן שלוחיו הן הן עדיו דהיינו בקידש בשתי פרוטות ולא עוד אלא אפילו אי קידש בפרוטות הרבה כל שלא קידשה בב' כסף נמי אמרינן הן הן שליחיו הן הן עדיו למ"ש הר"ן בפ' שבועת הדיינין דאין נשבעין היסת על פחות משתי כסף אע"כ דפירוש הירושלמי דדוקא כשקידש בשטר בכל גווני אמרינן הן הן שליחיו כו' אבל לא בכסף בכל גווני דהיינו כשקידש בב' כסף. ודע שאני תמה מאד על הר"ן בסוגיין שנתקשה בדברי הרי"ף לענין מה הביא האי דירושלמי חד בר נש אפקיד גרבוי גבי חברי' וכפר בי' וחייבו ר"י שבועה ע"י הכתף דהא למאי דקיי"ל כר"נ אין תורת עד על הכתף כיון דחייב היסת והאי אפשר שכתב לתרץ דנ"מ אם פטרו מתחלה מלבד הדוחק הגדול שבזה אין זה דרך הרי"ף למינקט דינא אנ"מ דל"ש כלל דמהיכא תיתי שיפטור את הכתף מתחלה דאם ירא שמא יכפור הנפקד למה הפקיד אצלו (או דהי' לו להפקיד אצלו בשטר) דפיטור העד השליח לא מהני לי' דהא אפילו המפקיד אצל חבירו בעדים קיי"ל דא"צ להחזיר לו בעדים וא"כ כש"כ דעד אחד לא מהני משום דיכול לומר החזרתי ולמה לא תירץ בפשיטות לשיטתיה בפ' שבועת הדיינין הנ"ל דס"ל דאין נשבעין היסת אלא על כפירת שתי כסף וא"כ נ"מ דשליח נעשה עד בשאין החפץ שוה שתי כסף דאז אין השליח חייב לישבע היסת. ואפשר לומר דהאי גרבוי נמי לא היה שוה ב' כסף ומש"ה חייבי' ר"י שבועה ע"י הכתף השליח דנראה דרב נחמן קדים לר' ירמי' הוה דהא רב נחמן תלמיד של שמואל היה דקשיש מר' יוחנן רבי' דרב אסי ור' ירמיה הי' תלמידו של ר' זירא שהיה תלמידו של רב אסי ואע"ג דרב נחמן בבבל הוה ור' ירמיה הי' בא"י מ"מ מסתמא קבלו גם בא"י תקנת רב נחמן משום דארץ ישראל כייף לבבל בדיני ממונות דבבבל שבט ובא"י מחוקק עיין סנהדרין דף ה' ע"א ועי' ב"מ דף וי"ו והרי בירושלמי אמרינן והוא שקדשה בשטר כו' אלמא דתקנת רב נחמן גם בא"י הוה וא"כ קשה האי עובדא דגרבוי הנ"ל שחייבי' ר' ירמיה שבועה ע"י הכתף וזה ודאי דוחק לומר דהעובדא הוה בשפטרו את הכתף משבועה מתחלה ועוד קשה לי דיהי' איך שיהיה אמאי לא הקשה הר"ן על הירושלמי מאי טעמי' דר' ירמיה אלא דבזה י"ל משום דאיכא למימר דר' ירמיה ס"ל כמאן דפליג התם בירושלמי:<br><b> ועוד </b> אני תמה דבש"ס דילן משמע דרב נחמן הוא דתיקן שבועת היסת ובירושלמי משמע דגם קודם רב נחמן כבר היתה תקנה זו עיין כ"מ בהלכה זו שכתב דמחלוקת הוא בירושלמי ומשו"ה פסק הרמב"ם ז"ל דאמרינן הן הן שליחיו הן הן עדיו משום דבתר הכי אמרינן בירושלמי אמר רבא הוה עובדא ועשה רב שליח עד וע"ש והרי רב קודם לרב נחמן הוה ואכתי לא נתקנה שבועת היסת ובסוגיא דהאי רעיא ריש ב"מ משמע דבימי ר' זירא כבר נתקנה שבועת היסת ומכ"ש בימי ר' ירמי' תלמידו דפריך התם וא"נ ליתא לדר"ח לחייב מדר"נ דמשמע דעל האי עובדא דהאי רעיא קאי ולא לאגמורי בעלמא אי יתרמי כהא עובדא בתר תקנת רב נחמן. ולולא דברי הר"ן היה נ"ל לפום ריהטא לומר דבעובדא דר' ירמיה בירושלמי בההוא בר נש דאפקיד גבי חברי' גרבוי דחמרא וכפר חברי' היינו שטען חברי' דלאו בתורת פקדון שדרי' ניהלי' ע"י הכתף אלא בתורת השבה שהי' חייב לו גרבוי דחמרא ומש"ה אפילו לבתר תקנת רב נחמן אין הכתף חייב היסת כיון דמודה חברי' דקבל על ידו אלא דההכחשה הוא בין המשלח להמקבל בתורת מה שלחי' לי'. אולם לא ניחא לי' להר"ן בתירוץ זה דלמ"ש בפ' הכותב דפ"ה ע"א בעובדא דאבימי בבי חוזאי דמהימנינן להו לומר סטראי במיגו דלהד"מ לבתר תקנת רב נחמן ולא דמי לנסכא דר' אבא יע"ש. וא"כ ה"נ נאמן לומר דבתורת השבה קבלתי במגו דלהד"מ כיון דלבתר תקנת רב נחמן אין הכתף עד ויש לחברי' מיגו זו דהא לא שייך לומר דזה לא חציף אינש לאכחושי סהדא משום דעד הצריך שבועה לאו עד הוא. ואדרבה אי אמרינן מיגו בבי חוזאי אע"ג דהוי מיגו מאינו מעיז למעיז נגד העד דהא חמא לא ידע אם באמת לאו סטראי נינהו אף דהוי ממעיז למעיז נגד אבימי מ"מ מיגו גרוע הוא להעיז נגד עד דאינו נוגע ומדאורייתא מהימן בלא שבועה מלהעיז נגד בע"ד הנוגע ואפ"ה ס"ל להר"ן ז"ל דאמרינן מיגו נגד חמא וא"כ מכש"כ בהאי דירושלמי דהכתף העיד דבפקדון יהבי' וחברי' כופר ואומר דקבלי' בפרעון דהוי מיגו ממעיז למעיז דלאו מיגו גרוע הוא (ואע"ג דלגבי המפקיד הוי מיגו ממעיז לאינו מעיז דאי חברי' טען להד"מ לא ידע בשקרי' מ"מ המפקיד הוא בע"ד ונוגע והכתף אינו נוגע) כן נראה לכאורה בטעמא דהר"ן דדחיק במאי שהביא הרי"ף האי דירושלמי הנ"ל:<br><b> אבל </b> באמת נלע"ד דלא דמי האי דירושלמי לההוא דבפ' הכותב הנ"ל דלמ"ש דחברי' טען דבפרעון שדרי' והכתף העיד דבפקדון הוא הרי מחויב חברי' שבועה להכחיש את הכתף ומיגו לא מהני נגד עד אחד כמו דלא מהני נגד ב' עדים וכמו שהטוען לא לויתי ועד אחד מעיד דלוה אינו נאמן במיגו דפרעתי משום דמיגו במקום עדים לא אמרינן ואע"ג דגם מיגו נגד עדים לא אמרינן מ"מ מהימני לומר סטראי במיגו נגד חמא העד משום דאי אמרו להד"מ מיפסל חמא לעדות בתר תקנת רב נחמן ולאו מיגו נגד עדים הוא אבל בהאי דירושלמי הנ"ל הוא מיגו במקום עד בהחלט ומיד נתחייב שבועה כיון דהודה דגרבוי מסר לו הכתף ומשו"ה הביא הרי"ף האי דירושלמי דאפילו בתר תקנת ר"נ כה"ג משכחת לה דשליח נעשה עד וכמ"ש:<br><b> ומלבד </b> כל זה י"ל בפשיטות דבירושלמי מיירי דבר נש וחברי' נתעצמו בדין לפני ר' ירמיה דזה תבעי' גרבוי פקדון וזה השיב לו שהוא פרעון דלא אסיק אדעתי' דהכתף יודע דדוקא בתורת פקדון שדרי' והמפקיד הביא את הכתף והעיד דבתורת פקדון מסר לו ותו ליכא מיגו גם בתר תקנת רב נחמן משום דהוי מיגו למפרע כהאי דפרק זה בורר דאי בעי קלתי' לא אמרינן כיון דהוחזק תחלה בב"ד ע"ש ודוק:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>קדשה </b>
+<b> באוכל כו' ששוה פחות מפרוטה ה"ז מקודשת מס' שמא שו"פ במקום אחר.</b> מימרא דשמואל פ' קמא דקדושין די"ב ודע שאני מסתפק בדין זה אם היינו דוקא בקדשה סתם בדבר שאינו שו"פ בהא הוא דחיישינן שמא שו"פ במדי ומקודשת מס' אמנם במפרש ואומר לה הרי את מקודשת בכלי זה ששו"פ ואינו שו"פ באותו מקום אינה מקודשת כלל ואפי' שו"פ במדי וטעמא רבה איכא במילתא דבשלמא בנתנה לה סתם הרי נתרצית היא להתקדש בפחות משו"פ אלא שמדין תורה הוא דאינה מקודשת משום דבעינן שיתן לה כסף דהיינו פרוטה ופחות משו"פ לא מקרי כסף והילכך איכא לספוקי שמא שו"פ במדי ונמצא דהרי שוה כסף האמור בתורה אמנם באומר לה בהדיא ששו"פ ודאי דאינה מקודשת כלל משום שדעתה ודאי היתה שיהא שו"פ במקומה ולא אמה ששוה במדי. ונראה להביא ראיה לזה ממ"ש רבינו פ"ז מה' אלו דין י"ט אמר לה הרי את מקודשת בבגדים אלו שהן שוים חמשים דינרים כו' ואם אינם שוים אינה מקודשת אשר מבואר מדבריו דאינה מקודשת כלל קאמר והשתא קשה דהיה לו לומר שהיא מקודשת מס' שמא שוה חמשים דינרים במדי וכמ"ש בכל המקומות דמקודש' מס' משום חשש זו אלא נראה ודאי דכל שפירש ואמר שוה חמשים או ש"פ אין דעתה אלא על מה ששוה באותו פרק ובאותו מקום ואולם לדעת החולקים על רבינו וס"ל דאפי' ידוע ששו"פ במקום אחר אינה מקודשת דאין להקדש אלא מקומו ושעתו ומשום גזרת הרואים נגעו בה דשמא יש כאן אחד מאנשי מדי ואם יראה שאין אנו חוששין כאן אף במקומו לא יחוש נראה ודאי דאפי' במפרש לה ששו"פ הרי זו מקו' מספק משום חששה זו ולפי זה צ"ל דכי פרכינן בגמרא הא לא שוו חמשים לאו למימרא דאינה מקו' כלל אלא הכי פריך כיון דלא שוו חמשים היכי קאמר רב דא"צ שומא ומקודשת ודאי היל"ל דמקודשת מס' שמא שוה חמשים במדי. ואמנם יש לפקפק בזה ממה שהטור ז"ל בסימן ל"א הביא סברת החולקים על רבי' בחשש שמא שו"פ במדי וכתב שלזה הסכים הרא"ש ז"ל ובריש סי' הנז' כתב וז"ל אם אמר לה התקדשי בחפץ זה ששוה חמשין זוזי כו' אם מצא אח"כ ששוה חמשין זוזי מקודשת אשר נראה מדבריו דאם אינו שוה אינה מקודשת כלל וכמ"ש רבינו מדלא ביאר הדבר ולא ידעתי למה שהרי מבואר דבמפרש נמי איתא להאי חששה שמא שוה חמשין במדי ואפי' במקומו לא יחוש וכעת דין זה צל"ע ודע דבפ"ק דקדושין סמוך ונר' למימרא דשמואל אמרינן ההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא יתיב רבי חנינא וקמשער אי אית ביה שוה פרוטה אין ואי לא לא ופרכינן והאמר שמואל חיישינן ומשני ר"ח לא סבר להא דשמואל כו' וכתבו התו' בד"ה ר"ח וז"ל הכא לא מצי לשנויי הא בקדושי ס' כדלעיל משום דאיירי שקדש' אחיו כו' הנה בדברי התו' הללו צווחו בו קמאי דקמאי דאמאי הוצרכו לומר שקדשה אחיו דהא ע"כ ר"ח לא חייש לדשמואל כלל להצריכה גט מדאמרו לו רבנן והאיכא סהדא באידית כו' ועל כרחין אותם רבנן לא היו רוצים לומר דהיא מקודשת ודאית אלא מס' דניחוש לקלא אלמא דר"ח אפי' ס' אינה לדעתו ועוד דאי ר"ח חייש לדשמואל א"כ לא התירה לאחרון אם לא אצטריכה גט מן הראשון ואמאי פרשו רבנן מההיא משפחה ואין לומר דאותה אשה נשאת לשני בלא גט כיון שאפי' ר"ח היה מצריכה גט ועוד מאי האי דקאמר ר"ח לאו כל כמינך דאסר' לך אבתרא והא בלא"ה נמי אסור לשני בלא גט מן הראשון ולאחר שגירשה אפי' מאמין לדבריה נמי הרי היא מותרת לשני כל זה הוקשה להו בדבריהם הלא בספרתם ועיין במוהריט"ץ סי' ובמוהרימ"ט ז"ל: ואנכי שיירתי דרך לעצמי כלפי מה שראיתי להרב עצמות יוסף ז"ל לקמן סמוך ונראה שהעמיד הא דרב חסדא דמעשה שהיה בשנשאת לב' ועל פי זה יישב דברי הרא"ש בתשו' ודברי תוס' ר"י ע"ש ואף שמוהרימ"ט ז"ל בתשו' ח"א סי' צ"ב הרבה להקשות על דבריו והוכיח מדברי המרדכי דמעשה דר"ח באירוסין הוה מ"מ מסתייה דרב גובריה אמרה ולא נפלאת היא ליחס סברא הלזו לדברי התוס' ואף גם זאת דאיכא למימר דקושט' דמילתא ס"ל להתוס' ז"ל דמעשה דר"ח כפשטיה מתפרש' באירוסין אלא שלא הכריחו הדבר מכח ההיא דפירשו רבנן וכל הני משום דהיה מקום לומר דמעשה דר"ח בנשאת איירי ולהכי הוצרכו לומר דמיירי שקדשה אחיו והדברים מגיעים כלפי מ"ש מוהריב"ל ז"ל ח"א כלל ג' סי' ח"י דבקדושין דרבנן כגון קדושי קטנה שהגדילה ולא בא עליה וכן המקדש בדבר שאינו שו"פ לדעת הרמב"ן והתוס' שכתבו דאינו אלא חומרא דרבנן בעלמא דאין להקדש אלא מקומו ושעתו וכן כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים אליבא דרבה דאינו אלא קדושין דרבנן אם נשאת לא תצא אע"ג דבקדושי ס' אם נשא' תצא והולד ס' ממזר בקדושין דרבנן דקילי לא אמרינן אם נשאת תצא יע"ש מה שהאריך בזה וזו הלכה העלה בס"ד יע"ש הן אמת שדבריו ז"ל מן המתמיהים דבקדושי קטנה שגדלה ולא בא עליה דהוו קידושין דרבנן כתב רבינו ז"ל פי"א מה' גירושין דתצא מזה ומזה וכן הוא דעת הרי"ף פ' ב"ש והראב"ד ז"ל השיג עליו דאם אמרו באשה שהלך בעלה למ"ה ועמדה ונשאת דאיסור לאו ואיסור ערוה יאמרו באיסור דרבנן והרא"ש ז"ל שם האריך בדבר והסכים לס' הראב"ד ז"ל דבקדושין דרבנן לא אמרינן תצא מזה ומזה והטור ז"ל סי' קנ"ה הביא מחלוקת זה וכתב שמסקנת הרא"ש כדעת הראב"ד ז"ל וכבר ראיתי להרב בני יעקב ז"ל דקמ"ח שתמה על מוהר"י קולון ז"ל שכתב על אשה שנתקדשה בפחות מש"פ דכיון דקי"ל כשמואל דחיישינן שמא שו"פ במדי אם נשאת לב' תצא מזה ומזה דאיך כתב הדבר בפשוט מאחר שהדין זה במחלוקת הוא שנוי כי לדעת הראב"ד והרא"ש כיון דמידי דרבנן הוא אם נשאת לא תצא יע"ש ואנכי הרואה כי לא על מוהר"י קולון ז"ל תלונתנו כי גם על הטור ז"ל ק' דבסי' קנ"ה הסכים למסקנת הרא"ש דבקדושין דרבנן אם נשאת לא תצא ואלו בסי' ל"א גבי מקדש בפחות משו"פ הביא בסתם דברי הרמ"ה ז"ל וז"ל כתב הרמ"ה אם ילדה מב' ולא גרש הראשון הולד כשר דנהי דחיישינן לקדושי ראשון להצריכה גט ולהוציאה מב' כו' ומבואר הדבר הוא שדעת הרמ"ה דחששה דשמא שו"פ במדי אינו אלא מדרבנן וכמ"ש מרן שם ואפ"ה כתב דאם נשאת תצא והדבר צ"ע ועיין בתשובת מוהר"י באסאן ז"ל סימן פ' יע"ש מה שכתב בזה: ואיך שיהיה לדעת הראב"ד והרא"ש ז"ל מבואר דבקדושין דרבנן אם נשאת לא תצא וא"כ אף אנו נאמר שדעת התוס' נמי כן הוא ומש"ה הוקשה להו שפיר דאמאי ל"ק הא בקדושי ספק דלעולם ר"ח חייש לדשמואל אלא דהוה קא מעיין בה דאי אית ביה ש"פ כל שנשאת לב' תצא מזה ומזה ואי לית ביה שו"פ כיון דקדושין דרבנן נינהו לדעת התוס' ז"ל כיון שנשאת לב' לא תצא אלא נותן לה ראשון גט והיא יושבת תחת בעלה כמ"ש רבי' בדין גט פסול מדרבנן יע"ש והיינו דקאמר שפיר ר"ח לאו כל כמינך דאסרת לך אבתרא משום דלפי דבריה שאומרת דההיא שעתא הוה ביה שו"פ הוה ליה אשת איש שנשאת לאחר דתצא מזה ומזה ואפי' מגרש ראשון אסורה לב' לא כן משום חששא דשו"פ במדי כיון דמידי דרבנן היא כיון שנשאת לא תצא והיינו נמי דפרכי' עלה והאיכא סהדי באידית כו' וכיון דס' קדושין הוא קי"ל דאם נשאת תצא מזה ומזה ומש"ה פירשו רבנן מינה משום דס"ל דהוי ספק מקודשת ותצא מזה ומזה וכל שלא גרשה הב' אף שגרשה הראשון אסורה לב' והולד פגום ולהכי הוצרכו לומר דמיירי בשקדשה אחיו דמהשתא אי הוה ס"ל לר"ח כשמואל ע"כ צריך שיגרש ראשון והיא יושבת תחת בעלה וא"כ הו"ל גרושת אחיו ואיך קאמר לאו כל כמיניה זה הנ"ל כפתור ופרח ליישב דבריהם ז"ל ודוק:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המקדש </b>
+<b> בדבר שהוא אסור בהנאה כגון חמץ בפסח כו'.</b> משנה פ' האיש מקדש דנ"ו ע"ב המקדש בערלה כו' אינה מקודשת והתוספ' שם ד"ה המקדש בערלה הקשו וז"ל וא"ת אמאי אינה מקודשת הא שרי ליהנות שלא כדרך הנאתו כדאמרינן בפ' כ"ש כו' וראיתי להר"ב מש"ל בהלכות יסודי התורה בפ"ה הלכה ח' תמה על דברי התוס' הללו דפרק כ"ש לא אמרינן אלא דכל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן אבל איסורא מיהא איכא וכמ"ש התוספ' בפ"ג דשבועות דכ"ב בד"ה אהיתירא ובפ"ק דע"ז דף י"ב בד"ה אלא יע"ש וכן תמה הריטב"א ז"ל בשמעתין על דברי התוס' יע"ש: ולעד"נ דמה שהביאו ראייה מההיא דפרק כ"ש דבשלא כדרך הנאתו מותר לאו היינו מההיא דאמרינן התם בדכ"ד כל איסורים שבתורה אין לוקין כו' דהא פשיטא דאיכא למימר דלענין מלקות קאמר אבל איסורא מיהא איכא אלא דכונתם למ"ש שם בדכ"ה ע"ב מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דהוה שייף לברתיה בגוהרקי' דערלה א"ל אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה כו' א"ל האי אשתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא א"ד א"ל מידי דרך הנא' קא עבידנ' וס"ל להתו' דהני תרי לישנא בהא דפליגי לישנ' קמא ס"ל דשלא כדרך הנאתו נהי דמלקות ליכא אבל איסורא מיהא איכא ומש"ה אצטריך לטעמא דאשתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא ולישנא בתרא ס"ל דשלא כדרך הנאתו אפי' איסורא נמי מדרבנן ליכא וכמו שצידד הרב ז"ל שם דאם היה אסור מדרבנן לא שרינן אפי' בחולה שאין בו סכנה דלא התירו אלא שבו' דאמירה לגוי כמ"ש הרשב"א ז"ל הביאו הרדב"ז ז"ל ח"א סימן ב' יע"ש וכן מוכח לישנא דרבינא דקאמר מידי דרך הנאה קא עבידנא ואם איתא דלא כדרך הנאתו מדרבנן אסור אלא דבמקום חולה התירו מאי האי דקא מתמיה רבינא מידי כו' כאלו הוא דבר פשוט והלא היא גופה צריכה רבא והכי הול"ל גוהרקיה דערלה שלא כדרך הנאה היא ובמקום חולי לא גזרו אמנם אי שלא כדרך הנאתו שרי לגמרי א"ש לישנא דמידי דרך הנאה קא עבידנא כלומר דכ"ש בחולה דמותר וכן ראיתי להרשב"א והר"ן ז"ל שתפסו בקושייתם ראיה מההיא דמידי דרך הנאה כו' משמע דמההיא דלעיל דר"י לא הוה ס"ד להקשות להו כלל דתשובת' בצדה דאין לוקין דוקא דקאמר אלא דמהא דמידי כו' הוה משמע להו דשרי לגמרי ונדחקו בתי' לומר דהתם משום מעשה שהיה במקום חולי התירו ולהתוס' ז"ל לא ניחא להו בהכי כמ"ש ומ"ש בפשיטות כדאמרי' בפרק כ"ש היינו דמשמע להו דהכי הלכתא דלישנא בתרא עיקר ובהכי ניחא לי מה שהק' עוד הרב הנז' הובאו דבריו בס' חזון נחום ח"א דקפ"ו ע"ב בקונטריס החכם הש' כמהור"ם אברהם קארו ז"ל לתי' הב' שתי' התוס' דמיירי שפיר בדאיכא שו"פ אף שלא כדרך הנאתו מ"מ כיון שהאשה סבורה ליהנות דרך הנאתן ואינו כן לא סמכא דעתה והוי מקח טעות וז"ל והנה מתי' זה משמע דמתני' איירי בדלא ידעה האשה דמקדש באיסורי הנאה והוי מקח טעות וקשה מדאמרינן בבכורות דף יו"ד ע"ב איכא דמתני לה להא דר"ן אהא המקדש בפטר חמור אינה מקודשת לימא מתניתין לא ר"י ולא ר"ש אי ר"ש תיקדוש בכולה אי ר"י תקדוש במאי דביני ביני ומשני אמר רבה בר אבוה אמר ר' נחמן לעולם ר"י וכגון שאינו שוה אלא שקל כו' ואי כדברי התוספו' מאי פריך תיקדוש במאי דביני ביני הא הוי מקח טעות דסברה ליהנות בחמור זה בלתי פדיון שהרי אינה יודעת דפטר חמור הוא זה יע"ש שהניחו בצ"ע והיא קושיא חזקה אכן ע"פ האמור הנה מקום יש בראש ליישב דבריהם דמה שהוצרכו התוס' לומר דמתני' איירי בדלא ידעה האשה שאיסורי הנאה הן אינו אלא לא"ד דקאמר התם בפסחים דשלא כדרך הנאה שרי לגמרי ואהא ק"ל שפיר דהא חזי ליהנות שלא כדרך הנאתו והוצרכו לומר דמיירי בדלא ידעה האשה שמקדשה באיסורי הנאה אמנם ללישנא קמא דס"ל דשלא כדרך הנאתו אסור ל"ק להו מידי אמתני' ומתני' איכא לאוקמא כפשטא אפי' בידעה האשה שמקדש באיסורי הנאה וא"כ איכא למימר דההיא לישנא דקאמר התם בבכורות אי ר"י תיקדוש בכוליה ס"ל כלישנא קמא דפסחים דשלא כדרך הנאתו אסור ומתני' כפשטא אתיא בדידעה דאיסורי הנאה הן ומשו"ה פריך תקדוש בכוליה ואדרבא נ"ל שיש לסייע דברי התוס' ז"ל משמעתין דלקמן ומלישנא קמא דהתם דקאמר איכא דמתני לה להא דר"ן אהא המקדש בפטר חמור כו' לימא מתני' דלא כר"ש אמר ר"ן לאחר עריפה כו' והשתא ק' דלס"ד דהוה ס"ל דמתני' במקדש בפטר חמור מחיים קאמר אם כן קשה דהיכי הוי ניחא ליה מתני' אליבא דרבי יהודה הא לרבי יהודה נמי תקשי תיקדוש במאי דביני ביני וליכא למימר דלפום ס"ד נמי הוה ס"ל דמתני' בלאחר עריפה דוקא אלא דהוה ס"ל דאפי' בלאחר עריפה פליג ר"ש וס"ל דמותר בהנאה ומש"ה קאמר לימא דלא כר"ש דכר"י מתוקמא שפיר כיון דמיירי בלאחר עריפה דא"כ לא הוה ליה לר"ן למימר לאחר עריפה דהא פשיטא לן דמתני' בלאחר עריפה מיירי אלא הכי הול"ל מודה ר"ש בלאחר עריפה וכי קא מפלגי במחיים וכבר הרשב"א ז"ל בחי' נרגש מזה וכתב דתלמודא הכא אההיא שינוייא דהתם סמוך דמייתי לה בשאינו שוה אלא שקל ואליבא דר"י בר יהודה יע"ש וזה ודאי דוחק אכן כפי דברי התוס' ז"ל ניחא דהנהו תרי לישני בהא פליגי דלישנא קמא ס"ל דמתני' בדלא ידעה שמתקדשת באיסורי הנאה ומש"ה הוה מוקמינן למתני' כר"י משום דכיון דסבורה היא ליהנות בחמור בלי פדיון הוי מקח טעות ולישנא בתרא ס"ל דמתניתין בידעה שמתקדשת באיסורי הנאה ומשו"ה ק"ל דתיקדוש במאי דביני ביני כנ"ל ועל פי האמור יש ליישב דברי התוס' רי"ד שכתב בשמעתין לקמן דנ"ח וז"ל ובפטר חמור ואף על פי שהאשה יכולה לפדותו ולהיות מותרת בו אפי"ה כל זמן שלא פדאו הוי איסורי הנאה ונמצא שלא נתן לה כלום וה"ה בהקדש דאמרינן דלא קדש מפני שלא נתחלל ואע"פ שהאשה יכולה לחללו על שו"פ כדקי"ל הקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל אפי' הכי כל זמן שלא חיללו אינה מקודשת דבשעת הקדושין לא יהיב לה מידי וה"נ הכא עכ"ל ותמה עליו הח' הש' הנז' שזה הפך מסוגיא דבכורות דקאמר התם אי ר"ן תקדוש במאי דביני ביני הרי דיכול לקדש את האשה בעודף מן פדיונו ועוד תמיה אני עליו שהרי בשמעתין מוקמינן למתני' בלאחר עריפה וא"כ מאי ק"ל אכן כפי מ"ש יש ליישב שכונתו להקשות הסוגיא בדוכתא דקאמר נימא מתני' דלא כר"ש משמע דכר"י ניחא ליה מתני' ואהא קאי ואע"פ שהאשה כו' ותריץ יתיב דס"ל דסוגיא דידן דאתיא כלישנא קמא דהתם דכל זמן שלא פדאו אינה מקודשת דבשעת קדושין לא יהיב לה מידי. אמנם הא ודאי דלישנא בתרא דהתם ס"ל דכיון דבידו לפדותו לא חשיב כמקדש באיסורי הנאה ואי קשיא שהרי התוס' רי"ד ז"ל הכריח הדבר מההיא דהמקדש בהקדש דבמזיד לא קידש אליבא דר"י אף על גב דיכולה לפדותו בשו"פ כדקי"ל בעלמא והכי נמי ללישנא בתרא דבכורות תקשי ליה הא דמקדש בהקדש י"ל דההוא לישנא סבירא ליה דדוקא חיללו בדיעבד מחולל אבל לכתחיל' לא וא"כ מש"ה אינה מקודשת דלא ניחא לה למעבד איסורא ומ"מ תק' דהי"ל להתוספות רי"ד ז"ל להזכיר סוגיא דבכורות על דל שפתיו ולומר דסוגיא דידן פליגי אההיא לישנא ודוק: גם מה שכתבו התוס' רי"ד דהאשה יכולה לחללו על שו"פ קשה מההיא דאמרינן בבכורות די"א ע"א א"ד כיון דקני להך דביני ביני לא דמי להקדש ומצאתי להתוס' חיצוניות כ"י שהקשו וז"ל וא"ת כל הקדש נמי איכא דביני ביני דהא אמרינן בעלמא דהקדש שחללו על שו"פ מחולל ואפי"ה מצי פריק ליה ויש לומר דדוקא בעלים יכולים לחללו על שו"פ ולא אחר עכ"ל יעוין שם ומדברי התוס' רי"ד ז"ל מבואר דאחר נמי מצי לחללו בשו"פ וכיון שכן תקשי ליה אההיא דבכורות ועיין בתוספות דתמורה ס"פ כיצד מערימים ומיהו י"ל דאף תוס' רי"ד ז"ל מודה דאחר אינו יכול לפדותו פחות משויה אלא דגבי אשה כיון שנתנו לה בתורת קדושין חשיב כבעלים ופשוט ואי קשיא לכאורה דהנה ראיתי להתוס' ז"ל בר"פ השוכר דף ע"ז בד"ה בדמיהן שהקשו כקו' דהכא ותי' באופן אחר וז"ל י"ל כיון שכל זמן שהוא בעין אסור למוכרו מן התורה כמו כן אסור לקדש בו אשה דהוי כמו מכירה חשובה ויש בו הנאה כשמקדש את האשה כו' יע"ש וק' לכאורה דלפי דבריהם מאי פריך בבכורות אי ר"י תיקדוש במאי דב"ב הא אע"ג דאית לה הנאה שו"פ דיכולה לפדותו בפחו' משויו אפי' הכי כיון שכל זמן שהוא בעין ולא פדאו אינו יכול ליהנות ממנו ולמוכרו כ"כ אסור לקדש בו את האשה לפי דעתם ז"ל האמנם אחר העיון נראה דלק"מ דע"כ לא כתבו התוספות ז"ל אלא דוקא במקדש בערלה וכיוצא דאע"ג דיכולה ליהנות שו"פ בשלא כדרך הנאתה או באפרו אפילו הכי אם רצה הבעל למוכרו בשו"פ בכדי הנאת שלא כדרך הנאתו שיש בו או בכדי אפרו פשיטא ודאי דאסור למוכרו שהרי אין אפרו בעין וכי שקיל השתא פרוטה מאיסור הנאה קא שקיל אכן שלא כדרך הנאתו לא התירה התורה אלא ליהנות מגופו של איסור שלא כדרך הנאה אבל למוכרה לאחר בפרוטה בשביל אותה הנאה דשלא כדרך הנאה שיש בו הא ודאי אסור שהרי הוא נהנה עכשיו מגופו של איסור בדרך הנאתו משא"כ בההיא דפטר חמור דאע"ג דכל זמן שלא פדאו אסור ליהנות ממנו ולמוכרו אפילו הכי אם רצה למוכרו ולהודיעו שהוא מוכר לו מה ששוה יותר מן השה רשאי למוכרו כמ"ש הרא"ש שם והטור ז"ל סי' רי"א יע"ש והילכך פריך תלמו' שפיר דכיון דאשה יודעת דפטר חמור אסור בהנאה ודאי דדעתה לאיתקדש במאי דביני ביני והו"ל כאלו פי' להדיא שהיא מקודשת במה ששוה יותר מן השה דכה"ג איתיה במכירה כנ"ל ובדברי התוס' דע"ז י"ל טובא שכתבו וז"ל בדמיהן מקודשת משמע הא בגוף הערלה אסור לקדש וטעמא משום דלית ביה שו"פ כו'. והוא תימא דבהדיא קתני המקדש בערלה כו' אינה מקודשת ואמאי הוצרכו לדיוקי מסיפא ולא עוד אלא לישנא דמשמע שכתבו ועיין בהרב ל"מ מה שדחק בזה ולעד"נ שכוונתם ז"ל לשלול תי' התוס' בשמעתין שתי' דמתני' מיירי בשאין בה שו"פ שלא כדרך הנאתו והיינו דק"ל מסיפא דמתני' דמדקתני מכרן וקדש בדמיהן מקודשת משמע דבגוף הערלה לא משכחת לה שיהא מקודשת דאל"כ ליפלוג וליתני בדידה ולימא אם יש בשלא כדרך הנאתו או באפרו שוה פרוטה מקודשת ותי' דבכל גוונא אסור לקדש כיון שכל זמן שהוא בעין כו' כנ"ל ועל מה שכתבו התוס' וא"ת אמאי לא חשיב בהך מתני' פיגול ונותר כו' הקשה הרב ח"ה ז"ל דת"ל דמשום איסור קדש אינה מקו' כדתנן לעיל המקדש בחלקו כו' אינה מקודשת יע"ש: ולעד"נ אחר המחילה לק"מ דהתוס' ז"ל אזלי לשיטתם שכתבו בפ"ק דב"ק די"ב ע"ב ד"ה ומחיים דחלק בעלים אפי' לאחר שחיטה הוי ממון בעלים לקדש בו אשה ולכל דבר וכן משמע דלשון המקדש בחלקו לא שייך אלא בחלק כהנים דבבעלים לא שייך בהו לשון חלק דעיקר הקרבן שלהם יע"ש וא"כ היינו דק"ל שפיר דאמאי לא חשיב פגול ונותר וכגון בחלק בעלים דמשום איסור קדש לא שייך בחלק בעלים ואי משום טעמא דאיסורי הנאה אינה מקודשת כנ"ל כעת והא דלא חשיב חמץ בפסח משום דקסבר כר"י הגלילי דשרי בהנאה ובשיטה להרב החי' ז"ל כתב וז"ל הא דלא חשיב חמץ בפסח בפלוגתא לא קחשיב וצ"ע דבשר וחלב נמי פלוגתא היא כדאיתא בגמרא ואפשר דמשום דפלוגתא דחמץ בפסח מתניא במתני' ופלוגתא דבב"ח לא אתנייא אלא בברייתא עכ"ל וצ"ע שהרי סברת ר"י הגלילי לא הזכירו במתני' בפסחים כלל אלא ברייתא היא דמייתי התם בפ' כ"ש דף כ"ג ע"א ודף כ"ח ע"ב ואם כונתו ז"ל למאי דמוקמינן דל"ב ע"א התם מתני' דהאוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש כרבי יוסי הגלילי דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה הא ודאי ליתא דהתם לא מוקמינן למתניתין כר"י הגלילי אלא כי היכי דלא ליפשוט מינה מאי דאבעיא לן אי לפי מדה משלם או לפי דמים אבל למאי דמסיק התם דפלוגתא דתנאי היא אי לפי מדה משלם או לפי דמים משלם ודאי דמוקי' למתני' כריב"ז דקאמר התם דס"ל לפי מדה משלם וכ"כ הרע"ב בפי' המ' ותו קשה דבפ' השוכר את הפועל דע"ד ע"א פריך התם אמתני' תנא מאי קא חשיב אי דבר שבמנין כו' ואי איסורי הנאה קא חשיב ליתני נמי חמץ בפסח כו' והשתא לפי דבריו ז"ל ק' אמאי לא משני דפלוגתא לא קא חשיב גם לדברי התוס' ק' אמאי לא משני דס"ל כר"י הגלילי וכמתני' דהכא וצ"ע. ובמ"ש עוד אהא דלא חשיב ע"ז כו' ושביעית לאחר הביעור כתב הרב ח"א ז"ל וז"ל ר"ל דהו"מ למתני ברישא בשביעית דאינה מקודשת כו' ומיהו לא ידענא לפי מ"ש התוס' לקמן דשביעית שרי בהנאה וא"כ לאחר הביעור נמי מקודשת ע"כ דבריו ונראה שכונתו ז"ל למ"ש התוס' לקמן דנ"ח בד"ה וב' כתובים כו' וז"ל ותימא היכא הוו ב' כתובים כו' הא לא אתי שביעית מע"א דאיכא למיפרך מה לע"א שכן אסורה בהנאה יע"ש והבין הרב ז"ל שכונתם לומר דשביעית שרי בהנאה אף לאחר הביעור וזה ודאי ליתא שהרי בהגוזל קמא דף ק"א ע"א מייתי התם ברייתא דקתני בגד שצבעה בקליפי ז' ידלק הרי בהדיא דשביעית לאחר הביעור אסור בהנאה ואף שהתוס' ז"ל פרק מקו' שנהגו דנ"ב כתבו דכל שמפקירו מותר לחזור ולזכות בו ולאוכלו אחר הביעור מכל מקום מודה דאם הגיע שעת הביעור ולא הפקירו אסור בהנאה ועיין בהר"ב מוהר"ם ן' חביב ז"ל בקו' תוס' יוה"כ דף כ"ב ע"א וא"כ עכ"ל דמאי דמשמע מדברי התוספות דל"ת דז' שרי בהנאה היינו משום דהתם בברייתא איירי בז' בזמן הביעור דתופסין דמיהן לאוכלן בקדושת ז' ואהא הוא דק"ל דאיכא למפרך כו' וזה הוא פשוט:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ה) </b>
+<b> מה </b> שמצדדים הן הרב מל"מ בהלכות יסו"הת והן מה שמצדד הרב פה דאם שלא כדרך הנאתו מדרבנן אסור לא התירו להתרפאות במקום שאין בו סכנה דלא התירו אלא שבות דאמירה ולא שאר איסור דרבנן הן אמת תמה אני ששני אריות אלו לא הזכירו בדבריהם כלל רבינו הר"ן ז"ל בפ' כ"ש שכתב על האי דהביא הרי"ף שם מאמר הלז דמר בר רב אשי אשכחי' לרבינא דשייף לברתי' כו' שהביא הרב מ"ל והרב פה וז"ל שם וראיתי מי שכתב דמהא שמעינן דמתרפאין בכל איסורי הנאה של דבריהם כגון חמץ שעבר עליו הפסח כו'. ואני אומר שאם באנו לחלוק אפשר שאין מתרפאין אף באי"הנ של דבריהם כדרך הנאתן דדלמא קילי טפי איסורי תורה שלא כדרך הנאתן מאיסורן של דבריהם כדרך הנאתן עכ"ל ועי' בהגהות רמ"א י"ד סוף סי' קנ"ה שנמשך אחר הר"ן ז"ל וכ' י"א דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן עייש"ה ואם נקטי' בידן או שמותר להתרפאות באיסורי הנאה דרבנן או אפילו אם אסור להתרפאות אמרינן שאני שלא כדרך הנאתן דקילי טפי כמו שצדד הר"ן ז"ל א"כ לדברי שניהן עכ"פ שלא כדרך הנאתן מדרבנן אסור וקשי' על תוס' הכא דלא מקשי מידי דתהיה מקודשת ואולם כשאני לעצמי בחרתי בזה דרך אחרת וכלפי לייא דמהא דאשכחי' מר בר רב אשי יהא מוכח דאסור להתרפאות באיסורי הנאה דרבנן ושלא כדרך הנאתן אפ"ה אסור מדרבנן אפ"ה לא יהי' קשה על תוס' מידי דהנה בברכות (ל"ה א') איתא שם אמר רב צלף של ערלה בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין למימרא כו' ונימא הלכה כרבי עקיבא אי אמרי' הלכה כר"ע הו"א אפי' בארץ קמ"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל (פרש"י וז"ל דכל המיקל בארץ בערלה הלכה כמותו בח"ל דכיון דאינה מן התורה הלך אחר המיקל עייש"ה וכן כתב הרב ב"י בהל' ערלה). רבינא אשכחי' למר בר רב אשי דקא זריק אביונות ואכיל קפריסין. א"ל מאי דעתיך כר"ע דמיקל כו'. וא"כ לדעת רש"י והבית יוסף היינו טעמא דאמרי' דכל המיקל בארץ ישראל הלכה כמותו בח"ל לפי שערלה בח"ל מדברי סופרים והיינו כדעת שמואל בקדושין (ל"ח ב') דאמר הלכתא מדינא עייש"ה. ועיין פ"י בברכות ולפ"ז מוכח ממר בר רב אשי ורבינא ששניהם סוברין ערלה בח"ל מדברי סופרים וא"כ קשיא הכא מאי הקשה לי' מר בר רב אשי לרבינא דשייף לברתי' בגוהרקא דערלה כו'. הא המה בחוצה לארץ היו ובח"ל גוף הערלה רק מדרבנן אסור ומותר להתרפאות בו אפי' במקום שאין בו סכנה וע' פ"י פסחים הרגיש קצת בזה וע"כ מוכח כשיטה זו דאסור להתרפאות באיסור דרבנן במקום שאין בו סכנה ולכן בלישנא קמא אמר לי' האי אישתא כמירתא כחולי שיש בו סכנה הוא ובלישנא בתרא אמר לי' מידי דרך הנאה קא עבידנא והוי שלא כדרך הנאתו באיסור דרבנן דערלה גופא אסור' רק מדרבנן. והוי תרי דרבנן. וכל כה"ג לא גזרו. אבל אי הוי ערלה מדאורייתא דהוי שלא כדרך הנאתן לבד והוי חד דרבנן אף שלכד"ה אסור דאסור להתרפאות באיסורי דרבנן. והנה ראיתי בהרב מ"ל פ"ח מהל' מאכלות אסורות הלכה י"א וז"ל ספק ערלה כו'. וכן ערלה דקיימ"ל בח"ל ספיקא מותר משום דכך נאמרה הלכה בזמן הזה אף בא"י ספקה מותר משום דבטלה קדושת הארץ עכ"ל ומבואר שם מדבריו דלמ"ד ערלה בח"ל הלכתא מדינא בזמן הזה ערלה בא"י נמי רק מדרבנן אסור דכיון דבטלה קדושת הארץ דומי' דכלאי הכרם וחדש שהביא שם עייש"ה כי בזה אין פקפוק ולפ"ז שפיר קשי' להאי מ"ד דסבירא לי' הלכתא מדינא על משנתינו דקתני המקדש בערלה כו' אינה מקודשת ואמאי אינה מקודשת הא יכולה להנות ממנו שלא כדרך הנאתן כקושי' תוס' ואין לומר הא עכ"פ מדרבנן אסור ק"ל הא מתניתין סתמא קתני ולאו דוקא בזמן הבית איירי אלא אף בזמן הזה והא בזמן הזה העיקר ערלה רק מדרבנן. וא"כ שלא כדרך הנאתן הוי תרי דרבנן. ובתרי דרבנן סבירא להו לתוספת דמקודשת דהוי כמו חמץ דרבנן ושעות דרבנן וע' בפסחים (כ"א ב') ברש"י ותוספת והרא"ש. ובדברי הרא"ש בקדושין עלה דהאי מתניתין דהמקדש בערלה שם וע' אה"ע סימן כ"ח ובבית שמואל (סעיף קטן נ"א ונ"ב) דוק נכון הוא עי' עוד לקמן הלכה ב' בדברי רבינו ובזה שהערנו ובחדושי למס' ברכות הארכתי מאוד שם בסוגי' לבאר כל הענין על מכונו. ואין כאן מקומו:<br><b> ו) </b>
+<b> ויש </b> לי ללמד קצת זכות על רבינו מהרש"א ז"ל <span class="R"> (רלז)</span> דאי בחלק הבעלים אמאי אינה מקודשת הא יש שאלה בהקדש וע' במשנה למלך בפרק שלפנינו שרוצה לצדד ולומר אם אחד קידש אשה בפירות שאסר על עצמו בקונם דמקודשת לפי שיכול להשאיל על נדרו והוי לגביה היתר הנאה וא"כ אם כונת תוס' לחלק של בעלים לא הוי מקשי מידי דהא יכולין להשאיל על ההקדש דהא נשאלין על ההקדש אמנם זה ליתא חדא דהוי עכ"פ חולין שנשחטו בעזרה ועוד הא כתבו תוס' בכריתות (י"ג ב') בד"ה ארבע חטאות כו' דלאחר זריקת דם ליתא בשאלה יכול לנקוט אם קדשה בפגול ונותר וטמא לאחר שנזרק וע' בתוס' פסחים (מ"ז ב') ד"ה הואיל כו' דכתבו אי בא הקדש ליד גזבר אינו יכול למתשל עליה וע' בש"ך ח"מ סי' רנ"ה סק"ה מ"ש שם ואף ששם איירי לענין הקדש של בדק הבית מ"מ נראה לי שאין חילוק בזה ואם באו קרבנות ליד כהן אי אפשר למתשל עלי' יע' ש"ך ח"מ סי' קכ"ח ס"ק ג' וע' תוס' חולין (כ"ב ב') ד"ה והביא. וע' משנה למלך פי"ד מהל' מעה"ק הלכה ה' וע' במעילה (י"ט א') בש"ס ובפי' רש"י שם היטיב דלפי' רש"י משמע שם דפליגי ר"ש ור"י אי בא ליד כהן אי חייב באחריות אי לא וממילא אם אמרי' שאם בא הקרבן ליד הכהן שבעלים אינן חייבי' באחריות דיצא מרשותן כיון דקנאו הכהן א"כ ממילא נמי דאינו יכול למתשל עליה עיין היטב בכל זה ואין כאן מקומו:<br><b> ז) </b>
+<b> גם </b> אנכי ת"ל עמדתי בהאי עניינא ורוב הדברים היו אתי כדברי הרב המחבר. ואולם בקעה אחת מצאתי ממה שלא דבר ממנו המחבר ואשר הקשיתי קושי' עצומה על דברי תוס' במרובה מהא דאמרינן חולין (קט"ו ב') תניא איסי בן יהודא אומר מנין לבב"ח שהוא אסור באכילה נאמר כאן כי עם קדוש. ונאמר להלן כו' מה כו'. הנאה מנין אמרת ק"ו. ומה ערלה שלא נעבדה בו עבירה אסור בהנאה בב"ח שנעבדה בו עבירה אינו דין שאסור בהנאה מה לערלה כו', עד כלאי הכרם יוכיח. והנה כתבו תוס' שם (קט"ז א') ד"ה חדא וא"ת א"כ מיד כשאמר חמץ בפסח יוכיח נפריך מה להנך שכן גדולי קרקע וי"ל דמתחל' הי' יכול לומר חמץ בפסח וכלאי הכרם יוכיח דהוי להו תלתא. ועוד דהוי מצי למימר בשר תקרובת ע"ז תוכיח. וכ"ת כו' עי"ש במהרש"א. והנה ודאי מתרוצא בתרא דתוס' מוכח דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מן התורה. ואולם לא קשה מזה להרשב"א ותוס' במרובה די"ל דס"ל כתרוצא קמא של תוס' הכא שעמדנו עליו. אבל אי קשי' הא קשי' לדידהו דתקרובת ע"ז מותר בהנאה מן התורה. א"כ מופרך תחלת דין של איסי ב"י דנימא בתחלת דין כשאמר מה ערלה שלא נעבדה בו עבירה כו'. בב"ח כו' נימא תקרובת ע"ז תוכיח שנעבדה בו עבירה ואסור באכילה (כמו שכתב תוס' ב"ק דאכילה ודאי דאורייתא) ומותר בהנאה וכי תימא היא גופא נילף מערלה מה ערלה שלא נעבדה כו' תקרובת ע"ז שנעבדה בו עבירה לא כ"ש א"כ לפ"ז הא אית לן ילפותא דתקרובת ע"ז אסור בהנאה. ואין אנכי יודע מי הוא החולק על איסי בן יהודא בהאי ק"ו. ואף שר"ש שם בחולין (קט"ז א') חולק על איסי ב"י וסובר בב"ח מותר בהנאה ולא יליף האי ק"ו היינו טעמייהו דר"ש כדכתבו שם בתוס' ד"ה מה להלן דאיהו ס"ל אין ג"ש למחצה. (וכמו שילפי' הג"ש) וכמו דילפי' מני' איסור אכילה ה"נ ילפי' מני' היתר הנאה עיין ש"ה כל זה לענין בב"ח אבל לענין תקרובת ע"ז מאי איכא למימר. והק"ו עצמו מונח וקיים. ואם תקשה לפ"ז קשי' נמי לדידן. על הש"ס בע"ז (כ"ט ב') דהקשה וזבח גופא מנא לן או על רבה בר אבוהו עצמו דהקשה יין נסך מנא לן מדוע לא למדין מהאי ק"ו דאיסי בן יהודא ולמאי צריך כלל ההיקש זה ליתא דכל זמן דלא ידעינן איסור אכילה מקרא אחרינא ליכא למילף מהאי ק"ו. כמו שהעלה הש"ס בחולין דיש לומר חורש בשור וחמור תוכיח שנעבד בו עבירה ומותר בהנאה. אבל השתא דידעינן איסור אכילה מקרא אחרינא אמרי' מה לחורש בשור וחמור שכן מותר באכילה. וא"כ לפ"ז צריכין ההיקש עכ"פ לענין אכילה ואף שהשתא דידעינן איסור אכילה באמת הנאה נפקא לן מק"ו דאיסי בן יהודא מ"מ אפוכי מטרתא למה לן. ונקט הש"ס האי הקישא לענין הנאה נמי כיון דאצטריך הש"ס להביא האי הקישא לענין אכילה. ילפי' מני' כולא דלכולא איתקש בין לאכילה בין להנאה וכל זה לדידן. אבל לדעת הני אריות דאמרו דרק אכילה ילפינן מההיקש. ולא הנאה (והא דהביא הש"ס לענין הנאה רק אסמכתא וע' בהגהת מ"ל פ"ה מהל' יסודי התורה במ"ל ד"ה עוד כתבו תוס') קשי' טובא נהי דלא ילפי' מההיקש רק אכילה מ"מ השתא דידעי' איסור אכילה מההיקש תיפוק לי' איסור הנאה מק"ו. וא"ת דאיכא למיפרך מה לתקרובת ע"ז שכן בישראל אינה בשריפה. כדאמר הש"ס בע"ז (נ"ב א') מנין לע"ז של ישראל שטעונה גניזה שנאמר ושם בסתר. וכן כ' הרמב"ם (פ"ח מהל' ע"ז הל' ט') וכמ"ש התוס' בחולין ד"ה מה לערלה דהקשו מה לערלה שכן בשרפה ותירצו היא גופא נילף ותינח בב"ח. אבל הכא גבי ע"ז דילפינן מקרא דטעון גניזה ולא שרפה ל"ש למימר היא גופא נילף. ואולם זה ליתא תינח ע"ז שעבדו ישראל. ע"ז שעבדו גוי דהוא בשרפה דכתיב ואשריהם תשרפון באש מאי איכא למימר. א"כ הרי נילף מני' ע"ז של גוי ושוב גם ממילא ע"ז של ישראל אסור בהנאה דכן צריך למימר לענין בב"ח גופא דאל"כ בב"ח שבשלו גוי מנין לאיסי ב"י לאסור דהא לא נעבד בו עבירה דהא הגוי אינו מצווה על לא תבשל גדי בחלב אמו וע"כ כיון דילפי' בב"ח שבשלו ישראל ה"ה בב"ח שבשלו גוי וא"כ ה"נ אם ילפי' ע"ז של גוי ה"ה נמי של ישראל ואין לפקפק. וא"כ הדרן לדברינו לדעת תוספות ורשב"א נימא תקרובת ע"ז תוכיח שאסור באכילה ומותר בהנאה. ואולם לפי דברי רבינו המחבר פה בהאי ענינא. דרוצה לומר דדעת תוס' והרשב"א בפלוגתא אתמר והיינו בפלוגתא דריב"ב ורבנן (ע"ז ל"ב ב') וחולין (י"ג ב') דריב"ב דס"ל תקרובת ע"ז מטמא באוהל כמת. והיינו דמקיש למת. מה מת מטמא אף ע"ז מטמא. דכתיב ויצמדו לבעל כו' ורבנן דפליגי על ריב"ב כתבו התוס' בחולין (י"ג ב') בד"ה תקרובת היינו טעמייהו דס"ל אכילה דכתיב בהדיא אתקיש. טומאה דלא כתיב בהדי' לא איתקש וריב"ב סובר דלכל מילי דמת אתקש עייש"ה בתוס' וא"כ תוס' דכתבו במרובה דרק לאכילה אתקוש ולא להנאה. היינו נמי לרבנן דרבי יודא בן בתירה. אבל לריב"ב הרי הוא סובר דאפי' לטומאה אתקש דלא רמז בקרא כלל אלא לכולא אתקש כמו כל היקש שאין למחצה ודברים נכונים בפי רבינו המחבר וראוי' למי שאומרן. ולפ"ז ל"ק נמי על איסי בן יהודה הקושי' ראשונה שהקשינו לדעת הרשב"א ותוס' נימא תקרובת ע"ז תוכיח שאסור באכילה ומותר בהנאה דאיסי בן יהודא כר"י בן בתירא סבירא ליה ואמת תקרובת ע"ז אסור נמי בהנאה מכח ההיקש ורשב"א והתוס' אליבא דרבנן דקיימ"ל כותייהו. וא"ת אכתי קשה קושי' שני' אף לרבנן דריב"ב ניהו דמהיקש ליכא למילף דאכילה לבד אתקוש נילף הנאה מק"ו דאיסי בן יהודא. וי"ל דהנה כבר יעדנו בתחלת הצעותינו דברי תוס' בד"ה חדא מחדא. דהקשו מיד כשאמר חמץ בפסח יוכיח נפרך מה להנך שכן גדולי קרקע ותירצו ב' תירוצים חדא דמתחלה הי' יכול לומר חמץ בפסח וכלאי הכרם יוכיח. דהוי להו תלתא. ועוד דהוי מצי למימר תקרובת ע"ז יוכיח ע"כ. ואמרנו לעיל בתחלת דברינו. דע"כ הרשב"א ותוס' ס"ל כתי' קמא דאי כתי' בתרא ס"ל ולא כתי' קמא ולא קשי' הא מוכח לפ"ז דס"ל לאיסי בן יהודא. תקרובת ע"ז דאורייתא. הא זה פרקנו דבאמת איסי בן יהודא הכי ס"ל ול"ק על הרשב"א וזה די"ל דאיסי ב"י כריב"ב ס"ל (ול"ק לפ"ז מה לתקרובת ע"ז שכן מטמא. ופרוקא של תו' לא שייך שטומאת ע"ז רק דרבנן הא לריב"ב טומאת תקרובת ע"ז דאורייתא עיין במהרש"א שכתב רק לרווחא דמילתא כתבו תוס' זאת דאף אם תקרובת ע"ז דאורייתא נמי איכא למימר תקרובת ע"ז תוכיח ול"ק מה לע"ז שכן מטמא הדר דינא ערלה וחמץ תוכיחו עיי"ש במהרש"א) ולפ"ז לא קשה קושייתנו נילף תקרובת ע"ז מערלה. ומה ערלה שלא נעבדו כו'. ע"ז לא כ"ש. נימא מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר ואי נימא חמץ בפסח תוכיח איכא למיפרך מה לערלה וחמץ בפסח שכן גדולי קרקע והשתא ליכא למימר תקרובת ע"ז תוכיח דהא על תקרובת ע"ז אנו דנין. דוק חרי"ף. אמנם אחר העיון ראיתי דאכתי יש לפקפק הא אנן פסקינן דבב"ח אסור בהנאה מדכתיב ג' פעמים לא תבשל וע' בטור סי' פ"ו וא"כ הרי אנן השתא ידעינן איסור בב"ח מקרא א"כ ניתא לעולם תקרובת ע"ז מהאי ק"ו דערלה. ואין לפרוך מה לערלה וחמץ בפסח שכן גדולי קרקע נימא בב"ח תוכיח שאינו גדולי קרקע ואסור באכילה ובהנאה וי"ל מה לבב"ח שחידוש הוא. כמו שאמרי' בכ"מ בש"ס ועל פירכא זו לא שייך למימר אפי' הדר דינא. דלא הוי קולא וחומרא דוק. ובדברים האלה מפורק קושי' תוס' חולין (קט"ז א') ד"ה מה להלן דהקשו על ר"ש מדוע לא יליף איסור הנאה מק"ו דאיסי ב"י עייש"ה ובהכי ניחא דר"ש כרבנן דריב"ב ס"ל דלא מקשינן למת לכולא מילתא וא"כ לענין הנאה נמי לא אתקוש ואיכא למימר תקרובת ע"ז תוכיח. ועל ר"ש ודאי ל"ק היא גופא ניליף דלדידי' דלא יליף איסור בב"ח מקרא אחרינא א"כ ודאי איכא למיפרך על שניהם מה לערלה וחמץ בפסח שכן גדולי קרקע ול"ש למי' תקרובת ע"ז תוכיח או בב"ח תוכיח דהא על אלו שניהם אנו דנין לדון עליהם וללמוד מק"ו דוק חריף ונכון הוא לכל מעיין: אך כל זה לפי רבינו המחבר פה ולפי שכתבו התוס' חולין (י"ג ב') ד"ה תקרובת ע"ז דפלוגתת ריב"ב ורבנן הוא בהאי מילתא דריב"ב סובר דלכל מילתא אתקוש ורבנן ס"ל דלמאי דכתיבא בהדי' אתקיש ולמאי דלא כתיבי לא אתקיש אבל אתנו ת"ל דרך אחרת בזה הענין כולו ובתשובה אחת אשר הערכתי לכבוד מופת דורינו הרב הגאון המפורסם מו"ה אלעזר נרו בעל המחבר ספר אור חדש כתבתי בזה ארוכות ופה אציג פרפרת אחת השייך לענין אשר אנחנו עוסקים בה. ובקצרה ואסמוך על המעיין והוא שאמרתי לפרק קושי' תוספת הנזכרת במאי פליגי ריב"ב ורבנן מדוע לא ילפי רבנן נמי ההיקש לענין טומאה כמו לענין אכילה והנאה. ומאי דעתי' דריב"ב דיליף ועוד הקשו שם תוס' בסוף הדבר וכן בפסחים (ע"ג א') ד"ה תיקון מאי מקשה רבינא מאי תיקון הא תיקון להוציא מידי טומאה דאורייתא דהא לרבנן טומאת תקרובת ע"ז רק מדרבנן כדמוכח בכמה דוכתי בש"ס עיין היטב בתוספות כי אין להרחיב הדברים בדברי זולתו והנה הרשב"א בתשובה סי' שס"ה רצה להוכיח מהא דאמרינן הכא בע"ז (כ"ט ב') וזבח גופא מנ"ל דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור אף זבח אסור דע"כ מת גוי נמי אסור בהנאה דאי לא תימא הכי מנין דזבח אסור בהנאה דלמא למת גוי אתקוש ותי' הרשב"א דלא מוכח מידי דלעולם מת גוי מותר א"ל דאתקוש למת גוי דאל"כ הקישא ל"ל עייש"ה ברשב"א ובמ"ל פי"ד מהל' אבל באריכות (ול"ק על הרשב"א דהא איצטרך הקישא לענין אכילה כדכתבו תוס' פ' מרובה דמי שמעיין ברשב"א ובמ"ל בעיניו יראה דהני פוסקים דס"ל מת גוי מותר בהנאה ס"ל נמי דמותר באכילה עיין מל"מ באורך בהלכות אבל ובר"ן פ' אע"פ ובחידושי הריטב"א ובשיטה מקובצת על מס' כתובות בדף (ס"א א') גם ליכא להקשות הא איצטרך הקישא לכמה דברים כגון למילף מניה דתקרובת ע"ז אין לו בטול כמו שיליף הש"ס בע"ז (נ"ב א') וכדומה רבות ולריב"ב גופא לילף מני' איסור טומאה דזה ל"ק דודאי עיקר ההיקש לענין אכילה דהא כתיב ויאכלו ואיפכא ודאי ליכא למימר דקרא רק להקיש שאר דברים ולא אכילה והנאה דזה יהיה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא) ולפי דברי הרשב"א אלה קשי' לי איפכא על הך פוסקים דס"ל מת גוי אסור בהנאה והמה דעת הטור והש"ע (יו"ד סי' שמ"ט סעיף א') ודעמם מן האחרונים ועי' בנק"הכ ובתשובת צמח צדק סי' י"ג ובמ"ל הל' אבל פי"ד שהביא הרבה מן הראשונים שס"ל מדר"י בן בתירא דהוציא תקרובת ע"ז מטמא באוהל מדכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע"ז מטמא באהל דהכא קשיא קושית הרשב"א היכן ראה ריב"ב דלמת ישראל אתקוש דלמא למת גוי אתקש ובמת גוי הרי קיי"ל דאינו מטמא באהל כמו שפסק הרמב"ם (פ"א מהל' ט"מ) והכא ליכא למימר כתירוצא של הרשב"א דא"כ למאי אתקש דלאיסור אכילה והנאה אתקש וע"כ לומר כדעת הך פוסקים דמת גוי מותר באכילה ובהנאה א"כ שפיר הוכיח ריב"ב דע"כ למת ישראל אתקש ולא למת גוי דאל"כ גם לאיסור אכילה והנאה ליכא הקישא ולמאי הלכתא אתקש למת. ואולם יש לומר דריב"ב לית ליה האי כללא דכייל ר' שמעון בן יוחאי ביבמות (ס"א א') דמת גוי אינו מטמא באהל דכתיב אדם כי ימות באהל אתם קרוים אדם אלא הוא סובר כרשב"ג במשנה באהלות (פ"ח משנה ט') דפליג על רשב"י בזה וסובר דמת עכ"ומ נמי מטמא באהל ולפ"ז נייח לן רבנן דפליגי על רבי"ב ואמרו דלא אמרינן תקרובת ע"ז מטמא דודאי המה נמי סברי דלכל מילי אתקש למת (וכמו שהוציא נמי ר"י בע"ז (נ"ב) לענין שאין ביטול לתקרובת ע"ז) אלא הכא לענין טומאה היינו טעמייהו משום דהמה כרשב"י ס"ל דמת עכ"ומ אינו מטמא באהל ואין ראי' מההיקש דלמא למת עכ"ומ אתקש דוק. ולפ"ז אייתי לן קושי' הכ"מ על הרמב"ם דפסק דתקרובת ע"ז אינה מטמאה באהל ודלא כריב"ב והקשה הכ"מ מדוע פ' כחכמים הא סתם מתני' כותיה בחולין (י"ג א') ובע"ז (ל"ב ב') ולדידן ניחא כיון דקי"ל כרשב"י דמת עכ"ום אינה מטמאה באהל והיינו טעמא כיון דאליהו קאי כותי' עי' תוס' ב"מ (חי"ד ב') עייש"ה א"כ לית לן נמי דריב"ב דוק. ואולם נתתי אל לבי אם כך טעמייהו דרבנן תינח דאינה מטמאה באהל במגע ובמשא מיהא לטמאה מדאורייתא דהא אמרינן ביבמות (ס"א א') רבינא אמר ניהו דמעטינהו קרא מאטמויי באהל דכתיב אדם כי ימות באהל במגע ובמשא מי מעטינהו ואי תימא מטמא במגע ובמשא אף לרבנן אלא שפליגי על טומאת אהל עכ"פ קשיא האי טומאת מגע ומשא להוי טומאה דאורייתא כמו טומאת אהל לריב"ב והרי תוס' הוכיחו בחולין (י"ג ב') מכמה סוגי' הש"ס דלרבנן דריב"ב טומאת תקרובת ע"ז רק מדרבנן בשלמא לדעת תוס' דפירשו לרבנן דס"ל דלא אתקש כל ההיקש לענין טומאה נכון הוא אבל לדברינו דרבנן נמי ס"ל דלכל מילי אתקש אלא שהמה סברי דאתקש למת גוי וא"כ תינח טומאת אהל טומאת מגע ומשא מא"ל. ואמרתי לפ"ז הוכחה נאמנה לדעת ספר יראים והגהות מיימוני פ"ג מהל' אבל ואחריהם הטור והש"ע י"ד סי' שע"ב דפסקו דמת גוי אינה מטמאה כלל אפי' מגע ומשא ותמוהין המה הלא הש"ס יבמות אשר הבאנו מסיק דגוי מטמא במגע ובמשא ועי' במ"ל הל' אבל פ"ג. ואולם הרב פנים מאירות בתשובה ח"ר סי' נ"ו מתרץ להו להני פוסקים דפסקו כתי' קמא בש"ס יבמות שם דמתרץ הש"ס על הקושי' שהקשה על רשב"י והא כתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו דלמא אקטיל מישראל רבינא אמר ניהו דמעטינהו קרא כו' לכן פסקו הך פוסקים דגוי אינו מטמא באהל כתירוץ קמא ולא כרבינא עיין היטב בפנים מאירות ולכאורה זה דוחק גדול חדא איך ראו שפליגי בדין ב' תירוצים אלו. ועוד דמשמע תרוצא דרבינא הוא העיקר ואולם לפי הצעותינו נכון הוא דהא כל סוגיות אלו דמוכח מנייהו דסברי לרבנן דריב"ב טומאת מגע ומשא רק דרבנן וע"כ דכל סוגיות אלו נמי אזלי כשיטות תירוצא קמא ביבמות דמת גוי אינו מטמא אפלו במגע ובמשא ולכך אי אתקש למת גוי אפי' טומאת מגע ומשא ליתא בתקרובת רק דרבנן גזרו על תקרובת שיטמא במגע ובמשא משום לתא דע"ז ולכך נקטו הך פוסקים להלכה כן יעוין דוק כי נכון הוא. ומעתה אם כך דרכה של תורה נחזי אנן לרבינא בשיטתי' דס"ל דלרשב"י ניהו דמעטינהו קרא מטומאת אהל ממגע ומשא מי מעטינהו ולפ"ז לדידי' גוי מטמא מגע ומשא דאורייתא ולפי הנחותינו הרי רבנן נמי ס"ל דלכל הדברים אתקיש תקרובת למת אלא לענין טומאת אהל פליגי יען שסברו דלמא למת גוי אתקש ותינח טומאת אהל מגע ומשא מא"ל וע"כ דרבינא באמת סובר לרבנן מטמא מגע ומשא דאורייתא וחדאי ה' בפלפולא לתרץ לפ"ז קושיא שני' של תוס' בחולין ובפסחים שהקשו על רבינא בפסחים (ע"ג א') מאי קשיא מאי תיקון הא תיקון להוציא מידי טומאה דאורייתא ותקרובת ע"ז אינה מטמאה אלא דרבנן כדמוכח מכמה סוגי' הש"ס ולפי הצעותינו ניחא דכל סוגיות הש"ס דסברי טומאת תקרובת ע"ז אינו אלא מדרבנן היינו שסוגיות הש"ס אלו אזלי לפי תירוצא קמא ביבמות אבל רבינא בשיטתי' דס"ל לרשב"י אף שגוי אינו מטמא באהל מ"מ מטמא מגע ומשא מדאורייתא ה"ה נמי תקרובת ע"ז דאתקש לזה לכן הקשה רבינא בשיטתי' שפיר מאי תיקון דהא תקרובת ע"ז מטמאה נמי במגע ובמשא דאורייתא ולא הוציא מידי טומאה דאורייתא דוק כי נכון וישר הוא לכל מעיין בצדק:<br><b> והדרן </b> לפלפול שיצאנו עליו אי תקרובת ע"ז אסור בהנאה דאורייתא או דרבנן והנה רבינו המחבר הביא דעת הרמב"ם (בפ"ז מהל' ע"ז הלכה ב') דכ' תקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא ולוקה ב' וכ' רבינו שדעתו ז"ל דהאי היקשא דויאכלו זבחי מתים רק גילויא בעלמא דהאי תקרובת ע"ז הוי נמי בכלל דלא ידבק בידך מאומה ולא תביא תועבה אל ביתך ונכונים דברי הרב בזה ועי' בס' המצות להרמב"ם מצוה קצ"ב ומצוה קצ"ה וברמב"ן ובהרב מגלת אסתר שם ונראה שכן נמי דעת התוס' בע"ז (י"ב ב') ד"ה אלא בורד שכתבו דע"ז לקי אפי' שלא כדרך הנאתן מידי דהוי אכלאי הכרם דלוקין עליהן אף שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיבה בהו אכילה ובע"ז לא כתיב בה אכילה בדאורייתא אלא בדברי קבלה ויאכלו זבחי מתים עכ"ל (ועי' במ"למ הל' יסו"הת שחוכך בדברי תוס' אלו) ונראה כונתם שהמה סוברים כדעת הרמב"ם דהאי דכתיב ויאכלו זבחי מתים גילוי מלתא בעלמא הוא על לא ידבק בידך מאומה מן החרם שקאי נמי על תקרובת ע"ז וא"כ בדאורייתא לא כתיב אכילה ובאמת מדברי הש"ס שם דנקט ריש לקיש מ"ט דאמר קרא לא ידבק בידך מאומה מן החרם משמע נמי קצת דנקט האי קרא על תקרובת ע"ז ועיין:<br><b> ובהאי </b> מלתא תירץ אחי הרבני השלם חכם וסופר מהר"ר ליב נר"ו קושי' מהרש"א בפסחים על האי שהקשה הש"ס שם (כ"ב א') ואשר הביא הרב בפלפול שלפנינו ואימא כמים הנשפכים לע"ז והקשה שם המהרש"א בתוס' ד"ה ואימא כמים הא ע"כ הקישא להיתר אתיא דאי לאיסורא למה לי היקשא הא מלא תאכל כל דם נפקא עייש"ה ובדברי תוס' אלו ניחא דלעולם האי הקישא לאיסורא אתיא דאי מלא תאכל כל דם הו"א הני מילי כדרך הנאתן אבל שלא כדרך הנאתן מותר לכן בא ההיקש על הארץ תשפכנו כמים כמים הנשפכין לע"ז ומה מים הנשפכין לע"ז אסור אפי' שלא כדרך הנאתן ה"נ דם. דוק נכון הוא. והנה לכאורה יש ג"כ קצת ראי' דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מן התורה מהא דאמרינן ביבמות (ק"ג ב') סנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה של תקרובת ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה פסולה ופירש"י של תקרובת ע"ז וקיי"ל תקרובת ע"ז אין לה ביטול עולמית דאתקש למת הלכך לית לי' תקנתא וכתותי מכתת שיעורא עכ"ל א"כ הרי משמע דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מ"הת מדאמר חליצתו פסולה ואולם יש לומר חליצתו פסולה מדרבנן וראי' מחליצת קטנה שקתני במתני' ביבמות (ק"ד ב') קטנה שחלצה חליצתה פסולה וכמה מן הפוסקים אית להו דפסולה רק מדרבנן ועי' בתוס' יבמות (ק"ה ב') ד"ה קטנה ועי' בלח"מ (פ"ד מהל' יבום הלכה ט"ו) ובדברי הרב המגיד שם ועוד י"ל דאף אם רק מדרבנן אסור אפ"ה חליצתו פסולה מ"הת דהשתא שהוא אסור בהנאה ואין לו ביטול א"כ כתותי מכתת שעורי' ומה לי אם מדרבנן כתותי מכתת שיעורי' או מדאורייתא וכל שכתותי מכתת שיעורא חליצתו פסולה וכן העלה נמי סברא זו רבינו המחבר גבי אתרוג שאם דבר עומד לשרפה מדרבנן אמרינן בי' כתותי מכתת שיעורא ומדאורייתא אינו יוצא (פ"א מהל' לולב הל' א') והביא ראי' מאתרוג של תרומ' טמא' דפסול משום דלשרפה עומד והא תרומת פירות רק מדרבנן וע"כ השתא שרבנן אסרוהו פסול מדאוריי' ואף שהוא מחלק שם בין דבר שעיקרו מדאורייתא לדבר שאין עיקרו מדאורייתא הא הכא נמי עיקרו מדאוריי' גבי תקרובת האכילה ובע"ז גופא אכילה והנאה ותו אין לפקפק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רלה) </b> מה שהקשה עוד הרב כו'. לתי' הב' שתי' התוס' דמיירי שפיר בדאיכא שו"פ אף שלכדה"נ כו'. תמהני דלא העיר להקשות גם אתירוץ ראשון של התוספות שכתבו דמיירי בדליכא שוה פרוטה בשלא כדרך הנאתן. דמאי הועילו בתירוצם זה דהא אכתי תקשי מתניתין לשמואל דאמאי קתני אינה מקודשת דילמא הוא שוה פרוטה במדי בשלא כדרך הנאתן. וכאן הרי לא שייך לתרץ הא בקדושי ודאי כו' כדמשני הש"ס אליבי' אהא דפריך מדתנן ב"ה אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה דהא ע"כ האי דקתני במתניתין אינה מקודשת היינו דאינה מקודשת כלל אפילו קדושי ספק. מדכייל כלאי הכרם ובב"ח בהדי ערלה ואינך דקחשיב במתניתין והרי כלאי הכרם ובב"ח לוקין עליהן אפי' בשלא כדרך הנאתן כמבואר בפסחים דף כ"ה וא"כ הרי בכלאי הכרם ובב"ח ע"כ דאינה מקודשת כלל אפילו קידושי ספק וא"כ איך אפשר לומר דבערלה ואינך מקודשת מספק עכ"פ. וזה נמי א"א לומר דהאי אינה מקודשת דקאמר היינו דאינה מקודשת קדושי ודאי עכ"פ אבל יש ויש דמספיקא מקודשת. דז"א שהרי אפילו אי לא הוה כלל התנא איסורי הנאה שמותרים בשלכדה"נ עם הני דאסורים נמי בשלכדה"נ ג"כ לא שייך למיתני אינה מקודשת סתמא אי באמת מתקדשת מספק וכש"כ השתא בדכלל דאיכא למטעי ולהתיר א"א דרבנן ולומר דכמו בכלאי הכרם ובב"ח אין חשש קדושין כלל ה"נ הוא בערלה וחברותיה. א"כ ודאי פשיטא דלא שייך למיתני אינה מקודשת:<br><b> שוב </b> ראיתי בספר ראש יוסף שהביא בשם הב"ח שהקשה קושייתי זו על התירוץ הראשון של התוספות. אלא דלפי מה דנקט קושייתו בסתם אין כאן קושיא כל כך משום די"ל דמתניתין בקדושי ודאי קאמר דאינה מקודשת וכנ"ל אבל קושייתי חזקה היא. מדכייל שאר איסורי הנאה עם כלאי הכרם ובב"ח וכנ"ל וצ"ע:<br><b> (רלו) </b> והשתא לפי דבריו ז"ל קשה אמאי לא משני דפלוגתא לא קא חשיב כו'. זה תמוה. דהא קא חשיב פטר חמור והרי ר"ש ס"ל דפטר חמור מותר בהנאה. ואין לומר דלאחר עריפה וד"ה כדמשני הש"ס בקדושין דף נ"ז ע"ב דז"א שהרי התנא במתניתין דע"ז דבר שבמנין וא"ה קחשיב ופטר חמור הוי דבר שבמנין דבעל חי לא בטיל. וכן פי' רש"י והרע"ב דפטר חמור אסור בהנאה כל זמן שלא נפדה וא"כ ע"כ דקודם עריפה מיירי. ואפשר לומר דכוונת הגאון המחבר ז"ל די"ל דמפטר חמור אין ראיה לומר דבפלוגתא נמי מיירי משום דבאמת יש לפרשו לאחר עריפה וד"ה ודבר שבמנין הוי היינו היכא דחתיכה ראויה להתכבד דומיא דבב"ח וחולין שנשחטו בעזרה אלא דזה דוחק גדול לומר דבשר חמור יהיה ראוי להתכבד. ובל"ז קושייתו זאת. וכן מה שהקשה אח"ז על דברי התוס' ממילא לק"מ שהרי קאמר הש"ס מאן שמעית לי' דחמץ בפסח אסור בהנא
+<b>ואפילו היה אסור בהנאה מדבריהם כו'</b> הנה בחידושי הרשב"א ז"ל פרק האיש מקדש דנ"ח ע"א כתב דיש מביאים ראיה דהמקדש באיסור הנאה דדבריהם אינה מקודשת מדתני' בתוספתא המקדש ביין נסך כו' ובכל מה שחל שם ע"ז עליו אינה מקודשת ואמרי' דתקרובת ע"ז אינה אסורה אלא מדרבנן דמדכתיב ויצמדו לבעל פעור ילפינן לה כע"ז ודוק ואסמכתא דרבנן הוא ואפ"ה אינה מקודשת כו' יע"ש ובתוס' פ' מרובה דע"ב ד"ה דאי נסתפק בתקרובת ע"ז אי אסורה בהנאה מדאוריי' וכתבו עוד ומיהו איסור אכילה ודאי דהוי דאורייתא יש לדקדק משמעתין דלעיל דפטרי רבנן שוחט לע"ז כו' ואי איסור אכילה לא הוי אלא מדרבנן לא היה נחשב בהך שחיטה שאינה ראויה כמו מעשה שבת למ"ד דרבנן ואין להקשות דאי אסור באכילה כו' מה"ט תיאסר בהנאה כמת וי"ל כיון דכתיב ויאכלו לאכילה איתקיש ולא להנאה עכ"ל. ולדעתי יש להביא עוד ראי' דתקרובת ע"ז אסור באכילה מדאורייתא מדתנן פ' כ"ה השוחט לע"ז והשוחט חולין בפנים כו' ר"מ מחייב וחכמים פוטרים ואי תקרובת ע"ז מותר באכילה מדאורייתא הא מדאורייתא אשר יאכל קרינא ביה ואמאי פטור מכסוי וכ"כ שם בדפ"ה ע"ב ד"ה אין דממתניתין דפטר חולין בעזרה מכסוי יש להוכיח דס"ל דחש"ב דאורייתא יע"ש וליכא למימר דהתוס' דפ' מרובה שלא הביאו ראי' ממשנה זו דס"ל דלענין כסוי הדם אע"ג דלא אסור אלא מדרבנן אפ"ה פטור מכיסוי דכיון דהקפיד תורה שיהא ראוי לאכילה והשתא מיהא לא חזי מכח גזרת רבותינו ז"ל לא קרינן ביה אשר יאכל ודוקא גבי תשלומי דו"ה הוא דקאמר תלמודא גבי מעשה שבת למ"ד דהוי מדרבנן דלחייב בתשלומי דו"ה משום דמסתמא ודאי לא באו חכמים להקל עליו אלא להחמיר עליו דאל"כ מצינו חוטא נשכר דהא ליתא מדאמרינן התם בפרק כ"ה ר"ח נפל ליה יאניכה בכתניה כו' א"ל שקול עופה כו' ואמרינן דצא נחור א"ל ואקשי' מ"ט לא א"ל צא טרוף ומשני ל"מ קאמר ל"מ צא טרוף דשחיטה שאינה ראויה היא אבל צא נחור אימא אין שחיטה לעוף מן התורה ולבעי כסוי קמ"ל אלמא דאי אמרינן אין שחיטה לעוף מן התו' חייב בכסוי וקרינן ביה אשר יאכל אע"ג דמדרבנן מיהא אסור באכילה ובעי שחיטה ועיין בס' בני יעקב סי' ב' דקפ"ה ע"א גם במ"ש דתקרובת ע"ז אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן משום דלאכילה איתקש ולא להנאה ועיין בהרב פר"ח פ"ז מה' ע"ז שהקשה דהרי קי"ל כר' אבהו דכל מקום שנאמר לא תאכל כו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע ולק"מ דויאכלו לא ילפינן מלא תאכלו וכמ"ש התוס' פרק כ"ש דכ"א ע"ב ד"ה כל מקום לענין נהנה מחמץ דלא מחייב כרת לרבי אבהו משום דכי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו וכבר תפסו עליו בזה כת הקודמין ז"ל אך מאי דקשייא לן הוא דת"ל דיהא אסור בהנאה מדכתיב לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל שהרי הזובח לע"ז הוא מחייבי מיתות ב"ד וכל שתעבתי לך הוא ובשלמא לאית ספרים שכתבו התוס' בפ' כל הבשר דף קט"ו ד"ה חורש בשור ובחמור דאית דגרסי ומה שבת דחמירא אמרת היא קדש ואין מעשיה קודש הני לכ"ש וכ' ז"ל דה"ט דבב"ח לא אמרי' האי קו' משום דבב"ח הבישול ניכר אבל מעשה שבת אין ניכר שנעשה בשבת ה"נ איכא למימר דתקרוב' ע"ז דאינו נאסר מטעם כל שתעבתי לך משום דעבדינן ק"ו ממעשה שבת דה"נ אינו ניכר שנעשה תקרובת לע"ז אכן לפי פירש"י ז"ל שם דה"ט משום דהן עצמן תועבה וא"נ ליש ספרים דגרסי השתא לגבוה שרי להדיוט מבעיא משמע דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מקרא דלא תאכל כל תועבה וכעין זה הקשה הרא"ם ז"ל בפ' משפטים דלמאי אצטריך לר"ש תלתא קראי גבי בב"ח ת"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה ע"ש הן אמת שקו' זה ק' ג"כ אההיא דגרסי בפ' א"מ דף כ"ט יין מנ"ל דאמר קרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם וזבח גופיה מנ"ל דכתיב ויצמד לבעל פעור כו' והשתא קשה דאמאי הוצרך לאתויי מה"ק ת"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה ואפשר לומר דכי בעי תלמודא התם זבח גופיה מנא לן לא בעי אלא לחזקי' דס"ל דלא תאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע דלר' אבהו ה"נ דנפ"ל מקרא דלא תאכל כל תועבה אכן דברי התוס' דפ' מרובה ק' וצריך לומר דהתוס' בפרק מרובה ס"ל כאית ספרים דגרסי שכתבו בפ' כ"ה אך אכתי ק' דתיפוק ליה דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא מדכתיב פ' כי תשא פן תכרות ברית ליושב הארץ וקרא לך ואכלת מזבחו שהרי קי"ל דהשמר פן ואל אינו אלא ל"ת וכ"כ הרמב"ן ז"ל בהשגותיו על רבינו בס' המצות מצוה קצ"ב דעל תקרובת ע"ז לוקה מן התורה מהך קרא דפן תכרות וכיון שכן הו"ל כאלו כתיב בהדי' לא תאכל דקיי"ל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע ובשלמא אההיא דפ' א"מ דבעי זבח גופא מנא לן איכא למימר דאליבא דחזקיה קא בעי כמ"ש לעיל וכן ראיתי בס' נ"ב מצוה קי"ב דקמ"ז ע"ג שהוקשה לו כן אפשטא דשמעתא דהתם ותירץ דאליבא דחזקיה קא בעי אכן לדברי התוס' שכתבו דאינו אסור בהנאה מדאורייתא ק' שהרי קי"ל כר"א ולכן היה נ"ל דהתוס' בפ' מרובה ס"ל כשיטת הרא"ש שכ' בפ' ג"ה ד' קס"ז ע"א דהלכה כחזקי' משום דהל' כחזקי' אפי' נגד ר"י כ"ש ר"א תלמידו של ר"י ודקדק כן מדברי הרי"ף ג"כ יע"ש וא"כ מש"ה הוא דס"ל דאינו אסור בהנאה מדאוריי' אבל לר"א ה"נ דאסור בהנאה מקרא דפן תכרות ואי קשיא לך אכתי אמאי הוצרכו להביא ראיה דתקרובת ע"ז אסור באכילה מדאורייתא מאותה סוגיא דפ' מרובה ת"ל מקרא דפן תכרות דבאכילה מיהא אסור לכ"ע י"ל דאי מקרא דפן תכרות הו"א דמאי דכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו עיקר הקפידא לאו אעצם אכילה היא אלא אולקחת מבנותיו לבניך דכתיב בתרי' דע"י אכילה יבא לקחת מבנותיו ואי מקרא דויצמדו לבעל פעור הו"א דאינו אלא אסמכתא בעלמא כמ"ש הרשב"א ז"ל אמנם לפי האמת שהכריחו מסוגיא דפרק מרובה דאיסור אכילה הויא מדאורייתא וקרא דויצמדו לבעל פעור דרשא גמור' הוי גילוי מלתא היא דמאי דכתיב וקרא לך וא"מ אפן דכתיב ברישא קא מהדר והו"ל כאלו כתיב בהדיא פן קרא לך ואכלת מזבחו א"כ לר' אבהו ה"נ דאסור בהנאה מדאורייתא מקרא דפן תכרות ובהכי אין צורך למ"ש לעיל דהתוס' דפ' מרובה סבירא ליה כאית ספרים דגרסי שכתבו בפ' כ"ה אלא אפי' ס"ל כפי' רש"י שם אדיש ספרים אפי"ה ס"ל דמותר בהנאה מדאוריי' משום דס"ל דהלכה כחזקיה ואין ה"נ דלר"א אסור בהנאה משום קרא לא תאכל כל תועבה ועל פי זה אשכחנא פתרי מאי דק"ל טובא לדעת התוס' דס"ל דתקרובת ע"ז אינו אסור אלא מדרבנן מההיא דגרסינן בפ' כ"ש דכ"ב ע"א והרי דם דרחמנא אמר לא תאכל דם ותנן אלו ואלו מתערבין כו' שאני התם דאיתקוש למים דכתיב לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים מה מים מותרים אף דם מותר כו' ואימא כמים הנשפכין לע"ז התם נמי ניסוך איקרי דכתיב ישתו יין נסיכם ע"כ והשתא לדעת התוס' ק' טובא מאי פריך ואימא כמים הנשפכין לע"ז והא מים הנשפכין לע"ז מן התורה מותרים בהנאה כיין נסך ותקרובת ע"ז וא"כ אפי' נימא דמים הנשפכין לע"ז קאמר הא גלי קרא דדם מותר בהנאה מדאיתקיש להו דמותרים בהנאה ועיי"ש בד"ה ואימא ובהרב ח"ה שם אכן ע"פ האמור ניחא דמעולם לא כתבו התוס' דתקרובת ע"ז מותר בהנאה מן התורה אלא משום דס"ל דהלכה כחזקיה וכדעת הרא"ש אבל לר' אבהו ה"נ דס"ל דאסור מן התורה מקרא דפן תכרות וא"נ מקרא דלא תאכל כל תועבה וא"כ בפרק כ"ש דקאי התם אליבא דר' אבהו פריך שפיר ואימא כמים הנשפכין לע"ז דאסור מן התורה אליבא דר' אבהו ובהכי אפשר ליישב גם כן מאי דק"ל תו לדעת התוס' דתקרובת ע"ז מותר בהנאה מן התורה מהא דגרסינן פ' ר"י דנ"ב בעא מיניה ר"י מרב ינאי תקרובת ע"ז של אוכלים מי מהניא להו ביטול לטהרינהו מטומאה או לא כו' ותיבעי ליה ע"ז גופיה ע"ז גופיה ל"מ ליה כיון דאיסורא בטיל טומאה נמי בטיל כי קמב"ל לתקרובת ע"ז מאי כיון דאיסורא לא בטיל כדרב גידל טומאה נמי לא בטיל א"ד איסור' דאוריי' לא בטיל טומא' דרבנן בטיל ע"כ הרי בהדיא דתקרובת עבודה זרה אסור בהנאה מן התורה מדקאמר איסורא דאורייתא לא בטיל וליכא למימר דאיסור' דאורייתא דקאמר אאיסור אכילה קאי דאסור מה"ת דא"כ אדמבעי' לי' בטומאה דרבנן תיבעי לי' בתקרוב' ע"ז אי מהני לי' ביטול לענין היתר הנא' מי אמרינן כי היכי דאיסור אכילה לא בטיל ה"נ איסור הנאה א"ד איסור אכילה דאורייתא לא בטיל איסור הנאה דרבנן בטיל ותו דבהדיא אמרי' התם ד"נ ע"א גבי ההיא דבי ינאי מלכא חרוב כו' איכא רבנן דפרשי כו' מ"ט דמאן דפריש ס"ל כי הא דרב גידל דאמר מנין לתקרובת ע"ז שאין לה ביטול כו' הרי דהתם לענין הנאה קאי ואפ"ה קאמר דאין לו ביטול מדרב גידל אכן על פי מ"ש אפשר דר"י ס"ל כר' אבהו ומש"ה ס"ל דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מן התורה אבל התוס' ז"ל ס"ל דהלכ' כחזקיה נגד ר"י כמ"ש הרא"ש ומשום הכי ס"ל דמותר בהנאה כך היה נראה ליישב דבריהם ז"ל אך מאי דק' לפי דרך זה התם מההיא דפרכינן התם בפ' כ"ש דף כ"ג ע"ב מיכדי אותבינהו כל הני קראי כו' מאי בינייהו א"ב חולין שנש"ב כו' והשתא לפי זה קשה דאמאי לא משני דא"ב תקרובת ע"ז דלר"א אסור בהנאה מן התורה ולחזקיה מדרבנן אם לא שנאמר דאין ה"נ וחדא מינייהו נקט וכבר התוס' ד"ה מאי בינייהו הק' דאמאי ל"ק דא"ב חמץ נוקשה וחמץ ע"י תערובת יע"ש מיהו אכתי קשה מ"ש במרובה וז"ל משמע דאי הוי מדרבנן חשיב דידיה שפיר ומתוך כך היה נראה לדקדק דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא מדקאמר לעיל ור"מ שוחט לע"ז אמאי מחייב כיון דשחיטה פורתא כו' ואי דרבנן חשיב שפיר דמרא כו' יעוין שם והשתא כפי מ"ש דלר' אבהו ודאי אסור מן התורה ועד כאן לא נסתפקו אלא אליבא דחזקיה ק' דמאי ראיה מייתי מההיא דפריך אר"מ שוחט לע"ז כו' הא ר"מ כר"א ס"ל וכמ"ש התוס' פ' כ"ש דכ"ב ע"א ד"ה ורש"י וז"ל דלכאורה חזקיה לא אתי כר"מ דלר"מ פשיטא לן לעיל מדאצטריך למשרי נבלה דכל איסורים בהנאה כו' יעוין שם ומש"ה פריך התם שפיר דלר"מ שוחט לע"ז אמאי מחייב דלדידיה ע"כ תקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא כמ"ש ואפשר דהתוס' במרובה ס"ל כדעת רש"י שכתב שם דכ"ז ע"ב ד"ה למאי הלכתא דחזקיה אתי נמי כר"מ יע"ש וגם בפרק כ"ש לא כתבו אלא דלכאורה לא אתי כו' משמע דלא פסיקא להו מילתא דאיכא למימר כפי' רש"י כו' ז"ל ואם כן היינו דמייתי ראיה מדפריך ור"מ כו' ואם איתא לא הו"ל לתלמודא להקשות בפשיטות והול"ל הניחא לחזקיה אלא לרבי אבהו מאי איכא למימר כל זה כתבתי ליישב דבריהם עם שהוא קצת דוחק דכל כי האי הי"ל לפרש דלרבי אבהו אסור מן התורה ולא למסתם סתומי ועוד אפשר ליישב ההיא דפ' כ"ש דודאי מ"ש התוספות ז"ל דתקרובת ע"ז מותר בהנאה מטעמא דלאכילה דכתיבה בהדיא איתקוש ולא להנאה לאו אליבא דכ"ע היא ובפלוגתא אתמר שהרי כתבו התוס' פ"ק דחולין די"ד ע"ב ד"ה תקרובת ע"ז דלענין טומאה הוא דפליג רבנן אריב"ב דרבנן ס"ל דדוקא לענין איסור אכילה דכתיבה בהדיא איתקוש אבל לענין טומאה דלא כתיבה בהדיא לא וריב"ב ס"ל דלגמרי מקיש למת וטומאת אהל מדאוריית' ע"ש וא"כ משמע ודאי דלריב"ב דס"ל דטומאת אהל נמי מדאורייתא משום דס"ל דמקשי' למת לגמרי אע"ג דלאו כתיבא וה"נ איסור הנאה דתקרובת ע"ז דאורייתא לגמרי מקשינן וא"כ איכא למימר דכי פריך התם אילימא כמים הנשפכין לע"ז למאן דס"ד דהוה מדאורייתא דהיינו ריב"ב קא פריך וההיא דפרק ר"י י"ל דה"ק איסורא דעיקרו מדאורייתא דבע"ז גופ' אסור' מדאוריית' אפי' בהנא' החמירו רבנן בתקרובת ע"ז טומאה דעיקר' מדרבנן לא החמירו כנ"ל ושוב מצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל למס' סנהדרין מכ"י פרק נגמר הדין דפי' אההיא דאמרינן התם משמשין ממשמשים גמרינן כתב וז"ל ותימא ועורו של מת מי גרע מתכריכין דאמרינן בפ' העור והרוטב ד"ה עור האדם טהור כו' ובכל דוכתא משמע דאיכ' איסור' דאורייתא ע"ז ילפינן ממת ובפ' ר"י אמרינן גבי תקרובת ע"ז דאיסורא מדאורייתא לא בטיל כו' יע"ש הנה מבואר שדעתו ז"ל דתקרוב' ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא מראיה שהביא בפרק ר"י ומן התימה עליו דבפרק הא"מ משמע שהסכימה דעתו לדעת התוס' דאינו אסור אלא מדרבנן ודו"ק ודעת רבינו ז"ל בפ' ז' מהלכות ע"ז דין ב' דתקרובת ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא ולוקה ב' יע"ש ונראה ודאי שדעתו ז"ל דאף ע"ג דנפ"ל מקרא דלא ידבק בידך מאומה דויאכלו זבחי מתים אינו אלא גילוי מילתא בעלמא דקרא דלא ידבק בידך מאומה מיירי נמי בתקרובת ע"ז דכיון דנפ"ל מהיקשא דמת דתקרוב' ע"ז אסור בהנאה מדאורייתא מסתמא ודאי דהיינו דמקרא דלא ידבק ועיין בהפר"ח ז"ל שם ויש לי מן התימה על הרב מש"ל ז"ל שכתב בה' אבל פי"ד דין נ"א שדעת רבי' דמת אינו אסור אלא מדרבנן ואע"ג דנפ"ל מג"ש דשם שם אינו אלא אסמכתא בעלמא יע"ש וכפי דבריו דתקרוב' ע"ז דאסור בהנאה מדאיתקש למת כדאיתא בפרק א"מ ע"כ דאינו אלא אסמכתא ומדרבנן שהרי מת גופיה אינו אלא מדרבנן וכדעת התו' וא"כ ק' איך כתב רבינו דהנהנה מתקרובת ע"ז לוקה ב' וצ"ע ורבינו ז"ל בס' המצות מצוה קצ"ה כתב שיין נסך אסור מדאורייתא וראיה על זה אמרינן בע"ז ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו כל איסורים שבתורה בס' חוץ מטבל ויין נסך דבעי במשהו וזה ראיה מבוארת דאסור מן התורה עכ"ל וכונתו מדהחמיר' לאסרו במשהו ואם היה איסורו מדרבנן לא היו מחמירי' כ"כ לאוסרו וכתב עליו הרמב"ן ז"ל לא הבנתי ראיה זו שהרי אפילו סתם יינם במשהו ומאמרם ז"ל חוץ מטבל ויי"נ יכלול אפי' סתם יינם וכ"כ הרב בעצמו בחבורו הגדול עכ"ל יע"ש וראיתי להרב מגילת אסתר ז"ל וז"ל אני לא ראיתי לו זה הדעת שם אבל אדרבה כתב שם בריש פ' י"א מהל' מ"א השותה מסתם יינם רביעית מכין אותו מכת מרדות הרי שלא כתב מסתם יינם במשהו א"ד יע"ש והן דברי' תמוהי' שמ"ש רבינו השותה מסתם יינם רביעית היינו דוקא לענין מכת מרדות אבל מ"מ מודה הוא ז"ל דאיסורא מיהא איכא אפילו במשהו וזהו מבואר ממ"ש בפרק ט"ז מה' הנז' הלכה כ"ט וז"ל נתערב סתם יינם ביין הרי זה אסור בכ"ש בשתייה כו' הרי מבואר דאפי' בסתם יינם ס"ל ז"ל דאסור במשהו והיינו דק"ל להרמב"ן ז"ל וזה פשוט: ושמעתי מקשים משם הרב המובהק כמוהר"ר יצחק בכ"ר דוד ז"ל שהקשה לדעת רבינו ולדעת הרמב"ן ז"ל שדחה ראיית רבינו וכתב דאפשר לומר שיין נסך דרבנן מההיא דגרסי' בהוריות דף י"א ע"א ת"ר וכל חלב זהו מומר ואיזהו מומר אוכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים ושותה יין נסך ריב"י אומר אף הלובש כלאים ופרכינן מאי בינייהו איכא בינייהו כלאים דרבנן ות"ק סבר דאוריית' הוי מומר דרבנן לא הוי מומר וריב"י סבר כיון דכלאי' מפרסם איסורא אפי' בדרבנן הוי מומר הרי בהדיא שיין נסך דאורייתא שהרי לת"ק דוקא באיסורא דאורייתא הוי מומר אבל באיסורא דרבנן לא הוי מומר וחשיב בהדייהו יין נסך ולעד"ן ליישב ולומר דמאי דפליגי ת"ק וריב"י בכלאים היינו דוקא במומר לתיאבון וכדאמרינן התם מאי קאמר הכי קאמר אכל חלב לתיאבון ה"ז מומר להכעיס ה"ז צדוקי ואיזהו מומר שסתמא צדוקי זה האוכל נבלות כו' ובמומר לתיאבון הוא דס"ל לת"ק דבדרבנן לא הוי מומר אבל במומר להכעיס אפילו בדרבנן הוי מומר והילכך ביין נסך כיון דסתמא להכעיס אפי' בדרבנן הוי מומר כנ"ל ושוב ראיתי להרב באר שבע שם שהקשה בסוגיות הגמ' דיין נסך ודאי לא הוי נפשו של אדם קצה בה מדאמרינן ס"פ פסולי המוקדשין ואלו הן דברים שהנפש קצה בו נבילות וטריפות כו' ואלו הן דברים שאין הנפש קצה בו טבלים ויין נסך וא"כ למה הוי סתם מין והתוספ' בפרק אין מעמידים הביאו הך ברייתא ולא הזכירו ושתה יין נסך ואולי ט"ס הוא עכ"ד והן אמת שמדברי התוס' דבפרק א"מ דנ"ו ע"ב ד"ה אחר שכתבו דנבלה דקתני בברייתא מיירי במתה מחמת חולי וטרפה שנשברה מפרקתה שמתה והולכת אבל בנבלה מחמת הסכין לא הוי קרוי מין בסתמא דשמא אכלה לתיאבון שהיא טובה לאכול יע"ש צ"ל ע"כ דלא הוי גרסי יין נסך דאם ל"כ תיקשו יין נסך אמאי חשיב סתמא מין דשמא שותה הוא לתיאבון כיון שטוב הוא לשתות האמנם מדברי התוס' דס"פ פסולי המוקדשין מבואר דהוו גרסי לה שהקשו שם כקו' הרב באר שבע ותי' דמ"מ לא חשיב נפשו קצה בו ועוד דהכא מסקינן ע"י תערובות יע"ש ומהתימה על הרב באר שבע איך אישתמיט מיניה ודו"ק ומיהו מההיא דפריך בפרק כ"ש ואימא כמים הנשפכין לע"ז מוכח בהדיא דיין נסך אסור מדאורייתא ומה שתי' לדעת התוספ' לא יגהה מזור ליישב לדעת רבינו וכמובן וצ"ע:
+
+Halakhah 2
+
+<b>עבר </b>
+<b> ומכר כו' וקדש בדמיה ה"ז מקודשת.</b> משנה שם וכתב הרא"ש שם וז"ל בע"ז פר"י פי' רש"י דאיהו אסור לאיתהנויי מהנך דמים לפי שהן דמי ערלה בידו אבל לאשה שרי לאתהנויי ונראה שדקדק רש"י לאסור מדרבנן מהא דאמרינן בנדרים כו' ודלמא לכתחילה הוא דלא ותימא אם כן מאי פריך בריש פ' בתרא דע"ז גבי השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור מאי טעמא אילימא כו' ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ומאי ק"ל הא אמרינן דלכתחילה אסור ליהנות וי"ל דמשמע ליה שכרו אסור בין לדידיה בין לאחריני כמו ביין נסך הילכך פריך אחריני אמאי אסור מ"ש מחליפי ערלה דשרו לאחריני כדאשכחן בהדיא גבי חמץ של עוברי עבירה שמותר מיד מפני שהן מחליפין עכ"ד ודבריו תמוהים שנר' מדבריו שההכרח דשרי לאחריני הוא מההיא דחמצן של ע"ע ולא ממתני' דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת וזה תימה דא"כ למה הביאו בפ' השוכר מתני' דמכרן וקידש בדמיהן לא הי' להביא ראי' אלא ברייתא דחמצן של ע"ע ובר מן דין קשה דמתני' דמכרן וקידש בדמיהן איכא למשמע שפיר דלאחריני שרי דאי לא אמאי מקודשת הא אסירא ליהנות מקידושין הללו ונמצא דלא יהיב לה מידי וכמבואר מדברי רש"י דפר"י שכתב אע"ג דאיהו אסור לאיתהנויי כו' אבל איהי לא מערלה קא מטייא כו' אשר מבואר מדבריו שאם האשה היתה אסורה ליהנות מהן אינה מקודשת וכן מבואר ג"כ מדברי התוס' פ"ק דחולין ד"ד ע"ב ד"ה מותר שכתבו כתי' הרא"ש וסיימו וז"ל ולהכי פריך שפיר דאי אסור לאחרים כמו יין נסך אמאי מקודשת כיון שגם היא אסור ליהנות כו' יעוין שם וכבר תמה עליו הרב מש"ל בפ' זה הלכה ז' והניח הדבר בצ"ע ולפי חומר הנושא נר' לע"ד לומר דס"ל להרא"ש דממתני' ליכא למשמע מינה דלאחריני שרי דאיכא למימר דלעולם דלאחריני נמי אסור מדרבנן ומתני' דקתני מקודשת לחומרא קאמר ומדאורייתא דהרא"ש ז"ל אזיל לשיטתיה דסביר' לי' דהמקדש בשעות דרבנן וחמץ דרבנן חוששין לקדושין כשיטת ר"ת וכבר התוס' נרגשו מזה וכתבו וז"ל ונהי דהמקדש בשעו' דרבנן וחמץ דרבנן חוששין לקידושין מ"מ מקו' גמורה לא הויא שאם בא אחר וקדשה חוששין לקדושי ב' יע"ש אמנם הרא"ש לא ניחא ליה בהכי אלא ס"ל דאיכא למי' דמקודשת מדאורייתא קאמר וכ"ת א"כ מאי פריך התם ממתני' דמכרן ואמאי לא משני דמקו' מדאורייתא ולעולם מדרבנן שכרו אסור י"ל דס"ל להרא"ש דתלמודא הכי פריך דמעיקרא הוה ס"ל דחליפי אסורי הנאה אסורים מן התורה ומשו"ה גזרו בשכרו אע"ג דלאו חליפי איסורי הנאה הן אלא גרמא בעלמא גזרו שכר אטו דמים דאסורים מן התורה דדמים בדמי' מיחלף כמ"ש התוס' שם בד"ה השוכר והיינו דפריך מ"ט שכרו אסו' כלו' כיון דאינו דמי יין נסך אלא גרמא בעלמא אלמא הואיל ויין נסך אסור בהנאה דהיינו דמיו שכרו נמי אסור מדרבנן גזרה אטו דמיו והרי חליפי ערלה כו' וא"כ אפי' תימה דמקו' מדאורייתא קאמר אפ"ה ק' דכיון דדמי איסור הנאה אינן אסורים אלא מדרבנן סברא הוא דשכרו מותר אפילו מדרבנן דליכא למיגזר אטו דמיו דהו"ל גזרה לגזרה גם ליכא למיגזר שכר אטו גופו דכולי האי ודאי לא טעי אינשי דבשלמא אחליפין שהן דמי האיסור עצמו אתו למיטעי ולומר מה לי הן מה לי דמיהן ואהא משני אלא הואיל ויין נסך תופס את דמיו כע"ז כו' כלומר דיי"נ שאני שדמיו אסורים מן התורה והלכך גזרו שכר אטו דמיו דאסורים ד"ת אבל בשאר איסורי הנאה ה"נ דשכרו מותר אפי' מדרבנן ואף שהתוס' שם כתבו דמשמע מתוך השיטה דמעיקרא היה יודע שיי"נ תופס דמיו כע"ז מ"מ להרא"ש לא משמע ליה הכי ואדרבא רהיטא דשמעתתא דהתם דהמתרץ הוא דחדית ליה הכי וכבר מוריב"ל ומוהרש"א בס' ל"ס נדחקו בזה דמהיכא משמע להו להתוס' יע"ש וא"כ מעתה דברי התוספות נכונים בטעמם דתלמודא התם משום דכל עיקרו לא בא אלא לאתויי ראיה דחליפי איסורי הנאה לא אסירי ד"ת משו"ה מייתי ראיה שפיר ממתני' דמכרן דהתם מוכח שפיר דמדאורייתא שרי ואע"ג דמברייתא דחמצן של ע"ע מוכח שפיר דחליפי איסורי הנאה שרו אפי' מדרבנן מ"מ ממתני' אלימא ליה טפי לאקשויי אמנם הרא"ש משום דבעי לאשמועינן קושטא דמילתא דלאחריני שרו אפילו מדרבנן משו"ה הוכרח לאתויי לן מבריית' דחמצן של ע"ע ואין להקשו' דא"כ למאי הוצרך הרא"ש לומר דמשמע ליה שכרו אסור אפי' לאחריני הא אפי' דנימא דשכרו אסור לפועל עצמו קאמר אפי"ה פריך שפיר כיון דקתני מתני' מכרן וקידש בדמיהן מקודשת משמע דלמחליף עצמו אסור מדרבנן ומשום הכי בקדושי אשה לא גזרו משום פ"ו כמ"ש רש"י ואי מדאוריי' אמאי מקודשת וכיון דחליפין לא אסור אלא מדרבנן מינה נשמע דשכרו מותר אפי' מדרבנן על דרך שכתבנו י"ל דודאי איכא למימר דלמחליף אסורים מן התורה ואפ"ה מקודשת משום דלאחריני שרו והילכך כיון שהיא מותרת ליהנות מקו' דבתר דידה אזלינן כמ"ש כל זה הרב מש"ל ז"ל ואין לומר דמ"ש רש"י דחליפי איסורי הנאה שרו לאחריני היינו משום דס"ל דחליפי איסורי הנאה לא אסור אלא מדרבנן ומשו"ה איכא למימר דלדידיה קנסו לאחריני לא קנסי אמנ' אי ס"ל דחליפין אסורי' מדאורייתא מ"ל הוא מ"ל אחר הא ודאי ליתא ממ"ש הרא"ש ז"ל בראש דבריו וז"ל ומודה רש"י דלדידיה שרי מדאורייתא וכן משמע בפ"ק דחולין כו' ואם איתא דכל היכא דאסירי מדאוריי' אין לחלק בין הוא בין אחר אמאי הוצרך להבי' עצו' מרחוק הא ממתני' דמכרן וממ"ש רש"י ז"ל מבואר דשרו מדאוריי' דאי אסירי מדאוריי' אמאי מקודשת ואיך כתב רש"י ז"ל דלאשה שרו אלא ודאי דמדאורייתא איכא למימר דלמחליף אסור משום שנהנה מגופו של איסור ולאחריני שרו וזה פשוט וכ"ת אכתי אי למחליף עצמו אסור ד"ת נהי דמקודשת משום שהי' מותרת ליהנות מ"מ אכתי איך מותר הוא ליהנות הימנה ולשהות עמה הרי הוא נהנה מחליפי איסורי הנאה י"ל דאה"נ ומתני' מקודשת קאמר כלומר מקודשת גמורה ואם בא אחר וקדשה אין חוששין לקדושיו ולעולם דצריך לחזור ולקדשה כדי ליהנות ממנה והיינו דק"ל להרא"ש ז"ל דאמאי לא משני הא לכתחילה הא בדיעבד ומקודשת גמורה אלא דצריך לחזור ולקדש' משום לתא דאיסורי הנאה כנ"ל ליישב דעת הרא"ש ודוק: ובהכי ניחא לי מה שהוקשה לי זה ימים על מ"ש הפר"ח בהל' פסח סי' תמ"ג ס"ק ג' שדעת ר"ת שכתב הטור שם שהתיר הירקות שקנתה שפחה גויה בחמץ אחר שש שעות לפי שאינו תופס דמיו והביא ראיה מההיא דחמצן של עוברי עבירה כדעת החולקים על רש"י דס"ל דלמחליף עצמו מותר שלא כדעת הב"ח שכתב שדעתו כדעת רש"י אלא דהתם שאני דכיון שקנתה שפחה בלי ידיעתו של בעל החמץ כלאחריני דמי וכתב וז"ל ואין זה נכון דלדעת רש"י ז"ל כו' לכן נ"ל שר"ת קאי בשי' הסוברים דאף לדידיה שרי ולכך התיר הירקות לגמרי והא דלא אייתי ראיה ממתני' דמכרן משום דהו"מ למידחי דשאני התם דלחומרא א"ד יע"ש והוא תימה דא"כ מאי פריך בהשוכר ממתני' דמכרן ואמאי לא משני דמקוד' מדאורייתא קאמר ולחומרא וכבר כתבתי בזה בארוכה פ"ח מה' חמץ וכן תמהני שם על מה שמצאתי כתוב בחי' הרנב"י לנדרים שכתב על הלכות נדרים שחבר הרמב"ן ז"ל שהכריח דמאי דבעי התם בנדרים קונם פירות האלו לפ' מהו בחילופיהן דמדאורייתא קא מבעיא ליה דאי מדרבנן אמאי לא משני דמקו' מדאוריי' קאמר יע"ש וק' דמה יענה לההיא דר"פ השוכר דהתם ודאי שכרו אסור מדרבנן קאמר אכן על פי מ"ש יש ליישב דבריהם וכמובן והן עתה נדפס ס' לשון למודים למורי הרב הי"ו וראיתי לו בהל' פסח סי' קפ"ב שתמה משם הרב מו"ח ז"ל על דברי הפר"ח הללו מסוגיא דנדרים וישבו ולא ידעתי אמאי לא הוקשה לו מסוגיא דפרק השוכר כי שם לא שייך תירוצו וז"ל ומ"מ אכתי דברי הפר"ח ז"ל לע"ד יש בו מן הקושי דמי הכניסו לזה שהרי כפי דעתו ז"ל דס"ל שדעת ר"ת כדעת החולקים על רש"י ז"ל דס"ל דלדידיה נמי שרי א"כ מאי ק"ל אמאי לא אייתי ראיה ממתני' דמכרן הא תשובתה בצדה דאי ממתניתין הו"א דלעולם למחליף עצמו אסור מדרבנן ואפ"ה מקודשת משום שהאשה מותר' ליהנות מהן כמ"ש רש"י ואי משום מה שנהנה ממנה אח"כ כבר כתב רש"י דבקדושי אשה משום פ"ו התי' וכמבואר זה באורך בדברי הרב מש"ל ז"ל אמנם מברייתא דחמצן של ע"ע מייתי ראיה שפיר דשרו אפילו מדרבנן דאל"כ מה מרויחים למחליף כמ"ש הוא ז"ל ולא עוד אלא שכתב שהב"ח ז"ל כ' שדעת ר"ת כדעת רש"י ז"ל ואף ע"פ כן התיר הירקות משום דלאחריני שרי ונסתייע לזה ממה שלא הביא ראיה ממתני' דמכרן לפי קוצר דעתי נהפוך הוא דלפי דברי הב"ח ז"ל שעיקר ראיית ר"ת היא לומר דחליפי איסור הנאה שרו לאחריני הי"ל להביא ראיה ממתניתין דמכרן דמדקתני מקודשת מבואר דלאחריני שרו דאי לא אמאי מקודשת הא אסור ליהנות מהן כמ"ש התוס' ז"ל והבאתי דבריהם לעיל וצ"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי בס' מו"ה שהקשה הרב מו"ח ז"ל משם הרב המופלא כמוהר"ח אבולאפייא ז"ל לפירוש הרא"ש שפירש בההיא דנדרים אם מכרן וקדש בדמיהן מקו' וז"ל אלמא חליפי איסורי הנאה שרו דאי אסירי הא לא יהיב לה מידי דמאי קו' הא קי"ל דהמקדש בחמץ דרבנן ושעות דרבנן דהוו קידושין ופסק' הרא"ש ה"נ מדאורייתא חזו דחליפין דרבנן נינהו משו"ה מקוד' ותי' עמ"ש בחולין דמקודשת גמורה לא הויא וא"כ לא הו"ל למתני מקודשת אלא חוששין לקידושין ומשני דבדיעבד שרו דמיה ומ"ה תני מקודשת יע"ש ואנוכי הרואה מצאתי להרב בני יעקב סי' ב' דקפ"ו ע"ד שהקשה כן על דברי הרא"ש ז"ל שכתב בפסקיו מדרבנן קא מבעיא ליה וכתב שקו' זו ג"כ ק' על פי' הר"ן שם בפרק השותפין והעמיק הרחיב בקו' זו ולבסוף כתב דאכתי קשה לדברי הרא"ש ז"ל והתוס' שכתבו בפ"ב דקדושין לדעת ר"ת אתיא ההיא סוגיא שפיר דכיון דחולין שנשחטו בעזרה עיקרו דרבנן משו"ה קאמר ר"ש מקודשת הרי דס"ל דשייך שפיר למתני מקודשת אע"ג דלא הויא מקודשת גמורה אלא חוששין והתו' ז"ל בנדרים כתבו פי' הסוגיא כפי' הר"ן דמלישנא דמקודשת הוא דק"ל דמשמע דמוקדשת גמורה וא"צ לחזור ולקדש וכן קשה לדברי התוס' דחולין שכתבנו לעיל ותי' דשמא א"ל דגבי חולין בעזרה שייך למתני לישנא דמקודשת משום דר"ש לאפלוגי אחכמים אתא דס"ל דהוי דאורייתא ואינה מקודשת ואיהו ס"ל דמקוד' ומשום דחכמים אמרי דאינה מקודשת כלל נקט איהו לישנא דמקודשת למימר' דתופסין קידושין אבל הכא דמתני' דינא אתא לאשמעינן אם איתא דאסירי מדרבנן לא הו"ל למיתני לישנא דמקודשת א"ד יע"ש ולדעתי אכתי קשה מדגרסינן לעיל בפרק האיש מקדש ד"ן ע"א אלא אמר ר' יוסף מהכא המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת כו' מקודשת ואמאי הא קאמר כסבור הייתי אלא משום דאמרי' דברים שבלב אינן דברים ודחי אביי דילמא שאני התם דלחומרא ופירש"י ז"ל הא דתני מקודשת לחומרא קאמר שאינה מותרת לאחר בלא גט ואם בא אחר וקדש' צריכה גט עכ"ל הרי בהדיא דשייך שפיר למתני לישנא דמקודשת אע"ג דלא הוייא מקודשת גמורה אלא חוששין לקדושין ואע"ג דלא אתא לאפלוגי כלל ולכן נראה דודאי לישנא דמקודשת פשטא משמע מקודשת לגמרי אלא דמ"מ איכא למידחי בכך דחייה דמקודשת מדאורייתא קאמר ומש"ה התם דחי שפיר דאכתי לא תפשוט דדברים שבלב אינם דברים דאיכא למידחי מקודשת לחומרא קאמר וכן גבי חולין בעזרה קאמר התם דע"כ מדקאמר ר"ש מקודשת צ"ל דס"ל דחש"ב לאו דאורייתא ומקודשת לחומרא קאמר אמנם ודאי כל דאיכא לשנויי שפיר ולומר דמקו' גמורה קאמר כפשטא דלישנא משנינן ומשום הכי בנדרים משני הא לכתחילה הא בדיעבד וכן ההיא דהשוכר הוכרח לשנויי אלא משום דיין נסך תופסת דמיו כו' כי היכי דתיקו' לישנא דמקודשת כפשטא כנ"ל: עוד הקשה הרב משנה למלך ז"ל במ"ש התוס' ר"פ השוכר דס"ב בד"ה ותנן שהקשו וז"ל תימא מה שפי' בקונ' כו' מאי קא פריך הא דקאמר אסור במתני' היינו דוקא לפועל שאסורים הם כמו לשוכר דוקא ותי' דאסור דמתני' משמע לכ"ע מיהו תימה מאי קא פריך שאני התם דהיינו בדיעבד כו' אבל לכתחילה אסור ומתני' לכתחילה איירי י"ל דאסור דמתני' משמע אפי' בדיעבד עכ"ל וכתב הרב ז"ל וז"ל ולא הבינותי קושייתם דמאחר שתירץ דאסור דמתני' משמע לכ"ע שפיר קא מקשה מההיא דאם מכרן דע"כ לאחריני שרי דאי לא אמאי הויא מקודשת הרי אסורה היא ליהנות מן החליפין ונמצא שלא קבלה שו"פ ומאי דאמרינן דהוי בדיעבד הוא דוקא לעיקר הקידושין דלא שרי לקדש לכתחילה בחליפי איסורי הנאה אבל לעולם דלדידה שרי לכתחילה ליהנות מן החליפין דאי לא פשיטא דלא הוייא מקודשת שהרי לא נתן לה דבר שתקנ' בו והתו' בפ' קמא דחולין הק' קושיא אחרינא שהק' שם בע"ז ונחה דעתם במה שתירצו הם לקו' ראשונה אלו דבריו יע"ש ובאמת שהיא קו' חזקה ולכן נ"ל לפי חומר הנושא שכונתם ז"ל בפרק השוכר דמעיקרא קשיא להו לפי מ"ש רש"י ז"ל דלאיניש אחריני שרו אותן מעות ומש"ה מקו' א"כ נימא דאסור דקתני מתני' היינו דוקא לפועל עצמו שאסור ליהנות מהן אבל לאיניש אחריני שרו וא"כ אם רוצה ליתנם לעניים או לאחר במתנה רשאי דכיון דחליפין אינם אסורים אלא מדרבנן ומשום קנסא הואיל ועבר אאיסורא דאורייתא וכן נראה מדברי התוס' דנדרים ד"ס ע"ב דחליפין אסורים משום קנסא איכא למימר דדוקא לדידיה קנסו שלא יהנה מהן אבל ליתנו לאחר שרו וכיון דלא שרו לדידיה תו לא עבר ומחליף דאין אדם חוטא ולא לו וכ"כ מרן הב"י ז"ל בחי"ד סימן קל"ג גבי שכר יין נסך דכיון דמשום קנסא הוא אינו אסור אלא לדידיה אבל לאחרים שרו והילכך טוב שיקח השכר ויתנ' לעניים משיניחנו ביד גוי יע"ש ואהא תיר' דאסור משמע לכ"ע כלומר דכי היכי דאסור הוא ליקח השכר כדי ליהנות מהן כך אסור ליקח וליתנו לאחרים ואהא חזרו והקשו מיהו תימא מאי קא פריך שאני התם דהיינו דיעבד כלומר דאכתי נימא דלכתחילה אסור ליתנם לאחר והתם שאני דהוי בדיעבד שעבר וקדש ומש"ה מקודשת דלדידה שרי כיון שכבר עבר וקידש אבל לכתחילה ודאי אסור הוא ליתנם לאחר דס"ס הרי איכא הנאה פורתא דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא יהיב ליה והא תי' דאסור משמע אפילו בדיעבד כלומר דאפילו עבר ונתנו לאחר אסור הוא לכ"ע ליהנות מהן ומש"ה קשיא ליה שפיר ממתניתין דמכרן כנ"ל: הן אמת שדברי הא"ח שכתב מרן קשים בעיני מההיא דפרק השוכר דאמרינן התם האי גברא דאגר ארבא לסתם יינם יהבו ליה חיטייא באגרא אתא לקמיה דר"ח א"ל זיל קלינהו וקברי בבי קברי ופריך ולימא ליה בדרינהו אתי לידי תקלה כו' והשתא לדעת הא"ח ז"ל ק' דאמאי ל"ק שיתנם לעניים ותו מאי משני אתי בהו לידי תקלה הא לאחריני שרו וצ"ע כעת:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב הנזכר ז"ל שנסתפק בהא דקיימא לן דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקו' טעמא מאי אי משום דמה שנתן לה אינו מועיל לה כלום ולפי זה נ"מ דאם האשה היתה חולה חולי שיש בו סכנה שיכולה ליהנות הוייא מקודשת או דילמא טעמא דאינה מקודשת הוא משום דלמקדש אינו שוה כלום ונמצא שלא נתן לה פרוטה או משום דכיון שאיסורי הנאה הן ובמקדש נמצא שנהנה מהן מש"ה אמרו דאינה מקודשת ולפי זה אף אם היתה חולה אינה מקודשת והוכיח שדעת רש"י ז"ל וסיעתיה דס"ל דחליפי איסורי הנאה אסורין למחליף ואפ"ה מקו' משום דלאדם אחר שרי ע"כ טעמא דהמקדש באיסורי הנאה אינ' מקו' הוא משום דמה שנתן לה אינו מועיל לה כלום והילכך כל היכ' דלדידה שו"פ מקודשת דאי ס"ל דטעמא דאינה מקודשת הוא משום דנהנה מהם במה שמקדשה א"כ כי נמי שרו לדידה החליפין מאי הוי הרי נהנה הוא במה שמקדשה את"ד יע"ש ולדעתי ק"ל שהרי מדברי התוס' שכתבו בפרק השוכר ד"ה בדמיהן וז"ל וקשה בגופה נמי איכא שו"פ כו' ותי' דכיון דכל זמן שהוא בעין אסור למוכרה מן התורה כ"כ אסור לקדש בו אשה דהוי כמו מכירה כו' מבואר דס"ל דטעמא דאינה מקו' הוא משום דנהנה מהם במה שמקדשה וכ"כ המגיה שם וכיון שכן קשה שהרי ממ"ש שם סמוך ונראה בד"ה והתנן מבואר דס"ל כדעת רש"י דחליפי אסורי הנאה אסורים למחליף ממה שהקשו לשיטת רש"י ז"ל ויישבוהו משמע דס"ל הכי גם ממה שהקשו עוד דשאני התם דהיינו בדיעבד כדמוכח בנדרים כו' מוכח בהדיא דס"ל דחליפין אסורים למחליף דאל"כ מאי ק"ל הא לדעת הסוברים דחליפין מותרים למחליף ע"כ שהם מפרשים מ"ש בנדרים דילמ' לכתחלה הוא דלא כו' דקאי לענין מכירה אבל כל שמכרו מותר לקדש לכתחילה וכמבואר בחידושי הרשב"א ז"ל למס' חולין וא"כ מאי ק"ל אלא מוכח ודאי דס"ל כדעת רש"י ז"ל וכיון שכן לפי מה שהכריח הרב ז"ל עכ"ל דטעמא דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת הוא משום דבעינן שיהא שו"פ לדידה וכל דלדידה שו"פ אע"ג שהוא אסור ליהנות מהן מקודשת וא"כ ק' דמאי תי' בד"ה בדמיהן הא כיון דלדידה שו"פ אע"ג דהוא אסור ליהנות מהן יהא מקודשת דומיא דהמקדש בחליפי איסורי הנאה ולכן נלע"ד דדוקא בחליפי איסורי הנאה דאינו אסור למחליף אלא מדרבנן הוא דס"ל לתוס' ז"ל דאע"ג דהוא אסור ליהנות מהן אבל אם עבר ונהנה דהיינו עבר וקידש מקודשת ולא אפקעינהו רבנן לקדושין ואע"ג דהמקדש באיסורי הנאה דרבנן אינה מקו' כלל לדעת רש"י ז"ל ולדעת ר"ת ז"ל חוששין לקידושין ומ"מ מקודשת גמורה לא הוייא התם שאני דכיון דאינו שוה פרוטה השתא מיהו מכח גזירה דרבנן נמצא שלא נתן כלום אמנם הכא דלדיד' מיהא שוה פרוטה אלא שאנו באים עליו לבטל הקידושין משום שהוא נהנה מהם איכא למימר דכל שעבר וקדש לא גזרו רבנן ומ"ש בד"ה בדמיהן דאע"ג דלדידיה שו"פ אפי"ה אינה מקודשת משום שהוא נהנה מהן היינו דוקא במקדש באיסורי הנאה דאורייתא דכיון דאסור ליהנות מהן מן התורה ונמצא שהוא נהנה מהם במה שמקדשה משו"ה אינה מקודשת כדי שלא יעבור אאיסורא דאורייתא וזה מדוקדק בלשונם שכתבו דכיון דכל זמן שהוא בעין אסור למוכרה מן התורה כו' ועל פי זה אני תמיה על מה שהוכיח הרב הנז"ל שלדעת רש"י וסיעתיה אם היתה האשה חולה חולי שיש בו סכנה וקדשה באיסורי הנאה דאורייתא מקוד' ולפי מ"ש אין ראיה דאיכא למימר דדוקא בשקדש בחליפי איסורי הנא' דאין איסורו אלא מדרבנן הוא דס"ל לרש"י ז"ל דמקו' אבל כל שאסור ליהנות מן התורה אפשר דמודה רש"י דאינה מקודשת וכמו כן צ"ל לדעת התוספ' כמ"ש ודו"ק ועיין בתשובת הרשב"א ז"ל סימן תשמ"ו שכתב דהאומר לחבירו הריני עליך ככרי חרם ונתנו לו במתנה אסור ואינו קנוי כלל ואם קדש בו את האשה אינה מקו' כשאר איסורי הנאה כו' וכ"כ הראב"ד המקדש בגדולין צריך לחזור ולקדש עכ"ל יע"ש הנה מבואר מדבריו דס"ל דכל דלדידה אינו שו"פ אף דלדידיה שו"פ אינה מקודשת ועיין בכנ"הג חא"ה סי' כ"ח בהגהת ב"י אות מ"ט ומ"ש וכ"כ הראב"ד המקדש בגדולין כו' דברים סתומים שהרי מדברי הראב"ד מבואר דס"ל דמקוד' אלא דצריך לחזור ולקדש והרשב"א ז"ל כתב דאינ' מקו' כלל והנראה ודאי דס"ל להרשב"א דדוקא בגדולין הוא דכתב הראב"ד דחוששין לקדושין משום דס"ל דגדולין דרבנן וכמ"ש מרן הכ"מ ז"ל פ' ד' מה' נדרים ה' י"א אבל באיסור דאורייתא מוד' דאינה מקו' כלל ושלא כמ"ש הרב מש"ל ז"ל בפ"ה מה' הנ' שדעת הראב"ד כדעת רש"י וסיעתיה דכל דלדידה שרי אף דלדידי' אינו שו"פ מקו' יע"ש וא"כ איך כתב הרשב"א וכ"כ הראב"ד הרי נהפוך הוא ומהתימה עליו איך אשתמיט מיניה גם מה שהקשה ע"ד מרן דהן לו יהי דגדולין אינם אסורי' אלא מדרבנן אמאי לא כתב דאינה מקו' שהרי רוב הפוסקים הסכימו דכל איסורי דרבנן המקדש בהם אינ' מקודשת ואף למ"ד דהמקדש בחמץ דרבנן ושעות דרבנן דמקו' התם שאני משום דאין להן עיקר מן התורה כיון דתרווייהו הוו מדרבנן אבל הכא הפירות הן מן התורה וה"ז דומה לחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דקי"ל דאינה מקודשת יע"ש והנה מדברי התוס' פ"ק דחולין ד"ה מותר מיד מסוף דבריהם שכתבו ונהי דאמרינן התם דהמקדש בשעות דרבנן וחמץ דרבנן חוששין לקדושין מ"מ מקודשת גמורה לא הוייא כו' מבואר דס"ל דחליפי איסורי הנאה כיון דלא אסירי אלא מדרבנן הו"ל כחמץ דרבנן ושעות דרבנן אע"ג דהפירות עצמן אסורים מדאורייתא ואפשר שאף הרב הנז' לא כתב כן אלא דוקא בגדולין דכיון דמני' קא רבו חשיב כחמץ דרבנן ושעות דאורייתא אבל בחליפין לא ומ"מ אין זה כדאי להקשות על הראב"ד ז"ל גם מ"ש דאלו נאמר דהראב"ד ס"ל דבכל איסורי הנאה דרבנן מקודשת ודחה ההיא דרב גידל מהלכה מכח ההיא דקדושין יע"ש יש לדקדק שהרי רבינו בפ' זה פסק דהמקדש באיסור הנאה דרבנן אינה מקוד' וכפי דבריו הי"ל להראב"ד ז"ל להשיג עליו שם אכן אם נאמר דגדולין חשיבי כחמץ דרבנן ושעות דרבנן דומיא דחליפין שכתב התוס' ניחא שדעת רבינו ז"ל ג"כ כדעת ר"ת דבתרתי דרבנן מקודשת כמו שכתבו מרן והר"ן ז"ל שם ומשו"ה לא השיג עליו כן נראה לי: ודעת רבינו ז"ל בפ"ח מה' מ"א הלכה ט"ז כדעת י"א שכ' רש"י ז"ל והרמב"ן והריטב"א ז"ל שכתבו דחליפי איסורי הנאה מותרים למחליף עצמו וראיתי להרב מחנה אפרים בה' הנז' דף כ"א ע"ד שהקשה ממ"ש רבינו פי"ב מה' בכורים הלכה ד' וז"ל פטר חמור אסור בהנאה עד שיפדה ואם מכרו קודם פדיון דמיו אסורים וקש' דמ"ש משאר איסורי הנאה שפסק רבינו שהדמים מותרים ולעד"ן דס"ל לרבינו דדוקא בשאר אסורי הנאה שהדמים מותרים ממ"נ דאי כשידע הלוקח שאיסורי הנאה המעו' ודאי מתנה הן ולא בעד המקח שקנה שהרי אינם שוים כלום ואם בשלא ידע הלוקח הו"ל מקח טעות והמעות גזל בידו ובמכרן לגוי נמי איכא למימר דכיון דאיסורי הנאה הן ונמצא שאין לו דמים כלל אם לקח בעדו דמים הו"ל מעות גזל או מתנ' בידו וכמ"ש הרב מש"ל ז"ל בפ"ה מה' הנז' ה' ז' יע"ש אמנם בפטר חמור אע"ג דאסור בהנאה עד שיפדה מ"מ כיון שיש לו היתר בהנאה ע"י פדיון שה כ"ש איכא למימר דאע"ג דהכיר הלוקח ולקחו מ"מ לא מוכחא מילתא שהמעות שנתן הלוקח מתנה הן ולא בעד המקח דאיכא למימר דהמעות הן בעד המקח ולדידי' שוה ליה כל הדמים שנתן וגם דמי השה שצריך לפדותו ועיין במרן ב"י סימן שצ"א וכן נמי בשלא הכיר הלוקח המעות כולם אינם גזל בידו שהרי ביד הלוקח לפדותו בשה כל שהוא ונמצא שהמעות היתרים על דמי השה הן האסורים בהנאה שהרי הן דמי המקח והילכך משו"ה דמיו אסורים שהרי דמי איסור והיתר מעורבין בו ובמוכרו לנכרי נמי כיון שיש לו דמים לפטר חמור ע"י פדיון שה כ"ש אם מכרו ולקח דמים לא חשיבי המעות גזל אלא דמי המקח הן והו"ל מעות חליפי איסורי הנאה ובענין זה כתב בחי' פ"י להרנב"י ז"ל דגבי נדרים לכ"ע חליפיו אסורים דכיון דחפץ זה יש לו דמים לאחריני שהרי אחרים מותרי' ליהנות מהן נמצא דהמעות אינם גזל בידו אלא בעד המקח הן יע"ש באורך וכתבתיו בארוכה פ"א מהלכ' חו"מ יע"ש והכריחו לרבינו ז"ל לחלק בהכי מכח ההיא דפ"ק דבכורות דאמרינן דר"י ור"ש פליגי בין בהנאת גופו בין בהנאת דמיו ופשטא משמע דבשעבר ומכרו קאמר דדמיו אסורים ואם כן מש"ה הוכרח לו לחלק בהכי וכתב א"כ אמאי תני מתניתין מכרן וקדש בדמיהן מקודשת י"ל דע"כ לא כתב רבינו דדמיו אסורים אלא דוקא למחליף בעצמו אבל לאחריני שרי ומש"ה מקו' ועיין בהרב הנז' פי"ב מה' ביכורים דכ"ט ע"ב אלא שמ"ש שם דפטר חמור בפי' אמרו שם שאינו תופס דמיו דקדוש כתיב ולא קדש הוא תמוה שלא אמרו כן בגמרא אלא גבי שער נזיר ולפי הנראה ט"ס הוא והראב"ד ז"ל השיגו וכתב א"א דמיו אסורים למה יתנם לכהן ויהנה בהן שהרי פודין פטר חמור בשוויו כו' וכונתו ז"ל להשיג על רבינו שכתב דמיו אסורים דמשמע שאותן הדמים אין להם תקנה לעול' וע"ז השיג עליו שהרי איתיה בתקנתא שיתנם לכהן בתורת פדיון ויהנה הכהן מהם ואע"ג שהפטר חמור אינו ברשותו הא קי"ל דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ואם כן הי"ל לרבינו ז"ל למיתני בתקנתא ולומר שיתנם לכהן ועל פי זה נראה שיש ליישב מה שתמה עליו מרן בכ"מ שם וז"ל ואיני יודע מה ק"ל על רבינו שהרי דבריו דברי הגמרא יע"ש אכן לעד"ן דבגמרא ל"ק ליה משום דלישנא דברייתא דקתני ואסור בהנאה הך לישנ' אגבר' קאי לומר דאסור הוא ליהנות מהדמים וא"כ איכא למימר שפיר דה"ק ואסור ליהנות עד שיתנם לכהן בתורת פדיון אבל ללשון רבינו ז"ל שכ' דמיו אסורים ק"ל שפיר דאסורים אדמים קאי משמע אסורים לעולם ולית להו תקנה כנ"ל ודוק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> קושיא בשם הגאון מוהר"י בכר דוד בעל ספר דברי אמת מהוריות דף י"א מאד תמהני על הגאון ועל המחבר דבין להרמב"ם ובין להרמב"ן שניהם מודים די"נ אסור מן התורה עכ"פ משום תקרובת ע"ז רק התוס' יחיד בדבר זה דאינו רק מדרבנן אבל כלם סוברים דמדאורייתא הוא וכן כתב ספר החנוך בהדיא וא"כ עכ"פ שפיר אסור מן התורה משום תקרובת ע"ז ולשיטת התוס' דס"ל דאינו רק מדרבנן הן באמת יסברו די"נ אסור מקרא דישתו יין נסיכם אבל להרמב"ם אין מזה ראיה וגם על הרמב"ן אין קושיא דהם ס"ל דתקרובת ע"ז אסור מן התורה ודוק ועיין פסחים דף כ"ב האי יי"נ מקרי דכתיב ישתו יין נסיכם ודוק ועיין רש"י בחולין דף ה' ובשאלתות פ' האזינו ועיין טעם המלך כאן מ"ש ליישב קו' מהרש"א פסחים כ"ב ולא דק דקושית התוס' הוא על מים המתנסכים ע"ג המזבח דפריך התוס' לעיל מני' וע"ז סובב הולך דברי המהרש"א ובזה אין מקום למה שכתב. שם ה' כ"ג מ"ש בבע"ח שקונה משכון ונטל לולב ואתרוג במשכון אי חשיב כשלו ויוצא בו י"ח והניח בצ"ע הדבר מפו' בב"י חו"מ סי' שנ"ג שכתב בשם הראב"ד דאף דיאוש ושינוי רשות קנה דמים מיהו בעי לאהדורי והרשב"א השיג דמשמע דקנה קנין הגוף והביא ראיה מהא דאמר רב הונא כי זבינתא אסא ומאי אהני דהא מ"מ האי אסא לא מקני קנין הגוף ואינו אלא כעין משכון דבדמים בעי לאהדורי ואנן בעינן יום הראשון לכם ע"ש הרי מבואר דמשכון לא מקרי לכם ובתשובה הארכתי בזה:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רלט) </b> ובר מן דין קשה דמתניתין דמכרן וקידש בדמיהן איכא למשמע שפיר דלאחריני שרי דאי לא אמאי מקודשת כו'. לכאורה יש מקום ליישב קושיא זו (אי לאו קושייתו הראשונה) משום די"ל דמכרן לישראל קאמר וא"כ מקודשת ממה נפשך דאי ידע הלוקח דאיסור הנאה מכר לו הרי ידע ומחל לו ובמתנה נתן לו המעות כמ"ש הר"ן ברפ"ב דקדושין ואי לא ידע והו"ל מקח טעות וחייב להחזיר לו הדמים מ"מ היא מקודשת משום די"ל דהממון נעשה מלוה אצלו וכמ"ש כל זה הר"ן הנ"ל וא"כ בשוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ דלא שייך לומר זה א"כ י"ל דלאחריני נמי אסור ולהכי צריך להביא האי דחמצן של עוברי עבירה דמחליפין עם הנכרי שאינו מקח טעות דליכא איסור לגבי': אבל באמת גם קושיא זו קשה ושפיר מותיב לה הגאון המחבר ז"ל משום דעכ"ר לומר דמתניתין דקתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת במכר לנכרי נמי מיירי דאל"כ יקשה אמאי לא תני במתניתין דרפ"ב דקדושין גם ע"ז בהדי אינך איסורי הנאה וכמו שהקשו התוס' שם ועכ"ר צ"ל כמו שתירצו שם דמשום דבעי למיתני סיפא ואם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ובע"ז לא שייך זה כיון דתופס את דמיו וע"ש וא"כ לפ"ז עכ"ר לומר דבמכרן לנכרי אצטריך לאשמעינן היתר זה באיסורי הנאה דלא תפסי דמיהן דאי במכרן לישראל א"כ הא אפי' בדמי ע"ז נמי מקודשת בין אם ידע הלוקח ובין אם לא ידע וכנ"ל דבידע הרי המעות מתנה הם אצל המקדש ובלא ידע הרי המעות הלואה וכנ"ל וא"כ אמאי לא קא חשיב נמי בהדייהו ע"ז ושביעית לאחר הביעור אע"כ דהאי מכרן לנכרי קאמר דהמעות חלופי איסורי הנאה נינהו ומשום הכי בהני דלא תפסי דמיהן מקודשת ובע"ז ושביעית לאחר הביעור דתפסי דמיהן אינה מקודשת ודוק: ומה מאד תמהני על הגאון בעל ישועות יעקב הלכות קדושין ס"ס כ"ח שהניח בקושיא גדולה אצלו ש"ס ערוך בנדרים דף מ"ז ע"ב דמייתי התם ראיה דחליפי איסורי הנאה מותרין מהא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת וע"ז הקשה שם מאי ראיה היא דמנ"ל דמתניתין במכרן לנכרי איירי דלמא מיירי במכרן לישראל וא"כ בלא ידע הלוקח הרי אין המעות חליפי איסורי הנאה דמקח טעות הוא והמעות אינו גזל בידו כמ"ש הב"ש משום דדרך מקח וממכר באו לידו ואם בידע הלוקח הרי בודאי במתנה נתן לו המעות כמו במקדש אחותו וע"ש: ואולם למאי שכתבתי תראה דאין כאן התחלה לקושייתו כלל משום דעכ"ר לומר דבמכרן לנכרי מיירי מתניתין מדלא קא חשיב בהדייהו ע"ז וכנ"ל: [ומ"ש נמי דאי בידע הלוקח הוי ודאי המעות מתנה כמו במקדש אחותו הוא ג"כ תמוה שהרי הרא"ש כתב להדיא בפ"ק דב"מ דדוקא אחותו אבל לא עביד אינש למיהב מתנה לנוכראה והרב הנ"ל עצמו מביא דברי הרא"ש אלו לקמי' סי' נ' ע"ש ומאי זה דקאמר דלוקח ישראל בודאי במתנה נתן לו ועיין ב"ש ועיין מ"ש לקמן בדף ט"ז ע"ב בד"ה תמהני]: ובאמת ממ"ש בש"ע אה"ע ס"ס כ"ח דבעבר ומכר איסורי הנאה וקידש בדמיהן מקודשת ואם מכרם לישראל ולא ידע כו' ספק מקודשת חוץ מע"ז שאם מכרה וקידש בדמי' אינה מקודשת וע"ש מבואר מזה להדיא דאפי' בלוקח ישראל ולא ידע אפ"ה בדמי ע"ז אינה מקודשת כלל ולדעתי הרי זה א"א לומר דכיון דהמכירה היא מקח טעות א"כ הרי אין כאן דמי ע"ז כלל וכנ"ל וניהו די"ל דכיון דדרך מקח וממכר באו המעות לידו לא הוו המעות גזולים אצל המוכר מ"מ כיון דהמקח בטל לגמרי אמאי לא תהיה מקודשת כמו בשאר איסורי הנאה דבשלמא בידע הלוקח או בשמכר לנכרי י"ל דגזירת הכתוב הוא דתופס את דמיו דכיון שנמכר מדעת שניהם תופס את דמיו אעפ"י שאין שייך באיסורי הנאה למוכרם כלל וכמ"ש לקמן משא"כ כשלא ידע הלוקח הישראל הרי המכירה הוי מקח טעות ולא חל שם ע"ז על המעות כלל ואמאי אינה מקודשת והבן וצע"ג: ומ"מ מה שכתבתי לעיל על דברי הרב בעל ישועות יעקב ז"ל הנ"ל יפה כתבתי משום דלדידי' במכר לנכרי באמת הוי חליפין ממש וא"כ תו איכא למימר דאין חילוק בין שאר איסורי הנאה לע"ז אלא דבע"ז אם מכר לנכרי תופס את דמיו משא"כ בשאר איסורי הנאה וקשיא לי' דילמא חלופי איסורי הנאה באמת אסורים אלא דמתניתין מיירי במכרן לישראל וע"ז שפיר הקשיתי דא"כ ליחשוב נמי ע"ז וכנ"ל: (ועוד ק"ל דבריו במאי דהתם בהחליף עם הנכרי מיירי ולנכרי אין המקח בטעות אלא חליפין ממש דלדידי' ליכא איסור):<br><b> (רמ) </b> עוד ראיתי להרב הנז' שנסתפק בהא דקיי"ל דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת או דילמא כו' משום דלמקדש אינו שוה כלום כו'. לפום ריהטא לא ידענא מה בכך דלמקדש אינו שוה כלום ומאי שנא מהאי דאדם חשוב דמקודשת בההיא הנאה שיש לה שקיבל ממנה מתנה הא מ"מ להמקדש אין הפסד כלל בממון בהנאה הזו שמגיע להאשה דכבוד הזה אינו בר דמים ואינו ניתן לימכר דנימא דיש ביד האדם החשוב ליקח דמים בעד הכבוד הזה שיקח מתנה מתנת חנם ואפ"ה מקודשת בזה הרי לך דהדבר תלוי בהנאת האשה דלדידה הנאה זו שוה ממון אע"ג דאינה שוה כלום להמקדש: ואפשר שיש לחלק בין הפרקים (אבל עכ"פ הי"ל למאור עינינו המל"מ להזכיר דבר מזה) שהיה נראה לכאורה לומר דאעפ"י דההנאה זו שמגיע להאשה אינו ניתן למכור מ"מ לא דמי לאיסור הנאה שלגבי המקדש משום די"ל דכמו שמצינו דאשה מתקדשת בחפץ אעפ"י שאינו שוה כ"כ כמו שאמר לה אם אך היא אומרת דלדידי שוה אעפ"י שבאמת אינו שוה כ"כ ואינו נמכר בממון זה שאמר לה ומ"מ מקודשת ה"נ י"ל לגבי המקדש דכבודו לדידי' שוה והוי לי' כהפסד ממונו דלא בעינן שיהי' דוקא בר דמים ע"י מכירה כן הי' נראה לחלק קצת ועיין ר"ן בפ"ק דקדושין דף כ"ז ע"ב בד"ה גרסינן בגמרא כו': אולם א"א לומר דהמל"מ כוון לדברינו אלה שהרי הר"ן שם מסתפק במקדש בדבר שאינו שוה פרוטה אי מצית אמרה דלדידי שוה משום די"ל דלאו כל כמינה לתת תורת כסף לזה כיון דלא שוה מידי ולכאורה קשה מאי מספקא לי' בזה הא אפי' אי נימא דיכולה לתת עליו תורת כסף מ"מ הא המקדש לא יהיב לה שוה פרוטה. (דדוחק לומר דגם המקדש אומר לדידי שוה דוק ותשכח) אע"כ דאין הדבר תלוי בהמקדש אלא באשה המתקדשת וא"כ אמאי לא הביא המל"מ דברי הר"ן אלו למיפשט ספיקא דידי': אלא די"ל קצת דעכ"ר ספיקא דהר"ן הוא לענין קדושי ודאי שהרי מספק ממילא מקודשת דשמא הוא שוה פרוטה במדי אלא דאי אמירתה שאומרת לדידי שוה מהניא לתת עליו תורת כסף מקודשת קדושי ודאי (בדבר שאינו מתקיים ופחות משוה פרוטה בודאי אין דרכו להתקיים ומכש"כ לטעמא דמשום הרואים) וא"כ י"ל דספיקא דהר"ן הוא במי שהוא במדי ונתן לשליח דבר ששוה פרוטה שם שיקדש לו בו אשה בכאן. וכאן אינו שוה פרוטה והיא אומרת לדידי שוה אי מקודשת בודאי דבאופן זה הרי גם להמקדש הוא שוה פרוטה: אבל באמת על זה יש להשיב דמה בכך דבמדי הוא שוה פרוטה להמקדש הא מ"מ כיון דכאן אינו שוה הרי הו"ל כהוזל המקח ובשעת קדושין אינו שוה פרוטה להמקדש ולא יהיב לה מה שעכשיו שוה פרוטה לו. והיה נראה לכאורה לומר דמטעם אחר אין מהר"ן ראי' דלא בעינן שיהיה שוה פרוטה להמקדש משום די"ל דבאומרת לדידי שוה והיינו דמתיקרת בחפץ זה ואיכא למימר דאי נמי לא הי' מקדשה בו היה יכול למכור לה החפץ הזה בפרוטה וא"כ הרי גם לדידי' הוא שוה פרוטה אלא דלפי סברא זו אין מקום לספיקי' דהר"ן ז"ל כ"כ דכיון דאפי' בלאו הקדושין היתה קונה החפץ בפרוטה א"כ אמאי לאו כל כמינה לתת תורת כסף לדבר שאינו שוה פרוטה הא היא מוכנת לקחתו בפרוטה אפי' בלא קדושין ומה לי הן ומה לי דמיהן אבל מ"מ אין תימה על המל"מ ז"ל אי ס"ל בדעת הר"ן ז"ל דבכה"ג חשיב גם להמקדש שוה פרוטה כיון שהיה בידו למוכרו לה בפרוטה. ובאמת לא זכיתי להבין כראוי ספיקי' דהר"ן ז"ל שהרי אמרינן דטעמא דאין אשה נקנית בחליפין משום דאיתנייהו בפחות משוה פרוטה ואשה לא מקניא נפשה בפחות משוה פרוטה ועיין בר"ן ריש מכילתין וא"כ כיון דהדבר תלוי בדעתה א"כ היכא דבאמת לדידה שוה פרוטה אמאי לאו כל כמינה לתת עליו תורת כסף כיון דאשה מקניא נפשה במאי דשוה פרוטה לדידה וזה ניחא רק להמל"מ בספיקא דידי' די"ל דגנאי הוא לה להתקדש בדבר שאינו שוה פרוטה להמקדש וא"כ אדרבה י"ל להיפך דהר"ן ז"ל ס"ל דבעינן שיהי' גם להמקדש שוה פרוטה ומספקא לי' באומרת לדידי שוה פרוטה אם כל כמינה לתת עליו תורת כסף באופן שגם להמקדש יהיה שוה פרוטה משום די"ל מה בכך דלדידה שוה פרוטה הא מ"מ גנאי הוא לה שהמקדש לא נתן לה שוה פרוטה וא"א לה לתת תורת כסף במאי דשוה לדידה שיהי' גם להמקדש תורת כסף אבל לולא זאת פשיטא דהיתה מקודשת כיון דאשה מקניא נפשה במאי דשוה לדידה פרוטה ובעיקר הערתינו הנ"ל על המל"מ ז"ל מאדם חשוב י"ל דגם לקיחתו מתנת חנם הוא שוה לו פרוטה משום שהי' נותן פרוטה שלא יצטרך לקחת המתנה: ודע דמ"ש לעיל די"ל דספיקי' דהר"ן הוא במי שהוא במדי וקידש אשה כאן ע"י שליח והחפץ שוה פרוטה שם להמקדש משום הכי י"ל דמהני לדידיה שוב הא ליתא שהרי כתב הר"ן עצמו לקמי' דף ר"י ריש ע"א דבכה"ג מקודשת בודאי דכיון דנודע דשוה פרוטה במדי ודאי יכולה לומר לדידי שוה פרוטה וע"ש אלמא דפשיטא לי' להר"ן ז"ל דכיון שיש על החפץ תורת כסף במדי א"כ גם כאן תוכל לתת עליו תורת כסף וספיקי' הוא רק כשלא נודע בודאי דשוה פרוטה במקום אחר ולפי מ"ש שם דבעינן שידעו עדים שדרכה לתת פרוטה באותו דבר מוכח סברתינו הנ"ל שביישוב הקושיא שעל המל"מ מדברי הר"ן הנ"ל והיינו די"ל דכיון דדרך האשה לתת פרוטה בחפץ כזה הא ממילא גם להמקדש שוה פרוטה שהרי הי' יכול למוכרו לה בפרוטה. איברא לקושטא דמילתא דמהר"ן אין תיובתא על המל"מ דנראה דהר"ן כרש"י ס"ל דא"צ שיהיה שוה פרוטה להמקדש כמו במקדש בערלה ועיין בר"ן בפ"ב דקדושין וכ"כ הישועות יעקב בדעת הר"ן דלא בעינן שוה פרוטה מצד הנותן ע"ש בסי' כ"ח ס"ק ג' ואולם לפ"ז לא ידענא מ"ש הגאון הזה לקמי' בס"ק י"ח למיפשט ספיקי' דהמל"מ הנ"ל מדברי הר"ן ז"ל שכתב דמהני אמירתה לדידי שוה פרוטה דהא הר"ן ז"ל לשיטתי' דס"ל דלא בעינן שיהיה שוה פרוטה מצד הנותן וא"כ אין ראיה כלל די"ל דכתב כן לדעת רש"י ז"ל. אבל זאת פשיטא לי דהיכא דשוה פרוטה שלא כדרך הנאתו דמקודשת אף לתירוץ השני של התוס' דס"ל דאפי' הוא שו"פ בשלכדה"נ נמי אינה מקודשת משום דדעתה ליהנות בכדרך הנאה דוקא מ"מ בכה"ג שהיא באמת נהנית בכדרך הנאה ולדידיה נמי הוא שוה פרוטה עכ"פ בשלכד"ה בזה אפי' המל"מ מודה דמקודשת. ודע דמספקא לי לאותו צד דס"ל דבעינן דוקא שיהיה שוה פרוטה להמקדש ובהיא חולה שי"ב סכנה אינה מקודשת (ומהא דאדם חשוב אין תיובתא וכן מהאי דפ"ק דקדושין באומרת תן מנה לפלוני ואתקדש אני לו דמקודשת מדין שניהם דהיינו עק"ל וערב נמי ליכא לאקשויי אע"ג דהאי פלוני אינו אדם חשוב יהיה מאיזה טעם שיהיה) לפ"ז מאי דינו באומרת תן איסור הנאה לפלוני חולה ואתקדש אני לך אי מקודשת אי לא כיון דאין הקדושין שוין פרוטה אלא להמקדש אבל באדם חשוב י"ל דבכה"ג אינה מקודשת משום דלא מתחשבה במה שלוקח ממנה איסור הנאה כיון דלדידה אינו שוה פרוטה:<br><b> (רמא) </b> דכיון דאיסורי הנאה הן ונמצא שאין לו דמים כלל כו' הו"ל המעות גזל או מתנה בידו כו'. תמהני אי נימא דגם מכירה לנכרי לאו חליפין נינהו אלא גזל או מתנה א"כ מאי זה דקאמר הש"ס בע"ז דף ס"ב ע"א מ"ט שכרו אסור אילימא הואיל ויי"נ אסור בהנאה שכרו נמי אסור הרי ערלה וכלאי כרם דאסורין בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת וע"ש ולפ"ז האי מאי קושיא דהא גבי הנהו הדמים ממה נפשך מותרים כמ"ש הרב המחבר כאן אבל ביי"נ דנוטל שכר פעולה מיי"נ האסור בהנאה והיין נסך הוא של הנכרי א"כ הרי התם לא שייך לומר כן שפעולתו אינה שוה כלום להבעלים והוי המעות גזל או מתנה ביד הפועל וכן תמוה מאי דבעי הש"ס בנדרים דף מ"ז ע"ב למיפשט שם בקונם פירות אלו על פלוני מהו בחלופיהן ממתניתין הנ"ל דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת וקשה דהא התם שאני דכיון דאיסור הנאה אינו שוה כלום להמוכר הוי המעות מתנה או גזל ולא חליפי איסורי הנאה ומה ענין זה לקונם במדיר את חבירו מפירותיו אע"כ צ"ל דניהו דבמכר לישראל י"ל כן דאם ידע שהן איסורי הנאה הרי המעות שנתן בעדן במתנה נתנן ואי דלא ידע פשיטא דאין כאן חלופי איסורי הנאה דהא המקח טעות והוא בטל והמעות הוי גזל בידו (או כמלוה כמ"ש הר"ן והרא"ש בפ' האיש מקדש) אבל במכר לנכרי הרי הוי חלופי איסורי הנאה משום דלהנכרי הרי ניחא לי' בהמקח ואין כאן לא מתנה ולא גזל בין בידע בין בשלא ידע משום הכי שפיר קאמר הש"ס בע"ז ובנדרים הנ"ל והיינו דמתניתין דקדושין דתנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת מסתמא גם במכר לנכרי מיירי (דבישראל לא שייך שיקנה איסור הנאה בידיעתו ובשלא ידע הרי הוי המקח טעות דאטו בשופטני עסקינן שימכור בכדי דהא לכשיודע שהוא איסור הנאה הרי המעות חוזרים) ועוד דעכ"ר לומר דמתניתין במכירה לנכרי נמי מיירי דאל"כ קשה אמאי לא חשיב נמי ע"ז בהדי אינך איסורי הנאה וכקושיית התוס' והר"ן שם אע"כ דמשום סיפא דקתני מכרן וקידש בדמיהן מקודשת א"א לו למחשב נמי ע"ז היינו אי נימא דמכירה לנכרי הוי חלופין וע"ז תופס דמים וא"א שתהא מקודשת אבל אי נימא דהאי דמכרן לאו במכרן לנכרי נמי מיירי אלא דמיירי דוקא במכרן לישראל או אי נימא כמ"ש הגאון המחבר כאן דאפי' מעות הנכרי אינן חליפין ביד המוכר אלא גזל או מתנה א"כ אמאי לא תני נמי ע"ז דהא אמרת דאיסור הנאה אינו שוה כלום למוכר והמעות שנותן הלוקח ואפי' הוא נכרי הוי גזל או מתנה בידו וא"כ הרי אין כאן חלופי ע"ז כלל דנימא שיתפסו דמיו (ועיין בר"ן בפ' האיש מקדש. הן אמת דמשמע קצת בר"ן פ"ב דע"ז מדכתב שם דבע"ז גזירת הכתוב הוא דתופס דמיו דכוונתו דלפי מה דאמרינן בירושלמי דאיסור הנאה אין שוה כלום לבעליו א"כ מה"ט היה לו לומר דגם ע"ז אין תופס דמיו דהא אינו שוה כלום למוכר וא"כ הרי אין המעות דמי ע"ז אלא גזל או מתנה ואי מגזירת הכתוב הוא א"כ אפי' אי נימא דהמעות מתנה או גזל הוא גם במכרו לנכרי מ"מ לא מצי למחשיב במתניתין ע"ז בהדי הנך איסורי הנאה כיון דתופס את דמיו ואפי' בכה"ג ואפשר דאפי' בלוקח ישראל וידע שהוא איסור הנאה אבל בלוקח ישראל ולא ידע כיון דמקחו מקח טעות י"ל דאפי' במכר לו ע"ז וקידש בדמיו אי נימא דהוי כמלוה אצלו ולא כגזל כמו שכתב הר"ן מקודשת ולפי מה דמספקא לי' בש"ע סי' כ"ח גם בע"ז הוי ספק קדושין וע"ש:
+<b>עבר </b>
+<b> ומכר בו.</b> הנה בפ' הא"מ דנ"ח ע"א פרכי' מכרן וקדש כו' מנ"ל ומשנינן מדגלי רחמנא בע"ז כו' וראיתי להרב עצמות יוסף ז"ל שהק' דמאי קושיא נילף בבנין אב משער נזיר דדרשינן לעיל דאסור בהנאה מדכתיב קודש יהיה ופריך אי מה קדש תופס את דמיו כו' ומשני מי קרינן קדש קדוש קרינן ופרש"י דלהכי קרינן קדוש למעוטי דמיו יע"ש ונלע"ד דל"ק דהא דממעטינן שער נזיר דלא תפסי דמייהו מדקרינן קדוש היינו לפי האמת דממעטינן שאר איסורים דלא תפסי דמייהו משום דהוו ע"ז ושביעית ב' כתובים או משום דתרי מיעוטי כתיבי כדאמרינן לקמן ולהכי אמרינן דלהכי קרינן קדוש למימרא דשער נזיר שוה לשאר איסורים אמנם למאי דבעי תלמודא השתא דשאר איסורים מנ"ל דלא תפסי דמייהו ליכא לאקשויי דנילף משער נזיר מדקרינן קדוש דאיכא למי' דלעולם דשער נזיר תפסי דמייהו וכן שאר איסורים ומאי דקרינן קדוש היינו למעוטי שלא יהא דינו כקדש לגמרי דתופס דמיו ויוצא לחולין להכי קרינן קדש לומר דשער נזיר עצמו אינו יוצא לחולין ואע"ג דאי הוה כתיב קדש הו"א דתופס דמיו בין דרך מקח בין דרך חילול שהרי שביעית דכתיב ביה קדש ס"ל לר"י בפרק לולב הגזול ד"מ דתפסי דמיו בין דרך מקח בין דרך חילול ואפי' ר"א דפליג התם וס"ל דאין שביעית מתחלל אלא דרך מקח היינו משום מיעוטא דכתי' בשנת היובל הזאת כו' וסמיך ליה וכי תמכרו כדאמרינן התם ואם כן מש"ה קרינן קדוש לומר דאינו תופס דמיו דרך חילול אבל דרך מקח ה"נ דתפסי דמייהו כנ"ל נכון: עוד הקשה הרב הנז' דמדבעי מנ"ל נראה דהסברא מבחוץ היא דתפסי דמייהו ולהכי בעי מנ"ל ומשני מדגלי בע"ז כו' מכלל דבעלמא דמים מותרים וק' דא"כ מאי פריך ונילף מינה דהא להכי לא אצטריך ע"ז דלשתוק מינה וממילא ידעינן דבכל איסורי הנאה תפסי דמייהו ותי' משום תוספי הרא"ש ז"ל דסוגיא זו אתיא כמ"ד חליפי חליפין בע"ז והשתא פריך שפיר ונילף מינה דאי לאו נהי דמסתברא לו' דחליפי איסורי הנאה אסורין חליפי חליפין לא מסתברא למימר ותמיה עליו דהא בע"ז פרק ר"י אסיקנא דמאן דס"ל חליפי חליפין אסורים ס"ל דב' כתובים הבאים כאחד מלמדין ואצטריך הוא למעט שאר איסורין דעלמא וכיון דסוגיא זו אתיא אליביה היכי משני בגמ' משום דהוו ע"ז ושביעית ב' כתובים ואין מלמדין הא איהו ס"ל דמלמדין עכ"ל ולדידי אי מהא לא איריא דהא דאסיקנא התם דמאן דס"ל חליפי חליפין אסורים ס"ל דמלמדין היינו לפום מאי דמסקינן הכא בשמעתין דהוא למעט שאר איסורין הוא דאתא ולהכי ק"ל התם שפיר דלמאי אצטריך מיעוטא דהוא ת"ל משום דהוו ב' כתובים וע"כ צ"ל דס"ל דמלמדין אמנם הכא בשמעתין דאכתי לא אסיק אדעתיה מיעוטא דהוא כדפריך בתר הכי הניחא כו' שפיר איכא למימר דאפי' מאן דס"ל חליפי חליפין אסורים ס"ל דב' כתובין אין מלמדין וממעטינן שאר איסורים מב' כתובים וזה פשוט: ושוב ראיתי בספר פני יהושע שיישב כן דברי הרא"ש ז"ל אך מאי דק' לי בדברי הרא"ש ז"ל מהא דפריך התם פ' ר"י דמאן דס"ל חליפי חליפין מותרים והוא אצטריך למעוטי חליפי חליפין ערלה וכלאי הכרם מנ"ל ומשני ערלה וכלאי הכרם לא צריכי מעוטא דהו"ל ע"ז ושביעית ב' כתובים כו' והשתא לפי דברי הרא"ש ז"ל מאי פריך הא למאן דס"ל חליפי חליפין מותרים שאר איסורין דלא תפסי דמייהו נפ"ל מדגלי רחמנא בע"ז דאל"כ למאי אצטריך קרא בע"ז לאשמועינן דחליפי אסורים וחליפי חליפין מותרים הא מסברא ידעינן לה כמ"ש הרא"ש ז"ל ולכן היותר נכון דמאי דפריך מנ"ל לאו מסברא קא פריך אלא אמה דפריך בתר הכי נילף מע"ז קא סמיך כנ"ל ודוק:
+
+Halakhah 3
+
+<b>המקדש </b>
+<b> כו' ובאפר פרה.</b> כתב ה"ה מפורש בגמ' ושם הק' ורמנהי הנותן שכר לדון כו' ותי' אביי ל"ק כאן בשכר הבאה כו' ויש לדקדק אמאי לא משני דמתני' במקדש בשכר בטלה ושכר בטלה דמוכח שרי כדאמרינן בס"פ ב' דייני גזרות ושוב אחר זמן מצאתי להרב צאן קדשים מס' בכורות פ' עד כמה שהוק' לו כן ומכח קו' הלזו יצא לידון בדבר חדש דע"כ לא אמרינן דשכר בטלה דמוכח שרי אלא דוקא בההיא דקרנא דלאו עליה דידיה דוקא רמי רחמנא לידון והילכך אם הבעלי דינין רוצין שיהא הוא דן מחויבין ליתן שכר בטלה אבל הזאה וקידוש רמיא על כל כהן השייך בעבודה משום הכי אסור ליקח אפי' שכר בטלה ע"כ ותמהני עליו איך אשתמיט מיניה מ"ש בירוש' דסנהדרין הביאו הב"ח ז"ל ח"מ סי' ט' ר"ה הוה רעי תורין והוה ידע סהדותא לבר נש אמר ליה תא מסהיד עילואי א"ל הב לי אגרי ותני כך נותנין לדיין שכר בטלנותו ולעד שכר בטלנותו ע"כ וכפי דבריו קשה דאיך הותר לו לרבינא שכר בטלה כדי להעיד הרי עדות ודאי דמי ממש להזאה דהא לדידיה רמיא רחמנא להעיד דקעבר על לאו דלא יגיד אלא משמע ודאי דלא שנא ולעיקר הקו' נר' ודאי דלא קשיא דמש"ה לא משני תלמודא דמתני' מיירי בשכר בטלה משום דס"ל לתלמודא דע"כ מתני' מיירי בשכר הבאה כדקאמר בגמ' דייקא נמי כו' ובשכר הבאה אפי' בשכר בטלה דלא מוכח שרי ובהכי ניחא לי מה שהק' הרב מוצל מאש סי' ל"ח למ"ש שם משם הרב מש"ל ז"ל דהא דנותן שכר לדון דיניו בטלין היינו דוקא בנוטל שכר קודם אבל אם אחר שדן את הדין נטל שכרו אין דיניו בטילין מסוגיא דידן דאמאי לא משני דהכא בנוטל שכר אח"כ יע"ש ודבריו סתומים דה"נ כל שמקדשה בשכר הזאה הרי שכר הזאה דהיינו הקדושין בא לו מיד בגמר הזאה והו"ל כנוטל שכר להזות דהזאתו פסולה ומעולם לא כתב הרב ז"ל אלא דוקא בנוטל שכר אחר הזאה ואי כונתו ז"ל לומר דנוקמיה בשהזה לה ואח"כ נתנה לו שכרו וחזר וקדש אותה באותו שכר הא ודאי לק"מ דכל כי האי לא הו"ל למתני' למיסת' סתומי לומר המקדש באפר פרה סתם וליכא למימר דמיירי באומר לה אחר שהיזה אותה הרי את מקודשת בשכר שהיזיתך ונתרצית היא להתקדש דהא ודאי אינה מקודשת דהו"ל כאומר לה בשכר שהרכבתיך על החמור דאינה מקודשת כדאמרינן לקמן דף ס"ג ובר מן דין כפי מ"ש לק"מ דבלא"ה הו"מ לשנויי דמתניתין במקדש בשכר בטלה אלא דעדיפא מינה משני כמ"ש: וראיתי להרב מש"ל ז"ל בה' עדות דף פ"א ע"ד למוהר"י כולי ז"ל שתמה על הרב מוצל מאש וז"ל וצ"ע דהא ודאי מודה הרב המחבר דאפי' אחר שדן אסור ליקח ול"ק אלא דאין דיניו בטלין וא"כ לא הו"מ בגמ' לשנויי דמתני' איירי בנוטל שכר אחר כך דהא כל קו' הגמ' דאסור ליקח שכר כו' יע"ש ואין זה תמיה על הרב ז"ל דהא מתני' המקדש קתני דמשמע דיעבד ובשעבר ולקח שכר וכן מבואר ממה שהק' הריטב"א ז"ל שם וז"ל וכ"ת אפי' אי מתניתין בשכר הזאה נהי דהזאתו בטלה ומימיו מי מערה מ"מ כיון שנטל שכר זכה בו הא ליתא דכיון דאין במעשיו כלום אינו ראוי ליטול שכר דהא לא אהנייא ליה מידי ובמה מקדשה עכ"ל הרי מבואר מדבריו דמצינן לאוקמי מתני' בדיעבד ולעולם דלכתחילה אסור לקדשה וליקח שכר כנ"ל ואיכא למידק לדעת ר"ת ז"ל ודעימיה הסוברים דהמקדש באיסורי הנאה דדבריהם מקו' כיון דמדאוריי' מיהא שו"פ אם כן מאי פריך בגמ' הא אע"ג דהזאתו פסולה אינו אלא מדרבנן משום קנס' הואיל ועבר אמה אני בחנם אבל מדאורייתא מיהא אהני מעשיו והזאתו כשרה והילכך משום הכי מקודשת דאע"ג דאסור ליקח שכר מ"מ כיון שנטל שכר דהיינו הקדושין זכה בו ואולי נאמר דכיון דמדאוריי' אסור ליקח שכר חשיב כחמץ דאוריי' ושעות דרבנן דאינה מקודשת כלל כדרב גידל ועוד י"ל דלישנא דמתני' קשיתיה דקתני מקו' דמשמע מקוד' גמורה ובמקדש באיסורי הנאה דדברי' לא הויא מקודשת גמורה אלא חוששין לקדושין וכעין זה תיר' התוס' ז"ל פ"ק דחולין ד"ה ע"ב ד"ה מפני יע"ש ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רמב) </b> וכפי דבריו קשה דאיך הותר לו לרבינא שכר בטלה כדי להעיד הרי עדות דמי ודאי להזאה כו', לא ידעתי מאי קשיא לי' דמאן לימא לן שלא הי' שם נמי סהדי אחריני למיסהד ובכה"ג כי היכי דעד אינו חייב בקרבן שבועה כשיש עדים אחרים אפשר דאינו עובר נמי בלאו דאם לא יגיד בדאיכא סהדי אחריני: אבל עיקר חידושי' דהרב בעל צאן קדשים לא אוכל לעמוד עליו דמאי נ"מ בין דיין לכהן דכמו דכל כהן השייך בעבודה רמיא עלי' הזאה וקידוש ה"נ דכל ת"ח שהגיע להוראה רמיא עליה לדון את חבירו (אם לא שיש ב"ד קבוע בעירו בלעדו): גם איני יודע כוונתו במ"ש כהן השייך בעבודה אם כוונתו על כל כהן כשר או דכוונתו רק על כהן במשמרתו אבל יהיה איך שיהיה הלא גם בבית אב שבכל שבת ושבת יש בו כהנים רבים וא"כ הרי ההזאה אינה מוטלת דוקא על כהן אחד מהם: ועוד שהרי הזאה וקידוש אין חיובם על כהני המשמר משום דבטהרת החטאת עשו מעלות טפי מבקודש דכהן אעפ"י שטבל לקודש ומקריב קרבנות ועובד עבודתו במזבח מ"מ אינו טהור לחטאת ולא להזאה וקידוש (כמבואר ברמב"ם ריש פי"ג מהלכות פרה) עד שיטבול לשם חטאת: ולולא דמסתפינא הייתי אומר דקושייתו של הרב בעל צ"ק הנ"ל מעיקרא ליתא משום דדוקא לדון מותר ליקח שכר בטלה מטעם דאינו בדין דמשום הפסידא של בעל הדין יפסיד הדיין את שלו דחייך קודמין כו' משא"כ בטמא מת שצריך הזאה והוא חייב לטהר עצמו ואין הדבר תלוי ברצונו כמו ממונו משום הכי אסור לו להכהן ליקח אפי' שכר בטלה ואיסורא מממונא לא ילפינן:
+
+Halakhah 4
+
+<b>קדשה </b>
+<b> במע"ב בין בשוגג בין במזיד אינ' מקודשת.</b> משנה פר' הא"מ דנ"ג ע"ב קדשה במע"ב בין בשוגג בין במזיד לא קדש דברי ר"מ ר"י אומר בשוגג לא קדש במזיד קדש ופסק כר"מ ודע דבגמרא אמרינן התם דהיינו טעמא דר"י דמעשר איהו לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא איהי לא ניחא לה משום טירחא דאורחא ופרש"י ז"ל שם וז"ל משום אונסא דאורחא דע"כ אונסא דאורחא עליה דידיה רמיא שהמעשר אין בו שו"פ כו' יע"ש וראיתי להריטב"א שהק' עליו וז"ל ולא נהירא דאם לא נתן לה כאן שו"פ אפי' קבל עליו אחריות איך מקודשת קדושי ודאי כיון שאינו שו"פ בכאן שאפי' שו"פ במדי אינו אלא קדושי ס' שאין לך בקדושין אלא מקומו ושעתו ואי בשנתן לה מעשר כדי שו"פ כאן אפי' בלא אחריות נמי שהרי א"א שלא תמצא מי שתמכרהו לו בזול ע"מ לאוכלו בירוש' ויהיו הדמי' בידה חולין אלא עיקר הפי' כפי' ב' שפרש"י כו' ומיירי שהוא כ"כ שיש בו ש"פ למי שיעלנו ויאכלנו בירוש' עכ"ד וק"ל עליו שהרי בבכורות ד"ט פריך התם לר"י דאמר פטר חמור אסור בהנאה משום שיש לך דבר שצריך פדיה ומותר בהנאה והרי מעשר שהקפידה עליו תורה בכסף צורה ותנן ר"י אומר במזיד קדש ומשני בפטר חמור נמי מתקדשה כדר"א דאמר ר"א אשה יודעת שאין מע"ב מתחלל על ידה ועולה ואוכלתו בירוש' כו' והשתא ק' שהרי משמע ודאי דמע"ב לר"י אסור למוכרו לאחר ע"מ שיאכלנו בירושלים מכיון שאסור בהנאה כל זמן שלא פדאו דומיא דפטר חמור דאסור למוכרו כל זמן שלא פדאו וא"כ איך כתב הריטב"א דמתניתין מיירי בשיש בו כ"כ שיש בו שו"פ שימכרנו למי שיעלנו לירוש' הרי אינו יכול למוכרו וא"כ תיקשי ליה לדידיה דהיכי קתני מתני' במזיד קדש דמשמע קדושי ודאי הא כיון שאינו שו"פ כאן אפי' יש בו ש"פ בירוש' אינה מקודשת קדושי ודאי אע"ג דבפ' קמא דבכורות מסיק התם תי' אחרינא דטעמא דר"י לאו משום שיש לך דבר שצריך פדיה ומותר בהנאה הוא אלא משום טעמא אחרינא וא"כ לההוא תי' מצינן למימר דמע"ב מותר בהנאה לר"י מ"מ אכתי תקשי ליה לתי' קמא היכי הוה ניחא ליה מתניתין ולדעתי נר' שלזה כוון רש"י במ"ש א"נ אפי' לא רמי אחריות עליה כו' שהדבר ק' שכיון שכבר כתב רש"י שהמעשר אין בו כאן שו"פ וע"כ רמיא עלי' אחריות א"כ איך כ' רש"י ז"ל א"נ אפי' לא רמי' עלי' אחריות ודוחק לו' שחזר בו רש"י ז"ל וס"ל דאע"ג דאין כאן שו"פ אפ"ה כיון דבירוש' שו"פ מקודשת מעכשיו אלא נ"ל שכונתו לב' התי' האמורים בבכורות דבתחילה כתב דע"כ רמיא עליה אחריות שהמעשר אין בו כאן שו"פ כו' שאפילו תמכרנו דמיו נתפסים כו' כלומר שאפילו נתן לה כ"כ שיש בו ש"פ כאן אפ"ה אינה יכולה למוכרו לאחר שיעלנו לירושלים ויהיו דמיו חולין מכיון שאסור בהנאה קודם פדיה כדאמרינן התם לחד תי' וחזר עוד ואמר א"נ כו' כלומר אפי' תימא דמותר בהנאה כאידך תיר' ויכולה למוכרו וא"כ לא רמי עליה אחריות אפ"ה לא ניחא ליה כו' ובהכי ניחא לי מה שהק' עליו הרשב"א על פירש"י וז"ל ואינו מחוור דהא מתני' סתמא קתני ואפי' יש בו שיעור גדול ששו"פ כאן שימצא מי שיתן לה ש"פ ע"מ שיעלנו לירוש' ויאכלנו שם דהשתא אין הדמים נתפסים בקדושתו יע"ש אכן כפי מ"ש הנה נכון שרש"י לא כ"כ אלא לחד תי' דבכורות כנ"ל. מיהו הא ק"ל לדברי הרשב"א דמשמע מדבריו דס"ל דמתני' איירי בכל גוונא בין כשנתן לה כ"כ שיש בו כאן ש"פ בין כשלא נתן לה אלא ש"פ ואע"ג דאין בו שו"פ כאן קתני מתני' דמקוד' וכנראה מלשונו שכתב דהא מתני' סתמא קתני ואפי' יש בו שיעור גדול כו' וקשה שהרי בפ"ד מהל' אלו דין י"ט כתב ה"ה משם הרשב"א וז"ל וכתב הרשב"א דמשמע דאפילו ידוע ששו"פ בודאי במדי אינן אלא קדושי ס' שאין לך בקדושין אלא מקומו ושעתו עכ"ד וא"כ קשה דלפי דעתו ז"ל ע"כ לא מתוקמא מתניתין אלא בשנתן לה כ"כ ששוה פרוטה אבל כל שאין בו ש"פ כאן אינה מקודשת קדושי ודאי וא"כ לא הי"ל להקשות דמתני' סתמא קתני אלא הכי הי"ל לומר דע"כ מתני' בשיש בו ש"פ כאן מיירי וכמו שהקשה הריטב"א ויש ליישב שכונתו להקשות לרש"י דאפי' תימא דס"ל לרש"י דכל שידוע ששוה פרוטה במדי מקודשת קדושי ודאי ושלא כדעתו ז"ל אפ"ה קשה דמתניתין סתמא קתני ועוד אפשר לומר דס"ל להרשב"א דהכא כיון דאשה יודעת שאין מע"ב מתחלל על ידה דבאשה חברה עסקינן כדמסקינן לקמן א"כ כי קבילתא מתחילה קדושין ע"ד לאוכלן בירוש' קבילתא ומשום הכי מקודש' משא"כ בההיא דהמקדש בפחות מש"פ שאין דעתה ודאי לעלות ולאוכלה במדי ובהכי ניחא מ"ש הר"ב בית שמואל סי' ל"א סק"ו יע"ש ודו"ק: ודע שהתוס' שם בד"ה איהו לא ניחא ליה הקשה וז"ל מיהו ק' דמשמע הכא דמתני' איירי בגבולין ואפ"ה קאמר ר"י דבמזיד קדש וכן משמע לקמן דקאמר הפודה מע"ב כו' מוסיף חומש ומוקי לה כר"י כו' וקשה מפרק חלק דמשמע התם דבגבולין כ"ע ל"פ דממון גבוה הוא כו' וראיתי להרב עצמות יוסף שכ' וז"ל פי' אע"ג דדחינן לקמן ומוקמינן לה לקמן כר"מ וכגון דיהיב ליה בטיבליה מ"מ כבר אסיק אדעתיה המקשה דהוי כר"י דהוי ממון הדיוט והאמת שראוי היה שהתו' יביאו ראי' מההיא מתני' דמשך הימנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשנים דמסקינן לקמן דאתי כר"י דאמר ממון הדיוט אע"ג דהוי בגבולין יע"ש ולע"ד נר' שמה שלא הביאו ראיה מההיא מתניתין הוא משום דאיכא לפרושי כפי' רבינו בפי' המשנה פ"ד דמע"ב משנה ה' דמתני' מיירי בירושל' וקרא מעשר לפירות הנלקחים במעות מע"ב ע"ע ובהכי ניחא מה שראיתי להרב החידושין שרצה לתרץ להא דהפודה מע"ב שהביאו התוספות ראיה דהתם מיירי כגון דיהביה ניהליה דכי מסיק ליה לירושלים ליהוי שלו ונהי דמה שנותן למיהדר ביה כל כמה דלא אסקיה לירושל' מ"מ אי לא הדר ביה אדמטי ליה התם קא פדי מע"ב והוסיף עליו חומש עכ"ל וקשה טובא דמה יענה למתני' דמשך הימנו מעשר בסלע דמשמע התם בהדיא דלר"י בגבולין נמי ממון הדיוט הוא ונקנה במשיכה כדין הדיוט וליכא למימר דהתם בשמכרו ע"מ שלא יקנהו אלא בירושל' מיירי דומיא דההיא דהפודה מע"ב דאם כן אמאי משתכר בסלע הא כל זמן שלא העלהו לירוש' ברשות המוכר קאי ויכולה לחזור בו אכן כפי מ"ש ניחא דאפשר לומר שהוא מפרש כפי' רבינו דמתני' בירוש' איירי אלא דאין זה נכון שהרי הרב כ"כ ליישב דעת רש"י לפי מה שהבין בדעת רש"י דס"ל דבגבולין כ"ע מודו דממון גבוה הוא ואלו מדברי רש"י מבואר לקמן שהוא אינו מפרש כפי' רבינו גם מדברי הרב החידושין לקמן משמע שהוא נמי מפרש שלא כפי' רבינו וצ"ע: ותו ק"ק לפי דעת הרב החידושין מהא דגרסי' בפ"ק דקדושין דכ"ד רבא אמר לעולם לא תיפוך והכא במעשר דאתא מבי נשא עסקינן ור"מ לטעמי' דאמר מע"ב ממון גבוה הוא ולא קני ליה בעל ורבנן לטעמייהו דאמרי ממון הדיוט הוא וקני ליה בעל הילכך שליחותא דבעל קא עבדא הרי דהתם בגבולין איירי דבירוש' אין פדיון למע"ב ואפי"ה ס"ל לרבנן דממון הדיוט הוא ועיין בס' חזון נחום דקפ"ד ע"א ואפשר לומר דרבא ה"ק דר"מ ס"ל דממון גבוה הוא ואפילו בירושל' הילכך אינו כשאר נכסי מלוג למקנייה בתקנתא דרבנן אמנם לרבנן כיון דבירוש' ממון הדיוט הוא דסתם מעשר להעלותו לירוש' קאי חיילא עליה תקנתא דרבנן למקנייה בעל ודו"ק:<br><b> אך </b> אכתי ק' מהא דגרסינן בפ' מרובה דס"ט ע"ב אמר רבא אי לאו דאמר ר"י צנועים ור' דוסא אמרו ד"א הו"א מאן תנא צנועים ר"מ היא דאמר ממון גבוה הוא לאו אמר ר"מ מעשר ממון גבוה הוא ואפי"ה לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה דכתיב וחמישיתו יוסף עליו אבל קרייה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש כרם רבעי נמי גמר קדש קדש ממעשר כו' ואם איתא דבגבולין כ"ע מודו דממון גבוה הוא אם כן הא דצנועים אפילו רבנן מצי אתי דהא בגבולין דממון גבוה הוא אוקמא רחמנא ברשותיה דמצי פריק ליה ועיין בס' הנזכר ואף לזאת יש ליישב דרבא הקשה דבשלמא לר"מ כיון דס"ל דאפילו בירושלים ממון גבוה הוא ואפי' הכי לעניין פדייה אוקמא רחמנא ברשותיה ה"נ לענין כרם רבעי מצי למימר כל הנלקט מזה מחולל ואע"ג דליתנהו ברשותיה כלל אמנם לרבנן כיון דס"ל דבירושל' ממון הדיוט הוא איכא למימר דכי אוקמיה רחמנא ברשותיה לענין פדיה היינו משום דבירושלים מיהא ממונו הוא ובידו להעלותו לירוש' ולמיהוי ממונו אמנם גבי כרם רבעי כיון דליתנהו בידו ולא אתי לכלל ממונו בשום זמן לא מצי לפדותו כנ"ל נכון:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רמג) </b> וא"ת לרב דאמר אם קדש בגזל א"מ כו'. אימא דהא אתא לאשמעינן דאפי' אחר יאוש א"מ. תמהני דאיך אפשר לומר דאפי' לאחר יאוש קאמר רב דאינה מקודשת הא רב ס"ל דיאוש כדי קני כמבואר בב"ק דף ס"ז ע"ב והא דכתב הרמ"ה דבגזל דידה אין חילוק בין קודם יאוש בין לאחר יאוש היינו לפי מאי דקיי"ל דיאוש כדי לא קני ואין חילוק בין גניבה לגזילה כמ"ש התוס' שם בד"ה דתניא כו' (ועיין מ"ש רש"י בב"ק דס"ח ע"ב בד"ה לאחר יאוש כו'): ואפשר לומר דניהו דס"ל לרב דיאוש כדי קני מדאורייתא היינו רק לענין דא"צ להחזיר הגזילה בעינה לאחר יאוש משום דקנאה אבל מחויב עכ"פ להחזיר לבעלים דמיה וא"כ כשקידש אשה בגזל דידה לאחר יאוש קודם שהחזיר לה דמיה הרי יכולה לתפוש את הגזל בתורת משכון עד שיחזיר לה את הדמים וא"כ הא יכולה למימר אין שקלי ולמשכון שקלי ולא לקדושין: אבל אכתי קשה איך אפשר לומר דרב ס"ל דמתניתין לאחר יאוש מיירי דא"כ איך קאמר רב התם ש"מ קידשה בגזל אינה מקודשת מדקתני שלהן היתה ושל שביעית היתה דמשמע הא שאר שני שבוע לא וע"ש והרי במתניתין דאחיות אינן מקודשות הא חלקן בתאנים שבהכלכלה הוי גזל דאחרים ובגזל דאחרים לאחר יאוש הא לכ"ע מקודשת אפי' בשאר שני שבוע כדאיתא שם בדף נ"ב ע"ב בעובדא דהאי דחטף זוזי כו' דאי הלכה כר"ש דסתם גזילה יש בו יאוש בעלים הוה מקודשת: וי"ל דהתם היינו טעמא משום דאיכא שינוי רשות לגבי האשה וכמ"ש הרב המגיד וכ"כ בש"ע אה"ע סי' כ"ח משא"כ במתניתין דידן דהכלכלה היתה של החמש נשים והיתה ברשות כולן א"כ הא כשהחזיר אותה המקדש לאחת מהן הרי לא נשתנה עוד הרשות דמעיקרא נמי היתה ברשות האשה הזאת עצמה ועוד דהא האשה נעשית שליח לחברותיה ונטלה ברשותן וא"כ תו הוי יאוש כדי ובכה"ג בשאר שני שבוע אינן מקודשות: ועוד י"ל דדוקא בידעה דגזל דאחרים הוא בכה"ג מקודשת לאחר יאוש או בסתמא לר"ש ובהאי דחטף זוזי מיירי כגון שחטף בפניה משום הכי מקודשת משום דהוי יאוש ושינוי רשות בידה אבל בהאי דהכלכלה הנ"ל אילו הוה עובדא בשאר שני שבוע אף הנכריות לא היו מקודשות ואפי' לאחר יאוש ואע"ג שידעו שהכלכלה גזולה היא והיינו משום דהרי הוא בא לקדש את כולן בכלכלה זו וליכא כאן גזל אחרים שהרי לכל אחת מהן יוחזר חלקה ע"י זה ואע"ג דלבתר דאמרינן דאין האחיות מקודשות הרי שני חלקים מהן הוי גזל אחרים והו"ל יאוש ושינוי רשות מ"מ גם הנכריות אינן מקודשות משום דיכולין לומר דאינן רוצין להתקדש בגזילה כדאמרינן התם בדף נ"ג ע"ב לפי שאינה רוצה כו': וי"ל עוד דכיון דהנכריות היו סוברות דלכל חמש הנשים תתחלף הכלכלה משום דקידש לכולהו ועל דעת כן עשאו שליח להחמישית לקבל הכלכלה בשביל כולן א"כ בכה"ג בשאר שני שבוע כיון דהאשה שקבלה יכולה לומר על חלק דידה אין שקלי ולמשכון שקלי וכנ"ל ה"נ זכתה מטעם זה גם לחברותיה וגם להאחיות שקבלה בשליחותן ואין כאן תו גזל אחרים: אלא דקשה איך אפשר לומר בשאר שני שבוע אין שקלי כו' הא כיון דנעשית שליח לקבל הכלכלה בשביל כולן לשם קדושין א"כ הרי ידעינן דבאמת אחלו לי' שהרי עשאוה שליח ואין לומר דלהטעות להגזלן עשאוה שליח כדי שיחזיר להן הגזילה דא"כ הא אפי' בשדיך נמי נימא הכי דכדי לתופסו אומרת הן: וי"ל דמתניתין מיירי בשעשאוהו שליח לקבל הקדושין ולא ידעו שבכלכלה זו יתקדשו ותדע שכן הוא משום דאל"כ הא יקשה לפירוש הב' שבתוס' בד"ה המקדש בפירות שביעית כו' שכתבו שם דלכתחילה אסור לקדש בפירות שביעית וע"ש דלפ"ז אמאי מהני שליחותה לדבר עבירה הרי הוה לן למימר דשליחותה בטל אע"כ דנעשית שליח לקבל קדושין סתמא והיא קבלה הכלכלה וא"כ בכה"ג בשאר שני שבוע דליכא גילוי מילתא דרוצית להתקדש בגזל דידה יכולה לומר אין שקלי כו': אולם עדיין צ"ע דאי מיירי מתניתין בשלא עשאוה שליח אלא בסתמא א"כ אמאי הנכריות מקודשות הא יכולות לומר אין רצונינו להתקדש בפירות שביעית ואפי' אי נימא דאינהו לא עבדי איסורא ואלא דלפני עור השליח לבדו עובר מ"מ הא פירות אלו אסורים לסחורה ולשאר דברים ובפשיטות שגם הלוקח פירות שביעית איסורא עביד משום דהאי דכתיב לאכלה ולא לסחורה קאי קרא אתרווייהו על המוכר ועל הלוקח: וי"ל דאם חלק התאנים שמגיע להנכריות (שעשאוה שליח לקבל קדושין בסתם) אינו שוה לכל אחת מהן כי אם פרוטה בצמצום אזי באמת אינן מקודשות דמשום איסור דשביעית אינו שוה אפי' פרוטה אלא דהכא מיירי בששווין הרבה:<br><b> ומ"מ </b> לדינא צ"ע אם מתקדשת בכה"ג היכא דצווחת שלא היה בדעתה להתקדש בדבר שא"א למוכרו באופן דממה נפשך קשה בהך מתני' דכלכלה הנ"ל אי מיירי שידעו בשעה שעשאוה שליח שהוא מקדש בפירות שביעית א"כ הא הו"ל שליח לדבר עבירה והשליחות בטלה כמ"ש התוס' בב"מ דף יו"ד ע"ב בד"ה דאמר כו' ואי דלא ידעו הא אינן מקודשות מטעם דלא ניחא להו להתקדש בדבר שא"א למוכרו: ובל"ז נמי קשה אמאי הנכריות מקודשות הא לשיטת הרי"ף למאי דקיי"ל באומר לחבירו קני את וחמור דקנה מחצה ומתניתין הא מיירי בדאמר כולכון מקודשות לי וא"כ כשאין האחיות מקודשות הרי נשאר בהכלכלה שני חלקים להמקדש כיון דלבתר דזכה בה הרי הוא שלו ולא של הפקר והוא רצה לקדש כל אחת מהחמש נשים בחלק חמישית מהכלכלה וכיון דהאחיות אינן מקודשות אם כן הרי יש בכלכלה זו להמקדש עצמו שני חלקי חמישית בשותפות עם הנכריות ונמצא דכסף קדושין אגיד בבעל והרי כתב הר"ן להדיא בפ"ק דקדושין גבי מקדש במנה והניח משכון עליה דאינה מקודשת מה"ט ועיין במקנה בסוגיא זו דמקשה קושיא הנ"ל לתירוץ השני של התוס' אמאי לא בטיל השליחות של האשה שעשאוה חברותיה להתקדש בפירות שביעית בשם מו"ח זקני הגאון מאוה"ג מוהר"י הלוי הורוויץ אבד"ק אה"ו (וכמדומה לי שהגאון המחבר שם מיישב הקושיא כמ"ש לעיל והיינו דלא עשאוה שליח להתקדש בפירות שביעית אלא בסתם ולדעתי אין זה עולה יפה משום דאעפ"י דלבתר זכיה בפירות שביעית אינם הפקר מ"מ הא יכולין הנכריות למימר אין רצונינו להתקדש בפירות שביעית כיון דהמקח נעשה באיסור וכמ"ש הב"ש ה"ט בגניבה ומכש"כ דבאמת פירות שביעית מטעם שאסורין בסחורה אינם שווין כפירות של שאר שני שבוע ואע"ג דגם השתא יש בהן שוה פרוטה מ"מ י"ל דלא ניחא לה להתקדש בדבר שאסור לה למוכרו ושתופס את דמיו): ונלע"ד למאי דפי' רש"י בב"מ דף ח' ע"א בד"ה ואילו שותפין שגנבו כו' דאחר הוציאו מרשות בעלים לדעת חבירו וע"ש א"כ הא חזינן דאע"ג דאין שליח לדבר עבירה מ"מ אמרינן מיגו דזכה לנפשי' זכי נמי לחברי' וא"כ י"ל הכא דבאמת מיירי שעשאוה שליח להתקדש בפירות שביעית ואפ"ה אין השליחות בטלה משום דאמרינן מיגו דזכה כו': ובהכי ניחא מאי דקאמר רב ש"מ דאשה נעשית שליח אפי' במקום שנעשית לה צרה ונתקשיתי בילדותי (וגם ראיתי אח"כ קושיא זו בס' המקנה) דדילמא מיירי דאחת מן האחיות היתה שליח שאינה נעשית להן צרה אולם לפי הנ"ל לק"מ משום דאחיות כיון דאינן מקודשות א"כ בטלה השליחות שלה שלדבר עבירה כיון דלא זכתה לנפשה: אלא דבשבת דף צ"ג ע"ב מוכח להדיא דהך שותפים שגנבו היינו ששניהם גנבו ולא בשליחות (וגם בדברי התוס' שם בד"ה ואמאי כו' צ"ע דהא עכ"פ גם לענין תשלומי כפל בעינן שיעור פרוטה וא"כ הא מגניבה נמי הוה מצי למיפרך): ועוד דאפי' לפי' רש"י הנ"ל הא עכ"ר יש לחלק בין שותפין שגנבו לבין עושה שליח לדבר עבירה דאעפ"י שי"ל בו מגו דזכה לנפשי' כו' מ"מ לא אמרינן הכי דהא לא קאמר הש"ס באומר לחבירו צא וגנוב לנו שיתחייב משום מיגו דזכה כו' אלא דקאמר כן רק בשותפין שנכנסו לגנוב ביחד ואחד מהם הוציא הגניבה לדעת שותפות עיין בחידושי מוהריב"ן בן שם דפשיטא לי' דבכה"ג והיינו באומר לחבירו צא וגנוב לנו דודאי אין שליח לדבר עבירה ולא אמרינן בזה מיגו דזכה לנפשי' כו' ובפרט להתוס' לשיטתייהו שפירשו בב"מ דשניהם הוציאו הגניבה ודאי דא"א ליישב תירוצם השני שבקדושין הנ"ל דהא לדידהו אם הוציא אחד לבדו לא אמרינן מיגו דזכה כו' ואין שליח לדבר עבירה ועיין בס' ישועות יעקב סי' ל"ה ס"ק א' ויש שם ט"ס ולא העיר בכל מה שכתבתי כאן בתמיהת התירוץ הזה:<br><b> (רמד) </b> דאיכא למימר דהא דקתני שלהן היתה לאו למידק מינה דקדשה בגזל א"מ אלא מעשה שהיה קתני. במחכ"ת אין לזה טעם למימר דבכדי נסיב לה התנא להמעשה שהיה אבל טפי י"ל דאצטריך למימר דשלהן היתה משום דכיון דחמש נשים רצה לקדש בכלכלה זו ואמרו חכמים דאין אחיות מקודשות נמצא דאלו התאנים שהיו מגיעים לחלקן של שתי האחיות הדרי להמקדש ולפ"ז הרי שתי ידות מהכלכלה שהן של המקדש הן אגודין בי' וא"כ הרי גם הנכריות אינן מקודשות כיון דהקדושין עדיין אגודין בהבעל וכמ"ש הר"ן בפ"ק דקדושין בשם הרמב"ן גבי מקדש במנה והניח עליה משכון דכיון דקדושי מנה אגידי גבי בעל לאו כסף קדושין נינהו ע"ש ולהכי אצטריך למימר דשלהן היתה ונמצא דלהאחיות חוזר חלקן תאנים שבכלכלה מטעם דשלהן היו וגזילה חוזרת לבעלים ואע"ג דבפירות שביעית ליכא משום גזל מ"מ כיון שלא היתה כוונתו לגזול את הכלכלה אלא כדי שיקדש בה את בעלי' שהן החמש נשים א"כ מה בכך שאין האחיות מקודשות ולא זכו בחלקן מתורת כסף קדושין הרי זכו בהו מתורת החזרה את שלהן וא"כ הרי לא חזר חלקן להמקדש ולא אגידי בי' הקדושין ולהכי שפיר הנכריות מקודשות משא"כ אי הוה הכלכלה שלו או של אחריני דאז אפי' הנכריות לא היו מקודשות מטעם דכסף קדושין דאגיד גבי בעל לאו קדושין נינהו כן י"ל בזה לרב נחמן: אבל רב דקאמר ש"מ ארבע ונקט תלת והיינו משום דמספקא לי' בקדושין שאינן מסורין לביאה אי כאביי אי כרבא וא"כ הא עכ"ר דס"ל לרב באומר לחבירו קני את וחמור דלא קנה כלל דאי כרב נחמן ס"ל דקנה מחצה א"כ הא ממתניתין לא שמעינן מינה ארבע משום דמתוקמא בדאמר להו כולכון סתמא וא"כ לא מבעיא אי רב כאביי ס"ל ומתניתין הראויות לי מכם קאמר א"כ הרי לא אגיד כסף קדושין בבעל דהא מתחלה לא קידש בכל הכלכלה אלא נשים הראויות לו אלא אפי' אי ס"ל כרבא י"ל נמי דכיון דידע מתחלה דא"א לקדש כל החמש נשים ואפ"ה לא השאיר לעצמו בהכלכלה חלק חמישית שהיה של אחת מהאחיות שבודאי א"א לקדשה א"כ הרי חזינן שאינו רוצה חלק בהכלכלה כלל וא"כ הא גם אח"כ כשאמרו חכמים שאין האחיות מקודשות הרי כל הכלכלה היא של הנכריות דכמו שמתחילה לא קפיד לקדש כל אחת מהן ביותר מחלק חמישית שהיה אז לכל אחת מהן בהכלכלה כמו כן עכשיו נמי אינו מקפיד אעפ"י שנתוסף עתה להנכריות עוד חלק חמישית בהכלכלה וא"כ הרי אין הקדושין אגודין בבעל ואמאי קאמר מתניתין דשלהן היתה ושל שביעית היתה ומזה הוכיח רב דהמקדש בגזל אינה מקודשת: אולם אכתי יקשה קושיא הנ"ל לבה"ג והרמב"ם ז"ל דס"ל דהא דפריך הש"ס קני את וחמור הוא אליבא דהלכתא פריך דמודה רב נחמן בלישנא דכולכם דלא קני כלל (ועיין בר"ן בסוגיין מה דפי' בטעמייהו טעם אחר) ובאמת באמר כולכם גם הנכריות אינן מקודשות ואי אמר הראויות לביאה אכתי אין קדושין אגידי גבי בעל ואפ"ה קתני שלהן היתה וא"כ הרי מוכח מזה דהמקדש בגזל דידה אינה מקודשת: ולע"ד גם לשיטה זו ניחא משום דעכ"ר לומר דרב נחמן ס"ל דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין דהא רבא תלמידו לא היה חולק בדבר אי ר"נ רבי' כאביי הוה ס"ל וא"כ לפ"ז י"ל דלא כמ"ש לעיל דאפי' אי רב כרבא ס"ל דמתניתין מיירי באומר אחת משתי אחיות ואפ"ה לא קשיא עלי' האיך הוכיח ממתניתין דהמקדש בגזל דידה אינה מקודשת והיינו מדקתני שלהן היתה ושל שביעית היתה והא אצטריך למתני כן דאל"כ הרי הנכריות נמי אינן מקודשות מטעם דאגידי הקדושין בבעל דהא לא קשיא עלי' דרב משום דחזינן דהבעל לא הקפיד להשאיר לעצמו חלק חמישית בהכלכלה אעפ"י שידע שא"א לקדש כל החמש נשים וא"כ ממילא אינו מקפיד נמי כשאמרו לו שאין האחיות מקודשות ולא קידש אלא שלש נשים וכנ"ל דהא ליתא משום דעל סברא זו יש פקפוק אלא דיש ליישב שם בפשיטות דרב לא ס"ל כלל האי סברא דבכה"ג מיחשב קדושין אגודין גבי בעל או דס"ל לרב דלא איכפת לן בהכי אי הקדושין אגודין גבי בעל אבל רב נחמן דהוא מרא דשמעתא בקדושין דף ח' דס"ל כן וס"ל נמי כרבא דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין ומתניתין מיירי באומר אחת מאחיות וא"כ הרי נשאר חלק חמישית שבהכלכלה אגידא גבי בעל א"כ משום הכי קתני דשלהן היתה ושל שביעית היתה משום דאלו היתה שלו הרי גם הנכריות לא היו מקודשות מטעם דחלק חמישית מהכלכלה אגידא גבי בעל ולהכי אצטריך להביא הברייתא מפני שממתניתין לא מצי להוכיח כן משום די"ל דאתא לאפוקי דאם היתה שלו אזי גם הנכריות אינן מקודשות מטעם הנ"ל אלא דכיון דשלהן היתה ולא היתה כוונתי' לזכות בהכלכלה אלא כדי לקדש בה הנשים ולא להשאיר בה מידי לעצמו כלל: ודע דלדעת הבה"ג והרמב"ם הנ"ל דס"ל דאליבא דהלכתא פריך הש"ס שם הא קני את וחמור הוא משום דבלישנא דכולכם אף רב נחמן מודה דלא קני כלום (ולא כטעמא דהר"ן ומ"מ) וכנ"ל קשה לכאורה אמאי קא מתרץ רבא בדאמר כולכם ואחת מאחיות ולא מוקי לה בפשיטות בדאמר כולכם ואחיות דהא בכה"ג הו"ל כקני את וחמור דקנה מחצה למאי דקיי"ל כרב נחמן:<br><b> אבל </b> באמת לק"מ משום דרבא מוקי המעשה באופן זה עצמו דתני התנא דינא והיינו דבא לאשמעינן דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין ולהכי מוקי נמי המעשה באופן זה בדאמר כולכם ואחת מאחיות: אולם לא יכולתי לעמוד על דברי רש"י שם בדף נ"א ריש ע"ב בד"ה הרי כולכם כו' שכתב שם דהשתא לאו את וחמור הוא דהא דאין אחיות מקודשות משום ספיקא הוא כו' וע"ש דקשה בזה מאי בכך דמשום ספיקא הוא הא ס"ל לרבא דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קידושין וא"כ כיון דמשום ספק הזה אינן מסורין לביאה הרי הקדושין לאו קדושין נינהו ומותרות שתיהן לעלמא כמו במקדש שתי אחיות כאחת וא"כ הא הו"ל את וחמור ממש ומאי נ"מ בזה דקאמר דאלו ידע בת זכיה היא הא מ"מ השתא דלא נודע אינה מקודשת כלל אפי' מספק [ואפי' אי ידע מי היא שרוצה בה אלא שלא פירש נמי הדין כן. (שהרי אפי' במשודך עם אחת מאחיות וקידש אחת מהן ולא פירש איזהו לדידן דקיי"ל כאביי לא מהני) ואי נימא דכוונת רש"י ז"ל דחמור שאני משום דאין שייך בו קנין כלל בשום אופן משא"כ באחיות דאילו היה מפרש בהדיא היה מועיל ומשום הכי אפי' בסתמא תו אינו מעכב חלות דקדושין של הנכריות הא א"א לומר כן משום דא"כ הרי מעיקרא לק"מ ומאי פריך הכא ובמסכת ב"ב אהאי מעשה דכלכלה הא קני את וחמור הוא והרי שאני חמור דלא משכחת בי' קנין בשום אופן שבעולם] וא"כ אח"כ קידש אחת מהן בפירוש הרי זו מותרת לו ואינה אסורה עליו משום ספק אחות אשה דכיון דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין א"כ הרי הוי כאלו לא קידשן מעולם משום דבלשון זה שקידשן לאו בתורת קדושין נינהו כחמור שאינו בר קנין כלל: אמנם לדעת הבה"ג והרמב"ם הנ"ל ניחא דכיון דלא כלל אותם ביחד והיינו שלא אמר כולכם א"כ מה בכך דהוי קני את וחמור הא באמת קיי"ל דאת וחמור קנה מחצה: אבל לטעמא שכתב הר"ן והמ"מ הנ"ל דלהכי פריך הא קני את וחמור הוא משום די"ל דרצה ביפה ורעה יחד א"כ הא צריך ביאור אמאי ניחא לי' לרבא דמוקי למתניתין באומר כולכם ואחת מאחיות ואמאי לא קשה תו מה דפריך מעיקרא והא קני את וחמור הוא וצ"ל לדידהו נמי כפי' רש"י וצ"ע:<br><b> והנה </b> בדברי רש"י לכאורה משמע דס"ל כהרי"ף ז"ל דלא פריך אליבא דהלכתא מדאצטריך לדחוקי אמאי לפי תירוץ רבא ניחא דלא הוי תו את וחמור אבל אין הכרע לזה משום די"ל דס"ל בטעמא דפירכא כמ"ש הר"ן ומ"מ ז"ל וכנ"ל: ועיין בב"ש באה"ע סי' מ"א ס"ק ה' שהביא נמי מאי דפי' רש"י דמשום הכי לא הוי קני את וחמור באומר כולכם ואחת מאחיות משום דאלו ידע הוי מקודשת ואולם עליו לא יקשה מה דנתקשיתי לעיל בהבנת הדברים משום דהב"ש קאי אליבא דהלכתא דקיי"ל כאביי ובאמת המקדש אחת מאחיות הוו קדושין אלא דקדושי ספק הן ומשום הכי שפיר כתב הב"ש לדינא דבאומר כולכם ואחת מאחיות אפי' לטעמא דהר"ן ומ"מ ז"ל לאו את וחמור הוא כיון דגם אחת מהאחיות באמת מקודשת אלא דלא ידעינן איזו היא משום הכי לא הוי את וחמור והנכריות מקודשות:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מתנות </b>
+<b> שלא הורמו כו'.</b> כתב ה"ה שם במשנה המקדש בתרומות ומעשרות מקודשת ואפי' ישראל ובגמ' אמר עולא טובת הנאה אינה ממון והקשו שם מן המשנה כו' הנה מסוגייא זו מבואר בהדייא דאף במתנות כהונה דהיינו זרוע ולחיי' יש בהן טובת הנאה לבעלים דאל"כ היכי הוו ניחא ליה לר"א מתני' דקתני ובמתנות כהונה אפילו נימא דטובת הנאה ממון מ"מ במתנות כהונה דאין בהן טובת הנאה לבעלים אמאי מקוד' ועיין בפ"ח ז"ל חי"ד סימן ס"א ס"ק ל"ד מ"ש בזה ולא זכר שם להביא ראיה מסוגייא הלזו וכן מתבאר ג"כ ממ"ש רש"י ז"ל במשנה שם ד"ה ואפי' ישר' וז"ל וקס"ד דאע"פ כו' וגם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה זו שהיה צריכה ליתנם לכהן כו' וקסבר טובת הנאה ממון יע"ש: ודע שמדברי רש"י ז"ל הללו מבואר דס"ל דאם היא זכתה בו זכיה גמורה וכגון ישראל שקדש לכהנת בזרוע ולחיים דקי"ל דכהנת אוכלת במתנות אע"פ שהיא נשואה לישראל וכמ"ש רבינו פ"ט מהל' בכורים הלכה ב' אפילו למאי דקי"ל דטובת הנאה אינה ממון אפילו הכי מקודשת דאע"ג דלדידי' לא שוי ממון אפ"ה כיון דלדיד' שוה ממון מקודשת ולשיטתיה אזיל שכתב בההיא דמכרן וקדש בדמיהן כמ"ש לעיל משם הרב מש"ל ז"ל ואין להקשות דאם כן מאי פריך בגמרא לעולא ממתני' נימא דמתני' מיירי בישראל שקדש כהנת וקמ"ל דאע"ג דלדידיה אינו שוה ממון אפילו הכי מקו' כיון דלדידה שוה ממון דהא ודאי בורכא היא דגבי תרומות ומעשרות אפי' ישר' שקדש כהנת גם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה ומשנתארסה לישראל אינה אוכלת בתרומה וזה פשוט. ודע דבגמרא פרכינן התם לעולא דאמר טובת הנאה אינה ממון לימא כתנאי הגונב טבלו של חברו משלם לו דמי טבלו ר"י ב"י אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו מאי לאו בהא קמפלגי מ"ס טובת הנאה אינה ממון ומר סבר טובת הנאה ממון ומשנינן לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו קא מפלגי רבי סבר כמי שהורמו דמיין יע"ש ומסוגייא זו ק"ל טובא למ"ש רש"י ז"ל פרק אלו עוברין דמ"ח ע"א ד"ה אהדר ליה וז"ל דאיכא למימר דבתרווייהו פליגי דר"א סבר טובת הנאה ממון ור"י סבר טובת הנאה אינה ממון והא דתריצנא לעיל דכ"ע טובת הנאה אינה ממון אכתי לא שמיע לן הא דהדר ליה ר"א לר"י לדבריך ה"ז בב"י וק' טובא דא"כ היכי אמרינן הכא דכ"ע בין רבי בין ר"י ב"י ס"ל דטובת הנאה אינה ממון הא ר' קאמר התם בברייתא דהלכה כר"א וא"כ ע"כ ס"ל דטובת הנאה ממון ואולי נאמר דמאי דקאמר התם דהלכה כר"א לאו אכולא מילתא קאמר אמאי דס"ל דעוברין עליו ב"י אלא אהיתרא דמתיר ר"א לאפותה קודם שתקרא לה שם ומשום דס"ל דאמרי' הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה קאמר דהלכה כר"א לאפוקי מבן בתירא דקאמר תטיל בצונן ודוחק אך אכתי קשה דא"כ מאי קאמר בשמעתין לימא כתנאי כו' הא ע"כ תנאי היא ובפלוגתא דר"א ור"י ותו דבנדרים דף פ"ה ע"ב פריך התם רישא אסיפא ומשני ל"ק הא ר' הא ר"י ב"י ודחי לה לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון ואמאי לא משני הא ר"א והא ר"י ולומר דתלמודא הכא ובנדרים לא שמיע ליה ההיא ברייתא דמייתי פרק א"ע זה ודאי דוחק גדול וצ"ע:<br><b> ודע </b> שהתוס' ז"ל פ' יש נוחלין דקכ"ג ע"ב ד"ה וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הק' וז"ל תימא דבסמוך מוקי לה כרבי ובסוף פ"ב דקדושין אית ליה דלאו כמי שהורמו דמיין כו' יע"ש והוא תימא שהרי לכולהו אוקמתי דמוקמינן לה הכא רבי ס"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכמבואר והנר' שגרסתו ז"ל היתה כגירסת אית ספרים דגרס הרשב"א ז"ל שכתב ואבע"א דכ"ע מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין והיינו דק"ל להך אבע"א דס"ל לר' דלאו כמי שהורמו דמיין ומה שדחה הרשב"א ז"ל גירסא זו דא"כ מתני' אמאן תירמייהו לא רבי ולא ר"י ב"י ס"ל דהא ל"ק דתלמודא דקאמר דכ"ע לאו כמי שהורמו דמיין אפלוגתא דרבי ור"י ב"י קאמר דמצינן למימר דכולהו ס"ל דלאו כמי שהורמו דמיין ולעולם דאיכא מאן דס"ל דכמי שהורמו דמיין וכדאיתא בפ' הזרוע ואיכא למימר דמתני' אתיא כההיא ברייתא דפרק הזרוע דס"ל כמי שהורמו דמיין כנ"ל אך הדבר הקשה למ"ש הריטב"א ז"ל שאחר שהכריח כגי' רש"י דגרסי' כמי שהורמו דמיין כתב וז"ל ואי קשיא לך דהא בפ' י"נ תניא גבי בכור דנוטל הזרוע והלחיים ואוקימנא דסבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין וההיא מתניתין אוקימנא לה כרבי והיכי אמרינן התם דרבי סבר כמי שהורמו דמיין כו' יע"ש והוא פלאי שהרי בהדייא אמרינן התם דרבי סבר כמי שהורמו דמיין וכדאמרינן הכא בשמעתין ואולי שגי' ז"ל היתה איפכא וקסבר לאו כמי שהורמו דמיין והוא ז"ל מפר' שלא כפי' רשב"ם ז"ל שם דמפרש דמיירי בבכור של כהן אלא ה"פ הכא במכירי כהונה עסקינן בדאשתחיט בחיי אבוהון כו' כלומר דברייתא מיירי בבכור מיש' והיה אביהם ממכירי כהונה שהי"ל כהנים מיוחדים שהיה נותן להם מתנות כהונה ודאשתחיט בחיי אבוהון וקמ"ל דלא נימא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכבר זכה בו הכהן ויכול ליטלם מהם בע"כ ואף למ"ש התוס' שם בד"ה הכא דאם רצה יכול לחזור בו אפי' במכירי כהונה היינו לגבי אבוהון גופייהו אבל היכא דמיית אבוהון ולא חזר בו יכול ליטלם מהם בע"כ אי ס"ל כמי שהורמו דמיין דמסתמא לא היה חוזר בו כיון דאיסורא איכא כמ"ש התו' ז"ל אלא קסבר דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין ולא זכה בהן הכהן והילכך לענין טובת הנאה הבכור נוטל בהן פי שנים וה"ה דהו"מ לאשמועינן בפשוט גופיה דלאו כמי שהורמו דמיין אינו יכול ליטלם ממנו בע"כ אלא אגב אורחיה בעי לאשמועינן דבכור נוטל פי ב' בטובת הנאה ואפי' למ"ד דטובת הנאה אינה ממון מ"מ לענין ירוש' יש לו פי שנים בזכות אביהם האמנם לא מצאתי גי' זו לשום א' מהמפרשי' ז"ל הן אמת שמדברי רשב"ם ז"ל שם שכתב ה"ג במכירי כהונה משמע שגי' אחרת היתה שם ועוד אפשר לומר שגי' ז"ל היתה כגירסתינו אלא דס"ל כמ"ש הר"י בעליותיו שם בכ"י שהוקשה לו דאמאי מוקמינן לברייתא במתנות שלא הורמו וס"ל דכמי שהורמו דמיין ולא מוקמינן לה ככ"ע בדאשתחיט בחיי אבוהון והורמו מתנותיהם ואפי' הכי קא משמע לן דלא נימא דכיון דיכול לחזור בו הו"ל ראוי ואינו נוטל פי שנים קמ"ל דכיון דאסור לחזור בו מיקרי מוחזק ותי' דלא מוקי לה הכי משום דא"כ אמאי נקט ברייתא זרוע ולחיים בפשיטות הי"ל לומר בכור נוטל פי שנים בכל מתנות כהונה אלא מדנקט זרוע ולחיים משמע ליה לתלמודא דמיירי במתנות שלא הורמו והשתא נקט בברייתא זרוע ולחיים לאשמעינן דדוקא זרוע ולחיים שהם ניכרות ס"ל כמי שהורמו אבל בתרומות ומעשרות לא את"ד יע"ש והיינו דק"ל להריטב"א ז"ל דמההיא דפ' י"נ משמע דס"ל לרבי דבתרומות ומעשרות לאו כמי שהורמו דמיין ואלו הכא בשמעתין ס"ל דאפי' בתרומות ומעשרות כמי שהורמו דמיין כנ"ל ליישב דברי הריטב"א ודו"ק:<br><b> ולענין </b> הלכה קי"ל דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וכמו שפסק רבינו ז"ל וכ"כ בפ"ג מה' נחלות וכן פסקו הטור והש"ע ח"מ סי' רע"ח ועיין בהרב כנה"ג ז"ל חי"ד סי' ס"א בהגהת ב"י אות י"ח שכתב שאפשר שדעת שאר המפרשי' דמתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין ועל פ"ז יישב מה שהשמיטו הטור והש"ע ושאר המפרשים בהא דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם דאי אתו לידי כהן בטיבלייהו חייב כדאמרי' בפ' הזרוע ולפי הנר' אשתמיט מיני' דברי הטור והש"ע שפסקו בה' נחלות בהדיי' דכמי שהורמו דמיין ולעיקר קו' אפשר שסמכו עצמן על מ"ש בה' נחלות דבכור נוטל פי שנים במתנות שלא הורמו משום דאיקרי מוחזק וכיון שכן ממילא משתמע שחייב לשלם כך נ"ל:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ח) </b>
+<b> הרב </b> קיצר במקום שהי' לו להאריך כי עניני טובת הנאה מפוזרים אנה ואנה ואין אחד אספם יחד ואנכי כתבתי בזה קונטרס מיוחד בחבורי הגדול ת"ל ופה לקצר אנכי צריך כי אין הגליון מספיק במה שכתב הרב בתחלת דבריו להביא ראי' גבי זרוע ולחיים והקיבה יש בהן טובת הנאה לבעלים דאל"כ קשיא לר"א מתני' דקתני ובמתנות כהונה הא אין בהן טובת הנאה ותמה על הפר"ח י"ד סי' ס"א ס"ק ל"ד שלא זכר ראי' זו כונת הרב למי שמעיין ככה הוא דהנה בבכורות (כ"ז א') אמר הש"ס שם דגבי מתנות כהונה תקנו רבנן דלא אתי לזלזולי בי' דאסור ליקח דינר ליתן המתנות לבן בתו כהן עייש"ה בש"ס והר"ן כתב בחולין (קל"א א') דיש במתנות טו"הנ והיינו כיון דכתיב בהו נתינה ואם תפס כהן מוציאין אותו מידו כונת הר"ן אע"פ שגזרו חכמים שלא ליקח דינר מ"מ כיון דמ"הת הו"ל טובת הנאה משום דכתיב נתינה הרי יש בידו לתת לה לכל מי שירצה ובדבר הזה ל"ש אתי' לזלזולי לענין חילול ונשאר בידו טו"הנ זאת לתת לכל מי שירצה וכמו שהשיאו לכונה זו רמ"א י"ד (סי' ס"א סעיף כ"ה עייש"ה ובפר"ח ס"ק ס"ג) ועי' חולין (קל"א א') תוס' ד"ה יש בהן טובת הנאה ובמהרש"א שם ויבואר עוד בסמוך ולכאורה קשיא דאי נימא שטוה"נ זו לחודי' שיכול לתת למי שירצה ולא רשאי ליקח דינר לא מקרי ממון כיון דאין פה דררא דממונא א"כ קשיא לר' אבא דרוצה לומר טעמא דמתני' דמקודשת משום טו"הנ הא גבי מתנות אינו רשאי ליקח דינר כמו שאמר הש"ס בכורות (כ"ז א') ומתני' קתני נמי מתנות כהונה ועכצ"ל כיון דעכ"פ רשאי לתת לכל כהן שירצה ואין כהן הראשון יכול לתובעו מקרי טובת הנאה ואפי' ממון מקרי למ"ד טו"הנ ממון כן היא כונת הרב המחבר. ואולם יש לומר דאין ראי' מהכא כלל די"ל לעולם לא מקרי טו"הנ ולא מקרי ממון והכא אפ"ה מקודשת כיון דמן התורה עכ"פ יש לו אפי' טובת הנאה זו שיכול ליקח דינר להכי מקודשת כדעת הפוסקים בחמץ דרבנן וכאשר הערנו מזה בהלכות אלו הנה והנה ואולי יש למצוא מסוגיא זו ראי' וסמך לדעת הרמב"ם (פי"ב מהל' תרומה הלכה כ') שכתב ורשאי ישראל לומר לישראל אחר הא לך סלע זו ותן תרומה או בכור או שאר מתנות לבן בתי כהן והרב ב"י (סי' של"א) טען עליו מסוגיא דבכורות שהבאנו שמשם מוכח דגבי בכור ושאר מתנות אסור ליקח דינר והרב פר"ח ס"ק מ"ג הביא ראי' מירושלמי לדברי הרמב"ם עייש"ה. ואולי סמך גם הרמב"ם על סוגייתנו דר"א אומר טעמא דמתני' משום טו"הנ וע"כ דרשאי ליקח דינר מישראל לתת המתנות לבן בתו כהן דזולת זאת לא הוי מקרי ממון ואינה מקודשת ועיין בזה. איברא גם אנכי הוכחתי ראיה נאמנה לכאורה דמוכח דאפי' בדבר שאין בו טובת הנאה כלל ואפי' אם מן התורה אין בו טו"הנ ואין רשאי ליקח דינר לתת לבן בתו כהן מ"מ אם יכול לתת לכל כהן שירצה טו"הנ זאת מקרי ממון למ"ד טובת הנאה ממון וכגון גבי לקט שכחה ופאה דלית בהו טובת הנאה כמו שאמרי' בחולין (קל"א א') שאין בו טו"הנ שאסור ליקח דינר וכתבו שם בתוס' בד"ה יש בו טוה"נ דאפ"ה יכול ליתן לכל כהן שירצה ועייש"ה במהרש"א דהנה אמרי' ב"מ (י"א ב') אמר רבא שפיר עביד דלא קבלה וכי לא היה להם סודר כו' אלא טו"הנ אינה ממון לקנות ממנו בחליפין ה"נ טו"הנ אינו ממון לקנות ע"ג קרקע ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיבה בהו וחליפין מקח וממכר היא עייש"ה וכתב הרב בעל אסיפת זקנים מ"ש הש"ס ולא היא אין הכונה לומר דאם טו"הנ אינו ממון אפ"ה מקני בחליפין אלא ודאי אם טו"הנ אינה ממון אינו יכול לקנות לא בחליפין ולא באגב אלא ולא היא מכאן אין ראיה די"ל טו"הנ ממון ואפ"ה לא קני בסודר משום דמתנות כהונה נתינה כתיב בהו וכן כתב הרב בעל העיטור במאמר קנין וז"ל וטובת הנאה מסתברא דלא מקני בחליפין ולא באגב והא דגרסינן פ"ק דב"מ מטלטלין אגב קרקע הקנה להן ליתא דהא ר"א לא קבלה ורבא נמי אמר שפיר עביד דלא קבלה כדמפרש התם דטו"הנ אינו ממון וסוגיין כר"פ דדעת אחרת מקנה אותן שאני עכ"ל וכ"כ הרמ"א בח"מ סי' ר"ג (סעיף א') וז"ל וטובת הנאה אינו ממון לקנות בחליפין וכן כתב הגה"מ פ"ה דמכירה עייש"ה וכן משמע פשטות ריהטא דשמעתתא שם דב"מ עייש"ה ולפ"ז קשה לי כמו על רבא דרצה להוכיח דלא הוי הקנין משום אגב דטו"הנ ע"כ אינו ממון דאל"כ מדוע לא קנה בסודר הא כפשוטו נמי מוכח דלא הקנה לי' באגב דתינח מעשר ראשון מעשר עני מאי איכא למימר וכן בתי' הש"ס דרצה הש"ס לקיים דקנין הי' ע"י אגב וטובת הנאה ממון ובסודר להכי לא קני כיון דכתיב נתינה תינח מעשר ראשון דאית ביה טו"הנ והא שם הקנה ר"ג לעקיבא בן יוסף גם מעשר עני לעניים והרי במעשר עני אין בו כלל טובת הנאה כדאמרינן בחולין קל"א ב') ובנדרים (פ"ה ב') וא"כ היאך יכול לומר דהקנה ע"י אגב הא אין בו כלל טובת הנאה וע"כ כדעת תוס' בחולין (קל"א א') ד"ה יש בו טו"הנ דאפילו אם אין בו טו"הנ זו שיכול ליקח דינר מ"מ יכול ליתן לכל כהן שירצה ומוכח דהאי טובת הנאה שיכול לתת למי שירצה מקרי אפילו ממון דאל"כ אכתי קשיא היאך יכול לקנות ע"י אגב ועי' בדברי רבינו פ"ט מהל' מעשר סוף הל' ב'. ואולם לפי מה שהביא תוס' שם ד"ה וכי בצד שדהו בשם הירושלמי דפירות אלו בביתו של ר"ג היו מונחין אין כאן ראיה דהא אמרינן בנדרים (פ"ה ב') וכן בחולין (קל"ד א') דמעשר עני המתחלק תוך הבית יש בו טו"הנ ורבא גופא אמר שם בנדרים כן ולפ"ז ל"ק דהאי נמי יש בו טו"הנ אך כ"ז לדעת תוס' אבל ר"ת הובא דבריו בס' אסיפת זקנים שם בב"מ לא ס"ל כתוס' וסובר דבשדה היו מונחין פירות אלו ולכך פריך הש"ס וכי בצד שדהו של ר"ג היו עומדין ולא הוי משתמר א"כ לפי זה דהוי בתוך שדהו ובגורני אין בו טו"הנ כמו שמבואר בש"ס נדרים שהבאנו. כאן במעשר עני שמתחלק בתוך הבית כאן במעשר עני שמתחלק בתוך הגורן אין בו טו"הנ וא"כ קשיא שפיר ומוכח לפ"ז כדעת רבינו פה דמטעם זה שיכול לתת לכל כהן שירצה הוי ממון. ואולם כל זה לדעת העיטור והגהת מיימוני ודעמי' אבל לדעת הש"ך שם בסי' (ר"ג ס"ק א') דהעלה מדעתו לומר דלא כהך פוסקים אלא אפילו אם טובת הנאה אינו ממון אפ"ה מקני באגב ובחליפין וכונת הש"ס הי' לומר ולא היא כלומר אפילו טו"הנ אינו ממון אפ"ה מקנה אגב קרקע ונקנה בחליפין והא דלא קני בסודר משום דכתיב נתינה עייש"ה בש"ך לפ"ז אין ראי' דרבא נמי הכי הי' ס"ל דס"ל אפילו טו"הנ אינה ממון אפ"ה מקנה באגב ולכך אין להוכיח כלל ממעשר עני דאף שאין בו טו"הנ הקנה לו לכך הק' מסודר להוכיח סברא זו עצמה דאם טו"הנ אינו ממון אינו יכול להקנות דאל"כ הו"ל להקנות ע"י חליפין ומשני לי' הש"ס ולא היא אפילו אי אין טו"הנ כלל אפ"ה נקנה באגב וחליפין שאני כיון דכתיב בהו נתינה דוק. והנה אנכי תמהתי על הש"ך דלא הביא סיוע לשיטתי' מהרמב"ם דפסק (פ"ד מהלכות זכיה ומתנה הל' ח' וט') וז"ל וחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו כו' בד"א בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת כגון שדהו וחורבתו עד שיהי' עומד בצדה עכ"ל וכ' שם ה"המ דלית לי' להרמב"ם תירוצו של ר"פ (ב"מ י"א ב') דגבי מתנה לא בעינן עומד בצד שדהו וכן מוכח מפ"ק דקדושין עכ"ל וכונת הה"מ ממה שהוכיח פה מקדושין (כ"ז א') דהש"ס היה סובר שם דהקנין היה מצד אגב ולא מצד חצר וע"כ דהש"ס הי' סובר דחצר לא מקני כיון דלא הוי עומדין בצד שדהו של ר"ג וע"כ דמצד אגב הי' כתי' הראשון בב"מ וכן כתב הש"ך סימן (ר' ס"ק א') ולפ"ז קשיא על הרמב"ם איך אפשר לומר כן הא הרמב"ם פסק בכל מקום טובת הנאה אינה ממון ואיך אפשר לומר דקנין הוא משום אגב וע"כ דלא כבעל העיטור ורמ"א ואפילו אי טו"הנ אינה ממון מקני בחליפין ואגב דוק. ולפי אשר יעדנו הוכיח כן הרמב"ם דע"כ כסברא זו דאף אי טובת הנאה ממון מ"מ מקני באגב ורבא גופי' לא הי' סובר סברא זאת לודאי אלא רצה סברא זו עצמה להוכיח מכח קושיא דע"כ אם טובת הנאה אינה ממון אי אפשר להקנות דאל"כ יקנה בחליפין וכד משני הש"ס דהוכחה זו ליתא כיון דנתינה כתיב בהו הדרן לומר דאפילו אי לית כלל טובת הנאה אפ"ה נקנה באגב וחליפין דאם לא כן קשיא תינח מעשר ראשון מעשר עני מאי איכא למימר ולפ"ז צריכין למימר דהרמב"ם הי' סובר כדעת ר"ת דפירות ר"ג בשדה היו מונחין ולא בבית דאל"כ אין כאן הוכחה כלל דהא מעשר עני המתחלק תוך הבית יש בו טו"הנ כאשר בארנו בסמוך באריכות ולפ"ז אייתר לן נמי קושי' הש"ך בסימן (שי"ג ס"ק א') על הרמב"ם דכ' (פ"ו מהלכות שכירות הלכה ה') במה דברים אמורים כשהיו הבהמות שעשו הזבל של שוכר אבל אם הבהמות של אחרים הזבל של בעל החצר שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אע"פ שהיא שכורה ביד אחרים שמדברי הרמב"ם אלו משמע דאף שאם אין בית המשכיר פתוח לחצירו קונה והקשה הש"ך א"כ קושית תוס' ב"מ (י"א ב') ד"ה וכי בצד שדהו במק"ע עייש"ה בש"ך ולפי דברינו ל"ק דקושית התוס' היא לפי הנחתם דאיירי שפירות אלו היו מונחים בביתו של ר"ג אבל הרמב"ם סובר כדעת ר"ת הובא באסיפת זקנים שפירות אלו מונחים היו בשדה של ר"ג ולפ"ז לא קשה קושי' תוס' ואולם לכאורה אכתי קשי' דאין ראי' לומר אם טו"הנ אינה ממון דמקני בחליפין ולהוציא מפשטא של הש"ס לפי שכתבו תוס' בחולין (קל"א א') ד"ה טובת הנאה שהבאנו לעיל שאף בדבר שאין בו טו"הנ מ"מ יכול ליתן לכל כהן שירצה וכבר הוכיח רבינו פה דלמ"ד טו"הנ ממון אף זה מקרי ממון דאל"כ אמאי מקודשת גבי מתנות כהונה הא אין בו טו"הנ דאסור ליקח דינר וא"כ לפ"ז ממעשר עני נמי ל"ק כאשר רצונו להוכיח לעיל בתחלת דברינו שיטת התוס' בזה ואף שלפי דעת הש"ך אין הוכחה לתוס' מ"מ איפכא נמי לא אפשר להוכיח כדעת הש"ך הא אית לן שיטת תוספת בזה ואולם גם בזה הרמב"ם לשיטתי' אזיל דהרמב"ם (פ"א מהל' מתנות עניים הל' ז' ופרק ז' הלכה י') כתב בפי' וז"ל מתנות עניים אין בהם טובת הנאה לבעלים אלא העניים באין ונוטלין על כרחן עכ"ל. הרי מוכח דהרמב"ם לא סובר כתוס' בזה אלא סובר דכל מקום שמצינו שאין טובת הנאה לבעלים ואסורין ליקח דינר לתת המתנה לבן בתו ה"הד נמי שעני הראשון תובעו א"פ לפ"ז הרמב"ם בכל זה לשיטתי' אזיל ובחד שיטה קיימא. וראיתי להרב בעל שאגת ארי' בתשובה סי' ע"ז עומד על מדוכה זו והקשה איך הקנו ר' יהושע בסיפא ואמר עישור שאני עתיד למוד ניתן לראב"ע ומקומו נשכר לו הא ר' יהושע בפסחים (מ"ז ב') לכונת מ"ד טובת הנאה אינה ממון והא אי טובת הנאה אינה ממון אינה נקנה באגב עייש"ה כשאגת אריה ולפי סברת הש"ך נמי לא קשיא דאף אי טובת הנאה אינה ממון מ"מ מקני באגב ומעשר דאינה נקנה בחליפין משום דכתיב בהו נתינה והוי מ"ומ ושוב מצאתי בספר אור חדש על פסחים שמיישב ג"כ קושית השאגת אריה כמו שאמרנו:<br><b> ואולם </b> בדברי הש"ך (סימן ש"נ) מצאתי מבוכה וזה לשון הש"ך שם שוב ראיתי במרדכי פרק שבועת הדיינין שהביא שם תשובת מהר"ם בר ברוך וז"ל נראה דטובת הנאה אינה ממון כעולא וכרב אסי בפרק ב' דקידושין ואע"ג דרבא בתראי ואוקי מתני' דנדרים דטובת הנאה ממון היינו דלא בעי לאוקמא כחד תנא ומיהו רבא גופא סובר טובת הנאה אינו ממון עכ"ל. ולכאורה אין הבנה לדבריו כו' ועוד היכן מצינו דרבא ס"ל טובת הנאה אינה ממון אבל למאי דפרישית ניחא עכ"ל הש"ך עייש"ה. והרב ימחול על כבודו דהוא הביא תחלת דברי המרדכי ולא מסיים סוף דברי המרדכי כי המרדכי מסיים שם ומיהו רבא איהו סובר טובת הנאה אינה ממון וכן משמע בפ"ק דמציעא ושמא לעולא קאמר עכ"ל המרדכי שם והיינו שכוון לרבא שהבאנו בפרק קמא דמציעא (י"א ב') דמשמע שם דס"ל טובת הנאה אינה ממון דכן משמע רהיטת השמעתין דרבא הוכיח טובת הנאה אינה ממון מדלא הקנו ע"י הסודר ומאי שסיים המרדכי ושמא לעולא קאמר כונתו דדלמא לעולם רבא ס"ל לדידיה טובת הנאה ממון ורק לעולא קאמר כלומר הא עולא בקדושין (נ"ח א') סובר בפי' טובת הנאה אינה ממון ובב"מ מרי' דשמעתתא דעליה קאי רבא הוא נמי עולא דסובר והוא שעומד בצד שדהו ובאמת כונה זאת נמי צריכא ביאור דהא רבא מכח קושיא הוכיח כן וכי לא היה להם סודר לקנות אלא טובת הנאה אינו ממון ולא מצד הסברא דטובת הנאה אינה ממון כל זאת צריך ביאור וצ"ע:<br><b> ודאתאן </b> עלה אבאר עוד ממה שכתבתי בקונטרס טובת הנאה אשר לי ת"ל והוא בדברי רש"י חולין (קל"א א') בד"ה כמו שהורמו דמיין וכתב רש"י ז"ל וז"ל זכה בהן מן ההפקר שהרי קדם לו שמסר לו את הטבל לזכות בתרומה שבו עכ"ל רש"י. וכתב הפר"ח (סימן ס"א סעיף קטן י"ז) דלהכי פירש רש"י הני תרי לישנא דאי אמרינן טובת הנאה ממון לא מהני לישנא קמא שזכה מן ההפקר דאין הכהן יכול לזכות בו כיון שיש לבעלים בו זכות טובת הנאה וטובת הנאה ממון (כמו שמפרש תוס' בסוגיין ד"ה יש בו טובת הנאה וכן משמע מדברי הרמב"ם (פי"ב מהלכות תרומות הלכה ט"ו) שכתב שם וז"ל אסור לכהן ליטול התרומה או שאר מתנות שלא מדעת בעלים ואם לקח שלא מדעתן זכה בהן שטובת הנאה אינו ממון ומשמע הא אם טובת הנאה ממון אינו זוכה) לכן פירש רש"י לישנא בתרא דאפילו אם טובת הנאה ממון משכחת לה בכה"ג שנתן לו המתנות ע"מ לזכות בו עייש"ה בפרי חדש. ורציתי לומר דלהכי המתין רש"י לפרש לשון אחר בהאי קושי' שלישית של הש"ס ובאוקימתא הראשונה שם (ק"ל א) דהקשה הש"ס מרבי יודא בן בתירא שאמר משפט מלמד שהמתנות דין כו' ומתרץ הש"ס נמי הכא במאי עסקינן דאתיא לידיה בטבלייהו כו' ופרש"י שם הבהמה שלימה היתה מונחת אצלו וזכה במתנות מן ההפקר עכ"ל ומדוע לא פירש באוקימתא זו נמי האי לישנא אחרינא של רש"י שנתן לו ע"מ לזכות דלפי דברי הפר"ח ניחא דעיקר טעמא של רש"י לפרש לישנא אחרינא משום דאי אמרינן טובת הנאה ממון אי אפשר לזכות מן ההפקר תינח לקמן בקושי' שלישית של הש"ס שהקשה מברייתא בע"הב שאכל טבלים ובן לוי שאכל מעשרותיו וגבי תרומה ומעשר הוי טובת הנאה והוי ממון אבל הכא בברייתא דריב"ב דאיירי גבי מתנות כהונה לא שייך ללא טובת הנאה דהא אסור ליקח דינר לתת המתנה לבן בתו כהן כדאמרינן בבכורות (כ"ז א') וכאשר כבר הבאנו לעיל וכמו שפסק הטור סי' שנ"א. ואולם זה אינה מעלה ארוכה חדא דהא עיקר גבי מתנות כהונה שאסור ליקח דינר היינו רק מדרבנן דלמא אתיא לזלזולי כמו שאמר הש"ס שם וכאשר כבר הערנו לעיל וריב"ב הא קרא קא דריש ועל דינא דאורייתא קאי ואיך יש לפרש המקרא ועוד הא כבר בארנו דעכ"פ יש וכל טובת הנאה זו שיכול לתת למי שירצה ואין עני הראשון יכול לתובעו וכמו שפסק הר"ן ואחריו הרמ"א בסימן סק"ו וכמו שהערנו מזה לעיל באריכות וכבר הוכיח רבינו פה דגם טובת הנאה זו מקרי ממון למ"ד טובת הנאה ממון ואין חילוק בזה ויותר קשה לי דאדרבא בהאי דריב"ב יותר הו"ל לרש"י לפרש לישנא אחרינא דריב"ב מוכח דס"ל טובת הנאה ממון דהא בן בתירא אומר במתני' פסחים (מ"ו א) גבי חלה שנטמאת תטיל בצונן וכתב שם הר"ן והתי"ט יען שאמר בן בתירא תטיל בצונן ולא אמר כר"א שיאפנו משום דלית ליה הואיל ואסור לאפות ואי לית ליה הואיל א"כ הרי אינו עובר עליו דהא לא זהו חמץ שמוזהרין עליו וע"כ טעמא דמוזהר עליו משום דטובת הנאה ממון כאוקימתא ראשונה של הש"ס עייש"ה בר"ן ובתי"ט ואם כן קשיא בן בתירא אבן בתירא מאי אהני לן דאתי' בידייהו בטיבליה הא לא זכה בו כיון דטובת הנאה ממון וע"כ כלישנא אחרינא של רש"י שנתן לו הבהמה ע"מ לזכות במתנותיה ויותר קשה נמי הא מרא דשמעתתא הכא הוא רב חסדא דאמר המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם ועליה קאי הש"ס והא רב חסדא הוא המ"ד דלית ליה הואיל כלל ואליביה ע"כ טעמא דמתני' דבטובת הנאה פליגי ומאן דסובר שעובר על חלה שנטמאת ע"כ טעמיה משום דטובת הנאה ממון וא"כ קשיא בן בתירא אב"ב וסתם בן בתירא הוא ר' יודא בן בתירא כנודע ומכל זה מוכח כלישנא אחרינא של רש"י כמבואר וקשיא לפ"ז מדוע המתין רש"י לפרש הלישנא אחרינא בקושיא שלישית שם בש"ס ולא פירש הכא שיותר מוכרח לפרש כן לכן אמרתי דבר נכון לאמיתה של תורה דודאי מה שאמרי' אם טובת הנאה ממון אין לכהן זכות בו ואם לקחן מוציאין אותו מידו כדמשמע מדברי הרמב"ם היינו דוקא נגד הבעל בית עצמו שהבעל בית אומר לכהן אנכי לא רציתי לתת לך אלא לכהן אחר ויש לי בו זכות והאי זכות ממון הוא אבל נגד אחר שאינו בעל הבית לא אמרינן כן והיינו אם הכהן זכה בו ובא אחר ונטלה ממנו חייב האחר לשלם לכהן ואף אי טובת הנאה ממון חייב האחר לשלם דכבר זכה בהן הכהן דהא אם רצה בע"הב ודאי זכה בהן הכהן למפרע ומסתמא ניחא ליה לבעל הבית שהכהן זכה בהן כדי שיקיים מצות נתינה ולפי זה נכונים הדברים בהאי אוקימתא שפירש רש"י הלישנא אחרינא איירי שם הברייתא בעל הבית שאוכל טבלים ולוי שאוכל מעשרותיו ודייקינן מיניה דמשעת הרמה ואילך ישלם הבעל בית ולכן הוצרך רש"י לפרש בלישנא אחרינא דודאי אם אמרינן טובת הנאה ממון אין הבעל הבית חייב לשלם דהא סוף מעשיו מוכיחין שאכל הטבלים שלא רצה לקיים מצות נתינה ולא רצה שיזכה בהן הכהן ולכן הכהן לא זכה בהן והפקר לא הוי כיון דטובת הנאה ממון אבל בהאי דרבי יודא בן בתירא לא צריך למימר דאיירי בבעל הבית אלא יש לאוקמינן שכהן זכה בהן ואחר כך בא אחר ונטלן מכהן ופשיטא דמוציאין מידו דהא כיון דאתיא לכהן בטיבלייהו ובעל הבית מחלי' לטובת הנאה דידיה כדי לקיים מצות נתינה והאי כהן תובעו להאי אחר והוי ממון שיש לו תובעין דוק כי הסברא נכונה היא. וחדי ה' בפלפולא כי מאד מתקו בזה דברי הר"ן בסוגיין דחולין וז"ל ובגמ' אמרינן דלמאן דס"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי אי אתיא בהמה שלימה ליד כהן זכה במתנותיה ואלו אכלן אחר בתר הכי מחייב וקי"ל הכי דרבא אסיק בפ' בתרא דנדרים כמ"ד טובת הנאה ממון וכן דעת ר"ח ז"ל עכ"ל. ותמה עליו הים של שלמה בחולין בסוגיין דאין לדבריו הבנה כלל דמאי שייט' דרבא להכא ועייש"ה דנכנס בדחוקים גדולים וכן תמה עליו הפר"ח בסי' ס"א סוף ס"ק מ"ז וכתב דאדרבה אי טובת הנאה אינו ממון פשיטא דחייב לשלם דזכה בהן מן ההפקר ע"ש והרש"ל והפר"ח תרוייהו אמרו דיש למחוק מלה אחת בדברי הר"ן עיי"ש היטב. ולפי הנחותינו עולה שפיר כפתור ופרח דבאמת לישנא של הר"ן שכתב ואלו אכלן אחר ולכאורה שפת יתר הוא דפשיטא שאכלן אחר ולא הכהן דאי אכל הכהן למי משלם ולפי דברינו כוון לכונה אחרת ואמר ואלו אכלן אחר שאינו בעל הבית דר"ן אומר כפשוטו שטעמיה שזכה מן ההפקר כלי שנא קמא של רש"י וא"כ הרי אם אכלן אח"כ הבעל הבית אפ"ה לא מחייב אף שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הא לא זכה בהן הכהן כיון דקיי"ל טובת הנאה ממון אבל אם אכלן אחר חייב דאמרינן מסתמא ניחא ליה לבע"הב שזכה בהן הכהן וקיים מצות נתינה וז"ש ואכלן אחר מחייב דייקא אחר לא הוא וע"ז מסיים וקי"ל הכי דדוקא אחר ולא הוא דרבא אסיק בפ' בתרא דנדרים טובת הנאה ממון וא"כ הבעל בית אינו מחייב אלא אחר וכן דעת רבינו חננאל ז"ל שקיימא לן כרבא כמו שהבאנו כבר לעיל שר"ח פסק הכי ועיין בזה כי נכון הוא. ועוד הארכתי לפרש כונת רש"י בדרך אחר שמפרש לישנא אחרינא דוקא באוקימתא שלישית ולא באוקימתא ראשונה אלא שאין פה הגליון מספיק ובסוגיא דתקפו כהן ב"מ (ו' ב') הארכתי מאד בדברים אלו ופה לקצר אנכי צריך ואולם לא אכבוש את ניב שפתי בדבר אחד והוא מה שראיתי מבוכה בפר"ח סימן ס"א ס"ק ל"ג שלא ידע לפרש דברי תוספת בב"מ (ו' א') ד"ה והא הכא בסוף הדיבור שכתבו וז"ל ומהאי לואה דחטיף מתנתא חולין (קל"א א) דמשמע שם דאינה חייב לשלם אינה ראיה דשמא איירי התם שכבר אכלן והמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם. וכתב הפר"ח שדברי תוס' אלו תמוהים דמפשטת כונתם משמע שקושי' קאי על הגמ' דמשם משמע דאין מוציאין מיד הלוי והכא מסיק הש"ס דתקפה כהן מוציאין אותו מידו. חדא דזה טעות דודאי אף אי אמרינן דלוים פטורים מן המתנות שאינן נקראין עם מ"מ אינן זוכין במתנות וא"כ מאי דמיא הכא לכהן ועוד הו"ל לתוס' להקשות קושיא זו בדבור השני שם שמציינו על הגמ' בד"ה תקפו כהן כו' ולכן סיים הפר"ח דנראה לו שטעות נפל בדפוס וה"ג בתוס' ומהאי כהן דחטף מתנתא כו' וכוונו למאי דאמרינן בש"ס חולין (קל"ג א) האי כהן דחטף מתנתא פריצותא היא וא"כ משמע דאין מוציאין מידו ליתנם לאחר ועל זה משני התוספות דהתם בשאכלן כו' עכ"ל הפר"ח עייש"ה ושותא דהאי גברא רבה לא ידענא דאי כפירושו דתוס' הקשו מכהן דחטף וכונתם להקשות הא משמע דאין מוציאים מידם לתנם לאחר הוי להו לתוס' לפרק סתם דאיירי בשאכלן ולאיזה כונה סיימו דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם והא אף אי הוי אמרי' דחייב לשלם היינו אם ישראל מזיקן או אכלן אבל כהן שאכלן איזה דעת יסבול לומר שאם כהן אכלן שחייב לשלם ובאמת לא ידעתי למאי צריך למחוק ולגרוס גירסא אחרת ולהוציא כונות תוס' מפשטם וה"פ דהא כתבו תוס' בתי' הראשון דדוקא איירי במכירי כהונה אמנם אם אין מכירי כהונה מוציאין מיד כהן ובתירוץ השני כתבו דזה ליתא דאין לו אלא תביעות טובת הנאה וגוף המתנות אינו יכול להוציא מיד כהן ועל זה כתבו ומהאי דלואה חטף מתנתא אין ראייה כו' פי' אין ראייה לתיר' השני דלא יכול הבעה"ב לומר תן לי מתנותי ואין לו בו אלא תביעת טוה"נ שבו דזולת זה יקשה אמאי אינו חייב הלוי להחזיר לבעל הבית דחטף מתנות וע"כ דאין לו אלא תביעות טובת הנאה דשמא איירי כשאכלן וע"ז לכאורה יקשה הא אף אם אכלן חייב לשלם כיון דהזיק (והיינו לפי שאין הלוי יכול לזכות במתנות אף אם אין חייב במתנות משום דלא נקרא עם מ"מ אין לו זכות לזכות במתנות של אחרים וכמו שכתב הפר"ח עצמו) משום זה סיימו דהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם דהו"ל ממון שאין לו תובעין כדאמרי' שם והבע"הב אינו יכול לתבוע רק טוה"נ דוק ונכון הוא ואמת בכונות התוס': ובגוף הלכה בענין טובת הנאה אי הוי ממון אי לא ראיתי להעיר קצת מה שראיתי סתירות בזה בדברי רבינו הרמב"ם ז"ל וצריכין ביאור הנה מצינו כמה פעמים שהרמב"ם ז"ל פוסק טובת הנאה אינו ממון והוא האחד פה בהלכ' שלפנינו שמסיים ואין לו בו אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינו ממון וכן פסק (פרק ב' מהלכות גניבה הלכה ה') וז"ל גנב תרומה מבעלים הישראלים שהפרישוה אינו משלם תשלומי כפל שאין להם בה אלא טובת הנאה וטוה"נ אינו ממון וכן פ' (פרק י"ב מהל' תרומות הלכה י') וז"ל אסור לכהן ליטול כו' ואם לקח שלא מדעת בעלים זכה בהן שאין לבעלים בהן אלא טוה"נ וטובת הנאה אינו ממון עכ"ל ואולם (פרק י' מהלכות נדרים הלכה י"א) משם מוכח דפוסק טוה"נ ממון דאם ל"כ אמאי יטלו אחרים כבר הביא קושי' שם הכ"מ בשם ר"מ בר"מ המעיילי ותירוצו שם נכון דנדרים שאני דויתור אסור וכן מסיק הש"ך בחושן המשפט סימן ש"ן עייש"ה אמנם אני תמה מדברי הרמב"ם (פרק ה' מהלכ' בכורות הלכה ט') וז"ל הלוקח בהמה ממעות מעשר שני כו' אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית הרי זה פטורה מן הבכורה כו' ואם תהי' חייבת בבכורה ה"ז משתכר בבכור עכ"ל וכתב הכסף משנה ומ"ש רבינו ה"ז משתכר בבכור היינו לומר שאינו חייב לבערו בזמן הביעור ונותנו לכהן ויש לו בו טובת הנאה עכ"ל ודבר זה נכון אם טובת הנאה ממון אבל אם טוה"נ אינו ממון מדוע נקרא משתכר ויש לומר דודאי אם לוקח הטובת הנאה דינר זו מקרי ממון והא דאמרי' בכל מקום טובת הנאה אינו ממון היינו זכות טוה"נ ועדיין לא בא לידו בזה אמרינן דטובת הנאה זו לא מקרי ממון ואף שבאמת דברי הרמב"ם הכא בלא"ה תמוהין כמו שהשיג הראב"ד שם וז"ל א"א בגמרא מפ' משום דלאכל' אמר רחמנא ולא לשרפה הרי כבר כתב הכ"מ דלהרמב"ם היה הגירסא לאכלה ולא לסחורה יעייש"ה בלח"מ שנדחק א"כ מאי הקשה הש"ס מחלה עיי"ש שנדחק מאוד ולי לא קשה מידי דקושי' הש"ס שפיר הוא דהא גבי חלה נמי מותר ליקח דינר מישראל לתת חלתו לבן בתו כהן כמו שמבואר בפסחים (מ"ז ב') וא"כ אם זה מקרי משתכר גבי בכור משום דאית ליה גבי' טובת הנאה הכי נמי מיקרי משתכר לגבי חלה אמנם מהא קשיא לן ממאי דאמר הש"ס שם שאני חלה דכתיב לדורותיכם כו' ולגמר מינה התם עיקר לאכילה הכא עיקר לשריפה ואם הגירסא כהרמב"ם איך יגרוס בתירוץ של הש"ס דא"א לגרוס הכא עיקר לסחורה וכי עיקר חלה לסחורה היא וצ"ע: עוד קשיא על דברי הרמב"ם (פ"ז מהלכות מעילה הלכה ט') שפסק שם וז"ל יש מעילה בנדרים כו' היתה לפניו ככר של הפקר כו' נטלה ע"מ לאוכלה כו' להורישה מעל לפי טובת הנאה שבה עכ"ל והרי קיימא לן טובת הנאה אינו ממון ואמאי מעל לפי טובת הנאה שבה הא אין מעילה פחות משוה פרוטה כדכתב הרמב"ם בכמה מקומות ואם טובת הנאה אינו ממון הרי אין כאן שוה פרוטה ורק ויתור מיקרי לענין נדרים ובאמת דין זה נובע מש"ס נדרים (ל"ד ב') אמר רבא כו' להורישה לבניו מעל לפי טוה"נ שבה ולהך פוסקים דסברי דרבא אית ליה טובת הנאה ממון כדסבירא לי' בנדרים (פ"ה א) א"כ רבא לשיטתי' אזיל אבל כפי מה שהבאנו לעיל באריכות דכמה פוסקים סוברין דרבא לא סבירא ליה הכי אלא גבי נדרים משום דויתור אסור וכמו שכתב המרדכי והביאו הש"ך בסי' ש"ן ובארנו דבריו לעיל דמוכח מרבא ב"מ (י"א ב) דאית ליה טוה"נ אינו ממון א"כ לרבא גופא קשיא והדבר צ"ע וכן יש לעיין בדברי הרמב"ם (פ"ז מהלכ' מעילה הלכה ד') וז"ל ואין מועל אחר מועל כו' לכן המשאיל קורדם של הקדש הוא מעל לפי טוה"נ שבו ואי טוה"נ אינו ממון אמאי מועל ויש לדחוק ולומר דהאי טוה"נ גבי ירושה ושאלה לא דמיא לשאר טובת הנאה דהא מותר ליקח לכתחלה דינר מבניו כדי ליורשו וכן מותר ליקח פרוטה בשכר שאלה אבל גבי מתנות כהונה ותרומה ומעשרות שאסור מכהן עצמו ליקח דינר לתת לו התרומה אלא שרשאי ליקח דינר מישראל לתת התרומה לבן בתו כהן טוה"נ כזו דלא שכיחא הא לא מקרי ממון. ק"ל: ובמה שעומד רבינו פה על דברי תוס' ב"ב (קכ"ג ב') ד"ה וקסבר מתנות שלא כו' שהקשו תימא דבסמוך מוקי לה כרבי ובספ"ק דקדושין אית ליה לאו כמי שהורמו דמיין יע"ש. ותמה רבינו הרי לכולא אוקימתא מוקמי לה הכא רבי ס"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין נעלם היה מרבינו גירסת תוס' רי"ד ופירושו בתירוצו הראשון של הש"ס וז"ל תוס' רי"ד שם לא דכ"ע סברי טובת הנאה אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו קמפלגי פי' וטבלו משדהו (כלומר לא שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן כגירס' שלפנינו) אלא שעדיין לא הורמו ואינן חלקו של כהן עדיין דלאו כמי שהורמו דמיין הילכך משלם דמי כולהו שהוא אומר אני הייתי רוצה למכור טבלי לאחרים ומר סבר כמי שהורמו דמיין והילכך אין לו לתובעו דטו"ה אינו ממון עכ"ל הרי חזינן מגירסתו איפכא מגירסא שלפנינו ולפי פירושו רבי סובר מתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמיין ויגיד עליו ריעו דכן נכון הוא דבנדרים (פ"ה א) גרסינן נמי הכי כגירסת תוס' רי"ד ולא גרסי' והכא בטבלים שנפלו מבית אבי אמו כהן אלא בטבל דידי' איירי וכן פי' תוספות רי"ד וכן פי' שם רש"י והרא"ש והר"ן דרבי סובר לאו כמו שהורמו דמיין וכן נכון שרבינו בעלי תוס' ז"ל בבבא בתרא גרסו כן בקדושין כתוס' ועיין בתוס' רי"ד ישנים בנדרים (פ"ה א). ובעיקר הדין אי מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הנה פה בהלכות שלפנינו (פ"ה מהלכות נחלות) גבי בכור נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה נמי מוכח מרבינו שפוסק כמי שהורמו דמיין ועוד נ"ל ראייה דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ממתני' (פרק ג' מהלכות מעשר ב' משנה ו') דאמרינן שם פירות שנגמרה מלאכתן כו' ושלא נגמרה מלאכתן כו' ב"ש אומרים כו' וב"ה אומרים ויאכל בכל מקום ר"ש בן יהודה כו' ועל מה נחלקו כו' ופי' הרע"ב ועברו בתוך ירושלים בעודן טבל יחזור מ"ש שלהן דקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וקלטוהו מחיצות למ"ש רשב"י אומר כו' סבר דלב"ה מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין אי נמי כמי שהורמו דמיין הני מילי לענין שאר דברים אבל לענין קליטות מחיצות דרבנן מקילין בהן ואין הלכה כרשב"י עכ"ל וא"כ ודאי הלכה מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין דלת"ק דמתני' בין ב"ש ובין ב"ה הכי ס"ל ואף לרשב"י דאית ליה דב"ה סוברי' מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין היינו דוקא לענין קליטות מחיצות כמ"ש הרע"ב והוא גמ' מכות (י"ט ב') דאמרינן שם אמר רב אסי אמר רבי יוחנן מעשר שני מאימתי חייבין עליו משראה פני החומה כו' מיתיבי ר' יוסי אומר כו' הכא במאי עסקינן כגון דעיילינהו בטיבלייהו וקא סבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין והא תנן רשב"י אומר משום ר"י לא נחלקו כו ואי סלקא דעתך מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין הא קלטוהו מחיצות אמר רחמנא מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן כו' והנה אנן פסקינן כר' יוחנן דחייבין עליו משראה פני החומה כדפסק הרמב"ם (פרק ב' מהלכות מעשר שני הל' ו) ואם כן קשיא לן קושי' הש"ס מר' יוסי וע"כ כדמוקי דר"י איירי בשהיה בטיבלייהו ומתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וקשיא רבי יוסי אדרבי יוסי וע"כ לחלק בין אכילה לקליטה דזה דאורייתא וזה דרבנן וא"כ אין מי שחולק דב"ה ס"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין והרמב"ם (פרק ב' מהלכות מעשר שני הלכה יוד) פסק כתנא קמא דרשב"י וכתב שם וז"ל פירות שנגמרו מלאכתן ועברו בתוך ירושלים ויצאו אינו יכול להוציא עליהן מעשר שני מפירות שלא נכנסו לירושלים אלא יחזיר מ"ש שלהן ויאכל בירושלים ואינן נפדי' בחוץ עכ"ל וכתב הכסף משנה דפסק כת"ק דמתני' וכן נכון ואם כן מזה נמי מוכח דהרמב"ם פוסק מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין: וראיתי לכסף משנה פ"ג מהלכות מ"ש הלכה י"א דתמה שם על הרמב"ם דפסק הלכה י"ז מ"ש ממון גבוה הוא לפיכך אינה נתנה במתנה אלא אם כן נתן לו הטבל הא בגמ' קדושין (נ"ד ב) נתנו הטעם דכשנתן לו הטבל נקנה דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין וא"כ תימא על הרמב"ם דהוא פוסק בכ"מ מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ותי' בשם הר"י קורקוס שסובר רבינו דדוקא להאי מילתא אמרו לאו כמו שהורמו דמיין ואנכי המצאתי ראי' לדברי הר"י קורקוס דע"כ יש חילוק בין הכא לשאר המתנות שלא הורמו מדאמרי' בכורות (י"א א) ואמר ר"נ ארב"א ישראל שהיו לו י' פטרי חמורים כו' ואמר רב נחמן ארב"א ישראל שהיו לו טבלים ממורחין כו' וצריכא דאי אשמועינן קמייתא משום דקא מפריש וקאי אבל הכא מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין אימא לא כו' פי' הש"ס דהוי אמינא מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין קמ"ל כמי שהורמו דמיין וא"כ לכאורה קשיא דר"נ אדר"נ דהא בקדושין נ"ד ב' שם הוא מריה דשמעתתא הוא ר"נ דאמר הלכה כר"מ מדסתם מתני' כותיה ועליה הקשה הש"ס וכר"י במעשר לא סתם והתנן כו' לא לעולם ר"מ והכא במאי עסקינן דיהיב ניהליה בטיבלייהו וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין וא"כ הרי אליבא דר"נ מוכח דסתם מתני' דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין ואיך פסק בבכורות כמי שהורמו דמיין ודוחק למימר דס"ל טוה"נ אינה ממון וסתם מתני' דקדושין ע"כ סובר כמי שהורמו דמיין ופסק כאידך סתמא א"כ עכ"פ הרי סתרו סתמא אהדדי אלא ודאי כדעת הרמב"ם והר"י קורקוס דדוקא הכא אמרי' לאו כמי שהורמו דמיין אף דבעלמא אמרי' כמי שהורמו דמיין: ואל תתמה על הרמב"ם מדוע השמיט ולא הביא האי דר"נ בר אבוהו בבכורות דישראל שנפלו טבלים והרי פסקינן מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין אדרבה זיל לאידך גיסא דעיקר הדין הביאו הרמב"ם (פי"ב מהל' בכורות הלכה כ"ד) גבי פטרי חמור והרי אמרי' דבתרייתא אתיא עיקר לאשמועינן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וא"כ הרמב"ם דפסק כן בכמה דוכתין לא צריך להביא האי דר"נ גבי טבלים שאין רבותא יותר מההיא דפטרי חמור דוק:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>הנכנס </b>
+<b> לבית חבירו אינה מקודשת.</b> עיין מ"ש בפ"א מה' גירושין סוף הלכה א' ודו"ק:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וז"ל </b>
+<b> גזל </b>
+<b> את האשה כו'.</b>
+<b> כתב הטור סי' כ"ח משם הרמ"ה ז"ל דבגזל דידה אין חילוק בין קודם יאוש בין לאחר יאוש וכיון דליכא שינוי רשות לא מהני ומוהריב"ל ז"ל בח"א סי' מ' רצה להוכיח מדברי התוס' ז"ל דפרק הא"מ דנ"ב שחולקים על סברת הרמ"ה ז"ל ממ"ש בד"ה והוא לא אמר שכתבו וז"ל וא"ת לרב דאמר אם קדש בגזל אינה מקודשת מאי אתא לאשמועינן הא משנה שלימה היא היכא דלא נתייאשו הבעלים אינה שלו כו' יע"ש ואם איתא דס"ל להתוס' כס' הרמ"ה מאי ק"ל אימא דהא אתא לאשמועינן דאפילו אחר יאוש אינה מקודשת וראיתי למוהר"ש יונה סי' נ"ט תי' לזה וז"ל ולי הדיוט אין זה הכרח דבגמרא לא מצי לאוקמיה מילתיה דרב בלאחר יאוש לפי שדינו של רב למד אותו מהמשנה האמורה שם שהיה מעשר וליקט אחד כלכלה של תאנים של ה' אחיות וקדש בהן ואותו מעשה קודם יאוש הוה ואפילו לא היה מוכרח דקודם יאוש הוא מ"מ אכתי מנ"ל לרב דמתני' איירי אחר יאוש ואשמועינן דבגזל דידה אפי' לאחר יאוש אינה מקודשת אלא ודאי אין חידושו של רב היות הדבר אחר יאוש אלא עיקר חדושו הוא דקדשה בגזל אינה מקו' וממילא משתמע אחר יאוש דבגזל דידה אין חי' א"ד ז"ל ולע"ד אין תי' זה נכון דאכתי איכא למימר דרב לא אתא לאשמוע' אלא לאחר יאוש ודייק לה רב הכי ממתני' דקתני שלהן היתה וכיון דשביעית היא והכל הפקר מאי שלהן איכא הא ליכא בעלים לפירות שביעית אלא ודאי מתני' הא אתא לאשמועינן דהא דמקודשת בשלהן הוא משום דשל שביעית היתה הא בשאר שני שבוע לא משום גזל וכמ"ש הריטב"א ז"ל בחי' והוא מוכרח ממאי דדייק בגמ' טעמא דז' כו' יע"ש וכיון שכן ע"כ דמתני' אפי' בלאחר יאוש אתא לאשמעינן דאי קודם יאוש הא שמעינן ליה מכמה משניות דהיכא דלא נתיאשו הבעלים אינו שלו ולעיקר קו' מהרי"ב אחר המחיל' נלע"ד דקו' מעיקר' ליתא דע"כ הא דרב דקדשה בגזל אינה מקודשת בקודם יאוש איירי מדחזינן דפריך בגמרא לר"י דאמר מי אמר רב הכי ממ"ש ר"י גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש כו' ואם איתא מאי קו' אימא דר"י לא פליג עליה דרב אלא בלאחר יאוש אבל קודם יאוש מודה אלא ודאי דהא דרב בקודם יאוש נמי אתא לאשמועינן ואם כן כי פליג ר"י עליה דרב בכולהו פליג ואפי' אקודם יאוש ומשום הכי פריך מההיא דגזל ולא נתייאשו הבעלים ואי קשיא לך אכתי לתלמודא גופיה תיקשי מנ"ל אדתיקשי לר"י ונימא דרב לא אתא לאשמועינן אלא לאחר יאוש וי"ל דס"ל לתלמודא דמדקאמר רב סתמא קדשה בגזל אינה מקודשת ולא קאמר קדשה בגזל אפי' לאחר יאוש משמע דעיקר דינו לא אתא לאשמועינן אלא דבגזל דידה אינה מקודשת כך נ"ל נכון שם אם קדם ביניהם שדוכין כו' ה"ז מקודשת אוקימתא דגמ' שם וראיתי להר"ב החידושין ז"ל שם שהקשה וז"ל ותימה הוא הא דאמר ר"ן פ"ק ומנא תימרא דשני לן בין שדיך ללא שדיך דתניא כו' אדמיהדר אברייתא אמאי לא פשיט לה ממתני' דקתני שלהן היתה ושל ז' היתה אלמא דאי לאו דשל ז' היתה לא היתה מקודשת עכ"ל ולי נראה דל"ק דאי ממתני' ליכא למשמע מינה כ"כ דאיכא למימר דהא דקתני שלהן היתה לאו למידק מינה דקדשה בגזל אינה מקודשת אלא מעשה שהיה קתני ותדע מדפריך בגמ' לר"י והא לא אמר ואמר ר"י כו' ואם איתא אמאי לא פריך מינה ממתני' דממתני' אין ראי' כ"כ ועוד י"ל ע"פ מ"ש שם הרשב"א בחי' וז"ל יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ואפי' מודה דלשם קדושין קבלתינהו אינה מקודשת והכי משמע מדתניא התם בהך ברייתא דכנסי סלע זו שאני חייב ליכי לא רצתה אינה מקודשת ואוקימנא לה לא רצתה דאשתיק ואפ"ה קתני אינה מקודשת סתם דמשמע לעולם אינה מקודשת ואפילו מודה דלשם קדושין נתכונה עכ"ל. וא"כ איכא למימר דמש"ה מיהדר אברייתא למילף מינה דאפי' מודה דלשם קדושין נתכונה אינה מקודשת בדלא שדיך אבל ממתני' איכא למימר דהכא דייקי' דטעמא דז' הא בשאר שני שבוע אינה מקודשת ואי אמרת דידי שקלי הא אי מודה דלשם קדושין קבלתינהו ה"נ דמקודשת אפי' בדלא שדיך כנ"ל נכון:</b><br><b> טעם המלך</b>
+<b> ט) </b>
+<b> מעת </b> ראיתי דברי רבינו אלו נצטערתי כי לא זכיתי להבין שלשה ענף אבות אלו ושלשה המה נפלאו ממני הרב מוהר"י בן לב ומהר"ש יונה ורבינו המחבר דלחנם נכנסו בפרצה דחוקה דעד כאן לא אמר הרמ"ה דיני' אלא לדידן דקיימא לן יאוש כדי לא קנה אלא בהדי קנין אחר והיינו שינוי רשות או שינוי השם לזה אמר הרמ"ה דיניה דאף לאחר יאוש בגזל דידה אינה מקודשת דהא לא הוי קנין כלל דהא בגזל דידה לא הוי שינוי רשות כיון דדידה היא וגם כיון דלא קני' יכולה למימרא אין שקלי ודידי שקלי כיון דאכתי דידה הוא ועיין ב"ש (סי' כ"ח סק"ו) הוציא משם הב"ח וחלקת מחוקק דחולקין על הרמ"ה וסברי כיון דכבר נתייאשה אף שלא קני' אפילו הכי לא יכולה למימר דידי שקלי ומקודשת עכ"פ מדרבנן עייש"ה בכל סעיף קטן שם. אבל אי יאוש כדי קניא והוא קניה מדאורייתא לית דחש להא דרמ"ה דהא הוא קניה לגזל דידה ומקו' מן התורה וכיון דהיא קני' קנין גמור ודאי לא יכולה גם למימרא דידי שקלי כי לא דידה הוא ואין בזה פקפוק לכל מעיין בדבריהם לפ"ז מאי ק"ל רמ"ה מתוס' דהא ודאי על דברי רב לא שייך למימר הכי דהא רב אית ליה בב"ק (ס"ו ב') יאוש כדי קני איך שייך למימר דאיירי המתני' לאחר יאוש ואמאי אינה מקודשת הא קני מן התורה אלא ע"כ דמתני' איירי קודם יאוש וה"א דאפ"ה מקודשת דאחלתיה קמ"ל דאינה מקודשת משום דיכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ואין בזה פקפוק עיין בית יוסף ועיין פני יהושע בקידושין וצ"ע. ובזה פרקתי קושית הפני יהושע שהקשה על דעת התוספות דמפרשי דבלא שדיך גרע גזל דידה מגזל דאחרים. אם כן מנא ליה לרב דבגזל דאחרים אינה מקודשת דכן משמע מסוגיין דהוכיח כן ממתני' דלמא דוקא גזל דידה אבל גזל דאחרים באמת מקודשת ולדברינו ניחא והכי הוכיח רב לשיטתיה דס"ל יאוש כדי קונה ואי המתני' איירי לאחר יאוש א"כ אמאי בגזל דידה אינה מקוד' כיון דהוי קנין גמור ודאי מקוד' דתרתי ל"ש למימר דלא שייך למימר דאינה מקודשת מצד דלאו ממונא דידיה יהיב לה דהא קניא ביאוש וגם ל"ש למימר אין שקלי ודידי שקלי דכיון דקני מדאורייתא ל"ש למימר הכי. וע"כ המתני' קודם יאוש איירי ואי קודם יאוש שפיר הוכחה נאמנה דאינה מקודשת בין בגזל דידה ובין בגזל דאחרים דמהיכא תיתי לומר דמקודשת בגזל דאחרים הא לא הוי קנין כלל דשינוי רשות לחודיה לא קנה אליבא דכולי עלמא ומוכח נמי דלא חיישי' כלל דלמא הוי יאוש בעלמא וכר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים ומקודשת לחומרא כסברת תוס' ועיין ריטב"א דכתב דלכך יש לחוש לחומרא לענין קדושין דלמא כרבי שמעון דסתם גזילה יאוש בעלים דאי חיישי' לכך א"כ אגזל דידה נמי קשיא תהיה מקודשת לחומרא דלמא יאשה היא עצמה ויאוש כדי קנה ול"ש למימר אין שקלי ודידי שקלי כיון דיאשה וקני ומדחזינן דבגזל דידה אינה מקודשת משום דאמר' אין שקלי ודידי שקלי שמע מינה דלא חיישינן כלל ליאוש ולחומרא ואם כן ה"ה בגזל דאחרים נמי דמ"ש דלענין זה גזל דאחרים וגזל דידה שוין והא דנקט רב אפי' בגזל דידה היינו לענין זה כמו שפירש מהרש"א. יען דבשדיך גזל דידה עדיף לכך נקט אפילו גזל דידה לומר אף שבגזל דידה בשדיך מקודשת אף קודם יאוש דאמרי' אחלתי' מ"מ בלא שדיך אינה מקודשת דלא אמרי' אחלתי' אבל לאחר יאוש או אי חיישינן ליאוש גזל דידה ואחרים ודאי שוין המה דבשניהם מקודשת מן התורה כיון דקני ביאוש וכאן דקניא ודאי לא שייך למימר אין שקלי ודידי שקלי ודוק. ובזה פריק חד מן בחורי הישיבה החריף והשנון הר"ר שמואל ליב קוידרש שיטת הירושלמי על מתני' וז"ל אר"ח בר ב"א ש"מ חמ"ש כו' ומקדשין בגזילה כו' ועיין בפני משה שם שנדחק ולפי הצעותינו מיושב דירושלמי סובר כדקיימ"ל יאוש כדי לא קני וא"כ לפ"ז יש חילוק בין גזל דאחרים לגזל דידה די"ל דחיישי' ליאוש לכך בגזל דאחרים מקודשת כיון דאם הוי יאוש מקודשת דהוי יאוש ביד דידי' ושינוי רשות ביד האשה אבל בגזל דידה דלא הוי שינוי רשות ויאוש כדי לא קני א"כ אינה מקודשת כדעת הרמ"ה דשייך נמי לומר אין שקלי ודידי שקלי וא"כ מדנקט המתני' שלהן היתה משמע לאורויי לן דדוקא בשלה אינה מקודשת בשאר שני שבוע אבל בשל אחרים מקודשת דאל"כ למאי נקט שלהן. וז"ש הירושלמי ומקדשין בגזל. ואף שיש לפקפק בזה כי אם לא נקט שלהן היתה לא הוי ידעינן כלל הדין מגזל והוי אמרי' דרק אתיא המתני' לאשמועינן דהמקדש בפירות שביעית מקודשת וכמ"ש הרשב"א והריטב"א בסוגיין והובא דברי הריטב"א ברבינו פה מכל מקום הדברים נכונים. עוד אמרתי להעיר על דברי תוס' בסוגיין שכתבו דאף דידעינן מכמה ברייתות ומשניות דלפני יאוש לא הוי ממון ומאי אתא רב לאשמועינן ותירצו דה"א דחיישינן לענין קדושין לחומרא והריטב"א באר הדבר וכתב דהוי אמינא דחיישי' לר"ש דסתם גזילה יאוש בעלים עייש"ה וצריך להבין הדבר דמהך בבא הוציא רב דין זה דלא חיישי' לחומרא דהא הוכחותנו כך הוא מדאמרו חכמים אין האחיות מקודשות שמע מיניה דנכריו' מקודשות ודוקא בשביעית אבל בשאר שני שבוע לא ש"מ דקדשה בגזל אינה מקודשת וא"כ היאך ראה דבשאר שני שבוע אינה מקודשת לחומרא דלמא הכי הפירוש אין האחיות מקודשות אבל נכריות מקודשות מן התורה כיון דשביעית היתה אבל בשאר שני שבוע אין הנכריות מקודשות לגמרי אלא מדרבנן ועכ"פ צריכה גט כיון דמקודשת לחומרא ואולם אמרתי דזה לא קשה מידי דיעויין בפני יהושע דכתב דמתני' איירי בשביעית בזמן הזה וכן נכון דהא מעשה היה ומשמע שהיה בימי המשנה ואחר הבית והנה יעויין בבית שמואל סימן כ"ח דמהסס אם אחד קידש בדבר שקנה מדרבנן כגון מעמד שלשתן או בקנין יאוש לחודיה שקונה מדרבנן אי הוי קדושין דאורייתא ואין ולאו ורפי' בידי' ואנחנו בעניותינו הערנו בזה בכמה מקומות ויעויין בפ"ז מהל' תרומות במ"ל ובהלכות לולב בדברי רבינו ועוד בכמה מקומות דברנו מזה הנה והנה ולפ"ז אי נקטינן בידן דהוי רק בכה"ג קדושי דרבנן א"כ ה"נ במתני' דהא דנכריות מקודשות הוי רק קדושי דרבנן דמדאורייתא אינן מקודשות כלל דהא מדאורייתא הוי גזל גמור וא"כ לפי זה ע"כ דדייק דבשאר שני שבוע לא מקודשת אפילו מדרבנן וש"מ דאפילו לחומרא לא חיישינן ודוק:<br><b> ובזה </b> ניחא נמי קושית פני יהושע שם שהקשה דילמא לכך נקט המתני' דבשביעית היתה לאשמועינן דאף שבנכריות הוו הקדושין קדושי דאורייתא אפ"ה אין האחיות מקודשות דאי אשמועינן שאר שני שבוע ונכריות מקודשות לחומרא הו"א דלהכי אמרו חכמים אין האחיות מקודשות לפי שהוא ספק דרבנן אבל אי מדאורייתא הוי קדושין גבי נכריות גם האחיות צריכות גט עייש"ה ולדברינו ניחא דהא השתא נמי אין הקדושין דאורייתא ק"ל. ואולם לבי מהסס בזה דבנ"ד אף אי שביעית מדרבנן ואף לפוסקים דסברו דבדבר דאית לי' מדרבנן הוי רק קדושין דרבנן הני אפ"ה הוי קדושי דאורייתא דהא השתא דתקנו רבנן שביעית בז"הז מותר ליקח כל אחד ואחד הרי האשה יודעת בעצמה שמותר לו לקחת פירות גמרה ומקנה לו הפירות ואחלתי' גבי' ואפילו בלא שדיך הוי מחילה גמורה דלא שייך למימר אין שקלי ודידי שקלי הא לאו דידה הוא דהא רבנן אמרו שדידיה הוא וחוזר הדבר להיות דאורייתא כיון דאחלתיה והוי קדושי דאורייתא ודוקא קיימין דברי הב"ש לענין אי אמרי' יאוש קניא מדרבנן ובאיסורא בא לידי' והן בגזל דידה והן בגזל דאחרים לא אמרי' שנמחל לגבי דידי' דהא עכ"פ הוי גזל אבל הכא דבהתירא בא לידי' וחכמים תקנו שמותר לו לקחת פירות אלו ודאי ל"ש למימר גבי דידה אין שקלי ודידי שקלי ואחלתי' גבי' ועיין בזה. אמנם כל זה לענין גזל דידה אבל אי אמרי' כאוקימתא של הש"ס לעיל (נ"א ב') דמתני' איירי בדלא אמר כולכם אלא באמר כולכם ואחת מב' אחיות הרי מעורב בכלכלה זו גם גזל אחרים חלק רביעי מחומש של חלק חמישי ועיין בפני יהושע כאן בסוגיין שכתב ג"כ כזה. ולפ"ז אכתי הוי רק קדושי דרבנן דהא לגבי גזל דאחרים לא שייך למימר אחלתי' אלא נשאר רק סברא זו שקנה הגזל מדרבנן כיון דרבנן תקנו לי' שביעית בז"הז אבל מ"הת לא קנה מידי והרי הוי רק קדושי דרבנן דהא נתן לה לכל אחת ואחת חלקה שלם וחלק רביעי מחומש חברתה ובה מתקדשת ולא פחות ודעתה על כל החלק הזה שמקבלה והלא מעורב בזה גזל אחרים ואיך היא מתקדשת וע"כ דמקודשת רק מדרבנן וע"כ בשאר שני שבוע אפי' מדרבנן נמי אינה מתקדשת והאי שאמר ואפי' בגזל דידה כמו שכתב מהרש"א דהא בלא שדיך י"ל דידי שקלי וגרע מגזל דאחרים ואם בגזל דאחרים אינה מתקדשת כ"ש גזל דידה ולשון אפילו קאי לפי שבדשדיך עדיף גזל דידה דוק. ואולם כ"ז אי מוקמינן המתני' באמר אחת מכם אבל אי מוקמינן המתני' באמר כולכם וא"כ לא מוכח מידי ממתני' די"ל כאשר בארנו. דלכך נקטו של שביעית היתה דהשתא מקודשות הנכריות מדאורייתא דאף דשביעית בזמן הזה מדרבנן מ"מ כיון דהשתא תיקנו רבנן דביד כל אחד ואחד ללקוט א"כ שדיך ולא שדיך שוין הן דהא לא יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי וא"כ אחלתיה לגבי' ולשם קדושין נטלה והוי קדושין דאורייתא לאפוקי בשאר שני שבוע דלא אחלתי' עכ"פ חיישינן לקדושי דרבנן ולחומרא. ולפ"ז לא קשה מתני' וברייתא אהדדי דממתני' מוכח קדשה בגזל אינה מקודשת וברייתא קתני קדשה בגזל ובחמס ובגניבה כו' מקודשת די"ל דמקודשת דברייתא היינו מדרבנן ומתני' לא מוכח דאינה מקודשת מדרבנן דדילמא לחומרא מקודשת כאשר אמרנו אלא דרב הוכיח שפיר דהוא ס"ל דלא איירי מתני' באמר כולכם וי"ל דרב ס"ל דע"כ מתני' לא איירי באמר כלכם דס"ל כרב ששת ב"ב (קמ"ג ב') דקני את וחמור לא קני וע"כ דלא איירי בכלכם כקושית הש"ס לעיל אבל לרב נחמן שם דאמר קני את וחמור קני אין הוכחה כלל ממתני' דהא מתני' בכלכם איירי ולפ"ז ליכא כלל גזל אחרים ובגזל דידה י"ל אחלתיה כאשר בארנו. ולפ"ז מתורץ קושית הרב החידושין שהביא הרב פה דהקשה אמאי לא הביא רב נחמן לעיל (י"ג א') ראיה לחלק בין לא שדיך ושדיך ממתני' כמו הש"ס הכי דלרב נחמן לשיטתיה אין ראיה כלל ממתני' כיון דמתני' לאו בגזל דאחרים איירי וי"ל דהני קדושי דאורייתא הוא במתני' ובשאר שני שבוע הוי עכ"פ קדושי דרבנן לחומרא ודוק:<br><b> ולפ"ז </b> יש לפרק נמי הירושלמי דדייק ממתני' שמקדשין בגזילה והוא היפך תלמודא דידן ואף א' לא דייק כתלמודא מהדיוק טעמא דשביעית היתה הא שאר שני שבוע לא הוי מקודשת מ"מ איך דייק דמקדשין בגזילה הא לא הוי גזילה דהא שביעית היתה והפקר לכל הוא ומדוע הוי גזל ואולם לפי אשר יעדנו ניחא האי מלתא דהירושלמי נמי היה סובר דמתני' איירי בשביעית בזמן הזה והוי רק דידיה מדרבנן ואיך מקודשות הני נכריות והירושלמי היה סובר לדייק מנכריות מקודשות אפילו מ"הת דומיא דאין האחיות מקודשות וע"כ דקדשה בגזל מקודשת ומה מאוד חדאי נפשאי לתרץ בזה סתירות הירושלמי דהכא דייק דמותר לקדש בפירות שביעית (ופ"ח דשביעית משנה ח') אמר ר"י זאת אומרת שאסור לו ליקח אשה מדמי שביעית ויש לחלק דהכא איירי המתני' בפירות שביעית דרבנן והקילו חכמים גם בקדושין אבל מתני' דשביעית איירי בפירות שביעית דאורייתא ואסור לקדש בפירות שביעית דלאכלה ולא לסחורה ודוק. עוד ראיתי להעיר בהאי ענינא על דעת הרא"ש שכתב בהאי ש"מ דאמר רב אשה נעשית שליח לחברתה אפילו במקום שנעש' לה צרה דאיירי ע"כ המתני' דארבעה אלו אמרו לה קבלי בשביל שלנו והיא קבלה סתם דאי לא אמרו בפי' מי יימר לן דנתרצו לקדושין עייש"ה ברא"ש וקשיא הא כתב הטור א"הע סי' כ"ח וז"ל אבל אם שדך תחלה או אפי' לא שדך תחלה וכשאמר לה התקדשי לי בזה ואמרה הן הוי קדושין וכן הובא במחבר סימן (כ"ח סעיף ב') ולפ"ז היאך קאמר רב דבשאר שני שבוע לא הוי קדושין ואוקי הש"ס טעמי' דמתני' משום דלא שדיך הא אין לך שדיך גדול מזה שאמרו לחברתה קבלי קדושין בשבילנו וצ"ע וצריכין למימר הכי דייק רב אין האחיות מקודשות אבל נכריות כולן מקודשות ואפילו האי אתתא דקבלה קדושין והיא שתקה ול"ה שדיך וטעמיה דשביעית היתה אבל שאר שני שבוע לא הוי הנכריות כולן מקודשות דהא איתתא לא הוי מקודשת כיון דלא שדיך הוי אבל ב' נכריות הנשארות הוו מקודשות אפילו בשאר שני שבוע דוק. ולפ"ז מוכח דע"כ האי איתתא שקבלה הקדושין מהנכריות היתה דאל"כ דאי מהאחיות היתה אכתי קשי' למאי קתני של שביעית היתה דאף בשאר שני שבוע הוי מקודשת דהא אמרו קבלי קדושין והוי שדיך והנכריות כלן מקודשות והאי דאינה מקודשת מן האחיות היתה וע"כ דהאי איתתא שקבלה הקדושין מן הנכריות היתה ושפיר קתני של שביעית היתה דבשאר שני שבוע האי איתתא עכ"פ לא הוי מקודשת כיון דשתקה ולא שדיך הוי אמרינן אין שקלי ודידי שקלי ובזה מפורק קושי' חמורה מה שיש להקשות מאי הוכיח הש"ס דאשה נעשית שליח לחברתה אפילו במקום שנעשית לה צרה דלמא האי שקבלה קדושין מהאחיות היתה והיא אינה מקודשת ולא הוי צרה ולדברינו ניחא דמוכח דע"כ מנכריות היתה דוק וחריף. ובחדושי אמרתי עוד להעיר על ענין אחד חדש והנה הוא הדבר אשר אמרתי מאי הוכיח רב דאפילו גזל דידה אינה מקודשת מדקתני שלהן היתה משמע בשאר שני שבוע בכה"ג אינה מקודשת משום גזל והא הוי גזל דידה וקשיא לי היאך נראה דבר זה דמפשטן וריהטא דמתני' משמע שלהן היתה בשותפות דשדה של שותפות היתה וא"כ דלמא לעולם אם חטף אחד סלע מידה מקודשת אבל הכא כיון דשותפות היתה א"כ כשתחלקו אם אמרינן אין ברירה הוי לקוחות זה מזה דמהיכא ידעינן דחלק הזה שמגיע לה מתחלה שלה היתה ותינח אם המה מתחלקין בעצמן אבל הכא שהוא גזל מהן מי יאמר בחלק שמגיע לה מחלק היה שהיה מגיע לה דלמא חלקה של חברתה והיא מקודשת בחלק חברתה ובגזל אחרים ולכך אינה מקודשת ואף שי"ל דעכ"פ צריך להיות מקודשת מספק דלמא באמת מקודשת מספק בשאר שני שבוע ובמתני' לכך קתני שלהן היתה ושל שביעית היתה מקודשת ודאי. ואולם רב לשיטתי' אזיל דס"ל ביצה (ל"ז ב') יש ברירה אפילו בדאורייתא וא"כ אמרינן הוברר הדבר שזה החלק הי' מגיע לה ואולם אי אמרינן אין ברירה א"כ אין ראיה ממתני' דבגזל דידה אינה מקודשת דלמא לעולם בגזל דידה מקודשת והכא ה"ט כיון דשותפות הי' הוי כגזל דאחרים וא"כ לפ"ז לרב נחמן בבכורות (נ"ב א') דס"ל אין ברירה לא מוכח מידי ממתני' דבגזל דידה אינה מקודשת ולא צריכין לחלק בין שדיך ובין לא שדיך. ומתורץ בזה נמי קושית הרב החדושין שהביא הרב פה דאמר ר"ל לעיל (י"ג א') ומנא תימרא דשני לן בין שדיך ללא שדיך ואמאי לא הביא ראיה דמתני' וברייתא אהדדי ולפי אשר הערנו ניחא דרב נחמן לשיטתי' קאי ודוק:<br><b> ובזה </b> ישבתי נמי דקדוק צח בסוגיין דאמר רבי יוחנן מי אמר רב כותי וכי אי אפשר הדבר שרב יאמר כותי' דר' יוחנן ומאי אתמוה וכי גרע כחיה דרב מכחי' דר"י ואולם לפי אשר יעדנו ניחא דאי אמרי' אין ברירה מוכח ממתני' דבגזל דאחרים אינה מקודשת דהא הכא דבשותפות הוא והוי כמו גזל אחרים ואמאי אינה מקודשת בשאר שני שבוע ועכ"פ מקודשת מספק ואולם רב סובר יש ברירה לכן הוכיח שפיר דאפי' בגזל דידה אינה מקודשת ובאמת לא מוכח לכאורה לדידי' גזל דאחרים כקושית הפני יהושע שהערנו עליו בתחלת דברינו די"ל איפכא דוקא גזל דידה אינה מקודשת יען שיכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי אבל גזל דאחרים מקודשת אבל רבי יוחנן שפיר הוכיח דאפילו בגזל אחרים אינה מקודשת דהא רבי יוחנן סובר עירובין (ל"ו א') אין ברירה וא"כ הרי המתני' אפילו בגזל דאחרים איירי דהא הכא שותפות הוא כאשר בארנו וא"כ לרבי יוחנן לדידי' שפיר הוכחה אבל לרב לשיטתי' דס"ל יש ברירה א"כ רק מוכח גזל דידה ולא גזל אחרים לכך שפיר תמה ר' יוחנן מי אמר רב כותי דלדידי' לא מוכח מידי ועי' בזה. ובחדושי הארכתי מאוד ואין פה עט האסיף ובאתי רק לעורר על המעיין וידעתי שיש בדברינו קצת סתירות דברינו ואין אפשר פה להאריך כי אין הגליון מספיק:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>המקדש </b>
+<b> במלוה.</b> עי' מ"ש רש"י פ' הא"מ דף מ"ז ע"א ד"ה אינה מקו' וז"ל ואפילו ישנה בעין כו' והנראה שהכריחו לרש"י לפרש כן ממאי דפרכינן בגמ' התם לקמן ע"כ ל"פ אלא דמ"ס מלוה אע"ג דלא נשתייר שו"פ כו' אבל דכ"ע מקדש במלוה מקודשת ואי דוקא בשאין המעות בעין קאמר רב דאינה מקודשת א"כ דרב אתיא כרשב"א וא"כ לא הו"ל למפרך אלא לימא כתנאי כדפריך מקמי הכי וכ"כ הרב החידושין ואין להקשות לתלמודא גופיה מנ"ל די"ל דלישנא דקאמר רב מלוה להוצאה ניתנה משמע אפי' בדאיתי' בעין ומוהרי"מט ז"ל בחי' פ"ק דקדק מדברי רבינו ז"ל דס"ל דדוקא כשאין המלוה בעין אבל אם ישנה בעין אפילו רב מודה והוא דבר תימא איך יתיישב לפי דרכו סוגית הגמרא וכמ"ש ומה שדקדק מדברי רבינו ז"ל כבר כתב מרן הב"י סי' כ"ח שכונתו לומר דכיון דלהוצאה ניתנה אע"פ שהמעות עדיין בידה הו"ל כאלו כבר הוציאה אותן ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו יע"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה וזה פשוט:
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>המקדש </b>
+<b> בהנאת מלוה אינה מקודשת כו'.</b> שם פ"ק דקדושין אמר אביי המקדש בהנאת מלוה מקודשת ה"ד אילימא דאזקפא דאמר לה ד' בה' האי רבית מעלייתא הוא ופי' רש"י ואמאי קרי לה הערמת רבית נראה שדעתו כדעת הריטב"א שכתב וז"ל פי' לישנא בעלמא קא קשיא ליה היכי קרי לי' הערמת רבית אבל ודאי אפי' ברבית גמורה אם כבר פרעתו וחזר וקדשה בו מקודשת דמעות דרביתא קנינהו לגמרי וממון גמור הוא אלא שיש חובה להחזירו ואם מת אין בניו חייבין להחזיר ע"ש וכ"כ ג"כ בפרק איזהו נשך ובאו דבריו בשי' מקובצת למוהר"א דקמ"ה וז"ל חמשה מפקינן מיניה לאו הנהו חמשה ממש קאמר אלא דמיו וכפי דמיהם של עכשיו בין שהוזלו בין שהוקרו כו' דהא קנינהו במשיכה וקני ליה מאי דשקיל מיניה שהרי יורשיו אין חייבין להחזיר כו' ע"כ. וראיתי להרב מחנה אפרים ה' מלוה סי' ב' שהקשה עליו מההיא דאמרינן בריש הגוזל בתרא אברייתא דקתני הניח להם אביהם מעות של רבית אע"פ שיודעין שהן של רבית אין חייבין להחזיר זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי והתוס' הקשו שם דאפי' אי לאו כרשות לוקח דמי א"ש דפטורים דכיון דמדעת נתן לו הו"ל מלוה גביה ולכך אין חייבין להחזיר דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים ותי' דאע"ג דמדעתו נתנם לו איתנהו גביה בתורת גזילה דהו"ל נתינה בטעות ומקרי גזילה בעיניה כיון שהמעות בעין ע"ש. הרי מבואר דריבית חייב להחזירו בעיניה כעין גזילה כו' א"ד יע"ש ולע"ד זה ל"ק כלל דמבואר הוא דמעולם לא כתב הריטב"א כן אלא דוקא אליבא דרבא דמשני התם דטעמא דברייתא משום דגזירת הכתוב היא דלדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר וכמדוקדק בדבריו שכתב שהרי אין יורשיו חייבין להחזיר משמע שדעתו להביא ראיה למ"ש דמעות של רבית קנינהו לגמרי ממה שאין היורשים חייבין להחזיר אע"ג דבגזילה חייבין וע"כ היינו אליבא דרבא דס"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ובגזילה חייבין ובריבית ה"ט דפטירי משום גזירת הכתוב ולהא כתב דע"כ ה"ט דפטרינהו רחמנא משום דמעות של רבית קנינהו לגמרי אבל לרמי ב"ח דס"ל דטעמא דברייתא משום דרשות יורש כרשות לוקח דמי ואפילו בגזילה פטורין מה"ט אין ראיה כלל ממה שאין היורשים חייבים וכיון שכן ודאי איכא למימר דלרמב"ח ה"נ דס"ל דרבית נמי חייב להחזירו בעיניה כגזילה אלא דלרבא דס"ל דגזירת הכתוב היא גבי רבית הוא דכתב הריטב"א כן וזה פשוט וכן ראיתי להרב מש"ל בפ"ג מה' מו"ל דין ג' שכתב כן בפשיטות יע"ש. ומעתה מתרצתא היא מה שהקשה עוד הרב הנז' ממ"ש בתמורה גבי פלוגתא דאביי ורבא בכל מילתא דאמר רחמנא ל"ת אמרו שם בלישנא בתרא דאביי ורבא בר"ק פליגי דלאביי דאמר אי עביד מהני ר"ק אינה יוצאה בדיינים ולרבא דאמר לא מהני ר"ק יוצאה בדיינים ופריך תלמודא והא אביי הוא דאמר ר"ק יוצאה בדיינים ואם איתא לסברת הריטב"א דאף דר"ק יוצאה בדיינים אפשר לומר דאותו חפץ קנה אמאי ל"ק תלמודא דבהא פליגי דלאביי דאמר אי עביד מהני קני המלוה החפץ קנין גמור ואינו חייב להחזיר אלא דמיו משום עשה דוחי אחיך ולרבא דאמר לא מהני הרי המלוה לא קנה כלום וחייב להחזיר הרבית כמו שהיא אלא ודאי דס"ל לתלמודא דמאן דס"ל ר"ק יוצאה בדיינים הו"ל כגזל ממש וחייב להחזירו בעיניה את"ד יע"ש. וכפי מ"ש לק"מ דע"כ ל"מ תלמודא לומר דלרבא דאמר לא מהני חייב להחזירו בעיניה משום דכיון דרבא גופיה ס"ל דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ובגזילה חייבין להחזיר וה"ט דריבית דפטרי משום גזירת הכתוב עכ"ל דריבית קנה לגמרי דאי לא מ"ש מגזילה וכמו שהכריח הריטב"א דינו ממה שאין היורשים חייבין ומעתה לא תיקשי נמי דכיון דרבא ס"ל אי עביד לא מהני א"כ לא אהנו מעשיו כלל והיכי קני ליה לרבית דאיכא למימר דהכא שאני דגזירת הכתוב היא ממאי דגלי קרא שאין היורשים חייבין וזה פשוט. ומכלל האמור מבואר שלדעת הריטב"א הא דאמרי' בגז"ג כי מפקינן מיניה גלימא מפקינן מיניה כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי כו' לאו היינו משום דההיא מיירי במכר לו גלימא משום זוזי דריביתא דדל מהכא זוזי דריבית מ"מ המכר קיים וכמ"ש הרב הנז' אלא אפילו כשהתנה לתת לו גלימא ברביתא אפ"ה דינו הכי דאינו חייב להחזירו בעיניה מדינא אלא משום טעמא דלא לימרו כו' וזה מבואר ומעתה תמה אני על הרב מש"ל פ"ח מה' הנז' דין ט"ו שכתב וז"ל נראה שמי שהלוה לחבירו ונתן לו הלוה חפץ ברבית שצריך להחזיר לו החפץ ואינו יכול המלוה ליתן לו דמיו דדוקא בשקצץ עמו בדמים ואח"כ נתן לו החפץ בשביל הדמים אז הוא דאמרינן דהמקח קיים ויחזיר הדמים כו' יע"ש והוא תימה איך כתב כן בפשיטות מאחר שלדעת הריטב"א מבואר דאפילו בכה"ג אינו חייב להחזיר אלא דמיו והרב עצמו בפ"ד מה' הנז' דין ד' יחס סברת הריטב"א לסברת הטור ושאר הפוסקים שכתבו דגבי רבית כל שאינו דבר מסויים אפי' הוא בעין אינו חייב להחזיר היכא שבא לעשות תשובה ובגזילה קי"ל דכל שהוא בעין חייב להחזיר וכתב דהיינו טעמייהו משום דגבי רבית דקי"ל שאפילו שהוא בעין קנאם המלוה וממון שלו הוא אין טעם לחלק בין כשהוא בעין לכשאינו בעין יע"ש וא"כ תימא על עצמו איך כתב כן בפשיטות מאחר שסברא זו אינו אלא אליבא דיחידאה לרי"ו כמ"ש הוא ז"ל וצ"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על מ"ש התוס' ד"ה דארווח לה וא"ת אמאי אסור לעשות כן מפני הערמת רבית והא אמרינן בפ' איזהו נשך שרי ליה לאינש כו' וי"ל דהיינו שאין הלוה נותן כלום לנותן אבל אם היה נותן היה נראה כשלוחו ואסור כו' יע"ש וכ"כ הר"ן ז"ל והרמב"ן ז"ל בחידושיו וכ"כ בתוספי הרא"ש מכ"י וכ"כ הטי"ד סי' ק"ס אלא שהוסיף עוד וכתב ודוקא שאומר כן מעצמו בלא דעת הלוה וגם לא יחזור ויקחנו מהלוה וגם שלא יאמר הלוה למלוה אני לא אתן לך אבל פ' יתן לך בשבילי אבל אם יש צד אחד מאלו אסור וכתב מרן בב"י שם דבחלוקה ראשונה כתבו תלמידי הרשב"א שהרמב"ן חלוק עליו ואמר דכיון דזה משלו הוא נותן ואין הלוה משלם לו מ"ל פייסו ומה לי לא פייסו והיאך נעשה שלוחו אם משלו הוא נותן אלא ודאי אפ"ה שרי וכתב עוד ולענין הלכה הרוצה לסמוך על דברי המתירים רשאי כיון דמידי דרבנן הוא יע"ש וראיתי להרב גד"ת שער מ"ד ח"ד סי' י"ד שהקשה עליו וז"ל ולכאורה יש לגמגם על פסק זה דכיון דפלוגתא דהני רבוותא אי הוי כשלוחו אי לא הא אי הוי כשלוחו הרי הוא כמותו ואסור מן התורה ואם שהטור לא כתב אלא אסור דמשמע דאיסורא בעלמא הוא דאיכא הרי גם באומר אני אלוה לך ע"מ שתתן לפ' כתב לשון אסור ופשוט הוא דאסור מן התורה א"ד יע"ש גם מוהרשד"מ בח"המ סי' רל"ב כתב בפשיטות דאסור מ"הת יע"ש ותמהני עליהם שהרי מדברי התוס' והר"ן והרמב"ן שכתבנו מבואר דאפי' א"ר אינו ואינו אסור אלא משום הערמת רבית גרידא שהרי אמר אביי דאסור לעשות כן מפני הערמת רבית וא"כ דאפי' בחוזר ונפרע ממנו דבהא כ"ע מודו ואפילו הרמב"ן מודה דאסור אפ"ה ס"ל דאין איסורו אלא משום הערמת רבית כ"ש היכא דפייסו הלוה ולא נתן לו כלום דלדעת האוסרים אין איסורו אלא משום הערמת רבית ודברי מרן ז"ל שכתב כיון דמידי דרבנן הוא מיוסדים על אדני פז והן הן דברי התוס' שכתבנו ואין לומר דס"ל למוהרשד"ם דע"כ לא אמרו דאינו אסור אלא משום הערמת רבית אלא דוקא באומר כן בשעת הרוחת זמן דבהא הוא דאיירינן כדקאמר בגמ' ל"צ דארווח לה זימנא אבל בנותן לה בשעת הלואה ה"נ דאסור מ"הת דהא ודאי ליתא דא"כ מאי ק"ל ז"ל דאמאי מוקי לה בהרוחת זמן לוקמה בתחלת הלואה הא בתחלת הלואה איסורא דאורייתא איכא ואביי קאמר ואסור משום הערמת רבית אלא ודאי ל"ש ונר' דאישתמיט מיניה דמוהרשד"ם דברי התו' הללו וצ"ע ודרך אגב ראיתי להרב מש"ל בפ"ה מה' מו"ל דין י"ד דנ"ו ע"ג שנסתפק לדעת הרמב"ן וסיעתיה החולקים בחלוקה ראשונה דהיינו פייסו הלוה ולא נתן לו כלום אי חולקים נמי בחלוקה ג' וס"ל דאפילו אמר הלוה למלוה פ' יתן בשבילי כל שלא נתן הלוה לנותן ש"ד או דילמא דבהא מודו וכתב דמסברא נראה דשרי כיון שאין הלוה נותן כלום מה לי שיפייס הלוה לאדם אחר שיתן בשבילו מ"ל שיאמר הלוה למלוה פלוני יתן בשבילי א"ד יע"ש ותמהני עליו איך אישתמיט מיניה לשון הרב בע"הת שם שכתב וז"ל גם הראב"ד כתב דדוקא בשלא דבר עם הלוה בשום רבית אבל דבר עמו ואמר פ' אוהבי יתן לך בשבילי אסור מפני שנראה כשלוחו וכ"ש אם יפייס אותו שיתן ע"כ הרי בהדיא דטפי מסתבר לאסור בשיפייס הלוה לנותן שיתן בשבילו מהיכא שדבר הלוה עם המלוה וא"כ כיון שלדעת הרמב"ן אפילו פייסו שרי כ"ש כשדבר הלוה עם המלוה ואין לומר דמ"ש וכ"ש אם יפייס אותו שיתן קאי אדלעיל דהיינו דאיכא תרווייהו שדבר הלוה עם המלוה וגם פייס הלוה לנותן אבל פייסו גרידא ה"נ דגריע' מהיכא שדבר הלוה עם המלוה דהא ודאי ליתא דאי כ"ש אם יפייס מיירי היכא שדיבר ג"כ עם המלוה פשיטא דבכלל מאתיים מנה וכי תעלה על דעתך דמשום שפייס את הנותן ג"כ מיגרע גרע ותו דאם הדברים כן אף אנו נאמר שלדעת הראב"ד פייסו גרידא שרי וכדעת הרמב"ן ומ"ש דכל שכן פייסו דאסור היינו משום דאיכא תרוייהו ואלו מרן בב"י כתב שדעת הראב"ד לאסור שלא כדעת הרמב"ן אלא ודאי מבואר דכ"ש פייסו שכתב הראב"ד היינו פייסו גרידא ובספר אסיפת זקנים שם בפרק אז"נ הביא שם לשון הראב"ד כמו שכתב בעה"ת וכתב עליו ואין הרמב"ן מודה לו בדבר זה יע"ש הנה מבואר שהרמב"ן אינו אוסר אלא בחלוקה ב' גרידא כנ"ל ודע שכתב עוד שם משם הריטב"א וז"ל ואפילו פייס הלוה שיתן למלוה משלו כדי שילוה לו אין בכך כלום ואפילו חזר הלוה ונתן לזה מה שנתן משלו למלוה דהא מדינא אינו חייב לו כלום כו' יע"ש הנה מבואר שדעתו להתיר אפילו חזר הלוה ונתן לנותן הפך דעת הרמב"ן ולפי"ז מ"ש בסוף דבריו וכן פירש רבינו משם הרמב"ן ע"כ דלא קאי אלא אמאי דסמיך ליה באומר זרוק מנה לים ואלוה לך מנה וכ"כ מרן החבי"ב סי' הנז' ויש לי מן התימה שדברי הריטב"א סותרים למ"ש בשמעתין שהביא פר"ת משם י"מ והוקשה לו מההיא דפרק אז"נ ותי' כמ"ש התו' דהכא שאני דחוזר ונפרע ממנו וכתב ע"ז והפי' הזה אמת הוא כו' גם בסמוך גבי ההיא דתן מנה לפ' ואקדש אני לך כ' ג"כ דכל שאינו חוזר ונפרע ממנו ש"ד יע"ש הרי מבואר שדעתו לאסור והן נסתר מחמתו וצ"ע: כתב הרא"ש ז"ל וז"ל אם אמר לה הרי את מקו' בהנאת מחילת מלוה מקודשת דלא גרע מארווח לה זימנא וכ"ש הכא שמאריך לה זמן לעולם ותדע דאמרינן לקמן דבמכר נמי לא קנה קרקע במלוה ואמרינן בהזהב יש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה כו' והיאך קונה באלו המעות והא מלוה נינהו אלא במחילת המלוה וה"ה לענין קדושין עכ"ד וכ"כ התוס' בפרק הזהב דמ"ו ד"ה יש דמים ויש לדקדק ממ"ש ז"ל בפ' אז"נ דס"ב ע"ב ד"ה הרי שהי' שהק' וז"ל תימא והלא מעות קונות הכא אפי' מדרבנן דמילתא דלא שכיח היא כדאמרינן בהזהב גבי החליף דמי שור כו' ויש לתמו' שדבריהם ז"ל סתרי למ"ש בפרק הזהב דההיא מיירי בקונה בהנאת מחילת מלוה אבל במלוה גופה לא קנה כלל וא"כ איך כתבו הכא בפשיטות דקנה אפילו מדרבנן וליכא למימר דה"נ מיירי בקונה בהנאת מחילת מלו' דהא מנ"ל דתלמודא מיירי בהכי אדתיקשי להו ז"ל קוש' ולכן נ"ל שדעתם ז"ל כמ"ש הריטב"א ז"ל בפרק הא"מ בסוגי' דהמקדש במלו' משם הירושלמי דהא דאמרינן דמלו' אינה קונ' במכר ה"ד לענין שיכול לחזור בו הלוקח אבל המוכר אינו יכול לחזור יע"ש וא"כ נראה שמה שהוצרכו התוס' לומר דהא דהחליף שור בחמור מיירי בהנאת מחילת מלוה היינו משום דמתני' קתני כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו משמע דאין שום אחד מהם יכול לחזור אמנם הכא באז"נ ק"ל שפיר דכיון דמעות קונות לגבי המוכר שאינו יכול לחזור א"כ ל"מ ברבית כיון דכי מוקרי א"י המוכר לחזור נמצא דברשותי' קא מוקרי ומה שהביאו ההי' דפרק הזהב לאו למימרא דההיא מיירי במלוה גופא אלא הוצרכו להביא ההיא דהזהב למ"ש דאפילו מדרבנן קנה משום דלא שכיח כנ"ל ועיין בתוספות פ"ק דב"מ די"ו ד"ה האי שטרא חספא כו' שנראה מדבריהם דמלוה אינה קונה ואפי' המוכר יכול לחזור דסוגיא דהתם גבי חזרת המוכר קאי כמ"ש התוס' שם ד"ה חזר ולקחה ואפי' הכי כתבו דמלוה אינה קונה יע"ש ומ"מ מבואר מדבריהם דס"ל דהא דאמרי' בהזהב מילתא דלא שכיח היא לאו דוקא בהחליף דמי שור בפרה דמלוה הבא מחמת מכר היא אלא אפי' בשאר מלוה נמי דינא הכי דהוי מילתא דלא שכיח ומתני' דנקט החליף דמי שור לאו דוקא וזה מוכרח דאל"כ מאי ק"ל הכא אבריית' דהרי שהי' נושה בחבירו מנה הא הכא לאו במלוה הבא מחמת מכר מיירי אדתיקשי להו ועיין בהרב ח"ה לקמן דכ"ח ע"ב בד"ה כיצד החליף שכתב אחר שהביא דברי התוספ' דפרק הזהב וז"ל ומיהו ל"מ למיתני בפשיטות בשאר מלוה דכיון דשכיח הוא גזרו רבנן לשמא יאמר לו נשרפו חיטך בעליה כו' ולפי הנראה נעלם ממנו דברי התו' דפ' אז"נ ודו"ק:<br><b> ודע </b> שרבי' ז"ל בפ"א מה' מכירה ה' ד' חולק אסברת הרא"ש והתוס' ז"ל שכתבנו וכתב שם דמלוה קונה במכר והראב"ד ז"ל השיגו בזה מסוגיא דפרק הא"מ וכתב וז"ל ואולי הטעהו הא דאמרינן מעמידין מלוה על הפירות והוא שיש לו וההיא לאו לענין קנין מיירי אלא לאיסור רבית יע"ש וה"ה ז"ל הליץ בעד רבינו וכתב שרבינו דחה סוגיא דפרק הא"מ מכח הך סוגיא דפרק הזהב דהחליף דמי שור בפרה ובס"ד כתב דשיט' האחרונים עיקר יע"ש ומבואר הוא דלפי שיטת האחרונים שהסכים ה"ה ז"ל לדעתם ע"כ צ"ל דההיא דמעמידין מלוה על הפירות הוא משום דאף ע"ג דמלוה אינה קונה ויכול לחזור בו אפי"ה כיון שיש לו לא מיחזי כרבית אם אינו חוזר בו ומשמע דסברא זו פשיטא ליה לה"ה טובא דלא תליא איסור רבית בקנין ממה שלא כתב דרבי' ז"ל סמך אההיא דאז"נ ודחה סוגיא דהא"מ מקמ' וכמ"ש הראב"ד ולמה זה הוצרך להביא עצות מרחוק מההיא דפ' הזהב ועוד נראה דאף לדעת רבי' ז"ל עכ"ל כן שהרי ההיא דמעמידין מלוה על הפירות ברייתא דרבי אושעיה היא התם בפ' אז"נ וכיון שכן תקשי לן לפום סוגי' דהא"מ דס"ל דמלוה אינה קונה היכי הוה ניחא ליה ברייתא דהתם אלא ע"כ לומר דאיסור רבית לא תליא בקני ולומר דהתם מיירי במוכר בהנאת מחילת מלוה ליתא שהרי לדעת רבינו הנאת מלוה אינו קונה כמ"ש גבי קדושין וכמ"ש ה"ה: ומתוך האמור נתבאר שאין מקום למה שכתב הרב גד"ת בשער מ"ו ח"ד סי' ס"ב ליישב דברי ה"ה שכתב בפרק כ"ב מה' מכירה על מ"ש רבינו דהפוסק על שער שבשוק ולא היה מאותו המין דחייב לקנות וליתן לו מה שפסק וכתב ה"ה דזה מבואר בפרק אז"נ ומרן בכ"מ תמה עליו דמאחר דההיא דריש אז"נ אינה שנויה אלא לענין רבית מנין לנו ללמוד משם לענין קיום המקח יע"ש והרב גד"ת כתב ליישב דס"ל לה"ה דמדחזי' דפוסק על שער שבשוק דמותר ואין בו משום רבית אע"ג דבשעת מסירת המקח נתייקר א"ל למי' דמדינא ודאי קנה ואינו יכול לחזור דאי יכול לחזור בו מדעתו מיחזי כרבית דבשביל שהקדים לו המעות אינו חוזר בו אע"ג שיכול לחזור א"ד יע"ש וכ"כ הרב מוצל מאש ליישב דברי ה"ה ז"ל בתשובה סימן ה' ומתוך מ"ש מבואר דהא ליתא שהרי לדעת ה"ה שהסכים לשיטת האחרונים דמלוה אינה קונה ואפילו לדעת רבינו עכ"ל דאע"ג דלענין קנייה יכול לחזור בו אפי"ה כל שאינו חוזר בו שרי ומש"ה אמרי' דיש לו מותר וכמ"ש ומרן הב"י סימן קפ"ט כתב משם תלמידי הרשב"א שרבינו למד דמלוה קונה מדאמרינן בריש פ' הזהב אמר רבא קרא ומתניתא מסייע לר"ל מדכתיב וכחש בעמיתו כו' ואמר ר"ח תשומת יד כגון שיחד לו כלי להלואתו כו' ואלו תשומת יד לא אהדרי' מ"ט לאו משום דמיחסרה משיכה ואם איתא דמלוה אינה קונה אי נמי מעות קונות הכא אינו מחוייב להחזיר הכלי למלוה משום דהו"ל מלוה ומלוה אינה קונה ובעל החידושין כתב עליו דאין מכאן ראיה דהא איכא לאוקמי כגון שיחד לו כלי בשעת הלואתו דאיכא מעות ותמה על רבינו כו' יעוין שם ולא הבינותי דבריו דאכתי תקשי מנ"ל לרבא דתשומת יד דקרא מיירי בשיחד לו כלי להלואתו בשעת הלואה אדתקשי לר"י אימא דקרא מיירי בשיחד לו אחר הלואה דהו"ל מלוה ומשום הכי לא אהדריה קרא משום דמלוה אינה קונה וצ"ע והר"ן ז"ל כתב שלא כדעת הרא"ש וז"ל א"נ אפשר לומר דכל שמחל לו המלוה עצמה אפילו אמר לה בההיא הנאה (שהיתה נותן בה פרוטה לאדם אחר שיפייסנה) דעתה אזוזי ומשום הכי נקט לה בגמ' בארווח לה זימנא כו' ולא נקט לה במחילת כל המלוה יע"ש ויש לדקדק שהרי קיימא לן דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה כדאיתא פ' הא"מ וא"כ ה"נ נימא שדעתו אפרוטה שהיתה נותנת לאדם אחר ונראה שדעת הר"ן ז"ל דע"כ לא אמרינן דעתה אפרוטה אלא דוקא היכא דיהיב לה מהשתא פרוטה בעין אבל היכא דפרוטה נמי ליתיה בעיני' דעתה אמלוה ועיין בס' מח"א הלכות שכירות סימן י"ד שכ"כ ודברי הר"ן הללו סיוע לדבריו ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רמה) </b> ופי' רש"י ואמאי קרי לה הערמת רבית נראה שדעתו כדעת הריטב"א שכ' וז"ל. פי' לישנ' בעלמא קא קשיא לי' כו'. לענ"ד אין ראי' כלל דרש"י ס"ל כן משום די"ל דרש"י פירש כן משום דאפי' אי נימא דבשדיך מיירי ובכה"ג הא מקודשת אפי' בגזל דידה וכש"כ ברבית דמדעתה יהבה לי' ואעפ"י שהוא בעין וחייב להחזיר לה מ"מ מקודשת בדשדיך ולא מקשה הש"ס אלא אמאי דקרי לה הערמת רבית ובפרט דבפשיטות בדשדיך מיירי שם אביי דו"ק ותשכח:<br><b> (רמו) </b> משום דכיון דרבא גופי' ס"ל דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ובגזילה חייבין להחזיר כו'. תמהני דאי הסוגיא בתמורה אזלא למאי דס"ל לרבא דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי וברבית גזירת הכתוב הוא דלדידי' אזהרה רחמנא ולא לברי' א"כ איך בעי הש"ס למימר התם בפלוגתא דאביי ורבא אי עביד מהני איכא בינייהו לענין חזרת רבית קצוצה דמאי ענין רבית קצוצה למחלקותן כאן בתמורה הא באמת למאי דס"ל לרבא אי עביד לא מהני הו"ל למימר דלא קני לי' לרבית כלל מאי אמרת דשאני רבית דגזירת הכתוב הוא דפטרה רחמנא לברי' דלא מהדר מכלל דקני ומ"מ להאב אזהרה רחמנא וחייב לאהדורי נמי מגזירת הכתוב מקרא דוחי אחיך עמך וא"כ אפי' אי ס"ל לרבא בעלמא כאביי דאי עביד מהני נמי ניחא מה דס"ל דרבית קצוצה יוצאה בדיינין משום גזיה"כ דוחי אחיך עמך ולאביי דס"ל דר"ק אינה יוצאה בדיינין עכ"ר דלית לי' האי גזיה"כ דאב חייב בחזרה ובן אינו חייב דאל"כ אמאי אינה יוצאה בדיינין מה בכך דבעלמא אי עביד מהני הא ברבית גזיה"כ הוא וא"כ הא עיקר פלוגתייהו ברבית תליא בדרשא דקרא דרבא ס"ל דלדידי' אזהרה רחמנא ולברי' לא אזהרה וא"כ למה לי' לרבא למימר כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הא רק לענין רבית לחוד איכא בינייהו ובזה אפי' אי נימא דבעלמא אי עביד מהני נמי הדין דיוצאה בדיינין מאב ולא מבן וא"כ איך בא הש"ס למימר האי איכא בינייהו דלרבא רבית קצוצה יוצאה בדיינין הא אפי' אי ס"ל בעלמא כאביי נמי יוצאה בדיינין משום גזירת הכתוב ודוק:
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>היה </b>
+<b> לו חוב ביד אחרים כו'.</b> כתב ה"ה וז"ל ולא ביאר רבינו אם היה לו מלוה בשטר על אחרים והקנה אותה בכתיבה ומסירה כו' עד וכדע' חכמים לפי אוקמת' אחת שעשו בגמ' כו' וכן מבואר שם דאמרי' ה"ד כו' אילימא שט"ח דאחרים קשיא דר"מ אדר"מ ודע שמסוגיא זו כ' הר"ן בפ' הכותב שהבי' הרשב"א ז"ל ראיה לדעת רש"י ז"ל שכ' שם הא דא' אמימר דלמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא דלאו דוקא אלא כלומר אומר לו שלא מכר אלא הנייר והרי שלו הוא נר' דס"ל דאין הלוה יכול להוציא השטר מיד הלוקח אלא הלוקח קנאו מדלא ק"ל הכא אלא דר"מ אדר"מ ואילו דרבנן אדרבנן לא ק"ל ואם איתא דכל שפקע שעבודו חייב להחזיר את הנייר דרבנן אדרבנן קשיא כו' דהיכי אמרי' שמין את הנייר הרי אם ימחול הבעל צריכה היא להחזיר את הנייר כו' יע"ש: והרא"ש ז"ל שם כתב דברי רש"י ז"ל וכתב דלשון מגבי לי' קשיא וכתב משם חכמי פרובינצייא ז"ל שגם כאן צריך לפרוע המוחל ללוקח דמי הנייר דכיון דמוחלו הרי הוא כפרוע וצריך להחזירו ללוה כי הוא נותן שכר הסופר והנייר שלו ומשמע שדעתו ז"ל נוטה לדעת חכמי פרובינצייא והטור ז"ל בח"מ סימן ס"ו סט"ז כתב משם בעה"ת דאם לא כתב המוכר קנה לך איהו כו' שאם פרע הלוה למוכר ב"ד כופין את הלוקח להחזיר את השטר ללוה אלא שהלוה נותן לו דמי הנייר וכתב הרב פו"ד שם שאף שהטור ס"ל ברסי' הנז' דכל שאין בו כתיבה ומסירה כדינו לא קנה הלוקח את הנייר העתיק לשון בעה"ת דנ"מ היכא דכתב ומסר לו השטר דאז קנה השטר לגמרי אפי"ה אם קדם ופרע הלוה למוכר דינא הוא שכופין את הלוקח להחזיר השטר ובהכי ניחא מה שהקשה הרב ש"ך ז"ל ס"ק נ"ח יע"ש ומה שלא כתב כן בפירוש בשכתב ומסר כדינו כמ"ש בעה"ת משום דכשכתב ומסר כדינו וקדם ופרע למוכר כתב הטור ז"ל שם לקמן מחלוקת אם נפטר הלוה או לא ובפלוגתא לא קא מיירי וכ"כ הרב ב"ח שם ומהתימה על הרב הנז' שכתב בסמ"ע ס"ק מ"ד שכ' בפרישה דלהטור דס"ל דבלא כתב לא קנה אפילו הנייר סבירא ליה דדוקא בהא קאמרי בעלי סברא זו אבל בדכתב ומסר מודים דכיון דקנה השטר כדין א"צ הלוקח להחזיר גוף הנייר יע"ש והוא תימה דבפרישה כתב בהפך וראיתי להרב ש"ך ז"ל שתמה על הטור ז"ל דבא"ה סימן כ"ח כתב בקדשה במלוה בשטר שיש לו על אחרים והקנה לה השטר כראוי בכתיבה ומסירה אינה מקודשת אלא שמין את הנייר אם יש בו שו"פ מקודשת והוא תימה דהרי אי מחיל ליה צריך להחזיר השטר בע"כ וכיון שכן לא סמכא דעתה דומיא דמלוה גופא וכמ"ש הר"ן ז"ל בפרק האיש מקדש דאינה מקוד' מה"ט והב"ח בא"ה כתב שדברי הר"ן לא נהירין דהא אין ללוה על האשה כלום כיון שקנתה גוף הנייר ודבריו תמוהים דסותר דברי עצמו שהניחו בצ"ע ולע"ד נראה ליישב דס"ל להטור ז"ל דאע"ג דאי מחיל ליה ע"כ צריך להחזיר את הנייר וכדע' חכמי פרובנצייא שהסכים הרא"ש ז"ל אפי' הכי ס"ל דהיא מקו' כדמוכח בהדיא דלא ק"ל לתלמודא אלא מדר"מ אדר"מ ולא דרבנן אדרבנן וטעמא דמילתא דהטור ז"ל לשיטתיה אזיל שכתב בסי' ס"ו דהמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו אינו חייב לשלם אלא הדמים שנתן וכן הוא מסקנת הרא"ש ז"ל פ"ק דמציעא והביא ראיה מסוגיא דפ' האיש מקדש דאמרינן דלא סמכה דעת' דאי בעי מחיל ליה ואם היה חייב לשלם כל החוב הו"ל כסמכה דעתה דאי מחיל חייב לשלם ואף שכ' הרא"ש ז"ל דיש לדחות ראיה זו דבכל ענין לא סמכה דעתה כי אינה רוצה להתקדש לו ותהא צריכה לתובעו לדין כו' מ"מ לא כתב זו אלא לדחיה בעלמא אבל לפום מאי דמסיק דאינו חייב לשלם אלא מה שנתן א"כ טעמא דשמעתין דקאמר לא סמכה דעתה אתיא כפשטא ומשום דאי מחיל ליה אינו חייב לשלם אלא פרוטה דהיינו דמי הקדושין וא"כ איכא למי' שפיר דמש"ה לא ק"ל לתלמודא דרבנן אדרבנן משום דלרבנן דוקא כשאין בנייר שו"פ דדעתייהו אמלו' אינה מקודשת משום דאי מחיל ליה היא מפסדת המלוה כולה חוץ מפרוטה אמנם בשיש בנייר שו"פ דדעתייהו אנייר וסמכה דעתה נמי להתקדש בפרוטה דנייר גרידא מש"ה מקודשת דאפילו אי מחיל לה וצריכה להחזיר את השטר אפ"ה הרי הוא חייב לשלם לה דמי ניירא והילכך מקוד' והר"ן ז"ל שכתב בפ' האיש מקדש דאינה מקודשת היינו משום דלשיטתיה אזיל דס"ל דחייב לשלם כל החוב כמ"ש בפרק הכותב וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל ג"כ וא"כ לדעתו ע"כ טעמא דפרק האיש מקדש דלא סמכה דעתה הוא משום דאינה רוצה להתקדש ולהיות עמו בדינא ודיינא וא"כ מה"ט נמי אפי' יש בנייר שו"פ אינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה דע"כ מחזר' הנייר וצריך להיות עמו בדינא ודיינא כנ"ל ליישב בדוחק ועוד נראה לי והוא הנכון דס"ל להטור ז"ל דאע"ג דכתב הרא"ש ז"ל דצריך להחזירו ללוה כיון שהוא נותן שכר הסופר לאו למימרא דלא קנאו הלוקח כלל וע"כ מוציא הלוה מיד הלוקח אפילו אם אינו רוצה ליתן לה דמי הנייר אלא מודה הוא ז"ל דאם הלוקח אומר לה אחזיר לך עד שתתן לי דמי הנייר מיהא יכול לתובעו בכך וצריך הלוה או המוכר ליתן לה דמי הנייר ותדע דאל"כ קשה לדעת חכמי פרובינצייא ז"ל דכתבו דצריך לפרוע המוחל ללוקח דמי הנייר אפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי ואם איתא אמאי משלם אפי' דמי ניירא הא כיון דאתי לוה ומפיק ליה מיניה בע"כ אינו חייב לשלם דאינו אלא גרמא בעלמא וכדע' הי"א שכתב הר"ן ז"ל אלא נראה דס"ל דלענין הנייר הא ודאי קנאו הלוקח ולא מהנייא מחילתו משום דגופו של שטר הרי הוא כמשכון ומי שמכר מלוה שיש עליה משכון וחזר ומחל מה שכנגד משכונו אינו מחול כמ"ש הרשב"א ז"ל בפ"ק דגיטין ומש"ה ס"ל דחייב לשלם דמי הנייר אפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי כיון דגוף הנייר קנאו ולא מהניא מחילתו וכל עיקרייהו של חכמי פרובינצייא לא באו אלא לומר דכל שמשלם לו המוכר דמי הנייר הרי הוא חייב להחזירו בעל כרחך כיון שהנייר הוא של לוה מה שאין נראה כן מדברי רש"י ז"ל דמשמע דס"ל דגוף הנייר קנאו לגמרי ויכול לומר לצור על פי צלוחיתו הוא צריך ואינו צריך דמיו דאי הוה ס"ל לרש"י כן הו"ל לרש"י לפרש הכי לישנא דמגבי דמי נייר בפשיטות כשבאו הלוה או המוכר ליקח השטח מידו וכן נרא' מדברי רי"ו נתיב י"ד אמנם מודו אינהו ז"ל דאינו יכול הלוה ליקח ממנו השטר בע"כ ולומר לו הנייר הוא שלה וזיל פרע מן המוכר דמה שכנגד הנייר קנאו לגמרי אלא מיהא יכול לתופסו עד שיתנו לו דמי הנייר הלוה או המוכר ומה שנקטו בלשונם דצריך לפרוע המוחל ולא כתבו נמי הלוה היינו משום דעיקר חיובא אמלוה קאי ועיין בשיטה מקובצת למוהר"ב בפ' הכותב שכתב משם הראב"ד כדברי חכמי פרובינצייא ז"ל וז"ל והראב"ד כתב ל"ל אלא דמי הנייר שתופס בידו ואי בעי לאפוקי מיניה יהיב ליה דמי הנייר ושקיל שמה שמסר לידו אינו יכול להפקיעו במחילתו ע"ש וכ' הרשב"א ז"ל שם שכן מסתבר משום דגופו של שטר הרי הוא כמשכון ולא מהני מחילתו ע"ש וראיתי להרב נת"מ ז"ל דע"ד ע"ב שכ' דה"ט דלדעת חכמי פרובינצייא חייב לשלם דמי הנייר אף למאן דלא דאין דינא דגרמי משום שהיזקן ניכר ואינו דומה לגוף החוב שאין היזקן ניכר ושכ"כ הראב"ד ז"ל בהשגותיו על הרי"ף בס' תמים דעים יע"ש כנראה שהבין הרב ז"ל שלדעת חכמי פרובינצייא והראב"ד ז"ל מהניא מחילתו אף לגוף השטר ומפיק מלוה מיני' דלוקח בע"כ אלא שהמוחל חייב לשלם משום דהזיקו ניכר ומדברי הראב"ד שכת' הרשב"א מבואר דס"ל דלא מהני מחילתו לגוף השטר וא"כ לפי דבריו סתרי דברי הראב"ד אהדדי ולכן ע"כ צ"ל דמ"ש בהגהות הרי"ף ומשו"ה מחייב לשלם דמי הנייר משום דהו"ל כגזלן שהוציא מתחת ידו של חבירו היינו נמי מטעמא שכ' הרשב"א משום דגופו של שטר קנוי ללוקח ולא מהני מחילתו אף על פי שדבריו ז"ל אינן נוטין כן ומ"מ על פי האמור מתרצתא היא קו' הרב ש"ך ז"ל דמש"ה ס"ל להטור דלענין קידושין דאם יש בנייר שו"פ מקודשת אע"ג דאי מחיל ליה מחייב לאהדורי שטרא מ"מ כיון דאינו יכול הלוה ליקח הנייר בע"כ עד דיהיב ליה דמי הנייר וכ"ש וכן מבואר גם כן מדברי הטור ז"ל בח"מ שכ' אלא שהלוה נותן לו דמי הנייר בהא ודאי סמכה דעתה ולא דמי למלוה גופה דאי מחיל לה אע"ג דהמוחל מחייב לשלם מ"מ לא סמכא דעתה דאינה רוצה להתקדש ולהיות עמו בדינא ודיינא כמ"ש הרא"ש ז"ל כנ"ל נכון:<br><b> ודע </b> דבגמרא אמרו שם אוקמתא אחרת ואבע"א דכ"ע אית להו דשמואל והכא באשה קמפלגי מ"ס סמכה דעתה כו' ופרש"י וז"ל כלומר אם היה מקנהו קרקע בדמי שטר זה ודאי לא קנה המלוה את הקרקע כו' ואולם התוס' פ"ק דמציעא דט"ז ע"א ד"ה האי שטרא מחליפא שיטתייהו משיטת רש"י וס"ל דבמכר אליבא דכ"ע קנה דדוקא באשה הוא דפליגי דאשה לא סמכה דעתה דיראה שיחזור וימחול אבל במכר לא ירא המוכר שמא יחזור וימחול להפסיד את עצמו יע"ש ועיין בהרב ח"ה שם ומהתימה על הרב ש"ך ז"ל סי' ק"ץ סק"א שכתב בפשיטות דבמכר לא קנה ולא זכר ש"ך דברי התוס' הללו יע"ש ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רמז) </b> צריך לפרוע המוחל ללוקח דמי הנייר כו'. וצריך להחזירו ללוה כו'. לכאורה קשה דמה בכך דהשטר של הלוה היה הא מ"מ כיון דמכרו המלוה הרי הלוה צריך להחזיר עכ"פ דמי שויו להלוקח דאפי' בגניבה כל שלא לקחה מגנב מפורסם חייבים הבעלים להחזיר ללוקח הדמים שנתן דאטו המלוה שהשטר נכתב על שמו הוא גרע מגנב ולמה כתב דהמוחל צריך לשלם דמי שויו ולא הלוה וכמ"ש הבעה"ת וי"ל דשאני גניבה דמשום תקנת השוק בלבד חייבין הבעלים להחזיר ללוקח הדמים שנתן וזה לא שייך הכא חדא שהרי ידע הלוקח שיש ביד המוכר למוחלו להלוה ועוד דמאי תקנת השוק איכא בדמי הנייר בלבד שיחזיר לו הלוה הא הלוקח יהיב לי' מרגניתא להמוכר ושקיל חספא והיינו דמי הנייר בלבד:<br><b> (רמח) </b> דס"ל להטור ז"ל כו'. וצריך הלוה או המוכר ליתן לו דמי הנייר כו'. לא ידעתי לעמוד על דברי הטור דאפי' אי נימא כמ"ש המחבר פה לדעתו דס"ל דגופו של שטר הוא כמשכון מ"מ הא ס"ל להטור דאפי' מקדש במשכון שבשעת הלואה אינה מקודשת עיין בהגהת ש"ע אה"ע סי' כ"ח סעי' י"ב וא"כ ניהו דשטר חשיב משכון הא מ"מ הוא משכון משעת הלואה ואמאי מקודשת בו אי לא דנימא דאע"ג דהמקדש במשכון כזה אינה מקודשת. מ"מ בנתן לה השטר וכתב לה קני וכ"ש דאית בי' קנתה החוב כנגד המשכון דס"ל להטור כדעת ר"ת בטעמא דשמואל דמחילה מהני ואמרינן דנגד המשכון ליכא שעבוד הגוף שהרי המלוה מפסיד מעותיו כשאבד המשכון הלכך לא מהני מחילה. אלא צ"ע דהא נ"מ לענין אונסין דפטור המלוה וגובה חובו מ"מ יש ליישב שוב מצאתי בתומ"ז סי' ס"ו ס"ק ל"ט שהקשה כן על הטור:<br><b> (רמט) </b> ומשו"ה מחוייב לשלם דמי הנייר כו'. משום דגופו של שטר קנוי ללוקח ולא מהני מחילתו כו'. היינו מטעמא שכתב הרשב"א דגופו של שטר הרי הוא כמשכון ביד המלוה ולכאורה לא הבינותי דא"כ הא לשמואל דס"ל אבד קתא אבד אלפא זוזי הרי מי שאבד את שטרו יפסיד את חובו: ועוד קשה דאי שטר חשיב משכון א"כ בשיש עד מעיד על שטר שנפרע קיי"ל דאין המלוה חייב אלא שבועת המשנה כדאיתא בפרק הכותב משום דמה"ת אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ומסתימת הש"ס והפוסקים משמע דאפי' בשהשטר שוה פרוטה נמי פטור המלוה משבועה דאורייתא ואמאי הא העד מחייבו שבועה דאורייתא להחזיר את השטר הממושכן ביד המלוה או לישבע להכחיש את העד שהרי הלוה תובע את משכונו ועד מעיד כדבריו וקושיא זו הקשה לי מו"ח רבינו הגדול נ"ע בבואי בפעם ראשון לקבל פניו: והשבתי ליישב קושייתו זאת וגם קושייתי הנ"ל דשטר שביד המלוה אינו אלא לזכרון דברים שלא יכחיש בו הלוה וכדי שיוכל להוציא מן הלקוחות ושיהיה ביד המלוה עד אשר יברר פרעונו ע"י עדים על דעת זה נמסר השטר מתחלה ביד המלוה ולא לשם משכון. וא"כ מה בכך שעד אחד מעיד שפרע הא כל זמן שלא יעידו ע"ז שני עדים א"צ להוציא השטר מידו להחזירו ללוה ואין כאן שבועה דאורייתא כיון דאין אנו דנין על שיווי השטר מתורת משכון דהא רק לראי' שבו לקח אותו המלוה שכל זמן שלא יברר פרעונו יהי' לו לראיה שלא נפרע וא"כ הרי משכון אין כאן ושבועה אין כאן ומשום הכי נמי לא אמרינן לשמואל דאבד השטר אבד אלפא זוזי כיון דלזכרון בעלמא לקחו המלוה וא"כ הרי אין גוף השטר קנוי להמלוה:<br><b> והא </b> דאמרו חכמים שמין את הנייר היינו משום דהמלוה יכול לעכב את השטר כשיגיע הזמן ולא יפרע לו ואותו זכות הוא נותן ללוקח או להאשה וניהו דהחוב יכול למחול מ"מ הוא מעכב השטר על דמי שוויו דנגד שוויו דמצי לעכב השטר לא מהני מחילתו אחר שמכרו או שנתנו לאחר דדוקא מה שהוא ביד הלוה הוא דמהני בי' מחילה אבל לא מה שביד הלוקח או האשה: ואעפ"י שלא בתורת משכון בא ליד המלוה אלא לראיה ולזכרון דברים וא"כ הא הוה לן למימר דכיון דנסתלק החוב ע"י המחילה הא ממילא תו א"צ להשטר לראי' ולזכרון והדר השטר ללוה בלי דמים מ"מ י"ל דעד שיווי הנייר הוא מלוה אבל מה שכנגד שיווי הנייר הו"ל כשאר מכר לדבר שאינו שלו דחייבין הבעלים להחזיר דמו ללוקח מפני תקנת השוק: ואע"ג דלעיל כתבתי לחלק דלא שייך הכא תקנת השוק ומכש"כ בזה דהאשה יודעת דהשטר אינו של המקדש ואף לא למשכון קבלו מ"מ כיון דלבסוף אי לא רצה הלוה לשלם להמלוה כל חובו הרי בידו לעכב השטר א"כ זכות זה נתן גם להאשה ונגד שיווי הנייר לא מהני מחילה כיון דלא פרע הלוה להאשה וניהו דאם מחזיר לה דמי הנייר אינה יכולה לעכב השטר מ"מ הא דמי הנייר צריך להחזיר לה כן היה אפשר לדחוק בזה: אבל באמת הדבר לא ניתן להאמר שהרי קיי"ל דהמקדש במשכון של נכרי אינה מקודשת כדאיתא בש"ע אה"ע סי' כ"ח סעי' י"ב בהג"ה והיינו מטעמא דישראל מנכרי אינו קונה משכון וא"כ הא א"א שתהיה מקודשת בדמי הנייר אי המלוה מעיקרא לאו בתורת משכון לקחו:
+
+Halakhah 18
+
+<b>קדשה </b>
+<b> בפקדון או בשאלה שהשאילה אם היה כו' פרוטה קיים ה"ז מקודשת. </b> וכתב ה"ה דין הפקדון בריי' שם והשאלה מפורשת בסוגי' שם בפקדון והק' עליו הרב ל"מ דמן הסוגיי' מוכח בהפך שהרי אמרי' במסקנא דבמלוה ברשות בעלי' לחזרה פליגי דמ"ס מלוה ברשות בעלים קאי ומשו"ה מקו' ומ"ס מלוה ברשות לוה קאי ואינה מקו' הרי דבגמ' תלינן ענין הקדושין בענין חזרת המלוה וא"כ ניחא דדוקא גבי פקדון שיכול לתובעו מקו' אבל בשאלה דהיכא דבקע בו השואל קנאו ואינו יכול לחזור בו אינה מקוד' ואע"ג דהדרא בעיני' כפקדון מ"מ לא דמי לפקדון כיון דלא ניתן לחזרה א"כ איך סתם רבינו דבשאלה מקודשת דמשמע אפי' שקנ' השואל החפץ כגון דבקע בו את"ד יע"ש והנה מ"ש דאיך סתם רבינו דמקודשת דמשמע אפילו שקנ' החפץ כגון שבקע בו אשגרת לישן הוא שהרי אפי' נימא דרבינו מיירי בשלא בקע בו עדיין אפי"ה ק' דאע"ג דלר"ה כל שלא בקע לא קנאו מ"מ הא קי"ל הלכתא כר"א בפ' השואל דתיקנו משיכ' בשומרים ומשעת משיכ' הרי הוא שלו ואינו יכול לחזור בו וכן פסק ג"כ בפ"ו מהלכו' מעילה כר' אמי דא' השואל קרדום של הקדש מחבירו ה"ז מעל וחברו מותר לבקע בו והיינו משום דמשעת משיכה קנאו כדאיתא בהשואל ולע"ד נראה שיצא לו לרבי' כן ממאי דאמרינן בסמוך נימא כתנאי התקדשי לי בשטר חוב רמ"א מקודשת כו' ואוקימנא לה בשט"ח דאחרים והקשו התו' דאכתי מ"ש ממלוה דידה דאינה מקוד' משום דליתא ברשות בעלים לחזרה ה"נ במלוה של אחרים ליתי' ברשותי' לחזרה ותירצו דשאני מלוה דידה שאינו נותן לה שום דבר חדש שהרי היתה בידה מקודם משא"כ מלוה של אחרים אע"ג דליתי ברשותיה כיון שהוא נותן לה דבר חדש מה שלא היה לה קודם מקודשת וכ"כ הרשב"א ז"ל וא"כ ה"נ גבי שאלה אע"ג דליתיה ברשות בעלים לחזרה אפי"ה כיון שהוא נותן לה דבר מחדש מה שלא היה לה מקודם שהרי מקודם לא היה לה קנין בגוף כלל אלא לתשמיש ולאו ברשותה הוה קאי למזבן ליה והשתא בקדושין הללו הרי היא ברשותה לגמרי הילכך מקודשת ואפשר שלזה כוון ה"ה ודו"ק: ודע שהרא"ש שם בפ' הא"מ כתב וז"ל ונ"ל דהא דאמרי' גבי פקדון אם נשתייר שוה פרוטה מקו' היינו בשלא ידעה האשה כמה היה הפקדון ונתרצית להתקדש לו באותו פקדון הן רב הן מעט אבל אם ידעה סכום הפקדון אינה מקוד' שלא נתרצית להתקדש אלא בסכום הפקדון וגם הוא אינו חייב להשלים כיון שלא הזכיר לה סכום הפקדון בשעת הקדושין עכ"ל וכ"כ הטור סי' כ"ה ע"ש: וראיתי למוהר"ש יונה סימן ס"א שנסתפק בדברי הרא"ש הללו בפקדון שהיא חייבת באחריותו והיא יודעת סכום הפקדון ונגנב או נאבד מי אמרינן הכי בכל דמי הפקדון מקדשה שהרי השאר היא חייבת והו"ל כמקדש במלוה ופרוטה א"ד ולא כתב דמסתברא דמקודשת מדהזכיר הטור בתחילת דבריו שאלה בכלל הפקדון סתמא דמלתא דבשאלה יודעת סכום המעות ואפ"ה כ' דמקודשת משום דחייבת באונסים יע"ש והנה בטעמא דמלת' דכ' הרב משום דהוי מלוה ופרוטה ודעתיה אפרוטה נר' שאין לזה דמיון כלל דהתם שאני דבשעת הקדושין כבר היתה ידועה לה המלוה שהיא חייבת לו והילכך אמרינן דדעתה אפרוטה שישנה בעין ולא אמלוה שאינה בעין אבל הכא דבשעת הקדושין כבר היתה שהפקדון כבר היתה בעין איכא למימר דלא סמכא דעתה אלא אכל הפקדון שסבור' היתה שהיא בעין ולא אפרוט' שנשתייר הימנה וכן ראיתי להרב בית שמואל סי' הנז' שכתב משם הב"ח והפרישה כדברי מוהר"ש יונה וכתב שאין דבריהם מוכרחים די"ל דאין רצונה להתקדש במה שהיא חייבת ושכן כתב הר"ב ט"ז ע"ש האמנם נ"ל שדבריהם עיקר ולא מטעמייהו ז"ל אלא ה"ט משום דדוקא בפקדון שאינה חייבת באחריותו איכא למימר דלא סמכא דעתה אלא להתקדש בכל הפקדון ולא בפרוטה דומיא דהתקדשי לי במנה דאמרינן מקודשת וישלים מטעמא דלא סמכא דעתה אלא במנה דוקא אבל בפקדון שהיא חייבת באחריותו כיון שאם היא אינה רוצה להתקדש הרי היא חייבת לשלם אמרינן דודאי סמכא דעתה להתקדש לו אפי' נגנב או נאבד כל שנשתייר הימנה שו"פ ודבר זה מוכרח לדעת הרא"ש דאל"כ תיקשי ליה סיפא דברייתא דקתני רשב"א משם ר"מ אומר מלוה הרי היא כפקדון הרי דאע"ג דמלוה ודאי יודעת היא סכום המעות אפ"ה ס"ל לר"מ דאם נשתייר שו"פ מקודשת ומבואר בגמרא דמיירי בשהלכ' ומצאתן שנגנב או שנאבד דומיא דרישא כמ"ש התוס' בד"ה אלא מלוה ובירושלמי קתני בבריי' בהדיא במלוה שיש לי בידך והלכ' ומצאתה שנגנב כו' ע"כ צ"ל דכל שהיא חייבת באחריותו מודה הרא"ש דמקודשת אלא דאכתי קשה לדעת הרא"ש ממאי דקאמר רבא אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי במלוה ברשות בעלי' לחזרה וה"ה לאונסין קא מפלגי דמ"ס כו' ומ"ס מלוה ברשות בעלים קיימא לחזרה וה"ה לאונסין הרי דאף ע"ג דס"ל לר"מ דמלוה ברשות בעלים קיימא לאונסין ואינה חייבת באחריות' אפי"ה קאמרי דאם נשתייר שו"פ מקודשת דלכאורה משמע דלר"מ כיון דמלוה ברשות בעלים קאי אפילו בגניב' ואבד' נמי לא מחייב ואונסין דנקט תלמוד' לאו דוק' אלא משו' דלת"ק ברשו' לוה קיימא אפי' לאונסין נקט במילתיה דר"מ נמי אונסין ואם כן קשה לדעת הרא"ש ז"ל דכיון דהיא יודעת סכום המלוה אמאי קאמר ר"מ דמקודשת ורבא דקא' ואמינא להו לאונסין כ"ע לא פליגי כו' אמאי לא תקשי להו מברייתא גופה דאם איתא דאינה חייבת באונסין אמאי מקוד' ושוב ראיתי דהא ודאי ליתא דבגניבה ואבידה אפי' ר"מ מודה דמחייב מדתנן בפרק המפקיד דמ"ג המפקיד מעות אצל שולחני אם מותרין משתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן הרי דאע"ג דלא נשתמש בהן קאמר דחייב בגניבה ואבידה וא"כ מכ"ש גבי מלוה ור"מ גופיה קא' התם חנוני כב"ה הרי דבשולחני מודה דחייב בגניבה ואבדה וטעמא דמילתא כדאמרינן התם בההיא הנאה דאי מיתרמי ליה זבינא דאית ביה רווחא זבין בהו הוי עלייהו ש"ש ואם כן מעתה מתרצתא היא קושיין ולק"מ ומ"מ הנך רואה שלדעת הרא"ש ז"ל ע"כ צ"ל דכל שהיא חייבת באחריות מודה דמקוד' ואפילו בידעה סכום המעות דאל"כ קשיא מלוה כמ"ש ומהתימה על הרב ב"ש וט"ז ז"ל איך לא השגיחו בזו ואולי שלא כתב כן אלא דוקא בפקדון משום דאיכא למימר דלא סמכה דעתה להתקדש אלא בחפץ זה דוקא ולא במעות אבל במלוה כיון דכוליה מעות נינהו ואם אינה רוצה להתקדש לו הרי היא חייבת לשלם לו מעות ודאי סמכא דעתה להתקדש לו וזה ודאי דוחק ומה שהק' הרב שי למורא ז"ל דא"כ למה הוצרך הרא"ש ז"ל לומר דמיירי בדלא ידעה סכום המעות לימא דמיירי בש"ש שחייב בגניבה ואבידה ולק"מ לע"ד שהוצרך הרא"ש ז"ל לזה משום מאי דאמרי' בגמ' האי פקדון ה"ד אי דקביל עליה אחריות כו' ואי דלא קביל עליה כו' א"ה אדתני סיפא כו' והשתא אם איתא תיקשי ליה היא גופא דאי בדלא קביל עליה אחריות אפילו כי נשתייר שו"פ נמי אינה מקודשת ואף לפי המסקנא דמוקי לה בדקביל עלה אחריו' כמ"ש רש"י לאו למימרא דדינא דרישא לא משכחת לה בדלא קביל דהא ליתא שהרי לרבא אי לאו משום קו' דליפלוג וליתני בדידה הוה ניחא ליה ברייתא גופה אלא כונתו לומר דלפום מסקנא אתיא רישא דברייתא אפי' בדקביל עליה אחריות וא"כ משו"ה הוצרך הרא"ש ז"ל לומר דמיירי בדלא ידעה סכום המעות וזה פשוט גם מתוך לשון הרב שכתב וגם הוא אינו חייב להשלים מבואר דמיירי בדלא קביל עליה אחריות וכמובן ודו"ק: אך ק"ל בדברי הרא"ש במ"ש וגם אינו חייב להשלים כיון שלא הזכיר לה סכום הפקדון דמשמע מדבריו דאם הזכיר לה סכום הפקדון כגון דא"ל התקדשי לי במנה פקדון שיש לי בידך ה"ז מקודשת וחייב להשלים וק' טובא דמ"ש מהא דאמרינן בפ"ק דף ח' התקדשי לי במנה זו ונמצא חסר דינר אינה מקוד' ולא מהני השלמ' משום דלא סמכה דעתה להתקדש אלא במנה זו דוקא וא"כ ה"נ כי קאמר במנה זו דומיא וזה נראה שהוא דעת הרשב"א שכתב בחי' כמ"ש בירושלמי דאם אמר בכל הפקדון אינה מקודשת לאו דוקא אלא ה"ה אם אמר במנה שהפקדתי בידך אינה מקודשת ע"ש משמע דס"ל דאינה מקודשת כלל ולא מהני השלמה ואפשר לחלק ולומר דס"ל להרא"ש ז"ל דדוקא באומר מנה זו אינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה להתקדש לו אלא במנה זו דוקא דסבורה היא דודאי מנה שלם קאמר לה שהרי בידו למנותן ולידע אם הם שלמים אבל באומר התקדשי לי במנ' פקדון סבורה היא ודאי דמנה פקדון דקאמר לאו בדוקא קאמר לה אלא בשיווי מנה פקדון הוא דקאמר שהרי לא מצי למידע אם נגנב או נאבד כדי שנאמר דדוקא מנה פקדון הוא דקאמר והילכך סמכה דעתה להתקדש אפי' בשיווי מנה פקדון ומש"ה מקודשת וישלים ועיין בהרב חדושי קדושין הנדפסים מחדש שכתב מעין חידוש זה שכתבתי ליישב דברי בה"ג יע"ש ומבואר גם כן שם מדבריו דס"ל דכל שחייבת באחריותה לא אמרינן לא סמכא דעת' להתקדש אלא אכוליה פקדון ושלא כדעת הרב ב"ש וט"ז ז"ל וכן עיקר ודע שחילוק זה שכתבתי לדעת הרא"ש ז"ל נר' שמוכרח הדבר כן ממה דפריך בגמ' האי פקדון ה"ד אי דקביל כו' ואי בדלא קביל כו' ליפלוג וליתני בדידה והשתא לפי דעת הרשב"א ז"ל דס"ל דאם אמר במנה פקדון אינה מקודשת ולא מהני השלמ' משום דלא סמכה דעתה להתקדש אלא בפקדון והו"ל כמנה זו א"כ קשה דמאי פריך בגמ' היינו מלוה הא איכא למימר דוקא במקדש במלוה ס"ל לת"ק דאע"פ שלא נשתייר שו"פ מקו' משום דלא קאמר לה במלוה שיש לי בעין בידך כדי שנא' דלא סמכא דעתה אלא אמנה אלא במלוה שיש לי בידך סתם קאמר דהיינו החוב שהיא חייבת לו ומשום הכי מקודשת משום דס"ל המקדש במלוה מקו' אבל בפקדון אף על גב שהיא חייבת באחריותו אפ"ה אם נשתייר שו"פ מקודשת מטעמא דכיון דא"ל מה שיש לי בידך משמע בין רב בין מעט ואדעתא דהכי נתקדשה כמ"ש הרשב"א אבל אם לא נשתייר שו"פ אפי' ת"ק מודה דאינה מקודשת משו' דלא סמכא דעתה להתקדש אלא בפקדון דוקא מידי דהוה האומר מנה זו דלא מהני השלמה משום דלא סמכה דעתה אלא אמנה שמראה לה כמ"ש התוס' בפ"ק ד"ה השתא במנה כו' אלא ודאי מוכח כדעת הרא"ש ז"ל דכל שאומר בפקדון שיש לי בידך בשווי פקדון קאמר וכמ"ש ואפשר לומר דס"ל להרשב"א דדוקא באומר מנה זו לא מהני השלמה משום דלא סמכא דעתה להתקדש אלא במנה זו מזומן שמראה לה ולא למה שישלים אח"כ דסבור' היא שמא לא ישלים ומתוך כך לא סמכה דעתה אבל בפקדון שהיא חייבת באחריותה למ"ד המקדש במלוה מקודשת אפי' לא נשתייר שו"פ נמי מקודשת כיון דלא מחסרא גוביינא שהרי הן ברשותה ומש"ה פריך בגמ' שפיר היינו מלוה כנ"ל נכון ומעתה זכינו לדין לדעת הרשב"א שאם אמר לה התקדשי לי במנה פקדון שיש לי בידך שאם היא חייבת באחריותו ונשתייר שו"פ מקודשת כנ"ל ומכלל האמור נראה שמ"ש הר"ב ב"ש והט"ז בדעת הרא"ש דאפילו בפקדון שחייבת באחריותה אם יודעה סכום הפקדון אינה מקודשת משום דאינה רוצה להתקדש אלא בפקדון ולא במה שהיא חייבת וישבנו דבריהם לעיל לחלק בין מלוה לפקדון דליתא כלל ממאי דפריך בגמרא אי דקביל עליה אחריות היינו מלוה ואם איתא מאי קו' הא בפקדון איכא למימר דכ"ע מודו משום דבעינן נשתייר שו"פ משום דאינה רוצה להתקדש אלא בפקדון ולא במה שהי' חייבת אלא ודאי דל"ש כנ"ל:<br><b> ובמ"ש </b> הרא"ש וגם אינו חייב להשלים כיון שלא הזכיר סכום המעות קשה לכאורה דמשמע דאם הזכיר סכום המעות חייב להשלים והא ליתא דאם הוא אינו רוצה לא יהיה חייב לקיים תנאו בע"כ וכמ"ש הרא"ש ז"ל בפ' מצות חליצה דף קמ"ב ע"ד יע"ש וכן הקשה הרב מחנה אפרים בהגהותיו על הטור א"ה דף ל"ח ע"ג יע"ש ולי נראה דהרא"ש ז"ל ס"ל כמ"ש הריטב"א ז"ל בפרק האומר דף ס' ע"ב אההיא דאמרינן התם אבל הכא דאיהי כסיפא לה למתבעיה כו' וז"ל לאו תביעה בב"ד קאמר שאין כפיה בב"ד על קיום התנאי אלא תביעה בעלמא שיקיים תנאו ויכנוס או יפטור ולא תשב עד שתלבין ראשה דבהא ודאי כופין אותו לאחר שלשים יום אם אין זמן לתנאו עכ"ל וכ"כ ג"כ בפ"ק דף ח' אהא דאמרינן התם מקודשת וישלים ומהתימה על הר"ב מש"ל ז"ל בפ"ז מהל' אישות הלכה ט"ו שכתב משם מוהר"י באסאן בתשו' ב' והיא בתשובות הנדפסות מחדש סימן כ"ט דמי שקדש על התנאי אין עליו חיוב לקיים תנאו והביא ראיה ממ"ש הריטב"א בפרק האומר ההיא דאמר ר"ה והוא יתן כל היכא דבעי שאין כופין לקיים התנאי כדי שיתקיים המעשה והעלה הרב ז"ל דכשם שאין כופין לקיים התנאי כך אין כופין אותו לומר או כנוס או פטור כו' יע"ש והוא פלאי איך אשתמיט מיניה דברי הריטב"א ז"ל שכתבנו האמורים שם באותה סוגיא סמוך ונראה גם על הרב מש"ל יש לתמוה אדק"ל מדברי הריטב"א שכ' פ"ק אמאי לא ק"ל ממ"ש שם באותה סוגיא ומ"מ הנה מבואר דאע"ג דאין כופין לקיים את התנאי מ"מ כופין אותו להשלים או לפטור ואם כן דברי הרא"ש ז"ל נכונים שמ"ש דבהזכיר סכום המעות חייב להשלים אם אינו רוצה לפטור אותו בגט קאמר דבהא ודאי כופין להשלים עכ"ל והריטב"א ז"ל כתב בשמעתין וז"ל התקדשי לי בפקדון כו' פי' משום דלישנא דפקדון שיש לי בידך משמע במה שיש מן הפקדון בידך בין רב בין מעט והיא נתרצית בדבר כו' מיהו אם א"ל בכל מה שהפקדתיו לך אם נאבד ממנו שו"פ אינה מקודשת דהאי לישנא אכוליה פקדון משמע וכן אמרו בירושלמי עכ"ל והקשה מוהר"ש יונה ז"ל בסימן הנזכר דקשיא דיוקא אדיוקא דמשמע דמשום דקאמר שיש לי בידך הא בפקדון שמסרתי לך אע"ג דלא אמר בכל הפקדון מקודשת ואלו ממ"ש מיהו אם א"ל בכל מה שהפקדתיו כו' משמע הא אם אמר במה שהפקדתיו לך לאו אכולי פקדון משמע ותי' דמשום דבעי למימר הריטב"א ז"ל בתר הכי דחסרון דפחות משו"פ לא חשיב חסרון ולא הוי קפידא להכי נקט בכל הפקדון למימרא דאפילו אמר בכל הפקדון נמי אין קפידא יע"ש ולע"ד אחר המחילה אין תי' זה מחוור שהרי דברי הריטב"א ז"ל אלו הן דברי הירושלמי דגרסינן התם אמר ר"י מתני' כשאמר לה בפקדון שיש לי בידך אבל אמר בכל מה שהפקדתיו לך אינה מקודשת ואלו בירושלמי לא מסיים עליה הא דחסרון פחות משו"פ שכתב הריטב"א ז"ל וא"כ הדק"ל דלפי מה שהבין הריטב"א בדברי הירושלמי ק' דיוקא אדיוקא ולכן נראה דמ"ש הריטב"א ברישא דמילתא דפקדון יש לי בידך משמע בין רב בין מעט לאו משום דקאמר שיש לי בידך אלא עיקרא דמילתא תלויה אם לא אמר בכל מה שהפקדתיו אלא משום דברייתא קתני פקדון שיש לי בידך נקט האי לישנא וכן מבואר ג"כ מדברי הרשב"א בחי' שכתב כן כלשון הריטב"א ז"ל והביא דברי הירו' הנז' וכתב ונראין הדברים דאפילו אמר לה התקדשי במנה שהפקדתי בידך אינה מקודשת אע"פ שלא אמר בכל אותו מנה יע"ש מבואר מדבריו דאם לא אמר במנה שהפקדתי אלא סתם מקודשת כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רנ) </b> והק' עליו הרב לח"מ כו'. כיון שהוא נותן לה דבר מחדש מה שלא היה לה מקודם כו' הילכך מקודשת. איני מבין מי יכריח את הלח"מ לקבל דברי המחבר דלדעתי יש להשיב על דבריו דקושיית הלח"מ כך היא דעכ"ר אינה מקודשת אלא היכא דיהיב לה מידי בשעת קדושין ומשום הכי המקדש במלוה שמחל לה אינה מקודשת משום דהשתא לא יהיב לה מידי וה"נ בשאלה אע"ג דאי לא היה מקדשה בה הוה חזרה בעינה מ"מ הא עכשיו לא נתן לה מאומה דדוקא פקדון דבידו לקחתו ממנה עכשיו א"כ כשמקדשה בו הוי כאילו נתן לה עכשיו וכן במקדש בחוב דאחרים שבא לידה עכשיו שעבוד נכסים מה שלא היה לה עד עכשיו משום הכי מקודשת. דמה לי הן ומה לי דמיהן. משא"כ בשאלה דכבר היא בידה ומשתמשת בה כבשלה בלי העכבה אלא דאינה רשאה למוכרה היכי ס"ד למימר דמשום זכות זה שנתחדש לה עכשיו בה שיש בידה למוכרה תהיה מקודשת: הגע עצמך מי שמכר לאשה חפץ על תנאי שלא תוכל למוכרו לאחר היכי ס"ד לומר שיוכל לקדשה במחילת התנאי ובביטולו וה"נ בשאלה כן הוא כיון דליתא בחזרה עכשיו אע"ג דבסוף חוזרת לבעלים דוק ותשכח: אלא דמ"מ לענ"ד יש ליישב קושייתו של הלח"מ ז"ל והיינו משום דשאלה נמי ברשות המשאיל קאי שהרי אם הקדישו חל עליו ההקדש משום דלא גרע ממשכיר שיכול להקדיש החפץ שהשכיר והשוכר מועל בו וא"כ בשקידש אשה בהשאלה הוי כמו שנתן לה החפץ עכשיו כיון דהשתא נפיק מרשותו ותו אינו יכול להקדישו ודו"ק:
+
+Halakhah 19
+
+<b>אמר </b>
+<b> לה כו' בשכר שאדבר עליך לשלטון כו'.</b> משנה פ' האומר ואמרינן עלה אמר ר"ל והוא שנתן לה ש"פ ובשכר לא והתניא בשכר שהרכבתיך על החמור כו' וכ"ת הכי נמי בדיהב לה שו"פ והא בשכר קאמר כו' וראיתי להרשב"א בחידושיו שכתב וז"ל והא דמיהדר אפי' טובא ולא מייתי הך ברייתא דעשה לי שירין כו' דפליגי בה תנאי בהדיא בהא מילתא ברייתא לא שמיעא ליה כו' וק' טובא דמאי קושיא שהרי אמרינן התם ואבע"א דכ"ע ישנה לשכירות והכא באומן קונה בשבח כלי קמפלגי ואם כן מההיא ברייתא לא הו"מ לאקשויי מינה לר"ל דאיכא למימר דר"ל ס"ל דבאומן קונה קמפלגי ולעולם דכ"ע ישנה לשכירות. אמנם מהך ברייתא דמוכח מינה דס"ל אינה לשכירות קשיא לי' שפיר דאם כן מאי דוחקיה דר"ל לאוקמא בדיהיב לה לוקמא אפי' בדלא יהיב לה ס"ל כמ"ד אינה לשכירות וכמ"ש הוא ז"ל שם וכן פי' הריטב"א בפשיטות יע"ש: והנראה לע"ד שדעת הרשב"א דאע"ג דההיא ברייתא דעשה לי שירין כו' מוקמינן לחד שינויא דכ"ע ס"ל ישנה לשכירות ובאומן קונה קמפלגי מ"מ בתר הכי מייתי התם ברייתא דקתני בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת בשכר שאעשה עמך מקודשת ר"נ אומר בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת כו' ואמרינן התם בין ת"ק ור"ן איכא בינייהו שכירות כו' יע"ש ומדלא קאמר הכא בגמרא ואבע"א אומן קונה בשבח כלי איכא בינייהו משמע דבהך ברייתא ע"כ ליכא לאוקמא לפלוגתייהו אלא בישנה לשכירות דאי באומן קונה קא מפלגי אדתני בשכר שאעשה עמך מקודשת לפלוג וליתני דבשכר שעשיתי בין היכא שהכלי בידו להיכא שאין הכלי בידו וכ"כ הרב שם יע"ש ואף שהרשב"א ז"ל תפס קושייתו מברייתא דעשה לי שירין רישא דמילתא נקט וסמך אהך ברייתא והריטב"א ז"ל נראה דס"ל דבההיא ברייתא נמי מצינן לאוקמא לפלוגתא באומן קונה ותלמודא חדא מינייהו נקט וסמוך אהאי ואי בעית אימא דלעיל מיניה ודוק: עוד ראיתי להרשב"א ז"ל שם בסמוך שכתב וז"ל ומאי דוחקיה דר"ל תמיהא מילתא מאי קאמר דהא משום דר"ל ס"ל ישנה לשכירות מוקי למתני' בדיהיב לה שו"פ. וי"ל דאנן הכי מקשינן כיון דאיכא מתני' דקתני בהדיא אינה לשכירות ולית ליה לר"ל שום תנא דליתני כוותיה נוקי מתני' כפשטא ולא נוקי בינייהו פלוגתא בכדי כו' יע"ש ולע"ד דבריו תמוהים במ"ש דלית ליה לר"ל שום תנא דקאי כוותיה שהרי ברייתא דעשה לי שירין בין דנוקי לפלוגתייהו בישנה לשכירות ובין דנוקי באומן קונה ע"כ איכא תנא דס"ל ישנה לשכירות וצ"ע ובמ"ש וכ"ת ה"נ בדיהיב ליה כו' כתב הרשב"א וזה לשונו אבל רישא דקתני שהרכבתיך אינה מקודשת לא הוה ק"ל דדילמא ס"ל כמ"ד מלוה ופרוטה דעתיה אמלוה ומיהו בשכר שארכבתיך ובדיהיב לה פרוטה מקודשת דאין דעתה על מלוה העתידה לבא אבל על מלוה שכבר באה דעתה עליה עכ"ל וק"ל ממ"ש הרשב"א ז"ל פ' הא"מ דמ"ח וז"ל ומלוה ופרוטה מקודשת דדעתה אפרוטה וכדתנן בפירקין דלקמן ע"מ שאדבר עליך לשלטון כו' ואמר ר"ל והוא דיהיב לה פרוטה דהו"ל מלוה ופרוטה ודעתה אפרוטה והילכך מקודשת כו' יע"ש והשתא קשה דכפי מ"ש כאן והוא מוכרח מאי ראיה מייתי מהכא שאני הכא דהוה ליה מלוה העתידה לבא ולעולם דבמלוה שכבר באה דעתה אמלוה וצ"ע:
+
+Halakhah 20
+
+<b>הרי </b>
+<b> את מקודשת במלאכה זו כו'.</b> בפ' הא"מ דמ"ח נימא כהני תנאי דתני' עשה לי שירין כו' וחכ"א אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה האי ממון ה"ד אלימא אותו ממון מכלל דת"ק סבר אפי' אותו ממון נמי לא אלא במאי מקדשה כו' יע"ש וראיתי להתוס' ז"ל בפ' הגוזל עצים דצ"ט ע"א ד"ה אלא במאי כתבו וז"ל אומר ר"י דסברא הוא שאין מקודשת במה שמוחל לה שכרו אפילו לא יהא אומן קונה בשבח כלי אלא מלוה יש לו עליה והוא מוחל לה אינה מקודשת שאין דעתה להתקדש עד שיבאו השירים והנזמים לידה כו' יע"ש. ודבריהם סתומים דמאי ק"ל עד שהוצרכו לזה וראיתי למהר"ש יונה זכרונו לברכה בסימן ס"ה שכתב שכונתם להקשות דאיך אפשר דאפי' החזיר לה החפץ אינה מקודשת והלא המקדש את האשה במלוה שיש עליה משכון מקודשת באותה מלוה וכתבו התוס' פ"ק די"ט והרא"ש ז"ל דאפי' לא החזיר לה את המשכון מקודשת משום דהו"ל בהנאת מחילת מלוה דמקודשת ועל פ"ז תמה על דבריהם ז"ל במקום שהוק' להם קוש' זו לא קשיא כלל דבגמ' פריך דע"כ לאו בדא"ל ה"א מקודשת במחילת שכירות דא"כ מ"ט דרבנן דאמרי אינה מקודשת ותו קי"ל דבמחילת מלוה מקודשת ומדברי התוס' ז"ל בפ"ק ד"ה מלוה כו' נראה דס"ל דאף במקדש במלוה שיש עליה משכון אינה מקו' אלא בשאמר במחילת מלוה ממה שהקשו וז"ל וא"ת כיון דהמקדש בהנאת מחילת מלוה אפילו בלא משכון אמרינן לעיל דמקודשת למה אנו צריכים ללמוד מדר"י כו' ואי ס"ל דבמלוה שיש עליה משכון מקודשת אפי' בדלא א"ל במחילת מלוה לא הוה ק"ל מידי דלרבותא נקט מלוה שיש עליה משכון וא"כ קש' דאי ברבו' דהכא מיירי בכה"ג מ"ט דרבנן ותו קשה בתירוצם דכיון דטעמא דאינה מקודשת הוא מטעם שאין דעתה להתקדש עד שיבאו לידה א"כ לפום מאי דמסיק דמה שיגיע ממון לידה ממון אחר קאמר וקמפלגי במק' במלוה א"כ ק' כיון שכבר באו לידה וכל כי האי דעתה להתקדש אמאי אינה מקודשת ע"ש שהאריך בזה ומכלל דבריו נ"מ לענין דינא שלדעת התוספות ז"ל בתירו' הב' אפילו באומר התקדשי לי בהנא' מחילת שכירות אינה מקודשת כיון שאינו יכול לתובעה בדין שכרו עד שיגיע לידה לאו מידי קא יהיב לה גם הרב ב"ש סי' כ"ח ס"ק ל"ו הבין כן בדברי התוס' שכתב וז"ל ומוכח מדבריהם דמיירי באומר לה בהנאת מחילת שכירות דהא כתבו כן למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי ופשיטא דלא מהני מחילת מלוה ועפ"ז דן דבאומר התקדשי בהנאת מחילת מלוה אם לא הגיע עדיין זמן הפרעון לא מהני דומיא דשכירות וכ"כ הרב מחנה אפרים ה' קנין מעות סי' ג' בדעת התוס' יע"ש. ולע"ד אחר המחילה נר' שכונת התוס' ז"ל אינה לענין זה כלל אלא כונתם להקשות למאי דפריך בגמ' מכלל דת"ק סבר אפי' אותו ממון נמי לא אלא במאי מקדשה ומסיק מאי ממון ממון אחר דמשמע להו ז"ל דהך קו' ופירוקא דתלמודא יתד הוא שלא תמוט בפר' דברייתא לכולהו אוקמתא דאוקי בגמ' פלוגתייהו דר"מ ורבנן ואהא ק"ל שפיר דבשלמא לפום מאי דס"ד בפרק הגוזל דפלוגתייהו הוא באומן קונה בשבח כלי ק"ל שפיר דכיון דטעמא דר"מ משום דאומן קונה בשבח כלי ודאי דאינה מקודשת עד שיתן אותו ממון לידה שהרי מקודם לכן לא הויא לה מלוה כלל אמנם לתי' דמסיק אח"כ דכ"ע אין אומן קונה בשבח כלי ובמקדש במלוה קא מפלגי מאי פריך שהרי ודאי דלהך תירוצא נמי פריך הכי כמבואר בשמעתין דמתחלה ס"ד דבמקדש במלוה פליגי ואפ"ה פריך אלא במאי מקדשה ואהא ק"ל דכיון דר"מ ס"ל דהמקדש במלוה מקו' א"כ מש"ה ס"ל לר"מ דמכיון שעשאן מקו' שהרי עשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך קאמר דמשמע משעת עשיי' וא"כ מכיון שעשאן והרי הוא מלוה עליה מקו' ואהא כתבו דמאי דפריך בגמ' הוא משום דסברא הוא כו' אפי' לא יהא אומן קונה אלא מלוה עלי' כו' כלומר ל"מ לפום אוקמתא דגמרא דפליגי באומן קונה דודאי דאינה מקודשת לר"מ עד שיתן לידה אלא אפילו לפום אוקמתא דר"מ ס"ל אין אומן קונה והויא מלוה גבה ובמקדש במלוה פליגי אפ"ה ס"ל לתלמודא דאינה מקודשת שאין דעתה להתקדש עד שיבאו לידה ומשום דאכתי קשה דמאי פריך במאי מקדשה לוקמא לברייתא בשגילה דעתה להתקדש משעת עשיה דהשתא אתיא כפשטא בריי' דקתני כיון שעשאן מקו' דמשמע משע' עשייה מש"ה הוצרכו לומר ועוד אומר ר"י כו' ודבר זה מפורש יוצא מתורתו של הרשב"א ז"ל שכתב בשמעתין ז"ל הא דאמרינן האי ממון היכי דמי כו' נראה דלאו למימרא דלא חלו הקדושין כלל עד שעת נתינה דמשעת גמר הכלי מקודשת למ"ד מקדש במלוה מקו' שהרי אין זה מקדשה בגוף הכלי אלא בשכר עשייתו כו' ועוד דאי ס"ל המקדש במלוה מקודשת רקוד לפני שחוק לפני ה"ז מקודשת אע"פ שאין מגיע לידה אם לא השחוק כו' יע"ש שנדחק הרבה ליישב קוש' הגמ' לפי פי' זה ובסוף דבריו העלה דאפי' למאן דאמר אינה לשכירות אלא לבסוף אין הקדושין נגמרין עד שיחזיר לה הכלי שאין מגיע לידה שום הנאה עד שיחזיר לה הכלי ולא נתכונה זו אלא שיחזיר לה הכלי לאחר גומרו ורקוד לפני שאני דכיון שרקד לפניה הרי הגיע לה מה שהיתה חפצה בו ומתכונת לו יעוין שם הנה מבואר כונת דברי התוס' כמ"ש שבאו לאפוקי ממה שעלה לדעת הרשב"א כמ"ש.ומעתה זכינו לדין דבאומר בהנאת מחילת שכירות אפשר דמודה התוס' ז"ל דמקודשת מיד ואפי' קודם שיבואו לידה וכמ"ש הרב מ"א שלדעת הרשב"א בהנאת מחילת מלוה מקודשת אפי' קודם זמן הפרעון והתוס' ז"ל לא כ"כ אלא לר"מ לפום אוקמת' דס"ל דמקדש במלוה מקודשת אהא כתבו דאפי' ר"מ מודה דאינה מקודשת קודם שיבאו לידה כיון שאינה יכול לתובעה בדין והרי הוא מקדשה במלוה גופא נמצא דלאו מידי קא יהיב לה אבל באומר בהנאת מחילה שאין הקדושין אלא משום פרוטה שהיה צריך ליתן לאדם שיפייסנו על כך וכמ"ש רש"י ז"ל בפ"ק מודה התוס' דמקודשת שהרי איתיה השתא לפרוטה בע"כ דעביד איניש דיהיב פרוטה לאדם שיפייסנו על כך אפילו קודם זמן פירעון וכן מפסקי התו' ז"ל בפ' הגוזל עצים שלא הביאו מדברי התוספות הללו כלום משמע דס"ל דלא נ"מ לענין דינא כלל דכל משאם ומתנם אינו אלא אליבא דר"מ כמ"ש ולא מיירי באומר בהנאת מחילת מלוה כמ"ש הם ז"ל כנ"ל:<br><b> ולדעת </b> הראב"ד ז"ל שכתב הרשב"א שם דלמ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף מכיון שנגמר מלאכתו הו"ל מלוה ומקודשת בההיא שעתא ושלא כדעת רש"י שכתב אינה לשכירות אלא לבסוף כשמחזירן לה ק' דא"כ למ"ד ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף תתקדש מיהא בפרוטה אחרונה דאתיא עם גמר הכלי ובתוס' רי"ד הקשו כן וכתבו עוד דליכא למימר דחצי פרוטה הראשונה שבפרוטה האחרונה הויא מלוה ולא נשאר פרוטה עם גמר הכלי דכל פחות מפרוטה לא חשיבא לאיקרויי מלוה ותי' דגם פרוטה האחרונה הויא מלוה עד שיגיע כלי לידה כו' וכשיטת רש"י ז"ל אכן לדעת הראב"ד ז"ל דמשעת גמר מלאכה חלו הקדושין קשה טובא וליכא למימר דלהנך אוקמתא ס"ל לרבנן דמלוה ופרוטה דעתה אמלוה דא"כ למאי דקאמר רבא דפלוגתא דר"מ במלוה ופרוטה אמאי הוצרך לאוקמא בשהוסיף לה נופך משלו לוקמא כפשטא וכ"ע ס"ל ישנה לשכירות ופליגי אי דעתה אפרוטה דהיינו פרוטה אחרונה או דעתה המלוה ומתוך דברי הרב פרישה שכתב בסי' הנזכר סל"ז למדנו יישוב לזה די"ל דס"ל דע"כ לא אמרי' מלוה ופרוטה דעתי' אפרוטה אלא דוקא בשנתן לה אפרוטה בעין ואמרינן דדעתיה אפרוטה דהשתא ולא אמלוה דמעיק' אבל הכא דעת' להתקדש על שכר כל המלאכה יע"ש וכן תי' הרב מ"א ה' שכירות סימן י"ד יע"ש, ועוד נ"ל דס"ל ז"ל כליכא למימר שכתבו התוס' רי"ד דלמ"ד ישנה לשכירות מתחילה וע"ס כל פורתא ופורתא דעביד אפי' קודם שהגיע לפרוטה הו"ל מלוה גבה ומ"ש רש"י ז"ל בד"ה אלא דלמ"ד ישנה לשכירות כל פרוטה ופרוטה דעביד הויא מלוה גבה לאו למימרא דדוקא פרוטה דהויא מלוה אבל בפחות מפרוטה לא חשיב מלוה אלא משום דקאי בקדושין דאין אשה מתקדשת אלא בפרוטה קאמר הכי וכ"כ בדרישה יע"ש וראיה לזה מההיא דפ"ק דע"ז דקאמר ר"א אם בנה שכרו מותר ואמרי' התם לא נצרכה אלא למכוש האחרון עבודה זרה מאן קא גריס לה גמר מלאכה ואימת הויא גמר מלאכה במכוש האחרון מכוש האחרון לית ביה שו"פ אלמא קסבר ישנ' לשכירות מתחילה וע"ס והשתא לדעת התוס' רי"ד דס"ל דכל פחות מש"פ לא חשיבא לאיתקרויי מלוה ופרוטה אחרונה אתיא עם גמר כלי א"כ ק' דהיכי קאמר ר"א שכרו מותר הא איכא פרוטה אחרונה דאתיא עם גמר כלי ואם כן נמצא איסור מעורב בשכרו והתוס' ז"ל הוקשה להם כן אתי' דגמרא ותי' אינו מעלה ארוכה לקושייתינו ואי ס"ל דשכרו מותר דקאמר ר"א היינו חוץ מפרוטה אחרונה וכדעת הראב"ד ז"ל שכתב בטי"ד סי' קל"ג דמהני כה"ג א"כ ק' דאמאי הוצרך בגמ' לומר מכוש אחרון לית ביה ש"פ אפילו אית ביה שו"פ אפ"ה שפיר קאמר ר"א דשכרו מותר חוץ מפרוט' אחרונה אלא ודאי מוכרח דלמ"ד ישנה לשכירות כל פורת' ופורת' חשיבא מלוה וכן נראה ג"כ מדברי הרשב"א ז"ל שם בסמוך כמו שיראה המעיין גם לדעת הר' יונה שכתב הרב מחנה אפרים סי' הנזכר דכל ששכרו אינו אלא שו"פ לא אמרינן בזה ישנה לשכירות כו' ונראה שטעמו ז"ל דכל פחות משו"פ לא חשיבא מלוה כמ"ש התוס' רי"ד ק' טובא מההיא דע"ז כמ"ש וצ"ע. ואפשר לומר דס"ל לרבינו יונה דלא קי"ל בהא כרבי ירמיה דאמר לא נצרכ' אלא לע"ז עצמה ומשום דס"ל דאף בפרוטה אמרינן ישנה לשכי' אלא קי"ל כההיא דרב ששת דפ' הספינה דמייתי לה התם תלמודא בסתם דמוכח מינה דס"ל דכל בפרוטה לא שייך לומר ישנה לשכירות ועל פי זה אשכחנא פתרי למה שהקשה הרב ב"ח ז"ל בטור י"ד סי' קמ"ג על הרי"ף והטור ז"ל שהשמיטו הא דר"י דשכר ע"ז עצמה מותר והוא ז"ל תי' דס"ל דלא קי"ל בהא כר"י ואע"ג דקיימא לן בעלמא ישנה לשכירות ואפי' לקולא מ"מ בהא דקאמר ר"י מכוש אחרון לית ביה שו"פ לא קי"ל הכי דאפי' אם ת"ל דלית ביה שו"פ אפי"ה אסור ליהנות מדמי ע"ז אפי' פחות משו"פ וא"כ נמצא איסור מעורב בשכרו וכמו שהק' התוס' ואף ע"ג דכתבו ליישב זה אליבא דר"י ס"ל להרי"ף והטור כיון דדוחק הוא לא סמכינן אשינוייא דידיה אלא מוקמינן למימרא דר"א כפשטא דדוקא בכפה שכרו מותר את"ד יע"ש והר"ב ש"ך ז"ל שם סק"ד דחה תי' הרב ב"ח ותי' דהרי"ף סמך אירושלמי שם דמבואר מיניה דבכפה הוא דמיירי ר"א יע"ש ואף לפי תי' צ"ל דשכר ע"ז ה"ט דאסור לפי הירוש' אע"ג דקי"ל ישנה לשכירות משום דנמצא איסור מעורב בשכרו ואפי' פחות מש"פ אסור כמ"ש ב"ח ואני תמיה לפי תירוץ זה שהרי הטור סי' קל"ד כתב שם משם הרשב"א דאם שכרו להעביר מאה חביות בחמשים פרוטות והיתה אחת מהן של יין נסך מותר אע"פ שיש בהן שכר חצי פרוטה מיין נסך ומבואר מדברי הרשב"א בתה"א שהוציא דין זה מההיא דר"י דאמר מכוש אחרון לית ביה שו"פ ועיין בב"י שם וא"כ מאחר שהטור הביא דברי הרשב"א ז"ל הללו בלי חולק ומבואר דהכי ס"ל איך אפשר לומר דס"ל להטור דשכר ע"ז אסור משום דאיסור מעורב בשכרו ואפי' פחות משו"פ דלא כר"י אכן לפי מ"ש יש ליישב דס"ל דלא קי"ל בהא כר"י מכח ההיא דרב ששת דכל בפרוטה לא אמרי' ישנה לשכירות וא"כ משו"ה שכר ע"ז אסור משום דאיכא איסור פרוטה מעורב בשכרו דפרוטה אחרונה לא אתיא אלא עם גמר כלי וכמ"ש ואף שלפי דברי הטור ח"מ סימן קצ"ג משמע שאינו מפורש ההיא דר"ש מטעם שכירות וכפי' רבינו יונה מ"מ כיון שלפי גירסת הרי"ף והרא"ש שם מבואר דהיינו מדין שכירות וכמ"ש הב"ח שם וא"כ לפי פי' ע"כ צ"ל דס"ל דכל בפרוטה לא אמרי' ישנה לשכירות ופליגי אדר"י כמ"ש משם הטור משום חומרא דע"ז לסברת הרי"ף ומ"מ כל זה שכתבנו אינו אלא לדעת הרמב"ן והרשב"א שכתב ה"ה בפ' ז' מהל' מכירה שדעת הרי"ף דמלוה אינה קונה במכר ואם כן ע"כ צ"ל דטעמא דרב ששת משום דכל פרוטה לא אמרי' ישנה לשכירות ולא חשיבא מלוה אכן לפי דעת הר"ן וה"ה שכתב בפ"ק דמכילתין כדעת הרי"ף דס"ל דמלוה קונה במכר א"כ לפי דעתו ההיא דרב ששת לא מכרעא לומר דס"ל דכל בפרוטה לא אמרי' ישנה לשכירות ולומר דפליג אדר"י דאפילו נימא דס"ל דאפי' בפרוטה ישנה לשכירות אפי' הכי קונה קרקע בשכר יפוי שלו משום דמלוה קונה במכר וא"כ לפי דעתו לא ניתן ליאמר תירוץ זה שכתבנו וצ"ע שוב אחר זמן נדפס לשון למודים למו"ה ז"ל וראיתי לו שם בה' ע"ז סי' ל"ט דפ"ח ע"ג שתמה על הב"ח והש"ך כמ"ש ודו"ק: ומ"ש עוד הרב הנז' שכ"כ במרדכי בפ' אז"נ נר' שכונתו למ"ש בדקמ"ג ע"ד וז"ל מתני' הכה כו' מיהו ישנה לשכירות מתחילה וע"ס לענין דמיד שעשה השכיר קצת מן המלאכה ועולה שכרו עד כדי ש"פ יכול לקדש בו את האשה עכ"ל וק' דהא כיון דישנה לשכירות כו' הו"ל מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת אלא ודאי דס"ל דכל ששכרו אינו אלא שו"פ לא אמרי' ישנה לשכירות כו' וצ"ל לפ"ז דמיירי באומר לה קודם התקדשי לי בשכר שו"פ ראשונה שאעשה לך דמיד שעשה כדי שו"פ חלו הקידושין מיד דאי באומר לה אחר שעשה הא אכתי הו"ל מלוה וסבירא ליה להמרדכי שלא כדעת ר"י שכתבו התוס' דאפי' גלו דעתם שיחולו הקידושין קודם הגע' ממון לידה אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה דא"כ אכתי הו"ל מקדש במלוה ואין זה במשמע לשונו שכתב ומיד שעשה קצת כו' יכול לקדש משמע דמיירי בבא לקדשה אח"כ ואומר לה התקדשי לי בשכר שו"פ שעשיתי לך וכיון שכן אכתי קשה דהא הו"ל מלוה והר"ב ד"מ בסי' כ"ח ס"ז כתב דהמרדכי מיירי בשעשה מלאכה אצל אחרים דהו"ל מלוה של אחרים ויכול לקדשה ע"י מעמד ג' וע"ש וא"כ לפ"ז אין ראיה מדברי המרדכי דס"ל כדעת הר' יונה ולפי הנר' אישתמיטתיה מהרב ז"ל ויותר נ"ל לפרש דברי המרדכי דמיירי בשכירות דידה במקדש בהנאת מחילת שכירות דס"ל דמהני כמ"ש לעיל ודוק וראיתי למוהרימ"ט שהקשה לשיטת רש"י והר"ן דאינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה דאמאי צריך לומר משעשה שליחותו נגמרו הקדושין ואי משום מאי דקאמר בגמ' אלא במאי מקדשה אין ראיה משם דלא אמרו כן בגמ' אלא למאי דס"ד דכ"ע ס"ל ישנה לשכירות כו' ובמקדש במלוה פליגי דאפי' מאן דסבירא ליה דמקודשת לא אמר במלוה שיש עליה משכון ולא החזיר לה את המשכון דודאי לא סמכא דעתה כל זמן שלא החזירו לו ומש"ה קא מתמה במאי מקדשה אבל לפום מאי דמסיק דבישנה לשכירות פליגי אין כאן מלוה אלא שכירות ומשגמר מלאכתו קנתה ע"י כלי באותו השבח ונתקדשה בכל מקום שהוא וכתב שכן נראה מדברי התוס' פ' הגוזל עצים ד"ה ואב"א ושלפי זה י"ל דלפי המסקנא הא דתניא בדברי חכמים עד שיגיע ממון לידה כפשטי' מתפרשא באותו ממון דלדידהו כיון דישנה לשכירות כו' הוה לי' מלוה על המשכון וכי הדר ליה המשכון מקודשת מדר"י בר יהודה אבל כל דלא יהיב לה המשכון לא שמעת מדר"י בר יהודה ואינה מקודשת ובזה לא קשה כלל מה שהק' אההיא דאין אומן קונה בשבח כלי וליהוי כמלוה שיש עליה משכון את"ד יע"ש הנה הרב ז"ל הלך בשיטת הראב"ד שכתבו דלמ"ד אינה לשכירות כו' מכיון שנגמר מלאכתו מקודשת מיד אך מה שרצה להוליד דלכך תי' עד שיגיע ממון לידה כפשטה מתפרשה ומשום דהו"ל מלוה על המשכון ובהכי יישב קו' המפרשים ז"ל לא ידענא מאי קאמר שהרי אכתי תקשי לפום מאי דס"ד דתלמודא דעד שיגיע ממון לידה ממון אחר קא' דלמאי פריך ממון אחר לרבנן הא הו"ל מלוה שיש עליה משכון ואם כן ע"כ צ"ל דלמאי דס"ד דלתלמודא על כרחין סבירא ליה דלא חשיב מלוה שיש עליה משכון ומשום דלא תפיס אאגריהו כמ"ש הר"ן והרשב"א ז"ל וכיון שכן מאין לנו לומר דלפי המסקנא ס"ל לתלמודא דאומן נמי חשיב מלוה על המשכון ופליג אסברת המקשה בהך וליכא למימר דהא בהא תליא דלס"ד דמקשה דס"ל דפליגי במקדש במלוה ולר"מ אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה ע"כ צריכינן לדחוקי נפשין ולומר דלרבנן ס"ל דלא חשיב אומן במלוה שיש עליה משכון ומש"ה אינה מקו' עד שיגיע ממון אחר אמנם לפי המסקנא דפליגי בישנה לשכירות ומכיון שעשאן דר"מ כפשטא מיתפרשא דס"ל דמשעת גמר מלאכה היא מקודשת א"כ עד שיגיע ממון לידה דרבנן נמי מוקמינן כפשטא ומשום דהוי מלוה שיש עליה משכון דהא ודאי ליתא דא"כ תיקשי לס"ד דמקשה דמאי פריך לימא כתנאי כו' ומאי קו' נימא דע"כ לא קאמר ר"מ אלא בעשה לי שירים ומשום דהוי מלוה על המשכון ותלמודא נמי אמאי לא מתרץ לה בהכי ולימא ודכ"ע ישנה לשכירות כו' והכא אי חשיב מלוה שיש עליה משכון קמפלגי אלא ודאי דס"ל לתלמודא דסברא זו לא ניתן ליאמר כלל דאומן חשיב מלוה שיש עליה משכון ומשו"ה דחיקא ליה לאוקמא טעמא דר"מ בהכי וכיון שכן איך אפשר לומר דלפי המסקנא כ"ע ס"ל דחשיב מלוה שיש עליה משכון הא ודאי עקא היא ותו שהרי להנך אוקמתי' דמוקמינן דפלוגתייהו באומן קונה ובמלוה ופרוטה ע"כ לר"מ אינה מקודשת עד שיגיע אותו ממון לידה שהרי כיון דאומן קונה בשבח כלי אינה זוכה בשבח אלא כשהוא מוסר לה וכן מתבאר מדברי הר"י ז"ל שם בסמוך ממה שהקשה לדברי התוס' (ומ"ש שם אבל מ"ד אינה מקודשת ס"ל אין אומן קונה כו' ט"ס הוא וצ"ל מ"ד מקו' יע"ש) אכן מבואר ג"כ ממ"ש אבל לפום מאי דמסיק דבישנה לשכירות פליגי ומשגמר מלאכתו קנתה ע"י כלי באותו שבח ונתקדשה בכל מקום שהוא הרי שלא כתב הרב כן אלא להך אוקמתא דפליגי בישנה לשכירות ומטעמא שכתב דמשגמר מלאכתו קנתה ע"י כלי באותו שבח אכן להך אוקמתא דפליגי באומן קונה כיון דאינה זוכה בשבח עד שימסרנו לה פשיטא ודאי דאינה מקודשת לר"מ עד שיגיע ממון לידה ומהתימה על הרב אמונת שמואל סי' ל"ד ד"מ ע"ד שהבין בדברי הרב דאוקמתא דאומן קונה בשבח כלי נמי מקו' מיד לר"מ ועל פי זה תמה עליו דבפרק הגוזל עצים ס"ד דמק' פליגי באומן קונה בשבח כלי ואפ"ה ס"ל דעד שיגיע ממון אחר קאמר והא ודאי ליתא כמ"ש שלא כ"כ הרב ז"ל אלא להך אוקמתא דפליגי בישנה לשכירות לאפוקי מדעת רש"י והר"ן שכתבו דלהך אוקמתא נמי אינה מקודשת לר"מ עד שיגיע הממון לידה אבל לאוקמתא דאומן קונה פשיטא ודאי דלר"מ נמי אינה מקודשת עד שיגיע לידה וכן מתבאר מדברי הרשב"א ז"ל דלאוקמתא דאומן קונה אף הראב"ד ז"ל מודה דאינה מקודשת מיד ממ"ש ובודאי דלמ"ד אומן קונה בנתינת הכלי הוא מקדשה כו' יע"ש וכן נמי לאוקמתא דמלוה ופרוטה פשיטא ודאי דלר"מ דאמר דעתיה אפרוטה אינה מקודשת עד שיגיע הפרוטה לידה א"כ ע"כ דעד שיגיע ממון דחכמים ממון אחר קאמ' וצ"ל ע"כ דס"ל דאומן לא חשיב מלוה שיש עליה משכון כמ"ש הר"ן והרשב"א ז"ל וכיון שכן מסתברא ודאי דלהך תי' נמי ממון אחר קאמר ולא חשיב מלוה שיש עליה משכון כיון דלא אשכחן דפליגי דאם איתא הכי הו"ל לתלמודא למימר השתא דאתית להכי מאי עד שיגיע ממון ע"ש אותו ממון ובר מן דין ק' טובא דאם איתא דלהך אוקמתא כל שיגיע ממון לידה מקודשת לכ"ע ומשום דהוי מלוה שיש עליה משכון ק' מברייתא דקתני ר"י הנשיא אומר באמת אמרו בין בשכר שעשיתי בין בשכר שאעשה אינה מקודשת ואם הוסיף לה נופך משלו מקודשת ואמרי' לקמן דפליגי בישנה לשכירות והשתא אם איתא דכל שהגיע לידה מקודשת לכ"ע א"כ צ"ל דאינה מקודשת דקתני ר"י הנשיא אינה מקודשת מיד קאמר וא"כ היכי קתני בתר הכי ואם הוסיף לה נופך משלו מקודשת כל שלא הגיע הממון לידה אפי' הוסיף לה נופך משלו ודאי דאינה מקודשת דכיון דה"ט משום דדעתיה אפרוטה כל שלא הגיע אותה פרוטה לידה במאי מקדשה אלא ודאי מקודשת כשהגיע לידה וטעמא דהוסיף לה נופך הא לא"ה אינה מקודשת וא"כ ע"כ משום דס"ל דאומן חשיב מלוה שיש עלי' משכון וכיון שכן עד שיגיע ממון דחכמים ע"כ ממון אחר קאמר דאל"כ ברייתות פליגי אהדדי ומן האמור בזה מבואר שמ"ש הר"ב אמונת שמואל שדעת רבו של רי"ו שכתב בנתיב ב"ך דאם עשה שירים ונזמים ואח"כ הקדיש בשכרו מקו' כיון דתופס אותן בשכר' כדעת מוהרימ"ט ז"ל דהא ודאי ליתא שהרי הרב ז"ל לא כ"כ אלא להך אוקמתא דפליגי בישנה לשכירות אבל להך אוקמתא ע"כ [צריך] לומר דממון אחר קאמר וא"כ ק' דמנ"ל לרי"ו לפסוק כהך אוקמתא דרבא ובר מן דין שדברי הרב מוהרימ"ט ז"ל תמוהים וכמ"ש ותו שהרב ז"ל נר' שכתב כן על פי מה שהובאו דברי רי"ו בד"מ ולא ראה אותן על מקומם שאילו היה רואה אותן לא ניתן ליאמר זה כלל שהרי בדבריו כתוב שם לאמר ולא דמי לעשה לי שירים דהתם לא תפיס אאגריה ואם כדברי הרב ז"ל מאי קשיא ליה הא התם נמי דינא הכי כפי דעת מוהרימ"ט ז"ל הן אמת שדבריו ז"ל סתומים במ"ש ול"ד לעשה לי שירים וראיתי למוהרח"ב ז"ל בספר דינא דחיי בעשין מ"ח די"ג ע"ב תמה על דברי רי"ו בזה גם במ"ש עוד וכן אמרינן בשמעתין בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת ופירש רש"י בשכבר החזיר לה השירים דראיה זו אסיפא קאי וגם מ"ש בשם רש"י שכבר החזיר לה השירים לא הוזכר זה בדברי רש"י ופי' הוא ז"ל דבריו על פי מ"ש רי"ו בשם הרמ"ה והביאו הטור סימן הנז' גבי המקדש במלוה שיש עליה משכון דאי לא מטי לידיה בתורת משכון אע"ג דאי' ליה למתפסיה אזוזי אינה מקודשת כל כמה דלא גלי דעתיה דתפיס ליה בתורת משכון ומבואר מדבריו דכל דגלי דעתיה מהני אע"ג דלא אתא לידיה מעיקרא בתורת משכון וא"כ מ"ש רי"ו ומורי כתב שאם עשה לה שירים כו' מקו' דכיון דתופס אותן בשכר כו' מיירי בשכבר לימים ראשונים עשה לה שירים ונגמרו והיה תופס אותן בשכרו עד שתפרע לו דאע"ג דלא אתא לידיה מעיקרא בתורת משכון כיון דגלי דעתיה דתופס אותן בשכרו מקודשת וז"ש ול"ד לעשה לי שירים דהתם לא תפיס אאגריה כלומר דהתם לא גלה דעתו מקודם שהיה תופס למשכון קודם הקידושין ומ"ש וכן אמרי' בשמעתין כונתו להביא ראיה למ"ש דהיכא דכבר עשה לה שירים וקדשה בשכר' מקו' מדאמרינן בשכר שעשיתי אינה מקודשת ופירש רש"י בשכבר החזיר לה השירים משמע דבדלא החזיר לה מקודשת דהוה ליה כמלוה על המשכון ומ"ש בשם רש"י דמיירי בשכבר החזיר לה השירים הוא ממ"ש רש"י בשכר שאעשה עמך מקו' לכשיגמר ויתננו לה ואי בשכר שעשיתי מיירי בדלא החזיר אמאי הויא מלוה הא קסבר אינה לשכירות אלא לבסוף אלא ודאי דבשכר שעשיתי מיירי כשהחזיר לה השירים עכת"ד יע"ש:<br><b> והנה </b> מ"ש שדקדק כן ממ"ש רש"י בד"ה בשכר שעשיתי לא היה צריך לזה כלל דבהדיא כתב כן רש"י ז"ל בד"ה וכל שכן וז"ל כיון דגמרו והחזירו לה הויא מלוה גמורה הרי מבואר דבשכר שעשיתי מיירי בשכבר החזירה אמנם עיקר ראיית רי"ו ז"ל לפי דבריו מדברי רש"י דס"ל דבשלא החזיר מקודשת משום דהוי מלוה על המשכון איני מכיר דמאי ראיה היא זו דרש"י ז"ל קאי התם אליבא דת"ק דס"ל דבשכר שאעשה מקו' משום דס"ל אינה לשכירות כו' דא"כ ע"כ דבשכר שעשיתי דקא' אינה מקודשת הוא משום דהחזירה לה אמנם לדידן דקי"ל דישנה לשכירות ה"נ דאפי' בדלא החזירה לה אינה מקודשת ולא חשיבא מלוה שיש עליה משכון ותו דאיכא לדיוקי הכי מדברי רש"י ז"ל א"כ איכא לדיוקי נמי אפי' בשלא גילה דעתו מעיקרא שהי' תופס אותן בשכרו דמקודשת מדלא מוקי לה בשלא החזיר לה ובדלא גילה דעתו מעיקרא שהיה תופס אותן בשכרו אלא תכף ומיד שגמרן הביאן וא"ל התקדשי לי בשכר שעשיתי ומדברי הרב ד"מ ז"ל שכתב בס"ז אחר שהביא דברי רי"ו הללו וז"ל ואע"פ שהטור כתב בשם הרמ"ה דוקא דמטי לידו בתורת משכון נר' שבכאן מודה לרי"ו דכל אומן הכלי שבידו הוא כמשכון על שכרו יע"ש נראה דס"ל דלדעת רי"ו אפי' שלא גילה דעתו מעיקרא שהיה תופסם בחובו מקודשת ושלא כמו שפי' הרב הנז' דאי כפי פי' מאי ק"ל ממ"ש הרמ"ה ז"ל הא דברי רי"ו הן הן דברי הרמ"ה וכיון שכן ק"ט דמ"ש מעשה לי שירים ונזמים דאמרינן בשמעתין דאינה מקודשת ולא חשיב מלוה שיש עליה משכון ועיין בס' בית שמואל ס"ק ל"ח והנ"ל שהרב ד"מ הבין בכונת רי"ו ז"ל שכל כונתו לחלק בין היכא דמעיקרא לא נחית אדעתיה דקדושין אלא עשה לה שירים כדי לגבות מעות ממנה אלא שאחר שגמרן א"ל התקדשי לי בשכר פעולתם דהתם כיון דלא נחית מעיקרא אדעתא דקדושין א"כ מסתמא ודאי שדעתו היה לתופסם בחובו עד שיפרענו שכך היא המדה ברוב בני אדם והילכך כי הדר מקדש לה הו"ל כמקדש במלוה שיש עליה משכון אמנם בשמעתין כיון דמעיקרא א"ל עשה לי שירים ואקדש אני לך א"כ נמצא דכי קא נחית אדעתא למיהבינהו לה מיד תיכף אחר שגמרם קא נחית ולא חל עליו שם משכון כלל והילכך אינה מקודשת ואע"ג שדעתו של זה הוא שאם לא תתרצה להתקדש לתופסם בחובו עד שתפרענו אפי' הכי כיון דקודם הקידושין לא חל עליו שם משכון נמצא שבשעת קידושין לאו מידי קא יהיב אלא הוה ליה כמקדש במלוה ואפשר שדיקדק רי"ו ז"ל כן ממאי דנקט בברייתא פלוגתא דר' מאיר ורבנן בשא"ל מעיקרא עשה לי שירים ואקדש אני לך ואמאי לא נקט לפלוגתייהו בעשה לה שירים ובא לקדשה אח"כ בשכר פעולתן משמע דבהא מודו דהוי כמלוה שיש עליה משכון ומ"ש רי"ו וכן אמרינן בשמעתין בשכר שעשיתי אינה מקודשת כונתו ז"ל להביא ראיה למ"ש דכל דמעיקרא לא נחית אדעתא דקדושין מודו כ"ע דמקודשת ממאי דקתני בברייתא בשכר שעשיתי פירש רש"י דמיירי בשכבר החזיר אבל אם לא החזיר לה מקוד' לת"ק משום דאינה לשכירות אלא לבסוף כשמחזירה לה כמו שכתב רש"י משמע דכל שלא החזיר לה מקודשת לכ"ע משום דחשיבי כמלוה שיש עליה משכון דאלת"ה אלא דלא כתב כן רש"י אלא אליבא דת"ק משום דאינה לשכירות אלא לבסוף כשמחזירה לה א"כ ק' לפירש"י דאמאי נקט ברייתא בשכר שאעשה מקו' לכרוך וליתני בבשכר שעשיתי גופיה בין אם החזירו לה בין אם לא החזירו לה אלא משמע דבשכר שעשיתי כל שלא החזירו לה מקודשת לכ"ע משום דלא נחית מעיקרא אדעתא דקדושין משום הכי לא תני אלא בשכר שאעשה דבהא הוא דפליגי כנ"ל ליישב דברי רי"ו והד"מ ז"ל ודוק ומ"מ מבואר מדברי רש"י ורי"ו דהא דאמרי' בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת היינו דוקא בשכבר החזירה לה ומהתימא על הרב ל"מ ז"ל בפ' זה מהדורא בתרא שהק' על מ"ש רבינו דבשכר שאעשה אינה מקודשת מטעם דישנה לשכירות דבסמוך כתב האו' לאשה התקדשי לי בדינר והרי זה המשכון כו' אע"פ שחייב לתת לה דינר כיון שלא הגיע הדינר לידה אינה מקודשת וא"כ ה"נ כיון דבשעת אמירה לא הגיע כלל לידה אפילו למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף אינה מקודשת ואיך כתב הרב הטעם מפני שישנה לשכירות כו' וכ"ת דמ"ש כאן אינה מקודשת הוא כשאמר אחר שעשאו התקדשי לי בשכר שעשיתי עמך ולכך הוצרך לטעם דישנה לשכירות הא לאו מילתא היא כלל דבין למ"ד ישנה לשכירות בין למ"ד אינה לשכירות כ"ע מודו דבשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת כמו שכתב בגמרא יע"ש מה שתי' והוא פלאי שהרי מבואר מדברי רש"י ורי"ו שכתבנו דבשכר שעשיתי אינה מקודשת לכ"ע היינו בשכבר החזירו לה ומקדשה אח"כ אבל אם בשעה שהחזירו לה א"ל התקדשי לי בשכר שעשיתי ודאי דלמ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף מקודשת דכיון דאין לשכירות אלא לבסוף כשמחזירו לה כמו שכתבו רש"י והר"ן והריטב"א ז"ל א"כ באותה שעה הרי הוא נותנה לשם קדו' ולא הוי מקדש במלוה וכן כתבו בתוס' רי"ד בהדיא דהא דבשכר שאעשה עמך מקודשת היינו בשאומר בשעת נתינה התקדשי לי במנה בשכר כלי זה שעשיתי הא לא"ה אינה מקודשת דכיון דבשעת אמירה לא נתן לה כלום אפי' נתן לה אח"כ לא מהני כל שלא אמר לה בשעת נתינה התקדשי לי וכמ"ש הרב ז"ל ומ"מ נראה שדברי התוס' רי"ד הללו במחלוקת הוא שנוי שלדעת הראב"ד ז"ל שכתב הרשב"א מבואר דס"ל דלמ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף מיד כשגמר הכלי חלו הקדושין ואצ"ל לה אחר כן התקדשי לי דאם ל"כ למ"ד אינה לשכירות כו' נמי הו"ל מקדש במלוה שהרי מיד כשגמר הכלי הו"ל מלוה לדעת הראב"ד ז"ל וקדושין לא חלו עד שיאמר לה התקדשי לי גם ממה שרצה להכריח הרשב"א דהקדושין חלין משעת גמר הכלי מדאמרינן דלמ"ד אינה לשכירות בשכר שאעשה עמך מקודשת ואם איתא דאינה מקודשת עד שעת חזרת הכלי הו"ל שכירות מלוה משעת גמר הכלי עד שעת נתינת הכלי כו' יע"ש נראה דס"ל גם כן דאצ"ל אח"כ התקדשי לי דאם איתא לדידיה נמי תיקשי דהו"ל מקדש במלוה דמשעת גמר הכלי הו"ל מלוה וקדושין אינן חלים עד שיאמר לה אח"כ ואף למה שהסכים הרב ז"ל כדעת רש"י דהקדושין אינן נגמרים עד שיחזרנה לה מ"מ בהא ודאי מודה דלא בעינן שיאמר לה אח"כ דלא כהרב ב"ח ז"ל שכתב דברי תוס' רי"ד להלכה בלי חולק ועיין בספר בית שמואל ס"ק ל"ז כנ"ל ומכלל מ"ש לעיל מבואר שאף לדעת רש"י והתוס' ז"ל שכתבנו לעיל דס"ל דאין קדושין חלים עד שיבאו לידה היינו דוקא בעשה לי שירים ומשום דאין דעתה להתקדש עד שיבאו לידה או משום דכיון דאינו יכול לתובעה בדין עד שיתננו לידה כמ"ש התוס' אבל בע"מ שאדבר עליך לשלטון או באומרת רקוד לפני שחוק לפני אע"פ שאינו מגיע לידה שום הנאה כיון שדבר עליה לשלטון או רקד לפניה הרי הגיע לה מה שהיתה חפצה ומכוונת להך וכמ"ש הרשב"א בהדיא והוא מוכרח מההיא דרקוד לפני דפרק האומר ומהתימה על הרב חידושי אגדות שכתב פרק ב' דסנהדרין אההי' דמלוה ופרוטה דלר' יוסי דס"ל דקדושי מירב קדושין גמורין הן ליכא למימר דהיינו משום דהוי כאומר בשכר שאעשה עמך דאיכא למ"ד דמקודשת משום דאינה לשכירות דהיינו דוקא בעשה לי שירים דכיון דאינה לשכירות אלא לבסוף כי מהדר לי' מקודשת כדפי' רש"י התם משא"כ הכא דלאו מידי קא מהדר לה יע"ש והוא תימא שהרי ברקוד לפני מקודשת מיד אף על גב דלא מידי קא מהדר לה ומשום שהרי הגיע לידה מה שהיתה חפצה כמ"ש הרשב"א ואם כן ה"נ דכוותה כיון שכבר הכה את הפלשתי הרי הגיע לשאול חפצו ורצונו וכדכתיב והיה האיש אשר יכה את הפלשתי כו' ואת בתו יתן לו וא"כ מאותה שעה מקודשת מיד לדוד ולולי פירוש רש"י שם שפי' דהא דקאמר התם מלוה אית לך גבאי היינו עושר גדול אפשר לפרש דמלוה אית לך גבאי דקאמר התם היינו שכר עשיה ומשום דס"ל לריב"ק דישנה לשכירות כו' והו"ל מקדש במלוה ובהא פליגי ר"י וריב"ק אם ישנה לשכירות כו' אבל לפרש"י ז"ל לא מוכחים קראי כלל הכי דמדכתיב והי' האיש כו' יעשרנו המלך ואת בתו יתן לו משמע דתרי מילי קא יהיב ליה לדוד ותרוייהו איתנהו ולפרש"י ז"ל שניהם יחדיו לא יכונו דכל שנותן לו בתו הרי נשאר העושר לשאול וכבר ראיתי מן המפרשים שתמהו עליו בזה וכתבו עוד דכיון דבשכר הפעולה הוא מקדש' הרי הו"ל כע"מ שאדבר עליך לשלטון דמקודשת והיכי קרי לי' בגמ' מלוה ואין זה כלום שבפי' אמרו בפרק האומר דלמ"ד ישנ' לשכירות ע"מ שאדבר עליך לשלטון אינה מקודשת עד דיהיב לה פרוטה וזה פשוט עוד ראיתי להרב מחנה אפרים הל' שכירות סי' הנז' שרצה לידון בדבר חדש דע"כ לא אמרי' ישנה לשכירות כו' אלא בפועל העושה מלאכה דכל פרוטה ופררטה שנגמר' נתחייב בע"ב לפועל ונעשה מלוה אבל מי שבקש מחבירו שיעשה לו שידוכין עם פ' ויתן לו חפץ פלוני קנה השדכן ולא שייך לומר ישנה לשכירות כו' והו"ל מלוה כיון שלא נתחייב השדכן אלא כשיבא הדבר לידי גמר א"ד יע"ש וכעין זה כ' הרב ע"י ז"ל לקמן בפרקין דף נ"ד בתוס' ד"ה המקדש לחד תירוץ שדעת התוס' דהא דר"ל דאמר פ' האומר והוא דיהיב לה פרוטה לא קאי אלא אחלוקת ואעשה עמך כפועל בטל דכל פרוטה ופרוטה שמתהנה בה הו"ל מלוה אבל באדבר עליך לשלטון ליכא למימר הכי דהא לא קמתהנ' עד שיגמור הדבר יע"ש וכפי דבריהם היה נ"ל ליישב מה שהק' הרשב"א ז"ל בחידושיו אההיא דגרסי' בסוף פרקין אמר אביי ל"ק כאן בשכר הבאה ומילוי כאן בשכר הזאה לפרש"י שם שפי' דמיירי באומר התקדשי לי בשכר הבאה דאם כן נפשוט מינה דאינה לשכירות אלא לבסוף והי"ל לתלמודא לומר קסבר אינה לשכירות אלא לבסוף ומהיותר תימה על הראב"ד ז"ל שכתב בהשגותיו בפ' זה א"א דוקא בשכר הבאה כו' מבואר מדבריו דלענין דינא קאמר שהיא מקודשת והוא תימה דכיון דקי"ל ישנה לשכירות הוה ליה מקדש במלוה אכן כפי דבריהם ז"ל הנה נכון דס"ל דהכא באומר בשכר הבאה כיון שאינה מתחייבת אלא בשיגמור הדבר ויביאנו לא שייך לומר ישנה לשכירות אלא שמדברי רש"י ז"ל שם בפרק האומר ד"ה והוא שנתן שכתב וז"ל דבשכר דבור או בשכר פעולה לא מקדשה דישנה לשכירות כו' משמע דס"ל דבאדבר עליך לשלטון נמי שייך לומר ישנה לשכירות כו' ובר מן דין נר' דק' לדבריהם מהא דפריך התם בפ' האומר לר"ל מברייתא דקתני בשכר שארכבך על החמור שאושיבך בקרון או בספינה הרי זו מקודשת והשתא לפי דבריהם מאי פריך הא בשכר שארכבך על החמור וכל הני ודאי הו"ל כאדבר עליך לשלטון דהא לא מטיא לה הנאה ואינה מתחייבת אלא כשיבא הדבר לידי גמר שירכבנה על החמור ובהא לא אמרינן ישנה לשכירות כו' וא"כ אמאי הוצרך תלמודא לאוקמי לההיא מתני' כמ"ד אינו לשכירות גם מה שכתב הרב מח"א דבשכר שאדבר עליך לשלטון דאינה מקודשת לאו משום טעמא דישנה לשכירות הוא דהא לא שייך כמ"ש אלא משום דהנאה זו הבאה לה מדבריו שדיבר עליה לשלטון הוי כמו מלוה דאינו אלא מבריח ארי כו' נראה דק' עליו מדפרכינן התם ומאי דוחקי לר"ל לאוקומי למתני' בישנה לשכירות ובדיהב לה השתא מאי קו' הא ע"כ מתניתין מיירי בדיהב לה מדקתני ע"מ שאדבר עליך לשלטון דהתם אפי' נימא אינה לשכירות הוה ליה מקדש במלוה משום דהוי מבריח ארי כמו שכתב הרב ז"ל ואי מאי דפריך בגמרא הוא דחלוקת ואעשה עמך כפועל דמ"ל לר"ל לאוקמי בדיהב לה ומשום דישנה לשכירות לוקמא בדלא יהב לה וכמ"ד אינה לשכירות דהא כדאיתא ואע"ג דחלוקת אדבר לשלטון מיירי ע"כ בדיהב לה הא לא אריא דהא כדאיתא והא כדאיתא ק' דאם כן מאי משני מתני' קשיתיה מאי אירייא קתני ע"מ כו' ומאי קושיא על כרחין למתני על מנת משום חלוקת שאדבר עליך לשלטון ולעולם דהא כדאיתא כדפריך וי"ל בדוחק ותו דבתוספתא הביאה הרא"ש שם קתני בשכר שאדבר עליך לשלטון אם יש במה שדבר עליו שו"פ מקו' והשתא בשלמא אם נאמר דטעמא שאדבר עליך לשלטון הוא משום דישנה לשכירות איכא למימר דהך תוס' אתיא כמ"ד אינה לשכירות אמנם לפי' הרב ז"ל קשה דהיכי קתני מקודשת הא הוה ליה מקדש במלוה דלכולי עלמא אינה מקודשת:<br><b> ולעיקר </b> קו' הרשב"א ז"ל שהק' לפי' רש"י והראב"ד ז"ל אההיא דבשכר הבאה נראה ליישב דס"ל ז"ל דההיא לאו באומר לה מעיקרא התקדשי לי בשכר הבאה והלך והביאו לה מיירי דהתם ודאי לא מהני משום דישנה לשכירות וה"ל מלוה אלא בשהיו לו אפר פרה ומי נידה מזומנים בידו מיירי והלך וקדשה וא"ל התקדשי לי בשכר פ' שהיית צריך ליתן לאדם שיביא לך אפר פרה דהתם ודאי מקודשת דלא שייך טעמא דישנה לשכירות כנ"ל ועיין בהרב החידושין שם ועיין עוד במ"ש הרב לח"מ פ"ג מהלכות נחלות הלכה ב' שדבריו תמוהים דנראה מדבריו דס"ל בדעת רבינו כדעת ריא"ז שכתב בשלטי הגבורים דמאן דס"ל ישנה לשכירות לא ס"ל הא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וזה ודאי ליתא שדעת רבינו כדעת התוס' מדפסק בהלכות אלו כמ"ד ישנה לשכירות ובה' מלוה ולוה גבי ההיא דמרבין על השכר פסק דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כדאיתא בפרק אז"נ ועיין בהרב נחלה ליהושע סי' י' ודוק:<br><b> עוד </b> אמרו שם בגמ' דע"כ אין אומן קונה בשבח כלי והכא בהוסיף לה נופך משלו קמפלגי כו' יע"ש וראיתי להרא"ש בפרק הגוזל עצים שכתב וז"ל כתב הרי"ף ומסיק רבא דכ"ע אין אומן קונה שמעינן מיניה דאין אומן קונה וליתא לדרב אסי אלא חייב לשלם דמי שידה ונ"ל דאין ראיה משם דה"נ אמר רבא דכ"ע ישנה לשכי' וכתבו התוספות דאין ראיה משם לפסוק הלכה משום דלא מצי רבא למימר בע"א כו' ונ"ל להביא ראיה דאי פליגי באומן קונה הלכה כחכמים כו' ואי לא פליגי צריכי למיסבר תרוייהו דאין אומן קונה ומיהו לאו ראיה היא דליכא למימר דפליגי בישנה לשכירות עכ"ד והנה כל האחרונים אחזו צער בדברי הרא"ש הללו דמ"ש ומיהו לאו ראיה היא כו' דהא כי נימא נמי דפליגי בישנה לשכירות שפיר איכא למשמע מינה דכ"ע ס"ל דאין אומן קונה דאל"כ אמאי אינה מקודשת לרבנן וליכא למימר דה"ק דאיכא למימר דפליגי בישנה לשכירות וברייתא מיירי בשכיר יום ולא בקבלן וכמו שכן תירץ הר"ב מע"מ דאם כן איך כתב הרא"ש דאין ראיה מדרבא דאין אומן קונה בשבח כלי משום דלא מצי למימר בע"א הא שפיר הוה מצי למימר דכ"ע אומן קונה והכא לאו בקבלן איירי אלא בשכיר יום וכבר תמה עליו בזה הר"ב ש"ך ח"מ סי' ש"ו סק"ג ותו דא"כ אמאי נייד הרא"ש מאוקמתא דרבא דקאי ביה והול"ל דאין ראיה משם דאיכא למימר דפליגי במלוה ופרוטה ובשכיר יום ועיין במוהר"ש הלוי ח"מ סי' ד' ולפי חומר הנושא נ"ל ליישב דבריו דס"ל דלאוקמתא דרבא דאוקי פלוגתייהו במלוה ופרוטה ע"כ צ"ל דכ"ע ס"ל דאין אומן קונה ולא מצי לאוקמי לברייתא בשכיר יום אבל בקבלן מודי כ"ע משום דלרבא כיון דחכמים ס"ל דמלוה ופרוטה דעתיה אמלוה א"כ ע"כ מאי דקתני בברייתא אינה מקודשת עד שיגיע ממון אחר לידה ה"ק עד שיקדשנה קדושין אחרים ולימא לה התקדשי לי בממון זה וכ"כ הרב החידושין ז"ל ואם כן ע"כ דס"ל לחכמים דבעשה לי שירים בכל גוונא אינה מקודשת ואפי' בקבלן משום דאין אומן קונה דאם איתא דבקבלן מודה אם כן אדתני עד שיגיע ממון אחר לידה דבהא לא אשמועינן מידי דפשיטא ודאי דכל שמקדשה קדושין אחרים בממון אחר מקודשת הו"ל לברייתא לאשמועינן חידושא דבקבלן מקודשת והכי הו"ל למיתני אינה מקודשת עד שיעשה עמה בקבלנות אמנם לאוקמתא דמוקמינן לפלוגתייהו בישנה לשכירות איכא למימר שפיר דמיירי ברייתא בשכיר יום והא דתני עד שיגיע ממון אחר רבותא אתא לאשמועי' דאפי' בשכיר יום אם הגיע ממון אחר לידה דהיינו שהוסיף לה נופך משלו וכיוצא מקודשת משום דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה וכ"ת אכתי ראיית הרי"ף במקומה עומדת מההיא דפ' הגוזל עצים דאמר דכ"ע אין אומן קונה והכא בישנה לשכירות קא מפלגי והשתא אמאי ל"ק דכ"ע אומן קונה והכא בשכיר יום ובישנה לשכירות קמפלגי יש לומר דתלמודא התם נקיט לה למילתיה הכי משום דלתי' דרבא ע"כ צ"ל דכ"ע אין אומן קונה נקיט לה לתלמודא כי הך לישנא אגב גררא וכן משמע מדברי הרי"ף שעיקר ראייתו היא מתי' דרבא כנ"ל ועיין בס' בני יעקב בתשו' ס"י ובס' גט פשוט סי' ק"ך סק"ט ע"ש:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מה שהקשה </b> דא"כ היכי משכחת לה עשה לי שירים ונזמים דאינה מקודשת הא הוי מלוה שיש עליו משכון כן הקשה הב"ש ונלפענ"ד דבר חדש דהנה הא דאפי' לא תפוס הוי כמשכון בידו היינו דוקא בשכר שעשיתו כיון דתחלה ירד ע"ד לשלם לו שכר וקצבה עמו שכר אף שכל הפוסקים כתבו דאומן קונה בשבח כלי קיי"ל להלכה א"כ צ"ל הא דס"ל לחכמים דאינה מקודשת מיירי בליכא שבחא מ"מ מחויבת לשלם לו שכר כמו שקצבה עמו א"כ אי בעי שלא לקדשה רק לתפוס הכלי אשכרו הרשות בידו אם כן גם אם רוצה לקדשה ואינו רוצה לתפוס אשכרו מ"מ הוי כמשכון בידו כמ"ש הד"מ אבל היכא שאמרה תחלה עשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך א"כ מתחלה לא ירדה ע"ד להשתלם לו שכר כך ע"ד שתתקדש בו א"כ אם ירצה שלא לחזור ולקדשה רק מתפיס אשכרו הוי כאומן ששינה מדעת הבעלים ונתן לו צמר לצבוע אדום וצבעו שחור דידו על התחתונה ואם הוצאה יתירא על השבח אינו נוטל רק השבח אם כן ה"נ לא קצבה שכר אדעתא דהכי א"כ אין לו השכר רק השבח והכא יהי' מיירי בליכא שבחא ולא מצי למתפיס אשכרו א"כ נהי דהוא מרוצה שיקדשנה אם כן מגיע לו שכר מ"מ הא עכ"פ עכשיו אינו רוצה לתפוס אשכרו ע"כ לא הוי כמשכון בידו ואינה מקודשת אך זה דוקא לאינך אוקימתא אבל להך אוקימתא באומן קונה בשבח כלי פליגי בע"כ מיירי ביש שבחא נמצא שאם ירצה שלא לקדשה רק לתפוס אשכרו הרשות בידו ואעפ"כ אינה מקודשת לרבנו בע"כ צ"ל שיש חילוק בין אם הוא תפוס אשכרו או לא לפ"ז א"ש דמורו של ר"י כתב אליבא הך אבע"א דפליגי באומן קונה ע"כ צריך לפרש דמיירי בלא תפיס אבל רש"י דהצריך בהחזיר מיירי אליבא שאר האוקמתות לפ"ז א"צ לחלק בין תפיס או לא דממילא לא קשה כנ"ל ע"כ הצריך לפרש דמיירי בהחזיר וא"ש דברי הד"מ:<br><b> שם</b><br><b> מה </b> שהביא בשם ספר מח"א שרצה לידון בדבר החדש דלא אמרינן ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף רק באעשה עמך כפועל דפועל העושה מלאכה כל פרוטה ופרוטה שנגמרה נתחייב בעה"ב לפועל והו"ל מלוה אבל מי שבקש מחברו שיעשו לו שדוכין עם פלוני ויתן לו חפץ פלוני קנה השדכן ולא שייך לומר ישנו לשכירות מתחלה כיון שלא נתחייב לשדכן אלא כשיבוא הדבר לידי גמר וכן הביא עוד בשם עצמות יוסף לדעת התוס' דף נ"ה ד"ה המקדש דהא דקאמר ר"ל והוא שנתן לה פרוטה היינו דוקא באעשה עמך כפועל אבל באדבר עמך לשלטון ליכא למימר הכי דלא קמתהני עד שיגמור הדבר עיי"ש והשעה"מ תמה על זה ממה דפריך שם הש"ס משכר שארכיבך על החמור וכו' דבכל הני לא הוי הנאה ואינה מתחייבת עד שיבוא לידי גמר ובזה אי
+
+Halakhah 21
+
+<b>האשה שאמרה תן דינר לפ' כו'.</b> הנה מוהר"א ששון ז"ל סי' קע"ו נסתפק אי דוקא כשאמרה ואקדש אני לך או אפילו אמרה תן מנה לפ' ובשעת הנתינה לפלוני אמר לה הרי את מקודשת לי סגי והוכיח מדברי התוס' לקמן ד"ט ד"ה הב אשקי שהק' וז"ל וא"ת מי גרע מתן מעות לפלוני דמקודשת כ"ש כשאמרה תן לי כו' דס"ל דלא בעינן שתאמר ואקדש אני לך דאל"כ מאי מקשו מי גרע מתן מעות לפל' דמקודשת שאני התם דאמרה ואקדש אני לך אלא ודאי ס"ל דלא בעי' אלו דבריו יע"ש ולפי דבריו ז"ל צריך להבין מה שתי' שם וז"ל וי"ל דשאני הכא דמעיקרא היתה שואלת שלא בתורת קדושין ומש"ה איכא למימר בשגומרת הכי אדעתא דמעיקרא קאמרה יע"ש דאי ס"ל דבתן מנה לפ' אע"ג דלא אמרה ואקדש אני לך מקודשת אם כן התם נמי מעיקרא שלא בתורת קדושין היתה שואלת שיתן מנה לפ' ואפ"ה מקודשת והנראה דס"ל להרב ז"ל דכונת התוס' ז"ל דתן מנה לפ' שאני דשתקה בשעת הנתינה והילכך איכא למימר דאע"ג דמעיקרא שלא בתורת קידושין היתה שואלת שיתן כל שאמר בשעת הנתינה ה"א מקודשת באותו מנה ושתקה לשם קידושין קבילתינהו משא"כ בההיא שאמרה הב לבסוף ידים מוכיחות דאדעתא דמעיקרא קאמר' וזהו שדקדקו ז"ל לומר ומש"ה איכא למימר כשאמרה הב כו' דמשמע דעיקרא דמילתא תליא במה שאמרה הב ולפי זה צ"ל דסבירא להו להתוס' ז"ל דבההיא הב אשקי כו' אי שתקה ולא אמרה הב אשקי ה"נ דינא הכי דמקו' וכמו שכן הוא דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל שם בחידושיו אך אני תמה על הרב ז"ל דבסימן הקודם הוכיח מדברי התו' הללו דס"ל שלא כדעת הרשב"א דאפי' שתקה אינה מקודשת דאי ס"ל כדעת הרשב"א מאי מקשו התם שאני דשתקה לבסוף ולא אמרה הב יע"ש והוא תימה דלפי מ"ש בסי' שלאחר זה עכ"ל דהיא היא תי' התו' ז"ל וכמ"ש ודבריו צ"ע:
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>היה </b>
+<b> בידו משכון על חוב שיש אצל אחרים כו'.</b> כתב ה"ה שם ברייתא ופירשוה בין משכנו בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו כו' וכ"כ שם התוס' ד"ה משכון דאחרים וז"ל אע"ג דר"י מיירי כו' בשעת הלואה נמי אלים שיעבודיה לקדש בו את האשה ע"ש ועיין בש"ך ח"מ סי' ע"ב סק"ט שכתב וז"ל אמת שבמרדכי רפ"ק דקדושין כתב בשם התו' דאף לענין קדושין קונה בשעת הלואתו אבל אינו כן בתוס' שלפנינו יע"ש והוא תימה שהרי מדברי התוס' שלפנינו מבואר בהדיא כן וכמ"ש עוד התו' שם וכמו כן יש לפרש ההיא דפ' כ"ש בההיא דישר' שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח עובר לר"מ ומפ' התם טעמא משום דקני ליה כדר"י דכיון דקני ליה שלא בשעת הלואה בשעת הלואה נמי קני ליה לענין דקרינן ליה שלך כו' ראיתי להש"ך ס"ק הנז' שכתב דלק"מ מההיא דפ' כ"ש דהתם נמי י"ל דמיירי שמשכנו שלא בשעת הלואתו והא דדייקי' בהאומנים ובפ' שבועת הדיינים דלישנא דהלוהו על המשכון משמע בשעת הלואתו לק"מ דודאי לישנא דהלוהו על המשכון לישנא דמשכון משמע שהלוהו מתחילה על המשכון וא"כ משכנו בשעת הלואתו אבל בפסחים לא קאמרינן אלא ישראל שהלוה לכותי על חמצו והאי לישנא שפיר יש לפרשו שהלוה לו מתחילה על חמצו שהיה לכותי בביתו ולא משכנו אצלו רק ששעבד אצלו חמצו שהיה לו בביתו מדלא קתני ישראל שהלוה לכותי על משכון של חמץ וראי' לזה דמעיקרא ס"ד דקא מפלגי אי ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה או למפרע ולא איירי במשכנו אצלו כלל וכמו שפרש"י בהדיא וא"כ ישראל שהלוה לכותי על חמצו דנקט היינו ששעבד לו חמצו שבביתו וא"כ נהי דמשני בשהרהינו אצלו מ"מ שפיר נוכל לומר דמיירי בשהרהינו אצלו לאחר הלואה שהלוה לו מתחילה על חמצו שהיה לו בביתו ואח"כ הרהינו אצלו וזה לע"ד ברור ותמהני על התוס' שהרעישו העולם בזה הלא הדברים ברורים כמ"ש את"ד ולע"ד דברי התוספות נכונים בטעמם ודבריו ז"ל לא יתכן דאיך אפשר דלפי המסקנא מיירי בשהרהינו אצלו לאחר הלואה שהלוה לו מתחילה על חמצו דאם כן למאי איכפל תנא למנקט דינא בשהלוה לו מתחילה על חמצו ואח"כ הרהינו אצלו כיון דכל מה שעובר בב"י הוא משום מה שמשכנו אצלו וכל שמשכנו אפי' לא הלוהו מתחילה על חמצו אלא הלוהו סתם ואחר כך משכן לו חמצו ה"ה עובר בב"י וא"כ מה שהלוהו מתחילה על חמצו לא מעלה ולא מוריד כלל לענין לחייבו בב"י ואם כן הו"ל לברייתא למינקט דינא בסתם יש' שמשכן לו חמצו ה"ז עובר בב"י שהוא עיקר הדבר המחייבו בב"י לא שהלוה על חמצו שאינו עיקר כלל לחייבו ונמצא תלי טעמא בדלא טעמא ובשלמא לס"ד דתלמודא דקא מפלגי בדאביי ורבא ניחא שפיר דקתני בברייתא שהלוה על חמצו שהוא עיקר המחייבו בב"י מטעמא דלמפרע הוא גובה אכן לפי דבריו קשה אלא ודאי דכי משני תלמודא הב"ע בשהרהינו אצלו היינו לומר דכי קתני בברייתא ישראל שהלוה לנכרי על חמצו פירוש על חמצו שמשכנו אצלו בשעת הלואה ואם כן היינו דק"ל שפיר וזה נראה אצלי ברור:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד בענין זה על מ"ש הש"ך סי' הנז' ס"ק י"ו על מ"ש מוהר"ם וי"א דהמלוה על המשכון לא הוי אלא ש"ח לענין זה שאם דמי המשכון יתרים על החוב אין המלוה נותן ללוה היתרון וז"ל מדלא חילק משמע דאף במשכנו שלא בשעת הלואתו אין המלוה נותן ללוה היתרון אבל לע"ד דמשכנו שלא בשעת הלואתו מודה ר"י נמי דנהי דלא חשיב ש"ש משום פרוטה דר"י אבל משום דר"י ע"כ דהוי ש"ש כו' עד מ"ש מ"מ נראה מבחוץ דהוי ש"ש ג"כ להיתרון מהטעם כיון דמשכנו שלא בשעת הלואתו א"כ אין לך הנאה גדולה מזו ובההיא הנאה דתפוס ליה אזוזי חשיב ש"ש וראיה לזה דהא בפ' ד' וה' אמרי' דאף לר"י דאמר בעלי חובות נינהו הוי ש"ש בשתפסו ניזק לגבות ממנו ומשמע התם דטעמא הוי משום דבההיא הנאה דתפיס לי' לשור אניזקיה ולא אעריקו ליה בעלי' לאגמא הוי ש"ש וכמו שפי' רש"י להדיא ופי' מוכרח דליכא למימר התם טעמא כיון דיכול לקדש את האשה דהא פשיטא כיון דלר' ישמעאל אם הקדישו אינו מוקדש כדאיתא התם אינו יכול לקדש בו את האשה כדמוכח בפ' האיש מקדש גבי הא דפריך התם ותסברא והאמר ר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' דהיכא דאינו יכול להקדיש אינו יכול לקדש אלא ודאי אע"פ שאינו יכול לקדש בו הוי ש"ש מטעמא דתפיס לה אאגריה את"ד ולע"ד אני תמיה עלה שהרי לפי מ"ש הר"ן והרשב"א והרמב"ן במלחמותיו שדעת הרי"ף ז"ל דלפי האמת הא דר"י איתיה אפי' במשכנו בשעת הלואתו ואילו בפרק האומנים כתב הרי"ף ל"ש משכנו בשעת הלואתו ל"ש משכנו שלא בשעת הלואתו בכולהו ש"ש הוי מ"ט מצוה קעביד כו' והשתא קשה דל"ל להרי"ף טעמא משום פרוטה דר"י ות"ל משום דרבי יצחק כיון דהא דר"י איתיה אפי' בשעת הלואתו אלא משמע ודאי דס"ל דמשום דר' יצחק אינו חייב אלא כנגד המשכון אבל משום פרוטה דר"י חשיב כש"ש על המשכון כולו ואם כן איך כתב הש"ך שדעת מוהר"ם יחיד הוא מאחר שהרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל קיימי בשיטתיה גם מ"ש ראיה מההיא דפרק ד' וה' דמשום דתפיס ליה אניזקיה חשיב ש"ש והכא נמי משום דתפיס ליה אחוביה נראה דאין זו ראיה דהכא גבי מלוה שאני דלא חשיב ש"ש מהאי טעמא כיון שאינו מרויח במה שהלוה לו דאי בעי לא היה מלוה לו מעיקרא וכמ"ש מוהרש"א שם בפ' האומנין ד"ה אימור משא"כ בההיא דפ' ד' וה' דחשיב שפיר ש"ש מהאי טעמא כיון שלא מידיעתו הזיק לו מה בידו לעשות ודוק גם מ"ש דליכא למימר טעמא כיון שיכול לקדש בו אשה דכיון דלר"י אינו מוקדש אינו יכול לקדש יש לתמוה עליו שהרי הרמב"ן ז"ל במלחמותיו פ' שבועת הדיינין הביא ראיה לדעת הסוברים דמשום דר"י לא קני להתחייב באונסין ממ"ש בפרק ד' וה' כגון שתפסו ניזק לגבות ממנו ונעשה עליו ש"ש והתם משכנו שלא בשעת הלואתו היא וקאמר דש"ש הוי ולא מיחייב באונסין כו' יע"ש אשר מבואר דס"ל דההיא דתפסו ניזק קני ליה משכון מדר"י דחשיב משכנו שלא בשעת הלואתו והשתא תיקשי ליה דהיאך קאמר התם תלמודא דאם הקדיש ניזק אינו מוקדש הא כיון דקני ליה ניזק מדר"י דב"ח קונה משכון אם כן הרי יכול לקדש בו אשה כדאמרי' בקדושין וכיון שכן אם הקדישו מוקדש דהא בהא תליא כמ"ש ואף שהרב הנז' שם בסק"ט דחה דברי הרמב"ן הללו וכתב דההיא דתפסו ניזק לא קני ליה מדר"י כיון שלא נתחייב לו עד שעת העמדה בדין מ"מ לדעת הרמב"ן ז"ל תיקשי ליה סוגיא דהתם דקאמר אם הקדישו אינו מוקדש גם מה שהביא ראיה מההיא דפ' הא"מ דקדושין והקדש מיתלא תלי הא בהא נראה דאין לו דמיון כלל דהתם שאני דכיון שקדשה בדבר שאינו שלו וה"ז מוציאה מידה בעיניה ממש א"כ במה היא מתקדשת ומה הנאה יש לה מה שאין כן הכא שהרי היא מתקדשת במעות שחייב לה על המשכון שהרי הוא חייב לשלם לה ונמצא דקא מטייא לה הנאה מיניה ובהדיא קיימ"ל דהשואל חפץ מחבירו והודיע שרוצה לקדש בו את האשה שהיא מקודשת ועיין בטור א"ה סי' כ"ח אע"ג דאם הקדישו אינו מוקדש כדקי"ל גבי מתנה ע"מ להחזיר דאם הקדישו אינו מוקדש אלא ודאי משמע דלא תליא הא בהא כמ"ש כנ"ל ודו"ק: ודע דהא דאמר ר' יצחק ב"ח קונה משכון היינו דוקא במטלטלין כדנפקא לן מקרא דולך תהיה צדקה אבל בקרקע ודאי דאין ב"ח קונה משכון וזה מבואר מסוגיא דפרק השולח דל"ז דאמרי' התם אלא מלוה על המשכון מ"ט משום דתפיס ליה אלא מעתה הלוהו ודר בחצירו ה"נ דלא משמט ליה אמר ליה שאני משכון דקני ליה מדר' יצחק הרי מבואר דמשכון דקרקע לא קני ליה וכ"כ הרב ש"ך סי' רע"ח ס"ק ו' יע"ש ופשוט והוצרכתי לזה ממה שראיתי להר"ב גד"ת שער מ"ג ח"ב סי' ד' שתמה על מ"ש הרב בעל התרומות משם ר"ח ז"ל דפלוגתא דאביי ורבא אי ב"ח למפרע הוא גובה או לא מיירי בדאית ליה לארעא משכנתא בידיה דב"ח עסקינן דאי ליתא בידיה אביי לא אמר שפיר הקדיש ושפיר זבין כו' וכתב עליו וז"ל תי' זה דר"ח קצרה שכלי מלהשיגו דבגמ' פרכינן מדתנן נכרי שהלוה לישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה ומשנינן הב"ע בשהרהינו אצלו. פירש"י שהרהינו אצלו קס"ד השתא משום דב"ח קונה משכון ותימא ע"ע אי אביי ורבא לא איירו אלא היכי דאיתי' בידו דב"ח א"כ מאי משני בשהרהינו אצלו דהיינו משום דב"ח קונה משכון הא מילתיה דרבא נמי בהכי מיירי יע"ש שהניחו בצ"ע ואחר המחילה לא דק כלל בזה דמילתי' דרבא כיון דאיירי במשכנתא דקרקע מה שייך בזה לומר ב"ח קונה משכון והנראה דאשתמיט מיניה סוגיא דפ' השולח וזה פשוט:<br><b> ודע </b> שאני מסתפק בהא דקי"ל דב"ח קונה משכון וחשיב כשלו לענין קדושין ולעבור עליו בב"י בשהתנה בפי' ע"מ שלא יתחייב בפשיעה אי חשיבא כשלו לדברים האמורים או נימא כל שהתנה הוי כש"ח וגריעא מיניה ונראה להביא ראיה דכל שהתנה לא אמרי' ב"ח קונה משכון ולא חשיבא כשלו ממה שכתב ה"ה פ"ג מה' חמץ ומצה וז"ל ורבינו לא כתב סוף המשנה ישראל שהלוה לגוי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה דהטעם לפי שנראה כו' דישראל מכותי קונה משכון היה חייב באחריותו וכבר נתבאר שחמצו של כותי ברשות ישראל וחייב ישראל באחריותו שחייב לבערו ע"כ ואם איתא דב"ח קונה משכון ואפי' במתנה בפי' שאינו חייב באחריותו מחייב א"כ לא הו"ל לרבינו למיסמך אדינא דחמצו של גוי וקבל עליו ישראל אחריות כיון דנפקא מינה לענין דינא אפי' בשאינו מקבל אחריות אלא משמע דכל שהתנה לא חשיבא כשלו וכ"מ ג"כ מדברי התוס' פרק שבועת הדיינים דמ"ד ד"ה שומר שכתבו וז"ל והשתא הא דאמרינן בפ"ק דפסחים כו' היינו אי מיגניב או מיתביד באונס דאי לאו הכי ישראל שהלוה לכותי על חמצו יאסר בהנאה בלא דר"י ורבנן נמי אמאי פליגי כו' והשתא אמאי לא כתבו דאצטריך דר"י לאסור אפי' בשהתנה בפירוש דאי מדשמואל לא מחייב לבעורי ורבנן נמי בהכי פליגי אלא משמע דכל כי האי גונא לא אמרי' ב"ח קונה משכון וכן מצאתי בלח"מ שבפירוש המשניות בפרק כ"ש שכתב וז"ל ישראל שהלוה לגוי על חמצו בכל ענין חייב לבער דישראל מכותי קונה משכון אלא א"כ התנה בפי' שלא יתחייב באחריותו עכ"ל עוד אני מסתפק במי שהלוה לראובן על לולב ואתרוג אי אמרי' כיון דב"ח קונה משכון חשיב כשלו ויוצא בו י"ח וקרינן ביה שפיר לכם כי היכי דעובר עליו בב"י וחשיב כשלו ויש צדדין לכאן ולכאן וצ"ע ודע דלישנא דקדש' במשכון משמע שבגוף המשכון מקדש' דאו' לה הרי את מקודשת במשכון זה וכ"נ מדברי רבי' והטור ז"ל אמנם רש"י ז"ל כתב משכון של אחרים שהיה בידו וקידשה בחוב שיש לו עליו ה"ה מקודשת כו' משמע שאינה מתקדשת בגוף המשכון אלא אומר לה הרי את מקודשת בחוב שחייב לי פ' על המשכון זה והוא תימא דבגמ' יהיב טעמא משום דקני לי' משכון מדר"י דאמר ב"ח קונה משכון ש"מ דבגוף המשכון מקדשה וכ"ר למוהר"ש יונה שתמה בזה והניחו בצ"ע: ולע"ד נראה ליישב שפיר מ"ש הרב התרומות והביאו הטור ח"מ סימן ס"ו וז"ל מסתברא דחייב על המשכון מטלטלי כיון דמסר לה קני אע"ג דלא כתב ליה מידי ולא יהביה לי' במעמד ג' מידי דהוי אאשה שאם קדשה במשכון דאחרים מקודשת מפני שבעל חוב יש לו קצת קנין בגופו כו' יע"ש וכתב מוהר"ש חיון שם דכיון שהרב ז"ל תלה הדין בההיא דאם קדשה במשכון נראה דדוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו וקני ליה מדר"י הוא דמהני בלא מע"ג אבל בשעת הלואתו לא מהני וחשיב הנאת מלוה בעלמא יע"ש ואם כן איכא למימר שלדעת רש"י ז"ל ה"נ מפרשה דמיירי בקדשה בחוב שיש לו על המשכון ואפי' בלא כתיבה ומע"ג קני ליה ויהיב טעמא משום דבעל חוב קונה משכון מדר"י ומשו"ה קני ליה בלא כתיבה ומע"ג הא לאו הכי אינה מקודשת כיון דליכא כתיבה או מעמד שלשתן זה נ"ל כפתור ופרח ליישב בדעת רש"י ז"ל ודו"ק:<br><b> ובהיותי </b> בעיון זה ראיתי להר"ב מש"ל ז"ל פ"י מה' שכירות ה"א שכתב וז"ל עיין בתשובת מוהריט"ץ סי' י"ב ואחר המחילה טעה בזה שהוא סבור דכל משכון שבא אחר ההלואה מקרי משכנו שלא בשעת הלואתו להתחייב באונסין לדעת הסוברים דשלא בשעת הלואתו חייב באונסין וזה אינו אלא במשכנו לבסוף ע"י ב"ד ששם הוא שהוזהר המלוה להחזיר כסות של יום ביום וכסות לילה בלילה ושם הוא דאמר ר"י ב"ח קונה משכון להתחייב באונסין לדעת רש"י ודעימיה אבל במשכון הבא ליד המלוה מיד הלוה ברצונו כך הוא שעה או אחר ימים ולכ"ע אין בו למרבה אלא ש"ש ואלו דברים ברורים עכ"ד ואני אומר אחר המחילה שדבריו תמוהים במ"ש דדוקא משכנו לבסוף ע"י ב"ד שם הוא שהוזהר המלוה להחזיר כו' אשר מבואר מדבריו דס"ל דכל שהוא מדעת הלוה אפילו שלא בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר כסות יום ביום והוה ליה כמו משכנו בשעת הלואתו והוא תימא שמדברי רבינו פ"ג מה' מלוה ולוה מבואר שאפי' מדעת הלוה חייב להחזיר שכ"כ בדין ה' וז"ל אחד הממשכן את חבירו בב"ד או שמשכנו בידו בזרוע או מדעת הלוה כו' ה"ז מצוה להחזיר כו' וכתב עליו ה"ה שזה מפורש שם יע"ש שוב ראיתי שדין זה במחלוקת הוא שנוי בין גדולי עולם הלא המה הרז"ה והראב"ד ז"ל כי הנה הרז"ה בס"פ המקבל כתב ליישב קו' הראב"ד שהק' אהא דתנן מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום דהא מחרישה כלים שעושים בהם אוכל נפש הוא והיאך משכנו מחרישו וכתב עליו הרז"ה דלק"מ דמתני' אקרא קאי דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט ובודאי הלוה יכול להוציא מדעתו כלים שעושים בהם או"נ כו' דקרא נמי אכולהו קאי דמצוה להחזיר בין במשכון דהיתרא בין במשכון דאיסורא כו' יע"ש הנה מבואר שדעתו ז"ל כדעת רבינו שאפילו מדעת הלוה חייב להחזיר וכן נראה דעת הרמב"ן שם במלחמותיו אמנם הראב"ד ז"ל בהשגותיו על המאור הובאו דבריו בשיטה מקובצת למוהר"ב תמה עליו וז"ל אמת הוא שהוא רשאי לקבל ממנו אבל מאין לו שהוא חייב להחזיר הואיל ומדעתו נתן לו שהרי משכנו בשעת הלואתו כיון שמדעתו נתן לו אינו חייב להחזיר וכמו כן שלא בשעת הלואתו דמאי שנא כו' יע"ש ומהתימה על הרב המגיד ז"ל שכתב על דברי רבינו שזה מפורש שם בדבר שהוא במחלוקת וצ"ע:
+
+Halakhah 24
+
+<b>האומר </b>
+<b> לאשה כו' ע"מ שתחזירהו לי אינה מקודשת.</b> מימרא דרבא פ"ק דקידושין ד' ו' ע"ב הילך מנה כו' ומסיק רב אשי דבכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין והתוס' ד"ה לבר הק' וז"ל וא"ת במאי דמי לחליפין אי משום דחליפין הדרי הא בחליפין גופייהו אמרינן דאי תפיס כו' ונראה לר"י דלאו חליפין הוא ומדרבנן הוא דלא הוו קדושין לפי שדרך העולם להחזיר החליפין והני כחליפין דמו כו' עי"ש גם הרא"ש שם כתב כן כדברי התוס' הללו שכתב וז"ל לפי שדרך העולם להחזיר הסודר שמקנין בו הלכך אי אמרת דקני כו' ומבואר הוא דס"ל דהא דאמר רב אשי בפרק השותפין מאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס קושטא דמילתא היא ולאו דחייה בעלמא כמ"ש הר"ן שם גם לקמן דכ"ו גבי ההיא דמעשה במדוני כו' כתב וז"ל וגם לפי גי' אחרת פירש"י שלכך לא קנה לו בחליפין ע"י אחר לפי שלא היה שם מי שהי' חפץ ליתן הסודר בשבילו כו' יע"ש הנה מבואר דס"ל דסודרא אי תפיס מצי מתפיס וכמ"ש התוס' אך יש מן התימה שהרא"ש שם כתב כדברי הר"ן דהא דרב אשי דחי' בעלמא היא והכריח הדבר מהא דשמעתין יע"ש וא"כ נמצאו דבריו סותרים למ"ש בשמעתין דטעמא דר"א משום שדרך העולם להחזיר ומשמע דמדינא מצי מתפיס וכבר היה אפשר לידחק בדבריו ע"פ מ"ש התוס' פרק השותפין וצ"ע ומרן הב"י ח"מ סי' קצ"ה אחר שהביא דברי הר"ן דפרק השותפין כתב וז"ל ומ"ש לעיל בשם רב עמרם דאי בעי פסיק ליה סודרא אפשר דס"ל כרב אשי ולא תיקשי ליה מההיא דקדושין דכיון שיכולין להקנות בסודר העדים ואז לא מצי למפסקי' גזרי' אפילו היכא שקונה הבעל בסודרו כנ"ל עכ"ל והוא מן התימה אמאי הוצרך לדוחק זה ובפשיטות הי"ל לומר דס"ל לרב עמרם כמ"ש התו' והרא"ש בשמעתין דה"ט מפני שדרך העולם להחזיר הסודר וכנראה דאשתמיט מיניה ועיין בספר תפארת שמואל מה שנדחק עוד בזה גם מ"ש דאם קנו בסודר העדים לא מצי למיפסקיה הוא תימה דאם איתא היכי קאמר רב אשי לר"ן מאן לימא לן דסודרא אי תפיס לא מתפיס כו' והא אכתי ראיית ר"ן אומרת בסודר שקונים העדים דקני אע"ג דהדרא סודרא למריה אלא משמע ודאי דלרב אשי אפילו בסודר העדים מצי מתפיס ותו שמדברי הסמ"ג שהביא מרן בראש הסי' וז"ל לכך יש נמנעין מלהקנות סודריהן לצורך חביריהן פן יחזיקו בו הזוכה כו' יע"ש מבואר בהדיא דס"ל דאפי' בסודר העדים מצי מתפיס לכן נראה ודאי כי ט"ס נפל בדבריו במקום לא מצי למיפסקיה צ"ל לא חשיב למיפסקיה והן הן דברי רב עמרם שכתב מרן לעיל בד"ה וכתב העיטור בשם רב עמרם כו' וזה פשוט ודע דמסוגיא הלזו הקשה הרב התרומות שער ס"ד ח"ג לדעת הסוברים דקנין חליפין לא מהני בקרקע אלא דוקא במתנה אבל במכר לא קנה עד שיתן הדמים דומיא דשטר דאמרינן דלא קנה עד שיתן הדמים שהרי מסוגיא זו מבואר דמתנה ע"מ להחזיר במכר קנה כדקא' בכולהו קני לבר מאשה והנראה שדעתו דס"ל דמתנה ע"מ להחזיר כחליפין ממש נינהו וכדעת רבינו שכתב הר"ן אבל לדעת התוס' דס"ל דמתנה על מנת להחזיר לא הוי כחליפין ואינו אלא קנין מעות אלא משום דדמי לחליפין הוא דגזרו גבי אשה וכן נמי לגירסת רב האי דגריס בהדיא גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין נראה ודאי דלק"מ דהכא במכר קנה משום קנין מעות דדמו לחליפין וכיון דחליפין איתנהו במכר לא גזרו וכן ראיתי בעיטור שכתב כן בהדיא ויש לתמוה על הרב גד"ת ז"ל שנדחק ליישב קו' זו וכפי דברי התוס' מבואר דקו' מעיקרא ליתא גם מה שהקשה עוד על דברי התוס' דכי היכי דגזרו גבי אשה משום דדמי לחליפין ה"נ הו"ל למגזר גבי פדיון הבן עיין בחידושי הרשב"א מה שתי' לזה מיהו הא ק"ל לדעת הסוברים דקנין חליפין לא מהני במכר מהא דאמרי' לעיל ד"ג מנינא למעוטי מאי למעוטי חליפין סד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי מקניא בחליפין קמ"ל ואימא ה"נ כו' והשתא אם איתא דבמכר לא מהני קנין חליפין היכי קאמר מה שדה עפרון מקניא בחליפין ומאי פריך ואימא ה"נ כו' הא שדה עפרון גופיה כיון דמכר הוה לא מקניא בחליפין ונראה שיש ליישב ולומר דכיון דהנהו רבוותא מדמו להו לדין שטר דאמרי' דלא קנה עד שיתן את הדמים א"כ הא דקי"ל דבמוכר שדהו מפני רעתה קנה בשטר וכן אי פריש ואמר אי בעינא בשטרא אקנה נמי מהני כמ"ש ה"ה פ"ה מה' מכירה א"כ ה"נ גבי חליפין ודאי דמהני דומיא דשטר והיינו דקאמר סד"א דכי היכי דשדה מקניא בחליפין כדיניה היכא דליכא טעמא דלא סמכא דעתיה דהיינו פריש וא"נ במוכר שדהו מפני רעתה ה"נ גבי אשה כיון דליכא טעמא דלא סמכא ה"נ דמהני קמ"ל:<br><b> ומעתה </b> מתרצתא היא נמי הא דשמעתין ואפי' לדעת רבינו דאיכא למימר שפיר דמאי דקאמר רב אשי בכולהו קני היינו כדיניה דהיינו מוכר שדהו מפני רעתה וא"נ בדפריש אלא דק"ל לפי זה מה שהביאו ראיה דחליפין לא מהני במכר מההיא דהאומנים דאמרינן מלמדין אותן שלא יחזרו בהן כיצד כותב כו' ואי ס"ד דבקנין קני לקנינהו ניהלי' בקנין או בחזרה יע"ש ואם איתא אכתי תיקשו להו דלקנינהו ניהליה בחליפין ובדפריש וצ"ע כעת ועיין בס' פמ"א ח"א סי' ק"ו ודוק ובמאי דאמרינן דבאשה לא מהני מתנה ע"מ להחזיר מספ"ל בנתנה היא באדם חשוב דמקו' אי נתנה לו במתנה ע"מ להחזיר אי אמרי' דמקו' דאיכא למימר דכיון דלדעת תוס' וסיעתייהו אינו אלא משום גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין בכל כי האי הו"ל מילתא דלא שכיח ולא גזרו וא"נ איכא למימר דכיון דטעמא דאדם חשוב דקי"ל דמקודשת הוא משום בההיא הנאה שהיתה זאת רוצה ליתן פרוטה לאדם שיפייסנו שיקבל מתנה ממנה וכמו שפרש"י א"כ ההיא פרוטה לא הדרא כלל וה"ז דומה ממש לאומר הרי את מקודשת בהנאה זו שאת נהנית תוך הזמן שכתב מור"ם די"א שהיא מקודשת מטעמא דההיא הנאה לא הדרא ומשמע כן מדברי הר"ן וכמ"ש בס' בית שמואל יע"ש שוב ראיתי להר"ן לקמן שכתב גבי ההיא דקי"ל כרב דקונין בכליו של קונה ואפי' באדם חשוב דה"ט משום דכיון דהדרא סודרא למרי' אין הנותן מתחשב בשביל כך ואם כן בנ"ד נמי נראה ודאי שלדעת הר"ן אינה מקודשת דכל מתנה ע"מ להחזיר לא חשיבא הנאה כלל באדם חשוב ואולם מדברי הריטב"א ז"ל בחידושיו נר' שיש מרבותינו חולקים לסברת הר"ן הלזו יע"ש ואם כן מידי ס' לא נפקא כנ"ל:
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>האומר </b>
+<b> לאשה התקדשי לי בתמר' כו'. </b> עיין במה שכתב מרן הכ"מ ז"ל וראיתי להר"ן פרק האיש מקדש שכתב וז"ל וקי"ל הכי כיון דסתם לן תנא הכי כותיה ובפרק פותחין תנן לזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד ומשמע דהא אמר לזה ולזה קרבן כיון שהותר כללא הוי ואע"ג דהתם בפרק הפיקדון אפליגו בהא ואיכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת היא אפי' הכי כיון דשקלי וטרו אמוראי אליבא דר"ש הכי קי"ל עכ"ל וראיתי למוהרימ"ט בחידושיו שהקשה עליו וז"ל לא ידעתי מאי קשיא ליה אי משום דהני סתמי בס' נשים ופלוגתא בס' נזיקין הא בתרי מסכתי אין סדר למשנה וכ"ש בתרי סדרי ולמה לא נפסק כהני סתמי אי לאו דהתם בשבועות איכא סתמי דלא כותיה דבפרק שבועות שתים תנן שבועה שלא אוכל פת חיטין פת שעורים פת כוסמין חייב על כל אחד ואחד ופרכינן ודלמא למיפטר נפשיה מאחריניתא קא אתי ומסיק פת פת למה לי ובתר הכי תנן שבוע' שלא אוכל בשר ויין ושמן ודבש חייב על כל א' ואוקימנא לה במונחין לפניו דהוה מצי למימר שבוע' שלא אוכל אלו ואולי לזה כוון הר"ן לומר דאיכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת היא בחדא מס' אלו דבריו יע"ש ולא זכיתי להבין דבריו במ"ש ואולי לזה כוון הר"ן ז"ל כו' דאדרבא כלפי לייא דכיון דסתמא דפ' שבועות שתים ע"כ אתיא כר"י לפי מה שכתב הוא ז"ל א"כ הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם וא"כ מאי ק"ל להר"ן מההיא למה שכתב דהלכה כר"ש משום דהוי כסתם ואח"כ מחלוקת בחדא מסכתא אדרבא היא הנותנת לומר דהלכה כר"ש גם מאי דפשיטא ליה להרב ז"ל דבתרי סדרי אין סדר למשנה דמכ"ש דתרי מסכתי לא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי מרן הכ"מ ז"ל פ"ט מה' רוצח דין א' שכתב ליישב דעת רבינו ז"ל שפסק דעגלה ערופה בחמש וכדעת ר"י אף על גב דסתמא דמתני' פע"ע כר"ש משום דס"ל דבתרי סדרי יש סדר למשנה והוה ליה סתם ואח"כ מחלוקת במס' סנהדרין ואין הלכה כסתם וכבר הרב בעל תוסי"ט ז"ל בריש פרק ע"ע טעים טעם לשבח לחלק בין תרי סדרי לתרי מסכתי עי"ש ואף שכתב שמדברי התו' והרא"ש נראה דס"ל דאפילו בתרי סדרי אין סדר למשנה מ"מ לא נפלאת היא לייחד סברא זו לדעת הר"ן וכבר ראיתי למורינו הרב ז"ל בספר מקראי קדש בפ"ב מה' חמץ דפ"ח ע"ב שכתב שלדעת רש"י ותוספות בפרק כ"ש שכתבו דהלכה כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה משום דסתם לן תנא בתמורה כותיה ע"כ דס"ל כדעת מרן דבתרי סדרי יש סדר למשנה ע"ש:<br><b> אמנם </b> מצאתי להר"ן ז"ל שמבואר מדבריו דס"ל דאפילו בתרי סדרי אין סדר למשנה שלא כדעת מרן שכתב בסע"פ וז"ל גרסי' בגמרא אמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר חצות לא יצא ידי חובה כו' איכא מ"ד דהכי קי"ל כיון דסתם לן תנא בפרק קמא דברכות כוותיה ובפרק איזהו מקומן סתם לן תנא כותיה ואע"ג דסתם לן תנא כר"ע דפליג עליה בפ' הקורא את המגילה בתלתא סתמא לא אלימי מחד סתמא אפילו הכי מספקא לן הי מנייהו סתמא בתרא הילכך אזלינן לחומרא עכ"ל הרי בהדיא דסבירא ליה דאפי' בתרי סדרי אין סדר דאי לא כן היכי קאמר מספקא ליה הי מנייהו סתמא בתרא הא ודאי סתמא דאיזהו מקומן דס' קדשים הו"ל סתמא בתרא גם מדברי הר"ן ר"פ הנודר מן הירק בההיא דכל מידי דמימליך עליה שליח מבואר כן יע"ש ומ"מ קושית מוהרימ"ט מתרצתה היא מדברי הר"ן ז"ל שכתבנו שהרי מבואר בדברי הר"ן ז"ל דס"ל דהא דאמרינן אין סדר למשנה היינו לומר דספקא הוי הי מנייהו בתרא והילכך אי ספיקא דאורייתא היא אזלינן לחומרא וכן מבואר ג"כ מדברי הרא"ש ז"ל ברפ"כ הבשר הביאו הרב בעל יבין שמועה כלל שס"ז וא"כ היינו דקשיא ליה להר"ן ז"ל כלפי מה שכתב דקי"ל כר"ש דבזו ובזו כללא הוי ואם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת מתורת ודאי ואם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת מב' וכן נמי בההיא דנדרים הי"ל להחמיר ולומר דצריך פתח לכל אחד ואחד וזהו שדקדק בלשונו וכתב איכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת ולא כ' הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת למימר דמספקא הוא דקאמר וכמ"ש ושוב ראיתי להרא"ש ז"ל בפ' ר"א דנולד דקי"ז ע"ב שכתב כן בפי' משם הרמב"ן כמ"ש ומהתימא על הרב ז"ל איך אישתמטיה מיניה ומן האמור בזה נר' שמ"ש הרב מקראי קדש דלדעת רש"י והתוס' בפ' כ"ש ס"ל דבתרי סדרי יש סדר אין הכרח כלל דאיכא למימר דמה שפסקו כר"י מכח דסתמא דתמורה היינו משום דמספק"ל הי מינייהו בתרא ואזלי' לחומרא לומר דטעון שריפה וניחא השתא שדבריהם ז"ל לא סתרי למ"ש בפ"ח דשבת דפ"ח ובפ' החולץ דמ"ב דאפי' בתרי סדרי אין סדר ודו"ק ועיין במ"ש הר"ן ז"ל פ"ה דנדרים דפ"ז ע"א שדבריו סתרי למ"ש כאן ובפ' ר"א דנולד וצ"ע:<br><b> ורבינו </b> ז"ל בפ"ד מה' נדרים דין י"א כתב וז"ל אמר שאיני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן כו' שאיני נהנה לזה ולזה ולזה צריכים פתח לכל אחד ואחד וכת' מרן הכ"מ ומשמע מדברי רבינו כאן ובפרק ז' מה' שבועות שהוא פוסק דלא כר"ש משום דבפרק שבועת הפיקדון סתם לן תנא דלא כוותיה ודבריו לכאורה צריכין ביאור דאי משום סתמא דפ' שבועת הפיקדון פסק רבינו דלא כר"ש אם כן הי"ל לפסוק דלזה ולזה בוי"ו נמי פרטא הוי שהרי בפרק שבועת הפיקדון אוקימנא למתני' אליבא דר"י כר"ש דאמר בין בוי"ו בין בלא וי"ו פרטא ואליבא דשמואל כרבי דאמר בין כזית כזית בין כזית וכזית פרטא הוי: האמנם דבריו ז"ל מבוארים שכונתו למ"ש שם בסוף דבריו וז"ל ואע"ג דבנדרים סתם לן תנא כר"ש כיון דשבועות ונדרים בחדא שיטה שייטי אית לן למיסמך טפי אסתמא דשבוע' הפיקדון דאתא כרבי הנה מבואר כונתו ז"ל דדוקא בלא וי"ו דס"ל לר"מ ור"י דפרטא הוי פסקינן כסתמא דשבועות דמשום דהו"ל סתמא דרבים לגבי ר"ש אמנם בלזה ולזה בוי"ו כיון דלר"י כללא הוי הו"ל ר"י ור"ש רבים לגבי דר"ש ופסקינן סתמא דרבי לגבי ר"ש כסתמא דנדרים משום דחשיבא דרבים לגבי ר"ש אך ק"ל לפי מ"ש מרן בהל' רוצח בדעת רבינו דבתרי סדרי יש סדר למשנה א"כ הי"ל לרבינו ז"ל לפסוק כסתמא דשבועת הפקדון דבין בוי"ו ובלא וי"ו פרטא הוי כיון דהוי כסתמא בתרא וסתמא בתרא עדיף וצ"ע ובר מן דין קשה על דברי מרן הללו מ"ש הרב לח"מ ז"ל שם ולכן היותר נכון מ"ש הרב הנז' שרבינו ז"ל גורס בפרק ד' דנדרים כגירסת הרא"ש דגריס כגון שתלאן זה בזה דאמר פ' ופ' כו' והוא מפרש דמ"ש בגמרא דמקרי תליה זה בזה הוא משום דקאמר וי"ו דכיון דקאמר וי"ו בהכי תליה זה בזה אבל כשלא אמר וי"ו הוי פרטא דלא תליה ולכך צריך פתח לכל אחד ואחד אבל ודאי דרבינו ז"ל ס"ל דבין בוי"ו בין בלא וי"ו פרטא הוי וכסתמ' דשבועו' אלא שהחילוק ביניהם דבוי"ו הוי התפס' ובלא וי"ו לא הוי התפסה א"ד ע"ע אלא דאכתי ק' לי על תי' זה דאי ס"ל לרבינו דבוי"ו חשיב ליה התפסה א"כ גבי שבועת הפקדון כי אמר שבועה שאין לך בידי לא לך ולא לך או שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין אמאי לא אמרינן דוי"ו חשיב ליה התפסה והוי כאלו אמר לא לך ולא לך או שעורין בחטין ואם כן הו"ל מתפיס בשבועה ואינו חייב אלא על הראשונה בלבד דקי"ל מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה ואמאי פסק רבינו ז"ל דחייב על כל אחד ואחד ושמא י"ל דדוקא גבי נדרים דקיל מתפיס בנדר ומש"ה דיינינן ליה ללשניה כפשטיה דבוי"ו חשיב ליה התפסה אבל גבי שבועה כיון דמתפיס בשבועה ודאי אין אדם מוציא דבריו לבטלה ולא חשבינן ליה התפסה אלא פרטה בלא התפסה ואף ע"ג דבההיא דערכין לא קי"ל כר"מ דאמר א"א מ"ד לבטלה התם שאני דצריך לעקור לשונו לגמרי מערך לדמים וכמו שכתב הרשב"א בפרק אע"פ אמתני' דהמקדש מע"י אשתו והבאתי דבריו בפי"ב מהל' אלו הלכה ד' יע"ש אמנם הכא דאין כאן עקירת לשון אלא משמעות דורשין לבד בהא אפשר דלכ"ע אמרינן אין אמד"ל ודו"ק ואנה ה' לידי שיטה מקובצת מכ"י למס' נדרים וכתוב שם משם דהרנב"י וז"ל וכ' רבינו ואשכחן מאן דפסק שאני נהנה לזה ולזה הותר הא' הותרו כולן שאני נהנה לזה צריך פתח לכל אחד ואחד אלמא קסבר האי מרבנן ז"ל דכי גמרינן בגמ' כגון שתלאן זה בזה ואמר פ' כפ' לאו דוקא אלא נעשה כמי שתלאן זה בזה וקא פסיק בפלוגתא דכלל ופרט דלא כר"ש ואנן לא ס"ל כפיסקא דיליה ולא כפי' חדא דהא בגמ' קאמר בהדיא כגון שתלאן דאמר בפי' כפ' ועוד דאי כתולה הוא גבי שבועה לא לך ולא לך בין לר"י דאמר חייב על כל אחד ואחד בין לר"ש דאמר אינו חייב אלא א' הכי הול"ל אינו חייב אלא על הראשונה דשארה נתפסין נינהו ולא לך קאמר וכן בפקדון ותשומת יד נימא דוקא שבועה שאין לך פיקדון בידי ותשומת יד כפקדון ולא לחייב אלא על קמא אלא ש"מ לעולם לא הוי מתפיס עד דפריש זה כזה עכת"ד ולע"ד י"ל כמ"ש כנ"ל ועיין במ"ש רבינו ז"ל פי"ג מה' נדרים דין י' וז"ל אסרה עצמה בתאנים כו' אין אומרים בהפרת נדר שהותר מקצתו הותר כולו והק' הרב לח"מ שם דמשמע מדבריו דאם אמר קונם תאנים וענבים אלו ונשאל לתאנים שהותר בענבים וק' דכיון דפסק דלא כר"ש א"כ הוי פרטי והוי כנשבע לא לך לא לך ותי' דאולי מ"ש רבינו ואין אומרים בהפרה לא קאי אעניינא דלעיל אלא בעלמא קאמר דבכל ענין שאנו אומרים נדר שהותר מקצתו לא אמרינן כן בהפרה ע"ש ולע"ד אין צורך לדוחק זה דאיכא למימר שפיר דרבינו ז"ל אדלעיל קאי שכתב אסרה עצמה בתאנים וענבים בין שאסרה עצמה בכל המין אפי' למ"ד וי"ו פרטא הוי מודה הוא הכא דאינו חייב אלא א' משום דלמיפטר נפשיה מאחרנייתא קא אתי כדאיתא בפ"ג דשבועות וזה פשוט ועיין במוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' ס"ח ובס' בני יעקב דקמ"א ובס' מח"א ה' נדרים סי' ד': כתב הטור ז"ל סי' ל"א משם הרמ"ה דאם אמר בזו ובזו אם גמר כל דבריו קודם שקבלה אותן כולן מצטרפות אפי' אכילה ראשונה ור"י כתב דאפילו גמר כל דבריו קודם שקבלה אותן אינן מצטרפות כיון שחילקן זו בזו וכתב הב"ח שיצא לו כן ממ"ש בד"ה ואפילו וז"ל וי"ל דיש לחלק דהתם הרי הדבור נגמר קוד' שנתאכלו אבל הכא דלא נגמרו הקידושין עד אחר מסיר' אחרונה ובתוך כך אכלה הראשונה איכא למימר דמלוה הוא אצלה עכ"ד ומדהו"ל להתוספ' למימר אבל הכא דלא נגמר הדבור כו' ולא כתבו כך אלמ' דאפי' הדבור נגמר כיון דלא נגמרו הקידושין עד אחר מסיר' אחרונה הו"ל מלוה אצלה יע"ש ודבריו תמוהים דאדרבא מדברי התוספות שכתבו בדבור שאחר זה איכא למידק איפכא דס"ל כדעת הרמ"ה שכתבו וז"ל וה"נ אמרינן כשאמר לה התקדשי בתמרה זו ובזו ובעוד שלא גמר דבורו אכלה הראשונ' מה שאכלה מלוה אצלה כו' הרי שדקדקו בלשונם לומר ובעוד שלא גמר דיבורו ולא כתבו ובעוד שלא נגמרו הקדושין כמ"ש שם בתחילת דבריהם משמע דס"ל דכולה מילתא תליא בגמר דבורו וא"כ ע"כ מ"ש בדבור הקודם לא נגמרו הקדו' ללא גמר דבורו קרו להו לא נגמרו הקדושין וכדמוכח מתחילת לשונם שכתבו דהתם הרי הדבור נגמר ועיין בתוס' רי"ד ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רנב) </b> א"כ הו"ל סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם כו'. לענ"ד י"ל למ"ש מרן זקני רבינו התויו"ט ז"ל (פ"ו דנזיר משנה ט') וכן מצאתי בנ"י פ' החולץ בשם הרמב"ן דהא דאמרינן דסתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם. היינו דכלפי מאי דקיי"ל הלכה כסתם אמרינן דהיכא דאח"כ מחלוקת ליתא לכלל זה דאע"פ שסתם תנא אין הכרח דהלכה כסתם אבל לא דנימא להיפך דמשום הכי נפסוק דלא כסתם אלא דבכה"ג הדרן לכללא כמאן ההלכה בהמחלוקת אפי' אם הוא נגד הסתם ולדמיון בהא דקיי"ל דר"י ור"ש הלכה כר"י אמרינן דהלכה כר"י דפליג עם ר"ש במחלוקת אע"ג דסתים לן תנא תחלה כר"ש וא"כ כיון דאין הלכה כמחלוקת נגד הסתם שקדם לו אלא היכא שהוא לפי כללין בהלכות בכל מחלוקת אע"ג דליכא סתם דקדים א"כ מאי בכך דלאחר דסתים בפ' שבועות שתים כר"י איכא מחלוקת אח"כ בפ' הפקדון הא מ"מ הלכה כר"י ולאו משום דסתים לן תנא כוותי' אלא משום דלפי כללין הלכה כוותי' לגבי ר"ש דפשיטא דמשום דקדם וסתים כר"י לא אבד הכלל חזקתי' שהרי איכא למימר דל הסתם מהכא הא ר"י ור"ש הלכה כר"י. ולפ"ז מתחלה כתב הר"ן דהלכה כר"ש משום דסתים לן תנא כוותי' וקיי"ל דהלכה כסתם ואח"כ כתב אע"ג דאח"כ מחלוקת הוא וא"כ הסתם אינו מוציא מכללין דר"י ור"ש הלכה כר"י. לזה כתב כיון דשקלו וטרו אמוראי אליבא דר"ש הלכה כוותי' ולאו משום סתמא ובחנם תמה המחבר אמוהרימ"ט דס"ל בדעת הר"ן דאי אמרינן אין סדר למשנה היינו דבכה"ג אמרינן דמסתמא מחלוקת ואח"כ סתם הוא כמ"ש התוס' ביבמות בדף מ"ב ע"ב בד"ה סתם כו'. ומשום הכי ק"ל דבתרי סדרי אין סדר למשנה וא"כ הרי הלכה כסתם ולזה תירץ דהא ליתא אלא דסתם ואח"כ מחלוקת הוא ולפי הכלל הלכה כר"י:<br><b> (רנג) </b> דמה שפסקו כר"י מכח דסתמא דתמורה כו'. ואזלי לחומרא לומר דטעון שריפה כו'. תמהני דמאי חומרא טפי איכא בשריפה הא אדרבה קולא היא שהרי הנשרפין אפרן מותר ובנקברין עפרן אסור הן אמת דקושיא זו קשה נמי אק"ו דיליף ר"י מנותר שאינו בב"י וב"י ואפ"ה הוא בשריפה חמץ לא כ"ש וכמדומה לי שכבר עמד המג"א בהלכות פסח ר"ס תמ"ה אמבוכה זו:
+<b>ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק כו'</b> הנה דעת רבינו מבואר דס"ל דמ"ש במתני' ואם לאו אינה מקו' אינה מקו' ודאי קאמר וכן דעת הטור והדבר מוכרח מעצמו וכ"כ מרן הב"י שם סי' כ"ח שדבר פשוט הוא דאינה מקודשת ודאי קאמר ויש לי לדקדק על מ"ש התוס' פ' הא"מ דמ"ח ע"א ד"ה ורבנן וז"ל לפי זה לא גריס ואם לאו אינה מקודשת דהא אפי' ליכא שו"פ בנייר צריכא גט מס' כו' ולכאורה נר' דלישנא דאינה מקודשת משמע להו שאינה מקודשת כלל ומש"ה כתבו דלא גרסינן ליה וק' שהרי במתני' דהתקדשי לי בתמרה זו קתני אם יש באחד מהן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ומבואר הוא דאינה מקודשת ודאי אבל מקודשת ספק כמו שכתב וכיון שכן קשה דאמאי הוצרכו לומר דלא גרסי' ליה ואפשר ליישב דהתוספ' ז"ל ס"ל דהא דשמואל דאמר חיישינן שמא שו"פ במדי חומרא דרבנן בעלמא וכמו שכן הוא דעת קצת פוסקים וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם ר"י בעל התוס' וא"כ איכא למימר דבשלמא במתני' דלעיל כיון דמדאורייתא אינה מקודשת כלל שייך למתני שפיר אינה מקוד' כלומר מדאורייתא אבל הכא כיון דלרבנן הו"ל ספק מקודשת מדאורייתא לא הו"ל למתני אינה מקו' ועוד אפשר לפ' דכונתם לומר דע"כ ל"ג אינה מקודשת דהא צריכה גט מס' לרבנן דאם איתא דגרסינן במלתייהו דרבנן אינה מקודשת מנ"ל לתלמודא לומר דלרבנן מספ"ל ואינה מקודשת ודאי קאמר הא טפי איכא למימר דאינה מקודשת כפשטיה דקאי כר"מ דאמר ע"ח כרתי אלא ע"כ דל"ג ליה ומש"ה ס"ל לתלמודא דמדלא תני בהדיא בבריית' ואם לאו אינה מקודשת כדתני בדוכתי טובא שמעינן דמספ"ל ומש"ה לא תני בהדיא לאורויי לן דמקודשת כי היכי דלא נטעי לומר דאינה מקודשת כלל קאמר וכ"כ הרב החיד' ובהכי ניחא לי שפיר מה שכתב דאי אמרת דאין צריך גט אם כן קאי כר"מ כו' שדבריםה סתומים דאיך אפשר לומר דאינה צריכ' גט מאחר דלרבנן מספ"ל ועיין במוהר"י אדרב"י ובהרב ח"ה ז"ל שדבריו סתומים ותמוהים ולפי הנראה ט"ס נפל בדבריו אכן כפי מ"ש כונתם ז"ל להכריח מ"ש דלא גרסינן אינה מקודשת כיון דלרבנן מספ"ל ומשום דאכתי איכא למימר דגרסינן ליה ואינה' מקודשת ודאי קאמר לזה כתבו דאי אמרת דאין צריך גט כו' כלומר כיון שאם נאמר דאינה מקודשת כלל קאמר אתי כר"מ וא"כ מאי קאמר מספ"ל כיון דמצינן למימר שפיר דקיימי כר"מ ואינה מקודשת כלל קאמר כנ"ל ודו"ק:<br><b> מיהו </b> דברי הרשב"א בחידושיו ק"ל שכתב כדברי התוספות דלא גרסינן ואם לאו אינה מקודשת דהא בכולהו פירוקי דפרקי' מספ"ל וקדושיה קדושי ספק וכתב עוד דהא דאמרי' שמין את הנייר אפי' ר"מ מודה בה ולא בא ר"מ לומר אלא שאם אין בה שו"פ אין חוששין לקדושיו ותדע דאם איתא דלר"מ אפילו יש בנייר שו"פ אינה מקודשת אמאי דחקינן דרבנן ומוקמינן טעמייהו בס' לימא דרבנן סברי כר"מ בחדא ופליגי עליה בחדא יעיי"ש והשתא קשה לפי דבריו אמאי כתב דלא גרסי' אינה מקודשת נימא דאינה מקודשת מתורת ודאי קאמר ולא יתכן לפי דבריו שום אחד מהתי' שכתבנו שהרי לדעתו ז"ל הא דחיישינן שמא שו"פ במדי ס' דאורייתא היא כמ"ש בפ"ק די"ב יע"ש גם תירוץ הב' לא יתכן לדעתו וכמובן ולהא ודאי י"ל דס"ל כיון דכל עיקר פלוגתייהו דר"מ ורבנן בשאין בו שו"פ ולענין אי מקודשת מס' א"כ לא הו"ל לברייתא למתני סתמא ואם לאו אינה מקודשת דמשמע אינה מקודשת כלל דומיא דאינה מקודשת דר"מ אך אכתי ק"ל לפי דעתו דלר"מ נמי אם יש בנייר שו"פ מקודשת אם כן נראה דבשאין בו שו"פ נמי מקו' מס' לר"מ דחיישינן שמא שו"פ במדי ואינה מקודשת דקאמר ר"מ אינה מקודשת ודאי קאמר וכיון שכן קשה דכיון דבין לר"מ בין לרבנן מקודשת מס' א"כ במאי פליגי רבנן ור"מ ואע"ג דנ"מ לרבנן לענין גט דהו"ל ספק מגורשת ור"מ אינה מגורשת כלל מ"מ כיון דלענין הקדושין לא נפ"ל מידי לא הו"ל לאפלוגי בקדושין ומצאתי להרב לח"מ ז"ל שכתב בפ' ז' מהלכות אלו הלכה יו"ד על מ"ש ה"ה משם הרשב"א דהמקדש את האשה בשטר לאחר ל' יום ונשרף או נאבד בתוך ל' יום אינה מקודשת ואם יש בנייר שו"פ הרי היא מקודשת והו"ל כמקדש בכסף כתב הרב הנז' דאע"ג דבאין בו שו"פ נמי חיישינן שמא שו"פ במדי והוי כקדושי כסף י"ל דכיון דאין בו שו"פ אמרינן ודאי אין דעתו לקדש אלא בתורת קדושי שטר ולא בתורת קדושי כסף אבל כשיש בו ש"פ אמרי' דודאי בתורת כסף קדשה והא דאמרינן חיישינן שמא שו"פ במדי בקדשה בתורת כסף א"ד יע"ש וא"כ לפי דבריו נתיישבה קושייתנו דלר"מ כל שאין בו שו"פ אינה מקודשת כלל ולא אמרינן חיישינן שמא שו"פ במדי כיון דקדשה בתורת שטר האמנם הטור כתב סי' ל"ב משם הרמ"ה דאם קדש' בשטר פסול אם אין בנייר שו"פ מקודשת מספק ומשום דחיישינן שמא שו"פ במדי אע"ג דמיירי במקדשה בתורת קדושי שטר וכמ"ש שם הרב ב"ח והרב בית שמואל ואף שמרן הב"י נסתפק שם בכונת דבריו כבר חזר בו בבד"ה ואם כן לפי דברי הרב לח"מ צ"ל שהרמ"ה ז"ל חולק אהרשב"א וכיון שכן ק' על מור"ם ז"ל בהגה דבסי' מ' כתב דברי הרשב"א הללו שכתב ה"ה ואלו בסי' ל"ב פסק מרן דברי הרמ"ה הללו ולא הגיה עליו כלום משמע דס"ל דלא פליגי ולכן נר' דטעמא דהרשב"א לאו היינו כמ"ש הרב לח"מ אלא ה"ט משום דהא דמקדש את האשה לאחר ל"י מקוד' אע"פ שנתאכלו המעות ובשעת הקדושין ליתיה לממונא בעין כתב הרשב"א שם בחדושיו דהיינו משום דכיון דאם לא נגמרה הקנין עליה להחזירן רואים אנו אותן כאלו הם בעין ובאותה הנאה היא מתקדשת וכענין שהיא מתקדשת בהנאת מחילת מלוה וא"כ במקדשה בשטר ונאבד השטר תוך ל' יום כל שאין בנייר שו"פ לא שייך למימר שתהא מקודשת מס' מטעמא דחיישינן שמא שו"פ במדי דכיון שבשעת הקדושין ליתיה לשטרא בעין ואף אם לא נגמר הקנין ואיתיה לשטרא בעין אין עליה להחזיר כלום שהרי פחות משו"פ ליתיה בחזרה כלל אם כן במאי מקדשה הא ליכא הנאה כלל וכן מבואר מדברי הרשב"א שם כמו שיראה הרואה כנ"ל וכיון שכן נראה דהדרא קושיא לדוכתא דכיון דלר"מ נמי מקודשת מס' א"כ במאי פליגי וי"ל דנ"מ בשגלתה דעתה שאינה רוצה להתקדש בתורת קדושי כסף דלר"מ אינה מקודשת כלל ולרבנן ה"ז ס' מקודשת וכעין זה כתב הרב ב"ח בסי' ל"ב ליישב שם דברי הרמ"ה יע"ש ודע שמדברי רבינו שכ' בפרקין הל' ד' דכתבו שלא לשמה ושלא מדעתה אינה מקודשת ולא כ' דשמין את הנייר אם יש בו שו"פ מקו' וכן מדלא כ' דהוי ספק מקודשת מטעמא דחיישינן שמא שו"פ במדי מבואר שדעתו ז"ל דר"מ פליג ארבנן וס"ל דלא אמרי' דדעתה אניירא ושלא כדעת הרשב"א שכתב דבהא אפילו ר"מ מודה ופסק כר"מ וכ"כ הרב לח"מ בפ"ג מהלכות אלו מ"ב יע"ש ומעתה תמה אני על ה"ה פ"ו שהביא דברי הרשב"א ז"ל שכתבנו למעלה דאם יש בנייר שו"פ מקודשת בלי חולק שהרי מבואר מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו ומדברי הר"ן דה"ט משום דדעתה אניירא ואזיל לשיטתיה שכתב דבהא אפילו ר"מ מודה וא"כ לדעת רבינו דס"ל דלא אמרינן דעתה אניירא ודאי אינה מקודשת וא"כ הי"ל לומר שאין כן דעת רבינו וצ"ע:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רנד) </b> דכיון דאין בו שו"פ אמרינן ודאי אין דעתו לקדש אלא בתורת קדושי שטר. ולא בתורת קדושי כסף כו'. וכן משמע קצת מהירושלמי שהביא הרי"ף בפ"ק דקדושין בשטר הדא דתימא בשאין בו שו"פ אבל יש בו שו"פ כסף הוא וע"ש דבפשיטות כיון דקיי"ל כשמואל מסתמא גם בירושלמי ס"ל כן (ולא כר"ח בש"ס דילן) ואי נימא דאפי' אין בשטר קדושין שו"פ מקודשת עכ"פ מספק דשמא הוא שוה פרוטה במדי ובכה"ג נמי דעתייהו אנייר אעפ"י שבתורת קדושי שטר בא לקדשה ואין בו שוה פרוטה. א"כ הרי לא שייך כ"כ לישנא הדא דתימא בשאין בו שוה פרוטה שכתב הירושלמי כיון דאפי' בשאין בו שוה פרוטה נמי צריכה גט דמספק עכ"פ מקודשת אמנם לפי דברי הרב לח"מ ניחא דבפחות משוה פרוטה כיון שבא לקדשה בתורת קדושי שטר אין דעתייהו כלל אקדושי כסף ועיין מ"ש לקמן:<br><b> (רנה) </b> ומדברי הר"ן דה"ט משום דדעתיה אניירא ואזיל לשיטתי' שכתב דבהא אפילו ר"מ מודה כו' לפמ"ש הר"ן רפ"ק דקדושין ליישב הרי"ף דלענין מאי הביא הירושלמי דקאמר בשטר דתנן במתניתין הדא דתימא בשאין בו שו"פ אבל יש בו שוה פרוטה כסף הוא וע"ש וכתב די"ל דנ"מ בשנכתב השטר שלא לשמה שאם יש בו שוה פרוטה מהני מתורת כסף והרי הרי"ף ס"ל דהלכה כשמואל דהמקדש בפחות משוה פרוטה מקודשת מספק. וא"כ הא אפי' כשהשטר אין בו שוה פרוטה מ"מ עכ"פ מספק מקודשת ואי דהירושלמי נמי כשמואל ס"ל צריכין לומר דהאי הדא דתימא דקאמר היינו לענין קדושי ודאי בתורת שטר זהו רק בשאין בו שוה פרוטה אבל בשיש בו שוה פרוטה איכא קדושי ודאי מטעם כסף נמי. וא"כ הא ס"ל להירושלמי דאפי' במקדש בשטר בתורת שטר דעתייהו נמי אתורת כסף ומוכח מהירושלמי דס"ל כרבנן ולא כר"מ ודלא כמו שדחק הגאון המחבר ז"ל פה שהרמב"ם ס"ל דהלכה כר"מ ודוק:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואלו </b>
+<b> הן הדברים של כל תנאי שיהיה כפול כו'.</b> כתב ה"ה ודין התנאי שיהיה כפול מחלוקת תנאים פרק האומר והביאו בהלכות דעת ר"מ דכל שהתנאי אינו כפול אינו תנאי כו' הנה שם בפ' האומר פרכינן בשלמא לר"מ היינו דכתב אם בחוקותי כו' אצטריך סד"א אם בחוקותי תלכו ברכה ואם תמאנו לא ברכה ולא קללה כו' ומסוגיא הלזו הקשה הר"ן בפ' שבועות העדות אמתניתין דתנן אל יכך ויברכך וייטיב לך ר"מ מחייב וחכמים פוטרים ופירש"י ז"ל דאו או קתני אל יכך אם תעידוני או יברכך אם תעידוני ר"מ מחייב דקסבר מכלל לאו אתה שומע הן ע"כ וכתב הר"ן וז"ל ולבי מפקפק במה שפרש"י כו' דבפרק האומר דקדושין מוכח דאפילו מאן דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן בכה"ג לא משמע קללה דאמרינן התם סד"א אם תאבו טובה ואם תמאנו לא טובה ולא קללה וה"נ יברכך אם תעיד ואם לא תעיד לא יברכך ולא יקללך ומשמע דס"ל ז"ל דהני מילי למאן דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן אבל לר"מ הנהו קראי כפשטייהו משמע ליה דאע"ג דמשמע הא אם לא תאבו רעה צריך היה לאומרו אם תמאנו משום דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ומינה דבאיסור' דאית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן טובה משתמעה מכלל טובה עכ"ד ויש לדקדק עליו דאכתי תקשי לרש"י למאי דמסיק בגמרא התם לפי גיר' רש"י שם אלא לעולם תיפוך וכי לית ליה בממונא באיסורא אית ליה ושאני סוטה דאיסורא דאית ביה ממונא היא דא"כ ביברכך היכי מחייבי רבנן דכיון דס"ל לחכמים דאפי' באיסורא דאית ביה ממונא לפירש"י שם אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן א"כ ע"כ דס"ל כרחב"ג דלא בעינן תנאי כפול וא"כ לדידהו ע"כ כי היכי דלא תיקשי להו קראי דאם בחוקותי ואם תאבו צ"ל דס"ל כדמתרצינן הכא בשמעתין דמכלל ברכה אי אתה שומע קללה ואם כן היכי מחייבו בחלוקת יברכך וייטיב לך ואף לפי גי' הר"ן דגריס אלא לעולם לא תיפוך וס"ל דעדות איסורא דלית ביה ממונא הוא משום דהעדים אינן מפסידים כלום וכמ"ש הרשב"א בחידושיו וכנראה מדברי הר"ן שם מ"מ אכתי תיקשי למאי דס"ד התם בגמ' וקאמר לעולם איפוך אפי' באיסורא לית ליה דאכתי היכי הוה ניחא ליה לחכמים דמחייבי דכיון דס"ל דמכלל לאו אתה שומע הן אם כן ע"כ דס"ל דמכלל ברכה אי אתה שומע קללה וא"כ היכי מחייבי בחלוקת יברכך וייטיב לך וליכא למימר דדוקא בשבועת העדות ס"ל לחכמים דמכלל לאו אתה כו' משום דהו"ל איסורא דלית ביה ממונא לפי דעת הר"ן ז"ל כמ"ש אבל באיסורא דאית ביה ממונא מודו חכמים דמכלל לאו אי אתה כו' ומש"ה גבי אם בחוקתי ואם תאבו וכל הני דאיסורא דאית ביה ממונא היא דרוב מצות אית בהו ממונא כמ"ש התוס' שם בד"ה ה"ג אע"ג דמכלל ברכה אתה שומע קללה אצטריך למכתב משום דבעי תנאי כפול דהא ליתא שהרי לפום מאי דס"ד השתא ע"כ דלא ס"ל לחלק בין איסורא דאית ביה ממונא לאיסורא דלית ביה ממונא משום דאם כן מאי פריך משתויי יין לר"מ ותו דא"כ אמאי הוצרך לומר אלא לעולם איפוך ולומר דמאי דפירש"י ז"ל במתני' דאו או קתני היינו לפום מאי דס"ד בגמ' דלא מפכי' מתני' אלא מתני' כדקאי ר"מ מחייב וחכמים פוטרים אבל למאי דמסיק בגמ' איפוך ע"כ צ"ל דמתני' דאל יכך ויברכך כולה חדא מילתא היא וכן נמי לפי גי' הר"ן ז"ל איכא למימר דאע"ג דלפי האמת מתני' או או קתני מ"מ למאי דהוה בעי בגמ' לומר אלא איפוך ע"כ צ"ל דהוה ס"ל דמתניתין חדא מילתא היא זה ודאי דוחק דכיון דלפי המסקנא או למאי דקאמר בגמרא אלא איפוך ע"כ צ"ל דס"ל דמתני' חדא מילתא קתני א"כ מי המכריח לנו לומר דלמאי דס"ד בגמ' או לפי האמת לדעת הר"ן או או קתני ואפשר ליישב דס"ל לרש"י ז"ל דכי מחייבי רבנן מטעמא דמכלל לאו אתה שומע הן היינו דייקא אחלוקת אל יכך אבל אחלוק' יברכך ה"נ דמודו לר"מ דפטור וע"כ ל"ק ליה להר"ן אלא לר"מ דקתני ברישא ר"מ מחייב דהתם ודאי אכולהו בבי קאי אמנם לרבנן איכא למימר דלא פליגי אלא אחדא בבא דהיינו אל יכך ואי קשיא לך דא"כ מי הכריחו לרש"י לומר דבלא איפוך לא מצי לתרוצי דא"כ לר"מ שבועה דמתני' איסורא גרידתא היא ואי רבנן פטרי בה אלמא לית ליה מכלל לאו כו' אפילו באיסורא גרידא וא"כ שתויי יין דבמיתה לרבנן מנ"ל כו' ומאי קו' הא אכתי נימא דלעולם ס"ל לרבנן דאפי' בממונא נמי מכלל לאו אתה שומע הן וכי פטרי רבנן אחלוקת יברכך הוא דפטרי משום דסבירא להו דמכלל ברכה אי אתה שומע קללה וכן ראיתי להרב אנגי"ל בשיטתו למס' שבועות שכתב כן משם הרשב"א וקיים הגי' אלא משמע דס"ל לרש"י דרבנן דפטרי אכולהו בבי קאי ולהא ודאי יש ליישב דס"ל לרש"י דרבנן אחלוקת אל יכך הוא דפטרי כדמוכח בהדיא מהתוס' דקאמר ר"י פוטר באל יכך וכמו שדחה תירוץ הרשב"א מכח התו' יע"ש כנ"ל אלא מיהו אכתי ק"ק למאי דהוה בעי תלמודא מעיקרא למימר השתא דאנן תנן הכי כו' ש"מ דוקא תנן ואלא קשיא כי לית ליה בממונא באיסורא אית ליה דא"כ תיקשי ליה דהיכי מחייב ר"מ ביברכך הא מכלל ברכה אי אתה שומע קללה דהא כיון דס"ל דבאיסורא מכלל לאו אתה שומע הן ע"כ צ"ל דקראי דאם בחוקתי וכל הני אצטריך בהו תנאי כפול משום דמכלל ברכה אי אתה שומע קללה דהשתא לא ס"ד לחלק בין איסורא דאית ביה ממונא כו' ושמא דעדיפא מינה קא פריך והחכם הש' רב ועצום כמוהר"י אשכנזי הי"ו הק' אלי לדברי הר"ן הללו ממ"ש רש"י בפ' מי שאחזו דע"ו אההיא דאמרי' התם רשב"ג אמר אין לך תנאי בכתובים שאין כפול איכא דאמרי לר"מ קאמר ליה וה"ק ליה אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול והו"ל ב' כתובים כו' ואין מלמדים וא"ד לרבנן קא"ל וה"ק אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול וגמרינן מינייהו ורש"י פירש שם וז"ל אין לך תנאי כו' ויש לנו ללמוד מהם דכולהו צריכי כדמתרצינן להו בקדושין פרק האומר ע"כ הרי בהדיא דלרשב"ג דס"ל כר"מ דבעינן ת"כ כ' רש"י דכי היכי דלא ליהוו ב' כתובים צ"ל דס"ל דכולהו צריכי כדמתרצינן להו בקדושין והיינו הך דאמרי' אליבא דרחב"ג סד"א לא קללה ולא ברכה ואם כן איך כתב הר"ן שדעת רש"י דלר"מ דס"ל דלא אמרינן מכלל לאו כו' לא ס"ל הך סברא אלא מכלל ברכה אתה שומע קללה והנה לפי הנראה ממ"ש התוס' שם בד"ה וגמרינן מנייהו מבואר שהתו' הבינו בכונת דברי רש"י דמ"ש דכולהו צריכי דלאו היינו מאי דאמרינן בשמעתין דסד"א אם בחוקתי תלכו ברכה ואם תמאנו לא קללה ולא ברכה דא"כ היאך כתב רש"י ז"ל דגמרינן מינייהו הא לאו לת"כ הוא דאתו כי היכי דנגמר מינייהו אלא כונתו ז"ל דמצריך להו דלא ליהוו ב' כתובים ולעולם לתנאי כפול הוא דאתו ומשו"ה הקשו עליו דהכ' בשמעתין לא מצריך להו אלא דמשני להו דאין משו' אחד מהם ללמוד דנבעי ת"כ ועיין בהרב ח"ה שם:<br><b> ועוד </b> נראה לע"ד לפרש דברי רש"י ז"ל כפשטן דמ"ש דכולהו צריכי היינו הך דשמעתין דקאמר סלקא דעתך אמינא לא קללה ולא ברכה ומינה יתיישבו דברי הר"ן ז"ל והוא בשום שכל והבין במאי דקאמר בגמרא א"ד לר"מ ק"ל אין לך תנאי כו' והו"ל ב' כתובים כו' ואין מלמדים דהא לא דמיא כלל למאי דאמרינן בעלמא ב' כתובים כו' דאין מלמדין דהתם ה"ט משום דכיון דכל אחד יליף מחבריה אם כן למאי הלכתא כתביה רחמנא אי לאו לאשמועינן דלא נילף מינה בעלמא אמנם הכא כיון דמן הדין בעי ת"כ ואי לא כפליה לתנאי התנאי בטל והמעש' קיים אם כן ע"כ אצטריך קרא בכל מידי דאיכא תנאי לעשותו בתנאי כפילא דאי כתיב בארץ כנען ולא כתיב כפילא בכל הני אם בחוקתי ואם תאבו הו"א אדרבא נילף מתנאי בגו"ר דבעינן כפילא והכא כיון דלא כפליה לתנאי התנאי בטל ומעשה קיים ובין כך ובין כך הבאתי עליו ברכה ולא קללה משו"ה הוצרך לעשותו בת"כ בכל הני דהא ודאי דליכא למימר דנשתוק כפילא בכולהו הני ונילף מחבריה וכן ראיתי להרב לחם אבירים ז"ל שכתב שהקשו עליו משם הריטב"א ז"ל דלר"מ היכי בעינן ת"כ הא הו"ל ב' כתובין ותי' דלק"מ מטעמא דכתיב' ולפי הנראה אישתמיטי' מיני' סוגי' דפ' מי שאחזו ולכן נראה דתלמוד' התם דקרי לי' ב' כתובין היינו לפי מאי דאמרינן הכא בשמעתין שפיר ק"ל רחב"ג לר"מ אמר לך ר"מ אס"ד לאו לת"כ הוא דאתא ליכתוב רחמנ' ונאחזו בתוככם בארץ כנען ל"ל ש"מ לת"כ הוא דאתא הנה מבואר מסוגיא דידן דלר"מ בארץ כנען אתא לאשמעינן בעלמ' דבעי' ת"כ דלגופיה לא אצטריך לעשותו ת"כ שהרי כתיב ונאחזו בתוככם ולר"מ כל היכא דאית לכו במשמע והיינו דקאמרינן התם דהו"ל ב' כתובים דאיברא ודאי דאי כתיב בארץ כנען ע"כ הוה צריך למכתב באם בחוקתי וכל הני ת"כ משום דאל"ה הוה ילפי' מתנאי בנגו"ר דבעינן ת"כ והכא כיון דלא כפליה לתנאי בין כך ובין כך ברכה ולא קללה אבל מ"מ אכתי ניכתוב בכל הני ונילף מינייהו לבעלמא דבעינן ת"כ וא"כ בארץ כנען ל"ל אי לאו לעשותו ב' כתובים ואין מלמדים דהכא ליכא למימר דאצטריך לגופיה דאי לא כפליה הו"א דאפי' לא ינתן להם ארץ הגלעד שהרי כתיב ונאחזו בתוככם ואע"ג דלא הוי ב' כתובים הבאים כאחד משני צדדים אפי"ה קי"ל בעלמא דב' כתובים הבאים כא' מקרי ואין מלמדין וכמבואר מדברי התו' בפ' האיש מקדש דנ"ח ע"א ד"ה וב' כתובים יע"ש:<br><b> ומעתה </b> דברי רש"י ז"ל אתו כהוגן דס"ל דללישנא בתרא דקאמר לרבנן ק"ל אין לך תנאי בכתובים כו' וילפינן מינייהו דכולהו צריכי כדאמר הכא בשמעתין כלומר דאי לא הוה כתיב בארץ כנען לא הוה ילפינן ת"כ מהנהו קראי דאם בחוקותי ואם תאבו משו' דהו"א דאינהו לאו לתנאי כפול הוא דאתא אלא משו' דסד"א דאם בחקתי תלכו ברכה ואם תמאנו לא קללה ולא ברכה ולעולם דלא בעינן תנאי כפול להכי אצטריך בארץ כנען לאשמעינן דבעינן ת"כ ומעתה אית לן למימר דהנהו קראי דאם בחקותי ואם תאבו כפשטייהו משמע ליה ולעולם דמכלל ברכה אתה שומע קללה אלא דהוצרך הכתוב לכופלו לעשותו תנאי כפול וגמרינן מינייהו בעלמא ואם כן דברי הר"ן ז"ל שכתב דמשמע לי' לרש"י דלר"מ הנהו קראי כפשטייהו משמע ליה נכונים בטעמם שדברי הר"ן ז"ל הן לפי האמת דכתיב בארץ כנען לאשמועינן דבעינן ת"כ ודברי רש"י ז"ל בפ' מי שאחזו הם לפי הס"ד אי לא הוה כתב בארץ כנען וע"פ מ"ש בדעת הר"ן ז"ל תשו' מוצאת למה שהקשו התוספו' ז"ל שם בפרק מי שאחזו ד"ה והו"ל וז"ל הקשה הרב אלחנן דבפרק האומר דפריך מקראי טובא לרחב"ג דלא בעי ת"כ לימא דהוי שני כתובים יע"ש מה שתי' אכן כפי מ"ש הנה נכון דדוקא לר"מ דס"ל דבארץ כנען אייתר לן לאשמו' דבעינן ת"כ שייך למימר שפיר דהו"ל ב' כתובים דלכתוב כל הני קראי דאם בחוקתי ואם תאבו ולא לימא בארץ כנען אמנם לרחב"ג דס"ל דבארץ כנען איצטריך משום דאי לאו בארץ כנען הוא ונאחזו בתוככם בארץ גלעד אבל בארץ כנען כלל כלל לא כדאמרינן בשמעתין א"כ לא שייך למימר ב' כתובים גבי הנהו קראי דאם בחוקתי ואם תאבו משום דאצטריך לגופייהו כדכתיבנא זה נ"ל כפתור ופרח ליישב דברי רש"י והר"ן ז"ל: וראיתי בחי' הרשב"א שם דברים תמוהים בעיני שכתב וז"ל השתא דתנן הכי ור"י תני הכי ש"מ דוקא תנן וא"ת א"כ תקשי לן דרבנן אדרבנן דשמעי' להו בקדושין מכלל לאו אתה שומע הן יש מתרצים דרבנן דפליגי התם בקדושין עלייהו דר"מ היינו רחב"ג כדאיתא התם ורבנן דהכא חד מהנך דבני פלוגתא דר"מ ר"י ור"ש ואית ספרים דגרסי הכא ר"י פוטר ולפי גירסא זו ניחא כו' ובתוספתא נמי תנא לה ר"י פוטר עכ"ד ואתמהא שהרי בפ' השולח דמ"ו אמתני' דהמוציא את אשתו משום אילונית ר"י אומר לא יחזיר וחכמי' או' יחזיר אמרינן התם אלא אמר רבא דרבנן אדרבנן ל"ק מאן חכמים ר"מ היא דאמר בעינן ת"כ והב"ע בדלא כפליה לתנאי ע"כ הרי מבואר דלר"י דקאמר לא יחזיר ס"ל דלא בעינן ת"כ וליכא למימר דטעמא דר"י התם לאו משום דלא בעינן ת"כ אלא משום דחייש ללעז בעלמא דהא ליתא וכמו שהכריח הרב ל"מ בפ"י מהלכות גירושין יע"ש ותו דבפ' קמא דנדרים די"א אמרינן מני מתני' אילימא ר"מ לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן דתנן ר"מ אומר כל תנאי שאינו כתנאי בגו"ר כו' אלא ר"י היא ופי' הר"ן שם אלא ר"י היא דאמר בפ' השולח גבי מוציא את אשתו משו' נדר דלא בעי' ת"כ יע"ש הרי מבואר דר"י לא בעי ת"כ וא"כ איך כ' הרשב"א דר"י ס"ל דבעי' ת"כ וצ"ע והתוספו' ז"ל שם בד"ה הנז' הקשו וז"ל אבל ק' לר"ת דבספ"ק דנדרים גבי נדר לית ליה לר"מ מכלל לאו כו' אע"ג דליכא אלא איסורא ואומר הרי"ט דדוקא באיסור חמור הוא דאית ליה לר"מ מכלל לאו כו' כגון שתויי יין ופרועי ראש דבמיתה וכן נמי גבי שבועה שלא אוכל לך בפ"ג דנדרים משמע דאית ליה משום דאיסור חמור הוי כו' יע"ש וראיתי למוהר"ש חיון בתשוב' סימן ח' שרצה לדון מדבריהם ז"ל דס"ל דהא דאמרי' דבאיסור מודה ר"מ דמכלל לאו אתה שומע הן היינו דוקא לחומרא כגון לא שבועה לא אוכל לך דפ"ג דנדרים דבההיא אמרי' דלחומרא מכלל לאו אתה שומע הן וחשיב שבועה אבל לקולא כגון היכ' דנשבע על תנאי ולא כפליה לתנאי לא אלא אפי' לא נתקיים התנאי השבועה קיימת שהרי כיון דבאיסור חמור לא בעי ר"מ ת"כ אבל באיסור קל בעי ת"כ כ"ש דלהקל באיסור חמור בעי ת"כ דל"ל דבממון דוקא בעי ת"כ שהרי באיסורי' קלים נמי בעי ת"כ וכ' עוד שמדברי הר"ן ז"ל שכ' שם וז"ל וכ"ת הא התם בנדרים [גבי] לא חולין כו' אמרינן דלית ליה לר"מ מכלל לאו כו' איכא למימר דהתם איסורא דאית ביה ממונא הוא כו' וכן נמי בגיטין וקידושין אית בהו ממונא דהיינו כתוב' ותנאיה ומשום הכי אתקין שמואל בגיטא דש"מ אם מתי אם לא מתי כו' משמע מדבריו דאם לא היה בגיטין צד ממון בלא כפל היה התנאי קיים ולא תפסי קדושין באחר דאל"כ למאי אצטריך לומר דמאי דאתקין שמואל אם מתי כו' הוא משום דגיטין וקדושין איסורא דאית ביה ממונא הוא הא אפי' לא יהא אלא איסורא גרידא אפי"ה הוצרך לאתקין שמואל אם מתי כו' לענין שאם בא אחר וקדשה שלא יהיו קדושין תופסין בה דאע"ג דבאיסורא אמרינן מכלל לאו היינו דוקא לחומרא אלא משמע דס"ל דאפי' לקולא באיסורא אמרי' מכלל לאו כו' את"ד יע"ש ולדעתי מדברי הר"ן ז"ל נראה שאין ראיה שהוצרך הר"ן ז"ל לטעם זה לפי מה שהעלה שם בס"ד שדעת הרי"ף ז"ל דלא קי"ל כר"מ כלל אפי' בממונא ושמואל דאתקין אם מתי חשש שמא יבא ב"ד וידון כר"מ ואתי לאכשורי לגיטא אפי' כי לא מת ושרי א"א לעלמא ולזה הסכימה דעתו ז"ל כמ"ש בפ' האומר ובפ"ק דנדרים יעוין שם והשתא היינו דק"ל שפיר דכיון דגיטין וקדושין איסורא הוא ובאיסורא מודה ר"מ דלחומרא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן א"כ למאי הלכתא הוצרך לתקוני שמואל כפל התנאי בגיטין כיון דלדידן לא קי"ל כר"מ כלל אפי' בממונא ואי משום חשש שמא יבא ב"ד אחר ויסבור כר"מ הא ליכא תקלה כלל שמא יבא להתיר אשת איש לעלמא שהרי לו יהי דס"ל כר"מ אפי"ה באיסורא לחומרא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ואי משום דשמא בא אחר וקדשה ואיכא ב"ד טועים דס"ל כר"מ ויאמרו דתופסי' קדושין מאחר וצריכא גט מב' מה בכך כיון דליכא תקלה מאי נ"מ ומשום הכי הוכרח לומר דגיטין וקדושין איסורא דאית ביה ממונא הוא דבהכי איכא למיחש שפיר שמא יבא ב"ד אחר ויסבור כר"מ ואתי למשרי א"א לעלמא ובהכי באו מדוקדקים דברי הר"ן שהוק' לו מדאתקין שמואל ולא ק"ל מר"מ גופי' דס"ל בפ' מי שאחזו דף הנז' גבי ע"מ שתשמשי את אבא דבעי' ת"כ אלא היינו טעמא משום דאי מהתם הו"א דמאי דבעי ר"מ ת"כ בגיטין היינו לענין שלא תהא מגורשת כלל ואפי' בא אחר וקדשה שלא יהיו תופסים קדושין אבל לחומרא ה"נ דלא בעי ר"מ ת"כ ומאי דקאמר התם בין נתקיים התנאי בין לא נתקיים התנאי מגורשת לחומרא קאמר וכמו שכן צ"ל לדעת הירושלמי שכתב הרא"ש בפי"ב והתוס' בפ' מי שאחזו דע"ו ע"א יעוין שם אבל מדשמואל ק"ל שפיר כמ"ש וע"פ זה יש ליישב מה שכתב הרא"ם ז"ל בס' מקץ ד"ה כל הימים וז"ל ובמכות אמר ר"י אמר רב נדוי ע"ת צריך הפר' שנאמר אם לא הביאותיו אליך וחטאתי לך כל הימים כו' דליכא למימר דעונשו של יהודה היה משום דכל תנאי דאינו כתנאי בגו"ר התנאי בטל והמעשה קיים ויהודה דלא כפליה לתנאי הו"ל כאילו אמר שלחה הנער אתי וחטאתי לך כל הימים כו' יע"ש וק' טובא שהרי באיסורא מודה ר"מ דמכלל לאו אתה שומע הן ואפי' לדעת התוספות שתי' דדוקא באיסור חמור הוא דאית ליה לר"מ מכלל לאו כו' מ"מ הרי כתבו דשבועה איסור חמור הוא וכיון שכן חרם שהוא חמור כשבועה כמו שכתבו הפוסקים ז"ל ועיין במוהר"ם אלשיך ז"ל בתשו' סי' ע"א אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן: ושוב אחר החיפוש מצאתי למוהר"ח עשאל ז"ל בספר סם חיי בדרשותיו ס' ויגש שהוקשה לו כן והביא ראיה מההיא דרב ענן בפרק מציאת האשה דא"ל ר"ה לרב ששת זיל אימא לי' ובשמתא יהא מאן דלא אמר ליה ענן ענן מקרקעי ומטלטלי ומצינו שלא כפל לתנאו יע"ש אכן כפי מ"ש ניחא דהר"ם ז"ל בשיטת התוס' קאזיל דס"ל דהא דאמרינן דבאיסור חמור אית לי' לר"מ מכלל לאו כו' היינו לחומרא אבל לקולא לא כמו שכתב מוהרש"ח ז"ל ולפי מ"ש אפי' דעת הר"ן ז"ל כן ומשו"ה ק"ל שפיר וההיא דרב ענן צ"ל דכפל תנאו וכ"כ מוהר"ש אלגאזי ז"ל בס' זהב שיבה דקכ"ו ע"א יע"ש וע"פ זה יש ליישב ג"כ מ"ש רי"ו נתיב כ"ד ח"א שהרמ"ה ז"ל וקצת פוסקים כתבו דבאסורא לא בעינן תנאי כפול ותמה עליו מוהר"ח אלפאנדארי ז"ל בספר בני חיי חא"ה סימן ל"ח דתלמוד ערוך הוא בס"פ שבועת העדות ולמה הזכיר דין זה משם הרמ"ה והפוסקים ז"ל דמשמע שחידוש הוא שחידשה תורתם והוא ז"ל תי' דאתא לאפוקי ממ"ש התוס' דבאיסור קל לית ליה לר"מ מכלל לאו כו' אמנם הרמ"ה וסיעתיה ז"ל פליגי אתוספות וס"ל דל"ש איסור חמור ל"ש איסור קל לא בעינן ת"כ וההיא דנדרים שהק' התוספ' ס"ל כמ"ש הר"ן דנדר כיון דמיתסר חפצא עליה א"כ הוי כאיסורא דאית ביה ממונא יע"ש וי"ל לתי' דכיון דבין לדעת התוס' בין לדעת הר"ן ע"כ ס"ל דבשבועה לא בעינן ת"כ ובנדרים לא בעינן ת"כ מר כטעמיה ומר כטעמיה מאי נ"מ במחלוקת זה ושמא נ"מ גבי נזיר דס"ל להרמ"ה וסיעתי' דבנזירות מיתסר גברא וחפצא בשבועות והילכך לדעת התו' דס"ל דבאיסור קל בעי' תנאי כפול בנזירות נמי בעינן ת"כ ולדעת הרמ"ה ז"ל דאפי' באיסור קל לא בעינן ת"כ ונדרים שאני דמיתסר חפצא הוא א"כ בנזירות כיון דמתסר גברא הו' לא בעינן ת"כ ומ"מ הו' כפי מ"ש משם מוהרש"ח לא היה צריך לזה אלא דאתא לאפוקי דעת התוס' שלדעת התוס' אפי' באיסור חמור בעינן ת"כ ודוקא לחומרא הוא דלא בעינן ת"כ ולדעת הרמ"ה לא בעינן ת"כ אפי' לקולא ולפי הנראה אשתמיטתיה מהרב ז"ל דברי מוהרש"ח שכתבנו אמנם אחר ההתבוננות דברי מוהרש"ח תמוהים בעיני שמדברי התוספ' מבואר דס"ל דאפי' לקולא באיסור חמור אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן וזה ממ"ש שם בס"ד וז"ל וא"ת והלא בקדושין בעי ר"מ ת"כ ובשבועה גבי אז תנקה מאלתי וי"ל דהתם איכא ממונא כו' והשתא אם איתא לדעת הרב ז"ל דלהקל באיסור חמור ס"ל להתוס' ז"ל דבעינן ת"כ א"כ מאי ק"ל מההיא דאז תנקה מאלתי דבעי ר"מ ת"כ הא התם קולא הוא שלא יחול השבועה אם ילך לבית אביו ולא יתנו לו ובלהקל לא אמרינן מכלל לאו ומש"ה הוצרך לכופלו אלא משמע ודאי דס"ל דאפי' לקול' אמרי' מכלל לאו כו' דליכא למי' כמ"ש מוהרש"ח ז"ל דלהקל באיסור חמור אין לנו ואזלינן לחומרא היינו מדרבנן אבל דאוריית' כיון דאיסור חמור אמרינן מכלל לאו כו' אין להקל בדאורייתא בין לקולא בין לחומרא דהא ליתא שהרי הרב ז"ל תלי טעמא והכריח הדבר ממ"ש דבאיסור קל בעינן תנאי כפול שמע מינה דלהקל באיסור חמור בעינן תנאי כפול ומשמע ודאי דמה שכתבו התוספות דבאיסור קל לא אמרינן מכלל לאו כו' מדאורייתא קא אמרי דאי מדאורייתא אפי' באיסור קל אמרינן מכלל לאו כו' א"כ היכי אמרינן בפ"ק דנדרים גבי לחולין שאוכל לך דלר"מ אינו נדר משום דלית ליה מכלל לאו כו' וכיון שכן כיון דבדאורייתא ע"כ צ"ל דאע"ג דבאיסור קל לא אמרינן מכלל לאו כו' ובעינן ת"כ באיסור חמור אמרינן בין לקולא בין לחומרא ולא תליא הא בהא א"כ מי הכריח לנו לומר דחכמים החמירו באיסור חמור לחומרא לומר דבעינן ת"כ ולכן מחוורתא דמילתא ודאי שלדעת התוספ' ז"ל באיסור חמור בין לקולא בין לחומרא אמרינן מכלל לאו כו' וכן נר' שהבין בדעת התוס' מוהרד"ב ז"ל בסימן ע"ד שכתב בסוף התשו' וז"ל אך השבועה בעיני מעיקרא בטלה כיון דהוא היתה על תנאי ולא נתקיים כו' הרי כתב הטור בא"ה סימן ל"ח בשם הרא"ש דבכל מקום שהזכירו תנאי בין באיסור בין בממון בעינן ת"כ כו' וכיון שבנ"ד לא כפל השבועה קיימת והתנאי בטל הא לאו מילתא היא חדא דהתוס' ז"ל כתבו בס"פ שבועת העדות דשאני שבועה דאברהם דאיכא ממונא משמע דבעלמא היכא דליכא צד ממונא לית ליה לר"מ ת"כ בשבועה ואפי' נאמר דאין הרא"ש סובר כן דלא משמע הכי מדבריו אלא בכל גוונא בעינן ת"כ מ"מ הא אמרינן כו' יע"ש הרי מבואר דס"ל שלדעת התוס' בין לקולא בין לחומרא באיסור חמור לא בעינן ת"כ אלא שמ"ש הרב ואפי' נאמר שאין הרא"ש סובר כן כו' ק' דאיך אפשר לומר שדעת הרא"ש ז"ל דאפי' באיסור חמור גרידא דהיינו שבועה בעינן ת"כ דא"כ מה יענה לסוגייא דשבועות ואולי נאמר שהרא"ש ז"ל סובר דההיא דשבועות היינו דוקא לחומרא וכמ"ש מוהרש"ח ז"ל לדעת התוס' גם ממ"ש מוהרדב"ז ז"ל בתשובה ח"א סימן י"א גבי הקדש ע"ת ולא כפל תנאו דבין לדעת הר"ן בין לדעת התוס' לא בעי ת"כ לדעת הר"ן ז"ל שכתב דנדרים ממונא הוא הרי הוא ז"ל פסק דלא בעינן ת"כ ולדעת התו' ז"ל שכתבו דנדרים איסורא זוטא הוא הקדשו' ודאי איסורא רבה הוא דהא אית בהו מעילה כו' ובנ"ד כיון שהוא בענין הקדש אעפ"י שהתנאי היה בדבר ששוה ממון דהיינו חזקת ההדלקה אין בכך כלום ואין צריך לכפול התנאי כו' א"ד יע"ש מבואר דס"ל דמ"ש דלדעת התו' אפי' לקולא לא בעי ת"כ אלא שדבריו ז"ל תמוהים במ"ש ובנ"ד כו' שהרי מ"ש התוס' דבאיסור חמור לא בעינן ת"כ היינו דוק' באיסור גריד' אבל באיסור' דאית בי' ממונ' אפי' באיסור חמור בעינן ת"כ וזה מבואר מסוגיית הגמרא ומדבריהם למעיין שם וא"כ בנדון שלו גבי הקדש ע"ת כיון דאיסורא דאית ביה ממונא הוא בעינן תנאי כפול וצ"ע: ומעתה אזלה לה מ"ש לעיל ליישב דברי הרא"ש ודברי רי"ו ומ"מ אכתי דברי רי"ו יש בה מן היישוב דמשו"ה כתב דין זה משם הרמ"ה והפוסקים משום דמסוגייא דס"פ שבועת העדות אין ראיה דאיכא למימר דע"כ ל"ק בגמרא אלא לחומרא ומה גם שדעת הרא"ש משמע דס"ל דאפי' באיסור גריד' בעי' ת"כ כמו שכתב מוהראד"ב ועוד נראה דלק"מ שהרי כתב הריטב"א ז"ל בשמעתין וז"ל והר' פינחס הלוי אחיו של רבינו תירץ שלא אמר ר"מ באיסורא גרידא מכלל לאו כו' אלא במקום אזהרת איסור כההיא דמייתינן התם מדכתיב יין ושכר אל תשת ולא תמותו דכיון דהוא אזהרת איסור לא הוצרך לכפול ולומר אם תשתו תמותו דכיון דאמר לא תעביד ולא תענש ממילא משמע דאי עביד מיענש אבל שלא במקום אזהרת איסור אפי' באיסור גרידא לית ליה מכלל לאו כו' ואלו אמר רחמנא אם תשתו מים ולא יין לא תמותו אין במשמע שאם ישתו יין ימותו כו' וזה עיקר עכ"ל הן אמת שקשה לפי' דא"כ אמאי אצטריך בגמרא לומר דטעמא דסוטה משום איסורא דאית ביה ממונא הוא ת"ל דהתם כתיב בלשון תנאי א"ל שכב איש אותך כו' ושמא דאע"ג דכתיב בלשון תנאי כיון דאיכא אזהרה במקום אחר חשיב כאילו כתיב אזהרה בגופיה וא"כ מבואר הדבר שרי"ו אתא לאפוקי סברא דרבי פינחס והריטב"א ז"ל ולפי הנראה שכן הוא דעת הרא"ש והטור כמ"ש מוהראד"ב גם הרנב"י בשיטה כ"י למס' נדרים כתב כן בהדייא יע"ש ולפי הנראה אשתמיטתיה ממוהרח"א ז"ל דברי הריטב"א ז"ל הללו גם דברי הרא"ש ז"ל יש ליישב ע"פ זה דק"ל לדעת כל הני רבוות' ז"ל שכתבנו שחולקים על התוספות וס"ל דבתנאי אפי' באיסורא בעינן ת"כ ומ"מ דברי מוהריק"ו תמוהים בעיני שכתב בשורש קפ"א דאפי' למ"ד דבממון בעי ר"מ ת"כ מ"מ בנדרים ושבועות מודה הוא דר"מ בעי ת"כ כדמוכח בהדיי' ספ"ק דנדרי' כו' ואתמהא שהרי בין לדעת התו' בין לדעת הר"ן ז"ל וסייעתיה בשבועות אליבא דכ"ע לא בעינן ת"כ אי משום דהוי איסור חמור או משום דהוי איסור איסור גברא וכן לדעת הרמ"ה וקצת מן הפוסקים ז"ל שכתב רי"ו ואף שלדעת הר' פינחס הלוי והריטב"א ז"ל אפי' באיסור חמור בעינן ת"כ מ"מ איך כ' הרב ז"ל כן בפשיטות ואי מ"ש הרב ז"ל מיירי בשבועות דאיכא בהו דררא דממונ' הא פשיטא ודאי מסוגיא דשבועות העדות דקאמר דבאיסורא דאית ביה ממונא בעי ר"מ ת"כ ולא היה צריך להביא עצות מרחוק לזה וצ"ע: עוד ראיתי למוהר"ש אלגאזי בס' זהב שיבה שהקשה לדברי הרא"ם וז"ל אמנם צ"ע שכיון שאמר שיאוד' לא טעה בתנאי בגו"ר איך אפשר הרי טעה בתנאי דתנאי בגו"ר צריך בדבר שאפשר לקיימו כמו שכתב רבינו בפרקין וא"כ מאריה וגנבי מי ידע ופליא' עוד מזה מ"ש הרא"ם בס' ברכ' וז"ל אבל לא מפני שהיה לכפול כו' עד מ"ש ותנאי קודם למעשה ואפשר לקיימו וכיון שכ' שידע יאודה אף זה הדבר דצריך אפשר לקיימו הא חזינן דטעה בזה ואף אם נאמר דמאריה וגנבי כיון שהיה גבור יאודה היה ברור לו שיצליח מ"מ מצנים פחים מי פשיטא ליה שיצילנו למאי דהוה ס"ד בפרק אלו נערות לומר דצנים פחים בידי שמים נינהו א"ד יע"ש: ולדידי אחר המחילה אין כאן קושיא כלל דמאי דבעינן תנאי שאפשר לקיימו היינו לאפוקי דבר נמנע שא"א לקיימו מצד טבעו של עולם כגון ע"מ שתעלי לרקיע ע"מ שתרד לים הגדול וכיוצא שהוא דבר נמנע שיבא הדבר לידי קיום ומשום הכי אמרי' דאין זה תנאי אלא דמפליג בדברים אבל בתנאי דמצד טבעו של עולם אפשר שיבא הדבר לידי קיום אע"ג דאין בידו לקיימו דבר שאפשר לקיימו מיקרי וזה ברור ממ"ש גבי גט דאם התנה ע"מ שתצא חמה מנרתק' ע"מ שירדו גשמים דמקרי תנאי אע"ג דאין בידו להוציא חמה ולהוריד גשמים ועיין במאמר כל דאי המובא בס' תומת ישרים וזה פשוט ועיין בתשו' מוהר"ם בר ברוך קובץ קטן סי' ל"ה שכתב וז"ל אבל אין לדמות דבר זה כלל כו' תנאי שא"א לקיימו דהתם איירי בתנאי שבשעת המעשה היה יודע שאי אפשר להתקיים כגון ע"מ שתעלי לרקיע אבל הכא בשעת התנאי היה אפשר להתקיים כו' יע"ש: אך אי ק"ל לדעת הרא"ם במ"ש דליכא למימר דעונשו של יאודה הוא משום דלא כפליה לתנאי כו' שהרי מבואר מדברי התו' בפרק אלמנה ניזונ' בד"ה זבין ולא אצטריכו ליה זוזי ובפ' האיש מקדש גבי ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י דג' חלוקים בדבר דאיכא דבר דבעי ת"כ ואיכא דבר דבעי גילוי דעת ואיכא דבר דאפי' גילוי דעת לא בעי אלא אומדנא גרידא וכמבואר שם וא"כ בנדון זה דיהודה לא מבעיא דהוי מהדברים דסגי בגילוי דעת אלא הוי מהדברים דאפי' גילוי דעת לא בעי דמי הוא זה ואיזה הוא אשר יערב אל לבו לנדות את עצמו בב' עולמות וא"כ ודאי דאומדנא דמוכח הוא דמה שנדה את עצמו היינו אם לא יביאנו אליו ולו יהי שהיה אומר שלחה הנער אתי וחטאתי לך כל הימים אומדנא דמוכח הוא שלא נידה את עצמו אלא אם יקראנו אסון בדרך על מה שהיה מתייר' יעקב אבינו ממנו כמ"ש וקרהו אסון בדרך אשר תלכו בה וכן בראובן הוא אומר את ב' בני תמית אם לא הביאותיו אליך הרי שכל מגמתו היה אם יקראהו אסון וכבר כתבו מוהרשד"ם בח"ב סי' רצ"א ומוהראד"ב בסי' הנז' ובסי' רכ"ד ומוהרש"ח סי' קצ"ז דאפי' בנדרים ושבועות אזלינן בתר אומדנא וליכא למימר דטפי עדיף כי לא אתני כלל מכי אתני ולא כפליה לתנאיה דכיון דמשום אומדן דעתא הוא כי אתני ודאי לא מגרע גרע אע"ג דלא כפליה וכמו שכ' הטור א"ח סי' תרנ"ח וז"ל אבל לפי מה שכתבנו דאפי' בסתמא צריך להחזירו כ"ש אם התנה ולא כפל תנאו וכ' מרן הב"י וז"ל פשוט הוא דהא ודאי ליכא למימר דטפי עדיף כי לא אתני כלל מכי אתני ולא כפל תנאו דכיון דמשום דאזלינן בתר אומדנא הוא אע"ג שלא הזכיר החזרה כשהזכירו ודאי לא מיגרע גרע ע"כ הן אמת שמדברי ה"ה שכתב בפ' זה ה' י"ד וז"ל ודע שלדעת הגאונים ורבינו יותר הוא מועיל בדיני ממון גילוי דעת או אומדנא דמוכח מתנאי שלא נעשה כהלכתו וכ"כ בתוספ' כו' משמע מדבריו דס"ל דכי אתני ולא כפל גרע טפי מהיכא שלא התנה כלל דכיון שהתנה ולא התנה כהלכתו גלה בדעתו שאינו חושש בקיומו וכ"כ הרשב"א בחי' פ' מי שאחזו על ההיא דאתקין שמואל בגיטא דש"מ גם הר"ן בפרק האיש מקדש גבי ההוא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לא"י ובפרקין אמתניתין דלקמן דקאמר כסבור הייתי שהיא כהנת כ"כ בהדיא וכן כתב הפר"ח בס' מים חיים בחי' פרק השולח דמ"ו גבי המוציא את אשתו משום אילונית דאע"ג דלר"מ היכא דלא אמר כלום סתמו כפירושו דמשום הכי מגרש לה ומצי לקלקלה כי אמר ולא כפליה גרע טפי ותו לא מצי לקלקלה והביא ראיה מדברי ה"ה הללו יע"ש ועיין בחי' הריטב"א גבי ההיא דזבין נכסיה שדחה תי' התוס' וז"ל וליכא למימר דאומדנא דמוכח עדיף לר"מ ממתנה שלא כהלכתו שזה אין הדעת סובלתו דמברחת שנתנה על מנת שתחזיר בה לכשתתאלמן קנה מקבל ולא מהני תנאי ובשנתנה בסתם לא קנה ואמאי לא עבדינן אומדנא במקצת דבריו כו' יע"ש וא"כ יש לתמוה על מרן הב"י איך כתב שדבר פשוט הוא מאחר שהגאונים ורבי' והתו' והר"ן חלוקים בדבר ואפשר להליץ בעד מרן דס"ל שמ"ש ה"ה שלדעת הגאונים אומדנא דמוכח חשיב מתנאי שלא כהלכתו אין כונתם לומר דאפי' במידי דמהני אומדנא כגון ההיא דשטר מברחת וההיא דשמע שמת בנו אפי' הכי אם התנה בהם ולא כפל תנאו לא מהני דהא ודאי אין הדעת סובלתו דאמאי לא עבדינן אומדנא במקצת דבריו וכמו שדחה הריטב"א אלא כונתם כלפי מאי דס"ל לרשב"ם וסייעתיה דבממון לקי"ל כר"מ דבעי ת"כ מדחזי' דאפי' גילוי דעת ואומדנא דמוכח מהני בהו וכ"ש תנאי שאינו כפול דאיכא גילוי דעת טפי וכמ"ש הר"ן והרשב" בפרק מי שאחזו אהא הוא שכתב שלדעת הגאונים דס"ל דהלכה כר"מ אפי' בממון צ"ל דס"ל דיותר מועיל גילוי דעת ואומדנא דמוכח לכ"ע כמו שטר מברחת וזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י דמסתמא אין אדם מוכר קרקעותיו שהוא מתפרנס מהם אלא אדעתא דהכי וכמ"ש התוס' שם מתנאי דבעלמא שאינו כהלכתו דאע"ג דאיכא גילוי הדעת מ"מ לאו גילוי דעת דמוכח לכ"ע הוא אלא מצד תנאו וכמ"ש התוס' והרא"ש חילוק זה בפ' אלמנה ניזונת ומצאתי סעד לזה ממ"ש התוס' בפ"ק דקדושין ד"ו ע"ב ד"ה לא החזירו ז"ל וא"ת אמאי לא יצא הא לא הוי ת"כ ותירץ דאיכא תנאי דלא בעי כפול כגון הכא שהיה בדעתו שיברך חברו על אתרוג שלו וגדולה מזו אמרו בההיא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י כו' והשתא אם דברי ה"ה והרשב"א כפשטן וכמ"ש הפר"ח נמצאו דבריהם סותרים שהרי כפי מה שכתבו ה"ה והרשב"א משם התוס' דתנאי שאינו כהלכתו גרע טפי ואפי' במידי דמהני אומדנא אם עשאו בתנאי ולא כפל לא מהני א"כ מה תירץ דכיון דאיכא אומדנא דסתמא דעתו שיברך על אתרוג שלו לא בעינן ת"כ והביאו ראיה מההיא דזבין נכסיה התם שאני דליכא אלא גילוי הדעת אמנם הכא דהתנה ואמר אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי אע"ג דאיכא אומדנא דמוכח לא מהני כיון שלא כפל תנאו אלא מוכח כמ"ש אלא מיהו מדברי הרשב"א ז"ל דקא יהיב טעמא למלתיה משום דכיון דהתנה ולא התנה כהלכתו גילה בדעתו שאינו חושש בקיום התנאי משמע שדעתו ז"ל שאין חילוק בין גילוי הדעת דמוכח לגילוי הדעת דלא מוכח אלא באתני ולא אתני הדבר תלוי דאפי' במידי דמהני אומדנא אי אתני ולא כפל לא מהני דאי כפי מ"ש לא היה צריך לטעם זה אלא בפשיטות הו"ל למימר דגילוי דעת ואומדנא דמוכח לכ"ע עדיף מתנאי שאינו כהלכתו דליכא גילוי הדעת דמוכח לכ"ע גם ממ"ש עוד וז"ל אלא דק' להו אחריתי תנאי ומעשה בדבר א' מה היה לו לעשות והיאך יקיים המעשה אחר שגילה בדעתו שאינו רוצה בכך אלא ע"ד כך מבואר סתירת מ"ש דאי כפי מ"ש לעיל מאי ק"ל הא אע"ג דאיכא גילוי הדעת כיון דלא מוכח לכ"ע אלא מחמת תנאו לא מהני ואף שכתב תי' זה משם התוס' צ"ל דהתוס' בפ"ק דקדושין הם תוס' אחרי' דאל"כ נמצאו דבריהם סותרים אהדדי גם מדברי הר"ן שכתב בפ"ק הא"מ וז"ל ועוד י"ל דכי בעי ר"מ ת"כ ה"מ כשהתנה דכיון דלא כפל יש במשמע שאפי' לא יתקיים התנאי יהא המעשה בטל אבל גילוי הדעת בלא תנאי ה"ה כמו שהתנה וכפל תנאו ע"כ משמע בהדיא דס"ל דבאתני ולא אתני הדבר תלוי ולא משום דאיכא אומדנא קצת כמ"ש הרא"ש ז"ל דא"כ מאי האי שכתב אבל גילוי הדעת בלא תנאי כו' הא טעמא לאו משום הכי הוא אלא משום דאיכ' אומדנא קצת ומעתה מ"ש לדברי הרא"ם ז"ל יש בו מן הישוב שדעתו ז"ל להק' לדעת הרשב"א והתוס' והר"ן שכתבו דאע"ג דאיכא אומדנא דמוכח כל שהתנה ולא כפל גרע טפי ודו"ק:<br><b> וראיתי </b> לעמוד על מ"ש התוס' ד"ה בשלמא לר"ח כו' וז"ל וקשה דהא כל תנאי מבג"ור גמרינן וא"כ בעינן הן קודם ללאו כו' ע"ש וראיתי למוהר"ש אלגאזי בסד' מטות ד"ס ע"ב שכתב לתרץ לזה וז"ל ואחר העיון נר' לתרץ דרש"י ס"ל דר"מ אית ליה דע"כ לא מדמינן תנאי דאיסור לתנאי דממון ואפי' באיסור דאית ביה ממון אלא דוקא לענין ת"כ משום דאשכחן דכפל ביה רחמנא הנקי וחנקי כתיב הא לענין תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו לא בעי באיסור דהא סוטה תוכיח דכתיב ביה אם לא שכב קודם וגם התנאי דחנקי קודם ויש להביא סעד לרש"י זכרונו לברכה מההיא דס"פ שבועת העדות דפריך ומי אית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן ומשני איפוך והשתא איכא ראיה בין מהמקשן בין מהתרצן בין מהמקשן דאמאי לא פריך נמי ותו הא ר' מאיר בעי תנאי קודם למעשה והכא המעשה שהוא יברכך קודם לתנאי אם תבאו ותעידוני ובין מהתרצן דכי משני איפוך נהי דתריץ לחלוקת אל יכך אבל בחלוק' יככה דכולהו מודו ק' דלר"מ היכי מהני דהא כל תנאים בעינן תנאי קודם למעשה והכא המעשה שהוא יככה קודם לתנאי דאם לא תעידוני ויככה הוא מעשה כו' ע"ש ולע"ד דבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דבאיסור אף באיסור דאית ביה ממון לא בעינן הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה הרי גיטין וקידושין דאיסורא דאית ביה ממונא הוא ואפ"ה בעינן הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה כמבואר בפ' מי שאחזו דע"ה וע"ו גם מה שהביא ראיה מההיא דס"פ ש"ה אין ראיה כלל דאיכא למימר דמתניתין דאל יכך לאו בדוקא איתמר דאמר אל יכך קודם ולעולם דהתנאי קודם ובשאמר אם תבואו ותעידוני אל יכך וכמ"ש כל המפרשי' דכל הנהו מתני' דתנן בגיטין ה"ז גיטך אם לא באתי כו' לאו בדוקא באומר ה"ז גיטך קודם אלא באומ' התנאי קודם גם מה שהביא ראיה ממאי דמשני איפוך דמה יענה לחלוקת יככה דכולהו מודו לא הבינותי דבריו דא"כ לפי דבריו תקשי ליה דכיון דבאיסורא דאית ביה ממונא בעי ר"מ ת"כ א"כ בחלוקת יכך אלקים אם לא תבואו ותעידוני דלא כפלי' לתנאיה אמאי מחייב ר"מ אלא ע"כ לומר דמתני' לא נחית אלא לאשמועי' דיככה אלקים חשיב שבועה ולעולם דמיירי בדכפליה לתנאיה וא"כ ה"נ איכא למימר דמיירי בשאמר התנאי קודם ומש"ה ל"ק ליה לתלמודא אלא מחלוקת אל יכך דהתם לא מצינן למימר דמיירי בדכפלי' לתנאיה דא"כ מ"ט דרבנן דפטרי וזה פשוט ועיין בהריטב"א ז"ל שתירץ לקושית התוס' דר"מ בכל דוכתא בעי כפל לשון משום דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו אבל הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה לא בעי להו אלא בתנאין לבד לחזק התנאי כדי שיחול על המעשה אבל בשאר ענינים בלבד סגי עכ"ד וכוונתו לומר דדוקא בדאיכא מעשה כגון גיטין וקדושין דאיכא בהו מעשה דכתיבת הגט והקדושין או כדי שיהא כח בתנאי לבטל המעשה צריך שיהיה הן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה אבל גבי סוטה כיון דאין כאן מעשה אלא כדי לברר הדבר לא בעינן אלא בכפילה ובמה שתי' התוספו' דאם לא שכב חשיב הן דמה שאנו רוצים שתעשה חשוב הן כו' עיין בהקדמת הרב בעל ט"ז לי"ד ובמוהריב"ל ח"א סי' כ"ט מה שהקשו לדבריהם מההיא דאתקין שמואל בגיטא דש"מ אם מתי ועיין בהרב ע"י ז"ל שהקשה לדבריהם עוד במה שקבעו קושייתם לפרש"י ז"ל ותו דהא כתבו לעיל במתניתין דרחב"ג פליג אכולהו ולא בעי הן קודם ללאו וראיתי בס' משנה למלך ז"ל בפרקין ה"א כתוב שם משם הרב המגיד ליישב כ"ז וז"ל ויש לי מקום ליישב כל הני פירכי והוא דאהא דפרכינן גבי סוט' ליכא ת"כ הוקשה לרש"י דהא כתיב ואת כי שטית כו' ותי' דשבועה אחריתי היא שיש עמה אלה וע"ז ק"ל להתוספ' לפי שיטתו של רש"י ז"ל דרחב"ג לא פליג אלא אכפל א"כ הי"ל להכריח דע"כ ואת כי שטית אינה אחלוקה הב' דואם לא שכב דא"כ הוה לי' לאו קודם להן וא"כ ע"כ לומר דשבועה באנפי נפשיה היא ותרי שבועות נינהו ובשלמא אי הוה ס"ל לרש"י ז"ל דר"ח פליג אכולהו ניחא דלא הו"מ לומר הכרח זה אבל השתא דפי' רש"י דרחב"ג בעי הן קודם ללאו קשיא וע"ז תי' דלא הו"מ לרש"י לומר הכרח זה משום דהוה דחינן דלעולם איכא כפל ואם לא שכב חשיב הן ולעולם דלקושטא דמילתא לא אזלינן בתר מה שאנו רוצים מש"ה בגט ש"מ צ"ל אם מתי ברישא א"ד ז"ל והן דברים שפלטתן קולמוס שלא מדעת בעלים שהרי לפי פירוש רש"י ע"כ צ"ל דלקושטא דמילתא ה"נ הוא דמה שאנו רוצים חשוב הן דאל"כ ק' במה שתי' בגמ' אמר רבי תנחום הנקי כתיב ופרש"י למדרשיה מקרא לשבועה ראשונה אם לא שכב תהא נקיה ובמסורה נמי מדריש אשבועה קמייתא למשדיה אקרא דבתריה ולמימר חנקי ואת כי שטית והשתא קשה דנהי דתי' בגמ' לענין ת"כ אבל אכתי קשה דבעינן הן קודם ללאו וא"כ ע"כ צ"ל דמה שאנו רוצים חשוב הן וזה פשוט עוד כתב וז"ל ומ"ש עוד הט"ז ז"ל דלפי מ"ש התוס' ז"ל בד"ה הנקי דהיה אומר ואם שכב חנקי א"כ לימא דהיה אומר כן קודם ואם לא שכב לא הבנתי כונתו דהא התוספות השת' קיימא לפרש"י כמו שהעתיקו לשונו ואיהו רוח אחרת אתו בפי' הנקי כתיב ולפי פירוש קושיית התוספות אלימא טובא דהלאו כתיב בריש' ועוד דהשתא קיימי התוס' בדברי המקשן והתם בדברי ר' תנחום דמשני הנקי כתיב ולא ראי זה כראי זה עכ"ד ולע"ד כונת התוס' ז"ל להקשות למאי דמשמע מדברי התוס' בדבור שאחר זה שאף לפי פירוש ר"י דלא קאי כלל אואת כי שטית ס"ל דאם לא שכב היה אומר ברישא זה מבואר ממ"ש והכהן היה חוזר וכופל אם לא שכב חנקי ואם איתא מאי חוזר וכופל דקאמרי והשתא היינו דק"ל שפיר דלפי שיטתם ז"ל מנ"ל לומר דאם לא שכב חשוב הן לימא היה אומר קודם ואם לא שכב ומאי דפריך בגמרא אלא לר"מ חנקי מיבעי ליה אתרוייהו פריך דמיבעי ליה לומר חנקי ברישא והדר אם לא שכב והא משני הנקי כתיב ולעולם דאם שכב היה אומר ברישא ולע"ד אפשר לומר דהוכרחו לומר כן לפי שיטתם נמי משום דאם איתא דאם שכב היה אומר ברישא א"כ לא הי"ל לקרא למינקט תנאי דואם לא שכב דהיינו חזרת הכפל ולהניח תנאי הנאמר ראשון ברמז הנקי אלא איפכ' מיבעי ליה למימר אם שכב חנקי ומדלא כתיב חנקי בהדיא הוי שמעי' דהיה כופל ואומר אם לא שכב הנקי ואי משום דאמרינן בפרק א' דיני ממונות מכאן שפותחין בדיני נפשות לזכו' תחילה מ"מ כיון דהכא גבי סוטה בעי למימר אם שכב תחילה משום דבעי' הן קודם ללאו לא הוה ליה לקרא למינקט שלא כסדרו כדי לאשמועינן דפותחין לזכו' בעלמא אלא בעלמא הו"ל לאשמועינן הך דפותחין לזכות במקום אחר כנ"ל ודוק ועיין למהר"ש אלגאזי בס' ש"ש בלשונות הרא"ם שאחר בחוקתי שהקש' לדברי התוס' שכתב דאם לא שכב חשוב הן מהא דסנהדרין דא"כ היכי יליף ר' שפותחין לזכות תחילה הא ע"כ לומר אם לא שכב תחלה ותי' דאפשר לומר דהתוס' לטעמייהו דס"ל דרחב"ג פליג אכולהו ולא בעי הן קודם ללאו וההיא ברייתא בסנהדרין ר' היא ואיכ' למימר דסבר כרחב"ג דלא בעי הן קודם ללאו ומש"ה דייק מדלא קאמר אם שכב תחילה יע"ש ולא ידעתי איך אישת' מיני' סוגיא דיבמות דכ"ג ע"א דאמרי' התם בהדיא דר' דקאמר התם קדשה לשם יבמות אינה צריכה הימנו גט ס"ל כר"מ דבעי ת"כ ומכ"ש דבעי הן קודם ללאו ולעיקר קו' אפשר לומר דמ"ש התוס' דמה שאנו רוצים חשוב הן לאו למימרא דע"כ בעי לאקדומי תנאי מה שאנו רוצים ברישא משום דחשוב הן ותנאי דאם שכב חשוב לאו אלא כונתם לומר דאע"ג דתנאי דאם לא שכב הוי לאו מצד עצמו אפי' הכי מה שאנו רוצים חשיב הן והילכך תרוייהו כהן חשיבי וליכא הכא הן קודם ללאו דואם שכב דחשוב הן מצד עצמו ואם לא שכב חשוב הן כלפי מה שאנו רוצים ויש בזה מה שאין בזה והילכך תרוייהו חשיבי כהן ומאי דבעי מקדים ברישא ומשו"ה דייק מדלא קאמר אם שכב ברישא ש"מ דפותחין לזכות ועיין במוהרימ"ט ז"ל ודוק: ודע שהרב מש"ל בפרק זה נסתפק בהא דבעי' תנאי קודם למעשה אם כשחוזר וכופל התנאי אם גם בכפל צריך שיקדים התנאי למעשה ושיאמר ואם לא תתני לא תהיה מקוד' א"ד כל שבתחילה אמר אם תתני הרי את מקודשת אף שכפל ואמר ולא תהיה מקודשת אם לא תתני אין קפידא בזה וכ' שלפי דעתו סברא זו הוא מחלוקת רש"י והתוס' בפרק האומר בד"ה הנקי כתיב שהק' וז"ל וקש' דא"כ הו"ל מעשה קודם לתנאי שהרי גבי סוטה כבר נאמרה החלוקה ראשונה כתקנ' דהכי כתיב אם לא שכב הנקי דהיינו תנאי קודם למעשה ו
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האומר </b>
+<b> לאשה כו' ע"מ שירצה אבא רצה האב מקו' לא רצה או ששתק כו' אינה מקודשת.</b> עיין בהשגת הראב"ד ז"ל ומרן כ"מ ז"ל רצה ליישב דעת רבינו דס"ל דע"מ שיאמר אבא אין וע"מ שלא ימחה בשעת שמיעה משמע וסיפא דקתני מלמדין את האב בשמיחה תוך כדי דיבור או בשעת שעסוקין באותו ענין דבע"מ שלא ימחה מהני ובע"מ שישתוק צריך שימחה תיכף ומיד בשעת שמיעה יע"ש ודבריו סתומים דא"כ ק' דאמאי לא אוקמוה לכולה מתניתין בחד טעמא בע"מ שלא ימחה וכבר הוקשה לו להרב ל"מ כן ותי' דלא מוקי לה תלמודא בהכי משום דע"מ שירצה לא משמע אלא ע"מ שישתוק או שיאמר אין שהוא קיום מעשה אבל ע"מ שלא ימחה שהוא שב וא"ת לא משמע כלל ומשו"ה לא אוקמוה לרישא בע"מ שלא ימחה משום דקתני ע"מ שירצה אלא בסיפא ומציעתא דלא קתני בה ע"מ שירצה ורב יוסף דקאמר מאי ע"מ שירצה שלא ימחה מפרש רבי' שלא כפי' הרמב"ן ז"ל דלאו למימרא דע"מ שירצה דקתני מתני' משמעות' ע"מ שלא ימחה אלא ה"ק מאי ע"מ שירצה שלא ימחה כלומר דקאמר בהדיא שלא ימחה ומתניתין לא נקט לשון המקדש אלא הכונה ור' ינאי דחיקא ליה לאוקמא בהכי דפשטיה משמע דלשון המקדש הוא ומש"ה אוקמא רישא בחד טעמא כו' את"ד יע"ש ודבריו תמוהים דאכתי קשה לרב יוסף דאוקמא למתניתין דע"מ שירצה באומר בהדיא ע"מ שלא ימחה א"כ אמאי הוצרך לאוקמ' באומר על מנת שלא ימחה מכאן ועד שלשים יום לוקמי כפשטיה באומר שלא ימחה סתמא ואתי' כולה מתני' כפשטא כיון דשלא ימחה בשעת שמיעה משמע לדעת רבינו ולכן נראה דרב יוסף דמוקי למתני' בע"מ שלא ימחה מכאן ועד ל' יום לאו למימרא דקאמר בהדיא שלא ימחה כמ"ש הרב ל"מ אלא ה"ק דמתני' מיירי באומר ע"מ שירצה מכאן ועד ל' יום דהתם ודאי משמעותו שלא ימחה דאי ע"מ שיאמר אבא אין קאמר איך אפשר שלא יפסיק מלומר אין כל ל' יום ועיין בחי' הריטב"א ז"ל אמנם בע"מ שירצה סתמא מודה רב יוסף דמשמעותו ע"מ שיאמר אבא אין ומש"ה לא אוקמ' למתני' בע"מ שלא ימחה ומ"מ דברי מרן ז"ל אכתי יש בהן מן הקושי דכיון דלרבינו ז"ל ע"כ מתני' דמת הבן מיירי בשמת הבן ואח"כ שמע ומלמדין תוך כ"ד קאמר א"כ מאי פריך בגמ' בע"מ שישתוק והרי שתק לימא דעדיין לא שמע אלא אחר מיתת הבן מלמדין אותו כשישמע לא ירצה וכבר הוקשה לו להרב ל"מ יע"ש מה שתירץ בדוחק ולכ"נ כותיה דמרן ז"ל ולא מטעמיה דס"ל לרבינו ז"ל כדעת הראב"ד שכתב הרב החי' דבע"מ שישתוק כל שמת האב קודם ששמע אינה מקודשת משום דע"מ שישמע וישתוק משמע ומתני' דקתני מת האב מקו' למאי דמוקמי' לה בגמ' בע"מ שישתוק בשמת האב אחר ששמע מיירי משום הכי לא מוקמי לסיפא דמתני' דמלמדין את האב לכשישמע קאמר משום דדומיא דמציעתא קתני דמיירי בששמע ואחר כך מת אמנם כי מוקמינן למתניתין בע"מ שלא ימחה לא קשיא לן סיפא דקתני מלמדין משום דבע"מ שלא ימחה אף הראב"ד ז"ל מודה דאם מת האב קודם ששמע מקודשת שלא נתכוון זה אלא שלא ימחה ואם כן מציעתא דקתני מת האב מקודשת בשמת קודם ששמע מוקמינן לה ודומיא דהכי קתני סיפא מלמדין כו' כלומר דמלמדין דכשישמע יאמר איני רוצה כנ"ל:<br><b> עוד </b> הקש' הרב ל"מ לדעת הרמב"ן והרשב"א דע"מ שיאמר אבא אין לעולם משמע ואפי' אם אמר בתחילה איני רוצה כל שחזר ואמר אין מקודשת דא"כ כי הוי בעי תלמוד' למימר מאי ע"מ שירצה אילימא ע"מ שיאמר אבא אין אימ' סיפ' כו' ואמאי ל"ק ליה מרישא דקתני אינה מקודשת דאמאי הא בספיקא היא דילמא ירצה אח"כ דמטעם זה לא מוקמינן לרישא דמתני' בע"מ שלא ימחה משום דקתני רצה האב מקודשת ובשלא ימחה היכי קתני מקודשת הא לעולם בספיקא קאי שמא ימחה אחר כך ותירץ דאינה מקודשת מצינו למימר דאינה מקודשת ודאית קאמר אבל מקודשת ודאי משמע יעויין שם וקשיא לי עליו אדרבא נהפוך הוא דאינה מקו' אינה מקו' כלל משמע אבל מקו' מצינו למימר מקוד' מספק קאמר וזה מבואר מסוגיא דפ' הא"מ ד"ן גבי ההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י דבעי למפשט רב יוסף דדברים שבלב אינן דברים ממתני' דקתני המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת ה"ז מקודשת ודחה אביי שאני התם דלחומרא כלומר דמקודשת מס' קאמר ובתר הכי פשיט אביי ממתני' דקתני ובכולם אע"פ שאמרה בלבי היתה להתקדש לו אינה מקודשת הרי מבואר דלישנא דאינה מקודשת אינה מקודשת כלל משמע דאל"כ קשה דאמאי לא דחי אביי דמאי אינה מקודשת אינה מקודשת גמורה ולחומרא כדדחי אביי גופיה למתני' דכסבור הייתי שהיא כהנת דמאי מקודשת לחומרא אלא משמע דאינה מקודשת אינה מקודשת כלל משמע אבל מקודשת מצינן למימר דמקודשת מס' קאמר ולכן נראה דמאי דלא מוקמינן רישא דמתני' בשלא ימחה לאו היינו משום דלישנא דמקודשת מקודשת ודאי משמע דהא ליתא כמ"ש אלא היינו משום דדומיא דמקוד' דסיפא קתני דהיינו אינה מקודשת ודאית וכ"כ הרב ח"ה ז"ל אבל אינה מקודשת מצינן למימר דאינה מקודשת גמורה קאמר וההיא דפרק הא"מ דמשמע דלישנא דאינה מקודשת כלל משמע י"ל דהתם ה"ט משום דלא קתני ברישא דמתניתין מקודשת ולהכי ודאי אינה מקודשת כלל במשמע אבל הכא דקתני ברישא דמתני' מקודשת איכא למימר דכי קתני אינה מקו' כלפי מאי דקתני רישא מקו' ודאית קתני דבהא אינה מקודשת ודאית כנ"ל ועוד יש ליישב דברי הרב ל"מ ע"פ מה שאכתוב לקמן בההיא דע"מ שיש לי במקום פ' יע"ש ודו"ק והתוספות שם ד"ה אלא על מנת שישתוק כו' כתבו וזה לשונם ואין לפרש שישתוק לעולם דא"כ היינו שלא ימחה כו' רצה האב מקודשת כו' ודבריהם צריכים ביאור דהיכי הו"מ למימר דשישתוק לעולם קאמר דא"כ מאי פריך בגמרא אימא סיפא כו' והא שתק ומאי קו' הא כיון דישתוק לעולם קאמר שפיר קתני במתני' מלמדין כו' ואי כונתם ז"ל להקשות לתלמודא גופיה דמנ"ל לו' דשישתוק בשעת שמיעה קאמר אדתיקשי ליה מסיפא א"כ מה תירצו בזה באומרם דא"כ היכי קתני רצה האב מקודשת הא אכתי תיקשי לתלמודא גופא דאמאי לא מוקי לה רישא בע"מ שיאמר אבא אין וסיפא בע"מ שישתוק ואמאי נייד מחלוקת שישתוק והצריך לאוקמ' בע"מ שלא ימחה ואפשר לומר דודאי ע"מ שישתוק טפי משמע בשעת שמיעה מדאפקיה בלשון עשה וכמ"ש הר"ן יע"ש אלא דקשיא להו דאדדחיק תלמודא לאוקמא למתני' רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא טפי הוה ניחא לן לאוקמי בחד טעמא בע"מ שישתוק ולומר דשישתוק לעולם קאמר דמהשתא לא תקשי לן מסיפא דקתני מלמדין ואהא תי' דא"כ היינו שלא ימחה וקשיא רישא דקתני רצה האב מקו' וכיון דע"כ לאוקמא למתני' בתרי טעמי טפי ניחא ליה לתלמודא לאוקמא בע"מ שלא ימחה מלאוקמא בע"מ שישתוק דפשטא משמע בשעת שמיעה כנ"ל ודו"ק:
+
+Halakhah 2
+
+<b>הרי </b>
+<b> את מקודשת בזה ע"מ שיש לי ק"ק זוז או בית כור כו'.</b> כתב ה"ה משנה פ' האומר ושאלו בגמ' וניחוש שמא יש לו ותי' ל"ק הא בקדושי ודאי הא בקדושי ס' הנה הרשב"א ז"ל שם בחי' כתב וצ"ע בע"מ שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו דקתני בפ' האיש מקדש דאינה מקודשת אם אינה מקודשת כלל קאמר או אינה מקודשת גמורה קאמר ולעולם ס' הוי דילמא יש לו כי הכא ומסתברא דהתם נמי מקודשה ודאי קאמר עכ"ד ולפי דבריו ז"ל צ"ל דאינה מקודשת דקתני התם במתני' לצדדין קתני דכולהו הני דקתני התם ע"מ שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק כו' אינה מקודשת כלל ע"מ שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו אינה מקודשת ודאי אלא ס' וקשה טובא לכאורה לפי זה מהא דאמרינן התם אלא אמר אביי מהכא ובכולם אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אעפ"כ אינה מקודשת ואמאי הא קאמרה בלבי היה להתקדש לו כו' והשתא אם איתא דאינה מקודשת דקתני מתני' אחלוקת ע"מ שיש לי בת או שפחה ואין לו ע"כ אינה מקודשת ודאי קאמר אם כן מנ"ל לאביי לומר דכי קתני אינה מקודשת אשארה אינה מקודשת כלל קאמר ולצדדין קתני כי היכי דתיפשוט מינה דדברים שבלב אינן דברים אדרבא נימא דאינה מקודשת ודאי קאמר ולעולם דס' מקודשת הויא ולחומרא וכדדחי אביי התם אמתני' דהמקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת ונמצאת לויה מקודשת דמאי מקודשת דקתני ספק מקודשת ולחומרא ופי' הרשב"א והריטב"א דה"ט משום דלא מהימנינן ליה במ"ש כסבור הייתי שהיא כהנת כו' ומש"ה הוי ס' מקוד' ולעולם דאי הוי ידעינן שכך היה בדעתו אינה מקוד' דדברים שבלב הויין דברים וא"כ הכא נמי נימא הכי דאינה מקודשת ודאי קאמר ולעולם דספק הוי וחיישינן שמא משקרת במ"ש בלבי היה להתקדש לו אלא ודאי מוכח דאינה מקודשת דקתני מתני' אינה מקודשת כלל במשמע והיה נראה לומר דפשיטותא דאביי דדברים שבלב אינם דברים לאו היינו מכל הנהו דקתני התם ע"מ שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק כו' דהתם ודאי מצינן למימר דאינה מקודשת ודאי קאמר ולעולם דס' הוי אלא מחלוקת ע"מ שיש לי בת או שפחה מגודלת ואין לו דקתני מתניתין הוא דבעי למיפשט דאם אי' דדברים שבלב הויין דברים אמאי קתני מתני' דאינה מקודשת ודאי ואם בא אחר וקדשה תפסי קדושין הא הו"ל ס"ס ס' אי יש לו אי לא ואם ת"ל שאין לו שמא אמת היה במה שאמרה בלבי היה להתקדש לו אע"פ כן וכיון דאיכא ס"ס הו"ל מקודשת ודאית ואם בא אחר וקדשה לא תפסי קדושין הן אמת שזה שכתבנו דכל דאיכא ס"ס להחמיר הו"ל מקודשת ודאית וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה ומכח הסברא הי' נראה דכי היכי דקי"ל גבי קדושין דכל דאיכא ס"ס להקל אזלינן לקולא ומתירין אותה לינשא לשוק והיינו משום דכל דאיכא ספק ספיקא חשיב ההוא צד כמיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן לה כלל וא"כ ה"נ כל דאיכא ס"ס להחמיר חשיבה ההוא צד כמיעוטא דמעוטא ולא חיישינן לה כלל ודוגמא לדבר ראיתי להרב מש"ל ז"ל שכתב בפ"ד מה' בכורות דק"ב ע"א דאף דקי"ל ס' דרבנן לקולא כל דאיכא ס"ס להחמיר אף בדרבנן אזלינן לחומרא וכתב שאף שלא מצא חילוק זה בדברי הראשונים מ"מ מכח הסברא נ"ל דכל דאיכא ס"ס חשיב ההוא צד כמעוטא דמעוט' ולא חשיב ס' כלל יע"ש ועיין במ"ש עוד בפ"י מה' מקואות הלכה ו' בכללי ס' דרבנן:<br><b> הן </b> אמת שקשה לי על דבריו מאותה שכתב ה"ה ז"ל שכתב בפ' כ"ז מה' שבת הלכה ג' וז"ל ובתשובה ביאר רבי' דכל מה שיהיה מן התחומין מן התורה ספק להחמי' ומה שהוא מדבריהם ס' להקל דס' דרבנן לקולא כו' וזה דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל ומכלל זה שההליכה בנהרות ויש ס' אם הם למעלה מעשרה אם לאו מותרת לפי שהוא ס' בשל דבריהם וכן התיר רבי' בתשובה עכ"ל והשתא לפי דעת הרב מש"ל ז"ל ק' דהא איכא ס"ס להחמיר ספק אם הם למעלה מעשרה או לא ואת"ל שהם למעלה מעשרה ס' אי יש תחומין למעלה מעשרה או לא וכעת צ"ע ומ"מ לדאתאן עלה נר' דאפשר לחלק ולומר דאע"ג דקי"ל גבי קדושין דס"ס לקולא היינו משום דאיכא חזקה דאוקי אתתא בחזק' פנויה אבל להחמיר ולומר דלא תפסי בה קדושין מאחר לא כיון דאיכא חזקה לפנויה כנגדה ושוב מצאתי למוהרד"ז בסי' ח"י שכתב בכעין נדון שלנו על אשה אחת שנתקדשה ושני' אומרים שנתקדשה מרצונה וב' אומרים שנתקדשה באונס פחד כתב הרב ז"ל דה"ז מקודשת ודאי ולא תפסי קידושין מאחר מטעם ס"ס ס' אם האמת כדברי האומרים שנתקדשה לרצונה וא"ת נתקדשה באונס ס' אי חשיב' אונס או לא יע"ש ועיין בהרב כנסת הגדולה סי' מ"ז בהגהת הטור אות י"ד ומיהו אכתי נראה דאין תי' זה מעלה ארוכה דאם אית' כל כי האי הו"ל לאביי לפרש ולא למיסתם סתומי ולומר ואמאי הא קאמרה בלבי היה להתקדש לו דמשמע דאכולא מילת' קא פריך ותו דהרשב"א ז"ל שם בחי' כתב וז"ל וכן הדין בהא דבסמוך בכולן אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת מדקתני אינה מקודשת משמע אינה מקודשת כלל כו' הרי מבואר דלישנא דאינה מקודשת הוא דקשיא ליה דמשמע כלל כלל לא ולכן נראה דמשמע ליה לאביי דלישנא דאינה מקודשת משמע ודאי אינה מקודשת כלל והיינו דבעי למיפשט דבשלמ' אם נאמר דדברים שבלב אינן דברים מש"ה קתני אינה מקודשת ואע"ג דבע"מ שיש לי בת ואין לו ה"ז מקודשת מס' אפ"ה קתני אינה מקודשת משום אינך אכן אם נאמר דבכל הני קתני מתני' אינה מקודשת ודאי אלא ס' א"כ הו"ל למיתני ס' מקודשת או מקודשת ואינה מקודשת כי היכי דקתני בריש פרקין כנ"ל ועוד יש ליישב על פי מ"ש לקמן דין ג' ומ"מ אכתי ק' לדעת הרשב"א ז"ל דאם כן הו"ל לתלמודא לאקשויי התם וניחוש שמא יש לו ולשנויי עלה דאינה מקודשת ודאי קאמר ואמאי נטר תלמודא לאקשויי עד הכא ודו"ק:
+
+Halakhah 3
+
+<b>הרי </b>
+<b> את מקודשת לי ע"מ שיש לי ק"ק זוז או בית כור עפר במקום פ' כו'.</b> משנה פ' האומר וכ' הרא"ש שם וז"ל ובהא מסתברא שאם אין לו באותו מקום אפילו קדושי ס' אין כאן דאי אפשר שאם היה לו בית כור עפר באותו מקום שלא היה ידוע עכ"ל ושלא כדעת רבינו ז"ל שכתב דה"נ מקוד' מס' וה"ה ז"ל כתב שיש לו ראיה מן התוספתא ואין דבריו מוכרחים וכבר תמה עליו הלח"מ ז"ל יע"ש ולי נראה שיצא לרבינו ז"ל כן מדפריך בגמ' אחלוקה זו פשיטא ואם איתא מאי קו' נימא דהא קמ"ל דאינה מקודשת כלל ולא חיישינן שמא יש לו אלא משמע דס"ל לתלמוד' דה"נ חיישינן שמא יש לו ואינה מקודשת דקתני מתני' אינה מקודשת ודאי קאמר מיהו קשה לדעת רבי' דלישנא דאינה מקודשת משמע ודאי אינה מקודשת כלל וכדמוכח מההיא דפרק הא"מ ד"ן דבעי למפשט אביי דדברים שבלב אינן דברים ממתני' דקתני אע"פ שאמר' בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת וכמ"ש לעיל וי"ל דהתם לאו מלישנא דאינה מקודשת הוא דק"ל דהא ודאי לישנא דאינה מקודשת מצינן למימר דאינה מקודשת ודאי קאמר אלא מלישנא דמתני' דקתני ובכולן אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקוד' דמשמע דה"ק ל"מ בשלא אמר' בלבי הי' להתקדש לו דאינה מקודשת אלא אפילו שאמרה בלבי היה כו' אע"פ כן אינה מקודשת וא"כ כי היכי דבשלא אמרה בלבי היה כו' דאינה מקוד' כלל ה"נ בשאמרה בלבי היה כו' דמלישנ' דאע"פ משמע שדינן שוה ודו"ק:
+
+Halakhah 4
+
+<b>הרי </b>
+<b> את מקודשת לי ע"מ שאראך כו'.</b> כתב הטור סי' ל"ח משם הרמ"ה ז"ל דע"מ שאראך להבא משמע אע"ג דאחזי לה ממציאה דאשכח או מתנה שניתן לו אח"כ הוו קידושין ומיהו לא חיישינן דילמא אחזי לה בתר הכי למהוי ס' קידושין וכתב מר"ן וז"ל דמ"ש ומיהו לא חיישינן כו' נראה שבא לחלוק על דברי הרמ"ה וכעין מ"ש רי"ו בשם הרא"ש ואע"פ של' ומיהו אינו מיושר ע"כ לפרש כן שאל"כ ק' אמאי לא חיישי' להכי להחמיר א"ד הנה מבואר מדבריו דס"ל למרן שלדעת הרמ"ה דס"ל דלהבא משמע אע"פ שלא הראהו אינה מותרת לינשא לשוק בלא גט דחיישינן כן שמא יראה לה בתר הכי ואף למה שחזר ופי' עוד בדברי הטור ז"ל מ"מ משמע ודאי דבהא לא חזר בו הרב ז"ל וקשה ממ"ש מרן שם בסמוך משם הרמ"ה דבע"מ שאראך מספק לא חיישינן דילמא הראה לה למהוו קידושי ס' כו' ובודאי שכונתו לומר שמותרת לינשא בלא גט והשתא ק' דלדעת הרמ"ה בלא"ה חיישינן למיהוי קדושי ספק משום חששא דשמא יראה לה בתר הכי ושמא נאמר דאע"ג דבלאו הכי חיישינן למיהוי ספק קידושין משום שמא יראה לה בתר הכי הא קמ"ל דלשמא הראהו לא חיישינן ונ"מ בשמת או שאומר שאינו רוצה להראות לה לעולם דומיא דע"מ שאתן לך ר' זוז שכתב הטור לקמן משם הר"ם הנרבוני דאי משום חששא דשמא יראה לה ליכא למיחש ואי משום חששא דשמא הראהו הוה חיישינן כנ"ל:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>האומר </b>
+<b> הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז.</b> משנה פרק האומר ואמרינן עלה בגמ' אתמר ר"ה אמר והוא יתן ור"י אמר לכשיתן כו' ופי' רש"י ר"ה אמר כו' וז"ל ומיהו מודה ר"ה דאם מת קודם שנתנו אינה צריכה חליצה שהרי לא קיים תנאו ע"כ וכ"כ הר"ן ונר' דקשיתיה להו דאמאי לא קאמר בגמר' דאיכא בינייהו אם מת קודם שנתנו לה ואהא כתבו דבהא אפי' ר"ה מודה כיון שלא קיים תנאו ובודאי שכונתם לומר דאפילו אם היורשים רוצים ליתן לה אפי"ה אינה מקודשת דאי בשאין היורשים רוצים ליתן פשיטא ותו דא"כ איך כתבו דאינה צריכה חליצה ומותרת לינשא לשוק ניחוש שמא למחר ירצו היורשים לקיים התנאים וליתן לה ק"ק זוז ונמצא מקודשת למפרע ובשלמא למ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה ניחא דלא חיישינן דמסתמא ודאי לא חשיד' לקלקל את עצמה ובודאי שלא תקבלם אך למאן דס"ל דשמה נתינה ניחוש שמא יתנום לה בע"כ והר"ן בפרק מי שאחזו ס"ל דקי"ל כמ"ד שמה נתינה וכן הוא דעת רובא דרבוותא ואף לדעת החולקים שם שכתב הר"ן אינו אלא ס' דמספ"ל הלכתא כמאן אלא ע"כ דס"ל דאפילו אם היורשים באים ונותנים לה אינה מקודשת משום דאתן למקדש דוק' משמע ויש לדקדק דאיך כתבו בפשיטות דאינה צריכה חליצה דמשמע דהלכה פסוקה היא הא פליגי ת"ק ורשב"ג לקמן אי אמרי' לי ואפי' ליורשי במשמע ומשמע דלת"ק דרשב"ג דס"ל לי ולא ליורשי ה"נ הכא על מנת שאתן אני ולא יורשי משמע ולרשב"ג דס"ל לי ואפילו יורשי ה"נ הכא אתן אני ואפילו יורשי במשמע ואף דקימ"ל הלכה כת"ק דרשב"ג מ"מ לא היל"ל כן בפשיטות אלא היל"ל אינה צריכה חליצה לת"ק דרשב"ג ואפשר היה לומר דס"ל דהכא אפילו רשב"ג מודה דאין יורשיו במשמע משום דאמדינן דעתיה דודאי לא קדשה אלא אדעתא לכונסה והלכך ודאי ע"מ שיתן הוא בעצמו קאמר אבל כל שמת ודאי שאינו רוצה בקיום התנאי ושתהיה מקודשת לו משא"כ בגירושין שהרי גמר בדעתו לגרשה מיד אלא שהתנה ע"מ שתתן לי ק"ק זוז ס"ל לרשב"ג דלי ואפילו ליורשי קאמר האמנם ראיתי להרשב"א בחידושיו למסכת גיטין בפרק מי שאחזו שהביא משם הירושלמי דקאמר אף בקידושין כן האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז לרשב"ג אביו ואחיו נותנין לה והיא זקוקה לחליצה וליבום יע"ש ואם כן ע"כ צריך לומר דמ"ש רש"י והר"ן דאינה צריכה חליצה אליבא דהלכתא הוא דקאמרי דקיימא לן כתנא קמא דרבי שמעון בן גמליאל וראיתי להרב מחנה אפרים ה' זכיה ומתנה סי' כ"ב שכתב דמהירושלמי הלזו יש ללמוד דהנותן לחבירו מתנה על מנת שיתן לו מאתים זוז ומת המקבל ולא הספיק ליתן דהמתנה בטילה דעל מנת שיתן הוא בדוקא התנה ולא יורשיו ודלא כמ"ש הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י סי' י"ז ודלא כהאומר לחבירו שדה זו נתונה לך במתנה על מנת שתתן לי מאתים זוז ומת בניו נותנין לו אחר מותו שלא היתה הקפדה שיתן הוא אלא שינתנו לו ולא נחלקו רשב"ג ורבנן אלא בלי ולא יורשיו דמסתמא בדוקא אתני יע"ש והוא תימה שהרי הרשב"א בחי' הביא הירושלמי הלזו להלכה וא"כ נמצאו ג"כ דבריו סותרים ומה גם דמתלמודא דידן ג"כ נראה שיש להוכיח דס"ל כהירושלמי דאי כדברי הרשב"א כי פריך בגמרא מאי בינייהו אמאי ל"ק איכא בינייהו שמת לר"ה אביו ואחיו נותנין לה והיא זקוקה ליבם ולר"י אינה זקוקה ליבם דאין קדושין לאחר מיתה אלא משמע דלת"ק דרשב"ג דק"ל כותיה בדוק' אתני שיתן הוא ולא יורשיו דהשת' אפילו לר"ה אינה מקו' ולכן נר' דהרשב"א אזיל ומודה ודאי דלשון שתתן לנוכח למקבל משמע אלא דאפילו הכי אמדינן דעתיה דודאי לאו בדוק' אתני דכיון שכל מגמתו שיתנו לו מאתים זוז אין דרך בני אדם להקפיד שיתן הוא בדוק' ולא יתנו אחרים משא"כ בלי ולא יורשי דאיכ' למימר דדוק' אתני מפני שהוא צריך לו אלא דרשב"ג ס"ל בלי ואפי' יורשי במשמע וכל זמן שלא פי' לי ולא יורשי הו"ל כאלו פי' בהדי' לי וליורשי דיורשיו הרי הוא כמוהו ומשום הכי בקדושין כל שאמר אתן לך שהלשון מורה ביחוד על נתינת הוא בעצמו איכ' למימר דדוק' אתני על מנת שיתן הוא בעצמו דמסתמ' ודאי לא קדשה אלא אדעתא לכונסה וכל שמת אינו רוצה בקיום התנאי והקדושין ולרשב"ג דס"ל דלי אפי' יורשיו במשמע דהו"ל כאלו פי' בהדי' ליורשיו ה"נ כשאתן לך הו"ל כאלו פירש בהדיא על מנת שאתן אני או יורשי דיורשיו הרי הוא כמוהו ומדברי הירושלמי הלזו נראה שיש ללמוד דהא דאמרינן לי ולא ליורשי לאו ה"ט משום דהוה לישנא יתירא דהיל"ל על מנת שתתני שהרי בע"מ שאתן לך ליכא לישנ' יתיר' ואפ"ה ס"ל להירושלמי דלת"ק דרשב"ג בדוק' אתני ואם כן מינה נשמע נמי דהאומר ע"מ שתתני אע"ג דלא אמר לי אמרינן דלי ולא ליורשיו קאמר וכן נראה מלשון רש"י שכתב לקמן ד"ה אבל דכ"ע תנאי הוי ואפילו ת"ק מודה שאם פירש ואמר על מנת שתתן לי או ליורשי שאפילו מת כו' ואם אית' טפי הו"ל לאשמועינן דכל שלא אמר לי אפילו ת"ק מודה וכן מבואר ג"כ ממ"ש מוהריב"ל ח"ד סי' ט"ז יע"ש ויש לי מן התימה על הרב משנה למלך שכתב בפרק ג' מהלכות זכיה ומתנה הלכה יו"ד וז"ל כתב בע"הת שער ב' ח"ב שאם אמר על מנת שתחזירהו לי דאם מת הנותן ולא החזירו בחייו נתבטלה מתנתו דומי' דגט באומר ע"מ שתתן לי ק"ק זוז דאמרינן לי ולא ליורשי ויש לגמגם בדבריו דשאני התם דמלת לי מיותרת שהיל"ל על מנת שתתני אבל הכא דלי אצטריך דהא ראוי לי קאמר מנ"ל לטפויי לי ולא יורשי נמי עכ"ד והוא תימה שהרי מהירושלמי הלזו מבואר דאפי' בעל מנת שתתני דאין כאן לשון מיותר אפי' הכי אמרינן לי ולא ליורשי מדבריו משמע דבאומר ע"מ שתתני כ"ע מודו דלא אמרינן לי ולא ליורשי והא ליתא כמ"ש ועיין בהרב פמ"א ח"א סי' ו' וסי' ח' עיין שם ודו"ק:<br><b> עוד </b> אמרינן התם ותנן נמי גבי גיטין כה"ג האומר לאשה הרי זה גיטך ע"מ שתתן מאתים זוז כו' אתמר ר"ה אמר והיא תתן ור"י אמר לכשיתן מאי בינייהו איכא בינייהו שנקרע הגט או שנאבד ופי' רש"י וז"ל מאי בינייהו ע"כ לר"ה נמי אסורה לינשא עד שתתן שמא לא יתקיים התנאי ע"ש נראה דקשיתיה לרש"י אמאי ל"ק א"כ בינייהו אם מותרת לינשא ותריץ יתיב דלר"ה נמי אסורה לינשא שמא לא יתקיים התנאי וק' לכאורה דאכתי תיקשי לעיל גבי קדושין כי פריך בגמ' מאי בינייהו אמאי לא משני איכ' בינייהו אם מותרת לינשא לאחר דלר"ה דאמר על מנת כמעכשיו דמי אם חזרה בה אסורה לינשא לאחר עד שיתן גט ולר"י דאמר לכשיתן מותרת לינשא לאחר ולמאי אצטריך לומר בפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ואח"כ עמד זה וקיים תנאו והיה נראה לומר דלעיל לא ק"ל דכיון דפלוגת' היא בפרק מי שאחזו אי נתינה בע"כ שמה נתינה או לא אם כן דמאן דס"ל דלא שמה נתינה אפילו לר"ה מותרת לינשא דכיון דנשאת מסתמא ודאי אם יבא לקיים התנאי היא אינה מתרצה בקבלתן דלא חשיד' לקלקל את עצמה בידים ואפי' למאן דס"ל דבתנאי שהוא בקום עשה אסורה לינש' שמא לא תקיים התנאי מ"מ בתנאי שהוא בשב וא"ת מודו דלא חשיד' לקלקל את עצמה בידים וה"נ בתנאי דשב וא"ת חשיב אם כן משו"ה הוצרכו לומר דאיכ' בינייהו בשפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר דהשת' אתיא אליבא דכ"ע דהיינו בשעמד זה אח"כ וקיים תנאו שקבלתן מרצונה הטוב האמנם ראיתי להרב מח"א ה' זכיה ומתנה סימן כ"א שכתב דע"כ לא אמרינן דנתינה בע"כ לא שמה נתינה אלא דוקא גבי גט משום דלצעורה קא מכוין אבל גבי קדושין באומר על מנת שאתן לך ק"ק זוז כיון דלהרווחא קא מכוין לכ"ע שמה נתינה והביא ראיה לזה מדאמרינן בפ"ק דקדושין ד"ח האומר לאשה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ה"ז מקוד' וישלים מ"ט כיון דאמר לה מנה ונתן לה דינר כמאן דאמר לה על מנת דמי ופריך עלה מבריית' דקתני התקדשי לי במנה והיה מונה והולך אם רצה אחד מהם לחזור הרשות בידו ואם אית' מאי קו' נהי דהרשות בידו לחזור כל כמה דלא קבלם דנתינה בע"כ לא שמה נתינה מכל מקום כל שנתרצית היא וקבלן ה"ז מקודשת למפרע וע"פ זה תמה על הר"ן שכתב דאף גבי קדושין נתינה בע"כ לא שמה נתינה יע"ש והנה לדעת יש מחמירים שכתב הר"ן בפרק מי שאחזו דאפי' בתנאי דשב וא"ת אסורה לינשא עד שיקיים התנאי דחיישינן שמא תעבור התנאי בידים נראה דלא ק"מ דתלמוד' הכי פריך דאם אית' דנעשה כאומר ע"מ א"כ היכי קתני בריית' דאם רצה אחד מהם לחזור הרשות בידו דמשמע דמותרת לינשא לאחר בלא גט ואמאי ניחוש שמא היום או למחר תקבלם מרצונה הטוב דחיישינן שמא תקלקל את עצמה בידים אך הדבר הקשה הוא לדעת הר"ן שהסכימה דעתו דבתנאי דשב וא"ת לא חיישינן שמא תקלקל את עצמה בידים דה"נ לא חיישינן ומותרת לינשא בלא גט ואף גם זאת לדעת מהר"י בי רב שכ' מרן הב"י סי' קמ"ג דאף למ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה אם נתן בע"כ בידה או בחצרה לכולי עלמא שמה נתינה נראה דלק"מ דהכא חשיב כתנאי התלוי ביד אחרים דשמא למחר יתנם בידה או ברשותה בע"כ וכמ"ש התוס' בריש פרק המגרש ד"ה שר"א מתיר דע"מ שלא תבעלי לפלוני חשוב כתנאי התלוי ביד אחרים דשמא יבא עליה באונס יע"ש וא"כ היכי קתני בבריית' אם רצה כל אחד מהם לחזור כו' דמשמע דמותרת לינשא לאחר ניחוש שמא למחר יתנם באונס ואף לדעת החולקים על מוהר"י בי רב נראה דתלמוד' הכי פריך דמדקתני סתמא אם רצה כל אחד מהם לחזור כו' משמע דאפילו לא חזרה בה אלא לקדושין גריד' שאמרה אי אפשי להתקדש לך אע"ג דקבלתן אח"כ אפ"ה אינה מקודשת דאל"כ הו"ל למתני בהדי' אי חזרה בה ואינה רוצה לקבלם הרשות בידה כנ"ל ומ"מ לדאתאן עלה נר' דאכתי ק' שהרי דעת רש"י כדעת יש מחמירים שכתב הר"ן דאפי' בתנאי דשב וא"ת אסורה לינשא עד שיקיים התנאי וכמבואר מדבריו ממ"ש בפרק הישן דכ"ד ובפ"ק דיומא די"ב ע"א ד"ה כל ימי חיי פ' יע"ש ואף שהרשב"א בפרק המגרש אההיא דפריך התם אי הכי כל תנאי דעלמא לא תנסיב כו' כתב שמדברי רש"י בפ"ק דקדושין נראה דס"ל דכל שהוא בשב וא"ת מותרת לינשא הרואה ירא' שאין הכרח מדבריו כלל וכבר תהי עלה הרב מכתב מאליהו שער ח' סי' ד' והוכיח במישור שדעת רש"י דאפי' בתנאי דשב וא"ת אסורה לינשא וא"כ ה"נ נר' דחיישינן שמא תקלקל את עצמה בידים ואף למאן דס"ל דלא שמה נתינה אפ"ה אסורה לינשא לר"ה ושוב ראיתי להרשב"א בחידושיו שכ' שדעת רש"י כדעת התוס' דלר"י נמי מספ"ל אי תנאה הוי או לא וא"כ קו' מעיקר' ליתא וכמובן אלא שמדברי רש"י שלפנינו ד"ה לר"י לא משמע כן ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רנז) </b> ובודאי שכונתם לומר דאפי' אם היורשים רוצים ליתן לה. אפ"ה אינה מקודשת כו'. תמהני דמאי שייכות יש להיורשים בתנאי זה לקיימו יותר מאינש בעלמא. ומה ענין זה לפלוגתא דת"ק ורשב"ג בהא דהמקדש על מנת שתתן לי דס"ל לרשב"ג שם ואפי' ליורשי משום דהתם הרי זכות ממון שהיה להמקדש בתנאי שהתנה עמה נתרוקן ליורשיו כשאר נכסיו ואם האשה מקיימת התנאי ונותנת הממון ליורשיו הוי כאילו נתנה להמקדש עצמו משום דיורשים כמורישים נינהו ומשום הכי מקודשת לרשב"ג משא"כ הכא במקדש אשה על מנת שיתן לה כו' ומת קודם שנתן איך יהיה ביד היורשים לקיים תנאי' של המקדש כיון שלא נתחייב המקדש לקיים התנאי דוקא דנימא שחל השעבוד על הנכסים והיורשים באים לקיים מצות פריעת בעל חוב (כדאמרינן בעלמא מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם) דהא לא נתחייב המקדש כלל ליתן המאתים זוז שהתנה עמה משום דהברירה בידו שלא לקיים התנאי וגם לא שייך ירושה בזכות שהיה להמקדש באשה זו ובנכסיה אם היה חי והיה מקיים התנאי והיתה נישאת לו שהרי לא שייך להוריש זכות זה להיורשים וא"כ איך אפשר לומר דיש ביד היורשים לקיים התנאי ולהזקיקה ליבום טפי ממה שיש ביד אינש דעלמא דכמו דפשיטא לן שאם בא איש שאינו מיורשי המקדש וקיים התנאי בשביל המקדש ונתן לה מאתים זוז דאינה מקודשת להמת ואינה זקוקה ליבום כך אין ביד היורשים נמי לקיים התנאי של המקדש: ואפי' אי יהיבנא לי' דכמו דס"ל לרשב"ג דהאי לי אפי' ליורשי קאמר כן ס"ל נמי דהאי אתה ואפי' יורשים קאמרה היינו רק בנותן מתנה לחבירו על מנת שיתן לו המקבל מאתים זוז ומת המקבל קודם שנתן די"ל כיון דמתנה זו כשיתקיים התנאי תבוא ליורשי המקבל בתורת ירושה א"כ הם זכו בהמתנה ובידם לקיים התנאי לרשב"ג משום דבאומר על מנת שיתן המקבל הרי יורשי המקבל נמי במשמע וזה הרי לא שייך הכא בקדושי אשה על תנאי וכאמור: אבל מה אעשה והדבר הזה מבואר בהירושלמי שמביא הרשב"א ז"ל והמחבר מביאו להלן דלרשב"ג גם בכה"ג אביו או אחיו נותנין לה המאתים זוז והיא זקוקה לחליצה וליבום וע"ש: ולולא דנקט הירושלמי חליצה היה אפשר לדחוק בזה ולומר דאפשר דיש כאן זכות להאחים ליבם האשה בלא כסף קדושין ולזכות בכל השעבוד שיש לבעל על האשה דזכות זה נתרוקן להאחים וא"כ הרי בידם לקיים התנאי די"ל דהשעבוד של האשה שוה להאחים יותר מן המאתים זוז ממון התנאי שנותנים לה אבל כיון דנקט הירושלמי חליצה ג"כ בהדי יבום א"כ הרי עכ"ר דלאו מטעמא דידן אתא עלה: ובר מן דין לא ידעתי דאטו בשופטני עסקינן שיתן לה מאתים זוז חנם דכיון שאין רצונו ליבמה אלא לחלוץ לה להתירה לשוק א"כ לא יקיים התנאי וממילא תהיה מותרת לשוק: ואפשר לומר דבעי לקיים התנאי כדי לכופה שתתן לו תרקבי דדינרי עד שיחלוץ לה ובמאתים זוז שיתן לה עכשיו בקיום התנאי ירויח אח"כ הרבה וכיון דבידו ליבמה ולרשת בה זכות שהיה בה לאחיו המת לא נחשב הוא כאינש אחר דעלמא ויכול לקיים התנאי: אולם עכ"פ באין כאן אחים ודאי דהאב או שאר יורשים אינם יכולים לקיים התנאי אחר מיתת המקדש ולשווי' אלמנה דכיון דאין זכות להאב בזה הרי הוא כאחר דמי ואינו יכול לקיים התנאי וא"כ נתבטלו הקדושין והיא מותרת אפי' לכהן גדול: וניהו דאפי' כסף הקדושין עצמן יכול איש אחר ליתן להאשה כדאמרינן ברפ"ק דקדושין באומר לאשה הא לך מנה ותתקדש לפלוני דמקודשת וא"כ כש"כ הכא בממון התנאי מ"מ היינו דוקא ברצון המקדש והמתקדשת אבל הכא כשמת המקדש הרי בפשיטות דמי שאין לו שייכות באותן הקדושין שנעשו על תנאי אינו יכול לקיים התנאי בעל כרחה דאשה בשביל המקדש שמת דהו"ל כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וגרע ממנו עוד: ולא עוד אלא דאפי' ברצון האשה נמי י"ל דלא מהני קיום התנאי ואפי' אם מחלה ממון התנאי להמקדש אחר מיתתו נמי אינה מתקדשת למפרע כל שאין אחים כאן שי"ל בהו דזכו בזכות שהיה להמת בהאשה כמ"ש למעלה. ונ"מ בזה באם בא אחר וקדשה קודם שמת המקדש הראשון דמקודשת לשני ואפי' אם מחלה הממון של התנאי אחר מיתת הראשון לא אמרינן דמקודשת למפרע להראשון וקדושי השני בטלים ודו"ק:
+<b>ואם </b>
+<b> חזר בו או חזרה היא אינה מקודשת.</b> פ' האומר דנ"ט פלוגתא דר"י ור"ל ואפסיק' הלכת' כר"י ויש להסתפק אם נאמנת היא לומר אחר שלשים שחזרה בתוך שלשים יום וכן הוא נמי אם הוא נאמן לומר שחזר בו ואף למ"ש הריטב"א דבעי' חזרה בפני ב' אכתי איכא לספוקי אם אמרו שחזרו בפני ב' והלכו למדינת הים או מתו אם הם נאמנים הא ודאי ליכא לדמויי להוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני שהיא מותרת בקרוביו ונאמנת דשאני התם שאומרת שלא נתקדשה מעולם הלכך אוקי אתת' בחזקת פנויה אמנם הכא שנתקדשה בעדים איכא לספוקי ולומר שאינם נאמנים לבטל הקדושין כל שאין עדים בדבר ולכאורה היה נראה שדבר זה במחלוקת הוא שנוי ביני רבוות' והוא שמוהרשד"ם בתשובה סכ"ז ד"ל ע"ד כתב על אודות אשה שנתקדשה קדושין גמורים ואמרה בפניו שקודם לכן נתקדשה לאחר שהיא נאמנת במיגו דאי בעי' אמרה גרשתני גם מוהר"י אדרבי סימן רכ"ו כתב בשם חכם אחד כדעת מוהרשד"ם והביא ראיה ממ"ש הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י סוף סמ"ד על אחד שהוציא שטר חתום בעדים שקדש לאשה א' והאשה טוענת שהוא שטר מזוייף דנאמנת היא במגו דאי בעיא אמרה גרשתני דמותרת להנשא על פיה ואע"ג דמגו במקום עדים לא אמרינן היינו אי אתו עדים גופייהו אבל הכא ליכא עדים דאימור מזוייף הוא אמנם מוהר"י אדרבי חלק עליו וכתב דשאני ההיא דהרשב"א דבשני הטענות איכא העזה אבל בנדון זה דהוי מגו דהעזה דבטענה שטוענת עכשיו ליכא העזה שאין הבעל מכיר בשיקר' ובטענת המגו איכא העזה לא אמרינן מגו דהעזה יע"ש גם מוהריב"ל ח"ג סק"ב כתב כדעת מוהר"י אדרבי דאינה נאמנת והביא ראיה מתשובת הרא"ש שהביא מרן ס"ס מ"ו בא' שערער על אשה א' שהיתה מקודשת לו מקדמת דנא והאשה מכחישתו והשיב הרא"ש שאפילו אם היתה האשה מודה בפירוש שקבלה קדושין ממנו לאו כל כמינה לאסור עצמה על אותו שקדש' יע"ש ובסוף דבריו כתב דה"ט דאינה נאמנת במיגו דגרשתני משום דהוי מיגו דהעזה כמ"ש מוהרי"א ואם כן היה נראה שבנדון דידן נמי לפי דעת מוהרשד"ם ואותו גדול אח' שהביא מוהרי"א היא נאמנת לומר שחזרה בה במיגו דגרשתני אמנם לדעת מוהרי"א ומוהריב"ל ומוהרימ"ט ח"א שצ"ב אינה נאמנת במיגו דגרשתני משום דהו"ל מיגו דהעזה ואם הוא באופן שהבעל מכחישת' במה שאומרת שחזרה בה וכגון שאומרת שחזרה בה בפני הבעל אז היה נראה דלכ"ע היא נאמנת כיון דהוי ממעיז למעיז וכההיא דרשב"א וראיתי למוהר"ם ן' חביב בס' עזרת נשים דף ה' ע"א שתמה על הנהו רבוותא איך החליטו המאמר לומר דמיגו דהעזה לא אמרינן והלא הלכה רווחת היא דמיגו דהעזה אמרי' כדמוכח בהדיא מההיא דהנהו עיזי דאכלו חושלא דפ' חזקת וכ"כ התו' באותו פרק דנ"ב ע"ב דאמרינן מיגו דהעזה והביאו ראיה לזה מההיא דנאמן לומר של אבותי היא שלקחוה מאבותיך יע"ש:<br><b> גם </b> הרא"ש ז"ל בתשובה ריש כלל ק"ה כתב כן בהדיא והביא ראיה מהנהו עיזי יע"ש ומ"ש הרא"ש ז"ל בר"פ כל הנשבעין דלא אמרינן מיגו דהעזה היינו דוקא לענין לפוטרה משבועה אבל לאוקמי ממונא אמרינן מיגו וכן מבואר חי' זה בהריב"ש סשצ"ב יע"ש (ועיין בהרב מש"ל פכ"א מה' מו"ל דע"א ע"ד ע"ש) וא"כ בנדון דידן נמי נראה דאשה זו שטוענת שנתקדשה לאחר קודם לכן נאמנת היא במיגו לאוקומי אשה ברשותה שרוצה להיות ברשות בעל הא' כי היכי דאמרינן מיגו לאוקמי ממונא ומכח זה (הלכה זו) העלה הרב ז"ל שהדבר הוא ס' אי שייך להאמינ' במגו יע"ש ועל פי דבריו יש ליישב דברי התוס' בפרק האשה שלום דף קט"ז ע"ב ד"ה באותה שעה שהק' דתהא נאמנת לומר מת בעלי במיגו דגרשני למ"ד דאפי' שלא בפניו נאמנת כו' ותמה הרב ח"ה ז"ל שם דכיון דאינה מעיזה לומר גרשתני אפי' שלא בפניו אין כאן מיגו כיון דאינה מעיזה דמיגו דהעזה לא אמרי' מההיא דמודה במקצת הטענה כו' יע"ש ולפי דבריו ז"ל הנה נכון דס"ל דההיא דמודה במקצת הטענה דלא אמרינן מיגו דהעזה היינו משום דהוי לפוטרו משבועה אבל לאוקמי ממונא אמרינן מיגו ואם כן ה"נ לאוקמי אשה ברשותה במ"ש מת בעלי אמרינן מיגו ודברי התוס' ז"ל הללו הם ממש כדברי מוהרשד"ם ולא ידעתי איך אשתמיט מהרבנים הנזכרים דברי התוס' הללו ואנכי הרואה כי לא על הרבנים הנז' ז"ל תלונותיו כי אם על הרא"ש ז"ל שכ' דאפילו אם האשה מודה שנתקדשה לאחר אינה נאמנת דאמאי אינה נאמנת במיגו דגרשתני כיון דהרא"ש ז"ל ס"ל דאמרי' מיגו דהעזה וי"ל דס"ל להרא"ש דהך העזה דהכא אלימא טובא דודאי אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה לומר שגרשה ותדע שהרי היא נאמנת לומר גרשתני בלי שום מיגו אלא ודאי דה"ט דהך חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אלימא טובא וחשבינן לה כעדים משא"כ בין אדם לחבירו דעביד איניש דמעיז פניו בפני חבירו אע"פ שחבירו מכיר בשקרו וגדולה מזו כתבו התוס' ז"ל ר"פ הגוזל עצים דק"ז ע"א דאינו נאמן לומר נאנסו במיגו דלהד"מ וכן מודה במקצת במיגו דכופר בכל משום דהוי מעיז דאף ע"ג דאמרינן מיגו דהעזה לכפור ודאי אינו מעיז ופירש הרב ש"ך ז"ל ח"מ סי' פ"ב בכללי מיגו סק"ה וכונתם דכל שחבירו מפקיד אצלו או הלוה לו שהאמינו מתחילה ושוב אין לו עסק עמו לא אמרי' מיגו דהעזה דודאי אינו רוצה להעיז פניו בזה שהאמינו תחילה יע"ש וא"כ כ"ש באשה עם בעלה דאמרי' ודאי דאינה רוצה להעיז פניה ועוד נראה לי דהיינו טעמא דהרא"ש ז"ל דס"ל דאינה נאמנת במיגו דגרשתני משום דלא חשיב מיגו דמיפסלא נפשה לכהונה וכ"כ התוס' ז"ל בפ"ק דכתובות דף ט' ע"ב ד"ה לא דקא טעין שהקשו דתהא נאמנת לומר בתולה הייתי במיגו דמשארסתני נאנסתי ותי' לחד תי' דאין זה מיגו דמפסלה נפשה לכהונה יע"ש גם הרא"ש ז"ל תי' כן יע"ש וכן מוכח ג"כ מדאמרינן בריש פ' האשה שנתארמלה דלר"ג נאמנת לומר משארסתני נאנסתי במיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא מיפסלה נפשה לכהונה וקא אמרה משארסתני דמיפסלה לכהונה חשיב טענה יותר טובה לאחשביה מיגו ואם כן מינה נמי דכל היכא דבטענה שטוענת השתא לא מיפסלה לכהונה ובטענת המיגו מיפסלה דלא חשיבא מיגו ולהרשב"א ז"ל שכתב דנאמנת היא לומר מזוייף משום מיגו דגרשתני צריך לומר דסבי' לי' דמשום דמיפסלה לכהונה לא איכפת לה כיון שיכולה לינשא לישראל ולא חשבינן ליה טענה גרועה והוא ז"ל יתרץ לקושיית התוס' שהק' בההיא דכתובות כתי' האחר שתי' שם וההיא דפ' האשה שנתארמלה ס"ל דודאי כל היכא דבטענה שטוענת השתא מיפסלה נפשה לכהונה חשבינן לי' שפיר מיגו דאי בעיא אמרה טענה אחר' טובה הימנה דלא מיפסלה לכהונה שהרי הן לו יהי ששתיהן שוות אמרינן שפיר מיגו כמ"ש הפוסקים ז"ל דאף בטענות שוו' אמרי' מיגו אמנם לענין לומר דלא חשיב מיגו משום טעמא דמיפסלה נפשה לכהונה הא לא אמרינן דמסתמא ודאי לא איכפת לה כנ"ל וההיא דאמרינן פ' יש נוחלין דקל"ד ע"ב דהאומר זה בני נאמן מטעמא דהואיל ובידו לגרשה וכתבו התוס' וז"ל אע"ג דהאי מגו לא חשיבא דאם היה מגרשה היה פוסלה מן הכהונה כו' מ"מ חשיב מיגו לפוטרה מיבם ע"כ נראה שלא כתבו כן אלא דוקא גבי בעל משום דבעל ודאי לא איכפת ליה אי מיפסלה נפש' לכהונה אבל כל שבדידה ודאי ס"ל דלא חשיב מיגו מטעמא דמיפסלה נפשה כמ"ש בכתובות וא"נ דהתם הוי מיגו דבידו דאלים טפי כמ"ש הר"ן ז"ל פ' האומר לענין מיגו במקום חזקה יע"ש משו"ה חשבינן ליה מיגו אע"ג דפוסלה לכהונה דאמרינן ודאי מה לו לשקר כיון שבידו לעשותו בהיתר חזקה לא שביק התיר' ועביד איסור' משום דמפסלה לכהונה אבל במיגו דתנא הכי נמי דלא חשיב מיגו ועיין במוהר"א ששון סי' כ"ד מיהו מדברי התוס' בפרק האשה שלום שכתבנו לעיל מבואר שחולקים על מ"ש פ"ק דכתובות דס"ל דאמרינן מיגו אפי' היכא דמיפסל' לכהונה וכדעת הרשב"א ז"ל שכתב בתשו' דאי לא כן לא תיקשי להו מידי דתהא נאמנת לו' מת בעלי במיגו דגרשתני כיון דמיפסלה נפשה לכהונה ושוב מצאתי למוהר"ם די בוטין ז"ל בתשובה סי' יו"ד שכתב שאף הרשב"א לא כתב טעם זה דמיגו דגרשתני רק לסניף בעלמ' דקושט' דמילת' דלא חשיב מיגו כיון דמיפסלה נפשה לכהונה והביא ראיה מההיא דפ"ב דכתובות שכתבנו כנראה שחשב הרב דהא מילתא פסיקתא היא ונשתמיט מיניה דברי התוס' דבפ' האש' שלום שכתבנו ואיך שיהיה לדאתן עלה נראה דאפי' במכחישתו נמי מידי פלוגתא לא נפקא דלפי דעת הרשב"א ז"ל והתו' פ' האשה שלום היא נאמנת לומר שחזרה במיגו דגרשתני ולדעת הרא"ש והתוס' לחד תי' אינה נאמנ' במיגו דגרשתני משום דמיפסל' נפשה לכהונה ועיין בהר"ן ז"ל פ"ב דכתובות גבי ההיא דהאשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אם נתנה אמתלה לדבריה נאמנת כתב משם הרא"ה דאם אמרה נתקדשתי לפ' אינה נאמנת אפי' נתנה אמתלה ותמה עליו הרב בעל חלקת מחוקק ס"ס מ"ז דאמאי אינה נאמנת במיגו דגרשתני ועיין בס' בית שמואל מה שנדחק בזה ולפי מה שכתבתי י"ל שדעת הרא"ה כדעת התו' והרא"ש דלא חשיב מיגו משום דמיפסל' לכהונה ודו"ק ומ"מ גבי בעל היה נראה לכאורה דלכ"ע נאמן לומר שחזר בו ואפילו במכחישתו במיגו דאי בעי מגרש לה וכההיא דיש נוחלין ואף גם זאת נראה דמידי פלוגתא לא נפקא שהרי כתב המרדכי ז"ל בריש פ' האומר דאינו נאמן השליח לומר שטעה וקדשה לעצמו במיגו דאי בעי מגרש לה משום דאין המיגו שקול דניחא ליה למימר לא קדשתי מלומר גרשתי דא"כ יצטרך ליתן כתובה לדעת ר"י דס"ל דארוסה יש לה כתובה יע"ש וא"כ נראה שלדעת רבינו ז"ל והנמשכים אחריו דס"ל דארוסה לית לה כתובה הוא נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה ולדעת הרא"ש ז"ל ודעימיה דס"ל דיש לה כתובה כמ"ש הטור ז"ל סי' נ"ה אינו נאמן במיגו וכ"כ מוהר"י ן' נחמיאש ז"ל הובאו דבריו בתשובת מרן ז"ל דיני קידושין סי' א' יע"ש שכתב עוד שבדורינו זה דאין כתובה לארוסה לכ"ע הוא נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה וראיתי להרב כנה"ג ז"ל חא"ה סימן ל"ה בהגהת ב"י אות ל"ד שהקשה עליו וז"ל ולע"ד אין זה מיגו טוב שהרי הוא ר"ל טעיתי ולהיות מותר בקרובותיה מלגרשה שאוסר עצמו בקרובותיה יע"ש ולי לק"מ דדוקא באשה חשובה הוא דאמרינן דלא ניחא ליה למיסר בקרובותיה כדאי' בפ' המדיר דע"ד ע"א אבל בסתם נשים לא קפדי אינשי ולא איכפת להו דמיתסר בקרובותיה שהרבה נשים מצויות וכ"כ מוהרי"מט ז"ל בתשובה חא"ה סי' כ"ח שנאמן לומר גבי סבלונות שלא שלחם לשם קידושין במיגו דאי בעי מגרש לה אע"ג דאוסר עצמו בקרובותיה משו' דבסתם נשים לא קפדי אינשי ועוד דאפי' באשה חשובה לא אמרו אלא דוקא התם משום דבהיתר רוצה לישא אבל שיחפה על הקדושין כדי לישא קרובותיה לא נחשדו ישראל על כך יע"ש ובהכי ניחא נמי תשובות הרשב"א שכתב דנאמנ' לומר מזוייף היא במיגו דגרשתני אע"ג דנאסרת בקרוביו משום דאיתתא בכל דהו ניחא לה ולא איכפת לה כדאמרי' התם ומהתימה על הרב איך אישתמיט מיניה דברי מוהרימ"ט ז"ל שהוא עצמו הביאם בסי' ל"ט בהגהת ב"י אות ב' יע"ש:<br><b> האמנם </b> אכתי נרא' שאף לדעת הסוברי' דארוסה ליה לה כתובה אינו נאמן לומר שחזר בו במיגו דאי בעי מגרש לה לפי מ"ש הר"ן ז"ל דכל שחזר בו חייבת להחזיר הקידושין וא"כ איכא למימר דלא חשיב מיגו דמשו"ה לא מגרש לה משום פסידא דמעות הקידושין ובנדון המרדכי ז"ל נמי נראה דאינו נאמן לומר השליח שטעה במיגו דאי בעי מגרש לה מה"ט נמי ומ"ש המרדכי משום טעמא דכתובה עדיפא מינה קאמר לפי סברתו ז"ל דס"ל דארוסה יש לה כתובה אמנם אה"נ דבלאו ה"ט נמי לא חשיב מיגו מטעמא דכתיבנא וכיון שכן יש לתמוה על מוהר"י ן' נחמיאש ז"ל שכתב שבדורינו זה דאין כתובה לארוסה שהשליח נאמן לומר שטעה לכולי עלמא מיגו דאי בעי מגרש לה ואולי נאמר דמיגו שבידו אלים טפי כיון שבידו לעשותו בהיתר משום דבר מועט לא נחשדו ישראל על כך להתיר אשת איש לעלמא ודוק' משום כתובה דמנה או מאתים הוא דכתב המרדכי ז"ל דלא חשיב מיגו אבל משום קדושין לא נחשדו ישראל על כך ותדע שאל"כ תיקשי הא דאמרינן ביש נוחלין דנאמן לו' זה בני או גרשתי את אשתי במיגו דאי בעי מגרש לה ואמאי הא לא חשיב מיגו שהרי כיון דהבעל נותן שכר הסופר ניחא ליה לומר גרשתי משום פשיטי דספרא אלא ודאי משמע דמשום דבר מועט כזה לא נחשדו ישראל על כך אלא שכפי זה זכינו לדין שאם קדשה במנה או מאתים דלכולי עלמא אינו נאמן לומר טעיתי או שחזר בו דליכא מיגו וכדכתיבנא: ואולם אכתי איכא למצדד אצדודי ולומר שבנ"ד לכ"ע היא נאמנת לומר שחזרה בה תוך ל' יום ואף לדעת מוהרי"א ומהריב"ל ומוהרימ"ט משום דאיכא למימר דע"כ לא קאמרי הני רבוותא שאינה נאמנת לומר נתקדשתי קודם לכן לאחר כל דליכא מיגו אלא דוקא היכא שנתקדשה קדושין גמורים בעדים בהא הוא דס"ל דאינה נאמנת להפקיע הקדושין כל דליכא מיגו. אמנם בנ"ד שלא נתקדשה קדושין גמורים שהקדושין תלוין ועומדים הם עד לאחר שלשים יום איכא למימר שפיר דנאמנת היא לומר שחזרה בה בתוך שלשים יום לכולי עלמא ומצאתי להר"ן בפרק האומר דף תרמ"ח ע"ב שכתב משם הרמב"ן לענין המקדש על תנאי שכל התנאין שהוא מתנה עמה שהן תנאין שלו בלבד כגון שאמר ע"מ שאדבר עליך לשלטון וכיוצא אם אמר עשיתי והיא אינה יודעת נאמן וא"צ עדים וכן אם אמר לא קיימתי התנאי נאמן וכן בתנאי שלה היא נאמנת כל זמן שאינה מכחישתו וכל תנאי שהוא בינו לבינה כגון ע"מ שאתן לך ק"ק זוז כלל גדול המוציא מחבירו עליו הראיה ובקדושין היא נאמנת ומותרת לשוק ובגירושין הוא נאמן עכ"ל הנה מבואר דס"ל ז"ל דכל שאין מכחישין זה את זה בין הוא בין היא נאמנין לומר שלא קיימו התנאי ולבטל הקדושין וכל שמכחישין זה את זה בקדושין היא נאמנת לבטל הקידושין מטעמא דהמוציא מחבירו דהיינו הבעל שבא לאסור אותה על כל העולם עליו הראיה ואף למה שנחלקו עליו האחרונים לא נחלקו אלא באומר שקיים התנאי ובא לקיים הקדושין ומטעמא דהמע"ה אבל בבא לבטל הקדושין כגון שאומר שלא קיים התנאי לכ"ע נאמן וא"כ דכוותא נמי בנ"ד נרא' שדינו כדין המקדש על תנאי ממש ולאומר שיאמר דאכתי לא דמי לנ"ד דשאני במקדש על תנאי דכיון שהוא בקום עשה אין הקדושין חלים עד שיקיים התנאי וכל שאין אנו רואים שקיים התנאי בעדים הרי הוא בחזקת שלא קיימו ובחזקת פנויה קיימא אמנים בנ"ד כיון שאינו מחוסר מעשה כלל אלא זמן וזמן ממילא אתיא איכא למימר דכל שאין אנו רואים שבטל הקדושין בפי' הרי היא בחזקת א"א ואינ' מקודשת אף אתה אמור לו דהא ליתא שהרי כתב הר"ן סמוך ונראה וז"ל (על פי מה שהגיה הרב תומת ישרי' בהגהות הרי"ף דנ"ד ע"א) ומיהו בתנאי שהוא בשב וא"ת משמע דבין בקדושין בין בגירושין כל א' נאמן בשאין חבירו מכחישו אבל במכחישו כגון האומר לאשה הרי את מקודשת ע"מ שלא אשתה יין עד יום פ' והיא אומרת לא נתקיים התנאי נאמנת אבל בגיטין אם אמר לה ע"מ שלא תשתי יין עד יום פ' כתב הרמב"ן נראים הדברי' שאע"פ שאמר לה עברתי על תנאך מגורשת ולא כל הימנו לאוסרה עכ"ל הנה מבואר שאפי' בתנאי דשב וא"ת דהקדושין חלים ממילא אפי"ה היא נאמנת לומר שבטל אותו בידים וא"כ דון מינה לנ"ד נמי שאף שהקדושין חלים ממילא אפי"ה היא נאמנת לומר שחזרה בה הן אמת שלכאורה יש לדקדק על דברי הר"ן דמ"ש בקדושין היא נאמנת לומר שבטל התנאי בידים אי משום טעמא דהמוציא מחבירו ע"ה והילכך כיון שהוא בא לאסור אותה על כל העולם היא נאמנת א"כ מה"ט יהא הוא נאמן בגרושין לומר שבטל אותו בידים מטעמא דהמע"ה כיון שהיא באה להוציא עצמה מרשות הבעל ואפשר לומר דבקדושין אע"ג דהוא בשב וא"ת דאיכא רגלים לדבר שלא ביטלו בידים אפ"ה היא נאמנת מטעם מיגו דאי בעי אמרה גרשתני אבל בגרושין אינו נאמן הבעל לומר שבטלו כיון שהוא בשב וא"ת אנן סהדי דודאי לא ביטלו בידים והילכך כיון שאין לו מיגו היא נאמנת. ועוד מבואר מדברי הרשב"א בחידושיו לקמן דס"א דה"ט דגירושין שאינו נאמן הבעל אע"ג דהיא הוי מוציא מחבירו משום דאיכא חזקה שאינ' עשויה לקלקל את עצמה כדאמרינן בעלמא אשה דייקא ומינסבא יע"ש מה שא"כ בקדושין דליכא ה"ט גם מדברי הרשב"א שם מבואר דאפי' בתנאי דשב וא"ת בקדושין היא נאמנת לו' שבטלו שכתב וז"ל עוד כתב הרמב"ן דבמכחישין זה את זה בקדושין היא נאמנת ובגרושין הוא נאמן שהמע"ה אלא דבגירושין כל תנאי שהוא בבטול מעשה כגון ע"מ שלא תשתי יין כו' יע"ש הנה מבואר מדבריו דדוקא בגירושין הוא דמחלקינן בין תנאי דקום עשה לתנאי שהוא בשב ואל תעשה אבל בקדושין אין כאן חילוק אלא אפי' בתנאי דשב ואל תעשה היא נאמנת לומר שבטלו בידים דאל"כ הכי הול"ל אלא דבתנאי דשב וא"ת בין בקדושין בין בגרושין אינן נאמנין לבטל הקדושין והגרושין והארכתי בזה לפי שראיתי להרב ב"ש ס"ס ל"ח ס"ק ס"ו שכתב דבתנאי שהיא בשב וא"ת אם ב' אומרים נתקיים פשיטא דנאמנים ואם ב' אומרים שלא נתקיים אלא עברו התנאי ועשו מעשה אין מבואר אם נאמנים ונרא' דא"נ דל"ח דעברו התנאי בקום עשה וראיה לזה מדקי"ל בגרושין דאם נתגרש' ע"ת בשב וא"ת דמותרת לינשא ולא חיישינן שמא עברה א"ד יע"ש והיא תימא שהרי מדברי הר"ן והרשב"א ז"ל שכתבנו מבואר שהיא נאמנת לומר שביטלו בידים ואפי' במכחישתו ומכ"ש בב' מודים וזה פשוט וכן מבואר ג"כ דעת מור"ם ז"ל שכתב שם וז"ל אבל תנאי שהיא בשב וא"ת כל אחד מהן נאמן אם אין שכנגדו מכחישו משמע מדבריו דבמכחישין זה את זה אפי' בתנאי דשב וא"ת יכול להכחישו והרב בית שמואל ז"ל שם בס"ק ס"ז תמה עליו שמדברי הר"ן ז"ל שם משמע דכל כה"ג אינה יכולה להכחישו דלא חיישינן שעבר בפועל ע"ש ומתוך מ"ש נתבאר שלא כ"כ הר"ן ז"ל אלא דוקא בגירושין אבל בקדושין היא נאמנת וכמו שהגיה הרב תומת ישרים וכמבואר מדברי הרמב"ן ז"ל שהביא הרשב"א הן אמת דקשה לפי זה מ"ש הר"ן ז"ל בפ' מי שאחזו דתק"ץ ע"א וז"ל ולפי זה האומר לחבירו אני נותן לך כך וכך ע"מ שתעשה דבר פ' על המקבל להביא ראיה שקיים תנאו אבל אם אמר על מנת שלא תעשה על הנותן להביא ראיה שביטל תנאו עכ"ל ופסקו מרן ז"ל ח"מ סי' רמ"א והשתא ק' דמ"ש מקדושין שהיא נאמנת לומר שביטל תנאו מטעמא דהמע"ה וא"כ מה"ט נמי יהא נאמן הנותן לומר שבטלו דהמע"ה וכבר הוק' לו כן להרב בית שמואל ז"ל ומתוך מ"ש לעיל יתבאר תי' לזה דדוקא בקדושין היא נאמנת משום דאיכא מיגו דאי בעי אמרה גרשתני אבל במתנה כיון דליכא מיגו אינו נאמן ועל הנותן להביא ראיה כנ"ל נכון:<br><b> ומ"מ </b> בתנאי דשב וא"ת אם הבעל אומר שלא קיים התנאי נרא' מדברי הר"ן והרמב"ן ז"ל שאין הבעל נאמן כל זמן שמכחישין זה את זה וזה ממ"ש אבל במכחישין זה את זה בקדושין היא נאמנת ומותרת לשוק משמע דדוקא היא נאמנת לבטל הקדושין אבל הוא אינו נאמן דאל"כ הכי הול"ל אבל במכחישין זה את זה כל א' מהן נאמן לבטל הקדושין ונרא' דה"ט דס"ל דלגבי בעל ליכא מיגו דאי בעי מגרש לה אי משום דצריך ליתן לה כתובה למ"ד דארוסה יש לה כתובה או משום פסידא דקדושין כמ"ש לעיל ויש לי מן הדקדוק על מוהר"ם ז"ל שכתב אבל בתנאי דשב וא"ת כל אחד נאמן בשאין חבירו מכחישתו אשר משמע מדבריו דבמכחישין זה את זה כל אחד מהן נאמן בין הוא בין היא ומתוך דברי הר"ן והרמב"ן ז"ל משמע דדוקא היא נאמנת וכמ"ש והריטב"א בחי' ד"ס ע"ב נראה שחולק לדעת הר"ן והרמב"ן וס"ל דבתנאי דשב ואל תעשה בין הוא בין היא אין נאמנין לומר שבטלו התנאי שכ' בד"ה ולאחר לא תנשא וז"ל אבל בתנאי דשב וא"ת הרי הוא בחזקתו שלא עשה ועל זה להביא ראיה שעשה ועקר תנאו בידים עכ"ל (בתנאי דקום עשה נראה שחולק לדעת הרמב"ן ז"ל כמו שירא' המעיין) הנה מבואר מדבריו דבכל ענין בין במכחישין זא"ז בין בשאין מכחישין ס"ל דאינו נאמן לומר שביטל תנאו בידים ולדעת הר"ן ז"ל והרמב"ן אפי' במכחישתו היא נאמנת כמ"ש ואין להק' לדעת הריטב"א ז"ל אמאי אינה נאמנת לומר שביטל התנאי במגו דגרשתני דבשלמא הוא איכא למימר דס"ל דאינו נאמן במיגו דאי בעי מגרש לה מטעמא דכתיבנא לעיל אלא היא אמאי אינה נאמנת די"ל דס"ל דהא לא חשיב מיגו משום דמיפסלה לכהונה כמ"ש התוס' והרא"ש ז"ל ואיך שיהיה זאת תורת העולה מכל מ"ש דבנ"ד לפי דעת הר"ן והרמב"ן ז"ל שכתבנו היא נאמנ' לומר שחזרה בה ואפי' כשהיא מכחישתו ולדעת הריטב"א ז"ל אינה נאמנת ואם חזר הוא והיא מכחישתו לפי הנראה מדברי הר"ן והרמב"ן ז"ל שאף הם ז"ל מודו שאינו נאמן וכמ"ש ואם כן פשיטא ודאי דיש לחוש למעשה לס' הריטב"א ז"ל ולהצריכה גט ומה גם לסברת הרא"ש ז"ל שכתב לקמן אמתני' דע"מ שאתן לך ק"ק זוז דאפי' בתנאי דקום עשה כגון ע"מ שאדבר עליך לשילטון אינו נאמן הבעל לומר שלא קיים התנאי דשמא נתחרט ורוצה לבטל הקידושין כל זה כתבתי דרך שקלא וטרייא להלכה ולא למעשה:<br><b> ובהיותי </b> בזה דרך אגב ראיתי לעמוד במ"ש מוהר"י ן' נחמיאש ז"ל בתשובה שכתבנו לעיל שמדברי הרא"ש ז"ל בחידושיו בפרק הא"מ ד"ן שכתב אהא דפרכינן התם ואמאי הא קאמר כסבור הייתי וז"ל תימה מאי מייתי ראיה הא לא גילה דעתו ודילמא משקר הוא וי"ל דמשמע מקודשת ושרייא ליה אפי' פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר עכ"ל משמע דסבירא ליה להרא"ש כסברת מוהר"ם שכתב המרדכי שאין הבעל נאמן אמנם דעת הר"ן נראה שאינו כן ממ"ש בפרק האומר על הא דפרכינן לקמן בגמ' וניחוש שמא יש לו וז"ל דכיון דקדש מתחילה אדעתא דהכי רגלים לדבר שהיו לו והשתא הוא דבעי למיהדר ע"כ משמע דדוקא משום דאדעתא דהכי קדש ואיכא רגלים לדבר שיש לו הוא דאינו נאמן אבל היכא דליכא רגלים לדבר שאינו כדבריו נאמן ולא חיישינן כלל שאל"כ לא היה צריך לתת טעם למה חיישינן וא"כ לפי זה באומר כסבור הייתי דליכא רגלים לדבר שאינו כן משמע דסבירא ליה שהוא נאמן ואינה מקודשת אי דברים שבלב הויין דברים וא"כ לדעת הר"ן צריך לפרש תי' שאני התם דלחומרא דהקש' דאע"ג דדברים שבלב הויין דברים אפי"ה משום חומרא דא"א החמירו ואמרו דאינן דברים את"ד יע"ש ויש לי מן התימא עליו שהרי הרשב"א ז"ל בחידושיו בפ' האיש מקדש כתב כדברי הרא"ש ז"ל וז"ל ק"ל דהתם אפי' דברים שבלב ליכא דהא מעיקרא לא אמר ולא מידי ופשיט' דלא מהימן וי"ל דמקו' משמע מקודשת ודאית כו' ע"ש ואלו בההיא דפריך לקמן וניחוש שמא יש לו כתב ממש כדברי הר"ן ז"ל שכתב וז"ל וניחוש שמא יש לו דכיון דקאמר דיש לו איכא למיחש דילמא מעות טמונין יש לו ואע"ג כו' ניחוש דילמא מיהדר קא מיהדר ביה כו' וא"כ לפי דברי מוהר"י ן' נחמיאש ז"ל נמצאו דבריו סותרים גם הריטב"א ז"ל בחידושיו כתב בההיא דהאיש מקדש כדברי הרא"ש ובההיא דפריך לקמן וניחוש שמא יש לו כתב כלשון הר"ן ממש ולכן נראה דהתם נמי ס"ל להרשב"א ז"ל דרגלים לדבר שלא ע"מ כן קדשה מדלא גילה דעתו מעיקר' וא"כ מעתה אין ראיה מדברי הרא"ש ז"ל שסובר כדעת מוהר"ם ז"ל אלא שמדברי הרא"ש ז"ל שכתב לקמן ההיא דפריך וניחוש שמא יש לו מבואר מדבריו דס"ל דאפי' היכא דליכא רגלים לדבר דמשקר אינו נאמן ממ"ש דאומר ע"מ שאדבר עליך לשלטון אינו נאמן לומר לא דברתי אע"ג דליכא רגלים לדבר דמשקר ומהתימה על הרב ז"ל אמאי הוצרך להביא עצות מרחוק ממ"ש בחידושיו ולא הביא מלשון זה שמפורש בהדיא כנ"ל ותו לא מידי ועיין בספר מכתב מאליהו ז"ל שער ח' סי' ד' ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רנח) </b> פלוגתא דר"י ור"ל ואפסיקא הלכתא כר"י כו'. גם לר"ל יש להסתפק כן באומרת אחר ל' יום שנתקדשה בתוך ל' בפני עדים והלכו להם למדינת הים ואיני יודע למה נקט המחבר לר"י דוקא וי"ל דנקט הכי משום הספק אם הוא נאמן לומר שחזר בתוך ל' דספק הזה לא שייך אלא לר"י אולם למ"ש לעיל דף ל"ד ע"א י"ל דמשו"ה לא מספקא לי' בכה"ג דכיון דהשני רשע הוא אינו נאמן לומר דעבר עבירה כיון דליכא עדים אמנם מ"מ הא משכחת לה היכא דלא ידע השני:<br><b> (רנט) </b> על אודות אשה שנתקדשה קדושין גמורים כו' שהיא נאמנת במיגו דאי בעיא אמרה גרשתני כו'. לכאורה תמוה דאיך אפשר להאמין לה במיגו זו כדי שתאסור על המקדש הזה הא באומרת גרשתני גופא אינה נאמנת אלא משום חזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וחזקה זו הא לא שייך באשה הזאת שהרי אפי' אי נימא דקושטא קאמרה דקודם לכן נתקדשה לאחר א"כ איך פשטה ידה וקבלה קדושין אח"כ מן המקדש הזה אי לא שהראשון גרשה דהא קיי"ל דא"א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה דמקודשת לשני משום חזקה זו ולהר"ן אפי' אם קבלה הקדושין מאחר שלא בפני בעלה חוששין לקדושי שני מספיקא דדלמא אפי' שלא בפני בעלה איתא נמי לחזקה זו וא"כ איך תוכל להפקיע א"ע מן זה שנתקדשה לו בפנינו קדושין גמורים מכח חזקה זו דאין אשה מעיזה כו' הא אדרבה נימא ניהו דקושטא קאמרה שנתקדשה קודם לכן לאחר מ"מ הא עכ"ר לומר דגרשה הראשון תחלה דאל"כ לא היתה מעיזה לקבל קדושין מן השני ואי משום דהשתא נמי חשובה כמעיזה במה שרוצה להפקיע עצמה מבעלה זה ונאמנת מכח מיגו דגרשתני א"כ הא חזינן דאשה זו אינה חוששת להעיז ולא שייך בה חזקה זו וניהו דעכ"ר שהרשד"ם לא ס"ל כהר"ן הנ"ל שמחמיר אפי' בפשטה ידה שלא בפני בעלה מ"מ קשה איך אפשר לומר דלפשוט ידה ולקבל קדושין מאחר שלא בפני בעלה לא חשיב העזה כ"כ אע"פ שעכ"ר יתודע לו אח"כ שקבלה קדושין מאחר ולומר לבעלה שנתקדשה לאחר קודם שנתקדשה לו הוי העזה טפי אע"פ שאינו יודע אי משקרת אי לא ולא יודע לו זה לעולם ושנאמין לה בזה במיגו דהעזה גמורה דאי בעיא אמרה גרשתני:<br><b> (רס) </b> וכגון שאומרת שחזרה בה בפני הבעל אז היה נראה דלכ"ע היא נאמנת כו'. לענ"ד דה"ה אם אמרה חזרת אתה נמי נאמנת אע"פ שהוא מכחישה ואומר לא חזרתי בי ואפי' בלא מיגו אי נימא דגם היכא דיש ספק בעיקר הקדושין אם היו אם לא נמי שייך חזקה זו דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לא מבעיא לפי תשובת הרשב"א דמה שקבלה קדושין אח"כ בפנינו הוי בקטטה דודאי אינה נאמנת לומר גרשתני אלא אפי' בעובדא דהרא"ש ז"ל י"ל נמי דחזקה זו לא שייך הכא כיון דבא אחר ואמר שקדשה קודם (ובתשובתי לביאלעסטאק הארכתי בזה) ואכ"מ להאריך:<br><b> (רסא) </b> שהקשו דתהא נאמנת לומר בתולה הייתי כו' דמפסלה נפשה לכהונה. לפום ריהטא לא עמדתי על דבריהם הקדושים בתירוצם זה דהא אם אומרת בתולה הייתי או שהוא בא עלי' באירוסין הרי הוא יודע דמשקרת ועכ"ר יתן לה גט כיון דאסורה לו וא"כ תו ממילא [מפסלה] לכהונה וממה דמסיק דלתירוץ התוס' הנ"ל אפי' ממעיז למעיז לא אמרינן מיגו משום דמיגו גרוע הוא מפני שאין ברצונה למפסל לכהונה וא"כ אפי' באומרת שחזרה בפני בעלה והוא מכחישה אינה נאמנת במיגו דגרשתני משום דמיגו גרוע היא כיון דנפסלה לכהונה. ולע"ד בכהאי גונא א"צ מיגו כמו שכתבתי לעיל דבהיא אומרת בפניו שהוא חזר בו בתוך ל' דנאמנת ולא מטעם מיגו אלא בשביל טענה זו עצמה שאומרת בפניו שחזר בו תוך ל' דהוי העזה כמו שאומרת גרשתני והוא הדין באומרת בפניו דחזרה בה תוך ל' בפניו וכנ"ל:<br><b> (רסב) </b> ולהרשב"א ז"ל שכ' דנאמנת היא לומר מזויף משום מיגו דגרשתני כו'. ולא חשבינן לה טענה גרועה כו'. תמהני דאמאי צריך לדוחק הזה הא י"ל דעובדא דתשובת הרשב"א היה באשה גרושה שיצא שטר עליה שנתקדשה וא"כ הא נאמנת לטעון מזויף הוא במיגו דגרשתני ולפ"ז אין זה מיגו גרוע דהא בלא"ה נמי פסולה לכהונה אבל בכתובות דמיירי בבתולה דכשירה לכהונה שפיר כתבו שם התוס' דאינה נאמנת לומר בתולה הייתי במיגו דמשארסתני נאנסתי משום דאין זה מיגו כיון דמיפסלא לכהונה: אבל החמ"ח שפיר תמה על הרא"ה דסתים וכתב דבאומרת נתקדשתי לפלוני לא מהני אמתלא ומדלא חילק בזה משמע דאפי' באשה שכבר פסולה לכהונה נמי לא מהני אמתלא ואמאי הא יש לה מיגו דגרשתני: גם צ"ל דמיירי הרשב"א בשאין קרובים לזה שאומר שקדשה משום דאל"כ הא אכתי מיגו גרוע היא משום דניחא לה למימר מזויף הוא מלומר גרשתני שעי"ז נאסרה בקרוביו ודוק:<br><b> (רסג) </b> מיהו מדברי התוס' כו' מבואר שחולקים על מ"ש בפ' קמא דכתובות וס"ל דאמרינן מיגו אפי' היכא דמיפסלא לכהונה כו'. גם מדברי התוס' יבמות אלו אין ראיה שחולקים על מ"ש בפ"ק דכתובות משום דמשמע להדיא התם דעד אותה מעשה לא היתה שום אשה נאמנת לומר מת בעלי אפי' מי שכבר נפסלה מן הכהונה ועוד י"ל דלא איכפת לה במה דנפסלה לכהונה דאי משקרת יותר ניחא לה לומר דנתגרשה מלומר מת בעלי משום דחוששת שמא יבוא בעלה אבל בעלמא י"ל דמיגו גרוע היא משום דלא בעיא למיפסל נפשה מכהונה: ועוד תמהני דאיך אפשר לומר דמשום דכדי שתהא כשרה לכהונה אינה יכולה לומר גרשני בעלי וא"כ הא תהא אסורה לכ"ע כיון דלומר מת בעלי אינה נאמנת בלא מיגו ותשאר עגונה והרי המחבר עצמו כתב בטעמא דהרשב"א דלא שייך סברת התוס' כתובות הנ"ל משום דיכולה להנשא לישראל וזה לא שייך בעגונה וא"כ הרי ניחא לה טפי למיפסל לכהונה מלמיפסל לכ"ע ודוק. ויש ליישב:<br><b> (רסד) </b> לפי מ"ש הר"ן ז"ל דכל שחזר בו חייבת להחזיר הקדושין כו'. זה תמוה דהא אדרבה הר"ן כתב בסוגיין בהדיא להיפך דאם הוא חזר בו אינה חייבת היא להחזיר לו כסף קדושין ואולם לדעת הר"י מטראני בחידושיו אינו כן וכן משמע בתשובת הרא"ש כלל ח' דפליג על הר"ן הנ"ל וע"ש:<br><b> (רסה) </b> וא"כ איכא למימר דלא חשיב מיגו דמשו"ה לא מגרש לה כו'. תמהני דאיך ס"ד לומר דאפי' בתובע לה שתחזיר לו מעות הקדושין אחר ל' משום דחזר בו בתוך ל' דיהיה נאמן במיגו דגרשתיך או דאי בעי מגרש לה הא אפי' אי הוה מיגו מעליא נמי מיגו להוציא לא אמרינן וכיון דאינו נאמן בהטענה עצמה שחזר בו ותתחייב בהחזרת כסף הקדושין א"כ הא גם במיגו אינו נאמן אפי' אם היה הדין דגבי גרושה מחזרת לו כסף הקדושין וא"כ הרי על כסף הקדושין אין ספק כלל דאינו נאמן אע"כ דאי איכא למיבעי אי נאמן היינו היכא דאינו תובע החזרת הקדושין או דאומר דכבר החזירה לו כסף הקדושין או דמחל לה וא"כ ממילא אית לי' מיגו. אבל לא ידעתי כלל איך ס"ד כשקדשה במנה או במאתים כדמסיק דאינו נאמן משום דליכא מיגו הא לענין תביעת הממון א"א בלא"ה שנאמין לו כיון דהיא טוענת ברי שלא חזר בו והיא ארוסתו מיום שנשלמו הל' יום וא"כ דקארי לי' מאי קארי ליה ואפילו להפוסקים ז"ל דס"ל דאמרינן מיגו להוציא מ"מ הא הכא לפי המיגו אין לו טענת ממון כלל משום דממנ"פ מי הוא התובע דאם היא תובעת ממנו שישאנה ויתן לה שאר כסות ועונה והוא משיב לה חזרתי תוך ל' ונתבטלו הקדושין א"כ בזה ודאי הוא נאמן להפטר מתביעתה משום דבידו לגרשה ואם הוא התובע ממנה שתחזיר לו כסף הקדושין והיא משיבה לו לא חזרת בך ואני ארוסתך וכסף הקדושין שלי הוא א"כ בזה פשיטא דהיא נאמנת כיון דלהמקדש אין כאן מיגו כלל וא"כ מה זה שכתב המחבר דלא חשיב מיגו והיינו דמיגו גרוע היא והלא אין כאן התחלה למיגו כלל אם התביעה היא מצד המקדש על החזרת כסף הקדושין ודוק:<br><b> (רסו) </b> אמנם בנ"ד שלא נתקדשה קדושין גמורים כו' איכא למימר שפיר דנאמנת היא לומר שחזרה בה בתוך ל' יום לכ"ע. גם אני בהשקפה ראשונה רציתי לומר כן ועיין מ"ש לעיל על הגליון (באות ר"ס) בד"ה לענ"ד אלא דמ"מ לא החלטתי כן משום דאכתי א"א למיפשט דנאמנת לומר דחזרה בה שלא מדעת בעלה ושלא בפניו מטעמא דלא דמי לתנאי דעלמא משום דזמן ממילא קאתי וכיון דהזמן כבר עבר לפנינו הקדושין חלו מסתמא ואמרינן דמעשה דהחזרה לא נעשה והיכן מצינו בהר"ן דמי שמקדש אשה על מנת שלא תשתה יין עד יום פלוני והיא אומרת שעברה על התנאי ושתתה דנאמנת דמזה שכתב הר"ן במקדש אשה על מנת שלא אשתה יין והיא אומרת שלא נתקיים התנאי דנאמנת אין ראי' דהתם היינו משום דטענתה שטוענת שלא נתקיים התנאי היא טענה דהעזה נאמנת במיגו דגרשתני ומ"ש הר"ן דבתנאי שהוא בשב ואל תעשה משמע דבין בקדושין ובין בגירושין כל אחד נאמן בשאין חבירו מכחישו היינו לקיים הקדושין דאם אמר ע"מ שלא אשתה יין ואומר לא שתיתי והיא אינה מכחישתו היא מקודשת וכן באומר ע"מ שלא תשתי יין והיא אומרת לא שתיתי והוא אינו מכחישה נתקיימו הקדושין וכן בגירושין משום דאמרינן דמסתמא לא נעשה מעשה להיפך לבטל הקדושין או הגירושין אבל בשיש כאן הכחשה היא נאמנת שעבר על התנאי משום מיגו דגרשתני דהא גם בטענתה שעבר על התנאי יש בה העזה משא"כ באומרת שהיא עצמה עברה על התנאי שלא בפני בעלה וכן בנ"ד שאומרת דחזרה תוך ל' שלא בפניו דליכא בזה מיגו דגרשתני משום שהוא מיגו דהעזה א"כ מנ"ל דנאמנת ודוק:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>האומר </b>
+<b> לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו כו' לפיכך ב' נותנים גט בין בתוך ל' בין לאחר ל' יום כו'.</b> הנה דעת רבינו מבואר דס"ל דתנאי דמעכשיו ולאחר ל' יום היינו לענין שאם ימות בתוך ל' יום שלא יחולו הקדושין אבל לחזור בו אינו רשאי ושלא כדעת רש"י שכתב בפ' האומר דע"ז ע"ב ד"ה מספ"ל וז"ל האי לאחר ל' יום אי תנאה הוי אם לא אחזור בי כו' יע"ש ויש לדקדק דלעיל סמוך ונראה ד"ה ושמואל כתב וז"ל ושמואל אמר אינה בספיקא אלא עד ל' יום שמא ימות הראשון ולא יגמרו הקידושין כו' יע"ש וקשה דאמאי לא כתב רש"י ז"ל משום חששא דשמא יחזור בו כמ"ש לקמן ואפשר לומר דהוצרך רש"י כאן לחששא דשמא ימות משום דקאי אמאי דכתב לעיל מיניה דמקודשת ואינה מקודשת ואסורה לב' בלא גט מאחד דמשמע ודאי דאם בא בעלה הראשון לקחתה צריך גט מב' ובהא פליגי דלרב אף לאחר ל' יום אם בא אחד מב' לקחתה צריך גט מב' משום דמספ"ל אי תנאי או חזרה ולשמואל דוקא בתוך ל' יום צריך גט מב' אבל לאחר ל' יום אינה צריך גט מב' והא ק"ל דלשמואל אמאי אינה מותרת לראשון בתוך ל' יום בלא גט מב' דהא כיון דכל החששא הוא משום שמא יחזור בו ונמצאו קדושי ב' חלין למפרע פשיטא ודאי דאינו חוזר בו דאין אדם עשוי לקלקל את עצמו דנמצא בא על אשת איש ובניו ממזרים והרי זה דומה למקדש ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים שמותרת להנשא בלא גט לדעת רובא דרבוותא כמבואר בב"י סי' ל"ט יע"ש ולא חיישינן שמא תלך אצל חכם ויתיר את נדרה משום דאינה עשויה לקלקל את עצמה וה"נ דכוותא משום הכי הוצרך ז"ל לומר דה"ט דצריכה גט מב' בתוך ל' יום משום דחיישינן שמא ימות כנ"ל נכון ודע שמ"ש רש"י ז"ל בפה"מ וז"ל מקודשת ואינה מקודשת אלא א"כ נתן האחד גט ולאדם אחר אסורה עד שיתנו ב' נרא' שלא כתב כן אלא אליבא דרב דס"ל דמקודשת ואינה מקודשת לעולם ומש"ה כתב אם באה להנשא לאדם אחר אחר ל' יום צריך שיתנו ב' גט אבל לשמואל דס"ל דמקודשת ואינה מקודשת דמתני' היינו עד ל' יום אם באה להנשא לאדם אחר בתוך ל' יום פשיטא ודאי דאינה צריכה גט אלא מב' דמן הראשון בחזרה בעלמא סגי וכן נמי אם באה להנשא לב' בחזרה מן הראשון סגי לפי פירוש רש"י ז"ל שכתב דהתנאי היינו אם לא יחזור בו תוך ל' יום וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' תש"ז לדעת רש"י הא דאמר אביי לקמן ולטעמיה דרב בא אחר ואמר לה מעכשיו ולאחר עשרים יום ובא אחר ואמר לה מעכשיו ולאחר עשרה ימים צריכה גט מן הראשון ומן האחרון היינו בבא לגרש לאחר ל' יום דאלו בתוך ל' בחזרה בעלמא סגי ואף לדעת החולקים על רש"י ז"ל דס"ל דאינו רשאי לחזור בו תוך ל' ותנאי דמעכשיו אינו אלא לשאם ימות בתוך ל' כתב הרב מ"ל ז"ל בפ"ו מה' גירושין הלכה ג' דע"כ הא דקאמר אביי צריכ' גט מן האחרון היינו דוקא בבא לגרש אחר ל' דבתוך ל' יום אינו צריך גט מן האחרון ממ"נ דאי תנאי הוי א"כ לא חלו קדושי ב' כלל ואי חזרה הוי א"כ הב' אינו צריך לגרש דבחזרה בעלמא מהני וע"פ זה כתב דמ"ש הרשב"א בתשובה הנז' דאם ב' הם צריכה גט מב' ואפי' תוך זמנם מיירי כשהב' קדשה סתם וכדינ' דמתני' דאלו קדשה הב' לאחר עשרים יום אינה צריכה גט מהב' בתוך הזמן דבחזרה בעלמא סגי (ולפי זה תוך זמנם שכתב הרשב"א ט"ס הוא וצ"ל תוך זמנו) גם מ"ש ואלא מיהו יכולים לגרש תוך הזמן ט"ס הוא וצ"ל מיהו יכול לגרש כו' וקאי לראשון דלב' לא צריך לאשמועינן דהא פשיטא דהב' יכול לגרש תוך הזמן דאי דקמא תנאה הוי אין כאן קדושין ואי דקאמא חזרה הוי הרי מיד חלו קדושי ב' את"ד יע"ש והנה מ"ש דבתוך ל' יום אינה צריכה גט מן האחרון ממ"נ נרא' דט"ס הוא וצ"ל בתוך עשרה ימים דלאחר עשרה ימים פשיטא ודאי דצריכה גט מן האחרון דשמא חזרה הוי וקדושי האחרון חלו ושוב אינו יכול לחזור בו מכיון שעברו עשרה ימים האמנם בעיקר דינא נרא' דאיכא למישדי נרגא דאדרבא משמע דאם רוצה להנשא בתוך ל' יום לאחר ואפי' בתוך עשרה ימים צריכה גט מכולם משום דאיכ' למיחש דשמא תנאה הוי ואלו קדושי ראשון ואיכא למיחש שמא ימות ראשון בתוך ל' יום וחלו קדושי ב' למפרע וכן נמי בג' חיישינן שמא ימותו ב' ובחזרה נמי לא סגי אפי' בתוך עשרה ימים דשמא תנאה הוי ואפי' תימא דלמיתה דבי תרי לא חיישי' וכדאית' בר"פ ד' אחין ועיין בתו' שם והלכך בתוך י' ימים אינה צריכה גט מן האחרון ממ"נ דאי תנאי הוי דקמא הוו קדושין ואי מיית ראשון דאמצעי הוו קידושין דבתר' לא הוו קידושין ואי חזרה הוי בחזרה בעלמא סגי מ"מ נקוט מיהא דבבא לגרש בתוך זמנה צריך גט מן הראשון ומן האמצעי ואלו מדברי הרב ז"ל משמע דמן הראשון לבד הוא דצריך גט ותו דלפי זה אין צורך למה שהגיה בדברי הרשב"א ז"ל גם למה שדחק עצמו וכ' דמ"ש הרשב"א ואם ב' הם צריכה גט מב' ואפי' תוך זמנם דמיירי בשקדשה הב' סתם אלא אפי' בשקדשה לאחר ך' יום צריך גט מב' דשמא תנאה הוי וחיישינן שמא ימות הראשון בתוך ל' יום ונמצאו קדושי ב' חלין למפרע וכמ"ש רש"י ז"ל ואפשר דס"ל להרב ז"ל דמן האמצעי אינה צריכה גט ואפי' במגרש בתוך זמנם משום דהו"ל ס"ס ס' אי חזרה הוי וחלו קדושי אחרון ואת"ל תנאה הוי שמא לא ימות הראשון ודקמא הוו קדושין דבתרא לא הוו קידושין וכן נמי בשקדשו ב' אינו צריך גט מן הב' בבא לגרש תוך זמנם מטעם ס"ס ס' אי חזרה הוי אז בחזרה מן הב' סגי ואת"ל תנאה הוי שמא לא ימות הראשון בתוך ל' יום ובהכי ניחא מה שהביא ראיה הרשב"א ז"ל בחי' דהמקדש את האשה לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה דאם מת או גירש בתוך ל' יום לא חיילי קדושי ראשון הפך דעת הרמב"ן ז"ל מהא דאמר אביי אי חזרה הוי דבתראה הוו קדושין דקמאי לא הוו קדושין אלמא דמדקאמר דקדושי א' לא הוו קידושין ש"מ דנתבטלו קידושי א' לגמרי ולאו מיתל' תלו יע"ש והדבר ק' דכיון דע"כ הא דקאמר אביי צריכה גט מן הראשון ומן האחרון איירי בבאו לגרש אחר ל' יום דאי בתוך ל"י צריכה גט מכולם דשמא תנאה הוי ומיית ראשון בתוך ל' וחלו קדושי האמצעי א"כ מאי ראיה מייתי הרשב"א הא כיון דמיירי אחר ל' שפיר קאמר דקדושי קמאי לא הוו קדושין כלל ומהיותר תימא על הר"ן ז"ל שדחה ראיית הרשב"א וכתב וגם בזה איני רואה סמוך דכיון דאמר אביי צריכה גט מן האחרון אלמא דבשלא מת עסקינן ומסתמא אף כששלמו ל' יום לא מת יע"ש ואמאי לא כתב בפשיטות דע"כ מיירי בשלא מת תוך ל' מטעמא דכתיבנא אכן כפי מ"ש ניחא:<br><b> ואולם </b> עדיין צריכים אנו להתלמד בזה ממקום אחר דאפשר דכל כי האי גוונא לא חשיב ספק ספקא כיון שעתיד להתברר על כל פנים אם ימות או לא ימות א"כ אם אנו מתירים אותה להנשא אפשר שימות בתוך ל' יום ונמצא ס' מקודשת לאמצעי למפרע ולא דמי לשאר ס"ס דעלמא דלעולם נשאר הדבר בס"ס ואף למה שהסכים הפ"ח בכללי ס"ס ס"ק דאפי' בס"ס דסמי בידן לברורי אזלינן לקולא אכתי לא דמי דשניא היא התם דכל שאין אנו מבררין הדבר נשאר בס"ס לעולם משא"כ הכא דעתיד להתברר עכ"פ וכעת לא מצאתי גילוי לזה ועיין בס' פני משה ח"א סי' י"ח דמ"ה ע"ד ובספר אליהו רבה דף ע"ש ועיין מה שהארכתי בזה פ"י מה' מקואות בכללי ספק דרבנן ובר מן דין נרא' דאכתי דברי הרשב"א יש מן הקושי שהרי לפי פירש"י ע"כ הא דאביי בבאו לגרש אחר ל' יום דאי בתוך ל' יום בחזרה מן הא' סגי וא"כ מאי ראיה מייתי ולפי מה שנרא' ממ"ש בחי' לקמן שהוא מסכי' לפרש"י ומה גם למה שעלתה הסכמתו בתשוב' הנז' ואפי' לדעת הרמב"ן וסיעתיה דאינו יכול לחזור בו בתוך ל' יום אינו יכול לגרש בתוך ל' יום וא"כ ע"כ הא דאביי מיירי בבא לגרש אחר ל"י דבתוך ל' אינו יכול לגרש וצ"ע כעת:<br><b> וראיתי </b> למוהרימ"ט ז"ל בחיד' על הרי"ף שהקשה לדברי הר"ן וז"ל ואנכי לא ידעתי איך מדייק דבשלא מת עסקינן דהא אפשר שיאמר צריכה גט מהאחרון אם היה רוצה להנשא לאלתר דשמא חזרה הוי אבל עדיין אפשר שימות קודם ל' וחיילי קדושי ראשון ועוד אפי' תימא שאין דרך להזקק לגט עד שיבואו עשרה ימים כו' עדיין אפשר שימות קודם ל' יום עכ"ל והן דברים תמוהים איך עלה בדעתו לומר דמיירי בבא לגרש לאלתר דא"כ אמאי צריכה גט מן האחרון בחזרה בעלמא סגי ממ"נ וזה פשוט: ואיך שיהיה נראה שדעת רבינו כדעת הרמב"ן דתנאי דמעכשיו ולאחר ל' יום היינו לשאם ימות בתוך ל' יום שלא יחולו הקדושין אבל לחזור בו אינו רשאי ולענין גט נמי נרא' דאם גרשה מעכשיו ולאחר ל"י שלדעת רש"י ז"ל יכול לחזור בו בתוך ל' יום וכן אם מת בתוך ל' יום אינו גט שלדעת רש"י ז"ל תנאי דמעכשיו תרוייהו איתנהו ביה שיהא רשאי לחזור בו ושאם ימות לא יחולו הקדושין וכמבואר מדברי רש"י ז"ל שכתב תרוייהו וכ"כ מוהרימ"ט בחידושיו ולדעת הרמב"ן ז"ל אינו יכול לחזור בו ותנאי דמעכשיו היינו לשאם ימות שלא יחולו הקדושין וכיון שכן יש לדקדק על מ"ש ה"ה ז"ל בפ"ט מה' גירושין הלכה ה' וז"ל וכבר כתבתי בפ"ח דיש מי שסובר שאפי' בגיטין זמנו של שטר מוכיח עליו ולדבריהם ז"ל אפי' באומר לאחר ל' יום ומת תוך הזמן חולצת ולא מתיבמת דהו"ל כמעכשיו ולאחר ל' יום כו' יע"ש ויש לדקדק דכיון דמת תוך הזמן אמאי צריכה חליצה הא אפי' נימא דתנאה הוי התנאי היינו שאם ימות בתוך ל' יום שלא יהא גיטו גט דומיא דקדושין ואפי' תימא דס"ל לה"ה ז"ל שלפרש"י ז"ל תנאי דמעכשיו היינו לענין חזרה אבל לא לענין מיתה דאם מת בתוך ל' יום מקודשת ושלא כנראה מדברי רש"י ז"ל מ"מ כיון שמדברי רבינו ז"ל מבואר דס"ל כדעת הרמב"ן דתנאי דמעכשיו היינו לענין מיתה ולא לענין חזרה לא הי"ל לכתוב כן בפשיטות שלא כדעת רבינו ז"ל ואולי דס"ל לה"ה ז"ל דלענין גט תנאי דמעכשיו היינו לענין חזרה דכיון דלרחוקה קא אתי וקשה בעיניו לגרשה מסתמא התנאי שלו הוא שיהא רשאי לחזור בו אבל מיתה דמסתמ' ודאי אם ימות בתוך ל' יום אינה רוצה שתשאר זקוקה ליבם אבל בקידושין אמדינן דעתיה דהתנאי הוא שאם ימות בתוך ל' שלא יהיו קידושין ושלא תהא זקוקה ליבם אבל לא לענין חזרה כיון דלקרבה קא אתי כנ"ל וכן נראה דעת הריטב"א ז"ל דבפ' האומר הסכימה דעתו לדעת הרמב"ן ז"ל דתנאי דמיתה קאמר ואלו בפרק הכותב אההיא דבעי רמב"ח ה"ז גיטך ולא תתגרשי עד לאחר ל' יום כתב בתוך דבריו פירש רש"י וז"ל דהא אי אמרי' תנאה הוי לסוף ל' יום היא מגורשת למפרע דה"ק לה תתגרש מעכשיו אם לא אחזור בתוך ל' יום ע"ש ודוק: ודע שמדברי רבינו ז"ל הללו מבואר דס"ל דיכול לגרש תוך הזמן אע"ג דאכתי לא חלו הקדושין וה"ט משום דכיון דלכשיבא הזמן איגלאי מילתא למפרע דבשעת כתיבת הגט היתה מקודשת חלו הגירושין וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשו' סי' הנז' דלמ"ד תנאה הוי יכול לגרש תוך הזמן ולא דמי לההיא דאמרי' ולאשה דעלמא אינו גט דשאני הכא דאיגלאי מילתא למפרע דבאותה שעה היתה מקודשת אלא שלבסוף הסכימה דעתו לומר דאינו יכול לגרש תוך הזמן והביא ראיה מדקאמר שמואל לאחר ל' יום פקעי קדושי ב' וגמרי קדושי ראשון ומאי גמרי אין כאן גמר אלא גילוי מילתא והכי הול"ל לאחר ל' יום פקעי קדושי ב' ומקודשת לראשון אלא משמע דאם יגיעו זמן הל' קאמר דמקודשת מעכשיו ויגמרו הל"י ולפיכך א"א לכתוב לה גט עד ל' יום דאין גט אלא לאחר גמר הקידושין את"ד: וראיתי להרב מש"ל ז"ל בפ"ו מה' הנז' שנסתפק בשאר תנאים דעלמא היכי לידיינו דייני כגון באומר לאשה הרי את מקודשת ע"מ שתעשה דבר פ' מי אמרינן דיכול לגרש תוך הזמן דומיא דמקדש מעכשיו ולאחר ל' יום א"ד ע"כ לא כתבו רבינו והרשב"א ז"ל דיכולין לגרש אלא דוקא בתנאי דממילא דהיינו מעכשיו ולאחר ל' יום וכן נמי שאר תנאים שהן בשב וא"ת דכותייהו אבל בתנאים שהם בקום עשה אפשר דלא מהני כתיבת הגט קודם קיום התנאי משום דבשעת כתיבה הוי מחוסר מעשה וכן יש להסתפק כפי הסכמת הרשב"א ז"ל דאינו יכול לגרש תוך הזמן בשאר תנאי' דעלמא היכי לידיינו דייני משום דלפי מ"ש הרשב"א דה"ט דלא נגמרו הקדושין עד ל"י ואפי' אי תנאה הוי בשאר תנאים דעלמא אפשר דלא אמרינן הכי אלא כל שנתקיים התנאי נגמרו הקדושין למפרע משעת נתינת הקדושין והעמיק הרחיב בענין זה וזו הלכה העלה בסוף דבריו דאי מדמינן גט לחליצה ס' זה תלוי בפלוגתא דרבוותא שלדעת התוס' שכתבו פ' החולץ גבי החולץ למעוברת דכל דבר שאינו ראוי להתברר עכשיו שא"א לידע העתידות לא אמרינן איגלאי מלתא למפרע א"כ בכל מקדש ע"ת אינו יכול לגרש קודם קיום התנאי ולפי' הנמוקי בכל מקדש ע"ת יכול לגרש קודם קיום התנאי משום דבהתקיים התנאי איגלאי מלתא למפרע את"ד יע"ש ולע"ד ק"ל עליו מהא דגרסי' בפרק המגרש דף פ"ד ע"א ת"ר ה"ז גיטך ע"מ שתנשאי לפלו' ה"ז לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואמר ר"ן דה"ק ה"ז לא תנשא לו שמא יאמרו נשיהן נותנים במתנה זה לזה ואם נשאת לו לא תצא א"ל רבא לו הוא דלא תנשא הא לאחר תנשא והא בעייא קיומי תנאה וכ"ת אפשר דמנסבא היום ומגרשה למחר ומקיימ' תנאה כו' אטו בדידה קיימת לאיגרושי אלא אמר רבא כו' והשתא לפי מ"ש דלדעת התו' דפ' החולץ אינו יכול לגרש קודם קיום תנאי משום דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע א"כ קשה טובא דהיכי קאמר אפשר דמינסבא היום ומגרשה למחר הא כיון דאין קדושי ראשון חלין עד שיבואו קדושי ב' היכא יכול לגרשה קודם חלות הקדושין הא אע"ג דכי קא מקיים תנאה נמצא דחלו קדושי ראשון למפרע ואיגלאי מילתא דבאותה שעה היתה ראוי' לגרש אפי"ה לא אמרי' איגלאי מילתא למפרע רבא גופיה קאמר התם בפרק החולץ דהלכה כר"ל דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע ואף למאי דמסיק רבא התם דקאמר דלאחר לא תנשא מ"מ היינו דוק' לכתחילה אבל אם כבר עברה ונשאת מודה מיהא דאית לי' תקנתא דיגרש אותה וישא אותה בעל התנאי וכ"כ הרשב"א ז"ל שם בחידושיו ועיין בפ"ח מה' גירושין הל' י"ג בהשגת הראב"ד ועיין בתו' שם ד"ה הכא בדידה ואולי נאמר שאף הרב לא כ"כ שלדעת התוס' אינו יכול לגרשה קודם חלות הקדושין אלא דוקא בבא לגרשה מיד שיחולו הקידושין מאותה שעה ומש"ה אמרינן דכיון דבאותה שעה אינו ראוי להתברר אי יחולו הקדושין או לא שא"א לידע עתידו' משום הכי לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע שתהא מגורשת מאותה שעה דומיא דחליצה דהתם נמי אי אמרי' דחליצת מעוברת שמה חליצה ע"כ חיילא חליצה משעה שנחלצה דלאחר זמן ודאי א"א דכבר כלתה חליצה דומיא דמשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום דלא קנה משום דכבר כלתה משיכה ומש"ה אמרינן דאינה חליצה משום דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דבאותה שעה היתה בת חליצה ושיהיה חליצה מאותה שעה כיון דבאותה שעה א"א להתברר אבל במגרש אותה שיחולו הקידושין לכשיתברר הדבר ויקיים התנאי שיהא מגורשת מאותה שעה ואילך ה"נ דמהני כיון דבשעת חלות הגירושין הרי הוברר הדבר שהיתה מקודשת ונ"מ דבעינן דבאותה שעה יהיה הגט בידה קיים וא"כ איכא למימר דמאי דאמרינן בפרק המגרש אפשר דמנסבא היום ומגרשה למחר בכה"ג הוא דקאמר דמגרש לה שיחולו הגירושין לכשתנשאי לפלוני מאותה שעה ואילך ובהכי ניחא נמי דלא תיקשי להרשב"א ז"ל למאי שהסכימה דעתו דאינו יכול לגרש בתוך הזמן קודם חלות הקדושין מהא דפרק המגרש ובר מן דין נראה שלהרשב"א ז"ל ל"ק כלל דע"כ לא כ' הרשב"א אלא דוקא במקדש מעכשיו ולאחר ל' יום וא"נ במקדש ע"ת לפי מה שנסתפק הרב משום דהכי מפרשינן ליה לתנאיה דיתחילו מעכשיו ויגמרו לאחר ל' יום משא"כ הכא דקדשה בסתם אלא דמצד הדין אינה מקודשת עד שתנשא לב' וא"כ כשתנשא לב' מקודשת למפרע וקרינן ביה בת גירושין כנ"ל:<br><b> ודע </b> שלדעת התוס' דבפרק החולץ דלא אמרי' איגלאי מילתא למפרע כפי מ"ש הרב נראה דמי שגירש על תנאי דאינו יכול לחזור ולגרשה בגט אחר בלי שום תנאי דמאחר שנתגרשה הימנו לגמרי א"כ לא אגידא ביה ואע"ג דכשמבטלת התנאי נתבטל הגט הראשון ואיגלאי מילת' למפרע דבשעת כתיבת הגט הב' היתה ראויה להתגרש מ"מ הא מיהא בשעת כתיבת הגט לא היתה בת גירושין ואגלאי מילתא למפרע לא אמרינן דומייא דמקדש ע"ת דאינו יכול לגרש קודם חלות הקדושין ועיין בתשו' הרא"ש כלל מ"ה שנשאל בזה והשיב דאין תקנה אלא שיקדשנה ויגרשנה לגמרי וראיתי למוהרימ"ט ח"א סי' מ"ט דאקהי אקהתא בדברי הרא"ש סללו דלמה הוצרך לקדשה לכתוב לה גט אחר בלי שום תנאי ודיו בכך ואין לומר דמאחר שנתגרשה הימנו לגמרי אין גט אחר גט כיון דלא אגידא ביה כלל דמ"מ בשעה שתנשא לאותו ראובן נתבטל הגט הראשון והרי היא אשת איש למפרע ויכול לחול שפיר הגט האחרון יע"ש ולפי דברי הרב הנז' י"ל דס"ל להרא"ש כדעת התו' דאיגלאי מלתא למפרע לא אמרינן ועיין בספר מכתב מאליהו שער ח' סי' י"א שתמה על דברי מוהרימ"ט הללו מההיא דלאשה דעלמא אינו גט מפני שאין בידו לגרש יע"ש ואישתמיט מיניה תשו' הרשב"א שכתבנו ועיין עוד במ"ש וז"ל הא למה זה דומה למי שגרש ע"ת שאם בא אחר וקדשה קודם קיום התנאי ואח"כ נתקיים התנאי ה"ז מקו' הגע עצמך שאותה שקדשה גירשה ג"כ קודם קיום התנאי היעלה על הדעת שאותן גירושין הוו גרושין כיון שעדיין לא היה בעלה יע"ש והוא תימה שהרי מדברי ה"ה בסוף פ"ח מה' גירושין הלכה כ"ד נראה דיכול לגרש קודם חלות הקדושין שכתב שם על השגת הראב"ד וז"ל ואם עיין הראב"ד עיון שלם כו' עד וכ"ש שהוא ז"ל סבור דכל שבידה עדיין לקיימה ואפשר שיתקיים שאין הגט בטל ולא יאמר בזה רבינו שאינה צריכה גט ממי שנתקדשה לו כו' יע"ש הרי בהדי' דס"ל דכל תנאי שבידה לקיימו מודה רבי' להראב"ד דאין הגט בטל ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מב' ואסורה לראשון ובודאי דצריכה גט קודם שיתקיים התנאי קאמר דאי לאחר שנתקיים פשיטא דאסורה לראשון ואי אסורה לראשון קודם שיתקיים התנאי ויתן לה גט קאמר מאי איריא לראשון אפי' אכולי עלמא נמי אסורה ועיין עוד במוהרימ"ט בחדושיו על הרי"ף בפרק האומר גבי ההיא דהנותן ב' פרוטות לאשה כו' ובאחד א"ל לאחר שאגרשה כו' דפשיט' ליה מילתא טוב' דאינו יכול לגרש קודם חלות הקדושין משום דקרא כתיב כי יקח איש אשה והדר וכתב לה ספר כריתות ועוד הביא סמוכות לדבר יע"ש ותמיהני עליו שדבריו סותרים למ"ש בתשו' דיש גט אחר גט גם מה שהביא ראיה מההיא דהקמ' אין ראיה כלל דשאני התם דבשעת הקמה ליתא לנדרא כלל אבל הכא כשמגרשה הרי היא אשת איש למפרע ודוק: ולעיקר ספיקו שנסתפק הרב בדעת רבי' והרשב"א אי בתנאי דמחוסר מעשה יכול לגרש קודם קיום התנאי נראה לע"ד שיש להוכיח דאפי' במחוסר מעשה יכול לגרש ממה שהוצרך הרשב"א לדחות ההיא דאמרינן ולאשה דעלמא אינה גט משום דשאני הכא דמקודשת היא למפרע ואם איתא הו"ל לדחויי ולומר דשאני התם דמחוסר מעשה אלא משמע ודאי דס"ל דאפי' במחוסר מעשה כל שחלו הקדושין למפרע יכול לגרש גם למה שנסתפק הרב בדעת הרשב"א כפי הסכמתו דבשאר תנאים דעלמא ס"ל דאינו יכול לגרש תוך הזמן נראה שיש להוכיח דבשאר תנאים מודה הרשב"א דיכול לגרש קודם קיום התנאי משום דכל שנתקיים התנאי נגמרו הקידושין למפרע ממ"ש בחי' פרק הא"מ דמ"ה אההיא דאמרינן התם קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט וצריכה מיאון וז"ל אלא נראה דאפי' בצווח מעיקרו קאמר דחוששין וטעמא דמילתא משום דכל מאן דמקדש את הקטנה שלא לדעת אביה יודע הוא שאין קדושיה קדושין אלא אם כן נתרצה אביה וע"ד שתפייס האב הוא מקדש והו"ל כאומר ע"מ שירצה אביך ובמתנה בפי' כך אפי' צווח ולבסוף נתרצה מקודש' דהא לא שיתרצה בשמיעה ראשונה קאמר אלא שיתרצה בקדושין ומתפייס לבסוף ואע"פ שמת האב חוששין שמא נתרצה האב סמוך למיתתו עכ"ד הרי בהדיא דכתב דהא דרב ושמואל דאמרי צריכה גט וצריכה מיאון אפי' בצווח מעיקרא קאמר ומשום דחיישינן שמא יתרצה האב והו"ל כאומר ע"מ שירצה אביך ואפי"ה קאמר רב דצריכה גט אע"ג דאכתי כל זמן שצווח לא חלו עדיין הקדושין אלא לכשיתרצה אח"כ דע"כ הא דרב דאמר צריכה גט בעודו צווח קאמר ואם בא לגרשה צריכה גט דאי בשנתרצו אח"כ היכי קאמר צריכה מיאון הרי נתרצה והו"ל קדושין ודאין לדעת הרשב"א וליכא למיחש דשמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה אלא משמע ודאי דס"ל דבשאר תנאים דעלמא יכול לגרש קודם חלות הקדושין אלא שאפשר לדחות דהא דאמר רב צריכה גט וצריכה מיאון במת האב מיירי ומשום דחיישינן שמא נתרצה שעה אחת סמוך למיתתו וכמ"ש הרשב"א אלא שזה ודאי דוחק דכל כי האי הי"ל לפרש ועוד יש ליישב באופן אחר ודוק ועוד נראה לי להוכיח דס"ל להרשב"א דבשאר תנאים יכול לגרש קודם קיום התנאי משום דכל שנתקיים התנאי נגמרו הקדושין למפרע משום דאם נאמר דס"ל להרשב"א בשאר תנאים נמי אינו יכול לגרש קודם קיום התנאי ע"כ דהיינו מטעמא שכתב הרשב"א במעכשיו ולאחר ל' יום דאין גמר קדושין אלא על ל' יום ומשום הכי אינו יכול לגרש קודם גמר הקדושין ואם כן נראה דלפי דעת הרשב"א אם קדשה בשטר ונקרע או נאבד השטר בתוך ל' יום אינה מקודשת כיון דבשעת גמר הקדושין ליתיה לשטרא בעיניה וכן כתב בחדושיו דלר"י דאמר שיורא הוא אי ס"ל שלא נגמרו עד לאחר ל' יום אם נקרע השטר קודם ל' יום אינה מקודשת יע"ש ואם כן אם נאמר דבשאר תנאים נמי ס"ל דאינו יכול לגרש קודם קיום התנאי ע"כ צ"ל דס"ל דלכשיתקיים התנאי נגמרו הקדושין באותה שעה ומשום הכי אינו יכול לגרש קודם גמר קדושין וכיון שכן נר' דאם קדשה בשטר ונאבד השטר קודם קיום התנאי אינה מקודשת ואלו מדברי הרשב"א שכתב בחי' פרק מי שאחזו דע"ד אההיא דר"ה דאמר והיא תתן ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר כתב וז"ל ולגבי קדושין דבסמוך נמי דנקט כגון שפשטה ידה ולא נקט כגון שנקרע או שנאבד שטר קדושין ה"ט משום דה"ט לא סגי אלא בשקדשה בשטר כו' יע"ש אם כן מבואר מדבריו דס"ל דלמאן דס"ל דהאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי אם נקרע שטר קדושין קודם שיתקיים התנאי מקודשת ואם כן ע"כ דהיינו משום דס"ל דכל שנתקיים התנאי נגמרו הקדושין למפרע וא"כ מה"ט נמי נר' דיכול לגרש קודם קיום התנאי כנ"ל ועיין בירושלמי הביאו הר"ן פרק המדיר ומרן הב"י סי' ל"ט על ההיא מתני' דתנן נמצאו עליה נדרים אינה מקודשת אית תנויי תני מותרת לינשא בלא גט ואית תנויי תני אסורה לינשא בלא גט כו' ומ"ד אסורה לינשא בלא גט שמא תלך אצל חכם ותתיר נדרה וקדושיה חלין עליה למפרע ונמצאו בניה ממזרים לפיכך אסורה לינשא בלא גט הנה מבואר דיכול לגרש לכשיחולו הקדושין דאל"כ הכי הו"ל להירושלמי למימר אסורה לינשא עד שתתיר את נדרה ויגרשנה ועיין במ"ש הריטב"א בחי' פ"ק דקדושין ד"ה אההיא דאמרינן התם התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים וז"ל ומסתברא שכופין אותו להשלים או לפטור אותה ושלא יעגן אותה ואמרינן ליה או כנוס או פטור עכ"ל עיין במ"ש בפ"ק האומר ד"ס ד"ה ולאחר לא תנשא ובתוס' רי"ד שם והמתבאר מדבריהם דס"ל דיכול לגרש קודם חלות הקדושין ודוק וראיתי להרב בית שמואל סי' מ' ס"ק ח' שהק' על דברי רבינו שכתב דב' נותנים גט בין בתוך ל' יום כו' דאם כן אתה מצריכה כרוז לכהונה דשמא לא נתקיים התנאי והגט בטל ואזלא ומנסבא לכהן ויאמרו גרושה מותרת לכהן וכן הק' הרב ב"ח ז"ל סי' ל"ח על מ"ש הטור ז"ל משם הרמ"ה דאם אמר ע"מ שיאמר הין מתי שיאמר היא מקודשת ואפי' אמר תחילה לא הילכך לעולם הוי ספק עד שימות האב ואם מת הבן אפילו אמר האב איני רוצה או חולצת או מתייבמת כו' דאמאי חולצת ניחוש שמא ימות האב קודם שיאמר הין דהשתא לא הויא חלוצה ושריא לכהן ויאמרו חלוצה מותרת לכהן והביא ראיה ממה שאמרו ריש פרק האשה רבה גבי הלך בעלה וצרתה למ"ה ונתבאר בטור סי' קנו יע"ש והנה מ"ש הרב בית שמואל לק"מ דהכא כיון דב' נותנים גט ליכא למיחש למידי דהן לו יהי שלא נתקיים התנאי דהיינו שחזר בו או שמת קודם ל' יום אפי' הכי אסורה לינשא לכהן מכח גרושין שנתן לה הב' ואפשר שמפני כן כתב רבינו ששניהם נותנים גט בתוך ל' יום ולא כתב דינא דאם רוצה לינשא לאחד מהם אסורה עד שיתן לה אחד מהם גט משום דס"ל דאין הב' רשאי לישא אותה בתוך ל' יום בגט שנותן לה הא' דשמא לא יתקיים התנאי ואתה מצריכה כרוז לכהונה אלא דוקא אם רוצה לינשא לשוק קאמר דב' נותנים גט בתוך למ"ד יום דאז ליכא למיחש למידי דממ"נ אסורה לינשא לכהן כמ"ש ואפשר נמי לומר דהב' יכול לישא אותה בתוך ל' יום ולא חיישי' שמא לא יתקיים התנאי ונמצא מצריכה כרוז לכהונה וכיון שכבר נשאת לב' הא אסורא וקיימא ואי מגרשה לה בתר הכי הא אסורא לכהן מכח גירושין הללו ולמיחש שמא ימות הב' גם כן כולי האי לא חיישינן ודוקא בההיא דהאשה שהלך בעלה למ"ה הוא דחיישינן שמא היום או למחר קודם שתנשא לשום אדם יודע הדבר ואזלה ומינסבא לכהן כנ"ל ולקו' הב"ח נ"ל לומר דדוקא התם חששו ואמרו שלא תחלוץ משום טעמא דאתה מצריכה כרוז לכהונה משום דסמי בידן לברר הדבר ולהביא עדים ממ"ה מה שא"כ הכא דאם ניחוש לזה צריכה להתעגן כל ימיה עד שימות האב ומשום עיגונא הקילו כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רסז) </b> דכל כה"ג לא חשיב ס"ס כו'. ונמצא ספק מקודשת לאמצעי למפרע כו'. לכאורה דבריו תמוהים שהרי אמרינן ביבמות דף ל"ד בסוגיא דהוחלפו בנשותיהן דמפרישין אותן דילמא מעוברות הן ופרכינן התם והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה וע"ש. ולפ"ז מאי קושיא היא שהרי הא דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה היא רק מכח רוב כדמוכח בש"ס ועיין ר"ן בפ"ק דקדושין בסוגיא דהאבעיא אי תחלת ביאה קונה וא"כ הא י"ל דמשום הכי מפרישין אותן משום דעתיד הדבר להתברר ולא אזלינן בזה בתר רובא אע"כ צריך אתה לומר דכיון דאם נאמר שתמתין ימי הבחנה היא תפסיד את כל הבעילות עד שיושלמו ג' חדשים ובכה"ג לא משגחינן במה שעתיד הדבר להתברר וא"כ מכש"כ דלא משגחינן בזה לענין ס"ס דעדיף מרוב שהרי הכא נמי אם תאמר שאסורה להנשא לאיש אחר תוך ל' יום עד שיתברר הדבר הרי תפסיד את כל הבעילות עד שיושלמו הל' יום: ועיין במ"ש הרשב"א בתשובה סי' ת"א וז"ל ותדע לך עוד דהא ס"ס עדיף כרוב ואפשר דאלים יותר מרוב דהא ר"י לגבי יוחסין פסיל בחד רובא ומכשיר בס"ס וא"כ כיון דאזלינן בתר רובא בכל האיסורין להתיר אף דאתחזק איסורא ה"ה בתרי ספיקי דשריא אפי' באתחזיק איסורא ע"ש ומביאו הרב המחבר עצמו לקמן בהלכות מקוואות כלל ג' ולא ידעתי מ"ש כאן שלא מצא גילוי לדין זה. הא כפי מ"ש המחבר עצמו שם הרי הרשב"א חזר בו בת"ה ובתשובותיו וס"ל דאזלינן בתר ס"ס לקולא אפי' במקום שיכול הדבר להתברר ויש ליישב. ובתשובה הארכתי בהאי דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה והוכחתי נגד הנב"י שכתב ג"כ מסברא דילי' דעפ"י הרוב לבד הוא כן ולא הרגיש דכבר קדמו הר"ן וכנ"ל והיא תשובה ארוכה מאד ופלפול רב בסוגיא דיבמות הנ"ל שהעליתי אחר שכתבתי הג"ה זו:
+<b>אפי' </b>
+<b> מאה על הסדר הזה קדושי כולם תופסים.</b> מימרא דר"י פרק האומר ד"ס ע"א ואמרינן התם א"ל ר' משרשיא אסברא לך טעמא דר"י שוי נפשיה כי שרגא דליבני דכל חד וחד רווחא לחבריה שביק כו' וראיתי להרב ח"ה ז"ל שהקשה דא"כ אימא טעמא דרב נמי דאמר מקודשת ואינה מקודשת לעולם מה"ט דר"י הוא דקאמר כולן תופסין בה וכי שרגא דליבני ומנ"ל לתלמודא למימר דמספ"ל לרב אי תנאה אי חזרה יע"ש מה שתי' בדוחק ולע"ד נראה לומר דלישנא דמקודשת ואינה מקודשת משמע דס' קדושין הן ולר"י כולן תופסין בה מתורת ודאי וכ"ת א"כ תיקשי ליה מתני' לר"י דקתני מקודשת ואינה מקודשת משמע דס' קדושין י"ל דס"ל לר"י דמתני' רבי היא דס"ל דתנאה הוי מדקאמר כזה גט ומקודשת ואינה מקודשת עד שלשים יום קאמר וכדשמואל ור"י דאמר כרבנן וכ"ת אי סתם מתניתין דהכא כרבי אתיא אם כן הא ס"ל לר"י בעלמא דהלכה כסתם משנה והי"ל לפסוק כר' י"ל דהאיכא סתם משנה בפרק מי שאחזו כרבנן דקתני מהיום ולאחר מיתה גט ואינה גט האמנם ראיתי להרשב"א ז"ל בחדושיו שהקשה קושיא זו ותי' דלר"י לאו מקודשת ואינה מקודשת ודאית קאמר אלא מקודשת לשני ואינה מקודשת לשני לבדו קאמר ולפי דבריו הד"ק הרב ח"ה לדוכתא ואפשר ליישב על פי מ"ש הריטב"א בחידושיו וז"ל ואומר מורי נר"ו דכי אמרינן דכל חד מינייהו רווחא לחבריה שביק היינו לקדושין אבל לזכות לא שבק רווחא כו' ואפי' לאותן שקדשו אותה אפשר דאסורה בביאה שאין אשה אחת לכמה אנשים כו' ואתיא כאביי דאמר קדושין שאינם מסורים לביאה הוו קדושין דהלכתא כותיה יע"ש דא"כ איכא למימר דמשום הכי ל"ק בגמ' דטעמיה דרב משום דס"ל כר"י משום דאם כן ע"כ צ"ל דס"ל דקדושין שאינן מסורין לביאה הוו קדושין כאביי ואלו בפרק הא"מ דף נ"ב ע"א אמרי' דרב מספ"ל אי כאביי או כרבא ואי ס"ל כר"י ע"כ תיפשוט ממתני' דהוו קדושין כנ"ל נכון: כתב הר"ן דלר"י ל"ש קדשה שני קודם לזמן הראשון ל"ש אמר מעכשיו ולאחר מ' יום שהוא לאחר זמנו של ראשון תפסי קדושי ב' דהא רווחא שבק קמא לכל מאן דמקדש לה תוך ל' יום אבל לרב דמספ"ל אי תנאה אי חזרה אלו קדשה ב' לאחר מ' אין לחוש לקדושיו שכבר חלו קדושי ראשון בין דהוי תנאה בין דהוי חזרה עכ"ל והן הן דברי הרשב"א בחידושיו יע"ש ויש לדקדק דלרב נמי אמאי אין חוששין לקדושי ב' הא אי מעכשיו ולאחר ל' יום חזרה הוי א"כ יכולה לחזור בתוך ל' יום ואם כן כיון שקבלה קדושין מאחר לאחר מ' יום אין לך חזרה גדולה מזו ומ"ש הרשב"א והביאו הר"ן לעיל מיניה דקבלת קדושין אין לך חזרה גדולה מזו ואם מת או גירשה הב' בתוך ל' יום אינה מקודשת לראשון ול"מ לדעת הרשב"א אלא אפי' לדעת הר"ן שם שחלק עליו היינו מטעמא שכתב שם דאפשר שלא חזרה בה חזרה גמורה מקדושי ראשון אלא עדיין דעתה שאם אפשר להם לחול דהיינו כשמת או גירש בתוך ל' שיחולו וכמבואר שם אמנם הכא ודאי מדקבלה קדושין מאחר לאחר זמנו של ראשון הרי ודאי דחזרה בה דאי לא הרי קדושי ראשון חלים הן קודם ואפשר לו' דס"ל דדוקא כשקדשה הב' בסתם או קודם זמנו של ראשון הוא דס"ל דקדושיה הן הן מיאוניה משום דאם איתא דלא חזרה בה איך מקבלת קדושין מאחר שיחולו מעכשיו הא אפשר שלא יחזור בו הראשון מקדושיו ונמצאו קדושי ראשון קדו' אמנם במקדשה הב' אחר זמנו של ראשון לא מוכחא מילתא שחזרה בה דאיכא למימר דמשום הכי קבלה לאחר זמנו של ראשון כדי שבאותו זמן מתברר הדבר אי חלו קדושי ראשון או לא והו"ל כאלו קבלה אדעתא דהכי שאם באותו זמן יתברר הדבר שלא חלו קדושי ראשון שיחולו קדושי ב' כנ"ל ליישב בדוחק ודע שמ"ש הרשב"א והר"ן ז"ל דלרב אין לחוש לקדושי ב' ואם באה להנשא לשוק אינה צריך גט אלא מן הראשון או אם בא בעלה הראשון לקחתה אינה צריך גט מהב' נראה דהיינו דוקא כשבאה להנשא אחר ל"י אבל בתוך למ"ד יום פשיט' ודאי דצריכה גט מב' דשמא יחזור או ימות הראשון בתוך ל"י ונמצאו קדושי ב' חלים למפרע וכדסביר' ליה לשמואל דאית ליה תנאה הוי וזה פשוט. עוד כתב הר"ן וז"ל והרמב"ם בפ"ז מה' אישות כתב אמר לה כו' ובבא אחר ואמר לה מעכשיו ולאחר עשרים יום כו' צריכה גט מכל אחד ואחד מפני שהיא מקודשת לכולן בס' ע"כ ודבריו תמוהים שכיון שהוא פוסק כר"י שאפי' מאה תופסים בה למה כתב שהיא מקודשת לכולן בס' והרי לר"י קדושי ודאי נינהו ואפשר שמפני שנסתפק לו אי קי"ל כרב או כר"י כתב שאפי' מאה תופסין בה מס' אבל עדיין אינו מס' מפני שכתב שאפי' הן מאה על הסדר הזה כו' וכבר כתבתי דלר"י אפי' אמר לה ב' מעכשיו ולאחר מ' יום קדושין תופסין עכ"ל ויש לדקדק דאמאי לא ק"ל עדיפא מינה ממ"ש רבינו ושניהם נותנים גט בין בתוך ל' יום כו' והשתא אי מספ"ל אי הלכה כרב או כר"י היכי מצי לגרש בתוך ל' יום הא כיון דס"ל לר"י דשיורא הוי והקידושין מתחילין מעכשיו ונגמרים לאחר ל' יום ומה"ט כתב הר"ן לקמן דהמקדש בשטר צריך שיהא השטר קיים עד ל"י ואם נקרע או נאבד בתוך ל' אינה מקודשת משום דבשעת גמר קדושין ליתיה לשטרא בעיניה א"כ מה"ט נמי איך יכול לגרש קודם גמר קדו' והרי הרשב"א בתשובה מפני מה שהכריח מן הירושלמי ומההיא דשמואל דקאמר גמרי קדו' ראשון דלדידהו אפי' אי תנאה הוי אין גמר קדושין אלא עד ל' יום כתב בפשיטות דאינו יכול לגרש קודם ל' משום דאין גט אלא לאחר גמר קדושין ואם כן מינה דלר"י דס"ל דאין גמר קדושין עד ל' יום אינו יכול לגרש תוך ל' וא"כ ממ"ש רבינו דשניהם נותנים גט בתוך ל' ע"כ שדעתו לפסוק כרב וס"ל דאי תנאה הוי חיילי קדושין למפרע לגמרי ושלא כדעת הרשב"א וגמרי קדושיו דקאמר שמואל לאו דוקא ואף שהרשב"א כתב בתשוב' הנז' דלר"י יכול לגרש תוך ל' היינו משום דאזיל לטעמיה שכתב בחי' דלר"י נגמרו הקדושין מעכשיו אלא ששייר מקום לתפוס קדושין ממי שמקדש בתוך ל' ומה"ט כתב שם בחידושיו דלר"י אפי' נקרע השטר קודם ל"י מקודשת אמנם לדעת הר"ן דס"ל דלר"י אין גמר קדושין אלא לאחר ל"י נראה דאינו יכול לגרש בתוך ל' ואפשר דס"ל להר"ן דאע"ג דעדיין לא נגמרו הקדושין אפי' הכי כיון שאינו מחוסר אלא זמן וכבר התחילו הקדושין מעכשיו יכול לגרש ולא דמי לההי' דאמרינן ולאשה דעלמא אינו גט דהתם שאני דמחוסר מעשה ועדיין לא חלו הקדושין כלל וכמו שצדד הרב מש"ל ודו"ק וה"ה כתב שדעת רבינו לפסוק כרב ודלא כאביי דכיון דפליגי אמוראי נקטי' לכולהו חומרא ומספקינן ליה בתנאה לחוד ובתנאה וחזרה כי הדדי ע"ש וראיתי להרב בית שמואל סי' מ' ס"ק ח' שכתב שלפי דעת ה"ה אפי' אם הב' אמר לה מעכשיו ולאחר מ' יום מקודשת לב' מס' דאיכא למיחש שמא זה שאמר מעכשיו ולאחר ל' יום אמר בלשון חזרה וכן כולם וזה שאמר מעכשיו ולאחר מ' יום אמר בלשון תנאה יע"ש ויש לדקדק דא"כ תיקשי לי' דאמאי כ' רבי' דאפי' הן מאה בס' הזה דמשמע דוקא בס' הזה כמ"ש הר"ן והיותר תימ' על מרן הכ"מ שתמה על ה"ה דכיון דנקט רבינו לכולהו חומרי היל"ל דאפילו לאחר מ' יום מקודשת מס' כיון דלר"י אפי' בלאחר מ' יום קדושי כולן תופסין והי"ל להקשות בפשי' דלפי' דעתו דמספ"ל בתנאה וחזרה כי הדדי א"כ מה"ט אפי' בלאחר מ' יום מקודשת מספק ותו דאכתי תיקשי ליה לפי דרכו שכתב דר"ח דאותביה ס"ל דטעמא דר"י משום דהאי לישנא משמע תנאה וחזרה כי הדדי ונקטינן כותיה דאם כן תיקשי ליה בפשיטות טפי דאמאי נקט רבינו בסדר הזה דמה"ט אפי' לאחר מ' יום מקודשת מס' כמ"ש הרב בית שמואל ולכן נראה דס"ל לה"ה ומרן כ"מ שדעת רבי' כדעת הרשב"א שכתב בתשו' דאף לרב ושמואל דס"ל תנאה הוי אין הקדושין נגמרין אלא לאחר ל' יום והילכך אפי' נימא דב' דקאמר מעכשיו ולאחר מ' יום לתנאה איכוון אפי"ה כיון דאין הקדושין נגמרים אלא עד לאחר מ' יום ולאחר ל' יום כבר נגמרו קדושי ראשון לא חיילי תו בתר הכי קדושי ב' ואף דלר"י אפילו בא ב' וקדשה לאחר מ' יום חיילי קדושי שני ואע"ג דקדושי ראשון גמרי לאחר ל"י וקדושי ב' לא גמרי עד לאחר מ' יום שאני לר"י דרווחא שביק לכל מאן דמקדש בתוך ל"י שיחולו קדושיו אפילו אי מקדשה לה לאחר זמנו של ראשון ולפי מ"ש לעיל בדעת הר"ן יש ליישב שפיר וכדברי הר"ן נראה ממ"ש אביי בא אחר וקדשה לאחר עשרה ימים ואם איתא לישמועינן רבות' אפילו בא אחר וקדשה אחר זמנו של ראשון דהיינו אחר מ' יום כנ"ל:<br><b> עוד </b> כתב הר"ן וז"ל והרשב"א סובר דהלכת' כר"י דקי"ל כותיה לגבי רב ושמואל כו' והא דלא משכח ביבמות זיקת שני יבמין אלא מדרבנן ואליבא דר"י משכחת לה בדאוריית' ה"ט משום דאפילו לדידיה לא משכחת לה אלא בשמתו שניהם כאחת ואליב' דר"י הגלילי דאמר אפשר לצמצם ולא קי"ל כותיה כו' ונראה דלפי דברי הרשב"א הא דאמרינן בריש פרק המגרש אלא אשת ב' מתים היכי משכחת לה כגון שקדש' ראובן חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם כו' אליבא דר"י הגלילי דוקא היא וכן כתב הרשב"א שם ועפ"ז יש לומר מה שהקשה הרב לח"מ ז"ל בפרקין ה' י"ג על מה שפסק רבינו דאם א"ל הרי את מקודשת חוץ מפ' הרי זו מקודשת מספק וז"ל לפי מ"ש ה"ה שרבינו מפרש מאי דקאמר בגמרא אם איתא לדרב אבא היינו בס' דרב אבא א"כ ההוא דינ' דבא אחר וקדשה כו' הוי לפי האמת וכשבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם נקרא' אשת שני מתים מס' ויש להחמיר כיון שהוא ס' וא"כ קשה למה לא כתב דין זה בה' יבום וחליצה פ"ו גבי דין אשת ב' מתים וכן נמי קשה דהי"ל לרבינו לאשמועינן ההיא דאמרינן התם דאם בא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה חוץ מראובן דמותרת להתיבם ולא מיקרי אשת ב' מתים משום דקדושי שמעון לא אהני אכן לפי דברי הרשב"א ניחא שפיר דההוא סוגי' דהתם אליב' דר"י הגלילי אזלא ולא קי"ל כותיה הלכך לא משכחת אשת ב' מתים כלל ואם בא שמעון וקדשה חוץ מראובן אינה מתייבמת משום דלא קרינן ביה משעת נפילה יבמה יבא עליה כמ"ש הרשב"א שם ודו"ק ומ"ש עוד הר"ן ולדעת הפוסקים כר"י דשיור' הוי המקדש בשטר מעכשיו ולאחר ל' יום צריך שיהא השטר קיים כו' נראה שכונתו לומר שלדברי הפוסקים כר"י צריך שיהא השטר קיים ואם נקרע בתוך ל' יום אינה מקודשת דכיון דאין הקדושין נגמרים אלא עד לאחר למ"ד יום ובשעת גמר הקדושין ליתיה לשטרא ולדעת הפוסקים כרב לכתחילה ודאי צריך שיהא השטר קיים משום דמספ"ל שמא חזרה הוא אלא שאם נקרע בתוך ל"י הוי ס' מקודשת ונראה שלא כתב כן אלא לפי דעתו ז"ל דס"ל דלר"י אין גמר קדושין אלא עד לאחר ל' יום אמנם דעת הרשב"א ז"ל בחי' דלר"י אפי' נקרע השטר בתוך ל' יום מקודשת משום דלר"י נגמרו הקדושין מעכשיו אלא דשייר זמן שיחולו אף קדושי אחרי' בה וכתב בסוף דבריו דלפי זה צ"ל דס"ל לר"י בבעיא דר' אבא הכא דבין לרבנן בין לר"א בקנין כל דהוא סגי ולא מקשי' הויה ליציאה יע"ש וכן הסכים הוא ז"ל בתשובה סי' תש"ז ולפי זה נראה שלדעת הרשב"א ז"ל לענין גיטין אם אמ"ל מעכשיו ולאחר ל' יום אינה מגורשת ואפי' אם הגט קיים עד לאחר ל' יום משום דהו"ל גט שיש בו שיור וזה מבואר שהרי לענין קדושין כתב הרשב"א ז"ל דה"ט דמקודשת משום דלא מקשינן הוי' ליציא' ואם כן מינה דבגיטין כה"ג אינה מגורשת (ולפי מה שר"ל בתחילת דבריו דלר"י לא גמרי קדושין עד ל' יום אם נקרע הגט אינה מגורשת כלל) ומעתה יש לתמוה על מ"ש ה"ה ז"ל בפ"ט מה' גירושין הלכה א' וז"ל וראיתי להרשב"א ז"ל שכ' דלענין הלכה גט ופרה שוים כו' ואם אמר מעכשיו בפרה קנה ובגט הו"ל מגורשת ואינה מגורשת דמספ"ל אי חזרה אי תנאה כו' וכ"כ הר"ן ז"ל משמו בפרק הכותב ויש לתמוה שדבריו סותרים למ"ש בה' אלו שהרשב"א ז"ל פסק כר"י וכיון שכן נראה דבנקרע הגט או בעומד בר"ה אינה מגורשת כלל ממ"נ דאי ס"ל כדעת הר"ן והרמב"ן דלר"י לא גמרי עד לאחר ל"י וכמו שרצה לומר בתחילת דבריו הרשב"א ז"ל בחידושיו אם כן נראה דכל שנקרע הגט בתוך ל' יום אינה מגורשת כלל ואי לפי מה שהסכימה דעתו שם ובתשו' הנז' דלר"י גמרי קדושיו מעכשיו אלא דשיורא שייר נראה דבגט אפי' הגט קיים אינה מגורשת דהו"ל גט שיש בו שיור וצ"ע:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>הנותן </b>
+<b> ב' פרוטות כו'.</b> כתב ה"ה וכן דעת הרשב"א ז"ל ואמר שיצא לו לרבינו מההיא דאמרינן פ' אע"פ דאותיב ר' אילא התם אלו אמר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנו ממך תיקדוש מי לא קדשה ודחי ליה רב ירמיה מי דמי התם בידו להתקדש כו' אי לימא כל שבידו להקדיש עכשיו אף ע"פ שמתנה עליו לאחר זמן שאינו בידו אפילו הכי חייל ועיין בהר"ן והרשב"א ז"ל בתשו' סי' אלף רי"ב כתב דיש לדחות דאכתי לא איפשיט' בעיין מדר' איל' דההיא דרב אילא שאני דבידו להקדיש עכשיו לעולם וא"צ דעת אחרים אבל גבי קדושין לאו בידו לגמרן שהרי צריך שיהא בדעת האשה להתקדש לו ואף על פי שהאשה מתרצה עכשיו בכך ודעת שניהם שוה מ"מ כיון שאין ביד האחד לגמור הקנין מעכשיו בלא דעת חבירו כמחוסר מעשה חשבינן ליה א"ד ז"ל וק"ל לפי חילוק זה מהא דאמרינן בנדרים דף ל' לבר פדא דאמר פדאן חוזרות וקדשות תפשוט הא דבעי ר' הושעי' כו' איתער בהו ר"י מאי מדמיתון פדאן הוא לפדאום אחרים כו' ואשה כפדאום אחרים דמייא כו' והשתא לדעת הרשב"א ק' טובא דמאי קאמר תיפשוט כו' שאני ההיא דבר פדא דבידו להקדיש עכשיו לעולם בלא דעת חבירו אבל גבי קדושין אין בידו לגמור הקנין בלא דעת חבירו ור"י גופיה אמאי איצטריך ליה לדחויי מטעמא דאשה כפדאום אחרים דמיי' ואמאי לא דחי לה מה"ט וצ"ע ועיין עוד בהר"ן שם שכ' דברי הרשב"א וכתב עוד וכ"ת אמאי לא פשטינן לי' מהתם ותי' דההיא רב איל' הוא דקאמר לה מסברא דנפשיה ורבי ירמיה לא ידע לה ומשום הכי מבעי' ליה כו' וצ"ע במאי דקאמר ור"י לא ידע ליה שהרי רבי ירמיה הוא דקאמר פרק אף ע"פ מי דמי התם בידו כו' ועיין בתשו' הרשב"א סתס"ז ואולי שכונתו לומר דרבי ירמיה כי קאמר התם בנדרים מאי קא מדמיתון כו' אכתי לא הוה שמיע ליה ההיא דר' איל' ומש"ה מבעיא ליה ולבתר הכי שמעה בפ' אף על פי ודו"ק:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>האומר </b>
+<b> לאשה הרי את מקודשת בק' דינרים כו'.</b> כתב ה"ה אבל הרמב"ן פסק כי"א כו' כ"כ הר"ן פ"ק דקדושין וז"ל כתב הרמב"ן דמסתברא דהלכתא כיש אומרים דמקו' מדתני' בפ"ק התקדשי ל' בק' זו ונמצא חסר דינר אינה מקו' דאלמ' בק' סתם מקו' אע"פ שלא נשתייר אלא דינר ולא אמרי' כסיפ' לה מילת' ע"ש וראיתי למוהרימ"ט ז"ל שם בחי' שהק' על ראיה זו דמאי מייתי דהתקדשי לי במנה ונתן חסר דינר ה"ז מקודשת וישלים כלומר על מנת שישלים קאמר ואין הקידושין נגמרים אלא א"כ ישלים ובהא ודאי לא אמרי' דכסיפא לה מילתא דבלא תביעתה איהו מוזהר זהיר כדי שיתקיימו מעשיו וקדושיו וסמכה דעתה שפיר כמו האומר ה"א מקודשת ע"מ שאתן לך ק"ק זוז דמקודשת והוא יתן אבל הכא שעשאו מלוה הדינר הנשאר ורוצה שיהיו הקדושין נגמרים מעכשיו והדינר נעשה עליו כמלוה בהא ודאי אמרי' דכסיפא לה מילתא ולא סמכא דעתה מאחר שכבר היא מקודשת ושחק בה א"ד יע"ש שהניחו בצ"ע. וכפי דבריו מיושבים דברי רש"י ז"ל בשמעתין שכתב בד"ה במילי אוחרי וז"ל שא"ל התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר וא"ל הרי הוא עלי מלוה והקשה מוהר"ש יונה ז"ל סימן נ"ז דלמה הוצרך לזה והרי במנה סתם ונמצא חסר דינר ממילא נשאר הדינר מלוה והו"ל כאומר ע"מ שאשלים יע"ש מה שנדחק בזה אכן כפי דברי הרב ז"ל הנה נכון דס"ל לרש"י ז"ל דאי לא אמר הרי עלי מלוה אין הקדושין נגמרים עד שישלים ובהא אליבא דכ"ע לא אמרי' כסיפא לה מילתא אכן דברי הרב ז"ל תמוהים לע"ד שכפי דבריו ק' דמאי פריך בגמ' ואלא הא דאמר ר"א התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ה"ז מקודשת וישלים לימא כתנאי אמרה לשמעתיה ומאי קושיא שאני הא דר"א דאין הקידושין נגמרים אלא עד שישלים וכדאמרי' התם בפ"ק בהדיא כיון דא"ל מנה ונתן לה דינר נעשה כאומר לה ע"מ ומש"ה אמרינן דלא כסיפא לה מילתא כמ"ש הרב ז"ל אלא ודאי דל"ש ומה שהוצרך רש"י לומר דמיירי באומר הרי עלי מלוה נראה לי שהכריחו לפרש כן משום דק"ל לישנא דברייתא דקאמר וי"א מקודשת דהול"ל מקו' וישלים כדקאמר ר"א משו"ה הוכרח לומר דמיירי באומר הרי עלי מלוה דמהשתא אפי' בשלא השלים הרי נגמרו הקדושין ואין עליו אלא חוב בעלמא כנ"ל. ומה שהביא הרב ראיה מההיא דהרי את מקודשת ע"מ שאתן לך ק"ק זוז דמקודשת והוא יתן ולא אמרינן כסיפא מילתא אין ראיה דהרי אמרינן דחסר דינר כיון דדבר מועט הוא כסיפא מילתא אבל מנה חסר צ"ט לא כסיפא מילתא אלא דאכתי קשה למאי דס"ד בגמ' דפריך מדר"א ולא אסיק אדעתיה לחלק בין חסר דינר לחסר צ"ט אדפריך מדר"א אמאי לא פריך מדר"א גופי' דקאמר בפרק האומר דספק מקודשת והוא יתן לימא כתנאי אמר' לשמעתיה וי"ל דהוה ס"ד לחלק דדוקא באומר התקדשי במנה ונתן לה חסר דינר כסיפא לה מילתה כיון שכבר נתן לה אלא שנשאר עליו קצת חוב אבל בע"מ שאתן לך ק"ק זוז כיון שלא נתן לה כלום עדיין לא כסיפא לה מילתא ולפי המסקנא ניחא שפיר בלא"ה כנ"ל: והרב ב"ח ז"ל סי' כ"ט כתב דמ"ש רש"י ז"ל ואמר הרי עלי מלוה הוא משום דסבירא ליה דע"כ ל"פ אלא בדא"ל דינר החסר יהא עלי כמלוה דהשתא לא כסיפא לה מילתא למתבעיה אבל בדלא אמר הכי לכ"ע אינה מקודשת דבהא ודאי כסיפא לה מילתא למיתבעיה כיון דלא קבלו עליו במלוה וע"פ זה יישב דברי הטור שפסק שם דאם היה חסר דינר אינה מקודשת ואם א"ל דינר החסר יהא עלי במלוה מקודשת ומסתמיות דבריו שם משמע דאפי' במנה סתם קאמר ואלו הרא"ש ז"ל פסק בשמעתין כמ"ד לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה וא"כ ק' איך סתם הפך דעת אביו הרא"ש ז"ל אלא מוכרח לומר דס"ל דבדלא אמר הרי עלי מלוה לכ"ע כסיפא לה מילתא למיתבעיה א"ד יע"ש ויש לדקדק עליו דא"כ למאי דס"ד בגמ' דאין לחלק בין מנה חסר דינר לחסר צ"ט א"כ היכי פריך ואלא הא דקאמר ר"א מקודשת וישלים לימא כתנאי אמרה לשמעתיה הו"ל למפרך דאתיא דלא כמאן שהרי הא דר"א בשנתן לה דינר סתם מיירי מדאמרינן התם מ"ט כיון דאמר לה מנה ונתן לה חסר דינר כמאן דאמר לה על מנת דמי ואלו באומר הרי עלי מלוה לא אצטרכינן לטעמא דע"מ כלל שהרי בפירוש קא א"ל בהדיא שיחולו הקדושין מעכשיו והמעות אינו אלא חוב בעלמא ותו מדקאמר מקודשת וישלים ואלו באומר הרי עלי מלוה הרי נגמרו הקדושין מעכשיו וכמו שכתב מוהרימ"ט ז"ל וכן מדוקדק מלשון הטור ז"ל שכתב ואם אמר לה הדינר החסר יהא עלי במלוה מקודשת ולא כתב מקודשת וישלים כמ"ש בדין מנה ונתן לה דינר וכן נראה ממ"ש הרב החי' שהק' לס' בה"ג שכתב אברייתא דהתקדשי לי בפקדון אם נשתייר שו"פ מקודשת דפקדון בעי למלויי ניהליה ואם כן הו"ל לברייתא למימר מקודשת וישלים יע"ש ואם איתא לדידיה נמי תיקשי בברייתא דידן היכי קתני מקודשת סתם אלא ודאי מוכח דכל שאמר הרי עלי מלוה מקודשת מיד וא"כ קשה הא דר"א דלא כמאן אתיא כיון דלא א"ל הרי עלי מלוה לכ"ע כסיפא לה מילתא לדעת הרב ב"ח אלא ודאי משמע דל"ש ואפשר ליישב דבריו דלס"ד דמקש' נמי הוה סבירא ליה לחלק בין מנה חסר דינר לחסר צ"ט אלא דהוה ס"ל דכיון דבמנה חסר דינר אפי' באומר הרי עלי מלוה ס"ל לתנא קמא דאינה מקודשת הה"נ במנה חסר צ"ט כל שלא אמר הרי עלי מלוה דבהדרגו' תרוייהו שוים ומש"ה פריך לימ' כתנאי כו' למימרא דכמ"ד במנה חסר דינר ואמר הרי עלי מלוה מקודשת מצי אתי שפיר דבחסר צ"ט אע"ג דלא אמר הרי עלי מלוה הו"ל כמנה חסר דינר בשאמר הרי עלי מלוה ועוד נ"ל לומר שדעת הטור ז"ל כמ"ש הרב החי' בפ"ק וז"ל וק"ל למורי נר"ו לתירוץ דרב אשי מאי שנא דנקט בסיפא מנה זו אפי' במנה סתם אם נמצא חסר דינר אינה מקודשת וכסיפא לה מילתא ואפי' למ"ד דלא כסיפא הכא כיון דיהיב לה כוליה מנה כחדא אם חסר דינר אינה מקודשת דסברה כוליה מנה קא יהיב לה וכמנה זה דמי ויש לדחות דלהכי קרי ליה מנה זו דכמנה זה דמי כו' יע"ש ומתבאר שם מדבריו דס"ל דהא דפליגי בשמעתין אי כסיפא לה מילתא או לא בשהודיע לה דמנה חסר דינר קא יהיב לה כמו שיראה המעיין ונמצא חסר דינר דקאמר בשמעתין בנמצא חסר דינר בעוד שהיה מונה והולך וא"ל הרי עלי מלוה בשעת גמר הנתינה מיירי וא"כ מעתה נתבארו דברי הטור ז"ל שסתם דבריו וכתב דאם היה חסר דינר אינה מקודשת ואפילו במנה סתם דכיון דיהיב כוליה מנה כחדא דעתה אכוליה מנה וכמנה זה דמי וכן במנה סתם והיה מונה והולך כיון דקי"ל כתירוץ דרב אשי הו"ל כמנה זו ולא סמכא דעתה אלא אמנה זה שהיה מזומן בידו כנ"ל ועיין בפרישה ובהרב מח"א הלכות קנין מעות די"ח והר"ן ז"ל דחה לראיית הרמב"ן ז"ל וז"ל ולי נראה מהא לא אריי' דבמנה זה ודאי לא שייך למתני ביה חסר צ"ט דאי הכי הא ידעה דמנה אין כאן דאיהו אסיק שמיה מנה ואדעתא דהכי סברה וקבלה כו' ורבותא קמ"ל דסד"א דדרך מנה להיות חסר לפעמים דינר וכיון דא"ל במנה זו כמו שהוא קאמר קמ"ל עכ"ל והנה כל האחרונים אחזו צער בדברי הר"ן הללו דנדרש ללא שאלו דמנה חסר צ"ט מאן דכר שמיה ואנן על מנה חסר דינר קיימי' ומסתייה להר"ן לומר ורבותא קמ"ל והרב בעל שי למורא כתב בזה ב' דרכים האחד דכונת הר"ן לומר דליכא למידק הך דיוקא דקאמר הרמב"ן דאי כדברי הרמב"ן ז"ל דדייק מדקאמר במנה זו אינה מקודשת מכלל דבמנה סתם מקודשת דא"כ במנה זו ונתן לה דינר אחד אינה מקודשת מדנקט ר"א דמקודשת במנה סתם מכלל דבמנה זו אינה מקודשת וזה אינו דודאי סברה וקבלה אלא ע"כ לומר דאע"ג דבמנה זו מקודשת אצטריך ר"א לאשמו' משום דבמנה זו טעמא משום דסברה וקבלה במנה סתם משום תנאה ה"נ אע"ג דבמנה חסר דינר אינה מקודשת משום כסופא כיון דלאו מחד טעמא הוא אין לעשות דיוק א"ד יעיין שם והן דברים תמוהים דבמנה זו ונתן לה דינר כיון דלדעת הר"ן ז"ל מקודשת מטעמא דסברה וקבלה אין מקום כלל לדייק ממאי דלא קאמר ר"א האי דינא במנה זו דס"ל דבמנה זו אינה מקודשת אלא דנקט מנה סתם משום דבעי למימר מקודשת וישלים דאלו במנה זו מקודשת מיד אפי' בלתי השלמה משום דסברה וקבלה אבל בברייתא דייק שפיר הרמב"ן כיון דמנה סתם ומנה זו תרוייהו חד דינא אית להו אמאי קתני בברייתא מנה זו וזה פשוט גם מה שתירץ עוד שהר"ן הבין בכונת הרמב"ן ז"ל שכונתו לדייק דע"כ הא דנקט בברייתא מנה זו חסר דינר אינה מקודשת משום דבמנה סתם מקודשת ואי גם במנה סתם אינה מקודשת שפיר טפי הו"ל לתנא לאשמועינן גבי מנה זו בחסר צ"ט דאינה מקודשת אע"ג דלגבי מנה סתם מקודשת ואמאי נקט דינא דאינה מקודשת במנה זו לגוונא דגם במנה סתם אינה מקודשת לנקוט בגוונא דבמנה סתם מקודשת ולזה דחה הר"ן ואמר דבמנה זו חסר צ"ט ודאי דמקודשת משום דסברה וקבלה א"ד יע"ש הנה כפי מה שהעלה הרב ז"ל שם בסמוך לדעת הר"ן שאם האשה לא ידעה דאין כאן מנה אלא אחר שבא הדינר לידה אמנם בשעת קדושין לא ידעה בזו ודאי דלא אמרינן סברה וקבלה אלא הו"ל כשתיקה דלאחר מתן מעות ומ"ש הר"ן סברה וקבלה היינו בשידעה קודם שפשטה ידה והסכים לזה דעת הרשב"א ז"ל עם דעת הר"ן יע"ש א"כ קשה דמה תיקן הר"ן בזה הא אכתי קשה אמאי לא נקט הברייתא בגוונא דבמנה סתם מקודשת בחסר צ"ט ובדלא ידעה קודם שפשטה ידה דומיא דדינר של נחושת דקתני בברייתא דמוקמינן לה בגמ' בשלא ידעה וכגון דקדשה בלילה ולכן נראה לי לומר דהר"ן ז"ל הבין בכונת הרמב"ן ז"ל שכוונתו לדייק מדקתני בברייתא ונמצא חסר דינר ולא קתני ונמצא חסר אפילו דינר דומיא דרישא דקתני אם רצה לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו דמהשתא כי הוה קתני הכי לא הוה דייקינן מינה אלא דאף במנה סתם משכחת לה דמקודשת וכגון בשנמצא חסר ב' או ג' דינרים דלא כסיפא לה מילתא משא"כ במנה זו דאינה מקודשת לעול' אמנם השתא דקתני בברייתא ונמצא חסר דינר לאורויי אתא ולדיוקא אצטריך לומר דאף במנה סתם דומיא דמנה זו מקודשת אפי' בחסר דינר דלא כסיפא לה מילתא דמגופא דברייתא ודאי דלא דייק לה הרמב"ן ז"ל משום דאיכא למימר דברייתא לאו לדיוקא אצטריך אלא עיקרא אתא לאשמעינן דכל דחסר ממנו לא שנא חסר דינר או יותר אינה מקודשת וחסר דינר אורחא דמילתא נקט וכמו שכן דחה הרשב"א ז"ל בחידושיו ראיית הרמב"ן בפשיטות אלא דס"ל להר"ן דעיקר ראיית הרמב"ן ז"ל הוא מדלא קאמר אפילו חסר דינר דומיא דרישא כמ"ש ואהא תירץ הר"ן ז"ל דבמנה זו לא שייך למתני חסר צ"ט כו' כלומר דאם כן אי הוה נקט בברייתא אפילו חסר דינר הוה טעינן למימר דחסר צ"ט נמי אינה מקודשת דומיא דרישא דחסר צ"ט נמי בכלל אפי' דקתני להכי הוצרך לומר חסר דינר ומשום דאכתי ק' ליה אמאי לא קתני ונמצא חסר ב' או ג' דינרים דמהשתא הוה אשמועי' דאע"ג דבמנה סתם מקודשת במנה זו אינה מקוד' ואמאי נקט ברייתא חסר דינר דאפי' במנה סתם אינה מקודשת ואהא כתב ורבותא אשמועי' ושוב ראיתי למוהרימ"ט ז"ל שכתב מעין דרך זו שכתבנו אלא שהמעיין יראה שמה שהקשה שם לפי דרכו לא יקשה לפי דרכנו גם מה שהקשה עוד שם דלענין צ"ט אדקאמר דכיון דידעה דמנה אין כאן סברה וקבלה נימא דכיון דידעה דאין כאן מנה סבורה היא שישלים אחר כך וקידושין מיהא הוו ובלבד שיתן יע"ש נראה דלק"מ דהר"ן ז"ל הכי קים ליה מסברא דנפשיה דודאי מקודשת מיד דכיון דמנה זו קאמר א"כ מוכחא מילתא דאיהו דאסיק ליה שמי' מנה ואדעתא דהכי סברה וקבלה ולא דמי למנה סתם כלל ותו דהוכרח הר"ן לומר דבמנה זו מקודשת מיד משום דאי מקודשת וישלים א"כ ק' לר"א דנקט מילתי' במנה סתם דמקודשת וישלים אמאי לא אשמועי' רבותא במנה זו וכמ"ש הוא ז"ל בדרך הב' יע"ש ואדרבא לדרך הב' שכתב הרב ז"ל שם ק' דאי משום דק"ל להר"ן לפי תי' אמאי לא נקט ר"א במנה זו אמאי הוצרך הר"ן ז"ל לומר דבמנה זו מקודשת מיד נימא דבמנה זו אינה מקודשת כלל אלא ע"כ לומר דהכי קים ליה להר"ן ז"ל מסברא דנפשיה דודאי מקודשת אם כן אף אנו נאמר כן לדרך הא' דהכי קים ליה מסברא דודאי מקוד' ודאי מיד וזה פשוט ועל פי האמור נראה שיש לישב ג"כ מה שהקשה עוד הרב הנזכר על ראיית הרמב"ן וז"ל ועוד קשה מנין לנו לדקדק הא בסתם מקודשת אע"פ שישלים אחר כך לימא דודאי אין האשה מתרצית לתבוע אח"כ וכסיפא לה מילתא וה"ק דוקא במנה זו ונמצא חסר דינר אינה מקודשת אף על פי שישלים מביתו לאלתר אבל במנה סתם ונמצא חסר דינר ישלים לאלתר אבל אחר זמן לא דכסיפא לה מילתא יע"ש אכן כפי מ"ש לעיקר ראיית הרמב"ן ז"ל מדלא קתני ונמצא חסר אפילו דינר דומיא דרישא ניחא דסבירא ליה להרמב"ן דע"כ ברייתא לדיוקא אתא לאשמועינן דמנה סתם מקודשת וישלים אפילו לאחר זמן משום דלא כסיפא לה מילתא דאי דיוקא דברייתא במשלים מיד מביתו אם כן קשה אמאי לא קתני אפילו חסר דינר ודוק:<br><b> מיהו </b> ק"ק לדעת הרמב"ן ז"ל דא"כ כי קאמר בגמ' ה"נ מסתברא דאס"ד רישא במנה סתם השתא במנה סתם לא הוו קדוש' במנה זו מבעיא אמאי לא משני דאי משום הא לא אירייא דסיפא לדיוקא אצטריך לאשמועינן דבמנה סתם מקודשת כדמשני הכי בכמה דוכתי ויש ליישב וכמ"ש עוד הר"ן וז"ל אבל מה שהשמיטוהו הרי"ף והרמב"ם ז"ל משום דס"ל דמלוה קונה במנה כו' והם סומכין בזה על סוגיא שבפרק הזהב כו' ומעתה כיון דאמאי דאוקמוה הך פלוגתא במנה חסר דינר היינו משום קושיין דאי מלוה להוצאה ניתנה במכר אמאי קנה ואנן קי"ל דבמכר קנה כו' ע"ש יש לדקדק שהרי בסוגיא דהזהב מתרצינן לה בהכי אליבא דר"ן דס"ל פירות לא עבדי חליפין דס"ל דמלוה קונה במכר ואלו ר"ן גופיה קאמר בשמעתין הונא חברי מוקי לה במילי אוחרי משמע דאיהו נמי הכי ס"ל וי"ל ודוק: עוד ראיתי למוהר"ש יונה שהקשה על מ"ש הרשב"א בתשו' סי' תקס"ה והביאה מרן הב"י סי' הנז' שהשיב על אדם שלקח טורניס ונתן לאשה ואמ"ל התקדשי לי במנה זו דאינה מקודשת וראי' מדאקשינן בגמ' השתא במנה סתם כו' והוא תימא דאפילו נימא דהרשב"א ז"ל משוה דינא דחסר דינר לחסר צ"ט מ"מ מה לו אצל קושית הגמרא ופרש"י והלא ברייתא ערוכה היא דנמצא חסר דינר אינה מקודשת יע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד נרא' לומר שהוצרך הרשב"א ז"ל להביא ראיה מקו' הגמרא משום דאי מבריית' הוה טעינן למימר דברייתא דוקא נמצא חסר דינר קתני דאינה מקודשת דאיכא תרתי כסיפא לה מילתא ומנה זו דלא סמכה דעתה אלא אמנה זו משום דכסיפה לה מילתא למיתבעיה אבל חסר רובו כנדון שלו דלא כסיפא לה מילתא למיתבעיה מקודשת דאע"ג דמנה זו קאמר מ"מ כיון שהרי הוא משלים לה אח"כ לא איכפת לה ובמנה סתם אע"ג דחסר דינר מקודשת משום דכיון דמנה סתם קאמר הו"ל כאלו א"ל בהדיא ע"מ שאשלים לך מנה ואדעתא דהכי סברה וקבלה ולא כסיפא לה מילתא וכן כתב הרשב"א ז"ל בחי' בשמעתין שדחה ראית הרמב"ן ז"ל וכתב דע"כ ונמצא חסר דינר דנקט ברייתא לאו דוקא ולדיוקא דמנה סתם אלא אורחא דמילתא נקט ותדע דאי בריית' דוקא קתני אף אנו נאמר דדוקא חסר דינר דאיכ' תרתי מנה זו וכסיפ' לה מילתא הא חסר רובא מקודשת א"ד יע"ש וא"כ מש"ה הוצרך להביא ראיה ממאי דפריך בגמר' השתא במנה סתם כו' דמהא מוכח דס"ל לתלמוד' דבריית' לאו דוקא וה"ה חסר רובו דאי ס"ל דבחסר רובו מקודשת וישלים היכי פריך השתא במנה סתם כו' כפי פירוש התוספות והרשב"א ז"ל שכתבו דהכי פריך וכיון דבמנה סתם יכולים לחזור עד שישלים משום דבכוליה מנה הוא דקא מקדש לה שמעי' דבמנה זו ונמצא חסר דינר אינה מקודשת כלל ואפי' לכשישלים דלא סמכה דעתה אלא אמנה זו המזומן ואם איתא דבחסר רובו מקודשת לכשישלים אם כן טובא אצטריך בריית' לאשמועינן במנה זו דאע"ג דבחסר רובו מקודשת לכשישלים ולא אמרינן לא סמכה דעתה אלא אמנה זו אפילו הכי בחסר דינר אינה מקודשת משום דאיכא נמי טעמא דכסיפא והיכי תלי לה תלמודא דינא דמנה זו לענין דאינה מקודשת כלל לדינא דחזרה דמנה סתם הא חסר רובו יוכיח דאע"ג דבמנה סתם איתיה בחזרה במנה זו מקודשת וישלים אלא ודאי דס"ל לתלמודא דחסר דינר לאו דוקא ואורחא דמילתא נקט וכולה מילתא תליא משום דלא סמכה דעתה אלא אמנה זו המזומן והיינו שהוצרך הרשב"א ז"ל בתשו' להביא פירש"י ולכתוב עליו שאינו מחוור משום דכל ראייתו היא לפי פירושו שנראה לו עיקר כנ"ל נכון ודוק:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>קדש </b>
+<b> נשים רבות כו' ואם אמר להם הראויה מכם לביאה כו'.</b> עיין מ"ש ה"ה וז"ל ועוד דכיון שהוא במלה אחת מקדשם ואומר כולכם מקודשות לי כיון שאין אחיות מקודשות אפי' האחרות אינן מקודשות ואפי' ר"ל מודה בהא דכל זה שלא נוציא סוגיא זו האמור בפשיטות מההלכה יע"ש וראיתי להרב בל"מ ז"ל שהקשה עליו דמשמע לפי טעם זה דאלו היה בב' מלות כגון שאמר הרי אתם ואחיות מקודשות לי דנכריות מקודשות דהוי כאת וחמור ואם כן כשכתב רבינו ז"ל דאם אמר הראוי' לי מכם לביאה כו' לשמועינן רבותא דאפי' שאמר לנכריות הרי אתם ואחיות מקודשות דנכריות מקודשות ובשלמא בגמרא הוצרכו לתרוצי באומר הראוי' לי מכם לביאה כו' משום דשקלו וטרו למ"ד קני את וחמור לא קנה אבל אנן דקי"ל דקנה לשמועינן רבותא ותירץ דהא הוי רבותא טפי דאפי' שאמר הראויה לי מכם לביאה הוה ס"ד דאחת מן האחיות ליהוי מקו' דראויה היא לביאה לחודה קמ"ל דלא מקרי ראויה לביאה כיון דלא ידעינן הי מנייהו היא עכ"ד יע"ש והנה מ"ש הרב ז"ל דבשלמא בגמ' הוצרכו לתרוצי באומר הראויה כו' משום דשקלו וטרו למ"ד לא קנה אין דבריו מובנים אצלי דהשתא לדעת רבינו קיימינן ואיהו ז"ל ס"ל ע"כ דמאי דפריך רבא אלימא דאמר כולכם קני את וחמור הוא אליבא דהלכתא פריך ומשום דכללן במלה אחת כמ"ש ה"ה ז"ל ואם כן לדידיה תיקשי דאמאי הוצרכו בגמרא לאוקמא באומר הראויה לי מכם לביאה לוקמא באומר אתם ואחיות מקודשות וכר"ן דהלכתא כותיה דקנה מחצה ואולי שכונתו לומר דהן אמת דס"ל לרבינו דממאי דפריך בפשיטות קני את וחמור כו' ולא קאמר הניחא לר"ן דאמר קנה מחצה אלא לרב המנונא מאי איכא למימר מוכרח הדבר לומר דאליבא דהלכתא נמי פריך ומשום דכללן בבת אחת אבל למאי דאוקי בגמרא לאביי מתניתין באומר הראויה לי מכם כו' איכא למימר דמוקי לה הכי כי היכי דלא תקשי ליה מתני' לרב המנונא ולפי זה צ"ל דלמאי דקאמר רבא אלא לאו באומר כולכם ואחת מכם ס"ל לרבי' כפרש"י דבהא אפי' למ"ד קני את וחמור לא קנה מודה מטעמא דמשום ספיקא הוא דאינן מקודשות הא אי ידע בת זכיה היא דאם נאמר דס"ל דלמאי דקאמר רבא באומר אחת מכם הוא משום דקי"ל כר"נ דקנה מחצה כיון דהוי בב' מלות אם כן ק' טובא דאכתי מנ"ל לרבא להוכיח דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין לוקמא באומר כולכם וב' אחיות מקודשות לי דמשו"ה נכריות מקודשות כיון דהוו בב' מלות לדידן דקי"ל כר"ן אלא ודאי ע"כ לומר דאוקמתא דרבא אפילו למ"ד לא קנה היא וכפי' רש"י דהשתא הוכחת רבא אליבא דרב המנונא דלדידיה ע"כ צריך לאוקמי למתני' בהכי והיינו דקאמר ה"ד אי דאמר כולכם כפשטא קני את וחמור הוא ולא קנה אליבא דכ"ע אלא ע"כ לאוקמא בדאמר אחת מכם כי היכי דתיתי מתני' כרב המנונא ומ"מ לשון הרב שכתב דמשום דשקלו וטרו למ"ד לא קנה אין במשמע דבריו כן מה שתי' הרב ז"ל דהא הוי רבותא טפי דאפילו שאמר הראויה לי מכם הוה ס"ד דאחת מהן מקודשת כו' קש' מחלוקה אחרת שכתב רבינו ז"ל וכן אם אמר להן הרי כולכם מקודשות לי והיתה בהן שפחה או נכרית כו' ואם אמר הראויה לי מכם לביאה תהי מקודשת לי הרי כולן מקודשות חוץ מאותה אשה שאין קדושין תופסין בה דאדאשמועינן באומר הראויה לי מכם לביאה לישמו' רבותא באומר הרי אתם ושפחה מקודשות לי דהתם לא שייך תי' ז"ל ודוחק לומר דאיידי דב' אחיות נקט לה וכן ראיתי למוהרימ"ט ז"ל חח"מ סי' נ"ב שהכריח מחלוקה זו שכתב רבינו דבאו' הרי אתם מקודשות לי חשיב כללא כאומר כולכם מדלא אשמועי' רבותא טפי וכתב שאין לדחות ולומר דהא הוי רבותא טפי וכתי' הרב בל"מ דאכתי ק' מחלוקה היתה בהן שפחה שכתב רבי' הן אמת שדברי מוהרימ"ט ז"ל קשים אלי במה שהכריח מדברי רבי' דבאו' הרי אתם חשיב כללא כאומר כולכם מדלא אשמועינן רבותא טפי דאכתי תיקשי ליה אמאי לא אשמועינן רבותא באומר הרי כולכם וב' אחיות מקודשות דבהא ודאי מודה רבינו דחשיב פרטא דומיא דקני את וחמור אלא ודאי ע"כ לומר דרבינו ז"ל אוקמתא נקט ומיהא ליכא למישמע מינה אלא מיהא הדבר הקשה טובא הוא למה להריטב"א ז"ל שכתב ג"כ ליישב דברי בה"ג ושאר רבוותא שהביאו אוקמתא דאביי להלכה כדברי ה"ה לחלק בין כשמחלק בלשונו ואומר נכסי לך ולפ' ופ' לכשמערבם כולם בלשון אחד ואומר נכסי לכולכם דבהא לכ"ע כל שלא קנה חד מנייהו לא קנה כולהו אלא מסיים וז"ל ואוקימנה באומר אחת מכם דפלגינהו דבכה"ג קני את וחמור קנה מחצה כר"ן כו' והוא תימא דכיון דלהך אוקמתא דרבא ע"כ לא אתיא אליבא דר"ן אם כן מנ"ל לרבא לאוקמא באומר אחת מכם כי היכי דתידוק מינה דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קידושין לוקמא באומר כולכם וב' אחיות מקודשות דנכריות מקו' משום דפלגינהו ולכן נראה דס"ל להריטב"א ז"ל דבאו' כולכם וב' אחיות מקודשות לא חשיב כפלגינהו וכאומר נכסי לך ולפ' ופ' אלא חשיב כאומר כולכם ואינו אלא פרושי קא מפרש דכולכם דקאמר שתי אחיות בכלל ונמצא השתא דכולכם דקאמר כפשטיה אתיא דכולכם ממש קאמר אבל באומר כולכם וא' מכם הרי ביאר בהדיא דכולכם דקאמר לאו ממש קא' דהיינו חמשה נשים שהרי פירש שאין דעתו לקדש אלא ד' מהן וא"כ ע"כ כולכם אנכריות קאי והו"ל כאומר נכסי לך ולפלוני ופלוני דפלגינהו וקנה מחצה כן נראה לי ליישב דברי הריטב"א ז"ל ורבינו זכרונו לברכה עם מה שהקשינו לדברי מוהרימ"ט ז"ל נתיישב ודו"ק:<br><b> עוד </b> ראיתי להריטב"א ז"ל שכתב משם הראב"ד לתרץ הא דפריך בגמ' בפשיטות קנה את וחמור כו' וכי אמרינן את וחמור קנה מחצה היינו היכא דאמדינן דעת הנותן שטועה וסבור דאין כאן חמור וכולהו קנה וגמר והקנה כו' אבל היכא שהמקנה יודע שהאחר חמור ואינו ראוי לקנות ודאי לא קנה שדעתו שיקנה כחמור ומשטה הוא בו הילכך כי אמר כולכם הא ידע דאין אחיות מקודשו' כו' ותמה עליו הריטב"א ז"ל וז"ל ואין זה נכון דהא למ"ד את וחמור לא קנה אפילו אמר איני יודע שאין חמור קונה לא קנה תדע דהא עיקר פלוגתייהו גבי נכסי לך ולבנך דיהוו ליכי מינאי ועלה קאמר רב ששת את וחמור הוא ולא קנה והתם מהיכן אמרינן שכל אדם יודע שאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם דהא פלוגת' דרבנן ור"מ היא עכ"ל ודבריו צריכין ביאור במאי דק"ל לדברי הראב"ד ז"ל דהא למ"ד את וחמור לא קנה אפילו אמר איני יודע כו' דאדרבא הן הן דברי הראב"ד ז"ל דכיון דמאן דס"ל קנה את וחמור לא קנה היינו אפי' אמר איני יודע שאין חמור קונה א"כ מאן דס"ל קנה את וחמור קנה איירי נמי באומר איני יודע כמ"ש הראב"ד ז"ל: וראיתי למוהרימ"ט ז"ל סימן הנז' שרצה לתרץ דכונתו להקשות דבשלמ' ה"ט דר"ה דאמר את וחמור לא קנה הוא משום דס"ל דאדם יודע שאין חמור קונה בדעתו שיקנה כחמור ומשטה הוא בו ניחא דס"ל לתלמוד' דע"כ לא פליג ר"ן התם דס"ל דקנה מחצה אלא משום דס"ל דלא כ"ע דינ' גמירי ועביד איניש דטעי וסבר דחמור קונה אבל אי הוה ס"ל דלא טעי אינש בהכי הוה מודה ליה לר"ה מטעמ' דמשטה הוא בו ומש"ה פריך הכא תלמוד' בפשיטות קנה את וחמור כו' משום דבמקדש ב' אחיות לא עביד איניש דטעי אכן כיון דלר"ה מוכח התם דאפי' באומר איני יודע לא קנה משום דס"ל דאין קנין לחצאין ולעולם דלר"ן אפי' ביודע שאין חמור קונה ס"ל דקנה מחצה וטענת השטאה מנ"ל לתלמוד' כיון דלא מצינו הך סבר' כלל בדרב הונא א"ד יע"ש ולע"ד אחר המחילה רבה אין זה נכון דאדרבא אי הוה אמרינן דטעמא דר"ה משום דאדם יודע כו' ומשטה הוא בו טפי הוה ניחא לן למימר דר"ן דפליג ואמר קנה מחצה הוא משום דלא אמרינן משטה הוא בו ולא לומר דפליגי במציאות אמנם השתא דלר"ה אפילו באומר איני יודע ס"ל דלא קנה ס"ל לתלמודא דבהך סברא דמשטה הייתי בך כ"ע מודו ומש"ה פריך בפשיטות קנה את וחמור כו' וא"כ מאי ק"ל להריטב"א ז"ל ולכן נראה לע"ד שכונת הריטב"א ז"ל הכי אזיל דמעיקר' קשי' ליה תרתי דהיכי פריך בפשיטות קנה את וחמור לא קנה הא קי"ל דהל' כר"ן דקנה מחצה ותו קשיא דלמ"ד לא קנה אפילו אמר אחת מכם תיקשי ליה כיון דאין אחיות מקודשות הוה ליה נכריות את וחמור ואהא בא הראב"ד ז"ל לתרץ דתלמודא אליבא דהלכתא פריך משום דכיון דאמר כולכם אדם יודע שאין אחיות מקודשות ולכ"ע לא קנה אבל באומר אחת מכם סבור הוא שהאחיות מקו' מדאביי והלכך כי אין אחיות מקודשת נכריות מקודשות דבכה"ג קנה מחצה כלומר דבהא אפילו ר"ה מוד' דקנה מחצה דע"כ לא פליג ר"ה אלא משום דס"ל אדם יודע שאין חמור קנה ומשטה הוא ור"ן ס"ל דאין אדם יודע אבל באחת מכם אפילו ר"ה מודה והיינו דלא כתב הראב"ד קנה מחצה כר"ן אלא קנה מחצה לומר דבהא לכ"ע קנה מחצה ואהא ק"ל להריטב"א ז"ל שפיר דלמ"ד את וחמור לא קנה היינו אפילו באומר איני יודע כו' וכיון שכן הדרא קושי' ב' לדוכתא דהיכי קאמר רבא אלא לאו באומר א' מכם הא אכתי תיקשי ליה לרבא לר"ה דאמר לא קנה היכי מיתוקמ' מתניתין אפילו באומר אחת מכם וכיון דלר"ה ע"כ לאוקמי מתני' באנפא אחרינ' מאי האי דקא"ל רבא לאביי ולטעמיך אימא סיפ' כו' ובא להוכיח מינה דקדושין שא"מ לביאה לא הוו קדושין ולתלמוד' נמי דקאמר לאביי קשיא סיפא ל"ק הניח' לר"ן אלא לר"ה מאי איכא למימר כנ"ל ודו"ק:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מי </b>
+<b> שיש לו שתי כתי בנות כו'.</b> מחלוקת ר"מ ור"י פ' האומר דף ס"ד וראיתי לרש"י ז"ל פ' הא"מ דנ"א ע"ב ד"ה כולן אסורות שכתב וז"ל ואפי' אמצעות שבקטנות דלגבי קטנות אותה הבת גדולה היא כו' יע"ש והרב ע"י ז"ל תמה עליו דהוה הפך מאי דאסיקנא בפרק האומר דאמצעית שבכת שנייה שרייא דאמצעית שמה אית לה ומוקי לסיפא דמתני' בשאין שם אלא גדולה וקטנה ומה לו לרש"י ז"ל לפרש כאן הס"ד דהתם וכן תמה עליו הרשב"א ז"ל יע"ש ולע"ד נראה לומר שהכריחו לרש"י ז"ל לומר כן משום דק"ל מאי דפריך בגמרא א"ה מאי למימרא ומשני לאפוקי מדר"י וק' טובא דהא בההיא מתני' מפורש בהדיא פלוגת' דר"י וא"כ מאי קאמר מאי למימרא אדרבא צריכא למימרא דלא קיימ' לן כוותיה אלא כר"י וכבר תמה בזה הרשב"א ז"ל והניחו בצ"ע ולכן ס"ל לרש"י ז"ל דמאי דפריך בגמרא מאי למימרא הוא משום דס"ל להך מקשן כתי' דר"ח בר אבדימי דקאמר התם בפ' האומר דההיא מתני' דעד פני פסח מוחלפת השיטה דר"י ס"ל דאסור עד שיגיע משום דלא מחית איניש נפשיה לס' ור"מ ס"ל דאסור עד שיצא משום דמחית איניש נפשיה לספיק' והשתא היינו דפריך א"ה מאי למימרא דאי לאשמועי' דר"י פליג עליה וס"ל דכולן מותרות משום דלא מחית איניש לספקא הא שמעינן ליה ממתני' דעד פני פסח ותריץ לאפוקי מדר"י כו' כלומר דודאי לגבי ר"י לא אשמועינן רבותא דהא אשמועינן ליה ממתני' דעד פני פסח אלא לר"מ רבותא אשמועינן דס"ל דכולן אסורות לאפוקי מדר"י ואע"ג דהא שמעינן ליה לר"מ בההיא דעד פני פסח דס"ל דמחית איניש נפשי' לספק' הו"א דוקא התם ס"ל דמחי' איניש לספיק' ודעתו לאסור עליו עד שיצ' פסח אבל הכא גבי קדושין הו"א דמסתמ' ודאי לא מחית איניש לס' וגדול' שבגדולו' קא' דאם לא כן משום דאי מחית לס' הרי נאסרו עליו כולן וכולן צריכות גט ובהא ודאי לא ניחא ליה לאב דמסתמ' רוצה שיהיו קידו' הראויין לביאה קמ"ל דאפי' בהא ס"ל לר"מ דמחית איניש נפשיה לס' ואם כן כיון דהך מקשה ע"כ סבירא ליה דההיא דעד פני פסח מוחלפת אם כן ס"ל ודאי דאמצעית שבכת שניה נמי אסורה וכדקא"ל רב הונא בריה דר"י לרבא הא פסח דכי כת אחת דמי ופליגי ורבא לא אשכח פתרי אלא לומר דהתם בלישנא בעלמא פליגי ולא במחית איניש נפשי' לספקא כדס"ל לרחב"א כנ"ל נכון ליישב דברי רש"י ז"ל ודו"ק.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>האב </b>
+<b> שאמר קדשתי את בתי כו'.</b> כתב ה"ה פרק הא"מ כו' והק' א"ה מאי למימרא ותי' הב"ח דשויתיה שליח הנה מסוגיא זו תמה מוהריב"ל ז"ל ח"א ס"י על מ"ש הרא"ש בתשו' משם הרשב"א והביאו הטור סימן ל"ו דאין האב יכול ליעשות שליח לקדש את בתו בוגרת שהרי בהדיא אמרינן בשמעתין דשויתיה שליח כו' וראיתי למוהר"ם די בוטין סי' נ"ט שכתב דמסוגיי' זו לא מכרעא כלל דהרשב"א ז"ל מפרש כך ההלכה דכשאמרו במשנה אין בוגרת בכלל כל עצמו של תנא לא בא אלא לאשמועינן דקדושי קטנה הן קדושי ודאי ואין בכלל דבריו בתו בוגרת עד שנאמר שיהיו קדושי הקטנה ס' ועל זה פריך בגמר' בוגרת מאי עבידתיה ומשני הב"ע דשויתיה שליח מהו דתימ' כי מקבל קדושין אדעת' דידה מקבל וא"כ אין כאן קדושין כלל דהגדולה אין האב יכול להיות שליח והקטנה לא כוון לה או לפחות יהיו קדושי הקטנה ס' קמ"ל דלא שביק איניש כו' וא"כ קדושי קטנה הן קדו' ודאין א"ד יע"ש והמעיין בחיד' הרשב"א יר' מבואר שהרשב"א ז"ל אינו מפרש כן שכתב וז"ל מ"ד אדעתא דידה קא מקבל כלומר אף אדעתא דידה ולא תהוי חדא מינייהו מקודשת דקדושין שאינם מסורים לביאה הם עכ"ל ועיין בתי"ט פ' האומר אמתני' הלזו דהמקדש את בתו סתם שתמה על הטור ז"ל בסי' ל"ז שהביא אוקמת' זו דשויתיה שליח להלכה וז"ל ותימא לי שלא כתב שאביו הרא"ש לא ס"ל הכי ומשום כך לא השיג על הרשב"א שפסק שאין האב יכול ליעשות שליח לבתו בוגרת אבל הטור ז"ל הי"ל להשיג מהך אוקמתא יעיין שם והן דברים תמוהים ולא ידעתי מנ"ל דהרא"ש ז"ל לא סבירא לי' הך אוקמתא אי משום שלא הביא אוקמת' זו דשויתיה שליח שם בפ' האומר הרי בפרקין הביא אוקמתא זו וכתב דמכאן דקדק ר"ת דאם שידך בתו הגדולה כו' הנה מבואר דס"ל דאוקמתא זו הלכה היא דאמרינן לא שביק איניש מצוה דרמיא עליו ועביד מידי דלא רמיא עליה וממנה למד ר"ת לענין אם שידך בתו הגדולה דאי ס"ל דלא קי"ל כהך אוקמתא אם כן איך למד ממנה דין זה גם מ"ש דמש"ה לא השיג על הרשב"א כו' הן דברים תמוהים דהן לו יהי דנימא דהרא"ש ז"ל ס"ל דלדידן דקיי"ל דקדושין שאינן מסורים לביאה הוו קדושין לא קי"ל כהך אוקמתא היינו לומר דלא ס"ל הך סברא דלא שביק איניש מצוה דרמיא עליה אלא אמרי' דאדעתא דידה נמי קא מקבל וכס"ד בגמ' דקאמר מ"ד כו' וכולן צריכות גט אבל למאי דס"ל לתלמודא דהאב נעשה שליח לקבל קדושין לבתו בהא לא אשכחן דפליגי וזה פשוט ולכן הנראה שאף הרשב"א לא כ"כ אלא לכתחלה ומשום גזירה כמ"ש הרא"ש אבל אם עברה ועשאתו שליח וקבל אביה קדושין פשיטא ודאי דמקודשת והיינו דאמרינן בשמעתין דשויתיה שליח כלומר שעברה ועשאתו ובהכי ניחא מה שהקשה עוד מוהר"ם די בוטון ז"ל מההיא דכתב לו על הנייר דפ"ק דקדושין ושוב ראיתי להב"ח ז"ל סי' ל"ו שכתב כן ודו"ק: כתב ה"ה ודע שיש מדקדקים ממ"ש לא שביק איניש כו' דה"ה למי שיש לו בנות קטנות כו' עיין בתוס' פרק הא"מ דנ"ב ע"א ד"ה והלכתא שכתבו משם ר"ת כן וכ' וז"ל ועוד אפי' לא פי' יש לנו לומר דקדש הגדולה משום דלא יעשה כן כו'. וראיתי למוהר"ם די בוטון סי' ס"א שהקשה לדברי ר"ת דאם כן כי פריך בגמרא לעי' הא קטנות בכלל אמאי לא פריך וליטעמיך קטנות כולן אמאי בכלל הא לגדולה שבקטנות אמר משום דלא יעשה כן במקומינו יע"ש ולק"מ ואשתמיט מיניה דברי הרא"ש שכתב בשמעתין וז"ל ועוד אמר ר"ת דאפשר להיות דלא חשיב קדושין שאינן מסורין לביאה אלא דוקא אחת מבנותיך כו' אבל בתך מקודשת משמע דוקא גדולה כו' יע"ש וא"כ מאי ק"ל ז"ל דאם כן אמאי לא פריך וליטעמיך הא ל"ק כלל משום דאיכא למימר דמתני' איירי באומר אחת מבנותיך מקודשת לי וכ"כ רש"י ד"ה המקדש את בתו ונראה ודאי שדעת רש"י כדעת ר"ת משום הכי כתב דמיירי באומר אחת מבנותיך לומר דבאומר בתך מקודשת לי לא הוו קדושין שאינן מסורים לביאה אלא לגדולה שבקטנות קאמר וכן כתב מוהר"י בי רב ז"ל בשיטה כ"י הן אמת שבפרק האומר אמתני' הלזו פרש"י המקדש את בתו בתי מקודשת לך ולא פי' איזה מהן וא"כ נמצאו דברי רש"י סותרים וכבר ראיתי למהר"י בי רב ז"ל שם שכתב וז"ל ולעיל פי' רש"י שאמר אחת מבנותיך והכא פי' ז"ל הכי ללמדינו דהיינו בתי מקודשת לך היינו אחת מבנותיך ל"ש אלא כשאומר בתך מקו' לי דאז גדולה שבקטנה קאמר עכ"ד ולע"ד לא ידעתי מה חילוק יש בין אומר בתך מקודשת לי לאומר בתי מקודשת לך דאדרבא משמע טפי לומר דבאומר בתי מקודשת לך דגדולה שבקטנות קאמר לדעת ר"ת כיון דטעמא הוא משום לא יעשה כן ועליה דידי' רמיא לקדש את הגדולה קודם לא כן באומר בתך מקודשת לי דאיכא למימר שדעת המקדש על הקטנה היתה דשמא עיניו נתן בה ואיהו לא איכפת ליה אטעמא דלא יעשה כן דאין הקפידה אלא באב ואם כן כיון דס"ל לר"ת דאפילו באומר בתך מקודשת לי אמרינן שדעתו על הגדולה כ"ש באב האומר בתי מקודשת לך שדעתו על הגדולה ולכן נ"ל דמ"ש רש"י בשמעתין דמיירי באומר אחת מבנותיך היינו למאי דס"ד הכא בשמעתין דפריך מינה לרבא דס"ל דקדושין שאינם מסורים לביאה אינם קדושין וא"כ משו"ה הוצרך לומר דס"ל השתא לתלמודא דמיירי באומר אח' מבנותיך דאי באומר בתך מקודשת לי אזי הגדולה שבקטנות קאמר כדעת ר"ת אמנם למאי דמסיק דמיירי מתני' בדליכא אלא גדולה וקטנה ובדשויתיה שליח ס"ל לרש"י דמיירי מתני' באומר בתי מקודשת לך דהתם איכא למימר דעל הקטנה קאמר מטעמא דלא שביק איניש מצוה דרמיא עליה אמנם באומר אחת מבנותיך ודאי ליכא למימר שדעתו על הקטנה דוקא דאם כן מאי אחת מבנותיך דקאמר א"כ נמצאו דברי רש"י ז"ל נכונים שמה שכתב בשמעתין היינו לפום מאי דס"ד השתא בדאיכא קטנות טובא מיירי ובעי למיפשט מינה דקדושין שאינן מסורים לביאה הוי קדושין ומ"ש בפ' האומר היינו שפי' כן במתני' לפום מאי דמסיק דמתני' בדליכא אלא קטנה וגדולה ובדשויתיה שליח דס"ל דהך אוקמתא קאי לפום קושטא דמילתא אליבא דכ"ע וכמ"ש הרב בעל תי"ט ז"ל שם יע"ש אלא מיהו מדברי הטור ז"ל סימן ל"ו משמע דס"ל דאפי' באומר אחת מבנותיך וליכא אלא גדולה וקטנה אמרינן שדעתו על הקטנה ודו"ק ועיין במוהרימ"ט בחידושיו על הרי"ף שטרח ליישב קו' מוהר"ר מנחם מיוני לר"ת דא"כ במקדש א' מב' אחיות נמי נימא דמסתמא הגדולה קדש מה"ט ולפי הנראה אשתמיטתיה דברי הרא"ש שכתבנו שכפי דברי הרא"ש לק"מ דהתם כיון דאמר אחת מכם הו"ל כאומר אחת מבנותיך ודו"ק:
+
+Halakhah 12
+
+<b>אמר </b>
+<b> האב איני יודע למי קדשתיה כו'.</b> כתב ה"ה שם קדשתי את בתי כו' ובגמרא אמר רב נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו כו' וראיתי להריטב"א ז"ל בחידושיו שכתב וז"ל ואע"פ שהוא מתחלה לכונסה נתכוין וע"ד לכונסה אמר כן מ"מ כיון דמודעינן ליה בתר הכי שאינו כונסה ועומד בדבורו ונותן גט אלמלא דקושטא קאמר לה הוה מחזיק שקריה למיתן גיטא דשרי לה לעלמא שלא כדין עכ"ד ומכאן נ"ל ראיה למה שנסתפק מוהריב"ל ז"ל ח"ג סי' ק"ב על מאי דקי"ל אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ולדעת רוב הפוסקים אפי' בדיעבד לא מהני אי מהני אי הדרי ומסהדי בפני בע"ד או דילמא לא מהני מידי משום דעבידי לאחזוקי שיקרא והביא עצות מרחוק לזה מדברי הר"ן והרשב"א ז"ל יעיין שם ומסוגייא דידן מבואר להדייא דלא חיישינן לאחזוקי שיקרא וכמ"ש הריטב"א ז"ל ומוהריב"ל ז"ל כתב עוד שם שנמצא כתוב בס' חוק' הדיינים שנראה מדברי הרמ"ה דעדות שנתקבל שלא בפני הבע"ד דתו לא מהני עדותייהו אפילו בפני הבע"ד משום דעבידי לאחזוקי שיקרא יע"ש ויש לדקדק עליו מסוגייא זו דא"כ איך נאמן ליתן גט הא כיון שמתחלה ע"ד לכונסה נתכוין אע"ג דכשמודעינן ליה בתר הכי שאינו כונסה הרי הוא עומד בדבורו מ"מ לאחזוקי שקרא הוא דעביד ומצאתי בשיטה להרב החדושין ז"ל שכתב וז"ל נאמן ליתן גט פי' אם בא אחד ואמר אני קדשתיה ואתן לה גט נאמן ונותן לה גט ושרינן לה לעלמא דאין אדם חוטא ולא לו ואינו נאמן לכנוס שאם אמר קדשתיה ואכנסנה אינו נאמן כו' אף ליתן גט מאחר שהיה בא לכנוס מתחילה דלא מהימנינן ליה דאימא יצרו תקפו והשתא כי יהיב גיטא לאחזוקי בטעותיה הוא דעביד ע"כ הנה מבואר שדעתו ז"ל דחיישינן לאחזוקי שקריה וכדעת הרמ"ה שכתב בס' חוקות האלהים וא"כ אף אנו נאמר שהרמ"ה ז"ל מפרש סוגייא כדרך שפירשה הרב החידושין ז"ל ומ"מ לדעת רבינו והטור סי' ל"ז וכל הפוסקים ז"ל שפסקו הא דנאמן ליתן גט בסתמא ולא כתבו דהיינו דוקא באומר קדשתיה נאמן ליתן לה גט מבואר שהם ז"ל מפרשים הסוגייא כפשטא ומשום דלא חיישינן לאחזוקי שיקרא כמ"ש הריטב"א ז"ל וכיון שכן ק"ל על מ"ש מוהרש"א ז"ל ה' עדות סימן כ"ח דמ"א שמדברי הטור שכתב בא"ה סי' קנ"ב נר' דס"ל דחיישינן לאחזוקי שקרא שכתב וז"ל אם היא אומרת גרשתני נאמנת שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה אבל שלא בפניו מעיזה פניה ואינה נאמנת אפי' אם נשאת או נתקדשה וכשבא בעלה החזיקה בדבריה ואומרת לו שגרשה אינה נאמנת שלהחזיק לדבריה אומר' כן כו' ותמיה על מוהריב"ל ז"ל שדקדק מדברי הטור ז"ל להפך וכ"כ הרב פרישה ז"ל סי' הנז' וכתב עוד הרב הנז' שאף הטור ז"ל מודה לענין קבלת עדות שלא בפני בע"ד דלא חיישינן לאחזוקי שקר' משום דיש להם טעם שלא להחזיק בדבריהם דיכולים לומר כיון שהעדנו שלא בפני הבע"ד לא דקדקנו בעדותינו משא"כ גבי ההיא דגרשתני שאין לה טעם שלא להחזיק בדבריה יע"ש וקשה טובא שהרי הא דשמעתין גם כן אין לו טעם להחזיק בדבריו ואפי' הכי ס"ל להטור ז"ל דנאמן ליתן גט ולא חיישינן לאחזוקי שיקרא הוא דעבד ואם נאמר דהך חזקה דאין אדם חוטא ולא לו אלימא טובא ומשום הכי לא חיישינן דמשום לאחזוקי בשקריה חוטא ולא לו משא"כ בההיא דגרשתני דחוטא לו והילכך לא אלימא חזקה דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה וחיישינן דלאחזוקי בשיקריה מעיזה ומעיזה א"כ לא היה צריך הרב ז"ל למ"ש דגבי קבלת עדות שלא בפני בע"ד אף הטור מודה מטעמא שיש להם טעם שלא להחזיק בדבריהם ות"ל משום דהתם חוטא ולא לו הוא ומשום לאחזוקי בשיקריה אין אדם חוטא ולא לו ודוק:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>האומר לאשה קדשתיך כו' קדשתני והוא אומר לא קדשתיך כו'.</b> משנה פרק האומר דף ס' ודע שראיתי להתוס' רי"ד פ"ק דקידושין דף י"ב ע"ב שכתבו דההיא דאמרי' דביתהו דר"ח דהו"ל צער ליד' א"ל אמרה לי אם קבל ביך אביך קדושין כי זוטרת אמר לה לאו כל כמינה דאמך דאסרה ליך עילואי שהק' וז"ל אע"ג דהיא מהימנא לשוויי נפשה חתיכה דאיסור' כדתנן לקמן פ' האומר קדשתני והוא אומר לא קדשתיך היא אסורה בקרוביו התם ודאי משום דלא אגידא גבייהו הילכך מהימנ' כיון דלא מיפסדא לאחריני אבל הכא דאגידה ביה ומשעבדה ליה ומטי אסורא לגביה לא מהימנא עכ"ד ואשר מבואר מדבריו דס"ל דהנך עובדי מיירי בשהאשה מודה לדברי האם דאז שייך שפיר למימר דשויה אנפשה ח"ד דאלו בשאינה מודה לדברי האם מאי שויה אנפשה חתיכה דאיסורא איכא וכ"כ הריטב"א ז"ל שם וז"ל והא דאמרינן היינו דיהודית ולא אייתי לה מדתנן הוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא את בתי בתה מותר' בקרוביו דאלמא אין האם נאמנת לאסור בתה על אחרים משום דשאני התם שאין הבת מודה לדברי האם ומשו"ה מייתי להא דיהודית יע"ש וראיתי למוהרימ"ט ז"ל ח"א סימן צ"ב שתמה על תירוץ תוס' רי"ד הלזו וז"ל ואכתי קשה דאטו משום דאגידא ביה לא שווייה אנפשה חתיכה דאיסורא הא אמרינן הנאת תשמישיך עלי אסורה דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ועוד אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני דאמרי' פ"ב דכתובות אם לא נתנה אמתלה לדבריה לה מהימנא דשויתה לנפשה חתיכה דאסורא אע"ג דנשואה אגידה ביה היא א"ד ז"ל ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו דמה שהקשה מההיא דהנאת תשמישך עלי נראה דלא דמי כלל דהתם שאני דלאו משום הימנותא הוא דאסירא עילויה אלא משום נדרה וכל שהבעל יודע בעצמו שנדרה הנאת תשמיש עליה ולא היפר לה הרי אסורה עליו משא"כ הכא דמאי דאמרי' שויה אנפשה חתיכה דאיסורא הוא משום הימנותא הוא דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים והילכך איכא למימר דכל דמשעבד' ליה לא מהימן לגביה ולפי הנראה שדעתו ז"ל דהא דאמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסורא מדין נדר הוא וכמי שאסר על עצמו אותו חפץ דמי והיינו דקשיא ליה למוהרימ"ט ז"ל מההיא דהנאת תשמישך וכבר ראיתי למוהר"י באסאן ז"ל בתשו' סי' פ' שנסתפק בזה בכ"מ שאמרו שויה אנפשה חתיכה דאיסורא אם מדין נדרי איסור נגעו בה ואף ע"פ שאינו ממש כנדר דליתיה בשאלה אולי החמירו חכמים כמו בנ"ש או אינו אלא מדין הודאת בע"ד יע"ש גם הרב מ"צ ז"ל ח"א סי' ס"ה פשיטא ליה מילתא דמדין נדרי איסור נגעו בה וע"פ זה תמה על מוהרשד"ם ז"ל שכתב בתשו' שאבי הבת שאמר שהנער היה בן י"ג שנה כשקדש את בתו נאמן לאסור את בתו אפי' אם יש עדים שיאמרו שהיה קטן באותו פרק והביא ראי' מתשובת הרשב"א שכתב על טבח שאמר שלא שחט את הבהמה ויש עדים מעידים ששחטה דלדידיה אסורה מטעמא דשויה אנפשיה חתיכה דאסורא אפילו נגד עדים וכתב עליו דלא דמי וזה דק' על הרשב"א איך אמרו שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אחר דיש עדים ששחטה ולא התפיס בדבר הנדור אלא דה"ט כלפי מ"ש הרשב"א בתשו' והביאה מרן הב"י בי"ד סי' רכ"ה דיכול אדם לקנוס את עצמו לומר אם אעשה כך יהא פתי פת כותי וייני י"נ משום דלא בעינן מתפיס בדבר הנדור אלא כשבא להתפיס אבל לאסור על עצמו רשאי וא"כ ה"נ כל שאמר שלא שחטה הגם שיש עדים ששחטה הרי אסרה על עצמו כאלו לא שחטה משא"כ בנדון מוהרשד"ם דאחר שיש עדים שהוא קטן ואינם קדושין איך יוכל הוא לעשותו קדושין מה שאינו לפי העדים והכא לא שייך כלל דין איסור שמקבל עליו כלל א"ד יע"ש הנה מבואר שדעתו ז"ל דמדין נדר איסור נגעי בה ואפשר שזה היתה דעת מוהרימ"ט ז"ל ומשו"ה ק"ל שפיר מההיא דהנאת תשמישך עלי ואולם דברי הרב מ"צ ז"ל תמוהים ואשתמיט מיניה תשו' הרשב"א ז"ל הביאה מרן בא"ה סי' מ"ה במי שטוען שקדש את האשה ובשעת נתינה א"ל התקדשי לי בזה אף על פי שעדים מכחישין אותו ואומרים שנתנו לה בתורת פקדון שנאמן על עצמו יותר מק' עדים ושויה קרובותיה אנפשה חתיכה דאיסורא יע"ש הרי דאע"ג דה"נ לא שייך טעמא דנדרי איסר אפי"ה כתב דאמרי' שויה אנפשיה ח"ד אפי' כנגד עדים וצ"ע גם מה שהקשה עוד מההיא דהאומר טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אף ע"פ שהיא נטמאה נר' דלא קשיא כלל דהתם גבי נדה שאני דהתורה האמינתה כדנפ"ל מקרא דוספרה לה לעצמה וכמ"ש התוס' ר"פ האשה רבה יע"ש וא"כ לא שייך טעמא דמשעבד' ליה כלל ופשוט: עוד כתב הרב הנזכר ליישב קו' תוס' רי"ד וז"ל ונראה דאע"ג דמדינ' נאמנת היא לשויה נפשה חתיכה דאסורה הא תנן בשלהי נדרים בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני תביא ראיה לדבריה יע"ש מה שהאריך ליישב קו' התוס' והר"ן ובעניותי לא זכיתי להבין תירוצו ז"ל דאיך הפה יכולה לדבר דטעמא דשמעתין שאמרו לאו כ"כ לאוסרה לך עילואי הוא משום ההיא דשלהי נדרים דחיישי' שמא עיניה נתנה באחר שהרי בהא דיהודית ליכא למיחש כלל להך חששא שהרי היא אומרת שקבל אביה קדושין בעודה קטנה ואינה יודעת למי נתקדשה וא"כ לפי דבריה הרי היא יושבת עד שתלבין ראשה בכבל עגונה והרי היא אסור' לכל אדם ומאי שמא עיניה נתנ' באחר איכא למיחש גם בההוא דקדיש באבנא דכוחלא נר' ודאי דלא שייך טעמא דשמא עיניה נתנה באחר כיון שאמה אמרה כן לא שייך לומר דאמה נתנה עיניה באחר דאין אדם חוטא ולא לו ומלבד שהדבר מוכח מעצמו איכא למשמע הכי בהדיא דאם איתא דה"נ איכא חששא דעיניה נתנה באחר אדמייתי ראיה ר"ח מהא דיהודית אמאי לא מייתי ממתני' מפורשת דשלהי נדרים אלא ודאי הדבר מוכרח כמ"ש הן אמת שזו היא שקשה בעיני דעת התוס' רי"ד דכל דמשעבדה ליה לא אמרינן שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא שהרי מתני' דנדרים דהאומרת טמאה אני לך בנשיאה נמי מיירי ואפ"ה בראשונה היו אומרים דהאומרת טמאה אני לך נאמנת ואף למשנה אחרונה לא התירו אלא משום טעמא דעיניה נתנה באחר הא כל היכא דליכא למיחש להך חששא הרי היא נאמנת ולא אמרינן לאו כל כמינה לאסור את עצמה על בעלה וכבר התוס' ז"ל שם הוק' להו דלמשנה אחרונה אמאי לא מהימנא כיון דשויתיה אנפשה חתיכה דאיסורא ותי' דכיון דיש לחוש שמא עיניה נתנה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה יע"ש הרי מבואר דאפילו בנשואה אי לאו טעמא דעיניה נתנה באחר אמרינן שפיר שויה אנפשה חתיכה דאיסורא והנראה אצלי שדעת תוס' רי"ד כתי' האחרון שכתב הר"ן שם ובפ' האומר וז"ל דמשנה ראשונה לאו דינא קאמר דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מילת' דטמאה אני לך דסיפ' לא תקנו במשנה ראשונה להימנה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוה מזלזלא נפשה ומאי דחזו רבן בתראי דאיכא למיחש לעיניה נתנה באחר אוקמוה אדינא א"ד יע"ש וא"כ איכא למימר שפיר דלמשנה אחרונה כיון דהוצרכו לעקור תקנה ראשונה ברוב נשים משום טעמא דעיני' נתנה באחר נעקרה התקנה לגמרי ואפי' במקום דליכא למיחש לחששא דעיניה נתנה באחר אקמוה אדין תורה דאינה נאמנת להפקיע את עצמה מיד בעלה והיינו דהוצרך ר"ח להוכיח הדבר מהא דיהודית דאלו ממתני' דנדרים איכא למימר דדוקא היכא דאיכ' למיחש לחששא דעיניה נתנה באחר הוא דאינה נאמנת הא כל היכא דליכא למיחש להכי אע"ג דמדינא אינה נאמנת להפקיע את עצמה משעבוד בעלה אפי' הכי תקנה ראשונה לא זזה ממקומה ומטעמא דאי לאו דקושטא קאמרה לא היתה מנוולה נפשה להכי מייתי מהא דיהודית דמוכח בהדיא דאפי' היכא דליכא משום חששא דשמא עיניה נתנה באחר נעקרה התקנה ראשונה לגמרי ואוקמוה אדין תורה זה הנרא' אצלי נכון ליישב דברי תוס' רי"ד:<br><b> ואולם </b> מדברי התוספות דשלהי נדרים שכתבנו מבואר דס"ל שלא כדעת התוס' רי"ד ז"ל וס"ל דאפי' בנשואה דמשועבדת לבעל אמרינן שפיר שויה אנפשה חתיכה דאיסור' ומדינא אסורה אלא משום טעמא דעיניה נתנה באחר אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה וכן מבואר ג"כ מדברי הרשב"א ז"ל שם בחי' וכ"כ התוספות פ"ב דיבמות דכ"ד ד"ה אמר ר' יע"ש ולפי דבריהם צריך להבין מה יענו להא דשמעתין דקאמר לאו כ"כ דאסרת עילואי ואמאי לא אמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסור' והנרא' לע"ד דס"ל דע"כ לא אמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסור' אלא דוקא בטוענת כההיא דפרק האומר דהיא אומרת קדשתני דאיהי קים לה בגוה דודאי קדשה ומש"ה אמרינן שפיר דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא ואסורה בקרוביו משא"כ בהא דשמעתין דאיהי לא קים לה בודאי שקדשה אביה אלא שאמה אמרה כן ואע"ג דאינה מכחישתה לדברי האם מ"מ איהי לא ברירא לה מילתא אלא ע"פ דבור אמה כל כי האי ליכא למימר שויה אנפשה ח"ד ואף דברי הריטב"א ז"ל שכתבנו לעיל יש לפרשם בהכי ומ"ש דשאני התם שאין הבת מודה לדברי האם לאו למימר דבשמעתין מיירי במודה לדבריה ואומרת דקים לה בגו' דקדשה אביה אלא כונתו לומר דמתני' דהתם בשאינה מודה לדברי האם אלא שהיא מכחשת את אמה ואומרת שלא נתקדשה והא דיהודית מיירי בשאינה מכחשת את האם אבל מ"מ אינה אומרת דקים לה בגוה דודאי קדשה אביה אלא שאמה אמרה לה כן וסבורה היא שאמת יהגה חכה ולעולם דכל שהיא טוענת דקבלה קדושין מאחר אזיל ומודה הריטב"א ז"ל דשויה אנפשה חתיכה דאסור' וכ"כ הרב החידוש' ז"ל דמתני' דהאומר מיירי בשהיא מכחשת לדברי האם יע"ש:<br><b> ואם </b> כנים אנחנו במ"ש מקום אתנו ליישב מ"ש מרן הב"י ז"ל ס"ס מ"ז על מ"ש הרא"ש בתשו' דאם האשה מודה בפי' שקבלה קדושין ממנו לאו כ"כ לאסור עצמה אלא דהוה אמרינן שויה נפשה חתיכה דאיסור' וז"ל יש לתמוה דבפ"ק דקידושין אמרינן לאו כ"כ דאמך דאסרת לך עילואי ואפשר שיש לחלק בין כשהיא עצמה מודה לכשאומרת כן בשם אחרים יע"ש ותמה עליו הרב ע"י ז"ל ומוהרימ"ט ז"ל שהרי הא דיהודית ע"כ כשהיא עצמה מודה מיירי מדלא מייתי ראיה ממתני' דהאומר כמו שהכריח הריטב"א יע"ש אכן כפי מ"ש הנה נכון דאע"ג דהא דיהודית מיירי ע"כ בשאינה מכחשת לדברי האם מ"מ איהי לא קים לה בגוה ודאי אלא ע"פ אמה וכל כי האי לא אמרי' שויה אנפשה ח"ד אבל בנדון הרא"ש ז"ל דהיא טוענת בודאי דקבלה קדושין מאחר אמרינן שפיר שויה אנפשה חתיכה דאיסור' ואפי' בנשואה דמשועבדת ליה לבעל וכדעת התוס' והרשב"א ז"ל שכתבנו ומדברי הרא"ש פ"ב דיבמות מבואר שם שדעתו כדעת התוספות ממה שהקשו שם אהנהו עובדי דשלהי נדרים דאמרי' דאתת' שרי' ואם איתא דעבד' איסור אירכוסי הוה מירכס כו' דמיירי באומרת טמאה אני לך וז"ל ואל תתמה איך מתירין אותה הא שויתיה אנפשה ח"ד כיון דאמרה טמאה אני כו' יע"ש הרי מבואר דאפי' בנשואה ס"ל ז"ל דאמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסורא דאל"כ מאי ק"ל הא הנהו עובדי בנשואה מיירי כדמוכח התם ומהתימה על הרב ע"י שרצה ליחס ס' התו' רי"ד לדעת הרא"ש ואישתמיט' מיני' דברי הרא"ש הללו ודוק:<br><b> וראיתי </b> להרב בעל דרכי משה ז"ל סי' הנזכר שתמה על דברי מרן ז"ל הללו וז"ל ואין נראה לי חילוק זה דא"כ כל אשה תאסר על בעלה בכה"ג ואפי' באשה שאמרה טאמה אני אינה נאמנת דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר כ"ש אם אמרה שנתקדשה לאחר דאינה נאמנת אלא שאני הכא דהיה קצת קול מעיקר' לכך כתב הרא"ש דאלו הודית אף לאחר נשואין משוית נפשה חתיכה דאיסורא א"ד יע"ש ולא זכיתי להבין דבריו שהרי בההוא דקדיש באבנא דכוחלא בדאיכא קלא דההוא יומא דקדיש הוה ביה ש"פ מיירי כדפריך עלה והא איכא סהדי באידית דידעי דההוא יומא הוה ביה ש"פ ואפי"ה קאמר ר"ח דלאו כל כמינה לאוסרה אברת' ומייתי עלה ההיא דיהודית דע"כ ההוא דקדיש באבנא דכוחלא בשאין הבת מכחשת לדברי האם מיירי דאי במכחשת אמאי לא מייתי ממתניתין דהאומר ואפי"ה קאמר דאינה נאמנת ולא אמרינן שויתיה נפשה חתיכה דאיסורא וע"כ צריך לחלק בין כשהיא עצמה מודה לכשאומרת כן בשם אחרים וכחילוק מרן הב"י ז"ל וא"כ איך דחה חילוק מרן ז"ל בשתי ידים ועיין במוהר"ם די בוטון ז"ל סי' מ"ג שכתב משם מהר"ש ולייסיד ז"ל דהא דאמרינן טמאה אני לך אינה נאמנת משום חשש שמא עיניה נתנה באחר היינו דוקא היכא דליכא רינון וקול אבל היכא דאיכא קלא אע"ג דלא איחזק בד' נאמנת ומוהר"ם די בוטון ז"ל חולק עליו יע"ש ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי הרב ד"מ הללו שיחס סברא זו לדעת הרא"ש ופסקו מור"ם בש"ע ס"ס מ"ו יע"ש: ולעיקר קו' הרב ד"מ ז"ל דאמאי לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר דומיא דהאומרת טמאה אני נראה ליישב ע"פ מ"ש התוס' פרק אע"פ דס"ג ע"ב ד"ה אבל שהקשו משם ר"ת לפירש"י ז"ל דבאמרה מאיס עלי כופין אותו להוציא ואמאי לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר כההיא דהאומרת טמאה אני לך ותי' דיש לדחות דהתם שנוטלת כתובה דוקא איכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם יש דוחין יע"ש וא"כ דכוותה נמי איכא למימר דמהאי טעמא כתב הרא"ש ז"ל בתשו' דבאומרת נתקדשתי לאחר כיון שהיא מפסד' כתובתה אמרינן שויה אנפשה חתיכא דאיסורא ולא חיישינן לשמא עיניה נתנה באחר ואף שהרא"ש בפ' אע"פ דחה דברי הי"מ וכתב דלאו דיחויא היא דאם נתנה עיניה באחר אינה חוששת על ממון שלה מ"מ אפשר דבתשו' חשש לס' הי"מ הללו ומה גם לענין איסורא וכן נוטין דבריו בתשו' הביאה הטור סי' קנ"ד שכתב דאע"ג דהרמב"ם ס"ל דמאיס עלי כופין עליו להוציא ר"ת ור"י כתבו דאין כופין להוציא וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא למה נכנס ראשינו בין הרים הגדולים ולעשות גט מעושה שלא כדין ועל להבא אני או' אבל אם לשעבר סמכו על הרמב"ם מה שעשו עשוי עכ"ל הרי מבואר שמעולם לא דחה הי"מ הללו אלא לענין שאין כופין אותו להוציא ולעשות גט מעושה שלא כדין אמנם לענין אם היא נאמנת לאסור את עצמה מטעמא דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא כיון דמידי דאיסור' הוא חשש לס' י"מ לרבינו דס"ל דבמאיס עלי כופין להוציא ומטעמא דכל שמפסדת הכתובה לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר גם בכלל מ"ג סי' ב' כתב על אשה שטוענת שאין לבעלה גבורת אנשים דלא מהימנא משום טעמא דעיניה נתנה באחר למשנה אחרונה אבל אם אינה תובעת כתובה היא נאמנת אף למשנה אחרונה וכתב שזה דעת הריצב"א והרי"ף הרי דס"ל להני רבוותא דכל דמפסד' כתובה לא חיישי' לשמא עיניה נתנה באחר וע"פ האמור תמה אני על מרן הב"י ז"ל סי' קט"ו שכתב על מ"ש הטור ז"ל שם אין עדים שזינתה אלא שהיא עצמה אמרה כו' אין חוששין דשמא עיניה נתנה באחר אבל אבדה כתובה כו' כתב וז"ל ומ"ש אין עדים שזינתה כו' משנה בסוף נדרים יע"ש והוא תימה איך כתב שדין זה הוא משנה בנדרים בדבר שהוא תלוי במחלוקת שהרי לדעת י"מ שכתבו התוס' דכל דמפסדת כתובה לא חיישינן לשמא עיניה נתנה באחר וכן לדעת הרי"ף וריצב"א שכתב הרא"ש מבואר הוא דס"ל דמשנה דנדרים לא נאמרה אלא באשת כהן שאומרת שזינתה באונס ולא מפסדא כתובה אבל באשת ישראל באומרת שזינתה ברצון דמפסדת כתובה היא נאמנת: הן אמת דקשיא לי בדעת י"מ הללו דבסוף נדרים פרכי' אמתני' דהאומרת טמאה אני לך יוצאת ונוטלת כתובה במאי עסקי' אלימא באשת ישראל אי ברצון כלום יש לה כתובה כו' והשתא אמאי לא פריך אי ברצון אמאי חזרו לומר אינה נאמנת שלא תהא אשה נותנ' עיניה באחר הא כיון דמפסדא כתובה ליכא למיחש לעיניה נתנה באחר וצ"ל דתלמודא עדיפא מינה קא פריך מרישא דמתני' וזה פשוט האמנם הא ק"ל טובא בדברי רבינו ז"ל דבפרק כ"ד מהל' אלו דין י"ח פסק בהדייא דאם אמרה שזינתה ברצון אין משגיחין לדבריה שמא עיניה נתנה באחר הרי דס"ל דאף במפסדת כתובה חיישינן לעיניה נתנה באחר ואלו בפ' י"ד מה' הנז' דין ח' פסק דהאומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא דא"כ ע"כ לומר דס"ל דכל שמפסדת כתובה לא חיישינן לשמא עיניה נתנה באחר ונמצאו דבריו סותרים ואשר היה נראה ליישב דבריו במה שיש לדקדק על דברי התוס' דפרק אע"פ שהקשו שם לתי' י"מ הללו דכל דמפסדת כתובה לא חיישינן לעיניה נתנה באחר מההיא דסוף נדרים ההוא נואף דהוה מהרזיק בביתא כו' ולכאורה נראה דבאומרת טמאה אני לך מיירי כו' וכיון דאומרת טמאה אני לך א"כ רוצה להפסיד כתובה דמסתמ' ברצון הוה כו' ואמאי תנא נאמנת במיגו דאי בעי אמרה מאיס עלי כו' יע"ש ויש לדקדק דאמאי הוצרכו להקשות מטעם מיגו דאי בעי אמרה מאיס עלי ובפשיטות הי"ל להקשות לדעת י"מ דס"ל דכל דמפסדת כתובתה לא חיישינן לעיניה נתנה באחר דא"כ באומרת טמאה אני ברצון כיון דליכא למיחש לשמא עיניה נתנה באחר אמאי אינה נאמנת שהרי למשנה ראשונה היו אומרים דהאומרת טמאה אני נאמנת בלי שום מיגו אי לאו טעמ' דעיניה נתנה באחר והנראה אצלי דבפשיטות ליכא לאקשויי באומרת טמאה אני ברצון אמאי נאמנת כיון דליכא למיחש לעיניה נתנה באחר משום דכיון דמשים עצמו רשע משום הכי אינו נאמן אבל משום מיגו ק"ל שפיר דס"ל דכל דאיכא מיגו נאמן אפי' היכא דמע"ר וכמו שכן הוא דעת הרשב"א ז"ל הובאו דבריו בח"ג סי' כ"א ומוריב"ל ז"ל תמה עליו דליתא דאפי' היכא דאיכא מיגו אמרינן אין אדם מע"ר ולדעתי דברי התוספות הללו נוטים לדעת הרשב"א ולדעת רבינו יש לנו לומר דס"ל דבאומרת טמאה אני ברצון אע"ג דמפסדת כתובתה חיישינן לעיניה נתנה באחר כיון דאין אמע"ר ואפי' במקום מיגו לא מהימן וכמו שכן הוא דעת הסמ"ג הובאו דבריו בב"י י"ד סי' קע"ו ומ"ש טעמא דעיניה נתנה באחר עיקר טעמא קאמר דאע"ג דבעלמא אמרי' דהאומר הרגתי את פלוני או פ' רבעני לרצוני אינו נאמן היינו משום דאמרינן דשמא מן המחכים למות הוא ומשו"ה משים ע"ר וכן כל כיוצא בזה טעמא איכא במילת' למה שהוא משקר ומשים ע"ר ולהכי הוצרך נמי למיהב טעמא הכא למה שהיא משקרת ואומרת טמאה אני ברצון זה היה נר' ליישב: ואולם אנכי הרואה שדרך זה לא יתכן לפי מ"ש התוס' פ"ק דמציע' ד"ג ד"ה ומה אם ירצה שהקשו דאיך נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם מע"ר ותי' דאינו נאמן לפסול את עצמו אבל הכא עושה תשובה ומתכוין לטובה שאינו רוצה להביא חולין לעזרה והלכך אין לנו לכופו להביא חולין בעזרה לפי דבריו יע"ש וכ"כ בפ"ק דיבמות ובכריתות וא"כ דכוותא נמי באומרת טמאה אני לא שייך למימר אין אדם מע"ר דאיכא למימר דלטובה קא מכוונה לעשות תשובה ואינה רוצה לעשות באיסור כל ימיה כיון דאסורה על בעלה ולבועל ומש"ה ודאי אין לנו לומר שלא יהא נאמנת ושיבעול בעיל' איסור לפי דברי' ועל פי האמור מקום אתנו ליישב מה שהקשה הרב מ"צ ח"א סי' ס"ז גבי ההיא דעוברת על דת יהודית שכתב הר"ן שם וז"ל והא דלא אוקמ' במוד' כתב הראב"ד משום דאינה נאמנת דאין אדם מע"ר ולא נהירא דלהפסידה כתובתה ודאי נאמנת דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי כו' ותמה עליו ז"ל שהרי באומרת טמאה אני ברצון דמשויה נפשיה רשיע' ואפי"ה אמרי' בנדרים במאי עסקי' אילימא באשת ישראל וברצון כלום יש לה כתובה ולדעת הראב"ד איפכא הו"ל להקשות דכיון דאין אדם מע"ר אינה נאמנת ואמאי קתני דיוצאת ונוטלת כתובה ומהיותר תימה שהרמב"ם ז"ל פסק דבאומרת טמאה אני ברצון אינה נאמנת ואבדה כתובה ולא השיג עליו ולדעת הראב"ד הי"ל להשיג עליו ולומר דלא אבדה כתובתה מטעמא דאין אדם מע"ר דומיא דעוברת על דת יהודית יע"ש שהניחו בצ"ע ולפי מ"ש דבריו נכונים דבאומרת טמאה אני ליכא למימר אין אדם מע"ר משום דאיכא למימר דלטובה קא מכוונא לעשות תשובה ושלא לבעול בעילת איסור משא"כ בעוברת על דת יהודית דליכא למימר לטובה קא מכוין דאיסורא דעבד עבד ומש"ה ס"ל להראב"ד דאין אדם מע"ר ולא אפסידה כתובה כנ"ל נכון: ומעתה הדרן לדמעיקרא דקש' על רבי' מדידיה אדידיה וראיתי להרב נת"מ דף רי"ג ע"ג שכתב ליישב קו' ר"ת דאמאי לא חיישינן באומרת מאיס עלי דשמא עיניה נתנה באחר כאומרת טמאה אני לך וז"ל ולי נר' דל"ק שהרי התוספות כתבו באמצע דבריהם דלא מצית למימר מאיס עלי אלא היכא שיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל לה וכ"כ הגה"מיי בשם מוהר"ם וא"כ איכא למימר דמשום הכי לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר כיון שהרי נותנת אמתלא לדבריה ויודעים ב"ד שטענתה אמת כמ"ש מוהר"ם יע"ש ואפשר שזה היתה דעת רבינו ומשום הכי כתב דבמאיס עלי כופין אותו להוציא ולא משום טעמא דמפסדת כתובתה כדעת י"מ ומ"מ זה דוחק בעיני דמסתמיות דברי רבינו משמע דבכל ענין כופין אותו להוציא ועדיין צ"ע עוד נ"ל ליישב תשוב' הרא"ש דלא תיקשי ליה מההיא דאומרת טמאה אני לך נאמנת כלפי מ"ש הרא"ש שם בשלהי נדרים וז"ל ועוד נ"ל טעם נכון דהלכה כר"ה ואפי' למשנה אחרונה היא תובעת שיגרשנה בעלה וחיישינן שמא עיניה נתנה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה בעלה אבל חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה בטענת שקר ולהיותה באיסור א"א כל ימיה א"ד יע"ש וא"כ דוכוותה נמי באומרת נתקדשתי לאחר כיון דלפי דבריה סבורה היא להפקיע את עצמה מבעלה בלא גט כלל ליכא למיחש לעיניה נתנה באחר ולהיות באיסור א"א כל ימיה ואע"ג דמדינא אינה נאמנת מ"מ היא לפי טענתה כסבורה היא בכך לפטור את עצמה בלא גט ואע"ג דבאומרת גרשתני נאמנת מה"ט דלא משקרה להיות באיסור א"א כל ימיה התם שאני דאיכא חזקה נמי דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה דתרווייהו בעינן וכמ"ש הרב נת"מ דרל"ב יעש"ב כנ"ל נכון: עוד ראיתי למוהרימ"ט שכ' בסוף דבריו וז"ל מה שהוקשה למוהריב"ל שתהא נאמנת במיגו דאי בעיא אמרה גרשתני הי"ל להקשות ממתני' דחזרו לומר טמאה אני אינה נאמנת והרי יכולה היא לקלקלו שתאמר גרשתני אלא דאין אשה מעיזה בפני בעלה ואזדא ליה למיגו א"ד יע"ש ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי התוס' דפרק האשה שלום דקי"ז ע"ב שהקשו דלהימנ' באומרת מת בעלי במיגו דאי בעיא אמרה גרשתני למ"ד דאפי' שלא בפניו אינה מעיזה כו' יע"ש הרי דס"ל דאמרינן מיגו דהעז' שהרי למ"ד דשלא בפניו נאמנת ה"ט משום דשלא בפניו נמי אינה מעיזה ועיין בהרב ח"ה וכבר הארכתי בזה בפ"ז מה' אלו ולעיקר קו' שהק' אמתני' דטמאה אני אמאי אינה נאמנת במיגו דגרשתני נראה דלק"מ שאין זה מיגו כלל שהרי היא רוצה שיגרשנה בעלה ותנשא לאחר בהיתר לא כן באומר' גרשתני שמפקיע עצמה מבעלה ותהיה באיסור א"א כל ימיה ולהכי לא חשיב מיגו כנ"ל פשוט ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רסח) </b> ואכתי קשה. דאטו משום דאגידא בי' לא שוויה אנפשה חתיכה דאיסורא ואני תמה על תמיהתו דלכאורה דין זה הוא מוכרח שהרי בשלהי פ' ט"ו דיבמות פשיט לי' ר"נ לרבא דיבמה זמנין דמרחמא וזמנין דסניא לי' ליבם מדתנן וחוששין לדבריה וחולצין כו' וע"ש ולפ"ז מאי ראיה היא דדילמא משום הכי חוששין לדבריה משום דשויתא אנפשה חתיכה דאיסורא ברישא להנשא לשוק ובסיפא להתיבם אע"כ דכיון דאגידא בי' ביבם בסיפא דלא היתה מוחזקת בבנים וחזקתה ליבם ואגידא בי' ביבם ולא מצינן למימר דמטעם חתיכה דאיסורא הוא דחוששין לדבריה. א"כ ממילא גם ברישא הא דחוששין לדבריה נמי לאו מטעמא דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא לשוק. אלא מן הדין וא"כ כש"כ באשה דאגידא בבעלה טפי דלאו כל כמינה לשוי' אנפשה חד"א ושתאסר על בעלה: אבל באמת אין משם הכרח משום דהתם גם בלא זה לא שייך לומר דמשום ש"א חד"א הוא דחוששין לדבריה משום דא"כ הא לא עדיפא מיבמה שנדרה הנאה מן היבם לאחר מיתת בעלה דאין כופין אותו לחלוץ. וא"כ אמאי תנן הכא דחוששין לדבריה וחולצת כו' ולא קתני אין כופין ומבקשים אותו לחלוץ ומדנקט חוששין לדבריה משמע דמדינא קאמר דחיישינן שמא קושטא קאמרה ואסורה מדינא למי שהיתה עד עכשיו בחזקת היתר דלפ"ז שייך לומר לשון חוששין דהיינו מספק דלמא קושטא קא אמרה והבא עליה באיסור קאי אבל אם הוא מטעמא דש"א חד"א הא לא שייך הלשון חוששין שהרי מטעם חתיכה דאיסורא אפי' במשקרת אסורה כמ"ש הב"י ביו"ד סי' א' בשם הרשב"א דאפי' בעדים מכחישין אותו שייך נמי ש"א חד"א ומביאו הרב המחבר כאן. שוב עיינתי בסוגיא זו וראיתי דרש"י שם פי' בהדיא דחוששין לדבריה מטעם דש"א חד"א אולם התוס' הקשו שם על פשיטת הש"ס דילמא טעמא הוא משום דש"א חד"א ונדחקו בתירוצם שם וע"ש והנראה לענ"ד כתבתי ודוק:<br><b> (רסט) </b> שנסתפק בזה בכ"מ שאמרו שאחד"א אי מדין נדרי איסור נגעו בה כו'. כמו בנ"ש כו'. הוא תמוה דאי מדין נדרי איסור נגעו בה א"כ איך שייך לומר באשה שיש לה בעל שויא אנפשה חד"א הא הבעל יכול להפר ואפי' אם נדרה אשתו נזירות שמשון כדמוכח בגיטין בשמעתתא דנודרת דאי נימא דאין הבעל מפר נ"ש א"כ הא משכחת לה דאפי' בנשאת דמדירים אותה בנ"ש דלא עדיף נ"ש מנודרת עדה"ר והרי מכל גדולי הראשונים שהקשו בהאי דשלהי נדרים למשנה אחרונה הא שויא אנפשה חד"א מבואר דלא סגי בהפרת הבעל בכה"ג אע"ג דבנזירות שמשון מהני הפרה ודוק:<br><b> (ער) </b> וס"ל דאפי' בנשואה דמשועבדת לבעל כו'. אלא דמשום טעמא דעיניה נתנה באחר אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה כו'. בילדותי תמהתי על זה דהא בהנהו עובדי דשלהי נדרים דאמר ר"נ דאנתתי' שריא משום דעיניה נתנה באחר הא התם ליכא למיתי עלה מטעם דאפקעינהו רבנן כו' שהרי התם אמרה דלנכרים נבעלה וא"כ מה בכך דאפקעינהו ופנוי' היתה והא קיי"ל דנכרי ועבד הבא על בת ישראל אפי' היא פנויה פסלה מן הכהונה. (וכן תמהתי על הד"מ באה"ע סי' ז' שכתב שם דבמלחמת עסטרייך התירו אפי' נשים כהנות לבעליהן משום דסמכו על האי דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה והרי גבי נכרים לא שייך היתר זה): ובאמת מלשון התוס' לא משמע דאתיין עלה מטעם אפקעינהו כו' אלא משום דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בקום ועשה בענין כזה אבל הר"ן ז"ל אתא עלה בתירוצו הראשון מטעם אפקעינהו כו'. ותמהני במה שהשיב על תירוצו זה וכתב דא"כ באומרת שנבעלה לנתין וממזר מאי איכא למימר ואמאי לא הוכיח ביטול תירוץ זה מהנהו עובדי הנ"ל ואין בידי חידושי הרשב"א לעיין בו אי גם הוא אתי עלה מטעם דאפקעינהו כו' אבל דברי הד"מ הנ"ל תמוהים ביותר אפי' אי נימא דטעמא דתוס' הוא משום עקירה ולא משום אפקעינהו דזה לא שייך בעובדא דהד"מ והבן ובחידושי הארכתי בזה: [מנ"ה עיין שו"ת ח"ס אהע"ז ח"ב סי' צ"ח]:
+<b>קדשתני </b>
+<b> והוא אומר לא קדשתיך כו'.</b> הנה הרב ל"מ ז"ל הקש' דהך חלוקא במאי קא מיירי אי מיירי בשנתן לה גט א"כ איך הוא מותר בקרובותיה הרי כל שנתן לה גט נאסר בקרובותיה כדאמרינן בגמרא אמר לא ניחא לי דתאסר בקרובותיה ואי מיירי קודם נתינת הגט א"כ היכי קתני והיא אסורה בקרוביו דמשמע דהא לכ"ע שרי ובלא גט אפי' לכולי עלמא אסור דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא יע"ש שהניחו בצ"ע והנה לדעת המרדכי ז"ל שכתב בפרק האומר והביאו הרב כנה"ג ז"ל סי' מ"ח בהגהת ב"י אות י' שכתב דהא דאסורה בקרובו היינו דוקא היכא דכופין ליתן לה גט דאהא הוא דקאמר אלא כופין אמאי אמר לא ניחא לי כו' אבל היכא דמבקשין ממנו ליתן לה גט מותרת בקרוביו ניחא שפיר דמתניתין מיירי בשבקשו ממנו ליתן לה גט דאינו נאסר בקרובותיה אכן מדברי רש"י ז"ל דפ' האומר דס"ה עמוד ראשון והרב המגיד ז"ל מבואר דס"ל דאפי' במבקשין אסורה בקרובותיה וא"כ לדידהו ק' ולע"ד לק"מ דאיכ' למימר דמתני' בשלא נתן גט מיירי וסיפא דקתני והיא אסורה בקרוביו משמע דהא לכ"ע שרי בשמת הוא מיירי ומילתא פסיקתא קתני דלקרוביו אסור' ולעולם בין קודם מיתה בין לאחר מיתה הא לכ"ע לאחר מיתה שרי ואין להקשות דא"כ איך כ' רש"י ז"ל בד"ה לא כופין איכ' וז"ל דא"צ ממנו גט דהא קתני מותרת בקרוביו ואי בעיא גט הוה מיתסרא באחיו דהו"ל גרושת אחיו והשתא מאי קו' אימא דכי קתני מתני' מותרת בקרוביו בשמת הוא קמיירי דומיא דסיפא דקתני אסורה בקרוביו דמוקמינן לה בשמת הוא הא לא קשיא מידי דמותרת בקרוביו סתמא לעולם משמע משא"כ בסיפא דהתם איכא למימר שפיר דקתני אסורה בקרוביו לעולם בין קודם מיתה בין לאחר מיתה ותו דאפי' נימא דלאחר מיתה קאמר אכתי אם איתא דבעינן גט ולא שרינן לה לעלמא על פי דבורה איך שרינן לה לקרוביו ומאי שנא איסור ערו' דקרוב' מאיסור אשת איש לעלמא וזה פשוט ודוק:
+
+Halakhah 16
+
+<b>וכל </b>
+<b> אלו שטוענין כו' והלכו למדינה אחרת כו'.</b> אוקמתא דגמרא שם הב"ע כגון דאמר לה קדשתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה והיה נר' מדלא קאמר בגמרא עדיפא מינה באומר קדשתיך בפני פ' ופ' והעדים מכחישים אותו משמע לכאורה דס"ל לתלמודא דכל שהעדים מכחישים אותו לא אמרי' שויה אנפשיה ח"ד והוא נמי מותר בקרובותיה הפך ממ"ש הרשב"א ז"ל בתשוב' והביאה מרן הב"י ז"ל י"ד סי' א' על טבח שאמר על בהמה אחת שלא שחטה ובאו עדים ואמרו שהוא שחטה כתב רשב"א דלכ"ע מותר ולדידיה אסורה משום דשויה אנפשיה חתיכ' דאיסורא ועיין בהרב מש"ל ז"ל בפרקין דין ט"ו וא"כ ק' להרשב"א ז"ל דאמאי ל"ק בגמ' עדיפה מינה אמנם הא ודאי לק"מ דע"כ צריך לאוקמי תלמודא באומר קדשתיך כו' והלכו למדינת הים משום דלעיל אמרינן וצריכא דאי אשמועי' גבי דידיה משום דגברא לא איכפת ליה ומקרי ואמר אבל איהי אי לאו דקים לה בדיבורא לא הוה אמרה וליתסר איהו בקרובותיה קמ"ל והשתא בשלמא אם נאמר דמתניתין מיירי באומר שהלכו עדים למ"ה ניחא שפיר דאשמועי' דלא נימא אי לאו דקים לה בדיבורא לא הוה אמרה והנה אמת שקדשה בפני עדים והלכו למ"ה וליתסר איהו בקרובותיה אמנם אי מתני' מיירי בשהעדים מכחישים אותה א"כ פשיטא ודאי דהוא מותר ותרתי למה לי וכן נמי הא דקאמר שמואל אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה ע"כ באומרת קדשתני בפני פ' ופלוני והלכו למ"ה מיירי דאי בשעדי' מכחישים אותה משמע ודאי דאפי' נתן לה גט מעצמו אין כופין אותו ליתן כתובה וא"כ מש"ה הוכרח תלמודא לאוקמא באומר שהלכו למ"ה ודוק. שוב אחר זמן רב באו לידי ת' הרשב"ץ וראיתי לו שם בח"ב סי' רע"ט שהשיב על האשה שאמרה נתקדשתי בפני פ' ופל' והעדים מכחישים אותה דהיא אינה אסורה בקרוביו דלא שוי' אנפשייהו חתיכה דאיסורא אלא באותן עדים והרי הכחישוה והכי מוכח בפ' האו' את"ד יע"ש ונר' שכונתו למה שהקשינו מדלא מייתי עדיפא מינה וכבר כתבנו דאין ראיה כלל ומ"מ מבואר מדבריו דדוקא באומרת נתקדשתי בפני פל' ופ' והעדים מכחישים הוא דלא אמרינן שויה אנפשי' חתיכה דאיסורא משום דתולה איסורא באותן עדים שהרי אין דבר שבערוה פחות מב' ואפי' ב' מודים אמנם בהדיא דטבח דליכא האי טעמא מודה הוא דאמרי' שויה אנפשי' חתיכה דאיסורא אפי' כנגד עדים ומכלל האמור אין מקום למה שהק' הרב מש"ל ז"ל ומוהר"ם די בוטון על מוהריב"ל ז"ל וכמובן: ודע שאני מסתפק בהא דאמרינן שויה אנפשי' ח"ד וכההיא דטבח שכתב הרשב"א ז"ל אי מותר הטבח להאכילו לאחר או נימא דקעבר אלפני עור לא תתן מכשול כיון דלגבי דידי' איסורא קא יהיב ליה והיה נר' להוכיח ממ"ש התו' ז"ל בסוף נדרים אמתני' דהאומרת טמאה אני לך וז"ל וא"ת טמאה אני לך אמאי לא מהימנ' הא שויתי' נפשה ח"ד כדאמרי' בקדושין היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך כו' ותי' הר' אליעזר דלא מצינו זונה שהיא אסורה לינשא לכהן דודאי הוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהרת עליו הילכך גם לדבריה אינה אסורה לו כו' וקשה דאכתי תיקשי להו דנהי דאיהי לא עביד איסורא מחמת עצמה אבל הא קא עברה אלפני עור כיון דלפי דבור' נמצא דספי ליה איסורא בידים אלא מוכח דס"ל דאיהי לא קא עברה אלפני עור כיון דלדיד' ליכא איסורא ומצאתי בשיטה מקובצת כ"י למס' נדרים שכתב משם שיטה לא נודעת למי וז"ל ואי קשיא איך תבעל היא לו שהרי היא עשתה את בעלה ח"ד על עצמה ועוברת גם בלפני עור וי"ל דלפני עור ליכא שהרי בע"כ נבעלת לו כו' ע"ש ומתוך האמור נרא' שיש להוכיח מה שיש מן הספק על המונעים עצמם מלהדליק הטוטון בנר של חלב אי שרי להו ליתנן למי שנוהג בו היתר שידליקנו ולא קעבר אלפני עור כיון דלדידיה שרי ועיין בספר משאת משה חי"ד סי' ומתוך דברי השיטה הנז' שכתבנו נראה דאע"ג דלאחר שרי אפי"ה כיון דלגביה דידיה איסורא קא עביד עבר אלפני עור ועיין בהרב מ"צ ח"א סי' ס"ה שנתן טעם לדברי הרשב"א ז"ל דס"ל דאפי' עדים מכחישים אותו אמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסורא והיינו משום דחשיב כאלו אסרו על עצמו בנדר ואע"ג דבעינן מתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור ה"ד בשאוסרו עליו בדרך התפסה אבל אדם יכול לאסור על עצמו דרך קנס ולומר פתי פת כותי כו' יע"ש ומתוך דבריו נר' ודאי דמותר לטבח להאכילו לאחר ועיין בה"ה ז"ל הלכה ל"א שכתב וז"ל דאפי' אם בא ארוסה אינה מותרת לו בלא גט מן השני שהרי אין עדים מעידים כדבריה וע"ש כנראה שחולק על דברי הרשב"א הללו ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רעא) </b> שיש להוכיח כו'. על המונעים עצמם מלהדליק הטוטין בנר של חלב כו'. ולא קעבר אלפני עור כו'. תמהני דהא האי דנדרים אין לו ענין לספק הזה כלל דהתם באשת כהן שאומרת לבעלה טמאה אני לך עכ"ר דאומרת כן כדי להציל את בעלה מאיסור שהרי היא עצמה אינה מוזהרת לשיטת הר"א הנ"ל. וא"כ הרי באמירה זו שויא אנפשה חד"א שלא להכשיל את בעלה ולא למיספי לי' איסורא ולזה צריך השיטה מקובצת לומר דלפ"ע ליכא בזה כיון שבעכ"ר נבעלת לו ומה תוכל לעשות (והיינו עכ"ר משום דלפני עור אינו כשאר לאוין שעובר בעצמו אלא דתלוי שלא יביא איש אחר לידי מכשול וכיון דבעכ"ר עביד הכי תו אין בו משום לפני עור כיון דהוא באמת אינו רוצה במכשול אלא ע"י ההכרח ונמצא שהוא לא נתן המכשול). משא"כ בספק הזה מה בכך דהוא שוי אנפשיה חד"א מלהדליק בנר של חלב היינו דוקא שלא יהנה הוא מן העשן שנתהוה ע"י נר של חלב אבל לא שוי אנפשיה חד"א משום לפני עור היינו שלא יתן למי שלא שוי אנפשיה חד"א ונוהג בו היתר ולא דמי זה להאי דנדרים הנ"ל דהא התם כיון שהיא אינה מוזהרת וכנ"ל א"כ עכ"ר דהאי דשויא אנפשה חד"א היינו משום לפני עור שלא להכשיל את בעלה בביאה האסורה לו ומשום הכי אי הוה ברצונה היתה עוברת אלפני עור כיון דשויא אנפשה איסור זה דלפני עור אלא דמשום שהוא בעכ"ר לא שייך התם לפ"ע ג"כ וכנ"ל משא"כ הכא: וגם בספיקא דידי' בטבח לפי מאי דס"ד מעיקרא דאינו מטעם נדר. (וכן משמע בפשוטו דאל"כ תהני לי' התרה והפרת הבעל בטמאה אני לך בשלהי נדרים הנ"ל). לא ידעתי איך אפשר לחלק בין לאכול לבין להאכיל כיון דאם באמת אסור אנפשי' א"כ אסור נמי לאחרים וממילא מוזהר בלפני עור משא"כ במי שמחמיר על עצמו מלהדליק הטוטין בנר של חלב דבאמת מותר אלא דהוי אצלו כעין נדר (רצוני דבשלמא בטבח הרי לפי דיבורו שלא שחטה היא נבילה שאיסורה ידוע דנבילה אסורה משא"כ הכא לענין להדליק הטוטין בנר של חלב ניהו דהוא החמיר על עצמו לאסור עליו דבר המותר לו מן הדין ואצלו הוי כעין נדר אבל לאחרים מותר לו להושיט דהם לא נדרו ולא החמירו על עצמן). דפשיטא דאחרים שלא נדרו מותרים בו וא"כ הא ממילא מותר לו להושיט להן: ומיהו מצינו נמי באיסור גמור דלדידי' אסור ומ"מ מותר לו ליתנו לחבירו ואין בו משום לפני עור והוא ערלה בח"ל דמותר לספוקי אהדדי ונמצא דמי שערלת ח"ל בידו שאסור בה מה"ת מ"מ מותר לו לספקה על חבירו ולתתה לו ועיין בר"ן בפ"ק דקדושין דף קכ"א: ודע דהגאון מוהרש"ק בספרו אמונת שמואל כתב דלא שייך לפני עור אלא בלאו שהוא עצמו ג"כ מוזהר עליו אבל לא בלאו שהוא אינו מוזהר עליו ובזה הוא מיישב קושיית העולם אהא דפריך הש"ס על ר' אבהו בפסחים מהא דתניא דלא יושיט כו' ואבר מן החי לבן נח משום לפני עור ומדייק הש"ס הא לכלבים שרי וא"כ קשה לר' אבהו דס"ל דכל לא תאכל איסור הנאה נמי במשמע וע"ש וע"ז מקשין דמאי קושיא היא לר' אבהו דדילמא מיירי הברייתא בטמאה (או במפרכסת) דלישראל שרי ועל זה תירץ הגאון הנ"ל דאי בטמאה איירי א"כ אמאי עובר על לפני עור דכיון דאינו מוזהר על אבר מן החי בטמאה ממילא ליכא כאן תו לפני עור וע"ש וא"כ לפ"ז הא גם קושייתו של הרב המחבר על תירוצו של הר"א הנ"ל ממילא נמי לק"מ משום די"ל דכיון דהיא עצמה אינה מוזהרת בזה וכנ"ל א"כ תו ליכא בזה ג"כ משום לפני עור:<br><b> (אמר </b> עקיבא סופר נ"ה המלה"ד גם אם לא נחזיק בשטת הרב בעל אמונת שמואל אשר כבר השיגו עליה יש לישב קושית הרב בעל שעה"מ על הר"א ז"ל ולדחות ראיתי לפמ"ש הרמב"ן יבמות פ"ד ע"ב דבלאו שאינו שוה בכל ונשים אינן מוזהרות אינן עוברות משום לפ"ע עיי"ש היטב. (ועיין עוד מזה בתשובות זקני הח"ס זצ"ל ח"מ סי' ר"ב) א"כ הכא האשה אינה עוברת משום לפ"ע משא"כ בלאו השוה בכל וז"ב ובחדושי הארכתי בדברי הרמב"ן אלו לישב כמה קושיות ואזכיר בזה שני גרגרים א) מה שתמהו המפרשים על הטור יו"ד סי' ס"ב שכתב דאמ"ה אינו נוהג בטמאה למה הזכיר זאת למאי נ"מ הא בלא"ה אסור משום טמאה ולפ"ד הרמב"ן הנ"ל נ"מ לאשה דיכולה להושיט אמ"ה טמא לב"נ דאיהי לא מפקדא אלפ"ע בכי האי גונא דאמ"ה טמא אינו שוה בכל דלישראל שרי. ב) לישב קושית זקני מאור הגולה רעק"א זצ"ל בחדושיו ליו"ד סי' קפ"א סעיף ו' שהקשה על המתירים לאשה להקיף ראש איש דאמאי לא תהיה אסורה משום לפ"ע עיי"ש היטב ולפ"ד הרמב"ן הנ"ל שהבאתי הדבר פשוט דל"ש בזה גבי נשים לאו דלפ"ע כיון שאינו לאו השוה בכל ועוד הארכתי בכמה ענינים בזה ואכ"מ להאריך ע"כ הגה"ה):<br><b> אלא </b> דבההיא מוכח שהתוס' לא ס"ל הכי מהאי דכתבו במס' ב"מ דף יו"ד ע"ב דמשום לאו דלפני עור לא מקרי ישראל בר חיובא כשאמר לו הכהן צא וקדש לי אשה גרושה וע"ש אלמא דאע"ג דהישראל אינו מוזהר אגרושה מ"מ ס"ל דעובר על לפני עור בזה: וכן משמע נמי בהאי דאמרינן בחולין דאין מזמנין את הנכרי על בני מעיים וע"ש אלמא דאיכא לפני עור אפי' בכה"ג דהא לישראל הרי הבני מעיים מותרים אלא דס"ל שם דלנכרי אסורים ובתשובה להגאבד"ק בערזאן הארכתי בזה ולכאורה מוכח נמי כן ממ"ש התוס' בחגיגה דף י"ג בד"ה אין מוסרין כו' שכתבו שם להקשות תיפוק לי' דהמלמד תורה לנכרי עובר משום לפני עור וע"ש אלא דבתשובה הנ"ל כתבתי שם דאין כאן הוכחה לזה ואכ"מ להאריך בזה ודוק:<br><b> (ערב) </b> מדברי רש"י הללו נראה דס"ל דעד אחד בהכחשת בעל דבר עצמו דהיינו האשה לא מהני כו'. ולא משום טעמא דהכחשת האשה עצמה כו'. תמהני דאיך אפשר לומר כן בדעת רש"י הא לקמן בסוגיין דף ס"ו ע"ב גבי עובדא דסמיא בד"ה מאי לאו כו' אפקה כו' כתב שם רש"י ז"ל וז"ל אפקה הואיל ולא הכחישתו ע"כ הרי דמוכח מזה להדיא דס"ל דאלו הכחישתו היה הסמיא מותר בה דיכול הבעל לסמוך על הכחשתה אלמא דלא ס"ל לרש"י ז"ל כדעת המ"כ שכתב מרן הב"י ז"ל שמביאו רבינו המחבר ז"ל אח"ז בד"ה האמנם תמיה לי כו' דמאי בין בעלה לאינש אחרינא ועיין להלן ודוק:<br><b> (רעג) </b> דע"א שאמר נתנסך יינך ומכחישו כו' דא"נ. נראה דהיינו דוקא לבעה"ב ובני ביתו שמפסידו ממון אבל אחרים לאו כל כמינייהו לסמוך על הכחשה דבעה"ב כו'. לא ידעתי מה בין ב"ב לאחרים אם ב"ב אינם מכחישים להעד דבפשיטות דכי היכי דאין אחרים יכולין לסמוך אהכחשתו דבעה"ב כן בני ביתו נמי אינם יכולים לסמוך עלי' ואפשר לומר דהא דלאחרים אסור היינו משום דלגבי אחרים חשיב הבעה"ב נוגע משא"כ לגבי בני ביתו דאינו נוגע משום דאי לאו דידע דמשקר העד לא היה מכשיל את ב"ב חנם אמנם זה דוחק משום דלפ"ז הא גם לאחרים מותר היכא דיהיב להו היין בחנם ועכ"ר צ"ל דהא דבני ביתו מותרים היינו בשגם הם מכחישים להעד או שנאמן להם הבעה"ב כבי תרי ואולם גם זה דוחק: אבל בעיקר דברי המ"כ הנ"ל אני תמה שהרי אמרינן בסוגיין שם שורך נרבע והלה שותק נאמן ומבואר דדוקא בשותק אבל במכחיש אינו נאמן והרי אפי' אם נרבע באמת כל שלא נרבע בפני ב' עדים הוא מותר להדיוט ואינו אסור אלא לגבוה וא"כ הרי בהכחשת הבעלים מבואר בסוגיא דכשר נמי לגבוה אלמא דההכחשה בעד אחד מהני אפי' לאחריני שהרי הכהנים מותרין להקריב שור זה שהעיד עליו עד אחד שנרבע כל שהבעלים מכחישים אותו וא"כ איך אפשר לומר דס"ל לרש"י ז"ל דהכחשת בע"ד להעד לא מהני לאחריני שזה הוא נגד סוגיא מפורשת ודוק:
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>האשה </b>
+<b> שעשתה שליח כו'.</b> כתב ה"ה ז"ל פ' האומר אמרו בגמרא לא קדשה עצמה וחזרה בה מהו כו' וקי"ל כר"י ויש לדקדק דתיפשוט ממתני' מדקתני והלכה וקדשה משמע דחזרה בה לא מהני ובשלמא ללישנא דלעיל לא ק' דתיפשוט ממתני' מדקתני בא אחר דאיכא למימר דמשום דבעי למיתני סיפא מעכשיו ולאחר ל' יום כו' דאפי' בא אחר וקדשה אפי"ה הוי ס' מקודשת תני רישא נמי בא אחר ועיין בהרב ע"י די"ל דמתני' חדושא אתא לאשמועינן דלא נימא כיון דאתתא לא קים לה ביוחסים אע"ג דקדשה עצמה לא חזרה בשליחותה ולא סמכה על קדושיה דסברה דילמא משכח מיוחס מזה והא דקדמה וקדשה סברה דלמא לא משכח אבל אי משכח לה בטליה וכדאיתא בפרק עשרה יוחסין קמ"ל ומכ"ש חזרה בה דמהני ושוב ראיתי בירושלמי פרק עשרה יוחסין דפריך לה וז"ל ולית הדא פליגא אדר' יוחנן דאמר אדם מבטל שליחותו בדברים פתר לה משום דעריות ועיין בהרב שדה יהושע ז"ל והתוספות שם בד"ה לא קדשה כתבו וז"ל נראה לפרש דחזרה בה בלא אמירת' לשליח דאי אמרה לשליח כו' פשיטא דאינה מקודשת ועיין במוהרימ"ט ז"ל ובהרב ח"ה ז"ל שם בירוש' פרק השולח נר' בהדייא כדברי התוס' ז"ל דאמרינן בירו' השולח גט לאשתו כו' הדא פליגא על ר"י דר"י אמר אדם מבטל שליחותו בדברים פתר לה משום חומר עריות ופירש הרב שדה יהושע וז"ל בתמיהא וכי ק"ל לר"י מתני' שהרי הוא אמר מבטל אדם שליחותו בדברים ואין צריך בפני השליח וכאן ממתני' נראה דצריך בפני השליח כו' יע"ש הרי בהדייא דס"ל להירושלמי דכל שהוא בפני השליח מודה ר"ל דחזרתו חזרה דאם לא כן איפכא מבעי ליה לומר דמתני' פליגא אר"ל ועיין עוד שם בפסקא דבראשונה היה עושה ב"ד במקום אחר אלא מיהו ק"ל טובא דא"כ אמאי הוצרכו הירוש' לאוקמי מתניתין דתרומות דביטל עד שלא תרם בששינה בשליחותו דאמאי לא אוקמ' בפשיטות בשביטל בפני שליח וא"נ בפני ב"ד שכחו מרובה וצ"ע:
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+<b>יצא </b>
+<b> עליה קול כו'.</b> כתב ה"ה ז"ל וז"ל ולי נראה דדינו של רבינו יעקב ז"ל אמת שע"כ לא אמרו בדין הנזכר אלא מפני שיהיה חשש שיאמרו שעובר על לאו של תורה שמחזיר גרושתו כו' אבל בדין הגט אפי' אם יאמרו ליכא לאו דאורייתא ולא חיישינן ע"כ ועיין בפ"ד מה' אלו דין ט' גבי חרש שנשא פקחת שכתב רבינו שנותן גט והיה מותרת לבעלה החרש והשיג עליו הראב"ד שאינה מותרת לחרש שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו וה"ה הליץ שם בעד רבינו דע"כ לא חיישינן שמא יאמרו אלא כשהראשון יש לו קדושין מן התורה שאז יש לחוש שיאמרו שעובר על לאו של תורה אבל חרש שאין לו קידושין מן התורה אין לחוש שאפי' יאמרו אינו עובר באיסור תורה ואין לנו להוסיף בגזירות של דבריהם יע"ש וא"כ נראה דמה שהליץ ה"ה בעד רבינו יעקב היינו לפי דעת רבינו דס"ל דבאשת חרש כיון דליכא איסור תורה לא חיישינן וא"כ ה"נ גבי הבחנה דג' חדשים דעיקרו מדרבנן דלא חיישינן אמנם לדעת הראב"ד ז"ל דס"ל דבאשת חרש אפי' דאיסור מדרבנן חיישינן ה"נ גבי הבחנה ואפשר לצדד דבהא אפי' הראב"ד ז"ל יודה דאשת חרש שאני דעיקרו מן התורה דבאשת פקח מחזיר גרושתו קאי בלאו משא"כ גבי הבחנה דעיקר' מדרבנן והיינו שה"ה לא הזכיר מדין זה כלום לומר שזה אינו אלא לדעת רבינו משום דבהא איכא למימר דאפי' הראב"ד ז"ל מודה כמ"ש האמנם תמה אני על הטור ז"ל דבסי' מ"ד גבי אשת חרש הביא דברי רבינו בסתם הנה מבואר דס"ל דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן לא חיישינן שמא יאמרו ואלו בסימן י"ג הביא דברי ר"ת וכתב שמסקנת הרא"ש ז"ל כדעת ר"י וצריך להמתין ג"ח אחר גט הב' והוא תימה דכיון דבאשת חרש אפי' דעיקר איסורו מן התורה לא חיישינן כ"ש גבי הבחנה ויש ליישב דס"ל להטור ז"ל דדוקא באשת חרש שאנו באים לאוסרה על החרש איסור עולם לא חיישי' מכיון שאין איסורו אלא מדרבנן מה שאין כן גבי הבחנה דאיתיה בתקנתא כן נראה לי ודוק:
+
+Halakhah 28
+
+<b>מקום </b>
+<b> שנהגו לשלוח סבלונות כו'. </b> עיין בתוספות פרק הא"מ ד"נ ע"ב ד"ה חוששין שכתבו וז"ל פירש בקונטריס ששדך אשה ונתרצית וקדם קודם הקידושין ושלח סבלונות בעדים משמע מתוך פירושו דחיישינן שמא מחמת קידושין הם וק' להר"ם ז"ל וכי שידך מאי הוי הא בעינן שידבר מענין לענין ובאותו ענין כו' יע"ש וראיתי להרב ח"ה ז"ל שכתב וז"ל וליכא למימר דקושטא הוא דאיירי בכה"ג שמדבר מענין לענין ונתן לה סבלונות דא"כ מאי פריך כו' יע"ש ולא ידעתי אמאי הוצרך לזה דבלא"ה ע"כ נמי דלא מיירי בשהי' מדבר מענין לענין דאם לא כן אמאי קאמר ר"ה דחוששין לסבלונות ולא הוו אלא קדושי ספק הא ר"ה גופיה קאמר בפ"ק דקדושין משמיה דשמואל דהל' כר' יוסי דכל שהיה מדבר מענין לענין ה"ז מקודשת ודאית ודוחק לומר דאליבא דשמואל קאמר וליה לא ס"ל דמשמע התם בהדיא דהלכה פסוקה היא מדפריך התם אבעיא דחרופתי מהו במאי עסקינן כו' ואם איתא דר"ה וכל הנהו דשמעתין ס"ל דבמדבר מענין לענין אינו אלא קדושי ס' מאי פריך התם בפשיטות מדר"ה וזה פשוט והרא"ש ז"ל תי' לקו' הר"ם וז"ל ואע"ג דנתן לה סתם ולא פירשו לא הוו קדושין אלא ע"כ דבר עמה תחיל' לשם קדו' וכל זמן שעסוקים באותו ענין דמ"מ חשש קדושין איכא יע"ש וכונתי מבוארת דס"ל דהא דאמרי' בפ"ק והוא שעסוקין באותו ענין היינו לענין קדושי ודאי אבל קדושי ס' מיהא הוי וראיתי בספר פני יהושע שהק' עליו דא"כ מאי פריך בגמ' באתרא דמקדשי והדר מסבלי פשיטא ומאי קושי' אימא דהא אתא לאשמועי' דאע"ג דאין עסוקין באותו ענין אפי"ה חיישי' לספק קדושין ועסוקין באותו ענין דקתני ברייתא בפ"ק לענין קדושי ודאי קאמר ע"ש ולע"ד לק"מ דמאי דפריך בגמ' פשיטא לר"פ הוא דפריך דמאי אתא לן לאשמועינן דבאתרא דמקדשי והדר מסבלי חוששין ואי לאשמועינן דאע"ג דאין עסוקין באותו ענין אפי"ה חיישינן הא כבר שמעינן לה מדרבה ור"ה דקאמרי חוששין לקדושין ואפילו אביי לא"ד דקאמר ל"מ קאמר כו' לא אתא לאפלוגי אלא לומר דליכא סיעתא ממתני' אבל מדינא ודאי מודה דחוששין לקדושין וכמ"ש בחידושי הרשב"א ז"ל ואם כן לא הו"ל לרבה לאשמועינן אלא דבאתרא דמסבלי והדר מקדשי אין חוששין לקדושין כנ"ל פשוט: ובהכי ניחא לי מה שהקשה עוד הרב"י ז"ל לפי' הר"ם דחיישינן לסבלונות משום קידושין שקדמו כבר דא"כ ע"כ הא דרבה דקאמר חוששין לסבלונו' ע"כ איירי אפי' במיעוטא מסבלי והדר מקדשי דאי בכולהו מקדשי והדר מסבלי מאי קמ"ל ומאי אצטריך לאתויי ראיה ממתני' דהא מקשינן בסמוך פשיטא וא"כ מאי ראיה מייתי ממתני' הא איצטריך שפיר לטעמא דמחמת קדושין הראשונים שלח דאפי' באתרא דכולהו מקדשי אינה מקודשת יע"ש אכן לפי מ"ש הנה נכון דלעולם איכא למימר דרבה אפי' באתרא דכולהו מקדשי והדר מסבלי אצטריך לאשמועינן דחוששין לקדושין ולא תימא אם איתא דקדשה קלא הו"ל למילתא ומש"ה שפיר מייתי ראיה ממתני' אלא דלר"פ הוא דפרכינן פשיטא דלס"ד דמיירי באתר' דכולהו מקדשי מאי אשמועינן ר"פ הא שמעינן לי' מדרבה כנ"ל ודוק:
+
+Halakhah 29
+
+
+
+Halakhah 30
+
+
+
+Halakhah 31
+
+<b>אמר </b>
+<b> ע"א מקו' היא זו והיא אומרת לא נתקדשתי כו'.</b> כתב ה"ה ז"ל זה מבואר בסוגיא פרק האומר דאמרינן ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן הנה רש"י ז"ל שם כתב וז"ל עד אחד בהכחשה דאיכא חד סהדא דמכחיש לה מי מהימן אפי' לא מכחשא ליה איהי כו' הנה מדברי רש"י הללו נראה דס"ל דע"א בהכחשת בעל דבר עצמו דהיינו האשה לא מהני ממה שהוצרך לפרש דמאי דפריך ותסברא ע"א בהכחשה היינו משום דאיכא חד סהדא דמכחיש לי' ולא משום טעמא דהכחשת האשה עצמה דאמרה אלו ב' עבדי כו' וכ"כ מוהר"ם מפאדוה ז"ל סי' ל"ב שזה דעת רש"י ז"ל לפי גיר' זו ומ"ש רש"י אפי' לא מכחשא לי' איהי לאו למימרא דס"ל דהכחשת בעל דבר עצמו עדיפ' מהכחשת ע"א ומ"ש דאיכא חד סהד' דמכחיש ליה רבותא אשמועינן דהא ודאי אין סברא לומר כן דודאי הכחשת בעל דבר גריעה מהכחשת עד אחר דעלמא כיון דנוגע בדבר אלא כונתו ז"ל לומר דבדאיכא הכחשת עד אחר ל"מ אי בעל דבר עצמו מכחיש אותו ג"כ דפשיטא דאינו נאמן אלא אפי' לא מכחשא ליה איהי אלא שותקת אינו נאמן האמנם תמיה לי מילתא טובא דאיך אפשר לומר דהכחשת בע"ד עצמו לא מהני הא מתני' היא בהדיא ע"א אומר אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי פטור ובמס' טהרות פ' השרץ תנן ע"א אומר נטמא והוא אומר לא נטמאתי טהור וכיון דגבי איסורין אמרי' הכי כ"ש גבי אשה דאין דבר שבערוה פחות מב' ולקמן נמי גבי ההיא דחגורה של ריסקייא ביבנה פריך בפשיטות האי ב"ע ה"ד אי דקא מכחיש ליה מי מהימן כו' וכיון שכן קשה למה לא פי' רש"י דעד אחד בהכחשה היינו הכחשת בעל דבר וכן הקשה מוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' ט"ז והניחו בצ"ע ולע"ד נראה שדעת רש"י ז"ל כדעת המ"כ שכתב מרן הב"י י"ד סי' קכ"ז וז"ל דעד אחד שאמר נתנסך יינך ומכחישו או שאומר איני יודע דאינו נראה דה"ד לב"ה ובני ביתו שמפסידו ממון אבל אחרים לאו כל כמיניה לסמוך על הכחשה דב"ה דעד אחד נאמן באיסורין ע"כ וא"כ מעתה לק"מ מכל הני דוכתי דכתיבנא דמהני הכחשת בעל דבר עצמו דהתם שאני דאינו נאמן לבעל דבר עצמו אבל לאחרים אסור מש"ה הכא פריך ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן כלומר ואינה צריכה גט ומותרת לעלמא הוכרח רש"י ז"ל לומר דהיינו משום דאיכא הכחשת ע"א אבל הכחשת דידה לא מהני למישרה לעלמא ועיין בהרב מח"א הל' עדות סי' י"ד שהקשה לדברי המ"כ מהא דפריך ותסברא עד אחד בהכחשה כו' ולא ק"מ שדעת המ"ך כדעת רש"י שכתבנו ודוק: אך אכתי קשה מהא דפריך רבא לעיל ממתני' דהאומר לאשה קדשתיך והי' אומרת לא קדשתני כו' דבעי לאוקמא בעד אחד ומיפשט מינה דמקדש בעד א' חוששין לקדושין הרי דאע"ג דהוה ס"ל דהמקדש בע"א חוששין לקדושין אפי"ה ס"ל דהכחשת האשה מהני למישרה לעלמא וכדקתני מתני' היא מותר' בקרוביו ודוחק לומר דכי אוקמא למתני' בע"א אתרוייהו קאי דהוא אומר קדשתיך ויש לו ע"א והיא אומר' לא קדשתני ויש לה ע"א שלא נתקדשה לו והו"ל הכחש' ע"א ומש"ה היא מותר' בקרוביו והוא אסור בקרובותי' משום דשויה אנפשי' חתיכא דאיסורא דפשטא דשמעתתא ומדברי רש"י ז"ל לא משמע הכי ולכן נראה שאף המ"ך לא כתב כן אלא בשאר איסורים אבל בדבר שבערוה כיון דאין דבר שבערוה פחות מב' אפי' לאחריני שרי ועיין בהרא"ם ז"ל ח"ב סי' ל' מה שכתב ליישב דברי רש"י ז"ל ודוק אך את זה חזיתי להרב הנזכר ז"ל דברים תמוהים בעיני שכתב שם שיש להביא ראיה מדברי התוס' דפ' ב' דכתובות דס"ל דהכחשת בעל דבר מהני וכמ"ש גבי ההיא דתניא ב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה הרי זה לא תנשא כו' ואוקמא אביי בעד אחד אומר נתקדשה כו' וכתב התוס' שם ד"ה תרוייהו בפנויה וז"ל לא הוה צריך להא דאפי' ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה לא תצא דאין דבר שבערוה פחות מב' משמע דס"ל דאפי' למ"ד חוששין אינו אלא בששניהם מודים דאי ס"ד דאפי' בהכחשת האשה ס"ל דלא מהני א"כ מאי אפי' ליכא דקאמרי דילמא אביי ס"ל כמ"ד חוששין אלא ע"כ לו' דהתוס' ס"ל דאפי' למ"ד חוששין אינו אלא כשב' מודים אבל כל שהאשה מכחשת לכ"ע אין חוששין ולפיכך גבי עד אחד אומר נתקדשה כו' דע"כ באשה מכחשת קמיירי דאל"כ אמאי לא תצא הא שויה אנפשה ח"ד כתבו דלא הוה צריך להא דאפי' ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה אם נשאת לא תצא את"ד יעיין שם ואתמהה דאדרבה ממקום שבא יש להוכיח בהפך דאי ס"ל להתוס' דכל שהאשה מכחשת לכ"ע אין חוששין א"כ איך כתבו לא הוה צריך להא דאפי' כו' אם נשאת לא תצא ומאי אם נשאת לא תצא דקאמרי והי"ל לומר דאפי' לכתחילה תנשא ותו דבסמוך ונראה הק' וז"ל אבל תימא אמאי לא תנשא לכתחילה דהוה לן לאוקומי אחזקה הרי מבואר דל"ק להו דתנש' לכתחילה אלא משום דאיכא עד אחד המכחישו דאמרי' אוקי חד לבהדי חד ואוקי אתתא אחזקתה ואם איתא תיקשי להו בפשיטות אפי' אין כאן אלא עד אחד המכחישו דתנשא לכתחילה מטעמא דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא ותו דאי כפי דבריו ז"ל אמאי הוצרכו התוספות למיהב טעמא משום דאין דבר שבערוה ותיקשי להו בפשיטות מטעמא דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אפי' בשאר איסורים דעלמ' אלא אי איכא למשמע מדברי התוס' איפכ' איכא למשמע דס"ל דהכחשת בעל דבר לא מהני ומשו"ה ל"ק להו דתנשא לכתחילה אלא דאפי"ה ס"ל דאע"ג דהכחשת בעל דבר לא מהני ה"ד לכתחילה מיהא דחיישינן שמא שקורי קא משקר אבל אם נשאת ודאי לא תצא ושוב ראיתי להרב תה"ד סימן רי"ב שרצה להוכיח מסוגיא זו דכתובות דהכחשת בעל דבר לא מהני וכתב שכן יש להוכיח מדברי התוס' שם ומשמע שכוון למ"ש ומהתימא על הרא"ם שהוא הביא תשובה הלזו שם סמוך ונראה איך לא שת לבו שבמקום שהביא הוא ראי' לדבריו הביא הרב תה"ד ראי' להיפך סוף דבר שדבריו צל"ע גם מ"ש עוד וליכא למימר דילמא מתני' בשהאשה מודה קמיירי ואפילו הכי לא תצא משום דההוא עד דקאמר נתקדשה בפניו בלבד הוא דקאמר וקסבר האי תנא המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו כו' הן דברים תמוהים דא"כ אמאי לא תנשא לכתחילה הא מאן דס"ל דאין חוששין משמע דאין חוששין כלל להצריכה גט וכמו שכתב המרדכי והביאו הרב שם:<br><b> וראיתי </b> למוהרימ"ט בח"א סי' הנז' שדחה דברי הרב תה"ד הללו וז"ל ולי נראה דלא קשיא כלל ולא מוכחא מידי דלעולם דמיירי בשהאשה מודה לדברי האם ואפי"ה ליכא למימר דאם נשאת תצא מטעמא דשויה אנפשה חתיכה דאיסור' דכיון שכתבו התוס' דהתם מיירי בעד אומר קרוב לו וע"א קרוב לה אפי' היא מודה לדברי העד שקרוב לה היה אין לחוש כלל לקדושין שהרי לא ראו ב' מעשה הקדושין שזה אומר קרוב לו היו והו"ל מקדש בעד אחד דאין חוששין לקדושין יעויין שם והן דברים תמוהים ולא זכיתי להבינם דא"כ אמאי לא תנשא לכתחילה הא מקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו כלל ואפילו לכתחילה מותרת לינשא בלא גט כדמוכח בהדיא מסוגיא דידן וכמו שכ' המרדכי ומההיא דכתובות משמע דאי ליכא עד אחד המכחישו ל"מ דלא תנשא אלא אפילו אם נשאת תצא ואף לדברי התוס' שכתבו לא הי' צריך להא כו' מ"מ מבואר מדבריהם דסבירא להו דלכתחיל' לא תנשא וכמ"ש וא"כ עכ"ל באחד מב' פנים בההיא אוקמתא דהתם אתיא אליבא דמ"ד דהמקדש בעד אחד חוששין לקדושין או דההיא דהתם מיירי שהעד האומר שנתקדשה קרוב לה ומעיד שהיו שם עדים אחרים שראו שהי' קרוב לה והלכו למ"ה דנמצא דלפי אותו העד נתקדשה קדושין גמורים וכמ"ש הרב הה"ד שם סמוך ונראה ומעתה הכרח הרב תה"ד במקומו עומד דאי מיירי בשהאשה מודה לדברי העד הא כיון דס"ל דהמקדש בעד אחד חוששין לקדושין וא"נ בשמודה לדברי העד שנתקדשה קדושין גמורים הא שויתיה אנפשה ח"ד ואפי' אם נשאת תצא ומ"מ אכתי נרא' שיש לדחות ראיית הרב תה"ד שהביא מדברי התוס' הללו על אופן זה דבריית' דהתם לפי אוקמת' זו ס"ל להתוס' ז"ל דע"כ מיירי כשהעד האומר שנתקדשה הוא היה אומר שנתקדשה בפניו בלבד דהו"ל מקדש בעד אחד ואתי' כמ"ד דהמקדש בעד אחד חוששין לקדושיו ומיירי נמי בשהאשה מודה לו דאי במכחישתו אפי' לכתחילה תנשא אלא דאפ"ה אם נשאת לא תצא משום דס"ל דהמקדש בעד אחד אפי' למ"ד דחוששין אינו אלא חומרא דרבנן בעלמא דהכי משמע לישנא דחוששין דקאמר ולא קאמר מקודשת ומש"ה כתבו התוס' דלא הי' צריך לה דאפי' כו' אם נשאת לא תצא דאין דבר שבערוה פחות מב' וליכא לאקשויי מנ"ל להתוס' דברייתא מיירי בשאומר שנתקדשה לפניו בלבד ואמאי לא מוקמי בשאומר שנתקדשה קדושין גמורים בב' עדים וכמו שהק' הרא"ם ז"ל (לו ליכא למימר שכתב) דהא לא קשיא דהוכרחו לאוקמא בהכי משום דאי בשאו' שנתקדשה קדושין גמורים ק' דבמאי עסקינן אי במכחשתו אפי' לכתחילה תנשא ואי בשמודה לעד אפי' אם נשאת תצא כנ"ל ודוק:<br><b> כתב </b> הרב תה"ד ז"ל סי' הנז' דאפילו למ"ד דהמקדש בע"א אין חוששין לקדושין ה"ד כשהעד אומר שלא נתקדשה אלא בפניו בלבד אבל כל שהעד מעיד שנתקדש' בפניו ובפני חבירו כיון שלפי דבריו מקודשת גמורה היא חוששין לדבריו מההיא דא' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה יע"ש ומבואר מדבריו שלא כתב כן אלא בשאין האשה מכחישתו אבל כל שהאשה מכחישתו כבר כתב הוא בראש דבריו דאין חוששין כנ"ל ומיירי נמי בשאין האשה מודה לדברי העד דנתקדשה קדושין גמורים דהא ודאי פשיטא דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא ודל מהכא עדים כל שהיא אומרת שנתקדשה בפני עדים והלכו למ"ה היא אסורה כדאמרי' בשמעתין ולזה לא הי' צריך הרב ז"ל להביא עצות מרחוק אלא לא הוצרך לזה אלא בשהאשה שותקת ומסתפקת בדבר. ואנכי הרואה שדבר זה במחלוקת הוא שנוי בין גדולי עולם כי הנה מדברי הריטב"א ז"ל שכתב בשמעתין גבי הא דפריך רבא לעיל אלא לאו בע"א כו' וז"ל ומדלא מפרקינן דהכא במאי עסקינן בשעד אחד מעיד שנתקדשה בפני ב' שמעינן דבהא נמי אין חוששין לו דגזרת הכתוב היא כו' יע"ש ובודאי שכונתו ז"ל לומר דלוקמא במעיד שנתקדשה בפני ב' והבעל אינו זוכר אם היו שם ב' או לא וכמו שיעיין המעיין בדבריו שם ואפ"ה כתב דלא חיישינן גם מדברי הר"ן ז"ל שכתב בפ"ב דכתובות על ההיא דעד אחד אומר נתקדשה מבואר שדעתו ז"ל גם כן כדעת הריטב"א האמנם מדברי רבינו ז"ל שכתב בדין שלפנינו עד אחד אומר מקודשת והיא אומרת לא נתקדשתי ה"ז מותרת משמע שדעתו ז"ל כדעת הרב תה"ד שהרי ע"כ מיירי בע"א אומר שנתקדשה בפני שנים דאל"ה אפי' ב' מודים אינה מקודשת וקיימ"ל כמ"ד אין חוששין לקדושין אפילו ב' מודים כמ"ש רבינו ז"ל פ"ד מה' אלו ואפי' הכי כתב דדוקא כשהיא מכחשת אותו הא כל שהיא שותקת חוששין לדבריו גם מדברי הראב"ד ז"ל שם מבואר שדעתו ז"ל כדעת הרב תה"ד שכתב שם בהשגות וז"ל אבל בא וקבל דבר אמת שאם היתה כו' אלא בשאינה מכחשתו כגון דאמר עד אביה קיבל בה קדושין כו' בזה אמרו דלכתחילה לא תנשא הרי דאפי' בע"א מכחישו ס"ל להראב"ד ז"ל דכל שהיא שותקת לא תנשא לכתחילה גם ה"ה ז"ל כתב שם שכן ג"כ דעת הרמב"ן והרשב"א ולדבריהם אע"פ שהי' מסופקת בדבר כו' אם נשאת לא תצא עכ"ל הרי להקת הנביאים כולם כאחד דס"ל דע"א או' שנתקדש' בפני ב' כל שהיא שותקת חוששין לדבריו ואין להקשות ממ"ש מרן הב"י ז"ל סי' מ"ב אחר שהביא דברי הרב תה"ד כ' ואין נראה לע"ד כלל וכ"כ הרשב"א בתשוב' שאכתוב בסמוך וכפי מ"ש נמצאו דברי הרשב"א ז"ל סותרים ממ"ש ה"ה ז"ל משמו למ"ש בתשוב' דהא ודאי לא קשה מידי כי המעיין בתשובת הרב בעל תה"ד ז"ל יראה כי מעולם לא נסתפק הרב ז"ל אלא בשלא היו אצל המעשה אלא ב' והא' מעיד שנעשה קדושין בפניו ובפני חבירו וחבירו מכחישו בהא ודאי דאיכ' לצדד ולומר דכיון דראובן אינו יכול לקיים עדותו אלא בראיית שמעון א"כ הואיל ושמעון מכחישו נמצא שאין כאן אלא א' והו"ל מקדש בע"א ואפ"ה כתב הרב ז"ל דמ"מ לפי דבריו של זה הרי הן קדושין גמורים אם האמת כדבריו שחבירו משקר וכה"ג כ"ע מודו דחוששין אבל בעד המעיד שנתקדש' בפניו ובפני אחר והלך למ"ה או מת ואין מי שיכחישנו פשיט' ליה ודאי דחוששין לדבריו וכן נמי אם היו שם עדים רבים וא' מעיד שנתקדש' קדושין גמורים בפני עדים והלכו למ"ה אע"פ שחבירו מכחישו חוששין לדבריו וזה מבואר בדבריו למעיין שם וא"כ מה שדחה הרב ז"ל דברי הרב תה"ד אינו אלא בכה"ג דוקא וכמו שדקדק בלשונו הטהור שכתב וז"ל והיכ' דהוו תרי סהדי אצל המעשה כו' ובהא הוא שדחה דברי הרב תה"ד וכתב שאין נרא' כן מדברי הרשב"א והיינו ממ"ש בתשו' וז"ל אותו העד שמעיד שנתקדש' בפניו כיון שאחרים אומרים שלא נתקדשה אין חוששין לו דהו"ל מקדש בע"א הרי דאע"ג דלפי דבריו של אותו העד נתקדשה קדושין גמורים אפי"ה אין חוששין מטעם דכיון דאותו העד אינו יכול לקיים עדותו אלא בראיית אחרי' כל שהאחרים מכחישין אותו נמצא שאין כאן אלא אחד אמנם בעד המעיד שנתקדשה קדושין גמורים בפניו ובפני אחר והלך למ"ה או מת בהא אפי' הרשב"א יודה דחוששין לדבריו אע"ג שחבירו מכחישו כיון דאינו צריך לקיים עדותו בראי' חבירו ואם כן מ"ש ה"ה ז"ל משם הרשב"א ז"ל מיירי בכה"ג ושוב ראיתי להרב כנה"ג ז"ל בהגהת ב"י אות כ"ד שכתב וז"ל לא סתר בעל תה"ד סברא זו אלא במכחישו אבל בשאין חבירו מכחישו לא גם מדברי הרב המחבר ז"ל נראה שלא דחה דברי הרב תה"ד אלא במכחישו אבל מדברי מוהר"י אדרב"י ז"ל בסימן רצ"א מוכח דאפי' בשאינו מכחישו דחה רבינו המחבר דבריו עכ"ל וא"כ לפי מוהר"י אדרבי ז"ל נראה דקשיין דברי הרשב"א ז"ל אהדדי כמ"ש ואולם המעיין בדברי מוהר"י אדרב"י יראה דאפשר לומר שאף הוא ז"ל אזיל ומודה בע"א האומר שנתקדשה בפניו ובפני אחרים והלכו למ"ה דחוששין לדבריו ואפי' בשחבירו מכחישו כיון שאינו צריך לקיים עדותו בראיית חבירו ומה שנסתייע הרב ז"ל מדברי מרן היינו כלפי נדון שלו שלא היו אצל המעשה אלא ב' בלבד וא' העיד שאמר לו קחו דבר זה מידי בעד קדושין והאחר העיד שאמר לו קחו זה בעד קדושין ולא אמר מידי דנמצא דלפי עדות הב' אין כאן קדושין כלל דהו"ל ידים שאינן מוכיחות והלכך אע"ג דאין חבירו מכחישו במעשה הקדושין מ"מ כיון דלפי עדותו אין כאן קדושין כלל ועדות הא' אינו מתקיים אלא בראיית הב' הו"ל מקדש בע"א וכההיא דהרב תה"ד ממש האמנם הדבר הקשה למ"ש מוהרימ"ט בתשו' סי' הנז' וז"ל א"א הרב כתב בתשו' עד אחד המעיד שנתקדשה בפניו ובפני אחר שמת הרי הוא כע"א שאין חוששין לקדושיו וכמ"ש הרשב"א בתשו' כו' יע"ש הנה דבריו ברור מללו דאפילו בשאין חבירו מכחישו לבטל הקדושין אפ"ה כל שאין ב' באים לפנינו ס"ל להרשב"א דאין חוששין לקדושיו דאם כן לפי דבריו ז"ל קשה שדברי הרשב"א סתרי אהדדי ואולי נאמר שאף הרב לא כתב כן אלא באומר שנתקדשה בפניו ובפני אחר שמת כמו שדקדק בדבריו אבל כל שאומר שעודנו חי אלא שהלך למ"ה אף הרשב"א מודה דחוששין לדבריו ויש לחוש שמא למחר הוא בא ויאמר שנתקדשה בפניו ונמצאו בניה ממזרים וכמ"ש הרשב"א באותה תשובה ואף שיש לומר שאף הרשב"א לא כ"כ אלא בנדון שלו שאותו העד אמר במעמד אחרים שנתקדשה בפניו ובפני חבירו אלא דכל שאומר חוץ לב"ד אינו כלום כמ"ש הרשב"א ואהא הוא דכתב הרשב"א ז"ל דחיישינן שמא למחר הוא בא לב"ד כיון שכבר אמר חוץ לב"ד אבל בלא"ה לא חיישינן מ"מ מוהרח"ש בתשו' סי' ט"ו וי"ט הכריח מדבריו דבלא"ה נמי חיישינן וא"כ י"ל שמ"ש ה"ה משם הרשב"א מיירי בע"א אומר שנתקדשה בפניו ובפני חבירו ועודנו חי ועיין בהרב מטה יוסף חא"ה סימן ה' ובס' בתי כהונה סי' א' ובמוהר"ץ אשכנזי סי' קל"ה ודו"ק ומוהרימ"ט בתשו' סי' הנז' הביא ראיה לדברי הרב תה"ד ממ"ש התוס' פ"ב דכתובות ד"ה הנז' שהק' דאמאי לא תנשא לכתחלה דהוה לן לאוקמה אחזקתה ותי' דמיירי כגון שאנו יודעים שזרק לה קדושין ומספ"ל אי קרוב לה אי קרוב לו והנהו סהדי חד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה וכיון דודאי זרק ליכא חזקה כו' ואכתי קשה דהו"ל מקדש בע"א דאין חוששין לקדושיו כלל אם לא שנאמר דודאי אם לא היו שם כי אם אותם עדים בלבד אז מקרי מקדש בע"א אבל הכא כיון דזרק לה קדושין בפני כמה בני אדם כשמעיד האחד שהוא קרוב לה גם הוא אומר שאחרים ראו כן שהיה קרוב לה ולדברי זה מקודשת גמורה היא א"ד ז"ל ובאמת כי לעין הקורא דבריו אינן אלא מן המתמיהים דמה ענין דברי התוס' לדברי הרב תה"ד ז"ל דהתם שאני דאפילו אי לא אתו הנהו סהדי קמן הרי היא ס' מקודשת כיון שאנו יודעים ע"פ עדים גמורים דזרק לה קדושין אלא דמספ"ל לעדים אם היה קרוב לו או קרוב לה והלכך הו"ל כשאר ספק מקודשת דעלמא ואפילו אם נשאת תצא אלא משום דאיכ' עד אחד דאמר קרוב לו היו הוא דאמרי' תרוייהו בפנויה קא מסהדי אמנם היכ' דאין אנו יודעים שנתקדשה אלא ע"פ אותו העד אע"ג שאומר שנתקדשה בפניו ובפני אחר כל דלא אתו קמן תרי סהדי הו"ל מקדש בע"א ולא חיישינן לה אמנם אחר העיון נראה שיש להליץ בעד הרב ז"ל והיא שהרי כתב מוהר"ם ז"ל בתשו' הובא בהג"מיי סוף סדר נשים דהא דאמרינן בפ' ד' אחין כיצד ס' קדושין ספק קרוב לו כו' לא איירי שראו ב' עדים שזרק לה קדושין ולא ידעו אי קרוב לו או קרוב לה דבכה"ג אין כאן קדושין כלל כיון שלא ראו שהגיע הקדושין לידה או לרשותה ואנן בעינן עדי ראיה וידיעה אלא מיירי באחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה דלפי דברי הא' יש כאן קדושין ודאין כו' יע"ש וכ"כ המרדכי בסוף גיטין וכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל שכתב בתשו' סי' תש"פ על עדים ששמעו שאמר לאשה התקדשי לי באתרוג זה אבל לא ראו הנתינה ממש אין כאן חשש קדושין כלל ואפילו האתרוג יוצא מתחת ידה דעדות דראיה וידיעה בעינן ממש גם הרב בית שמואל ז"ל סי' ל' ס"ק ט' הביא דברי מהר"ם הללו להלכה בלי חולק גם מוהרימ"ט בסוף התשובה שם רמז לתשו' מהר"ם הלזו יע"ש ומעתה היינו דק"ל למוהרימ"ט ז"ל דהן לו יהי דאיכא עדים קמן שידעו שזרק לה קדושין כל שלא ראו אם היה קרוב לה או לא אין כאן חשש קדושין כלל ונמצא שאין הקידושין מתקיימין אלא על פי ע"א שאומר קרוב לה וא"כ הו"ל מקדש בע"א וניחא ליה דהכא מיירי שמעיד הא' שהיה קרוב לה ושאחרי' ראו כן אלא שהלכו למ"ה ואי קשיא לך א"כ אמאי הוצרכו התוס' לומר דמיירי שאנו יודעים שזרק לה קדושין והי"ל לומר בפשיטות דמיירי כשהעד האחד אומר שזרק הקדוש' בפני כמה בני אדם וראו שהיה קרוב לה אלא שהלכו למ"ה דהא ודאי בורכא היא דאע"ג דלפי עד זה מקודשת גמורה היא מ"מ כיון שאין אנו יודעים שזרק לה קדושין אלא ע"פ עד זה ואיכ' עד אחד המכחישו הו"ל למימר אוקי חד לבהדי חד ואוקי אתתא בחזקת פנויה דמעיקר' ומשו"ה הוצרכו לומר דמיירי בשאנו יודעים בודאי שזרק לה קדושין דהשת' איתרע לה חזקת פנויה זה הנראה ודאי בכונת דבריו ז"ל האמנם אנכי הרואה שדברי מהר"ם לא מילת' פסיקת' היא כמ"ש הרב בית שמואל והן רבי' עתה חולקי' עליו שהרי הרשב"א בחידושי יבמות פרק ד' אחין אההיא דאמרינן התם מתני' בכת אחת כתב וז"ל פי' כת אחת מספ"ל אי קרוב לה אי קרוב לו וכן פי' ר"ת ודחה פרש"י שפירש דהיינו אחד אומר קרוב לו יע"ש גם הריטב"א שם בשיטה כ"י פירש כן וכתב שכן פירש בתוספות הנה מבואר דס"ל להקת הנביאים הללו דלא כמור"ם ומעתה אזדא לה ראית מהרימ"ט שדברי התוס' יש לפרש כפשטן וכמ"ש וכן מבואר כונת דבריהם בחי' הריטב"א שם בכתובות גם מהרימ"ט בח"ב חא"ה סי' מ"ג פירש כן בכונת דבריהם ז"ל ואין נסתר מחמתו יע"ש ודו"ק ומן האמור בזה צ"ל דמ"ש הרשב"א בתשו' דעדות דידיעה וראיה בעינן לא כתב כן אלא כלפי נדון שלו שלא ראו נתינת הקדושין כלל ודוק ואולם אכתי נראה שיש להביא ראיה מדברי התוס' הללו מתחל' דבריהם שהק' דאמאי לא תנשא לכתחלה מטעם דאוקי חד בהדי חד ולא קשי' להו בפשיטות מטעם דהוה ליה מקדש בע"א דאין חוששין לקדושין כלל ואפילו לכתחלה אלא משמע דס"ל דהכא מיירי באומר שנתקדשה בפניו ובפני אחר וכיון דלפי עד זה מקודשת גמורה היא חוששין לדבריו ולא תנשא לכתחילה וכ"כ הרב ח"ה יע"ש ואין להקשות דא"כ מהאי טעמא נמי נימא דאפילו אם נשאת תצא כיון דלפי דברי העד הזה הרי מקודשת גמורה חוששין לדבריו ואמאי כתבו לא הוה צריך להא כו' וי"ל דס"ל דודאי לאפוקי מבעלה ולעשותה ערוה עליו בעינן עדות גמורה דאין דבר שבערוה פחות מב' וראיה מההיא דאשתו שזינתה בעד אחד דאמרינן בשמעתין דלרבא אינו נאמן מטעם דאין דבר שבערוה פחות משנים ואין חוששין לדברי העד אף ע"ג דאם האמת הוא כדבריו הרי היא אסורה לבעלה דהביאה אוסר' בין בעדים בין שלא בעדים כמ"ש התוספות שם אלא ודאי דלאפוקי מבעלה לעשותה ערוה עליו בעי' ב' ודו"ק ומ"מ אכתי יש לדחות דה"ט דל"ק להו להתוספ' דתנשא לכתחילה מטעם מקדש בע"א משום דאיכא למימר דר"פ סבירא ליה כמ"ד בסוגיא דידן דהמקדש בע"א חוששין לקדושין ומש"ה ל"ק להו אלא מטעם דאוקמא אחזקתה אלא דאפי"ה כתבו לא הוה צריך להא כו' משום דס"ל דאפילו למ"ד חוששין אינו אלא חומרא דרבנן בעלמא לכתחילה להצריכה גט כדמשמע לישנא דחוששין וכמו שדחינו לעיל ראית הרב תה"ד ז"ל ודו"ק ולענין עד אחד המכחיש את חבירו ובעל דבר שותק דבר זה במחלוקת הוא שנוי דלפי דעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א שכתב ה"ה כל שהבעל דבר שותק אף על גב דאיכא עד אחד המכחישו לכתחילה לא תנשא ואם נשאת לא תצא האמנם לדעת הר"ן שם ורש"י בשמעתין והתוס' שכתבנו מבואר דס"ל דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא ומותרת לינשא לכתחילה אם לא באחד אומר קרוב לה כו' ומהטעמים שכתבו ז"ל ומוהר"ם ז"ל בהג"ה סי' קכ"ז הביא מחלוקת בזה וכתב וז"ל ואם אין הבעלים מכחישים אותו אע"פ דמכחישו אחר לא מהני מאחר שהבעלים שותקי' ויש מי שכתב דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ונרשם שם שדעת יש מי שכתב הוא חשיב' הרשב"א ז"ל סימן תקמ"ה וכ"כ הרב ש"ך דכן מוכח קצת מדברי הרשב"א ז"ל יע"ש ולכאורה ק' מדברי הרשב"א ז"ל שכתב ה"ה דלכתחילה מיהא לא תנשא ואם כן איך התיר הרשב"א ז"ל שם אפילו לכתחילה וזה ודאי ל"ק דדוקא באיסור א"א החמירו מטעם הסר ממך עקשות פה כדאמרינן בכתובות וראיתי להרב מח"א ז"ל הל' עדות סי' ח' שכתב שיש להביא ראיה לדעת האוסרים ממתני' דסוף פ' ה' דטהרות דקתני ע"א אומר נטמא ועד אחד אומר לא נטמא ברה"י טמא ובריש פ"ג דכריתות תנן א"ל עד אחד אכלת חלב והוא אומר לא אכל ה"ז מביא אשם תלוי משמע דע"א בהכחשה ספקא מיהא הוא א"ד יעיין שם והנה מה שהביא ראיה מההיא דכריתות כבר הרב ש"ך שם ס"ק י"ג נרגש מזה ויישבה ע"פ הירוש' יע"ש וכנראה דאשתמיטתיה מיניה אך מה שהק' מההי' דטהרות הא ודאי קשה טובא ואפשר ליישב ולומר דע"כ לא כתבו ז"ל דעד אחד בהכחשת ע"א לאו כלום הוא אלא דוקא בדאיכא חזקה כגון ע"א אומר נתקדשה וכמבואר מדברי התוס' שכתבנו לעיל וכן גבי יין נסך שכתב מוהר"ם ואיכ' למימר אוקי איתתא ויין אחזקתיה וליכא ריעות' קמן משא"כ גבי ספק טומאה ברשות היחיד דאיכא ריעותא קמן דהיינו השרץ אלא שאנו מסופקים אם נגע בו או לא וכ"כ התוספות ז"ל פרק כשם דכ"ה ד"ה אינו דין דס' טומאה ברה"י הוי כסתירה ע"י קנוי בסוטה דאיכא רגלים לדבר ע"ש וא"נ דס' טומאה ברה"י שאני דגזרת הכתוב דלא אזלינן בתר חזקה ולא ילפינן מיניה לעלמא כמ"ש הפר"ח בכללי ס"ס דק"ז ע"ב ודו"ק:<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנז' בסי' ט' לדברי התוספות דבפ"ד אחין דל"א אוקמוה למתני' דכולן שהיו להן ס' קדושין כשזרק לה קדושין ספק קרוב לה כו' דע"א אומר קרוב לו וע"א אומר קרוב לה ואפי"ה קתני חולצת ולא מתיבמת ואע"ג דבחזקת היתר ליבם עומדת כדקאמר התם אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת ע"ש שהניחו בצ"ע ולפי מ"ש לעיל לק"מ דהתוספות מפרשים לההי' דפ' ד' אחין דאמרינן מתני' בכת אחת כפירו' ר"ח שכתב הרשב"א דכת אחת מספ"ל אי קרוב לה הוא או לו ולא בע"א או' קרוב לה דבהא ודאי מתיבמת וכ"כ הרשב"א בכ"י שכן פירשו התוספות ועי"ל דאפילו מפרשים כפירש"י ע"כ לא כתבו התוספות דאמרינן אוקי חד בהדי חד אלא גבי חזקת פנויה דהו"ל חזקה מבוררת דעד עכשיו היתה מותרת לעלמא מה שא"כ חזקת היתר ליבם דחזקה זו אינה מבוררת שהרי כל עוד שהיה אחיו חי אפילו לעלמא אסורה וכשמת כבר נולד הס' מקודם והילכך חזקה כי האי לא אלימא כולי האי למשרי אפי' לכתחילה ועיין במהרימ"ט ח"א סי' פ"ב שכתב כעין חילוק זה שכתבנו ודו"ק אך הדבר הקשה אלי לשיטת רש"י והתוספות ז"ל דס"ל דהכחשת ע"א מהני אפילו בעל דבר שותק מההיא דלקמן גבי ינאי המלך דקאמר אביי ה"ד אלימא דבי תרי אמרי אשתבאי ובי תרי אמרי לא אשתבאי מאי חזית כו' אלא לאו בע"א דטעמ' דמכחשו ליה בי תרי הא לא"ה נאמן והשתא קשה דל"ל לאביי לומר דקא מכחשו ליה תרי אפי' בחד נמי עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אלא מוכרח דכל שהבעל דבר שותק עד אחד בהכחשה חיישינן והנה לדעת רש"י ז"ל שכתב שם דה"ט דלא אמרינן אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ינאי אחזקתיה משום דינאי גופיה לא היה ליה חזקת כשרות מעולם דהנהו תרי דאמרי נשבית אמו הרי הם מעידים שנולד בפיסול נראה דלק"מ דאיכא למימר דע"כ לא כתבו רש"י והר"ן ז"ל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא אלא דוקא בדאיכא חזקה דפנויה שהרי אפילו לאותו עד שאומר נתקדשה הרי הוא מודה דמקודם פנויה היתה ומשו"ה אמרינן אוקי חד להדי חד ואוקי אשה אחזק' פנויה דמעיקרא אבל גבי ההיא דינאי דלא הי"ל חזקת כשרות דמעיקרא לכ"ע עד אחד בהכחשה חיישינן אך אכתי קשה לדעת התו' ז"ל שהרי בשמעתין דחו פירוש רש"י ז"ל וס"ל דחזקת אבהתיה מהני:<br><b> גם </b> בפ"ב דכתובות דכ"ו ע"ב ד"ה דחו פירש רש"י ז"ל ור"א יע"ש ואפי"ה ס"ל ז"ל דעד אחד בהכחשת עד אחר לאו כלום הוא כמ"ש בדף כ"ב ויש ליישב דע"כ לא ס"ל ז"ל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא אלא כשבאו ב' בבת אחת אבל כשבאו ב' בזה אחר זה אף התוס' ז"ל ס"ל דלא חיישינן להכחשת עד אחר כמ"ש בריש פרק אמרו לו משום דאמרינן כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן ב' ואין דבריו של אחד במקום ב' וא"כ מש"ה גבי ההיא דינאי כיון שבאו בזה אחר זה שהרי אותו העד שהעיד שנשבית אמו העיד תחלה כדקתני בבריית' ויבוקש הדבר ולא נמצא משום הכי הוכרח אביי לאוקמ' בשבאו ב' והכחישו הא הכחשת עד אחד לא מהני וכן הרב ש"ך ז"ל שם סי' הנז' שכן כ' דעת התוספות ואף למ"ש שם משם הריטב"א ז"ל שכתב הנמוקי יוסף בר"פ האשה רבה דדוקא בעדות דבר שבערוה דבעינן ב' והאמינוהו לעד כב' הוא דאמרינן הכי אבל באיסור דעלמא דסגי בחד כי אתי אחריני ומכחשי הוי הכחשה דידי' כחד לגבי חד יע"ש וא"כ לדעת אביי דס"ל דע"א נאמן אפילו בדבר שבערוה כשאר איסורים כל שבעל דבר שותק א"כ הו"ל כשאר איסורים דעלמא וא"כ הדרא קו' לדוכתא שהרי דעת הריטב"א ז"ל בחי' לכתובות כדעת הר"ן והתוספות ז"ל שכתבנו וי"ל דהריטב"א ס"ל דהאי דינאי לא הי"ל חזקת כשרות וכתירוץ ר"ת ז"ל כמ"ש בשמעתין דלקמן יע"ש שוב ראיתי להרב כנה"ג חא"ה סי' קט"ו בהגהת ב"י אות כ"ט שהוק' לו כן בפשטא דשמעתתא בההיא דינאי ותי' משם מוהרי"ט בן יעיש ז"ל דהכחשת ע"א ובעל דבר שותק לאו הכחשה היא ולא חילק בין כשבאו בזה אחר זה לב' או בבת אחת וכנראה דס"ל דאפילו בבת אחת נמי ומשו"ה הוכרח הרב ז"ל לומר דהא דאמרינן ותסברא עד א' בהכחשה כו' היינו הכחשת בעל דבר ולפי מ"ש אין צורך לזה דההיא בשבאו ב' בב"א ומהתימה על הרבנים הללו איך אישתמיט מיניהו שדבר זה במחלוקת הוא שנוי כמ"ש מיהו מה שהקש' הרב כנה"ג לתירוץ הר"ר יו"ט ן' יעיש דאם איתא דע"א בהכחשת עד אחר לא מהני משום דכ"מ שהאמינה תורה אחד הרי כאן ב' א"כ אפי' דמכחשו ליה בי תרי נמי תיקשי ליה לאביי דכיון דהתורה האמינתו כב' הוה לי' כתרי ותרי ומאי חזית דסמכ' אהני יע"ש נראה דקשה ג"כ לתי' ושוב ראיתי דלק"מ ואישתמיט מיניה דברי הנ"י ז"ל שכתב בריש פרק האשה רבה דהא דאמרי' כל מקום שהאמינה תור' עד אחד כו' ה"ד לגבי ע"א אבל אם באו ב' והכחישוהו לא חשיב איהו כתרי לגבי תרי אלא כחד לגבי תרי ודוק: ובמ"ש ה"ה זה מבואר בפרק האומר דאמרינן ותסברא עד אחד בהכחשה כו' ראיתי להרב לח"מ ז"ל שהקש' עליו דמאי ראי' מייתי הא כל הסוגיא לא מיירי אלא במקדש בע"א בלבד שאומר שנתקדשה בפניו בלבד אבל עד האומר שנתקדשה בפני שנים דבהא איירי ע"כ רבינו ז"ל כמ"ש לעיל ה"נ דאפילו אם האשה מכחישתו לא מהני יע"ש מה שתי' ולדעתי לק"מ וראיית ה"ה ז"ל היא ראי' עצומה דאם איתא דבעד האומר שנתקדשה בפני ב' לא מהני הכחשת האשה א"כ אמאי הוצרכו בגמ' לדחוקי ולומר דצריכה ב' גיטין דקאמר בברייתא כדי לגבות כתובתה קאמר ואמאי לא משני דמיירי ברייתא בעד אחד שאומר שנתקדש' בפני שנים דהשתא צריכה ב' גיטין דקתני ברייתא אתי' כפשטה אלא מוכח ודאי דאפי' בכה"ג נמי ע"א בהכחשה לאו כלום הוא אך ק' למ"ש ה"ה ז"ל ליישב דעת רבינו דס"ל דכל דאיכא עד דמסייע לה גרע טפי ולא תנשא לכתחלה דא"כ קשה דאמאי לא משני בגמ' דברייתא בעד אחד קמיירי ובדאיכ' לדידה נמי עד המסייע לה ומש"ה קתני בברייתא דצריכה שני גיטין ואם נאמר דהתם שאני דאע"ג דאיכ' עד דמסייע לה אפי"ה יש להאמין לדידה טפי כיון שהב' עדים מכחישים זה לזה והוחזק שקרן וכעין זה כתב הרב ח"ה ז"ל שם לענין תרי ותרי יע"ש אם כן קשה דמאי ראי' מייתי ה"ה לדברי רבינו מהא דפריך ותסברא התם שאני דכיון דעדים מכחישים זה לזה גרע טפי ומש"ה הכחשת דידה מהני וכעת צ"ע ודוגמא לדבר ק"ל למ"ש רבינו פי"ב מה' גירושין דין ז"ל זה אומר זו אשתי וזה אומר זו אשתי הרי זו מותרת לכל ואע"פ ששניהם החזיקוה בא"א הואיל וכל אחד מעיד לעצמו אינם נאמנים ע"כ ומשמע מדבריו אלו דס"ל דטעמ' דאינם נאמנים משום דכל אחד מעיד לעצמו אבל אם לא היו עדים מעידים לעצמם אלא שאחד מעיד שהיא אשת ראובן ואחד מעיד שהיא אשת שמעון היתה מוחזקת באשת איש על פיהם ואף על פי שמכחישים זה את זה והאשה גם כן מכחישתו וכן כתב הרב מח"א ז"ל הלכ' הנזכר סימן ו' יע"ש והדבר תמוה דא"כ מאי פריך בגמ' ותסברא עד אחד בהכחש' כו' ומאי קושיא התם שאני דתרווייהו מחזיקים אותה לא"א ומש"ה הכחשתה דידה לא מהני ואף ע"פ שמחזיקים אותה לא"א ע"פ ע"א מ"מ רב אחדבוי ס"ל דחוששין וכבר ראיתי למורינו הרב בספר בתי כהונה סימן א' ד"ג ע"א שדקדק כן מדברי רבינו ונרגש מזה ותי' שכיון דאפילו למ"ד מקדש בע"א חוששין קאמר מתורת חששא ולא להחזיקה בא"א גמורה אמטו להכי הואיל ואיכא ריעותא דמכחישין זה את זה הו"ל תרתי לריעותא וכל כי האי לא חיישינן דהבו דלא להוסיף עליו ורבינו ז"ל מיירי באומר שהיא אשתו כדין וכהלכה שאז אם הם שנים שאחד אומר נתקדשה לזה בפני שנים ואחד אומר לזה דהשתא ליכא רעותא אלא הכחשה חיישינן לה כיון דתרווייהו מחזיקין אותה בא"א א"ד יע"ש ותמהני עליו איך נחה דעתו בזה דאכתי קשה דאמאי דחיק תלמודא לאוקמא בשנויא דחוקה לומר דצריכה ב' גיטין כדי לגבות כתובת' קאמר ואמאי לא אוקמא בפשיטות בע"א ובאומר כל אחד ואחד שנתקדשה בפני ב' אלא ודאי דאפי' בכה"ג לא חיישינן ולכן צ"ל דמ"ש רבינו הואיל וכל אחד מעיד לעצמו לאו דוקא וה"ה בע"א כל דליכא שנים כנ"ל ודו"ק:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<span class="H">חופת חתנים</span>
+<b> כיון </b>
+<b> שנכנסה ארוסה לחופה כו'.</b><br><b> אמר </b> המחבר יען דיני חופה הן רבים עתה והנה מפוזרים אחת הנה ואחת הנה בספרן של צדיקים אמרתי אני אל לבי לחברם אל אהל אחר והיו לאחדים וזה יקרא בשם קונטריס <b> חופת חתנים </b> וה' ינחני בדרך אמת ויראני נפלאות מתורתו תורת אמת כי"ר וזה החלי בסיעתא דשמיא:<br><b> סעיף </b> ראשון לציון לענין הלכה אי קיימ"ל כר"ה דאמר פ"ק דקדושין חופה קונה או לא: הנה הרא"ש ז"ל פ"ק דקדושין כתב שהרמב"ן ז"ל פסק דלא כר"ה ושכן נראה דעת הרי"ף ז"ל מדלא הביא דברי ר"ה משמע דס"ל דלית הלכתא כותיה והאריך בדבר ובסוף דבריו כתב שלזה הסכימו כל הפוסקים ושלא כדעת ר"ת ז"ל שכתב דהא דר"ה ספיקא הוי א"ד והנה מ"ש שדעת הרי"ף ז"ל לפסוק דלא כר"ה מדלא הביא דברי ר"ה הרמב"ן ז"ל חולק עליו בזה וס"ל שדעת הרי"ף ז"ל רפויי מרפיא בידיה כדעת ר"ה ומשום הכי לא כתב בהלכותיו הא דאמרינן בריש פ"ק דקדושין מנינא דרישא למעוטי חופה וגם לא הביא דברי ר"ה להסתלק עצמו מן הס' וכמ"ש הר"ן ז"ל ואף שהר"ן ז"ל חלק עליו בזה וכתב שדומ' לו שאף הרי"ף דעתו כדעת בה"ג דאין הלכה כר"ה מ"מ בס"ד כתב דמאחר שר"ח מספק אותה עלינו אין להקל בזה גם הרשב"א בחי' כתב שדעת הרי"ף ז"ל כדעת ר"ח ז"ל דס' הוי ובס"ד כתב שיש לחוש לדברי ר"ח ז"ל שלא להתירה לשוק בלא גט וכן כתב בתשובה שלדברי ר"ח יש לחוש שהוא רב מובהק ועוד נ"ל שכן הוא דעת רש"י שהלכ' כרב הונא ממה שכתב התוס' בפרק הבא על יבמתו הנזכר עמוד ב' דברי המתחיל רב אמר משם ר"י דלפי' הקונטריס דפליגי רב ושמואל בחופה בלא כסף צריך לו' דרב ושמואל סברי כר"ה דחופה קונה כו' ובסוף דבריהם הקש' משם ר"ת דלפי' הקונטריס אתי רב ושמואל דלא כהלכת' דלא קי"ל כר"ה מדאמרינן מנינא דרישא ולר"ה דאמר כו' משמע דאין הלכה כמותו יע"ש אכן אם נאמר שדעת רש"י כר"ח יציבא מלתא דרב ושמואל קיימי אליבא דהלכתא וההיא דמנינ' דרישא שהביאו ראיה התוס' לא מכרעא כמ"ש הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל: אמנם הא ק"ל לפיר' שיטה זו דרב ושמואל סביר' להו כר"ה דאמר חופה קונה מאותה שאמרו פ' המדיר דע"ד אמר עולא אר"א המקדש במלוה ובעל ע"ת ובעל בפחות משו"פ ובעל ד"ה צריכה הימנו גט וכתבו התו' שם וז"ל ולא פליגי רב ושמואל אלא בנכנסה ולא בעל ופליג אדאביי כו' וא"ת והא פליגי תנאי לעיל כו' וי"ל ר"א אומר כן מקבל' דבבעל מודה רב ושמואל וס"ל לרב ושמואל כמ"ד קנו כו' יע"ש והשתא אם אית' דרב ושמואל ס"ל כר"ה דאמר דחופה קונה מאי ארייא בעל אפילו כנס סתם בעדים נמי כיון דחופה קונה אית לן למימר אדם יודע שאין קדושין תופסין בפחות מש"פ וגמר וכנס לשם קדושין דומיא דבעילה וכן ראיתי להר"ן בפרק האיש מקדש דף תרמ"ד שהכריח שדעת רבינו דלא קי"ל כר"ה ממ"ש בפ"ז מהל' אישות דהמקדש ע"ת וכנס או בעל צריכה גט ובמקדש במלוה או בפחות משו"פ כתב דאם בעל צריכה גט ולא כתב כנס כמו במקדש ע"ת משום דבמקדש ע"ת כיון דמשום מחילת התנאי אתינן עלה לא בעינן בעל דוקא דבכנס סתם סגי אבל במקדש במלוה כיון שאין ממש בקדושין הראשונים לא סגי בכנס ובעינן בעל כדי שיקדש בביאה וכתב ע"ז וז"ל ומכאן נראה לי להוכיח שדעתו ז"ל שאין האשה מתקדשת בחופה ודלא כר"ה שאם לא כן הו"ל לכתוב שאם קדש במלוה או בפחות משו"פ וכנס בעדים צריכה גט כו' יע"ש: ואולם יש ליישב לזה ע"פ מ"ש עוד הר"ן ז"ל שם וז"ל וא"א לומר שהכניסה דינה כסבלונות שאפילו בקטן ובפחות משו"פ אמרינן שעל דעת קדושין הראשונים שלח משא"כ בביאה מהטעם שאכתוב לקמן דא"כ מקדש ע"ת וכנס למה צריכה הימנו גט אלא ודאי כדכתיבנא א"ד וא"כ איכא למימר דודאי לרב דס"ל דבמקדש ע"ת וכנס סתם צריכה גט וס"ל הכניסה אלימא טפי מסבלונות ה"נ ס"ל דבמקדש במלוה ובפחות משו"פ וכנס סתם דצריכה גט מטעמא דגמר וכנס לשם קדושין אמנם לשמואל דס"ל דמקדש ע"ת וכנס אינה צריכה גט דס"ל דכניסה דינה כסבלונות ולא אמרינן אחולי' אחליה לתנאי ה"נ במקדש במלוה ובפחות מש"פ וכנס סתם לא אמרי' אדם יודע שאין קדושין תופסין במלוה ובפחות מש"פ וגמר וכנס לשם קדושין דכיון דאין חשש איסור בדבר ע"ד קדושין הראשונים הוא סומך דומיא דסבלונות ומשום דר"א בעי למימר מילתיה דלד"ה צריכה גט נקט לה בבעל דוקא כנ"ל נכון: ואיך שיהיה לדאתינן עלה תורה יוצאת דשיטת רש"י ז"ל דקי"ל כר"ה וכדעת ר"ח גם הטור כתב וז"ל ואפילו אם הכניסה לחופה אינה קונה להיות כאשתו לכל דבר ור"ח כתב שאם הכניסוה לחופה צריכה גט מס' נראה שדעתו ז"ל לחוש לדברי ר"ח אע"פ שהרא"ש ז"ל אביו לא שמיע ליה להא דר"ח מ"מ איהו גופיה חש לה להא דר"ח ומאחר שכן הוא ודאי שכן ראוי להורות וכ"כ בס' שי למורא יע"ש ועיין בספר דינא דחיי ריש עשין מ"ח: האמנם זו היא שקשה טובא לדעת ר"ח וסיעתיה דס"ל להלכה כר"ה דכיון דהך ק"ו פריכא הוא דאיכא למימר דיו וסוף דינא מה חופה גומרת אחר כסף אף כאן אחר כסף וכמו שהקשה התוספ' בד"ה חופה ולא מצאו מענה לזה אלא בשנאמר דהא דר"ה אתי כר"ט דהיכי דמיפרך ק"ו לא אמרי' דיו ואם כן מאחר דקיי"ל כרבנן דר"ט דאפי' בחצר הניזק משלם חצי נזק וכמ"ש כל הפוסקים ז"ל וע"כ משום דאמרי' דיו אפי' היכא דמיפרך ק"ו אם כן הא דר"ה אין לה ישיבה בעולם כלל דכיון דאיכא למימר דיו ק"ו פריכא איהו וכבר נתקשה בזה הרב עצמות יוסף ז"ל והניחה בצ"ע וכבר כתבתי ישוב נכון בזה במקום אחר ולעת כזאת עלה בדעתי ליישב בשום שכל והבין אמרי בינה דברי התוס' במה שיש בהן מן הקושי לפי קוצר דעתי ולא ראיתי לשום אחד מהראשונים שנרגשו בזה דכפי דבריהם ז"ל הא דר"ה אין לו מקום פתור אלא בשנאמר דאתי כר"ט אמנם לרבנן דר"ט ה"נ דחופה אינו קונה א"כ מאי האי דק"ל לרבא דקאמר שתי תשו' בדבר חדא דג' תנן וד' לא תנן ודחיק אביי לשנויי מתני' מלתא דכתיבא בהדיא קתני מלתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני ואמאי לא משני עדיפא מינה דכיון דהא דר"ה בפלוגתא מתניי מתני' מילתא פסיקתא קתני ובפלוגתא לא קמיירי כדמשני תלמודא בדוכתי טובא ובר מן דין קשה לפי דבריהם דאם איתא דהא דר"ה לא חלו בה ידים אלא אליבא דר"ט כל כי האי לא הו"ל לר"ה למסתם סתומי כאלו היא הלכה פסוקה כי על כן הנראה אצלי דאף לפי דבריהם ז"ל הא דר"ה מילתא פסיקא היא והיא כמו שכלל גדול בידנו מבעלי הכללים ומלכם בראשם הוא הרא"ש המלך שלמה בס' יבין שמועה כלל ע"ו דלפעמים דורש הגמ' ק"ו ולאו דוקא נקט ק"ו אלא כונתו דסמיך אמה מצינו ונקט ק"ו משום דאלים ואם כן במקומות שאומר בגמ' דיו כמו ההיא דר"ט דפ' כיצד הרגל ולא קאמר סמיך אמה מצינו דליכא למימר דיו היינו משום דבמ"מ לא מצי אתי דהיכי מייתת לה מ"מ לשן ורגל ברשות הניזק נ"ש אף קרן ברשות הניזק נ"ש הא איכא למיפרך מה לשן ורגל שכן היזקן מצוי ולכן צ"ל דק"ו דוקא הוא דהשתא לגבי ק"ו לא חשיב פירכא משום שיש לנו להבליעה בק"ו וכן בכ"מ שאומר בגמ' דיו היינו משום דקים לי' לתלמודא דלא מצי אתי במה מצינו אבל במקומות שאין אומר דיו הוא משום דסמיך אמה מצינו וקים ליה לתלמודא דליכא פירכא אמה מצינו והאריך בכל זה כיד ה' הטובה עליו ובסוף דבריו הוקשה לו דברי התוס' דשמעתין דאמאי לא תי' דר"ה סמיך אמה מצינו וניחא ליה דהוצרכו לזה משום דע"כ מוכח הכא דלא מצינן למימר דסמיך אמ"מ מדפריך רבא וקאמר שתי תשובות בדבר כו' ועוד כלום חופה גומרת אלא על ידי קידושין וכי דנין חופה שלא על ידי קדושין מחופה שעל ידי קדושין דהיינו כעין דיו וחזינן דלא משני תלמודא דקל וחומר לאו דוקא וסמיך אמה מצינו אלא אדרבא מכח ק"ו זו דחיק אביי לשנויי ר"ה ה"ק כו' ומש"ה ק"ל להתוס' שפיר דכיון דע"כ בשמעתין לא מצית למימר דסמיך אמה מצינו סוף סוף איך תקן פירכת דיו כו' את"ד יע"ש ובעניותי לא זכיתי להבין דברות קדשו דאיך הפה יכולה לדבר דע"כ בשמעתין לא מצינן למימר דסמיך אמה מצינו מדפריך כלום חופה גומר' כו' ולא משני דק"ו לאו דוקא כו' דא"כ ע"כ לומר דקים ליה לתלמודא דלא מצי אתי חופה שיהיה קונה במ"מ מכסף ושטר וביאה שקונים אף אני אביא חופה שיהיה קונה משום דאיכא למיפרך איזה פירכא ואנחנו לא נדע מה שאין כן עתה דמייתי לה מקל וחומר והא ודאי ליתא שהרי הן עוד היום כי מייתי לה רב הונא מקל וחומר דכסף פרכינן עלה מה לכסף שכן פודין כו' והוצרך לאתוי' לה ממה הצד מכסף ושטר וביאה הרי הדר דינא למה מצינו ואם כן אם איתא דכי מייתינן לה במ"מ קים ליה לתלמודא דאיכא פירכא אמאי לא פריך לה תלמודא בהדיא לדחויי מילתיה דר"ה וחזי' דתלמודא לא פריך אלא מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בע"כ ופריך ור"ה ומשני כסף באישות לא אשכחן בע"כ והשתא אי איכא פירכא אחריתי הו"ל לתלמודא לדחויי מילתיה דר"ה בהדיא אלא מוכח ודאי דלר"ה דס"ל דכסף מיהא באישות לא אשכחן בע"כ קים ליה דליכא שום פירכא אפי' כי מייתינן לה ממ"מ וכיון שכן הדק"ל דמאי ק"ל להתו' וכן נמי ק' דמאי פריך כלום חופה גומרת כו' ואמאי לא משני דסמיך אמ"מ ולכן נראה דודאי הא מילתא דר"ה מצי אתי שפיר במ"מ ואפ"ה לא מצי תלמודא לשנויי דר"ה סמיך אמה מצינו ונקט ק"ו משום דאלים משום דחזי' לר"ה דמייתי לה מעיקרא מק"ו דכסף ומה כסף שאינו מאכיל בתרומה קונה חופה שמאכלת בתרומה אינו דין שתקנה ופרכי' עלה והאמר עולא ד"ת ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה כו' והדר קאמר אלא פריך הכי ומה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה כו' והשתא אם איתא דאהך ק"ו נמי איכא למיפרך עלה מידי ור"ה סמיך אמה מצינו א"כ לאיזה תכלית איכפל ר"ה לאתויי לה מהך ק"ו ותכף ומיד כשהקשו לו מהא דאמר עולא ד"ת ארוסה בת כו' הו"ל לר"ה לומר דק"ו לאו דוקא אלא סמיך אמה מצינו כיון דלזה אנו צריכים עוד היום כי מייתי לה מהך ק"ו אלא ע"כ לומר דר"ה ס"ל דהך קו' אית לה פירכא ומשום הכי ק"ל להתוספות שפיר דנימא דיו אסוף דינא ותי' דר"ה אתי כר"ט דהיכי דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו כונתם דכיון דר"ה ס"ל כר"ט משו"ה מייתי לה בק"ו דלדידיה לית ליה שום פירכא ומשום הכי לאלומי למילתיה מייתי לה בק"ו דאלים טפי וכן נמי מאי דפריך בגמ' כלום חופה גומר' כו' הכי פרכינן דכיון דהך ק"ו נמי פירכא איהו אמאי איכפל ר"ה לאתויי לה מק"ו והול"ל דסמיך למ"מ ואהא משני לה אביי שפיר דר"ה ה"ק כו' ושפיר מייתי לה מק"ו כנ"ל נכון וכיון שכן תברא לדינא דאפי' למאי דק"ל כרבנן דר"ט דאמרי דיו היכא דמפריך ק"ו אפי"ה הא דר"ה דינא יתיב משום דאע"ג דליכא למייתי לה מק"ו מייתינן לה שפיר במ"מ ופירכא דתלמודא דקאמר מה להצד השוה שכן ישנן בע"כ לא חשיבא פירכא כדקאמר ר"ה כסף באישות מיהא לא אשכחן בע"כ זה הנ"ל ליישב דבריהם וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א שדעת הרי"ף כדעת ר"ח חזי הוי בכתבי הקדש להרב המובהק כמוהר"ח אבואלעפייא הי"ו תמה על דבריהם ממ"ש הר"ן לקמן גבי ההיא דאיבעיא לן אי תחלת ביאה קונה דמסיק רבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה הוא בועל וז"ל וק"ל להרי"ף מההיא דפרק הבע"י דאמרינן אשה לבעלה מנין שנקנית בהעראה גמר קיחה קיחה ותי' דההיא בביאה שאחר קידושין ולענין שתעשה נישואין וכיון שכבר היא קנויה בביאה כל דהו גומרת בה אבל הכא בביאה דקידושין עסקינן ומשום דתחילת קנין הוא מסקינן דבעינן גמר ביאה ואיכא למידק ביאה דקנייא בתר קידושין כו' י"ל דאה"נ כו' אבל בא עליה לשם נישואין קונה ואינו לוקה ואע"ג דלא אשכחן בהדיא דקני אלא חופה סברא הוא דכיון דחופה לא קניא אלא מפני שהוא צורך ביאה כ"ש ביאה עצמה שקונה כו' יע"ש אמור מעתה הרי מבואר דרבא דקאמר כל הבועל דעתו על גמר ביאה ס"ל דלא כר"ה דאמר חופה קונה דביאה בהעראה עדיפא מחופה כמו שכתב הר"ן וכיון דס"ל לר"ה דחופה קונה כל שכן ביאה בהעראה ואם כן מה מקום לומר דהרי"ף מספקא ליה אי הלכה כר"ה דחופה קונה שהרי מאחר שהרי"ף פסק להא דרבא דאמר דהעראה אינה קונה כל שכן חופה כמו שכתב הר"ן וכן נמי יש לתמוה על הר"ן אמאי לא דחה דברי הרמב"ן ז"ל מטעם זה ועוד דאי הכי אמאי לא הקשו לר"פ דאמר חופה קונה מק"ו ומה כסף כו' העראה תוכיח דאע"ג דגומר אפי' הכי אינו קונה אלא ודאי מוכרח דלר"ה דאמר חופה קונה ה"ה נמי העראה קונה וכיון שכן ק' על הרי"ף איך פסק לתרוייהו את"ד יע"ש שהניחו בצ"ע:<br><b> והנה </b> מאי דפשיטא ליה למר ניהו רבא בכונת הר"ן דביאה בהעראה עדיפא מחופה ועליה בנה יסוד קושיתו לא כן אנכי עמדי בכונת הר"ן דמעולם לא כתב הר"ן ז"ל דכיון דחופה קניא כל שכן ביאה עצמה אלא בביאה גמורה והוצרך לזה משום דלדעת הרי"ף דס"ל דמאי דקאמר בפרק הבע"י אשה לבעלה מנין שנקנית בהעראה מיירי בביאה שאחר קדושין ולענין שתעשה נשואה משמע דבביאה גמורה פשיטא ליה לתלמודא שנעשה נשואה ובהעראה הוא דקא מבעיא ליה והיינו דהוצרך לומר דאע"ג דלא אשכחן בהדיא דקונה אלא חופה אפי"ה פשיטא ליה לתלמודא דביאה גמורה עושה נשואין מסברא מכל שכן דחופה ומכלל האמור אתה תחזה שאדרבא מדברי הר"ן מבואר דהעראה גריעה מחופה דאל"כ מאי קא מבעיא ליה לתלמודא אשה לבעלה מנין שנקנית בהעראה והוצרך לומר דילפינן קיחה קיחה מיבמה הא ממאי דפשיטא ליה בביאה גמורה מסברא מק"ו דחופה ה"נ איכא למילף העראה דעדיפא מחופה אלא מוכרח הדבר לומר דאע"ג דחופה גומרת ליכא למילף העראה מינה דגריעה מחופה דחופה שאני דגומרת משום דה"ל צורך והכנה לביאה גמורה משא"כ העראה דכיון דלא גמר ביאתו לא חשיבא כלל וגלי דעתיה דלא בעי למקנייה לה ואם כן מינה איכא למימר דלר"ה אע"ג דחופה קונה אפ"ה העראה גריעה טפי וכדבר האמור מיהו מאי דק"ל למר דאם איתא דלר"ה העראה אינה קונה אם כן היכי מייתי חופה מק"ו דכסף הא איכא למימר העראה יוכיח דגומרת ואינה קונה אף אני אביא חופה הא ודאי ק' טובא וכן ראיתי להרב בעל עצמות יוסף שם באותה סוגיא שכתב דלהסוברים דהעראה אינה קונה תחילת קנין כלל ע"כ לומר דר"ה אית ליה הא דרבא והפוסקים כר"ה לא פירשו כפיר' רבינו ניסים והוא מן התימא איך לא שת לבו להקשות כן לדעת הרי"ף ז"ל ועלה בדעתי ליישב לזה דאע"ג דס"ל לר"ה דהעראה אינה קונה אפי' הכי לא מצי' למימר העראה יוכיח וזה כלפי מ"ש הרב מש"ל בפ"ג מהלכות אלו הלכה י"א שנסתפק במי שקדש את בתו פחותה מבת שלש שנים ויום אחד בכסף דקי"ל דהוי אשת איש גמורה אם הכניסה אביה לחופה אי חופתה חופה וחשיבא כנשואה או לא והאריך בדבר וכלל דבריו שלדעת הרשב"א חופה דפחותה מבת ג' שנים הויא חופה יעש"ב ואם כן אף אנו נאמר שדעת הרי"ף כן ומשום הכי ליכא למימר העראה יוכיח משום דאיכא למיפרך מה להעראה שכן אינה גומרת בפחותה מבת ג' שנים דלא חשיבא ביאה כלל תאמר בחופה שגומרת בפחותה מבת ג' שנים האמנם אין זה מן הישוב שהרי כתב הרב ז"ל שם שלדעת הרשב"א דס"ל דחופה דפחותה מבת ג' שנים חשיבא חופה כל שכן חופת נדה דחשיבא חופה מק"ו דפחותה מבת ג' שנים וע"כ לומר דס"ל דבעיא דפרק אע"פ דהכניסה לחופה ופירסה נדה מהו היינו לענין תוס' וכס' הרא"ש ואלו דעת הרי"ף מבואר שם שדעתו כדעת רבינו דבעיית הגמ' היינו לענין קנין כמ"ש הר"ן שם ואם כן ע"כ לומר דס"ל דפחותה מבת ג' שנים לא חשיבא חופה כלל ובר מן דין אעיקרא דמלתא מה שרצה ליחס בדעת הרשב"א דבפחותה מבת ג' שנים יש לה חופה לא כן אנכי עמדי וכמו שיבא לקמן בארוכה בע"ה וכיון שכן הדק"ל וצ"ע:<br><b> סעיף ב </b> למאן דס"ל דקי"ל כר"ה דחופה קונה יש לחקור אי גומרת ג"כ ולדעת ר"ח וסיעתו שכתבנו לעיל דמספ"ל אי הלכה כר"ה אי גומרת נמי בשקידשה באותה חופה ונ"מ ליורשה וליטמא לה דלמאן דמס"ל אי הלכה כר"ה אי תפס הבעל לא מפקינן מיניה וזה חזיתי להרב ח"ה בשמעתין שכתב דאליבא דר"ה כשם שקונה כן גומרת אף בתחילה ותדע שכן הוא דאל"כ לר"ה מאי אולמיה דהאי חופה מהאי חופה א"ד יע"ש האמנם מדברי התוס' בפרק הבע"י ד"ה רב אמר מבואר דס"ל דאף בשקדשה בחופה לא חשיבא אלא כארוסה וזה שכתבו וז"ל וטעמיה דרב משום דסבר דכי היכי דקרינן ביה שארו ע"י חופה שאחר קדושין לשוייה נשואה כו' קניה נמי בלא כסף לשוי' ארוסה כו' יע"ש הרי מבואר דס"ל דלר"ה חופה אינה קונה אלא לשויה ארוסה ולא ידעתי איך אשתמיט מיני' ומצאתי בתוספת הרא"ש מכ"י כתב וז"ל חופה שמאכלת בתרומה אינה דין שתקנה וכיון שהיא קונה גם היא גומרת דמאי אולמיה דחופה שאח"כ להיות גומרת טפי מחופה זו או שמא לר"ה חופה קונה וביאה שאחריה גומרת בה עכ"ל ועל פי האמור מקום אתנו ליישב דברי הטור שכתב חופה אינה קונה להיות כאשתו ור"ח כ' שאם הכניסוה לחופה צריכה גט ותמה עליו מוהרימ"ט בחידושיו להרי"ף לא ידענא מאי קאמר להיות כאשתו וכי לזה הוצרכו שתהא כנשואה הא אפי' ר"ה לא אמר שגומרת אלא שקונה דמק"ו דכסף יליף ומה כסף אינו גומר וקונה ודיו לבמ"ה להיות כנדון והרב"י העמיד דבריו ולא העיר עליהם כדרכו יעוין שם שהניחו בצ"ע אכן לפי האמור מבוארים דבריו שבא לאפוקי צד הראשון שכתב הרא"ש ז"ל דלר"ה כשם שקונה כך היא גומרת דלפי דבריו נ"מ דלדעת ר"ח דמספ"ל אי הלכה כר"ה ה"נ מספ"ל אי חשיבה כנשואה ואם תפס הבעל לא מפקינן מיניה לזו כתב דלעינן להיות כאשתו לכ"ע לא חשיבה כנשואה ואפי' לדעת ר"ח אלא שר"ח כתב דצריכה גט דלענין גט גרידה הוא דקונה להיות כנשואה כן נ"ל ודוק:<br><b> סעיף ג </b> אם קדש אלמנה בחופה אי חיישינן לקדושיו:<br><b> יש </b> להסתפק למה שאנו חוששין לסברת ר"ח דחופה קונה במקדש אלמנה בחופה אי חיישינן לה ונראה שדין זה תלוי בפלוגתא דרבוותא שלדעת המרדכי ז"ל שכתב בפרק משילין וז"ל ור"מ פ' דצריך לבא עליה מבע"י כי אלמנה אין לה חופה ונמצא דאינה נקנית לו למציאתה ולמעשה ידיה אלא בביאה כו' יע"ש גם התוס' ז"ל פ"ק דיומא דף י"ג ע"ב ד"ה ואחדא הביאו הירושלמי ופירשו שם לחד פירושא דאלמנה אין לה חופה כלל ואינה נקנית אלא על ידי ביאה וכן פסק מוהרי"ל ז"ל בתשו' בשם מוהר"ש יע"ש וא"כ כיון דלהנהו רבוותא חופה באלמנה אינה גומר' אלא בביאה ה"נ נראה ודאי דאינה קונה שהרי מקל וחומר דחופה שגומרת אינו דין שתקנה מייתינן לה וכיון שכן אית למימר דיו ומה חופה גומרת בבתולה ולא באלמנה אף קונה בבתולה ולא באלמנה ובהא לא מיפריך ק"ו כלל כמובן: אלא דק' לי קצת לסברת המרדכי וסיעתי' מההיא דפרק הבע"י דפליג רב ושמואל אם יש חופה לפסולות או אין חופה לפסולות ומבואר שם דרב ושמואל קיימי אמתני' דאלמנה לכ"ג כו' וכן פירש"י שם כ"ג שכנס אלמנה לחופה ולא בא עליה כו' וכן מבואר בתוספות שם והשתא אם איתא דאלמנה וגרושה אין לה חופה מאי אירייא פסולות אפי' לאיניש דעלמא אין להם חופה כלל ובדוחק יש ליישב דרב ושמואל מיירו באלמנה וגרושה מן האירוסין דהנהו ודאי יש להם חופה כדין בתולה ובהכי אין מקום למה שהקשה הרב משאת בנימין סי' צ' לשיטה זו ממתניתין דפרק נערה דקתני לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה מתני' ודאי בתרוייהו מיירי בין בתולה בין אלמנה דהא מסיק בגמ' דהאי לעולם לאפוקי דמשנה ראשונה דתנן נותנין לבתולה זמן י"ב חדש ולאלמנה שלשים יום הגיע זמן ולא נישאו אוכלות בתרומה ועלה דמשנה ראשונה תני ולעולם היא ברשות האב כלומר אע"ג שהגיע אמן י"ב חדש לבתולה ול' יום לאלמנה ולא נשאת לעולם הן ברשות האב עד שתכנס לחופה ומשנכנסו לחופה זוכה בה הבעל לאכול בתרומה ולכל דבר א"ד עי"ש ולפי האמור אין כאן מקום קו' דכיון דמתני' קתני לעול' היא ברשות האב ע"כ באלמנה מן האירוסין מיירי דאלמנה מן הנשואין אין לאביה רשות בה כלל ובאלמנה מן האירוסין ודאי דיש לה חופה כבתולה כמ"ש ובהכי יש ליישב ג"כ מה שהקשה מוהרימ"ט ז"ל בחי' להרי"ף מסכת כתובות מדתני' בתוס' אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבמה עד שתבעל אלמ' דאלמנה יש לה חופה דאי לא מאי אירייא משום יבמה ת"ל משום אלמנה ולפי מ"ש י"ל דיבמה איצטריכה ליה ואפי' נתאלמנה מן הארוסין ועוד נ"ל דלק"מ דאף לדעת הסוברים דאלמנה אין לה חופה אלא ביאה היינו דוקא לענין שתהא קנויה לו למציאתה ולמעשה ידיה וכמ"ש המרדכי אבל לענין תרומה אע"ג דאינה נקנית בחופה אפי"ה אוכלת בתרומה דכיון שנכנסה לחופה תו ליכא למיחש לא למזיגת כוס ולא לסימפון וכמו כן כתבו התוס' בפרק הבע"י דנ"ח ד"ה דתני דאע"ג דאין חופה לפסולות אפי"ה אוכלת בתרומה דכיון דנכנסה לחופה תו ליכא למיחש למידי יע"ש ובהכי ניחא נמי תוספתא דקתני ולא היבמה עד שתבעל דלענין תרומה בשאר אלמנות אוכלות משנכנסה לחופה אע"ג דאין חופתה חופה מהטעם שכתבנו ודוקא יבמה אינה אוכלת משום דבעינן קנין כספו והאי קנין דאחיו הוא וכשיטת רש"י ז"ל כן נראה לי ליישב דבריהם: אך קשה לי כפי מ"ש דכשם דאין חופת אלמנה גומרת כך אינה קונה דאם כן מאי האי דפריך ליה רבא שתי תשובות בדבר חדא דג' תנן ד' לא תנן ודחיק אביי לשנויי מתני' מילתא דכתיבא בהדיא קתני מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני ואמאי לא משני עדיפא מינה דמתני' כי קתני מילתא פסיקתא בין בתולה בין אלמנה מה שאין כן חופה דאינה נקנית אלא בבתולה ובספר פני יהושע ראיתי שהקשה שם לסברא זו משם מורו זקינו הרב שו"ת פני יהושע דאם איתא אזדא לה לק"ו דר"ה דאיכא למפרך מה להצד השוה שבהן שכן קונין באלמנה תאמר בחופה שאף אחר שתלמוד שקונה אין חופה קונה באלמנה וכמו כן הק' התוספות בפרק הבע"י לשיטת הקונטריס שכתבנו לעיל דשמואל ס"ל כר"ה משם הרב יום טוב מיוני דלשמואל דאמר אין חופה לפסולות אזלא לה לדר"ה דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן קונין בפסולות תאמר בחופה שאף אחר שתלמוד שקונה אין קונה בפסולות דכה"ג חשיב פירכא כדאשכחן בפ"ק דמנחות ובב"ק שור האצטדין יע"ש והא ודאי ל"ק דמה שנתרץ לשיטת הקונטריס יש לתרץ נמי לס' המרדכי הלזו ובר מן דין דברי הרי"ט מיוני שכתבנו דעבדינן פירכא כי האי גוונא לא ראיתי לשום אחד מבעלי הכללים שהביאו כלל זה וק"ל עלה מברייתא דלעיל בשמעתין דקתני ובעלה מלמד שניקנית בביאה והלא דין הוא ומה יבמה שאינה נקנית בכסף נקנית בביאה זו שנקנית בכסף אינו דין שניק' בביאה ואם איתא דחשיב פירכא כה"ג איכא למיפרך מה ליבמה שכן קונה באונס ברצון ובשוגג כמזיד תאמר באשה שאף אחר שתלמוד שקונה אינו קונה באונס ובשוגג ותלמודא דקאמר ל"ל קרא הא אתיא לה ומשני אמר רב אשי מעיקרא דדינא פירכא כו' אמאי ל"ק דאיכא למיפרך א"ו נראה דכגון דא לא חשיב פירכא ועיין בספר עצמות יוסף שם וכבר עלה בדעתי לומר דמעולם לא כתבו דחשיבה כגון דא פירכא אלא היכא דאתיא במה הצד כגון הך דחופה וההיא דפרק קמא דמנחות דבמה הצד פרכינן פירכא כל דהוא אבל היכא דאתי בחד צד לא פרכינן הכי אלא דמההיא דב"ק גבי שור האצטדין מבואר דאפי' היכא דאתי בחד צד פרכינן כה"ג ואולי דדוקא במ"מ פרכינן הכי אבל בק"ו לא חשיבא פירכא כה"ג והדבר צריך תלמוד ומ"מ לדאתאן עלה הי' נראה לכאורה דבמקדש אלמנה ע"י חופה לית לן למיחשבה כלל כיון דאעיקרא דמילתא אי חופה קונה רוב הפוסקים חלוקין על ר"ח ז"ל ואף למה שאנו חוששין לסברת ר"ח ז"ל אפשר דבאלמנה אזיל ומודה ר"ח ז"ל דאין חופתה חופה וכסברת המרדכי וסיעתי' וכל כי האי הו"ל ס"ס ולא חיישינן לה ומ"מ לפי מ"ש לעיל ליישב דברי ר"ח דחששו לדר"ה אע"ג דק"ו פירכא הוא משום דמייתי לה במ"מ נראה דהכי נמי באלמנה שנתקדשה בחופתה יש לה חופה לכ"ע ואף לסברת המרדכי משום דמייתינן לה ממה מצינו מכסף ושטר וביאה ואע"ג דחופה אינה גומרת באלמנה אפי' הכי קונה דומיא דכסף ושטר וביאה שקונין אע"פ שאינן גומרין ובהכי ניחא מאי דק"ל לעיל דאמאי לא משני דמתניתין מילתא פסיקתא קתני בין בתולה בין אלמנה משא"כ חופה דליתיה אלא בבתולה משום דלר"ה ה"נ חופה קונה באלמנה וכמ"ש וכיון שכן נראה דאפי' באלמנה יש לחוש לקדושין כסברת ר"ח כן נראה לי:<br><b> סעיף ד </b> אם קדשה בחופה בעודה נדה אם יש לחוש לקדושיו:<br><b> אם </b> קדשה בחופה בעודה נדה נר' שדין זה תלוי בהא דאיבעי' לן פרק אע"פ דנ"ו בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו את"ל חיבת חופה קונה חופה דחזייא לביאה אבל חופה דלא חזייא לביאה לא א"ד ל"ש תיק"ו ודעת רבינו דבעיית רב אשי הוא לענין קנין אי חשיבא כנשואה ליורש' וליטמא לה או לא שכ"כ וז"ל אבל אם היתה נדה אעפ"י שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין וכן הוא דעת הרי"ף בהלכות וכתב ה"ה דיש חולקים ואומרים דלא מבעייא להו אלא לענין כתובה אבל לשאר דברים חופה גמורה היא והר"ן תמה על רבינו דכיון דקי"ל בפרק הבע"י כרב דאמר יש חופה לפסולות וכמו שפסק הר"מ במז"ל בפ"ה מה' תרומות חופת נדה למה לא תקנה ודחה דבריו וכן תמה עליו הריטב"א הביאו הב"י בפרק הבע"י והרב לח"מ במ"ב הק' עוד על דבריו דכיון דמדברי רבינו שם נראה שפי' ההיא דרב ושמואל בחופה בלא קידושין וכפרש"י שכ"כ אם נכנס' לחופ' בלא קידושין ולפירש"י ע"כ לו' דרב ושמואל ס"ל כר"ה דחופה קונה כמ"ש התוס' שם וא"כ מאחר שרבינו נר' דס"ל דלא קי"ל כר"ה וכמ"ש לעיל הלא מראש משם הר"ן א"כ איך פסק להא דרב ותי' דרבי' קשיתיה קו' ר"ת דנמצא דרב ושמואל אתו דלא כהלכת' מאחר דלא קי"ל כר"ה משום הכי כתב דיש לחלק בין פסול לקדושין גמורים שהרי מצינו דאע"פ שאינן קידושין גמורים הם פסולים דקי"ל היבם פוסל ואינו מאכיל אף אנו נאמר דאע"ג דחופה אינה קונה אפ"ה אהני ליה חופה לפוסלה לתרומה ועם זה נסתלקה קושית הר"ן דאע"ג דיש חופה לפסולות ה"ד לפוסלה לתרומה אבל לענין קנין שתהא כאשתו נשואה אינו מועיל אלא כו' את"ד ז"ל: והנה מה שיישב מההיא לההיא דרב הונא דבריו נכונים וכעין זה כתב הרשב"א בחידושיו שם וז"ל ומסתבר' לי דרב ושמואל בכל חופה פסולה פליגי בין בחופה גרידת' בין בחופה דאחר הקידושין וכ"ע לית להו להא דר"ה דאמר חופה קונה אלא ודאי חופה בעלמא לא קנה והכא בחופה פסולה פליגי דרב סבר חופה גרידה פוסלתה כו' ומדרבנן הוא גזירה אטו ביאה כו' יע"ש וא"כ מבואר הוא שדעת רבינו כדעת הרשב"א אך מה שרצה הרב ליישב בהכי קו' הר"ן דאע"ג דס"ל לרב דיש חופה לפסולות ה"ד לפוסלה בתרומה אבל לענין קנין לא קני לה דבריו תמוהים שהרי בפרק הבע"י מייתי רב ששת סייעתא לרב מההיא דאמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה ומוכחינן מינה דחופה דפסולות חשיבא כנשואה וקרי' ביה תחת אישך לכל דבר וכן ראי' להרמב"ן בחי' שכתב שם וז"ל מדאמרינן ואנהרינהו לעיינין ממתני' ש"מ בלי ספק דרב ושמואל לא לענין תרומה בלחוד פליגי אלא אף לכל דבר אישות פליגי דלשמואל אינו יורשה ואינה כנשואה לכל דבר ולרב הרי היא כאשתו לכל דבר וקי"ל כרב ולא הו"ל לרבינו הגדול להשמיטה אלא כיון שלא הפריש בין אשה לאשה בכתובות כשכתב חופה קונה כולן במשמע עכ"ל הנה מבואר מ"ש והוא פשוט ולכן מחוורת' דמלת' מה שתי' במ"א דשאני ההיא דיש חופה לפסולות שדעתו לבא עליה באיסור והלכך כיון דאיכא חיבת ביאה הוה לי' כחופה הראויה לביאה מה שאין כן בשנכנסה לחופה ופירסה נדה שאין דעתו לבא עליה עד שתטהר ומשום הכי לא קנאה וכ"כ מוהרימ"ט בחידושיו על הרי"ף יע"ש: וראיתי למוהר"ש גאון בס' משפטים ישרים סי' ל"ה שהק' על תירוץ זה מההיא דרב ששת דמייתי סייעת' לרב דהרי התם דקני לה כשהיה ארוסה ואיסתתר וכשנכנסה לחופה לא כנסה אדעת' לבעול קודם השקאת מי סוטה אלא שישקה אותה ואם תטהר יבעול אותה והוי ממש כנכנסה לחופה ופירסה נדה דבשעת כניסתה לחופה אינה ראויה ליבעל עד שתטהר והאריך בדבר ובסוף דבריו כתב שכבר ישב קו' זו במ"ב באופן אחר יע"ש ולדעתי אין כאן מקום קו' כלל דמאן פלג לן לומר דההיא דסוטה בשכנסה לחופה לא כנסה אדעת' לבעול אדתיקשי ליה הכי והלא מקום יש בראש לומר דכי מוקי לה למתני' רב ששת בשנכנסה לחופה מיירי בשדעתו לבעול אותה דומיא דההיא דרב ממש ואתרמי מלת' דלא נבעלה ואי משום דא"ה לא הוה משקי לה מי סוטה אחרי כן כיון שאינו חושש למת שנסתרה דמאחר שאנו אוסרים אותה רוצה להשקותה כדי שאם תטהר יקחנה לו לאשה ובהדי' שנינו שאם בא עליה אחר שנסתרה אין משקין אותה מי סוטה הרי דהמצא ימצא כאשר יהיה האופן דאחר שבא עליה ולא חשש למה שנסתרה רוצה להשקותה ועליה אנו דנין לומר שאין משקין אותה וה"נ דכוותא אע"ג דבדעתו היה לבעלה ולא חשש למה שנסתרה אפ"ה משקין לה בתר הכי כדי שתהיה מותרת לו ומהיותר תימא מ"ש דכבר ישב קו' זו באופן אחר במ"ב דלההיא תי' לא ק"ל מההיא דרב ששת ואדרבא נהפוך הוא כמ"ש ודע שכפי תי' הרב לח"מ במ"א יש ליישב מ"ש רבינו בפרק כ"ב מה' אלו הלכה ד' הנושא אשה שהיה אסורה לו הואיל ויש לו בה קידושין אם מתה תחתיו ירשנה ומסתמיות דבריו משמע דכל שנשאת אעפ"י שלא נבעלה הבעל יורשה אע"ג דהוי חופה שאינה ראויה דומי' דנדה אכן כפי דברי הרב ז"ל יש לו' דשאני התם שדעתו לבעלה וכ"כ בדרישה סי' צ': וראיתי להרב ל"מ דר"ה ע"ב שכתב לתרץ לזה וז"ל ועי"ל שמה שאמרו בגמר' דיש חופה לפסולות לא נאמר אלא לענין שהחופה בלבד פסולה לתרומה אבל לענין שיזכה הבעל בחופה זו לא אמרו ויש סעד לזה מדברי ה"ה שכתב שם על דברי רבינו אלו שכן מפורש בתוספת' פ"ב דיבמות ולמה לא כתב דבגמרא דידן מפורש דיש חופה לפסולות אם לא שנאמר דס"ל לה"ה דמהתם לא מוכח מידי דלפוסלה בלבד הוא שאמרו כן אבל לזכות לבעל בחופה זו לית לן בה אלא הרי היא כארוסה ומ"ש רבינו דאם מתה יורשה אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דדוק' לירושה הוא שכתב וכן גבי נדה הדין כן שאע"פ שאין חופת נדה חופה מ"מ משעת מסירתה לרשות הבעל הוא זוכה בירושתה אע"פ שלא נכנסה לחופה אלא שה"ה כתב גבי נדה שאינו יורשה וצ"ע א"ד ז"ל: והנה מ"ש דההיא דרב לא נאמר אלא לענין פסול תרומה לבד וכדברי הרב ל"מ כבר כתבנו לעיל שדבריו תמוהים מההוא דאמן שלא שטיתי ארוסה ומה שנסתייע לזה ממ"ש ה"ה שדין זה הוציאו רבינו מהתוספת' ולא כתב שכן מפורש בגמרא דידן דיש חופה לפסולות לא קשה מידי דאף דקיימא לן כרב דיש חופה לפסולות וחשובה כנשואה איכא למימר דהיינו דוק' לשאר דברים לענין שיהא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה כנשוא' אבל לענין ירושה יש לנו לומר דלא ירית לה כיון דמיעט' רחמנ' שאינו מטמא לאשתו פסולה כדנפ"ל מקרא דלא יטמא על כרחין דלא ירית לה דאי הוה ירית לה הוה מיטמא לה כמו למת מצוה ואהא הוצרך לאתויי מהתו' ולאשמועינן דאע"ג דאינו מטמא לה הבעל יורש אותה ודבר זה מפורש ובא בדברי התוס' פרק האשה רבא דפ"ט ע"ב ד"ה כיון שכתבו וז"ל ולפי זה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא ירית לה מדקאמר דאין מטמא לאשתו פסולה דאי הוה ירית לה הוה מטמא לה כמו למת מצוה ושוב כתבו ע"כ לאו הא בהא תלייא כו' יע"ש הנה מבואר מ"ש ויש לתמוה עליהם איך לא הביאו ראיה מהתוספתא הלזו כנ"ל: ומכלל מ"ש נר' דלשמואל דס"ל דאין חופה לפסולות תוספתא הלזו דקתני הבעל יורש על כרח' לא מיירי בנכנסה לחופה ולא נבעלה אלא בנבעלה דכל שנבעלה אפי' שמואל מודה דחשיבה כנשואה וכ"כ הרמב"ן בחידושיו שם וז"ל ובביאה מודה שמואל דאלת"ה נשואין בפסולות ליכא ועוד אשתו פסולה דמיעטה רחמנא מטומא' ל"ל א"ד ז"ל יע"ש: האמנם מצאתי להריטב"א בחי' מכ"י שחולק על סברת הרמב"ן ז"ל הלזו וס"ל דלשמואל נשואין בפסולות ליכא ואפי' ע"י ביאה ממ"ש שם וז"ל יש מקשים לשמואל אמאי איצטריך קרא שלא יטמא לאשתו פסולה דכיון דאין לה חופה אינה אשתו שאין נישואין מן התורה בלא חופה והו"ל כארוסה כו' וי"ל דאמר לך שמואל דכי מיעטא רחמנא היינו משום היא גופא דאין חופה לפסולות והו"ל כארוסה והיא גופה קמ"ל א"ד ז"ל ואם היה סובר כדעת הרמב"ן ז"ל מאי ק"ל ותו דאיך אפשר לומר דכי מיעטא רחמנא היינו משום ה"ט דא"כ נבעלה אמאי אינו מטמא לה אלא ודאי משמע דס"ל דלשמואל אפי' נבעלה דינה כארוסה וא"כ לפי דבריו ז"ל ק' תוספתא הלזו לשמואל ומהיותר תימא דבתוספת' פ' עשירי איתא בהדיא כשמואל דקתני התם אלמנה לכ"ג כו' אע"פ שנכנסה לחופה ולא הספיק לבועלה עד שמת הרי אלו כשרות ותוספתא זו הביאה הרשב"א בחי' שם וכתב דע"כ אתיא אליבא דשמואל יע"ש וכיון שכן נמצאו לפי דבריו דברי התוספת' סותרים זה לזה וצ"ע: גם מה שכתב דדוקא לירושה שכ"כ רבינו דאע"ג דאין חופת' חופה משעת מסירתה לבעל הוא זוכה בה אבל לשאר מילי הרי היא כארוסה נראה שלא ראה התוס' שהביא ה"ה ז"ל במקומו דבתוספת' בפ"ב הנזכר קתני בהדיא אלמנה לכ"ג כו' הרי היא כאשתו לכל דבר יש לה כתובה פירות מזונות ובלאות וזכה במציאתה ובמעשה ידיה והפר' נדריה יורשה ואינו מטמא לה כו' יע"ש גם רבי' ז"ל פרק י"א מהל' נדרים כתב וז"ל ואם היתה מחייבי לאוין והפר נדריה הרי אלו מופרין ומרן כ"מ לא הראה מקומן איו וכתב שטעמו משום דכיון דקדושין תופסין בה מקרי' אשתו ולא זכר שם שדבריו לוקחו מתוספתא הלזו ועיין במרן הב"י ז"ל י"ד סי' שע"ג בבדק הבית שכתב משם הא"ח דאשתו פסולה אינו מטמא לה היינו אשה ששמעה שמת בעלה ונשאת אבל כהן שנשא פסולות מטמא להן והוא תימא איך אישתמיט' מיניה תוספתא הלזו: וראיתי להרב לח"מ ז"ל שהק' על דברי רבי' הללו וז"ל וקשה דבפרק האשה רבה אמתני' דלא זה וזה זכאין בהפרת נדריה אמרי' בגמ' טעמא מאי אמור רבנן בעל מיפר שלא תתגנה עליו הכא תתגנה ותתגנה וכיון דטעמא משום הכי הוא א"כ אפי' חייבי לאוין וחייבי עשה לא יהיו מפירים דתתגנה ותתגנה כדי שיוציאנה דאיך אפשר דקי"ל מעשין לפסולות ואנו רוצים שלא תתגנה עליו והרי גבי אשה שהלך בעלה למ"ה דלבעל הראשון אינה אסורה אלא מדרבנן ואפי' הכי אינו מפר כ"ש חייבי לאוין ואולי י"ל דמש"ה כתב הפר נדריה דוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא יפר משום טעמא דאדרבא תתגנה ותתגנה וה"ה באשה שהלך בעלה למ"ה אם היפר מופר דטעמא דתתגנה ותתגנה שאמרו בגמ' לא הוי אלא לכתחילה את"ד ואין תי' נוח לי דאם איתא היכי תני מתני' לא זה וזה זכאין בהפרת נדריה דמשמע בהדיא דשניהם דינם שוה ולפי דברי הרב רב המרחק ביניהם דאלו בעל הא' אם היפר מופר ואלו בעל הב' אפי' בדיעבד אינו מופר והרשב"א ז"ל דקדק ממאי דלא תני מתני' ירושה ש"מ דבעל ה"ה יורשה וכמ"ש ה"ה בפרק זה ואם איתא דלענין הפרה נמי חלוקי' הם לא היה ליה לתנא דמתניתין למתנייה ובעיקר הקו' תמהני עליו איך אישתמיט מיניה דברי התוספות בפרק הנז' ד"ט ע"ב ד"ה כיון דלא ירתי שכתבו בס"ד וז"ל ומדאמרינן לא זה וזה כו' משום דתתגנה אין להוכיח דאינו מפר לאשתו פסולה כגון אלמנה לכ"ג דהתם רבנן הוא דקנסו' שלא יפר אבל אלמנה לכ"ג דלא קנסו כתובה לא קנסו בהפרת נדריה עכ"ל יע"ש ודוק: גם מה שנראה מדברי הרב נ"מ שדעת רבינו ז"ל דמסירה לבעל לא מהני אלא לענין ירושה ומטעם דאחולי אחיל גבה אבל לשאר מילי חשיבא כארוסה ואינו מטמא לה ואינו מפר נדריה וכשיטת רש"י ז"ל פרק נערה דמ"ח וכ"כ הרב בית שמואל בסי' נ"ז שכן משמע מלשון רבי' ושלא כדעת התוס' שם דס"ל דמטמא לה ומפר נדריה אין נראה כלל שהרי מדברי רבינו פי"א מה' נדרים מבואר שדעתו ז"ל כדעת התוס' דמסירתה לבעל מהני להפרת נדריה ובודאי דה"ה לשאר מילי שכ"כ בדין כ"ב מסר האב לשלוחי הבעל אין האב יכול להפר ולא הבעל שאין הבעל כו' מבואר מדבריו דדוקא בנדרים שנדרה קודם שנמסרה לבעל אינו מפר מטעם דאינו מפר בקודמים אבל בנדרים שנדרה אחר מסירת הבעל מפר דחשיבה כנשואה וכדעת התוס' וכ"כ הכ"מ שם ובב"י בבד"ה סי' רל"ד ומעתה מבואר הוא שאין מקום לדברי הרב נ"מ וכמובן ודוק ועיין במ"ש מרן הב"י סי' הנז' שמדברי הר"ן בנדרים נראה דמסירה לבעל מהני להפרת נדרים ממ"ש דהו"ל הך מסיר' כנשואין יע"ש ותמהני עליו שהרי מדברי הר"ן בפרק נערה מבואר שדעתו כדעת רש"י שכ"כ וז"ל ומוקי בגמרא דדוקא לירושת' בלחוד הוא דהויא ברשות הבעל דרישא דוקא הכי קתני אבל לא לתרומה לרבותא נקטיה כו' ומיהו דוקא לרשות הבעל הוא דלא נכנסה אלא לירושת' אבל לענין הפרת נדריה יצאה מרשות האב וכדתניא כו' והך בריית' לא קתני אלא מה שנכנסה לרשות הבעל כו' יע"ש הנה מבואר שדעתו ז"ל כדעת רש"י דבמסירה לבעל אינו מפר נדריה ולא מהני מסירה אלא לענין שיצאה מרשות האב ומעתה מה שאמר בנדרים דה"ל הך מסירה כנשואין עכ"ל דהיינו לענין שיצאה מרשות האב ודברי מרן צ"ע ועיין בהרא"ש ר"פ הבע"י גבי פלוגת' דרב ושמואל אי קנה לכל או לדברים האמורים בפי' נרא' שדעתו כדעת התוס' ויש לדקדק על הטור איך סתם הפך דברי הרא"ש אביו. וראיתי להרב חלקת מחוקק סי' ס' שהקשה לדעת רבינו דס"ל דחופת נדה לא קנה לה כלל ודינה כארוסה שהרי בפ' אע"פ אמרי' בעי רבין נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו את"ל חיבת חופה קונה חופה הראויה לביאה בעי' כו' וע"כ בעיא דרבין לא הוה לענין ירושה ושאר דברים אי חשיבה כנשואה או כארוסה שהרי אפי' בשמסרה האב לשלוחי הבעל יורשה כדאיתא בפרק נערה ומכ"ש נכנסה לחופה שהרי מסירת הבעל גריעה מנכנסה לחופה כדפריך התם ואימא נכנסה לחופה ולא נבעלה בחנק אבל מסירה לבעל דינה כארוסה כו' וכיון שכן ע"כ לומר דבעיא דרבין אינו אלא לענין תוס' ועלה קאמר רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו אם ת"ל חיבת חופה קונה כו' משמע דהיינו דוקא לענין תוספת דומיא דבעיא דרבין את"ד יעוין שם שהניחו בצ"ע: והרב בית שמואל כתב לתרץ לזה ולפי מ"ש בסי' כ"ו לא ק"מ דבעיא דרבין קאי נמי לענין ירושה ואע"ג דבמסר האב לשלוחי הבעל יורשה היינו מטעם מחילה כמ"ש רש"י שם דכיון דמכרה אחולי אחיל ליה אבל חופה בבית אביה מבעיא ליה לרבין די"ל דגרע טפי לענין זה כו' יע"ש והנה הרב ז"ל הלך לשיטתו שכתב בר"ס נ"ו שדעת רבינו דמסירה לבעל לא מהני אלא לענין ירושה וכדעת רש"י ז"ל ועל פי דרכו תירוצו עולה יפה אכן לפי מ"ש לעיל שדעת רבינו כדעת התוס' דמסירה לבעל מהני לכל דבר וכמ"ש לעיל מרן ז"ל בכ"מ ובב"י אין תי' זה עולה כהוגן דאיך אפשר לומר דטעמא דהתם משום מחילה דטעם זה ניחא לענין ירושה אבל לענין הפרת נדרים ושאר דברים דחשיבה כנשואה מאי איכא למימר ומ"מ אפשר ליישב דמ"ש רבינו דמסירה מהני לכל דבר ברייתא דקתני בד"א לירושתה אבל לתרומה לא סיפא דוקא ורישא לאו דוקא היינו דוקא לפום קושטא דמילתא דקיי"ל חיבת חופה קונה דפסקי כאת"ל דרב אשי אבל לפום מאי דמבעיא ליה לרבין אי חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה לא מצי למפשטה מהך ברייתא משום דלכשת"ל דחיבת ביאה הוא דקונה הוה ס"ל לרבין דברייתא דקתני בד"א לירושתה רישא דוקא ומטעם מחילה כמ"ש הרב ב"ש כן נראה לי ליישב: האמנם הא ק"ל לדעת רבינו ז"ל ממ"ש בירושלמי פ"ק דיומא הביאו התוספו' ז"ל ד"ה ולחדא וז"ל בירושלמי משמע אשה אחרת מזמנין אותה שאם תמות זאת ביה"כ שיקדש זאת ביה"כ דפריך התם ויקדש מאתמול ומשני בעד ביתו ולא בעד ב' בתים ופריך ולא נמצא כקונה קנין בשבת משני משום שבות התירו במקדש כו' יע"ש והשתא ע"כ לומר דלהירו' כי היכי דקדיש לה ביה"כ ה"נ דכניס לה ביוה"כ כדפריך בגמ' דידן והא כל כמה דלא כניס לאו ביתו הוא ומשנינן בדכניס לה ועיין בתוס' פ"ק דיבמות דף י"ג ע"ב ד"ה לרבות והשתא אם איתא דחופת נדה לא חשיבא חופה כיון שאינה ראויה לביאה ודינה כארוסה ה"נ חופה ביה"כ לא חשיבה חופה כיון שאינה ראויה לביאה שהרי יוה"כ אסור בתשמיש המטה ותו לא קרינן ביתו כלל אלא דינה כארוסה לכל דבר וליכא למימר דהירו' פשיטא ליה דלא בעי' חופה הראוי' לביא' ורבינו פ' כתלמוד' דידן שהרי כיון דתלמודא דידן לא איפשיט' בעיא ובירו' פשיטא ליה היה ליה לפסוק כפשיטותא דירוש' כדרכו ז"ל וכנודע והנה לדעת הסוברים דמן התורה אינו אסור ביוה"כ אלא אכילה ושתיה אבל שאר עינויים הם מדרבנן היה מקום לומר דדוקא בחופה שאינה ראויה לביאה מדאורייתא כנדה ס"ל דלא חשיבה חופה אבל כל שאינה ראויה לביאה מדרבנן חשיבה שפיר חופה וכמו שנצדד בזה לקמן סעיף ו' האמנם הא ודאי עקא שהרי דעת רבינו ז"ל בהל' שביתת עשור דחמשה עי
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>התנה </b>
+<b> עמה לפחות מעיקר כתובה תנאו בטל כו'. </b> כתב ה"ה וז"ל וסובר רבינו דכיון דקי"ל הלכ' כר"מ בגזרותיו כו' מ"מ הלכתא כותיה כו' אע"ג דכתובה דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה כו' וכתב הרב נ"מ דף קט"ו ע"ד דט"ס נפל בדברי ה"ה ז"ל וצ"ל יותר משל תורה דאי דוקא כשל תורה הא קי"ל דדבר שבממון תנאו קיים ושכ"כ הר"ן והרמב"ן והרא"ה ז"ל בחי' לדעת רבי' ז"ל ועפ"ז הקשה שדברי הרמב"ם סותרים אלו את אלו שכתב אח"כ התנה עמה שלא ירשנה תנאו בטל ואע"פ שירושת הבעל מדבריהם עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכל תנאי שבירושה בטל ואע"פ שהוא ממון כו' נר' מדבריו שלא עשו חיזוק אלא כשל תורה ולכך הוצרך לו' שבירוש' בטל אע"פ שהוא של ממון ואם איתא דס"ל דעשו חיזוק יותר ת"ל מה"ט דאפי' את"ל דירושה הוי דבר שבממון ותנאו קיים הכא שירושת הבעל הוא מד"ס יעשו חיזוק יותר משל תורה. והייתי סבור לומר דשאני ירושה דלא שכיח דלא לכל יש ירושה וכדאמרינן בגמ' אמילתיה דר"י דס"ל דחכמים עשו חיזוק יותר משל תורה דפריך והרי פירות דלא עשו חיזוק לר"י ומשני אביי לכל יש כתוב' ולא לכל יש פירות כו' פירות דלא שכיח לא עבדו כו' וס"ל לרבינו דלאו למימרא דלא עשו חיזוק כלל אלא הכי פירושו דלא עבדו יותר אלא כשל תורה לבד אך ק' דאמרינן בפ' הכותב אמילתיה דרשב"ג אמר רב הלכה כרשב"ג ולא מטעמיה וקס"ד בגמ' דהכי קאמר דאלו רשב"ג סבר מתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל ורב סבר תנאו קיים אלא שירושת הבעל מד"ס ועשו חיזוק יותר משל תורה ואם איתא דירוש' לא שכיח היכי תיסק אדעתין דחכמים עשו חיזוק ומ"ש מפירות דלכ"ע תנאו קיים כמו שהוק' להתוס' שם ותירצו דירושת הבעל שהן נצ"ב שכיחי בכל הנשים וא"כ הדרא קושיין ואין לומר דאין ה"נ דלפי מאי דס"ד התם בביאור דברי רב דס"ל דחכמים עשו חיזוק יותר משל תור' הכי ס"ל דירושה שכיח ולא דמי לפירות אבל לבתר דאיתותב ואסיקנ' דה"ק ירושת הבעל דרבנן ועשו חיזוק כשל תורה ס"ל דירושה לא שכיח ולכך לא עשו חיזוק אלא כשל תורה דהא ודאי בורכא היא כו' אבל לענין הירושה דשכיח לא הדר ביה תלמודא וצ"ל דאה"נ דהוה מצי הרמב"ם ז"ל למימר כן אלא דקושטא דמילתא קאמר ע"כ ת"ד ז"ל ולע"ד אחר המחילה כל דבריו תמוהים דהנה מה שרצ' להכריח מההיא דפרק הכותב דירושת הבעל שכיחא עד שמכח זה כתב דסברא זו דירוש' לא שכיח לא ניתן ליאמר כלל בדעת רבינו ז"ל אישתמיטתיה מיניה מ"ש הרמב"ן הביאו מוהר"ב ז"ל בחידושיו וז"ל ואחרים אמרו דכיון דקי"ל דכל הפוחת כו' אלמא חכמים עשו חיזוק יותר משל תורה כו' ה"נ אע"פ דבדבר שבממון תנאו קיים בשל דבריהם עשו חיזוק יותר כו' גם זו הסברא משובשת חדא דירושה היא כפירות וכבר שמעינן ליה לר"י התם דאמר דלא אמרו חכמים עשו חיזוק יותר אלא בכתוב' דלכל יש כתובה כו' עכ"ד הרי לך בהדיא דדעת הרמב"ן ז"ל דירושה לא שכיח וא"כ אף אנו נאמר שכן הוא דעת רבי' ומה שיתרץ הרמב"ן ז"ל לההיא דהכותב יתרץ רבי' ז"ל גם מ"ש ואין לומר כו' אבל לבתר דאיתותב ואסיקנא ס"ל דירושה לא שכיח לא ידעתי איך הוה ניחא ליה בהכי דגם לפי המסקנא תיקשי מ"ש מפירות דלכ"ע תנאו קיים ואפי' רב מודה בהכי ואי משום דלא שכיח גם בירושה דלא שכיח עבדו בו חיזוק כשל תורה וליכא למימר דדוקא בירושה דלא ידע דמחיל כמ"ש התוס' בד"ה וסבר רב ס"ל לרב דעשו חיזוק כשל תורה ובשל תור' היכא דלא ידע דמחיל תנאו בטל אבל בפירות דידע דמחיל אפי' בשל תורה ס"ל לרב דתנאו קיים הא ליתא דהשתא לדעת רבינו קיימינן ולדעת רבינו ע"כ דס"ל דירוש' מקרי ידע דמחיל כמו שכתב הרמב"ן בחי' דאע"ג דאינו יודע אם תמות בחייו מ"מ הרי יודע הזכות שיש לו ומוחל אותו אדעתא דהכי דאי מיית נמי אינו יורשה (ובאונאה כי אמרי' לא ידע דמחיל היינו מפני שהוא סובר שאין בו אונאה כלל) וכמו שהכריח הרב לח"מ ז"ל מדברי רבינו ז"ל יעיין שם גם מ"ש דאה"נ דהו"מ רבינו לומר כן אלא דקושטא דמילתא קאמר אחר המחילה דברים אלו הם שלא בהשגחה דאי ס"ל לרבינו דבירושה עשו חיזוק יותר מש"ת א"כ איך כתב בפ' כ"ג הלכה ה' דאם התנה עמה שלא יירשנה קודם שתנשא לו תנאו קיים וה"ט משום דלא שייך טעמא דלחוקת משפט כיון שעדיין אינו ראוי ליורשה ואי ס"ל דחכמים עשו חיזוק יותר אפי' בכותב לה ועודה ארוסה יהא תנאו בטל דהא בפרק אע"פ לר"י דס"ל חכמים עשו חיזוק יותר מש"ת פריך והרי פירות כו' ולא עבדו חיזוק אע"ג דמתני' מיירי בכותב לה ועודה ארוסה כדאוקי לה בר"פ הכותב א"ו דס"ל לרבינו דלא עבדו בה חיזוק אלא כשל תורה לבד ומש"ה בעודה ארוסה דליכא טעמא דחוקת משפט תנאו קיים כיון דאפי' בשל תורה בעודה ארוסה תנאו קיים ומ"מ אכתי לא נתיישב לי דעת רבי' אפי' אם נאמר דס"ל לרבי' כדעת הרמב"ן דירוש' לא שכיח משום דא"כ צ"ל דס"ל דמ"ש בגמרא פירות דלא כו' לא עבדו בה חיזוק ה"פ דלא עבדו בה יותר אלא כש"ת כמ"ש הרב נ"מ ז"ל אם כן תיקשי לן לרב דמעמש"ב תנאו בטל אפי' בירושה דידע דמחיל (כמ"ש הלח"מ דסוגייא דהכותב אליבא דאביי קאי) וחכמים עשו חיזוק כשל תורה אם כן בפירות אליבא דרב אמאי תנאו קיים אפי' דלא שכיח חכמים עשו חיזוק כש"ת אלא ודאי מוכח בהדיא דבמידי דלא שכיח לא עבדי בה רבנן חיזוק כלל ואם כן אי ס"ל דירושה לא שכיח איך כתב אע"פ שירושת הבעל כו' חכמים עשו חיזוק כש"ת גם לדעת הרמב"ן יש להבין מה יענה לקו' התוספות ז"ל שוב ראיתי להתוס' ז"ל בפ' חזקת דמ"ט ד"ה כדרב שהוק' להם מה שהקשה בפרק הכותב ד"ה וקסבר ותי' וז"ל ועוד מצי' למי' דלא עשו חיזוק אלא בדבר שיש לו שורש מן התורה כגון ירושה דאיכא ירושה דאורייתא אבל בדבר דליכא דכוותא בדאורייתא לא עבוד רבנן חיזוק ע"כ וע"ש גם הרשב"א הביאו מוהר"ב הוקש' לו קו' התוס' ותי' כמו שתי' התוס' ז"ל בפ' חזקת יע"ש: ומעתה נתיישבו דברי רבינו ז"ל דס"ל כתי' זה שתירץ התוס' והרשב"א ז"ל דס"ל דירוש' לא שכיח ואפי"ה עשו חיזוק כשל תורה הואיל ויש לה שורש מן התורה בירוש' האב אבל בפירות דלא אשכחן דכוותא בשל תורה ולא שכיח לא עבדו בה חיזוק כלל וכמ"ש התוס' ז"ל ומ"ש בפרק אע"פ פירות דלא שכיח לא עבדו בה רבנן חיזוק הוי כפשטיה דלא כמ"ש הרב נ"מ ז"ל הן אמת דלפי מאי דס"ד בפרק הכותב בביאור דברי רב דס"ל חכמים עשו חיזוק יותר משל תורה דהוי דוחק לומר דאע"ג דירוש' לא שכיח עבדו בה חיזוק יותר הואיל ויש לה עיקר מן התורה דלא יהא טפל חמור מן העיקר וכבר הרשב"א הוק' לו כן ותירץ וז"ל ואפשר דה"ה דהו"מ לאקשויי הכי אלא דעדיפא מקשי ליה ואדחי ליה יע"ש ומ"מ אכתי יש להבין דאפי' נימא דדעת רבינו כדעת הרמב"ן ז"ל דירושה לא שכיח נ"ל דע"כ לא קאמר הרמב"ן ז"ל אלא בירושה דנ"מ וכדקיהיב טעמא למילתא משום דלכל יש כתובה ולא לכל יש ירושה אלא דהתוס' ז"ל ס"ל כיון דאיכא ירושה דנצ"ב דשכיח לא פלוג רבנן כמ"ש בפרק חזקת והרמב"ן ז"ל לא ס"ל הכי אבל בירושה דנצ"ב מודה הרמב"ן ז"ל דשכיח דאפי' ליתומה ענייה אין פוחתים מנ' זוז א"כ הו"ל ככתובה וכיון דרבינו ז"ל ס"ל בכתובה דעשו חיזוק יותר משום דשכיח אם כן איך כתב בפ' כ"ג שאם התנה עמה קודם שתנשא תנאו קיים ונראה מדבריו בהדיא שם דאפי' בירושה דנצ"ב קאמר הא כיון דירוש' דנצ"ב שכיח עשו חיזוק יותר ותנאו בטל ככתובה אם לא שנאמר בדוחק דס"ל לרבינו ז"ל להפך דכיון דאיכא ירושה דנ"מ דלא שכיח ותנאו קיים לא פלוג רבנן אפי' בירושה דנצ"ב ודוחק ועדיין צ"ע:<br><b> ודע </b> שדברי התוס' הללו שבפרק חזקת אשתמיטתיה להרב ח"ה ז"ל שכתב בד"ה וסבר דמאי דק"ל להתוס' מפירות אירושה משום דבמילתא דרבנן אי עשו חיזוק יותר כדקס"ד מעיקרא אין לחלק בין ידע ללא ידע ומיהו לפי האמת כיון דטעמיה דרב בירושה משום דעשו חיזוק כשל תורה לית לן למימר אלא כשל תורה דלא ידע דמחיל ולא קשיא כלל מפירות לירושה עכ"ל. ולא ראה דברי התוס' דפרק חזק' שהוק' להם קו' זו לפי המסקנא גם מה שהקשה עוד דבסוגיא בפרק אע"פ דפריך לר"י משאר כסות ועונה אכתובה אמאי לא משני דכתובה לא ידעה דקמחיל כמ"ש גבי ירושה אישתמיטתיה דברי התוס' בפרק הזהב דנ"א ד"ה הכא שהוקש' להם כן בהדיא ותי' ג' תי' יע"ש גם מה שהקשה עוד דלפי מאי דמסיק בפרק אע"פ לר"י דגבי כתובה עשו חיזוק יותר משום דשכיח תיקשי אמאי לא עשו הכא בירוש' חיזוק יותר לר"י דהיא שכיח יותר לפי מ"ש התוס' בפ' הזהב דהתם פריך לשמואל דלא מפליג א"נ לאביי כו' לק"מ דמאי דמסיק בפרק אע"פ לר"י עשו חיזוק יותר היינו לשמואל א"נ לאביי אבל לרב דמחלק בין ידע ללא ידע לא צרכינן להך תי' אלא לעולם דס"ל לר"י דלא עשו חיזוק אפי' כשל תורה ובכתובה ס"ל דהוי דאורייתא וכיון דלא ידע דמחיל תנאו בטל ולשמואל לא תיקשי מירושה דס"ל לר"י תנאו קיים דאיכא למימר דס"ל לר"י ירושת הבעל דאורייתא מיהו לפי תי' האחר שתי' שם קשיא שפיר קושית הרב הנזכר ומה שתי' הרב ז"ל הוא דוחק כמו שיראה המעיין משום דלפי המסקנא רב אתי דלא כמאן ועיין במוהרנ"ח ז"ל: ודע שדברי הרמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל דבירוש' מקרי ידע ומחיל משום דאדעתא דהכי נחית דאי מיית נמי לא יהא יורשה אשתמיטתיה להרב לח"מ ז"ל בפ' י"ג מהל' מכירה דין ג' כמו שיראה הרואה ומהתימה עליו שהוא ז"ל הביא דברי הרמב"ן ז"ל בהלכות אלו וכתב שכן דעת רבינו ודוק עוד כ' הרמב"ן וז"ל ולא דמייא לההיא דאמרי' התם מי יימר דקא עקר דההיא ליתא אלא משום דלא מכווני למיעקר ודאי דבר תורה עכ"ל פי' דסבור שאין בו אונא' ושמא לא יהא בו אונאה משא"כ בירוש' דמכוין לעקור דאפי' אי מית לא יהא יורש' והתוספות ז"ל בפרק הזהב ס"ל הפך דעת הרמב"ן ז"ל שכתבו בד"ה אבל הכא וז"ל ובפ"ק דמכות דפריך לשמואל מאונאה לשביעית התם נמי לא ידע דקעקר דאימור יפרע לו קודם שביעית עכ"ל ויש לדקדק לפי שיטתם ז"ל דהרי בירוש' דלא ידע דקעקר דשמא הוא ימות בחייה ואפי"ה ס"ל לרשב"ג דתנאו בטל ואם כן מנ"ל לשמואל דר"מ יודה באונאה דתנאו קיים משום דמי יימר דקעקר ולאפושי במחלוקת הא אפושי פלוגתא לא מפשינן תו ק"ל טובא דהרי בפרק אע"פ ד' נ"ו מסיק לר"מ דכתובה דאורייתא ואם התנה שאין לך עלי כתובה תנאו בטל משום דהוי מתנה ע"מ שכ' בתורה הרי דאע"ג דכתובה מי יימר דקא עקר דשמא היא תמות בחייו וכמ"ש בד"ה הכי אפ"ה ס"ל דתנאו בטל ואם כן תיקשי לשמואל דאמר דבאונאה דמי ימר דקעקר אפי' לר"מ תנאו קיים וצ"ע: ומצאתי למוהר"ב ז"ל בחידושיו שם שהביא משם הרשב"א ז"ל פי' מחודש בסוגיא דפרק אע"פ וז"ל ונ"ל דתרתי קא דייק דר"י אמר רצה כותב כו' וקיים וא"ל ר"מ אינו קיים אלא בטל שהפוחת לבתולה ממאתים ה"ז בב"ז ואלו קתני הפוחת כו' אבל השתא דקתני כל הפוחת משמע בכל ענין תנאו בטל דאנן סהדי דעל זנות נבעלה לו והילכך תנאו בטל כדי שלא תהא בב"ז והיינו דאמרינן אלמא קסבר תנאו בטל וכיון דאמר לה לית ליך כו' כלומר ואי ק"ל א"כ אמאי קתני כל הפוחת בב"ז דאי תנאו בטל אין בב"ז ואי בב"ז אין תנאו בטל דתרתי דסתרן אהדדי נינהו קסבר כיון דאמר לית ליך לא סמכא דעתה עד שיבטל תנאו בפי' ויתנה עמה בק"ק כנ"ל הרשב"א עכ"ל וא"כ אם נאמר שהתוס' ז"ל בפרק הזהב מפרשי לסוגיא דפ' אעפ"י כמו שפירש הרשב"א ז"ל ניחא דבתחי' הוה ס"ד דלר"מ כתובה דרבנן ואפי"ה הוה ס"ל לר"מ דתנאו בטל כדי שלא תהא בב"ז דרבנן ומשו"ה פריך והא שמעינן לי' לר"מ כו' הא בדרבנן תנאו קיים ומשני קסבר כתובה דאורייתא ומש"ה תנאו בטל כדי שלא תהא בב"ז אלא שהתוספות ז"ל שם בד"ה הא בדרבנן נרא' בהדיא דלא ס"ל הך פירוש הרשב"א כלל יע"ש: גם הלח"מ כתב בדעת רבינו ז"ל כשיטת הרשב"א ז"ל שכתבנו ומה שהקש' הרב נ"מ ז"ל דקי"ו דלפי דבריו תיקשי ר"מ מדידי' אדידי' שהרי הכא אמרי' בגמ' דטעמא דס"ל לר"מ תנאו בטל היינו משום דס"ל כתוב' דאורייתא הא לא"ה הי' תנאו קיים דס"ל דבדרבנן לא עשו חיזוק ולפי זה צ"ל דאפי' בדבר איסור ס"ל דלא עשו חיזוק ואילו בפרק הזהב אמר גבי תרומ' דס"ל לר"מ דעשו חיזוק כשל תורה וכן גבי גט וכמו שהוקש' להתוס' ותי' דגבי איסורא ס"ל דעשו חיזוק ולפי דברי הלח"מ ז"ל אזדא לי' הך תי' עכ"ל יש ליישב כדרך שחילקו התוס' ז"ל בין ירושה לפירות דהתם בתרומ' וגט כיון דיש להם עיקר מן התורה בתרומ' ודאי וכן בגט שנכתב שלא לשמה מש"ה ס"ל לר"מ עשו חיזוק כשל תורה מה שא"כ בכתוב' אי הוי דרבנן ליכא דכוותא בדאורייתא כלל ומש"ה תנאו קיים גם מה שהק' עוד דבשלמא גבי עונה כיון שאנו אומרים תנאו בטל פקע איסוריה אבל הכא אפי' שנאמר שהוא בטל מ"מ הו"ל בב"ז כו' ואם כן איך אנו מבטלין התנאי מפני שהוא בב"ז לא דעתי אמאי לא ק"ל הכי לשיטת הרשב"א ז"ל שהוא ז"ל הביאו שם לעיל וכפי מ"ש הרשב"א ז"ל דכיון דאמר לה לית ליך לא סמכא דעתה עד שיבטל בפי' ניחא קצת דהיינו מה דאמרינן תנאו בטל וצריך שיבטלנו בפי' שכל הפוחת בב"ז ונמצא דטעמא דתנאו בטל משום שלא תהא בב"ז ולאו משום עיקר כתוב' משום דעיקר כתוב' הוי דבר שבממון ותנאו קיים אפי' בשל תורה כנ"ל ועיין בספר מחנה אפרים ה' מו"ל סי' ל"ח ועיין בפ"ח בספר מים חיים בסי' י"ג:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>בד"א </b>
+<b> שאינו אמוד כו'.</b> כתב ה"ה ז"ל ודע שדעת רבינו ז"ל שכופין ויורדין לנכסיו כל שהוא לפניו כו' נ"ב וכן הוא דעת התוס' בד"ה אכפייה רבא בתי' בתרא שתי' שם דשאני צדק' דאית בהו תרתי לאוי ולזה הסכים הר"ן ז"ל וכתב מרן הב"י י"ד סי' רמ"ח שכן דעת הרמב"ן שכתב דהא דאכפייה רבא לר"ן בר אמי לאו משום קיצותא דמתא הוא אלא משום שהי' עשיר ולא עביד כדבעי ליה כו': וראיתי להרב מש"ל ז"ל בה' מת"ע פ"ז דין ה' שהקש' עליו דהרמב"ן ז"ל כתב בתשובה דהשבת העבוט היא מ"ע שמתן שכרה בצדה ולפיכך אין ב"ד מוזהרין עלי' והתם נמי איכא לאו דכתיב לא תשכב בעבוטו ואיך כתב דס"ל כתירוץ בתרא יע"ש ולי נראה שמ"ש מרן ז"ל וכן דעת הרמב"ן היינו לומר שדעת הרמב"ן דכופין על הצדקה כדעת הר"ן והתוס' בתי' בתרא דסבירא להו דכופין על הצדקה אמנם בעיקר טעמו חלוקים הם ודאי דלדעת התוס' והר"ן היינו טעמו משום דאית בהו תרתי לאוי ולדעת הרמב"ן האי טעמא אינו מעלה ארוכה דס"ס מ"ע שמ"ש בצדה הוי ואין ב"ד מוזהרין עליה אלא ה"ט כמ"ש הריטב"א הביאו מהר"ב בחי' וז"ל ואע"ג דהוי מ"ע שמ"ש בצדה ואין ב"ד מוזהרין עליה התם הוא בשאר מצוה אבל לענין צדקה כייפינן מפני מחסורם של עניים וכדכתב רחמנא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ואע"ג דההיא גבי נודר כתי' גלי רחמנא בצדקה שהוציא בפיו וה"ה לכל צדקה ע"ש והילכך דוקא גבי צדקה משום האי טעמא הוא דכופין אבל בהשבת העבוט אע"ג דאיכא ביה לאו הו"ל מ"ע שמ"ש בצדה ואין ב"ד מוזהרין עליה ועיין במ"ש הרב הנז' בפ"ג מה' עבדים דין י"ד ומה שהק' שם לדעת הרמב"ן ור"ת מההיא דפרק שלוח הקן דקמ"א עיין בהגמ"י בפרקין ס' ך' שהקש' כן ודוק: ולע"ד נראה לחלק ולומר דע"כ לא כתבו התוס' אלא גבי צדקה וכן לענין השבת העבוט שמעולם בלאו זה אינו בא לידי עונש שהרי הוא לאו שאין בו מעשה והילכך אמרי' כיון שהיא מ"ע שמ"ש בצדה אין בית דין מוזהרין כיון שאינו עובר הלאו בקום עשה משא"כ גבי ההיא דשלוח הקן דבלאו זה הרי הוא בא לידי עונש מלקות כשמבטלו בידים כדאיתא במכות והילכך נגדיה רב יהודה כדי שלא ירגיל עצמו בכך ויבא לבטל בקום עשה הלאו שאין בית דין מוזהרין עליו להלקותו כנ"ל נכון: עוד כתב ה"ה ז"ל אבל הרשב"א ז"ל כתב היכא דאמיד כייפינן ליה מדין צדקה מיהו לא נחתינן לנכסיה כו' וכ"כ הר"ן משם הרשב"א והר"ן ז"ל חלק עליו במ"ש דאפילו בפניו אין יורדין לנכסיו דהא אמרינן לעיל דמי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו וד"א ואמרינן לעיל דהיינו צדקה ואם איתא דאפי' בפניו לא נחתינן לנכסיה בשביל צדקה כ"ש שלא בפניו אע"פ שהוא יוצא שלא לדעת כו' מיהו שלא בפניו אפשר דביוצא לדעת לא נחתינן לנכסיה כו' ע"ש ודבריו תמוהים דמאי ק"ל מההיא דנשתטה התם שאני משום דיוצא שלא לדעת אמדינן דעתיה דמסתמא ניחא ליה למעבד צדקה מממוניה וכמ"ש הר"ן ז"ל שם בסמוך דמה"ט זנין בניו ובנותיו אפי' היכא דלא אמיד אמנם היכא דלא ניחא ליה בהדיא אה"נ דאין ב"ד יורדין לנכסיו וכך הקשה מוהרש"ך ז"ל ח"א דרל"ב ומה שתי' הרב נת"מ דף קנ"ב ע"א דכונת הר"ן ז"ל היא לומר דדוקא גבי בניו הוא די"ל כן דרובא דאינשי ניחא להו לזון בניו ובנותיו וא"כ זה שנשתטה הוא מן הרוב ומסתמא עבדינן מאי דניחא ליה אבל גבי צדקה אין לומר כן דרובא דאינשי אינם חפצים בצדקה עכ"ד יע"ש הם דברים תמוהים הרבה דאי כפי דבריו תיקשי למ"ד דדבר אחר זו צדקה דמ"ש ממי שהלך למ"ה דקתני בברייתא אבל לא בניו ובנותיו וד"א וכדאקשי ליה רבינא לר"א ומאי דמשני לי' ר"א בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת לא שייך לחלוקת ד"א לפי דבריו כיון דרוב' דאינשי לא ניחא להו הו"ל כמי שהלך למ"ה דגלי דעתיה דלא ניחא לי' אלא ודאי מוכרחין אנו לומר דאף גבי צדקה אמרי' דניחא לי' ומש"ה ב"ד יורדין לנכסיו בנשתטה מה שאין יורדין במי שהלך למ"ה ותי' ר"א קאי נמי גבי צדקה וא"כ הדרא קו' לדוכתא ועיין בספר מח"א ה' צדקה סי' א': עוד הקשה מוהרש"ך ז"ל במ"ש הרשב"א ז"ל והיכא דליתי' קמן כו' לא זנינן להו לבניה כי היכי דלא עבדינן צדק' וכדתניא כו' דאמאי הוצרך להכריח דלא זנינן להו לבניה ממאי דקתני מברייתא ולא ד"א דהיינו צדקה הא בהדיא קתני ולא בניו ובנותיו ותו איכא למידק ארב יוסף דס"ל דד"א היינו צדק' אמאי אצטריך למיתני אבל לא ד"א הא מכ"ש דבניו ובנותיו שמעינן ליה עכ"ד וכן הקש' הרב לח"מ ז"ל והוסיף עוד להקשות לישנא דתלמודא דקאמר מ"ד תכשיט כ"ש צדק' דמאי כ"ש הא בהדיא קתני לה אבל לא בניו ובנותיו יע"ש ונרא' לע"ד ליישב הכל עפמ"ש התוס' ז"ל בפרק שני דייני גזרות דק"ז ד"ה מאי פסקא וז"ל ור"ש מפרש הסוגיא א"ה אפי' בניו ובנותיו נמי אא"ב דלא איירי מתני' במשר' ע"י שליש אלא אשתו ובניו סומכין על שולחנו ניחא דאשתו מפרנסין הואיל והוא חייב לזונה ומשום חשש דשמא התפיסה צררי אין בית דין נמנעים מלזונה אבל בניו ובנותיו דאינו חייב במזונותיהן אין ב"ד יורדין לנכסיו לפרנסן דבקל יש לחוש שמא התפיסם צררי והניח להם מעות לפרנס עד שישוב עכ"ל והשתא ניחא הכל דמש"ה הוצרך הרשב"א ז"ל להכריח דלא זנינן להו לבניה ממאי דקתני ולא ד"א משום דהוא ז"ל רוצה להכריח דאפי' היכא דליכא משום חשש דשמא התפיס' צררי דחייב לזונה מתור' צדק' אפי"ה לא נחתי' לנכסי' כי היכי דלא עבדינן צדקה מנכסיו וא"כ ממאי דקתני בברייתא אבל לא בניו ובנותיו ליכא לאוכחי מידי דאיכא למימר כמ"ש הר"ש ודוק: גם מה שהקש' לרב יוסף אמאי אצטריך למיתני אבל לא ד"א מכ"ש דבניו ובנותיו נפקא הא נמי מתרצתא היא כפי מ"ש דאי הוה תני אבל לא בניו ובנותיו גרידא הו"א דהיינו טעמא משום דכיון דאינו חייב לזונם מתנאי כתובה בקל יש לחוש שמא התפיסם צררי כמ"ש הר"ש אבל בצדק' דליכא למיחש לצררי הו' אמינא דיורדין לנכסיו קמ"ל והיינו נמי לישנא דתלמודא דקאמר מ"ד תכשיט כ"ש צדקה משום דצדקה לא אתנייא בברייתא דבניו ובנותיו איכא למימר דהיינו טעמא דחייש לצררי ודוק הן אמת שעל דברי הר"ש ק"ל קצת דכיון דברייתא דקתני אבל לא בניו ובנותיו איירי בקטנים מבני שש ולמעל' וכמ"ש רבי' בדין י"ז והטור סימן ש"כ הרי אמרינן התם בגמ' דאפי' לשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לאשה משום דחייש לצררי אפי' באשתו שהוא חייב לזונה בקטנה מודה שפוסקין משום דלא עביד איניש דמתפיס צררי לקטנה כמ"ש רש"י ז"ל וא"כ בבניו ובנותיו הקטנים נמי אמאי ניחוש לצררי ואמאי לא אמרינן דאין אדם מתפיס צררי לקטנים וי"ל כו' א"נ אפשר לומר לקו' הרב מוהרש"ך והרב לח"מ ז"ל דתנא סיפא לגלויי רישא דקתני אבל לא בניו ובנותיו דדוקא בגדולים מבני שש שאינו חייב לזונם אלא מתורת צדקה דומיא דדבר אחר הוא דאין יורדין אבל בפחותים מבני שש יורדין לנכסיו כמ"ש רבינו והטור ז"ל כנ"ל עוד הקש' הרב נת"מ דקמ"ג במ"ש הר"ן דכי אמרי' במי שהלך אבל לא בניו היינו בדלא אמיד אבל בדאמיד יורדין לנכסיו במה שהוא מחוייב מתורת צדקה דא"כ היכי מסיים בה ולא ד"א למ"ד זו צדקה דאי בדלא אמיד צדקה מאי עבידתיה ובדאמיד לפי סברא זו יורדין לנכסיו שלא בפניו מתורת צדקה עכ"ד והנה מה שהבין הרב ז"ל בדעת הר"ן ז"ל דבאמיד יורדין לנכסיו לצדקה מוהרש"ך ז"ל בדף הנז' חלוק עליו שכתב דלדעת הר"ן דוקא בבניו ובנותיו היכא דאמיד יורדין לנכסיו אבל לצדקה אין יורדין אפי' בדאמיד ע"ש. הן אמת שמדברי הר"ן ז"ל לא משמע הכי כלל שהרי כתב ולפי דרך זה קרוב לומר דהיכא דאמיד יורדין לנכסיו כמו שהוא מחויב מתורת צדק' כו' ותו דלפי דבריו קשה מ"ש בגמרא מ"ד תכשיט כ"ש צדקה דמאי כ"ש הוא זה דהא איכא למימר דמ"ד תכשיט היינו דוקא היכא דלא אמיד אבל היכא דאמיד אפי' צדק' נמי וכמו שהוק' להרב עצמו ונדחק בזה ע"ש ולכן נ"ל כותיה דהרב מוהרש"ך ז"ל ולא מטעמי' אלא דברייתא דקתני ולא ד"א מיירי אפילו בדאמיד וה"ט משום דאינו מחוייב כמו שכתב הריטב"א ז"ל הביאו הרב נת"מ שם משום שהוא עושה צדקה בכל מקום שהוא והלכך משום ה"ט אין יורדין לנכסיו אפילו בדאמיד ומ"ש הר"ן ז"ל דהיכא דאמיד יורדין לנכסיו במה שהוא מחויב בתורת צדקה היינו לבניו ולבנותיו דס"ל להר"ן ז"ל דאע"ג דהוא עושה צדקה בכל מקום שהוא לא מיפטר בהכי דצדקה דבני' אלימא טפי דענייך קודמין וכמ"ש הרב נת"מ לדעת מרן והריטב"א ז"ל וא"נ היכא דלי' למיתלי שהוא עושה צדקה במקום שהוא שאז מחויב מתורת צדקה יורדין לנכסיו אפי' שלא בפניו והשתא ניחא מ"ש בגמ' מ"ד תכשיט כ"ש צדקה דאפי' בדאמיד אין יורדין לנכסיו כיון דטעמא דדבר אחר הוא משום שהרי הוא עושה צדקה בכל מקום שהוא האי טעמא נמי שייך אפי' בדאמיד וליכא למיפלג בהכי בהא מילתא דסברא כנ"ל ודע שכפי דברי הריטב"א ז"ל הללו יש ליישב מה שהקש' הרב נ"מ בדף קמ"ג ע"ב בדברי התוס' דפ' דברי הריטב"א ז"ל הללו יש ליישב מה שהקש' הרב נ"מ בדף קמ"ג ע"ב בדברי התוס' דפ' נערה ד"ה ע"ש ואין להאריך גם מ"ש הרב הנזכר ליישב דברי מרן שכתב בה' נחלות פרק לדעת רבי' דמי שנשתט' יורדין לנכסיו לד"א משום דממונו של אדם משועבד לה' ומי שהלך למ"ה אין פוסקין משום שהרי עושה צדקה במקום שהוא דמאי דפריך בגמ' למר עוקבא מברייתא דמי שהלך למ"ה הוא משום דס"ל דה"ט לא מהני אלא לאחר אבל לבניו אע"פ שהוא עושה צדקה זנין לבניו מתורת צדק' משום דענייך קודמין ע"ש הם דברים תמוהים לע"ד דאם כן תיקשי לדעת מרן ז"ל מה שפסק רבי' בדין י"ז דמי שהלך למ"ה אין זנין בניו ובנותיו אפי' בדאמיד אע"ג דלא שייך טעמא דהרי עושה צדקה במקום שהוא כמ"ש הרב הנז' והוה לי' כמי שנשתט' שפסק רבינו דיורדין לנכסיו משום דממונו משועבד לו ואם כן איך כתב מרן ז"ל דמי שהלך למדינת הים אין פוסקין משום שהרי כו' והרי בניו ובנותיו יוכיח דאין זנין אותם אע"ג דלא שייך האי טעמא ואם נאמר דאע"ג שהוא מחויב לעשות צדקה עם בניו ובנותיו ולא מיפטר בצדק' שעושה עם אחרים מ"מ אין יורדין לנכסיו כיון דהא מיהא הרי הוא עושה צדקה במקום שהוא דא"כ הדרא קו' לדוכתא כמובן ומה שתירצתי לעיקר קושית הרב ז"ל מצאתיו בספר מחנה אפרים בהלכות הנזכר סימן נ"ז:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רהע) </b> ודבריו תמוהים דמאי ק"ל כו' התם שאני כו' דמסתמא ניחא לי' למעבד צדקה מממוני' כו'. גם אנכי מעודי תמהתי על דברי הר"ן אלו אלא די"ל דכונתו כך הוא דאי ס"ד דאפי' בפניו לא נחתינן לנכסיה א"כ גם בנשתטה לא נחתינן משום דלא שייך לומר דניחא לי' אלא במידי דמנהגא דעלמא לעשות כן אי מזון בנים מרצונו הטוב מצד רחמי האב עליהם אי צדקה אפי' שלא לרצונו כיון שיש כח לב"ד לירד לנכסיו בעכ"ר וכיון דא"א להמלט גם מצדקה א"כ כל שאין הוכחה שיצא הוא ממנהג העולם כיוצא שלא לדעת זנין בניו ונוטלין צדקה מנכסיו דהוי כמו בפניו אבל אי נימא דאפילו בפניו לא נחתינן לנכסי' ויכול להמלט מצדקה כיון דרבים לאו בני פיזור צדקות נינהו מנ"ל דלזה שנשתטה ניחא לי' בצדקה שירדו ב"ד ליקח צדקה מנכסיו. וזהו שכתב הר"ן כל שהוא שלא בפניו אע"פ שהוא יוצא שלא לדעת ורצונו לומר דניהו נמי דיוצא שלא לדעת ליכא הוכחה דלא ניחא לי' במנהגא דעלמא מ"מ לא גרע משלא יצא והוא כאן דלא נחתינן לנכסיה ושמא גם זה שיצא שלא לדעת לא ניחא לי' בצדקה כרבים דממנעי ממנה משום דלא נחתינן לנכסיהון בשביל צדקה ואולי כן הוא נמי כונת הרב נת"מ שמביא הרב המחבר אע"פ שאין לשונו משמע כן:<br><b> ולדברינו </b> לא קשה מה שתמה המחבר על הרב נת"מ הנ"ל למ"ד ד"א זו צדקה דמאי שנא ממי שהלך למדינת הים די"ל דשני ושני משום דכשהלך לדעת איכא הוכחה דלא ניחא לי' כמנהגא דעלמא מדהתאכזר אפי' על בניו ולא חלק להם מזונות ומכש"כ דלא ניחא לי' בצדקה אבל ביוצא שלא לדעת אין כאן הוכחה דלא ניחא לי' לנהוג כמנהג העולם ומש"ה במזון בנים ודאי ניחא לי' לכ"ע ולמ"ד ד"א זו צדקה אמרינן דהאי נמי ניחא לי' כיון שכן מנהג רובא דעלמא דלא ממנעי מליתן דבר שיהיו מוכרחים ליתן בעכ"ר וש"מ דבפניו נחתינן לנכסי' ודברי הר"ן ז"ל עולים יפה ודוק:<br><b> (רעו) </b> במ"ש הרשב"א ז"ל והיכא דליתי' קמן כו' דאמאי הוצרך להכריח דלא זנינן להו לבני' כו' הא בהדיא קתני ולא בניו ובנותיו. לכאורה לק"מ די"ל דכונת הרשב"א ז"ל לומר דאפי' בדאמיד לא זנינן להו לבני' כי היכי דהאי דלא עבדינן צדקה דתניא בברייתא מיירי ודאי בדאמיד דאל"כ פשיטא ה"נ במזון בניו ובנותיו מיירי נמי אפי' בדאמיד דומיא דצדקה ואי לאו מכח דומיא דצדקה היה אפשר לומר דברייתא דקתני אבל לא מזון בניו ובנותיו היינו דוקא בדלא אמיד וא"כ הרי לא קתני הא בהדיא ואין ס' הרשב"א בידי לעיין בו ודוק:<br><b> (רעז) </b> ונלע"ד ליישב הכל עמ"ש התוס' כו' אבל בניו ובנותיו דאינו חייב במזונותיהן כו'. גם אני הייתי בר מזלי' בהשקפה ראשונה בישוב זה דחיישינן לצררי כיון דאין חיוב מזונותיהן מוטל עליו מעיקר הדין לאחר שש שנים. וגם כיוונתי בסתירת ישוב זה ממאי דאמרינן דלא עביד אינש למתפס צררי לקטנה ועי' בשו"ת שמן רוקח:<br><b> אך </b> בפשיטות יש ליישב שתי הקושיות הנ"ל שהקשה המחבר על הש"ס והיינו דלרב יוסף דס"ל דד"א היינו צדקה אמאי אצטריך למיתני ולא ד"א והלא כש"כ הוא ממזון בניו ובנותיו ואידך קושיא דלמה נקט התם מ"ד תכשיט כש"כ צדקה דמאי כש"כ הוא הרי בהדיא קתני לה אבל לא בניו ובנותיו דהנה קושיא הראשונה לק"מ משום די"ל דמזון בניו ובנותיו גרע מצדקה דכיון דידע דעכ"ר יצטרפו למזונות ואפ"ה לא שביק להו מידי א"כ ע"כ דלא ניחא לי' שיזונו מנכסיו משא"כ בצדקה דאין הכרח שיזדמן לעשות צדקה א"כ י"ל דלא אסיק אדעתי' לצוות ליתנה מנכסיו וא"כ הרי אין הצדקה כש"כ ממזון בניו ובנותיו ולפ"ז ממילא גם הקושיא השני' לק"מ והיינו שהקשה דמאי כש"כ צדקה דקאמר הש"ס הא בהדיא קתני לה אבל לא בניו ובנותיו וכנ"ל דהא ליתא משום דשאני מזון בניו ובנותיו שיש הוכחה דלא ניחא לי' שיזונו מנכסיו משא"כ צדקה דלא הוה אלא מקרה וכנ"ל אבל מ"מ שפיר נלמד צדקה בכש"כ מתכשיט משום דגם לתכשיט אין הכרח כ"כ וא"כ הרי מזה שלא הניח עליו כשיצא אין הוכחה לומר דלא ניחא לי' למיהב לה ואפ"ה אין נותנים לזה מנכסיו ואע"ג די"ל דלא ניחא לי' דתתנוול וא"כ מכ"ש צדקה דאין נותנין אותה מנכסיו. ואף שאין יישוב זה המרווח מ"מ לכאורה דמוכרח לומר כן ואכמ"ל. ובאמת לולא דעת הב"ח דס"ל דהא דחייב לזון בניו ובנותיו לאחר שש מתקנת חכמים היינו דוקא כשאין להם ממון וע"ש הייתי אומר דמפשטות דברי הש"ס כתובות דף מ"ח משמע דמזון בניו ובנותיו לאו חיוב מתורת צדקה לחוד הוא אלא דאפי' בשיש להם ממון נמי תקנו חכמים לזונן דאל"כ מאי שנא בניו ובנותיו הא מתורת צדקה חייב גם בשאר קרוביו ועיין בשו"ת חוט השני סי' ח' שכתב דבני בנים אינם כבנים לענין תקנה זו רק דמדין צדקה מחויב ליתן להם משמע מזה דבנים לאו מטעם צדקה לחוד הוא והיינו אפי' בשיש להם ממון ואכמ"ל:
+
+Halakhah 16
+
+<b>מי </b>
+<b> שהלך למ"ה כו' מכאן ואילך פוסקין לה מזונות כו'.</b> דעת רבינו ז"ל דפוסקין לה בלא שבועה דלא כמ"ש המרדכי בר"פ ב' דייני גזרות וז"ל ומסקנא פוסקין מזונות לא"א ואפי' לאחר ג' חדשים נשבעת ונוטלת כו' ואע"ג דקי"ל כחנן דאמר תשבע בסוף הנ"מ כששמעו בו שמת וברור שסופה לישבע על כתובתה אבל כשלא שמעו בו שמת שמא היא תמות בחייו הלכך נשבעת ונוטלת עכ"ד והנה דברי המרדכי ז"ל קשים הם להולמם שהרי מסוגית הגמרא שם משמע דשמואל דקא מוקי למתני' דתנן בשמעו בו שמת משום דס"ל דאין פוסקין מזונות אבל לרב דקי"ל כותי' מתניתין מיתוקמא' בכל גוונא וראיתי להרב נת"מ דקמ"ח ע"ג שרצה ליישב דבריו דהמרדכי מפרש מה שאמרו תשבע בסוף כשתבא לגבות כתובה בדוקא ומש"ה ס"ל דדוקא בשמעו בו שמת ס"ל לחנן דתשבע בסוף אבל בלא שמעו בו שמת דשמא תמות היא בחייו נשבעת מיד וזה נרמז במלת תשבע בסוף כלומר בזמן שתשבע בסוף ודאי אז פטורה מלישבע עכשיו ומ"מ המקש' הקשה לשמואל ממילתא דחנן דבתחלה קתני ואשתו תובע' מזונות סתם ולא פירש דוקא בשמעו בו שמת משמע דע"כ לא פליגי אלא לענין שבועה בשמעו בו שמת אבל לענין מזונות פסקינן לה אף בלא שמעו בו שמת ובשבועה כדקתני ואשתו תובעת מזונות סתם ושמואל דחיק נפשי' ומשני דאף רישא דמתניתין מיירי בשמעו בו שמת עכת"ד יע"ש ולדעתי הך תי' ליתא שהרי מההיא דגרסינן בפרק הכותב נרא' בהדיא דלרב דקי"ל כותיה מתניתין דקתני תשבע בסוף ולא תשבע בתחל' מיירי אפי' בלא שמעו בו שמת דגרסינן התם דפ"ח ר"ש אהייא אמר ר"י אהא הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה ל"ש למזוני ול"ש לכתובה ואתא ר"ש לומר כל זמן שהאשה תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אין האשה תובעת כתובתה אין יורשין משביעין אותה וקמפלגי בפלוגתא דחנן כו' ר"ש כחנן ורבנן כבני כ"ג ופריך עלה רב ששת האי יורשין משביעין אותה ב"ד משביעין אותה מיבעי לי' ופרש"י ז"ל האי יורשין כיון דאנפרעת שלא בפניו קאי מאי לשון יורשין כאן הרי הוא קיים ע"כ הרי מסוגיא זו נראה בהדיא דפלוגתא דחנן ובני כ"ג מיירי אפי' בלא שמעו בו שמת מדפריך עלה רב ששת ב"ד משביעין אותה מ"ל ואם איתא דמלתא דחנן דאמר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה מיירי בשמעו בו שמת אם כן שפיר קתני ר"ש כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה משום דמיירי דוקא בשמעו בו שמת דאלו כשהבעל קיים אפילו אינה תובעת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה ובהא מודה לת"ק ואם כן מאי קפריך עלה רב ששת והתוס' ז"ל שם בד"ה ב"ד הוקשה להם דאמאי לא משני דסבר לה כשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא"א ומוקי לפלוגתא דחנן בשמעו בו שמת יע"ש אבל הא פשיטא להו דרב ששת דפריך עלה ב"ד משביעין אותה מ"ל דהיינו משום דס"ל כרב דפלוגתא דחנן איירי אפי' כשהבעל קיים אלא דעם כל זה הוקשה להם דתלמודא אמאי לא משני דר"י ס"ל כשמואל אמנם לדעת המרדכי ז"ל דאפי' לרב פלוגתא דחנן לא מיירי אלא בשמעו בו שמת אם כן רב ששת דפריך ב"ד מ"ל כמאן לא כרב ולא כשמואל ואפי' תימא דס"ל להמרדכי כמו שתי' הרא"ש לקושית התוס' הביאו מוהר"ב דאההיא דקאמר ר"י דר"ש קאי אנפרעת שלא בפניו פריך הילכך לא מצות מוקמת לה בשמעו בו שמת דהא לא הוי אלא מנכסי יתומים יע"ש אכתי קש' שהרי מדברי ר"י נראה דס"ל דפלוגתא דחנן מיירי בלא שמעו בו שמת מדקאמר דאנפרעת שלא בפניו קאי ורב ששת נמי לא פריך עלה אלא מכח לישנא דמתני' ואעיקר' דמלתא הו"ל לאקשויי דע"כ ל"ק חנן אלא בשמעו בו שמת אלא משמע דס"ל בין לר"י בין לר"ש דפלוגתא דחנן מיירי בלא שמעו בו שמת לדידן דקי"ל כרב וליכא למימר דאה"נ דלר"ש פלוגתא דחנן לא מיירי אלא בשמעו בו שמת אלא דר"ש לפום שיטתיה דר"י פריך עלה דב"ד משביעין מ"ל דהא ליתא דכיון דלר"י מוכרח הדבר לומר דס"ל דפלוגתא דחנן מיירי בלא שמעו בו שמת מנין לנו לבדות מחלוקת מלבנו ולומר דר"ש פליג עליה ותו דאם איתא אמאי לא מוקי לה רב ששת הכי דר"ש קאי אנפרעת מנכסי יתומים דהשתא לא הוה ק"ל לישנא דמתני' אלא ודאי מוכח בהדיא דס"ל דפלוגתא דחנן מיירי בלא שמעו בו שמת וע"כ היינו משום דס"ל כרב דקי"ל כותיה ודברי המרדכי צל"ע ואפשר ליישב דבריו דס"ל להמרדכי ז"ל דאע"ג דתלמודא פסיק הלכתא כרב דאמ' פוסקין מזונות לא"א היינו דוקא בהא מלתא גרידא ולאפוקי מדשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא"א אפי' בשבועה אמנם במאי דס"ל לשמואל דמתניתין מיירי בשמעו בו שמת דבלא שמעו שמת אפי' חנן מודה דצריכה לישבע בהא הדרינן לכללין דעלמא דהלכתא כותיה דשמואל בדיני וס"ל להמרדכי דמאי דאמרינן בגמ' תרגמה שמואל בשמעו בו שמת לאו משום טעמא דס"ל דאין פוסקין מזונות לא"א הוא דמוקי לה הכי דאי משום הא הו"מ לאוקומא למתני' בשהלך מתוך קטטה דבהא מודה שמואל כמ"ש המרדכי וא"נ הו"מ לאוקומ' בגדולה ולא ספקה אליבא דר"פ דאמ' חיישינן שמא א"ל צאי כו' דבהא פליגי חנן ובני כ"ג לענין שבועה דחנן לא חייש לצררי ומש"ה קאמר תשבע בסוף ובני כ"ג חיישי (ועיין בשיטת מוהר"ב מ"ש משם הריטב"א ז"ל ויתיישב לך הך קו') אלא ע"כ דמאי דתרגמה שמואל בשמעו בו שמת הוא משום דס"ל דבלא שמעו שמת בהא אפי' חנן מודה דתשבע בתחלה ובסוף והיינו דקאמר בגמ' תרגמה שמואל דמתני' ע"כ מיירי בשמעו בו שמת וממילא דל"ק מהך מתני' ולישנא דתלמודא דייקא דקאמר והלכתא כותיה דרב ופוסקין מזונות לא"א דנראה כשפת יתר אמנם כפי זה תלמודא ה"ק והלכתא כותיה דרב בהא מלתא דוקא דפוסקין מזונות לא"א כנ"ל בדוחק לפי חומר הנושא:<br><b> עוד </b> כתב המרדכי נראה בעיני שאם הלך בעלה למ"ה מתוך קטטה נאמנת בשבועה ליטול מזונותיה לאלתר כו' אבל אם נפרד מתוך אהבה בהא פליגי רב ושמואל והא דאמרינן ואם בא ואמר פסקתי נאמן מיירי בג' חדשים הראשוני' ופיר"ח כו' עכ"ל ויש לדקדק דכיון דבריית' דאם בא ואמר פסקתי מיירי ע"כ בג' חדשים ראשונים א"כ אמאי לא פריך מינה לרב ג"כ דבג' חדשים הראשונים כ"ע מודו דאין פוסקין ואי משום דמצינן למימר דבריית' איירי בשהלך מתוך קטטה אם כן מאי מקשה מינה לשמואל הא איכא למימר דדוקא בהלך מתוך קטטה פוסקין כיון דליכא למיחש למידי דאנן סהדי דמבריח הכל ממנה אבל אם בעלה נפרד מתוך אהבה אין פוסקין וכדשמואל וראיתי להרב החבי"ב בס' דינא דחיי הנדפס בקרב ימים לאוין פ"א דמ"ז ע"ב שתי' דס"ל להמרדכי דשמואל פליג דבג"ח הראשונים אפי' שהלך מתוך קטטה אין פוסקין אע"ג דליכא חזקה כי היכי דס"ל דלאחר ג"ח אין פוסקין אע"ג דליכא חזקה ודקאמר ומודה לי אבא בג"ח הראשונים ה"ק מודה לי מיהא דבג"ח הראשונים אם נפרד מתוך אהבה אין פוסקין ומש"ה פריך לשמואל דוקא דאלו לרב מצינן לאוקמי ברייתא בהלך מתוך קטטה יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> הא ליתא שהרי המרדכי כתב וז"ל ואמרינן כו' כי פליגי בלא שמעו בו שמת לשמואל אין פוסקין דכיון דנפרד מתוך אהבה חיישי' להתפסת צררי לר"ז ולר"פ חיישינן שמא א"ל צאי כו' הנה בפי' דלשמואל דוקא בנפרד מתוך אהבה הוא דקאמר אין פוסקין אבל בנפרד מתוך קטטה מודה דפוסקין וליכא למימר דדוק' בלאחר ג"ח ס"ל לשמואל דבהלך מתוך קטטה פוסקין אבל בג"ח הראשוני' ס"ל דאין פוסקין דהא מהי תיתי לומר הכי ואי משום דכי היכי דלאחר ג"ח אין פוסקין אע"ג דליכא חזקה ה"נ בג"ח הראשונים בהלך מתוך קטטה דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכי היכי דהתם ס"ל דבהלך מתוך קטטה פוסקין ולא חיישינן לצררי כו' ה"נ בג"ח הראשונים כיון דליכא חזקה דאנן סהדי דמבריח הכל ממנה הו"ל כלאחר ג"ח דלא חיישינן למידי ומ"ש והוה נראה לי לומר דמ"ש המרדכי דכיון דנפרד מתוך אהבה חיישינן לצררי דמשמע דבהלך מתוך קטטה מודה דפוסקין היינו דוקא לטעמא דר"ז דכיון דהלך מתוך קטטה אנן סהדי דמבריח הכל ממנה אמנם לטעמא דר"פ דחיישינן שמא א"ל צאי כו' בהלך מתוך קטטה נמי חיישינן להכי דאדרבא בהא איכא למיחש טפי ותלמודא כי פריך מהך ברייתא אינו אלא לטעמא דר"פ דלר"ז ודאי דלק"מ כיון דברייתא איירי בהלך מתוך קטטה אלא שמדברי המרדכי לא משמע הכי ותו דאם כן ק' כי פריך בגמ' מאי בינייהו אמאי ל"ק דאיכא בינייהו הלך מתוך קטטה דלר"ז פוסקין ולר"פ אין פוסקין ולכן נראה דתלמודא אשמואל דוקא פריך דלרב לא ק"ל דאיכא לאוקמא בהלך מתוך קטט' אמנם לשמואל דמוקי למתני' בשמעו בו שמת ולא מוקי לה בהלך משמע דלא ניחא ליה לאוקמא בהכי משום דסתמא קתני מי שהלך למ"ה וא"נ משום דכשהבעל קיים אפי' חנן מודה דתשבע בתחילה ק"ל שפיר מהך ברייתא ומשני ה"נ בשמעו כו' ודו"ק: ודע שמסוגיא זו דפרק הכותב אשכחנא פתרי קצת לדעת רבינו ז"ל שכתב בפי"ח מה' אלו דין י"ט שאלמנה שבאה לתבוע מזונות מב"ד אינה נוטל' אלא בשבועה והשיג עליו הראב"ד ז"ל שם דשמואל מוקי למתני' דחנן דאמר תשבע בסוף בששמעו בו שמת וכן השיגו עליו הרשב"א והריטב"א ז"ל הביאו מרן בפרקין והר"ן ז"ל יע"ש ומה שתירץ ה"ה ז"ל שם דשמואל הוא שהעמיד' בשמעו בו שמת ואין הלכה כמותו ולרב דקיימא לן כותיה מתני' לא מתוקמא בשמעו בו שמת הם דברים תמוהים דכיון דשמואל ס"ל דבשמעו בו שמת ס"ל לחנן דלא תשבע אלא בסוף מנין לנו לומר דרב פליג בהא ופליגי מן הקצה אל הקצה ועיין בספר נ"מ דש"ט: אמנם מסוגיא זו אפשר שהכריחו לרבינו לומר כן משום דק"ל בפשט השמועה דאמאי קאמר ר"י דר"ש קאי אנפרע' שלא בפניו אדתקשי ליה דב"ד משביעין אותה מ"ל אמאי ל"ק דר"ש קאי אנפרעת מנכסי יתומים דהשתא לישנא דיורשין משביעין אותה דייקא שפיר וכיון דאשמועינן ר"ש דאפילו באלמנה שבאה ליפרע מנכסי יתומים אין היורשים משביעין אותה ה"ה וכ"ש במי שהלך למ"ה דנוטלת בלא שבועה וכבר ראיתי מן המפרשים ז"ל שנתקשו בזה יע"ש ומשום הכי הוצרך רבינו לומר דלרב דקיימ"ל כותיה מתני' לא מיתוקמא אלא דוקא בלא שמעו בו שמת אבל בשמעו בו שמת לכ"ע אינה נפרעת אלא בשבועה ומש"ה ר"י דס"ל כרב קאמר דר"ש לא קאי אלא אנפרע' שלא בפניו ואהא פריך עלה ר"ש דב"ד משביעין אותה מ"ל ומש"ה הוכרח לפרש מילתיה דר"ש באנפא אחרינא ודו"ק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> י) </b>
+<b> לחומר </b> הנושא אמרתי הנני לתרץ קצת. דהנה בגיטין (ג' ב') הקשו בתוס' ד"ה כתובין הן אצל וז"ל וא"ת אמאי לא משני אימור צררי אתפסה עייש"ה וכתב הרשב"א בחדושיו לגיטין לתרץ קושית תוס' וז"ל באשה כיון דאי בעי גביה לה כתובתה ולית לה מזונות אע"ג דבתנאי ב"ד קאכלה לא מתפיס לה צררי והכי מוכח בפרק שני דייני גזירות עכ"ל. הרי חזינן סברא חדשה לחלק בין אלמנה שלא חיישינן לצררי יותר מבחיי בעלה והלך למדינת הים דבהלך למדינת הים חיישי' לצררי אבל באלמנה היינו טעמא דלא חיישי' לצררי כיון דאם רצו היורשים לתת לה כתובה לית לה מזוני כלל. לכן לא חיישי' להתפיס צררי עייש"ה בהרשב"א ואולם כל זה אי אמרי' כאנשי יהודה בכתובות (נ"ב ב') במתני' דהיו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתך אבל אי אמרי' כאנשי גליל שם שהיו כותבין את תהי יתבי בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמליתיך לית לן זה. והנה בזה פליגי שם רב ושמואל בכתובות (נ"ד א') רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל. ולפ"ז אם אמרי' כאנשי גליל ליתא לסברת רשב"א וא"כ לפ"ז לכאורה אם חיישי' לצררי גבי אשה שהלכה בעלה למדינת הים. כך יש לחוש באלמנה ומאי שנא. ובאמת צריכין לומר דלכך לא חיישי' באלמנה כמו שכתב הר"ן בסוגיין כיון דמת נכסי בחזקת אלמנה קיימא. לפיכך סובר שמואל במי שהלך בעלה למדינת הים. דאין פוסקין מזונות לאשת איש לפי שכל זמן שהוא חי נכסיו בחזקתו קיימא אבל כשמת נכסים בחזקת אלמנה קיימו פוסקין לה מזונות עיין בר"ן היטב והיינו שצריכין לזה לשמואל לשיטתו כאשר בארנו דסבירא ליה דהלכה כאנשי גליל. אבל לרב דס"ל דהלכה כאנשי יהודא יש לחלק כסברת הרשב"א דכיון שמת להכי לא חיישינן לצררי כיון דהיורשין יכולין לסלקה בכתובתה ואין לה מזונות כלל ועיין בזה ואולם אימת אמרי' כהרשב"א היינו באלמנה שמת בעלה בביתו וקשיא לן אמאי יתנו לה מזונות ליחוש לצררי שהתפיס לה מחמת שמת. ושפיר קאמר הרשב"א דלהכי לא חיישי' דמחמת זה שמת לא מתפיס לה צררי למזונותיה כיון דביד היורשים לסלקה בכתובתה ואין לה מזונות כלל. אבל בכה"ג שהלך בעלה למדינת הים. ויש לחוש שהתפיס לה צררי לפי שהלך חלף לו ועזבה והוא חייב במזונות ואף אם אח"כ מת והוא רוצה במזונותיה אכתי ניחוש לצררי דמאי יועיל לן מיתתו וכי מחמת שמת אזלי ליה החשש צררי (זולת אי אמרי' כסברת תוס' ד"ה ששמעו בו. וכמ"ש נמי הר"ן והירושלמי ועיין פני יהושע) א"כ בזה באמת י"ל שחיישי' לצררי וא"כ לפ"ז יש לפרש כך דודאי גם לרב אמרי' כהמרדכי דפוסקין מזונות לא"א אבל עכ"פ צריכה לשבוע' והא דקתני במתניתין מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות. חנן אמר תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה. ובני כהנים גדולים אמרו תשבע בתחילה ובסוף איירי שאח"כ מת ולכן אמר חנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחילה והיינו אף שחיישי' לצררי כיון שמת במ"ה ולא שייך סברת הרשב"א דהא לא מחמת שמת חיישי' לצררי אלא מחמת שהלך למ"ה והאי חששא להיכן אזלא. מכל מקום אינה צריכה לשבע בתחלה דסמכינן על שבוע' שתשבע בסוף. ועיין ברש"י ובבית שמואל (סימן צ"ג ס"ק כ"ט) ובני כהנים גדולים סברי דלא סמכינן על שבועה דבסוף. וצריך לישבע בתחילה ולא קשיא על בני כ"ג כקושית תוס' ד"ה תרגמא מה לי מת בביתו מה לי שמעו בו שמת. דשני ושני. דבשלמא מת בביתו יהיה לנו החשש צררי מחמת שמת וזה ליתא כסברת הרשב"א דמחמת שמת לא מתפיס לה צררי דמימר אמר הא היורשין יכולין לסלקה בכתובתה. אבל אם הלך למדינת הים חיישי' שפיר לצררי דמחמת שהלך נתן לה הצררי וחשש צררי להיכן אזלא. ועיין במהרש"א בדיבור זאת כל זאת לרב אבל לשמואל שפיר הקשה הש"ס ממתני' דחנן ובני כהנים גדולים ולא רצה הש"ס למימר דאיירי במת אח"כ דא"כ קשי' לבני כה"ג מה לי מת בביתו מה לי הלך למדינת הים ואח"כ מת דשמואל לשיטתו דסובר הלכה כאנשי גליל וא"כ א"כ במת בביתו נמי ניחוש בין לחנן ובין לבני כהנים גדולים שהתפיס לה צררי למזונותיה מחמת שמת כדחיישי' גבי שהלך למדינות הים דהא בתנאי ב"ד אכלה דחייב במזונותיה ולא שייך למימר דלהכי קיל ולא חיישי' כיון דמימר אמר שהיורשין מסלקין אותה דאם אמרי' כאנשי גליל אין היורשין יכולין לסלקה דא"כ קשיא כפשוטו אמאי לא חיישי' לצררי ואף אם לחנן נאמר שסומכין על שבועה לבסוף כפירש"י מ"מ לבני כהנים גדולים קשי' דלא סמכו על שבועה לבסוף מ"ש מת בביתו ומ"ש הלך למדינת הים ואח"כ מת ואף אם לשמואל נאמר לחלק בין אם הוא חי שאין פוסקין לה מזונות אפי' בשבועה ואם שמעו בו שמת נותנין לה משום דהני נכסים בחזקתו קיימו וכשמת נכסים בחזקת אלמנה קיימו כסברת הר"ן על שמואל זה יועיל לן על שמואל גופא ועל חנן. אבל על בני כהנים גדולים לא יועיל לן זאת דא"כ בהלך למדינת הים ואח"כ מת נמי נאמר כן ואם סברי דאפי"ה לא נותנין לה אלא בשבועה עכ"פ א"כ במת בביתו נמי נאמר כן. דחשש צררי איכא בכל פעם. ומאי אהני לן שמת. זאת היא קושית הש"ס ואולם שמואל מתרץ בשמעו בו שמת כלומר לא שידעי' אנחנו בבירור שמת היינו ע"פ עדים אלא שמעו שמת וכמו שהוציא מלשון זה בתוס' ד"ה ששמעו שמרהיטת הלשון זה משמע בכ"מ בש"ס שיש רק קול שמת ולא עדים וכמ"ש המהרש"א בכוונת רש"י שמוקים באמת הכי דאיירי רק בקול. ונחזי אנן דלפ"ז נכון הוא דלעולם דמחיים אין פוסקין אפי' בשבועה כיון דנכסים בחזקתו אין נותנין אפילו בשבועה כסברת הר"ן. ובמת בביתו שנכסים בחזקת אלמנה קיימו אמרי' שאפי' שבועה אינה צריכה (כסברת רוב הפוסקים ולא כהרמב"ם פי"ח מהל' אלו) לפי שנכסים בחזקת אלמנה קיימו אבל בכי האי גוונא ששמעו בו שמת והיינו ע"פ עד אחד או בקול לא שייך למימר נכסים בחזקת אלמנה קיימו דלענין נכסים שיצאו מחזקת הבעל צריכין ב' עדים. ואינן יוצאין מחזקתן בקול או בע"א ומזונות אפי"ה נותנין לה דכיון דרצה לאינסובי מנסבא כדאמר הש"ס לכן סברי בני כהנים גדולים דעכ"פ צריכה לשבועה כיון דבכה"ג ל"ש למימר נכסים בחזקתה קיימו. ומזונות צריכין לתת לה כיון דרצה לאינסובי מנסבא אבל עכ"פ שבועה צריכה ולא קשיא קושית תוס' מ"ש מת בביתו מ"ש מת במדינת הים דודאי אם ברור לן שמת במדינת הים באמת אין חילוק אבל הכא בשמעו בו שמת איירי והיינו בקול או ע"פ ע"א ולכך יש חילוק וא"כ נכון הוא דיני' של המרדכי דגם לרב צריכין לאוקמי המתני' באח"כ מת אבל המקשן לא הסיק האי אוקימתא בשמעו בו שמת אלא הוי סלקא דעתך דאיירי המתני' שידעי' בבירור שמת היינו ע"פ ב' עדים ולרב שפיר יש לאוקמא בכה"ג ואפ"ה יש חילוק בין מת במדינת הים למת בביתו אבל לשמואל לשיטתו דע"כ סובר דהחילוק בין אלמנה למי שהלך למדינת הים ומחיים הוא משום דהכא נכסים בחזקת הבעל קיימי והכא הנכסים בחזקת האלמנה קיימו וא"כ מה לי מת בביתו מה לי מת במדינת הים. ושפיר הקשה על שמואל וחידש ליה שמואל בשמעו בו שמת איירי כאשר בארנו ודו"ק ועיין: ובהאי סברא שאמרנו דאליבא דרב נייחא לן בסברת הרשב"א בגיטין דלא חיישינן באלמנה שמת בעלה בביתו שהתפיס לה צררי מצד שמת כיון שהרב סובר הל' כאנשי יהודה וא"כ לא חיישי' כלל בהאי אלמנה להתפסת צררי דמימר אמר היורשין יסלקוה בכתובתה ולפ"ז מאי שפירש"י בסוגיין דבשמעו בו שמת נותנין לה מזונות דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלו כלום ומשמע מדברי רש"י דודאי דחיישי' לצררי. אלא קיימ"ל כחנן תשבע בסוף והיינו תשבע שכוללת הן השבעת כתובה והן השבעה על המזונות ומזה פריך הט"ז הובא בבית שמואל (סי' צ"ג ס"ק נ"ט) על ש"ס מהאי דאמרי' בגיטין (ל"ח א') האי דאתאי לקמיה דרבה בר רב הונא א"ל מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא א"ל הב לי מזוני אמר לה מזוני נמי לית לך דאמר ר' יהודה אמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות ע"כ והקשה הטורי זהב אמאי אמר לה מזוני נמי לית לך דאמר רב יהודה א"ש וכו'. הלא בימי רב דלא מגבי כתובה לארמלתא. ממילא לית לה נמי מזוני. דהא דנותנין לה מזוני הוא רק על סמך שתשבע לבסוף והא בימי רב נמנעו מלהשביעה ואיך יתנו לה מזונות. עייש"ה בב"ש ולפי אשר יעדנו ניחא קצת דמאי דאמרי' דעל מזונות נמי צריכה שבועה אלא שקיימ"ל כחנן וסמכינן על שבועה שתשבע לבסוף היינו לדידן דקיימ"ל כשמואל כאנשי גליל וא"כ באלמנה שמת בעלה יש חשש נמי שהתפיס לה צררי למזוני כיון דאית חיוב מזוני כ"ז שלא תובעת כתובתה וכל ימי אלמנותה אבל לרב באמת כל הפוסקים מודין דלית חיוב שבועה כלל ומאי שאמר חנן תשבע בסוף כפשוטה תשבע בסוף כלומר על הכתובה אבל על המזונות אין כאן שבועה כלל וא"כ לפ"ז דהתם אליבא דרב קאי ואפשר דרבה בר רב הונא דהיה תלמיד רב סובר כרב דהלכה כאנשי יהודא דהא בבל וכל פרוודוהי נהוג כרב לכן לא היה אומר כן אלא אומר כל התובעת וכו': ומצאתי דאתי לידי ראייה נאמנה לשיטת המרדכי דע"כ אף רב סובר דצריכה שבועה מהאי דהקשה תוספות גיטין (נ"א א') ד"ה אימור צררי שהקשה וז"ל וצריך עיון דלענין משעבדי חיישי' למזונות טפי לצררי כו' ולענין בני חרי הוי איפכא עייש"ה וטרם אבאר כוונת התוס'. דהנה ודאי אי אמרינן כשמואל הכא ומוקמי' להאי דחנן בשמעו בו שמת. הרי כבר פתרו לן רבינו הגדול רש"י ז"ל דלצררי לא חיישי' כיון דסופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלו כלום וא"כ הרי ל"ק כלל דודאי נמי בעי שבועה אלא סמכינן על שבועה לבסוף ומה לי אם נשבעה תיכף או לבסוף רק עיקר קושי' התוס' לרב דס"ל דמתני' איירי כפשוטו שהלך בעלה למדינת הים. והיא תובעת מזונות בחיי הבעל. וא"כ נותנין לה מזונות ולא חיישי' כלל לצררי ובעת שבאה לגבות הכתובה היינו לאחר מיתה חיישי' לצררי וחיישי' דכתובה חמירא ממזוני. ואולם כ"ז אם לא אמרי' כשיטת המרדכי אבל אי אמרינן כשיטת המרדכי ליתא לזה דהא בחיי הבעל נמי לא יהבינן לה בלא שבועה ובמת הבעל סמכינן על שבועה שתשבע בסוף ק"ל. וראיתי להרב פני יהושע שעמד בדברי תוס' אלו וכתב לפי מה שכתב הרשב"א לעיל דבאלמנה לכך לא חיישי' לצררי כיון דהיורשין יכולין לסלקה בכתובתה לא קשה נמי קושית תוספות כאן עייש"ה ואני אומר מי יהבי' לן מעפרו דרב פני יהושע ומיילינן עינן אבל מה אעשה. פה לא העמיק בענין כלל וכלל חדא די"ל דעיקר קושית תוס' אליבא דרב ומחיי הבעל שהלך למדינת הים ואמאי לא ניחוש כלל לצררי ועוד אף אם נאמר שמרהיטות לשון התוספות משמע שהקשה ממזונות אלמנה לא דמי' כלל לדברי הרשב"א לעיל דרשב"א כתב סברתי' לעיל על האי דאמרי' כתובות כתובין הן אצל בני חרי. והתם הקשה תוספות בד"ה כתובין כו'. ואם תאמר אמאי לא משני אימר צררי אתפסי' כו'. וע"ז משני הרשב"א בחדושיו דבאלמנה לא חיישי' להא וכיון דהיורשין יכולין לסלקה כו' והתם שפיר אית לן למימר סברת הרשב"א דהאי דמזון האשה ובנות איירי בסתם אלמנה ומת בעלה בביתו ואמרי' דאין מוציאין למזונות כו' אי אפשר לומר הטעם משום חשש צררי דלא ניחוש כלל לצררי דנימא להכי לא אתפיס לה צררי דמימר אמר לא יהיה לה מזונות כלל דהיורשין יסלקו לה בכתובתה כו'. אבל הכא בעינן שלפנינו דהקשו תוס' מהאי דחנן דאיירי שהלך בעלה למדינת הים. והחשש דמסר לה צררי בעת שהלך חלף לו למזונותיה שחייב לה מחיים. ואפ"ה בשמעו בו שמת מגבי' לה בלא שבועה ועל כתובתה משביעין אותה. דהא חנן אומר תשבע לבסוף ויותר יש לן לחוש בכי האי גוונא לענין מזוני מלענין כתובה דהא בעת שהלך לו עדיין חי הי' וחייב במזונותיה ואינו חייב בכתובתה דאין כתובה נתנית לגבות מחיים ודו"ק. ואם תאמר דלפי אשר בארנו בדברי תוס' דלשמואל בלא"ה ל"ק כיון דאיירי בשמעו בו שמת ואמרי' כסברת רש"י דלכך יהבינן לה מזונות על סמך שתשבע לבסוף ושבועה זו כולל גם מזונות וכמו שהבין הט"ז וב"ש בסי' צ"ג ס"ק ק"ט שהבאנו לעיל אלא דעיקר הקושי' לרב ומחיי הבעל ולזה אנו אומרין דהראי' לדעת המרדכי וא"כ יש לומר דלפ"ז ל"ק כלל קושית תוס' דהא עיקר קושית תוספות מיוסדת על פי שאמרי' אלא בתו כיון דבתנאי ב"ד קא אכלי אימר צררי אתפסי' וחזינן דחשש צררי אלמא כי האי לענין משועבדים דאפילו בשבועה לא מגבי' וכן צריכי למימר להאי מ"ד דאמר לפי שאין כתובין וקשי' לי' להש"ס מ"ש הך ממתו בנותיהן עייש"ה בש"ס וברש"י אבל למ"ד לפי שאין קצובין לא צריכין לזה כלל דאמרי' לעולם לענין חשש התפסת צררי קיל מזוני בכ"מ לענין כתובה והכא היינו טעמא דמזון האשה והבנות אין מוציאין לפי שאין קצובין וא"כ מאי קשיא לפ"ז קושי' התוס' דלמא האי מ"ד דסובר לפי שאין כתובין סבירא ליה כשמואל ומוקי האי דחנן בשמעו בו שמת ולא קשה כלל או כדברינו לפי פירש"י או לפי דעת פ"י לפי סברת הרשב"א ורב דלא מוקי לה הכי אלא לדעתיה איירי המתני' במחיים הרי רב יכול סובר כמ"ד לפי שאין קצובין. וגברא אגברא קא רמית. וי"ל דאכתי קשי' דר' יוחנן אדר"י דהא מרישא דשמעתתא דאמר לפי שאין כתובין הוא רב אסי א"ר יוחנן והרי ר' יוחנן נמי כרב סובר בהאי פוסקין מזונות לא"א וכמו שאמרי' בסוף הסוגיין דאמר ר' יוחנן פתריתו בה כולי האי ומשמע דלדידיה לא אוקמי הכא דאיירי המתניתין בתובעת מזונות בחיי הבעל וא"כ קשיא שפיר: ובמה שכתב הרב להקשות מאי פריך הש"ס ממתניתין דלמא איירי המתניתין בגדולה ולא ספקה. וכ' במוסגר דלפי דברי הריטב"א הובא באסיפת זקנים ל"ק והיינו שהריטב"א כתב דר"פ דאמר משום דחיישי' לצאי מודה הוא נמי לר"ז דחיישי' נמי לצררי אלא שהוא מוסיף עליה דחיישי' נמי דאמר לה צאי כו'. ועיין נמי שבזה מיושב קושי' המהרש"א על תוס' בד"ה ששמעו שהקשו לפירוש רש"י דשמואל מודה דבשבועה נותנין לה מאי פריך הש"ס ע"כ לא פליגי כו' הא באמת בשבועה נותנין לה והקשה הרשב"א דלמה הקשה הש"ס למ"ד דחייש לדאמר לה צאי ולדידיה מאי שבועה שייך. ולפי היעוד הזה ל"ק קושית המהרש"א דאי לא חיישי' לצררי ל"ק כלל קושי' הגמ' דיש לאוקמא בגדולה ולא ספק' ולא חיישי' דאמר לה צאי וע"כ דעיקר קושי' גמ' דעכ"פ ניחוש לצררי דלצררי כ"ע חייש וא"כ שפיר מקשי' התוס' דלזה מהני השבועה ק"ל. ובחדושי הארכתי בזה קצת לבאר בזה כמה דברים בסוגיין ועיין פני יהושע: ובמה שעומד הרב בתוס' לעיל (פ"ח ב') דהקשו על הש"ס מאי פריך הש"ס האי יורשין משביעין אותה ב"ד משביעין אותה מבעי' דלמא איירי ששמעו בו שמת עיין היטב שם במהרש"א ובמגיני שלמה ובהרב פני יהושע מה שעמדו בזה. והמהרש"א הקש' על תוס' כמו שהביא הרב פה בשם הרא"ש הובא באסיפת זקנים דאי איירי בשמעו בו שמת היינו הבא לפרוע מנכסי יתומים עייש"ה ולי נראה דלק"מ דכבר הביא הרב פה דברי רבינו הרמב"ם (פי"ח מהל' אלו הלכ' י"ט) שכתב דאלמנה שבאה לתבוע מזונות מב"ד אינה נוטלת אלא בשבועה והשיג עליו הראב"ד הא שמואל מוקי לה למתניתין בשמעו בו שמת ואפ"ה אמר חנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה ועיין בהרא"ש בסוגיין ורבינו פה בסוף הלכ' זו הביא ראי' לדברי הרמב"ם מדלא אוקי הש"ס פלוגתא של ר"ש על האי דבא ליפרע מנכסי יתומים עיין בזה היטב ואף שראייתו ראי' נכונה מ"מ לא פג בזה השגת הראב"ד הא שמואל מוקי לה בשמע בו שמת ועי' פני יהושע בסוגיין כי דבריו דברי חן אף שיש לפקפק עליו קצת. ואולם אנכי אמרתי סברא אחרת והוא כיון דטעמא של הרמב"ם מפאת כי כל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אין זה כי אם באופן שהדבר ברור שהוא נכסי יתומים כגון שמת בביתו אבל אם אין הדבר ברור שהוא נכסי יתומים כגון בכה"ג שהלך למדינת הים ושמעו בו שמת ע"פ עד אחד או ע"פ קול. ואף שלדידה נותנין מזונות כסברת הש"ס פה בסוגיין הא כיון דאי בעית אינסובי מנסבין מזוני נמי יהבינן לה מודה הרמב"ם דלא הוי כמו נכסי יתומים אלא כנכסי דידי' דיהבינן לה בלא שבועה כדפ' הרמב"ם במי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות דהאי דנותנין לה מזונות הוא רק על פיה ולא מקרי נכסי יתומים אבל בשאר אלמנה דהוי ודאי נכסי יתומים אין נותנין לה אלא בשבועה וז"ש הרמב"ם שם בסוף הלכה יש מי שהור' שפוסקין לה מזונות ואין נשבעת ואין ראוי לסמוך על הוראה זאת מפני שנתחלף לו הדבר באשה שהלך בעל' למדינת הים ועיין בפני יהושע. ולדברינו נמי ניחא לשונו היינו שנתחלף לו באשה שהלך בעלה למדינת הים ושמעו בו שמת ובאמת זה ליתא דהתם נותנין לה מזונות ע"פ קול או ע"פ עד אחד ואין הנכסים נקראים נכסי יתומים דהא לענין ירושה לא הוי דידהו כדמסיק הש"ס לא נחתי לנכסיו בזה ולא מקרי לכך נכסי יתומים ועכ"פ לפ"ז מתורץ נמי קושית מהרש"א על תוס' דהכי הקשו מאי פריך הש"ס האי יורשין משביעין אותה ב"ד משביעין אותה מיבעיא לי' דלמא איירי ששמעו בו שמת והיינו כמו שאמרנו ששמעו בו שמת ע"פ קול או ע"פ עד אחד ושייך שפיר לשון יורשין משביעין אותה דעכ"פ יורשין מקרי דהא ודאי יורשי דידי' נינהו וכי אם לא ירדו לנכסיו לא מקרי יורשיו דהא ראוין לירש אותו ולפי דברי' שמת נקראין עכשיו יורשין ור"ש סובר כיון דאין הדבר ברור שמת דלא צריך לאשתבע אע"פ שנותנין לה מזונות אין צריך לישבע כחנן כיון שעכ"פ משתבע לבסוף ולא הוי האי כרישא דמתני' הבא ליפרע מנכסי יתומים דרישא דמתניתין איירי שמת בביתו או שיש עדים גמורים שמת ויתומים יורדין לנכסיו הוי שפיר נכסי יתומים ובנכסי יתומים מודה ר"ש וחנן שמשתבע כדעת הרמב"ם והוא חולק רק בסיפא על האי דנפרעת שלא בפניו כלומר שהלך למדינת הים ושמעו בו שמת וזה לא מקרי נכסי יתומים דהנכסים לאו דידהו נינהו אלא לה נותנין מזונות על סמך כיון דאי בעי לאינסובי מנסבי מזוני נמי יהבינן לה ויורשין דמשביעין אותה כלומר היורשין אלו לפי דבריה שמת שהלא היא אומרת שמאמינה שמת דוק נכון הוא:
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>הרי </b>
+<b> שעמדה בדין כו'. </b> כתב ה"ה שם מי שהלך למ"ה ובאה אשתו ותובעת מזונות ואם בא ואמר צאי מע"י במזונותיך רשאי ואם קדמו ב"ד מה שפסקו פסקו וכתבו התוס' בד"ה ואם וז"ל כלומר אם לוותה ואכלה לא אפרע שאם לא הוי מלוים לה היתה דוחקת את עצמה אע"ג דלא ספקה והא דאמרי' לקמן לוותה ואכלה עמדה ומיאנה ודייקינן טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה התם שפסקו לה ב"ד ע"כ ולכאורה היה נר' שדברי התוס' סותרים אמ"ש לעיל בד"ה חיישינן וז"ל וקבלה עליה ופטרתו ופטור הוא בכך אע"ג דהשתא לא ספקה ע"כ משמע מדבריה' דוקא בשקבלה עליה אבל בע"כ אינו יכול לכופה ולומר לה צאי כו' וממ"ש כאן נראה בהדיא דאע"ג דלא ספקה יכול לומר לה בע"כ צאי מע"י וראיתי להרב נ"מ דקמ"ד ע"ב שרצה לתרץ לזה וז"ל והיינו יכולים לומר לזה שמ"ש כאן הוא בדספקה ע"י הדחק ובצמצום וכמ"ש התוספות בד"ה קטנה וספקה דספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים ולכך יכול לומר לה שתצמצם וכ"כ הרא"ש ז"ל למטה בסוף השמועה ומ"ש למעלה הוא בדלא ספקה ע"י הדחק ולכך כתבו דוקא בשקבלה עכ"ד יע"ש ולע"ד דבריו תמוהים שהרי מדברי התוס' שהביא הרב ז"ל משם מוכח בהדיא דס"ל דאע"ג דספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים אינו יכול לומר לה בעל כרחין שהרי כתבו וזה לשונו ויש לומר כגון דספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים דלדברים קטנים מהני מחילתה הרי דאפילו בדספקה לדברים גדולים ס"ל דצריך שקבלה עליה ומש"ה הוצרכו לומר שלדברים קטנים מהני מחילת' ולדברי הרב ז"ל אמאי הוצרכו לזה אפי' נימא דלא מהני מחילתה אף לדברים קטנים אפי"ה כיון דמספקת לדברים גדולים חיישי' שמא אמר לה בע"כ צאי מע"י ותו דמסוגיא דר"פ המדיר נראה בהדיא דאפי' בדספקה לדברים גדולים כיון דלא ספקה לדברים קטנים אינו יכול לומר לה צאי מע"י אי רגילה בהו כמבואר שם. עוד כתב הרב הנז' וז"ל ומן הנראה דס"ל להתוס' שאם אמר קודם שיצא משם שתטול מעשה ידיה במזונותיה ותצמצם את עצמה והיא מיחתה בדבר דלאו כל כמיניה כיון דגלי דעתה שאינה רוצה לצמצם את עצמה ולכך פירשו דמ"ש בגמ' חיישינן כו' הוא בשקבלה עליה דאי לא קבלה אפי' אמר לה צאי לאו כל כמיניה לכופה שתצמצם את עצמה אבל אי לא אמר לה שום דבר והיא לוותה מעצמה בכה"ג יכול לו' לה צאי כו' והוק' לו כפי דרך זה דמאי ק"ל מההיא דלוותה ואכלה דדייקינן עלה טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה והוצרכו לאוקמא כשפסקו לה ב"ד ואמאי לא תי' דהתם מיירי כשא"ל קודם שהלך צאי מע"י והיא מיחתה בדבר ואחר כך לוותה ואכלה יע"ש ולדעתי אי משום הא לא ארייא כלל דשפיר ק"ל להתוס' ז"ל דאי ברייתא דעמדה ומיאנה לכ"ע מיירי בשא"ל צאי כו' והיא מיחתה בדבר א"כ מאי פריך מינה לשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא"א כיון דטעמא דשמואל הוא משום דחיישינן שמא א"ל צאי וקבלה וכדר"פ וא"כ בידעינן שא"ל צאי והיא מיחתה בדבר ליכא למיחש למידי ופוסקין לה מזונות אפי' אליבא דשמואל וליכא למימר דתלמודא כי פריך ליה מהך ברייתא לשמואל לא פריך אלא לטעמא דרב זביד דאמר אימור צררי אתפסה אבל לר"פ אה"נ דלא ק"ל מידי כיון דברייתא ע"כ מיירי בשא"ל קודם שהלך צאי שהרי ממאי דתירץ בגמרא למאי ניחוש אי משום מע"י קטנה לא ספקה משמע דפריך ג"כ לטעמא דר"פ ותו דע"כ מאי דפריך מהך ברייתא אינו אלא לר"פ משום דס"ד דברייתא סתמא קתני בכל קטנה ואפי' במספקת דלר"ז הא אמר לעיל דקטנה וספקה פוסקים משום דלא מתפיס איניש צררי לקטנה ואם כן מאי ס"ד לאקשויי אלא דניחא ליה לתרוצי לתרווייהו אגב גררא וכמו שכ' הריטב"א ז"ל ומ"מ מדברי התוספות דף ק"ח ד"ה הא מני חנן יש להוכיח שלא כדברי הרב הנז' שכתבו וז"ל ואומר ר"ת דאיירי דוקא במזונות אשתו ומש"ה פטור כו' שהאשה עצמה היתה מצמצמת אם לא היתה מוצאה מי שילוה לה אע"ג דבפסקו לה ב"ד מיירי דאי לאו הכי לא הוה מיחייב לכ"ע שאף לאשה עצמה לא הוה מחייב בלא פסק דין כו' עכ"ל יע"ש והשתא אי ס"ל דאי א"ל צאי כו' ומחת' בדבר ולוותה ואכלה אחר כך דחייב לשלם מנ"ל דמתני' איירי בפסקו לה ב"ד משום דאי לאו הכי לא הוה מחייב לכ"ע ואמאי לא קאמרי דמתניתין איירי בשא"ל צאי כו' ומיחתה בדבר דבלוותה ואכלה חייב לשלם ובפרנס מעצמו פליגי חנן וכהנים גדולים דכ"ג סברי דהוה לי' כלוות' ואכלה ומיחייב וחנן ס"ל דהניח מעותיו על קרן הצבי כיון שפרנס מעצמו אלא משמע בהדיא דס"ל דלא משכחת לה בלוותה ואכלה שיהי' חייב לשלם אלא בשפסקו לה ב"ד גם מדברי התוספות דפרק יש מותרות דף פ"ה ד"ה ולוותה ואכלה מוכח שלא כדברי הרב ז"ל שכתבו וז"ל אי לוותה ואכלה קודם שפסקו לה ב"ד לא הי' הבעל חייב לשלם כדפירש ר"ת כו' והכא מבעיא לי' אם יש לבית דין לפסוק לה מזונות כו' והשתא אם אי' אמאי הוצרכו להכניס בדוחק זה מה שאין במשמעות הש"ס ואמאי לא כתבו דהתם מבעיא לי' בגוונא דבעלמא חייב לשלם בלוותה ואכלה כגון שהיא מיחתה בדבר דגלי דעתה שאינ' רוצה לצמצם את עצמה אלא משמע דס"ל דלר"ת לא משכחת לה בלוותה ואכלה שיהי' חייב לשלם אלא בפסקו לה בית דין גם מ"ש שמ"ש התוספות דלוותה ואכלה אינו חייב לשלם אע"ג דלא ספקה הכונה לומר דלא ספקה לה לדברים קטנים אלא לדברים גדולים אבל אי לא ספקה כלל שאינה בת מלאכה חייב לשלם כדעת הרא"ש ז"ל מדברי התוס' דיש מותרות שכתבנו נר' דלא ס"ל הכי מדלא אוקמי לה בכה"ג וכ"כ הדרישה והב"ח בסי' ע' שדעת התוס' ז"ל דאע"ג דלא ספקה לדברים גדולים אינו חייב לשלם שלא כדעת הרא"ש ז"ל ולכן הדבר פשוט שדעת התוס' שאפי' שהיא מיחתה בדבר ולוותה ואכלה אינו חייב לשלם דאמדינן דעתה שאם לא היתה מוצאה מי שילוה לה היתה מתביישת לבא לבית דין ומצמצמ' את עצמה אבל כל שבאה לב"ד ואינה רוצה לצמצם את עצמה פוסקים לה מזונות וכמ"ש הרב ז"ל במסקנת דבריו וזה פשוט אלא שלפ"ז הי' נראה לי דאם לוותה ואכלה בבא פסיקת ב"ד ואחר כך לא הספיק לה מה שלותה ובאה לב"ד ופסקו לה מזונות שחייב לשלם מה שלוותה קודם פסיקת בית דין דהכא לא שייך לומר דאמדי' דעתה שאם לא היתה מוצאת מי שילו' לה היתה מתבייש' לבא לב"ד ומצמצמ' את עצמה שהרי סופו הוכיח על תחילתו שאם לא היתה מוצאה מי שילווה לה היתה באה לב"ד וזהו שסתמו דבריהם וכתבו התם בשפסקו לה ב"ד לומר דכל שפסקו לה ב"ד אפי' לוותה קודם פסיקת ב"ד חייב לשלם אלא שמדברי הרא"ש לא משמע הכי שכתב וז"ל והא דאמרי' לקמן לותה ואכלה כו' התם מיירי שפסקו לה בית דין ואחר כך לוותה ע"כ ולישנא דברייתא נמי הכי משמע דקתני קדמו בית דין ופסקו כו' ודוק: עוד הקשה הרב הנזכר ז"ל לדעת התוס' מהא דגרסינן בפ"ק דגיטין אשה שגלתה לערי מקלט בעלה חייב במזונותיה ואם א"ל צאי מע"י כו' רשאי ומוקי לה בגמרא התם רישא דברייתא בדא"ל צאי כו' ולא ספקה ופריך עלה והא קתני סיפא ואם א"ל צאי כו' ומכלל דרישא בדלא אמר לה צאי כו' ואצטריך לשנויי דה"ק ואם מספקת וא"ל צאי כו' רשאי והדר פריך פשיטא כו' ולפי זה אמאי לא משני דה"ק אשה שגלתה בעלה חייב במזונותיה ואע"ג דא"ל צאי כו' כיון דלא ספקה לאו כל כמיני' שתצמצם את עצמה אבל אם א"ל אחר שלותה ואכלה צאי כו' רשאי אפי' בדלא ספקה והשתא אשמועינן רבותא ולא הוה ק"ל פשיטא זהו ת"ד יע"ש:<br><b> והנה </b> כפי מ"ש הרב ז"ל בסמוך שדעת התוס' ז"ל דאפי' לא טעין טענינן ליה שלא כדעת הרא"ש ויש לו סמוכות מדברי התוס' וכמו שנכתוב לקמן איכא למימר דמשו"ה לא משני תלמודא הכי משום דאם כן הוה ק"ל דאי מיירי בשלוותה ואכלה מאי איריא בשא"ל אפי' כי לא א"ל צאי מע"י כו' אינו חייב לשלם והכי הוה לי' למיתני ואם לותה ואכלה אינו חייב לשלם ובשלמא בברייתא הלזו איכא למימר דנקט ואם אמר צאי מע"י כו' רשאי משום דבעי למיתני סיפא קדמו בית דין ופסקו מה שפסקו פסקו ובעי לאשמועינן דבקדמו בית דין לא מיבעיא דאנן לא טענינן לי' אלא אפי' אי טעין הוא אין בדבריו כלום אמנם בההיא דברייתא דלא תני סיפא דאם קדמו בית דין קשיא שפיר דאי מיירי בלוותה מאי אירייא כי אמר לה אפי' בלא א"ל נמי אמנם לדעת הרא"ש דס"ל דאי לא טעין לא טענינן לי' ומיחייב לשלומי הא ודאי קושי' הרב ז"ל קשיא ואפשר לומר דמש"ה לא משני הכי דברייתא מיירי בלוותה משום דא"כ לא הו"ל למתני הך סיפא דאם קדמו בית דין מה שפסקו פסקו ואי סמוך אאידך ברייתא אם כן לא הוה ליה למיתניי' כלל דתרתי ל"ל: והרא"ש ז"ל אמתני' דעמד אחד ופרנס את אשתו כתב וז"ל ואם אמר כשבא צאי מע"י כו' רשאי ולא יפרע מה שלוותה ואע"פ שאינה מספק' כו' אבל בית דין אין פותחין לו בטענה זו אלא אומרים לו צא ופרע מה שלוותה כו' עכ"ד וכתב הרב הנזכר מדברי התוס' נראה שחולקין על זה דאם לא כן מאי מקשו מההיא דעמדה ומיאנה ואמאי לא תי' דהתם מיירי בדלא טעין בעל הכי דאנן לא טענינן ליה וחייב לשלם מה שלוותה וכפי הנראה שהרא"ש כ' כן לתרץ קוש' התוס' במ"ש שם דלא מסתבר להעמידה בשפסקו לה בית דין ומש"ה כתב דדוקא אי טעין אבל לא טעין לא וההיא דממאנת איירי בדלא טעין עכ"ד וגם בזה דבריו מתמיהין שהרי הרא"ש כשהביא הך ברייתא דאם בא ואמר צאי כו' הוקשה לו קו' התוס' ז"ל מההיא דעמדה ומיאנה ותי' התוס' דברייתא מיירי בפסקו לה ב"ד וא"כ איך כתב שהרא"ש כ"כ לתרץ קו' התוס' ואי כונתו לומר דלפי מ"ש הרא"ש ז"ל אחר כך במתני' דחנן אזל' לי' מה שתיר' לההיא ברייתא הא ודאי לא זו הדרך בדברי הרא"ש ז"ל הן אמת שיש להבין לפי האמת בדברי הרא"ש ז"ל דכיון דאיהו ס"ל דלא טענינן לי' אם כן אמאי הוצרך לתרץ דההיא דעמדה ומיאנה מיירי בפסקו ב"ד ולא היל"ל אלא דההיא מיירי בשלא א"ל הבעל צאי דאנן לא טענינן ליה וכן ראיתי להר' גד"ת דשכ"א ע"ב שנתקשה בזה והניחו בצ"ע: ולענ"ד נראה לתרץ דקו' הרא"ש היא למאי דפריך תלמודא התם לשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לא"א מהך ברייתא דעמדה ומיאנה ופריך טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה וס"ל להרא"ש דס"ד דמקשה דפריך מהך ברייתא היא משום דס"ל דברייתא סתמא קתני ואפי' שלא בא הבעל ממ"ה ומת במ"ה או בשהלוה לה לזמן ידוע ודייקי' מינה הא לא מיאנה יהבינן לה מה שלוותה ואפי' לא בא הבעל משום דאי ס"ל דברייתא ע"כ מיירי כשבא הבעל ולא א"ל צאי כו' א"כ מאי קא פריך מהך ברייתא אימא דהכי דייקי' מינה עמדה ומיאנה אפי' בא הבעל ולא א"ל צאי כו' אינו משלם מזונות שלוותה הא לא מיאנה יהבינן לה מזונות שלוותה כשבא הבעל ולא טעין הכי ולעולם דכל זמן שלא בא הבעל לא יהבינן לה מזונות כדשמואל ומנ"ל לדיוקי דכי לא מיאנה יהבינן לה מזונות אפי' קודם שבא הבעל אדתיקשי לשמואל והריטב"א נרגש מזה וכתב דה"ה דהו"מ לאוקמה כשבא הבעל ואמר שלא א"ל צאי כו' אלא דניחא לי' לתרוצי כדמתרץ יע"ש ומשום הכי ס"ל להרא"ש דהמקשן דפריך מהך ברייתא ס"ד דברייתא סתמא קתני ואיירי אפי' שלא בא הבעל ומת במ"ה או שהמלוה תובע ממנה מה שלוותה לה לזמן ידוע כי היכי דמשמע לי' דברייתא סתמא קתני ואפי' במספקת כמ"ש הריטב"א ומש"ה פריך מינה דהיכי יהבינן לה מה שלוותה קודם שבא הבעל או אם מת במ"ה ואמאי לא חיישינן שמא א"ל צאי מע"י לשמואל דאמר אין פוסקין ואהא ק"ל להרא"ש דלפום ס"ד דמקשה דדייק מהך ברייתא דיהבינן לה מזונות שלותה קודם שבא הבעל ומשום הכי פריך מינה לשמואל אם כן תיקשי לי' ברייתא גופא אפי' לרב דאמר פוסקין דהיכי יהבינן לה מה שלותה קודם שבא הבעל או מת במ"ה הא בהך ברייתא קתני דאם א"ל צאי כו' רשאי ואינו משלם מה שלותה וא"כ ה"נ ניחוש שמא יבא הבעל אח"כ ויטעון ויאמר צאי כו' שאז אינו חייב לשלם ובמת במ"ה נמי היכי יהבי' לה הא טעני' ליתמי כל מאי דהו' מצי אבוהון למיטען וכמ"ש מוהריק"א בתשו' דמ"ו הביאו הרב בסמוך ואהא תי' דהא לא הוה ק"ל למקש' דהתם מיירי בפסקו לה ב"ד כלומר דבריי' הכי קתני עמדה ומיאנה בין בפסקו לה בית דין בין לא פסקו אינו משלם הא לא מיאנה דיהבי' לה בשפסקו בית דין ומשום הכי לא הוה ק"ל ברייתא גופא אליבא דרב אמנם כשבא הבעל ולא טעין היינו טעמא דלא טענינן לי' כמו שכתב הרא"ש ומה שדחה הרא"ש בסמוך פיר"ת משום דפשטא דמתני' לא משמע הכי דאיירי דוקא בפסקו לה בית דין אע"ג דלדידי' נמי הך ברייתא לא מתוקמא אלא בפסקו לה בית דין הא לא תיקשי לה משום דבשלמא לפי' ר"ת שפירש דמתני' דהתם מיירי בפסקו לה ב"ד ואי לא פסקו לה ב"ד לא הוה מיחייב לכ"ע ואפי' לבני כהנים גדולים כמ"ש לעיל משם ר"ת ק"ל להרא"ש דפשטא דמתני' לא משמע הכי דדוקא בפסקו לה ב"ד מיחייבי בני כ"ג משום דאם כן הו"ל לפרושי ומדסתם לן סתומי משמע דאפי' בלא פסקו לה ב"ד פליגי חנן וכ"ג אמנם בהך ברייתא ל"ק לן הכי משום דאנן הכי קאמרי' דברייתא דקתני עמדה ומיאנה סתמא קתני ואפי' פסקו לה ב"ד וכי דייקינן מינה הא לא מיאנה חייב לשלם הכי דייקינן מינה הא לא מיאנה משכחת לה דחייב לשלם בפסקו לה ב"ד כנ"ל ודוק: ומ"מ מ"ש הרב הנז' שדעת התוס' דאפי' לא טעין אנן טענינן לי' הדין עמו שכן נראה מדברי התוס' בד"ה הא מני מדהוצרכו להעמיד מתני' בפסקו לה ב"ד דוקא וגם מדבריהם דפרק יש מותרות נראה דהכי ס"ל כמ"ש לעיל וכן משמע בהדיא מפסקי תוס' סי' שס"ו שכתבו וז"ל לותה ואכלה אינו פורע אם לא פסקו לה בית דין וציין שם ד"ה ואם בא יע"ש ודלא כמ"ש הב"ח והדרישה שדעת התוס' כדעת הרא"ש בזה דאי לא טעין אנן לא טענינן לי' דאם כן אמאי לא כתבו דמתני' דחנן איירי אפילו בלא פסקו לה בית דין כמו שכתב הרא"ש ומ"ש שכן משמע מדברי המרדכי נראה לי שהמרדכי לא כ"כ לדעת ר"י אלא סברא דיליה הוא דס"ל בפי' דברייתא דואם בא ואמר צאי כו' כפר"י וז"ש ואע"ג כו' כמו שפר"י ומיהו בעיקר דינא פליג עליה וס"ל דאנן לא טענינן ליה ודוק: עוד נסתפק הרב הנזכר לדעת הרא"ש וסיעתו דס"ל דאי לא טעין בעל לא טענינן ליה אם הוא דוקא בדספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים דבכה"ג יכול הבעל לטעון שהי"ל לצמצם את עצמה ואי לא טעין לא טענינן ליה כיון דלא ספקה לה בריוח אבל אי ספקה לה לדברים קטנים אפשר דאע"ג דלא טעין טענינן ליה דכגון זה פתח פיך לאלם הוא או דלמא אף בכה"ג אי לא טעין לא טענינן ליה ופשיט לה הרב שדעת הרא"ש דדוקא בדלא ספקה הוא דלא טענינן ליה ממ"ש בברייתא דאם בא ואמר צאי כו' רשאי מיירי אף בדלא ספקה לדברים קטנים שהי"ל לצמצם את עצמה והשתא אם איתא דאף בדספקה לא טענינן לה מנ"ל הא ולמה לא נאמר דדוקא בדספקה לה בריוח הוא שרשאי לומר כן כשבא ואי לא טעין לא טענינן ליה אבל בדלא ספקה לדברים קטנים לאו כל כמיניה לומר שהיה לה לצמצם את עצמה אלא ע"כ ס"ל דבדספקה אע"ג דלא טעין טענינן ליה ומ"ה הוצרכו לו' דברייתא דקתני ואם בא ואמר כו' מיירי בדלא ספקה דאם אמר רשאי ואי לא טעין לא טענינן ליה עכת"ד ולדעתי מה שרצה להכריח מדברי הרא"ש שכתב דברייתא מיירי אף בדלא ספקה אין דבריו נראין לי שהרי התו' ג"כ בד"ה הנזכר כתבו כדברי הרא"ש דברייתא מיירי אף בדלא ספקה והשתא תיקשי לן לדעת התוס' הכי דמנ"ל דברייתא איירי אף בדלא ספקה ולמה לא נאמר דברייתא איירי דוקא בדספקה והשתא לא שייך תי' הרב דמשום דס"ל דאנן לא טענינן ליה משום הכי אוקמיה דברייתא דקתני אם בא ואמר בדלא ספקה שהרי לדעת התוס' אע"ג דלא ספקא נמי אנן טענינן ליה כמ"ש הרב סמוך ונראה וכמו שכן הוכחנו לעיל וברייתא דקתני אם בא ואמר לאו דוקא אמר אלא אפי' לא אמר ומשום סיפא אצטריכא ליה כמ"ש לעיל ואם כן הדרא קושיא לדוכתא אלא ע"כ דהא ודאי ל"ק כלל דמשום הכי הוצרכו לומר דברייתא איירי אף בדלא ספקה משום דאזלי לשיטתם דלעיל ד"ה קטנה שהק' דאי ספקה לה בריוח נימרו לה בית דין צאי מע"י כו' ולמה יורדין לנכסיו יע"ש וא"נ משום הכי הוצרכו לומר דברייתא דאם בא ואמר צאי כו' מיירי בדלא ספקה משום דאי ברייתא מיירי דוקא בדספקה לה בריוח א"כ היכי קתני סיפא אם קדמו בית דין ופסקו מה שפסקו פסקו הא כיון דמיירי בדספקה בריוח נימרו לה ב"ד צאי כו' למה יורדין לנכסיו וכקו' דלעיל וכיון שכן גם מדברי הרא"ש ז"ל ליכא לאכוחי מידי דס"ל דבדספקה אפי' לא טעין טענינן ליה ממ"ש דברייתא איירי בדלא ספקה שהרי דעת הרא"ש ז"ל כדעת התו' דאי ספקה לה בריוח אין ב"ד יורדין לנכסיו אלא אומרים לה שתעשה ותאכל וכמ"ש בסמוך שלא כדעת רש"י יע"ש כנ"ל: והמרדכי והגהות כתבו אהך ברייתא דאם אמר צאי כו' רשאי וז"ל ובדספקה אבל לא ספקה לא והכי מוכח להדיא בפ"ק דגטין דאמרי' בגמ' כו' משמע דאי ספקה אפי' בע"כ כו' יע"ש ויש לדקדק קצת שנראה מדבריהם שהוצרכו להביא ראיה מההיא דגיטין למ"ש דבלא ספקה אינו יכול לומר צאי כו' אלא שאח"כ כתבו דמההיא נמי מוכח דאי ספקה אפי' בע"כ דאי לא כן הכי הול"ל ואפי' בע"כ כדמוכח בפ' קמא דגיטין כו' וקשה דאמאי הוצרכו להביא ראיה מההיא דגיטין הא משמעתין מוכח בהדיא דבדלא ספקה אינו יכול לומר בע"כ צאי וכדאמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו גדולה ולא ספקה ופרש"י דלצאי מע"י כו' ליכא למיחש דכיון דלא ספקה לא קבלה עליה יע"ש ויש ליישב דמשום הכי הוצרכו להביא ראיה מההיא דגיטין משום דאי משמעתין הו"א דתלמודא ה"ק איכא בינייהו גדולה ולא ספקה דכיון דלא ספקה אמרינן דמסתמא לא א"ל צאי דרוב בני אדם אינם רוצים שיתבזו נשותיהן בחיצי רעב אמנם אה"נ דאי אמר בהדיא צאי כו' אפי' בע"כ רשאי ומה שפרש"י הוא לפי האמת דבלא ספקה אינו יכול לומר בע"כ כדמוכח מההיא דגיטין דהשתא אתיא סוגיא כפשטה ודוק:
+
+Halakhah 22
+
+<b>מכרה </b>
+<b> מטלטלין כו'.</b> כתב ה"ה דעת רבינו שכיון שלא מכרה כו' עיין מה שהק' הרב גד"ת שהרי דעת רבינו דאין אומרים מגו לאפטורי משבועה ועיין בהרב נת"מ דקנ"א ע"ב מה שתי' עוד שם דמיגו דלהד"מ אלימא טפי משאר מיגו ואמרינן ביה מיגו לאפטורי משבועה אשתמיט מניה מ"ש רבינו פ"ט מה' שלוחין ופ"ב מה' שכירות ע"ש:
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>המדיר </b>
+<b> את אשתו שלא תטעום א' מכל הפירות כו'.</b> בפרק המדיר דע"א כתבו התוס' בד"ה שלא תטעום ז"ל לאו בכל פירות מדיר לה דא"כ לא הוה חייל כדאמרי' בפ"ב דנדרים גבי קונם עיני בשינה סתם לא חייל נדר למיסר שינה עליה כו' אבל למאי דס"ד דאדרה איהו ותלינהו בתשמיש חל אפי' הדירה מכל פירות כו' ונראה שדבריהם סתרי אמ"ש שם בסמוך בד"ה שנדרה היא וז"ל ונראה לר"י דהשתא לא מיירי בדתלנהו בתשמיש אלא שנדרה הנאה מכל פירות כל זמן שהיא תחתיו כו' והרב נת"מ דרמ"ח ע"ד כתב דאפשר לומר דכיון שנדרה כל זמן שהיא תחתיו הו"ל כנודר לזמן דחייל נדרה כמ"ש הר"ן בפרק הנודר מן הירק יע"ש. ואיני מבין דבריו דא"כ אמאי הוצרכו התוס' לומר דלאו בכל פירות מדיר לה כו' וכתבו אבל למאי דס"ד דהדרה איהו כו' דמשמע דלמאי דמסיק דנדרה היא לא מצי לאוקמה בנדרה מכל פירות וע"כ דהיינו משום דאזלי לשיטתם שכתבו בד"ה שנדרה משם ר"י דהשתא לא מיירי בדתלינהו בתשמיש דאלו לפי דעת רש"י ז"ל למסק' ג"כ הכי מתוקמא בדתלינהו בתשמיש ואיך כתבו למאי דס"ד וכיון שכן כפי מ"ש דבנודר' כל זמן שהיא תחתיו היא אמאי הוצרכו לומר דלאו בכל פירות קאמר אלא ודאי מוכח בהדיא דס"ל דאפי' בנודרת כל זמן שהיא תחתיו לא חייל נדרה כיון שלא נדרה לזמן מוגבל שיכול לחיות בו וע"כ לא כ' הר"ן אלא דוקא בנודר בפי' זמן שיכול לחיות בו וכמ"ש הרב הנזכר בס"ד יע"ש ולכן העיקר כמ"ש החד"ה דלישנ' דמתני' נקטו ולאו דוקא אלא ממין א' יע"ש והרא"ש ז"ל שם כתב וז"ל והיה אומר ר"ת אם אדם אומר קונם כל פירות שבעולם עלי לא חייל הואיל וא"א שלא יעבור כדאשכחן בפרק ב' דנדרים דאם אמר קונם עיני בשינה בסתם דלא חייל הנדר לאסור שינה עליו עכ"ד יע"ש והנר' שכונת דבריו במה שהביא ראיה מפ"ב דנדרים היינו לומר דלא תימא דדוקא בשבועה הוא דאמרי' מלקין אותו וישן לאלתר אבל בנדרים אם נדר בדבר שאינו יכול לעמוד בו מחייב לקיים נדרו עד זמן שיכול לעמוד בו ואם אכל או ישן שלא מתוך האונס הרי זה עובר משום בל יחל וע"ז הביא ראיה דנדרים ושבועות חדא נינהו וכן מבואר ממ"ש בתשו' מיימו' דשייכי לה' נדרים סי' ד' שכתבו וז"ל אע"ג דבפ"ב דנדרים תני ואלו הן נדרי עינוי נפש אמר קונם פירות העולם עלי ה"ז חל הנדר וצריך לקיימו עד שיפר ואם אינו יכול לעמוד בהם הו"ל נדר שוא וא"צ הפרה ומיד עבר בבל יחל ומותר לאלתר בלא הפרה כמו שבועה שלא ישן שמלקין אותו וישן לאלתר דאין חילוק בין נדר לשבועה דהכי משמע בפ"ב דנדרים גבי קונם עיני בשינה יע"ש אמנם למ"ש ר"ת דקונם כל פירות שבעולם לא חייל נדרא כלל ונדר שוא אין בו משום לתא דאיסורא הא ודאי דליכא לאתויי ראיה מההיא דפרק ב' דנדרים דאדרבא ריהטא דשמעתתא התם משמע דנדרי שוא חיילי ויש בהן משום בל יחל והתו' ז"ל בפ"ג דשבועות דכ"ח ד"ה באומר יאסרו הקשו מהך סוגייא לדעת ר"ת דס"ל דנדר שוא לא חייל כלל וכ"כ בפ' השולח דל"ה ד"ה ונודרת ולדעת ר"ת צ"ל דס"ל כמ"ש הר"ן שם דנקט לישנא דמי שבקינן ליה משום דבעי לאתויי ההיא דר"י דמיירי בשבועה אמנם בנדר שוא ודאי כיון דאין בו חלות כלל אין כאן איסור כלל משום דאין בו הזכרת השם יע"ש וראיתי להרב נת"מ דש"ג ע"ד על ההיא דנודרת ואוסרת כל פירות שבעולם כתב וז"ל וכתבו התוס' ד"ה כל פירות דאע"ג דנדר חייל אף על דבר שא"א לקיימו כדאמרינן בפרק ב' דנדרים גבי קונם עיני כו' מ"מ כיון דמשם ואילך לא מתסרא אינה חוששת הואיל ואינה עומדת באיסור כל ימיה כו' והן הן דברי הרשב"א בחי' אבל באותה תשובה שהביא מרן בריש סימן צ"ו כתב ולא תאסור כל פירות עליה שאם עשתה כן אין האיסור חל לפי שא"א לחיות בלי שום פרי כדאמרינן גבי קונם עיני כו' ואתמהא שמלבד שדבריו סתרי אמ"ש בחי' עוד זה חלי שכתב כדאמרי' גבי קונם עיני בשינה ואדרבא מהתם מוכח איפכא דנדר חל אף על דבר שא"א לקיימו כמו שהוכיחו התוס' ודבריו צ"ע אם לא שיש ט"ס בדבריו עכ"ל: ואיני יודע מה ראה על ככה להקשות על תי' הרשב"א ז"ל שדברי הרשב"א הן הן דברי ר"ת שכתב הרא"ש וכונת ראייתו ודאי כמ"ש וכמבואר מתשו' מיימו' וזה פשוט גם מ"ש שדבריו שבתשו' סתרי אמ"ש בחידושיו הרואה יראה שאין משם ראיה דס"ל דנדר שוא חל שכ"כ וז"ל ל"ג בה כל פירות משום דא"א לקיימו ואוכלת לאלתר כדאמרי' בנדרים כו' יע"ש ויש לפרש דבריו כמ"ש לדעת ר"ת שכל כונתו לומר דנדרים ושבועות חדא נינהו ואינו מחוייב לקיים נדרו עד זמן שיוכל לעמוד וממילא איכא למימר דנדר שוא אין כאן איסור כלל כיון דאין בו הזכרת השם וכמ"ש הר"ן וכן מבואר בהדיא שדעתו ז"ל כן מש"ש בחי' לנדרים יעויין שם בס' פני יהושע למוהר"י חאנדאלי הנדפס מקרב ימים בתשו' סימן ז' דפ"ח ע"א שתמה על הטור ז"ל שהביא בי"ד סימן רל"ב סברת ר"ת בסתם הפך סברת הרא"ש ז"ל בפי' לנדרים שכתב שם דאיסורא מיהו איכא יע"ש ולא ידעתי אדק"ל להטור ז"ל תיקשי להרא"ש ז"ל דבפרק המדיר שהביא סברת ר"ת בסתם ולא חלק עליו משמע דסבירא ליה דנדר שוא אינו עובר כלל הפך ממ"ש בנדרים ואפשר דה"ט דהטור ז"ל שתפס דברי אביו הרא"ש שבפסקיו עיקר ודוק ובמ"ש רבינו נדר' היא שלא תאכל אחד מכל הפירות כו' או שנדרה בנזיר כו' אם רצה שתשב תחתיו כו' תשב הקשה הרב הנז' דרמ"ט ע"ג דא"כ מאי האי דפרכינן בגמ' למאי דבעי לאוקמא מתני' דתלינהו לקישוטיה בת"ה דאמרה יאסר הנאת תשמישך אם אתקשט ותתקשט ותיאסר אי לב"ש ב' שבתות אי לב"ה כו' ואמאי יוציא לאלתר ולפי סברת הרמב"ם ז"ל דיוציא לאו בע"כ קאמר אלא אם רצה להוציאה מרצונו יתן כתובה מאי פריך ותתקשט כו' ואמאי ימתין שבת אחד הא אם רצה להוציאה מי מעכב על ידו ומה שצריך להמתין לב"ש שתי שבתות כו' היינו להוציאה בע"כ ואף למ"ש הרב פרישה ז"ל דדוקא בנדר' שלא תאכל אחד מן הפירות או נדרה מן היין ולא תלאו בתשמיש הוא דס"ל לרבינו ז"ל הכי אבל אם נדרה שלא תתקשט ותלינהו בתשמיש מודה רבינו דיוציא בע"כ מטעמא דסברא מיסנ' סני לי וס"ל דדוקא בנדרה בתשמיש שבו כל האישות תלוי שייך טעמא דמיסנא סני יע"ש אכתי אינו מיושב למאי דפריך ותתקשט כו' כיון דאכתי לא אסיק טעמא דמיסנא סני ועוד ק' לסברת רבינו דיוציא לאו בע"כ קאמר אלא אם רצה להוציאה יוציא ויתן כתובה היכי קתני עלה במתני' ר"י אומר ביש' יום אחד יקיים דמאי יקיים כיון דת"ק לא אמר שיוציא בע"כ וכי אם ירצה להוציאה מדעתו מי מעכב ע"י עכ"תק: ולא ידעתי לפי דעתו ז"ל אמאי לא קשיא ליה לדעת הר"ן ג"כ דס"ל דיוציא בע"כ קאמר שהרי כתב הר"ן והאי יוציא דתנן משמע יוציא בע"כ מטעמא דמיסנא סני לי ואם כן ק' לדעת המקשה דלא אסיק אדעתיה טעמא דמיסנא סני לי אי ס"ל דיוציא דתנן בע"כ משמע א"כ אדקשי' לי ותתקשט ותאסר כו' תקשה לי' עדיפא מינה דאמאי יוציא בע"כ כלל כיון דלא אסיק אדעתי' טעמא דמיסנא סני ואי ס"ל דמתני' ה"ק אם רצה להוצי' יוציא ויתן כתובה א"כ מאי ק"ל ותתקשט כו' והיכי ניחא לי' מתני' דקתני רי"א כו' כמו שהק' הר' הנז' אע"כ צ"ל דהמקש' ודאי דאסיק אדעתי' טעמא דמיסנא סני להא מילתא דכופין אותו להוצי' אלא דמ"מ הוה ק"ל דכיון דהמדיר את אשתו מת"ה אמרינן לב"ש שתי שבתות יקיים ולב"ה שבת אחד מטעמא דגמרינן מיולדת דאורח ארעא לשהות כך וא"כ אמאי כופין אותו להוצי' (מטעמא דמיסנא סני) מיד כיון דאורח ארעא לשהות כך ושמא בתוך כך תמצא פתח לנדרה וא"כ הו"ל לומר דתתקשט ותיאסר שבת אחד ויותר מכאן כופין אותו להוציא מטעמא דמיסני סני לה כיון שהוא הגורם בקיומה ולאו אורח ארעא לשהות יותר מכאן ואהא משני ליה דטעמא דמיסנא סני אהני לן נמי לומר דיוצי' מיד דה"מ היכא דנדר איהו דסברה מירתח רתח עלואי והשתא מותיב דעתא כלומר דטעמא דאורח ארעא לשהות גרידא לא אהני לן לומר דימתין שתי שבתות או שבת אחד אלא משום דאיכא לומר טעמא דסברה השתא מותיב דעתיה אבל היכא דנדרא היא ושתיק לה סברה מיסנא סני לה ומש"ה אע"ג דאורח ארעא לשהות כך ויכולה לסבול מ"מ כיון דסברה מיסנא סני לה אינה מבקשת פתח לנדרה ואינה רוצה בקיומו של בעל כלל כנ"ל:<br><b> גם </b> מאי שהקשה ממאי דקתני במתני' רי"א יום א' יקיים כפי מ"ש הרב פרישה ז"ל י"ל דמתניתין איירי בשתלאו בתשמיש ויוצי' דקתני יוציא בע"כ קאמר ועוד היה נר"ל דמ"ש רבינו אם רצה שתשב תחתיו תשב היינו דוקא בנודרת שלא תאכל אחד מכל הפירות לעולם דסתמא קתני ומשום דכיון דאפי' כי מפקי' לה מבעלה אינה מרווחת כלום שהרי כבר נאסרה באותו זמן ואפי' נשאת לבעל שני אין הבעל מפר בקודמין משום הכי ס"ל לרבינו דאין כופין אותו לגרש והיינו ברייתא דקתני האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה כו' אם רצה הבעל להפר יפר ואם אמר אי אפשי באשה נדרני' יוציא ויתן כתובה דמשמע דאם רצה לקיימה אין כופין משום דברייתא איירי בשאינה מרוחת כלום אם מגרשה כמ"ש: אמנם מתניתין דקתני יוציא ויתן כתובה דבע"כ קאמר ע"כ מיירי בדתלאו בתשמיש דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אם אטעום מאותו המין או אם אתקשט ומשום הכי אמרינן דכופין לגרש כיון דהוא נתן אצבע בין שניה וכי מפקי' לה מיניה הא אית לה רווח' דיכולה לינשא לאיש אחר שהרי לא אסרה עליה הנאת תשמיש כל העולם אלא הנאת בעלה גרידא וא"נ בנדרה כל זמן שהיא תחתיו כמ"ש התוס' ובהכי נתיישבו קו' הרב הנז' ז"ל אלא שמדברי הר"ן וה"ה ז"ל משמע שלא הבינו כן בדעת רבינו ועוד דאכתי קשה דא"כ הו"ל לרבינו ז"ל להביא דינא דמתני' דבשתלאו בתשמיש כופין אותו להוציא מיד וכן ק' לדעת הרב פרישה וכעת צ"ע ועיין בספר בית שמואל סימן ע"ג ס"ק ודעת הריטב"א ז"ל כדעת רבינו ז"ל ועיין בליקוטי מוהר"ב ז"ל ח"ב דף נ"ו ויש לדקדק עליו שנראה שדבריו סותרים ממ"ש מוהר"ב משמו בדף נ"ה סוף ע"א וז"ל וא"ת כיון דנדרה מגופו של פרי כי מגרש לה מאי הוי הא קיימא באיסוריה ובעל שני אינו יכול להפר בקודמין וי"ל כו' יע"ש והשתא לפי דעתו ז"ל דבנדרה היא אין כופין אותו לגרש אלא שאם בא להוציא כופין אותו ליתן כתובה לא ידעתי מאי האי דק"ל כי מגרש לה מאי הוי כו' ואולי י"ל שלדעת י"א שהביא הוא דקשיא ליה ודוחק:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>אין </b>
+<b> מחייבין את הבעל לפדות את אשתו כו'.</b> בפ' נערה דנ"ב ופסק כרשב"ג דאמר אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם ע"ש: ודע שכתב הרשב"א בחי' לגיטין פרק השולח דמ"ה דאע"ג דהתם מבעיא לן בטעמא דאין פודין אי משום דלא ניגרו וליתי הוא או משום דוחקא דצבורא הוא ולא איפשטא מהך דרשב"ג אפשיטא לן דטעמא משום דלא ניגרו בהו הוא דאי משום דוחקא דצבורא הוא גבי בעל שהוא חייב לפדות את אשתו משלו מאי דוחקא איכא והא דלא פשיט לה התם מהכא דכוותא איכא בתלמודא דקאי בתיקו ומפשטא בדוכתא אחרינא וכתב עוד שכן נר' שהוא דעת הרי"ף ז"ל שפסק שם כרשב"ג ואילו בגיטין כתבה למשנתינו סתם ולא הביא בעיא דמהתם שמעינן ליה דמשום דלא ניגרו בהו עכת"ד ז"ל וכן כתב הר"ן ז"ל שם בשם י"א והנה לפי הנר' לכאורה מדבריהם ז"ל הוא דקי"ל כרשב"ג דאין פודין כו' ואפי' אם רצה הבעל לפדותה יותר מכדי דמיה אינו רשאי כיון דקי"ל דטעמא משום דלא ניגרו בהו וכ"כ מרן הב"י בטי"ד סי' רנ"ב אמ"ש הטור שם דאדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה וכן לאשתו שהיא כגופו כתב מרן וז"ל והשתא לדעת הרי"ף ורמב"ם והרשב"א והר"ן אין חילוק בין אשתו לשאר השבויים ודברי רבינו אינן אלא לדעת התוספות והרמ"ה והרא"ש ז"ל וכיון דפלוגתא דרבוותא היא לא היה ליה לסתום דבריו עכ"ל וק"ל טובא לפי שטת' ז"ל דאין פודין דקאמר רשב"ג אינו רשאי לפדות קאמר דא"כ מאי פריך בפרק נערה לרשב"ג הא בכדי דמיהן פודין אע"ג דפירקונה יותר על כתובתה ורמינהי נשבית כו' רשב"ג אומר אם היה פירקונה כנגד כתובתה פודה ואם לאו אינו פודה כו' יע"ש והשת' כפי דעת הרשב"א ודעימ' מאי קושי' אימ' דהכי דייקי' מיניה אין פודין כו' יותר מכדי דמיהן כלו' אינו רשאי הא בכדי דמיהן אע"ג דפירקונה יותר על כתובתה אם רצה לפדות פודה והיינו ממש ההיא ברייתא דרשב"ג דקאמר אם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה כלומר חייב ואם לאו אינו חייב לפדות בכדי דמיהן וביותר מכתובתה ודאי דאם רוצה לפדות לדעת רשב"ג פודה כיון דליכא טעמא דניגרו בהו אלא ודאי דאין פודין דרשב"ג אינו חייב לפדות קאמר והשתא כי דייקינן מיניה הא בכדי דמיהן פודין ע"כ חייב לפדות הוא דדייקינן מניה ומש"ה פריך שפיר לכן הנ"ל הוא ודאי דגם הרשב"א מודה דגבי בעל אם רצה לפדות אשתו יותר מכדי דמיהן רשאי לפדותה אפי' לטעמא דלא ניגרו בהו דאשתו כגופו ואהני לן הך טעמא דאשתו כגופו לומר דרשאי לפדותה משא"כ בשאר השבויים אבל אם אינו רוצה לפדותה יותר מכדי דמיה לא מחייבי' ליה כיון דאיכא תקון העולם דלא ניגרו בהו וליתי והכרעת הרשב"א ז"ל הוא דע"כ דרשב"ג ס"ל דטעמא דאין פודין משום דלא ניגרו בהו דאי טעמא דאין פודין משום דוחקא דצבורא אמאי קאמר רשב"ג גבי בעל עם אשתו דאין פודין אותה יותר מכדי דמיה ואסיקנא התם אפי' היתה כתובתה יתר על פירקונה כיון דבעל חייב לפדותה משלו ליכא דוחקא דצבורא ואמאי אינו חייב לפדותה (ולא ניחא ליה בתירוץ הר"ן והריטב"א בחי' לכ"י דחיישינן לדוחקא דבעל כי היכי דחיישינן לדוחקא דצבורא משום דכיון דכתובתה יתר על פירקונה מדידה הוא דפודה אותה) אלא ודאי דרשב"ג סבר טעמא דאין פודין משום דלא ניגרו ומש"ה לא מחייבינן ליה וכדכתיבנא אבל לעולם אם רצה לפדותה יותר מכדי דמיה דפודה אותה משום דאשתו כגופו ומשום הכי פריך מרשב"ג ארשב"ג ובהכי ניחא דברי הטור ז"ל שסתם דבריו ולא הביא דעת הרי"ף והרמב"ם והרשב"א ז"ל שחולקים עליו וכמו שהקשה מרן שם משום דהטור ז"ל שם קאי אי רשאי לפדותה שכן כתב אבל אדם יכול לפדות כו' וכן לאשתו וס"ל להטור דבהא אפי' הרי"ף ודעימיה מודה באשתו דרשאי לפדותה וכדמוכח בהדיא ממאי דפריך בגמרא וכדכתיבנא אמנם בא"ה סימן ע"ח דקאי התם אי חייב לפדותה או לא הביא מחלוקת הרי"ף והרמב"ן ז"ל וכן מדוקדק בלשונו שכתב והרי"ף פוסק שאינו חייב וזה נר' שהוא דעת רבינו ז"ל שכתב אין מחייבין כו' ועוד דהוא פסק בהלכות מ"ע טעמא דאין פודין משום דלא לגרבו וכמו שהקשה הלח"מ ז"ל משום דס"ל לחלק בין אשתו לשאר שבוי' ומה שהקשה הלח"מ ז"ל לפי תירוץ זה דא"כ אמאי פסק כרשב"ג מטעמא דמתניתין דהשולח הא לא קאמרה אלא גבי אחר אבל אשתו לא כו' וכונת קושייתו הוא כפי מ"ש שם הר"ן ז"ל דפסק בקמייתא כרשב"ג משום דסתם מתניתין דהשולח אתי כוותיה והשתא אי ס"ל לחלק בין אשתו לאחר לרשב"ג ע"כ מתניתין דקתני אין פודין כלומר אינו רשאי באחר איירי אבל באשתו אליבא דרשב"ג רשאי וכיון שכן אפי' כת"ק מצי אתיי' סתם מתניתין דמתניתין איירי באחר אבל באשתו חייב לפדותה ומאיזה הכרח פסק בהך כרשב"ג: ומהתימה על הרב נ"מ ז"ל דקנ"ו ע"א שתירץ כן קושיי' הלח"מ ז"ל מסברא דנפשיה כאילו היה דבר חדש ולא השגיח שהרב לח"מ ז"ל כתב תי' זה ודחאו מכח קושי' זו יע"ש ומ"מ לעיקר קו' הלח"מ ז"ל נר' דלא ק' מידי כפי מ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו לגיטין דמדלא קאמר רשב"ג אף בזה מפני תקון העולם משמע דרשב"ג הוא דאית ליה תקון העולם ות"ק לית ליה כלל וא"נ כמ"ש הר"ן ז"ל שם דבחד לישנא מתנייא כמו שיראה המעיין וא"כ ע"כ סתם מתני' כרשב"ג: ובהכי ניחא לי מ"ש התוס' בד"ה אין פודין כו' ארישא קאי ודבריהם סתומים ומצאתי בשיטה כ"י למוהר"י קורקוס שפי' דכוונתם לאפוקי דלא נימא דלא קאי אלא אסיפא אבל מודה הוא דפעם אחד צריך לפדותה אפי' ביתר מכדי דמיה אבל פעם שניה אינו רשאי לפדותה יותר מדמיה דא"כ מ"ט דרשב"ג מ"ש דבפעם א' יכול ופעם שניה אינו רשאי אי סובר דאשתו כגופו א"כ אפי' פ"ב נמי דהא אדם יכול לפדות את עצמו כמה פעמים ואם אין אשתו כגופו אפי' פ"א נמי לא לכך פירשו התוספ' ז"ל דפליג אף ארישא עכ"ל ואין דבריו נראין משום דא"כ הו"ל להתוספות למימר ארישא נמי פליג מדלא כתבו כן משמע דכונתם לומר דרשב"ג ארישא דמילתא דת"ק ולא אסיפא דקתני פעם שני רצה פודה רצה אינו פודה וצ"ע למה דאף אסיפא נמי משמע דקאי דת"ק קתני דפעם שני רצה פודה אפי' ביותר מדמי' ורשב"ג פליג וקתני דאינו רשאי ודברי הרב ח"ה ז"ל בזה הם דברים תמוהים לע"ד כמו שיראה המעיין ומה שתירץ הרב נת"מ הוא מגומגם קצת משום דאם הכרעתם מההיא סוגי' דגיטין לא הוה ליה למסתם דבריהם: אמנם כפי מ"ש אתי שפיר דברי התו' ז"ל דכונתם לומר דע"כ אין פודין דרשב"ג ארישא קאי דקתני פ"א פודה וקאמר רשב"ג אינו חייב אבל אסיפא דקתני רצה פודה כו' לא מצי קאי משום דאי קאי אסיפא ע"כ אין פודין דרשב"ג אינו רשאי קאמר וא"כ מאי פריך מרשב"ג ארשב"ג וכמ"ש לעיל כנ"ל ועיין בספר פרח מטה אהרן ח"ב סימן ח':
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>איש </b>
+<b> ואשה שהיו ביניהם שדוכין כו'.</b> כתב ה"ה וז"ל בפרק הנושא אמר רב גידל כו' וכתב רבינו שה"ה איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין וכ"ש הוא מדין האב כו' והוא תימה שהרי בירושלמי אמרו כשם שהבעל פוסק כך האב פוסק אלא שהבעל מזכה בכתב והאב בדברים ואפי' נימא דתלמודא דידן פליג אירושלמי מ"מ לא היה לו לומר דכ"ש הוא מדין האב גם מ"ש דכן נתבאר מן הגמרא ונראה שכונתו היתה למ"ש פרק הנושא דפריך התם אר"ל מדתנן הנושא את האשה נזון את בתה מאי לאו כה"ג לא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל וכמ"ש מרן ז"ל נראה דאין ראיה כלל דאיכא למימר דמתניתין מיירי בכתב לה וכמ"ש בירושל' דגבי בעל בעינן כתב ואדרבא לישנא דתלמודא מוכח טפי לפ"ז דקאמר בשטרי פסיקתא דמשמע דבעינן כתיבה אלא דאפי' לא כתב לה בלשון חייב אני לך מהני מטעמא דרב גידל דאי באמירה בעלמא מהני למאי אצטריך לומר בשטרי פסיקתא ושטרי מאן דכר שמיה ובפשיטות הי"ל לומר לא כדרב גידל ומן האמור בזה אתה תחזה שמ"ש הגאונים והר"ן ז"ל ר"פ אע"פ דבירוש' קאמר דאפי' אחר נשואין קונה באמירה לאו דוקא אלא לאפוקי דלא בעינן קנין שלדעת הירוש' אפי' בשעת קדושין ונשואין כתב דוקא בעינן והנראה אצלי שרבינו וכל הפוסקים ז"ל דחו להא דירוש' מכח מאי דפריך התם לרב אשי דאמר לא נתנו ליכתב ממתניתין דהפקחין היו כותבין ולפירוש רבינו והרי"ף ורוב המפרשים היינו לומר דמדהזכיר כתיבה ש"מ בעינן כתיבה ואי ס"ל כהירושלמי דגבי בעל אינו מזכה אלא בכתב מאי קושיא הא גבי פקחין ודאי צריך כתיבה לכ"ע וכן נמי ממאי דפריך ממתניתין דאין כותבין שטרי אירוסין והוצרך לאוקומא בשטרי אירוסין ממש ואם איתא אמאי לא מוקי לה בשטרי פסיקתא דבעל ואשתו דהתם אינו קונה אלא כתיבה ומשום הכי אין כותבין אלא מדעת ב' אלא מבואר דס"ל לתלמודא דידן דאין חילוק בין אב לבתו בין איש לאשתו כנ"ל: גם מ"ש עוד ה"ה וז"ל ובדין הפוסק מעות לחתנו יתבאר בפ' זה שאם האשה פסקה על עצמה שהיא יושבת עד שתמצא מה שפסקה אלמא דקנה הבעל לא הבינותי דבריו שהרי אפי' נימא דלא קנה הבעל אפי"ה אמרינן שפיר דתשב עד שתלבין ראשה מאחר ששניהם הסכימו על כך וזה מבואר שהרי ליישב מתניתין דהפוסק לחתנו הוצרכו לאוקומא כשלא קדשו מיד לדעת רשב"ם או בנשואין ב' לדעת ר"ת הרי דאע"ג דלא קנה הבעל אפי"ה אמרינן דתשב עד שתלבין ראשה והיאך הביא ראיה ממנה ה"ה ז"ל לומר דקנה והנראה דס"ל לה"ה שלא כדעת התוספות דמתניתין דקתני תשב עד שתלבין ראשה היינו דוקא באופן דקנה בדברים כגון שקדשו מיד ובנשוא' משום דכיון דמן הדין קנה וחייב ליתן לו משום הכי תשב עד שתלבין ראשה דאדעתא דהכי נתרצה בדבר אבל אם הוא באופן דלא קנה לכ"ע לא אמרינן תשב עד שתלבין ראשה דכיון דלא עשו קנין ביניהם איכא למימר דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה ומצי למימר משטה הייתי בך ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרב נת"מ למ"ש רי"ו שדעת הרמ"ה כדעת רבינו דכל שלא היה לו מעות בשעת הפסיקה לא מהני הא דרב גידל והק' עליו שמדברי הרא"ש שהביא בשמו משמע איפכא שכ' שהרמ"ה תי' דהפוסק מעות לחתנו מיירי בשאין לו מעות לפרוע ואם היה דעתו כדעת רבינו טפי מהכי הוה ל"ל דאפי' יש לו מעות לפרוע אם לא היו לו אז בשעת הפסיקה לא קנה ובהכי הוה מתוקמא שפיר ההיא דהפוסק מעות לחתנו יע"ש ולפי מ"ש י"ל דס"ל להרמ"ה דמתניתין לא מצי מתוקמא בשלא היו לו מעות בשעת הפסיקה משום דכיון דלא קנה לא אמרינן בכי הא תשב עד שתלבין ראשה וכדעת ה"ה ז"ל: ואולם אכתי דברי ה"ה ז"ל קשים אצלי דמאי ראיה מההיא דהפוסק דהא איכא לאוקמא בשקנו מידו וכדאוקימנא לה למתניתין ר"פ הנושא וליכא למימר שכוונתו ממה שלא ביאר רבינו שם דבעי קנין דלהא לא הוצרכנו דודאי כיון שרבינו ז"ל סובר דאפי' בבעל קנה בדברים ומש"ה לא כתב דבעי קנין אבל אעיקר דינא דרבי' מאי ראיה מההיא מתניתין דהפוסק מעות לחתנו וצ"ע:
+
+Halakhah 14
+
+<b>במה </b>
+<b> ד"א כשפסק כו' ובנשואין ראשונים כו'.</b> כ"כ התוספות פ"ק דקדושין ד"ט ע"ב ד"ה הן הן דברים כו' והן דברי הירוש' הביאוהו הרי"ף והתוספות ז"ל פ' שני דייני גזירות וכתב הריב"ש בתשובה סימן שמ"ה שאפשר שלא חלקו בין נשואין ראשונים לשניים אלא דוקא באב הפוסק ע"י בנו ובתו שעל זה נזכר בירושלמי אבל חתן עצמו הפוסק לאשתו אפי' בנישואין ב' ודקדק כן מדברי רבינו שבדין י"ג כתב איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין וא"ל כמה את מכנסת לי כו' ואמרה לו כמה אתה נותן לי כו' וכן האב שפסק ע"י בנו ובתו כו' ובדין י"ד כתב בד"א דפסק האב לבתו כו' ובנשואין א' כו' ומדלא כתב סתמא בד"א בנשואין ראשונים דאז הוה קאי אתרי בבי דלעיל מיניה בפסיקת האיש והאשה ובפסיקת האב לבנו ולבתו והוצרך לפרש בד"א דפסק האב משמע שדעתו דחתן הפוסק לעצמו אפי' בנישואין שניים אלו דבריו יע"ש וראיתי להרב נת"מ ז"ל דצ"ג ע"ד שתמה עליו דאיך כ' דעל זה נזכר בירוש' אדרבא דברי הירושלמי אינו אלא בחתן הפוסק לעצמו דהכי איתא התם תנן הפקחין היו כותבין ע"מ שאזון את בתך כו' ותני עלה ובלבד מן הנישואין א' כו' והא מתניתין בחתן הפוסק לעצמו מיירי כדקתני ע"מ שאזון את בתך ואעפ"כ העמידוה בנשואין א' דוקא יע"ש שהניחו בצ"ע ובאמת שהדבר מתמיהא על הריב"ש ז"ל איך הביא ראיה לסתור מהירוש' והנראה ודאי שמ"ש הריב"ש שעל זה נזכר בירוש' לא היתה כונתו אלא עמ"ש בירושלמי בפרק אע"פ ששם הובא הא דתני עלה ובלבד מן הנישואין הא' אדינא דאב הפוסק לבנו ולבתו כאשר יראה הרואה ומ"מ אכתי צריכין אנו למודעי מה יענה למ"ש בירושלמי גבי ההיא דהפקחין דאפי' בחתן הפוסק לעצמו בעינן נישואין א' ונראה לע"ד דע"כ לא כתב הריב"ש דבחתן הפוסק לאשתו אפי' בנשואין ב' מהני אלא דוקא בפוסק מתנה לעצמה משום חביבותא דאית ליה בגוה גמר ומקני לה וכנדון שלו וכן נמי מה שדקדק מדברי רבינו נמי בכה"ג מיירי כמ"ש ואמר לה כמה את מכנסת לי כו' כמה אתה נותן לי כו' וכך מדוקדקים דברי מרן כ"מ יע"ש אמנם בחתן המחייב לזון את בת אשתו אזיל ומודה הריב"ש ז"ל דבנשואין ב' לא מהני דכל כי האי ודאי לא אמרינן דמשום חביבותא דידה גמר ומשעבד נפשיה לזון את בתה אלא דוקא בנשואין א' דאיכא רוב שמחה טפי ובהדרגות חתן המתחייב לבתו הדר דינא כדין האב הפוסק לבנו זה הנראה אצלי אמת ויציב בדעת הריב"ש ומכלל האמור אתה תחזה שמ"ש הרב בית שמואל סי' נ"א ס"ק להביא ראיה לדינו של הריב"ש ממתניתין דפרק הנושא אשה לזון את בתה דמשמע התם דבאלמון שנשא אלמנה מיירי כדקתני מתו בנותיהן נזונות כו' יע"ש לא דק כלל שהרי בירושלמי אוקמוה להו בנשואין ראשונים ומה שדקדק ממתניתין ליתא כלל דבנותיהן דקתני מתניתין בבנות שהיו לו ממנה קאמר וזה פשוט: ועוד נראה שיש להכריח דינו של הריב"ש ז"ל דבחתן הפוסק לאשתו אפי' נשואין ב' מהני מההיא דפרכינן בפרק הנושא לרב אשי דאמר לא ניתנו ליכתב ממתניתין דקתני והיא ניזונית מנכסים משועבדים ומשנינן דהתם בשקנו מידו ופרכינן ומאי פסק' ומשני איהי דהוה בשעת קנין מהני לה קנין בנות דלא הוה בשעת קנין לא מהני בתו קנין וסדר פריך מי לא עסקינן דהואי בשעת קנין וה"ד כגון דגירשה והדרה ופרש"י וז"ל כגון דגירשה והחזירה וכתב לה תנאים הללו ואפי' הכי תנן סתמא בנותיהן ניזונות מבני חרי כו' יע"ש: והשתא קשה טובא דלפי מ"ש הירוש' דמתני' דהפקחין מיירי דוקא בנשואין ראשונים אבל בב' אינו קונה בדברים עד שקנו מידו אם כן מאי האי דפריך למאי דמוקי לה בשקנו מידו מאי פסקה ומי לא עסקינן דהואי בשעת קנין כגון דגירשה כו' דמשמע בהדיא דאי מוקמינן למתניתין בשלא קנו מידו אתיא מתני' סתמא אפילו בגירשה והחזירה והלא כל שגירשה והחזירה הו"ל נשואין ב' ולכ"ע לא מהני עד דאיכא קנין אלא ודאי משמע דתלמודא דידן פליג אירוש' וס"ל דאפי' בנשואין ב' מהני ומ"מ גבי האב הפוסק לבנו פסק רבינו כהירוש' משום דבהא לא אשכחן דפליג תלמודא דידן על הירושלמי דאיכא למימר דדוקא בחתן הפוסק הוא דס"ל לתלמודא דידן דאין לחלק אבל באב הפוסק מודה דדוקא בנשואין א' ומה מאד מדוקדקין דברי רבינו ז"ל שבדין הנושא את האשה לזון את בתה כתב בסתם ולא חילק בין נשואין ראשונים לב' כמו שחלקו בירוש' ולומר שסמך עמ"ש באב הפוסק לבנו זה דוחק כי מאחר שהירוש' הוצרכו לאשמועי' לה נמי בדין הנושא את האשה משמע דחדא מחברתא לא נפיק משום דהוה מצינן לומר דפסיקת חתן אלימא טפי א"כ ה"נ הי"ל לרבינו להביא דין זה נמי גבי הנושא את האשה לזון את בתה ואולם כפי מ"ש דבריו ז"ל מצודקים דבההיא ודאי לא פסקינן כהירושלמי משום דתלמודא דידן פליג עלה כמ"ש וכבר עלה על דעתי ליישב ולומר דתלמודא דידן לא פליג אירושלמי דע"כ לא אמרו בירושלמי דבנשואין ב' בעינן קנין אלא דוקא באלמון שנשא אלמנה אבל במחזיר אשתו ראשונה חשיבא טפי כנשואין ראשונים ע"ד מה שאמרו נתגרשה קא אמרת נתגרשה חזרה לחיבתה הראשונ' ומ"מ זה דוחק דאם כן נ"מ לענין דינא גבי האב הפוסק לבנו דאם הוא בנשואין ב' כגון שגירש' והחזיר' קני באמירה וכל כי האי לא לישתמיט לשום א' מהפוסקים לומר כן ותו דכיון דטעמא דמילתא משום דאיכא רוב שמחה טפי ומש"ה גמר ומקני בדבורא בעלמא במחזיר גרושתו מיסתברא ודאי דלא חשיבא שמחה טפי מאלמון שנשא אלמנה כיון דאגידא ביה מעיקרו ולבו גס בה וזכר לדבר קרא כדכתיב כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ושמח את אשתו דדרשינן מינה חדשה שהיא חדשה לו ואפי' אלמנה פרט למחזיר גרושתו יע"ש:<br><b> עוד </b> כתב הרב הנז' שמדברי התוס' והרא"ש נראה שיש להוכיח הפך דברי הריב"ש שמה שהקש' עלה דהך מילתא דרב גידל ממתני' דהפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל כו' ואמאי כיון שקונה הוא באמיר' יוציא ממנו בב"ד מה שפסק ותי' דמיירי בנשואין ב' דלא קנו באמירה ואם כדברי הריב"ש אכתי לא מתרצה בהכי ברייתא דקתני התם לא נחלקו על הפוסק לחתנו כו' על מה נחלקו על אשה שפסקה לעצמ' כו' אדמון אומר כסבור אני כו' ואם איתא דאפילו בנשואין ב' כשפסקה היא לעצמה קנה הבעל באמירה איך שייך לומר כסבורה אני כו' כיון שהיא חייבת לפרוע ויכול להוציא ממנה בב"ד מה שפסקה לו אלא עכ"ל דאף לגבי דידה בנשואין ב' לא קנה אלו דבריו יעיין שם: ולע"ד נראה שיש ליישב כי הנה התוס' ז"ל פ"ב דייני גזירות ד"ה תשב תי' לקו' הלזו דמתניתין מיירי בשאין לו לאב לפרוע וחזרו והקשו על זה דלא משמע לרבי' לפרש בשאין לו לאב מדבעי למימר בגמרא דכופין לאב ותי' כתי' ר"ת דמתני' מיירי בנשואין ב' יע"ש וא"כ איכא למימר שפיר דאברייתא ל"ק להו מידי משום דבפשיטות איכא לאוקמא בשאין לה ליתן מה שפסק' אמנם אמתני' קשיא להו שפיר דמשמע התם בגמ' דמתניתין מיירי כשיש לו מדבעי למימר כופין דס"ל דאמתני' קאי וכמ"ש בד"ה הפוסק ואהא הוצרכו לאוקמא בנשואין ב' ולעולם דהתוס' והרא"ש ז"ל ס"ל דגבי דידה אפילו בנשואין ב' מהני כמ"ש הריב"ש והדבר מוכרח מתלמודא דידן כמ"ש לעיל גם מ"ש עוד הרב הנז' ז"ל דכן מבואר מדברי המרדכי פ' נערה דמ"ז ע"א אההיא דכתב לה פירות כסות וכלים שכתב וז"ל ה"ה באמיר' בעלמא ורש"י ז"ל פי' דהא דנקט כתב משום דבירוש' מחלק בין נישואין ראשונים לב' מש"ה נקט מילתא פסיקתא ע"כ וההיא בכתב הבעל לאשתו מיירי ועכ"ז כתב דמילתא פסיקתא קתני ואפילו בנשואין ב' דלא קנו באמירה הפך דעת הריב"ש יע"ש אחר המחיל' שותיה דמר לא ידענא שהרי ההיא דכתב לה מבואר הוא דבאב הפוסק לבנו מיירי וכמו שכתב רש"י ז"ל וז"ל פסק לה האב בנדונייתא שתכניס לבעלה יע"ש והדבר מוכרח מעצמו סוף דבר בהא סלקינן שדינו של הריב"ש יתד הוא שלא תמוט ויש לו סמוכה מתלמודא דידן וכמ"ש לעיל וכן ראוי להורות הלכה למעשה ודלא כהרב נ"מ כנ"ל עוד ראיתי להרב הנזכר ז"ל שנסתפק בכונת הירושלמי הללו אי בעינן דוקא שיהא נשואין ראשונים דידיה שתהיה אשתו ראשונה וגם ראשונים דידה שיהיה בעלה הראשון כמ"ש בירוש' עלה ודכוות' המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו והתם ודאי נישואין אי דידיה ודידה בעינן א"ד לא בעינן הני נישואין ראשונים אלא לגבי פוסק וכל דלגבי פוסק הו"ל נישואין ראשונים אף דלגבי דידה הו"ל נישואין ב' גמר ומקנה את"ד ע"ש ובעיני יפלא מה מקום להסתפק בזה שהרי בההיא דהפקחין דקתני עלה ובלבד מן הנישואין הראשונים קאמר עלה ודכוותא המשיא אשה לבנו כו' וגבי פקחין מבואר הוא דלא בעינן שיהיו נשואין ראשונים דידיה ודידה שהרי בפוסק לזון את בתה מיירי דהיינו אלמנה וא"כ עכ"ל דדכוותא המשיא אשה לבנו דקאמר עלה בירושלמי לא בעינן דומיא דהתם ממש דהכא עיקרא דמילתא תליא גבי פוסק ואם כן ה"נ גבי האב הפוסק לבנו נמי דינא הכי וכן ראיתי להרב בית שמואל ז"ל סימן הנז' ס"ק שכתב כן בפשיטות יע"ש והוא פשוט: כתב הריב"ש סימן הנז' דהא דרב גידל ה"ה בשע' נשואין אע"פ שקדשה כבר דההיא שעתא הוי גמר החיתון ואיכא איקרוב' טפי דרב גידל נקט קידושין לחוד לרבותא כו' יע"ש וכן נראה דעת התוס' ז"ל פרק נערה דמ"ז ד"ה כתב לה וז"ל ואע"ג דבפ' הנושא קאמר גבי כמה אתה נותן לבנך כו' דאיירי באירוסין בההיא הנאה דמחתנו אהדדי י"ל דה"פ בההיא הנאה שיבואו לידי חיתון נשואין לבסוף גמרי ומקני אף בשעת אירוסין ע"כ הרי משמע דבשעת נישואין איכא איקרובי טפי משעת קידושין וכן ראיתי למוהר"ב ז"ל בליקוטיו ר"פ אע"פ וז"ל כתב הרא"ש יש מן הגאונים שכתבו שאין התוספות צריך קנין דכי היכי דקי"ל דאיתא לדרב גידל בשעת קדושין ה"ה בשעת נשואין מה"ט גופה ובירושלמי אמרו דאפילו אחר הנשואין הוא קונה באמירה ופירש הטעם שרוצה הוא ליתן במה שלא תחוזר בה עכ"ד וכן נרא' דעת רש"י שם במ"ק ע"ש וכתב הרב נת"מ ז"ל דצ"ח ע"ג שמדברי המרדכי ז"ל נראה שחולק על זה ממ"ש בפרק הנושא גבי ההיא דמשה בר מצרי דפריך והא ערב דכתובה לא משתעבד ומשני קבלן הוה אבל מה"ט דכמה אתה נותן כו' לא פריך מידי וז"ל דלא קבל עליו מקמי קדושין אבל מקמי נשואין לא רצתה לינשא עד שנעש' אביו ערב ע"כ הרי שאע"פ שבשעת נשואין נעשה אביו ערב אפי' הכי לא מהני כיון שלא קבל עליו קודם קדושין שאין לומר שכונת המרדכי לומר שלא היה בשעת נישואין שא"כ למה הוצרך לומר שלא קבל עליו קודם קדושין אפילו ת"ל דעדיין לא קדש כיון שלא היה בשעת נשואין וקדושין את"ד וכן ראיתי להד"מ ז"ל שכתב שהמרדכי חולק אהריב"ש ז"ל ואולם ק"ל לפ"ז ממ"ש המרדכי פ' נערה גבי ההיא דכתב לה פירות ה"ה אם לא כתב דהן הן הדברים הנקנים באמירה וכ"ש כו' כ' והשתא אי ס"ל להמרדכי דבשעת נישואין לא מהני הא דרב גידל בפשיטות הי"ל לומר דדוקא כתב כיון דברייתא מיירי בכתב מן הנישואין כמ"ש סמוך ונראה משם ר"ת וליכא למימר דלפרש"י ז"ל דמפרש לה בכותב מן האירוסין הוא דק"ל דכל כי האי הי"ל לפרש ולהקשות לפי' רש"י ולא למסתם סתומי בתחילת דבריו ולהביא אח"כ פלוגתא דרש"י ודר"ת כאלו אינו תלוי במחלוקת זה כלל ולכן נראה שאף דעת המרדכי כדעת הריב"ש ז"ל ומ"ש בההיא דמשה בר עצרי מיירי בשלא היה בשעת נישואין אלא קודם נשואין וכמ"ש הרב נת"מ ומה שהוצרך לומר שלא קבל עליו קודם קדושין ולא כתב דאפילו קבל קודם קידושין כיון שלא היה בשעת קידושין הוא משום דהמרדכי ז"ל נראה דלא סבירא לי' כסברת רשב"ם ז"ל שכתב דבעינן עמדו וקדשו מיד וכדמשמע ממ"ש בראש דבריו שאחר שכתב תי' רשב"ם דמתניתין דהפוסק לחתנו מיירי כשלא קדש מיד כתב ונראה לי ולרבינו ברוך די"ל דהתם דלא קנה כו' מיירי בשאין לו מה ליתן כו' יע"ש אלא דס"ל להמרדכי דאפי' להחולקים על רשב"ם ז"ל וס"ל דאפילו קדש אח"כ מהני היינו דוקא בשהתנה קודם קדושין דהתם ודאי איכא למימר דאדעתא דהכי קדש כיון שכבר גלה דעתו מקודם משא"כ בשקדשה בלתי תנאי ואחר קדושין וקודם שעת נשואין התנו ביניהם דהתם ודאי כל שלא התנו כן בשעת נשואין לא מהני שהרי רגלים לדבר דמתרצה הוא אפי' בלא מוהר ומתן מדלא התנה כן בשעת קידושין והילכך כל שלא התנה כן בשעת נשואין איכא למימר דלא איכפת ליה כנ"ל ודו"ק:
+
+Chapter 24
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>אמרה </b>
+<b> לו אשתו שזנתה.</b> עיין מה שכתבתי באורך פ"ט מהלכות אלו הלכה ט"ו:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..71a449d5a2545e89aad2a6de7a9ff16a9b8e4a86
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,50 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity
+שער המלך על משנה תורה, הלכות סוטה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות סוטה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b>
+<b> איש שבא ביאה אסורה מימיו כו' ואפי' בא על ארוסתו בבית חמיו כו'.</b> וכתב עליו הראב"ד הא דלא כהלכתא משמעתתא דריש ארוסה וכתב מרן ז"ל שטעמו מדאמרינן בריש ארוסה טעמא דכתיבי הני קראי כו' ואם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון ל"ל קרא למעט ארוסה ת"ל דאין האיש מנוקה מעון ואפשר לדחות ולומר דקרא ב' טעמים יהיב למעט ארוסה ע"כ הנה דברי מרן כפשטן מרפסן איגרי דכתב רחמנא קרא יתירא ללא צורך ולפי דברי מרן ז"ל מאי מקשו בגמ' מההיא דרב אחא אימא דקרא תרי טעמי יהיב אי משום ארוסה ואי משום שקדמה שכיבת בועל לבעל וכבר תמה עליו בזה הרב מש"ל ועוד תמה עליו בעיקר הקושיא שהקש' הראב"ד דקושיא מעיקרא לית' דבגמ' שקלו וטרו ביתור הפסוקים דל"ל קרא למעט ארוסה ת"ל מקר' דמבלעדי אישך ותי' דאצטריך להיכא דבא על ארוסתו בבית חמיו דמדין תורה ליכא איסור כלל ואשמועינן קרא דאף שבא על ארוסתו בבית חמיו דקדמ' שכיבת בעל לבועל ואיסור ליכא מדין תורה אפ"ה אינה שותה והא דאמרינן דאפי' בא על ארוסתו בבית חמיו אין המים בודקין את אשתו הוא לאחר שאסרו את הדבר הזה משום דקר' סתמא כתיבא ולפיכך כתב הרב ז"ל שהראב"ד ז"ל לא כוון למ"ש מרן אלא לההיא דאמרינן התם מעוברת חבירו מינקת חבירו כו' יע"ש באורך ולדעתי אחר המחילה אין דבריו נכונים ולא זו הדרך בדברי הראב"ד כי מאחר שרבינו ז"ל סמוך ונראה לדין זה כתב ההיא דמעוברת חבירו ומינקת חבירו דשותה והוקשה לו זה ותי' שאין כאן עבירה וה"ט משום דשאני מעוברת חבירו שאין איסור הביאה מצד עצמה אלא מחמת דבר אחר דהיינו משום הולד כמ"ש הרב הנזכר א"כ אף שנאמר שהראב"ד ז"ל לא ישר בעיניו חילוק זה מ"מ לא הי"ל להשיג על רבינו בהאי לישנא משמעתת' דריש ארוסה כאלו חדשות הוא מגיד אלא הכי הי"ל להשיג ולומר אלא מה הפרש יש בין בועל ארוסתו בבית חמיו למעוברת חבירו ולכן נר' עיקר כדברי מרן שכונתו מההיא דאמרי' טעמא דכתיבי הני קראי כו' אלא שכונת הראב"ד לאו היינו אקרא דתחת אישך דלישתוק מינה ות"ל דאין האיש מנוקה מעון כמו שהבין הרב דהא ודאי ליתא דקרא אצטריך למעט ארוסה מדין תורה קודם שבאו חכמים ואסרו את הדבר הזה אלא כונת הראב"ד לתנא דמתני' דקתני ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה שנ' תחת אישה דכיון דמתני' מיירי בשבא על ארוסתו בבית חמיו כדאוקי בגמ' דמש"ה אצטריך למעוטי מקרא דתחת אישה ולא מטעמ' דקדמה שכיבת בועל לבעל א"כ ל"ל לתנ' דמתני' למעוטינהו משום קרא דתחת אישה דלפי טעם זה איכא למיטעי דדוקא בעודה ארוסה אינה שותה אבל אם נשא' אח"כ ה"ז שותה ת"ל משום דאין האיש מנוקה מעון דמהשתא אפילו אם נשאת אחר כך דקרינן ביה תחת אישה אינה שותה ונהי דקרא אצטריך מדין תורה למעוטי קודם שבאו חכמים ואסרו לבעול ארוסה בבית חמיו מ"מ אנן בדידן השתא דאית לן איסור' מכח רז"ל ל"ל לתנא למעוטי מקרא דתחת אישה דאיכ' למטעי כמ"ש כנ"ל ולולי דמסתפינ' אמינא שאף מרן ז"ל כך היתה כונתו בדברי הראב"ד ז"ל כמ"ש ומ"ש ואם אית' כו' ל"ל קרא למעט ארוסה ת"ל משום דאין האיש מנוקה מעון אין כונתו לומר דלישתוק קרא מיניה אלא אקרא דמתני' דקאמר דל"ל למעוטי מקר' ת"ל משום דאינו מנוקה מעון ומ"ש ואפשר דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה נ"ל שט"ס נפל בדבריו ובמקום דקר' צ"ל דתנ' תרי טעמי יהיב למעט ארוסה וכונתו לומר דתנ' דמתני' דנקט טעמ' דתחת אישה תרי טעמי יהיב ובא לאשמועינן דארוס' אינה שותה בעודה ארוסה אפי' בלאו טעמ' דונקה האיש מעון מטעמ' דתחת אישה ומעתה צדקו דברי מרן ז"ל וסרה מהר תלונת הרב מש"ל אלא דכפי זה קשה דא"כ מאי ק' ליה להראב"ד ז"ל אימא דמה שהוצרך תנא דמתניתין למעט ארוסה מקר' דתחת אישה לאו משום חלוקת לא שותות דלהא אפי' בלאו קרא דתחת אישה נפק' מטעמ' דאין האיש מנוקה מעון אלא משום חלוקת לא נוטלות כתובה הוצרך תנא למעוטי מקרא דתחת אישה דאי משום טעמ' דאין האיש מנוקה מעון אינה מפסדת כתובת' שהרי בא אחר שנסתרה קתני מתניתין דנוטלת כתובתה ואינה שותה אע"ג דטעמ' דאינה שותה משום דאין האיש מנוקה מעון כמ"ש רש"י ז"ל פרק קמא דסוטה ד"ו ובשלמ' אם נאמר דקושית הראב"ד היא אקרא גופיה דלישתוק מיניה ות"ל דאינו מנוקה מעון ניח' שפיר דליכא למימר דקר' אצטריך למעוטי כדי להפסיד' כתובתה משום דכתובת אשה אינו אלא מדרבנן כמו שהסכימו הראשונים ז"ל וכמ"ש כל זה הרב בעל מש"ל ז"ל בדין זה יע"ש אכן אם נאמר דכונת הראב"ד ז"ל היא לתנ' דמתני' וכמ"ש קשה טוב' דמאי קו' דאימא דאיצטריך תנא דמתניתין למעוטי מקרא דתחת אישה משום חלוקת לא נוטלים כתובה ואף גם זאת יש ליישב ולו' דס"ל להראב"ד דאף מטעמ' דאין האיש מנוקה מעון לא נוטלות כתובה משום דכיון דבסיבתה שבא עליה בעודה ארוס' אינה ראויה לשתות אינ' נוטלת כתובה ובא עליה אחר שנסתר' דנוטלת כתובה שאני משום דהיא אומרת דטהורה היא ואין כאן איסור כלל כמ"ש הרב הנזכר ונר' דמה שהוצרך הרב הנז' לומר דס"ל להראב"ד דכתובת אשה דרבנן ומש"ה לא קאמר דקרא אצטריך להפסידה מכתובתה דאי מטעמא דאין האיש מנוקה מעון ה"ז נוטלת כתובה הוא משום דאזיל לשיטתיה כטעם הב' שכתב לעיל וז"ל ועוד נר' דמי שבא על אשה בלא קדושין דפשיט' דאינו מנוקה מעון כו' אם חזר ולקחה וקנא לה נהי דאינו יכול להשקותה משום דאינו מנוקה מעון מ"מ אינה מפסדת כתובתה אף שהיא היתה סיבת העון משום דדוקא היכא דהנשואין הן באיסור הוא דמפסד' כתובתה אבל היכא דהנשואין היו בהיתר אף שקודם לזה קדם לו עמה ביאה אסורה אינה מפסדת כתובתה וה"ט דבא עליה אחר שנסתרה משום דנשואיה היו בהיתר כו' יע"ש ומש"ה ק"ל שפיר דה"נ בבא על ארוסתו בבית חמיו אי משום טעמא דאינו מנוקה מעון אינה מפסדת כתובת' כיון שהנשואין היו בהיתר דומי' דבא עליה אחר שנסתרה מיהו אנן בדידן מצינן למימר לדעת הראב"ד דס"ל כטעם הראשון שכתב הרב ז"ל דכל שבסיבתה אינה ראויה לשתות אף שהנשואין היו בהיתר אינה נוטל' כתובה ובא עליה אחר שנסתרה שאני שהיא אומר' טהורה אני כך נראה לי ליישב השגת הראב"ד ז"ל ודוק:<br><b> ועוד </b> אפשר לומר שכונת הראב"ד ז"ל היתה מהא דאמרי' התם בברייתא תחת אישך פרט לארוסה יכול שאני מוציא אף שומרת יבם ת"ל איש איש דברי ר"י ואמרינן התם בגמ' דכוותא גבי שומרת יבם שבא עליה היבם בבית חמיה דאל"ה אינ' שות' משום דקדמה שכיב' בועל לבעל והשתא היינו דק"ל להראב"ד דאם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אין המים בודקין אות' א"כ דכוותה נמי יבם שבא עליה בבית חמיו אין המים בודקין אות' מידי דהוה אארוסה והיכי קאמר ר"י שומרת יבם שותה הא אינו מנוקה מעון ולומר דמאי דקאמר ר"י יכול שאני מוצי' אף שומרת יבם מדין תורה קאמר דשותה וקודם איסור רז"ל ולעולם דהשתא דתנן איסור רז"ל בבועל ארוסתו בבית חמיו מודה דאינה שותה הא ודאי דחיקא מילתא טובא דפשטא משמע דבעיקר דינא פליגי השתא אי שותה או לא ועוד נראה לי היותר נכון שהראב"ד ז"ל כוון לההיא דאמרינן בריש ארוסה איבעיא להו עוברת על דת צריכה התראה או לא ובעי למפשטא ממתני' דקתני ארוסה ושומרת יבם לא שותות כו' משתא הוא דלא שתיא הא קנויי מקנא לה למאי לאו לאפסודי כתובת' ודחי ר"פ אמר הכא להשקותה כשהיא נשואה כדתניא אין מקנין לארוס' כו' והשתא היינו דק"ל להראב"ד ז"ל דאם איתא לדעת רבינו ז"ל דבועל ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון א"כ היכי קאמר ר"פ דמתניתין דקתני ארוסה ושומרת יבם לא שותות כו' הא קנויי מקנא לה הוא להשקותה כשהיא נשואה הא כיון דמתני' אוקימנ' לה בבא על ארוסתו בבית חמיו דמש"ה אצטריך למעוטי מקרא דתחת אישה א"כ היכי מצי מקנא לה להשקותה כשהיא נשואה הא אינו מנוקה מעון והיא ראיה ראויה אליו ודוק ודרך אגב אומר דחזות קשה הוגד לי מסוגיי' זו למ"ש רש"י ז"ל ביבמות דנ"ח אההיא דאמרינן התם ר"פ אמר האי תנא היא דתניא אין מקנין לארוסה כו' אבל מקנין אותה להשקות' כשהיא נשואה וכתב רש"י ז"ל וז"ל ר"פ אמר כו' והכא כגון דקני לה כשהי' ארוסה ונשאה ובא עליה והדר איסתתר לא' לעולם דקני לה כשהיא ארוסה ואיסתתר ומשקה לה כשהיא נשואה ודקשיא לך אין מנוקה מעון האי תנא הוא דלית ליה הך דרשא זה לשון מורי והוא עיקר עכ"ל וקשה טובא דא"כ צ"ל לפי' זה דכי קאמר ר"פ הכא להשקותה כשהיא נשואה כדתניא מקנין לארוסה כו' דהיינו ההיא ברייתא דיבמות היינו לומר דמקני לה כשהיא ארוסה שאם נסתרה בעודה ארוסה משקה כשהיא נשוא' דבהכי מיירי ברייתא דמייתי וא"כ ע"כ צ"ל דמתניתין דפרק ארוס' לית ליה הך דרשה דמנוקה מעון דומייא דברייתא וזה תימ' דהרי קתני בסיפא דמתניתין בא עליה אחר שנסתרה ה"ז נוטלת כתוב' ואינה שותה וה"ט משום דאינו מנוקה מעון כמ"ש לעיל וא"כ לר"פ קשיא רישא אסיפא ומדברי רש"י ז"ל שכתב כאן מבואר דס"ל כפי' ראשון שכתב ביבמות ותו ק"ל לפרש"י דיבמות דמנ"ל לר"פ לומר דברייתא דמקנין לארוסה כו' לית ליה הך דרשא דמנוקה מעון אימא דברייתא ה"ק מקנין לארוסה להשקות' כשהיא נשוא' בשנסתרה אחר שנשאת ולעולם דאם נסתרה בעודה ארוסה אינ' שותה משום דאין האיש מנוקה מעון ויותר תימה על התוס' ז"ל שם בד"ה ר"פ שהקשה לפרש"י דמנ"ל לר"פ דהך תנא לא בעי שתקדום שכיבת בעל דילמא כשבא על ארוסה בבית אביה מיירי ואמאי לא ק"ל בפשיטות כמ"ש וליכא למימר דלהך לישנא ס"ל לר"פ דקנויי דארוסה לא מהני להשקותה בסתירה דנשואה דהא ליתא דבהדיא קתני בברייתא פרק ארוסה דכ"ו ע"א המקנא לארוסתו ולשומר' יבם שלו ומשכנסה נסתרה או שותה או לא נוטלת כתובה הרי בהדייא דקנוי דארוסה מהני לסתירה דנשואה ויש ליישב בדוחק וצ"ע כעת:<br><b> ובהיותי </b> בזה ראיתי להרב מש"ל שכתב דמהא דתנן אלמנ' לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה כו' לא שותות הוציא רבינו דין זה דס"ל דטעמא דכל הני משום דאין האיש מנוקה מעון אך רש"י פי' דטעמ' דמתניתין הוא משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר וכתב דהכי תניא בספרי ועלה בדעתי לומר דרש"י ז"ל מודה לרבינו ומה שהוצרך לטעמא דבראויה לאישות הוא כדי לתת טעם למה שאינה נוטלת כתובה דאי משום טעמי' דאינו מנוקה מעון היתה נוטלת כתובה אלא דלא נהירא משום דאכתי קשה קרא למאי אצטריך למעט מי ראויה לאישות ת"ל דאינו מנוקה מעון דהא ע"כ בבא עליה מיירי דאי לא הא קדם שכיבת בועל לבעל וליכא למימר דקרא אתא להפסידה כתוב' דהא לית' דכתוב' אינ' מן התורה ואפי' לרשב"א כו' יע"ש באורך ובסוף דבריו הכריח דרש"י ז"ל ס"ל כדעת רבינו ז"ל ממ"ש פרק עגלה ערופה דמ"ז ונמצאו דבריו סותרים והניחו בצ"ע וכמו כן ק' לשיט' רבינו מה יענה לההיא דסי' דנפקא לן מקרא דכי תשטה אשתו ות"ל מטעמא דאינו מנוקה מעון ולע"ד נראה ליישב דאיצטרך קרא דכי תשטה אשתו למעט כ"ג שיבם אלמנה מן האירוסין דאסיקנא ביבמות ד"ך דכ"ג מותר בביאה ראשונ' מטעמ' דאתי עשה ודוחה ל"ת אלא דחכמים גזרו ביאה א' אטו ביאה ב' וא"כ אי משום טעמ' דמנוק' מעון הא נמי מנוקה מעון ומשום הכי אצטריך קרא למעוטי מטעמא דאינה ראויה לאישות ובהכי מתיישב שפיר לדעת רבינו דלא תי' ליה מההיא דסי' לפי מ"ש רבינו בפה"מ דטעמ' דמתניתין משום דאינו מנוקה מעון תיקשי דהיכי פסיק ותני אלמנ' לכ"ג ומי לא עסקינן בכ"ג שיבם אלמנה מן האירוסין דליכא טעמא דמנוקה מעון הא לא תקשי דכיון שלדעת רבינו אפי' ביאה אסורה מדברי סופרים ממעטינן א"כ כ"ג שיבם אלמנה מן האירוסין נמי חשיב אינו מנוקה מעון דכיון שחכמים גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה ב' אלא דמ"מ לא תי' לן קרא למאי אצטריך דקרא אצטריך לקודם שאסרו חכמים כנ"ל נכון ודוק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> בכוונת הראב"ד בדרך השני דבריו תמוהים דרב פפא ל"ל הא דאינו מנוקה מעון כמ"ש רש"י יבמות דף נ"ח וא"כ אין ראי' ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6ca1424033bf965b26db8b24e8c4a827414e35d9
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nashim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,53 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity
+שער המלך על משנה תורה, הלכות סוטה
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Woman_Suspected_of_Infidelity
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות סוטה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כל </b>
+<b> איש שבא ביאה אסורה מימיו כו' ואפי' בא על ארוסתו בבית חמיו כו'.</b> וכתב עליו הראב"ד הא דלא כהלכתא משמעתתא דריש ארוסה וכתב מרן ז"ל שטעמו מדאמרינן בריש ארוסה טעמא דכתיבי הני קראי כו' ואם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון ל"ל קרא למעט ארוסה ת"ל דאין האיש מנוקה מעון ואפשר לדחות ולומר דקרא ב' טעמים יהיב למעט ארוסה ע"כ הנה דברי מרן כפשטן מרפסן איגרי דכתב רחמנא קרא יתירא ללא צורך ולפי דברי מרן ז"ל מאי מקשו בגמ' מההיא דרב אחא אימא דקרא תרי טעמי יהיב אי משום ארוסה ואי משום שקדמה שכיבת בועל לבעל וכבר תמה עליו בזה הרב מש"ל ועוד תמה עליו בעיקר הקושיא שהקש' הראב"ד דקושיא מעיקרא לית' דבגמ' שקלו וטרו ביתור הפסוקים דל"ל קרא למעט ארוסה ת"ל מקר' דמבלעדי אישך ותי' דאצטריך להיכא דבא על ארוסתו בבית חמיו דמדין תורה ליכא איסור כלל ואשמועינן קרא דאף שבא על ארוסתו בבית חמיו דקדמ' שכיבת בעל לבועל ואיסור ליכא מדין תורה אפ"ה אינה שותה והא דאמרינן דאפי' בא על ארוסתו בבית חמיו אין המים בודקין את אשתו הוא לאחר שאסרו את הדבר הזה משום דקר' סתמא כתיבא ולפיכך כתב הרב ז"ל שהראב"ד ז"ל לא כוון למ"ש מרן אלא לההיא דאמרינן התם מעוברת חבירו מינקת חבירו כו' יע"ש באורך ולדעתי אחר המחילה אין דבריו נכונים ולא זו הדרך בדברי הראב"ד כי מאחר שרבינו ז"ל סמוך ונראה לדין זה כתב ההיא דמעוברת חבירו ומינקת חבירו דשותה והוקשה לו זה ותי' שאין כאן עבירה וה"ט משום דשאני מעוברת חבירו שאין איסור הביאה מצד עצמה אלא מחמת דבר אחר דהיינו משום הולד כמ"ש הרב הנזכר א"כ אף שנאמר שהראב"ד ז"ל לא ישר בעיניו חילוק זה מ"מ לא הי"ל להשיג על רבינו בהאי לישנא משמעתת' דריש ארוסה כאלו חדשות הוא מגיד אלא הכי הי"ל להשיג ולומר אלא מה הפרש יש בין בועל ארוסתו בבית חמיו למעוברת חבירו ולכן נר' עיקר כדברי מרן שכונתו מההיא דאמרי' טעמא דכתיבי הני קראי כו' אלא שכונת הראב"ד לאו היינו אקרא דתחת אישך דלישתוק מינה ות"ל דאין האיש מנוקה מעון כמו שהבין הרב דהא ודאי ליתא דקרא אצטריך למעט ארוסה מדין תורה קודם שבאו חכמים ואסרו את הדבר הזה אלא כונת הראב"ד לתנא דמתני' דקתני ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה שנ' תחת אישה דכיון דמתני' מיירי בשבא על ארוסתו בבית חמיו כדאוקי בגמ' דמש"ה אצטריך למעוטי מקרא דתחת אישה ולא מטעמ' דקדמה שכיבת בועל לבעל א"כ ל"ל לתנ' דמתני' למעוטינהו משום קרא דתחת אישה דלפי טעם זה איכא למיטעי דדוקא בעודה ארוסה אינה שותה אבל אם נשא' אח"כ ה"ז שותה ת"ל משום דאין האיש מנוקה מעון דמהשתא אפילו אם נשאת אחר כך דקרינן ביה תחת אישה אינה שותה ונהי דקרא אצטריך מדין תורה למעוטי קודם שבאו חכמים ואסרו לבעול ארוסה בבית חמיו מ"מ אנן בדידן השתא דאית לן איסור' מכח רז"ל ל"ל לתנא למעוטי מקרא דתחת אישה דאיכ' למטעי כמ"ש כנ"ל ולולי דמסתפינ' אמינא שאף מרן ז"ל כך היתה כונתו בדברי הראב"ד ז"ל כמ"ש ומ"ש ואם אית' כו' ל"ל קרא למעט ארוסה ת"ל משום דאין האיש מנוקה מעון אין כונתו לומר דלישתוק קרא מיניה אלא אקרא דמתני' דקאמר דל"ל למעוטי מקר' ת"ל משום דאינו מנוקה מעון ומ"ש ואפשר דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה נ"ל שט"ס נפל בדבריו ובמקום דקר' צ"ל דתנ' תרי טעמי יהיב למעט ארוסה וכונתו לומר דתנ' דמתני' דנקט טעמ' דתחת אישה תרי טעמי יהיב ובא לאשמועינן דארוס' אינה שותה בעודה ארוסה אפי' בלאו טעמ' דונקה האיש מעון מטעמ' דתחת אישה ומעתה צדקו דברי מרן ז"ל וסרה מהר תלונת הרב מש"ל אלא דכפי זה קשה דא"כ מאי ק' ליה להראב"ד ז"ל אימא דמה שהוצרך תנא דמתניתין למעט ארוסה מקר' דתחת אישה לאו משום חלוקת לא שותות דלהא אפי' בלאו קרא דתחת אישה נפק' מטעמ' דאין האיש מנוקה מעון אלא משום חלוקת לא נוטלות כתובה הוצרך תנא למעוטי מקרא דתחת אישה דאי משום טעמ' דאין האיש מנוקה מעון אינה מפסדת כתובת' שהרי בא אחר שנסתרה קתני מתניתין דנוטלת כתובתה ואינה שותה אע"ג דטעמ' דאינה שותה משום דאין האיש מנוקה מעון כמ"ש רש"י ז"ל פרק קמא דסוטה ד"ו ובשלמ' אם נאמר דקושית הראב"ד היא אקרא גופיה דלישתוק מיניה ות"ל דאינו מנוקה מעון ניח' שפיר דליכא למימר דקר' אצטריך למעוטי כדי להפסיד' כתובתה משום דכתובת אשה אינו אלא מדרבנן כמו שהסכימו הראשונים ז"ל וכמ"ש כל זה הרב בעל מש"ל ז"ל בדין זה יע"ש אכן אם נאמר דכונת הראב"ד ז"ל היא לתנ' דמתני' וכמ"ש קשה טוב' דמאי קו' דאימא דאיצטריך תנא דמתניתין למעוטי מקרא דתחת אישה משום חלוקת לא נוטלים כתובה ואף גם זאת יש ליישב ולו' דס"ל להראב"ד דאף מטעמ' דאין האיש מנוקה מעון לא נוטלות כתובה משום דכיון דבסיבתה שבא עליה בעודה ארוס' אינה ראויה לשתות אינ' נוטלת כתובה ובא עליה אחר שנסתר' דנוטלת כתובה שאני משום דהיא אומרת דטהורה היא ואין כאן איסור כלל כמ"ש הרב הנזכר ונר' דמה שהוצרך הרב הנז' לומר דס"ל להראב"ד דכתובת אשה דרבנן ומש"ה לא קאמר דקרא אצטריך להפסידה מכתובתה דאי מטעמא דאין האיש מנוקה מעון ה"ז נוטלת כתובה הוא משום דאזיל לשיטתיה כטעם הב' שכתב לעיל וז"ל ועוד נר' דמי שבא על אשה בלא קדושין דפשיט' דאינו מנוקה מעון כו' אם חזר ולקחה וקנא לה נהי דאינו יכול להשקותה משום דאינו מנוקה מעון מ"מ אינה מפסדת כתובתה אף שהיא היתה סיבת העון משום דדוקא היכא דהנשואין הן באיסור הוא דמפסד' כתובתה אבל היכא דהנשואין היו בהיתר אף שקודם לזה קדם לו עמה ביאה אסורה אינה מפסדת כתובתה וה"ט דבא עליה אחר שנסתרה משום דנשואיה היו בהיתר כו' יע"ש ומש"ה ק"ל שפיר דה"נ בבא על ארוסתו בבית חמיו אי משום טעמא דאינו מנוקה מעון אינה מפסדת כתובת' כיון שהנשואין היו בהיתר דומי' דבא עליה אחר שנסתרה מיהו אנן בדידן מצינן למימר לדעת הראב"ד דס"ל כטעם הראשון שכתב הרב ז"ל דכל שבסיבתה אינה ראויה לשתות אף שהנשואין היו בהיתר אינה נוטל' כתובה ובא עליה אחר שנסתרה שאני שהיא אומר' טהורה אני כך נראה לי ליישב השגת הראב"ד ז"ל ודוק:<br><b> ועוד </b> אפשר לומר שכונת הראב"ד ז"ל היתה מהא דאמרי' התם בברייתא תחת אישך פרט לארוסה יכול שאני מוציא אף שומרת יבם ת"ל איש איש דברי ר"י ואמרינן התם בגמ' דכוותא גבי שומרת יבם שבא עליה היבם בבית חמיה דאל"ה אינ' שות' משום דקדמה שכיב' בועל לבעל והשתא היינו דק"ל להראב"ד דאם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אין המים בודקין אות' א"כ דכוותה נמי יבם שבא עליה בבית חמיו אין המים בודקין אות' מידי דהוה אארוסה והיכי קאמר ר"י שומרת יבם שותה הא אינו מנוקה מעון ולומר דמאי דקאמר ר"י יכול שאני מוצי' אף שומרת יבם מדין תורה קאמר דשותה וקודם איסור רז"ל ולעולם דהשתא דתנן איסור רז"ל בבועל ארוסתו בבית חמיו מודה דאינה שותה הא ודאי דחיקא מילתא טובא דפשטא משמע דבעיקר דינא פליגי השתא אי שותה או לא ועוד נראה לי היותר נכון שהראב"ד ז"ל כוון לההיא דאמרינן בריש ארוסה איבעיא להו עוברת על דת צריכה התראה או לא ובעי למפשטא ממתני' דקתני ארוסה ושומרת יבם לא שותות כו' משתא הוא דלא שתיא הא קנויי מקנא לה למאי לאו לאפסודי כתובת' ודחי ר"פ אמר הכא להשקותה כשהיא נשואה כדתניא אין מקנין לארוס' כו' והשתא היינו דק"ל להראב"ד ז"ל דאם איתא לדעת רבינו ז"ל דבועל ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון א"כ היכי קאמר ר"פ דמתניתין דקתני ארוסה ושומרת יבם לא שותות כו' הא קנויי מקנא לה הוא להשקותה כשהיא נשואה הא כיון דמתני' אוקימנ' לה בבא על ארוסתו בבית חמיו דמש"ה אצטריך למעוטי מקרא דתחת אישה א"כ היכי מצי מקנא לה להשקותה כשהיא נשואה הא אינו מנוקה מעון והיא ראיה ראויה אליו ודוק ודרך אגב אומר דחזות קשה הוגד לי מסוגיי' זו למ"ש רש"י ז"ל ביבמות דנ"ח אההיא דאמרינן התם ר"פ אמר האי תנא היא דתניא אין מקנין לארוסה כו' אבל מקנין אותה להשקות' כשהיא נשואה וכתב רש"י ז"ל וז"ל ר"פ אמר כו' והכא כגון דקני לה כשהי' ארוסה ונשאה ובא עליה והדר איסתתר לא' לעולם דקני לה כשהיא ארוסה ואיסתתר ומשקה לה כשהיא נשואה ודקשיא לך אין מנוקה מעון האי תנא הוא דלית ליה הך דרשא זה לשון מורי והוא עיקר עכ"ל וקשה טובא דא"כ צ"ל לפי' זה דכי קאמר ר"פ הכא להשקותה כשהיא נשואה כדתניא מקנין לארוסה כו' דהיינו ההיא ברייתא דיבמות היינו לומר דמקני לה כשהיא ארוסה שאם נסתרה בעודה ארוסה משקה כשהיא נשוא' דבהכי מיירי ברייתא דמייתי וא"כ ע"כ צ"ל דמתניתין דפרק ארוס' לית ליה הך דרשה דמנוקה מעון דומייא דברייתא וזה תימ' דהרי קתני בסיפא דמתניתין בא עליה אחר שנסתרה ה"ז נוטלת כתוב' ואינה שותה וה"ט משום דאינו מנוקה מעון כמ"ש לעיל וא"כ לר"פ קשיא רישא אסיפא ומדברי רש"י ז"ל שכתב כאן מבואר דס"ל כפי' ראשון שכתב ביבמות ותו ק"ל לפרש"י דיבמות דמנ"ל לר"פ לומר דברייתא דמקנין לארוסה כו' לית ליה הך דרשא דמנוקה מעון אימא דברייתא ה"ק מקנין לארוסה להשקות' כשהיא נשוא' בשנסתרה אחר שנשאת ולעולם דאם נסתרה בעודה ארוסה אינ' שותה משום דאין האיש מנוקה מעון ויותר תימה על התוס' ז"ל שם בד"ה ר"פ שהקשה לפרש"י דמנ"ל לר"פ דהך תנא לא בעי שתקדום שכיבת בעל דילמא כשבא על ארוסה בבית אביה מיירי ואמאי לא ק"ל בפשיטות כמ"ש וליכא למימר דלהך לישנא ס"ל לר"פ דקנויי דארוסה לא מהני להשקותה בסתירה דנשואה דהא ליתא דבהדיא קתני בברייתא פרק ארוסה דכ"ו ע"א המקנא לארוסתו ולשומר' יבם שלו ומשכנסה נסתרה או שותה או לא נוטלת כתובה הרי בהדייא דקנוי דארוסה מהני לסתירה דנשואה ויש ליישב בדוחק וצ"ע כעת:<br><b> ובהיותי </b> בזה ראיתי להרב מש"ל שכתב דמהא דתנן אלמנ' לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה כו' לא שותות הוציא רבינו דין זה דס"ל דטעמא דכל הני משום דאין האיש מנוקה מעון אך רש"י פי' דטעמ' דמתניתין הוא משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר וכתב דהכי תניא בספרי ועלה בדעתי לומר דרש"י ז"ל מודה לרבינו ומה שהוצרך לטעמא דבראויה לאישות הוא כדי לתת טעם למה שאינה נוטלת כתובה דאי משום טעמי' דאינו מנוקה מעון היתה נוטלת כתובה אלא דלא נהירא משום דאכתי קשה קרא למאי אצטריך למעט מי ראויה לאישות ת"ל דאינו מנוקה מעון דהא ע"כ בבא עליה מיירי דאי לא הא קדם שכיבת בועל לבעל וליכא למימר דקרא אתא להפסידה כתוב' דהא לית' דכתוב' אינ' מן התורה ואפי' לרשב"א כו' יע"ש באורך ובסוף דבריו הכריח דרש"י ז"ל ס"ל כדעת רבינו ז"ל ממ"ש פרק עגלה ערופה דמ"ז ונמצאו דבריו סותרים והניחו בצ"ע וכמו כן ק' לשיט' רבינו מה יענה לההיא דסי' דנפקא לן מקרא דכי תשטה אשתו ות"ל מטעמא דאינו מנוקה מעון ולע"ד נראה ליישב דאיצטרך קרא דכי תשטה אשתו למעט כ"ג שיבם אלמנה מן האירוסין דאסיקנא ביבמות ד"ך דכ"ג מותר בביאה ראשונ' מטעמ' דאתי עשה ודוחה ל"ת אלא דחכמים גזרו ביאה א' אטו ביאה ב' וא"כ אי משום טעמ' דמנוק' מעון הא נמי מנוקה מעון ומשום הכי אצטריך קרא למעוטי מטעמא דאינה ראויה לאישות ובהכי מתיישב שפיר לדעת רבינו דלא תי' ליה מההיא דסי' לפי מ"ש רבינו בפה"מ דטעמ' דמתניתין משום דאינו מנוקה מעון תיקשי דהיכי פסיק ותני אלמנ' לכ"ג ומי לא עסקינן בכ"ג שיבם אלמנה מן האירוסין דליכא טעמא דמנוקה מעון הא לא תקשי דכיון שלדעת רבינו אפי' ביאה אסורה מדברי סופרים ממעטינן א"כ כ"ג שיבם אלמנה מן האירוסין נמי חשיב אינו מנוקה מעון דכיון שחכמים גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה ב' אלא דמ"מ לא תי' לן קרא למאי אצטריך דקרא אצטריך לקודם שאסרו חכמים כנ"ל נכון ודוק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> בכוונת הראב"ד בדרך השני דבריו תמוהים דרב פפא ל"ל הא דאינו מנוקה מעון כמ"ש רש"י יבמות דף נ"ח וא"כ אין ראי' ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..464bb00ca87d5a6444f2b0c6f03192c5add265e2
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,87 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life
+שער המלך על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עגלה ערופה אסורה בהנאה כו'.</b> פ' האיש מקדש דנ"ז ע"א אמרינן דעגלה ערופה אסורה בהנאה משום דכתיב בה כפרה כקדשים והתוס' שם ד"ה כפרה הקשו וז"ל תימא דבכריתות מפיק ליה מוערפו שם שם תהא קבורתה וי"ל דתרוייהו צריכי דאי משום כפרה הו"א דוקא מחיים כו' ואי מוערפו שם הו"א דוקא לאחר עריפה אבל מחיים לא וכתב הרב ח"ה שם וז"ל כתב מוהרש"ל דזה התי' אינו עיקר דהא לקמן מוכח דעגלה ערופה יליף מצפרים דאסור מחיים כמ"ש התוס' לקמן ע"ב ואין זה מוכרח דלקמן דעגלה יליף מצפרים ה"ד לר"ל אבל לר"י ליכא למילף עגלה מחיים אלא מהך דרשא דכפרה כתיב ביה דמסתמא ר"י לא פליג ארבי ינאי גופיה דס"ל דעגלה ערופה אסורה מחיים עכ"ל והן דברים תמוהים דבפרק אותו ואת בנו דפ"ב ע"א אמרינן התם בהדיא דר"י ס"ל דעגלה ערופה אינה משנה דס"ל דלא אסורה מחיים ושוב ראיתי בס' פני יאושע שתמה עליו בזה ומהיותר תימה שדבריו סותרים דשם בפרק הנז' כתב הוא ז"ל בד"ה גמר קיחה קיחה וז"ל אין זה מדוקדק דמדקסבר ירידתה לנחל איתן אוסרתה אין זה מוכרח דיליף מכשיר ממכפר אלא דאוסר בה משום דכתב בה כפרה כקדשים אבל בפשיטות הו"ל לאקשויי כיון דלא סבר ר"י אלא כתנא דבי ר"י לא הו"ל למילף דמסתברא מחיים משום דכתיב בה כפרה כקדשים אלא דהו"ל למילף מכשיר ממכפר כתנא דבי ר"י ובספרים חדשים מחקו כל קו' זו מדברי התוס' ולא ידענ' למה עכ"ל הנה מבואר שקו' מוהרש"ל היא קו' התוס' שם הכתובה בס' ישנים ותמה על מה שמחקו בס' חדשים קו' זו ואלו כאן כתב שדברי מוהרש"ל אינם מוכרחים ולעיקר קו' ז"ל נר' דלק"מ דאיכא למימר דמה שהוצרך ר"י למילף דע"ע אסורה מחיים מדכתיב בה כפרה כקדשים הוא לר"ש דר"ש דקאמר בברייתא דלקמן הואיל ונשחטה שלא כמצותה מותרת ע"כ דס"ל דצפורי מצורע לא אסירי מחיים כדאמרי' לקמן וא"כ ע"כ דלא יליף מכשיר ממכפר ור"ש גופיה ס"ל בפ' או"ב דע"ע אסור מחיים דר"י לא ס"ל כרבי יוחנן דע"ע אינה משנה כדאיתא התם וא"כ לר"ש דס"ל דלא יליף מכשיר ממכפר ע"כ דע"ע דאסורה מחיים נפ"ל מדכתיב בה כפרה ורבי ינאי גופיה א"ל דהכי ס"ל דצפורי מצורע לא אסירי מחיים כר"ש משום דלא יליף מכשיר ממכפר ומשום הכי הוצרך לדרשה דכפרה כתיב בה כקדשים ואפשר שמטעם זה מחקו קו' זו מדברי התוס' כנ"ל ועל פי האמור י"ל מ"ש הרשב"א ז"ל בחי' לקמן וז"ל אמר לך ר"א תנאי כו' וק"ל אי ר"י לית ליה הך דרשה צפורי מצורע דאסירי בהנאה מנ"ל דהא אנן מנאמר מכשיר ומכפר בפנים ילפינן לה כדאמרינן לעיל (כלומר דאי מוזה אשר לא תאכלו ליכא למילף אלא איסור אכילה ואפי' לר' אבהו כיון דעיקר קרא באיסור אכילה כתיב וכמ"ש התוס' בר"פ המביא אשם יע"ש) וי"ל דכ"ע אית להו האי דרשא אלא דתנא דבי ר"י דריש ליה לאקושינהו לגמרי ולמיסרא מחיים דמכפר ותנא דפליג עליה דר"י לא יליף לגמרי אלא לומר כו' יע"ש ויש לדקדק דלמאי הוצרך לומר דלא יליף לגמרי הא בלאו הכי א"ש דר"י לטעמיה דס"ל דע"ע אינה אסורה מחיים וכדאיתא בפרק או"ב וכבר תמה עליו כן בס' הנזכר וכן ראיתי להרב החידושין שהוקשה לו כקו' הרשב"א ותי' דהא דקאמר תנאי היינו למאי דס"ל לר"ל בעלמא דע"ע אסורה מחיים ע"כ דתנא דבי ר"י דקאמר עשה בו מכשיר כמכפר כר"ל ס"ל דמחיים אסירי אבל לר"י דס"ל דע"ע מחיים לא מיתסרא ס"ל דעשה בו מכשיר כמכפר דקאמר תנא דבי ר"י לענין איסור הנאה הוא דקאמר א"ד יע"ש אכן כפי מ"ש יש ליישב דהוצרך הרשב"א לזה משום דאכתי קשה לר"ל דס"ל דע"ע משנה כדאיתא התם בפרק הנז' וס"ל לר"ש דאסירי מחיים א"כ צפורי מצורע לר"ש דאסירי בהנאה מנ"ל שהרי ר"ש ע"כ לא יליף מכשיר ממכפר מדס"ל דצפורי מצורע לא אסירי מחיים מדקאמר הואיל ונשחטה כו' ונ"ל דאה"נ דלר"ש צפורי מצורע לא אסירי בהנאה שהרי בפ"ק דבכורות די"א גבי ההיא ברייתא דהערלה וכלאי הכרם כו' מטמאין טו"א מוכח דלר"ש ס"ל דצפורי מצורע אסירי בהנאה ומאי דנקט הרשב"א ז"ל קו' אליבא דר"י לאו דוקא אלא לתנא דפליג אדבי ר"י ור"י קאי כוותיה הוא דק"ל והיינו שדקדק בתי' וכתב ותנא דפליג אר"י ואי קשיא לך הא כיון דלר"ש אליבא דר"ל ע"כ צ"ל דס"ל דיליף מכשיר ממכפר לענין איסור הנאה דוקא ולא לגמרי א"כ מנא ליה לר"ל דתנא דבי ר"י יליף לגמרי אימא דלא יליף אלא לענין איסור הנאה דוקא הא ל"ק דלישנא דברייתא דקאמר עשה בו מכשיר כמכפר משמע כמכפר לגמרי דאסירה מחיים אליבא דר"ל דס"ל דע"ע אסורה מחיים אלא מיהא הא ק"ל טובא לדברי הרשב"א והרב החדושין ז"ל מההיא דר"פ המביא אשם שהקשו התוס' שם דקאמר התם בהדיא דתנא דבי ר"י דיליף מכשיר ממכפר ע"כ ס"ל דע"ע אסורה מחיים והשתא כפי דבריהם מנ"ל אכתי נימא דתנא דבי ר"י ס"ל דע"ע אינה אסורה מחיים ומאי דיליף מכשיר ממכפר היינו לאיסור הנאה וכדס"ל השתא לר"י ור"ל אליבא דר"ש וצ"ע כעת גם מ"ש עוד הרשב"א ז"ל לקמן בסמוך אמאי דקאמר ר"י לא מצינו ב"ח שאסורים דאמאי לא אקשי לי' מע"ע הוא תימה שהרי ר"י ס"ל דע"ע אינה אסורה מחיים ועיין להרב ע"י שתמה על רבינו בפיה"מ שכתב דצפורי מצורע אסורין אלא משעת שחיטה כר"י וכתב הקשא דר"י בסתם ובע"ע כתב דירידתה לנחל איתן אוסרתה ולפי הנראה ר"י לא ס"ל כתנא דבי ר"י וכפי מ"ש מבואר דדעת רבי' כדעת הרשב"א ודו"ק:
+<b>ומשתרד לנחל איתן כו'</b> הנה דעת רבינו לפסוק כרבי ינאי דע"ע ירידתה לנחל איתן אוסרת' וכרב המנונא דס"ל הכי בפ' המביא ובהל' ח' פסק משנה דר"פ המביא אשם דאם נמצא ההורג עד שלא תערף תצא ותרעה בעדר נמצא אחר שנערפה תקבר שעל הס' באה מתחילתה כו' והוא תימא שהרי מבואר שם בגמרא דהך מתני' ע"כ ס"ל דע"ע לא אסורה מחיים וכבר נשאל ע"ז הרשב"א ז"ל ומרן הכ"מ תי' דסובר רבי' דהא דמקשה ממתני' דמשנערפה תצא ותרעה בעדר לאו קו' היא דא"ל שאני ע"ע דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה והו"ל הקדש בטעות וכדתנן במתני' אשם ודאי אינו כן אלא שלא נשחטו יצא וירעה בעדר ואע"פ שהתוס' תי' זה ואמרו דסברא הוא דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג רבי' לא ניחא ליה בההוא תי' וסובר דגמרא לפום מאי דס"ד דגמר ומקדיש בכל גונא אסיק מאי דאסיק כו' אבל לפום קושט' א"ל דמתני' נמי סברה דירידתה לנחל איתן אוסרת' כו' יע"ש:<br><b> והנה </b> הרואה כמה מהדוחק דבריו דמאחר דבגמ' מוקמינן בפשיטות להך מתניתין בתנאי מניין לנו לבדות חלוקים מלבנו ומהיותר תימה דבאו"ב פרכי' אמתניתין דהתם ממתני' דר"פ המביא וקאמר עלה ר"י ע"ע אינה משנה הרי דר"י מכח קו' זו קאמר דע"ע אינה משנה ולפי דעת רבינו ז"ל מאי קו' וא"כ מאחר שר"י ורבא בפ' המביא ס"ל דהך מתני' ע"כ ס"ל דעגלה ערופה אינה אסורה מחיים מי הכריח לנו לחלק בהכי הפך ר"י ורבא ולדעתי נראה ליישב ע"ד מרן ז"ל ולהוסיף נופך משלי דלרבינו ז"ל קשיתיה סוגיא דפרק נגמר הדין דמ"ז ע"ב דאמרינן התם האורג בגד למת אביי אמר אסור כו' מ"ט דאביי גמר שם שם מע"ע מה ע"ע בהזמנה מיתסר' אף האי נמי בהזמנה מיתסר' ופירש"י בע"ע בהזמנה מתסר' דקיי"ל ירידתה לנחל איתן אוסרת' והשתא כפי סוגי' דפ' המביא א"כ הא דאביי כתנאי אמרה למילתיה דלתנא דמתני' דפרק המביא דס"ל דע"ע אינה אסורה מחיים אלא לאחר עריפה הזמנה לאו מילתא היא ודאי דכי נמי גמר מע"ע אינה אסורה אלא לאחר עריפה וכמ"ש התוס' שם וכיון שכן ק"ט דמאי פריך התם מברייתא דקתני קבר חדש מותר בהנאה ומברייתא דמותר המתים למתים ומאי קו' הא ליכא למימר דהאי תנא ס"ל דע"ע אינה אסורה אלא לאחר עריפה וכדתנן בפ' המביא ואביי דאמר כר"ש וכתנא דבי ר"י דס"ל ירידתה לנחל איתן אוסרתה והיותר קשה דבתר הכי מסיק התם דהא דאביי תנאי היא ומייתי ברייתא דקתני ציפן זהב כו' והשתא אמאי ל"ק דע"כ הא דאביי דתנאי היא דלמאן דס"ל ע"ע אינה אסורה אלא לאחר עריפה הזמנה לאו מילתא היא אלא מוכח ודאי דסתמא דתלמודא ס"ל דהך מתניתין דר"פ המביא אשם אתיא ככ"ע ומטעמא שכתב מרן ז"ל והילכך דחה רבי' לההיא דר"י דפ' או"ב ודרבא דפ' המביא ופסק כסתמ' דתלמודא דפרק נגמר הדין כנ"ל נכון. ודרך אגב ראיתי לעמוד במ"ש מרן הכ"מ ז"ל בדין הסמוך לזה וז"ל נמצאו העדים זוממין בפ' שני דכריתות אמר ר"י אמר רב מודים חכמים לר"מ באשם תלוי שהוזמו שיצא וירעה בעדר ויש ללמוד משם לע"ע ע"כ ולכאורה ק"ט שהרי רבינו ז"ל בפ"ד מהלכות פסולי המוקדשין ה' י"ט פסק דאפילו הפרישו ע"פ עדים והוזמו עדיו יפלו דמיו לנדבה וכתב מרן ז"ל שם דפסק כר"י לגבי רב ועוד דרב' דבתראי הוא מותיב לרב כו' יע"ש וכיון שכן איך כתב מרן ז"ל דרבינו למד משם לע"ע וכבר ראיתי להרב חזון נחום בח"ד שתמה עליו בזה והניחו בצ"ע ותו קשה דלמאי אצטריך מרן ז"ל להביא עצות מרחוק לזה הא כיון שכבר פסק רבינו ז"ל דאם נמצא ההורג עד שלא תערף ה"ז מותרת ומטעמא שכתב מרן דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה והו"ל הקדש בטעות מינה נלמוד ג"כ לאם נמצאו העדים זוממין דאדעתא דהכי לא אקדשוה והוי ליה הקדש בטעות ולכן נראה דחדא מתרצת חברתה דכונת מרן ז"ל היא דלא נימא דדוקא בנמצ' ההורג הוא דהוי הקדש בטעות משום דהוי דבר מצוי וכ"ש לפי מה שפי' קצת מפרשים שמתועלת המדידה והענינין הנעשים במצוה שע"י כן הוא קרוב שימצא ההורג דמעיקר' מסקי אדעתייהו שימצא ההורג ולא גמרי ומקדשי וכמ"ש מרן ז"ל אבל בנמצאו העדים זוממין א"ל דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצאו העדים זוממין דמילתא דלא שכיח הוא ולכן הוצרך מרן ז"ל להביא ראיה מההיא דאמרי' אמר רב מודים חכמים לר"מ באשם תלוי שהוזמו עדיו דיש ללמוד משם לע"ע דאע"ג דלא קי"ל התם כר"י אמר רב ה"ד באשם תלוי ומטעם דמתוך שלבו נקפו גמר ומקדיש כדאמרינן התם אבל באשם ודאי ובע"ע דליכא למימר ה"ט אמרינן ודאי אדעתא דהכי לא אקדשוה דמעיקרא נמי מסקי אדעתייהו שימצאו העדים זוממין כי היכי דאמרינן התם כנ"ל פשוט:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הנחל </b>
+<b> שנערפה העגלה אסור בזריעה ועבודה כו'.</b> ראיתי להרב מוצל מאש סי' נ"א דכ"ג ע"ג שכתב וז"ל בענין חורש וזורע בנחל איתן כ' הרמב"ם וכל העובד כו' כגון שחרש וזרע הרי זה לוקה ולא פי' שיעור כלל אי הוי כמו איסור שבת שהוא כל שהוא או לא עוד יש לחקור אם אותן הדברים שהם תולדות למלאכות האלו המוזכרים שם פ"ח מה' שבת אם הם גם בכלל הלאו של נחל איתן או לא וצריך עיון עכ"ל: והנה להס' הראשון נראה לי להוכיח דאפילו אכ"ש מחייב ממ"ש התוס' פ' אלו עוברין דף מ"ז ע"א ד"ה והן מוקדשין שכתבו בתוך דבריהם וז"ל ונראה לר"י דלא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא הנך לאוי דלקי עלייהו אחרישה כ"ש אבל אלאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשו"פ כו' יע"ש ובפ"ג דמכות דכ"ב ע"ב פרכינן התם אמתניתין הלזו דיש חורש תלם אחת כו' מתקיף לה רב אושעיא וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן ואזהרתיה אשר לא יעבד בו ולא יזרע כו' והשתא אם איתא דאחרישה וזריעה דנחל איתן לא לקי אכ"ש אלא בעינן שיעורא אם כן מאי פריך הא מתניתין לא קתני אלא הנך לאוי דלקי עלייהו אחרישה כ"ש כי היכי דלא חשיב לאו דמעילה מה"ט כמ"ש התוספות וזה נ"ל ראי' שאין עליה תשובה:<br><b> ועל </b> הס' הב' אם על התולדות למלאכות אלו חייב ונראה שעיקר ספקו הוא לומר דדילמא דוקא גבי שבת דבמלאכה תלי רחמנא חייב אתולדות כיון דהוו מלאכה גמור' משא"כ בזורע בנחל איתן דקרא כתיב בהדיא אשר לא יזרע א"ל דוקא זריעה דהיינו אב מלאכה אסר רחמנא אבל לא תולדות דזריעה ואף גם זאת נראה להוכיח ג"כ דאפילו אתולדות דזריעה וחרישה מחייב גבי נחל איתן ממ"ש רש"י שם בפסחים ד"ה ושביעית וז"ל דעובר משום שדך לא תזרע כלאים וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות את הזריעה ע"כ אשר מבואר מדבריו דלמאן דס"ל במ"ק דחורש בשביעית אינו לוקה ה"ט דמתני' משום תולדת זורע והשתא אם איתא דעל תולדת זורע לא מחייב' בנחל איתן א"כ היכי פריך בגמרא וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן הא כיון דמתני' מיירי במחפה את הזרעים דבהדי דחריש מכסי כדאמרי' התם א"כ הו"ל תולדת זורע ועל התולדות לא מחייב ואדפריך משום זורע בנחל איתן הו"ל להקשות משום חורש דקעביד אב מלאכה אלא מבואר הוא דאפילו על התולדה נמי מחייב וכן מבואר ג"כ ממאי דאמרינן התם דמחפה בכלאים לוקה משום זורע הרי דאע"ג דבכלאי' שדך לא תזרע כלאים כתיב אמרינן דתולדות זורע נמי חייב וא"כ דכוותא נמי בנחל איתן אע"ג דכתיב לא יזרע תולדת זורע נמי בכלל. ועוד ראי' מהא דאמרינן פ"ק דמ"ק רבא אמר אפילו תימא רבנן אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא דכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימרא דאהני תולדות מחייב אאחריני לא מחייב כו' יע"ש הרי מבואר דאע"ג דקרא כתיב שדך לא תזרע אפי"ה תולדותיהן נמי כיוצא בהן ואם איתא דכי כתיב זריעה אין תולדתו בכלל א"כ מאי האי דקאמר מכדי זמירה בכלל זריעה כו' למאי הלכתא כתבינהו רחמנא הא אי כתיב זריעה גרידא הו"א דדוקא על האבות מחייב אבל אתולדות לא מחייב דומיא דנחל איתן להכי אצטריך זמירה לאשמועינן דאף אתולדות נמי מחייב ולעולם דאכל התולדות נמי מחייב שהרי זמירה תולדת זורע הוא כמ"ש רש"י בפרק כלל גדול דע"ג ע"ב אלא מוכרח ודאי דאי כתיב זריעה בקרא תולדותיהן נמי כיוצא בהן זה נ"ל ראיה ברורה: ואולם דברי רש"י ז"ל שכתב דמחפה את הזרעים הוי תולדות זורע הם תמוהים בעיני דאם איתא היכי מחייבינן עלה משום זורע בשביעית למ"ד דחורש בשביעית אינו לוקה הא אמרי' במ"ק אפילו תימא רבנן אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא כו' ומה"ט משקה את הזרעים אע"ג דבשבת מחייב משום תולדת זורע אפי"ה בשביעית משקין את הזרעים משום דהוה לי' תולדה וליכא למימר דרש"י ז"ל לא כ"כ אלא למ"ד דחורש בשביעית אינו לוקה ע"כ דטעמא דמתני' משום זורע אבל למ"ד דחורש בשביעית לוקה ה"ט דמתני' משום חורש בשביעית וא"כ א"ל דמאן דס"ל דחורש בשביעית אינו לוקה ס"ל דעל התולדות נמי אסר רחמנא כדס"ל לאביי התם דאוקי למתניתין בשביעית בזמן הזה דרבנן ורבא דסבירא ליה דעל התולדות לא אסר רחמנא ס"ל דחורש בשביעית חייב וטעמא דמתני' משום חורש דהא ליתא שהרי מרן הכ"מ בפ"א מה' שמיטה נתן טעם למה שפסק רבי' כמ"ד דחורש בז' אינו לוקה משום דרבא דקאמר אבות אסר כו' למימרא דאהני תולדות מחייב כו' אתיא כמ"ד דחורש בז' אינו לוקה ע"ש הרי דרבא סבירא ליה דחורש בז' אינו חייב דאם כן תקשי לדידיה מתניתין היכי מחייב משום זורע כיון דמחפה תולדות זורע הן אמת שדברי מרן ז"ל צריכים תלמוד במ"ש דרבא אתי כמ"ד דחורש בז' אינו חייב דהא בפשיטות איכא למימר דרבא לא ממעט אלא תולדות אבל חרישה דאב מלאכה היא ה"נ דחייב ואדרבא לישנא דרבא דקאמר אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא משמע דחרישה כיון דאב מלאכה היא חייב ואולם דברי מרן ז"ל נכונים בטעמם לפום שיטת רבינו דס"ל דזומר ובוצר אבות נינהו כמ"ש בפ"ו מה' שבת דהשתא ע"כ כיון דכתיב זמירה ובצירה בקרא למימרא דאהני הוא דמחייב אאחריני לא אפי"ה אבות דכוותייהו מיעט רחמנא: ושוב ראיתי למוהר"ב ז"ל בתשו' שעמד בדברי מרן הללו ומ"מ אכתי דברי רש"י ז"ל הן תמוהים שהרי אמרינן התם לימא בדרב אבין קמפלגי כו' לא דכ"ע אית להו דר' אבין מאן דאמר לוקה שפיר ומ"ד אינו לוקה אמר לך מכדי זמירה כו' למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימרא דאהני תולדות מחייב אתולדות אחרינא לא מחייב יע"ש הרי דמאן דס"ל דחורש בשביעית אינו חייב ס"ל כרבא דאתולדה לא מחייב כרבא וא"כ ק' טובא היאך כתב רש"י ז"ל דלמאן דס"ל דחורש בז' אינו לוקה ס"ל דאתולדת זורע מחייב וכבר היה אפשר לצדד ולומר דס"ל לרש"י ז"ל דפלוגתייהו דר"י ור"א אי לוקין על החרישה ה"ד אליבא דרבי ישמעאל דדריש התם לקמן דף ג' ע"ב בחריש ובקציר מה חריש רשות כו' אבל ר"ע ס"ל דלוקין על חרישה וכמ"ש התוס' שם בד"ה שהרי יע"ש ואם כן איכא למימר דלמאי דמסיק דטעמא דמ"ד דאין לוקין על החרישה משום דס"ל כרבא דאהנהו תולדות דוקא מחייב רחמנא עכ"ל דמתני' דיש חורש תלם אחד ר"ע היא דס"ל דלוקין על החרישה וטעמא דמתני' משום חורש ורש"י ז"ל לא כ"כ אלא לר' אבין ולפום מאי דהוה בעי למימר תלמודא דבדר"א קמפלגי ואליביה אין לוקין על החרישה מטעמא דאין בכלל אלא מה שבפרט דא"ל דמתני' לדידיה אתיא ככ"ע וטעמא דמחייב משום תולדת זורע דסבירא ליה לר' אבין כאביי דאפי' אתולדה מחייב רחמנא ומ"מ זה ודאי מן הדוחק כמו שיראה המעיין ודוק ועיין במ"ש רבי' ז"ל בפ"ז מה' שגגות דין ז' וז"ל עשה תולדה של אב זה ותולדה של אב זה בהעלם אחד יראה שהוא חייב ב' ותמה עליו מרן בכ"מ משם הר"א בנו ז"ל למה אמר יראה לי מאחר שגמר' ערוכה היא בב"ק כו' יע"ש ואכתי ק"ל שדין זה תלמוד ערוך הוא מהא דאמרינן במכות מתקיף לה ר"א וללקי נמי משום זורע בי"ט כו' זאת אומרת חילוק מלאכו' לשבת ואין חילוק מלאכו' בי"ט כו' והשתא אם איתא דגבי תולדות לא מחייב אחילוק מלאכות א"כ מאי פריך ולילקי נמי משום זורע ואמאי קאמר חילוק מלאכות לשבת כו' הא אפי' בשבת עצמו דין דמחפה את הזרעים אינו אלא תולדת זורע וגבי תולדות לא אמרינן חילוק מלאכות והנראה כדעת רבי' ז"ל דמחפה את הזרעים חשיב אב מלאכה ושלא כדעת רש"י ז"ל כנ"ל: ודע שאם חרש וזרע בנחל איתן נראה ודאי דלוקה שתי' אחד משום לא יעבד ואחד משום לא יזרע שהרי הן ב' לאוין מחולקין דאם חרש לבד אינו עובר אלא משום לא יעבד ואם זרע עובר משום לא יזרע ואע"ג דכל היכא דעבר אלאו דזריעה עבר נמי אלאו דעבודה מ"מ כיון דמשכחת לה דעבר אלאו דעבודה ולא עבר אלאו דזריעה חשיב תרי לאוי מב' ענינים ולוקה ב' וראיה לדבר ממ"ש רבי' בפ"ז מה' חו"מ דין ג' דאם קנה חמץ או חמצו בידים לוקה ב' משום לא יראה ולא ימצא וכתב מרן הכ"מ דה"ט משום דלא יראה לא משמע אלא הנראה לעינים ולא ימצא עבר אפי' בטמון יע"ש הרי דאע"ג דכל היכא דעבר על לא יראה עבר נמי אלא ימצא חשיבי נמי ב' ענינים לחייב עליה ב' יע"ש וכפי זה הי' נראה דל"מ כשחרש וזרע בנחל איתן שלוקה ב' אלא אפי' זרע לבד לוקה שתים דומיא דחמץ בפסח דאם חמצו בידים לוקה ב' וכפי זה י"ל על רבי' ז"ל שכתב וכל העובד עבודה כגון שחרש או חפר או זרע בנחל איתן כו' ה"ז לוקה דמדכיילינהו בחדא מחתא משמע דעל הזריעה לוקה א' דומיא דחורש והדבר ק' דלמה לא כתב דילקה ב' דומיא דחמץ ממש: הן אמת דמהא שפרכינן ההתם במכות וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן משמע דאם חרש וזרע אינו לוקה אלא אחת מדלא פריך חורש וזורע ליחשוב נמי בנחל איתן וכן ראיתי להרב החינוך ז"ל ס' שופטים סי' תקל"א שכתב שהעובד והזורע שם לא עבר על לאו אחר ולא נחייבהו בב' לאוין בעבודה ובזריעה יע"ש והדבר תמוה למה לא נתחייב ב' דומי' דחמץ ממש והנראה לחלק דבשלמא גבי חמץ כיון דכתיב לא ימצא עכ"ל דכי כתי' לא יראה ע"כ לחייבו ב' על הראיה דאל"כ למאי אצטריך הא בכלל לא ימצא איתי' לא יראה והילכך אמרינן כיון דב' עניינים הן לוקה ב' משא"כ בזורע בנחל איתן כיון דאיכא למימר דטעמיה דזריעה דאסר הכתוב משום עבודה היא דזריעה בכלל עבודה ומאי דכתביה רחמנא הוא לומר מה זריעה עבודה המיוחדת בגופו של קרקע כמ"ש רבינו הילכך לא לקי אלאו דזריעה כנ"ל :<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> למה לא פריך הש"ס דחורש וזורע לחשוב בנחל איתן וע"כ דחורש וזורע אינו נוהג אלא אחת. מהתימא שנעלם ממנו דברי הרמב"ם בספר המצות מצוה ל"ת ש"ט ששם ביאר כן ומביא ראי':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..638779669fc84c06b622cbb8a83ca7e791f48c93
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,90 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life
+שער המלך על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Murderer_and_the_Preservation_of_Life
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עגלה ערופה אסורה בהנאה כו'.</b> פ' האיש מקדש דנ"ז ע"א אמרינן דעגלה ערופה אסורה בהנאה משום דכתיב בה כפרה כקדשים והתוס' שם ד"ה כפרה הקשו וז"ל תימא דבכריתות מפיק ליה מוערפו שם שם תהא קבורתה וי"ל דתרוייהו צריכי דאי משום כפרה הו"א דוקא מחיים כו' ואי מוערפו שם הו"א דוקא לאחר עריפה אבל מחיים לא וכתב הרב ח"ה שם וז"ל כתב מוהרש"ל דזה התי' אינו עיקר דהא לקמן מוכח דעגלה ערופה יליף מצפרים דאסור מחיים כמ"ש התוס' לקמן ע"ב ואין זה מוכרח דלקמן דעגלה יליף מצפרים ה"ד לר"ל אבל לר"י ליכא למילף עגלה מחיים אלא מהך דרשא דכפרה כתיב ביה דמסתמא ר"י לא פליג ארבי ינאי גופיה דס"ל דעגלה ערופה אסורה מחיים עכ"ל והן דברים תמוהים דבפרק אותו ואת בנו דפ"ב ע"א אמרינן התם בהדיא דר"י ס"ל דעגלה ערופה אינה משנה דס"ל דלא אסורה מחיים ושוב ראיתי בס' פני יאושע שתמה עליו בזה ומהיותר תימה שדבריו סותרים דשם בפרק הנז' כתב הוא ז"ל בד"ה גמר קיחה קיחה וז"ל אין זה מדוקדק דמדקסבר ירידתה לנחל איתן אוסרתה אין זה מוכרח דיליף מכשיר ממכפר אלא דאוסר בה משום דכתב בה כפרה כקדשים אבל בפשיטות הו"ל לאקשויי כיון דלא סבר ר"י אלא כתנא דבי ר"י לא הו"ל למילף דמסתברא מחיים משום דכתיב בה כפרה כקדשים אלא דהו"ל למילף מכשיר ממכפר כתנא דבי ר"י ובספרים חדשים מחקו כל קו' זו מדברי התוס' ולא ידענ' למה עכ"ל הנה מבואר שקו' מוהרש"ל היא קו' התוס' שם הכתובה בס' ישנים ותמה על מה שמחקו בס' חדשים קו' זו ואלו כאן כתב שדברי מוהרש"ל אינם מוכרחים ולעיקר קו' ז"ל נר' דלק"מ דאיכא למימר דמה שהוצרך ר"י למילף דע"ע אסורה מחיים מדכתיב בה כפרה כקדשים הוא לר"ש דר"ש דקאמר בברייתא דלקמן הואיל ונשחטה שלא כמצותה מותרת ע"כ דס"ל דצפורי מצורע לא אסירי מחיים כדאמרי' לקמן וא"כ ע"כ דלא יליף מכשיר ממכפר ור"ש גופיה ס"ל בפ' או"ב דע"ע אסור מחיים דר"י לא ס"ל כרבי יוחנן דע"ע אינה משנה כדאיתא התם וא"כ לר"ש דס"ל דלא יליף מכשיר ממכפר ע"כ דע"ע דאסורה מחיים נפ"ל מדכתיב בה כפרה ורבי ינאי גופיה א"ל דהכי ס"ל דצפורי מצורע לא אסירי מחיים כר"ש משום דלא יליף מכשיר ממכפר ומשום הכי הוצרך לדרשה דכפרה כתיב בה כקדשים ואפשר שמטעם זה מחקו קו' זו מדברי התוס' כנ"ל ועל פי האמור י"ל מ"ש הרשב"א ז"ל בחי' לקמן וז"ל אמר לך ר"א תנאי כו' וק"ל אי ר"י לית ליה הך דרשה צפורי מצורע דאסירי בהנאה מנ"ל דהא אנן מנאמר מכשיר ומכפר בפנים ילפינן לה כדאמרינן לעיל (כלומר דאי מוזה אשר לא תאכלו ליכא למילף אלא איסור אכילה ואפי' לר' אבהו כיון דעיקר קרא באיסור אכילה כתיב וכמ"ש התוס' בר"פ המביא אשם יע"ש) וי"ל דכ"ע אית להו האי דרשא אלא דתנא דבי ר"י דריש ליה לאקושינהו לגמרי ולמיסרא מחיים דמכפר ותנא דפליג עליה דר"י לא יליף לגמרי אלא לומר כו' יע"ש ויש לדקדק דלמאי הוצרך לומר דלא יליף לגמרי הא בלאו הכי א"ש דר"י לטעמיה דס"ל דע"ע אינה אסורה מחיים וכדאיתא בפרק או"ב וכבר תמה עליו כן בס' הנזכר וכן ראיתי להרב החידושין שהוקשה לו כקו' הרשב"א ותי' דהא דקאמר תנאי היינו למאי דס"ל לר"ל בעלמא דע"ע אסורה מחיים ע"כ דתנא דבי ר"י דקאמר עשה בו מכשיר כמכפר כר"ל ס"ל דמחיים אסירי אבל לר"י דס"ל דע"ע מחיים לא מיתסרא ס"ל דעשה בו מכשיר כמכפר דקאמר תנא דבי ר"י לענין איסור הנאה הוא דקאמר א"ד יע"ש אכן כפי מ"ש יש ליישב דהוצרך הרשב"א לזה משום דאכתי קשה לר"ל דס"ל דע"ע משנה כדאיתא התם בפרק הנז' וס"ל לר"ש דאסירי מחיים א"כ צפורי מצורע לר"ש דאסירי בהנאה מנ"ל שהרי ר"ש ע"כ לא יליף מכשיר ממכפר מדס"ל דצפורי מצורע לא אסירי מחיים מדקאמר הואיל ונשחטה כו' ונ"ל דאה"נ דלר"ש צפורי מצורע לא אסירי בהנאה שהרי בפ"ק דבכורות די"א גבי ההיא ברייתא דהערלה וכלאי הכרם כו' מטמאין טו"א מוכח דלר"ש ס"ל דצפורי מצורע אסירי בהנאה ומאי דנקט הרשב"א ז"ל קו' אליבא דר"י לאו דוקא אלא לתנא דפליג אדבי ר"י ור"י קאי כוותיה הוא דק"ל והיינו שדקדק בתי' וכתב ותנא דפליג אר"י ואי קשיא לך הא כיון דלר"ש אליבא דר"ל ע"כ צ"ל דס"ל דיליף מכשיר ממכפר לענין איסור הנאה דוקא ולא לגמרי א"כ מנא ליה לר"ל דתנא דבי ר"י יליף לגמרי אימא דלא יליף אלא לענין איסור הנאה דוקא הא ל"ק דלישנא דברייתא דקאמר עשה בו מכשיר כמכפר משמע כמכפר לגמרי דאסירה מחיים אליבא דר"ל דס"ל דע"ע אסורה מחיים אלא מיהא הא ק"ל טובא לדברי הרשב"א והרב החדושין ז"ל מההיא דר"פ המביא אשם שהקשו התוס' שם דקאמר התם בהדיא דתנא דבי ר"י דיליף מכשיר ממכפר ע"כ ס"ל דע"ע אסורה מחיים והשתא כפי דבריהם מנ"ל אכתי נימא דתנא דבי ר"י ס"ל דע"ע אינה אסורה מחיים ומאי דיליף מכשיר ממכפר היינו לאיסור הנאה וכדס"ל השתא לר"י ור"ל אליבא דר"ש וצ"ע כעת גם מ"ש עוד הרשב"א ז"ל לקמן בסמוך אמאי דקאמר ר"י לא מצינו ב"ח שאסורים דאמאי לא אקשי לי' מע"ע הוא תימה שהרי ר"י ס"ל דע"ע אינה אסורה מחיים ועיין להרב ע"י שתמה על רבינו בפיה"מ שכתב דצפורי מצורע אסורין אלא משעת שחיטה כר"י וכתב הקשא דר"י בסתם ובע"ע כתב דירידתה לנחל איתן אוסרתה ולפי הנראה ר"י לא ס"ל כתנא דבי ר"י וכפי מ"ש מבואר דדעת רבי' כדעת הרשב"א ודו"ק:
+<b>ומשתרד לנחל איתן כו'</b> הנה דעת רבינו לפסוק כרבי ינאי דע"ע ירידתה לנחל איתן אוסרת' וכרב המנונא דס"ל הכי בפ' המביא ובהל' ח' פסק משנה דר"פ המביא אשם דאם נמצא ההורג עד שלא תערף תצא ותרעה בעדר נמצא אחר שנערפה תקבר שעל הס' באה מתחילתה כו' והוא תימא שהרי מבואר שם בגמרא דהך מתני' ע"כ ס"ל דע"ע לא אסורה מחיים וכבר נשאל ע"ז הרשב"א ז"ל ומרן הכ"מ תי' דסובר רבי' דהא דמקשה ממתני' דמשנערפה תצא ותרעה בעדר לאו קו' היא דא"ל שאני ע"ע דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה והו"ל הקדש בטעות וכדתנן במתני' אשם ודאי אינו כן אלא שלא נשחטו יצא וירעה בעדר ואע"פ שהתוס' תי' זה ואמרו דסברא הוא דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג רבי' לא ניחא ליה בההוא תי' וסובר דגמרא לפום מאי דס"ד דגמר ומקדיש בכל גונא אסיק מאי דאסיק כו' אבל לפום קושט' א"ל דמתני' נמי סברה דירידתה לנחל איתן אוסרת' כו' יע"ש:<br><b> והנה </b> הרואה כמה מהדוחק דבריו דמאחר דבגמ' מוקמינן בפשיטות להך מתניתין בתנאי מניין לנו לבדות חלוקים מלבנו ומהיותר תימה דבאו"ב פרכי' אמתניתין דהתם ממתני' דר"פ המביא וקאמר עלה ר"י ע"ע אינה משנה הרי דר"י מכח קו' זו קאמר דע"ע אינה משנה ולפי דעת רבינו ז"ל מאי קו' וא"כ מאחר שר"י ורבא בפ' המביא ס"ל דהך מתני' ע"כ ס"ל דעגלה ערופה אינה אסורה מחיים מי הכריח לנו לחלק בהכי הפך ר"י ורבא ולדעתי נראה ליישב ע"ד מרן ז"ל ולהוסיף נופך משלי דלרבינו ז"ל קשיתיה סוגיא דפרק נגמר הדין דמ"ז ע"ב דאמרינן התם האורג בגד למת אביי אמר אסור כו' מ"ט דאביי גמר שם שם מע"ע מה ע"ע בהזמנה מיתסר' אף האי נמי בהזמנה מיתסר' ופירש"י בע"ע בהזמנה מתסר' דקיי"ל ירידתה לנחל איתן אוסרת' והשתא כפי סוגי' דפ' המביא א"כ הא דאביי כתנאי אמרה למילתיה דלתנא דמתני' דפרק המביא דס"ל דע"ע אינה אסורה מחיים אלא לאחר עריפה הזמנה לאו מילתא היא ודאי דכי נמי גמר מע"ע אינה אסורה אלא לאחר עריפה וכמ"ש התוס' שם וכיון שכן ק"ט דמאי פריך התם מברייתא דקתני קבר חדש מותר בהנאה ומברייתא דמותר המתים למתים ומאי קו' הא ליכא למימר דהאי תנא ס"ל דע"ע אינה אסורה אלא לאחר עריפה וכדתנן בפ' המביא ואביי דאמר כר"ש וכתנא דבי ר"י דס"ל ירידתה לנחל איתן אוסרתה והיותר קשה דבתר הכי מסיק התם דהא דאביי תנאי היא ומייתי ברייתא דקתני ציפן זהב כו' והשתא אמאי ל"ק דע"כ הא דאביי דתנאי היא דלמאן דס"ל ע"ע אינה אסורה אלא לאחר עריפה הזמנה לאו מילתא היא אלא מוכח ודאי דסתמא דתלמודא ס"ל דהך מתניתין דר"פ המביא אשם אתיא ככ"ע ומטעמא שכתב מרן ז"ל והילכך דחה רבי' לההיא דר"י דפ' או"ב ודרבא דפ' המביא ופסק כסתמ' דתלמודא דפרק נגמר הדין כנ"ל נכון. ודרך אגב ראיתי לעמוד במ"ש מרן הכ"מ ז"ל בדין הסמוך לזה וז"ל נמצאו העדים זוממין בפ' שני דכריתות אמר ר"י אמר רב מודים חכמים לר"מ באשם תלוי שהוזמו שיצא וירעה בעדר ויש ללמוד משם לע"ע ע"כ ולכאורה ק"ט שהרי רבינו ז"ל בפ"ד מהלכות פסולי המוקדשין ה' י"ט פסק דאפילו הפרישו ע"פ עדים והוזמו עדיו יפלו דמיו לנדבה וכתב מרן ז"ל שם דפסק כר"י לגבי רב ועוד דרב' דבתראי הוא מותיב לרב כו' יע"ש וכיון שכן איך כתב מרן ז"ל דרבינו למד משם לע"ע וכבר ראיתי להרב חזון נחום בח"ד שתמה עליו בזה והניחו בצ"ע ותו קשה דלמאי אצטריך מרן ז"ל להביא עצות מרחוק לזה הא כיון שכבר פסק רבינו ז"ל דאם נמצא ההורג עד שלא תערף ה"ז מותרת ומטעמא שכתב מרן דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה והו"ל הקדש בטעות מינה נלמוד ג"כ לאם נמצאו העדים זוממין דאדעתא דהכי לא אקדשוה והוי ליה הקדש בטעות ולכן נראה דחדא מתרצת חברתה דכונת מרן ז"ל היא דלא נימא דדוקא בנמצ' ההורג הוא דהוי הקדש בטעות משום דהוי דבר מצוי וכ"ש לפי מה שפי' קצת מפרשים שמתועלת המדידה והענינין הנעשים במצוה שע"י כן הוא קרוב שימצא ההורג דמעיקר' מסקי אדעתייהו שימצא ההורג ולא גמרי ומקדשי וכמ"ש מרן ז"ל אבל בנמצאו העדים זוממין א"ל דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצאו העדים זוממין דמילתא דלא שכיח הוא ולכן הוצרך מרן ז"ל להביא ראיה מההיא דאמרי' אמר רב מודים חכמים לר"מ באשם תלוי שהוזמו עדיו דיש ללמוד משם לע"ע דאע"ג דלא קי"ל התם כר"י אמר רב ה"ד באשם תלוי ומטעם דמתוך שלבו נקפו גמר ומקדיש כדאמרינן התם אבל באשם ודאי ובע"ע דליכא למימר ה"ט אמרינן ודאי אדעתא דהכי לא אקדשוה דמעיקרא נמי מסקי אדעתייהו שימצאו העדים זוממין כי היכי דאמרינן התם כנ"ל פשוט:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הנחל </b>
+<b> שנערפה העגלה אסור בזריעה ועבודה כו'.</b> ראיתי להרב מוצל מאש סי' נ"א דכ"ג ע"ג שכתב וז"ל בענין חורש וזורע בנחל איתן כ' הרמב"ם וכל העובד כו' כגון שחרש וזרע הרי זה לוקה ולא פי' שיעור כלל אי הוי כמו איסור שבת שהוא כל שהוא או לא עוד יש לחקור אם אותן הדברים שהם תולדות למלאכות האלו המוזכרים שם פ"ח מה' שבת אם הם גם בכלל הלאו של נחל איתן או לא וצריך עיון עכ"ל: והנה להס' הראשון נראה לי להוכיח דאפילו אכ"ש מחייב ממ"ש התוס' פ' אלו עוברין דף מ"ז ע"א ד"ה והן מוקדשין שכתבו בתוך דבריהם וז"ל ונראה לר"י דלא חשיב לאו דמעילה דלא חשיב אלא הנך לאוי דלקי עלייהו אחרישה כ"ש אבל אלאו דמעילה לא לקי עד שיחרוש בשו"פ כו' יע"ש ובפ"ג דמכות דכ"ב ע"ב פרכינן התם אמתניתין הלזו דיש חורש תלם אחת כו' מתקיף לה רב אושעיא וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן ואזהרתיה אשר לא יעבד בו ולא יזרע כו' והשתא אם איתא דאחרישה וזריעה דנחל איתן לא לקי אכ"ש אלא בעינן שיעורא אם כן מאי פריך הא מתניתין לא קתני אלא הנך לאוי דלקי עלייהו אחרישה כ"ש כי היכי דלא חשיב לאו דמעילה מה"ט כמ"ש התוספות וזה נ"ל ראי' שאין עליה תשובה:<br><b> ועל </b> הס' הב' אם על התולדות למלאכות אלו חייב ונראה שעיקר ספקו הוא לומר דדילמא דוקא גבי שבת דבמלאכה תלי רחמנא חייב אתולדות כיון דהוו מלאכה גמור' משא"כ בזורע בנחל איתן דקרא כתיב בהדיא אשר לא יזרע א"ל דוקא זריעה דהיינו אב מלאכה אסר רחמנא אבל לא תולדות דזריעה ואף גם זאת נראה להוכיח ג"כ דאפילו אתולדות דזריעה וחרישה מחייב גבי נחל איתן ממ"ש רש"י שם בפסחים ד"ה ושביעית וז"ל דעובר משום שדך לא תזרע כלאים וחורש תולדה דזורע כגון חורש לכסות את הזריעה ע"כ אשר מבואר מדבריו דלמאן דס"ל במ"ק דחורש בשביעית אינו לוקה ה"ט דמתני' משום תולדת זורע והשתא אם איתא דעל תולדת זורע לא מחייב' בנחל איתן א"כ היכי פריך בגמרא וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן הא כיון דמתני' מיירי במחפה את הזרעים דבהדי דחריש מכסי כדאמרי' התם א"כ הו"ל תולדת זורע ועל התולדות לא מחייב ואדפריך משום זורע בנחל איתן הו"ל להקשות משום חורש דקעביד אב מלאכה אלא מבואר הוא דאפילו על התולדה נמי מחייב וכן מבואר ג"כ ממאי דאמרינן התם דמחפה בכלאים לוקה משום זורע הרי דאע"ג דבכלאי' שדך לא תזרע כלאים כתיב אמרינן דתולדות זורע נמי חייב וא"כ דכוותא נמי בנחל איתן אע"ג דכתיב לא יזרע תולדת זורע נמי בכלל. ועוד ראי' מהא דאמרינן פ"ק דמ"ק רבא אמר אפילו תימא רבנן אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא דכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימרא דאהני תולדות מחייב אאחריני לא מחייב כו' יע"ש הרי מבואר דאע"ג דקרא כתיב שדך לא תזרע אפי"ה תולדותיהן נמי כיוצא בהן ואם איתא דכי כתיב זריעה אין תולדתו בכלל א"כ מאי האי דקאמר מכדי זמירה בכלל זריעה כו' למאי הלכתא כתבינהו רחמנא הא אי כתיב זריעה גרידא הו"א דדוקא על האבות מחייב אבל אתולדות לא מחייב דומיא דנחל איתן להכי אצטריך זמירה לאשמועינן דאף אתולדות נמי מחייב ולעולם דאכל התולדות נמי מחייב שהרי זמירה תולדת זורע הוא כמ"ש רש"י בפרק כלל גדול דע"ג ע"ב אלא מוכרח ודאי דאי כתיב זריעה בקרא תולדותיהן נמי כיוצא בהן זה נ"ל ראיה ברורה: ואולם דברי רש"י ז"ל שכתב דמחפה את הזרעים הוי תולדות זורע הם תמוהים בעיני דאם איתא היכי מחייבינן עלה משום זורע בשביעית למ"ד דחורש בשביעית אינו לוקה הא אמרי' במ"ק אפילו תימא רבנן אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא כו' ומה"ט משקה את הזרעים אע"ג דבשבת מחייב משום תולדת זורע אפי"ה בשביעית משקין את הזרעים משום דהוה לי' תולדה וליכא למימר דרש"י ז"ל לא כ"כ אלא למ"ד דחורש בשביעית אינו לוקה ע"כ דטעמא דמתני' משום זורע אבל למ"ד דחורש בשביעית לוקה ה"ט דמתני' משום חורש בשביעית וא"כ א"ל דמאן דס"ל דחורש בשביעית אינו לוקה ס"ל דעל התולדות נמי אסר רחמנא כדס"ל לאביי התם דאוקי למתניתין בשביעית בזמן הזה דרבנן ורבא דסבירא ליה דעל התולדות לא אסר רחמנא ס"ל דחורש בשביעית חייב וטעמא דמתני' משום חורש דהא ליתא שהרי מרן הכ"מ בפ"א מה' שמיטה נתן טעם למה שפסק רבי' כמ"ד דחורש בז' אינו לוקה משום דרבא דקאמר אבות אסר כו' למימרא דאהני תולדות מחייב כו' אתיא כמ"ד דחורש בז' אינו לוקה ע"ש הרי דרבא סבירא ליה דחורש בז' אינו חייב דאם כן תקשי לדידיה מתניתין היכי מחייב משום זורע כיון דמחפה תולדות זורע הן אמת שדברי מרן ז"ל צריכים תלמוד במ"ש דרבא אתי כמ"ד דחורש בז' אינו חייב דהא בפשיטות איכא למימר דרבא לא ממעט אלא תולדות אבל חרישה דאב מלאכה היא ה"נ דחייב ואדרבא לישנא דרבא דקאמר אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא משמע דחרישה כיון דאב מלאכה היא חייב ואולם דברי מרן ז"ל נכונים בטעמם לפום שיטת רבינו דס"ל דזומר ובוצר אבות נינהו כמ"ש בפ"ו מה' שבת דהשתא ע"כ כיון דכתיב זמירה ובצירה בקרא למימרא דאהני הוא דמחייב אאחריני לא אפי"ה אבות דכוותייהו מיעט רחמנא: ושוב ראיתי למוהר"ב ז"ל בתשו' שעמד בדברי מרן הללו ומ"מ אכתי דברי רש"י ז"ל הן תמוהים שהרי אמרינן התם לימא בדרב אבין קמפלגי כו' לא דכ"ע אית להו דר' אבין מאן דאמר לוקה שפיר ומ"ד אינו לוקה אמר לך מכדי זמירה כו' למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימרא דאהני תולדות מחייב אתולדות אחרינא לא מחייב יע"ש הרי דמאן דס"ל דחורש בשביעית אינו חייב ס"ל כרבא דאתולדה לא מחייב כרבא וא"כ ק' טובא היאך כתב רש"י ז"ל דלמאן דס"ל דחורש בז' אינו לוקה ס"ל דאתולדת זורע מחייב וכבר היה אפשר לצדד ולומר דס"ל לרש"י ז"ל דפלוגתייהו דר"י ור"א אי לוקין על החרישה ה"ד אליבא דרבי ישמעאל דדריש התם לקמן דף ג' ע"ב בחריש ובקציר מה חריש רשות כו' אבל ר"ע ס"ל דלוקין על חרישה וכמ"ש התוס' שם בד"ה שהרי יע"ש ואם כן איכא למימר דלמאי דמסיק דטעמא דמ"ד דאין לוקין על החרישה משום דס"ל כרבא דאהנהו תולדות דוקא מחייב רחמנא עכ"ל דמתני' דיש חורש תלם אחד ר"ע היא דס"ל דלוקין על החרישה וטעמא דמתני' משום חורש ורש"י ז"ל לא כ"כ אלא לר' אבין ולפום מאי דהוה בעי למימר תלמודא דבדר"א קמפלגי ואליביה אין לוקין על החרישה מטעמא דאין בכלל אלא מה שבפרט דא"ל דמתני' לדידיה אתיא ככ"ע וטעמא דמחייב משום תולדת זורע דסבירא ליה לר' אבין כאביי דאפי' אתולדה מחייב רחמנא ומ"מ זה ודאי מן הדוחק כמו שיראה המעיין ודוק ועיין במ"ש רבי' ז"ל בפ"ז מה' שגגות דין ז' וז"ל עשה תולדה של אב זה ותולדה של אב זה בהעלם אחד יראה שהוא חייב ב' ותמה עליו מרן בכ"מ משם הר"א בנו ז"ל למה אמר יראה לי מאחר שגמר' ערוכה היא בב"ק כו' יע"ש ואכתי ק"ל שדין זה תלמוד ערוך הוא מהא דאמרינן במכות מתקיף לה ר"א וללקי נמי משום זורע בי"ט כו' זאת אומרת חילוק מלאכו' לשבת ואין חילוק מלאכו' בי"ט כו' והשתא אם איתא דגבי תולדות לא מחייב אחילוק מלאכות א"כ מאי פריך ולילקי נמי משום זורע ואמאי קאמר חילוק מלאכות לשבת כו' הא אפי' בשבת עצמו דין דמחפה את הזרעים אינו אלא תולדת זורע וגבי תולדות לא אמרינן חילוק מלאכות והנראה כדעת רבי' ז"ל דמחפה את הזרעים חשיב אב מלאכה ושלא כדעת רש"י ז"ל כנ"ל: ודע שאם חרש וזרע בנחל איתן נראה ודאי דלוקה שתי' אחד משום לא יעבד ואחד משום לא יזרע שהרי הן ב' לאוין מחולקין דאם חרש לבד אינו עובר אלא משום לא יעבד ואם זרע עובר משום לא יזרע ואע"ג דכל היכא דעבר אלאו דזריעה עבר נמי אלאו דעבודה מ"מ כיון דמשכחת לה דעבר אלאו דעבודה ולא עבר אלאו דזריעה חשיב תרי לאוי מב' ענינים ולוקה ב' וראיה לדבר ממ"ש רבי' בפ"ז מה' חו"מ דין ג' דאם קנה חמץ או חמצו בידים לוקה ב' משום לא יראה ולא ימצא וכתב מרן הכ"מ דה"ט משום דלא יראה לא משמע אלא הנראה לעינים ולא ימצא עבר אפי' בטמון יע"ש הרי דאע"ג דכל היכא דעבר על לא יראה עבר נמי אלא ימצא חשיבי נמי ב' ענינים לחייב עליה ב' יע"ש וכפי זה הי' נראה דל"מ כשחרש וזרע בנחל איתן שלוקה ב' אלא אפי' זרע לבד לוקה שתים דומיא דחמץ בפסח דאם חמצו בידים לוקה ב' וכפי זה י"ל על רבי' ז"ל שכתב וכל העובד עבודה כגון שחרש או חפר או זרע בנחל איתן כו' ה"ז לוקה דמדכיילינהו בחדא מחתא משמע דעל הזריעה לוקה א' דומיא דחורש והדבר ק' דלמה לא כתב דילקה ב' דומיא דחמץ ממש: הן אמת דמהא שפרכינן ההתם במכות וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן משמע דאם חרש וזרע אינו לוקה אלא אחת מדלא פריך חורש וזורע ליחשוב נמי בנחל איתן וכן ראיתי להרב החינוך ז"ל ס' שופטים סי' תקל"א שכתב שהעובד והזורע שם לא עבר על לאו אחר ולא נחייבהו בב' לאוין בעבודה ובזריעה יע"ש והדבר תמוה למה לא נתחייב ב' דומי' דחמץ ממש והנראה לחלק דבשלמא גבי חמץ כיון דכתיב לא ימצא עכ"ל דכי כתי' לא יראה ע"כ לחייבו ב' על הראיה דאל"כ למאי אצטריך הא בכלל לא ימצא איתי' לא יראה והילכך אמרינן כיון דב' עניינים הן לוקה ב' משא"כ בזורע בנחל איתן כיון דאיכא למימר דטעמיה דזריעה דאסר הכתוב משום עבודה היא דזריעה בכלל עבודה ומאי דכתביה רחמנא הוא לומר מה זריעה עבודה המיוחדת בגופו של קרקע כמ"ש רבינו הילכך לא לקי אלאו דזריעה כנ"ל :<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> למה לא פריך הש"ס דחורש וזורע לחשוב בנחל איתן וע"כ דחורש וזורע אינו נוהג אלא אחת. מהתימא שנעלם ממנו דברי הרמב"ם בספר המצות מצוה ל"ת ש"ט ששם ביאר כן ומביא ראי':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..11780b2dc314d86872df55845f61217f5f36a2a5
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,56 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property
+שער המלך על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<small>(השמטה)וכן </small>
+<b> המזיק היזק שאינו ניכר בשגגה או באונס פטור.</b> הוה עובדא ושאלה אשה משכנתה קדרת בשר של חרס כדי לבשל בה ובעודה מבשלת שכחה ותחבה כף חולבת ולא היה במאכל ס' באופן שנאסרה הקדרה והמאכל והן עתה נפשה לשאול הגיעה אם היא חייבת לשלם לה הקדרה או לא ואען ואומר הנה לענין גזילה משנה שלימה שנינו דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך ותמן תנינן גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל ובפ' הגוזל קמא דף צ"ח ע"ב אמרינן עלה מאן תנא אומרים באיסורי הנאה הש"ל אמר ר"ח ר"י היא דתניא שור שהמית כו' משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר ר"י אומר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר מאי לאו בהא קמפלגי דר"י סבר אומרים באיסורי הנאה הש"ל ורבנן סברי אין אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך לא דכ"ע אומרים באיסורי הנאה הש"ל והכא בגומרין דינו של שור שלא בפניו קמפלגי ע"ש. וא"כ היה נראה לכאורה דה"נ דכותה אף שנאסרה הקדרה יכולה היא שתאמר הש"ל ואולם ראיתי למוהרש"ל ז"ל בס' יש"ש פ' הנזכר סי' כ' שיצא לידון בדבר חדש וכתב דאפילו רבנן דר"י דס"ל דהחזירו שומר לבעליו אינו מוחזר מודו גבי גזלן משום דכתיב אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר וכל שלא נשתנית מיהא לעולם מחזירה כמו שהיא וזו היא קולתו אבל גבי שומר מצי למימר ליה אלו החזרת לי כו' והכריח כן מדברי רבינו ז"ל דבפ' י"א מה' נ"מ דין ט' פסק כרבנן דר"י ובפ"ג מה' גזילה דין ד' פסק כמתני' דפ' הגוזל דאם היתה יוצאה להסקל אומר לו הש"ל וזו הלכה העלה בסוף דבריו דבכל איסורין שבעולם והן בעין אומר לו הש"ל גבי גזלן ולא גבי שומר א"ד ע"ש. האמנם הרב ש"ך בח"מ סי' שס"ג סק"ו מקהי אקהתא בדברי רש"ל הללו וכתב דמלבד שאין השכל נותן דשומר ומזיק יגרע מגזלן בענין זה דבריו תמוהים שהרי בהדיא מסיק בגמ' לשם מאן שמעת ליה דאמר עד שלא נגמר דינו אין משנגמר דינו לא רבנן וקתני חמץ ועבר עליו הפסח כו' וכתב שמוהרש"ל אגב חורפיה לא ראה סוף הסוגיא ע"ש:<br><b> ועוד </b> אני תמה עליו דכפי דעתו ז"ל דדוקא בגזלן דינא הכי משום דגזרת הכתוב היא דכתיב אשר גזל א"כ מאי האי דקאמר תלמודא מאן תנא כו' ר"י היא אדהוצרך ר"ח לאוקמא דפליגי בגומרין דינו כו' ובפשיטות הו"ל לדחויי דמתניתין אתיא אפילו כרבנן דר"י ואע"ג דס"ל דהחזירו שומר אינו מוחזר היינו דוקא גבי שומר אבל גבי גזלן אפילו רבנן מודו וכן ראיתי בשיטה מקובצת הנדפס מחדש כתב שם משם הרמ"ה וז"ל ושמעינן מיניה דכל היכא דהויא השבה גבי גזלן הויא השבה גבי שומר וכל היכא דלא הויא השבה גבי גזלן לא הויא השבה גבי שומר מדאצטריך לאוקמא בגומרין דינו כו' ול"ק טעמא משום דשאני לן בין שומר לגזלן ע"ש. ובאמת שהדבר מתמיה על רש"ל איך חשב כזאת לחלק בין שומר לגזלן וכן מצאתי למוהר"א בשיטה מקובצת פרק השואל דצ"ז ע"ב אההיא דאבעיא לן התם כחש בשר מחמת מלאכה מהו כתב וז"ל וא"ת מי גרע מגזלן הא בגזלן מצי למימר בכחש הש"ל וי"ל דמיירי בהכחישה בידים תלמיד הר"פ עכ"ל. ולפי דברי הרב ז"ל מאי ק"ל מי גרע מגזלן הא שנא ושנא דגזלן שאני דגזרת הכתוב היא דכל שלא נשתנית מחזירו כמו שהוא וגבי כחש כיון דהדר בריא כדאוקימנא התם הו"ל שינוי החוזר לברייתו ואולם מצאתי להתוס' ז"ל פרק הכונס דף נ"ז ע"ב ד"ה פשיטא שכתבו בתוך דבריהם וז"ל ומצינו דברים שהשומר חייב והגזלן פטור בכחשה בהמה הכחשה דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצתן מוכח בהגוזל קמא דגזלן אומר לו הש"ל משום דלא חשיב שינוי ולא קנינהו בשינוי ופטור אפילו בפשיעה דלא קבל עליו שמירה אבל שומר כיון שמתחייב בכחשה דלא הדרא ובהרקיבו כולם אם נעשו בפשיעה כמו כן יתחייב בכחשה דהדרא כו' דלמה לא יתחייב בזה כמו בזה שאין השומר קונה בשינוי עכ"ל הנה לכאורה היה נראה שדברי מוהרש"ל הן הן דברי התוס' דס"ל לחלק בין שומר לגזלן משום דגזלן בקנין שינוי תליא מלתא ואם הדבר כן ק"ט דמה יענו לההיא דפרק הגוזל דקאמר מאן תנא אומרים באיסורי הנאה כו' ואמאי לא משני בפשיטות דגזלן שאני דכיון דאין כאן שינוי ולא קנינהו פטור אבל גבי שומר כיון שאינו קונה בשינוי למה לא יתחייב בפשיעה דומיא דפירות שהרקיבו מקצתן וכחשא דהדרא ואשר אני אחזה ליישב דבריהם ז"ל כשנבין דברי התוס' דפרק דו"ה דמ"ה ד"ה השתא שהקשו לפירש"י ז"ל שפיר דפלוגתא דרבנן ור"י בשור שהמית את האדם מיירי כשהתפיסו בידים לב"ד אבל אם תפסוהו ב"ד מאליהן לכ"ע אומר לו הש"ל הקשו וז"ל וקשה לפי' דאם זה ההיזק לא הוי היזק ניכר אפילו אתפסיה בידים לא יתחייב ואם הוא ניכר אפילו תפסוהו ב"ד מאליהן למה יפטר וכי לא היה לו לשומרו שלא יבא לידי כך ומכח זה דחו פרש"י וכתבו משם ר"י דאפילו תפסוהו ב"ד מאליהן חייב דכיון דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו חשיב כהיזק ניכר ולר"י כיון דס"ל דגומרין דינו של שור שלא בפניו חשיב כהיזק שאינו ניכר ואומר לו הש"ל כמו בחמץ בפסח את"ד יע"ש. וראיתי להרב מש"ל ז"ל בפ"ג מה' גזילה דין ד' שהקשה על דברי התוס' הללו וז"ל ולא הבינותי דבריהם כלל דנהי דהיזק זה הוי היזק ניכר מ"מ כיון שהזיק בידים פשיטא דאינו יכול לומר הש"ל דהא דתנן תרומה ונטמאת אומר לו הש"ל ה"ד בנטמאת מאליה אבל אם טמאה בידים חייב וכמ"ש התוס' פרק הגוזל דף צ"ח ד"ה הצור ועוד הדבר פשוט מצד עצמו מי לא תנן המטמא והמדמע חייב אף שהוי היזק שאינו ניכר וכי בשביל שזה גזלו או שנעשה שומר עליו יהיה לו יתר שאת שיפטר בהיזק שאינו ניכר והתוס' פרק הנזקין דכ"ג ד"ה גזלן הקשו לפרש"י וכתבו ואי חשיב היזק שאינו ניכר אפילו אתפיסיה בידים פטור כדמוכח הכא ונראה שההוכחה היא ממה שהק' שם ממתני' דתנן גזל כו' תרומה ונטמאת אומר הש"ל הרי דבגמ' השוו היזק דממילא להיזק דבידים ואין זה הוכחה דנהי דלמ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק אין לחלק משום דכיון דחשיב כהיזק ניכר קנינהו בשינוי ואינו יכול לומר הש"ל כמ"ש התוס' אבל איך נוליד מזה דלמ"ד ל"ש היזק שלא יהי' הפרש בין היזק הבא מאליו להיזק הבא בידים את"ד יע"ש. ולע"ד נראה ליישב דמשמע להו להתוס' ז"ל הכי דאפילו התפיסו ביד ב"ד פטור אי חשיב היזק שאינו ניכר משום דבהנזקין דף הנז' אמר ר"י ד"ת אחד שוגג ואחד מזיד פטורין ומה טעם אמרו מזידין חייבין כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ויאמר פטור אני ע"ש. וא"כ נראה ודאי דדוקא במטמא ומדמע וכיוצא שייך שפיר למיגזר שלא יהא כל אחד ואחד הולך כו' אמנם בשור שהמית את האדם והלך ומסרו בב"ד לא שייך למיגזר שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומוסר שור של חבירו בב"ד ואומר פטור אני חדא דשור שהמית את האדם הוי מלתא דלא שכיח ועוד כיון דאדרבא מצוה קעביד שהרי מצוה לדונו בסקילה כנודע לא שייך למיגזר וליכא למימר דאכתי נגזור שלא יהא כל אחד הולך ולוקח שור של חבירו כדי שימית את האדם וימסרנו בב"ד ויאמר פטור אני דהא ודאי ליכא למיגזר שהרי אין בידו של זה שימית השור את האדם ואי איכא למיגזר היינו שלא יהא כל אחד ואחד הולך ולוקח שור של חברו שהמית את האדם וימסרנו ליד ב"ד וכיון דהוי מלתא דלא שכיח ומה גם דמצוה קעביד לא גזרינן כמ"ש. והשתא א"כ מ"ש התוס' בהנזקין כדמוכח הכא לאו היינו ממאי דפריך התם למ"ד שמיה היזק ממתני' דתרומה ונטמאת כמ"ש הרב ז"ל אלא כונתם לומר דממ"ש בגמ' דטעמא דמזידין חייבין הוא משום שלא יהא כל אחד כו' משם תורה יוצאה דכל היכא דליכא למיגזר בהכי אוקמוה אדין תורה ואפילו מזיק בידים פטור כנ"ל אמיתות דבריהם ז"ל:<br><b> וע"פ </b> האמור מקום אתנו ליישב דברי התוס' ולומר דמ"ש התוס' לחלק בין שומר לגזלן ה"ד בכחשה בהמה כחשא דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצתן או בתרומה ונטמאת וכיוצא בזה משום דבאלו כיון דאם הזיק בידים חייב לשלם מש"ה גבי שומר חייב בשמירתן וכל שבא לו ההיזק מחמת פשיעתו מחייב לשלומי כאלו הזיק בידים אמנם במידי דאפילו מזיק בידים פטור פשיטא ודאי דשומר נמי פטור אע"ג דע"י פשיעתו בא לו ההיזק דסתמא דמלתא לא קבל עליו שמירה בהיזק שבא בפשיעתו יותר משאם הזיק בידים ועיין בשיטה מקובצת לב"ק הנדפסת מחדש ותמצא שם בפ' הכונס כדברינו אלה והשתא היינו דקאמר בגמרא מאן תנא אומר באיסורי הנאה הש"ל ר"י כו' משום דלמאי דס"ד השתא הוי ס"ל דפלוגתייהו דרבנן ור"י ע"כ הוא דרבנן ס"ל דאיסורי הנאה חשיבי כהיזק ניכר דכיון דנאסר לכ"ע מפרסמא ומנכרא מלתא טובא ומש"ה אינו יכול לומר לו הש"ל ור"י ס"ל דחשיבי כהיזק שאינו ניכר והילכך אומר לו הש"ל וא"כ כיון דרבנן דר"י ס"ל דאיסורי הנאה חשיבי היזק ניכר א"כ ודאי גבי גזלן אינו יכול לומר הש"ל דקנינהו בשינוי כיון דחשיב היזק ניכר וכמבואר מההיא דפרק הנזקין כמ"ש התוס'. ומעתה ע"כ לא מצי תלמודא לשנויי דלעולם איסורי הנאה חשיב היזק שאינו ניכר וגזלן לא קנינהו בשינוי ומש"ה אומר הש"ל ודוקא גבי שומר מחייב לרבנן משום דקבל עליו שמירה משום דאי איתא דרבנן הכי ס"ל דאיסורי הנאה חשיבי היזק שאינו ניכר ה"נ ודאי גבי שומר בשור שהמית את האדם אפילו הזיק ע"י פשיעה פטור כיון דאפילו מזיק בידים גופי' פטור מטעמא דכתיבנא דלא שייך למגזר הכא כדרך שגזרו בכל היזק שאינו ניכר והיינו דמשני דלכ"ע איסורי הנאה חשיב היזק שאינו ניכר ואומר לו הש"ל והכא בגומרין דינו של שור כו' קמפלגי דלרבנן כיון דאין גומרין כו' חשיבי כהיזק ניכר כדרך שכתבנו ומש"ה ס"ל לרבנן דגבי גזלן אם נגמר דינו אינו יכול לומר הש"ל משום דכיון דחשיב כהיזק ניכר אין לך שינוי גדול מזה כמ"ש התוס' בהנזקין כנ"ל. ומ"מ דברי מוהרש"ל שכתב לחלק בין שומר לגזלן לענין שור שהמית את האדם וסייע עצמו מדברי רבינו הא ודאי עקא היא דאם איתא אמאי לא משני תלמודא דמתני' אתיא אפילו כרבנן מטעמא דגזלן שאני ובר מן דין לא אדע שכול איך רצה ליחס סברא הלזו אל רבינו ז"ל שהרי בפ' ד"וה סימן ל' כ' הרב ז"ל שדעת רבינו שכתב סתמא החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר הוא כדעת התוס' דאפילו תפסוהו ב"ד חייב דמה שנופל ביד ב"ד הוי היזק ניכר יע"ש. ומאחר שכן תימא על עצמו איך כתב בפ' הגוזל דגבי גזלן כיון דלא קני' בשינוי מש"ה פסק דאם היתה יצאה ליסקל אומר הש"ל והוא תימא דכיון דס"ל לרבינו כדעת התוס' דמה שנופל ליד ב"ד חשיב היזק ניכר אין לך שינוי גדול מזה כדמוכח בהדיא מסוגיא דהנזקין והרב לח"מ ז"ל תי' דרבינו ס"ל כפי' רש"י ז"ל דפלוגתא דרבנן ור"י איירי דוקא בשהתפיסו השומר ליד ב"ד אבל תפסוהו ב"ד מאליהן אפילו רבנן מודו דאומר לו הש"ל ומתני' דפ' הגוזל דקתני או שהיתה יוצאה ליסקל אתיא אפילו כרבנן דר"י ומיירי בתפסוהו ב"ד מאליהן ואף שרש"י ז"ל כתב דסיפא דמתני' אתיא כר"י היינו משום דבעי לאוקמי למתני' בשהתפיסו ליד ב"ד דומיא דברייתא וכמ"ש התוס' ר"פ ד"וה אמנם רבינו ז"ל ס"ל דאדרבא טפי מסתבר לאוקמי מתני' בתפסוהו ב"ד מאליהן ולאוקמי למתני' אליבא דהלכתא מלאוקמא דומיא דברייתא ודלא כהלכתא א"ד יע"ש. ולדעתי קשיא לי עליו דבפ' מרובה דע"א ע"ב פרכינן התם אברייתא דקתני גנב שור הנסקל וטבחו ר"מ מחייב שור הנסקל איסורי הנאה הוא ולאו דמרי' קטבח אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שמסרו לשומר כו' ונגמר דינו בבית שומר ור"מ ס"ל כר"י דאמר החזירו שומר כו' והשתא ק' דאדמוקי לר"מ כר"י ודלא כהלכתא אמאי לא מוקי לה ככ"ע ובתפסוהו ב"ד מאליהן דומיא דמתני' וצ"ע. ואיך שיהי' לדאתאן עלה הי' נרא' דיכול' היא שתאמר הש"ל ואינה חייבת לשלם לה את הקדרה כיון דהוי היזק שאינו ניכר ואף למ"ש משם התוס' דבשומר כיון שקבל עליו שמירה מתחייב אם נעשה בפשיעה ומטעם זה כתבו דבכחשא דהדר ובפירות שהרקיבו מקצתן חייב לשלם מ"מ נראה שדעת הרמ"א ותלמידי הר"פ שכתבנו לעיל מבואר שחולקים אסברא הלזו ולא ס"ל לחלק בין שומר לגזלן גבי כחשא דהדר ובר מן דין נראה ודאי דהתוס' לא כתבו כן אלא דוקא כשבא לו ההיזק מחמת פשיעתו דחשיב כאלו הזיק בידים אמנם הכא בנ"ד כיון שהזיק' בשוגג כי היתה חושבת שהכף היתה של בשר הא ודאי לא יהי אלא מזיק הא משנה שלימה שנינו המטמא והמדמע כו' בשוגג פטורין הן אמת שראיתי להרב מש"ל ז"ל בדין הנז' שכתב וז"ל וסבור אני לומר דאף דבהנזקין חלקו בהיזק שאינו ניכר בין שוגג למזיד ובשוגג פטור אפילו שעשאו בידים ה"ד היכא דלא אתא לידי' בתורת שמירה אבל בגזלן או שומר שטמא בידים תרומה של חבירו אף שהי' שוגג חייב משום דאלו בעו למעבד השבה מעליא וכיון שהזיקו בידים אף שהיו שוגגין והיזק שאינו ניכר לא מצו אמרי הש"ל א"ד יע"ש. והנך רואה כמה רחקו דבריו ז"ל מדברי התוס' שהרי כפי דברי התוס' שכתבנו מבואר דס"ל דגזלן קיל טפי משומר דבקנין שינוי תליא מלתא וכל שלא קנאו בשינוי יכול לומר לזה הש"ל וא"כ כ"ש וק"ו במזיק בשוגג דכיון דאפילו מזיק עצמו פטור פשיטא ודאי דגזלן יכול לומר הש"ל כיון שלא קנאה בשינוי ובהדיא כתבו התוס' פ' השולח דמ"ב ע"ב ד"ה השור וז"ל יש רוצים לפטור את השוכר או שואל סוס מחבירו אפילו הוזק בפשיעה כו' יע"ש הרי מבואר דס"ל דכל מלתא דמזיק גופיה פטור ה"ה וכ"ש בשומר שהוא פטור וכמו שהוכיחו בהדיא מההיא דריש ב"ק ואין ס' שאלו הי' רואה הרב ז"ל דברי התוס' הללו לא הי' כותב מ"ש ודע שאף שהתוס' ז"ל בפ' השולח הביאו הדבר במחלוקת מ"מ בפ' הנזקין דנ"ג ע"ב סתמו דבריהם כס' ר"ח ז"ל דמכחיש בידים אפילו בכחשא דהדר מחייב ממ"ש שם וז"ל דהא דמכחיש בהמה של חבירו באבנים או במלאכה חייב ובהכחשה ממילא אומר לו הש"ל כו' יע"ש וע"כ בהכחשא דהדר' מיירי דאלו בהכחשא דלא הדרא אפילו בהכחשא דממילא מחייב כדתנן גזל בהמה כו' והזקינו משלם כשעת הגזילה ואמרינן התם הכחשא דומיא דהזקינה דלא הדרא גם מדברי התוס' דפ' הכונס שכתבנו לעיל מבואר ג"כ דס"ל כדעת ר"ח ממ"ש דשומר חייב בהכחש' ע"י פשיעה ואי ס"ל דבהכחש' בידים פטור א"כ איך הוא מתחייב שומר ע"י פשיעתו לא יהי אלא מזיק בידים הרי הוא פטור גם מדברי תלמידי הר"פ שכתבנו נ' דס"ל כדעת הר"ח ואמנם התוס' ר"פ הנחנקין ד"ה המכחיש סתמו דבריהם דלא כר"ח וס"ל דאפילו מכחיש בידים פטור והרא"ש ז"ל פ' השואל גבי ההיא דכחשה מחמת מלאכה הביא מחלוקת זה ולא הכריע גם הטור ז"ל סימן ש"ז הביא מחלוקת זה וכתב מרן שם וז"ל ואע"פ שרבינו לא הכריע כאן בסימן ש"מ סתם דבריו כחכמי צרפת ז"ל ובסימן ש"מ כתב הטור וז"ל וכן נכחש בשר מאליו וסופו לחזור פטור אבל אם נכחשה מאליה ומתה אחר כך שהוא חייב לשלם משלם כמו שהיתה בשעת שאלה וכתב שם מרן שדברי רבינו שם הן כדעת חכמי צרפת. ובעניותי יש לתמוה עליו דא"כ למה זה כ' הטור וכן אם נכחש הבשר מאליו מאי אריא מאליו אפילו הכחיש' בידים פטור לדעת חכמי צרפת כמבואר מדברי התוס' דפ' הנחנקין ודפ' השולח ותו דלפי דעתו ז"ל נראה שלדעת הר"ח אפילו נכחשה מאליה בכחשא דהדר מחייב לשלם והדבר תמוה שהרי גבי גזלן אמרינן בהדיא דבכחש' מאלי' בכחשא דהדר א"ל הש"ל ומי גרע שומר מגזלן ותו דלפי דעתו ז"ל דין זה שכתב אבל אם נכחש' מאליה ומתה כו' משלם כשעת שאלה לא נודע מוצא דין זה מהיכן יצא לו להטור ז"ל ומרן ז"ל בעצמו לא הרא' איה מקום דין זה. ולכן הנרא' אצלי שלא כדעת מרן ז"ל אלא אדרבא הטור ז"ל בסימן ש"מ סתם הדברים כדעת ר"ח וס"ל ז"ל דאף לדעת ר"ח דס"ל דבכחשא דהדר מחייב ה"ד בהכחישה בידים וא"נ בשוכר סוס וע"י פשיעתו בא לו הכחשה דכיון דקבל עליו שמירה ה"ה מתחייב בפשיעתו כאלו הזיק בידים אבל כל שנכחשה מאלי' שלא בפשיעות אפילו ר"ח ז"ל מודה דלא גרע שומר מגזלן דא"ל הש"ל והן הן דברי תלמידי הר"פ שכתבנו לעיל ומש"ה כתב הטור דאם נכחשה מאלי' ומתה משלם כשעת שאל' דומיא דגזלן דקי"ל דאם מת' אפילו בכחשא דהדר משלם כשעת הגזל' כמ"ש הטור סימן שס"ג יע"ש. שוב ראיתי להסמ"ע ז"ל בסימן ש"ו סק"י שדרך בחילוק זה מסברא דנפשי' וכתב וז"ל ואע"ג דשם בשואל איירי דחייב אפילו באונסין מ"מ כה"ג דחוזר לבריאותו לא מקרי אלא שבת דפטור בבהמה עכ"ל ואין דבריו נכונים דאי חשיב לי' שבת אפילו בהכחש' בידים נמי פטור ואי חשיב לי' היזק כדעת הר"ח אפילו נכחשה מאלי' יהא חייב כיון דשואל חייב באונסין וכבר השיג עליו בזה הרב ש"ך סימן הנזכר סק"ה. ואולם לפי מ"ש ניחא דודאי ס"ל להטור דכחשא דהדר חשיב היזק גבי בהמה ואפ"ה ס"ל דבנכחשה מאליה פטור אפילו שואל דחייב באונסין דלא גרע מגזלן דאע"ג דגזלן חייב באונסין ובהיזק הבא מאליה כל שהכחישה מאליה והדר בריא א"ל הש"ל וכמ"ש תלמידי הר"ף ז"ל גם מה שהקשה עוד הרב ש"ך ז"ל וז"ל והכי מוכח באשר"י פרק השואל ומרדכי פ' החובל שכתבו דלדברי הפוטרים צ"ל הא דאמרינן בהשואל כחש בשר מחמת מלאכה פטור היינו בהכחשא דלא הדרא דאם לא כן אפילו שלא מחמת מלאכה נמי ואם איתא אפילו לדברי המחייבים נמי צ"ל כן ע"ש אין כאן קושיא כלל דלדברי המחייבים דס"ל דבמכחישה בידים חייב שפיר איתא לאוקמא ההיא דהשואל אפי' בכחשא דהדר שהרי הכחישה במלאכה הכחשה דבידים היא כמ"ש התוספות פרק הניזקין וכי דייקינן מינה דדוקא כחשא מחמת מלאכה פטור הא שלא מחמת מלאכה חייב בהכחישה בידים הוא דדייקינן מינה דומיא דכחשא מחמת מלאכה וכן מבואר מדברי תלמידי הר"ף שכתבנו לעיל וזה פשוט ודעת רבינו ז"ל נראה לי שהוא כדעת הר"ח דמכחישה בידים אפילו בכחשא דהדר חייב ממ"ש בפ"ג מה' גזילה דין ו' וז"ל הגוזל בהמה ונשא עליה משא כו' אינו חייב לשלם שהרי הפסידה ולא הכחישה כו' משמע מדבריו דאם כחשה חייב לשלם אפילו בכחשא דהדר דסתמא דמילתא כחשא דהדר הוא ועיין בסמ"ע סימן שס"ג סק"ח שנדחק בזה וכתב וז"ל ור"ל כחש שאינו חוזר דאילו חוזר כבר נתבאר בריש סימן זה דיכול לומר הש"ל יע"ש ואין צורך לזה כלל דבפשיטות איכא למימר שדעתו ז"ל דמכחיש בידים חייב וכחש דמחמת מלאכה הכחשה בידים הוא כנ"ל ואיך שיהיה הדרן למאי דאתאן עלה מעיקרא דמדברי התוספות דפרק השולח מבואר דאין לחלק בין שומרים למזיק כל מילתא דמזיק בידים פטור שומר נמי פטור ושלא כדעת המש"ל ז"ל וא"כ בנ"ד נמי כיון דמזיק בידים פטור כל שהוא שוגג שומר נמי בכ"הג פטור ואולם אכתי איכא לעיוני אי חשיב כפושע וכמזיד מטעמא דאבעי ליה למידק אם היתה הכף של בשר או של חלב ואף גם זאת נראה דבנ"ד לו יהי דחשבינן לה כמזיד מטעמא דאבעי לה לעיוני אפ"ה מפטרא נפשה מלשלם ואמינא לה מילתא בטעמא דכיון דמזידין חייבין אמור רבנן דטעמא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ויאמר פטור אני א"ל דדוקא היכא דמזיק לחבירו ולא מטי לי' הזיקא בממונא דידי' דומיא דכל הנך דמתניתין שייך שפיר למיגזר שלא יהא כל אחד כו' אמנם היכא דמטי ליה היזקא למזיק כנ"ד שע"י שתחבה כף חולבת היא מוצאת ניזוקת בעצמה שנאסרה הכף והבשר כל כי האי ודאי לא שייך למיגזר שלא יהא כל אחד כו' כיון דמטי ליה היזקה סתמא ודאי לא עביד ודבר זה קיימתיה מסברתי ושוב אחר החיפוש מצאתי לרש"ל ז"ל בפ' הגוזל קמא סימן כ"ה שכתב על מ"ש התוספות פ"ק דבתרא דהמסכך גפנו בשדה חברו חשיב היזק ניכר שהרי ניכר שהוא כלאים כשרואה הגפנים בשדה אבל מטמא טהרותיו לא חשיב ניכר דמי יודע אם הוכשרו וז"ל אין להקשות לו יהי דהוה היזק שאינו ניכר וקנסוהו כמו במטמא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו דהכא ליכא למיחש כיון שבעל הכרם נמי מפסיד עכ"ל הנה מבואר מדבריו דכל דמטי ליה פסידא ליכא למיגזר וכמ"ש ועוד מטעם אחר נראה לי שהיא פטורה מלשלם הקדרה מטעמא דכיון דבהיותה עוסקת במלאכת הבישול נאסרה הוה ליה כמתה מחמת מלאכה דקיימא לן דשואל פטור ובהדיא כתב הטור סימן ש"מ וז"ל כתב הרמ"ה מי ששואל בהמה לילך דרך ידוע ובאו עליו לסטין ואנסיה חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה כיון שמחמת הדרך ששאלה לילך בה הוליכה ונאנסה והביא ראיה מההיא עובדא דשאל שונרא כו' יע"ש ואף למ"ש הטור שם שהרא"ש חלק על הרמ"ה ז"ל היינו מטעמא דלא חשיב עתה מחמת מלאכה כיון שאף בלא מלאכה אפשר היה שתאנס ממנו ואם כן בנ"ד כיון דמסיבת אותה מלאכה דהיינו הבשול ומגרמה באה לו ההיזק דאלו לא היתה מבשלת לא היתה נאסרת הקדרה אף הרא"ש ז"ל מודה. הן אמת שמדברי הרמב"ן ז"ל הביאו מרן שם שכתב דה"ט דמתה מחמת מלאכה פטור משום דפשיעה דמשאיל הוא שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול היה נראה דבנ"ד כיון דליכא פשיעה דמשאיל חייב השואל וכ"כ הש"ך סי' הנזכר סק"ה שדברי הרמב"ן הללו הן מנגדין לדברי הרמ"ה ז"ל ומ"מ נראה דמידי פלוגתא לא נפקא ועיין מח"א ז"ל הלכות שאלה ופקדון סימן ד' ובמוהר"ש הלוי ח"מ והיה מקום לישא וליתן בענין אך אין הפנאי מסכים עמי:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> בהשמטות </b> לחובל ומזיק פ"ז ה"ג ע"ש מ"ש שמצא סברתו ביש"ש פרק הגוזל קמא שהיש"ש כתב על דברת התוס' דל"ש לחייבו משום שיהא כל א' וכו' דאינו רוצה להפסיד לעצמו ובמחכ"ת הוא חשב שהיש"ש כתב כן אבל הן הן דברי התוס' ב"ב שם בהדיא בתוס' שם ובבא קמא דף ק' ע"ב והיש"ש הביא כן בשם התוספות:
+
+Halakhah 4
+
+<b>הכהנים </b>
+<b> שפגלו את הזבח כו'.</b> משנה פרק הניזקין ועיין בהרב מש"ל שדקדק במתניתין הלזו דמאי איריא שפגלו דהזבח פסול אפי' מחשבה דשלא לשמן דהזבח כשר אפי"ה חייבין כיון דקי"ל שלא עלו לבעלים לשם חובה והאריך ליישב זה ותוכן דבריו דלהכי נקט שפגלו לכלול כל מין קרבן אפילו נדבה שאינו חייב באחריותו ובשלא לשמן כיון דהקרבן כשר אינם חייבים לשלם שהרי הביא דורון וליכא למימר דאע"ג דהקרבן כשר מ"מ מצותו הוא שיקרב לשמו ואם שחטו שלא לשמו ליחייבו הכהנים דאמרו הבעלים אנו היינו רוצים להקריב קרבן כתקנו הא ליתא דהרי אמרינן בפ' מרובה דף ע"ח בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב מיפטר נפשיה בכבש לרבנן כו' א"ד מצי אמר ליה אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר והדר פשטא גנב פטר נפשיה בכבש לרבנן כו' הרי מבואר דמשום טענה דמצוה מן המובחר לא מיחייב הגנב והוא הדין הכא דלא מיחייב המזיק את"ד יע"ש והנה בעיקר ראייתו שהביא מההיא דפרק מרובה לע"ד איכא למשדי בה נרגא דכיון דע"כ בעיא דהתם לא הוי אלא לענין כפל אי פטר גנב נפשיה מן הכפל בשה לרבנן אבל לענין קרן פשיטא ודאי דחייב לשלם להקדש מה שהפסיד וכמ"ש הראב"ד שם הובאו דבריו בשיטה מקובצת לשם וכן נראה ממ"ש רש"י שם דאליבא דר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב לשלם קא מיבעיא ליה ואי ס"ל דלענין קרן קא מיבעיא ליה הא אפילו לרבנן דר"ש איכא למיבעי דאפילו רבנן לא פטרי אלא מן הכפל אבל קרן מיהא מיחייב כמ"ש רבינו פרק ב' מה' גניבה וכן נראה ממה שהשמיט רבינו בה' גניבה דין זה וכ"כ מוהרש"ל שם יע"ש ועיין בס' לשון ערומים למו"ה ז"ל בלשונות הרמב"ם דף י"א איכא למימר שפיר דדוקא ענין כפל דקנסא בעלמא הוא דפשיטא ליה לתלמודא דגנב פטר נפשיה בשה לרבנן וטעמא רבה איכא במילתא משום דכיון דטעמא דר"ש דמחייב בקדשים שחייב באחריות תשלומי כפל הוא משום דכיון דאלו מגניב ומתביד בעי שלומי כי קא טבח דמריה קא טבח מצי גנב אמר כיון דאלו מגניב ומתביד לא מחייבת לשלם מדינא אלא כבש אנא נמי לא משלמנא לך כפל אלא כבש ודוקא מה שמחוייב לשלם מן הדין הוא דחשיב ממונא דידיה אמנם משום דבעי למיעבד מצוה מן המובחר לא חשיב ממונא דידיה כי היכי דלחייב בתשלומי כפל אמנם לענין קרן ה"נ איכא למימר דמצי אמר ליה אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ואת גרמת לי היזקא דלא עבידנא מצוה מן המובחר וחילוק זה הוא נכון בעיני וכמו כן יש לתמוה על מוהר"י מינץ ז"ל שהביא ראיה מסוגיא הלזו על מי שגנב אתרוג מהודר כו' יע"ש ועיין בהרב מש"ל ה' מע"הק פי"ו ועיין בתשובת מוהר"ם בר ברוך סי' ת"ש ובתשובת הרב בני יעקב סי' י"ג ומההיא דגרסינן פרק מרובה דע"ו מכדי שמעינן ליה לרבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא כי אתא בר דימי אר"י בשוחט תמימים מבפנים לשם בעלים והרי חזרה קרן לבעלים כו' כי אתא רבין אר"י בשוחט תמימים מבפנים שלא לשם בעלים כו' היה נראה לכאורה דקשה לדעת הרב מש"ל דאם איתא דלא מצי ניזק לומר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר אם כן היכי ניחא ליה באוקמתא הלזו מאי דקשיא ליה הרי חזרה קרן לבעלים הא אכתי תיקשי ליה סיפא דקתני ושאינו חייב באחריותן פטור דלא קרינן ביה וגונב מבית האיש דל"ל מטעמא דוגנב מבית האיש דמה"ט בקרן מיהא מחייב דמיעוטא דוגנב אינו אלא לענין כפל ות"ל משום דהרי חזרה קרן לבעלים דכיון דאינו אלא נדבה והקרבן כשר אינו חייב לשלם שהרי הביא דורון ואולם הא ודאי לק"מ דאיכא למימר דהוצרך ר"ש ז"ל לטעמא דוגנב מבית האיש לענין דפטור מתשלומי כפל ובשלא שחטו בפנים אלא בעודנו חי ואדרבא מסוגיא הלזו נראה שיש להוכיח דלא מצי מימר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ממה שהוצרך ר"י לאוקמה בשוחט תמימים שלא לשם בעלים ומטעמא דלא עלו לבעלים לשם חובה וכמ"ש רש"י שם ד"ה שלא וז"ל וקרן לא חזרה לבעלים דקי"ל שלא עלו לבעלים לשם חובה ואם איתא אמאי לא אוקמא בפשיטות בשוחט תמימים סתמן דאע"ג דהקרבן כשר כנודע מ"מ מצי למימר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר דמצותו לשוחטו לשמו כדקי"ל לשם ו' דברים הזבח נזבח וכן מצאתי למרן הכ"מ ז"ל בפ"ה מה' א"מ דין ח' שכתב על מ"ש רבינו שם הגונב עולת חבירו והקריב' סתם נתכפרו הבעלים וז"ל בפרק מרובה אמרינן בשוחט תמימים לשם בעלים ופריך והרי חזרה קרן לבעלים פירוש שהבעלים נתכפרו בו ומ"ש לשם בעלים לאו דוקא דסתמא נמי כשר כדאיתא בריש זבחים ולאפוקי שלא לשמו נקט הכי א"ד יע"ש הרי מבואר דאפילו בשוחט סתמא נמי פריך בגמ' והרי חזרה קרן לבעלים ולא מצי מימר בעינא למיעבד מצוה מן המובחר דאל"כ בפשיטות איכא לאוקמוה בקרבן נדר ומשום דמצי אמר בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ועיין בתוספות שבא באותה סוגיא ד"ה שלא לשם בעלים שכתבו וז"ל ורב דימי דאוקמא בנשפך הדם משום דניחא ליה לאוקמוה בכל קדשים שחייב באחריותן דבשלא לשם בעליהן לא מתוקמא אלא בפסח וחטאת דמפסלי שלא לשמן עכ"ל ועיין בהרב מש"ל ז"ל פט"ו מה' פהמו"ק דין א' שנסתפק לדעת התוספות דס"ל דליכא שינוי בעלים אלא בעושה עבודה לזרוק שלא לשם בעלים אבל אי עשה עבודה שלא לשם בעלים ולא מיקרי שינוי בעלים אי הוה דוקא לפיסולא כגון פסח וחטאת אבל לעולם דאם שחט שלא לשמו דלא עלו לבעלים ולא בעינן זריקה כי אם לפיסולא א"ד כל שלא חשב לזרוק שלא לשם בעלים לא הוי שינוי כלל ועלו לבעלים יע"ש ומדברי התוספות הללו מבואר דס"ל דעלו לבעלים דאל"כ הרי בפשיטות איכא לאוקמא בפסח וחטאת ובששחטו שלא לשמו ולא חשב לזרוק דמן שלא לשמן דלא עלו לבעלים לשם חובה גם ממ"ש בריש דבריהם ה"ה שלא לשמן א"נ ההוא נמי קרי ליה שלא לשם בעליהן משום דלא עלו לבעלים לשם חובה מוכח כן בהדיא דאל"כ בפשיטות היל"ל דשלא לשם בעליהן בדוקא נקט ובשלא כוון על הזריקה ומשום דבעי לאוקמא בכל קדשים ואפי' בפסח וחטאת אלא מבואר דס"ל דעלו לבעלים והילכך לא מצי מיתוקמא בהכי משום דהדק"ל הרי חזרה קרן לבעלים וכפי האמור עכ"ל דר"י דקאמר בשוחט תמימים שלא לשם בעליהן ה"ק בשוחט תמימים ע"מ לזרוק דמן שלא לשם בעליהן ולישנא קייטא נקט ומאד אני תמיה עליו איך אשתמיט מיניה ומ"ש עוד הרב הנזכר דהמעיין היטב בדברי התוספות רפ"ק דזבחים ד"ה כל הזבחים יראה דעלו לבעלים נראה שכונתו למ"ש התוספות שם וז"ל ושינוי קדש שייך בהנך ארבעה עבודות אבל שינוי בעלים לא שייך אלא בזריקה כגון שוחט ע"מ לזרוק דמו לשם שמעון א"ד והן אמת שפשט דבריהם מוכיח דלשאר זבחים הוא דקיימי וס"ל דעלו לבעלים ומ"מ אין זה הכרח כ"כ דאיכא למימר דאחטאת ופסח דקתני מתניתין קאמרי דהם כשרים ולעולם דלא עלו לבעלים האמנם מדברי התוספות דפ' מרובה מבואר בהדיא כמ"ש ואולם הא ק"ל לדברי התוספות ז"ל דאכתי תקשה להו דרב דימי אמאי לא מוקי לה כר"י ואי משום דבעי לאוקמי בכל קדשים משכחת לה בשוחט חטאת לשם חולין דקי"ל דכשרה ולא עלו לבעלים לשם חובה כדאיתא בזבחים דמ"ו ונראה דס"ל דבפסח אפילו שחטה לשם חולין פסול וכמ"ש רבינו בפ' ט"ו מהלכות פסולי המוקדשין והרב בה"ז תמה על רבינו בדין זה ולדעתי דעת התוספות כדעת רבינו מיהו הא ק"ל טובא בדברי התוספות דאי משום דבעי לאוקמא בכל קדשים נייד רב דימי מאוקומתא דר"י אדמוקי לה בנשפך הדם דדחיקא מילתא אמאי לא מוקי לה בששחטו לשם בעלים וזרקו שלא לשם בעלים דהו"ל שחיטה ראויה וכן נמי ר"י דמוקי לה בשוחט שלא לשם בעלים ומתניתין לא מיירי בפסח וחטאת אמאי לא מוקי לה בכל קדשים ובכ"ה וצ"ע כעת ומ"מ לדאתאן עלה נראה דאכתי אין להוכיח מסוגיא זו כדברי הרב מש"ל דלא מצי למימר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר לענין מזיק דאיכא למימר דמש"ה לא מוקי לה בשוחט תמימים סתמא משום דאכתי ק' דהיכי מחייב ת"כ ותשלומי ד"וה משום מצוה מן המובחר כנ"ל ולעיקר קושית הרב מש"ל ז"ל שהקשה דמאי איריא דקתני שפגלו דהזבח פסול אפילו שלא לשמו דהזבח כשר אפי"ה חייבין נלע"ד דמתני' נקט שפגלו לרבותא לאשמועינן דבשוגג פטורין וכלפי מה שראיתי להרמב"ן ז"ל בקונטרס דינא דגרמי דנ"ג ע"א שהקשה וז"ל ואי ק"ל טבח שקלקל אמאי חייב בשלמא הגרמא ועיקור היזק ניכר הוא אלא שהייה ודרוסה הא לא ידועה ל"ק דכיון דלא שחט כראוי השחיטה עצמה היא ההיזק והרי ניכר בין חיה לשחוטה ואי קשיא לך אם כן מפגל נמי ליחייב דעיקר שחיטה ליהוי היזק ניכר איכא למימר דהתם שחיטתו כראוי אלא שדבר אחר גרם לה כו' יע"ש ואם כן איכא למימר דאי הוה תני לה בכהנים ששחטו שלא לשמן הו"א דוקא בשלא לשמן דהזבח כשר הוא דבשוגג פטורין משום דהו"ל היזק שאינו ניכר ובשוגג לא קנסו אמנם בכהנים שפגלו ששחיטתו פסולה הו"ל היזק ניכר ואפילו בשוגג ליחייב דאדם מועד לעולם קמ"ל כנ"ל:
+<b>וכן העושה מלאכה בפרת חטאת במזיד חייב לשלם כו'</b> כתב ה"ה שדעת רבי' דהאוקמתא עיקרית אפילו למ"ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וה"ה דהו"מ למימר וליטעמיך כו' וכן נראה דעת רש"י ז"ל בפרק הכונס דכ"ו ד"ה העושה וז"ל העושה מלאכה במי חטאת ששקל כנגדן משקולות פטור מדיני אדם דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק עכ"ל הרי מבואר דס"ל דאפילו למאן דאמר ל"ש היזק צרכינן לאוקמתא זו אלא שיש תימא עליו במ"ש פטור מדיני אדם דהיזק כו' משמע דלא אתיא כמאן דאמר שמיה היזק והא ליתא כמבואר פרק הנזקין וכן ראיתי להפר"ח בס' מים חיים ד"ט ע"ב תמה עליו כן עוד ראיתי שם שתמה דהרא"ש פרק הגוזל עצים דק"ח ע"ג כתב דהא דפרכינן בגיטין מהעושה מלאכה במי חטאת ומשני דה"ט דפטור משום דליכא אלא מחשבא בעלמא והוי גרמא בעלמא ופטור היינו כרבנן דר"מ דלית להו דינא דגרמי כו' וזה היפך דעת רבינו ז"ל דהא איהו פסק כר"מ דדיינינן דינא דגרמי ואעפ"כ פסק להך דהעושה מלאכה דפטור ועוד תמיה על הרא"ש דלמעלה בסמוך כתב דהעושה מלאכה בפרת חטאת הוי גרמא בניזקין ופטור לכ"ע א"ד יע"ש שהניחו בצ"ע ולי קשה עוד בדברי הרא"ש דאם איתא דההיא דהעושה מלאכה בפרת חטאת לר"מ דדאין דינא דגרמי חייב א"כ מאי פריך בריש הכונס לר"י דאמר ד' דברים העושה אותן פטור כו' ותו ליכא והא איכא העושה מלאכה בפרת חטאת כו' ומאי קו' ואימא דר"י ס"ל כר"מ דדאין ד"דג ומדיני אדם נמי חייב ומצאתי לרש"ל ז"ל בס' יש"ש פרק הגוזל קמא סימן כ"ו שכתב ז"ל ומ"ש הרא"ש ז"ל דהעושה מלאכה במי חטאת חייב לר"מ אל תטעה בדבריו כי הרא"ש לא כתב זה אלא לפום מאי דמשני בגמרא פרק הניזקין למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק כי אז ודאי חייב לר"מ כמו שמחייב גבי נתייאש ולא נדרה כולה אע"ג דתלוי במחשבה אבל לפי האמת דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק פטור התם וגבי נתייאש שאני דחשיב היזק דמנכר א"ד יע"ש והנראה דאשתמיט מהפר"ח ז"ל דברי רש"ל הללו ובהכי נתיישב ג"כ הא דפריך בהכונס והאיכא העושה מלאכה כו' משום דלפום מאי דקי"ל כמ"ד לא שמיה היזק הוא דפריך דאפילו לר"מ פטור וגם דברי רש"י נתיישבו בהכי דמש"ה הוצרך לטעמא דהיזק שאינו ניכר למימר דאפילו למאי דקי"ל כר"מ אפ"ה פטור מטעמא דהיזק שאינו ניכר כנ"ל. ודע דבפרק הגוזל קמא דצ"ח פרכינן התם לרבה דאמר הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור מטעמא דכולהו שוורים לאו למזבח קיימי מברייתא הלזו דהעושה מלאכה בפרת חטאת כו' מלאכה הוא דלא מנכר הזיקה כו' ויש לדקדק לכאורה דמאי קושיא ואמאי לא משני דבריי' מיירי בעושה מלאכה בפרת חטאת אחר שהקדישה לפרה אדומה דהכי משמע טפי לישנא דפרת חטאת דהכא לא שייך מטעמא דכולהו שוורים לאו למזבח קיימי אמנם הא ודאי לק"מ שהרי כתבו התוספות ז"ל שם ד"ה הא קמ"ל דמי חטאת דפסולים במלאכה היינו דוקא קודם שקדשן בכלי אבל משקדשן בכלי אין המלאכה פוסלת בהן וכ"כ בפרק הניזקין יע"ש וא"כ מש"ה לא משני תלמוד' הכי משום דאכתי ק"ל מחלוקת עושה מלאכה במי חטאת אע"ג דסתם מים לאו למי חטאת קיימי וא"כ כי קתני בברייתא פרת חטאת ע"כ מיירי נמי בעושה מלאכה קודם שהקדישוה דומיא דמי חטאת. ואולם מצאתי להמאירי ז"ל הובאו דבריו בשיטה מקובצת למס' קמא בפרק הכונס שכתב דמי חטאת ר"ל אחר שנתערב אפר הפרה בתוכם וקודם שנתערב בהן אפר הפרה נקראין מי המילוי ולענין מלאכה מי המילוי חמורין ממי חטאת שמי המילוי פוסלת בהן אף מלאכה אחרת ומי חטאת אין זה פוסל בהן הא מלאכת עצמן מיהא פוסל יע"ש וכן נראה דעת רבי' ברפ"ז מה' פרה אדומה שכ' וז"ל לעולם אין המלאכה פוסלת במים עד שיתן האפר הטיל כו' אין המלאכה פוסלת בהן אלא המוליך המים המקודשין כו' והוא עוסק במלאכה אחרת אין בכך כלום ע"כ יע"ש ומדהוצרך לפרש אלא המוליך המים כו' ולא די לו במ"ש אין המלאכה פוסלת בהן משמע דדוקא מלאכה אחרת אין המלאכה פוסלת בהן אבל מלאכת עצמן מיהא פוסל ולפי דעתם ז"ל ק"ט דמאי פריך בפ' הגוזל הא כיון דברייתא מיירי במי חטאת אחר שנתערב בהן האפר מדקרי ליה מי חטאת ולא מי המילוי א"כ נימא דדומי' דהכי קתני פרת חטאת אחר שקדשוה לפרה אדומה דהשתא לישנא דפרת חטאת דייק טפי ואדרבה מהך ברייתא איכא למשמע טפי סייעתא לרבה דאמר סתם שוורים כו' דאל"כ אדתני ברייתא העושה מלאכה במי חטאת אמאי לא תני עושה מלאכה במי מילוי אלא משמע דמי מילוי לא אצטריך לאשמועינן דאפילו במינכר היזקא פטור מטעמא דסתם מים לאו למי חטאת קיימי וכעת צ"ע:<br><small> (עד כאן השמטה).</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4125e79b464f75d4341e5a91b2d297660cb1ccf6
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,59 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, One Who Injures a Person or Property
+שער המלך על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_One_Who_Injures_a_Person_or_Property
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות חובל ומזיק
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<small>(השמטה)וכן </small>
+<b> המזיק היזק שאינו ניכר בשגגה או באונס פטור.</b> הוה עובדא ושאלה אשה משכנתה קדרת בשר של חרס כדי לבשל בה ובעודה מבשלת שכחה ותחבה כף חולבת ולא היה במאכל ס' באופן שנאסרה הקדרה והמאכל והן עתה נפשה לשאול הגיעה אם היא חייבת לשלם לה הקדרה או לא ואען ואומר הנה לענין גזילה משנה שלימה שנינו דאומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך ותמן תנינן גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל ובפ' הגוזל קמא דף צ"ח ע"ב אמרינן עלה מאן תנא אומרים באיסורי הנאה הש"ל אמר ר"ח ר"י היא דתניא שור שהמית כו' משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר ר"י אומר אף משנגמר דינו החזירו שומר לבעליו מוחזר מאי לאו בהא קמפלגי דר"י סבר אומרים באיסורי הנאה הש"ל ורבנן סברי אין אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך לא דכ"ע אומרים באיסורי הנאה הש"ל והכא בגומרין דינו של שור שלא בפניו קמפלגי ע"ש. וא"כ היה נראה לכאורה דה"נ דכותה אף שנאסרה הקדרה יכולה היא שתאמר הש"ל ואולם ראיתי למוהרש"ל ז"ל בס' יש"ש פ' הנזכר סי' כ' שיצא לידון בדבר חדש וכתב דאפילו רבנן דר"י דס"ל דהחזירו שומר לבעליו אינו מוחזר מודו גבי גזלן משום דכתיב אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר וכל שלא נשתנית מיהא לעולם מחזירה כמו שהיא וזו היא קולתו אבל גבי שומר מצי למימר ליה אלו החזרת לי כו' והכריח כן מדברי רבינו ז"ל דבפ' י"א מה' נ"מ דין ט' פסק כרבנן דר"י ובפ"ג מה' גזילה דין ד' פסק כמתני' דפ' הגוזל דאם היתה יוצאה להסקל אומר לו הש"ל וזו הלכה העלה בסוף דבריו דבכל איסורין שבעולם והן בעין אומר לו הש"ל גבי גזלן ולא גבי שומר א"ד ע"ש. האמנם הרב ש"ך בח"מ סי' שס"ג סק"ו מקהי אקהתא בדברי רש"ל הללו וכתב דמלבד שאין השכל נותן דשומר ומזיק יגרע מגזלן בענין זה דבריו תמוהים שהרי בהדיא מסיק בגמ' לשם מאן שמעת ליה דאמר עד שלא נגמר דינו אין משנגמר דינו לא רבנן וקתני חמץ ועבר עליו הפסח כו' וכתב שמוהרש"ל אגב חורפיה לא ראה סוף הסוגיא ע"ש:<br><b> ועוד </b> אני תמה עליו דכפי דעתו ז"ל דדוקא בגזלן דינא הכי משום דגזרת הכתוב היא דכתיב אשר גזל א"כ מאי האי דקאמר תלמודא מאן תנא כו' ר"י היא אדהוצרך ר"ח לאוקמא דפליגי בגומרין דינו כו' ובפשיטות הו"ל לדחויי דמתניתין אתיא אפילו כרבנן דר"י ואע"ג דס"ל דהחזירו שומר אינו מוחזר היינו דוקא גבי שומר אבל גבי גזלן אפילו רבנן מודו וכן ראיתי בשיטה מקובצת הנדפס מחדש כתב שם משם הרמ"ה וז"ל ושמעינן מיניה דכל היכא דהויא השבה גבי גזלן הויא השבה גבי שומר וכל היכא דלא הויא השבה גבי גזלן לא הויא השבה גבי שומר מדאצטריך לאוקמא בגומרין דינו כו' ול"ק טעמא משום דשאני לן בין שומר לגזלן ע"ש. ובאמת שהדבר מתמיה על רש"ל איך חשב כזאת לחלק בין שומר לגזלן וכן מצאתי למוהר"א בשיטה מקובצת פרק השואל דצ"ז ע"ב אההיא דאבעיא לן התם כחש בשר מחמת מלאכה מהו כתב וז"ל וא"ת מי גרע מגזלן הא בגזלן מצי למימר בכחש הש"ל וי"ל דמיירי בהכחישה בידים תלמיד הר"פ עכ"ל. ולפי דברי הרב ז"ל מאי ק"ל מי גרע מגזלן הא שנא ושנא דגזלן שאני דגזרת הכתוב היא דכל שלא נשתנית מחזירו כמו שהוא וגבי כחש כיון דהדר בריא כדאוקימנא התם הו"ל שינוי החוזר לברייתו ואולם מצאתי להתוס' ז"ל פרק הכונס דף נ"ז ע"ב ד"ה פשיטא שכתבו בתוך דבריהם וז"ל ומצינו דברים שהשומר חייב והגזלן פטור בכחשה בהמה הכחשה דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצתן מוכח בהגוזל קמא דגזלן אומר לו הש"ל משום דלא חשיב שינוי ולא קנינהו בשינוי ופטור אפילו בפשיעה דלא קבל עליו שמירה אבל שומר כיון שמתחייב בכחשה דלא הדרא ובהרקיבו כולם אם נעשו בפשיעה כמו כן יתחייב בכחשה דהדרא כו' דלמה לא יתחייב בזה כמו בזה שאין השומר קונה בשינוי עכ"ל הנה לכאורה היה נראה שדברי מוהרש"ל הן הן דברי התוס' דס"ל לחלק בין שומר לגזלן משום דגזלן בקנין שינוי תליא מלתא ואם הדבר כן ק"ט דמה יענו לההיא דפרק הגוזל דקאמר מאן תנא אומרים באיסורי הנאה כו' ואמאי לא משני בפשיטות דגזלן שאני דכיון דאין כאן שינוי ולא קנינהו פטור אבל גבי שומר כיון שאינו קונה בשינוי למה לא יתחייב בפשיעה דומיא דפירות שהרקיבו מקצתן וכחשא דהדרא ואשר אני אחזה ליישב דבריהם ז"ל כשנבין דברי התוס' דפרק דו"ה דמ"ה ד"ה השתא שהקשו לפירש"י ז"ל שפיר דפלוגתא דרבנן ור"י בשור שהמית את האדם מיירי כשהתפיסו בידים לב"ד אבל אם תפסוהו ב"ד מאליהן לכ"ע אומר לו הש"ל הקשו וז"ל וקשה לפי' דאם זה ההיזק לא הוי היזק ניכר אפילו אתפסיה בידים לא יתחייב ואם הוא ניכר אפילו תפסוהו ב"ד מאליהן למה יפטר וכי לא היה לו לשומרו שלא יבא לידי כך ומכח זה דחו פרש"י וכתבו משם ר"י דאפילו תפסוהו ב"ד מאליהן חייב דכיון דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו חשיב כהיזק ניכר ולר"י כיון דס"ל דגומרין דינו של שור שלא בפניו חשיב כהיזק שאינו ניכר ואומר לו הש"ל כמו בחמץ בפסח את"ד יע"ש. וראיתי להרב מש"ל ז"ל בפ"ג מה' גזילה דין ד' שהקשה על דברי התוס' הללו וז"ל ולא הבינותי דבריהם כלל דנהי דהיזק זה הוי היזק ניכר מ"מ כיון שהזיק בידים פשיטא דאינו יכול לומר הש"ל דהא דתנן תרומה ונטמאת אומר לו הש"ל ה"ד בנטמאת מאליה אבל אם טמאה בידים חייב וכמ"ש התוס' פרק הגוזל דף צ"ח ד"ה הצור ועוד הדבר פשוט מצד עצמו מי לא תנן המטמא והמדמע חייב אף שהוי היזק שאינו ניכר וכי בשביל שזה גזלו או שנעשה שומר עליו יהיה לו יתר שאת שיפטר בהיזק שאינו ניכר והתוס' פרק הנזקין דכ"ג ד"ה גזלן הקשו לפרש"י וכתבו ואי חשיב היזק שאינו ניכר אפילו אתפיסיה בידים פטור כדמוכח הכא ונראה שההוכחה היא ממה שהק' שם ממתני' דתנן גזל כו' תרומה ונטמאת אומר הש"ל הרי דבגמ' השוו היזק דממילא להיזק דבידים ואין זה הוכחה דנהי דלמ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק אין לחלק משום דכיון דחשיב כהיזק ניכר קנינהו בשינוי ואינו יכול לומר הש"ל כמ"ש התוס' אבל איך נוליד מזה דלמ"ד ל"ש היזק שלא יהי' הפרש בין היזק הבא מאליו להיזק הבא בידים את"ד יע"ש. ולע"ד נראה ליישב דמשמע להו להתוס' ז"ל הכי דאפילו התפיסו ביד ב"ד פטור אי חשיב היזק שאינו ניכר משום דבהנזקין דף הנז' אמר ר"י ד"ת אחד שוגג ואחד מזיד פטורין ומה טעם אמרו מזידין חייבין כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ויאמר פטור אני ע"ש. וא"כ נראה ודאי דדוקא במטמא ומדמע וכיוצא שייך שפיר למיגזר שלא יהא כל אחד ואחד הולך כו' אמנם בשור שהמית את האדם והלך ומסרו בב"ד לא שייך למיגזר שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומוסר שור של חבירו בב"ד ואומר פטור אני חדא דשור שהמית את האדם הוי מלתא דלא שכיח ועוד כיון דאדרבא מצוה קעביד שהרי מצוה לדונו בסקילה כנודע לא שייך למיגזר וליכא למימר דאכתי נגזור שלא יהא כל אחד הולך ולוקח שור של חבירו כדי שימית את האדם וימסרנו בב"ד ויאמר פטור אני דהא ודאי ליכא למיגזר שהרי אין בידו של זה שימית השור את האדם ואי איכא למיגזר היינו שלא יהא כל אחד ואחד הולך ולוקח שור של חברו שהמית את האדם וימסרנו ליד ב"ד וכיון דהוי מלתא דלא שכיח ומה גם דמצוה קעביד לא גזרינן כמ"ש. והשתא א"כ מ"ש התוס' בהנזקין כדמוכח הכא לאו היינו ממאי דפריך התם למ"ד שמיה היזק ממתני' דתרומה ונטמאת כמ"ש הרב ז"ל אלא כונתם לומר דממ"ש בגמ' דטעמא דמזידין חייבין הוא משום שלא יהא כל אחד כו' משם תורה יוצאה דכל היכא דליכא למיגזר בהכי אוקמוה אדין תורה ואפילו מזיק בידים פטור כנ"ל אמיתות דבריהם ז"ל:<br><b> וע"פ </b> האמור מקום אתנו ליישב דברי התוס' ולומר דמ"ש התוס' לחלק בין שומר לגזלן ה"ד בכחשה בהמה כחשא דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצתן או בתרומה ונטמאת וכיוצא בזה משום דבאלו כיון דאם הזיק בידים חייב לשלם מש"ה גבי שומר חייב בשמירתן וכל שבא לו ההיזק מחמת פשיעתו מחייב לשלומי כאלו הזיק בידים אמנם במידי דאפילו מזיק בידים פטור פשיטא ודאי דשומר נמי פטור אע"ג דע"י פשיעתו בא לו ההיזק דסתמא דמלתא לא קבל עליו שמירה בהיזק שבא בפשיעתו יותר משאם הזיק בידים ועיין בשיטה מקובצת לב"ק הנדפסת מחדש ותמצא שם בפ' הכונס כדברינו אלה והשתא היינו דקאמר בגמרא מאן תנא אומר באיסורי הנאה הש"ל ר"י כו' משום דלמאי דס"ד השתא הוי ס"ל דפלוגתייהו דרבנן ור"י ע"כ הוא דרבנן ס"ל דאיסורי הנאה חשיבי כהיזק ניכר דכיון דנאסר לכ"ע מפרסמא ומנכרא מלתא טובא ומש"ה אינו יכול לומר לו הש"ל ור"י ס"ל דחשיבי כהיזק שאינו ניכר והילכך אומר לו הש"ל וא"כ כיון דרבנן דר"י ס"ל דאיסורי הנאה חשיבי היזק ניכר א"כ ודאי גבי גזלן אינו יכול לומר הש"ל דקנינהו בשינוי כיון דחשיב היזק ניכר וכמבואר מההיא דפרק הנזקין כמ"ש התוס'. ומעתה ע"כ לא מצי תלמודא לשנויי דלעולם איסורי הנאה חשיב היזק שאינו ניכר וגזלן לא קנינהו בשינוי ומש"ה אומר הש"ל ודוקא גבי שומר מחייב לרבנן משום דקבל עליו שמירה משום דאי איתא דרבנן הכי ס"ל דאיסורי הנאה חשיבי היזק שאינו ניכר ה"נ ודאי גבי שומר בשור שהמית את האדם אפילו הזיק ע"י פשיעה פטור כיון דאפילו מזיק בידים גופי' פטור מטעמא דכתיבנא דלא שייך למגזר הכא כדרך שגזרו בכל היזק שאינו ניכר והיינו דמשני דלכ"ע איסורי הנאה חשיב היזק שאינו ניכר ואומר לו הש"ל והכא בגומרין דינו של שור כו' קמפלגי דלרבנן כיון דאין גומרין כו' חשיבי כהיזק ניכר כדרך שכתבנו ומש"ה ס"ל לרבנן דגבי גזלן אם נגמר דינו אינו יכול לומר הש"ל משום דכיון דחשיב כהיזק ניכר אין לך שינוי גדול מזה כמ"ש התוס' בהנזקין כנ"ל. ומ"מ דברי מוהרש"ל שכתב לחלק בין שומר לגזלן לענין שור שהמית את האדם וסייע עצמו מדברי רבינו הא ודאי עקא היא דאם איתא אמאי לא משני תלמודא דמתני' אתיא אפילו כרבנן מטעמא דגזלן שאני ובר מן דין לא אדע שכול איך רצה ליחס סברא הלזו אל רבינו ז"ל שהרי בפ' ד"וה סימן ל' כ' הרב ז"ל שדעת רבינו שכתב סתמא החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר הוא כדעת התוס' דאפילו תפסוהו ב"ד חייב דמה שנופל ביד ב"ד הוי היזק ניכר יע"ש. ומאחר שכן תימא על עצמו איך כתב בפ' הגוזל דגבי גזלן כיון דלא קני' בשינוי מש"ה פסק דאם היתה יצאה ליסקל אומר הש"ל והוא תימא דכיון דס"ל לרבינו כדעת התוס' דמה שנופל ליד ב"ד חשיב היזק ניכר אין לך שינוי גדול מזה כדמוכח בהדיא מסוגיא דהנזקין והרב לח"מ ז"ל תי' דרבינו ס"ל כפי' רש"י ז"ל דפלוגתא דרבנן ור"י איירי דוקא בשהתפיסו השומר ליד ב"ד אבל תפסוהו ב"ד מאליהן אפילו רבנן מודו דאומר לו הש"ל ומתני' דפ' הגוזל דקתני או שהיתה יוצאה ליסקל אתיא אפילו כרבנן דר"י ומיירי בתפסוהו ב"ד מאליהן ואף שרש"י ז"ל כתב דסיפא דמתני' אתיא כר"י היינו משום דבעי לאוקמי למתני' בשהתפיסו ליד ב"ד דומיא דברייתא וכמ"ש התוס' ר"פ ד"וה אמנם רבינו ז"ל ס"ל דאדרבא טפי מסתבר לאוקמי מתני' בתפסוהו ב"ד מאליהן ולאוקמי למתני' אליבא דהלכתא מלאוקמא דומיא דברייתא ודלא כהלכתא א"ד יע"ש. ולדעתי קשיא לי עליו דבפ' מרובה דע"א ע"ב פרכינן התם אברייתא דקתני גנב שור הנסקל וטבחו ר"מ מחייב שור הנסקל איסורי הנאה הוא ולאו דמרי' קטבח אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שמסרו לשומר כו' ונגמר דינו בבית שומר ור"מ ס"ל כר"י דאמר החזירו שומר כו' והשתא ק' דאדמוקי לר"מ כר"י ודלא כהלכתא אמאי לא מוקי לה ככ"ע ובתפסוהו ב"ד מאליהן דומיא דמתני' וצ"ע. ואיך שיהי' לדאתאן עלה הי' נרא' דיכול' היא שתאמר הש"ל ואינה חייבת לשלם לה את הקדרה כיון דהוי היזק שאינו ניכר ואף למ"ש משם התוס' דבשומר כיון שקבל עליו שמירה מתחייב אם נעשה בפשיעה ומטעם זה כתבו דבכחשא דהדר ובפירות שהרקיבו מקצתן חייב לשלם מ"מ נראה שדעת הרמ"א ותלמידי הר"פ שכתבנו לעיל מבואר שחולקים אסברא הלזו ולא ס"ל לחלק בין שומר לגזלן גבי כחשא דהדר ובר מן דין נראה ודאי דהתוס' לא כתבו כן אלא דוקא כשבא לו ההיזק מחמת פשיעתו דחשיב כאלו הזיק בידים אמנם הכא בנ"ד כיון שהזיק' בשוגג כי היתה חושבת שהכף היתה של בשר הא ודאי לא יהי אלא מזיק הא משנה שלימה שנינו המטמא והמדמע כו' בשוגג פטורין הן אמת שראיתי להרב מש"ל ז"ל בדין הנז' שכתב וז"ל וסבור אני לומר דאף דבהנזקין חלקו בהיזק שאינו ניכר בין שוגג למזיד ובשוגג פטור אפילו שעשאו בידים ה"ד היכא דלא אתא לידי' בתורת שמירה אבל בגזלן או שומר שטמא בידים תרומה של חבירו אף שהי' שוגג חייב משום דאלו בעו למעבד השבה מעליא וכיון שהזיקו בידים אף שהיו שוגגין והיזק שאינו ניכר לא מצו אמרי הש"ל א"ד יע"ש. והנך רואה כמה רחקו דבריו ז"ל מדברי התוס' שהרי כפי דברי התוס' שכתבנו מבואר דס"ל דגזלן קיל טפי משומר דבקנין שינוי תליא מלתא וכל שלא קנאו בשינוי יכול לומר לזה הש"ל וא"כ כ"ש וק"ו במזיק בשוגג דכיון דאפילו מזיק עצמו פטור פשיטא ודאי דגזלן יכול לומר הש"ל כיון שלא קנאה בשינוי ובהדיא כתבו התוס' פ' השולח דמ"ב ע"ב ד"ה השור וז"ל יש רוצים לפטור את השוכר או שואל סוס מחבירו אפילו הוזק בפשיעה כו' יע"ש הרי מבואר דס"ל דכל מלתא דמזיק גופיה פטור ה"ה וכ"ש בשומר שהוא פטור וכמו שהוכיחו בהדיא מההיא דריש ב"ק ואין ס' שאלו הי' רואה הרב ז"ל דברי התוס' הללו לא הי' כותב מ"ש ודע שאף שהתוס' ז"ל בפ' השולח הביאו הדבר במחלוקת מ"מ בפ' הנזקין דנ"ג ע"ב סתמו דבריהם כס' ר"ח ז"ל דמכחיש בידים אפילו בכחשא דהדר מחייב ממ"ש שם וז"ל דהא דמכחיש בהמה של חבירו באבנים או במלאכה חייב ובהכחשה ממילא אומר לו הש"ל כו' יע"ש וע"כ בהכחשא דהדר' מיירי דאלו בהכחשא דלא הדרא אפילו בהכחשא דממילא מחייב כדתנן גזל בהמה כו' והזקינו משלם כשעת הגזילה ואמרינן התם הכחשא דומיא דהזקינה דלא הדרא גם מדברי התוס' דפ' הכונס שכתבנו לעיל מבואר ג"כ דס"ל כדעת ר"ח ממ"ש דשומר חייב בהכחש' ע"י פשיעה ואי ס"ל דבהכחש' בידים פטור א"כ איך הוא מתחייב שומר ע"י פשיעתו לא יהי אלא מזיק בידים הרי הוא פטור גם מדברי תלמידי הר"פ שכתבנו נ' דס"ל כדעת הר"ח ואמנם התוס' ר"פ הנחנקין ד"ה המכחיש סתמו דבריהם דלא כר"ח וס"ל דאפילו מכחיש בידים פטור והרא"ש ז"ל פ' השואל גבי ההיא דכחשה מחמת מלאכה הביא מחלוקת זה ולא הכריע גם הטור ז"ל סימן ש"ז הביא מחלוקת זה וכתב מרן שם וז"ל ואע"פ שרבינו לא הכריע כאן בסימן ש"מ סתם דבריו כחכמי צרפת ז"ל ובסימן ש"מ כתב הטור וז"ל וכן נכחש בשר מאליו וסופו לחזור פטור אבל אם נכחשה מאליה ומתה אחר כך שהוא חייב לשלם משלם כמו שהיתה בשעת שאלה וכתב שם מרן שדברי רבינו שם הן כדעת חכמי צרפת. ובעניותי יש לתמוה עליו דא"כ למה זה כ' הטור וכן אם נכחש הבשר מאליו מאי אריא מאליו אפילו הכחיש' בידים פטור לדעת חכמי צרפת כמבואר מדברי התוס' דפ' הנחנקין ודפ' השולח ותו דלפי דעתו ז"ל נראה שלדעת הר"ח אפילו נכחשה מאליה בכחשא דהדר מחייב לשלם והדבר תמוה שהרי גבי גזלן אמרינן בהדיא דבכחש' מאלי' בכחשא דהדר א"ל הש"ל ומי גרע שומר מגזלן ותו דלפי דעתו ז"ל דין זה שכתב אבל אם נכחש' מאליה ומתה כו' משלם כשעת שאלה לא נודע מוצא דין זה מהיכן יצא לו להטור ז"ל ומרן ז"ל בעצמו לא הרא' איה מקום דין זה. ולכן הנרא' אצלי שלא כדעת מרן ז"ל אלא אדרבא הטור ז"ל בסימן ש"מ סתם הדברים כדעת ר"ח וס"ל ז"ל דאף לדעת ר"ח דס"ל דבכחשא דהדר מחייב ה"ד בהכחישה בידים וא"נ בשוכר סוס וע"י פשיעתו בא לו הכחשה דכיון דקבל עליו שמירה ה"ה מתחייב בפשיעתו כאלו הזיק בידים אבל כל שנכחשה מאלי' שלא בפשיעות אפילו ר"ח ז"ל מודה דלא גרע שומר מגזלן דא"ל הש"ל והן הן דברי תלמידי הר"פ שכתבנו לעיל ומש"ה כתב הטור דאם נכחשה מאלי' ומתה משלם כשעת שאל' דומיא דגזלן דקי"ל דאם מת' אפילו בכחשא דהדר משלם כשעת הגזל' כמ"ש הטור סימן שס"ג יע"ש. שוב ראיתי להסמ"ע ז"ל בסימן ש"ו סק"י שדרך בחילוק זה מסברא דנפשי' וכתב וז"ל ואע"ג דשם בשואל איירי דחייב אפילו באונסין מ"מ כה"ג דחוזר לבריאותו לא מקרי אלא שבת דפטור בבהמה עכ"ל ואין דבריו נכונים דאי חשיב לי' שבת אפילו בהכחש' בידים נמי פטור ואי חשיב לי' היזק כדעת הר"ח אפילו נכחשה מאלי' יהא חייב כיון דשואל חייב באונסין וכבר השיג עליו בזה הרב ש"ך סימן הנזכר סק"ה. ואולם לפי מ"ש ניחא דודאי ס"ל להטור דכחשא דהדר חשיב היזק גבי בהמה ואפ"ה ס"ל דבנכחשה מאליה פטור אפילו שואל דחייב באונסין דלא גרע מגזלן דאע"ג דגזלן חייב באונסין ובהיזק הבא מאליה כל שהכחישה מאליה והדר בריא א"ל הש"ל וכמ"ש תלמידי הר"ף ז"ל גם מה שהקשה עוד הרב ש"ך ז"ל וז"ל והכי מוכח באשר"י פרק השואל ומרדכי פ' החובל שכתבו דלדברי הפוטרים צ"ל הא דאמרינן בהשואל כחש בשר מחמת מלאכה פטור היינו בהכחשא דלא הדרא דאם לא כן אפילו שלא מחמת מלאכה נמי ואם איתא אפילו לדברי המחייבים נמי צ"ל כן ע"ש אין כאן קושיא כלל דלדברי המחייבים דס"ל דבמכחישה בידים חייב שפיר איתא לאוקמא ההיא דהשואל אפי' בכחשא דהדר שהרי הכחישה במלאכה הכחשה דבידים היא כמ"ש התוספות פרק הניזקין וכי דייקינן מינה דדוקא כחשא מחמת מלאכה פטור הא שלא מחמת מלאכה חייב בהכחישה בידים הוא דדייקינן מינה דומיא דכחשא מחמת מלאכה וכן מבואר מדברי תלמידי הר"ף שכתבנו לעיל וזה פשוט ודעת רבינו ז"ל נראה לי שהוא כדעת הר"ח דמכחישה בידים אפילו בכחשא דהדר חייב ממ"ש בפ"ג מה' גזילה דין ו' וז"ל הגוזל בהמה ונשא עליה משא כו' אינו חייב לשלם שהרי הפסידה ולא הכחישה כו' משמע מדבריו דאם כחשה חייב לשלם אפילו בכחשא דהדר דסתמא דמילתא כחשא דהדר הוא ועיין בסמ"ע סימן שס"ג סק"ח שנדחק בזה וכתב וז"ל ור"ל כחש שאינו חוזר דאילו חוזר כבר נתבאר בריש סימן זה דיכול לומר הש"ל יע"ש ואין צורך לזה כלל דבפשיטות איכא למימר שדעתו ז"ל דמכחיש בידים חייב וכחש דמחמת מלאכה הכחשה בידים הוא כנ"ל ואיך שיהיה הדרן למאי דאתאן עלה מעיקרא דמדברי התוספות דפרק השולח מבואר דאין לחלק בין שומרים למזיק כל מילתא דמזיק בידים פטור שומר נמי פטור ושלא כדעת המש"ל ז"ל וא"כ בנ"ד נמי כיון דמזיק בידים פטור כל שהוא שוגג שומר נמי בכ"הג פטור ואולם אכתי איכא לעיוני אי חשיב כפושע וכמזיד מטעמא דאבעי ליה למידק אם היתה הכף של בשר או של חלב ואף גם זאת נראה דבנ"ד לו יהי דחשבינן לה כמזיד מטעמא דאבעי לה לעיוני אפ"ה מפטרא נפשה מלשלם ואמינא לה מילתא בטעמא דכיון דמזידין חייבין אמור רבנן דטעמא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ויאמר פטור אני א"ל דדוקא היכא דמזיק לחבירו ולא מטי לי' הזיקא בממונא דידי' דומיא דכל הנך דמתניתין שייך שפיר למיגזר שלא יהא כל אחד כו' אמנם היכא דמטי ליה היזקא למזיק כנ"ד שע"י שתחבה כף חולבת היא מוצאת ניזוקת בעצמה שנאסרה הכף והבשר כל כי האי ודאי לא שייך למיגזר שלא יהא כל אחד כו' כיון דמטי ליה היזקה סתמא ודאי לא עביד ודבר זה קיימתיה מסברתי ושוב אחר החיפוש מצאתי לרש"ל ז"ל בפ' הגוזל קמא סימן כ"ה שכתב על מ"ש התוספות פ"ק דבתרא דהמסכך גפנו בשדה חברו חשיב היזק ניכר שהרי ניכר שהוא כלאים כשרואה הגפנים בשדה אבל מטמא טהרותיו לא חשיב ניכר דמי יודע אם הוכשרו וז"ל אין להקשות לו יהי דהוה היזק שאינו ניכר וקנסוהו כמו במטמא שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו דהכא ליכא למיחש כיון שבעל הכרם נמי מפסיד עכ"ל הנה מבואר מדבריו דכל דמטי ליה פסידא ליכא למיגזר וכמ"ש ועוד מטעם אחר נראה לי שהיא פטורה מלשלם הקדרה מטעמא דכיון דבהיותה עוסקת במלאכת הבישול נאסרה הוה ליה כמתה מחמת מלאכה דקיימא לן דשואל פטור ובהדיא כתב הטור סימן ש"מ וז"ל כתב הרמ"ה מי ששואל בהמה לילך דרך ידוע ובאו עליו לסטין ואנסיה חשיב שפיר מתה מחמת מלאכה כיון שמחמת הדרך ששאלה לילך בה הוליכה ונאנסה והביא ראיה מההיא עובדא דשאל שונרא כו' יע"ש ואף למ"ש הטור שם שהרא"ש חלק על הרמ"ה ז"ל היינו מטעמא דלא חשיב עתה מחמת מלאכה כיון שאף בלא מלאכה אפשר היה שתאנס ממנו ואם כן בנ"ד כיון דמסיבת אותה מלאכה דהיינו הבשול ומגרמה באה לו ההיזק דאלו לא היתה מבשלת לא היתה נאסרת הקדרה אף הרא"ש ז"ל מודה. הן אמת שמדברי הרמב"ן ז"ל הביאו מרן שם שכתב דה"ט דמתה מחמת מלאכה פטור משום דפשיעה דמשאיל הוא שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול היה נראה דבנ"ד כיון דליכא פשיעה דמשאיל חייב השואל וכ"כ הש"ך סי' הנזכר סק"ה שדברי הרמב"ן הללו הן מנגדין לדברי הרמ"ה ז"ל ומ"מ נראה דמידי פלוגתא לא נפקא ועיין מח"א ז"ל הלכות שאלה ופקדון סימן ד' ובמוהר"ש הלוי ח"מ והיה מקום לישא וליתן בענין אך אין הפנאי מסכים עמי:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> בהשמטות </b> לחובל ומזיק פ"ז ה"ג ע"ש מ"ש שמצא סברתו ביש"ש פרק הגוזל קמא שהיש"ש כתב על דברת התוס' דל"ש לחייבו משום שיהא כל א' וכו' דאינו רוצה להפסיד לעצמו ובמחכ"ת הוא חשב שהיש"ש כתב כן אבל הן הן דברי התוס' ב"ב שם בהדיא בתוס' שם ובבא קמא דף ק' ע"ב והיש"ש הביא כן בשם התוספות:
+
+Halakhah 4
+
+<b>הכהנים </b>
+<b> שפגלו את הזבח כו'.</b> משנה פרק הניזקין ועיין בהרב מש"ל שדקדק במתניתין הלזו דמאי איריא שפגלו דהזבח פסול אפי' מחשבה דשלא לשמן דהזבח כשר אפי"ה חייבין כיון דקי"ל שלא עלו לבעלים לשם חובה והאריך ליישב זה ותוכן דבריו דלהכי נקט שפגלו לכלול כל מין קרבן אפילו נדבה שאינו חייב באחריותו ובשלא לשמן כיון דהקרבן כשר אינם חייבים לשלם שהרי הביא דורון וליכא למימר דאע"ג דהקרבן כשר מ"מ מצותו הוא שיקרב לשמו ואם שחטו שלא לשמו ליחייבו הכהנים דאמרו הבעלים אנו היינו רוצים להקריב קרבן כתקנו הא ליתא דהרי אמרינן בפ' מרובה דף ע"ח בעי רבא הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב מיפטר נפשיה בכבש לרבנן כו' א"ד מצי אמר ליה אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר והדר פשטא גנב פטר נפשיה בכבש לרבנן כו' הרי מבואר דמשום טענה דמצוה מן המובחר לא מיחייב הגנב והוא הדין הכא דלא מיחייב המזיק את"ד יע"ש והנה בעיקר ראייתו שהביא מההיא דפרק מרובה לע"ד איכא למשדי בה נרגא דכיון דע"כ בעיא דהתם לא הוי אלא לענין כפל אי פטר גנב נפשיה מן הכפל בשה לרבנן אבל לענין קרן פשיטא ודאי דחייב לשלם להקדש מה שהפסיד וכמ"ש הראב"ד שם הובאו דבריו בשיטה מקובצת לשם וכן נראה ממ"ש רש"י שם דאליבא דר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב לשלם קא מיבעיא ליה ואי ס"ל דלענין קרן קא מיבעיא ליה הא אפילו לרבנן דר"ש איכא למיבעי דאפילו רבנן לא פטרי אלא מן הכפל אבל קרן מיהא מיחייב כמ"ש רבינו פרק ב' מה' גניבה וכן נראה ממה שהשמיט רבינו בה' גניבה דין זה וכ"כ מוהרש"ל שם יע"ש ועיין בס' לשון ערומים למו"ה ז"ל בלשונות הרמב"ם דף י"א איכא למימר שפיר דדוקא ענין כפל דקנסא בעלמא הוא דפשיטא ליה לתלמודא דגנב פטר נפשיה בשה לרבנן וטעמא רבה איכא במילתא משום דכיון דטעמא דר"ש דמחייב בקדשים שחייב באחריות תשלומי כפל הוא משום דכיון דאלו מגניב ומתביד בעי שלומי כי קא טבח דמריה קא טבח מצי גנב אמר כיון דאלו מגניב ומתביד לא מחייבת לשלם מדינא אלא כבש אנא נמי לא משלמנא לך כפל אלא כבש ודוקא מה שמחוייב לשלם מן הדין הוא דחשיב ממונא דידיה אמנם משום דבעי למיעבד מצוה מן המובחר לא חשיב ממונא דידיה כי היכי דלחייב בתשלומי כפל אמנם לענין קרן ה"נ איכא למימר דמצי אמר ליה אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ואת גרמת לי היזקא דלא עבידנא מצוה מן המובחר וחילוק זה הוא נכון בעיני וכמו כן יש לתמוה על מוהר"י מינץ ז"ל שהביא ראיה מסוגיא הלזו על מי שגנב אתרוג מהודר כו' יע"ש ועיין בהרב מש"ל ה' מע"הק פי"ו ועיין בתשובת מוהר"ם בר ברוך סי' ת"ש ובתשובת הרב בני יעקב סי' י"ג ומההיא דגרסינן פרק מרובה דע"ו מכדי שמעינן ליה לרבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא כי אתא בר דימי אר"י בשוחט תמימים מבפנים לשם בעלים והרי חזרה קרן לבעלים כו' כי אתא רבין אר"י בשוחט תמימים מבפנים שלא לשם בעלים כו' היה נראה לכאורה דקשה לדעת הרב מש"ל דאם איתא דלא מצי ניזק לומר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר אם כן היכי ניחא ליה באוקמתא הלזו מאי דקשיא ליה הרי חזרה קרן לבעלים הא אכתי תיקשי ליה סיפא דקתני ושאינו חייב באחריותן פטור דלא קרינן ביה וגונב מבית האיש דל"ל מטעמא דוגנב מבית האיש דמה"ט בקרן מיהא מחייב דמיעוטא דוגנב אינו אלא לענין כפל ות"ל משום דהרי חזרה קרן לבעלים דכיון דאינו אלא נדבה והקרבן כשר אינו חייב לשלם שהרי הביא דורון ואולם הא ודאי לק"מ דאיכא למימר דהוצרך ר"ש ז"ל לטעמא דוגנב מבית האיש לענין דפטור מתשלומי כפל ובשלא שחטו בפנים אלא בעודנו חי ואדרבא מסוגיא הלזו נראה שיש להוכיח דלא מצי מימר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ממה שהוצרך ר"י לאוקמה בשוחט תמימים שלא לשם בעלים ומטעמא דלא עלו לבעלים לשם חובה וכמ"ש רש"י שם ד"ה שלא וז"ל וקרן לא חזרה לבעלים דקי"ל שלא עלו לבעלים לשם חובה ואם איתא אמאי לא אוקמא בפשיטות בשוחט תמימים סתמן דאע"ג דהקרבן כשר כנודע מ"מ מצי למימר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר דמצותו לשוחטו לשמו כדקי"ל לשם ו' דברים הזבח נזבח וכן מצאתי למרן הכ"מ ז"ל בפ"ה מה' א"מ דין ח' שכתב על מ"ש רבינו שם הגונב עולת חבירו והקריב' סתם נתכפרו הבעלים וז"ל בפרק מרובה אמרינן בשוחט תמימים לשם בעלים ופריך והרי חזרה קרן לבעלים פירוש שהבעלים נתכפרו בו ומ"ש לשם בעלים לאו דוקא דסתמא נמי כשר כדאיתא בריש זבחים ולאפוקי שלא לשמו נקט הכי א"ד יע"ש הרי מבואר דאפילו בשוחט סתמא נמי פריך בגמ' והרי חזרה קרן לבעלים ולא מצי מימר בעינא למיעבד מצוה מן המובחר דאל"כ בפשיטות איכא לאוקמוה בקרבן נדר ומשום דמצי אמר בעינא למיעבד מצוה מן המובחר ועיין בתוספות שבא באותה סוגיא ד"ה שלא לשם בעלים שכתבו וז"ל ורב דימי דאוקמא בנשפך הדם משום דניחא ליה לאוקמוה בכל קדשים שחייב באחריותן דבשלא לשם בעליהן לא מתוקמא אלא בפסח וחטאת דמפסלי שלא לשמן עכ"ל ועיין בהרב מש"ל ז"ל פט"ו מה' פהמו"ק דין א' שנסתפק לדעת התוספות דס"ל דליכא שינוי בעלים אלא בעושה עבודה לזרוק שלא לשם בעלים אבל אי עשה עבודה שלא לשם בעלים ולא מיקרי שינוי בעלים אי הוה דוקא לפיסולא כגון פסח וחטאת אבל לעולם דאם שחט שלא לשמו דלא עלו לבעלים ולא בעינן זריקה כי אם לפיסולא א"ד כל שלא חשב לזרוק שלא לשם בעלים לא הוי שינוי כלל ועלו לבעלים יע"ש ומדברי התוספות הללו מבואר דס"ל דעלו לבעלים דאל"כ הרי בפשיטות איכא לאוקמא בפסח וחטאת ובששחטו שלא לשמו ולא חשב לזרוק דמן שלא לשמן דלא עלו לבעלים לשם חובה גם ממ"ש בריש דבריהם ה"ה שלא לשמן א"נ ההוא נמי קרי ליה שלא לשם בעליהן משום דלא עלו לבעלים לשם חובה מוכח כן בהדיא דאל"כ בפשיטות היל"ל דשלא לשם בעליהן בדוקא נקט ובשלא כוון על הזריקה ומשום דבעי לאוקמא בכל קדשים ואפי' בפסח וחטאת אלא מבואר דס"ל דעלו לבעלים והילכך לא מצי מיתוקמא בהכי משום דהדק"ל הרי חזרה קרן לבעלים וכפי האמור עכ"ל דר"י דקאמר בשוחט תמימים שלא לשם בעליהן ה"ק בשוחט תמימים ע"מ לזרוק דמן שלא לשם בעליהן ולישנא קייטא נקט ומאד אני תמיה עליו איך אשתמיט מיניה ומ"ש עוד הרב הנזכר דהמעיין היטב בדברי התוספות רפ"ק דזבחים ד"ה כל הזבחים יראה דעלו לבעלים נראה שכונתו למ"ש התוספות שם וז"ל ושינוי קדש שייך בהנך ארבעה עבודות אבל שינוי בעלים לא שייך אלא בזריקה כגון שוחט ע"מ לזרוק דמו לשם שמעון א"ד והן אמת שפשט דבריהם מוכיח דלשאר זבחים הוא דקיימי וס"ל דעלו לבעלים ומ"מ אין זה הכרח כ"כ דאיכא למימר דאחטאת ופסח דקתני מתניתין קאמרי דהם כשרים ולעולם דלא עלו לבעלים האמנם מדברי התוספות דפ' מרובה מבואר בהדיא כמ"ש ואולם הא ק"ל לדברי התוספות ז"ל דאכתי תקשה להו דרב דימי אמאי לא מוקי לה כר"י ואי משום דבעי לאוקמי בכל קדשים משכחת לה בשוחט חטאת לשם חולין דקי"ל דכשרה ולא עלו לבעלים לשם חובה כדאיתא בזבחים דמ"ו ונראה דס"ל דבפסח אפילו שחטה לשם חולין פסול וכמ"ש רבינו בפ' ט"ו מהלכות פסולי המוקדשין והרב בה"ז תמה על רבינו בדין זה ולדעתי דעת התוספות כדעת רבינו מיהו הא ק"ל טובא בדברי התוספות דאי משום דבעי לאוקמא בכל קדשים נייד רב דימי מאוקומתא דר"י אדמוקי לה בנשפך הדם דדחיקא מילתא אמאי לא מוקי לה בששחטו לשם בעלים וזרקו שלא לשם בעלים דהו"ל שחיטה ראויה וכן נמי ר"י דמוקי לה בשוחט שלא לשם בעלים ומתניתין לא מיירי בפסח וחטאת אמאי לא מוקי לה בכל קדשים ובכ"ה וצ"ע כעת ומ"מ לדאתאן עלה נראה דאכתי אין להוכיח מסוגיא זו כדברי הרב מש"ל דלא מצי למימר אנא בעינא למיעבד מצוה מן המובחר לענין מזיק דאיכא למימר דמש"ה לא מוקי לה בשוחט תמימים סתמא משום דאכתי ק' דהיכי מחייב ת"כ ותשלומי ד"וה משום מצוה מן המובחר כנ"ל ולעיקר קושית הרב מש"ל ז"ל שהקשה דמאי איריא דקתני שפגלו דהזבח פסול אפילו שלא לשמו דהזבח כשר אפי"ה חייבין נלע"ד דמתני' נקט שפגלו לרבותא לאשמועינן דבשוגג פטורין וכלפי מה שראיתי להרמב"ן ז"ל בקונטרס דינא דגרמי דנ"ג ע"א שהקשה וז"ל ואי ק"ל טבח שקלקל אמאי חייב בשלמא הגרמא ועיקור היזק ניכר הוא אלא שהייה ודרוסה הא לא ידועה ל"ק דכיון דלא שחט כראוי השחיטה עצמה היא ההיזק והרי ניכר בין חיה לשחוטה ואי קשיא לך אם כן מפגל נמי ליחייב דעיקר שחיטה ליהוי היזק ניכר איכא למימר דהתם שחיטתו כראוי אלא שדבר אחר גרם לה כו' יע"ש ואם כן איכא למימר דאי הוה תני לה בכהנים ששחטו שלא לשמן הו"א דוקא בשלא לשמן דהזבח כשר הוא דבשוגג פטורין משום דהו"ל היזק שאינו ניכר ובשוגג לא קנסו אמנם בכהנים שפגלו ששחיטתו פסולה הו"ל היזק ניכר ואפילו בשוגג ליחייב דאדם מועד לעולם קמ"ל כנ"ל:
+<b>וכן העושה מלאכה בפרת חטאת במזיד חייב לשלם כו'</b> כתב ה"ה שדעת רבי' דהאוקמתא עיקרית אפילו למ"ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק וה"ה דהו"מ למימר וליטעמיך כו' וכן נראה דעת רש"י ז"ל בפרק הכונס דכ"ו ד"ה העושה וז"ל העושה מלאכה במי חטאת ששקל כנגדן משקולות פטור מדיני אדם דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק עכ"ל הרי מבואר דס"ל דאפילו למאן דאמר ל"ש היזק צרכינן לאוקמתא זו אלא שיש תימא עליו במ"ש פטור מדיני אדם דהיזק כו' משמע דלא אתיא כמאן דאמר שמיה היזק והא ליתא כמבואר פרק הנזקין וכן ראיתי להפר"ח בס' מים חיים ד"ט ע"ב תמה עליו כן עוד ראיתי שם שתמה דהרא"ש פרק הגוזל עצים דק"ח ע"ג כתב דהא דפרכינן בגיטין מהעושה מלאכה במי חטאת ומשני דה"ט דפטור משום דליכא אלא מחשבא בעלמא והוי גרמא בעלמא ופטור היינו כרבנן דר"מ דלית להו דינא דגרמי כו' וזה היפך דעת רבינו ז"ל דהא איהו פסק כר"מ דדיינינן דינא דגרמי ואעפ"כ פסק להך דהעושה מלאכה דפטור ועוד תמיה על הרא"ש דלמעלה בסמוך כתב דהעושה מלאכה בפרת חטאת הוי גרמא בניזקין ופטור לכ"ע א"ד יע"ש שהניחו בצ"ע ולי קשה עוד בדברי הרא"ש דאם איתא דההיא דהעושה מלאכה בפרת חטאת לר"מ דדאין דינא דגרמי חייב א"כ מאי פריך בריש הכונס לר"י דאמר ד' דברים העושה אותן פטור כו' ותו ליכא והא איכא העושה מלאכה בפרת חטאת כו' ומאי קו' ואימא דר"י ס"ל כר"מ דדאין ד"דג ומדיני אדם נמי חייב ומצאתי לרש"ל ז"ל בס' יש"ש פרק הגוזל קמא סימן כ"ו שכתב ז"ל ומ"ש הרא"ש ז"ל דהעושה מלאכה במי חטאת חייב לר"מ אל תטעה בדבריו כי הרא"ש לא כתב זה אלא לפום מאי דמשני בגמרא פרק הניזקין למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק כי אז ודאי חייב לר"מ כמו שמחייב גבי נתייאש ולא נדרה כולה אע"ג דתלוי במחשבה אבל לפי האמת דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק פטור התם וגבי נתייאש שאני דחשיב היזק דמנכר א"ד יע"ש והנראה דאשתמיט מהפר"ח ז"ל דברי רש"ל הללו ובהכי נתיישב ג"כ הא דפריך בהכונס והאיכא העושה מלאכה כו' משום דלפום מאי דקי"ל כמ"ד לא שמיה היזק הוא דפריך דאפילו לר"מ פטור וגם דברי רש"י נתיישבו בהכי דמש"ה הוצרך לטעמא דהיזק שאינו ניכר למימר דאפילו למאי דקי"ל כר"מ אפ"ה פטור מטעמא דהיזק שאינו ניכר כנ"ל. ודע דבפרק הגוזל קמא דצ"ח פרכינן התם לרבה דאמר הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור מטעמא דכולהו שוורים לאו למזבח קיימי מברייתא הלזו דהעושה מלאכה בפרת חטאת כו' מלאכה הוא דלא מנכר הזיקה כו' ויש לדקדק לכאורה דמאי קושיא ואמאי לא משני דבריי' מיירי בעושה מלאכה בפרת חטאת אחר שהקדישה לפרה אדומה דהכי משמע טפי לישנא דפרת חטאת דהכא לא שייך מטעמא דכולהו שוורים לאו למזבח קיימי אמנם הא ודאי לק"מ שהרי כתבו התוספות ז"ל שם ד"ה הא קמ"ל דמי חטאת דפסולים במלאכה היינו דוקא קודם שקדשן בכלי אבל משקדשן בכלי אין המלאכה פוסלת בהן וכ"כ בפרק הניזקין יע"ש וא"כ מש"ה לא משני תלמוד' הכי משום דאכתי ק"ל מחלוקת עושה מלאכה במי חטאת אע"ג דסתם מים לאו למי חטאת קיימי וא"כ כי קתני בברייתא פרת חטאת ע"כ מיירי נמי בעושה מלאכה קודם שהקדישוה דומיא דמי חטאת. ואולם מצאתי להמאירי ז"ל הובאו דבריו בשיטה מקובצת למס' קמא בפרק הכונס שכתב דמי חטאת ר"ל אחר שנתערב אפר הפרה בתוכם וקודם שנתערב בהן אפר הפרה נקראין מי המילוי ולענין מלאכה מי המילוי חמורין ממי חטאת שמי המילוי פוסלת בהן אף מלאכה אחרת ומי חטאת אין זה פוסל בהן הא מלאכת עצמן מיהא פוסל יע"ש וכן נראה דעת רבי' ברפ"ז מה' פרה אדומה שכ' וז"ל לעולם אין המלאכה פוסלת במים עד שיתן האפר הטיל כו' אין המלאכה פוסלת בהן אלא המוליך המים המקודשין כו' והוא עוסק במלאכה אחרת אין בכך כלום ע"כ יע"ש ומדהוצרך לפרש אלא המוליך המים כו' ולא די לו במ"ש אין המלאכה פוסלת בהן משמע דדוקא מלאכה אחרת אין המלאכה פוסלת בהן אבל מלאכת עצמן מיהא פוסל ולפי דעתם ז"ל ק"ט דמאי פריך בפ' הגוזל הא כיון דברייתא מיירי במי חטאת אחר שנתערב בהן האפר מדקרי ליה מי חטאת ולא מי המילוי א"כ נימא דדומי' דהכי קתני פרת חטאת אחר שקדשוה לפרה אדומה דהשתא לישנא דפרת חטאת דייק טפי ואדרבה מהך ברייתא איכא למשמע טפי סייעתא לרבה דאמר סתם שוורים כו' דאל"כ אדתני ברייתא העושה מלאכה במי חטאת אמאי לא תני עושה מלאכה במי מילוי אלא משמע דמי מילוי לא אצטריך לאשמועינן דאפילו במינכר היזקא פטור מטעמא דסתם מים לאו למי חטאת קיימי וכעת צ"ע:<br><small> (עד כאן השמטה).</small>
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..81f2e7bd9e903431683f0691a6c3495c97e647fc
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,281 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property
+שער המלך על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואסור </b>
+<b> לגזול כ"ש דין תורה אפי' כותי עע"ז כו'.</b> ועיין במ"ש מרן וכמ"ש רבינו ריש ה' גניבה ריש פ"ב ובפ"ז מה' הנז' הלכ' ח' ועיין בפי"ג מה' מכירה הלכה ח' ובה' מו"ל ריש פ' ה' ובתשו' שער אפרים סימן ב' וראיתי למהרש"ל ז"ל בס' יש"ש פ' הגוזל בתרא סי' ב' שכתב וז"ל ולכאורה נראה דהך סוגיא דדורש גזל הגוי דאסור אינו אלא דרבנן ואסמכתא בעלמא ורש"י פי' בפ' ד"מ ד"ז עלה דאיתא התם סתמא דברייתא דישראל בגוי מותר ז"ל ומדרבנן איכא למ"ד דאסור משום חילול ה' ומ"ש מפני חילול ה' ל"נ לי כלל דגזל הגוי אסור בלא חילול ה' עכ"ל א"ד ז"ל והדין עמו וכמבואר בהדיא מההיא דפריך בפרק הגוזל אברייתא דקאמר ר"ע אומר אין באין עליו בעקיפין מפני חילול ה' מברייתא דקתני דבר זה דרש ר"ע מנין לגזל הגוי שהוא אסור ת"ל אחרי נמכר כו' ומסיק אלא אמר רבא ל"ק כאן בגזיל' כאן להפקעת הלואתו הרי מבואר דגזל הגוי אסור אפי' בדליכא חילול ה' דאי דוקא בדאיכא חילול ה' מאי איכא בין הפקעת הלואתו לגזילה:<br><b> אמנם </b> לע"ד נראה דמ"ש רש"י ומדרבנן איכא למ"ד דאסור משום חילול ה' לא קאי אגזל הגוי אלא כונתו אקרא דלא תעשוק את ריעך דסליק מיניה דהויא הפקעת הלואתו כמ"ש רבינו איזהו עושק זה שבא ממון חבירו לידו ולא החזירו ופרק ד"מ אמרינן דכיוצא בו דגזל אצטריך לכובש ש"ש דהיינו הפקעת הלואתו ואהא הוא דכתב דמדרבנן איכא למ"ד דאסור משום חילול ה' דהיינו ר"ע דאית לי' הכי דלת"ק הא קתני באין עליו בעקיפין ומיהו ברייתא דפרק ד"מ ס"ל דאף גזל הגוי מותר משום דאייתר לן תרי קראי חד למשרי עושקו וחד למשרי גוזלו כדאיתא בפרק המקבל דקי"ג: ודע שלדעת מוהרש"ל דס"ל דגזל הגוי אינו אסור אלא מדרבנן ק"ל עליו מההיא דגרסינן פרק השוכר את הפועלים דפ"ז ע"ב בכרם רעך ולא בכרם גוי ופריך הניחא למ"ד גזל הגוי אסור היינו דאצטריך קרא למשרי פועל אלא אי אמרת גזל הגוי מותר פועל מבעיא ומוקי לה בכרם רעך ולא בכרם של הקדש הרי מבואר דלמ"ד גזל הגוי אסור מדאורייתא הוא דאי מדרך אסמכת' כמ"ש רש"ל תקשי ליה נמי למ"ד גזל הגוי אסור רעך ל"ל וראיתי לרש"י ז"ל שם שכתב וז"ל הניחא פלוגתא היא פרק הגוזל בתרא ודבריו תמוהים דפלוגתא דת"ק ור"ע אינו אלא בהפקעת הלואתו וכבר תמהו עליו התוס' שם ובבכורות דף י"ג ד"ה במאן ולי נראה ליישב דעת רש"י ז"ל דכונתו ארב אשי דאמרינן התם בגמ' רב אשי הוה קאזיל באורח' חזא שיבשא דגופנא בפרדיסא ותלו בה קטופי דענבי אמר ליה לשמעיה זיל חזי אי דגוי נינהו אייתי אי דיש' נינהו לא אייתי לי וס"ל לרש"י דר"א ס"ל דגזל הגוי שרי ואף שהתוס' שם בד"ה הכי קאמרינן כתבו דר"א נמי ס"ל דגזל הגוי אסור רש"י ז"ל לא ס"ל הכי אלא דרב אשי ס"ל דגזל הגוי שרי וכ"כ התוס' פ' הזהב דמ"ח ד"ה נתנה לסיטון יע"ש ועל פי האמור יש ליישב דברי רש"י ז"ל דפ' ד"מ שמ"ש ומדרבנן איכא למ"ד דאסור משום חילול ה' כונתו ארב אשי וכדכתיבנא וס"ל לרש"י ז"ל דרב אשי מודה דבמקום דאיכא חילול ה' אסור מדחזינן דכששאל לו הגוי ואמר דגוי מי שרי השיב לו גוי דמי כו' משמע דמשום חילול ה' הוא דאמר הכי נכון : ודע שהתוס' שם בפרק השוכר ובבכורות הקשו למאן דס"ל גזל הגוי מותר קרא דוחשב עם קונהו מאי עביד ליה ותי' וז"ל וי"ל דהיכא דאיכא חילול ה' מודה דאסור שהנכרי בטח עליו ונתן לו כל שכרו והוי חילול ה' אם היה יוצא בחזקה עכ"ל ודבריהם תמוהים בעיני דא"כ מאי פריך בגמ' טעמא דאיכא חילול ה' הא ליכא חילול ה' שרי והתניא מנין לגזל הגוי שהוא אסור שנאמר אחרי נמכר כו' ואמאי לא משני דקרא התם בדאיכא חילול ה' מיירי כמ"ש הם ז"ל וכן ראיתי לרש"ל ז"ל שם סי' כ' שהק' לפי מה שפי' התוס' שם ד"ה יכול יגלום עליו דה"פ יכול יגלום עליו שיטעה את הגוי כו' ת"ל וחשב עם קונהו ואע"ג דטעות הגוי מותר אסור להטעות במקום שהגוי יודע שעושה ועושה עצמו כאלו לא יודע דא"כ מאי פריך לר"ע מברייתא דיכול יגלום עליו כו' הא ה"נ איכא חילול ה' יע"ש ולי נראה ליישב דמאי דפריך בגמ' היינו מלישנ' דברייתא דקתני מנין לגזל הגוי שהוא אסור שנ' אחרי נמכר כו' דע"כ דמאי דאסר ר"ע גזל הגוי היינו אפילו בדליכא חילול ה' דאי בדאיכא חילול ה' מאי איריא גזל הגוי הא אפילו רבי' ואונא' ואביד' הגוי כל דאיכא חילול ה' אסור אלא ודאי דר"ע דקאמר מנין לגזל הגוי שהוא אסור אפילו בדליכא חילול ה' קאמר אמנם סיפא דברייתא דקתני יכול יגלו' עליו דהיינו טעות הגוי ה"נ דאיירי בדאי' חילול ה' דוקא אלא דאכתי קשה לר"ע גופיה מנ"ל דגזל הגוי אסור אפי' בדליכא חילול ה' הא איכא למימר דקרא דאחרי נמכר כו' בדאיכא חילול ה' מיירי דומיא דוחשב עם קונהו דס"ל דמיירי בדאיכא חילול ה' ונימא דגזל הגוי והפקעת הלואתו שניהם שוים ובשלמא למ"ש התוס' פרק השוכר ובבכורות לק"מ דאיכא למימר דע"כ לא כתבו התוס' דקרא מוקי ליה בדאיכא חילול ה' אלא לת"ק דפליג אר"ע דס"ל דגזל הגוי מותר מוקי לקרא בדאיכא חילול ה' וסבירא ליה דבדאיכא חילול ה' אסור מן התו' אמנם ר"ע ס"ל דאיסור חילול ה' אינו אלא מדרבנן כמ"ש רש"י פ' ד"מ ומש"ה ס"ל דאפילו בדליכא חילול ה' משום גזל הגוי אסור מן התורה אמנם לפי מ"ש התוס' בפ' הגוזל דר"ע מוקי לקרא דוחשב עם קונהו בטעות הגוי ומשום חלול ה' קשה טובא דא"כ מהיכא יליף דגזל הגוי אסור אפילו בדליכא חילול ה' נימא דקרא דוקא בדאיכא חילול ה' מיירי ויש ליישב ודו"ק: וראיתי להרב לח"מ ז"ל בפ"ב ובפרק י"ג מהלכות מכירה שהקש' לדעת רבינו ז"ל דס"ל דד"ת מעות קונות בישראל ובגוי או בהא או בהא וכמ"ש בפ"א מה' זכיה דין י"ד וביאר טעמו ה"ה ז"ל דראייתו מסוגיא דפ' השוכר דע"א דדחינן התם דלעולם ס"ל לרב משיכה בגוי קונה ואפ"ה ס"ל לרב דמעות קונות וכי קאמר שקולו זוזי מנייהו כו' וע"כ הוצרך לומר דדריש לעמיתך בכסף ולגוי או בהא או בהא וא"כ קשה איך כתב בפי"ג מה' מכירה דעמיתך אתא למעוטי הקדש מאונאה ומבואר מסוגיא דבכורות דהיינו דוקא למאן דס"ל בין בגוי בין בישראל משיכה קונה אייתר ליה לעמיתך למעוטי הקדש ואל תונו איש את אחיו למעוטי גוי ברם לדידן דקי"ל דלישראל בכסף ולגוי או בהא או בהא מיתורא דלעמיתך ע"כ צ"ל דמאל תונו איש את אחיו נפקא תרוייהו הקדש וגוי ולית לן צריכותא דגמ' ואיך מיעט רבינו הקדש ממיעוטא דלעמיתך יע"ש שהוצרכו עיון: ולע"ד נ"ל לומר דק' הלזו היא גופה קשיתיה לרבינו ז"ל למאי דמסיק תלמודא פ' השוכר דלרב עמיתך אתא למימר דלישראל בכסף ולגוי או בהא או בהא ורב גופיה לא ס"ל דהגוזל בתרא מדאצטריך לקרא למשרי אבידתו ולדידיה ק' מהיכא ממעטינן הקדש וגוי מאונאה דאי מקרא דאל תונו איש את אחיו נימא דאתא למעוטי גוי דוקא וכדקאמר תלמודא בבכורות דהא ודאי ליכא למימר דרב ס"ל דהקדש יש לו אונאה דהא משנה שלימה שנינו פרק הזהב א"ד שאין להן אונאה הקדשות כו' אשר ע"כ הוכרח רבינו לומר דלרב אייתר ליה עמיתך קמא דהו"מ למיכתב וכי תמכרו ממכר או קנה מיד עמיתך והוה דרשינן לעמיתך בכסף ולגוי או בהא או בהא השתא דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך מכי תמכרו ממכר לעמיתך דרשינן דלגוי או בהא או בהא ומאו קנה מיד עמיתך ממעטינן הקדש ואמימר לא דריש תרי עמיתך ורבינו ז"ל פסק כרב מש"ה ממעט ליה מיתורא דעמיתך וסעד להו שרבינו ז"ל המעיט הקדש מאונאה מאו קנו מיד עמיתך ובבכורות פרכינן לאמימר לעמיתך ל"ל דהיינו מרישא דקרא אלא משמע כדכתיבנא דס"ל לרבינו דלעמיתך קמא אתא לדרש' דלגוי או בהא או בהא וכדקאמר תלמוד' הניחא כו' כנ"ל עוד ראיתי להרב ל"מ ז"ל בפי"ב מה' שכירות שהקשה למ"ש רבינו שם דין ז' וז"ל ואין הפועלים אוכלי' בשל הקדש שנאמר בכרם רעך דהך דרשא ליתא אלא למאן דס"ל גזל הגוי מותר כדאמרינן בהשוכר הניחא למ"ד גזל הגוי אסור אצטריך קרא למשרי פועל אלא למ"ד גזל הגוי מותר השתא גזלו מותר פועל מבעייא מוקי לה בכרם רעך ולא בשל הקדש וכיון שרבי' פסק דגזל הגוי אסור א"כ היכי דריש רעך למעוטי הקדש דשל גוי הו"ל למעוטי ומנ"ל דאין הפועלים אוכלים בשל הקדש וע"ש שהניחו בצ"ע:<br><b> ולע"ד </b> נראה לומר דלרבינו ז"ל קשיתיה מתני' דפרק ולד חטאת דף י"ג דקתני הפועלים לא יאכלו גרוגרות הקדש וע"כ היינו משום דדריש רעך למעוטי הקדש והשתא לפום מאי דמשמע מסוגיא דפרק השוכר דמאן דס"ל דגזל הגוי מותר ע"כ אייתר ליה קרא דרעך למעוטי הקדש אמנם למאן דס"ל דגזל הגוי אסור מסתבר טפי למידרש מיעוטא דרעך למעוטי גוי ולא למעוטי הקדש א"כ קשה דאכתי מנ"ל למדרש מיעוטא דרעך למעוטי הקדש אימא דרעך אתא למעוטי גר תושב דבגר תושב כ"ע מודו דגזילו אסור כדאמרינן בהגוזל בתרא ובפ' המקבל דקי"א ע"ג אמרינן דתנא דבי ר"י ותנא דידן דרשו רעך דשכיר יום למעוטי גר תושב וכן ק' למאי דפריך בגמ' הניחא כו' אמאי לא משני דמאן דס"ל גזל הגוי מותר מוקים לה בכרם רעך למעוטי גר תושב כי ע"כ הוכרח רבינו לומר דתנא דידן בפרק ולד חטאת דדריש רעך למעוטי הקדש ה"נ דס"ל דגזל הגוי אסור ואפ"ה דריש רעך למעוט' הקדש ולא למעוטי גוי משום דמסתבר טפי לאוקומי מעוטא דרעך למעוטי הקדש דקאי למאי דסמיך ליה דכתיב בתריה ואכלת ענבים ואי דרשינן ליה למעוטי גוי אתי למעוטי אסיפא דקרא דכתי' ואל כליך לא תתן ופליג מתני' אבריי' דדריש רעך למעוטי גוי וכי פריך בגמ' הניחא כו' ה"נ דהו"מ לשנויי דמאן דס"ל גזל הגוי מותר דריש רעך למעוטי גר תושב אלא משום דסתמא דמתני' דפ' ולד חטאת דריש ליה למעוטי הקדש ניחא ליה טפי לשנויי הכי ורבינו ז"ל פסק כסתמא דמתני' דפ' ולד חטאת כנ"ל נכון אך ק"ל מהא דפרכינן פ"ק דבכורות די"ג הניחא למ"ד גזל הגוי אסור היינו דאצטריך קרא למשרי אונאה אלא אי סבר לה כמ"ד גזל הגוי מותר השתא גזלו מותר אונאה מבעיא והשתא אמאי לא משני דקרא אצטריך למעוטי גר תושב ואע"ג דכתיב וגר לא תונה היינו דוקא גר צדק כמ"ש הרב החינוך פ' תצא סימן תקפ"ג וכן נר' מלשון רבינו שכתב פי"ד מה' מכירה כל המאנה את הגר וסתם גר ודאי היינו גר צדק וליכא למימר דגר תושב ישנו בכלל אחיו ואינו בכלל רעך שהרי רבינו בפ"ה מה' מו"ל כתב הכותי וגר תושב לוה מהם ומלוין אותם ברבית שנ' לא תשיך לאחיך לאחיך אסור ולשאר העולם מותר הרי בהדיא דגר תושב אינו בכלל אחיו ועיין בהרב מש"ל ז"ל שם דנ"ג ע"ד וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתא דמאי פריך הניחא כו' נימא דקרא אצטריך למעוטי גר תושב ועל דברי רבינו ז"ל דפ"ה מה' מו"ל שכתב דמיעוטא דלאחיך ממעטינן תרוייהו גוי וגר תושב קשה דבפ' המקבל דריש תנא קמא דמאחיך רעך דשכיר יום למעוטי גוי ולא גר תושב ואמאי לא ממעטינן תרוייהו כדרך שממעטינן מקרא דלאחיך ושמא איכא שום דרשה דגר תושב אסור לאנותו וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד: כתב מוהר"ם ן' חביב ז"ל בקונטריס יום תרועה ד"ז דלכ"ע יאוש כדי קני בגזל הגוי יע"ש וכן מבואר מדברי ריא"ז ז"ל הובאו דבריו בשלטי הגבורים ז"ל ר"פ לולב הגזול שכתב וז"ל ואפי' אם נגזלה מן הגוי הואיל ונתיאש אותו הגוי הרי הוא הפקר יע"ש ועל פי זה יש ליישב מ"ש רש"י ז"ל שם גבי ההיא דא"ל ר"ה להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מבין הגוים לא תגזזו אתון אלא אינהו מ"ט סתם גוים גזלי ארעתא נינהו ופרש"י ז"ל וז"ל ושמא אותה קרקע גזל הגוי מישראל ותמהו עליו דמאי איריא מישראל אפילו מגוי נמי דקי"ל דגזל הגוי אסור והרשב"א ז"ל בתשובה סימן תתנ"ב כ' דישראל לאו דוקא אכן אם נאמר דס"ל לרש"י דבגוי ביאוש כדי ניחא וכמובן צ"ל לפי זה דרש"י ז"ל אזיל לשיטתיה שכתב לקמן דר"ה ס"ל דיאוש כדי לא קני דלא"נ שכתב שם משום מה"ב ה"נ מצינו למימר דגוזלי ארעתא דקאמר ר"ה אפי' מגוי קאמר ואולם מצאתי להרמב"ן ז"ל שם במלחמותיו שכתב וז"ל ומ"ש ממאי דקאמר ר"ה להנהו אוונכרי דשקלינן וטרינן כו' אע"ג דמה"ב הוא איכא למימר דארעתא דגוי גזלי ולא של ישראל דלא שכיח ומשום לכם איתמר דלמיקני מינייהו בעי יאוש ושינוי רשות עכ"ל הרי מבואר דס"ל דאפי' בגזל הגוי בעינן יאוש ושינוי רשות ושלא כדעת ריא"ז בן חביב ז"ל הן אמת דק"ל על דבריו דמשמע דס"ל דלר"ה גזל הגוי מותר מש"ה כתב דמשום מה"ב ליכא אלא משום לכם אתמר והדבר תמוה שהרי ר"ה גופיה קאמר בפ' הגוזל בתרא מנין לגזל הגוי שהוא אסור שנאמר ואכלת את כל העמים וצ"ע ודרך אגב ראיתי להט"ז סימן תרס"ד סק"ו שתמה על כל הפוסקים הרי"ף והרא"ש והטור ז"ל שהשמיטו מימרא זו דר"ה יע"ש ואנכי מצאתי להסמ"ג ז"ל ה' תרומות ומעשרות עשין קל"ג דקצ"ז ע"א כתב משם ס' התרומות וז"ל וזו היא תקנה גדולה לדרים בא"י בזה"ז ליקח מתבואת הגוי אחר שנגמר כו' ואין להחמיר ולומר שגוים גוזלי קרקע הם וקרקע אינה נגזלת ואע"ג דחיישינן פ' לולב הגזול בענין הושענא יש לחלק בזמנם שהיו ישראל מרובים והיו להם קרקעות והיו גוזלים ומאנסים מהם וגם היו הגוים אונסים יותר ממה שהם עכשיו עכ"ל יע"ש ונראה שלזה היתה דעת הפוסקים שהשמיטו דין זה כנ"ל: עוד כתב מהר"ם ן' חביב ז"ל בקונטריס הנז' דאפי' למ"ד גזל הגוי אסור מן התורה אפי"ה אינו מחוייב להשיבו מדין תורה ומ"ש רבינו והטור בח"מ סימן שמ"ח דחייב להשיבו אינו אלא מדרבנן יע"ש ולדעתי נר' דחייב להשיבו מדין תורה וראיה ממ"ש רבינו פ' זה מה' אלו דין ז' דהכופר לגוי ונשבע אינו משלם חומש דכתיב וכחש בעמיתו והיא תוספתא פ"י כמ"ש ה"ה ז"ל שם והשתא אם איתא כדעת מוהר"ם ן' חביב ז"ל אמאי אצטריך קרא ת"ל דאנן בעינן כפירת ממון יצא זה שאפילו יודה הוא פטור מלשלם כמ"ש רבינו פי"א מה' שבועות כופר בקנס ונשבע שהוא פטור מטעם זה יע"ש ודו"ק:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b>
+<b> החומד עבדו כו'.</b> כתב ה"ה ז"ל שדעת רבינו דאע"ג דעבר על לא תחמוד מקחו קיים ואע"ג דאמר רבא כל מילתא דא"ר ל"ת כו' הנה הרב ל"מ ז"ל פי"א מה' מכיר' הק' לדברי ה"ה הללו מההיא דגרסי' פ' הכונס א"ל ר"א בר אהבה לר"א מה בין גזלן לחמסן א"ל גזלן לא יהיב דמי חמסן יהיב דמי א"ל אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר רב תלוהו וזבין זביני' זבינא ל"ק הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני והשתא לדעת ה"ה ז"ל מאי קו' הא אע"פ שהוא חמסן ועבר על לאו דלא תחמוד מקחו קיים כמו שהוא האמת לפי דעת רבי' יע"ש שהניחו בצ"ע ועיין בפ"ד מה' אישות ובמוהר"ש בקונט' המודע' ד"א ע"ד ולדעתי נ"ל לתרץ ע"ד אחר והוא שה"ה הוק' לו מההיא דא' רבא כל מילתא דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני ותי' דהרי הוא כעין גוזל צמר ועשה ממנו בגד דאינו משלם אלא כעין שגנב וקנה הדבר בשינוי כדאיתא התם אף כאן קנה בדמים ובודאי דכונת ה"ה ז"ל לומר דכי היכי דגבי גזל אהני קנין שינוי אע"ג דעבר על לאו דלא תגזול ה"נ בלאו דלא תחמוד אהני לן קנין דמים ואע"ג דהתם קנין דמים גרידא לא מהני התם שאני דגלי קרא והשיב את הגזילה ומ"מ לגבי הא מילתא ילפינן מגזל דכל שיש קנין אהני אע"ג דעבר אמימרא דרחמנא ועיין בס' בתי כהונה למורינו הרב ז"ל חלק בית ועד סימן ח' וא"כ איכא למימר דכי ילפינן מגזל היינו דוקא באומר רוצה אני דבשעת גמר הקנין ליכא העברת הלאו על הקנין לפי שנטילת החפץ ברצון המוכר נעשה וההשתדלות אשר השתדל לרצותו הוא האיסור כמ"ש ה"ה ז"ל בדבור שאחר זה יע"ש והוי ממש דומיא דגזל דבשעת קנין שינוי ליכא העברת הלאו על הקנין דמשעה שגזלו הרי עבר אלאו דלא תגזול משא"כ בדלא אמר רוצה אני דבשעה שהוא גמר הקנין הוא עובר על לאו דלא תחמוד ונמצא דבשעת גמר הקנין עבר אמימרא דרחמנא על הקנין בהא לא ילפינן מגזל משום דלא דמי דשאני התם דבשעת גמר קנין כבר נגמר הלאו מאז ומקדם ובאותה שעה ליכא העברת הלאו על הקנין אלא איסור גזילה הוא דאיכא גביה דמחייב להדורי ואם כן בהא הדרינן לכללן דכל מילתא דא"ר כו' כיון דליכא בנין אב לגזלה כמ"ש וא"כ מש"ה פריך שפיר אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר ר"י כו' משום דס"ד דר"א דההיא דר"ה מיירי אפילו בדלא אמר רוצה אני ואהא פריך דאם איתא דאפילו דיהיב דמי מיקרי חמסן ועבר אלאו דלא תחמוד איך אמר ר"ה דזביניה זביני לפום מאי דקיי"ל הלכתא כרבא דכל מילתא דא"ר כו' ור"א דפריך ליה ה"נ ס"ל ובהא ליכא למילף מגזל כדכתיבנא ואהא תי' ל"ק הא דאמר רוצה אני כו' כלומר דכיון דאמר רוצה אני ילפי' שפיר מגזל דאע"ג דעבר אמימרא דרחמנא אהני לן קנין דמים כנ"ל נכון:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>ואעפ"כ </b>
+<b> אם לא היתה הגזילה קיימת ורצה הגזלן כו'.</b> בפרק הגוזל דף צ"ד פריך עלה בגמרא מברייתא דקתני הניח להם אביהם מעות של רבית כו' אין חייבים להחזיר אינהו הוא דלא הא אביהם חייב להחזיר ומשני בגמרא בדין הוא כו' ופי' רש"י ז"ל הם חייבים דכתיב והשיב את הגזילה דקנינהו בשינוי רשות וקסבר רשות יורש כרשות לוקח דמי ע"כ והרב גד"ת שער מ"ו חלק ד' סי' א תמה על רש"י ז"ל דכיון דלא קיימא לן הלכתא כרמב"ח אלא כרבא דאמר רשות יורש לאו כרשות לוקח בפרק הגוזל בתרא דטעמא דברייתא משום דכתיב אל תקח כו' לדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר אמאי שביק טעמא דרבא שהוא אליבא דהלכתא ונקט טעמיה דרמב"ח שהוא דלא כהלכתא יע"ש מה שתי' שדבריו תמוהים וכבר תמה עליו הרב מש"ל ז"ל ה' מלו"ל פ"ד דין ה' והרב הנז' תי' לקושיא זו שרש"י ז"ל הוקשה לו דמאי קא דייק בגמרא הא אביהם חייב להחזיר אימא דלעולם האב פטור משום תקנה אלא דרבותא אשמועינן בבנים דאע"ג דלא שייכא תקנה גבייהו שהרי דבר המסויים מחזירין הבנים ומקבלין מהם אע"ג דמן האב אין מקבלין אפי' דבר המסוי' וכמ"ש התוס' בד"ה אי עשה אלא ע"כ צ"ל דקו' הגמ' היא מהכרח דמגופ' לא אצטריך דפשיטא דהא תנינן לה במתני' הגוזל ומאכיל כו' או שהניח לפניהם פטור אלא ודאי דלדיוקא אתי לאשמועינן דאביהם חייב להחזיר וקו' זו לא אתי אלא לרמב"ח דאלו לרבא דממעט מקרא לק"מ דאיכא למימר דאצטריך לגופיה משום דממתני' לא שמעינן ליה דמתני' איירי בשאכלום עכת"ד ואין להקשות על דרך זו דא"כ מאי קמשני בדין הוא דאביהם נמי פטור והא דקתני בדידהו משום דבעי למתני סיפא הניח להם אביהם פרה וטלית כו' הא אכתי תקשי דסיפא גופא למאי אצטריך הא שמעינן לה ממתניתין דקתני ואם היה דבר שיש בו אחריות נכסים כו' ורמב"ח אוקמה למתני' בדבר המסויים ומשום כבוד אביהם דהא ודאי ל"ק משום דבמתניתין לא מיפרשא בהדיא מילתא בכל דבר המסויי' דלישנא דקתני ואם היה דבר שיש בו אחריות לא משמע אלא דוקא קרקע ואתא ברייתא לאשמועינן דלאו דוקא קרקע אלא אף כל דבר המסויים וכדחזינן באידך ברייתא דקתני מתני רבי לר"ש בריה לא סוף דבר כו' וזה פשוט: אך קשה שהרי הרב ז"ל לעיל מזה הכריח מברייתא זו דאע"ג דגבי גזל אם הניח אחריות נכסים חייבים לשלם אף לרמב"ח דאמר רשות יורש כרשות לוקח דמי גבי רבי' מודה משום דליכא שעבוד נכסים ברבית מדלא קתני בברייתא דאם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם וא"כ אפילו נימא דמאי דדייק בגמרא הא אביהם חייב להחזיר הוא אליבא דרמב"ח מאי פריך נימא דאצט' לאשמועינן דאע"ג דגבי בנים לא שייכא תקנה והוה אמינא דאם הניח להם אחריות נכסים חייבים לשלם דומיא דגזל קמ"ל וצ"ל דרש"י אזיל כשיטת י"א שהביא הרב החינוך דגבי רבית נמי איכא שעבוד נכסים דומיא דגזל ואם כן לרמב"ח ע"כ ברייתא לא איירי אלא בדליכא אחריות נכסים ובמתניתין דהגוזל בתרא דקתני סתמא אם הניח לפניהם פטורים לא איירי אלא בדליכא אחריות נכסים ומ"מ מ"ש הרב ז"ל דגבי בנים כיון דלא שייכא תקנה חייבים לשלם אין נ"ל סברא זו דכיון דאביהם פטור מכח תה"ש הפקר ב"ד הפקר וממונא דיליה הוא דקא ירת' ומה שהביא ראיה מדבר המסויים דאע"ג דמן האב אין מקבלין מקבלים מן הבנים משום דלא שייכא תקנה בהו כמ"ש התוס' נראה לע"ד דלא כתבו כן שתוס' אלא דוקא בדבר המסויים דחייבין להחזיר מפני כבוד אביהם אהא דוקא הוא דכתבו משום דלא שייכא תקנה גבי בנים אמרו דחייבין להחזיר ומקבלין מהם דאי הוה שייכא תקנה גבייהו לא היו חוששי' חכמים לכבוד אביהם כי היכי דלא חששו לאיסור גזל אמנם היכא דליכא משום כבוד אביהם ה"נ דמודו התו' דפטורים דכיון דאביהם היה פטור הו"ל ממונא דידי' וכן מצאתי אחר החיפוש בשיטה ס' תורת חיים שהוקשה לו בפשט השמועה כקושית הרב ותי' כדכתיבנא והביא ראי' לזה מההיא דפרק הגוזל דקאמר רבא גזל והשביח והוריש מה שהשביח הוריש כו' הרי דאע"ג דשבח שעל גבי גזילה דקנה גזלן הוא משום תקנת השבים ולא שייכא תקנה גבייהו אפי"ה קאמר רבא דקנו יורשים מה"ט והיא ראיה נכונה ולכן הנרא' לי דרש"י הוקשה לו דאדפריך הא אביהם חייב להחזיר דבהא שייכא תי' דבדין הוא כו' אמאי ל"ק ליה הכי דמדקתני בברייתא הניח להם אביהם מעות של רבית פטורים משמע בהדיא דדוקא ברבית פטורים משום דכתיב וחי אחיך לדידי' אזהר רחמנא לבריה לא אזהר אבל בגזל דליכא קרא חייבים להחזיר דאי לא אדתני בברייתא מעות של ריבי' דמן התורה פטורים לישמועינן רבותא דאפילו בגזלה דמן התורה חייבים אפי"ה משום תקנה אין חייבים ומכ"ש רבית דמן התורה פטירי והמתרץ גופיה היכי הוה ניחא ליה ברייתא בהך תי' ואמאי לא אקשי לי' בכה"ג ומכח זה הוצרך לומר דהמקשה והמתרץ ס"ל דטעמא דברייתא משום דרשות יורש כרשות לוקח דמי וכיון שכן משו"ה לא מצי דייק מדקתני מעות של רבית דמשמע הא מעות של גזל חייבים דכיון דטעמא דרבית היא איהו טעמא דגזל ליכא רבותא בגזל טפי מרבית וא"כ ע"כ דברייתא חדא מנייהו נקט כיון דלא נפ"ל מידי לרבא ודאי דלא מתרצא בהכי דהא ע"כ רבא לא ס"ל הך תי' דאל"כ אמאי הוצרך רבא לומר דטעמא דברייתא משום דלדידי' אזהר רחמנא ת"ל משום דאין מקבלין מהם וכן נמי לא מצי קאי לרמב"ח למאן דמתני לה התם אהך ברייתא משום דרשות יורש כרשות לוקח דמי וכיון דהך תי' אינו אלא לר"י איכא למימר דר"י סבירא לי' כרמב"ח ולפום מאי דמסיק בגמרא לק"מ לרבא מהך ברייתא משום דבגזילה קיימת לא עבדי רבנן תקנתא וא"נ דמיירי קודם תקנה כנ"ל ודוק:<br><b> ודע </b> שמ"ש רבינו פ"ד מה' מו"ל דין ה' נראה מדבריו ז"ל דברבית אפילו אם הוא קיים אין מקבלין מהם אלא א"כ הי' דבר המסויים ועיין בהרב מש"ל ז"ל מה שנתן טעם לדבריו יע"ש וכן הוא דעת הרב התרומות בשער הנז' ויש לדקדק עליו ממ"ש לעיל בסמוך וז"ל וזה שכתב שאין מקבלין מהם יש ליישב שהרי כמה משניות שהיו מענשין וכופין את הגזלנים כו' עד ואין לנו לתרץ ולחלק שכל אלו הדינין שדנין בהם החזרה בגזילה קיימת וברבית קיים עסקינן דהא אפי' בשאינו קיים אנו מוצאים וכדחזינן באיזהו נשך האי מאן דמסיק זוזי דרביתא כו' וזה הרבית בודאי אינו בעין כו' ואפ"ה כופין והשתא לפי מ"ש בסמוך היכי הוה ניחא לי' לומר דהני מיירי ברבית קיים הרי ברבית אפי' קיים איתי' לתקנת' וליכא למימר דמ"ש ברבית קיים היינו לומר רבית קיים ומסויים ואיידי דנקט גזילה קיימת נקט רבית קיים דא"כ אמאי הוצרך להביא ראי' מההיא דאמר רבא בדף ס"א הוה ליה לאתויי ראי' מההיא דאמר אביי התם האי מאן דמסיק זוזי דרביתא מחבריה וקאזלי חיטי בד' דאתמר התם מקמי מימרא דרב' זו ויש ליישב דאה"נ דלפי האמת ס"ל להרב התרומות ז"ל דברבית קיים נמי איתא לתקנת' דרבי מהטעם שכתב הרב מש"ל אלא שכוונת הרב ז"ל לומר שאין לחלק ולומר מכח קו' זו דכל הני עובדי דרבי מיירי ברבית קיים ונימא דגזילה ורבית שוים הם שהרי באיזהו נשך כו' מיהו לפי האמת אין לחלק בהכי ובהכי ניחא מה שדקדק הרב גד"ת ז"ל שם יע"ש ודוק: ובמה שהקש' עוד הרב התרומות לתירוץ ר"ת ז"ל וז"ל אלא שלזה התירוץ קשה המשנה שאמרה כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ואותה משנה מסתמא רבי שנאה כו' יש לדקדק דמאי קו' נימא דמתניתין מיירי בגזילה קיימת ואי כוונת הרב ז"ל להקשות לפום מאי דס"ד בגמ' דאפי' בגזילה קיימת איתיה לתקנתא דר' אמאי לא פריך ממתניתין א"כ היכא הוה ניחא ליה לעיל בהך תירוץ לומר דהני מתני' וברייתות מיירי בגזילה קיימת הא אכתי תקשי ליה לפו' ס"ד דמקשה כדק"ל להך תירוץ וצ"ל דאה"נ דהוה מצי לדחויי הכי אלא דעדיפא מינה דחי לה דאפי' לפום מסקנא דתלמודא אין לתרץ בהכי ולפי מ"ש הרב מש"ל ז"ל דבגזילה קיימת נמי אי איכא שינוי השם אין מקבלין מהם כיון דקנאו בשנוי ניחא שפיר דקו' הרב התרומות היא אף לפי המסקנא שהרי מתניתין איירי בדאיכא שנוי כנ"ל:<br><b> והתוס' </b> ז"ל בד"ה אי כו' כתבו בתירוץ הב' כדעת רבינו דבדבר המסויים מקבלים מהם לפי כבודו וראיתי להרב התרומות בחלק הנזכר סימן א' שהקשה לתי' זה דכיון דבדבר המסויים מקבלין מהם אם כן חייבים להחזיר דלא אמרינן דאין חייבים להחזיר אלא מה שאין מקבלין ונמצא לפי זה שהבנים יש להם דין האב עצמו וכיון שכן קשה מאי האי דמשני בגמ' בדין הוא דאביהם נמי אינו חייב להחזיר והא דקתני בדידהו משום דקבעי למתני סיפא בדידהו כו' הא אכתי תקשי דאמאי לא תני סיפא נמי בדידיה דאם הוא דבר המסויים חייב להחזיר יע"ש ולע"ד לק"מ דה"נ ודאי דדינא דסיפא מצי למתנייה בדידיה אלא דברייתא רבותא אשמועינן דאי הוה תני סיפא נמי בדידיה ה"א דבנים אינם חייבים להחזיר שהרי התוספות בפ' הכותב דפ"ו ע"א ד"ה פריעה הוק' להו הך ברייתא דאמאי חייבים להחזיר משום כבוד אביהם הא הוי מ"ע שמתן שכרה בצידה שאין ב"ד מוזהרין עליהם דלה"ט אמרינן דבדליכא אחריות נכסים מצוה על היתומים ואין כופין ותי' דשאני דבר המסויים דאם לא יחזירו איכא קלון אביהם יע"ש וא"כ אי לא הוה תני לה בדידהו הוה טעינן בהכי ומ"ש בגמרא איידי דבעי למיתני סיפא בדידהו אין הכונה לומר דלא מצי למתנייה בדידיה אלא ה"ק איידי דבעי למתני סיפא בדידהו לאשמועינן חידושא תני נמי רישא בדידהו וא"נ דהו"א כיון דקי"ל כבוד א"ו משל אב ומדינא אינם חייבים להחזיר הוי לגמרי ממונא דידהו ואינם חייבים כמ"ש מרן הב"י ז"ל בטי"ד סימן ר"מ משו"ה הוצרך למתנייה סיפא בדידהו כנ"ל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ודין </b>
+<b> זה דין תורה הוא כו'.</b> עיין מה שהקשה הרב לח"מ ז"ל ממ"ש רבי' פ"ה מה' אלו דין יו"ד דאם נטלו מוכסים את חמורו כו' דאם בא להחזיר ממדת חסידות מחזיר שזה לא נאמר אלא למ"ד יאוש כדי קני כדאיתא פ' הגוזל בתרא איכא דאמרי אם בא להחזיר מחזיר מ"ט יאוש כדי קני מיהו אם אמר אי איפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים וכיון שרבינו ז"ל פסק כמ"ד יאוש כדי לא קני איך כתב כן ומה שתירץ הוא תירוץ הרמב"ן ז"ל במלחמותיו ע"ש ולפי מ"ש למעלה פ"ה מה' גניבה שרבינו מפרש מ"ש אם נטל מחזיר לבעלים מחזיר הדמים לבעלים קאמר משום דיאוש כדי לא קני מעיקרא באיסורא אתא לידיה ומש"ה מיחייב להחזיר הדמים איכא למימר דתלמודא ה"ק דאיכא מ"ד מגיה הברייתא ותני אם בא להחזיר כו' א"נ פרושי קא מפרש דהאי אם נטל דקאמר מחזיר בברייתא אם בא להחזיר קאמר משום דס"ל יאוש כדי קני והילכך לא מצי לאוקמה לברייתא בחזרת דמים משום דאפי' דמים לא מיחייב כיון דבהיתרא אתא לידיה והילכך אף לפי האמת דקי"ל דיאוש כדי לא קני כתב רבינו דין זה לענין חזרת החמור והכסות דבהא ק"ל כלישנא בתרא וא"כ אף לחזרת דמים היכא דלא הוי גנב מפורסם כנ"ל ומ"ש עוד הרב ל"מ דרבינו סובר דיאוש ושינוי השם דהקדש לא קני אלא מדרבנן יש להק' עליו דבפ' לולב הגזול קאמר ר"י התם דלולב הגזול אפי' אחר יאוש פסול משום מה"ב ומוכח לה מקרא דכתיב והבאתם גזול כו' ל"ש קודם יאוש ל"ש לאחר יאוש בשלמא קודם יאוש כו' אלא לאחר יאוש הא קניה ביאוש וכתבו התוספות שם דהא קניה ביאוש ושינוי השם קאמר דר"י ס"ל דיאוש כדי לא קני ואם איתא דיאוש ושינוי השם דקרבן אינו אלא מדרבנן אכתי מאי מוכח מקרא דוהבאתם גזול וי"ל ודו"ק:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כבר </b>
+<b> ביארנו שהגזילה שהשביחה כו'.</b> הק' הרב ל"מ ז"ל לדעת הראב"ד ז"ל שסובר דלידה הוי שינוי א"כ מאי פריך בגמ' לר"פ ממתניתין דגזל פרה ונתעברה אצלו וילדה ילדה אין לא ילדה הדרא בעיניה ומאי קושיא אימא דנקט ילדה משום דאיכא שינוי לידה וקנה הבהמה גופה אלא שמשלם דמים כשעת הגזילה והכי תידוק מינה ילדה משלם כשעת הגזילה וקנה הבהמה לא ילדה הדרא בעיניה גוף הבהמה מיהו שבח גופיה מודה דקני גזלן משום תקנת השבים וכר"פ יע"ש ומה שתירץ הרב ז"ל דס"ל להראב"ד ז"ל דנתעברה נמי חשיב שינוי דמעיקרא גופא סריקא והשתא גופא מליא ואין הבהמה חוזרת בעינה אלא משלם דמים כשעת הגזילה לא נראו לי דבריו כלל דא"כ הי"ל להראב"ד ז"ל להשיג על רבינו בדין הקודם שכתב שאם עדיין לא ילדה ולא גזזה שמין לו את השבח ומחזיר הבהמה עצמה שם היה ליה להשיג ולומר דעיבור חשיב שינוי ומדלא השיג עליו עד דין ז' משמע דבהא מודה לרבינו ז"ל וכן נראה ממ"ש פ"ב מה' גניבה דין י"ב בתשו' שם וז"ל ומסתברא כותיה מיהו לא על גזזה וילדה שהרי קנאו בשינוי אלא בשבח שעל גבי גזילה ע"כ ומדכתב סתמא בשבח שעל גבי גזילה משמע דנתעברה לא חשיב לי' שינוי דאל"כ עדיפא מינה היל"ל ומסתברא כותיה מיהו לא על נתעברה ונטענה וכ"ש ילדה ועיין מ"ש בזה שם ולעיקר קו' נראה לומר דתלמודא הכי פריך משום דק"ל לתלמודא דסיפא לא אצטריכא כלל דאי לאשמועינן דלידה חשיב שינוי הא מרישא דקתני משלם דמי פרה שמעינן לה במכ"ש דאפילו בגזל פרה מעוברת חשיב לידה שינוי כ"ש גזל פרה רקנית דחשיב לידה שינוי וכמו שהוק' לו להרא"ש ז"ל ואע"ג דבגזל פרה מעוברת ס"ל להראב"ד דכל שבח שהשביח משעת גזילה עד שעת לידה הו"ל דנגזל ומתניתין דקתני משלם דמי פרה העומדת לילד רגע א' קודם הלידה קאמר וכמ"ש הרב לח"מ בה' גניבה יע"ש והרא"ש ז"ל נראה דלא ק"ל הך קו' אלא לפי דעת שכ"כ ואי תקשי לך למאי דפרישנא כו' יע"ש מ"מ הראב"ד ז"ל אפי' לפום שיטתו ק"ל דכיון דהא שמעינן מרישא דלידה חשיב שינוי מינה נפקא דבגזל פרה רקנית חשיבה לידה שינוי ואינו משלם אלא כשעת הגזילה וא"כ סיפא למאי אצטריך אלא ודאי ע"כ ס"ל למתניתין דלא ילדה הדרא בעיניה דשבח שעל גבי גזלה דנגזל הוי דהשתא אצטריכא סיפא דמתניתין לאשמועינן דאע"ג דבגזל פרה מעוברת וילדה משלם דמי פרה העומדת לילד וכל שבח דמשעת גזילה עד שעת לידה דנגזל הוי וא"כ ה"נ הו"א דכיון דשבח שע"ג גזילה דנגזל הוי כי ילדה נמי כל שבח שהשביח משעת גזילה עד שעת שינוי הוי דנגזל (והרא"ש הביא ראיה לדעתו ז"ל דגזל פרה מעוברת וילדה משלם כשעת הגזילה אע"ג דכי לא ילדה הדרא בעינה וכל שבח שהשביח ביד הגזלן הוי דנגזל דברשותיה אשבח הואיל ולא נשתנית השתא דילדה ונשתנית משלם כשעת הגזילה וכתב וז"ל ודרב זביד אליבא דר"י יוכיח דשבח שעל גבי גזילה דנגזל ואחר שגזזה הוי דגזלן ואינו משלם אלא כשעת הגזילה יע"ש ולהראב"ד ז"ל צ"ל דשאני ההיא דרב זביד דבשעת גזילה לא היה שבח כלל מש"ה כל שילדה משלם כשעת הגזילה משא"כ גזל פרה מעוברת דהרי היא מעוברת בשעת גזילה וסופה ליגדל לא חשיבא שינוי כלל וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל בשיטה כ"י שכתב וז"ל ולא מחוור בעיני דמדקתני ברישא דמתניתין גזל פרה מעוברת כו' משלם דמי פרה העומדת לילד משמע דאע"פ שאינה עומדת לילד בשעת גזילה ואינה עומדת ליגזז משלם כאלו עומדת ליגזז ולילד וגידול הגיזה והולד אינו נעשה שינוי שהגיזו' והולדות טפלות הן לגבי הבהמה עכ"ל יע"ש) קמ"ל דאפי"ה משלם כשעת הגזילה כיון דלא היה בשעת הגזילה שבח כלל כדכתיבנא ואהא פריך תלמוד' דבשלמא לר"ז הא מני ר"י היא אלא לר"פ דאמר דגזלן הוי הא מני ואהא תירץ אמר לך ר"פ ה"ה אפילו לא ילדה נמי משלם כשעת הגזילה משום דשבח שעל גבי גזילה דגזלן הוי כלומר דמתניתין הא קמ"ל דשבח שעל גבי גזילה דגזלן הוי ומש"ה משלם כשעת הגזילה דאי שבח שעל גבי גזלה דנגזל הוי משלם דמי פרה מעוברת מבעי ליה ואיידי דקתני רישא ילדה תנא נמי סיפא ילדה וכדרך שכתב הרא"ש ז"ל דלר"פ אתא לאשמועינן דעיבור וטעינה חשיב שינוי והא עדיפא ממ"ש הרא"ש תמיה מילתא דאיך נאמר דמתניתין קמ"ל דאפילו לא ילדה חשיב שינוי והא מתניתין ילדה קתני ואי עיקר מאי דנחית תנא לאשמועינן הוא לא ילדה אמאי נקט ילדה דאיכא למטעי ולומר דוקא ילדה אבל לא ילדה לא דהוי פשטא דמתניתין טפי וכמו שכן תמה עליו מוהרש"ל ז"ל אמנם לפי דעת הראב"ד ז"ל א"ש משום דס"ל לר"פ דבמאי דקתני מתניתין משל' כשעת הגזילה מינה שמעינן דשבח שעל גבי גזילה דגזלן ומאי דנקט ילדה איידי דרישא דאי שבח שעל גבי גזילה דנגזל הוי משלם דמי פרה מעוברת הוה ליה למימר דומיא דרישא דמשלם דמי פרה מעוברת כמו שהיה שוה רגע אחד קודם דלא ס"ל לחלק כמו שמחלק ר"ז ודו"ק ועוד נראה לומר שדעת הראב"ד כמ"ש רש"ל בספר יש"ש דדוקא בגזל פרה מעוברת וילדה חשיב שינוי וקני גוף הפרה כיון שגזל מעוברת ונתרוקנה מאי אמרת חוזרת ומתעברת פנים חדשות באו לכאן אמנם בגזל פרה ריקנית ונתעברה מודה הראב"ד דלא חשיב שינוי וכן נראה שהבין מוהרש"ל בדעת הראב"ד וכמ"ש בה' גניבה יע"ש והיותר נכון נ"ל שמ"ש הראב"ד אין לך שינוי גדול מגיזה ולידה אין הכונה לומר דחשיב שינוי לגבי הפרה וקני אותה ומשל' דמי הפרה וכמו שכן הבינו הרב לח"מ ומוהרש"ל ז"ל אלא הראב"ד לא בא להשיג על רבינו אלא לענין הגיזות והולדות כמ"ש דאם לפני יאוש ילדה או גזזה הגיזות והולדות של בעלים אהא הוא דהשיג עליו דאין לך שנוי גדול מגיזה או לידה כלומר דהגיזות והולדות קנאן בשינוי שהנולד שינוי הוא וכמ"ש הנ"י וז"ל וכתב הרא"ש בשם רבו דלאו דוקא דמיה ולומר שגוף הפרה קנוי לו בשינוי דלידה וגיזה לאו שינוי הוא דמעיקרא גופא מליא והשתא גופא סריקא ולא הוי שינוי בגוף הבהמה כמו דלא הוי שינוי אם הפילה גללים והשינוי דוקא לגבי צמר ולד הוא עכ"ל יע"ש (ובשבח שעל גבי גזילה ס"ל דלא הוי שינוי כיון שגוף הגזילה לא נשתנית ברשות מרא קיימא ולדידיה אשבח ואין כאן שינוי שכל המחובר לה כמוה כמ"ש הרמב"ן במלחמותיו) אמנם לענין גוף הפרה מודה הראב"ד ז"ל דחוזרת בעיניה כמ"ש רבינו בדין הקודם וזה הוא שהראב"ד ז"ל לא השיג עליו בדין הקודם במ"ש דאם ילדה או גזזה לאחר יאוש הגיזות והולדות של גזלן ומחזיר הבהמה עצמה משום דבהא מודה לרבינו ומ"ש בגמ' אבעיא להו מ"ט דר"מ משום דקסבר שינוי במקומו עומד כו' לא קאי אלא אגיזות ואולדות וכ"כ הרמב"ן במלחמותיו דל"ז וכן מבואר בהדיא שדעת הראב"ד כמ"ש ממ"ש הרמב"ן בשם הראב"ד בדף ל"ט ד"ה ועוד ר"י כו' וז"ל ועוד דהא כבר כתיבנא לעיל דאפילו גזל רחל טעונה וגזזה לאו שינוי הוא כלל וגופא חוזרת בעיניה והיינו דקתני גזלה חוזרת בעיניה כלומר כדאי' השתא כו' עוד ה"נ קני שבחא ולא קני גופא וכן השיג עליו הראב"ד עכ"ל:<br><b> הנה </b> מבואר כמ"ש ומאוד אני תמיה על הרבנים הנזכרים איך אישתמיט מנייהו דברי הרמב"ן הללו ולפ"ז צ"ל שמ"ש הטור סימן שנ"ד וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה וכן השיג עליו הראב"ד לא קאי אלא לומר שדעת הראב"ד דבילדה וגזזה ל"ש קודם יאוש ל"ש אחר יאוש דינם שוה משום דחשיב ליה לידה וגיזה שינוי וכדעת הרא"ש אמנם אה"נ דבהא פליגי הרא"ש והראב"ד דלהרא"ש חשיב שינוי לגבי הפרה ואינה חוזרת בעיניה ולהראב"ד לא חשיב שינוי אלא לענין גיזות ולוולדות כמ"ש הרמב"ן ותדע שהרי לדעת הרא"ש אפילו בלא ילדה נמי חשיב שינוי לר"פ ואינו משלם אלא דמי פרה ריקנית כמ"ש בהדיא שם ואלו לדעת הראב"ד משמע דעיבור וטעינה לא חשיב שינוי ובשבח דממילא מודה הראב"ד לרבינו דקודם יאוש חייב להחזיר שלא כדעת הרא"ש וכמ"ש הב"ח אלא ודאי דלאו לגמרי קאמר אלא להא מילתא דלידה וגיזה חשיב שינוי ומ"מ לדעת הרז"ה שם דס"ל דבילדה וגזזה קנה גוף הבהמה ובלא ילדה קנה שבחה וגוף הבהמה חוזרת בעיניה צ"ל כמ"ש לעיל לדעת רבי' ותירוץ הרב ל"מ ז"ל לא יתכן לדעת הרז"ה שהרי מבואר מדבריו שם דלר"פ הא דקאמר ר"י גזילה חוזרת בעיניה מיירי בנתעברה ונטענה אצלו וכמ"ש בפ' המפקיד וא"נ י"ל שאף הרז"ה לא כתב כן אלא בגזל פרה מעוברת וכמ"ש רש"ל שכן הוא דעת הרז"ה: הן אמת שממ"ש הרמב"ן דל"ז נראה להפך שכתב וז"ל ומאי דכתב בעל המאור שכל מה ששנינו משלם כשעת הגזילה גוף הגזילה קנוי לגזלן ומשלם דמים כדמעיקרא כו' אמנם ממ"ש וז"ל ודקא דייק מדלא קתני סיפא דמי פרה לדידיה קשיא רישא דעצים ועשאן כלים נראה שדעת הרז"ה כדעת רש"ל וכ"נ ממ"ש בדף ל"ט וז"ל ב' תשו' בדבר חדא דהא ר"מ אפי' בגזל רחל ונטענה אצלו אמרה ובעל המאור הודה בכך בפ' המפקיד כו' משמע דבגזל פרה ונתעברה אף הרז"ה יודה דגוף הגזילה חוזרת בעיניה וא"כ מ"ש לעיל שכל מה ששנינו כו' נראה הפך ודברי בעל המאור הללו נשמטו מהדפוס ולא זכינו לאורו לראות הדברים על בוריין ודעת הרא"ש דלר"פ אפילו בלא ילדה נמי משלם דמי פרה ריקנית וכתב שכן הוא דעת ר"י יע"ש: והנה מ"ש שדעת ר"י כן מדברי התוספות שלפנינו ד"ה לר"ש מבואר היפך דבריו יע"ש וכ"כ מוהרש"ל ולדעתו לא ידעתי איך יתיישב מה שאמר ר"י גזילה חוזרת בעיניה ואוקמא ר"פ בשבח שעל גבי גזילה דא"כ מאי חוזרת בעיניה דקאמר דמשמע דהיא גופא הדרא והרז"ה כתב דמש"ה אוקמא ר"פ בשבח שעל גבי גזילה דאז גוף הגזילה חוזרת בעיניה משום דהוי שינוי החוזר לברייתו אכן לדעת הרא"ש קשה ומ"מ בילדה וגזזה אפשר דס"ל להתוס' כדעת הרא"ש דמשלם דמי פרה ריקנית וע"פ זה ניחא מה שהקשה רש"ל בסי' ה' על מ"ש התוס' בד"ה מאי וז"ל וי"ל דלר"ש אפי' ילדה קאמר דלמחצה לשליש ולרביע קא שקיל גזלן דקאי אר"מ דאיירי בילדה עכ"ל הק' וז"ל ול"נ דא"כ מנין לו לר"פ דבתרתי פליגי הני תנאי דילמא כולהו תנאי לא איירו אלא בשבח שלא ע"ג גזילה כדאיירי ר"מ ופליגי השתא שפיר ר"מ סבר כוליה דנגזל משום קנסא ור"י סבר כוליה דגזלן ור"ש סבר למחצה לשליש ולרביע הוא דשקיל גזלן עכ"ל יע"ש. ולפי מ"ש ניחא דמש"ה לא אוקמא לברייתא בשבח שלא ע"ג גזילה גרידה משום דא"כ היכי קתני ברייתא דגזילה חוזרת בעיניה הא בילדה וגזזה אינו משלם אלא דהמה מש"ה קאמר דר"י דקאמר גזילה חוזרת בעיניה דהיינו כשעת הגזילה איירי בשבח שע"ג גזילה נמי דבכל ענין גזילה חוזרת בעיניה ומש"ה נקט הך לישנא דחוזרת בעיניה והשתא כי קאמר ר"ש למחצה כו' קאי אכל מאי דקאמר ר"י ור"ש קאמר ר"ש למחצה כו' הוא דשקיל וליכא לאקשויי דא"כ אמאי קאמר ר"פ דר"י ס"ל דשבח שע"ג גזילה דנגזל ומאי דקאמר חוזרת בעיניה כמו שהיא עכשיו קאמר וכדר"ז ור"ש ס"ל דלמחצה הוא דשקיל דהשתא אתיא מתני' שפיר כר"י דהא אפי' לדעת מוהרש"ל דס"ל דלר"ש דוקא בשבח שע"ג גזילה הוא דקאמר אכתי תקשי ליה הכי אלא ודאי מוכרח הדבר דלר"פ משמע ליה לישנא דחוזרת בעיניה כדמעיקרא קאמר וכמ"ש רש"י ודו"ק: ואולם אכתי פש גבן לבאר השגת הראב"ד בדין שאח"ז שכתב וז"ל א"א קטיר קא חזינא הכא דהא אסיקנ' כו' עד ואנן בגזל פרה מעוברת ורחל טעונה מפרשינן לה להנהו גיזותיה וולדותיה כו' אשר דבריו סתומים כספר החתום דמשמע מדבריו שמ"ש ואנן בגזל פרה מעוברת מוקמינן לה שבא לתרץ מה שהקשה דכיון דהקדיש' מאי חוטא נשכר איכא ולא ידענא היכי מתרצה בהכי והרב לח"מ נרגש מזה וכתב דמילתא באנפי נפש' היא שבא לתרץ מה שיש להק' לפי דעתו דאם הלידה הוי שינוי א"כ מדינא הוא ולא מפני תה"ש ואמאי הוו של בעלי' לכך פי' דהכא לא מיירי בנתעברה אצלו דא"כ הוי שינוי ולדידיה העיבור הוי שינוי אלא בגזל פרה מעוברת ואין כאן שינוי ולא איירי ג"כ שילדה קודם שהקדישה אלא הקדישה קודם שילדה ומש"ה קאמר דהשבח של גיזות וולדות משעת גזילה עד שעה שהקדישה הוי של בעלים כיון דאינו אלא מפני תקנת השבים וגבי הקדש לא שייך תקנת השבים ונסתייע לזה ממ"ש ה"ה מיהו הרב המשיג לעיל פירשה בגזל פרה מעוברת דמדכתב המשיג לעיל משמע דכונתו לומר דאזיל לשיטתיה ומש"ה פירשה בגזל פרה מעוברת עכ"ל והנך רואה כמה מהדוחק בדרך זה דכפי זה הי"ל להראב"ד לומר בתחלה ואנן בפרה מעוברת כו' ואח"כ וק"ל שהרי אדרבה לפי פי' הוא דקשה טפי דלפי דעת רבינו ז"ל דס"ל דגיזה ולידה לא הוי שינוי אלא מפני תקנת השבים הוא דקני אתי' שפיר ההיא דרבא בילדה וגזזה קודם שהקדישה דבהקדש לא שייך תקנת השבים כמ"ש הוא ז"ל ותו שדרך זה לא יתכן אלא ע"פ מ"ש הוא ז"ל דס"ל להראב"ד דעיבור חשיב שינוי וכבר כתבנו דהא ליתא וכמו שהוכחנו מדבריו לעיל ולכן הנ"ל בכונת הראב"ד לומר שמ"ש ואנן בגזל פרה מעוברת כו' שבא לתרץ מה שהק' דכיון דהקדיש' מאי חוטא נשכר איכא והוא זה שהרי כבר כתבנו שדעת הראב"ד דמ"ש במתני' גזל פרה מעוברת וילדה משלם דמי פרה העומדת לילד רגע אחד קודם שילדה קאמר וכל השבח שמשעת גזילה עד שתלד הוי של נגזל וכמ"ש הרב ל"מ פ"ב מהלכות גניבה וכן הוא דעת הרשב"א וכמש"ל ומעתה נתבארו דברי הראב"ד ז"ל שמתחילה ה"ק דכיון דהא אסיקנא שכל שבח שע"ג גזילה הוא של גזלן א"כ היכי אמרינן הכא דמסתברא משעה שהקדיש כדי שלא יהא חוטא נשכר והתוס' ז"ל פרק הנזקין דנ"ה ד"ה לגיזותיה הוק' לו זה יע"ש ואהא תי' דלזה י"ל דכיון דהקדישה הגנב תו ליכא תקנתא כו' ושוב הוק' לו דכיון דהקדישה מאי חוטא נשכר איכא משום דס"ל להראב"ד דלפי זה ע"כ צריך לאוקמא להך מימרא דרבא בהקדישה קודם שילדה וגזזה דאלו בגזזה וילדה הא קניה בשינוי מדינ' ולא משום תקנת השבים ואזיל לשיטתיה דס"ל דגיזה וילדה הוי שינוי וא"כ כיון דע"כ מיירי בהקדישה מעוברת וטעונה הרי הגיזות והולדות הן של הקדש ומאי חוט' נשכר איכא (שהרי אם הקדיש בהמה חוץ מגיזתה תפסה נמי קדושה אגיזה כדאיתא בר"פ ראשית הגז וכן נמי אם הקדיש בהמה מעוברת ואמר היא קדש וולדה חולין למ"ד עובר ירך אמו אם שיירו אינו משוייר כדאיתא בתמורה פ' כיצד מערימין ורבא גופיה משמע התם דס"ל דשיירו אינו משוייר דקאמר התם מתקיף לה רבא ממאי דטעמא דר"י משום דשיירו משוייר דילמא כו' וכ"כ התוס' פ' הנשרפין ד"פ דרבא ס"ל דעובר ירך אמו יע"ש ועיין מ"ש בפ"ב מה' גניבה ודוק) והיכי אמרינן בגמ' מסתברא משעת הקדש כדי שלא יהא חוטא נשכר וכדי לתרץ כל זה כתב ואנן בגזל פרה מעוברת כו' מפרשינן לה כלו' דכיון דההיא בעי' דרבא מיירי בגזל פרה מעוברת מצינן לאוקמי שפיר בילדה וגזזה קודם שהקדישה ואפי"ה מבעי' לי' לרבא לענין שבח גיזותיה שמשעת גזילה עד שעת קניית השבח בשינוי דאי אמרי' דאוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה אינו משלם אלא כשעת הגזילה ואם משעת הקדש הוא דאוקמוה רבנן ברשותיה משלם דמי פרה העומדת לילד רגע אחד קודם לדעת הראב"ד והשתא לא ק"ל דכיון דהקדישה מאי חוטא נשכר איכא דיהא הכל של הקדש כיון דרבא מיירי בשלא הקדיש הגיזה והולד אלא בהמה גריד' אחר שילדה משא"כ אי מיירי בנתעבר' אצלו ע"כ צ"ל דהקדישה כשהיא מעוברת דאלו ילדה וגזזה אע"ג דלא שייכ' משום תקנת השבים ושבח שע"ג גזילה דנגזל הוי היכא דליכא משום תקנת השבים מ"מ עכשיו שילדה אינו משלם אלא כשעת הגזילה ודר"ז יוכיח דס"ל דשבח שע"ג גזילה דנגזל הוי ואפ"ה ס"ל בילדה דאינו משלם אלא כשעת הגזילה וא"כ כיון דהקדישה מעוברת מאי חוט' נשכר איכא ודברי הרב המשיג ה"נ מתפרשן שכתב מיהו הרב המשיג לעיל פירש' דגזל פרה מעוברת כלומר משום דהרב המשיג לעיל ס"ל דילד' וגזזה הוי שינוי ומדינא קני גזלן מש"ה הוצרך לאוקמא בגזל פרה מעוברת אמנם לדעת רבינו דס"ל דאפי' ילד' וגזזה לא חשיב שינוי ולא קני אלא משום תקנת השבים מתפרש' הך מימרא דרבא כפשט' אפי' בגזל פרה ונתעבר' אצלו וילד' קודם שהקדיש' דכיון דבעלמא לא קני אלא מפני תקנת השבים בהקדש דלא שייך תקנת השבים הוי של בעלים דהשתא ליכא לאקשויי כיון דהקדיש' מאי חוט' נשכר איכא כיון דמיירי בשלא הקדיש אלא הבהמ' אחר שילד' זה הנרא' אצלי אמיתות השגת הראב"ד ז"ל ועיין בש"ך סי' רצ"ב ס"ק ו' ובהרמב"ן במלחמותיו: וע"פ האמור נרא' ליישב מה שהקש' הרב בעל ל"מ לדעת רבינו דלידה וגיזה לא הוי שינוי שהרי בגמרא איבעיא לן אי טעמא דר"מ משום דקסבר שינוי במקומו עומד או דילמא בעלמא קסבר שינוי קונה והכא קנסא קניס ומסיק דקנסא הוא דקניס משמע בהדיא דליד' וגיזה חשיב שינוי גמור דאי לא לימא דטעמא דר"מ משום דלא חשיב שינוי יע"ש שהניחו בצ"ע אמנם על פי מ"ש אפשר לומר דאף רבינו מוד' דליד' וגיזה חשיב שינוי גמור לענין הגיז' ולידה אלא דס"ל דאפי' ר"י דקאמר גזיל' חוזרת בעיני' והגיזות והולדות של גזלן אינו אלא מפני תקנת השבים דאי לאו הכי הוה מוד' לר"מ דקנסינן ליה לגזלן שלא יהא חוטא נשכר אע"ג דחשיבי שינוי ואע"ג שכתב רבינו דשבח שהשביח אחר שנשתנית השבח לגזלן לא כ"כ אלא דוקא בנשתנית גוף הגזיל' ואינו חייב לשלם אלא דמיה אז הוא דאמרינן דכיון דגוף הגזיל' של גזלן הרי מאות' שעה קנוי לו שהרי אם רצה הנגזל לתת לו דמיה וליקח החפץ אינו חייב הגזלן לתת לו ונמצא דכי קא אשבח ברשותי' הוא דקא אשבח משא"כ בגזל פרה וילד' דס"ל לרבינו דגוף הגזיל' חוזרת בעיני' משום דלא חשיב שינוי לגבי הפר' ואע"ג דלענין שבח הגיזות והולדות חשיב לידה וגיזה שינוי אפ"ה קנסו רבנן שלא יהא חוטא נשכר כיון דברשותי' דנגזל קא אשבח וזהו שכתב רבינו בסוף דין זה הואיל ולא נתיאשו הבעלים ולא נשתנית הגזיל' כלומר דדוקא בנשתנית גוף הגזיל' כמ"ש ומאי דפשיט לתלמודא מההיא דלצבוע לו אדום וצבעו שחור דלר"מ במזיד קניס בשוגג לא קניס היינו משום דהתם נמי לא קני ליה לגופיה שהרי אם רצה בעל הצמר ליתן לו דמי שבחו נותן לו את הצמר וכמ"ש רש"י ד"ק ע"ב ד"ה לצבוע לו אדום וז"ל ולא יהיב ליה אלא דמי צמרו אבל לא דמי שבחו או זה יתן לו דמי שכרו משלם ויקח לו את הצמר משא"כ בגזלן בשבח שהשביח אחר שנשתנית כיון דהרי היא כשלו לגמרי ואפי' אם רצה הנגזל לתת לו דמי הגניב' בשבחה אינו חייב להשיבו לא קנסי' ליה והכריחו לרבינו לומר כן משום דק"ל סוגית הנזקין דקאמר רבא מאי נ"מ לגיזותי' וולדותי' דמשמע בהדיא דס"ל לרבא דבילד' וגזזה הגיזות והולדות הן של בעלים דדחיק' לי' מילתא לומר כמ"ש התוס' דאליבא דר"מ וא"נ אליבא דר"ז לר"י או לר"פ אליבא דר"ש קאמר לה משום דכיון דקי"ל הלכת' כר"פ אליבא דר"י דחיק' מילתא לאוקמא מילתא דרבא דלא כהלכת' וכמ"ש הרמב"ן במלחמותיו דל"ט: גם דחיק' ליה למימר דבגזל פרה מעוברת הוא דקאמר כמ"ש הראב"ד משום דא"כ הו"ל לרבא לומר למאי נ"מ לשבח גיזותיה כו' מדקאמר לגיזותי' משמע דלענין הגיזות והולדות גופייהו הוא דקא מיבעי' ליה אי חוזרת לבעלים וכבר הרמב"ם נרגש מזה וכתב דלגיזותי' לאו דוקא אלא לשבח גיזותי' הוא דקאמר ורבינו לא ניחא ליה בהכי ותו דפשט' משמע דבכל גוונא מיירי מש"ה הוצרך לומר דאפי' לר"י ל"ק דהגיזות והולדות של בעלים אלא מפני תקנת השבים והלכך גבי הקדש דלא שייך תקנת השבים מוד' ר"י לר"מ דקנסינן ליה כדי שלא יהא חוטא נשכר וזהו שאמרו בגמרא מסתברא משעת הקדש כדי שלא יהא חוט' נשכר דהיינו קנסא דקניס ר"מ כמ"ש רש"י בפ' הגוזל דצ"ה ד"ה קנסא יע"ש ודוק: ובהכי ניחא לי מאי דק"ל לפום מאי דמשמע מדברי רבינו דלידה וגיז' אינו שינוי ואינו קונה אלא מפני תקנת השבים כמ"ש ה"ה בדין ט' א"כ אמאי כתב רבינו בגזל פרה ונתעבר' אצלו וילד' דהואיל ונתיאשו הבעלים הגיזות והולדות של גזלן ומשמע ודאי דאם רצה הגזלן לסלקו בדמים וליתן לו דמיה אינו מחוייב להשיבו שהרי בלא ילד' כתב דשמין לו את השבח ונוטל מן הנגזל משמע דבילד' לא והשתא ק' דלפי מ"ש ה"ה בדין ב' שדעת רבינו דלר"י דינו בדמים שדי בכך מפני תקנת השבים ה"נ אמאי לא אמרי' הכא שיחזיר הגיזות והולדות ויתן לו הנגזל דמיה כיון שאינו אלא מפני תה"ש אמנם ע"פ מ"ש הנה נכון דס"ל לרבינו דהגיזות והולדות גופייהו קנינהו בשינוי אלא דבלא נתייאשו הבעלים מוד' ר"י לר"מ דקנסינן ליה כדי שלא יהא חוטא נשכר דלא שייכא תקנת השבים בדליכא יאוש כמ"ש ה"ה ובנתיאשו הבעלים משום דאיכא תקנת השבים מוקמינן ליה אדינא דאורייתא: ודעת התוס' בדף צ"ה ד"ה משלם שלא כדעת הראב"ד שכתבו וז"ל דמי פרה העומדת לילד דכל שבח שמשעת גזילה עד שתלד של גזלן וכן הוא דעת הרא"ש שכתב וז"ל דכל היכא דקנא' גוף הגזיל' בשינוי ואינו מחוייב לשלם אלא דמיה חזר' השומא לדמעיקרא ולא דמי לתבריה ושתיי' דמשלם ד' דהתם שאני דאבד' מן העולם כו' יע"ש וכן נרא' ממ"ש התוס' בפ' הנזקין דלר"פ דאמר אליבא דר"י שבח שעל גבי גזיל' דגזלן הוי לא נפקא מיני' מידי במאי דאוקמוה ברשותי' משמע בהדי' דס"ל דבגזל פרה מעוברת משלם כשעת הגזיל' דאל"כ אפי' לר"פ אליבא דר"י נ"מ שפיר במאי דאוקמוה ברשותי' בגזל פרה מעוברת דאי לא הקדיש' שמין כמו שהי' שוה רגע אחד קודם הליד' וכמ"ש לדעת הראב"ד וק"ל על דבריהם דכפי זה ע"כ דטעמייהו כמ"ש הרא"ש דכל היכא דאיתיה לגזיל' בעיני' וקנינהו בשינוי הדרא שומא לדמעיקרא ומש"ה משלם כשעת הגזיל' וא"כ קשה שהרי התוס' כתבו שם בסמוך ד"ה מ"ט דאפי' עולא מוד' דאם הקדישו דהקדשו הקדש משום דקני ליה גזלן ביאוש ושינוי השם ואינו משלם אלא דמיו והשתא א"כ איך קאמר רבא דמסתברא משעת הקדש כדי שלא יהא חוטא נשכר והרי כיון שהוא קנוי לו ביאוש ושינוי השם הדרא שומא לדמעיקרא שהרי איתיה לגזיל' בעולם ואינו חייב לשלם אלא דמים וכן קשה למ"ש הרמב"ן במלחמותיו וז"ל וכן לדעתי ההיא דרבא בשבח גיזותי' וולדות היא דהיינו מעוברת וטעונה וגדלו מאליהם דאלו גזזן הא קי"ל דגזלן הוי ובעייא דרבא לא מוקמינן לה דלא כהלכתא עכ"ל שהרי דעת הרמב"ן כדעת התוס' והרא"ש כמ"ש שם בסמוך וז"ל ועוד כבר כתבנו דאפי' גזל טעונ' כו' וממילא ידעינן דמשלם דמי גיזותי' כמו שהן שוין בשעת הגזיל' יע"ש ובפרק הגוזל בתרא דמ"ו כתב שם כדברי התו' ואפי' לעולא הקדשו הקדש משום דקני ליה ביאוש ושינוי השם ואולי נאמר דכיון דהקדיש' חשיב ליה כאבד' מן העולם ואינ' ברשותו ואע"ג דאמרינן במרוב' דהקדש לא חשיב כמכיר' משום דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן לא אמרי' כן אלא לענין תשלומין דו"ה וכמ"ש התוס' שם יע"ש אך קשה לי למ"ש התוס' דלר"ז דאמר אליבא דר"י דשבח שעל גבי גזיל' דנגזל הוה הכא דאוקמי' ברשותי' דגזלן הוי דבמאי עסקינן אי בילד' אחר שהקדיש' קודם שתבעו לב"ד א"כ לר"ז נמי אינו משלם אלא כשעת הגזיל' וכדקתני במתניתין בהדיא גזל פרה ונתעברה אצלו וילד' משלם כשעת הגזיל' וכי בשביל שהקדיש' מיגרע גרע ואי מיירי בשלא ילד' קודם שתבעוהו לב"ד א"כ איך כתבו דלר"פ לא נפ"ל מידי הא לר"פ נמי נפ"מ בגזל פרה מעוברת דאפי' ר"פ דאמר שבח שע"ג גזיל' דגזלן הוי היינו דוקא בגזל פרה ריקנית ונתעבר' אמנם בפרה מעוברת מוד' ר"פ כל שבח שהשביח משעת גזיל' עד שעת העמד' בדין הוי דנגזל וכמ"ש הרא"ש וכ"כ הרמב"ן והכריח הדבר מן הירושלמי וממ"ש בגמרא איידי דתני רישא ילד' דמשמע דדינא לא משכחת לה אלא בילד' וצ"ע כעת ומהתי' על הסמ"ע הביאו הרב המאסף סי' שס"ב שכתב בפשיטות דגזל פרה מעוברת משלם העודף שהשביח ביד הגזלן ולא ידעתי איך אשתמיט מינייהו דברי הרמב"ן והרא"ש ז"ל הללו והרב תי"ט הקש' לדעת הרמב"ן ורש"י והנ"י דהגזיל' עצמ' חוזרת בעיני' א"כ אמאי לא תני ברישא משלם כשעת הגזיל' דלדידהו ליכא לתרוצי כמ"ש הרא"ש דלאשמועינן דשמין פרה העומדת לגדל ולדות שדמיו מרובין יותר מאם קונ' אותה מעוברת בשביל השליל שהרי פרה עצמ' חוזרת בעיניה יע"ש שהניחו בצ"ע ולדידי לא ק"מ דאפי' לפי דעתם דהפרה עצמה חוזרת בעיניה איכא למימר דמתניתין אתא לאשמועינן דלא נימא דשמין אותה כמי שקונה פרה מעוברת לשחיטה בשביל השליל ואינו משלם אלא דמי עובר העומד לשחיטה במעי אמה שאז אין דמי העובר מרובין כ"כ קמ"ל דמשלם דמי פרה העומדת לילד לגדל הולד שאז דמי העובר מרובין כנ"ל פשוט ובמ"ש רבינו דשמין לו השבח ונוטל מן הנגזל וכתב עליו הראב"ד י"א נוטל את השבח עצמו ודוקא אמרו ג' שמין כו' ראיתי להרב ל"מ שכתב דהראב"ד מפרש כפי' התוס' שכתבו בד"ה לר"ש דמאי דאיבעיא ליה לגמר' אליבא דר"ש הוא משום דלר"י כיון דתקנת השבי' הוא דשקיל גזלן פשיטא ודאי דמגופיה שקיל והיינו משום דהוא מפרש פשיטותא דפשיט בגמ' מההיא דשמואל היפך מפי' רבינו דבא לפשוט דמדנקט שמואל ג' שמין להם את השבח ומעלין אותן בדמים ולא חשיבא הך דגזלן משמע דגזלן מבשרא שקיל וא"כ כפי פי' זה ע"כ דלר"י מגופיה שקיל דאל"כ דשמואל אתי דלא כהלכתא כיון דקיימא לן הלכה כר"י את"ד יע"ש:<br><b> ולדעתי </b> קשה דאם כן דס"ל להראב"ד דלר"י פשיטא ליה דמגופיה שקיל ולא קא מיבעיא לי' אלא לר"ש א"כ היכי פשיט מהך דשמואל דמדנקט ג' דוקא דגזלן מבשרא שקיל לר"ש ומאי פשיטותא אימא דמש"ה נקט שמואל הני דוקא משום דס"ל דהלכה כר"י אמנם לר"ש ה"נ דמעלין אותם בדמים ולכן נ"ל דאף הראב"ד מפרש פשיטותא דגמ' כפי' רבינו דכיון דאמר שמואל דבהני ג' שמין להם את השבח ה"ה לגזלן דדמו להני אלא דהראב"ד ז"ל ס"ל דמשום הכי לא איבעיא ליה לתלמודא אליבא דר"י משום דלר"י מגופא שקיל משום תה"ש ואהא בא להכריח פי' זה דאי כפי' רבינו דס"ל דלר"י מעלין אותם בדמים אם כן אמאי נקט שמואל הני דוקא ולא חשיב גזלן נמי והיא קו' התוס' בד"ה ג' משום הכי ס"ל להראב"ד דלר"י פשיטא לי' לתלמודא דמגופיה שקיל משום תה"ש ולר"ש דאמר למחצה כו' דלית ליה תה"ש הוא דקא מיבעיא לי' ואהא פשיט תלמודא דלר"ש ודאי מעלין אותם בדמים מההיא דשמואל דכיון דלר"ש לאו משום תה"ש הוא דאמר הו"ל כהני ג' דקאמר שמואל דשמין להם את השבח ומ"מ שמואל לא חשיב גזלן משום דקי"ל הלכה כר"י ועל התוס' יש לגמגם דכפי מ"ש בד"ה לר"ש דלא בעי לר"י משום דלר"י פשיטא דמגופיה שקיל משום תה"ש אם כן מאי ק"ל בדבור שאח"ז והוצרכו לומר דתנא ושייר גזלן ואמאי לא כתבו בפשיטות דמשום דקי"ל כר"י משום הכי לא חשיב גזלן ומצאתי להרשב"א בשיטה כ"י שכתב וז"ל ג' שמין להם את השבח פירש ר"ח דאיפשיטא בעיין דליכא מאן דמעלין אותם בדמים אלא ג' בלבד והיא תימא דהאיכא אריס כדמשמע פרק המקבל ולי נראה דה"ק ג' שמין להם את השבח וכ"ש גזלן עכ"ל והשתא קשה לפי' ר"ח דאי ס"ל דמשום הכי לא בעי לר"י משום דלר"י פשיטא ודאי דמגופיה שקיל וכפי' התוס' והראב"ד אם כן היכי פשיט בגמ' דלר"ש מגופיה שקיל מההיא דשמואל נימא דמשום הכי נקט שמואל הני ג' דוקא משום דס"ל דהלכה כר"י ואי ס"ל לר"ח כפי' רבי' דלר"י פשיט' דמעלין אותם בדמים א"כ שמואל אמאי לא חשיב גזלן כיון דקי"ל הלכה כר"י ואפשר דס"ל דכיון דלר"ש מגופיה שקיל מש"ה לא חשיב גזלן דבפלוגתא לא קא מיירי ושמואל לא חשיב אלא מילי פסיקתא דוקא והיינו פשיטותא דמדלא חשיב גזלן ש"מ דלר"ש מגופיה שקיל ובפלוגתא לא קמיירי דאי לר"ש נמי מעלין אותם בדמים אמאי לא חשיב גזלן כיון דמילי פסיקתא נינהו אלא דהא ליתא דאם כן אכתי נימא דלר"ש נמי מעלין אותם בדמים ומאי דלא חשיב גזלן הוא משום דבפלוגתא לא קמיירי כיון דאיכא ר"מ דס"ל דשבח שע"ג גזילה דנגזל וא"כ היכי פשיט מיניה דלר"ש מגופיה שקיל ודוק:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>שינוי </b>
+<b> החוזר כו'.</b> פסק רבינו כרב אשי דאמר תנא דידן שינוי דאורייתא קתני ומשמע דלר"א שינוי החוזר לא קני ואפי' מדרבנן אך דעת התוס' פרק לולב הגזול ד"ה שינוי דלר"א נמי קני מדרבנן ועיין במוהר"ם בן חביב שם וכן מצאתי בשיט' כ"י מתלמידי הרשב"א שכ"כ וז"ל ומשמע דאפי' לר"א דאוקי מתני' בשינוי דאורייתא מודה הוא דאיכא שינוי דרבנן והיינו שינוי החוזר והיינו דקאמר ר"א תנא דידן שינוי דאורייתא קתני ומדלא קאמר תנא דידן שינוי דלא הדר קתני ש"מ דס"ל דשינוי דלא הדר קני מדאוריי' ושינוי דהדר קני מדרבנן עכ"ל וכן נראה שהוא דעת התוס' פרק הגוזל עצים דצ"ו ע"ב ד"ה ועבדיה זוזי שכתבו וז"ל דוקא עבדיה זוזי אבל עשה מן הנסכא כלי קני אע"ג דהדר עביד לי' נסכא דלא גרע מנסרים ועשאן כלים כו' יע"ש והרב תורת חיים הק' לדבריהם אלו ממ"ש בפרק כיצד הרגל דף [כ' ע"ב] ד"ה והוא וז"ל פי' הקונט' שלא קבעה בבנין דלא הוי שינוי ותימא כי קבעה נמי לא קנה דשינוי החוזר הוא כדאמרינן בפרק הגוזל האי מאן דגזל נסכא כו' ולפי דבריהם שבפרק הגוזל מאי ק"ל הא אין לך חשיבות גדול מזה שקבעו בבנין דבית חשיב טפי מכלי ועדיפא מינה הוה לי' לאקשויי ממתני' דהנזקין על המריש הגזול שבנאו בבירה שנוטל דמיו מפני תה"ש יע"ש ועפ"ז נראה לי לתרץ לדעת רש"י ורבינו שבפ"ו מה' מעילה דין ח' כתב בהדיא כפי' רש"י אע"ג דאיהו ז"ל פסק דשינוי החוזר לברייתו לא קנה דס"ל דבהקדש בהוצאה מרשות הקדש לשינוי הדיוט תלי' מילתא והלכך כל שקנאו אפי' מדרבנן הרי יצא מרשות הקדש ומעל וא"כ ה"נ כיון שבנאו בבירה הרי קנוי לו מדרבנן מפני תה"ש וכן נראה שהוא דעת רבינו שבפ"ו מה' הנזכר דין ד' פסק דהמשאיל קורדם לחבירו הוא מעל וחבירו מותר לבקע ולר' אשי דבפרק השואל דצ"ט אע"ג דקניי' השואל אינו אלא מדרבנן כדאמרינן תקנו משיכה בשומרים וכ"כ הרב מח"א ה' קנין משיכה סי' ב' והתוס' שדחו פי' רש"י נראה דלשטתייהו אזלי שכתבו בפרק מרובה דע"ט ד"ה תקנוה דר' אמי ס"ל משיכה קונה מן התורה יע"ש ודוק ומ"ש מוהר"ם ן' חביב דרבינו והטור סברי דנהי דבנסרים ועשאן כלים לא קני משום דכיון דסתר לה חוזרים הנסרים ועבידי אינשי דסתרי כלים לעשותם נסרים משום דאין הפסד בסתירתן אבל טווי ועשאו בגד והוא דבר חשיב ולא עבידי אינשי דסתרי להו כדמעיקרא קני מדרבנן ולא גרע ממריש שבנאו בבירה יע"ש ק"ל דאם כן איך פסק רבינו בהלכות ציצית דעשאן מצמר הגזול פסולים הא חוטי ציצית ודאי דלא עבידי אינשי דסתרי להו ועבידי צמר וקנאו ואם כן אמאי פסולים משלהם איקרי וליכא למימר דכיון דמדאוריי' לא קני לא מקרי משלהם דהא מעובדא דההיא סבתא מוכח בהדיא דמשום תקנה דרבנן נפיק ידי חובת סוכה מן התורה וכמ"ש התוס' שם ודוק:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>גזל </b>
+<b> דקל מחובר וקצצו לא קנה כו'.</b> מסתמיות דברי רבינו והפוסקים נראה דאפי' בדאיכא יאוש בהדיה לא קנה משום דלא הוי שינוי דשמו עליו דהשתא נמי גובי דדקל מקרו האמנם מצאתי להרשב"א בשיטה כ"י שכתב משם הראב"ד על ההיא דאמרינן בפרק הגוזל בתרא דף קי"ב אמר שמואל דינא דמלכותא דינא תדע דקטלי דקילי וגשרי גשורי ועברינן עלייהו ופריך אביי ודילמא משום דאייאש מרייהו מנייהו כתב וז"ל הא דדחינן שאני התם כו' פי' הראב"ד דאעפ"י שאין היאוש קונה ושינוי נמי אין כאן דממחובר לתלוש לא חשיב שינוי הואיל ושמו עליו יאוש עם השינוי הוה מיהא קונה עכ"ל ויש להקשות לכאורה מההיא דר"פ לולב הגזול דא"ל ר"ה להנהו אונכרי כי זבינתו אסא מן הנכרים לא תגזוזו אתון כו' כי היכי דלהוי יאוש בידייהו ופריך עלה בגמ' וליקנינהו בשינוי מעשה והשתא אמאי לא ק"ל בפשיטות דליקנינהו ביאוש ושינוי דממחובר לתלוש דבהדי יאוש קני לדעת הראב"ד ולא שייכא תי' דמשני עלה ולכן נראה שאף הראב"ד לא כ"כ אלא לתת קצת טעם לאביי דפריך ודילמא כו' אמנם למאי דקא"ל רבא אי לאו דינא דמלכותא דינא היכי מייאשי אפי' ביאוש נמי לא קני ומפ' הראב"ד כפי' רש"י ז"ל דה"ק מי הוי יאוש הא יאוש כדי הוא ושינוי דממחובר לתלוש לא מהני אפי' עם היאוש כנ"ל:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>גזל </b>
+<b> בהמה כו' או שגזל עבדים והזקינו כו' אומר לו הרי שלך לפניך.</b> כתב ה"ה טעם העבדים מפני שדינם כדין הקרקע וכבר כתבו המפורשים דבכל דבר של תורה דינו כדין הקרקע כו' יע"ש וכ"כ התוס' פ"ק דב"ק דף י"ב ד"ה אנא מתניתא ידענא וז"ל ואע"ג דבכמה דוכתי אמרי' דכמקרקעי דמי אומר ר"י דהכא לא איירי אלא במידי דרבנן ולגבות מיתמי ומלקוחות וסבר שעבודא לאו דאוריי' ולא גבי אלא מדרבנן יע"ש וכ"כ הרא"ש שם פ"ק וז"ל בעל חוב אינו גובה אלא מן היתומים בעבדים שהניח להם אביהם דהלכה כר"ן בדיני דאמר עבדא כמטלטלי דמי בכל מילי דרבנן לגבות מן היתומים ולענין פרוזבול ולקנין אגב כו' וכ"כ פ' הגוזל בתרא משם רשב"ם וז"ל דודאי לכל מילי דאורייתא חשיב כמקרקעי כו' והתם במילי דרבנן כו' לגבות מיתמי נמי דרבנן דסבר שעבודא לאו דאורייתא כו' יע"ש וראיתי למוהר"ש ז"ל בסי' רי"ח שהקשה לדברי הרא"ש ז"ל שדבריו סתרי אהדדי שהרי בכאן פסק כר"ן דאין גובין מן העבדי' מטעמא דשעבודא לאו דאוריי' וכן פסק בפ' מי שמת דרי"ג ואלו בס"פ גט פשוט פסק כעולא דאמר ד"ת אחד מלוה ע"פ כו' מ"ט שעבוד' דאורייתא ונמצא דמזכה שטרא לבי תרי יע"ש שהניחו בצ"ע ועיין במוהר"ם די בוטון דף קל"ו ובהרב בכה"ג סי' שס"ג ולע"ד נראה ליישב ולומר דס"ל להרא"ש כמ"ש רשב"ם פ' יש נוחלין דקכ"ח ד"ה ור"ן וז"ל דנהי כו' ה"מ לדברים הכתובים בתורה כו' אבל לענין ב"ח כמטלטלין דמי דאין ב"ח סומך אלא על הקרקעות שאינן יכולים לאבד יע"ש אלא דמ"מ הוצרך הרא"ש ז"ל לומר דר"ן סבר שעבודא לאו דאורייתא משום דק"ל דאי ס"ל שעבודא דאורייתא וה"ט דאין גובין מן העבדים משום דאין ב"ח סומך עליהם א"כ מאי האי דקאמר אנא מתניתא ידענא דתני אבימי פרוזבול על הקרקע כו' הא ע"כ טעמייהו דהני משום דהו"ל מילי דרבנן דהתם לא שייך ביה טעמא דאין ב"ח סומך עליהם ואם כן מאי ראיה מייתי הא איכא למימר דדוקא אמילי דרבנן אמרי' עבדא כמטלטלי דמי אבל בשעבודא דאורייתא עבדא כמקרקעי דמי וכמו שכן הדין במילי דאורייתא לענין אונאה ושבועה ואי משום טעמא דאין ב"ח סומך עליהם זה אינו אלא מסברא בעלמא אמנם מההיא ברייתא ליכא למשמע מינה מידי דאין גובין מן העבדים ומש"ה הוצרכו לומר דר"ן ס"ל דשעבודא לאו דאורייתא דהשתא מייתי ראיה שפיר מההיא דפרוזבול דכי היכי דהתם עבדא כמטלטלי דמי משום דהוי דרבנן ה"נ גבי שעבודא דלאו דאורייתא ומ"מ לפי האמת דינא דר"ן איתא שפיר אפי' למאי דקי"ל דשעבודא דאורייתא מטעמא דאין ב"ח סומך עליהם וכמ"ש רשב"ם ואפשר דר"ן גופיה ה"נ אית ליה ה"ט אלא משום דאי מה"ט גרידא לא הוה קאמר להו זילו אהדורו כיון דאינו אלא מילתא דסברא בעלמא משום הכי הוצרך לומר אנא מתניתא ידענא וטעמא דשעבודא לאו דאורייתא דאז חשיבא להו כטועה בדבר משנה כמ"ש התוס' שם וה"ט משום דאנן קי"ל כר"פ דהוא בתראה דס"ל שעבודא דאורייתא ובפרק יש נוחלין משמע בהדיא דרבינא ור"א ס"ל כר"ן כדאיתא התם א"ל רבינא לר"א דר"ן מאי א"ל אנן אין גובין מתנינן לה ואם כן ע"כ צ"ל דתלמודא קים ליה דהלכתא כר"ן מטעמא דאין ב"ח סומך עליהם והשתא ניחא דלא תקשי מ"ש הרא"ש פרק הגוזל בתרא דלגבות מיתמי דרבנן דסברי שעבודא לאו דאורייתא אשר משמע מדבריו שכל זה הוא מדברי רשב"ם ולפי מ"ש רשב"ם פרק יש נוחלין מבואר דאפי' אי ס"ל דאורייתא אפי"ה אין גובין מטעמא דאין ב"ח סומך עליהם ועיין בהרב כנה"ג סי' רנ"ו דף שמ"ו אמנם לפי מ"ש ניחא דאפי' לדעת רשב"ם ע"כ צ"ל הכי לדעת ר"ן כדכתיבנא ומ"ש הרא"ש פ"ק דב"ק דהלכה כר"ן כו' וכל מידי דרבנן לגבות מיתמי לא כ"כ אלא אליבא דר"ן דלר"ן ע"כ דטעמיה הוא משום דהוי דרבנן ובהכי ניחא נמי דברי התוס' פרק נושאין על האנוסה דצ"ט ד"ה ה"נ שאינם סותרים למ"ש פ"ק דב"ק כמ"ש מהר"ם די בוטון ז"ל דאף התוס' דב"ק ה"נ ס"ל אלא דהוצרכו לומר כן לדעת ר"ן דקאמר אנא מתניתא ידענא ובשיטה כ"י לתלמידי הרשב"א אחר שכתבו תי' התוס' והרא"ש ז"ל כתבו וז"ל והני תי' לא סגי אליבא דרבוותא ז"ל דפסקו כמ"ד שעבודא דאורייתא ובעבדים איפסיקא הלכתא בפרק י"נ כר"ן דאמר אין גובין וי"ל להך סברא נמי ניחא דכי אתקינו רבנן דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח עלו בכלל תקנתם עבדים ועבדינהו כמטלטלי וכ"כ הרשב"א ז"ל בשיטה כ"י פרק הגוזל בתרא יע"ש ונראה מדבריהם דס"ל דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח אינו אלא מתקנ' רז"ל ועיין בטור ח"מ סי' קי"ז ובמהר"א ששון ז"ל ומה שהקשה עוד המוהר"ש ז"ל על מ"ש התוס' בד"ה אלא בס"ד וז"ל ולקמן דקאמר להך לישנא דאמר עבדא כמקרקעי כו' למ"ד כמטלטלי הו"מ למיפרך כו' אלא דבלא"ה פריך שפיר כו' ממ"ש שם סמוך ונרא' בד"ה למ"ל עומדים יע"ש ראיתי בשיט' הנז' שכתבו וז"ל וכתבו בתוספות דלפי' רש"י ז"ל ה"ה דהוה מצי לאקשויי ולטעמיך אפי' למ"ד כמטלטלי דמי ל"ל לאוקמא הברייתא דוקא בעומדין בתוכ' ומדין אגב לוקמא אפי' אין עומדין בתוכ' ומדין חזק' דהא לכל מידי דאורייתא כמקרקעי דמי לכ"ע והדין דשמואל דאורייתא היא עכ"ל ומעת' אין מקום לקו' ז"ל וכמובן כנ"ל גם מה שהקש' הרב ש"ך ז"ל סי' שס"ג סק"ב במ"ש דבלא"ה פריך שפיר וז"ל באמת שהתוספות הרגישו בזה וכתבו דבלא"ה פריך שפיר אבל לפי ע"ד לא יתכן לו' בכאן בלא"ה פריך שפיר דהא קאמר בהדיא דלהך לישנא כמטלטלי דמי ניחא ולא פריך אלא ממאי דקי"ל דלא בעי' צבורין ולפי דברי תלמידי הרשב"א שכתבנו דבריהם מבוארין אך קשה לי לפי דבריהם שכתבו בד"ה ל"ל דמאי פריך בגמרא הניחא כו' אלא למ"ד כמקרקעי דמי מאי איכא למימר ואמאי לא משני דלמ"ד כמקרקעי דמי ברייתא דקתני החזיק בקרקע קנה עבדים מיירי בקונה מדין חזק' ובריי' דקתני לא קנה מיירי בדין אגב וליכא למימר דלא משני הכי משום דברייתא איירי בקונ' מדין חזק' אמאי קתני החזיק בקרקעות קנה עבדים דמשמע הא אם החזיק בעבדים לא קנה קרקעות ואי מדין חזק' אפי' אם החזיק בעבדים קנה קרקעות וכמו שכן ראיתי מתרצים עיין בס' קקיון דיונ' דא"כ מאי ק"ל הכא דאמאי ל"ק הכא וליטעמיך כו' לוקמא לברייתא מדין חזקה הא לא מצי לאוקמא בכה"ג משום דא"כ אמאי קתני החזיק בקרקעות אפי' החזיק בעבדים נמי וכעת צ"ע:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הדר </b>
+<b> בחצר חבירו כו'.</b> כתב ה"ה ומ"מ כתבו המפרשים שאם חסר הבית בכ"ש כו' מגלגלין עליו את הכל וכן הוא דעת התוספות בפרק כיצד הרגל דכ"א ע"א ד"ה ויהבי להו יע"ש וכן הוא ג"כ דעת הרא"ש שם יע"ש ומה שיש להקשות על זה מההיא דפרק הגוזל עצים דצ"ז ע"א דאמרינן התוקף בספינתו של חבירו ועש' בו מלאכ' רב אמר רצה שכר' נוטל כו' ושמואל אמר אין לו אלא פחתא ואמר ר"פ לא פליגי הא דעבדא לאגרא הא בדלא קיימא לאגרא ואב"א כו' דמשמע בהדיא דהיכא דלא קיימא לאגרא אע"ג דלא נחית אדעתא דגזלנותא אפי' הכי אין לו אלא פחתא שהרי הא דאמר ר"פ דבקיימא לאגרא רצה שכר' נוטל ע"כ בדנחית אדעתא דאגרא הוא דאי בדנחית אדעתא דגזלנותא הרי קתני מתני' גזל עבדים והזקינו אינו משלם אלא כשעת הגזיל' אבל שכר פעולתם לא משלם וכן מוכח נמי מדקאמר ואב"א הא והא בדקיימא לאגרא כו' משמע דבדלא קיימא לאגרא אפי' נחית אדעתא דאגרא אינו משלם אלא פחת' וא"כ לפי דעת התוספות וסיעתם קשה דאמאי לא אמרינן דכיון דאיכא פחת כל דהוא מגלגלין עליו את הכל דומיא דשחרירותא דאשייתא ומצאתי להרשב"א בשיטה כ"י בפרק הגוזל עצים נרגש מזה ותי' ז"ל וי"ל דאה"נ אלא דהכא בשפחת' יותר על שכרה וליתא דהא אמר שמואל אין לו אלא פחתא וי"ל שיש לחלק בין קרקע למטלטלין עכ"ד וה"ט דקרקע אינה נגזלת וברשותא דמריה הוא מתהני והילכך מחייב לשלם כל מה שנהנה משא"כ במטלטלין דנגזלין אינו משלם אלא מה שגזל ממנו ועיין במוהרש"ל סי' י' ובשי למורא סי' א' ד"ב ע"ב שתי' כן האמנם מדברי התוספות דפ' אלו נערות ד"ל ע"ב ד"ה ל"ש נראה בהדיא דס"ל דאפי' במטלטלין אמרינן כיון דפחת כ"ש מגלגלין עליו את הכל שכתבו וז"ל ואפי' אי זה נהנה וזה אינו חסר פטור מ"מ כיון דשוין כל דהוא מגלגלין עליו את הכל כדאמרינן התם משום דאמר ליה את גרמת לי הקיפא יתירא מחייב בכל הנאה או משום שחרוריתא דאשייתא מחייב עכ"ל הרי דאף על גב דהוו מטלטלין ונגזלין ואיכא למימר דאינו חייב לשלם אלא מה שגזל ממנו אפ"ה כתבו דחייב לשלם מה שנהנה מטעמא דמגלגלין עליו את הכל וכן נראה ג"כ שהוא דעת תלמידי הרשב"א שאכתוב לקמן וא"כ קשה טובא דמה יענו לההיא דפרק הגוזל עצים דמוכח בהדיא דאינו משלם אלא פחת גרידא ומ"ש מוהרש"ל דשמואל ה"ק אין לו אלא דוקא בדאיכא פחתא אז אם רצה שכר' נוטל אם רצה פחתא נוטל ולאפוקי היכא דליכא פחת כלל דאז אינו משלם שכר כיון דלא קיימא לאגרא הוא פי' זר עד מאד ותו דא"כ אמאי הוצרך ר"פ לומר דמימרא דרב איירי בדקיימא לאגרא עדיפא מינ' הוה ליה לומר אידי ואידי בדלא קיימא לאגרא וכי קאמר רב בדאיכא פחתא דאז אם רצה שכרו נוטל משום דמגלגלין עליו את הכל ונמצא דמימרא דרב ושמואל חדא מילתא היא גם מ"ש דמשום הכי הוצרכו בגמרא לומר ואב"א הא נמי ליתא דא"כ לפי דעתו ז"ל אמאי הוצרכו לו' ואבע"א הא והא בדקיימא לאגרא אפי' בלא קיימא לאגרא נמי מצי מתוקמא ממימרא דרב כיון דמגלגלין עליו את הכל ומדברי התוספות בפרק כיצד הרגל ד' ך' ע"א ד"ה איתהנית שהקשו מההיא דפרק אלו נערות ותי' תי' אחר יע"ש נרא' דסבירא להו דבמטלטלין לא אמרי' דמגלגלין עליו את הכל כדעת הרשב"א מדלא תי' הך תי' דפרק אלו נערות ומיהו איכא למדחי דמה שלא תירצו הכי בפרק כיצד הוא משום דס"ל דע"כ לא אמרינן דבפחת כל דהו מגלגלין עליו את הכל אלא דוקא בדחסריה שו"פ מה שאין כן בההיא דתחב לו חבירו בבית הבליע' דלא חסרי' שו"פ וק"ל ודע שמ"ש התוספות ראי' מההיא דאמרינן את גרמת לי הקיפא יתירא ומחייב בכל הנאה היינו כפי מ"ש בפרק כיצד בד"ה את גרמת לי וז"ל אלא נרא' שמבחוץ סביב לד' רוחות הקיף הקיפא יתיר' משום שמחמת שדה האמצעי ההיקף גדול יותר מדאי וס"ל דכי דייקינן ממתני' הא רביעי' מגלגלין עליו את הכל היינו שחייב לשלם מה שנהנ' לו אע"ג דמה שחסרו בהיקף מחמת שדהו אינו עול' כ"כ אפ"ה כיון דאיכא חסרון מגלגלין עליו את הכל ומשלם מה שנהנ' ומוכח להו הכי ממאי דקאמר בגמרא הא רביעי' מחייבין אותו ש"מ זה נהנה וזה אינו חסר פטור ומשני שאני התם משום דא"ל את גרמת לי הקיפ' יתיר' והשתא אם איתא דכי דייקינן הא רביעית מחייבין אותו היינו לומר דמחייבין אותו מה שחסר למקיף ולא כל מה שנהנ' א"כ הכי הוה ליה לתלמודא לומר התם ה"ק הא רביעית מחייבין אותו מה שחסר משום דא"ל כו' שהרי לפ"מ דסלקא דעתך דטעמייהו דרבנן משום דזה נהנה וזה אינו חסר חייב כי דייקינן הא רביעית מחייבין אותו כל מה שנהנ' ומדלא קאמר הכי משמע דהמתרץ נמי לא פליגי בפי' דמתני' ובהא מוד' ליה למקש' אלא דקאמר דה"ט משום דאל"כ כו' מגלגלין עליו את הכל וכן מוכח נמי ממאי דפריך בתר הכי ת"ש דאמר ר"י אם עמד ניקף וגדר מגלגלין עליו את הכל טעמא דגדר ניקף הא מקיף פטור ש"מ זה נהנ' וזה אינו חסר פטור והשתא אם נאמר דלרבנן דר"י דס"ל דהא רביעית מחייבין היינו דוקא החסרון שחסרו למקיף מחמת שדהו א"כ מיני' דלר"י דאמר אם עמד מקיף וגדר פטור היינו נמי אפי' ממה שחסרו למקיף וא"כ היכי הוה ניחא ליה לפום ס"ד דמקש' דטעמא דר"י משום דסבירא ליה זה נהנ' וזה אינו חסר והרי זה חסר הוא וכמו כן הקשו התוס' שם לפי' רש"י יע"ש דליכא למימר דר"י ס"ל דאינו מחסר כלום מחמת שדה האמצעי דא"כ הוה ליה מחלוקת במציאות אלא ודאי דס"ל לש"ס דלרב דר"י מחייבין אותו כל מה דנהנ' מטעמא דא"ל את גרמת לי ומגלגלין עליו את הכל דהשתא כי קאמר בגמרא לר"י הא דאם עמד מקיף פטור היינו לומר דפטור לשלם מה שנהנ' משום דזה נהנ' וזה אינו חסר פטור דאע"ג דאיכא חסרון ס"ל לר"י דאין מגלגלין עליו את הכל ואינו משלם אלא מה שחסרו ובהא פליגי רבנן ור"י והיינו מ"ש בד"ה טעמא דניקף כו' יע"ש ומ"מ לפום מאי דמסיק דטעמא דר"י הוא משום דא"ל לדידי סגי בנטירא בר זוזא איכא למימר דלכ"ע היכא דאיכא חסרון מועט מגלגלין עליו את הכל ובהא ל"פ וכמ"ש בפרק אלו נערות ועיין בהרב ח"ה ז"ל שם ומן האמור בזה מבוארים דברי הנ"י שכתב בפרק כיצד הרגל על דברי הרא"ש ז"ל וז"ל ומסתעייא מהא דאמרינן מגלגלין עליו את הכל עכ"ד שכונתו ז"ל למה שהביאו התו' מההיא דאת גרמת לי הקיפא יתירא דמוכח משם דמה"ט מחייבין ליה בכל מה שנהנ' וכדכתיבנ' ועיין בהרב ש"ל סי' הנזכר שתמ' על דבריו וז"ל ומ"ש הרב הנ"י ז"ל כו' לא ירדתי לסוף דעתו דהא דאמרינן מגלגלין עליו את הכל היינו כל מה שחסרו למקיף ולפי מ"ש דבריו מבוארים על פי דברי התוס' שכתבנו ועיין שם בתשוב' י"ב למוהר"י ן' עזרא שכתב וז"ל וצ"ל שמ"ש הנמוקי מההיא דאמרינן מגלגלין לאו מההיא דניקף מייתי לה דפשיטא דאין ראי' משם אלא לשון קצר' דבר וכונתו למ"ש בסמוך וכדמשמע מתוך הסוגיא דשחרוריתא כו' ונראה שאשתמיט מיני' דברי התוס' דכתיבנא ודוק ודעת הרמ"ה ז"ל הביאו הנ"י שם דאע"ג דחסרוה ליה מועט אינו משלם אלא דמי החסרון שכן כתב וז"ל וכתב הרמ"ה ז"ל דהלכתא כרבא הילכך אפי' לא קא משתמש ביה בעל הקרקע אלא בתבנא וציבי חייב לשלם כשיעור מה שהפסידו ושחרות הכותלים אבל טפי לא ע"כ יע"ש ולפי דבריו צריך להבין הא דאמרינן בגמ' שאני התם משום שחרוריתא דאשיתא ומוהר"ש יונה ז"ל כתב דלדעת הרמ"ה לא מחייב ר"י אלא שיעור מה שחסרו ולא יותר יע"ש והא ודאי דוחק גדול מלישנא דמתני' דקאמר' אף זה הדר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר וכמו שכן הוק' לו להרב ז"ל וכן מוכח נמי מלישנא דתלמודא דקאמר שאני התם משום שחרוריתא דאשיאתא ולפי דברי הרב כי איכא שחרוריתא מאי הוה והכי הו"ל לתלמודא למימר כי קאמר ר"י משום שחרוריתא ולאפוקי מדעת המקש' דס"ל דחייב לשלם שכרו משלם וא"כ נמצא העיקר חסר מן הספר ולכן נרא' לע"ד דס"ל להרמ"ה דאע"ג דר"י ס"ל דמשום שחרוריתא דאשיאתא מגלגלין עליו את הכל מ"מ אנן לא קי"ל כותי' דר"י אלא כרבנן דאמרי דיושב בה עד שיתן לו יציאותיו דרבנן פליגי עליה דר"י וס"ל דאע"ג דאיכא חיסרון מועט אין מגלגלין עליו לשלם שכרו ואע"ג דתלמודא קאמר לעיל דטעמא דרבנן משום דביתא לעליה משתעבד ולאו משום זה נהנ' וזה אינו חסר הוא לא קאמר תלמודא הכי אלא כי היכי דלא תיפשוט מיני' בעיין דזה נהנה וזה אינו חסר פטור אמנם לפי האמת דאפשיטא בעיין מההיא דר"ח בר אבין אמר רב הונא דקאמר הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר משום דזה נהנה וזה אינו חסר פטור איכא למימר שפיר דטעמייהו דרבנן דפטרי היינו משום דס"ל זה נהנה וזה אינו חסר פטור כדס"ד דתלמודא מעיקרא ואפשר דטעמי' דרב דאמר הדר בחצר כו' משום דס"ל דרבנן פליגי עלי' דר"י וס"ל דזה נהנ' וזה אינו חסר פטור אף בדאיכא שחרוריתא ולא משום דביתא לעליה משתעבד ואע"ג דאיכא חסרון אינו משלם אלא דמי החסרון ובהא פליגי רבנן א"כ דר"י ס"ל דמגלגלין עליו את הכל וחייב לשלם לו שכרו משלם ורבנן ס"ל דלא והכריחו לומר כן מהאי דקאמר בתלמודא בדף נ"א ההוא גברא דבנה אפדנה אקילקתא דיתמי אגביה רב נחמן לאפדנה מיניה ופריך לימא קסבר ר"נ הדר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר ומשני ההוא מעיקרא קרמונאי כו' והשתא קשה דמאי פריך תלמודא ואמאי לא משני דשאני התם משום שחרוריתא דאשיאתא משום דהוי בית חדש וכדמשני לעיל לההיא דר"י והרשב"א בחי' קמא הוקשה לו כן וכתב דתלמודא קושטא דמילתא קמשני דבלאו הכי הו"מ לשנויי דהתם משום שחרוריתא דאשיאתא והא ודאי דחיקא טובא להרמ"ה ומשו"ה הוצרך לומר דלפי האמת טעמייהו דרבנן משום דס"ל דזה נהנה וזה אינו חסר פטור ולאו משום דביתא לעליה משתעבד וה"ט דכיון דזה נהנה וזה אינו חסר פטור כי איכא חסרון מועט אמאי מחייבינן ליה בכוליה וכיון דהך סברא קלישא טובא דיינו לומר כן בדעת ר"י ולא לומר דרבנן נמי הכי ס"ל והכי מוכח נמי ממאי דקאמר תלמודא התם נמצא הבית כו' ופריך תרתי הא דקיימא לאגרא הא דל"ק לאגרא ולא קאמר עדיפא מיניה הא דאיכא שחרוריתא דאשיאתא הא דליכא שחרוריתא ומכ"ש היכי דקיימא לאגרא אלא משמע דלא משכחת לה גוונא דחייב אלא בדקיימא לאגרא גם ההיא דפ' הגוזל עצים דכתיבנא לעיל הכריחו לומר כן כנ"ל אך קשה לי קצת לדעת הרמ"ה מההיא דפ' הגוזל דפריך בגמרא ומי אמר רב עבדא כמקרקע דמי והאמר רב דניאל אמר רב התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור כו' ומשני הב"ע שלא בשעת מלאכה כי הא דשלח כו' הדר בחצר חבירו של"מ אינו צריך להעלות לו שכר הכי השתא התם בין למ"ד ביתא מיתבא יתיב ניחא ליה כו' אלא הכא מי ניחא ליה דנכחוש עבדיה ע"כ והשתא לדעת הרמ"ה מאי קושיא הרי אע"ג דלא ניחא ליה דניכחוש עבדיה ואיכא חסרון מ"מ אינו חייב לשלם לו שכר משום דזה נהנה וזה אינו חסר פטור אע"ג דאיכא חסרון מועט ומש"ה קאמר רב דפטור מלשלם לו שכר מלאכה ואם נאמר דמאי דפריך הגמרא הוא דהיכי קאמר רב סתמא התוקף עבדו של חבירו פטור דמשמע דאינו חייב לשלם לו כלום ולפחות מיהא הו"ל לרב לומר דחייב לשלם דמי החסרון שהכחישו לעבד מחמת מלאכה ואע"ג דאמרי' התם דלר"מ דס"ל עבדא כמקרקע דמי אפילו הכחישו אומר לו הרי שלך לפניך איכא למימר היינו דוקא בהכחישו מאליהן דומיא דהזקינו אבל הכחישן בידים מחמת מלאכה ס"ל לתלמודא דחייב לשלם פחתייהו אפי' לר"מ ועיין במוהר"א ששון סי' רי"ח הא ליתא שהרי משמע בהדיא דתלמודא לא פריך הכי אלא לפום מאי דמשני דהב"ע שלא בשעת מלאכה וכדרב הונא אהא הוא דפריך הכי השתא התם כו' אמנם למאי דס"ד מעיקרא דרב ס"ל עבדא כמטלטלי דמי משמע דלא ק"ל הכי ואם איתא דמאי דפריך בגמ' הוא לעניין פחתייהו א"כ אפי' נימא דרב ס"ל דעבדא כמטלטלי דמי תיקשי ליה טפי דמאי קאמר דפטור מלשלם דמי מה שחיסרו אפילו דנחית אדעתא דגזלנותא יהא חייב לשלם הפחת וכדשמואל דאמר בספינה דאין לו אלא פחתא ומוקמינן לה בנחית אדעתא דגזלנותא דאז ליכא לתרוצי משום דניחא ליה דלא ליסתריה עבדיה כיון דאיירי בשעת מלאכה אלא ודאי משמע דמאי דפריך בגמ' הכי השתא היינו לומר דכיון דאיכא פחת כל דהוא דלא ניחא ליה דניכחוש עבדיה מגלגלין עליו את הכל וחייב לשלם שכר המלאכה ומש"ה לא פריך אלא לפום מאי דמשני דמיירי שלא בשעת מלאכה דלמאי דס"ד דה"ט דרב משום דס"ל עבדי כמטלטלי דמי לא הוה ק"ל מידי משום דרב מיירי בדנחית אדעתא דגזלנותא וכמ"ש שם ודו"ק. ומ"מ נראה שלדעת הרמ"ה צ"ל דמאי דמשני בגמ' לההוא מתני' דהמקיף את חבירו דשאני התם משום דא"ל את גרמת לי היקיפא יתירא היינו לומר דכי דייקינן הא רביעית מחייבין אינו אלא לענין מה שחסרו בהקיפא יתירא אמנם אינו חייב לשלם מה שנהנה ושלא כדעת התוס' דפרק אלו נערות ומהתימא על הסמ"ע והפרי' שכתב בסימן קנ"ז שדעת הרמ"ה שכתב הטור שם וז"ל ופי' הרמ"ה דהכי עבדינן ליה כו' עד והוא ניהו שיעור הקיפא יתירא דגרם פנימי לחיצון הוא לומר דמשערי' ליה כולי הקיפא דשדה הפנימי וחייב לשלם כפי שיעורו אי פלגא פלגא כו' ומכח זה תמה על מור"ם שכתב בסעיף ז' וז"ל אם גדר וניקף אחת מן הרוחות דגלי דעתיה דניחא ליה חייב ליתן כפי מה שגרם לו היקיפא יתירא שזה אינו אלא חייב לשלם כפי שיעור היקף שדהו וכ"כ הרב תורת חיים בחי' קמא שכונת הרמ"ה הוא שחייב לשלם כל מה שנהנה משום דס"ל להרמ"ה דכל היכא דאיכא חיסרון מועט מגלגלין עליו את הכל ושלא כדעת מור"ם ואני תמה עליהם שהרי כפי מ"ש משם הרמ"ה שכתב הרב הנ"י מבואר שדעתו דאע"ג דאיכא חיסרון מועט אין מגלגלין עליו את הכל ואינו חייב לשלם אלא דמי מה שחיסרו ושלא כדעת התוס' דס"ל דמגלגלין עליו את הכל ואם כן מבואר שלדעת הרמ"ה ע"כ דאינו חייב לשלם אלא מה שגרם היקף יתירא דאי כל מה שנהנה אם כן איך כתב דאין מגלגלין עליו את הכל והרי התוס' משום דס"ל דחייב לשלם מה שנהנה הביאו ראיה מההיא דאת גרמת לי הקיפא יתירא דמגלגלין עליו את הכל ואם כן נמצאו דברי הרמ"ה שהביא הטור סותרי' למ"ש הנ"י משמו ולכן נראה שכונת דברי הרמ"ה שהביא הטור הוא כמו שפרשם הב"ח שם דאינו חייב לשלם אלא מה שחיסרו למקיף ומ"ש הרמ"ה והוא ניהו שיעור דמחייב פנימי לחיצון לפום מאי דאיתהני ר"ל לפום מאי דמתהני הניקף דוקא ולא המקיף וז"ש והוא ניהו שיעור היקיפא יתירא דגרם פנימי לחיצון דמשמע דאינו חייב אלא מה שחיסרו בהיקפא יתירא וכן משמע מדברי הנ"י דר"פ השותפין יע"ש וכ"כ בש"ך סק"ה שדברי הב"ח ברורים יותר ומ"מ אכתי אני תמיה על מור"ם שסתם דברים אלו בלי חולק ולפי מ"ש מבואר שלדעת התוס' חייב לשלם כל מה שנהנה משום דמגלגלין עליו את הכל וכמ"ש בפרק אלו נערות וכן הוא דעת הרא"ש והרשב"א ז"ל וכ"כ בשיטה כ"י תלמידי הרשב"א דטעמא דפטר ר"י בעמד מקיף הוא משום זה נהנה וזה אינו חסר והיותר תימה דבסי' ס"ז הביא מרן הקדוש דעת התוס' הללו משם י"א בלי שום חולק ולא הגיה עליו אלא אדרבא הוסיף לומר דיש חולקי' וס"ל דאפי' בזה נהנה נמי מגלגלין עליו את הכל וכן יש לתמוה על הטור שבסימן שס"ג כתב כדברי התוס' דאם חסר ממנו דבר מועט מגלגלין עליו את הכל ובסי' קנ"ח הביא דברי הרמ"ה הללו ולא חלק עליהם שהרי לפי מ"ש הב"ח בכונת דברי הרמ"ה מבואר שדעתו דאינו חייב לשלם אלא דמי מה שחסרו וא"כ הי"ל להטור לחלוק עליו ואם נאמר שמ"ש הטור קודם לזה מגלגלין עליו את הכל ואינו משלם אלא מה שכנגד שדהו הכונה לומר שחייב לשלם מה שנהנה ופליג אהרמ"ה הא ודאי אין משמעות דבריו כן וממ"ש ופי' הרמ"ה כו' משמע דלא לאפלוגי עליה אתא ותו דאכתי קשה דבסימן שס"ג הי"ל להזכיר הדבר במחלוקת וכמ"ש בסי' קנ"ח והיה אפשר לחלק בזה ולומר דס"ל להטור כותיה דהתוס' בחדא ופליג עלייהו בחדא דס"ל דדוקא בדר בחצר חבירו של"מ הוא דאמרינן דמשום שחרורי' דאשיאתא מגלגלין עליו את הכל וה"ט משום דכיון דזה נהנה בממון חבירו ומחסרו של"מ אמרינן דחייב לשלם כל מה שנהנה של"מ משא"כ בהקיף את חבירו שחבירו מהנהו מממונו אע"ג דאיכא חיסרון אינו חייב לשלם אלא מה שחיסרו וכעין חילוק זה מצאתי בשיטה כ"י לתלמידי הרשב"א שהק' לשיטת התוס' דס"ל דמגלגלין עליו הכל מהא דאמרינן בפרק כיצד אמר רבא כמה לא חלי כו' התם זה נהנה וז"ח הוא ורמי ב"ח סבר סתם פירות בר"ה אפקורי מפקיר להו וכתבו התוס' שם בד"ה אפקורי דלאו לגמרי מפקורי להו אלא מתייאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית וכתבו וז"ל וכי תימא אכתי לא דמי דהדר בחצר חבירו של"מ דלא חסריה כלום ואי חסריה אפילו משהו חייב לשלם את הכל כדאמרינן התם משום שחרוריתא והילכך ה"נ מחייב לשלם מה שנהנה כיון דחסריה במקצת הא ל"ק דגבי הדר בחצר חבירו כיון דמילתא דקפידה היא כי דר חייב לשלם שכירתו משלם דלא אמרי' ליה שלם הך פורתא דחסריה וליפטר באידך דמאן יהיב ליה זכותא למידר בשל חבירו ע"כ אבל גבי מתני' דאכלה להו בהמה של"מ בעלה אם איתא דז"נ וזא"ח פטור לא הו"ל לשלומי אלא כפי מה דהיו מחשיבין אותן הבעלים אלו נדרסו ברגלו אדם ובהמה שהרי עומדים היו לכך עכ"ל אך ק"ל קצת לפי חילוק זה ממאי דפריך בגמרא ת"ש אר"י אם עמד ניקף וגדר מגלגלין עליו את הכל טעמא דעמד ניקף הא עמד מקיף פטור ש"מ ז"נ וזא"ח פטור והשתא כפי זה מאי פשיטותא שאני התם דחבירו מדעתו מהנהו מממונו ומש"ה אמרי' דאינו חייב לשלם מה שהנהו משא"כ בדר בחצר חבירו של"מ שזה נהנה מממון חבירו של"מ אימא לך דחייב לשלם דמאן יהיב ליה זכותיה למידר בגויה וכי היכי דמחלקינן הכי להיכא דאיכא חסרון מועט ודו"ק:<br><b> עוד </b> אני תמיה על מור"ם שהרי לפי הנראה שאף הרמ"ה לא כתב כן אלא בשעמד המקיף והקיפו מארבע רוחותיו אמנם בעמד ניקף דגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה לכ"ע זה נהנה וזא"ח חייב וכמ"ש הטור בסימן הנז' סעיף ה' והוא מדברי התוס' בפרק כיצד הרגל ד"ה טעמא שהק' וז"ל וא"ת אי זה נהנה וזא"ח פטור אפילו עמד ניקף וי"ל דשאני עמד ניקף דגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי אדעתיה אלא בחנם וכמ"ש מרן הב"י שם ופסקו בשולחנו הטהור סימן קנ"ז סעיף ח' בלי שום חולק וכן נראה ממה שכתב הב"י משם הרמ"ה ז"ל אהא דפריך בפרק כיצד תרתי ומשני הא דקיימא לאגרא כתב וז"ל ומדקא משנינן הכי ולא קמשנינן הא דנחי' אדעתא דאגרא שמעינן דכל היכא דלא קיימא אע"ג דנחית ליה אדעתא למיהב אגרא לאיניש אחרינא כו' משמע דדוקא בהכי הוא דפטור משום דהו"ל מק"ט הא דנחית אדעתא למיהב אגרא לבעלים חייב ועיין בס' מחנה אפרים הל' גזילה סימן ט"ז שנראה מדבריו דדעת הרמ"ה שלא כדעת התוס' והטור בזה והנראה שלא ראה דברי הרמ"ה הללו יע"ש וא"כ איך כתב מור"ם דאפי' בעמד ניקף וגדר את הד' אינו משלם אלא מה שחסרו למקיף משום דזה נהנה וזה אינו חסר פטור וליכא למימר דס"ל למור"ם ז"ל דל"ד לההיא שכתב הטור דשאני התם דגלי אדעתיה שרוצה ליתן שכר הבית ומש"ה חייב לשלם מה שגילה בדעתו משא"כ הכא דאע"ג דגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה איכא למימר דהך גברא ניחא ליה בהוצאה מועטת ולא בהוצאה מרובה ואם לא היה חברו מקימו מג' רוחותיו לא היה מקיפו ואע"ג דהתוס' כ"כ אהך מילתא גופא דמשום ה"ט דגלי אדעתיה דניחא ליה בהוצאה מחייבינן ליה בכוליה הקיפא אע"ג דז"נ וזא"ח הוא היינו לפום ס"ד דמקשן אמנם למאי דמסיק דטעמא דר"י הוא משום דאומר לו לדידי סגי לי בנטירה דבר זוזא אפי' בעמד ניקף לא מחייב ר"י אלא במה שחסרו למקיף ואפי"ה בעמד מקיף אינו חייב מטעמא דא"ל לדידי סגי לי בנטירה בר זוזא דהא ליתא דא"כ מניין לנו לומר דאי גלי דעתיה שאם לא הניחו לדור בחנם שיתן לו שכר דחייב לשלם אי ממאי דס"ד בגמ' דטעמא דר"י משום דז"נ וזא"ח פטור ואפי' הכי אם עמד ניקף חייב כיון דלפי המסקנא דחינן ליה לההוא ס"ד דמקשה ור"י לא קמחייב אלא בשחסרה נימא דאפילו בכה"ג נמי אמרינן דז"נ וזא"ח פטור אלא ודאי דס"ל ז"ל דהך סברא קיימא אף לפי המסקנא דבהא לא פליגי וכיון שכן הדק"ל וצ"ע ומ"ש רבינו ואם החצר עשוי' לשכר אע"ג דאין זה דרך כו' כן הוא דעת הרי"ף והרא"ש האמנם התוס' בפרק הנז' ד"ך ע"א ד"ה וא"נ כתבו דאפי' בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר שהוא פטור כיון שלא נהנה ויראה מדבריהם שם דה"ט משום דהו"ל גרמא בנזיקין שעל ידי שזה דר בתוכו אין מבקשין ממנו להשכיר והו"ל כמבטל כיסו של חבירו שאמרו בירושלמי שהוא פטור וכן מבואר מדברי הרא"ש ז"ל ואע"ג דהכא שאני דברי הזיקא שעל ידי שרואים אותו דר בו אינו יכול להשכירו לא כן במבטל כיסו של חבירו שאפשר שלא ירויח כבר כתב הרב מ"א בה' גזילה סימן י"א דהתוס' והרא"ש לשיטתייהו אזלי דפסקי כרבא דאמר השף מטבע של חבירו והצורם אוזן פרתו של חבירו פטור אע"ג דנחסר חבירו כיון שגוף הדבר שהזיק לא נחסר גרמא בניזקין מיקרי יע"ש אך ק' לי לפי זה שהרשב"א בחי' קמא הביא ראיה לדעת התוס' מהא דתנן בפרק הבית והעליה ר"י אומר אף זה דר בתוך של חבירו של"מ חייב להעלות לו שכר אלא בונה את הבית והעליה ויושב בבית (כן הוא גירסת רש"י והרא"ש) וה"ט משום דזה אינו נהנה ואם איתא לדעת הרי"ף והרא"ש הרי אמרו בגמ' דטעמא דר"י דאמר אף זה דר או' משום דאיכא שחרוריתא דאשיאתא והו"ל ז"נ וז"ח ואם כן היכי קאמר דבונה את הבית ואת העליה ויושב בה הא הו"ל זל"נ וזה חסר שהוא חייב לדעת הרי"ף והרא"ש יע"ש והשתא לפי מ"ש דטעמייהו דהתוס' הוא משום דהו"ל גרמא בניזקין כיון שגוף הדבר שהזיק לא נחסר אם כן אפי' לדעתו נר' דבחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר שאם הוא ב"ח חייב לשלם מה שחסרו בשחרוריתא הבית שהרי זה ודאי מזיק בידים ומחסרו במה שדר בו ואם כן אף לדעת התוס' תקשי להו מתני' דקתני ויושב בתוכה עד שיתן לו יציאותיו דאמאי אינו חייב לשלם במה שחסרו ואם נאמר דס"ל להרשב"א ז"ל שמ"ש עד שיתן לו יציאותיו אינו אלא לאפוקי שאינו חייב לשלם שכרו אמנם אה"נ דחייב לגבות דמי החסרון דשחרות הבית א"כ אין מכאן ראיה לדעת התוס' ז"ל דא"ל דאע"ג דז"נ וזא"ח אמרינן דאי איכא שחרירותא דאשיאתא מגלגלין עליו את הכל מ"מ בזה לא נהנה אינו חייב לשלם אלא מה שחסרו ולא שכר הבית כיון שלא נהנה ועיין במוהר"ש יונה ז"ל סי' הנז' שדחה לראית הרשב"א שאפשר שלא אמר ר"י דיושב בבית ואינו חייב לשלם אלא משום דביתא לעליה משתעבד אבל בעלמא לא ואע"ג דלית ליה לר"י ה"ט בזה נהנה וזא"ח בזה לא נהנה וזא"ח אית ליה הך טעמא ומשום הכי קאמר דפטור יע"ש ולפי דבריו יש לישב מאי דקשיא לי במ"ש רש"י שם דטעמא דר"י משום דזה נהנה וזה אינו חסר חייב ואי לא מיחזי כרבית ע"ש דאם כן קשה דאמאי קאמר דבונה את הבית ואת העליה ויושב בה משום דהוה ליה זא"נ הרי אמרו באז"נ דס"ד בחצרו חייב להעלות לו שכר אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר משום דמחזי כרבית ואע"ג דללישנא אחרינא דאיתא התם ל"ק ר"נ אלא דוקא אהלוה ולא מ"מ לההוא ל"ק תקשי ליה מתני' אכן לפי מ"ש הרב ז"ל הנה נכון דע"כ לא מחייב ר"י מטעמא דמחזי כרבית אלא דוקא בז"נ משום דלית ליה טעמא דביתא לעליה משתעבד אבל בזל"נ אית ליה דביתא לעליה משתעבד וליכא ביה טעמא דמחזי כרבית כנ"ל ודו"ק:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>השואל </b>
+<b> שלא מדעת כו' היה כלי ביד בנו של בע"ה ולקחו אחר מהם ונשתמש בו ה"ז שואל וכו'.</b> והקשה הרב ל"מ ז"ל דלמה ליה נשתמש בו אפילו נטלה למוד בה ה"ז חייב כדאוקימנא בגמ' בפרק המוכר את הספינה דפ"ח וכדרבה דאמר הכישה במקל נתחייב בה ואע"ג דכבר דחינן התם אימור דאמר רבה בב"ח דאנקטיה נגרי ברייתא כה"ג מי אמר הא רבינו סובר דזה אינו אלא דחיה בעלמא ולפי האמת רבה אמרה אפילו בכלים דליכא טעמא דנגרי ברייתא ומשום טעמא דהתחיל במצוה כמ"ש בפרק י"א מה' אלו דין י"ד וכן כתב מרן בב"י בסי' רס"ג בתי' הא' יע"ש וכן נראה מדברי הגהות מיי' שם שדעת רבינו דאפילו בכלים חייב מטעמא דהתחיל במצוה וא"כ אמאי נקט כאן רבינו נשתמש בה עכת"ד יע"ש ובודאי שכונתו ז"ל הוא עמ"ש לפיכך אם החזירה לקטן שהיה בידו כו' ואבד או נשבר חייב לשלם דמשמע דדוקא משום שנשתמש בו והוי שואל שלא מדעת הוא דחייב אם החזירה לקטן הא לאו הכי אינו חייב והא ק"ל דאמאי הא אפי' לא נשתמש בו וכגון שנטלה למוד בה מתחייב הוא משום השבת אבידה וזה שנתנו ביד בנו הו"ל פושע ומאבד בידים דשומר אבידה לכ"ע מתחייב הוא בפשיעה אמנם למ"ש רבינו ונשתמש בו ה"ז שואל שלא מדעת ונכנס ברשותו ונתחייב באונסין הא ודאי ל"ק מידי דמש"ה הוצרך רבינו לומר נשתמש בו דאז דוקא מתחייב באונסין הא לא נשתמש בו אינו חייב אלא מדין שומר אבידה ואינו חייב באונסין כלל וזה פשוט: ולעיקר קו' נראה לומר דאפי' לדעת רבינו ז"ל לא מתחייב בכלים מטעמא דהתחיל במצוה אלא דוקא באבידה שלא מדעת דאיכא מצות השבת אבידה אלא משום דהוי זקן ואינו לפי כבודו הוא דמפטר והילכך אמרי' דאם התחיל במצוה נתחייב להחזירה אמנם באבידה מדעת דליכא מצות השבת אביד' וכמ"ש רבי' בפ' הנז' דין י"א פשיט' ודאי דליכא חיוב אם הכישה מטעמא דהתחיל במצוה דהא ליכא מצות השבת אבידה כלל שהרי הוא מאבד ממונו לדעת ומאי דאמרינן בגמרא הב"ע כגון שנטלה למוד וכדרבה אע"ג דהתם נמי גבי צלוחית אבידה מדעת היא וכדפריך בגמ' לא אמרו הכי אלא אליבא דרבנן דרבה ס"ל דאבידה מדעת חייב אמנם לר"י דפוטר איכא למימר דהיינו מה"ט דכתיבנא דס"ל דכיון דלא אמר ליה שדריה הו"ל אבידה מדעת ואינו מתחייב כלל והיינו דלא קפריך בגמר' לימא דרבה תנאי היא משום דהא דרבה אליבא דכ"ע מצי קאי דר"י לא פטר אלא באבידה מדעת ובהא פליגי רבנן ור"י דרבנן ס"ל דל"ש אבידה מדעת ל"ש אביד' שלא מדעת אם הכישה נתחייב בה וכדרבה ור"י ס"ל דלא ושלא כדברי רשב"ם ז"ל שכתב דה"ה דהוה מצי למפרך לימא דהא דרבה תנאי היא יע"ש וכ"כ הרמב"ן ז"ל כמ"ש יע"ש ואהא הוא דפריך עליה בגמ' אימור דאמר כו' דאפי' תימא דרבנן ס"ל דאבידה מדעת הו"ל כאבידה של"מ לענין אם התחיל בה ע"כ ל"ק רבה אלא בב"ח כה"ג מי אמר ואפי' באבידה של"מ פטור וס"ל לרבינו דזה אינו אלא דחיה בעלמא דלפי האמת רבה אמרה אפי' בכל מילי מטעמא דהתחיל במצוה כמ"ש מרן ומיהו דוקא באבידה של"מ אבל באבידה מדעת דליכא טעמא דהתחיל במצוה אף לדעת רבינו ז"ל פשיטא דפטור לכ"ע ואפילו לרבנן דר"י לפי המסקנא דמוקמינן לפלוגתייהו בנטלה למוד בה לאחרים ובהא ניחא מאי דק"ק לפי' תי' מרן ז"ל דאיך אפשר לומר דאינו אלא דחייה בעלמא ולפי האמת רבה אמרה בכל מילי דאם כן היכי אמרינן אלא אמר רבא כו' ר"ז אמר הב"ע בשנטלה למוד בה לאחרים ובשואל שלא מדעת קא מפלגי דמ"ס שואל הוי ומ"ס גזלן הוי והשתא אפילו נימא דשואל הוי היכי פטר ר"י הא הו"ל לחיובי משום השבת אבידה וכי משום שנטלה למוד בה לאחרים גרע מנטלה למוד לעצמו דמחייב משום השבת אבידה ורבנן דמחייבי ל"ל טעמא דשואל של"מ גזלן הוי תיפוק ליה משום השבת אבידה וליכא למימר דר"ז ורבא פליגי ארבה דהא מנין ליה לרבינו לומר דלפי האמת רבה אמרה בכל מילי ופליג אר"ז ורבא ולא לומר דאף לפי המסקנא קאי הכי דהשתא רבה ור"ז לא פליגי כלל אמנם ע"פ מ"ש ניחא דאף דס"ל לר"ז ולרבא דהכישה חייב ואפי' בכלים היינו דוקא באבידה של"מ אמנם באבידה מדעת מודו דפטור ומש"ה פטר ר"י משום דס"ל דשואל הוי ורבנן דמחייבי ע"כ היינו משום דס"ל דגזלן הוי ודאי הא לא"ה פטור ומאי דקאמר בגמ' אימור כו' היינו למאי דהוה בעי למימר דרבנן ס"ל דאפילו באבידה מדעת חייב אהא ק"ל דאפי' תימא דרבנן ס"ל הכי אימור כו' ומשו"ה רבינו ז"ל שכ' היה כלי ביד בנו כו' סתם משמע בכל ענין ואפי' מדעת בע"ה דהיינו ההיא דפרק המוכר את הספינה מש"ה הוצרך לומר דדוקא נשתמש בו הא לא"ה לא והשתא ניחא נמי מש"כ רבינו בפי' המצו' וז"ל ומה דחייבו חכמים החנוני לשלם זה הוא כשיקחנה מיד הקטן למדוד בו לשאר בני אדם כו' שלפי דעת מרן ז"ל ק' דאפי' למוד בה לעצמו נמי יהא חייב לפי האמת דרבה אמרה בכל ענין הן אמת שדבריו שם הם מגומגמים שנראה סותרים אלו את אלו ממ"ש אח"כ אבל כשיתן השמן בה כשהיא בידו ושבר התינוק אותה כו' דכיון שהוא פוסק כמסקנא דרבא ור"ז למה ליה כשהוא בידו אפי' אם נטל הצלוחית מיד התינוק הוא פטור כיון שלא נטלה למוד לאחרים ומאי דקתני מתני' מודים חכמים לר"י בזמן שהצלוחית ביד התינוק שלא מדד בה אלא לצורך התינוק קאמר וכמ"ש רשב"ם וצ"ל דלישנא דמתני' נקט ולאו דוקא כנ"ל ועיין בתוס' פ' אלו מציאות דכ"ה ע"ב ד"ה ואם נטל יע"ש ומ"מ מ"ש רש"י ז"ל בפרק אלו מציאות ד"ל ע"ב בד"ה הכישה זה שאינו לפי כבודו אם הכישה אחר להשיבה ע"כ דמשמע דדוקא בשהכישה כדי להשיבה הא לא"ה לא וכן משמע מלשון הטור ז"ל סי' הנז' ויש לתמוה דהא בסוגיא דפרק המוכר משמע דאפילו לא נטלה הצלוחית כדי להחזירה אלא למוד בה לבע"ה אפי"ה חייב מטעמא דרבא ותלמודא לא דחי אלא מטעמא אחרינא וצ"ע:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הגוזל </b>
+<b> א' מחמשה כו' קנס היא שקנסוהו חכמים כו'.</b> כתב ה"ה משנה ביבמות ופסק כר"ע ובפרק כ' מה' מכירה דין כ' כתב רבינו דהלוקח מה' בני אדם וכל אחד מהם תובע ואומר אני הוא בעל המקח מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק כו' ואם הוא חסיד נותן דמים לכל א' וא' כדי לצאת ידי שמים וכתב ה"ה שם דפסק כרשב"א וכסתם מתניתין דיבמות דלא נחלקו ר"ע ור"ט בלוקח שמניח דמי המקח ביניהם ומסתלק יע"ש ואע"ג דבפ"ה מהלכות שאלה ופקדון דין ד' פסק רבינו בשנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה ק"ק כו' דישבע לכל אחד מהן שהפקיד מהן מאתים ונוטל שאני פקדון דכיון שמפקיד אותו לזמן רב מקרי פושע דהו"ל למידק וליכתוב שם כל אחד על כיס שלו מה שאין כן במקח דלפי שעה רוצים הדמים לא הו"ל למידק דסבור מיד יביא אחד מעותיו וכ"כ הנ"י ז"ל בפרק המפקיד והרשב"א ז"ל הובאו דבריו בס' אסיפת זקנים דצ"ט ע"ג יע"ש וכן נראה שהוא דעת התוס' ז"ל בפרק המפקיד דל"ז ע"ב ד"ה אמר רבא שכתבו שם דמדנקט מתני' דאתי נמי כר"ע אביו של אחד מכם דמשמע משום דהוי שמא ושמא אינו חייב לצאת רק יד"ש דוקא הא הפקידו הן עצמן דמסתמא תבעי ליה ברי ושמא חייב מדינא אע"ג דלא עביד איסורא כיון דהוה ליה למידק נמצא דהוו תרי סתמי דסתרן אהדדי דבפרק האשה שלום סתם לן מתני' כרשב"א דבמקח כיון דלא עביד איסורא אפי' ר"ע מודה דפטור ובפ"ה סתם לן דאף בפקדון דלא עביד איסורא חייב לר"ע אלא ודאי דשאני פקדון ממקח וכן מוכח ממ"ש שם ע"א ד"ה גזל וז"ל ואפי' לר"ע דאמר דישלם לכל אחד ואחד היינו משום שיודע בודאי שהוא חייב לאחד מהן אבל גבי ברי ושמא יודה דפטור שאינו חייב כלל עכ"ל וי"ל דאמאי הוצרכו לזה ואמאי לא תי' דשאני הכא דהו"ל למידק כמ"ש בגמ' ודוחק להעמיס זה בתי' אלא נר' דס"ל דגבי מקח לא הו"ל למידק כמ"ש הנ"י והרשב"א ומש"ה הוצרכו לחלק בהכי לת"ק דהרשב"א דס"ל דאף במקח פליגי ר"ט ור"ע וכיון שכן קשה ממ"ש בד"ה התם מבעי ליה וז"ל וא"ת דבפ' הגוזל קמא קאמר מעשה בחסיד אחד שבא לפני ר"ט וא"ל הנח דמי מקחך ביניהם ותסתלק ולא בעי חסיד לצאת יד"ש כו' והשתא מאי קשיא ליה הא כיון דמקח לא הו"ל למידק הו"ל כפקדון בכרך א' דפטור אפי' לצאת י"ש לפי שיטת ז"ל שם וכן קשה גם כן ממ"ש שם בד"ה ומי אמר דלצאת י"ש אפילו ר"ט מודה שמשלם לכל אחד ואחד אע"ג דלא עביד איסורא ומתני' אוקמינא לה כר"ט וקתני אביו של אחד מכם כו' נותן לכל א' וא' ומאי ראיה שאני פקדון דהו"ל למידק ויש ליישב דס"ל דה"ט דלא הוה ליה למידק לא מהני אלא לפוטרו בידי אדם דביד"ש אפי' בלאו ה"ט נמי חייב מידי דהוי אמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דחייב לצאת יד"ש אע"ג דלא הוה ליה למידק ודוקא בפקדון דאיכא טעמא דאתון לא קפדיתו מש"ה הוא דפטור אפילו לצאת יד"ש משא"כ במקח דליכא טעמא דאתון לא קפדיתו דמה להם למוכרים למעבד דכל המוכרים צריכים למכור בשוק וכמ"ש בס' א"ז משם תלמידי הרי"ף ז"ל וא"ל כמ"ש הרב ש"ך סי' רכ"ב סק"ד דדוקא בפקדון שהפקידו ב' זה מנה וזה מאתים שייך למימר אתון גופייכו לא קפדיתו כיון שהפקידו ב' יחד יש לחוש לחילוף אבל הוא שלא מכר רק א' לא שייך לומר כן דמהיכא תיתי יאמר אחר שמכר דבר שלא היה מעולם עכ"ל יע"ש והילכך אע"ג דלא הוה ליה למידק חייב לצאת יד"ש כיון דזה טוען ברי וזה טוען שמא ומה שהביאו ראיה ממתני' דאביו של א' מכם היינו לומר דכיון דבפקדון אפילו בשמא ושמא חייב לצאת יד"ש ה"ה נמי במקח בברי ושמא אע"ג דלא הוה ליה למידק שחייב לצי"ש: ובהא ניחא מה שהקשה הרב ש"ך ז"ל שם בסימן הנזכר סק"ו על מרן הב"י ז"ל שפסק בסי' רכ"ב בלקח מה' בני אדם דחייב לצאת י"ש אע"ג דלא הוה ליה למידק אסור ובסי' ס"א פסק דבכרך אחת אפילו לצאת יד"ש אינו חייב יעויין שם שהניחו בצ"ע כנ"ל ודו"ק : והתוס' בפרק הגוזל קמא דק"ד ד"ה שכבר כתבו בתירוץ הב' וז"ל א"נ אפילו לצי"ש אינו חייב לר"ט אלא בגזל אבל בפקדון ומקח דלא עביד איסורא לא וכן משמע בפרק המפקיד דכי רמי התם גזל אגזל משני הכא בבא לצאת י"ש ולעיל מיניה כי רמי פקדון אפקדון לא בעי לשנויי הכי עכ"ל וראיתי להרב ח"ה בפרק המפקיד שהקשה וז"ל וצ"ע לתי' דהאיך מתוקמא רישא או אביו של אחד מכם כו' דנותן לכל א' מנה וי"ל לשיטתם שם דרישא דגזלתי אתיא כר"ט אבל רישא דאביו של א' כו' לא אתייא כר"ט אלא כר"ע אבל התוספות דהכא ימאנו בזה כמ"ש להדיא לקמן כיון דאוקימנא מתני' דגזלתי כר"ט אתייא הך דאביו של א' כו' נמי כר"ט עכ"ל וק"ל לפי תי' דאם כן מאי האי דכתבו התוס' בפרק המפקיד דכי רמי כו' והא אכתי תקשי להו אפי' לפי שיטתם ואמאי לא משני דרישא בבא לצי"ש ואליבא דר"ע וסיפא בדיני אדם ואי משום דלר"ע אפילו בדיני אדם חייב כשתובעים אותו אם כן מאי ראיה אכתי נימא דאפילו לר"ט חייב לצאת י"ש אפילו בפקדון ומאי דלא משני תלמודא הכי משום דבעי לאוקמא למתני' ככ"ע ואפילו כר"ע ולכן נ"ל שמ"ש התוס' דבפקדון ומקח דלא עביד איסורא אינו חייב לא כ"כ אלא בפקדון דומיא דמקח היכא דלא הוה ליה למידק דהיינו בהפקידו בכרך אחד וז"ש א"נ אפילו לצאת י"ש אינו חייב אלא בגזל דעביד איסורא והילכך הכא דלא שייך טעמא דהו"ל למידק כמ"ש הרשב"א חייב אבל בפקדון ומקח דלא עביד איסורא וגם לא הו"ל למידק פטור אפי' לצאת י"ש ולזה הביאו ראיה מדלא משני תלמודא הכי כלומר מדלא קאמר אלא משמע דאכתי קאי שנוייא דלעיל דרישא דחייב בבא לצי"ש מיירי בב' כריכות וסיפא בכרך אחד ופטור אפי' לצי"ש כמ"ש כאן כנ"ל ודו"ק. ודעת הרא"ש בפרק המפקיד נראה שלא כדעת התוס' דכל שתובעים אותו אפילו בכרך אחד חייב לצי"ש שכ' שם וז"ל אבל הפקידו זה בפני זה זה מנה וזה ר' אי תבעי ליה פטור דלא הו"ל למידק ואי לא תבעי ליה פטור אפי' לצאת י"ש ע"כ משמע דדוקא בדלא תבעי ליה הוא דפטור אפי' לצי"ש ולפי דבריו צ"ל דסיפא דקתני שנים שהפקידו נותן לזה מנה כו' מיירי בדיני אדם ובכרך אחד דאלו בשני כריכות אפי' מדיני אדם חייב לר"ע והיינו שכתב דמדלא קאמר אלא משמע דאכתי צריכנא שנוייא דלעיל דרישא מיירי בשני כריכות ובבא לצי"ש וסיפא בכרך אחד ובדיני אדם והא דנקט בב' שהפקידו חידושא אשמועינן דאפי' בטוען ברי אפ"ה פטור מדיני אדם ואפשר שהכריחו להרא"ש לומר כן ממאי דפריך בגמרא ומי אמר רבא כל בב' כריכות הו"ל למידק והאמר רבא כו' דק"ל קו' התוס' ז"ל שהקשו בד"ה ומי דהא מתני' אוקימנא לה בבא לצי"ש מש"ה הוצרך לומר דב' שהפקידו לא מיירי אלא מדיני אדם ומש"ה פריך דמדאוקי רבא לסיפא דפטור בדיני אדם בכרך אחד משמע דבב' כריכות חייב מדיני אדם דאלו מדיני שמים חייב אפי' בכרך אחד ועוד הכריחו להרא"ש מהא דקי"ל במנה לי בידך והלה אומר איני יודע דחייב לצי"ש אע"ג דלא הוה ליה למידק והילכך ה"נ אפי' בכרך אחד דלא הו"ל למידק חייב והתוס' חלקו במ"ש לעיל וא"נ דשאני התם דהו"ל ברי ושמא משא"כ בשיודע בודאי שאין לו משל אחרים אלא ג' מאות וכמו שחילקו כן התוס' לר"ט ד"ה גזל (ועיין בהרב"ח סי' הנז') וכן מבואר שיטה זו בס' אסיפת זקנים משם הר"ן ע"ש ועיין בהרב גד"ת דף קע"ב ע"ב ודלא כמ"ש הב"ח דלהרא"ש סיפא דב' שהפקידו מיירי בשאין תובעים אותו ובכרך אחד דליתא שהרי מתני' קתני בהדיא זה אומר שלי ק"ק כו' משמע דטוענים ודאי כן ותו דאי מיירי בדלא תבעי ליה ברי א"כ אמאי הוצרכו לאוקומי בכרך אחד אפי' בב' כריכות נמי יהא פטור אפי' מלצי"ש מטעמא דמפקיד הו"ל למידק וכמ"ש הרא"ש דמש"ה קתני במתני' אביו של אחד מכם ולא קתני אחד מכם הפקיד אצלי דבכ"הג אפי' לצי"ש לא מחייב דמפקיד עצמו הו"ל למידק כנ"ל פשוט ומ"מ מ"ש הרא"ש ולא דמי למנה לי בידך והלה אומר איני יודע דחייב לצי"ש כדאיתא בפ' הגוזל קמא דהתם ברי ושמא והכא ברי וברי הם דברים תמוהים וכמו שתמ' הרב גד"ת וז"ל ולא ידענא אהיכא קאי דאי אדסליק מיניה דבב' כריכות חייב בפקדון אי מדינא תבעי לי' וע"ז הרגיש דמ"ש מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דחייב לצי"ש ולא מן הדין לא מצאתי מקום לא לקו' ולא לתי' דהכא בב' כריכות שאני דהו"ל למידק כמ"ש בגמרא כו' וגם תי' אין לו מובן דאדרבא איפכא דכל שנפקד טוען שמא מתחייב יותר מהיכא דטוען ברי ואי אדלעיל קאי שכתב דבכרך אחד פטור אפי' לצי"ש היינו בדלא תבעי ליה גם בזה אין מקום לקו' ולא לתי' דהתם איכא תובע ברי הכא ליכא תובע ומאי האי דקאמר התם ברי ושמא הכא ברי וברי משמע דתבע ליה והא ליתא יע"ש שהניחו בתימא ולא מצא מקום ליישב דבריו כי אם כו' ואם איישר חילי אמינא דט"ס נפל בדבריו וצ"ל התם ברי ושמא הכא שמא ושמא שהוא ממש כמ"ש עכ"ד ועיין במרן הב"י סי' הנזכר שהביא דברי הרא"ש אלו כמו שהם בלתי הגהה ולכן נרא' לי לומר דדברי הרא"ש קאי אדסליק מיניה שכתב דכל שתובע אותו חייב מדינא ומ"ש הרב הנז' דא"כ מאי קו' התם שאני דהו"ל למידק י"ל דלא משני הכי משום דאכתי הוה ק"ל לת"ק דרשב"א ס"ל דאף במקח נחלקו ר"ע ור"ט אע"ג דגבי מקח לא הו"ל למידק כמ"ש לעיל וכן הוא מוכרח שדעת הרא"ש כן ממש בפקדון דחייב בב' כריכות ובמקח כתב דפטור וההיא דר"ן דמנה לי בידך משמע דאליבא דכ"ע היא מדלא קאמר עלה כתנאי היא וכ"כ הרמב"ן הובא בס' א"ז ע"ש וכן צ"ל ג"כ לדעת התוס' ז"ל שהקשו בד"ה הנז' וכמ"ש לעיל ומ"ש הרא"ש דהתם ברי ושמא והכא ברי וברי כונתו לומר דהתם במה שזה טוען ברי הלה טוען שמא שאינו יודע שהוא חייב כלל משא"כ הכא דהוי ברי וברי דלנפקד נמי ברי לו שהוא חייב לאחד מהם והוא ממש כתי' התוס' בד"ה גזל כנ"ל ליישב דברי הרא"ש ע"צ הדחק ומה שהקשה הרב הנז' דקע"ג ע"א לדעת רבי' בפ"ה מה' שאלה ופקדון שכתב דדוקא בכרך אחד ממש הוא דפטור דא"כ מאי האי דקאמר בגמרא סיפא נעשה כמי שהפקיד כו' וכן הקשה הרב לח"מ ע"ש לק"מ שגי' הגאונים ורבינו היתה סיפא שהחזיק לו בכרך אחד עיין בס' א"ז דצ"ט ע"ד ופשוט:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>הטוען </b>
+<b> את חבירו כו' והואיל והוא נשבע ונוטל ה"ז נשבע בנקיטת חפץ.</b> כתב ה"ה זה דבר מוסכם מכל הגאונים שאפי' מי שבידו משכון שהוא נאמן עד כדי דמיו ה"ז נשבע בנק"ח וכ"כ רבינו בפי"ג מה' מו"ל דין ג' וכן כתב הרא"ש ר"פ כל הנשבעין וז"ל ומקצת הגאונים כתבו שהמלוה על המשכון שנאמן לטעון עד כדי דמיו כיון דלאו אגופ' דמשכון קטעין כו' לית ליה בלא שבוע' חמורה והביאו ראי' לזה ממה ששנינו המכיר כליו וספריו כו' ישבע כמה הוציא ויטול ואילו טען לקחתים ממך נאמן בשבועת היסת ועכשיו נשבע ונוטל כעין שבועה דאורייתא ע"כ ומשמע שהרא"ש הודה לדברי הגאונים הללו מדלא חלק עליהם וכ"כ מרן הב"י סי' פ"ט מחודש ט' ויש לדקדק לדעת הרא"ש מאי ראי' מההיא דהמכיר כליו וספריו התם שאני דהו"ל מיגו דהעזה ומיגו לפוטרו משבועה לא אמרינן וכמ"ש הרא"ש לעיל מזה ע"ש אמנם במלוה על המשכון דהוה ממעיז למעיז ה"נ דאמרינן מיגו וכן קשה לדברי הגאונים הללו שהרי כפי הנרא' מבואר מדבריהם דס"ל דאמרינן מיגו לפוטרו משבועת היסת ודוקא במלוה על המשכון הוא דלא אמרינן משום דבעי לאפוקי ממונא מרשותא דחבריה והשתא קשה דהרי שבועת השומרים דאיכא למימר מיגו ואפי"ה משתבעי והרא"ש לא מצא מנוח לזה אלא משום דשבועת השומרים הוי מיגו דהעז' ומיגו דהעזה לפוטרו משבוע' לא אמרינן אכן לדעת הגאונים דלא ס"ל הכי מדהביאו ראי' מההיא דהמכיר קשה ולכאור' היה אפשר ליישב לזה ולומר שדעת הרא"ש והגאונים הללו כמ"ש הרב ש"ך סי' פ"ב בכללי מיגו סעיף ו' דדוקא בשחבירו מפקיד אצלו או מלוה לו שהאמינו מתחיל' ושוב אין לו עסק עמו אלו היה טוען בפקדון לא הד"מ או החזרתיו או בהלואה פרעתי כולו הוי העזה דכופר נגדו בזה שהאמינו בתחיל' משא"כ בשלא הפקידו או הלוה לו אפי' היה טוען לקחתי כמו בהנהו עיזי לא הוי העז' ודלא כמ"ש שם בתי' הב' שדעת הרא"ש לחלק בין ממון לשבועה כדעת הריב"ש ולפ"ז צריך לומר שמה שהוצרך הרא"ש לעיל לומר דכיון דשבועת שכיר תקנתא דרבנן היא במיגו כל דהו מהני היינו משום דהתם נמי הוי כמלוה ופקדון שהרי האמינו השכיר מתחיל' ששכרו שלא בעדים ודוק אמנם אכתי קשה לדעת הר"ן שכתב בפרק כל הנשבעים כדעת הריב"ש דמיגו דהעז' לאפטורי משבוע' לא אמרינן אפי' היכא דלא האמינו תחיל' כמו בהנהו עיזי דפ' ח"ה ואלו שם בסמוך כתב ויש שהביאו ראי' לדין זה ממה ששני' דהמכיר כליו כו' ואע"פי שאין זו ראי' אצלי משום כו' והשתא קשה דאמאי הוצרך לזה ואמאי לא תירץ בפשיטות דהתם הוי מיגו דהעז' ודוחק לומר שהוצרך ליישב אפי' לפי סברת' ולכן נרא' דלק"מ משום דמ"ש הרא"ש והר"ן דמיגו דהעז' לא אמרי' לאפטורי משבוע' היינו לדידן דקי"ל דשבועת השומרים איתי' אפי' במפקיד שלא בעדים וקי"ל כרב ושמואל דבשכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר להד"מ יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך אהא הוא שכתבו דשבועת השומרים ה"ט משום דהוי מיגו דהעז' דלא אמרי' לאפטורי משבוע' ושבועת שכיר שאני משום דאינו אלא תקנה אמנם לרמב"ח דקאמר כמה מעליא הא שמעתתא וקאמר דשבועת השומרים דחייב רחמנא לא משכחת אלא בהפקיד בשטר ע"כ דס"ל דמדינא הוא דאמרי' מיגו דהעז' בעלמא ואף לאפטורי משבועה אם כן אם איתא דטעמא דמתניתין דהמכיר כליו היינו משום דלא אמרינן מיגו דהעזה לאפטורי משבועה אם כן תיקשי ליה לרמב"ח מתניתין וכיון דע"כ לרמב"ח טעמא דמתניתין הוא משום דכיון דלאו אגופיה דמשכון כו' לית לן לומר דבהא נמי פליגי רבא ורמב"ח ומן האמור בזה נרא' דמ"ש הרב ל"מ בפ"ח מה' טוען ונטען דין ו' דהחולקין על רבי' בפ"ג מהלכ' מ"ול יתרצו להך מתניתין דהמכיר כליו דהוי מיגו דהעזה דאם היה אומר לקוח הא בידי היה מעיז וכמ"ש הרא"ש ז"ל ע"ש ליתא דאם כן אכתי תקשי להו מתניתין לרמב"ח ויש ליישב דבריו עיין בהרב מש"ל ה' מל"ול פ' כ"א דין א' בתוך התשובה ומ"מ נראה שאשתמיט מהרב ל"מ ז"ל דברי הר"ן שבפרק כל הנשבעין גם מ"ש בפ"ב מהלכות שכירות דין י"ב דבהנהו עיזי דאכלי חושלא מודה הראב"ד משום דהוי מיגו דהעזה ליתא ועיין בבה"ת שער ק"ט חלק ב' שכתב משם הראב"ד דבהנהו עיזי היינו טעמא משום דכל דכל דהאי ידע והאי לא ידע לא גבי מיניה אלא בשבועה ע"ש ודע שלדעת הגאונים הללו הקשו המאור והרמב"ן ז"ל מברייתא דפרק כל הנשבעין דמ"ו ע"א דקתני הנותן טליתו לאומן אומן אומר ב' קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת כל זמן שהטלית ביד אומן על בע"ה להביא ראיה נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו המע"ה ומשמע דדוקא כשנתנה לו הוא שצריך לישבע הא ברישא נוטל בלא שבועה משום דמהימן אומן במיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי וכן הק' הר"ן ז"ל שם ע"ש מה שתי' וראיתי להרב ש"ך ז"ל סימן פ"ט סק"י שהקשה לדעת הטור סי' הנזכר ורבי' בפי"א מה' שכירות דין ח' שפסקו כהך ברייתא דהנותן לאומן וכתבו דכל זמן שהטלית בידו הרי האומן נשבע בנק"ח שהרי מברייתא מוכח בהדיא דברישא נוטל בלא שבועה ובין לתי' הרמב"ן דשאני אומן ובין לתי' הר"ן שם מ"מ מדברי כולם משמע דפשט' דברייתא דאומן א"צ לישבע בנק"ח ותמ' על הר"ן וה"ה ז"ל שלא התעוררו על הרמב"ם בזה עכ"ל יע"ש ועיין בנ"י פ' ח"ה דק"ע ע"ב ולע"ד נראה דלק"מ שכפי מ"ש הר"ן שם וז"ל ולא עוד אלא אפי' תאמר שמלוה על המשכון אפי' בא לשתוק ולהחזיק מה שבידו צריך לישבע לדעת הגאונים אפי"ה פועל שאני דכיון דחזינן בגמ' דיהבינן ליה אגריה בלא שבועה אי לאו משום פיוס בע"ה כשתופס משכון אין בע"ה צריך פיוס דכיון דלא מהימן ליה שהרי הן חולקין בקציצה כבר הוא מפוייס כשהאומן מחזיר לו טליתו שהרי מתיירא שמא יאמר החזרתי עכ"ד ומה שהקשה הרב הנזכר שם לדברי הר"ן הללו דע"כ לא בעי בש"ס למימר דליתיב לי' בלא שבועה אלא גבי פועל כשאומר פרעתיך ומטעמא דבע"ה טרוד בפועליו אבל בקציצה הא אמרינן התם להדיא דמדכר דכירי אינשי ואף בשבועה לא שקיל כדפריך התם א"ה אפי' קצץ נמי אלמה תניא כו' ומשני קציצה מדכר דכירי לה ע"ש לע"ד לק"מ דנהי דהכי אמרי' התם דקציצה מדכר דכירי אינשי היינו לרבנן דר"י אמנם ר"י פליג בזה וס"ל דאף בקציצה לא דכירי אינשי כדאי' התם ואם כן הר"ן ז"ל דקאי להך ברייתא דהנותן לאומן דמוקמינן לה התם כר"י דקציצה נמי לא דכירי וכמ"ש התוס' בפרק ח"ה דמ"ה ע"ב ד"ה נתנה לו ע"ש משום הכי כתב דכיון דיהבינן ליה אגרא בלא שבועה כו' ומההיא ירושלמי דגרסינן הי' בידו משכון בהא נוטל בלא שבועה ומייתי לה הר"ן שם ליכא לאקשויי מידי דהתם איירי בירושלמי בטוען שכרתיך ונתתי לך שכרך ואה"נ דבקציצה ס"ל לירושלמי לדידן דקי"ל כרבנן דר"י דקציצה דכירי אינשי דנשבע ונוטל וכמו שכן צ"ל גם כן לפי תי' שם ע"ש וא"כ מעתה לק"מ על הטור ורבינו שפסקו דנשבע אומן בנק"ח משום דכיון דאנן קיימא לן כרבנן דר"י דקציצה דכירי אינשי הוה ליה כשאר מלוה על המשכון דנשבע בנק"ח דבהא לא שייך טעמא דהר"ן ז"ל ומ"מ ק"ל על דברי הר"ן הללו במ"ש דכיון דחזינן בגמ' דיהבינן לי' בלא שבועה אי לאו משום פיוס בעל הבית כו' שהרי הוא ז"ל כתב לעיל במאי דפריך בגמרא וליתיב לי' בלא שבועה וז"ל ליכא לפרושי כו' אלא ודאי ה"ק נהי דמדינא ודאי אפילו בשבועה לא שקיל הוה לן לתקוני דליתיב ליה בלא שבועה שהרי נושא נפשו על שכרו ושכרו מעט ואיכא למיחש לכדי חייו כו' ע"ש וכיון שכן הך טעמא לא אהני אלא בשטוען שכרתיך ונתתי לך שכרך דאיכא משום כדי חייו אמנם באומן אומר לו קצצת ב' ובע"ה אומר לא קצצתי אלא אחד מיירי במודה במקצת שהרי מוקמינן לברייתא כר"י ליכא בהו משום כדי חייו כדי שנא' דנשקול בלא שבוע' וכמ"ש הר"ן שם בסמוך אמאי דפריך בגמ' א"ה אפילו בקציצה נמי דה"ק דאא"ב דמשום כדי חייו שדייוהו אשכיר משום הכי בקציצה לא תקינו שישבע ויטול מפני מחלוקותם של ב"ה ושכיר דקציצה אינו אלא דבר מועט כו' ליכא למיחש משום כדי חייו יע"ש וכ"כ עוד שם לדעת הרי"ף דבכופר בכל כגון שפרע אותו סלע שהוא מודה לו או שא"ל הילך לא ישבע ב"ה לפי שלא תקנו חכמים בקציצה כלום כיון דליכא משום כדי חייו יע"ש וי"ל בדוחק ובמה שתי' עוד הר"ן בתחילת דבריו דאף הגאונים לא אמרו אלא בבא לגבות חובו מן המשכון שכיון שבא ליטול צריך לישבע כו' הא אלו רצה לשתוק ולהחזיק במה שבידו והלה תובעו משכונו אינו נשבע אלא היסת יע"ש אין להקשות דאם כן אדתני סיפא נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל ליפלוג וליתני בדידה בד"א כשלא בא אומן לגבות אבל בא אומן לגבות ישבע ונוטל דאיכא למימר דברייתא אתא לאשמועינן דקציצה נמי דכירי אינשי כר"י וא"כ אי הוה תני לן בבא אומן לגבות הו"א דדוקא כשהיא ביד האומן ואיכא מיגו דלקוחין הוא דנשבע ונוטל אבל בנתנה לו לא קמ"ל וזה פשוט: ומ"מ נראה דתי' זה של הר"ן לא ניתן ליאמר לקצת מן הגאונים שהביאו ראי' לדין זה דמלוה על המשכון ממתני' דהמכיר כליו וספריו שהרי בההיא דהמכיר כליו אין הלוקח תובעו שיתן לו מעותיו אלא אדרב' שותק ורוצה להחזיק במה שבידו אלא דהלה תובעו שיתן לו כליו ואם כן אפילו לדידהו נמי היכי ניחא להו מתניתין הא הו"ל דאינו נשבע מה"ט וכן נראה שהוא דעת רבינו ממ"ש בפ"ח מהלכות טוען ונטען דין ו' מכאן אתה למד כו' כדברי הגאונים הללו ועיין בכ"מ ובלח"מ שם ועיין בש"ך סי' ע"ב ס"ק ס"ט ודוק: ועוד נלע"ד לקושית הרב ש"ך שהקש' על רבינו והטור דלק"מ שהרי כתב הרמב"ן במלחמותיו וז"ל ואפשר דלצדדין קתני דעל ב"ה להביא ראי' או יביא ראי' ויטול טליתו או ישבע אומן ויטול שכרו ומפני שברשות היא לא חש לפרשה כדקתני סיפא המוציא מחבירו עליו הראיה שפי' לצדדין עכ"ל יע"ש ואם כן א"ל שזו ג"כ דעת רבינו והטור וכן מצאתי בשיטה כ"י להרשב"א וז"ל יש מקשים בהך ברייתא דקציצה דקתני כו' וליתא דכבר פי' הר"י הלוי הכא דברישא נמי נשבע ונוטל ואפשר לי לפרשה לפי דבריו דה"ק כל זמן שהטלית ביד אומן על הב"ה להביא ראי' או ישבע אומן ויטול ואל תתמה שהרי אמרו כן בכיוצא בזה דתניא אומן אומר ב' קצצת לי כו' המע"ה ופי' ר"ן דלצדדין קתני וא"ת מה בין רישא לסיפא דקתני נתנה לו נשבע אומן ונוטל י"ל דה"ק כל זמן שהטלית ביד אומן אפילו לאחר זמנו נשבע ונוטל אבל אם נתנה לו בזמנו דוקא נשבע ונוטל הא לאח"ז לא עכ"ל אלא דק"ל טובא מהא דגרסינן בפרק חזקת דמ"ה ע"ב מתיב רבא לסיועי' לרבה הנותן טליתו לאומן כו' ה"ד אי דאיכא עדים נחזי עדים מאי קאמרי אלא לאו דליכא עדים וקתני אומן מהימן מיגו דאי בעי א"ל לקוחה היא בידי מהימן נמי אאגריה ע"כ והשתא אם איתא דברייתא דקתני על ב"ה להביא ראיה לצדדין קתני כמ"ש הרמב"ן מנ"ל דטעמא דבריית' משום מיגו דלקוחין אימא דטעמא דברייתא משום דס"ל דקציצה נמי לא דכיר כדאוקימנא לה פרק כל הנשבעין וכמ"ש התוספות שם ומשום הכי מהימן בשבועה ואי משום דרישא דברייתא איירי אפילו בעבר זמנו כמ"ש הרשב"א ובעבר זמנו הא אמרינן בפרק כה"נ דלא תקינו שבועה לשכיר הא ליתא שהרי טעמא דלא תקינו רבנן שבועה הוא משום חזקה אין ב"ה עובר בבל תלין כדאמרינן התם וגבי אומן כל זמן שהטלית בידו אין ב"ה עובר בבל תלין כדאמרינן התם וגבי אומן כל זמן שהטלית בידו אין ב"ה עובר בבל תלין כדאית' פרק המקבל ופסקו רבינו פי"א מה' שכירות דין ג' יע"ש ומצאתי למוהריב"ל ז"ל ח"א בדיני מיגו כתב משם הר"ן אסוגיא זו דפרק חזקת וז"ל והקשה רבינו נר"ו ורבה בסיעתיה ל"ל לאורוכי כולי האי בלישניה דמדאוקמא בדליכא עדים וראה פשיט' דטעמא משום דלקוח הוא כו' ותי' נר"ו משום דהו"א דלאו משום מיגו הוא דנאמן אלא מטעמא דקציצה לא דכירי לה אינשי וכיון דלא דכיר לה ב"ה ועוד שהטלית ביד האומן הרי הוא נאמן או יפרע ב"ה או ישאר טלית' ביד האומן ועוד הקשה אם כן מי הזקיקו לרבא שלא לומר דמשום דקציצה לא דכירי אינשי הוא ותירץ משום דשמואל סבירא ליה דקציצה לא דכירי אינשי כדאיתא פרק כל הנשבעין לא ניחא לי' לאוקומא דלא כשמואל עכ"ד. ולפי הנראה שדעתו ז"ל שהוא מפרש כפירוש הר"ן ן' מיגאש דברייתא דקתני על ב"ה להביא ראי' או ישבע אומן או יביא ראי' ב"ה קאמר ומשום הכי הוקשה לו דאימא דטעמ' דבריית' משום דקציצה לא דכירי אינשי האמנם תי' ז"ל אין לו מובן שהרי בפרק כל הנשבעין אוקימנא להך ברייתא כר"י דאמר דקציצה לא דכירי אינשי ודלא כשמואל וכן יש לתמוה על הנ"י ז"ל שכתב בפרק חזקת שם וז"ל נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל משום דב"ה טרוד בפועליו והכא לא מיירי בקציצה שפיר נזכר ב"ה מה שקצץ אלא מיירי שמתעצמים על הפרעון עכ"ד ולדברי הר"ן הי' אפשר לומר בדוחק שכונתו לומר דאע"ג דסיפא דברייתא ר"י היא תלמודא בעי לאוקומי רישא דברייתא ככ"ע אכן דברי הנ"י צ"ע עוד הקשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל בשיטה כ"י והראב"ד הביאו הרב התרומות שער מ"ט ח"ב לדעת הגאונים הללו מההיא עובדא דרבה בר ששון בפרק חזקת דקאמר אי מהדרנא ליה ארעא כו' אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אלא אכבשיה לשטר משכנתא אוכלה שיעור זוזי דמיגו דאי בעי' אמינא לקוחה היא בידי מהימנא כו' והשתא לדעתם ז"ל איך ניצול רבה ב"ש מהשבועה הא הו"ל בהא דטוען על המשכון דלא מיפטר במיגו ועיין בש"ך וראיתי להרב גד"ת שער י"ד ח"א דפ"א ע"ד שרצה לחלק ולומר דע"כ לא כתבו הגאונים אלא דוקא כשאין המיגו מעלה ומוריד לענין הממון עצמו דבלא המיגו יש לו להוציאו או להחזיקו אלא שאם לא היה כאן מיגו היה מחויב שבועה ואתה בא לפוטרו מהשבועה מכח המיגו כגון בההיא דמשכון פי"ג דמלוה שאם הוי שם עדים שחפץ זה הוא משכון בידו ולא ידעו כמה שאין לו בזה שום מיגו הוא נוטל הממון שטוען עליו אבל לא יטול אלא בשבועה וכשאין שם עדים דיש לו מיגו דשלי הוא לא נימא יועיל המיגו מיהו לפוטרו משבוע' וכן בההיא דשותפין פ"ט מהלכות שלוחין בין בעדים בין שלא בעדים הוא פטור מן הממון אלא שבעדים הוא מחויב לישבע ובדליכא עדים רוצה להפטר מהשבועה מכח המיגו משא"כ בההיא דרב"ש שטוען משכונא הן בידי ויש לי עליהן חוב כך וכך שאם היה קול שהיה של יתומים אינו נאמן עכשיו כשאכלה שני חזקה בחיי אביהם מועיל המיגו על עיקר הממון וכיון שכל עצמו של המיגו הוא בא על תמצית הטענה עצמה אגבה יועיל ג"כ שלא ישבע דלא שייך לומר אין אומרים מיגו לאפטורי משבועה כיון שאין אנו משתמשים ממנו בעיל' ראשונה על פיטור השבועה א"ד ז"ל עיין בהרב כנה"ג ח"א סימן פ"ב בהגהת ב"י שהביא כלל זה בלי חולק ולע"ד ליתא להך כללא ואמינא לה ממ"ש רבינו פ"ט מהלכות טוען ונטען דין ב' וז"ל לפיכך אם טען האומן ואמר ב' קצצת לי בשכרי וב"ה אומר לא קצצתי לך אלא אחד אם היה הכלי נראה בפניהם הואיל והאומן אין לו בו חזקה כו' ואם אין הכלי נראה בפניהם הואיל והאומן נאמן לו' לקוח הוא בידי יכול לטעון עד כדי דמיו ונשבע בנק"ח ונוטל כדרך כל הנשבעין ונוטלין ע"כ הנה מבואר דאע"ג דהמיגו מועיל על עיקר הממון שהרי אם היה הכלי נר' בפניהם לא היה נאמן וב"ה נשבע אפי"ה כתב רבינו ז"ל דנשבע בנק"ח משום דאין אומרים מגו לפוטרו משבועה גם מלשון רבינו ז"ל שלפנינו מוכח בהדי' הכי שכתב הטוען כו' הואיל ואין שם עדים שמעידין שגזל ה"ז נשבע וגובה חובו מן המשכון שהפה שאסר הוא הפה שהתיר והואיל והוא נשבע ונוטל הרי זה נשבע בנק"ח הרי מבואר דאע"ג דאם היה שם עדים לא היה נאמן ובשאין שם עדים נאמן על עיקר הממון כמ"ש שהפה שאסר כו' אפ"ה לא מהני האי מיגו לפוטרו משבועה ומ"מ בלא פטורי מממון אפשר לחלק בהכי כמ"ש הרב דהיכא שהמיגו מועיל לפוטרו על עיקר הממון אגבה מהני נמי לפוטרו משבועה אפילו לדעת רבינו ז"ל ובהכי יש ליישב מה שהקשה הרב הנז' על השגת הראב"ד שבפ' י"ד מה' טוען דין ט' שכתב וז"ל ועוד אני אומר שלא יועיל מיגו לגבות לכתחילה בלא שבועה מידי דהוה אמלוה על המשכון כו' ורב"ש דקא בעי למיפטר נפשיה משבועה אחר אכילה קאמר ע"כ והק' עליו דמשמע שרוצה ליישב דבמה שכבר אכל שהוא להחזיק אז הוא פטור משבועה במיגו וכשהשיג על רבי' הוא מפני שפטרו אף להוציא ולגבות מכאן ולהבא והוא פלאי שהרי השיגו מההיא דמשכון וכלל זה הוא בין להוציא בין להחזיק כדכתב בפ"ט מהלכות שלוחין אע"פ שאין שם עדים כו' והראב"ד לא השיגו נראה שמסכים עמו עכ"ל יע"ש ולפי מ"ש ניחא וכמובן ויש להביא סמוכות לזה ממ"ש רבי' פ"ב מה' שכירות דין י"ב וז"ל אין לך מי שנשבע מתוך שיכול לומר כך וכך וישבע בנק"ח אלא השומר שיש עליו שטר בלבד אבל שאר כל הנשבעים בדין מתוך כו' אינן נשבעין אלא היסת והשיג עליו הראב"ד דהאיכא נשבע על המשכון לדעת הגאונים וה"ה ישב דבריו וכתב וז"ל פי' הכונה היא בנשבעין ונפטרים ולא בנשבעי' ונוטלים ובזה נסתלקה ההשגה דודאי יש בנשבעין ונוטלין בדין מיגו שהוא נשבע בנק"ח והוא המלוה על המשכון כו' אבל דין זה הוא בנשבע ונפטר והכרח הוא זה שלא יהיה אלא בשומר בשטר בלבד שהוא נפטר במיגו לפי שכל שאר הכופרין בכל אין בהם מחוייב שבועה מן התורה אלא בטענת נאנסו עכ"ל ולכאורה יש לדקדק עליו דאכתי תקשי דהא משכחת נמי בנשבעין ונפטרין דאע"ג דאיכא מיגו נשבע בנק"ח כמ"ש רבינו פ"ט מהלכות שלוחין דין ד' גבי שבועת השותפים אמנם כפי מ"ש ניחא דמ"ש רבינו בה' שכירות כונתו לומר דאין לך מי שנשבע ונפטר מדין מיגו כלומר שאם לא היה לו מיגו אינו נשבע ונפטר אלא משלם ואפי"ה נשבע בנק"ח אלא השומר בלבד דאע"ג דאם לא היה לו מיגו דנאנסו נשבע בעל השטר ומשלם כמ"ש רבינו שם אפי"ה נשבע בנק"ח מהטעם שכתב ה"ה דכיון דבטענת מיגו היה חייב לישבע שבועת התורה השתא נמי נשבע בנק"ח אבל בשאר כל הנשבעין מדין מתוך אינו נשבע אלא היסת דכיון דמה שהוא נשבע הוא מדין מיגו שאם לא היה לו מיגו היה חייב לשלם מהני נמי לפטרו משבוע' וזה מדוקדק מלשון רבי' שכתב אבל שאר כל הנשבעין מדין מתוך ודו"ק ואם כני' אנחנו נר' דס"ל לה"ה והראב"ד דנשבע על המשכון נמי אינו אלא מדין מיגו וכן מוכח מלשון ה"ה שכתב דודאי יש בנשבעין ונוטלין מדין מיגו כו' והוא המלוה על המשכון משמע דהמלוה על המשכון אינו נשבע ונוטל אלא מדין מיגו דאל"כ הכי הול"ל דודאי יש בנשבעין ונוטלין אע"פ שיש להם מיגו מאי מדין מיגו דקאמר ותו דאם לא כן אמאי הוצרך ה"ה לתרץ דרבינו לא מיירי אלא בנשבעין ונפטרין הא ההיא דמלוה על המשכון שאני דבלא מיגו הוא נשבע בנק"ח ומשלם ואנו באים לפוטרו משבועה מכח המיגו ומש"ה לא אמרי' מיגו לפוטרו משבועה ואע"ג דמההיא דפ"ט מה' טוען ונטען ומדין זה שלפנינו מוכח דאפי' בנשבע ונוטל מדין מיגו אפי"ה נשבע בנק"ח וכמ"ש לעיל מ"מ לא הו"ל להראב"ד וה"ה לאקשויי מדין מלוה על המשכון דלק"מ אלא מהנהו דוכתי הן אמת שמדברי רבינו שבפי"ג מה' מו"ל משמע דאפי' כשאין שם מיגו הוא נשבע ונוטל שכ"כ אבל אם היו שם עדים שחפץ זה משכון בידו ולא ידעו עד כמה אינו נוטל אלא בשבועה משמע דאע"ג דאין שם מיגו דלקוחין אפ"ה נשבע וצ"ל דמ"ש רבינו אבל אם היו שם עדים איירי בדליכא ראי' דאי' מיגו דהחזרתי וס"ל לרבי' דבמגו דהחזרתי לא מהימן בלא שבועה משום דהוי מיגו דהעז' וכ"כ הסמ"ע סי' רל"א כמ"ש הש"ך סי' הנז' ס"ק דאפילו בדאיכא עדים וראה שהוא נאמן בשבועה דמדברי ה"ה הללו מוכח בהדיא כמ"ש וכן מוכח מלשון הרא"ש ז"ל שבר"פ כל הנשבעין וכן הוא דעת הרב מש"ל שם יע"ש אלא שמ"ש שם דרבינו אזיל לשיטתיה דס"ל דבטענה דהחזרתי צריך לישבע בנק"ח ושאף ה"ה לא כ"כ אליבא דרבינו ליתא שמדברי ה"ה בפ"ו מה' שאלה ופקדון דין ד' מוכח בהדיא שאף אליבא דרבינו אמרה שכ"כ שם ואולי שמפני שנתן כאן סימנים אמר כאן רבינו שישבע בנק"ח וכן מפו' בהדיא מדברי רבינו שבפ"ב מה' הנז' ואדרבא דברי הכ"מ שם צ"ע וכמו שתמהו עליו הל"מ והרב עצמו שם ומהתימא עליו שנמצא סותר את עצמו ודו"ק:<br><b> האמנם </b> מדברי מוהר"י ן' מיגאש רבו נר' דס"ל דאפי' לאפטורי מממון לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה ואפי' היכא דהמיגו בא לאפטורי על עיקר הממון וזה ממ"ש הר"ן פ' כל הנשבעין דשי"ב וז"ל תי' הר"י הלוי דודאי דרבא אית ליה מיגו אלא דס"ל דלא אמרינן אלא לפוטרו מממון אבל לא לאפטורי משבועה ומשום הכי פריך ואמר מאי מעליותא דנהי דמשום מיגו אית לן למימר שלא ישבע שכיר ויטול מ"מ ישבע ב"ה ולא ישלם שהרי שבועה של תקנה מוטלת עליו והכא דאיכא מיגו לא מצינן למימר כו' ומ"מ ישבע ב"ה דליכא לאפטורי משום מיגו דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן דא"כ דאמרינן מיגו אפילו לאפטורי משבועה שבועת השומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה כו' עכ"ל והשתא אם איתא דס"ל דהיכא דהמיגו מועיל על עיקר הממון אמרינן מיגו לאפטורי משבועה מאי ק"ל לרבא שבועת השומרים היכי משכחת לה נימא דהתם שאני שהמיגו לא בא לפוטרו אלא משבועה שהרי אפי' בלא מיגו וכגון דאפקיד גביה בשטר הוא נשבע ונפטר ומש"ה לא אמרי' מיגו לפוטרו משבועה משא"כ בהא דשכרו שלא בעדים דהמיגו בא על עיקר הממון שהרי בדליכא מיגו נשבע שכיר ומשלם ב"ה ומש"ה אמרי' דאגב מועיל לפוטרו משבועה אלא ודאי נראה דס"ל דלא שנא ומינה תברא למ"ש הרב גד"ת במכ"ש כנ"ל:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>המציל </b>
+<b> מיד לסטים כו'.</b> עיין מ"ש הרב ל"מ ז"ל שדעת רבינו דע"כ לא נחלקו רבנן ור"ש אי סתם גזילה יאוש בעלים או לא אלא בליסטים גוי אבל בליסטים ישראל אפילו רבנן מודו וכ"כ מרן הב"י סי' שס"ח שזהו דעת הרא"ש והם דברים תמוהים כמו שירא' המעיין וכבר תמהו עליו מוהרש"ל סי' כ"ז והש"ך סי' הנז' והעיקר כמו שכתב התוס' דקי"ד ע"ב ד"ה המכיר כליו דע"כ לא נחלקו רבנן ור"ש אלא בגנב ישראל אבל בגנב גוי אפילו רבנן מודו דסתם גניבה לאו יאוש בעלים משום דכיון דדייני במי יימר לא מייאש כדקאמר רב אשי התם ובהא ניחא לי מה שהקשה הרב קרבן אהרן בפרשת מצורע דף קמ"ח אדברי התוס' דפ' מרובה דס"ו ד"ה משכבו שהקשה לדעת רש"י ממתני' דתנן הגנבים שנכנסו לתוך הבית כו' אבל המשכבות והמושבות טהורים אם יש עמהם אשה או נכרי הכל טמא משמע דמטמא משכב שאינו שלו והק' הרב הנז' דמאי קו' דאיכא למימר דמתני' רבנן דר"ש דלא ממעט מקרא אלא גזול אבל לא גנוב משום דסתם גניבה יאוש בעלים ומתניתין הגנבים קתני וכפי מ"ש לק"מ דבגנב גוי אפילו רבנן מודו והנר' דאשתמיט מיניה סוגיא הלזו ועיין במש"ל ז"ל ה' כלים פכ"ד דין ז' ודו"ק:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>דברים רבים אסרה תורה כו' מפריחי יונים כו'.</b> כתב ה"ה מפורש בפרק זה בורר למאן דאמר משום ארא כו' ודבריו מגומגמים שהרי הך דינא דרבינו ז"ל נראה ודאי דאתי אפי' למ"ד אי תקדמך יונך ליוני דע"כ לא נחלקו אלא לפוסלו לעדות אבל למ"ד איסור גזל מודו כ"ע דאסור מפני ד"ש דהרי ברייתא קתני בהדי' דיוני שובך יש בהן גזל מפני ד"ש כדאמרינן התם מ"ד אי תקדימיך יונך ליוני כו' מ"ט לא אמר ארא א"ל מפני ד"ש בעלמא היא ואם כן איך כתב ה"ה ז"ל למ"ד משום ארא ואף לפוסלו לעדות ג"כ דלבתר הוסיפו עליהם הגזלנים והחמסנים ואמרינן בגמ' דלא נצרכה אלא למציאת חש"ו אע"ג דאינו אלא מפני ד"ש ואפ"ה פסולים ה"נ דארא נמי פסול לכ"ע דומיא דחש"ו מהתימה על מרן כ"מ בפ"י מה' עדות דין ד' שתמה על רבינו וז"ל ויש לתמוה שהרי בס"פ זה כתב וכן לא יונים בלבד כו' אלמא דס"ל כמ"ד אי תקדמה יונך ליוני ואם כן איך פסל ארא דהא מדקאמר מפני ד"ש בעלמא הוא משמע דלא מפסיל יע"ש שהרי כפי הנראה מבואר דלבתר דהוסיפו הגזלנים ה"נ ארא פסול ואם כן שפיר איכא למימר דפסק רבינו כמ"ד אי תקדימך יונך כו' ואפ"ה כתב דארא פסול לבתר דהוסיפו עליהם: ושוב ראיתי להרב בני שמואל בה' עדות סי' ל"ד שתמה עליו כן וכתב דלאחר המחילה לא דק באותה סוגיא יע"ש וליישב דברי מרן נלע"ד דס"ל למרן דאף דלבתר דהוסיפו עליהם לא פסלו אלא מציאת חש"ו דאיכא ביה טפי משום ד"ש כיון דממוני קא שקלי מיניה בידים משא"כ בארא כיון דאינו לוקח ממנו בידים אלא על ידי ארא ליכא ביה מפני ד"ש כולי האי והיינו משום דק"ל בפשטא דשמעתתא דאמאי ל"ק לא נצרכה אלא לארא למ"ד אי תקדמך יונך כו' שהרי משמע דהך תי' קאי אליבא דמ"ד אי תקדימך יונך מדקאמר א"נ מפני ד"ש בעלמא היא דאילו למ"ד משום ארא מעיקרא נמי פסולים מפני ד"ש וכמ"ש התוס' בד"ה א"נ וז"ל וי"ל דהא דקאמר מפני ד"ש קאי אלישנא דאי תקדימך יונך ע"כ ובודאי שכונתם לומר דללישנא דארא לא קאי האי א"נ דקאמר הש"ס אלא תי' קמא דמעיקרא סבר חש"ו לא שכיחי אבל אין כונתם לומר דמאי דאמרי' לעיל מ"ד אי תקדימך יונך כו' מ"ט לא אמר ארא מפני ד"ש בעלמא היא אינו אלא למ"ד אי תקדמך דלמ"ד משום ארא ס"ל דהוי גזל גמור מדבריהם וכמו שכן ראיתי להרב ט"ז חח"מ סי' ל"ד שהבין כן בדבריהם דהא ליתא שהרי ברייתא מפורשת היא בפרק השואל ובפרק שלוח הקן דקתני דיוני שובך ויוני עליה יש בהן גזל מפני ד"ש אלא משמע דלמ"ד אי תקדומך יונך אפילו דלבתר דהוסיפו עליהם לא פסלו ארא וכן מצאתי בשיטה מקו' מכ"י על מס' סנהדרין שכתב כן לחד תי' משם תוספי הרא"ש וז"ל מפני ד"ש נראה דטעמא קמא הוי למ"ד ארא כו' וטעם שני הוי למ"ד אי תקדימך כו' אבל למ"ד ארא לא הוי דמפני ד"ש היו פסולים מעיקרא ולבסוף כשפסלו מציאת חש"ו אפילו מאן דמכשר לעיל בארא מודה דאח"כ הוסיפו ובכלל גזלנים הוא וכי היכי דאמר לא נצרכא אלא למציאת חש"ו ה"נ הומ"ל ליוני שובך ויוני עליה א"נ במציאת חש"ו וחמור נמי טפי כדאשכחן ר"י דפליג בגיטין דאמר גזל גמור מדבריהם וביוני שובך ויוני עליה לא אשכחן דפליגי עכ"ד: עוד הקשה הרב ב"ש שדברי מרן בכ"מ סתרי אמ"ש בב"י סי' ל"ד וז"ל ובמפריחי יונים אמרו בגמרא כו' וסובר רבי' כמ"ד אי תקדימך יונך ליוני דהוא דמיא למשחק בקוביא וכ"ש דארא נמי פסול שהרי יש בו משום גזל ועיין בהרב ל"מ שכ' דט"ס הוא וצ"ל אבל בארא כשר כדאמרינן בגמ' דכשר למאן דאמר אי תקדמיה כו' יע"ש: ולעד"ן שדברי מרן לא סתרי כלל והתם מעניניה והכא מעניניה דבב"י דקאי התם למ"ש הטור דמפריחי יונים דהיינו אי תקדמיה כו' גם אלו אינן פסולים אלא בשאין להם אומנות אחרת והטעם כמ"ש הטור שם מפני שאינו מתעסק בישובו של עולם לידע כמה טורח האדם אחר הממון ונקל בעיניו להעיד עדות שקר משום הכי כתב דכ"ש דארא פסול כלומר כשאין לו אומנות דומיא דתקדמיה יונך שהרי בתקדמיה יונך דליכא ביה משום גזל כלל אפי"ה פסול מפני שאינו עוסק בישובו של עולם כ"ש ארא דאיכא ביה לתא דגזל דפסול משום דאינו אלא מפני ד"ש בעלמא היינו משום דמ"ד אי תקדמיה לא אתי כרמב"ח דלדידיה איכא צריכותא דתנא תולה בדעת עצמו ותנא תולה בדעת יונו דאלו לרב ששת ע"כ צ"ל דס"ל כמ"ד משום ארא וכ"כ מרן בכ"מ בד"ה וכן משחק בקוביא ואם כן אליבא דרמב"ח דס"ל דרבנן פליגי אר"י וס"ל דאפילו דיש לו אומנות אחרת פסול דארא לא פסיל ביש לו אומנות אחרת כיון דאינו אלא מפני ד"ש בעלמא אמנם לדעת ר"י דלא פסיל אלא בשאין לו אומנות אחרת (דהיינו מה שפסק הטור ז"ל) פשיטא ודאי דאפילו למ"ד אי תקדמי' יונך דפסול ג"כ ארא מכ"ש וכמ"ש מרן ז"ל ובכ"מ דקאי התם למה שפסל רבינו מפריחי יונים בישוב אפילו ביש לו אומנות מש"ה ק"ל דאי פסק כמ"ד אי תקדמיה לא היה לו לפסול ארא ותי' דס"ל לרבי' כמ"ד ארא וכיון דארא פסול כלומר אע"ג דאינו אלא מפני ד"ש כ"ש אי תקדמיה יונך דאיכא גזל גמור לדעת רבינו דפסול בשאין לו אומנות אחרת משום דחזקה שמה שאוכל מן הקוביא שהוא גזל כמ"ש רבי' שם: ובהא ניחא לי מ"ש מרן הב"י שם בסי' הנז' בסמוך בד"ה מאימתי חזרת מפריחי יונים וז"ל ג"ז בברייתא שם אלא שמסיים בה אי חזרה בהם חזרה גמורה דאפילו במדבר לא עבדי וסובר רבינו כו' אבל למ"ד אי תקדימה יונך ליוני צריך לקבל עליו שלא לעשות אפי' בחנם ומאחר שרבינו סובר כמ"ד אי תקדמיה יונך ליוני שינה הלשון כאן כו' ותמה עליו הרב הנז' שזה נראה סותר למ"ש למעלה דסובר כמ"ד אי תקדמיה וכ"ש ארא שכפי זה הי"ל להטור לאשמועינן דין חזרת ארא האמור בגמ' אכן כפי מ"ש הנה נכון משום דאף הטור ז"ל מודה דארא לא פסול אלא בשאין לו אומנות אחרת אבל ביש לו לא מפסיל והיינו שהטור ז"ל השמיט דין זה ולא הביא אלא מציאת חש"ו והילכך השמיט רבינו דין חזרת ארא האמור בגמ' משום דבשאין לו אומנות אחרת כיון דהיינו טעמא משום דאינו עוסק בישובו של עולם אפילו במדבר נמי איכא משום ה"ט כנ"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..56ef81cb7816ea74dd3e2c07a9b256d7b46d703a
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,284 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property
+שער המלך על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Robbery_and_Lost_Property
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואסור </b>
+<b> לגזול כ"ש דין תורה אפי' כותי עע"ז כו'.</b> ועיין במ"ש מרן וכמ"ש רבינו ריש ה' גניבה ריש פ"ב ובפ"ז מה' הנז' הלכ' ח' ועיין בפי"ג מה' מכירה הלכה ח' ובה' מו"ל ריש פ' ה' ובתשו' שער אפרים סימן ב' וראיתי למהרש"ל ז"ל בס' יש"ש פ' הגוזל בתרא סי' ב' שכתב וז"ל ולכאורה נראה דהך סוגיא דדורש גזל הגוי דאסור אינו אלא דרבנן ואסמכתא בעלמא ורש"י פי' בפ' ד"מ ד"ז עלה דאיתא התם סתמא דברייתא דישראל בגוי מותר ז"ל ומדרבנן איכא למ"ד דאסור משום חילול ה' ומ"ש מפני חילול ה' ל"נ לי כלל דגזל הגוי אסור בלא חילול ה' עכ"ל א"ד ז"ל והדין עמו וכמבואר בהדיא מההיא דפריך בפרק הגוזל אברייתא דקאמר ר"ע אומר אין באין עליו בעקיפין מפני חילול ה' מברייתא דקתני דבר זה דרש ר"ע מנין לגזל הגוי שהוא אסור ת"ל אחרי נמכר כו' ומסיק אלא אמר רבא ל"ק כאן בגזיל' כאן להפקעת הלואתו הרי מבואר דגזל הגוי אסור אפי' בדליכא חילול ה' דאי דוקא בדאיכא חילול ה' מאי איכא בין הפקעת הלואתו לגזילה:<br><b> אמנם </b> לע"ד נראה דמ"ש רש"י ומדרבנן איכא למ"ד דאסור משום חילול ה' לא קאי אגזל הגוי אלא כונתו אקרא דלא תעשוק את ריעך דסליק מיניה דהויא הפקעת הלואתו כמ"ש רבינו איזהו עושק זה שבא ממון חבירו לידו ולא החזירו ופרק ד"מ אמרינן דכיוצא בו דגזל אצטריך לכובש ש"ש דהיינו הפקעת הלואתו ואהא הוא דכתב דמדרבנן איכא למ"ד דאסור משום חילול ה' דהיינו ר"ע דאית לי' הכי דלת"ק הא קתני באין עליו בעקיפין ומיהו ברייתא דפרק ד"מ ס"ל דאף גזל הגוי מותר משום דאייתר לן תרי קראי חד למשרי עושקו וחד למשרי גוזלו כדאיתא בפרק המקבל דקי"ג: ודע שלדעת מוהרש"ל דס"ל דגזל הגוי אינו אסור אלא מדרבנן ק"ל עליו מההיא דגרסינן פרק השוכר את הפועלים דפ"ז ע"ב בכרם רעך ולא בכרם גוי ופריך הניחא למ"ד גזל הגוי אסור היינו דאצטריך קרא למשרי פועל אלא אי אמרת גזל הגוי מותר פועל מבעיא ומוקי לה בכרם רעך ולא בכרם של הקדש הרי מבואר דלמ"ד גזל הגוי אסור מדאורייתא הוא דאי מדרך אסמכת' כמ"ש רש"ל תקשי ליה נמי למ"ד גזל הגוי אסור רעך ל"ל וראיתי לרש"י ז"ל שם שכתב וז"ל הניחא פלוגתא היא פרק הגוזל בתרא ודבריו תמוהים דפלוגתא דת"ק ור"ע אינו אלא בהפקעת הלואתו וכבר תמהו עליו התוס' שם ובבכורות דף י"ג ד"ה במאן ולי נראה ליישב דעת רש"י ז"ל דכונתו ארב אשי דאמרינן התם בגמ' רב אשי הוה קאזיל באורח' חזא שיבשא דגופנא בפרדיסא ותלו בה קטופי דענבי אמר ליה לשמעיה זיל חזי אי דגוי נינהו אייתי אי דיש' נינהו לא אייתי לי וס"ל לרש"י דר"א ס"ל דגזל הגוי שרי ואף שהתוס' שם בד"ה הכי קאמרינן כתבו דר"א נמי ס"ל דגזל הגוי אסור רש"י ז"ל לא ס"ל הכי אלא דרב אשי ס"ל דגזל הגוי שרי וכ"כ התוס' פ' הזהב דמ"ח ד"ה נתנה לסיטון יע"ש ועל פי האמור יש ליישב דברי רש"י ז"ל דפ' ד"מ שמ"ש ומדרבנן איכא למ"ד דאסור משום חילול ה' כונתו ארב אשי וכדכתיבנא וס"ל לרש"י ז"ל דרב אשי מודה דבמקום דאיכא חילול ה' אסור מדחזינן דכששאל לו הגוי ואמר דגוי מי שרי השיב לו גוי דמי כו' משמע דמשום חילול ה' הוא דאמר הכי נכון : ודע שהתוס' שם בפרק השוכר ובבכורות הקשו למאן דס"ל גזל הגוי מותר קרא דוחשב עם קונהו מאי עביד ליה ותי' וז"ל וי"ל דהיכא דאיכא חילול ה' מודה דאסור שהנכרי בטח עליו ונתן לו כל שכרו והוי חילול ה' אם היה יוצא בחזקה עכ"ל ודבריהם תמוהים בעיני דא"כ מאי פריך בגמ' טעמא דאיכא חילול ה' הא ליכא חילול ה' שרי והתניא מנין לגזל הגוי שהוא אסור שנאמר אחרי נמכר כו' ואמאי לא משני דקרא התם בדאיכא חילול ה' מיירי כמ"ש הם ז"ל וכן ראיתי לרש"ל ז"ל שם סי' כ' שהק' לפי מה שפי' התוס' שם ד"ה יכול יגלום עליו דה"פ יכול יגלום עליו שיטעה את הגוי כו' ת"ל וחשב עם קונהו ואע"ג דטעות הגוי מותר אסור להטעות במקום שהגוי יודע שעושה ועושה עצמו כאלו לא יודע דא"כ מאי פריך לר"ע מברייתא דיכול יגלום עליו כו' הא ה"נ איכא חילול ה' יע"ש ולי נראה ליישב דמאי דפריך בגמ' היינו מלישנ' דברייתא דקתני מנין לגזל הגוי שהוא אסור שנ' אחרי נמכר כו' דע"כ דמאי דאסר ר"ע גזל הגוי היינו אפילו בדליכא חילול ה' דאי בדאיכא חילול ה' מאי איריא גזל הגוי הא אפילו רבי' ואונא' ואביד' הגוי כל דאיכא חילול ה' אסור אלא ודאי דר"ע דקאמר מנין לגזל הגוי שהוא אסור אפילו בדליכא חילול ה' קאמר אמנם סיפא דברייתא דקתני יכול יגלו' עליו דהיינו טעות הגוי ה"נ דאיירי בדאי' חילול ה' דוקא אלא דאכתי קשה לר"ע גופיה מנ"ל דגזל הגוי אסור אפי' בדליכא חילול ה' הא איכא למימר דקרא דאחרי נמכר כו' בדאיכא חילול ה' מיירי דומיא דוחשב עם קונהו דס"ל דמיירי בדאיכא חילול ה' ונימא דגזל הגוי והפקעת הלואתו שניהם שוים ובשלמא למ"ש התוס' פרק השוכר ובבכורות לק"מ דאיכא למימר דע"כ לא כתבו התוס' דקרא מוקי ליה בדאיכא חילול ה' אלא לת"ק דפליג אר"ע דס"ל דגזל הגוי מותר מוקי לקרא בדאיכא חילול ה' וסבירא ליה דבדאיכא חילול ה' אסור מן התו' אמנם ר"ע ס"ל דאיסור חילול ה' אינו אלא מדרבנן כמ"ש רש"י פ' ד"מ ומש"ה ס"ל דאפילו בדליכא חילול ה' משום גזל הגוי אסור מן התורה אמנם לפי מ"ש התוס' בפ' הגוזל דר"ע מוקי לקרא דוחשב עם קונהו בטעות הגוי ומשום חלול ה' קשה טובא דא"כ מהיכא יליף דגזל הגוי אסור אפילו בדליכא חילול ה' נימא דקרא דוקא בדאיכא חילול ה' מיירי ויש ליישב ודו"ק: וראיתי להרב לח"מ ז"ל בפ"ב ובפרק י"ג מהלכות מכירה שהקש' לדעת רבינו ז"ל דס"ל דד"ת מעות קונות בישראל ובגוי או בהא או בהא וכמ"ש בפ"א מה' זכיה דין י"ד וביאר טעמו ה"ה ז"ל דראייתו מסוגיא דפ' השוכר דע"א דדחינן התם דלעולם ס"ל לרב משיכה בגוי קונה ואפ"ה ס"ל לרב דמעות קונות וכי קאמר שקולו זוזי מנייהו כו' וע"כ הוצרך לומר דדריש לעמיתך בכסף ולגוי או בהא או בהא וא"כ קשה איך כתב בפי"ג מה' מכירה דעמיתך אתא למעוטי הקדש מאונאה ומבואר מסוגיא דבכורות דהיינו דוקא למאן דס"ל בין בגוי בין בישראל משיכה קונה אייתר ליה לעמיתך למעוטי הקדש ואל תונו איש את אחיו למעוטי גוי ברם לדידן דקי"ל דלישראל בכסף ולגוי או בהא או בהא מיתורא דלעמיתך ע"כ צ"ל דמאל תונו איש את אחיו נפקא תרוייהו הקדש וגוי ולית לן צריכותא דגמ' ואיך מיעט רבינו הקדש ממיעוטא דלעמיתך יע"ש שהוצרכו עיון: ולע"ד נ"ל לומר דק' הלזו היא גופה קשיתיה לרבינו ז"ל למאי דמסיק תלמודא פ' השוכר דלרב עמיתך אתא למימר דלישראל בכסף ולגוי או בהא או בהא ורב גופיה לא ס"ל דהגוזל בתרא מדאצטריך לקרא למשרי אבידתו ולדידיה ק' מהיכא ממעטינן הקדש וגוי מאונאה דאי מקרא דאל תונו איש את אחיו נימא דאתא למעוטי גוי דוקא וכדקאמר תלמודא בבכורות דהא ודאי ליכא למימר דרב ס"ל דהקדש יש לו אונאה דהא משנה שלימה שנינו פרק הזהב א"ד שאין להן אונאה הקדשות כו' אשר ע"כ הוכרח רבינו לומר דלרב אייתר ליה עמיתך קמא דהו"מ למיכתב וכי תמכרו ממכר או קנה מיד עמיתך והוה דרשינן לעמיתך בכסף ולגוי או בהא או בהא השתא דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך מכי תמכרו ממכר לעמיתך דרשינן דלגוי או בהא או בהא ומאו קנה מיד עמיתך ממעטינן הקדש ואמימר לא דריש תרי עמיתך ורבינו ז"ל פסק כרב מש"ה ממעט ליה מיתורא דעמיתך וסעד להו שרבינו ז"ל המעיט הקדש מאונאה מאו קנו מיד עמיתך ובבכורות פרכינן לאמימר לעמיתך ל"ל דהיינו מרישא דקרא אלא משמע כדכתיבנא דס"ל לרבינו דלעמיתך קמא אתא לדרש' דלגוי או בהא או בהא וכדקאמר תלמוד' הניחא כו' כנ"ל עוד ראיתי להרב ל"מ ז"ל בפי"ב מה' שכירות שהקשה למ"ש רבינו שם דין ז' וז"ל ואין הפועלים אוכלי' בשל הקדש שנאמר בכרם רעך דהך דרשא ליתא אלא למאן דס"ל גזל הגוי מותר כדאמרינן בהשוכר הניחא למ"ד גזל הגוי אסור אצטריך קרא למשרי פועל אלא למ"ד גזל הגוי מותר השתא גזלו מותר פועל מבעייא מוקי לה בכרם רעך ולא בשל הקדש וכיון שרבי' פסק דגזל הגוי אסור א"כ היכי דריש רעך למעוטי הקדש דשל גוי הו"ל למעוטי ומנ"ל דאין הפועלים אוכלים בשל הקדש וע"ש שהניחו בצ"ע:<br><b> ולע"ד </b> נראה לומר דלרבינו ז"ל קשיתיה מתני' דפרק ולד חטאת דף י"ג דקתני הפועלים לא יאכלו גרוגרות הקדש וע"כ היינו משום דדריש רעך למעוטי הקדש והשתא לפום מאי דמשמע מסוגיא דפרק השוכר דמאן דס"ל דגזל הגוי מותר ע"כ אייתר ליה קרא דרעך למעוטי הקדש אמנם למאן דס"ל דגזל הגוי אסור מסתבר טפי למידרש מיעוטא דרעך למעוטי גוי ולא למעוטי הקדש א"כ קשה דאכתי מנ"ל למדרש מיעוטא דרעך למעוטי הקדש אימא דרעך אתא למעוטי גר תושב דבגר תושב כ"ע מודו דגזילו אסור כדאמרינן בהגוזל בתרא ובפ' המקבל דקי"א ע"ג אמרינן דתנא דבי ר"י ותנא דידן דרשו רעך דשכיר יום למעוטי גר תושב וכן ק' למאי דפריך בגמ' הניחא כו' אמאי לא משני דמאן דס"ל גזל הגוי מותר מוקים לה בכרם רעך למעוטי גר תושב כי ע"כ הוכרח רבינו לומר דתנא דידן בפרק ולד חטאת דדריש רעך למעוטי הקדש ה"נ דס"ל דגזל הגוי אסור ואפ"ה דריש רעך למעוט' הקדש ולא למעוטי גוי משום דמסתבר טפי לאוקומי מעוטא דרעך למעוטי הקדש דקאי למאי דסמיך ליה דכתיב בתריה ואכלת ענבים ואי דרשינן ליה למעוטי גוי אתי למעוטי אסיפא דקרא דכתי' ואל כליך לא תתן ופליג מתני' אבריי' דדריש רעך למעוטי גוי וכי פריך בגמ' הניחא כו' ה"נ דהו"מ לשנויי דמאן דס"ל גזל הגוי מותר דריש רעך למעוטי גר תושב אלא משום דסתמא דמתני' דפ' ולד חטאת דריש ליה למעוטי הקדש ניחא ליה טפי לשנויי הכי ורבינו ז"ל פסק כסתמא דמתני' דפ' ולד חטאת כנ"ל נכון אך ק"ל מהא דפרכינן פ"ק דבכורות די"ג הניחא למ"ד גזל הגוי אסור היינו דאצטריך קרא למשרי אונאה אלא אי סבר לה כמ"ד גזל הגוי מותר השתא גזלו מותר אונאה מבעיא והשתא אמאי לא משני דקרא אצטריך למעוטי גר תושב ואע"ג דכתיב וגר לא תונה היינו דוקא גר צדק כמ"ש הרב החינוך פ' תצא סימן תקפ"ג וכן נר' מלשון רבינו שכתב פי"ד מה' מכירה כל המאנה את הגר וסתם גר ודאי היינו גר צדק וליכא למימר דגר תושב ישנו בכלל אחיו ואינו בכלל רעך שהרי רבינו בפ"ה מה' מו"ל כתב הכותי וגר תושב לוה מהם ומלוין אותם ברבית שנ' לא תשיך לאחיך לאחיך אסור ולשאר העולם מותר הרי בהדיא דגר תושב אינו בכלל אחיו ועיין בהרב מש"ל ז"ל שם דנ"ג ע"ד וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתא דמאי פריך הניחא כו' נימא דקרא אצטריך למעוטי גר תושב ועל דברי רבינו ז"ל דפ"ה מה' מו"ל שכתב דמיעוטא דלאחיך ממעטינן תרוייהו גוי וגר תושב קשה דבפ' המקבל דריש תנא קמא דמאחיך רעך דשכיר יום למעוטי גוי ולא גר תושב ואמאי לא ממעטינן תרוייהו כדרך שממעטינן מקרא דלאחיך ושמא איכא שום דרשה דגר תושב אסור לאנותו וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד: כתב מוהר"ם ן' חביב ז"ל בקונטריס יום תרועה ד"ז דלכ"ע יאוש כדי קני בגזל הגוי יע"ש וכן מבואר מדברי ריא"ז ז"ל הובאו דבריו בשלטי הגבורים ז"ל ר"פ לולב הגזול שכתב וז"ל ואפי' אם נגזלה מן הגוי הואיל ונתיאש אותו הגוי הרי הוא הפקר יע"ש ועל פי זה יש ליישב מ"ש רש"י ז"ל שם גבי ההיא דא"ל ר"ה להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מבין הגוים לא תגזזו אתון אלא אינהו מ"ט סתם גוים גזלי ארעתא נינהו ופרש"י ז"ל וז"ל ושמא אותה קרקע גזל הגוי מישראל ותמהו עליו דמאי איריא מישראל אפילו מגוי נמי דקי"ל דגזל הגוי אסור והרשב"א ז"ל בתשובה סימן תתנ"ב כ' דישראל לאו דוקא אכן אם נאמר דס"ל לרש"י דבגוי ביאוש כדי ניחא וכמובן צ"ל לפי זה דרש"י ז"ל אזיל לשיטתיה שכתב לקמן דר"ה ס"ל דיאוש כדי לא קני דלא"נ שכתב שם משום מה"ב ה"נ מצינו למימר דגוזלי ארעתא דקאמר ר"ה אפי' מגוי קאמר ואולם מצאתי להרמב"ן ז"ל שם במלחמותיו שכתב וז"ל ומ"ש ממאי דקאמר ר"ה להנהו אוונכרי דשקלינן וטרינן כו' אע"ג דמה"ב הוא איכא למימר דארעתא דגוי גזלי ולא של ישראל דלא שכיח ומשום לכם איתמר דלמיקני מינייהו בעי יאוש ושינוי רשות עכ"ל הרי מבואר דס"ל דאפי' בגזל הגוי בעינן יאוש ושינוי רשות ושלא כדעת ריא"ז בן חביב ז"ל הן אמת דק"ל על דבריו דמשמע דס"ל דלר"ה גזל הגוי מותר מש"ה כתב דמשום מה"ב ליכא אלא משום לכם אתמר והדבר תמוה שהרי ר"ה גופיה קאמר בפ' הגוזל בתרא מנין לגזל הגוי שהוא אסור שנאמר ואכלת את כל העמים וצ"ע ודרך אגב ראיתי להט"ז סימן תרס"ד סק"ו שתמה על כל הפוסקים הרי"ף והרא"ש והטור ז"ל שהשמיטו מימרא זו דר"ה יע"ש ואנכי מצאתי להסמ"ג ז"ל ה' תרומות ומעשרות עשין קל"ג דקצ"ז ע"א כתב משם ס' התרומות וז"ל וזו היא תקנה גדולה לדרים בא"י בזה"ז ליקח מתבואת הגוי אחר שנגמר כו' ואין להחמיר ולומר שגוים גוזלי קרקע הם וקרקע אינה נגזלת ואע"ג דחיישינן פ' לולב הגזול בענין הושענא יש לחלק בזמנם שהיו ישראל מרובים והיו להם קרקעות והיו גוזלים ומאנסים מהם וגם היו הגוים אונסים יותר ממה שהם עכשיו עכ"ל יע"ש ונראה שלזה היתה דעת הפוסקים שהשמיטו דין זה כנ"ל: עוד כתב מהר"ם ן' חביב ז"ל בקונטריס הנז' דאפי' למ"ד גזל הגוי אסור מן התורה אפי"ה אינו מחוייב להשיבו מדין תורה ומ"ש רבינו והטור בח"מ סימן שמ"ח דחייב להשיבו אינו אלא מדרבנן יע"ש ולדעתי נר' דחייב להשיבו מדין תורה וראיה ממ"ש רבינו פ' זה מה' אלו דין ז' דהכופר לגוי ונשבע אינו משלם חומש דכתיב וכחש בעמיתו והיא תוספתא פ"י כמ"ש ה"ה ז"ל שם והשתא אם איתא כדעת מוהר"ם ן' חביב ז"ל אמאי אצטריך קרא ת"ל דאנן בעינן כפירת ממון יצא זה שאפילו יודה הוא פטור מלשלם כמ"ש רבינו פי"א מה' שבועות כופר בקנס ונשבע שהוא פטור מטעם זה יע"ש ודו"ק:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b>
+<b> החומד עבדו כו'.</b> כתב ה"ה ז"ל שדעת רבינו דאע"ג דעבר על לא תחמוד מקחו קיים ואע"ג דאמר רבא כל מילתא דא"ר ל"ת כו' הנה הרב ל"מ ז"ל פי"א מה' מכיר' הק' לדברי ה"ה הללו מההיא דגרסי' פ' הכונס א"ל ר"א בר אהבה לר"א מה בין גזלן לחמסן א"ל גזלן לא יהיב דמי חמסן יהיב דמי א"ל אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר רב תלוהו וזבין זביני' זבינא ל"ק הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני והשתא לדעת ה"ה ז"ל מאי קו' הא אע"פ שהוא חמסן ועבר על לאו דלא תחמוד מקחו קיים כמו שהוא האמת לפי דעת רבי' יע"ש שהניחו בצ"ע ועיין בפ"ד מה' אישות ובמוהר"ש בקונט' המודע' ד"א ע"ד ולדעתי נ"ל לתרץ ע"ד אחר והוא שה"ה הוק' לו מההיא דא' רבא כל מילתא דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני ותי' דהרי הוא כעין גוזל צמר ועשה ממנו בגד דאינו משלם אלא כעין שגנב וקנה הדבר בשינוי כדאיתא התם אף כאן קנה בדמים ובודאי דכונת ה"ה ז"ל לומר דכי היכי דגבי גזל אהני קנין שינוי אע"ג דעבר על לאו דלא תגזול ה"נ בלאו דלא תחמוד אהני לן קנין דמים ואע"ג דהתם קנין דמים גרידא לא מהני התם שאני דגלי קרא והשיב את הגזילה ומ"מ לגבי הא מילתא ילפינן מגזל דכל שיש קנין אהני אע"ג דעבר אמימרא דרחמנא ועיין בס' בתי כהונה למורינו הרב ז"ל חלק בית ועד סימן ח' וא"כ איכא למימר דכי ילפינן מגזל היינו דוקא באומר רוצה אני דבשעת גמר הקנין ליכא העברת הלאו על הקנין לפי שנטילת החפץ ברצון המוכר נעשה וההשתדלות אשר השתדל לרצותו הוא האיסור כמ"ש ה"ה ז"ל בדבור שאחר זה יע"ש והוי ממש דומיא דגזל דבשעת קנין שינוי ליכא העברת הלאו על הקנין דמשעה שגזלו הרי עבר אלאו דלא תגזול משא"כ בדלא אמר רוצה אני דבשעה שהוא גמר הקנין הוא עובר על לאו דלא תחמוד ונמצא דבשעת גמר הקנין עבר אמימרא דרחמנא על הקנין בהא לא ילפינן מגזל משום דלא דמי דשאני התם דבשעת גמר קנין כבר נגמר הלאו מאז ומקדם ובאותה שעה ליכא העברת הלאו על הקנין אלא איסור גזילה הוא דאיכא גביה דמחייב להדורי ואם כן בהא הדרינן לכללן דכל מילתא דא"ר כו' כיון דליכא בנין אב לגזלה כמ"ש וא"כ מש"ה פריך שפיר אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר ר"י כו' משום דס"ד דר"א דההיא דר"ה מיירי אפילו בדלא אמר רוצה אני ואהא פריך דאם איתא דאפילו דיהיב דמי מיקרי חמסן ועבר אלאו דלא תחמוד איך אמר ר"ה דזביניה זביני לפום מאי דקיי"ל הלכתא כרבא דכל מילתא דא"ר כו' ור"א דפריך ליה ה"נ ס"ל ובהא ליכא למילף מגזל כדכתיבנא ואהא תי' ל"ק הא דאמר רוצה אני כו' כלומר דכיון דאמר רוצה אני ילפי' שפיר מגזל דאע"ג דעבר אמימרא דרחמנא אהני לן קנין דמים כנ"ל נכון:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>ואעפ"כ </b>
+<b> אם לא היתה הגזילה קיימת ורצה הגזלן כו'.</b> בפרק הגוזל דף צ"ד פריך עלה בגמרא מברייתא דקתני הניח להם אביהם מעות של רבית כו' אין חייבים להחזיר אינהו הוא דלא הא אביהם חייב להחזיר ומשני בגמרא בדין הוא כו' ופי' רש"י ז"ל הם חייבים דכתיב והשיב את הגזילה דקנינהו בשינוי רשות וקסבר רשות יורש כרשות לוקח דמי ע"כ והרב גד"ת שער מ"ו חלק ד' סי' א תמה על רש"י ז"ל דכיון דלא קיימא לן הלכתא כרמב"ח אלא כרבא דאמר רשות יורש לאו כרשות לוקח בפרק הגוזל בתרא דטעמא דברייתא משום דכתיב אל תקח כו' לדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר אמאי שביק טעמא דרבא שהוא אליבא דהלכתא ונקט טעמיה דרמב"ח שהוא דלא כהלכתא יע"ש מה שתי' שדבריו תמוהים וכבר תמה עליו הרב מש"ל ז"ל ה' מלו"ל פ"ד דין ה' והרב הנז' תי' לקושיא זו שרש"י ז"ל הוקשה לו דמאי קא דייק בגמרא הא אביהם חייב להחזיר אימא דלעולם האב פטור משום תקנה אלא דרבותא אשמועינן בבנים דאע"ג דלא שייכא תקנה גבייהו שהרי דבר המסויים מחזירין הבנים ומקבלין מהם אע"ג דמן האב אין מקבלין אפי' דבר המסוי' וכמ"ש התוס' בד"ה אי עשה אלא ע"כ צ"ל דקו' הגמ' היא מהכרח דמגופ' לא אצטריך דפשיטא דהא תנינן לה במתני' הגוזל ומאכיל כו' או שהניח לפניהם פטור אלא ודאי דלדיוקא אתי לאשמועינן דאביהם חייב להחזיר וקו' זו לא אתי אלא לרמב"ח דאלו לרבא דממעט מקרא לק"מ דאיכא למימר דאצטריך לגופיה משום דממתני' לא שמעינן ליה דמתני' איירי בשאכלום עכת"ד ואין להקשות על דרך זו דא"כ מאי קמשני בדין הוא דאביהם נמי פטור והא דקתני בדידהו משום דבעי למתני סיפא הניח להם אביהם פרה וטלית כו' הא אכתי תקשי דסיפא גופא למאי אצטריך הא שמעינן לה ממתניתין דקתני ואם היה דבר שיש בו אחריות נכסים כו' ורמב"ח אוקמה למתני' בדבר המסויים ומשום כבוד אביהם דהא ודאי ל"ק משום דבמתניתין לא מיפרשא בהדיא מילתא בכל דבר המסויי' דלישנא דקתני ואם היה דבר שיש בו אחריות לא משמע אלא דוקא קרקע ואתא ברייתא לאשמועינן דלאו דוקא קרקע אלא אף כל דבר המסויים וכדחזינן באידך ברייתא דקתני מתני רבי לר"ש בריה לא סוף דבר כו' וזה פשוט: אך קשה שהרי הרב ז"ל לעיל מזה הכריח מברייתא זו דאע"ג דגבי גזל אם הניח אחריות נכסים חייבים לשלם אף לרמב"ח דאמר רשות יורש כרשות לוקח דמי גבי רבי' מודה משום דליכא שעבוד נכסים ברבית מדלא קתני בברייתא דאם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם וא"כ אפילו נימא דמאי דדייק בגמרא הא אביהם חייב להחזיר הוא אליבא דרמב"ח מאי פריך נימא דאצט' לאשמועינן דאע"ג דגבי בנים לא שייכא תקנה והוה אמינא דאם הניח להם אחריות נכסים חייבים לשלם דומיא דגזל קמ"ל וצ"ל דרש"י אזיל כשיטת י"א שהביא הרב החינוך דגבי רבית נמי איכא שעבוד נכסים דומיא דגזל ואם כן לרמב"ח ע"כ ברייתא לא איירי אלא בדליכא אחריות נכסים ובמתניתין דהגוזל בתרא דקתני סתמא אם הניח לפניהם פטורים לא איירי אלא בדליכא אחריות נכסים ומ"מ מ"ש הרב ז"ל דגבי בנים כיון דלא שייכא תקנה חייבים לשלם אין נ"ל סברא זו דכיון דאביהם פטור מכח תה"ש הפקר ב"ד הפקר וממונא דיליה הוא דקא ירת' ומה שהביא ראיה מדבר המסויים דאע"ג דמן האב אין מקבלין מקבלים מן הבנים משום דלא שייכא תקנה בהו כמ"ש התוס' נראה לע"ד דלא כתבו כן שתוס' אלא דוקא בדבר המסויים דחייבין להחזיר מפני כבוד אביהם אהא דוקא הוא דכתבו משום דלא שייכא תקנה גבי בנים אמרו דחייבין להחזיר ומקבלין מהם דאי הוה שייכא תקנה גבייהו לא היו חוששי' חכמים לכבוד אביהם כי היכי דלא חששו לאיסור גזל אמנם היכא דליכא משום כבוד אביהם ה"נ דמודו התו' דפטורים דכיון דאביהם היה פטור הו"ל ממונא דידי' וכן מצאתי אחר החיפוש בשיטה ס' תורת חיים שהוקשה לו בפשט השמועה כקושית הרב ותי' כדכתיבנא והביא ראי' לזה מההיא דפרק הגוזל דקאמר רבא גזל והשביח והוריש מה שהשביח הוריש כו' הרי דאע"ג דשבח שעל גבי גזילה דקנה גזלן הוא משום תקנת השבים ולא שייכא תקנה גבייהו אפי"ה קאמר רבא דקנו יורשים מה"ט והיא ראיה נכונה ולכן הנרא' לי דרש"י הוקשה לו דאדפריך הא אביהם חייב להחזיר דבהא שייכא תי' דבדין הוא כו' אמאי ל"ק ליה הכי דמדקתני בברייתא הניח להם אביהם מעות של רבית פטורים משמע בהדיא דדוקא ברבית פטורים משום דכתיב וחי אחיך לדידי' אזהר רחמנא לבריה לא אזהר אבל בגזל דליכא קרא חייבים להחזיר דאי לא אדתני בברייתא מעות של ריבי' דמן התורה פטורים לישמועינן רבותא דאפילו בגזלה דמן התורה חייבים אפי"ה משום תקנה אין חייבים ומכ"ש רבית דמן התורה פטירי והמתרץ גופיה היכי הוה ניחא ליה ברייתא בהך תי' ואמאי לא אקשי לי' בכה"ג ומכח זה הוצרך לומר דהמקשה והמתרץ ס"ל דטעמא דברייתא משום דרשות יורש כרשות לוקח דמי וכיון שכן משו"ה לא מצי דייק מדקתני מעות של רבית דמשמע הא מעות של גזל חייבים דכיון דטעמא דרבית היא איהו טעמא דגזל ליכא רבותא בגזל טפי מרבית וא"כ ע"כ דברייתא חדא מנייהו נקט כיון דלא נפ"ל מידי לרבא ודאי דלא מתרצא בהכי דהא ע"כ רבא לא ס"ל הך תי' דאל"כ אמאי הוצרך רבא לומר דטעמא דברייתא משום דלדידי' אזהר רחמנא ת"ל משום דאין מקבלין מהם וכן נמי לא מצי קאי לרמב"ח למאן דמתני לה התם אהך ברייתא משום דרשות יורש כרשות לוקח דמי וכיון דהך תי' אינו אלא לר"י איכא למימר דר"י סבירא לי' כרמב"ח ולפום מאי דמסיק בגמרא לק"מ לרבא מהך ברייתא משום דבגזילה קיימת לא עבדי רבנן תקנתא וא"נ דמיירי קודם תקנה כנ"ל ודוק:<br><b> ודע </b> שמ"ש רבינו פ"ד מה' מו"ל דין ה' נראה מדבריו ז"ל דברבית אפילו אם הוא קיים אין מקבלין מהם אלא א"כ הי' דבר המסויים ועיין בהרב מש"ל ז"ל מה שנתן טעם לדבריו יע"ש וכן הוא דעת הרב התרומות בשער הנז' ויש לדקדק עליו ממ"ש לעיל בסמוך וז"ל וזה שכתב שאין מקבלין מהם יש ליישב שהרי כמה משניות שהיו מענשין וכופין את הגזלנים כו' עד ואין לנו לתרץ ולחלק שכל אלו הדינין שדנין בהם החזרה בגזילה קיימת וברבית קיים עסקינן דהא אפי' בשאינו קיים אנו מוצאים וכדחזינן באיזהו נשך האי מאן דמסיק זוזי דרביתא כו' וזה הרבית בודאי אינו בעין כו' ואפ"ה כופין והשתא לפי מ"ש בסמוך היכי הוה ניחא לי' לומר דהני מיירי ברבית קיים הרי ברבית אפי' קיים איתי' לתקנת' וליכא למימר דמ"ש ברבית קיים היינו לומר רבית קיים ומסויים ואיידי דנקט גזילה קיימת נקט רבית קיים דא"כ אמאי הוצרך להביא ראי' מההיא דאמר רבא בדף ס"א הוה ליה לאתויי ראי' מההיא דאמר אביי התם האי מאן דמסיק זוזי דרביתא מחבריה וקאזלי חיטי בד' דאתמר התם מקמי מימרא דרב' זו ויש ליישב דאה"נ דלפי האמת ס"ל להרב התרומות ז"ל דברבית קיים נמי איתא לתקנת' דרבי מהטעם שכתב הרב מש"ל אלא שכוונת הרב ז"ל לומר שאין לחלק ולומר מכח קו' זו דכל הני עובדי דרבי מיירי ברבית קיים ונימא דגזילה ורבית שוים הם שהרי באיזהו נשך כו' מיהו לפי האמת אין לחלק בהכי ובהכי ניחא מה שדקדק הרב גד"ת ז"ל שם יע"ש ודוק: ובמה שהקש' עוד הרב התרומות לתירוץ ר"ת ז"ל וז"ל אלא שלזה התירוץ קשה המשנה שאמרה כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ואותה משנה מסתמא רבי שנאה כו' יש לדקדק דמאי קו' נימא דמתניתין מיירי בגזילה קיימת ואי כוונת הרב ז"ל להקשות לפום מאי דס"ד בגמ' דאפי' בגזילה קיימת איתיה לתקנתא דר' אמאי לא פריך ממתניתין א"כ היכא הוה ניחא ליה לעיל בהך תירוץ לומר דהני מתני' וברייתות מיירי בגזילה קיימת הא אכתי תקשי ליה לפו' ס"ד דמקשה כדק"ל להך תירוץ וצ"ל דאה"נ דהוה מצי לדחויי הכי אלא דעדיפא מינה דחי לה דאפי' לפום מסקנא דתלמודא אין לתרץ בהכי ולפי מ"ש הרב מש"ל ז"ל דבגזילה קיימת נמי אי איכא שינוי השם אין מקבלין מהם כיון דקנאו בשנוי ניחא שפיר דקו' הרב התרומות היא אף לפי המסקנא שהרי מתניתין איירי בדאיכא שנוי כנ"ל:<br><b> והתוס' </b> ז"ל בד"ה אי כו' כתבו בתירוץ הב' כדעת רבינו דבדבר המסויים מקבלים מהם לפי כבודו וראיתי להרב התרומות בחלק הנזכר סימן א' שהקשה לתי' זה דכיון דבדבר המסויים מקבלין מהם אם כן חייבים להחזיר דלא אמרינן דאין חייבים להחזיר אלא מה שאין מקבלין ונמצא לפי זה שהבנים יש להם דין האב עצמו וכיון שכן קשה מאי האי דמשני בגמ' בדין הוא דאביהם נמי אינו חייב להחזיר והא דקתני בדידהו משום דקבעי למתני סיפא בדידהו כו' הא אכתי תקשי דאמאי לא תני סיפא נמי בדידיה דאם הוא דבר המסויים חייב להחזיר יע"ש ולע"ד לק"מ דה"נ ודאי דדינא דסיפא מצי למתנייה בדידיה אלא דברייתא רבותא אשמועינן דאי הוה תני סיפא נמי בדידיה ה"א דבנים אינם חייבים להחזיר שהרי התוספות בפ' הכותב דפ"ו ע"א ד"ה פריעה הוק' להו הך ברייתא דאמאי חייבים להחזיר משום כבוד אביהם הא הוי מ"ע שמתן שכרה בצידה שאין ב"ד מוזהרין עליהם דלה"ט אמרינן דבדליכא אחריות נכסים מצוה על היתומים ואין כופין ותי' דשאני דבר המסויים דאם לא יחזירו איכא קלון אביהם יע"ש וא"כ אי לא הוה תני לה בדידהו הוה טעינן בהכי ומ"ש בגמרא איידי דבעי למיתני סיפא בדידהו אין הכונה לומר דלא מצי למתנייה בדידיה אלא ה"ק איידי דבעי למתני סיפא בדידהו לאשמועינן חידושא תני נמי רישא בדידהו וא"נ דהו"א כיון דקי"ל כבוד א"ו משל אב ומדינא אינם חייבים להחזיר הוי לגמרי ממונא דידהו ואינם חייבים כמ"ש מרן הב"י ז"ל בטי"ד סימן ר"מ משו"ה הוצרך למתנייה סיפא בדידהו כנ"ל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ודין </b>
+<b> זה דין תורה הוא כו'.</b> עיין מה שהקשה הרב לח"מ ז"ל ממ"ש רבי' פ"ה מה' אלו דין יו"ד דאם נטלו מוכסים את חמורו כו' דאם בא להחזיר ממדת חסידות מחזיר שזה לא נאמר אלא למ"ד יאוש כדי קני כדאיתא פ' הגוזל בתרא איכא דאמרי אם בא להחזיר מחזיר מ"ט יאוש כדי קני מיהו אם אמר אי איפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים וכיון שרבינו ז"ל פסק כמ"ד יאוש כדי לא קני איך כתב כן ומה שתירץ הוא תירוץ הרמב"ן ז"ל במלחמותיו ע"ש ולפי מ"ש למעלה פ"ה מה' גניבה שרבינו מפרש מ"ש אם נטל מחזיר לבעלים מחזיר הדמים לבעלים קאמר משום דיאוש כדי לא קני מעיקרא באיסורא אתא לידיה ומש"ה מיחייב להחזיר הדמים איכא למימר דתלמודא ה"ק דאיכא מ"ד מגיה הברייתא ותני אם בא להחזיר כו' א"נ פרושי קא מפרש דהאי אם נטל דקאמר מחזיר בברייתא אם בא להחזיר קאמר משום דס"ל יאוש כדי קני והילכך לא מצי לאוקמה לברייתא בחזרת דמים משום דאפי' דמים לא מיחייב כיון דבהיתרא אתא לידיה והילכך אף לפי האמת דקי"ל דיאוש כדי לא קני כתב רבינו דין זה לענין חזרת החמור והכסות דבהא ק"ל כלישנא בתרא וא"כ אף לחזרת דמים היכא דלא הוי גנב מפורסם כנ"ל ומ"ש עוד הרב ל"מ דרבינו סובר דיאוש ושינוי השם דהקדש לא קני אלא מדרבנן יש להק' עליו דבפ' לולב הגזול קאמר ר"י התם דלולב הגזול אפי' אחר יאוש פסול משום מה"ב ומוכח לה מקרא דכתיב והבאתם גזול כו' ל"ש קודם יאוש ל"ש לאחר יאוש בשלמא קודם יאוש כו' אלא לאחר יאוש הא קניה ביאוש וכתבו התוספות שם דהא קניה ביאוש ושינוי השם קאמר דר"י ס"ל דיאוש כדי לא קני ואם איתא דיאוש ושינוי השם דקרבן אינו אלא מדרבנן אכתי מאי מוכח מקרא דוהבאתם גזול וי"ל ודו"ק:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כבר </b>
+<b> ביארנו שהגזילה שהשביחה כו'.</b> הק' הרב ל"מ ז"ל לדעת הראב"ד ז"ל שסובר דלידה הוי שינוי א"כ מאי פריך בגמ' לר"פ ממתניתין דגזל פרה ונתעברה אצלו וילדה ילדה אין לא ילדה הדרא בעיניה ומאי קושיא אימא דנקט ילדה משום דאיכא שינוי לידה וקנה הבהמה גופה אלא שמשלם דמים כשעת הגזילה והכי תידוק מינה ילדה משלם כשעת הגזילה וקנה הבהמה לא ילדה הדרא בעיניה גוף הבהמה מיהו שבח גופיה מודה דקני גזלן משום תקנת השבים וכר"פ יע"ש ומה שתירץ הרב ז"ל דס"ל להראב"ד ז"ל דנתעברה נמי חשיב שינוי דמעיקרא גופא סריקא והשתא גופא מליא ואין הבהמה חוזרת בעינה אלא משלם דמים כשעת הגזילה לא נראו לי דבריו כלל דא"כ הי"ל להראב"ד ז"ל להשיג על רבינו בדין הקודם שכתב שאם עדיין לא ילדה ולא גזזה שמין לו את השבח ומחזיר הבהמה עצמה שם היה ליה להשיג ולומר דעיבור חשיב שינוי ומדלא השיג עליו עד דין ז' משמע דבהא מודה לרבינו ז"ל וכן נראה ממ"ש פ"ב מה' גניבה דין י"ב בתשו' שם וז"ל ומסתברא כותיה מיהו לא על גזזה וילדה שהרי קנאו בשינוי אלא בשבח שעל גבי גזילה ע"כ ומדכתב סתמא בשבח שעל גבי גזילה משמע דנתעברה לא חשיב לי' שינוי דאל"כ עדיפא מינה היל"ל ומסתברא כותיה מיהו לא על נתעברה ונטענה וכ"ש ילדה ועיין מ"ש בזה שם ולעיקר קו' נראה לומר דתלמודא הכי פריך משום דק"ל לתלמודא דסיפא לא אצטריכא כלל דאי לאשמועינן דלידה חשיב שינוי הא מרישא דקתני משלם דמי פרה שמעינן לה במכ"ש דאפילו בגזל פרה מעוברת חשיב לידה שינוי כ"ש גזל פרה רקנית דחשיב לידה שינוי וכמו שהוק' לו להרא"ש ז"ל ואע"ג דבגזל פרה מעוברת ס"ל להראב"ד דכל שבח שהשביח משעת גזילה עד שעת לידה הו"ל דנגזל ומתניתין דקתני משלם דמי פרה העומדת לילד רגע א' קודם הלידה קאמר וכמ"ש הרב לח"מ בה' גניבה יע"ש והרא"ש ז"ל נראה דלא ק"ל הך קו' אלא לפי דעת שכ"כ ואי תקשי לך למאי דפרישנא כו' יע"ש מ"מ הראב"ד ז"ל אפי' לפום שיטתו ק"ל דכיון דהא שמעינן מרישא דלידה חשיב שינוי מינה נפקא דבגזל פרה רקנית חשיבה לידה שינוי ואינו משלם אלא כשעת הגזילה וא"כ סיפא למאי אצטריך אלא ודאי ע"כ ס"ל למתניתין דלא ילדה הדרא בעיניה דשבח שעל גבי גזלה דנגזל הוי דהשתא אצטריכא סיפא דמתניתין לאשמועינן דאע"ג דבגזל פרה מעוברת וילדה משלם דמי פרה העומדת לילד וכל שבח דמשעת גזילה עד שעת לידה דנגזל הוי וא"כ ה"נ הו"א דכיון דשבח שע"ג גזילה דנגזל הוי כי ילדה נמי כל שבח שהשביח משעת גזילה עד שעת שינוי הוי דנגזל (והרא"ש הביא ראיה לדעתו ז"ל דגזל פרה מעוברת וילדה משלם כשעת הגזילה אע"ג דכי לא ילדה הדרא בעינה וכל שבח שהשביח ביד הגזלן הוי דנגזל דברשותיה אשבח הואיל ולא נשתנית השתא דילדה ונשתנית משלם כשעת הגזילה וכתב וז"ל ודרב זביד אליבא דר"י יוכיח דשבח שעל גבי גזילה דנגזל ואחר שגזזה הוי דגזלן ואינו משלם אלא כשעת הגזילה יע"ש ולהראב"ד ז"ל צ"ל דשאני ההיא דרב זביד דבשעת גזילה לא היה שבח כלל מש"ה כל שילדה משלם כשעת הגזילה משא"כ גזל פרה מעוברת דהרי היא מעוברת בשעת גזילה וסופה ליגדל לא חשיבא שינוי כלל וכן הוא דעת הרשב"א ז"ל בשיטה כ"י שכתב וז"ל ולא מחוור בעיני דמדקתני ברישא דמתניתין גזל פרה מעוברת כו' משלם דמי פרה העומדת לילד משמע דאע"פ שאינה עומדת לילד בשעת גזילה ואינה עומדת ליגזז משלם כאלו עומדת ליגזז ולילד וגידול הגיזה והולד אינו נעשה שינוי שהגיזו' והולדות טפלות הן לגבי הבהמה עכ"ל יע"ש) קמ"ל דאפי"ה משלם כשעת הגזילה כיון דלא היה בשעת הגזילה שבח כלל כדכתיבנא ואהא פריך תלמוד' דבשלמא לר"ז הא מני ר"י היא אלא לר"פ דאמר דגזלן הוי הא מני ואהא תירץ אמר לך ר"פ ה"ה אפילו לא ילדה נמי משלם כשעת הגזילה משום דשבח שעל גבי גזילה דגזלן הוי כלומר דמתניתין הא קמ"ל דשבח שעל גבי גזילה דגזלן הוי ומש"ה משלם כשעת הגזילה דאי שבח שעל גבי גזלה דנגזל הוי משלם דמי פרה מעוברת מבעי ליה ואיידי דקתני רישא ילדה תנא נמי סיפא ילדה וכדרך שכתב הרא"ש ז"ל דלר"פ אתא לאשמועינן דעיבור וטעינה חשיב שינוי והא עדיפא ממ"ש הרא"ש תמיה מילתא דאיך נאמר דמתניתין קמ"ל דאפילו לא ילדה חשיב שינוי והא מתניתין ילדה קתני ואי עיקר מאי דנחית תנא לאשמועינן הוא לא ילדה אמאי נקט ילדה דאיכא למטעי ולומר דוקא ילדה אבל לא ילדה לא דהוי פשטא דמתניתין טפי וכמו שכן תמה עליו מוהרש"ל ז"ל אמנם לפי דעת הראב"ד ז"ל א"ש משום דס"ל לר"פ דבמאי דקתני מתניתין משל' כשעת הגזילה מינה שמעינן דשבח שעל גבי גזילה דגזלן ומאי דנקט ילדה איידי דרישא דאי שבח שעל גבי גזילה דנגזל הוי משלם דמי פרה מעוברת הוה ליה למימר דומיא דרישא דמשלם דמי פרה מעוברת כמו שהיה שוה רגע אחד קודם דלא ס"ל לחלק כמו שמחלק ר"ז ודו"ק ועוד נראה לומר שדעת הראב"ד כמ"ש רש"ל בספר יש"ש דדוקא בגזל פרה מעוברת וילדה חשיב שינוי וקני גוף הפרה כיון שגזל מעוברת ונתרוקנה מאי אמרת חוזרת ומתעברת פנים חדשות באו לכאן אמנם בגזל פרה ריקנית ונתעברה מודה הראב"ד דלא חשיב שינוי וכן נראה שהבין מוהרש"ל בדעת הראב"ד וכמ"ש בה' גניבה יע"ש והיותר נכון נ"ל שמ"ש הראב"ד אין לך שינוי גדול מגיזה ולידה אין הכונה לומר דחשיב שינוי לגבי הפרה וקני אותה ומשל' דמי הפרה וכמו שכן הבינו הרב לח"מ ומוהרש"ל ז"ל אלא הראב"ד לא בא להשיג על רבינו אלא לענין הגיזות והולדות כמ"ש דאם לפני יאוש ילדה או גזזה הגיזות והולדות של בעלים אהא הוא דהשיג עליו דאין לך שנוי גדול מגיזה או לידה כלומר דהגיזות והולדות קנאן בשינוי שהנולד שינוי הוא וכמ"ש הנ"י וז"ל וכתב הרא"ש בשם רבו דלאו דוקא דמיה ולומר שגוף הפרה קנוי לו בשינוי דלידה וגיזה לאו שינוי הוא דמעיקרא גופא מליא והשתא גופא סריקא ולא הוי שינוי בגוף הבהמה כמו דלא הוי שינוי אם הפילה גללים והשינוי דוקא לגבי צמר ולד הוא עכ"ל יע"ש (ובשבח שעל גבי גזילה ס"ל דלא הוי שינוי כיון שגוף הגזילה לא נשתנית ברשות מרא קיימא ולדידיה אשבח ואין כאן שינוי שכל המחובר לה כמוה כמ"ש הרמב"ן במלחמותיו) אמנם לענין גוף הפרה מודה הראב"ד ז"ל דחוזרת בעיניה כמ"ש רבינו בדין הקודם וזה הוא שהראב"ד ז"ל לא השיג עליו בדין הקודם במ"ש דאם ילדה או גזזה לאחר יאוש הגיזות והולדות של גזלן ומחזיר הבהמה עצמה משום דבהא מודה לרבינו ומ"ש בגמ' אבעיא להו מ"ט דר"מ משום דקסבר שינוי במקומו עומד כו' לא קאי אלא אגיזות ואולדות וכ"כ הרמב"ן במלחמותיו דל"ז וכן מבואר בהדיא שדעת הראב"ד כמ"ש ממ"ש הרמב"ן בשם הראב"ד בדף ל"ט ד"ה ועוד ר"י כו' וז"ל ועוד דהא כבר כתיבנא לעיל דאפילו גזל רחל טעונה וגזזה לאו שינוי הוא כלל וגופא חוזרת בעיניה והיינו דקתני גזלה חוזרת בעיניה כלומר כדאי' השתא כו' עוד ה"נ קני שבחא ולא קני גופא וכן השיג עליו הראב"ד עכ"ל:<br><b> הנה </b> מבואר כמ"ש ומאוד אני תמיה על הרבנים הנזכרים איך אישתמיט מנייהו דברי הרמב"ן הללו ולפ"ז צ"ל שמ"ש הטור סימן שנ"ד וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה וכן השיג עליו הראב"ד לא קאי אלא לומר שדעת הראב"ד דבילדה וגזזה ל"ש קודם יאוש ל"ש אחר יאוש דינם שוה משום דחשיב ליה לידה וגיזה שינוי וכדעת הרא"ש אמנם אה"נ דבהא פליגי הרא"ש והראב"ד דלהרא"ש חשיב שינוי לגבי הפרה ואינה חוזרת בעיניה ולהראב"ד לא חשיב שינוי אלא לענין גיזות ולוולדות כמ"ש הרמב"ן ותדע שהרי לדעת הרא"ש אפילו בלא ילדה נמי חשיב שינוי לר"פ ואינו משלם אלא דמי פרה ריקנית כמ"ש בהדיא שם ואלו לדעת הראב"ד משמע דעיבור וטעינה לא חשיב שינוי ובשבח דממילא מודה הראב"ד לרבינו דקודם יאוש חייב להחזיר שלא כדעת הרא"ש וכמ"ש הב"ח אלא ודאי דלאו לגמרי קאמר אלא להא מילתא דלידה וגיזה חשיב שינוי ומ"מ לדעת הרז"ה שם דס"ל דבילדה וגזזה קנה גוף הבהמה ובלא ילדה קנה שבחה וגוף הבהמה חוזרת בעיניה צ"ל כמ"ש לעיל לדעת רבי' ותירוץ הרב ל"מ ז"ל לא יתכן לדעת הרז"ה שהרי מבואר מדבריו שם דלר"פ הא דקאמר ר"י גזילה חוזרת בעיניה מיירי בנתעברה ונטענה אצלו וכמ"ש בפ' המפקיד וא"נ י"ל שאף הרז"ה לא כתב כן אלא בגזל פרה מעוברת וכמ"ש רש"ל שכן הוא דעת הרז"ה: הן אמת שממ"ש הרמב"ן דל"ז נראה להפך שכתב וז"ל ומאי דכתב בעל המאור שכל מה ששנינו משלם כשעת הגזילה גוף הגזילה קנוי לגזלן ומשלם דמים כדמעיקרא כו' אמנם ממ"ש וז"ל ודקא דייק מדלא קתני סיפא דמי פרה לדידיה קשיא רישא דעצים ועשאן כלים נראה שדעת הרז"ה כדעת רש"ל וכ"נ ממ"ש בדף ל"ט וז"ל ב' תשו' בדבר חדא דהא ר"מ אפי' בגזל רחל ונטענה אצלו אמרה ובעל המאור הודה בכך בפ' המפקיד כו' משמע דבגזל פרה ונתעברה אף הרז"ה יודה דגוף הגזילה חוזרת בעיניה וא"כ מ"ש לעיל שכל מה ששנינו כו' נראה הפך ודברי בעל המאור הללו נשמטו מהדפוס ולא זכינו לאורו לראות הדברים על בוריין ודעת הרא"ש דלר"פ אפילו בלא ילדה נמי משלם דמי פרה ריקנית וכתב שכן הוא דעת ר"י יע"ש: והנה מ"ש שדעת ר"י כן מדברי התוספות שלפנינו ד"ה לר"ש מבואר היפך דבריו יע"ש וכ"כ מוהרש"ל ולדעתו לא ידעתי איך יתיישב מה שאמר ר"י גזילה חוזרת בעיניה ואוקמא ר"פ בשבח שעל גבי גזילה דא"כ מאי חוזרת בעיניה דקאמר דמשמע דהיא גופא הדרא והרז"ה כתב דמש"ה אוקמא ר"פ בשבח שעל גבי גזילה דאז גוף הגזילה חוזרת בעיניה משום דהוי שינוי החוזר לברייתו אכן לדעת הרא"ש קשה ומ"מ בילדה וגזזה אפשר דס"ל להתוס' כדעת הרא"ש דמשלם דמי פרה ריקנית וע"פ זה ניחא מה שהקשה רש"ל בסי' ה' על מ"ש התוס' בד"ה מאי וז"ל וי"ל דלר"ש אפי' ילדה קאמר דלמחצה לשליש ולרביע קא שקיל גזלן דקאי אר"מ דאיירי בילדה עכ"ל הק' וז"ל ול"נ דא"כ מנין לו לר"פ דבתרתי פליגי הני תנאי דילמא כולהו תנאי לא איירו אלא בשבח שלא ע"ג גזילה כדאיירי ר"מ ופליגי השתא שפיר ר"מ סבר כוליה דנגזל משום קנסא ור"י סבר כוליה דגזלן ור"ש סבר למחצה לשליש ולרביע הוא דשקיל גזלן עכ"ל יע"ש. ולפי מ"ש ניחא דמש"ה לא אוקמא לברייתא בשבח שלא ע"ג גזילה גרידה משום דא"כ היכי קתני ברייתא דגזילה חוזרת בעיניה הא בילדה וגזזה אינו משלם אלא דהמה מש"ה קאמר דר"י דקאמר גזילה חוזרת בעיניה דהיינו כשעת הגזילה איירי בשבח שע"ג גזילה נמי דבכל ענין גזילה חוזרת בעיניה ומש"ה נקט הך לישנא דחוזרת בעיניה והשתא כי קאמר ר"ש למחצה כו' קאי אכל מאי דקאמר ר"י ור"ש קאמר ר"ש למחצה כו' הוא דשקיל וליכא לאקשויי דא"כ אמאי קאמר ר"פ דר"י ס"ל דשבח שע"ג גזילה דנגזל ומאי דקאמר חוזרת בעיניה כמו שהיא עכשיו קאמר וכדר"ז ור"ש ס"ל דלמחצה הוא דשקיל דהשתא אתיא מתני' שפיר כר"י דהא אפי' לדעת מוהרש"ל דס"ל דלר"ש דוקא בשבח שע"ג גזילה הוא דקאמר אכתי תקשי ליה הכי אלא ודאי מוכרח הדבר דלר"פ משמע ליה לישנא דחוזרת בעיניה כדמעיקרא קאמר וכמ"ש רש"י ודו"ק: ואולם אכתי פש גבן לבאר השגת הראב"ד בדין שאח"ז שכתב וז"ל א"א קטיר קא חזינא הכא דהא אסיקנ' כו' עד ואנן בגזל פרה מעוברת ורחל טעונה מפרשינן לה להנהו גיזותיה וולדותיה כו' אשר דבריו סתומים כספר החתום דמשמע מדבריו שמ"ש ואנן בגזל פרה מעוברת מוקמינן לה שבא לתרץ מה שהקשה דכיון דהקדיש' מאי חוטא נשכר איכא ולא ידענא היכי מתרצה בהכי והרב לח"מ נרגש מזה וכתב דמילתא באנפי נפש' היא שבא לתרץ מה שיש להק' לפי דעתו דאם הלידה הוי שינוי א"כ מדינא הוא ולא מפני תה"ש ואמאי הוו של בעלי' לכך פי' דהכא לא מיירי בנתעברה אצלו דא"כ הוי שינוי ולדידיה העיבור הוי שינוי אלא בגזל פרה מעוברת ואין כאן שינוי ולא איירי ג"כ שילדה קודם שהקדישה אלא הקדישה קודם שילדה ומש"ה קאמר דהשבח של גיזות וולדות משעת גזילה עד שעה שהקדישה הוי של בעלים כיון דאינו אלא מפני תקנת השבים וגבי הקדש לא שייך תקנת השבים ונסתייע לזה ממ"ש ה"ה מיהו הרב המשיג לעיל פירשה בגזל פרה מעוברת דמדכתב המשיג לעיל משמע דכונתו לומר דאזיל לשיטתיה ומש"ה פירשה בגזל פרה מעוברת עכ"ל והנך רואה כמה מהדוחק בדרך זה דכפי זה הי"ל להראב"ד לומר בתחלה ואנן בפרה מעוברת כו' ואח"כ וק"ל שהרי אדרבה לפי פי' הוא דקשה טפי דלפי דעת רבינו ז"ל דס"ל דגיזה ולידה לא הוי שינוי אלא מפני תקנת השבים הוא דקני אתי' שפיר ההיא דרבא בילדה וגזזה קודם שהקדישה דבהקדש לא שייך תקנת השבים כמ"ש הוא ז"ל ותו שדרך זה לא יתכן אלא ע"פ מ"ש הוא ז"ל דס"ל להראב"ד דעיבור חשיב שינוי וכבר כתבנו דהא ליתא וכמו שהוכחנו מדבריו לעיל ולכן הנ"ל בכונת הראב"ד לומר שמ"ש ואנן בגזל פרה מעוברת כו' שבא לתרץ מה שהק' דכיון דהקדיש' מאי חוטא נשכר איכא והוא זה שהרי כבר כתבנו שדעת הראב"ד דמ"ש במתני' גזל פרה מעוברת וילדה משלם דמי פרה העומדת לילד רגע אחד קודם שילדה קאמר וכל השבח שמשעת גזילה עד שתלד הוי של נגזל וכמ"ש הרב ל"מ פ"ב מהלכות גניבה וכן הוא דעת הרשב"א וכמש"ל ומעתה נתבארו דברי הראב"ד ז"ל שמתחילה ה"ק דכיון דהא אסיקנא שכל שבח שע"ג גזילה הוא של גזלן א"כ היכי אמרינן הכא דמסתברא משעה שהקדיש כדי שלא יהא חוטא נשכר והתוס' ז"ל פרק הנזקין דנ"ה ד"ה לגיזותיה הוק' לו זה יע"ש ואהא תי' דלזה י"ל דכיון דהקדישה הגנב תו ליכא תקנתא כו' ושוב הוק' לו דכיון דהקדישה מאי חוטא נשכר איכא משום דס"ל להראב"ד דלפי זה ע"כ צריך לאוקמא להך מימרא דרבא בהקדישה קודם שילדה וגזזה דאלו בגזזה וילדה הא קניה בשינוי מדינ' ולא משום תקנת השבים ואזיל לשיטתיה דס"ל דגיזה וילדה הוי שינוי וא"כ כיון דע"כ מיירי בהקדישה מעוברת וטעונה הרי הגיזות והולדות הן של הקדש ומאי חוט' נשכר איכא (שהרי אם הקדיש בהמה חוץ מגיזתה תפסה נמי קדושה אגיזה כדאיתא בר"פ ראשית הגז וכן נמי אם הקדיש בהמה מעוברת ואמר היא קדש וולדה חולין למ"ד עובר ירך אמו אם שיירו אינו משוייר כדאיתא בתמורה פ' כיצד מערימין ורבא גופיה משמע התם דס"ל דשיירו אינו משוייר דקאמר התם מתקיף לה רבא ממאי דטעמא דר"י משום דשיירו משוייר דילמא כו' וכ"כ התוס' פ' הנשרפין ד"פ דרבא ס"ל דעובר ירך אמו יע"ש ועיין מ"ש בפ"ב מה' גניבה ודוק) והיכי אמרינן בגמ' מסתברא משעת הקדש כדי שלא יהא חוטא נשכר וכדי לתרץ כל זה כתב ואנן בגזל פרה מעוברת כו' מפרשינן לה כלו' דכיון דההיא בעי' דרבא מיירי בגזל פרה מעוברת מצינן לאוקמי שפיר בילדה וגזזה קודם שהקדישה ואפי"ה מבעי' לי' לרבא לענין שבח גיזותיה שמשעת גזילה עד שעת קניית השבח בשינוי דאי אמרי' דאוקמוה רבנן ברשותיה משעת גניבה אינו משלם אלא כשעת הגזילה ואם משעת הקדש הוא דאוקמוה רבנן ברשותיה משלם דמי פרה העומדת לילד רגע אחד קודם לדעת הראב"ד והשתא לא ק"ל דכיון דהקדישה מאי חוטא נשכר איכא דיהא הכל של הקדש כיון דרבא מיירי בשלא הקדיש הגיזה והולד אלא בהמה גריד' אחר שילדה משא"כ אי מיירי בנתעבר' אצלו ע"כ צ"ל דהקדישה כשהיא מעוברת דאלו ילדה וגזזה אע"ג דלא שייכ' משום תקנת השבים ושבח שע"ג גזילה דנגזל הוי היכא דליכא משום תקנת השבים מ"מ עכשיו שילדה אינו משלם אלא כשעת הגזילה ודר"ז יוכיח דס"ל דשבח שע"ג גזילה דנגזל הוי ואפ"ה ס"ל בילדה דאינו משלם אלא כשעת הגזילה וא"כ כיון דהקדישה מעוברת מאי חוט' נשכר איכא ודברי הרב המשיג ה"נ מתפרשן שכתב מיהו הרב המשיג לעיל פירש' דגזל פרה מעוברת כלומר משום דהרב המשיג לעיל ס"ל דילד' וגזזה הוי שינוי ומדינא קני גזלן מש"ה הוצרך לאוקמא בגזל פרה מעוברת אמנם לדעת רבינו דס"ל דאפי' ילד' וגזזה לא חשיב שינוי ולא קני אלא משום תקנת השבים מתפרש' הך מימרא דרבא כפשט' אפי' בגזל פרה ונתעבר' אצלו וילד' קודם שהקדיש' דכיון דבעלמא לא קני אלא מפני תקנת השבים בהקדש דלא שייך תקנת השבים הוי של בעלים דהשתא ליכא לאקשויי כיון דהקדיש' מאי חוט' נשכר איכא כיון דמיירי בשלא הקדיש אלא הבהמ' אחר שילד' זה הנרא' אצלי אמיתות השגת הראב"ד ז"ל ועיין בש"ך סי' רצ"ב ס"ק ו' ובהרמב"ן במלחמותיו: וע"פ האמור נרא' ליישב מה שהקש' הרב בעל ל"מ לדעת רבינו דלידה וגיזה לא הוי שינוי שהרי בגמרא איבעיא לן אי טעמא דר"מ משום דקסבר שינוי במקומו עומד או דילמא בעלמא קסבר שינוי קונה והכא קנסא קניס ומסיק דקנסא הוא דקניס משמע בהדיא דליד' וגיזה חשיב שינוי גמור דאי לא לימא דטעמא דר"מ משום דלא חשיב שינוי יע"ש שהניחו בצ"ע אמנם על פי מ"ש אפשר לומר דאף רבינו מוד' דליד' וגיזה חשיב שינוי גמור לענין הגיז' ולידה אלא דס"ל דאפי' ר"י דקאמר גזיל' חוזרת בעיני' והגיזות והולדות של גזלן אינו אלא מפני תקנת השבים דאי לאו הכי הוה מוד' לר"מ דקנסינן ליה לגזלן שלא יהא חוטא נשכר אע"ג דחשיבי שינוי ואע"ג שכתב רבינו דשבח שהשביח אחר שנשתנית השבח לגזלן לא כ"כ אלא דוקא בנשתנית גוף הגזיל' ואינו חייב לשלם אלא דמיה אז הוא דאמרינן דכיון דגוף הגזיל' של גזלן הרי מאות' שעה קנוי לו שהרי אם רצה הנגזל לתת לו דמיה וליקח החפץ אינו חייב הגזלן לתת לו ונמצא דכי קא אשבח ברשותי' הוא דקא אשבח משא"כ בגזל פרה וילד' דס"ל לרבינו דגוף הגזיל' חוזרת בעיני' משום דלא חשיב שינוי לגבי הפר' ואע"ג דלענין שבח הגיזות והולדות חשיב לידה וגיזה שינוי אפ"ה קנסו רבנן שלא יהא חוטא נשכר כיון דברשותי' דנגזל קא אשבח וזהו שכתב רבינו בסוף דין זה הואיל ולא נתיאשו הבעלים ולא נשתנית הגזיל' כלומר דדוקא בנשתנית גוף הגזיל' כמ"ש ומאי דפשיט לתלמודא מההיא דלצבוע לו אדום וצבעו שחור דלר"מ במזיד קניס בשוגג לא קניס היינו משום דהתם נמי לא קני ליה לגופיה שהרי אם רצה בעל הצמר ליתן לו דמי שבחו נותן לו את הצמר וכמ"ש רש"י ד"ק ע"ב ד"ה לצבוע לו אדום וז"ל ולא יהיב ליה אלא דמי צמרו אבל לא דמי שבחו או זה יתן לו דמי שכרו משלם ויקח לו את הצמר משא"כ בגזלן בשבח שהשביח אחר שנשתנית כיון דהרי היא כשלו לגמרי ואפי' אם רצה הנגזל לתת לו דמי הגניב' בשבחה אינו חייב להשיבו לא קנסי' ליה והכריחו לרבינו לומר כן משום דק"ל סוגית הנזקין דקאמר רבא מאי נ"מ לגיזותי' וולדותי' דמשמע בהדיא דס"ל לרבא דבילד' וגזזה הגיזות והולדות הן של בעלים דדחיק' לי' מילתא לומר כמ"ש התוס' דאליבא דר"מ וא"נ אליבא דר"ז לר"י או לר"פ אליבא דר"ש קאמר לה משום דכיון דקי"ל הלכת' כר"פ אליבא דר"י דחיק' מילתא לאוקמא מילתא דרבא דלא כהלכת' וכמ"ש הרמב"ן במלחמותיו דל"ט: גם דחיק' ליה למימר דבגזל פרה מעוברת הוא דקאמר כמ"ש הראב"ד משום דא"כ הו"ל לרבא לומר למאי נ"מ לשבח גיזותיה כו' מדקאמר לגיזותי' משמע דלענין הגיזות והולדות גופייהו הוא דקא מיבעי' ליה אי חוזרת לבעלים וכבר הרמב"ם נרגש מזה וכתב דלגיזותי' לאו דוקא אלא לשבח גיזותי' הוא דקאמר ורבינו לא ניחא ליה בהכי ותו דפשט' משמע דבכל גוונא מיירי מש"ה הוצרך לומר דאפי' לר"י ל"ק דהגיזות והולדות של בעלים אלא מפני תקנת השבים והלכך גבי הקדש דלא שייך תקנת השבים מוד' ר"י לר"מ דקנסינן ליה כדי שלא יהא חוטא נשכר וזהו שאמרו בגמרא מסתברא משעת הקדש כדי שלא יהא חוט' נשכר דהיינו קנסא דקניס ר"מ כמ"ש רש"י בפ' הגוזל דצ"ה ד"ה קנסא יע"ש ודוק: ובהכי ניחא לי מאי דק"ל לפום מאי דמשמע מדברי רבינו דלידה וגיז' אינו שינוי ואינו קונה אלא מפני תקנת השבים כמ"ש ה"ה בדין ט' א"כ אמאי כתב רבינו בגזל פרה ונתעבר' אצלו וילד' דהואיל ונתיאשו הבעלים הגיזות והולדות של גזלן ומשמע ודאי דאם רצה הגזלן לסלקו בדמים וליתן לו דמיה אינו מחוייב להשיבו שהרי בלא ילד' כתב דשמין לו את השבח ונוטל מן הנגזל משמע דבילד' לא והשתא ק' דלפי מ"ש ה"ה בדין ב' שדעת רבינו דלר"י דינו בדמים שדי בכך מפני תקנת השבים ה"נ אמאי לא אמרי' הכא שיחזיר הגיזות והולדות ויתן לו הנגזל דמיה כיון שאינו אלא מפני תה"ש אמנם ע"פ מ"ש הנה נכון דס"ל לרבינו דהגיזות והולדות גופייהו קנינהו בשינוי אלא דבלא נתייאשו הבעלים מוד' ר"י לר"מ דקנסינן ליה כדי שלא יהא חוטא נשכר דלא שייכא תקנת השבים בדליכא יאוש כמ"ש ה"ה ובנתיאשו הבעלים משום דאיכא תקנת השבים מוקמינן ליה אדינא דאורייתא: ודעת התוס' בדף צ"ה ד"ה משלם שלא כדעת הראב"ד שכתבו וז"ל דמי פרה העומדת לילד דכל שבח שמשעת גזילה עד שתלד של גזלן וכן הוא דעת הרא"ש שכתב וז"ל דכל היכא דקנא' גוף הגזיל' בשינוי ואינו מחוייב לשלם אלא דמיה חזר' השומא לדמעיקרא ולא דמי לתבריה ושתיי' דמשלם ד' דהתם שאני דאבד' מן העולם כו' יע"ש וכן נרא' ממ"ש התוס' בפ' הנזקין דלר"פ דאמר אליבא דר"י שבח שעל גבי גזיל' דגזלן הוי לא נפקא מיני' מידי במאי דאוקמוה ברשותי' משמע בהדי' דס"ל דבגזל פרה מעוברת משלם כשעת הגזיל' דאל"כ אפי' לר"פ אליבא דר"י נ"מ שפיר במאי דאוקמוה ברשותי' בגזל פרה מעוברת דאי לא הקדיש' שמין כמו שהי' שוה רגע אחד קודם הליד' וכמ"ש לדעת הראב"ד וק"ל על דבריהם דכפי זה ע"כ דטעמייהו כמ"ש הרא"ש דכל היכא דאיתיה לגזיל' בעיני' וקנינהו בשינוי הדרא שומא לדמעיקרא ומש"ה משלם כשעת הגזיל' וא"כ קשה שהרי התוס' כתבו שם בסמוך ד"ה מ"ט דאפי' עולא מוד' דאם הקדישו דהקדשו הקדש משום דקני ליה גזלן ביאוש ושינוי השם ואינו משלם אלא דמיו והשתא א"כ איך קאמר רבא דמסתברא משעת הקדש כדי שלא יהא חוטא נשכר והרי כיון שהוא קנוי לו ביאוש ושינוי השם הדרא שומא לדמעיקרא שהרי איתיה לגזיל' בעולם ואינו חייב לשלם אלא דמים וכן קשה למ"ש הרמב"ן במלחמותיו וז"ל וכן לדעתי ההיא דרבא בשבח גיזותי' וולדות היא דהיינו מעוברת וטעונה וגדלו מאליהם דאלו גזזן הא קי"ל דגזלן הוי ובעייא דרבא לא מוקמינן לה דלא כהלכתא עכ"ל שהרי דעת הרמב"ן כדעת התוס' והרא"ש כמ"ש שם בסמוך וז"ל ועוד כבר כתבנו דאפי' גזל טעונ' כו' וממילא ידעינן דמשלם דמי גיזותי' כמו שהן שוין בשעת הגזיל' יע"ש ובפרק הגוזל בתרא דמ"ו כתב שם כדברי התו' ואפי' לעולא הקדשו הקדש משום דקני ליה ביאוש ושינוי השם ואולי נאמר דכיון דהקדיש' חשיב ליה כאבד' מן העולם ואינ' ברשותו ואע"ג דאמרינן במרוב' דהקדש לא חשיב כמכיר' משום דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן לא אמרי' כן אלא לענין תשלומין דו"ה וכמ"ש התוס' שם יע"ש אך קשה לי למ"ש התוס' דלר"ז דאמר אליבא דר"י דשבח שעל גבי גזיל' דנגזל הוה הכא דאוקמי' ברשותי' דגזלן הוי דבמאי עסקינן אי בילד' אחר שהקדיש' קודם שתבעו לב"ד א"כ לר"ז נמי אינו משלם אלא כשעת הגזיל' וכדקתני במתניתין בהדיא גזל פרה ונתעברה אצלו וילד' משלם כשעת הגזיל' וכי בשביל שהקדיש' מיגרע גרע ואי מיירי בשלא ילד' קודם שתבעוהו לב"ד א"כ איך כתבו דלר"פ לא נפ"ל מידי הא לר"פ נמי נפ"מ בגזל פרה מעוברת דאפי' ר"פ דאמר שבח שע"ג גזיל' דגזלן הוי היינו דוקא בגזל פרה ריקנית ונתעבר' אמנם בפרה מעוברת מוד' ר"פ כל שבח שהשביח משעת גזיל' עד שעת העמד' בדין הוי דנגזל וכמ"ש הרא"ש וכ"כ הרמב"ן והכריח הדבר מן הירושלמי וממ"ש בגמרא איידי דתני רישא ילד' דמשמע דדינא לא משכחת לה אלא בילד' וצ"ע כעת ומהתי' על הסמ"ע הביאו הרב המאסף סי' שס"ב שכתב בפשיטות דגזל פרה מעוברת משלם העודף שהשביח ביד הגזלן ולא ידעתי איך אשתמיט מינייהו דברי הרמב"ן והרא"ש ז"ל הללו והרב תי"ט הקש' לדעת הרמב"ן ורש"י והנ"י דהגזיל' עצמ' חוזרת בעיני' א"כ אמאי לא תני ברישא משלם כשעת הגזיל' דלדידהו ליכא לתרוצי כמ"ש הרא"ש דלאשמועינן דשמין פרה העומדת לגדל ולדות שדמיו מרובין יותר מאם קונ' אותה מעוברת בשביל השליל שהרי פרה עצמ' חוזרת בעיניה יע"ש שהניחו בצ"ע ולדידי לא ק"מ דאפי' לפי דעתם דהפרה עצמה חוזרת בעיניה איכא למימר דמתניתין אתא לאשמועינן דלא נימא דשמין אותה כמי שקונה פרה מעוברת לשחיטה בשביל השליל ואינו משלם אלא דמי עובר העומד לשחיטה במעי אמה שאז אין דמי העובר מרובין כ"כ קמ"ל דמשלם דמי פרה העומדת לילד לגדל הולד שאז דמי העובר מרובין כנ"ל פשוט ובמ"ש רבינו דשמין לו השבח ונוטל מן הנגזל וכתב עליו הראב"ד י"א נוטל את השבח עצמו ודוקא אמרו ג' שמין כו' ראיתי להרב ל"מ שכתב דהראב"ד מפרש כפי' התוס' שכתבו בד"ה לר"ש דמאי דאיבעיא ליה לגמר' אליבא דר"ש הוא משום דלר"י כיון דתקנת השבי' הוא דשקיל גזלן פשיטא ודאי דמגופיה שקיל והיינו משום דהוא מפרש פשיטותא דפשיט בגמ' מההיא דשמואל היפך מפי' רבינו דבא לפשוט דמדנקט שמואל ג' שמין להם את השבח ומעלין אותן בדמים ולא חשיבא הך דגזלן משמע דגזלן מבשרא שקיל וא"כ כפי פי' זה ע"כ דלר"י מגופיה שקיל דאל"כ דשמואל אתי דלא כהלכתא כיון דקיימא לן הלכה כר"י את"ד יע"ש:<br><b> ולדעתי </b> קשה דאם כן דס"ל להראב"ד דלר"י פשיטא ליה דמגופיה שקיל ולא קא מיבעיא לי' אלא לר"ש א"כ היכי פשיט מהך דשמואל דמדנקט ג' דוקא דגזלן מבשרא שקיל לר"ש ומאי פשיטותא אימא דמש"ה נקט שמואל הני דוקא משום דס"ל דהלכה כר"י אמנם לר"ש ה"נ דמעלין אותם בדמים ולכן נ"ל דאף הראב"ד מפרש פשיטותא דגמ' כפי' רבינו דכיון דאמר שמואל דבהני ג' שמין להם את השבח ה"ה לגזלן דדמו להני אלא דהראב"ד ז"ל ס"ל דמשום הכי לא איבעיא ליה לתלמודא אליבא דר"י משום דלר"י מגופא שקיל משום תה"ש ואהא בא להכריח פי' זה דאי כפי' רבינו דס"ל דלר"י מעלין אותם בדמים אם כן אמאי נקט שמואל הני דוקא ולא חשיב גזלן נמי והיא קו' התוס' בד"ה ג' משום הכי ס"ל להראב"ד דלר"י פשיטא לי' לתלמודא דמגופיה שקיל משום תה"ש ולר"ש דאמר למחצה כו' דלית ליה תה"ש הוא דקא מיבעיא לי' ואהא פשיט תלמודא דלר"ש ודאי מעלין אותם בדמים מההיא דשמואל דכיון דלר"ש לאו משום תה"ש הוא דאמר הו"ל כהני ג' דקאמר שמואל דשמין להם את השבח ומ"מ שמואל לא חשיב גזלן משום דקי"ל הלכה כר"י ועל התוס' יש לגמגם דכפי מ"ש בד"ה לר"ש דלא בעי לר"י משום דלר"י פשיטא דמגופיה שקיל משום תה"ש אם כן מאי ק"ל בדבור שאח"ז והוצרכו לומר דתנא ושייר גזלן ואמאי לא כתבו בפשיטות דמשום דקי"ל כר"י משום הכי לא חשיב גזלן ומצאתי להרשב"א בשיטה כ"י שכתב וז"ל ג' שמין להם את השבח פירש ר"ח דאיפשיטא בעיין דליכא מאן דמעלין אותם בדמים אלא ג' בלבד והיא תימא דהאיכא אריס כדמשמע פרק המקבל ולי נראה דה"ק ג' שמין להם את השבח וכ"ש גזלן עכ"ל והשתא קשה לפי' ר"ח דאי ס"ל דמשום הכי לא בעי לר"י משום דלר"י פשיטא ודאי דמגופיה שקיל וכפי' התוס' והראב"ד אם כן היכי פשיט בגמ' דלר"ש מגופיה שקיל מההיא דשמואל נימא דמשום הכי נקט שמואל הני ג' דוקא משום דס"ל דהלכה כר"י ואי ס"ל לר"ח כפי' רבי' דלר"י פשיט' דמעלין אותם בדמים א"כ שמואל אמאי לא חשיב גזלן כיון דקי"ל הלכה כר"י ואפשר דס"ל דכיון דלר"ש מגופיה שקיל מש"ה לא חשיב גזלן דבפלוגתא לא קא מיירי ושמואל לא חשיב אלא מילי פסיקתא דוקא והיינו פשיטותא דמדלא חשיב גזלן ש"מ דלר"ש מגופיה שקיל ובפלוגתא לא קמיירי דאי לר"ש נמי מעלין אותם בדמים אמאי לא חשיב גזלן כיון דמילי פסיקתא נינהו אלא דהא ליתא דאם כן אכתי נימא דלר"ש נמי מעלין אותם בדמים ומאי דלא חשיב גזלן הוא משום דבפלוגתא לא קמיירי כיון דאיכא ר"מ דס"ל דשבח שע"ג גזילה דנגזל וא"כ היכי פשיט מיניה דלר"ש מגופיה שקיל ודוק:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>שינוי </b>
+<b> החוזר כו'.</b> פסק רבינו כרב אשי דאמר תנא דידן שינוי דאורייתא קתני ומשמע דלר"א שינוי החוזר לא קני ואפי' מדרבנן אך דעת התוס' פרק לולב הגזול ד"ה שינוי דלר"א נמי קני מדרבנן ועיין במוהר"ם בן חביב שם וכן מצאתי בשיט' כ"י מתלמידי הרשב"א שכ"כ וז"ל ומשמע דאפי' לר"א דאוקי מתני' בשינוי דאורייתא מודה הוא דאיכא שינוי דרבנן והיינו שינוי החוזר והיינו דקאמר ר"א תנא דידן שינוי דאורייתא קתני ומדלא קאמר תנא דידן שינוי דלא הדר קתני ש"מ דס"ל דשינוי דלא הדר קני מדאוריי' ושינוי דהדר קני מדרבנן עכ"ל וכן נראה שהוא דעת התוס' פרק הגוזל עצים דצ"ו ע"ב ד"ה ועבדיה זוזי שכתבו וז"ל דוקא עבדיה זוזי אבל עשה מן הנסכא כלי קני אע"ג דהדר עביד לי' נסכא דלא גרע מנסרים ועשאן כלים כו' יע"ש והרב תורת חיים הק' לדבריהם אלו ממ"ש בפרק כיצד הרגל דף [כ' ע"ב] ד"ה והוא וז"ל פי' הקונט' שלא קבעה בבנין דלא הוי שינוי ותימא כי קבעה נמי לא קנה דשינוי החוזר הוא כדאמרינן בפרק הגוזל האי מאן דגזל נסכא כו' ולפי דבריהם שבפרק הגוזל מאי ק"ל הא אין לך חשיבות גדול מזה שקבעו בבנין דבית חשיב טפי מכלי ועדיפא מינה הוה לי' לאקשויי ממתני' דהנזקין על המריש הגזול שבנאו בבירה שנוטל דמיו מפני תה"ש יע"ש ועפ"ז נראה לי לתרץ לדעת רש"י ורבינו שבפ"ו מה' מעילה דין ח' כתב בהדיא כפי' רש"י אע"ג דאיהו ז"ל פסק דשינוי החוזר לברייתו לא קנה דס"ל דבהקדש בהוצאה מרשות הקדש לשינוי הדיוט תלי' מילתא והלכך כל שקנאו אפי' מדרבנן הרי יצא מרשות הקדש ומעל וא"כ ה"נ כיון שבנאו בבירה הרי קנוי לו מדרבנן מפני תה"ש וכן נראה שהוא דעת רבינו שבפ"ו מה' הנזכר דין ד' פסק דהמשאיל קורדם לחבירו הוא מעל וחבירו מותר לבקע ולר' אשי דבפרק השואל דצ"ט אע"ג דקניי' השואל אינו אלא מדרבנן כדאמרינן תקנו משיכה בשומרים וכ"כ הרב מח"א ה' קנין משיכה סי' ב' והתוס' שדחו פי' רש"י נראה דלשטתייהו אזלי שכתבו בפרק מרובה דע"ט ד"ה תקנוה דר' אמי ס"ל משיכה קונה מן התורה יע"ש ודוק ומ"ש מוהר"ם ן' חביב דרבינו והטור סברי דנהי דבנסרים ועשאן כלים לא קני משום דכיון דסתר לה חוזרים הנסרים ועבידי אינשי דסתרי כלים לעשותם נסרים משום דאין הפסד בסתירתן אבל טווי ועשאו בגד והוא דבר חשיב ולא עבידי אינשי דסתרי להו כדמעיקרא קני מדרבנן ולא גרע ממריש שבנאו בבירה יע"ש ק"ל דאם כן איך פסק רבינו בהלכות ציצית דעשאן מצמר הגזול פסולים הא חוטי ציצית ודאי דלא עבידי אינשי דסתרי להו ועבידי צמר וקנאו ואם כן אמאי פסולים משלהם איקרי וליכא למימר דכיון דמדאוריי' לא קני לא מקרי משלהם דהא מעובדא דההיא סבתא מוכח בהדיא דמשום תקנה דרבנן נפיק ידי חובת סוכה מן התורה וכמ"ש התוס' שם ודוק:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>גזל </b>
+<b> דקל מחובר וקצצו לא קנה כו'.</b> מסתמיות דברי רבינו והפוסקים נראה דאפי' בדאיכא יאוש בהדיה לא קנה משום דלא הוי שינוי דשמו עליו דהשתא נמי גובי דדקל מקרו האמנם מצאתי להרשב"א בשיטה כ"י שכתב משם הראב"ד על ההיא דאמרינן בפרק הגוזל בתרא דף קי"ב אמר שמואל דינא דמלכותא דינא תדע דקטלי דקילי וגשרי גשורי ועברינן עלייהו ופריך אביי ודילמא משום דאייאש מרייהו מנייהו כתב וז"ל הא דדחינן שאני התם כו' פי' הראב"ד דאעפ"י שאין היאוש קונה ושינוי נמי אין כאן דממחובר לתלוש לא חשיב שינוי הואיל ושמו עליו יאוש עם השינוי הוה מיהא קונה עכ"ל ויש להקשות לכאורה מההיא דר"פ לולב הגזול דא"ל ר"ה להנהו אונכרי כי זבינתו אסא מן הנכרים לא תגזוזו אתון כו' כי היכי דלהוי יאוש בידייהו ופריך עלה בגמ' וליקנינהו בשינוי מעשה והשתא אמאי לא ק"ל בפשיטות דליקנינהו ביאוש ושינוי דממחובר לתלוש דבהדי יאוש קני לדעת הראב"ד ולא שייכא תי' דמשני עלה ולכן נראה שאף הראב"ד לא כ"כ אלא לתת קצת טעם לאביי דפריך ודילמא כו' אמנם למאי דקא"ל רבא אי לאו דינא דמלכותא דינא היכי מייאשי אפי' ביאוש נמי לא קני ומפ' הראב"ד כפי' רש"י ז"ל דה"ק מי הוי יאוש הא יאוש כדי הוא ושינוי דממחובר לתלוש לא מהני אפי' עם היאוש כנ"ל:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>גזל </b>
+<b> בהמה כו' או שגזל עבדים והזקינו כו' אומר לו הרי שלך לפניך.</b> כתב ה"ה טעם העבדים מפני שדינם כדין הקרקע וכבר כתבו המפורשים דבכל דבר של תורה דינו כדין הקרקע כו' יע"ש וכ"כ התוס' פ"ק דב"ק דף י"ב ד"ה אנא מתניתא ידענא וז"ל ואע"ג דבכמה דוכתי אמרי' דכמקרקעי דמי אומר ר"י דהכא לא איירי אלא במידי דרבנן ולגבות מיתמי ומלקוחות וסבר שעבודא לאו דאוריי' ולא גבי אלא מדרבנן יע"ש וכ"כ הרא"ש שם פ"ק וז"ל בעל חוב אינו גובה אלא מן היתומים בעבדים שהניח להם אביהם דהלכה כר"ן בדיני דאמר עבדא כמטלטלי דמי בכל מילי דרבנן לגבות מן היתומים ולענין פרוזבול ולקנין אגב כו' וכ"כ פ' הגוזל בתרא משם רשב"ם וז"ל דודאי לכל מילי דאורייתא חשיב כמקרקעי כו' והתם במילי דרבנן כו' לגבות מיתמי נמי דרבנן דסבר שעבודא לאו דאורייתא כו' יע"ש וראיתי למוהר"ש ז"ל בסי' רי"ח שהקשה לדברי הרא"ש ז"ל שדבריו סתרי אהדדי שהרי בכאן פסק כר"ן דאין גובין מן העבדי' מטעמא דשעבודא לאו דאוריי' וכן פסק בפ' מי שמת דרי"ג ואלו בס"פ גט פשוט פסק כעולא דאמר ד"ת אחד מלוה ע"פ כו' מ"ט שעבוד' דאורייתא ונמצא דמזכה שטרא לבי תרי יע"ש שהניחו בצ"ע ועיין במוהר"ם די בוטון דף קל"ו ובהרב בכה"ג סי' שס"ג ולע"ד נראה ליישב ולומר דס"ל להרא"ש כמ"ש רשב"ם פ' יש נוחלין דקכ"ח ד"ה ור"ן וז"ל דנהי כו' ה"מ לדברים הכתובים בתורה כו' אבל לענין ב"ח כמטלטלין דמי דאין ב"ח סומך אלא על הקרקעות שאינן יכולים לאבד יע"ש אלא דמ"מ הוצרך הרא"ש ז"ל לומר דר"ן סבר שעבודא לאו דאורייתא משום דק"ל דאי ס"ל שעבודא דאורייתא וה"ט דאין גובין מן העבדים משום דאין ב"ח סומך עליהם א"כ מאי האי דקאמר אנא מתניתא ידענא דתני אבימי פרוזבול על הקרקע כו' הא ע"כ טעמייהו דהני משום דהו"ל מילי דרבנן דהתם לא שייך ביה טעמא דאין ב"ח סומך עליהם ואם כן מאי ראיה מייתי הא איכא למימר דדוקא אמילי דרבנן אמרי' עבדא כמטלטלי דמי אבל בשעבודא דאורייתא עבדא כמקרקעי דמי וכמו שכן הדין במילי דאורייתא לענין אונאה ושבועה ואי משום טעמא דאין ב"ח סומך עליהם זה אינו אלא מסברא בעלמא אמנם מההיא ברייתא ליכא למשמע מינה מידי דאין גובין מן העבדים ומש"ה הוצרכו לומר דר"ן ס"ל דשעבודא לאו דאורייתא דהשתא מייתי ראיה שפיר מההיא דפרוזבול דכי היכי דהתם עבדא כמטלטלי דמי משום דהוי דרבנן ה"נ גבי שעבודא דלאו דאורייתא ומ"מ לפי האמת דינא דר"ן איתא שפיר אפי' למאי דקי"ל דשעבודא דאורייתא מטעמא דאין ב"ח סומך עליהם וכמ"ש רשב"ם ואפשר דר"ן גופיה ה"נ אית ליה ה"ט אלא משום דאי מה"ט גרידא לא הוה קאמר להו זילו אהדורו כיון דאינו אלא מילתא דסברא בעלמא משום הכי הוצרך לומר אנא מתניתא ידענא וטעמא דשעבודא לאו דאורייתא דאז חשיבא להו כטועה בדבר משנה כמ"ש התוס' שם וה"ט משום דאנן קי"ל כר"פ דהוא בתראה דס"ל שעבודא דאורייתא ובפרק יש נוחלין משמע בהדיא דרבינא ור"א ס"ל כר"ן כדאיתא התם א"ל רבינא לר"א דר"ן מאי א"ל אנן אין גובין מתנינן לה ואם כן ע"כ צ"ל דתלמודא קים ליה דהלכתא כר"ן מטעמא דאין ב"ח סומך עליהם והשתא ניחא דלא תקשי מ"ש הרא"ש פרק הגוזל בתרא דלגבות מיתמי דרבנן דסברי שעבודא לאו דאורייתא אשר משמע מדבריו שכל זה הוא מדברי רשב"ם ולפי מ"ש רשב"ם פרק יש נוחלין מבואר דאפי' אי ס"ל דאורייתא אפי"ה אין גובין מטעמא דאין ב"ח סומך עליהם ועיין בהרב כנה"ג סי' רנ"ו דף שמ"ו אמנם לפי מ"ש ניחא דאפי' לדעת רשב"ם ע"כ צ"ל הכי לדעת ר"ן כדכתיבנא ומ"ש הרא"ש פ"ק דב"ק דהלכה כר"ן כו' וכל מידי דרבנן לגבות מיתמי לא כ"כ אלא אליבא דר"ן דלר"ן ע"כ דטעמיה הוא משום דהוי דרבנן ובהכי ניחא נמי דברי התוס' פרק נושאין על האנוסה דצ"ט ד"ה ה"נ שאינם סותרים למ"ש פ"ק דב"ק כמ"ש מהר"ם די בוטון ז"ל דאף התוס' דב"ק ה"נ ס"ל אלא דהוצרכו לומר כן לדעת ר"ן דקאמר אנא מתניתא ידענא ובשיטה כ"י לתלמידי הרשב"א אחר שכתבו תי' התוס' והרא"ש ז"ל כתבו וז"ל והני תי' לא סגי אליבא דרבוותא ז"ל דפסקו כמ"ד שעבודא דאורייתא ובעבדים איפסיקא הלכתא בפרק י"נ כר"ן דאמר אין גובין וי"ל להך סברא נמי ניחא דכי אתקינו רבנן דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח עלו בכלל תקנתם עבדים ועבדינהו כמטלטלי וכ"כ הרשב"א ז"ל בשיטה כ"י פרק הגוזל בתרא יע"ש ונראה מדבריהם דס"ל דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח אינו אלא מתקנ' רז"ל ועיין בטור ח"מ סי' קי"ז ובמהר"א ששון ז"ל ומה שהקשה עוד המוהר"ש ז"ל על מ"ש התוס' בד"ה אלא בס"ד וז"ל ולקמן דקאמר להך לישנא דאמר עבדא כמקרקעי כו' למ"ד כמטלטלי הו"מ למיפרך כו' אלא דבלא"ה פריך שפיר כו' ממ"ש שם סמוך ונרא' בד"ה למ"ל עומדים יע"ש ראיתי בשיט' הנז' שכתבו וז"ל וכתבו בתוספות דלפי' רש"י ז"ל ה"ה דהוה מצי לאקשויי ולטעמיך אפי' למ"ד כמטלטלי דמי ל"ל לאוקמא הברייתא דוקא בעומדין בתוכ' ומדין אגב לוקמא אפי' אין עומדין בתוכ' ומדין חזק' דהא לכל מידי דאורייתא כמקרקעי דמי לכ"ע והדין דשמואל דאורייתא היא עכ"ל ומעת' אין מקום לקו' ז"ל וכמובן כנ"ל גם מה שהקש' הרב ש"ך ז"ל סי' שס"ג סק"ב במ"ש דבלא"ה פריך שפיר וז"ל באמת שהתוספות הרגישו בזה וכתבו דבלא"ה פריך שפיר אבל לפי ע"ד לא יתכן לו' בכאן בלא"ה פריך שפיר דהא קאמר בהדיא דלהך לישנא כמטלטלי דמי ניחא ולא פריך אלא ממאי דקי"ל דלא בעי' צבורין ולפי דברי תלמידי הרשב"א שכתבנו דבריהם מבוארין אך קשה לי לפי דבריהם שכתבו בד"ה ל"ל דמאי פריך בגמרא הניחא כו' אלא למ"ד כמקרקעי דמי מאי איכא למימר ואמאי לא משני דלמ"ד כמקרקעי דמי ברייתא דקתני החזיק בקרקע קנה עבדים מיירי בקונה מדין חזק' ובריי' דקתני לא קנה מיירי בדין אגב וליכא למימר דלא משני הכי משום דברייתא איירי בקונ' מדין חזק' אמאי קתני החזיק בקרקעות קנה עבדים דמשמע הא אם החזיק בעבדים לא קנה קרקעות ואי מדין חזק' אפי' אם החזיק בעבדים קנה קרקעות וכמו שכן ראיתי מתרצים עיין בס' קקיון דיונ' דא"כ מאי ק"ל הכא דאמאי ל"ק הכא וליטעמיך כו' לוקמא לברייתא מדין חזקה הא לא מצי לאוקמא בכה"ג משום דא"כ אמאי קתני החזיק בקרקעות אפי' החזיק בעבדים נמי וכעת צ"ע:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הדר </b>
+<b> בחצר חבירו כו'.</b> כתב ה"ה ומ"מ כתבו המפרשים שאם חסר הבית בכ"ש כו' מגלגלין עליו את הכל וכן הוא דעת התוספות בפרק כיצד הרגל דכ"א ע"א ד"ה ויהבי להו יע"ש וכן הוא ג"כ דעת הרא"ש שם יע"ש ומה שיש להקשות על זה מההיא דפרק הגוזל עצים דצ"ז ע"א דאמרינן התוקף בספינתו של חבירו ועש' בו מלאכ' רב אמר רצה שכר' נוטל כו' ושמואל אמר אין לו אלא פחתא ואמר ר"פ לא פליגי הא דעבדא לאגרא הא בדלא קיימא לאגרא ואב"א כו' דמשמע בהדיא דהיכא דלא קיימא לאגרא אע"ג דלא נחית אדעתא דגזלנותא אפי' הכי אין לו אלא פחתא שהרי הא דאמר ר"פ דבקיימא לאגרא רצה שכר' נוטל ע"כ בדנחית אדעתא דאגרא הוא דאי בדנחית אדעתא דגזלנותא הרי קתני מתני' גזל עבדים והזקינו אינו משלם אלא כשעת הגזיל' אבל שכר פעולתם לא משלם וכן מוכח נמי מדקאמר ואב"א הא והא בדקיימא לאגרא כו' משמע דבדלא קיימא לאגרא אפי' נחית אדעתא דאגרא אינו משלם אלא פחת' וא"כ לפי דעת התוספות וסיעתם קשה דאמאי לא אמרינן דכיון דאיכא פחת כל דהוא מגלגלין עליו את הכל דומיא דשחרירותא דאשייתא ומצאתי להרשב"א בשיטה כ"י בפרק הגוזל עצים נרגש מזה ותי' ז"ל וי"ל דאה"נ אלא דהכא בשפחת' יותר על שכרה וליתא דהא אמר שמואל אין לו אלא פחתא וי"ל שיש לחלק בין קרקע למטלטלין עכ"ד וה"ט דקרקע אינה נגזלת וברשותא דמריה הוא מתהני והילכך מחייב לשלם כל מה שנהנה משא"כ במטלטלין דנגזלין אינו משלם אלא מה שגזל ממנו ועיין במוהרש"ל סי' י' ובשי למורא סי' א' ד"ב ע"ב שתי' כן האמנם מדברי התוספות דפ' אלו נערות ד"ל ע"ב ד"ה ל"ש נראה בהדיא דס"ל דאפי' במטלטלין אמרינן כיון דפחת כ"ש מגלגלין עליו את הכל שכתבו וז"ל ואפי' אי זה נהנה וזה אינו חסר פטור מ"מ כיון דשוין כל דהוא מגלגלין עליו את הכל כדאמרינן התם משום דאמר ליה את גרמת לי הקיפא יתירא מחייב בכל הנאה או משום שחרוריתא דאשייתא מחייב עכ"ל הרי דאף על גב דהוו מטלטלין ונגזלין ואיכא למימר דאינו חייב לשלם אלא מה שגזל ממנו אפ"ה כתבו דחייב לשלם מה שנהנה מטעמא דמגלגלין עליו את הכל וכן נראה ג"כ שהוא דעת תלמידי הרשב"א שאכתוב לקמן וא"כ קשה טובא דמה יענו לההיא דפרק הגוזל עצים דמוכח בהדיא דאינו משלם אלא פחת גרידא ומ"ש מוהרש"ל דשמואל ה"ק אין לו אלא דוקא בדאיכא פחתא אז אם רצה שכר' נוטל אם רצה פחתא נוטל ולאפוקי היכא דליכא פחת כלל דאז אינו משלם שכר כיון דלא קיימא לאגרא הוא פי' זר עד מאד ותו דא"כ אמאי הוצרך ר"פ לומר דמימרא דרב איירי בדקיימא לאגרא עדיפא מינ' הוה ליה לומר אידי ואידי בדלא קיימא לאגרא וכי קאמר רב בדאיכא פחתא דאז אם רצה שכרו נוטל משום דמגלגלין עליו את הכל ונמצא דמימרא דרב ושמואל חדא מילתא היא גם מ"ש דמשום הכי הוצרכו בגמרא לומר ואב"א הא נמי ליתא דא"כ לפי דעתו ז"ל אמאי הוצרכו לו' ואבע"א הא והא בדקיימא לאגרא אפי' בלא קיימא לאגרא נמי מצי מתוקמא ממימרא דרב כיון דמגלגלין עליו את הכל ומדברי התוספות בפרק כיצד הרגל ד' ך' ע"א ד"ה איתהנית שהקשו מההיא דפרק אלו נערות ותי' תי' אחר יע"ש נרא' דסבירא להו דבמטלטלין לא אמרי' דמגלגלין עליו את הכל כדעת הרשב"א מדלא תי' הך תי' דפרק אלו נערות ומיהו איכא למדחי דמה שלא תירצו הכי בפרק כיצד הוא משום דס"ל דע"כ לא אמרינן דבפחת כל דהו מגלגלין עליו את הכל אלא דוקא בדחסריה שו"פ מה שאין כן בההיא דתחב לו חבירו בבית הבליע' דלא חסרי' שו"פ וק"ל ודע שמ"ש התוספות ראי' מההיא דאמרינן את גרמת לי הקיפא יתירא ומחייב בכל הנאה היינו כפי מ"ש בפרק כיצד בד"ה את גרמת לי וז"ל אלא נרא' שמבחוץ סביב לד' רוחות הקיף הקיפא יתיר' משום שמחמת שדה האמצעי ההיקף גדול יותר מדאי וס"ל דכי דייקינן ממתני' הא רביעי' מגלגלין עליו את הכל היינו שחייב לשלם מה שנהנ' לו אע"ג דמה שחסרו בהיקף מחמת שדהו אינו עול' כ"כ אפ"ה כיון דאיכא חסרון מגלגלין עליו את הכל ומשלם מה שנהנ' ומוכח להו הכי ממאי דקאמר בגמרא הא רביעי' מחייבין אותו ש"מ זה נהנה וזה אינו חסר פטור ומשני שאני התם משום דא"ל את גרמת לי הקיפ' יתיר' והשתא אם איתא דכי דייקינן הא רביעית מחייבין אותו היינו לומר דמחייבין אותו מה שחסר למקיף ולא כל מה שנהנ' א"כ הכי הוה ליה לתלמודא לומר התם ה"ק הא רביעית מחייבין אותו מה שחסר משום דא"ל כו' שהרי לפ"מ דסלקא דעתך דטעמייהו דרבנן משום דזה נהנה וזה אינו חסר חייב כי דייקינן הא רביעית מחייבין אותו כל מה שנהנ' ומדלא קאמר הכי משמע דהמתרץ נמי לא פליגי בפי' דמתני' ובהא מוד' ליה למקש' אלא דקאמר דה"ט משום דאל"כ כו' מגלגלין עליו את הכל וכן מוכח נמי ממאי דפריך בתר הכי ת"ש דאמר ר"י אם עמד ניקף וגדר מגלגלין עליו את הכל טעמא דגדר ניקף הא מקיף פטור ש"מ זה נהנ' וזה אינו חסר פטור והשתא אם נאמר דלרבנן דר"י דס"ל דהא רביעית מחייבין היינו דוקא החסרון שחסרו למקיף מחמת שדהו א"כ מיני' דלר"י דאמר אם עמד מקיף וגדר פטור היינו נמי אפי' ממה שחסרו למקיף וא"כ היכי הוה ניחא ליה לפום ס"ד דמקש' דטעמא דר"י משום דסבירא ליה זה נהנ' וזה אינו חסר והרי זה חסר הוא וכמו כן הקשו התוס' שם לפי' רש"י יע"ש דליכא למימר דר"י ס"ל דאינו מחסר כלום מחמת שדה האמצעי דא"כ הוה ליה מחלוקת במציאות אלא ודאי דס"ל לש"ס דלרב דר"י מחייבין אותו כל מה דנהנ' מטעמא דא"ל את גרמת לי ומגלגלין עליו את הכל דהשתא כי קאמר בגמרא לר"י הא דאם עמד מקיף פטור היינו לומר דפטור לשלם מה שנהנ' משום דזה נהנ' וזה אינו חסר פטור דאע"ג דאיכא חסרון ס"ל לר"י דאין מגלגלין עליו את הכל ואינו משלם אלא מה שחסרו ובהא פליגי רבנן ור"י והיינו מ"ש בד"ה טעמא דניקף כו' יע"ש ומ"מ לפום מאי דמסיק דטעמא דר"י הוא משום דא"ל לדידי סגי בנטירא בר זוזא איכא למימר דלכ"ע היכא דאיכא חסרון מועט מגלגלין עליו את הכל ובהא ל"פ וכמ"ש בפרק אלו נערות ועיין בהרב ח"ה ז"ל שם ומן האמור בזה מבוארים דברי הנ"י שכתב בפרק כיצד הרגל על דברי הרא"ש ז"ל וז"ל ומסתעייא מהא דאמרינן מגלגלין עליו את הכל עכ"ד שכונתו ז"ל למה שהביאו התו' מההיא דאת גרמת לי הקיפא יתירא דמוכח משם דמה"ט מחייבין ליה בכל מה שנהנ' וכדכתיבנ' ועיין בהרב ש"ל סי' הנזכר שתמ' על דבריו וז"ל ומ"ש הרב הנ"י ז"ל כו' לא ירדתי לסוף דעתו דהא דאמרינן מגלגלין עליו את הכל היינו כל מה שחסרו למקיף ולפי מ"ש דבריו מבוארים על פי דברי התוס' שכתבנו ועיין שם בתשוב' י"ב למוהר"י ן' עזרא שכתב וז"ל וצ"ל שמ"ש הנמוקי מההיא דאמרינן מגלגלין לאו מההיא דניקף מייתי לה דפשיטא דאין ראי' משם אלא לשון קצר' דבר וכונתו למ"ש בסמוך וכדמשמע מתוך הסוגיא דשחרוריתא כו' ונראה שאשתמיט מיני' דברי התוס' דכתיבנא ודוק ודעת הרמ"ה ז"ל הביאו הנ"י שם דאע"ג דחסרוה ליה מועט אינו משלם אלא דמי החסרון שכן כתב וז"ל וכתב הרמ"ה ז"ל דהלכתא כרבא הילכך אפי' לא קא משתמש ביה בעל הקרקע אלא בתבנא וציבי חייב לשלם כשיעור מה שהפסידו ושחרות הכותלים אבל טפי לא ע"כ יע"ש ולפי דבריו צריך להבין הא דאמרינן בגמ' שאני התם משום שחרוריתא דאשיתא ומוהר"ש יונה ז"ל כתב דלדעת הרמ"ה לא מחייב ר"י אלא שיעור מה שחסרו ולא יותר יע"ש והא ודאי דוחק גדול מלישנא דמתני' דקאמר' אף זה הדר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר וכמו שכן הוק' לו להרב ז"ל וכן מוכח נמי מלישנא דתלמודא דקאמר שאני התם משום שחרוריתא דאשיאתא ולפי דברי הרב כי איכא שחרוריתא מאי הוה והכי הו"ל לתלמודא למימר כי קאמר ר"י משום שחרוריתא ולאפוקי מדעת המקש' דס"ל דחייב לשלם שכרו משלם וא"כ נמצא העיקר חסר מן הספר ולכן נרא' לע"ד דס"ל להרמ"ה דאע"ג דר"י ס"ל דמשום שחרוריתא דאשיאתא מגלגלין עליו את הכל מ"מ אנן לא קי"ל כותי' דר"י אלא כרבנן דאמרי דיושב בה עד שיתן לו יציאותיו דרבנן פליגי עליה דר"י וס"ל דאע"ג דאיכא חיסרון מועט אין מגלגלין עליו לשלם שכרו ואע"ג דתלמודא קאמר לעיל דטעמא דרבנן משום דביתא לעליה משתעבד ולאו משום זה נהנ' וזה אינו חסר הוא לא קאמר תלמודא הכי אלא כי היכי דלא תיפשוט מיני' בעיין דזה נהנה וזה אינו חסר פטור אמנם לפי האמת דאפשיטא בעיין מההיא דר"ח בר אבין אמר רב הונא דקאמר הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר משום דזה נהנה וזה אינו חסר פטור איכא למימר שפיר דטעמייהו דרבנן דפטרי היינו משום דס"ל זה נהנה וזה אינו חסר פטור כדס"ד דתלמודא מעיקרא ואפשר דטעמי' דרב דאמר הדר בחצר כו' משום דס"ל דרבנן פליגי עלי' דר"י וס"ל דזה נהנ' וזה אינו חסר פטור אף בדאיכא שחרוריתא ולא משום דביתא לעליה משתעבד ואע"ג דאיכא חסרון אינו משלם אלא דמי החסרון ובהא פליגי רבנן א"כ דר"י ס"ל דמגלגלין עליו את הכל וחייב לשלם לו שכרו משלם ורבנן ס"ל דלא והכריחו לומר כן מהאי דקאמר בתלמודא בדף נ"א ההוא גברא דבנה אפדנה אקילקתא דיתמי אגביה רב נחמן לאפדנה מיניה ופריך לימא קסבר ר"נ הדר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר ומשני ההוא מעיקרא קרמונאי כו' והשתא קשה דמאי פריך תלמודא ואמאי לא משני דשאני התם משום שחרוריתא דאשיאתא משום דהוי בית חדש וכדמשני לעיל לההיא דר"י והרשב"א בחי' קמא הוקשה לו כן וכתב דתלמודא קושטא דמילתא קמשני דבלאו הכי הו"מ לשנויי דהתם משום שחרוריתא דאשיאתא והא ודאי דחיקא טובא להרמ"ה ומשו"ה הוצרך לומר דלפי האמת טעמייהו דרבנן משום דס"ל דזה נהנה וזה אינו חסר פטור ולאו משום דביתא לעליה משתעבד וה"ט דכיון דזה נהנה וזה אינו חסר פטור כי איכא חסרון מועט אמאי מחייבינן ליה בכוליה וכיון דהך סברא קלישא טובא דיינו לומר כן בדעת ר"י ולא לומר דרבנן נמי הכי ס"ל והכי מוכח נמי ממאי דקאמר תלמודא התם נמצא הבית כו' ופריך תרתי הא דקיימא לאגרא הא דל"ק לאגרא ולא קאמר עדיפא מיניה הא דאיכא שחרוריתא דאשיאתא הא דליכא שחרוריתא ומכ"ש היכי דקיימא לאגרא אלא משמע דלא משכחת לה גוונא דחייב אלא בדקיימא לאגרא גם ההיא דפ' הגוזל עצים דכתיבנא לעיל הכריחו לומר כן כנ"ל אך קשה לי קצת לדעת הרמ"ה מההיא דפ' הגוזל דפריך בגמרא ומי אמר רב עבדא כמקרקע דמי והאמר רב דניאל אמר רב התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור כו' ומשני הב"ע שלא בשעת מלאכה כי הא דשלח כו' הדר בחצר חבירו של"מ אינו צריך להעלות לו שכר הכי השתא התם בין למ"ד ביתא מיתבא יתיב ניחא ליה כו' אלא הכא מי ניחא ליה דנכחוש עבדיה ע"כ והשתא לדעת הרמ"ה מאי קושיא הרי אע"ג דלא ניחא ליה דניכחוש עבדיה ואיכא חסרון מ"מ אינו חייב לשלם לו שכר משום דזה נהנה וזה אינו חסר פטור אע"ג דאיכא חסרון מועט ומש"ה קאמר רב דפטור מלשלם לו שכר מלאכה ואם נאמר דמאי דפריך הגמרא הוא דהיכי קאמר רב סתמא התוקף עבדו של חבירו פטור דמשמע דאינו חייב לשלם לו כלום ולפחות מיהא הו"ל לרב לומר דחייב לשלם דמי החסרון שהכחישו לעבד מחמת מלאכה ואע"ג דאמרי' התם דלר"מ דס"ל עבדא כמקרקע דמי אפילו הכחישו אומר לו הרי שלך לפניך איכא למימר היינו דוקא בהכחישו מאליהן דומיא דהזקינו אבל הכחישן בידים מחמת מלאכה ס"ל לתלמודא דחייב לשלם פחתייהו אפי' לר"מ ועיין במוהר"א ששון סי' רי"ח הא ליתא שהרי משמע בהדיא דתלמודא לא פריך הכי אלא לפום מאי דמשני דהב"ע שלא בשעת מלאכה וכדרב הונא אהא הוא דפריך הכי השתא התם כו' אמנם למאי דס"ד מעיקרא דרב ס"ל עבדא כמטלטלי דמי משמע דלא ק"ל הכי ואם איתא דמאי דפריך בגמ' הוא לעניין פחתייהו א"כ אפי' נימא דרב ס"ל דעבדא כמטלטלי דמי תיקשי ליה טפי דמאי קאמר דפטור מלשלם דמי מה שחיסרו אפילו דנחית אדעתא דגזלנותא יהא חייב לשלם הפחת וכדשמואל דאמר בספינה דאין לו אלא פחתא ומוקמינן לה בנחית אדעתא דגזלנותא דאז ליכא לתרוצי משום דניחא ליה דלא ליסתריה עבדיה כיון דאיירי בשעת מלאכה אלא ודאי משמע דמאי דפריך בגמ' הכי השתא היינו לומר דכיון דאיכא פחת כל דהוא דלא ניחא ליה דניכחוש עבדיה מגלגלין עליו את הכל וחייב לשלם שכר המלאכה ומש"ה לא פריך אלא לפום מאי דמשני דמיירי שלא בשעת מלאכה דלמאי דס"ד דה"ט דרב משום דס"ל עבדי כמטלטלי דמי לא הוה ק"ל מידי משום דרב מיירי בדנחית אדעתא דגזלנותא וכמ"ש שם ודו"ק. ומ"מ נראה שלדעת הרמ"ה צ"ל דמאי דמשני בגמ' לההוא מתני' דהמקיף את חבירו דשאני התם משום דא"ל את גרמת לי היקיפא יתירא היינו לומר דכי דייקינן הא רביעית מחייבין אינו אלא לענין מה שחסרו בהקיפא יתירא אמנם אינו חייב לשלם מה שנהנה ושלא כדעת התוס' דפרק אלו נערות ומהתימא על הסמ"ע והפרי' שכתב בסימן קנ"ז שדעת הרמ"ה שכתב הטור שם וז"ל ופי' הרמ"ה דהכי עבדינן ליה כו' עד והוא ניהו שיעור הקיפא יתירא דגרם פנימי לחיצון הוא לומר דמשערי' ליה כולי הקיפא דשדה הפנימי וחייב לשלם כפי שיעורו אי פלגא פלגא כו' ומכח זה תמה על מור"ם שכתב בסעיף ז' וז"ל אם גדר וניקף אחת מן הרוחות דגלי דעתיה דניחא ליה חייב ליתן כפי מה שגרם לו היקיפא יתירא שזה אינו אלא חייב לשלם כפי שיעור היקף שדהו וכ"כ הרב תורת חיים בחי' קמא שכונת הרמ"ה הוא שחייב לשלם כל מה שנהנה משום דס"ל להרמ"ה דכל היכא דאיכא חיסרון מועט מגלגלין עליו את הכל ושלא כדעת מור"ם ואני תמה עליהם שהרי כפי מ"ש משם הרמ"ה שכתב הרב הנ"י מבואר שדעתו דאע"ג דאיכא חיסרון מועט אין מגלגלין עליו את הכל ואינו חייב לשלם אלא דמי מה שחיסרו ושלא כדעת התוס' דס"ל דמגלגלין עליו את הכל ואם כן מבואר שלדעת הרמ"ה ע"כ דאינו חייב לשלם אלא מה שגרם היקף יתירא דאי כל מה שנהנה אם כן איך כתב דאין מגלגלין עליו את הכל והרי התוס' משום דס"ל דחייב לשלם מה שנהנה הביאו ראיה מההיא דאת גרמת לי הקיפא יתירא דמגלגלין עליו את הכל ואם כן נמצאו דברי הרמ"ה שהביא הטור סותרי' למ"ש הנ"י משמו ולכן נראה שכונת דברי הרמ"ה שהביא הטור הוא כמו שפרשם הב"ח שם דאינו חייב לשלם אלא מה שחיסרו למקיף ומ"ש הרמ"ה והוא ניהו שיעור דמחייב פנימי לחיצון לפום מאי דאיתהני ר"ל לפום מאי דמתהני הניקף דוקא ולא המקיף וז"ש והוא ניהו שיעור היקיפא יתירא דגרם פנימי לחיצון דמשמע דאינו חייב אלא מה שחיסרו בהיקפא יתירא וכן משמע מדברי הנ"י דר"פ השותפין יע"ש וכ"כ בש"ך סק"ה שדברי הב"ח ברורים יותר ומ"מ אכתי אני תמיה על מור"ם שסתם דברים אלו בלי חולק ולפי מ"ש מבואר שלדעת התוס' חייב לשלם כל מה שנהנה משום דמגלגלין עליו את הכל וכמ"ש בפרק אלו נערות וכן הוא דעת הרא"ש והרשב"א ז"ל וכ"כ בשיטה כ"י תלמידי הרשב"א דטעמא דפטר ר"י בעמד מקיף הוא משום זה נהנה וזה אינו חסר והיותר תימה דבסי' ס"ז הביא מרן הקדוש דעת התוס' הללו משם י"א בלי שום חולק ולא הגיה עליו אלא אדרבא הוסיף לומר דיש חולקי' וס"ל דאפי' בזה נהנה נמי מגלגלין עליו את הכל וכן יש לתמוה על הטור שבסימן שס"ג כתב כדברי התוס' דאם חסר ממנו דבר מועט מגלגלין עליו את הכל ובסי' קנ"ח הביא דברי הרמ"ה הללו ולא חלק עליהם שהרי לפי מ"ש הב"ח בכונת דברי הרמ"ה מבואר שדעתו דאינו חייב לשלם אלא דמי מה שחסרו וא"כ הי"ל להטור לחלוק עליו ואם נאמר שמ"ש הטור קודם לזה מגלגלין עליו את הכל ואינו משלם אלא מה שכנגד שדהו הכונה לומר שחייב לשלם מה שנהנה ופליג אהרמ"ה הא ודאי אין משמעות דבריו כן וממ"ש ופי' הרמ"ה כו' משמע דלא לאפלוגי עליה אתא ותו דאכתי קשה דבסימן שס"ג הי"ל להזכיר הדבר במחלוקת וכמ"ש בסי' קנ"ח והיה אפשר לחלק בזה ולומר דס"ל להטור כותיה דהתוס' בחדא ופליג עלייהו בחדא דס"ל דדוקא בדר בחצר חבירו של"מ הוא דאמרינן דמשום שחרורי' דאשיאתא מגלגלין עליו את הכל וה"ט משום דכיון דזה נהנה בממון חבירו ומחסרו של"מ אמרינן דחייב לשלם כל מה שנהנה של"מ משא"כ בהקיף את חבירו שחבירו מהנהו מממונו אע"ג דאיכא חיסרון אינו חייב לשלם אלא מה שחיסרו וכעין חילוק זה מצאתי בשיטה כ"י לתלמידי הרשב"א שהק' לשיטת התוס' דס"ל דמגלגלין עליו הכל מהא דאמרינן בפרק כיצד אמר רבא כמה לא חלי כו' התם זה נהנה וז"ח הוא ורמי ב"ח סבר סתם פירות בר"ה אפקורי מפקיר להו וכתבו התוס' שם בד"ה אפקורי דלאו לגמרי מפקורי להו אלא מתייאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית וכתבו וז"ל וכי תימא אכתי לא דמי דהדר בחצר חבירו של"מ דלא חסריה כלום ואי חסריה אפילו משהו חייב לשלם את הכל כדאמרינן התם משום שחרוריתא והילכך ה"נ מחייב לשלם מה שנהנה כיון דחסריה במקצת הא ל"ק דגבי הדר בחצר חבירו כיון דמילתא דקפידה היא כי דר חייב לשלם שכירתו משלם דלא אמרי' ליה שלם הך פורתא דחסריה וליפטר באידך דמאן יהיב ליה זכותא למידר בשל חבירו ע"כ אבל גבי מתני' דאכלה להו בהמה של"מ בעלה אם איתא דז"נ וזא"ח פטור לא הו"ל לשלומי אלא כפי מה דהיו מחשיבין אותן הבעלים אלו נדרסו ברגלו אדם ובהמה שהרי עומדים היו לכך עכ"ל אך ק"ל קצת לפי חילוק זה ממאי דפריך בגמרא ת"ש אר"י אם עמד ניקף וגדר מגלגלין עליו את הכל טעמא דעמד ניקף הא עמד מקיף פטור ש"מ ז"נ וזא"ח פטור והשתא כפי זה מאי פשיטותא שאני התם דחבירו מדעתו מהנהו מממונו ומש"ה אמרי' דאינו חייב לשלם מה שהנהו משא"כ בדר בחצר חבירו של"מ שזה נהנה מממון חבירו של"מ אימא לך דחייב לשלם דמאן יהיב ליה זכותיה למידר בגויה וכי היכי דמחלקינן הכי להיכא דאיכא חסרון מועט ודו"ק:<br><b> עוד </b> אני תמיה על מור"ם שהרי לפי הנראה שאף הרמ"ה לא כתב כן אלא בשעמד המקיף והקיפו מארבע רוחותיו אמנם בעמד ניקף דגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה לכ"ע זה נהנה וזא"ח חייב וכמ"ש הטור בסימן הנז' סעיף ה' והוא מדברי התוס' בפרק כיצד הרגל ד"ה טעמא שהק' וז"ל וא"ת אי זה נהנה וזא"ח פטור אפילו עמד ניקף וי"ל דשאני עמד ניקף דגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי אדעתיה אלא בחנם וכמ"ש מרן הב"י שם ופסקו בשולחנו הטהור סימן קנ"ז סעיף ח' בלי שום חולק וכן נראה ממה שכתב הב"י משם הרמ"ה ז"ל אהא דפריך בפרק כיצד תרתי ומשני הא דקיימא לאגרא כתב וז"ל ומדקא משנינן הכי ולא קמשנינן הא דנחי' אדעתא דאגרא שמעינן דכל היכא דלא קיימא אע"ג דנחית ליה אדעתא למיהב אגרא לאיניש אחרינא כו' משמע דדוקא בהכי הוא דפטור משום דהו"ל מק"ט הא דנחית אדעתא למיהב אגרא לבעלים חייב ועיין בס' מחנה אפרים הל' גזילה סימן ט"ז שנראה מדבריו דדעת הרמ"ה שלא כדעת התוס' והטור בזה והנראה שלא ראה דברי הרמ"ה הללו יע"ש וא"כ איך כתב מור"ם דאפי' בעמד ניקף וגדר את הד' אינו משלם אלא מה שחסרו למקיף משום דזה נהנה וזה אינו חסר פטור וליכא למימר דס"ל למור"ם ז"ל דל"ד לההיא שכתב הטור דשאני התם דגלי אדעתיה שרוצה ליתן שכר הבית ומש"ה חייב לשלם מה שגילה בדעתו משא"כ הכא דאע"ג דגלי דעתיה דניחא ליה בהוצאה איכא למימר דהך גברא ניחא ליה בהוצאה מועטת ולא בהוצאה מרובה ואם לא היה חברו מקימו מג' רוחותיו לא היה מקיפו ואע"ג דהתוס' כ"כ אהך מילתא גופא דמשום ה"ט דגלי אדעתיה דניחא ליה בהוצאה מחייבינן ליה בכוליה הקיפא אע"ג דז"נ וזא"ח הוא היינו לפום ס"ד דמקשן אמנם למאי דמסיק דטעמא דר"י הוא משום דאומר לו לדידי סגי לי בנטירה דבר זוזא אפי' בעמד ניקף לא מחייב ר"י אלא במה שחסרו למקיף ואפי"ה בעמד מקיף אינו חייב מטעמא דא"ל לדידי סגי לי בנטירה בר זוזא דהא ליתא דא"כ מניין לנו לומר דאי גלי דעתיה שאם לא הניחו לדור בחנם שיתן לו שכר דחייב לשלם אי ממאי דס"ד בגמ' דטעמא דר"י משום דז"נ וזא"ח פטור ואפי' הכי אם עמד ניקף חייב כיון דלפי המסקנא דחינן ליה לההוא ס"ד דמקשה ור"י לא קמחייב אלא בשחסרה נימא דאפילו בכה"ג נמי אמרינן דז"נ וזא"ח פטור אלא ודאי דס"ל ז"ל דהך סברא קיימא אף לפי המסקנא דבהא לא פליגי וכיון שכן הדק"ל וצ"ע ומ"ש רבינו ואם החצר עשוי' לשכר אע"ג דאין זה דרך כו' כן הוא דעת הרי"ף והרא"ש האמנם התוס' בפרק הנז' ד"ך ע"א ד"ה וא"נ כתבו דאפי' בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר שהוא פטור כיון שלא נהנה ויראה מדבריהם שם דה"ט משום דהו"ל גרמא בנזיקין שעל ידי שזה דר בתוכו אין מבקשין ממנו להשכיר והו"ל כמבטל כיסו של חבירו שאמרו בירושלמי שהוא פטור וכן מבואר מדברי הרא"ש ז"ל ואע"ג דהכא שאני דברי הזיקא שעל ידי שרואים אותו דר בו אינו יכול להשכירו לא כן במבטל כיסו של חבירו שאפשר שלא ירויח כבר כתב הרב מ"א בה' גזילה סימן י"א דהתוס' והרא"ש לשיטתייהו אזלי דפסקי כרבא דאמר השף מטבע של חבירו והצורם אוזן פרתו של חבירו פטור אע"ג דנחסר חבירו כיון שגוף הדבר שהזיק לא נחסר גרמא בניזקין מיקרי יע"ש אך ק' לי לפי זה שהרשב"א בחי' קמא הביא ראיה לדעת התוס' מהא דתנן בפרק הבית והעליה ר"י אומר אף זה דר בתוך של חבירו של"מ חייב להעלות לו שכר אלא בונה את הבית והעליה ויושב בבית (כן הוא גירסת רש"י והרא"ש) וה"ט משום דזה אינו נהנה ואם איתא לדעת הרי"ף והרא"ש הרי אמרו בגמ' דטעמא דר"י דאמר אף זה דר או' משום דאיכא שחרוריתא דאשיאתא והו"ל ז"נ וז"ח ואם כן היכי קאמר דבונה את הבית ואת העליה ויושב בה הא הו"ל זל"נ וזה חסר שהוא חייב לדעת הרי"ף והרא"ש יע"ש והשתא לפי מ"ש דטעמייהו דהתוס' הוא משום דהו"ל גרמא בניזקין כיון שגוף הדבר שהזיק לא נחסר אם כן אפי' לדעתו נר' דבחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר שאם הוא ב"ח חייב לשלם מה שחסרו בשחרוריתא הבית שהרי זה ודאי מזיק בידים ומחסרו במה שדר בו ואם כן אף לדעת התוס' תקשי להו מתני' דקתני ויושב בתוכה עד שיתן לו יציאותיו דאמאי אינו חייב לשלם במה שחסרו ואם נאמר דס"ל להרשב"א ז"ל שמ"ש עד שיתן לו יציאותיו אינו אלא לאפוקי שאינו חייב לשלם שכרו אמנם אה"נ דחייב לגבות דמי החסרון דשחרות הבית א"כ אין מכאן ראיה לדעת התוס' ז"ל דא"ל דאע"ג דז"נ וזא"ח אמרינן דאי איכא שחרירותא דאשיאתא מגלגלין עליו את הכל מ"מ בזה לא נהנה אינו חייב לשלם אלא מה שחסרו ולא שכר הבית כיון שלא נהנה ועיין במוהר"ש יונה ז"ל סי' הנז' שדחה לראית הרשב"א שאפשר שלא אמר ר"י דיושב בבית ואינו חייב לשלם אלא משום דביתא לעליה משתעבד אבל בעלמא לא ואע"ג דלית ליה לר"י ה"ט בזה נהנה וזא"ח בזה לא נהנה וזא"ח אית ליה הך טעמא ומשום הכי קאמר דפטור יע"ש ולפי דבריו יש לישב מאי דקשיא לי במ"ש רש"י שם דטעמא דר"י משום דזה נהנה וזה אינו חסר חייב ואי לא מיחזי כרבית ע"ש דאם כן קשה דאמאי קאמר דבונה את הבית ואת העליה ויושב בה משום דהוה ליה זא"נ הרי אמרו באז"נ דס"ד בחצרו חייב להעלות לו שכר אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר משום דמחזי כרבית ואע"ג דללישנא אחרינא דאיתא התם ל"ק ר"נ אלא דוקא אהלוה ולא מ"מ לההוא ל"ק תקשי ליה מתני' אכן לפי מ"ש הרב ז"ל הנה נכון דע"כ לא מחייב ר"י מטעמא דמחזי כרבית אלא דוקא בז"נ משום דלית ליה טעמא דביתא לעליה משתעבד אבל בזל"נ אית ליה דביתא לעליה משתעבד וליכא ביה טעמא דמחזי כרבית כנ"ל ודו"ק:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>השואל </b>
+<b> שלא מדעת כו' היה כלי ביד בנו של בע"ה ולקחו אחר מהם ונשתמש בו ה"ז שואל וכו'.</b> והקשה הרב ל"מ ז"ל דלמה ליה נשתמש בו אפילו נטלה למוד בה ה"ז חייב כדאוקימנא בגמ' בפרק המוכר את הספינה דפ"ח וכדרבה דאמר הכישה במקל נתחייב בה ואע"ג דכבר דחינן התם אימור דאמר רבה בב"ח דאנקטיה נגרי ברייתא כה"ג מי אמר הא רבינו סובר דזה אינו אלא דחיה בעלמא ולפי האמת רבה אמרה אפילו בכלים דליכא טעמא דנגרי ברייתא ומשום טעמא דהתחיל במצוה כמ"ש בפרק י"א מה' אלו דין י"ד וכן כתב מרן בב"י בסי' רס"ג בתי' הא' יע"ש וכן נראה מדברי הגהות מיי' שם שדעת רבינו דאפילו בכלים חייב מטעמא דהתחיל במצוה וא"כ אמאי נקט כאן רבינו נשתמש בה עכת"ד יע"ש ובודאי שכונתו ז"ל הוא עמ"ש לפיכך אם החזירה לקטן שהיה בידו כו' ואבד או נשבר חייב לשלם דמשמע דדוקא משום שנשתמש בו והוי שואל שלא מדעת הוא דחייב אם החזירה לקטן הא לאו הכי אינו חייב והא ק"ל דאמאי הא אפי' לא נשתמש בו וכגון שנטלה למוד בה מתחייב הוא משום השבת אבידה וזה שנתנו ביד בנו הו"ל פושע ומאבד בידים דשומר אבידה לכ"ע מתחייב הוא בפשיעה אמנם למ"ש רבינו ונשתמש בו ה"ז שואל שלא מדעת ונכנס ברשותו ונתחייב באונסין הא ודאי ל"ק מידי דמש"ה הוצרך רבינו לומר נשתמש בו דאז דוקא מתחייב באונסין הא לא נשתמש בו אינו חייב אלא מדין שומר אבידה ואינו חייב באונסין כלל וזה פשוט: ולעיקר קו' נראה לומר דאפי' לדעת רבינו ז"ל לא מתחייב בכלים מטעמא דהתחיל במצוה אלא דוקא באבידה שלא מדעת דאיכא מצות השבת אבידה אלא משום דהוי זקן ואינו לפי כבודו הוא דמפטר והילכך אמרי' דאם התחיל במצוה נתחייב להחזירה אמנם באבידה מדעת דליכא מצות השבת אביד' וכמ"ש רבי' בפ' הנז' דין י"א פשיט' ודאי דליכא חיוב אם הכישה מטעמא דהתחיל במצוה דהא ליכא מצות השבת אבידה כלל שהרי הוא מאבד ממונו לדעת ומאי דאמרינן בגמרא הב"ע כגון שנטלה למוד וכדרבה אע"ג דהתם נמי גבי צלוחית אבידה מדעת היא וכדפריך בגמ' לא אמרו הכי אלא אליבא דרבנן דרבה ס"ל דאבידה מדעת חייב אמנם לר"י דפוטר איכא למימר דהיינו מה"ט דכתיבנא דס"ל דכיון דלא אמר ליה שדריה הו"ל אבידה מדעת ואינו מתחייב כלל והיינו דלא קפריך בגמר' לימא דרבה תנאי היא משום דהא דרבה אליבא דכ"ע מצי קאי דר"י לא פטר אלא באבידה מדעת ובהא פליגי רבנן ור"י דרבנן ס"ל דל"ש אבידה מדעת ל"ש אביד' שלא מדעת אם הכישה נתחייב בה וכדרבה ור"י ס"ל דלא ושלא כדברי רשב"ם ז"ל שכתב דה"ה דהוה מצי למפרך לימא דהא דרבה תנאי היא יע"ש וכ"כ הרמב"ן ז"ל כמ"ש יע"ש ואהא הוא דפריך עליה בגמ' אימור דאמר כו' דאפי' תימא דרבנן ס"ל דאבידה מדעת הו"ל כאבידה של"מ לענין אם התחיל בה ע"כ ל"ק רבה אלא בב"ח כה"ג מי אמר ואפי' באבידה של"מ פטור וס"ל לרבינו דזה אינו אלא דחיה בעלמא דלפי האמת רבה אמרה אפי' בכל מילי מטעמא דהתחיל במצוה כמ"ש מרן ומיהו דוקא באבידה של"מ אבל באבידה מדעת דליכא טעמא דהתחיל במצוה אף לדעת רבינו ז"ל פשיטא דפטור לכ"ע ואפילו לרבנן דר"י לפי המסקנא דמוקמינן לפלוגתייהו בנטלה למוד בה לאחרים ובהא ניחא מאי דק"ק לפי' תי' מרן ז"ל דאיך אפשר לומר דאינו אלא דחייה בעלמא ולפי האמת רבה אמרה בכל מילי דאם כן היכי אמרינן אלא אמר רבא כו' ר"ז אמר הב"ע בשנטלה למוד בה לאחרים ובשואל שלא מדעת קא מפלגי דמ"ס שואל הוי ומ"ס גזלן הוי והשתא אפילו נימא דשואל הוי היכי פטר ר"י הא הו"ל לחיובי משום השבת אבידה וכי משום שנטלה למוד בה לאחרים גרע מנטלה למוד לעצמו דמחייב משום השבת אבידה ורבנן דמחייבי ל"ל טעמא דשואל של"מ גזלן הוי תיפוק ליה משום השבת אבידה וליכא למימר דר"ז ורבא פליגי ארבה דהא מנין ליה לרבינו לומר דלפי האמת רבה אמרה בכל מילי ופליג אר"ז ורבא ולא לומר דאף לפי המסקנא קאי הכי דהשתא רבה ור"ז לא פליגי כלל אמנם ע"פ מ"ש ניחא דאף דס"ל לר"ז ולרבא דהכישה חייב ואפי' בכלים היינו דוקא באבידה של"מ אמנם באבידה מדעת מודו דפטור ומש"ה פטר ר"י משום דס"ל דשואל הוי ורבנן דמחייבי ע"כ היינו משום דס"ל דגזלן הוי ודאי הא לא"ה פטור ומאי דקאמר בגמ' אימור כו' היינו למאי דהוה בעי למימר דרבנן ס"ל דאפילו באבידה מדעת חייב אהא ק"ל דאפי' תימא דרבנן ס"ל הכי אימור כו' ומשו"ה רבינו ז"ל שכ' היה כלי ביד בנו כו' סתם משמע בכל ענין ואפי' מדעת בע"ה דהיינו ההיא דפרק המוכר את הספינה מש"ה הוצרך לומר דדוקא נשתמש בו הא לא"ה לא והשתא ניחא נמי מש"כ רבינו בפי' המצו' וז"ל ומה דחייבו חכמים החנוני לשלם זה הוא כשיקחנה מיד הקטן למדוד בו לשאר בני אדם כו' שלפי דעת מרן ז"ל ק' דאפי' למוד בה לעצמו נמי יהא חייב לפי האמת דרבה אמרה בכל ענין הן אמת שדבריו שם הם מגומגמים שנראה סותרים אלו את אלו ממ"ש אח"כ אבל כשיתן השמן בה כשהיא בידו ושבר התינוק אותה כו' דכיון שהוא פוסק כמסקנא דרבא ור"ז למה ליה כשהוא בידו אפי' אם נטל הצלוחית מיד התינוק הוא פטור כיון שלא נטלה למוד לאחרים ומאי דקתני מתני' מודים חכמים לר"י בזמן שהצלוחית ביד התינוק שלא מדד בה אלא לצורך התינוק קאמר וכמ"ש רשב"ם וצ"ל דלישנא דמתני' נקט ולאו דוקא כנ"ל ועיין בתוס' פ' אלו מציאות דכ"ה ע"ב ד"ה ואם נטל יע"ש ומ"מ מ"ש רש"י ז"ל בפרק אלו מציאות ד"ל ע"ב בד"ה הכישה זה שאינו לפי כבודו אם הכישה אחר להשיבה ע"כ דמשמע דדוקא בשהכישה כדי להשיבה הא לא"ה לא וכן משמע מלשון הטור ז"ל סי' הנז' ויש לתמוה דהא בסוגיא דפרק המוכר משמע דאפילו לא נטלה הצלוחית כדי להחזירה אלא למוד בה לבע"ה אפי"ה חייב מטעמא דרבא ותלמודא לא דחי אלא מטעמא אחרינא וצ"ע:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הגוזל </b>
+<b> א' מחמשה כו' קנס היא שקנסוהו חכמים כו'.</b> כתב ה"ה משנה ביבמות ופסק כר"ע ובפרק כ' מה' מכירה דין כ' כתב רבינו דהלוקח מה' בני אדם וכל אחד מהם תובע ואומר אני הוא בעל המקח מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק כו' ואם הוא חסיד נותן דמים לכל א' וא' כדי לצאת ידי שמים וכתב ה"ה שם דפסק כרשב"א וכסתם מתניתין דיבמות דלא נחלקו ר"ע ור"ט בלוקח שמניח דמי המקח ביניהם ומסתלק יע"ש ואע"ג דבפ"ה מהלכות שאלה ופקדון דין ד' פסק רבינו בשנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה ק"ק כו' דישבע לכל אחד מהן שהפקיד מהן מאתים ונוטל שאני פקדון דכיון שמפקיד אותו לזמן רב מקרי פושע דהו"ל למידק וליכתוב שם כל אחד על כיס שלו מה שאין כן במקח דלפי שעה רוצים הדמים לא הו"ל למידק דסבור מיד יביא אחד מעותיו וכ"כ הנ"י ז"ל בפרק המפקיד והרשב"א ז"ל הובאו דבריו בס' אסיפת זקנים דצ"ט ע"ג יע"ש וכן נראה שהוא דעת התוס' ז"ל בפרק המפקיד דל"ז ע"ב ד"ה אמר רבא שכתבו שם דמדנקט מתני' דאתי נמי כר"ע אביו של אחד מכם דמשמע משום דהוי שמא ושמא אינו חייב לצאת רק יד"ש דוקא הא הפקידו הן עצמן דמסתמא תבעי ליה ברי ושמא חייב מדינא אע"ג דלא עביד איסורא כיון דהוה ליה למידק נמצא דהוו תרי סתמי דסתרן אהדדי דבפרק האשה שלום סתם לן מתני' כרשב"א דבמקח כיון דלא עביד איסורא אפי' ר"ע מודה דפטור ובפ"ה סתם לן דאף בפקדון דלא עביד איסורא חייב לר"ע אלא ודאי דשאני פקדון ממקח וכן מוכח ממ"ש שם ע"א ד"ה גזל וז"ל ואפי' לר"ע דאמר דישלם לכל אחד ואחד היינו משום שיודע בודאי שהוא חייב לאחד מהן אבל גבי ברי ושמא יודה דפטור שאינו חייב כלל עכ"ל וי"ל דאמאי הוצרכו לזה ואמאי לא תי' דשאני הכא דהו"ל למידק כמ"ש בגמ' ודוחק להעמיס זה בתי' אלא נר' דס"ל דגבי מקח לא הו"ל למידק כמ"ש הנ"י והרשב"א ומש"ה הוצרכו לחלק בהכי לת"ק דהרשב"א דס"ל דאף במקח פליגי ר"ט ור"ע וכיון שכן קשה ממ"ש בד"ה התם מבעי ליה וז"ל וא"ת דבפ' הגוזל קמא קאמר מעשה בחסיד אחד שבא לפני ר"ט וא"ל הנח דמי מקחך ביניהם ותסתלק ולא בעי חסיד לצאת יד"ש כו' והשתא מאי קשיא ליה הא כיון דמקח לא הו"ל למידק הו"ל כפקדון בכרך א' דפטור אפי' לצאת י"ש לפי שיטת ז"ל שם וכן קשה גם כן ממ"ש שם בד"ה ומי אמר דלצאת י"ש אפילו ר"ט מודה שמשלם לכל אחד ואחד אע"ג דלא עביד איסורא ומתני' אוקמינא לה כר"ט וקתני אביו של אחד מכם כו' נותן לכל א' וא' ומאי ראיה שאני פקדון דהו"ל למידק ויש ליישב דס"ל דה"ט דלא הוה ליה למידק לא מהני אלא לפוטרו בידי אדם דביד"ש אפי' בלאו ה"ט נמי חייב מידי דהוי אמנה לי בידך והלה אומר איני יודע דחייב לצאת יד"ש אע"ג דלא הוה ליה למידק ודוקא בפקדון דאיכא טעמא דאתון לא קפדיתו מש"ה הוא דפטור אפילו לצאת יד"ש משא"כ במקח דליכא טעמא דאתון לא קפדיתו דמה להם למוכרים למעבד דכל המוכרים צריכים למכור בשוק וכמ"ש בס' א"ז משם תלמידי הרי"ף ז"ל וא"ל כמ"ש הרב ש"ך סי' רכ"ב סק"ד דדוקא בפקדון שהפקידו ב' זה מנה וזה מאתים שייך למימר אתון גופייכו לא קפדיתו כיון שהפקידו ב' יחד יש לחוש לחילוף אבל הוא שלא מכר רק א' לא שייך לומר כן דמהיכא תיתי יאמר אחר שמכר דבר שלא היה מעולם עכ"ל יע"ש והילכך אע"ג דלא הוה ליה למידק חייב לצאת יד"ש כיון דזה טוען ברי וזה טוען שמא ומה שהביאו ראיה ממתני' דאביו של א' מכם היינו לומר דכיון דבפקדון אפילו בשמא ושמא חייב לצאת יד"ש ה"ה נמי במקח בברי ושמא אע"ג דלא הוה ליה למידק שחייב לצי"ש: ובהא ניחא מה שהקשה הרב ש"ך ז"ל שם בסימן הנזכר סק"ו על מרן הב"י ז"ל שפסק בסי' רכ"ב בלקח מה' בני אדם דחייב לצאת י"ש אע"ג דלא הוה ליה למידק אסור ובסי' ס"א פסק דבכרך אחת אפילו לצאת יד"ש אינו חייב יעויין שם שהניחו בצ"ע כנ"ל ודו"ק : והתוס' בפרק הגוזל קמא דק"ד ד"ה שכבר כתבו בתירוץ הב' וז"ל א"נ אפילו לצי"ש אינו חייב לר"ט אלא בגזל אבל בפקדון ומקח דלא עביד איסורא לא וכן משמע בפרק המפקיד דכי רמי התם גזל אגזל משני הכא בבא לצאת י"ש ולעיל מיניה כי רמי פקדון אפקדון לא בעי לשנויי הכי עכ"ל וראיתי להרב ח"ה בפרק המפקיד שהקשה וז"ל וצ"ע לתי' דהאיך מתוקמא רישא או אביו של אחד מכם כו' דנותן לכל א' מנה וי"ל לשיטתם שם דרישא דגזלתי אתיא כר"ט אבל רישא דאביו של א' כו' לא אתייא כר"ט אלא כר"ע אבל התוספות דהכא ימאנו בזה כמ"ש להדיא לקמן כיון דאוקימנא מתני' דגזלתי כר"ט אתייא הך דאביו של א' כו' נמי כר"ט עכ"ל וק"ל לפי תי' דאם כן מאי האי דכתבו התוס' בפרק המפקיד דכי רמי כו' והא אכתי תקשי להו אפי' לפי שיטתם ואמאי לא משני דרישא בבא לצי"ש ואליבא דר"ע וסיפא בדיני אדם ואי משום דלר"ע אפילו בדיני אדם חייב כשתובעים אותו אם כן מאי ראיה אכתי נימא דאפילו לר"ט חייב לצאת י"ש אפילו בפקדון ומאי דלא משני תלמודא הכי משום דבעי לאוקמא למתני' ככ"ע ואפילו כר"ע ולכן נ"ל שמ"ש התוס' דבפקדון ומקח דלא עביד איסורא אינו חייב לא כ"כ אלא בפקדון דומיא דמקח היכא דלא הוה ליה למידק דהיינו בהפקידו בכרך אחד וז"ש א"נ אפילו לצאת י"ש אינו חייב אלא בגזל דעביד איסורא והילכך הכא דלא שייך טעמא דהו"ל למידק כמ"ש הרשב"א חייב אבל בפקדון ומקח דלא עביד איסורא וגם לא הו"ל למידק פטור אפי' לצאת י"ש ולזה הביאו ראיה מדלא משני תלמודא הכי כלומר מדלא קאמר אלא משמע דאכתי קאי שנוייא דלעיל דרישא דחייב בבא לצי"ש מיירי בב' כריכות וסיפא בכרך אחד ופטור אפי' לצי"ש כמ"ש כאן כנ"ל ודו"ק. ודעת הרא"ש בפרק המפקיד נראה שלא כדעת התוס' דכל שתובעים אותו אפילו בכרך אחד חייב לצי"ש שכ' שם וז"ל אבל הפקידו זה בפני זה זה מנה וזה ר' אי תבעי ליה פטור דלא הו"ל למידק ואי לא תבעי ליה פטור אפי' לצאת י"ש ע"כ משמע דדוקא בדלא תבעי ליה הוא דפטור אפי' לצי"ש ולפי דבריו צ"ל דסיפא דקתני שנים שהפקידו נותן לזה מנה כו' מיירי בדיני אדם ובכרך אחד דאלו בשני כריכות אפי' מדיני אדם חייב לר"ע והיינו שכתב דמדלא קאמר אלא משמע דאכתי צריכנא שנוייא דלעיל דרישא מיירי בשני כריכות ובבא לצי"ש וסיפא בכרך אחד ובדיני אדם והא דנקט בב' שהפקידו חידושא אשמועינן דאפי' בטוען ברי אפ"ה פטור מדיני אדם ואפשר שהכריחו להרא"ש לומר כן ממאי דפריך בגמרא ומי אמר רבא כל בב' כריכות הו"ל למידק והאמר רבא כו' דק"ל קו' התוס' ז"ל שהקשו בד"ה ומי דהא מתני' אוקימנא לה בבא לצי"ש מש"ה הוצרך לומר דב' שהפקידו לא מיירי אלא מדיני אדם ומש"ה פריך דמדאוקי רבא לסיפא דפטור בדיני אדם בכרך אחד משמע דבב' כריכות חייב מדיני אדם דאלו מדיני שמים חייב אפי' בכרך אחד ועוד הכריחו להרא"ש מהא דקי"ל במנה לי בידך והלה אומר איני יודע דחייב לצי"ש אע"ג דלא הוה ליה למידק והילכך ה"נ אפי' בכרך אחד דלא הו"ל למידק חייב והתוס' חלקו במ"ש לעיל וא"נ דשאני התם דהו"ל ברי ושמא משא"כ בשיודע בודאי שאין לו משל אחרים אלא ג' מאות וכמו שחילקו כן התוס' לר"ט ד"ה גזל (ועיין בהרב"ח סי' הנז') וכן מבואר שיטה זו בס' אסיפת זקנים משם הר"ן ע"ש ועיין בהרב גד"ת דף קע"ב ע"ב ודלא כמ"ש הב"ח דלהרא"ש סיפא דב' שהפקידו מיירי בשאין תובעים אותו ובכרך אחד דליתא שהרי מתני' קתני בהדיא זה אומר שלי ק"ק כו' משמע דטוענים ודאי כן ותו דאי מיירי בדלא תבעי ליה ברי א"כ אמאי הוצרכו לאוקומי בכרך אחד אפי' בב' כריכות נמי יהא פטור אפי' מלצי"ש מטעמא דמפקיד הו"ל למידק וכמ"ש הרא"ש דמש"ה קתני במתני' אביו של אחד מכם ולא קתני אחד מכם הפקיד אצלי דבכ"הג אפי' לצי"ש לא מחייב דמפקיד עצמו הו"ל למידק כנ"ל פשוט ומ"מ מ"ש הרא"ש ולא דמי למנה לי בידך והלה אומר איני יודע דחייב לצי"ש כדאיתא בפ' הגוזל קמא דהתם ברי ושמא והכא ברי וברי הם דברים תמוהים וכמו שתמ' הרב גד"ת וז"ל ולא ידענא אהיכא קאי דאי אדסליק מיניה דבב' כריכות חייב בפקדון אי מדינא תבעי לי' וע"ז הרגיש דמ"ש מנה לי בידך והלה אומר איני יודע דחייב לצי"ש ולא מן הדין לא מצאתי מקום לא לקו' ולא לתי' דהכא בב' כריכות שאני דהו"ל למידק כמ"ש בגמרא כו' וגם תי' אין לו מובן דאדרבא איפכא דכל שנפקד טוען שמא מתחייב יותר מהיכא דטוען ברי ואי אדלעיל קאי שכתב דבכרך אחד פטור אפי' לצי"ש היינו בדלא תבעי ליה גם בזה אין מקום לקו' ולא לתי' דהתם איכא תובע ברי הכא ליכא תובע ומאי האי דקאמר התם ברי ושמא הכא ברי וברי משמע דתבע ליה והא ליתא יע"ש שהניחו בתימא ולא מצא מקום ליישב דבריו כי אם כו' ואם איישר חילי אמינא דט"ס נפל בדבריו וצ"ל התם ברי ושמא הכא שמא ושמא שהוא ממש כמ"ש עכ"ד ועיין במרן הב"י סי' הנזכר שהביא דברי הרא"ש אלו כמו שהם בלתי הגהה ולכן נרא' לי לומר דדברי הרא"ש קאי אדסליק מיניה שכתב דכל שתובע אותו חייב מדינא ומ"ש הרב הנז' דא"כ מאי קו' התם שאני דהו"ל למידק י"ל דלא משני הכי משום דאכתי הוה ק"ל לת"ק דרשב"א ס"ל דאף במקח נחלקו ר"ע ור"ט אע"ג דגבי מקח לא הו"ל למידק כמ"ש לעיל וכן הוא מוכרח שדעת הרא"ש כן ממש בפקדון דחייב בב' כריכות ובמקח כתב דפטור וההיא דר"ן דמנה לי בידך משמע דאליבא דכ"ע היא מדלא קאמר עלה כתנאי היא וכ"כ הרמב"ן הובא בס' א"ז ע"ש וכן צ"ל ג"כ לדעת התוס' ז"ל שהקשו בד"ה הנז' וכמ"ש לעיל ומ"ש הרא"ש דהתם ברי ושמא והכא ברי וברי כונתו לומר דהתם במה שזה טוען ברי הלה טוען שמא שאינו יודע שהוא חייב כלל משא"כ הכא דהוי ברי וברי דלנפקד נמי ברי לו שהוא חייב לאחד מהם והוא ממש כתי' התוס' בד"ה גזל כנ"ל ליישב דברי הרא"ש ע"צ הדחק ומה שהקשה הרב הנז' דקע"ג ע"א לדעת רבי' בפ"ה מה' שאלה ופקדון שכתב דדוקא בכרך אחד ממש הוא דפטור דא"כ מאי האי דקאמר בגמרא סיפא נעשה כמי שהפקיד כו' וכן הקשה הרב לח"מ ע"ש לק"מ שגי' הגאונים ורבינו היתה סיפא שהחזיק לו בכרך אחד עיין בס' א"ז דצ"ט ע"ד ופשוט:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>הטוען </b>
+<b> את חבירו כו' והואיל והוא נשבע ונוטל ה"ז נשבע בנקיטת חפץ.</b> כתב ה"ה זה דבר מוסכם מכל הגאונים שאפי' מי שבידו משכון שהוא נאמן עד כדי דמיו ה"ז נשבע בנק"ח וכ"כ רבינו בפי"ג מה' מו"ל דין ג' וכן כתב הרא"ש ר"פ כל הנשבעין וז"ל ומקצת הגאונים כתבו שהמלוה על המשכון שנאמן לטעון עד כדי דמיו כיון דלאו אגופ' דמשכון קטעין כו' לית ליה בלא שבוע' חמורה והביאו ראי' לזה ממה ששנינו המכיר כליו וספריו כו' ישבע כמה הוציא ויטול ואילו טען לקחתים ממך נאמן בשבועת היסת ועכשיו נשבע ונוטל כעין שבועה דאורייתא ע"כ ומשמע שהרא"ש הודה לדברי הגאונים הללו מדלא חלק עליהם וכ"כ מרן הב"י סי' פ"ט מחודש ט' ויש לדקדק לדעת הרא"ש מאי ראי' מההיא דהמכיר כליו וספריו התם שאני דהו"ל מיגו דהעזה ומיגו לפוטרו משבועה לא אמרינן וכמ"ש הרא"ש לעיל מזה ע"ש אמנם במלוה על המשכון דהוה ממעיז למעיז ה"נ דאמרינן מיגו וכן קשה לדברי הגאונים הללו שהרי כפי הנרא' מבואר מדבריהם דס"ל דאמרינן מיגו לפוטרו משבועת היסת ודוקא במלוה על המשכון הוא דלא אמרינן משום דבעי לאפוקי ממונא מרשותא דחבריה והשתא קשה דהרי שבועת השומרים דאיכא למימר מיגו ואפי"ה משתבעי והרא"ש לא מצא מנוח לזה אלא משום דשבועת השומרים הוי מיגו דהעז' ומיגו דהעזה לפוטרו משבוע' לא אמרינן אכן לדעת הגאונים דלא ס"ל הכי מדהביאו ראי' מההיא דהמכיר קשה ולכאור' היה אפשר ליישב לזה ולומר שדעת הרא"ש והגאונים הללו כמ"ש הרב ש"ך סי' פ"ב בכללי מיגו סעיף ו' דדוקא בשחבירו מפקיד אצלו או מלוה לו שהאמינו מתחיל' ושוב אין לו עסק עמו אלו היה טוען בפקדון לא הד"מ או החזרתיו או בהלואה פרעתי כולו הוי העזה דכופר נגדו בזה שהאמינו בתחיל' משא"כ בשלא הפקידו או הלוה לו אפי' היה טוען לקחתי כמו בהנהו עיזי לא הוי העז' ודלא כמ"ש שם בתי' הב' שדעת הרא"ש לחלק בין ממון לשבועה כדעת הריב"ש ולפ"ז צריך לומר שמה שהוצרך הרא"ש לעיל לומר דכיון דשבועת שכיר תקנתא דרבנן היא במיגו כל דהו מהני היינו משום דהתם נמי הוי כמלוה ופקדון שהרי האמינו השכיר מתחיל' ששכרו שלא בעדים ודוק אמנם אכתי קשה לדעת הר"ן שכתב בפרק כל הנשבעים כדעת הריב"ש דמיגו דהעז' לאפטורי משבוע' לא אמרינן אפי' היכא דלא האמינו תחיל' כמו בהנהו עיזי דפ' ח"ה ואלו שם בסמוך כתב ויש שהביאו ראי' לדין זה ממה ששני' דהמכיר כליו כו' ואע"פי שאין זו ראי' אצלי משום כו' והשתא קשה דאמאי הוצרך לזה ואמאי לא תירץ בפשיטות דהתם הוי מיגו דהעז' ודוחק לומר שהוצרך ליישב אפי' לפי סברת' ולכן נרא' דלק"מ משום דמ"ש הרא"ש והר"ן דמיגו דהעז' לא אמרי' לאפטורי משבוע' היינו לדידן דקי"ל דשבועת השומרים איתי' אפי' במפקיד שלא בעדים וקי"ל כרב ושמואל דבשכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר להד"מ יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך אהא הוא שכתבו דשבועת השומרים ה"ט משום דהוי מיגו דהעז' דלא אמרי' לאפטורי משבוע' ושבועת שכיר שאני משום דאינו אלא תקנה אמנם לרמב"ח דקאמר כמה מעליא הא שמעתתא וקאמר דשבועת השומרים דחייב רחמנא לא משכחת אלא בהפקיד בשטר ע"כ דס"ל דמדינא הוא דאמרי' מיגו דהעז' בעלמא ואף לאפטורי משבועה אם כן אם איתא דטעמא דמתניתין דהמכיר כליו היינו משום דלא אמרינן מיגו דהעזה לאפטורי משבועה אם כן תיקשי ליה לרמב"ח מתניתין וכיון דע"כ לרמב"ח טעמא דמתניתין הוא משום דכיון דלאו אגופיה דמשכון כו' לית לן לומר דבהא נמי פליגי רבא ורמב"ח ומן האמור בזה נרא' דמ"ש הרב ל"מ בפ"ח מה' טוען ונטען דין ו' דהחולקין על רבי' בפ"ג מהלכ' מ"ול יתרצו להך מתניתין דהמכיר כליו דהוי מיגו דהעזה דאם היה אומר לקוח הא בידי היה מעיז וכמ"ש הרא"ש ז"ל ע"ש ליתא דאם כן אכתי תקשי להו מתניתין לרמב"ח ויש ליישב דבריו עיין בהרב מש"ל ה' מל"ול פ' כ"א דין א' בתוך התשובה ומ"מ נראה שאשתמיט מהרב ל"מ ז"ל דברי הר"ן שבפרק כל הנשבעין גם מ"ש בפ"ב מהלכות שכירות דין י"ב דבהנהו עיזי דאכלי חושלא מודה הראב"ד משום דהוי מיגו דהעזה ליתא ועיין בבה"ת שער ק"ט חלק ב' שכתב משם הראב"ד דבהנהו עיזי היינו טעמא משום דכל דכל דהאי ידע והאי לא ידע לא גבי מיניה אלא בשבועה ע"ש ודע שלדעת הגאונים הללו הקשו המאור והרמב"ן ז"ל מברייתא דפרק כל הנשבעין דמ"ו ע"א דקתני הנותן טליתו לאומן אומן אומר ב' קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת כל זמן שהטלית ביד אומן על בע"ה להביא ראיה נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו המע"ה ומשמע דדוקא כשנתנה לו הוא שצריך לישבע הא ברישא נוטל בלא שבועה משום דמהימן אומן במיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי וכן הק' הר"ן ז"ל שם ע"ש מה שתי' וראיתי להרב ש"ך ז"ל סימן פ"ט סק"י שהקשה לדעת הטור סי' הנזכר ורבי' בפי"א מה' שכירות דין ח' שפסקו כהך ברייתא דהנותן לאומן וכתבו דכל זמן שהטלית בידו הרי האומן נשבע בנק"ח שהרי מברייתא מוכח בהדיא דברישא נוטל בלא שבועה ובין לתי' הרמב"ן דשאני אומן ובין לתי' הר"ן שם מ"מ מדברי כולם משמע דפשט' דברייתא דאומן א"צ לישבע בנק"ח ותמ' על הר"ן וה"ה ז"ל שלא התעוררו על הרמב"ם בזה עכ"ל יע"ש ועיין בנ"י פ' ח"ה דק"ע ע"ב ולע"ד נראה דלק"מ שכפי מ"ש הר"ן שם וז"ל ולא עוד אלא אפי' תאמר שמלוה על המשכון אפי' בא לשתוק ולהחזיק מה שבידו צריך לישבע לדעת הגאונים אפי"ה פועל שאני דכיון דחזינן בגמ' דיהבינן ליה אגריה בלא שבועה אי לאו משום פיוס בע"ה כשתופס משכון אין בע"ה צריך פיוס דכיון דלא מהימן ליה שהרי הן חולקין בקציצה כבר הוא מפוייס כשהאומן מחזיר לו טליתו שהרי מתיירא שמא יאמר החזרתי עכ"ד ומה שהקשה הרב הנזכר שם לדברי הר"ן הללו דע"כ לא בעי בש"ס למימר דליתיב לי' בלא שבועה אלא גבי פועל כשאומר פרעתיך ומטעמא דבע"ה טרוד בפועליו אבל בקציצה הא אמרינן התם להדיא דמדכר דכירי אינשי ואף בשבועה לא שקיל כדפריך התם א"ה אפי' קצץ נמי אלמה תניא כו' ומשני קציצה מדכר דכירי לה ע"ש לע"ד לק"מ דנהי דהכי אמרי' התם דקציצה מדכר דכירי אינשי היינו לרבנן דר"י אמנם ר"י פליג בזה וס"ל דאף בקציצה לא דכירי אינשי כדאי' התם ואם כן הר"ן ז"ל דקאי להך ברייתא דהנותן לאומן דמוקמינן לה התם כר"י דקציצה נמי לא דכירי וכמ"ש התוס' בפרק ח"ה דמ"ה ע"ב ד"ה נתנה לו ע"ש משום הכי כתב דכיון דיהבינן ליה אגרא בלא שבועה כו' ומההיא ירושלמי דגרסינן הי' בידו משכון בהא נוטל בלא שבועה ומייתי לה הר"ן שם ליכא לאקשויי מידי דהתם איירי בירושלמי בטוען שכרתיך ונתתי לך שכרך ואה"נ דבקציצה ס"ל לירושלמי לדידן דקי"ל כרבנן דר"י דקציצה דכירי אינשי דנשבע ונוטל וכמו שכן צ"ל גם כן לפי תי' שם ע"ש וא"כ מעתה לק"מ על הטור ורבינו שפסקו דנשבע אומן בנק"ח משום דכיון דאנן קיימא לן כרבנן דר"י דקציצה דכירי אינשי הוה ליה כשאר מלוה על המשכון דנשבע בנק"ח דבהא לא שייך טעמא דהר"ן ז"ל ומ"מ ק"ל על דברי הר"ן הללו במ"ש דכיון דחזינן בגמ' דיהבינן לי' בלא שבועה אי לאו משום פיוס בעל הבית כו' שהרי הוא ז"ל כתב לעיל במאי דפריך בגמרא וליתיב לי' בלא שבועה וז"ל ליכא לפרושי כו' אלא ודאי ה"ק נהי דמדינא ודאי אפילו בשבועה לא שקיל הוה לן לתקוני דליתיב ליה בלא שבועה שהרי נושא נפשו על שכרו ושכרו מעט ואיכא למיחש לכדי חייו כו' ע"ש וכיון שכן הך טעמא לא אהני אלא בשטוען שכרתיך ונתתי לך שכרך דאיכא משום כדי חייו אמנם באומן אומר לו קצצת ב' ובע"ה אומר לא קצצתי אלא אחד מיירי במודה במקצת שהרי מוקמינן לברייתא כר"י ליכא בהו משום כדי חייו כדי שנא' דנשקול בלא שבוע' וכמ"ש הר"ן שם בסמוך אמאי דפריך בגמ' א"ה אפילו בקציצה נמי דה"ק דאא"ב דמשום כדי חייו שדייוהו אשכיר משום הכי בקציצה לא תקינו שישבע ויטול מפני מחלוקותם של ב"ה ושכיר דקציצה אינו אלא דבר מועט כו' ליכא למיחש משום כדי חייו יע"ש וכ"כ עוד שם לדעת הרי"ף דבכופר בכל כגון שפרע אותו סלע שהוא מודה לו או שא"ל הילך לא ישבע ב"ה לפי שלא תקנו חכמים בקציצה כלום כיון דליכא משום כדי חייו יע"ש וי"ל בדוחק ובמה שתי' עוד הר"ן בתחילת דבריו דאף הגאונים לא אמרו אלא בבא לגבות חובו מן המשכון שכיון שבא ליטול צריך לישבע כו' הא אלו רצה לשתוק ולהחזיק במה שבידו והלה תובעו משכונו אינו נשבע אלא היסת יע"ש אין להקשות דאם כן אדתני סיפא נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל ליפלוג וליתני בדידה בד"א כשלא בא אומן לגבות אבל בא אומן לגבות ישבע ונוטל דאיכא למימר דברייתא אתא לאשמועינן דקציצה נמי דכירי אינשי כר"י וא"כ אי הוה תני לן בבא אומן לגבות הו"א דדוקא כשהיא ביד האומן ואיכא מיגו דלקוחין הוא דנשבע ונוטל אבל בנתנה לו לא קמ"ל וזה פשוט: ומ"מ נראה דתי' זה של הר"ן לא ניתן ליאמר לקצת מן הגאונים שהביאו ראי' לדין זה דמלוה על המשכון ממתני' דהמכיר כליו וספריו שהרי בההיא דהמכיר כליו אין הלוקח תובעו שיתן לו מעותיו אלא אדרב' שותק ורוצה להחזיק במה שבידו אלא דהלה תובעו שיתן לו כליו ואם כן אפילו לדידהו נמי היכי ניחא להו מתניתין הא הו"ל דאינו נשבע מה"ט וכן נראה שהוא דעת רבינו ממ"ש בפ"ח מהלכות טוען ונטען דין ו' מכאן אתה למד כו' כדברי הגאונים הללו ועיין בכ"מ ובלח"מ שם ועיין בש"ך סי' ע"ב ס"ק ס"ט ודוק: ועוד נלע"ד לקושית הרב ש"ך שהקש' על רבינו והטור דלק"מ שהרי כתב הרמב"ן במלחמותיו וז"ל ואפשר דלצדדין קתני דעל ב"ה להביא ראי' או יביא ראי' ויטול טליתו או ישבע אומן ויטול שכרו ומפני שברשות היא לא חש לפרשה כדקתני סיפא המוציא מחבירו עליו הראיה שפי' לצדדין עכ"ל יע"ש ואם כן א"ל שזו ג"כ דעת רבינו והטור וכן מצאתי בשיטה כ"י להרשב"א וז"ל יש מקשים בהך ברייתא דקציצה דקתני כו' וליתא דכבר פי' הר"י הלוי הכא דברישא נמי נשבע ונוטל ואפשר לי לפרשה לפי דבריו דה"ק כל זמן שהטלית ביד אומן על הב"ה להביא ראי' או ישבע אומן ויטול ואל תתמה שהרי אמרו כן בכיוצא בזה דתניא אומן אומר ב' קצצת לי כו' המע"ה ופי' ר"ן דלצדדין קתני וא"ת מה בין רישא לסיפא דקתני נתנה לו נשבע אומן ונוטל י"ל דה"ק כל זמן שהטלית ביד אומן אפילו לאחר זמנו נשבע ונוטל אבל אם נתנה לו בזמנו דוקא נשבע ונוטל הא לאח"ז לא עכ"ל אלא דק"ל טובא מהא דגרסינן בפרק חזקת דמ"ה ע"ב מתיב רבא לסיועי' לרבה הנותן טליתו לאומן כו' ה"ד אי דאיכא עדים נחזי עדים מאי קאמרי אלא לאו דליכא עדים וקתני אומן מהימן מיגו דאי בעי א"ל לקוחה היא בידי מהימן נמי אאגריה ע"כ והשתא אם איתא דברייתא דקתני על ב"ה להביא ראיה לצדדין קתני כמ"ש הרמב"ן מנ"ל דטעמא דבריית' משום מיגו דלקוחין אימא דטעמא דברייתא משום דס"ל דקציצה נמי לא דכיר כדאוקימנא לה פרק כל הנשבעין וכמ"ש התוספות שם ומשום הכי מהימן בשבועה ואי משום דרישא דברייתא איירי אפילו בעבר זמנו כמ"ש הרשב"א ובעבר זמנו הא אמרינן בפרק כה"נ דלא תקינו שבועה לשכיר הא ליתא שהרי טעמא דלא תקינו רבנן שבועה הוא משום חזקה אין ב"ה עובר בבל תלין כדאמרינן התם וגבי אומן כל זמן שהטלית בידו אין ב"ה עובר בבל תלין כדאמרינן התם וגבי אומן כל זמן שהטלית בידו אין ב"ה עובר בבל תלין כדאית' פרק המקבל ופסקו רבינו פי"א מה' שכירות דין ג' יע"ש ומצאתי למוהריב"ל ז"ל ח"א בדיני מיגו כתב משם הר"ן אסוגיא זו דפרק חזקת וז"ל והקשה רבינו נר"ו ורבה בסיעתיה ל"ל לאורוכי כולי האי בלישניה דמדאוקמא בדליכא עדים וראה פשיט' דטעמא משום דלקוח הוא כו' ותי' נר"ו משום דהו"א דלאו משום מיגו הוא דנאמן אלא מטעמא דקציצה לא דכירי לה אינשי וכיון דלא דכיר לה ב"ה ועוד שהטלית ביד האומן הרי הוא נאמן או יפרע ב"ה או ישאר טלית' ביד האומן ועוד הקשה אם כן מי הזקיקו לרבא שלא לומר דמשום דקציצה לא דכירי אינשי הוא ותירץ משום דשמואל סבירא ליה דקציצה לא דכירי אינשי כדאיתא פרק כל הנשבעין לא ניחא לי' לאוקומא דלא כשמואל עכ"ד. ולפי הנראה שדעתו ז"ל שהוא מפרש כפירוש הר"ן ן' מיגאש דברייתא דקתני על ב"ה להביא ראי' או ישבע אומן או יביא ראי' ב"ה קאמר ומשום הכי הוקשה לו דאימא דטעמ' דבריית' משום דקציצה לא דכירי אינשי האמנם תי' ז"ל אין לו מובן שהרי בפרק כל הנשבעין אוקימנא להך ברייתא כר"י דאמר דקציצה לא דכירי אינשי ודלא כשמואל וכן יש לתמוה על הנ"י ז"ל שכתב בפרק חזקת שם וז"ל נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל משום דב"ה טרוד בפועליו והכא לא מיירי בקציצה שפיר נזכר ב"ה מה שקצץ אלא מיירי שמתעצמים על הפרעון עכ"ד ולדברי הר"ן הי' אפשר לומר בדוחק שכונתו לומר דאע"ג דסיפא דברייתא ר"י היא תלמודא בעי לאוקומי רישא דברייתא ככ"ע אכן דברי הנ"י צ"ע עוד הקשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל בשיטה כ"י והראב"ד הביאו הרב התרומות שער מ"ט ח"ב לדעת הגאונים הללו מההיא עובדא דרבה בר ששון בפרק חזקת דקאמר אי מהדרנא ליה ארעא כו' אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אלא אכבשיה לשטר משכנתא אוכלה שיעור זוזי דמיגו דאי בעי' אמינא לקוחה היא בידי מהימנא כו' והשתא לדעתם ז"ל איך ניצול רבה ב"ש מהשבועה הא הו"ל בהא דטוען על המשכון דלא מיפטר במיגו ועיין בש"ך וראיתי להרב גד"ת שער י"ד ח"א דפ"א ע"ד שרצה לחלק ולומר דע"כ לא כתבו הגאונים אלא דוקא כשאין המיגו מעלה ומוריד לענין הממון עצמו דבלא המיגו יש לו להוציאו או להחזיקו אלא שאם לא היה כאן מיגו היה מחויב שבועה ואתה בא לפוטרו מהשבועה מכח המיגו כגון בההיא דמשכון פי"ג דמלוה שאם הוי שם עדים שחפץ זה הוא משכון בידו ולא ידעו כמה שאין לו בזה שום מיגו הוא נוטל הממון שטוען עליו אבל לא יטול אלא בשבועה וכשאין שם עדים דיש לו מיגו דשלי הוא לא נימא יועיל המיגו מיהו לפוטרו משבוע' וכן בההיא דשותפין פ"ט מהלכות שלוחין בין בעדים בין שלא בעדים הוא פטור מן הממון אלא שבעדים הוא מחויב לישבע ובדליכא עדים רוצה להפטר מהשבועה מכח המיגו משא"כ בההיא דרב"ש שטוען משכונא הן בידי ויש לי עליהן חוב כך וכך שאם היה קול שהיה של יתומים אינו נאמן עכשיו כשאכלה שני חזקה בחיי אביהם מועיל המיגו על עיקר הממון וכיון שכל עצמו של המיגו הוא בא על תמצית הטענה עצמה אגבה יועיל ג"כ שלא ישבע דלא שייך לומר אין אומרים מיגו לאפטורי משבועה כיון שאין אנו משתמשים ממנו בעיל' ראשונה על פיטור השבועה א"ד ז"ל עיין בהרב כנה"ג ח"א סימן פ"ב בהגהת ב"י שהביא כלל זה בלי חולק ולע"ד ליתא להך כללא ואמינא לה ממ"ש רבינו פ"ט מהלכות טוען ונטען דין ב' וז"ל לפיכך אם טען האומן ואמר ב' קצצת לי בשכרי וב"ה אומר לא קצצתי לך אלא אחד אם היה הכלי נראה בפניהם הואיל והאומן אין לו בו חזקה כו' ואם אין הכלי נראה בפניהם הואיל והאומן נאמן לו' לקוח הוא בידי יכול לטעון עד כדי דמיו ונשבע בנק"ח ונוטל כדרך כל הנשבעין ונוטלין ע"כ הנה מבואר דאע"ג דהמיגו מועיל על עיקר הממון שהרי אם היה הכלי נר' בפניהם לא היה נאמן וב"ה נשבע אפי"ה כתב רבינו ז"ל דנשבע בנק"ח משום דאין אומרים מגו לפוטרו משבועה גם מלשון רבינו ז"ל שלפנינו מוכח בהדי' הכי שכתב הטוען כו' הואיל ואין שם עדים שמעידין שגזל ה"ז נשבע וגובה חובו מן המשכון שהפה שאסר הוא הפה שהתיר והואיל והוא נשבע ונוטל הרי זה נשבע בנק"ח הרי מבואר דאע"ג דאם היה שם עדים לא היה נאמן ובשאין שם עדים נאמן על עיקר הממון כמ"ש שהפה שאסר כו' אפ"ה לא מהני האי מיגו לפוטרו משבועה ומ"מ בלא פטורי מממון אפשר לחלק בהכי כמ"ש הרב דהיכא שהמיגו מועיל לפוטרו על עיקר הממון אגבה מהני נמי לפוטרו משבועה אפילו לדעת רבינו ז"ל ובהכי יש ליישב מה שהקשה הרב הנז' על השגת הראב"ד שבפ' י"ד מה' טוען דין ט' שכתב וז"ל ועוד אני אומר שלא יועיל מיגו לגבות לכתחילה בלא שבועה מידי דהוה אמלוה על המשכון כו' ורב"ש דקא בעי למיפטר נפשיה משבועה אחר אכילה קאמר ע"כ והק' עליו דמשמע שרוצה ליישב דבמה שכבר אכל שהוא להחזיק אז הוא פטור משבועה במיגו וכשהשיג על רבי' הוא מפני שפטרו אף להוציא ולגבות מכאן ולהבא והוא פלאי שהרי השיגו מההיא דמשכון וכלל זה הוא בין להוציא בין להחזיק כדכתב בפ"ט מהלכות שלוחין אע"פ שאין שם עדים כו' והראב"ד לא השיגו נראה שמסכים עמו עכ"ל יע"ש ולפי מ"ש ניחא וכמובן ויש להביא סמוכות לזה ממ"ש רבי' פ"ב מה' שכירות דין י"ב וז"ל אין לך מי שנשבע מתוך שיכול לומר כך וכך וישבע בנק"ח אלא השומר שיש עליו שטר בלבד אבל שאר כל הנשבעים בדין מתוך כו' אינן נשבעין אלא היסת והשיג עליו הראב"ד דהאיכא נשבע על המשכון לדעת הגאונים וה"ה ישב דבריו וכתב וז"ל פי' הכונה היא בנשבעין ונפטרים ולא בנשבעי' ונוטלים ובזה נסתלקה ההשגה דודאי יש בנשבעין ונוטלין בדין מיגו שהוא נשבע בנק"ח והוא המלוה על המשכון כו' אבל דין זה הוא בנשבע ונפטר והכרח הוא זה שלא יהיה אלא בשומר בשטר בלבד שהוא נפטר במיגו לפי שכל שאר הכופרין בכל אין בהם מחוייב שבועה מן התורה אלא בטענת נאנסו עכ"ל ולכאורה יש לדקדק עליו דאכתי תקשי דהא משכחת נמי בנשבעין ונפטרין דאע"ג דאיכא מיגו נשבע בנק"ח כמ"ש רבינו פ"ט מהלכות שלוחין דין ד' גבי שבועת השותפים אמנם כפי מ"ש ניחא דמ"ש רבינו בה' שכירות כונתו לומר דאין לך מי שנשבע ונפטר מדין מיגו כלומר שאם לא היה לו מיגו אינו נשבע ונפטר אלא משלם ואפי"ה נשבע בנק"ח אלא השומר בלבד דאע"ג דאם לא היה לו מיגו דנאנסו נשבע בעל השטר ומשלם כמ"ש רבינו שם אפי"ה נשבע בנק"ח מהטעם שכתב ה"ה דכיון דבטענת מיגו היה חייב לישבע שבועת התורה השתא נמי נשבע בנק"ח אבל בשאר כל הנשבעין מדין מתוך אינו נשבע אלא היסת דכיון דמה שהוא נשבע הוא מדין מיגו שאם לא היה לו מיגו היה חייב לשלם מהני נמי לפטרו משבוע' וזה מדוקדק מלשון רבי' שכתב אבל שאר כל הנשבעין מדין מתוך ודו"ק ואם כני' אנחנו נר' דס"ל לה"ה והראב"ד דנשבע על המשכון נמי אינו אלא מדין מיגו וכן מוכח מלשון ה"ה שכתב דודאי יש בנשבעין ונוטלין מדין מיגו כו' והוא המלוה על המשכון משמע דהמלוה על המשכון אינו נשבע ונוטל אלא מדין מיגו דאל"כ הכי הול"ל דודאי יש בנשבעין ונוטלין אע"פ שיש להם מיגו מאי מדין מיגו דקאמר ותו דאם לא כן אמאי הוצרך ה"ה לתרץ דרבינו לא מיירי אלא בנשבעין ונפטרין הא ההיא דמלוה על המשכון שאני דבלא מיגו הוא נשבע בנק"ח ומשלם ואנו באים לפוטרו משבועה מכח המיגו ומש"ה לא אמרי' מיגו לפוטרו משבועה ואע"ג דמההיא דפ"ט מה' טוען ונטען ומדין זה שלפנינו מוכח דאפי' בנשבע ונוטל מדין מיגו אפי"ה נשבע בנק"ח וכמ"ש לעיל מ"מ לא הו"ל להראב"ד וה"ה לאקשויי מדין מלוה על המשכון דלק"מ אלא מהנהו דוכתי הן אמת שמדברי רבינו שבפי"ג מה' מו"ל משמע דאפי' כשאין שם מיגו הוא נשבע ונוטל שכ"כ אבל אם היו שם עדים שחפץ זה משכון בידו ולא ידעו עד כמה אינו נוטל אלא בשבועה משמע דאע"ג דאין שם מיגו דלקוחין אפ"ה נשבע וצ"ל דמ"ש רבינו אבל אם היו שם עדים איירי בדליכא ראי' דאי' מיגו דהחזרתי וס"ל לרבי' דבמגו דהחזרתי לא מהימן בלא שבועה משום דהוי מיגו דהעז' וכ"כ הסמ"ע סי' רל"א כמ"ש הש"ך סי' הנז' ס"ק דאפילו בדאיכא עדים וראה שהוא נאמן בשבועה דמדברי ה"ה הללו מוכח בהדיא כמ"ש וכן מוכח מלשון הרא"ש ז"ל שבר"פ כל הנשבעין וכן הוא דעת הרב מש"ל שם יע"ש אלא שמ"ש שם דרבינו אזיל לשיטתיה דס"ל דבטענה דהחזרתי צריך לישבע בנק"ח ושאף ה"ה לא כ"כ אליבא דרבינו ליתא שמדברי ה"ה בפ"ו מה' שאלה ופקדון דין ד' מוכח בהדיא שאף אליבא דרבינו אמרה שכ"כ שם ואולי שמפני שנתן כאן סימנים אמר כאן רבינו שישבע בנק"ח וכן מפו' בהדיא מדברי רבינו שבפ"ב מה' הנז' ואדרבא דברי הכ"מ שם צ"ע וכמו שתמהו עליו הל"מ והרב עצמו שם ומהתימא עליו שנמצא סותר את עצמו ודו"ק:<br><b> האמנם </b> מדברי מוהר"י ן' מיגאש רבו נר' דס"ל דאפי' לאפטורי מממון לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה ואפי' היכא דהמיגו בא לאפטורי על עיקר הממון וזה ממ"ש הר"ן פ' כל הנשבעין דשי"ב וז"ל תי' הר"י הלוי דודאי דרבא אית ליה מיגו אלא דס"ל דלא אמרינן אלא לפוטרו מממון אבל לא לאפטורי משבועה ומשום הכי פריך ואמר מאי מעליותא דנהי דמשום מיגו אית לן למימר שלא ישבע שכיר ויטול מ"מ ישבע ב"ה ולא ישלם שהרי שבועה של תקנה מוטלת עליו והכא דאיכא מיגו לא מצינן למימר כו' ומ"מ ישבע ב"ה דליכא לאפטורי משום מיגו דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן דא"כ דאמרינן מיגו אפילו לאפטורי משבועה שבועת השומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה כו' עכ"ל והשתא אם איתא דס"ל דהיכא דהמיגו מועיל על עיקר הממון אמרינן מיגו לאפטורי משבועה מאי ק"ל לרבא שבועת השומרים היכי משכחת לה נימא דהתם שאני שהמיגו לא בא לפוטרו אלא משבועה שהרי אפי' בלא מיגו וכגון דאפקיד גביה בשטר הוא נשבע ונפטר ומש"ה לא אמרי' מיגו לפוטרו משבועה משא"כ בהא דשכרו שלא בעדים דהמיגו בא על עיקר הממון שהרי בדליכא מיגו נשבע שכיר ומשלם ב"ה ומש"ה אמרי' דאגב מועיל לפוטרו משבועה אלא ודאי נראה דס"ל דלא שנא ומינה תברא למ"ש הרב גד"ת במכ"ש כנ"ל:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>המציל </b>
+<b> מיד לסטים כו'.</b> עיין מ"ש הרב ל"מ ז"ל שדעת רבינו דע"כ לא נחלקו רבנן ור"ש אי סתם גזילה יאוש בעלים או לא אלא בליסטים גוי אבל בליסטים ישראל אפילו רבנן מודו וכ"כ מרן הב"י סי' שס"ח שזהו דעת הרא"ש והם דברים תמוהים כמו שירא' המעיין וכבר תמהו עליו מוהרש"ל סי' כ"ז והש"ך סי' הנז' והעיקר כמו שכתב התוס' דקי"ד ע"ב ד"ה המכיר כליו דע"כ לא נחלקו רבנן ור"ש אלא בגנב ישראל אבל בגנב גוי אפילו רבנן מודו דסתם גניבה לאו יאוש בעלים משום דכיון דדייני במי יימר לא מייאש כדקאמר רב אשי התם ובהא ניחא לי מה שהקשה הרב קרבן אהרן בפרשת מצורע דף קמ"ח אדברי התוס' דפ' מרובה דס"ו ד"ה משכבו שהקשה לדעת רש"י ממתני' דתנן הגנבים שנכנסו לתוך הבית כו' אבל המשכבות והמושבות טהורים אם יש עמהם אשה או נכרי הכל טמא משמע דמטמא משכב שאינו שלו והק' הרב הנז' דמאי קו' דאיכא למימר דמתני' רבנן דר"ש דלא ממעט מקרא אלא גזול אבל לא גנוב משום דסתם גניבה יאוש בעלים ומתניתין הגנבים קתני וכפי מ"ש לק"מ דבגנב גוי אפילו רבנן מודו והנר' דאשתמיט מיניה סוגיא הלזו ועיין במש"ל ז"ל ה' כלים פכ"ד דין ז' ודו"ק:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>דברים רבים אסרה תורה כו' מפריחי יונים כו'.</b> כתב ה"ה מפורש בפרק זה בורר למאן דאמר משום ארא כו' ודבריו מגומגמים שהרי הך דינא דרבינו ז"ל נראה ודאי דאתי אפי' למ"ד אי תקדמך יונך ליוני דע"כ לא נחלקו אלא לפוסלו לעדות אבל למ"ד איסור גזל מודו כ"ע דאסור מפני ד"ש דהרי ברייתא קתני בהדי' דיוני שובך יש בהן גזל מפני ד"ש כדאמרינן התם מ"ד אי תקדימיך יונך ליוני כו' מ"ט לא אמר ארא א"ל מפני ד"ש בעלמא היא ואם כן איך כתב ה"ה ז"ל למ"ד משום ארא ואף לפוסלו לעדות ג"כ דלבתר הוסיפו עליהם הגזלנים והחמסנים ואמרינן בגמ' דלא נצרכה אלא למציאת חש"ו אע"ג דאינו אלא מפני ד"ש ואפ"ה פסולים ה"נ דארא נמי פסול לכ"ע דומיא דחש"ו מהתימה על מרן כ"מ בפ"י מה' עדות דין ד' שתמה על רבינו וז"ל ויש לתמוה שהרי בס"פ זה כתב וכן לא יונים בלבד כו' אלמא דס"ל כמ"ד אי תקדמה יונך ליוני ואם כן איך פסל ארא דהא מדקאמר מפני ד"ש בעלמא הוא משמע דלא מפסיל יע"ש שהרי כפי הנראה מבואר דלבתר דהוסיפו הגזלנים ה"נ ארא פסול ואם כן שפיר איכא למימר דפסק רבינו כמ"ד אי תקדימך יונך כו' ואפ"ה כתב דארא פסול לבתר דהוסיפו עליהם: ושוב ראיתי להרב בני שמואל בה' עדות סי' ל"ד שתמה עליו כן וכתב דלאחר המחילה לא דק באותה סוגיא יע"ש וליישב דברי מרן נלע"ד דס"ל למרן דאף דלבתר דהוסיפו עליהם לא פסלו אלא מציאת חש"ו דאיכא ביה טפי משום ד"ש כיון דממוני קא שקלי מיניה בידים משא"כ בארא כיון דאינו לוקח ממנו בידים אלא על ידי ארא ליכא ביה מפני ד"ש כולי האי והיינו משום דק"ל בפשטא דשמעתתא דאמאי ל"ק לא נצרכה אלא לארא למ"ד אי תקדמך יונך כו' שהרי משמע דהך תי' קאי אליבא דמ"ד אי תקדימך יונך מדקאמר א"נ מפני ד"ש בעלמא היא דאילו למ"ד משום ארא מעיקרא נמי פסולים מפני ד"ש וכמ"ש התוס' בד"ה א"נ וז"ל וי"ל דהא דקאמר מפני ד"ש קאי אלישנא דאי תקדימך יונך ע"כ ובודאי שכונתם לומר דללישנא דארא לא קאי האי א"נ דקאמר הש"ס אלא תי' קמא דמעיקרא סבר חש"ו לא שכיחי אבל אין כונתם לומר דמאי דאמרי' לעיל מ"ד אי תקדימך יונך כו' מ"ט לא אמר ארא מפני ד"ש בעלמא היא אינו אלא למ"ד אי תקדמך דלמ"ד משום ארא ס"ל דהוי גזל גמור מדבריהם וכמו שכן ראיתי להרב ט"ז חח"מ סי' ל"ד שהבין כן בדבריהם דהא ליתא שהרי ברייתא מפורשת היא בפרק השואל ובפרק שלוח הקן דקתני דיוני שובך ויוני עליה יש בהן גזל מפני ד"ש אלא משמע דלמ"ד אי תקדומך יונך אפילו דלבתר דהוסיפו עליהם לא פסלו ארא וכן מצאתי בשיטה מקו' מכ"י על מס' סנהדרין שכתב כן לחד תי' משם תוספי הרא"ש וז"ל מפני ד"ש נראה דטעמא קמא הוי למ"ד ארא כו' וטעם שני הוי למ"ד אי תקדימך כו' אבל למ"ד ארא לא הוי דמפני ד"ש היו פסולים מעיקרא ולבסוף כשפסלו מציאת חש"ו אפילו מאן דמכשר לעיל בארא מודה דאח"כ הוסיפו ובכלל גזלנים הוא וכי היכי דאמר לא נצרכא אלא למציאת חש"ו ה"נ הומ"ל ליוני שובך ויוני עליה א"נ במציאת חש"ו וחמור נמי טפי כדאשכחן ר"י דפליג בגיטין דאמר גזל גמור מדבריהם וביוני שובך ויוני עליה לא אשכחן דפליגי עכ"ד: עוד הקשה הרב ב"ש שדברי מרן בכ"מ סתרי אמ"ש בב"י סי' ל"ד וז"ל ובמפריחי יונים אמרו בגמרא כו' וסובר רבי' כמ"ד אי תקדימך יונך ליוני דהוא דמיא למשחק בקוביא וכ"ש דארא נמי פסול שהרי יש בו משום גזל ועיין בהרב ל"מ שכ' דט"ס הוא וצ"ל אבל בארא כשר כדאמרינן בגמ' דכשר למאן דאמר אי תקדמיה כו' יע"ש: ולעד"ן שדברי מרן לא סתרי כלל והתם מעניניה והכא מעניניה דבב"י דקאי התם למ"ש הטור דמפריחי יונים דהיינו אי תקדמיה כו' גם אלו אינן פסולים אלא בשאין להם אומנות אחרת והטעם כמ"ש הטור שם מפני שאינו מתעסק בישובו של עולם לידע כמה טורח האדם אחר הממון ונקל בעיניו להעיד עדות שקר משום הכי כתב דכ"ש דארא פסול כלומר כשאין לו אומנות דומיא דתקדמיה יונך שהרי בתקדמיה יונך דליכא ביה משום גזל כלל אפי"ה פסול מפני שאינו עוסק בישובו של עולם כ"ש ארא דאיכא ביה לתא דגזל דפסול משום דאינו אלא מפני ד"ש בעלמא היינו משום דמ"ד אי תקדמיה לא אתי כרמב"ח דלדידיה איכא צריכותא דתנא תולה בדעת עצמו ותנא תולה בדעת יונו דאלו לרב ששת ע"כ צ"ל דס"ל כמ"ד משום ארא וכ"כ מרן בכ"מ בד"ה וכן משחק בקוביא ואם כן אליבא דרמב"ח דס"ל דרבנן פליגי אר"י וס"ל דאפילו דיש לו אומנות אחרת פסול דארא לא פסיל ביש לו אומנות אחרת כיון דאינו אלא מפני ד"ש בעלמא אמנם לדעת ר"י דלא פסיל אלא בשאין לו אומנות אחרת (דהיינו מה שפסק הטור ז"ל) פשיטא ודאי דאפילו למ"ד אי תקדמי' יונך דפסול ג"כ ארא מכ"ש וכמ"ש מרן ז"ל ובכ"מ דקאי התם למה שפסל רבינו מפריחי יונים בישוב אפילו ביש לו אומנות מש"ה ק"ל דאי פסק כמ"ד אי תקדמיה לא היה לו לפסול ארא ותי' דס"ל לרבי' כמ"ד ארא וכיון דארא פסול כלומר אע"ג דאינו אלא מפני ד"ש כ"ש אי תקדמיה יונך דאיכא גזל גמור לדעת רבינו דפסול בשאין לו אומנות אחרת משום דחזקה שמה שאוכל מן הקוביא שהוא גזל כמ"ש רבי' שם: ובהא ניחא לי מ"ש מרן הב"י שם בסי' הנז' בסמוך בד"ה מאימתי חזרת מפריחי יונים וז"ל ג"ז בברייתא שם אלא שמסיים בה אי חזרה בהם חזרה גמורה דאפילו במדבר לא עבדי וסובר רבינו כו' אבל למ"ד אי תקדימה יונך ליוני צריך לקבל עליו שלא לעשות אפי' בחנם ומאחר שרבינו סובר כמ"ד אי תקדמיה יונך ליוני שינה הלשון כאן כו' ותמה עליו הרב הנז' שזה נראה סותר למ"ש למעלה דסובר כמ"ד אי תקדמיה וכ"ש ארא שכפי זה הי"ל להטור לאשמועינן דין חזרת ארא האמור בגמ' אכן כפי מ"ש הנה נכון משום דאף הטור ז"ל מודה דארא לא פסול אלא בשאין לו אומנות אחרת אבל ביש לו לא מפסיל והיינו שהטור ז"ל השמיט דין זה ולא הביא אלא מציאת חש"ו והילכך השמיט רבינו דין חזרת ארא האמור בגמ' משום דבשאין לו אומנות אחרת כיון דהיינו טעמא משום דאינו עוסק בישובו של עולם אפילו במדבר נמי איכא משום ה"ט כנ"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..620a9d5a511226b63be9e07da826a8503fbdb0a1
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,234 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Theft
+שער המלך על משנה תורה, הלכות גניבה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות גניבה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>היתה </b>
+<b> הגניבה ביד הגנב כו'.</b> עיין מה שהשיג עליו הראב"ד ז"ל ולדעתו ק' לי טובא דכפי דעתו ז"ל דבילדה וגזזה הוי של גזלן אפי' בילדה קודם יאוש משום דקנאו בשינוי ובשבח שע"ג גזילה קודם יאוש הוי דנגזל כדעת רבינו א"כ קשה מאי פריך בגמ' בפרק הגוזל דצ"ה ע"א לרב דאמר שבח שע"ג גזילה דגזלן ממתני' דקתני גזל פרה ונתעברה אצלו כו' וילדה וגזזה משלם כשעת הגזילה ילדה אין לא ילדה הדרא בעיניה בשלמא לר"י דאמר שבח שע"ג גזלה דנגזל הוי לר"י ה"מ ר"י אלא לרב דאמר דגזלן הוי ה"מ ודחיק לשנויי ה"ה לא ילדה כו' ומאי קוש' נימא דמש"ה קתני מתני' ילדה משום דמתני' איירי אפי' קודם יאוש ומש"ה דוקא ילדה דקנאה בשינוי משלם כשעת הגזלה אבל לא ילדה הוי דנגזל ור"פ דאמר שבח שע"ג גזלה דנגזל היינו דוקא לאחר יאוש לפי דעת הראב"ד שהודה בזה לדעת רבינו ומש"כ הרב ל"מ בפ"ב מהלכות גזילה דין ד' דסובר הראב"ד ז"ל דנתעברה אצלו הוי שינוי דמעיקרא גופא סריקא והשתא גופא מליא וקנאו בשינוי וישלם לו דמי פרה עי"ש תי' זה לא יגהה מזור לקו' שנראה ודאי שהרב ז"ל לא כתב כן אלא בנתעברה אצלו אחר יאוש דבהא איירי מתני' לפי האמת אהא דוקא הוא דכתב הרב ז"ל דנתעברה אצלו חשיב שינוי כיון דאיכא יאוש בהדיה ואינו משלם אלא דמי פרה אמנם בנתעברה אצלו קודם יאוש בהא ודאי מודה הרב ז"ל דלדעת הראב"ד ז"ל לא קנאו בשינוי משום דלא הוי שינוי גמור וזה מוכרח בעצמו ממ"ש הראב"ד ז"ל כאן ומסתברא כותיה מיהו לא על גזוזה וילדה שהרי קנאו בשנוי אלא בשבח שע"ג גזילה בלבד ע"כ ושבח שע"ג גזילה שכתב הראב"ד ודאי דהיינו נתעברה ונטענה אצלו דאל"כ לאשמועינן רבותא אפילו נתעברה וכ"ש ילדה ותו דאי ס"ל להראב"ד דנתעברה אצלו קנה קודם יאוש אע"ג דשבח שע"ג גזילה הוי קודם יאוש דנגזל משום דהו"ל שינוי גמור דילדה וגזזה א"כ ק' היכי קאמר בגמ' בשלמא לר"ז דאמר שבח שע"ג גזילה דנגזל הוי לר"י ה"מ ר"י היא הא אפילו לר"ז נמי תקשי דמאי אירייא ילדה אפי' לא ילדה נמי כיון דנתעברה אצלו הוי שינוי גמור דהא שבח שע"ג גזילה אחר יאוש לר"ז הוי כקודם יאוש לר"פ וכי היכי דבשבח שע"ג גזילה קודם יאוש הוי דנגזל אפי' לר"פ ואפי' הכי אמרינן דעיבור חשיב שנוי גמור ה"נ לר"ז דס"ל דאפילו אחר יאוש דנגזל מ"מ עיבור חשיב שנוי גמור מיהו להא יש ליישב דלר"ז ל"ק ליה משום דס"ל לתלמודא דר"ז דקאמר שבח שע"ג גזילה דנגזל הוי אפי' נטענה אצלו או נתעברה דהוי שינוי גמור אפי' הכי הוי דנגזל משום דקניס ר"י בשבח שע"ג גזילה וכמ"ש התוס' בד"ה מאן שמעת ליה אמנם לר"פ דאמר דשבח שע"ג גזילה דגזלן הוי לר"י אמאי גזילה חוזרת בעיני' כדמעיקרא קאמר ק"ל מתני' שפיר ודוק: ואפשר הי' לומר לזה ממ"ש הראב"ד ז"ל ומסתברא כותיה מיהו לא על גזוזה וילדה שהרי קנאו בשינוי אין הכונה לומר דבילדה וגזזה כיון שקנאו בשינוי אינו משלם אלא כשעת הגזילה אלא כונתו להשיג על רבינו במ"ש דאם קודם יאוש ילדה וגזזה משלם אותה ואת גיזותיה אהא בא להשיג על רבינו דבילדה וגזזה לא מסתברא כותיה לענין שישלם הגיזות והולדות משום דאותו שבח הרי בא עם שנוי וקנאו וכבר כתב רבינו ז"ל בהלכות גזילה דין ו' שהשבח שהשביח אחר שנשתנה השבח הוי של גזלן משום דכבר קנאו בשנוי ודמים בעלמא בעי שלומי וא"כ כי קא אשבח ברשותיה הוא דקא אשבח אמנם בשבח שהשביח קודם שנשתני' דהיינו קודם שילדה מודה הראב"ד דחייב לשלם ד"פ מעוברת כיון שהשביח קודם שנשתני' ברשותי' דמריה קא אשבח ושלא כדעת הרא"ש ז"ל בפרק הגוזל דכל היכא דקנה גוף הגזילה בשינוי ואינו חייב לשלם אלא דמים חזרה השומה לשעת הגזילה יע"ש וכן משמע מפשט לשון רבינו ז"ל שכתב בהלכות גזילה כבר ביארנו שהשביח אחר יאוש או אחר שנשתנית השבח לגזלן משמע דהשבח שהשביח קודם שנשתנית הוי דנגזל דומיא דהשביח אחר יאוש שהשבח שהשביח קודם יאוש הוי דנגזל אפי' אחר דנתיאש דבחדא מחתא מחתינהו וכ"כ הלח"מ ז"ל גבי גזל פרה מעוברת שדעת הראב"ד ז"ל שלא כדעת הרא"ש ע"ש ואם כן משום הכי פריך תלמודא שפיר ממתני' דגזל פרה ונתעברה אצלו דמאי אירייא ילדה אפילו לא ילדה נמי משום דמתני' דקתני משלם כשעת הגזילה ע"כ באחר יאוש מתוקמא דאי קודם יאוש היכי קתני במתני' דמשלם כשעת הגזילה משלם דמי פרה מעוברת הוה ליה למתני שהשבח שהשביח קודם שנשתנית הוי דנגזל כמ"ש וא"ת ולר"ז נמי היכי ניחא ליה מתני' דקתני משלם כשעת הגזלה כיון שלדידיה השבח שע"ג גזילה אפילו אחר יאוש הוי דנגזל הי"ל לשלם דמי פרה מעוברת הא לא קשיא דלר"ז כיון דמתניתין איירי בשהשביחה אחר יאוש איכא למימר דכל זמן שהשבח ע"ג גזילה לא עשו בו רז"ל תקנת השבים אמנם בשבח שלא ע"ג גזילה כיון שבא לרשות הגנב עשו בו תקנה משום השבים ואוקמוה ברשותיה לגמרי לענין שלא ישלם אפי' מה שהשביח כשהי' ע"ג כיון דהשתא מיהא הרי היא בידו חששו משום תקנת השבים אמנם לר"פ אי מוקמינן למתניתין בילדה קודם יאוש לא קנה השבח אלא משינוי ואילך והיינו טעמא דקודם יאוש לא שייך ביה משום תקנת השבים לדעת רבינו והראב"ד ז"ל כמ"ש בה' גזילה דין ב' ודין ד' עי"ש בל"מ ז"ל ואם כן כיון שכל קניתו השבח הוא משום שקנה גוף הגזילה בשינוי ואינו חייב אלא דמים בעלמא דוקא מה שהשביח אחר שנוי הוי של גזלן אבל מה שהשביח קודם שנשתנית הוי דנגזל דברשותיה אשבח דהכא לא עשו בה תקנת השבים כי היכי דנימא אוקמוה ברשותיה מעיקרא כנ"ל ודוק ומ"ש רבינו שם בדין ו' כבר ביארנו כו' משום תקנת השבים לא קאי אלא לשבח שהשביח אחר יאוש אמנם לשבח שהשביח אחר שנשתנית לאו משום תקה"ש הוא אלא מדין תורה שהרי קנאו מדין תורה ואינו חייב לשלם אלא דמים כמ"ש בדין ב' יע"ש ועוד היה אפשר לומר שדעת הראב"ד ז"ל כמ"ש רש"ל בפרק הגוזל קמא סי' ד' דדוקא בגוזל פרה מעוברת וילדה ס"ל ז"ל דקני גוף הפרה בשינוי שגזלה מעוברת ונתרוקנה מאי אמרת חוזרת ומתעברת פנים חדשות באו לכאן כמ"ש הרא"ש ז"ל אמנם בגזל פרה ונתעברה אצלו גריעא ולא קניה בשינוי משום דהוה ליה שינוי החוזר לברייתו דפרה ריקנית גזל והשתא היא ריקנית כדמעיקרא ממש וכן נראה שהבין הוא ז"ל בדעת הראב"ד שכתב ז"ל והראב"ד ז"ל השיגו שאין לך שינוי גדול מלידה וגיזה וכמו שפרשתי שפנים חדשות באו לכאן עכ"ד נראה דדוקא בגזל פרה מעוברת דשייך ביה טעמא דפנים חב"ל הוא דהשיג עליו הראב"ד וס"ל דהוי שינוי גמור אמנם בגזל פרה ונתעברה אצלו מודה הראב"ד ז"ל דלא הוי שינוי ואם כן מ"ש בפרקין ומסתברא כותיה מיהו לא על גזוזה וילדה היינו בגזל פרה מעוברת וילדה דוקא אמנם בגזל פרה ונתעברה מודה הראב"ד ז"ל דקודם יאוש לא קנה משום דלא הוה שינוי גמור שחוזר לברייתו אמנם הרואה יראה בדברי הראב"ד ז"ל דלא ס"ל הכי מדתפס פ"ב מה' גזלה דין ז' השגתו על רבינו מסוף לשונו שכתב חייב באונסין משמע שהשגתו ז"ל הוא אכל מ"ש רבינו בדין הנזכר ואע"פ דנתעברה כו' ולפי מ"ש לא הי"ל לתפוס השגתו אלא בגזל פרה מעוברת דוקא שכתב ואם לפני יאוש כו' ותו דאדכתב הראב"ד מיהו לא על גזוזה וילדה כו' אלא בשבח שע"ג גזילה הכי הול"ל מיהו לא על גזל פרה מעוברת וילדה אלא על גזל פרה ונתעברה וילדה דלא הוי שינוי וכ"ש בשבח שעל גבי גזילה אלא משמע ודאי דסבירא ליה ז"ל דילדה וגזזה הוי שינוי גמור בכל גוונא ומש"ה כתב אלא בשבח שע"ג גזילה דוקא ואם נאמר דאפילו בגזל פרה ונתעברה אצלו דסבירא ליה להראב"ד ז"ל דלא קנה גוף הפרה משום דהוי שינוי החוזר מ"מ לגבי גיזה וולדות סבירא ליה דקני בשינוי דהשתא גיזה וולד ובשעת גזילה ליכא מידי ומש"ה תפס הראב"ד ז"ל השגתו על רבינו מסוף לשונו דבא להשיג עמ"ש דבגזל פרה ונתעברה קודם יאוש דמשלם אותה ואת גיזותיה וסבירא ליה דלענין גיזה וולד אפילו גזל פרה ריקנית קניה בשנוי ואתי שפיר נמי מ"ש בכאן ומסתברא כותיה מיהו לא על גזוזה וילדה משום דהך דינא שכתב רבינו דמשלם אותה ואת גיזותיה לא משכחת לה אלא בשבח שעל גבי גזילה דאילו בגזוזה וילדה לא משכחת לה דמשלם גיזותיה אפילו גזל פרה ריקנית א"כ הדרא קו' לדוכתא דאמאי לא משני תלמודא דמתני' דגזל פרה ונתעברה אצלו מיירי קודם יאוש כיון שלפי דעתו מתני' דקתני משלם כשעת הגזלה לא קאי אלא אגיזה וולד דאילו פרה גופא הדרא ואם כן יש לומר דמש"ה לא משני בגמ' דמתניתין איירי בקודם יאוש ור"פ כי קאמר אינו אלא בלאחר יאוש משום דא"כ צ"ל דר"פ ס"ל דיאוש כדי לא קני דלמ"ד יאוש כדי קני ע"כ הך פלוגתא דר"י ור"ש בשבח שע"ג גזילה בלפני יאוש מוקי להו דאי לאחר יאוש הכל שלו ובהא ליכא מאן דפליג דברשותיה השביח כמ"ש ה"ה פ"ב מה' גזילה דין ב' ותלמודא לא קים ליה בהדי דר"פ ס"ל יאוש כדי קני או לא ובמרובה דס"ז אמרינן דחד מינייהו ר"פ אמרה וא"נ דכיון דתניא כותיה דר"פ תלמודא בעי לאוקמיה למילתיה אליבא דכ"ע ואפילו למאן דס"ל יאוש כדי קני ודו"ק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>גנב וקטע כו' או שמכרה חוץ ממלאכתה כו'.</b> בפ' מרובה בעיא דר"י ולא איפשיטא ורבינו ז"ל השמיט בעיא דחוץ מעוברה ונראה שיש להוכיח מכאן שדעתו ז"ל לפסוק כמ"ד עובר ירך אמו וכיון דהך בעיא דר"י לא הוי אלא למ"ד עובר לאו ירך אמו מש"ה השמיטה וכן נראה שהוא דעת הטור ז"ל בסימן ש"ן שהשמיט ג"כ הך בעיא ומה שהוכיח רש"ל בס' יש"ש סימן ל' שדעת רבינו לפסוק כמ"ד עובר לאו ירך אמו ממה שפסק פ"ד מה' פ"המ דין ו' וז"ל הפריש חטאת מעוברת וילדה הרי היא וולדה כב' חטאות כו' והוא מימרא דר"י בפ' כיצד מערמין דצ"ה ואמרינן התם דטעמא דר"י משום דקסבר שיירו משוייר דעובר לאו ירך אמו כבר תרגמוה להא הרב ל"מ ז"ל שם ובפ"ז מה' עבדים דין ה' והרב עצמות יוסף ז"ל בדס"ח דטעמא דרבינו לאו משום דשיירו משוייר הוא אלא משום דס"ל אדם מתכפר בשבח הקדש וכדאמרינן התם מתקיף לה רבה ממאי דטעמא דר"י כו' דילמא טעמא דר"י הוא משום דאדם מתכפר בשבח הקדש ואע"ג דדחינן ליה התם האי אתקפתא דרבא מ"מ רבינו ז"ל סמך אסוגיא דכריתות ודמנחות פ' התודה דס"ל לר"י אדם מתכפר בשבח הקדש ושם אמרינן דטעמיה דר"י הוא דאמר הפריש חטאת מעוברת כו' משום דאדם מתכפר בשבח הקדש ולא מותבינן עלה כדמותיב בתמורה אנו דבריהם ז"ל ובעניותי מקום יש להוכיח כן שדעת רבינו דשיירו אינו משוייר ממה שפסק פי"ב מה' הנזכר דין י"ג וז"ל האומר הרי עלי תודה ונתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן ואינו יודע איזו היא ה"ז הנשארת אין לו תקנה שאם יביא עמו לחם כו' לפיכך לא תיקרב לעולם אלא תרעה עד שיפול בו מום ע"כ והיא ברייתא דר"ח שם בפרק התודה ואמרינן התם א"ל רב אשי לרב כהנא אם איתא לדר"י דאמר הפריש חטאת מעוברת כו' ליתי בהמה מעוברת וימתין לה עד שתלד וליתי שמונים בהדה ולימא אי הך דקיימא תמורה היא וולדה תודה היא והא שמונים דתרווייהו ואי הך דקיימא תודה הא נמי תודה היא וולדה להוי מותר דתודה ומשני א"ל מאן לימא לן כו' והשתא אם איתא שלדעת רבינו שיירו משוייר א"כ אמאי פסק דאין לו תקנה והו"לל דאיתיה בתקנתא דרב אשי אלא ודאי משמע שדעת רבינו דשיירו אינו משוייר דעובר ירך אמו היא: אך ק"ל שהרי דעת הראב"ד ז"ל בפ"ז מהלכות עבדים דעובר לאו ירך אמו ואלו בדין זה דתודה שנתערבה בתמורתה השיג על רבינו ז"ל וכתב מה תקנה יש בזה אלא יביא אחרת ולחמה ודמיה של זה יביא תודה בלא לחם משמע שהודה לדברי רבינו ז"ל במ"ש דאותה הנשארת אין לה תקנה אלא שבא להשיג עליו במ"ש אלא תרעה עד שיפול בה מום כי לא פורש מה יעשה באותן הדמים שאם יקח בהם תודה ולחמה שמא דמי תמורה הן ואם לא יביא עמה לחם שמא דמי תודה הם וזהו שאמר מה תקנה יש בזה כו' והנראה דס"ל דאע"ג דאמרינן אין מפרישין תחילה למותרות היינו דוקא כשתחילת הפרשת קרבנו יהיה מותר תודה אבל כל שתחילתו היתה לשם תודה אלא שנפל בו מום אח"כ מותר למכור אותו ויביא בדמיה מותר תודה כנ"ל כונת הראב"ד ז"ל ודברי מרן ז"ל סתומים ואינם מובנים אצלי כמו שיראה הרואה וא"כ כיון שלדעת הראב"ד אם שיירו משוייר הי"ל להשיב על רבינו ולומר דאיתיה בתקנתא דרב אשי וצריך יישוב: עוד הביא ראיה הרב ע"י ז"ל שלדעת רבינו עובר ירך אמו ממ"ש ברפ"ט מה' נ"מ וז"ל פרה שהזיקה גובה ח"נ ממנה ומוולדה מפני שהוא כגופה והתוס' ז"ל בפרק הנשרפין ד"פ ד"ה עובר ירך אמו דחו פי' ר"ת ז"ל שכתב ובכל דוכתא עובר לאו ירך אמו היא מההיא דפרק הפרה דף מ"ז דאמאי כי ליתיה לפרה משתלמת מן הוולד כיון דלאו ירך אמו הוא אע"ג דהוא נמי הזיק למה ישלם חלקו וחלק פרה אטו שני שורים שהזיקו מי משלם אידך חלק חבירו וכתב עוד שלדעת הראב"ד ז"ל ע"כ דס"ל דלא קי"ל כמימרא דרבה בהפרה מכח כל הני סוגייאות שהביאו התוספות ז"ל אשר משם מוכח דעובר לאו ירך אמו יע"ש ולע"ד לפי דבריו קשה דא"כ הי"ל להראב"ד להשיג על רבינו ז"ל ולומר דפרה שהזיקה אינו גובה מוולדה משום דלאו ירך אמו ולכן הנראה דאי מהא לא איריא דס"ל ז"ל כמ"ש הר"ן בפרק א"ט על ההיא דוולד טריפה שהחזיק ס' ר"ת וכתב דהא דפרה שהזיקה גובה מוולדה לאו משום דעובר ירך אמו אלא משום שאף העובר מסייע בנזק וכההיא דולד הנוגחת והנרבעת דאסורי מה"ט ונראה דס"ל להר"ן דלא דמי לב' שוורים שהזיקו ואבד אחד דהתם כל אחד מזיק בפ"ע ואין האחד מסייע לחבירו באותו נזק שהזיק חבירו מה שאין כן בעובר שמסייע באותו נזק שהזיקה הפרה והנראה שאשתמיט מהרב ז"ל דברי הר"ן הללו וראיתי להר"ן ז"ל דברים תמוהים לע"ד ולא זכיתי להבינם שכתב וז"ל וההיא דגיטין נמי דאמרינן אם היתה עוברה זכתה לו אע"ג דעובר לאו ירך אמו נהי שאינה מקבלת גט לחברתה מקבלת גט לעוברה דכיון דשייך בה ידו כידה עכת"ד ואתמהא שאם כפי דבריו היכי פרכינן מינה בתמורה לר"י דאמר הפריש חטאת מעוברת כו' שאם שיירו משוייר מברייתא דקתני האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך ב"ח אם היתה עוברה זכתה לו התם שאני כמ"ש הר"ן ובפ"ב דגיטין מוקמינן להך ברייתא כרבי דאמר המשחרר חצי עבדו קנה וקסבר ירך אמו ולפי דברי הר"ן אפילו כרבנן דרבי דס"ל דהמשחרר חצי עבדו לא קני מני מתוקמא וצ"ע ואיך שיהיה דעת רבינו דעובר ירך אמו אלא דקשה לי במה שכתב בס"פ ט"ו מה' מעשה הקרבנות וז"ל המקדש עובר במעי בעלת מום וכיוצא ה"ז קדוש והיא פלוגתא דר"י ובר חדא בתמורה דף י"א דאמרינן התם דבהא פליגי דבר פדא סבר כיון דאמיה לא קדיש גופה איהו נמי לא קדיש אלא לדמי ור"י סבר עובר לאו ירך אמו היא אע"ג דאימיה לא קדשה לגופה וולד מיהא קדיש ואם כן כיון דרבינא ז"ל פסק דעובר ירך אמו היאך פסק להא דר"י ויש ליישב דכיון דטעמא דב"מ דאסר רחמנא היינו משום דמאיס לגבוה ומשום הקריבהו נא לפחתך איכא למימר דאע"ג דבעלמא עובר ירך אמו היא מ"מ כיון שהיא גופה אינה קריבה ע"ג המזבח ליכא ביה משום מאיסותא שהרי הולד תם הוא והרי זה דומה קצת לההיא דולד שנולד מן הטריפה שכתבו התוס' דאע"ג דעובר ירך אמו היא כיון דטריפה משום חיות הוא דאסר רחמנא והרי זה יש לו חיות דפ"ע מש"ה שרי כנ"ל עוד יש להביא ראיה שדעת רבינו דשיירו אינו משוייר ממ"ש בפ"ד מהלכות תמורה דין ז' וז"ל מפריש נקבה לפסחו וילדה או שהפרישה מעוברת היא וולדה ירעו עד שיסתאבו כו' והיא פלוגתא דרבנן ור"א בתמורה די"ט דאמרינן התם דר"א ס"ל כר"י דאמר דשיירו משוייר דעובר לאו ירך אמו היא ואמו היא דלא קדשה קדושת הגוף אבל הוא קדוש כו' עי"ש ואם איתא דרבינו פסק כר"י אם כן הו"ל למיפסק הכא כר"א ודוק עוד הקשה הרב ע"י ז"ל ממ"ש רבינו בפי"ב מהלכות איסורי ביאה וזה לשונו מצרי שני שנשא מצרית ראשונה וכן מצרי ראשון שנשא מצרית שניה הולד שני שנאמר בנים אשר יולדו להם הכתוב תלאו בלידה ובפרק הערל דע"ח אמרינן כי אתא רב דימי אמר מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני אלמא בתר אימיה שדינן ליה א"ל אביי אלא הא דאמרינן הפריש חטאת מעוברת כו' ודחי דילמא שאני התם דכתיב אשר יולדו להם הכתוב תלאו בלידה כו' משמע דוקא למאן דס"ל עובר לאו ירך אמו הוא דאצטריך קרא דאשר יולדו אבל למאן דס"ל ירך אמו הוא לא צרכינן קרא דבלאו קרא נמי מסברא שדינן ליה בתר אמו כיון דירך אמו הוי וא"כ אי ס"ל לרבינו דעובר ירך אמו אמאי הוצרך להביא קרא דאשר יולדו א"ד יע"ש ולי אפשר ליישב עפ"י מ"ש רש"י ז"ל בפרק האומר דס"ז ע"א ד"ה מצרי שני וז"ל בנה שלישי ומותר לישא ישראל כדכתיב דור ג' כו' דכיון דיש קדושין ואין עבירה לבית אבותם קרינן ביה כישראל יע"ש וא"כ איכא למימר שפיר דאע"ג דבעלמא קי"ל דעובר ירך אמו הוא אפ"ה אצטריך קרא דאשר יולדו משום דאי לאו קרא הו"א דשדינן ליה בתר אבוה מטעמא דלבית אבותם קרינן ביה כישראל וכטעמיה דרבה בר ב"ח אלא דתלמודא מעיקרא דלא אסיק אדעתיה טעמא דאשר יולדו קאמר דע"כ טעמיה דרב דימי הוא משום דבתר אימיה שדינן ליה דס"ל בעלמא דעובר ירך אמו ולבי' אבותם ס"ל לרב דימי דדוקא בישראל הוא דכתיבי דאי הוה ס"ל בעלמא דעובר לאו ירך אמו הוא אפי' נימא דר"ד ס"ל דלבית אבותם דוקא בישראל הוא דכתיב אכתי מנ"ל דשדינן ליה בתר אמו כיון דבעלמא ס"ל דעובר לאו ירך אמו אמנם למאי דמסיק דילמא שאני התם דכתיב אשר יולדו הכי קאמר אפי' למאן דס"ל בעלמא דעובר י"א הוא אפי"ה אצטריך קרא דלא נטעי בדרבה בר ב"ח ותלמודא הכי קאמר דילמא טעמא דר"י לאו משום דעובר ירך אמו הוא דאפי' אי הוה ס"ל דירך אמו הוא אפ"ה הכא לא מהני האי טעמא משום דלבית אבותם כתיב אלא דשאני הכא דכתיב כו' והנראה ודאי שמה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן דטעמא דרבה בר ב"ח מטעמא דלבית אבותם קרינן ביה ולאו משום טעמא דס"ל דעובר לאו ירך אמו כדמוכח סוגיא דפרק הערל משום דא"כ מאי פריך התם רבא מההיא דמנימין גר מצרי ודוחק להגיה הברייתא ולו' תני ראשונה ואמאי לא משני דר"י ס"ל דעובר י"א הוא דפלוגתא דתנאי הוא בפרק א"ט ור' ג"כ ס"ל דעובר י"א הוא כמ"ש התוס' שם ד"ה בעלמא יע"ש ובפרק האומר ג"כ כי פריך והאיכא דרבה בב"ח אמאי לא משני דמתני' ס"ל דעובר ירך אמו היא וכדמשני אאינך דקא פריך התם והאיכא חלל כו' אלא משמע ודאי דהא דרבב"ח אליבא דכ"ע היא ואפי' למאן דס"ל דעובר ירך אמו מטעמא דלבית אבותם קרי' ביה כישראל הן אמת שק' לפי' זה דהא דפרכינן התם בפרק הערל טעמא דכתיב אשר יולדו הא בעלמא בתר אבוה שדינן ליה אלא הא דאמר רבא נכרית מעוברת כו' ואי כפי' רש"י מאי פריך הא אפי' נימא דבעלמא עובר י"א היא אפילו הכי אצטריך קרא דאשר יולדו משום דהוה טעינן בדרב' בב"ח דלבית אבותם כתיב ועיין בשיטה ספר פני יאושע ויש ליישב דהתם לאו דאצטריך קרא דאשר יולדו קא פריך אלא מאידך דר"י דהפריש חטאת מעוברת דס"ל לר"י דעובר לאו ירך אמו היא והא דלא פריך בפשיטות מההיא דהפריש חטאת כו' כבר נרגש מזה הריטב"א בשיטה כ"י ותי' דאי מותבינן מההיא דחטאת הו"א דההיא דרבב"ח הוא דאמר בתר אבוה שדינן ורבא דאמר נכרית מעוברת כו' דעובר ירך אמו כר"ד והוה צרכינן למימר דאפילו כר"ד לא אתי דשאני הכא דכתיב אשר יולדו וכיון דע"כ צרכינן להך דיוקא ניחא לן למיפרך מיניה עכ"ל וניחא השתא לישנא דתלמודא דקאמר הא בעלמא בתר אבוה שדינן ליה ול"ק טעמא דכתיב אשר יולדו הא לא"ה בתר אבוה שדינן לי' כו' משום דמהא ל"ק ליה דאי לאו קרא אע"ג דבעלמא עובר י"א הוא אפ"ה הו"א דהכא בתר אבוה שדינן ליה מטעמא דלבית אבותם כתיב אלא דמאי דק' ליה הוא במאי דקאמר ר"ד דהכא היינו טעמא משום דכתיב אשר יולדו אבל בעלמא כי ההיא דהפריש חטאת ס"ל לר"י דבתר אבוה שדינן ליה ולא אמרי' עובר י"א כנ"ל ודוק ועיין במ"ש רבינו ז"ל פ"א מה' פרה אדומה הלכה ז' עלה עליה זכר פסולה ואין צריך לומר המעוברת ותמ' מרן הכ"מ ז"ל שם וז"ל לשון אצ"ל שכתב רבינו אינו נח לי וכיון דמעוברת לא מפסלה אלא משום דעלה עליה זכר לא שייך למיתני ואצ"ל דהיא היא והרב תוס' י"ט פ"א דפרה תי' שדעת רבינו כדעת הרע"ב שכתב שם דתרוייהו ס"ל דעלה עליה זכר כשרה ור"א דמכשר סבר עובר ירך אמו ורבנן דפסלי סברי דלאו ירך אמו ונפסלת מחמת מלאכה והיינו ואצ"ל מעוברת שכתב רבינו דנפסלת מטעמא אחרינא משום משוי עי"ש ולפי מ"ש שדעת רבינו דעובר ירך אמו לא ניתן ליאמר תי' זה כלל וכמובן ודוק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> במ"ש הראב"ד פי"ב מפסולי המוקדשין דף י"ג עיין שו"ת אא"ז הח"צ ז"ל ס' כ"ד הן אמת שדברי הרמב"ם שם תמוהים וגם הש"ס תמוה ועיין במנחות דף פ' דחלופי תודה טעון לחם ומהתימה על הח"צ שלא הרגיש כלל בזה ומצאתי במגלת ספר שלמהר"ם קאזיס הספרדי שהאריך בזה וגם אני כתבתי בגליון הרמב"ם ואכ"מ:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>כיצד </b>
+<b> זרק חץ בשבת בתחלה ד' כו' או שגנב כיס בשבת והיה מגררו עד שהוציאו מרשות כו' ה"ז פטור מן התשלומין כו'.</b> יש להקשות על דברי רבינו ז"ל דכיון שהוא פסק כר' אבין דאמר באלו נערות דעקירה צורך הנחה היא ופטור הרי כתבו התוס' ז"ל שם בד"ה שעקירה צורך הנחה דהא דפריך במרובה לרב פפא דאמר באומר זרוק גנבתיך לחצרי ותקנה ליה חצרו והא מכי מטא לאויר חצרו קנה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שתנוח ומוקי לה באומר לא תקנה גנבתיך עד שתניח אינו אלא לר"י ודעימיה דפליג אר' אבין בהנזקין דלית ליה הגבהה צורך ניסוך היא אע"ג דא"א לניסוך בלא הגבהה כמו שפי' ר"ת אבל לר' אבין דאית ליה עקיר' צורך הנחה היא לא פריך מידי וכ"כ במרובה ד"ע ד"ה קלוט' וכתבו עוד בשם ר"י דה"ה דהוה מצי לשנויי הכי אלא שלדברי המקשן שלא הי' סובר טעם זה משיב ליה דמשכחת לה באומר לא תקנה כו' וא"כ כיון שרבינו ז"ל פסק כרבי אבין אמאי כתב בדין ד' ואם נעשית מלאכה בשבת בשעת המכירה פטור כיצד כגון שלא הקנה לו עד שתנוח בחצר הלוקח דהיינו כאוקמתא דמרובה הא כיון דעקירה צורך הנחה היא הי"ל כזורק חץ בשבת דפטור עליה ובשלמא להטור ז"ל שכתב בסימן ש"ן כאוקמתא דמרובה איכא למימר דס"ל כתי' ר"ת דרבי ירמיה פליג עליה דרבי אבין ותלמודא כי פריך התם אליבא דרבי ירמיה פריך וכיון דהטור ז"ל בסימן שפ"ד פסק כרבי ירמיה מש"ה הוצרך להביא האי אוקמתא אבל לדעת רבינו ז"ל דפסק לההיא דרבי ירמיה בפ"ז מה' חובל ומזיק ופסק ג"כ לההיא דרבי אבין א"כ ע"כ ס"ל דלא פליגי כדס"ל לר"י וא"כ ע"כ צ"ל כתי' ר"י דה"ה דהוה מצי לשנויי הכי שוב ראיתי למוהר"ב ז"ל בפרק אלו נערות שתי' משם תוס' הרא"ש לקו' התוס' הלזו וז"ל דלא דמייא לההיא כלל דהכא נתכוון לזרוק ד' אבל התם לא נתכוון אלא להקנות לו הגניבה ואפי' התם כיון דמט' לאויר חצרו קנה והוא לא נתכוין אלא להקנות לו הגניבה ואפי' קלטתו הרוח ולא מטא לארעא אינו חושש ולענין שבת אינו מתחייב עד שתנוח והו"ל כנתכוון לזרוק ב' וזרק ד' דפטור ואין כאן חיוב מיתה ואמאי פטור מן התשלומין עכ"ל ואם כן איכא למימר שפיר שזו היא דעת רבינו ועיין שם עוד מה שתי' לדעת הר' ישעיה זצ"ל אך אמנם חזות ק' הוגד לי לדברי רבינו ז"ל ממ"ש או שגנב כיס בשבת והיה מגרר ויוצא פטור שהרי בפרק המצניע דצ"א ע"ב פרכינן לר"י דאמר אפי' קופה מלאה חרדל פטור עד שיוציא כל הקופה משום דקסבר אגד כלי שמה אגד מהך ברייתא דקתני הי' מגרר ויוצא פטור שהרי איסור גניבה ואיסור שבת באים כא' ואי ס"ד אגד כלי שמה אגד קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת ופרש"י כיון דהוציאו מקצתו קנה כל המעות מבחוץ שיכול להוציאו דרך פיו ולענין שבת לא מתחייב עד שיוציא את כל הכיס ומסיק דברייתא מיירי בנסכא ובדליכא שצצין ופרש"י שהן חתיכות ארוכות וכל זמן שמקצתן בפנים לא קנה ונמצא איסור גניבה ואיסור שבת באים כאחד וכיון דרבינו ז"ל פסק פי"ב מה' שבת דין ט' כר"י דאפי' קופה מלאה חרדל אינו חייב עד שיוציא את כל הקופה א"כ לדידיה ע"כ ברייתא דהיה מגרר ויוצא לא מתוקמא אלא בנסכא א"כ איך פסק בסתם בכאן לההיא ברייתא דהיה מגרר והי"ל לפרש דדוקא בנסכא ולא למסתם סתום דסתם כיס במעות משמע ואחרי כותבי זה ראיתי למורינו הרב בס' מ"ק ה' שבת שהוק' לו כן יע"ש. הן אמת דבפשטא דשמעתתא דפרק המצניע דקל"ט שהרי כתב רש"י שם בד"ה עד שיוציא וז"ל כלומר אגב הוציא בראשונה כל הקופה וכתב ה"ה ז"ל שם שכונתו שאם אחר שהוציא את מקצתה ברשות זה ומקצתה ברשות זה עקרה וגמר להוציא אינו חייב לפי שלא היתה בשעת עקירה שניה הוצאה בבת אחת שכבר היה מקצת הכלי בר"ה וכן נראה שהוא דעת רבינו ז"ל שם שכתב המוציא מקצת החפץ מרשות זה לרשות זה פטור עד שיוציא את כל החפץ משמע בהדיא דכל שלא הוציא את כל החפץ אפי' שהחפץ הי' מונח מקצתו ברשות היחיד ומקצתו בר"ה ובא זה וגמר להוציאו מרה"י פטור כיון שלא הוציא אלא מקצת החפץ ומתני' נמי הכי מוכחה מדקתני עד שיוציא את כל הקופה אע"ג דכבר קתני קופה שהיא מלאה פירות כו' אע"פ שרוב הפירות מבחוץ פטור ואם כן ל"ל למתני עוד עד שיוציא את כל הקופ' דהא פשיטא דבהוצאת כל הקופ' מיחייב ואי לאשמועינן דאפי' כל הפירות מבחוץ פטור כדר"י אכתי ליתני ברישא אע"פ שכל הפירות מבחוץ פטור ותו לא צריך למתני' אי לאו לאשמועינן הך דינא דבעינן שיוציא כל הקופ' ואפי' גמר והוציאו פטור כל זמן דלא הוציא כל הקופ' וזה נראה שהכריחו לרש"י לפרש כן וא"כ ק"ט דמאי פריך לר"י מהך ברייתא דהיה מגרר ויוצא ואי ס"ד אגד כלי שמיה אגד קדים ליה איסור גניבה ומאי קו' הא כיון דעקירת מקצת הכלי צורך הנחה היא דא"א להוצאת כל הכלי בלא הוצאת מקצת הכלי א"כ מיתה ותשלומים באים כאחת הן והו"ל דומיא דההיא דרבי אבין ממש דאמר הזורק חץ מתחילת כו' דפטור משום דעקירה צורך הנחה ובהדיא פריך בפרק א"נ לרבי אבין דס"ל עקירה צורך הנחה מרישא דהך ברייתא דקתני הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם איסור שבת ואמאי ה"נ נימא הגבהה צורך הוצאה היא וכתבו התוס' ז"ל שם בד"ה הכא וז"ל אע"ג דאפשר בגרירה כך לי עקירה זו כמו עקירה אחרת דמ"מ מתחיל האיסור משעת הגבה' דאם היה אחר עושה עקירה לא היה מתחייב בהגבהה נמצא עקירה גורמת החיוב ועד שעת הנחה מושך החיוב עכ"ל וא"כ ה"נ דכוותה דכיון דעקירת מקצת כלי צורך הוצאת כל הכלי הוא דאם היה אחר עושה עקירת מקצת הכלי לא היה מתחייב זה אח"כ בהוצאת גמר כלי כיון שלא הוציא כל הכלי נמצא דהחיוב בא לו מאותה שעה שמתחיל לעקור החפץ עד שעת הנחה ומש"ה קתני בברייתא היה מגרר ויוצא פטור דמיתה ותשלומין באים כאחד קרינן ביה ובשלמא אם היינו אומרי' דעד שיוציא כל הקופ' דקתני מתני' ר"ל עד שיגמור ויוציא כל הקופ' משום דהכל תלוי בגמר הוצאת הכלי ואפילו היה מונחת מקצתה ברה"י ומקצתה בר"ה ובא זה וגמר והוציאו חייב ושלא כדעת רש"י ניחא דשפיר פריך תלמוד' דאי ס"ד אגד כלי שמיה אגד קדים ליה איסור גניבה משום דמשעת שהוציא זה מקצת הכלי קנה כל המעות שבחוץ ועדיין לא התחיל האיסור משום דהכל תלוי בגמר הוצאת הכלי ובאותה שעה בא לו עקירה והנחה כא' וקודם לכן לא מיקרי עקירת הכלי דאפי' בא אחר ועקרו למקצת הכלי היה מתחייב זה משעת גמר הוצאת הכלי נמצא דאין החיוב מתחיל משעת הוצאה אלא משעה שגמר הוצאת הכלי אז בא לו עקירה והנחה כאחד והרי זה דומה ממש למ"ש התוס' בכתובות פרק אלו נערות ד"ה נימא שהק' שם וז"ל תימה לפירוש ר"ת ז"ל דהגבהה קונה פחות מג"ט מאי פריך והא כיון דקנאה קודם שהתחיל עקיר' דעקירה לא הויא עד שיגביה שלשה כו' דין הוא שיתחייב כמו לבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי דחייב לפי שקנאה קודם שהתחיל העקירה יע"ש וראיתי שם למוהר"ב ז"ל (דכ"ח ע"ד) [דל"א ע"א] שתי' לקו' התוס' הלזו משם תוס' הרא"ש וז"ל אבל הרא"ש תי' דעקירת טפח צורך עקירת ג"ט דא"א לעקירת ג"ט בלא עקירת טפח עכ"ל וכתב הרב ז"ל שם דס"ל להרא"ש ז"ל דההיא דבן עזאי שאני משום דיש עקירה והנחה ולהכי חשבינן ליה כל עקירה באנפי נפשה משא"כ בעקירת ג"ט אע"ג דאין האיסור מתחיל עד שיגבי' ג' ואם בא אחד ועשה עקירה תוך ג"ט מתחייב הוא זה על עקירת ג"ט ומ"מ כיון דא"א לעקירת ג"ט בלא עקירת טפח הו"ל כאלו מאותה שעה התחיל האיסור דכולה חדא עקירה מקרי יע"ש וא"כ לדעת תוס' הרא"ש ז"ל אפילו נימא דס"ל דעד גמר הוצאה הוא דמחייב שלא כדעת רש"י ז"ל מ"מ כיון דא"א לעקירת כל הכלי בלא עקירת מקצת הכלי הו"ל כאלו מתחיל מאותה שעה אע"ג דאינו מתחייב אלא עד גמר עקירה וה"ז דומה ממש לההיא דעקירת ג"ט וא"כ הדרן קו' לדוכתא ולכן נראה לומר דתלמודא כי פריך התם בפרק המצניע לר"י אינו אלא ללישנא בתרא דס"ל דטעמא דרבי אבין בזורק חץ משום דאי בעי לאהדורי לא מצי הדר ומש"ה פטור משום דמשעת עקירה סופו לקרוע שיראים ובמעביר מודה רבי אבין דחייב דאי בעי לאהדורי מצי מיהדר וא"כ הכא נמי במגרר ויוצא פריך שפיר דאיסור גניבה קדים דמשעה שהוציא מקצת הכלי קנה המעות ובידו לאהדורי ובהא אפי' רבי אבין מודה והא דפריך בא"נ לרבי אבין מרישא דהך ברייתא דהגונב כיס כבר כתבו התוס' שם דלישנא דאי בעי להדורי לא מצי מיהדר לא פריך מידי אך אכתי ק' למ"ש מוהר"ב בד"ס ע"א משם הרמב"ם ז"ל א"צ לישנ' דאמר דאי בעי מצי למיהדר אפשר לפרושי דה"ק התם לא מצי מיהדר ליה ולחייב אשבת גרידא אבל במעביר סכין אפשר לו להעביר באותה ד"א ויזהר שלא יקרע השראי' הילכך מילתא אחריתי היא ולאו משום קריעה הוא חייב אבל בכל מקום שהוא חייב משום אותה מלאכה ודאי פטור ומשו"ה אקשינן ליה להאי קו' אליבא דכולהו לישני עכ"ד וכיון שכן תקשי דמאי פריך בפרק המצניע איסור גנבה קדים הא אפילו ללישנא דאי בעי להדורי כיון שהחיוב בא לו מחמת אותו ממון פטור כמ"ש הרמב"ן ז"ל אם לא שנאמר דהרמב"ן ז"ל חולק ע"ד רש"י ז"ל וס"ל דעל גמר הוצאה הוא דחייב שבתי וראה דאפילו לפי' זה נמי קשה שהרי כיון דא"א להוצאת כל הכלי בלא הוצאת מקצת הכלי אע"ג דאין האיסור מתחיל משעת הוצאת מקצת הכלי אפ"ה פטור כדמוכח מההיא דהגונב חלבו וכמ"ש לקמן משם הרמב"ן דאי גחין ואכיל פטור אע"פ שאין התחלת החיוב אלא בשעת בליעה כיון דלא סגיא בלא"ה חשוב הוא התחלת החיוב ואם נאמר דהכא נמי אפשר בלא הוצאה שיוציאנו אחר ואפ"ה מיחייב נמצא דאין החיוב מתחיל מאותה שעה הא נמי ליתא שהרי כיון דלדידיה א"א בלא הוצאת מקצת הכלי אלא ע"י הגבהה מש"ה הוצרך בגמרא לומר טעמא דאי בעי גחין ואכיל ולא קאמר דאי בעי תחב ליה חבריה כמ"ש מוהר"ב בשם שיטה ישנה דכ"ט ע"ד וההיא דתוס' ז"ל שאני דאפשר בגרירה כמ"ש מוהר"ב ואם נאמר דס"ל להרמב"ן דתלמודא חדא מנייהו נקט וה"ה דהוה מצי לומר דאי בעי תחיב ליה חבריה ניחא וא"נ אפשר דתלמודא התם לישנא דברייתא דייק דקתני פטור שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד דהך לישנא משמע דאיסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד ממש ואף גם זאת נראה דהא ליתא דא"כ היכי משני דברייתא מיירי בנסכא דא"כ אמאי אכפל תנא לאשמועינן האי דינא בנסכה כיון דמצי לאשמועינן בכיס סתמא ואולי דס"ל להרמב"ן דה"ה דהו"מ לשנויי הכי אלא דלדברי המקשה דלא ס"ל לחלק בהכי תריץ דמיירי בנסכה וכמ"ש התוס' לההיא דמרובה אבל ליכא למימר דתלמודא כי פריך התם אליבא דר' ירמיה קפריך דס"ל להרמב"ן כפי' ר"ת דר"י חולק אדר' אבין דזה ניחא לההיא דמרובה התם מצינן למימר שפיר דתלמודא פריך אר' ירמיה ברייתא דגנב ומכר היכי מתוקמא. אמנם בהא דפרק המצניע דפריך תלמודא לר"י ליכא למימר הכי דנימא דר"י לא ס"ל כר' ירמיה ודוק. ומ"מ כל זה שכתבנו לדעת הרמב"ן ז"ל אינו מעלה ארוכה לדעת רבינו ז"ל שהשמיט הך אוקמתא דפרק המצניע משום דלדעת רבינו אין לומר דס"ל כדעת הרמב"ן דתלמודא כי פריך התם אינו אלא מלישנא דברייתא וא"כ דלדעת המקשה השיב לו שהרי רבינו פסק כלישנא בתרא דטעמא דר' אבין משום דאי בעי לאהדורי. וכתב ה"ה ז"ל דמש"ה השמיט רבינו הך אוקימתא דעומד לפוש משום דס"ל דהא דפריך מהך ברייתא לר' אבין אינו אלא ללישנא קמא אבל ללישנא דאי בעי לאהדורי לא פריך מידי וכיון שכן להך לישנא דאי בעי להדורי ע"כ צריכינן לאוקמתא לברייתא דמגרר ויוצא בנסכא משום קוש' דאיסור גניבה קדים כיון דס"ל לרבינו דטעמא דאי בעי להדורי אהני אפילו בגונב כיס שהוא חייב משום אותה מלאכה שלא כדעת הרמב"ן ז"ל וצ"ע כעת:<br><b> ולכן </b> נ"ל שרבינו ז"ל פסק כלישנא קמא דטעמא דר' אבין משום דא"א להנחה בלא עקירה משום דס"ל דהא דמפלגינן כלישנא בתרא בין מצי להדורי ללא מצי להדורי היינו אליבא דר"ח ולומר דר"ח מודה ליה לר' אבין בזורק חץ משום דלא מצי למיהדר מיהו ר' אבין בין בזורק בין במעביר פטור כיון דתלי טעמא משום שעקירה צורך הנחה הוא וכמ"ש מוהר"ב ז"ל בדף נ"ט יע"ש. ומה שהשמיט רבינו ז"ל אוקמתא דעומד לפוש הוא משום דס"ל כחד מרבוותא שכתב הרמב"ן ז"ל הביאו מוהר"ב ז"ל דף נ"ח ע"א דה"ה דהו"מ תלמודא לשנויי הכי דשאני התם דאפשר להוצאה בלא הגבהה דאי בעי גריר ונפיק אלא דלדברי המקשה דלא ס"ד לחלק בהכי וס"ל דאפילו בכה"ג אמרה ר' אבין תריץ ליה ומשו"ה השמיט רבינו ההוא אוקמתא דפרק המצניע משום דס"ל דתלמודא לישנא דעלמא הוא דדייק כדכתיבנא דמיעקר דינו כיון דא"א להוצאת כלי בלי הוצאת כל הכלי וא"נ משום דבעי לאוקמא אליבא דר"ח דמאן דתלי טעמא משום דבעי לאהדורי ודלא כמ"ש ה"ה ז"ל כנ"ל. עוד נ"ל ליישב למה שהשמיט רבינו ההיא אוקמתא דפרק המצניע עם מ"ש הרמב"ן ז"ל בפרק הספינה דפ"ז אמתניתין דקתני פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין יכולין לחזור בהן וז"ל וי"מ שפירקן ומשכן בתוך ביתו וקונה במשיכה והא דדייקינן מינה והא מדכליו של מוכר ברשות לוקח קנה כו' משום דאם תמצי לומר כליו של מוכר ברשות לוקח אינו קונה אף אם משך פירות בתוך כליו של מוכר לא קנה שכשם שאין משיכה קונה ברשות מוכר כך אינו קונה בכליו של מוכר ברשות לוקח כשתמצי לומר כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה דהא כליו כחצרו דמיא וטעם אחר אמרו שהרי הפירות מונחים ועומדים בכלי ואין זזין ממקומן וכיון שאין משיכת הכלי כלום לא קנה כו' וכתב עוד שבעלי ראיה זו מביאין ראיה שאינו קונה מדאקשינן בפ"ק דמציעא חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה ואי אמרת משיכה היא היכי אמרינן חצר מהלכת היא והא מטעם משיכת הכלים עצמן הוה קונה אלא ש"מ שאינה משיכה והרמב"ן ז"ל דחה ראיה זו והביא ראיה הפך סברת י"מ מהא דפרק המצניע דנראה מסוגיא זו דבמשיכת הכיס קנה המעות אע"פ שלא הוציא כל הכיס מרשות הבעלים ולא קנאו לכיס והוא דמצי שקיל להו דרך פיו עכת"ד הרמב"ן ודעת רבינו ז"ל נראה מדברי ה"ה בפ"ד מה' מכירה דין ה' שהוא כדעת י"מ הללו שכתב הרמב"ן דכי היכי דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח ה"נ לא מהניא משיכה בכליו של מוכר דתרוייהו שוים הן ומש"ה לא תי' בגמ' דמתניתין דקתני פירקן והכניסן לתוך ביתו כו' מטעם משיכה היא משום דאי משיכה מהניא בכליו של מוכר ה"נ מהני ברשות לוקח דשוים הן וכמ"ש הרב ל"מ ז"ל יע"ש. ולרבינו ז"ל קשיא לי' ההיא דפרק המצניע שהביא הרמב"ן ז"ל דמוכח התם דבמשיכת הכיס קונה מעות אע"פ שלא הוציא כל הכיס ולא קנאו דאל"כ מאי קאמר רב ביבי בר אביי אי אמרת אגד כלי שמיה אגד איסור גניבה קדים ופירש רש"י ז"ל דכיון שהוציא מקצתה קונה כל המעות שמבחוץ הא כיון דלא קני הכיס משום דלא הוציאו כולו והו"ל כנסכא לא קנה המעות במשיכת הכיס ומש"ה ס"ל לרבינו דרב ביבי בר אביי דפריך התם מההיא דהגונב כיס משום דס"ל כרבא בפרק הספינה דבעי למפשט ממתניתין דפירקן והכניסן לתוך ביתו דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה וכי היכי דברשות לוקח מהני לכליו של מוכר ה"נ מהני משיכה בכליו של מוכר דתרוייהו שוים הם לדעת רבינו ז"ל ומש"ה פריך שפיר משום דאיסור גניבה קדים משום דס"ל דבמשיכת הכיס קנה המעות אע"פ שלא קנה הכיס ולפום סברתיה הוא דהוצרכו לאוקמא לברייתא בדאפקיה דרך שוליו ובנסכא אמנם לפום מאי דקי"ל כמר בר רב אשי דאוקי למתני' דפירקן במתלי דתומי וס"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קני וה"נ לא מהניא משיכה בכליו של מוכר לק"מ למ"ד אגד כלי שמיה אגד מברייתא דהגונב כדכתיבנא ומש"ה רבינו ז"ל דפוסק כמר בר רב אשי כמ"ש ה"ה מש"ה לא הביא הך אוקמת'. ודרך אגב אומר שמ"ש ראיה מההיא דפ"ק דמציעא דאקשינן חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קני דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני איכא למידק עליו שהרי רבא הוא דפריך התם הכי בפ"ק דמציעא וכדגרסינן התם א"ל רבא את"ל קנה בהמה וקנה כלים שעליה מי קנה חצר מהלכת היא כו' ורבא גופיה בפ' הספינה ס"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח קני ובעי למיפשט מהך מתני' דכליו של מוכר ברשות לוקח קני וא"כ כיון דס"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח קני ה"נ ס"ל דמשיכה בכליו של מוכר מהני להאי י"מ וצריך לומר דלבתר דתריץ ליה מר בר רב אשי דמתני' מיירי במתכלא דתומי קיבלה מיניה והא דפריך התם במציעא הוא לבתר דקבלה מיניה ודוק. תו קשה לי לדעת הרמב"ן ז"ל דאפילו לטעמא דאי בעי לאהדורי כל שהחיוב בא לו מחמת אותו ממון פטור וטעמא דגונב חלבו דחייב אליבא דר"ח הוא משום דאיכא ביה תרתי אפשר לאכילה בלא הגבהה ואי בעי לאהדורי מצי מיהדר א"כ מאי פריך בגמ' בפרק אלו נערות ד"ל ע"ב לאביי דאמר זר שאכל תרומה פטור מהא כו' ומוקי לה כגון שתחב לו לתוך בית הבליעה ופריך היכי דמי אי דמצי לאהדורי ניהדר ופרש"י ז"ל מההיא שעתא איהו מזיק לו ומתחייב בנפשו לא הוי עד דבלע לגמרי והשתא לדעת הרמב"ן ז"ל מאי קו' הא כיון דתחיבת בית הבליעה צורך אכילה דא"א לאכילה בלא תחיבת בית הבליעה משו"ה פטור כההיא דר' אבין ואע"ג דאי בעי לאהדורי מיהדר מ"מ כיון שהחיוב בא לו מחמת אותו ממון פטור לדעת הרמב"ן ז"ל ובשלמא אם נאמר דטעמא דאי בעי לאהדורי מהני אע"ג דהחיוב בא לו מחמת אותו ממון איכא למימר דתלמודא כי פריך אי דמצי לאהדורי ניהדר אלישנא בתרא דתלי טעמא משום דאי בעי לאהדורי הוא וכמ"ש הריטב"א והרא"ה ז"ל הביאו הרב הנז' דנ"ט ע"ג אמנם לדעת הרמב"ן ק"ט דאפילו ללישנא בתרא לא פריך מידי וליכא למימר דא"כ לא כתב הרמב"ן ז"ל דכל שהוא מתחייב מחמת אותו ממון פטור אע"ג דמצי מיהדר אלא דוקא במעביר סכין דהאיסור מתחיל מאותה שעה משום דבעינן עקירה והנחה ומש"ה כל שחיוב בא לו מחמת אותו ממון פטור כיון דמאותה שעה נתחייב מיתה משא"כ בההיא דזר שאכל תרומה דאע"ג דא"א בלא תחיבת בית הבליעה מ"מ כיון שאין האיסור מתחיל מאותה שעה אלא משעת בליעה לא קרינן בהו מיתה ותשלומין באים כאחת דהא ליתא דא"כ אמאי הוצרך תלמודא לומר דטעמא דרב חסדא משום דאפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל הא אפילו נימא דא"א לאכילה בלא הגבהה כיון דאין האיסור מתחיל אלא משעת בליעה פטור אלא ודאי דאע"ג דאין האיסור מתחיל אלא משעת בליעה כיון דהא ודאי לא סגיא לאכילה בלא הכנסת פה הו"ל כאלו מתחיל האיסור מאותה שעה וכ"כ בהדיא הרא"ה ז"ל משם הרמב"ן בדף נ"ח ע"ד יע"ש. ואולי דס"ל להרמב"ן דהא דפריך תלמודא אי דבעי לאהדורי ניהדר היינו משום דאכתי לא שמיע ליה ההיא דראבי"ן ותי' דאתמר עלה דטעמא דר"ח משום דאפשר לאכילה בלא הגבהה אבל לפום מאי דמסיק בתר הכי אה"נ דל"ק לן הך קו' ודוק:<br><b> עוד </b> הוקשה אצלי בסוגיא דפ' המצניע במאי דמשני דברייתא מיירי בנסכא דכיון דמקצתן בפנים לא קנה עד שיוציא כל הכיס הניחא לשמואל דאמר בפרק הספינה דע"ד דספינה לא קנה עד שימשוך את כולה אבל לרב דס"ל כיון שמשך כל שהוא קנה א"כ אפילו נימא דברייתא מיירי בנסכא תקשי דאיסור גניבה קדים דמכי הוציא מקצתו קנה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שיוציא כל הכיס ולהא ודאי אפשר לומר דרב ס"ל כחזקיה דאמר אגד כלי לא שמיה אגד וברייתא מיתוקמא בכיס של מעות דאיסור שבת וגניבה באים כאחד אבל בנסכא ל"מ מתוקמא משום דאיסור גניבה קדים ור"י דס"ל אגד כלי שמיה אגד לא מתוקמא אלא כשמואל אך קשה לדעת רבינו ז"ל שכתב בפ"ד מה' מכירה דין ד' וז"ל ודבר הנקנה במשיכה אם היה בר"ה כו' כיון שהוציא מקצת החפץ מר"ה קנה וכתב ה"ה שם שדעת רבינו דספינה ושאר חפצים דינן שוה דבכולהו בעינן שימשוך כולה ממקום שהיתה בה כשמואל דקי"ל כותיה אלא שהיתה ברשות שאין המשיכה קונה וכיון שמשך מקצתה ברשות שהמשיכה קונה די בכך והשתא תיקשי דא"כ מאי משני דברייתא מיירי בנסכא הא אכתי איסור גניבה קדים דמכיון שמשך כולה ברשות בעלים לא בעינן שימשך כולה ברשות שהמשיכה מועלת לדעת ה"ה ז"ל וכן קשה במאי דמשני נמי הב"ע שהוציאו דרך שוליו דמה בכך אע"ג דאין יכול להוציא המעות לא גרע משאר כלים דקנה במשיכה כל דהו ואם נאמר דברייתא מיירי בשהגניבה היתה ברשות שהמשיכה מועלת דכדי למושכה כולה צריך שיוציאנה לר"ה לגמרי ונמצא שאז באים איסור שבת ואיסור גניבה כאחד זה ודאי דוחק גדול דכל כי האי לא הוה ליה לתלמודא למסתם סתומי וכי היכי דמשני דברייתא מיירי בנסכא ה"נ הול"ל הכא במאי עסקינן בשהיתה סמוכה לר"ה ותו דאכתי תקשי לדעת הרא"ש ז"ל שכ' בפ' הנז' והביאו הטור סי' קצ"ח דדוקא בספינה בעינן שימשוך כולה משום דאי משיך לה כל דהו ממילא אזלא אבל בשאר מטלטלים במשיכה כל דהו סגי ומשמע ודאי שלדעתו ז"ל לא בעינן שימשכנה כולה ממקום שהיתה בו ואפילו היתה סמוכה לרשות שהמשיכ' קונה מכיון שמשך מקצתה קנה מדלא חלק בהכי כמ"ש ה"ה ז"ל ואם כן הדר' קו' לדוכתה ולכן נ"ל שאף לדעת רבינו והרא"ש ז"ל לא כתבו כן אלא כשהחפץ היתה ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם אז דוקא הוא דאמרי' דבמשיכ' כל דהו לרשותו או לסימטא סגי ואע"ג דעדיין נשאר הרוב ברשות שאינה משיכה קונה אמנם אם היתה ברשות המוכר אז לא קנה עד שימשוך את כולה ובמשיכה כל דהו לא מהני כיון שרובו נשאר עדיין ברשות המוכר וזה מדוקדק מדברי רבינו ז"ל שכתב דבר הנקנה כו' אם הי' בר"ה כו' כיון שהוציא מקצת החפץ מר"ה קנה משמע דבא לרמוז מ"ש דדוקא כשהיא ברשות הרבים קנה אבל ברשות המוכר לא קנה עד שימשוך את כולה וכסוגיין דפרק המצניע כנ"ל (ומהתימה על הפוסקים ז"ל שלא ביארו זה) וכ"כ בפה"מ בפרק הספינ' ומ"מ מ"ש ה"ה ז"ל וז"ל אח"כ מצאתי להרמב"ן פרק אלו נערות שכתב כדברי רבינו ממ"ש בסוגיא דהיה מגרר ודקדק כן מאותה סוגיא ומסו' דעד שימשכנה שכתבתי עכ"ל היא דבר תמוה דאדרבא מסוגיא זו יש להוכיח להפך דבעינן שימשכנה כולה דאם לא כן איסור גניבה קדי' כמ"ש ואף למ"ש אנו בעניותנו מ"מ לא תיובתא ולא סיעתא איכא למישמע מינה ואנכי הרואה דברי הרמב"ן ז"ל בשיטה כ"י להרמב"ן ז"ל בפרק אלו נערות ומוהר"ב ז"ל הביאו שלע"ד כונת הרמב"ן ז"ל היא על אופן אחר וזה שכתב שם וז"ל ומדאוקימנא דאפקיה לר"ה ובמשיכה קני שמעי' דכל שהוא מונח בר"ה או ברשות מוכר משעה שימשכנו מאותו רשות לסימטא קנה ואין צריך למשוך אותו בסימטא כלל דאי אמרת לא קנה עד שימשוך בסימטא אין איסור שבת ואיסור גניבה באים כאחת שהרי משעה שהוציאו לצידי ר"ה נגמרה מלאכת שבת ואיסור גניבה לא בא לו עד שימשוך אותו במלואו בסימטא וכן משמע מדאמרינן בבתרא עד שימשכנו מר"ה לסימטא עכ"ל והנרא' שה"ה הבין שמ"ש הרמב"ן משעה שימשכנו מאותו רשות קנה שכונתו לומר דמשעה שהתחיל למשוך אע"פ שלא משך כל הכלי לסימטא קנה והא ליתא דא"כ איך כתב דאי אמרת לא קנה עד שימשוך בסימטא אין איסור שבת ואיסור גניבה באים כא' שהרי משעה שהוציאו לצידי ר"ה נגמרה מלאכת שבת אדרבא אי אמרי' דצריך למשוך כולה איסור שבת ואיסור גניבה באים כאחת דאיסור שבת לא בא אלא עד שיוציאנו לגמרי וכדקתני בהדיא בפרק המצניע ואי אמרי' דבמשיכ' כל דהו סגי איסור גניבה קדים כמ"ש ותו דמאי ראיה מייתי מדאמרינן בבתרא עד שימשכנו מר"ה לסימטא ואימא דהכי קאמר עד שימשכנו כולו מר"ה לסימטא והיכי משמע מיניה דבמשיכה כל דהו סגי ולכן הנראה לי פשוט בכונת הרמב"ן הוא הפך מ"ש ה"ה שדעת הרמב"ן ז"ל הוא כדעת הראב"ד דבעי' שימשוך כולו לסימטא דהלכתא כשמואל ובא להכריח הוא ז"ל דמכיון שמשכו כולו מר"ה לסימטא מאותה שעה קנה ואין צריך למשוך אותו בסימטא עוד דהיינו אחר שכולו עומד בסימטא ימשכנו עוד משם כדי שיעשה משיכה בסימטא עצמה וזהו שכתב משעה שימשכנו מר"ה לסימטא קנה ואין צריך למשוך אותו בסימטא עצמה כמ"ש ואהא הוא שכתב דאי אמרת לא קנה עד שימשוך בסימטא כלומר אחר שעומד כולו בסימטא צריך למושכו משם כדי שיעשה משיכה בסימטא עצמה אין איסור שבת כו' שהרי משעה שהוציאו מצידי ר"ה כלומר משעה שהוציא כל החפץ לר"ה נתחייב באי' שבת ואיסור גניבה לא בא לו עד שימשכנו משם עוד והיינו מה שהביא ראיה מההיא דעד שימשכנו מר"ה לסימטא דהך לישנא משמע דמשעה שמשכו כולו מר"ה והכניסו בסימטא קנה ואין צריך למושכו משם עוד דאל"כ הכי הול"ל עד שימשך בסימטא כנ"ל כונת הרמב"ן ודברי ה"ה צ"ע וראיתי להרב לח"מ בפ"ג מה' מכירה שהק' על רבינו דבפרק הספינה דפ"ה אוקמוה להך ברייתא דהיה מגרר ויוצא בכיס גדול שאין דרכו להגביה דאי בכיס שדרכו להגביה לא קנה במשיכה וא"כ איך בכאן סתם הדברים ולא ביאר דמיירי דוקא בכיס גדול ע"ש שהניחו בצ"ע ולדעתי נראה לי ליישב שדעת רבינו ז"ל הוא כמ"ש הרמב"ן הביאו מוהר"ב דס"ב ע"ג שהקשה הוא ז"ל דבפרק אלו נערות מוקמינן להך ברייתא במצעי ואלו בפרק הספינה אוקמינא לה במידי דבעי מיתנא דהיינו רברבי וא"כ הכא היכי מתוקמא במיצעי הא כיון שדרכו להגביה לא קנה במשיכה ותי' וז"ל וקו' הכי דחינן לה דהך אוקמתא דהכא לאו דסמכא היא דאפשר דמאן דסבירא ליה הגבהה צורך הוצאה לא סבירא ליה ההיא שמעתתא דהתם וא"נ אית ליה מוקים לה כרבינא דלענין גניבה הוא דמחייב בתשלומין ולא מיקנא ממש וההיא סוגי' דהתם ודאי לא מתוקמא אלא אליבא דמאן דמפרש לה הכא אליבא דר"א בצידי ר"ה ולענין מקנא ממש כו' עכ"ל יע"ש וא"כ כיון שרבינו פסק כרבינא דבר"ה קנה להתחייב בתשלומין שהרי כתב והוציאו מרה"י לר"ה ולא ביאר דהיינו דוקא כשצרף ידו למט' מג' וכמ"ש הטור סימן שנ"א משמע בהדיא דפסק כרבינ' דאפי' בר"ה גמורה מתחייב באונסין אע"ג דלענין קניה לא מהני ומשום הכי לא הוצרך לבאר דמיירי דוקא בכיס גדול משום דלרבינא בכל גוונא מתחייב בתשלומין כמ"ש הרמב"ן ועיין בהרב מש"ל ז"ל בפ"ב מה' אלו דין י"ו שיש לתמו' בדבריו שמדברי רבינו נרא' בהדיא דפסק כרבי' ואיך הוא ז"ל סתם הדברים יע"ש הן אמת שבפ"המ נרא' דפליג על מ"ש בס' היד שכתב בפרק מרוב' וז"ל לימד אותנו בזאת הלכ' שני עיקרים האחת כי הגנב לא יקרא גנב עד שיביא אותו דבר הגנוב לרשותו ויקנה אותו בדרך מדרכי הקניות המטלטלין וכ"כ עוד לענין שומר דאין חייב באונסין עד שימשוך במקום המועיל לענין קנית מטלטלין וא"כ נרא' דלפי מה שפסק בס' היד כרבינא מדלא ביאר דהיינו דוקא בשצרף ידו למטה מג' ובפ"ג מה' מכירה דין ה' פסק כאביי ורבא דפרק הספינה דס"ל דמשיכ' בר"ה לא קנה ע"כ דס"ל לחלק כמ"ש התוס' פרק אלו נערות ד"ה וברשות דמשיכה בר"ה קני לענין להתחייב באונסין אבל אינו קונה שיהא שלו לגמרי והלכך גנב כיון שכל קנינו אינו אלא להתחייב בתשלומין מש"ה קני וכ"כ התוספות בפ' השואל דפ"ט ד"ה כיון דשואל מתחייב באונסין במשיכ' בר"ה אע"ג דלענין חזר' לא קני ומהתימ' על הטור ז"ל בסי' רצ"א שכתב וז"ל והרמב"ם כתב שאינו חייב עד שימשוך ובמקום שהמשיכ' קונה שהרי כפי מ"ש בס' היד כרבינ' דלענין להתחייב בתשלומין לא בעינן שימשוך בסימטא והיינו טעמיה דגנב בשומר נמי יתחייב בתשלומין אפי' הוציאו מר"ה ומאי שנא שומר מגנב וצריך עיון כעת: מיהו הא ק"ל על ר' שהרי פ' אלו נערות פרכינן אהך ברייתא ובמאי אי ברברבי אורחיה היא ואי בזוטרי לאו אורחי' ופירש"י ז"ל ואמאי חייב משום שבת וא"כ הי' לו לרבינו ז"ל לבאר דבכיס קטן חייב בתשלומין משום דאין כאן חיוב שבת ובפ' י"ג מה' שבת דין י"א כתב וז"ל ואם משך החפץ וגררו על הארץ כו' חייב וכתב ה"ה שיצא לו מהך ברייתא דהי' מגרר ויוצא כו' יע"ש והוא דבר תימא דאמאי השמיט רבינו דין זה דדוקא ברברבי הוא דחייב אבל בזוטרי פטור דלאו אורחי' בגריר' וצריך עיון ודע שאני מסתפק במ"ש רבינו דאם נתחייב מית' ואח"כ נתחייב תשלומין חייב לשלם אם הוא דוקא כההיא דהיוצא ליהרג וחבל באחרים ודכוותי' שכשהוא מתחייב בתשלומין אינו מתחייב מית' משום הכי חייב אבל היכא שהוא מתחייב במיתה ותשלומין באות' שעה אע"ג דכבר נתחייב מית' מקודם מ"מ השתא מיהא הא איכא שתי רשעיות ופטור וכי היכי דאמרינן דאע"ג דלא אתרו ביה פטור מטעמא דכיון דאלו אתרו ביה פטור השתא נמי פטור כדאיתא באלו נערות מה"ט נמי איכא למימר הכא דאע"ג דכבר נתחייב מית' מקודם כיון דהשתא מיהא אלו התרו ביה הי' מתחייב מיתת ב"ד ופטור משום דמה שנתחייב מית' מקודם הי' בשוגג ולא הי' נהרג עליו השתא נמי פטור: וראיתי למוהר"ב ז"ל בדפ"ז אמתניתין דכל המתחייב בנפשו כתב משם הרשב"א דאע"ג דמכי הערה בה נתחייב מית' ומתחייב בממון לא הוי אלא עד גמר ביא' מ"מ כיון דבתר הכי נמי כל שעתא ושעתא מתעסק בחיוב מית' עד גמר ביא' פטור מן התשלומין וכ"כ משם שיטה ישנ' יע"ש ומ"מ אכתי נדון דידן שניא היא מההיא דהרשב"א דשאני התם דאע"ג דנתחייב מית' קודם שיבא לידי חיוב תשלומין מ"מ חיובא דמית' משיך ואזיל עד שעה שהוא מתחייב בתשלומין ואין לו הפסק וכיון שכן מית' ותשלומין באים כאחת קרינן ביה משא"כ בנדון דידן דכבר נתחייב מקודם מית' והי' לו הפסק בנתיים אפשר דחייב כמ"ש וכנ"ל שהוא דעת השיט' ישנה שכתב מוהר"ב בדס"ב ע"ד וז"ל ואם תאמר אמאי לא אוקמא כגון דאפקיה מר"הי לר"הי ור"ה באמצע וי"ל משום כיון דאפקיה לר"ה אחייב ליה ואיסור גניב' לא הוי עד דמטי לרה"י ולא מיפטר אלא א"כ שתיהם כאחד שיט' ישנה ע"כ הרי נרא' מדבריו דאע"ג דכי מטי לרה"י הרי הוא מתחייב באותה שעה מיתה ותשלומין שהרי הוציא מר"ה לרה"י אפ"ה כיון שכבר נתחייב מיתה מקודם ההוא חיוב מיתה דאתי ליה בתר הכי כשהוא מתחייב בתשלומין כלא חשיב ומש"ה חייב ובסי' הנזכר אמתניתין דכל המתחייב בנפשו כתב כדברי הרשב"א אלא ע"כ לחלק כמ"ש ואנכי הרואה שיש להוכיח שלא כדעת השי' ישנה הנזכר מההיא דגרסינן בפרק בן סורר דע"ג דפרכינן התם אברייתא דקתני דעל חייבי כריתות ניתן להצילו בנפשו ממתני' דקתני אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו ומוקי לה ר"ח התם כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה ע"ש והשתא קשה דאיך אפשר לו' דמתני' מיירי בבא עליה שלא כדרכה הרי קתני סיפא אע"פ שהן בכרת אין בהם חיוב מיתת ב"ד דמשמע בהדיא דאלו הבא על אחותו הי' מחייבי מיתות ב"ד הי' פטור מקנס והלא אין כאן מיתה ותשלומין כאחת שהרי נתחייב מיתה משבא עליה שלא כדרכה וא"כ כשחזר ובא עליה כדרכה ההיא מיתה חשיבי כמאן דליתיה לדברי הש"י ותו דלר"ח סיפא דמתני' דקתני הבא על בתו כו' מפני שמתחייב בנפשו ע"כ בהכי נמי מתוקמא שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה דאל"כ תקשי מאי איריא מפני שמתחייב בנפשו אפילו חייבי כריתות נמי ואפ"ה קתני מתני' שהוא פטור ואמנם אפשר ליישב דעתו דס"ל דהא דאמרי' התם כגון שבא עליה שלא כדרכה היינו שבא עליה אחר דאפי' בבא עליה אחר חשיב שכבר נפגמה ולא ניתן להצילו בנפשו וכמו שכן הוא דעת רש"י ז"ל שם שכתב וז"ל שבא עליה (הוא) אחר שלא כדרכה ע"ש הן אמת שדבריו ז"ל מן המתמיהים דמשמע ודאי דנעבדה בה עבירה דקתני התם דאין מצילין בנפשו היינו דוקא באותו בועל עצמו דמכיון שפגמה שוב לא ניתן להצילו בנפשו אבל בפגמה אחר כל שהוא ערוה לו ניתן להצילו בנפשו ודאי וכן משמע מדברי רבינו ז"ל פ"א מה' רוצח דדוקא בבועל עצמו הדברים אמורים וכן ראיתי להמאירי בשיטה כ"י שתמה עליו כן יע"ש מ"מ מסתייה דרב גובריה אמרה ואף אנן נאמר כן לדעת הש"י: ואולם דברי רש"י ז"ל מבואר שחולק עליו שהרי לפי דעת השיט' ישנה עכ"ל דמתני' מיירי דוקא בבא עליה אחר ואלו רש"י ז"ל כתב מיירי נמי בבא עליה הוא עצמו ודוק ובהתוכחתי בענין זה עם מורי הרב נר"ו כה הראני שנמצא כתוב אצלו משם מוהר"י אישקאפה ז"ל שהוקשה לו על מתני' דפרק הכונס דס"א דתנן התם המדליק את הגדיש כו' הי' עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור דהרי הוא חייב מיתה על העבד וקלב"מ וכמו שפרש"י ז"ל שם דמ"ש מהא דגונב כיס בשבת שהוא חייב משום שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת ואם כן התם נמי בשנשרף הגדיש מיד נתחייב בתשלומי הגדיש ואח"כ כשנשרף העבד בא לו חיוב המיתה ואנן בעינן מיתה ותשלומין כא' ואפי' תימא דמיירי שנשרף העבד תחלה פשיטא דיהא חייב בשנשרף הגדיש אחר כך כיון שנתחייב מיתה מקודם וכמו שכתב רבינו ז"ל דכל דבר שבא לו מכח מעשה אחת אע"פ שזה בא ראשון וזה בא אחרון כגון מדליק את הגדיש שבמעשה שעשה בה הכל חשיב כבת אחת משא"כ בגונב כיס בשבת שבמעשה שעשה לגנוב הגניבה בהגבהה ברשות בעלים לא יבא לידי איסור סקילה וצריך לעשות מעשה אחר להוציא' מרה"י לר"ה מש"ה חייב דאינן בבת אחת ודייקא נמי דקתני הי' עבד כפות לו דכיון שהי' כפות מסתמא כשהדליק את הגדיש נשרף העבד עמו והוה לי' כאלו הדליקן בבת אחת עכ"ל הרב ז"ל: ולע"ד אין תי' מחוור דכפי דבריו ז"ל א"כ אמאי הוצרך ר' אבין לומר דהזורק חץ בשבת וקרע שיראין בהליכתו שהוא פטור מטעמא דעקירה צורך הנחה היא ובלאו ה"ט נמי ת"ל שבא לו מכח מעשה אחת דהיינו הזריקה וכההיא דהמדליק את הגדיש דאע"ג דליכא משום טעמא דעקירה צורך הנחה שהרי דליקת הגדיש לאו צורך שריפת העבד הוא דבידו לשרוף העבד תחילה ולא לשרוף הגדיש וליכא נמי טעמא דאי בעי לאהדורי לא מצי למיהדר ואפ"ה פטור מה"ט דהיינו מרויחין בזה דלא הוה ק"ל ההיא דהגונב כיס בשבת עד שהוצרך לאוקמא באנפי דחיקי ותו ק"ל טובא שהרי התוס' פרק אלו נערות ובפרק מרובה ד"ע ד"ה לענין כתבו דלפי' ר"ת שפי' דא"א לניסוך בלא הגבה' דרבי ירמיה דאמר בהניזקין גבי מנסך משעת הגבהה קני מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך פליג ארבי אבין דאית ליה עקירה צורך הנח' היא א"ש דהא דפריך במרוב' מכי מטי לאויר ביתו קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד דמט' לארעא אליבא דרבי ירמי' פריך והשתא כפי דברי הרב ז"ל נהי דרבי ירמי' פליג אר' אבין ולית ליה הגבהה צורך ניסוך ע"כ היינו דוקא בההיא דמנסך מטעם דלא בא לו מכח מעש' אחת דבמעש' שעש' לגנוב דהיינו הגבהה לא יבא לידי חיוב מית' עד שינסך משא"כ בההיא דזרוק גנבתיך ותקני לי חצרי כיון דמכח מעש' אחת בא אפי' ר"י מוד' דחשיב כבת אחת ופטור וכמתני' דפרק הכונס גם למה שתי' בשם ר"י דהוא הדין דהוה מצי לשנויי הכי אלא דלדברי המקש' שלא הי' סובר טעם זה השיב לו קשה נמי דהיכי ס"ד דמקש' דאפי' כשבא לו מכח מעש' אחת לא חשיב כבת אחת דא"כ תיקשי ליה לדידי' מתניתין דפרק הכונס: ומצאתי להרשב"א ז"ל בחידושיו פרק כיצד הרגל דף כ"ב הוקש' לו כקו' הרב ז"ל וז"ל עבד כפות לו כו' משום דקלב"מ קשה לי אמאי פטור והא מתחייב בגדיש קודם שיתחייב בנפשו על העבד כו' ואפשר דלר"י דאמר אשו משום חציו כל שהצית אפי' בגדיש ועבד כפות סמוך לו שא"א לברוח הוה לי' משע' הצתת האש בגדיש רודף ונעש' על הגדיש כרודף ששבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם דפטור משום דמשעת רדיפתו נתחייב בנפשו ואף זה כן אלא דאכתי ק' לר"ל דאמר כגון שהצית בגופו של עבד דהו"ל בשעת הצתת האש בגופו של עבד מתחייב בנפשו ואחר שמת העבד נשרף הגדיש ואמאי פטור על הגדיש י"ל שנשרף הגדיש קודם שמת העבד אבל אם נשרף הגדיש אחר שמת העבד חייב עכ"ל: עוד מצאתי בשיט' כ"י לתלמידי הרשב"א ז"ל על ב"ק שכתבו וז"ל בשלמא למ"ד אשו משום חציו משו"ה בעבד כפות לו פטור דקלב"מ פי' ואפי' נשרף הגדיש קודם שהגיע לגופו של עבד דהו"ל כזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו קודם שהמית שהוא פטור כו' ואוקמא ר"ל כגון שהצית בגופו של עבד משום דקלב"מ ואפי' נשרף העבד מקמי גדיש פטור הא למה זה דומ' לזורק חץ והלך וקרע שיראין של חבירו אחר שהמית שהו' פטור עכ"ל ולפי הנרא' שדעת תלמידי הרשב"א ז"ל כמ"ש מוהר"י אישקאפה ז"ל ומש"ה כתבו דאפי' נשרף העבד מקמי גדיש פטור ושלא כדעת הרשב"א ז"ל:<br><b> ולדעתי </b> נ"ל עיקר כדעת הרשב"א ז"ל וכמו שהוכחנו מההיא דפרק אלו נערות ומסו' דפרק מרוב' ולדעת תלמידי הרשב"א לא ידעתי מה יענו לההיא דפרק מרוב' דאע"ג דבא לו מכח מעש' אחת פריך בגמרא כיון דמטי לביתו קנה ואולי שתלמידי הרשב"א יפרשו לההיא דמרוב' כפי' הרא"ש ז"ל שכתבנו לעיל אך ההיא דפרק אלו נערות ק"ט כדכתיבנא ועוד אני מוסיף להקשות לסבר' הלזו מההיא דגרסינן בירושלמי פרק אלו נערות החוסם את הפר' משלם ששת קבים כו' שכן החוסם פרתו לוקה ופריך א"ר מונ' מעת' הבא על אחותו נערה ילקה וישלם שכן הבא על אחותו בוגרת לוק' חזר ואמר גבי אחותו חל עליו תשלומין ומית' כאחת ברם הכא מכיון שחסם נתחייב מלקות מכאן ואילך בתשלומין התיב רבי זעירא קומי רבי מני הרי המצית גדישו של חברו בשבת על שבולת הראשון חייב מית' מכאן ואילך בתשלומין ולית אמר כן על כל שבולת ושבולת יש בה התריית מית' ה"נ על כל חסימה וחסימ' יש בה התריית מכות ע"כ הרי מבואר דלא כתלמידי הרשב"א מדהוצרכו לומר דטעמא דהמצית גדישו של חבירו בשבת שהוא פטור משום דעל כל שבולת ושבולת יש בה התריית מית' וכן נמי לחסימ' הוצרכו לטעם זה ולפי דעת תלמידי הרשב"א אפי' בלאו האי טעמא נמי כההיא דנשרף העבד ואח"כ נשרף הגדיש דלא שייך האי טעמא אפ"ה פטור כיון שבא לו מכח מעש' אחת ולכן הנרא' לי עיקר כדעת הרשב"א ותוספות ז"ל כנ"ל:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עשה </b>
+<b> שליח לשחוט לו ושחט השליח בשבת כו'.</b> כתב הרב מש"ל ז"ל דמדקדוק לשון רבינו נראה דדוקא בשעשאו שליח סתם לשחוט לו והלך השליח ושחט בשבת אז הוא דחייב בתשלומי דו"ה אבל אם עשאו שליח שישחוט לו בשבת והלך השליח ושחט בשבת פטור ונתן טעם לדבר יע"ש ולפי דבריו מדוקדקים דברי התוס' ז"ל פרק מרובה דע"א ד"ה בשלמא שכתבו שם וז"ל וי"ל בשנתן רשות לשליח לשחוט לו כרצונו ואפי' לע"ז ואין שייך לומר לצעורי כו' ומדלא כתבו בפשיטות שעשאו שליח לשחוט לו לע"ז משמע דס"ל דאי עשאו שליח לשחוט לע"ז פטור מדו"ה כיון שנצטרף עמו איסור אחר בשליחתו כמ"ש הרב ז"ל ודוקא כשנתן רשות לשליח לשחוט לו כרצונו הוא דמיחייב גנב משום דכיון דאפי' אי לא שחיט ליה לע"ז הרי שליחותיה קעביד השתא נמי שליחותיה קעביד לענין טביחה ולענין איסור ע"ז ה"נ דלא מיחייב גנב משום דאשלד"ע ומ"מ מה שהביא ראיה הרב ז"ל ממ"ש רבינו פ"ז מה' מעילה דאם היה בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד יש לדחות דלא דמי דהתם שאני דכיון דהוא בשר עולה אין בידו לעשותו שליח לענין מעילה בלבד כיון דתרוייהו אגידי ביה והא בלא הא לא אפשר והלכך כי גלי קרא דיש שלד"ע דוקא באיסור מעילה בלבד משא"כ בבשר עולה דאיכא ביה קדושת מזבח נמצא שכשהוא עושה אותו שליח למעילה הרי הוא עושה אותו לאיסור קדושת מזבח אמנם הכא אע"ג דעשאו שליח לשחוט לו בשבת כיון דבידו לעשותו שליח לענין טביחה בלבד השתא נמי נהי דבמה שעשאו שליח שישחוט לו בשבת אין שליחותו שליחות משום דאשלד"ע מ"מ לענין שליחות טביחה שליחותיה קעביד ומיחייב גנב ובפי' המשנה כתב רבינו וז"ל אמנם יתחייב בדו"ה כשיתן לזולתו שישחוט לו בי"ה כו' הנה מבואר דס"ל דאפי' עשאו שליח לשחוט לו בי"ה מיחייב גנב וזה נראה שהכריחו להטור שכ"כ כדעת רבינו כנ"ל:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> הנה </b> ודאי אי ילפינן שליח לדבר עבירה מהקישא דטבחו ומכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר ודאי אמרינן כדעת המ"ל אם שלחו בפי' לשחוט בשבת לא הוי כאן שליחות כלל דהא רק דומיא דמכירה מרבינן ואין כאן יתורא כלל לומר דמרבינן עוד דבר אחר כגון אם צוה לשחוט בשבת וכדומה וכן כ' התוס' ב"ק (ע"ט א) סד"ה נתנו לבכורות דהאי למודא דהקישא אינו מיותר אבל אי ילפינן שלד"ע מלמודא או מלמודא דתחת דמיותרין כל חד וחד בשיטתי' יהי' מוכח דע"ז בא ללמד דאם אמר לו לשחוט בשבת דהוי שלוחו דהנה מורי הגאון נר"ו בס' נודע ביהודא סוף סי' ע"ה הקשה למאן דס"ל ב"מ (י' ב) דבאין שליח בר חיובא חייב המשלח א"כ ל"ל קרא כלל בטביחה ומכירה דאם אמר לשלוחו צא וטבח דחייב המשלח וישלד"ע הא כאן לא הוי השליח ב"ח דהא אם שחט בלי צוואת המשלח אין כאן חיוב ד"וה כלל דהא הוא לא גנב ומורי נר"ו רצה לומר דזה מקרי בר חיובא אף שהשתא לא מחייב כיון דשייך גבי' חיובא אם היה הוא הגנב ול"צ להיות השתא בהאי מלתא דוקא בר חיובא עיש"ה בדברי מורי הגאון נר"ו. אמנם זה נכון לדעת תוס' ב"מ (י' ב') דסבירא להו כן וכתבו שם בד"ה דאמר לישראל דוקא אם אמר לישראל דהוא לא הוי בר חיובא כלל אבל אם אמר כהן לכהן חייב השליח דהא אם קדשה לעצמו בר חיובא הוא אבל אין כן דעת הריטב"א בקדושין (מ"ב ב) דכ' אפילו אם אמר כהן לכהן לא הוי בר חיובא דהשתא מיהא אין עושה איסור ועיין במ"למ פ"ה מהל' מלוה ולוה הל' י"ד דהעלה לפ"ז לדעת הריטב"א אין השליח לרבית מקרי בר חיובא כיון דהשתא אין עושה איסור אף שהוא מוזהר על הרבית וא"כ לדעת הריטב"א קושית מורי נצבת וקיימת. ולכן נראה לי לומר דבאמת התורה לא בא לרבות דאם אמר לשלוחו סתם צא וטבח דזה בלא"ה הוי שלוחו כקושית מורי נר"ו אלא הכתוב בא לרבות גבי טביחה ומכירה הוה שלד"ע אפילו שיתף איסור אחר כגון שאמר ליה צא וטבח בשבת חייב המשלח כדעת הטור ודעמיה. ובאמת לפ"ז פלוגתת הטור והרמב"ם שהוציא ממנו המש"ל דלא ס"ל כטור תליא בפלוגתת תוס' והריטב"א דלדעת התוס' לא מוכח כטור וכמבואר. ובלמוד הישיבה העליתי בזה מרגניתא טבא לפרש דברי תוס' ב"ק (ע"א א) ד"ה אלא למ"ד דרבנן דהקשו וז"ל הוי מצי למימר דלא דרשו או ותחת לרבות את השליח כו' וקשיא טובא דאי עיקר פלוגתייהו בזה אמאי נקט פלוגתייהו בשבת וע"ז הו"ל לנקוט אפילו בחול ואמר לשליח צא וטבח ר"מ מחייב דאית ליה או ותחת ומרבינן שליח ורבנן פטרי דלא דרשי או ותחת ואין שליח לד"ע ומה ענין שבת להכא ועוד יש לדקדק על דברי תוס' מדוע שמטו בדבריהם האי דרשה דוטבחו או מכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר והכי הוי מצי למימר דלא דרשי הקישא דטבחו או מכרו ואו ותחת דהא נמי צרכינן למימר הכי דלא דרשי האי הקישא דאם דרשי האי הקישא הא מוכח מניה דיש שלד"ע. ועוד הקשיתי מדוע המתינו תוס' בקושייתם עד סוף הסוגיא דהקשה הש"ס אלא למ"ד דרבנן מ"ט דרבנן כו' הא לעיל בתחלת הסוגיא דהקשה הש"ס אי בטובח ע"י אחר מ"ט דרבנן דפטרי הי"ל לתוס' להקשות קושיתם. אך לפי הצעותינו יבוא על נכון דהנה ודאי פשט' של הסוגיא בתחלה דהקשה הש"ס וכי זה חוטא וזה מתחייב וגם רבא דמתרץ וטבחו או מכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר ע"כ כרב סמא (ב"מ י' ב) דאמר היכי אמרינן אין שלד"ע היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד ולדידי ל"ק קושית מורי הגאון נר"ו דאי לאו למודא גבי טביחה ומכירה לא הוי אמרינן דמחייב המשלח דהא אי בעי לא עביד השליח ול"ק קושיית מורי אלא לרבינא דתליא הדבר אי הוי השליח בר חיובא. ולכן אחרי שמתרץ הש"ס בטובח ע"י אחר שפיר הקשה הש"ס וכי זה חוטא וזה מתחייב דלרב סמא קאי דתלי הדבר אי בעי עביד ורבא נמי דמתרץ מה מכירה ע"י אחר נמי כרב סמא ס"ל דלרבינא ל"צ לזה כלל דאף בלא הקישא חייב המשלח כדעת מורי נר"ו אלא אם הוי אמרינן איפכא דלרבינא ל"ק ל"ל או ותחת להני דדרשי להו הא בלא"ה חייב המשלח כיון דאין השליח ב"ח לכן המצאנו דרבינא מתרץ ליה דהני דדרשי או ותחת מצריך צריכא הקרא לרבות דישלד"ע גבי טביחה ומכירה אף אם צירף בי' איסור אחר אבל באמת תחלת ופשוטן של הסוגיא קאי לרב סמא דצריכין למודא כפשוטו גבי טביחה דאי לאו למודא לא הוה ידעינן כלל דישלד"ע אף בלא צירוף איסור אחר כיון דהשליח אי לא בעי לא עביד. ולפ"ז ל"ק כל הקושיות על תוס' דמתחלה ל"ק מאי הקשה הש"ס מ"ט דרבנן דפטרי דלמא לא דרשי הני דרשות וס"ל אשלד"ע קשיא כמו שהערנו דא"כ מאי ענין שבת וע"ז דנקט הברייתא לפליגו סתמא בא' שאמר לשלוחו צא וטבח עליה אבל השתא בהאי קושיא האחרון דמייתי הש"ס פלוגתא דרב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר מעשה שבת דרבנן ועל זה הקשה למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דחכמים דפטרי ע"ז הקשה תוס' שפיר דהא קיי"ל כל מקום שפליגי רב אחא ורבינא סתמא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא וא"כ לפ"ז האי מ"ד דס"ל מעשה שבת דרבנן הוא רבינא ועיין ברא"ש בסוגיין. ולפי זה על רבינא הקשה הש"ס מאי טעמא דחכמים דפטרי והקשו תוס' שפיר דהא לרבינא קשיא קושית מורי נר"ו דהא רבינא הוא המ"ד דס"ל ב"מ (י' ב) דתליא הדבר אי השליח הוי ב"ח והלא הכא ל"ה השליח בר חיובא וע"כ כדברינו דדרשא או ותחת דמיותרין אתיא לאורויי לן כדעת הטור דאפילו אם אמר לשלוחו צא ושחוט בשבת חייב דבכל גונא אמרינן ישלד"ע גבי טביחה ומכירה ואולם כל זה מוכח מלמודא דאו ותחת דמיותרין המה אבל מההיקש והיינו למודא דרבא דלאו מיותר הוא באמת אינו מוכח כן אלא כפשוטא אמרינן מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר דהיינו בחול ובאמת לרבינא ל"צ ללמוד זאת מההיקש אלא בלא"ה חייב השליח כיון דאינו ב"ח ול"ק ל"ל ההיקש הא לאו מיותר הוא ורבא דהביא ההיקש ללמוד מניה יש שליח לד"ע באמת כרב סמא ס"ל ומההיקש ילפינן דבלאו ההיקש לא הוי ידעינן שליח לד"ע כלל אפילו בחול וא"כ לפ"ז הכי כונת התוס' הוי מצי למימר דלא דרשי או ותחת וא"כ לפ"ז דלא דרשי או ותחת אין לנו למוד לומר דאפילו אם א"ל לשחוט בשבת דהוי שלוחו או כפשוטו אמרינן דאם אמר לו בחול צא ושחוט חייב המשלח כיון דהשליח לאו בר חיובא כקושית מורי נר"ו. ולפי זה י"ל בהכי פליגי ר' מאיר וחכמים דהברייתא איירי באמר לו צא ושחוט בשבת ר"מ דדריש או ותחת א"כ קשיא ליה למאי צריך קרא דאי לרבות שלד"ע באמר לו צא וטבח הא בלא"ה חייב כיון דלאו בר חיובא וע"כ לרבות אפילו אם אמר ליה צא ושחוט בשבת כדעת הטור לכן מחייב ר' מאיר אבל חכמים דלא דרשי או ותחת ס"ל ודאי בחול אמרינן דחייב המשלח כיון דהשליח לאו בר חיובא אלא שפליגי בכה"ג אם אמר לו צא וטבח בשבת דס"ל כהרמב"ם דאם צירף עוד איסור אחר לא אמרינן שלד"ע. ולפ"ז שפיר הקשו תוס' ולא קשיא כמו שהערנו מאי ענין שבת להכי דאדרבא בשבת דוקא פליגי דבחול מודו ליה רבנן לר"מ דחייב המשלח דהא השליח לאו בר חיובא ולפ"ז בדקדוק נקטו התוס' בצחות לשונם הוי מצי למימר דלא דרשי או ותחת ולא נקטי נמי דלא דרשי הקישא דודאי הקישא מצי למדרש דמהיקשא דאינו מיותר לא מוכח דאם אמר צא וטבח' בשבת אלא מוכח כפשוטו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר ובאמת בטביחה ע"י אחר חייב דהיינו בחול כיון דלא הוי השליח בר חיובא. דוק נכון:<br><b> ודאתאן </b> עלה הנה ראיתי להעיר קצת בסוגיין לפי דעת הרמב"ם בפי' המשניות בחולין (י"ד א) במתני' דהשוחט בשבת דכ' הרמב"ם וז"ל ואמר השוחט בשבת כו' ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה כו' דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת כו' ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר משעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול עכ"ל הצריך לענינינו כו' וטרם כל נבאר לשון וכונת הרמב"ם דהנה הר"ן בחדושיו לחולין כתב דבתחלת שחיטה לא נעשה מומר כיון דמקלקל בחבורה פטור ואמרינן בכל מקום דמש"ה מחייב בשחיטת שבת דהוי מתקן שהוציא מידי נבלה וזה הוי בסוף שחיטה עייש"ה בחדושי הר"ן. ובאמת נראה לי לומר דזה ליתא דהא אמרינן פסחים (ע"ג א) דמתקן להוציא מידי אבר מן החי לבני נח עייש"ה ברש"י והנה ודאי בני נח רק במיתה תליא מלתא ולא בשחיטה ואין צריכין לשחוט רוב הסימנים אלא אם שחט רק מקצת הסימנים ומתה הבהמה נמי מותר להם דבנחירה תליא מלתא ולפ"ז בשחט מקצת סימנים נמי הוי מתקן שהוציא מידי אבר מן החי לבני נח אחרי שמתה ולפ"ז הכי כונת הרמב"ם במה שאמר מתחלה דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קאי למ"ד מקלקל בחבורה חייב וא"כ תיכף משהתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת ואף עדן לא תיקן כלל וכלל ואח"כ אמר הרמב"ם ואם תרצה לבאר יותר מזה כלומר אם תרצה לומר דמקלקל בחבורה פטור וא"כ ליתא לזה לכן סיים תאמר משעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת דאף בקצת שחיטת סימנים הוא מתקן שהוציא מידי אבר מן החי לבני נח דבדידהו בנחירה תליא מלתא ודבר זה אמת וברור בכונת הרמב"ם:<br><b> עכ"פ </b> יהיה מה שיהיה בפי' הרמב"ם ז"ל הרי הסיק דבתחלת שחיטה מחלל שבת וא"כ לכאורה קשיא אמאי פטור במתני' בשוחט בשבת משום דקים ליה בדרבה מניה הא פסק הרמב"ם פ"א מהלכות אלו דאם נתחייב באיסור מיתה טרם שנתחייב באיסור ממון לא פטור משום קים ליה בדרבה מניה דכיון דאינן באין כאחד וא"כ ה"נ הרי אין באין כאחד דהא איסור מיתה חל תיכף משעה שהתחיל לשחוט ואיסור ממון אינו חייב רק עד סוף השחיטה כמו שאמרינן לקמן (ע"ב א) וטבחו כולו בעינן ויש לומר כיון דקיי"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכמ"ש לקמן (ע"ב א) ולפ"ז כמו שאמרינן וטבחו כולו שצריך לחייב על סוף שחיטה ה"ה נמי צריך לחייב על תחלת שחיטה דוטבחו כולו בעינן ומה לי סוף שחיטה ומה לי תחלת שחיטה דהא כל זה טביחה נקראת והרי על תחלת שחיטה אינו חייב משום קים ליה בדרבה מניה ותו לא מחייב מידי. אמנם בלא"ה לק"מ כיון דבאמת גם על סוף שחיטה חייב על איסור שבת דעל כל חתך וחתך חייב בין למ"ד משום צובע ובין למ"ד משום נטילת נשמה וא"כ גם בסוף שחיטה קיימי איסור מיתה והדר דינא למה שהביא רבינו סוף פ"א מהל' אלו בשם הירושלמי דחייב על שבולת ושבולת וקים ליה בדרבה מניה. ואולם יש לפקפק על זה ממאי שהביא רבינו שם ראיה להיפך כיון שכבר נתחייב מיתה שוב לא שייך קים ליה בדרבה מניה עש"ה בדברי רבינו שם:<br><b> ורציתי </b> עוד לחדש מלתא חדתא והיינו דוקא בהך מלתא כ' שם הרמב"ם פ"א מהל' אלו הל' ב' ביוצא ליהרג אבל בנדון דידן ליתא כלל להאי דינא דכיון דקיי"ל דבעינן גבי קנס עדות שאתה יכול להזימה ועיין בש"ך ח"מ סי' ל"ג סק"ה עייש"ה. ולפ"ז תינח גבי דידיה שפיר י"ל דחייב משום דמיתה וממון אינן באין כא' דמיתה מחייב תיכף בשעה שהתחיל לשחוט וממון אינו מחייב אלא עד סוף שחיטה אבל עכ"פ העדים שמעידין בואם יוזמו הרי בא להן ההזמה על עדות אחת שאמרו ראינו ביום פלוני ששחט זה בהמה שגנב וא"כ כשיוזמו כשבאין עדים אחרים ויעידו שעמהם היה בזמן ההיא א"כ כשיתחייבו אין אנו יכולין לחייבן זולת מיתה וא"כ לגבי ממון הוי עדות שאי אתה יכול להזימן. שוב נתתי אל לבי דאי אפשר לומר כן דא"כ איך אמרינן בכתובות (ל"א א) הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור סקילה וא"כ ה"נ תינח גבי דידיה גבי עדים מא"ל ורציתי לומר דמהתם ל"ק דמאן יימר לן דלענין תשלומי כפל איירי דלמא לענין ממון איירי דלגבי ממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה כמו שהביא הש"ך בסי' ל"ג כמה פוסקים בזה. ואולם לפי סברתינו עכ"פ קשיא לאידך פוסקים שהביא הש"ך שם ופסק כותייהו דאף בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימן ורציתי לדחות הדברים מעיקרא דאף בעדים הוי כשני עדות דהא כל עדות הוי עדות בפני עצמה הגניבה וההוצאה וכן גבי טביחה הטביחה בשבת ואם הוזמו הוי כאלו העידו על ב' עדות נפרדות ואף שאין דעתי נוחה בזה גם לא אהני לן האי מלתא דעכ"פ לא תועיל לן זאת על זוממי זוממין כמבואר מאליו. לכן היה נראה לי לומר דהתם בכתובות גבי גניבה וסקילה משכחת לה בב' כתי עדים האחת מעידה על הגניבה והשניה על ההוצאה וא"כ משכחת לה נמי בזוממי זוממין דעל כל כתי עדים באין זוממיהן וזוממי זוממין אבל הכא גבי טביחה ומכירה אפ"ה מתורץ קושייתינו בהך סברא דלכך הוא פטור משום קים ליה בדרבה מניה לפי שהוי עדות שאי אתה יכול להזימה דהא הכא א"א לומר דשני כתי עדים הוי שאחת מעידה על תחלת השחיטה והאחת מעידה על סוף השחיטה הא לא מחייב כלל בזה דהא על סוף השחיטה לבדה אינו חייב ד"וה כיון דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וטבחו כולו בעינן ועל תחלת השחיטה ודאי אינו חייב אי לא עשה סוף השחיטה וא"כ היאך מעידין הכא ב' כתי עדים אי כת הראשונה אומרת לבד על תחלת השחיטה והכת השניה על סוף שחיטה הרי בכת השני' לבדה אינו חייב כלל זולת בצירוף כת הראשונה ובזה אינו חייב דהא בעינן דבר ולא חצי דבר ודומה זה לכת אחת מעידה בגבה ואחת מעידה בכריסה כדאמרינן לעיל (ע' ב) וע"כ בכת אחת ששחט בשבת וכן המחייבין על ד"וה ועל שבת ולא דמיא לגניבה והוצאה דשני מעשות נפרדות המה היינו הגניבה ההגבהה ושבת ההוצאה אבל הכא השחיטה היא המחייבה ד"וה וכאחת היא ולא משכחת לה אלא שאחת מעידה על תחלה ואחת על סוף ודמיא שפיר לאחת מעידה בגבה ואחת בכריסה:<br><b> ואגב </b> ארחין הנני לתרץ קושית המ"למ פ"ו מהל' תרומות הל' ו' על דברי הרמב"ם שם שכ' האוכל תרומה במזיד בין טהורה בין טמאה חייב מיתה שנאמר כו' ופטור מלשלם לפי שכל האוכל תרומה לוקה וכל הלוקה אינו משלם. והקשה המש"ל הא בגמ' כתובות (ל' ב) הקשו והא מדאגביה קני' ומשני הש"ס בתוחב חבירו לתוך פיו וא"כ קשיא על הרמב"ם והא מדאגבי' קני' ואמאי פטור מלשלם והא לא הביא האי דתחב חבירו לתוך פיו עייש"ה במ"ל. ונראה לומר ולתרץ דהנה מורי הרב מהר"י ל"ש נר"ו הקשה בס' קדושת ישראל על רב חסדא דאמר אפילו לדברי ר' נחוניא בן הקנה הגונב חלבו של חבירו ואכל חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב מדוע אמר רב חסדא דיני' שלא אליבא דהלכתא והו"ל לנקוט אף לדידן דהא קיי"ל האוכל חלב לוקה וקיי"ל דאינו לוקה ומשלם הגונב חלב ואכלו חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור מלקות והניח בצ"ע. ולפי הצעותינו ניחא דרב חסדא ודאי מיירי כפשוטו בחד כת עדים ולפ"ז אם גנב חלב לדידן ואכלו פטור דאף דגבי דידיה הוי איסור גניבה קודם אכילת חלב מ"מ פטור משום זוממין דלגבי דידהו הוי מחייבין על עדות אחת ולוקה ואינו משלם ואע"ג דעדים זוממין ממונא משלם מלקי לא לקי היינו אם אמרו עדות ממון בלבד והיינו במתני דמכות (ד' א) מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו ממון אינן לוקין על לאו דלא תענה אבל אם אמרו עדות לחייב מלקות וממון הדרן לכללן דמלקי לקי להו וממונא לא משלם וכיון דאינהו אינן משלמין איהו נמי פטור דהוי עדות שאי אתה יכול להזימן כל זה לדידן אבל לדברי ר' נחוניא בן הקנה דמשום כרת באין לדון סלקו להו דבר זאת דהא כרת אין צריכ' התראה ואין העדים באין לחייבו כרת כלל אלא דאנו אומרין אם אמת הדבר שאכל החלב ממילא חייב כרת ופטור מלשלם א"כ שפיר אמר רב חסדא דבכה"ג חייב דאף אם אמת הדבר שאכל החלב וחייב כרת מ"מ מתחייב בגניבה קודם שאכל וכאשר יוזמו העדים שלא אכל החלב אינן חייבין אלא ממון שרצו להפסידו בעדותן על זה באו להעיד וכן נמי לעיל בפלוגתת אביי ורבא גבי זר שאכל תרומה דבאין אנו לדון אי המיתה מחייב מקשי הש"ס נמי שפיר בהא מדאגבי' קני ופטור ואף בחד כת עדים פטור דהא גבי עדים ל"ש כלל קים ליה בדרבא מניה דהא לא באו לחייבו אלא ממון ולא מיתה בידי שמים דאין זה בעדותן תליא דהא קמי שמיא גליא אבל הרמב"ם דאיירי לענין מלקות ולדידי' שפיר פוסק דאינו משלם לפי שכל הלוקה אינו משלם ואף לגבי דידיה הוה ההגבהה מחייבו ואח"כ בא המלקות בשעה שאכל מ"מ הא גבי העדים לא כן הדבר וגבי העדים הוי החיוב בא מצד עדות אחת והרמב"ם איירי נמי כפשוטו בחד כת עדים ולא משכחת לה בזוממין וא"כ העדים מלקי לקי וממונא לא משלם דהא באו לחייבו שתיהן דע"פ עדותן מחייב המלקות והממון דאי לאו עדותן לא מחייב מלקות וא"כ כשיוזמו נמי צריכין המה לחייב שתיהן והלא המה אינן חייבין שתיהן דקים ליה בדרבה מניה ולוקין ואינן משלמין לפי שכל הלוקה אינו משלם לפיכך הוא נמי אינו משלם ודוק:<br><b> ומדי </b> דברי זכור אזכור קצת דברים ממה שכתבתי בחבורי ת"ל והוא על מה שכתב הרמב"ם (פ"א מהלכות מעילה) המועל בזדון לוקה ומשלם והקשה בתשו' דבר שמואל סימן שכ"ו הא קיי"ל בכ"מ כל הלוקה אינו משלם ותי' ז"ל בשינוי קצת ונראה לומר שטעמו לחלק בין תשלומי מעילה להקדש ובין תשלומין אחרים כו' דעיקרא דהאי מלתא דאין אדם לוקה ומשלם מדסמיך לאו החסימה לעדים זוממין דכתיב בהו כדי רשעתו כו' ואי אתה מחייבו בשתי רשעיות והתם מיירי בתשלומי ממון אבל במוציא ש"ר שהתשלומין הן קנס קיי"ל דלוקה ומשלם וה"נ במעילה שהתשלומין להקדש הן ואין לו בעלים תובעים כ"א מסירתו לגבוה משום כפרה דהוי כקנסא דשפיר דיינינן ליה כמוציא ש"ר דלוקה ומשלם עכ"ל. והנה לכאורה יש לפקפק על דברי הרב דבר שמואל מהא דאמרינן פסחים (כ"ט א) האוכל חמץ של הקדש מעל וי"א לא מעל אר"י מאן י"א ר' נחוניא בן הקנה היא דהי' עושה י"הכ כשבת ולפי דברי הרב דבר שמואל קשיא הא גבי הקדש לא שייך קים ליה בדרבה מניה ואולם ל"ק דמידי הוא טעמיה כיון דדמיא לקנסא אמרינן לוקה ומשלם כל זה לענין לוקה ומשלם אבל גבי מיתה לא אמרינן כן דאף בקנס אמרינן דאין מת ומשלם ורק רבה כתובות (ל"ד ב) משני חידוש הוא שחדשה תורה בקנס אע"ג דמקטיל משלם אבל כולהו אמוראי ובתוכן ר' יוחנן וה"נ בסוגיין דמשני ר' יוחנן בטובח ע"י אחר מוכח דחולק על רבה וס"ל דאף בקנס אמרינן קים ליה בדרבה מניה וכיון דלרנב"ה הי' עושה י"הכ כשבת א"כ גם כרת פוטר מתשלומי קנס ושפיר אמרינן לא מעל. ובזה מיושב דלא משני ר' יוחנן דפליגי הס"ק וי"א בפלוגתא דר"מ ורבנן דת"ק סבר כר"מ דלוקה ומשלם וי"א כרבנן דאינו לוקה ומשלם דהא האוכל חמץ בפסח לוקה ומדוע מוקי כרנב"ה ועי' תוס' כתובות (ל"א) דהא הכל מודים דכתבו דלית תנא דס"ל כרנב"ה וא"כ מדוע מוקי כרנב"ה. ולדברי הרב דבר שמואל ובבאורינו ניחא דגבי מעילה ל"ש לומר אינו לוקה ומשלם וק"ל ונכון הוא. וראיתי למורי הגאון נר"ו בחדושיו לפסחים בס' צל"ח שכ' שם בדף (נ"ט א) וז"ל הקשה אותי כו' איך שנינו בכריתות פ"ג מ"ז יש אוכל כו' ואשם אחד כו' ר"מ אומר אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב והרי ר"מ מת ומשלם לית ליה ואם מתחייב משום שבת לא משכחת שיתחייב אשם מעילות שאם אין קרן וחומש אין אשם והאריך הרב הנ"ל לפלפל אם ר"מ אית ליה דחזקי' בח"מ שוגגין. והנלע"ד בזה דבר חדש שיש חילוק בין חייבי מיתות דפטורין מתשלומין ובין ח"כ דפטורין לרנב"הק ומלבד גוף הפלוגתא כו' יש עוד פלוגתא ביניהם גם בחייבי מיתות ב"ד ואומר אני דחייבי מיתות ב"ד דפטורין מתשלומין משום דקים ליה בדרבה מניה לא שייך במידי דהקדש של קדושת הגוף או בקדושת בדק הבית שהתשלומין לשמים ואיך יהיו פטורין מטעם קים לי בדרבה מניה והרי כל קים ליה בדרבה מניה חייב בדיני שמים וכמ"ש במס' ב"מ (צ"א א) אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו וא"כ אין שייך לפטור תשלומין שהם לשמים וממילא משכחת אשם מעילות בהדי חיוב שבת ונלע"ד דכל זה לרבנן אבל לרנב"הק אפילו לשמים ליכא מיתה ותשלומין דבאמת הא דחייב בדיני שמים אף דקים ליה בדרבה מניה למדתי טעם הדבר מדברי רש"י שם בב"מ דכדי רשעתו דילפינן מניה משום רשעה אחת אתה מחייבו כו' לבי דינא קאמר רחמנא שהב"ד אין יכולת בידיהם לחייבו שתי רשעיות וכיון שמחייבין אותו מיתה אינן יכולין לחייבו ממון אבל הוא מצד עצמו רמי תשלומין עליו וחייב לשלם ולרבים מגדולי קדמונים שאפילו הב"ד אומרים לו חייב אתה לשלם לו וכל זה לרבנן אבל לרנב"הק דאמר שכרת פוטר מתשלומין ואטו כרת בי דינא מחייבי ליה הרי אין עונשו מסור לב"ד כלל וא"כ ל"ש למימר דכדי רשעתו לבי דינא קאמר רחמנא וצריך לומר לדידיה שגם רחמנא לא חייבה שתי רשעיות וא"כ אפילו לצי"ש אינו חייב וא"כ כאן בסוגיא דידן דאזלה לרנב"הק שפיר לא מעל כיון שאינו חייב קרן אפילו לשמים ליכא קרבן אבל שם בכריתות ר"מ שפיר קאמר שאם היה שבת כו' ואפ"ה חייב אשם מעילות שהרי חייב ממון לשמים ואף שגם חייבי מיתות שוגגין פטורים ושם לא שייך דלבי דינא קאמר משום רשעה אחת כו' היינו משום כיון דמזיד א"א לבי דינא לחייבו ממון ממילא גם בשוגג לא מחייבי' ב"ד דאתקש שוגג למזיד כדחזקי' אבל כרת ל"ש בשום פעם לבי דינא עכ"ל הזהב:<br><b> ורוח הקודש </b> הופיע בבית מדרשו של רבינו הגדול נר"ו המקום יהיה בעזרו דבלי ספק זה היה סברת הרמב"ם ולכך כל המועל בזדון לוקה ומשלם כיון דבתשלומי לשמים לא אמרינן קי"ל בדרבה מניה כדעת רבינו ורק אליבא דרנב"הק אמר הש"ס למלתא ולא צריכנן לסברת הרב דבר שמואל דדמיא לקנס. ואנכי הבאתי סייעתא לדברי רבינו הגדול נר"ו דלרנב"הק אף לצי"ש פטור מהא דאמרי' פסחים (ל"ב א) סבר לה כרנב"הק דהי' עושה י"הכ כשבת ומקשי מדוע מוקי לה כרנב"הק ולא קאמר הש"ס דלהכי פטור במזיד לפי שכל האוכל חמץ לוקה ואינו לוקה ומשלם. ונראה לי לומר ולבאר דהנה בכתובות (ל"ב) הקשה בתוס' ד"ה ולאביי פטור וז"ל ה"נ הוי מצי לאקשי' אמתני' דכ"ש (ל"א) דקתני פטור מן התשלומין לפי מה שמוקי כרבי נחוניא בן הקנה עכ"ל ונראה לתרץ דהנה באמת קשיא מאי הקשה הש"ס כלל והא מדאגבי' קני' הא עכ"פ יש נפקא מינה בתרומה שלא בא ליד כהן דלא שייך בי' מדאגבי' קניה דהא עדיין דידיה הוא ומכ"ש אי אמרינן טו"הנ ממון הא הוי דידיה כמו שהארכני בסעיף הזה בהל' אישות, אמנם זה לק"מ דהא אמרינן חולין (ק"ל ב) בתרומה דלא בא ליד כהן אינו חייב לשלם או משום דכתיב וזה יהיה משפט הכהנים או משום דהוי ממון שאין לו תובעין ואולם הא עכ"פ חייב לצי"ש אך נגד לצאת י"ש לא מהני קים ליה בדרבה מניה כדעת רבא בב"מ אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו ואף אביי בב"מ יש לומר דס"ל בדין זה כרבא אלא דאינו רוצה לפ' הברייתא לצאת י"ש כקושית תוס' שם עיין עליו שוב מצאתי בס' כתובה דהעלה ממש כדברינו. ואולם לדעת מרן בעל הצל"ח הקושיא נצבת וקיימת דמאי הקשה הש"ס מדאגביה קניה הא עכ"פ הנ"מ בתרומה שלא באה עדיין ליד כהן וחייב עכ"פ לשלם מלצאת הי"ש לאביי פטור ולרבא חייב ואין לומר הא לענין לצאת י"ש לא אמרינן כלל קים לי' בדרבה מניה הא אליבא דרנב"הק מלתא לזה ואפילו לצי"ש אמרינן קים ליה בדרבה מניה לכן אמרתי דסוגיא בכתובות קאי ללישנא קמא דר"ח בחולין דלהכי פטור במתנות כהונה שלא בא ליד כהן משום דכתיב זה ולהאי לישנא אפילו לצאת י"ש פטור כדכתבו התוס' והרא"ש שם בהדיא. ולפ"ז ל"ק תו קושית תוס' דבפסחים הו"ל להקשות והא מדאגבי' קני' די"ל בפסחים קאי הש"ס לפי מה דקיי"ל כלישנא בתרא דר"ח בחולין דלהכי פטור משום דהו"ל ממון שאין לו תובעין וחייב לצי"ש ואוקי המתני' בתרומה שלא באה ליד כהן להכי ל"ש למימר והא מדאגבי' קני' ול"ק הא לצי"ש לא אמרינן קים ליה בדרבה מניה דהא בפסחים נמי מוקי לה כרנב"הק ואליבא דרנב"הק פטור אף מלצי"ש. ולפ"ז מתורץ קושית יש מקשין דכ"ז אנו מוקמינן מתניתין כרנב"הק אבל אם הש"ס הי' אומר דלהכי פטור במזיד משום מלקות דחמץ וע"כ בתרומה שבא ליד כהן איירי דבשלא בא ליד כהן אינו חייב אלא לצי"ש וזה אינו פוטר המלקות וקשיא מדאגבי' קני' והש"ס קאי שם אליבא דרב אשי בכתובות דמאס באוקמתא בתחב לו חבירו לתוך פיו. ובזה מיושב הרמב"ם בפי' המשניות שם דכ' דלכך פטור במזיד משום מלקות ודלא כאוקימתא של הש"ס דמוקי המתני' כרנב"הק דהר"מ לדידן קאי דמסיק הכא הש"ס בשתחב חבירו לתוך פיו וא"כ י"ל דמתני' טעמיה משום מלקות והמתני' איירי בתרומה שלא באה ליד כהן ואפ"ה ל"ק מדאגבי' קני' דאיירי בשתחב לו חבירו לתוך פיו ופטור משום דמלקות וממון באין כא'. ואשר אני חוזה להעיר עוד הנה הקשה מורי הגאון נר"ו בחדושיו לפסחים שם אמאי לרנב"הק האוכל הקדש של חמץ לא מעל הא הכא קושית הש"ס בכתובות נצבת והא מדאגבי' קני' ותי' הש"ס בתוחב חבירו לתוך פיו לא שייך דא"כ חבירו מעל והוא לא מעל כדכתב הרמב"ם פ"ו מהל' מעילה הל' ג' עייש"ה בדברי מורי נר"ו. ונראה לי לומר דל"ק דהנה כבר הרמותי ידי בקונטרס אחע"א פ"ח מהל' איסורי ביאה להקשות איך פטור איסורא דחמץ מתשלומין הא לא חל כלל איסור חמץ על איסור הקדש דהא אאחע"א ושם הארכתי בביאור הדברים ולכן אומר אני דלק"מ דהנה הראב"ד פ"ו מה' מעילה הל' ח' כתב דאם א' שאינו גזבר נוטל דבר של הקדש מיד כשנטל מועל ויוצא לחולין ועי' ש"ה במ"למ בהלכה ד' שמבאר שהריטב"א סובר אם אחד מכוין לגזול ההקדש לגמרי מועל תיכף להוציא לחולין והא דאמרינן אין מועל אחר מועל דהיינו שלא נתכוין לגזול אלא שנתכוין להנות ואח"כ רוצה להחזיר והתוס' בקידושין ובב"מ יש להם שיטה אחרת וסוברין דבכל פעם אף אם מתכוין להנות בלבד יוצא לחולין והא דאמרינן אין מועל אחר מועל היינו בכה"ג שהוא סובר שהוא שלו וא"כ לא מתכוין לגזול ואינו מועל כלל עד שנהנה ממנו לפיכך אינו מועל אלא לפי טו"הנ שבו ואינו יוצא לחולין אבל אם היה יודע שאינו שלו אלא הי' סבור שהוא של אחרים אף שלא כוון לגזול יוצא לחולין בזה ואין מועל אחר מועל עייש"ה במ"ל. עכ"פ ודאי אם היה סובר שהוא של אחרים ונתכוין לגזול בין להריטב"א בין לתוס' יוצא לחולין בגזל לבד אפילו לא נהנה ממנו עדיין וא"כ לפ"ז אם א' הי' נוטל דבר של הקדש תיכף ומיד אף בלא אכילה יצא לחולין ולא שייך שחייב על אכילה של הקדש כי אם שהי' סובר שהוא שלו לדעת התוס' ולדעת הריטב"א כיון שאינו מתכוין לגזול אלא נטל ע"מ להנות ממנו אינו מועל עד שנהנה ממנו אבל אם מתכוין תיכף לגזול כולה אף טרם שאכל מועל ויוצא לחולין אליבא דכל הדעות דוק היטב שם במ"ל כי כן הדברים נכונים: ולפ"ז י"ל הכא דאיירי רנב"הק כשהגביה ע"מ לגזול והי' יודע שאינו שלו אלא שלא היה סובר שהוא של הקדש וא"כ לפ"ז ודאי מעל תיכף בשעת הגבהה ויצא לחולין ושוב פקע ממש קדושת הקדש כי יצא לחולין ולפ"ז ל"ק היאך יחול איסור חמץ על איסור הקדש דהא בשעה שאכל וחל איסור חמץ כבר פקע איסור הקדש דהרי איסור חמץ מתלי תלי וקאי פקע מניה איסור הקדש חל עליו איסור חמץ וא"ת לפ"ז ודאי קשה קושית רבינו נר"ו הא משעת הגבהה חייב קרן וחומש ובשעה שאכל חייב כרת וא"כ אמאי אמרינן קים ליה בדרבה מניה. הסכת ושמע הלא אמרינן בכתובות (ל"א א) היכא דהגבהה צורך אכילה הוי כאלו באין כא' עייש"ה בש"ס ובתוס' ולפ"ז הרי הכא ההגבהה צורך אכילה דאי לאו הגבהה לא הוי חייב כלל על אכילה דאם לא הגביהה ולא גזלה עד שאכל לא הוי חייב כלל על איסור חמץ דלא חל עליו ודוק היטב. ודע דזה דוקא להאי תירוצא שם דאם אמרינן דתליא אם הגבהה צורך אכילה וכמו עקירה צורך הנחה אבל אי אמרינן כתירוץ בתרא שם דתליא האי סברא אי בעי למיהדר דברינו ליתא דהא הכא נמי אי בעי למיהדר מצי הדר אלא די"ל דר' יוחנן הכא סבר כתירוץ קמא שם ותי' בתר' שם ס"ל כשאר אוקימתות הש"ס הכא. הדרן לדידן דאמרתי דיש להעמיק בדבר על דברי רב ביבי בר אביי דאמר הגונב כיס בשבת והוציאו חייב דמתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת דקשיא לן מאי אהני הא סוף כ"ס גבי העדים שהעידו עליו נתחייבו משום עדות אחד ואי גבן אמרינן קלב"מ ה"נ גבי דידיה ואומר אני די"ל דרב ביבי ב"א איירי היכי שהוציאו בשוגג וחייב מיתת ב"ד אף שוגגין פטורין כדתני בי חזקיה ולפ"ז ל"ק הא העדים עכ"פ לא יתחייבו ממון משום דקלב"מ דזה ל"ק כלל הא העדים לא היו מחייבין אותו כלל מיתה דהא לא אתרי ביה ושוגג הי' וכך אמר רב ביבי ב"א הגונב כיס בשבת והוציא מרשות לרשות חייב דכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת מגרר ויוציא מגרר ויוציא פטור דהיינו שעל איסור שבת היה שוגג וא"כ אם עושה בבת אחת פטור אבל כיון דכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת חייב יען שלא באין כאחד גבי דידי' וגבי העדים בלא"ה פטורין כיון ששוגג הי' ולא באו אלא לחייבו ממון ולא לחייבו מיתה ול"ה עדות שאי אתה יכול להזימה ולא תקשה לפ"ז א"כ מאי פריך הש"ס הכא בסוגיין על הברייתא דקתני טבח בשבת ולפ"ז ר"מ מחייב דמוקי לה בטובח ע"י אחר לימא ה"ט דר"מ דאיירי בשוגג בשבת ולכן חייב כאשר הערנו יען שאיסור שבת בתחלת השחיטה וחיוב דו"ה בסוף שחיטה ולא שייך תירוצנו לעיל מ"מ פטור כיון דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה זה ליתא כיון דעדים מעידין שהיה שוגג בשבת אמנם דבר זה מאפע דא"כ קשיא מ"ט דחכמים דפטרי ולא יכולין לתרץ משום דהוי מעשה שבת ואסור אי איירי בשוגג לית מאן דסובר מעשה שבת אסור וק"ל:<br><b> ובהך </b> סברא סלקתי נמי השגת ידיד נפשי הרב החריף הגדול מוהר"ר זלמן רודיש מק"ק קראקא מה שהשיג על מורי הגאון נר"ו שרוצה לצדד על קושיא הנ"ל ור"מ סובר חייבי מיתות שוגגין פטורין וא"כ קשיא מאי הקשה הש"ס הכא בסוגיין אמאי טבח בשבת חייב והא קלב"מ דלמא איירי ששחט בשוגג ואולם מה שהשיג הרב מוהר"ז נר"ו דא"כ קשיא מאי הקשה הש"ס בסנהדרין (ע"ג ב) ורמינהו אלו נערות שיש להך קנס כו' ופירש"י אע"ג דלא הציל בנפשיה מ"מ כיון שניתן להצילו בנפשו הוי כח"מ שוגגין דפטור והא בריש פ' אלו נערות מוקי ר"י א"ר להך מתני' כר"מ דאמר נערה אין קטנה לא ואי ס"ד ר"מ א"ל חייבי מיתות שוגגין חייבין א"כ מאי הקשה לר"מ ונכון דבר וע"כ צריכין אנו לבוא לדברי מורי נר"ו שהבאתי לעיל דמה שאמרי' דח"כ פטור מקרן וחומש דמעילה היינו דוקא חייבי כריתות אליבא דרנב"הק אבל לא ח"מ ב"ד כיון דהוי התשלומין לשמים וכמו שהארכנו לעיל בזה:<br><b> ואנכי </b> פירשתי בהך סברא של מורי הגאון נר"ו דבר נכון בסוגיא דכריתות (י"ד א) דאמרינן שם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו"הכ ממאי דלמא יש עירוב כו' וה"ק אם היתה שבת חייב אף משום שבת וכן צריך לומר במסקנא דהא ר"ע בדותא הוא ולכאורה יש לדקדק מאי אתא בזה לאשמועינן פשיטא דחייב אף משום שבת דהא איסור שבת ואיסור י"הכ איסור בת אחת הוא ולדברי מורי נר"ו יבוא על נכון דאתיא לאשמועינן דחייב אשם מעילה דאי משום איסור יו"הכ לחודיה הא הוא דחייב דהא ר"מ לא כרנב"הק ס"ל והוי אמרינן להכי חייב אשם מעילה ול"ק קושית הרב שהביא מורי נר"ו אמאי חייב אשם מעילה הא לית כאן קרן וחומש דלית ליה כרנב"הק ואין חייבי כריתות פוטר כלל מתשלומין אבל אם הוציאו בשבת הו"א דפטור משום אשם מעילה כקושית הרב שהביא מורי נר"ו כיון דא"ל לר"מ דאין אדם מת ומשלם לכן נקט ר"מ אם הי' שבת והוציאו בפיו לאשמועינן דאף משום שבת חייב כלומר אף משום שבת חייב אשם מעילות וכסברת מורי הגאון נר"ו שהבאנו לעיל באריכות. ובלא"ה אמרתי נמי לפרש דברי הש"ס ולתרץ מאי אתיא המתני' לאשמועינן בזה דהנה ראיתי בקונטרס אחד כ"י לידיד נפשי ורעי הרב המאור הגדול המובהק והמופלג צנא מלא ספרא כבוד מוהר"ר אלעזר נר"ו פלעקלש דמושדק וז"ל הטהור המג"א ר"ס תקי"ח תמה על הה"מ שהמציא הבערה אע"פ שאינה באוכלים כתיב בה ביום השבת בשבת הוא שאסור בי"ט שרי ולכך אמרינן בה מתוך הא אמרינן פסחים (פ"א א) דאסור לשרוף חמץ בפסח דרחמנא אמר ל"ת כל מלאכה ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ש"מ אע"ג דלאו ל"ת לא נאמר בי"ט מ"מ אסור מלאו ל"ת כל מלאכה והדרא הקושיא למה אמרינן מתוך וא"ל דזה דוקא למ"ד הבערה לחלק יצאה אבל למ"ד הבערה ללאו יצאה לא אסור לשיטת הריב"א שם פסחים עייש"ה במג"א והקשיתי לשאול אמאי אמר ר"י ביצה (י"ב א) פוק תני לברא הבערה ובשול אינה משנה ואת"ל משנה ב"ש היא ולא אמר בקצור על הבערה אינו לוקה כלל דהבערת י"ט אינו אסור לשיטת הריב"א דאין שם מלאכה עליה וע"כ די"ל דברייתא אפילו כמ"ד הלח"י וא"כ איך קאמר ואת"ל משנה ב"ש היא האי תנא דס"ל הלח"י ע"כ ס"ל דלא אמרינן מתוך גבי הבערה ואולם זה דוקא לדעת הריב"א אבל לדעת רש"י ותוס' כל זה ליתא והדבר צריך ישוב אבל זו גדלה התמי' בעיני הא ע"כ הברייתא אתיא כמ"ד הבערה לחלק יצאה מדנקט הברייתא לוקה חמש ולא נקטה המבשל ג"ה בחלב בי"ט שחל להיות בשבת ואכלו לוקה שש משום הבערה דשבת והבערה די"ט ועכצ"ל דהברייתא אתיא כמ"ד הבערה לח"י וא"כ גבי שבת הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו ועיין רש"י פסחים (מ"ז ב) בד"ה ובכלאים דשבת לא אנס כו' עייש"ה כ"ז אי אמרינן הבערה לח"י אבל אי אמרינן הבערה ללאו יצאה הדרא קושיא לתני שש גם משום הבערה דשבת וא"כ ע"כ הברייתא כמ"ד הבערה לח"י וא"כ ק' אמאי אמר פוק תני לברא הא הברייתא אליבא דמ"ד הבערה לח"י ובודאי ל"א מתוך. ורציתי לומר לכך לא נקטה הברייתא בי"ט שחל להיות בשבת ולוקה שש גם משום הבערה די"ל הברייתא ס"ל כמאן דיליף ביומא (פ"א א) עצם עצם ולדידיה כ' הלבוש וביארו הא"ר בסי' רס"א דילפינן תוספת שבת מק"ו מי"הכ דמה י"הכ אינו אלא איסור כרת שבת דאיכא איסור מיתת ב"ד לא כ"ש וכתב הא"ר לפ"ז דוקא שבת תוספת דאורייתא אבל י"ט דל"ה אלא איסור לאו לא אמרינן דתוספת דאורייתא עייש"ה בא"ה. ולפ"ז אין איסור י"ט חל על איסור שבת דלא הוי בת אחת דאיסור שבת חל מבעוד יום וי"ט אינו חל עד לילה ממש ולא הוי כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף ואיך יחול שבת על י"ט בקל על חמור. אמנם באמת זה ליתא דדעה זאת דחויה היא דאין חילוק בין שבת וי"ט דאו כולם דאורייתא או כולם דרבנן ועיין בה"ה פ"א מהל' ש"ע ה"ל ובב"י רס"ד ופר"ח והב"ח והמג"א שם ובשאר האחרונים. ואולם הקושיא מעיקרא ליתא דראיתי בריטב"א מכות (כ"א ב) וז"ל וא"ת וליתני התנא ג"כ של נבלה ולילקי שש וי"ל דלא פרכינן הכי לפוש לאוין אלא על משנתינו דקא תני יש כו' וכל דתני יש בא לרבוי לאוין עכ"ל ודבריו אמתיים ואף כי תוס' פסחים לא ס"ל כסברת הריטב"א עכ"ל הצריך לענינינו אף כי הרב נר"ו האריך מאד וגם אנכי פלפלתי עמו אריכות בגוף הדברים אבל אין כאן מקומו ולא הבאתי הענין אלא כי למדתי ממנו סברא נאמנה דאם אמרינן תוספת שבת דאורייתא ותוספת י"ט דרבנן א"כ לא הוי בת אחת ואומר אני דלפ"ז גם בי"הכ ושבת יש למצוא סברא זו דהא ודאי הרמב"ם והטור ס"ל תוספת י"הכ דאורייתא ותוספת שבת ותוספת י"ט דרבנן ועיין בטור סי' רס"א וסי' תר"ח בב"י שם ובב"ח שם ובפר"ח שם היטב ותולה הדבר בב' ברייתות ביומא (פ"א א) דס"ל להרמב"ם דברייתות מחולקין המה וא"כ לפ"ז יש לחקור אי חל איסור שבת על איסור י"הכ דהא לא הוי ב"א ועיין רש"י חולין (ק"א ב) ואף דרש"י סובר דשבת הוי חמור לגבי י"הכ כיון די"הכ בכרת ושבת במיתה מ"מ יש לדון בדבר דהא יש לי"הכ חומרא אחריתא היינו שאינו אסור בו ועיין בתוס' יבמות (ל"ג ב) ובקונטרס אחע"א אשר לי ת"ל הארכתי מאד בזה ועיין בתשו' שאגת ארי' ואין פה המקום להאריך סוף כל סוף י"ל דזה אתא ר"מ לאשמועינן דאם הי' שבת והוציאו בפיו חייב אף משום שבת דהא לא חל שבת אי"הכ דל"ה ב"א וק"ל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אסור </b>
+<b> (לגנוב) [לקנות] מן הגנב כו'.</b> הנה מסתמיות לשון רבינו והטור ז"ל סי' שנ"ו מוכח דאפי' בגניבה שקנה הגנב בשינוי אפ"ה אסור מהטעם שכתב וכן כתב מוהרש"ל פ' הגוזל בתרא סי' נ"ז יע"ש ואפשר שיצא לרבי' דין זה מההיא דפרק אז"נ דע"ג ע"ב דרבינא הוה יהיב זוזי לבני אקרא כו' דמשמע דאע"ג דקנינהו בשינוי דנעשה יין אפ"ה קאמר והא ארעא לאו דידהו היא ע"ש ומדברי המרדכי ר"פ מרובה שהביא משם ר' האי נראה מבואר דפליגי על רבי' ועיין בהריב"ש סי' רע"ג ע"ש ודו"ק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>נתיאשו </b>
+<b> הבעלים כו' קנה הלוקח כו'.</b> וכן הוא דעת הרמב"ן ז"ל כמ"ש הטור סי' שנ"ג וכתב עוד שר"י כתב דקני לגמרי וא"צ ליתן אפילו דמים והוא מדברי התוס' פרק מרובה דס"ז ד"ה אמר עולא ע"ש וכתב מרן שכן נראה ממ"ש בפ' הגוזל בתרא על משנה המכיר כליו וספריו ביד אחר והב"ח כתב שכונת מרן ממ"ש רש"י שם באוקמתא דרב זביד ד"ה ל"ש וז"ל וקני לגמרי ואפילו בדמים לא מיהדר מדכתב דקני לגמרי הך לישנא משמע דאפילו דמים אין צריך ליתן ע"ש והדין עמו משום דאי מ"ש מרן שכן נראה שהוא דעת רש"י הוא ממ"ש על משנה דהמכיר כליו דלפני יאוש קא מיירי לא מוכחא מידי דאפי' נימא דס"ל כדעת רבינו ע"כ לאוק' מתני' בלפני יאוש דאי לאחר יאוש דמים גרידא הוא דמחייב לאהדורי ואיך קתני במתני' ישבע כמה הוציא ויטול ומרן ז"ל גופיה בסי' שנ"ז תמה על הטור ז"ל שכתב משם הראב"ד דמתני' מיירי אפילו לאחר יאוש משום שגם הוא סובר כדעת רבינו דדמים בעי לאהדורי כיון דאיכא יאוש ושנוי רשות איך מחזיר הגניבה והוצרך לדחוק בדבריו כמו שיעויין שם ולבסוף כתב דלרבי' ודאי מתני' מיירי בלפני יאוש כמבואר מדבריו בפרק ה' מה' גזילה ומהתימה על הש"ך ז"ל בסימן הנזכר ס"ק ו' שתמה על הב"ח דמי הזקיקו להבין כך כונת הב"י שהרי כונתו מבוארת מדכתב רש"י ז"ל במשנה דלפני יאוש מיירי משמע דס"ל דאין צריך להחזיר הדמי' דאל"כ הלא מצי מיירי לאחר יאוש ומ"מ צריך להחזיר הדמים והם דברים תמוהים דאשתמיט מיני' דברי מרן דבסי' שנ"ז שכתבנו גם מה שהקשה עוד שם על מרן ז"ל דאפי' יהיה כדברי הב"ח לא מוכחא מידי בדברי רש"י ז"ל דהתם מיירי בגנב שאינו מפורסם ובגנב שאינו מפורסם אפי' רבינו ז"ל מודה שכשנתיאש אינו נותן לא חפץ ולא דמים מפני תקנת השוק לפי גירסת מרן ז"ל וכן הקשה הרב גד"ת דרפ"ה ע"ב וכתב דאולי דברי הרב היא כפי גי' המשובש' שנזדמנה להטור וכמו זר נחשב שמרן סמוך לזה העתיק דברי רבינו ז"ל עפ"י גירסתו וא"כ איך אפשר שמ"ש שכן נראה שהוא דעת רש"י הוא עפ"י גירסת הטור ולע"ד אם נאמר כמ"ש הרב"ח שמ"ש מרן וכן נראה דעת רש"י הוא מאוקמתא דרב זביד דבריו ז"ל נכונים בטעמם דאע"ג דהתם מיירי בסתם גנב שאינו מפורסם ולדעת רבי' אינו חייב ליתן לא חפץ ולא דמים מפני תקנת השוק היינו לפום מאי דמסיק התם בגמרא דאפילו הוכר הגנב עשו בו תק"ה אמנם לפום אוקמתא דרב זביד דבעי למימר דהיכא דלא אתיאשו בעלים דכ"ע אית להו דר"ח והדין עם השני א"כ ע"כ דס"ל דדוקא היכא דלא הוכר הגנב הוא דעשו תק"ה אבל היכא דהוכר הגנב עליו להחזיר אחריו כמ"ש רש"י ז"ל לעיל ד"ה דרב חסדא ע"כ ביאוש ושנוי רשות והוכר הגנב לדעת רבינו חייב להחזיר הדמים כיון דליכא תק"ה הו"ל כגנב מפורסם לפי האמת דחייב להחזיר את הדמים ואם כן רש"י ז"ל דקאי על אוקמתא דר"ז דבהוכר הגנב לא עשו תק"ה איך כתב דקני לגמרי דמשמע דאפילו דמים אינו חייב להחזיר כנ"ל ודו"ק: ודע שבגנב שאינו מפורסם דאינו חייב להחזיר הדמים משום תק"ה לדעת רבינו כתבו הד"מ והסמ"ע והב"ח דצריך להחזיר דמי יתרון שווייו יותר מדמי לקיחתו דכיון דמחזיר לו הדמים ומנכה מה שנתן בעד החפץ דהשתא לא יפסיד הלוקח ליכא תק"ה וזהו לפי גירסת הטור ז"ל בדברי רבינו אמנם לפי גירסתנו משמע דאינו חייב להחזיר לו כלום וכן העלה הש"ך סימן הנז' סק"ה והכריח כן מההיא דגרסינן בפרק חזקת הבתים דמ"ד ע"א אברייתא דקתני מכר לו פרה או טלית מעיד לו עליה דקאמר רב ששת דה"ק מכר לו הגזלן פרה כו' הנגזל מעיד לו עליה דקנינהו לוקח ביאוש ושנוי רשות ופסקו בפ' ט"ו מהלכות עדות ואם איתא דעכ"פ צריך להחזיר לו המותר אין לך נוגע בעדות גדולה מזו ועיין בב"ח סי' שס"א שהוקשה לו כן לפי שיטתו ותי' דההיא דפרק חזקת מיירי בלוקח שקנה הפרה והטלית בדמי שויה ובגזלן שאינו מפורסם דעשו תק"ה אמנם אה"נ דאי לקח בפחות משויה א"נ שנתנו לו במתנה דאז משלם כל החפץ אז אינו מעיד לו עליה משום דהו"ל נוגע בעדות עכ"ד יע"ש ולדעתי אכתי קשה טובא לשיטת רבינו ז"ל מהא דפריך התם בתר הכי ולוקמא ביורש הניחא למ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי אלא למ"ד רשות יורש כרשות לוקח דמי מאי איכא למימר והשתא מאי קשיא ליה הא אפילו דנימא דרשות יורש כרשות לוקח לא מהני אלא לענין דא"צ להחזיר הגניבה עצמה אמנם מ"מ דמים מיהא מחייב לאהדורי דביורש ליכא משום תקנת השוק כיון דלא מפסיד מידי דהו"ל כמקבל מתנה שכתב הב"ח דחייב לשלם דמים משום דכיון דלא מפסיד מידי ליכא תקנת השוק וכמ"ש הרשב"א ז"ל הביאו מרן הב"י סי' שנ"ו ואף שמרן כתב שדעת הרא"ש ז"ל דאף במתנה עשו בו תק"ה אע"ג דלא מפסיד מידי וא"כ איכא למימר דה"ה ביורש וס"ל לרבינו כדעת הרא"ש ז"ל הא ליתא שכבר העלה הש"ך ז"ל סי' שנ"ו סק"ד דהרשב"א והרא"ש לא פליגי כלל וההיא דהרא"ש אין ענינו כאן ושכן כתב הב"ח ז"ל עי"ש וכן העלה הרב גד"ת דף רפ"ו ומוהרימ"ט חי"ד סי' נ"ד ותו דאפילו נימא דהרא"ש ס"ל דאפילו במתנה עשו בו תק"ה מ"מ לדעת רבי' ז"ל כפי מ"ש הב"ח והד"מ והסמ"ע דחייב לשלם דמי שוויי יותר מדמי לקיחתו ע"כ היינו משום דכיון דלא מפסיד מידי לא עשו בו תק"ה ואם כן אם איתא דלדעת רבינו ז"ל אפילו במתנה עשו בו תק"ה אם כן אמאי משלם דמי שווייו יותר על לקיחתו הא הוה ליה ההיא טופיינא דאית ביה מתנה בעלמא ובמתנה הרי עשו בו תקנת השוק ומהתימה על הדרישה שכתב בסי' שס"ט דבמתנה אי ס"ל לרבי' כדעת הרשב"א צריך ליתן כל דמי שווייו ואי ס"ל כהרא"ש גם במתנה הרי הוא שלו לגמרי והוא דבר תימה דלפי מה שהעל' הוא ז"ל דבלוקח פחות משווייו חייב לשלם היתרון לדעת רבינו הא הוה ליה ההוא פורתא מתנה בעלמא וכי גרע מהיכא דנתן לו כל החפץ במתנה דחייב לשלם דמי שווייו ויש לדחות ועוד אני אומר דאפילו תימה שלדעת הרא"ש אף במתנה עשו בו תק"ה ביורש אפילו הרא"ש מודה משום דדוקא במקבל מתנה הרי הוא כמכר משום דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב לי' אבל בירושה דממילא לא ויש קצת סומך לדבר מההיא דר"פ הגוזל בתרא דפריך תלמודא לרמב"ח דס"ל רשות יורש כרשות לוקח דמי מברייתא דקתני הניח לפניהם גזילה קיימת חייבים לשלם ומוקי לה בלפני יאוש כ"כ הש"ך סימן קל"ג ס"ק י"א יע"ש וכן מבואר בהדייא מדברי הטור ז"ל ומרן בש"ע דבסימן ס' כתבו דהאידנא נהגו שאין ב"ח גובה מלוקח ומקבל מתנה ואלו בסי' ק"ו פסקו דהאידנא ב"ח גובה ממטלטלי דיתמי ע"ש ופשוט וכיון שכן הדק"ל דמאי פריך בגמ' ולוקמא ביורש וכן קשה מההיא דר"פ הגוזל בתרא דקאמר רמב"ח אמתני' דאם הניח לפניהם פטורים מלשלם זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי והשתא לדעת רבינו אפילו נמי דכרשות לוקח דמי היכי קתני במתני' ופטורים מלשלם ולומר דפטורים מלשלם הכלי הוא דקאמר אבל דמים חייב לשלם זה ודאי דבר רחוק שהרי אהגוזל ומאכיל דקתני ברישא קאי תו דא"כ פטורים מלהחזיר הו"ל למימר לא פטורים מלשלם דמשמע אפילו דמים ותו שהרי בברייתא דקתני הניח להם אביהם מעות של רבית אין חייבים להחזיר קאמר רמב"ח זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי ולדעת רבי' כי נמי הוי כרשות לוקח מ"מ דמים מיהא מחייב והיכי קתני ברייתא דאין חייבים ותו יש לחקור דכיון דפשטא דמילתא משמע דיאוש ושנוי רשות קני לגמרי מי הכריחו לרבי' ז"ל לומר דדמים בעי לשלומי ולהוציא הדברים מפשטן ולכן נראה לי שרבינו ז"ל הוציא דין זה ממ"ש בפ' הגוזל דקי"ד אמתני' דנטלו מוכסים חמורו ונתנו לו חמור אחר הרי אלו שלו קאמר בגמ' תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים קא סבר יאוש כדי לא קני ומעיקרא באיסורא אתא לו ובהך סוגי' רבו הפי' רש"י ובעל המאור והתוס' בפ"מ עש"ב ורבינו ז"ל מפרש כי היכי דלא תקשי מתני' אברייתא דמתני' דקאמר הרי אלו שלו הוא לענין כסות וחמור וברייתא דקתני מחזיר הדמים קאמר משום דאע"ג דאיכא יאוש ושינוי רשות דמים מיהא בעי לאהדורי וכן כתבו התוס' במרוב' דס"ז ד"ה אמר עולא בסוף דבריהם ולרבא דאמר יאוש כדי קני ברייתא דקתני מחזיר לבעלים הראשונים מחזיר הדמים קאמר ע"ש ואע"ג דבגנב שאינו מפורסם לכ"ע עשו בו תק"ה ואפי' דמים לא מחייב איכא למימר דברייתא דינא קאמר ונ"מ היכא דהוי גנב מפורסם וא"נ כיון דסתם מוכס גזלן הוא וכדקתני במתני' אין פורטין הו"ל כגנב מפורסם וא"נ אפי' נימא דהו"ל גנב שאינו מפורסם מחזיר דמי שוייו יותר על דמי לקיחתו קאמר וס"ל לרבינו דה"ט דכיון דיאוש ושינוי רשות לא קני אלא לענין גוף הגניבה משום הכי מחזיר דמי שווייו כיון דלא מפסיד מידי אמנם אי יאוש ושינוי רשות קני לגמרי אינו מחויב להחזיר דמי שווייו כלל וקאמר עלה בגמ' קסבר יאוש כדי לא קני ומעיקרא באיסור אתא לידיה כלומר דהא דקתני חייב להחזיר הדמים היינו משום דס"ל יאוש כדי לא קני וכיון שכן כשהוא ביד הגזלן הוא מחויב לאהדורי לחפצא נמצא כשבא לידי לוקח באיסור גזל בא לידו אמנם אי ס"ל דיאוש כדי קני אפי' דמים לא מחייב לאהדורי משום דבשעה שלקחו בהתירא אתא לידי' שהרי קנאו הגזלן אחר ביאוש ואינו חייב אלא דמים ומשום הכי אין הלוקח חייב לשלם חוב הגזלן מידי דהוי אב"ח דעלמא דלא מחייב הלוקח מטלטלין מן הלוה וא"כ כפי האמור הנה מקום ליישב ההוא דר"פ הגוזל ומאכיל דקאמר רמב"ח זאת אומרת כו' דאיכא למימר דרמב"ח ס"ל כרב דאמר במרובה דיאוש כדי קני מש"ה קתני במתני' דאם הניח לפניהם פטורים משום דרשות יורש כרשות לוקח דמי ומה שפסק רבינו דדמים מחייב לאהדורי היינו משום דקי"ל כמ"ד יאוש כדי לא קני כמ"ש ה"ה והלח"מ פ"ב מה' גזילה ודלא כמוהרש"ל שכתב דרבינו סובר דיאוש כדי קני דליתיה וכבר כתבתי בזה במקום אחר וכן נמי הא דפריך בפרק חזקת ולוקמא ביורש לא פריך אלא למ"ד יאוש כדי קני אמאי לא תני לה ביורש ואע"ג דר' ששת הוא דמוקי לה התם הכי ור' ששת גופי' ס"ל במרוב' דס"ח ע"א יאוש כדי לא קני מ"מ למאן דס"ל דיאוש כדי קני פריך דהיכי מתוקמא ברייתא דכרב ששת לא מצי מתוקמא דא"כ ליתני יורש דה"נ פריך למ"ד אי רשות יורש כרשות לוקח אע"ג דאיכא למימר דרב ששת לא ס"ל הכי אלא ודאי תלמודא לאו לרב ששת קא פריך אלא לההוא מ"ד פריך דהיכי מתוקמא ברייתא כדכתיבנא וכי קאמר תלמודא הניחא למ"ד רשות יורש כו' לא הוי מצי למימר ולמ"ד כרשות לוקח דמי הניח' אי ס"ל יאוש כדי לא קני משום דמאן דס"ל כרשות לוקח דמי ס"ל דיאוש כדי קני דאי לא היכי קתני במתניתין פטורים מלשלם וכדכתיבנא ודוק ובהא ניחא לי מה שיש להקשות לשיטת רבינו מההיא דרב זביד דמוקי פלוגתא דרב ור"י בנתיאשו הבעלים ביד לוקח ובהא פליגי מ"ס שינוי רשות ואח"כ יאוש לא קני ומ"ס ל"ש ולפי דעתו ז"ל דיאוש ושינוי רשות חייב להחזיר הדמים א"כ היכי קאמר רב הדין עם הראשון ולא עם השני הא ההוא דינא דאית ליה עם הראשון דהיינו ליקח הדמים ההוא גופי' אית ליה עם הב' ואע"ג דשינוי רשות ואח"כ יאוש קני דמי' בעי לאהדורי ורב ור"י לא פליגי אלא לענין חזרת הכלי והכי הו"ל למימר רב אמר אינו חייב להחזיר הגניבה ור"י אמר חייב להחזיר אמנם כפי מ"ש ניחא דכיון דרב ס"ל יאוש כדי קני מש"ה קאמר הדין עם הראשון ולא עם הב' וכפי זה אין ראיה ממ"ש רש"י דס"ל כדעת ר"י כמ"ש מרן משום דרש"י קאי התם אליבא דרב ולרב ודאי דקני לגמרי כדכתיבנא:<br><b> ושוב </b> התבוננתי בדבר וראיתי שמ"ש ליישב לההיא דרמב"ח דס"ל דיאוש כדי קני ומשום הכי קתני במתניתין דפטורים מלשלם לגמרי ואפי' דמים ליתא דאי ס"ל דיאוש כדי קני א"כ מנ"ל דרשות יורש כרשות לוקח אפי' נימא דלאו כרשות לוקח אפי' הכי קתני מתני' דפטורים מלשלם משום דכיון דקנינהו גזלן ביאוש ואינו חייב לשלם אלא דמים משום הכי פטורים דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וכן מבואר מדברי התוס' שם בד"ה ר"ח שהקשו לרב דס"ל יאוש כדי קני וסבר נמי כר"ח וע"כ צריך לאוקמא נמי לאחר יאוש א"כ כי אין גזילה קיימת אמאי חייבים לשלם אע"ג דלר"ח רשות יורש לאו כרשות לוקח וכ"כ התו' במרוב' דס"ז ד"ה רבא דמדקאמר רבא רשות יורש לאו כרשות לוקח משמע דס"ל דיאוש כדי לא קני וכן נראה מדברי רש"י ז"ל בד"ה רשות יורש שכתב דאי ביאוש כדי לא קני מדלא קתני פיטורה באבוהון ואמאי לא קאמר דאי משום יאוש כדי היכי קתני דפטור מלשלם דמים הא ביאוש כדי לא קני אלא חפצא גרידא עיין בס' פרחי כהונ' שהוק' לו כן ולק"מ דכיון דקנינהו אבוהון לחפצא ואינו חייב לשלם אלא דמים מש"ה לא מחייבי לשלם חוב אבוהון ושמא נאמר לדעת רבינו ז"ל דאע"ג דיאוש כדי קני לחפצא הקנין מתלא תלי וקאי עד שישלם דמיו ואם אינו רוצה לשלם דמים מחייב לאהדורי חפצא ועיין בטור א"ח סימן תרל"ט והלכך אי משום יאוש כדי גרידא כיון שאבוהון לא שילם דמיו והיורשים ג"כ אינם רוצים לשלם לא קני להו חפצ' ולאו מטלטלי דיתמי מיקרו אלא מטלטלי דנגזל אבל אי רשות יורש כרשות לוקח דמי ניחא דכיון דאבוהון לא הוה מחייב אלא דמים קנינהו יורשים ביאוש ושינוי רשות ודוק: עוד כתב מרן משם הריטב"א וז"ל והראב"ד כתב דאע"ג דיאוש ושינוי רשות קני דמים מיהא בעי לאהדורי דבאיסורא אתא לידי' כו' ואע"פ שכתב הרב שזה עיקר עדיין צריכ' למוד כו' דבכול' גמ' משמע דקני קנין הגוף דאי לא הא דא"ל ר"ה להנהו אונכרי כי זבינתו אסא כו' מאי אהני דהא מ"מ האי אסא לא מיקני להו קנין הגוף דהא אינ' אלא כעין משכון כו' ואנן בעינן לכם ע"ש וראיתי להרב גד"ת דרפ"ה שהקשה על דברי הרשב"א הללו במ"ש דבכול' גמ' משמע דקני קנין הגוף דודאי הכי הוא דכל יאוש ושינוי רשות דאיתא בגמרא הוא דקני קנין הגוף ואינו צריך להחזיר לבעלים וגם הראב"ד הכי ס"ל כדעת רבינו אלא דס"ל דאע"ג דגוף הדבר נקנה לו מ"מ צריך שיתן דמים לבעלים ונתינת דמים אינה מפקעת קנין הגוף על זה וההיא דאסא נמי לא הבנותי מאי קאמר דמאן דכר שמיה דמשכון הכא דהא לא שייך אלא בשלא נתיאש דהא צריך הלוקח להחזיר גוף הדבר והבעל יחזיר לו דמי מקחו משום תק"ה אבל בהנהו אונכרי דאיכא יאוש ושינוי רשות אפי' יבואו היורשים וירצו לסלקן בדמים לא בעי לאהדורי אבל אה"נ דהלוקחים חייבי' דמים לבעלים דשפיר מקריא לכם כיון דקנינהו קנין הגוף ע"כ דבריו ע"ש ועיין בהרב כנה"ג בהגהת ב"י אות מ"ה שתי' בזה שכפי דבריו קשה דא"כ מאי פריך התם ולקנינהו בשינוי מעש' הא יאוש ושינוי מעש' לכ"ע דמים מחייב לאהדורי כמ"ש הטור וא"כ לא מקרי לכם לדעת הרב ז"ל והנה כל זה הוקש' לו להרב גד"ת ז"ל מפני שחשב שמ"ש הרשב"א משם הראב"ד הוא הראב"ד המשיג על רבינו ז"ל מש"ה הוקש' לו ז"ל שהרי לדעת הראב"ד קני להו קנין הגוף כמ"ש הטור בסימן שנ"ז משמו ואנכי מצאתי דברי הרשב"א הללו בשיטת כ"י כתבו שם דברים אלו משם הראב"ד ומתוך דבריו מבואר דס"ל דיאוש ושינוי רשות לא קני ליה אלא לענין דחייבים הבעלים ליתן דמים ללוקח ומיהו בדמים מחייב להחזירו שכתב וז"ל והרב אב"ד פי' דכי קתני מתני' הרי אלו שלו דלא מפק' מיניה בעלים בלא כלום קאמר משום דקני ליה ביאוש ושינוי רשות אבל בדמים מיהא מבעי להו לאהדורי משום דבאיסורא אתא לידיה דיאוש כדי לא קני וכן הדין לכל גזילה וגניבה הנמכרת והיינו דקאמר ברייתא ומחזיר לבעלים הראשונים כאלו אמר הרי אלו שלו אבל מחזיר הוא לבעלים ע"כ וא"כ דברי הרשב"א ז"ל מבוארים היטב ומ"מ מה שהקשה הרשב"א מההיא דהנהו אונכרי איכא למימר דר"ה ס"ל דיאוש כדי קני כא"נ שכתב רש"י ז"ל שם ד"ה וקרקע ומבואר מדברי הרב אב"ד שלא כתב כן אלא למאן דס"ל יאוש כדי ל"ק וכמ"ש בגמ' מ"ט קסבר יאוש כדי ל"ק משמע דלמאן דס"ל יאוש כדי קני לא מחייב לאהדורי לחפצא בדמים וכא"ד שאמרו שם בגמ' מיהו ההיא דפרק חזקת ק"ט דא"כ היכי קתני ברייתא מכר לו פרה הנגזל מעיד לו עליה משום דהו"ל יאוש ושינוי רשות אכתי ניחוש דשמא הנגזל רוצה להעמידה בידו כי היכי דלמחר יקחנו מידו בדמי לקיחתו דהתם רב ששת הוא דמוקי לה הכי ואיהו ס"ל דיאוש כדי לא קני ושמא התם מיירי בשלקחה בדמי שוייה כמ"ש הב"ח וס"ל להרב אב"ד דמשום הכי לא מפסלי לעדות דמה לי הם מה לי דמיהם ודוק. ודע שלדעת רבינו דס"ל דשינוי רשות ואח"כ יאוש קנה הקשה הרב ש"ך ז"ל סימן שנ"ג סק"ד וז"ל שהרי קי"ל כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ובפרק אלו מציאות דכ"ב מוכח בהדיא דלפ"ז לא מהני יאוש אלא א"כ ידוע שנתייאשו הבעלים קודם לכן דפריך התם לאביי מברייתא דקתני הגנב שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן בשלמא גזלן דקא חזי ליה ומתיאש אלא גנב מי קא חזי ליה דמתיאש תרגמא ר"פ בליסטים מזויין ואפשר שהרמב"ם מחלק בין מכר למתנה אבל אין נ"ל לחלק דהא קי"ל רשות מקבל מתנה כרשות לוקח דמי עכ"ד והנה מ"ש שרבינו ז"ל מחלק בין מכר למתנה כלומר דבמתנה בעינן יאוש ואח"כ שינוי רשות לא ידעתי איך אשתמיט מניה מ"ש רבינו בפ"ג מה' גזלה דין ג' דשם כתב בהדיא דאפילו במתנה לא בעינן יאוש תחלה ופסקו מרן בש"ע ולעיקר קו' נראה דתלמודא הכי פריך דמדקתני בברייתא גנב שנטל מזה ונתן לזה משמע דתיכף כשנטלו מזה נתנו לזה ואע"ג דאכתי לא ידעו הבעלים בגניבתו ועיין באסיפת זקנים וא"כ נהי דקי"ל דשינוי רשות ואח"כ יאוש קנה ואינו חייב להחזיר היינו דוקא לאחר שנתיאשו הבעלים וידעו בגניבתו אמנם כל זמן שלא נתייאשו או שלא ידעו בגניבתו מחייב לאהדורי אלא דאי עבר ולא החזיר ולבתר הכי נתיאשו הוא דאמרינן דקנאו וא"כ פריך שפיר דאי אמרת דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש איך קתני בברייתא מה שנתן נתן דמשמע דמשעה שנתנו לו הרי אלו שלו דומיא דאינך ואע"ג דאכתי לא ידעו הבעלים בגנבתו דאי לא הו"ל לברייתא למימר הגנב שנטל כו' ה"ז חייב להחזיר לו מיד ואם לא החזירו וידעו הבעלים בגנבתו הרי אלו שלו אמנם אי יאוש של"מ הוי יאוש ניחא ברייתא דמש"ה קתני מה שנתן נתן ואינו חייב להחזיר לו אע"ג דאכתי לא ידעו הבעלים בגניבתו כיון דלכי ידעו מתיאשי מההיא שעתא נמצא כאלו בא לידו אחר שנתייאשו ובהיתר' אתא לידיה כנ"ל:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ב"ה </b>
+<b> שאינו עשוי למכור את כליו כו' או שהי' עשוי למכור את כליו והיו כליו מדברים העשוי' כו'.</b> כתב ה"ה פי' והוא טוען שנגנבו ממנו ויצא לו שם גניבה כו' וכ"כ רבינו פ"ח מה' טוען ונטען דין ה' בפי' יע"ש ויש לתמוה על הטור ז"ל בסי' שנ"ט שהבין מדבריו דאפי' לא יצא לו שם גניבה נאמן שכתב וז"ל וכתב עוד שאם הן דברים העשוים כו' אפי' לא יצא לו שם גניבה בעיר נאמן ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל דכיון שהוא טוען שנגנבו איתרע ליה חזקה דדברים העשוים להשאיל שהרי טוען שנגנבו לו ולא יצאו מתחת ידו בשכירות עכ"ל והוא תימא איך נעלם מהטור ז"ל דברי רבינו מהלכות טוען ונטען דמשם באר"ה שדעת רבינו דבעי' דיצא לו שם גניבה וכן הק' הרב לח"מ ז"ל שם עוד הקשה מוהרש"ל ז"ל בס' יש"ש פ' הגוזל בתרא סי' ל' במ"ש הטור ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל כו' וכתב מרן ז"ל שהוא מדברי הרא"ש ז"ל בפרק כל הנשבעין שכתב שיש שהיו רוצים לדקדק מדקאמר מעיקרא כו' וליתי להאי דיוקא דכיון שאמר גנובים איתרע ליה חזקתן ובמיגו דשאלה ושכירות לא מחזקינן אינשי בגנבי ע"כ דע"כ לא כתב הרא"ש ז"ל אלא כשהוא טוען גנבת אותן ממני דאז אמרינן אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן אבל כשאומר נגנבו ממני בהא מודה הרא"ש ז"ל דאמרינן מיגו וכן כתב הרא"ש ז"ל שם בהדי' סמוך ונרא' גבי ספרא דאגדתא וז"ל פרש"י משם רבו דוקא ספרא דאגדתא כו' אבל שאר ספרים אינן עשויין להשאיל ולהשכיר ופי' כן כי היכי דלא תקשי לי' מהא דאמרי' המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גניבה כו' ומסיק שבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו כו' והשתא אמאי בעי כולי האי ניהמניה במיגו דאי בעי אמר שאולין ולא שייך למימר בהא אחזוקי אינשי שהרי אינו אומר שהוא גנבן אלא נגנבו ממני כו' לכך נדחק רש"י ז"ל לפרש דספרים אינם עשויים להשאיל ע"כ וראיתי להרב ש"ך ז"ל סק"ב שרצה לתרץ לכל זה ולומר דרבינו לא מיירי כלל במיגו שהרי לא הזכיר שם מיגו ומ"ש רבינו או שהי' עשוי כו' והיו מדברים העשוים כו' קאי איצא לו שם גניבה וכמ"ש ה"ה ז"ל וס"ל לרבינו ז"ל דלעולם אין מוציאין מידו אלא בדאיכא תרתי לטיבות' או שהב"ה אינו עשוי למכור כלל ויצא לו שם גניבה או שהי' עשוי למכור כליו והי' מדברים העשוים להשאיל ויצא לו שם גניבה ואז נאמן אפי' היכא דליכא מיגו כגון דליכא עדים וראה דאז אי הוה טעין לקוחין הן נאמן במיגו דהחזרתי אפ"ה כיון דאיכא תרתי לטיבותא מוציאין מידו וכן נמי בדברים שאינן עשוים להשאיל וב"ה אינו עשוי למכור כליו אע"פ שלא יצא לו שם גניבה נאמן כיון דאיכא תרתי לטיבותא ומ"ש רבינו בפ"ח מה' טוען דבלא יצא לו שם גניבה אינו נאמן מיירי בעשוי למכור (וכ"כ הרב ל"מ ז"ל שם בדין ו' יע"ש) ומ"ש הטור בדעת הרמב"ם דאפי' לא יצא לו שם גניבה חד מתרי נקט ולא בא אלא לומר דלהרמב"ם איכא מעליותא בכלים העשוים להשאיל אפי' ליכא מיגו והשתא קאמר הטור ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל דבהרא"ש מוכח להדיא דהיכא דלית לי' מיגו לא נפקא מינה בדברים העשוים להשאיל ולא הוצרך לבאר הטור כאן דבאית לי' מיגו נאמן לטעון גנובים במיגו דשאלה גם להרא"ש משום דבכל הסי' מיירי אפי' היכא דליכא עדי ראיה וכמ"ש למעלה כו' היכא דאיכא מיגו נאמן לומר גנובים במיגו דשאלה עכ"ת תי' ז"ל. והנה מלבד מה שיש מהדוחק בדרך זה שהטור ז"ל השמיט דין יצא לו שם גניבה מפורש בדברי רבי' ונקט מה שאינו מפורש בהדי' בדבריו עוד אני תמיה עליו שהרי ממ"ש הטור ז"ל בסי' קל"ג מבואר בהדיא מדבריו דבטוען גנובין הן אינו נאמן אפי' במיגו שכתב וז"ל והא דאמרינן בדברים העשוי' להשאיל ולהשכיר נאמן המערער דוקא כשטוען השאלתיו או השכרתיו לו אבל אם טוען גנובים הן ממני אינו נאמן אלא א"כ יצא לו שם גניבה כאשר יתבאר בה' גניבה עכ"ל הרי מבואר מדבריו דאפי' במיגו אינו נאמן שהרי ע"כ מ"ש דכשאומר השאלתיו או השכרתיו לך דנאמן המערער היינו בדאיכא עדי ראיה דאי ליכא עדי ראיה אפי' בטוען השכרתיו לך אינו נאמן המערער אלא הלוקח במיגו דהחזרתיו וכמ"ש בסי' צ' וכ"כ בסי' הנזכר יע"ש ואהא כתב דבטוען גנובים הם אינו נאמן אע"ג דאיכא עדי ראיה ואיכא מיגו ואין לומר דמ"ש אבל אם טוען גנובים הם ממני אינו נאמן מיירי בשטוען שהוא גנבם דאז אפי' במיגו אינו נאמן משום דאחזוקי אינשי ברשיעי היא דא"כ איך כתב אא"כ יצא לו שם גניבה כאשר יתבאר בה' גניבה הרי בה' גניבה לא נתבאר מזה כלום אלא בטוען גנובים הם וליכא מיגו אמנם כשטוען שהוא גנבם שאינו נאמן אפי' בדליכא מיגו מזה לא נתבאר שם אלא בסי' צ' ומוכח שם מדבריו דאפי' יצא לו שם גניבה אינו נאמן אא"כ הוחזק היוצא בגנב וכן מוכח ג"כ מדכתב והא דאמרינן בדברים העשוים כו' דוקא בשטוען השאלתי לך ואם איתא לישמועי' רבותא אפי' בטוען נגנבו ממני וכן מוכח ג"כ ממה שהשיג בסמוך אמ"ש רבינו בפ"ח מה' טוען כתב בס"ד וז"ל א"כ מה יועיל המחזיק שטען ואפילו מכרו לו כיון שהמערער טוען שהשאילם לאחד משמע דדוקא בהא הוא דהשיג על רבינו ז"ל אבל בטוען גנובים הם ממני שכתב רבינו ז"ל לעיל מיניה בדין ה' לא השיג עליו משמע שהודה לו ולכן הנראה לי לתרץ דס"ל להטור ז"ל דמ"ש הרא"ש דכשטוען שנגנבו כליו דנאמן במיגו דשאלה כיון שאינו טוען שהוא גנבם לא כ"כ אלא לומר דאמאי בעינן כולי האי ותסגי ליה ביצא לו שם גניבה משום דמשמע לי' דתלמודא התם כי אוקמא למתני' בשבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו אספרים נמי קאי ודחיקא ליה מילתא לומר דספרים דקתני מתני' לצדדין קתני לה ומש"ה ק"ל דאמאי בעי כולי האי אמנם בשלא יצא לו שם גניבה מודה הרא"ש דאינו נאמן במיגו ולאו משום טעמא דאחזוקי אינשי ברשיעי אלא משום דהו"ל מיגו להוציא וכבר הרא"ש ז"ל בפרק חזקת דנ"ב ע"ב גבי ההיא דהלכתא כותיה דרבה בארעא הסכים לפי' ריב"ם ז"ל דמיגו להוציא לא אמרי' אלא ודאי דביצא לו שם גניבה דוקא הוא דק"ל להרא"ש דאמאי בעינן כולי האי דכיון דיצא לו שם גניבה הא איכא ידים מוכיחות לדבר והו"ל כחזקה דאמרינן דהיכא דחזקה מסייע ליה אמרי' מיגו להוציא כמ"ש הרב התם הביאו מרן הב"י סימן ס"ז מחודש י"א יע"ש ואף שהתו' ז"ל בפרק המקבל דף קט"ו הוקשה להו קו' הלזו אמתני' גופא דאמאי בעינן שיצא לו שם גניבה איכא למימר דהתוס' דפרק המקבל בקו' לא הוה ס"ל כתי' ריב"ם וכשתי' משם הר"ד דמיגו להוציא לא אמרינן כפי' ריב"ם הוק' להו לרבה דס"ל דמיגו להוציא אמרינן מה יענה להך מתני' ולהרא"ש ז"ל אה"נ דלרבה דס"ל התם דאמרינן מיגו להוציא הוה ק' לן נמי דאמאי בעינן שיצא לו שם גניבה כיון דאיהו ס"ל דאמרי' מיגו להוציא אלא משום דבעי להק' לכ"ע ולפום הלכתא משו"ה ק"ל דאמאי בעינן כולי האי ואע"ג דהתוס' ז"ל פרק כל הנשבעים ד"ה בספרא דאגדתא הוקשה להו כלשון הרא"ה ממש ואע"פ שתי' משם הר"ד דמיגו להוציא לא אמרי' מ"מ הרא"ש ז"ל לא משמע לי' הכי אלא ס"ל דכיון דיצא לו שם גניבה הו"ל כחזקה ואמרינן שפיר מיגו להוציא וא"נ איכא למימר דס"ל להטור ז"ל דמ"ש הרא"ש ז"ל דניהמניה במיגו אינו אלא למ"ד דמיגו להוציא אמרינן ומשום דהרא"ש ז"ל קאי אדברי רש"י שהוצרך לפרש דספרים אינם עשויים להשאיל ולהשכיר משום דק"ל מתני' דהמכיר כליו כו' ואפשר שרש"י ז"ל יסבור כפי' רשב"ם דפרק חזקת ולא ס"ל כפי' ריב"ם מש"ה לא כתב הרא"ש ז"ל טעמא דמיגו להוציא לא אמרינן כיון דבמחלוקת היא שנויה בין המפ' ומש"ה סתם הדברים וסמך על המבין ומשום דאפי' לפי סברתו דמיגו להוציא לא אמרינן מ"מ אכתי ק"ל לרבה דאית ליה דאמרינן מיגו להוציא מה יענה להמתני' דהמכיר כליו מש"ה הוצרך לתי' ר"ת ז"ל ואי ק' לך דא"כ איך כתב הרא"ש ז"ל לעיל מזה וליתא להאי דיוקא דכיון דאמר גנובי' איתרע חזקתן ובמיגו דשאלה ושכירות לא מהימן דאחזוקי אינשי ברשיעי היא דמשמע דאי לאו משום ה"ט וכגון שהוחזק היוצא בגנב נאמן כמ"ש הטור סי' צ' הא הו"ל מיגו להוציא הא ל"ק שהרי כתב הרב ש"ך סי' הנזכר ס"ק י"ט דאפי' לתי' הר"ד שתי' לההיא דהמכיר כליו דהוי מיגו להוציא בהא מודה כיון שראו העדים שהוציא הכלים מביתו יע"ש והיינו שכתב הטור ז"ל ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל דכיון שאמר גנובים איתרע חזקתייהו ומיגו דשאולי' ליכא משום דהוי מיגו להוציא כדכתיבנא ודוק ומ"מ מ"ש הרא"ש על דברי רש"י דלכך נדחק לפרש דספרים אינם עשוים להשאיל ולהשכיר משום דק"ל מתני' דהמכיר כליו הן דברים תמוהים בעיני דאיך אפשר דמש"ה הוצרך רש"י לפרש כן הא רש"י ס"ל דדברים העשוים להשאיל ולהשכיר לא מהימן אלא א"כ ראו שהטמין ואין דרכו להטמין ואינש דלא צניע וב"ה שאינו עשוי למכור כליו דזה מבואר כדבריו לפי גירסתו שם בפרק כל הנשבעין וא"כ לפי שיטתו צ"ל דההיא דספרא דאגדתא היו בו כל התנאים הללו כמ"ש הרא"ש ז"ל לעיל מזה יע"ש וא"כ מעת' מה מקום להק' מההיא דהמכיר כליו אפי' נימא דספרים הו"ל דברים העשוים להשאיל מ"מ לא מהימן במיגו דשאולים כיון שלא ראו שהטמין שהרי התם לפי האמת מאיש אחר לקחם וא"כ מאי מיגו איכא וכן מבואר מדברי התוס' דפ' כל הנשבעים ד"ה בספרא שהק' מההיא דהמכיר כליו וכתבו וז"ל וניהמניה במיגו דשאולים דכיון דעשוין להשאיל בההיא טעמא לחוד כדפרישית לעיל ע"כ משמע בהדיא דלגירסת רש"י לק"מ כמ"ש וצ"ע. ואין להקשות שהרי כתב הרא"ש ז"ל לעיל בפרק כל הנשבעין דשבועת השומרים איתא אפי' במפקיד שלא בעדים ולא מהימן במיגו דלא היו דברים מעולם משום מיגו דהעזה וא"כ מאי קמ"ל הכא דיהא נאמן לומר גנובים הן במיגו דשאולים הא הו"ל מיגו דהעז' ועיין בנ"י ז"ל בפרק הגוזל דע"כ לא כתב הרא"ש אלא לענין שבוע' דלא אמרינן מיגו לפוטרו מן השבוע' במיגו דהעזה אבל לענין ממון מוד' דאמרי' מיגו דהעז' וכמו שהכריחו התוס' בפרק חזקת דנ"ב ד"ה דברים ועיין בש"ך ז"ל סי' פ"ב סק"ה וכ"כ הרב מש"ל ז"ל הל' מו"ל פ' כ"א דין א' בתוך התשו' והכריח הדבר ממ"ש הרא"ש בתשו' כלל ק"ו ולא שת לבו להכריח מדברי הרא"ש הללו שבפסקיו וכדכתיבנא ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרא"ש לעיל דאנן קי"ל דשבועת השומרים אפי' שלא בעדים וקי"ל כרב ושמואל משום דכיון דשבועת שכיר תקנת חכמים היא במיגו כל דהו אוקמינן אדיניה היינו משום דס"ל דבהאי מיגו פטור הב"ה לגמרי אפי' משבועת המשנ' כמ"ש הר"ן שם וכ"כ הרב ש"ך סי' פ"ט סק"ז ויש לגמגם עליו ממ"ש בסי' צ"ג סק"ד וז"ל ולע"ד ראי' גמור' משם כו' אלמא דפטור מממון במיגו כל דהו כיון דתקנת חכמים היא וה"ה הכא דפטור משבוע' כיון דתקנת חכמים הוא שחייב שבוע' דהא כתב הרא"ש דאין חילוק בין ממון לשבוע' לענין פטור מכח מיגו ע"כ שהרי כפי מ"ש בסי' פ"ט דברי הרא"ש שם הם לענין פטור שבוע' נמי ודוק:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>לוקחים </b>
+<b> מהם כר מלא מוכין כו'.</b> כתב ה"ה ואע"ג דהו"ל שינוי החוזר לברייתו ואינו שינוי הכא שאני שאין זה גזל ודאי כו' וכ"כ הרשב"א בשיט' כ"י משם הראב"ד יע"ש ויש לדקדק ממ"ש הרשב"א לעיל אברייתא דקתני אבל לוקחין מהן תפורין והביאו מרן הב"י ס"י וז"ל פירש"י בגדים תפורין דקנינהו בשינוי ואינו מחוור בעיני דתיפוק לי' משום טוי' וליבון ונראין דברי הראב"ד ז"ל שפי' גיזין תפורין זה עם זה דלפי שאסרו התלושין כו' אבל אם אותן תלושין תפורין זה עם זה ויש בהן כשיעור לוקחים אותן שאם הית' גניב' לא הי' תופר אותן אלא הי' מוכר אותן מעט מעט ע"כ והשתא קשה אמאי לא פי' דתופרין לוקחים מהן משום דקנינהו בשינוי כדפרש"י ואמאי נייד מפרש"י והדרישה ז"ל נרגש מזה וכתב דמש"ה לא כתב טעם זה משום דהו"ל שינוי החוזר לברייתו וכפי מ"ש הא ליתא שהרי הראב"ד ס"ל דבספק גזל אפי' שינוי החוזר לברייתו מהני והי' אפשר ליישב ע"פ מ"ש בפ"א מהלכות גרושין ליישב מה שהקש' מהר"ם ן' חביב בקונטריס כפות תמרים ד"ד על דברי ה"ה הללו מההיא דפ' לולב הגזול גבי הנהו אונכרי דפריך בגמרא וליקנינהו בשינוי מעש' ומשני משום דהו"ל שינוי החוזר לברייתו אע"ג דהתם מס' אתה בא לאוסרו דשמא אותו קרקע מישראל הי' כמ"ש רש"י ואפ"ה קאמר דשינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי יע"ש מה שתי' בדוחק. ואמנם לע"ד נרא' דע"כ לא כתב ה"ה דס' גזל בשינוי כל דהו מהני אלא דוקא כההיא דכר וכסת דאיכא שינוי השם דמעיקרא קרו ליה מוכין והשתא כר וכסת ואיכא נמי שינוי מעש' דעבדינהו כר וכסת דלא גרע מלולב למ"ד צריך אגד דהוי שינוי מעש' ומשום הכי מעיקרא דלא אסוקי אדעתייהו טעמא דשינוי השם אלא שינוי מעש' גרידא משני ליה שפיר דהו"ל שינוי החוזר לברייתו ובתר דאקשי ליה וליקנייה בשינוי השם לא משני דהו"ל שינוי החוזר משום דאיכא תרתי והו"ל ספק גזל פשיטא ליה לתלמודא דשרי ועי"ש בתוס' וא"נ דע"כ לא כתב ה"ה אלא דוקא גבי מוכין דאיכא שינוי השם דעדיף משינוי מעש' כמ"ש התו' שם דיאוש ושינוי השם החוזר קני ויאוש ושינוי מעש' לא קני משום דשינוי השם עדיף טפי וא"כ כפי זה ניחא מה שלא פי' הראב"ד טעמא דתפורין משום דקנינהו בשינוי משום דכיון דליכא אלא שינוי מעש' אפי' בס' גזל לא מהני וכההיא דלולב הגזול ושוב ראיתי להריב"ש סי' שע"ג שהוקש' לו קו' מהר"ם ן' חביב הלזו ותי' דכיון דסתם גוים גזלנים הם הוי כודאי גזל יע"ש וא"כ מבואר שלדעת הריב"ש אפי' בשינוי מעש' גרידא בס' גזל מהני וכן נרא' מדברי הטור ז"ל ס"י שכתב דלוקחין מהצובע בגד או צמר צבוע ומדלא כתב דדוקא בצבע שאינו יכול להעבירו ע"י צפון כמ"ש בסי' משמע דס"ל דאפי' יכול להעבירו ע"י צפון לוקחין מטעמא דהוי ס' גזל אע"ג דליכא אלא שינוי מעשה דהשתא נמי צמר קרו ליה וא"כ הדרא קו' לדוכתה ואפשר דמש"ה הוצרך הראב"ד ז"ל לומר טעמא דתפורין משום שאם היתה גניבה לא היה תופר אותן ולא משום טעמא דקנינהו בשינוי מדחזינן לתלמודא גבי ברייתא דלוקחין מהן כר מלא מוכין פריך עלה מ"ט ומשני דקנינהו בשינוי ולא פריך הכי בהך ברייתא קודמת משמע דס"ל לתלמודא דטעמא דתפורין לאו משו"ה הוא ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5c8585d3ca34a382ccb219386366fe88fb342b99
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Nezikim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Theft/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,237 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Theft
+שער המלך על משנה תורה, הלכות גניבה
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Theft
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות גניבה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>היתה </b>
+<b> הגניבה ביד הגנב כו'.</b> עיין מה שהשיג עליו הראב"ד ז"ל ולדעתו ק' לי טובא דכפי דעתו ז"ל דבילדה וגזזה הוי של גזלן אפי' בילדה קודם יאוש משום דקנאו בשינוי ובשבח שע"ג גזילה קודם יאוש הוי דנגזל כדעת רבינו א"כ קשה מאי פריך בגמ' בפרק הגוזל דצ"ה ע"א לרב דאמר שבח שע"ג גזילה דגזלן ממתני' דקתני גזל פרה ונתעברה אצלו כו' וילדה וגזזה משלם כשעת הגזילה ילדה אין לא ילדה הדרא בעיניה בשלמא לר"י דאמר שבח שע"ג גזלה דנגזל הוי לר"י ה"מ ר"י אלא לרב דאמר דגזלן הוי ה"מ ודחיק לשנויי ה"ה לא ילדה כו' ומאי קוש' נימא דמש"ה קתני מתני' ילדה משום דמתני' איירי אפי' קודם יאוש ומש"ה דוקא ילדה דקנאה בשינוי משלם כשעת הגזלה אבל לא ילדה הוי דנגזל ור"פ דאמר שבח שע"ג גזלה דנגזל היינו דוקא לאחר יאוש לפי דעת הראב"ד שהודה בזה לדעת רבינו ומש"כ הרב ל"מ בפ"ב מהלכות גזילה דין ד' דסובר הראב"ד ז"ל דנתעברה אצלו הוי שינוי דמעיקרא גופא סריקא והשתא גופא מליא וקנאו בשינוי וישלם לו דמי פרה עי"ש תי' זה לא יגהה מזור לקו' שנראה ודאי שהרב ז"ל לא כתב כן אלא בנתעברה אצלו אחר יאוש דבהא איירי מתני' לפי האמת אהא דוקא הוא דכתב הרב ז"ל דנתעברה אצלו חשיב שינוי כיון דאיכא יאוש בהדיה ואינו משלם אלא דמי פרה אמנם בנתעברה אצלו קודם יאוש בהא ודאי מודה הרב ז"ל דלדעת הראב"ד ז"ל לא קנאו בשינוי משום דלא הוי שינוי גמור וזה מוכרח בעצמו ממ"ש הראב"ד ז"ל כאן ומסתברא כותיה מיהו לא על גזוזה וילדה שהרי קנאו בשנוי אלא בשבח שע"ג גזילה בלבד ע"כ ושבח שע"ג גזילה שכתב הראב"ד ודאי דהיינו נתעברה ונטענה אצלו דאל"כ לאשמועינן רבותא אפילו נתעברה וכ"ש ילדה ותו דאי ס"ל להראב"ד דנתעברה אצלו קנה קודם יאוש אע"ג דשבח שע"ג גזילה הוי קודם יאוש דנגזל משום דהו"ל שינוי גמור דילדה וגזזה א"כ ק' היכי קאמר בגמ' בשלמא לר"ז דאמר שבח שע"ג גזילה דנגזל הוי לר"י ה"מ ר"י היא הא אפילו לר"ז נמי תקשי דמאי אירייא ילדה אפי' לא ילדה נמי כיון דנתעברה אצלו הוי שינוי גמור דהא שבח שע"ג גזילה אחר יאוש לר"ז הוי כקודם יאוש לר"פ וכי היכי דבשבח שע"ג גזילה קודם יאוש הוי דנגזל אפי' לר"פ ואפי' הכי אמרינן דעיבור חשיב שנוי גמור ה"נ לר"ז דס"ל דאפילו אחר יאוש דנגזל מ"מ עיבור חשיב שנוי גמור מיהו להא יש ליישב דלר"ז ל"ק ליה משום דס"ל לתלמודא דר"ז דקאמר שבח שע"ג גזילה דנגזל הוי אפי' נטענה אצלו או נתעברה דהוי שינוי גמור אפי' הכי הוי דנגזל משום דקניס ר"י בשבח שע"ג גזילה וכמ"ש התוס' בד"ה מאן שמעת ליה אמנם לר"פ דאמר דשבח שע"ג גזילה דגזלן הוי לר"י אמאי גזילה חוזרת בעיני' כדמעיקרא קאמר ק"ל מתני' שפיר ודוק: ואפשר הי' לומר לזה ממ"ש הראב"ד ז"ל ומסתברא כותיה מיהו לא על גזוזה וילדה שהרי קנאו בשינוי אין הכונה לומר דבילדה וגזזה כיון שקנאו בשינוי אינו משלם אלא כשעת הגזילה אלא כונתו להשיג על רבינו במ"ש דאם קודם יאוש ילדה וגזזה משלם אותה ואת גיזותיה אהא בא להשיג על רבינו דבילדה וגזזה לא מסתברא כותיה לענין שישלם הגיזות והולדות משום דאותו שבח הרי בא עם שנוי וקנאו וכבר כתב רבינו ז"ל בהלכות גזילה דין ו' שהשבח שהשביח אחר שנשתנה השבח הוי של גזלן משום דכבר קנאו בשנוי ודמים בעלמא בעי שלומי וא"כ כי קא אשבח ברשותיה הוא דקא אשבח אמנם בשבח שהשביח קודם שנשתני' דהיינו קודם שילדה מודה הראב"ד דחייב לשלם ד"פ מעוברת כיון שהשביח קודם שנשתני' ברשותי' דמריה קא אשבח ושלא כדעת הרא"ש ז"ל בפרק הגוזל דכל היכא דקנה גוף הגזילה בשינוי ואינו חייב לשלם אלא דמים חזרה השומה לשעת הגזילה יע"ש וכן משמע מפשט לשון רבינו ז"ל שכתב בהלכות גזילה כבר ביארנו שהשביח אחר יאוש או אחר שנשתנית השבח לגזלן משמע דהשבח שהשביח קודם שנשתנית הוי דנגזל דומיא דהשביח אחר יאוש שהשבח שהשביח קודם יאוש הוי דנגזל אפי' אחר דנתיאש דבחדא מחתא מחתינהו וכ"כ הלח"מ ז"ל גבי גזל פרה מעוברת שדעת הראב"ד ז"ל שלא כדעת הרא"ש ע"ש ואם כן משום הכי פריך תלמודא שפיר ממתני' דגזל פרה ונתעברה אצלו דמאי אירייא ילדה אפילו לא ילדה נמי משום דמתני' דקתני משלם כשעת הגזילה ע"כ באחר יאוש מתוקמא דאי קודם יאוש היכי קתני במתני' דמשלם כשעת הגזילה משלם דמי פרה מעוברת הוה ליה למתני שהשבח שהשביח קודם שנשתנית הוי דנגזל כמ"ש וא"ת ולר"ז נמי היכי ניחא ליה מתני' דקתני משלם כשעת הגזלה כיון שלדידיה השבח שע"ג גזילה אפילו אחר יאוש הוי דנגזל הי"ל לשלם דמי פרה מעוברת הא לא קשיא דלר"ז כיון דמתניתין איירי בשהשביחה אחר יאוש איכא למימר דכל זמן שהשבח ע"ג גזילה לא עשו בו רז"ל תקנת השבים אמנם בשבח שלא ע"ג גזילה כיון שבא לרשות הגנב עשו בו תקנה משום השבים ואוקמוה ברשותיה לגמרי לענין שלא ישלם אפי' מה שהשביח כשהי' ע"ג כיון דהשתא מיהא הרי היא בידו חששו משום תקנת השבים אמנם לר"פ אי מוקמינן למתניתין בילדה קודם יאוש לא קנה השבח אלא משינוי ואילך והיינו טעמא דקודם יאוש לא שייך ביה משום תקנת השבים לדעת רבינו והראב"ד ז"ל כמ"ש בה' גזילה דין ב' ודין ד' עי"ש בל"מ ז"ל ואם כן כיון שכל קניתו השבח הוא משום שקנה גוף הגזילה בשינוי ואינו חייב אלא דמים בעלמא דוקא מה שהשביח אחר שנוי הוי של גזלן אבל מה שהשביח קודם שנשתנית הוי דנגזל דברשותיה אשבח דהכא לא עשו בה תקנת השבים כי היכי דנימא אוקמוה ברשותיה מעיקרא כנ"ל ודוק ומ"ש רבינו שם בדין ו' כבר ביארנו כו' משום תקנת השבים לא קאי אלא לשבח שהשביח אחר יאוש אמנם לשבח שהשביח אחר שנשתנית לאו משום תקה"ש הוא אלא מדין תורה שהרי קנאו מדין תורה ואינו חייב לשלם אלא דמים כמ"ש בדין ב' יע"ש ועוד היה אפשר לומר שדעת הראב"ד ז"ל כמ"ש רש"ל בפרק הגוזל קמא סי' ד' דדוקא בגוזל פרה מעוברת וילדה ס"ל ז"ל דקני גוף הפרה בשינוי שגזלה מעוברת ונתרוקנה מאי אמרת חוזרת ומתעברת פנים חדשות באו לכאן כמ"ש הרא"ש ז"ל אמנם בגזל פרה ונתעברה אצלו גריעא ולא קניה בשינוי משום דהוה ליה שינוי החוזר לברייתו דפרה ריקנית גזל והשתא היא ריקנית כדמעיקרא ממש וכן נראה שהבין הוא ז"ל בדעת הראב"ד שכתב ז"ל והראב"ד ז"ל השיגו שאין לך שינוי גדול מלידה וגיזה וכמו שפרשתי שפנים חדשות באו לכאן עכ"ד נראה דדוקא בגזל פרה מעוברת דשייך ביה טעמא דפנים חב"ל הוא דהשיג עליו הראב"ד וס"ל דהוי שינוי גמור אמנם בגזל פרה ונתעברה אצלו מודה הראב"ד ז"ל דלא הוי שינוי ואם כן מ"ש בפרקין ומסתברא כותיה מיהו לא על גזוזה וילדה היינו בגזל פרה מעוברת וילדה דוקא אמנם בגזל פרה ונתעברה מודה הראב"ד ז"ל דקודם יאוש לא קנה משום דלא הוה שינוי גמור שחוזר לברייתו אמנם הרואה יראה בדברי הראב"ד ז"ל דלא ס"ל הכי מדתפס פ"ב מה' גזלה דין ז' השגתו על רבינו מסוף לשונו שכתב חייב באונסין משמע שהשגתו ז"ל הוא אכל מ"ש רבינו בדין הנזכר ואע"פ דנתעברה כו' ולפי מ"ש לא הי"ל לתפוס השגתו אלא בגזל פרה מעוברת דוקא שכתב ואם לפני יאוש כו' ותו דאדכתב הראב"ד מיהו לא על גזוזה וילדה כו' אלא בשבח שע"ג גזילה הכי הול"ל מיהו לא על גזל פרה מעוברת וילדה אלא על גזל פרה ונתעברה וילדה דלא הוי שינוי וכ"ש בשבח שעל גבי גזילה אלא משמע ודאי דסבירא ליה ז"ל דילדה וגזזה הוי שינוי גמור בכל גוונא ומש"ה כתב אלא בשבח שע"ג גזילה דוקא ואם נאמר דאפילו בגזל פרה ונתעברה אצלו דסבירא ליה להראב"ד ז"ל דלא קנה גוף הפרה משום דהוי שינוי החוזר מ"מ לגבי גיזה וולדות סבירא ליה דקני בשינוי דהשתא גיזה וולד ובשעת גזילה ליכא מידי ומש"ה תפס הראב"ד ז"ל השגתו על רבינו מסוף לשונו דבא להשיג עמ"ש דבגזל פרה ונתעברה קודם יאוש דמשלם אותה ואת גיזותיה וסבירא ליה דלענין גיזה וולד אפילו גזל פרה ריקנית קניה בשנוי ואתי שפיר נמי מ"ש בכאן ומסתברא כותיה מיהו לא על גזוזה וילדה משום דהך דינא שכתב רבינו דמשלם אותה ואת גיזותיה לא משכחת לה אלא בשבח שעל גבי גזילה דאילו בגזוזה וילדה לא משכחת לה דמשלם גיזותיה אפילו גזל פרה ריקנית א"כ הדרא קו' לדוכתא דאמאי לא משני תלמודא דמתני' דגזל פרה ונתעברה אצלו מיירי קודם יאוש כיון שלפי דעתו מתני' דקתני משלם כשעת הגזלה לא קאי אלא אגיזה וולד דאילו פרה גופא הדרא ואם כן יש לומר דמש"ה לא משני בגמ' דמתניתין איירי בקודם יאוש ור"פ כי קאמר אינו אלא בלאחר יאוש משום דא"כ צ"ל דר"פ ס"ל דיאוש כדי לא קני דלמ"ד יאוש כדי קני ע"כ הך פלוגתא דר"י ור"ש בשבח שע"ג גזילה בלפני יאוש מוקי להו דאי לאחר יאוש הכל שלו ובהא ליכא מאן דפליג דברשותיה השביח כמ"ש ה"ה פ"ב מה' גזילה דין ב' ותלמודא לא קים ליה בהדי דר"פ ס"ל יאוש כדי קני או לא ובמרובה דס"ז אמרינן דחד מינייהו ר"פ אמרה וא"נ דכיון דתניא כותיה דר"פ תלמודא בעי לאוקמיה למילתיה אליבא דכ"ע ואפילו למאן דס"ל יאוש כדי קני ודו"ק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>גנב וקטע כו' או שמכרה חוץ ממלאכתה כו'.</b> בפ' מרובה בעיא דר"י ולא איפשיטא ורבינו ז"ל השמיט בעיא דחוץ מעוברה ונראה שיש להוכיח מכאן שדעתו ז"ל לפסוק כמ"ד עובר ירך אמו וכיון דהך בעיא דר"י לא הוי אלא למ"ד עובר לאו ירך אמו מש"ה השמיטה וכן נראה שהוא דעת הטור ז"ל בסימן ש"ן שהשמיט ג"כ הך בעיא ומה שהוכיח רש"ל בס' יש"ש סימן ל' שדעת רבינו לפסוק כמ"ד עובר לאו ירך אמו ממה שפסק פ"ד מה' פ"המ דין ו' וז"ל הפריש חטאת מעוברת וילדה הרי היא וולדה כב' חטאות כו' והוא מימרא דר"י בפ' כיצד מערמין דצ"ה ואמרינן התם דטעמא דר"י משום דקסבר שיירו משוייר דעובר לאו ירך אמו כבר תרגמוה להא הרב ל"מ ז"ל שם ובפ"ז מה' עבדים דין ה' והרב עצמות יוסף ז"ל בדס"ח דטעמא דרבינו לאו משום דשיירו משוייר הוא אלא משום דס"ל אדם מתכפר בשבח הקדש וכדאמרינן התם מתקיף לה רבה ממאי דטעמא דר"י כו' דילמא טעמא דר"י הוא משום דאדם מתכפר בשבח הקדש ואע"ג דדחינן ליה התם האי אתקפתא דרבא מ"מ רבינו ז"ל סמך אסוגיא דכריתות ודמנחות פ' התודה דס"ל לר"י אדם מתכפר בשבח הקדש ושם אמרינן דטעמיה דר"י הוא דאמר הפריש חטאת מעוברת כו' משום דאדם מתכפר בשבח הקדש ולא מותבינן עלה כדמותיב בתמורה אנו דבריהם ז"ל ובעניותי מקום יש להוכיח כן שדעת רבינו דשיירו אינו משוייר ממה שפסק פי"ב מה' הנזכר דין י"ג וז"ל האומר הרי עלי תודה ונתערבה בתמורתה ומתה אחת מהן ואינו יודע איזו היא ה"ז הנשארת אין לו תקנה שאם יביא עמו לחם כו' לפיכך לא תיקרב לעולם אלא תרעה עד שיפול בו מום ע"כ והיא ברייתא דר"ח שם בפרק התודה ואמרינן התם א"ל רב אשי לרב כהנא אם איתא לדר"י דאמר הפריש חטאת מעוברת כו' ליתי בהמה מעוברת וימתין לה עד שתלד וליתי שמונים בהדה ולימא אי הך דקיימא תמורה היא וולדה תודה היא והא שמונים דתרווייהו ואי הך דקיימא תודה הא נמי תודה היא וולדה להוי מותר דתודה ומשני א"ל מאן לימא לן כו' והשתא אם איתא שלדעת רבינו שיירו משוייר א"כ אמאי פסק דאין לו תקנה והו"לל דאיתיה בתקנתא דרב אשי אלא ודאי משמע שדעת רבינו דשיירו אינו משוייר דעובר ירך אמו היא: אך ק"ל שהרי דעת הראב"ד ז"ל בפ"ז מהלכות עבדים דעובר לאו ירך אמו ואלו בדין זה דתודה שנתערבה בתמורתה השיג על רבינו ז"ל וכתב מה תקנה יש בזה אלא יביא אחרת ולחמה ודמיה של זה יביא תודה בלא לחם משמע שהודה לדברי רבינו ז"ל במ"ש דאותה הנשארת אין לה תקנה אלא שבא להשיג עליו במ"ש אלא תרעה עד שיפול בה מום כי לא פורש מה יעשה באותן הדמים שאם יקח בהם תודה ולחמה שמא דמי תמורה הן ואם לא יביא עמה לחם שמא דמי תודה הם וזהו שאמר מה תקנה יש בזה כו' והנראה דס"ל דאע"ג דאמרינן אין מפרישין תחילה למותרות היינו דוקא כשתחילת הפרשת קרבנו יהיה מותר תודה אבל כל שתחילתו היתה לשם תודה אלא שנפל בו מום אח"כ מותר למכור אותו ויביא בדמיה מותר תודה כנ"ל כונת הראב"ד ז"ל ודברי מרן ז"ל סתומים ואינם מובנים אצלי כמו שיראה הרואה וא"כ כיון שלדעת הראב"ד אם שיירו משוייר הי"ל להשיב על רבינו ולומר דאיתיה בתקנתא דרב אשי וצריך יישוב: עוד הביא ראיה הרב ע"י ז"ל שלדעת רבינו עובר ירך אמו ממ"ש ברפ"ט מה' נ"מ וז"ל פרה שהזיקה גובה ח"נ ממנה ומוולדה מפני שהוא כגופה והתוס' ז"ל בפרק הנשרפין ד"פ ד"ה עובר ירך אמו דחו פי' ר"ת ז"ל שכתב ובכל דוכתא עובר לאו ירך אמו היא מההיא דפרק הפרה דף מ"ז דאמאי כי ליתיה לפרה משתלמת מן הוולד כיון דלאו ירך אמו הוא אע"ג דהוא נמי הזיק למה ישלם חלקו וחלק פרה אטו שני שורים שהזיקו מי משלם אידך חלק חבירו וכתב עוד שלדעת הראב"ד ז"ל ע"כ דס"ל דלא קי"ל כמימרא דרבה בהפרה מכח כל הני סוגייאות שהביאו התוספות ז"ל אשר משם מוכח דעובר לאו ירך אמו יע"ש ולע"ד לפי דבריו קשה דא"כ הי"ל להראב"ד להשיג על רבינו ז"ל ולומר דפרה שהזיקה אינו גובה מוולדה משום דלאו ירך אמו ולכן הנראה דאי מהא לא איריא דס"ל ז"ל כמ"ש הר"ן בפרק א"ט על ההיא דוולד טריפה שהחזיק ס' ר"ת וכתב דהא דפרה שהזיקה גובה מוולדה לאו משום דעובר ירך אמו אלא משום שאף העובר מסייע בנזק וכההיא דולד הנוגחת והנרבעת דאסורי מה"ט ונראה דס"ל להר"ן דלא דמי לב' שוורים שהזיקו ואבד אחד דהתם כל אחד מזיק בפ"ע ואין האחד מסייע לחבירו באותו נזק שהזיק חבירו מה שאין כן בעובר שמסייע באותו נזק שהזיקה הפרה והנראה שאשתמיט מהרב ז"ל דברי הר"ן הללו וראיתי להר"ן ז"ל דברים תמוהים לע"ד ולא זכיתי להבינם שכתב וז"ל וההיא דגיטין נמי דאמרינן אם היתה עוברה זכתה לו אע"ג דעובר לאו ירך אמו נהי שאינה מקבלת גט לחברתה מקבלת גט לעוברה דכיון דשייך בה ידו כידה עכת"ד ואתמהא שאם כפי דבריו היכי פרכינן מינה בתמורה לר"י דאמר הפריש חטאת מעוברת כו' שאם שיירו משוייר מברייתא דקתני האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך ב"ח אם היתה עוברה זכתה לו התם שאני כמ"ש הר"ן ובפ"ב דגיטין מוקמינן להך ברייתא כרבי דאמר המשחרר חצי עבדו קנה וקסבר ירך אמו ולפי דברי הר"ן אפילו כרבנן דרבי דס"ל דהמשחרר חצי עבדו לא קני מני מתוקמא וצ"ע ואיך שיהיה דעת רבינו דעובר ירך אמו אלא דקשה לי במה שכתב בס"פ ט"ו מה' מעשה הקרבנות וז"ל המקדש עובר במעי בעלת מום וכיוצא ה"ז קדוש והיא פלוגתא דר"י ובר חדא בתמורה דף י"א דאמרינן התם דבהא פליגי דבר פדא סבר כיון דאמיה לא קדיש גופה איהו נמי לא קדיש אלא לדמי ור"י סבר עובר לאו ירך אמו היא אע"ג דאימיה לא קדשה לגופה וולד מיהא קדיש ואם כן כיון דרבינא ז"ל פסק דעובר ירך אמו היאך פסק להא דר"י ויש ליישב דכיון דטעמא דב"מ דאסר רחמנא היינו משום דמאיס לגבוה ומשום הקריבהו נא לפחתך איכא למימר דאע"ג דבעלמא עובר ירך אמו היא מ"מ כיון שהיא גופה אינה קריבה ע"ג המזבח ליכא ביה משום מאיסותא שהרי הולד תם הוא והרי זה דומה קצת לההיא דולד שנולד מן הטריפה שכתבו התוס' דאע"ג דעובר ירך אמו היא כיון דטריפה משום חיות הוא דאסר רחמנא והרי זה יש לו חיות דפ"ע מש"ה שרי כנ"ל עוד יש להביא ראיה שדעת רבינו דשיירו אינו משוייר ממ"ש בפ"ד מהלכות תמורה דין ז' וז"ל מפריש נקבה לפסחו וילדה או שהפרישה מעוברת היא וולדה ירעו עד שיסתאבו כו' והיא פלוגתא דרבנן ור"א בתמורה די"ט דאמרינן התם דר"א ס"ל כר"י דאמר דשיירו משוייר דעובר לאו ירך אמו היא ואמו היא דלא קדשה קדושת הגוף אבל הוא קדוש כו' עי"ש ואם איתא דרבינו פסק כר"י אם כן הו"ל למיפסק הכא כר"א ודוק עוד הקשה הרב ע"י ז"ל ממ"ש רבינו בפי"ב מהלכות איסורי ביאה וזה לשונו מצרי שני שנשא מצרית ראשונה וכן מצרי ראשון שנשא מצרית שניה הולד שני שנאמר בנים אשר יולדו להם הכתוב תלאו בלידה ובפרק הערל דע"ח אמרינן כי אתא רב דימי אמר מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני אלמא בתר אימיה שדינן ליה א"ל אביי אלא הא דאמרינן הפריש חטאת מעוברת כו' ודחי דילמא שאני התם דכתיב אשר יולדו להם הכתוב תלאו בלידה כו' משמע דוקא למאן דס"ל עובר לאו ירך אמו הוא דאצטריך קרא דאשר יולדו אבל למאן דס"ל ירך אמו הוא לא צרכינן קרא דבלאו קרא נמי מסברא שדינן ליה בתר אמו כיון דירך אמו הוי וא"כ אי ס"ל לרבינו דעובר ירך אמו אמאי הוצרך להביא קרא דאשר יולדו א"ד יע"ש ולי אפשר ליישב עפ"י מ"ש רש"י ז"ל בפרק האומר דס"ז ע"א ד"ה מצרי שני וז"ל בנה שלישי ומותר לישא ישראל כדכתיב דור ג' כו' דכיון דיש קדושין ואין עבירה לבית אבותם קרינן ביה כישראל יע"ש וא"כ איכא למימר שפיר דאע"ג דבעלמא קי"ל דעובר ירך אמו הוא אפ"ה אצטריך קרא דאשר יולדו משום דאי לאו קרא הו"א דשדינן ליה בתר אבוה מטעמא דלבית אבותם קרינן ביה כישראל וכטעמיה דרבה בר ב"ח אלא דתלמודא מעיקרא דלא אסיק אדעתיה טעמא דאשר יולדו קאמר דע"כ טעמיה דרב דימי הוא משום דבתר אימיה שדינן ליה דס"ל בעלמא דעובר ירך אמו ולבי' אבותם ס"ל לרב דימי דדוקא בישראל הוא דכתיבי דאי הוה ס"ל בעלמא דעובר לאו ירך אמו הוא אפי' נימא דר"ד ס"ל דלבית אבותם דוקא בישראל הוא דכתיב אכתי מנ"ל דשדינן ליה בתר אמו כיון דבעלמא ס"ל דעובר לאו ירך אמו אמנם למאי דמסיק דילמא שאני התם דכתיב אשר יולדו הכי קאמר אפי' למאן דס"ל בעלמא דעובר י"א הוא אפי"ה אצטריך קרא דלא נטעי בדרבה בר ב"ח ותלמודא הכי קאמר דילמא טעמא דר"י לאו משום דעובר ירך אמו הוא דאפי' אי הוה ס"ל דירך אמו הוא אפ"ה הכא לא מהני האי טעמא משום דלבית אבותם כתיב אלא דשאני הכא דכתיב כו' והנראה ודאי שמה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן דטעמא דרבה בר ב"ח מטעמא דלבית אבותם קרינן ביה ולאו משום טעמא דס"ל דעובר לאו ירך אמו כדמוכח סוגיא דפרק הערל משום דא"כ מאי פריך התם רבא מההיא דמנימין גר מצרי ודוחק להגיה הברייתא ולו' תני ראשונה ואמאי לא משני דר"י ס"ל דעובר י"א הוא דפלוגתא דתנאי הוא בפרק א"ט ור' ג"כ ס"ל דעובר י"א הוא כמ"ש התוס' שם ד"ה בעלמא יע"ש ובפרק האומר ג"כ כי פריך והאיכא דרבה בב"ח אמאי לא משני דמתני' ס"ל דעובר ירך אמו היא וכדמשני אאינך דקא פריך התם והאיכא חלל כו' אלא משמע ודאי דהא דרבב"ח אליבא דכ"ע היא ואפי' למאן דס"ל דעובר ירך אמו מטעמא דלבית אבותם קרי' ביה כישראל הן אמת שק' לפי' זה דהא דפרכינן התם בפרק הערל טעמא דכתיב אשר יולדו הא בעלמא בתר אבוה שדינן ליה אלא הא דאמר רבא נכרית מעוברת כו' ואי כפי' רש"י מאי פריך הא אפי' נימא דבעלמא עובר י"א היא אפילו הכי אצטריך קרא דאשר יולדו משום דהוה טעינן בדרב' בב"ח דלבית אבותם כתיב ועיין בשיטה ספר פני יאושע ויש ליישב דהתם לאו דאצטריך קרא דאשר יולדו קא פריך אלא מאידך דר"י דהפריש חטאת מעוברת דס"ל לר"י דעובר לאו ירך אמו היא והא דלא פריך בפשיטות מההיא דהפריש חטאת כו' כבר נרגש מזה הריטב"א בשיטה כ"י ותי' דאי מותבינן מההיא דחטאת הו"א דההיא דרבב"ח הוא דאמר בתר אבוה שדינן ורבא דאמר נכרית מעוברת כו' דעובר ירך אמו כר"ד והוה צרכינן למימר דאפילו כר"ד לא אתי דשאני הכא דכתיב אשר יולדו וכיון דע"כ צרכינן להך דיוקא ניחא לן למיפרך מיניה עכ"ל וניחא השתא לישנא דתלמודא דקאמר הא בעלמא בתר אבוה שדינן ליה ול"ק טעמא דכתיב אשר יולדו הא לא"ה בתר אבוה שדינן לי' כו' משום דמהא ל"ק ליה דאי לאו קרא אע"ג דבעלמא עובר י"א הוא אפ"ה הו"א דהכא בתר אבוה שדינן ליה מטעמא דלבית אבותם כתיב אלא דמאי דק' ליה הוא במאי דקאמר ר"ד דהכא היינו טעמא משום דכתיב אשר יולדו אבל בעלמא כי ההיא דהפריש חטאת ס"ל לר"י דבתר אבוה שדינן ליה ולא אמרי' עובר י"א כנ"ל ודוק ועיין במ"ש רבינו ז"ל פ"א מה' פרה אדומה הלכה ז' עלה עליה זכר פסולה ואין צריך לומר המעוברת ותמ' מרן הכ"מ ז"ל שם וז"ל לשון אצ"ל שכתב רבינו אינו נח לי וכיון דמעוברת לא מפסלה אלא משום דעלה עליה זכר לא שייך למיתני ואצ"ל דהיא היא והרב תוס' י"ט פ"א דפרה תי' שדעת רבינו כדעת הרע"ב שכתב שם דתרוייהו ס"ל דעלה עליה זכר כשרה ור"א דמכשר סבר עובר ירך אמו ורבנן דפסלי סברי דלאו ירך אמו ונפסלת מחמת מלאכה והיינו ואצ"ל מעוברת שכתב רבינו דנפסלת מטעמא אחרינא משום משוי עי"ש ולפי מ"ש שדעת רבינו דעובר ירך אמו לא ניתן ליאמר תי' זה כלל וכמובן ודוק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> במ"ש הראב"ד פי"ב מפסולי המוקדשין דף י"ג עיין שו"ת אא"ז הח"צ ז"ל ס' כ"ד הן אמת שדברי הרמב"ם שם תמוהים וגם הש"ס תמוה ועיין במנחות דף פ' דחלופי תודה טעון לחם ומהתימה על הח"צ שלא הרגיש כלל בזה ומצאתי במגלת ספר שלמהר"ם קאזיס הספרדי שהאריך בזה וגם אני כתבתי בגליון הרמב"ם ואכ"מ:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>כיצד </b>
+<b> זרק חץ בשבת בתחלה ד' כו' או שגנב כיס בשבת והיה מגררו עד שהוציאו מרשות כו' ה"ז פטור מן התשלומין כו'.</b> יש להקשות על דברי רבינו ז"ל דכיון שהוא פסק כר' אבין דאמר באלו נערות דעקירה צורך הנחה היא ופטור הרי כתבו התוס' ז"ל שם בד"ה שעקירה צורך הנחה דהא דפריך במרובה לרב פפא דאמר באומר זרוק גנבתיך לחצרי ותקנה ליה חצרו והא מכי מטא לאויר חצרו קנה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שתנוח ומוקי לה באומר לא תקנה גנבתיך עד שתניח אינו אלא לר"י ודעימיה דפליג אר' אבין בהנזקין דלית ליה הגבהה צורך ניסוך היא אע"ג דא"א לניסוך בלא הגבהה כמו שפי' ר"ת אבל לר' אבין דאית ליה עקיר' צורך הנחה היא לא פריך מידי וכ"כ במרובה ד"ע ד"ה קלוט' וכתבו עוד בשם ר"י דה"ה דהוה מצי לשנויי הכי אלא שלדברי המקשן שלא הי' סובר טעם זה משיב ליה דמשכחת לה באומר לא תקנה כו' וא"כ כיון שרבינו ז"ל פסק כרבי אבין אמאי כתב בדין ד' ואם נעשית מלאכה בשבת בשעת המכירה פטור כיצד כגון שלא הקנה לו עד שתנוח בחצר הלוקח דהיינו כאוקמתא דמרובה הא כיון דעקירה צורך הנחה היא הי"ל כזורק חץ בשבת דפטור עליה ובשלמא להטור ז"ל שכתב בסימן ש"ן כאוקמתא דמרובה איכא למימר דס"ל כתי' ר"ת דרבי ירמיה פליג עליה דרבי אבין ותלמודא כי פריך התם אליבא דרבי ירמיה פריך וכיון דהטור ז"ל בסימן שפ"ד פסק כרבי ירמיה מש"ה הוצרך להביא האי אוקמתא אבל לדעת רבינו ז"ל דפסק לההיא דרבי ירמיה בפ"ז מה' חובל ומזיק ופסק ג"כ לההיא דרבי אבין א"כ ע"כ ס"ל דלא פליגי כדס"ל לר"י וא"כ ע"כ צ"ל כתי' ר"י דה"ה דהוה מצי לשנויי הכי שוב ראיתי למוהר"ב ז"ל בפרק אלו נערות שתי' משם תוס' הרא"ש לקו' התוס' הלזו וז"ל דלא דמייא לההיא כלל דהכא נתכוון לזרוק ד' אבל התם לא נתכוון אלא להקנות לו הגניבה ואפי' התם כיון דמט' לאויר חצרו קנה והוא לא נתכוין אלא להקנות לו הגניבה ואפי' קלטתו הרוח ולא מטא לארעא אינו חושש ולענין שבת אינו מתחייב עד שתנוח והו"ל כנתכוון לזרוק ב' וזרק ד' דפטור ואין כאן חיוב מיתה ואמאי פטור מן התשלומין עכ"ל ואם כן איכא למימר שפיר שזו היא דעת רבינו ועיין שם עוד מה שתי' לדעת הר' ישעיה זצ"ל אך אמנם חזות ק' הוגד לי לדברי רבינו ז"ל ממ"ש או שגנב כיס בשבת והיה מגרר ויוצא פטור שהרי בפרק המצניע דצ"א ע"ב פרכינן לר"י דאמר אפי' קופה מלאה חרדל פטור עד שיוציא כל הקופה משום דקסבר אגד כלי שמה אגד מהך ברייתא דקתני הי' מגרר ויוצא פטור שהרי איסור גניבה ואיסור שבת באים כא' ואי ס"ד אגד כלי שמה אגד קדים ליה איסור גניבה לאיסור שבת ופרש"י כיון דהוציאו מקצתו קנה כל המעות מבחוץ שיכול להוציאו דרך פיו ולענין שבת לא מתחייב עד שיוציא את כל הכיס ומסיק דברייתא מיירי בנסכא ובדליכא שצצין ופרש"י שהן חתיכות ארוכות וכל זמן שמקצתן בפנים לא קנה ונמצא איסור גניבה ואיסור שבת באים כאחד וכיון דרבינו ז"ל פסק פי"ב מה' שבת דין ט' כר"י דאפי' קופה מלאה חרדל אינו חייב עד שיוציא את כל הקופה א"כ לדידיה ע"כ ברייתא דהיה מגרר ויוצא לא מתוקמא אלא בנסכא א"כ איך פסק בסתם בכאן לההיא ברייתא דהיה מגרר והי"ל לפרש דדוקא בנסכא ולא למסתם סתום דסתם כיס במעות משמע ואחרי כותבי זה ראיתי למורינו הרב בס' מ"ק ה' שבת שהוק' לו כן יע"ש. הן אמת דבפשטא דשמעתתא דפרק המצניע דקל"ט שהרי כתב רש"י שם בד"ה עד שיוציא וז"ל כלומר אגב הוציא בראשונה כל הקופה וכתב ה"ה ז"ל שם שכונתו שאם אחר שהוציא את מקצתה ברשות זה ומקצתה ברשות זה עקרה וגמר להוציא אינו חייב לפי שלא היתה בשעת עקירה שניה הוצאה בבת אחת שכבר היה מקצת הכלי בר"ה וכן נראה שהוא דעת רבינו ז"ל שם שכתב המוציא מקצת החפץ מרשות זה לרשות זה פטור עד שיוציא את כל החפץ משמע בהדיא דכל שלא הוציא את כל החפץ אפי' שהחפץ הי' מונח מקצתו ברשות היחיד ומקצתו בר"ה ובא זה וגמר להוציאו מרה"י פטור כיון שלא הוציא אלא מקצת החפץ ומתני' נמי הכי מוכחה מדקתני עד שיוציא את כל הקופה אע"ג דכבר קתני קופה שהיא מלאה פירות כו' אע"פ שרוב הפירות מבחוץ פטור ואם כן ל"ל למתני עוד עד שיוציא את כל הקופ' דהא פשיטא דבהוצאת כל הקופ' מיחייב ואי לאשמועינן דאפי' כל הפירות מבחוץ פטור כדר"י אכתי ליתני ברישא אע"פ שכל הפירות מבחוץ פטור ותו לא צריך למתני' אי לאו לאשמועינן הך דינא דבעינן שיוציא כל הקופ' ואפי' גמר והוציאו פטור כל זמן דלא הוציא כל הקופ' וזה נראה שהכריחו לרש"י לפרש כן וא"כ ק"ט דמאי פריך לר"י מהך ברייתא דהיה מגרר ויוצא ואי ס"ד אגד כלי שמיה אגד קדים ליה איסור גניבה ומאי קו' הא כיון דעקירת מקצת הכלי צורך הנחה היא דא"א להוצאת כל הכלי בלא הוצאת מקצת הכלי א"כ מיתה ותשלומים באים כאחת הן והו"ל דומיא דההיא דרבי אבין ממש דאמר הזורק חץ מתחילת כו' דפטור משום דעקירה צורך הנחה ובהדיא פריך בפרק א"נ לרבי אבין דס"ל עקירה צורך הנחה מרישא דהך ברייתא דקתני הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם איסור שבת ואמאי ה"נ נימא הגבהה צורך הוצאה היא וכתבו התוס' ז"ל שם בד"ה הכא וז"ל אע"ג דאפשר בגרירה כך לי עקירה זו כמו עקירה אחרת דמ"מ מתחיל האיסור משעת הגבה' דאם היה אחר עושה עקירה לא היה מתחייב בהגבהה נמצא עקירה גורמת החיוב ועד שעת הנחה מושך החיוב עכ"ל וא"כ ה"נ דכוותה דכיון דעקירת מקצת כלי צורך הוצאת כל הכלי הוא דאם היה אחר עושה עקירת מקצת הכלי לא היה מתחייב זה אח"כ בהוצאת גמר כלי כיון שלא הוציא כל הכלי נמצא דהחיוב בא לו מאותה שעה שמתחיל לעקור החפץ עד שעת הנחה ומש"ה קתני בברייתא היה מגרר ויוצא פטור דמיתה ותשלומין באים כאחד קרינן ביה ובשלמא אם היינו אומרי' דעד שיוציא כל הקופ' דקתני מתני' ר"ל עד שיגמור ויוציא כל הקופ' משום דהכל תלוי בגמר הוצאת הכלי ואפילו היה מונחת מקצתה ברה"י ומקצתה בר"ה ובא זה וגמר והוציאו חייב ושלא כדעת רש"י ניחא דשפיר פריך תלמוד' דאי ס"ד אגד כלי שמיה אגד קדים ליה איסור גניבה משום דמשעת שהוציא זה מקצת הכלי קנה כל המעות שבחוץ ועדיין לא התחיל האיסור משום דהכל תלוי בגמר הוצאת הכלי ובאותה שעה בא לו עקירה והנחה כא' וקודם לכן לא מיקרי עקירת הכלי דאפי' בא אחר ועקרו למקצת הכלי היה מתחייב זה משעת גמר הוצאת הכלי נמצא דאין החיוב מתחיל משעת הוצאה אלא משעה שגמר הוצאת הכלי אז בא לו עקירה והנחה כאחד והרי זה דומה ממש למ"ש התוס' בכתובות פרק אלו נערות ד"ה נימא שהק' שם וז"ל תימה לפירוש ר"ת ז"ל דהגבהה קונה פחות מג"ט מאי פריך והא כיון דקנאה קודם שהתחיל עקיר' דעקירה לא הויא עד שיגביה שלשה כו' דין הוא שיתחייב כמו לבן עזאי דאמר מהלך כעומד דמי דחייב לפי שקנאה קודם שהתחיל העקירה יע"ש וראיתי שם למוהר"ב ז"ל (דכ"ח ע"ד) [דל"א ע"א] שתי' לקו' התוס' הלזו משם תוס' הרא"ש וז"ל אבל הרא"ש תי' דעקירת טפח צורך עקירת ג"ט דא"א לעקירת ג"ט בלא עקירת טפח עכ"ל וכתב הרב ז"ל שם דס"ל להרא"ש ז"ל דההיא דבן עזאי שאני משום דיש עקירה והנחה ולהכי חשבינן ליה כל עקירה באנפי נפשה משא"כ בעקירת ג"ט אע"ג דאין האיסור מתחיל עד שיגבי' ג' ואם בא אחד ועשה עקירה תוך ג"ט מתחייב הוא זה על עקירת ג"ט ומ"מ כיון דא"א לעקירת ג"ט בלא עקירת טפח הו"ל כאלו מאותה שעה התחיל האיסור דכולה חדא עקירה מקרי יע"ש וא"כ לדעת תוס' הרא"ש ז"ל אפילו נימא דס"ל דעד גמר הוצאה הוא דמחייב שלא כדעת רש"י ז"ל מ"מ כיון דא"א לעקירת כל הכלי בלא עקירת מקצת הכלי הו"ל כאלו מתחיל מאותה שעה אע"ג דאינו מתחייב אלא עד גמר עקירה וה"ז דומה ממש לההיא דעקירת ג"ט וא"כ הדרן קו' לדוכתא ולכן נראה לומר דתלמודא כי פריך התם בפרק המצניע לר"י אינו אלא ללישנא בתרא דס"ל דטעמא דרבי אבין בזורק חץ משום דאי בעי לאהדורי לא מצי הדר ומש"ה פטור משום דמשעת עקירה סופו לקרוע שיראים ובמעביר מודה רבי אבין דחייב דאי בעי לאהדורי מצי מיהדר וא"כ הכא נמי במגרר ויוצא פריך שפיר דאיסור גניבה קדים דמשעה שהוציא מקצת הכלי קנה המעות ובידו לאהדורי ובהא אפי' רבי אבין מודה והא דפריך בא"נ לרבי אבין מרישא דהך ברייתא דהגונב כיס כבר כתבו התוס' שם דלישנא דאי בעי להדורי לא מצי מיהדר לא פריך מידי אך אכתי ק' למ"ש מוהר"ב בד"ס ע"א משם הרמב"ם ז"ל א"צ לישנ' דאמר דאי בעי מצי למיהדר אפשר לפרושי דה"ק התם לא מצי מיהדר ליה ולחייב אשבת גרידא אבל במעביר סכין אפשר לו להעביר באותה ד"א ויזהר שלא יקרע השראי' הילכך מילתא אחריתי היא ולאו משום קריעה הוא חייב אבל בכל מקום שהוא חייב משום אותה מלאכה ודאי פטור ומשו"ה אקשינן ליה להאי קו' אליבא דכולהו לישני עכ"ד וכיון שכן תקשי דמאי פריך בפרק המצניע איסור גנבה קדים הא אפילו ללישנא דאי בעי להדורי כיון שהחיוב בא לו מחמת אותו ממון פטור כמ"ש הרמב"ן ז"ל אם לא שנאמר דהרמב"ן ז"ל חולק ע"ד רש"י ז"ל וס"ל דעל גמר הוצאה הוא דחייב שבתי וראה דאפילו לפי' זה נמי קשה שהרי כיון דא"א להוצאת כל הכלי בלא הוצאת מקצת הכלי אע"ג דאין האיסור מתחיל משעת הוצאת מקצת הכלי אפ"ה פטור כדמוכח מההיא דהגונב חלבו וכמ"ש לקמן משם הרמב"ן דאי גחין ואכיל פטור אע"פ שאין התחלת החיוב אלא בשעת בליעה כיון דלא סגיא בלא"ה חשוב הוא התחלת החיוב ואם נאמר דהכא נמי אפשר בלא הוצאה שיוציאנו אחר ואפ"ה מיחייב נמצא דאין החיוב מתחיל מאותה שעה הא נמי ליתא שהרי כיון דלדידיה א"א בלא הוצאת מקצת הכלי אלא ע"י הגבהה מש"ה הוצרך בגמרא לומר טעמא דאי בעי גחין ואכיל ולא קאמר דאי בעי תחב ליה חבריה כמ"ש מוהר"ב בשם שיטה ישנה דכ"ט ע"ד וההיא דתוס' ז"ל שאני דאפשר בגרירה כמ"ש מוהר"ב ואם נאמר דס"ל להרמב"ן דתלמודא חדא מנייהו נקט וה"ה דהוה מצי לומר דאי בעי תחיב ליה חבריה ניחא וא"נ אפשר דתלמודא התם לישנא דברייתא דייק דקתני פטור שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד דהך לישנא משמע דאיסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד ממש ואף גם זאת נראה דהא ליתא דא"כ היכי משני דברייתא מיירי בנסכא דא"כ אמאי אכפל תנא לאשמועינן האי דינא בנסכה כיון דמצי לאשמועינן בכיס סתמא ואולי דס"ל להרמב"ן דה"ה דהו"מ לשנויי הכי אלא דלדברי המקשה דלא ס"ל לחלק בהכי תריץ דמיירי בנסכה וכמ"ש התוס' לההיא דמרובה אבל ליכא למימר דתלמודא כי פריך התם אליבא דר' ירמיה קפריך דס"ל להרמב"ן כפי' ר"ת דר"י חולק אדר' אבין דזה ניחא לההיא דמרובה התם מצינן למימר שפיר דתלמודא פריך אר' ירמיה ברייתא דגנב ומכר היכי מתוקמא. אמנם בהא דפרק המצניע דפריך תלמודא לר"י ליכא למימר הכי דנימא דר"י לא ס"ל כר' ירמיה ודוק. ומ"מ כל זה שכתבנו לדעת הרמב"ן ז"ל אינו מעלה ארוכה לדעת רבינו ז"ל שהשמיט הך אוקמתא דפרק המצניע משום דלדעת רבינו אין לומר דס"ל כדעת הרמב"ן דתלמודא כי פריך התם אינו אלא מלישנא דברייתא וא"כ דלדעת המקשה השיב לו שהרי רבינו פסק כלישנא בתרא דטעמא דר' אבין משום דאי בעי לאהדורי. וכתב ה"ה ז"ל דמש"ה השמיט רבינו הך אוקימתא דעומד לפוש משום דס"ל דהא דפריך מהך ברייתא לר' אבין אינו אלא ללישנא קמא אבל ללישנא דאי בעי לאהדורי לא פריך מידי וכיון שכן להך לישנא דאי בעי להדורי ע"כ צריכינן לאוקמתא לברייתא דמגרר ויוצא בנסכא משום קוש' דאיסור גניבה קדים כיון דס"ל לרבינו דטעמא דאי בעי להדורי אהני אפילו בגונב כיס שהוא חייב משום אותה מלאכה שלא כדעת הרמב"ן ז"ל וצ"ע כעת:<br><b> ולכן </b> נ"ל שרבינו ז"ל פסק כלישנא קמא דטעמא דר' אבין משום דא"א להנחה בלא עקירה משום דס"ל דהא דמפלגינן כלישנא בתרא בין מצי להדורי ללא מצי להדורי היינו אליבא דר"ח ולומר דר"ח מודה ליה לר' אבין בזורק חץ משום דלא מצי למיהדר מיהו ר' אבין בין בזורק בין במעביר פטור כיון דתלי טעמא משום שעקירה צורך הנחה הוא וכמ"ש מוהר"ב ז"ל בדף נ"ט יע"ש. ומה שהשמיט רבינו ז"ל אוקמתא דעומד לפוש הוא משום דס"ל כחד מרבוותא שכתב הרמב"ן ז"ל הביאו מוהר"ב ז"ל דף נ"ח ע"א דה"ה דהו"מ תלמודא לשנויי הכי דשאני התם דאפשר להוצאה בלא הגבהה דאי בעי גריר ונפיק אלא דלדברי המקשה דלא ס"ד לחלק בהכי וס"ל דאפילו בכה"ג אמרה ר' אבין תריץ ליה ומשו"ה השמיט רבינו ההוא אוקמתא דפרק המצניע משום דס"ל דתלמודא לישנא דעלמא הוא דדייק כדכתיבנא דמיעקר דינו כיון דא"א להוצאת כלי בלי הוצאת כל הכלי וא"נ משום דבעי לאוקמא אליבא דר"ח דמאן דתלי טעמא משום דבעי לאהדורי ודלא כמ"ש ה"ה ז"ל כנ"ל. עוד נ"ל ליישב למה שהשמיט רבינו ההיא אוקמתא דפרק המצניע עם מ"ש הרמב"ן ז"ל בפרק הספינה דפ"ז אמתניתין דקתני פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין יכולין לחזור בהן וז"ל וי"מ שפירקן ומשכן בתוך ביתו וקונה במשיכה והא דדייקינן מינה והא מדכליו של מוכר ברשות לוקח קנה כו' משום דאם תמצי לומר כליו של מוכר ברשות לוקח אינו קונה אף אם משך פירות בתוך כליו של מוכר לא קנה שכשם שאין משיכה קונה ברשות מוכר כך אינו קונה בכליו של מוכר ברשות לוקח כשתמצי לומר כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה דהא כליו כחצרו דמיא וטעם אחר אמרו שהרי הפירות מונחים ועומדים בכלי ואין זזין ממקומן וכיון שאין משיכת הכלי כלום לא קנה כו' וכתב עוד שבעלי ראיה זו מביאין ראיה שאינו קונה מדאקשינן בפ"ק דמציעא חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה ואי אמרת משיכה היא היכי אמרינן חצר מהלכת היא והא מטעם משיכת הכלים עצמן הוה קונה אלא ש"מ שאינה משיכה והרמב"ן ז"ל דחה ראיה זו והביא ראיה הפך סברת י"מ מהא דפרק המצניע דנראה מסוגיא זו דבמשיכת הכיס קנה המעות אע"פ שלא הוציא כל הכיס מרשות הבעלים ולא קנאו לכיס והוא דמצי שקיל להו דרך פיו עכת"ד הרמב"ן ודעת רבינו ז"ל נראה מדברי ה"ה בפ"ד מה' מכירה דין ה' שהוא כדעת י"מ הללו שכתב הרמב"ן דכי היכי דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח ה"נ לא מהניא משיכה בכליו של מוכר דתרוייהו שוים הן ומש"ה לא תי' בגמ' דמתניתין דקתני פירקן והכניסן לתוך ביתו כו' מטעם משיכה היא משום דאי משיכה מהניא בכליו של מוכר ה"נ מהני ברשות לוקח דשוים הן וכמ"ש הרב ל"מ ז"ל יע"ש. ולרבינו ז"ל קשיא לי' ההיא דפרק המצניע שהביא הרמב"ן ז"ל דמוכח התם דבמשיכת הכיס קונה מעות אע"פ שלא הוציא כל הכיס ולא קנאו דאל"כ מאי קאמר רב ביבי בר אביי אי אמרת אגד כלי שמיה אגד איסור גניבה קדים ופירש רש"י ז"ל דכיון שהוציא מקצתה קונה כל המעות שמבחוץ הא כיון דלא קני הכיס משום דלא הוציאו כולו והו"ל כנסכא לא קנה המעות במשיכת הכיס ומש"ה ס"ל לרבינו דרב ביבי בר אביי דפריך התם מההיא דהגונב כיס משום דס"ל כרבא בפרק הספינה דבעי למפשט ממתניתין דפירקן והכניסן לתוך ביתו דכליו של מוכר ברשות לוקח קנה וכי היכי דברשות לוקח מהני לכליו של מוכר ה"נ מהני משיכה בכליו של מוכר דתרוייהו שוים הם לדעת רבינו ז"ל ומש"ה פריך שפיר משום דאיסור גניבה קדים משום דס"ל דבמשיכת הכיס קנה המעות אע"פ שלא קנה הכיס ולפום סברתיה הוא דהוצרכו לאוקמא לברייתא בדאפקיה דרך שוליו ובנסכא אמנם לפום מאי דקי"ל כמר בר רב אשי דאוקי למתני' דפירקן במתלי דתומי וס"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קני וה"נ לא מהניא משיכה בכליו של מוכר לק"מ למ"ד אגד כלי שמיה אגד מברייתא דהגונב כדכתיבנא ומש"ה רבינו ז"ל דפוסק כמר בר רב אשי כמ"ש ה"ה מש"ה לא הביא הך אוקמת'. ודרך אגב אומר שמ"ש ראיה מההיא דפ"ק דמציעא דאקשינן חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קני דמשיכה בכליו של מוכר לא מהני איכא למידק עליו שהרי רבא הוא דפריך התם הכי בפ"ק דמציעא וכדגרסינן התם א"ל רבא את"ל קנה בהמה וקנה כלים שעליה מי קנה חצר מהלכת היא כו' ורבא גופיה בפ' הספינה ס"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח קני ובעי למיפשט מהך מתני' דכליו של מוכר ברשות לוקח קני וא"כ כיון דס"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח קני ה"נ ס"ל דמשיכה בכליו של מוכר מהני להאי י"מ וצריך לומר דלבתר דתריץ ליה מר בר רב אשי דמתני' מיירי במתכלא דתומי קיבלה מיניה והא דפריך התם במציעא הוא לבתר דקבלה מיניה ודוק. תו קשה לי לדעת הרמב"ן ז"ל דאפילו לטעמא דאי בעי לאהדורי כל שהחיוב בא לו מחמת אותו ממון פטור וטעמא דגונב חלבו דחייב אליבא דר"ח הוא משום דאיכא ביה תרתי אפשר לאכילה בלא הגבהה ואי בעי לאהדורי מצי מיהדר א"כ מאי פריך בגמ' בפרק אלו נערות ד"ל ע"ב לאביי דאמר זר שאכל תרומה פטור מהא כו' ומוקי לה כגון שתחב לו לתוך בית הבליעה ופריך היכי דמי אי דמצי לאהדורי ניהדר ופרש"י ז"ל מההיא שעתא איהו מזיק לו ומתחייב בנפשו לא הוי עד דבלע לגמרי והשתא לדעת הרמב"ן ז"ל מאי קו' הא כיון דתחיבת בית הבליעה צורך אכילה דא"א לאכילה בלא תחיבת בית הבליעה משו"ה פטור כההיא דר' אבין ואע"ג דאי בעי לאהדורי מיהדר מ"מ כיון שהחיוב בא לו מחמת אותו ממון פטור לדעת הרמב"ן ז"ל ובשלמא אם נאמר דטעמא דאי בעי לאהדורי מהני אע"ג דהחיוב בא לו מחמת אותו ממון איכא למימר דתלמודא כי פריך אי דמצי לאהדורי ניהדר אלישנא בתרא דתלי טעמא משום דאי בעי לאהדורי הוא וכמ"ש הריטב"א והרא"ה ז"ל הביאו הרב הנז' דנ"ט ע"ג אמנם לדעת הרמב"ן ק"ט דאפילו ללישנא בתרא לא פריך מידי וליכא למימר דא"כ לא כתב הרמב"ן ז"ל דכל שהוא מתחייב מחמת אותו ממון פטור אע"ג דמצי מיהדר אלא דוקא במעביר סכין דהאיסור מתחיל מאותה שעה משום דבעינן עקירה והנחה ומש"ה כל שחיוב בא לו מחמת אותו ממון פטור כיון דמאותה שעה נתחייב מיתה משא"כ בההיא דזר שאכל תרומה דאע"ג דא"א בלא תחיבת בית הבליעה מ"מ כיון שאין האיסור מתחיל מאותה שעה אלא משעת בליעה לא קרינן בהו מיתה ותשלומין באים כאחת דהא ליתא דא"כ אמאי הוצרך תלמודא לומר דטעמא דרב חסדא משום דאפשר לאכילה בלא הגבהה דאי בעי גחין ואכיל הא אפילו נימא דא"א לאכילה בלא הגבהה כיון דאין האיסור מתחיל אלא משעת בליעה פטור אלא ודאי דאע"ג דאין האיסור מתחיל אלא משעת בליעה כיון דהא ודאי לא סגיא לאכילה בלא הכנסת פה הו"ל כאלו מתחיל האיסור מאותה שעה וכ"כ בהדיא הרא"ה ז"ל משם הרמב"ן בדף נ"ח ע"ד יע"ש. ואולי דס"ל להרמב"ן דהא דפריך תלמודא אי דבעי לאהדורי ניהדר היינו משום דאכתי לא שמיע ליה ההיא דראבי"ן ותי' דאתמר עלה דטעמא דר"ח משום דאפשר לאכילה בלא הגבהה אבל לפום מאי דמסיק בתר הכי אה"נ דל"ק לן הך קו' ודוק:<br><b> עוד </b> הוקשה אצלי בסוגיא דפ' המצניע במאי דמשני דברייתא מיירי בנסכא דכיון דמקצתן בפנים לא קנה עד שיוציא כל הכיס הניחא לשמואל דאמר בפרק הספינה דע"ד דספינה לא קנה עד שימשוך את כולה אבל לרב דס"ל כיון שמשך כל שהוא קנה א"כ אפילו נימא דברייתא מיירי בנסכא תקשי דאיסור גניבה קדים דמכי הוציא מקצתו קנה ומתחייב בנפשו לא הוי עד שיוציא כל הכיס ולהא ודאי אפשר לומר דרב ס"ל כחזקיה דאמר אגד כלי לא שמיה אגד וברייתא מיתוקמא בכיס של מעות דאיסור שבת וגניבה באים כאחד אבל בנסכא ל"מ מתוקמא משום דאיסור גניבה קדים ור"י דס"ל אגד כלי שמיה אגד לא מתוקמא אלא כשמואל אך קשה לדעת רבינו ז"ל שכתב בפ"ד מה' מכירה דין ד' וז"ל ודבר הנקנה במשיכה אם היה בר"ה כו' כיון שהוציא מקצת החפץ מר"ה קנה וכתב ה"ה שם שדעת רבינו דספינה ושאר חפצים דינן שוה דבכולהו בעינן שימשוך כולה ממקום שהיתה בה כשמואל דקי"ל כותיה אלא שהיתה ברשות שאין המשיכה קונה וכיון שמשך מקצתה ברשות שהמשיכה קונה די בכך והשתא תיקשי דא"כ מאי משני דברייתא מיירי בנסכא הא אכתי איסור גניבה קדים דמכיון שמשך כולה ברשות בעלים לא בעינן שימשך כולה ברשות שהמשיכה מועלת לדעת ה"ה ז"ל וכן קשה במאי דמשני נמי הב"ע שהוציאו דרך שוליו דמה בכך אע"ג דאין יכול להוציא המעות לא גרע משאר כלים דקנה במשיכה כל דהו ואם נאמר דברייתא מיירי בשהגניבה היתה ברשות שהמשיכה מועלת דכדי למושכה כולה צריך שיוציאנה לר"ה לגמרי ונמצא שאז באים איסור שבת ואיסור גניבה כאחד זה ודאי דוחק גדול דכל כי האי לא הוה ליה לתלמודא למסתם סתומי וכי היכי דמשני דברייתא מיירי בנסכא ה"נ הול"ל הכא במאי עסקינן בשהיתה סמוכה לר"ה ותו דאכתי תקשי לדעת הרא"ש ז"ל שכ' בפ' הנז' והביאו הטור סי' קצ"ח דדוקא בספינה בעינן שימשוך כולה משום דאי משיך לה כל דהו ממילא אזלא אבל בשאר מטלטלים במשיכה כל דהו סגי ומשמע ודאי שלדעתו ז"ל לא בעינן שימשכנה כולה ממקום שהיתה בו ואפילו היתה סמוכה לרשות שהמשיכ' קונה מכיון שמשך מקצתה קנה מדלא חלק בהכי כמ"ש ה"ה ז"ל ואם כן הדר' קו' לדוכתה ולכן נ"ל שאף לדעת רבינו והרא"ש ז"ל לא כתבו כן אלא כשהחפץ היתה ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם אז דוקא הוא דאמרי' דבמשיכ' כל דהו לרשותו או לסימטא סגי ואע"ג דעדיין נשאר הרוב ברשות שאינה משיכה קונה אמנם אם היתה ברשות המוכר אז לא קנה עד שימשוך את כולה ובמשיכה כל דהו לא מהני כיון שרובו נשאר עדיין ברשות המוכר וזה מדוקדק מדברי רבינו ז"ל שכתב דבר הנקנה כו' אם הי' בר"ה כו' כיון שהוציא מקצת החפץ מר"ה קנה משמע דבא לרמוז מ"ש דדוקא כשהיא ברשות הרבים קנה אבל ברשות המוכר לא קנה עד שימשוך את כולה וכסוגיין דפרק המצניע כנ"ל (ומהתימה על הפוסקים ז"ל שלא ביארו זה) וכ"כ בפה"מ בפרק הספינ' ומ"מ מ"ש ה"ה ז"ל וז"ל אח"כ מצאתי להרמב"ן פרק אלו נערות שכתב כדברי רבינו ממ"ש בסוגיא דהיה מגרר ודקדק כן מאותה סוגיא ומסו' דעד שימשכנה שכתבתי עכ"ל היא דבר תמוה דאדרבא מסוגיא זו יש להוכיח להפך דבעינן שימשכנה כולה דאם לא כן איסור גניבה קדי' כמ"ש ואף למ"ש אנו בעניותנו מ"מ לא תיובתא ולא סיעתא איכא למישמע מינה ואנכי הרואה דברי הרמב"ן ז"ל בשיטה כ"י להרמב"ן ז"ל בפרק אלו נערות ומוהר"ב ז"ל הביאו שלע"ד כונת הרמב"ן ז"ל היא על אופן אחר וזה שכתב שם וז"ל ומדאוקימנא דאפקיה לר"ה ובמשיכה קני שמעי' דכל שהוא מונח בר"ה או ברשות מוכר משעה שימשכנו מאותו רשות לסימטא קנה ואין צריך למשוך אותו בסימטא כלל דאי אמרת לא קנה עד שימשוך בסימטא אין איסור שבת ואיסור גניבה באים כאחת שהרי משעה שהוציאו לצידי ר"ה נגמרה מלאכת שבת ואיסור גניבה לא בא לו עד שימשוך אותו במלואו בסימטא וכן משמע מדאמרינן בבתרא עד שימשכנו מר"ה לסימטא עכ"ל והנרא' שה"ה הבין שמ"ש הרמב"ן משעה שימשכנו מאותו רשות קנה שכונתו לומר דמשעה שהתחיל למשוך אע"פ שלא משך כל הכלי לסימטא קנה והא ליתא דא"כ איך כתב דאי אמרת לא קנה עד שימשוך בסימטא אין איסור שבת ואיסור גניבה באים כא' שהרי משעה שהוציאו לצידי ר"ה נגמרה מלאכת שבת אדרבא אי אמרי' דצריך למשוך כולה איסור שבת ואיסור גניבה באים כאחת דאיסור שבת לא בא אלא עד שיוציאנו לגמרי וכדקתני בהדיא בפרק המצניע ואי אמרי' דבמשיכ' כל דהו סגי איסור גניבה קדים כמ"ש ותו דמאי ראיה מייתי מדאמרינן בבתרא עד שימשכנו מר"ה לסימטא ואימא דהכי קאמר עד שימשכנו כולו מר"ה לסימטא והיכי משמע מיניה דבמשיכה כל דהו סגי ולכן הנראה לי פשוט בכונת הרמב"ן הוא הפך מ"ש ה"ה שדעת הרמב"ן ז"ל הוא כדעת הראב"ד דבעי' שימשוך כולו לסימטא דהלכתא כשמואל ובא להכריח הוא ז"ל דמכיון שמשכו כולו מר"ה לסימטא מאותה שעה קנה ואין צריך למשוך אותו בסימטא עוד דהיינו אחר שכולו עומד בסימטא ימשכנו עוד משם כדי שיעשה משיכה בסימטא עצמה וזהו שכתב משעה שימשכנו מר"ה לסימטא קנה ואין צריך למשוך אותו בסימטא עצמה כמ"ש ואהא הוא שכתב דאי אמרת לא קנה עד שימשוך בסימטא כלומר אחר שעומד כולו בסימטא צריך למושכו משם כדי שיעשה משיכה בסימטא עצמה אין איסור שבת כו' שהרי משעה שהוציאו מצידי ר"ה כלומר משעה שהוציא כל החפץ לר"ה נתחייב באי' שבת ואיסור גניבה לא בא לו עד שימשכנו משם עוד והיינו מה שהביא ראיה מההיא דעד שימשכנו מר"ה לסימטא דהך לישנא משמע דמשעה שמשכו כולו מר"ה והכניסו בסימטא קנה ואין צריך למושכו משם עוד דאל"כ הכי הול"ל עד שימשך בסימטא כנ"ל כונת הרמב"ן ודברי ה"ה צ"ע וראיתי להרב לח"מ בפ"ג מה' מכירה שהק' על רבינו דבפרק הספינה דפ"ה אוקמוה להך ברייתא דהיה מגרר ויוצא בכיס גדול שאין דרכו להגביה דאי בכיס שדרכו להגביה לא קנה במשיכה וא"כ איך בכאן סתם הדברים ולא ביאר דמיירי דוקא בכיס גדול ע"ש שהניחו בצ"ע ולדעתי נראה לי ליישב שדעת רבינו ז"ל הוא כמ"ש הרמב"ן הביאו מוהר"ב דס"ב ע"ג שהקשה הוא ז"ל דבפרק אלו נערות מוקמינן להך ברייתא במצעי ואלו בפרק הספינה אוקמינא לה במידי דבעי מיתנא דהיינו רברבי וא"כ הכא היכי מתוקמא במיצעי הא כיון שדרכו להגביה לא קנה במשיכה ותי' וז"ל וקו' הכי דחינן לה דהך אוקמתא דהכא לאו דסמכא היא דאפשר דמאן דסבירא ליה הגבהה צורך הוצאה לא סבירא ליה ההיא שמעתתא דהתם וא"נ אית ליה מוקים לה כרבינא דלענין גניבה הוא דמחייב בתשלומין ולא מיקנא ממש וההיא סוגי' דהתם ודאי לא מתוקמא אלא אליבא דמאן דמפרש לה הכא אליבא דר"א בצידי ר"ה ולענין מקנא ממש כו' עכ"ל יע"ש וא"כ כיון שרבינו פסק כרבינא דבר"ה קנה להתחייב בתשלומין שהרי כתב והוציאו מרה"י לר"ה ולא ביאר דהיינו דוקא כשצרף ידו למט' מג' וכמ"ש הטור סימן שנ"א משמע בהדיא דפסק כרבינ' דאפי' בר"ה גמורה מתחייב באונסין אע"ג דלענין קניה לא מהני ומשום הכי לא הוצרך לבאר דמיירי דוקא בכיס גדול משום דלרבינא בכל גוונא מתחייב בתשלומין כמ"ש הרמב"ן ועיין בהרב מש"ל ז"ל בפ"ב מה' אלו דין י"ו שיש לתמו' בדבריו שמדברי רבינו נרא' בהדיא דפסק כרבי' ואיך הוא ז"ל סתם הדברים יע"ש הן אמת שבפ"המ נרא' דפליג על מ"ש בס' היד שכתב בפרק מרוב' וז"ל לימד אותנו בזאת הלכ' שני עיקרים האחת כי הגנב לא יקרא גנב עד שיביא אותו דבר הגנוב לרשותו ויקנה אותו בדרך מדרכי הקניות המטלטלין וכ"כ עוד לענין שומר דאין חייב באונסין עד שימשוך במקום המועיל לענין קנית מטלטלין וא"כ נרא' דלפי מה שפסק בס' היד כרבינא מדלא ביאר דהיינו דוקא בשצרף ידו למטה מג' ובפ"ג מה' מכירה דין ה' פסק כאביי ורבא דפרק הספינה דס"ל דמשיכ' בר"ה לא קנה ע"כ דס"ל לחלק כמ"ש התוס' פרק אלו נערות ד"ה וברשות דמשיכה בר"ה קני לענין להתחייב באונסין אבל אינו קונה שיהא שלו לגמרי והלכך גנב כיון שכל קנינו אינו אלא להתחייב בתשלומין מש"ה קני וכ"כ התוספות בפ' השואל דפ"ט ד"ה כיון דשואל מתחייב באונסין במשיכ' בר"ה אע"ג דלענין חזר' לא קני ומהתימ' על הטור ז"ל בסי' רצ"א שכתב וז"ל והרמב"ם כתב שאינו חייב עד שימשוך ובמקום שהמשיכ' קונה שהרי כפי מ"ש בס' היד כרבינ' דלענין להתחייב בתשלומין לא בעינן שימשוך בסימטא והיינו טעמיה דגנב בשומר נמי יתחייב בתשלומין אפי' הוציאו מר"ה ומאי שנא שומר מגנב וצריך עיון כעת: מיהו הא ק"ל על ר' שהרי פ' אלו נערות פרכינן אהך ברייתא ובמאי אי ברברבי אורחיה היא ואי בזוטרי לאו אורחי' ופירש"י ז"ל ואמאי חייב משום שבת וא"כ הי' לו לרבינו ז"ל לבאר דבכיס קטן חייב בתשלומין משום דאין כאן חיוב שבת ובפ' י"ג מה' שבת דין י"א כתב וז"ל ואם משך החפץ וגררו על הארץ כו' חייב וכתב ה"ה שיצא לו מהך ברייתא דהי' מגרר ויוצא כו' יע"ש והוא דבר תימא דאמאי השמיט רבינו דין זה דדוקא ברברבי הוא דחייב אבל בזוטרי פטור דלאו אורחי' בגריר' וצריך עיון ודע שאני מסתפק במ"ש רבינו דאם נתחייב מית' ואח"כ נתחייב תשלומין חייב לשלם אם הוא דוקא כההיא דהיוצא ליהרג וחבל באחרים ודכוותי' שכשהוא מתחייב בתשלומין אינו מתחייב מית' משום הכי חייב אבל היכא שהוא מתחייב במיתה ותשלומין באות' שעה אע"ג דכבר נתחייב מית' מקודם מ"מ השתא מיהא הא איכא שתי רשעיות ופטור וכי היכי דאמרינן דאע"ג דלא אתרו ביה פטור מטעמא דכיון דאלו אתרו ביה פטור השתא נמי פטור כדאיתא באלו נערות מה"ט נמי איכא למימר הכא דאע"ג דכבר נתחייב מית' מקודם כיון דהשתא מיהא אלו התרו ביה הי' מתחייב מיתת ב"ד ופטור משום דמה שנתחייב מית' מקודם הי' בשוגג ולא הי' נהרג עליו השתא נמי פטור: וראיתי למוהר"ב ז"ל בדפ"ז אמתניתין דכל המתחייב בנפשו כתב משם הרשב"א דאע"ג דמכי הערה בה נתחייב מית' ומתחייב בממון לא הוי אלא עד גמר ביא' מ"מ כיון דבתר הכי נמי כל שעתא ושעתא מתעסק בחיוב מית' עד גמר ביא' פטור מן התשלומין וכ"כ משם שיטה ישנ' יע"ש ומ"מ אכתי נדון דידן שניא היא מההיא דהרשב"א דשאני התם דאע"ג דנתחייב מית' קודם שיבא לידי חיוב תשלומין מ"מ חיובא דמית' משיך ואזיל עד שעה שהוא מתחייב בתשלומין ואין לו הפסק וכיון שכן מית' ותשלומין באים כאחת קרינן ביה משא"כ בנדון דידן דכבר נתחייב מקודם מית' והי' לו הפסק בנתיים אפשר דחייב כמ"ש וכנ"ל שהוא דעת השיט' ישנה שכתב מוהר"ב בדס"ב ע"ד וז"ל ואם תאמר אמאי לא אוקמא כגון דאפקיה מר"הי לר"הי ור"ה באמצע וי"ל משום כיון דאפקיה לר"ה אחייב ליה ואיסור גניב' לא הוי עד דמטי לרה"י ולא מיפטר אלא א"כ שתיהם כאחד שיט' ישנה ע"כ הרי נרא' מדבריו דאע"ג דכי מטי לרה"י הרי הוא מתחייב באותה שעה מיתה ותשלומין שהרי הוציא מר"ה לרה"י אפ"ה כיון שכבר נתחייב מיתה מקודם ההוא חיוב מיתה דאתי ליה בתר הכי כשהוא מתחייב בתשלומין כלא חשיב ומש"ה חייב ובסי' הנזכר אמתניתין דכל המתחייב בנפשו כתב כדברי הרשב"א אלא ע"כ לחלק כמ"ש ואנכי הרואה שיש להוכיח שלא כדעת השי' ישנה הנזכר מההיא דגרסינן בפרק בן סורר דע"ג דפרכינן התם אברייתא דקתני דעל חייבי כריתות ניתן להצילו בנפשו ממתני' דקתני אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו ומוקי לה ר"ח התם כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה ע"ש והשתא קשה דאיך אפשר לו' דמתני' מיירי בבא עליה שלא כדרכה הרי קתני סיפא אע"פ שהן בכרת אין בהם חיוב מיתת ב"ד דמשמע בהדיא דאלו הבא על אחותו הי' מחייבי מיתות ב"ד הי' פטור מקנס והלא אין כאן מיתה ותשלומין כאחת שהרי נתחייב מיתה משבא עליה שלא כדרכה וא"כ כשחזר ובא עליה כדרכה ההיא מיתה חשיבי כמאן דליתיה לדברי הש"י ותו דלר"ח סיפא דמתני' דקתני הבא על בתו כו' מפני שמתחייב בנפשו ע"כ בהכי נמי מתוקמא שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה דאל"כ תקשי מאי איריא מפני שמתחייב בנפשו אפילו חייבי כריתות נמי ואפ"ה קתני מתני' שהוא פטור ואמנם אפשר ליישב דעתו דס"ל דהא דאמרי' התם כגון שבא עליה שלא כדרכה היינו שבא עליה אחר דאפי' בבא עליה אחר חשיב שכבר נפגמה ולא ניתן להצילו בנפשו וכמו שכן הוא דעת רש"י ז"ל שם שכתב וז"ל שבא עליה (הוא) אחר שלא כדרכה ע"ש הן אמת שדבריו ז"ל מן המתמיהים דמשמע ודאי דנעבדה בה עבירה דקתני התם דאין מצילין בנפשו היינו דוקא באותו בועל עצמו דמכיון שפגמה שוב לא ניתן להצילו בנפשו אבל בפגמה אחר כל שהוא ערוה לו ניתן להצילו בנפשו ודאי וכן משמע מדברי רבינו ז"ל פ"א מה' רוצח דדוקא בבועל עצמו הדברים אמורים וכן ראיתי להמאירי בשיטה כ"י שתמה עליו כן יע"ש מ"מ מסתייה דרב גובריה אמרה ואף אנן נאמר כן לדעת הש"י: ואולם דברי רש"י ז"ל מבואר שחולק עליו שהרי לפי דעת השיט' ישנה עכ"ל דמתני' מיירי דוקא בבא עליה אחר ואלו רש"י ז"ל כתב מיירי נמי בבא עליה הוא עצמו ודוק ובהתוכחתי בענין זה עם מורי הרב נר"ו כה הראני שנמצא כתוב אצלו משם מוהר"י אישקאפה ז"ל שהוקשה לו על מתני' דפרק הכונס דס"א דתנן התם המדליק את הגדיש כו' הי' עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור דהרי הוא חייב מיתה על העבד וקלב"מ וכמו שפרש"י ז"ל שם דמ"ש מהא דגונב כיס בשבת שהוא חייב משום שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת ואם כן התם נמי בשנשרף הגדיש מיד נתחייב בתשלומי הגדיש ואח"כ כשנשרף העבד בא לו חיוב המיתה ואנן בעינן מיתה ותשלומין כא' ואפי' תימא דמיירי שנשרף העבד תחלה פשיטא דיהא חייב בשנשרף הגדיש אחר כך כיון שנתחייב מיתה מקודם וכמו שכתב רבינו ז"ל דכל דבר שבא לו מכח מעשה אחת אע"פ שזה בא ראשון וזה בא אחרון כגון מדליק את הגדיש שבמעשה שעשה בה הכל חשיב כבת אחת משא"כ בגונב כיס בשבת שבמעשה שעשה לגנוב הגניבה בהגבהה ברשות בעלים לא יבא לידי איסור סקילה וצריך לעשות מעשה אחר להוציא' מרה"י לר"ה מש"ה חייב דאינן בבת אחת ודייקא נמי דקתני הי' עבד כפות לו דכיון שהי' כפות מסתמא כשהדליק את הגדיש נשרף העבד עמו והוה לי' כאלו הדליקן בבת אחת עכ"ל הרב ז"ל: ולע"ד אין תי' מחוור דכפי דבריו ז"ל א"כ אמאי הוצרך ר' אבין לומר דהזורק חץ בשבת וקרע שיראין בהליכתו שהוא פטור מטעמא דעקירה צורך הנחה היא ובלאו ה"ט נמי ת"ל שבא לו מכח מעשה אחת דהיינו הזריקה וכההיא דהמדליק את הגדיש דאע"ג דליכא משום טעמא דעקירה צורך הנחה שהרי דליקת הגדיש לאו צורך שריפת העבד הוא דבידו לשרוף העבד תחילה ולא לשרוף הגדיש וליכא נמי טעמא דאי בעי לאהדורי לא מצי למיהדר ואפ"ה פטור מה"ט דהיינו מרויחין בזה דלא הוה ק"ל ההיא דהגונב כיס בשבת עד שהוצרך לאוקמא באנפי דחיקי ותו ק"ל טובא שהרי התוס' פרק אלו נערות ובפרק מרובה ד"ע ד"ה לענין כתבו דלפי' ר"ת שפי' דא"א לניסוך בלא הגבה' דרבי ירמיה דאמר בהניזקין גבי מנסך משעת הגבהה קני מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך פליג ארבי אבין דאית ליה עקירה צורך הנח' היא א"ש דהא דפריך במרוב' מכי מטי לאויר ביתו קנייה מתחייב בנפשו לא הוי עד דמט' לארעא אליבא דרבי ירמי' פריך והשתא כפי דברי הרב ז"ל נהי דרבי ירמי' פליג אר' אבין ולית ליה הגבהה צורך ניסוך ע"כ היינו דוקא בההיא דמנסך מטעם דלא בא לו מכח מעש' אחת דבמעש' שעש' לגנוב דהיינו הגבהה לא יבא לידי חיוב מית' עד שינסך משא"כ בההיא דזרוק גנבתיך ותקני לי חצרי כיון דמכח מעש' אחת בא אפי' ר"י מוד' דחשיב כבת אחת ופטור וכמתני' דפרק הכונס גם למה שתי' בשם ר"י דהוא הדין דהוה מצי לשנויי הכי אלא דלדברי המקש' שלא הי' סובר טעם זה השיב לו קשה נמי דהיכי ס"ד דמקש' דאפי' כשבא לו מכח מעש' אחת לא חשיב כבת אחת דא"כ תיקשי ליה לדידי' מתניתין דפרק הכונס: ומצאתי להרשב"א ז"ל בחידושיו פרק כיצד הרגל דף כ"ב הוקש' לו כקו' הרב ז"ל וז"ל עבד כפות לו כו' משום דקלב"מ קשה לי אמאי פטור והא מתחייב בגדיש קודם שיתחייב בנפשו על העבד כו' ואפשר דלר"י דאמר אשו משום חציו כל שהצית אפי' בגדיש ועבד כפות סמוך לו שא"א לברוח הוה לי' משע' הצתת האש בגדיש רודף ונעש' על הגדיש כרודף ששבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם דפטור משום דמשעת רדיפתו נתחייב בנפשו ואף זה כן אלא דאכתי ק' לר"ל דאמר כגון שהצית בגופו של עבד דהו"ל בשעת הצתת האש בגופו של עבד מתחייב בנפשו ואחר שמת העבד נשרף הגדיש ואמאי פטור על הגדיש י"ל שנשרף הגדיש קודם שמת העבד אבל אם נשרף הגדיש אחר שמת העבד חייב עכ"ל: עוד מצאתי בשיט' כ"י לתלמידי הרשב"א ז"ל על ב"ק שכתבו וז"ל בשלמא למ"ד אשו משום חציו משו"ה בעבד כפות לו פטור דקלב"מ פי' ואפי' נשרף הגדיש קודם שהגיע לגופו של עבד דהו"ל כזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו קודם שהמית שהוא פטור כו' ואוקמא ר"ל כגון שהצית בגופו של עבד משום דקלב"מ ואפי' נשרף העבד מקמי גדיש פטור הא למה זה דומ' לזורק חץ והלך וקרע שיראין של חבירו אחר שהמית שהו' פטור עכ"ל ולפי הנרא' שדעת תלמידי הרשב"א ז"ל כמ"ש מוהר"י אישקאפה ז"ל ומש"ה כתבו דאפי' נשרף העבד מקמי גדיש פטור ושלא כדעת הרשב"א ז"ל:<br><b> ולדעתי </b> נ"ל עיקר כדעת הרשב"א ז"ל וכמו שהוכחנו מההיא דפרק אלו נערות ומסו' דפרק מרוב' ולדעת תלמידי הרשב"א לא ידעתי מה יענו לההיא דפרק מרוב' דאע"ג דבא לו מכח מעש' אחת פריך בגמרא כיון דמטי לביתו קנה ואולי שתלמידי הרשב"א יפרשו לההיא דמרוב' כפי' הרא"ש ז"ל שכתבנו לעיל אך ההיא דפרק אלו נערות ק"ט כדכתיבנא ועוד אני מוסיף להקשות לסבר' הלזו מההיא דגרסינן בירושלמי פרק אלו נערות החוסם את הפר' משלם ששת קבים כו' שכן החוסם פרתו לוקה ופריך א"ר מונ' מעת' הבא על אחותו נערה ילקה וישלם שכן הבא על אחותו בוגרת לוק' חזר ואמר גבי אחותו חל עליו תשלומין ומית' כאחת ברם הכא מכיון שחסם נתחייב מלקות מכאן ואילך בתשלומין התיב רבי זעירא קומי רבי מני הרי המצית גדישו של חברו בשבת על שבולת הראשון חייב מית' מכאן ואילך בתשלומין ולית אמר כן על כל שבולת ושבולת יש בה התריית מית' ה"נ על כל חסימה וחסימ' יש בה התריית מכות ע"כ הרי מבואר דלא כתלמידי הרשב"א מדהוצרכו לומר דטעמא דהמצית גדישו של חבירו בשבת שהוא פטור משום דעל כל שבולת ושבולת יש בה התריית מית' וכן נמי לחסימ' הוצרכו לטעם זה ולפי דעת תלמידי הרשב"א אפי' בלאו האי טעמא נמי כההיא דנשרף העבד ואח"כ נשרף הגדיש דלא שייך האי טעמא אפ"ה פטור כיון שבא לו מכח מעש' אחת ולכן הנרא' לי עיקר כדעת הרשב"א ותוספות ז"ל כנ"ל:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עשה </b>
+<b> שליח לשחוט לו ושחט השליח בשבת כו'.</b> כתב הרב מש"ל ז"ל דמדקדוק לשון רבינו נראה דדוקא בשעשאו שליח סתם לשחוט לו והלך השליח ושחט בשבת אז הוא דחייב בתשלומי דו"ה אבל אם עשאו שליח שישחוט לו בשבת והלך השליח ושחט בשבת פטור ונתן טעם לדבר יע"ש ולפי דבריו מדוקדקים דברי התוס' ז"ל פרק מרובה דע"א ד"ה בשלמא שכתבו שם וז"ל וי"ל בשנתן רשות לשליח לשחוט לו כרצונו ואפי' לע"ז ואין שייך לומר לצעורי כו' ומדלא כתבו בפשיטות שעשאו שליח לשחוט לו לע"ז משמע דס"ל דאי עשאו שליח לשחוט לע"ז פטור מדו"ה כיון שנצטרף עמו איסור אחר בשליחתו כמ"ש הרב ז"ל ודוקא כשנתן רשות לשליח לשחוט לו כרצונו הוא דמיחייב גנב משום דכיון דאפי' אי לא שחיט ליה לע"ז הרי שליחותיה קעביד השתא נמי שליחותיה קעביד לענין טביחה ולענין איסור ע"ז ה"נ דלא מיחייב גנב משום דאשלד"ע ומ"מ מה שהביא ראיה הרב ז"ל ממ"ש רבינו פ"ז מה' מעילה דאם היה בשר עולה וכיוצא בו לא מעל אלא האוכל בלבד יש לדחות דלא דמי דהתם שאני דכיון דהוא בשר עולה אין בידו לעשותו שליח לענין מעילה בלבד כיון דתרוייהו אגידי ביה והא בלא הא לא אפשר והלכך כי גלי קרא דיש שלד"ע דוקא באיסור מעילה בלבד משא"כ בבשר עולה דאיכא ביה קדושת מזבח נמצא שכשהוא עושה אותו שליח למעילה הרי הוא עושה אותו לאיסור קדושת מזבח אמנם הכא אע"ג דעשאו שליח לשחוט לו בשבת כיון דבידו לעשותו שליח לענין טביחה בלבד השתא נמי נהי דבמה שעשאו שליח שישחוט לו בשבת אין שליחותו שליחות משום דאשלד"ע מ"מ לענין שליחות טביחה שליחותיה קעביד ומיחייב גנב ובפי' המשנה כתב רבינו וז"ל אמנם יתחייב בדו"ה כשיתן לזולתו שישחוט לו בי"ה כו' הנה מבואר דס"ל דאפי' עשאו שליח לשחוט לו בי"ה מיחייב גנב וזה נראה שהכריחו להטור שכ"כ כדעת רבינו כנ"ל:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> הנה </b> ודאי אי ילפינן שליח לדבר עבירה מהקישא דטבחו ומכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר ודאי אמרינן כדעת המ"ל אם שלחו בפי' לשחוט בשבת לא הוי כאן שליחות כלל דהא רק דומיא דמכירה מרבינן ואין כאן יתורא כלל לומר דמרבינן עוד דבר אחר כגון אם צוה לשחוט בשבת וכדומה וכן כ' התוס' ב"ק (ע"ט א) סד"ה נתנו לבכורות דהאי למודא דהקישא אינו מיותר אבל אי ילפינן שלד"ע מלמודא או מלמודא דתחת דמיותרין כל חד וחד בשיטתי' יהי' מוכח דע"ז בא ללמד דאם אמר לו לשחוט בשבת דהוי שלוחו דהנה מורי הגאון נר"ו בס' נודע ביהודא סוף סי' ע"ה הקשה למאן דס"ל ב"מ (י' ב) דבאין שליח בר חיובא חייב המשלח א"כ ל"ל קרא כלל בטביחה ומכירה דאם אמר לשלוחו צא וטבח דחייב המשלח וישלד"ע הא כאן לא הוי השליח ב"ח דהא אם שחט בלי צוואת המשלח אין כאן חיוב ד"וה כלל דהא הוא לא גנב ומורי נר"ו רצה לומר דזה מקרי בר חיובא אף שהשתא לא מחייב כיון דשייך גבי' חיובא אם היה הוא הגנב ול"צ להיות השתא בהאי מלתא דוקא בר חיובא עיש"ה בדברי מורי הגאון נר"ו. אמנם זה נכון לדעת תוס' ב"מ (י' ב') דסבירא להו כן וכתבו שם בד"ה דאמר לישראל דוקא אם אמר לישראל דהוא לא הוי בר חיובא כלל אבל אם אמר כהן לכהן חייב השליח דהא אם קדשה לעצמו בר חיובא הוא אבל אין כן דעת הריטב"א בקדושין (מ"ב ב) דכ' אפילו אם אמר כהן לכהן לא הוי בר חיובא דהשתא מיהא אין עושה איסור ועיין במ"למ פ"ה מהל' מלוה ולוה הל' י"ד דהעלה לפ"ז לדעת הריטב"א אין השליח לרבית מקרי בר חיובא כיון דהשתא אין עושה איסור אף שהוא מוזהר על הרבית וא"כ לדעת הריטב"א קושית מורי נצבת וקיימת. ולכן נראה לי לומר דבאמת התורה לא בא לרבות דאם אמר לשלוחו סתם צא וטבח דזה בלא"ה הוי שלוחו כקושית מורי נר"ו אלא הכתוב בא לרבות גבי טביחה ומכירה הוה שלד"ע אפילו שיתף איסור אחר כגון שאמר ליה צא וטבח בשבת חייב המשלח כדעת הטור ודעמיה. ובאמת לפ"ז פלוגתת הטור והרמב"ם שהוציא ממנו המש"ל דלא ס"ל כטור תליא בפלוגתת תוס' והריטב"א דלדעת התוס' לא מוכח כטור וכמבואר. ובלמוד הישיבה העליתי בזה מרגניתא טבא לפרש דברי תוס' ב"ק (ע"א א) ד"ה אלא למ"ד דרבנן דהקשו וז"ל הוי מצי למימר דלא דרשו או ותחת לרבות את השליח כו' וקשיא טובא דאי עיקר פלוגתייהו בזה אמאי נקט פלוגתייהו בשבת וע"ז הו"ל לנקוט אפילו בחול ואמר לשליח צא וטבח ר"מ מחייב דאית ליה או ותחת ומרבינן שליח ורבנן פטרי דלא דרשי או ותחת ואין שליח לד"ע ומה ענין שבת להכא ועוד יש לדקדק על דברי תוס' מדוע שמטו בדבריהם האי דרשה דוטבחו או מכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר והכי הוי מצי למימר דלא דרשי הקישא דטבחו או מכרו ואו ותחת דהא נמי צרכינן למימר הכי דלא דרשי האי הקישא דאם דרשי האי הקישא הא מוכח מניה דיש שלד"ע. ועוד הקשיתי מדוע המתינו תוס' בקושייתם עד סוף הסוגיא דהקשה הש"ס אלא למ"ד דרבנן מ"ט דרבנן כו' הא לעיל בתחלת הסוגיא דהקשה הש"ס אי בטובח ע"י אחר מ"ט דרבנן דפטרי הי"ל לתוס' להקשות קושיתם. אך לפי הצעותינו יבוא על נכון דהנה ודאי פשט' של הסוגיא בתחלה דהקשה הש"ס וכי זה חוטא וזה מתחייב וגם רבא דמתרץ וטבחו או מכרו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר ע"כ כרב סמא (ב"מ י' ב) דאמר היכי אמרינן אין שלד"ע היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד ולדידי ל"ק קושית מורי הגאון נר"ו דאי לאו למודא גבי טביחה ומכירה לא הוי אמרינן דמחייב המשלח דהא אי בעי לא עביד השליח ול"ק קושיית מורי אלא לרבינא דתליא הדבר אי הוי השליח בר חיובא. ולכן אחרי שמתרץ הש"ס בטובח ע"י אחר שפיר הקשה הש"ס וכי זה חוטא וזה מתחייב דלרב סמא קאי דתלי הדבר אי בעי עביד ורבא נמי דמתרץ מה מכירה ע"י אחר נמי כרב סמא ס"ל דלרבינא ל"צ לזה כלל דאף בלא הקישא חייב המשלח כדעת מורי נר"ו אלא אם הוי אמרינן איפכא דלרבינא ל"ק ל"ל או ותחת להני דדרשי להו הא בלא"ה חייב המשלח כיון דאין השליח ב"ח לכן המצאנו דרבינא מתרץ ליה דהני דדרשי או ותחת מצריך צריכא הקרא לרבות דישלד"ע גבי טביחה ומכירה אף אם צירף בי' איסור אחר אבל באמת תחלת ופשוטן של הסוגיא קאי לרב סמא דצריכין למודא כפשוטו גבי טביחה דאי לאו למודא לא הוה ידעינן כלל דישלד"ע אף בלא צירוף איסור אחר כיון דהשליח אי לא בעי לא עביד. ולפ"ז ל"ק כל הקושיות על תוס' דמתחלה ל"ק מאי הקשה הש"ס מ"ט דרבנן דפטרי דלמא לא דרשי הני דרשות וס"ל אשלד"ע קשיא כמו שהערנו דא"כ מאי ענין שבת וע"ז דנקט הברייתא לפליגו סתמא בא' שאמר לשלוחו צא וטבח עליה אבל השתא בהאי קושיא האחרון דמייתי הש"ס פלוגתא דרב אחא ורבינא חד אמר מעשה שבת דאורייתא וחד אמר מעשה שבת דרבנן ועל זה הקשה למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דחכמים דפטרי ע"ז הקשה תוס' שפיר דהא קיי"ל כל מקום שפליגי רב אחא ורבינא סתמא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא וא"כ לפ"ז האי מ"ד דס"ל מעשה שבת דרבנן הוא רבינא ועיין ברא"ש בסוגיין. ולפי זה על רבינא הקשה הש"ס מאי טעמא דחכמים דפטרי והקשו תוס' שפיר דהא לרבינא קשיא קושית מורי נר"ו דהא רבינא הוא המ"ד דס"ל ב"מ (י' ב) דתליא הדבר אי השליח הוי ב"ח והלא הכא ל"ה השליח בר חיובא וע"כ כדברינו דדרשא או ותחת דמיותרין אתיא לאורויי לן כדעת הטור דאפילו אם אמר לשלוחו צא ושחוט בשבת חייב דבכל גונא אמרינן ישלד"ע גבי טביחה ומכירה ואולם כל זה מוכח מלמודא דאו ותחת דמיותרין המה אבל מההיקש והיינו למודא דרבא דלאו מיותר הוא באמת אינו מוכח כן אלא כפשוטא אמרינן מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר דהיינו בחול ובאמת לרבינא ל"צ ללמוד זאת מההיקש אלא בלא"ה חייב השליח כיון דאינו ב"ח ול"ק ל"ל ההיקש הא לאו מיותר הוא ורבא דהביא ההיקש ללמוד מניה יש שליח לד"ע באמת כרב סמא ס"ל ומההיקש ילפינן דבלאו ההיקש לא הוי ידעינן שליח לד"ע כלל אפילו בחול וא"כ לפ"ז הכי כונת התוס' הוי מצי למימר דלא דרשי או ותחת וא"כ לפ"ז דלא דרשי או ותחת אין לנו למוד לומר דאפילו אם א"ל לשחוט בשבת דהוי שלוחו או כפשוטו אמרינן דאם אמר לו בחול צא ושחוט חייב המשלח כיון דהשליח לאו בר חיובא כקושית מורי נר"ו. ולפי זה י"ל בהכי פליגי ר' מאיר וחכמים דהברייתא איירי באמר לו צא ושחוט בשבת ר"מ דדריש או ותחת א"כ קשיא ליה למאי צריך קרא דאי לרבות שלד"ע באמר לו צא וטבח הא בלא"ה חייב כיון דלאו בר חיובא וע"כ לרבות אפילו אם אמר ליה צא ושחוט בשבת כדעת הטור לכן מחייב ר' מאיר אבל חכמים דלא דרשי או ותחת ס"ל ודאי בחול אמרינן דחייב המשלח כיון דהשליח לאו בר חיובא אלא שפליגי בכה"ג אם אמר לו צא וטבח בשבת דס"ל כהרמב"ם דאם צירף עוד איסור אחר לא אמרינן שלד"ע. ולפ"ז שפיר הקשו תוס' ולא קשיא כמו שהערנו מאי ענין שבת להכי דאדרבא בשבת דוקא פליגי דבחול מודו ליה רבנן לר"מ דחייב המשלח דהא השליח לאו בר חיובא ולפ"ז בדקדוק נקטו התוס' בצחות לשונם הוי מצי למימר דלא דרשי או ותחת ולא נקטי נמי דלא דרשי הקישא דודאי הקישא מצי למדרש דמהיקשא דאינו מיותר לא מוכח דאם אמר צא וטבח' בשבת אלא מוכח כפשוטו מה מכירה ע"י אחר אף טביחה ע"י אחר ובאמת בטביחה ע"י אחר חייב דהיינו בחול כיון דלא הוי השליח בר חיובא. דוק נכון:<br><b> ודאתאן </b> עלה הנה ראיתי להעיר קצת בסוגיין לפי דעת הרמב"ם בפי' המשניות בחולין (י"ד א) במתני' דהשוחט בשבת דכ' הרמב"ם וז"ל ואמר השוחט בשבת כו' ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה כו' דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת כו' ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר משעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול עכ"ל הצריך לענינינו כו' וטרם כל נבאר לשון וכונת הרמב"ם דהנה הר"ן בחדושיו לחולין כתב דבתחלת שחיטה לא נעשה מומר כיון דמקלקל בחבורה פטור ואמרינן בכל מקום דמש"ה מחייב בשחיטת שבת דהוי מתקן שהוציא מידי נבלה וזה הוי בסוף שחיטה עייש"ה בחדושי הר"ן. ובאמת נראה לי לומר דזה ליתא דהא אמרינן פסחים (ע"ג א) דמתקן להוציא מידי אבר מן החי לבני נח עייש"ה ברש"י והנה ודאי בני נח רק במיתה תליא מלתא ולא בשחיטה ואין צריכין לשחוט רוב הסימנים אלא אם שחט רק מקצת הסימנים ומתה הבהמה נמי מותר להם דבנחירה תליא מלתא ולפ"ז בשחט מקצת סימנים נמי הוי מתקן שהוציא מידי אבר מן החי לבני נח אחרי שמתה ולפ"ז הכי כונת הרמב"ם במה שאמר מתחלה דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קאי למ"ד מקלקל בחבורה חייב וא"כ תיכף משהתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת ואף עדן לא תיקן כלל וכלל ואח"כ אמר הרמב"ם ואם תרצה לבאר יותר מזה כלומר אם תרצה לומר דמקלקל בחבורה פטור וא"כ ליתא לזה לכן סיים תאמר משעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת דאף בקצת שחיטת סימנים הוא מתקן שהוציא מידי אבר מן החי לבני נח דבדידהו בנחירה תליא מלתא ודבר זה אמת וברור בכונת הרמב"ם:<br><b> עכ"פ </b> יהיה מה שיהיה בפי' הרמב"ם ז"ל הרי הסיק דבתחלת שחיטה מחלל שבת וא"כ לכאורה קשיא אמאי פטור במתני' בשוחט בשבת משום דקים ליה בדרבה מניה הא פסק הרמב"ם פ"א מהלכות אלו דאם נתחייב באיסור מיתה טרם שנתחייב באיסור ממון לא פטור משום קים ליה בדרבה מניה דכיון דאינן באין כאחד וא"כ ה"נ הרי אין באין כאחד דהא איסור מיתה חל תיכף משעה שהתחיל לשחוט ואיסור ממון אינו חייב רק עד סוף השחיטה כמו שאמרינן לקמן (ע"ב א) וטבחו כולו בעינן ויש לומר כיון דקיי"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכמ"ש לקמן (ע"ב א) ולפ"ז כמו שאמרינן וטבחו כולו שצריך לחייב על סוף שחיטה ה"ה נמי צריך לחייב על תחלת שחיטה דוטבחו כולו בעינן ומה לי סוף שחיטה ומה לי תחלת שחיטה דהא כל זה טביחה נקראת והרי על תחלת שחיטה אינו חייב משום קים ליה בדרבה מניה ותו לא מחייב מידי. אמנם בלא"ה לק"מ כיון דבאמת גם על סוף שחיטה חייב על איסור שבת דעל כל חתך וחתך חייב בין למ"ד משום צובע ובין למ"ד משום נטילת נשמה וא"כ גם בסוף שחיטה קיימי איסור מיתה והדר דינא למה שהביא רבינו סוף פ"א מהל' אלו בשם הירושלמי דחייב על שבולת ושבולת וקים ליה בדרבה מניה. ואולם יש לפקפק על זה ממאי שהביא רבינו שם ראיה להיפך כיון שכבר נתחייב מיתה שוב לא שייך קים ליה בדרבה מניה עש"ה בדברי רבינו שם:<br><b> ורציתי </b> עוד לחדש מלתא חדתא והיינו דוקא בהך מלתא כ' שם הרמב"ם פ"א מהל' אלו הל' ב' ביוצא ליהרג אבל בנדון דידן ליתא כלל להאי דינא דכיון דקיי"ל דבעינן גבי קנס עדות שאתה יכול להזימה ועיין בש"ך ח"מ סי' ל"ג סק"ה עייש"ה. ולפ"ז תינח גבי דידיה שפיר י"ל דחייב משום דמיתה וממון אינן באין כא' דמיתה מחייב תיכף בשעה שהתחיל לשחוט וממון אינו מחייב אלא עד סוף שחיטה אבל עכ"פ העדים שמעידין בואם יוזמו הרי בא להן ההזמה על עדות אחת שאמרו ראינו ביום פלוני ששחט זה בהמה שגנב וא"כ כשיוזמו כשבאין עדים אחרים ויעידו שעמהם היה בזמן ההיא א"כ כשיתחייבו אין אנו יכולין לחייבן זולת מיתה וא"כ לגבי ממון הוי עדות שאי אתה יכול להזימן. שוב נתתי אל לבי דאי אפשר לומר כן דא"כ איך אמרינן בכתובות (ל"א א) הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור סקילה וא"כ ה"נ תינח גבי דידיה גבי עדים מא"ל ורציתי לומר דמהתם ל"ק דמאן יימר לן דלענין תשלומי כפל איירי דלמא לענין ממון איירי דלגבי ממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה כמו שהביא הש"ך בסי' ל"ג כמה פוסקים בזה. ואולם לפי סברתינו עכ"פ קשיא לאידך פוסקים שהביא הש"ך שם ופסק כותייהו דאף בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימן ורציתי לדחות הדברים מעיקרא דאף בעדים הוי כשני עדות דהא כל עדות הוי עדות בפני עצמה הגניבה וההוצאה וכן גבי טביחה הטביחה בשבת ואם הוזמו הוי כאלו העידו על ב' עדות נפרדות ואף שאין דעתי נוחה בזה גם לא אהני לן האי מלתא דעכ"פ לא תועיל לן זאת על זוממי זוממין כמבואר מאליו. לכן היה נראה לי לומר דהתם בכתובות גבי גניבה וסקילה משכחת לה בב' כתי עדים האחת מעידה על הגניבה והשניה על ההוצאה וא"כ משכחת לה נמי בזוממי זוממין דעל כל כתי עדים באין זוממיהן וזוממי זוממין אבל הכא גבי טביחה ומכירה אפ"ה מתורץ קושייתינו בהך סברא דלכך הוא פטור משום קים ליה בדרבה מניה לפי שהוי עדות שאי אתה יכול להזימה דהא הכא א"א לומר דשני כתי עדים הוי שאחת מעידה על תחלת השחיטה והאחת מעידה על סוף השחיטה הא לא מחייב כלל בזה דהא על סוף השחיטה לבדה אינו חייב ד"וה כיון דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וטבחו כולו בעינן ועל תחלת השחיטה ודאי אינו חייב אי לא עשה סוף השחיטה וא"כ היאך מעידין הכא ב' כתי עדים אי כת הראשונה אומרת לבד על תחלת השחיטה והכת השניה על סוף שחיטה הרי בכת השני' לבדה אינו חייב כלל זולת בצירוף כת הראשונה ובזה אינו חייב דהא בעינן דבר ולא חצי דבר ודומה זה לכת אחת מעידה בגבה ואחת מעידה בכריסה כדאמרינן לעיל (ע' ב) וע"כ בכת אחת ששחט בשבת וכן המחייבין על ד"וה ועל שבת ולא דמיא לגניבה והוצאה דשני מעשות נפרדות המה היינו הגניבה ההגבהה ושבת ההוצאה אבל הכא השחיטה היא המחייבה ד"וה וכאחת היא ולא משכחת לה אלא שאחת מעידה על תחלה ואחת על סוף ודמיא שפיר לאחת מעידה בגבה ואחת בכריסה:<br><b> ואגב </b> ארחין הנני לתרץ קושית המ"למ פ"ו מהל' תרומות הל' ו' על דברי הרמב"ם שם שכ' האוכל תרומה במזיד בין טהורה בין טמאה חייב מיתה שנאמר כו' ופטור מלשלם לפי שכל האוכל תרומה לוקה וכל הלוקה אינו משלם. והקשה המש"ל הא בגמ' כתובות (ל' ב) הקשו והא מדאגביה קני' ומשני הש"ס בתוחב חבירו לתוך פיו וא"כ קשיא על הרמב"ם והא מדאגבי' קני' ואמאי פטור מלשלם והא לא הביא האי דתחב חבירו לתוך פיו עייש"ה במ"ל. ונראה לומר ולתרץ דהנה מורי הרב מהר"י ל"ש נר"ו הקשה בס' קדושת ישראל על רב חסדא דאמר אפילו לדברי ר' נחוניא בן הקנה הגונב חלבו של חבירו ואכל חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור חלב מדוע אמר רב חסדא דיני' שלא אליבא דהלכתא והו"ל לנקוט אף לדידן דהא קיי"ל האוכל חלב לוקה וקיי"ל דאינו לוקה ומשלם הגונב חלב ואכלו חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור מלקות והניח בצ"ע. ולפי הצעותינו ניחא דרב חסדא ודאי מיירי כפשוטו בחד כת עדים ולפ"ז אם גנב חלב לדידן ואכלו פטור דאף דגבי דידיה הוי איסור גניבה קודם אכילת חלב מ"מ פטור משום זוממין דלגבי דידהו הוי מחייבין על עדות אחת ולוקה ואינו משלם ואע"ג דעדים זוממין ממונא משלם מלקי לא לקי היינו אם אמרו עדות ממון בלבד והיינו במתני דמכות (ד' א) מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו ממון אינן לוקין על לאו דלא תענה אבל אם אמרו עדות לחייב מלקות וממון הדרן לכללן דמלקי לקי להו וממונא לא משלם וכיון דאינהו אינן משלמין איהו נמי פטור דהוי עדות שאי אתה יכול להזימן כל זה לדידן אבל לדברי ר' נחוניא בן הקנה דמשום כרת באין לדון סלקו להו דבר זאת דהא כרת אין צריכ' התראה ואין העדים באין לחייבו כרת כלל אלא דאנו אומרין אם אמת הדבר שאכל החלב ממילא חייב כרת ופטור מלשלם א"כ שפיר אמר רב חסדא דבכה"ג חייב דאף אם אמת הדבר שאכל החלב וחייב כרת מ"מ מתחייב בגניבה קודם שאכל וכאשר יוזמו העדים שלא אכל החלב אינן חייבין אלא ממון שרצו להפסידו בעדותן על זה באו להעיד וכן נמי לעיל בפלוגתת אביי ורבא גבי זר שאכל תרומה דבאין אנו לדון אי המיתה מחייב מקשי הש"ס נמי שפיר בהא מדאגבי' קני ופטור ואף בחד כת עדים פטור דהא גבי עדים ל"ש כלל קים ליה בדרבא מניה דהא לא באו לחייבו אלא ממון ולא מיתה בידי שמים דאין זה בעדותן תליא דהא קמי שמיא גליא אבל הרמב"ם דאיירי לענין מלקות ולדידי' שפיר פוסק דאינו משלם לפי שכל הלוקה אינו משלם ואף לגבי דידיה הוה ההגבהה מחייבו ואח"כ בא המלקות בשעה שאכל מ"מ הא גבי העדים לא כן הדבר וגבי העדים הוי החיוב בא מצד עדות אחת והרמב"ם איירי נמי כפשוטו בחד כת עדים ולא משכחת לה בזוממין וא"כ העדים מלקי לקי וממונא לא משלם דהא באו לחייבו שתיהן דע"פ עדותן מחייב המלקות והממון דאי לאו עדותן לא מחייב מלקות וא"כ כשיוזמו נמי צריכין המה לחייב שתיהן והלא המה אינן חייבין שתיהן דקים ליה בדרבה מניה ולוקין ואינן משלמין לפי שכל הלוקה אינו משלם לפיכך הוא נמי אינו משלם ודוק:<br><b> ומדי </b> דברי זכור אזכור קצת דברים ממה שכתבתי בחבורי ת"ל והוא על מה שכתב הרמב"ם (פ"א מהלכות מעילה) המועל בזדון לוקה ומשלם והקשה בתשו' דבר שמואל סימן שכ"ו הא קיי"ל בכ"מ כל הלוקה אינו משלם ותי' ז"ל בשינוי קצת ונראה לומר שטעמו לחלק בין תשלומי מעילה להקדש ובין תשלומין אחרים כו' דעיקרא דהאי מלתא דאין אדם לוקה ומשלם מדסמיך לאו החסימה לעדים זוממין דכתיב בהו כדי רשעתו כו' ואי אתה מחייבו בשתי רשעיות והתם מיירי בתשלומי ממון אבל במוציא ש"ר שהתשלומין הן קנס קיי"ל דלוקה ומשלם וה"נ במעילה שהתשלומין להקדש הן ואין לו בעלים תובעים כ"א מסירתו לגבוה משום כפרה דהוי כקנסא דשפיר דיינינן ליה כמוציא ש"ר דלוקה ומשלם עכ"ל. והנה לכאורה יש לפקפק על דברי הרב דבר שמואל מהא דאמרינן פסחים (כ"ט א) האוכל חמץ של הקדש מעל וי"א לא מעל אר"י מאן י"א ר' נחוניא בן הקנה היא דהי' עושה י"הכ כשבת ולפי דברי הרב דבר שמואל קשיא הא גבי הקדש לא שייך קים ליה בדרבה מניה ואולם ל"ק דמידי הוא טעמיה כיון דדמיא לקנסא אמרינן לוקה ומשלם כל זה לענין לוקה ומשלם אבל גבי מיתה לא אמרינן כן דאף בקנס אמרינן דאין מת ומשלם ורק רבה כתובות (ל"ד ב) משני חידוש הוא שחדשה תורה בקנס אע"ג דמקטיל משלם אבל כולהו אמוראי ובתוכן ר' יוחנן וה"נ בסוגיין דמשני ר' יוחנן בטובח ע"י אחר מוכח דחולק על רבה וס"ל דאף בקנס אמרינן קים ליה בדרבה מניה וכיון דלרנב"ה הי' עושה י"הכ כשבת א"כ גם כרת פוטר מתשלומי קנס ושפיר אמרינן לא מעל. ובזה מיושב דלא משני ר' יוחנן דפליגי הס"ק וי"א בפלוגתא דר"מ ורבנן דת"ק סבר כר"מ דלוקה ומשלם וי"א כרבנן דאינו לוקה ומשלם דהא האוכל חמץ בפסח לוקה ומדוע מוקי כרנב"ה ועי' תוס' כתובות (ל"א) דהא הכל מודים דכתבו דלית תנא דס"ל כרנב"ה וא"כ מדוע מוקי כרנב"ה. ולדברי הרב דבר שמואל ובבאורינו ניחא דגבי מעילה ל"ש לומר אינו לוקה ומשלם וק"ל ונכון הוא. וראיתי למורי הגאון נר"ו בחדושיו לפסחים בס' צל"ח שכ' שם בדף (נ"ט א) וז"ל הקשה אותי כו' איך שנינו בכריתות פ"ג מ"ז יש אוכל כו' ואשם אחד כו' ר"מ אומר אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב והרי ר"מ מת ומשלם לית ליה ואם מתחייב משום שבת לא משכחת שיתחייב אשם מעילות שאם אין קרן וחומש אין אשם והאריך הרב הנ"ל לפלפל אם ר"מ אית ליה דחזקי' בח"מ שוגגין. והנלע"ד בזה דבר חדש שיש חילוק בין חייבי מיתות דפטורין מתשלומין ובין ח"כ דפטורין לרנב"הק ומלבד גוף הפלוגתא כו' יש עוד פלוגתא ביניהם גם בחייבי מיתות ב"ד ואומר אני דחייבי מיתות ב"ד דפטורין מתשלומין משום דקים ליה בדרבה מניה לא שייך במידי דהקדש של קדושת הגוף או בקדושת בדק הבית שהתשלומין לשמים ואיך יהיו פטורין מטעם קים לי בדרבה מניה והרי כל קים ליה בדרבה מניה חייב בדיני שמים וכמ"ש במס' ב"מ (צ"א א) אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו וא"כ אין שייך לפטור תשלומין שהם לשמים וממילא משכחת אשם מעילות בהדי חיוב שבת ונלע"ד דכל זה לרבנן אבל לרנב"הק אפילו לשמים ליכא מיתה ותשלומין דבאמת הא דחייב בדיני שמים אף דקים ליה בדרבה מניה למדתי טעם הדבר מדברי רש"י שם בב"מ דכדי רשעתו דילפינן מניה משום רשעה אחת אתה מחייבו כו' לבי דינא קאמר רחמנא שהב"ד אין יכולת בידיהם לחייבו שתי רשעיות וכיון שמחייבין אותו מיתה אינן יכולין לחייבו ממון אבל הוא מצד עצמו רמי תשלומין עליו וחייב לשלם ולרבים מגדולי קדמונים שאפילו הב"ד אומרים לו חייב אתה לשלם לו וכל זה לרבנן אבל לרנב"הק דאמר שכרת פוטר מתשלומין ואטו כרת בי דינא מחייבי ליה הרי אין עונשו מסור לב"ד כלל וא"כ ל"ש למימר דכדי רשעתו לבי דינא קאמר רחמנא וצריך לומר לדידיה שגם רחמנא לא חייבה שתי רשעיות וא"כ אפילו לצי"ש אינו חייב וא"כ כאן בסוגיא דידן דאזלה לרנב"הק שפיר לא מעל כיון שאינו חייב קרן אפילו לשמים ליכא קרבן אבל שם בכריתות ר"מ שפיר קאמר שאם היה שבת כו' ואפ"ה חייב אשם מעילות שהרי חייב ממון לשמים ואף שגם חייבי מיתות שוגגין פטורים ושם לא שייך דלבי דינא קאמר משום רשעה אחת כו' היינו משום כיון דמזיד א"א לבי דינא לחייבו ממון ממילא גם בשוגג לא מחייבי' ב"ד דאתקש שוגג למזיד כדחזקי' אבל כרת ל"ש בשום פעם לבי דינא עכ"ל הזהב:<br><b> ורוח הקודש </b> הופיע בבית מדרשו של רבינו הגדול נר"ו המקום יהיה בעזרו דבלי ספק זה היה סברת הרמב"ם ולכך כל המועל בזדון לוקה ומשלם כיון דבתשלומי לשמים לא אמרינן קי"ל בדרבה מניה כדעת רבינו ורק אליבא דרנב"הק אמר הש"ס למלתא ולא צריכנן לסברת הרב דבר שמואל דדמיא לקנס. ואנכי הבאתי סייעתא לדברי רבינו הגדול נר"ו דלרנב"הק אף לצי"ש פטור מהא דאמרי' פסחים (ל"ב א) סבר לה כרנב"הק דהי' עושה י"הכ כשבת ומקשי מדוע מוקי לה כרנב"הק ולא קאמר הש"ס דלהכי פטור במזיד לפי שכל האוכל חמץ לוקה ואינו לוקה ומשלם. ונראה לי לומר ולבאר דהנה בכתובות (ל"ב) הקשה בתוס' ד"ה ולאביי פטור וז"ל ה"נ הוי מצי לאקשי' אמתני' דכ"ש (ל"א) דקתני פטור מן התשלומין לפי מה שמוקי כרבי נחוניא בן הקנה עכ"ל ונראה לתרץ דהנה באמת קשיא מאי הקשה הש"ס כלל והא מדאגבי' קני' הא עכ"פ יש נפקא מינה בתרומה שלא בא ליד כהן דלא שייך בי' מדאגבי' קניה דהא עדיין דידיה הוא ומכ"ש אי אמרינן טו"הנ ממון הא הוי דידיה כמו שהארכני בסעיף הזה בהל' אישות, אמנם זה לק"מ דהא אמרינן חולין (ק"ל ב) בתרומה דלא בא ליד כהן אינו חייב לשלם או משום דכתיב וזה יהיה משפט הכהנים או משום דהוי ממון שאין לו תובעין ואולם הא עכ"פ חייב לצי"ש אך נגד לצאת י"ש לא מהני קים ליה בדרבה מניה כדעת רבא בב"מ אתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו ואף אביי בב"מ יש לומר דס"ל בדין זה כרבא אלא דאינו רוצה לפ' הברייתא לצאת י"ש כקושית תוס' שם עיין עליו שוב מצאתי בס' כתובה דהעלה ממש כדברינו. ואולם לדעת מרן בעל הצל"ח הקושיא נצבת וקיימת דמאי הקשה הש"ס מדאגביה קניה הא עכ"פ הנ"מ בתרומה שלא באה עדיין ליד כהן וחייב עכ"פ לשלם מלצאת הי"ש לאביי פטור ולרבא חייב ואין לומר הא לענין לצאת י"ש לא אמרינן כלל קים לי' בדרבה מניה הא אליבא דרנב"הק מלתא לזה ואפילו לצי"ש אמרינן קים ליה בדרבה מניה לכן אמרתי דסוגיא בכתובות קאי ללישנא קמא דר"ח בחולין דלהכי פטור במתנות כהונה שלא בא ליד כהן משום דכתיב זה ולהאי לישנא אפילו לצאת י"ש פטור כדכתבו התוס' והרא"ש שם בהדיא. ולפ"ז ל"ק תו קושית תוס' דבפסחים הו"ל להקשות והא מדאגבי' קני' די"ל בפסחים קאי הש"ס לפי מה דקיי"ל כלישנא בתרא דר"ח בחולין דלהכי פטור משום דהו"ל ממון שאין לו תובעין וחייב לצי"ש ואוקי המתני' בתרומה שלא באה ליד כהן להכי ל"ש למימר והא מדאגבי' קני' ול"ק הא לצי"ש לא אמרינן קים ליה בדרבה מניה דהא בפסחים נמי מוקי לה כרנב"הק ואליבא דרנב"הק פטור אף מלצי"ש. ולפ"ז מתורץ קושית יש מקשין דכ"ז אנו מוקמינן מתניתין כרנב"הק אבל אם הש"ס הי' אומר דלהכי פטור במזיד משום מלקות דחמץ וע"כ בתרומה שבא ליד כהן איירי דבשלא בא ליד כהן אינו חייב אלא לצי"ש וזה אינו פוטר המלקות וקשיא מדאגבי' קני' והש"ס קאי שם אליבא דרב אשי בכתובות דמאס באוקמתא בתחב לו חבירו לתוך פיו. ובזה מיושב הרמב"ם בפי' המשניות שם דכ' דלכך פטור במזיד משום מלקות ודלא כאוקימתא של הש"ס דמוקי המתני' כרנב"הק דהר"מ לדידן קאי דמסיק הכא הש"ס בשתחב חבירו לתוך פיו וא"כ י"ל דמתני' טעמיה משום מלקות והמתני' איירי בתרומה שלא באה ליד כהן ואפ"ה ל"ק מדאגבי' קני' דאיירי בשתחב לו חבירו לתוך פיו ופטור משום דמלקות וממון באין כא'. ואשר אני חוזה להעיר עוד הנה הקשה מורי הגאון נר"ו בחדושיו לפסחים שם אמאי לרנב"הק האוכל הקדש של חמץ לא מעל הא הכא קושית הש"ס בכתובות נצבת והא מדאגבי' קני' ותי' הש"ס בתוחב חבירו לתוך פיו לא שייך דא"כ חבירו מעל והוא לא מעל כדכתב הרמב"ם פ"ו מהל' מעילה הל' ג' עייש"ה בדברי מורי נר"ו. ונראה לי לומר דל"ק דהנה כבר הרמותי ידי בקונטרס אחע"א פ"ח מהל' איסורי ביאה להקשות איך פטור איסורא דחמץ מתשלומין הא לא חל כלל איסור חמץ על איסור הקדש דהא אאחע"א ושם הארכתי בביאור הדברים ולכן אומר אני דלק"מ דהנה הראב"ד פ"ו מה' מעילה הל' ח' כתב דאם א' שאינו גזבר נוטל דבר של הקדש מיד כשנטל מועל ויוצא לחולין ועי' ש"ה במ"למ בהלכה ד' שמבאר שהריטב"א סובר אם אחד מכוין לגזול ההקדש לגמרי מועל תיכף להוציא לחולין והא דאמרינן אין מועל אחר מועל דהיינו שלא נתכוין לגזול אלא שנתכוין להנות ואח"כ רוצה להחזיר והתוס' בקידושין ובב"מ יש להם שיטה אחרת וסוברין דבכל פעם אף אם מתכוין להנות בלבד יוצא לחולין והא דאמרינן אין מועל אחר מועל היינו בכה"ג שהוא סובר שהוא שלו וא"כ לא מתכוין לגזול ואינו מועל כלל עד שנהנה ממנו לפיכך אינו מועל אלא לפי טו"הנ שבו ואינו יוצא לחולין אבל אם היה יודע שאינו שלו אלא הי' סבור שהוא של אחרים אף שלא כוון לגזול יוצא לחולין בזה ואין מועל אחר מועל עייש"ה במ"ל. עכ"פ ודאי אם היה סובר שהוא של אחרים ונתכוין לגזול בין להריטב"א בין לתוס' יוצא לחולין בגזל לבד אפילו לא נהנה ממנו עדיין וא"כ לפ"ז אם א' הי' נוטל דבר של הקדש תיכף ומיד אף בלא אכילה יצא לחולין ולא שייך שחייב על אכילה של הקדש כי אם שהי' סובר שהוא שלו לדעת התוס' ולדעת הריטב"א כיון שאינו מתכוין לגזול אלא נטל ע"מ להנות ממנו אינו מועל עד שנהנה ממנו אבל אם מתכוין תיכף לגזול כולה אף טרם שאכל מועל ויוצא לחולין אליבא דכל הדעות דוק היטב שם במ"ל כי כן הדברים נכונים: ולפ"ז י"ל הכא דאיירי רנב"הק כשהגביה ע"מ לגזול והי' יודע שאינו שלו אלא שלא היה סובר שהוא של הקדש וא"כ לפ"ז ודאי מעל תיכף בשעת הגבהה ויצא לחולין ושוב פקע ממש קדושת הקדש כי יצא לחולין ולפ"ז ל"ק היאך יחול איסור חמץ על איסור הקדש דהא בשעה שאכל וחל איסור חמץ כבר פקע איסור הקדש דהרי איסור חמץ מתלי תלי וקאי פקע מניה איסור הקדש חל עליו איסור חמץ וא"ת לפ"ז ודאי קשה קושית רבינו נר"ו הא משעת הגבהה חייב קרן וחומש ובשעה שאכל חייב כרת וא"כ אמאי אמרינן קים ליה בדרבה מניה. הסכת ושמע הלא אמרינן בכתובות (ל"א א) היכא דהגבהה צורך אכילה הוי כאלו באין כא' עייש"ה בש"ס ובתוס' ולפ"ז הרי הכא ההגבהה צורך אכילה דאי לאו הגבהה לא הוי חייב כלל על אכילה דאם לא הגביהה ולא גזלה עד שאכל לא הוי חייב כלל על איסור חמץ דלא חל עליו ודוק היטב. ודע דזה דוקא להאי תירוצא שם דאם אמרינן דתליא אם הגבהה צורך אכילה וכמו עקירה צורך הנחה אבל אי אמרינן כתירוץ בתרא שם דתליא האי סברא אי בעי למיהדר דברינו ליתא דהא הכא נמי אי בעי למיהדר מצי הדר אלא די"ל דר' יוחנן הכא סבר כתירוץ קמא שם ותי' בתר' שם ס"ל כשאר אוקימתות הש"ס הכא. הדרן לדידן דאמרתי דיש להעמיק בדבר על דברי רב ביבי בר אביי דאמר הגונב כיס בשבת והוציאו חייב דמתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת דקשיא לן מאי אהני הא סוף כ"ס גבי העדים שהעידו עליו נתחייבו משום עדות אחד ואי גבן אמרינן קלב"מ ה"נ גבי דידיה ואומר אני די"ל דרב ביבי ב"א איירי היכי שהוציאו בשוגג וחייב מיתת ב"ד אף שוגגין פטורין כדתני בי חזקיה ולפ"ז ל"ק הא העדים עכ"פ לא יתחייבו ממון משום דקלב"מ דזה ל"ק כלל הא העדים לא היו מחייבין אותו כלל מיתה דהא לא אתרי ביה ושוגג הי' וכך אמר רב ביבי ב"א הגונב כיס בשבת והוציא מרשות לרשות חייב דכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת מגרר ויוציא מגרר ויוציא פטור דהיינו שעל איסור שבת היה שוגג וא"כ אם עושה בבת אחת פטור אבל כיון דכבר נתחייב בגניבה קודם שבא לידי איסור שבת חייב יען שלא באין כאחד גבי דידי' וגבי העדים בלא"ה פטורין כיון ששוגג הי' ולא באו אלא לחייבו ממון ולא לחייבו מיתה ול"ה עדות שאי אתה יכול להזימה ולא תקשה לפ"ז א"כ מאי פריך הש"ס הכא בסוגיין על הברייתא דקתני טבח בשבת ולפ"ז ר"מ מחייב דמוקי לה בטובח ע"י אחר לימא ה"ט דר"מ דאיירי בשוגג בשבת ולכן חייב כאשר הערנו יען שאיסור שבת בתחלת השחיטה וחיוב דו"ה בסוף שחיטה ולא שייך תירוצנו לעיל מ"מ פטור כיון דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה זה ליתא כיון דעדים מעידין שהיה שוגג בשבת אמנם דבר זה מאפע דא"כ קשיא מ"ט דחכמים דפטרי ולא יכולין לתרץ משום דהוי מעשה שבת ואסור אי איירי בשוגג לית מאן דסובר מעשה שבת אסור וק"ל:<br><b> ובהך </b> סברא סלקתי נמי השגת ידיד נפשי הרב החריף הגדול מוהר"ר זלמן רודיש מק"ק קראקא מה שהשיג על מורי הגאון נר"ו שרוצה לצדד על קושיא הנ"ל ור"מ סובר חייבי מיתות שוגגין פטורין וא"כ קשיא מאי הקשה הש"ס הכא בסוגיין אמאי טבח בשבת חייב והא קלב"מ דלמא איירי ששחט בשוגג ואולם מה שהשיג הרב מוהר"ז נר"ו דא"כ קשיא מאי הקשה הש"ס בסנהדרין (ע"ג ב) ורמינהו אלו נערות שיש להך קנס כו' ופירש"י אע"ג דלא הציל בנפשיה מ"מ כיון שניתן להצילו בנפשו הוי כח"מ שוגגין דפטור והא בריש פ' אלו נערות מוקי ר"י א"ר להך מתני' כר"מ דאמר נערה אין קטנה לא ואי ס"ד ר"מ א"ל חייבי מיתות שוגגין חייבין א"כ מאי הקשה לר"מ ונכון דבר וע"כ צריכין אנו לבוא לדברי מורי נר"ו שהבאתי לעיל דמה שאמרי' דח"כ פטור מקרן וחומש דמעילה היינו דוקא חייבי כריתות אליבא דרנב"הק אבל לא ח"מ ב"ד כיון דהוי התשלומין לשמים וכמו שהארכנו לעיל בזה:<br><b> ואנכי </b> פירשתי בהך סברא של מורי הגאון נר"ו דבר נכון בסוגיא דכריתות (י"ד א) דאמרינן שם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו"הכ ממאי דלמא יש עירוב כו' וה"ק אם היתה שבת חייב אף משום שבת וכן צריך לומר במסקנא דהא ר"ע בדותא הוא ולכאורה יש לדקדק מאי אתא בזה לאשמועינן פשיטא דחייב אף משום שבת דהא איסור שבת ואיסור י"הכ איסור בת אחת הוא ולדברי מורי נר"ו יבוא על נכון דאתיא לאשמועינן דחייב אשם מעילה דאי משום איסור יו"הכ לחודיה הא הוא דחייב דהא ר"מ לא כרנב"הק ס"ל והוי אמרינן להכי חייב אשם מעילה ול"ק קושית הרב שהביא מורי נר"ו אמאי חייב אשם מעילה הא לית כאן קרן וחומש דלית ליה כרנב"הק ואין חייבי כריתות פוטר כלל מתשלומין אבל אם הוציאו בשבת הו"א דפטור משום אשם מעילה כקושית הרב שהביא מורי נר"ו כיון דא"ל לר"מ דאין אדם מת ומשלם לכן נקט ר"מ אם הי' שבת והוציאו בפיו לאשמועינן דאף משום שבת חייב כלומר אף משום שבת חייב אשם מעילות וכסברת מורי הגאון נר"ו שהבאנו לעיל באריכות. ובלא"ה אמרתי נמי לפרש דברי הש"ס ולתרץ מאי אתיא המתני' לאשמועינן בזה דהנה ראיתי בקונטרס אחד כ"י לידיד נפשי ורעי הרב המאור הגדול המובהק והמופלג צנא מלא ספרא כבוד מוהר"ר אלעזר נר"ו פלעקלש דמושדק וז"ל הטהור המג"א ר"ס תקי"ח תמה על הה"מ שהמציא הבערה אע"פ שאינה באוכלים כתיב בה ביום השבת בשבת הוא שאסור בי"ט שרי ולכך אמרינן בה מתוך הא אמרינן פסחים (פ"א א) דאסור לשרוף חמץ בפסח דרחמנא אמר ל"ת כל מלאכה ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ש"מ אע"ג דלאו ל"ת לא נאמר בי"ט מ"מ אסור מלאו ל"ת כל מלאכה והדרא הקושיא למה אמרינן מתוך וא"ל דזה דוקא למ"ד הבערה לחלק יצאה אבל למ"ד הבערה ללאו יצאה לא אסור לשיטת הריב"א שם פסחים עייש"ה במג"א והקשיתי לשאול אמאי אמר ר"י ביצה (י"ב א) פוק תני לברא הבערה ובשול אינה משנה ואת"ל משנה ב"ש היא ולא אמר בקצור על הבערה אינו לוקה כלל דהבערת י"ט אינו אסור לשיטת הריב"א דאין שם מלאכה עליה וע"כ די"ל דברייתא אפילו כמ"ד הלח"י וא"כ איך קאמר ואת"ל משנה ב"ש היא האי תנא דס"ל הלח"י ע"כ ס"ל דלא אמרינן מתוך גבי הבערה ואולם זה דוקא לדעת הריב"א אבל לדעת רש"י ותוס' כל זה ליתא והדבר צריך ישוב אבל זו גדלה התמי' בעיני הא ע"כ הברייתא אתיא כמ"ד הבערה לחלק יצאה מדנקט הברייתא לוקה חמש ולא נקטה המבשל ג"ה בחלב בי"ט שחל להיות בשבת ואכלו לוקה שש משום הבערה דשבת והבערה די"ט ועכצ"ל דהברייתא אתיא כמ"ד הבערה לח"י וא"כ גבי שבת הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו ועיין רש"י פסחים (מ"ז ב) בד"ה ובכלאים דשבת לא אנס כו' עייש"ה כ"ז אי אמרינן הבערה לח"י אבל אי אמרינן הבערה ללאו יצאה הדרא קושיא לתני שש גם משום הבערה דשבת וא"כ ע"כ הברייתא כמ"ד הבערה לח"י וא"כ ק' אמאי אמר פוק תני לברא הא הברייתא אליבא דמ"ד הבערה לח"י ובודאי ל"א מתוך. ורציתי לומר לכך לא נקטה הברייתא בי"ט שחל להיות בשבת ולוקה שש גם משום הבערה די"ל הברייתא ס"ל כמאן דיליף ביומא (פ"א א) עצם עצם ולדידיה כ' הלבוש וביארו הא"ר בסי' רס"א דילפינן תוספת שבת מק"ו מי"הכ דמה י"הכ אינו אלא איסור כרת שבת דאיכא איסור מיתת ב"ד לא כ"ש וכתב הא"ר לפ"ז דוקא שבת תוספת דאורייתא אבל י"ט דל"ה אלא איסור לאו לא אמרינן דתוספת דאורייתא עייש"ה בא"ה. ולפ"ז אין איסור י"ט חל על איסור שבת דלא הוי בת אחת דאיסור שבת חל מבעוד יום וי"ט אינו חל עד לילה ממש ולא הוי כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף ואיך יחול שבת על י"ט בקל על חמור. אמנם באמת זה ליתא דדעה זאת דחויה היא דאין חילוק בין שבת וי"ט דאו כולם דאורייתא או כולם דרבנן ועיין בה"ה פ"א מהל' ש"ע ה"ל ובב"י רס"ד ופר"ח והב"ח והמג"א שם ובשאר האחרונים. ואולם הקושיא מעיקרא ליתא דראיתי בריטב"א מכות (כ"א ב) וז"ל וא"ת וליתני התנא ג"כ של נבלה ולילקי שש וי"ל דלא פרכינן הכי לפוש לאוין אלא על משנתינו דקא תני יש כו' וכל דתני יש בא לרבוי לאוין עכ"ל ודבריו אמתיים ואף כי תוס' פסחים לא ס"ל כסברת הריטב"א עכ"ל הצריך לענינינו אף כי הרב נר"ו האריך מאד וגם אנכי פלפלתי עמו אריכות בגוף הדברים אבל אין כאן מקומו ולא הבאתי הענין אלא כי למדתי ממנו סברא נאמנה דאם אמרינן תוספת שבת דאורייתא ותוספת י"ט דרבנן א"כ לא הוי בת אחת ואומר אני דלפ"ז גם בי"הכ ושבת יש למצוא סברא זו דהא ודאי הרמב"ם והטור ס"ל תוספת י"הכ דאורייתא ותוספת שבת ותוספת י"ט דרבנן ועיין בטור סי' רס"א וסי' תר"ח בב"י שם ובב"ח שם ובפר"ח שם היטב ותולה הדבר בב' ברייתות ביומא (פ"א א) דס"ל להרמב"ם דברייתות מחולקין המה וא"כ לפ"ז יש לחקור אי חל איסור שבת על איסור י"הכ דהא לא הוי ב"א ועיין רש"י חולין (ק"א ב) ואף דרש"י סובר דשבת הוי חמור לגבי י"הכ כיון די"הכ בכרת ושבת במיתה מ"מ יש לדון בדבר דהא יש לי"הכ חומרא אחריתא היינו שאינו אסור בו ועיין בתוס' יבמות (ל"ג ב) ובקונטרס אחע"א אשר לי ת"ל הארכתי מאד בזה ועיין בתשו' שאגת ארי' ואין פה המקום להאריך סוף כל סוף י"ל דזה אתא ר"מ לאשמועינן דאם הי' שבת והוציאו בפיו חייב אף משום שבת דהא לא חל שבת אי"הכ דל"ה ב"א וק"ל:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אסור </b>
+<b> (לגנוב) [לקנות] מן הגנב כו'.</b> הנה מסתמיות לשון רבינו והטור ז"ל סי' שנ"ו מוכח דאפי' בגניבה שקנה הגנב בשינוי אפ"ה אסור מהטעם שכתב וכן כתב מוהרש"ל פ' הגוזל בתרא סי' נ"ז יע"ש ואפשר שיצא לרבי' דין זה מההיא דפרק אז"נ דע"ג ע"ב דרבינא הוה יהיב זוזי לבני אקרא כו' דמשמע דאע"ג דקנינהו בשינוי דנעשה יין אפ"ה קאמר והא ארעא לאו דידהו היא ע"ש ומדברי המרדכי ר"פ מרובה שהביא משם ר' האי נראה מבואר דפליגי על רבי' ועיין בהריב"ש סי' רע"ג ע"ש ודו"ק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>נתיאשו </b>
+<b> הבעלים כו' קנה הלוקח כו'.</b> וכן הוא דעת הרמב"ן ז"ל כמ"ש הטור סי' שנ"ג וכתב עוד שר"י כתב דקני לגמרי וא"צ ליתן אפילו דמים והוא מדברי התוס' פרק מרובה דס"ז ד"ה אמר עולא ע"ש וכתב מרן שכן נראה ממ"ש בפ' הגוזל בתרא על משנה המכיר כליו וספריו ביד אחר והב"ח כתב שכונת מרן ממ"ש רש"י שם באוקמתא דרב זביד ד"ה ל"ש וז"ל וקני לגמרי ואפילו בדמים לא מיהדר מדכתב דקני לגמרי הך לישנא משמע דאפילו דמים אין צריך ליתן ע"ש והדין עמו משום דאי מ"ש מרן שכן נראה שהוא דעת רש"י הוא ממ"ש על משנה דהמכיר כליו דלפני יאוש קא מיירי לא מוכחא מידי דאפי' נימא דס"ל כדעת רבינו ע"כ לאוק' מתני' בלפני יאוש דאי לאחר יאוש דמים גרידא הוא דמחייב לאהדורי ואיך קתני במתני' ישבע כמה הוציא ויטול ומרן ז"ל גופיה בסי' שנ"ז תמה על הטור ז"ל שכתב משם הראב"ד דמתני' מיירי אפילו לאחר יאוש משום שגם הוא סובר כדעת רבינו דדמים בעי לאהדורי כיון דאיכא יאוש ושנוי רשות איך מחזיר הגניבה והוצרך לדחוק בדבריו כמו שיעויין שם ולבסוף כתב דלרבי' ודאי מתני' מיירי בלפני יאוש כמבואר מדבריו בפרק ה' מה' גזילה ומהתימה על הש"ך ז"ל בסימן הנזכר ס"ק ו' שתמה על הב"ח דמי הזקיקו להבין כך כונת הב"י שהרי כונתו מבוארת מדכתב רש"י ז"ל במשנה דלפני יאוש מיירי משמע דס"ל דאין צריך להחזיר הדמי' דאל"כ הלא מצי מיירי לאחר יאוש ומ"מ צריך להחזיר הדמים והם דברים תמוהים דאשתמיט מיני' דברי מרן דבסי' שנ"ז שכתבנו גם מה שהקשה עוד שם על מרן ז"ל דאפי' יהיה כדברי הב"ח לא מוכחא מידי בדברי רש"י ז"ל דהתם מיירי בגנב שאינו מפורסם ובגנב שאינו מפורסם אפי' רבינו ז"ל מודה שכשנתיאש אינו נותן לא חפץ ולא דמים מפני תקנת השוק לפי גירסת מרן ז"ל וכן הקשה הרב גד"ת דרפ"ה ע"ב וכתב דאולי דברי הרב היא כפי גי' המשובש' שנזדמנה להטור וכמו זר נחשב שמרן סמוך לזה העתיק דברי רבינו ז"ל עפ"י גירסתו וא"כ איך אפשר שמ"ש שכן נראה שהוא דעת רש"י הוא עפ"י גירסת הטור ולע"ד אם נאמר כמ"ש הרב"ח שמ"ש מרן וכן נראה דעת רש"י הוא מאוקמתא דרב זביד דבריו ז"ל נכונים בטעמם דאע"ג דהתם מיירי בסתם גנב שאינו מפורסם ולדעת רבי' אינו חייב ליתן לא חפץ ולא דמים מפני תקנת השוק היינו לפום מאי דמסיק התם בגמרא דאפילו הוכר הגנב עשו בו תק"ה אמנם לפום אוקמתא דרב זביד דבעי למימר דהיכא דלא אתיאשו בעלים דכ"ע אית להו דר"ח והדין עם השני א"כ ע"כ דס"ל דדוקא היכא דלא הוכר הגנב הוא דעשו תק"ה אבל היכא דהוכר הגנב עליו להחזיר אחריו כמ"ש רש"י ז"ל לעיל ד"ה דרב חסדא ע"כ ביאוש ושנוי רשות והוכר הגנב לדעת רבינו חייב להחזיר הדמים כיון דליכא תק"ה הו"ל כגנב מפורסם לפי האמת דחייב להחזיר את הדמים ואם כן רש"י ז"ל דקאי על אוקמתא דר"ז דבהוכר הגנב לא עשו תק"ה איך כתב דקני לגמרי דמשמע דאפילו דמים אינו חייב להחזיר כנ"ל ודו"ק: ודע שבגנב שאינו מפורסם דאינו חייב להחזיר הדמים משום תק"ה לדעת רבינו כתבו הד"מ והסמ"ע והב"ח דצריך להחזיר דמי יתרון שווייו יותר מדמי לקיחתו דכיון דמחזיר לו הדמים ומנכה מה שנתן בעד החפץ דהשתא לא יפסיד הלוקח ליכא תק"ה וזהו לפי גירסת הטור ז"ל בדברי רבינו אמנם לפי גירסתנו משמע דאינו חייב להחזיר לו כלום וכן העלה הש"ך סימן הנז' סק"ה והכריח כן מההיא דגרסינן בפרק חזקת הבתים דמ"ד ע"א אברייתא דקתני מכר לו פרה או טלית מעיד לו עליה דקאמר רב ששת דה"ק מכר לו הגזלן פרה כו' הנגזל מעיד לו עליה דקנינהו לוקח ביאוש ושנוי רשות ופסקו בפ' ט"ו מהלכות עדות ואם איתא דעכ"פ צריך להחזיר לו המותר אין לך נוגע בעדות גדולה מזו ועיין בב"ח סי' שס"א שהוקשה לו כן לפי שיטתו ותי' דההיא דפרק חזקת מיירי בלוקח שקנה הפרה והטלית בדמי שויה ובגזלן שאינו מפורסם דעשו תק"ה אמנם אה"נ דאי לקח בפחות משויה א"נ שנתנו לו במתנה דאז משלם כל החפץ אז אינו מעיד לו עליה משום דהו"ל נוגע בעדות עכ"ד יע"ש ולדעתי אכתי קשה טובא לשיטת רבינו ז"ל מהא דפריך התם בתר הכי ולוקמא ביורש הניחא למ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי אלא למ"ד רשות יורש כרשות לוקח דמי מאי איכא למימר והשתא מאי קשיא ליה הא אפילו דנימא דרשות יורש כרשות לוקח לא מהני אלא לענין דא"צ להחזיר הגניבה עצמה אמנם מ"מ דמים מיהא מחייב לאהדורי דביורש ליכא משום תקנת השוק כיון דלא מפסיד מידי דהו"ל כמקבל מתנה שכתב הב"ח דחייב לשלם דמים משום דכיון דלא מפסיד מידי ליכא תקנת השוק וכמ"ש הרשב"א ז"ל הביאו מרן הב"י סי' שנ"ו ואף שמרן כתב שדעת הרא"ש ז"ל דאף במתנה עשו בו תק"ה אע"ג דלא מפסיד מידי וא"כ איכא למימר דה"ה ביורש וס"ל לרבינו כדעת הרא"ש ז"ל הא ליתא שכבר העלה הש"ך ז"ל סי' שנ"ו סק"ד דהרשב"א והרא"ש לא פליגי כלל וההיא דהרא"ש אין ענינו כאן ושכן כתב הב"ח ז"ל עי"ש וכן העלה הרב גד"ת דף רפ"ו ומוהרימ"ט חי"ד סי' נ"ד ותו דאפילו נימא דהרא"ש ס"ל דאפילו במתנה עשו בו תק"ה מ"מ לדעת רבי' ז"ל כפי מ"ש הב"ח והד"מ והסמ"ע דחייב לשלם דמי שוויי יותר מדמי לקיחתו ע"כ היינו משום דכיון דלא מפסיד מידי לא עשו בו תק"ה ואם כן אם איתא דלדעת רבינו ז"ל אפילו במתנה עשו בו תק"ה אם כן אמאי משלם דמי שווייו יותר על לקיחתו הא הוה ליה ההיא טופיינא דאית ביה מתנה בעלמא ובמתנה הרי עשו בו תקנת השוק ומהתימה על הדרישה שכתב בסי' שס"ט דבמתנה אי ס"ל לרבי' כדעת הרשב"א צריך ליתן כל דמי שווייו ואי ס"ל כהרא"ש גם במתנה הרי הוא שלו לגמרי והוא דבר תימה דלפי מה שהעל' הוא ז"ל דבלוקח פחות משווייו חייב לשלם היתרון לדעת רבינו הא הוה ליה ההוא פורתא מתנה בעלמא וכי גרע מהיכא דנתן לו כל החפץ במתנה דחייב לשלם דמי שווייו ויש לדחות ועוד אני אומר דאפילו תימה שלדעת הרא"ש אף במתנה עשו בו תק"ה ביורש אפילו הרא"ש מודה משום דדוקא במקבל מתנה הרי הוא כמכר משום דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב לי' אבל בירושה דממילא לא ויש קצת סומך לדבר מההיא דר"פ הגוזל בתרא דפריך תלמודא לרמב"ח דס"ל רשות יורש כרשות לוקח דמי מברייתא דקתני הניח לפניהם גזילה קיימת חייבים לשלם ומוקי לה בלפני יאוש כ"כ הש"ך סימן קל"ג ס"ק י"א יע"ש וכן מבואר בהדייא מדברי הטור ז"ל ומרן בש"ע דבסימן ס' כתבו דהאידנא נהגו שאין ב"ח גובה מלוקח ומקבל מתנה ואלו בסי' ק"ו פסקו דהאידנא ב"ח גובה ממטלטלי דיתמי ע"ש ופשוט וכיון שכן הדק"ל דמאי פריך בגמ' ולוקמא ביורש וכן קשה מההיא דר"פ הגוזל בתרא דקאמר רמב"ח אמתני' דאם הניח לפניהם פטורים מלשלם זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי והשתא לדעת רבינו אפילו נמי דכרשות לוקח דמי היכי קתני במתני' ופטורים מלשלם ולומר דפטורים מלשלם הכלי הוא דקאמר אבל דמים חייב לשלם זה ודאי דבר רחוק שהרי אהגוזל ומאכיל דקתני ברישא קאי תו דא"כ פטורים מלהחזיר הו"ל למימר לא פטורים מלשלם דמשמע אפילו דמים ותו שהרי בברייתא דקתני הניח להם אביהם מעות של רבית אין חייבים להחזיר קאמר רמב"ח זאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דמי ולדעת רבי' כי נמי הוי כרשות לוקח מ"מ דמים מיהא מחייב והיכי קתני ברייתא דאין חייבים ותו יש לחקור דכיון דפשטא דמילתא משמע דיאוש ושנוי רשות קני לגמרי מי הכריחו לרבי' ז"ל לומר דדמים בעי לשלומי ולהוציא הדברים מפשטן ולכן נראה לי שרבינו ז"ל הוציא דין זה ממ"ש בפ' הגוזל דקי"ד אמתני' דנטלו מוכסים חמורו ונתנו לו חמור אחר הרי אלו שלו קאמר בגמ' תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים קא סבר יאוש כדי לא קני ומעיקרא באיסורא אתא לו ובהך סוגי' רבו הפי' רש"י ובעל המאור והתוס' בפ"מ עש"ב ורבינו ז"ל מפרש כי היכי דלא תקשי מתני' אברייתא דמתני' דקאמר הרי אלו שלו הוא לענין כסות וחמור וברייתא דקתני מחזיר הדמים קאמר משום דאע"ג דאיכא יאוש ושינוי רשות דמים מיהא בעי לאהדורי וכן כתבו התוס' במרוב' דס"ז ד"ה אמר עולא בסוף דבריהם ולרבא דאמר יאוש כדי קני ברייתא דקתני מחזיר לבעלים הראשונים מחזיר הדמים קאמר ע"ש ואע"ג דבגנב שאינו מפורסם לכ"ע עשו בו תק"ה ואפי' דמים לא מחייב איכא למימר דברייתא דינא קאמר ונ"מ היכא דהוי גנב מפורסם וא"נ כיון דסתם מוכס גזלן הוא וכדקתני במתני' אין פורטין הו"ל כגנב מפורסם וא"נ אפי' נימא דהו"ל גנב שאינו מפורסם מחזיר דמי שוייו יותר על דמי לקיחתו קאמר וס"ל לרבינו דה"ט דכיון דיאוש ושינוי רשות לא קני אלא לענין גוף הגניבה משום הכי מחזיר דמי שווייו כיון דלא מפסיד מידי אמנם אי יאוש ושינוי רשות קני לגמרי אינו מחויב להחזיר דמי שווייו כלל וקאמר עלה בגמ' קסבר יאוש כדי לא קני ומעיקרא באיסור אתא לידיה כלומר דהא דקתני חייב להחזיר הדמים היינו משום דס"ל יאוש כדי לא קני וכיון שכן כשהוא ביד הגזלן הוא מחויב לאהדורי לחפצא נמצא כשבא לידי לוקח באיסור גזל בא לידו אמנם אי ס"ל דיאוש כדי קני אפי' דמים לא מחייב לאהדורי משום דבשעה שלקחו בהתירא אתא לידי' שהרי קנאו הגזלן אחר ביאוש ואינו חייב אלא דמים ומשום הכי אין הלוקח חייב לשלם חוב הגזלן מידי דהוי אב"ח דעלמא דלא מחייב הלוקח מטלטלין מן הלוה וא"כ כפי האמור הנה מקום ליישב ההוא דר"פ הגוזל ומאכיל דקאמר רמב"ח זאת אומרת כו' דאיכא למימר דרמב"ח ס"ל כרב דאמר במרובה דיאוש כדי קני מש"ה קתני במתני' דאם הניח לפניהם פטורים משום דרשות יורש כרשות לוקח דמי ומה שפסק רבינו דדמים מחייב לאהדורי היינו משום דקי"ל כמ"ד יאוש כדי לא קני כמ"ש ה"ה והלח"מ פ"ב מה' גזילה ודלא כמוהרש"ל שכתב דרבינו סובר דיאוש כדי קני דליתיה וכבר כתבתי בזה במקום אחר וכן נמי הא דפריך בפרק חזקת ולוקמא ביורש לא פריך אלא למ"ד יאוש כדי קני אמאי לא תני לה ביורש ואע"ג דר' ששת הוא דמוקי לה התם הכי ור' ששת גופי' ס"ל במרוב' דס"ח ע"א יאוש כדי לא קני מ"מ למאן דס"ל דיאוש כדי קני פריך דהיכי מתוקמא ברייתא דכרב ששת לא מצי מתוקמא דא"כ ליתני יורש דה"נ פריך למ"ד אי רשות יורש כרשות לוקח אע"ג דאיכא למימר דרב ששת לא ס"ל הכי אלא ודאי תלמודא לאו לרב ששת קא פריך אלא לההוא מ"ד פריך דהיכי מתוקמא ברייתא כדכתיבנא וכי קאמר תלמודא הניחא למ"ד רשות יורש כו' לא הוי מצי למימר ולמ"ד כרשות לוקח דמי הניח' אי ס"ל יאוש כדי לא קני משום דמאן דס"ל כרשות לוקח דמי ס"ל דיאוש כדי קני דאי לא היכי קתני במתניתין פטורים מלשלם וכדכתיבנא ודוק ובהא ניחא לי מה שיש להקשות לשיטת רבינו מההיא דרב זביד דמוקי פלוגתא דרב ור"י בנתיאשו הבעלים ביד לוקח ובהא פליגי מ"ס שינוי רשות ואח"כ יאוש לא קני ומ"ס ל"ש ולפי דעתו ז"ל דיאוש ושינוי רשות חייב להחזיר הדמים א"כ היכי קאמר רב הדין עם הראשון ולא עם השני הא ההוא דינא דאית ליה עם הראשון דהיינו ליקח הדמים ההוא גופי' אית ליה עם הב' ואע"ג דשינוי רשות ואח"כ יאוש קני דמי' בעי לאהדורי ורב ור"י לא פליגי אלא לענין חזרת הכלי והכי הו"ל למימר רב אמר אינו חייב להחזיר הגניבה ור"י אמר חייב להחזיר אמנם כפי מ"ש ניחא דכיון דרב ס"ל יאוש כדי קני מש"ה קאמר הדין עם הראשון ולא עם הב' וכפי זה אין ראיה ממ"ש רש"י דס"ל כדעת ר"י כמ"ש מרן משום דרש"י קאי התם אליבא דרב ולרב ודאי דקני לגמרי כדכתיבנא:<br><b> ושוב </b> התבוננתי בדבר וראיתי שמ"ש ליישב לההיא דרמב"ח דס"ל דיאוש כדי קני ומשום הכי קתני במתניתין דפטורים מלשלם לגמרי ואפי' דמים ליתא דאי ס"ל דיאוש כדי קני א"כ מנ"ל דרשות יורש כרשות לוקח אפי' נימא דלאו כרשות לוקח אפי' הכי קתני מתני' דפטורים מלשלם משום דכיון דקנינהו גזלן ביאוש ואינו חייב לשלם אלא דמים משום הכי פטורים דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וכן מבואר מדברי התוס' שם בד"ה ר"ח שהקשו לרב דס"ל יאוש כדי קני וסבר נמי כר"ח וע"כ צריך לאוקמא נמי לאחר יאוש א"כ כי אין גזילה קיימת אמאי חייבים לשלם אע"ג דלר"ח רשות יורש לאו כרשות לוקח וכ"כ התו' במרוב' דס"ז ד"ה רבא דמדקאמר רבא רשות יורש לאו כרשות לוקח משמע דס"ל דיאוש כדי לא קני וכן נראה מדברי רש"י ז"ל בד"ה רשות יורש שכתב דאי ביאוש כדי לא קני מדלא קתני פיטורה באבוהון ואמאי לא קאמר דאי משום יאוש כדי היכי קתני דפטור מלשלם דמים הא ביאוש כדי לא קני אלא חפצא גרידא עיין בס' פרחי כהונ' שהוק' לו כן ולק"מ דכיון דקנינהו אבוהון לחפצא ואינו חייב לשלם אלא דמים מש"ה לא מחייבי לשלם חוב אבוהון ושמא נאמר לדעת רבינו ז"ל דאע"ג דיאוש כדי קני לחפצא הקנין מתלא תלי וקאי עד שישלם דמיו ואם אינו רוצה לשלם דמים מחייב לאהדורי חפצא ועיין בטור א"ח סימן תרל"ט והלכך אי משום יאוש כדי גרידא כיון שאבוהון לא שילם דמיו והיורשים ג"כ אינם רוצים לשלם לא קני להו חפצ' ולאו מטלטלי דיתמי מיקרו אלא מטלטלי דנגזל אבל אי רשות יורש כרשות לוקח דמי ניחא דכיון דאבוהון לא הוה מחייב אלא דמים קנינהו יורשים ביאוש ושינוי רשות ודוק: עוד כתב מרן משם הריטב"א וז"ל והראב"ד כתב דאע"ג דיאוש ושינוי רשות קני דמים מיהא בעי לאהדורי דבאיסורא אתא לידי' כו' ואע"פ שכתב הרב שזה עיקר עדיין צריכ' למוד כו' דבכול' גמ' משמע דקני קנין הגוף דאי לא הא דא"ל ר"ה להנהו אונכרי כי זבינתו אסא כו' מאי אהני דהא מ"מ האי אסא לא מיקני להו קנין הגוף דהא אינ' אלא כעין משכון כו' ואנן בעינן לכם ע"ש וראיתי להרב גד"ת דרפ"ה שהקשה על דברי הרשב"א הללו במ"ש דבכול' גמ' משמע דקני קנין הגוף דודאי הכי הוא דכל יאוש ושינוי רשות דאיתא בגמרא הוא דקני קנין הגוף ואינו צריך להחזיר לבעלים וגם הראב"ד הכי ס"ל כדעת רבינו אלא דס"ל דאע"ג דגוף הדבר נקנה לו מ"מ צריך שיתן דמים לבעלים ונתינת דמים אינה מפקעת קנין הגוף על זה וההיא דאסא נמי לא הבנותי מאי קאמר דמאן דכר שמיה דמשכון הכא דהא לא שייך אלא בשלא נתיאש דהא צריך הלוקח להחזיר גוף הדבר והבעל יחזיר לו דמי מקחו משום תק"ה אבל בהנהו אונכרי דאיכא יאוש ושינוי רשות אפי' יבואו היורשים וירצו לסלקן בדמים לא בעי לאהדורי אבל אה"נ דהלוקחים חייבי' דמים לבעלים דשפיר מקריא לכם כיון דקנינהו קנין הגוף ע"כ דבריו ע"ש ועיין בהרב כנה"ג בהגהת ב"י אות מ"ה שתי' בזה שכפי דבריו קשה דא"כ מאי פריך התם ולקנינהו בשינוי מעש' הא יאוש ושינוי מעש' לכ"ע דמים מחייב לאהדורי כמ"ש הטור וא"כ לא מקרי לכם לדעת הרב ז"ל והנה כל זה הוקש' לו להרב גד"ת ז"ל מפני שחשב שמ"ש הרשב"א משם הראב"ד הוא הראב"ד המשיג על רבינו ז"ל מש"ה הוקש' לו ז"ל שהרי לדעת הראב"ד קני להו קנין הגוף כמ"ש הטור בסימן שנ"ז משמו ואנכי מצאתי דברי הרשב"א הללו בשיטת כ"י כתבו שם דברים אלו משם הראב"ד ומתוך דבריו מבואר דס"ל דיאוש ושינוי רשות לא קני ליה אלא לענין דחייבים הבעלים ליתן דמים ללוקח ומיהו בדמים מחייב להחזירו שכתב וז"ל והרב אב"ד פי' דכי קתני מתני' הרי אלו שלו דלא מפק' מיניה בעלים בלא כלום קאמר משום דקני ליה ביאוש ושינוי רשות אבל בדמים מיהא מבעי להו לאהדורי משום דבאיסורא אתא לידיה דיאוש כדי לא קני וכן הדין לכל גזילה וגניבה הנמכרת והיינו דקאמר ברייתא ומחזיר לבעלים הראשונים כאלו אמר הרי אלו שלו אבל מחזיר הוא לבעלים ע"כ וא"כ דברי הרשב"א ז"ל מבוארים היטב ומ"מ מה שהקשה הרשב"א מההיא דהנהו אונכרי איכא למימר דר"ה ס"ל דיאוש כדי קני כא"נ שכתב רש"י ז"ל שם ד"ה וקרקע ומבואר מדברי הרב אב"ד שלא כתב כן אלא למאן דס"ל יאוש כדי ל"ק וכמ"ש בגמ' מ"ט קסבר יאוש כדי ל"ק משמע דלמאן דס"ל יאוש כדי קני לא מחייב לאהדורי לחפצא בדמים וכא"ד שאמרו שם בגמ' מיהו ההיא דפרק חזקת ק"ט דא"כ היכי קתני ברייתא מכר לו פרה הנגזל מעיד לו עליה משום דהו"ל יאוש ושינוי רשות אכתי ניחוש דשמא הנגזל רוצה להעמידה בידו כי היכי דלמחר יקחנו מידו בדמי לקיחתו דהתם רב ששת הוא דמוקי לה הכי ואיהו ס"ל דיאוש כדי לא קני ושמא התם מיירי בשלקחה בדמי שוייה כמ"ש הב"ח וס"ל להרב אב"ד דמשום הכי לא מפסלי לעדות דמה לי הם מה לי דמיהם ודוק. ודע שלדעת רבינו דס"ל דשינוי רשות ואח"כ יאוש קנה הקשה הרב ש"ך ז"ל סימן שנ"ג סק"ד וז"ל שהרי קי"ל כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ובפרק אלו מציאות דכ"ב מוכח בהדיא דלפ"ז לא מהני יאוש אלא א"כ ידוע שנתייאשו הבעלים קודם לכן דפריך התם לאביי מברייתא דקתני הגנב שנטל מזה ונתן לזה מה שנטל נטל ומה שנתן נתן בשלמא גזלן דקא חזי ליה ומתיאש אלא גנב מי קא חזי ליה דמתיאש תרגמא ר"פ בליסטים מזויין ואפשר שהרמב"ם מחלק בין מכר למתנה אבל אין נ"ל לחלק דהא קי"ל רשות מקבל מתנה כרשות לוקח דמי עכ"ד והנה מ"ש שרבינו ז"ל מחלק בין מכר למתנה כלומר דבמתנה בעינן יאוש ואח"כ שינוי רשות לא ידעתי איך אשתמיט מניה מ"ש רבינו בפ"ג מה' גזלה דין ג' דשם כתב בהדיא דאפילו במתנה לא בעינן יאוש תחלה ופסקו מרן בש"ע ולעיקר קו' נראה דתלמודא הכי פריך דמדקתני בברייתא גנב שנטל מזה ונתן לזה משמע דתיכף כשנטלו מזה נתנו לזה ואע"ג דאכתי לא ידעו הבעלים בגניבתו ועיין באסיפת זקנים וא"כ נהי דקי"ל דשינוי רשות ואח"כ יאוש קנה ואינו חייב להחזיר היינו דוקא לאחר שנתיאשו הבעלים וידעו בגניבתו אמנם כל זמן שלא נתייאשו או שלא ידעו בגניבתו מחייב לאהדורי אלא דאי עבר ולא החזיר ולבתר הכי נתיאשו הוא דאמרינן דקנאו וא"כ פריך שפיר דאי אמרת דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש איך קתני בברייתא מה שנתן נתן דמשמע דמשעה שנתנו לו הרי אלו שלו דומיא דאינך ואע"ג דאכתי לא ידעו הבעלים בגנבתו דאי לא הו"ל לברייתא למימר הגנב שנטל כו' ה"ז חייב להחזיר לו מיד ואם לא החזירו וידעו הבעלים בגנבתו הרי אלו שלו אמנם אי יאוש של"מ הוי יאוש ניחא ברייתא דמש"ה קתני מה שנתן נתן ואינו חייב להחזיר לו אע"ג דאכתי לא ידעו הבעלים בגניבתו כיון דלכי ידעו מתיאשי מההיא שעתא נמצא כאלו בא לידו אחר שנתייאשו ובהיתר' אתא לידיה כנ"ל:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ב"ה </b>
+<b> שאינו עשוי למכור את כליו כו' או שהי' עשוי למכור את כליו והיו כליו מדברים העשוי' כו'.</b> כתב ה"ה פי' והוא טוען שנגנבו ממנו ויצא לו שם גניבה כו' וכ"כ רבינו פ"ח מה' טוען ונטען דין ה' בפי' יע"ש ויש לתמוה על הטור ז"ל בסי' שנ"ט שהבין מדבריו דאפי' לא יצא לו שם גניבה נאמן שכתב וז"ל וכתב עוד שאם הן דברים העשוים כו' אפי' לא יצא לו שם גניבה בעיר נאמן ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל דכיון שהוא טוען שנגנבו איתרע ליה חזקה דדברים העשוים להשאיל שהרי טוען שנגנבו לו ולא יצאו מתחת ידו בשכירות עכ"ל והוא תימא איך נעלם מהטור ז"ל דברי רבינו מהלכות טוען ונטען דמשם באר"ה שדעת רבינו דבעי' דיצא לו שם גניבה וכן הק' הרב לח"מ ז"ל שם עוד הקשה מוהרש"ל ז"ל בס' יש"ש פ' הגוזל בתרא סי' ל' במ"ש הטור ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל כו' וכתב מרן ז"ל שהוא מדברי הרא"ש ז"ל בפרק כל הנשבעין שכתב שיש שהיו רוצים לדקדק מדקאמר מעיקרא כו' וליתי להאי דיוקא דכיון שאמר גנובים איתרע ליה חזקתן ובמיגו דשאלה ושכירות לא מחזקינן אינשי בגנבי ע"כ דע"כ לא כתב הרא"ש ז"ל אלא כשהוא טוען גנבת אותן ממני דאז אמרינן אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן אבל כשאומר נגנבו ממני בהא מודה הרא"ש ז"ל דאמרינן מיגו וכן כתב הרא"ש ז"ל שם בהדי' סמוך ונרא' גבי ספרא דאגדתא וז"ל פרש"י משם רבו דוקא ספרא דאגדתא כו' אבל שאר ספרים אינן עשויין להשאיל ולהשכיר ופי' כן כי היכי דלא תקשי לי' מהא דאמרי' המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גניבה כו' ומסיק שבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו כו' והשתא אמאי בעי כולי האי ניהמניה במיגו דאי בעי אמר שאולין ולא שייך למימר בהא אחזוקי אינשי שהרי אינו אומר שהוא גנבן אלא נגנבו ממני כו' לכך נדחק רש"י ז"ל לפרש דספרים אינם עשויים להשאיל ע"כ וראיתי להרב ש"ך ז"ל סק"ב שרצה לתרץ לכל זה ולומר דרבינו לא מיירי כלל במיגו שהרי לא הזכיר שם מיגו ומ"ש רבינו או שהי' עשוי כו' והיו מדברים העשוים כו' קאי איצא לו שם גניבה וכמ"ש ה"ה ז"ל וס"ל לרבינו ז"ל דלעולם אין מוציאין מידו אלא בדאיכא תרתי לטיבות' או שהב"ה אינו עשוי למכור כלל ויצא לו שם גניבה או שהי' עשוי למכור כליו והי' מדברים העשוים להשאיל ויצא לו שם גניבה ואז נאמן אפי' היכא דליכא מיגו כגון דליכא עדים וראה דאז אי הוה טעין לקוחין הן נאמן במיגו דהחזרתי אפ"ה כיון דאיכא תרתי לטיבותא מוציאין מידו וכן נמי בדברים שאינן עשוים להשאיל וב"ה אינו עשוי למכור כליו אע"פ שלא יצא לו שם גניבה נאמן כיון דאיכא תרתי לטיבותא ומ"ש רבינו בפ"ח מה' טוען דבלא יצא לו שם גניבה אינו נאמן מיירי בעשוי למכור (וכ"כ הרב ל"מ ז"ל שם בדין ו' יע"ש) ומ"ש הטור בדעת הרמב"ם דאפי' לא יצא לו שם גניבה חד מתרי נקט ולא בא אלא לומר דלהרמב"ם איכא מעליותא בכלים העשוים להשאיל אפי' ליכא מיגו והשתא קאמר הטור ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל דבהרא"ש מוכח להדיא דהיכא דלית לי' מיגו לא נפקא מינה בדברים העשוים להשאיל ולא הוצרך לבאר הטור כאן דבאית לי' מיגו נאמן לטעון גנובים במיגו דשאלה גם להרא"ש משום דבכל הסי' מיירי אפי' היכא דליכא עדי ראיה וכמ"ש למעלה כו' היכא דאיכא מיגו נאמן לומר גנובים במיגו דשאלה עכ"ת תי' ז"ל. והנה מלבד מה שיש מהדוחק בדרך זה שהטור ז"ל השמיט דין יצא לו שם גניבה מפורש בדברי רבי' ונקט מה שאינו מפורש בהדי' בדבריו עוד אני תמיה עליו שהרי ממ"ש הטור ז"ל בסי' קל"ג מבואר בהדיא מדבריו דבטוען גנובין הן אינו נאמן אפי' במיגו שכתב וז"ל והא דאמרינן בדברים העשוי' להשאיל ולהשכיר נאמן המערער דוקא כשטוען השאלתיו או השכרתיו לו אבל אם טוען גנובים הן ממני אינו נאמן אלא א"כ יצא לו שם גניבה כאשר יתבאר בה' גניבה עכ"ל הרי מבואר מדבריו דאפי' במיגו אינו נאמן שהרי ע"כ מ"ש דכשאומר השאלתיו או השכרתיו לך דנאמן המערער היינו בדאיכא עדי ראיה דאי ליכא עדי ראיה אפי' בטוען השכרתיו לך אינו נאמן המערער אלא הלוקח במיגו דהחזרתיו וכמ"ש בסי' צ' וכ"כ בסי' הנזכר יע"ש ואהא כתב דבטוען גנובים הם אינו נאמן אע"ג דאיכא עדי ראיה ואיכא מיגו ואין לומר דמ"ש אבל אם טוען גנובים הם ממני אינו נאמן מיירי בשטוען שהוא גנבם דאז אפי' במיגו אינו נאמן משום דאחזוקי אינשי ברשיעי היא דא"כ איך כתב אא"כ יצא לו שם גניבה כאשר יתבאר בה' גניבה הרי בה' גניבה לא נתבאר מזה כלום אלא בטוען גנובים הם וליכא מיגו אמנם כשטוען שהוא גנבם שאינו נאמן אפי' בדליכא מיגו מזה לא נתבאר שם אלא בסי' צ' ומוכח שם מדבריו דאפי' יצא לו שם גניבה אינו נאמן אא"כ הוחזק היוצא בגנב וכן מוכח ג"כ מדכתב והא דאמרינן בדברים העשוים כו' דוקא בשטוען השאלתי לך ואם איתא לישמועי' רבותא אפי' בטוען נגנבו ממני וכן מוכח ג"כ ממה שהשיג בסמוך אמ"ש רבינו בפ"ח מה' טוען כתב בס"ד וז"ל א"כ מה יועיל המחזיק שטען ואפילו מכרו לו כיון שהמערער טוען שהשאילם לאחד משמע דדוקא בהא הוא דהשיג על רבינו ז"ל אבל בטוען גנובים הם ממני שכתב רבינו ז"ל לעיל מיניה בדין ה' לא השיג עליו משמע שהודה לו ולכן הנראה לי לתרץ דס"ל להטור ז"ל דמ"ש הרא"ש דכשטוען שנגנבו כליו דנאמן במיגו דשאלה כיון שאינו טוען שהוא גנבם לא כ"כ אלא לומר דאמאי בעינן כולי האי ותסגי ליה ביצא לו שם גניבה משום דמשמע לי' דתלמודא התם כי אוקמא למתני' בשבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו אספרים נמי קאי ודחיקא ליה מילתא לומר דספרים דקתני מתני' לצדדין קתני לה ומש"ה ק"ל דאמאי בעי כולי האי אמנם בשלא יצא לו שם גניבה מודה הרא"ש דאינו נאמן במיגו ולאו משום טעמא דאחזוקי אינשי ברשיעי אלא משום דהו"ל מיגו להוציא וכבר הרא"ש ז"ל בפרק חזקת דנ"ב ע"ב גבי ההיא דהלכתא כותיה דרבה בארעא הסכים לפי' ריב"ם ז"ל דמיגו להוציא לא אמרי' אלא ודאי דביצא לו שם גניבה דוקא הוא דק"ל להרא"ש דאמאי בעינן כולי האי דכיון דיצא לו שם גניבה הא איכא ידים מוכיחות לדבר והו"ל כחזקה דאמרינן דהיכא דחזקה מסייע ליה אמרי' מיגו להוציא כמ"ש הרב התם הביאו מרן הב"י סימן ס"ז מחודש י"א יע"ש ואף שהתו' ז"ל בפרק המקבל דף קט"ו הוקשה להו קו' הלזו אמתני' גופא דאמאי בעינן שיצא לו שם גניבה איכא למימר דהתוס' דפרק המקבל בקו' לא הוה ס"ל כתי' ריב"ם וכשתי' משם הר"ד דמיגו להוציא לא אמרינן כפי' ריב"ם הוק' להו לרבה דס"ל דמיגו להוציא אמרינן מה יענה להך מתני' ולהרא"ש ז"ל אה"נ דלרבה דס"ל התם דאמרינן מיגו להוציא הוה ק' לן נמי דאמאי בעינן שיצא לו שם גניבה כיון דאיהו ס"ל דאמרי' מיגו להוציא אלא משום דבעי להק' לכ"ע ולפום הלכתא משו"ה ק"ל דאמאי בעינן כולי האי ואע"ג דהתוס' ז"ל פרק כל הנשבעים ד"ה בספרא דאגדתא הוקשה להו כלשון הרא"ה ממש ואע"פ שתי' משם הר"ד דמיגו להוציא לא אמרי' מ"מ הרא"ש ז"ל לא משמע לי' הכי אלא ס"ל דכיון דיצא לו שם גניבה הו"ל כחזקה ואמרינן שפיר מיגו להוציא וא"נ איכא למימר דס"ל להטור ז"ל דמ"ש הרא"ש ז"ל דניהמניה במיגו אינו אלא למ"ד דמיגו להוציא אמרינן ומשום דהרא"ש ז"ל קאי אדברי רש"י שהוצרך לפרש דספרים אינם עשויים להשאיל ולהשכיר משום דק"ל מתני' דהמכיר כליו כו' ואפשר שרש"י ז"ל יסבור כפי' רשב"ם דפרק חזקת ולא ס"ל כפי' ריב"ם מש"ה לא כתב הרא"ש ז"ל טעמא דמיגו להוציא לא אמרינן כיון דבמחלוקת היא שנויה בין המפ' ומש"ה סתם הדברים וסמך על המבין ומשום דאפי' לפי סברתו דמיגו להוציא לא אמרינן מ"מ אכתי ק"ל לרבה דאית ליה דאמרינן מיגו להוציא מה יענה להמתני' דהמכיר כליו מש"ה הוצרך לתי' ר"ת ז"ל ואי ק' לך דא"כ איך כתב הרא"ש ז"ל לעיל מזה וליתא להאי דיוקא דכיון דאמר גנובי' איתרע חזקתן ובמיגו דשאלה ושכירות לא מהימן דאחזוקי אינשי ברשיעי היא דמשמע דאי לאו משום ה"ט וכגון שהוחזק היוצא בגנב נאמן כמ"ש הטור סי' צ' הא הו"ל מיגו להוציא הא ל"ק שהרי כתב הרב ש"ך סי' הנזכר ס"ק י"ט דאפי' לתי' הר"ד שתי' לההיא דהמכיר כליו דהוי מיגו להוציא בהא מודה כיון שראו העדים שהוציא הכלים מביתו יע"ש והיינו שכתב הטור ז"ל ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל דכיון שאמר גנובים איתרע חזקתייהו ומיגו דשאולי' ליכא משום דהוי מיגו להוציא כדכתיבנא ודוק ומ"מ מ"ש הרא"ש על דברי רש"י דלכך נדחק לפרש דספרים אינם עשוים להשאיל ולהשכיר משום דק"ל מתני' דהמכיר כליו הן דברים תמוהים בעיני דאיך אפשר דמש"ה הוצרך רש"י לפרש כן הא רש"י ס"ל דדברים העשוים להשאיל ולהשכיר לא מהימן אלא א"כ ראו שהטמין ואין דרכו להטמין ואינש דלא צניע וב"ה שאינו עשוי למכור כליו דזה מבואר כדבריו לפי גירסתו שם בפרק כל הנשבעין וא"כ לפי שיטתו צ"ל דההיא דספרא דאגדתא היו בו כל התנאים הללו כמ"ש הרא"ש ז"ל לעיל מזה יע"ש וא"כ מעת' מה מקום להק' מההיא דהמכיר כליו אפי' נימא דספרים הו"ל דברים העשוים להשאיל מ"מ לא מהימן במיגו דשאולים כיון שלא ראו שהטמין שהרי התם לפי האמת מאיש אחר לקחם וא"כ מאי מיגו איכא וכן מבואר מדברי התוס' דפ' כל הנשבעים ד"ה בספרא שהק' מההיא דהמכיר כליו וכתבו וז"ל וניהמניה במיגו דשאולים דכיון דעשוין להשאיל בההיא טעמא לחוד כדפרישית לעיל ע"כ משמע בהדיא דלגירסת רש"י לק"מ כמ"ש וצ"ע. ואין להקשות שהרי כתב הרא"ש ז"ל לעיל בפרק כל הנשבעין דשבועת השומרים איתא אפי' במפקיד שלא בעדים ולא מהימן במיגו דלא היו דברים מעולם משום מיגו דהעזה וא"כ מאי קמ"ל הכא דיהא נאמן לומר גנובים הן במיגו דשאולים הא הו"ל מיגו דהעז' ועיין בנ"י ז"ל בפרק הגוזל דע"כ לא כתב הרא"ש אלא לענין שבוע' דלא אמרינן מיגו לפוטרו מן השבוע' במיגו דהעזה אבל לענין ממון מוד' דאמרי' מיגו דהעז' וכמו שהכריחו התוס' בפרק חזקת דנ"ב ד"ה דברים ועיין בש"ך ז"ל סי' פ"ב סק"ה וכ"כ הרב מש"ל ז"ל הל' מו"ל פ' כ"א דין א' בתוך התשו' והכריח הדבר ממ"ש הרא"ש בתשו' כלל ק"ו ולא שת לבו להכריח מדברי הרא"ש הללו שבפסקיו וכדכתיבנא ולפ"ז צ"ל דמ"ש הרא"ש לעיל דאנן קי"ל דשבועת השומרים אפי' שלא בעדים וקי"ל כרב ושמואל משום דכיון דשבועת שכיר תקנת חכמים היא במיגו כל דהו אוקמינן אדיניה היינו משום דס"ל דבהאי מיגו פטור הב"ה לגמרי אפי' משבועת המשנ' כמ"ש הר"ן שם וכ"כ הרב ש"ך סי' פ"ט סק"ז ויש לגמגם עליו ממ"ש בסי' צ"ג סק"ד וז"ל ולע"ד ראי' גמור' משם כו' אלמא דפטור מממון במיגו כל דהו כיון דתקנת חכמים היא וה"ה הכא דפטור משבוע' כיון דתקנת חכמים הוא שחייב שבוע' דהא כתב הרא"ש דאין חילוק בין ממון לשבוע' לענין פטור מכח מיגו ע"כ שהרי כפי מ"ש בסי' פ"ט דברי הרא"ש שם הם לענין פטור שבוע' נמי ודוק:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>לוקחים </b>
+<b> מהם כר מלא מוכין כו'.</b> כתב ה"ה ואע"ג דהו"ל שינוי החוזר לברייתו ואינו שינוי הכא שאני שאין זה גזל ודאי כו' וכ"כ הרשב"א בשיט' כ"י משם הראב"ד יע"ש ויש לדקדק ממ"ש הרשב"א לעיל אברייתא דקתני אבל לוקחין מהן תפורין והביאו מרן הב"י ס"י וז"ל פירש"י בגדים תפורין דקנינהו בשינוי ואינו מחוור בעיני דתיפוק לי' משום טוי' וליבון ונראין דברי הראב"ד ז"ל שפי' גיזין תפורין זה עם זה דלפי שאסרו התלושין כו' אבל אם אותן תלושין תפורין זה עם זה ויש בהן כשיעור לוקחים אותן שאם הית' גניב' לא הי' תופר אותן אלא הי' מוכר אותן מעט מעט ע"כ והשתא קשה אמאי לא פי' דתופרין לוקחים מהן משום דקנינהו בשינוי כדפרש"י ואמאי נייד מפרש"י והדרישה ז"ל נרגש מזה וכתב דמש"ה לא כתב טעם זה משום דהו"ל שינוי החוזר לברייתו וכפי מ"ש הא ליתא שהרי הראב"ד ס"ל דבספק גזל אפי' שינוי החוזר לברייתו מהני והי' אפשר ליישב ע"פ מ"ש בפ"א מהלכות גרושין ליישב מה שהקש' מהר"ם ן' חביב בקונטריס כפות תמרים ד"ד על דברי ה"ה הללו מההיא דפ' לולב הגזול גבי הנהו אונכרי דפריך בגמרא וליקנינהו בשינוי מעש' ומשני משום דהו"ל שינוי החוזר לברייתו אע"ג דהתם מס' אתה בא לאוסרו דשמא אותו קרקע מישראל הי' כמ"ש רש"י ואפ"ה קאמר דשינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי יע"ש מה שתי' בדוחק. ואמנם לע"ד נרא' דע"כ לא כתב ה"ה דס' גזל בשינוי כל דהו מהני אלא דוקא כההיא דכר וכסת דאיכא שינוי השם דמעיקרא קרו ליה מוכין והשתא כר וכסת ואיכא נמי שינוי מעש' דעבדינהו כר וכסת דלא גרע מלולב למ"ד צריך אגד דהוי שינוי מעש' ומשום הכי מעיקרא דלא אסוקי אדעתייהו טעמא דשינוי השם אלא שינוי מעש' גרידא משני ליה שפיר דהו"ל שינוי החוזר לברייתו ובתר דאקשי ליה וליקנייה בשינוי השם לא משני דהו"ל שינוי החוזר משום דאיכא תרתי והו"ל ספק גזל פשיטא ליה לתלמודא דשרי ועי"ש בתוס' וא"נ דע"כ לא כתב ה"ה אלא דוקא גבי מוכין דאיכא שינוי השם דעדיף משינוי מעש' כמ"ש התו' שם דיאוש ושינוי השם החוזר קני ויאוש ושינוי מעש' לא קני משום דשינוי השם עדיף טפי וא"כ כפי זה ניחא מה שלא פי' הראב"ד טעמא דתפורין משום דקנינהו בשינוי משום דכיון דליכא אלא שינוי מעש' אפי' בס' גזל לא מהני וכההיא דלולב הגזול ושוב ראיתי להריב"ש סי' שע"ג שהוקש' לו קו' מהר"ם ן' חביב הלזו ותי' דכיון דסתם גוים גזלנים הם הוי כודאי גזל יע"ש וא"כ מבואר שלדעת הריב"ש אפי' בשינוי מעש' גרידא בס' גזל מהני וכן נרא' מדברי הטור ז"ל ס"י שכתב דלוקחין מהצובע בגד או צמר צבוע ומדלא כתב דדוקא בצבע שאינו יכול להעבירו ע"י צפון כמ"ש בסי' משמע דס"ל דאפי' יכול להעבירו ע"י צפון לוקחין מטעמא דהוי ס' גזל אע"ג דליכא אלא שינוי מעשה דהשתא נמי צמר קרו ליה וא"כ הדרא קו' לדוכתה ואפשר דמש"ה הוצרך הראב"ד ז"ל לומר טעמא דתפורין משום שאם היתה גניבה לא היה תופר אותן ולא משום טעמא דקנינהו בשינוי מדחזינן לתלמודא גבי ברייתא דלוקחין מהן כר מלא מוכין פריך עלה מ"ט ומשני דקנינהו בשינוי ולא פריך הכי בהך ברייתא קודמת משמע דס"ל לתלמודא דטעמא דתפורין לאו משו"ה הוא ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bc286f1851c526b1fafeb51801e7659b5d4566b9
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,29 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Kings and Wars
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b>
+<b> מעמידים מלך מקהל גרים כו' עד שתהיה אמו מישראל כו' ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות כו'.</b> כתב מרן דנפ"ל מההיא דפרק החולץ דרבא אכשרי' לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי בבבל מטעמא כיון דאמו מישראל הויא ומשמע ליה לרבינו דל"ש מלך ול"ש שאר שררות חד דינא אית להו דמהיכא דנפ"ל מלך נפ"ל שאר שררות ומבואר הוא לפי זה שלדעת רבינו אפילו עבד וגוי הבא על בת ישראל הולד כשר למלכות שהרי רב מרי בר רחל מגוי הבא על בת ישראל הוה כמ"ש רש"י וכדאמרינן בפרק יש נוחלין רב מרי בר רחל הורתו שלא בקדושה הוה ולדעת רבינו מלכות ושאר שררות חד דינא אית להו ואע"ג דתניא בתוספתא אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה וגוי ועבד הבא על בת ישראל קי"ל דהולד פגום לכהונה כמ"ש הרא"ש פרק החולץ ואף לדעת הרי"ף ז"ל ספיקא מיהא הוי י"ל דס"ל לרבינו ז"ל דתלמודא דידן פליגא אתוספתא מדאכשר רבא לרב מרי מטעמא דאמו מישראל אע"ג דפגום מיהא לכהונה ולא ס"ל לחלק בין מלכות לשאר שררות ובהכי נחה שקטה מה שתמה הר"ב ל"מ ז"ל בפ"ב מהלכות סנהדרין אמאי השמיט רבינו תוספתא הלזו ולא ידעתי אדק"ל אמאי אשמיט אמאי לא ק"ל ממה שהכשיר רבינו כל שאמו מישראל ואפילו מגוי ועבד ולומר דס"ל לרבינו דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר לכהונה זה ודאי דוחק שהרי לדעת הרי"ף ספיקא הוי וגם מדברי הרב המגיד פרק י"ד מהלכות איסורי ביאה משמע שלא בא מפורש בדברי רבינו אי ס"ל כהרי"ף דספיקא הוי או כמ"ד דפגום מיהא לכהונה יע"ש וכן מבואר מדברי הגהות מיימוני שלדעת רבינו אפילו מגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר למלכות שכתב וזה לשונו אבל בספר המצות כתב בד"א בשאר שררות אבל במלכות תניא בתוספתא אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה כו' הרי מבואר דס"ל שרבינו ז"ל חולק אסברת הסמ"ג ז"ל וס"ל דמעמידין מלך אפילו ממי שאין משיאין לכהונה שאלו היה דעתו ז"ל דמ"ש רבינו עד שתהיה אמו מישראל מיירי דוקא בגר הבא על ב"י הא קי"ל דגר הבא על ב"י הולד כשר לכהונה וזה פשוט:<br><b> ויש </b> לי מן התימה על מרן החבי"ב ז"ל שכתב בחידושיו פ"ב מה' סנהדרין על מ"ש מרן שם שלדעת רבינו לדיני נפשות בעינן שיהיה ישראל מכל צדדיו ואפילו מגר הבא על בת ישראל הולד פסול לדיני נפשות וכדעת הרי"ף ורב אחא משבחא כתב עליו וז"ל ולי נראה דלא עדיף דין בדיני נפשות ממלך ובמלך כתב הרמב"ם ז"ל דאם אמו או אביו מישראל כשר למלכות ומה שלא כתב הכשר באמו מישראל בדיני נפשות משום בן הבא מגוי ועבד הבא על ב"י דאע"ג דמקרב אחיך קרינן ביה וכשר לדיני ממונות פסול לדיני נפשות משום דבעינן מן המשיאין לכהונה דכתיב ונשאו אתך בדומין לך את"ד יע"ש והוא תימא שהרי לדעת רבינו מבואר דגבי מלך אפילו מגוי ועבד הבא על בת ישראל כשר למלכות וכמבואר מדברי הגהות מיי' ז"ל וכן מבואר ג"כ מסתמיות דברי רבינו שכתב עד שתהיה אמו מישראל כלשון שכתב בהלכות סנהדרין גבי דיני ממונות והתם אפילו מגוי נמי ס"ל דכשר וזה פשוט :<br><b> הן </b> אמת דק' לכאורה לדעת הרי"ף ורבינו כפי מ"ש מרן דאפילו מגר הבא על ב"י פסול לדיני נפשות דבפרק אחד דיני ממונות תנן דאין דנין דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים מן המשיאין לכהונה וגר שנשא ישראלית קי"ל דהולד כשר לכהונה וכמו כן קשה למ"ש הרשב"א ז"ל ביבמות פרק מצות חליצה שלדעת הרי"ף מלך וחליצה ודיני נפשות חד דינא אית להו דבעינן ישראל מכל צדדיו שהרי בתוספתא קתני אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה וגר שנשא ישראלית מן המשיאין לכהונה הם וכמו כן ראיתי מי שהקשה עיין בס' שמע יעקב בקונטרס ארעא דרבנן על מ"ש התוס' פרק החולץ דמ"ה ד"ה כיון דאמו מישראל וז"ל ולפי"ז אמאי נענשו הא אמרינן הכא כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה ואע"ג דתניא בתוספתא אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה תימא היא לומר דמשום איסור דרבנן דנענשו כו' יע"ש אשר נראה דלגבי מלך בעינן ישראל מכל צדדיו ואמאי הא קי"ל דגר שנשא ישראלי' בתו כשרה לכהונה והא ודאי לק"מ דהתוס' ז"ל קיימי גבי אגריפס דעבד הבא על ב"י הוה ומש"ה כתבו דלא היה כשר למלכות משום דבעינן מן המשיאין לכהונה וס"ל דגוי ועבד הבא על ב"י הולד פגום לכהונה וזה פשוטתייהו לדעת הרי"ף ורבינו קשה וי"ל דס"ל ז"ל דכללא דמתני' דאין דנין דיני נפשות אלא מן המשיאין לכהונה לאו למימרא דכל שמשיאין לכהונה דנין דיני נפשות דא"כ הכי הו"ל למתני כל שמשיאין לכהונה דנין דיני נפשות אלא כללא דמתני' אפיסולא הוא דמיהדר דכל שאין משיאין לכהונה אינו כשר לדיני נפשות כגון חלל וכיוצא אמנם משכחת לה מן המשיאין לכהונה שאין דנין דיני נפשות ומטעמא אחרינא דבעינן דומיא דאתך ותדע שהרי סומא בב' עיניו פסול לדיני נפשות לדעת רבינו אע"ג דמשיאין לכהונה אלא ודאי כללא דמתני' לפיסולא הוא דאתא ובהכי נמי יש ליישב תוספתא דקתני אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה דפסולא אתא לאשמועינן דכל שאין משיאין לכהונה אינו כשר למלכות ואה"נ דמשכחת לה מן המשיאין לכהונה דפסול למלכות וזה ברור:<br><b> ואולם </b> דברי התוס' דפרק מצות חליצה דף ק"ב צריכים ביאור שכתבו בד"ה לענין חליצה וז"ל פי' באמו לא שרי עד שיהא גם אביו מישראל אבל באביו לחוד סגי דהא אפילו לענין יחס כהונה סגי באביו מישראל כדאיתא בעשרה יוחסין עכ"ל. ולפום ריהטא לעין הקורא דבריהם מן התמיהים דאי טעמא דיחס כהונה אהני לן לענין חליצה א"כ באמו ישראלית נמי אמאי פסול לחליצה הא אפילו לענין יחס כהונה קי"ל דגר שנשא ישראלית בתו כשרה לכהונה כמבואר ועכ"ל דלענין חליצה גזרת הכתוב הוא אם כן מה"ט נמי אפילו אביו ישראל נמי נימא דגזרת הכתוב היא ואמנם הנראה אצלי בכונת דבריהם דס"ל ז"ל דכיון דה"ט דחליצה דבעינן אביו מישראל ולא סגי לן באמו מישראל דומיא דדיני ממונות משום יתורא דבישראל א"כ מסתבר לומר דכי מיעט קרא היינו דוקא בגר שנשא ישראלית משום דכיון דקי"ל בעלמא דכל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר א"כ ה"ז גר כאביו ולא קרינן ביה בישראל ותדע שהרי לדעת הר"ן ז"ל פ' עשרה יוחסין גר שנשא בת ישראל הולד גר ומותר בממזרת ומטעמא דכיון דיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר וה"ז גר וגרוע טפי מגוי שנשא ב"י שאסור בממזרת כמו שיע"ש וכן נראה דעת התוס' ז"ל שם ד"ה והרי גר וכבר כתוב אצלי בזה באורך במקום אחר וא"כ אע"ג דקי"ל דגר שנשא ישראלית בתו כשרה לכהונה לענין חליצה מיעטיה קרא בהדיא מדכתיב בישראל וה"ז גר אמנם כל שאביו ישראל ואמו גיורת כיון דקי"ל הולד הולך אחר הזכר א"כ ישראל גמור קרינן ביה שהרי אסור הוא בממזרת כישראל וליכא למעוטינהו כלל מיתורא דבישראל וז"ש דהא אפילו לענין יחס כהונה סגי באביו מישראל כונתם דאי לענין יחס כהונה הוי מיפסל באביו מישראל שפיר הוה ממעטינן ליה מקרא דבישראל דבעינן ישראל גמור האזרחיי וכשר לכהונה אמנם כיון דלענין יחס כהונה ג"כ קרינן ביה שפיר ישראל גמור א"כ מהיכא תיתי למעטינהו אמנם באביו גר ואמו ישראלית אע"ג דכשר לכהונה ממעטינן שפיר מקרא דבישראל דאין זה ישראל אלא גר ומותר בממזרת זה הנ"ל אמת בכונתם ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a5ba4058df4161f315018c0d8e0bd7f8e16d4ed4
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,32 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Kings and Wars
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Kings_and_Wars
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b>
+<b> מעמידים מלך מקהל גרים כו' עד שתהיה אמו מישראל כו' ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות כו'.</b> כתב מרן דנפ"ל מההיא דפרק החולץ דרבא אכשרי' לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי בבבל מטעמא כיון דאמו מישראל הויא ומשמע ליה לרבינו דל"ש מלך ול"ש שאר שררות חד דינא אית להו דמהיכא דנפ"ל מלך נפ"ל שאר שררות ומבואר הוא לפי זה שלדעת רבינו אפילו עבד וגוי הבא על בת ישראל הולד כשר למלכות שהרי רב מרי בר רחל מגוי הבא על בת ישראל הוה כמ"ש רש"י וכדאמרינן בפרק יש נוחלין רב מרי בר רחל הורתו שלא בקדושה הוה ולדעת רבינו מלכות ושאר שררות חד דינא אית להו ואע"ג דתניא בתוספתא אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה וגוי ועבד הבא על בת ישראל קי"ל דהולד פגום לכהונה כמ"ש הרא"ש פרק החולץ ואף לדעת הרי"ף ז"ל ספיקא מיהא הוי י"ל דס"ל לרבינו ז"ל דתלמודא דידן פליגא אתוספתא מדאכשר רבא לרב מרי מטעמא דאמו מישראל אע"ג דפגום מיהא לכהונה ולא ס"ל לחלק בין מלכות לשאר שררות ובהכי נחה שקטה מה שתמה הר"ב ל"מ ז"ל בפ"ב מהלכות סנהדרין אמאי השמיט רבינו תוספתא הלזו ולא ידעתי אדק"ל אמאי אשמיט אמאי לא ק"ל ממה שהכשיר רבינו כל שאמו מישראל ואפילו מגוי ועבד ולומר דס"ל לרבינו דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר לכהונה זה ודאי דוחק שהרי לדעת הרי"ף ספיקא הוי וגם מדברי הרב המגיד פרק י"ד מהלכות איסורי ביאה משמע שלא בא מפורש בדברי רבינו אי ס"ל כהרי"ף דספיקא הוי או כמ"ד דפגום מיהא לכהונה יע"ש וכן מבואר מדברי הגהות מיימוני שלדעת רבינו אפילו מגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר למלכות שכתב וזה לשונו אבל בספר המצות כתב בד"א בשאר שררות אבל במלכות תניא בתוספתא אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה כו' הרי מבואר דס"ל שרבינו ז"ל חולק אסברת הסמ"ג ז"ל וס"ל דמעמידין מלך אפילו ממי שאין משיאין לכהונה שאלו היה דעתו ז"ל דמ"ש רבינו עד שתהיה אמו מישראל מיירי דוקא בגר הבא על ב"י הא קי"ל דגר הבא על ב"י הולד כשר לכהונה וזה פשוט:<br><b> ויש </b> לי מן התימה על מרן החבי"ב ז"ל שכתב בחידושיו פ"ב מה' סנהדרין על מ"ש מרן שם שלדעת רבינו לדיני נפשות בעינן שיהיה ישראל מכל צדדיו ואפילו מגר הבא על בת ישראל הולד פסול לדיני נפשות וכדעת הרי"ף ורב אחא משבחא כתב עליו וז"ל ולי נראה דלא עדיף דין בדיני נפשות ממלך ובמלך כתב הרמב"ם ז"ל דאם אמו או אביו מישראל כשר למלכות ומה שלא כתב הכשר באמו מישראל בדיני נפשות משום בן הבא מגוי ועבד הבא על ב"י דאע"ג דמקרב אחיך קרינן ביה וכשר לדיני ממונות פסול לדיני נפשות משום דבעינן מן המשיאין לכהונה דכתיב ונשאו אתך בדומין לך את"ד יע"ש והוא תימא שהרי לדעת רבינו מבואר דגבי מלך אפילו מגוי ועבד הבא על בת ישראל כשר למלכות וכמבואר מדברי הגהות מיי' ז"ל וכן מבואר ג"כ מסתמיות דברי רבינו שכתב עד שתהיה אמו מישראל כלשון שכתב בהלכות סנהדרין גבי דיני ממונות והתם אפילו מגוי נמי ס"ל דכשר וזה פשוט :<br><b> הן </b> אמת דק' לכאורה לדעת הרי"ף ורבינו כפי מ"ש מרן דאפילו מגר הבא על ב"י פסול לדיני נפשות דבפרק אחד דיני ממונות תנן דאין דנין דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים מן המשיאין לכהונה וגר שנשא ישראלית קי"ל דהולד כשר לכהונה וכמו כן קשה למ"ש הרשב"א ז"ל ביבמות פרק מצות חליצה שלדעת הרי"ף מלך וחליצה ודיני נפשות חד דינא אית להו דבעינן ישראל מכל צדדיו שהרי בתוספתא קתני אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה וגר שנשא ישראלית מן המשיאין לכהונה הם וכמו כן ראיתי מי שהקשה עיין בס' שמע יעקב בקונטרס ארעא דרבנן על מ"ש התוס' פרק החולץ דמ"ה ד"ה כיון דאמו מישראל וז"ל ולפי"ז אמאי נענשו הא אמרינן הכא כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה ואע"ג דתניא בתוספתא אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה תימא היא לומר דמשום איסור דרבנן דנענשו כו' יע"ש אשר נראה דלגבי מלך בעינן ישראל מכל צדדיו ואמאי הא קי"ל דגר שנשא ישראלי' בתו כשרה לכהונה והא ודאי לק"מ דהתוס' ז"ל קיימי גבי אגריפס דעבד הבא על ב"י הוה ומש"ה כתבו דלא היה כשר למלכות משום דבעינן מן המשיאין לכהונה וס"ל דגוי ועבד הבא על ב"י הולד פגום לכהונה וזה פשוטתייהו לדעת הרי"ף ורבינו קשה וי"ל דס"ל ז"ל דכללא דמתני' דאין דנין דיני נפשות אלא מן המשיאין לכהונה לאו למימרא דכל שמשיאין לכהונה דנין דיני נפשות דא"כ הכי הו"ל למתני כל שמשיאין לכהונה דנין דיני נפשות אלא כללא דמתני' אפיסולא הוא דמיהדר דכל שאין משיאין לכהונה אינו כשר לדיני נפשות כגון חלל וכיוצא אמנם משכחת לה מן המשיאין לכהונה שאין דנין דיני נפשות ומטעמא אחרינא דבעינן דומיא דאתך ותדע שהרי סומא בב' עיניו פסול לדיני נפשות לדעת רבינו אע"ג דמשיאין לכהונה אלא ודאי כללא דמתני' לפיסולא הוא דאתא ובהכי נמי יש ליישב תוספתא דקתני אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה דפסולא אתא לאשמועינן דכל שאין משיאין לכהונה אינו כשר למלכות ואה"נ דמשכחת לה מן המשיאין לכהונה דפסול למלכות וזה ברור:<br><b> ואולם </b> דברי התוס' דפרק מצות חליצה דף ק"ב צריכים ביאור שכתבו בד"ה לענין חליצה וז"ל פי' באמו לא שרי עד שיהא גם אביו מישראל אבל באביו לחוד סגי דהא אפילו לענין יחס כהונה סגי באביו מישראל כדאיתא בעשרה יוחסין עכ"ל. ולפום ריהטא לעין הקורא דבריהם מן התמיהים דאי טעמא דיחס כהונה אהני לן לענין חליצה א"כ באמו ישראלית נמי אמאי פסול לחליצה הא אפילו לענין יחס כהונה קי"ל דגר שנשא ישראלית בתו כשרה לכהונה כמבואר ועכ"ל דלענין חליצה גזרת הכתוב הוא אם כן מה"ט נמי אפילו אביו ישראל נמי נימא דגזרת הכתוב היא ואמנם הנראה אצלי בכונת דבריהם דס"ל ז"ל דכיון דה"ט דחליצה דבעינן אביו מישראל ולא סגי לן באמו מישראל דומיא דדיני ממונות משום יתורא דבישראל א"כ מסתבר לומר דכי מיעט קרא היינו דוקא בגר שנשא ישראלית משום דכיון דקי"ל בעלמא דכל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר א"כ ה"ז גר כאביו ולא קרינן ביה בישראל ותדע שהרי לדעת הר"ן ז"ל פ' עשרה יוחסין גר שנשא בת ישראל הולד גר ומותר בממזרת ומטעמא דכיון דיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר וה"ז גר וגרוע טפי מגוי שנשא ב"י שאסור בממזרת כמו שיע"ש וכן נראה דעת התוס' ז"ל שם ד"ה והרי גר וכבר כתוב אצלי בזה באורך במקום אחר וא"כ אע"ג דקי"ל דגר שנשא ישראלית בתו כשרה לכהונה לענין חליצה מיעטיה קרא בהדיא מדכתיב בישראל וה"ז גר אמנם כל שאביו ישראל ואמו גיורת כיון דקי"ל הולד הולך אחר הזכר א"כ ישראל גמור קרינן ביה שהרי אסור הוא בממזרת כישראל וליכא למעוטינהו כלל מיתורא דבישראל וז"ש דהא אפילו לענין יחס כהונה סגי באביו מישראל כונתם דאי לענין יחס כהונה הוי מיפסל באביו מישראל שפיר הוה ממעטינן ליה מקרא דבישראל דבעינן ישראל גמור האזרחיי וכשר לכהונה אמנם כיון דלענין יחס כהונה ג"כ קרינן ביה שפיר ישראל גמור א"כ מהיכא תיתי למעטינהו אמנם באביו גר ואמו ישראלית אע"ג דכשר לכהונה ממעטינן שפיר מקרא דבישראל דאין זה ישראל אלא גר ומותר בממזרת זה הנ"ל אמת בכונתם ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f5fefbbc92e6aabd894134c94e72b072b8d80be7
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,94 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rebels
+שער המלך על משנה תורה, הלכות ממרים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות ממרים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>צריך </b>
+<b> שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין ואפילו בטל הטעם כו'.</b> הנה הראב"ד ז"ל השיג עליו מההיא דעיטור שוקי ירושלים בפירות דעמד ריב"ז והתירו אחר החורבן אע"פ שלא היה גדול כראשונים והרב ל"מ ז"ל תירץ דשאני ההיא דעיטור שוקי ירושלים דאמרינן פ"ק דמע"ב משרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה וא"כ כיון דתקנה זו היתה רופפת וכבר התירוה מפני ריבוי הפירות אע"פ שאמרו שכשיתמעטו הפירות יחזור הדבר לכמו שהיה מ"מ אחר החורבן כיון שאין שם טעם דעיטור שוקי ירושלים עדיף מטעמא דרבוי פירות וכיון דהם גילו דיש לבטלו מטעם זה ה"ה מפני טעם החורבן א"ד יע"ש. ולע"ד ק"ל עליו דאכתי תקשי לדעת רבינו ז"ל אליבא דר"י דאמר התם משחרב בהמ"ק היה התנאי הזה ופליג את"ק וס"ל דאף משרבו הפירות תקנתא לא זזה ממקומה איך עמד ריב"ז אח"כ ובטלה כיון שלא היה גדול כראשונים ותו דאכתי תיקשי מהא דתיקן ריב"ז משחרב בהמ"ק שיהיו מקבלין החדש כל היום כולו אע"ג דלא היה גדול כראשונים וכן ראיתי להמאירי ז"ל בפ"ק דביצה שהקשה קושיא זו אהך תקנתא דריב"ז ותירץ דכיון שבטל הטעם אין כאן ביטול דברי ב"ד חבירו ולא בעינן שיהיה גדול ממנו יע"ש. אכן לדעת רבינו ז"ל קשה ולכן הנכון מה שתירץ מרן הכ"מ:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>טומטום </b>
+<b> שנקרע כו'.</b> עיין מ"ש פ"ב מהלכות אישות הלכה ג':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..674d9626eb7c3073e8db19563a152d2a44494256
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,97 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rebels
+שער המלך על משנה תורה, הלכות ממרים
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Rebels
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות ממרים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>צריך </b>
+<b> שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין ואפילו בטל הטעם כו'.</b> הנה הראב"ד ז"ל השיג עליו מההיא דעיטור שוקי ירושלים בפירות דעמד ריב"ז והתירו אחר החורבן אע"פ שלא היה גדול כראשונים והרב ל"מ ז"ל תירץ דשאני ההיא דעיטור שוקי ירושלים דאמרינן פ"ק דמע"ב משרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה וא"כ כיון דתקנה זו היתה רופפת וכבר התירוה מפני ריבוי הפירות אע"פ שאמרו שכשיתמעטו הפירות יחזור הדבר לכמו שהיה מ"מ אחר החורבן כיון שאין שם טעם דעיטור שוקי ירושלים עדיף מטעמא דרבוי פירות וכיון דהם גילו דיש לבטלו מטעם זה ה"ה מפני טעם החורבן א"ד יע"ש. ולע"ד ק"ל עליו דאכתי תקשי לדעת רבינו ז"ל אליבא דר"י דאמר התם משחרב בהמ"ק היה התנאי הזה ופליג את"ק וס"ל דאף משרבו הפירות תקנתא לא זזה ממקומה איך עמד ריב"ז אח"כ ובטלה כיון שלא היה גדול כראשונים ותו דאכתי תיקשי מהא דתיקן ריב"ז משחרב בהמ"ק שיהיו מקבלין החדש כל היום כולו אע"ג דלא היה גדול כראשונים וכן ראיתי להמאירי ז"ל בפ"ק דביצה שהקשה קושיא זו אהך תקנתא דריב"ז ותירץ דכיון שבטל הטעם אין כאן ביטול דברי ב"ד חבירו ולא בעינן שיהיה גדול ממנו יע"ש. אכן לדעת רבינו ז"ל קשה ולכן הנכון מה שתירץ מרן הכ"מ:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>טומטום </b>
+<b> שנקרע כו'.</b> עיין מ"ש פ"ב מהלכות אישות הלכה ג':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ef611c9fa1958fbcddb41de6b6fd8364c5d67704
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,29 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Testimony
+שער המלך על משנה תורה, הלכות עדות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות עדות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מצות </b>
+<b> עשה לדרוש את העדים בכמה בחדש באיזה יום מימי השבת כו'.</b> הנה התוס' בפ"ק דפסחים די"ב ע"ב ד"ה באיזה יום הק' וז"ל תימה כיון דכבר כוונו יום א' לחדש למה לי למשיילנהו באיזה יום והלא אפילו לא כונו באיזה יום הו"ל חוזרין ומגידין ואין יכולין לחזור בהן וי"ל כו' ועיין ברש"י ז"ל בר"פ היו בודקין ד"ה באיזה יום שתירץ באופן אחר וז"ל אע"פ שאמרו בכך וכך אעפ"כ שואלין להם באיזה יום כו' ושמא יש עדים להזימן ואין מעלין על לבם חשבון של חדש כו' ומוהרש"ל ז"ל כתב בהגהותיו וז"ל ואני אומר אפילו אם יעלו על לבן של המזימין לכוון ולהזימן כשאמרו בכמה בחדש אפ"ה לא יכלו להזימן דאם יאמרו העדים בג' בחדש ויבואו המזימין לומר והלא בג' בחדש עמנו הייתם יכולים לומר טעינו בעבורא דירחא כו' יע"ש וראיתי להרב חד"ה שתמה עליו וז"ל ודבריו תמוהים דא"כ אמאי חשיב בכמה בחדש מז' חקירות כיון דלא אתו עליה לידי הזמה שיאמרו טעינו בעבורא דירחא כדאמרינן לקמן בכמה בשעה דלא הוי מן החקירות מה"ט דלא אתו לידי הזמה עליה אלא ע"כ דמיירי הכא באתי לידי הזמה על כמה בחדש וכגון דיהבי להו כל טעותא כגון שאומרים שכל אותו יום וטעותא הייתם עמנו דהיינו בו ביום וביום שלפניו ושלאחריו דבכה"ג אמרינן בפ"ק דפסחים לרבא בטעות דשעות עכ"ד:<br><b> ולע"ד </b> נראה שאין כאן מקום תמיה על מוהרש"ל משום דלפי דעת הר"ב חד"ה קשה דאדפריך בפ"ק דפסחים לאביי אליבא דר"י דאמר אדם טועה חצי שעה ולרבא אליבא דר"מ נמי דאמר אדם טועה ב' שעות חסר משהו מחקירת באיזה שעה ואי אמרת טעו אינשי כולי האי חקירות דאיזה שעה נמי עדות שאי אתה יכול להזימן היא דאמרי מטעה קטעינן ולא אסיק אדעתיה תי' דיהבינן להו כל טעותייהו אמאי ל"ק לי' מחקירה כמה בחדש דקודמת דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דאמרי מטעה קא טעינן בעבורא דירחא ולשנויי דיהבינן להו כל טעותייהו כדמשני אחקירת איזו שעה אלא ע"כ נראה דעל כמה בחדש ל"ק ליה משום דאע"ג דבחקירת כמה בחדש גרידא לא אתי לידי הזמה משום דיכולין לומר טעינו בעבורא דירחא מ"מ כשאנו שואלים אותן באיזה יום כו' עדותן על מספר החדש שאמרו הרי הוי עדות שיכול להזימה באותו יום שאמרו ונמצא כשמזימין אותן על אותו יום הרי מזימין אותן ג"כ על כמה בחדש שאמרו בכך וכך לחדש הרג זה את הנפש דחקירת כמה בחדש ובאיזה יום חדא מלתא היא וההזמה הנעשית בחקירת איזה יום הויא ג"כ הזמה לחקירת כמה בחדש שהרי חקירת איזה יום גרידא בלא חקירת כמה בחדש לא מהני לן מידי שאם יאמרו בג' בשבת הרג את הנפש לא אתי לידי הזמה דאין אנו יודעים איזה ג' בשבת היה ונמצא דבחקירת כמה בחדש אתי לידי הזמה על חקירת באיזה יום והו"ל כאלו הן חקירה אחת דתרוייהו צריכי כדכתיבנא אמנם אחקירת איזה שעה פריך תלמודא שפיר דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה באותה חקירה דלאו הא בהא תליא ותרי מיני חקירות הן כיון דבחקירת איזה יום אפילו בלא חקירת איזו שעה אתי לידי הזמה על אותו חקירה ועל חקירת איזו שעה לא אתי לידי הזמה ואהא משני דיהבי' להו כל טעותייהו כנ"ל:<br><b> ועוד </b> נראה דאפילו להרב חד"ה דס"ל דמיירי הכא באתי לידי הזמה על כמה בחדש וכגון שאומרים אותו יום וטעותא עמנו הייתם אכתי דברי מוהרש"ל ז"ל שרירין וקיימין דמש"ה הוצרכו לחקירת איזה יום משום דבחקירת כמה בחדש גרידא נהי דאתי לידי הזמה אם יש עדים שיאמרו אותו היום וטעותא עמנו הייתם מ"מ אם אין עדים אלא על אותו יום גרידא אין יכולין להזימן מש"ה שואלין להם באיזה יום כדי שיוכלו להזימן על אותו יום וכעין זה כתב רש"י ז"ל על חקירת איזו שעה יע"ש כנ"ל פשוט:<br><b> ומ"מ </b> זה שכתב מוהרש"ל דב' עדים נמי יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחא מדברי התוס' שם בסנהדרין דמ"א ע"ב ד"ה א' אומר בג' ובפסחים ד"ה אלא נראה לכאורה שחולקים על זה שכתבו וז"ל וי"ל דקסבר רבא דאין לתלות טעות בב' וכ"כ בד"ה לרבי מאיר וא"כ כי היכי דבטעות דשעות אמרינן דב' לא עבידי דטעו ה"נ בטעות דעיבור החדש דוקא בא' אומר בב' וא' אומר בג' עדותן קיימת משום דשמא א' טעה בעיבורא דירחא אבל ב' לא טעו וכ"כ הר"ב ראש יוסף בהלכות עדות סי' ל"ג הגהה מ"ו יע"ש אלא שיש לדחות דדוקא בטעות דשעות דבאומד הדעת תליא מלתא הוא שכתבו דב' לא טעו באומד הדעת אבל בעיבורא דירחא דבשמיעה תליא מלתא איכא למימר דכי היכי דהא לא שמע הא נמי לא שמע ויש להוכיח כן ממ"ש התוס' בפרק איזהו נשך דע"ב ד"ה שטר שיש בו רבית וז"ל אבל ק' ההיא דשטרי חוב המוקדמין היאך העדים כשרים כו' והלא העדים הללו במתכוין חתמו שקר והקדימו את הזמן וי"ל כו' או כגון שאומרים טעינו בשנות המלך או בעיבורא דירחא בין מלא בין חסר ולא הזכירו בשטר כו' הנה מדברי התוס' הללו מוכח דס"ל דאפילו בב' עדים יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחא ולפי דעת הר"ב ראש יוסף נמצאו דבריהם חולקים ועוד נראה דע"כ לא כתבו התוס' דאין תולין הטעות בב' אלא בא' אומר בג' וא' אומר בה' וא"כ במזימין שאומרים עמנו הייתם עד סוף ה' שהעדים אינן אומרים שטעו אלא שאנו באים לומר דמ"ש עד סוף ה' סוף ד' היה וטעו בדעתם וחשבו שהוא סוף ה' אהא הוא שכתבו דלא תלינן אנן בדידן לומר כן שטעו וזה מדוקדק בדבריהם שכתבו דלא תלינן ולא כתבו דשניהם אינן טועים אמנם היכא שהעדים עצמם אומרים שטעו ה"נ דנאמנים כיון דעבידי אינשי דטעו והיינו שכתב מוהרש"ל דאם יבואו המזימין ויאמרו עמנו הייתם יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחא ולא קטלינן להו מספיקא ותדע שכן מדפרכינן התם בפסחים ואי אמרת עבידי אינשי דטעו כולי האי חקירות דאיזו שעה נמי עדות שאי אתה יכול להזימה הוא דאמרי מטעי קא טעינן והשתא לדעת התוס' מאי קו' הא חקירות דאיזו שעה הוי שפיר יכול להזימה כששניהם אומרים בשעה פלוני דב' לא עבידי דטעו ודוחק לומר דתלמודא הכי פריך חקירות דאיזו שעה בא' אומר בב' שעות וא' אומר בג' עדות שאין אתה יכול להזימ' והו"ל כא' אומר איני יודע דהעדות בטלה ואמאי קתני מתני' דעדותן קיימת דא"כ לא הו"ל למפרך בהאי לישנא אלא הכי הול"ל ואי אמרת טעו אינשי כו' האי א' אומר בב' וא' אומר בג' אמאי עדותם קיימת כו' הא הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימו ומדלא פריך הכי משמע דהכי ק"ל דחקירת איזו שעה לא משכחת ביה הזמה ותו דאכתי ק' מהא דפרכינן בפרק היו בודקין ד"מ ע"ב מגדף בה ר"א אימא לאתויי ח' חקירות כו' והא אמרת לאתויי בכמה בשנה הניחא כו' אלא לאביי כו' ולרבא דאמר טעה אינש כולי האי מאי איכא למימר אלא כו' והשתא לדעתו ז"ל מאי קושיא הא לרבא דס"ל דלא תלינן הטעות בב' שפיר איכא למימר דמשכחת ח' חקירות דאתו לידי הזמה כששניהם מעידים על כמה בשעות דאז אתי לידי הזמה דב' לא עבידי דטעו דהא ליכא למימר דתלמודא פריך היכא דב' חלוקין בעדותן דא' אומר בתחלת השעה וא' אומר בסופה דא' עבידי דטעו והו"ל כא' אומר איני יודע דעדותן בטלה דאימא ה"נ דקרא אתא לאתויי ח' חקירות דהיינו חקירת כמה בשעה דאתי לידי הזמה כשב' שוין בעדותן וכשחלוקין בעדותן נימא דעדותן בטלה דומיא דאחד אומר איני יודע ומנ"ל דעדותן קיימת כי היכי דנימא דלא משכחת ח' חקירות אלא משמע דאפילו בב' היכא שאומרים טעינו בשעות נאמנים ומש"ה פריך דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דאמרי מטעי קא טעינן אלא שמדברי התוס' דפסחים ד"ה הנזכר מוכח דאפילו כשאומרים טעינו בעיבורא דירחא אינן נאמנים ואין יכולים לחזור וכמו שהוכיח הר"ב חד"ה יע"ש ודוק:<br><b> עוד </b> הקשה הרב ראש יוסף לתי' מוהרש"ל דתינח כשיאמרו בכמה לחדש קודם רובו של חדש דאז איכא למימר דטעו בעיבורא דירחא ומשו"ה צריך לחקירת איזה יום אבל כשאמרו העדים בעשרים לחדש אחר רובו של חדש דאז לא טעו בעיבורא דירחא אמאי צריך לחקירת איזה יום יע"ש מה שתי' ותיר' הוא מוכרח לא"נ שתי' התוס' בפסחים אמנם לתירוץ מוהרש"ל י"ל באופן אחר דהא דאמרינן בגמ' דאחר רובו של חדש לא טעו היינו דוקא לענין דעדותן בטלה משום דדוקא קודם רובו של חדש דרובא דעלמא טעו אזלינן בתר רובא בד"נ וכמ"ש בפ' בן סורר אבל אחר רובו של חדש כיון דליכא רובא לא קטלינן מספיקא אמנם לענין למשויינהו זוממין ה"נ דאפילו ברובו של חדש לא קטלינן להו דספיקא הוי ולא קטלינן להו מס' ועיין בס' פמ"א ח"א סימן ק' שדבריו יש בהם מן הגמגום כמו שיראה המעיין ודוק ועיין במ"ש רבינו בפ"ב מהלכות אלו דין ד' אמר עד אחד בשני שעות כו' שדרך העם לטעות בשעה אחת ועיין במ"ש מרן שם ועיין בתשו' מוהר"י בירב סימן מ"ג ובתשו' סימן מ"ב כתב שלדעת רבינו אין אדם טועה אלא שעה אחת ודבריו סתרי למ"ש בסימן מ"ג יע"ש ורבינו השמיט דין א' אומר בה' וא' אומר בז' עדותם בטלה האמור במשנה וטעמא משום דהך חילוק לא איצטרך אלא לר"י דס"ל דאחד אומר בו' ואחד אומר בה' עדותם קיימת וקאמר דאחד אומר בה' ואחד אומר בז' מודה דעדותם בטלה מטעמא דחמש חמה במזרח ושבע חמה במערב אכן לדידן דקי"ל כר"מ בלאו ה"ט נמי עדותן בטלה מטעמא דלא טעו אינשי כולי האי אלא דאכתי נראה דנפ"מ לאחד אומר בסוף ה' ואחד אומר בתחלת ז' דאע"ג דטעו אינשי בהאי אפ"ה עדותם בטלה מטעמא דה' חמה במזרח ולפי מ"ש התוס' פ"ק דפסחים דף הנזכר ע"ב ד"ה בשית לחד תי' דהא דקאמר שית חמה בי קרנא קאי וטעו בין תחלת ו' לז' היינו דוקא לחמץ דלכל מסור אבל עדות מסורה לזריזים ולא טעו בין ו' לז' נראה דאפילו באחד אומר בו' ואחד אומר בז' עדותם בטלה מטעמא דז' חמה במערב ושית חמה בי קרנתא והא דתניא במתני' א' אומר בה' ואחד אומר בז' לאו דוקא אלא ה"ה שש ושבע אלא איידי דנקט לעיל ג' וחמשה נקט נמי הכא בה' וכ"כ רש"ל ז"ל שם בהגהותיו אלא דקשה לי דא"כ משמע דאחד אומר בחמש ואחד אומר בשש דעדותם בטלה מהאי טעמא גופיה דה' חמה במזרח ושית חמה בי קרנתא דכי היכי דאחד אומר בו' ואחד אומר בז' אמרינן דעדותם בטלה מטעמא דעדים זריזים ולא טעו בין שית דחמה בי קרנתא לשבע דחמה במערב ה"נ נימא הכי דלא טעו בין חמש לשית מה"ט דה' חמה במזרח ושית חמה בי קרנתא וכ"ת ה"נ א"כ ק' מדאמרינן התם דלר"י יהבינן לה להך דג' וה' מתחלת שעה ראשונה עד סוף שש ולפי זה אמאי יהבינן ליה עד סוף שש הא גבי עדים דזריזים לא טעו בין שש לג' וי"ל דע"כ לא כתבו התוס' ז"ל אלא לענין דעדותם בטלה מטעמא דזריזין ומסתמא אמרינן דמכחישין זה רת זה אמנם לאשויינהו זוממין ה"נ דלא קטלינן להו מספיקא משום דאיכא למיחש שמא עדים הללו לאו זריזים נינהו ולא דייקי בהא ועוד יש לחלק ולומר דבאחד אומר בחמש ואחד אומר בשית מודו התוס' ז"ל דעדותם קיימת ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b80b6590ed2ba52c1fa03df58a6c7e55bee3909f
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,32 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Testimony
+שער המלך על משנה תורה, הלכות עדות
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Testimony
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות עדות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מצות </b>
+<b> עשה לדרוש את העדים בכמה בחדש באיזה יום מימי השבת כו'.</b> הנה התוס' בפ"ק דפסחים די"ב ע"ב ד"ה באיזה יום הק' וז"ל תימה כיון דכבר כוונו יום א' לחדש למה לי למשיילנהו באיזה יום והלא אפילו לא כונו באיזה יום הו"ל חוזרין ומגידין ואין יכולין לחזור בהן וי"ל כו' ועיין ברש"י ז"ל בר"פ היו בודקין ד"ה באיזה יום שתירץ באופן אחר וז"ל אע"פ שאמרו בכך וכך אעפ"כ שואלין להם באיזה יום כו' ושמא יש עדים להזימן ואין מעלין על לבם חשבון של חדש כו' ומוהרש"ל ז"ל כתב בהגהותיו וז"ל ואני אומר אפילו אם יעלו על לבן של המזימין לכוון ולהזימן כשאמרו בכמה בחדש אפ"ה לא יכלו להזימן דאם יאמרו העדים בג' בחדש ויבואו המזימין לומר והלא בג' בחדש עמנו הייתם יכולים לומר טעינו בעבורא דירחא כו' יע"ש וראיתי להרב חד"ה שתמה עליו וז"ל ודבריו תמוהים דא"כ אמאי חשיב בכמה בחדש מז' חקירות כיון דלא אתו עליה לידי הזמה שיאמרו טעינו בעבורא דירחא כדאמרינן לקמן בכמה בשעה דלא הוי מן החקירות מה"ט דלא אתו לידי הזמה עליה אלא ע"כ דמיירי הכא באתי לידי הזמה על כמה בחדש וכגון דיהבי להו כל טעותא כגון שאומרים שכל אותו יום וטעותא הייתם עמנו דהיינו בו ביום וביום שלפניו ושלאחריו דבכה"ג אמרינן בפ"ק דפסחים לרבא בטעות דשעות עכ"ד:<br><b> ולע"ד </b> נראה שאין כאן מקום תמיה על מוהרש"ל משום דלפי דעת הר"ב חד"ה קשה דאדפריך בפ"ק דפסחים לאביי אליבא דר"י דאמר אדם טועה חצי שעה ולרבא אליבא דר"מ נמי דאמר אדם טועה ב' שעות חסר משהו מחקירת באיזה שעה ואי אמרת טעו אינשי כולי האי חקירות דאיזה שעה נמי עדות שאי אתה יכול להזימן היא דאמרי מטעה קטעינן ולא אסיק אדעתיה תי' דיהבינן להו כל טעותייהו אמאי ל"ק לי' מחקירה כמה בחדש דקודמת דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דאמרי מטעה קא טעינן בעבורא דירחא ולשנויי דיהבינן להו כל טעותייהו כדמשני אחקירת איזו שעה אלא ע"כ נראה דעל כמה בחדש ל"ק ליה משום דאע"ג דבחקירת כמה בחדש גרידא לא אתי לידי הזמה משום דיכולין לומר טעינו בעבורא דירחא מ"מ כשאנו שואלים אותן באיזה יום כו' עדותן על מספר החדש שאמרו הרי הוי עדות שיכול להזימה באותו יום שאמרו ונמצא כשמזימין אותן על אותו יום הרי מזימין אותן ג"כ על כמה בחדש שאמרו בכך וכך לחדש הרג זה את הנפש דחקירת כמה בחדש ובאיזה יום חדא מלתא היא וההזמה הנעשית בחקירת איזה יום הויא ג"כ הזמה לחקירת כמה בחדש שהרי חקירת איזה יום גרידא בלא חקירת כמה בחדש לא מהני לן מידי שאם יאמרו בג' בשבת הרג את הנפש לא אתי לידי הזמה דאין אנו יודעים איזה ג' בשבת היה ונמצא דבחקירת כמה בחדש אתי לידי הזמה על חקירת באיזה יום והו"ל כאלו הן חקירה אחת דתרוייהו צריכי כדכתיבנא אמנם אחקירת איזה שעה פריך תלמודא שפיר דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה באותה חקירה דלאו הא בהא תליא ותרי מיני חקירות הן כיון דבחקירת איזה יום אפילו בלא חקירת איזו שעה אתי לידי הזמה על אותו חקירה ועל חקירת איזו שעה לא אתי לידי הזמה ואהא משני דיהבי' להו כל טעותייהו כנ"ל:<br><b> ועוד </b> נראה דאפילו להרב חד"ה דס"ל דמיירי הכא באתי לידי הזמה על כמה בחדש וכגון שאומרים אותו יום וטעותא עמנו הייתם אכתי דברי מוהרש"ל ז"ל שרירין וקיימין דמש"ה הוצרכו לחקירת איזה יום משום דבחקירת כמה בחדש גרידא נהי דאתי לידי הזמה אם יש עדים שיאמרו אותו היום וטעותא עמנו הייתם מ"מ אם אין עדים אלא על אותו יום גרידא אין יכולין להזימן מש"ה שואלין להם באיזה יום כדי שיוכלו להזימן על אותו יום וכעין זה כתב רש"י ז"ל על חקירת איזו שעה יע"ש כנ"ל פשוט:<br><b> ומ"מ </b> זה שכתב מוהרש"ל דב' עדים נמי יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחא מדברי התוס' שם בסנהדרין דמ"א ע"ב ד"ה א' אומר בג' ובפסחים ד"ה אלא נראה לכאורה שחולקים על זה שכתבו וז"ל וי"ל דקסבר רבא דאין לתלות טעות בב' וכ"כ בד"ה לרבי מאיר וא"כ כי היכי דבטעות דשעות אמרינן דב' לא עבידי דטעו ה"נ בטעות דעיבור החדש דוקא בא' אומר בב' וא' אומר בג' עדותן קיימת משום דשמא א' טעה בעיבורא דירחא אבל ב' לא טעו וכ"כ הר"ב ראש יוסף בהלכות עדות סי' ל"ג הגהה מ"ו יע"ש אלא שיש לדחות דדוקא בטעות דשעות דבאומד הדעת תליא מלתא הוא שכתבו דב' לא טעו באומד הדעת אבל בעיבורא דירחא דבשמיעה תליא מלתא איכא למימר דכי היכי דהא לא שמע הא נמי לא שמע ויש להוכיח כן ממ"ש התוס' בפרק איזהו נשך דע"ב ד"ה שטר שיש בו רבית וז"ל אבל ק' ההיא דשטרי חוב המוקדמין היאך העדים כשרים כו' והלא העדים הללו במתכוין חתמו שקר והקדימו את הזמן וי"ל כו' או כגון שאומרים טעינו בשנות המלך או בעיבורא דירחא בין מלא בין חסר ולא הזכירו בשטר כו' הנה מדברי התוס' הללו מוכח דס"ל דאפילו בב' עדים יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחא ולפי דעת הר"ב ראש יוסף נמצאו דבריהם חולקים ועוד נראה דע"כ לא כתבו התוס' דאין תולין הטעות בב' אלא בא' אומר בג' וא' אומר בה' וא"כ במזימין שאומרים עמנו הייתם עד סוף ה' שהעדים אינן אומרים שטעו אלא שאנו באים לומר דמ"ש עד סוף ה' סוף ד' היה וטעו בדעתם וחשבו שהוא סוף ה' אהא הוא שכתבו דלא תלינן אנן בדידן לומר כן שטעו וזה מדוקדק בדבריהם שכתבו דלא תלינן ולא כתבו דשניהם אינן טועים אמנם היכא שהעדים עצמם אומרים שטעו ה"נ דנאמנים כיון דעבידי אינשי דטעו והיינו שכתב מוהרש"ל דאם יבואו המזימין ויאמרו עמנו הייתם יכולים לומר טעינו בעיבורא דירחא ולא קטלינן להו מספיקא ותדע שכן מדפרכינן התם בפסחים ואי אמרת עבידי אינשי דטעו כולי האי חקירות דאיזו שעה נמי עדות שאי אתה יכול להזימה הוא דאמרי מטעי קא טעינן והשתא לדעת התוס' מאי קו' הא חקירות דאיזו שעה הוי שפיר יכול להזימה כששניהם אומרים בשעה פלוני דב' לא עבידי דטעו ודוחק לומר דתלמודא הכי פריך חקירות דאיזו שעה בא' אומר בב' שעות וא' אומר בג' עדות שאין אתה יכול להזימ' והו"ל כא' אומר איני יודע דהעדות בטלה ואמאי קתני מתני' דעדותן קיימת דא"כ לא הו"ל למפרך בהאי לישנא אלא הכי הול"ל ואי אמרת טעו אינשי כו' האי א' אומר בב' וא' אומר בג' אמאי עדותם קיימת כו' הא הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימו ומדלא פריך הכי משמע דהכי ק"ל דחקירת איזו שעה לא משכחת ביה הזמה ותו דאכתי ק' מהא דפרכינן בפרק היו בודקין ד"מ ע"ב מגדף בה ר"א אימא לאתויי ח' חקירות כו' והא אמרת לאתויי בכמה בשנה הניחא כו' אלא לאביי כו' ולרבא דאמר טעה אינש כולי האי מאי איכא למימר אלא כו' והשתא לדעתו ז"ל מאי קושיא הא לרבא דס"ל דלא תלינן הטעות בב' שפיר איכא למימר דמשכחת ח' חקירות דאתו לידי הזמה כששניהם מעידים על כמה בשעות דאז אתי לידי הזמה דב' לא עבידי דטעו דהא ליכא למימר דתלמודא פריך היכא דב' חלוקין בעדותן דא' אומר בתחלת השעה וא' אומר בסופה דא' עבידי דטעו והו"ל כא' אומר איני יודע דעדותן בטלה דאימא ה"נ דקרא אתא לאתויי ח' חקירות דהיינו חקירת כמה בשעה דאתי לידי הזמה כשב' שוין בעדותן וכשחלוקין בעדותן נימא דעדותן בטלה דומיא דאחד אומר איני יודע ומנ"ל דעדותן קיימת כי היכי דנימא דלא משכחת ח' חקירות אלא משמע דאפילו בב' היכא שאומרים טעינו בשעות נאמנים ומש"ה פריך דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דאמרי מטעי קא טעינן אלא שמדברי התוס' דפסחים ד"ה הנזכר מוכח דאפילו כשאומרים טעינו בעיבורא דירחא אינן נאמנים ואין יכולים לחזור וכמו שהוכיח הר"ב חד"ה יע"ש ודוק:<br><b> עוד </b> הקשה הרב ראש יוסף לתי' מוהרש"ל דתינח כשיאמרו בכמה לחדש קודם רובו של חדש דאז איכא למימר דטעו בעיבורא דירחא ומשו"ה צריך לחקירת איזה יום אבל כשאמרו העדים בעשרים לחדש אחר רובו של חדש דאז לא טעו בעיבורא דירחא אמאי צריך לחקירת איזה יום יע"ש מה שתי' ותיר' הוא מוכרח לא"נ שתי' התוס' בפסחים אמנם לתירוץ מוהרש"ל י"ל באופן אחר דהא דאמרינן בגמ' דאחר רובו של חדש לא טעו היינו דוקא לענין דעדותן בטלה משום דדוקא קודם רובו של חדש דרובא דעלמא טעו אזלינן בתר רובא בד"נ וכמ"ש בפ' בן סורר אבל אחר רובו של חדש כיון דליכא רובא לא קטלינן מספיקא אמנם לענין למשויינהו זוממין ה"נ דאפילו ברובו של חדש לא קטלינן להו דספיקא הוי ולא קטלינן להו מס' ועיין בס' פמ"א ח"א סימן ק' שדבריו יש בהם מן הגמגום כמו שיראה המעיין ודוק ועיין במ"ש רבינו בפ"ב מהלכות אלו דין ד' אמר עד אחד בשני שעות כו' שדרך העם לטעות בשעה אחת ועיין במ"ש מרן שם ועיין בתשו' מוהר"י בירב סימן מ"ג ובתשו' סימן מ"ב כתב שלדעת רבינו אין אדם טועה אלא שעה אחת ודבריו סתרי למ"ש בסימן מ"ג יע"ש ורבינו השמיט דין א' אומר בה' וא' אומר בז' עדותם בטלה האמור במשנה וטעמא משום דהך חילוק לא איצטרך אלא לר"י דס"ל דאחד אומר בו' ואחד אומר בה' עדותם קיימת וקאמר דאחד אומר בה' ואחד אומר בז' מודה דעדותם בטלה מטעמא דחמש חמה במזרח ושבע חמה במערב אכן לדידן דקי"ל כר"מ בלאו ה"ט נמי עדותן בטלה מטעמא דלא טעו אינשי כולי האי אלא דאכתי נראה דנפ"מ לאחד אומר בסוף ה' ואחד אומר בתחלת ז' דאע"ג דטעו אינשי בהאי אפ"ה עדותם בטלה מטעמא דה' חמה במזרח ולפי מ"ש התוס' פ"ק דפסחים דף הנזכר ע"ב ד"ה בשית לחד תי' דהא דקאמר שית חמה בי קרנא קאי וטעו בין תחלת ו' לז' היינו דוקא לחמץ דלכל מסור אבל עדות מסורה לזריזים ולא טעו בין ו' לז' נראה דאפילו באחד אומר בו' ואחד אומר בז' עדותם בטלה מטעמא דז' חמה במערב ושית חמה בי קרנתא והא דתניא במתני' א' אומר בה' ואחד אומר בז' לאו דוקא אלא ה"ה שש ושבע אלא איידי דנקט לעיל ג' וחמשה נקט נמי הכא בה' וכ"כ רש"ל ז"ל שם בהגהותיו אלא דקשה לי דא"כ משמע דאחד אומר בחמש ואחד אומר בשש דעדותם בטלה מהאי טעמא גופיה דה' חמה במזרח ושית חמה בי קרנתא דכי היכי דאחד אומר בו' ואחד אומר בז' אמרינן דעדותם בטלה מטעמא דעדים זריזים ולא טעו בין שית דחמה בי קרנתא לשבע דחמה במערב ה"נ נימא הכי דלא טעו בין חמש לשית מה"ט דה' חמה במזרח ושית חמה בי קרנתא וכ"ת ה"נ א"כ ק' מדאמרינן התם דלר"י יהבינן לה להך דג' וה' מתחלת שעה ראשונה עד סוף שש ולפי זה אמאי יהבינן ליה עד סוף שש הא גבי עדים דזריזים לא טעו בין שש לג' וי"ל דע"כ לא כתבו התוס' ז"ל אלא לענין דעדותם בטלה מטעמא דזריזין ומסתמא אמרינן דמכחישין זה רת זה אמנם לאשויינהו זוממין ה"נ דלא קטלינן להו מספיקא משום דאיכא למיחש שמא עדים הללו לאו זריזים נינהו ולא דייקי בהא ועוד יש לחלק ולומר דבאחד אומר בחמש ואחד אומר בשית מודו התוס' ז"ל דעדותם קיימת ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3a6dc7f2a92006d243ff84e892bb4cdb0b2ed4df
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,135 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction
+שער המלך על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b>
+<b> תולין על אילן כו'.</b> עיין במה שכתב מרן ובמ"ש פרק ג' מהלכות אישות הלכה ג':
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b>
+<b> צריך שני עדים במלקות אלא בשעת מעשה אבל באיסור עצמו בעד אחד הוחזק כיצד אמר עד אחד כו' גרושה או זונה אשה זאת ואכל או בעל לוקה.</b> תמיה מלתא דכיון דקי"ל הלכה כרבא כמ"ש רבינו פרק כ"ד מהלכות אישות אין עד אחד נאמן לומר בן גרושה הוא משום דהו"ל דבר שבערוה כדמוכח בהדיא בפ' האומר דס"ה וכן כתב הריטב"א ז"ל שם:<br><b> וראיתי </b> להר"ב מח"א ז"ל בהל' עדות סימן י"ג שכתב וז"ל והיה נראה ליישב לדעת הרמב"ם דשנייא היא באומר בן גרושה שכבר נישאת לכהן והויא ערוה עליו וכן נמי בנה הוי בן הערוה אבל כל שלא נשאת לכהן עדיין אין הגרושה שם ערוה עליו אלא הרי היא כשאר פנויות שאינה נקראת ערוה אלא לאחר שתנשא לכהן א"ד יע"ש ולדידי אכתי ק' מתני' דלעיל דתנן נשבית ופדיתיה בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה אינו נאמן וליכא למימר דהתם מיירי נמי בשכבר נשאת לכהן ובא לעשותה ערוה עליו שהרי פריך התם בגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא דסיפא נמי בידו להשיאה לחלל ע"ש ופשיטא ודאי דלענין ע"א נאמן באיסורין לא גרע האב משאר ע"א דעלמא וכמ"ש רבינו בפ' י"א מה' עדות דע"א נאמן באיסורין בין פסולים בין כשרים וכדאיתא בהדיא בת"כ גבי או הודע אליו חטאתו ע"ש ואולי נאמר דההיא מתני' מיירי כשהיא מכחישתו וכן צ"ל ע"כ לאביי דס"ל דע"א נאמן לומר בן גרושה הוא דלא תיקשי לי' הך מתני' ומ"מ תמיה מלתא על רבינו שכתב בפ"ט מה' אישות משנה זו כצורתה ולא פי' דה"ד במכחישתו ועדיין צ"ע:<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנזכר למ"ש רבינו דכל שהוחזק האיסור ע"פ עד אחד ה"ז לוקה מההיא סוגיא דלעיל דאמר ר"ח נאמן אדם לומר בני זה בן י"ג שנה לנדרים ולהקדשות אבל לא למכות ועונשין ומשמע דאיירי בשהעיד כן קודם המעשה ותי' דהתם מיירי במכחישו קודם שעבר עכ"ל (שצא) ודבריו תמוהים דאי במכחישו אפילו לנדרים נמי אינו נאמן דע"א בהכחשה לאו כלום הוא גם מ"ש דמשמע דאיירי בשהעיד כן קודם המעשה לא ידעתי איך אישתמט מניה מ"ש התוס' בד"ה בני זה וז"ל וי"ל דאיירי הכא שאביו העיד שכבר עבר שנה או שנתים דאכל בנו חלב או בא על הערוה והיה גדול כשעשה את העבירה כו' ומוהרי"מט ז"ל שם בחי' נתקשה בדבריהם דמי דחקם בכך והיו יכולים לפרש שהוחזק בגדול ע"פ אביו ואחר כך בא על הערוה בפני עדים ולא באו עד לאחר זמן שאפילו אם נמצאו לו סימנים דלמא השתא הוא דגדל ותירץ דה"ט דא"כ אפי' למכות ולעונשים יהא נאמן כיון דבשעה שהעיד עדיין לא נתחייב מיתה וכמ"ש רבינו ז"ל יע"ש ולפ"ז צ"ל דההיא דר"ח דקאמר דאין סוקלין על ידו מיירי נמי בכה"ג כשהעיד האב אחר שבאו עליה ואיירי נמי כגון שיצא עליו קול שנתקדשה והתרו בו העדים מחמת קול זה ולא חשיב התראת ס' משום דאגלאי מלתא למפרע כמ"ש מוהרי"מט שם כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שצא) </b> ודבריו תמוהים דאי במכחישו אפילו לנדרים נמי אינו נאמן כו'. אולי י"ל דאע"ג דאמרינן ע"א בהכחשה לאו כלום הוא היינו דוקא במכחישו גדול אבל לא במכחישו קטן והכא לפ"ד הרב מח"א מיירי במכחישו קודם שעבר הכחשתו לאו כלום הוא דלדבריו קטן הוא ואין בהכחשת קטן כלום (כעין דאמרינן ביבמות גבי גר דאמר נתגיירתי בלא עדים דא"ל ר"י לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי) דאי גדול הוא ממילא נדרו נדר והקדשו הקדש מש"ה האב נאמן ויפה תירץ הרב הנ"ל אבל מ"מ לענין עונשין לא מהני עדותו כיון דמכחיש ואומר דעדיין קטן הוא עכ"פ לא מקבל התראה כיון דאמר בפירוש דאינו בר עונשין. אבל למ"ש התוס' קדושין דף ס"ג ע"ב ד"ה בני זה שמביא המחבר להלן דמכות היינו מכות מרדות וא"כ כיון דא"צ התראה למכות מרדות מ"ט אין האב נאמן כיון דהכחשת הקטן אינה כלום אבל רש"י לא פירש כן וי"ל דהרמב"ם נמי פי' כרש"י אבל לישנא דאינו נאמן למכות ולעונשין לא משמע הכי דהא באמת נאמן אלא דהתראה לא מהני וק"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9ec0e5d3b3a2784ab0505c203f4e8b35477a88e8
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Shoftim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,138 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction
+שער המלך על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_The_Sanhedrin_and_the_Penalties_within_their_Jurisdiction
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b>
+<b> תולין על אילן כו'.</b> עיין במה שכתב מרן ובמ"ש פרק ג' מהלכות אישות הלכה ג':
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b>
+<b> צריך שני עדים במלקות אלא בשעת מעשה אבל באיסור עצמו בעד אחד הוחזק כיצד אמר עד אחד כו' גרושה או זונה אשה זאת ואכל או בעל לוקה.</b> תמיה מלתא דכיון דקי"ל הלכה כרבא כמ"ש רבינו פרק כ"ד מהלכות אישות אין עד אחד נאמן לומר בן גרושה הוא משום דהו"ל דבר שבערוה כדמוכח בהדיא בפ' האומר דס"ה וכן כתב הריטב"א ז"ל שם:<br><b> וראיתי </b> להר"ב מח"א ז"ל בהל' עדות סימן י"ג שכתב וז"ל והיה נראה ליישב לדעת הרמב"ם דשנייא היא באומר בן גרושה שכבר נישאת לכהן והויא ערוה עליו וכן נמי בנה הוי בן הערוה אבל כל שלא נשאת לכהן עדיין אין הגרושה שם ערוה עליו אלא הרי היא כשאר פנויות שאינה נקראת ערוה אלא לאחר שתנשא לכהן א"ד יע"ש ולדידי אכתי ק' מתני' דלעיל דתנן נשבית ופדיתיה בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה אינו נאמן וליכא למימר דהתם מיירי נמי בשכבר נשאת לכהן ובא לעשותה ערוה עליו שהרי פריך התם בגמ' מ"ש רישא ומ"ש סיפא דסיפא נמי בידו להשיאה לחלל ע"ש ופשיטא ודאי דלענין ע"א נאמן באיסורין לא גרע האב משאר ע"א דעלמא וכמ"ש רבינו בפ' י"א מה' עדות דע"א נאמן באיסורין בין פסולים בין כשרים וכדאיתא בהדיא בת"כ גבי או הודע אליו חטאתו ע"ש ואולי נאמר דההיא מתני' מיירי כשהיא מכחישתו וכן צ"ל ע"כ לאביי דס"ל דע"א נאמן לומר בן גרושה הוא דלא תיקשי לי' הך מתני' ומ"מ תמיה מלתא על רבינו שכתב בפ"ט מה' אישות משנה זו כצורתה ולא פי' דה"ד במכחישתו ועדיין צ"ע:<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנזכר למ"ש רבינו דכל שהוחזק האיסור ע"פ עד אחד ה"ז לוקה מההיא סוגיא דלעיל דאמר ר"ח נאמן אדם לומר בני זה בן י"ג שנה לנדרים ולהקדשות אבל לא למכות ועונשין ומשמע דאיירי בשהעיד כן קודם המעשה ותי' דהתם מיירי במכחישו קודם שעבר עכ"ל (שצא) ודבריו תמוהים דאי במכחישו אפילו לנדרים נמי אינו נאמן דע"א בהכחשה לאו כלום הוא גם מ"ש דמשמע דאיירי בשהעיד כן קודם המעשה לא ידעתי איך אישתמט מניה מ"ש התוס' בד"ה בני זה וז"ל וי"ל דאיירי הכא שאביו העיד שכבר עבר שנה או שנתים דאכל בנו חלב או בא על הערוה והיה גדול כשעשה את העבירה כו' ומוהרי"מט ז"ל שם בחי' נתקשה בדבריהם דמי דחקם בכך והיו יכולים לפרש שהוחזק בגדול ע"פ אביו ואחר כך בא על הערוה בפני עדים ולא באו עד לאחר זמן שאפילו אם נמצאו לו סימנים דלמא השתא הוא דגדל ותירץ דה"ט דא"כ אפי' למכות ולעונשים יהא נאמן כיון דבשעה שהעיד עדיין לא נתחייב מיתה וכמ"ש רבינו ז"ל יע"ש ולפ"ז צ"ל דההיא דר"ח דקאמר דאין סוקלין על ידו מיירי נמי בכה"ג כשהעיד האב אחר שבאו עליה ואיירי נמי כגון שיצא עליו קול שנתקדשה והתרו בו העדים מחמת קול זה ולא חשיב התראת ס' משום דאגלאי מלתא למפרע כמ"ש מוהרי"מט שם כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שצא) </b> ודבריו תמוהים דאי במכחישו אפילו לנדרים נמי אינו נאמן כו'. אולי י"ל דאע"ג דאמרינן ע"א בהכחשה לאו כלום הוא היינו דוקא במכחישו גדול אבל לא במכחישו קטן והכא לפ"ד הרב מח"א מיירי במכחישו קודם שעבר הכחשתו לאו כלום הוא דלדבריו קטן הוא ואין בהכחשת קטן כלום (כעין דאמרינן ביבמות גבי גר דאמר נתגיירתי בלא עדים דא"ל ר"י לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי) דאי גדול הוא ממילא נדרו נדר והקדשו הקדש מש"ה האב נאמן ויפה תירץ הרב הנ"ל אבל מ"מ לענין עונשין לא מהני עדותו כיון דמכחיש ואומר דעדיין קטן הוא עכ"פ לא מקבל התראה כיון דאמר בפירוש דאינו בר עונשין. אבל למ"ש התוס' קדושין דף ס"ג ע"ב ד"ה בני זה שמביא המחבר להלן דמכות היינו מכות מרדות וא"כ כיון דא"צ התראה למכות מרדות מ"ט אין האב נאמן כיון דהכחשת הקטן אינה כלום אבל רש"י לא פירש כן וי"ל דהרמב"ם נמי פי' כרש"י אבל לישנא דאינו נאמן למכות ולעונשין לא משמע הכי דהא באמת נאמן אלא דהתראה לא מהני וק"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b0c5c0b45aea4219b4885e77ddaa96bff7646e2d
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,128 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy
+שער המלך על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ומטמא </b>
+<b> משכב ומושב כו'.</b> עיין בתוס' פ"ק דיומא ד"ו ע"ב ד"ה שמטמא שכתבו שרש"י ז"ל חזר בו ממ"ש פ' א"ד דמצורע אינו מטמא מו"מ לטמא אדם ובגדים אלא לטומאה קלה דאתו מק"ו מזב כו' יע"ש וכפי דברי רש"י המוצגים לפנינו שם נרא' שדברים אחדים ושפה אחת הן שכ"כ שם וז"ל בד"ה זב וז"ל אבל מצורע אע"ג דתניא בתוס' דמטמא מו"מ לאו אב הטומאה היא לטמא אדם ובגדים אלא לטמא אוכלין יע"ש ואפשר לומר שכונתו דמצורע אינו עושה משכב לטמא אדם ובגדים שעליו כזב אלא לטמא אדם כדי לטמא אוכלין מיהו אדם וכלים מיהא מטמא במגעו דמיעוטא דזבה לא אהני אלא למעוטי שאינו מטמא אדם ובגדים שעליו כמו זב אבל לטמא אדם ולעשות ראשון לטומאה כדי שיטמא אוכלין מיהא מטמא מק"ו דאהני קרא ואהני ק"ו ומשום הכי הכא בשמעתין דקיימינן השתא לבועל נדה שאינו מטמא משכב ומושב שלו אדם וכלים במגעו אלא אוכלין דוקא כדין ראשון לטומאה שאינו מטמא אדם וכלים וכדאיתא בפרק בנות כותים שפיר כתב רש"י ז"ל ולא לטמא אדם וכלים כשאר כל עושה מו"מ כגון זב ומצורע דטומאתן אב הטומאה לטמא אדם וכלים ודייקי דברי רש"י ז"ל שכתב לטמא בגדים כמ"ש בפסחים משום דמצורע אינו מטמא בגדים שעליו אלא אדם וכלים במגען גם מדברי התוס' ז"ל שם נראה שהבינו כדברי רש"י ז"ל כמ"ש הכא דמצורע אינו מטמא מו"מ לטמא בגדים במגעו ואפשר דמשמע להו הכי ממ"ש לאו אב הטומאה לטמא אדם כו' ואם איתא הא ע"כ אב הטומאה הוא מדמטמא אדם וכלים אלא שאינו מטמא בגדים שעליו והכי הול"ל אע"ג דתניא כו' לאו לטמא בגדים שעליו אלא לטמא אדם ובגדים במגען ועיין ברש"ל שם ודוק מיהו מ"ש דמצורע ואבן המנוגעת אתו בק"ו מזב לטומאה קלה קשה שהרי מת יוכיח דאע"ג דמטמא בביאה אינו עושה מו"מ כדתנן במס' זבים פ"ד מ"ה. ועיין בתוס' בפרק דם הנדה ואפשר לומר דס"ל דמת נמי מטמא מו"מ לטומאה קלה מקל וחומר דזבים וההוא מתני' דזבים דקתני חומר בזב מבמת כו' איירי לטומאה חמורה דמת אינו מטמא טומאה חמורה ממיעוטא דזב ומתני' דהכא דקתני אלא שחמור ממנו בועל נדה שמטמא מו"מ לטומאה קלה היינו דוקא לטמא מת שאינו מטמא בביאה ולא אתי מק"ו מזב אבל מת גופיה ה"נ דמטמא טומאה קלה כיון שמטמא בביאה ואתי מק"ו מזב ועיין בפיה"מ לרבינו פ"ג דזבים מי"א שכתב דמת אינו מטמא משכב ומושב אפילו טומאה קלה אלא שאכתי קשה דבת"כ תניא דקמ"ז הזב ולא טמא מת והלא דין הוא ומה הזב שאינו טעון הזאה שלישי ושביעי מטמא משכב ומושב. טמא מת שטעון הזאה שלישי ושביעי אינו דין שמטמא מו"מ כו' והשתא קשה דכפי דבריהם דמיעוטא דזב לא אהני אלא לטומאה חמורה אבל לטומאה קלה אתי בק"ו א"כ ה"נ נימא הכי שמטמא טומאה קלה מק"ו דזב ובמתניתין בהדיא קתני דאינו מטמא טומאה קלה וצ"ע כעת: עוד ראיתי לעמוד עמ"ש התוס' ז"ל שם וז"ל ולי הוקשה על מה שפי' התוס' כו' דהיכי אתו מק"ו דזב דאיכא למיפרך מה לזב שעושה מו"מ לטומאה חמורה מיהו הא ל"ק דאיכא למימר בועל נדה יוכיח וראיתי להרב חד"ה ז"ל שהקשה וז"ל ק"ק במה שפירש דמצורע ואבן המנוגעת אתו מק"ו מזב כו' ואם ניפרוך מה לזב שכן מטמא מו"מ כו' צ"ל ובועל נדה יוכיח דאתי חדא מתרתי הוה ליה לפרושי בפשיטות טפי חדא מחדא דמצורע ואבן המנוגעת אתו בק"ו דבועל נדה יע"ש ולי נראה ליישב במאי דקשה עוד אבריית' דריש פרק דם נדה דהיכי בעי למילף דאבן המנוגעת מטמא מו"מ מק"ו דזב הא איכא למיפרך מה לזב שכן מטמא במשהו תאמר באבן המנוגעת ששעורו כב' גריסין כדנפ"ל מקרא בת"כ וכי האי גונא פריך תלמודא בפרק א"ד גבי שילוח מחנות דלא אתיא מק"ו דבעל קרי משום דאיכא למפרך מה לב"ק שכן מטמא במשהו ולכן נראה דהך ברייתא ס"ל כר"נ דס"ל דזב צריך כחתימת פי האמה וכדמשני התם תלמודא לר"ש דס"ל הכי וא"כ מש"ה לא אתי חדא מחדא מצורעת ואבן המנוגעת מק"ו דבועל נדה משום דאיכא למיפרך מה לבועל נדה שכן חמור דמטמא במשהו דאפי' ראתה דם כטיפת חרדל הבועלה טמא לכ"ע משא"כ מצורע דבעינן כגריס אלא חדא מתרתי כי פרכת מה לבועל נדה שמטמא במשהו איכא למימר זב יוכיח דאע"ג דאינו מטמא במשהו מטמא מו"מ וכי פריך מה לזב שכן עושה מו"מ לטומאה חמורה איכא למימר בועל נדה יוכיח ודוק: עוד כתבו התוספות דבועל נדה מטמא כ"ח בהסט כמו שהוכיח שם ר"י מדאמר בפ' ב"כ מה היא מטמא' כ"ח אף הוא מטמא כ"ח שאין מטמא מגבו מ"מ מטמא בהיסט צ"ע שהרי התוס' כתבו בפרק תינוקת דף ע"א ע"ב ד"ה מערה משם דבועל נדה מטמא במשא ואינו מטמא בהיסט שכן כתבו וז"ל ואומר ר"י דל"ק מידי דאפילו אם מטמא במשא כנבלה היינו דמטמא את הטהור הנושאו אבל כשהוא נושא את הטהור כגון הכא שהוא נושא המים לא מטמא כדאמרינן בפ' ר"ע זה הסיטו של זב שלא מצינו לו חבר בכל התורה עכ"ל וא"כ נמצאו דברי ר"י סותרים וצ"ע: וראיתי להרב חד"ה ז"ל שם שהקשה לדעת ר"י דבועל נדה אינו מטמא בהיסט מההיא דפ' בנות כותים והיא הראי' שהביאו התוס' ז"ל בפ"ק דיומא והנראה שאשתמיט מיניה ז"ל מדלא הזכירו על דל שפתיו. ולי נראה שהתוס' בפרק תינוקות ס"ל דהא דאמרינן בפרק בנות כותיים מה היא מטמא' כ"ח אף הוא מטמא לאו למימרא דכמו שהיא מטמא' כ"ח בהיסט אף הוא מטמא בהיסט וכמו שנראה מדברי רש"י שם וכן כתב הרא"ם והרב ק"א ז"ל אלא ברייתא ה"ק דאלו לא נאמר ותהי נדתה עליו הייתי אומר דבועל נדה דינו כנוגע בה דהוי ראשון לטומאה וראשון לטומאה אינו מטמא אדם וכלים במגען להכי כתיב ותהי נדתה לומר מה היא אב הטומאה ומטמאה אדם וכלי חרס אף הוא כן וכ"ח דנקט לרבותא כמ"ש התוס' והר"ש מיהו לענין טומאתן חלוקים הם דנדה מטמא כ"ח בהיסט ובועל נדה אינו מטמא אלא מאוירו ואין זה מן הדוחק שהרי לדעת הר' אברהם זעירא ורבינו ישעיה שכתב הרא"ש ז"ל בפ' מצורע בד"ה ותהי נדתה חלוקת מה היא מטמאה אדם אף הוא מטמא אדם ה"נ מתפרשה ולא משוי להו לגמרי אלא לטמא אדם מיהו חלוקים הם שנדה מטמא' אדם לבגדים שעליו ובועל נדה אינו מטמא בגדים שעליו ה"נ איכא למימר גבי כ"ח דלא משוי להו אלא לענין קבלת טומאה דמקבלים טומאת הנדה מיהו בעיקר דינא חלוקים הם כמ"ש ועיין בהרב מש"ל ז"ל ה' מטמאי מו"מ דין א' ואפשר שדעת התוס' ג"כ כדעת רבינו ישעיה דבועל נדה אינו מטמא אדם לטמא בגדים שעליו וכן הוא דעת הר"ש ז"ל בפ"ק דכלים ובהכי ניחא מתני' דריש כלים דקתני למעלה מהם זובו של זב שמטמאין במגע ובמשא כלומר לטמא בגדים שעליו מה שאין הנבלה ובועל נדה מטמא ואין צורך למ"ש הרב חד"ה יע"ש ועיין בהרע"ב ודו"ק:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ומאימתי </b>
+<b> תיאסר משעת שחיטה כו'.</b> פרק האיש מקדש דנ"ו ע"א וכתבו התוס' בד"ה משעת שחיטה וז"ל פי' ומשולחת נמי תיאסר משחיטת חברתה עד השילוח ואין לפרש כו' דהא תנא צפורי מצורע דמשמע תרוייהו עכ"ל. וראיתי להרב מש"ל ז"ל בפרק זה הלכה א' דף י"ד הקשה דהכרח זה איכא למשדי ביה נרגא דהא בסוף תמורה תנן ואלו הן הנקברים כו' צפורי מצורע והתם ע"כ לאו דוקא אלא ע"כ אצפורי' דעלמא קאי וא"כ ה"נ לאו דוקא ולע"ד נרא' בכונתם דבשלמא אם נאמר דהמשולחת אסורה משעת שחיטה עד שעת שילוח וצפורי מצורע דנקט הכא במתני' בדוקא וכן נמי מתני' דפרק השוכר את הפועל דקתני אלו דברים אסורין ואיסורן בכ"ש כו' וצפורי מצורע התם נמי דוקא קתני ובשנתערבה לאחר שחיטת חבירתה איכא למימר דאיידי דתני בכל הני צפורי מצורע תני נמי התם ואשגרת לישן הוא כההיא דפ"ק דמגילה דקתני הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחש"ו ואמרי' בירושלמי דחרש אשגרת לישנ' הוא דחרש שדברו בו חכמים בכ"מ הוא שאינו מדבר ואינו שומע אלא איידי דרגיל התנא למיתני בכ"מ חרש בהדי שוטה וקטן תנא נמי הכא אכן אם נאמר דבמשולחת ליכא איסור כלל ק' דאמאי תני בכל הני צפרי מצורע ועוד אפשר לומר דלפ"ד התוס' דס"ל דהמשולחת אסורה משעת שחיטה עד שעת שילוח א"כ נראה דאם עבר ושחטה באיסור' קאי וטעון קבורה וא"כ נאמר דצ"מ דנקט בתמורה אתרוייהו קאמר ובשעבר ושחטה משא"כ לדעת רש"י דס"ל דמשולח מותרת אם עבר ושחטה ודאי מותרת באכילה אלא דעבר אעשה דושלח את הצפור כנ"ל. עוד ראיתי להרב הנז' שהקשה אמ"ש התוס' בפרק שילוח דק"ע אההיא דאמרינן התם רבא אסר למעוטי שלא לזווג לה אחרת קודם שילוחיה וז"ל שלא לזווג לה אחרת צ"ע איך משמע זה מטהורות ע"כ והקשה הרב הנז' וז"ל ודבריהם תמוהים בעיני דהא כי היכי דלר"ן בר יצחק דאמר למעוטי צפורי עיר הנדחת הוי משמעות הכתוב טהורות ולא אסורות ה"נ לרבא הוי הכי דקודם שילוח אף המשתלחת אסורה הן אמת דאליבא דרש"י דס"ל דהמשולחת לא חייל עליה איסור כלל שייכא קו' זו דהאיך משמע זה מטהורות ואולי יאמר דרבא אית ליה כר"ל דאמר משעת לקיחה ולדידיה אף המשולחת נאסרה משעת לקיחה עד שעת שילוח כו' אך אליבא דהתוספות דסבירא להו דאף לר"י נאסר המשתלחת משעת שחיטה לא ידעתי מה זו תמיה וצ"ע עכ"ד והנה מה שרצה ליישב לדעת רש"י דרבא ס"ל כר"ל דאמר משעת לקיחה הוא דבר תמוה שהרי מבואר בשמעתין דטעמא דר"ל הוא משום דיליף מכשיר ממכפר וס"ל דע"ע אסורה מחיים ובהדיא פרכינן פ' אותו ואת בנו למאי דהוה בעי למימר דר"ל ס"ל דע"ע אינה משנה ואינה אסורה מחיים מהא דר"ל דקאמר דצ"מ אסורין משעת לקיחה הרי מבואר דאם הוה ס"ל דע"ע אינה אסורה מחיים ציפורי מצורע נמי לא אסירי משעת לקיחה וכיון שכן איך אפשר לומר דסבירא ליה כר"ל דצ"מ אסורין משעת לקיחה הא רבא ס"ל בהדי' בפ' המביא אשם דע"ע אינה אסורה אלא לאחר עריפה הן אמת שקו' הלזו קשה ג"כ לדעת התוס' דפ' נגמר הדין דף מ"ז שכתבו וז"ל תימא כי נמי גמר מע"ע הא אמר ר"י בפרק אותו ואת בנו עריפתה אוסרתה ורבא פסק כר"י בר משלש כו' יע"ש וקשה דאמאי הוצרכו להקשות ממאי דפסק רבא בפרק החולץ כר"י לבר משלש ותיקשי להו בפשיטות מדרבא גופיה בפרק המביא ואולי נוסחא אחרת היתה להם ובמקום רבא גרסי רבה ומ"מ אכתי דברי הרב מש"ל יש בו מן הקושי דהן לו יהי דנימא דרבא ס"ל כר"ל מ"מ הא אמרינן בשמעתין דהא דר"ל תנאי היא ור"י ור"ש ס"ל דאינן חוזרות משעת לקיחה וכיון שכן היכי משני התם רבא בפשיטות דטהורות אצטריך למעוטי שלא לזווג לה אחרת ותיקשי ליה הניחא למ"ד צ"מ אסור משעת לקיחה אלא לר"י ולר"ש דסבירא להו משעת שחיט' מאי איכא למימר וכדפריך התם לעיל מיניה הניחא למ"ד טרפה אינה חיה כו' ויש ליישב דלר"י ולר"ש איכא למימר דסבירא להו כמ"ד טריפה חיה וטהורות אצטריך למעוטי טריפה וזה דוחק ולכן נראה דאע"ג דס"ל לרש"י דהמשולחת מותרת היינו דוקא בהנאה אבל לשוחטה כדי לאוכלה ודאי אסור משום דעבר אעשה דושלח את הצפור החיה וא"כ שפיר ממעטינן מטהורות דמשמע מותרת לשוחטן כדי לאוכלן יצא זה שאסורות לשוחטן כדי לאוכלן כנ"ל:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> במה </b> שעומד הרב ז"ל על דברי תוס' סנהדרין מדוע הביאו ממרחק לחמם והלא מפורש בכריתות (ק"ה א) דרבא ס"ל עגלה ערופה לאחר עריפה נאסרת וכתב ואולי נוסחא אחרת היה להם ובמקום רבא גרסי רבה הנה בזה אין ספק כלל דודאי היה להם הגירסא רבה ובכ"מ מצינו בר פלוגתא דרב המנונא הוא רבה ועיין בסנהדרין. וראיתי נמי לרב ב"ש במס' הוריות (י"א א) יעוי"ש. אבל אכתי קשה היאך פריך מרבא על רב המנונא והלא רב המנונא תלמיד דרב היה כדאמרינן סוף פ"ק דסנהדרין (י"ז ב) ובפרק חלון (ע"ו ב) ובפ' כיצד מערבין (נ"ד א) ובהגוזל קמא (ק"ו א) ואפילו לר"ת דלא גרס בסוף פ"ק דסנהדרין אלא אימא רב המנונא. מ"מ הא ודאי דרב המנונא גדול מרבא דהוי רב המנונא תלמיד חבר דרב חסדא כדאיתא בפ' המפקיד ובדוכתא טובא עכ"ל. הרי עינינו רואות דנדחק נמי בזה ולכן נראה ודאי דצ"ל רבה דהא רב המנונא תלמיד דרב היה וכן רבה תלמיד דרב הי' כמו שמצינו הרבה פעמים בש"ס והראיות ללא צורך וא"כ רב המנונא ורבה בזמן א' היו והי' בעל פלוגתי' ואי קשיא על המ"ל הא קשיא לכאורה הא ודאי דרבא כר"י ס"ל משום דאמר שבכל מקום הל' כר"י לגבי ר"ל בר מהני תלת וכמו שהוכיחו תוס' שהביאו רבינו זה נמי ליתא דכלל זה הוא היכא שאין בזה פלוגתא זולת פלוגתת ר"י ור"ל אבל הכא הרי ר' ינאי דאמר כפרה כתיב בה כקדשים ס"ל כר"ל וכמ"ש תוס' קדושין ד"ה כפרה ועיי"ש במהרש"א ובמהרש"ל ופ"י וכן עיין בדברי רבינו הל' רוצח ושמירת הנפש ומה שכתבנו שם בעניותינו ועיין בתוס' בכורות (י"ג ב) ד"ה רב אשי:<br><b> והנה </b> המ"ל רוצה להוכיח מדברי הר"ם שכ' בדין זה וכן צפור המשולחת מותר לטהר בה מצורעים אחרים מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה ומדכתב הרמב"ם מאחר שנשתלחה ומותר באכילה משמע דקודם השלוח אסורה והיינו כדעת תוס' דצפור המשולחת נמי אסורה דהא קיי"ל כר"י שמשעת שחיטה נאסרה עיין במ"ל היטב. והנה אנכי רואה (בפ"י מהל' מ"א הלכה ז') שכ' וז"ל וכל בעלי חיים חשובים ואינם בטלים כגון שור הנסקל וצפור מצורע השחוטה ומדנקט הרמב"ם ודייק בפי' צפור מצורע השחוטה לומר דוקא השחוטה ולא המשולחת מוכח דס"ל כרש"י דבצפור המשולחת ליכא איסור כלל דאלו אמרינן כתוס' הא המשולחת לר"י קודם השילוח נמי אסורה ולמאי נקט צפור השחוטה הא המשולחת נמי משכחת לה אם נתערבה קודם שלוחה לאחר שנשחטה השחוטה ואדרבה היא יותר בסוג בעלת חיים שחשוב מצפורי השחוטה ומזה ע"כ מוכח כדעת רש"י דוקא השחוטה אסורה ולא המשולחת ולא תימא דלפ"ז מוכח אפילו דלא כסברת רבינו האחרונה פה שסובר דלרש"י עכ"פ אסורה באכילה דהוי כמו לאו הבא מכלל עשה ושלח אותה ע"פ השדה ולא לאוכלה דא"כ אכתי קשה אמאי נקט הרמב"ם ז"ל צפור השחוטה והלא צפור המשולחת מי אסורה ואע"ג שאינה אסור' בהנאה מ"מ הרי אסורה באכילה ואינה בטלה להיות מותר באכילה והלא לאו בהנאה תליא מלתא וכמו שחשיב שם הרמב"ם (הל' ה') חתיכה של נבלה די"ל דאף שגם צפור המשולחת אינה בטלה לענין אכילה מ"מ בהאי הלכה איירי הרמב"ם לענין איסורי הנאה וקחשיב דוקא דברים שאסורין בהנאה לענין שאסורין בהנאה אפילו אם נתערבו לכך לא נקט אלא צפור השחוטה ובאמת בצפור המשולחת נמי אינה בטלה לענין איסור אכילה והיא בכלל כל בעלי חיים. ועיין בתשובת פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ז שהעמיק ג"כ בענין הזאת במה שעומד בו המ"ל. ואולם הוא כ' שם בתחלת דבריו דמדברי הרמב"ם הלכה ז' שכתב צפור המשולחת מותר לטהר בה מצורעים אחרים מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה אין ראיה שהוא דעת רבא שלא לזווג לה אחרת דהיינו כונת הרמב"ם דלאחר השלוח מותר לטהר בה ולהיות אפילו צפור השחוטה משא"כ קודם השלוח אסורה להיות צפור השחוטה אבל להיות שמשולחות מי יימר דאסור עייש"ה והנה ודאי אף אם יהבינן ליה דעתיה בזה מ"מ מסמיכת לשון הרמב"ם שכתב ומאחר שנשתלחה ומותרת באכילה משמע דוקא מאחר שנשתלחה מותרת באכילה ולא קודם לכן ומזה לכאורה מוכח כדעת המ"ל בזה דרמב"ם סובר כפי' תוס' דאף לר' יוחנן צפור המשולחת אסורה עד אחר השלוח ונסתר בזה סוף דברי פנים מאירות שרוצה לומר היפך דברי המ"ל לכך הביא הרמב"ם דעת רבא שלא לזווג לה אחרת דרבא אליבא דר"ל קאי ור"מ פוסק כר"י דצפור השחוטה אסורה ולא המשולחת ולא נפקא מטהורות וכבר עמד בזה הר"ב מרכבת המשנה לסתור דעת בעל פנים מאירות עיין עליו אמנם כאשר הוכחנו אנו אין לנו אלא לומר דמ"ש הרמב"ם ומאחר שנשתלחה ומותרת באכילה היינו לומר דלאחר השלוח מותרת אפילו באכילה וקודם השלוח אף שבהנאה מותרת כדמוכח מדעת הרמב"ם פ"ח מהל' מ"א וכאשר הוכחנו לעיל מ"מ באכילה היתה אסורה לדעת רבינו פה ונקטי' בידן קצת כדברי המ"ל דכונת הרמב"ם בהל' ז' דקודם השלוח אסור לזווג לה אחרת אפי' לשלחה ובמה נקטי' כדעת הרב פה דהר"מ היה סובר אף שאינה אסורה בהנאה מ"מ אסורה באכילה והכל על נכון. ועיין עוד בהל' רוצח ושמירת הנפש ואם כך נקטי' אפשר לתרץ נמי קושית הריטב"א דהביא ראיה ממשנה נגעים (פי"ד משנה ה) דתנן התם נשפך הדם תמות המשתלחת הרי חזינן דאסורה וא"כ קשיא לדעת רש"י אליבא דר"י דהא על האי מתני' אין חולק דנאמר תנא דבי ר' ישמעאל היא ולפי דעת רבינו ל"ק דודאי תמוה כיון דעכ"פ אסורה באכילה ותו לא מידי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1f01ba01a509084c45f6fcce51a89c4f2ea06a3c
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,131 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by Leprosy
+שער המלך על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Defilement_by_Leprosy
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ומטמא </b>
+<b> משכב ומושב כו'.</b> עיין בתוס' פ"ק דיומא ד"ו ע"ב ד"ה שמטמא שכתבו שרש"י ז"ל חזר בו ממ"ש פ' א"ד דמצורע אינו מטמא מו"מ לטמא אדם ובגדים אלא לטומאה קלה דאתו מק"ו מזב כו' יע"ש וכפי דברי רש"י המוצגים לפנינו שם נרא' שדברים אחדים ושפה אחת הן שכ"כ שם וז"ל בד"ה זב וז"ל אבל מצורע אע"ג דתניא בתוס' דמטמא מו"מ לאו אב הטומאה היא לטמא אדם ובגדים אלא לטמא אוכלין יע"ש ואפשר לומר שכונתו דמצורע אינו עושה משכב לטמא אדם ובגדים שעליו כזב אלא לטמא אדם כדי לטמא אוכלין מיהו אדם וכלים מיהא מטמא במגעו דמיעוטא דזבה לא אהני אלא למעוטי שאינו מטמא אדם ובגדים שעליו כמו זב אבל לטמא אדם ולעשות ראשון לטומאה כדי שיטמא אוכלין מיהא מטמא מק"ו דאהני קרא ואהני ק"ו ומשום הכי הכא בשמעתין דקיימינן השתא לבועל נדה שאינו מטמא משכב ומושב שלו אדם וכלים במגעו אלא אוכלין דוקא כדין ראשון לטומאה שאינו מטמא אדם וכלים וכדאיתא בפרק בנות כותים שפיר כתב רש"י ז"ל ולא לטמא אדם וכלים כשאר כל עושה מו"מ כגון זב ומצורע דטומאתן אב הטומאה לטמא אדם וכלים ודייקי דברי רש"י ז"ל שכתב לטמא בגדים כמ"ש בפסחים משום דמצורע אינו מטמא בגדים שעליו אלא אדם וכלים במגען גם מדברי התוס' ז"ל שם נראה שהבינו כדברי רש"י ז"ל כמ"ש הכא דמצורע אינו מטמא מו"מ לטמא בגדים במגעו ואפשר דמשמע להו הכי ממ"ש לאו אב הטומאה לטמא אדם כו' ואם איתא הא ע"כ אב הטומאה הוא מדמטמא אדם וכלים אלא שאינו מטמא בגדים שעליו והכי הול"ל אע"ג דתניא כו' לאו לטמא בגדים שעליו אלא לטמא אדם ובגדים במגען ועיין ברש"ל שם ודוק מיהו מ"ש דמצורע ואבן המנוגעת אתו בק"ו מזב לטומאה קלה קשה שהרי מת יוכיח דאע"ג דמטמא בביאה אינו עושה מו"מ כדתנן במס' זבים פ"ד מ"ה. ועיין בתוס' בפרק דם הנדה ואפשר לומר דס"ל דמת נמי מטמא מו"מ לטומאה קלה מקל וחומר דזבים וההוא מתני' דזבים דקתני חומר בזב מבמת כו' איירי לטומאה חמורה דמת אינו מטמא טומאה חמורה ממיעוטא דזב ומתני' דהכא דקתני אלא שחמור ממנו בועל נדה שמטמא מו"מ לטומאה קלה היינו דוקא לטמא מת שאינו מטמא בביאה ולא אתי מק"ו מזב אבל מת גופיה ה"נ דמטמא טומאה קלה כיון שמטמא בביאה ואתי מק"ו מזב ועיין בפיה"מ לרבינו פ"ג דזבים מי"א שכתב דמת אינו מטמא משכב ומושב אפילו טומאה קלה אלא שאכתי קשה דבת"כ תניא דקמ"ז הזב ולא טמא מת והלא דין הוא ומה הזב שאינו טעון הזאה שלישי ושביעי מטמא משכב ומושב. טמא מת שטעון הזאה שלישי ושביעי אינו דין שמטמא מו"מ כו' והשתא קשה דכפי דבריהם דמיעוטא דזב לא אהני אלא לטומאה חמורה אבל לטומאה קלה אתי בק"ו א"כ ה"נ נימא הכי שמטמא טומאה קלה מק"ו דזב ובמתניתין בהדיא קתני דאינו מטמא טומאה קלה וצ"ע כעת: עוד ראיתי לעמוד עמ"ש התוס' ז"ל שם וז"ל ולי הוקשה על מה שפי' התוס' כו' דהיכי אתו מק"ו דזב דאיכא למיפרך מה לזב שעושה מו"מ לטומאה חמורה מיהו הא ל"ק דאיכא למימר בועל נדה יוכיח וראיתי להרב חד"ה ז"ל שהקשה וז"ל ק"ק במה שפירש דמצורע ואבן המנוגעת אתו מק"ו מזב כו' ואם ניפרוך מה לזב שכן מטמא מו"מ כו' צ"ל ובועל נדה יוכיח דאתי חדא מתרתי הוה ליה לפרושי בפשיטות טפי חדא מחדא דמצורע ואבן המנוגעת אתו בק"ו דבועל נדה יע"ש ולי נראה ליישב במאי דקשה עוד אבריית' דריש פרק דם נדה דהיכי בעי למילף דאבן המנוגעת מטמא מו"מ מק"ו דזב הא איכא למיפרך מה לזב שכן מטמא במשהו תאמר באבן המנוגעת ששעורו כב' גריסין כדנפ"ל מקרא בת"כ וכי האי גונא פריך תלמודא בפרק א"ד גבי שילוח מחנות דלא אתיא מק"ו דבעל קרי משום דאיכא למפרך מה לב"ק שכן מטמא במשהו ולכן נראה דהך ברייתא ס"ל כר"נ דס"ל דזב צריך כחתימת פי האמה וכדמשני התם תלמודא לר"ש דס"ל הכי וא"כ מש"ה לא אתי חדא מחדא מצורעת ואבן המנוגעת מק"ו דבועל נדה משום דאיכא למיפרך מה לבועל נדה שכן חמור דמטמא במשהו דאפי' ראתה דם כטיפת חרדל הבועלה טמא לכ"ע משא"כ מצורע דבעינן כגריס אלא חדא מתרתי כי פרכת מה לבועל נדה שמטמא במשהו איכא למימר זב יוכיח דאע"ג דאינו מטמא במשהו מטמא מו"מ וכי פריך מה לזב שכן עושה מו"מ לטומאה חמורה איכא למימר בועל נדה יוכיח ודוק: עוד כתבו התוספות דבועל נדה מטמא כ"ח בהסט כמו שהוכיח שם ר"י מדאמר בפ' ב"כ מה היא מטמא' כ"ח אף הוא מטמא כ"ח שאין מטמא מגבו מ"מ מטמא בהיסט צ"ע שהרי התוס' כתבו בפרק תינוקת דף ע"א ע"ב ד"ה מערה משם דבועל נדה מטמא במשא ואינו מטמא בהיסט שכן כתבו וז"ל ואומר ר"י דל"ק מידי דאפילו אם מטמא במשא כנבלה היינו דמטמא את הטהור הנושאו אבל כשהוא נושא את הטהור כגון הכא שהוא נושא המים לא מטמא כדאמרינן בפ' ר"ע זה הסיטו של זב שלא מצינו לו חבר בכל התורה עכ"ל וא"כ נמצאו דברי ר"י סותרים וצ"ע: וראיתי להרב חד"ה ז"ל שם שהקשה לדעת ר"י דבועל נדה אינו מטמא בהיסט מההיא דפ' בנות כותים והיא הראי' שהביאו התוס' ז"ל בפ"ק דיומא והנראה שאשתמיט מיניה ז"ל מדלא הזכירו על דל שפתיו. ולי נראה שהתוס' בפרק תינוקות ס"ל דהא דאמרינן בפרק בנות כותיים מה היא מטמא' כ"ח אף הוא מטמא לאו למימרא דכמו שהיא מטמא' כ"ח בהיסט אף הוא מטמא בהיסט וכמו שנראה מדברי רש"י שם וכן כתב הרא"ם והרב ק"א ז"ל אלא ברייתא ה"ק דאלו לא נאמר ותהי נדתה עליו הייתי אומר דבועל נדה דינו כנוגע בה דהוי ראשון לטומאה וראשון לטומאה אינו מטמא אדם וכלים במגען להכי כתיב ותהי נדתה לומר מה היא אב הטומאה ומטמאה אדם וכלי חרס אף הוא כן וכ"ח דנקט לרבותא כמ"ש התוס' והר"ש מיהו לענין טומאתן חלוקים הם דנדה מטמא כ"ח בהיסט ובועל נדה אינו מטמא אלא מאוירו ואין זה מן הדוחק שהרי לדעת הר' אברהם זעירא ורבינו ישעיה שכתב הרא"ש ז"ל בפ' מצורע בד"ה ותהי נדתה חלוקת מה היא מטמאה אדם אף הוא מטמא אדם ה"נ מתפרשה ולא משוי להו לגמרי אלא לטמא אדם מיהו חלוקים הם שנדה מטמא' אדם לבגדים שעליו ובועל נדה אינו מטמא בגדים שעליו ה"נ איכא למימר גבי כ"ח דלא משוי להו אלא לענין קבלת טומאה דמקבלים טומאת הנדה מיהו בעיקר דינא חלוקים הם כמ"ש ועיין בהרב מש"ל ז"ל ה' מטמאי מו"מ דין א' ואפשר שדעת התוס' ג"כ כדעת רבינו ישעיה דבועל נדה אינו מטמא אדם לטמא בגדים שעליו וכן הוא דעת הר"ש ז"ל בפ"ק דכלים ובהכי ניחא מתני' דריש כלים דקתני למעלה מהם זובו של זב שמטמאין במגע ובמשא כלומר לטמא בגדים שעליו מה שאין הנבלה ובועל נדה מטמא ואין צורך למ"ש הרב חד"ה יע"ש ועיין בהרע"ב ודו"ק:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ומאימתי </b>
+<b> תיאסר משעת שחיטה כו'.</b> פרק האיש מקדש דנ"ו ע"א וכתבו התוס' בד"ה משעת שחיטה וז"ל פי' ומשולחת נמי תיאסר משחיטת חברתה עד השילוח ואין לפרש כו' דהא תנא צפורי מצורע דמשמע תרוייהו עכ"ל. וראיתי להרב מש"ל ז"ל בפרק זה הלכה א' דף י"ד הקשה דהכרח זה איכא למשדי ביה נרגא דהא בסוף תמורה תנן ואלו הן הנקברים כו' צפורי מצורע והתם ע"כ לאו דוקא אלא ע"כ אצפורי' דעלמא קאי וא"כ ה"נ לאו דוקא ולע"ד נרא' בכונתם דבשלמא אם נאמר דהמשולחת אסורה משעת שחיטה עד שעת שילוח וצפורי מצורע דנקט הכא במתני' בדוקא וכן נמי מתני' דפרק השוכר את הפועל דקתני אלו דברים אסורין ואיסורן בכ"ש כו' וצפורי מצורע התם נמי דוקא קתני ובשנתערבה לאחר שחיטת חבירתה איכא למימר דאיידי דתני בכל הני צפורי מצורע תני נמי התם ואשגרת לישן הוא כההיא דפ"ק דמגילה דקתני הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחש"ו ואמרי' בירושלמי דחרש אשגרת לישנ' הוא דחרש שדברו בו חכמים בכ"מ הוא שאינו מדבר ואינו שומע אלא איידי דרגיל התנא למיתני בכ"מ חרש בהדי שוטה וקטן תנא נמי הכא אכן אם נאמר דבמשולחת ליכא איסור כלל ק' דאמאי תני בכל הני צפרי מצורע ועוד אפשר לומר דלפ"ד התוס' דס"ל דהמשולחת אסורה משעת שחיטה עד שעת שילוח א"כ נראה דאם עבר ושחטה באיסור' קאי וטעון קבורה וא"כ נאמר דצ"מ דנקט בתמורה אתרוייהו קאמר ובשעבר ושחטה משא"כ לדעת רש"י דס"ל דמשולח מותרת אם עבר ושחטה ודאי מותרת באכילה אלא דעבר אעשה דושלח את הצפור כנ"ל. עוד ראיתי להרב הנז' שהקשה אמ"ש התוס' בפרק שילוח דק"ע אההיא דאמרינן התם רבא אסר למעוטי שלא לזווג לה אחרת קודם שילוחיה וז"ל שלא לזווג לה אחרת צ"ע איך משמע זה מטהורות ע"כ והקשה הרב הנז' וז"ל ודבריהם תמוהים בעיני דהא כי היכי דלר"ן בר יצחק דאמר למעוטי צפורי עיר הנדחת הוי משמעות הכתוב טהורות ולא אסורות ה"נ לרבא הוי הכי דקודם שילוח אף המשתלחת אסורה הן אמת דאליבא דרש"י דס"ל דהמשולחת לא חייל עליה איסור כלל שייכא קו' זו דהאיך משמע זה מטהורות ואולי יאמר דרבא אית ליה כר"ל דאמר משעת לקיחה ולדידיה אף המשולחת נאסרה משעת לקיחה עד שעת שילוח כו' אך אליבא דהתוספות דסבירא להו דאף לר"י נאסר המשתלחת משעת שחיטה לא ידעתי מה זו תמיה וצ"ע עכ"ד והנה מה שרצה ליישב לדעת רש"י דרבא ס"ל כר"ל דאמר משעת לקיחה הוא דבר תמוה שהרי מבואר בשמעתין דטעמא דר"ל הוא משום דיליף מכשיר ממכפר וס"ל דע"ע אסורה מחיים ובהדיא פרכינן פ' אותו ואת בנו למאי דהוה בעי למימר דר"ל ס"ל דע"ע אינה משנה ואינה אסורה מחיים מהא דר"ל דקאמר דצ"מ אסורין משעת לקיחה הרי מבואר דאם הוה ס"ל דע"ע אינה אסורה מחיים ציפורי מצורע נמי לא אסירי משעת לקיחה וכיון שכן איך אפשר לומר דסבירא ליה כר"ל דצ"מ אסורין משעת לקיחה הא רבא ס"ל בהדי' בפ' המביא אשם דע"ע אינה אסורה אלא לאחר עריפה הן אמת שקו' הלזו קשה ג"כ לדעת התוס' דפ' נגמר הדין דף מ"ז שכתבו וז"ל תימא כי נמי גמר מע"ע הא אמר ר"י בפרק אותו ואת בנו עריפתה אוסרתה ורבא פסק כר"י בר משלש כו' יע"ש וקשה דאמאי הוצרכו להקשות ממאי דפסק רבא בפרק החולץ כר"י לבר משלש ותיקשי להו בפשיטות מדרבא גופיה בפרק המביא ואולי נוסחא אחרת היתה להם ובמקום רבא גרסי רבה ומ"מ אכתי דברי הרב מש"ל יש בו מן הקושי דהן לו יהי דנימא דרבא ס"ל כר"ל מ"מ הא אמרינן בשמעתין דהא דר"ל תנאי היא ור"י ור"ש ס"ל דאינן חוזרות משעת לקיחה וכיון שכן היכי משני התם רבא בפשיטות דטהורות אצטריך למעוטי שלא לזווג לה אחרת ותיקשי ליה הניחא למ"ד צ"מ אסור משעת לקיחה אלא לר"י ולר"ש דסבירא להו משעת שחיט' מאי איכא למימר וכדפריך התם לעיל מיניה הניחא למ"ד טרפה אינה חיה כו' ויש ליישב דלר"י ולר"ש איכא למימר דסבירא להו כמ"ד טריפה חיה וטהורות אצטריך למעוטי טריפה וזה דוחק ולכן נראה דאע"ג דס"ל לרש"י דהמשולחת מותרת היינו דוקא בהנאה אבל לשוחטה כדי לאוכלה ודאי אסור משום דעבר אעשה דושלח את הצפור החיה וא"כ שפיר ממעטינן מטהורות דמשמע מותרת לשוחטן כדי לאוכלן יצא זה שאסורות לשוחטן כדי לאוכלן כנ"ל:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> במה </b> שעומד הרב ז"ל על דברי תוס' סנהדרין מדוע הביאו ממרחק לחמם והלא מפורש בכריתות (ק"ה א) דרבא ס"ל עגלה ערופה לאחר עריפה נאסרת וכתב ואולי נוסחא אחרת היה להם ובמקום רבא גרסי רבה הנה בזה אין ספק כלל דודאי היה להם הגירסא רבה ובכ"מ מצינו בר פלוגתא דרב המנונא הוא רבה ועיין בסנהדרין. וראיתי נמי לרב ב"ש במס' הוריות (י"א א) יעוי"ש. אבל אכתי קשה היאך פריך מרבא על רב המנונא והלא רב המנונא תלמיד דרב היה כדאמרינן סוף פ"ק דסנהדרין (י"ז ב) ובפרק חלון (ע"ו ב) ובפ' כיצד מערבין (נ"ד א) ובהגוזל קמא (ק"ו א) ואפילו לר"ת דלא גרס בסוף פ"ק דסנהדרין אלא אימא רב המנונא. מ"מ הא ודאי דרב המנונא גדול מרבא דהוי רב המנונא תלמיד חבר דרב חסדא כדאיתא בפ' המפקיד ובדוכתא טובא עכ"ל. הרי עינינו רואות דנדחק נמי בזה ולכן נראה ודאי דצ"ל רבה דהא רב המנונא תלמיד דרב היה וכן רבה תלמיד דרב הי' כמו שמצינו הרבה פעמים בש"ס והראיות ללא צורך וא"כ רב המנונא ורבה בזמן א' היו והי' בעל פלוגתי' ואי קשיא על המ"ל הא קשיא לכאורה הא ודאי דרבא כר"י ס"ל משום דאמר שבכל מקום הל' כר"י לגבי ר"ל בר מהני תלת וכמו שהוכיחו תוס' שהביאו רבינו זה נמי ליתא דכלל זה הוא היכא שאין בזה פלוגתא זולת פלוגתת ר"י ור"ל אבל הכא הרי ר' ינאי דאמר כפרה כתיב בה כקדשים ס"ל כר"ל וכמ"ש תוס' קדושין ד"ה כפרה ועיי"ש במהרש"א ובמהרש"ל ופ"י וכן עיין בדברי רבינו הל' רוצח ושמירת הנפש ומה שכתבנו שם בעניותינו ועיין בתוס' בכורות (י"ג ב) ד"ה רב אשי:<br><b> והנה </b> המ"ל רוצה להוכיח מדברי הר"ם שכ' בדין זה וכן צפור המשולחת מותר לטהר בה מצורעים אחרים מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה ומדכתב הרמב"ם מאחר שנשתלחה ומותר באכילה משמע דקודם השלוח אסורה והיינו כדעת תוס' דצפור המשולחת נמי אסורה דהא קיי"ל כר"י שמשעת שחיטה נאסרה עיין במ"ל היטב. והנה אנכי רואה (בפ"י מהל' מ"א הלכה ז') שכ' וז"ל וכל בעלי חיים חשובים ואינם בטלים כגון שור הנסקל וצפור מצורע השחוטה ומדנקט הרמב"ם ודייק בפי' צפור מצורע השחוטה לומר דוקא השחוטה ולא המשולחת מוכח דס"ל כרש"י דבצפור המשולחת ליכא איסור כלל דאלו אמרינן כתוס' הא המשולחת לר"י קודם השילוח נמי אסורה ולמאי נקט צפור השחוטה הא המשולחת נמי משכחת לה אם נתערבה קודם שלוחה לאחר שנשחטה השחוטה ואדרבה היא יותר בסוג בעלת חיים שחשוב מצפורי השחוטה ומזה ע"כ מוכח כדעת רש"י דוקא השחוטה אסורה ולא המשולחת ולא תימא דלפ"ז מוכח אפילו דלא כסברת רבינו האחרונה פה שסובר דלרש"י עכ"פ אסורה באכילה דהוי כמו לאו הבא מכלל עשה ושלח אותה ע"פ השדה ולא לאוכלה דא"כ אכתי קשה אמאי נקט הרמב"ם ז"ל צפור השחוטה והלא צפור המשולחת מי אסורה ואע"ג שאינה אסור' בהנאה מ"מ הרי אסורה באכילה ואינה בטלה להיות מותר באכילה והלא לאו בהנאה תליא מלתא וכמו שחשיב שם הרמב"ם (הל' ה') חתיכה של נבלה די"ל דאף שגם צפור המשולחת אינה בטלה לענין אכילה מ"מ בהאי הלכה איירי הרמב"ם לענין איסורי הנאה וקחשיב דוקא דברים שאסורין בהנאה לענין שאסורין בהנאה אפילו אם נתערבו לכך לא נקט אלא צפור השחוטה ובאמת בצפור המשולחת נמי אינה בטלה לענין איסור אכילה והיא בכלל כל בעלי חיים. ועיין בתשובת פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ז שהעמיק ג"כ בענין הזאת במה שעומד בו המ"ל. ואולם הוא כ' שם בתחלת דבריו דמדברי הרמב"ם הלכה ז' שכתב צפור המשולחת מותר לטהר בה מצורעים אחרים מאחר שנשתלחה ומותרת באכילה אין ראיה שהוא דעת רבא שלא לזווג לה אחרת דהיינו כונת הרמב"ם דלאחר השלוח מותר לטהר בה ולהיות אפילו צפור השחוטה משא"כ קודם השלוח אסורה להיות צפור השחוטה אבל להיות שמשולחות מי יימר דאסור עייש"ה והנה ודאי אף אם יהבינן ליה דעתיה בזה מ"מ מסמיכת לשון הרמב"ם שכתב ומאחר שנשתלחה ומותרת באכילה משמע דוקא מאחר שנשתלחה מותרת באכילה ולא קודם לכן ומזה לכאורה מוכח כדעת המ"ל בזה דרמב"ם סובר כפי' תוס' דאף לר' יוחנן צפור המשולחת אסורה עד אחר השלוח ונסתר בזה סוף דברי פנים מאירות שרוצה לומר היפך דברי המ"ל לכך הביא הרמב"ם דעת רבא שלא לזווג לה אחרת דרבא אליבא דר"ל קאי ור"מ פוסק כר"י דצפור השחוטה אסורה ולא המשולחת ולא נפקא מטהורות וכבר עמד בזה הר"ב מרכבת המשנה לסתור דעת בעל פנים מאירות עיין עליו אמנם כאשר הוכחנו אנו אין לנו אלא לומר דמ"ש הרמב"ם ומאחר שנשתלחה ומותרת באכילה היינו לומר דלאחר השלוח מותרת אפילו באכילה וקודם השלוח אף שבהנאה מותרת כדמוכח מדעת הרמב"ם פ"ח מהל' מ"א וכאשר הוכחנו לעיל מ"מ באכילה היתה אסורה לדעת רבינו פה ונקטי' בידן קצת כדברי המ"ל דכונת הרמב"ם בהל' ז' דקודם השלוח אסור לזווג לה אחרת אפי' לשלחה ובמה נקטי' כדעת הרב פה דהר"מ היה סובר אף שאינה אסורה בהנאה מ"מ אסורה באכילה והכל על נכון. ועיין עוד בהל' רוצח ושמירת הנפש ואם כך נקטי' אפשר לתרץ נמי קושית הריטב"א דהביא ראיה ממשנה נגעים (פי"ד משנה ה) דתנן התם נשפך הדם תמות המשתלחת הרי חזינן דאסורה וא"כ קשיא לדעת רש"י אליבא דר"י דהא על האי מתני' אין חולק דנאמר תנא דבי ר' ישמעאל היא ולפי דעת רבינו ל"ק דודאי תמוה כיון דעכ"פ אסורה באכילה ותו לא מידי:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2f133337e6e0b2adadee8ed98db3e252d7e90d8f
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,93 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse
+שער המלך על משנה תורה, הלכות טומאת מת
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות טומאת מת
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>דבר </b>
+<b> ידוע שכל אלו הספקות כו' בין בטומאה בין במאכלות אסורות אינן אלא מד"ס.</b> הנה הרשב"א בחידושיו בפ' י' יוחסין ובתורת הבית דקכ"ב כתב דמסוגיא דפ' עשרה יוחסין דאמרינן התם אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מ"ט כו' ממזר ודאי הוא בלא יבוא הא ספק ממזר יבוא הביא ראיה רבינו ז"ל בתשו' דספקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן שהרי התירה תורה ספק ממזר כו' ע"ש וכ"כ הר"ן סוף פ"ק דקדושין ודחו הם עצמם ראייתם דאין מכאן ראיה דדוקא ספק ממזר שרי משום דרבייה קרא להתירה כו' ואולי סבור הרב ז"ל דגלי קרא בממזר וגמרינן מיניה לכל התורה כולה יע"ש:<br><b> וראיתי </b> להרב בני שמואל סימן מ"א ומוהרימ"ט ז"ל חי"ד סי' א' שהקשו עוד דכפי דברי רבינו ז"ל א"כ מאי האי דקאמר רבא ומה טעם אמרו שתוקי פסול שמא ישא אחותו מאמו ומאי קו' שהרי מן הטעם שראו חכמים להחמיר בכל ס' איסור החמירו בכאן דמ"ט החמירו בכל הס' לאו משום דלא ליגע באיסור תורה ה"נ הכא בשלמא אי איסור הס' דאורייתא ניחא דכיון שהשתוקי התירו הכתוב מה ראו חכמים על ככה להחמיר ומוהרימ"ט ז"ל תי' דמשמע ליה לרבינו ז"ל דכי שרי רחמנא ס' ממזר לגמרי שרי מתורת ס' ונ"מ שיהא מותר בבת ישראל ובממזרת דאי מחמת ספק הוו תרתי דסתרן אהדדי ולא שרינן ומ"ה פריך מ"ט אמרו שתוקי פסול כו' יע"ש ולכאורה דבריו ז"ל מן המתמיהין דכפי דבריו ז"ל אם כן מאי ראיה מייתי רבינו ז"ל מסוגייא זו דס' דאורייתא מותר מן התורה הא אפילו לפי דעתו ז"ל עכ"ל דבס' ממזר דוקא הקילה תורה שהרי בשאר איסורין כל דאיכא תרתי דסתרן אהדדי אפי' רבינו ז"ל מודה דאסור מן התו' ואפי' הכי בס' ממזר התירה תורה ואם כן ה"נ נימא דבעלמא ספקא דאורייתא אסור מן התורה והכא שאני דגלי קרא ובס' ממזר דוקא הוא דגלי קרא ולא ילפינן מיניה לעלמא כי היכי דלא ילפינן מיניה להתירה היכא דאיכא תרתי דסתרן אהדדי וכבר ראיתי למוהר"ם ן' חביב ז"ל בקונטריס כ"ת דמ"ט שתמה עליו בזה: האמנם אחר ההתבוננות בדבריו ז"ל נראה שיש בו מן הישוב במ"ש במתק לשונו וז"ל ועלה בדעתי לומר דמשמע ליה להרמב"ם ז"ל מדקאמר רבא ד"ת שתוקי כשר וטרח טובא למצוא טעם מפני מה אמרו שתוקי פסול והא מדקאמר דבר תורה שתוקי כשר משמע דמדברי סופרים אסור דבכל התורה כולה מצינו שחכמים עשו גדר וסייג לתורה ומ"ט תלה הדבר במעלת יוחסין אלא דמשמע ליה דכי שרי רחמנא ס' ממזר לגמרי שרייוה כו' ואפי' תרתי דסתרי אהדדי רחמנא שרינהו דאלו לס' גרידא לא אתא קרא למשרייה דבלאו קרא אין בו איסור תורה כו' יע"ש וא"כ כפי דבריו ז"ל מבואר הוא שראיות רבינו ז"ל לאו מעיקר קרא הוא דמייתי מדהתירה התורה ס' ממזר אלא ראייתו הוא על אופן זה דמדס"ל לתלמודא דס' ממזר מותר אפילו היכא דאיכא תרתי דסתרי אהדדי אדמש"ה פריך מפני מה אמרו שתוקי פסול ע"כ דס"ל לתלמודא דספקא דאורייתא בעלמא מותר מן התורה ומש"ה צרכינן למימר דכי שרי רחמנא ס' ממזר ע"כ לגמרי שרי ומתורת ודאי דאלו לס' גרידא לא צרכינן קרא להכי דבלא קרא מותר כמ"ש הרב ז"ל ולהכי ק"ל דמ"מ שתוקי פסול כיון דמתורת ודאי שרייה רחמנא כמ"ש הרב ז"ל אמנם אי ס"ל דבעלמא ס' דאורייתא אסור מן התורה והכא שאני דגלי קרא אם כן מנ"ל דכי שרי רחמנא ס' ממזר מתורת ודאי שרייה אדתיקשי לן מ"מ אמרו שתוקי פסול ונימא דכי שרי רחמנא אינו אלא מתורת ס' ונ"מ שאסור בבת ישראל ובממזרת כאחת דמהשתא לא הוה ק"ל מ"מ אמרו שתוקי פסול דאיכא למימר דכיון דאיכא ס' איסור עשו חכמים סייג וגדר לתורה דלא ליתו לאכשולי בודאי איסור ונמצא א"כ שבדרך זו דרך ובא לו הרב ז"ל לישב ג"כ מה שהשיגו עליו הרשב"א והר"ן דמאי ראייה מייתי הרמב"ם מהכא דשאני הכא דגלי קרא וכפי דבריו ז"ל הנה נכון ומבואר זהו הנראה בכונת דבריו ז"ל בלי ספק האמנם זו היא שקשה בעיני לפי מ"ש הרב ז"ל דע"כ כי שרי רחמנא לגמרי שרי דאלו לס' גרידא לא צריך קרא להכי דבלאו קרא אין בו איסור תורה שהרי בגמרא אמרינן דתרי קראי כתיבי חד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל ותרוייהו צריכי והשתא לפי דברי הרב ק"ט דלמאי אצטריכו תרי קראי הא בחד קרא סגי דעל כרחין כי אתא קרא למשרי ממזר בשתוקי מתורת ודאי ולגמרי שרי דאי מתורת ס' ודוקא ממזר בשתוקי מותר הא שתוקי בישראל אסור ל"ל קרא הא בלאו קרא אין בו איסור תורה דכל ס' רחמנא שרי ואפשר ליישב שאף הרב ז"ל לא כ"כ אלא לבתר דכתיבי תרי קהלי הוא דאמרינן דאיצטריכו תרי קהלי למשרי תרוייהו שתוקי בישראלית ובממזרת כאחת מתורת ודאי דאילו לס' גרידא הלא שרי לן קרא אלא שתוקי בממזר דלא הוה צריך קרא להכי דבלאו קהל יתירא אין בו איסור תורה וכיון דשרי רחמנא ממזר בשתוקי הכי נמי אמרינן דשתוקי בישראלית שרי דכל ספק רחמנא שרי דמיני' ילפינן לעלמא אמנם אי לא הוה כתיב אלא חד קהל גרידא הוה אמינא דלא שרי קרא אלא מתורת ספק ואתא קרא לאשמועינן דכל ספק רחמנא שרייה ומינה ילפינן לעלמא וראיית רבינו ז"ל היא על אופן זה דבשלמא אם נאמר דספיקא דאורייתא מותר דבר תורה ניחא שפיר מאי דפריך בגמ' מפני מה אמרו שתוקי פסול משום דס"ל דע"כ כי כתיב קהל יתירא למשרייה שתוקי בישראלית ובממזרת כאחת הוא דאתא דאם למשרייה שתוקי בישראלית או בממזרת ומתורת ספק א"כ לא לכתוב אלא חד קהל ומינה ילפינן דכי היכי דשתוקי בממזרת מותר ה"נ שתוקי בישראלית דכל ספק רחמנא שרייה ומשום הכי פריך דכיון דמתורת ודאי שרי מפני מה אמרו כו' אמנם אם נאמר דספיקא דאורייתא בעלמא אסור ד"ת ושאני הכא דגלי קרא קשה דמ"ל דכי שרי רחמנא ס' ממזר לגמרי שרי אדתקשי ליה מפני מה אמרו שתוקי פסול כו' אכתי נימא דהתורה לא התירה אלא מתורת ספק ותרי קהלי אצטריכו דאי כתיב חד קהל הו"א דדוקא שתוקי בממזרת מותר אבל שתוקי בישראלית אסור דהיכא דגלי גלי להכי אצטריכו תרוייהו ולעולם דאכתי מתורת ספק הוא דשרי רחמנא כנל"ד ועל קוטב זה יש ליישב גם כן מה שהקשה מוהר"ם בן חביב זלה"ה בתי' הפרי חדש ע"ש ובהכי ניחא לי מה שהוקשה לו למוהרימ"ט ז"ל בחידושיו בגופא דשמעתתא דלמאי הלכתא הוצרך רבא לאתויי דרש' דבקהל ודאי הוא דלא יבוא דלא אצטריך ליה השתא יע"ש מה שתירץ שדבריו סתומים ותמוהים וכבר תמה עליו הרב אליהו רבא דמ"ח יע"ש אכן כפי מ"ש נראה נכון שהוצרך רבא לאתויי דרשה דבקהל ודאי כו' כדי לאלומי קושייתו שהקשה מפני מה אמרו שתוקי פסול דמתרי קהלי הוא דנפ"ל דכי שרייה רחמנא ספק ממזר מתורת ודאי שרייה וכמ"ש ודוק. מיהו בעיקר הכרעתו ז"ל שהכריח ממאי דפריך בגמ' מ"מ אמרו שתוקי פסול כו' דע"כ ס"ל לתלמודא דכי שרי רחמנא ספק ממזר מתורת ודאי דאי מתורת ספק מאי פריך הא בכל התורה כולה מצינו שחכמים עשו סייג וגדר לתורה ומאי טעמא תלה הדבר במעלת יוחסין אשר מכח קושיא זו הכריח רבינו ממנה דס' דאורייתא מותר מן התורה כמו שכתבתי נר' דהא ודאי ליתא כלל דאיך אפשר לומר דטעמא דשתוקי פסול הוא משום גדר וסייג דא"כ מהאי טעמ' נמי יהא אסור שתוקי לישא ממזרת ומה ראו חכמים על ככה לעשות גדר וסייג לשתוקי בישראלית גרידא אי משום דגזרו בשתוקי שלא ישא ישראלית אטו ממזר בישראלי' מה"ט נמי הול"ל שתוקי בממזרת אטו ישראל בממזרת דכי היכי דשתוקי בישראלי' איכא ספק איסור' ה"נ שתוקי בממזרת ובמתני' קתני דשתוקי בממזרת מותר ומש"ה הוכרח תלמוד' לומר דהיינו טעמא משום מעלה עשו ביוחסין דהשתא ניחא שפיר דדוקא בישראלית אסרו משום דאיכא מעלת היוחסין אבל בממזרת כיון דפסולי קהל נינהו ליכא משום מעלה כמ"ש הר"ן ובר מן דין מדברי הר"ן והרשב"א ז"ל שהביאו ראי' הלזו משם רבינו נראה שעיקר ראייתו היא מעיקר מימרא דרבא דקאמר דבר תורה שתוקי כשר ולא ממאי דפריך עלה מ"מ אמרו שתוקי פסול כו' דכל כי האי הי"ל לרבינו לפרש ומוהר"ם בן חביב ז"ל תירץ דמאי דפריך רב' מ"ט אמרו שתוקי פסול הוא משום דסבר רבא דבשלמא בכל ספק איסורים דעלמ' כגון חתיכה ס' חלב גזרו שלא יאכל ספק חלב גזירה שלא יבא לאכול ודאי חלב וכן בכל האיסורי' גזרו התירא אטו איסורא אבל בספק ממזר דהוא מותר מן התור' לבא בקהל לא שייך גזירה הא אטו הא שלא יבא על אשה כשירה שהרי כל הנשים כשרות הותרו לספק ממזר וא"כ מ"ט אמרו שתוקי פסול אלו דבריו וק"ל לתירוץ זה דאיברא ודאי דבשתוקי גופיה ליכא גזירה הא אטו הא אבל אכתי נימא דגזרו משום ישראל שלא ישא ישראל שתוקי דהוי ספק ממזרת גזרה שמא ישא ישראל ודאי ממזרת וכן נמי שתוקי לא ישא ישראלי' שמא ימות או יגרשנה ותנשא לממזר מש"ה אמרו דשתוקי בשתוקי מותרים משום דליכא למיגזר כלל דתרוייהו שרי מן התורה לישא ממזרת וישראל' ואפילו נימא דלשמא ימות או יגרשנה לא שכיח ולא חיישינן לה מ"מ כיון דישר' בשתוקי שייך שפיר למיגזר כמ"ש אם כן ממילא ודאי דשתוקי ביש' אסור דאי לא מיחזי כחוכא ואיטלולא וכפי מ"ש לעיל נרא' דקו' מעיקרא ליתא דמש"ה לא קאמר בגמרא דשתוקי הוא מן הטעם שאסרו חכמים בכל מקום ס' איסור דלא ליתי ליגע באיסור תור' דא"כ מה"ט נמי הי' להם לגזור בשתוקי שלא ישא ממזרת שהרי הוא ג"כ ס' איסור תורה לגבי ממזרת ואדרבא איפכא הי"ל להקשות דלפי דעת רבינו דבכל ספק איסור תורה גזרו חכמים א"כ מה"ט נמי הי' להם לגזור בשתוקי בממזרת כיון דספק איסור תורה הוא וליכא למימר דהוי טעמ' משום דשתוקי לא שכיח ולא גזרו רבנן דהאי טעמא ניחא לפי המסקנ' דשתוקי לא שכיח והוי טעמא משום דמעלה עשו ביוחסין אמנם למאי דמשני מעיקרא דטעמא דשתוקי משום גזירה שמא ישא אחותו מאביו ולא אסיק אדעתיה טעמא דשתוקי לא שכיח א"כ אדפריך מ"ט אמרו שתוקי פסול איפכא הי"ל להקשות מאי טעמא אמרו שתוקי כשר בממזרת ולא גזרו כשאר ס' איסור תור' דעלמא ואפשר ליישב דודאי רבא מסיק אדעתיה טעמ' דשתוקי לא שכיח ומש"ה לא גזרו שתוקי בממזרת אלא דהוה ס"ל דע"כ לא אמרינן מילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן אלא דוקא במלתא דליכא חשש איסור תור' כלל אלא דעשו גדר וסייג לתור' וגזרו התירא אטו איסורא דאמרינן דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו התירא אטו איסורא אמנם במידי דאיכא חשש איסור תורה כמו שתוקי בישראל דחששו שמא יקח אחותו מאביו אז אע"ג דהוי מילתא דלא שכיח חששו חכמים ואהא פריך תלמודא אלא מעתה בת שתוקית לא ישא כו' אלא לא שכיח הכא נמי לא שכיח כלו' דע"כ צרכינן לומר דאפילו במידי דאיכא חשש איסור תורה כל דהוי מילתא דל"ש לא חששו חכמים ומסיק משום מעלה ביוחסין כנ"ל:<br><b> ועוד </b> נראה דמשום הכי לא פריך איפכא אמאי לא גזרו שתוקי בממזרת כשאר ספק איסור תורה משום דכיון דחכמים אסרו שתוקי ביש' תו ליכא למיחש שלא ישא שתוקי ממזרת דילמא אתו למשרי ישראל בממזרת דכיון דשתוקי אסור ביש' א"כ ודאי מימר אמרי דהא דשרו ליה שתוקי בממזרת משום ספק הוא ולא משום דישראל מותר בממזרת דאם כן איך אסרו לו חכמים לשתוקי שלא ישא ישראלית ולא אתו למיטעי כלל והשתא דאתית להכי יש ליישב קו' מוהרימ"ט ז"ל דמאי דפריך בגמ' מ"ט אמרו שתוקי פסול ולא משני דגזרו חכמים כשאר ספק איסור תורה הוא משום דהכי פריך משום האי טעמ' הוא דשתוקי פסול א"כ מה ראו חכמים על ככה לומר דאסור בישראלי' ומותר בממזרת ואדרבא איפכא הול"ל דמותר בישראלית ואסור בממזרת דמהשתא כיון דאסור בממזרת תו ליכא למיגזר דלא אתו למטעי ולומר דממזר ודאי מותר בישראל דא"כ אמאי אסרו בממזרת ומשני משום מעלה עשו ביוחסין כלומר דראו חכמים לאוסרו בישראלי' משום דאיכא טעמא דיוחסין משא"כ בממזר ודו"ק. אך אכתי ק"ל בראית רבינו ז"ל שהרי משמע ודאי דאפילו לדעת רבינו ז"ל דס"ל דכל ספק רחמנא שריא היינו דוקא בספק שקול אמנם היכא דאיכא ספק ספקא להחמיר ודאי דאף רבינו מודה דאסור מן התורה שהרי ס"ס חשיב כרובא וכ"כ הפר"ח ז"ל י"ד בכללי ס"ס דף ק"ז ע"ג ליישב לדעת רבינו ההיא דפרק בהמה המקשה יע"ש וכיון שכן ק"ט שהרי בשתוקי קתני מתניתין דמותר בממזר' ואע"ג דאיכא ס"ס לחומרא לאסרו בממזר' שהרי אמרו בגמ' ד"ת שתוקי כשר מ"ט רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולים אצלה מאי אמרת דילמא אזלה איהו לגבייהו הו"ל קבוע כו' והתורה אמרה כו' הרי דאיכא ס"ס ספק אי אזלי אינהו לגבה ואת"ל אזלי איהי לגבייהו שמא לכשר נבעלה ואפי"ה קתני מתניתין דמותר בממזר' וע"כ היינו משום דס"ל דקהל דקאמר היינו דוקא קהל ודאי אבל קהל ספק אע"ג דאית ביה ס"ס להחשיבו כישראל ולאוסרו בממזר' אפילו הכי התירו הכתוב והקילה תורה גבי ממזר מה שאין כן בשאר איסורין דעלמא וא"כ היכי מייתי מינה ראיה רבינו ז"ל למילף מיניה לשאר איסורין דעלמא נימא דהכא שאני דהקילה תורה כי היכי דהקילה תורה אפילו היכי דאיכא ס"ס ועיין בהרשב"א והריטב"א ז"ל שהקשו דלמה לי קרא למישרי שתוקי בישראלית תיפוק ליה משום דהו"ל ס"ס ותירץ דקרא אצטריך להיכי דידעינן דאזלי איהי לגבייהו דליכא אלא חד ספק יע"ש ומ"מ ודאי דס"ל דהיתרא דשתוקי בממזרת אפילו היכי דאיכא ס"ס הוא שהרי קתני מתניתין סתם דשתוקי בממזרת שרי וסתמא דמילתא אית ביה ס"ס ועיין במוהרי"ט ז"ל שם בחידושיו ולומר דמתניתין מיירי היכא דידעינן דאזלא איהי לגבייהו זה ודאי מה שאין הפה יכול לדבר וכדמוכח לקמן דע"ג דמתניתין ברוב כשרים אצלה מיירי יע"ש ושמא נאמר דראיית רבינו ז"ל היא על אופן זה דמדחזינן דשתוקי מותר בממזרת אפילו היכא דאיכא ס"ס ע"כ דספק דאורייתא מותר מן התורה ומשו"ה מוקמינן לה לקרא דקהל ודאי הוא דלא יבא הא קהל ספק יבא אפילו היכא דאיכא ס"ס דאי בספק שקול ל"ל קרא בלא"ה ספק דאורייתא לקולא דאי ספק דאורייתא לחומרא ד"ת אם כן מנ"ל דכי שרי רחמנא ממזר בשתוקי הוא אפילו היכא דאיכא ס"ס אימר דקרא לא שרי אלא בספק שקול גרידא כנ"ל ודו"ק:<br><b> ואולם </b> חזות קשה הוגד לי על מ"ש ה"ה ז"ל בפרק ט"ו מה' א"ב הלכה י"א על מ"ש רבינו ז"ל שם דפנויה שנתעברה נאמנת לומר שנבעלה לכשר ואינה נאמנת לומר שנבעלה לממזר וכתב ה"ה ז"ל דה"ט דלהכשיר ד"ת אין אנו צריכין לנאמנותה דהא מדינא לא הוה אלא ספק ממזר וספק ממזר מותר לבוא בקהל מן התורה אלא דרבנן גזרו והמינוה בשל דבריהם אבל לפוסלו כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל ואסור בממזרת ודאית אם היו מאמינין אותה ומתירין אותה בממזרת ודאי היו מקילין בשל תורה כו' יע"ש והנה מבואר שדעתו ז"ל דאע"ג דבשמעתין אמרינן דה' קהלי כתיבי חד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראלי' היינו דוקא לתנא דמתניתין דס"ל דשתוקי מותר בממזרת אמנם לר"א דקי"ל כותיה דס"ל דודאן בספק וס' בס' אסור ה"ט משום דס"ל דממזרת בשתוקי אסור ד"ת דלא דריש הך דרשה דקהל ודאי הוא דלא יבא ומש"ה אסר ספק בספק דחיישינן שמא חד מיניהו כשר ושלא כדעת הר"ן ז"ל שכתב דטעמא דר"א הוא משום מעלה ביוחסין אלא ר"א מדאורייתא קאמר והיינו משום דר"א לא דריש אלא ד' קהלי דקהל דפצוע דכה לא חשיב דלאו מן פסולי יוחסין הוא וקהל דגבי מצרי לא חשיב דלהתיר דור ג' אצטריך וכמ"ש הראב"ד וכבר בא מבואר כל זה בארוכה בס' אליהו רבה כיד ה' הטובה עליו יע"ש וכן נראה גם מבואר מדברי תוספות רי"ד ז"ל שכתבו בשמעתין שדעתם ז"ל כמ"ש ה"ה ז"ל יע"ש האמנם זו היא שקשה בעיני טובא דבשלמא לדעת הסוברים דספק דאורייתא אסור ד"ת ושאני הכא דגלי קרא ניתן ליאמר דבר זה דר"א ס"ל דדוקא שתוקי בישראלי' מותר משום דגלי קרא אבל ממזרת בשתוקי כיון דליכא יתורא דקרא אסור דהיכא דגלי גלי אמנם לדעת רבינו ז"ל דס"ל דספק דאורייתא מותר מן התורה ויליף לה מממזר איך אפשר לומר דלר"א דוקא שתוקי בישראלי' דגלי קרא מותר אבל שתוקי בממזרת דליכא יתורא אסור וזה ודאי מן התימה דכי היכי דילפינן דשאר איסורין שבתורה מותר מדהתירה תורה ספק ממזר לבא בקהל א"כ הכי נמי נילף מיניה דשתוקי בממזרת מותר דכל ספק רחמנא שריא ולפי מ"ש לעיל ניחא דמש"ה אסור שתוקי בממזרת משום דאיכא ס"ס להחמיר ולאוסרו בישראלי' וכל דאיכא ס"ס אסור מן התורה אפילו לדעת רבינו ז"ל וא"נ י"ל דשתוקי בממזרת אסור ד"ת לדעת רבינו משום דהוי ליה איתחזק איסור' דהאם בחזקת איסור לממזרת עומדת וחזקת האם מהני לבן כמ"ש התוספות בההיא דינאי המלך וכמ"ש הפר"ח ז"ל וכל דאיתחזק איסורא אף רבינו ז"ל מודה דאסור מן התורה אלא דאכתי קשה ממ"ש שם ה"ה ז"ל באותו פרק הלכה כ"ה גבי אסופי דאסופי אסור בממזרת ד"ת וכתב שכן הוא דעת הראב"ד ז"ל והוא תימ' שהרי לדעת רבינו והראב"ד ז"ל בפ"י מה' כלאים דס"ל דכל ספק רחמנא שריה משמע ודאי דכי היכי דאסופי מותר בישראלי' ה"נ מותר בממזרת כשאר ספק איסור תורה דעלמא כמ"ש שהרי גבי אסופי אין כאן אלא ספק אחד וגם חזקת האם ליכא שהרי אין אנו יודעים מי היא אמו וצ"ע ובר מן דין ק"ט דאיך אפשר לומר דלר"א ספק ממזר מותר בישראלי' ואסור בממזר' ודאית דהא כיון דר"א לא דריש אלא ד' קהלי ולא אייתר ליה קהל למידרש דבקהל ספק יבא היכי שמעינן דממזר ספק מותר לבא בקהל ואף ע"ג דאייתר לן חד קהל מ"מ היכי מדריש דשתוקי בישראלי' מותר מיתורא דקהל ואדרבא טפי אית לן למדרש מיתורא דקהל למישרי ממזר ודאי בקהל ספק לא למדרש מיניה ספק ממזר דלא משתמע מקהל וכבר הרב חד"ה ז"ל הוקשה לו כן בפשטא דשמעתתא משם תו' דהיכי מדריש מיתורא דקהל שתוקי בישראלי' ותי' דמקיש ממזר לקהל מה לגבי קהל ממעטינן קהל ספק הכי נמי גבי ממזר ממעטינן ספק ממזר עכ"ל יע"ש האמנם לדעת ה"ה ז"ל דס"ל דלר"א לא דריש קהל יתורי למישרי קהל ספק ק"ט דהיכי מדריש מיתורא דקהל דשתוקי בישראלי' מותר וצ"ע והרשב"א והר"ן ז"ל הקשו לסברת רבינו ז"ל מהא דאיבעי' לן בפ"ק דחולין מנה"מ דאזלינן בתר רובא ואתינן למיפשטא משבירת עצם בפסח דאמר רחמנא ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא משום דאזלינן בתר רובא ואם איתא מאי ראיה מייתי לרובא דעלמא התם שאני דאפילו לא אזלינן בתר רובא הני שרו דהא ספק טריפות נינהו וכל ספק איסור רחמנא שריה ומהרימ"ט ז"ל תירץ לקו' הלזו דכי שרי רחמנא לס' ה"ד היכא דלא אפשר להתברר כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן וכיוצא אבל ספק דסמיה בידן לברורי אי טריפה היא או לא ספק כי האי לא שרי רחמנא וכתב עוד דמה"ט דחי תלמודא בסוף הסוגיא ילפותא דרב אשי דיליף לה משחיטה עצמה וליחוש שמא במקום נקב קא שחיט ודחי ודילמא היכא דלא אפשר שאני אלמא הנך ילפותא דלעיל ניחא דאע"ג דאפשר לא הצריך קרא בדיקה יע"ש ומורינו הרב בספר עץ החיים דפ"ד ובלשונות ד"ז תמה עליו דרש"י ז"ל בסוף הסוגיא כתב דהא דאזלינן בתר רובא אפילו היכא דאפשר להתברר הלכה ל"מ היא א"נ אחרי רבים להטות משמע בין רובא דאיתיה קמן כו' ואם כדברי מוהרימ"ט ז"ל אמאי הוצרך לומר דההיא הל"מ והלא אף דשחיטה אפשר להתברר נילף מפרה אדומה דאף ע"ג דאפשר להתברר אזלינן בתר רובא (ומ"ש שם נילף מעצם בפסח ומהנך דמפקינן לקטלא אשגרת לישן הוא דעצם בפסח כבר דחו לה בגמ' דמשכחת לה ע"י גומרתא והנך דמפקי לקטלא אי אפשר להתברר כמובן) יע"ש ואני אומר דאיברא ודאי שמדברי רש"י ז"ל מוכח כן בהדיא מ"מ הרב ז"ל לא כתב כן אלא לדעת רבינא דאיכא למימר דס"ל דהנך כולהו אפשר להתברר הוי ושלא כדעת רש"י דהשתא אתי שפיר הא דדחי בגמ' בסוף הסוגיא דמשמע דדוקא לרב אשי הוא דדחי לה ושלא כדעת רש"י וכן נראה דעת הר"ן ז"ל בפי' ההלכות שם שכתב וז"ל ושמעינן משמעתין דאפי' בבדיקת סירכות הריאה אזלינן בתר רובא דהא בפרה אדומה מצינן למיבדק ומעמידין אותה בחזקת כשירה יע"ש הרי בהדיא דס"ל שלא כדעת רש"י ז"ל מיהו הא ק"ל לכאורה לתי' מוהרימ"ט ז"ל דאכתי תקשי ליה מההיא דרב אשי דאתי למיפשטא משחיטה עצמה דאמר רחמנא שחוט ואכול וליחוש שמא במקום נקב קא שחיט הרי שחיטה אי אפשר להתברר וא"כ מאי מייתי התם שאני דלא יהא אלא ספק רחמנא שרייה וליכא למימר דהיינו דדחי לה רב כהנא ודילמא היכא דאפשר אפשר כו' שהרי אפילו רב כהנא ל"ק היכא דלא אפשר לא אפשר אלא משום טעמא דאזלינן בתר רובא וכמבואר ממאי דקאמר דאלת"ה לר"מ היכי אכיל בשרא כו' ואם איתא בפשיטות הו"ל לדחויי דהתם שאני דלא יהא אלא ספק אפי"ה מן התורה שרי מיהו הא ודאי ל"ק דהתם בשחיטה שאני דאף ע"ג דאי אפשר להתברר אפ"ה ספק אסור מן התורה לדעת רבינו ז"ל כיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ומספ"ל בשחיטה עצמה אמרינן ודאי דאוקמא אחזקת איסור דמעיקרא וכל דאיתחזק איסורא אף רבינו ז"ל מודה דאסור מן התורה דוק אלא מיהו הא ק"ל לדברי מוהרימ"ט ממ"ש רבינו בדין שלפנינו דבור שמטילין בו נפלים טמא ד"ת אבל אם הפילה שם נפלים ואין יודע אם הפילה דבר טמא ספקו טהור ומבואר מדברי הכ"מ שם דה"ט משום דס' דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן אע"ג דסמיה בידן לברורי לירד לבור ואפשר שיוצא שם נפל ודבר טמא וכמו כן קשה על מ"ש הרב בעל לח"מ ז"ל פ"י מה' עדות שלדעת רבינו בגד שהוא ספק אם אבד בו כלאים אפילו קודם הצביעה אין איסורו אלא מדרבנן אע"ג דסמיה בידן לברורי ע"י צבעיה והנ' דמעולם לא אמרה מוהרימ"ט ז"ל אלא בדסמי בידן לברורי דבר והפכו בודאי כההיא דספק טריפה דבידינו לברר אם היא כשרה או טריפה משא"כ בהנך דאע"ג דאפשר לברר אם ימצא שם נפל או בגד של כלאים מ"מ אכתי אפשר שלא ימצא שם נפל או כלאים ועדיין נשאר הדבר בס' כנ"ל ונ"ל להביא ראיה לדעת רבינו ז"ל דס' דאורייתא לחומרא מדרבנן מההיא דפ"ק דחולין דבעי למיפשט דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו ודחינן כגון שהיו חבושים בבי' האסורין והקשה הרב תורת חיים ז"ל שם דאכתי אמאי לא מוכח ממ"ש תורה דקרבנות יקריבו הכהנים ודילמא לאו כהן הוא והכא ליכא לשנויי כשהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים דאכתי ניחוש שמא אביו לא היה כהן ע"ש ולדעת רבינו ז"ל יציבא מילתא דמקרבנות ליכא לאתויי דאיכא למימר דכיון דספיקא היא אזלינן בספקו להקל ומותר להקריב קרבנות ולעולם דלאו משום רובא הוא אמנם ממכה אביו מוכח שפיר משום דספק נפשות להקל ומההיא דשבירת עצם ופרה אדומה נמי מוכח שפיר כיון דסמיה בידיה לברורי כמ"ש מוהרימ"ט אמנם גבי קרבנות כיון דלא אפשר לברורי ליכא להוכוחי מידי דהתם משום ספיקא הוא דאזלינן לקולא זה נראה לי ראיה נכונה לדעת רבינו ז"ל ובהכי ניחא לי מה שהקשה עוד הרב הנז' דאמאי לא מוכח מדשרי רחמנא למיסב איתתא וניחוש שמא ממזרת היא ובהא לא שייך לשנויי כשהיו חבושים כו' דאכתי ניחוש שמא אביה ואמה ממזר' היתה אכן כפי דעת רבינו הנה נכון דהתם שאני דכל ספק רחמנא שריה כיון דלא אפשר לברורי ובר מן דין נר' דאפי' לדעת החולקים על רבי' קו' מעיקרא ליתא דבס' ממזר לכ"ע מותר מן התורה כדנפקא לן מקהל ודאי כו' וכמו שהארכנו בזה לעיל וא"כ הן לו יהי דספק הוי ספק ממזר מותר ולעולם דרובא לא חשיב כודאי וז"פ ועוד היה אפשר ליישב במה ששמעתי מקשים דמאי ראיה מייתי ממכה אביו הא אמרינן בפ' החולץ דממזר לא חיי ואמרינן בירושלמי דאינו חי יותר מל' יום וא"כ היכא איכא למיחש דילמא לאו אביו והרי זה ממזר הרי אם היה ממזר לא היה חי ולע"ד נראה לומר דמאי דפריך בגמ' ודילמא לאו אביו הוא לאו משום חשש ממזרות קאמר דהא ודאי ממזר לא חיי אלא כלפי מאי דקי"ל בפ' החולץ דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין בנשואה ואם כן היינו דק"ל ודילמא לאו אביו הוא דשמא בא עליה נכרי ועבד וא"כ למה שהתירה תורה לישא אשה ליכא להוכוחי מידי דהתם ליכא למיחש דילמא ממזר הוא שהרי ממזר לא חיי ושוב שמעתי באומרים דאיתא בילקוט דהא דממזר לא חיי אינו אלא מנביאים ואילך שהתפללו שלא יחיה כדי שלא יתערבו ממזרים בישראל ומעתה ל"ק מידי כמובן ודרך אגב ראיתי להקשות על סוגייא דפ"ק דחולין דאמאי לא מוכח דאזלינן בתר רובא מקרא דכתיב ופדוייו מבן חדש תפדה ואם איתא ניחוש שמא טריפה הואי וקי"ל דבכור שנטרף בתוך ל' יום אין פודין אותו דנפ"ל מדכתיב אך כדאי' בפ"ק דב"ק די"א ע"ב וכפי' ר"ת שם וכן הוא דעת רבינו וכן כתב השפתי כהן יורה דעה דבכור שנולד לו ספק טריפות אין פודין אותו עד לאחר י"ב חדש והשתא אם איתא דחיישינן למיעוטא היכי קאמר קרא מבן חדש תפדה ניחוש שמא טריפה הוא שבתי וראה דהן עוד היום קשה דהא קי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ופדיון הבן ממונא הוא וצ"ע לעת הפנאי עוד הקשה הרפ"ח ז"ל לסברת רבינו מהא דגרסינן פרק בהמה המקשה כל בהמה תאכלו לרבות את השליא יכול אפי' יצתה מקצתה ת"ל אותה ולא שליתה ופרכינן מכדי אין שליא בלא ולד ל"ל קרא ופרש"י ל"ל קרא למימר ולא שליתה פשיטא דאסירא דשמא יצא הולד והרי הוא כילוד ומשני קרא אסמכתא בעלמא אלמא דמשום חששא דשמא יצא הולד אסורה מן התורה ותי' דכיון דיצתה מקצת שליא איכא תרי ספיקי להחמיר שמא יצא רוב הולד ואת"ל מקצתו שמא יצא ראשו וכיון דאיכא תרי ספיקי להחמיר וחדא להקל הו"ל כרוב ואסור מן התורה והוקשה לו לתי' זה דפ"ק דב"ק די"ו בעי למפשט ממתניתין דקתני שלי' שיצתה מקצתה אסורה באכילה דעל כרחין אין מקצת שלי' בלא ולד דאי יש מקצת שליא בלא ולד לישתרי דהוה ליה ס"ס שמא יש באותו מקצת היוצא ולד ואת"ל יצא שמא לא יצא רובו והשתא לו יהי דאיכא ס"ס להקל אכתי איכא ס"ס להחמיר והו"ל כספק שקול והיכי שרי ותי' כתירוץ הב' דאפילו תימא דשקולין הן מן התורה הו"ל למשרי דומייא דשאר ספיקא דעלמא ומשמע ליה למקשן דהתם דמתני' דקתני אסורה באכילה מן התורה קאמר וא"כ דמאי דדייק תלמודא לאו משום דאי איכא מקצת שליא בלא ולד הוה ליה להתיר משום ס"ס כמ"ש התוס' אלא משום דמשמע ליה למקשן דסיפא דקתני סימן ולד באשה כו' אמקצתה קאי כפשט דמתני' את"ד יע"ש וק"ל על דבריו דנהי דהמקשה ס"ד דאסורא באכילה איסורא דאורייתא משמע מ"מ אכתי תיקשי למאי דמשני התם אי ממתני' הו"א דיש מקצת שליא בלא ולד וגזירה מקצתה אטו כולה דכיון דחדית ליה השתא דאסורה באכילה דמתני' מדרבנן קאמר אמאי הוצרך לומר גזירה מקצתה כו' ולישני ליה בפשיטות אי ממתני' הו"א מאי אסורה באכילה דקתני מדרבנן מיהא אסור כשאר ספיקי דאורייתא ותו לא ידעתי אמאי ל"ק ליה להרב ז"ל מרישא דסוגי' דקאמר אלא אמר רבא לחוש חוששת ופריך מאי קמ"ל דאין מקצת שליא בלא ולד ופרש"י דמש"ה חוששת שמא רוב מיחוי הולד היה שם כו' דאי יש מקצת שליא בלא ולד לא הוה חיישי' כולי האי דנימא תרי חומרי דילמא נפקא ורוב נפקא והשתא לו יהי דנימא דיש מקצת שליא בלא ולד ואיכא ס"ס להקל אפ"ה כיון דאיכא ס"ס להחמיר הוה ליה ספק שקול וחיישינן מיהא מדרבנן כשאר ספיקי דאורייתא דהכא ודאי ליכא למימר דמשמע ליה דחוששת מדאורייתא קאמר דלישנא דחוששת אדרבא משמע טפי מדרבנן ותו ק"ל לפי תי' ז"ל מההיא דאמרינן התם אמר עולא שליא שיצתה מקצתה ביום א' ומקצתה ביום ב' מונים לה מיום א' א"ל רבא מאי דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מטהרת לה מראשון והשתא מאי קו' הא משום הכי מטהרינן לה מראשון והדמים שתראה בט"ו טהורין משום דאיכא ס"ס להקל שמא יצא ראשו והתוס' ז"ל שם הקשו וז"ל וא"ת דאמאי לא יהיו טהורין מס"ס דילמא יצא ראשו או רובו ואת"ל לא יצא דילמא הוא זכר ותי' דלא מצינן למשרי משום ס"ס משום דהוה ליה תרי קולי דסתרי אהדדי שאם תראה יום מ"א תשתרי נמי מס"ס שמא לא יצא ואת"ל יצא שמא נקבה היא והשתא בתחילה התרנוהו משום דשמא זכר השתא נתירהו משום דשמא נקבה כו' יע"ש והשתא אמאי ל"ק להו בפשיטות דאיכא ס"ס שמא יצא רובא ואת"ל מקצתו שמא יצא ראשו דמתחלה לא התרנוהו אותה משום דשמא זכר כי היכי דתיהוי תרתי דסתרן דאפילו במונח דנקבה היא אפי"ה יש להתיר אותה מכח ס"ס וליכא למימר דהכא נמי הו"ל תרי קולא דסתרי אהדדי דבתחלה התרנוהו משום ספק דשמא יצא ראשו או רובו והשתא נתירהו משום דשמא לא יצא דהא ודאי ליתא דעכ"ל דע"כ לא כתבו התוס' דכל היכא דהוו תרתי דסתרן אהדדי לא מקלינן בס"ס אלא דוקא היכא דהוו תרתי דסתרן אהדדי בשני צדדי הספק וכגוונא דכתבו התוס' דבתחלה התרנו מס"ס שמא יצא ראשו או שמא זכר הוא ועכשיו נתירהו מס"ס שמא לא יצא או שמא נקבה דלכל ב' צדדים הוו תרתי דסתרן אהדדי אבל היכא דלא הוו תרתי דסתרן בב' צדדי הס' כנ"ד אע"ג דבחד צד הוי תרתי דסתרן מ"מ לא מיקרי סתרן אהדדי כיון דאיכא למיתלי דמשום טעמא דשמא נקבה התרנו אותה בסופה וזה מוכרח ממאי דקאמר בגמרא מאי קמשמע לן דאין מקצת שליא בלא ולד דאי יש מקצת שליא בלא ולד לא חיישינן משום דהוי ס"ס והשתא כפי דברי התוס' קשה דאפילו נימא דיש מקצת שליא בלא ולד אין להתיר משום ס"ס דהו"ל תרי קולי דסתרי אהדדי שאם תראה ביום ט"ו תשתרי נמי מס"ס שמא יצא רובו ואת"ל לא יצא שמא זכר הוא ובתחלה התרנו משום דלא יצא ועכשיו נתירהו משום שמא יצא אלא ודאי משמע דהא כיון דלא הוי תרתי דסתרן אהדדי בב' צדדי הספק לא חשיב תרתי דסתרן אהדדי. שוב ראיתי בספר לחם אבירים שהוקשה לו כן בדברי התוס' ותירץ דהכא אין להתיר ביום ט"ו מטעם ס"ס דשמא יצא רובו דכיון דביום ראשון איכא ס"ס למי' דלא יצא חשיב כודאי ותו ליכא לספוקי כלל שמא יצא יע"ש וא"כ מה"ט נמי י"ל בקו' דידן דלא חשיב תרתי דסתרן דכיון דביום ט"ו התרנו מס"ס שמא יצא ראשו או רובו אין להתיר ביום מ"א מטעמא דשמא לא יצא אלא ודאי משמע ודאי לא חשיב ס"ס דכשאנו אומרים שמא יצא רובו הרי ראשו בכלל דראשו חשיב כרובו ומעתה אזלה לה תי' תוס' ז"ל ולעיקר קושייתו נ"ל לתרץ דהכא אף רבינו ז"ל מודה דס' אסור מן התורה דכיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ושלייתה ג"כ היתה בכלל איסור ומספ"ל בעיקר שחיטה אי שחיטת אמו טהרתה או לא איכא למימר ודאי העמד דבר אחזקתיה דקודם שחיטה והו"ל איתחזק איסור' דאסור מדאורייתא אף לדעת רבינו כנ"ל ודו"ק. ומוהרימ"ט ז"ל הביא ראיה לדעת רבינו ז"ל מההיא דפ"ק די"ט דאמרינן כוי אין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ומפ' רבא דאפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק ואי ס"ד דספיקא דאורייתא הוא אמאי אין דעתו על הספק הרי חייב לכסות דודאי הוא ועוד מפרש התם טעמא דאסור לכסות גזירה משום התרת חלבו ומסיק דבחול מספיקא אמרי ליה רבנן זיל טרח וכסי בי"ט אי מספיקא מי אמרי ליה רבנן זיל טרח ואי ס"ד דמדאורייתא חייב לכסות מי לא אמרינן זיל טרח והיכי אתו לאסור לפי שטרח בי"ט הא טירחא לצורך היא את"ד יע"ש: ולע"ד נראה שכפי מ"ש מוהר"ב ז"ל בשיטה מקובצת שם משם הרשב"א ז"ל אההיא דאמרינן התם אתי עשה ודחי ל"ת וז"ל הקשה הרשב"א ז"ל ואמאי דחי שהרי אפשר לקיים את ב' דימתין לערב ויכסה ותי' ז"ל דכיון דאי אפשר לקיים את שתיהם לאלתר ודאי דחי יע"ש יש ליישב דאע"ג דספיקא דאורייתא לחומרא ד"ת אפי"ה לא חשיב כודאי איסור וכמ"ש מוהרנ"ח ז"ל ח"א סימן א' וא"כ מש"ה קאמר בגמ' דאפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק דאע"ג דמדאורייתא חייב לכסות מספק מ"מ הרי אפשר לכסותו בערב ולא מיעקרא מצות כיסוי כלל וטעי וסבר דכיון דמס' הוא לא מחייב לקיים מצות כיסוי לאלתר כמו שמחויב על הודאו והיינו נמי דאמרינן דבחול מספיקא אמרי ליה רבנן זיל טרח בי"ט אי מס' מי אמרי ליה רבנן כיון דאפשר לכסותו בערב הו"ל טירחא שלא לצורך כנ"ל ואדרבא מהך סוגיא נראה שיש להוכיח קצת דס' אסור מדאורייתא מדקאמר דטעמא דאסור לכסות גזירה משום התרת חלבו ואי ספק דרבנן הוא אם כן חלב הכוי לא אסור אלא מדרבנן והיכי גזרו שלא לכסות אטו התרת חלבו והא הו"ל גזירה לגזרה גם מה שהביא הפר"ח ז"ל ראיה לדעת רבינו ז"ל מההיא דר"פ בתרא דיומא דאותביה ר"י לר"ל דאמר חצי שיעור אסור מדרבנן מברייתא דקתני אין לי אלא כל שיש בו בעונש יש בו באזהרה כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה ת"ל כל ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הרי דלר"ל דסבר חצי שיעור אינו אסור אלא מדרבנן מינה שמעינן לכוי ואכולה ברייתא משני דהוי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא לע"ד נראה שאין ראיה כלל ומאי דקאמר בגמ' מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא לאו למימרא דמדאורייתא שרי אלא הכי קאמר דמדאוריי' ודאי לא אתי קרא לרבויי כוי וחצי שיעור האי כי טעמיה והאי כי טעמיה חצי שיעור משום טעמ' דמדאוריית' שרי וכוי משום דבלא"ה אסור מן התורה דס' אסורה מדאוריי' ודכוותא אשכחן בדוכתי טובא דקאמר תלמודא אסמכתא בעלמא ולאו למימר דאיסור מדרבנן אלא דקרא לא אצטריך דבלאו קרא אסור וראיה מההיא דפרק בהמה המקשה דפריך מכדי אין שליא בלא ולד למה לי קרא ומשני קרא אסמכתא בעלמא הרי דאע"ג דבלאו קרא אסור מן התורה אפי' הכי קאמר אסמכתא בעלמא ודכוותא נמי הכא ועיין במוהר"ם בן חביב ז"ל מה שהשיג על הפר"ח בזה שדבריו תמוהים כמו שיראה הרואה ומהחכם השלם רב ועצום כמוהר"י אשכנזי ז"ל שמעתי ישוב על זה ע"פ מ"ש התוס' פרק ג' דבכורות ד"ב ע"ב וז"ל ואי הוה אמרינן דלא חשיב דאיכא חזקה בהדה מה שהיתה בחזקת שלא ילדה שאדרבא העמד ולד בחזקת שאינו קדוש שהוא חולין במעי אמו ע"ש וכן כתבו ביבמות דקי"ט ע"א ד"ה מחוורת' ובחולין די"ח ע"ב ע"ש הנה מבואר דס"ל דחזקה דמעי אמו חזקה היא וא"כ הכא נמי גבי כוי כיון דקי"ל דחלב השליל מותר ואפי' בן תשעה חי כמ"ש הטור ז"ל י"ד סי' ס"ד אם כן משמע ודאי דכוי אינו אסור אלא מדרבנן דמדאוריי' איכא למימר העמד חלב על חזקתו א"ד ואולם אחר העיון נראה ודאי דאין מקום לתי' זה דא"כ לפי דבריו חלב הכוי לכ"ע אינו אסור אלא מדרבנן ובפ"ד דכריתות מותנינן התם למ"ד דבעינן חתיכה א' משני חתיכות מברייתא דקתני ר"א אומר כוי חייבים על חלבו אשם תלוי ומשנינן דר"א סבר דלא בעינן חתיכה אחת מב' חתיכות והשתא קשה דלו יהי דר"א ס"ל דאפי' בחתיכה אחת מיחייב אשם תלוי ה"ד היכי דליכא לא חזקת איסור ולא חזקת היתר דהו"ל ספיקא דאורייתא ומדאורייתא לחומרא אמנם בכוי דאיכא חזקת היתר כיון דמדאורייתא מותר איך קאמר דחייב אשם תלוי ותדע שהרי הרשב"א ז"ל הביא ראיה דספק דאורייתא לחומרא מהא דכריתות דמחייב ר"א אשם תלוי אפי' בחתיכה אחת ואפי' מאן דפליג וס' דבעינן ב' חתיכות ה"ד לענין אשם תלוי אבל איסורא דאורייתא מיהו איכא ולדעת רבינו צ"ל דס"ל דבהא פליגי כמ"ש הרשב"א ז"ל ועיי מהרימ"ט ז"ל הרי מבואר דמאן דמחייב אשם תלוי בחתיכה א' הוא משום דס"ל דספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא וא"כ אי גבי כוי לכ"ע מדאורייתא שרי היכי מחייב ר"א אשם תלוי ובר מן דין קשה לי על דברי התוס' ז"ל דבכורות שכתב דחזקת מעי אמו חשובה חזקה א"כ היכי בעי למיפשט התם פ"ק דחולין דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה דאמר קרא וניתח אותה לנתחיה כו' וניחוש שמא ניקב קרום של מוח וכן מפרה אדומה כדאית' התם ודילמא התם ה"ט משום דאזלינן בתר חזקת מעי אמו שאין טריפות פוסל כדקי"ל בי"ד סי' י"ג דהשוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי אפי' הפריס ע"ג קרקע אין טריפות פוסל בה וכבר התוס' שם בד"ה אתיא מפרה אדומה הקשו שם וז"ל וא"ת כיון דפרה בת שתים א"כ דילמא ה"ט משום דהעמידנה אחזקתה שאינו טריפה למ"ד טריפה אינה חיה כו' ותירץ דכל חזקה שלא נתבררה ולא נודע אפי' שעה אחת לא אזלינן בתרה כו' יע"ש ותי' ז"ל לא יגהה מזור לקו' כמובן:<br><b> ודרך </b> אגב אומר שיש לדקדק בדברי התוס' דמאי ק"ל הא לעיל סמוך ונראה ד"ה מנה"מ הק' וז"ל וא"ת כיון דאזלינן בתר חזקה כ"ש דאזלינן בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף וי"ל דלראב"י בעי דלא קים ליה חזקה מקרא למאי דמפ' ר"ח כו' יע"ש והשתא כפי תי' ז"ל מאי קשיא להו הכא הא כי נמי נימא דטעמא דפרה אדומה משום חזקה הוא שפיר איכא למיפשט מינה דאזלינן בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף ולומר דקו' אינו אלא לפי תי' הר' חיים שכתבו לעיל זה ודאי דוחק דכל כי האי הי"ל לפרש האמנם הנראה ברור בכונתם ז"ל דק' להו כלפי מה דגרסינן ביבמות ובדוכתא טובא דכל דאיכא רובא וחזקה אפי' ר"מ דחייש למיעוטא מודה דלא חיישינן משום דהוה ליה מעוטא דמיעוטא וא"כ היינו דק' להו דמנ"ל למילף מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא דילמא התם ה"ט דאיכא נמי חזקה והו"ל מיעוטא דמיעוטא ולעולם דברובא גרידא חיישינן למיעוטא ושוב ראיתי להרשב"א ז"ל שתירץ כן לקו' התוס' ולדעתי איכא למישדי ביה נרגא כמ"ש וצ"ע: ואיך שיהי' לדאתן עלה לדברי התוס' ז"ל שכתבו דחזקה דמעי אמו חשיבא חזקה נראה דמעולם לא כתבו התוס' כן אלא דוקא גבי בכור משום דכל זמן שהוא במעי אמו אין כאן קדושה עליו כלל דגזירת הכתוב היא דבפטר רחם תלה רחמנא ואפי' נתנבלה או נטרפה אמו אין קדושה חלה עליו משא"כ גבי טריפה דטעמא דאין טריפה פוסל בה היינו משום דשחיטת אמו מטהרתו ועובר ירך אמו וחשיבה כחתיכת בשר דעלמא ואם נתנבלה או נטרפה אמו טעון שחיטה מדאורייתא וכל טרפות פוסל בה כדאיתא התם וכיון שכן ודאי דחזקה דמעי אמו לא חשיבא חזקה ודאית דדילמא טרפה היא או תתנבל אמו כנ"ל נכון ומעתה הא דכוי נמי דכוות' היא דשחיטת אמו הוא דמטהרתו דומיא דטריפה וכנודע עוד ראיתי מי שהקשה לדעת רבינו ז"ל מההיא דגרסינן פרק נערה שנתפתתה דנ"ה ע"ב אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישי' שמא תחילתה באונס וסופה ברצון וכתבו התוס' שם דחיישינן דמדאורייתא קאמר בתר הכי ולאבוה דשמואל אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה והשתא לדעת רבינו ז"ל כל ספק רחמנא שרי ואפשר לומר דרבינו ס"ל דחיישינן מדרבנן קאמר ומאי דפריך בגמ' אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה הכי פריך כיון דמס' התירו מדאורייתא אין להם כח לחכמים לאסור וכמ"ש הטורי זהב בי"ד סימן קי"ז ומשני דמשכחת לה כגון דקאמרי עדים דקא צוחה מתחילה ועד סוף וכיון שכן נמצא שלא בא התירו מפו' ומש"ה אסורה מדרבנן כנ"ל כתב הרב מקור ברוך ז"ל בתשו' סי' ל"א שדעת הרא"ש כדעת הרשב"א ז"ל דספק אסור' מדאורייתא ממ"ש בפ"ב דיומא התוס' י"ה צריך שיהיה קודם בין השמשות דאלו בה"ש ס' יום ס' לילה כו' ובלאו ריבוייא דקרא צריך לפרוש מס' כו' יע"ש ולע"ד אין מדברי הרא"ש ז"ל ראיה כלל דאיכא למימר הרא"ש ז"ל ס"ל דבה"ש חשיב כחתיכה אחת מב' חתיכות מדמחייב אשם תלוי שהרי יום חול ויום שבת לפניו וכ"כ הר"ן ז"ל שם וז"ל יש לשאול זמן תוס' מאימת כו' וא"א לומר שיהיה זמן בה"ש שהרי תוס' זה אינו אלא בעשה ובה"ש ס' כרת הוא וחייב אשם תלוי וכ"כ הפר"ח ז"ל בכללי ס"ס שכן דעת רש"י ורבינו ז"ל שלא כדעת התוס' שכתבו בכריתות דמתניתין דקתני שבת ויום חול ואינו יודע באיזה מהן עשה מלאכה הרי זה מביא אשם מיירי בבה"ש דמוצאי שבת דהוקבע איסורא כל היום יע"ש אלא שדברי הר"ן ז"ל תמוהים בעיני ממ"ש בפרק המביא ד"ב וז"ל ולי נראה דכיון דצותה תורה תוס' צריך להוסיף חוץ מן הזמן שהוא אסור מס' דאל"כ לא היה צריך להזהיר על התוס' וזה על דעת מי שסובר דס' דאורייתא לחומרא מדאורייתא הוא ע"כ וכונתו לומר שלדעת רבינו ודעימיה דס"ל דספק דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן מצינן לומר דהתוס' נכלל בזמן בה"ש ולא בעי להוסיף מידי קודם בה"ש ועיין בפר"ח ז"ל ה' יה"כ סי' תר"ח סק"ו והשתא קשה שכפי מ"ש בפרק יה"כ דבה"ש חשיב כחתיכה אחת מב' חתיכות וחייב אשם תלוי לכ"ע מדאורייתא אסור ושוב אחר זמן רב שכתבתי זה נדפס ס' לשון למודים למו"ה הי"ו וראיתי לו שם בה' יוה"כ סי' רי"ח הק' קו' הלזו משם הרב מו"ח כמוהר"א חאקי ז"ל ע"ש מה שתי' בדוחק ותו ק"ל דהא לו יהי דנימא דבה"ש לא חשיב כחתיכה אחת מב' חתיכות וכדברי התוס' אכתי איך אפשר לומר שלדעת רבינו ודעימיה תוס' יה"כ בכלל בה"ש הוא שהרי בפרק יה"כ קתני בברייתא ועניתם את נפשותיכם כו' הא כיצד מתחיל ומתענה מבע"י שהן מוסיפין מחול על הקודש אין לי אלא לפניו לאחריו מנין ת"ל מערב עד ערב והשתא אי תוס' יה"כ היינו בה"ש איך קאמר בבריי' לאחריו מנין לכ"ע איקבע איסורא מיקרי ומתניתין היא בהדיא וא"כ ל"ל קרא וי"ל דמ"ש הר"ן ז"ל דלמ"ד ספק דאורייתא לחומרא מדרבנן מוקמינן לתוס' בה"ש היינו דוקא לתוס' דכניסה אבל תוס' דיציאה ודאי דהיינו אחר זמן בה"ש וברייתא ה"ק אין לי אלא לפניו שצריך להוסיף בה"ש לאחריו מנין שצריך להוסיף אף אחר בה"ש ת"ל מערב עד ערב ומ"מ זה דוחק דא"כ ערב בתרא לא הוי דומיא דערב קמא וצ"ע: עוד ראיתי לעמוד על מ"ש מוהרימ"ט חי"ד סי' הנזכר ליישב מה שהקשה מרן הכ"מ ז"ל על מה שפסק רבינו ז"ל בהלכות שגגות פ"ח דין ד' מי שהיה לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ובא גוי ואכל את הראשונה ובא ישראל ואכל את השניה כו' הרי זה חייב באשם תלוי הואי
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a892de953ee06e839f7ed7c7027f3b0fe522c885
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,96 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Defilement by a Corpse
+שער המלך על משנה תורה, הלכות טומאת מת
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Defilement_by_a_Corpse
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות טומאת מת
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>דבר </b>
+<b> ידוע שכל אלו הספקות כו' בין בטומאה בין במאכלות אסורות אינן אלא מד"ס.</b> הנה הרשב"א בחידושיו בפ' י' יוחסין ובתורת הבית דקכ"ב כתב דמסוגיא דפ' עשרה יוחסין דאמרינן התם אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מ"ט כו' ממזר ודאי הוא בלא יבוא הא ספק ממזר יבוא הביא ראיה רבינו ז"ל בתשו' דספקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן שהרי התירה תורה ספק ממזר כו' ע"ש וכ"כ הר"ן סוף פ"ק דקדושין ודחו הם עצמם ראייתם דאין מכאן ראיה דדוקא ספק ממזר שרי משום דרבייה קרא להתירה כו' ואולי סבור הרב ז"ל דגלי קרא בממזר וגמרינן מיניה לכל התורה כולה יע"ש:<br><b> וראיתי </b> להרב בני שמואל סימן מ"א ומוהרימ"ט ז"ל חי"ד סי' א' שהקשו עוד דכפי דברי רבינו ז"ל א"כ מאי האי דקאמר רבא ומה טעם אמרו שתוקי פסול שמא ישא אחותו מאמו ומאי קו' שהרי מן הטעם שראו חכמים להחמיר בכל ס' איסור החמירו בכאן דמ"ט החמירו בכל הס' לאו משום דלא ליגע באיסור תורה ה"נ הכא בשלמא אי איסור הס' דאורייתא ניחא דכיון שהשתוקי התירו הכתוב מה ראו חכמים על ככה להחמיר ומוהרימ"ט ז"ל תי' דמשמע ליה לרבינו ז"ל דכי שרי רחמנא ס' ממזר לגמרי שרי מתורת ס' ונ"מ שיהא מותר בבת ישראל ובממזרת דאי מחמת ספק הוו תרתי דסתרן אהדדי ולא שרינן ומ"ה פריך מ"ט אמרו שתוקי פסול כו' יע"ש ולכאורה דבריו ז"ל מן המתמיהין דכפי דבריו ז"ל אם כן מאי ראיה מייתי רבינו ז"ל מסוגייא זו דס' דאורייתא מותר מן התורה הא אפילו לפי דעתו ז"ל עכ"ל דבס' ממזר דוקא הקילה תורה שהרי בשאר איסורין כל דאיכא תרתי דסתרן אהדדי אפי' רבינו ז"ל מודה דאסור מן התו' ואפי' הכי בס' ממזר התירה תורה ואם כן ה"נ נימא דבעלמא ספקא דאורייתא אסור מן התורה והכא שאני דגלי קרא ובס' ממזר דוקא הוא דגלי קרא ולא ילפינן מיניה לעלמא כי היכי דלא ילפינן מיניה להתירה היכא דאיכא תרתי דסתרן אהדדי וכבר ראיתי למוהר"ם ן' חביב ז"ל בקונטריס כ"ת דמ"ט שתמה עליו בזה: האמנם אחר ההתבוננות בדבריו ז"ל נראה שיש בו מן הישוב במ"ש במתק לשונו וז"ל ועלה בדעתי לומר דמשמע ליה להרמב"ם ז"ל מדקאמר רבא ד"ת שתוקי כשר וטרח טובא למצוא טעם מפני מה אמרו שתוקי פסול והא מדקאמר דבר תורה שתוקי כשר משמע דמדברי סופרים אסור דבכל התורה כולה מצינו שחכמים עשו גדר וסייג לתורה ומ"ט תלה הדבר במעלת יוחסין אלא דמשמע ליה דכי שרי רחמנא ס' ממזר לגמרי שרייוה כו' ואפי' תרתי דסתרי אהדדי רחמנא שרינהו דאלו לס' גרידא לא אתא קרא למשרייה דבלאו קרא אין בו איסור תורה כו' יע"ש וא"כ כפי דבריו ז"ל מבואר הוא שראיות רבינו ז"ל לאו מעיקר קרא הוא דמייתי מדהתירה התורה ס' ממזר אלא ראייתו הוא על אופן זה דמדס"ל לתלמודא דס' ממזר מותר אפילו היכא דאיכא תרתי דסתרי אהדדי אדמש"ה פריך מפני מה אמרו שתוקי פסול ע"כ דס"ל לתלמודא דספקא דאורייתא בעלמא מותר מן התורה ומש"ה צרכינן למימר דכי שרי רחמנא ס' ממזר ע"כ לגמרי שרי ומתורת ודאי דאלו לס' גרידא לא צרכינן קרא להכי דבלא קרא מותר כמ"ש הרב ז"ל ולהכי ק"ל דמ"מ שתוקי פסול כיון דמתורת ודאי שרייה רחמנא כמ"ש הרב ז"ל אמנם אי ס"ל דבעלמא ס' דאורייתא אסור מן התורה והכא שאני דגלי קרא אם כן מנ"ל דכי שרי רחמנא ס' ממזר מתורת ודאי שרייה אדתיקשי לן מ"מ אמרו שתוקי פסול ונימא דכי שרי רחמנא אינו אלא מתורת ס' ונ"מ שאסור בבת ישראל ובממזרת כאחת דמהשתא לא הוה ק"ל מ"מ אמרו שתוקי פסול דאיכא למימר דכיון דאיכא ס' איסור עשו חכמים סייג וגדר לתורה דלא ליתו לאכשולי בודאי איסור ונמצא א"כ שבדרך זו דרך ובא לו הרב ז"ל לישב ג"כ מה שהשיגו עליו הרשב"א והר"ן דמאי ראייה מייתי הרמב"ם מהכא דשאני הכא דגלי קרא וכפי דבריו ז"ל הנה נכון ומבואר זהו הנראה בכונת דבריו ז"ל בלי ספק האמנם זו היא שקשה בעיני לפי מ"ש הרב ז"ל דע"כ כי שרי רחמנא לגמרי שרי דאלו לס' גרידא לא צריך קרא להכי דבלאו קרא אין בו איסור תורה שהרי בגמרא אמרינן דתרי קראי כתיבי חד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל ותרוייהו צריכי והשתא לפי דברי הרב ק"ט דלמאי אצטריכו תרי קראי הא בחד קרא סגי דעל כרחין כי אתא קרא למשרי ממזר בשתוקי מתורת ודאי ולגמרי שרי דאי מתורת ס' ודוקא ממזר בשתוקי מותר הא שתוקי בישראל אסור ל"ל קרא הא בלאו קרא אין בו איסור תורה דכל ס' רחמנא שרי ואפשר ליישב שאף הרב ז"ל לא כ"כ אלא לבתר דכתיבי תרי קהלי הוא דאמרינן דאיצטריכו תרי קהלי למשרי תרוייהו שתוקי בישראלית ובממזרת כאחת מתורת ודאי דאילו לס' גרידא הלא שרי לן קרא אלא שתוקי בממזר דלא הוה צריך קרא להכי דבלאו קהל יתירא אין בו איסור תורה וכיון דשרי רחמנא ממזר בשתוקי הכי נמי אמרינן דשתוקי בישראלית שרי דכל ספק רחמנא שרי דמיני' ילפינן לעלמא אמנם אי לא הוה כתיב אלא חד קהל גרידא הוה אמינא דלא שרי קרא אלא מתורת ספק ואתא קרא לאשמועינן דכל ספק רחמנא שרייה ומינה ילפינן לעלמא וראיית רבינו ז"ל היא על אופן זה דבשלמא אם נאמר דספיקא דאורייתא מותר דבר תורה ניחא שפיר מאי דפריך בגמ' מפני מה אמרו שתוקי פסול משום דס"ל דע"כ כי כתיב קהל יתירא למשרייה שתוקי בישראלית ובממזרת כאחת הוא דאתא דאם למשרייה שתוקי בישראלית או בממזרת ומתורת ספק א"כ לא לכתוב אלא חד קהל ומינה ילפינן דכי היכי דשתוקי בממזרת מותר ה"נ שתוקי בישראלית דכל ספק רחמנא שרייה ומשום הכי פריך דכיון דמתורת ודאי שרי מפני מה אמרו כו' אמנם אם נאמר דספיקא דאורייתא בעלמא אסור ד"ת ושאני הכא דגלי קרא קשה דמ"ל דכי שרי רחמנא ס' ממזר לגמרי שרי אדתקשי ליה מפני מה אמרו שתוקי פסול כו' אכתי נימא דהתורה לא התירה אלא מתורת ספק ותרי קהלי אצטריכו דאי כתיב חד קהל הו"א דדוקא שתוקי בממזרת מותר אבל שתוקי בישראלית אסור דהיכא דגלי גלי להכי אצטריכו תרוייהו ולעולם דאכתי מתורת ספק הוא דשרי רחמנא כנל"ד ועל קוטב זה יש ליישב גם כן מה שהקשה מוהר"ם בן חביב זלה"ה בתי' הפרי חדש ע"ש ובהכי ניחא לי מה שהוקשה לו למוהרימ"ט ז"ל בחידושיו בגופא דשמעתתא דלמאי הלכתא הוצרך רבא לאתויי דרש' דבקהל ודאי הוא דלא יבוא דלא אצטריך ליה השתא יע"ש מה שתירץ שדבריו סתומים ותמוהים וכבר תמה עליו הרב אליהו רבא דמ"ח יע"ש אכן כפי מ"ש נראה נכון שהוצרך רבא לאתויי דרשה דבקהל ודאי כו' כדי לאלומי קושייתו שהקשה מפני מה אמרו שתוקי פסול דמתרי קהלי הוא דנפ"ל דכי שרייה רחמנא ספק ממזר מתורת ודאי שרייה וכמ"ש ודוק. מיהו בעיקר הכרעתו ז"ל שהכריח ממאי דפריך בגמ' מ"מ אמרו שתוקי פסול כו' דע"כ ס"ל לתלמודא דכי שרי רחמנא ספק ממזר מתורת ודאי דאי מתורת ספק מאי פריך הא בכל התורה כולה מצינו שחכמים עשו סייג וגדר לתורה ומאי טעמא תלה הדבר במעלת יוחסין אשר מכח קושיא זו הכריח רבינו ממנה דס' דאורייתא מותר מן התורה כמו שכתבתי נר' דהא ודאי ליתא כלל דאיך אפשר לומר דטעמא דשתוקי פסול הוא משום גדר וסייג דא"כ מהאי טעמ' נמי יהא אסור שתוקי לישא ממזרת ומה ראו חכמים על ככה לעשות גדר וסייג לשתוקי בישראלית גרידא אי משום דגזרו בשתוקי שלא ישא ישראלית אטו ממזר בישראלי' מה"ט נמי הול"ל שתוקי בממזרת אטו ישראל בממזרת דכי היכי דשתוקי בישראלי' איכא ספק איסור' ה"נ שתוקי בממזרת ובמתני' קתני דשתוקי בממזרת מותר ומש"ה הוכרח תלמוד' לומר דהיינו טעמא משום מעלה עשו ביוחסין דהשתא ניחא שפיר דדוקא בישראלית אסרו משום דאיכא מעלת היוחסין אבל בממזרת כיון דפסולי קהל נינהו ליכא משום מעלה כמ"ש הר"ן ובר מן דין מדברי הר"ן והרשב"א ז"ל שהביאו ראי' הלזו משם רבינו נראה שעיקר ראייתו היא מעיקר מימרא דרבא דקאמר דבר תורה שתוקי כשר ולא ממאי דפריך עלה מ"מ אמרו שתוקי פסול כו' דכל כי האי הי"ל לרבינו לפרש ומוהר"ם בן חביב ז"ל תירץ דמאי דפריך רב' מ"ט אמרו שתוקי פסול הוא משום דסבר רבא דבשלמא בכל ספק איסורים דעלמ' כגון חתיכה ס' חלב גזרו שלא יאכל ספק חלב גזירה שלא יבא לאכול ודאי חלב וכן בכל האיסורי' גזרו התירא אטו איסורא אבל בספק ממזר דהוא מותר מן התור' לבא בקהל לא שייך גזירה הא אטו הא שלא יבא על אשה כשירה שהרי כל הנשים כשרות הותרו לספק ממזר וא"כ מ"ט אמרו שתוקי פסול אלו דבריו וק"ל לתירוץ זה דאיברא ודאי דבשתוקי גופיה ליכא גזירה הא אטו הא אבל אכתי נימא דגזרו משום ישראל שלא ישא ישראל שתוקי דהוי ספק ממזרת גזרה שמא ישא ישראל ודאי ממזרת וכן נמי שתוקי לא ישא ישראלי' שמא ימות או יגרשנה ותנשא לממזר מש"ה אמרו דשתוקי בשתוקי מותרים משום דליכא למיגזר כלל דתרוייהו שרי מן התורה לישא ממזרת וישראל' ואפילו נימא דלשמא ימות או יגרשנה לא שכיח ולא חיישינן לה מ"מ כיון דישר' בשתוקי שייך שפיר למיגזר כמ"ש אם כן ממילא ודאי דשתוקי ביש' אסור דאי לא מיחזי כחוכא ואיטלולא וכפי מ"ש לעיל נרא' דקו' מעיקרא ליתא דמש"ה לא קאמר בגמרא דשתוקי הוא מן הטעם שאסרו חכמים בכל מקום ס' איסור דלא ליתי ליגע באיסור תור' דא"כ מה"ט נמי הי' להם לגזור בשתוקי שלא ישא ממזרת שהרי הוא ג"כ ס' איסור תורה לגבי ממזרת ואדרבא איפכא הי"ל להקשות דלפי דעת רבינו דבכל ספק איסור תורה גזרו חכמים א"כ מה"ט נמי הי' להם לגזור בשתוקי בממזרת כיון דספק איסור תורה הוא וליכא למימר דהוי טעמ' משום דשתוקי לא שכיח ולא גזרו רבנן דהאי טעמא ניחא לפי המסקנ' דשתוקי לא שכיח והוי טעמא משום דמעלה עשו ביוחסין אמנם למאי דמשני מעיקרא דטעמא דשתוקי משום גזירה שמא ישא אחותו מאביו ולא אסיק אדעתיה טעמא דשתוקי לא שכיח א"כ אדפריך מ"ט אמרו שתוקי פסול איפכא הי"ל להקשות מאי טעמא אמרו שתוקי כשר בממזרת ולא גזרו כשאר ס' איסור תור' דעלמא ואפשר ליישב דודאי רבא מסיק אדעתיה טעמ' דשתוקי לא שכיח ומש"ה לא גזרו שתוקי בממזרת אלא דהוה ס"ל דע"כ לא אמרינן מילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן אלא דוקא במלתא דליכא חשש איסור תור' כלל אלא דעשו גדר וסייג לתור' וגזרו התירא אטו איסורא דאמרינן דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו התירא אטו איסורא אמנם במידי דאיכא חשש איסור תורה כמו שתוקי בישראל דחששו שמא יקח אחותו מאביו אז אע"ג דהוי מילתא דלא שכיח חששו חכמים ואהא פריך תלמודא אלא מעתה בת שתוקית לא ישא כו' אלא לא שכיח הכא נמי לא שכיח כלו' דע"כ צרכינן לומר דאפילו במידי דאיכא חשש איסור תורה כל דהוי מילתא דל"ש לא חששו חכמים ומסיק משום מעלה ביוחסין כנ"ל:<br><b> ועוד </b> נראה דמשום הכי לא פריך איפכא אמאי לא גזרו שתוקי בממזרת כשאר ספק איסור תורה משום דכיון דחכמים אסרו שתוקי ביש' תו ליכא למיחש שלא ישא שתוקי ממזרת דילמא אתו למשרי ישראל בממזרת דכיון דשתוקי אסור ביש' א"כ ודאי מימר אמרי דהא דשרו ליה שתוקי בממזרת משום ספק הוא ולא משום דישראל מותר בממזרת דאם כן איך אסרו לו חכמים לשתוקי שלא ישא ישראלית ולא אתו למיטעי כלל והשתא דאתית להכי יש ליישב קו' מוהרימ"ט ז"ל דמאי דפריך בגמ' מ"ט אמרו שתוקי פסול ולא משני דגזרו חכמים כשאר ספק איסור תורה הוא משום דהכי פריך משום האי טעמ' הוא דשתוקי פסול א"כ מה ראו חכמים על ככה לומר דאסור בישראלי' ומותר בממזרת ואדרבא איפכא הול"ל דמותר בישראלית ואסור בממזרת דמהשתא כיון דאסור בממזרת תו ליכא למיגזר דלא אתו למטעי ולומר דממזר ודאי מותר בישראל דא"כ אמאי אסרו בממזרת ומשני משום מעלה עשו ביוחסין כלומר דראו חכמים לאוסרו בישראלי' משום דאיכא טעמא דיוחסין משא"כ בממזר ודו"ק. אך אכתי ק"ל בראית רבינו ז"ל שהרי משמע ודאי דאפילו לדעת רבינו ז"ל דס"ל דכל ספק רחמנא שריא היינו דוקא בספק שקול אמנם היכא דאיכא ספק ספקא להחמיר ודאי דאף רבינו מודה דאסור מן התורה שהרי ס"ס חשיב כרובא וכ"כ הפר"ח ז"ל י"ד בכללי ס"ס דף ק"ז ע"ג ליישב לדעת רבינו ההיא דפרק בהמה המקשה יע"ש וכיון שכן ק"ט שהרי בשתוקי קתני מתניתין דמותר בממזר' ואע"ג דאיכא ס"ס לחומרא לאסרו בממזר' שהרי אמרו בגמ' ד"ת שתוקי כשר מ"ט רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולים אצלה מאי אמרת דילמא אזלה איהו לגבייהו הו"ל קבוע כו' והתורה אמרה כו' הרי דאיכא ס"ס ספק אי אזלי אינהו לגבה ואת"ל אזלי איהי לגבייהו שמא לכשר נבעלה ואפי"ה קתני מתניתין דמותר בממזר' וע"כ היינו משום דס"ל דקהל דקאמר היינו דוקא קהל ודאי אבל קהל ספק אע"ג דאית ביה ס"ס להחשיבו כישראל ולאוסרו בממזר' אפילו הכי התירו הכתוב והקילה תורה גבי ממזר מה שאין כן בשאר איסורין דעלמא וא"כ היכי מייתי מינה ראיה רבינו ז"ל למילף מיניה לשאר איסורין דעלמא נימא דהכא שאני דהקילה תורה כי היכי דהקילה תורה אפילו היכי דאיכא ס"ס ועיין בהרשב"א והריטב"א ז"ל שהקשו דלמה לי קרא למישרי שתוקי בישראלית תיפוק ליה משום דהו"ל ס"ס ותירץ דקרא אצטריך להיכי דידעינן דאזלי איהי לגבייהו דליכא אלא חד ספק יע"ש ומ"מ ודאי דס"ל דהיתרא דשתוקי בממזרת אפילו היכי דאיכא ס"ס הוא שהרי קתני מתניתין סתם דשתוקי בממזרת שרי וסתמא דמילתא אית ביה ס"ס ועיין במוהרי"ט ז"ל שם בחידושיו ולומר דמתניתין מיירי היכא דידעינן דאזלא איהי לגבייהו זה ודאי מה שאין הפה יכול לדבר וכדמוכח לקמן דע"ג דמתניתין ברוב כשרים אצלה מיירי יע"ש ושמא נאמר דראיית רבינו ז"ל היא על אופן זה דמדחזינן דשתוקי מותר בממזרת אפילו היכא דאיכא ס"ס ע"כ דספק דאורייתא מותר מן התורה ומשו"ה מוקמינן לה לקרא דקהל ודאי הוא דלא יבא הא קהל ספק יבא אפילו היכא דאיכא ס"ס דאי בספק שקול ל"ל קרא בלא"ה ספק דאורייתא לקולא דאי ספק דאורייתא לחומרא ד"ת אם כן מנ"ל דכי שרי רחמנא ממזר בשתוקי הוא אפילו היכא דאיכא ס"ס אימר דקרא לא שרי אלא בספק שקול גרידא כנ"ל ודו"ק:<br><b> ואולם </b> חזות קשה הוגד לי על מ"ש ה"ה ז"ל בפרק ט"ו מה' א"ב הלכה י"א על מ"ש רבינו ז"ל שם דפנויה שנתעברה נאמנת לומר שנבעלה לכשר ואינה נאמנת לומר שנבעלה לממזר וכתב ה"ה ז"ל דה"ט דלהכשיר ד"ת אין אנו צריכין לנאמנותה דהא מדינא לא הוה אלא ספק ממזר וספק ממזר מותר לבוא בקהל מן התורה אלא דרבנן גזרו והמינוה בשל דבריהם אבל לפוסלו כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל ואסור בממזרת ודאית אם היו מאמינין אותה ומתירין אותה בממזרת ודאי היו מקילין בשל תורה כו' יע"ש והנה מבואר שדעתו ז"ל דאע"ג דבשמעתין אמרינן דה' קהלי כתיבי חד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראלי' היינו דוקא לתנא דמתניתין דס"ל דשתוקי מותר בממזרת אמנם לר"א דקי"ל כותיה דס"ל דודאן בספק וס' בס' אסור ה"ט משום דס"ל דממזרת בשתוקי אסור ד"ת דלא דריש הך דרשה דקהל ודאי הוא דלא יבא ומש"ה אסר ספק בספק דחיישינן שמא חד מיניהו כשר ושלא כדעת הר"ן ז"ל שכתב דטעמא דר"א הוא משום מעלה ביוחסין אלא ר"א מדאורייתא קאמר והיינו משום דר"א לא דריש אלא ד' קהלי דקהל דפצוע דכה לא חשיב דלאו מן פסולי יוחסין הוא וקהל דגבי מצרי לא חשיב דלהתיר דור ג' אצטריך וכמ"ש הראב"ד וכבר בא מבואר כל זה בארוכה בס' אליהו רבה כיד ה' הטובה עליו יע"ש וכן נראה גם מבואר מדברי תוספות רי"ד ז"ל שכתבו בשמעתין שדעתם ז"ל כמ"ש ה"ה ז"ל יע"ש האמנם זו היא שקשה בעיני טובא דבשלמא לדעת הסוברים דספק דאורייתא אסור ד"ת ושאני הכא דגלי קרא ניתן ליאמר דבר זה דר"א ס"ל דדוקא שתוקי בישראלי' מותר משום דגלי קרא אבל ממזרת בשתוקי כיון דליכא יתורא דקרא אסור דהיכא דגלי גלי אמנם לדעת רבינו ז"ל דס"ל דספק דאורייתא מותר מן התורה ויליף לה מממזר איך אפשר לומר דלר"א דוקא שתוקי בישראלי' דגלי קרא מותר אבל שתוקי בממזרת דליכא יתורא אסור וזה ודאי מן התימה דכי היכי דילפינן דשאר איסורין שבתורה מותר מדהתירה תורה ספק ממזר לבא בקהל א"כ הכי נמי נילף מיניה דשתוקי בממזרת מותר דכל ספק רחמנא שריא ולפי מ"ש לעיל ניחא דמש"ה אסור שתוקי בממזרת משום דאיכא ס"ס להחמיר ולאוסרו בישראלי' וכל דאיכא ס"ס אסור מן התורה אפילו לדעת רבינו ז"ל וא"נ י"ל דשתוקי בממזרת אסור ד"ת לדעת רבינו משום דהוי ליה איתחזק איסור' דהאם בחזקת איסור לממזרת עומדת וחזקת האם מהני לבן כמ"ש התוספות בההיא דינאי המלך וכמ"ש הפר"ח ז"ל וכל דאיתחזק איסורא אף רבינו ז"ל מודה דאסור מן התורה אלא דאכתי קשה ממ"ש שם ה"ה ז"ל באותו פרק הלכה כ"ה גבי אסופי דאסופי אסור בממזרת ד"ת וכתב שכן הוא דעת הראב"ד ז"ל והוא תימ' שהרי לדעת רבינו והראב"ד ז"ל בפ"י מה' כלאים דס"ל דכל ספק רחמנא שריה משמע ודאי דכי היכי דאסופי מותר בישראלי' ה"נ מותר בממזרת כשאר ספק איסור תורה דעלמא כמ"ש שהרי גבי אסופי אין כאן אלא ספק אחד וגם חזקת האם ליכא שהרי אין אנו יודעים מי היא אמו וצ"ע ובר מן דין ק"ט דאיך אפשר לומר דלר"א ספק ממזר מותר בישראלי' ואסור בממזר' ודאית דהא כיון דר"א לא דריש אלא ד' קהלי ולא אייתר ליה קהל למידרש דבקהל ספק יבא היכי שמעינן דממזר ספק מותר לבא בקהל ואף ע"ג דאייתר לן חד קהל מ"מ היכי מדריש דשתוקי בישראלי' מותר מיתורא דקהל ואדרבא טפי אית לן למדרש מיתורא דקהל למישרי ממזר ודאי בקהל ספק לא למדרש מיניה ספק ממזר דלא משתמע מקהל וכבר הרב חד"ה ז"ל הוקשה לו כן בפשטא דשמעתתא משם תו' דהיכי מדריש מיתורא דקהל שתוקי בישראלי' ותי' דמקיש ממזר לקהל מה לגבי קהל ממעטינן קהל ספק הכי נמי גבי ממזר ממעטינן ספק ממזר עכ"ל יע"ש האמנם לדעת ה"ה ז"ל דס"ל דלר"א לא דריש קהל יתורי למישרי קהל ספק ק"ט דהיכי מדריש מיתורא דקהל דשתוקי בישראלי' מותר וצ"ע והרשב"א והר"ן ז"ל הקשו לסברת רבינו ז"ל מהא דאיבעי' לן בפ"ק דחולין מנה"מ דאזלינן בתר רובא ואתינן למיפשטא משבירת עצם בפסח דאמר רחמנא ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא משום דאזלינן בתר רובא ואם איתא מאי ראיה מייתי לרובא דעלמא התם שאני דאפילו לא אזלינן בתר רובא הני שרו דהא ספק טריפות נינהו וכל ספק איסור רחמנא שריה ומהרימ"ט ז"ל תירץ לקו' הלזו דכי שרי רחמנא לס' ה"ד היכא דלא אפשר להתברר כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן וכיוצא אבל ספק דסמיה בידן לברורי אי טריפה היא או לא ספק כי האי לא שרי רחמנא וכתב עוד דמה"ט דחי תלמודא בסוף הסוגיא ילפותא דרב אשי דיליף לה משחיטה עצמה וליחוש שמא במקום נקב קא שחיט ודחי ודילמא היכא דלא אפשר שאני אלמא הנך ילפותא דלעיל ניחא דאע"ג דאפשר לא הצריך קרא בדיקה יע"ש ומורינו הרב בספר עץ החיים דפ"ד ובלשונות ד"ז תמה עליו דרש"י ז"ל בסוף הסוגיא כתב דהא דאזלינן בתר רובא אפילו היכא דאפשר להתברר הלכה ל"מ היא א"נ אחרי רבים להטות משמע בין רובא דאיתיה קמן כו' ואם כדברי מוהרימ"ט ז"ל אמאי הוצרך לומר דההיא הל"מ והלא אף דשחיטה אפשר להתברר נילף מפרה אדומה דאף ע"ג דאפשר להתברר אזלינן בתר רובא (ומ"ש שם נילף מעצם בפסח ומהנך דמפקינן לקטלא אשגרת לישן הוא דעצם בפסח כבר דחו לה בגמ' דמשכחת לה ע"י גומרתא והנך דמפקי לקטלא אי אפשר להתברר כמובן) יע"ש ואני אומר דאיברא ודאי שמדברי רש"י ז"ל מוכח כן בהדיא מ"מ הרב ז"ל לא כתב כן אלא לדעת רבינא דאיכא למימר דס"ל דהנך כולהו אפשר להתברר הוי ושלא כדעת רש"י דהשתא אתי שפיר הא דדחי בגמ' בסוף הסוגיא דמשמע דדוקא לרב אשי הוא דדחי לה ושלא כדעת רש"י וכן נראה דעת הר"ן ז"ל בפי' ההלכות שם שכתב וז"ל ושמעינן משמעתין דאפי' בבדיקת סירכות הריאה אזלינן בתר רובא דהא בפרה אדומה מצינן למיבדק ומעמידין אותה בחזקת כשירה יע"ש הרי בהדיא דס"ל שלא כדעת רש"י ז"ל מיהו הא ק"ל לכאורה לתי' מוהרימ"ט ז"ל דאכתי תקשי ליה מההיא דרב אשי דאתי למיפשטא משחיטה עצמה דאמר רחמנא שחוט ואכול וליחוש שמא במקום נקב קא שחיט הרי שחיטה אי אפשר להתברר וא"כ מאי מייתי התם שאני דלא יהא אלא ספק רחמנא שרייה וליכא למימר דהיינו דדחי לה רב כהנא ודילמא היכא דאפשר אפשר כו' שהרי אפילו רב כהנא ל"ק היכא דלא אפשר לא אפשר אלא משום טעמא דאזלינן בתר רובא וכמבואר ממאי דקאמר דאלת"ה לר"מ היכי אכיל בשרא כו' ואם איתא בפשיטות הו"ל לדחויי דהתם שאני דלא יהא אלא ספק אפי"ה מן התורה שרי מיהו הא ודאי ל"ק דהתם בשחיטה שאני דאף ע"ג דאי אפשר להתברר אפ"ה ספק אסור מן התורה לדעת רבינו ז"ל כיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ומספ"ל בשחיטה עצמה אמרינן ודאי דאוקמא אחזקת איסור דמעיקרא וכל דאיתחזק איסורא אף רבינו ז"ל מודה דאסור מן התורה דוק אלא מיהו הא ק"ל לדברי מוהרימ"ט ממ"ש רבינו בדין שלפנינו דבור שמטילין בו נפלים טמא ד"ת אבל אם הפילה שם נפלים ואין יודע אם הפילה דבר טמא ספקו טהור ומבואר מדברי הכ"מ שם דה"ט משום דס' דאורייתא לחומרא אינו אלא מדרבנן אע"ג דסמיה בידן לברורי לירד לבור ואפשר שיוצא שם נפל ודבר טמא וכמו כן קשה על מ"ש הרב בעל לח"מ ז"ל פ"י מה' עדות שלדעת רבינו בגד שהוא ספק אם אבד בו כלאים אפילו קודם הצביעה אין איסורו אלא מדרבנן אע"ג דסמיה בידן לברורי ע"י צבעיה והנ' דמעולם לא אמרה מוהרימ"ט ז"ל אלא בדסמי בידן לברורי דבר והפכו בודאי כההיא דספק טריפה דבידינו לברר אם היא כשרה או טריפה משא"כ בהנך דאע"ג דאפשר לברר אם ימצא שם נפל או בגד של כלאים מ"מ אכתי אפשר שלא ימצא שם נפל או כלאים ועדיין נשאר הדבר בס' כנ"ל ונ"ל להביא ראיה לדעת רבינו ז"ל דס' דאורייתא לחומרא מדרבנן מההיא דפ"ק דחולין דבעי למיפשט דאזלינן בתר רובא ממכה אביו ואמו ודחינן כגון שהיו חבושים בבי' האסורין והקשה הרב תורת חיים ז"ל שם דאכתי אמאי לא מוכח ממ"ש תורה דקרבנות יקריבו הכהנים ודילמא לאו כהן הוא והכא ליכא לשנויי כשהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים דאכתי ניחוש שמא אביו לא היה כהן ע"ש ולדעת רבינו ז"ל יציבא מילתא דמקרבנות ליכא לאתויי דאיכא למימר דכיון דספיקא היא אזלינן בספקו להקל ומותר להקריב קרבנות ולעולם דלאו משום רובא הוא אמנם ממכה אביו מוכח שפיר משום דספק נפשות להקל ומההיא דשבירת עצם ופרה אדומה נמי מוכח שפיר כיון דסמיה בידיה לברורי כמ"ש מוהרימ"ט אמנם גבי קרבנות כיון דלא אפשר לברורי ליכא להוכוחי מידי דהתם משום ספיקא הוא דאזלינן לקולא זה נראה לי ראיה נכונה לדעת רבינו ז"ל ובהכי ניחא לי מה שהקשה עוד הרב הנז' דאמאי לא מוכח מדשרי רחמנא למיסב איתתא וניחוש שמא ממזרת היא ובהא לא שייך לשנויי כשהיו חבושים כו' דאכתי ניחוש שמא אביה ואמה ממזר' היתה אכן כפי דעת רבינו הנה נכון דהתם שאני דכל ספק רחמנא שריה כיון דלא אפשר לברורי ובר מן דין נר' דאפי' לדעת החולקים על רבי' קו' מעיקרא ליתא דבס' ממזר לכ"ע מותר מן התורה כדנפקא לן מקהל ודאי כו' וכמו שהארכנו בזה לעיל וא"כ הן לו יהי דספק הוי ספק ממזר מותר ולעולם דרובא לא חשיב כודאי וז"פ ועוד היה אפשר ליישב במה ששמעתי מקשים דמאי ראיה מייתי ממכה אביו הא אמרינן בפ' החולץ דממזר לא חיי ואמרינן בירושלמי דאינו חי יותר מל' יום וא"כ היכא איכא למיחש דילמא לאו אביו והרי זה ממזר הרי אם היה ממזר לא היה חי ולע"ד נראה לומר דמאי דפריך בגמ' ודילמא לאו אביו הוא לאו משום חשש ממזרות קאמר דהא ודאי ממזר לא חיי אלא כלפי מאי דקי"ל בפ' החולץ דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין בנשואה ואם כן היינו דק"ל ודילמא לאו אביו הוא דשמא בא עליה נכרי ועבד וא"כ למה שהתירה תורה לישא אשה ליכא להוכוחי מידי דהתם ליכא למיחש דילמא ממזר הוא שהרי ממזר לא חיי ושוב שמעתי באומרים דאיתא בילקוט דהא דממזר לא חיי אינו אלא מנביאים ואילך שהתפללו שלא יחיה כדי שלא יתערבו ממזרים בישראל ומעתה ל"ק מידי כמובן ודרך אגב ראיתי להקשות על סוגייא דפ"ק דחולין דאמאי לא מוכח דאזלינן בתר רובא מקרא דכתיב ופדוייו מבן חדש תפדה ואם איתא ניחוש שמא טריפה הואי וקי"ל דבכור שנטרף בתוך ל' יום אין פודין אותו דנפ"ל מדכתיב אך כדאי' בפ"ק דב"ק די"א ע"ב וכפי' ר"ת שם וכן הוא דעת רבינו וכן כתב השפתי כהן יורה דעה דבכור שנולד לו ספק טריפות אין פודין אותו עד לאחר י"ב חדש והשתא אם איתא דחיישינן למיעוטא היכי קאמר קרא מבן חדש תפדה ניחוש שמא טריפה הוא שבתי וראה דהן עוד היום קשה דהא קי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ופדיון הבן ממונא הוא וצ"ע לעת הפנאי עוד הקשה הרפ"ח ז"ל לסברת רבינו מהא דגרסינן פרק בהמה המקשה כל בהמה תאכלו לרבות את השליא יכול אפי' יצתה מקצתה ת"ל אותה ולא שליתה ופרכינן מכדי אין שליא בלא ולד ל"ל קרא ופרש"י ל"ל קרא למימר ולא שליתה פשיטא דאסירא דשמא יצא הולד והרי הוא כילוד ומשני קרא אסמכתא בעלמא אלמא דמשום חששא דשמא יצא הולד אסורה מן התורה ותי' דכיון דיצתה מקצת שליא איכא תרי ספיקי להחמיר שמא יצא רוב הולד ואת"ל מקצתו שמא יצא ראשו וכיון דאיכא תרי ספיקי להחמיר וחדא להקל הו"ל כרוב ואסור מן התורה והוקשה לו לתי' זה דפ"ק דב"ק די"ו בעי למפשט ממתניתין דקתני שלי' שיצתה מקצתה אסורה באכילה דעל כרחין אין מקצת שלי' בלא ולד דאי יש מקצת שליא בלא ולד לישתרי דהוה ליה ס"ס שמא יש באותו מקצת היוצא ולד ואת"ל יצא שמא לא יצא רובו והשתא לו יהי דאיכא ס"ס להקל אכתי איכא ס"ס להחמיר והו"ל כספק שקול והיכי שרי ותי' כתירוץ הב' דאפילו תימא דשקולין הן מן התורה הו"ל למשרי דומייא דשאר ספיקא דעלמא ומשמע ליה למקשן דהתם דמתני' דקתני אסורה באכילה מן התורה קאמר וא"כ דמאי דדייק תלמודא לאו משום דאי איכא מקצת שליא בלא ולד הוה ליה להתיר משום ס"ס כמ"ש התוס' אלא משום דמשמע ליה למקשן דסיפא דקתני סימן ולד באשה כו' אמקצתה קאי כפשט דמתני' את"ד יע"ש וק"ל על דבריו דנהי דהמקשה ס"ד דאסורא באכילה איסורא דאורייתא משמע מ"מ אכתי תיקשי למאי דמשני התם אי ממתני' הו"א דיש מקצת שליא בלא ולד וגזירה מקצתה אטו כולה דכיון דחדית ליה השתא דאסורה באכילה דמתני' מדרבנן קאמר אמאי הוצרך לומר גזירה מקצתה כו' ולישני ליה בפשיטות אי ממתני' הו"א מאי אסורה באכילה דקתני מדרבנן מיהא אסור כשאר ספיקי דאורייתא ותו לא ידעתי אמאי ל"ק ליה להרב ז"ל מרישא דסוגי' דקאמר אלא אמר רבא לחוש חוששת ופריך מאי קמ"ל דאין מקצת שליא בלא ולד ופרש"י דמש"ה חוששת שמא רוב מיחוי הולד היה שם כו' דאי יש מקצת שליא בלא ולד לא הוה חיישי' כולי האי דנימא תרי חומרי דילמא נפקא ורוב נפקא והשתא לו יהי דנימא דיש מקצת שליא בלא ולד ואיכא ס"ס להקל אפ"ה כיון דאיכא ס"ס להחמיר הוה ליה ספק שקול וחיישינן מיהא מדרבנן כשאר ספיקי דאורייתא דהכא ודאי ליכא למימר דמשמע ליה דחוששת מדאורייתא קאמר דלישנא דחוששת אדרבא משמע טפי מדרבנן ותו ק"ל לפי תי' ז"ל מההיא דאמרינן התם אמר עולא שליא שיצתה מקצתה ביום א' ומקצתה ביום ב' מונים לה מיום א' א"ל רבא מאי דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מטהרת לה מראשון והשתא מאי קו' הא משום הכי מטהרינן לה מראשון והדמים שתראה בט"ו טהורין משום דאיכא ס"ס להקל שמא יצא ראשו והתוס' ז"ל שם הקשו וז"ל וא"ת דאמאי לא יהיו טהורין מס"ס דילמא יצא ראשו או רובו ואת"ל לא יצא דילמא הוא זכר ותי' דלא מצינן למשרי משום ס"ס משום דהוה ליה תרי קולי דסתרי אהדדי שאם תראה יום מ"א תשתרי נמי מס"ס שמא לא יצא ואת"ל יצא שמא נקבה היא והשתא בתחילה התרנוהו משום דשמא זכר השתא נתירהו משום דשמא נקבה כו' יע"ש והשתא אמאי ל"ק להו בפשיטות דאיכא ס"ס שמא יצא רובא ואת"ל מקצתו שמא יצא ראשו דמתחלה לא התרנוהו אותה משום דשמא זכר כי היכי דתיהוי תרתי דסתרן דאפילו במונח דנקבה היא אפי"ה יש להתיר אותה מכח ס"ס וליכא למימר דהכא נמי הו"ל תרי קולא דסתרי אהדדי דבתחלה התרנוהו משום ספק דשמא יצא ראשו או רובו והשתא נתירהו משום דשמא לא יצא דהא ודאי ליתא דעכ"ל דע"כ לא כתבו התוס' דכל היכא דהוו תרתי דסתרן אהדדי לא מקלינן בס"ס אלא דוקא היכא דהוו תרתי דסתרן אהדדי בשני צדדי הספק וכגוונא דכתבו התוס' דבתחלה התרנו מס"ס שמא יצא ראשו או שמא זכר הוא ועכשיו נתירהו מס"ס שמא לא יצא או שמא נקבה דלכל ב' צדדים הוו תרתי דסתרן אהדדי אבל היכא דלא הוו תרתי דסתרן בב' צדדי הס' כנ"ד אע"ג דבחד צד הוי תרתי דסתרן מ"מ לא מיקרי סתרן אהדדי כיון דאיכא למיתלי דמשום טעמא דשמא נקבה התרנו אותה בסופה וזה מוכרח ממאי דקאמר בגמרא מאי קמשמע לן דאין מקצת שליא בלא ולד דאי יש מקצת שליא בלא ולד לא חיישינן משום דהוי ס"ס והשתא כפי דברי התוס' קשה דאפילו נימא דיש מקצת שליא בלא ולד אין להתיר משום ס"ס דהו"ל תרי קולי דסתרי אהדדי שאם תראה ביום ט"ו תשתרי נמי מס"ס שמא יצא רובו ואת"ל לא יצא שמא זכר הוא ובתחלה התרנו משום דלא יצא ועכשיו נתירהו משום שמא יצא אלא ודאי משמע דהא כיון דלא הוי תרתי דסתרן אהדדי בב' צדדי הספק לא חשיב תרתי דסתרן אהדדי. שוב ראיתי בספר לחם אבירים שהוקשה לו כן בדברי התוס' ותירץ דהכא אין להתיר ביום ט"ו מטעם ס"ס דשמא יצא רובו דכיון דביום ראשון איכא ס"ס למי' דלא יצא חשיב כודאי ותו ליכא לספוקי כלל שמא יצא יע"ש וא"כ מה"ט נמי י"ל בקו' דידן דלא חשיב תרתי דסתרן דכיון דביום ט"ו התרנו מס"ס שמא יצא ראשו או רובו אין להתיר ביום מ"א מטעמא דשמא לא יצא אלא ודאי משמע ודאי לא חשיב ס"ס דכשאנו אומרים שמא יצא רובו הרי ראשו בכלל דראשו חשיב כרובו ומעתה אזלה לה תי' תוס' ז"ל ולעיקר קושייתו נ"ל לתרץ דהכא אף רבינו ז"ל מודה דס' אסור מן התורה דכיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ושלייתה ג"כ היתה בכלל איסור ומספ"ל בעיקר שחיטה אי שחיטת אמו טהרתה או לא איכא למימר ודאי העמד דבר אחזקתיה דקודם שחיטה והו"ל איתחזק איסור' דאסור מדאורייתא אף לדעת רבינו כנ"ל ודו"ק. ומוהרימ"ט ז"ל הביא ראיה לדעת רבינו ז"ל מההיא דפ"ק די"ט דאמרינן כוי אין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ומפ' רבא דאפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק ואי ס"ד דספיקא דאורייתא הוא אמאי אין דעתו על הספק הרי חייב לכסות דודאי הוא ועוד מפרש התם טעמא דאסור לכסות גזירה משום התרת חלבו ומסיק דבחול מספיקא אמרי ליה רבנן זיל טרח וכסי בי"ט אי מספיקא מי אמרי ליה רבנן זיל טרח ואי ס"ד דמדאורייתא חייב לכסות מי לא אמרינן זיל טרח והיכי אתו לאסור לפי שטרח בי"ט הא טירחא לצורך היא את"ד יע"ש: ולע"ד נראה שכפי מ"ש מוהר"ב ז"ל בשיטה מקובצת שם משם הרשב"א ז"ל אההיא דאמרינן התם אתי עשה ודחי ל"ת וז"ל הקשה הרשב"א ז"ל ואמאי דחי שהרי אפשר לקיים את ב' דימתין לערב ויכסה ותי' ז"ל דכיון דאי אפשר לקיים את שתיהם לאלתר ודאי דחי יע"ש יש ליישב דאע"ג דספיקא דאורייתא לחומרא ד"ת אפי"ה לא חשיב כודאי איסור וכמ"ש מוהרנ"ח ז"ל ח"א סימן א' וא"כ מש"ה קאמר בגמ' דאפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק דאע"ג דמדאורייתא חייב לכסות מספק מ"מ הרי אפשר לכסותו בערב ולא מיעקרא מצות כיסוי כלל וטעי וסבר דכיון דמס' הוא לא מחייב לקיים מצות כיסוי לאלתר כמו שמחויב על הודאו והיינו נמי דאמרינן דבחול מספיקא אמרי ליה רבנן זיל טרח בי"ט אי מס' מי אמרי ליה רבנן כיון דאפשר לכסותו בערב הו"ל טירחא שלא לצורך כנ"ל ואדרבא מהך סוגיא נראה שיש להוכיח קצת דס' אסור מדאורייתא מדקאמר דטעמא דאסור לכסות גזירה משום התרת חלבו ואי ספק דרבנן הוא אם כן חלב הכוי לא אסור אלא מדרבנן והיכי גזרו שלא לכסות אטו התרת חלבו והא הו"ל גזירה לגזרה גם מה שהביא הפר"ח ז"ל ראיה לדעת רבינו ז"ל מההיא דר"פ בתרא דיומא דאותביה ר"י לר"ל דאמר חצי שיעור אסור מדרבנן מברייתא דקתני אין לי אלא כל שיש בו בעונש יש בו באזהרה כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה ת"ל כל ומשני מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הרי דלר"ל דסבר חצי שיעור אינו אסור אלא מדרבנן מינה שמעינן לכוי ואכולה ברייתא משני דהוי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא לע"ד נראה שאין ראיה כלל ומאי דקאמר בגמ' מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא לאו למימרא דמדאורייתא שרי אלא הכי קאמר דמדאוריי' ודאי לא אתי קרא לרבויי כוי וחצי שיעור האי כי טעמיה והאי כי טעמיה חצי שיעור משום טעמ' דמדאוריית' שרי וכוי משום דבלא"ה אסור מן התורה דס' אסורה מדאוריי' ודכוותא אשכחן בדוכתי טובא דקאמר תלמודא אסמכתא בעלמא ולאו למימר דאיסור מדרבנן אלא דקרא לא אצטריך דבלאו קרא אסור וראיה מההיא דפרק בהמה המקשה דפריך מכדי אין שליא בלא ולד למה לי קרא ומשני קרא אסמכתא בעלמא הרי דאע"ג דבלאו קרא אסור מן התורה אפי' הכי קאמר אסמכתא בעלמא ודכוותא נמי הכא ועיין במוהר"ם בן חביב ז"ל מה שהשיג על הפר"ח בזה שדבריו תמוהים כמו שיראה הרואה ומהחכם השלם רב ועצום כמוהר"י אשכנזי ז"ל שמעתי ישוב על זה ע"פ מ"ש התוס' פרק ג' דבכורות ד"ב ע"ב וז"ל ואי הוה אמרינן דלא חשיב דאיכא חזקה בהדה מה שהיתה בחזקת שלא ילדה שאדרבא העמד ולד בחזקת שאינו קדוש שהוא חולין במעי אמו ע"ש וכן כתבו ביבמות דקי"ט ע"א ד"ה מחוורת' ובחולין די"ח ע"ב ע"ש הנה מבואר דס"ל דחזקה דמעי אמו חזקה היא וא"כ הכא נמי גבי כוי כיון דקי"ל דחלב השליל מותר ואפי' בן תשעה חי כמ"ש הטור ז"ל י"ד סי' ס"ד אם כן משמע ודאי דכוי אינו אסור אלא מדרבנן דמדאוריי' איכא למימר העמד חלב על חזקתו א"ד ואולם אחר העיון נראה ודאי דאין מקום לתי' זה דא"כ לפי דבריו חלב הכוי לכ"ע אינו אסור אלא מדרבנן ובפ"ד דכריתות מותנינן התם למ"ד דבעינן חתיכה א' משני חתיכות מברייתא דקתני ר"א אומר כוי חייבים על חלבו אשם תלוי ומשנינן דר"א סבר דלא בעינן חתיכה אחת מב' חתיכות והשתא קשה דלו יהי דר"א ס"ל דאפי' בחתיכה אחת מיחייב אשם תלוי ה"ד היכי דליכא לא חזקת איסור ולא חזקת היתר דהו"ל ספיקא דאורייתא ומדאורייתא לחומרא אמנם בכוי דאיכא חזקת היתר כיון דמדאורייתא מותר איך קאמר דחייב אשם תלוי ותדע שהרי הרשב"א ז"ל הביא ראיה דספק דאורייתא לחומרא מהא דכריתות דמחייב ר"א אשם תלוי אפי' בחתיכה אחת ואפי' מאן דפליג וס' דבעינן ב' חתיכות ה"ד לענין אשם תלוי אבל איסורא דאורייתא מיהו איכא ולדעת רבינו צ"ל דס"ל דבהא פליגי כמ"ש הרשב"א ז"ל ועיי מהרימ"ט ז"ל הרי מבואר דמאן דמחייב אשם תלוי בחתיכה א' הוא משום דס"ל דספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא וא"כ אי גבי כוי לכ"ע מדאורייתא שרי היכי מחייב ר"א אשם תלוי ובר מן דין קשה לי על דברי התוס' ז"ל דבכורות שכתב דחזקת מעי אמו חשובה חזקה א"כ היכי בעי למיפשט התם פ"ק דחולין דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה דאמר קרא וניתח אותה לנתחיה כו' וניחוש שמא ניקב קרום של מוח וכן מפרה אדומה כדאית' התם ודילמא התם ה"ט משום דאזלינן בתר חזקת מעי אמו שאין טריפות פוסל כדקי"ל בי"ד סי' י"ג דהשוחט את הבהמה ומצא בה בן ט' חי אפי' הפריס ע"ג קרקע אין טריפות פוסל בה וכבר התוס' שם בד"ה אתיא מפרה אדומה הקשו שם וז"ל וא"ת כיון דפרה בת שתים א"כ דילמא ה"ט משום דהעמידנה אחזקתה שאינו טריפה למ"ד טריפה אינה חיה כו' ותירץ דכל חזקה שלא נתבררה ולא נודע אפי' שעה אחת לא אזלינן בתרה כו' יע"ש ותי' ז"ל לא יגהה מזור לקו' כמובן:<br><b> ודרך </b> אגב אומר שיש לדקדק בדברי התוס' דמאי ק"ל הא לעיל סמוך ונראה ד"ה מנה"מ הק' וז"ל וא"ת כיון דאזלינן בתר חזקה כ"ש דאזלינן בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף וי"ל דלראב"י בעי דלא קים ליה חזקה מקרא למאי דמפ' ר"ח כו' יע"ש והשתא כפי תי' ז"ל מאי קשיא להו הכא הא כי נמי נימא דטעמא דפרה אדומה משום חזקה הוא שפיר איכא למיפשט מינה דאזלינן בתר רובא דרובא וחזקה רובא עדיף ולומר דקו' אינו אלא לפי תי' הר' חיים שכתבו לעיל זה ודאי דוחק דכל כי האי הי"ל לפרש האמנם הנראה ברור בכונתם ז"ל דק' להו כלפי מה דגרסינן ביבמות ובדוכתא טובא דכל דאיכא רובא וחזקה אפי' ר"מ דחייש למיעוטא מודה דלא חיישינן משום דהוה ליה מעוטא דמיעוטא וא"כ היינו דק' להו דמנ"ל למילף מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא דילמא התם ה"ט דאיכא נמי חזקה והו"ל מיעוטא דמיעוטא ולעולם דברובא גרידא חיישינן למיעוטא ושוב ראיתי להרשב"א ז"ל שתירץ כן לקו' התוס' ולדעתי איכא למישדי ביה נרגא כמ"ש וצ"ע: ואיך שיהי' לדאתן עלה לדברי התוס' ז"ל שכתבו דחזקה דמעי אמו חשיבא חזקה נראה דמעולם לא כתבו התוס' כן אלא דוקא גבי בכור משום דכל זמן שהוא במעי אמו אין כאן קדושה עליו כלל דגזירת הכתוב היא דבפטר רחם תלה רחמנא ואפי' נתנבלה או נטרפה אמו אין קדושה חלה עליו משא"כ גבי טריפה דטעמא דאין טריפה פוסל בה היינו משום דשחיטת אמו מטהרתו ועובר ירך אמו וחשיבה כחתיכת בשר דעלמא ואם נתנבלה או נטרפה אמו טעון שחיטה מדאורייתא וכל טרפות פוסל בה כדאיתא התם וכיון שכן ודאי דחזקה דמעי אמו לא חשיבא חזקה ודאית דדילמא טרפה היא או תתנבל אמו כנ"ל נכון ומעתה הא דכוי נמי דכוות' היא דשחיטת אמו הוא דמטהרתו דומיא דטריפה וכנודע עוד ראיתי מי שהקשה לדעת רבינו ז"ל מההיא דגרסינן פרק נערה שנתפתתה דנ"ה ע"ב אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישי' שמא תחילתה באונס וסופה ברצון וכתבו התוס' שם דחיישינן דמדאורייתא קאמר בתר הכי ולאבוה דשמואל אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה והשתא לדעת רבינו ז"ל כל ספק רחמנא שרי ואפשר לומר דרבינו ס"ל דחיישינן מדרבנן קאמר ומאי דפריך בגמ' אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה הכי פריך כיון דמס' התירו מדאורייתא אין להם כח לחכמים לאסור וכמ"ש הטורי זהב בי"ד סימן קי"ז ומשני דמשכחת לה כגון דקאמרי עדים דקא צוחה מתחילה ועד סוף וכיון שכן נמצא שלא בא התירו מפו' ומש"ה אסורה מדרבנן כנ"ל כתב הרב מקור ברוך ז"ל בתשו' סי' ל"א שדעת הרא"ש כדעת הרשב"א ז"ל דספק אסור' מדאורייתא ממ"ש בפ"ב דיומא התוס' י"ה צריך שיהיה קודם בין השמשות דאלו בה"ש ס' יום ס' לילה כו' ובלאו ריבוייא דקרא צריך לפרוש מס' כו' יע"ש ולע"ד אין מדברי הרא"ש ז"ל ראיה כלל דאיכא למימר הרא"ש ז"ל ס"ל דבה"ש חשיב כחתיכה אחת מב' חתיכות מדמחייב אשם תלוי שהרי יום חול ויום שבת לפניו וכ"כ הר"ן ז"ל שם וז"ל יש לשאול זמן תוס' מאימת כו' וא"א לומר שיהיה זמן בה"ש שהרי תוס' זה אינו אלא בעשה ובה"ש ס' כרת הוא וחייב אשם תלוי וכ"כ הפר"ח ז"ל בכללי ס"ס שכן דעת רש"י ורבינו ז"ל שלא כדעת התוס' שכתבו בכריתות דמתניתין דקתני שבת ויום חול ואינו יודע באיזה מהן עשה מלאכה הרי זה מביא אשם מיירי בבה"ש דמוצאי שבת דהוקבע איסורא כל היום יע"ש אלא שדברי הר"ן ז"ל תמוהים בעיני ממ"ש בפרק המביא ד"ב וז"ל ולי נראה דכיון דצותה תורה תוס' צריך להוסיף חוץ מן הזמן שהוא אסור מס' דאל"כ לא היה צריך להזהיר על התוס' וזה על דעת מי שסובר דס' דאורייתא לחומרא מדאורייתא הוא ע"כ וכונתו לומר שלדעת רבינו ודעימיה דס"ל דספק דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן מצינן לומר דהתוס' נכלל בזמן בה"ש ולא בעי להוסיף מידי קודם בה"ש ועיין בפר"ח ז"ל ה' יה"כ סי' תר"ח סק"ו והשתא קשה שכפי מ"ש בפרק יה"כ דבה"ש חשיב כחתיכה אחת מב' חתיכות וחייב אשם תלוי לכ"ע מדאורייתא אסור ושוב אחר זמן רב שכתבתי זה נדפס ס' לשון למודים למו"ה הי"ו וראיתי לו שם בה' יוה"כ סי' רי"ח הק' קו' הלזו משם הרב מו"ח כמוהר"א חאקי ז"ל ע"ש מה שתי' בדוחק ותו ק"ל דהא לו יהי דנימא דבה"ש לא חשיב כחתיכה אחת מב' חתיכות וכדברי התוס' אכתי איך אפשר לומר שלדעת רבינו ודעימיה תוס' יה"כ בכלל בה"ש הוא שהרי בפרק יה"כ קתני בברייתא ועניתם את נפשותיכם כו' הא כיצד מתחיל ומתענה מבע"י שהן מוסיפין מחול על הקודש אין לי אלא לפניו לאחריו מנין ת"ל מערב עד ערב והשתא אי תוס' יה"כ היינו בה"ש איך קאמר בבריי' לאחריו מנין לכ"ע איקבע איסורא מיקרי ומתניתין היא בהדיא וא"כ ל"ל קרא וי"ל דמ"ש הר"ן ז"ל דלמ"ד ספק דאורייתא לחומרא מדרבנן מוקמינן לתוס' בה"ש היינו דוקא לתוס' דכניסה אבל תוס' דיציאה ודאי דהיינו אחר זמן בה"ש וברייתא ה"ק אין לי אלא לפניו שצריך להוסיף בה"ש לאחריו מנין שצריך להוסיף אף אחר בה"ש ת"ל מערב עד ערב ומ"מ זה דוחק דא"כ ערב בתרא לא הוי דומיא דערב קמא וצ"ע: עוד ראיתי לעמוד על מ"ש מוהרימ"ט חי"ד סי' הנזכר ליישב מה שהקשה מרן הכ"מ ז"ל על מה שפסק רבינו ז"ל בהלכות שגגות פ"ח דין ד' מי שהיה לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ובא גוי ואכל את הראשונה ובא ישראל ואכל את השניה כו' הרי זה חייב באשם תלוי הואי
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a75cc09be27c2526226428b540d8a4e8b9ec3171
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,73 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Immersion Pools
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מקואות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מקואות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הטמא </b>
+<b> שירד לטבול כו'. הואיל ועיקר דברים אלו מדבריהם הרי ספיקו טהור כמו שביארנו כו'</b> אמר המחבר ראיתי לכתוב כאן כללי ספקא דרבנן וזה החלי בס"ד:<br><b> כלל א </b> אי אמרי' ספיקא דרבנן לקולא כל היכא דאתחזק איסורא כתב הש"ך בכללי ס"ס סי' ק"י ס"ק ל"א דהא דאמרינן ס' דרבנן לקולא היינו כשאין לו חזקת איסור אבל בס' שיש חזקת איסור אמרינן בפרק בכל מערבין דל"ה דאזלינן לחומרא ואע"ג דאיתא התם חד שינוייא דדוקא גבי טומאה דעיקרו מן התורה אמרינן הכי מ"מ הא איתא שנויי אחרינא דר"י מחמיר אפילו בדבר שאין לו עיקר מן התורה וקי"ל כר"י ע"כ והפר"ח ז"ל בכללי ס"ס ס"ק ט"ו השיג עליו וז"ל מ"ש דקי"ל כר"י נמשך אחר הרשב"א שכתב כן בתשו' סי' ת"א וליתא כמ"ש מ"ט וכן פסק הרמב"ם בפרק יו"ד דמקואות והילך לשונו הטמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל כו' ספיקו טמא לפי שהטמא בחזקתו כו' אבל אם טבל מטומאה חמורה כגון אכל אוכלין טמאין הואיל ועיקר דברים אלו מדבריהם הוי ספיקו טהור ע"כ ולפי זה דברים שאין להם עיקר מן התורה כגון גבינה של נכרים וכיוצא אף בדאתחזק איסורא הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא אבל דברים שיש להם עיקר מן התורה אי לא אתחזק איסורא הו"ל ס' דרבנן ולקולא אבל אם אתחזק איסורא אזלינן לחומרא כל זה ע"פ שיטת הש"ך אמנם לדעתי נראה דבכיוצא בזה לא גמרינן איסור מטומאה וראיה לדבר מדתנן ב' קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ואין יודע איזוהי של תרומה ואיזו היא של חולין נפל אחד מהם לתוך החולין אינו מדמעתן ופסקו רבינו בה' תרומות פי"ג והמחבר בסי' קי"א העתיק דינים אלו לענין חתיכות כו' וביאר הש"ך שם לפי שיטתו שבכאן דמיירי בשהחתיכות היו ניכרות דאי לא הו"ל איתחזק איסורא ותלינן להקל ואשתמיט מיניה משנה שלימה כו' ואף בדברים שיש להם עיקר מן התורה ועוד אני תמיה עליו דאף שניכרים החתיכות איקבע איסורא מקרי וחזקת איסורא איכא הכא וכה"ג מביא אשם תלוי דומיא דאשתו ואחותו עמו בבית דאיתא בפ"ה דכריתות וזו הלכה העלה בס"ד דאפילו בשיש לו עיקר מן התורה ואיתחזק איסורא אמרי' ספק דרבנן לקולא ודחה דברי הש"ך יע"ש ולפי שיש לי לישא וליתן ברוב דבריו העתקתי רוב לשונו ראשונה מה שרצה להביא בדברי רבינו דבטומאה דוקא בדבר שעיקרו מדברי' אמרינן דספיקו טהור אבל בטומאה שעיקרו מן התורה אי אתחזק איסורא ספיקו טמא ועל פי זה דן את הדין דבאיסור ג"כ דינא הכי לפי שיטת הש"ך נראה שהבין כן ממ"ש רבינו הואיל ועיקר דברים אלו מדבריהם דמשמע שכונתו דוקא בטומאות כאלו דאכל אוכלים טמאים דעיקר מדבריהם אמנם בשאר טומאה מדבריהם שעיקרם מן התור' ספיקו טמא הואיל ואתחזק איסורא ועל פי זה מדוקדקים דברי רבינו ז"ל שכתב בראש אמיר דספיקו טמא לפי שהטמא בחזקתו דיש לדקדק דלמה זה הוצרך לטעמא דהטמא בחזקתו מאחר דקי"ל ספק דאורייתא לחומרא והרב ט"ז י"ד סי' ר"א ס"ק פ"ז נרגש בזה וכתב וז"ל הוצרך לזה אע"ג דספק דאורייתא לחומרא אפי' בלא חזקה לריעותא לפי שכאן מיירי אפי' בטמא טומאה דרבנן יע"ש והמש"ל תמה עליו דדברים אלו נאמרו שלא בהשגחה וכן תמה עליו הרב אליהו רבה יע"ש אכן כפי מ"ש הפר"ח ז"ל יש מן הישוב שהוצרך רבינו לטעם זה להיכא שנטמא בטומאה דרבנן שיש להן עיקר מן התורה ואף שממ"ש הרב ט"ז בס"ד מבואר דסובר דהלכה כר"י מ"מ דרכו ז"ל יש בו מן היישוב ע"ד שכתבנו האמנם דברי הפר"ח ז"ל תמוהים הם בעיני דאיך חשב כזאת לומר דאכל אוכלין טמאים מיקרי עיקרן מד"ס שהרי בפ' בכל מערבין דל"ו רמינן מדר"י דס"ל ספק עירוב כשר אדר"י דס"ל דאם נטמא בטומאה קלה ספיקו טמא ומתרצינן אמר ר"ה בר חנינא שאני טומאה הואיל ויש להן עיקר מן התורה ופרכינן שבת נמי דאורייתא היא ומשנינן קסבר ר"י תחומין דרבנן ועיין בפי' רש"י שם הרי מבואר דאכל אוכלין טמאים וכל הני דקתני מתניתין טומאה שעיקרה מן התורה מיקרי וליכא למימר דאע"ג דר"ה ב"ח ס"ל דטומאה דאכל אוכלין טמאין מיקרי עיקרו מן התורה מ"מ רבא דנייד התם מתי' דר"ה וקאמר התם ה"ט דר"י העמד טמא על חזקתו כו' פליג אדר"ה וס"ל דמיקרי עיקרו מדרבנן דהא ליתא דמנין לנו לומר דרבא פליג בהא דא"כ הכי הול"ל רבא אמר טומא' נמי עיקרו מדרבנן והתם ה"ט כו' אלא משמע ודאי דרבא ס"ל דכיון דספק דרבנן לקולא אין לחלק בין עקרו מן התו' לשאין עיקרו מן התורה ותו דאף דנימא דרבא ס"ל דאכל אוכלין טמאין עיקרו מדרבנן ומשו"ה נייד מתי' דר"ה מ"מ מנין לנו אליבא דרבא לחלק בהכי בין טו' שעיקרו מן התורה לדרבנן מאחר דלא אשכחן מאן דמפליג וכן ראיתי להרב מש"ל ז"ל בפ"ד מה' בכורות דק"ב ע"ד שהוכיח דספק רבנן לקולא אפילו בדבר שעיקרו מן התורה ממה שפסק רבינו דטו' קלה ספק טהור יע"ש והדבר מוכרח כמ"ש גם מ"ש דבכיוצא בזה לא ילפינן איסור מטו' ובאיסורין אפי' בדבר שיש לו עיקר מן התו' ספק דרבנן לקולא אני תמה עליו דא"כ כי פרכינן התם מדר"י דאמר ספק עירב כשר אדר"י דאמר בטו' קלה ספק טמא אמאי לא משני בפשיט' דאיסור מטו' לא ילפינן וגבי עירוב דאיסורא הוא ס"ל דספק דרבנן לחומרא וגבי טומאה ס"ל דספק דבריהם טהור כדמפליג רבי' ז"ל לפי האמת בדבר שיש לו עיקר מן התורה אלא משמע דליכא לאפלוגי כלל בין איסור לטו': גם מה שהביא ראיה דבאיסורין אפילו בשיש לו עיקר מן התורה ספק דרבנן לקולא מההי' דב' קופות דפסק רבינו פ' י"ג מה' תרומות דין י"ד דבתרומה בזה"ז תלינן להקל נראה שחשב הרב ז"ל דתרומה בזה"ז מיקרי עיקרו מן התורה וזה ודאי ליתא וראיה לדבר מאותה שאמרו פרק המקבל דס"ה דמע"ב בזה"ז לא אמרינן ביה כל דתקון רבנן כעין דאוריית' תקינו משום דלית ליה עיקר מן התורה ואולי דמה שהכריח הרב ז"ל דאפילו בדבר שיש לו עיקר מן התורה ספיקא דרבנן לקולא לאו היינו ממתניתין דב' קופות ומדין תרומה בזה"ז שכתב רבינו אלא ממ"ש רבינו שם אבל בתרומה של תורה עד שירבו חולין על התרומה דהתם ודאי עיקר איסורו מדאורייתא הוא ואפ"ה תלינן להקל כיון דהשתא מיהא איסורו מדרבנן אלא דכל כי האי הי"ל להרב ז"ל לפרש ולהביא ראיה מלשון רבינו ולא ממתני' דב' קופות וכן קשה למ"ש הרב מש"ל ז"ל פ"ד מהלכות בכורות דק"ב ע"ג שהכריח לדעת רבינו ז"ל דבדבר שיש לו עיקר מן התורה אף שאיסורו מד"ס לא אמרינן חזקת שליח כו' ממה שהביא ראיה רב ששת ממעשר שאין חיובו בזה"ז אלא מדרבנן יע"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה סוגיא הלזו דפרק התקבל עכ"ל דרב ששת ס"ל דההיא דהאומר לחבירו צא ולקט לי כו' אפי' בזמן הבית מיירי כנ"ל ועיין במ"ש בכלל ה' (וכפי מ"ש בפ"א מהל' מעשר שני דין י"ב דמעשר בזה"ז חשוב עיקרו דאורייתא והכרחתי כן מלשון רש"י ז"ל פרק כ"ש ומסוגיא דפרק ע"פ דברי הפר"ח והמ"ל מצודקים אחר זמן כה הראוני בס' כהונת עולם ה' ריבית סימן קע"ג ע"ד שכ"כ משם הרב מש"ל ז"ל שהשיב לו פה אל פה ושמח לבי שכונתי לדעתו ועיין בס' דברי אמת הנדפס מקרוב קונט' ט' סימן ד'): ובעיקר הדין שדחה דברי הש"ך והרשב"א מהלכה שכתבו דקי"ל כר"י ממה שפסק רבי' כר"מ אומר אני שדברי הש"ך והרשב"א עיקר דקי"ל כר"נ ורבינו ז"ל יחיד הוא בדין זה ואמינא לה מאותה שאמרו בפרק במה מדליקין דל"ד ע"א ואמר רבא אמרו לו שנים צא וערב עלינו כו' שניהם קנו עירוב וכתבו התוס' ז"ל וז"ל פירש בקונטר' דרבא איירי בע"ת וכן משמע לשון צא וערב עלינו כו' ואע"ג דס' חשיכה אין מערבין כו' בדיעבד כשר דקי"ל כר"י דאמר ס' עירב כשר וק' לרשב"א דר"י דלי' ליה התם גבי נפל עליו גל ונשרף או תרומה ונטמאת ס' עירב כשר אלא משום חזקה כדתני התם בהדיא כיצד אמר ר"י ס' עירב כשר כגון עירב בתרומה כו' אבל עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה אין זה ספק עירב כשר אבל בספק כי האי שהניחו בה"ש או נאכל בה"ש לא מכשר ומפ' ר"ת דהכא מיירי בע"ח ע"ש גם הרא"ש והר"ן והרמב"ן והרשב"א שם בחידושיו דחו פי' רש"י מכח קו' הלזו ופירשוה בע"ח והנה לעין הקורא דבריהם מן המתמיהים דאיך דחו פרש"י ז"ל מההיא דעירב בתרומה ספק טמאה דס"ל לר"י דכיון דאין כאן חזקה לא אמרינן ספק עירב כשר הא ר"י לא קאמר הכי אלא משום דס"ל דספק דרבנן כל דאתחזק איסורא אזלינן להחמיר כדס"ל גבי טומאה וכדקאמר רבא התם ה"ט דר"י העמד טמא על חזקתו אמנם לר"מ דס"ל גבי טומאה דאפי' בדאתחזק איסורא ספיקא טהור ה"נ גבי עירוב אע"ג דליכא חזקה ספק דרבנן לקולא וא"כ לדידן דקי"ל כר"מ כמ"ש רבינו מתפרש' מימרא דרב' כפשטא אליבא דהלכתא דקי"ל גבי עירוב כר"י דספק עירב כשר משום משום דתחומין דרבנן וקי"ל כר"מ דספק דרבנן לקולא אפילו בדאיתחזק איסורא וליכא למימר דדוקא גבי טומאה ס"ל לרבנן דבדבר שהוא מדבריהם ס' טהור אפי' יש חזקה כנגדו אבל גבי איסורא לא דאיסור מטומאה לא ילפינן דהא ליתא דא"כ כי פרכינן התם בפרק בכל מערבין וסבר ר"מ ספיקו לחומרא והתנן טמא שירד לטבול כו' והוצרכו לדחוקי קסבר ר"מ תחומין דאורייתא והא דידיה והא דרביה אמאי לא משני בפשיטות דגבי עירוב דאיסורא הוא אזלינן לחומרא דאיסור מטומאה לא ילפינן אלא מוכרח הדבר לומר דסבירא ליה ללהקת הנביאים הללו גבי טומאה דכל דאיתחזק איסורא ספיקו טמא ואם כן מאחר שהרשב"א ור"ח ור"ת והרא"ש והרמב"ן והר"ן והטור ז"ל א"ח סימן שצ"ד וסימן ת"ט והריטב"א בשיטה כ"י ס"ל דהלכה כר"י פשיטא ודאי דכותייהו נקטינן ורבינו פ"ו מה' עירובין פירשה לההיא מימרא דרבא בע"ת וכפירוש רש"י ז"ל והנראה ודאי דהיינו משום דלשיטתיה קא אזיל שפסק כאן כר"מ דבטו' קלה ספק טהור האמנם זו היא שקשה שפסק רבינו ז"ל שם באותו פרק דין ט"ו לההיא דר"י דפרק בכל מערבין דאם ערב בתרומה שהיא ספק טמאה אינו עירוב וכפי מ"ש הא דר"י מסקנא היא לפום מאי דס"ל דהלכה כר"מ ואין לנו מן הישוב בזה אלא מ"ש ה"ה ז"ל שם בדין י"ג דה"ט משום דבעינן סעודה הראוי' לו מב"י וליכא דאדרבא פשיטא לן שלא היתה ראויה זו לאכילה ואע"פ שאסורה מחמת ספק מ"מ לגבי אכילה חזר הספק כודאי ע"כ אלא שאני תמיה על ה"ה ז"ל במ"ש בס"ד והכי מסתברא לי מסוגיא דפרק בכל מערבין דלדידן דקי"ל תחומין דרבנן ספק עירב אפילו לא הויא ליה חזקה ברורה כל שאין חזקה כנגדו כשר וכן בדין דהוי ספיקא דרבנן ולקולא ע"כ אשר מבואר מדבריו דדוקא כשאין חזקה כנגדו הוא דאמרינן דספק דרבנן לקולא אבל כל שיש חזקה כנגדו ספק דרבנן לחומרא וכדעת הש"ך ז"ל והדבר תמוה שהרי לדעת רבינו אפילו בדאתחזק איסורא אמרי' ספק דרבנן לקולא: ואולי שהרב ז"ל כלפי דעת הרשב"א שחולק על רבינו וס"ל דאם הניחו בה"ש אינו עירוב ולא הו"ל חזקה ברורה לזה בא לסתור דבריו דכן בדין דכל שאין חזקה כנגדו הו"ל ספק דרבנן ולקולא כלומר דאפי' ר"י דפליג גבי טומאה מודה הכא משום דליכא חזקה כנגדו ועפ"י האמור יש ליישב מה שהשמיט רבינו בפ"ו מה' הנזכר חלוקה דאם עירב בפירות ספק מבע"י נתקנו ספק משחשיכה נתקנו דאינו עירוב וכדפרכינן התם מ"ש תרומה דאמרינן העמד תרומה על חזקתה ואימא טהורה היא פירות נמי העמד על חזקתו כו' והרשב"א ז"ל בספר עבודת הקודש הביא דין זה יע"ש אכן כפי מ"ש ניחא שפיר דכי פרכינן התם פירות נמי כו' היינו דוקא אליבא דר"י דס"ל דכל דאיכא חזקה כנגדו לא אמרינן ספק דרבנן לקולא אמנם למאי דקי"ל כר"מ לגבי טומאה דאפי' כנגד חזקה אמרינן ספיקו טהור ה"נ דאם עירב בפירות ספק מבע"י נתקנו דהו"ל ספק עירוב וכשר דהכא לא שייך טעמא דבעינן סעודה הראויה לו כיון שכבר נתקנו אלא דמספקא לן אי מבע"י אי משחשיכה הוה ליה ספיקא דרבנן כן נראה נכון: ודע שלדעת הרשב"א וסייעתיה דס"ל דטעמא דעירב בתרומה ספק טמאה כו' הוא משום דליכא חזקה ברורה ושלא כדעת ה"ה יש לדקדק טובא דא"כ אליבא דר"ה ב"ח דס"ל דטעמא דר"י גבי טו' משום דעיקרו מדאורייתא משמע ודאי דס"ל דבתחומין כיון דעיקרו מדרבנן אמרינן ספק דרבנן לקולא אפילו היכא דאיתחזק איסורא דומי' דטו' וכיון שכן קשה טובא דא"כ תקשי לר"ה ברייתא הלזו דקתני דאם עירב בתרומה ספק טמאה דאינו עירוב ובגמרא כי מייתי להך ברייתא קאמר תניא כיצד אמר ר"י כו' והיל"ל תניא כותיה דרבא כיצד אמנם לדעת ה"ה ז"ל ניחא שפיר ואפשר שזו היתה כונת ה"ה ז"ל במ"ש וז"ל וכן בדין דהו"ל ספק דרבנן ולקולא דזו היא אוקמתה דר"ה ב"ח שחילק בין תחומין לטומאה כדאיתא התם כו' אשר דבריו ז"ל חתומים למאי הלכתא הביא דר"ה אי לאשמועינן דלמאי דקיי"ל תחומין דרבנן ספק עירוב כשר אפילו היכא דליכא חזקה ברורה הא לרבא נמי דינא הכי אמנם כפי מ"ש נראה דכונתו להכריח כדעת רבינו ושלא כדעת הרשב"א זלה"ה דס"ל דכל שאין חזקה ברורה ספק עירוב כשר והכריח הדבר מההיא דעירב בתרומה ספק טמאה שהרי לאוקמתא דר"ה ע"כ צ"ל דאפילו שאין לו חזקה ברורה ספק עירוב כשר מדחי' בין תחומין לטו' ובההיא דטמא שירד לטבול ליכא חזק' ברורה ואפ"ה אי לאו טעמא דעיקרו מדאורייתא הוה אזלינן לקולא וא"כ תקשי ליה לר"ה הך ברייתא אלא דאכתי קשה שהרי לר"ה אפילו דאיכא חזקה כנגדו ס"ל דספק דרבנן לקולא דומיא דטומא' וא"כ איך כתב ה"ה דכל שאין חזקה כנגדו ספק עירוב כשר וכתב שזו היא אוקמתא דר"ה הא לר"ה אפילו בדאיכא חזקה כנגדו נמי ספיקא דרבנן לקולא ואפשר לומר דס"ל לה"ה דר"ה נמי מודה דכל דאיכא חזקה כנגדו הא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ומה שהוצרך למיהב טעמא גבי טומאה משום דעיקרו מדאורייתא הוא משום דמשמע ליה דמתני' בסתמא מיירי ואפי' במקוה שנמדד דהשתא איכא למימר העמד מקוה על חזקתו דכיון דאיכא חזקה לקולא ולחומרא הו"ל כספק שקול דומיא דספק עירוב ומן האמור בזה מקום יש בראש ליישב מה שהקשינו לדעת הרשב"א וסייעתיה דלר"ע תקשי ליה הך ברייתא דעירב בתרומה ספק טמאה דאיכא למימר דס"ל דר"ה נמי מודה דכל דאתחזק דאיסורא לא אמרינן ספק דרבנן לקולא וה"ט דעירב בתרומה ספק טמאה משום דאיכא חזקה כנגד' דהיינו העמד גברא אחזקת תחום ביתו שלא עירב כמ"ש רש"י והתוספת ד"ה ר' ירמיה ומה שהוצרך ר"ה למיהב טעמא משום דטומאה עיקרו מן התורה היינו משום דמשמע ליה דמתניתין מיירי אפילו במקוה שנמדד דאיכא חזקה לקולא ולחומרא ודומי' דהכי גבי עירוב איכא חזקה לקולא דהיינו העמד תרומה אחזקת טהרה וחזקה לחומרא דהיינו העמד גברא בחזקת תחום ביתו ומשו"ה הוצרך לשנויי דה"ט משום דעיקרו מן התורה ומן האמור בזה מבואר דמ"ש התוס' והרשב"א והר"ן דלא אמרינן ס' עירוב כשר אלא כשהיתה לו חזקת כושר ברורה לאו למימרא דכל דליכא חזקה ברורה אע"ג דהוי ס' שקול אזלינן לחומרא אלא כונתם לומר דכל דאיכא חזקת כושר ברורה הו"ל ס' שקול דאיכא חזקה לקולא ולחומרא וכל דליכא חזקת כושר ברורה הו"ל איתחזק איסורא וזה נראה מוכרח דאם הדברים כפשטן דס"ל דכל דליכא חזקת כושר ברורה אפי' בס' שקול אזלינן לחומרא קשה טובא דא"כ אמאי הוצרך רבא למיהב טעמא גבי טומא' משום דהעמד טמא על חזקתו והיל"ל דשאני ס' עירב דאיכא חזקת כושר דהעמד תרומה אחזקת טהרה משא"כ גבי טו' ומאי ק"ל לתלמודא אדרבא העמד מקוה על חזקתו ומאי קו' התם שאני דאיכא חזקה לקולא ולחומרא ומשו"ה הו"ל ס' שקול משא"כ גבי עירוב דאיכא חזקה לקולא וכן ראיתי הדבר מפורש בס' עבודת הקודש שכתב בהדיא דאוקי גברא אחזקת תחום ביתו שלא עירב יע"ש:<br><b> ואולם </b> ה"ה ז"ל נראה שסובר דאוקי גברא אחזקת שלא עירב לא אמרינן ולא מקרי אתחזק איסורא ממ"ש כל שאין חזקה כנגדו כשר ואי ס"ל דאמרינן אוקי גברא אחזקת שלא עירב הא הכא נמי איכא חזקה כנגדו דאוקי גברא אחזקת תחום ביתו וכן ראיתי להריטב"א ז"ל שכתב כן משם התוס' ולפי דעתם ז"ל קשה מ"ש בגמ' מ"ש תרומה דאמרינן העמד תרומה אחזקתה ואימא טהורה היא כו' והשתא ל"ל טעמא דהעמד תרומה אחזקתה אפילו בלאו טעמא דהעמד תרומה אחזקתה כל דליכא חזקה כנגדו מישרא שרי וצריך ישוב: ודע שהתוס' שם בפרק בכל מערבין ד"ה אבל אם ערב בתרומה ס' טמאה כתבו וז"ל כגון שהיו שני צבורין לפניו אחד היה תרומה טמאה ואחד היה תרומה טהורה ועירב בא' מהן דליכא חזקה ע"כ והנה המתבאר מדבריהם דאם עירב בתרומה שהיא ס' טמאה או טהורה ה"ז ס' עירוב וכשר משום דאמרינן אוקי תרומה אחזקתה דומיא דתרומה ונטמאת ואינו יודע אי מבע"י או משחשיכה ואדרבא עדיפא מההיא דאלו התם איתרע חזקתה דהרי טמאה בפנינו (דמה"ט נראה דלא אשמועינן בברייתא דתרו' שהיא ספק טמאה ה"ז ס' עירוב כשר משום דמכ"ש דתרומה ונטמאת נפקא ועיין בס' קקיון דיונה) ונראה דהיינו משום דאזלי לפי שיטתם דפרק במה מדליקין דאם עירב בה"ש אינו עירוב וטעמא דתרומה שהיא ס' טמאה הוא משום דליכא חזקת טהרה אמנם לדעת רבינו כפי מ"ש ה"ה ז"ל דה"ט משום דבעינן סעודה הראויה אין עירובו עירוב כלל אפילו אם עירב בתרומה שהיא בעצמה ס' טמאה ס' טהורה וכן מדוקדק מלשון רבינו שכתב אם עירב בתרומה שהיא ס' טמאה כו' משמע שהס' בתרומה גופא ועוד נראה דאיכא נפקותא לענין דינא דלפי' רבינו ז"ל דטעמא משום דבעינן סעודה הראויה אין עירובו עירוב כלל ואפי' חמר גמל לא הוי ויש לו אלפים אמה שמתחום ביתו ואילך כמ"ש רש"י ז"ל שם בד"ה בעינן סעודה הראויה וכן מדוקדק לשון רבי' שכתב אינו עירוב אמנם לדעת התוס' ז"ל נראה דה"ט דאם עירב בתרומה הבאה משני צבורי' דלא אמרי' ס' עירוב כשר משום דליכא חזקה אזלינן לחו' מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וה"ז חמר גמל וכדס"ל לר"מ וזה פשוט ואולם יש לי מן התימה על ה"ה ז"ל שכתב משמו דמכאן יש ללמוד דמי שעירב ס' יום ספק לילה שאינו עירוב וכלשון הזה כתב בס' עבודת הקודש והוא תימא שהרי לו יהי דנימא דלא אמרינן ס' עירוב כשר אלא בדאיכא חזקת כושר ברורה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וה"ז חמר גמל כדס"ל לר"מ ואיך כ' שאינו עירוב דמשמע דאפי' חמר גמל לא הוי ויש לו תחום ביתו כדרך שכתב שם גבי תרומה שנטמאת מבע"י דאינו עירוב והיל"ל דה"ז חמר גמל כדס"ל לר"מ ובשלמא לדעת התוס' והר"ן והרמב"ן ז"ל שדחו פי' רש"י שפי' לההיא דרבא בע"ת איכא למימר שכונתם לומר דבע"ת אם עירב בה"ש לא אמרינן ספק עירוב כשר וה"ז חמר גמל כדס"ל לר"מ אמנם לדברי הרשב"א ז"ל קשה וצ"ע ובמ"ש התוס' ועירב באחד מהן דליכא חזקה נראה שיש לדקדק דמשמע מדבריהם דליכא חזקת טהרה ולא חזקת טומאה והדבר ק' דכיון שיש כאן ב' צבורי' הרי אתחזק איסורא מיקרי דומי' דחתיכה אחת משני חתיכות והיל"ל דעדיפה מיניה דאיכא חזקת טומאה והיה נראה להוכיח מדבריהם אלו כמ"ש הש"ך ז"ל דכל שניכרים האיסור והיתר לא קרינן ביה אתחזק איסורא ושלא כדעת הפר"ח ז"ל שדחה דבריו וכתב דאפילו בניכרין איקבע איסורא מיקרי ואע"ג דלענין אשם תלוי חשיב איקבע איסורא כדמוכח מההיא דאשתו ואחותו מ"מ לענין ס' דרבנן לא אזלינן לחומרא אלא בדאיתחזק איסור' לגמרי ועוד אני מביא ראיה לדברי הש"ך ז"ל ממה שהקשה התוס' ז"ל והר"ן והרשב"א ז"ל לדעת רש"י דס"ל דאם עירב בה"ש עירובו עירוב ואע"ג דליכא חזקה מהך ברייתא דעירב ס' טמאה ספק טהורה היא והשתא קשה טובא דאי ס"ל דברייתא מיירי בתרומה שהיא בעצמה ספק טמאה א"כ תקשי להו לדידהו דהא הכא נמי איכא חזקת טהרה דומיא דטמאה ונטמאת ואי ס"ל דמיירי בשני צבורין א"כ מאי ק"ל מהכא התם שאני דאיכא חזקת איסור דתרומה טמאה ואיכא חזקה דאוקי גברא אתחום ביתו משא"כ אם עירב בה"ש אלא מוכח ודאי דס"ל דכל דניכרים האיסור והיתר לא מיקרי איתחזק איסורא וזה נראה דבר מוכרח ממה שהוצרכו להקשות לפרש"י מהך ברייתא וק"ט דאמאי ל"ק מתי' דרבא גופי' דקאמר התם מקמי ברייתא זו התם שאני דהעמד טמא על חזקתו דהא עדיפא להק' מדרבא אדרבא גופיה דאתמר התם מקמי ברייתא זו אלא משמע ודאי דמדרבא ל"ק להו דהוה מצינן למימר דהתם שאני דאיכא חזקה כנגדו משא"כ בעירב בה"ש דליכא חזקה כנגדו להכי ק"ל שפיר מהך ברייתא דעירב בתרומה ס' טהורה דליכא חזקה כנגדו וכמ"ש ולדעתי היא ראיה עצומה לדעת הש"ך כנ"ל ועמ"ש לקמן כלל ב' ודע שה"ה ז"ל תמה על הרשב"א ז"ל וזה לשונו ויש תימא בדברי הרשב"א ז"ל שפי' בע"ח וכתב דאם עירב בחצירות בתרומה שהיא ספק טמאה כו' שאינו עירוב וכתב בדין עירובי תחומין שאינו עירוב בה"ש שלמדו ממ"ש בס' תרומה שאינו עירוב ואומר אני לדבריו עירובי חצירות יוכיחו א"ד יע"ש ובאמת שהוא תימא על הרשב"א ז"ל וכמו כן יש לתמוה על הטור ז"ל א"ח סימן שצ"ד שכתב בדין ע"ח וז"ל ספק עירוב כגון ספק אם היה קיים בה"ש כו' כשר אבל אם לא היה בו חזקת כשרות כגון ספק אם הונח שם אם לאו לא עכ"ל וכתב מרן הב"י שם וז"ל ומ"ש רבינו אם לא היה לו חזקת כשרות כו' שם בגמ' עלה ל"ד משמע הכי גבי הא דתניא כיצד אמר ר"י ס' עירוב כשר עכ"ל והוא תימא דאפילו לדעת התוס' וסייעתם החולקים על רש"י וס"ל דבעינן חזקת כשרות היינו דוקא בע"ת דמה"ט ס"ל דאם עירב בע"ת בה"ש אינו עירוב אמנם גבי ע"ח דמערבין בה"ש אע"ג דליכא חזקה דכשרות ה"נ משמע ודאי דאם עירב בתרומה ס' טמאה אע"ג דליכא חזקת כשרות עירובו עירוב ואי ס"ל להטור דטעמא דתרומה ס' טמאה הוא משום דבעינן סעודה הראויה כמ"ש ה"ה א"כ איך כ' מרן דמההיא דכיצד אמר ר"י משמע הכי הא התם שאני דבעינן סעודה הראויה ולעולם דס' אם הונח כשר אע"ג דליכא חזקת כשרות ועיין במג"א סי' הנז' והנה דברי הרשב"א ז"ל שכתב ה"ה דבע"ח אם עירב בתרומה ס' טמאה שאינו עירוב הן הן בספר עבודת הקדש בדיני ע"ח סי' ד' ובדיני ע"ת סי' כ' כתב וז"ל נסתפק הדבר אם אירע כן קודם שחשיכה או לאחר שחשיכה ה"ז עירוב שמעמידין אותו על חזקתו וזה הוא ס' עירוב שאמרו כשר אבל אם עירב בתרומה ונסתפק אם בתרומה טהורה עירב או בתרומה טמאה עירב וכן בפירות ספק נתקנו או לא נתקנו ועדיין הן טבל אין זה ס' עירוב שאין לומר כאן העמד עירוב על חזקתו שלא הוחזק בכשרות אלא אדרבא י"ל העמד האיש בחזקת ביתו כו' ומכאן נלמוד במי שעירב בה"ש שאינו עירוב עכ"ד ולפי הנראה שהבין ה"ה ז"ל שמ"ש ומכאן נלמוד למי שעירב בה"ש הוא ממ"ש דאם עירב בתרומה ס' טמאה שאינו עירוב ועל פי זה תמה עליו דע"ח יוכיחו האמנם הנראה לע"ד בכונת דבריו דודאי ס"ל להרשב"א דתרומה ס' טמאה בלאו טעמא דליכא חזקת כשרות אפי"ה אינו עירוב משום דבעינן סעודה הראויה לו כמ"ש ה"ה ומ"ש דמכאן יש ללמוד כו' כונתו ז"ל כמ"ש בתחלת דבריו דאם נסתפק אם נטמאת מבע"י כו' שמעמידין בחזקתו וכן מ"ש בגמ' דאם עירב בפירות ספק נתקנו מבע"י או לא נתקנו מבע"י אינו עירוב דלא שייך טעמא דסעודה שאינה ראויה כיון שכבר נתקנו וכמש"ל (ובלשון הרשב"א שכ' ספק נתקנו או לא נתקנו חיסור לשון יש בדבריו וכצ"ל ספק נתקנו מבע"י) וכמבואר בגמרא שדברי אלו הן הן מ"ש בגמ' מ"ש תרומה דאמרינן העמד אותה אחזקתה ואימא טהורה היא פירות נמי כו' דמשמע בהדיא דטעמא דהיתרא הוא משום דאיכא חזקת טהרה אבל היכא דליכא חזקה לא אמרינן ספק עירוב וכמו שהקשינו לעיל לדעת ה"ה ומשו"ה פסק בע"ח דאם עירב בתרומה ספק טמאה אינו עירוב מטעמא דבעינן סעודה הראויה לו ומ"ש דאם עירב בתרומה ספק טמאה כו' טעמא דליכא חזקת כשרות קושטא דמילתא קאמר לפום שיטתו דס"ל דבעינן חזקת כשרות אמנם בלאו ה"ט נמי אינו עירוב משום דבעינן סעודה הראויה זה הנראה ליישב דברי הרשב"א ז"ל:<br><b> ואולם </b> זו היא שקשה ממה שראיתי להרשב"א ז"ל בחי' בפ' ב"מ שתמה על פירש"י ז"ל מההיא דאם עירב בתרומה ספק טמאה ולפי מ"ש מאי ק"ל התם ה"ט משום דבעינן סעודה הראויה לו כמ"ש ה"ה ולא הי"ל להק' אלא ממ"ש בגמרא דטעמא דתרומה ונטמאת הוא משום דאיכא חזקת טהרה ולכן הנראה אצלי ליישב דבריהם בשום שכל והבין בעיקר ראייתם שהביאו מההיא דתרומה ספק טמאה דראיה מעיקרא ליתא דהתם ודאי איכא למימר דאינו עירוב מטעמא דבעינן סעודה הראויה לו ואע"ג דמחמת ספק נאסרה מ"מ הא מיהא איסורא באכילה מדרבנן איכא ואפי' במערב בטבל טבול מדרבנן קי"ל דאינו עירוב כדאיתא בפרק בכל מערבין וליכא למימר דס"ל דהתם שאני דודאי איסור הוא משא"כ הכא דכיון דאיסורו מחמת ספק אע"ג דהיא גופא אסורה באכילה משום ספק איסור תורה מ"מ לענין עירוב דהוא דרבנן חשבינן ליה ס' דרבנן ואזלינן לקולא ואמרינן אימור טהורה היא דהא ודאי ליתא שהרי בהיו לפניו ב' ככרות כו' ואמר עירבו לי בטהורה מסקינן התם בפרק בכל מערבין שאינו עירוב משום דבעי' סעודה הראויה אע"ג דכל חדא וחדא אינו אסורה אלא מספק דהו"ל כחתיכה אחת מב' חתיכות דאינו חייב אלא אשם תלוי מס' ואפי"ה חשבינן ליה סעודה שאינה ראויה כ"ש בעירב בתרומה ספק טמאה דלא חשיבא סעודה הראויה אף ע"ג דאיסורה מחמת ספק וכבר ראיתי לה"ה שכתב ויעיד על זה כו' מ"ש אם היו לפניו ב' ככרות כו' והנראה ודאי שכונתו להביא ראיה דאע"ג דאין איסורו אלא מחמת ספק אפ"ה לא חשיבא סעודה הראויה וכמ"ש והנראה אצלי בכונתם ז"ל בראיה הלזו דמשמע להו דטעמא דאם עירב בתרומה ספק טמאה אינו עירוב בלאו טעמא דבעינן סעודה הראויה אינו עירוב מטעמא דליכא חזקת כשרות וזה דבר מוכרח ממ"ש בפרק בכל מערבין בעא מיניה רב שמואל מר"ה היו לפניו ב' ככרות אחד טמאה ואחד טהורה כו' מהו תבעי לר"מ תבעי לר"י ע"כ ל"ק ר"י אלא התם דאם איתא דטהורה היא ידע לה אבל הכא הא לא ידע לה א"ל בין לר"י כו' בעינן סעודה הראויה וליכא והשתא אם איתא דטעמא דספק טמאה דאינו עירוב לר"י הוא משום דבעינן סעודה הראויה ואע"ג שאסורה מחמת ספק מ"מ לגבי אכילה חזר איסורו כודאי אם כן מאי קא בעיא ליה לשמואל הא פשיטא ודאי דבשני ככרות נמי אין עירובו עירוב מה"ט גופיה כיון ששניהם אסורות מחמת ספק אלא משמע ודאי דהוה ס"ל לשמואל דכל שאיסורו מחמת ספק לא חשיב איסורו כודאי לגבי אכילה וטעמיה דר"י הוא משום דליכא חזקת כשרות ומש"ה מיבעייא ליה ואיכא למימר דדוקא בספק טמאה אין עירובו עירוב משום דליכא טהורה ודאית וחדית ליה ר"ה דאע"ג דאין איסורו אלא מחמת ספק חשיב לגבי אכילה כודאי איסור ולא הוי סעודה הראויה ומ"מ במאי דהוה ס"ל לשמואל דטעמא דר"י משום דבעינן חזקת כשרות בהא ודאי לא אשכחן דפליג ר"ה דאי הכי הי"ל לר"ה להקשות לשמואל מברייתא דעירב בתרומה ספק טמאה זה הנראה אצלי אמת ויציב בכונת דבריהם ז"ל ומעתה דברי הרשב"א נכונים וברורים דגבי ע"ת כתב דעירב בתרומה ספק טמאה דאינו עירוב מטעמא דליכא חזקת כשרות קושטא דמילתא נקט לאשמועינן דלכ"ע אסור ואפילו לרב שמואל דס"ל דכיון דאיסורו מחמת ספק חשיב סעודה הראויה כמ"ש האמנם גבי ע"ח פסק דאם עירב בתרומה ספק טמאה אינו עירוב משום דבעינן סעודה הראויה לדידן דקי"ל כר"ה דאפילו שאיסורו מחמת ספק לא חשיבא סעודה הראויה אמנם לרב שמואל ודאי דבע"ח ה"ז עירוב דכיון דאיסורו מחמת ספק חשיב סעודה הראויה ומ"ש ומכאן נלמד שאם עירב בה"ש כו' ראייתו על אופן שכתבתי וזה מדוקדק ממה שהרשב"א ז"ל בדיני ע"ח כשכתב דין זה דאם עירב בתרומה ספק טמאה כתב סתם דאינו עירוב ולא כתב טעמא דליכא חזקת כשרות כדרך שכתב בדיני ע"ת זה הנראה אצלי כפתור ופרח בדעת הרשב"א ז"ל ומעתה יגדל התימא על ה"ה ז"ל שכתב דה"ט דעירב בתרומה ספק טמאה משום דבעינן סעודה הראויה וכל דליכא חזקה כנגדה ספק עירוב כשר לר"י דאכתי לרב שמואל דלית ליה האי סברא מ"ט דר"י וכיון דלרב שמואל ע"כ צ"ל דס"ל דכל דליכא חזקת כשרות לא אמרינן ספק עירוב כשר מאן פלג לן לומר דר"ה פליג עליה בהא דבהא לא אשכחן דפליגי ואולם לדעת רבי' ז"ל יש ליישב דאע"ג דמשמע התם בהדיא דטעמיה דר"י משום חזקת כשרות היינו דוקא לר"י דס"ל גבי מקוה ספיקו טמא משום דאיכא חזקה דהעמד טמא על חזקתו אמנם לדידן דקי"ל כר"מ דאפי' בדאתחזק איסור' ספיקו טהור ה"נ בעירב בה"ש עירובו עירוב כנ"ל דעת הרע"ב ז"ל נראה שהוא כדעת התוס' והרמב"ן ולהקת הנביאים שכתבנו לעיל דס"ל דספק עירוב כשר דוקא בדאיכ' חזקת כשרות והיינו משום דס"ל דקי"ל כר"י גבי טומאה דכל דאיכא חזקה כנגדו לא אמרינן ספק דרבנן לקולא וכמש"ל באורך וזה שכתב אמתניתין דבכל מערבין וז"ל ר"י ור"ש אומרים ספק עירוב כשר דאמרינן העמד עירוב על חזקתו וכשהניחו היה בתוך התחום והיה טהור כו' וכן הלכה עכ"ד אך אני תמיה עליו דבפ"ב דמקואות משנה ג' כתב דאין הלכה כר"י אלא כר"מ דאמר ספיקו טהור אפילו כנגד חזקה דהעמד טמא על חזקתו וכדעת רבינו ז"ל וכיון שכן הו"ל תרתי דסתרי אהדדי ואולי נאמר דבפ' בכל מערבין לא כ"כ אלא אליבא דר"י דע"כ ל"ק ר"י דספק עירוב כשר אלא דוקא היכא דאיכא חזקת כשרות אמנם היכא דליכא חזקת כשרות לא משום דאיכא חזקה דהעמד גברא אחזקתו שלא עירב דומיא דטומאה אמנם למאי דקי"ל כר"מ אפי' בדאיכא חזקה אחרת כנגדה ספק עירוב כשר ומ"ש הרע"ב וכן הלכה אעיקר דינא דספק עירב כשר קאי ולאפוקי מדר"מ ולא למאי דסמיך ליה וזה ודאי דוחק ולפמ"ש לקמן יש ליישב ודוק. ודע שלדעת כל הנהו רבוותא ז"ל שכתבנו דספק עירב כשר דוקא בדאיכא חזקת כשרות יש ליישב מה שהקשה הרב מש"ל ז"ל בפ"ד מה' בכורות אההיא דפרכינן התם בפרק בכל מערבין דל"ג אמתניתין דהשולח עירובו ביד חש"ו דפרכינן ודילמא לא שקיל מיניה ותי' כדרב דאמר חזקה שליח עושה שליחותו כו' דמאי קו' הא דל מהכא טעמא דחזקה שליח עושה שליחותו ולא יהי אלא ספק הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא והרב ז"ל נשא ונתן בקו' הלזו כיד ה' הטובה עליו וזו הלכה העלה בס"ד דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא שנעשה שום דבר המתירו ואין אנו יודעים אם נעשה בזמן המתירו או בדבר המתירו אבל אם אנו מסתפקים אם אעיקרא דדינא נעשה לו דבר המתירו בכי הא לא אזלינן לקולא ומש"ה פריך הכא ודילמא לא שקיל וכתב שראה הדבר מפורש להטור ז"ל בסימן שצ"ד שכתב ספק עירב כו' אבל אם לא היה לו חזקת כשרות כגון ספק אם הונח שם או לאו לא מהני ופסקו מרן ז"ל בשולחנו הטהור והוקשה לו ממ"ש הטור בסימן ק"ס דספק אם נטל ידיו או לא נטל ספק טהור וה"ז דומיא ממש לספק הניח ומכח זה נדחק בדבריו וכתב דמ"ש ספק נטל היינו אם היה דבר חוץ בידו או לא או שהיה כולה יתירא בטו' ידים לחולין אבל בשאר ספיקי דרבנן לא את"ד יע"ש ולפי דעת התוספות וסיעתייהו נראה דקושיתו ליתא דהוצרכו בגמ' לטעמא דחזקה שליח עושה שליחותו משום דאע"ג דהוי ספק דרבנן כיון דליכא חזקת כשרות לא אמרינן ספק עירב כשר דקי"ל כר"י ודחיקא ליה לתלמודא לאוקומי למתניתין כר"מ דלית הלכתא כותיה ותמהני על הרב ז"ל איך סתם לן סתומי בקושיא הלזו כאלו היא הלכה פסוקה והי"ל לברר שיחותיו דקו' זו אינו אלא לדעת רבי' ואף לדעת רבינו ז"ל דפסק דאם עירב בה"ש עירובו עירוב כפי מש"ל שטעמו ז"ל דאע"ג דר"י ס"ל דבעינן חזקת כשרות אפ"ה לא קי"ל בהא כר"י אלא כר"מ דגבי טומאה נראה שיש ליישב דלא מצי לשנויי דטעמא דהשולח עירובו כו' משום דס' עירוב כשר אפי' בדליכא חזקת כשרות משום דא"כ קשה דמתני' מני אי ר"מ הא איהו ס"ל דספק עירוב ה"ז חמר גמל ואי ר"י הא ר"י ס"ל דבעינן חזקת כשרות וצ"ל דמתני' ר"י היא ונסיב לה אליבא דתנאי וזה ודאי דוחק. גם מה שרצ"ל דלא אמרינן ס' דרבנן אלא בשנעשה דבר המתירו והכריח הדבר מדברי הטור ז"ל הנה מדברי מרן ז"ל שם שכתב שדבר זה נלמד מההיא דכיצד אמר ר"י מבואר דטעמא דס' הינוח לאו היינו מטעמא שכתב הרב ז"ל שהרי בההיא דר"י דעירב בתרומה ספק טמאה הרי נעשה דבר המתירו ואפי"ה אינו עירוב ועיין בהרב ט"ז ז"ל י"ד סימן ס"ט ס"ק כ"ד שכתב וז"ל מעשה בא לידינו באשה אחת שבשלה בשר ושכחה אם מלחה אותה תחלה אם לאו והתרנו מכח זה דלא הוי אלא ס' דרבנן ולקולא ואין לומר דמוקמינן ליה אחזקה דמעיקרא שלא היתה מלוחה כו' דיש רוב נגד החזקה דרוב פעמים מולחין תחלה ורוב עדיף מחזקה א"ד יע"ש גם הרב כנה"ג סי' הנזכר בהגהת ב"י ס"ק ל"א הביא דברי הרב ט"ז הללו לענין הלכה יע"ש הרי מבואר הפך דברי הרב מש"ל ז"ל שהרי ספק מלח או לא הוי ממש כס' הניח דמספ"ל אם נעשה דבר המתירו או לא ואפ"ה ס"ל דאמרינן ס' דרבנן לקולא ומ"ש הרב ט"ז שם דמטעם אחר יש להתיר דודאי עשתה זו כדרכה ומלחה תחלה כעין ההיא דאמרינן גבי ק"ש טעה בוכתבתם והתחיל למען ירבו ימיכם כו' דסירכיה נקיט ואזיל נראה שיש להקשות לכאורה מהא דספק הניח שכתב הטור דלא הוי עירוב ולא אמרינן סירכיה נקיט ואזיל שמעורב ע"ח בכל ע"ש אמנם יש לחלק דהכא שאני דאתחזק ריעותא שאינו מוצא העירוב שם וא"נ דוקא גבי מליחה שעשתה מעשה שבשלה את הבשר אמרינן דודאי מלחה תחלה משא"כ הכא דליכא שום מעשה בהא ודאי לא אמרינן סירכיה נקיט ואזיל ודוק: גם ממ"ש פרק מי שמתו דכ"א ר"י אמר שמואל ס' קרא ק"ש ס' לא קרא ק"ש אינו חוזר וקורא מ"ט ק"ש דרבנן נראה שק' לדעת הרב מש"ל שהרי ספק קרא הוי ממש כס' הניח דמספ"ל אעיקר' דדינא אם קיים המצוה או לא וי"ל בין ספק ביטול מצוה דרבנן לס' איסור דרבנן דהתם שאני דלא עביד איסורא אלא שבטל מצוה דרבנן והילכך הקילו משא"כ הכא דקא עבר אאיסור תחומין דרבנן ומ"מ מדברי הרב ט"ז והרב כנה"ג שכתבנו מבואר שהם חולקים על הרב מש"ל ז"ל ומעתה פש גבן ליישב דברי הטור ז"ל שכתב דספק אם הונח שם לא מהני והנראה אצלי ליישב דבריו דמ"ש אבל אם לא הי"ל חזקת כשרות כגון ספק אם הונח כו' אדלעיל קאי שכתב ס' עירב כו' כגון ס' אם היה קיים בה"ש או לא כשר אהא כתב דהיינו דוקא שהי"ל חזקת כשרות כגון שהניחו שם ולא מצאו אח"כ אבל אם לא היה חזקה כגון ספק אם הונח כו' לא מהני דאע"ג דס' דרבנן לקולא שאני הכא דכיון דלא מצא שם עירוב איכא תרי ספיקי להחמיר דהיינו ספק אם הונח שם או לאו ואת"ל הונח שמא לא היה קיים בה"ש וכל דאיכא תרי ספיקא להחמיר לא אמרינן ספק דרבנן לקולא כמ"ש הרב מש"ל שם ואף שיש חולקים על זה כמ"ש לקמן בכלל מ"מ לא נפלאת היא ליחס סברא הלזו לדעת הטור ז"ל כנ"ל ודע שאני מסתפק בהא דקי"ל דספק עירב כשר אם הכונה לומר דאם רוצה לילך אלפים אמה לכל רוח ממקום שעירב ולהפסיד אלפים אמה שמעבר ביתו והלאה רשאי משום דתחומין דרבנן וסד"ר להקל ולאפוקי מדר"מ דאמר ה"ז חמר גמל וכן נמי מה"ט אם רצה לילך אלפים אמה לכל רוח מתחום ביתו ואילך ורוצה להפסיד אלפים אמה שממקום עירובו רשאי דכיון דספיקא הוא כי היכי דאמרינן דמותר לילך ממקום עירובו ואילך אע"ג דס' הוא שמא לא עירב משום דהוי ספק דרבנן ואזלינן לקולא ה"נ מה"ט מותר לילך מתחום ביתו ואילך דאע"ג דספק הוא שמא עירובו עירוב כיון דהוי דרבנן אזלינן לקולא ולענין שיהא מותר לילך בשניהן באלפים אמה שמתחום ביתו והלאה ובאלפים אמה שממקום עירובו ואילך מטעמא דספק דרבנן לקולא הא ודאי לא קא מבעי' לי דכיון דהוו תרתי דסתרן פשיטא ודאי דלא אמרינן ס' דרבנן לקולא דממ"נ עביד איסור' וההיא דב' שאמרו לאחד צא וערב עלינו דפרק ב"מ שאני דהוו בתרי גברי אבל בחד גברא לא אמרינן לכ"ע ס' דרבנן לקולא היכא דהוו תרתי דסתרן ועיין בפר"ח בכללי ס"ס סי' י"א כי קא מבעי' לי אם רוצה לילך מתחום ביתו ואילך ולהפסיד ממקום עירובו או אם הכונה במ"ש ספק עירוב כשר דאין לו אלפים אמה אלא ממקום עירובו בלבד ואם רוצה לילך באלפים אמה שממקום ביתו והלאה אינו יכול ואם כנים הדברים בהצד הראשון שכתבנו יש ליישב שפיר מה שהק' הרב מש"ל דאמאי לא משני דטעמא דמתני' דהשולח עירובו ביד חש"ו משום דהו"ל ספק עירב כשר די"ל דמתני' קתני ה"ז עירוב דמשמע בהדיא דאינו יכול לילך אלא ממקום עירובו בלבד ואי טעמא דמתני' משום דהוי ס' דרבנן הוה לי' למתני ה"ז ספק עירב כשר ואמנם יש לדקדק בצד זה דא"כ מפני מה אמרו ספק עירב כשר מטעמא דס' דרבנן לקולא הא כיון דהוו תרי קולי דסתרי אהדדי משמע ודאי דאזלינן לחומרא בתרוייהו וראיה לדבר ממ"ש התוס' פ"ק דב"ק די"א גבי ס"ס דקי"ל דאזלינן לקולא דהיכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי דאזלינן לחומרא בתרוייהו משום דאי נימא דנקיל בהאי טפי מהאי אמרינן מאי חזית יע"ש וא"כ גבי ספק דרבנן נמי דכוותא ודאי דהיכא דהוו תרי קולי דסתרי אהדדי דניזל לחומרא בתרוייהו דחד ספיקא בדרבנן הו"ל כתרי ספיקי בדאורייתא ואולם לדעת התוס' וסיעתייהו דס"ל דדוקא גבי תרומה ונטמאת דאיכא חזקה דטהרה הוא דאמרינן ספק עירוב כשר יש ליישב שפיר דמאי דאמרינן ספק עירב כשר היינו לומר דאין לו אלפים אמה אלא ממקום עירובו בלבד ואע"ג דאיכא ביה תרי קולי דסתרו אהדדי ואפ"ה לא אזלינן לקולא בתרוייהו משום דשאני הכא דטפי מסתבר לומר דניזל לקולא ויש לו אלפים אמה ממקום שעירב כיון דאיכא חזקה דמסייע לן ובהכי יש ליישב שפיר מה שהקשינו לעיל לדעת הרע"ב שפסק פ"ב דמקואות כר"מ וכדעת רבינו ובפרק בכ"מ גבי עירב פסק כדעת התוס' וסיעתייהו דבעינן חזקת כשרות די"ל דהכא גבי עירב ה"ט דבעינן חזקת כשרות כנגדה משום דאי לא"ה כיון דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי אית לן למיזל לקולא בתרוייהו כנ"ל נכון. ואיך שיהי' הכלל העולה לענין הלכה דס' דרבנן היכא דאיכא חזקת איסור כנגדה נקטינן ודאי כדעת הש"ך ז"ל מאחר שרובא דרבוותא ז"ל ס"ל דקי"ל כר"י זולתי רש"י ורבינו ז"ל דיחידאי נינהו בדין זה ומאחר עלות כל האמור בענין נראה מבואר שמ"ש מרן בא"ח סימן ק"ס וז"ל מים שיש להן ס' כו' או שיש להן ס' אם בהן כשיעור או לא טהור והן הן דברי רבינו ז"ל פ"ו מה' ברכות שדין זה לא ניתן ליאמר אלא לדעת רבינו ורש"י שפסקו דלא כר"י אמנם לדעת ר"ח ור"ת ורשב"א והרא"ש והר"ן והטור ז"ל א"ח סי' שצ"ד וסי' ת"ט שפסקו כר"י ה"נ משמע דבספק ידים ג"כ קי"ל נמי כר"י דמס' ידים פ"ב משנה ד' דספק ליטהר טמא דומיא דספק אכל אוכלין טמאין דקי"ל כר"י ויש לי מן התימא על הטור ז"ל סי' הנזכר שפסק בפשיטות דספק ידים טהור הפך ממה שפסק בסי' שצ"ד ואולי דס"ל דבספק ידים היקלו טפי ולא קי"ל בהא כר"י משום דסתם לן תנא בפ"ד דטהרות דלא כותיה ודוק: ואולם אכתי פש גבן ליישב מה שהקשה הפר"ח ז"ל ממתני' דספ"ז דתרומות וכמ"ש לעיל ואפילו למש"ל דתרומה בזה"ז עיקרו מדרבנן מיקרי ושלא כדמשמע מדברי הפר"ח ז"ל מ"מ ודאי שלדעת כל הנהו רבוותא אפי' באיסורין דעיקרן מדרבנן לא אמרינן ספק דרבנן לקולא שהרי ע"ת חשיב להו בגמ' עיקרו מדרבנן ואפ"ה ס"ל דבעינן חזקת כשרות ואולם אחר ההשקפה נראה דאי מהא לא תברא דמתני' דהתם ר"מ היא כדקתני בהדיא נפלה אחת מהן לתוך החולין אינן מדמעתן והב' נוהג בה כתרומה וחייבת בחלה דברי ר"מ ור"מ לטעמיה דס"ל גבי טומא' דאפי' בדאיתחזק איסורא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ולא קי"ל כותיה ואין להק' שהרי הא קתני התם ר"י פוטר ומדפליג אר"מ בשניה ולא פליג אריש' דקתני אינן מדמעתן משמע דמודה לר"מ דהא ל"ק דברישא לא פליג ר"י משום דכבר איפליגו בה חדא זימנא ותדע שהרי טעמא דר"מ משום דתרומה בזה"ז דרבנן ור"י ס"ל בהדיא דתרומה בזה"ז דאורייתא כדאיתא בהערל דע"ב ע"ב אלא מוכרח דר"י ארישא לא פליג משום דהא איפליגו בה חדא זמנא כנ"ל ועוד נראה דכפי מה שהוכחתי לקמן בכלל ב' מהתוספתא דמס' ידים ומדברי התוס' דפרק בכ"מ דאפי' בשאין החתיכות ניכרות כל שנפל לתוך קדירה של היתר הקדרה מותרת דאוקי קדרה אחזקת היתר ושלא כדעת הש"ך ז"ל מתני' דב' קופות אתיא נמי כר"י דכיון דנפל לתוך קופה של חולין אוקי אחזקתה דחולין היתה דומה ממש לההיא דידו אחת טמאה דהטהרות טהורות ועוד אני מביא ראיה לס' הש"ך דכל דאיתחזק איסורא לא אמרינן ספק דרבנן לקולא מההיא דגרסינן פ"ק דפסחים ד"ד בעא מיניה מר"ן ב"י המשכיר בית לחבירו חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק כו' והשתא קשה דכיון דבדיקת חמץ דרבנן אפי' נימא דאין חזקתו בדוק מ"מ לא יהי אלא ספק ספיקא דרבנן לקולא ובשלמא לדעת רבינו פ"ב מהלכות חמץ ומצה דס"ל דכיון דבדיקת חמץ תחילתה ספק החמירו בספקה יותר משאר איסורין דרבנן כמ"ש ה"ה שם ניחא אכן לדעת הראב"ד והמאור והטור ושאר הפוסקים החולקים על רבי' ק' אמנם אם נאמר דכל דאתחזק איסורא לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ניחא שפיר דהתם שאני דאי אמרינן דאין חזקתו בדוק איכא חזקת איסור דכל השנה כולה ולפמ"ש הרב מש"ל דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא שנעשה דבר המתירו כמש"ל נראה דה"נ ספק בדק ספק לא בדק הוה ליה כס' אם הונח שם עירוב אך כבר כתבנו לעיל שדבריו ז"ל סותרים למ"ש הט"ז והרב בעל כנה"ג ז"ל ותו לא מידי:<br><b> כלל ב </b> כתב הש"ך ז"ל הביאו הפר"ח סי' קי"א סק"ג דאתחזק איסורא לא מיקרי אלא דוקא כשהב' חתיכות אינן ניכרות אבל אם חתיכות של איסור והיתר ניכרות בפ"ע ק
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..afdc6b3431c02e3166004560aa5bdb36ff89db86
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Immersion Pools/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,76 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Immersion Pools
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מקואות
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Immersion_Pools
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מקואות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>הטמא </b>
+<b> שירד לטבול כו'. הואיל ועיקר דברים אלו מדבריהם הרי ספיקו טהור כמו שביארנו כו'</b> אמר המחבר ראיתי לכתוב כאן כללי ספקא דרבנן וזה החלי בס"ד:<br><b> כלל א </b> אי אמרי' ספיקא דרבנן לקולא כל היכא דאתחזק איסורא כתב הש"ך בכללי ס"ס סי' ק"י ס"ק ל"א דהא דאמרינן ס' דרבנן לקולא היינו כשאין לו חזקת איסור אבל בס' שיש חזקת איסור אמרינן בפרק בכל מערבין דל"ה דאזלינן לחומרא ואע"ג דאיתא התם חד שינוייא דדוקא גבי טומאה דעיקרו מן התורה אמרינן הכי מ"מ הא איתא שנויי אחרינא דר"י מחמיר אפילו בדבר שאין לו עיקר מן התורה וקי"ל כר"י ע"כ והפר"ח ז"ל בכללי ס"ס ס"ק ט"ו השיג עליו וז"ל מ"ש דקי"ל כר"י נמשך אחר הרשב"א שכתב כן בתשו' סי' ת"א וליתא כמ"ש מ"ט וכן פסק הרמב"ם בפרק יו"ד דמקואות והילך לשונו הטמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל כו' ספיקו טמא לפי שהטמא בחזקתו כו' אבל אם טבל מטומאה חמורה כגון אכל אוכלין טמאין הואיל ועיקר דברים אלו מדבריהם הוי ספיקו טהור ע"כ ולפי זה דברים שאין להם עיקר מן התורה כגון גבינה של נכרים וכיוצא אף בדאתחזק איסורא הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא אבל דברים שיש להם עיקר מן התורה אי לא אתחזק איסורא הו"ל ס' דרבנן ולקולא אבל אם אתחזק איסורא אזלינן לחומרא כל זה ע"פ שיטת הש"ך אמנם לדעתי נראה דבכיוצא בזה לא גמרינן איסור מטומאה וראיה לדבר מדתנן ב' קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ואין יודע איזוהי של תרומה ואיזו היא של חולין נפל אחד מהם לתוך החולין אינו מדמעתן ופסקו רבינו בה' תרומות פי"ג והמחבר בסי' קי"א העתיק דינים אלו לענין חתיכות כו' וביאר הש"ך שם לפי שיטתו שבכאן דמיירי בשהחתיכות היו ניכרות דאי לא הו"ל איתחזק איסורא ותלינן להקל ואשתמיט מיניה משנה שלימה כו' ואף בדברים שיש להם עיקר מן התורה ועוד אני תמיה עליו דאף שניכרים החתיכות איקבע איסורא מקרי וחזקת איסורא איכא הכא וכה"ג מביא אשם תלוי דומיא דאשתו ואחותו עמו בבית דאיתא בפ"ה דכריתות וזו הלכה העלה בס"ד דאפילו בשיש לו עיקר מן התורה ואיתחזק איסורא אמרי' ספק דרבנן לקולא ודחה דברי הש"ך יע"ש ולפי שיש לי לישא וליתן ברוב דבריו העתקתי רוב לשונו ראשונה מה שרצה להביא בדברי רבינו דבטומאה דוקא בדבר שעיקרו מדברי' אמרינן דספיקו טהור אבל בטומאה שעיקרו מן התורה אי אתחזק איסורא ספיקו טמא ועל פי זה דן את הדין דבאיסור ג"כ דינא הכי לפי שיטת הש"ך נראה שהבין כן ממ"ש רבינו הואיל ועיקר דברים אלו מדבריהם דמשמע שכונתו דוקא בטומאות כאלו דאכל אוכלים טמאים דעיקר מדבריהם אמנם בשאר טומאה מדבריהם שעיקרם מן התור' ספיקו טמא הואיל ואתחזק איסורא ועל פי זה מדוקדקים דברי רבינו ז"ל שכתב בראש אמיר דספיקו טמא לפי שהטמא בחזקתו דיש לדקדק דלמה זה הוצרך לטעמא דהטמא בחזקתו מאחר דקי"ל ספק דאורייתא לחומרא והרב ט"ז י"ד סי' ר"א ס"ק פ"ז נרגש בזה וכתב וז"ל הוצרך לזה אע"ג דספק דאורייתא לחומרא אפי' בלא חזקה לריעותא לפי שכאן מיירי אפי' בטמא טומאה דרבנן יע"ש והמש"ל תמה עליו דדברים אלו נאמרו שלא בהשגחה וכן תמה עליו הרב אליהו רבה יע"ש אכן כפי מ"ש הפר"ח ז"ל יש מן הישוב שהוצרך רבינו לטעם זה להיכא שנטמא בטומאה דרבנן שיש להן עיקר מן התורה ואף שממ"ש הרב ט"ז בס"ד מבואר דסובר דהלכה כר"י מ"מ דרכו ז"ל יש בו מן היישוב ע"ד שכתבנו האמנם דברי הפר"ח ז"ל תמוהים הם בעיני דאיך חשב כזאת לומר דאכל אוכלין טמאים מיקרי עיקרן מד"ס שהרי בפ' בכל מערבין דל"ו רמינן מדר"י דס"ל ספק עירוב כשר אדר"י דס"ל דאם נטמא בטומאה קלה ספיקו טמא ומתרצינן אמר ר"ה בר חנינא שאני טומאה הואיל ויש להן עיקר מן התורה ופרכינן שבת נמי דאורייתא היא ומשנינן קסבר ר"י תחומין דרבנן ועיין בפי' רש"י שם הרי מבואר דאכל אוכלין טמאים וכל הני דקתני מתניתין טומאה שעיקרה מן התורה מיקרי וליכא למימר דאע"ג דר"ה ב"ח ס"ל דטומאה דאכל אוכלין טמאין מיקרי עיקרו מן התורה מ"מ רבא דנייד התם מתי' דר"ה וקאמר התם ה"ט דר"י העמד טמא על חזקתו כו' פליג אדר"ה וס"ל דמיקרי עיקרו מדרבנן דהא ליתא דמנין לנו לומר דרבא פליג בהא דא"כ הכי הול"ל רבא אמר טומא' נמי עיקרו מדרבנן והתם ה"ט כו' אלא משמע ודאי דרבא ס"ל דכיון דספק דרבנן לקולא אין לחלק בין עקרו מן התו' לשאין עיקרו מן התורה ותו דאף דנימא דרבא ס"ל דאכל אוכלין טמאין עיקרו מדרבנן ומשו"ה נייד מתי' דר"ה מ"מ מנין לנו אליבא דרבא לחלק בהכי בין טו' שעיקרו מן התורה לדרבנן מאחר דלא אשכחן מאן דמפליג וכן ראיתי להרב מש"ל ז"ל בפ"ד מה' בכורות דק"ב ע"ד שהוכיח דספק רבנן לקולא אפילו בדבר שעיקרו מן התורה ממה שפסק רבינו דטו' קלה ספק טהור יע"ש והדבר מוכרח כמ"ש גם מ"ש דבכיוצא בזה לא ילפינן איסור מטו' ובאיסורין אפי' בדבר שיש לו עיקר מן התו' ספק דרבנן לקולא אני תמה עליו דא"כ כי פרכינן התם מדר"י דאמר ספק עירב כשר אדר"י דאמר בטו' קלה ספק טמא אמאי לא משני בפשיט' דאיסור מטו' לא ילפינן וגבי עירוב דאיסורא הוא ס"ל דספק דרבנן לחומרא וגבי טומאה ס"ל דספק דבריהם טהור כדמפליג רבי' ז"ל לפי האמת בדבר שיש לו עיקר מן התורה אלא משמע דליכא לאפלוגי כלל בין איסור לטו': גם מה שהביא ראיה דבאיסורין אפילו בשיש לו עיקר מן התורה ספק דרבנן לקולא מההי' דב' קופות דפסק רבינו פ' י"ג מה' תרומות דין י"ד דבתרומה בזה"ז תלינן להקל נראה שחשב הרב ז"ל דתרומה בזה"ז מיקרי עיקרו מן התורה וזה ודאי ליתא וראיה לדבר מאותה שאמרו פרק המקבל דס"ה דמע"ב בזה"ז לא אמרינן ביה כל דתקון רבנן כעין דאוריית' תקינו משום דלית ליה עיקר מן התורה ואולי דמה שהכריח הרב ז"ל דאפילו בדבר שיש לו עיקר מן התורה ספיקא דרבנן לקולא לאו היינו ממתניתין דב' קופות ומדין תרומה בזה"ז שכתב רבינו אלא ממ"ש רבינו שם אבל בתרומה של תורה עד שירבו חולין על התרומה דהתם ודאי עיקר איסורו מדאורייתא הוא ואפ"ה תלינן להקל כיון דהשתא מיהא איסורו מדרבנן אלא דכל כי האי הי"ל להרב ז"ל לפרש ולהביא ראיה מלשון רבינו ולא ממתני' דב' קופות וכן קשה למ"ש הרב מש"ל ז"ל פ"ד מהלכות בכורות דק"ב ע"ג שהכריח לדעת רבינו ז"ל דבדבר שיש לו עיקר מן התורה אף שאיסורו מד"ס לא אמרינן חזקת שליח כו' ממה שהביא ראיה רב ששת ממעשר שאין חיובו בזה"ז אלא מדרבנן יע"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה סוגיא הלזו דפרק התקבל עכ"ל דרב ששת ס"ל דההיא דהאומר לחבירו צא ולקט לי כו' אפי' בזמן הבית מיירי כנ"ל ועיין במ"ש בכלל ה' (וכפי מ"ש בפ"א מהל' מעשר שני דין י"ב דמעשר בזה"ז חשוב עיקרו דאורייתא והכרחתי כן מלשון רש"י ז"ל פרק כ"ש ומסוגיא דפרק ע"פ דברי הפר"ח והמ"ל מצודקים אחר זמן כה הראוני בס' כהונת עולם ה' ריבית סימן קע"ג ע"ד שכ"כ משם הרב מש"ל ז"ל שהשיב לו פה אל פה ושמח לבי שכונתי לדעתו ועיין בס' דברי אמת הנדפס מקרוב קונט' ט' סימן ד'): ובעיקר הדין שדחה דברי הש"ך והרשב"א מהלכה שכתבו דקי"ל כר"י ממה שפסק רבי' כר"מ אומר אני שדברי הש"ך והרשב"א עיקר דקי"ל כר"נ ורבינו ז"ל יחיד הוא בדין זה ואמינא לה מאותה שאמרו בפרק במה מדליקין דל"ד ע"א ואמר רבא אמרו לו שנים צא וערב עלינו כו' שניהם קנו עירוב וכתבו התוס' ז"ל וז"ל פירש בקונטר' דרבא איירי בע"ת וכן משמע לשון צא וערב עלינו כו' ואע"ג דס' חשיכה אין מערבין כו' בדיעבד כשר דקי"ל כר"י דאמר ס' עירב כשר וק' לרשב"א דר"י דלי' ליה התם גבי נפל עליו גל ונשרף או תרומה ונטמאת ס' עירב כשר אלא משום חזקה כדתני התם בהדיא כיצד אמר ר"י ס' עירב כשר כגון עירב בתרומה כו' אבל עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה אין זה ספק עירב כשר אבל בספק כי האי שהניחו בה"ש או נאכל בה"ש לא מכשר ומפ' ר"ת דהכא מיירי בע"ח ע"ש גם הרא"ש והר"ן והרמב"ן והרשב"א שם בחידושיו דחו פי' רש"י מכח קו' הלזו ופירשוה בע"ח והנה לעין הקורא דבריהם מן המתמיהים דאיך דחו פרש"י ז"ל מההיא דעירב בתרומה ספק טמאה דס"ל לר"י דכיון דאין כאן חזקה לא אמרינן ספק עירב כשר הא ר"י לא קאמר הכי אלא משום דס"ל דספק דרבנן כל דאתחזק איסורא אזלינן להחמיר כדס"ל גבי טומאה וכדקאמר רבא התם ה"ט דר"י העמד טמא על חזקתו אמנם לר"מ דס"ל גבי טומאה דאפי' בדאתחזק איסורא ספיקא טהור ה"נ גבי עירוב אע"ג דליכא חזקה ספק דרבנן לקולא וא"כ לדידן דקי"ל כר"מ כמ"ש רבינו מתפרש' מימרא דרב' כפשטא אליבא דהלכתא דקי"ל גבי עירוב כר"י דספק עירב כשר משום משום דתחומין דרבנן וקי"ל כר"מ דספק דרבנן לקולא אפילו בדאיתחזק איסורא וליכא למימר דדוקא גבי טומאה ס"ל לרבנן דבדבר שהוא מדבריהם ס' טהור אפי' יש חזקה כנגדו אבל גבי איסורא לא דאיסור מטומאה לא ילפינן דהא ליתא דא"כ כי פרכינן התם בפרק בכל מערבין וסבר ר"מ ספיקו לחומרא והתנן טמא שירד לטבול כו' והוצרכו לדחוקי קסבר ר"מ תחומין דאורייתא והא דידיה והא דרביה אמאי לא משני בפשיטות דגבי עירוב דאיסורא הוא אזלינן לחומרא דאיסור מטומאה לא ילפינן אלא מוכרח הדבר לומר דסבירא ליה ללהקת הנביאים הללו גבי טומאה דכל דאיתחזק איסורא ספיקו טמא ואם כן מאחר שהרשב"א ור"ח ור"ת והרא"ש והרמב"ן והר"ן והטור ז"ל א"ח סימן שצ"ד וסימן ת"ט והריטב"א בשיטה כ"י ס"ל דהלכה כר"י פשיטא ודאי דכותייהו נקטינן ורבינו פ"ו מה' עירובין פירשה לההיא מימרא דרבא בע"ת וכפירוש רש"י ז"ל והנראה ודאי דהיינו משום דלשיטתיה קא אזיל שפסק כאן כר"מ דבטו' קלה ספק טהור האמנם זו היא שקשה שפסק רבינו ז"ל שם באותו פרק דין ט"ו לההיא דר"י דפרק בכל מערבין דאם ערב בתרומה שהיא ספק טמאה אינו עירוב וכפי מ"ש הא דר"י מסקנא היא לפום מאי דס"ל דהלכה כר"מ ואין לנו מן הישוב בזה אלא מ"ש ה"ה ז"ל שם בדין י"ג דה"ט משום דבעינן סעודה הראוי' לו מב"י וליכא דאדרבא פשיטא לן שלא היתה ראויה זו לאכילה ואע"פ שאסורה מחמת ספק מ"מ לגבי אכילה חזר הספק כודאי ע"כ אלא שאני תמיה על ה"ה ז"ל במ"ש בס"ד והכי מסתברא לי מסוגיא דפרק בכל מערבין דלדידן דקי"ל תחומין דרבנן ספק עירב אפילו לא הויא ליה חזקה ברורה כל שאין חזקה כנגדו כשר וכן בדין דהוי ספיקא דרבנן ולקולא ע"כ אשר מבואר מדבריו דדוקא כשאין חזקה כנגדו הוא דאמרינן דספק דרבנן לקולא אבל כל שיש חזקה כנגדו ספק דרבנן לחומרא וכדעת הש"ך ז"ל והדבר תמוה שהרי לדעת רבינו אפילו בדאתחזק איסורא אמרי' ספק דרבנן לקולא: ואולי שהרב ז"ל כלפי דעת הרשב"א שחולק על רבינו וס"ל דאם הניחו בה"ש אינו עירוב ולא הו"ל חזקה ברורה לזה בא לסתור דבריו דכן בדין דכל שאין חזקה כנגדו הו"ל ספק דרבנן ולקולא כלומר דאפי' ר"י דפליג גבי טומאה מודה הכא משום דליכא חזקה כנגדו ועפ"י האמור יש ליישב מה שהשמיט רבינו בפ"ו מה' הנזכר חלוקה דאם עירב בפירות ספק מבע"י נתקנו ספק משחשיכה נתקנו דאינו עירוב וכדפרכינן התם מ"ש תרומה דאמרינן העמד תרומה על חזקתה ואימא טהורה היא פירות נמי העמד על חזקתו כו' והרשב"א ז"ל בספר עבודת הקודש הביא דין זה יע"ש אכן כפי מ"ש ניחא שפיר דכי פרכינן התם פירות נמי כו' היינו דוקא אליבא דר"י דס"ל דכל דאיכא חזקה כנגדו לא אמרינן ספק דרבנן לקולא אמנם למאי דקי"ל כר"מ לגבי טומאה דאפי' כנגד חזקה אמרינן ספיקו טהור ה"נ דאם עירב בפירות ספק מבע"י נתקנו דהו"ל ספק עירוב וכשר דהכא לא שייך טעמא דבעינן סעודה הראויה לו כיון שכבר נתקנו אלא דמספקא לן אי מבע"י אי משחשיכה הוה ליה ספיקא דרבנן כן נראה נכון: ודע שלדעת הרשב"א וסייעתיה דס"ל דטעמא דעירב בתרומה ספק טמאה כו' הוא משום דליכא חזקה ברורה ושלא כדעת ה"ה יש לדקדק טובא דא"כ אליבא דר"ה ב"ח דס"ל דטעמא דר"י גבי טו' משום דעיקרו מדאורייתא משמע ודאי דס"ל דבתחומין כיון דעיקרו מדרבנן אמרינן ספק דרבנן לקולא אפילו היכא דאיתחזק איסורא דומי' דטו' וכיון שכן קשה טובא דא"כ תקשי לר"ה ברייתא הלזו דקתני דאם עירב בתרומה ספק טמאה דאינו עירוב ובגמרא כי מייתי להך ברייתא קאמר תניא כיצד אמר ר"י כו' והיל"ל תניא כותיה דרבא כיצד אמנם לדעת ה"ה ז"ל ניחא שפיר ואפשר שזו היתה כונת ה"ה ז"ל במ"ש וז"ל וכן בדין דהו"ל ספק דרבנן ולקולא דזו היא אוקמתה דר"ה ב"ח שחילק בין תחומין לטומאה כדאיתא התם כו' אשר דבריו ז"ל חתומים למאי הלכתא הביא דר"ה אי לאשמועינן דלמאי דקיי"ל תחומין דרבנן ספק עירוב כשר אפילו היכא דליכא חזקה ברורה הא לרבא נמי דינא הכי אמנם כפי מ"ש נראה דכונתו להכריח כדעת רבינו ושלא כדעת הרשב"א זלה"ה דס"ל דכל שאין חזקה ברורה ספק עירוב כשר והכריח הדבר מההיא דעירב בתרומה ספק טמאה שהרי לאוקמתא דר"ה ע"כ צ"ל דאפילו שאין לו חזקה ברורה ספק עירוב כשר מדחי' בין תחומין לטו' ובההיא דטמא שירד לטבול ליכא חזק' ברורה ואפ"ה אי לאו טעמא דעיקרו מדאורייתא הוה אזלינן לקולא וא"כ תקשי ליה לר"ה הך ברייתא אלא דאכתי קשה שהרי לר"ה אפילו דאיכא חזקה כנגדו ס"ל דספק דרבנן לקולא דומיא דטומא' וא"כ איך כתב ה"ה דכל שאין חזקה כנגדו ספק עירוב כשר וכתב שזו היא אוקמתא דר"ה הא לר"ה אפילו בדאיכא חזקה כנגדו נמי ספיקא דרבנן לקולא ואפשר לומר דס"ל לה"ה דר"ה נמי מודה דכל דאיכא חזקה כנגדו הא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ומה שהוצרך למיהב טעמא גבי טומאה משום דעיקרו מדאורייתא הוא משום דמשמע ליה דמתני' בסתמא מיירי ואפי' במקוה שנמדד דהשתא איכא למימר העמד מקוה על חזקתו דכיון דאיכא חזקה לקולא ולחומרא הו"ל כספק שקול דומיא דספק עירוב ומן האמור בזה מקום יש בראש ליישב מה שהקשינו לדעת הרשב"א וסייעתיה דלר"ע תקשי ליה הך ברייתא דעירב בתרומה ספק טמאה דאיכא למימר דס"ל דר"ה נמי מודה דכל דאתחזק דאיסורא לא אמרינן ספק דרבנן לקולא וה"ט דעירב בתרומה ספק טמאה משום דאיכא חזקה כנגד' דהיינו העמד גברא אחזקת תחום ביתו שלא עירב כמ"ש רש"י והתוספת ד"ה ר' ירמיה ומה שהוצרך ר"ה למיהב טעמא משום דטומאה עיקרו מן התורה היינו משום דמשמע ליה דמתניתין מיירי אפילו במקוה שנמדד דאיכא חזקה לקולא ולחומרא ודומי' דהכי גבי עירוב איכא חזקה לקולא דהיינו העמד תרומה אחזקת טהרה וחזקה לחומרא דהיינו העמד גברא בחזקת תחום ביתו ומשו"ה הוצרך לשנויי דה"ט משום דעיקרו מן התורה ומן האמור בזה מבואר דמ"ש התוס' והרשב"א והר"ן דלא אמרינן ס' עירוב כשר אלא כשהיתה לו חזקת כושר ברורה לאו למימרא דכל דליכא חזקה ברורה אע"ג דהוי ס' שקול אזלינן לחומרא אלא כונתם לומר דכל דאיכא חזקת כושר ברורה הו"ל ס' שקול דאיכא חזקה לקולא ולחומרא וכל דליכא חזקת כושר ברורה הו"ל איתחזק איסורא וזה נראה מוכרח דאם הדברים כפשטן דס"ל דכל דליכא חזקת כושר ברורה אפי' בס' שקול אזלינן לחומרא קשה טובא דא"כ אמאי הוצרך רבא למיהב טעמא גבי טומא' משום דהעמד טמא על חזקתו והיל"ל דשאני ס' עירב דאיכא חזקת כושר דהעמד תרומה אחזקת טהרה משא"כ גבי טו' ומאי ק"ל לתלמודא אדרבא העמד מקוה על חזקתו ומאי קו' התם שאני דאיכא חזקה לקולא ולחומרא ומשו"ה הו"ל ס' שקול משא"כ גבי עירוב דאיכא חזקה לקולא וכן ראיתי הדבר מפורש בס' עבודת הקודש שכתב בהדיא דאוקי גברא אחזקת תחום ביתו שלא עירב יע"ש:<br><b> ואולם </b> ה"ה ז"ל נראה שסובר דאוקי גברא אחזקת שלא עירב לא אמרינן ולא מקרי אתחזק איסורא ממ"ש כל שאין חזקה כנגדו כשר ואי ס"ל דאמרינן אוקי גברא אחזקת שלא עירב הא הכא נמי איכא חזקה כנגדו דאוקי גברא אחזקת תחום ביתו וכן ראיתי להריטב"א ז"ל שכתב כן משם התוס' ולפי דעתם ז"ל קשה מ"ש בגמ' מ"ש תרומה דאמרינן העמד תרומה אחזקתה ואימא טהורה היא כו' והשתא ל"ל טעמא דהעמד תרומה אחזקתה אפילו בלאו טעמא דהעמד תרומה אחזקתה כל דליכא חזקה כנגדו מישרא שרי וצריך ישוב: ודע שהתוס' שם בפרק בכל מערבין ד"ה אבל אם ערב בתרומה ס' טמאה כתבו וז"ל כגון שהיו שני צבורין לפניו אחד היה תרומה טמאה ואחד היה תרומה טהורה ועירב בא' מהן דליכא חזקה ע"כ והנה המתבאר מדבריהם דאם עירב בתרומה שהיא ס' טמאה או טהורה ה"ז ס' עירוב וכשר משום דאמרינן אוקי תרומה אחזקתה דומיא דתרומה ונטמאת ואינו יודע אי מבע"י או משחשיכה ואדרבא עדיפא מההיא דאלו התם איתרע חזקתה דהרי טמאה בפנינו (דמה"ט נראה דלא אשמועינן בברייתא דתרו' שהיא ספק טמאה ה"ז ס' עירוב כשר משום דמכ"ש דתרומה ונטמאת נפקא ועיין בס' קקיון דיונה) ונראה דהיינו משום דאזלי לפי שיטתם דפרק במה מדליקין דאם עירב בה"ש אינו עירוב וטעמא דתרומה שהיא ס' טמאה הוא משום דליכא חזקת טהרה אמנם לדעת רבינו כפי מ"ש ה"ה ז"ל דה"ט משום דבעינן סעודה הראויה אין עירובו עירוב כלל אפילו אם עירב בתרומה שהיא בעצמה ס' טמאה ס' טהורה וכן מדוקדק מלשון רבינו שכתב אם עירב בתרומה שהיא ס' טמאה כו' משמע שהס' בתרומה גופא ועוד נראה דאיכא נפקותא לענין דינא דלפי' רבינו ז"ל דטעמא משום דבעינן סעודה הראויה אין עירובו עירוב כלל ואפי' חמר גמל לא הוי ויש לו אלפים אמה שמתחום ביתו ואילך כמ"ש רש"י ז"ל שם בד"ה בעינן סעודה הראויה וכן מדוקדק לשון רבי' שכתב אינו עירוב אמנם לדעת התוס' ז"ל נראה דה"ט דאם עירב בתרומה הבאה משני צבורי' דלא אמרי' ס' עירוב כשר משום דליכא חזקה אזלינן לחו' מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וה"ז חמר גמל וכדס"ל לר"מ וזה פשוט ואולם יש לי מן התימה על ה"ה ז"ל שכתב משמו דמכאן יש ללמוד דמי שעירב ס' יום ספק לילה שאינו עירוב וכלשון הזה כתב בס' עבודת הקודש והוא תימא שהרי לו יהי דנימא דלא אמרינן ס' עירוב כשר אלא בדאיכא חזקת כושר ברורה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וה"ז חמר גמל כדס"ל לר"מ ואיך כ' שאינו עירוב דמשמע דאפי' חמר גמל לא הוי ויש לו תחום ביתו כדרך שכתב שם גבי תרומה שנטמאת מבע"י דאינו עירוב והיל"ל דה"ז חמר גמל כדס"ל לר"מ ובשלמא לדעת התוס' והר"ן והרמב"ן ז"ל שדחו פי' רש"י שפי' לההיא דרבא בע"ת איכא למימר שכונתם לומר דבע"ת אם עירב בה"ש לא אמרינן ספק עירוב כשר וה"ז חמר גמל כדס"ל לר"מ אמנם לדברי הרשב"א ז"ל קשה וצ"ע ובמ"ש התוס' ועירב באחד מהן דליכא חזקה נראה שיש לדקדק דמשמע מדבריהם דליכא חזקת טהרה ולא חזקת טומאה והדבר ק' דכיון שיש כאן ב' צבורי' הרי אתחזק איסורא מיקרי דומי' דחתיכה אחת משני חתיכות והיל"ל דעדיפה מיניה דאיכא חזקת טומאה והיה נראה להוכיח מדבריהם אלו כמ"ש הש"ך ז"ל דכל שניכרים האיסור והיתר לא קרינן ביה אתחזק איסורא ושלא כדעת הפר"ח ז"ל שדחה דבריו וכתב דאפילו בניכרין איקבע איסורא מיקרי ואע"ג דלענין אשם תלוי חשיב איקבע איסורא כדמוכח מההיא דאשתו ואחותו מ"מ לענין ס' דרבנן לא אזלינן לחומרא אלא בדאיתחזק איסור' לגמרי ועוד אני מביא ראיה לדברי הש"ך ז"ל ממה שהקשה התוס' ז"ל והר"ן והרשב"א ז"ל לדעת רש"י דס"ל דאם עירב בה"ש עירובו עירוב ואע"ג דליכא חזקה מהך ברייתא דעירב ס' טמאה ספק טהורה היא והשתא קשה טובא דאי ס"ל דברייתא מיירי בתרומה שהיא בעצמה ספק טמאה א"כ תקשי להו לדידהו דהא הכא נמי איכא חזקת טהרה דומיא דטמאה ונטמאת ואי ס"ל דמיירי בשני צבורין א"כ מאי ק"ל מהכא התם שאני דאיכא חזקת איסור דתרומה טמאה ואיכא חזקה דאוקי גברא אתחום ביתו משא"כ אם עירב בה"ש אלא מוכח ודאי דס"ל דכל דניכרים האיסור והיתר לא מיקרי איתחזק איסורא וזה נראה דבר מוכרח ממה שהוצרכו להקשות לפרש"י מהך ברייתא וק"ט דאמאי ל"ק מתי' דרבא גופי' דקאמר התם מקמי ברייתא זו התם שאני דהעמד טמא על חזקתו דהא עדיפא להק' מדרבא אדרבא גופיה דאתמר התם מקמי ברייתא זו אלא משמע ודאי דמדרבא ל"ק להו דהוה מצינן למימר דהתם שאני דאיכא חזקה כנגדו משא"כ בעירב בה"ש דליכא חזקה כנגדו להכי ק"ל שפיר מהך ברייתא דעירב בתרומה ס' טהורה דליכא חזקה כנגדו וכמ"ש ולדעתי היא ראיה עצומה לדעת הש"ך כנ"ל ועמ"ש לקמן כלל ב' ודע שה"ה ז"ל תמה על הרשב"א ז"ל וזה לשונו ויש תימא בדברי הרשב"א ז"ל שפי' בע"ח וכתב דאם עירב בחצירות בתרומה שהיא ספק טמאה כו' שאינו עירוב וכתב בדין עירובי תחומין שאינו עירוב בה"ש שלמדו ממ"ש בס' תרומה שאינו עירוב ואומר אני לדבריו עירובי חצירות יוכיחו א"ד יע"ש ובאמת שהוא תימא על הרשב"א ז"ל וכמו כן יש לתמוה על הטור ז"ל א"ח סימן שצ"ד שכתב בדין ע"ח וז"ל ספק עירוב כגון ספק אם היה קיים בה"ש כו' כשר אבל אם לא היה בו חזקת כשרות כגון ספק אם הונח שם אם לאו לא עכ"ל וכתב מרן הב"י שם וז"ל ומ"ש רבינו אם לא היה לו חזקת כשרות כו' שם בגמ' עלה ל"ד משמע הכי גבי הא דתניא כיצד אמר ר"י ס' עירוב כשר עכ"ל והוא תימא דאפילו לדעת התוס' וסייעתם החולקים על רש"י וס"ל דבעינן חזקת כשרות היינו דוקא בע"ת דמה"ט ס"ל דאם עירב בע"ת בה"ש אינו עירוב אמנם גבי ע"ח דמערבין בה"ש אע"ג דליכא חזקה דכשרות ה"נ משמע ודאי דאם עירב בתרומה ס' טמאה אע"ג דליכא חזקת כשרות עירובו עירוב ואי ס"ל להטור דטעמא דתרומה ס' טמאה הוא משום דבעינן סעודה הראויה כמ"ש ה"ה א"כ איך כ' מרן דמההיא דכיצד אמר ר"י משמע הכי הא התם שאני דבעינן סעודה הראויה ולעולם דס' אם הונח כשר אע"ג דליכא חזקת כשרות ועיין במג"א סי' הנז' והנה דברי הרשב"א ז"ל שכתב ה"ה דבע"ח אם עירב בתרומה ס' טמאה שאינו עירוב הן הן בספר עבודת הקדש בדיני ע"ח סי' ד' ובדיני ע"ת סי' כ' כתב וז"ל נסתפק הדבר אם אירע כן קודם שחשיכה או לאחר שחשיכה ה"ז עירוב שמעמידין אותו על חזקתו וזה הוא ס' עירוב שאמרו כשר אבל אם עירב בתרומה ונסתפק אם בתרומה טהורה עירב או בתרומה טמאה עירב וכן בפירות ספק נתקנו או לא נתקנו ועדיין הן טבל אין זה ס' עירוב שאין לומר כאן העמד עירוב על חזקתו שלא הוחזק בכשרות אלא אדרבא י"ל העמד האיש בחזקת ביתו כו' ומכאן נלמוד במי שעירב בה"ש שאינו עירוב עכ"ד ולפי הנראה שהבין ה"ה ז"ל שמ"ש ומכאן נלמוד למי שעירב בה"ש הוא ממ"ש דאם עירב בתרומה ס' טמאה שאינו עירוב ועל פי זה תמה עליו דע"ח יוכיחו האמנם הנראה לע"ד בכונת דבריו דודאי ס"ל להרשב"א דתרומה ס' טמאה בלאו טעמא דליכא חזקת כשרות אפי"ה אינו עירוב משום דבעינן סעודה הראויה לו כמ"ש ה"ה ומ"ש דמכאן יש ללמוד כו' כונתו ז"ל כמ"ש בתחלת דבריו דאם נסתפק אם נטמאת מבע"י כו' שמעמידין בחזקתו וכן מ"ש בגמ' דאם עירב בפירות ספק נתקנו מבע"י או לא נתקנו מבע"י אינו עירוב דלא שייך טעמא דסעודה שאינה ראויה כיון שכבר נתקנו וכמש"ל (ובלשון הרשב"א שכ' ספק נתקנו או לא נתקנו חיסור לשון יש בדבריו וכצ"ל ספק נתקנו מבע"י) וכמבואר בגמרא שדברי אלו הן הן מ"ש בגמ' מ"ש תרומה דאמרינן העמד אותה אחזקתה ואימא טהורה היא פירות נמי כו' דמשמע בהדיא דטעמא דהיתרא הוא משום דאיכא חזקת טהרה אבל היכא דליכא חזקה לא אמרינן ספק עירוב וכמו שהקשינו לעיל לדעת ה"ה ומשו"ה פסק בע"ח דאם עירב בתרומה ספק טמאה אינו עירוב מטעמא דבעינן סעודה הראויה לו ומ"ש דאם עירב בתרומה ספק טמאה כו' טעמא דליכא חזקת כשרות קושטא דמילתא קאמר לפום שיטתו דס"ל דבעינן חזקת כשרות אמנם בלאו ה"ט נמי אינו עירוב משום דבעינן סעודה הראויה זה הנראה ליישב דברי הרשב"א ז"ל:<br><b> ואולם </b> זו היא שקשה ממה שראיתי להרשב"א ז"ל בחי' בפ' ב"מ שתמה על פירש"י ז"ל מההיא דאם עירב בתרומה ספק טמאה ולפי מ"ש מאי ק"ל התם ה"ט משום דבעינן סעודה הראויה לו כמ"ש ה"ה ולא הי"ל להק' אלא ממ"ש בגמרא דטעמא דתרומה ונטמאת הוא משום דאיכא חזקת טהרה ולכן הנראה אצלי ליישב דבריהם בשום שכל והבין בעיקר ראייתם שהביאו מההיא דתרומה ספק טמאה דראיה מעיקרא ליתא דהתם ודאי איכא למימר דאינו עירוב מטעמא דבעינן סעודה הראויה לו ואע"ג דמחמת ספק נאסרה מ"מ הא מיהא איסורא באכילה מדרבנן איכא ואפי' במערב בטבל טבול מדרבנן קי"ל דאינו עירוב כדאיתא בפרק בכל מערבין וליכא למימר דס"ל דהתם שאני דודאי איסור הוא משא"כ הכא דכיון דאיסורו מחמת ספק אע"ג דהיא גופא אסורה באכילה משום ספק איסור תורה מ"מ לענין עירוב דהוא דרבנן חשבינן ליה ס' דרבנן ואזלינן לקולא ואמרינן אימור טהורה היא דהא ודאי ליתא שהרי בהיו לפניו ב' ככרות כו' ואמר עירבו לי בטהורה מסקינן התם בפרק בכל מערבין שאינו עירוב משום דבעי' סעודה הראויה אע"ג דכל חדא וחדא אינו אסורה אלא מספק דהו"ל כחתיכה אחת מב' חתיכות דאינו חייב אלא אשם תלוי מס' ואפי"ה חשבינן ליה סעודה שאינה ראויה כ"ש בעירב בתרומה ספק טמאה דלא חשיבא סעודה הראויה אף ע"ג דאיסורה מחמת ספק וכבר ראיתי לה"ה שכתב ויעיד על זה כו' מ"ש אם היו לפניו ב' ככרות כו' והנראה ודאי שכונתו להביא ראיה דאע"ג דאין איסורו אלא מחמת ספק אפ"ה לא חשיבא סעודה הראויה וכמ"ש והנראה אצלי בכונתם ז"ל בראיה הלזו דמשמע להו דטעמא דאם עירב בתרומה ספק טמאה אינו עירוב בלאו טעמא דבעינן סעודה הראויה אינו עירוב מטעמא דליכא חזקת כשרות וזה דבר מוכרח ממ"ש בפרק בכל מערבין בעא מיניה רב שמואל מר"ה היו לפניו ב' ככרות אחד טמאה ואחד טהורה כו' מהו תבעי לר"מ תבעי לר"י ע"כ ל"ק ר"י אלא התם דאם איתא דטהורה היא ידע לה אבל הכא הא לא ידע לה א"ל בין לר"י כו' בעינן סעודה הראויה וליכא והשתא אם איתא דטעמא דספק טמאה דאינו עירוב לר"י הוא משום דבעינן סעודה הראויה ואע"ג שאסורה מחמת ספק מ"מ לגבי אכילה חזר איסורו כודאי אם כן מאי קא בעיא ליה לשמואל הא פשיטא ודאי דבשני ככרות נמי אין עירובו עירוב מה"ט גופיה כיון ששניהם אסורות מחמת ספק אלא משמע ודאי דהוה ס"ל לשמואל דכל שאיסורו מחמת ספק לא חשיב איסורו כודאי לגבי אכילה וטעמיה דר"י הוא משום דליכא חזקת כשרות ומש"ה מיבעייא ליה ואיכא למימר דדוקא בספק טמאה אין עירובו עירוב משום דליכא טהורה ודאית וחדית ליה ר"ה דאע"ג דאין איסורו אלא מחמת ספק חשיב לגבי אכילה כודאי איסור ולא הוי סעודה הראויה ומ"מ במאי דהוה ס"ל לשמואל דטעמא דר"י משום דבעינן חזקת כשרות בהא ודאי לא אשכחן דפליג ר"ה דאי הכי הי"ל לר"ה להקשות לשמואל מברייתא דעירב בתרומה ספק טמאה זה הנראה אצלי אמת ויציב בכונת דבריהם ז"ל ומעתה דברי הרשב"א נכונים וברורים דגבי ע"ת כתב דעירב בתרומה ספק טמאה דאינו עירוב מטעמא דליכא חזקת כשרות קושטא דמילתא נקט לאשמועינן דלכ"ע אסור ואפילו לרב שמואל דס"ל דכיון דאיסורו מחמת ספק חשיב סעודה הראויה כמ"ש האמנם גבי ע"ח פסק דאם עירב בתרומה ספק טמאה אינו עירוב משום דבעינן סעודה הראויה לדידן דקי"ל כר"ה דאפילו שאיסורו מחמת ספק לא חשיבא סעודה הראויה אמנם לרב שמואל ודאי דבע"ח ה"ז עירוב דכיון דאיסורו מחמת ספק חשיב סעודה הראויה ומ"ש ומכאן נלמד שאם עירב בה"ש כו' ראייתו על אופן שכתבתי וזה מדוקדק ממה שהרשב"א ז"ל בדיני ע"ח כשכתב דין זה דאם עירב בתרומה ספק טמאה כתב סתם דאינו עירוב ולא כתב טעמא דליכא חזקת כשרות כדרך שכתב בדיני ע"ת זה הנראה אצלי כפתור ופרח בדעת הרשב"א ז"ל ומעתה יגדל התימא על ה"ה ז"ל שכתב דה"ט דעירב בתרומה ספק טמאה משום דבעינן סעודה הראויה וכל דליכא חזקה כנגדה ספק עירוב כשר לר"י דאכתי לרב שמואל דלית ליה האי סברא מ"ט דר"י וכיון דלרב שמואל ע"כ צ"ל דס"ל דכל דליכא חזקת כשרות לא אמרינן ספק עירוב כשר מאן פלג לן לומר דר"ה פליג עליה בהא דבהא לא אשכחן דפליגי ואולם לדעת רבי' ז"ל יש ליישב דאע"ג דמשמע התם בהדיא דטעמיה דר"י משום חזקת כשרות היינו דוקא לר"י דס"ל גבי מקוה ספיקו טמא משום דאיכא חזקה דהעמד טמא על חזקתו אמנם לדידן דקי"ל כר"מ דאפי' בדאתחזק איסור' ספיקו טהור ה"נ בעירב בה"ש עירובו עירוב כנ"ל דעת הרע"ב ז"ל נראה שהוא כדעת התוס' והרמב"ן ולהקת הנביאים שכתבנו לעיל דס"ל דספק עירוב כשר דוקא בדאיכ' חזקת כשרות והיינו משום דס"ל דקי"ל כר"י גבי טומאה דכל דאיכא חזקה כנגדו לא אמרינן ספק דרבנן לקולא וכמש"ל באורך וזה שכתב אמתניתין דבכל מערבין וז"ל ר"י ור"ש אומרים ספק עירוב כשר דאמרינן העמד עירוב על חזקתו וכשהניחו היה בתוך התחום והיה טהור כו' וכן הלכה עכ"ד אך אני תמיה עליו דבפ"ב דמקואות משנה ג' כתב דאין הלכה כר"י אלא כר"מ דאמר ספיקו טהור אפילו כנגד חזקה דהעמד טמא על חזקתו וכדעת רבינו ז"ל וכיון שכן הו"ל תרתי דסתרי אהדדי ואולי נאמר דבפ' בכל מערבין לא כ"כ אלא אליבא דר"י דע"כ ל"ק ר"י דספק עירוב כשר אלא דוקא היכא דאיכא חזקת כשרות אמנם היכא דליכא חזקת כשרות לא משום דאיכא חזקה דהעמד גברא אחזקתו שלא עירב דומיא דטומאה אמנם למאי דקי"ל כר"מ אפי' בדאיכא חזקה אחרת כנגדה ספק עירוב כשר ומ"ש הרע"ב וכן הלכה אעיקר דינא דספק עירב כשר קאי ולאפוקי מדר"מ ולא למאי דסמיך ליה וזה ודאי דוחק ולפמ"ש לקמן יש ליישב ודוק. ודע שלדעת כל הנהו רבוותא ז"ל שכתבנו דספק עירב כשר דוקא בדאיכא חזקת כשרות יש ליישב מה שהקשה הרב מש"ל ז"ל בפ"ד מה' בכורות אההיא דפרכינן התם בפרק בכל מערבין דל"ג אמתניתין דהשולח עירובו ביד חש"ו דפרכינן ודילמא לא שקיל מיניה ותי' כדרב דאמר חזקה שליח עושה שליחותו כו' דמאי קו' הא דל מהכא טעמא דחזקה שליח עושה שליחותו ולא יהי אלא ספק הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא והרב ז"ל נשא ונתן בקו' הלזו כיד ה' הטובה עליו וזו הלכה העלה בס"ד דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא שנעשה שום דבר המתירו ואין אנו יודעים אם נעשה בזמן המתירו או בדבר המתירו אבל אם אנו מסתפקים אם אעיקרא דדינא נעשה לו דבר המתירו בכי הא לא אזלינן לקולא ומש"ה פריך הכא ודילמא לא שקיל וכתב שראה הדבר מפורש להטור ז"ל בסימן שצ"ד שכתב ספק עירב כו' אבל אם לא היה לו חזקת כשרות כגון ספק אם הונח שם או לאו לא מהני ופסקו מרן ז"ל בשולחנו הטהור והוקשה לו ממ"ש הטור בסימן ק"ס דספק אם נטל ידיו או לא נטל ספק טהור וה"ז דומיא ממש לספק הניח ומכח זה נדחק בדבריו וכתב דמ"ש ספק נטל היינו אם היה דבר חוץ בידו או לא או שהיה כולה יתירא בטו' ידים לחולין אבל בשאר ספיקי דרבנן לא את"ד יע"ש ולפי דעת התוספות וסיעתייהו נראה דקושיתו ליתא דהוצרכו בגמ' לטעמא דחזקה שליח עושה שליחותו משום דאע"ג דהוי ספק דרבנן כיון דליכא חזקת כשרות לא אמרינן ספק עירב כשר דקי"ל כר"י ודחיקא ליה לתלמודא לאוקומי למתניתין כר"מ דלית הלכתא כותיה ותמהני על הרב ז"ל איך סתם לן סתומי בקושיא הלזו כאלו היא הלכה פסוקה והי"ל לברר שיחותיו דקו' זו אינו אלא לדעת רבי' ואף לדעת רבינו ז"ל דפסק דאם עירב בה"ש עירובו עירוב כפי מש"ל שטעמו ז"ל דאע"ג דר"י ס"ל דבעינן חזקת כשרות אפ"ה לא קי"ל בהא כר"י אלא כר"מ דגבי טומאה נראה שיש ליישב דלא מצי לשנויי דטעמא דהשולח עירובו כו' משום דס' עירוב כשר אפי' בדליכא חזקת כשרות משום דא"כ קשה דמתני' מני אי ר"מ הא איהו ס"ל דספק עירוב ה"ז חמר גמל ואי ר"י הא ר"י ס"ל דבעינן חזקת כשרות וצ"ל דמתני' ר"י היא ונסיב לה אליבא דתנאי וזה ודאי דוחק. גם מה שרצ"ל דלא אמרינן ס' דרבנן אלא בשנעשה דבר המתירו והכריח הדבר מדברי הטור ז"ל הנה מדברי מרן ז"ל שם שכתב שדבר זה נלמד מההיא דכיצד אמר ר"י מבואר דטעמא דס' הינוח לאו היינו מטעמא שכתב הרב ז"ל שהרי בההיא דר"י דעירב בתרומה ספק טמאה הרי נעשה דבר המתירו ואפי"ה אינו עירוב ועיין בהרב ט"ז ז"ל י"ד סימן ס"ט ס"ק כ"ד שכתב וז"ל מעשה בא לידינו באשה אחת שבשלה בשר ושכחה אם מלחה אותה תחלה אם לאו והתרנו מכח זה דלא הוי אלא ס' דרבנן ולקולא ואין לומר דמוקמינן ליה אחזקה דמעיקרא שלא היתה מלוחה כו' דיש רוב נגד החזקה דרוב פעמים מולחין תחלה ורוב עדיף מחזקה א"ד יע"ש גם הרב כנה"ג סי' הנזכר בהגהת ב"י ס"ק ל"א הביא דברי הרב ט"ז הללו לענין הלכה יע"ש הרי מבואר הפך דברי הרב מש"ל ז"ל שהרי ספק מלח או לא הוי ממש כס' הניח דמספ"ל אם נעשה דבר המתירו או לא ואפ"ה ס"ל דאמרינן ס' דרבנן לקולא ומ"ש הרב ט"ז שם דמטעם אחר יש להתיר דודאי עשתה זו כדרכה ומלחה תחלה כעין ההיא דאמרינן גבי ק"ש טעה בוכתבתם והתחיל למען ירבו ימיכם כו' דסירכיה נקיט ואזיל נראה שיש להקשות לכאורה מהא דספק הניח שכתב הטור דלא הוי עירוב ולא אמרינן סירכיה נקיט ואזיל שמעורב ע"ח בכל ע"ש אמנם יש לחלק דהכא שאני דאתחזק ריעותא שאינו מוצא העירוב שם וא"נ דוקא גבי מליחה שעשתה מעשה שבשלה את הבשר אמרינן דודאי מלחה תחלה משא"כ הכא דליכא שום מעשה בהא ודאי לא אמרינן סירכיה נקיט ואזיל ודוק: גם ממ"ש פרק מי שמתו דכ"א ר"י אמר שמואל ס' קרא ק"ש ס' לא קרא ק"ש אינו חוזר וקורא מ"ט ק"ש דרבנן נראה שק' לדעת הרב מש"ל שהרי ספק קרא הוי ממש כס' הניח דמספ"ל אעיקר' דדינא אם קיים המצוה או לא וי"ל בין ספק ביטול מצוה דרבנן לס' איסור דרבנן דהתם שאני דלא עביד איסורא אלא שבטל מצוה דרבנן והילכך הקילו משא"כ הכא דקא עבר אאיסור תחומין דרבנן ומ"מ מדברי הרב ט"ז והרב כנה"ג שכתבנו מבואר שהם חולקים על הרב מש"ל ז"ל ומעתה פש גבן ליישב דברי הטור ז"ל שכתב דספק אם הונח שם לא מהני והנראה אצלי ליישב דבריו דמ"ש אבל אם לא הי"ל חזקת כשרות כגון ספק אם הונח כו' אדלעיל קאי שכתב ס' עירב כו' כגון ס' אם היה קיים בה"ש או לא כשר אהא כתב דהיינו דוקא שהי"ל חזקת כשרות כגון שהניחו שם ולא מצאו אח"כ אבל אם לא היה חזקה כגון ספק אם הונח כו' לא מהני דאע"ג דס' דרבנן לקולא שאני הכא דכיון דלא מצא שם עירוב איכא תרי ספיקי להחמיר דהיינו ספק אם הונח שם או לאו ואת"ל הונח שמא לא היה קיים בה"ש וכל דאיכא תרי ספיקא להחמיר לא אמרינן ספק דרבנן לקולא כמ"ש הרב מש"ל שם ואף שיש חולקים על זה כמ"ש לקמן בכלל מ"מ לא נפלאת היא ליחס סברא הלזו לדעת הטור ז"ל כנ"ל ודע שאני מסתפק בהא דקי"ל דספק עירב כשר אם הכונה לומר דאם רוצה לילך אלפים אמה לכל רוח ממקום שעירב ולהפסיד אלפים אמה שמעבר ביתו והלאה רשאי משום דתחומין דרבנן וסד"ר להקל ולאפוקי מדר"מ דאמר ה"ז חמר גמל וכן נמי מה"ט אם רצה לילך אלפים אמה לכל רוח מתחום ביתו ואילך ורוצה להפסיד אלפים אמה שממקום עירובו רשאי דכיון דספיקא הוא כי היכי דאמרינן דמותר לילך ממקום עירובו ואילך אע"ג דס' הוא שמא לא עירב משום דהוי ספק דרבנן ואזלינן לקולא ה"נ מה"ט מותר לילך מתחום ביתו ואילך דאע"ג דספק הוא שמא עירובו עירוב כיון דהוי דרבנן אזלינן לקולא ולענין שיהא מותר לילך בשניהן באלפים אמה שמתחום ביתו והלאה ובאלפים אמה שממקום עירובו ואילך מטעמא דספק דרבנן לקולא הא ודאי לא קא מבעי' לי דכיון דהוו תרתי דסתרן פשיטא ודאי דלא אמרינן ס' דרבנן לקולא דממ"נ עביד איסור' וההיא דב' שאמרו לאחד צא וערב עלינו דפרק ב"מ שאני דהוו בתרי גברי אבל בחד גברא לא אמרינן לכ"ע ס' דרבנן לקולא היכא דהוו תרתי דסתרן ועיין בפר"ח בכללי ס"ס סי' י"א כי קא מבעי' לי אם רוצה לילך מתחום ביתו ואילך ולהפסיד ממקום עירובו או אם הכונה במ"ש ספק עירוב כשר דאין לו אלפים אמה אלא ממקום עירובו בלבד ואם רוצה לילך באלפים אמה שממקום ביתו והלאה אינו יכול ואם כנים הדברים בהצד הראשון שכתבנו יש ליישב שפיר מה שהק' הרב מש"ל דאמאי לא משני דטעמא דמתני' דהשולח עירובו ביד חש"ו משום דהו"ל ספק עירב כשר די"ל דמתני' קתני ה"ז עירוב דמשמע בהדיא דאינו יכול לילך אלא ממקום עירובו בלבד ואי טעמא דמתני' משום דהוי ס' דרבנן הוה לי' למתני ה"ז ספק עירב כשר ואמנם יש לדקדק בצד זה דא"כ מפני מה אמרו ספק עירב כשר מטעמא דס' דרבנן לקולא הא כיון דהוו תרי קולי דסתרי אהדדי משמע ודאי דאזלינן לחומרא בתרוייהו וראיה לדבר ממ"ש התוס' פ"ק דב"ק די"א גבי ס"ס דקי"ל דאזלינן לקולא דהיכא דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי דאזלינן לחומרא בתרוייהו משום דאי נימא דנקיל בהאי טפי מהאי אמרינן מאי חזית יע"ש וא"כ גבי ספק דרבנן נמי דכוותא ודאי דהיכא דהוו תרי קולי דסתרי אהדדי דניזל לחומרא בתרוייהו דחד ספיקא בדרבנן הו"ל כתרי ספיקי בדאורייתא ואולם לדעת התוס' וסיעתייהו דס"ל דדוקא גבי תרומה ונטמאת דאיכא חזקה דטהרה הוא דאמרינן ספק עירוב כשר יש ליישב שפיר דמאי דאמרינן ספק עירב כשר היינו לומר דאין לו אלפים אמה אלא ממקום עירובו בלבד ואע"ג דאיכא ביה תרי קולי דסתרו אהדדי ואפ"ה לא אזלינן לקולא בתרוייהו משום דשאני הכא דטפי מסתבר לומר דניזל לקולא ויש לו אלפים אמה ממקום שעירב כיון דאיכא חזקה דמסייע לן ובהכי יש ליישב שפיר מה שהקשינו לעיל לדעת הרע"ב שפסק פ"ב דמקואות כר"מ וכדעת רבינו ובפרק בכ"מ גבי עירב פסק כדעת התוס' וסיעתייהו דבעינן חזקת כשרות די"ל דהכא גבי עירב ה"ט דבעינן חזקת כשרות כנגדה משום דאי לא"ה כיון דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי אית לן למיזל לקולא בתרוייהו כנ"ל נכון. ואיך שיהי' הכלל העולה לענין הלכה דס' דרבנן היכא דאיכא חזקת איסור כנגדה נקטינן ודאי כדעת הש"ך ז"ל מאחר שרובא דרבוותא ז"ל ס"ל דקי"ל כר"י זולתי רש"י ורבינו ז"ל דיחידאי נינהו בדין זה ומאחר עלות כל האמור בענין נראה מבואר שמ"ש מרן בא"ח סימן ק"ס וז"ל מים שיש להן ס' כו' או שיש להן ס' אם בהן כשיעור או לא טהור והן הן דברי רבינו ז"ל פ"ו מה' ברכות שדין זה לא ניתן ליאמר אלא לדעת רבינו ורש"י שפסקו דלא כר"י אמנם לדעת ר"ח ור"ת ורשב"א והרא"ש והר"ן והטור ז"ל א"ח סי' שצ"ד וסי' ת"ט שפסקו כר"י ה"נ משמע דבספק ידים ג"כ קי"ל נמי כר"י דמס' ידים פ"ב משנה ד' דספק ליטהר טמא דומיא דספק אכל אוכלין טמאין דקי"ל כר"י ויש לי מן התימא על הטור ז"ל סי' הנזכר שפסק בפשיטות דספק ידים טהור הפך ממה שפסק בסי' שצ"ד ואולי דס"ל דבספק ידים היקלו טפי ולא קי"ל בהא כר"י משום דסתם לן תנא בפ"ד דטהרות דלא כותיה ודוק: ואולם אכתי פש גבן ליישב מה שהקשה הפר"ח ז"ל ממתני' דספ"ז דתרומות וכמ"ש לעיל ואפילו למש"ל דתרומה בזה"ז עיקרו מדרבנן מיקרי ושלא כדמשמע מדברי הפר"ח ז"ל מ"מ ודאי שלדעת כל הנהו רבוותא אפי' באיסורין דעיקרן מדרבנן לא אמרינן ספק דרבנן לקולא שהרי ע"ת חשיב להו בגמ' עיקרו מדרבנן ואפ"ה ס"ל דבעינן חזקת כשרות ואולם אחר ההשקפה נראה דאי מהא לא תברא דמתני' דהתם ר"מ היא כדקתני בהדיא נפלה אחת מהן לתוך החולין אינן מדמעתן והב' נוהג בה כתרומה וחייבת בחלה דברי ר"מ ור"מ לטעמיה דס"ל גבי טומא' דאפי' בדאיתחזק איסורא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ולא קי"ל כותיה ואין להק' שהרי הא קתני התם ר"י פוטר ומדפליג אר"מ בשניה ולא פליג אריש' דקתני אינן מדמעתן משמע דמודה לר"מ דהא ל"ק דברישא לא פליג ר"י משום דכבר איפליגו בה חדא זימנא ותדע שהרי טעמא דר"מ משום דתרומה בזה"ז דרבנן ור"י ס"ל בהדיא דתרומה בזה"ז דאורייתא כדאיתא בהערל דע"ב ע"ב אלא מוכרח דר"י ארישא לא פליג משום דהא איפליגו בה חדא זמנא כנ"ל ועוד נראה דכפי מה שהוכחתי לקמן בכלל ב' מהתוספתא דמס' ידים ומדברי התוס' דפרק בכ"מ דאפי' בשאין החתיכות ניכרות כל שנפל לתוך קדירה של היתר הקדרה מותרת דאוקי קדרה אחזקת היתר ושלא כדעת הש"ך ז"ל מתני' דב' קופות אתיא נמי כר"י דכיון דנפל לתוך קופה של חולין אוקי אחזקתה דחולין היתה דומה ממש לההיא דידו אחת טמאה דהטהרות טהורות ועוד אני מביא ראיה לס' הש"ך דכל דאיתחזק איסורא לא אמרינן ספק דרבנן לקולא מההיא דגרסינן פ"ק דפסחים ד"ד בעא מיניה מר"ן ב"י המשכיר בית לחבירו חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק כו' והשתא קשה דכיון דבדיקת חמץ דרבנן אפי' נימא דאין חזקתו בדוק מ"מ לא יהי אלא ספק ספיקא דרבנן לקולא ובשלמא לדעת רבינו פ"ב מהלכות חמץ ומצה דס"ל דכיון דבדיקת חמץ תחילתה ספק החמירו בספקה יותר משאר איסורין דרבנן כמ"ש ה"ה שם ניחא אכן לדעת הראב"ד והמאור והטור ושאר הפוסקים החולקים על רבי' ק' אמנם אם נאמר דכל דאתחזק איסורא לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ניחא שפיר דהתם שאני דאי אמרינן דאין חזקתו בדוק איכא חזקת איסור דכל השנה כולה ולפמ"ש הרב מש"ל דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא היכא שנעשה דבר המתירו כמש"ל נראה דה"נ ספק בדק ספק לא בדק הוה ליה כס' אם הונח שם עירוב אך כבר כתבנו לעיל שדבריו ז"ל סותרים למ"ש הט"ז והרב בעל כנה"ג ז"ל ותו לא מידי:<br><b> כלל ב </b> כתב הש"ך ז"ל הביאו הפר"ח סי' קי"א סק"ג דאתחזק איסורא לא מיקרי אלא דוקא כשהב' חתיכות אינן ניכרות אבל אם חתיכות של איסור והיתר ניכרות בפ"ע ק
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e026171c7e3ee9e884a2ea793e94e308b889889c
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,62 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>זבה </b>
+<b> שנעקרה מימי רגליה כו'.</b> עיין מ"ש מרן ובמ"ש פ"ג מהלכות אישות הלכה י':
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בועל </b>
+<b> נדה כנדה כו' ומטמא מו"מ כנדה.</b> הנה משמעות דברי רבינו ז"ל נראה דס"ל דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים שעליו וכ"כ הרב מש"ל ואולם דעת הר' אברהם זעירא ורבינו ישעיה הראשון הביאו הרא"ם ז"ל בס' מצורע ד"ה ותהי נדתה דמה שאמרו בת"כ ובפ' בנות כותי' מה היא מטמא אדו"כ אף הוא מטמא אדו"כ אינו ר"ל לשיט' אדם הנוגע בו לטמא בגדים שעליו כמו שהיא מטמא כו' ועוד הרי שנינו בהדיא בועל נדה כטמא מת ש"מ בועל נדה אינו מטמא אלא אדם ולא בגדים שעליו ע"ש. וקשה לי טובא לפי שיטתם מהא דפרכינן פ"ק דיומא ד"ו מתיבי ב"ק כמגע שרץ בועל נדה כטמא מת מאי לאו לטבילתן לא לטומאתן טומאתן בהדיא כתיב בהו כו' ודחיק לשנויי לעולם לטומאתן וסיפא אצטריכא ליה והשתא מאי קו' נימא דמתני' לטומאתן והא אתא לאשמועי' דאינו מטמא אדם לטמא בגדים שעליו דומיא דטמא מת ואמאי אצטריך לדחוק סיפא אצטריכ' ליה וכן נמי קשה מההיא דאלו דברים דאמאי אצטריך לשנוי למחנותם והא כדאיתא והא כדאיתא ואפשר לומר דמ"ש הם ז"ל דבועל נדה אינו מטמא אדם לטמא בגדים שעליו היינו לפום מאי דמסקינן בגמרא דבועל נדה טבילתן ביום והיינו משום דאע"ג דכתיב ותהי נדתה עליו לא מדמינן ליה אלא למאי דכתיבי בהדיא אבל למאי דלא רבינהו קרא יש לנו לדמות כטמא מת מסברא משום דהוי טומאת מגע כמותו וכמ"ש התוס' בד"ה סיפא אית לן למימר נמי דמאי דמרבינן מקרא דותהי נדתה אינו אלא לטמא אדם וכלים במגע אבל לטמא אדם ובגדים שעליו כנדה לא דטפי יש לנו לדמותו לטמא מת ותפסת מועט תפסת מיהו למאי דהוה בעי למימר דבועל נדה כנדה וטבילת' בליל' ע"כ משום דס"ל כיון דכתיב ותהי נדתה עליו אית לן לדמויי לנדה לכל מילי וא"כ ה"נ אית לן למימר דמטמא אדם לטמא בגדים שעליו כנדה א"כ משו"ה לא משני לעולם לטומאתם ואשמועינן דאינו מטמא בגדים משום דא"כ ע"כ היינו טעמא דלא אתקש אלא למאי דכתיבי בהדיא וא"כ לטבילתם נמי יש לנו לומר שדינו כטמא מת ובפסחים נמי משו"ה לא משני הכי משום דכי היכי דלענין לטמא בגדים אמרינן שדינו כטמא מת מכח הסברא ה"נ למחנותם דח"כ מדסיפא למחנותם רישא נמי למחנותם וכעין מ"ש התוס' אלא דקצת קשה לפי זה דא"כ אמאי לא פריך תלמוד' למ"ד דבועל נדה כנדה וטובל בלילה מברייתא דקתני חומר בבועל נדה מטמא מת כו' הא לענין לטמא זה וזה שוין וכמו שהכריחו הן ז"ל וא"נ מדלענין טומאתן שוה לטמא מת דאינו מטמא בגדים שעליו ה"נ לטבילתם ותו דאמאי לא תני חומר בבועל נדה מטמא מת שטובל בלילה וא"נ מברייתא גופא דמייתי אלא שחמור ממנו בועל נדה כו' אמאי לא חשיב הא ויש לומר דניחא לי' לתלמודא להקשות מברייתא מפורשת דקתני טובל ביום ולא מהך ברייתא דאיכא לדחויי דתנא ושייר דהדוחה דוחה בקש מיהו לפי האמת לית לן לדחוקי בהכי ואית לן למימר שדינו כטמא מת מסברא דומיא דטבילתן ובהא ניחא מה שהקשה הרב בעל קרבן אהרן בפרשת מצורע דק"ס ע"ג דמאי ראי' מייתי מהך מתני' הא כבר פירש הר"ש בפי' המשנה דלאו לענין טומאה מיירי אלא למחנותן דאינה משתלח אלא חוץ למחנה אחד ואם לא ירצו להודות להר"ש כי פירוש דחוק הוא זה דסיפא למחנותן ורישא איירי לטומאה אלא דמפ' כו' יע"ש והנה מ"ש אם לא ירצו להודות להר"ש בזה כו' הן דברים תמוהים שהרי דברי הר"ש הללו הן הם דברי הגמ' דפ' א"ד והנראה דאישתמיט מיניה וחשב הרב ז"ל שהם פירוש הר"ש מיהו לעיקר קו' כפי מש"כ לא ק"מ דס"ל דאע"ג דהתם מוקמי' לה דאיירי למחנותן מיני' תשמע דלענין טומא' לטמא בגדים שוה לטמא מת דאם נאמר שדינו כנדה ומטמא בגדים אע"ג דלמחנותן דינו כט"מ אמאי איצטריך התם לדחוקי דלמחנותן קאמר והא כדאיתא כו' ואמאי לא משני דלעולם לטומאתן וסיפא אצטריכא לי' כמו שהקשו התוס' וא"נ לטבילתן קאמר ולעולם דלמחנותן בועל נדה כנדה ומשתלח לב' מחנות דומיא דלטמא בגדים דאמרינן שדינו כנדה אלא ע"כ דס"ל דכיון דלטבילתן שוין לטמא מת ה"נ למחנותן דלכל מילי אית לן לדמויי לט"מ אם לא למאי דכתיב בהדיא דוקא כמ"ש התוס' וא"כ ה"נ לענין לטמא בגדים אית לן למימר שדינו כט"מ מה"ט כנ"ל ודוק. מיהו ממה שדחה הרא"ם ז"ל ראייתם דאיכא למימר בועל נדה כט"מ שמטמא אדם אבל לא כטמא מת לכל דבר כו' נרא' דאי מהא לא איכפת לי' וא"כ לא ידעתי אמאי הוצרך הרב ז"ל לזה ולא כתב דההיא מתניתין למחנותן קאמר כמו שאמרו בגמ' וא"נ לטבילתן וכמסקנא דשמעתין ואע"ג דלמחנותן ולטבילתן שוין לטמא מת לטמא בגדים מרבינן ליה מקרא דותהי נדתה עליו ודוק ורש"י ז"ל בפ' ב"כ דל"ה ס"ל דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים שעליו יע"ש בד"ה מאי היא ועיין בקרבן אהרן דף הנז' שצדד לומר שמ"ש רש"י אינו אלא במשא לחוד אבל במגע לא ועיין במ"ש הר"ש בריש כלים ולע"ד מדברי רש"י ז"ל שם באותה סוגיא בד"ה אימא כהיא מבואר מדבריו דאפי' במגע ס"ל דמטמא בגדים שעליו יע"ש ויש לתמוה על הרב ז"ל איך לא השגיח בזה ודוק ועיין במ"ש המש"ל בדין זה גם מ"ש עוד הרב הנז' גם זה הפירוש אי אפשר לפרשו דאם אינו מטמא אלא אחד כו' הן דברים תמוהים וחתומים לא זכיתי להבינם כמו שיראה המעיין אך קל"ט לדעת הר' אברהם זעירא ור"י מהא דפריך התם בפ' ב"כ מתקיף לה ר"י אימא כהיא מה היא לא חלקת בה בין מגעה למשכבה לטמא אדם ולטמא בגדים אף הוא לא תחלק בו בין מגעו למשכבו לט"א ול"ב ולקולא אמר קרא עליו להטעינו משמע והשתא לפי דעתם ז"ל ע"כ מאי דפריך בגמ' הוא לומר דכי היכי דהיא שוה משא' למשכבה דמטמא אדם ובגדים הכי נמי הוא יהא שוה מגעו למשכבו וכי היכי דמשכבו אינו מטמא אדם ובגדים אם נגעו בו ה"נ לא יטמא מגעו אדם ובגדים דאם נגעו אדם ובגדים בו לא יטמא אלא דוקא אם נגעו אוכלין ושלא כפירוש רש"י שכתב דהיינו לומר דאם נגע אדם בבועל נדה לא יטמא בגדים שעליו כמו שאינו מטמא משכב שהרי לפי דעתם האמת כן הוא וכיון שכן קשה דמאי קו' ואיך יעלה על דעתך לומר כן דא"כ ק' דמה ת"ל ותהי נדתה עליו לא לכתוב אלא וטמא שבעת ימים וממילא שמעינן דמטמא אוכלין ובגדים שעליו וכדין הנוגע בה וכדקאמרן בברייתא בהדיא א"כ מת"ל ותהי נדתה כו' ועיין בהרב קרבן אהרן ובשלמא לפירש"י ניחא דתלמודא הכי פריך דאימא דותהי נדתה אצטריך לאשמועינן דמטמא אדם ושלא כדין הנוגע בה דאינו מטמא אדם וכ"ח בשעת מגעו אלא בגדים שעליו בשעת מגעו אבל שיטמא לטמא הנוגע בו בגדים שעליו אימא דלא יהא טמא כמו משכב אך לפי דעתם ז"ל קשה וצ"ע ואפשר לומר בדוחק דר"י הכי פריך דאימא דקרא דותהי נדתה אתא לאשמועינן דלא נימא שדינו כדין הנוגע בה דאינו מטמא אלא בגדים בשעת מגעו אבל אדם וכ"ח אפילו בשעת מגעו אינו מטמא וכדאיתא בת"כ דקנ"ו ע"ב ועיין בקרבן אהרן שם אלא בועל נדה נשתנה דינו מהנוגע בה דכל זמן שבועלה ונוגע בה מטמא אדם וכ"ח כמו שהיא מטמא' אבל לאחר שפירש ממנה נימא שדינו כמשכבה דאינו מטמא אדם ובגדים ואהא משני דעליו להטעינו משמע ודוק. ועוד אפשר לומר דהכי פריך דאימא דקרא דותהי נדת' לא אתא אלא לומר דכי היכי דהיא מטמא בהיסט אדם וכ"ח ה"נ הוא מטמא בהיסט מיהו לענין טומא' חלוקים הם שזה מטמא אדו"כ בהיסט וזה אינו מטמא בהיסט אלא אוכלין ומנא לן לומר דתרוייהו נפק' מק' דמטמא אדם וכ"ח וגם דמטמא בהיסט אימא דלא אתא אלא לחדא גרידא ואף למ"ש הרב מש"ל ז"ל בה' הנז' שלדעת הר' אברהם הנז' בועל נדה אינו מטמא בהיסט איכא למימר דהיינו לפי האמת דקרא דותהי נדתה אתא לומר דמטמא אדם וכ"ח כאב הטומאה משו"ה אמרינן דדוקא למאי דרבינהו קרא בתדי' אבל למאי דלא רבינהו מסבר' אית לן לומר שדינו כט"מ אמנם למאי דפריך תלמודא אימא כהיא טפי הוה מסתבר לומר דקרא דותהי נדתה אתא לומר שמטמא אוכלין בהיסט מלומר שמטמא אדם ובגדים דבהא הוי משכבו כמגעו דומיא דהיא ממש ודוק ובגופא דשמעתתא דפ"ק דיומא דקאמר אלא לאו לטבילתן אין להקשות דאם כן אמאי לא ערבינהו ותני ב"ק ובועל נדה כמגע שרץ או כטמא מת דאיכא למימר דתני להו לטבילתן כפי טומאתן דבעל קרי טובל ביום טומאתו ובועל נדה טובל ביום ז' וכ"כ הרב בח"ה בפרק אלו דברים למאי דבעי למימר התם בגמ' דמסיפ' למחנותן כו' אינו משתלח חוץ לב' מחנות דאמאי לא עריב ותני להו יע"ש אלא דהתם לע"ד נרא' דלק"מ דלמאי דהוה בעי תלמודא למימר דב"ק כמגע שרץ דקתני בברייתא למחנותן קאמר מש"ה לא ערב ותני להו משום דבפ"ק דכלים תנן החיל מקודש ממנו שאין נכרי וטמאי מת נכנסים לשם ומשמע דוקא ט"מ דהוי אב הטומאה אבל טמאי שרץ לא וכ"כ התוס' ז"ל בפ"ק דחולין ד"ז ע"ב יע"ש וא"כ אי הוה תנא ב"ק ובועל נדה כמגע שרץ הוה משמע שדינו כטמא שרץ ומותר ליכנס בחיל ואי הוה תני כטמא מת הוה משמע דבעל קרי אסור ליכנס בחיל משום הכי הוצרך התנא למעבדינהו תרתי בבי ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..376bf1aa8b0e33ea0fb605d21ac903b48bb17f68
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,65 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Those Who Defile Bed or Seat
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Those_Who_Defile_Bed_or_Seat
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>זבה </b>
+<b> שנעקרה מימי רגליה כו'.</b> עיין מ"ש מרן ובמ"ש פ"ג מהלכות אישות הלכה י':
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בועל </b>
+<b> נדה כנדה כו' ומטמא מו"מ כנדה.</b> הנה משמעות דברי רבינו ז"ל נראה דס"ל דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים שעליו וכ"כ הרב מש"ל ואולם דעת הר' אברהם זעירא ורבינו ישעיה הראשון הביאו הרא"ם ז"ל בס' מצורע ד"ה ותהי נדתה דמה שאמרו בת"כ ובפ' בנות כותי' מה היא מטמא אדו"כ אף הוא מטמא אדו"כ אינו ר"ל לשיט' אדם הנוגע בו לטמא בגדים שעליו כמו שהיא מטמא כו' ועוד הרי שנינו בהדיא בועל נדה כטמא מת ש"מ בועל נדה אינו מטמא אלא אדם ולא בגדים שעליו ע"ש. וקשה לי טובא לפי שיטתם מהא דפרכינן פ"ק דיומא ד"ו מתיבי ב"ק כמגע שרץ בועל נדה כטמא מת מאי לאו לטבילתן לא לטומאתן טומאתן בהדיא כתיב בהו כו' ודחיק לשנויי לעולם לטומאתן וסיפא אצטריכא ליה והשתא מאי קו' נימא דמתני' לטומאתן והא אתא לאשמועי' דאינו מטמא אדם לטמא בגדים שעליו דומיא דטמא מת ואמאי אצטריך לדחוק סיפא אצטריכ' ליה וכן נמי קשה מההיא דאלו דברים דאמאי אצטריך לשנוי למחנותם והא כדאיתא והא כדאיתא ואפשר לומר דמ"ש הם ז"ל דבועל נדה אינו מטמא אדם לטמא בגדים שעליו היינו לפום מאי דמסקינן בגמרא דבועל נדה טבילתן ביום והיינו משום דאע"ג דכתיב ותהי נדתה עליו לא מדמינן ליה אלא למאי דכתיבי בהדיא אבל למאי דלא רבינהו קרא יש לנו לדמות כטמא מת מסברא משום דהוי טומאת מגע כמותו וכמ"ש התוס' בד"ה סיפא אית לן למימר נמי דמאי דמרבינן מקרא דותהי נדתה אינו אלא לטמא אדם וכלים במגע אבל לטמא אדם ובגדים שעליו כנדה לא דטפי יש לנו לדמותו לטמא מת ותפסת מועט תפסת מיהו למאי דהוה בעי למימר דבועל נדה כנדה וטבילת' בליל' ע"כ משום דס"ל כיון דכתיב ותהי נדתה עליו אית לן לדמויי לנדה לכל מילי וא"כ ה"נ אית לן למימר דמטמא אדם לטמא בגדים שעליו כנדה א"כ משו"ה לא משני לעולם לטומאתם ואשמועינן דאינו מטמא בגדים משום דא"כ ע"כ היינו טעמא דלא אתקש אלא למאי דכתיבי בהדיא וא"כ לטבילתם נמי יש לנו לומר שדינו כטמא מת ובפסחים נמי משו"ה לא משני הכי משום דכי היכי דלענין לטמא בגדים אמרינן שדינו כטמא מת מכח הסברא ה"נ למחנותם דח"כ מדסיפא למחנותם רישא נמי למחנותם וכעין מ"ש התוס' אלא דקצת קשה לפי זה דא"כ אמאי לא פריך תלמוד' למ"ד דבועל נדה כנדה וטובל בלילה מברייתא דקתני חומר בבועל נדה מטמא מת כו' הא לענין לטמא זה וזה שוין וכמו שהכריחו הן ז"ל וא"נ מדלענין טומאתן שוה לטמא מת דאינו מטמא בגדים שעליו ה"נ לטבילתם ותו דאמאי לא תני חומר בבועל נדה מטמא מת שטובל בלילה וא"נ מברייתא גופא דמייתי אלא שחמור ממנו בועל נדה כו' אמאי לא חשיב הא ויש לומר דניחא לי' לתלמודא להקשות מברייתא מפורשת דקתני טובל ביום ולא מהך ברייתא דאיכא לדחויי דתנא ושייר דהדוחה דוחה בקש מיהו לפי האמת לית לן לדחוקי בהכי ואית לן למימר שדינו כטמא מת מסברא דומיא דטבילתן ובהא ניחא מה שהקשה הרב בעל קרבן אהרן בפרשת מצורע דק"ס ע"ג דמאי ראי' מייתי מהך מתני' הא כבר פירש הר"ש בפי' המשנה דלאו לענין טומאה מיירי אלא למחנותן דאינה משתלח אלא חוץ למחנה אחד ואם לא ירצו להודות להר"ש כי פירוש דחוק הוא זה דסיפא למחנותן ורישא איירי לטומאה אלא דמפ' כו' יע"ש והנה מ"ש אם לא ירצו להודות להר"ש בזה כו' הן דברים תמוהים שהרי דברי הר"ש הללו הן הם דברי הגמ' דפ' א"ד והנראה דאישתמיט מיניה וחשב הרב ז"ל שהם פירוש הר"ש מיהו לעיקר קו' כפי מש"כ לא ק"מ דס"ל דאע"ג דהתם מוקמי' לה דאיירי למחנותן מיני' תשמע דלענין טומא' לטמא בגדים שוה לטמא מת דאם נאמר שדינו כנדה ומטמא בגדים אע"ג דלמחנותן דינו כט"מ אמאי איצטריך התם לדחוקי דלמחנותן קאמר והא כדאיתא כו' ואמאי לא משני דלעולם לטומאתן וסיפא אצטריכא לי' כמו שהקשו התוס' וא"נ לטבילתן קאמר ולעולם דלמחנותן בועל נדה כנדה ומשתלח לב' מחנות דומיא דלטמא בגדים דאמרינן שדינו כנדה אלא ע"כ דס"ל דכיון דלטבילתן שוין לטמא מת ה"נ למחנותן דלכל מילי אית לן לדמויי לט"מ אם לא למאי דכתיב בהדיא דוקא כמ"ש התוס' וא"כ ה"נ לענין לטמא בגדים אית לן למימר שדינו כט"מ מה"ט כנ"ל ודוק. מיהו ממה שדחה הרא"ם ז"ל ראייתם דאיכא למימר בועל נדה כט"מ שמטמא אדם אבל לא כטמא מת לכל דבר כו' נרא' דאי מהא לא איכפת לי' וא"כ לא ידעתי אמאי הוצרך הרב ז"ל לזה ולא כתב דההיא מתניתין למחנותן קאמר כמו שאמרו בגמ' וא"נ לטבילתן וכמסקנא דשמעתין ואע"ג דלמחנותן ולטבילתן שוין לטמא מת לטמא בגדים מרבינן ליה מקרא דותהי נדתה עליו ודוק ורש"י ז"ל בפ' ב"כ דל"ה ס"ל דבועל נדה מטמא אדם לטמא בגדים שעליו יע"ש בד"ה מאי היא ועיין בקרבן אהרן דף הנז' שצדד לומר שמ"ש רש"י אינו אלא במשא לחוד אבל במגע לא ועיין במ"ש הר"ש בריש כלים ולע"ד מדברי רש"י ז"ל שם באותה סוגיא בד"ה אימא כהיא מבואר מדבריו דאפי' במגע ס"ל דמטמא בגדים שעליו יע"ש ויש לתמוה על הרב ז"ל איך לא השגיח בזה ודוק ועיין במ"ש המש"ל בדין זה גם מ"ש עוד הרב הנז' גם זה הפירוש אי אפשר לפרשו דאם אינו מטמא אלא אחד כו' הן דברים תמוהים וחתומים לא זכיתי להבינם כמו שיראה המעיין אך קל"ט לדעת הר' אברהם זעירא ור"י מהא דפריך התם בפ' ב"כ מתקיף לה ר"י אימא כהיא מה היא לא חלקת בה בין מגעה למשכבה לטמא אדם ולטמא בגדים אף הוא לא תחלק בו בין מגעו למשכבו לט"א ול"ב ולקולא אמר קרא עליו להטעינו משמע והשתא לפי דעתם ז"ל ע"כ מאי דפריך בגמ' הוא לומר דכי היכי דהיא שוה משא' למשכבה דמטמא אדם ובגדים הכי נמי הוא יהא שוה מגעו למשכבו וכי היכי דמשכבו אינו מטמא אדם ובגדים אם נגעו בו ה"נ לא יטמא מגעו אדם ובגדים דאם נגעו אדם ובגדים בו לא יטמא אלא דוקא אם נגעו אוכלין ושלא כפירוש רש"י שכתב דהיינו לומר דאם נגע אדם בבועל נדה לא יטמא בגדים שעליו כמו שאינו מטמא משכב שהרי לפי דעתם האמת כן הוא וכיון שכן קשה דמאי קו' ואיך יעלה על דעתך לומר כן דא"כ ק' דמה ת"ל ותהי נדתה עליו לא לכתוב אלא וטמא שבעת ימים וממילא שמעינן דמטמא אוכלין ובגדים שעליו וכדין הנוגע בה וכדקאמרן בברייתא בהדיא א"כ מת"ל ותהי נדתה כו' ועיין בהרב קרבן אהרן ובשלמא לפירש"י ניחא דתלמודא הכי פריך דאימא דותהי נדתה אצטריך לאשמועינן דמטמא אדם ושלא כדין הנוגע בה דאינו מטמא אדם וכ"ח בשעת מגעו אלא בגדים שעליו בשעת מגעו אבל שיטמא לטמא הנוגע בו בגדים שעליו אימא דלא יהא טמא כמו משכב אך לפי דעתם ז"ל קשה וצ"ע ואפשר לומר בדוחק דר"י הכי פריך דאימא דקרא דותהי נדתה אתא לאשמועינן דלא נימא שדינו כדין הנוגע בה דאינו מטמא אלא בגדים בשעת מגעו אבל אדם וכ"ח אפילו בשעת מגעו אינו מטמא וכדאיתא בת"כ דקנ"ו ע"ב ועיין בקרבן אהרן שם אלא בועל נדה נשתנה דינו מהנוגע בה דכל זמן שבועלה ונוגע בה מטמא אדם וכ"ח כמו שהיא מטמא' אבל לאחר שפירש ממנה נימא שדינו כמשכבה דאינו מטמא אדם ובגדים ואהא משני דעליו להטעינו משמע ודוק. ועוד אפשר לומר דהכי פריך דאימא דקרא דותהי נדת' לא אתא אלא לומר דכי היכי דהיא מטמא בהיסט אדם וכ"ח ה"נ הוא מטמא בהיסט מיהו לענין טומא' חלוקים הם שזה מטמא אדו"כ בהיסט וזה אינו מטמא בהיסט אלא אוכלין ומנא לן לומר דתרוייהו נפק' מק' דמטמא אדם וכ"ח וגם דמטמא בהיסט אימא דלא אתא אלא לחדא גרידא ואף למ"ש הרב מש"ל ז"ל בה' הנז' שלדעת הר' אברהם הנז' בועל נדה אינו מטמא בהיסט איכא למימר דהיינו לפי האמת דקרא דותהי נדתה אתא לומר דמטמא אדם וכ"ח כאב הטומאה משו"ה אמרינן דדוקא למאי דרבינהו קרא בתדי' אבל למאי דלא רבינהו מסבר' אית לן לומר שדינו כט"מ אמנם למאי דפריך תלמודא אימא כהיא טפי הוה מסתבר לומר דקרא דותהי נדתה אתא לומר שמטמא אוכלין בהיסט מלומר שמטמא אדם ובגדים דבהא הוי משכבו כמגעו דומיא דהיא ממש ודוק ובגופא דשמעתתא דפ"ק דיומא דקאמר אלא לאו לטבילתן אין להקשות דאם כן אמאי לא ערבינהו ותני ב"ק ובועל נדה כמגע שרץ או כטמא מת דאיכא למימר דתני להו לטבילתן כפי טומאתן דבעל קרי טובל ביום טומאתו ובועל נדה טובל ביום ז' וכ"כ הרב בח"ה בפרק אלו דברים למאי דבעי למימר התם בגמ' דמסיפ' למחנותן כו' אינו משתלח חוץ לב' מחנות דאמאי לא עריב ותני להו יע"ש אלא דהתם לע"ד נרא' דלק"מ דלמאי דהוה בעי תלמודא למימר דב"ק כמגע שרץ דקתני בברייתא למחנותן קאמר מש"ה לא ערב ותני להו משום דבפ"ק דכלים תנן החיל מקודש ממנו שאין נכרי וטמאי מת נכנסים לשם ומשמע דוקא ט"מ דהוי אב הטומאה אבל טמאי שרץ לא וכ"כ התוס' ז"ל בפ"ק דחולין ד"ז ע"ב יע"ש וא"כ אי הוה תנא ב"ק ובועל נדה כמגע שרץ הוה משמע שדינו כטמא שרץ ומותר ליכנס בחיל ואי הוה תני כטמא מת הוה משמע דבעל קרי אסור ליכנס בחיל משום הכי הוצרך התנא למעבדינהו תרתי בבי ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f0d78557a69948630a8679722daec056c1db27aa
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,218 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels
+שער המלך על משנה תורה, הלכות כלים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות כלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כלי </b>
+<b> מתכות שנטמאו וכו'.</b> עיין בספר קול בן לוי ובמ"ש פרק ג' מהלכות אישות:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>סנדל </b>
+<b> של סיידין וכו'.</b> כתב מרן הכ"מ ז"ל וז"ל בפ"ג דעדיות סנדל של סיידין ר"ע מטמא כו' ופסק רבינו כר"ע משום דאמרינן בפרק במה אשה דר"מ סבר כותיה ור"י או ריב"ן פליגי עליה וא"כ הוה ליה ר"ע ור"מ רבים ע"כ. וראיתי להרב גופיה הלכות ז"ל דק"ה ע"ב שהקשה על דבריו וז"ל וצ"ע דכיון דתלי טעמא דפסק כר"ע בסנדל של סיידין משום דסבר כר"מ אע"ג דר"מ לא איירי במתני' לענין טומאה אלא לענין שבת מ"מ משמע ליה דהא בהא תליא דמאיזה טעם יוצא בשבת משום דמנעל הוא גביה א"כ מה"ט ראוי לטמא מדרס א"כ ק"ט דרבינו סתר מדידיה אדידי' דהכא פסק לענין סנדל של סיידין דמטמא כר"ע ופ' י"ט מה' שבת פסק דאין הקטע יוצא בקב שלו כר"י והיכי מזכה שטרא לבי תרי כיון דמאי דיליף רבינו לפסוק כר"ע בסנדל של סיידין לענין טומאה הוא משום דאתי כר"מ לענין קטע דיוצא בשבת וא"כ אין לתרץ שאני טומאה משבת א"ד יע"ש שהניחו בצ"ע: ולעד"נ דל"ק שהרי אמרו בפ' יוה"כ דמ"ח ע"ב אלא אמר רבא דכ"ע מנעל הוא ובשבת בהא פליגי מ"ס גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ד' אמות בר"ה ומ"ס לא גזרינן וא"כ י"ל דמאי דפסק רבינו פי"ט מה' שבת דאין הקטע יוצא בקב שלו כר"י לאו משום דלאו מנעל הוא אלא משום דגזרינן דילמא אתי לאתויי ד"א בר"ה וכאוקמת' דרבא ואע"ג דר"ה קאמר בפרק במה אשה מאן לא הודו לו ר"י דס"ל דטעמא דר"י משום דלאו מנעל הוא רבי' ז"ל פסק כרבא דבתראה וכן רב יוסף דנייד ממאי דקאמר ר"ה מאן לא הודו לו ר"י וקאמר מאן לא הודו לו ר"י בן נורי הוא משום דס"ל נמי כרבא דטעמא דר"י לאו משום דלאו מנעל הוא אלא משום גזירה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמותיו פ' יוה"כ יע"ש ומ"ש מרן ז"ל ופסק רבינו כר"ע משום דר"מ סבר כותיה ור"י או ריב"ן פליגי עליה ולפי מ"ש ר"י נמי כותיה דר"ע ס"ל כונתו ז"ל לומר דפסק רבינו שפסק בסנדל של סיידין כר"ע אתייא אליבא דכ"ע ואפי' לר"ה דס"ל דטעמא דר"י משום דלאו מנעל הוא משום דכיון דר"מ ע"כ לכ"ע צריך לומר דס"ל דמנעל הוא אלא דר"י אליבא דר"ה פליג עליה א"כ הו"ל ר"ע ור"מ רבים מיהו מה שפסק רבי' ז"ל גבי שבת דאין הקטע יוצא בקב שלו היינו משום דס"ל כרבא דטעמא דר"י משום גזרה ואין להקשות ממה שפסק רבינו ז"ל בפ' מה' יבום וחליצה דאין חולצין בסנדל של עץ ומשמע דה"ט משום דלאו מנעל הוא ולא ס"ל כרבא דאמר דכ"ע מנעל הוא די"ל כמ"ש התוס' שם בפ' יוה"כ משם ר"י דה"ט דר"י דכי היכי דחייש דילמא נפיל משום שהוא רחב מה"ט נמי אין חולצת בו כדאמרינן בפ' מ"ח נעלו הראוי לו פרט לגדול שאינו יכול להלוך בו: ואגב ראיתי להתוס' ז"ל דברים תמוהים בעיני שכתבו וז"ל והקשה הר"ש מדתניא בפ' מ"ח כו' באנפולייא של בגד חליצתה פסולה כו' אתאן לרבנן והיכי משמע דהתם לרבנן טפי מדר"מ ותי' ר"י דודאי המק' הוה ס"ד דטעמא דר"י משום דלאו מנעל הוא דבענין אחר לא מתוקמא ליה הא דקתני באנפוליי' של בגד חליצתה פסולה כו' ובמסקנא דאמר כולה ר"מ היא כו' מצי למהוי שפיר טעמא דר"י משום דילמא מיפסיק וא"ת כיון דמעיקרא ס"ד דטעמא דר"י משום דילמא מיפסיק מאי קא משני מדסיפ' רבנן רישא נמי רבנן ובמחופה עור אמאי שרי אפילו מחופה עור נמי איכא למיחש דילמא מיפסיק עכ"ל:<br><b> וראיתי </b> להרב חד"ה ז"ל שכתב וז"ל המק' ודאי לא הוה ס"ד הכי אלא טעמא דר"י משום דלא חשיב מנעל כמ"ש התוס' מכח קו' אלא דר"ל מעיקרא היינו כתי' קמא דאביי דמשני מדסיפא רבנן כו' דאיהו נמי ודאי ס"ל כדמסיק הכא דטעמא דר"י משום דילמא מיפסיק עכ"ד ולא הבנותי דבריו דאיך אפשר לומר דאביי ודאי ס"ל כדמסיק רבא הא אביי גופי' בפ' יה"ך משני לההיא ברייתא דקתני ושוין דאסור לצאת ביה"ך דמיירי בדאית ביה כתיתין ולא משני כדמשני רבא דכ"ע מנעל הוא כו' ואפילו תימא דס"ל דבתר דאקשי ליה רבא ואי לאו מנעל הוא כתיתין משוי ליה מנעל כו' חזר והודה לתי' דרבא אכתי קשה שהרי כיון שכתבו התוס' ז"ל דהמקשה ודאי הוה ס"ד דטעמא דר"י הוא משום דלא חשיב מנעל משום דבעניין אחר לא מתוקמא לסיפא דקאמר באנפיליא של בגד חליצתה פסולה א"כ מה"ט נמי ע"כ דאביי ס"ל דטעמא דר"י משום דלא חשיב מנעל כיון דלתי' דאביי נמי סיפא לא אתייא אלא כרבנן כדס"ד דמקשה וכדאמר מדסיפא רבנן ובאמת שהוא דבר מתמיה עד שמכח זה נראה שט"ס נפל בדבריהם במ"ש מאי קא משני מדסיפא רבנן כו' וצריך להגיה בדבריהם כך וא"ת כיון דמעיקרא ס"ד כו' מאי קא משני במחופ' עור ודברי הכל אמאי שרי כו' וכונתם ז"ל אההיא דאמרינן התם פ' מ"ח אפיסקא דסנדל של עץ מאן תנא א"ש ר"מ היא כו' אבוה דשמואל אמר במחופה עור ודברי הכל והיינו דקשיא להו משום דמשמע להו דאבוה דשמואל ודאי ס"ל כדמסיק רבא הכא דטעמא דר"י משום דילמא מיפסק ולא כתי' דאביי דאידחייא ליה מכח קו' דרבא ואהא קשייא להו דכיון דטעמא משום דילמא מיפסק במחופה עור נמי אמאי שרי ועיין בתוס' ישנים שם שהק' כן מהא דאבוה דשמואל יע"ש והשתא ניחא לישנא דמעיקרא ס"ד שכתבו התוס' דהיינו תי' דרבא דקאמר התם כולה ר"מ דאיתמר התם מתמהה ההיא דאבוה דשמואל טובא כנ"ל ודברי הרב חד"ה ז"ל צ"ע ודע שכפי דברי התוס' הללו נראה ליישב מה שהקשה הרב ל"מ ז"ל בפ"ו מה' שביתת עשור וז"ל הרי"ף ז"ל הביא בהלכות בעייא דסנדל של שעם ופשיטותא להיתרא וכ' שם הר"ן ז"ל שדעת הרי"ף דבשל עץ מותר לצאת ביום הכפורים ושלא כדעת רש"י ז"ל וקשה על הר"ן ז"ל מנין לו כן בדעת הרי"ף שהרי"ף לא הזכיר אלא היתרא של שעם וקש ומי אמר לו דבשל עץ לית ליה דרש"י ז"ל דאימא דס"ל דאסור ותי' דטעמו מבואר דכיון דהרי"ף ז"ל פסק בפ' מצות חליצה דסנדל של עץ חליצתה פסולה ה"ה לענין יום הכפורים דאין לומר דהחמירו בחליצה כדדחה שם הרמב"ן ז"ל וזה נראה להר"ן דוחק וע"פ זה תמה על מרן הב"י ז"ל א"ח סי' תרי"ד שאחר שהביא דברי הר"ן ז"ל שכתב שדעת הרי"ף דאפי' בשל עץ מותר שלא כדעת רש"י כתב וז"ל ורבינו כתב אסור לנעול מנעל כו' ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גמי (וכורך) אדם בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש בו שהוא יחף ע"כ ודבריו סתומים עכ"ל וקשה דודאי נוטין לדברי הרי"ף שהכרח שיש על הרי"ף ז"ל לומר דאית ליה בסנדל של עץ מותר מכח ההיא דפ' מ"ח שפסק דסנדל של עץ חליצתו פסולה איהו גופיה התיר לדעת רבינו שכן פסק ג"כ הוא ז"ל בפ' מה' יבום וחליצה א"ד יע"ש ולפי דברי התוס' ז"ל שכתבנו נראה לומר דודאי ממה שפסק גבי חליצה דסנדל של עץ פסול אין ראיה דס"ל דלא חשיב מנעל דאי' למימר דהיינו משום דבעי נעלו הראוי לו כמ"ש התוס' ז"ל ולעולם דחשיב מנעל ואסור לצאת בו ביה"כ כדעת רש"י ז"ל אלא מה שהכריחו להר"ן לומר שדעת הרי"ף דאפי' בשל עץ אסור הוא ממה שהשמיט רי"ף ז"ל ברייתא דקתני בקב הקטע ושוין שאסור לצאת ביו"כ משמע דס"ל דלא קי"ל כהך ברייתא אלא כרבנן דפליגי אר"מ ור"י דהיינו ר"י בן נורי דס"ל דלא חשיב מנעל כמ"ש הרמב"ן ז"ל שם במלחמותיו אמנם בדברי רבינו אין הכרח כל כך ממה שלא הביא הך בריי' דאסור לצאת בקב הקטע ביה"כ שהרי ממ"ש ונ"ט מפני שקושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש בו שהוא יחף מה"ט נראה שלא התיר אלא בשל שעם וכיוצא דשייך ה"ט אבל בשל עץ דמגין הוא טפי משל עור דלא שייך ה"ט ה"נ דאסור ואיכא למימר דמשום הכי לא כתבו בפירוש שכבר מלתיה אמורה מהטעם שכתב ומש"ה כתב מרן ז"ל שדבריו סתומים כנ"ל ודוק עוד יש ליישב לקו' מהר"ש אלגאזי ז"ל שהקשה לעיל ע"פ מ"ש הרב לח"מ ז"ל שם דלר"י בן נורי דס"ל דסנדל של סיידין לא חשיב כלי לענין טומאה בודאי דכ"ש דלא חשיב מנעל לענין יציאת שבת וחליצה מיהו אנן אף על גב דלא קי"ל כר"י בן נורי לענין טומאה לענין שבת וחליצה קי"ל כותיה משום דהנהו רבנן דנפקו בשל שעם ס"ל בהא כותיה כו' יע"ש וא"כ יש ליישב דברי מרן על אופן זה דכנותו ז"ל לומר דלענין טומאה פסקינן כר"ע דס"ל דחשיב כלי משום דר"מ סבר כותיה דכיון דס"ל דאפי' לענין שבת חשוב כלי כ"ש לענין טומאה וא"כ חשיב ר"ע ור"מ רבים לענין טומאה ופסקינן כותיה מיהו לענין שבת לא קי"ל כר"מ משום דא"ל דאף ר"ע ל"ק דחשיב כלי אלא גבי טומאה אבל לגבי שבת מודה לר"י ומש"ה פסקי' הלכה כר"י כדקי"ל בעלמא הלכה כר"י מחבירו ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d10938caffc2603ae5426c687f0749745277b39a
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Taharah/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,221 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels
+שער המלך על משנה תורה, הלכות כלים
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Vessels
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות כלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כלי </b>
+<b> מתכות שנטמאו וכו'.</b> עיין בספר קול בן לוי ובמ"ש פרק ג' מהלכות אישות:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>סנדל </b>
+<b> של סיידין וכו'.</b> כתב מרן הכ"מ ז"ל וז"ל בפ"ג דעדיות סנדל של סיידין ר"ע מטמא כו' ופסק רבינו כר"ע משום דאמרינן בפרק במה אשה דר"מ סבר כותיה ור"י או ריב"ן פליגי עליה וא"כ הוה ליה ר"ע ור"מ רבים ע"כ. וראיתי להרב גופיה הלכות ז"ל דק"ה ע"ב שהקשה על דבריו וז"ל וצ"ע דכיון דתלי טעמא דפסק כר"ע בסנדל של סיידין משום דסבר כר"מ אע"ג דר"מ לא איירי במתני' לענין טומאה אלא לענין שבת מ"מ משמע ליה דהא בהא תליא דמאיזה טעם יוצא בשבת משום דמנעל הוא גביה א"כ מה"ט ראוי לטמא מדרס א"כ ק"ט דרבינו סתר מדידיה אדידי' דהכא פסק לענין סנדל של סיידין דמטמא כר"ע ופ' י"ט מה' שבת פסק דאין הקטע יוצא בקב שלו כר"י והיכי מזכה שטרא לבי תרי כיון דמאי דיליף רבינו לפסוק כר"ע בסנדל של סיידין לענין טומאה הוא משום דאתי כר"מ לענין קטע דיוצא בשבת וא"כ אין לתרץ שאני טומאה משבת א"ד יע"ש שהניחו בצ"ע: ולעד"נ דל"ק שהרי אמרו בפ' יוה"כ דמ"ח ע"ב אלא אמר רבא דכ"ע מנעל הוא ובשבת בהא פליגי מ"ס גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ד' אמות בר"ה ומ"ס לא גזרינן וא"כ י"ל דמאי דפסק רבינו פי"ט מה' שבת דאין הקטע יוצא בקב שלו כר"י לאו משום דלאו מנעל הוא אלא משום דגזרינן דילמא אתי לאתויי ד"א בר"ה וכאוקמת' דרבא ואע"ג דר"ה קאמר בפרק במה אשה מאן לא הודו לו ר"י דס"ל דטעמא דר"י משום דלאו מנעל הוא רבי' ז"ל פסק כרבא דבתראה וכן רב יוסף דנייד ממאי דקאמר ר"ה מאן לא הודו לו ר"י וקאמר מאן לא הודו לו ר"י בן נורי הוא משום דס"ל נמי כרבא דטעמא דר"י לאו משום דלאו מנעל הוא אלא משום גזירה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמותיו פ' יוה"כ יע"ש ומ"ש מרן ז"ל ופסק רבינו כר"ע משום דר"מ סבר כותיה ור"י או ריב"ן פליגי עליה ולפי מ"ש ר"י נמי כותיה דר"ע ס"ל כונתו ז"ל לומר דפסק רבינו שפסק בסנדל של סיידין כר"ע אתייא אליבא דכ"ע ואפי' לר"ה דס"ל דטעמא דר"י משום דלאו מנעל הוא משום דכיון דר"מ ע"כ לכ"ע צריך לומר דס"ל דמנעל הוא אלא דר"י אליבא דר"ה פליג עליה א"כ הו"ל ר"ע ור"מ רבים מיהו מה שפסק רבי' ז"ל גבי שבת דאין הקטע יוצא בקב שלו היינו משום דס"ל כרבא דטעמא דר"י משום גזרה ואין להקשות ממה שפסק רבינו ז"ל בפ' מה' יבום וחליצה דאין חולצין בסנדל של עץ ומשמע דה"ט משום דלאו מנעל הוא ולא ס"ל כרבא דאמר דכ"ע מנעל הוא די"ל כמ"ש התוס' שם בפ' יוה"כ משם ר"י דה"ט דר"י דכי היכי דחייש דילמא נפיל משום שהוא רחב מה"ט נמי אין חולצת בו כדאמרינן בפ' מ"ח נעלו הראוי לו פרט לגדול שאינו יכול להלוך בו: ואגב ראיתי להתוס' ז"ל דברים תמוהים בעיני שכתבו וז"ל והקשה הר"ש מדתניא בפ' מ"ח כו' באנפולייא של בגד חליצתה פסולה כו' אתאן לרבנן והיכי משמע דהתם לרבנן טפי מדר"מ ותי' ר"י דודאי המק' הוה ס"ד דטעמא דר"י משום דלאו מנעל הוא דבענין אחר לא מתוקמא ליה הא דקתני באנפוליי' של בגד חליצתה פסולה כו' ובמסקנא דאמר כולה ר"מ היא כו' מצי למהוי שפיר טעמא דר"י משום דילמא מיפסיק וא"ת כיון דמעיקרא ס"ד דטעמא דר"י משום דילמא מיפסיק מאי קא משני מדסיפ' רבנן רישא נמי רבנן ובמחופה עור אמאי שרי אפילו מחופה עור נמי איכא למיחש דילמא מיפסיק עכ"ל:<br><b> וראיתי </b> להרב חד"ה ז"ל שכתב וז"ל המק' ודאי לא הוה ס"ד הכי אלא טעמא דר"י משום דלא חשיב מנעל כמ"ש התוס' מכח קו' אלא דר"ל מעיקרא היינו כתי' קמא דאביי דמשני מדסיפא רבנן כו' דאיהו נמי ודאי ס"ל כדמסיק הכא דטעמא דר"י משום דילמא מיפסיק עכ"ד ולא הבנותי דבריו דאיך אפשר לומר דאביי ודאי ס"ל כדמסיק רבא הא אביי גופי' בפ' יה"ך משני לההיא ברייתא דקתני ושוין דאסור לצאת ביה"ך דמיירי בדאית ביה כתיתין ולא משני כדמשני רבא דכ"ע מנעל הוא כו' ואפילו תימא דס"ל דבתר דאקשי ליה רבא ואי לאו מנעל הוא כתיתין משוי ליה מנעל כו' חזר והודה לתי' דרבא אכתי קשה שהרי כיון שכתבו התוס' ז"ל דהמקשה ודאי הוה ס"ד דטעמא דר"י הוא משום דלא חשיב מנעל משום דבעניין אחר לא מתוקמא לסיפא דקאמר באנפיליא של בגד חליצתה פסולה א"כ מה"ט נמי ע"כ דאביי ס"ל דטעמא דר"י משום דלא חשיב מנעל כיון דלתי' דאביי נמי סיפא לא אתייא אלא כרבנן כדס"ד דמקשה וכדאמר מדסיפא רבנן ובאמת שהוא דבר מתמיה עד שמכח זה נראה שט"ס נפל בדבריהם במ"ש מאי קא משני מדסיפא רבנן כו' וצריך להגיה בדבריהם כך וא"ת כיון דמעיקרא ס"ד כו' מאי קא משני במחופ' עור ודברי הכל אמאי שרי כו' וכונתם ז"ל אההיא דאמרינן התם פ' מ"ח אפיסקא דסנדל של עץ מאן תנא א"ש ר"מ היא כו' אבוה דשמואל אמר במחופה עור ודברי הכל והיינו דקשיא להו משום דמשמע להו דאבוה דשמואל ודאי ס"ל כדמסיק רבא הכא דטעמא דר"י משום דילמא מיפסק ולא כתי' דאביי דאידחייא ליה מכח קו' דרבא ואהא קשייא להו דכיון דטעמא משום דילמא מיפסק במחופה עור נמי אמאי שרי ועיין בתוס' ישנים שם שהק' כן מהא דאבוה דשמואל יע"ש והשתא ניחא לישנא דמעיקרא ס"ד שכתבו התוס' דהיינו תי' דרבא דקאמר התם כולה ר"מ דאיתמר התם מתמהה ההיא דאבוה דשמואל טובא כנ"ל ודברי הרב חד"ה ז"ל צ"ע ודע שכפי דברי התוס' הללו נראה ליישב מה שהקשה הרב ל"מ ז"ל בפ"ו מה' שביתת עשור וז"ל הרי"ף ז"ל הביא בהלכות בעייא דסנדל של שעם ופשיטותא להיתרא וכ' שם הר"ן ז"ל שדעת הרי"ף דבשל עץ מותר לצאת ביום הכפורים ושלא כדעת רש"י ז"ל וקשה על הר"ן ז"ל מנין לו כן בדעת הרי"ף שהרי"ף לא הזכיר אלא היתרא של שעם וקש ומי אמר לו דבשל עץ לית ליה דרש"י ז"ל דאימא דס"ל דאסור ותי' דטעמו מבואר דכיון דהרי"ף ז"ל פסק בפ' מצות חליצה דסנדל של עץ חליצתה פסולה ה"ה לענין יום הכפורים דאין לומר דהחמירו בחליצה כדדחה שם הרמב"ן ז"ל וזה נראה להר"ן דוחק וע"פ זה תמה על מרן הב"י ז"ל א"ח סי' תרי"ד שאחר שהביא דברי הר"ן ז"ל שכתב שדעת הרי"ף דאפי' בשל עץ מותר שלא כדעת רש"י כתב וז"ל ורבינו כתב אסור לנעול מנעל כו' ומותר לצאת בסנדל של שעם ושל גמי (וכורך) אדם בגד על רגליו ויוצא בו שהרי קושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש בו שהוא יחף ע"כ ודבריו סתומים עכ"ל וקשה דודאי נוטין לדברי הרי"ף שהכרח שיש על הרי"ף ז"ל לומר דאית ליה בסנדל של עץ מותר מכח ההיא דפ' מ"ח שפסק דסנדל של עץ חליצתו פסולה איהו גופיה התיר לדעת רבינו שכן פסק ג"כ הוא ז"ל בפ' מה' יבום וחליצה א"ד יע"ש ולפי דברי התוס' ז"ל שכתבנו נראה לומר דודאי ממה שפסק גבי חליצה דסנדל של עץ פסול אין ראיה דס"ל דלא חשיב מנעל דאי' למימר דהיינו משום דבעי נעלו הראוי לו כמ"ש התוס' ז"ל ולעולם דחשיב מנעל ואסור לצאת בו ביה"כ כדעת רש"י ז"ל אלא מה שהכריחו להר"ן לומר שדעת הרי"ף דאפי' בשל עץ אסור הוא ממה שהשמיט רי"ף ז"ל ברייתא דקתני בקב הקטע ושוין שאסור לצאת ביו"כ משמע דס"ל דלא קי"ל כהך ברייתא אלא כרבנן דפליגי אר"מ ור"י דהיינו ר"י בן נורי דס"ל דלא חשיב מנעל כמ"ש הרמב"ן ז"ל שם במלחמותיו אמנם בדברי רבינו אין הכרח כל כך ממה שלא הביא הך בריי' דאסור לצאת בקב הקטע ביה"כ שהרי ממ"ש ונ"ט מפני שקושי הארץ מגיע לרגליו ומרגיש בו שהוא יחף מה"ט נראה שלא התיר אלא בשל שעם וכיוצא דשייך ה"ט אבל בשל עץ דמגין הוא טפי משל עור דלא שייך ה"ט ה"נ דאסור ואיכא למימר דמשום הכי לא כתבו בפירוש שכבר מלתיה אמורה מהטעם שכתב ומש"ה כתב מרן ז"ל שדבריו סתומים כנ"ל ודוק עוד יש ליישב לקו' מהר"ש אלגאזי ז"ל שהקשה לעיל ע"פ מ"ש הרב לח"מ ז"ל שם דלר"י בן נורי דס"ל דסנדל של סיידין לא חשיב כלי לענין טומאה בודאי דכ"ש דלא חשיב מנעל לענין יציאת שבת וחליצה מיהו אנן אף על גב דלא קי"ל כר"י בן נורי לענין טומאה לענין שבת וחליצה קי"ל כותיה משום דהנהו רבנן דנפקו בשל שעם ס"ל בהא כותיה כו' יע"ש וא"כ יש ליישב דברי מרן על אופן זה דכנותו ז"ל לומר דלענין טומאה פסקינן כר"ע דס"ל דחשיב כלי משום דר"מ סבר כותיה דכיון דס"ל דאפי' לענין שבת חשוב כלי כ"ש לענין טומאה וא"כ חשיב ר"ע ור"מ רבים לענין טומאה ופסקינן כותיה מיהו לענין שבת לא קי"ל כר"מ משום דא"ל דאף ר"ע ל"ק דחשיב כלי אלא גבי טומאה אבל לגבי שבת מודה לר"י ומש"ה פסקי' הלכה כר"י כדקי"ל בעלמא הלכה כר"י מחבירו ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..01d159c94fec69e6390ac8948277311273d95e13
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,259 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Eruvin
+שער המלך על משנה תורה, הלכות עירובין
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות עירובין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>נתן </b>
+<b> העירוב או השיתוף במגדל כו'.</b> הנה הטור ז"ל בסימן שצ"ד כתב וז"ל אם נמנו במגדל ונעל לפניו ואבד המפתח אם הוא של לבנים מסודרים אלו על אלו כו' אבל בשבת או בי"ט והוא של בנין אינו עירוב ואם המגדל כלי של עץ והמנעול קשור בחבל ויכול לחותכו בסכין הוי עירוב וכתב מרן הב"י שם דדייק רבינו להתנות שיהא המגדל של עץ לשיהיה מותר לחתוך המנעול הקשור בחבל משום דאלו היה מגדל של בנין היה אסור וכדקאמר שמואל חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע וחותך עכ"ל יע"ש ויש לתמוה שהרי כתב רש"י בפרק בכל מערבין דל"ה ע"א ד"ה ובעי סכינא דהא דאמרינן חותמות שבקרקע מתיר אבל לא חותך אינו אלא גזרה דרבנן דמחזי כסותר ולא סותר בנין ממש דהא אינו אלא פתיחת דלת בעלמא וכ"כ התוספות שם בד"ה בעי סכינא וכיון שכן לדידן דקי"ל כר' דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש וכמ"ש הטור ז"ל סי' שמ"ב אפי' במגדל של בנין נמי הוי עירוב וכן קשה למה שכתב אם היו לבנים מסודרים אלו על אלו כו' דבשבת אינו עירוב דאמאי הא אין איסורו אלא מדרבנן וכדאמרי' בהמביא שרגינהו ודאי אקצינהו וכמ"ש התוס' ז"ל בפרק הנזכר דל"ד ע"ד ד"ה ואמר אלא דלזה י"ל דס"ל להטור ז"ל דמדפרכי' התם והאמר ר"ז בי"ט אמרו אבל לא בשבת ולא משני דמתני' ר' היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות כו' משמע דסבירא ליה לתלמודא דבשבות כי האי מודה ר' משום דחמיר טפי וכמו שכן הוא דעת הריטב"א זלה"ה בחידושיו לשם יע"ש וכן כתב הרב מג"א סי' הנז' סק"ב מיהו קמייתא קשה דמנ"ל להטור ז"ל דבשבות כי האי דבחותמות שבקרקע אפילו ר' מודה כיון שאין ראיה בתלמוד כלל ואפשר שהכריחו לזה מדלא תירץ בגמרא המתני במגדל של בנין ובמנעול וקטיר במיתנא עסקינן ופליגי בפלוגתא ר' ורבנן אי דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בה"ש או לא אלא משמע דס"ל לתלמודא בשבות כי האי אפילו רבי מודה דגזרו ומש"ה לא אשכח לה פתרי אלא לאוקמא במגדל של עץ ובפלוגתא דר"י ורבי נחמיה כן נראה ליישב בדוחק מיהו אין לומר דס"ל להטור ז"ל דדוקא בעירובי תחומין כיון שאין מערבין אלא לדבר מצוה לא גזרו עליו בה"ש מה שא"כ בע"ח דמערבין אפילו לדבר הרשות ושלא כדעת רבינו ז"ל שפסק דבע"ח ושתופי מבואות נמי לא גזרו עליו בה"ש וכמו שהקשה מרן הב"י ז"ל עליו ואף שמרן ז"ל יישב דעת רבינו וכתב דכיון שאם לא עירב אפשר לבא לטלטל באיסור וכשמערב פורש מאיסור מצוה חשיבא איכא למימר דהטור ז"ל ס"ל דדוקא בעירובי תחומין דבודאי קא מעקרא מצוה לא גזרו עליו בה"ש אבל בע"ח ושיתוף מבואות אע"ג דמצוה לחזור עליהם כיון שאינו אלא משום חשש איסור ולא מעקרא מצוה בודאי גזרו עליו בה"ש אלא דהא ליתא שהרי כתב הטור ז"ל בסימן הנז' נפל עליו גל אם יכול ליטלו בלא מרא וחצינא כשר כו' והשתא אי ס"ל להטור ז"ל דבע"ח גזרו עליו בה"ש א"כ אפי' יכול ליטלו בלא מרה וחצינ' אמאי כשר הא איכא ביה שבות דטלטול אבנים שבות דרבנן היא ובפ' בכל מערבין דנ"ז אמתני' דקתני נפל עליו גל כו' אמרינן קס"ד דאי בעי מצי שקיל לימא מתני' כדלא כר' דאי כר' האמר כו' הרי דלרבנן דר' אפי' כי מצי שקיל נמי אינו עירוב משום דגזרו עליו בה"ש ואם כן אם איתא דבע"ח גזרו על שבות איך כתב הטור דביכול ליטלו בלא מרא וחצינה כשר ותו דבסימן ת"ט בדין ע"ת כתב הטור ז"ל וז"ל נתנו במגדל דינו כמו שכתבתי למעלה בע"ח ע"ש הרי דאפילו בעירובי תחומין ס"ל להטור שהדין כך ויש לתמוה על הט"ז בסי' הנז' ובסי' ת"ט שהקשה למ"ש הטור דאם אבד המפתח בשדה אינו עירוב דאמאי הא איסור הוצאה בשדה אינו אלא מדרבנן שהרי הוא כרמלית וכתב דאין לחלק בין ע"ח לע"ת כו' דזה אינו שהרי כתב הטור מצוה לחזור אחר ע"ח יע"ש ולא ידעתי איך הוה ניחא ליה בחילוק זה שהרי הטור כתב בהדיא דאף בע"ת דינו כמ"ש בע"ח ותו דממה שכ' בסימן שצ"ד מבואר דאף בע"ח ס"ל דלא גזרו עליו בה"ש וכמ"ש ועיין מ"ש בפ"ב מה' י"ט הלכה י"ט ובעומדי בענין זה ראיתי לעמוד על מ"ש רש"י פ"ד דביצה דף י"ט ד"ה דמידע ידיע מעשיו כו' וז"ל מידע ידיע מעשיו דבעי הערב שמש כו' הלכך בה"ש די"ט אסור דמטביל בי"ט שלא לצורך כו' וכ' הרב ח"ה וז"ל הא דלא סגי לן משום דאין מטבילין כלי בי"ט משום הני טעמן דלעיל י"ל משום דכל הנך דלעיל אינן אלא משום שבות ואיכא מ"ד בפרק בכל מערבין דלא גזרו על שבות בה"מ משום הכי קאמר דאסור משום שהוא שלא לצורך י"ט דהא בעי הערב שמש אך קשה דמ"מ לצורך הוא להשתמש בו חולין דלא בעי הערב שמש כמו שהקשה רש"י ז"ל גופיה לעיל לפי' י"מ כו' ויש לומר בדוחק דהכא בכהנים מיירי וכיון דקא רהיט להספיק הטבילה קודם יציאת היום ודאי אינו טובלו אלא לצורך תרומה כו' אך קשה למה לא נימא הכי לעיל דמיירי בהכי וצ"ע עכ"ל ויש ליישב לע"ד דבשלמא לעיל קשיא ליה לרש"י ז"ל שפיר דמדפסיק ותני כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו בי"ט משמע דאפי' בדאית ליה חולין דהשתא הרי ראוי להשתמש בו חולין אפילו הכי אין מטבילין אותו בי"ט דאם לא כן אדתני סיפא בולד הטומאה מטבילין אותו ביום טוב משום דלא בעי הערב שמש ליפלוג וליתני בדידיה ולישמועינן בכלי שנטמ' באב הטומאה דאם יש לו חולין כדי להשתמש בו מטבילין אותו ואף ע"ג דלתרומה לא חזי ליה אלא משמע דבאב הטומאה כלל כלל לא וע"כ הוצרך רש"י לומר דמיירי בכלי שנטמא מעי"ט אמנם בהך ברייתא דלא תני אלא הך חלוקא אין דוחק כ"כ לומר דמיירי בדאינו טובלו אלא לצורך תרומה כנ"ל וכמ"ש הרב ח"ה דהא לא סגי לן משום דאין מטבילין כלים בי"ט משום דאיכא מ"ד דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש משה"ך קאמר דאסור משום שלא לצורך י"ט ואין להק' דאם כן כי נימא נמי דטעמא משום מטביל שלא לצורך י"ט הא ליכא אלא איסורא דרבנן דמדאורייתא אין כאן איסור דהא ליכא סרך מלאכה כלל ואם כן למ"ד כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש אמאי לא שרי להטביל בבין השמשות די"ל הא דאמרי' כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בבה"ש היינו כשיש בו צורך שבת דוקא הא כל שהוא שלא לצורך שבת כ"ע מודו דגזרו עליו בה"ש וזה פשוט ובדרך אגב ראיתי לעמוד במ"ש רבינו בפיר' המשנה וז"ל נתנו למגדל כו' וכגון שהמנעול קשור בחבלי' שאם לא ימצא המפתח אי אפשר לחותכן אלא בסכין ת"ק סבר הואיל ואפשר לפתוח כו' אין כאן אלא איסור שבות דמקלקל הוא ואיסור שבות בה"ש לא גזרו עליו כו' ור"א סבר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו כו' והואיל ואיכא תרתי טלטול הסכין וחתיכת חבלים אפי' לר' דאמר לא גזרו בכה"ג נמי מודה דגזרו עכ"ד יע"ש וק"ל לפי דבריו מהא דאמרינן בפ' הנז' ד"ל ע"ב סומכו' אומר בחולין כו' ואלו לנזיר ביין לא פליג מ"ט אפשר דאיתשיל אנזרותיה אי הכי אפילו תרומה נמי אפשר דמיתשיל עליה אי מתשיל עליה הדרא לטבלא ולפרוש עליה ממקום אחר כו' אלא סומכוס סבר לה כרבנן דרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בה"ש וכתבו התוס' שם בד"ה אלא וז"ל וא"ת מה"ט נמי נזיר לא יערב דשבות היא לשאול על הנדרים בשבת וי"ל דלצורך שבת נשאלין כדתנן התם והאי הוי צורך שבת שיהא מותר לשתות יין עכ"ל והשתא לדעת הרע"ב ז"ל דס"ל דבדאיכא תרתי שבותין כ"ע מודו דגזרו עליו בה"ש אם כן אמאי קאמר בגמ' דסומכוס ס"ל כרבנן דרבי הא אפילו כרבי נמי מצי אתי משום דבתרומה איכא תרתי שבותין שבות דשאלה ושבות דהפרש' תרומות דבשלמא גבי נזיר תי' התוספות דהוי לצורך שבת כדי שיהיה מותר לשתות יין בשבת אמנם גבי תרומה מאי צורך שבת איכא הא אין צריך לאוכלו בשבת וכמ"ש התוס' לעיל מזה יע"ש וא"כ כיון דאיכא תרתי אפי' ר' מודה דגזרו עליו בה"ש ועיין להרב שע"א בחא"ח סימן כ"ו מה שהקשה עוד לדעת הרע"ב ותי' לא יגהה מזור לקושיי' אם לא שנאמר דס"ל להרע"ב דכי היכי דהתירו שאלת נדרים לצורך שבת התירו נמי לצורך מצוה וכיון דאין מערבין ע"ת אלא לדבר מצוה א"כ אין כאן אלא שבות הפרשת תרומות כנ"ל ועיין להר"ב ח"ה שם ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (נט) </b> והשתא לדעת הרע"ב ז"ל כו'. לענ"ד יש ליישב תמיהתו על הרע"ב. דבתרומה נמי ליכא תרתי שבותין. משום דיכול למיעבד טצדקי לפרוש תחלה על התרומה קודם השאלה עלה: דבכה"ג ליכא שבות דטעמא מאי משום דמתקן בהפרשה. הא כל זמן שהיא תרומה אין כאן תיקון ולאו כלום עביד בהפרשה זו אלא דלאחר שישאל על התרומה אז חלה ההפרשה למפרע והתיקון ממילא קאתי. ואם כן הרי אין באופן זה אלא שבות דשאלה. וע"כ לומר דסומכוס ס"ל כרבנן דרבי דגזרו על שבות בין השמשות כיון דגם בכה"ג דליכא אלא שבות אחד דשאלה. ס"ל נמי דאין מערבין לישראל בתרומה. דכיון דקיי"ל דחכם עוקר הנדר מעיקרו א"כ הרי ההפרשה חלה למפרע ומותרת ומ"מ לא עבר על שבות דהפרשה דילה בשעה שהפריש עליה כיון דלא תיקן אז כלום בהפרשה זו אלא דלבתר השאלה שעל התרומה התיקון ממילא קאתי ואין כאן אלא שבות אחד וכנ"ל:<br><b> ויש </b> ליישב נמי בפשיטות תמיהתו על הרע"ב ז"ל דהני תרתי שבותין, דשאלה ודהפרשה לאו בחד גברא נינהו דהא השבות דשאלה אינו על השואל אלא על החכם המתיר והרי א"א שהשואל בעצמו יתיר את נדרו (כדדרשינן מלא יחל דברו שהוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו). ולא דמי להנך תרתי שבותין דקאי עלייהו הרע"ב ז"ל דהיינו טלטול הסכין וחתיכת החבלים. דהתם ע"כ איש אחד צריך לעבור על שניהן. ובכה"ג אפילו רבי מודה דגזרו עליו בין השמשות:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>אמרו </b>
+<b> לו ב' כו' וערב עלינו כו'.</b> בדברי ה"ה עיין מ"ש בזה באורך פ"י מה' מקואות הלכה ו' יע"ש ודוק:
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>אחד </b>
+<b> או רבים כו'.</b> עיין בהשגת הראב"ד ז"ל במ"ש ה"ה ז"ל ועיין במ"ש לקמן פ"ח הלכה ז':
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אע"פ </b>
+<b> שרצה משחשיכה ילך דבר שהוא מד"ס יש ברירה כו'.</b> מסקנא דגמ' פרק משילין דל"ח ע"א דאמרינן התם אלא לעולם לא תיפוך וכי לית ליה לר"א ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה ויש לדקדק דבפ' בכל מערבין פרכינן לרב דאמר ליתא למתני' מדתני איו כו' אדרבא ליתא לדאיו ממתני' ומשני לא ס"ד דהא שמעינן לר"י דלית ליה ברירה דתנן הלוקח יין כו' וק' דמאי ראיה מייתי מההיא דהלוקח אימא דע"כ ל"ק ר"י אין ברירה אלא בדאורייתא אבל בדרבנן יש ברירה וא"כ אכתי מנ"ל לרב לומר דליתא למתני' מדאיו ואפילו תימא דקסבר רב מאן דאית ליה ברירה ל"ש בדאורייתא ל"ש בדרבנן ומאן דלית ליה בריר' ל"ש בדאורייתא ל"ש בדרבנן לית ליה ברירה וכדמשני התם תלמודא לקמן אליבא דרב יוסף מ"מ אכתי תיקשי דאדפריך לקמן אליבא דרב יוסף ומשני ליה ה"ל לתלמוד' לאקשויי לעיל מינה אליבא דרב ולשנויי לי' הכי וכן הקשה הר"ב חד"ה ז"ל יע"ש ותו דאכתי קשה למאי דקאמר התם עולא אמר ליתא לדאיו ממתני' ואלא הא דקתני ר"י ור"ש אוסרין עולא זוגי זוגי קתני ואמאי לא משני בפשיטות דקסבר עולא כר' הושעיא דשמעתין דדוקא בדאוריית' אין ברירה אבל בדרבנן יש ברירה דהשת' לא תקשי ליה ברייתא דהלוקח יין ונלע"ד ליישב על פי מ"ש הרא"ש ז"ל בפ' מי שהוציאוהו דקי"ח ע"ב וז"ל הכי קים לן דעירובי תחומין דרבנן כאביי ורבא דאמוראי בתראי נינהו ואמרינן נמי בפרק בכל מערבין מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית ליה ברירה דתניא האומר לחמשה הריני מערב כו' (כלומ' ולא בעי למימר דהך ברייתא ס"ל דתחומין דאורייתא) ואע"ג דשמעינן לר' יאודה דאמר תחומין דאורייתא גבי ס' עירוב לעיל בפ' בכ"מ כו' בהא לית הלכתא כותיה כו' יע"ש וכ"כ הסמ"ג ז"ל בה' עירובין דרבי יאודה ס"ל דתחומין דאורייתא ולפי הנראה דמשמע להו הכי מדאמרינן התם בפ' בכל מערבין דל"ה ע"ב מתני' דקאמר התם אם ספק ר"מ ור"י אומרים ה"ז חמר גמל דקסבר ר"מ דתחומין דאוריי' וספק דאוריית' לחומרא וכי היכי דטעמא דר"מ הוא משום דס"ל דתחומין דאורייתא ה"נ טעמא דר"י דבחדא מחתא מחתי להו תנא וכ"כ רבינו ז"ל שם בסה"מ וז"ל ור"מ ור"י אומרים כי תחומין של תורה לחומרא יהי' הדין בשבת עכ"ל וא"כ מעתה לק"מ דמש"ה לא מצי לאקשויי התם תלמודא אליבא דרב דדילמא ע"כ ל"ק ר"י אלא בדאורייתא אבל בעירוב דרבנן יש ברירה שהרי ר"י ס"ל דתחומין דאורייתא כדכתיבנא ולא פריך אלא לקמן אליבא דר"י דכיון דלא שמעינן לי' בעלמ' לר"ש דקאמר בהדיא תחומין דאוריתא ממילא ודאי אית לן למימר דס"ל דתחומין דרבנן דהלכתא דקיי"ל בעלמ' הכי הן אמת דקשה לפי זה מאי דפריך התם בגמרא לקמן לרבא דאמר מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה דתניא אמר לחמש' כו' ואשתי' ר"ן דלימא ליה תנא דבי איו היא ומשני לא שמיע ליה והשתא מאי קו' הא מדאיו ליכא למשמע מידי דאיכא למימר דר"י לטעמי' דס"ל דתחומין דאוריית' אמנם אי הוה ס"ל דתחו' דרבנן ה"נ דהו' ס"ל דיש ברי' וכיון דרבא בעי לאוקומי לבריי' כמ"ד תחומין דרבנן מש"ה אישתיק ר"נ וי"ל דהכי פריך דנהי דמדר"י ליכא למשמע מידי מ"מ מדחזינן לאיו דתני דר"י משמע דאיהו נמי הכי ס"ל וכיון דלא שמעינן ליה לאיו בהדייא דס"ל דתחומין דאורייתא מסתמא ודאי ס"ל כמ"ד תחומין דרבנן דהכי הלכתא ואפי"ה ס"ל דאין ברירה וא"נ דהכי פריך דכיון דחזינן לתנא דבי איו דתני גבי עירוב אין ברירה ממילא איכא למימר דהך ברייתא דאומר לחמשה הריני מערב תנא דבי איו היא דתני לה וא"כ בין אם נאמר דתנא דבי איו דס"ל דאין ברירה גבי עירוב הוא משום דאזיל לטעמיה דס"ל תחומין דאורייתא בין אם נאמר דאפי' למאן דס"ל תחומין דרבנן קאמר דאין ברירה מ"מ כיון דאשכחן לאיו דתני' גבי עירוב אין ברירה נימא דהך ברייתא איו היא ואפשר שלזה כיון רש"י שם בד"ה תנא דבי איו כו' יע"ש ודוק ואהא משני דלא שמיע ליה וכיון דלא אשכח תנא דתני בהדייא גבי עירוב אין ברירה משום הכי דחיקא ליה לאוקמי להך ברייתא כמאן דסבירא ליה תחומין דאורייתא כנ"ל ודו"ק:<br><b> אך </b> קשה לי לפי מ"ש רבינו והסמ"ג והרא"ש דר"י ס"ל תחומין דאורייתא מהא דפרכינן בפ"ק דחולין די"ד לר' אבא דאמר אליבא דרב דבהמה בחייה לגדל עומדת א"ה בהמה בי"ט לר"י היכי משחטינן ומשני ליה בהמה בחייה עומדת לאכילה ועומדת לגדל נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הוברר' דלגדל עומדת והדר פריך והא לית לר"י ברירה מנ"ל אי נימא מהא דתנן הלוקח יין כו' אלא מדתני איו כו' ודחי התם להך שנויי' דרבי אבא וקאמר אלא אמר רב יוסף ר"י דכלים כו' והשתא אם איתא דר"י ס"ל תחומין בדאורייתא מאי פריך אימא דרב ס"ל דכי לית ליה לר"י ברירה בדאורייתא כגון תחומין אבל במוקצה דרבנן אית ליה וכדמשני הכא בשמעתין אליבא דרב אושעיה:<br><b> האמנם </b> יש ליישב לזה על פי מ"ש הר"ן בפ' כל הגט דמדקי"ל דבדרבנן יש ברירה משמע דמאי דאמרינן אין ברירה בדאורייתא היינו לחומרא ומשום ס' אבל לקולא ודאי לא אמרי' אין ברירה יע"ש אם כן מבואר מדבריו דהיינו טעמא דאמרינן בדרבנן יש ברירה משום דאינו אלא ספק ובדאורייתא אזלינן לחומרא משום ספק אבל בדרבנן אזלינן לקולא דספקא דרבנן לקולא וא"כ נראה ודאי דהא דאפסקא הלכתא בשמעתין דבדרבנן יש ברירה היינו דוקא גבי תחומין דהולכין בספקא להקל ואע"ג דדשי"מ היא וקי"ל דכל דבר שיל"מ ס' אסור ואפי' בדרבנן כדאסיק רב אשי בריש ביצה מ"מ בעירוב הקילו וכמ"ש התוס' בעירובין דף מ"ד ע"ב ד"ה ואי בעית אימא יע"ש אמנם גבי מוקצה דקי"ל דהולכין בס' להחמיר משום דהוי דשיל"מ א"כ כי היכי דבדאורייתא קיימא לן דאין ברירה לחומרא משום ספק ה"נ גבי מוקצה אית לן למימר אין ברירה אע"ג דהוי מדרבנן כיון דספיקא היא והולכין בספיקא להחמיר וא"כ היינו דפריך תלמוד' שפיר דכיון דס"ל לר"י דבדאורייתא אין ברירה ה"נ ס"ל גבי מוקצה דאין ברירה כיון דספיקו להחמיר וכמ"ש ועיין מה שכתבתי בזה בארוכה בפ' ג' מהלכות גירושין הלכ' ד' יע"ש ודוק ועיין בתוספ' פרק בכל מערבין דל"ה ע"ב ד"ה אמר רבי ירמיה שכפי מ"ש שם אין הכרע למה שכתב הרא"ש דר"י ס"ל תחומין דאורייתא ועיין בחי' הריטב"א למס' עירובין ומכלל האמור יש לי מן הקושי על מ"ש הרב פ"מ ח"ג סי' א' שכתב על מה שמצאו קצת מהחכמים המובהקים רפואה לבני מקרא להתיר לו שפחה על אופן זה שישחרר את שפחתו על תנאי שלא תנשא כי אם למי שהוא כשר קמי שמיא כו' וכתב הרב ז"ל לדחות דבריהם דתנאי כזה אינו מועיל כיון שאין הדבר עומד להתברר לבני אדם אם כשר או ממזר וקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה וכתב עוד הרב דלכאורה יש לדחות דכל כה"ג שהתנו על מה שכבר היה אם הוא כשר או ממזר אף כי תנאי זה אינו מתברר אצלינו לא איכפת לן מידי ואשכחן בכה"ג חלקו בגמ' בביצה פ' משילין לר"י דלית לי' ברירה ומוקי ההוא דאמר ר' יהודה אם בא חכם למזרח עירוב למזרח כשכבר בא חכם ופרש"י דכיון שכבר בא חכם אין קנייתא ע"י ברירה אלא קניי' ודאית שכבר היה שם חכם ולמחר גלוי מלתא בעלמא הוא כו' הא קמן דמחל' התלמוד בין כשמתנה אם יבא חכם ועדיין לא בא לכשמתנה בשעה שכבר בא חכם כו' אך אמנם הא ודאי מגן שויא דב' תשובות בדבר כו' הטעם השני דע"כ לא מחלק תלמודא הכי אלא דוקא לגבי עירוב שהוא מדרבנן אבל לגבי גט שהוא דאורייתא אפילו שמתנה על מה שעבר ואפילו התנו בדבר שאפשר להתברר כיון שאין הדבר עומד להתברר בודאי אין ברירה כו' אלו תורף דבריו בקיצור:<br><b> ואתמיהא </b> שהרי כתבנו משם הרא"ש והסמ"ג ורבי' ז"ל בפה"מ דר' יהודה ס"ל דתחומין דאורייתא ואפילו הכי קאמר ר' יוחנן אליבא דרבי יהודה דאם בא חכם מהני כיון שהתנה בלשעבר ודוק. ובפשטא דשמעתתא איכא למידק לכאורה דאדפריך מדרב אושעיה אדרב אושעיה ושני כי לית ליה לרב אושעיה ברירה בדאורייתא בדרבנן אית ליה אמאי לא פריך מדרב אדרב דהכא קאמר רב דחבית מותרת אלמא יש ברירה ואלו בפ' כל הגט אמתניתין דקתני כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש קאמר רב כולן פסולין בכהונה חוץ מן הראשון הרי דס"ל אין ברירה דאי יש ברירה גט כשר גמור הוא והוה לי' לשנויי דר"י לית ליה לרב ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה כדשני אדרב אושעיה:<br><b> ונראה </b> שמכאן ראיה למ"ש התוס' שם בד"ה לאיזו שארצה וז"ל ואומר ר"י דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דכתב לה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה ע"ש וכ"כ בפרק מרובה דף ס"ט ע"ב ד"ה אלא לעולם כל הנלקט ושלא כדעת מוהרש"ל שם בס' יש"ש בפי' בקונטריס הברירה דף ס"ב ע"א שדחה שם דברי התוספות וכתב דאין חילוק בין גט לשאר ברירה אלא אי אמרינן בעלמא יש ברירה ה"נ גבי גט אמרינן יש ברירה והוברר הדבר שמשעת כתיבה נכתב לשמה ע"ש ומה שהקשה שם לדעת ר"י מהא דפריך התם רב אושעיה לרב יהודה דאמר אין ברירה ממתני' דהאומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כו' דאי כדברי ר"י מאי פריך נימא דשאני גט משום דבעינן וכתב לה לשמה יש ליישב על נכון ושוב מצאתיו בספר בני חייא בחידושיו למסכת גיטין יע"ש גם מה שדחה שם בדף ס"ג ע"א דברי התוספות דב"ק וכתב דלפי מ"ש דאין חילוק בין גט לשאר בריר' דעלמ' דמיושב הכל שפיר כי מה שסבר ר"י דלא אמרינן ברירה אפי' היכא שמברר דבריו היינו דלא ס"ל סתמא דמס' דמאי דנשנית אליבא דר"מ אלא ס"ל כאידך סתמא דפ' כל הגט עיקר לפי שהלכות פסוקות הן אבל המקשה פריך שפיר לפי מאי דמשמע ליה שרבי יוחנן אומר כל המלקט תנן א"כ הוו תרי סתמא לגבי חד סתמא דפרק כל הגט ונדחית סתמא דפ' כל הגט אע"פ שהלכות פסוקות הן לעולם תרי סתמי עיקר כדמוכח בכמה דוכתי עכ"ד יע"ש הן דברים תמוהים דהא בפ' האיש מקדש דנ"ד ע"ב אמרינן בהדייא ואי סתמא דוקא מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמא וע"ש בחידושי הריטב"א והכי נמי אמרינן ביבמות דק"ב מכדי מאן סתמה למתני' רבי מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמא ועיין בס' יבין שמועה דף ל"ב כלל ס"ז וס"ח ע"ש ודוק:<br><b> אכן </b> אין להקשות דאכתי תקשי דרב אדרב דבפ' בכל מערבין אמר רב ליתא למתני' מקמי איו דתני איו ר"י אומר אין אדם מתנה על שני דברים כאחד כו' הרי דאפי' דתחו' דרבנן קאמר דאין ברירה דהא ודאי ל"ק מידי דמאי דקאמר רב לית' למתני' מקמי איו אליבא דר"י הוא דקאמר דליתא למתני' דקתני דר"י ס"ל דיש ברי' מקמי איו דקאמ' דר"י ס"ל דאין ברי' אבל איהו גופיה ס"ל דיש בריר' ויש לתמוה על הגהו' מיי' בפ' זה הל' ג' שכתב שם על מה שפסק רבינו מתניתין דבכל מערבין דאדם מתנה על שני דברים כאחד ואומר אם בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך וז"ל וכן נראה למוהר"ם ואע"ג דאמר ליתא למתני' מקמי איו ה"מ לר"י אבל איהו ס"ל כרבנן דאמרי יש ברירה ואע"ג דקי"ל בכולי תלמודא אין ברירה בתחומין דרבנן ק"ל דיש בריר' מדק' מתמה תלמודא בסמוך מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה אלמא דהלכתא דיש ברירה ועוד דר"י אית ליה ליתא לדאיו מדקמי מתני' כדמשמע התם ואפי' ס"ל לרב ההיא דאיו כיון דלר"י ליתא רב ור"י הלכה כר"י עכ"ל:<br><b> וכל </b> דבריו תמוהים ראשונה במ"ש דאע"ג דקי"ל בכולי' תלמוד' דאין ברירה בתחומין דרבנן קי"ל דיש ברירה והביא ראיה מדקא מתמ' תלמודא התם מאן האי תנא כו' ואתמהא דמה לו להביא עצות מרחוק הא בהדיא פסקינן הכא בשמעתין הלכה כר' הושעיא דאמר בדרבנן יש ברירה וליכא למימר דבשמעתין אין ראיה כל כך דאיכא למימר דמאי דקאמר הלכה כרבי הושעיא לאו אמאי דפליג אר' יוחנן וס"ל דבדרבנן יש ברירה הוא דקאמר אלא אמאי דס"ל דבדאורייתא אין ברירה כההיא דהמת בבית הוא דקאמר דהלכ' כותי' וכעין מ"ש הרא"ש בפ' בית כור לדעת ר"י ע"ש דהא ליתא דאם כן הלכה כרבי יוחנן הו"ל למימר דסבירא ליה דאפילו בדרבנן אין ברירה גם מ"ש דאפי' ס"ל לרב ההיא דאיו כיון דלר' יוחנן ליתא כו' הוא תימא דאיך אפשר לומר דרב ס"ל לדאיו הא איהו קאמר בהדיא בשמעתין דחבית מותרת משום דס"ל יש ברירה גם מ"ש דכיון דלר"י ליתא הלכה כרבי יוחנן משמע דס"ל דלר"י בדרבנן יש ברירה הוא תימה שהרי נהפוך הוא דר"י קאמר בהדיא בשמעתין דאין ברירה אפילו בדרבנן ולזה אפשר לומר דס"ל למוהר"ם כמ"ש התוס' בב"ק דף הנז' ד"ה כל הנלקט דכל היכא דמתנה בפירוש מודה דיש ברירה ודוקא באחין שחלקו הוא דס"ל דאין ברירה ואם כן היינו מ"ש דכיון דלר"י ליתא לדאיו (כמ"ש התוספות לקמן בד"ה ואמר ר"י כו' יע"ש) מקמי מתני דעירובין ודמי שאחזו כמ"ש התוספות בשמעתין ד"ה ואמר ר"י אם כן ע"כ דס"ל דיש ברירה ואע"ג דבשמעתין קאמר דאין ברירה היינו דוקא גבי ב' שלקחו חביות ובהמה בשותפות שאינו מברר דבריו אבל במברר דבריו כי ההיא דמתני' דבכל מערבין מודה דיש ברירה וכי פריך בשמעתין דר"י אדר"י דקאמר וכבר בא חכם ה"ה דהוה מצי לשנויי דלר"י ע"כ ליתא לדאיו וס"ל דיש ברירה אלא משום דבעי לשנויי לעולם לא תיפוך כמ"ש התוס' לקמן לחד תי' יע"ש מיהו קו' הראשונות קשיין. ואפשר לומ' דס"ל להגהות מיימ' דכיון דע"כ רב דקא' ליתא למתני' מקמי איו הוא משום דס"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים דבתולה בדעת אחרים ס"ל דיש ברירה ומאי דקאמר ליתא למתני' מקמי דאיו ה"ק ליתא למתני' דקתני דאית לי' לר"י ברירה אפילו בתולה בדעת עצמו דקאמר אם בא לכאן ולכאן לאיזה מקום שארצה אלך מקמי איו כמ"ש התוס' בשמעתין ובפ' בכ"מ ובפ' כל הגט ד"ה ולכי מיית ע"ש איכא למימר דרב ס"ל ההיא דאיו דבתולה בדעת עצמו דאין ברירה ואפי' בדרבנן ואם התנה ואמר אם בא לכאן ולכאן לאיזה מקום שארצה אלך אין עירובו עירוב מיהו הא דשמעתין דקאמר דחבית מותרת עדיפא מתולה בדעת עצמו וטעמא דמילתא שהרי כתב רש"י בפרק כל הגט דכ"ה ע"א ד"ה וקפשיט וז"ל דהיינו תולה בדעת עצמו דילמא תולה בדעת עצמו לית ליה ברירה דמדאתני ברישא גילה בדעתו שהיה פוסח על ב' הסעיפים וליכא למימר הוברר דמעיקרא דעתיה להאי אבל זה שתלה באחרים גמר בדעתו מעיקרא לאיזה שתצא ע"כ ואם כן איכא למימר דדוקא בההיא דאיו דהוי תולה בדעת עצמו דקאמר בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך דגילה בדעתו מעיקרא שהי' פוסח על שתי הסעיפים הוא דס"ל לרב דאין ברירה אבל בהא דשמעתין דהוי ברירה דממילא עדיפא מתולה בדעת עצמו דלא שייך ביה האי טעמא ושלא כדעת התוס' בשמעתין שכתבו דהא דחבית חשיבה תולה בדעת עצמו וכן נראה שהוא דעת התוס' פרק כל הגט ד"ה דברי ר"מ שהקשו שם דשמואל אדשמואל כדקשיא להו בשמעתין ולא תי' בפשיטות דשמואל ס"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כמו שתירץ בשמעתין משמע דסבירא ליה דהא דחבית כיון דהוי ברירה דממילא עדיפא מתולה בדעת עצמו:<br><b> מעתה </b> נתיישב ג"כ מה שהביא ראיה משמעתין דפסקי' הלכתא בהדיא דיש ברירה בדרבנן אבל בההיא דבכ"מ דהוי תולה בדעת עצמו גריעא טפי ואפי' בדרבנן אין ברירה כך נראה לי ליישב דבריו:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי דברי התוספות דפרק כל הגט ד"ה הנזכר שתי' להא דשמואל דמתנה בפי' אית ליה ברירה ודוקא גבי חבית לית לי' כיון שחינו מברר דבריו כו'. ויש לדקדק לכאורה דאכתי תיקשו להו מדשמואל דפרק כל הגט דקאמר אף ראשון פוסל משמע דס"ל לשמואל דאפילו במתנה בפי' כההיא דאמר לאיזו שארצה אגרש אין ברירה וליכא למימר דס"ל דשאני גבי גט משום דבעינן לה לשמה כמ"ש שם בראש הסוגיא משם ר"י דהא ליתא ממ"ש שם באותו דבור ועוד דאי הוה משני הכי אכתי הוה קשיא ליה אידך דר"י דאמר אף אחרון אינו פוסל כו' מבואר שדעתם שם שלא כדעת ר"י אכן כפי מ"ש הנה נכון דמההיא דשמואל ל"ק להו דהתם שאני דהוי תולה בדעת עצמו ובתולה בדעת עצמו ס"ל דאין ברירה ודו"ק:<br><b> שוב </b> ראיתי להמרדכי שכתב בפרק משילין וז"ל ופסק ר"ח דאין הלכה כרבי אושעי' אלא כר"י דאמר אין ברירה בין בדרבנן בין מדאורייתא והוא תימה איך פסק היפך הגמרא. ובהיותי בענין זה ראיתי לעמוד על מ"ש התוס' בד"ה ושמואל כו' וז"ל ותימא דבפרק מי שאחזו דאמר אתקין שמואל בגיטא דש"מ כו' הנה התוס' פרק כל הגט ד"ה ר"י ור"י הקשו מדר"י אדר' יוסי דר"י אית ליה בפרק בכ"מ גבי מעשר שני שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה מן הכיס דאין ברירה ואלו בפרק מי שאחזו גבי ההיא דמה היא באותן הימים קאמר ר"י דמגורשת ואינה מגורשת ולכי מיית הוי גט אלמא יש ברירה ותירץ וז"ל דהתם בגיטין עומד הדבר להתברר בודאי שהרי יחיה או ימות אבל הכא יכול להיות שלא יבא לידי הפרשה לעולם או לא יעלה סלע מן הכיס והשתא נמי א"ש דשמואל אדשמואל עכ"ל וכתב מהרש"ל בס' חכמת שלמה והא דפריך מדר"י נ"ל דלק"מ דודאי ר' משרשי' לא ס"ל לחלק בהכי ומשום הכי פריך מדרב יהודה וה"ה לרבי יוסי ומה דפריך אח"כ איהו גופיה מר"ש כלומר דאף אם תרצה לחלק בין דבר שסופו להתברר קשה מכ"ש ורבא שהשיבו לו דר"ש סבר יש ברירה מתרץ נמי דר"י סבר יש ברירה כמו ר"ש כו' ע"ש והר"ב ח"ה ז"ל כתב עליו וז"ל זה דוחק לומר תיר' לרבי יוסי ודרב משרשיא לית ליה הך סברא גם יש לדקדק לפ"ז בקו' זו בעצמה לקמן שכתבו התוס' לרב לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ואימא רב דס"ל כרבא דלא מחלק בהכי אלא דההיא דמי שאחזו עומד הדבר להתברר אם יחי' או ימות וכן יש להקשות לר"י שכתבו דכיון דלא מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים על כרחין ליתא לדאיו מקמי כל הנהו ואימא דאיתא לדאיו ובההיא דמי שאחזו דוקא אי' לי' ברירה דעומד הדבר להתברר עכ"ל ומ"ש מה שתירץ שהתוספות ז"ל אזלי לשיטתם דלקמן שם דההיא דר"י הוא משום דנעשה כאומר מעת שאני בעולם ואין זה מיקרי דבר העומד להתברר כו' שדבריו תמוהים שהרי לר' יוסי נמי דקאמר מגורשת ואינה מגורשת הוא משום דמספ"ל אי חלין הגרושין משעת נתינה או נעשה כאומר מעת שאני בעולם כמ"ש התוס' בפרק מי שאחזו דע"ה ע"ב ד"ה תנא ואפי' הכי כי מיית פשיטא ליה דהוי גיטא וכבר ראיתי מי שתמה עליו בזה ועוד אני תמיה על שניהם במ"ש דמ"ה פריך מר"ש כלומר דאף אם תירצו לחלק בין עומד הדבר להתברר או לא אכתי קשה מדר"ש ויש לתמוה שהרי בההיא דר"ש נמי דע"מ שירצה אבא עומד הדבר להתברר הוא אם ירצה או לא ירצה וכ"כ הר"ן שם בהדיא משם התוס' יע"ש:<br><b> ומהתימה </b> על מוהר"ש ז"ל שסותר את עצמו דביש"ש בקונטריס אברירה דס"ג ע"ג כתב בהדיא דההיא דע"מ שירצה אבא הוה הדבר עומד להתברר אם ירצה או לא ירצה וא"כ ע"כ צ"ל דרב משרשיא דפריך מדר"י ור"ש ע"כ דלא ס"ל לחלק כן ולא כתבו התוס' כן אלא למאן דלא ס"ל לחלק בין תולה בדע' עצמו לתולה בדעת אחרים כמ"ש רש"ל ולעיקר מה שהקשה הר' חד"ה ממה שכתבו התוס' לחלק לרב בין תולה בדעת עצמו ולא תירץ דההיא דמי שאחזו עדיין עומד הדבר להתברר היא אפשר לומר דמשום הכי לא כתבו כן משום דאכתי קשיא להו דאכתי ליתא לדאיו ולההיא דהלוקח דתרווייהו ברייתות נינהו מקמי מתני' דמי שאחזו וברייתא דמרובה ומה שתפסו בקושיתם ההיא דמי שאחזו לרווחא דמילתא דבלא"ה קשיא להו שפיר ולפי תי' ז"ל דרב מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ממילא ההיא דמי שאחזו בלאו טעמא דעומד להתברר אפילו הכי ס"ל לר"י דיש ברירה משום דהוה תולה בדעת אחרים וכן ראיתי מי שתירץ האמנם אנכי הרואה כי תי' זה לא יתכן למ"ש בפרק הוציאו לו דנ"ו ע"ב בד"ה מ"ש בס"ד וז"ל ומהשתא ניחא דלא נצטרך לדחוק ולומר דר"י פליג ארב וסבר דליתא לדאיו כי זה דוחק אלא נימא דר"י נמי מדקא מפרש מילתיה דאיו אלמא קסבר כותיה דליתיה למתניתין דעירובין ודברייתא דכל שילקטו מקמי מתני' דשקלים ומקמי ההוא דהלוקח ודאיו וההי' דמה היא באותן הימים ס"ל לר"י דלא דייקינן מינה דיש ברירה משום דלכי מיית הוי גיטא דדילמא לכי מיית זקוקה ליבם כו' והשתא קשה דאמאי לא כתבו דההיא דמה היא באותן הימים משום דעומד הדבר להתברר כמ"ש שם ד"ה דברי ר"מ:<br><b> שוב </b> ראיתי בתוס' ישינים שם שכתבו כמ"ש רש"ל וז"ל בד"ה ר' יוסי ואומר רבי דשאני התם כי הדבר עומדת להתברר ממילא אם יחיה אם ימות אבל כאן כו' מיהו כה"ג הקשו בריש כל הגט אר"י ומפליג בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים והאי שינויא דפ"י מצינן למימר התם אבל לר"ש לא היה יכול לומר זה החילוק ומכח זה מתרץ רבי דשמואל אדשמואל כי מיהו קשה לרבי מדאמרי' בב"ק פ' מרובה אי הכי קשיא דר"י אדר"י כו' ומאי קושיא והלא גבי כל שילקטו עניים היום הדבר עומד להתבר' אם ילקטו או לא ואומר רב שהי' יכול לומר כן אלא שרצה לו' תי' אחר עכ"ל הרי מבואר בהדיא כדברי רש"ל דס"ל דאפי' לר' יהודה מצינן לחלק בהכי אלא שמ"ש דלר"ש אין לחלק בהכי הפך מ"ש משם הר"ן נראה דהיינו משום דשמא ימות האב או ילך למדינת הים ואנחנו לא נדע מה היה רצונו ויותר יגדל התימ' על תוס' ישנים דבסמוך ונראה בד"ה מאי שנא לכאן ולכאן הקשו משם רבי הנזכר דאדרבא ליתא לדאיו מקמי מתניתין דעירובין ודמתניתין דמה היא באותן הימים וברייתא דכל שילקטו עניים והוא תימא שהרי כבר כתבו משמו דההיא דמה היא באותן הימים ודכל שילקטו עניים הוי הדבר עומד להתברר:<br><b> ולכן </b> נ"ל דעיקר חילוקם הוא דההיא דמהיום אם מתי הספק שנסתפק לנו בעת התנאי הוא איזה צד מהתנאי אם יתקיים אם ימות ויהיה גט מהיום או לא ימות ויהא הגט בטל והילכך כיון דספק זה שאנו מסתפקין בעת התנאי הוא עתיד להתברר בודאי כצד אחד מהתנאי אמרי' דיש ברירה הואיל ועומד הדבר להתברר אם יחיה אם ימות מה שא"כ בההיא דהלוקח יין דמה שמתנה זה הוא דב' לוגין שאני עתיד להפריש יהיה תרומה נמצא דבאותה שעה מכח תנאו נפל עלינו ספק על איזה לוגין יחול עליהם שם תרומה והילכך אע"ג דלהיום או למחר יפריש ממנו לא אמרינן הוברר הדבר שעל ב' לוגין אלו היו ראויים לחול עליהם שם תרומה מעיקרא כיון שהספק שנפל לנו באותה שעה מכח תנאו על איזה לוגין יחול עליהם שם תרומה לא היה עומד להתברר בודאי שהרי אפשר שלא יבא לידי הפרשה וכן בההיא דסלע שתעלה בידי מן הכיס הספק שנפל לנו בתנאו אינו עומד להתברר בודאי דשמא לא יעלה ואם כן בההיא דאם בא חכם למזרח משמע ודאי דה"ז דומה לההיא דמה היא באותן הימים שהרי הוא מתנה ואומר אם בא חכם למזרח עירובו למזרח למערב עירובו למערב לכאן ולכאן כו' לא לכאן ולא לכאן הריני כבני עירי אם כן באותה שעה הס' שנסתפק לנו בתנאו הוא אם יקנה שביתה במזרח או במערב או יהיה כבני עירו וא"כ הרי ספק זה הוא עומד להתברר בודאי למחר בצד אחד מן התנאים וא"כ היינו דק"ל שפיר דאיך קאמר רב דליתא למתני' מקמי איו הא אדרבא ליתא לדאיו מקמי מתני' דעירובין ודמי שאחזו וברייתא דכל שילקטו ואי משום דהתם הדבר עומד להתברר ה"נ דכוות' כמ"ש כנ"ל נכון ואי קשיא לך דא"כ דההוא דמסכת עירובין חשיבא דבר עומד להתברר אם כן היכי אמרינן בפ' בכ"מ אדרבא ליתא לדאיו מקמי מתני' ומשני לא ס"ד ויתכן הלוקח יין כו' והשתא אם איתא מאי ראיה מייתי מההיא דהלוקח התם שאני דאין הדבר עומד להתברר הא לא קשיא דאיכא למימר דהתם אליבא דרב קאמר ורב לא ס"ל לחלק בהכי אלא בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים וכדרב משרשיא דלא מחלק בהכי ומ"ש ביומא ד"ה הנזכר דלר"י נמי מדקא מפרש מילתיה דאיו אלמא כותיה ס"ל דליתיה למתניתין דעירובין ודברייתא דכל שילקטו מקמי מתני' דשקלים ומתניתין דהלוקח ודאיו וכפי מ"ש דההיא דעירובין חשיב עומד להתברר היכי דחי ר"י ממתניתין דעירובין מקמי ההיא ומתני' דשקלים הא ההיא דשקלים לא חשיבא עומד להתברר י"ל דלפי תי' זה ס"ל השתא דר"י נמי לא מחלק בהכי בין היכא דהדבר עומד להתברר או לא וכרב משרשיא דלא מחלק בהכי כנ"ל:<br><b> ועל </b> פי דברי התוס' ישנים שכתבנו לעיל דההיא דכל שילקטו עניים חשיב עומד להתברר איזה ילקטו ואיזה לא ילקטו נתנה ראש ליישב דברי רבינו ז"ל שכתב בפ"ט מה' מעשר שני הלכה ז' וז"ל והצנועים היו מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות הללו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר ומשמע ודאי שכונתו ז"ל באומרו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר שהוקשה לו דלמה לא יאמר כל המתלקט יהא מחולל על המעות הללו ולזה תירץ ואמר שהרי א"א לפדותו במחובר וקשה דמשמע מדבריו דאם לאו משום טעמא דאין פודין במחובר היו אומרים כל המתלקט והא ליתא שהרי כיון שרבינו ז"ל פסק דבדאורייתא אין ברירה כמ"ש בפ"א מה' תרומות ופ"ז מהלכות מעשר א"כ בלאו טעמא דאין פודין במחובר לא מהני משום דאין ברירה וכבר ראיתי להר"ב לח"מ פ"ב מהלכות גניבה שהוקשה לו כן ע"ש מה שתי'. אכן ע"פ האמור הנה נכון דס"ל ז"ל כדעת התוס' דבדבר העומד להתברר יש ברירה והיינו ההיא דאתקין שמואל בגיטא דש"מ כו' כמ"ש התוס' וההיא דצנועין נמי חשיבי עומד להתברר כמ"ש ומש"ה הוצרך רבינו למיהב טעמא דאין פודין במחובר ועפי"ז מדוקדקים דבריו שכתב בדין שלפנינו אע"פ שרצה משחשיכה ילך דבר שהוא מדברי סופרים יש ברירה ויש לדקדק דטעם זה הי"ל לרבינו לומר בדין ג' כשכתב מתניתין דבכ"מ דמתנה אדם על שני דברים ולמה זה איחר עד עתה אכן ע"פ מ"ש דבריו מצודקים דלעיל לא הוצרך למיהב טעמא דבדרבנן יש ברירה שהרי כיון שעומד הדבר להתברר כמ"ש אפי' בדאורייתא נמי דינא הכי דיש ברירה אמנם בדין זה דאומר לחמשה הריני מערב על איזה מכם שארצה דהתם הספק שנסתפק לנו בתנאו איזה מהן ירצה אין הדבר עומד להתברר שאפשר שלא ירצה לשום אחד מהם וכההיא דכתוב גט לאשתי לאיזו שארצה אגרש דאמרינן אין ברירה מהאי טעמא משו"ה הוצרך למיהב טעמא משום דכל מד"ס יש ברירה:<br><b> ודע </b> דרבינו ז"ל לעיל בפ"ו דין כ"ג כתב וז"ל אחד או רבים שאמרו לאחד צא וערב עלינו ועירב עליהם באיזה רוח שרצו ה"ז עירוב והשיג עליו הראב"ד וז"ל שנה משנתו כמ"ד יש ברירה וכתב ה"ה וכן הוא האמת דקי"ל בדרבנן יש ברירה כו' יע"ש ויש לדקדק דאי טעמו של רבי' דבדרבנן יש ברירה א"כ הי' לו לומר טעם זה לשם כדרך שכ' בדין שלפנינו גם בפ"ה מה' י"ט הלכה כ' ואולם עיקר דבריהם לא זכיתי להבין דמה ענין ברירה לכאן דהכא ה"ט משום דכיון דלא פירש לו על איזה רוח יערב עליה דידיה סמך על איזה רוח שיערב לו שיהיה עירוב וזהו שכ' רבינו שהרי לא יחדו לו רוח ולפי דברי הראב"ד וה"ה ז"ל ק"ל מההיא דתנן בפסחים דף פ"ח האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל ואמרינן בגמרא פשיטא שחט גדי יאכל אע"ג דרגיל בטלה והשתא לפי דברי הראב"ד וה"ה קשה דנימא אין ברירה ואע"ג דניחא לי' השתא בגדי דלמא בשעת שחיטה דעתו היה שישחוט עליו טלה אלא ודאי דכיון דלא פירש עלי' דידי' קא סמיך וכמ"ש רש"י שם וליכא למימר דמתניתין אתיא כמ"ד יש ברירה שהרי רבינו ז"ל פסקה להך מתני' בפ"ג מהל' ק"פ ותו שהרי בגמ' פרכינן התם אסיפא דמתני' דקתני שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון והתניא אין נמנין על ב' פסחים כאחד ופרש"י אין נמנין על ב' פסחים כא' לאכול מאחד מהן שירצה דאין ברירה וכי בעי למיכל דלמא בשעת שחיטה לא הוה דעתי' עלי' כו' הרי דתלמודא התם בעי לאוקמי למתני' כמ"ד אין ברירה ואפ"ה לא ק"ל לתלמודא אלא מסיפא אבל ברישא דקתני שחט גדי יאכל ניחא ליה אפי' למ"ד אין ברירה ועיין בתוס' שם ד"ה והתניא שכתבו שם דמתני' ע"כ אתיא כמ"ד אין ברירה מדקתני שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון ואילו למ"ד יש ברירה יאכל מאיזה שירצה הרי מבואר דאפי' למ"ד אין ברירה שחט גדי יאכל משום דכיון דלא פירש עליה דידיה סמך וא"כ דכותה נמי הכא באומר לחבירו צא וערב וכיון דלא פירש עליה דידי' סמך ואפי' למ"ד אין ברירה מודה וצ"ע כעת:<br><b> ודרך </b> אגב אומר שחזות קשה הוגד לי מאותה סוגיא על מ"ש הריטב"א בפ"ק דקדושין דכ"ו ע"א על ההיא דר"ג דאמר עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וז"ל ואיכא דק"ל איך לא סיים מקום למעשרות אלו דהא תנן האומר כרי זה לתוכו כו' לא קרא שם עד שיאמרו לצפונו ולדרומו ואיכא למימר דכי בעינן סיום מקום הני מילי למאן דלית לי' ברירה אבל ר"ג סבר יש ברירה וכשאוכל ומשייר שיעור מעשר אמרינן הוברר הדבר למפרע שהוא מה שהפריש עכ"ל ועי' בהר"ב מש"ל בפי"א מהל' מעשר שני הלכה י"א וקשה טובא מההוא דפסחים דגרסינן התם מעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח ויצאו ושחטו עליהן שני פסחים כו' באו ושאלו את ר"ג אמרו להן מלכה ומלך דדעתן קלה עליהן יאכלו מן הראשון אנו לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני כו' והשתא ק' לפי דבריו דר"ג ס"ל דיש ברירה א"כ איך קאמר ר"ג אנו לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני הא למ"ד יש ברירה יאכל מאיזה מהן שירצה דהא אין נמנין על שני פסחים אינו אלא למ"ד אין ברירה כמ"ש רש"י והתוס' וצ"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על מ"ש רבינו בפ"ח מה' מעשר שני מי שהי' בניו מקצתן טהורים ומקצתן טמאים מניח את הסלע ואומר מה שהטהורים שותין סלע זה מחוללת עליו והשיג עליו הראב"ד ז"ל דהא קי"ל דבדאורייתא אין ברירה ותי' מרן הכ"מ שם דה"ק כל מה שהטהורים שותין סלע זו מחוללת עליו סמוך לשתייתן כשהוא סמוך לפה ואינו ענין לברירה ע"ש:<br><b> וראיתי </b> להר"ב מקראי קודש ז"ל שהקשה מההיא דפ' מרובה דפרשינן בפ' מרובה ומאי חזית דאפיכת מתני' איפוך דר"י ואימא צנועין ור"י אמרו ד"א אמרי מתני' לא סגי דלא מתהפכא דבהא מתני' קתני דאית לי' לר"י ברי' ושמעי' לי' לר"י בעלמא דלית ליה ברירה כו' והדר פריך ס"ס אמאי קא מהפכת למתני' משום דקשיא דר"י אדר"י השתא נמי קשה דרבי יוחנן אדר"י דהא אמרת לר"י ל"ת כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט אלמא אית לי' ברירה והא ר"י לית לי' ברירה כו' והשתא כפי דברי מרן אמאי לא משני הכא נמי סמוך ללקיטתו קאמר ולעולם דלית לי' ברירה יע"ש. ולע"ד נראה לומר דלא מצי תלמודא לשנויי הכי דכל המתלקט סמוך ללקיטתו קאמר משום דא"כ היכי קאמר ר"י צנועין כו' ורבי דוסא אמרו ד"א וליכא למימר דההיא דר' דוסא נמי דקאמר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר סמוך ללקיטתו קאמר דא"כ היכי פליג עלה ר"י וקאמר לעתותי ערב אומר כל מה שלקטו וליכא למימר דא"כ עוד היום תקשי דאמאי לא תיקן ר"י שיאמרו בשחרית כל שילקטו עניים היום יהא הפקר סמוך ללקיטתן דהשתא ליכא משום ברירה י"ל כמ"ש התוס' שם בד"ה כל הנלקט שהקשו מעין זה ותירץ דעצה טובה קמ"ל שלא יתפקרו עניים ללקט הרבה כיון שהפקר כו' יע"ש ובשלמא אם נאמר דר' דוסא דקאמר כל שילקטו מיירי באומר כל שילקטו סתם ומשום דאית לי' ברירה ניחא דר"י אתא לפלוגי עלי' בעיקר דינא דכל שילקטו סתם לא מהני משום דלית לי' בריר' ואגב אורחין עצה טובה קמ"ל שיאמרו לעתותי ערב כדי שלא יתפקרו עניים לבא אמנם אי רבי דוסא דקאמר כל שילקטו מיירי באומר סמוך ללקיטתו דהשתא לר"י נמי מדינא שפיר דמי אין סברא לומר דר"י איכפל לאיפלוגי משום עצה טובה גרידא ותו דאי ר' דוסא דקאמר כל שילקטו מיירי באומר סמוך ללקיטתו ור"י פליג עלי' משום עצה טובה א"נ משום דגזרינן שמא לא יפרוש כמ"ש התוס' דהא א"כ היכי קאמר ר"י צנועין ור' דוסא אמרו ד"א דמשמע דהא דצנועין לא מצי אתי אלא אליבא דר' דוסא אבל כר"י לא מצי אתי ואם איתא אפילו כר"י נמי דע"כ לא פליג ר"י התם אלא משום דאיתי' בתקנתי' שיאמרו לעתותי ערב ומש"ה משום גזירה שמא לא יפרוש או שמא יתפקרו עניים קאמר לעתותי ערב כו' אמנם הכא גבי צנועין דליתי' בתקנתא שיאמרו לעתותי ערב דמה מועיל מה שאכלו קודם אמירה ה"נ דמודה ר"י דבשחרית אומר כל שילקטו היום יהא מחולל ולא חיישינן להא כלל וכ"כ הר"ב ח"ה שם ותמצא במ"ש אלא ודאי משמע דר' דוסא כל שילקטו סתם קאמר ומשום דאית ליה ברירה דהשתא אתי שפיר דר"י דקאמר צנועין ור' דוסא אמרו ד"א דלר"י כיון דס"ל התם דאין ברירה הכי נמי גבי צנועין ודוק:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על מ"ש התוס' פ"ג דחגיגה דכ"ה ע"ב ד"ה חבר וע"ה שהקשו וז"ל והיה קשה למורי כיון דסתם משנה אית לי' ברירה תקשי מינה לר"י דאמר אחין שחלקו לקוחות הן כו' וכתבו בס"ד וז"ל וכ"ת דמדרבנן מודה ר"י דיש ברירה שמעינן ליה בשלהי ביצה אין ברירה אף בע"ת ומיהו כו' ובפרק בכל מערבין דדחיק לאתויי תנא דברירה לא מייתי הך משום דעדיפא לי' לאתויי מלתא דהתנא נזכר בה וגם מלתא דאיירי בע"ת דאיירי בה עכ"ל ודבריהם תמוהים בעיני במ"ש וכ"ת דבדרבנן מודה ר"י דיש ברירה כו' דנראה דכונתם ליישב מה שהקשו לר"י מסתם מתני' דחבר וע"ה כו' וק' לכאורה דאכתי מה יענו למה שהקשו ממתני' דגר וגוי שירשו את אביהם יכול לומר טול אתה ע"ז כו' דהא חלופי ע"ז מדאורייתא אסירי כדאיתא בפ' ר"י דף נ"ד ובקידושין פ' האיש מקדש מיהו אחר ההשקפה הא ודאי לק"מ שכונתם למ"ש בקידושין דף י"ז ע"ב אמר רבא ד"ת גוי יורש את אביו ד"ת כו' גר את הנכרי אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים דתנן כו' וא"כ זהו מ"ש דהכא חשיב מדרבנן דמדאורייתא כיון דאין הגר יורש את אביו נמצא דלאו חלופי ע"ז קא שקיל אלא מתנה בעלמא ופשוט ועיין מ"ש התוס' שם בקדושין שצריך לעיין לעת הפנאי עם דברי התוס' דחגיגה גם מ"ש ובפרק בכל מערבין דדחיק לאתויי תנא דברירה לא מייתי הך כו' הן דברים תמוהים לא זכיתי להבין דבריהם דהתם מאי דדחיק לאתויי תנא דברירה היינו לענין דאיכא תנא דאפי' בדרבנן לית ליה ברירה כדאיתא התם בהדיא א"ל רבא לר"ן מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה כו' וא"כ היכי הוה מצי לאתויי מהך מתני' דחבר וע"ה הא הך מתניתין נהפוך הוא דס"ל דיש ברירה וצ"ע ותו במה שתי' דעדיפא ליה לאתויי מילתא דהתנא נזכר בה וגם מילתא דאיירי בע"ת דהך תירוצא ניחא לרב יוסף דקאמר תנאי שקלת מעלמא אבל לרבא דבעי מאן האי תנא כו' מאי קא בעי הא מתני' היא בהדיא דבמשנה ליכא למימר מתניתין לא שמיע ליה כדמשני התם אדאיו וליכא למימר דרבא גופיה דבעי מאן האי תנא הוא דבעי לאשכוחי שם התנא דא"כ אדמבעיא לי' אברייתא תיבעי לי' אמתני' דחבר וע"ה סוף דבר שדבריהם צ"ע:<br><b> ודעת </b> ר"ת ז"ל שכתבו התוס' בפ' השולח דמ"ח ד"ה אי לאו דקי"ל כר' הושעיא דאמר דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה והביא ראיה מדפסקינן בפ' המוכר את הבית דס"ד דאין להן דרך זה על זה דמוכר בעין רעה מוכר אלמא לקוחות הן יע"ש וראיתי להרב יש"ש בקונטרס אברירה דף ס"א ע"א שהק' לדברי ר"ת הללו דע"כ טעמא דשמואל התם לאו משום דלית ליה ברירה הוא מדפליגי התם בפ' המוכר רב ושמואל דרב פסק הלכה כחכמים דלקוחות גופייהו דיש להן דרך זה על זה ושמואל פסק כר"ע דאין להן דרך זה על זה ואמרינן לימא אזדו לטעמם דאמר ר"נ אמר שמואל האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה כו' ורב אמר יש להן צריכא דאי אשמועינן בההיא קאמר רב משום דאמר ליה בעינא למידר כי היכי דדרו ביה אבותי כו' ואי אתמר בהך בהך קא אמר שמואל אבל בהא אימא מודה ליה לרב צריכא והשתא אם איתא לדעת ר"ת הא ע"כ צריכא לתרויהו דאי לא אשמועינן הא דאחין הו"א בהא שוו רב ושמואל דיש להן דרך זה על זה משום דיש ברירה ואי הוי פליגי באחין הו"א גבי אחין הוא דפליגי משום דשמואל סבר לא אמרינן ברירה ורב סבר יש ברירה אבל בלקוחות גופייהו כ"ע מודו דאין להן דרך זה על זה כר"ע יע"ש. ולע"ד נראה דל"ק דהא ע"כ לא מצי תלמודא לומר דאי אשמועינן בההוא דלקוחות הו"א דגבי אחין ישוו רב ושמואל דיש להן דרך זה על זה משום דיש ברירה שהרי שמעינן לשמואל בפרק משילין דקאמר אף חביות אסור דס"ל דאין ברירה וא"כ ממילא הוה שמעינן לה דכיון דלית ליה ברירה ע"כ גבי אחין שחלקו ס"ל דאין להם דרך זה על זה משום דלקוחות הן וא"כ משום הכי הוצרך תלמודא למיהב טעמא משום דאמר ליה בעינא למידר כי היכי דדרו אבותי וכיון דע"כ לשמואל צריך לומר הך טעמא קאמר נמי בדרב הכי דאי אשמועינן גבי אחין, הו"א בההי' קאמר רב משום דא"ל בעינ' למידר כו' ואה"נ דלרב בלאו ה"ט א"ש משום דהו"א דדוקא גבי אחין קאמר משום דס"ל יש ברירה אלא משום דלשמואל ע"כ צריך למיהב הך טעמא קאמר נמי הכי לרב וא"נ דאיכא למימר דלרב נמי לא מצי למיעבד צריכותא משום דהא שמעינן ליה לרב דאמר בפ' כל הגט וכולן פוסלין משמע דס"ל דלא אמרינן ברירה ואף שהתוס' כתבו שם מ"ש ר"י דגבי גט כ"ע מודו משום דכתיב וכתב לה לשמה איכא למימר דר"ת ז"ל לא ס"ל הכי וכמו שכן נראה מדברי התוס' שם באותה סוגיא שחולקים על זה כמו שכתבנו לעיל ודו"ק:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על מ"ש רש"י פ"ק דביצה דף י' ע"א ד"ה כלים טמאים כו' שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה כו' אשר דברי רש"י הללו סתרי למ"ש בפ' משילין דל"ח דאמרינן התם אלא לא תיפוך וכי לית ליה לר"א ברירה בדאורייתא בדרבנן אית ליה ופי' רש"י בדאוריית' כגון ט"מ לית ליה ברירה ודרך יציאתה הל"מ כו' וכ"כ בפ' הדר דף ס"ח ובר מן דין קשה טובא למ"ש פ"ק דביצה מסוגיא דפ' משילין דמשמע דס"ל דאורייתא וכן קשה לדעת הרי"ף והרא"ש שבפ' הדר כתבו ואסיקנא התם דהא דתניא אין משתתפין באוצר כבית שמאי אבל לב"ה דאית להו ברירה משתתפין משמע בהדיא דס"ל כאוקימתא דרב הושעיא דפ' הדר ורבא דשמעתין דב"ה מטהרין למפרע מטעמא דאית להו ברירה וא"כ ע"כ דס"ל דסט"ל דרבנן שהרי בפ' משילין פסקו דהלכתא כרב אושעיא דבדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה וא"כ קשה דמההיא דפ' משילין משמע דהוי דאורייתא ועיין בהר"ב זרע אברהם בחי"ד סימן י"ז מ"ש בזה יע"ש שבקצת דבריו יש בה מן הקושי כמו שיראה המעיין אין צורך לאורך. ולע"ד נראה ליישב לדעת הרי"ף והרא"ש דס"ל דמ"ש בפ' משילין כי לית ליה לר"א ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית לי' הכונה לומר דדוקא בטומאת מת דהוי דאורייתא דעיקר ט"מ דאורייתא אלא דחכמים גזרו אפילו בסט"ל וא"כ כיון דעיקרו מן התורה מש"ה לית ליה ברירה אבל בדרבנן כגון עירובי תחומין דאין עיקרו אלא מדרבנן אית ליה ברירה:<br><b> ומצאתי </b> סעד לזה ממ"ש התוס' בפ' בכל מערבין דף ל"ז ע"ב ד"ה מאן האי תנא שכתבו וז"ל הומ"ל ר"י דאגודה של ירק היא דהוי מדרבנן ושמא כיון דעיקר מעשר מן התורה חשיב ליה בדאורייתא עכ"ל. והרי"ף והרא"ש ז"ל פסקו כר"א ורבא דבתראי נינהו דב"ה מטהרין למפרע וס"ל דכל דרבנן אפי' בדבר שעיקרו מה"ת יש ברירה כנ"ל נכון. ובהכי ניחא נמי לדעת הרע"ב ז"ל שפסק בפ"ז דאהלות מ"ג כרב אושעיא דאמר בלטהר את הפתחים מכאן ולהבא הוא דפליגי אבל כלים דלמפרע טמאין משום דאין ברירה אע"ג דהוא ז"ל כתב שם דסט"ל גזרת חכמים היא שגזרו טומאה על המקום שהוא דרך יציאה ובפ"ז דדמאי כתב דבדרבנן יש ברירה ומ"ש הר"ב תי"ט שם דלאו דוקא קאמר אלא קרי לי' גזירת חכמים הואיל ואינו מפורש בתורה וכן הוא דרך רבינו לקרות ד"ס מה שהוא הל"מ זה דוחק דלשון הל"מ צודק שפיר משום דרז"ל פירשו לנו הדבר שהיא הל"מ אבל לשון גזירת חכמים אינו צודק כלל בדבר שהיא הל"מ אכן כפי מ"ש יש ליישב דכיון דעיקרו מה"ת פסק הרע"ב דאין ברירה וכרב אושעיא דאית לי' הכי משום דמשמע לי' דמאי דדרש מר זוטרא הלכה כרב אושעיא דאכולה מילתא קאי ומ"ש בפ"ז דדמאי דבדרבנן יש ברירה היינו בדבר שעיקרו דרבנן וכן נמי גב
+
+Halakhah 8
+
+<b>המערב </b>
+<b> לשני ימים טובים כו'.</b> כ' הראב"ד טעה בזה שאפי' בב' י"ט של ר"ה אע"פ שהן קדושה אחת צריך שיהי' העירוב קיים כו' לחומרא אמרינן כו' אבל לקולא לא אמרינן ונראה דטעמו ונימוקו עמו שהרי הא דאמרינן דב' י"ט של ר"ה קדושה אחת הן כתב רש"י ז"ל בשמעתין ובפ' בכל מערבין דל"ט דלאו משום ס' דשמא באו עדים יום ל' או יום ל"א לחודיה התקין אלא משום דה"ט משום דחיישינן נמי שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה והרי קדושתו אחת ממ"נ וא"כ מסתברא ודאי דה"ט אהני לן למיחש לחומרא ולמימר דביצה שנולדה בזה אסורה בזה שמא באו מן המנחה ולמעלה וקדושתו אחת אמנם לקולא ודאי אין לנו שהרי אכתי איכא למיחש שמא לא באו עדים כלל ונמצא למפרע הא' היה חול ומש"ה אם נאכל עירובו בראשון אינו יוצא בב' לדעת הראב"ד ז"ל דשמא לא באו עדים כלל וכיון שכן יש לתמוה על ה"ה שכתב וז"ל ואני אומר שלא טעה רבינו דאם איתא דאמרינן קדושה אחת לחומרא ולא לקולא מאי קא מקשה ר"א לרבנן מנאכל עירובו בראשון שאינו יוצא בב' ולימרו ליה אינהו ולטעמיה ב' י"ט של ר"ה מאי איכא למימר ולמאי איצטריכו למימר דספוקי מספקא להו אלא ודאי כל שהן בקדושה אחת לכל דבריהן הוא ואפילו לרבנן דע"כ לא מספקא להו אלא ביו"ט ושבת כו' יע"ש:<br><b> ואיני </b> מבין דבריו דבשלמא בי"ט ושבת קאמר להו ר"א שפיר אי אתם מודים שאם נאכל עירובו בראשון אינו יוצא בב' הא לא ב' קדושות הן משום דהתם טעמייהו דרבנן דאמרי קדושה א' הן לאו משום חשש וס' הוא כמו בב' י"ט של ר"ה כי היכי דנימא דדוקא לחומרא אמרינן אבל לקולא לא אמרינן אלא ה"ט משום דכיון דתרוייהו קדושת ודאים הן ולא מס' יש להן דין קדושה א' וכיומא אריכתא חשיבא ומש"ה ק"ל לר"א שפיר מנאכל עירובו בא' אינו יוצא בב' דכיון דמה"ט הוא אפילו לקולא נמי קדושה אחת הן מדהוצרכו רבנן לומר דספוקי מספקא להו מעיקר דינא אם הן קדושה אחת או ב' קדושות אמנם בב' י"ט של ר"ה דכל עיקר טעמא דאמרינן קדושה אחת הן הוא משום חשש וס' מה מקום להקשות מנאכל עירובו וכמ"ש:<br><b> ולדעת </b> רבינו ז"ל נראה שיש ליישב דס"ל כדעת התוס' ז"ל שכתבו בשמעתין בד"ה מי לא מודה ריב"ז ליישב פי' רש"י וז"ל ומ"מ יש ליישב פרש"י ודק"ל מנ"ל הך סברא ה"פ מי לא מודה ריב"ז שאם באו עדים כו' כגון קודם חרבן דהוי קדושה אחת וא"כ גם לאחר חרבן כשהיו עושין ב' ימים כגון שלא באו עדים כלל ביום שלשים דלא מס' היו עושים אלא כמו קודם חרבן הם קדושה אחת ולא מספק היו עושים ועיין בהר"ב חד"ה שם מה שפי' בכונתם ועיין בס' ידי אליהו ד"י מ"ש בזה באורך יע"ש וא"כ מהאי טעמא כתב רבינו דבב' י"ט של ר"ה אם נאכל בא' יוצא בב' דכיון דטעמא דאמרינן קדושה אחת הן לאחר תקנת ריב"ז היינו משום דחיישינן שמא לא באו עדים כלל דאז מדין קדושה אחת היו ב' ימים ולא מחמת ס' א"כ ממ"נ יוצא בב' דאם באו עדים ביום ל' נמצא דהב' הוא חול וא"צ עירוב כלל ואם לא באו עדים כלל הרי הן קדושה אחת וכבר קנה עירובו בראשון ובהא ניחא לי מה שהקשה הר"ב מג"א ז"ל בסי' תי"ו סק"א ובסימן תק"ג סק"ד בסימן תי"ו העתיק לשון רבינו ז"ל משמע דס"ל דבב' י"ט של ר"ה אפי' נאכל בא' יוצא בב' דקדושה אחת הן אפילו לקולא ואלו בסימן תק"ג פסק דאסור לאפות ולבשל מי"ט לחבירו ואפילו בב' י"ט של ר"ה וה"ט משום דלהחמיר אמרינן קדושה אחת ולא להקל כמ"ש בב"י וע"ש מה שנדחק בזה הנה על פי האמור הוא נכון דהתם גבי נאכל עירוב שרי ממ"נ דאם לא באו עדים כלל הרי הוא קדושה אחת ואם באו עדים ביום ל' הרי הב' חול הוא וא"צ עירוב אמנם באופה מיום טוב לחבירו אפילו בב' י"ט של ר"ה אסור משום דאיכא למיחש שמא באו עדים ביום ל' והב' חול נמצא אופה מי"ט לחול כנ"ל ועוד אפשר לומר דדוקא בעירובי תחומין דרבנן אמרינן הם אמרו והם אמרו אמנם באופה מי"ט לחול דאיכא איסורא דאורייתא לא אמרינן קדושה אחת הן כיון דהא דקדושה אחת הן אינו אלא תקנתא דרבנן דתקינו שיהא אותו היום קדש ולמחר קדש לא מהני תקנתא דרבנן להתיר איסור דאורייתא ואע"ג דלמאי דקי"ל כר"ח דאמרינן הואיל ליכא איסורא דאורייתא באופה מי"ט לחול מ"מ הא מיהא איסורא דאורייתא איכא באופה בין השמשות וכיוצא וכמ"ש התוס' פסחים ומ"מ לדעת הראב"ד ז"ל אין מקום להקשות מה שהקשה ה"ה משום די"ל שדעתו ז"ל כדעת רש"י דס"ל דעיקר טעמא דב' י"ט של ר"ה קדושה אחת הן משום חשש דשמא באו עדים מן המנחה ולמעלה הוא ואפילו לאחר תקנת ריב"ז דתקנה ראשונה לא זזה ממקומה וכמ"ש בד"ה מי לא מודה ריב"ז אבל משום חשש דשמא לא באו עדים כלל ליכא משום דכשלא באו עדים כלל מס' היו עושים ב' ימים ולא מכח קדושה אחת היא ומש"ה השיג על רבינו ז"ל וכתב דנאכל עירובו אינו יוצא בב' משום דחיישינן שמא לא באו עדים כלל דאז הו"ל ב' קדושות כב' י"ט של גליות אלא שמדברי רבינו ז"ל שכתב בפ"א מה' קדוש החודש דין ו' וז"ל משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהיו מקבלין עדות החדש כל היום כולו כו' ומקדשין יום למ"ד בלבד נראה בהדיא שדעתו ז"ל שלא כדעת רש"י ז"ל דסבירא ליה דאף לאחר תקנת ריב"ז תקנה ראשונה לא זזה ממקומה ואם באו מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש ומדלא השיג עליו הראב"ד ז"ל משמע דהכי ס"ל וא"כ עכצ"ל דס"ל דעיקר טעמא דב' י"ט של ר"ה דקדושה אחת הן הוא משום שמא לא באו עדים כלל והיו עושין ב' ימים מדין קדושה א' ולא מכח ס' וכמ"ש התוס' ליישב פרש"י וכ"כ בס' ידי אליהו שזה דעת רבינו וכיון שכן מ"ש הראב"ד דאם נאכל עירובו אינו יוצא בב' דקדושה אחת לא אמרו אלא להחמיר לא להקל לאו משום דהוי ספק וכמ"ש לעיל אלא משום דס"ל דקדושה אחת לא נאמר אלא להחמיר והיינו דק"ל לה"ה ז"ל שפיר מההיא די"ט ושבת כנ"ל:<br><b> אך </b> הדבר הקשה טובא הוא מ"ש ה"ה ולימרו אינהו וליטעמיך ב' י"ט של ר"ה מאי איכא למימר והדבר תמוה שהרי רבנן דר"א ס"ל דב' י"ט של ר"ה ב' קדושות הן כדאיתא בהדיא בפ' בכל מערבין דל"ט מודים חכמים לר"א בר"ה שהיה ירא שמא תתעבר מערב אדם ב' עירובין כו' ופירש"י ז"ל מודים חכמים אע"ג דפליגי עליה דר"א בשבת וי"ט הכא מודו דב' י"ט של ר"ה ב' קדושות הן כו' וא"כ היכי מצי קאמרי רבנן לר"א וליטעמיך ב' ימים טובים של ר"ה מאי איכא למימר הא לדידהו בב' י"ט של ר"ה יכול לערב על ב' רוחות. ולפי חומר הנושא היה נ"ל ליישב שדעת ה"ה ז"ל כדעת י"מ שכתב הריטב"א בחי' לעירובין וז"ל יש שפירשו דפלוגתא דר' יוסי ור' יאודה לאחר החרבן הוא דהא אינהו לאחר החרבן היו והיכי הוי פליגי בדינא דקודם החרבן דמאי דהוה הוה אלא ודאי פלוגתייהו לאחר החרבן ומשום דקתני התם משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהו מקבלין עדות החדש כל היום כו' ומשו"ה ס"ל לר"י דלא חשיבא קדושה אחת דלא הוי טעמא אלא כי היכי דלא ליזלזלו ביה ור' יוסי סבר דאף לאחר החרבן קדושה א' הן כמו קודם החרבן דלענין זה לא זזה תקנה ממקומה ואתיא הך פלוגתא כפלוגתא דפליגי רבה ורבא בפ"ק די"ט דרבה דאמר מתקנת ריב"ז ואילך ביצה מותרת אתי' כר"י ורבא דאמר אף מתקנת ריב"ז ביצה אסורה אתיא כר' יוסי אלו תורף דבריו יע"ש. ולפי זה מצינן למימר דכונת ה"ה ז"ל לומר דאם איתא דלמאי דפסקינן השתא כר' יוסי דאף לאחר תקנת ריב"ז ביצה אסורה משום דב' י"ט של ר"ה קדושה א' הן כמו קודם תקנת ריב"ז דתקנה ראשונה לא זזה ממקומה ואפ"ה אמרינן דאם נאכל עירובו בראשון אינו יוצא בב' משום דלחומרא אמרינן קדושה אחת ולא לקולא לימרו ליה רבנן לר"א ולטעמך שני י"ט של ר"ה וכגון קודם תקנת ריב"ז דהתם כ"ע מודו דקדושה אחת הן לדעת י"מ הללו מאי איכא למימר דהא קודם תקנת ריב"ז לרבנן דפליגי ארבי יוסי הו"ל כאחר תקנת ריב"ז לדידן דקי"ל כר' יוסי. אך קשה לפי י"מ הללו דאיך אפשר לומר דר"י לא פליג אר' יוסי אלא לאחר חרבן אבל קודם חרבן מודה דקדושה א' הן ורבה דקאמר מתקנת ריב"ז ואילך ביצה מותרת אבל קודם תקנה לא אתיא כר' יהודה וא"כ מאי האי דקא אמרינן התם ורבנן התם כי היכי דלא לזלזלו ביה ומה תשובה היא זו הא לאחר תקנת ריב"ז היו מקבלים עדות החדש כל היום למנות מיום ראשון ואם כן ע"כ אי אמרינן דאף לאחר תקנת ריב"ז אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש וכדקאמר לי' ר"י היינו משום דכך נהגו לעשותם קדושה אחת אבל משום טעמא דלא לזלזלי ביה לא אהני לן לעשות ב' י"ט דהך טעמא ניחא לקודם תקנת ריב"ז דלא היו מקבלין עדים מן המנחה ולמעלה ואפ"ה היו גומרין אותו בקדושה כי היכי דלא ליזלזלו ביה לשנה הבאה כמ"ש רש"י אבל לאחר תקנת ריב"ז ולעשות יום ב' י"ט לא אהני לן הך טעמא וכמבואר. ויש ליישב פי' י"מ הללו דר' יוסי ה"ק אי אתם מודים דקודם חרבן אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש ואף שהב' היה י"ט ודאי אפ"ה היו עושין גם הראשון י"ט א"כ לאחר תקנת ריב"ז נמי לא נעקרה תקנה ראשונה מלעשות שני י"ט אע"פ שהראשון הוא ודאי י"ט דריב"ז לא תיקן אלא לקבל עדות אף לאחר המנחה ולמנות מיום ב' ועיין מ"ש בעל חד"ה שם בד"ה מי לא מודה ריב"ז ואהא קאמר תלמודא ורבנן התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה כלומר דדוקא קודם תקנת ריב"ז היו עושין ב' ימים ואע"ג דהב' ודאי י"ט מטעמא דלא ליזלזלו בי' לשנה הבאה אבל לאחר תקנת ריב"ז לעשות יום ב' י"ט דליכא הך טעמא ה"נ דלא היו עושין אלא יום א' בלבד, כנ"ל ליישב דעת ה"ה לפי חומר הנושא ועיין ומ"ש שם רש"י ד"ה דלמא מעברי לאלול כתקנה ראשונה כו' הן דברים תמוהים ועיין בהרלנ"ח ז"ל סי' נ"ד ואפשר ליישב דבריו ע"פ מ"ש הר"ב ידי אליהו ז"ל דף י"א וי"ב ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (סג) </b> ובהא ניחא לי מה שהקשה הר"ב מג"א ז"ל כו'. ונלע"ד דלא הועיל בישוב זה דהכי קא ק"ל להמג"א ז"ל כיון דסתם הב"י כהמחבר סי' תק"ג ס"ח ומשוי לר"ה כשני י"ט של גליות ומבואר לפ"ז דלאו דוקא ביה"ש אסור לאפות ולבשל לצורך מחר אלא אפילו כל היום כולו נמי אסור והרי הב"י ס"ל בסי' תצ"ז סעיף ד' דספק מוכן מותר ביו"ט שני הרי חזינן דס"ל דס"ס מותר אפילו בדבר שיש לו מתירין וא"כ הרי דבריו סתרי אהדדי דהא למ"ש הרמב"ם והרשב"א דאפילו אם נאכל עירובו של ר"ה בראשון יוצא בשני משום דלקולא נמי אמרינן דקדושה אחת היא א"כ הרי יהיה מותר לאפות ולבשל ביום א' דר"ה לצורך מחר משום ס"ס ספק שמא לא יבואו עדים בראשון וא"כ הרי מותר לאפות ולבשל לצורך מחר דקדושה אחת היא ואת"ל שיבואו עדים היום מ"מ שמא מקלעי אורחים היום ויהיה אפייתו לצורך היום וניהו דמשום הואיל ואי מקלעי אורחים אינו מותר לאפות לכתחלה אפילו מדרבנן מ"מ עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ובכה"ג הרי איכא ס"ס וכנ"ל. ואי אמרינן דקדושה אחת הן לקולא נמי הרי היה מותר לאפות ולבשל ביום א' דר"ה לצורך מחר מטעם ס"ס הנ"ל כיון דלהב"י ס"ס מותר בדבר שיש לו מתירין. נמי כן הוא תוכן קושיית המג"א ז"ל. ומ"ש הגאון המחבר ז"ל בתירוצו השני משום דבאופה מיו"ט לחול איכא איסורא דאורייתא משום בין השמשות בזה נמי ק"ק דהא המחבר סתם בסי' תק"ג ואוסר כל היום בר"ה כמו בשני י"ט של גליות ודו"ק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e00f49097c116d751ab8bf401f20505c3004b0c9
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Eruvin/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,262 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Eruvin
+שער המלך על משנה תורה, הלכות עירובין
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Eruvin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות עירובין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>נתן </b>
+<b> העירוב או השיתוף במגדל כו'.</b> הנה הטור ז"ל בסימן שצ"ד כתב וז"ל אם נמנו במגדל ונעל לפניו ואבד המפתח אם הוא של לבנים מסודרים אלו על אלו כו' אבל בשבת או בי"ט והוא של בנין אינו עירוב ואם המגדל כלי של עץ והמנעול קשור בחבל ויכול לחותכו בסכין הוי עירוב וכתב מרן הב"י שם דדייק רבינו להתנות שיהא המגדל של עץ לשיהיה מותר לחתוך המנעול הקשור בחבל משום דאלו היה מגדל של בנין היה אסור וכדקאמר שמואל חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע וחותך עכ"ל יע"ש ויש לתמוה שהרי כתב רש"י בפרק בכל מערבין דל"ה ע"א ד"ה ובעי סכינא דהא דאמרינן חותמות שבקרקע מתיר אבל לא חותך אינו אלא גזרה דרבנן דמחזי כסותר ולא סותר בנין ממש דהא אינו אלא פתיחת דלת בעלמא וכ"כ התוספות שם בד"ה בעי סכינא וכיון שכן לדידן דקי"ל כר' דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש וכמ"ש הטור ז"ל סי' שמ"ב אפי' במגדל של בנין נמי הוי עירוב וכן קשה למה שכתב אם היו לבנים מסודרים אלו על אלו כו' דבשבת אינו עירוב דאמאי הא אין איסורו אלא מדרבנן וכדאמרי' בהמביא שרגינהו ודאי אקצינהו וכמ"ש התוס' ז"ל בפרק הנזכר דל"ד ע"ד ד"ה ואמר אלא דלזה י"ל דס"ל להטור ז"ל דמדפרכי' התם והאמר ר"ז בי"ט אמרו אבל לא בשבת ולא משני דמתני' ר' היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות כו' משמע דסבירא ליה לתלמודא דבשבות כי האי מודה ר' משום דחמיר טפי וכמו שכן הוא דעת הריטב"א זלה"ה בחידושיו לשם יע"ש וכן כתב הרב מג"א סי' הנז' סק"ב מיהו קמייתא קשה דמנ"ל להטור ז"ל דבשבות כי האי דבחותמות שבקרקע אפילו ר' מודה כיון שאין ראיה בתלמוד כלל ואפשר שהכריחו לזה מדלא תירץ בגמרא המתני במגדל של בנין ובמנעול וקטיר במיתנא עסקינן ופליגי בפלוגתא ר' ורבנן אי דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בה"ש או לא אלא משמע דס"ל לתלמודא בשבות כי האי אפילו רבי מודה דגזרו ומש"ה לא אשכח לה פתרי אלא לאוקמא במגדל של עץ ובפלוגתא דר"י ורבי נחמיה כן נראה ליישב בדוחק מיהו אין לומר דס"ל להטור ז"ל דדוקא בעירובי תחומין כיון שאין מערבין אלא לדבר מצוה לא גזרו עליו בה"ש מה שא"כ בע"ח דמערבין אפילו לדבר הרשות ושלא כדעת רבינו ז"ל שפסק דבע"ח ושתופי מבואות נמי לא גזרו עליו בה"ש וכמו שהקשה מרן הב"י ז"ל עליו ואף שמרן ז"ל יישב דעת רבינו וכתב דכיון שאם לא עירב אפשר לבא לטלטל באיסור וכשמערב פורש מאיסור מצוה חשיבא איכא למימר דהטור ז"ל ס"ל דדוקא בעירובי תחומין דבודאי קא מעקרא מצוה לא גזרו עליו בה"ש אבל בע"ח ושיתוף מבואות אע"ג דמצוה לחזור עליהם כיון שאינו אלא משום חשש איסור ולא מעקרא מצוה בודאי גזרו עליו בה"ש אלא דהא ליתא שהרי כתב הטור ז"ל בסימן הנז' נפל עליו גל אם יכול ליטלו בלא מרא וחצינא כשר כו' והשתא אי ס"ל להטור ז"ל דבע"ח גזרו עליו בה"ש א"כ אפי' יכול ליטלו בלא מרה וחצינ' אמאי כשר הא איכא ביה שבות דטלטול אבנים שבות דרבנן היא ובפ' בכל מערבין דנ"ז אמתני' דקתני נפל עליו גל כו' אמרינן קס"ד דאי בעי מצי שקיל לימא מתני' כדלא כר' דאי כר' האמר כו' הרי דלרבנן דר' אפי' כי מצי שקיל נמי אינו עירוב משום דגזרו עליו בה"ש ואם כן אם איתא דבע"ח גזרו על שבות איך כתב הטור דביכול ליטלו בלא מרא וחצינה כשר ותו דבסימן ת"ט בדין ע"ת כתב הטור ז"ל וז"ל נתנו במגדל דינו כמו שכתבתי למעלה בע"ח ע"ש הרי דאפילו בעירובי תחומין ס"ל להטור שהדין כך ויש לתמוה על הט"ז בסי' הנז' ובסי' ת"ט שהקשה למ"ש הטור דאם אבד המפתח בשדה אינו עירוב דאמאי הא איסור הוצאה בשדה אינו אלא מדרבנן שהרי הוא כרמלית וכתב דאין לחלק בין ע"ח לע"ת כו' דזה אינו שהרי כתב הטור מצוה לחזור אחר ע"ח יע"ש ולא ידעתי איך הוה ניחא ליה בחילוק זה שהרי הטור כתב בהדיא דאף בע"ת דינו כמ"ש בע"ח ותו דממה שכ' בסימן שצ"ד מבואר דאף בע"ח ס"ל דלא גזרו עליו בה"ש וכמ"ש ועיין מ"ש בפ"ב מה' י"ט הלכה י"ט ובעומדי בענין זה ראיתי לעמוד על מ"ש רש"י פ"ד דביצה דף י"ט ד"ה דמידע ידיע מעשיו כו' וז"ל מידע ידיע מעשיו דבעי הערב שמש כו' הלכך בה"ש די"ט אסור דמטביל בי"ט שלא לצורך כו' וכ' הרב ח"ה וז"ל הא דלא סגי לן משום דאין מטבילין כלי בי"ט משום הני טעמן דלעיל י"ל משום דכל הנך דלעיל אינן אלא משום שבות ואיכא מ"ד בפרק בכל מערבין דלא גזרו על שבות בה"מ משום הכי קאמר דאסור משום שהוא שלא לצורך י"ט דהא בעי הערב שמש אך קשה דמ"מ לצורך הוא להשתמש בו חולין דלא בעי הערב שמש כמו שהקשה רש"י ז"ל גופיה לעיל לפי' י"מ כו' ויש לומר בדוחק דהכא בכהנים מיירי וכיון דקא רהיט להספיק הטבילה קודם יציאת היום ודאי אינו טובלו אלא לצורך תרומה כו' אך קשה למה לא נימא הכי לעיל דמיירי בהכי וצ"ע עכ"ל ויש ליישב לע"ד דבשלמא לעיל קשיא ליה לרש"י ז"ל שפיר דמדפסיק ותני כלי שנטמא באב הטומאה אין מטבילין אותו בי"ט משמע דאפי' בדאית ליה חולין דהשתא הרי ראוי להשתמש בו חולין אפילו הכי אין מטבילין אותו בי"ט דאם לא כן אדתני סיפא בולד הטומאה מטבילין אותו ביום טוב משום דלא בעי הערב שמש ליפלוג וליתני בדידיה ולישמועינן בכלי שנטמ' באב הטומאה דאם יש לו חולין כדי להשתמש בו מטבילין אותו ואף ע"ג דלתרומה לא חזי ליה אלא משמע דבאב הטומאה כלל כלל לא וע"כ הוצרך רש"י לומר דמיירי בכלי שנטמא מעי"ט אמנם בהך ברייתא דלא תני אלא הך חלוקא אין דוחק כ"כ לומר דמיירי בדאינו טובלו אלא לצורך תרומה כנ"ל וכמ"ש הרב ח"ה דהא לא סגי לן משום דאין מטבילין כלים בי"ט משום דאיכא מ"ד דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש משה"ך קאמר דאסור משום שלא לצורך י"ט ואין להק' דאם כן כי נימא נמי דטעמא משום מטביל שלא לצורך י"ט הא ליכא אלא איסורא דרבנן דמדאורייתא אין כאן איסור דהא ליכא סרך מלאכה כלל ואם כן למ"ד כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש אמאי לא שרי להטביל בבין השמשות די"ל הא דאמרי' כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בבה"ש היינו כשיש בו צורך שבת דוקא הא כל שהוא שלא לצורך שבת כ"ע מודו דגזרו עליו בה"ש וזה פשוט ובדרך אגב ראיתי לעמוד במ"ש רבינו בפיר' המשנה וז"ל נתנו למגדל כו' וכגון שהמנעול קשור בחבלי' שאם לא ימצא המפתח אי אפשר לחותכן אלא בסכין ת"ק סבר הואיל ואפשר לפתוח כו' אין כאן אלא איסור שבות דמקלקל הוא ואיסור שבות בה"ש לא גזרו עליו כו' ור"א סבר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו כו' והואיל ואיכא תרתי טלטול הסכין וחתיכת חבלים אפי' לר' דאמר לא גזרו בכה"ג נמי מודה דגזרו עכ"ד יע"ש וק"ל לפי דבריו מהא דאמרינן בפ' הנז' ד"ל ע"ב סומכו' אומר בחולין כו' ואלו לנזיר ביין לא פליג מ"ט אפשר דאיתשיל אנזרותיה אי הכי אפילו תרומה נמי אפשר דמיתשיל עליה אי מתשיל עליה הדרא לטבלא ולפרוש עליה ממקום אחר כו' אלא סומכוס סבר לה כרבנן דרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בה"ש וכתבו התוס' שם בד"ה אלא וז"ל וא"ת מה"ט נמי נזיר לא יערב דשבות היא לשאול על הנדרים בשבת וי"ל דלצורך שבת נשאלין כדתנן התם והאי הוי צורך שבת שיהא מותר לשתות יין עכ"ל והשתא לדעת הרע"ב ז"ל דס"ל דבדאיכא תרתי שבותין כ"ע מודו דגזרו עליו בה"ש אם כן אמאי קאמר בגמ' דסומכוס ס"ל כרבנן דרבי הא אפילו כרבי נמי מצי אתי משום דבתרומה איכא תרתי שבותין שבות דשאלה ושבות דהפרש' תרומות דבשלמא גבי נזיר תי' התוספות דהוי לצורך שבת כדי שיהיה מותר לשתות יין בשבת אמנם גבי תרומה מאי צורך שבת איכא הא אין צריך לאוכלו בשבת וכמ"ש התוס' לעיל מזה יע"ש וא"כ כיון דאיכא תרתי אפי' ר' מודה דגזרו עליו בה"ש ועיין להרב שע"א בחא"ח סימן כ"ו מה שהקשה עוד לדעת הרע"ב ותי' לא יגהה מזור לקושיי' אם לא שנאמר דס"ל להרע"ב דכי היכי דהתירו שאלת נדרים לצורך שבת התירו נמי לצורך מצוה וכיון דאין מערבין ע"ת אלא לדבר מצוה א"כ אין כאן אלא שבות הפרשת תרומות כנ"ל ועיין להר"ב ח"ה שם ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (נט) </b> והשתא לדעת הרע"ב ז"ל כו'. לענ"ד יש ליישב תמיהתו על הרע"ב. דבתרומה נמי ליכא תרתי שבותין. משום דיכול למיעבד טצדקי לפרוש תחלה על התרומה קודם השאלה עלה: דבכה"ג ליכא שבות דטעמא מאי משום דמתקן בהפרשה. הא כל זמן שהיא תרומה אין כאן תיקון ולאו כלום עביד בהפרשה זו אלא דלאחר שישאל על התרומה אז חלה ההפרשה למפרע והתיקון ממילא קאתי. ואם כן הרי אין באופן זה אלא שבות דשאלה. וע"כ לומר דסומכוס ס"ל כרבנן דרבי דגזרו על שבות בין השמשות כיון דגם בכה"ג דליכא אלא שבות אחד דשאלה. ס"ל נמי דאין מערבין לישראל בתרומה. דכיון דקיי"ל דחכם עוקר הנדר מעיקרו א"כ הרי ההפרשה חלה למפרע ומותרת ומ"מ לא עבר על שבות דהפרשה דילה בשעה שהפריש עליה כיון דלא תיקן אז כלום בהפרשה זו אלא דלבתר השאלה שעל התרומה התיקון ממילא קאתי ואין כאן אלא שבות אחד וכנ"ל:<br><b> ויש </b> ליישב נמי בפשיטות תמיהתו על הרע"ב ז"ל דהני תרתי שבותין, דשאלה ודהפרשה לאו בחד גברא נינהו דהא השבות דשאלה אינו על השואל אלא על החכם המתיר והרי א"א שהשואל בעצמו יתיר את נדרו (כדדרשינן מלא יחל דברו שהוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו). ולא דמי להנך תרתי שבותין דקאי עלייהו הרע"ב ז"ל דהיינו טלטול הסכין וחתיכת החבלים. דהתם ע"כ איש אחד צריך לעבור על שניהן. ובכה"ג אפילו רבי מודה דגזרו עליו בין השמשות:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>אמרו </b>
+<b> לו ב' כו' וערב עלינו כו'.</b> בדברי ה"ה עיין מ"ש בזה באורך פ"י מה' מקואות הלכה ו' יע"ש ודוק:
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>אחד </b>
+<b> או רבים כו'.</b> עיין בהשגת הראב"ד ז"ל במ"ש ה"ה ז"ל ועיין במ"ש לקמן פ"ח הלכה ז':
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אע"פ </b>
+<b> שרצה משחשיכה ילך דבר שהוא מד"ס יש ברירה כו'.</b> מסקנא דגמ' פרק משילין דל"ח ע"א דאמרינן התם אלא לעולם לא תיפוך וכי לית ליה לר"א ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה ויש לדקדק דבפ' בכל מערבין פרכינן לרב דאמר ליתא למתני' מדתני איו כו' אדרבא ליתא לדאיו ממתני' ומשני לא ס"ד דהא שמעינן לר"י דלית ליה ברירה דתנן הלוקח יין כו' וק' דמאי ראיה מייתי מההיא דהלוקח אימא דע"כ ל"ק ר"י אין ברירה אלא בדאורייתא אבל בדרבנן יש ברירה וא"כ אכתי מנ"ל לרב לומר דליתא למתני' מדאיו ואפילו תימא דקסבר רב מאן דאית ליה ברירה ל"ש בדאורייתא ל"ש בדרבנן ומאן דלית ליה בריר' ל"ש בדאורייתא ל"ש בדרבנן לית ליה ברירה וכדמשני התם תלמודא לקמן אליבא דרב יוסף מ"מ אכתי תיקשי דאדפריך לקמן אליבא דרב יוסף ומשני ליה ה"ל לתלמוד' לאקשויי לעיל מינה אליבא דרב ולשנויי לי' הכי וכן הקשה הר"ב חד"ה ז"ל יע"ש ותו דאכתי קשה למאי דקאמר התם עולא אמר ליתא לדאיו ממתני' ואלא הא דקתני ר"י ור"ש אוסרין עולא זוגי זוגי קתני ואמאי לא משני בפשיטות דקסבר עולא כר' הושעיא דשמעתין דדוקא בדאוריית' אין ברירה אבל בדרבנן יש ברירה דהשת' לא תקשי ליה ברייתא דהלוקח יין ונלע"ד ליישב על פי מ"ש הרא"ש ז"ל בפ' מי שהוציאוהו דקי"ח ע"ב וז"ל הכי קים לן דעירובי תחומין דרבנן כאביי ורבא דאמוראי בתראי נינהו ואמרינן נמי בפרק בכל מערבין מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית ליה ברירה דתניא האומר לחמשה הריני מערב כו' (כלומ' ולא בעי למימר דהך ברייתא ס"ל דתחומין דאורייתא) ואע"ג דשמעינן לר' יאודה דאמר תחומין דאורייתא גבי ס' עירוב לעיל בפ' בכ"מ כו' בהא לית הלכתא כותיה כו' יע"ש וכ"כ הסמ"ג ז"ל בה' עירובין דרבי יאודה ס"ל דתחומין דאורייתא ולפי הנראה דמשמע להו הכי מדאמרינן התם בפ' בכל מערבין דל"ה ע"ב מתני' דקאמר התם אם ספק ר"מ ור"י אומרים ה"ז חמר גמל דקסבר ר"מ דתחומין דאוריי' וספק דאוריית' לחומרא וכי היכי דטעמא דר"מ הוא משום דס"ל דתחומין דאורייתא ה"נ טעמא דר"י דבחדא מחתא מחתי להו תנא וכ"כ רבינו ז"ל שם בסה"מ וז"ל ור"מ ור"י אומרים כי תחומין של תורה לחומרא יהי' הדין בשבת עכ"ל וא"כ מעתה לק"מ דמש"ה לא מצי לאקשויי התם תלמודא אליבא דרב דדילמא ע"כ ל"ק ר"י אלא בדאורייתא אבל בעירוב דרבנן יש ברירה שהרי ר"י ס"ל דתחומין דאורייתא כדכתיבנא ולא פריך אלא לקמן אליבא דר"י דכיון דלא שמעינן לי' בעלמ' לר"ש דקאמר בהדיא תחומין דאוריתא ממילא ודאי אית לן למימר דס"ל דתחומין דרבנן דהלכתא דקיי"ל בעלמ' הכי הן אמת דקשה לפי זה מאי דפריך התם בגמרא לקמן לרבא דאמר מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה דתניא אמר לחמש' כו' ואשתי' ר"ן דלימא ליה תנא דבי איו היא ומשני לא שמיע ליה והשתא מאי קו' הא מדאיו ליכא למשמע מידי דאיכא למימר דר"י לטעמי' דס"ל דתחומין דאוריית' אמנם אי הוה ס"ל דתחו' דרבנן ה"נ דהו' ס"ל דיש ברי' וכיון דרבא בעי לאוקומי לבריי' כמ"ד תחומין דרבנן מש"ה אישתיק ר"נ וי"ל דהכי פריך דנהי דמדר"י ליכא למשמע מידי מ"מ מדחזינן לאיו דתני דר"י משמע דאיהו נמי הכי ס"ל וכיון דלא שמעינן ליה לאיו בהדייא דס"ל דתחומין דאורייתא מסתמא ודאי ס"ל כמ"ד תחומין דרבנן דהכי הלכתא ואפי"ה ס"ל דאין ברירה וא"נ דהכי פריך דכיון דחזינן לתנא דבי איו דתני גבי עירוב אין ברירה ממילא איכא למימר דהך ברייתא דאומר לחמשה הריני מערב תנא דבי איו היא דתני לה וא"כ בין אם נאמר דתנא דבי איו דס"ל דאין ברירה גבי עירוב הוא משום דאזיל לטעמיה דס"ל תחומין דאורייתא בין אם נאמר דאפי' למאן דס"ל תחומין דרבנן קאמר דאין ברירה מ"מ כיון דאשכחן לאיו דתני' גבי עירוב אין ברירה נימא דהך ברייתא איו היא ואפשר שלזה כיון רש"י שם בד"ה תנא דבי איו כו' יע"ש ודוק ואהא משני דלא שמיע ליה וכיון דלא אשכח תנא דתני בהדייא גבי עירוב אין ברירה משום הכי דחיקא ליה לאוקמי להך ברייתא כמאן דסבירא ליה תחומין דאורייתא כנ"ל ודו"ק:<br><b> אך </b> קשה לי לפי מ"ש רבינו והסמ"ג והרא"ש דר"י ס"ל תחומין דאורייתא מהא דפרכינן בפ"ק דחולין די"ד לר' אבא דאמר אליבא דרב דבהמה בחייה לגדל עומדת א"ה בהמה בי"ט לר"י היכי משחטינן ומשני ליה בהמה בחייה עומדת לאכילה ועומדת לגדל נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הוברר' דלגדל עומדת והדר פריך והא לית לר"י ברירה מנ"ל אי נימא מהא דתנן הלוקח יין כו' אלא מדתני איו כו' ודחי התם להך שנויי' דרבי אבא וקאמר אלא אמר רב יוסף ר"י דכלים כו' והשתא אם איתא דר"י ס"ל תחומין בדאורייתא מאי פריך אימא דרב ס"ל דכי לית ליה לר"י ברירה בדאורייתא כגון תחומין אבל במוקצה דרבנן אית ליה וכדמשני הכא בשמעתין אליבא דרב אושעיה:<br><b> האמנם </b> יש ליישב לזה על פי מ"ש הר"ן בפ' כל הגט דמדקי"ל דבדרבנן יש ברירה משמע דמאי דאמרינן אין ברירה בדאורייתא היינו לחומרא ומשום ס' אבל לקולא ודאי לא אמרי' אין ברירה יע"ש אם כן מבואר מדבריו דהיינו טעמא דאמרינן בדרבנן יש ברירה משום דאינו אלא ספק ובדאורייתא אזלינן לחומרא משום ספק אבל בדרבנן אזלינן לקולא דספקא דרבנן לקולא וא"כ נראה ודאי דהא דאפסקא הלכתא בשמעתין דבדרבנן יש ברירה היינו דוקא גבי תחומין דהולכין בספקא להקל ואע"ג דדשי"מ היא וקי"ל דכל דבר שיל"מ ס' אסור ואפי' בדרבנן כדאסיק רב אשי בריש ביצה מ"מ בעירוב הקילו וכמ"ש התוס' בעירובין דף מ"ד ע"ב ד"ה ואי בעית אימא יע"ש אמנם גבי מוקצה דקי"ל דהולכין בס' להחמיר משום דהוי דשיל"מ א"כ כי היכי דבדאורייתא קיימא לן דאין ברירה לחומרא משום ספק ה"נ גבי מוקצה אית לן למימר אין ברירה אע"ג דהוי מדרבנן כיון דספיקא היא והולכין בספיקא להחמיר וא"כ היינו דפריך תלמוד' שפיר דכיון דס"ל לר"י דבדאורייתא אין ברירה ה"נ ס"ל גבי מוקצה דאין ברירה כיון דספיקו להחמיר וכמ"ש ועיין מה שכתבתי בזה בארוכה בפ' ג' מהלכות גירושין הלכ' ד' יע"ש ודוק ועיין בתוספ' פרק בכל מערבין דל"ה ע"ב ד"ה אמר רבי ירמיה שכפי מ"ש שם אין הכרע למה שכתב הרא"ש דר"י ס"ל תחומין דאורייתא ועיין בחי' הריטב"א למס' עירובין ומכלל האמור יש לי מן הקושי על מ"ש הרב פ"מ ח"ג סי' א' שכתב על מה שמצאו קצת מהחכמים המובהקים רפואה לבני מקרא להתיר לו שפחה על אופן זה שישחרר את שפחתו על תנאי שלא תנשא כי אם למי שהוא כשר קמי שמיא כו' וכתב הרב ז"ל לדחות דבריהם דתנאי כזה אינו מועיל כיון שאין הדבר עומד להתברר לבני אדם אם כשר או ממזר וקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה וכתב עוד הרב דלכאורה יש לדחות דכל כה"ג שהתנו על מה שכבר היה אם הוא כשר או ממזר אף כי תנאי זה אינו מתברר אצלינו לא איכפת לן מידי ואשכחן בכה"ג חלקו בגמ' בביצה פ' משילין לר"י דלית לי' ברירה ומוקי ההוא דאמר ר' יהודה אם בא חכם למזרח עירוב למזרח כשכבר בא חכם ופרש"י דכיון שכבר בא חכם אין קנייתא ע"י ברירה אלא קניי' ודאית שכבר היה שם חכם ולמחר גלוי מלתא בעלמא הוא כו' הא קמן דמחל' התלמוד בין כשמתנה אם יבא חכם ועדיין לא בא לכשמתנה בשעה שכבר בא חכם כו' אך אמנם הא ודאי מגן שויא דב' תשובות בדבר כו' הטעם השני דע"כ לא מחלק תלמודא הכי אלא דוקא לגבי עירוב שהוא מדרבנן אבל לגבי גט שהוא דאורייתא אפילו שמתנה על מה שעבר ואפילו התנו בדבר שאפשר להתברר כיון שאין הדבר עומד להתברר בודאי אין ברירה כו' אלו תורף דבריו בקיצור:<br><b> ואתמיהא </b> שהרי כתבנו משם הרא"ש והסמ"ג ורבי' ז"ל בפה"מ דר' יהודה ס"ל דתחומין דאורייתא ואפילו הכי קאמר ר' יוחנן אליבא דרבי יהודה דאם בא חכם מהני כיון שהתנה בלשעבר ודוק. ובפשטא דשמעתתא איכא למידק לכאורה דאדפריך מדרב אושעיה אדרב אושעיה ושני כי לית ליה לרב אושעיה ברירה בדאורייתא בדרבנן אית ליה אמאי לא פריך מדרב אדרב דהכא קאמר רב דחבית מותרת אלמא יש ברירה ואלו בפ' כל הגט אמתניתין דקתני כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש קאמר רב כולן פסולין בכהונה חוץ מן הראשון הרי דס"ל אין ברירה דאי יש ברירה גט כשר גמור הוא והוה לי' לשנויי דר"י לית ליה לרב ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה כדשני אדרב אושעיה:<br><b> ונראה </b> שמכאן ראיה למ"ש התוס' שם בד"ה לאיזו שארצה וז"ל ואומר ר"י דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דכתב לה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה ע"ש וכ"כ בפרק מרובה דף ס"ט ע"ב ד"ה אלא לעולם כל הנלקט ושלא כדעת מוהרש"ל שם בס' יש"ש בפי' בקונטריס הברירה דף ס"ב ע"א שדחה שם דברי התוספות וכתב דאין חילוק בין גט לשאר ברירה אלא אי אמרינן בעלמא יש ברירה ה"נ גבי גט אמרינן יש ברירה והוברר הדבר שמשעת כתיבה נכתב לשמה ע"ש ומה שהקשה שם לדעת ר"י מהא דפריך התם רב אושעיה לרב יהודה דאמר אין ברירה ממתני' דהאומר לבניו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כו' דאי כדברי ר"י מאי פריך נימא דשאני גט משום דבעינן וכתב לה לשמה יש ליישב על נכון ושוב מצאתיו בספר בני חייא בחידושיו למסכת גיטין יע"ש גם מה שדחה שם בדף ס"ג ע"א דברי התוספות דב"ק וכתב דלפי מ"ש דאין חילוק בין גט לשאר בריר' דעלמ' דמיושב הכל שפיר כי מה שסבר ר"י דלא אמרינן ברירה אפי' היכא שמברר דבריו היינו דלא ס"ל סתמא דמס' דמאי דנשנית אליבא דר"מ אלא ס"ל כאידך סתמא דפ' כל הגט עיקר לפי שהלכות פסוקות הן אבל המקשה פריך שפיר לפי מאי דמשמע ליה שרבי יוחנן אומר כל המלקט תנן א"כ הוו תרי סתמא לגבי חד סתמא דפרק כל הגט ונדחית סתמא דפ' כל הגט אע"פ שהלכות פסוקות הן לעולם תרי סתמי עיקר כדמוכח בכמה דוכתי עכ"ד יע"ש הן דברים תמוהים דהא בפ' האיש מקדש דנ"ד ע"ב אמרינן בהדייא ואי סתמא דוקא מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמא וע"ש בחידושי הריטב"א והכי נמי אמרינן ביבמות דק"ב מכדי מאן סתמה למתני' רבי מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמא ועיין בס' יבין שמועה דף ל"ב כלל ס"ז וס"ח ע"ש ודוק:<br><b> אכן </b> אין להקשות דאכתי תקשי דרב אדרב דבפ' בכל מערבין אמר רב ליתא למתני' מקמי איו דתני איו ר"י אומר אין אדם מתנה על שני דברים כאחד כו' הרי דאפי' דתחו' דרבנן קאמר דאין ברירה דהא ודאי ל"ק מידי דמאי דקאמר רב לית' למתני' מקמי איו אליבא דר"י הוא דקאמר דליתא למתני' דקתני דר"י ס"ל דיש ברי' מקמי איו דקאמ' דר"י ס"ל דאין ברי' אבל איהו גופיה ס"ל דיש בריר' ויש לתמוה על הגהו' מיי' בפ' זה הל' ג' שכתב שם על מה שפסק רבינו מתניתין דבכל מערבין דאדם מתנה על שני דברים כאחד ואומר אם בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך וז"ל וכן נראה למוהר"ם ואע"ג דאמר ליתא למתני' מקמי איו ה"מ לר"י אבל איהו ס"ל כרבנן דאמרי יש ברירה ואע"ג דקי"ל בכולי תלמודא אין ברירה בתחומין דרבנן ק"ל דיש בריר' מדק' מתמה תלמודא בסמוך מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה אלמא דהלכתא דיש ברירה ועוד דר"י אית ליה ליתא לדאיו מדקמי מתני' כדמשמע התם ואפי' ס"ל לרב ההיא דאיו כיון דלר"י ליתא רב ור"י הלכה כר"י עכ"ל:<br><b> וכל </b> דבריו תמוהים ראשונה במ"ש דאע"ג דקי"ל בכולי' תלמוד' דאין ברירה בתחומין דרבנן קי"ל דיש ברירה והביא ראיה מדקא מתמ' תלמודא התם מאן האי תנא כו' ואתמהא דמה לו להביא עצות מרחוק הא בהדיא פסקינן הכא בשמעתין הלכה כר' הושעיא דאמר בדרבנן יש ברירה וליכא למימר דבשמעתין אין ראיה כל כך דאיכא למימר דמאי דקאמר הלכה כרבי הושעיא לאו אמאי דפליג אר' יוחנן וס"ל דבדרבנן יש ברירה הוא דקאמר אלא אמאי דס"ל דבדאורייתא אין ברירה כההיא דהמת בבית הוא דקאמר דהלכ' כותי' וכעין מ"ש הרא"ש בפ' בית כור לדעת ר"י ע"ש דהא ליתא דאם כן הלכה כרבי יוחנן הו"ל למימר דסבירא ליה דאפילו בדרבנן אין ברירה גם מ"ש דאפי' ס"ל לרב ההיא דאיו כיון דלר' יוחנן ליתא כו' הוא תימא דאיך אפשר לומר דרב ס"ל לדאיו הא איהו קאמר בהדיא בשמעתין דחבית מותרת משום דס"ל יש ברירה גם מ"ש דכיון דלר"י ליתא הלכה כרבי יוחנן משמע דס"ל דלר"י בדרבנן יש ברירה הוא תימה שהרי נהפוך הוא דר"י קאמר בהדיא בשמעתין דאין ברירה אפילו בדרבנן ולזה אפשר לומר דס"ל למוהר"ם כמ"ש התוס' בב"ק דף הנז' ד"ה כל הנלקט דכל היכא דמתנה בפירוש מודה דיש ברירה ודוקא באחין שחלקו הוא דס"ל דאין ברירה ואם כן היינו מ"ש דכיון דלר"י ליתא לדאיו (כמ"ש התוספות לקמן בד"ה ואמר ר"י כו' יע"ש) מקמי מתני דעירובין ודמי שאחזו כמ"ש התוספות בשמעתין ד"ה ואמר ר"י אם כן ע"כ דס"ל דיש ברירה ואע"ג דבשמעתין קאמר דאין ברירה היינו דוקא גבי ב' שלקחו חביות ובהמה בשותפות שאינו מברר דבריו אבל במברר דבריו כי ההיא דמתני' דבכל מערבין מודה דיש ברירה וכי פריך בשמעתין דר"י אדר"י דקאמר וכבר בא חכם ה"ה דהוה מצי לשנויי דלר"י ע"כ ליתא לדאיו וס"ל דיש ברירה אלא משום דבעי לשנויי לעולם לא תיפוך כמ"ש התוס' לקמן לחד תי' יע"ש מיהו קו' הראשונות קשיין. ואפשר לומ' דס"ל להגהות מיימ' דכיון דע"כ רב דקא' ליתא למתני' מקמי איו הוא משום דס"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים דבתולה בדעת אחרים ס"ל דיש ברירה ומאי דקאמר ליתא למתני' מקמי דאיו ה"ק ליתא למתני' דקתני דאית לי' לר"י ברירה אפילו בתולה בדעת עצמו דקאמר אם בא לכאן ולכאן לאיזה מקום שארצה אלך מקמי איו כמ"ש התוס' בשמעתין ובפ' בכ"מ ובפ' כל הגט ד"ה ולכי מיית ע"ש איכא למימר דרב ס"ל ההיא דאיו דבתולה בדעת עצמו דאין ברירה ואפי' בדרבנן ואם התנה ואמר אם בא לכאן ולכאן לאיזה מקום שארצה אלך אין עירובו עירוב מיהו הא דשמעתין דקאמר דחבית מותרת עדיפא מתולה בדעת עצמו וטעמא דמילתא שהרי כתב רש"י בפרק כל הגט דכ"ה ע"א ד"ה וקפשיט וז"ל דהיינו תולה בדעת עצמו דילמא תולה בדעת עצמו לית ליה ברירה דמדאתני ברישא גילה בדעתו שהיה פוסח על ב' הסעיפים וליכא למימר הוברר דמעיקרא דעתיה להאי אבל זה שתלה באחרים גמר בדעתו מעיקרא לאיזה שתצא ע"כ ואם כן איכא למימר דדוקא בההיא דאיו דהוי תולה בדעת עצמו דקאמר בא לכאן ולכאן למקום שארצה אלך דגילה בדעתו מעיקרא שהי' פוסח על שתי הסעיפים הוא דס"ל לרב דאין ברירה אבל בהא דשמעתין דהוי ברירה דממילא עדיפא מתולה בדעת עצמו דלא שייך ביה האי טעמא ושלא כדעת התוס' בשמעתין שכתבו דהא דחבית חשיבה תולה בדעת עצמו וכן נראה שהוא דעת התוס' פרק כל הגט ד"ה דברי ר"מ שהקשו שם דשמואל אדשמואל כדקשיא להו בשמעתין ולא תי' בפשיטות דשמואל ס"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כמו שתירץ בשמעתין משמע דסבירא ליה דהא דחבית כיון דהוי ברירה דממילא עדיפא מתולה בדעת עצמו:<br><b> מעתה </b> נתיישב ג"כ מה שהביא ראיה משמעתין דפסקי' הלכתא בהדיא דיש ברירה בדרבנן אבל בההיא דבכ"מ דהוי תולה בדעת עצמו גריעא טפי ואפי' בדרבנן אין ברירה כך נראה לי ליישב דבריו:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי דברי התוספות דפרק כל הגט ד"ה הנזכר שתי' להא דשמואל דמתנה בפי' אית ליה ברירה ודוקא גבי חבית לית לי' כיון שחינו מברר דבריו כו'. ויש לדקדק לכאורה דאכתי תיקשו להו מדשמואל דפרק כל הגט דקאמר אף ראשון פוסל משמע דס"ל לשמואל דאפילו במתנה בפי' כההיא דאמר לאיזו שארצה אגרש אין ברירה וליכא למימר דס"ל דשאני גבי גט משום דבעינן לה לשמה כמ"ש שם בראש הסוגיא משם ר"י דהא ליתא ממ"ש שם באותו דבור ועוד דאי הוה משני הכי אכתי הוה קשיא ליה אידך דר"י דאמר אף אחרון אינו פוסל כו' מבואר שדעתם שם שלא כדעת ר"י אכן כפי מ"ש הנה נכון דמההיא דשמואל ל"ק להו דהתם שאני דהוי תולה בדעת עצמו ובתולה בדעת עצמו ס"ל דאין ברירה ודו"ק:<br><b> שוב </b> ראיתי להמרדכי שכתב בפרק משילין וז"ל ופסק ר"ח דאין הלכה כרבי אושעי' אלא כר"י דאמר אין ברירה בין בדרבנן בין מדאורייתא והוא תימה איך פסק היפך הגמרא. ובהיותי בענין זה ראיתי לעמוד על מ"ש התוס' בד"ה ושמואל כו' וז"ל ותימא דבפרק מי שאחזו דאמר אתקין שמואל בגיטא דש"מ כו' הנה התוס' פרק כל הגט ד"ה ר"י ור"י הקשו מדר"י אדר' יוסי דר"י אית ליה בפרק בכ"מ גבי מעשר שני שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה מן הכיס דאין ברירה ואלו בפרק מי שאחזו גבי ההיא דמה היא באותן הימים קאמר ר"י דמגורשת ואינה מגורשת ולכי מיית הוי גט אלמא יש ברירה ותירץ וז"ל דהתם בגיטין עומד הדבר להתברר בודאי שהרי יחיה או ימות אבל הכא יכול להיות שלא יבא לידי הפרשה לעולם או לא יעלה סלע מן הכיס והשתא נמי א"ש דשמואל אדשמואל עכ"ל וכתב מהרש"ל בס' חכמת שלמה והא דפריך מדר"י נ"ל דלק"מ דודאי ר' משרשי' לא ס"ל לחלק בהכי ומשום הכי פריך מדרב יהודה וה"ה לרבי יוסי ומה דפריך אח"כ איהו גופיה מר"ש כלומר דאף אם תרצה לחלק בין דבר שסופו להתברר קשה מכ"ש ורבא שהשיבו לו דר"ש סבר יש ברירה מתרץ נמי דר"י סבר יש ברירה כמו ר"ש כו' ע"ש והר"ב ח"ה ז"ל כתב עליו וז"ל זה דוחק לומר תיר' לרבי יוסי ודרב משרשיא לית ליה הך סברא גם יש לדקדק לפ"ז בקו' זו בעצמה לקמן שכתבו התוס' לרב לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ואימא רב דס"ל כרבא דלא מחלק בהכי אלא דההיא דמי שאחזו עומד הדבר להתברר אם יחי' או ימות וכן יש להקשות לר"י שכתבו דכיון דלא מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים על כרחין ליתא לדאיו מקמי כל הנהו ואימא דאיתא לדאיו ובההיא דמי שאחזו דוקא אי' לי' ברירה דעומד הדבר להתברר עכ"ל ומ"ש מה שתירץ שהתוספות ז"ל אזלי לשיטתם דלקמן שם דההיא דר"י הוא משום דנעשה כאומר מעת שאני בעולם ואין זה מיקרי דבר העומד להתברר כו' שדבריו תמוהים שהרי לר' יוסי נמי דקאמר מגורשת ואינה מגורשת הוא משום דמספ"ל אי חלין הגרושין משעת נתינה או נעשה כאומר מעת שאני בעולם כמ"ש התוס' בפרק מי שאחזו דע"ה ע"ב ד"ה תנא ואפי' הכי כי מיית פשיטא ליה דהוי גיטא וכבר ראיתי מי שתמה עליו בזה ועוד אני תמיה על שניהם במ"ש דמ"ה פריך מר"ש כלומר דאף אם תירצו לחלק בין עומד הדבר להתברר או לא אכתי קשה מדר"ש ויש לתמוה שהרי בההיא דר"ש נמי דע"מ שירצה אבא עומד הדבר להתברר הוא אם ירצה או לא ירצה וכ"כ הר"ן שם בהדיא משם התוס' יע"ש:<br><b> ומהתימה </b> על מוהר"ש ז"ל שסותר את עצמו דביש"ש בקונטריס אברירה דס"ג ע"ג כתב בהדיא דההיא דע"מ שירצה אבא הוה הדבר עומד להתברר אם ירצה או לא ירצה וא"כ ע"כ צ"ל דרב משרשיא דפריך מדר"י ור"ש ע"כ דלא ס"ל לחלק כן ולא כתבו התוס' כן אלא למאן דלא ס"ל לחלק בין תולה בדע' עצמו לתולה בדעת אחרים כמ"ש רש"ל ולעיקר מה שהקשה הר' חד"ה ממה שכתבו התוס' לחלק לרב בין תולה בדעת עצמו ולא תירץ דההיא דמי שאחזו עדיין עומד הדבר להתברר היא אפשר לומר דמשום הכי לא כתבו כן משום דאכתי קשיא להו דאכתי ליתא לדאיו ולההיא דהלוקח דתרווייהו ברייתות נינהו מקמי מתני' דמי שאחזו וברייתא דמרובה ומה שתפסו בקושיתם ההיא דמי שאחזו לרווחא דמילתא דבלא"ה קשיא להו שפיר ולפי תי' ז"ל דרב מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ממילא ההיא דמי שאחזו בלאו טעמא דעומד להתברר אפילו הכי ס"ל לר"י דיש ברירה משום דהוה תולה בדעת אחרים וכן ראיתי מי שתירץ האמנם אנכי הרואה כי תי' זה לא יתכן למ"ש בפרק הוציאו לו דנ"ו ע"ב בד"ה מ"ש בס"ד וז"ל ומהשתא ניחא דלא נצטרך לדחוק ולומר דר"י פליג ארב וסבר דליתא לדאיו כי זה דוחק אלא נימא דר"י נמי מדקא מפרש מילתיה דאיו אלמא קסבר כותיה דליתיה למתניתין דעירובין ודברייתא דכל שילקטו מקמי מתני' דשקלים ומקמי ההוא דהלוקח ודאיו וההי' דמה היא באותן הימים ס"ל לר"י דלא דייקינן מינה דיש ברירה משום דלכי מיית הוי גיטא דדילמא לכי מיית זקוקה ליבם כו' והשתא קשה דאמאי לא כתבו דההיא דמה היא באותן הימים משום דעומד הדבר להתברר כמ"ש שם ד"ה דברי ר"מ:<br><b> שוב </b> ראיתי בתוס' ישינים שם שכתבו כמ"ש רש"ל וז"ל בד"ה ר' יוסי ואומר רבי דשאני התם כי הדבר עומדת להתברר ממילא אם יחיה אם ימות אבל כאן כו' מיהו כה"ג הקשו בריש כל הגט אר"י ומפליג בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים והאי שינויא דפ"י מצינן למימר התם אבל לר"ש לא היה יכול לומר זה החילוק ומכח זה מתרץ רבי דשמואל אדשמואל כי מיהו קשה לרבי מדאמרי' בב"ק פ' מרובה אי הכי קשיא דר"י אדר"י כו' ומאי קושיא והלא גבי כל שילקטו עניים היום הדבר עומד להתבר' אם ילקטו או לא ואומר רב שהי' יכול לומר כן אלא שרצה לו' תי' אחר עכ"ל הרי מבואר בהדיא כדברי רש"ל דס"ל דאפי' לר' יהודה מצינן לחלק בהכי אלא שמ"ש דלר"ש אין לחלק בהכי הפך מ"ש משם הר"ן נראה דהיינו משום דשמא ימות האב או ילך למדינת הים ואנחנו לא נדע מה היה רצונו ויותר יגדל התימ' על תוס' ישנים דבסמוך ונראה בד"ה מאי שנא לכאן ולכאן הקשו משם רבי הנזכר דאדרבא ליתא לדאיו מקמי מתניתין דעירובין ודמתניתין דמה היא באותן הימים וברייתא דכל שילקטו עניים והוא תימא שהרי כבר כתבו משמו דההיא דמה היא באותן הימים ודכל שילקטו עניים הוי הדבר עומד להתברר:<br><b> ולכן </b> נ"ל דעיקר חילוקם הוא דההיא דמהיום אם מתי הספק שנסתפק לנו בעת התנאי הוא איזה צד מהתנאי אם יתקיים אם ימות ויהיה גט מהיום או לא ימות ויהא הגט בטל והילכך כיון דספק זה שאנו מסתפקין בעת התנאי הוא עתיד להתברר בודאי כצד אחד מהתנאי אמרי' דיש ברירה הואיל ועומד הדבר להתברר אם יחיה אם ימות מה שא"כ בההיא דהלוקח יין דמה שמתנה זה הוא דב' לוגין שאני עתיד להפריש יהיה תרומה נמצא דבאותה שעה מכח תנאו נפל עלינו ספק על איזה לוגין יחול עליהם שם תרומה והילכך אע"ג דלהיום או למחר יפריש ממנו לא אמרינן הוברר הדבר שעל ב' לוגין אלו היו ראויים לחול עליהם שם תרומה מעיקרא כיון שהספק שנפל לנו באותה שעה מכח תנאו על איזה לוגין יחול עליהם שם תרומה לא היה עומד להתברר בודאי שהרי אפשר שלא יבא לידי הפרשה וכן בההיא דסלע שתעלה בידי מן הכיס הספק שנפל לנו בתנאו אינו עומד להתברר בודאי דשמא לא יעלה ואם כן בההיא דאם בא חכם למזרח משמע ודאי דה"ז דומה לההיא דמה היא באותן הימים שהרי הוא מתנה ואומר אם בא חכם למזרח עירובו למזרח למערב עירובו למערב לכאן ולכאן כו' לא לכאן ולא לכאן הריני כבני עירי אם כן באותה שעה הס' שנסתפק לנו בתנאו הוא אם יקנה שביתה במזרח או במערב או יהיה כבני עירו וא"כ הרי ספק זה הוא עומד להתברר בודאי למחר בצד אחד מן התנאים וא"כ היינו דק"ל שפיר דאיך קאמר רב דליתא למתני' מקמי איו הא אדרבא ליתא לדאיו מקמי מתני' דעירובין ודמי שאחזו וברייתא דכל שילקטו ואי משום דהתם הדבר עומד להתברר ה"נ דכוות' כמ"ש כנ"ל נכון ואי קשיא לך דא"כ דההוא דמסכת עירובין חשיבא דבר עומד להתברר אם כן היכי אמרינן בפ' בכ"מ אדרבא ליתא לדאיו מקמי מתני' ומשני לא ס"ד ויתכן הלוקח יין כו' והשתא אם איתא מאי ראיה מייתי מההיא דהלוקח התם שאני דאין הדבר עומד להתברר הא לא קשיא דאיכא למימר דהתם אליבא דרב קאמר ורב לא ס"ל לחלק בהכי אלא בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים וכדרב משרשיא דלא מחלק בהכי ומ"ש ביומא ד"ה הנזכר דלר"י נמי מדקא מפרש מילתיה דאיו אלמא כותיה ס"ל דליתיה למתניתין דעירובין ודברייתא דכל שילקטו מקמי מתני' דשקלים ומתניתין דהלוקח ודאיו וכפי מ"ש דההיא דעירובין חשיב עומד להתברר היכי דחי ר"י ממתניתין דעירובין מקמי ההיא ומתני' דשקלים הא ההיא דשקלים לא חשיבא עומד להתברר י"ל דלפי תי' זה ס"ל השתא דר"י נמי לא מחלק בהכי בין היכא דהדבר עומד להתברר או לא וכרב משרשיא דלא מחלק בהכי כנ"ל:<br><b> ועל </b> פי דברי התוס' ישנים שכתבנו לעיל דההיא דכל שילקטו עניים חשיב עומד להתברר איזה ילקטו ואיזה לא ילקטו נתנה ראש ליישב דברי רבינו ז"ל שכתב בפ"ט מה' מעשר שני הלכה ז' וז"ל והצנועים היו מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות הללו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר ומשמע ודאי שכונתו ז"ל באומרו שהרי אי אפשר לפדותו במחובר שהוקשה לו דלמה לא יאמר כל המתלקט יהא מחולל על המעות הללו ולזה תירץ ואמר שהרי א"א לפדותו במחובר וקשה דמשמע מדבריו דאם לאו משום טעמא דאין פודין במחובר היו אומרים כל המתלקט והא ליתא שהרי כיון שרבינו ז"ל פסק דבדאורייתא אין ברירה כמ"ש בפ"א מה' תרומות ופ"ז מהלכות מעשר א"כ בלאו טעמא דאין פודין במחובר לא מהני משום דאין ברירה וכבר ראיתי להר"ב לח"מ פ"ב מהלכות גניבה שהוקשה לו כן ע"ש מה שתי'. אכן ע"פ האמור הנה נכון דס"ל ז"ל כדעת התוס' דבדבר העומד להתברר יש ברירה והיינו ההיא דאתקין שמואל בגיטא דש"מ כו' כמ"ש התוס' וההיא דצנועין נמי חשיבי עומד להתברר כמ"ש ומש"ה הוצרך רבינו למיהב טעמא דאין פודין במחובר ועפי"ז מדוקדקים דבריו שכתב בדין שלפנינו אע"פ שרצה משחשיכה ילך דבר שהוא מדברי סופרים יש ברירה ויש לדקדק דטעם זה הי"ל לרבינו לומר בדין ג' כשכתב מתניתין דבכ"מ דמתנה אדם על שני דברים ולמה זה איחר עד עתה אכן ע"פ מ"ש דבריו מצודקים דלעיל לא הוצרך למיהב טעמא דבדרבנן יש ברירה שהרי כיון שעומד הדבר להתברר כמ"ש אפי' בדאורייתא נמי דינא הכי דיש ברירה אמנם בדין זה דאומר לחמשה הריני מערב על איזה מכם שארצה דהתם הספק שנסתפק לנו בתנאו איזה מהן ירצה אין הדבר עומד להתברר שאפשר שלא ירצה לשום אחד מהם וכההיא דכתוב גט לאשתי לאיזו שארצה אגרש דאמרינן אין ברירה מהאי טעמא משו"ה הוצרך למיהב טעמא משום דכל מד"ס יש ברירה:<br><b> ודע </b> דרבינו ז"ל לעיל בפ"ו דין כ"ג כתב וז"ל אחד או רבים שאמרו לאחד צא וערב עלינו ועירב עליהם באיזה רוח שרצו ה"ז עירוב והשיג עליו הראב"ד וז"ל שנה משנתו כמ"ד יש ברירה וכתב ה"ה וכן הוא האמת דקי"ל בדרבנן יש ברירה כו' יע"ש ויש לדקדק דאי טעמו של רבי' דבדרבנן יש ברירה א"כ הי' לו לומר טעם זה לשם כדרך שכ' בדין שלפנינו גם בפ"ה מה' י"ט הלכה כ' ואולם עיקר דבריהם לא זכיתי להבין דמה ענין ברירה לכאן דהכא ה"ט משום דכיון דלא פירש לו על איזה רוח יערב עליה דידיה סמך על איזה רוח שיערב לו שיהיה עירוב וזהו שכ' רבינו שהרי לא יחדו לו רוח ולפי דברי הראב"ד וה"ה ז"ל ק"ל מההיא דתנן בפסחים דף פ"ח האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל ואמרינן בגמרא פשיטא שחט גדי יאכל אע"ג דרגיל בטלה והשתא לפי דברי הראב"ד וה"ה קשה דנימא אין ברירה ואע"ג דניחא לי' השתא בגדי דלמא בשעת שחיטה דעתו היה שישחוט עליו טלה אלא ודאי דכיון דלא פירש עלי' דידי' קא סמיך וכמ"ש רש"י שם וליכא למימר דמתניתין אתיא כמ"ד יש ברירה שהרי רבינו ז"ל פסקה להך מתני' בפ"ג מהל' ק"פ ותו שהרי בגמ' פרכינן התם אסיפא דמתני' דקתני שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון והתניא אין נמנין על ב' פסחים כאחד ופרש"י אין נמנין על ב' פסחים כא' לאכול מאחד מהן שירצה דאין ברירה וכי בעי למיכל דלמא בשעת שחיטה לא הוה דעתי' עלי' כו' הרי דתלמודא התם בעי לאוקמי למתני' כמ"ד אין ברירה ואפ"ה לא ק"ל לתלמודא אלא מסיפא אבל ברישא דקתני שחט גדי יאכל ניחא ליה אפי' למ"ד אין ברירה ועיין בתוס' שם ד"ה והתניא שכתבו שם דמתני' ע"כ אתיא כמ"ד אין ברירה מדקתני שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון ואילו למ"ד יש ברירה יאכל מאיזה שירצה הרי מבואר דאפי' למ"ד אין ברירה שחט גדי יאכל משום דכיון דלא פירש עליה דידיה סמך וא"כ דכותה נמי הכא באומר לחבירו צא וערב וכיון דלא פירש עליה דידי' סמך ואפי' למ"ד אין ברירה מודה וצ"ע כעת:<br><b> ודרך </b> אגב אומר שחזות קשה הוגד לי מאותה סוגיא על מ"ש הריטב"א בפ"ק דקדושין דכ"ו ע"א על ההיא דר"ג דאמר עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וז"ל ואיכא דק"ל איך לא סיים מקום למעשרות אלו דהא תנן האומר כרי זה לתוכו כו' לא קרא שם עד שיאמרו לצפונו ולדרומו ואיכא למימר דכי בעינן סיום מקום הני מילי למאן דלית לי' ברירה אבל ר"ג סבר יש ברירה וכשאוכל ומשייר שיעור מעשר אמרינן הוברר הדבר למפרע שהוא מה שהפריש עכ"ל ועי' בהר"ב מש"ל בפי"א מהל' מעשר שני הלכה י"א וקשה טובא מההוא דפסחים דגרסינן התם מעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח ויצאו ושחטו עליהן שני פסחים כו' באו ושאלו את ר"ג אמרו להן מלכה ומלך דדעתן קלה עליהן יאכלו מן הראשון אנו לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני כו' והשתא ק' לפי דבריו דר"ג ס"ל דיש ברירה א"כ איך קאמר ר"ג אנו לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני הא למ"ד יש ברירה יאכל מאיזה מהן שירצה דהא אין נמנין על שני פסחים אינו אלא למ"ד אין ברירה כמ"ש רש"י והתוס' וצ"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על מ"ש רבינו בפ"ח מה' מעשר שני מי שהי' בניו מקצתן טהורים ומקצתן טמאים מניח את הסלע ואומר מה שהטהורים שותין סלע זה מחוללת עליו והשיג עליו הראב"ד ז"ל דהא קי"ל דבדאורייתא אין ברירה ותי' מרן הכ"מ שם דה"ק כל מה שהטהורים שותין סלע זו מחוללת עליו סמוך לשתייתן כשהוא סמוך לפה ואינו ענין לברירה ע"ש:<br><b> וראיתי </b> להר"ב מקראי קודש ז"ל שהקשה מההיא דפ' מרובה דפרשינן בפ' מרובה ומאי חזית דאפיכת מתני' איפוך דר"י ואימא צנועין ור"י אמרו ד"א אמרי מתני' לא סגי דלא מתהפכא דבהא מתני' קתני דאית לי' לר"י ברי' ושמעי' לי' לר"י בעלמא דלית ליה ברירה כו' והדר פריך ס"ס אמאי קא מהפכת למתני' משום דקשיא דר"י אדר"י השתא נמי קשה דרבי יוחנן אדר"י דהא אמרת לר"י ל"ת כל הנלקט אלא אימא כל המתלקט אלמא אית לי' ברירה והא ר"י לית לי' ברירה כו' והשתא כפי דברי מרן אמאי לא משני הכא נמי סמוך ללקיטתו קאמר ולעולם דלית לי' ברירה יע"ש. ולע"ד נראה לומר דלא מצי תלמודא לשנויי הכי דכל המתלקט סמוך ללקיטתו קאמר משום דא"כ היכי קאמר ר"י צנועין כו' ורבי דוסא אמרו ד"א וליכא למימר דההיא דר' דוסא נמי דקאמר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר סמוך ללקיטתו קאמר דא"כ היכי פליג עלה ר"י וקאמר לעתותי ערב אומר כל מה שלקטו וליכא למימר דא"כ עוד היום תקשי דאמאי לא תיקן ר"י שיאמרו בשחרית כל שילקטו עניים היום יהא הפקר סמוך ללקיטתן דהשתא ליכא משום ברירה י"ל כמ"ש התוס' שם בד"ה כל הנלקט שהקשו מעין זה ותירץ דעצה טובה קמ"ל שלא יתפקרו עניים ללקט הרבה כיון שהפקר כו' יע"ש ובשלמא אם נאמר דר' דוסא דקאמר כל שילקטו מיירי באומר כל שילקטו סתם ומשום דאית לי' ברירה ניחא דר"י אתא לפלוגי עלי' בעיקר דינא דכל שילקטו סתם לא מהני משום דלית לי' בריר' ואגב אורחין עצה טובה קמ"ל שיאמרו לעתותי ערב כדי שלא יתפקרו עניים לבא אמנם אי רבי דוסא דקאמר כל שילקטו מיירי באומר סמוך ללקיטתו דהשתא לר"י נמי מדינא שפיר דמי אין סברא לומר דר"י איכפל לאיפלוגי משום עצה טובה גרידא ותו דאי ר' דוסא דקאמר כל שילקטו מיירי באומר סמוך ללקיטתו ור"י פליג עלי' משום עצה טובה א"נ משום דגזרינן שמא לא יפרוש כמ"ש התוס' דהא א"כ היכי קאמר ר"י צנועין ור' דוסא אמרו ד"א דמשמע דהא דצנועין לא מצי אתי אלא אליבא דר' דוסא אבל כר"י לא מצי אתי ואם איתא אפילו כר"י נמי דע"כ לא פליג ר"י התם אלא משום דאיתי' בתקנתי' שיאמרו לעתותי ערב ומש"ה משום גזירה שמא לא יפרוש או שמא יתפקרו עניים קאמר לעתותי ערב כו' אמנם הכא גבי צנועין דליתי' בתקנתא שיאמרו לעתותי ערב דמה מועיל מה שאכלו קודם אמירה ה"נ דמודה ר"י דבשחרית אומר כל שילקטו היום יהא מחולל ולא חיישינן להא כלל וכ"כ הר"ב ח"ה שם ותמצא במ"ש אלא ודאי משמע דר' דוסא כל שילקטו סתם קאמר ומשום דאית ליה ברירה דהשתא אתי שפיר דר"י דקאמר צנועין ור' דוסא אמרו ד"א דלר"י כיון דס"ל התם דאין ברירה הכי נמי גבי צנועין ודוק:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על מ"ש התוס' פ"ג דחגיגה דכ"ה ע"ב ד"ה חבר וע"ה שהקשו וז"ל והיה קשה למורי כיון דסתם משנה אית לי' ברירה תקשי מינה לר"י דאמר אחין שחלקו לקוחות הן כו' וכתבו בס"ד וז"ל וכ"ת דמדרבנן מודה ר"י דיש ברירה שמעינן ליה בשלהי ביצה אין ברירה אף בע"ת ומיהו כו' ובפרק בכל מערבין דדחיק לאתויי תנא דברירה לא מייתי הך משום דעדיפא לי' לאתויי מלתא דהתנא נזכר בה וגם מלתא דאיירי בע"ת דאיירי בה עכ"ל ודבריהם תמוהים בעיני במ"ש וכ"ת דבדרבנן מודה ר"י דיש ברירה כו' דנראה דכונתם ליישב מה שהקשו לר"י מסתם מתני' דחבר וע"ה כו' וק' לכאורה דאכתי מה יענו למה שהקשו ממתני' דגר וגוי שירשו את אביהם יכול לומר טול אתה ע"ז כו' דהא חלופי ע"ז מדאורייתא אסירי כדאיתא בפ' ר"י דף נ"ד ובקידושין פ' האיש מקדש מיהו אחר ההשקפה הא ודאי לק"מ שכונתם למ"ש בקידושין דף י"ז ע"ב אמר רבא ד"ת גוי יורש את אביו ד"ת כו' גר את הנכרי אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים דתנן כו' וא"כ זהו מ"ש דהכא חשיב מדרבנן דמדאורייתא כיון דאין הגר יורש את אביו נמצא דלאו חלופי ע"ז קא שקיל אלא מתנה בעלמא ופשוט ועיין מ"ש התוס' שם בקדושין שצריך לעיין לעת הפנאי עם דברי התוס' דחגיגה גם מ"ש ובפרק בכל מערבין דדחיק לאתויי תנא דברירה לא מייתי הך כו' הן דברים תמוהים לא זכיתי להבין דבריהם דהתם מאי דדחיק לאתויי תנא דברירה היינו לענין דאיכא תנא דאפי' בדרבנן לית ליה ברירה כדאיתא התם בהדיא א"ל רבא לר"ן מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה כו' וא"כ היכי הוה מצי לאתויי מהך מתני' דחבר וע"ה הא הך מתניתין נהפוך הוא דס"ל דיש ברירה וצ"ע ותו במה שתי' דעדיפא ליה לאתויי מילתא דהתנא נזכר בה וגם מילתא דאיירי בע"ת דהך תירוצא ניחא לרב יוסף דקאמר תנאי שקלת מעלמא אבל לרבא דבעי מאן האי תנא כו' מאי קא בעי הא מתני' היא בהדיא דבמשנה ליכא למימר מתניתין לא שמיע ליה כדמשני התם אדאיו וליכא למימר דרבא גופיה דבעי מאן האי תנא הוא דבעי לאשכוחי שם התנא דא"כ אדמבעיא לי' אברייתא תיבעי לי' אמתני' דחבר וע"ה סוף דבר שדבריהם צ"ע:<br><b> ודעת </b> ר"ת ז"ל שכתבו התוס' בפ' השולח דמ"ח ד"ה אי לאו דקי"ל כר' הושעיא דאמר דבדאורייתא אין ברירה ובדרבנן יש ברירה והביא ראיה מדפסקינן בפ' המוכר את הבית דס"ד דאין להן דרך זה על זה דמוכר בעין רעה מוכר אלמא לקוחות הן יע"ש וראיתי להרב יש"ש בקונטרס אברירה דף ס"א ע"א שהק' לדברי ר"ת הללו דע"כ טעמא דשמואל התם לאו משום דלית ליה ברירה הוא מדפליגי התם בפ' המוכר רב ושמואל דרב פסק הלכה כחכמים דלקוחות גופייהו דיש להן דרך זה על זה ושמואל פסק כר"ע דאין להן דרך זה על זה ואמרינן לימא אזדו לטעמם דאמר ר"נ אמר שמואל האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה כו' ורב אמר יש להן צריכא דאי אשמועינן בההיא קאמר רב משום דאמר ליה בעינא למידר כי היכי דדרו ביה אבותי כו' ואי אתמר בהך בהך קא אמר שמואל אבל בהא אימא מודה ליה לרב צריכא והשתא אם איתא לדעת ר"ת הא ע"כ צריכא לתרויהו דאי לא אשמועינן הא דאחין הו"א בהא שוו רב ושמואל דיש להן דרך זה על זה משום דיש ברירה ואי הוי פליגי באחין הו"א גבי אחין הוא דפליגי משום דשמואל סבר לא אמרינן ברירה ורב סבר יש ברירה אבל בלקוחות גופייהו כ"ע מודו דאין להן דרך זה על זה כר"ע יע"ש. ולע"ד נראה דל"ק דהא ע"כ לא מצי תלמודא לומר דאי אשמועינן בההוא דלקוחות הו"א דגבי אחין ישוו רב ושמואל דיש להן דרך זה על זה משום דיש ברירה שהרי שמעינן לשמואל בפרק משילין דקאמר אף חביות אסור דס"ל דאין ברירה וא"כ ממילא הוה שמעינן לה דכיון דלית ליה ברירה ע"כ גבי אחין שחלקו ס"ל דאין להם דרך זה על זה משום דלקוחות הן וא"כ משום הכי הוצרך תלמודא למיהב טעמא משום דאמר ליה בעינא למידר כי היכי דדרו אבותי וכיון דע"כ לשמואל צריך לומר הך טעמא קאמר נמי בדרב הכי דאי אשמועינן גבי אחין, הו"א בההי' קאמר רב משום דא"ל בעינ' למידר כו' ואה"נ דלרב בלאו ה"ט א"ש משום דהו"א דדוקא גבי אחין קאמר משום דס"ל יש ברירה אלא משום דלשמואל ע"כ צריך למיהב הך טעמא קאמר נמי הכי לרב וא"נ דאיכא למימר דלרב נמי לא מצי למיעבד צריכותא משום דהא שמעינן ליה לרב דאמר בפ' כל הגט וכולן פוסלין משמע דס"ל דלא אמרינן ברירה ואף שהתוס' כתבו שם מ"ש ר"י דגבי גט כ"ע מודו משום דכתיב וכתב לה לשמה איכא למימר דר"ת ז"ל לא ס"ל הכי וכמו שכן נראה מדברי התוס' שם באותה סוגיא שחולקים על זה כמו שכתבנו לעיל ודו"ק:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד על מ"ש רש"י פ"ק דביצה דף י' ע"א ד"ה כלים טמאים כו' שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה כו' אשר דברי רש"י הללו סתרי למ"ש בפ' משילין דל"ח דאמרינן התם אלא לא תיפוך וכי לית ליה לר"א ברירה בדאורייתא בדרבנן אית ליה ופי' רש"י בדאוריית' כגון ט"מ לית ליה ברירה ודרך יציאתה הל"מ כו' וכ"כ בפ' הדר דף ס"ח ובר מן דין קשה טובא למ"ש פ"ק דביצה מסוגיא דפ' משילין דמשמע דס"ל דאורייתא וכן קשה לדעת הרי"ף והרא"ש שבפ' הדר כתבו ואסיקנא התם דהא דתניא אין משתתפין באוצר כבית שמאי אבל לב"ה דאית להו ברירה משתתפין משמע בהדיא דס"ל כאוקימתא דרב הושעיא דפ' הדר ורבא דשמעתין דב"ה מטהרין למפרע מטעמא דאית להו ברירה וא"כ ע"כ דס"ל דסט"ל דרבנן שהרי בפ' משילין פסקו דהלכתא כרב אושעיא דבדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה וא"כ קשה דמההיא דפ' משילין משמע דהוי דאורייתא ועיין בהר"ב זרע אברהם בחי"ד סימן י"ז מ"ש בזה יע"ש שבקצת דבריו יש בה מן הקושי כמו שיראה המעיין אין צורך לאורך. ולע"ד נראה ליישב לדעת הרי"ף והרא"ש דס"ל דמ"ש בפ' משילין כי לית ליה לר"א ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית לי' הכונה לומר דדוקא בטומאת מת דהוי דאורייתא דעיקר ט"מ דאורייתא אלא דחכמים גזרו אפילו בסט"ל וא"כ כיון דעיקרו מן התורה מש"ה לית ליה ברירה אבל בדרבנן כגון עירובי תחומין דאין עיקרו אלא מדרבנן אית ליה ברירה:<br><b> ומצאתי </b> סעד לזה ממ"ש התוס' בפ' בכל מערבין דף ל"ז ע"ב ד"ה מאן האי תנא שכתבו וז"ל הומ"ל ר"י דאגודה של ירק היא דהוי מדרבנן ושמא כיון דעיקר מעשר מן התורה חשיב ליה בדאורייתא עכ"ל. והרי"ף והרא"ש ז"ל פסקו כר"א ורבא דבתראי נינהו דב"ה מטהרין למפרע וס"ל דכל דרבנן אפי' בדבר שעיקרו מה"ת יש ברירה כנ"ל נכון. ובהכי ניחא נמי לדעת הרע"ב ז"ל שפסק בפ"ז דאהלות מ"ג כרב אושעיא דאמר בלטהר את הפתחים מכאן ולהבא הוא דפליגי אבל כלים דלמפרע טמאין משום דאין ברירה אע"ג דהוא ז"ל כתב שם דסט"ל גזרת חכמים היא שגזרו טומאה על המקום שהוא דרך יציאה ובפ"ז דדמאי כתב דבדרבנן יש ברירה ומ"ש הר"ב תי"ט שם דלאו דוקא קאמר אלא קרי לי' גזירת חכמים הואיל ואינו מפורש בתורה וכן הוא דרך רבינו לקרות ד"ס מה שהוא הל"מ זה דוחק דלשון הל"מ צודק שפיר משום דרז"ל פירשו לנו הדבר שהיא הל"מ אבל לשון גזירת חכמים אינו צודק כלל בדבר שהיא הל"מ אכן כפי מ"ש יש ליישב דכיון דעיקרו מה"ת פסק הרע"ב דאין ברירה וכרב אושעיא דאית לי' הכי משום דמשמע לי' דמאי דדרש מר זוטרא הלכה כרב אושעיא דאכולה מילתא קאי ומ"ש בפ"ז דדמאי דבדרבנן יש ברירה היינו בדבר שעיקרו דרבנן וכן נמי גב
+
+Halakhah 8
+
+<b>המערב </b>
+<b> לשני ימים טובים כו'.</b> כ' הראב"ד טעה בזה שאפי' בב' י"ט של ר"ה אע"פ שהן קדושה אחת צריך שיהי' העירוב קיים כו' לחומרא אמרינן כו' אבל לקולא לא אמרינן ונראה דטעמו ונימוקו עמו שהרי הא דאמרינן דב' י"ט של ר"ה קדושה אחת הן כתב רש"י ז"ל בשמעתין ובפ' בכל מערבין דל"ט דלאו משום ס' דשמא באו עדים יום ל' או יום ל"א לחודיה התקין אלא משום דה"ט משום דחיישינן נמי שמא באו עדים מן המנחה ולמעלה והרי קדושתו אחת ממ"נ וא"כ מסתברא ודאי דה"ט אהני לן למיחש לחומרא ולמימר דביצה שנולדה בזה אסורה בזה שמא באו מן המנחה ולמעלה וקדושתו אחת אמנם לקולא ודאי אין לנו שהרי אכתי איכא למיחש שמא לא באו עדים כלל ונמצא למפרע הא' היה חול ומש"ה אם נאכל עירובו בראשון אינו יוצא בב' לדעת הראב"ד ז"ל דשמא לא באו עדים כלל וכיון שכן יש לתמוה על ה"ה שכתב וז"ל ואני אומר שלא טעה רבינו דאם איתא דאמרינן קדושה אחת לחומרא ולא לקולא מאי קא מקשה ר"א לרבנן מנאכל עירובו בראשון שאינו יוצא בב' ולימרו ליה אינהו ולטעמיה ב' י"ט של ר"ה מאי איכא למימר ולמאי איצטריכו למימר דספוקי מספקא להו אלא ודאי כל שהן בקדושה אחת לכל דבריהן הוא ואפילו לרבנן דע"כ לא מספקא להו אלא ביו"ט ושבת כו' יע"ש:<br><b> ואיני </b> מבין דבריו דבשלמא בי"ט ושבת קאמר להו ר"א שפיר אי אתם מודים שאם נאכל עירובו בראשון אינו יוצא בב' הא לא ב' קדושות הן משום דהתם טעמייהו דרבנן דאמרי קדושה א' הן לאו משום חשש וס' הוא כמו בב' י"ט של ר"ה כי היכי דנימא דדוקא לחומרא אמרינן אבל לקולא לא אמרינן אלא ה"ט משום דכיון דתרוייהו קדושת ודאים הן ולא מס' יש להן דין קדושה א' וכיומא אריכתא חשיבא ומש"ה ק"ל לר"א שפיר מנאכל עירובו בא' אינו יוצא בב' דכיון דמה"ט הוא אפילו לקולא נמי קדושה אחת הן מדהוצרכו רבנן לומר דספוקי מספקא להו מעיקר דינא אם הן קדושה אחת או ב' קדושות אמנם בב' י"ט של ר"ה דכל עיקר טעמא דאמרינן קדושה אחת הן הוא משום חשש וס' מה מקום להקשות מנאכל עירובו וכמ"ש:<br><b> ולדעת </b> רבינו ז"ל נראה שיש ליישב דס"ל כדעת התוס' ז"ל שכתבו בשמעתין בד"ה מי לא מודה ריב"ז ליישב פי' רש"י וז"ל ומ"מ יש ליישב פרש"י ודק"ל מנ"ל הך סברא ה"פ מי לא מודה ריב"ז שאם באו עדים כו' כגון קודם חרבן דהוי קדושה אחת וא"כ גם לאחר חרבן כשהיו עושין ב' ימים כגון שלא באו עדים כלל ביום שלשים דלא מס' היו עושים אלא כמו קודם חרבן הם קדושה אחת ולא מספק היו עושים ועיין בהר"ב חד"ה שם מה שפי' בכונתם ועיין בס' ידי אליהו ד"י מ"ש בזה באורך יע"ש וא"כ מהאי טעמא כתב רבינו דבב' י"ט של ר"ה אם נאכל בא' יוצא בב' דכיון דטעמא דאמרינן קדושה אחת הן לאחר תקנת ריב"ז היינו משום דחיישינן שמא לא באו עדים כלל דאז מדין קדושה אחת היו ב' ימים ולא מחמת ס' א"כ ממ"נ יוצא בב' דאם באו עדים ביום ל' נמצא דהב' הוא חול וא"צ עירוב כלל ואם לא באו עדים כלל הרי הן קדושה אחת וכבר קנה עירובו בראשון ובהא ניחא לי מה שהקשה הר"ב מג"א ז"ל בסי' תי"ו סק"א ובסימן תק"ג סק"ד בסימן תי"ו העתיק לשון רבינו ז"ל משמע דס"ל דבב' י"ט של ר"ה אפי' נאכל בא' יוצא בב' דקדושה אחת הן אפילו לקולא ואלו בסימן תק"ג פסק דאסור לאפות ולבשל מי"ט לחבירו ואפילו בב' י"ט של ר"ה וה"ט משום דלהחמיר אמרינן קדושה אחת ולא להקל כמ"ש בב"י וע"ש מה שנדחק בזה הנה על פי האמור הוא נכון דהתם גבי נאכל עירוב שרי ממ"נ דאם לא באו עדים כלל הרי הוא קדושה אחת ואם באו עדים ביום ל' הרי הב' חול הוא וא"צ עירוב אמנם באופה מיום טוב לחבירו אפילו בב' י"ט של ר"ה אסור משום דאיכא למיחש שמא באו עדים ביום ל' והב' חול נמצא אופה מי"ט לחול כנ"ל ועוד אפשר לומר דדוקא בעירובי תחומין דרבנן אמרינן הם אמרו והם אמרו אמנם באופה מי"ט לחול דאיכא איסורא דאורייתא לא אמרינן קדושה אחת הן כיון דהא דקדושה אחת הן אינו אלא תקנתא דרבנן דתקינו שיהא אותו היום קדש ולמחר קדש לא מהני תקנתא דרבנן להתיר איסור דאורייתא ואע"ג דלמאי דקי"ל כר"ח דאמרינן הואיל ליכא איסורא דאורייתא באופה מי"ט לחול מ"מ הא מיהא איסורא דאורייתא איכא באופה בין השמשות וכיוצא וכמ"ש התוס' פסחים ומ"מ לדעת הראב"ד ז"ל אין מקום להקשות מה שהקשה ה"ה משום די"ל שדעתו ז"ל כדעת רש"י דס"ל דעיקר טעמא דב' י"ט של ר"ה קדושה אחת הן משום חשש דשמא באו עדים מן המנחה ולמעלה הוא ואפילו לאחר תקנת ריב"ז דתקנה ראשונה לא זזה ממקומה וכמ"ש בד"ה מי לא מודה ריב"ז אבל משום חשש דשמא לא באו עדים כלל ליכא משום דכשלא באו עדים כלל מס' היו עושים ב' ימים ולא מכח קדושה אחת היא ומש"ה השיג על רבינו ז"ל וכתב דנאכל עירובו אינו יוצא בב' משום דחיישינן שמא לא באו עדים כלל דאז הו"ל ב' קדושות כב' י"ט של גליות אלא שמדברי רבינו ז"ל שכתב בפ"א מה' קדוש החודש דין ו' וז"ל משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהיו מקבלין עדות החדש כל היום כולו כו' ומקדשין יום למ"ד בלבד נראה בהדיא שדעתו ז"ל שלא כדעת רש"י ז"ל דסבירא ליה דאף לאחר תקנת ריב"ז תקנה ראשונה לא זזה ממקומה ואם באו מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש ומדלא השיג עליו הראב"ד ז"ל משמע דהכי ס"ל וא"כ עכצ"ל דס"ל דעיקר טעמא דב' י"ט של ר"ה דקדושה אחת הן הוא משום שמא לא באו עדים כלל והיו עושין ב' ימים מדין קדושה א' ולא מכח ס' וכמ"ש התוס' ליישב פרש"י וכ"כ בס' ידי אליהו שזה דעת רבינו וכיון שכן מ"ש הראב"ד דאם נאכל עירובו אינו יוצא בב' דקדושה אחת לא אמרו אלא להחמיר לא להקל לאו משום דהוי ספק וכמ"ש לעיל אלא משום דס"ל דקדושה אחת לא נאמר אלא להחמיר והיינו דק"ל לה"ה ז"ל שפיר מההיא די"ט ושבת כנ"ל:<br><b> אך </b> הדבר הקשה טובא הוא מ"ש ה"ה ולימרו אינהו וליטעמיך ב' י"ט של ר"ה מאי איכא למימר והדבר תמוה שהרי רבנן דר"א ס"ל דב' י"ט של ר"ה ב' קדושות הן כדאיתא בהדיא בפ' בכל מערבין דל"ט מודים חכמים לר"א בר"ה שהיה ירא שמא תתעבר מערב אדם ב' עירובין כו' ופירש"י ז"ל מודים חכמים אע"ג דפליגי עליה דר"א בשבת וי"ט הכא מודו דב' י"ט של ר"ה ב' קדושות הן כו' וא"כ היכי מצי קאמרי רבנן לר"א וליטעמיך ב' ימים טובים של ר"ה מאי איכא למימר הא לדידהו בב' י"ט של ר"ה יכול לערב על ב' רוחות. ולפי חומר הנושא היה נ"ל ליישב שדעת ה"ה ז"ל כדעת י"מ שכתב הריטב"א בחי' לעירובין וז"ל יש שפירשו דפלוגתא דר' יוסי ור' יאודה לאחר החרבן הוא דהא אינהו לאחר החרבן היו והיכי הוי פליגי בדינא דקודם החרבן דמאי דהוה הוה אלא ודאי פלוגתייהו לאחר החרבן ומשום דקתני התם משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהו מקבלין עדות החדש כל היום כו' ומשו"ה ס"ל לר"י דלא חשיבא קדושה אחת דלא הוי טעמא אלא כי היכי דלא ליזלזלו ביה ור' יוסי סבר דאף לאחר החרבן קדושה א' הן כמו קודם החרבן דלענין זה לא זזה תקנה ממקומה ואתיא הך פלוגתא כפלוגתא דפליגי רבה ורבא בפ"ק די"ט דרבה דאמר מתקנת ריב"ז ואילך ביצה מותרת אתי' כר"י ורבא דאמר אף מתקנת ריב"ז ביצה אסורה אתיא כר' יוסי אלו תורף דבריו יע"ש. ולפי זה מצינן למימר דכונת ה"ה ז"ל לומר דאם איתא דלמאי דפסקינן השתא כר' יוסי דאף לאחר תקנת ריב"ז ביצה אסורה משום דב' י"ט של ר"ה קדושה א' הן כמו קודם תקנת ריב"ז דתקנה ראשונה לא זזה ממקומה ואפ"ה אמרינן דאם נאכל עירובו בראשון אינו יוצא בב' משום דלחומרא אמרינן קדושה אחת ולא לקולא לימרו ליה רבנן לר"א ולטעמך שני י"ט של ר"ה וכגון קודם תקנת ריב"ז דהתם כ"ע מודו דקדושה אחת הן לדעת י"מ הללו מאי איכא למימר דהא קודם תקנת ריב"ז לרבנן דפליגי ארבי יוסי הו"ל כאחר תקנת ריב"ז לדידן דקי"ל כר' יוסי. אך קשה לפי י"מ הללו דאיך אפשר לומר דר"י לא פליג אר' יוסי אלא לאחר חרבן אבל קודם חרבן מודה דקדושה א' הן ורבה דקאמר מתקנת ריב"ז ואילך ביצה מותרת אבל קודם תקנה לא אתיא כר' יהודה וא"כ מאי האי דקא אמרינן התם ורבנן התם כי היכי דלא לזלזלו ביה ומה תשובה היא זו הא לאחר תקנת ריב"ז היו מקבלים עדות החדש כל היום למנות מיום ראשון ואם כן ע"כ אי אמרינן דאף לאחר תקנת ריב"ז אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש וכדקאמר לי' ר"י היינו משום דכך נהגו לעשותם קדושה אחת אבל משום טעמא דלא לזלזלי ביה לא אהני לן לעשות ב' י"ט דהך טעמא ניחא לקודם תקנת ריב"ז דלא היו מקבלין עדים מן המנחה ולמעלה ואפ"ה היו גומרין אותו בקדושה כי היכי דלא ליזלזלו ביה לשנה הבאה כמ"ש רש"י אבל לאחר תקנת ריב"ז ולעשות יום ב' י"ט לא אהני לן הך טעמא וכמבואר. ויש ליישב פי' י"מ הללו דר' יוסי ה"ק אי אתם מודים דקודם חרבן אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש ואף שהב' היה י"ט ודאי אפ"ה היו עושין גם הראשון י"ט א"כ לאחר תקנת ריב"ז נמי לא נעקרה תקנה ראשונה מלעשות שני י"ט אע"פ שהראשון הוא ודאי י"ט דריב"ז לא תיקן אלא לקבל עדות אף לאחר המנחה ולמנות מיום ב' ועיין מ"ש בעל חד"ה שם בד"ה מי לא מודה ריב"ז ואהא קאמר תלמודא ורבנן התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה כלומר דדוקא קודם תקנת ריב"ז היו עושין ב' ימים ואע"ג דהב' ודאי י"ט מטעמא דלא ליזלזלו בי' לשנה הבאה אבל לאחר תקנת ריב"ז לעשות יום ב' י"ט דליכא הך טעמא ה"נ דלא היו עושין אלא יום א' בלבד, כנ"ל ליישב דעת ה"ה לפי חומר הנושא ועיין ומ"ש שם רש"י ד"ה דלמא מעברי לאלול כתקנה ראשונה כו' הן דברים תמוהים ועיין בהרלנ"ח ז"ל סי' נ"ד ואפשר ליישב דבריו ע"פ מ"ש הר"ב ידי אליהו ז"ל דף י"א וי"ב ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (סג) </b> ובהא ניחא לי מה שהקשה הר"ב מג"א ז"ל כו'. ונלע"ד דלא הועיל בישוב זה דהכי קא ק"ל להמג"א ז"ל כיון דסתם הב"י כהמחבר סי' תק"ג ס"ח ומשוי לר"ה כשני י"ט של גליות ומבואר לפ"ז דלאו דוקא ביה"ש אסור לאפות ולבשל לצורך מחר אלא אפילו כל היום כולו נמי אסור והרי הב"י ס"ל בסי' תצ"ז סעיף ד' דספק מוכן מותר ביו"ט שני הרי חזינן דס"ל דס"ס מותר אפילו בדבר שיש לו מתירין וא"כ הרי דבריו סתרי אהדדי דהא למ"ש הרמב"ם והרשב"א דאפילו אם נאכל עירובו של ר"ה בראשון יוצא בשני משום דלקולא נמי אמרינן דקדושה אחת היא א"כ הרי יהיה מותר לאפות ולבשל ביום א' דר"ה לצורך מחר משום ס"ס ספק שמא לא יבואו עדים בראשון וא"כ הרי מותר לאפות ולבשל לצורך מחר דקדושה אחת היא ואת"ל שיבואו עדים היום מ"מ שמא מקלעי אורחים היום ויהיה אפייתו לצורך היום וניהו דמשום הואיל ואי מקלעי אורחים אינו מותר לאפות לכתחלה אפילו מדרבנן מ"מ עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ובכה"ג הרי איכא ס"ס וכנ"ל. ואי אמרינן דקדושה אחת הן לקולא נמי הרי היה מותר לאפות ולבשל ביום א' דר"ה לצורך מחר מטעם ס"ס הנ"ל כיון דלהב"י ס"ס מותר בדבר שיש לו מתירין. נמי כן הוא תוכן קושיית המג"א ז"ל. ומ"ש הגאון המחבר ז"ל בתירוצו השני משום דבאופה מיו"ט לחול איכא איסורא דאורייתא משום בין השמשות בזה נמי ק"ק דהא המחבר סתם בסי' תק"ג ואוסר כל היום בר"ה כמו בשני י"ט של גליות ודו"ק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..87965a7ad31a647f673fae0739b20460fcb5d265
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,70 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fasts
+שער המלך על משנה תורה, הלכות תעניות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות תעניות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>שכח </b>
+<b> ואכל משלים תעניתו כו'.</b> כתב הראב"ד ירוש' כשאמר יום זה אבל אמר יום סתם איבד תעניתו ועיין בה"ה ודע שמהירוש' הלזו הביאו הראשונים ראיה דמ"ש בפ"ק דתעניות די"ב אמר"י אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע הנ"מ כשקבל עליו יום סתם כו' והנה בפירוש דהאי שמעתתא נחלקו הראשונים יש מהם אומרים דכי אמרינן לוה אדם ופורע הנ"מ כשקבל עליו יום סתם דהיינו שנדר להתענות סך ימים ולא פי' ימים ידועים ואח"כ בירר להתענות יום ידוע בעד אחד מאותן הימים כו' אבל אם אמר בתחלת נדרו יום זה אינו לוה ופורע (וסמכו לה מהא דגרסינן בירושלמי נדר להתענות ושכח ואכל אבד תעניתו רב בשם רבנן אמרי ההוא דאמר יום סתם אבל אמר יום זה מתענה ומשלים) דמשמע להו דהיינו טעמא דיום סתם אבד תעניתו מפני שיכול להתענות יום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל ביום זה דלא שייך לומר לוה ופורע מתענה ומשלים וכתב הרא"ש ז"ל שם דמגמרא דילן לא משמע הכי מדקאמר שמואל כלישנא קמא וכי נדר הוא דלא סגי דלא משלם צערא הוא דקביל עליה כו' והשתא אי איירי ביום זה ניחא דכי לא מצי אין זקוק לשלם דאי ביום סתם למה לא ישלם אי לא מצי השתא ליעבד ביומא אחרינא כשהוא בריא וחזק עכ"ד יע"ש והנה המתבאר מדבריו ז"ל שהוא סובר דלישנא קמא ולישנא בתרא בהא פליגי דלל"ק ס"ל לשמואל דאי לא מצי מצער נפשיה אינו חייב לשלם כלל כיון דיום זה קאמר והרי אבד תעניתו ואתא שמואל לאפלוגי ארב דאמר לוה ופורע וללישנא בתרא שמואל לא פליג אדרב אלא ס"ל נמי דצריך לפרוע אלא דקאמר שדין פשוט בעצמו דלא יהא אלא נדר מי לא מצי לשלומי כו' וכן מתבאר גם כן מדברי הר"ן ז"ל שם דבהא פליגי ושלא כדעת רש"י שכתב וז"ל לצעורי בעלמא אי מצי מצער נפשיה ואי לא לא יהא אלא ליומא אחרינא ע"כ הנה דעתו דשמואל לא פליג אדרב במאי דקאמר לוה ופורע ולפי דעתו ל"ק ול"ב בהא הוא דפליגי דלל"ק דוקא בקבלת תענית כגון דאמר הריני בתענית נדבה למחר הוא דאמרי' לוה ופורע אבל בנדר להתענות לא וכדקאמר וכי נדר הוא וללישנא בתרא אפילו בנדר להתענות דינא הכי ולפי דבריו ז"ל קשה דא"כ לל"ק מאי הוא אתקפתא דשמואל דקא' וכי נדר הוא כו' הא היא גופי' היינו מימרא דרב ואי כונתו להק' שדין זה פשיט' א"כ הי"ל לומר בהדיא פשיטא כדקא' בלישנא בתרא אלא משמע כפי' הרא"ש דשמואל לאפלוגי אדרב דאמר לוה ופורע הוא דאתא ועל קוטב זה נראה כונת הרא"ש במ"ש שם לקמן וז"ל הרי"ף ז"ל לא הביא ל"ק משום דאף לל"ק הלכתא כרב באיסורי ע"כ דכונתו לומר שהרי"ף ז"ל פסק כלישנא בתרא דצריך לפרוע כדקאמר שמואל מי לא מצי משלם ואזיל ושלא כל"ק דאמר דא"צ לפרוע כלל ואהא קאמר דפסק כלישנא בתרא משום דאף לל"ק דס"ל לשמואל דא"צ לפרוע ופליג אדרב אפ"ה קי"ל כרב דאמר לוה ופורע דהלכתא כרב באיסורי. זה הנראה פשוט בכונת דבריו:<br><b> האמנם </b> ראיתי למרן הב"י ז"ל דברים תמוהים בעיני שכתב בא"ח סי' תקס"ח על מ"ש הטור נדר להתענות ומצטער יכול ללותו וז"ל והרי"ף שלא הביא אלא לישנא בתרא נראה דאפילו בלי שום טענה ואונס יכול ללותו דלא יהי אלא נדר והאומר סלע זו לצדקה יכול ללותו בלי שום טענה ואונס ולשלומי ליומא אחרינא ועוד שהרא"ש כתב שהרי"ף לא הביא ל"ק כו' משמע לכאורה דלרב ברצונו הדבר תלוי אם רצה ללות לוה אע"פ שאין לו אונס כלל אלא שממ"ש הרא"ש פיר' ר"ח היכא דאיכא צערא לוה תעניתו ופורע ושמעינן האי סברא משמואל דאמר צערא קביל עליה אלמא דרב במצטער קאמר משמע דאפי' לרב לא שרי ללות אלא במצטער את"ד יע"ש ואתמהא שכונת הרא"ש מבואר כמו שכתבתי ולאו לענין דבעינן שום אונס קאי הרא"ש אלא לומר שחייב לפורעו משא"כ לל"ק דלשמואל אינו חייב לפורעו וזה שכתב הרא"ש ז"ל דאפי' לל"ק דהלכתא כרב דאמר לוה ופורע ולפי מה שהבין מרן ז"ל דלל"ק לא בעינן אונס כלל ומ"ש הרא"ש ז"ל דאפילו לל"ק הלכתא כרב באיסורי היינו לומר דרב סתמא קאמר לוה ופורע אפי' בלי שום אונס אם כן נמצאו דבריו סותרין למ"ש בראש דבריו משם ר"ח דלרב נמי בעי מצטער ולפחות הי"ל להרא"ש ז"ל לומר שהרי"ף ז"ל חולק על ר"ח ז"ל וס"ל דלרב לא בעינן מצטער ותו דאיך הפה יכולה לדבר דלרב לא בעינן מצטער ולשמואל בעי' דאם כן מאי האי דקא' שמואל וכי נדר קביל עליה דלא סגי כו' ומאי קו' הא רב הא אתא לאשמועינן דאפי' בלי שום אונס משרא שרי ואי אתא לאפלוגי עליה דרב הי"ל לשמואל לומר לא שנו אלא היכא דלא מצי לצער נפשיה כו' ולא לומר כהאי לישנא וכי נדר הוא כו' דמבואר הוא דאתא לאפלוגי ולהקל עליו ממ"ש רב ולא להחמיר ותו דכפי דבריו דללישנא בתרא לא בעי' אונס דומיא דנדר אם כן נמצא דס' ר"ח שכתב הרא"ש בראש דבריו היכא דאיכא צערא כו' ע"כ היינו משום דס"ל לר"ח דהלכה כלישנא קמא וכ"כ מרן בכ"מ פ"ד מהל' נדרים ואם כן כשהביא הרא"ש ז"ל דברי ר"ח ז"ל סמוך ונראה הי"ל להביא דברי הרי"ף ולומר אבל הרי"ף ז"ל לא הביא לישנא קמא ולא להפסיק בין הדבקים ולהביא דברי הרי"ף באחרונה כאלו הוא ענין בפני עצמו גם מה שהכריח דללישנא בתרא אפי' בלי שום אונס יכול ללותו מטעמא דלא יהי אלא נדר כו' לא זכיתי להבין דבריו דאי משום האי טעמא אמרינן ללישנא בתרא אפילו בלי שום אונס יכול ללות דומיא דנדר כ"ש וק"ו דצריך לומר האי ללישנא קמא שהרי לל"ק קבלת תענית גריע מנדר כדקאמר וכי נדר הוא כו' וא"כ תקשי לן ללישנא קמא כיון דבנדר יכול לשלם אפילו בלי שום אונס כ"ש בקבלת תענית אלא ודאי דנדר שאני מהטעם שאכתוב בסמוך ולכן הנראה ברור דהא דר"ח לא תליא בפלוגתא דל"ק ול"ב דאפי' לל"ב נמי בעינן צערא ומה שהכריח מרן ז"ל ממ"ש שמואל לא יהי אלא נדר ונדר בלי שום אונס כלל יכול לשלומי ליומא אחרינא נראה דאין זה הכרח שהרי מ"ש האומר סלע זו לצדקה לוה ופורע היינו דוקא היכי דלא קיימי עניים התם אבל היכא דקיימי עניים לא וכנודע וא"כ ה"נ בנודר להתענות דומה להיכא דקיימי עניים שהרי הא קאי איהו והתחיל להתענות ובידו להתענות אלא דכל דאיכא צערא הוא דשרינן ליה משום צערא זה נראה לי פשוט בכונת דברי הרא"ש ז"ל גם מ"ש עוד מרן בסוף דבריו וז"ל ולענין הלכה כיון שרבינו והרא"ש ז"ל פסקו כלישנא קמא הכי נקטינן דבעינן מצטער דוקא לא ידעתי היכן מצא בדברי הרא"ש ז"ל דפסק כלישנא קמא ואי משום מה שהביא דברי ר"ח אדרבא ממה שהביא דברי הרי"ף ז"ל באחרונה ועשה לו סמוכות מטעמא דאף ללישנא קמא הלכתא כרב באיסורי משמע שדעתו כדעת הרי"ף ז"ל סוף דבר שדבריו צ"ע איך שיהיה באומר יום זה דעת הרא"ש והטור וסיעתיהו דאינו יכול ללות ודעת הראב"ד והרשב"א ז"ל הביאו הר"ן ז"ל וכן דעת הא"ז הובאו דבריו בהגהת אשירי שם דאפילו בנדר להתענות יום ידוע יכול ללותו וההיא דהירושלמי מיירי כשיש לו יום קבוע להתענות בכל שנה ושנה כגון יום שמת בו אביו וכיוצא דאז לכ"ע אינו יכול ללותו את"ד יע"ש: וראיתי להרב מחנה אפרים בה' שבועות סי' י"ד ובהלכ' נדרים סי' ט"ו שהקשה לסברא הלזו דאפי' ביום זה מצי ללותו מהא דתניא בפ"ק דתענית יחיד שקבל עליו להתענות בה"ב של כל השנה ופגע בהם י"ט הכתובים במג"ת אם נדרו קודם לגזרתינו ידחה נדרו את גזירתינו ואם גזרתינו קדמה לנדרו ידח' גזרתינו את נדרו והשתא ק' דאמאי ידחה נדרו את גזרתינו הלא יכול ללות וליפרוע וכ"ש הכא דהוי במקום מצוה ואין לומר דההיא מיירי בנדר גמור שהרי כתב הר"ן ז"ל שם דאיירי בקבלת התענית ואולם לדעת הסוברים דביום זה אינו יכול ללותו ניחא שפיר וכמובן אלו דבריו ז"ל ואנכי הרואה לא ידעתי איך אשתמיט מיניה מ"ש מרן הב"י ז"ל סימן הנז' וז"ל כתב הכלבו משם הראב"ד שאפי' באומר יום זה לוה ופורע ומיהו מי שקבל עליו להתענות בה"ב של כל השנה אינו לוה תעניתו לפי שלצער עצמו צער גדול נתכוון ע"כ ואם כן מעתה מה מקום להקשות מאותה ברייתא דבפ"ק דתענית דהתם ביחיד שקבל להתענות בה"ב של כל השנה מיירי כדקתני בהדיא ושוב ראיתי להרב תה"ד בסי' רע"ה שכתב דמי שקבל עליו להתענות בה"ב של כל השנה נראה דדמיין ימים הללו כימים קבועים וכיום שמת בו אביו וכיוצא הואיל ובירר ימים הללו משאר ימי השבוע משום דיומי דרחמי אינון ולא מצי ללוותן וכתב עוד וז"ל וכן משמע מהא דגרסינן פרק קמא דתענית יחיד שקבל כו' אם גזרתנו קודמת לנדרו ידחה נדרו מפניהם ולא גרסינן דילוה ויפרע (הנה הרב ז"ל הביא סיפא דברייתא ונראה ודאי דאשגר' לישן הוא דמסיפא דברייתא אין ראיה דאימא ה"נ וה"ק ידחה גזרתינו את נדרו ויפרע אחר כך וכמו שכן הוא דעת התוס' ואף לדעת רש"י ז"ל שכתב אינו חייב לפרוע התם ה"ט דמעיקרא לא חל נדרו ביום זה כלל והילכך אינו צריך לפרוע אבל בעלמא ה"נ דמצי ללות אלא ודאי עיקר ראייתו מרישא דברייתא אם נדרו קודם לגזרתינו כו') אפס י"ל אם לא ירצה לפרוע עכ"ד יע"ש והדבר תמוה איך אשתמיט מהרב מח"א ז"ל ודרך אגב ראיתי להרב ט"ז סק"א שכתב על דברי רמ"א שהביא דברי הרב תה"ד הללו להלכה וז"ל ומ"ש דבה"ב מקרי יום זה ולא מהני הלואה נראה דהיינו דוקא כשרוצה להתענות יום אחר עבור יום ב' או ה' דאמרינן שהוא קבל להתענות דוקא ב' וה' שהם יומי דרחמי אבל אם רוצה להתענות ולהלוות מיום ב' זה אל יום ב' אחר דהיינו אחר שישלמו מספר ימי נדרו שקצב עליו שפיר מצי לעשות כן דהוי כמו יום סתם עכ"ד ויש לתמוה עליו דאם כן היכי מיתבא ליה להרב תה"ד ברייתא דיחיד שקבל עליו להתענות בה"ב הא אכתי תקשי ליה לפי דעתו אמאי ידחה נדרו את גזרתינו הא איתיה בתקנתא דילוה נדרו ליום ב' אחר אחר שישלימו ימי נדרו שקצב אם לא נאמר בדוחק דברייתא מיירי בנודר להתענות בה"ב של כל ימי חייו דמהשתא תו ליתיה בתשלומין וזה ודאי דוחק דברייתא יחיד שקבל להתענות בה"ב של כל ימות השנה כולה קתני ולא כל ימי חייו אלא ודאי דליתא ועל פי דברי הרב בעל תה"ד נראה שלזה היתה כונת הגהת אשירי ז"ל פ"ק דשבת שכתב וז"ל ונ"ל דיום זה דקאמר בירושלמי היינו שהיום גורם כגון שקבל להתענות יום שמת בו אביו כו' והשתא ל"ק ממסכ' תענית אי גרסינן התם שבשנה זו עכ"ד אשר דבריו ז"ל באו סתומים כספר החתום ולא אדע שכול תנא אהיכא קאי ואולם לפי דברי התה"ד ז"ל אפשר שכונתו היתה אברייתא הלזו דקתני יחיד שקבל להתענות דר"ל קו' התה"ד ז"ל דלמה זה קתני ברייתא דידחה נדרו ואמאי לא ילוה נדרו אהא תריץ יתיב דאי גרסינן שקבל להתענות בה"ב שבשנה זו ניחא דהו"ל יום קבוע דדוקא בה"ב קביל עליה שהם יומי דרחמי והנראה שכתב אי גרסי' התם כו' כלפי קצת גרסאות שהיו גורסין יחיד שקבל להתענות בה"ב גרידא דמהשתא יש במשמע שכל עיקר נדרו היתה להתענות שלשה תעניות כסדר הזה בה"ב ולא פי' באיזה שבוע ובאיזה שנה והתחיל להתענות ולהשלים נדרו בשני וחמישי שפגע בהם י"ט דמג"ת דודאי לגירסא זו הו"ל כנודר להתענות יום סתם כיון שלא קבל אלא סתם אכתי מצי ללותן ולהתענות ג' תעניות הללו אחר עבור י"ט הכתובים במג"ת ואהא כתב דאי גרסינן התם שבשנה זו ניחא זה הנראה אצלי כונת הגהות אשירי ז"ל ואיך שיהי' ממ"ש מבואר דבנדר להתענות בה"ב של כל השנה כולה לא מצי ללוותן וכמ"ש הכלבו משם הראב"ד ז"ל והתה"ד ואולם מצאתי להריטב"א ז"ל בחידושיו שנראה חולק אסברא זו וס"ל דאפי' בכה"ג דמצי ללות וזה שכתב שם להכריח מ"ש בבריי' ידחה גזרתינו את נדרו דאינו חייב לפרוע אחר כך כלל ושלא כדעת התוס' שנסתפקו משום דאי מיירי דוקא בלוה ופורע אחר כך מאי רבותייהו די"ט הכתובים במג"ת הא בלא"ה מצי ללות וכדקאמר רב לוה ופורע א"ד יע"ש והשתא אי ס"ל כדעת התה"ד מאי קו' וכמובן ואולי שגרסתו היתה בברייתא יחיד שקבל להתענות בה"ב גרידה ולא היה גורס של כל השנה כולה דמהשתא הוה ליה כיום סתם וכמ"ש כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רי) </b> והרי"ף שלא הביא כו'. יכול ללותו בלי שום טענה ואונס ולשלומי ליומא אחרינא. לא זכיתי להבין בעניי דברי מרן הב"י בזה דאיך אפשר לומר דאפי' בנדר גמור מותר ללות בלי אונס ומאי שנא מהאומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר דחייל עליו נזירות מעכשיו והיינו משום דחיישינן שמא ימות ואע"ג דלא נתכוין להיות נזיר מיד מדלא קיבל עליו נזירות בסתם וא"כ מכש"כ בנדר סכום תעניות מעכשיו. והא דמייתי ראיה מהאומר סלע זו לצדקה מאי ראי' היא התם דמותר ללותו היינו משום דאיכא שעבוד נכסי' עלי' לפורעה ופשיטא נמי דהא דקאמר דיכול לשלומי ליומא אחרינא לאו דוקא לפורעו למחר קאמר דנימא בזה דה"ט משום דדוקא לזמן מרובה חיישינן לשמא ימות ולא לזמן מועט דז"א דבודאי דה"ה דליום אחר יכול לפרוע דמי לא עסקינן בעומד בכ"ט באדר והוא ממנין הימים שנדר להתענות ואם ילוה יום זה הרי לא יכול לפורעו עד אייר לכמה פוסקים דס"ל דגם אחר הפסח אין מתענין בניסן ושלשים יום ודאי מקרי זמן מרובה ועיין מ"ש הב"י ביו"ד סי' רכ"ח (ועיין מ"ש לעיל דף ע"ג ע"א על הגליון בד"ה בחידושי לנדרים (אות קע"ט) בביאור הא דלא אפטר מן העולם עד שאהי' נזיר ולפי דברינו שם היה מקום ליישב דברי הב"י אלו שבאו"ח סי' תקס"ח אבל באמת הב"י ס"ל דלזמן מרובה ודאי חיישינן לשמא ימות). ובתשובות הרדב"ז סי' י"ג כתב במי שנשבה והרשה לו השר שיום אחד בשנה יכול לקיים המצות שנצטוה עליהן איש ישראל דחייב לבחור לו היום הראשון שעומד בו ולא להרחיב הזמן עד יוה"כ ועיין בתשובת חכ"צ סימן ק"ו ואפי' באונס כל שנדר נדר גמור קשה הדבר לומר דמותר לו ללוות ובאמת ס"ל לרש"י ז"ל דדוקא בקבלת תענית לחוד דקיל הוא דמותר ללוות והיינו רק במקום צערא אבל למימר דאפי' בנדר גמור ואפי' שלא באונס יהיה מותר לכתחילה ללוות ולשלם ואפי' לזמן מרובה הוא לכאורה נגד דברי הרא"ש עצמו בפ"ק דנדרים ונגד דברי עצמו ביו"ד סי' רכ"ח וע"ש ודו"ק:<br><b> (ריא) </b> דאי מיירי דוקא בלוה ופורע אח"כ כו'. הא בלא"ה מצי ללות כו'. לכאורה ראי' זו תמוה דהא משום ימים טובים הכתובים במגילת תענית יכול ללוות אפי' בלי צערא ונראה מדברי הריטב"א אלו דס"ל כדעת הב"י דאפי' בלא שום טענה יכול ללוות ונמצא לפ"ז שהרי"ף ז"ל לאו יחיד הוא בזה דהא גם הריטב"א ז"ל ס"ל כוותי' וכמ"ש. ולפ"ז צ"ע במה דפסק דבעינן שיצטער והיינו משום דהרמב"ם והרא"ש ז"ל קאי בחד שיטה וס"ל כן והרי"ף יחיד הוא בזה דלפמ"ש לאו יחיד הוא:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dbff1f4a61c6c350c54029a8ef90628c8888d261
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fasts/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,73 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Fasts
+שער המלך על משנה תורה, הלכות תעניות
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Fasts
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות תעניות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>שכח </b>
+<b> ואכל משלים תעניתו כו'.</b> כתב הראב"ד ירוש' כשאמר יום זה אבל אמר יום סתם איבד תעניתו ועיין בה"ה ודע שמהירוש' הלזו הביאו הראשונים ראיה דמ"ש בפ"ק דתעניות די"ב אמר"י אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע הנ"מ כשקבל עליו יום סתם כו' והנה בפירוש דהאי שמעתתא נחלקו הראשונים יש מהם אומרים דכי אמרינן לוה אדם ופורע הנ"מ כשקבל עליו יום סתם דהיינו שנדר להתענות סך ימים ולא פי' ימים ידועים ואח"כ בירר להתענות יום ידוע בעד אחד מאותן הימים כו' אבל אם אמר בתחלת נדרו יום זה אינו לוה ופורע (וסמכו לה מהא דגרסינן בירושלמי נדר להתענות ושכח ואכל אבד תעניתו רב בשם רבנן אמרי ההוא דאמר יום סתם אבל אמר יום זה מתענה ומשלים) דמשמע להו דהיינו טעמא דיום סתם אבד תעניתו מפני שיכול להתענות יום אחר תחתיו דלוה ופורע אבל ביום זה דלא שייך לומר לוה ופורע מתענה ומשלים וכתב הרא"ש ז"ל שם דמגמרא דילן לא משמע הכי מדקאמר שמואל כלישנא קמא וכי נדר הוא דלא סגי דלא משלם צערא הוא דקביל עליה כו' והשתא אי איירי ביום זה ניחא דכי לא מצי אין זקוק לשלם דאי ביום סתם למה לא ישלם אי לא מצי השתא ליעבד ביומא אחרינא כשהוא בריא וחזק עכ"ד יע"ש והנה המתבאר מדבריו ז"ל שהוא סובר דלישנא קמא ולישנא בתרא בהא פליגי דלל"ק ס"ל לשמואל דאי לא מצי מצער נפשיה אינו חייב לשלם כלל כיון דיום זה קאמר והרי אבד תעניתו ואתא שמואל לאפלוגי ארב דאמר לוה ופורע וללישנא בתרא שמואל לא פליג אדרב אלא ס"ל נמי דצריך לפרוע אלא דקאמר שדין פשוט בעצמו דלא יהא אלא נדר מי לא מצי לשלומי כו' וכן מתבאר גם כן מדברי הר"ן ז"ל שם דבהא פליגי ושלא כדעת רש"י שכתב וז"ל לצעורי בעלמא אי מצי מצער נפשיה ואי לא לא יהא אלא ליומא אחרינא ע"כ הנה דעתו דשמואל לא פליג אדרב במאי דקאמר לוה ופורע ולפי דעתו ל"ק ול"ב בהא הוא דפליגי דלל"ק דוקא בקבלת תענית כגון דאמר הריני בתענית נדבה למחר הוא דאמרי' לוה ופורע אבל בנדר להתענות לא וכדקאמר וכי נדר הוא וללישנא בתרא אפילו בנדר להתענות דינא הכי ולפי דבריו ז"ל קשה דא"כ לל"ק מאי הוא אתקפתא דשמואל דקא' וכי נדר הוא כו' הא היא גופי' היינו מימרא דרב ואי כונתו להק' שדין זה פשיט' א"כ הי"ל לומר בהדיא פשיטא כדקא' בלישנא בתרא אלא משמע כפי' הרא"ש דשמואל לאפלוגי אדרב דאמר לוה ופורע הוא דאתא ועל קוטב זה נראה כונת הרא"ש במ"ש שם לקמן וז"ל הרי"ף ז"ל לא הביא ל"ק משום דאף לל"ק הלכתא כרב באיסורי ע"כ דכונתו לומר שהרי"ף ז"ל פסק כלישנא בתרא דצריך לפרוע כדקאמר שמואל מי לא מצי משלם ואזיל ושלא כל"ק דאמר דא"צ לפרוע כלל ואהא קאמר דפסק כלישנא בתרא משום דאף לל"ק דס"ל לשמואל דא"צ לפרוע ופליג אדרב אפ"ה קי"ל כרב דאמר לוה ופורע דהלכתא כרב באיסורי. זה הנראה פשוט בכונת דבריו:<br><b> האמנם </b> ראיתי למרן הב"י ז"ל דברים תמוהים בעיני שכתב בא"ח סי' תקס"ח על מ"ש הטור נדר להתענות ומצטער יכול ללותו וז"ל והרי"ף שלא הביא אלא לישנא בתרא נראה דאפילו בלי שום טענה ואונס יכול ללותו דלא יהי אלא נדר והאומר סלע זו לצדקה יכול ללותו בלי שום טענה ואונס ולשלומי ליומא אחרינא ועוד שהרא"ש כתב שהרי"ף לא הביא ל"ק כו' משמע לכאורה דלרב ברצונו הדבר תלוי אם רצה ללות לוה אע"פ שאין לו אונס כלל אלא שממ"ש הרא"ש פיר' ר"ח היכא דאיכא צערא לוה תעניתו ופורע ושמעינן האי סברא משמואל דאמר צערא קביל עליה אלמא דרב במצטער קאמר משמע דאפי' לרב לא שרי ללות אלא במצטער את"ד יע"ש ואתמהא שכונת הרא"ש מבואר כמו שכתבתי ולאו לענין דבעינן שום אונס קאי הרא"ש אלא לומר שחייב לפורעו משא"כ לל"ק דלשמואל אינו חייב לפורעו וזה שכתב הרא"ש ז"ל דאפי' לל"ק דהלכתא כרב דאמר לוה ופורע ולפי מה שהבין מרן ז"ל דלל"ק לא בעינן אונס כלל ומ"ש הרא"ש ז"ל דאפילו לל"ק הלכתא כרב באיסורי היינו לומר דרב סתמא קאמר לוה ופורע אפי' בלי שום אונס אם כן נמצאו דבריו סותרין למ"ש בראש דבריו משם ר"ח דלרב נמי בעי מצטער ולפחות הי"ל להרא"ש ז"ל לומר שהרי"ף ז"ל חולק על ר"ח ז"ל וס"ל דלרב לא בעינן מצטער ותו דאיך הפה יכולה לדבר דלרב לא בעינן מצטער ולשמואל בעי' דאם כן מאי האי דקא' שמואל וכי נדר קביל עליה דלא סגי כו' ומאי קו' הא רב הא אתא לאשמועינן דאפי' בלי שום אונס משרא שרי ואי אתא לאפלוגי עליה דרב הי"ל לשמואל לומר לא שנו אלא היכא דלא מצי לצער נפשיה כו' ולא לומר כהאי לישנא וכי נדר הוא כו' דמבואר הוא דאתא לאפלוגי ולהקל עליו ממ"ש רב ולא להחמיר ותו דכפי דבריו דללישנא בתרא לא בעי' אונס דומיא דנדר אם כן נמצא דס' ר"ח שכתב הרא"ש בראש דבריו היכא דאיכא צערא כו' ע"כ היינו משום דס"ל לר"ח דהלכה כלישנא קמא וכ"כ מרן בכ"מ פ"ד מהל' נדרים ואם כן כשהביא הרא"ש ז"ל דברי ר"ח ז"ל סמוך ונראה הי"ל להביא דברי הרי"ף ולומר אבל הרי"ף ז"ל לא הביא לישנא קמא ולא להפסיק בין הדבקים ולהביא דברי הרי"ף באחרונה כאלו הוא ענין בפני עצמו גם מה שהכריח דללישנא בתרא אפי' בלי שום אונס יכול ללותו מטעמא דלא יהי אלא נדר כו' לא זכיתי להבין דבריו דאי משום האי טעמא אמרינן ללישנא בתרא אפילו בלי שום אונס יכול ללות דומיא דנדר כ"ש וק"ו דצריך לומר האי ללישנא קמא שהרי לל"ק קבלת תענית גריע מנדר כדקאמר וכי נדר הוא כו' וא"כ תקשי לן ללישנא קמא כיון דבנדר יכול לשלם אפילו בלי שום אונס כ"ש בקבלת תענית אלא ודאי דנדר שאני מהטעם שאכתוב בסמוך ולכן הנראה ברור דהא דר"ח לא תליא בפלוגתא דל"ק ול"ב דאפי' לל"ב נמי בעינן צערא ומה שהכריח מרן ז"ל ממ"ש שמואל לא יהי אלא נדר ונדר בלי שום אונס כלל יכול לשלומי ליומא אחרינא נראה דאין זה הכרח שהרי מ"ש האומר סלע זו לצדקה לוה ופורע היינו דוקא היכי דלא קיימי עניים התם אבל היכא דקיימי עניים לא וכנודע וא"כ ה"נ בנודר להתענות דומה להיכא דקיימי עניים שהרי הא קאי איהו והתחיל להתענות ובידו להתענות אלא דכל דאיכא צערא הוא דשרינן ליה משום צערא זה נראה לי פשוט בכונת דברי הרא"ש ז"ל גם מ"ש עוד מרן בסוף דבריו וז"ל ולענין הלכה כיון שרבינו והרא"ש ז"ל פסקו כלישנא קמא הכי נקטינן דבעינן מצטער דוקא לא ידעתי היכן מצא בדברי הרא"ש ז"ל דפסק כלישנא קמא ואי משום מה שהביא דברי ר"ח אדרבא ממה שהביא דברי הרי"ף ז"ל באחרונה ועשה לו סמוכות מטעמא דאף ללישנא קמא הלכתא כרב באיסורי משמע שדעתו כדעת הרי"ף ז"ל סוף דבר שדבריו צ"ע איך שיהיה באומר יום זה דעת הרא"ש והטור וסיעתיהו דאינו יכול ללות ודעת הראב"ד והרשב"א ז"ל הביאו הר"ן ז"ל וכן דעת הא"ז הובאו דבריו בהגהת אשירי שם דאפילו בנדר להתענות יום ידוע יכול ללותו וההיא דהירושלמי מיירי כשיש לו יום קבוע להתענות בכל שנה ושנה כגון יום שמת בו אביו וכיוצא דאז לכ"ע אינו יכול ללותו את"ד יע"ש: וראיתי להרב מחנה אפרים בה' שבועות סי' י"ד ובהלכ' נדרים סי' ט"ו שהקשה לסברא הלזו דאפי' ביום זה מצי ללותו מהא דתניא בפ"ק דתענית יחיד שקבל עליו להתענות בה"ב של כל השנה ופגע בהם י"ט הכתובים במג"ת אם נדרו קודם לגזרתינו ידחה נדרו את גזירתינו ואם גזרתינו קדמה לנדרו ידח' גזרתינו את נדרו והשתא ק' דאמאי ידחה נדרו את גזרתינו הלא יכול ללות וליפרוע וכ"ש הכא דהוי במקום מצוה ואין לומר דההיא מיירי בנדר גמור שהרי כתב הר"ן ז"ל שם דאיירי בקבלת התענית ואולם לדעת הסוברים דביום זה אינו יכול ללותו ניחא שפיר וכמובן אלו דבריו ז"ל ואנכי הרואה לא ידעתי איך אשתמיט מיניה מ"ש מרן הב"י ז"ל סימן הנז' וז"ל כתב הכלבו משם הראב"ד שאפי' באומר יום זה לוה ופורע ומיהו מי שקבל עליו להתענות בה"ב של כל השנה אינו לוה תעניתו לפי שלצער עצמו צער גדול נתכוון ע"כ ואם כן מעתה מה מקום להקשות מאותה ברייתא דבפ"ק דתענית דהתם ביחיד שקבל להתענות בה"ב של כל השנה מיירי כדקתני בהדיא ושוב ראיתי להרב תה"ד בסי' רע"ה שכתב דמי שקבל עליו להתענות בה"ב של כל השנה נראה דדמיין ימים הללו כימים קבועים וכיום שמת בו אביו וכיוצא הואיל ובירר ימים הללו משאר ימי השבוע משום דיומי דרחמי אינון ולא מצי ללוותן וכתב עוד וז"ל וכן משמע מהא דגרסינן פרק קמא דתענית יחיד שקבל כו' אם גזרתנו קודמת לנדרו ידחה נדרו מפניהם ולא גרסינן דילוה ויפרע (הנה הרב ז"ל הביא סיפא דברייתא ונראה ודאי דאשגר' לישן הוא דמסיפא דברייתא אין ראיה דאימא ה"נ וה"ק ידחה גזרתינו את נדרו ויפרע אחר כך וכמו שכן הוא דעת התוס' ואף לדעת רש"י ז"ל שכתב אינו חייב לפרוע התם ה"ט דמעיקרא לא חל נדרו ביום זה כלל והילכך אינו צריך לפרוע אבל בעלמא ה"נ דמצי ללות אלא ודאי עיקר ראייתו מרישא דברייתא אם נדרו קודם לגזרתינו כו') אפס י"ל אם לא ירצה לפרוע עכ"ד יע"ש והדבר תמוה איך אשתמיט מהרב מח"א ז"ל ודרך אגב ראיתי להרב ט"ז סק"א שכתב על דברי רמ"א שהביא דברי הרב תה"ד הללו להלכה וז"ל ומ"ש דבה"ב מקרי יום זה ולא מהני הלואה נראה דהיינו דוקא כשרוצה להתענות יום אחר עבור יום ב' או ה' דאמרינן שהוא קבל להתענות דוקא ב' וה' שהם יומי דרחמי אבל אם רוצה להתענות ולהלוות מיום ב' זה אל יום ב' אחר דהיינו אחר שישלמו מספר ימי נדרו שקצב עליו שפיר מצי לעשות כן דהוי כמו יום סתם עכ"ד ויש לתמוה עליו דאם כן היכי מיתבא ליה להרב תה"ד ברייתא דיחיד שקבל עליו להתענות בה"ב הא אכתי תקשי ליה לפי דעתו אמאי ידחה נדרו את גזרתינו הא איתיה בתקנתא דילוה נדרו ליום ב' אחר אחר שישלימו ימי נדרו שקצב אם לא נאמר בדוחק דברייתא מיירי בנודר להתענות בה"ב של כל ימי חייו דמהשתא תו ליתיה בתשלומין וזה ודאי דוחק דברייתא יחיד שקבל להתענות בה"ב של כל ימות השנה כולה קתני ולא כל ימי חייו אלא ודאי דליתא ועל פי דברי הרב בעל תה"ד נראה שלזה היתה כונת הגהת אשירי ז"ל פ"ק דשבת שכתב וז"ל ונ"ל דיום זה דקאמר בירושלמי היינו שהיום גורם כגון שקבל להתענות יום שמת בו אביו כו' והשתא ל"ק ממסכ' תענית אי גרסינן התם שבשנה זו עכ"ד אשר דבריו ז"ל באו סתומים כספר החתום ולא אדע שכול תנא אהיכא קאי ואולם לפי דברי התה"ד ז"ל אפשר שכונתו היתה אברייתא הלזו דקתני יחיד שקבל להתענות דר"ל קו' התה"ד ז"ל דלמה זה קתני ברייתא דידחה נדרו ואמאי לא ילוה נדרו אהא תריץ יתיב דאי גרסינן שקבל להתענות בה"ב שבשנה זו ניחא דהו"ל יום קבוע דדוקא בה"ב קביל עליה שהם יומי דרחמי והנראה שכתב אי גרסי' התם כו' כלפי קצת גרסאות שהיו גורסין יחיד שקבל להתענות בה"ב גרידא דמהשתא יש במשמע שכל עיקר נדרו היתה להתענות שלשה תעניות כסדר הזה בה"ב ולא פי' באיזה שבוע ובאיזה שנה והתחיל להתענות ולהשלים נדרו בשני וחמישי שפגע בהם י"ט דמג"ת דודאי לגירסא זו הו"ל כנודר להתענות יום סתם כיון שלא קבל אלא סתם אכתי מצי ללותן ולהתענות ג' תעניות הללו אחר עבור י"ט הכתובים במג"ת ואהא כתב דאי גרסינן התם שבשנה זו ניחא זה הנראה אצלי כונת הגהות אשירי ז"ל ואיך שיהי' ממ"ש מבואר דבנדר להתענות בה"ב של כל השנה כולה לא מצי ללוותן וכמ"ש הכלבו משם הראב"ד ז"ל והתה"ד ואולם מצאתי להריטב"א ז"ל בחידושיו שנראה חולק אסברא זו וס"ל דאפי' בכה"ג דמצי ללות וזה שכתב שם להכריח מ"ש בבריי' ידחה גזרתינו את נדרו דאינו חייב לפרוע אחר כך כלל ושלא כדעת התוס' שנסתפקו משום דאי מיירי דוקא בלוה ופורע אחר כך מאי רבותייהו די"ט הכתובים במג"ת הא בלא"ה מצי ללות וכדקאמר רב לוה ופורע א"ד יע"ש והשתא אי ס"ל כדעת התה"ד מאי קו' וכמובן ואולי שגרסתו היתה בברייתא יחיד שקבל להתענות בה"ב גרידה ולא היה גורס של כל השנה כולה דמהשתא הוה ליה כיום סתם וכמ"ש כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רי) </b> והרי"ף שלא הביא כו'. יכול ללותו בלי שום טענה ואונס ולשלומי ליומא אחרינא. לא זכיתי להבין בעניי דברי מרן הב"י בזה דאיך אפשר לומר דאפי' בנדר גמור מותר ללות בלי אונס ומאי שנא מהאומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר דחייל עליו נזירות מעכשיו והיינו משום דחיישינן שמא ימות ואע"ג דלא נתכוין להיות נזיר מיד מדלא קיבל עליו נזירות בסתם וא"כ מכש"כ בנדר סכום תעניות מעכשיו. והא דמייתי ראיה מהאומר סלע זו לצדקה מאי ראי' היא התם דמותר ללותו היינו משום דאיכא שעבוד נכסי' עלי' לפורעה ופשיטא נמי דהא דקאמר דיכול לשלומי ליומא אחרינא לאו דוקא לפורעו למחר קאמר דנימא בזה דה"ט משום דדוקא לזמן מרובה חיישינן לשמא ימות ולא לזמן מועט דז"א דבודאי דה"ה דליום אחר יכול לפרוע דמי לא עסקינן בעומד בכ"ט באדר והוא ממנין הימים שנדר להתענות ואם ילוה יום זה הרי לא יכול לפורעו עד אייר לכמה פוסקים דס"ל דגם אחר הפסח אין מתענין בניסן ושלשים יום ודאי מקרי זמן מרובה ועיין מ"ש הב"י ביו"ד סי' רכ"ח (ועיין מ"ש לעיל דף ע"ג ע"א על הגליון בד"ה בחידושי לנדרים (אות קע"ט) בביאור הא דלא אפטר מן העולם עד שאהי' נזיר ולפי דברינו שם היה מקום ליישב דברי הב"י אלו שבאו"ח סי' תקס"ח אבל באמת הב"י ס"ל דלזמן מרובה ודאי חיישינן לשמא ימות). ובתשובות הרדב"ז סי' י"ג כתב במי שנשבה והרשה לו השר שיום אחד בשנה יכול לקיים המצות שנצטוה עליהן איש ישראל דחייב לבחור לו היום הראשון שעומד בו ולא להרחיב הזמן עד יוה"כ ועיין בתשובת חכ"צ סימן ק"ו ואפי' באונס כל שנדר נדר גמור קשה הדבר לומר דמותר לו ללוות ובאמת ס"ל לרש"י ז"ל דדוקא בקבלת תענית לחוד דקיל הוא דמותר ללוות והיינו רק במקום צערא אבל למימר דאפי' בנדר גמור ואפי' שלא באונס יהיה מותר לכתחילה ללוות ולשלם ואפי' לזמן מרובה הוא לכאורה נגד דברי הרא"ש עצמו בפ"ק דנדרים ונגד דברי עצמו ביו"ד סי' רכ"ח וע"ש ודו"ק:<br><b> (ריא) </b> דאי מיירי דוקא בלוה ופורע אח"כ כו'. הא בלא"ה מצי ללות כו'. לכאורה ראי' זו תמוה דהא משום ימים טובים הכתובים במגילת תענית יכול ללוות אפי' בלי צערא ונראה מדברי הריטב"א אלו דס"ל כדעת הב"י דאפי' בלא שום טענה יכול ללוות ונמצא לפ"ז שהרי"ף ז"ל לאו יחיד הוא בזה דהא גם הריטב"א ז"ל ס"ל כוותי' וכמ"ש. ולפ"ז צ"ע במה דפסק דבעינן שיצטער והיינו משום דהרמב"ם והרא"ש ז"ל קאי בחד שיטה וס"ל כן והרי"ף יחיד הוא בזה דלפמ"ש לאו יחיד הוא:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4b7d699b4a7ee41d263389e6bf8c105b77f83d91
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,420 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread
+שער המלך על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>החמץ </b>
+<b> בפסח אסור בהנאה כו'.</b> כתב הרא"ם הביאו מרן כ"מ וז"ל ה"ה מו' שעות ולמעלה ואף לר"ש שורפין גזירה משום שמא יאכלנו כו' אבל לא משום דהאי קרא דלא יאכל דמיירי בתוך הפסח שני בלישניה כדחזקיה דהא קי"ל כר' אבהו כו' ע"כ הנה מדברי הרא"ם ז"ל נראה דלחזקיה חמץ מו' שעות ולמעלה אינו אסור בהנאה כיון דלא כתיב בה לא יאכל ויש לתמוה עליו דהא כתבו התוספ' בדכ"ח ע"ב ד"ה וחד לפני זמנו וז"ל וא"ת לחזקיה מנ"ל איסור הנאה לפני זמנו דליכא אלא כו' ואומר ר"י דכיון דחד מהנהו קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם עכ"ד והשתא לפי דעתו דלחזקיה בלפני זמנו אינו אסור בהנאה כיון דלא כתיב לא יאכל אם כן תקשי ליה קו' התו' דהרי אמרי' בגמ' ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק הרי דלר"י חמץ מו' שעות ולמעלה אסור בהנאה וא"כ תקשי ליה לחזקיה מנ"ל לר"י דאסור בהנאה דליכא למימר דמשעה שאסור באכילה אסור בהנאה היינו מדרבנן וס"ל לחזקיה דלר"י מדרבנן אסור גזירה משום שמא יאכלנו דא"כ ק' דאמאי לא מוקי לה נמי כר"ש דהא לר"ש נמי לפי דעת הרא"ם אסור בהנאה מדרבנן ואמאי קאמר בגמ' אתאן לת"ק אלא ודאי ע"כ צ"ל דס"ל לתלמודא דברייתא דקתני משעה שאסור באכילה אסור בהנאה היינו מדאורייתא ומש"ה מוקי לה כר"י וא"כ הדרא קו' דלחזקיה מנ"ל ותו ק' לפי דעתו מאי פריך בגמ' דכ"ג מאי בינייהו בין חזקיה לר' אבהו הרי איכא בינייהו טובא דלחזקיה חמץ מו' שעות ולמעלה אליבא דר"י אינו אסור בהנאה ולר' אבהו אסור בהנאה וצ"ע:<br><b> איברא </b> שבדברי התוס' הללו יש לתמוה דנר' דר"י פליג מדידיה אדידי' ממ"ש בדכ"א ע"ב ד"ה ב"מ וז"ל וא"ת יהא נהנה חמץ בפסח בכרת וכ"ת ה"נ א"כ נימא דאיכא בינייהו הא דלחזקיה אינו חייב כרת ולרבי אבהו חייב כרת ואור"י כו' והשתא לפי מ"ש הכא בשם ר"י גופיה מאי קא ק"ל לימא דלעולם חייב כרת ואף לחזקיה משום טעמא דלא נחלק ביניהם ומשום הכי לא קאמר דא"ב הא ויש ליישב בדוחק ולו' דע"כ לא קאמר ר"י דלא נחלק ביניהם אלא גבי לאוין דכיון דחד מהנהו לאוי איירי באיסור ההנאה ואהנאה נמי קא אזהר רחמנא לא נחלק ביניהם לומר דבהאי לאו דלא תאכל עליו חמץ לא אזהר רחמנא אהנאה אבל באיסור כרת דחמיר טפי איכא למימר דליכא כרת אלא באכילה גרידא ודוק:<br><b> ואגב </b> אורחין ראיתי להחכם המגיה בספר משנה למלך דק"ט ע"ד שהקשה שם על דברי התוס' ז"ל הללו ממ"ש בפרק העור והרוטב דק"ך ד"ה אלא אמאי דפריך בגמ' אלא אם חמץ הוא ענוש כרת הא אכילה כתיבא ביה ומשני אמר ר"ל הנפש לרבות את השותה ואי נהנה חייב כרת למה לי קרא לרבות את השותה ת"ל שהרי נהנה מחמץ בפסח וכקו' דהתם עכ"ד:<br><b> ולע"ד </b> ל"ק שהרי אמרו בפרק כ"ש דל"ה ע"א א"ל ר"ה לר"פ מ"ט דר"י דאמר עיסה שנילושה ביין ושמן אין חייבין על חימוצה כרת א"ל דאמר קרא לא תאכל עליו חמץ ז' ימים כו' דברים שאדם יוצא בו ידי חובתו במצה חייבין על חימוצה כרת והאי הואיל ואין אדם יוצא י"ח מצה אין חייבין על חימוצה כרת איתיביה המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אין אדם יוצא בו י"ח והא הכא דאין אדם יוצא י"ח במצה וחייבין על חימוצה כרת איתמר בהו כו' וא"כ כפי זה שפיר קא ק"ל הכא דיהא נהנה מחמץ חייב כרת וליכא למימר דלמאי אצטריך הנפש דאיכא למימר שפיר דאי לא כתיב הנפש הו"א דאינו חייב על חימוצה כרת כיון שאינו יוצא י"ח וכדהוה ס"ד דר"פ משום קרא דלא תאכל עליו חמץ דהשתא ליכא לאקשויי דת"ל שהרי נהנה דאף על פי שנהנה מ"מ כיון שאינו יוצא י"ח מצה לא הזהיר הכתוב באכילתו ומכ"ש בהנאתו ומש"ה אצטריך הנפש לחייב על השותה אע"פ שאינו יוצא י"ח מצה והתם בפרק העור והרוטב ק"ל שפיר למאי דפריך בגמ' מטעמא דאכילה כתיבה ביה אבל משום דאינו יוצא י"ח מצה ל"ק ליה משמע דניחא ליה ברייתא דאע"פ שאינו יוצא י"ח חייבין על חימוצ' כרת אע"ג דאכתי לא שמיע יתור' דהנפש ול"ק אלא משום דאכילה כתיבא ואהא ק"ל שפיר וכתבו דס"ל לתלמודא דהנהנה אינו חייב כרת אבל לפי האמת דאייתר לן הנפש לרבות את השותה אפי' אי ס"ל לרבי אבהו דהנהנה חייב כרת אפי' הכי אצטריך הנפש דאי לא הוה טעינן כדהוה ס"ל לר"פ מעיקרא והא דלא ק"ל למ"ש מעיקרא וכ"ת אה"נ מההוא דפ' העור והרוטב דמוכח בהדי' דס"ל לתלמודא דהנהנה אינו חייב כרת כמ"ש התם איכא למימר דהיינו משום דמצי' לומר דתלמודא פריך התם אליבא דחזקיה וא"נ מסוגיין דהכא עדיפא להו לאקשויי אלא מיהו הא ק"ק דהתם בגמרא עביד צריכותא לחלב וחמץ ואמרינן וצריכי דאי כתיב חלב הו"א משום דלית ליה שעת הכושר אבל חמץ אימא לא והשתא אמאי ל"ק דאי כתיב חלב חמץ לא אתי מיניה משום דהוה טעינן כדר"פ ודוק עוד כתב מרן דרבינו פוסק כרבי אבהו ממ"ש בפ' ב' מה' שחיטה דשחיטת חולין ד"ק כו' ואילו לחזקיה הוי דאורייתא כו' ע"כ הנה ראיתי להרב עצמות יוסף בפ' הא"מ דנ"ג ע"ד שהקשה שנראה דרבינו סותר את עצמו שבה' שחיטה נראה דפוסק דחש"ב דרבנן כמ"ש מרן ואילו בה' מ"א פ"ח כתב כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה כו' וזאת היא סברת ר"מ בפ' כ"ש דכ"א דפרכינן התם בשלמא לר"מ דאמר א' גר וא' גוי בין במכיר' בין בהנאה מדאצטריך קרא למשרי נבילה בהנאה מכלל דשארי איסורין שבתורה בין באכילה בין בהנאה אלא לר"י דאמר דברי' ככתבן מנ"ל נפ"ל מאותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חש"ב ואידך חש"ב לאו דאורייתא נמצא לפי סוגיא זו דלר"מ ע"כ אותו אצטריך למעוטי חש"ב דס"ל לר"מ דהוי מדאורייתא וא"כ כיון שרבינו פסק כר"מ שכ"כ עד שיפרט כדרך שפרט בנבלה ואי כר"י מאותו נפ"ל ולא מנבלה א"כ ע"כ דס"ל דחש"ב דאורייתא דאי לת"ה אותו למאי אצטריך עכת"ק יע"ש ולע"ד לק"מ ואשתמיט מיניה מ"ש רבינו בפ"י מה' ע"ז דין ד' וז"ל ואסור ליתן להם מתנת חנם שנאמר או מכור כו' לגוי במכירה ולא בנתינה ע"כ הרי בהדיא דרבינו ז"ל פוסק כר"י דאמר דברים ככתבן כו' ואם כן אדרבא מכאן סיעתא למ"ש מרן דס"ל לרבינו דחש"ב דרבנן כמבואר בסוגיין שם דלר"י חש"ב דרבנן ומ"ש רבינו בהלכות מ"א עד שיפרט כדרך שפרט בנבילה לאו למימר' דמהתם נפקא מדאצטריך למשרי נבילה דהא לר"י קרא אצטריך לדברי' ככתבן אלא כונת רבינו היא לומר דאם לא פרט הכתוב כדרך שפרט בנבילה אינו מותר בהנאה ולעולם דאיסור הנאה נפיק מאותו וכמ"ש הרב לח"מ ז"ל שם יע"ש אך ק"ק דאמאי אשמיט רבינו קרא דאותו והוה ליה לומר עד שיפרט כדרך שפרט בטריפה דמהתם נפקא לר"י:<br><b> וראיתי </b> להרב לח"מ ז"ל שהקשה שם בה' שחיטה דאי רבינו ס"ל דחש"ב לאו דאורייתא וכדקאמר דברי קבלה כו' וכמ"ש בפי"ז מה' מ"א וז"ל וה"ה לחש"ב שהרי הן אסורין בהנאה מדבריהם ע"כ והשתא קשה דהיכי מייתי רבינו קרא דכי ירחק דדריש ליה מ"ד חש"ב דאורייתא ותו דאי ס"ל דהוי מדרבנן הא אמרי' בגמ' בפ' כיסוי הדם דפ"ז א"ל ר"פ וסבר ר"מ חש"ב דאורייתא א"ל אין והתניא כו' רש"א חש"ב ישרף אא"ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה אלא אי אמרת דרבנן בהמה מ"ט דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה נמצא דמאן דס"ל חש"ב לאו דאורייתא לא גזר חיה אטו בהמה ורבינו כתב דאפילו בחיה ובהמה הכל אסור בהנאה ותו שבפי"ד מה' הנז' דין יו"ד כתב דהשוחט ח"ב פטור מכיסוי והיינו משום דח"ב דאורייתא כמ"ש התוספות שם ד"ה אין ותו דאי ס"ל דהוי דרבנן הרי אמרי' בגמ' בפרק כ"ה דף הנזכר דר"ש דקאמר השוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה סביר' ליה דחש"ב דאורייתא דהכי פריך רב פפא וסבר ר"ש חולין ש"ב דאורייתא ופרש"י דאי מדרבנן משום דגזרי דילמא אתי לאתהנויי מקדשים מה לי ראויה מה לי אינה ראויה ואיהו ז"ל פסק דהשוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה משום דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה אם כן ודאי דהוי דאורייתא ואי ס"ל דהוי דאורייתא ומ"ש בהלכות מ"א דהוי מדבריהם ר"ל כיון שאינו מפורש בתורה קרי ליה מדבריהם וכמ"ש בה' אישות גבי קדושי כסף הרי רבינו פסק בפ"ח מה' מ"א כר' אבהו ואיהו פסק כר"י בפ"י מה' ע"ז וכדכתיבנא לעיל ולר"י הא אמרי' בפרק כ"ש דאותו אצטריך למעט שאר איסורין וחש"ב לר"י דרבנן ואם כן לרבינו דפסק דהוי דאורייתא מהיכא נפ"ל הא אותו אצטריך למעוטי שאר איסורין שבתורה ומכח כל אלו הקושיות העלה הרב ז"ל דס"ל לרבינו דחש"ב דאוריי' והוקשה לו לרבינו דמה הקשו בפ' כ"ש דלר"י חש"ב מנ"ל אימא דאותו ממעט כל מילי וכמ"ש התוס' בר"פ הערל דבו ממעט כל מילי מש"ה הוצרך לומר דאה"נ דהוה מצי לתרץ הכי אלא משום דתלמודא אשכח לר"י דס"ל הכי בפי' דחש"ב לאו דאורייתא שני הכי ולהכי רבינו ז"ל פסק לפי האמת דמאותו ממעטינן שאר איסורין וחש"ב עכ"ת תי' הר"ב לח"מ יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> מלבד שדבריו דחוקים הרבה נראה דהא ודאי ליתא שהרי כתב רבינו בפ"ב מהלכות גניבה ה"ח וז"ל אבל אם שחט ונמצאת טריפה או ששחט חולין בעזרה משלם תשלומי דו"ה אע"פ שחולין שנ"ב אסור בהנאה הואיל ואיסורן מדבריהם הר"ז חייב לשלם תשלומי דו"ה והשתא אם איתא דס"ל לרבינו דחש"ב דאוריי' אמאי מחייב בתשלומי דו"ה הא מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך לאו דמאריה קא טבח וכדפרכינן בגמרא בפ' מרובה דע"ב דאין לומר דכיון דאינו מפורש בתורה בהדיא ס"ל לרבינו דמחייב בתשלומי ארבעה וחמשה וקרינן ביה וטבחו דאם כן גבי כיסוי הדם נמי הוה ליה למחייב מהאי טעמא ואמאי כתב בפי"ד מה' הנז' דפטור לכסות ועוד דהא ליתא דהא אמרינן בגמרא בפרק מרובה איכא דמתני לה אהא אר"ש כו' ור"י אומר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אמר ליה רב חביבי לר"א לימא קסבר ר"י חש"ב לאו דאורייתא דאי ס"ד דהוי דאורייתא מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך לאו דמאריה קטבח והשתא מאי קושיא נימא דר"י ס"ל דהוי דאורייתא מקרא דכי ירחק ומ"מ כיון שאינו מפורש בתורה מש"ה מחייב בתשלומי דו"ה אלא ודאי דהא ליתא וכן הקשה הר"ב ע"י דף הנז' לדברי מרן הכ"מ ז"ל שכתב שם כשיטת הלח"מ ז"ל דס"ל לרבינו דחש"ב דאורייתא יע"ש:<br><b> אמנם </b> אשר אני אחזה לי ליישב דעת רבינו ומרן הכ"מ דס"ל לרבינו דחש"ב דאורייתא מקרא דכי ירחק ממך המקום אמנם ס"ל לרבינו דדוקא בשחיטה ואכילה אסור מן התורה משום דנפ"ל מקרא דכי ירחק וכדאמרינן בגמרא בפרק הא"מ כי ירחק ממך כו' מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום פרט לחש"ב אבל בהנאה אינו אסור אלא מדרבנן והיינו משום דאיסור הנאה נפ"ל בגמר' שם מקרא דאותו וס"ל לרבינו דזה היינו דוקא לר"מ דס"ל דא' גר וא' גוי בין במכירה בין בנתינה א"כ איסור הנאה נפ"ל מדאצטריך קרא למשרי נבילה בהנאה ואייתר לן אותו למעוטי חש"ב שאסורין בהנאה אבל ר"י דסבירא ליה דברים ככתבן אם כן מנבילה לא נפ"ל איסורי הנאה ואותו אצטריך למעוטי שאר איסורין וחש"ב לאו דאורייתא ומש"ה רבינו ז"ל שפסק כר"י בפ"י מהלכות ע"ז משום הכי פסק דחש"ב אסורים בהנאה מדבריהם אבל באכילה ושחיטה נפ"ל מקרא דכי ירחק כמבואר בגמ' וכן הוא דעת רש"י ז"ל בפרק כ"ש דכ"ב ד"ה חש"ב דלר"י חש"ב לאו דאורייתא דוקא באיסורי הנאה ומאי דק"ל להתוס' שם בד"ה חולין לפרש"י מההיא דנזיר דמשמע התם דס"ל לר"י בר יאודה דחש"ב לאו דאורייתא אפי' באיסור שחיטה ואכילה י"ל דהא ל"ק להו לרש"י ולרבינו ז"ל דאה"נ דהתם קאמר בגמרא דלר"י בר יאודה חש"ב לאו דאורייתא אפי' באיסור אכילה משום דלא דריש קרא דכי ירחק אבל לפום מאי דקאמר תלמודא הכא דלר"י אותו אצטריך למעט שאר איסורין לא דריש ליה אותו למעט חש"ב משום דס"ל דלאו דאורייתא אית לן למימר שפיר דר"י באיסור אכילה מודה דאסור מדאורייתא מקרא דכי ירחק ואותו לא דריש לי' למעוטי חש"ב משום דס"ל דאיסור הנאת חש"ב לאו דאורייתא והיינו דבתחילה מייתי רבינו קרא דכי ירחק למילף מיניה איסור שחיטה ואכילה דתרוייהו נפיק מקרא דכי ירחק והיינו נמי מאי דכתב בפי"ו מהלכות מ"א ה"ה לחתיכת חש"ב שהרי הן אסורים בהנאה מדבריהם דייק רבינו למכתב בהנאה לומר דדוקא איסור הנאה הוא דהוי מדבריהם אבל איסור שחיטה ואכילה הוי דאורייתא ומ"ש כמו שיתבאר בהלכות שחיטה לא קאי אמ"ש דאסור מדבריהם שהרי שם לא פירש רבינו אי מאי דאסור בהנאה הוא מדאורייתא או מדרבנן אלא אעיקר מילתיה שכתב דאסורים בהנאה קאי דבהלכות שחיטה נתבאר שאסורים מדבריהם ובהלכות שחיטה לא פירש דמאי דאסור בהנאה הוא מדבריהם שסמך אמ"ש בהלכות מ"א ומשום הכי כתב בפרק י"ד מהלכות שחיטה דין יו"ד דהשוחט חולין בעזרה פטור מלכסות משום ששם הצריך רבינו שיהא מותר באכילה שכ"כ אין חייב בכיסוי אלא דם שחיטה הראויה לאכילה שנאמר אשר יאכל לפיכך כו' השוחט חולין בעזרה פטור מלכסות וכיון דס"ל לרבינו דאסור באכילה מדאורייתא מקרא דכי ירחק דאיסור אכילה נמי נפיק מיניה כמבואר בסוגיא משום הכי כתב דפטור מלכסות אמנם גבי תשלומי ארבעה וחמשה דסבירא ליה לרבינו כרבנן דר"ש דשחיטה שאינה ראויה ש"ש מש"ה כתב דהשוחט ח"ב חייב בדו"ה משום דאע"פ שאסור באכילה מדאורייתא מיחייב מידי דהוי השוחט ונמצא טריפה ומשום דאסור בהנאה לית לן למפטר משום דלאו דמאריה קא טבח כדאמרי' בגמרא כיון דאינו אסור בהנאה אלא מדבריהם קרי' ביה וטבחו דמן התורה דמאריה קא טבח וזה מבואר בדברי רבינו שם כמו שיראה הרואה:<br><b> ומעתה </b> ע"פ האמור הבא נבא לישב קו' הלח"מ מסוגיא דפרק כ"ה דהנה מה שהקשה דכיון דס"ל דחש"ב דרבנן א"כ היכי אסר חיה ובהמה הא אמרינן בגמרא היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור כו' י"ל דס"ל לרבינו דמאי דקאמר בגמרא אא"ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה אינו אלא לענין איסור שחיטה ואכילה והכי קאמר בגמרא דאא"ב דאיסור שחיטה ואכילה מדאורייתא בין בהמה בין חיה ועוף היינו דגזרי' הכא בחי' שיהא אסור בהנאה בטריפה אטו בהמה ואע"ג דבהמה גופא לא אסורא בהנאה בטריפה אליבא דר"ש אלא משום גזירה דקדשים שיצאו לחוץ לא חשיבא גזירה לגזירה כיון דאסור מיהא בשחיטה ואכילה מן התורה כבהמה אם כן כי גזרו רבנן בחולין שנ"ב יהיו אסורין בהנאה לא פלוג רבנן אלא אי אמרת דרבנן כלומר דמן התורה שרי בכל גוונא אפילו בשחיטה ואכילה בהמה מ"ש דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ היא גופא גזירה כו' ומאי דקאמר ר"פ וסבר ר"ש חש"ב דאורייתא היינו לענין איסור שחיטה ואכילה ואהא קאמר ליה אביי אין ומוכח לה מההיא ברייתא ואף שמדברי התו' בד"ה אין נראה דפליגי אהא דכתיבנא מ"מ רבינו ז"ל ס"ל הכי וכן מדוקדק מלשון הגמר' דקאמר אלא אי אמרת דרבנן בהמה מ"ט דילמא אתי למיכל כו' משמע דמאי דבעי לאוכוחי הוא לענין איסור אכילה דלא הוי מדרבנן משום גזירה דילמא אתי למיכל ואי כפי' התוס' הרי באכילה אסור מן התורה וכדמוכח ההיא דמרובה והכי הוה ל"ל דילמא אתי לאתהנויי וכן נראה מפירוש רש"י דכל הוכחת ר"פ לא הוי אלא לענין איסור אכילה שכ"כ חש"ב דאורייתא מוזבחת ואכלת ואי לאיסור הנאה מיירי לא נפיק מוזבחת אלא מאותו וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב בפ' הא"מ אמאי דקאמר בגמ' א"ל תניא המקדש בחש"ב רש"א מקודשת אלמא חש"ב לאו דאורייתא ורמינהי רש"א ישרף וכן חיה כו' ופרש"י חש"ב לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו משמע דהוצרך רש"י לפרש כן כדכתיבנא דאי מאי דס"ל לר"ש דחש"ב לאו דאורייתא אינו אלא לענין איסור הנאה א"כ לא פריך מידי מההיא מתני' דאיכא למימר כיון דאסור בשחיטה ואכילה מדאורייתא לא פלוג רבנן דהא אפילו תימא דס"ל לר"ש דחש"ב דאורייתא אפי' בהנאה תקשי אמאי אמר דישרף יקבר הול"ל דהא בחיה ליכא למגזר דילמא אתי למימר קדשים פסולים לקבורה אלא עכ"ל לא פלוג כמ"ש רש"י שם בסמוך יע"ש ואם כן השתא נמי אפ"ת דר"ש ס"ל דאיסור הנאה מדבריהם משו"ה אמר ישרף משום דלא פלוג כיון דאסור מן התורה בשחיטה ואכילה כבהמה וכ"כ הר"ב עצמות יוסף ז"ל אלא שראיתי שהקשה וז"ל רש"י הוכרח לפרש כן מכח מאי דפריך מדר"ש אדר"ש אבל תלמודא גופיה קשה מאי פריך נימא דר"ש ס"ל דאינן אסורין אלא באכילה אבל בהנאה מותרים מדאורייתא ומש"ה האשה מקודשת ונראה דלא מצינו האי סברא ולאפושי פלוגתא לא מפשינן עכ"ד:<br><b> והנה </b> מה שתי' הוא ז"ל ליתא ואשתמיט מיניה מ"ש רש"י בפרק כ"ש דכ"ב ד"ה חש"ב שכתב דלר"י חש"ב לאו דאורייתא דוקא באיסור הנאה אבל באיסור אכילה מודה דהוי דאורייתא מקרא דכי ירחק וכ"כ שם התוס' שכן הוא דעת רש"י וא"כ איך כתב דלא מצינו האי סברא ולעיקר קושיתו י"ל לפי שיטת ר"ת שכתבו התוספות ד"ה אלמא דההיא דרב גידל מיירי בשעות דאורייתא ואפשר דמש"ה לא משני בכי האי גוונא משום דאי ס"ל לר"ש דאיסור שחיטה ואכילה הוא מדאורייתא הו"ל כחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דר"ג ואפשר דעדיף טפי דהתם בחמץ נוקש' דרב גידל מן התורה שרי אפי' באכילה אלא דרבנן הוא דגזור בכל נמצא דכל איסורו הוי מדרבנן אבל גבי חש"ב מן התורה אסור באכילה ואתו רבנן והוסיפו הנאה וכיון שכן אמאי קאמר ר"ש מקודשת אלא ודאי דס"ל לר"ש דחש"ב לאו דאורייתא כלל ומש"ה קאמר מקודשת ואהא פריך ורמינהי ואף לפרש"י שפירש אהא דר"ג אפי' בתרווייהו דרבנן איכא למימר דרש"י ס"ל ליישב ההיא דר"ג כיש מי שאומר שכתב הר"ן דשאני איסור חמץ שיש לו עיקר מן התורה משא"כ חש"ב ואם כן מש"ה לא משני הכי בגמרא משום דאי ס"ל לר"ש דחש"ב אסור באכילה מן התורה הרי יש לו עיקר מן התו' ואמאי מקודשת כנ"ל ודו"ק:<br><b> ויש </b> סמך לזה ממ"ש התוס' בפרק מרובה דף ע"ב ע"ב ד"ה דאי ס"ד דתקרובת ע"ז אפילו לא אסירא בהנאה אלא מדרבנן חשיב לאו דידיה כיון דאסרו חכמים בכל הנאות ואפי' קידש בו את האשה אינה מקודשת כדתניא במסכת קידושין אבל חש"ב אי הוי דרבנן וקידש בו את האשה מקודשת דבסוף הא"מ קתני רש"א מקודשת כו' ויש להבין דכיון דתקרובת ע"ז אין איסורו אלא מדרבנן אמאי אינה מקודשת ומ"ש מחש"ב וחמץ בפסח דאי הוו תרוויהו דרבנן מקודשת לר"ת ואי הכא קיימי לשיטת רש"י דס"ל דאפילו בתרווייהו דרבנן אינה מקודשת איך הביאו ראיה לחש"ב דמקודשת מפ' הא"מ הרי כתבו בפרק הא"מ ד"ה אלמא דלפי המסקנא אפי' לר"ש אינה מקודשת אי חש"ב דרבנן:<br><b> אמנם </b> לפי מ"ש ניחא דכיון דתקרובת ע"ז אסור באכילה מן התורה וכמ"ש שם בסמוך אלא דחכמים הוסיפו הנאה הוה ליה כחמץ דאורייתא ושעות דרבנן משא"כ חש"ב באיסור אכילתו והנאתו אינו אלא מדרבנן למאי דבעי ר"י למימר התם דקסבר ר"י דלאו דאורייתא מש"ה אם קידש בה מקודשת כנ"ל:<br><b> גם </b> מה שהקשה עוד הלח"מ ז"ל דאי סבירא ליה לרב' דחש"ב הוי דרבנן אמאי התיר בהשוחט ונמצא טריפה נראה דע"פ האמור הא נמי לא קשיא דמאי דמוכח ר"פ דסבר ר"ש דחש"ב דהוי דאורייתא מדהתיר בהנאה השוחט ונמצא טריפה אינו אלא לענין איסור שחיטה ואכילה וכמו שנראה מדברי רש"י בהדיא וכדכתיבנא לעיל ואהא הוא דמוכח שפיר דאי ס"ל לר"ש חש"ב לאו דאורייתא אפילו איסור שחיטה ומן התורה הכל שרי וגזור רבנן אפילו בהנאה דלא ליתי להתהנויי מקדשים מה לי ראויה מה לי אינה ראויה הא באינה ראויה נמי איתא להך גזרה גופא אמנם אי ס"ל לר"ש דחש"ב דאורייתא באיסור שחיטה ואכילה אף ע"ג דהנאה אינו אלא מדבריהם גזירה משום קדשים שיצאו לחוץ והך גזירה נמי שייכא באינה ראויה איכא למימר דרבנן לא גזרו שיהא אסור בהנאה אלא בחש"ב דאסור מן התורה בשחיטה ואכילה אבל בשחיטה שאינה ראויה דמן התורה אינו אסור כלל אליבא דר"ש לא גזרו רבנן ואוקמוה אדין תורה וזה מוכרח לפי' רש"י דאי לת"ה תקשי אף לפי האמת דס"ל לר"ש דחש"ב דאורייתא דהא ר"ש ס"ל דחש"ב ישרף והיינו משום גזירה דלא לימרו קדשים פסולים הן ונקברים וכמ"ש רש"י וכיון שכן בשוחט את הטריפה אמאי קאמר רש"י דמותר בהנאה הא איכא למיחש הך חששה גופה דגזרו שיהא טעון שריפה ה"נ איכא למיגזר שמא יאמרו קדשים פסולים הם ומותרים בהנאה אלא ודאי איכא למימר דלפי האמת דס"ל דחש"ב דאורייתא לא גזרו אלא בחש"ב דאסור מן התורה אבל בשחיטה שאינה ראויה דמן התורה שרי אוקמוה אדין תורה אבל אי ס"ל לר"ש דמן התורה הכל שרי ואפ"ה גזרו משום קדשים שיצאו לחוץ א"כ מה לי ראויה מה לי אינה ראויה והיינו דמוכח שפיר מדר"ש דס"ל דחש"ב דאורייתא באיסור שחיטה ומשום הכי רבינו שפסק דאיסור שחיטה ואכילה הוא מן התורה משום הכי התיר בשוחט ונמצא טריפה ועד"ז יש לפרש דברי מרן הכ"מ ז"ל דמדלא ענש רבי' אלא מכת מרדות דס"ל לרבינו דאפילו באיסור שחיטה ואכילה אינו אלא מדרבנן שהרי באיסור שחיטה הוא דכתב רבינו דמכין אותו מכת מרדות ואהא הוא דק"ל למרן מסוגיא דהא"מ דמסיק דלר"ש חש"ב דאורייתא באיסור שחיטה ואכילה ואהא הוא דתי' מרן דס"ל דחש"ב דאורייתא ומ"ש מ"מ הוא מפני שלא נאמר בהן לאו כלומר דס"ל דחש"ב דאורייתא באיסור שחיטה ואכילה והיינו כמסקנא דהא"מ וכדכתיבנא ומש"ה המקדש בחש"ב אינה מקודשת אע"פ שאסורים בהנאה מדבריהם משום דכיון דאסור בשחיטה ואכילה מן התורה הוה ליה כחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דכתב רבינו בפ"ה דאינה מקודשת וכמו שכתב מרן ז"ל שם ועדיפה מיניה כדכתיבנא זה נ"ל ליישב דעת רבינו ומרן ז"ל כי היכי דלא תיקשי להו קושית הר"ב עצמות יוסף ז"ל ודו"ק:<br><b> מיהו </b> דברי מרן בפרקין דכתב דס"ל לרבי' דשחיטת חולין בעזרה הוא מדבריהם מלבד דדבריו סותרים אמ"ש בהלכות שחיטה צ"ע דמה יענה למה שפסק בפרק י"ד מה' שחיטה דהשוחט חולין בעזרה פטור לכסות וכמו שהקשה הלח"מ ז"ל וליכא למימר דס"ל דכיון דמדרבנן לא חזי לאכילה לא קרי ביה אשר יאכל ופטור מכיסוי וכמ"ש מרן מלכא בס' מקראי קדש שהרי בפרק השוחט דכ"ז ע"א פריך ואי אין שחיטה לעוף מן התורה לבעי כסוי ועיין בספר בני יעקב בתשובה סימן ב' ובתה"ד סימן קפ"ד וצ"ע. אחר זמן ראיתי להרב בכה"ג חי"ד סימן ק"א בהגהת ב"י אות מ"ח שישב דברי רבינו למאי דסתרי אהדדי כדכתיבנא יע"ש:<br><b> ודע </b> שרש"י ז"ל בע"ז פרק ר"י דנ"ו ד"ה מכרן כתב דאם עבר ומכר איסורי הנאה אותם הדמים אסורים בהנאה מדרבנן ורבינו בספ"ח מהלכות מ"א פליג על זה שכתב וז"ל כל שאכל כו' אם נהנה ולא אכל כגון שמכר כו' והדמים מותרים יע"ש וכן הוא דעת הרמב"ן כמ"ש הרב המגיד שם אמנם דעת הרא"ש ז"ל בסוף פרק הא"מ כדעת רש"י דמדרבנן אסורים למחליף עצמו ומ"מ אם עבר והחליף אותם החליפין הוה ליה חליפי חליפין ומותרין הפך מאי דמשמע מדברי רש"י ז"ל כמו שיע"ש:<br><b> וכתב </b> עוד שם וז"ל ומודה רש"י דמדאורייתא שרי אפי' לדידיה כיון דלא תפסי דמיהן וכן משמע בפ"ק דחולין גבי חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין ומסיק משום דלא שביק התירא ואם היו החליפין אסורים מדאורייתא מה היו מרויחים בחילוף עכ"ד ויש לדקדק עליו טובא דמאי ראיה מייתי מההיא דחמצן של עוברי עבירה ואכתי תקשי ליה למאי דקאמר התם בגמרא ודילמא ר"ש היא דאמר חמץ לאחר הפסח מדרבנן וכי מקילין בדרבנן אבל בדאורייתא לא מקילין והיכי אפשר לומר דר"ש היא דאם כן היכי קאמר בברייתא מפני שהם מחליפין כיון דלר"ש אינו אסור אלא מדרבנן ודמיו הרי הוא כמוהו מה מרויחים בחילוף בשלמא אי הך ברייתא ר"י היא ניחא דמרויחים איסורא דאורייתא כמ"ש הרא"ש וכן הקשה הרשב"א שם בחידושיו אלא ע"כ צ"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל שם דמה שמרויחים הוא דאיסור אכילה חמור להם יותר מהנאת דמים א"נ כמ"ש התוס' בד"ה מותר משם רש"י שמרויחין הוא לדידן דלדידן מיהא שרי יעו"ש ואם כן מאי ראיה מייתי אכתי נימא דלר"י דס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מדאורייתא חליפין דידיה נמי אסירי דבר תורה ומה שמרויחין הוא לדידן דלדידן שרי כמ"ש התוס' וא"נ משום דאיסור אכילה חמור להם יותר ואף שהתוס' כתבו שם דלמאי דס"ד דר"י מרויחים נמי לגבי דידהו דבחליפין אינו אסור אלא מדרבנן היינו משום דהכי קי"ל בעלמא דאינו אסור אלא מדרבנן אבל מהך סוגיא אין להביא ראיה כלל כמ"ש:<br><b> ואשר </b> אני אחזה לומר בדעת הרא"ש הוא דס"ל דאפילו לדעת רש"י ודעימיה דס"ל דחליפים אסורים אינו אלא באיסורין דאורייתא אבל באיסורים דרבנן מודה רש"י דלא החמירו בחילופיהן ועכ"ז יבואו דברי הרא"ש על נכון דלמאי דמסיק דילמא ר"ש היא ל"ק ליה להרא"ש כלל דשפיר קתני בברייתא מפני שהן מחליפין כיון דלר"ש חמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדרבנן משום קנסא בחילופין דידהו לא גזרו אמנם למאי דס"ד השתא דבריי' ר"י הוא דס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ד"ת ק"ל להרא"ש ז"ל שפיר דאם היו החליפין אסורים מדאורייתא מה מרויחי' בזה זה נ"ל נכון בדעת הרא"ש ז"ל:<br><b> שוב </b> ראיתי להר"ב מש"ל ברפ"ה מה' אישות שכתב וז"ל אך יש לדון דאפשר דהא דחליפי דאיסורי הנאה אסורים הוא דוקא במה שאיסורו דבר תורה אבל לא במה שאיסורו מדרבנן וטעם גדול יש בדבר שהרי הא דחליפין אסורים הוא מדרבנן וכמבואר ואפשר דלא גזרו אלא באיסור תורה אבל באיסורים דרבנן לא גזרו וכעת לא מצאתי דין זה מבואר עכ"ד:<br><b> ויש </b> לתמוה עליו איך אשתמיט מיניה דברי הרשב"א ז"ל שכתבנו לעיל דנראה בהדיא דס"ל דאפילו בחמץ שע"ע הפסח דאיסורו מדרבנן אפי"ה חליפין דידיה אסורים דאל"כ מאי ק"ל גם מדברי התוס' הנז' נר' בהדיא ג"כ דאפי' באיסורי הנאה דרבנן חליפין דידהו אסורים ממ"ש וז"ל ומה שפרש"י כו' ונראה דמרויחי' ג"כ לגבי דידהו למאי דס"ד השתא דהוי דאורייתא ומשמע בהדיא דדוקא למאי דס"ד השתא דהוי דאורייתא מרויחי' לגבי דידהו נמי אבל לפום מאי דמסיק ליכא הרוחה גבי דידהו והשתא אי ס"ל דחליפי איסורי הנאה דדבריהם מותרים הא למאי דמסיק נמי מרויחין לגבי דידהו שפיר אלא מוכח דס"ל דאפי' באיסור דרבנן חליפין נמי אסורי' ומ"מ דברי הרא"ש ז"ל נר' שאין ליישבן אלא א"כ נאמר דס"ל דבאיסורי' דרבנן לא אסירי חליפין דידהו וכדכתיבנא:<br><b> עוד </b> כתב הר"ב מש"ל שם וז"ל ועוד נראה דאף דנימא דחליפי איסורי' אסירי מ"מ הכא גבי קדושין שרי שהרי לרש"י דאית ליה דחליפי חליפין אסורים אפי"ה אית ליה דיש לחלק בין קדושין לשאר הנאות וא"כ אף אנו נאמר בחליפין דיש לחלק בין קדושין לשאר הנאות ואף דאליבא דהרא"ש ליתנהו להני טעמי מ"מ אפשר שיודה בהן אלא דלדידיה במקום שאמרן רש"י אין צורך אבל בנ"ד יודה הרא"ש אך נראה דע"כ לא הוכרחנו לומר חילוקים אלו אלא מכח מתני' דתנן מכרן וקידש הר"ז מקודשת והוק' לרש"י שהרי אשה זו היא חליפי איסורי הנאה ומש"ה הוצרך לחלק בין קדושין לשאר הנאות אבל להרא"ש דמתני' אתייא כפשטה מנ"ל לבדות חילוקים מלבנו עכת"ד יע"ש:<br><b> והנה </b> הרב ז"ל כמסתפק אמרה למילתיה ולבסוף לא הכריע אלא מכח סברא ולע"ד המעיין בדברי הרא"ש ז"ל יראה בהדיא דלית ליה לחלק בין קדושין לשאר הנאות שכתב וז"ל ומה שחילק רש"י בין קדושין כו' נראה דלא היה צריך לזה כו' אבל אם בדיעבד לקח בדמי איסורי הנאה פירות או כלים והחליפן לא גזור רבנן ושכרו אסור דע"ז משמע ליה כמו יין נסך דאף חליפי השכר אסורי' לכן פריך ליה ממכרן וקידש מקודשת אלמא דחליפי חליפין שרי (כלומר דאם היו אסורי' היה לנו לאסור לשהות עמה באותם קידושין משום שנהנה ממנה) ע"כ והשתא אי הרא"ש ז"ל מודה בעיקר חילוק רש"י ז"ל אם כן מאי פריך בגמ' נימא דהתם בקידושי אשה לא גזרו בחליפי חליפין משום ביטול פו"ר אלא ודאי דלא ס"ל חילוק רש"י ז"ל ויש לתמוה על הרב ז"ל איך העלים עיניו מדברי הרא"ש הללו שהוא ז"ל הביאם שם והר"ן ז"ל בפ"ק דחולין גבי ההיא דחמצן של ע"ע הקשה לפי' רש"י דאסור הדמים למחליף עצמו וז"ל ואיכא למידק הרי ערלה שאסורה בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אלמא חליפי איסורי הנאה מותרי' אף למחליף עצמו דאי לא היאך האשה מתקדשת בהן ותירץ וז"ל וי"ל דלעולם למחליף עצמו אסור ואפי"ה כיון שהאשה יכולה ליהנות בהן ממילא היא נקנית ותמה עליו הר"ב חידושי הלכות ז"ל וז"ל ולא ידענא מאי קושיא שהרי בנדרים מקשי לה בגמ' ומשני לה דילמא לכתחילה הוא דלא הא דיעבד עבד עכ"ד ז"ל וכונת קושית הרב ז"ל הוא כפי מה שפי' הר"ן שם ד"ה ת"ש וז"ל דקס"ד דכיון דאסור להתהנות מן החליפי' אפילו עבר ונהנה שהחליפן באחר דלהוו חליפי חליפין אסורים ומש"ה ק"ל כשעבר וקידש אמאי היא מקודשת גמורה ואינה צריכה לקדשה פעם אחרת דאי אסירי מדרבנן הו"ל לאצרוכי קדושין ודחי הנ"מ לכתחילה הוא דלא שאסור ליהנות מן החליפין ואם עבר ונהנה מותר דח"ח מותרי' עכ"ל והשתא היינו דק"ל להרב ז"ל דא"כ מאי ק"ל להר"ן לפרש"י מההיא דמכרן הלא רש"י ז"ל לא כתב אלא שאסור ליהנות מן החליפין לכתחילה ומתניתין בשכבר קידש ונהנה מן החליפין ואי משום מה שנהנה ממנה אח"כ לכתחילה כבר כתב רש"י בפי' דבקדושי אשה לא גזרו כיון שכבר עבר וקידשה זהו כונת הרב ז"ל ומעתה יתבאר לך ביטול דברי הר"ב שער אפרים סי' ד' יע"ש:<br><b> אמנם </b> לע"ד דברי הר"ן ז"ל אינן כמו שהבין הר"ב ח"ה ז"ל שהוא ז"ל הבין דקו' הר"ן היא דכיון דלפרש"י אסור הדמים למחליף עצמו היכי קתני מקודשת הרי נהנה באותם הדמים במה שקדשה אמנם לע"ד הא ודאי ל"ק ליה להר"ן דכבר מקשי לה התם בנדרים ומשני לה דילמא לכתחילה וקו' הר"ן ז"ל היא דלרש"י ז"ל דלמחליף הדמים אסורי' בהנאה היכי קתני מכרן כו' מקודשת הא כיון דלמקדש אינו שוה כלום נמצא שלא נתן לה פרוטה ואנן בעינן שיתן לה שו"פ ולא חיילי קדושין כלל והכא ודאי לא שייך לתרוצי כמו שתי' בנדרים דמתני' דיעבד קתני דה"ט לא מהני אלא למאי דפריך התם ממה שנהנה ממנה מאותם קידושין אמנם הר"ן ז"ל ק"ל אעיקרא דמילתא דלא יחולו הקידושין כיון דלדידיה אינו שו"פ ואתלמודא גופא התם בנדרים לא מצי לאקשויי לה משום דהך פי' שכתב הר"ן שם אינו אלא לשיטת רש"י ודעימיה דסבירא ליה דהדמים אסורין למחליף ואמנם לדעת הרמב"ן והרשב"א פי' הסוגיא הוא באופן אחר וכמ"ש הרשב"א בחי' לחולין ואהא תי' כיון דהאשה יכולה ליהנות בהם מאותן קידושין ממילא היא נקנית ואע"ג דלדידיה אינו שו"פ מקודשת דומיא דמקדש בגזל וכ"כ בפ' הא"מ יע"ש וזה נלע"ד מוכרח מחמת תי' ז"ל דאי כפי מה שהבין הרב הנז' דקו' הר"ן היא למה שנהנה ממנה מאי קמתרץ הר"ן דכיון דהאשה יכולה ליהנות ממילא נקנית דה"ט ניחא לשיחולו הקידושין ואם קדשה אחר אינה מקודשת אבל אכתי תקשי דיהא אסור לשהות עמה עד שיקדשנה פעם אחרת כדי שלא יהנה ממנה אלא העיקר כמ"ש ודוק:<br><b> איך </b> שיהיה נמצינו למדים דחליפי איסורי הנאה דדבריהם במחלוקת היא שנויה דלדעת התו' והרשב"א ז"ל אסורים ולדעת הרא"ש כפי מה שהוכחנו מדבריו הם מותרים ועפ"ז נבא ליישב דברי הטור בא"ח סימן תמ"ג שכתב וז"ל מעשה בשפחה שקנתה ירקות מחמץ אחר שש והתירם ר"ת לפי שאינו תופס דמיו כדאמרי' חמצן של ע"ע כו' וכתב הרב"ח דדעת ר"ת כדעת רש"י ז"ל ואעפי"כ התיר הירקות דמאחר שהשפחה קנתה ירקות בלי ידיעתו של בעל החמץ כלאחריני דמי ונסתייע לזה מדהביא ראי' מההיא דחמצן ולא הביא ממתני' דקדושין מכרן וקדש בדמיהן מקודשת וכתב הרפ"ח ז"ל ואין זה נכון דלדעת רש"י שכתב בחולין וז"ל ואע"ג דהשתא נמי איסור הוא לגבי' דהא מתהני מחמץ דאי לאו כו' משמע ודאי דהכא נמי אפי' קנתה השפחה בלא ידיעת ב"ה מה בכך סוף סוף הרי מתהני מחמץ ולכן נ"ל שר"ת ז"ל קאי בשיטת הסוברים דאף לדידיה שרי ולכך התיר הירקות והא דלא אייתי ראיה ממתני' דקדושין משום דהו"מ למדחי דשאני התם דלחומרא ולהכי מייתי מריש חולין עכ"ד יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> דברי הרב"ח נראין עיקר וכוותיה ולאו מטעמיה משום דכבר כתבנו דדעת הרא"ש דחליפין אסורי' למחליף מדרבנן וכדעת רש"י ז"ל ובחליפי חליפין הוא דפליג על רש"י וכדכתיבנא והשתא אי התירא דר"ת ז"ל הוא משום דס"ל כשיטת הסוברים דאף לדידיה שרי אם כן מדהביא הטור מעשה דר"ת סתמא משמע דהכי ס"ל וזה דבר תימה שהטור יחלוק אדברי אביו הרא"ש ולפחות היה לו להזכירו על דל שפתיו ולומר ואדוני אבי הרא"ש חולק בזה אלא העיקר כמ"ש הרב"ח ז"ל דה"ט דכיון דהשפחה קנתה בלי ידיעתו כלאחריני דמי ומה שהק' עליו הפר"ח ז"ל דלפי דעת רש"י ז"ל משמע דאפילו שקנתה בלי ידיעתו אסורה נראה דאשתמיט מיניה דברי הר"ן ז"ל בפרק השותפים דמ"ח ד"ה תנן שכתב בתוך דבריו וזה לשונו ותמהני אדבעי רמב"ח במודר לבעי בנודר עצמו דאי טעמא דמתני' משום כונת נודר אפי' החליפן אחר חילופיהן אסורים ואי משום דינא דאיסורי הנאה דוקא בשמחליפן הוא אבל בשהחליפן אחר מותר בחילופיהן ע"כ הרי נראה מדברי הר"ן ז"ל דאע"ג דחליפין אסורין למחליף עצמו וכדעת רש"י אם החליפן אחר מותרים וכ"כ מרן בב"י חי"ד סי' רי"ו משם סמ"ג וזה לשונו ונ"ל דל"מ ליה אלא בשהחליפן המודר עצמו אבל אם החליפן אחר או המדיר עצמו מותרין למודר כמו שמצינו בחליפי חמץ שמותרים לאותם שלא החליפו וכ"כ מרן הכ"מ בפ"ה מה' נדרים דין ט"ו שכן הוא דעת הרא"ש ז"ל וכ"כ בשיטה מקובצת כ"י משם הרי"ץ גיאת דכל שהחליפו אחר בלי שליחותו מותר יע"ש הנה להקת נביאים ז"ל דס"ל כשיטת רש"י דלמחליף עצמו אסורים וס"ל דכל שהחליפו אחר מותר וטעמא נ"ל דכל שהחליפו אחר לא מחזי כ"כ כמתהני מחמץ ואינו ניכר וא"נ אפשר דטעמייהו ז"ל דס"ל דמאי דאסור למחליף עצמו הוא משום קנסא הואיל ועבר והחליפו וכן נראה מדברי התוס' בפרק השותפין דמה"ט הוא דאסור למחליף עצמו ומש"ה כל שהחליפו אחר שרי ומעתה אף אנו נאמר שכן הוא דעת ר"ת ז"ל כנ"ל גם מ"ש הרפ"ח ז"ל דדעת ר"ת כדעת הסוברים דלדידי' שרי והא דלא אייתי ראיה ממתני' דמכרן כו' משום דהו"מ למדחי דשאני התם דלחומרא כלומר ומקודשת מדאורייתא ק' טובא דאיך הו"מ למדחי הכי דא"כ מאי פריך בר"פ השוכר מ"ט שכרו אסור אילימא משום דיין נסך אסור כו' והרי ערלה כו' ותנן מכרן מקודשת כו' ומאי קושיא אימא דהתם לחומרא קאמר ומקודשת מדאורייתא אבל מדרבנן שכרו אסור וחוששין לקדושי ב' אלא ודאי דמקודשת לגמרי קאמר:<br><b> גם </b> ממ"ש הטור בסימן ת"ן דברי הר"ש בן אברהם על מעשה תנור של ישראל שאפו בו גוים חמץ בפסח והביאו לו ככרות כו' וכתב שאם כבר קבל המעות מותרים כדתנן מכרן וקידש מקודשת ומדלא חלק עליו משמע דהכי ס"ל וכפי מה שהוכחנו מדברי הרא"ש ז"ל אין ראיה כלל דהתם שאני דכיון דהחמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא דרבנן דקי"ל כר"ש חליפין דידהו מותרים ואף שמדברי הרשב"א משמע דבכל איסורין דאורייתא קאמר ממה שהביא ראיה מההיא דמכרן מ"מ כיון דלענין דינא מודה הטור ז"ל מש"ה לא חלק עליו כנ"ל:<br><b> ודע </b> שרבינו ז"ל בפ"ה מה' נדרים דין י"ו כתב וז"ל האוסר פירותיו על חבירו כו' הרי גידוליהן וחילופיהן ספק לפיכך אסור בחילופיהן ע"כ וראיתי להלח"מ ז"ל שתמה על דבריו הללו וז"ל דברי רבינו הן מן המתמיהין דלפי הנראה מהרא"ש והר"ן והתוספות מאי דבעי רמב"ח לאו בקונמות בלחוד הוא אלא בכל איסורי הנאה וכנראה מדפשיט להאי בעיא מההיא דמקדש בערלה ול"מ ליה אלא מדרבנן ולכתחילה וכדדחי בגמרא דילמא לכתחילה כו' וכיון שפירוש זה הוא מוכרח אין מקום לדברי רבינו מכמה קו' חדא דלמה פסק בס' דרבנן לחומר' ואם נאמר כדברי הר"ב כ"מ דמדאורייתא קא בעי הא בעיא לא הוי אלא בלכתחילה וכמו שהוכחנו אבל בדיעבד פשיטא ליה דמותר ואם היה מדאורייתא אפילו בדיעבד היה אסור אלא ודאי מדרבנן קבעי עוד אני תמיה דכיון דרבינו ז"ל פסק בפ"ח מה' מ"א דכל איסורי הנאה אפילו למחליף עצמו הוא מותר ליהנות מן החליפין א"כ כיון דהתם החליפין מותרין אפילו למחליף עצמו גבי קונם נמי להוי הכי ויהיה מותר ואיך פסק דאסור ליהנות הא בגמ' מדמי האיסורים להדדי ועוד שלא הזכיר כאן איסור למחליף עצמו אלא אפילו החליפו אחר אסור למודר עכת"ד והניח הדבר בצ"ע:<br><b> ולע"ד </b> נראה ששיטת רבינו היא כשיטת הראשונים שמצאתי בשיטת כתיבת יד במס' נדרים וכתוב שם שהיא להרשב"א ז"ל ושם בפרק הנודר מן הירק כתוב וז"ל וסברי רבנן דכל איסורי הנאה לכתחילה הוא דאסור מדאורייתא מדאצטריך קרא למשרי נבילה אבל כל שמכרו ליכא איסורא דאורייתא שאין להם דמים וכדתנן מכרן כו' ומפרש בירושלמי לפי שאינן דמיהן והא דמתני' מסתברא דאפילו מדאורייתא דאיסור הבא מעצמו שאני דיש לו דמים שכן הוא דעתו מתחילה לאסור חליפיו וכי בעי רמב"ח כו' פי' דטעמא דמתני' משום דאמרי' דדעתיה עלייהו מעיקרא וכיון שכן לגבי חבריה ל"מ למיסר או דילמא כיון דחילופין כגידולין דמו ל"ש כו' פי' דאיסורא דמתני' לאו משום דדעתיה עלייהו מעיקרא אלא משום דהכי דינא בנדר שהוא איסור הבא מעצמו דליחול אפי' אחליפין (כיון דיש לו דמים) ת"ש האומר לחבירו קונם שאני כו' לוה כו' ופרקינן לכתחילה הוא דלא הא בדיעבד שפיר דמי פי' דהתם כיון דההיא שעתא דמתהני מיניה מנכסי המלוה לא היו חליפי איסורי הנאה דהא לאו אפומא דהאי אוזיף וכי הדר אתי ומפרע מהאי כבר נתאכלו המעות לא חשיבי חליפין אבל להחליפן לכתחילה בעוד שאיסורי הנאה קיימי' אימא לך דחליפין כגידולין דמו וכן לשון רבינו בהלכות ת"ש המקדש כו' ומדלא שני דהתם מדאורייתא אבל אנן איבעיא לן מדרבנן שמעינן מהכא דמדאורייתא נמי איבעיא לן ופרקינן ה"נ לכתחילה הוא דלא כו' ומסתברא דה"פ דאיהו הוה ס"ל דכי היכא דאיבעיא ליה בנדרים ה"נ אבעיא ליה באיסורי הנאה דעלמא ולהכי אייתי ליה מערלה דאיסורי הנאה ולא תפסי דמייהו ושני ליה דשאני התם דלכ"ע אסור מדאורייתא ולפיכך אין להם דמים כלל וכשהחליפן או מכרן אינן דמיהן אלא מתנה או מלוה ולפיכך כשנהנה מהן אינו חשוב נהנה מאיסור הנאה ואין בכלל איסור הנאתו אלא שלא למוכרו לכתחילה דההיא שעתא מתהני מיניה אבל אי עבד עבד דכי מתהני לאו מיניה מתהני וכמו שפירש בירושלמי אבל הכא באיסור קונם שהוא אסרן עליו והם מותרים לכל העולם דיש לו דמים וחליפין דידיה חליפין גמורים הם אימא לך דאסור בחילופיהן ובעיין לא איפשיט' ונקטי' לחומרא עד כאן ת"ד:<br><b> ומעתה </b> נתיישבו כל קו' הרב הנזכר דמ"ש דבעיא לא הוי אלא לכתחילה ומדרבנן כבר כתב הרשב"א ז"ל דמדאורייתא מבעיא ליה ומאי דקאמר בגמ' ה"נ לכתחילה כבר פי' הרשב"א ז"ל גם מה שהקשה דכיון דהוא פסק בשאר איסורין דהדמים מותרים גבי קונם נמי להוי הכי הא נמי ל"ק כמ"ש הרשב"א דהתם בשאר איסורין לכ"ע הם אסורים ולית ליה דמים כלל משו"ה מותרים שאינן דמיהן משא"כ בקונם גם מה שהק' שלא הזכיר כאן איסור למחליף עצמו אלא אפי' החליפו אחר הא נמי לא קשיא דבשלמא בשאר איסורים דאיסורייהו מדרבנן איכא למימר בשהחליף אחר לא גזרו וכההיא דחמצן מה שא"כ בקונם דאיסורו מדאורייתא משום דיש לו דמים מה לי החליפן הוא מה לי החליפן אחר זה נראה לי אמת
+<b>ואיסור </b>
+<b> החמץ ואיסור השאור כו'.</b> וכתב הראב"ד דוקא לשיעורייהו אבל לענין הביעור יש הפרש ביניהן כו' הקשה הרב לח"מ ז"ל דאם כן אמאי אצטריך בפ"ק די"ט ד"ז למצרך קראי דשאור וחמץ הא ודאי מצרך צריכי דאי הוה קאמר שאור הוה ילפינן חמץ מיניה אפילו נפסל מאכילת כלב ואי הוה קאמר חמץ הוה ילפינן שאור דוקא דלא נפסלה להכי כתיב תרוייהו יע"ש ומה שתי' הרב ז"ל דמאי דקאמר הראב"ד דחייב לבערו לאו מדאורייתא קאמר אלא מדרבנן הוא תירוץ זה לא יגהה מזור לדברי הסמ"ג שהביא בלאוין ס"ח התוספת' דביצה דקתני מאימתי קרוי שאור משיפסל לאכול לכלב וכתב הרא"ם ז"ל שהביא התוספתא זו לומר דחמץ אם נפסל מאכילת כלב אין זקוק לבער ואילו שאור אע"פ שנפסל מאכילת כלב חייב לבער כדע' הראב"ד יע"ש:<br><b> הנה </b> מתוספתא זו שהביא הסמ"ג נראה בהדיא דחייב מדאורייתא דהרי קאמר דאינו קרוי שאור עד שיפסל מאכילת כלב ומסתמא דעת הראב"ד ג"כ כן הוא ועיין בפר"ח סימן תמ"ב סק"ט ולי נראה לומר דסבירא ליה להראב"ד ז"ל דכי אמרינן בגמרא לא לכתוב שאור ולכתוב חמץ לאו למימרא דלכתוב לא יראה לך חמץ גרידא אלא ה"ק לכתוב רחמנא חמץ ושאור בחד לאו ולא לכתוב שאור בלאו בפ"ע וכן פירש מוהרש"א בספר גופי הלכות סימן ח' ואז הו"א דשאור אפי' בנפסל חייב לבערו דהא אינו קרוי שאור עד שיפסל מאכילת כלב כמ"ש בתוספתא ושמו מוכיח עליו אא"א דחלוקי' בשיעוריהן ניחא דחילקן הכתוב דאי הוה כתיב חמץ ושאור בחד לאו הוה אמינ' דכתב תרתי לומר דחלוקין בביעור ועדיין בשיעוריהן לא שמענו ומשום הכי אצטריך לחלק כנ"ל:
+
+Halakhah 3
+
+<b>אינו </b>
+<b> לוקה משום לא יראה אא"כ חמצו בידים כו'.</b> הנה כל גדולי האחרונים תמהו על רבינו ז"ל דאפי' בעשה בו מעשה נמי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה כדאמרי' בפסחים דצ"ה בפרטיה מאי קממעט לא יראה דדמי ליה דהאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה והאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה וכן כתבו התוס' שם ומורינו הרב בס' מ"ק תירץ דס"ל לרבינו דלא הוי ניתק לעשה דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי כדאמרינן בריש תמורה ואף למ"ש התוס' במכות דט"ו ד"ה תנינא דבעינן תרי לאוי סמוכי להדדי ה"נ הא איכא תרי לאוי סמוכים לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ בפרשת בא ואיסור השאור ואיסור החמץ חד הוא כמ"ש רבינו יע"ש וצ"ל לפי זה דדחאה הך סוגיא מהלכה א"נ דלא הוה גריס רבינו בגמ' בהדיא דהוי ניתק לעשה אלא הכי גריס בפרטיה מאי קממעט לא יראה דדמי ליה דהאי אינו לוקה והאי אינו לוקה וכמ"ש הרב חד"ה שם שכן נראה מדברי רש"י והתוספו' וסובר רבי' דמאי דקאמר בגמ' דדמי ליה דהאי אינו לוקה היינו משום דהוי לאו שאין בו מעשה דלא ישאירו ממנו עד בוקר נמי הוה לאו שאין בו מעשה ודוק ועל התו' ז"ל יש לתמוה דקאמרי דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי ואם כן איך כתבו בשם ר"י דלא יראה הוי ניתק לעשה:<br><b> ומצאתי </b> להתוס' בחולין דפ"א ד"ה הנח שכתבו וז"ל והר"ש מורדון אומר כו' לא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי כו' ואי אפשר לומר כן דהיינו דוקא היכא דסמוכים זה לזה כו' ועוד דאמרינן בההוא פירקא דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה דוהשיב את הגזלה אשר גזל אע"ג דאיכא נמי לאו דלא תעשוק דאמר רבא היינו עשק היינו גזל ולמה כתביה לעבור עליו בב' לאוין אלא ודאי דוקא היכא דשני לאוין סמוכין זה לזה קאמר דלא אתי חד עשה ומנתק כו' ועוד נראה הא דלא עקר תרי לאוי היינו כי ההיא דתמורה דלא הוי ניתוק גמור דאין שם מעשה לתקן הלאו דמאליו הוא קדוש כו' יע"ש וא"כ אית למימר דר"י ס"ל דתי' זה שתי' בחולין דדוקא גבי עשה דתמורה הוא דלא הוי ניתוק משום דאין שם מעשה מה שאין כן חמץ דהך עשה דביום הראשון תשביתו הוי על ידי מעשה דהיינו הבערה הילכך אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי:<br><b> איברא </b> שדברי התוס' דחולין הם תמוהים במ"ש בתחילת דבריהם דדוקא היכא דב' לאוין סמוכים זה לזה קאמר דלא אתי כו' והביאו ראיה מגזל דלא לקי משום דניתק לעשה דהא לאו דלא תגזול הוו תרי לאוין סמוכים זה לזה בפרשת קדושים סימן י"ט דכתיב לא תעשוק את ריעך ולא תגזול וראיתי להתוספות בזבחים דף קי"ד ע"א ד"ה אלמא שכתבו וז"ל וכ"ת כו' לא אמרינן חד עשה עקר תרי לאוי לא דמי דהנ"מ התם דסמיכי גבי הדדי אצל העשה כו' דאשכחן גזילה דאיכא תרי לאוי כו' הילכך צריך לחלק כדפיר' דלכך סמך ב' הלאוין אצל העשה לו' שאין העשה מנתקן כו' יע"ש וא"כ לאו דגזילה אע"ג דסמוכים זה לזה כיון דאינן סמוכים אצל העשה מקרי ניתק לעשה מיהו דברי התוספות דחולין הם סתומים ואי אפשר לפרש בדבריהם כמו שכתבו בזבחים אם לא שנאמר שחיסור לשון יש בדבריהם וצריך לומר היכא דתרי לאוין סמוכים אצל העשה:<br><b> אמנם </b> מדברי הרב יבין שמועה נראה שהבין הדברים כפשוטן וזה שבכלל קצ"ו הביא מדברי התוס' דחולין דהא דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי היינו בסמוכים ואילו בכלל תקי"ז הביא מדברי התוספות דזבחים דהא דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי היינו היכא דסמך תרי לאוין אצל העשה הנה שהבין הדברים כפשטן ועשאן לב' כללים ולדעתי חיסור לשון נפל בדבריהם ודברי התוספות דחולין ודזבחים הן שפה אחת ודברים אחדים כדכתיבנא וצ"ע וע"פ האמור אין מקום למה שתי' הר"ב פר"ח בליקוטיו בס' מים חיים והרב מוצל מאש סימן ך' דברי התוספ' דפ' אז"נ דס"א ד"ה לעבור שהק' וז"ל וא"ת ולוקמה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין ותי' משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש ש"ש לקי שפיר וכתבו הם ז"ל דכוונתם דאע"ג דכובש ש"ש הוי ניתק לעשה דכתיב או את העושק מ"מ כי מוקמיה ליה ללאו דלא תגזול אכובש ש"ש לקי שפיר משום דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוין סמוכים משא"כ אי מוקמי' ליה בגזל לא הוו תרי לאוין סמוכי' ואתי חד עשה ומנתק תרי לאוי שאינן סמוכים יע"ש:<br><b> וכפי </b> האמור הא ליתא דע"כ לא אמרו בתמורה דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי אלא דוקא גבי תמורה משום דסמיכי אצל העשה וא"נ משום דלא הוי ע"י מעשה כמו שהכריחו התו' בחולין ובזבחים מסוגיא דאלו הן הלוקין וכדכתיבנא וכן מוכח בהדיא ממ"ש התוס' שם בא"נ בדף שאח"ז ד"ה לא דלא לקי אלאו דרבית לר"א דאמר יוצאה בדיינים משום דהוי ניתק לעשה וכ"כ רש"י שם והוא מוכרח מסוגיא דהתם אע"ג דאיכא תרי לאוין סמוכים את כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכליך ואמרינן שם באז"נ דעובר בב' לאוין דנשך ומרבית חד הוא וכ"כ רבינו בפ"ד מה' מו"ל ד"ב אלא ודאי דסבי' ליה כדכתיבנא ודוק:<br><b> ומ"מ </b> לדברי רבינו ז"ל ניתן ליאמר תירוץ מורינו הרב זצוק"ל דאיכא למימר דרבינו ז"ל חולק אדברי התוס' הללו וס"ל דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוין סמוכים אע"פ שאי' סמוכים אצל העשה ואע"ג דהעשה בא ע"י מעשה ומה שהקשו התוס' מגזילה דאמרינן דאינו לוקה משום דהוי ניתק לעשה אף ע"ג דאיכא תרי לאוין סמוכים כדקאמר רבא כו' לא קשיא ליה לרבינו ז"ל משום דרבינו סובר דהא דקאמר רבא היינו עשק היינו גזל לא איירי רבא אלא גבי כובש שכר שכיר דוקא דקאמר עובר בה' שמות וגבי כובש ש"ש אי אפשר לגזול כעין ויגזול את החנית וכמבואר בדברי רבי' וה"ה בפ"א מהלכות גזילה יע"ש אבל לעולם דעשק וגזל תרי מילי נינהו וליכא בהו תרי לאוי:<br><b> ומיהו </b> אכתי תירוץ זה אינו מעלה ארוכה לדברי הסמ"ג שחולק אדברי רבינו ז"ל שבה' גזילה וזה ממ"ש בלאוין קנ"ז וז"ל איזהו גזל זה הלוקח כו' איזהו עושק זה שבא ממון חבירו בידו מרצון הבעלים כו' אף על פי שפשוטו כך הוא מ"מ אמר רבא זהו עשק כו' להכי אפקיה לעבור עליו בשני לאוין ולפי ענין זה לאו אחד הוא ונמנה תחתיו הא דאמר רב כו' יע"ש וכ"כ שם ברמזים סי' הנז' הנה בבירור שהסמ"ג חולק לדעת רבינו ואפי"ה כתב שם דהגוזל או עושק שו"פ עובר בל"ת ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב ניתקו לעשה שחייב להחזיר כו' הרי אף ע"ג דאיכא תרי לאוין סמוכים קאמר דהוי לאו הניתק לעשה ואין לוקין עליו וא"כ ע"כ דס"ל כמ"ש התוס' או דבעינן שיהיו סמוכים אצל העשה או כההיא דתמור' שהעשה אינו בא ע"י מעשה ואפי"ה כתב בלאוין ע"ח כלשון רבינו ז"ל אין עובר משום בל יראה ללקות עליו אא"כ קנה חמץ או חמצו בידים יע"ש והשתא תקשי דהא הוי לאו הניתק לעשה ולדעתו אפי' דאיכא תרי לאוין סמוכים כיון שאינו אצל העשה או כשהעשה בא ע"י מעשה הוי לאו הניתק לעשה ואם כן ה"נ לאו דלא יראה דכוותיה דאינו סמוך אצל העשה וגם העשה בא ע"י מעשה:<br><b> גם </b> מה שתירץ עוד מורינו הרב בס' מ"ק דלא יראה הוי לאו שקדמו עשה ומשום הכי לוקין עליו הא נמי אינו מעלה ארוכה למ"ש מרן כ"מ בפ"א מה' נערה דין ו' דדעת רבינו ז"ל דלאו שקדמו עשה גם כן אין לוקין עליו איברא שדברי מרן שם תמוהים לעין כל רואה ויש ליישבן ע"צ הדוחק יע"ש ויש לדקדק על דברי התוס' דפסחים דנראה דר"י פליג מדידיה אדידיה דהרי לעיל מזה בד"ה לא דחו פירוש רש"י ז"ל שכתב דלא תוציא הוי לאו הניתק לעשה וז"ל וק' לר"י היכי חשבינן ליה לאו הניתק לעשה הא הוי לאו שקדמו עשה וא"כ איך כתבו בדיבור שאח"ז משם ר"י דלא יראה הוי ניתוק לעשה הא הוי לאו שקדמו עשה דעשה דאך ביום הראשון הוי מחצי י"ד ולמעלה אע"ג דאכתי לא עבר אלאו דלא יראה וצ"ע כעת: ודע שמ"ש הרב מוצל מאש סימן הנז' ליישב דברי התו' דודאי לאו דלא תעשוק לא הוי ניתק לעשה משום דהוי לאו שקדמו עשה דביומו תתן שכרו ולאו שקדמו עשה לא קרינן ביה לאו הניתק לעשה כמ"ש במכות דט"ו וס"ל להתוספות דהלכה כר"י כמ"ש בפסחים ד"ה לא יע"ש והם דברים תמוהים לע"ד דאע"ג דעשה דביומו תתן שכרו יכול לקיימו קודם העברת הלאו מ"מ עשה דוהשיב את העושק אי אתה יכול לקיימו אלא אחר העברת הלאו וכיון שכן לא מקרי קדמו עשה וממקום שבא הרב לסייע דבריו תיובתיה שהרי במכות הוה בעי למימר עולא דה"ט דאונס דקאמר בברייתא דאינו לוקה אע"ג דהוי לאו שקדמו עשה משום דלא יאמר לו תהיה לאשה באונס וליגמר ממוציא ש"ר אם אינו ענין לפניו תנהו ענין לאחריו שאם גרש יחזיר הרי אף ע"ג דבאונס קדמו עשה דולו תהיה לאשה הנאמר בהמוציא ש"ר דהיינו לפניו אפ"ה לא לקי משום דאית ביה עשה אחר העברת הלאו בהדיא הנאמר באונס עצמו ואף על גב דתלמודא התם דחי הא דעולא מ"מ לאו מה"ט דחי לה וגם ממאי דמסיק שם רבא דשאני התם דאמר קרא כל ימיו בעמוד והחזר קאי משם נמי תיובתיה למעיין שם וזה פשוט:<br><b> והרב </b> דבר שמואל סי' ל"ח תירץ לקו' זו שהקשינו בדברי רבינו דמיירי שחל שביעי של פסח בשבת וקנה בו חמץ מן הגוי שאי אפשר לקיים בו מצות שריפה ע"כ ומוהר"ץ אשכנזי בתשובה סי' מ"ב תמה עליו שהרי רבי' פסק כחכמים דמפרר וזורה לרוח או מטיל לים ואם כן אי אפשר לחייבו משום שאינו יכול לשרוף שהרי יכול הוא לפרר ולזרות לרוח או מטיל לים וע"ש:<br><b> וראיתי </b> למוהר"י כולי ז"ל בהגהתו לס' מש"ל שתמה עליו שהרי כתב ה"ה בפ"ג דהמוצא חמץ בי"ט אף על פי שלא ביטל אינו יכול לשורפו או לפוררו או לזוררו לרוח יע"ש ולק"מ דהתם משום איסור מוקצה נגעו בה אבל מן התורה ודאי א"ל דס"ל דמותר וכ"כ הפר"ח ז"ל סימן תמ"ד ואם כן היינו דק"ל שפיר דכיון דמן התור' שרי לפוררו היכי מחייב עליו מלקות הא הוה ליה לאו הניתק לעשה גם מ"ש עוד דאע"ג דלדעת רשב"ם ז"ל מותר לפרר הלחם בשבת דלא מצינו טוחן אחר טוחן וכמ"ש הר"ן ז"ל בפרק כלל גדול ופסקו מור"ם סימן שכ"א מ"מ לדעת הרמב"ם ז"ל אסור לפרר דהוי תולדה דטוחן וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה מרן כ"מ ז"ל פכ"א מה' שבת יע"ש:<br><b> והנה </b> המעיין שם יראה שאין מדברי רבינו הכרח לומר דס"ל דיש טוחן אחר טוחן אלא הרשב"א ז"ל כתב כן מסברא דנפשיה ותו דאף לפי שיטתו אכתי ק' לדעת הסמ"ג הוא שכתב כאן כדברי רבינו דאם קנה חמץ או חימצו בידים לוקה ואלו הוא ז"ל ס"ל דמותר לפרר הלח' בשבת כדעת רשב"ם ז"ל כמ"ש מרן הב"י ז"ל משמו גם מ"ש עוד דבנדון כזה דצריך לפררו עד אשר דק כדי לזוררו לרוח כ"ע מודו דהוי תולדה דטוחן וחייב חטאת ע"כ יע"ש אשתמיט מיניה מ"ש המאור בפ' אלו עוברי' אמתני' די"ד שחל להיות בשבת דלרבנן דס"ל דמפרר וזורה לרוח מותר לפררו ולזרותו בי"ג שחל להיות בשבת כיון דאין כאן אב מלאכה ובלבד שלא יוציאנו לרשות הרבים יע"ש וכ"כ הב"ח סימן תמ"ד והסכים עמו הפר"ח ז"ל גם הרב מג"א שם סק"ב כתב דלזרותו לרוח אפשר דהוי מלאכה דאורייתא יע"ש ואשתמיטיה ל' המאור ז"ל שכתבנו ובר מן דין נראה דקשה לתי' הרב דבר שמואל שהרי מן התורה יכול לשורפו או לפוררו ע"י גוי ונמצא אם כן הו"ל לאו הניתק לעשה:<br><b> ולכן </b> אשר נראה לי ליישב דעת רבינו והסמ"ג ז"ל במה שפסקו דאם חמצו בידים לוקה הוא שרבינו ז"ל סובר שהמשה' חמץ בפסח אף שדעתו לבערו ומבער אותו אחר כך מ"מ באות' שהייה פורתא כבר עבר על בל יראה ואע"פ שמחוייב לבערו אחר כך היינו כדי שלא יהא מוסיף על איסורו אבל איסורא דעבד עבד וזה מבואר מדבריו בפ"ג מה' אלו ד"ח וד"י וכ"כ הפר"ח סי' תל"א שכן דעת שאר המפרשים ושלא כדברי התוס' בפרק כ"ש דכ"ט שכתבו בשם ר"י דהמשה' חמץ בפסח ודעתו לבערו שאינו עובר באותה שהייה משום דלא יראה ניתק לעשה וכ"כ הרב מג"א בסימן תמ"ו סק"ב דה"ט דמ"ש בגמר' בפ"ק המוצא חמץ בי"ט כופה עליו כלי ואע"ג דלא היה בכלל הביטול כגון שנתחמץ בי"ט ואיכא בל יראה כמ"ש התוספ' דהמשהה חמץ אינו עובר וה"נ כיון שדעתו לבערו בלילה ליכא ב"י ומש"ה כופה עליו כלי משום איסור מוקצ' יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> יש לתמוה על סברת ר"י ז"ל ממ"ש בפ' א"ע דמ"ו כיצד מפרישין חלה בי"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ופירש רש"י דלשהותה ולשורפה לערב א"א שלא תחמיץ רי"א לא זהו חמץ שמוזהרין עליו ואמרינן בגמרא דפליגי בהואיל דר"א סבר הואיל ואי בעי מתשיל עליה ממוניה הוא ופירש"י ועבר עליה אם מחמיצו גביה והשתא לדעת ר"י ז"ל אעפ"י שיחמיץ אינו עובר עליו כיון שדעתו לשהותו ולשורפו לערב וכההיא דהמוצא חמץ בי"ט שכתב הרב מ"א וליכא למימר דאע"ג דאינו עובר איסורא מדאורייתא מיהא איכא לכתחילה דהא ליתא דא"כ הדרא להו קו' לדוכתא דאמאי מעל לר"י הא מיד כשיפדה אותו הוי שלו ועבר אאיסור דאורייתא גם ליכא למי' דאע"ג דמדאורייתא ליכא איסורא כלל כיון שדעתו לבערו מ"מ מדרבנן מיהא החמירו שלא יהא חמץ עמו בבית דילמא אתי למיכל ואע"ג דאמרינן המוצא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי היינו משום דלא אפשר אבל הכא כיון דאיתיה בתקנתא החמירו ומש"ה אמר ר"א לא תקרא לה שם כו' דאם כן היכי קאמר ר"י לא זהו חמץ שמוזהרין עליו הא לר"א נמי אין מוזהרין עליו אלא משום חומרא דרבנן הוא דקאמר אלא ודאי דלר"א עובר עליו אם החמיצו ועוד דבבריית' קתני בהדיא א"ל ר"א לר"י לדבריך הרי הוא עובר משום ב"י ועיין שם בדף מ"ח ולכן נראה לי דאף ר"י ז"ל לא אמרה אלא כשדעתו לבערו מיד ודלא כהרב בעל מגן אברהם ז"ל דלדבריו תקשי מתני' דא"ע ומ"מ דעת רבינו ז"ל הפך סברת ר"י ז"ל וסבירא ליה דבאותו שהייה פורתא עבר עליה:<br><b> ומעתה </b> נבא ליישב דעת רבינו עם מה שמצאתי להרמב"ן ז"ל בשיטה כתיבת יד למכות על ההיא סוגיא וז"ל ומפרקי' מידי הוא טעמא אלא לר"י הא אמרינן תני קיימו ולא קיימו אבל לר"ל לאו שקד' עשה אין לוקין עליו כך שמעתיה ודייקי עלה דהא כתיבא ותנינא כדאשתבע רבא לעיל ואיכא למימר דהכי מקשי ליה ר"פ לרבא והא לא דמי ללאו דחסימה היכי אמרת דלאו שקדמו עשה לוקין עליו ואע"ג דאפשר לקיומי עשה שבו והא לא דמי ללאו דחסימה דהתם אי אפשר לקיים בו ד"א אבל הכא אפשר לקיומי לעשה ונימא דמקיימינן ליה ופטור ומפרקי' משום דכתיב ביה עשה יתירה מגרע גרע דהא ודאי לאו לנתק הלאו אתא אלא לאחמורי ואקש' ליה כו' א"ה כו' א"ל התם לתקוני לאוי הוא דאתא מדלא כתביה רחמנא קמיה לאו ש"מ הכי קאמר לא תקח האם ואם לקחת שלח ומ"מ בין מר ובין מר ס"ל בלאו דטמא שנכנס למקדש שהוא לוקה דכיון דעשה שבו ליכא לקיומי מההיא שעתא דעבר עליה דלאו אבטיל עשה שבו באותה ביאה שנכנס למקדש ואע"ג דמוזהר הוא לקיים עשה מצוה באפי נפשה היא כדי שלא יוסיף טומאה אבל אין יציאתו תקון לכניסתו מכיון שנכנס עבר על לאו וביטל עשה והו"ל כלאו שניתק לעשה שביטל עשה שבו הלכך דמי ללאו דחסימה אבל לעיל כי אשתבע רבא קס"ד דהא דכפר רבה בב"ח ואמר דלא אמרה משום דסבר דנתקיה ללאו ויהב ליה דין עשה ועשה שבו קודם דהוא עיקר ואמר רבא דהך סברא ליתא אבל דר"פ טעמא אחרינא הוא (משום דלא דמי ללאו דחסימה) ופנים חדשות באו לכאן עכ"ד:<br><b> ומעתה </b> כפי דברי הרמב"ן ז"ל שכתב דטמא שנכנס למקדש לוקה משום דמשעה שעבר על הלאו אבטיל עשה שבו כלומר דלא דמי לאונס דאפי' בלאו טעמא דכל ימיו בעמוד והחזר קאי אינו לוקה משום דהתם מאי דאזהר רחמנא לא יוכל לשלח' היינו משום דקפיד קרא שתהיה אשתו משום קנסא והילכך כשמחזירה לבסוף הרי אשתו היא עכשיו ונמצא חזרתו תקון יציאתו היא מה שאין כן גבי טומאה דמאי דקפיד קרא הוא על ביאת המקדש ונמצא דביציאתו אינו מתקן כניסתו א"כ היא גופה איכא למימר נמי הכא גבי לא יראה לפי דעת רבי' ז"ל שסובר שאפי' שדעתו לבערו אחר כך עבר על לא יראה משום אותה שהייה פורתא דמה"ט לקי שפיר משום דבאותה שהיה כבר עבר על לאו והעשה דהעשה דאך ביום הראשון הוי מחצות י"ד קודם כניסת הפסח ומאי דקפיד קרא הוא על הראיה וא"כ באותה שעה כבר עבר על הלאו והעשה שהרי ראה אותו הלכך אפילו שמבערו אח"כ אינו מתקן הראיה שראה וכמו טמא שנכנס למקדש ואף ע"ג דגבי גזילה נמי אמרינן לא תגנובו ע"מ לשל' שאני התם דבשע' העברת הלאו הא אכתי לא עבר העשה דוהשיב את הגזילה כיון דלא שייך אלא אחר העברת הלאו ודוק והלכך דחה רבי' ז"ל סוגיא דפסחים משום דס"ל דהך סוגיא אתיא לפי מאי דס"ל לרבא דטעמא הוי משום דנתקו רחמנא ללאו ויהב ליה דין עשה וכמ"ש הרמב"ן אבל אנן קי"ל כר"פ דמסתבר טעמיה ולר"פ לקי בבל יראה משום דדמי ללאו דחסימה וכההיא דטמא כנ"ל:<br><b> ועל </b> פי דברי הרמב"ן הללו יש לישב מה שהקשה הרב יבין שמועה סימן קפ"ה וז"ל ובדברי הרמב"ם יש ס' שהרי בפח"י מה' סנהדרין כתב לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו ולא חילק בין קדמו עשה ללא קדמו דמשמע דבכל גוונא אין לוקין עליו ואלו בפי"ט מה' הנז' כשמנה לאוין הלוקין מנה טמא שנכנס למקדש דהוי ניתק לעשה ואפ"ה כתב דלוקין משום שהרי קדמו עשה ודוחק לומר דהרמב"ם מיירי בשהזהירוהו ב"ד לקיים העשה ולא קיים עכ"ד:<br><b> והנה </b> מ"ש דרבינו מיירי בשהזהירוהו לקיים ולא קיים כפי מה שהכריח הלח"מ ז"ל מדברי רבינו דאפי' למ"ד קיימו ולא קיימו היינו דוקא היכא שנתבטל מאליו אבל כל שלא נתבטל ואף ע"ג שהתרו בו שיקיים ולא קיים אינו לוקה יע"ש לא ניתן ליאמר תי' זה כלל בדברי רבינו שהרי התם גבי טמא שנכנס למקדש לא משכחת לה נתבטל מאליו:<br><b> אמנם </b> לפי האמור לא ק"מ דשאני גבי טמא דמשעה שעבר על הלאו מבטיל העשה וכמ"ש הרמב"ן ופסק כר"פכדכתיבנא ואף ע"ג דרבינו פסק כר"י לפי גירסתו דגריס בר"י קיימו ולא קיימו ולר"י סבירא ליה דלאו שקדמו עשה לוקין עליו כמ"ש שם מידי הוא טעמא אלא לר"י משמע דמי שסובר קיימו ולא קיימו יסבור דלאו שקדמו עשה לוקין עליו כמ"ש הלח"מ בפח"י מהל' סנהדרין דח"י הא נמי ל"ק כפי מ"ש משם הרמב"ן ז"ל משום דמאי דאמר בגמ' מידי הוא טעמא כו' היא סברת רבא דבעי לאחזוקי סברתיה דמעיקרא דאשתבע כתיב' ותנינא ואהא קאמר דלר"י דס"ל קיימו ולא קיימו מצינן למימר דלאו שקדמו עשה לוקין עליו משום דלאחמורי אתא ובלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו משום דלתקוני לאו אתא אבל לר"פ דקאמר והא לא דמי לאוי' ללאו דחסימה משום דהתם אי אפשר לקיים בו ד"א ומההיא דטמא שנכנס למקדש ליכא ראיה כלל כמ"ש הרמב"ן ז"ל מעתה מנ"ל לו' דלר"י לאו שקדמו עשה לוקין עליו כיון דליכא ראיה כלל ממתני' דטמא ולאפושי פלוגתא בין ר"י לר"ל ופסק רבינו כר"פ משום דמסתבר טעמיה דר"פ נמצא דלא פליגי בלאו שקדמו עשה ותרוייהו ס"ל דאין לוקין ולא מפיש במחלוקת כן נראה לי ליישב דעת מרן כסף משנה ז"ל שסובר כדעת רבינו ז"ל דאין לוקין אפילו בקדמו עשה ודוק:<br><b> ואגב </b> עיוני ראיתי למוהר"ר איזק שטיין ז"ל בביאורו על הסמ"ג בדף רפ"ז דברים תמוהים לע"ד שכתב וז"ל ונ"ל דהאי לא קיימו שכתב הרב ז"ל לאו דוקא אלא ר"ל שביטלו שא"א לקיימו דבפרק הלוקין פליגי ר"י ור"ל כו' ושם בברייתא גריס בגמ' ר"י ביטלו ולא ביטלו ומסתמא הלכה כר"י וכל זמן שלא נתבטל העשה שא"א לקיימו עוד כגון שלא מתה האם אינה לוקה ותדע דהא המחבר כתב כאן ושחטה וכן אם מתה קודם שישלחנה לוקה והיינו שביטל העשה כו' וכן לקמן גבי השבת העבוט כתב ואם נאבד המשכון לוקה כו' הרי שכתב בהדיא כר"י ע"כ:<br><b> והנה </b> הרואה יראה שכל דבריו תמוהים שמ"ש דלר"י כ"ז שלא נתבטל כגון שלא מתה אינו לוקה דמשמע הא אם מתה מאליה לוקה לר"י וכמ"ש אח"כ ותדע כו' ליתא דלר"י לא מקרי ביטולו אלא עד שהוא בעצמו יבטל העשה בידים כגון שהמיתה אבל מתה מאליה אינו לוקה וכמבואר בגמ' שם דלא אשכח לר"י גבי אונס ביטלו ואם איתא משכחת לה בשמתה מאליה וכמ"ש התוס' שם יע"ש ואדרבא מדברי הסמ"ג הללו שכתב וכן אם מתה מוכח בהדיא דס"ל כמ"ד קיימו ולא קיימו וכמ"ש מרן כ"מ בפי"ו מה' סנהדרין דין ד' לדעת רבינו ז"ל גם מ"ש ומסתמא הלכה כר"י לא ידעתי איך אשתמיט מיני' גירסת הרי"ף ז"ל דגריס איפכא בדר"י קיימו ולא קיימו והיא גופה גירסת הסמ"ג ז"ל ופשוט:<br><b> ובהיותי </b> נבוך בענין זה ראיתי להר"ב יבין שמועה סימן קפ"ד דברים תמוהים לע"ד שכתב על מ"ש התוס' ברכות ד"ה כל תימא דהא לאו דגזילה קדמו עשה דוהשיב את הגזילה ואפ"ה אין לוקין עליו וכתב הרב הנז' וז"ל ואין לדקדק מה הקשו מגזילה שאני גזילה דאע"ג שקדמו עשה מ"מ ניתן לתשלומין וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו י"ל דכונתם מדחזינן דהתם במכות די"ו אהא דאמר ר"י זאת ועוד אחרת פריך והרי גזילה ומשני התם איתיה בתשלומין ואם כן המקשה דלא ידע תי' דתשלומין אם כן מדחזינן דפריך אהך מימרא דר"י דלקמן ולא פריך אהא דהכא והרי גזילה דקדמו עשה ש"מ כמ"ש התוספות דקדמו עשה ללאו שקדמו בכתוב קאמר עכת"ד:<br><b> והנה </b> מה שפי' בכונת קושית התוס' דעיקר קו' היא על המקשה דלקמן דלא ידע הך סברא מלבד שזה דוחק גדול בעיני דכולי האי לא הוה ליה למסתם דבריהם עוד בה דמה יענה הרב ז"ל למ"ש בחולין והבאתי דבריהם לעיל שהקשו לתי' הר"ש מורדין מגזילה דאמרינן במכות דלא לקי משום דניתק לעשה אע"ג דאיכא נמי לאו דלא תעשוק כו' והשתא תקשי דמאי ק"ל דהרי אמרינן דלאו דגזילה ניתן לתשלומין ומש"ה אין לוקין אע"ג דאיכא תרי לאוי ואי הקו' היא על המקשה דלא ידע הך סברא והוה ס"ל דמאי דלא לקי הוא משום דניתק לעשה מאי ק"ל ממאי דאמר רבא היינו עשק כו' כאלו הך מימרא דרבא היא הלכה פסוקה והא איכא למימר דהך מקשן לא ס"ל הא דרבא אלא כרב ששת דאמר התם נתתיו לך עושק יש לך בידי ואיני נותן לך הוי גזל ורבא דאמר זהו עושק כו' נמי לק"מ דרבא יסבור דלא לקי אלאו דגזל משום דניתן לתשלומין כדמסיק בגמ' ולכן הדבר פשוט לע"ד שכונתם כפי מ"ש שם בד"ה התם וז"ל כששרפו וחייב ממון הילכך לא משכחת בטלו דכל היכא דיש לו ממון לא ילקה אבל ליכא לפרושי דתרתי לא עבדינן לי' מלקות וממון דאם כן אדרבא ילקה ולא ישלם דבפרק אלו נערות קאמר ר"י מילק' לקי ממונא לא משלם עכ"ל. הרי מבואר מדבריהם דאפילו לפי המתרץ דתירץ התם איתי' בתשלומין עיקר פטור המלקות הוא משום דהלאו ניתק לעשה וטעמא דניתן לתשלומין הוא כדי לפוטרו אפילו שנשרף הגזילה דכיון דחייב ממון לא משכחת ביטולו ואי לאו טעמא דניתק לעשה אף שניתן לתשלומין היה לוקה כדאר"י מילקא לקי ממונא לא משלם ומעתה שפיר ק"ל הכא דהא לאו דגזילה שקדמו עשה ואפילו הכי אין לוקין עליו מטעמא דניתק לעשה ואפי' נשרף הגזילה משום דלא משכחת לה ביטולו ואמאי הא כיון דקדמו עשה לוקין עליו וטעמא דניתן לתשלומין גרידא לא מהני כדאר"י ואהא תי' כו' וזה פשוט:<br><b> ומהתימה </b> על הרב ז"ל שהוא הביא דברי התוס' הללו בכלל ר"ג ליישב דברי רבינו שכתב בהל' גזילה כל הגוזל שו"פכו' ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב ניתקו לעשה ואפי' שרף הגזילה אין לוקין שהרי הוא חייב לשלם והקשה הרב ז"ל דאמאי ארכביה אתרי ריכשי והלא במה שאמר שאין לוקין מפני שניתן לתשלומין סגי וכתב שרבינו כוון לדברי התוספות שכתבנו לעיל ולכך כתב קודם שאין לוקין משום דניתק לעשה דזהו עיקר טעם פטור המלקות ועל פי זה תמה על מרן שכתב בפי"ח מהלכות סנהדרין ד"ב וז"ל כל לאו שניתן לתשלומין כו' במכות דף י"ז קאמר דלאו דלא תגזול כיון שחייב בתשלומין אין אדם לוקה ומשלם וק"ל דהא בפרק א"נ קאמר ר"י כו' דאיך אשתמיט מיני' דברי התוס' שם שהקשו הך קושיא ותי' ועוד דאמאי הוצרך להק' להרמב"ם מדברי ר"י ולמה לא הקשה לו דברי עצמו שכ' בהדיא בה' גניבה דלוקה ואינו משלם ומכח זה כתב דנראה לו דרבינו בה' סנהדרין לא נחית להשמיענו דין גזילה שכל א' כתב בבירור במקומו ולא אתי אלא לאשמועי' דהכלל הוא לאו שניתן לתשלומין אין לוקין אבל ודאי שהוא בתנאי שניתק לעשה ובמ"ש ניתן לתשלומין והביא הדמיון דלא תגזול הרי כמו אם ביאר לאו הניתק לעשה עכ"ד:<br><b> ולע"ד </b> גם בזה לא נראו לי דבריו (שמ"ש דרבינו ז"ל כוון למ"ש התוס' ומש"ה הוצרך לשני הטעמים וכן מ"ש דמ"ש רבינו בה' סנהדרין הוא בתנאי שניתק לעשה ועפ"ז ישב קו' מרן ליתא לע"ד) שהרי בפ' י"ב מהלכות שכירות ד"ג כתב רבינו המבטל ממלאכתו ואכל או שאכל שלא בשעת מלאכה הר"ז עובר בל"ת וכן פועל כו' ואין לוקין על שני לאוין אלו שאם אכל או הוליך חייב לשלם וכתב הרב המגיד שם ופטור המלקות במה שהוא חייב לשלם הוא בפרק אלו הן הלוקין כו' הרי לך בהדיא דס"ל לרבינו דלאו הניתן לתשלומין אין לוקין עליו אע"ג דלא הוי ניתק לעשה בההיא דפועלי' מיהו להא יש לתרץ דכיון דרחמנא אמר ואל כלייך לא תתן אם כן גזל בידו הוא ואיכא ביה עשה דוהשיב את הגזילה והוי שפיר ניתק לעשה אך קשה שבפי"א מה' הנז' דין א' כתב וז"ל מ"ע ליתן שכר השכיר בזמנו ואם איחרו לאחר זמנו עובר בל"ת ואין לוקין עליו שהרי הוא חייב לשלם הרי דאע"ג דלא תבא עליו השמש לאו הניתק לעשה דהעשה דוהשיב את העושק בכובש ש"ש ואינו רוצה לשלם לא נאמר והלאו דלא תבא עליו השמש הוי אפילו ברוצה לשלם אחר זמנו כמ"ש רבינו ואפי"ה כתב דאינו לוקה משום דניתן לתשלומין:<br><b> ודרך </b> אגב אומר שנתקשיתי בדברי רבינו ז"ל דאמאי הוצרך לטעם דלאו הניתן לתשלומין ת"ל משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה דאין לוקין עליו ובהרצותי דברי לפני מור"י נר"ו כה הראני שנמצא כתוב אצלו משם מוהר"י בי רב ז"ל ליישב זה דמשו"ה הוצרך לטעם זה משום דמשכחת לה מעשה כגון שנטל החפץ מיד האומן בחזקה ולא רצה לשלם לו דבההיא שעתא עביד מעשה ואע"ג דאם נתנו לו אומן בחצי היום אינו עובר עד שישקע היום כמ"ש רבינו שם בסמוך מכל מקום כיון דמתחילתו על ידי מעשה בא לאו שיש בו מעשה קרינן ביה עד כאן דבריו:<br><b> וק"ל </b> עלה לדעתו ז"ל ממ"ש רבינו בה' מלוה ולוה פרק ג' דין ה' אחד הממשכן כו' או שמשכנו בזרוע כו' עבר ולא השיב כלי היום ביום וכלי הלילה בלילה עובר בל"ת שנאמר לא תשכב כו' וכתב ה"ה ז"ל ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה וכן הוא ודאי ממשמעות לשון רבינו מדלא כתב אלא ועובר בל"ת וכן נראה בהדיא מדלא מנאו במנין הלאוין הלוקין בפרק י"ח מהלכות סנהדרין והשתא לפי דעת הרב ז"ל קשה דה"נ נימא כיון דמתחילתו על ידי מעשה בא אע"ג דאינו עובר אלא כשלא החזיר הכר בליל' והמחרישה ביום לאו שיש בו מעשה מקרי דומיא דהתם ממש ולכן נראה דמש"ה הוצרך רבינו לטעם זה משום דמשכחת לה מעשה כגון שבאותה שעה שלקח החפץ מיד האומן בחזקה שקעה עליו חמה דהו"ל לאו שיש בו מעשה כנ"ל. ובעמדי בזה עם בני הישיבה הי"א כן שלח אלי ידיד נפש החה"ש יצחק מאייו הי"ו זה כתב ידו וז"ל הנה שמעתי מפה קדוש מר ניהו רבא הי"ו מה ששלח ליישב דברי רבינו דפי"א מה' שכירות ולכאורה איכא למשדי ביה נרגא לפי מ"ש הרא"ה ז"ל בספר החינוך דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אע"פ שנעשה בו שום מעשה אין לוקין עליו דלאו שאין בו מעשה נקרא כן כתב בפרשת בהר סי' שמ"ה וסימן שמ"ו וסימן שמ"ז וכ"כ עוד בס"פ שלח לך סי' שפ"ז גבי לאו דלא תתורו אחרי לבבכם וכן בס"פ קרח סי' שצ"ז ובפרשת שופטים סי' תקי"ד ובס"פכי תצא סי' תקע"ג ושם בסימן תקפ"ג ובפ' משפטים סי' צ"ד ופ' כי תשא סי' קי"ג יע"ש והר"ב יבין שמועה יחס שיטת הרא"ה ז"ל הלזו בדעת רבינו והוכיח כן ממה שלא מנה בה' סנהדרין במנין הלוקים העובר על לאו דלא ימכרו ממכרת עבד ולאו דלא תעבידנו בפרך יע"ש בדמ"ח ע"ב ואם זו היא שיטת רבינו אין מקום לישוב מר שיחיה כמובן:<br><b> איברא </b> שעיקר דברי הר"ב יבין שמועה במה שיחס שיטת הרא"ה ז"ל הלזו בדעת רבינו לכאורה הם דברים תמוהים שהרי כאן בה' חו"מ כתב בהדיא שאין לוקין על לאו דלא יראה אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חמצו בידים הרי דאפי' שאפשר לעבור על הלאו מבלי מעשה כל שעשה מעשה לוקה ושוב ראיתי להרב חזון נחום בח"א דקמ"א ע"ב שדחה דברי הר"ב יבין שמועה הללו מתוך דברי הרמב"ם ז"ל הנזכר אלא דלפע"ד אי מהא לא איריא שהרי עינינו הרואות להרא"ה ז"ל גופיה בספר החינוך בפרשת בא גבי לאו דלא יראה שכתב כלשון רבינו דאין לוקין על לאו זה אא"כ קנה חמץ בפסח או חמצו בידים אף כי הוא האומר דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אין לוקין עליו ע"כ למשכוני נפשין בעד הרב ז"ל כדי שלא יהא נסת"ר מחמת"ו ולומר דע"כ לא כתב הרב דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אף שעשה בו מעשה אין לוקין אלא דוקא היכא שאפשר לעבור על הלאו בכל שעה ובכל זמן בלתי מעשה כגון לאו דלא ימכרו ממכרת עבד שמוכרו על אבן המקח שאפילו עשה מעשה בידיו ולקחו לעבד בידו והגביהו ונתנו על אבן המקח כיון שהיה אפשר בלתי מעשה שיעמוד העבד מעצמו שם והוא עשה מעשה זה מעצמו אינו לוקה על לאו זה כיון שהיה אפשר לעבור על הלאו בלי מעשה אבל בלאו דלא יראה אף על פי שכשיש לו חמץ בערב הפסח בביתו ולא ביערו עובר על בל יראה בלי מעשה כיון שכשלא נשאר חמץ בביתו מערב הפסח אי אפשר לעבור על לאו דבל יראה בתוך הפסח אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חמצו בידים לאו שיש בו מעשה מקרי כיון שבשעה זו שלא נשאר חמץ בביתו אי אפשר לעבור עליו אלא על ידי מעשה כנלע"ד. ובהכי ניחא לי מאי דקשה לכאורה לשיטת הרא"ה ז"ל הלזו שהרי מצינו בלאו דלא תשבעו בשמי לשקר שאם נשבע שלא יאכל ועבר ואכל לקי כדאיתא בפ"ג דשבועות דכ"א ואם נשבע שיאכל ולא אכל עבר על הלאו ולא לקי משום דלא עשה מעשה כדאיתא התם הרי דאע"פ שאפשר לעבור על הלאו הזה מבלי מעשה כל שעבר עליו ע"י מעשה לוקה אלא ע"כ לחלק ולומר דכיון דבנדון זה דנשבע שלא יאכל אי אפשר לעבור על הלאו מבלי מעשה חשיב לאו שיש בו מעשה ודוק. ויש לי עוד אריכות דברים בשיטת הרא"ה ז"ל הלזו הלא הוא כמוס עמדי ופה אל פה אדבר בו בע"ה באופן ששיטת הרא"ה ז"ל הלזו אפשר ליחסה בדעת רבינו כמ"ש הר"ב יבין שמועה ואין לדחות דבריו ממ"ש כאן רבינו גבי לאו דלא יראה כמדובר אלא שאחר החיפוש מצאתי להרב משנה למלך בפ"ד מה' מלוה ולוה דין ו' שכתב שהרב המגיד בהלכות שכירות פי"ג אזיל לאידך גיסא ממ"ש הרא"ה וס"ל בדעת רבינו דכל לאו שאפשר לעבור עליו על ידי מעשה אפילו לא עשה בו מעשה לוקה יעיין שם ובכן דברי מר ניהו רבא שרירין וקיימין עד כאן:<br><b> הדרן </b> לדמעיקרא דמבואר מדברי רבינו הללו ברפי"א מה' שכירות דלאו שניתן לתשלומין אפי' הוי לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו גם בפ"ד מה' מו"ל דין ג' כתב וז"ל אע"פ שהמלוה והלוה עוברין על כל אלו הלאוין אין לוקין מפני שניתן לתשלומין וכתב הרב עצמו בספר גופי הלכות סימן ו' דלא נתן הטעם משום דניתק לעשה כמ"ש בה"ג משום דס"ל דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי הסמוכים הרי אע"ג דליכא טעמא דניתק לעשה ס"ל לרבינו דמשום טעמא דניתן לתשלומין גרידא אין לוקין ומעתה צדקו דברי מרן שכתב במכות קאמר דלאו דלא תגזול כו' א"א לוקה ומשלם כלומר דמדברי רבינו שכתב כל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין דהיינו אפילו ליכא טעמא דלאו הניתק לעשה כאשר הוכחנו מדבריו נראה שהוא מפרש מ"ש בגמר' התם כיון שחייב בתשלומין כו' ליכא לפרושי שכתבו התוס' ואהא כתב וק"ל ממ"ש בפ' א"נ ומה שהקשה הרב דאמאי הוצרך להקשות לרבינו מדברי ר"י היה לו להקשות מדברי עצמו לע"ד לק"מ משום דקו' מרן אינה על דברי רבינו כי היכי דנקשי מה שהוקשה לו ז"ל אלא קו' מרן היא על הגמ' דכפי מה שמפרש רבינו בגמרא דהיינו משום דניתן לתשלומין גרידא (וכמ"ש ה"ה ז"ל בה' שכירות) תקשי דר"י דידיה אדידיה דהכא קאמר אליבא דר"י דבלאו דגזילה אינו לוקה משום דניתן לתשלומין ואלו בפרק א"נ אר"י כו' ומש"ה לא הקשה לרבינו מדידיה אדידיה משום דמה שנתרץ לר"י מדידיה אדידי' נתרץ לרבינו ז"ל ודוק:<br><b> אמנם </b> אחר העיון נראה דלק"מ מכל הני דוכת' דכתיבנא דנראה ודאי דע"כ לא צרכינן לטעמא דלאו הניתק לעשה אלא דוקא גבי גזילה משום דלא בא מפורש בכתוב שיהיה חייב לשלם כשאין הגזילה קיימת דקרא לא כתיב אלא והשיב את הגזילה אשר גזל ודרשו ז"ל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעי לשלומי אמנם כשאין הגזילה קיימת אימא לך דמילקי לקי ממונא לא משלם ומש"ה הוא דהוצרכו התוספות ז"ל לומר דה"ט משום דהוי ניתק לעשה אמנם בהאי דמלוה ברבית דנפקא לן מקרא דוחי אחיך עמך אהדר ליה כו' דקרא סתמא כתיב ואפילו כשאין הרבית בעין וכן נמי גבי ההוא דשכיר אז ודאי אפילו ר"י מודה דמשלם ואינו לוקה משום דאם אתה אומר דילקה ולא ישלם נמצא עוקר דבר תורה שהרי בפי' רבתה תורה לתשלומין והו"ל כההיא דחובל בחבירו בי"ה דאמרינן בפרק א"נ דאפילו ר"י מודה משום דבפי' רבתה תורה רק שבתו יתן וזה פשוט ועיין בספר פנים מאירות סי' י':<br><b> שוב </b> ראיתי להרפ"ח ז"ל בס' מים חיים דף ל"ז ע"ד שכתב ליישב קושית מרן ז"ל וז"ל אבל קו' ליתא דמ"ש הרב דלאו שניתן לתשלומין היינו במאי דגלי קרא שישלם כגון הני דנקיט הרב בדמיון וכן חובל בי"ה וכיוצא אבל בעלמא מילקי לקי ממונא לא משלם עכ"ד ומ"מ דעת התוס' נראה כדכתיבנא:<br><b> אך </b> ק' טובא בין לתי' הרפ"ח ז"ל בין לתי' הר"ב יבין שמועה ממ"ש רבינו בפ"א מהל' גזילה ד"ט וז"ל כל החומד עבדו כו' ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה והשיג עליו הראב"ד ז"ל וז"ל לא ראיתי תימה גדול מזה והול"ל מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזילה ולפיכך אינו לוקה וגם זה חייב להשיב החפץ לבעלים עכ"ל ולפי מ"ש ז"ל מאי ראיה מייתי מגזילה שאני התם דגלי קרא בהדיא אבל בחומד עבדו כו' דלא גלי קרא בהדיא לימא דמילקי לקי ממונא לא משלם כיון דקי"ל כר"י וכמו שפסק רבינו בה' חובל והראב"ד לא השיג עליו שם משמע דהכי ס"ל וכן קשה למ"ש ה"ה ז"ל דלכך לא נתן רבינו הטעם לפי שהוא חייב בתשלומין כיון שברצון המוכר הוא ולפי מ"ש אין צורך לטעם זה ועוד דמשמע ודאי דלדעת רבינו ג"כ צריכין לה"ט דלאו הניתן לתשלומין דאם ל"כ הו"ל לרבינו לומר דבדלא אמר רוצה אני דילקה עליו כיון שיש בו מעשה וכיון שכן קשה דאמאי לא אמרינן דילקה ולא ישלם כיון דלא גלי קרא בהדיא ולא הוי ניתוק לעשה וצ"ע כעת:<br><b> ודע </b> שכפי דברי התוס' ז"ל שכתבנו דס"ל דלא יראה הוי ניתק לעשה יש ליישב מה שהקשה הר"ב גופי הלכות סי' ח' מהא דאמרינן בפ"ק די"ט דב"ש סברי דשאור בכזית וחמץ בככותבת ואמרי' דטעמייהו דב"ש דאם כן ליכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ואנא אמינא ומה שאור כו' ומאי קושיא הא קיי"ל דאין מזהירין מן הדין משום דכבר כתבו התוס' בפ' אז"נ ד"ה אמרי דבלאו הניתק לעשה כיון שאין לוקין עליו מזהירין אמנם לדעת רבינו ז"ל דס"ל דלא יראה לא הוי ניתק לעשה ק"ט דהא אצטריך קרא להיכא דחמצו בידים דלקי לדעת רבינו דאי מק"ו אין מזהירין וצ"ל כמ"ש הרב ז"ל יע"ש שבתי וראה דגם לדברי התוס' קשיא משום דאף דקי"ל דאין לוקין על לאו הניתק לעשה מ"מ אם עבר וביטלו או לא קיימו למר כדאית ליה ולמר כדאית לי' לוקין עליו ואם כן לימא דמש"ה אצטריך שאור להיכא דעבר וביטלו שילקה עליו דאי מק"ו אינו לוקה משום דאין מזהירין מן הדין:<br><b> הן </b> אמת דקו' זו ג"כ היא לדברי התוס' שכתבנו באז"נ דבלאו הניתק לעשה מזהירין ומשום הכי אמרי' התם דלא אצטריך קרא בגזל משום דנפ"ל במה הצד יע"ש דהא כיון דמשכחת לה מלקות בלאו הניתק לעשה היכא דעבר וביטלו נימא דמשום הכי אצטריך קרא להיכא דביטלו שילקה עליו והדרא להו קושיא לדוכתא דאין מזהירין מן הדין לכן נ"ל לומר דאף התוספות לא כתבו כן אלא דוקא בלאו דגזילה משום דלא משכחת לה בטלו כיון דאיתיה בתשלומין וכמ"ש במכות והא דנקטו בדבריהם משום לאו הניתק לעשה היינו משום דעיקר פטורא הוא משום לאו הניתוק לעשה כמו שכתבו כל זה לעיל אבל בלאו הניתק לעשה דעלמא מודו התוס' דאין מזהירין מן הדין מטעם דמשכחת לה מלקות להיכא דעבר ובטלו דלא כמוהרש"א שהביא בספ' גו"ה סי' ו' כלל זה סתם בכל לאו הניתק לעשה משם התוס' ולע"ד נראה כדכתיבנא:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מה </b> שתמה על הדבר שמואל מ"ש דבשבת א"א לשרפו לקיים העשה ותמה הרי אפשר לשרפו ע"י גוי והטעה"מ תמה דהאיך יקיים העשה ע"י גוי והנה ח"א רצה לתרץ ע"פ תשובת הרשב"א סי' שנ"ז שכ' על דברי השואל דאין סברא דנטילת נשמה למחויב מיתת ב"ד יהי' ע"י גוי והרשב"א השיב דאפשר להיות ע"י גוי דאין חיוב מיתת ב"ד להיות דוקא ע"י ב"ד או שלוחו וכו' והרי כתיב ובערת הרע מקרבך וא"כ ה"נ במ"ע דתשביתו ובאמת דימה ענינים נפרדים דהתם הוי ב' מצות דבערת הרע הוי מצוה בפ"ע ומזה הי' די בכל מה שיכולין לבערו ובזה הוי די אפי' ע"י גוי דסוף סוף מתבער מן העולם והחיוב של כ"א מד' מיתות ב"ד אם בסייף או בחנק כו' זה הוי מצוה בפ"ע כמפורש בכל אחד ושוב חיוב המיתה דוקא בזה הוי חיוב בפ"ע וזה אינו תלוי בב"ד ויכול להיות ממילא ולכך שפיר כתב הרשב"א אבל בתשביתו למאן דיליף מנותר הוי גוף מאמר תשביתו דוקא שרפה וא"כ הוי גוף המצוה דשרפה עליו ודאי לא מהני ע"י גוי דאין שליחות לנכרי וז"פ ונכון מיהו ארווחנא בדבריו ליישב קו' המפו' מנ"ל דאין ביעור חמץ אלא שרפה דלמא מכח רחמנא אחשבי' כפרש"י בביצה כ"ז ולפי הנ"ל א"ש דזה תלוי בזה דאם כוונת תשביתו בכל דבר מוכח דהוי כוונת התורה רק על גוף החמץ שיהי' מתבער אז כיון דהוי כוונת התורה על גוף החמץ לבערו די אף ע"י גוי אף דאין שליחות לנכרי מ"מ הרי החמץ מתבער וא"כ נהי דרחמנא אחשבי' היינו אם עכ"פ עושה מעשה כגון להאכילו לכלבים וכדומה אבל בדיבור במה שאמר לגוי ודאי באמירה לא שייך רחמנא אחשבי' וא"כ יכול לבערו ע"י גוי אבל אם תשביתו הוי דוקא שרפה א"כ לא הוי כוונתו ית' על גוף החמץ שיהי' מתבער מן העולם דלפ"ז מה לי זה או זה ואינו דומה לחיוב מיתת ב"ד דשם י"ל לפי חטאו ראוי מיתתו בזה או בזה אבל בחמץ לא שייך הקפידא על החמץ שיהי' דוקא שרפה ובע"כ הוי הקפידא רק על האדם שהוא יעשה המצוה בכך וא"כ אם הקפידא הוי עיקרו על האדם וכמו נותר דהוי בשרפה והוי החיוב עיקרו על האדם שוב לא מהני ע"י גוי ובפרט למ"ד דוקא בשרפה יליף מנותר ובנותר ודאי לא מהני ע"י גוי וה"ה בזה וא"ש ודו"ק:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>חמץ </b>
+<b> שנתערב כו' הר"ז אוסר בכ"ש כו'.</b> וכתב ה"ה וטעם איסור החמץ שהוא במשהו לפי שהוא דשיל"מ כו' ור"י דקאמר בפ' כ"ש חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנ"ט כתב הר"ב ראש יוסף ד"ג ע"ב דודאי ר"י מודה בדשיל"מ דאסור במשהו אלא דר"י מיירי בדבר דלא שייך דשיל"מ כגון בתבשיל שכתב ר"ת דלא שייך דשיל"מ שהמאכל מתקלקל ואי נמי בדלית ביה אלא טעם גרידא דלא אמרי' דשיל"מ כמ"ש הפוסקים בי"ד סי' ק"ב ועין בש"ך שם ולא אתא ר"י אלא לחלוק ארב ושמואל דס"ל דחמץ בזמנו אוסר דבר תורה במשהו דלפי טעם זה אפי' שלא במינו דלא אמרי' ביה דשיל"מ אסור במשהו ואהא אתא ר"י לחלוק ולומר דבין במינו כו' בנ"ט ד"ת ונ"מ היכא דלא שייך ביה דשיל"מ אבל היכא דהוי דשיל"מ בהא לא איירי ר"י ור"ל דודאי דהוי במשהו ורבא פליג עליה וס"ל דבחמץ בכל גוונא אסור אפי' במידי דלא שייך דבר שיל"מ הואיל והחמירה תורה כמ"ש רבינו בפט"ו מה' מ"א יע"ש ועפ"ז יש ליישב קצת מ"ש מרן כ"מ בפט"ו מה' הנז' דין ט' וז"ל ומ"ש רבינו חמץ בפסח אינו כו' בא לתרץ למה לא אמרו ר"י ור"ל חוץ מחמץ בפסח שבין במינו בין בשא"מ במשהו ונ"ט מפני שהוא דשיל"מ ולא איירי ר"י ור"ל אלא באיסורי תורה שאין להן מתירין ע"כ ודבריו תמוהים לעין כל רואה שהרי ר"י ור"ל אית להו בפ' כ"ש דחמץ בזמנו בין במינו בין בשא"מ בנ"ט וא"כ היכי מצי למימר חוץ מחמץ בפסח ועיין בס' מ"ק דק"ל ולפי דברי הרב ראש יוסף י"ל דס"ל למרן ז"ל ג"כ דר"י מודה בחמץ היכא דיש לו מתירין דאוסר במשהו אפילו שלא במינו ג"כ משום חומרא דכל מחמצת והושוה הדבר דשלא במינו כבמינו ובהא מודה לרבא דאפושי בפלוגתא לא מפשינן ולא איירי אלא בחמץ דלא שייך ביה דשיל"מ כגון תבשיל וכיוצא דבהא ס"ל לר"י דלא החמירו בחמץ כיון דאפי' במינו מותר מן הדין ורבא פליג וס"ל דאפי' בכה"ג אסור במשהו משום חומרא דכל מחמצת והשתא היינו דק"ל למרן דלמה לא אמרו ר"י ור"ל חוץ מחמץ דבין במינו כו' במשהו כו' היכא דהוי דשיל"מ דבהא מודו ר"י ור"ל ותירץ דלא איירי ר"י ור"ל אלא באיסורי תורה שאל"מ כו' כנ"ל ליישב דברי מרן עם שהוא דוחק קצת:<br><b> ומצאתי </b> בשיטה כ"י למס' פסחים לרבי' יונה ז"ל שכתב וז"ל ואע"ג דכל איסורים בס' הכא שאני משום דחמיר כו' ועוד דדשיל"מ הוא דהא לאחר הפסח מותר מדאורייתא ומדרבנן על ידי תערובת מיהא וכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל כדאסיק רב אשי בשלהי ביצה ור"י דקאמר בס' פליגא ארב אשי וליתא עד כאן דבריו:<br><b> ותמוהים </b> דבריו לע"ד שהרי הא דדשיל"מ לא בטיל אינם מדברי רב אשי כדי שנאמר דר"י פליג דהא בפרק הנודר מן הירק קתני התם בברייתא רמ"א כל דשיל"מ לא נתנו חכמים בו שיעור וחכמים לא פליגי עליה אלא בדבר שאין לו מתירין אבל בדשיל"מ מודו ליה דהוי במשהו ותו דהרי שנינו בבכורים מעשר ב' ובכורים כו' ואסורים כ"ש מלאכול בירושלים וה"ט משום דהוי דשיל"מ כמ"ש המפרשים שם וכדאיתא בירושלמי שם ור"י גופיה אית ליה דהלכה כסתם משנה וכיון שכן איך יחלוק ר"י אמתני' וברייתא כיון דלא אשכחן מאן דפליג בהא וצ"ע ואפשר ליישב שכוונת רבינו יונה ז"ל הוא כמ"ש עוד הר"ב ראש יוסף ז"ל ד"ג דטעמא דר"י דלא אמרינן דשיל"מ אלא כשהאיסור הוא מחמת עצמו כגון חלב ודם וכיוצא שהוא עצמו אסור אמרינן דשיל"מ אבל כשהדבר המעורב הוא דבר מותר אלא שמחמת הזמן הוא אסור בהא לא אמרי' דשיל"מ דהוא עצמו מותר הוא וביום שנאסר בו אין לו היתר לעולם וביצה שנולדה בי"ט אף ע"ג דהוא עצמו מותר שאני שלא היה לו שעת הכושר מעולם אחר שנולדה הוה ליה כאיסור מעיקרו יע"ש ואפשר שלזה כוון הר' יונה וז"ש וכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל כלומר אפי' שאיסורו מחמת הזמן כדאסיק רב אשי בשלהי ביצה דהתם נמי גבי מים ומלח הוי ממש כהא דחמץ דהמים ומלח הם עצמן דבר מותר הוא אלא שהזמן גורם לאסור יותר מאלפים אמה וקודם י"ט היו מותרים להוליכן למקום שירצו והיה להם שעת הכושר כחמץ ואפי"ה ס"ל לרב אשי דהוי דשיל"מ ולא בטיל ור"י פליגא אר"א כלו' דוקא בההוא דר"א פליג משום דכל שאיסורו מחמת הזמן והיה לו שעת הכושר לא מקרי דשיל"מ דהוא עצמו מותר הוא והלכך התם נמי גבי מים ומלח דכוותא דהם עצמן מותרים ויומא הוא דקא גרים וביום שנאסר שאיסורו בא ע"י אין לו היתר כלל ואע"ג דרש"י שם כתב דהוי דשיל"מ בי"ט עצמו להוליכו עד אלפים אמה לרבינו יונה לא חשיב ליה בהא דשיל"מ וכמ"ש הר"ב תה"ד הביאו מרן הב"י בי"ד סימן ס"ט ועיין בפר"ח סי' וכבר הארכתי בזה במקום אחר וכפי זה מדוקדקים דברי רבי' יונה ז"ל שהוצרך להביא מדאסיק רב אשי בשלהי ביצה ולא הביא מריש ביצה דף ד' דקאמר התם רב אשי בהדיא דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל משום דההיא דביצה כיון שלא היה לו שעת הכושר אפי' ר"י מודה וכההיא דשביעי' דהוי דבר שיש לו מתירין כנ"ל ועיין במ"ק דפ"ד ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מה </b> שהביא כת"י של ר' יונה שהקשה עמ"ש הרמב"ם דלכך חמץ בפסח אינו בטל דהוי דשיל"מ לאחה"פ וכתב ה"ה דלפ"ז אף בע"פ אינו בטל וכו' ותי' דר"י פליג אר"א בביצה ל"ט וכו' וע"ז תמה השעה"מ אטו דבר זה דדשיל"מ ר"א דחידש הלא זה משנה מפורש ונדחק ליישב ולדעתי א"ש ע"נ דיש להבין להיפוך דעת הסוברים דחמץ לא הוי דשיל"מ למה באמת לא נחשב דשיל"מ ואין לומר כיון דנאסר לאחה"פ מכח קנס ג"כ מ"מ נהי דדשיל"מ לא בטל הוי מדרבנן ומדרבנן אסור אף לאחה"פ מ"מ מה בכך לא מבעיא להסוברים דטעם דשיל"מ דלא בטל הוי מכח עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר פשיטא דקשה דאף אם לאחה"פ אסור מדרבנן מ"מ הוי לחז"ל להחמיר שלא יתבטל בפסח דסוף סוף לאחר הפסח קיל ליה איסורא ועד שתאכלנו בפסח באיסור של תורה ע"י ביטול תאכלנו בהיתר אחה"פ שיהיה מותר בלא"ה מן התורה רק מדרבנן יהי' אסור ובודאי דרבנן קיל לי' מדאורייתא ואף לדעת הר"ן דהטעם דהוי כמו מב"מ גם כן י"ל כיון דמה"ת יהיה מותר אח"כ דומה למב"מ וראוי שלא יתבטל בשעה שיש בו איסור דאורייתא דלגבי איסור דאורייתא כיון דאח"כ הלך לו איסור זה הוי כמו מב"מ אך נלפענ"ד הטעם דכמ"ש קצת פוסקים בסי' תמ"ז ותנ"א דבחמץ לא שייך נ"ט בר נ"ט דהתירא כיון דשמו עליו מקרי איסורא בלע כן ה"נ י"ל להיפוך כיון דדשיל"מ אינו בטל הוי רק במינו אבל שלא במינו בטל אם כן חמץ במצה אף דאי נלך בתר שם העצם הוי שוה בשמא או שוה בטעמא מ"מ כיון דאף בזמן ההיתר הוי שמו עליו שם חמץ וכיון דכרכר דהוי במשהו אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא וכאן בזמן ההיתר ג"כ שמו עליו דזה חמץ וזה מצה לכך הוי כאלו אינו שוה בשמא ולא נחשב מב"מ ואינו דומה לכל דשיל"מ דאינו בטל מב"מ דהתם לא הוי שם האיסור על דבר הנאסר בפרט אח"כ בזמן ההיתר כשנסתלק האיסור אין שם האיסור עליו עוד אח"כ ולא נקרא עליו רק שם העצם לכך שפיר נחשב מב"מ ואין אנו מסתכלין במה שעכשיו הוא אסור וחברו מותר אבל בחמץ דהוי שמו עליו תמיד כיון דשם האיסור עליו ומה"ט לא נחשב נ"ט בר נ"ט דהיתרא לכך לא הוי כמב"מ כיון דאף לאחר ההיתר לא יהי' שוה ממש לההיתר דזה שם איסור עליו וזה שם היתר עליו בשלמא למ"ד בפסחים שם דס"ל בכל מקום מב"מ במשהו א"ש דהם לא אזלי בתר האיסור וההיתר רק בתר גוף הדבר אם הם שוין וס"ל כיון ששוין רק בעצם הוי מב"מ א"כ לדידהו לא מסתכלי כלל באיסור והיתר רק בגוף העצם לכך מה בכך דחמץ דשמו עליו דשם איסור עליו דזה אינו פועל רק דנחשב כאלו הי' אסור תמיד כיון דתמיד שם איסור עליו ולדידהו מה בכך דשם איסור עליו כיון דבעצם שוין בשמא לא בטלי אם כן לדידן דקיי"ל מב"מ בס' ואף שבעצם שוין מ"מ בטלין רק כשהוא שוה גם בהיתר שאף זה עתיד להיות ניתר בזה ס"ל דנחשב למב"מ כמ"ש הר"ן פ' הנודר מן המבושל אם כן בזה שפיר יש לחלק כיון דזה שם האיסור עליו תמיד הוי כאלו הי' אסור תמיד וכיון דלא הי' שוה בשמא ההיתר שוב לא הוי מב"מ ובטל ואף לדעת הסוברים דהטעם דלא בטל מכח עד שתאכלנו באיסור וכו' מ"מ מוכרחים להודות דזה גזרו דוקא במינו וכתבו הטעם משום דבמינו נקרא ההיתר ע"ש הנאסר אבל בא"מ לא הוי ההיתר ע"ש האיסור עיי"ש ביו"ד סי' ק"י אם כן לפ"ז תינח בשאר איסורין דלא נקראים ע"ש האיסור אבל בחמץ כיון דשמו עליו הוי כאלו לא היה מינו לענין זה דתמיד לא נקרא ההיתר על הנאסר דשם חמץ תמיד עליו והוי כאלו תמיד שם איסור עליו ולא נקרא ההיתר ע"ש הנאסר והוי בזה כאלו הי' מבשא"מ כלל ולכך הוצרכו הפוסקים לטעמים אחרים בחמץ בפסח ולפ"ז מיושב הרבינו יונה דהתוס' בביצה שם הקשו מה משני ר"א דהו"ל דשיל"מ הלא הוי מבשא"מ אך נראה דלפמ"ש הר"ן בישוב דעת הרי"ף בנדרים בפת שאפאה עם הצלי א"ש גם זה דכמו דאמרינן בכמה דוכתא דשאני מחוסר מעשה ממחוסר זמן דשמשא ממילא ערבא וכן איתא ביו"ד סי' רל"ד לענין הפרת הבעל דבמחוסר זמן מקרי חלות הנדר עיי"ש לפ"ז ה"נ בדשיל"מ י"ל דכל הני דחשיב בנדרים דהו"ל דשיל"מ ומוכח שם דזה דוקא במינו היינו דוקא כגון טבל ונדר כה"ג דאין ההיתר בא מכח זמן רק על ידי מעשה ולכך כיון דאין ההיתר ממילא לא הוי כניתר עכשיו רק אח"כ לכך אין ההיתר רבה כ"כ ולכך בעינן שיהי' במינו ממש אבל אם ההיתר בא ממילא מכח זמן אז כיון דשמשא ממילא ערבא נחשב כאלו כבר הוא מותר ודומה לפת שאפאה עם הצלי לכך אף בשא"מ לא בטיל דהוי היתר בהיתר ולכך משני ר' אשי שפיר דהו"ל דשיל"מ כיון דאם יעבור יו"ט יהיה מותר ממילא לכך אף בשא"מ בטל ולפ"ז יסבור הרבינו יונה כדעת הרי"ף בזה דכל דההיתר אלים לא בטיל אף בשא"מ ולכך א"ש דס"ל דלדידן דקיי"ל כר"א דאף בשא"מ לא בטל כל שההיתר בא מכח זמן אם כן ה"נ מה בכך דחמץ שמו עליו תמיד מ"מ כיון שהוא ניתר ממילא מכח זמן הוי כאלו הותר עכשיו ומה שחסר קצת כאן מה ששם האיסור עליו תמיד הוי כנגד זה משלים מה שבאמת הוא מב"מ ולכך דומה לאם בגוף העצם הוי מבשא"מ מ"מ כיון דההיתר רבה הוי כמב"מ ה"ה נמי להיפוך כאן שלענין ההיתר הוי כמבשא"מ מחמת דשם האיסור עליו מ"מ כנגד זה הרי הוי שוה בעצם ממש מב"מ לכך ג"כ לא בטיל ולפ"ז מתרץ שפיר דר"י לא ס"ל כר"א דהיינו דר"י ס"ל אף דדשיל"מ לא בטיל היינו דוקא במינו ממש אבל במבשא"מ אף דההיתר בא ממילא או שהוא ניתר עכשיו גם כן בטל ולכך ה"ה נמי בחמץ ומצה אף דהוי מב"מ ממש מ"מ כיון דשמא עליו הוי קצת כמבשא"מ ולכך בטל אף דהוי דשיל"מ וס"ל דלא כר' כהנא בפת שאפאה עם הצלי אבל לדידן דקיי"ל כר' אשי התם בביצה וכר' כהנא בפת שאפאה כמ"ש הרי"ף דהוי דשיל"מ לכך אף במבשא"מ לא בטל כל שההיתר הוי עכשיו או בא ממילא מכח זמן לכך ה"נ בחמץ ומצה אף דשמא עליו מ"מ בעצם הוי מב"מ ולא גרע במבשא"מ בעצם ולכך לא בטל וא"ש דברי הר"י בשיטת הרמב"ם ודוק היטב:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ב) </b>
+<b> מה שהביא </b> הרב פה בשם כ"י לרבינו יונה הנה נמי הרמב"ן בספר המלחמות אמר למילתי' דר"י פליג אדין דבר שיש לו מתירין <span class="R"> (קמב)</span> אלא דהרמב"ן קאמר דר"י סובר כרבנן דר"ש בנדרים דהמה פליגי על ר"ש בדין דשיל"מ ובאמת אין הדברים מוכרחין שרבנן פליגי על זה הדין דשיל"מ ואולם על דבר אחר לענין שביעית פליגי שם ועיין. ובאמת הדבר קשה מאוד דלא מצינו שום מקום בש"ס הרגש פלוגתא בזה אמנם רבינו יונה פה לא קאמר דר"י פליג על הכלל בדשיל"מ אלא דפליג על רב אשי הרי ראינו כונתו לדבר אחר ולא על הכלל כולו יצא אלא מפרט פרט וכמו שמסבבו הרב פה. ובאמת מן הרב הי' נעלם הרמב"ן הנזכר דהוא אומר בפירוש דר"י פוסק כרבנן ולית לי' דר"ש והרב שמתמה על רבינו יונה תמיהתי' על הרמב"ן קיימת גם היה להרב המחבר להביא מקרוב לחמו דע"כ ר"י אית לי' דשיל"מ דהא ר"י סובר [ביצה ג' א'] הטעם של ביצה שנולדה בי"ט משום משקין שזבו. וא"כ עליה קשה קושי' הש"ס ע"ב שם מהאי ס' ביצה וע"כ כתי' רב אשי משום דהוי דשיל"מ ואף די"ל דר"י מוקמינן למילתי' בספק טרפה וכתי' רב פפא שם מ"מ על רב אשי קשה הא אוקימתא דידך לאו קיימת היא אליבא דר"י ובפרט שעיקר הקושיא שם אליבא דרבי יוחנן כאשר הייתי רגיל לפרק שם קושית מהר"ם שיף דהקשה על הש"ס שם גברא אגברא קארמית דגמרא הקשה שם על תי' הש"ס דהאי שלא נתערב הביצה משום דהוי דבר שבמנין והקשה הש"ס הניחא למ"ד כל שדרכו למנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר ומאי קושיא דלמא האי מ"ד סובר כרבה טעמא משום הכנה וע"כ דר"י אדר"י מקשה הש"ס דר' יוחנן אית לי' משקין שזבו וא"כ אדידי' קשי' איהו דאמר את שדרכו למנות שנינו. ועל זה מתרץ רב פפא תנא דליטרא קציעות הוא ור"א משני ספק בדבר שיל"מ עשאו חכמים כביטול. וא"כ הרי מוכח מר"י דדשיל"מ לא בטיל ואף שאליבא דהרמב"ן יש לדחות דודאי רבי יוחנן מודה אליבא דר"ש כן ואיהו לא סבירא לי' ומוקי הברייתא כר"ש כמה מן הדוחק בדברים אלה ואין להאריך ועל שיטת רבינו יונה שהביא המחבר אין לדחוק גם באלה דהוא לא אמר מידי מפלוגתא דתנאי אלא כתב דר"י לא ס"ל כרב אשי. ודברי רבינו פה נחמדים בישוב של רבינו יונה:<br><b> ואולם </b> אנכי דרכתי בזה דרך אחר דהנה המרדכי חולק על הרי"ף והר"מ וקאמר דחמץ לא הוי דשיל"מ אף שלאחר פסח מותר משום שנאסר לשנה הבאה ועיין ברמ"א י"ד סי' ק"ב הביאו דברי המרדכי ואומר אני דסברא זו של הרי"ף והרמב"ם דחשבו לחמץ לדשיל"מ אף שנאסר לשנה הבאה והמרדכי דאומר כיון שנאסר לשנה הבאה לא הוי דשיל"מ תליא בתרי טעמא של דשיל"מ והיינו טעמא דהר"ן ורש"י שהבאנו לעיל הל' י"ט וטעמא דהר"ן משום דהוי מין במינו וטעמא של רש"י משום דיש היתר לאיסורו ועד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר והנה לפי טעם רש"י ליתא לסברת המרדכי כיון שנאסר לשנה הבאה דמה לי אם נאסר אם אין מ"מ הא יכול לאכול בזמן ההיתר אבל לטעמא של הר"ן אתי' שפיר טעמא דאמר דאסרו חכמים לדשיל"מ כיון דנקרא מין במינו היתר בהיתר ועל זה יש לחלק ולומר דכל זה באיסור שאינו חוזר לאיסורו אבל איסור שחוזר לאיסורו לא וא"כ י"ל בהאי פליגי הרי"ף והר"מ והמרדכי ובזה י"ל נמי דפליג ר' יוחנן עם רבא דודאי רבי יוחנן נמי אית לי' דינא של דשיל"מ אלא רבא סובר הטעם משום עד שתאכלנו באיסור אבל ר' יוחנן אית ליה הטעם משום מין במינו וא"כ בטל כיון שנאסר לשנה הבאה והנה כבר יעדנו לעיל הל' י"ט דהר"ן נמי סובר הטעם של הש"ס דלהכי מחמרינן בדשיל"מ משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אלא דהי' קשי' לי' הא פרח איסורא ואין כאן איסור כלל לכן הוסיף סברתו דהוי מין במינו ולא בטל כלל ועיי"ש בדברינו היטב דאמרתי דלפ"ז כל זאת בביטול ובתערובות אבל גבי ספיקא מודה הר"ן דלכך לא אמרי' דס' לקולא משום סברא זו דעד שתאכלנו בספק איסור תאכלנו בודאי היתר עייש"ה בדברינו הל' י"ט פרק הנ"ל שהארכנו שם. ובזה תרצנו שם הקושיות על הר"ן שתמהו כל אבירים דלדעתו מאי ענין ספק למין במינו ומאי תי' רב אשי שם [ביצה ד'] ולפ"ז נכון נמי האי דודאי ר' יוחנן אית לי' דשיל"מ לא בטיל אלא טעמא משום מין במינו וא"כ הכא גבי חמץ לא הוי דשיל"מ משום דנאסר לשנה הבאה ולא מקרי היתר בהיתר ול"ק לי' לפ"ז מרב אשי שם ביצה [ד' א'] דמתרץ דטעמא של ספיקה אסורה משום דשיל"מ הא לית לי' דשיל"מ ולדברינו מיושב גבי ספיקא בלא"ה הוי דשיל"מ משום טעמא של רש"י עד שתאכלנו באיסור וזה נכון וברור ולפ"ז שפיר עולים דברי רבינו יונה ונקט לישנא דחוכמתי' דהנה רב אשי גבי מים ומלח ע"כ לית לי' האי סברא דהא גם התם בתערובות איירי ואיך אמר משום דהוי דשיל"מ הא נאסר גם לשבת הבאה וכמו שכתב הרב מנחת כהן בשער התערובות הביאו רבינו המחבר לעיל הל' י"ט פ"ב הל' ז' לענין מוקצה שמוקצה לא הוי דשיל"מ כיון שנאסר לשבת הבאה אם אינו מכינה הכי נמי אם אינו קונה שביתה ואם כן מאי דשיל"מ מקרי וע"כ דרב אשי סובר דאפילו בכה"ג מקרי דשיל"מ והיינו כטעמא של רש"י לחודא מטעם דשיל"מ וא"כ הרי למחר מותר ומה לי אם נאסר לשבת הבאה מי בקש ממנו שימתין עד שבת הבאה לאכול מחר וזה שכוון ואמר רבינו יונה ועוד דדשיל"מ הוא דהא לאחר הפסח מותר מדאורייתא והיינו כטעמא של הרמב"ם אף שנאסר לשנה הבאה מה לי בזה ועל זה אמר כדאמר רב אשי שילהי ביצה והיינו רב אשי גבי מים ומלח אף שנאסר לשבת הבאה מ"מ הוי דשיל"מ ולכן נקט האי רב אשי ולא רב אשי פ"ק דביצה דמהתם לא מוכח מידי דהתם על הספק קאי ובודאי טעמא עד שתאכלנו באיסור דלא שייך ביטול אבל הכא גבי מים ומלח דבביטול איירי וא"כ קשה קושית הר"ן לפי אשר הצענו הא נהפך האיסור להיות היתר וע"כ משום מין במינו נגעה בו וא"כ אי נאסר לשבת הבאה לכאורה לא הוי היתר בהיתר ואיך אמר רב אשי דלא בטיל וע"כ דרב אשי חולק בזה וסובר אף שנאסר מקרי היתר בהיתר או שיש לו שיטה אחרת וסובר דאפילו לענין ביטול שייך לומר עד שתאכלנו באיסור כדעת רש"י ולפ"ז מסיים שפיר ור"י פליג אדרב אשי וסובר דלא כן דבביטול הטעם משום מין במינו דהוי היתר בהיתר ובדבר הנאסר לא מקרי היתר בהיתר ולכך חמץ לא הוי דשיל"מ:<br><b> ולפ"ז </b> מתורץ קושי' תוס' ביצה [ל"ח א'] ד"ה ולבטל מים ומלח מאי קשי' לי' להש"ס הא הוי דשיל"מ ועי' פיר' ולדברינו ניחא דמאן האי מקשה הא איהו רבי יוחנן ואף שמוכח מרבי יוחנן דאית לי' דשיל"מ לא בטיל מהאי דר' יוחנן לעיל דאית לי' טעמא משום משקין שזבו וע"כ כתירוצא של רב אשי שם אמנם מרבי יוחנן פסחים דאית לי' חמץ בפסח אינו במשהו הא מוכח דאית לי' טעמא של דשיל"מ משום דהוי מין במינו ודבר שנאסר לשנה הבאה או לזמן מה לא מקרי דשיל"מ דלא מקרי היתר בהיתר כאשר בארנו ת"ל. ולפ"ז הכא לא הוי דשיל"מ כיון שנאסר לשבת הבאה בלי קנין שביתה והוי כמוקצה לדעת הרב בעל מנחת כהן אף שבידו להכין אכן רב אשי לדידי' חולק על זאת הסברא ומשני דאפ"ה הוי דשיל"מ דהוא לא סבירא לי' טעמא של הר"ן כלל אלא רק הטעם משום עד שתאכלנו באיסור אכול בהיתר ואף שנאסר לזמן מה נקרא דשיל"מ ואולם לפי דברינו עכ"פ קשה לרבא דהא איהו סובר חמץ בפסח במשהו ולפי הרי"ף והר"מ היינו טעמא דרבא משום דהוי דשיל"מ וע"כ דרבא סובר דאף שנאסר לשנה הבאה אפ"ה הוי דשיל"מ כמו שאמרנו וא"כ קשיא על רבא הכא בסוגיא דמים ומלח דמשני' שאני תבלין דלטעמי' עבידי' הא לדידי' הקושי' בלא"ה לא קשי' דהא הוי דשיל"מ בשלמא על ר' יוחנן דהקשה קושי' זו שפיר היינו מתרצים דלשיטתי' אזיל דסובר גבי חמץ נמי דלא הוי דבר שיל"מ אבל על רבא קשי' ומזה יהי' קצת ראי' לגירסת רש"י שם פסחים [ל' א'] דגורס במשהו כרב דאין לומר הטעם של רבא משום דבר שיש לו מתירין וע"כ טעמא כרב ועיין בהל' מ"א הארכנו עוד בזה:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> בטעם </b> המלך מ"ש המחבר בכוונת שיטה בתי' לר"י עיין בפר"ח יו"ד סי' ק"ב ס"ק י"ב וי"ג ביאר דמרב אשי מוכח דאף שחוזר ונאסר לשנה הבאה הו"ל דבר שיש לו מתירין ממילא נכונים דברי רבינו יונה דבזה לא סבירא ליה לר"י כר"א וא"צ לכל האריכות ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קלט) </b> ומ"ש רבינו חמץ בפסח כו' ודבריו תמוהים כו'. גם אני כוונתי מכבר לפליאה זו על מרן הכ"מ ז"ל והראו לי אח"כ שכן הקשו להגאון בעל נו"ב מה"ק חיו"ד סי' צ"ד ותירוצו שם במחכ"ת רחוק ודחוק ועיין רמב"ן במלחמות פ"ב דפסחים ועיין בדברי הגאון המחבר לקמן בפט"ו מהמ"א ה"ד שתירץ שם קושיא זו כאורחא דחיקא. אולם בפשיטות י"ל דכונת מרן הכ"מ ז"ל על האי ברייתא דמייתי הש"ס בע"ז בפ' השוכר שם תניא כוותי' דר"י ור"ל כו' אמאי לא קתני נמי חוץ מחמץ כו' (וכעין זה הקשה הרא"ש שם מזו למאי דקיי"ל דחמץ בכ"ש) ותירץ דמדשיל"מ לא מיירי וטבל בכל שהוא דכהיתרו כן איסורו:<br><b> (קמ) </b> שהרי ר"י ור"ל אית להו בפ' כ"ש כו'. תמהני דאין זכר בש"ס דר"ל נמי ס"ל כר' יוחנן דחמץ כו' בששים אלא דר' יוחנן לחודי' קאמר כן והש"ס קאמר שם דר' יוחנן לטעמי' כו' ובע"ז איתא נמי לר"ל בהדי ר' יוחנן דס"ל דכל איסורים כו' אבל אי טעמא דטבל נמי משום דשיל"מ כמ"ש התוס' י"ל דר"ל ס"ל באמת דחמץ בכל שהוא דהו"ל דשיל"מ ועיין בזבחים בר"פ התערובות דמשמע שם דס"ל לר"ל דדשיל"מ לא בטיל:<br><b> (קמא) </b> ולא איירי אלא בחמץ דלא שייך בי' דשיל"מ כגון תבשיל כו'. ורש"ל ביש"ש פ' כל הבשר סי' פ"ז הוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל להיפך והיינו דמדאוסר כל תערובות חמץ ולא חילק בין נתערב בתבשיל בשביעי של פסח דאז אינו מתקלקל לבין אם נתערב ביום ראשון של פסח דאז מתקלקל משמע דלא ס"ל להרמב"ם ז"ל דבדבר המתקלקל לא אמרינן דדשיל"מ לא בטיל ולא מחלק בין חמץ לשאר איסורים ולפ"ז הדרא הקושיא לדוכתא כיון דס"ל להרמב"ם ז"ל דגם בדבר המתקלקל הוי דשיל"מ ולא בטיל א"כ מ"ט דר"י:<br><b> (קמב) </b> בטעה"מ: אלא דהרמב"ן קאמר דר' יוחנן סובר כרבנן דר"ש כו' בדין דשיל"מ כו'. לפי מה שהוכיח שם הרמב"ן ז"ל מדקאמרינן התם ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה בס' חוץ מטבל כו' מוכח מזה דר"י ס"ל דרבנן פליגי עלי' דר"ש ולית להו דינא דדשיל"מ לא בטיל הנה מזה גופא מוכח דגם ר"ל לית לי' דדשיל"מ לא בטיל ואף דשם בפסחים לא שמעינן מה דס"ל לר"ל דהתם רק ר' יוחנן לחודי' קאמר דחמץ בטל בס' מ"מ מהאי דע"ז דאיתא התם ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו כו' מוכח דגם ר"ל ס"ל כרבנן דר"ש דדשיל"מ בטיל וא"כ היאך מתרץ רב אשי ביבמות דף פ"ב אליבא דר"ל גבי חתיכות של חטאת דסיפא ה"ט משום דהוי דשיל"מ וכל דשיל"מ לא בטיל הא ר"ל לית לי' כלל האי כללא דדשיל"מ לא בטיל ודוחק לאוקמה כר"ש כיון דקתני סיפא דברי הכל לא תעלה. אלא דגם להיפך יש צידוד לומר דחכמים פליגי עלי' דר"ש וגם רב אשי ס"ל כן אלא דהוא פוסק דלא כוותייהו וס"ל דבכל מקום ששנינו דתרומה עולה באחד ומאה אתיא כרבנן דר"ש ויתורץ בזה קושיית התוס' שם ועיין מ"ש על הגליון לקמן בפ' ט"ו מהמ"א ה"ד ובמקום אחר הארכתי גם צ"ע קצת בזבחים דף ע"ד ע"ב במאי דאמרינן שם בהצריכותא דאצטריך לדר"ל משום דתרומה יש לה מתירין וע"ש:
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b>
+<b> חייבים כרת אלא על אכילה עצמו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי כו'.</b> הנה קודם בואי לביאור דברי רבינו ז"ל ראיתי לעמוד על מה שנחלקו הראשונים ז"ל אי טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן והנה דעת רש"י ז"ל בפרק ג"ה דצ"ט ד"ה לא נצרכה דטעמו ולא ממשו אע"ג דאיכא כזית בכא"פ אין איסורו אלא מדרבנן דמדאורייתא ברובא בטיל וראיתי להרב מנחת כהן ולהרפ"ח ז"ל בא"ח סימן תמ"ב שהקשו עליו מפ' אלו עוברין דאמרינן התם וכזית בכא"פ דאורייתא א"ל אין א"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח ומשנינן הנח לכותח הבבלי דלית ביה בכא"פ אי בעיניה דקא שריף כו' הרי דאע"ג דכותח הבבלי לא הוי אלא טעמו ולא ממשו שהאיסור נימוח ואינו בעין כמ"ש רש"י שם בסוף הסוגיא וכותח הבבלי לא הוי אלא טעם כעיקר אפילו הכי בעי תלמודא למימר דכל דאיכא אכילת פרס לוקה עליו הפך מ"ש רש"י ז"ל דברוב היתר בטל מן התורה יע"ש שהניחו בצ"ע והיא קושיא רבתי בדעות האמנם אחר העיון נראה שיש ליישב שרש"י ז"ל לא כ"כ אלא אליבא דרבא ור"י דס"ל דטעם כעיקר דרבנן וקי"ל כוותיהו אמנם אביי ודאי ס"ל דטעם כעיקר דאורייתא כדאיתא בפ' כל הבשר וכ"כ הרשב"א בחי' משם הרמב"ן ז"ל ליישב לדעת רש"י סוגיא דפ' א"ע דמשמע מיניה דטעם כעיקר דאורייתא דההוא דפ' א"ע לאביי הוא דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא יע"ש וא"כ הא דפריך בפ' א"ע א"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א אביי הוא דפריך ליה הכי ולטעמיה אזיל דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא דילפינן מבשר וחלב ולפום שיטתיה הוא דפריך דאם איתא דכזית בא"פ אפי' ע"י תערובות דאורייתא אמאי פליגי רבנן בכותח כיון דאיכא בכא"פ וטעם כעיקר דאורייתא. וכי תימא אם כן אפילו תימא דבכדי אכילת פרס לאו דאורייתא תקשי ליה אמאי פליגי רבנן כיון דטעם כעיקר דאורייתא הא ל"ק שכבר כתבו התוס' ז"ל בפרק ג' מינין ד"ה בכזית דהשתא ס"ל לאביי דטעם כעיקר אינו חייב אא"כ אוכל מן הטעם כזית בבת אחת שלא יהא טעם חמור מן העיקר והעיקר עצמו ס"ל השתא שאינו חייב אלא אם כן אוכלו בבת אחת יע"ש אמנם לרב דימי דס"ל דבכא"פ עצמו דאורייתא ק"ל שפיר דאמאי פליגי רבנן כיון דטעם כעיקר דאורייתא ורב דימי דמשני ליה הנח לכותח הבבלי כו' ולא משני לי' דטעם כעיקר אפי' כא"פ דרבנן לפום שיטתיה משני ליה דאפי' תימא דטעם כעיקר דאורייתא לא תקשי דהנח לכותח הבבלי כו' וא"כ דרב דימי ה"נ ס"ל כאביי דטעם כעיקר דאורייתא ואע"ג דהך קושייא דאביי לר"י קפריך דקאמר כל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור ור"י הא ס"ל בפרק בתרא דע"ז דטעם כעיקר דרבנן ואם כן לר"י לא תיקשי ליה מכותח הבבלי י"ל דאביי לאו לר"י קפריך אלא לפום שיטתיה דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא הוא דקאמר דע"כ הא דר"י דקאמר כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור ליתא מכח מתני' דמקפה ואהא הוא דאכפל רב דימי לשנויי הנח לכותח הבבלי כו' ואי קשיא לך אכתי לר"י דס"ל דטעם כעיקר אפי' כא"פ דרבנן א"כ מה יענה למתני' דמקפה והא ליכא לשנויי כשינויא דרב דימי דהא לר"י אפי' איכא כבא"פ לאו דאורייתא הא ודאי י"ל דההיא דמקפה מיירי בטעמו וממשו דאיתיה לשום של תרומה בעין ואינו נימוח אלא שאינו ניכר וכן נראה מדברי הרב מ"ך והפר"ח ז"ל דלא ק"ל אלא מכותח הבבלי ולא ק"ל ממתני' דהמקפה וא"כ למאי דקי"ל כרבא ור"י דטעם כעיקר דרבנן כי פטרי רבנן בכותח אפי' בדאיכא כבא"פ הוא דפטרי כנ"ל ודוק:<br><b> ודעת </b> רבינו חיים ז"ל כתבו הרא"ש בפרק ג"ה דטעם כעיקר דאורייתא מיהו ההיתר אינו נהפך לאיסור לחייב על כזית מן התערובות אלא כשיש בתערוב' כבא"פ והיינו דקאמר ר"י כל שטעמו וממשו כו' ולוקין עליו וזהו כבא"פכלומר דאז לוקין עליו אפילו אינו אוכל אלא כזית מן התערובות אבל כל היכא דליכא כבא"פ אסור מן התורה ואין לוקין עליו יע"ש והקשה הרב בני שמואל ז"ל מההוא דאמרינן בפ' א"ע הנח לכותח הבבלי דלית ביה כבא"פכו' ואי משטר קא שטר ליה לית ביה כבא"פ ופרש"י שכשאכל כדי א"פ ממה שטבל בתוכו לא אכל מן הכותח אלא מעט ב' זיתים או ד' כו' ואם איתא כיון שאכל כזית שרי ותי' דשאני התם דליכא טעם חמץ אלא קיוהא בעלמא ולהכי בעי אכילת פרס ממש ולא סגי בכזית מן התערובות וכתב עליו הפר"ח ז"ל דלפ"ז נפיק דגם לדעת ר"ח אפילו דליכא טעמא לא מבטיל וזה הפך מסקנת רוב הפוסקים ול"נ דגם ר"ח ס"ל כדעת רוב הפוסקים וסוגי' דפסחים יש ליישב לפי שיטתו והכי אי' התם מאי כזית דאיכא כבא"פכלומר וכזית דקאמר רבא היינו שאוכל כזית מן התערובת ולוק' כיון דאיכא כבא"פ נהפך כל ההיתר לאיסור ופרכי' א"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי כלומר דמשמע ליה לתלמודא דאיכא טעם חמץ בכותח ואיכא כבא"פ וכיון שכן אפי' על כזית גרידא לחייב ומשני הנח לכותח הבבלי דלית ביה כבא"פ אי בעיני' דקא שריף ואכיל ליה פי' כזית ממנו בטלה דעתו אצל כל אדם ולא מקרייא אכילה ואי משטר קא שטיר ואכיל לית ביה כבא"פ ר"ל דכיון דאין דרך לאוכלו אלא על ידי טיבול לא מחייב על כזית מכותח הבבלי אלא בעינן שיהא כזית של חמץ גרידא בכאא"פ של טיבול והא לית ליה אלו דבריו יע"ש:<br><b> ולעין </b> הקורא יש לדקדק עליו דא"כ אמאי הוצרך הרב לעיל מזה לומר שלדעת ר"ת דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא ואפי' ביותר מכדי א"פכל שהאיסור נותן טעם בהיתר אם אכל כזית ממנו לוקה דה"ט דפליגי רבנן עליה דר"א בכותח משום דליכא טעם חמץ אלא קיוהא בעלמא מכח זה דחה שיטת ר"ת מהלכה משום דלפי שיטה זו צ"ל דכל דאיכא כבא"פ אפי' דליכא טעמא לוקה עליו הפך מסקנת רוב הפוסקים ואמאי לא כתב דטעמייהו דרבנן דפטרי גבי כותח משום דאין דרך לאוכלו אלא ע"י טיבול לא מחייב על כזית מכותח הבבלי וכמ"ש לדעת ר"ח אף ע"ג דס"ל דכל דאיכא כזית בכדי א"פ ההיתר נהפך לאיסור ולוקין על כזית ממנו היינו דוקא כשאוכלו בעיניה אבל גבי כותח כיון שאין דרך לאוכלו אלא ע"י טיבול לא מחייב דמהשתא מצינן למימר שפיר שדעת ר"ת כדעת רוב הפוסקים דכל דליכא טעמא בטל ברוב:<br><b> האמנם </b> אחר העיון דבריו מבוארים דבשלמא לדעת ר"ח דס"ל דבעינן שיהיה בתערובת כבא"פ ניתן ליאמר תי' זה ולא תקשי לן משכר המדי דשתי ליה בעיניה כדק"ל לרש"י משום דאיכא למימר דס"ל לר"ח דשכר המדי אין בתערובת כבא"פ ודוקא מכותח הבבלי הוא דפריך תלמודא דהכי קים ליה דכותח יש בו כבא"פ אכן לדעת ר"ת דס"ל דאפי' דליכא כזית בא"פ דאורייתא לא יתכן תי' זה כלל דהא תקשי לן משכר המדי דשתי ליה בעיניה ואע"ג דנימא דליכא כבא"פ אפי"ה לדעת ר"ת מחייב אלא דאכתי ק' אף לדעת ר"ח מזיתום המצרי דאיכא כזית בכדי א"פכדאמרי' בגמ' תלתא שערי כו' אפי"ה פטרי רבנן אף ע"ג דשתו ליה בעיניה ובשלמא לדעת רש"י דבעינן שיאכל כל הפרס איכא למימר דזיתום המצרי נמי אין דרך לאוכלו אלא מעט מעט ושוהא באכילתו יותר מכדי א"פכמ"ש הרב לקמן אכן לדעת ר"ח דאפי' על כזית מן התערובת חייב ק' ולכן מחוורא דמילתא כתי' הרב בני שמואל ז"ל ועוד א"ל שדעת ר"ח כדעת רוב הפוסקים דכל דליכא טעמא ברובא בטיל אלא שהוא מפרש כפי' חכמי ספרד שכתב מרן הכ"מ ז"ל וכן נראה שהוא דעת הטור והרא"ש כמ"ש בב"י דפלוגתא דר"א ורבנן מיירי בשאם אוכלו ע"י טיבול אין בו כבא"פ ואם משרף קא שריף ליה יש בו כבא"פ ושתי ליה בעיניה דלרבנן פטור משום דבטלה דעתו אצל כל אדם ולר"א לא אמרי' בטלה דעתו משום דרביה ליה מכל מחמצת ופי' הסוגי' כמ"ש הפ"ח ומשני הנח לכותח הבבלי דלית ביה כבא"פ אי משרף קשריף פי' כזית ממנו בטלה דעתו אצל כל אדם ומש"ה פטרי רבנן ואי משטר קא שטר לית ביה בכא"פכלומר אפילו כזית של כותח אין דרך לאוכלו בכא"פ של טיבול מש"ה פטור ור"א דמחייב מיירי בדשריף ליה לכזית בעיניה ולא אמרי' בטלה דעתו משום דדריש כל אבל בדמשטר קא שטר אפילו ר"א מודה:<br><b> הן </b> אמת דלפי' זה ק"ט מדאמרי' התם כמאן כר"א דדריש כל א"ה לענין חמץ בפסח נמי הרי מבואר דלר"א אפי' כי אכל כזית לבד מחייב מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור ולא בעינן שיאכל כל הפרס ואילו רבינו פסק כר"א לפי דעת הטור ואפי"ה כתב דצריך שיאכל כל הפרס וכבר מרן הכ"מ נתקשה בזה ותי' דטעמו מדאמרי' בתר הכי והאי משרת להכי הוא דאתא כו' הא מני רבנן ור"י דאמר כר"ע ומפרש הרמב"ן דה"ק דר"י דאמר כר"ע וליה לא ס"ל כוותיה אלא כרבנן וכיון שכן משרת לא אתא להיתר מצטרף לאיסור אלא לטעם כעיקר והיינו כבא"פ את"ד יע"ש והן דברים תמוהים שהרי לר"א דס"ל דחמץ היתר מצטרף לאיסור לא ממשרת הוא דילפינן ליה אלא מריבויא דכל נפ"ל וא"כ לו יהי דקי"ל כרבנן דדרשי משרת לטעם כעיקר אפי"ה גבי חמץ היתר מצטרף לאיסור לר"א מריבויא דכל וכבר תמה עליו בזה מורינו הרב בס' מ"ק יע"ש:<br><b> ואולם </b> הנראה אצלי דכונתו לומר דמאי דמשמע בגמ' דלר"א היתר מצטרף לאיסור מריבויי' דכל היינו למאי דהוה ס"ד דהא דקאמר ר"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף כו' חוץ מאיסורי נזיר אליבא דכ"ע היא ומש"ה פריך כמאן כר"א דדריש כל א"ה לענין חמץ בפסח נמי דלפום מאי דס"ד השתא ס"ל דלר"א אפי' על כזית בלבד מיחייב בדאכיל לי' דרך טיבול דטפי מסת' לומר דריבויא דכל אתא לחיובי על כזית דתערובת חמץ מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור והחמירה תורה גבי חמץ כדרך שהחמירה בנזיר מלומר דריבויא דכל אתא להיכא דשריף ליה דבטלה דעתו אצל כל אדם אמנם לפום מאי דמסיק דהא דר"י כר"ע ולא קי"ל כוותיה אלא כרבנן דמשרת אתא לטעם כעיקר אבל היתר מצטרף לאיסור לית לן בכל התורה כולה מעתה מסתבר טפי לומר דריבויא דכל אתא להיכא דאכל כזית בכא"פ בעיניה דבכל התו' כולה קי"ל דחייב והכא בחמץ החמירה תורה דאפי' כי אכיל ליה שלא כדרך אכילתו מיחייב ולא לומר דאתא להיתר מצטרף לאיסור דלא שמעינן ליה כלל בכל התורה כולה כנ"ל ועוד אפשר ליישב לעיקר קו' מרן דהא דמשמע בגמ' דלר"א גבי חמץ היתר מצטרף לאיסור היינו למאי דהוה קס"ד דכזית בכא"פ ע"י תערובת דרבנן והילכך עכ"ל דר"א כי קא מיחייב אפי' אכזית בלבד מיחייב מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור אמנם לפום מאי דמסיק דכזית בכא"פ דאורייתא אית לן למי' שפיר דפלוגתא דר"א ורבנן בדאכיל ליה בעיניה לכזית בא"פ ולא להיתר מצטרף לאיסור דתפסת מועט תפסת ודו"ק:<br><b> עוד </b> הקשה הרפ"ח לדעת ר"ח דהיכי אמרינן בא"ע דלרבנן אי שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב אלמא הטעם מהפך ההיתר לאיסור ואפי' ללקות וכתב די"ל דס"ל לר"ח כסברת הראב"ד דדוקא בנזיר איכא מלקות אבל לא בשאר איסורין משום דילפי' לה מנזיר לרבנן או מגיעולי גוים לר"ע ואין מלקין על ההקשות ולא על ק"ו כו' יע"ש:<br><b> ודבריו </b> תמוהים דאי ס"ל לר"ח כדעת הראב"ד אם כן היכי כתב הרא"ש בפ' ג"ה אתירוץ ר"ח וז"ל אע"ג דטעם כעיקר ילפינן מקרא מסתבר לומר דלא החמירה תורה בנ"ט של איסור כו' כשההיתר כ"כ רבה על האיסור כו' ואם איתא מאי קשיא ליה הא אע"ג דילפינן טעם כעיקר ממשרת אפי"ה לא לקי מטעמא שכתב הראב"ד אלא הנכון כתירוץ הראשון שכתב הרב יע"ש:<br><b> ולדעת </b> הראב"ד דס"ל דאפי' לרבנן דדרשי משרת לטעם כעיקר אפי"ה בשאר איסורין לא לקי עליה משום דאין מזהירין מן הדין ק"ל טוב' מהא דפריך אביי בפ' א"ע בכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתנן המקפה של תרומה כו' ואמר רבה בר בר חנה הואיל וזר לוקה עליה בכזית היכי דמי לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור כו' והשתא ק' דהיכי ס"ל לאביי דבשאר איסורין לקי על היתר מצטרף לאיסור הא משרת בנזיר כתיב אי משום דילפינן מיניה בק"ו כדילפי רבנן טעם כעיקר מנזיר מק"ו הא אין מזהירין מן הדין וכן נמי ק' מהא דפריך התם א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מדרבנן נשמע לר"ע לאו אמרי רבנן משרת ליתן טעם כעיקר מכאן אתה דן לכל התורה לר"ע נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור מכאן אתה דן כו' והשתא מאי קושיא הא לו יהי דילפינן מיניה לכל התורה אפי"ה שפיר קאמר ר"י דעל כל איסורין שבתורה אין לוקין על היתר מצטרף לאיסור דאין מזהירין מן הדין וליכא למימר דמשמע ליה לרב אחא דכי קאמר ר"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור אפי' איסורא דאוריי' ליכא ומש"ה פריך דלילף מנזיר לענין איסור תורה מיהא דהא ליתא שהרי ר"י ס"ל דחצי שיעור אסור מן התורה ואם כן אפי' בלא צירוף נמי איסור דאורייתא איכא וע"כ כי קאמר ר"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור לענין מלקות הוא דקא' וליכא למימר נמי דחצי שיעור אסור מן התורה לר"י דוקא בעיניה אבל ע"י תערובות לא אסור אלא מדרבנן שהרי מדברי הראב"ד בפ"ה מה' נזירות נראה דס"ל דחצי שיעור על ידי תערובת אסור מן התורה לר"י וכ"כ הר"ב בני שמואל ז"ל בה' תערובות יעוין שם ועיין בפי' המשנה להר"ש ז"ל במס' טבול יום דק"ן ע"ד: ואפשר לומר לדעת הראב"ד ז"ל דס"ל דדוקא גבי טעם כעיקר לא לקי משום דאין מזהירין מן הדין משום דבלאו ק"ו אפי' איסור תורה לא היה בו והילכך אהני לן ק"ו לענין איסור מיהא אבל גבי היתר מצטרף לאיסור דבלאו ק"ו איסורא דאורייתא איכא אהני לן ק"ו לענין מלקות ובהא ודאי מזהירין מן הדין כיון דבלאו הכי איכא איסורא דאורייתא ודוגמא לדבר כתב ה"ה בפ"ב מה' מ"א דכל דאיכא איסור עשה מזהירין מן הדין יע"ש כנ"ל:<br><b> ודע </b> שמדברי הראב"ד מבואר דס"ל דאפילו במה מצינו אין מזהירין שהרי כתב דלר"ע דילפינן מגיעולי גוים אין מזהירין אכן מדברי התוס' דפרק ג"ה ד"ה לא נצרכה שכתבו משום הר"י מאורלינאש דלר"מ לא לקי אטעם כעיקר משום דיליף מגיעולי גוים דליכא אלא עשה נראה דס"ל דבמ"מ מזהירין דאל"כ בפשיטות היל"ל דאין לוקין משום דילפינן במ"מ:<br><b> ומיהו </b> יש לדחות דס"ל דהכא הוי גילוי מילתא בעלמא ומשום הכי הוצרכו לטעמא דגעולי גוים ליכא אלא עשה ועיין בהר"ש ודוק ועיין בספר גו"ה בכללי ה"א ובשיורי כנה"ג סוף הספר שנסתפקו בזה אי במ"מ מזהירין וכנראה דאשתמיט מינייהו דברי הרשב"א ז"ל הללו:<br><b> האמנם </b> מדברי הר"ן פ' ג"ה שכתב וז"ל אע"ג דטעם כעיקר דאורייתא אין לוקין דאי לרבנן דילפי לה מק"ו כו' אין מזהירין מן הדין ולר"ע נמי דגמר לה מבנין אב דגעולי גוים אין לוקין עליו דהא לית בהו אלא עשה מבואר דס"ל דבמ"מ מזהירין הפך דעת הראב"ד ז"ל ושוב מצאתי להרב מש"ל ז"ל פ"ב מה' נזירות דין י"ז שהוכיח כן מדברי הר"ן הללו אלא שתמה עליו שדבריו סתרי במ"ש בהדיא בפ"ק דנדרים ד"ד עלה דההיא דאמרי' למ"ל היקשא תיתי במה מצינו מנדרים דבמה מצינו אין עונשין יע"ש ולכן נראה דודאי סבירא ליה להר"ן דבמ"מ נמי מזהירין מיהו היינו דוקא כההיא דנדרים דבעי למילף ידות לנדרים במ"מ מנזיר אבל הכא כי ילפינן טעם כעיקר מגעולי גוים לא במ"מ ילפינן לה שהרי גיעולי גוים לאו משום שם אח' הוא דמתסר אלא משום כל איסורין שבתורה הוא דהזהיר רחמנא וכיון שכן הוה לי' כאלו הזהיר רחמנא על כל איסורין שבתורה על טעם כעיקר ומאי דאמרינן בגמרא ורבנן לא ילפי מגעולי גוים משום דחידוש הוא אע"ג דג"ג משום כל איסורין שבתורה מתסר כבר הוקשה לו כן להרא"ה ז"ל בס' ב"ה דף ק"ב ותי' משם רבו דס"ל לרבנן דכלי מדין משום מעלה הוא דמיתסר דומיא דטבילה דאצרכיה קרא אפי' לכלים חדשים יע"ש מיהו ר"ע דיליף מגעולי גוים וס"ל דלאו חידוש הוא כי הזהיר רחמנא בגעולי גוים משום כל איסורין אסר כנ"ל ודוק:<br><b> ולדעת </b> הר"י מאורלינאש ז"ל שכתבו התוס' בפרק ג"ה דלר"ע דיליף מגעולי גוים לא לקי אטעם כעיקר (ומשמע מדבריו) משום דליכא אלא עשה משמע דלרבנן דילפי לה ממשרת לקי ולא אמרינן אין מזהירין מן הדין משום דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא כמ"ש הר"ן נראה דקשה מהא דפריך בפ' א"ע ורבנן לילף מג"ג ומשני ג"ג חידוש הוא כו' והשתא קשה דאמאי לא משני דמש"ה לא ילפי לה מגעולי גוים משום דליכא אלא עשה וילפינן ממשרת לענין מלקות וליכא למימר דהכא פריך דלרבנן כיון דמשרת אתא לטעם כעיקר געולי גוים דכתב רחמנא למה לי הא ילפינן לה ממשרת דאסירי ומשני דגעולי גוים אצטריך לאשמועינן דחידוש הוא כו' דהא ודאי ליתא שהרי געולי גוים אצטריך לגופיה לענין הכשרן כדכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש. ויש ליישב בדוחק דהכי פריך דלרבנן ל"ל דכתב רחמנא משרת גבי נזיר אי לאשמועינן דלקי אטעם כעיקר דמגעולי גוים לא הוה ילפינן אלא עשה אכתי לכתוב לאו גבי געולי גוים גופיה ולילף מיניה לעלמא ומשני דגיעולי גוים חידוש הוא ואי הוה כתיב לאו בגופיה לא הוה ילפינן מיניה לעלמא ודוק:<br><b> שוב </b> ראיתי להתוס' פ' בתרא דע"ז דס"ז ד"ה אידך שהקשה לר"ש דס"ל דלא אסרה קרא אלא קדירה בת יומא ג"ג דכתב רחמנא למה לי פשיטא כיון דהוי לשבח דמתסר כו' והוא תימא דגיעולי גוים איכא למימר דלגופיה אצטריך להכשר כלים וטפי היה להם להקשות משרת דכתב רחמנא ל"ל לילף מגיעולי גוים וכבר ראיתי למוהרש"א בס' לחם סתרים שתמה בזה ומה שתי' הם דברים תמוהים כמו שיראה הרואה ואולי דמשמע להו דגעולי גוים אצטרך להזהירן שלא ישתמשו בהם קודם הגעלה כמ"ש רש"י בפי' החומש וז"ל אך לשון מיעוט כלומר מעוטים אתם להשתמש בכלים עד שיטהרו מבליעת איסור כו' יע"ש ודוק:<br><b> וראיתי </b> בספר לשון למודים למור"י הרב הי"ו בהל' פסח סימן קע"ז שהקשה על דברי התוס' דפר' ג"ה שהקשו לשיטת ר"ת דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא מהא דפרכינן בפרק א"ע בברייתא דב' קופות כו' ואי אמרת כזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרי' שאני אומר כו' ואם איתא לדידיה נמי תקשי כיון דאיכא נותן טעם וטעם כעיקר דאורייתא ותירץ דההיא דב' קופות מיירי במין במינו וק"ט דאמאי לא ק"ל הכי מהא דפריך לעיל משני קדרות ולא הוה שייך תי' דהתם ודאי מין בשאינו מינו הוא וקא ס"ד השתא דתרומה ותבלין דאורייתא ע"ש שהניחו בצ"ע:<br><b> ולדידי </b> חזי לי דה"ט דל"ק להו מב' קדרות משום דאזלי לשיטתם שכתבו בפ"ג מינין דאית ספרים דגרסי גבי ב' קדרות ואלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמרי' שאני אומר וכתבו שם דאע"ג דב' קדרות נפישי חולין אפ"ה אמרינן ביה היתר מצטרף לאיסור כיון דלטעמא עבידי הו"ל כמאן דנפיש איסורא אבל שתי קופות כיון דלאו לטעמא עבידי קאמר אביי דלדידיה ניחא דמיירי בדנפישי חולין יע"ש ואם כן משום הכי ל"ק להו מב' קדרות משום דבלא"ה פריך ליה שפיר מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור דאיירי ביה השתא ואע"ג דבפ' א"ע לא גרסי' גבי שתי קדרות ואלא מאי היתר מצטרף לאיסור אפי"ה עכ"ל דבפ' א"ע קיצר התלמוד וסמך אההיא דבפ' ג' מינין אמנם מההיא דב' קופות דקאמר אביי התם בשלמא לדידי דנפישי חולין ק"ל שפיר דאכתי לדידיה נמי תיקשי ליה משום טעם כעיקר:<br><b> עוד </b> ראיתי שהק' על דברי התו' דפ' א"ע דמ"ד ד"ה אלא מ"ש וז"ל אלא לאביי אתי שפיר דפליגי עליה רבנן ולר"ע דוקא אית ליה היתר מצטרף לאיסור בכל התורה דגמר מנזיר אבל לרבנן דמוקמינן משרת לטעם כעיקר לית להו היתר מצטרף לאיסור בשום מקום וקשה דאכתי כיון דס"ל לרבנן טעם כעיקר דאורייתא א"כ תקשי ליה לאביי נמי אמאי פליגי רבנן בכותח דכותח טעם כעיקר הוא ורש"י ז"ל בסוף הסוגיא כתב דרבנן דפליגי עליה דר"א בכותח אלמא לית להו טעם כעיקר דאורייתא מפקי להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור והשתא לפי שיטתם דרבנן סבירא להו טעם כעיקר דאורייתא לאביי נמי תקשי אמאי פליגי בכותח יעויין שם שהניחו בצריך עיון:<br><b> ולדידי </b> לק"מ דאיכא למימר דהתוס' ס"ל כמ"ש הטור ז"ל סימן תמ"ב והרז"ה דכותח לא הוי טעם כעיקר משום דלקיוהא בעלמא הוא דעבידי ובר מן דין נראה דלק"מ שהרי התוספות בנזיר דל"ו ע"ב ד"ה וכזית הקשו שם מעין קושיא זו ותי' שם דהשתא ס"ל לאביי דטעם כעיקר אינו חייב אלא אם כן אוכל כזית מן הטעם בבת אחת כו' שלא יהא הטעם חמור מן העיקר והעיקר עצמו ס"ל השתא דאינו חייב אלא אם כן אוכלו בבת אחת כו' ואם כן בכותח נמי ודאי שאין דרך ליתן בו חמץ מרובה כ"כ שיהא אוכל ממנו כזית בבת אחת וכן כתב הר"ש ז"ל בפי' המשנה מס' טבול יום דק"ן ע"ש ומהתימה על מו"ה הי"ו דבסמוך ונראה הביא דברי התוס' הללו דנזיר ואם כן מאי קשיא ליה אדבריהם דהכא:<br><b> ועוד </b> נראה לומר דהתוס' דפ' א"ע ס"ל כדעת הראב"ד ז"ל שכתב הרשב"א ז"ל בפ' ג"ה דדוקא בנזיר לוקה על טעם כעיקר אבל בשאר איסורין אע"ג דאיסורא מדאורייתא איכא אפי' הכי לא לקי משום דילפינן לה מק"ו דנזיר לרבנן או מגעולי גוים לר"ע ואין מלקין על ההקשות וכן הוא דעת הרז"ה ז"ל בפ' א"ע ומש"ה קאמרי רבנן דעל עירובו בלא כלום כלומר דאינו לוקה אבל איסורא מיהא איכא כמ"ש הרי"ף ז"ל:<br><b> עוד </b> כתבו התוס' ז"ל בד"ה הנזכר וז"ל ועוד דבנזיר פ"ג מינין גרסינן גבי ב' קופות בשלמא לדידי דאמינא היתר מצטרף לאיסור דנפישי חולין כו' וה"פ א"ה אמאי פליגי רבנן כו' בשלמא לדידי פליגי רבנן כו' ורבנן לא דרשי כל דכשהאיסור מועט אין היתר מצטרף לאיסור כו' וכן גבי ב' קופות ומדוכות א"ש לאביי יע"ש עכ"ל. והקשה הרב ח"ה ז"ל וז"ל ק"ק אמאי אסיק אביי הכי התם גבי קופות בשלמא לדידי דנפישי חולין כו' ולא אסיק הכי לעיל מיניה גבי כותח ומדוכות וע"ק לעיל גבי מקפה בשמן ושום של תרומה הרי נפישי חולין ואמאי קבעי למימר אביי ביה דהיתר מצטרף לאיסור ולפי' רש"י שפי' שם בפרק ג' מינין דהא דאמרינן משום דנפישי חולין ליתא אלא במילתא דלא עבידא לטעמא וריחא כגון בקופה מה שאין כן מקפה ומדוכות דתבלין הן ועבידי לטעמא וריחא חשיבי ולא בטלי והוי כמו דנפישי אינהו וכן כתבו התוס' ז"ל שם ע"ש אכן לדברי התוס' דהכא דלא ס"ל לחלק בהכי קשה עכ"ל:<br><b> והנה </b> מה שהקשה דאמאי לא אסיק הכי לעיל גבי כותח ומדוכות יש ליישב דהתם ודאי לא הוצרך אביי לפ' כי שם באר"ה דנפישי היתר דסתם כותח ומדוכה אין דרך ליתן חמץ ותבלין הרבה אכן גבי ב' קופות דסתמא קתני מתניתין ואיכא למשמע מינה בשוין גם כן הוצרך אביי לפרש דלדידיה ניחא דמצינן לאוקומה בדנפישי חולין אך מה שהקשה מההיא דמקפה נראה דק"ט ומה שתי' הרב ז"ל דההיא דמקפה לאביי אתיא כר"א דסבר גבי חמץ דאתי כל לרבות אפילו כשהאיסור מועט וגמר כל התורה מחמץ כמו לר"ע מנזיר נראה דק' לפי תי' דא"כ כי מוקי לאביי לההיא דב' קופות בדנפישי חולין עכ"ל דאתי כרבנן דר"א ופליגי סתמא דמקפה ודב' קופות אהדדי וכיון שכן אמאי לא מוקי לה אפילו בשוין וההיא סתמא אתיא כרבנן דר"ע דלית להו היתר מצטרף לאיסור כלל ופליגא אסתמא דמקפה אלא ודאי דאביי בעי לאוקומה לסתמא דב' קופות כר"ע כי היכי דלא ליהוי סתמא דמקפה ודב' קופות סתרי אהדדי ועיין להתוספות בפ"ג מינין שכתבו כן וא"כ משמע ודאי דלר"א דוקא גבי חמץ ס"ל דאפי' כשהאיסור מועט היתר מצטרף לאיסור אבל בשאר איסורי' לא ילפינן מיניה משום דחמץ חמיר שכן בכרת ואסור בהנאה ואם כן הדרא קו' לדוכתא:<br><b> ושוב </b> ראיתי להר"ש ז"ל בפירוש המשנה מס' טבול יום שהקשה לפרש"י שפיר' דמתני' דמקפה מיירי במעורבין וז"ל מיהו ק' דגבי קופות גרסי' בנזיר בשלמא לדידי כגון דנפישי חולין כו' ואי במעורבין במקפה מיירי הא התם נפישי מקפה ואפי"ה מצטרפת לאביי ולפי ר"ת שפי' שהן בעין ניחא דיכול לצרף חצי זית מזה וחצי זית מזה כו' עכ"ל ואם כן מעתה אין כאן קושי' כלל דלהתוספ' ז"ל לא קשיא להו ממקפה משום דאזלי לשיטתם שכתבו בדיבור הקודם שדחו פי' רש"י וכתבו כפי' ר"ת דמיירי דהשום והשמן בעין ואם כן כי קאמר רבב"ח הואיל וזר לוקה היינו שיכול לצרף חצי זית מזה וחצי זית מזה גם דברי התוספו' דפרק שלשה מינין ד"ה ב' קופות מדוקדקים כפי זה דלא קשיא ליה אלא מכותח ומדוכות ולא קשיא ליה ממקפה הקודמת כמו שהוקשה לרש"י ז"ל משום דאזלי לשיטתם לעיל שכתבו כפי' ר"ת ורש"י ז"ל לא הוקשה לו ממקפה אלא משום דאזיל לשיטתיה שפירש ההיא דמקפה במעורבין וזה ברור ולפי הנראה אשתמיטתיה מהר"ב ח"ה ז"ל דברי הר"ש ז"ל הללו:<br><b> כתב </b> הפר"ח ז"ל דמסתברא דאפי' דאיכא כזית בכא"פכל דליכא טעמא בטל ברוב וכ"כ הר"ן והרשב"א בפשיטות בפ' ג"ה והביא ראיה לדבר מדתנן העושה עיסה מן החיטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו והראב"ד ור"ח כפי מ"ש הרא"ש ז"ל אוקמוה בדאיכא כבא"פ ואם כן עכ"ל דאפילו בדאיכא כבא"פ וליכא טעמא דמבטיל ברוב דאל"כ כיון דמתני' דחלה מיירי בדאיכא כבא"פ אפי' דליכא טעמא הוה ל"ל שיוצא י"ח ובשלמא לדעת ר"ת יש לדחות דבעיא טעם דגן כדי לצאת י"ח בכזית כו' אבל להראב"ד דעכ"פ בעינן שיאכל פרס קשה אמאי נקט מתני' דבעינן טעם דגן אלא ודאי דכל דליכא טעמא בטיל ברוב ועוד דכן משמע ודאי לכל הפוסקים שפירש מימרת ר"י במין בשא"מ זולת ר"ת למה נקט ר"י טעמו וממשו לישמועינן רבותא דאפי' בממשו גרידא לוקין את"ד ז"ל:<br><b> והנה </b> מה שהביא ראיה ממתני' דחלה דכפי מ"ש הרב עצמו בסי' תנ"ג סק"ו גבי מצה מתובלת דאי רובא דגן יוצא בו אף ע"ג דליכא טעם דגן כדאמרינן בירושלמי ואף ע"ג דטעם מצה בעינן לעיכובא כו' הא איכא טעם מצה אלא דטעם דגן לא בעינן וא"נ דלא קי"ל בהא כירוש' יע"ש נראה דלא"נ שכתב הרב אין ראיה דהתם היינו טעמא משום דבעינן טעם מצה וליכא שהרי אפילו ברובא דגן אינו יוצא בה לפום תלמודא דידן אע"ג דגבי איסורין כל שרובו איסור ודאי לוקה אע"ג דליכא טעם איסור ואין לומר דאכתי ראיית הרב במקומה לפי הירושל' דס"ל דלא בעינן טעם מצה אם איתא דכבא"פ אע"ג דליכא טעמא לא מבטיל ברוב אמאי בעינן טעם דגן ואע"ג דלא קי"ל כהירושל' היינו במאי דס"ל דלא בעינן טעם מצה משום דפליגא אתלמודא דידן בפ' כיצד מברכין גבי מצה מבושלת אמנם בהא מילתא לא אשכחן דפליגי דהא ודאי ליתא שהרי לפי הירושלמי מתני' דחלה מיירי אפי' דליכא כבא"פ ומטעמא גרידא כמ"ש ה"ה בפ"ו מה' אלו ואם כן ליכא למשמע מיניה כלום וכנראה שהרב אזיל לתי' קמא שכתב בסי' תנ"ה דקי"ל כהירושלמי ומ"מ לא הי"ל להרב לסתום הדברים ומדברי התוס' דפ' הקומץ דכ"ג ע"ב נר' דס"ל כא"נ שכתב הרב שכתבו וז"ל אלא למ"ד בתר מבטל כו' יש לתמוה דמדמי ההיא דלעיל שהטעם שוות להך דהכא שאין הטעם שוות דכיון דיש בתבלין טעם מצה ראוי לצאת בו כדאמרי' בפ' תערובות עשה עיסה מן החיטים וכו' וצ"ל דהך שמעתתא פליגא אההיא דהתם עכ"ל ודבריהם לעין הקורא אינן אלא מן המתמיהין דההיא דהעושה עיסה מן החיטים כו' מתני' היא בהדיא בחלה ואיך אפשר לומר דסוגי' דהקומץ פליגא אמתני' האמנם נר' ודאי שכונתם לומ' דלפום סוגיא דהקומץ מתוקמא מתני' בדרוב' דגן וכדאוקימנא לההי' דמצה מתובל' והשתא ק' דא"כ אמאי קתני מתני' אם יש בה טעם דגן אפי' דליכא טעם דגן נמי אלא משמע ודאי דס"ל דלא קי"ל כהירוש' משום דבעינן טעם מצה ועוד יש להוכיח מדלא תי' לקו' דההיא דמצה מתובלת מיירי בדליכא טעם מצה ומש"ה הוא דפריך אבל היכא דאיכא טעם מצה ה"נ דיוצא בה וכמתני' דהעושה עיסה מן החיטים וכן מצאתי בתוס' חיצוניות על הגיליון מכתיבת יד שתי' כן וז"ל פי' הר"מ דמיירי הכא דליכא טעם מצה דאי איכא פשיטא דטעם כעיקר ואע"פ שאין בו טעם יוצא בה י"ח מידי דהוי אבלע מצה ובזה ניחא מה שמקשים העולם מההיא דהתערובות דהעושה עיסה כו' אלא משמע ודאי דס"ל דטעם מצה בעינן לעיכובא דלא כהירושלמי ודוק והכי איתא בירושלמי פ"ג דחלה דגרסי' התם א"ר הילא בין כרבנן דהכא בין כרבנן דהתם אמרין עד שיהא רובא דגן וטעמו דגן ר"ה אמר טעמו דגן אף ע"פ שאין רובא דגן מתני' פליגא ארב הונא עירב בה שאר מינין עד שיהא רובא דגן וטעמו דגן פתר לה במינין אחרי' ע"כ הרי בהדיא דאע"פ שרובא דגן אפי"ה בעי טעם דגן ואפי' ר"ה דפליג היינו היכא דאיכא טעם דגן דלא בעי רוב דגן אבל רוב דגן בלא טעם דגן אפי' ר"ה מודה דלא מהני ותדע שהרי בשאר מינים מודה דבעי' רוב דגן וטעם דגן ומאחר דהירוש' פליג אהדדי וגם מדברי התוס' משמע דס"ל כן משמע ודאי דהכי נקטינן ודו"ק:<br><b> גם </b> מ"ש עוד וכן משמע ודאי לכל הפוסקים שפי' מימרת ר"י במין בשא"מ נראה דליתא שהרי לדעת ר"ת נמי שפי' במין בשא"מ ומ"ש וזו כזית בכא"פ ר"ל שיהא בתערובת כבא"פ ואז חייב אפי' אכל כזית ממנו נראה ודאי דאין ראיה דמש"ה בעי' טעמו וממשו כדי לחייב על כזית ממנו דאי ליכא טעמא אין ההיתר נהפך לאיסור אמנם כשאכל כבא"פ ה"נ אפי' ליכא טעמא לא בטיל ואם כן איך כתב דכן צ"ל לדעת כל הפוסקים זולת לדעת ר"ת ובהכי אין צורך למ"ש עוד ליישב דעת הטור שכתב דכותח הבבלי וכל הני לאו לטעמא עבידי אלא לקיוהא ואפי"ה כתב דאם יש בו כבא"פ חייבי' עליו דההיא מימרא דר"י מיפרשה כפי' ר"ת דמיירי במין במינו ואע"פ שבי"ד סי' צ"ח העתיק כפי' ר"ת דפי' במין בשא"מ ליה לא ס"ל הכי ועם מ"ש אין צורך לזה דאפי' יפרש הטור כפי' ר"ת שכתב בי"ד דמיירי במין בשא"מ לא ק' ממימרת ר"י דמש"ה קאמר טעמו וממשו משום דבעי לחיובי על כזית ממנו ומ"ש בא"ח דבכותח אם יש בו כזית בכא"פ חייבים עליו מיירי בשאכל כל הפרס וכמ"ש מרן הב"י שם דאז אפילו ליכא טעמא חייב מיהו מה שהכריח עוד ממ"ש הטור כאן דעל טעם כעיקר מיחייב מלקות אע"ג דלית ביה כזית ולפי אותו פי' שהזכיר בי"ד לא מיחייב אלא בדאיכא כזית בא"פ הא ודאי מכרעא וכן הקשה הר"ב בני שמואל ז"ל ובדוחק י"ל דמ"ש הטור דאם יש בו טעם חמץ חייבים עליו דטעם כעיקר דאורייתא חייבים עליו בבל יראה קאמר דס"ל דכל שאסור מן התורה לאוכלו עובר עליו בב"י וכ"כ הרב לקמן בסוף הסעיף שכן נראה מדברי הטור:<br><b> גם </b> מ"ש עוד במ"ש הטור בסי' תנ"ג שאם עירב אורז עם אחד מחמשת המינים ועשה מהם עיסה אם יש בה טעם דגן יוצא בה י"ח ולא הצריך כבא"פ וכמ"ש מרן הב"י ראיתי למורינו הרב בס' מ"ק שכתב דאפשר ליישב שטעמו של הטור הוא משום גרירא וכמ"ש ה"ה ז"ל כדי ליישב דעת הרמב"ם יע"ש:<br><b> ואחר </b> המחילה לא דק בזה כלל דבשלמ' לדעת הרמב"ם שכתב המשנה כצורתה ניתן ליאמר משום זה דהיינו מטעמא דגרירא אבל הטור שכתב דאם עירב אורז עם אחד מה' המינים לא יתכן תי' זה שהרי טעמא דגרירא לא מהני אלא בחיטים באורז בלבד וכמ"ש בירושלמי וזה פשוט ומ"מ לדעת הראב"ד ז"ל והרשב"א דס"ל דכל דליכא טעמא בטל ברוב ע"כ צ"ל דס"ל דבכותח הבבלי אית ביה טעם חמץ שלא כדעת הטור וכ"כ הרפ"ח ומדברי הרשב"א ז"ל בתשו' כתבו מרן הב"י י"ד סי' קל"ד נראה דס"ל כדעת הטור דכותח הבבלי וכל הני לאו לטעמא עבידי אלא לקיוה' בעלמא שכתב וז"ל דמשקים הנעשים מחומץ ודבש אסורי' וא"ת שנתערב החומץ עם הדבש ונתבטל במיעוטו זה אינו דכל שעיקרו כך אינו בטל כענין ד' מיני מדינה (פי' כותח הבבלי וכל הני) דדוקא כשיתערב דרך מקרי לא החמירו בו עד שיהא בנ"ט כו' יע"ש הנה מבואר דס"ל דכותח הבבלי וכל הני לאו לטעמא עבידי דאל"כ מאי ראיה מייתי מד' מיני מדינה התם שאני דאיכא בהו טעמא וכיון שכן נמצאו דבריו סותרות שהרי כפי מ"ש בחידושיו דכל דליכא טעמא בטל ברוב עכ"ל דכותח הבבלי וכל הני אית בהו טעם חמץ דאל"כ היכי פריך בגמרא אי כבא"פ מ"ט דרבנן דפטרי הא כיון דליכא טעמא מש"ה פטרי רבנן וליכא למימר דדוקא גבי כותח הוא דפריך בגמ' מטעמא שכתב הרשב"א דכל שעיקרו כך אינו בטל דהא ודאי משמע דלא כתב הרשב"א כן אלא משום חומרא דרבנן דמדאורייתא אין לך איסור שאינו בטל אלא איסור הניכר בלבד וצ"ע כעת:<br><b> מעתה </b> הבא נבא לבאר דברי רבינו ז"ל שנתחבטו בו הראשונים ז"ל כי הנה ה"ה ז"ל כתב דרבינו ז"ל פסק כרבנן ומ"ש דאם אכל כזית בכא"פ לוקה מיירי בשיש בו חמץ הרבה שאפי' ע"י טיבול יש בה כבא"פ דבהא ודאי אפילו רבנן מודו והקשה הר"ב לח"מ ז"ל דא"כ איך פסק בפ"ה מה' איסורי מזבח דשאור ודבש אסורין לגבי מזבח ואיסורן בכל שהו כו' ואחד המקטיר עצמן או תערובת שלהן לוקה ובפ' אלו עוברין הקשו והא תניא שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת"ל כל עירובו מנין ת"ל כי כל מאן שמעת ליה דדריש כל ר"א וקדריש כי כל קשיא הרי דברייתא זו אתיא כר"א אבל לרבנן על עירובו אינו עובר דכי כל אצטריך למקצתו את"ד ז"ל:<br><b> ונלע"ד </b> דס"ל לרבינו דרבנן אף ע"ג דלא דרשי כל היינו דוקא למלקות אבל לאיסורא דרשי ליה וזה נראה מוכרח דאל"כ ר"י דדריש כל לרבות חצי שיעור לאיסורא גרידא אתי דלא כמאן דאי לר"א דריש כל אפי' למלקות ורבנן לא דרשי כל כלל אלא משמע דלרבנן כל לא דרשי למלקות אבל לאיסורא דרשי ליה וכ"כ התוספות בד"ה בענין חמץ דלר"י תערובת חמץ אסור מן התורה מריבויא דכל מיהו היינו דוקא היכא דמצי' למי' דריבויא לא אתי אלא לאיסורא כגון הכא גבי חמץ דאע"ג דבעלמא קי"ל חצי שיעור אסור מן התורה אפי"ה אצטריך קרא לאסור תערובת חמץ דלא נימא דליבטיל ברובא אמנם גבי שאור בל תקטירו עכ"ל דריבויא דכל אתא לחיובי מלקות על מקצתו דאי לאיסורא בעלמא ת"ל מדין חצי שיעור וכי אמרינן דרבנן לא דרשי כל למלקות היינו דוקא היכא דמצי' למי' דלא אתי אלא לאיסורא בעלמא דאז מסתבר לומר דמדלא כתביה קרא בהדיא ואתי ליה מריבויא דלא לקי אבל היכא דע"כ צ"ל דריבויא אתי למלקות כי ההיא דשאור מנדו רבנן ומאי דאמרינן בגמ' מאן שמעת ליה דדריש כל ר"א היינו משום דהוה ס"ד דרבנן לא דרשי כל כלל אמנם משו"ה קאמר בגמרא קשיא ולא תיובתא משום דאיכא לשנויי כדכתיבנא ודוק:<br><b> ומורינו </b> הרב ז"ל בס' מ"ק תי' בשם י"מ דרבנן דדרשי כל היכא דאיכא תיבת כי ע"ד מה שאמרו מדרך לדרשה טוב נמי לדרשה ומאי דקאמר בגמ' מאן שמעת ליה דדריש כל ר"א ה"ק מאן שמעת ליה דדריש כל בלא תיבת כי ר"א דאלו רבנן הכי הו"ל לברייתא למימר מקצתו מנין ת"ל כי עירובו מנין ת"ל כל והרב הנז' דחה תי' מכח מאי דפריך בגמרא כמאן כר"א א"ה לענין חמץ בפסח נמי ואם איתא מאי קו' נימא דס"ל כרבנן דדרשי כל היכא דאיכא תיבת כי יע"ש ואי מהא נר' דאפשר לישב דרך הי"מ באופן אחר דמשו"ה קאמר תלמודא קשיא ולא תיובתא משום דאיכא לדחויי דה"מ רבנן ודרשי תיבת כל היכא דכתיב תיבת כי ולפום מאי דאסיק בקשי' הוא דפריך כמאן כר"א אבל לפי האמת ל"ק דאפי' כרבנן מצי אתי דדרשי כל היכא דכתיב תיבת כי אחר זמן רב שכתבתי זה נדפס ספר לשון למודים למו"ה הי"ו וראיתי לו שם שדרך בדרך זה אך זו היא שקשה לפי דרך זה דאם כן תקשי לרבנן דיהא תערובת חמץ בכרת ונימא דכי לרבות נשים וכל לרבות עירובו כדפריך לר"א ואפשר לומר דלרבנן לא תקשי לן הכי משום דע"כ דכל דגבי כרת לא אתא לרבות עירובו דא"ה אזהרה גבי תערובת היכא כתיבה דהא רבנן לא דרשי כל גרידה ואנן קי"ל דלא ענש אא"כ הזהיר ולר"א דדריש כל דגבי אזהרה לרבות עירובו פריך שפיר וכי מוקמי' לכי כל לרבויי נשים לא תקשי לן אזהרה לגבי נשים היכא כתיבה דכיון דגלי לן קרא דנשים בכרת ומפקת ליה מהקשא הדרי' לכללין דהשו' הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה וכ"כ הר"ב ח"ה ע"ש ועוד יש ליישב באופן אחר ואכתבנו לקמן:<br><b> והפר"ח </b> כתב שנראה לו עיקר דעת ה"ה דרבינו פסק כרבנן וס"ל דהא דאמרינן בגמרא דרבנן לא דרשי כל היינו מקמי דידעינן דכזית בכא"פ דאורייתא אבל לבתר דאסיקנא דכזית בכא"פ דאורייתא מתוקמא ברייתא דלעיל דרבי עירובו מכל מחמצת כרבנן ובדאי' כזית בכא"פ ע"י טבולו והא דאצטריך להכי ולא נפ"ל משאר אסורים משום דבכותח לית ביה טעם חמץ אלא קיוהא בעלמא ומעתה בין רבנן בין ר"א דרשי כל אלא דרבנן דרשי להו להיכא דאיכא כזית בכא"פ ור"א דריש ליה להיתר מצטרף לאיסור ובהכי מתרצ' הא דאמרינן בגמ' ולר"א נימא כל לרבות את הנשי' כי כל לרבות עירובו וכ"ת כי כל ר"א לא דריש והא תניא שאור בל תקטירו כו' ואסיק בקשיא והשתא ניחא דההיא ברייתא אתיא כרבנן דדרשי כל וכי כל ולר"א כל דריש וכי כל לא דריש והשתא א"ש מה שפסק רבינו בהלכות א"מ משו' דלמסקנא אתיא כרבנן את"ד ז"ל ואף גם זאת לפי דרך זה קשה דא"כ לרבנן יהא חייב כרת כל שיש בו כבא"פכיון דדרשי כל וכי כל כדפריך לר"א ואילו רבי' ז"ל פסק דעל כבא"פ אינו חייב כרת וכבר ראיתי למורינו הרב בספר מ"ק שתמה עליו בזה ועוד תמה עליו דכי היכי דבשאור דרשי היתר מצטרף לאיסור מתיבת כי כל ה"נ בחמץ יהא היתר מצטרף לאיסור מתיבת כל כקו' הש"ס א"ה חמץ בפסח נמי ותי' אה"נ ורבינו ז"ל לא מיחייב אלא עד שיאכל כזית בכא"פיע"ש ואי משום הא לא אירייא דהתם גבי שאור לא מצי' למימר דקרא אתא לכזית בכא"פ דהא מכל איסורים שבתורה נפקא אלא ודאי קרא אתא להיתר מצטרף לאיסור אבל גבי חמץ אצטריך קרא לכזית בכא"פ ולא אתי משאר איסורים משום דקיוהא בעלמא הוא כמ"ש הפר"ח ז"ל ומש"ה דרשי ליה לכזית בכא"פ ולא להיתר מצטרף לאיסור משום דתפסת מועט תפסת וזה פשוט מיהו קמייתא ודאי קשיא:<br><b> ונלע"ד </b> לישב דרך הרב ז"ל על פי מ"ש הר"ן ז"ל על ברייתא דקתני יכול יהא ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל על חמץ דגן ענוש כרת ועל עירובו בלאו וז"ל דהאי קרא דכי כל אוכל חמץ למיעוטא אתא מדכתיב כי כל אוכל מחמצת אם במחמצת דהיינו שנתחמצה מחמת ד"א ענוש כרת כ"ש נתחמצה מאליו ל"ל למכתב כי כל אוכל חמץ אלא לאשמועינן כל האוכל בכרת ואין כל חמץ בכרת למעוטי עירובו לר"א וכך הם דברי הרז"ה ע"כ והקשה עליו הרב ח"ה ז"ל דאם איתא דקרא דכי כל אוכל חמץ קממעט תערובת חמץ אם כן מאי פריך בגמרא ומאי חזי' דהאי כל לרבויי נשים ומפקת עירובו כו' הא ע"כ ליכא למימ' דאתא כל לרבות עירובו שהרי מיעטו הכתוב מיתור' דקרא דלא משמע מיניה למעוטי נשים וכן נמי ק' ממאי דפריך ואימא כל לרבות עירובו כי כל לרבויי נשים דהא ודאי ליכא למימר הכי דבפי' מיעטיה קרא ועוד הקשה ממה שהקשו התוס' אהא דמשני כל לאתויי נשים תימא לר"י הא תרי כי כל כתיבי כי כל אוכל חמץ כו' ומאי קו' הא ע"כ ליכא למימר הכי מדמיעטיה קרא כמ"ש הר"ן ז"ל ומכח זה כתב הרב ז"ל שדעת התוספ' דהא דילפינן בבריית' נתחמץ מחמת ד"א מכל מחמצת לאו מלשון מחמצת קא יליף לה אלא דה"פ דבריי' מחמצת ונכרתה למאי אצטריך כיון דכבר כתיב כי כל אוכל חמץ וקאמר דאי מכל אוכל חמץ אין לי אלא שנתחמץ מאליו נתחמץ מחמת ד"א מנין להכי אצטריך כל מחמצת והשתא ניחא דכי כל אוכל חמץ לאו יתורא דקרא הוא דאי לא הוה כתיב כל אוכל חמץ הוה מוקמינן כל מחמצת לנתחמץ מאליו דוקא כו' יע"ש:<br><b> ולע"ד </b>
+
+Halakhah 7
+
+<b>האוכל </b>
+<b> מן החמץ עצמו בפסח כ"ש כו'.</b> עיין במוהרלנ"ח סי' י"ז שכתב דמשום דכתיב לא יאכל בציר"י דקאי אאכילה ולא אאוכל הוא דנפ"ל ולא נפיק משאר איסורים מכל חלב משום דחלב אסור לעולם מה שא"כ חמץ שהיתה לו שעת הכושר יע"ש וכפי דבריו יש ליישב מה שהקשו התוס' בפ' כ"ש דכ"ג ד"ה שאני התם וז"ל תימה דלכתוב לא יאכל לחזקי' ולא בעי לך יע"ש שהניחו בתימה אמנם כפי דברי הרב ז"ל לק"מ דאצטריך למכתב לא יאכל בציר"י כדי לאסור חצי שיעור ומ"מ מה שהוליד הרב מזה דמשש שעות אינו אסור מדאורייתא בפחות מכשיעור כיון דלא כתיב לא יאכל בציר"י אין הכרח דאיכא למימר דכיון דבחד מהנהו קראי משמע חצי שיעור לא נחלק ביניהם וכמ"ש התוס' בפ' כ"ש דכ"ח ע"א ד"ה א"כ לענין איסור הנאה יע"ש גם מה שהכריח הרב ז"ל שרבינו פוסק כר' אבהו ממ"ש דחמץ משש שעות ולמעלה אסור בהנאה אשתמיט מיניה דברי התוס' שכתבנו שכתבו בהדיא שם דאף לחזקיה משש שעות ולמעלה גם כן אסור בהנאה משום דלא נחלק ולעולם עיקר אסור הנאה נפ"ל מלא יאכל ומ"מ מ"ש הוא ז"ל דמדכתיב לא יאכל בציר"י נפ"ל חצי שיעור אינו נוח לי משום דא"כ לחזקי' דס"ל דלא תאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע מנ"ל דחמץ בפסח שהוא אסור בהנאה מדשני למכתב לא יאכל בציר"י כדאיתא בריש כ"ש נימא דהאי דשני קרא הוא לחצי שיעור שיהא אסור באכילה דאי הוה כתיב לא יאכל לא הוה נפיק מכל חלב משום דחמץ יש לו שעת הכושר כמ"ש הרב ותו דהשתא דנפקא ליה לחזקיה מלא יאכל בציר"י איסור הנאה מנ"ל חצי שיעור אימא דעיקר קרא לא אתא אלא לאיסור הנאה וליכא למימר דאה"נ דלחזקיה חצי שיעור מותר מן התורה בפסח משום דאית ליה שעת הכושר דאם כן מאי פריך בפרק כ"ש והשתא דנפ"ל כו' מאי בינייהו הא איכא בינייהו טובא דלחזקיה דנפ"ל מלא יאכל בציר"י ס"ל דחצי שיעור מותר ולר' אבהו דס"ל כל מקום שנאמר לא תאכל כו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע אם כן ס"ל דחצי שיעור אסור מדשני למכתב לא יאכל בצירי כמ"ש הרב ז"ל ודו"ק:<br><b> גם </b> מהא דגרסינן בירושלמי פ"ג דערלה לא יאכל חמץ להזהיר מאכיל כאוכל או אינו אלא לאסור בהנאה הרי כבר נאמר לא תאכל כו' הא מה אני מקיים לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל כו' דברי ר' יאשיה רבי יצחק אומר אינו צריך ק"ו ומה שרצים הקלים עשה בהם מאכיל כאוכל חמץ חמור אינו דין כו' הא מה ת"ל לא יאכל לא בא אלא לאוסרה בהנאה וא"כ מוכח שלא כדעת הרב ז"ל דאם איתא נימא דקרא לא אתא אלא לאסור חצי שיעור ואכתי לחייב את המאכיל כאוכל מנ"ל לר' יאשי' וכן מדר' יצחק נמי משמע דמשום דאינו צריך קרא לחייב את המאכיל הוא דנפ"ל איסור הנאה דאי לאו הכי לא הוה נפ"ל וליכא למימר דתרוייהו משתמע מיניה דא"כ מאי קאמר או אינו אלא לאסור בהנאה הא אפי' נימא דאיסור הנאה נפקא מהך קרא אפי' הכי חייב המאכיל משום דכולהו נפקי כי היכי דנפ"ל חצי שיעור מהך טעמא ועיין בהרא"ם פרשת שמיני שכתב שם דשמא לחזקי' נפ"ל לחייב את המאכיל במה מצינו כו' ע"ש שהנראה שאשתמיט מיני' ירושלמי הלזו שר' יצחק דס"ל כחזקיה קאמר בהדיא דנפ"ל מק"ו דשרצים ולפי הירושלמי הלז יש ליישב מה שהקשו התוס' דאיכ' למימר דמשו"ה אצטריך למכתב לא יאכל בצירי לר"י הגלילי לחייב את המאכיל וכדס"ל לר' יאשיה דלא נפיק מק"ו דשרצים ולעיל גבי שרצים דפריך בגמ' לא לכתוב רחמנא לא יאכל ולא בעי לכם היינו משום דהתם נפ"ל מיתורא דקראי כדאי' בפרק חרש דקי"ד וכמ"ש רש"י ז"ל ד"ה לא תאכלו ע"ש ועיין ברש"י פרשה הנז' ד"ה שכתב דנפ"ל מקרא דלא יאכל והוא הפך מתלמודא דידן דפ' חרש ודפ' כ"ש ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קמו) </b> ולא נפיק משאר איסורים מכל חלב כו' משא"כ חמץ שהיתה לו שעת הכושר. תמהני איך ס"ד לומר דאיסור שהיה לו שעת הכושר לא נפיק מכל חלב לאיסורא דכל שהוא והרי פסק הרמב"ם ברפ"ד מהלכות שבועות דמי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור דהו"ל כאוכל חצי שיעור מנבילות וטריפות ע"כ. הרי לך בהדיא דס"ל להרמב"ם ז"ל דחצי שיעור מאיסור שבועה הוי כחצי שיעור מנבילה ואע"ג דשבועה היה לה שעת הכושר והיינו ע"כ מטעמא דחזי לאצטרופי וכמ"ש הר"ן ז"ל בפירושו להרי"ף בפ"ג דשבועות וא"כ מה"ט הרי אפילו בשהיתה לו שעת הכושר נמי חצי שיעור אסור:<br><b> ולכאורה </b> אפשר ליישב ולומר דהא דס"ל להרמב"ם ז"ל דח"ש אסור בשבועה היינו לבתר דידעינן מקרא דלא יאכל חמץ דחצי שיעור אסור אע"פ שהיתה לו שעת הכושר והיינו דלענין זה ילפינן שבועה מחמץ. אבל קשה לומר כן דאי נימא דחצי שיעור אינו אסור מטעם דחזי לאצטרופי וכנ"ל בשם הר"ן אכתי שבועה מחמץ ליכא למילף למיסר בי' חצי שיעור חדא משום דחמץ חמיר שהוא בכרת. והשנית דחמץ אסור לכ"ע משא"כ שבועה. והשלישית דשבועה איתא בשאלה אע"כ דהא דחצי שיעור דשבועה אסור היינו ע"כ משום טעמא דחזי לאצטרופי וא"כ הרי מה"ט נמי א"צ קרא למיסר חמץ בפסח בכל שהוא וכן אכילה ביוה"כ בכ"ש. ועוד אני תמה על דברי מוהרלנ"ח אלו דהא לטעמי' הי' לו להרמב"ם ז"ל למכתב נמי בפ"ד הלכה כ"ד מהלכות מאכלות אסורות גבי שור הנסקל ששחטו לאחר שנגמר דינו דאסור נמי בכל שהוא כיון דכתיב בי' נמי לא יאכל בציר"י דהא שור הנסקל נמי הי' לו שעת הכושר ואע"ג דכי בעי הש"ס בפסחים דף כ"ד למילף איסור הנאה בבב"ח מק"ו מערלה ודחי הש"ס התם דבב"ח קיל משום שהיתה לו שעת הכושר ולא קאמר התם דשור הנסקל יוכיח וע"ז כתבו התוס' שם בדף כ"ה בד"ה מה לחמץ כו' דשור הנסקל נמי לא היתה לו שעת הכושר לאכילה ע"כ כונתם היינו דמה"ט הוי שעת הכושר דבב"ח עדיף משום דלענין אכילה לא היתה לו שעת הכושר לשור הנסקל מחמת איסור דשאינו זבוח אבל מ"מ לענין איסורי' גופא מטעמא דהמית אדם הרי הי' לו שעת הכושר ומנ"ל לומר דלאחר ששחטו ואזל לי' האיסור דשאינו זבוח ואינו אסור אלא מפני שהוא שור הנסקל שיהי' איסורו בכ"ש כיון דלענין איסור זה הרי היה לו שעת הכושר וא"א למילפי' להרלב"ח מכל חלב ומשאר איסורים שלא היה להם שעת הכושר מעולם. ועוד קשה דהא בבב"ח אמרינן בהדיא בש"ס דהיתה לו שעת הכושר וא"כ לדברי הרלנ"ח הנ"ל הרי יהי' חצי שיעור בבב"ח מותר להרמב"ם ז"ל וז"א דהרי ברפי"ד מהלכות מ"א כתב הרמב"ם להדיא דכל האיסורים אסורין בכל שהוא ולעיל מני' בפ"ט הא כבר הביא נמי דין בב"ח ועלי' נמי קאי. אך לענין בישול בב"ח אי איכא איסור דאורייתא כשאין בשניהם כזית לא מצאתי כעת מבואר [עיין פמ"ג בפתיחה לבב"ח שנסתפק בזה] אכן ממאי דבעי הש"ס בחולין לומר דאיסור אכילת בב"ח ילפינן מקרא דלא תאכל כל תועבה יש להוכיח דאסור מדאורייתא לבשל דאל"כ יהא היתר לאכילה דבב"ח והיינו כשנתבשל בב"ח ואין בשניהם יחד שיעור כזית ודוק:<br><b> [אמר עקיבא סופר </b> נ"ה המבלה"ד. המעיין במל"מ פ"א מחמץ ומצה הלכה ז' שהביא דברי הרלנ"ח יראה שכתב דאיסור חמץ לא דמי לחלב כו' משום דחלב אסור לעולם ולא היה לו שעת היתר עיי"ש נראה דתרתי קולי נקיט בחמץ דהיה לו שעת הכושר גם יש היתר לאיסורו לפיכך צריך קרא בחמץ לאסור ח"ש ובזה מיושב תמיהות מו"ז ז"ל דשור הנסקל וכן בב"ח אין היתר לאיסורן אח"כ ול"ד לחמץ גם טעם חזי לאצטרופי שייך בב"ח ובשור הנסקל משא"כ בחמץ דאם אכל ח"ש חמץ בשביעי של פסח בערב לא חזי עוד לאצטרופי כמ"ש הצל"ח פסחים מ"ד לכן צריך קרא אבל בשבועה חזי לאצטרופי דאף אם נשבע שלא יאכל היום ואכל ח"ש בערב מ"מ חזי לאצטרופי דיכול להשבע מיד שלא יאכל גם בלילה ולמחר כמו שכתב הנוב"י מה"ת חאו"ח סי' נ"ג לענין נזירות דבנזיר אף בסוף יום ל' חזי לאצטרופי אם יאמר תיכף הריני עוד נזיר משא"כ בחמץ דצריך להמתין עד שנה הבאה עיי"ש וה"ה נמי בשבועה י"ל כן דחזי לאצטרופי ולפ"ז מיושבות לדעתי כל קושיות מו"ז ז"ל]: ע"כ הגה"ה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכן </b>
+<b> החכם לא יתחיל בעת זו כו'.</b> כתב הטור סימן תל"א וז"ל וכתב הר' יונה ז"ל דאם התחיל מבע"י אינו מפסיק ונ"ל כיון שהטעם משום שלא יטריד בלימוד וישכח מלבדוק אין חילוק ואפילו התחיל כבר פוסק ע"כ וראיתי למוהראנ"ח ז"ל ח"א סימן מ"ח שתמה עליו שהרי בפרק קמא דשבת תנן לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה שמא ימשך אחר מלאכתו ואם התחילו אין מפסיקין ומפסיקין לק"ש וא"מ לתפלה ואפילו התחיל באיסור משום דכיון דתפלה דרבנן אין מפסיקין ואם כן ה"נ כיון דבדיקה דרבנן אינו מפסיק ואע"ג דאמרינן התם סיפא אתאן לד"ת וכגון רשב"י וחביריו אבל כגון אנו מפסיקין ע"כ מיירי בדליכא שהות דוקא דליכא למימר בדאיכא שהות וליתי שפיר נמי הא דאמרי' בפ' ב"מ דרשב"י כד הוה מטי זמן תפלה הוה לביש ומכסי ומצלי אע"ג דכגון רשב"י אינו מפסיק דהכא מיירי בדאיכא שהות וההיא דבמה מדליקין מיירי בדליכא שהות דאפילו לרבן שמעון בן יוחאי מפסיק דאם כן קשה דמי גרע לימוד דכגון אנו משאר מלאכות של חול דקתני בהו דאין מפסיקין את"ד יעיין שם שהניחו בצריך עיון ועיין בפר"ח ז"ל:<br><b> ואני </b> תמיה עליו איך אשתמיט מיניה לשון הרמב"ם פ"ו מהלכות תפלה וז"ל היה עוסק בת"ת והגיע זמן תפלה כו' פוסק הרי מבואר דאפילו בהתחיל בהיתר ואיכא שהות ביום סבירא ליה דמפסיק לתפלה מדכתב והגיע זמן וכמבואר וכ"כ הרפ"ח ז"ל בה' תפלה סי' פ"ט שזה דעת הרמב"ם ומה שהקשה דאי בדאיכא שהות מי גרע ת"ת משאר מלאכות ל"ק דאיכא למימר דבת"ת איכא למיחש טפי דילמא מטריד בגירסיה וכ"כ הרב עצמו בדרשותיו פ' צו והביא סמוכות לדבר יע"ש ומהתימה עליו איך סותר את עצמו:<br><b> הן </b> אמת שדעת הר"ן והרז"ה ז"ל כתבו מרן הב"י ז"ל סי' ק"ו דס"ל דדוקא בדליכא שהות מפסיק אבל בדאיכא שהות אינו מפסיק יע"ש מ"מ אין זה מן התימה על הטור ז"ל דאיכא למי' דס"ל כדעת הרמב"ם ומה גם דמסתמיות דברי הטור שכתב בסי' ק"ו דבכגון אנו מפסיקין לתפלה ולא פי' דה"ד בדליכא שהות משמע שדעתו כדעת הרמב"ם ז"ל ובהכי ניחא נמי מה שדקדק על רבינו יונה ז"ל דלמה הוצרך לומר אם התחיל מבע"י אינו מפסיק דהא משמע בפ"ק דשבת דאפי' התחיל באיסור אינו מפסיק וכמ"ש התוספות אכן כפי מ"ש ניחא דר"י ס"ל כדעת הרמב"ם דהא דאמרינן כגון אנו מפסיקין מיירי אפי' בדאיכא שהות אלא שלדעת הרמב"ם ז"ל הא דאמרינן כגון אנו מפסיקין מיירי אפי' בהתחיל בהיתר ולדעת ר"י ז"ל ס"ל דהא דאמרינן כגון אנו מפסיקין מיירי דוקא בהתחיל באיסור דומיא דא"מ לתפילה דמתני' ואע"ג דבשאר מלאכות אינו מפסיק בת"ת חיישי' טפי דילמא אתי למימשך כמ"ש ודו"ק:<br><b> גם </b> מ"ש עוד הרב הנזכר ליישב דברי הטור ז"ל דבדיקת חמץ כיון דמצוה היא לא דמי לק"ש ותפלה דלעשות מצוה אפי' רשב"י וחבריו דלא היו מפסיקין לק"ש ותפלה למצוה היו מפסיקין כו' יע"ש ק"ל טובא דא"כ מאי האי דפרכינן פרק לולב הגזול אמתני' דמי שבא בדרך כו' נוטלו על שולחנו למימרא דמפסיק ורמינהו אם התחילו אין מפסיקין כו' ומאי קושיא גבי מצוה שאני וליכא למימר דע"כ לא כתב הרב ז"ל כן אלא דוקא גבי ת"ת דמפסיק משום בדיקה דהיינו מצוה אבל בשאר דברים אפילו למצוה אינו מפסיק דהא ליתא שהרי כ"ש הוא שאם עוסק בדבר הרשות אינו מפסיק למצוה כ"ש בעוסק בת"ת וכמו שהכריע הרב ז"ל לענין אם יש שהות ביום דאינו מפסיק מת"ת לתפלה מה"ט ודבריו צ"ע:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>חורי </b>
+<b> הבית כו'.</b> הנה הטור ז"ל סימן תל"ג כתב וז"ל כותל שנשתמש בו חמץ בחורין ונפל ונעשה גל אפילו אינו גבוה ג"ט כו' אין צריך לבדוק מפני סכנת עקרב כו' יע"ש וכתב מרן הב"י שזה מבואר פ"ק דפסחים אברייתא דקתני אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין מפני הסכנה דאוקימנ' לה בשנפל ומשום סכנת עקרב ופרכי' אי נפל ל"ל בדיק' והתנן חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער ומשני התם בשאין הכלב יכול לחפש אחריו הכא בשהכלב יכול לחפש אחריו כו'. ותמה על הרי"ף והרא"ש והרמב"ם שהשמיט דין זה דאף על גב דרנב"י מוקי להאי ברייתא באוקמתא אחריתי דהאי סכנ' סכנת גוים מ"מ אוקמתא קמייתא לא נדחית ואפשר דר"ן נמי מודה לענין דינא ועוד דהא רב אשי אתי לשנויי מאי דאקשו עלה דההיא אוקמתא אלמא דהכי ס"ל א"ד יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> נראה ליישב דלהרי"ף והרא"ש ז"ל קשיתיה להו קו' התוס' שהקשו שם בד"ה הכא וז"ל והא דמשמע גבי מפולת דאם הכלב יכול לחפש אינו כמבוער וצריך לבערו ולא מיפטר מפני סכנת עקרב אור"י כו' ותו ק"ל דמלישנא דמתני' דקתני בפ' כ"ש חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער רשב"ג אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו כו' ומשמע דרשב"ג פליג את"ק דלת"ק אפילו בשהכלב יכול לחפש אחריו הרי הוא כמבוער דאי לפרושי דברי ת"ק אתא היל"ל אמר רשב"ג ועיין בהר"ב תי"ט ז"ל שם וכיון שכן כי משני הכא התם כשאין הכלב יכול לחפש הול"ל ה"מ רשב"ג היא לא למסתם סתומי דמשמע דאתיא כת"ק דמתני' כי על כן ס"ל ז"ל דהא דמשני הכא התם בשאין הכלב יכול לחפש כו' אליבא דת"ק קאמר דלת"ק דמתני' כשהכלב יכול לחפש אחריו אינו צריך לבערו מפני סכנת עקרב ולהכי קא פסיק ותני ת"ק חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער דאי בשאין הכלב יכול לחפש הרי הוא כמבוער מצד עצמו ואי בשהכלב יכול לחפש נמי אין צריך לבערו מפני סכנת עקרב אמנם רשב"ג דקאמר כל שאין הכלב יכול לחפש פליג את"ק וס"ל דכל שהכלב יכול לחפש חייב לבערו ולא חיישינן לסכנת עקרב מטעמא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין ולחששא דשמא תאבד לו מחט לא חייש רשב"ג ומש"ה כיון דקי"ל כרשב"ג השמיטו אוקמת' זו דהך אוקמת' לא קאי אלא אליבא דת"ק דמתני' ובהכי ניחא מאי דפריך התם לקמן אברייתא דקתני חור שבין יאודי לארמאי כו' פלימו אומר כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה והאמר ר"ח שלוחי מצוה אינן ניזוקין היכא דשכיח היזיקא שאני דקשה דאמאי לא משני הכא כשינויא דלעיל שמא תאבד לו מחט ובשלמא לעיל לא משני היכ' דשכיח היזיקא שאני משום דלא חשיב שכיח היזיקא כולי האי אמנם הכא קשה דאמאי לא משני כשינוי' דלעיל וכן הקש' הרב ב"ח ז"ל יע"ש אמנם כפי מ"ש ניחא דלעיל לא משני הכי אלא אליבא דת"ק דרשב"ג אמנם לרשב"ג דקי"ל כותיה לא חייש להך חששא ומשום הכי לא משני הכא כשינוייא דלעיל משום חששא דשמא תאבד לו מחט כי היכי דליתי הא דפלימו אליבא דהלכת' כנ"ל נכון ואף שהרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה פרק כ"ש כתב דרשב"ג לפרושי דברי ת"ק אתא אין זה מן התימה דאיכא למימר דבספר היד חזר בו וכמו שכן ראינו לו ז"ל בכמה מקומות ודו"ק:<br><b> ובתוספות </b> ז"ל תי' דשאני ההיא דחמץ שנפלה עליו מפולת דודאי איכא חמץ הטריחוהו חכמים להשכיר פועלים במרא וחצינא אבל הכא שאין החמץ ידוע לא הטריחוהו יע"ש. וראיתי להפר"ח ז"ל סימן הנזכר סק"ח שהקשה מההיא דאיבעיא לן התם בדף יו"ד ע"ב ככר בפי נחש צריך חבר להוציאו או אין צריך בגופיה אטריחוהו רבנן בממוניה לא אטריחוהו א"ד ל"ש ונקטי לה רבוותא ז"ל לקולא ואם כדברי התוס' תפשוט לה מהך מתני' דחמץ שנפלה עליו מפולת דכל דאיכא חמץ ידוע אטרחוהו רבנן בממוניה להוציאו ע"י פועלים ודוחק לומר דשאני התם די"ל שמא יוציאנו או יאכלנו הנחש דה"נ איכא למימר שאם יחפש הכלב שמא יוציאנו או יאכלנו א"ד יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> נראה לחלק דשאני הכא דמדינא מצד המצוה מחוייב לבדוק ולא אתי לידי סכנה דשלוחי מצוה אינן ניזוקין אלא דלא אטרחינן ליה לבדוק משום חששא דשמא בתר דבדיק תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה והילכך בחמץ ידוע מטרחינן ליה מה שא"כ גבי ככר בפי נחש דמצד המצוה גופה אינו צריך לבדוק כיון דשכיח היזיקא והילכך מבעיא לן אי בממוניה אטרחוהו רבנן כנ"ל ודו"ק:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הניח </b>
+<b> החמץ בזוית זו כו'.</b> כתב הראב"ד ז"ל הרבה שיבושים כו' הניח ט' ומצא י' צריך לבדוק כרבנן כו' יש לתמו' שדבריו ז"ל סותרים למ"ש בפ"ו מהלכות מעשר ב' ממ"ש רבינו האומר לבנו הרי שם ק' ומצא מאתים השאר חולין הרי שם ר' ומצא ק' הכל חולין כתב עליו וז"ל אמר אברהם המשנה אמרה הכל מעשר ע"כ ובודאי שכונתו לומר דאע"ג דהך מתני' ע"כ רבי היא דקתני הכל מעשר כו' ורבי היא דס"ל ק' מונח ק' מוטל אבל לרבנן דס"ל בהניח מאתים ומצא מנה הכל חולין מטעמא דאין דרך להפרידן ה"נ באומר לבנו הרי שם מאתים ומצא מנה הכל חולין מה"ט וכמ"ש הר"ש בפירוש המשנה מ"מ ס"ל להראב"ד ז"ל דהלכה כסתם משנה משום דהו"ל סתם במשנה ומחלוקת בברייתא דאין הלכה כמחלוקת דברייתא וכיון שכן יש לתמוה דאיך כתב כאן בהניח עשר ומצא ט' צריך לבדוק כרבנן והרי זה סותר את עצמו וראיתי בחידושי הרדב"ז שנדפסו מחדש שכתב שם וז"ל ורבינו סובר דהלכה כחכמים מדאמרינן פ"ק דפסחים הניח ט' כו' ולרבנן דאמרי הכל חולין צריך לבדוק אחר כל הט' והכי פסקו רבוותא וגם הראב"ד לא השיג עליו בה' חו"מ יע"ש ולא ידעתי אדק"ל ממה שלא השיג עליו תקשי ליה ממ"ש בהדיא בהשגות דהלכה כרבנן והיה נראה ליישב דס"ל להראב"ד דדוקא בהניח מאתים ומצא מנה אין הלכה כרבנן משום דסתם מתני' דקתני הכל מעשר אתיא דלא כותייהו אמנם בהניח מנה ומצא מאתים פסקינן כרבנן דאמרי הכל חולין מטעמא דאין דרך לערב חולין ומע"ב יחד משום דכיון דלית לן סתמא דלא כותייהו הדרינן לכללין דיחיד ורבים הלכה כרבים ולא תליא הא בהא שהרי טעמא דהניח מנה ומצא ק"ק הוא משום דאין דרך לערב חולין ומע"ב יחד וטעמא דהניח ק"ק ומצא מנה הוא משום דאין דרך להפרידן ואית לן למימר דטעמא דאין דרך להפרידן לא חשיב כולי האי למימר משום הכי הכל חולין ומשום הכי סתם מתני' כרבי אמנם בהניח מנה ומצא מאתים טעמא דאין דרך לערב חולין ומע"ב יחד טעמא תריצא הוא ומשום הכי ס"ל לרבנן הכל חולין וא"ת הרי באומר לו מנה ומצא ק"ק קתני מתני' דהשאר חולין דמשמע דאתיא כרבי דלרבנן בהניח מנה ומצא ק"ק ס"ל דהכל חולין הא ל"ק דהתם אפילו רבנן מודו משום דאיכא למימר דמעיקרא נמי ק"ק היו שם ומ"ש לו הרי שם מנה ה"ק מאותם הק"ק הרי שם מנה מעשר ולא חשש להזכיר רק המעשר להזהירו עליו ועיין במוהר"י קורקוס ז"ל:<br><b> ושוב </b> ראיתי בירושלמי דאמרינן התם תמן הוא הניח הוא מצא ברם הכא אביו הניח אביו מצא כו' ועיין בפי' המפרש שם וא"כ מבואר הוא שזה דעת הראב"ד ז"ל דהך מתני' אתיא ככ"ע וכן מדוקדק מלשון הראב"ד שתפס השגתו וז"ל הרי שם מנה עד הכל חולין משמע דאין כונתו להשיג אלא על חלוקת הרי שם מנה אמנם אחלוקת הניח מנה כו' בהא אזיל ומודה דהלכה כרבנן כנ"ל אמיתות דעת הראב"ד ז"ל:<br><b> והנה </b> התוספות ז"ל פ"ק דביצה ד"י ע"ב ד"ה הכל חולין כתבו וז"ל תימה דהא לא אמרינן שאני אומר להקל כו' וי"ל דכיון שאין אדם מניח חולין אצל מעשר תלינן להקל כו' והקשה הרב ח"ה ז"ל וז"ל וצ"ע דאכתי תקשי להו בסיפא דקאמר נמי שאני אומר להקל וליכא לפרושי שם משום דאין דרך להפרידן זה מזה כנראה מפרש"י דא"כ מאי קא ק"ל מגוזלות דה"ט לא שייך בגוזלות ע"ש שהניחו בצ"ע ועיין בספר גו"ה שהקשה לפי דבריהם קאמר בפסחים ד"י הניח ט' ומצא עשר היינו פלוגתא דרבי ורבנן ולרבנן צריך לבדוק אחר הט' דשמא גררום חולדות והעשר הנמצאים איש אחר הביאן כמ"ש רש"י הא כיון דבדיקת חמץ דרבנן אמרינן שאני אומר להקל ועוד דע"כ ל"ק רבנן דהכל חולין אלא דוקא גבי מעשר מטעמא דאין אדם מניח חולין אצל מעשר אבל בבדיקה דליכא ה"ט לעולם מודו רבנן דאינו צריך בדיקה יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> מה שהקשה דכיון דבדיקת חמץ דרבנן אזלינן לקולא לא ק"מ שהרי לדעת התוספות שם בד"ה היינו ט' כל אותה סוגיא מיירי בדלא בטיל דהוי ספק דאורייתא לבד מההיא דב' קופות וכמ"ש הר"ב ח"ה ז"ל שם ולדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דמיירי אפילו בט' כבר כתב ה"ה ז"ל דכיון דבדיקת חמץ תחלתו על הספק החמירו אפילו בספקא דרבנן ועיין בהלח"מ ז"ל שם ולקושייתו הב' י"ל דס"ל לתלמודא דמדחזינן לרבנן דקאמרו הכל חולין בודאי ומטעמא דאין אדם מניח חולין אצל מעשר מוכח דס"ל דבעלמא וכגון הא דבדיקה ספיקה הוי דאימור גררום ואילו איש אחר הביאן ואף על גב דאיכא הוכחה דמצאן במקום שהניחן אפי"ה מידי ספק לא נפקא ואזלינן לחומרא דאי ס"ל דלא הוי ס' כלל משום דהך הוכחה דמצאן במקומן אלימא טובא וחשיבא כודאי ומשום ה"ט אזלינן לקולא אם כן היכי מקילי רבנן גבי מעשר ואמרי דהכל חולין ואי משום טעמא שאין אדם מניח חולין אצל מעשר הא איכא הוכח' דמצאן במקומן דאלימא וחשיבא כודאי והילכך גבי בדיקה הו"ל ספק ואזלינן לחומרא מטעמא דתחילתה על הספק או בשלא ביטל לדעת התוס' ואדרבא אפכא ק"ל דאיך קאמר בגמ' פלוגתא דר' ורבנן דלר' דאמר חולין ומע"ב מעורבין אין צריך לבדוק ואמאי נימא דע"כ לא קאמר ר' דלא אמרינן איש אחר הביאן אלא גבי מעשר משום דהוה ליה ספק ואזלינן לחומרא ואם כן גבי בדיקה נמי נימא דצריך לבדוק משום ס' דאימור איש אחר הביאן ואזלינן לחומרא וי"ל דמדחזינן לר' דאמר חולין ומע"ב מעורבין זב"ז הך לישנא משמע דחשיב להו ודאי מע"ב דאל"כ הכי הול"ל חולין וס' מע"ב מעורבין דהא נ"מ לענין מלקות אם אכלן חוץ לירושלים דאי משום ס' אין מלקין על הספק ודו"ק:<br><b> ומ"מ </b> לדעת הטור ק"ט שכתב בסימן תל"ט בהך דהניח ט' כו' דאפילו ביטל צריך לבדוק וכתב מרן שם דה"ט מדחזי' לרבנן דמקלי במעשר כו' משמע דחשיב כודאי כו' ע"ש שהרי גבי מעשר ע"כ ה"ט כמ"ש התוס' משום דאין אדם מניח חולין אצל מעשר דאל"כ היכי מקלינן בדאורייתא וכיון שכן בבדיקה דליכא ה"ט הו"ל ס' ואזלינן לקולא לפי דעת הטור ז"ל דבבדיקה נמי אזלינן בס' להקל ועיין בהרב"ח וביש"ש סי' כ"ו:<br><b> ודע </b> שמדברי התוספות בפסחים ד"ה הניח עשר משמע דסבירא ליה דכשאינן קשורים גם בחלוקת הניח מנה ומצא מאתים מודו רבנן דחולין ומע"ב מעורבין וכן נמי לענין בדיקה א"צ לבדוק וכ"כ הרב ח"ה יע"ש ודלא כהר"ב מג"א שכתב בפשיטות דבהניח תשע ומצא עשר אפי' אינן מקושרים צריך בדיקה ואשתמיט מיניה דברי התוס' הללו עוד הקשה הר"ב גו"ה מהא דאמרינן בפסחים הניח בזוית זו ונמצא בזוית אחרת כו' רשב"ג אומר הבית טהור שאני אומר השאילו לאחר ושכח או שנטלו מזוית זו והניח בזוית אחרת ושכח הרי דלרשב"ג אמרינן שאני אומר להקל בדאורייתא ולע"ד לק"מ דהתם שאני דאוקמיה כלים אחזקתייהו ובחזקת טהרה הן וכן נמי גבי בדיקה אוקמה בחזקתה היכא דלא אתרע חזקתיה ופשוט כנ"ל:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כיצד </b>
+<b> כו' ולא יסיק בו תנור וכיריים כו' ואם בשל או אפה אותו פת ואותו תבשיל אסור בהנאה כו'.</b> כתב ה"ה זה למד רבינו ממ"ש בגמ' שאם אפה את הפת בעצי ערלה או בקשין של כלאי הכרם שאסור לפי שיש שבח עצים בפת כו' והיינו שסתם רבינו וכתב דאם בשל או אפה דאותו התבשיל ואותו הפת אסור בהנאה דמשמע דאפילו אפאו בתנור ישן או בשלו בקדרה דאיכא זו"ג תנור דהיתר ועצים דאיסור אפי' הכי אסור מטעמא דכיון דיש שבח עצים בפת חשיב כאלו איתיה לאיסורא בעיניה ונהנה מעצים גופייהו וכ"כ הר"ן בהדיא בפ' כ"ש ובפרק כל הצלמים יע"ש וכן נראה שהוא דעת הטור בי"ד סימן קמ"ב שכתב ואע"ג דזוז"ג מותר אם אבוקה כנגד הפת אסורה ע"ש. וכן נראה מדברי רש"י בפרק כל הצלמים דמ"ט ע"א ד"ה אפה בו וז"ל בין חדש שצננו וחזר והסיקו בעצי היתר בין בישן בהיסק ראשון הו"ל זו"ג שהפת שנאפה בו בחדש בהיסק ב' באתה ע"י גורם האיסור כו' ע"ש משמע דדוקא בחדש בהיסק שני הוא דהוי זו"ג אבל בישן בהיסק ראשון לא משום דיש שבח עצים בפת מדלא סיים אלא בחלוקת חדש בהיסק ב' וכ"כ מוהר"ש אלגאזי בספר ל"ס ע"ש וכן נראה מדברי התוס' בפרק השוכר את הפועל דף ס"ו ד"ה אמר רבא כו' וז"ל וא"ת מ"ש מהא דאמרינן בפסחים תנור שהסיקו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת אסורה למ"ד יש שבח עצים בפת וכתבו עוד דמכאן יש להתיר פת חמה שנאפית בי"ט דאין לאסור משום דשמא העצים שנאפו נשרו מן הדקל והוי מוקצה כו' ע"ש והשתא מאי קושיא אימא דמתני' איירי בתנור ישן דהו"ל זו"ג ומה"ט נמי יהא מותר פת שנאפית בי"ט משום דהו"ל זו"ג תנור דהיתר ועצים דאיסור אלא ודאי דס"ל דמשום טעמא דיש שבח עצים בפת יש לאסור אפילו בזו"ג. ומהתימה על הר"ב ח"ה ז"ל שכתב דלמאי דמסיק השתא דפליגי בשבח עצים ולכ"ע זו"ג מותר ע"כ לא קאי אפה בו את הפת אלא אחדש בהיסק ראשון ומכח זה הוקשה לו דאם כן מאי קאמר עלה בשלה ע"ג גחלים ד"ה מותר הא א"נ דליכא עצים דאיסורא בעין מ"מ ע"י בישול התנור נאסר הפת כיון שהוא חדש ונגמר באיסור והוצרך לידחק דלמאי דמוקי פלוגתייהו בשבח עצים אפה בו את הפת מילתא באנפי נפשה היא ולא קאי בתנור כלל אלא אפה הפת נגד האבוקה על הקרקע בלא חום עכ"ד. ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה כל הנהו רבוותא דכתיבנא שכתבו בהדיא דאפילו בתנור ישן אסור מטעמא דיש שבח עצים בפת ועוד שכפי דבריו ק"ל מהא דגרסינן בכיצד צולין דף ע"ה ע"א בעא מיניה רב חיננא בר אידא מרב אדא בר אהבה תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת לדברי האוסר מהו. (ופרש"י בפרק כ"ש רבי אומר הפת אסורה) והשתא לפי דעת הרב ז"ל במאי קמיירי אי בתנור ישן אפילו באבוקה כנגדו שרי משום דהוי זו"ג ואי בתנור חדש היכי קא"ל הפת מותרת הא א"נ דליכא עצים דאיסורא בעין מ"מ ע"י התנור נאסר וכמו שהקשה לו ז"ל ולפי דבריו צ"ל דלדברי האוסר דקאמר היינו אליבא דר"א דסבר דזוז"ג אסור ושלא כפרש"י וזה דוחק ומ"מ מ"ש מרן הב"י סי' קמ"ב דבשלה ע"ג גחלים נראה דלא שרי אלא בישן ולא צננו דהו"ל זו"ג ומשמע מדבריו דאי ליכא גורם דהיתירא כגון שאפאו ע"ג קרקע בלא חום תנור לא שרינן ק' שהרי לרבנן דשרו באבוקה כנגדו משום דס"ל דשלהבת אינה באה אלא ממשהו הנשרף והוי כמו גחלת לר' דשרי וכמ"ש התוס' בד"ה חדש ע"ש משמע בהדיא דשרו אפילו בחדש שלא צננו דליכא גורם דהיתר כלל וכמ"ש רש"י בפרק כ"ש ד"ה יוליך הנאה ע"ש והוא מוכרח ממאי דפריך התם תלמודא למ"ד דאפי' לוחשות מותרות מכלל דרבנן דפליגי עליה דרבי שרו אפי' אבוקה כנגדו אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת להו כו' ואם איתא מאי ק"ל נימא דמשכחת לה דליכא גורם דהיתר אלא משמע דלרבנן שרי אפילו בדליכא זו"ג ומינה לר' דס"ל דבשלה ע"ג גחלים מותר היינו אפי' בליכא גורם דהיתר שהרי אבוקה כנגדו לרבנן כגחלים אליבא דרבי וכמו שכתבו התוספות וזה פשוט ועיין בכ"מ פי"ו מהלכות מ"א הלכה כ"ה יע"ש:<br><b> והרא"ש </b> ז"ל שם בפרק כ"ש כתב משם הרבינו יונה דהא דשרינן בגחלים עוממות לדברי הכל דוקא בקליפי ערלה ובקשין של כלאי הכרם דדינן בשריפה ואפרן מותר אבל בחמץ בפסח קי"ל כרבנן דאמרי מפרר וזורה לרוח והו"ל מן הנקברים שאפרן אסור וכ"ש הגחלים עכ"ל וכפי זה נראה דאפילו רבנן דשרו באבוקה כנגדו מודו בחמץ דאסור שהרי טעמייהו דרבנן משום דשלהבת אינה באה אלא מן הגחלים כמ"ש התוס' וכיון דבחמץ אפרן אסור וכ"ש הגחלים משמע ודאי דאסרו רבנן וכיון שכן ק"ט מהא דגרסינן בפ' הנזכר בעא מיניה רמב"ח מר"ח תנור שהסיקו בעצי הקדש לרבנן דשרו בקמייתא מאי א"ל הפת אסורה ומה בין זו לערלה אמר רבא מי דמי ערלה בטילה בק"ק הקדש אפילו באלף לא בטל ע"כ ומאי קו' הלא הקדש אפרו אסור כדתניא כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשירה ואפר הקדש לעולם אסור ורמב"ח נמי מאי קמבעיא ליה הלא בהקדש פשיטא דאפי' לרבנן אסור וכן הקשה מהרש"ל ז"ל יע"ש והרב ח"ה ז"ל תי' וז"ל והנראה בעיקר קושית מהרש"ל דהשתא אכתי לא שמיע לי' הך דמייתי מברייתא דאפר הקדש לעולם אסור כדמוכח הסוגי' וקושטא הוא דלפי האמת הא דא"ל ר"ח לרמב"ח דהפת אסורה היינו מהך טעמא דמייתי מברייתא דאפר הקדש לעולם אסור ע"כ (ולפ"ז צ"ל הרמב"ח דאבעיא ליה היינו משום דאכתי לא הוה שמיע ליה הך ברייתא דמייתי בתר הכי ואע"ג דרמב"ח גופיה מייתי לה איכא למימר דלבתר הכי שמעה ועיין בפר"ח ז"ל סי' תע"ה שהק' קו' מהרש"ל וכתב בס"ד ורמב"ח שמיע ליה הך ברייתא ומאי קמבעי' ליה ואין זו הכרע כמ"ש ועיין בספר מ"ק מה שתי' לזה ואשתמיט מיניה דברי התוס' הללו שכתבו דטעמייהו דרבנן משום דשלהבת אינה באה אלא מן הגחלת שלפי דברי התוס' אלו לא ניתן ליאמר תי' כלל):<br><b> ולכאורה </b> לע"ד היה אפשר לומר דאפילו נימא דשמיע ליה הך ברייתא ס"ל לתלמודא דהא דקתני בברייתא ואפר הקדש לעולם אסור דאינו אסור אלא מדרבנן ולכתחילה ומשו"ה מבעיא ליה לרבנן דשרו באבוקה כנגדו משום דשלהבת באה מן הגחלת מי נימא דה"נ שרו דאע"ג דאפרו אסור אין איסורו אלא מדרבנן ולכתחילה ומיהו אם אפה בו יהא מותר וכדקי"ל גבי גחלת דשאר איסורין דלכתחילה אסור ליהנות מדרבנן ואפי' הכי קתני בברייתא דבשלה ע"ג גחלים ד"ה מותר וא"ל ר"ח דהפת אסורה משום דהקדש חמור דאפי' באלף לא בטל וכן מוכח קצת מהא דגרסינן בפרק משילין דל"ט גחלת של ע"א אסורה ושלהבת מותרת ואם איתא דהא דקתני בברייתא חוץ מעצי אשירה הוא מדאוריי' אם כן מאי אשמועינן ברייתא דגחלת אסור לישמועינן רבותא דאפרו אסור וכ"ש גחלת דעדיף טפי כמ"ש הרא"ש אלא משמע דבגחלת איכא איסור תורה ובאפרו אינו אסור אלא מדרבנן וא"כ כי היכי דמאי דקתני חוץ מעצי אשירה אינו אלא חומרא דרבנן ה"נ מאי דקתני ואפר הקדש לעולם אסור אין איסורו אלא מדרבנן שהרי בסוף תמורה פריך תלמודא דאמאי לא עריב ותני להו בהדי הדדי ומשני לה ע"ש משמע שדינן שוה לגמרי וכ"ש לפי מ"ש מרן סימן הנז' דגחלת של ע"ז לא אסור אלא מדרבנן ולכתחילה דע"כ מאי דקתני חוץ מעצי אשירה דאינו אלא דרבנן שהרי אפרו קיל יותר מגחלת:<br><b> אלא </b> שדברי מרן ז"ל תמוהים הם וכבר תמהו עליו הש"ך ז"ל סי' הנז' סק"י והט"ז סק"ב ועוד אני מוסיף לתמוה עליו שלפי דבריו מאי פריך בפרק משילין מ"ש שלהבת דהקדש דאסור ומ"ש שלהבת ע"ז דשרי ומאי קו' אימא דדוקא בהקדש דגחלת אסור מדאורייתא משו"ה גזרו שלהבת אטו גחלת משא"כ בע"ז דאפילו גחלת לא אסור אלא מדרבנן לא גזרו וכן מוכח מדלא פריך ממודר הנאה דמ"ש שלהבת של מודר הנאה דלא גזרו ומ"ש שלהבת דהקדש דגזרו אלא ודאי דמשו"ה ל"ק ליה ממודר הנאה משום דהתם שאני דאפילו גחלת לא אסור אלא מדרבנן אמנם מע"א ק"ל דהתם אסור מדאוריי' וכן מצאתי בשיטה כ"י להמאירי שכתב אמתני' דקתני הגחלת כרגלי הבעלים והשלהבת בכל מקום דאע"ג דשלהבת של הקדש גזרו אטו גחלת התם שאני דגחלת של הקדש גופיה אסור מדאוריי' משא"כ הכא דאפילו גחלת לא אסור אלא מדרבנן יע"ש ועוד שלפי דברי מרן ז"ל נראה דלרבנן דס"ל דאין שבח עצים בפת משום דשלהבת באה מן הגחלת ה"נ דשרי מדאוריי' גבי עצי אשירה אם אפה בו בדיעבד כיון שאין הנאתו אלא מן הגחלת וגחלת לא אסור אלא מדרבנן ואע"ג דע"ז אפילו באלף לא בטל והרי אמרינן בתנור שהסיקו בעצי הקדש דאפילו לרבנן אסור מ"מ נראה דמה"ט לא אסור אלא מדרבנן שהרי מדאורייתא כל איסורין שבתורה ברובה בטלו זולת באיסור ניכר וכל הני דלא בטלי אינו אלא חומרא דרבנן וכיון שכן ק' מהא דגרסינן בפ' א"ע דמ"ח דפריך בגמ' למ"ד הואיל מברייתא דקתני המבשל גיד הנשה בחלב לוקה כו' ומשני אלא אפיק הבערה ועייל עצי אשירה ואזהרתיה מהכא לא ידבק בידך ע"כ וכפי דבריו היכי סתים תלמודא הכי כאלו היא הלכה פסוקה והו"ל לומר דהך ברייתא מני ר' היא דאמר יש שבח עצים שהרי לרבנן אינו לוקה כלל במבשל בעצי אשירה משום דאין הנאתו אלא מן הגחלת אלא משמע דתלמודא פשיטא ליה דאפילו לרבנן לוקה משום דגחלת אסור דבר תורה וי"ל ודוק ומ"מ אף דנימא דגחלת של ע"ז אסור מדאורייתא באפרו אפשר לומר דאין איסורו אלא מדרבנן משום דגחלת עדיף דאית ביה ממשא כדאיתא במעילה דמ"ג ע"ב ע"ש ועיין במנחות דנ"ב בתוס' ד"ה ואין שנראה מדבריהם דאסור מדאורייתא:<br><b> ובהיותי </b> בזה חזות קשה הוגד לי אמ"ש בחידושי הרשב"א במס' קדושין פ' הא"מ דף נ"ו אמתני' דקתני המקדש בערלה כו' אינה מקודשת וז"ל וא"ת הא ערלה וכלאי הכרם הוא בשריפה ותנן כל הנשרפין אפרן מותר ותי' בתוספות דהכא בדליכא אלא שו"פ בצמצום כו' ואינו מחוור דהא סתמא קתני כל שמקדש בערלה אינה מקודשת אע"פ שיש בו עוד כמה פרוטות ועוד דגרסינן בתוספתא המקדש באשירה ופירותיה בעיר הנידחת וביושביה במרקולי' ובמה שעליה וכל דבר שחל איסור ע"ז עליה כולן אף ע"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת (כך היא לשון התוס' הביאה הרשב"א שם בריש קידושין ד"ב) אלמא אע"פ שאלו מן הנשרפין ויש באפרן יותר משו"פ אינה מקודשת עכ"ל ויש לתמוה עליו שהרי בעצי אשירה אף על פי שהן מן הנשרפין הא קתני בברייתא דאפרו אסור וכתבו התו' בסוף תמורה ד"ה הנשרפין דה"ט משום דכתיב לא ידבק בידך מאומה כו' ואם כן ה"ה נמי בעיר הנדחת דאפרו אסור שהרי עיקר קרא דלא ידבק בידך בעיר הנדחת כתיב וכן איתא בהדיא בחולין פרק כ"ה דפ"ט ע"א דקאמר התם אר"ז מכסין בעפר עיר הנידחת (ופרש"י ס"ד באפר שריפתה) ואמאי איסורי הנאה נינהו כו' יע"ש הנה בהדיא דעיר הנידחת אסור אע"פ שהוא מן הנשרפין וגדולה מזו איתא בריש השוכר את הפועל דאפי' בשכר יין נסך וסתם יינם דאינו אלא מדרבנן אפי"ה אפרן אסור ע"ש ואפי' נימא דסבירא ליה להרשב"א דאפר ע"ז אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא לא אסור משום דלית ביה ממשא ומאי דפריך בפ' כ"ה והא איסורי הנאה נינהו מדרבנן קאמר וכדכתיבנא עדיין ק' שהרי הרשב"א שם בדנ"א ע"ב הביא דעת התוס' דבחמץ החמירו עליו כאלו היא של תורה ועוד כתב משם י"א דהמקדש בכל איסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת והביא ראיה לדבריהם מהירושלמי וא"כ מאי ק"ל הכא וצ"ע שבתי וראה דתי' זה שכתבתי טעות הוא בידי ולא ניתן ליאמר כלל משום דאף דנימא דאפר הקדש אינו אסור אלא מדרבנן מ"מ בגחלת של הקדש לכ"ע אסור מדאורייתא וכדקתני במתני' בפרק משילין דגחלת של הקדש מועלין בהן וא"כ הדרא קו' לדוכתא שהרי טעמייהו דרבנן דשרו באבוקה כנגדו משום דשלהבת באה מן הגחלת כמ"ש התוס' ואם כן בגחלת של הקדש דמועלין בהן פשיטא דאפי' לרבנן אסור וכן יש לתמוה על תי' הר"ב ח"ה שכתב דאכתי לא שמיע ליה הך ברייתא לענין אפר הקדש דאפילו נימא דלא שמיע ליה הך ברייתא לענין אפר הקדש מ"מ בגחלת של הקדש מתני' היא בהדיא דמועלין בהן ואם כן באבוקה כנגדו לרבנן מי גרע מגחלת של הקדש ודו"ק:<br><b> ולכן </b> נ"ל ליישב פשט השמועה וניישב ג"כ מה שהק' התו' בד"ה בעצי שלמים ורש"י בד"ה ואליבא כו' דאמאי לא מוקי לה ר"פ בעצי הקדש ובמזיד ואליבא דר"י והוצרכו לידחק ע"ש אמנם לע"ד נראה לומר דמש"ה לא מוקי לה בעצי הקדש ובמזיד משום דכיון דאסור מדאורייתא ובגחלת ג"כ איכא איסורא ומועלין בהן בשוגג א"כ מאי קמבעיא ליה לרמב"ח וכקושית מוהרש"ל ז"ל משו"ה הוצרך לאוקומה לבעיא דרמב"ח בעצי שלמים דהיינו שהתפיסן לדמי שלמים וכיון דשלמים קודם זריקה אין מועלין בהן אינו אסור אלא מדרבנן ואע"ג דבשלמים קודם זריק' דאין מועלין בהן כתבו התוספו' בתמורה דק"ג ד"ה לא נהנין ובפ"ק דנדרים ד"ד ד"ה אדם מביא כבשתו דאיסור דאורייתא איכא וכן נראה בהדיא מדברי רש"י ז"ל בשמעתין ד"ה בעצי שלמים שכתב וקדשים קלים אין להן מעילה כו' ואיסורא מיהא רכיבא עלייהו וממעילה הוא דאמעיט כו' משמע דדוקא לענין מעילה איסור דאוריי' איכא וכ"כ הר"ב מש"ל ה"מ פ"ב די"א מ"מ בדמי שלמים גריע טפי ואינו אסור אלא מדרבנן וראיה ממ"ש רש"י בפ"ק דמנחות ד"ד אמתני' דקתני המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שראויין לבא כולן שלמים כתב וז"ל לא נהנין מדרבנן (ומ"ש רש"י ז"ל מפני דמי עולה שבהן נ"ל דט"ס נפל בספרים דמשמע דבדמי שלמים ליכא איסורא אפילו מדרבנן והא ליתא שהרי בשמעתין מוכח בהדי' דאיסורא מיהא איכא ולפחות מדרבנן ותו דבדמי עולה איכא איסור' דאוריי' וכדקתני במתני' מפני שראויין לבא כולן שלמים דמשמע הא לא"ה מועלין בהן ולכן נראה דהאי מפני דמי עולה שכתב רש"י קאי אמ"ש אח"כ ולא מועלין וכצ"ל ולא מועלין מפני דמי עולה שבהן מפני שראויין לבא כולן שלמים ובס' בה"ז לא הגיה עליו כלום) וא"כ ע"כ דס"ל לרש"י דיש לחלק בין שלמים גופייהו לדמי שלמים ומ"ש בשמעתין דאיסורא מיהא איכא קאי אקדשים קלים שכתב קודם אמנם בעצי שלמים ס"ל לרש"י דאיסורו מדרבנן:<br><b> ומצאתי </b> כתוב בגליון רש"י ז"ל משום תוס' חיצוניות על דברי רש"י אלו וז"ל וקשה דבמס' ר"ה משמע דאיכא איסורא דאורייתא דקתני בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט איסור' רביע עלייהו ומדקא' לא יצא אלמא איסור' דאורייתא איכא ופי' הר"מ דאיכא איסורא דאורייתא מידי דהוי אקונמות שהרי מתפיס ככר בשלמים ואכלו עובר בבל יחל וכמו כן בשלמים גופייהו איכא איסורא דלא יחל עכ"ל והנראה שהבינו בדברי רש"י ז"ל דאף בשלמים גופייהו קאמר דאיסורו מדרבנן ולע"ד נראה כדכתיבנא דאל"כ נמצאו דברי רש"י סותרי' ודו"ק ואם כן איכא למימר דכיון דלא אסור אלא מדרבנן דיש להתיר אליבא דרבנן דס"ל דאין שבח עצים בפת דאיכא למימר דבגחלת לא אסור אלא לכתחילה וכשאר איסורי' ופשיט' ליה ר"ח דאסור משום דהקדש חמיר דאפי' באלף לא בטיל ורבא דפריך והלא מעל כו' דלא סליק אדעתיה דמיירי בעצי הקדש עדיפא מינה פריך בין לרמב"ח דמבעי' ליה בין לר"ח דקאמר הפת אסורה וכעין זה כתב הרב ח"ה ז"ל בד"ה חדש יותץ אמה שהקשו התוס' וז"ל הר' אהרן לר' הא דאמרינן דהמבשל בשבת כו' אמאי נימא שיש שבח מוקצה בפת דגחלים מוקצים הן כו' וכתב הרב הנז' דמשום הכי לא ק"ל אלא לר' אף ע"ג דגחלים נמי אסירי משום דלרבנן יש להכשיר דכיון דאפילו בערלה דאורייתא הוי כאלו כלה ונעבר האיסור ואין כאן שבח עצים לענין מוקצה נמי דלא הוי רק איסורא דרבנן אית לן למימר נמי דאין כאן שבח עצים אע"ג דהגחלת גופיה מוקצה הוא אם אפו בו בדיעבד לא אסרו ע"ש שוב ראיתי להתוס' ז"ל בפ"ד דנזיר דכ"ד ע"ב בד"ה המפריש שנסתפקו בזה וז"ל לא נהנין מדרבנן או שמא אפילו מדאוריית' אסור אף ע"ג דקיימא לשלמים מידי דהוי אשלמים מחיים דנהי דמעילה ליכא איסורא דאוריי' איכא ע"כ ועיין בתי"ט שם במעילה שכתב שדעת הרמב"ם דלא נהנין מדרבנן יע"ש מ"מ לפי דברי התו' ורש"י ז"ל ע"כ צריכין אנו למה שתי' מוהרש"ל דלא מבעי' ליה אלא באפה בתנור חדש שהוצן ובתנור ישן שלא הוצן ואין כאן גחלים ולא אפר אלא חום התנור דהו"ל זו"ג ורבנן קא שרו גבי הקדש מאי וקפסיק ר"ח דיש להחמיר משום דהקדש אפילו באלף לא בטיל ומה שהקשה הר"ב ח"ה ז"ל דאי בזו"ג קמבעיא ליה ומטעם דהקדש אפי' באלף לא בטיל א"כ תפשוט ליה מדין ע"ז דפליגי ביה רבנן ור"א דע"ז נמי לא בטיל אפי' באלף יע"ש (מ"ש דפליגי רבנן ור"א הוא תימא שהרי רבנן ור"א לא פליגי אלא ביוליך הנאה לים המלח וכולהו מודו דאפה בו את הפת הפת אסורה וצ"ל רבנן ור"י דפ' כל הצלמים דפליגי בשוחק וזורה לרוח) י"ל כמ"ש הר"ב ט"ז סי' הנז' סק"ד דשאני ההיא דשוחק וזורה לרוח וכן ההיא דזורעין תחתיה ירקות דאינן אלא דברים שמשבחין אבל מ"מ אפשר להיות זולתם אלא שלא היה טוב כל כך משא"כ בהא דאפה בו את הפת דיש הכרח אל האיסור ואי אפשר זולתו אז אפי' שיש גורם דהיתר אסור בע"א ודכוותיה מטעמא דאפי' באלף לא בטיל ואפשר דחילייהו דהרמ"ה וסיעתיה שכתב הטור דאפילו למ"ד ז"וג מותר הכא גבי אליל בפת שנאפה בעצי איסור אסור היינו מהך דרמב"ח דס"ל דהבעיא היא בזו"ג כמ"ש מוהרש"ל וכי היכי דבהקדש אמרי' דאסור מטעמ' דאפי' באלף לא בטיל ה"נ יש להחמיר בע"ז מה"ט ולא כמ"ש הר"ב ט"ז חילוק זה בלתי ראיה כלל ומכל מקו' לדעת החולקים שם דס"ל דאפילו באפה בו את הפת בעצי אליל דשרי זו"ג וכמ"ש הר"ן שם וכן הוא דעת רע"ב ז"ל בפרק כל הצלמים מ"ט ע"ש ע"כ דלא ס"ל כפי' מוהרש"ל ז"ל דאם איתא בע"ז נמי הי"ל לו' דחדש יותץ וכן נמי אם אפה בו את הפת יהיה אסור אפילו בשלו בחום התנור מטעם זו"ג ויש ליישב לדעתם זכרונם לברכה כמו שכתבתי ודו"ק:<br><b> ודע </b> דאיסור אבוקה כנגדו לר' דקי"ל כוותיה כתבו התו' בפרק כ"צ דע"ה ד"ה וגרפו משם ר"י דאינו אסור אלא מדרבנן והתוס' ז"ל שם כתבו דלא משמע הכי התם דבעי למפשט מק"פיע"ש ויש לדקדק על פי' ר"י מהא דפריך בפ' כ"ש לר' דקאמר דר' לא אסר אלא באבוקה כנגדו מכלל דרבנן דפליג עליה שרו באבוקה כנגדו אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת להו ומשני אר"א בשרשיפא והשתא ע"כ מאי דפריך דלרבנן עצים דאיסורא היכי משכחת לה ע"כ דהכונה לומר דמדאוריית' היכי משכחת להו דאסירי דאי מדרבנן מאי פריך הא אפי' רבנן דשרו לא שרו אלא בדיעבד אבל לכתחילה מיהא אסרי מדרבנן וכדקתני בברייתא בין חדש בין ישן יוצן ועוד דאי מדרבנן מאי קו' אימא דה"נ לרבנן עצים דאיסורא לא אסירי בהנאה וכדקתני בברייתא הפת מותרת אלא ודאי דמדאורייתא פריך דחזי' בערלה דכתב רחמנא את פריו לרבות הטפל לפריו וכן בכלאי הכרם כתיב פרי לרבות את הקשין ואהא פריך דהיכי משכחת להו הא עצים לא חזו אלא להסקה וכ"כ רש"י שם דכ"ח ע"א ד"ה יוליך וז"ל וא"ת לרבנן יוצן ל"ל הא שרו לפת האפויה בהיסק איסור ה"מ דיעבד אבל לכתחילה לא שרו ולקמן פריך עצים דאסירי מדאורייתא לרבנן היכי משכחת להו ע"כ וא"כ משמע בהדיא דלר' דאסר באבוקה כנגדו מדאורייתא הוא דאסר דאל"כ מאי קאמר עצים דאיסורא היכי משכחת להו הא לר' נמי תקשי ליה היכי משכחת להו עצים דכלאי הכרם וערלה שאסרה תורה ויש ליישב דאה"נ דלפום ס"ד דמקשה ע"כ דאבוקה כנגדו אסור דבר תורה מכח קו' עצים דאיסור היכי משכחת להו ומשו"ה פריך לר"פ אמנם למאי דמתרץ דמשכחת להו בשרשיפא איכא למימר דאפי' לר' אינו אסור מדאורייתא וקרא לא אסר אלא בשרשיפא וזה פשוט ומדברי התוס' בפ' כ"ש דכ"ב ד"ה מנין שכתבו וז"ל ולמ"ד אין שבח עצים בפת דשרו עצים בהדלקה הא דאסר קרא הכא היינו בשמן דהוי בעין כו' ע"ש משמע דס"ל דלמ"ד יש שבח עצים הא דאסר קרא הכא מיירי אפילו בעצים הן אמת שדברי התו' שם הן מדברי ר"י כמ"ש ואור"י כו' ור"י גופיה ס"ל דאפי' לרבי לא אסור אלא מדרבנן ואם כן איך כתבו ולמ"ד כו' הא לכ"ע נמי ס"ל הכי ואולי שדברי ר"י אינן אלא עד מ"ש וכן הדלקה כו' כיון דהוי דרך ביעורו ועיין בפ' הנז' דל"ג ד"ה תתן לו ולא לאורו שכתבו משם ר"י דלמאן דס"ל דחמץ אסור בהנאה מתתן לחודיה נפקא שאין ליתן אלא מיד דשרי בהנאה דשייכא ביה נתינה:<br><b> ויש </b> לגמגם שלפי דעת ר"י דאבוקה כנגדו דרבנן הא שייכא ביה נתינה שהרי ראוי להסיקה תחת תבשילו כתרומה טמאה ומשו"ה אצטריך למדרש מתתן לו ולא לאורו מוכח נמי מדברי התוספות בפ"ק דפסחים ד"ה ואומר כו' שכתבו וז"ל אע"ג דנשרף ויעשה גחלת הנאתו מותר כדאמרינן בפ' כ"ש גבי ערלה כו' משמע דבאבוקה כנגדו אסור מדאורייתא דהא אקרא דאך ביום הא' קיימי' השתא וכן מוכח בהדיא ממה שתירץ בתי' ב' דכיון דמתחילת הבערה אינו יכול ליהנות אע"פ שיש לו הנאה ממנו אח"כ אסור ולכאורה נראה ודאי שכונתם לומר דר"ע ס"ל כר' דאבוקה כנגדו אסור דאלו לרבנן אפי' באבוקה כנגדו שרי מדאוריי' וק"ל קצת דא"כ כי קאמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה כו' אמאי לא קאמר שמע מיני' מדר"ע ד' דאבוקה כנגדו אסור דבר תורה כר' ולא כרבנן ואפשר לומר דמשו"ה לא חשיב הא משום דס"ל לרבא כמ"ד דלא שנו אלא בגחלים עוממות אבל לוחשות אסירי וס"ל דכי פליגי רבנן ור' לא פליגי אלא בגחלים לוחשות אבל באבוקה כנגדו אסור לכ"ע וכיון דכ"ע מודו בהא לא חשיב לה אמנם ליכא לאקשויי דאמאי ל"ק ש"מ מדר"ע חמץ בפסח אסור בהנאה דלא כר"י הגלילי משום דהא כבר שמעי' ליה לר"ע דאית ליה בהדיא הכי בפ' כ"ש דל"ב ע"א יע"ש:<br><b> גם </b> במה שתירצו בשם ר"י דסברא הוא דקרא מיירי בכל ענין ואפי' אינו צריך לגחלתו ק"ל דהתינח לר"ח דאית ליה בפרק א"ע דמ"ו ע"ב דאופה מי"ט לחול לוקה משום דלא אמרי' הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה אלא לרבא דס"ל דאינו לוקה משום דאמרי' הואיל אם כן אפילו נימא דקרא איירי בכל ענין אפילו אינו צריך לגחלתו אפי"ה שרי דאמרינן הואיל ואי מתרמי ליה מילתא חזי לצורכו להתחמם בו וכיוצא ובפ' א"ע פרכינן לרבא ממתני' דיש חורש תלם א' כו' דאחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור אי מזדמני ליה צפרים וחיות טובא ומוקי לה באבנים מקורזלות ובתר הכי פרכינן מברייתא דקתני דהמבשל גיד הנשה בחלב כו' ולוקה משום הבערה דאהבערה לא ליחייב הואיל וחזי לצורכו אלמא משמע דלמאן דאית ליה הואיל לא משכחת לה דליחייב אהבערה שלא לצורך ואע"גב דלר"ע ס"ל דלא אמרי' מתוך מ"מ הא דרבה דאמר דאמרינן הואיל אליבא דכ"ע היא ואפי' למאן דלא ס"ל מתוך וכמ"ש התוס' שם בד"ה אהבערה יע"ש וליכא למימר דר"ע פליג אדרבא וס"ל דכי היכי דלא אמרי' מתוך ה"נ לא אמרי' הואיל דא"כ מאי פריך מבריי' וממתני' דיש חורש תלם א' אימא דה"מ ר"ע היא והיה נראה לומר דס"ל לר"י דהא דאמר רבה האופה מי"ט לחול אינו לוקה משום דאמרינן הואיל היינו דוקא לענין מלקות אבל איסורא דאורייתא איכא ואע"ג שהר"ן כתב בהדיא בפ"ק דביצה דלא אסור אלא מדרבנן וכן הוא דעת הרז"ה ז"ל בפ' א"ע וכן נראה שהוא דעת הרמב"ן למעיין שם מ"מ ר"י ס"ל דאיסורא דאורייתא איכא והכי דייקא לישנא דאינו לוקה וא"כ שפיר קאמר ר"ע דהואיל ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ע"כ קרא דאך ביום הא' תשביתו שאור מעי"ט קאמר דאי בי"ט מדאורייתא אסור הבערה שלא לצורך וכן ראיתי להר"ב לח"מ ז"ל בפ"א מה' י"ט שכתב דמשו"ה הוצרך רבינו לומר דהאופה מי"ט לחול או לכלבים דאינו לוקה משום הואיל אבל עובר הוא בעשה דלכם ולא לכלבים יע"ש וכ"כ הר"ב מ"ק דקפ"ט ע"א דלדעת ה"ה ז"ל האופה מי"ט לחול איסורא דאורייתא מיהא איכא יע"ש:<br><b> אמנם </b> לע"ד נראה דהא ליתא מההיא דא"ל רבא לר"ח לדידך דאמרת לא אמרי' הואיל איך אופין מי"ט לשבת א"ל משום ע"ת ומשום ע"ת שרי' איסורא דאורייתא א"ל מדאורייתא כו' והשת' אם איתא דלרבה איכא איסורא דאורייתא הא לדידיה נמי תקשי ליה הכי דכיון דאיכא איסורא דאורייתא איך אופין מי"ט לשבת ע"י ע"ת וכן מוכח ג"כ ממה דפריך בתר הכי מבריית' דקתני בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא כדי שיכול לאכול כזית כו' יכול לאכול אע"ג דלא בעי למיכל בשלמא לדידי דאמרי' הואיל ואי בעי למיכל מצי אכיל אלא לדידך אמאי ישחוט א"ל משום הפסד ומשום הפסד שרי איסורא דאורייתא כו' והשתא אם איתא לדידיה נמי תקשי ליה הכי כיון דאיכא איסורא דאורייתא וזה נראה ודאי שהכריחם להרז"ה והרמב"ן והר"ן ז"ל לומר דאיסור' דאוריית' נמי ליכא ואף הר"ב לח"מ ז"ל נ"ל שלא כתב כן אלא באופה לכותים או לכלבים דממעטי' להו מקרא דלכם אבל באופה מי"ט לחול דליכא מיעוטא אף הר"ב לח"מ ז"ל יודה דליכא אלא איסור דרבנן ויש ליישב דאע"ג דהתוס' ז"ל לא תי' קושייתם אלא אליבא דר"ח מ"מ לרבה נמי מצינן למימר לתרוצי בהכי דסברא הוא דקרא מיירי בכל ענין ואפי' דליכא אלא כזית שאור דלא חזי לצורכו כנ"ל תו ק"ל קצת לדעת ר"י מהא דגרסינן בפרק לולב הגזול דל"ח ע"א ושל ערלה פסולה פליגי בה ר"ח ור"א חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בה דין ממון קס"ד מאן דבעי היתר אכילה לא בעי דין ממון ומאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה תנן של תרומה טמאה פסול בשלמא למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה שפיר אלא למ"ד לפי שאין בה דין ממון אמאי הרי מסיקה תחת תבשילו אלא כו' והשתא לדעת ר"י דאבוקה כנגדו שרי מדאוריית' אמאי לא ק"ל מערלה גופיה דהיכי קתני מתניתין דפסולה ואינו יוצא בה אפילו דיעבד כיון דמדאוריי' שרי לכם מקרי שהרי חזי' להסיק' תחת תבשילו דומיא דתרומה טמאה דאע"ג דלא חזי אלא להסקה מקרי לכם ואיכא למימר דכיון דמדרבנן אסורה בהנאה באבוקה כנגדו א"כ לא מקריא לכם ואינו יוצא בה י"ח כלל וכ"כ התוס' בפ' כ"ש דמ"ח ע"ב ד"ה אבל בתירוץ הב' גבי מאי דבעינן נאכל בכל מושבות דכיון דמדרבנן אינו נאכל בכל מושבות אינו יוצא י"ח אמנם בתי' הא' חלקו בזה ע"ש:<br><b> שוב </b> ראיתי להתוס' בפ' ב"מ דכ"ה ע"א ד"ה הא שכתבו בס"ד דשמן ובשר ותבואה חשיבי בעין טפי בשעת היסק מעצים ואסור אף לרבנן ע"ש ואפשר שזהו ג"כ דעת ר"י ז"ל ועיין בהר"ב ח"ה ז"ל מה שהקשה לדבריהם דמאי ק"ל אימא דבמעשר גלי קרא לא ביערתי דאין ליהנות בשעת ביעורו ובקדשים נמי יליף ממעשר או בק"ו כדקאמר הכא או בהיקשא כדאמרי' בפרק כ"ש ע"ש ולדעתי לא ק"מ שהרי מוכח בגמ' בהדיא דלרבנן שרי אפי' בעצי הקדש כדבעי רמב"ח ורבא גופיה לא קאמר אלא משום דהקדש אפי' באלף לא בטיל ואם איתא ת"ל דיליף מק"ו ממעשר או מהיקשא ודו"ק:<br><b> וראיתי </b> להלח"מ ז"ל בפ' ט"ז מה' מ"א ד"כ שהקשה אמה שפסק רבינו שם דבגד שצבעו בקליפי ערלה ישרף וז"ל וא"ת בגד שצבעו בקליפי ערלה זו"ג הוא שהצבע הבא אינו אלא ע"י סמנים של ערלה והאור של היתר דהסמנים בלא אור לא עבדי כלום וי"ל דאינו נקרא זו"ג שאינו עושה האור מה שעושים הסמנים שזה עושה פועל החמימות כדי שיקבל הצבע והסמנים עושי' הצביעה ולכך כיון שאינן גורמים לדבר אחד אינו נקרא זו"ג ולא הוי כמו עצי איסור ועצי היתר דהתם שניהם עושים פועל ההבערה והחימום וכן זבל דאיסור וקרקע דהיתר וכן חילקו התוס' בפ' כל הצלמים בשם רבינו שמואל עכ"ד ולע"ד תי' זה לא ניתן ליאמר דהן אמת שהתוס' שם בד"ה ורבנן כתבו משם רבינו שמואל דאפי"ה אסרי רבנן ירקות בימות החמה משום דלא הוי זו"ג דגורם דצל כולו איסור שאותה הנאה שהצל עושה להגין מן החמה אין הקרקע עושה ע"ש מ"מ כבר כתב הר"ן שם שדעת רש"י ז"ל שם בדמ"ט ד"ה אלא לעולם דע"כ לא צריכנא לחלוקי בהכי אלא לסלקא דעתין דתלמודא דהוה סבירא ליה דרבנן דר"י ס"ל זו"ג ומש"ה הוא דשרו ירקות בימות הגשמים ואם כן כי היכי דלא תקשי לן דהיכי אסרי בימות החמה ע"כ לחלק בהכי אמנם לפום מאי דמסיק דרבנן ס"ל זו"ג אסור וה"ט דשרו בימות הגשמים משום שמה שמשביח בנביה פוגם בצל אין הכרח לחלק בהכי ודא ודא אחת היא והילכך לר"י דקי"ל כוותי' אפי' בימות החמה שרי וכן הוא דעת רבי' בה' ע"ז וכמ"ש הר"ן ז"ל שם זולתי הרמב"ן ז"ל שחולק ע"ז כמ"ש הר"ן וא"כ לדעת רש"י ורבי' מה יענה הרב ז"ל דה"נ גבי בגד שצבעו בקליפי ערלה אמאי לא שרי' מטעם ז"וג אע"ג שעושי' ב' פעולות דומיא דירקות בימות החמה דשרי לר"י אע"גב דהתם נמי עושים ב' פעולות דקרקע דהיתר מגדל צמחים וצל דאיסור משביחן שלא יכמושו ועדיפא מההיא דאילו התם גורם דהיתר דהיינו קרקע לא אהני ליה מידי לגורם דאיסור שלא יכמושו משא"כ הכא גבי בגד דגורם דהיתר אהני לגורם דאיסור שיצבע ולעיקר קושייתו נ"ל דלא ק"מ דכי היכי דאמרינן לענין אפה בו את הפת דס"ל לר' דאסור משום דיש שבח עצים והו"ל כאלו נהנה מגוף האיסור ואע"גב דהו"ל זו"ג אפי"ה אסור ה"נ י"ל בבגד שצבעו בקליפי ערלה דאע"ג דהוי זו"ג אפי"ה אסור משום דיש שבח סמנים ע"ג צמר דחזותא מילתא היא והו"ל כנהנה מגוף האיסור ובפ' הגוזל דק"א אבעיא לן אי יש שבח סמנים ע"ג צמר ובעי למפשט מהך מתני' ודחי' דגבי ערלה הנאה הנראה לעינים אסר' תורה דתניא כו' דגלי קרא גבי ערלה דחזותא מילתא היא אחרי כותבי חפשתי ומצאתי בתשו' הר"ן סימן ע' שכתב כמ"ש וז"ל ומסתברא ודאי דכי היכי דאמרינן בפ' כ"ש דיש שבח עצים בפת כו' אלמא כל כה"ג חשיב כאלו גוף האיסור נתערב בו ה"נ יש שבח סמנים בבגד ואין להתירו מטעם זו"ג ולמדתי זה מדאמרי' בירושלמי כו' ע"ש וששתי כעל כל הון וצ"ל דמה שהוכרע הר"ן ז"ל להכריח הדבר מהירושלמי ולא מגופה דמתני' דקתני בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אע"גב דהוי זו"ג וכקו' הלח"מ משום דבעי לאתויי ראיה אף לדעת הרמב"ן ז"ל שכתב בחידושיו בפ' כ"ה למסקנא דאף לא שרינן ירקות בימות החמה:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מה </b> שפלפלתי בדבריו עיין בספר החיים קונטרס רשפי אש פ"א פ"ח ופרק י"ד ע"ש דברים יקרים בעזה"י:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קמז) </b> ואפילו נימא דס"ל להרשב"א דאפר ע"ז אינו אלא מדרבנן כו' עדיין קשה שהרי הרשב"א כו' לענ"ד יש ליישב דברי הרשב"א לשיטתי' דכתב בתשובה סימן אלף רל"ג דהא דאמר רב תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי הוא מדרבנן בעלמא. וא"כ התוספתא דחשיב עיר הנדחת בתוך שאר איסורי ע"ז דאינה מקודשת בהן אע"ג דהבתים אינם אסורים מן התורה דמדאורייתא כמחוברין דמיין אלא דמדרבנן אסורים וא"כ הרי תו א"א לומר דהמקדש בהאפר מהבתים האלו שאינה מקודשת דכיון דאפר אפילו מע"ז בתלוש נמי אין בו אלא איסור דרבנן וא"כ בזה הא הו"ל תרי דרבנן וניהו די"א דהמקדש באיסור הנאה דדבריהם נמי אינה מקודשת מ"מ בתרי דרבנן לכ"ע מקודשת דהו"ל כחמץ דרבנן בשעות דרבנן (ועיין היטב בתשובת הרשב"א זו). אלא דלשון המחבר ז"ל שכתב בזה"ל אלמא אע"פ שאלו מן הנשרפין כו' לא משמע מזה דקושייתו היא רק מעיר הנדחת בלבד ודוק:<br><b> (קמח) </b> וליכא למימר דר"ע פליג אדרבא וס"ל דכי היכי דלא אמרינן מתוך ה"נ לא אמרינן הואיל כו' דבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דרע"ק לית לי' הואיל הא במסכת יו"ט דף כ"ה ע"א בבהמה מסוכנת דקאמר רע"ק אפילו כזית חי מבית טביחתה כו' והא מלישנא דמתניתין דקתני אא"כ יש שהות ביום כו' משמע דאע"פ שאינו אוכל כיון דיכול לאכול סגי בזה משום דאמרינן הואיל כמ"ש רבינו ירוחם ומרן ב"י בשמו באו"ח סי' תצ"ח ומו"ז רבינו התוי"ט זצ"ל מביאו ג"כ בפ"ג משנה ג' דביצה הרי לך בהדיא דרע"ק אית לי' הואיל ועיין בפסחים שם דפריך מהאי לרב חסדא. ועוד דהרי רבה גופי' לית לי' מתוך כדמוכח בביצה דף י"ב ע"א דאתקיף לי' לרב יצחק בר אבדימי ואפ"ה הואיל אית לי' ועיין בתוספות מסכת כתובות דף ז' (ומביאם הטעם המלך לעיל פ"ג הלכה ה' מהלכות יו"ט בד"ה הנה בסוגיא זו כו') דס"ל דרבה לא חזר למאי דאתקיף לי' רב יוסף אלא מעתה ליפלגי באבנים וכן הוכחתי בחידושי ודלא כמ"ש גיסי הגאון בעל חתם סופר ז"ל בחא"ח סי' קמ"ז בד"ה ולכאורה כו'. וראיה לזה דאל"כ יקשה לרבה דמוקי לה למתניתין דרפ"ק דביצה בסוגיא שם דף ז' ע"ב השוחט שבא לימלך כיצד אומר לו כו' זיל שחוט וכסה ולא כדס"ל לרב יוסף דאמרינן לי' זיל חפור כו' והיינו משום דגזרינן דלמא אתי לאמלוכי ויקשה לי' לרבה מברייתא מפורשת דס"ל לב"ה דמוליכין טבח וסכין אצל בהמה (בדף י"א ע"א) ולא גזרינן שם דלמא אתי לאמלוכי אלא עכצ"ל דרבה לא ס"ל מתוך אלא טעמא דב"ה דמוציאין את הקטן כו' משום דאין עירוב והוצאה ליו"ט וכן הא דס"ל לב"ה דמוליכין טבח וסכין אצל בהמה הוא נמי משום דאין עירוב והוצאה ליו"ט ומש"ה לא חיישינן התם לאמלוכי אבל בהא דהשוחט לענין כסוי גזרינן דלמא אתא לאמלוכי ועבר אאיסור דחרישה ועיין מ"ש מו"ח רבינו נ"ע בתוס' דרע"ק במשנה ה' פ"ש דביצה ועיין היטב במ"ש לעיל בהלכות יו"ט פ"ג הלכה ט' לעיל מני' באות ס"ה בד"ה ולכאורה כו':
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כותי </b>
+<b> שהפקיד כו' אם קבל עליו ישראל אחריות שאם נגנב או נאבד כו'.</b> דעת רבי' ז"ל כדעת ר"י שהביא הרא"ש בפ"ק דפסחים דבעי' קבל אחריות דגניבה ואבידה הא לא"ה אע"גב דמיחייב בפשיעה לא קרי' לך אך דעת הרא"ש ובה"ג שם דאפילו ש"ח כיון דמיחייב בפשיעה קרי' ביה לך ומיחייב לבעורי וכן נראה שהוא דעת רש"י לפי מה שפי' הר"ן שם אברייתא דיחד לו בית אין זקוק לבער דה"ק הפקידו סתם אין זקוק לבער דהוי כאומר כנוס שורך ברשותי דחייב ויחד לו בית סתם אין זקוק לבער דהוי כאומר כנוס שורך ברשותך דאפי' ש"ח לא הוי ואע"ג דגוים אמעיטו משמירה וכמ"ש רבינו בה' שכירות מדכתיב רעהו ס"ל לרש"י ז"ל כיש אומרים שכתב מרן בסי' ש"א דכל הני דאמעיטו משמירה לא אמעיטו אלא מדין ש"ש ומשבועה אבל בפשיעה מיחייב וכ"כ ה"ה ז"ל שם שכן נר' דעת רש"י ז"ל שם ע"ש ומסתמיות דברי מרן שם משמע דאכולהו קאמר דמיחייב בפשיעה ועיין בס' מחנה אפרים שנתקשה בזה ולדעתי לא ק"מ ועיין בס' חק יעקב סי' ת"מ סק"א יע"ש:<br><b> אך </b> ק"ל לדעת רש"י ז"ל דהפקידו אצלו בסתמא זקוק לבער מהא דאמרי' בפ' כ"ש דל"א ע"ב הב"ע כגון שהרהינו אצלו וקמפלגי בדר' יצחק דאמר ר"י מנין לבע"ח שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין ת"ק סבר הנ"מ ישראל מישראל אבל ישראל מגוי לא קני משכון ור"מ סבר ק"ו ישראל מישראל קני ישראל מגוי לא כ"ש והשתא לדעת רש"י ע"כ צ"ל דת"ק דקאמר ישראל שהלוה לגוי על חמצו אינו עובר דאיירי במפרש בהדיא שאינו מקבל אחריות כלל ואפילו מפשיעה דאי בסתמא כי נמי נימא דישראל מגוי לא קני משכון ת"ל דמיחייב משום דהוי ש"ח וכיון שכן ק' דאיך קאמר ר"מ ק"ו הוא הא ב"ח דקונה משכון היינו משום דמתחייב באונסין ובשמירתו עומד וכמ"ש רש"י ז"ל שם וא"כ במפרש בהדיא שאינו מקבל אחריות דאז לא מיחייב אפילו בפשיעה כמ"ש מרן ז"ל בח"מ סי' ע"ב משם מוהר"מ יע"ש היכי קרי' ביה לך לחיובי לבעוריה אי משום קרא דולך תהיה צדקה הא קרא לא מיירי במפרש שאינו מקבל אחריות אפילו מפשיעה וכ"נ ק' דאמאי הוצרך תלמו' לו' דת"ק סבר ישראל מגוי לא קני משכון והול"ל דת"ק ס' הנ"מ בסתמא אבל במפרש בהדיא לא קני למעבר עלי' בב"י וכן מוכח בהדיא ממ"ש ה"ה ז"ל בדין ה' וז"ל ורבי' לא כתב סוף המשנה ישראל שהלוה לגוי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה והטעם לפי שנראה כו' דישראל מכותי קונה משכון כו' הילכך חייב באחריותו וכבר נתבאר שחמצו של כותי ברשות יש' וחייב יש' באחריותו שחייב לבערו ע"כ ואם איתא דב"ח קונה משכון ואפי' במפרש שאינו חייב באחריות מיחייב א"כ לא הו"ל לרבי' למסמך אהך דינא דחמצו של גוי וקבל עליו יש' אחריות כיון דנ"מ אפי' בשאינו מקבל אחריות אלא משמע דכל שלא קבל עליו ישראל אחריות לא מיחייב לבעוריה וכן מוכח ג"כ מדברי התוס' ד"פ שה"ד דמ"ד ד"ה שומר שכתבו וז"ל והשתא הא דאמרינן בפרק קמא דפסחים וכו' היינו אי מגניב או מתביד באונס דאי לא"ה ישראל שהלוה לגוי על חמצו יאסר בהנאה בלא דר"י ורבנן נמי אמאי פליגי שהרי חייב באחריות גניבה ואבידה מדשמואל דקי"ל כוותיה כו' ע"ש ואמאי לא כתבו דאצטריך דר"י לאסור אפילו במפרש בהדיא שאינו מקבל אחריות גניבה ואבידה דאי מדשמואל לא מחייב לבעוריה ורבנן נמי בהכי פליגי אלא מוכח דכל שאינו מקבל אחריות לא מחייב לבעוריה וכן מצאתי בפירוש המשנה שנדפס עם תי"ט ולח"מ שכתב כן בפי' הלח"מ וז"ל יש' שהלוה לגוי על חמצו בכל ענין חייב לבער דישראל קונה משכון וחייב באחריותו אלא א"כ התנה בפירוש שלא יתחייב באחריות עכ"ד יע"ש וליישב דעת רש"י ז"ל היה נראה לומר דס"ל לרש"י דסוגיא דפ' כ"ש מיירי ביש' שהלוה לגוי על חמצו והרהינו אצלו בסתמא ואע"ג דמיחייב בפשיעה ועבר עליה בב"י לדעת רש"י ז"ל מ"מ לאוסרה בהנאה אחר הפסח כיון דאינו אלא משום קנסא דהשתא לדעת רש"י קאי התם תלמוד' כי קנסו רבנן לא קנסו אלא בחמצו של ישראל אבל בחמצו של גוי וקבל עליו אחריות כיון שאינו שלו לא שייך למקנסיה דמה איכפת ליה והכי איתא בירושלמי בפ' הנזכר גוי שהפקיד חמצו אצל יש' ר' יונה אומר מותר ר"י אומר אסור אר"י חמצו של גוי הוא יש' הוא שעבר עליה וס"ל ז"ל דתלמודא דידן כר' יונה סבירא ליה מדפריך לימא כתנאי ישראל שהלוה גוי על חמצו כו' ותסברא אימא סיפא אבל נכרי שהלוה ישראל על חמצו לאחר הפסח ד"ה עובר והא איפכא מבעי ליה כו' ואמאי לא משני דסיפא מיירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו וקבל עליו אחריות דעובר עליו והילכך אפי' למ"ד למפרע הוא גובה הו"ל חמצו של גוי ביד ישראל וקיבל עליו אחריות דעובר עליו ועיין בהר"ב חד"ה ז"ל אלא משמע דס"ל לתלמודא דידן דחמצו של גוי שקיבל עליו ישראל אחריות לא מתסר בהנאה אחר הפסח ומש"ה כי אוקמי' פלוגתייהו בשהרהינו אצלו וקמפלגי בדר"י ס"ל לרש"י דהשתא לפום הך אוקמתא אפי' לרבא מיירי בשפדאו נכרי לבסוף כמ"ש התוס' שם לאביי ות"ק ס"ל דישראל מגוי לא קני משכון והו"ל חמצו של נכרי ברשות ישראל דאע"ג דעבר עליה לא אסור בהנאה לאחר הפסח דכיון דפדאו נכרי לא שייך למקנסיה וא"נ אפילו נימא דלרבא מיירי ברייתא בשלא פדאו נכרי מ"מ כיון דישראל מגוי לא קני משכון אשתכח דאדמטא זימניה ולא פרעיה הו"ל חמצו של גוי ולבתר הכי הוא דקני ליה והו"ל כחמצו של גוי שעבר עליו הפסח שהוא מותר בהנאה אפי' בא אח"כ ליד ישראל ור"מ ס"ל דק"ו הוא והילכך בשעה שעבר עליה הו"ל חמצו של ישראל ואסרוהו רבנן דכי קא פדי' ליה בתר הכי הוא דקני ליה והו"ל כחמצו של ישראל שעבר עליו הפסח שבא אח"כ ליד גוי דאסור בהנאה:<br><b> ובהכי </b> נ"ל ליישב מ"ש רש"י שם אברייתא דקתני גוי שהרהין פת פורני אצל ישראל אינו עובר עליו ואם אמר לו הגעתיך עובר וז"ל ואם אמר לו הגעתיך מעכשיו קאמר אם לא אפרע לך מכאן עד יום פ' עובר ואע"פ שלא הגיע הזמן שמא כשיגיע הזמן לא יפרע ונמצא עובר למפרע בב"י וכתב הפר"ח סי' תמ"ח ס"ג שכונת דבריו דכיון שאם אינו פורע עובר אף אם לא הגיע הזמן עובר ואע"ג דכשבא הזמן ופרעו אח"כ נמצא למפרע היה חמץ של גוי מ"מ כבר עבר הלאו ולא יועיל אח"כ לבטל הלאו שכבר עבר כיון שאין בידו לקיים התנאי ומכאן החזיק הרב הנז' סברת הרדב"ז דהנותן לגוי מתנה ע"מ להחזיר לא מהני ועובר עליו בב"י ואע"פ שנתקיים התנאי אח"כ יע"ש ויש להקשות עליו שכפי זה נר' דדברי רש"י סתרי אמ"ש בפי' המשנה וז"ל ישראל שהרהין לגוי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה דכיון שהרהינו אצלו ומט' זימניה ולא פרעיה מההיא שעתא דאוזפיה קם ליה ברשותיה ע"ש הרי בהדיא דאינו אסור אלא היכא דמטא זימניה ולא פרעיה ואילו לפי מ"ש אברייתא דמי שהרהין נראה דאפי' בדפרעיה אח"כ עובר וכן הקשה עליו הר"ב מח"א המ"א דכ"ב יע"ש:<br><b> ולדעתי </b> ק"ל עוד עלה מסוגיא דהתם גופה דאי כדברי רש"י כי פרכינן עלה ופלוגתא דאביי ורבא אי ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה או למפרע הוא גובה לימא כתנאי ישראל שהלוה לגוי על חמצו כו' היכי משנינן עלה אלא הב"ע בשהרהינו אצלו וקמפלגי בדר"י כו' ואכתי תקשי לאביי דאמר למפרע הוא גובה דאם כן לת"ק אמאי אינו עובר משום דישראל מגוי לא קני משכון הא כיון דלמפרע הוא גובה הו"ל חמצו של ישר' והתוס' ז"ל שם בד"ה אלא הוקשה להו זה ותי' דהשתא כי מוקמינן לפלוגתייהו בדר"י מיירי בשפדאו נכרי לבסוף יע"ש והשתא לפי דברי רש"י אע"פ שפדאו נכרי לבסוף מ"מ כיון שאם אינו פוד' עבר עלי' השתא נמי עבר עלי' דסתם ב"ח לאביי הו"ל כמעכשיו לרבא וכיון דלאביי עכ"ל דאפי' נתקיים התנאי ופדאו אינו עובר מינה נשמע לרבא דבהא לא אשכחן דפליגי אכן לפי מ"ש יש ליישב דס"ל לרש"י דאע"ג דלעבור בב"י עובר עליו מיד כיון שאין בידו לקיים התנאי מ"מ לאוסרה בהנאה אחר הפסח כיון שאינו אלא משום קנסא לא אסרי' ליה אלא דוקא בדמטא זימניה ולא פרעי' דהו"ל חמצו של ישר' למפרע אבל כל שפרעו אח"כ כיון דישראל מגוי לא קני משכון אגלאי מילתא למפרע דחמצו של גוי הוה ולא קנסי' ליה אף על גב דעבר עליה:<br><b> שוב </b> ראיתי שמ"ש ליישב דעת רש"י אינו מעלה ארוכה למ"ש שם אברייתא דגוי שהרהין וז"ל אינו עובר בפסח דקסבר ישראל מגוי לא קני משכון ע"כ והשתא ק' דכפי מה שפי' דאינו עובר בפסח בב"י קאמר ע"כ מיירי בשהתנה בפי' שאינו מקבל אחריות אפילו מפשיעה דאל"כ הו"ל חמצו של גוי שקבל עליו יש' אחריות וא"כ אמאי הוצרך לו' דקסבר יש' מגוי לא קני משכון אפי' ס"ל דקני משכון אינו עובר כיון שהתנה שאין אחריותו עליו וכן ק' ממ"ש רש"י לעיל מזה וז"ל אבל יש' מגוי לא קני משכון הילכך לא עבר עליה דאמר מר אבל אשה רואה של אחרים ושל גבוה משמע דלענין לעבור עליו בב"י קאי התם:<br><b> גם </b> מ"ש לישב דברי הפר"ח ז"ל נראה דליתא דא"כ תקשי ליה לאביי הך ברייתא דאמאי אינו עובר הא אפי' נימא דברייתא איירי בשפדאו הגוי אח"כ כמ"ש התוס' מ"מ כיון שאם אינו פודהו עבר עליה השתא נמי עבר עליה אלא ודאי משמע דכל שנתקיים התנאי למפרע הו"ל חמצו של גוי שאינו עובר עליו ולומר דלאביי אינו עובר דקתני בברייתא לאחר הפסח קאמר ולעולם דבתוך הפסח עבר בב"י ומ"ש רש"י ז"ל דאינו עובר בפסח קא' היינו לרבא דס"ל דמכאן ולהבא הוא גובה זה ודאי דוחק:<br><b> שוב </b> ראיתי להרמב"ן ז"ל במלחמותיו שכתב דלפום מסקנא דמוקמי' לפלוגתייהו דת"ק ור"מ בדר"י בין לאביי בין לרבא מכאן ולהבא הוא גובה דע"כ לא קאמר אביי אלא במקרקעי דכיון דאי זבין ואקדיש לא אתי מלוה וטריף אשתכח דהשתא הוא דקני ליה והשתא ל"ק לאביי הא ברייתא דגוי שהרהין כו' יע"ש וא"כ אפשר שדעת רש"י כדעת הרמב"ן ולא תיקש' ליה מסוגיי' דשמעתין כנ"ל ומ"מ לפי דעת התוס' בד"ה שקונה ובפ' שה"ד ד"ה הנז' דס"ל דחמצו של גוי ברשות ישראל כיון שאחריותו עליו אסור בהנאה לאחר הפסח וכן הוא דעת הרז"ה ז"ל שם נר' ודאי דס"ל דאפי' בתנאי שאינו בידו לקיימו כל שנתקיים התנאי אינו עובר דאל"כ תקשי לאביי ברייתא אפילו נימא דמיירי בשפדאו ושלא כדעת הרדב"ז ואף לדעת התוס' ז"ל אפשר לומר דודאי לאביי דמפרש ברייתא דאם אמר לו הגעתיך עובר דקאי אזמן פריעה ס"ל דכל שנתקיים התנאי אינו עובר אמנם לרבא דמפרש בריי' במעכשיו ואם אמר לו הגעתיך דקתני אזמן הלואה קאי ע"כ ס"ל דאפילו בנתקיים התנאי עובר דאל"כ הכי הו"ל לברייתא לומר ואם אמר לו הגעתיך והגיע הזמן ולא פרעו הר"ז עובר מדלא קתני הכי משמע דכולא מלתא תליא בזמן הלואה אם אמר לו הגעתיך ודוק:<br><b> ולעיקר </b> קושיין דאקשינן לדעת רש"י ז"ל נראה לומר שדעת רש"י ז"ל דסוגיא דפרק כ"ש מיירי כגון שהחזירו ישראל לרשותו של גוי כל ימי הפסח שאין אחריותו עליו וכ"כ הר"ז ז"ל דהשתא לר"מ דס"ל יש' מגוי ל"ק משכון אעג"ב דחייב באחריותו כיון שהרהינו אצלו בסתמא מ"מ כל שהחזירו ביד בעליו ואין אחריותו עליו הו"ל חמצו של גוי ביד גוי ואינו עובר עליו ודע שדברי הר"ז ז"ל הללו נראה שלא כדעת הרב מג"א סימן הנזכר סק"א שכתב וז"ל ואפי' הפקידו ביד גוי אחר שאינו בעליו כו' ומשמע דאם הפקידו ביד בעליו אינו עובר ועיין בח"מ סימן ע"ב ס"ג דאפילו חזר והפקידו ביד בעליו מ"מ הו"ל בעליו כש"ח והוא חייב בגניבה ואבידה ע"ש מ"מ הוה ליה כמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי כמ"ש הטור בשם ר"ת ואע"ג דלא קי"ל בהא כר"ת היינו כשהישראל ייחד לו קרן זוית בביתו אבל בבית הגוי לכ"ע שרי עכ"ל ובס' חק יעקב חלק עליו וכתב דלא דמי לחמצו של גוי בביתו של גוי דלא קבלו ברשותו מעולם מה שאין כן בקבל ישראל הפקדון הו"ל כחמצו לענין ביעור אף שחזר והפקידו לו הוה ליה כחמצו של ישראל ביד גוי ואפילו לדעת ר"ת דייחד לו בית מהני שאני התם דיחד לו מתחלה ע"ש ודברי הרז"ה הללו מטין לדעת בעל חק יעקב ז"ל ושלא כדעת הר"ב פר"ח ז"ל ג"כ שכתב דזהו לדעת הרמב"ן אבל לפי שיטת ר"ת כיון שאינו שלו אלא שקבל עליו אחריות כל שהפקידו ביד גוי אחר א"צ לבער שהרי לדעת הרז"ה ז"ל כדעת ר"ת דיחד לו בית מהני ואפי"ה כתב דמיירי בשהחזירו ישר' לרשותו של גוי שאין אחריותו עליו משמע דאם אחריותו עליו אפי' חזר והפקידו ביד בעליו לא מהני הן אמת שלפי זה משמע דיחד לו בית לא מהני אלא בשיחדו מיד בקבלת הפקדון אבל אם יחדו לו אחר זמן לא מהני וכמ"ש הרב הנז' ואילו מדברי הרז"ה ז"ל משמע דאפי' יחדו לו אח"כ מהני מדכתב א"נ במיחד לו בית כל ימי הפסח אף ע"ג דקביל עליה אחריות וצ"ל דכל ימי הפסח לאו דוקא דאם לא כן נמצאו דבריו סותרים כנ"ל ולפ"ז מ"ש בהגה אפילו חזר והפקידו ביד גוי אחר לאו למימרא דאם הפקידו ביד בעליו אפילו בקבל אחריותו עליו דמהני אלא ה"ט משום דס"ל דכל שהפקידו ביד בעליו אינו חייב באחריותו כדעת הרז"ה ז"ל ואפי' למה שפסק מרן בח"מ סימן הנז' דאם הפקידו ביד בעליו שהוא חייב באחריותו בגניבה ואבידה הכא מודה דאינו חייב כפי מ"ש הש"ך ז"ל דה"ט משום דקי"ל דשומר אבידה ש"ש הוי משום פרוטה דר"י והילכך כיון דקבל הנאה ממנו אפילו הפקידו ביד בעליו לא מהני וא"כ בגוי שהפקיד אצל יש' כיון דליכא משום פרוטה דרב יוסף כמ"ש התוס' בפ' ש"ה משום הכי אינו חייב באחריותו ודוק:<br><b> תו </b> ק"ל קצת לדעת רש"י דאם כן ע"כ צ"ל דברייתא דלעיל דנפ"ל התירא בשלא קבל עליו אחריות מקרא דלא יראה לך פליגא אהך ברייתא דנפ"ל מקרא דלא ימצא דכל שאינו מקבל אחריות לא קרינן ביה מצוי וכ"כ הרא"ם ז"ל בפ' בא דהך בריי' פליגא אברייתא דספרי דמייתי רש"י ז"ל בפירוש החומש דנפ"ל מקרא דלא ימצא בבתיכם וכיון שכן ק"ל מהא דגרסי' בפ' כ"ש דכ"ג והרי חמץ דרחמנא אמר כו' ותנן ר"י הגלילי אומר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל ז' שאני התם דא' קרא לא יראה לך שלך א"א רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ואידך תרי לך כתיבי כו' והשתא אמאי לא משני בפשיטות דר"י הגלילי נפ"ל מקרא דלא ימצא כדנפ"ל לאידך ברייתא ודוק:<br><b> ולשיטת </b> ר"ת ז"ל דיחד לו בית אפי' בקבל עליו אחריות אין זקוק לבער הקשה הפר"ח ז"ל דא"כ כי ק"ל אהא דאמרינן יכול יטמון ויקבל פקדונו מן הגוים ת"ל לא ימצא דהא אמרת רישא שלך אי אתה רואה כו' אמאי לא משני דהא ביחד והא בלא יחד ותירץ הוא ז"ל דלא ק"מ דאנן בעינן למשכח שריותא אפילו ברשותו כדמוכח מקרא דשלך א"א רואה דהיינו ברשותו דאי ברשות אחרים אפילו שלו מצי לראותו ואהא קאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ולהכי משני דמיירי בדלא קיבל עליה אחריות עכ"ד:<br><b> ולע"ד </b> נראה דתי' זה אינו עולה לדעת הרא"ש ז"ל דס"ל כדעת רבינו ודעימיה דחמצו של ישראל ברשות גוי עובר עליו המפקיד כיון דעיקר הממון של יש' הוא ודעת הרא"ש ז"ל כדעת ר"ת דיחד לו בית מהני אפילו קבל אחריות וכמ"ש הטור ז"ל סימן ת"מ וא"כ לפי דעתו ז"ל תקשי דאמאי לא משני דהיתרא דשלך א"א רואה מיירי ביחד לו בית ושפיר איכא לאוקומי קרא הכי שלך אי אתה רואה אפי' ברשות אחרים אבל אתה רואה של אחרים ברשות אחרים כגון שיחד לו בית ולעיקר קו' נ"ל דאיכא למימר דמש"ה לא משני הכי משום דאי מיירי ביחד לו בית ל"ל מקרא דלא יראה לך תפ"ל מקרא דלא ימצא כדנפ"ל לאידך בריי' דדחיקא ליה לתלמודא לומר דהנהו ברייתות פליגן אהדדי ואפי' לר"פ דקאמר דארישא קאי כבר כתבו התוס' דנפ"ל מסבר' ולא צריך קרא כנ"ל פשוט ומן האמור בזה מבואר דמ"ש עוד הפר"ח שלפי דעת רבינו דס"ל דחמצו של יש' ברשות גוי מיחייב לבעוריה משמע דה"ה ביחד לו בית וקבל עליו אחריות דמחייב לבעוריה דלותא דלא תליא הא בהא שהרי דעת הרא"ש ז"ל יוכיח דס"ל כדעת רבי' ואפי"ה הסכים לדעת ר"ת ז"ל דיחד לו בית מהני ומ"מ דעת רבי' ע"כ כדעת רש"י ז"ל מדלא הביא דין זה דיחד לו בית וכן נר' מדברי ה"ה ז"ל ודוק:<br><b> כתב </b> הב"ח דלד"ה היכא דקבל עליו אחריות ולא יחד לו בית אלא קבלו ממנו בסתם אינו מועיל הפסק מחיצת י"ט לעשותו רשותו של גוי דשמא הגוי אינו חפץ שיהא מונח חמצו אלא ברשות ישראל כו' יע"ש והפר"ח חלק עליו יע"ש ולע"ד נראה עיקר כדעת הב"ח כדמוכח מההיא דאמר רבא בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו כיון דאילו מגניב ומתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדידכו דמי ואם איתא אמאי ל"ק להו דיעשו מחיצת י"ט וסגי בהכי ודוחק לומר דמבתייכו לאו דוקא וה"ה מחיצת י"ט דכיון דעושה מחיצת י"ט נמצא דלאו בביתייהו הוא דזה דוחק ותו דלפי מה שהעלה הפר"ח דאפילו בלא קבל אחריות בעינן מחיצת י"ט וכן נראה שהוא דעת הטור ז"ל שמתחילה כתב בסתם דבעינן מחיצת י"ט אפילו לא קבל אחריות ואילו סמוך ונראה הביא מחלוקת רש"י ור"ת ז"ל וכתב שלזה הסכים הרא"ש ז"ל משמע שדעתו ז"ל דאפילו לדעת ר"ת ז"ל בעי' מחיצת י"ט אפי' לא קבל אחריות א"כ ע"כ דבעירו חמירא מביתייכו דקא' היינו לומר דאפילו מחיצת י"ט לא מהני דאי במחיצה מהני מאי האי דקאמר כיון דאילו מגניב הא בלא"ה נמי מיחייב כדרב ולומר דרבא פליגא אדרב הא ודאי ליתא דמנין לנו לומר כיון שבגמ' מייתי הא דרב כהלכתא פסיקתא ואם איתא לא הוה שתיק תלמודא מינה כנ"ל:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מה </b> שהקשה דהפר"ח הבין מדברי רש"י שאף אם פדה אח"כ הנכרי מ"מ עובר בפסח על ב"י מספק וכו' ודברי רש"י סותרין זה את זה עיי"ש. ונלפענ"ד ליישב דהי' משמע לרש"י דהמשנה וברייתא מסתמא מיירי שעשה כדין שביטל דכל הבודק צריך שיבטל נמצא שלא עבר בב"י כלל דממ"נ אם לא יפדה הנכרי אז למפרע הוי שלו ומהני ביטולו ואם יפדה הנכרי תו לא הוי כלל שלו מעולם ולא עבר אב"י רק אם לא פדה הנכרי אסור בהנאה דאין נאמן שביטל דחיישינן לערמה שיאמר שביטל אף שלא ביטל אבל כשפדה הנכרי תו אין הפסד לישראל כלל ותו נאמן לומר שביטל דע"א נאמן באיסורין בדבר שהוא בידו אבל הברייתא מיירי ע"כ שלא ביטל שהרי קתני דעובר בב"י וע"כ שלא ביטל לכך מפרש רש"י שפיר דעובר בב"י מספק ותו אף שפדה הנכרי מ"מ החמץ אסור בהנאה דהלאו שכבר עבר עבר כנ"ל נכון:<br><b> שם</b><br><b> בטעם </b> המלך מה שתמה על הרא"ש דמתחלה כתב דלכך בעי הרהינו משום דאל"כ לא גרע מחמצו של נכרי שהופקד אצל ישראל וכו' ואחר כך כתב דלאביי א"ש וכו' ולי נראה לפרש דבריו גם מה שהקשה על הרא"ש האור חדש בשם הפמ"א במה שתמה הרא"ש על הרמב"ם שהרי לאביי מיירי בהגיע זמן אחה"פ ותמה הפמ"א מנ"ל להרא"ש זה דלמא מיירי לאביי ג"כ בהגיע זמן ק"פ ונ"ל לומר דהנה הטעם שחמצו של נכרי שהופקד אצלו באחריות עובר עליו הוא מטעם גורם לממון כממון דמי ואף לרבנן דבכל דוכתא הוי לאו כממון מ"מ כאן גלתה התורה דהוי כממון והנה זה ודאי דזה דוחק לומר דמיירי שהתנה הישראל בפירוש שלא יהי' חייב אפי' באחריות פשיעה זה ודאי דוחק גדול דאטו בשופטני עסקינן שהנכרי יהי' מרוצה אף אם יפשע הישראל בחמצו אלא ודאי דמתניתין מיירי בסתם ולפ"ז הקשה קו' הפ"י במה דקאמר לאביי א"ש הא עכ"פ הוי חמצו של נכרי באחריות ישראל אך באמת י"ל דמתניתין מיירי בהגיע הזמן אחה"פ ולפ"ז בפסח עצמו אכתי לא נפקע שם הלואה ולפ"ז לא אמר שבהחמץ גרם לממון כלל דאם יאבד חמץ יהי' חייב לשלם מחמת שלוה ממנו תחלה נמצא דעיקר הגורם לממון אינו החמץ רק ההלואה רק אם הי' החמץ בעין הי' יכול לפטור בעצמו אבל כשאין החמץ בעין חייב לשלם מכח הלואה ולא מקרי גורם לממון רק בפקדון שהוי החמץ גורם לממון אבל כאן לא מקרי אחריות החמץ רק אחריות הלואה עליו ע"כ אינו עובר עליו ולפ"ז דוקא בהגיע זמן אחה"פ אבל בהגיע זמן ק"פ שכבר נפקע שם הלואה ומ"מ חייב באחריות פשיעה כיון דמיירי בקיבל סתם כמ"ש הח"י דבסתם חייב בפשיעה והרא"ש יסבור כהני דעות שגם בפשיעה לחוד עובר בב"י ע"כ לא מצי לפרש דמיירי בהגיע הזמן ק"פ לאביי דהא משמע דלאביי מיירי אף בלא הרהין וקשה הא עכ"פ הוי חמצו של נכרי באחריות ישראל וע"כ מיירי שהגיע הזמן אחה"פ ותו לא מקרי עליו אחריות החמץ רק אחריות הלואה וא"ש לאביי ושפיר הקשה הרא"ש על הרמב"ם אך כ"ז למאי דלא ידע מסברא דהרהינו אצלו ע"כ הוכרח לפרש דמיירי בהגיע זמן אחה"פ אבל כשמסיק סברא דהרהינו אצלו תו ניחא לי' לפרש דמיירי בין הגיע הזמן ק"פ בין אחה"פ ע"כ מוקי למתני' בהרהינו ובמעכשיו וצריך מעכשיו משום הגיע הזמן אחה"פ והרהינו אצלו צריך משום הגיע הזמן ק"פ דאז הוי חמצו של נכרי באחריות ישראל כיון דכבר נפקע שם הלואה תו מקרי אחריות החמץ עליו ושפיר כתב הרא"ש עליו דבעינן הרהינו אצלו משום דאל"כ לא גרע וכו' משום דמתניתין מיירי אף בהגיע זמן ק"פ ומ"ש הרא"ש אח"כ כיון דאין אחריות עליו היינו להס"ד דמיירי בהגיע הזמן אחה"פ שאז לא הוי עליו כלל אחריות החמץ רק אחריות הלואה מקרי ומ"ש הרא"ש אח"כ דאחה"פ רוצה לומר הגעת הזמן אחה"פ היינו אף בהגעת הזמן אחה"פ אבל מ"מ להמסקנא מיירי גם בהגיע הזמן ק"פ וע"כ צריך הרהינו אצלו כנ"ל לפרש דברי הרא"ש ועיין בלח"מ ובהה"מ וסברא הנ"ל ראיתי שכתב גם הטעה"מ בסוף דבריו לענין אחר דיש חילוק בין למפרע גובה בין מעכשיו:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ג) </b>
+<b> ז"ל </b> הרא"ש הך נכרי שהלוה לישראל על חמצו אוקימנא אליבא דרבא כשהרהינו אצלו ובאמר לי' קני לך מעכשיו כו' וכן נמי אם לא הרהינו אצלו אע"ג דאמר ליה מעכשיו לא גרע מחמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל ואחריות על הישראל ע"כ כונת הרא"ש דמשמע מהש"ס באוקימתא דאמרינן בדאמר ליה מעכשיו דלא חזר הש"ס מהאי אוקימתא דהרהינו אצלו וצריכין תרווייהו הרהינו ובדאמר ליה מעכשיו וקשה למה לי האי הרהינו בשלמא טרם שהודיע לנו הש"ס האי אוקימתא דמעכשיו שפיר צריכין לומר הרהינו מצד בעל חוב קונה משכון אבל כד ידעינן האי אוקימתא ומצד דאמר ליה במעכשיו הוי חמץ של גוי א"כ לכאורה לא צריכין לומר דאיירי בהרהון לכן אמר הרא"ש דלכך בעינן הרהון לא לארויי דבלי הרהון לא הוי חמץ של גוי דזה ליתא דהא אמר ליה מעכשיו אלא דבלא הרהון אף שהוא חמץ של גוי מ"מ עובר עליו מטעם שהוא ברשות ישראל ואחריות על הישראל לכן מוקים בהרהון ועיין בהר"ב ח"ה שעמד בזה על דברי רש"י דקאמר נמי באמת שמוקי ליה במעכשיו דאיירי נמי בהרהון והוכיח דברי רש"י מברייתא דפת פורני עיי"ש במהרש"א ברש"י ד"ה ל"ק מתניתין כו' ודברי הרא"ש צריכין אכתי ביאור דהוא קאמר הטעם דצריכין הרהון דזולת זה עובר עליו בבל יראה ובל ימצא דהוי חמץ של גוי ברשות ישראל ובאחריות ישראל והלא הרא"ש כתב בזה הענין בפירוש בסמוך וז"ל ולא נהירא לי דהא אמרינן לעיל אליבא דאביי אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה כו' אלמא אע"ג דבבית ישראל קאי אלא שאין אחריות על הישראל כו' ע"כ א"כ מוקי ליה המתני' בשאין האחריות על הישראל ומה שהוא לאביי לענין למפרע הוא לרבא בדאמר ליה מעכשיו א"כ למאי צריך למוקמי בשהרהינה אצלו לימא לעולם בשלא הרהינה אצלו אלא שאין הישראל קבל האחריות וכן מוקי ליה הרא"ש סיפא דמתני' דישראל הלוה לנכרי דאיירי בשאין האחריות עליו דאי באחריות עליו אפילו לא משכון של ישראל עובר עליו וכ"מ מתוס' בסוגיין ד"ה שקונה המשכון ע"ש וא"כ הרי צריכין לומר דהמתני' איירי שבפירוש לא קבל הישראל אחריות וא"כ ברישא נמי ואמרתי בזה ב' דרכים הראשון הוא דהכי הוא סברת הרא"ש דודאי לאביי בהוי אמינא דלא הוי ידעי' כלל מהאי דהרהינה אלא דאנו היו למדין דמתני' איירי שעדיין הוא ברשותי' דישראל ע"כ צריכין למימר דלא קיבל עליו אחריות בפי' דאל"כ תקשי הא הוי חמץ של גוי ברשות ישראל ואחריות ישראל אמנם כד ידעינן האי תירוצא בהרהינא והיינו שהש"ס היה מוקי למתני' בהרהינא אליבא דרבא מטעם שיהיה חמצו של נכרי ואף שלבסוף לא מהני לן האי אוקימתא דהרהינו לענין זה דיהיה חמצו של גוי דהא גוי מישראל לא קני משכון וצריכין לאוקמי המתני' אליבא דרבא בדאמר ליה מעכשיו כי היכי דיהיה חמץ של גוי מדוע לן לנייד מאוקמתא של הרהינה אף שלא צריכין להאי דיהי' חמץ של גוי מ"מ צריכין לזה דלא יהיה ברשות ישראל ואמרינן המתני' איירי בשאחריות על הישראל ואפ"ה לא מחייב עליו הישראל כיון דהוי חמץ של גוי ברשות גוי וחמץ של גוי ברשות גוי אף שקיבל הישראל אחריות אינו עובר עליו כמבואר בסי' ת"מ וסיפא דמתני' אף שאיירי בשהרהינה הגוי אצל ישראל מ"מ ל"ק הא הוי חמץ של גוי ברשות ישראל ואף בלא קני משכון עובר עליו כקושיית תוס' אמרי' דאיירי שלא קיבל ישראל אחריות ול"ק קושייתינו רישא וסיפא תרתי הוא נימא גם ברישא שלא קבל ישראל אחריות זה ליתא דהגמ' רוצה לאוקמי המתני' בחדא גוונא דהיינו כל פעם האחריות על הלוה רישא הוא הישראל הלוה והוי האחריות עליו וא"כ קשה אמאי אינו עובר במעכשיו לכן לא נייד הש"ס מאוקימתא דהרהינו ואף שהוא באחריות ישראל מ"מ לא הוי ברשותו וסיפא הוי הנכרי הלוה אף שהוא ברשות ישראל מ"מ אין הישראל עובר עליו כיון דהוי באחריות נכרי ועיין בזה כי נכון הוא:<br><b> ומן האמור </b> מוכח כדעת מג"א סי' ת"מ סעיף קטן א' שכ' וז"ל ואפילו הפקידו ביד גוי אחר שאינו בעליו כו' ומשמע דאם הפקידו ביד בעליו אינו עובר ועיין בח"מ סי' ע"ב ס"ג דאפילו חזר והפקידו ביד בעליו מ"מ הו"ל כמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי כמ"ש הטור בשם ר"ת ואע"ג דלא קיי"ל בהא כר"ת כו' אבל בבית הגוי לכולי עלמא שרי והרב חק יעקב סימן הנז' ס"ק ו' חולק על המג"א בזה וכתב דלא דמי חמצו של גוי ביד גוי דלא קבלו ברשותו מעולם משא"כ בקבל הישראל הפקדון הוה ליה כחמצו לענין ביעור. אף שחזר והפקידו לו הוי כחמצו של ישראל ביד גוי ואפילו לדעת ר"ת דיחד מהני שאני התם דיחד לו מתחלה ע"ש. ולפי דברי חק יעקב ליתא לדברינו בדברי הרא"ש דמה נימא דהרא"ש קאמר דרישא דמתני' איירי בהרהינה אצלו ולכן לא נייד הש"ס מהאי אוקימתא דהרהינה דהש"ס היה סובר דיותר מרווח לאוקמי בהרהינה ואחריות על ישראל הלוה ולכך אינו עובר אף שהאחריות עליו דהוי חמצו של גוי בבית גוי יען שקונה למפרע שאיירי מעכשיו והא לדעת החק יעקב בכה"ג אף שהוא בבית גוי וחמצו של גוי עובר בבל יראה כיון שהיה מעיקרא ביד ישראל וק"ו הוא ומה חמצו של גוי ודאי אם בא ליד ישראל בפקדון עובר הישראל בבל יראה וב"י חמצו של ישראל מעיקרא לא כ"ש וע"כ דאיירי שהוא באחריות של נכרי וא"כ קשיא למאי אוקמא בהרהינא הא בלא"ה מיירי שהוא באחריות הגוי לימא שהוא ברשות ישראל והוי חמצו של גוי ברשות ישראל באחריות הגוי דאינו עובר וא"ת דכולא חדא מילתא היא דלדעת החק יעקב אם היה בשום אופן חמץ של ישראל ובא ליד גוי צריך הגוי לקבל האחריות דזולת זה עובר הישראל אף שהוא חמץ של גוי הכי נמי איפכא אף שהוא באחריות הגוי יען שהוא בשום אופן חמץ של ישראל צריך להיות ברשות הגוי לכן צריכין תרוייהו הרהינא ובהרהינא לחוד באמת לא סגיא אלא בקבל עליו אחריות נמי וזה ליתא חדא הרי עכ"פ מדברי הרא"ש מוכח איפכא דהא הרא"ש קאמר דלכן צריכין לאוקימתא דהרהינו דלא גרע מחמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל ואחריות על הישראל הרי כתב בהדיא שאיירי שאחריות על הישראל ועוד שאין המשמעות הדמיון הוא ואין הסברא נותנת דאף אי נקטינן כחק יעקב דאם היה באחריות ישראל וחזר והפקידו לבעליו לא נפיק מרשותיה דהוי כחמצו של ישראל יען שמידו באה וברשותו היה הטעם כאן דהוי באחריותו ואכתי היא באחריותו ומיד ישראל בא ליד גוי הו"ל כחמץ ישראל ביד גוי ולא מהני רשותו של גוי והרי כתב הרא"ש לעיל [ה' ב'] דמקרי ביתו של ישראל דלזה משאיל ליה הנכרי ביתו ושפיר מקרי ביתו של ישראל אבל אם האחריות על הגוי והוא חמצו של גוי באמת אף אם הוא ברשות ישראל מה בכך נימא איפכא דהישראל משאיל לגוי ביתו והוי נמי כרשותו של גוי ועיין בזה כי נכון הוא:<br><b> ולא תימא </b> מה בכך באמת מוכח דברי הרב מג"א ולא כחק יעקב דבר זה לא יהיה קלה בעיניך שהרי הרב פה בענין שלפנינו הוציא מדברי הרז"ה כהרב חק יעקב ואולם אמרתי דיש לומר פי' אחר בדברי הרא"ש דהא הרב המחבר בתחלת דבריו חוכך בהאי שאם לדעת הרא"ש ובה"ג דאפילו אם רק חייב בפשיעה הוי אחריות וחייב לבערו והרי גם בגוי דאין לו דין שומרין מ"מ בפשיעה ודאי חייב הישראל וצריך להתנות דלא יהיה חייב אפילו בפשיעה וא"כ בסתמא לא דאף שאין חייב מדין שומרין היינו כשומר שכר אבל חייב כשומר חנם וא"כ י"ל דהכי כונת הרא"ש דודאי לאביי בהוי אמינא טרם שידענו מהרהינו והוי ליה ברישא דמתני' ברשות ישראל הלוה עכצ"ל דקבל בפירוש שלא יהיה אחריות על הלוה ישראל דאל"כ הרי חייב באחריותו בכל אופן אמנם כך נחתינן לסברא דהרהינו הרי הוא ברישא דמתני' שנכרי הלוה לישראל וישראל הרהינו אצל הגוי לא צריך בפירוש להתנות שאחריות על הגוי דממילא הוא כיון שהרהינו אצלו יש לגוי דין שומרין ואפילו באונס חייב ואף שמשכנו בשעת הלואה ורוב פוסקים ס"ל שמשכנו בשעת הלואה פטור מאונסין ועיין בחו"מ סימן ע"ב היטב היינו ישראל מישראל אבל גוי מישראל דאין קונה משכון נעשה אצלו כפקדון וחייב עליו כל דיני שומרין וה"פ בדברי הרא"ש שכתב וז"ל וכן נמי אם לא הרהינו אצלו אע"ג דאמר לי' מעכשיו לא גרע מחמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל ואחריות על הישראל עכ"ל כונתו אם לא מתנה הישראל בפירוש שלא יהיה אחריותו על הגוי הרי האחריות על הישראל ואף שאין אחריותו עליו לחייב באונסין דהא אין הישראל חייב בדין שומרים לגבי גוי מדכתיב רעהו גבי שומרין מ"מ בפשיעה הרי חייב ולענין בל יראה וב"י צריך שיהיה פטור אפילו מפשיעה כדעת הרא"ש ובה"ג והרא"ש לשיטתיה בזה ולכך צריך אוקימתא של הרהינו אצלו והוי גבי גוי ואף אם לא התנה הישראל בפירוש שיהיה אחריות על הגוי ממילא הוא אחריות על הגוי והוי ברשות גוי ואחריות גוי ועיקר אוקימתא דהרהינא כדי שיהיה באחריות גוי בלתי תנאי מפורש וע"ז קאמר הרא"ש עוד שם בסיפא דמתני' דישראל שהלוה לגוי והרהינו הגוי החמץ אצל הישראל וז"ל וישראל שהלוה את נכרי ע"ח כו' ומיירי שאין האחריות המשכון שבידו עליו דאם האחריות עליו אפילו אם אין המשכון שלו עובר עכ"ל כונתו שאין כלל האחריות המשכון עליו אפילו שלא יחייב בפשיעה וזה צריך לפרט הישראל דבסתם כיון דהרהינו אצלו הוי האחריות על הישראל וחייב בב"י וב"י וזה נכון וברור. והיינו כפי שהסכים הרב חק יעקב סי' ת"מ ס"ק א' דלהני הפוסקים דצריך לבער אם חייב בפשיעה אם קבל הפקדון מגוי צריך להתנות בפירוש שלא יהיה אחריות פשיעה עליו דזולת זה הוי בסתם אחריות פשיעה עליו ומוכח מדברי הרא"ש כדעה זו:<br><b> ואולם </b> אכתי לא יועיל לן האי פירושא אם מחזקינן כסברת הרב חק יעקב דהלא הרב מג"א סי' תמ"א ס"ק ג' הקשה וז"ל קשה הא אפילו הניחו ביד נכרי מ"מ אלו נאנס המשכון היה הישראל חייב לשלם כדאיתא בחו"מ סי' ע"ב וא"כ הו"ל ברשות ישראל וי"ל דהו"ל כמקבל אחריות חמצו של נכרי בביתו של נכרי דשרי כמ"ש סי' ת"מ אי נמי בדיניהם דיינינן ליה כמ"ש לעיל עכ"ל. ולפי דברי הרב חק יעקב לא יועיל לן האי תירוצא של הרב מג"א דהא הכא דהוי מתחלה חמץ של ישראל ולא דמי לחמצו של גוי ביד גוי דמתחלה היה של גוי אבל הכא הרי היה של ישראל ועדיין הוא באחריותו הרי לפי מה שפירש בדברי הרא"ש מוקי לי' נמי לרישא דמתני' בכה"ג דהרהינו אצל נכרי בסתם ולא אמר בפירוש שלא מקבל שום אחריות עליו אלא בסתם כיון שהרהינו אצלו הוי לי' ברשות נכרי וקשה הא עכ"פ אם נאנס חייב הישראל באחריותו לענין אונס וכדידיה דמיא לפי שהוא חייב עכ"פ באונס וע"כ נמי דאיירי המתניתין בגוונא דהישראל אמר בפירוש דלא יהיה שום אחריות עליו ולמאי צריך הרהינו הא אף אם הוא ברשות ישראל כיון שאחריות על הגוי אין הישראל חייב עליו דהו"ל חמצו של גוי ברשות ישראל באחריות הנכרי וצריך לומר כתירוץ האחרון של מגן אברהם כיון דבדיניהם דיינינן ליה ובדיניהם אין הלוה משלם ואין הישראל חייב ואשר היה נ"ל לומר דמהאי טעמא פסק הרמב"ם דדוקא אם הגיע זמן קודם הפסח אבל אם הגיע זמן לאחר הפסח לא מהני מעכשיו דהרמב"ם היה ק"ל קושית המג"א דמאי מהני ליה שלמפרע הוא שלו הא עכ"פ הוי באחריות ישראל באחריות אונסין ולא נייח ליה בתירוץ המג"א הראשון דהוי חמץ של גוי ברשות גוי דסובר כהרב חק יעקב וכמו שהעיר הרב פה דגם רז"ה סובר כן ואף תירוץ האחרון של מג"א ליתא להר"מ ואף שקיימא לן דבדיניהם אזלינן היינו לחומרא ולא לקולא ולכן אמר הר"מ דדוקא בהגיע זמן קודם הפסח שרי אבל לא בהגיע זמן אחר פסח דבהגיע זמן אחר הפסח צריך לאיירי שבפירוש אמר הישראל שלא יהיה שום אחריות עליו ובזה סרה תלונות הרא"ש מעל הר"מ דהקשה עליו מהו"א של הש"ס דאמרינן בשלמא לאביי דאמר למפרע הוא גובה ניחא ולהרמב"ם מאי ניחא בזה דהא למפרע הוא גובה לא מעלה ולא מוריד אמנם לדידן שפיר אתיא דהא הרא"ש גופיה מודה דאף לדידן צריכין למימר דאיירי לאביי בשהתנה הישראל בפירוש שלא מקבל שום אחריות עליו וכן הי' סובר הרמב"ם נמי דכך כונת הש"ס דבהו"א אי מוקמינן כאביי מוקמינן באחר הפסח והטעם משום דלמפרע הוא גובה ואחריות על הגוי אמנם לדידן דמוקמינן בהרהינו ומשמע דאיירי בסתם ולא שהתנה הישראל שלא יהיה אחריות עליו אלא סתם וקשה קושית המג"א וע"כ דאיירי קודם הפסח ולא בפסח כלל והא דבעינן מעכשיו משום אסמכתא ודוק:<br><b> ודאתאן </b> עלה נמי יש להעיר על קושית הרב המחבר פה מאי הקשה הש"ס ותסברא כו' איפכא מיבעי ליה לר"מ אינו עובר דלמא היינו טעמא דברייתא דד"ה עובר דברייתא איירי היכא דלא קבל הנכרי אחריות עליו אלא הוא באחריות ישראל ולכך עובר דאפי' אם למפרע הוא גובה הו"ל חמץ של גוי בבית ישראל באחריות ישראל דלכ"ע עובר דהשתא איירי בלא הרהינו והוי בבית ישראל ואמרתי דקושיא זאת היא רק לפי שיטת רבינו יונה הובא ברא"ש לעיל [ה' ב'] אבל לשיטת הגאונים שם דאם ישראל הפקיד חמצו בבית גוי והגוי קבל אחריות לק"מ דלפי דעת הגאונים אלו וכן הוא שיטת הר"ן לעיל [ה' ב'] ועיין שם בר"ן היטב א"כ קשיא רישא דברייתא דקתני ישראל שהלוה לנכרי ע"ח ר"מ אומר עובר מאי טעמא דר"מ אף שלמפרע הוא גובה מ"מ הרי הוי חמץ של ישראל בבית גוי באחריות הגוי ומאי טעמא עובר ועכצ"ל דברייתא איירי שהחמץ הוא באחריות המלוה ולא באחריות הלוה וא"כ ה"נ דומיא דסיפא שהוא באחריות המלוה ובסיפא הרי המלוה הגוי וא"כ אמאי לד"ה עובר, כל זה בהוי אמינא דאיירי הברייתא בשלא הרהינו אבל כד ידעינן דהברייתא איירי בהרהינה איפוך הדברים דרישא דאיירי ישראל שהלוה לנכרי וא"כ הנכרי הרהין אצל ישראל ע"כ איירי שלא באחריות המלוה זולת באחריות הלוה נכרי דאל"כ קשיא איפכא לרבנן אף אי לא קני משכון הא הוי חמץ של גוי בבית ישראל באחריות ישראל ואמאי אמרי רבנן אינו עובר כקושית תוס' ד"ה קונה משכון וע"כ דברייתא איירי שהוא באחריות הלוה נכרי וכה"ג איירי הסיפא דברייתא נכרי שהלוה לישראל על חמץ והרהין הישראל חמצו בבית נכרי והאחריות על הלוה הישראל דאל"כ ליפלוג וליתני בדידה א"כ קשיא למאי צריך הש"ס לומר דנכרי מישראל ודאי ל"ק משכון לימא דקני משכון לר"מ ואפ"ה עובר משום דהוי באחריות ישראל. ולא מהני הא הוי חמצו של גוי בבית גוי באחריות היינו לדעת מג"א אבל לדעת חק יעקב והיא לדעת רז"ה לדברי המחבר פה אם החמץ היה מתחלה של ישראל ועדיין אחריות עליו לא מהני זאת ודוק:<br><b> והרב </b> חידושי הלכות בתוס' ד"ה קונה משכון וז"ל מתני' דהכא ליכא לאוקמי בקבל אחריות דאל"כ לא הוי ליה למתני בהלוהו כו' אלא כולא בהפקיד ועייש"ה כונת המהרש"א בקושייתו מאי פריך הש"ס תנן נכרי ניהו נמי בהרהינא הא אמרת נכרי מישראל לא קנה משכון לימא טעמא דמתני' כולה משום אחריות סיפא דקתני עובר כיון דהוי באחריות ישראל ורישא דקתני אינו עובר משום דהוי באחריות דנכרי והלוה מהני הרהינו דהוי נמי ברשותו וע"ז משני הרב חדושי הלכות דא"כ ליתנא כולא בפקדון צ"ל נמי דלמלתא דפשיטא הי' נקט הרב ז"ל לשיטת הגאונים דחמץ של ישראל בבית נכרי ובאחריות הנכרי הישראל אינו צריך לבער דאל"כ מאי מקשה הרב ז"ל ניהו נמי די"ל דאיירי שהישראל קבל אחריות ולכך אסור בהנאה אחר הפסח מ"מ מ"ט רישא דמתניתין דנכרי שהלוה לישראל על חמץ דמותר בהנאה הלא קני המשכון והרי מרישא מקשה הש"ס וע"כ האי טעמא נמי אף שהוא חמץ של ישראל ולא קנה הגוי משכון מ"מ הרי איירי הסיפא שהוא באחריות [המלוה ישראל ה"נ רישא דמתניתין איירי שהוא באחריות המלוה והיינו הנכרי והוי חמץ של ישראל בבית גוי באחריות הגוי ואינו צריך לבער כשיטת הגאונים ואפילו לא כשיטת הר"ן דאף דהוא סובר נמי כשיטת הגאונים דאינו צריך לבער מן התורה מ"מ מדרבנן קנס ליה כן כתב הרב לעיל [ה' א'] עיין היטב וע"ז משני הרב ח"ה דזה ליתא בלא"ה דא"כ כולא בפקדון הוי ליה למתני וע"כ דמצד קנין נגע בו ובהיפך הדברים דברישא קונה הגוי ובסיפא קונה הישראל ושפיר הקשה הש"ס:<br><b> ואנחנו </b> בעניותינו אכתי יש לפקפק די"ל לעולם טעמא דמתני' כסברת הרב חידושי הלכות ובאחריות תליא מלתא ואפ"ה צריך לנקוט רק במלוה והיינו אם אמרינן כסברת הך פוסקים דבסתמא אם הישראל מקבל הפקדון מן הנכרי ול"ק אחריות בפירוש לא הוי אחריות עליו אפילו אחריות דפשיעה לא דאין כלל דין שומרין בגוי היינו דוקא לענין דין שומרין אבל אם הלוה על המשכון ודאי אבד מעותיו כנגד המשכון אם נאבד ונגנב בפשיעה וגדולה מזה רצו התוס' בשבועות [מ"ד א'] ד"ה שומר דאפילו באונס אבד כנגד מעותיו והיינו לדעת שמואל ואף דלא קיימא לן הכי מ"מ בפשיעה ודאי אבד מעותיו ואין בזה פקפוק וא"כ לכך בסיפא אסור בהנאה כיון דהוי אחריות על הישראל וברישא מותר כיון דנכרי חייב באחריות וע"כ כדעת ר"י והרא"ש לעיל דלא כשיטת הגאונים וא"כ קשיא רישא דאף דהוי ברשות גוי ואחריות גוי מ"מ הרי הוי חמץ של ישראל אמנם זה ליתא דהא כבר יעדנו בשם המג"א דאף אם הוא ברשות גוי ואחריות גוי היינו אחריות דפשיעה וגניבה ואבידה הא עכ"פ הישראל חייב לשלם אם יארע בו אונס וא"כ הישראל חייב דהוי באחריות ישראל בזה ורק הרב מג"א בדידי' תי' שפיר כיון דהוי חמץ של גוי ביד גוי באחריות ישראל אבל אי לא יאמר הכי הוי חמץ של ישראל ביד גוי באחריות ישראל דאחריות אונס על הישראל ואולם כ"ז לתירוץ הראשון בהרב מג"א אבל לתירוץ השני דבדיניהם דיינינן ליה אכתי שפיר כיון דאין הישראל חייב לשלם אפילו באונס ועיין:<br><b> אמנם </b> באמת הרי קיימא לן כשיטת הר"י והרא"ש ודעמם דאף אם הוא ברשות גוי ואחריות גוי בכל הדברים כיון שהוא חמץ של ישראל הישראל עובר עליו ולא כשיטת הגאונים ומתחלה ל"ק קושית המהרש"א כלל ובאמת קצת תימה על המהרש"א ז"ל דלא העיר בזה כלל והקשה קושייתו כאלו הדין נתנה מסיני. ובאמת לא קיי"ל הכי וא"כ קשיא נמי קושית הרב המחבר מאי פריך הגמרא ותסברא כו' איפכא ולא שייך תירוצינו כאשר יעדנו דהוא דוקא לשיטת הגאונים אמנם לשיטת ר"י ודעמי' איפכא הוא ובחדושנו אשר
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>תערובת </b>
+<b> חמץ עוברים עליו משום ב"י כו'.</b> כתב ה"ה ריש פ' א"ע בפסח כותח הבבלי כו' ופרש"י ז"ל א"ע עלייהו בב"י כו' אמנם התוס' ז"ל שם משם ר"ת ז"ל חלקו על רש"י וכתבו דכיון דנפ"ל מריבוייא דכל מחמצת דוקא לאכילה דאתרבי מקרא מיחייב אבל לעבור עליו בב"י כיון דליכא ריבוייא לא מיחייב ואלו עוברים פי' מעל השולחן דאין נאכלין ומשמע מדבריהם דדוקא מעל השולחן עוברין אבל להצניע מותר דכל דליכא ב"י לא מיחייב לבעורינהו וכ"כ התוס' בר"פכ"ש ד"ה ר"י דלר"ת מותר להשהות כותח הבבלי בפסח וכ"כ הרא"ש שם לחד תי' יע"ש אך התוס' ז"ל בריש פסחים כתבו משם רשב"א דאפילו לפירוש ר"ת דליכא ב"י בתערובת חמץ מיחייב לבעוריה מדרבנן והוכיח כן ממתני' דא"ע דמ"ח דתנן שאור ישרף והאוכלו פטור דברי ר"י והיינו חמץ נוקשה כדמוכח התם ואי מותר להשהותו אמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח יע"ש:<br><b> וצריך </b> להבין לדעת התוס' דר"פכ"ש והרא"ש ז"ל דמה יענו לההיא דשאור ישרף וכן ק' לדעת הטור ז"ל שכתב בריש סי' תמ"ב דלרבנן אפי' לאו אין בו אלא איסורא בעלמא ולדבריהן מותר להשהותו שהרי הך מתני' ר"י היא דס"ל דח"נ אפי' לאו אין בו וכדקתני והאוכלו פטור ואפ"ה קתני ישרף:<br><b> וראיתי </b> להר"ב מ"א ז"ל סי' הנז' שתי' לזה דלדעת הטור צ"ל דמתניתין מיירי בי"ט דלאפותה אי אפשר מכיון דאסור באכילה מדרבנן והטלה לצונן נמי לא מהני מכיון שהתחיל להחמיץ והילכך ישרף מיד עכ"ד ודבריו סתומים דא"כ אי מתני' מיירי בי"ט היכי קתני ישרף הא הו"ל הבערה שלא לצורך ואם נאמר דס"ל להטור ז"ל כדעת אחיו הר' יחיאל ז"ל שהביא בסי' תמ"ו דהמוצא חמץ בי"ט אם לא ביטל מעי"ט דיכול לשורפו כיון שיש מצוה בשריפתו וא"כ ה"נ גבי שאור שנתחמץ בי"ט כיון שלא היה בכלל הביטול מעי"ט יכול לשורפו מטעם מתוך כדי שלא יחמיץ ויעבור בב"י א"כ ק' דיאפנה בי"ט משום מתוך כיון שיש מצו' באפייתו כדי שלא יחמיץ ומאי אולמי' דאפיה מהבער' שהרי אפי' באפי' ובישול אמרי' מתוך כדמוכח מסוגיא דפ"ק די"ט ואף לדעת רבי' ז"ל שכתב בפ"א מה' י"ט דדוקא בהוצאה והבערה אמרי' מתוך אבל בשאר מלאכות לא היינו משום דרבינו דחה אותה סוגיא די"ט מכח סוגיא אחריתי וכמו שמבואר בהר"ב פר"ח שם יע"ש וכבר כתוב אצלי בזה במ"א:<br><b> אמנם </b> לפי סוגיא די"ט עכ"ל דבאפייה ובשול נמי אמרינן מתוך וא"כ לפי אותה סוגיא תקשי דאמאי ישרף ותו שסברת רבינו הלזו נראה דיחידאה היא כמו שיראה הרואה לשם:<br><b> ומוהר"י </b> איסקאפה ז"ל בס' ראש יוסף תי' דס"ל ז"ל דכיון שהגיע לשיעור קרני חגבים לר"י או הכסיפו פניו לר"מ מיד מחמיץ והילכך חשו חכמים שלא יאפנה שמא מתוך כך יחמיץ יעויין שם אך אכתי ק"ל מאותה שאמרו בפרק כ"ש דף ל"ו ע"א אין לשין עיסה ביין ושמן ודבש ואם לש רג"א תשרף מיד ופי' רש"י דאפי' לר"י דאמר מ"פ אין מחמיצין ל"ק הך דאיהו אין חייבין כרת על חימוצו קאמר ולא הוי חמץ גמור אבל חמץ נוקשה מיהא הוי ואותו חימוץ הן ממהרי' להחמיץ ואי אפשר לשומרן והתוס' ז"ל בד"ה מ"פכתבו משם ר"ת דהך בריי' מיירי במ"פ עם מים דמ"פ עם מים ממהרי' להחמיץ ולא הוי אלא חמץ נוקשה וכ"כ הרא"ש והסמ"ג יע"ש והשתא ק' דלפי דעתם ז"ל דח"נ כיון שאינו חייב כרת לא מיחייב לבעוריה אמאי קאמר דישרף מיד ישהא אותו עד אחר הפסח דבהא לא שייכא תיר' ז"ל ובשלמא לדעת הטור ז"ל דס"ל דלר"א אסור להשהותו איכא למימר דר"ג ס"ל כר"א אך לדעת הסמ"ג והרא"ש לחד תירוץ דאפילו לר"א לא מיחייב לבעורינהו קשה:<br><b> ולכן </b> נ"ל ליישב דס"ל ז"ל דמתני' דקתני שאור ישרף כו' היינו משום דר"י לטעמיה דס"ל דחמץ לאחר הפסח אסור בהנאה ד"ת דנפ"ל מתלתא קראי כדאיתא בפ' כ"ש והילכך לר"י כי היכי דח"נ בתוך הפסח אסור מדרבנן גזירה אטו חמץ ד"ג ה"נ איכא למגזר לאחר הפסח אטו חד"ג דאסור מן התורה משא"כ לר"ש דקי"ל כוותיה דחמץ לאחר הפסח אינו אסור אלא משום קנסא הואיל ועבר עליה בב"י ליכא למגזר אלא בחמץ גמור דעבר בב"י אבל בחמץ דרבנן לא וליכא למימר דנגזור ח"נ אטו חמץ גמור דהא הו"ל גזירה לגזירה והילכך קתני מתני' דישרף דלא נפקא לן מידי במאי דמשהי' אותו שהרי אפי' ישהא אותו לאחר הפסח אסור בהנאה כדכתבי' ומכח זה נראה שהוצרכו התוספ' ז"ל לומר דאפילו לר"י מותר ח"נ לאחר הפסח משום דאי הוה אסור לא הוה ק"ל מידי אמנם לדעת הטור ז"ל ודעימיה איכא למימר דס"ל כדכתיבנא (ובהכי הוה ניחא לי שרבינו ז"ל בפ"ה דין י"ג כשהביא דין שאור שהכסיפו פניו כתב ה"ז אסור לאוכלו והשמיט ישרף האמור במשנה משום דס"ל דההיא ר"י היא דלטעמיה אזיל כדכתיבנא אלא שה"ה ז"ל בפרקין דין א' כתב בדעת רבינו דח"נ אסור לקיימו יע"ש ועיין בהר"ב מ"ק) וההיא דפ' כ"ש א"ל דר"ג ס"ל כר"י ומש"ה קאמר דישרף מיהו ללישנא דישרף מיד ק"ק דמשמע דצריך לשורפו מיד הא להשהותו ולשורפו לא ואפשר עוד לומר דס"ל להרא"ש וסיעתיה כמ"ש התו' בר"פכל המנחות ד"ה אי לחד תי' דרחב"ג דקאמר מחמיצין בתפוחים ס"ל דמ"פ עם מים מחמיצין חמץ גמור ור"ל דקאמר אין חייבים על חימוצו כרת והוי ח"נ אתי כת"ק דרחב"ג ע"ש וא"כ איכא למי' דר"ג דקאמר ישרף מיד ס"ל כרחב"ג דהוי ח"נ ומ"ש דמיירי כשיש בו מים היינו משום דבאין בו מים לכ"ע אין מחמיצין כלל וכן מצאתי בתשובת הרשב"א שצידד לומר כן דאפשר דר"ג סבירא ליה כרחב"ג יע"ש מיהו אכתי ק' ממ"ש שם ד"מ ע"ב אמתני' דאין נותנין קמח לתוך חרדל או חרוס' ואם נתן יאכל מיד אר"ב מחלוק' לתוך החרדל אבל לתוך החרוסת ד"ה ישרף מיד וכתב הרא"ש שם דמיירי בשיש בו מעט מים מעורב דאל"כ מ"פ אין מחמיצין וכ"כ ה"ה ז"ל בפ"ה וכל המפרשים ז"ל והשתא לפי דעתם ז"ל דמ"פ עם מים הוי חמץ נוקשה היכי קאמר דישרף מיד ואף לפי מ"ש אינו אלא לרחב"ג דס"ל דהוי ח"נ ולית הלכתא כוותיה והיכי קאמר ד"ה ומהיותר תימה על הטור ז"ל דבסי' תס"ד כתב וז"ל חרדל או שאר טיבולין שיש בהן מים אין נותנין בהן קמח כו' ובשאר טיבולין כיון שאין חדין ודאי מחמיץ וצריך לשורפו מיד עכ"ד ואילו בסימן תס"ב כתב בפשיטות דמ"פ עם מים הוי ח"נ ואין בו כרת וא"כ כפי מה שפסק בסימן תמ"ב כרבנן דח"נ אפי' לאו אין בו ומותר להשהותו מדכתב ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל איך סתם וכתב דצריך לשורפו מיד והול"ל שישהא אותו עד אחר הפסח כמסקנת הרא"ש וצ"ע כעת:<br><b> ואשר </b> אני אחזה ליישב בהציע שאול דלפי דעת הטור וסיעתיה דס"ל דמ"פ עם מים הוי ח"נ ואינהו ס"ל כר"י דח"נ לא אסור אלא מדרבנן אם כן ק"ט דקרא דכתיב במנחות בפ' ויקרא כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תאפה חמץ היכי משכחת לה דהא קרא במנחת מרחשת הטעונה שמן כתי' וא"כ הו"ל מ"פ עם מים ואין מחמיצין ובפרק כל המנחות דף נ"ו פרכינן לרבי יוסי הגלילי דאמר כל המנחה לרבות מנחת נסכים לחימוץ דמ"פ הן ומ"פ אין מחמיצין ומשני לה ופרש"י והתוספ' שם דבשאר מנחות ל"ק ליה דכיון דשמנן מועט יודע הי' שמגבלן במים דבלא"ה אי אפשר לגבל אבל מנחת נסכים שמנן מרובה וס"ד שאין בהן מים יע"ש והשתא לפי דעתם ז"ל תקשי להו קרא דלא תעשה חמץ דשאר מנחות נמי היכי משכחת לה כיון דמ"פ עם מים הוי ח"נ ובריש כל המנחות משמע בהדיא דשאור דר"י לר"י לא הוי חמץ לענין מנחות לעבור עליו בלאו דלא תאפה חמץ ולכן נ"ל דס"ל ז"ל דהא דאמרינן בא"ע דלר"י ח"נ אינו עובר עליו בלאו היינו דוקא בהנהו דקתני מתני' זומן ועמילן וקולן של סופרים דכל הני לאו בני אכילה נינהו וכמ"ש רש"י ז"ל דמ"ג ד"ה כותח וכן שיאור דר"י לר"י אינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר להחמיץ וכמ"ש רש"י ז"ל בד"ה אתאן לר"מ משו"ה אינו עובר עליו אמנם בעיסה הנילושה בשמן ומים כיון דחזי לאכילה שהרי עבידי אינשי דעבדי הכי והתורה נמי אחשביה אכילה בכל המנחות הטעונות שמן הנאכלין לכהנים משו"ה אע"ג דאין חימוצו יפה כ"כ כעיסה הנילושה במים עבר עליה בלאו ומוכח להו הכי ממימרא דר"ל דקאמר עיסה שנילוש' ביין כו' אין חייבין על חימוצה כרת דכיון דקי"ל הלכתא כרבנן דר"א דח"נ דרבנן מאי אין חייבין על חימוצה כרת דקא' משמע דהא מילקא לקי כמ"ש הרא"ש שם מש"ה ס"ל ז"ל דאפילו למאי דקי"ל כרבנן דר"א הכא מודו דלקי מיהא וה"ט דלענין מלקות ילפי' ממנחות דכי היכי דהתם הוי מ"פ עם מים ואפי"ה הזהירה תורה שלא תאפה חמץ ה"נ לענין חמץ בפסח אבל כרת דחמיר לא ילפי' מלאו וא"נ ס"ל לר"ל דאפי' רבנן דלא דרשי כל היינו דוקא גבי ערובין וח"נ דאלו עוברי' דאין סברא לרבות כיון דלא חזו לאכילה אבל עיסה הנילושה במ"פ עם מים כיון דחזי לאכילה אע"ג דאין חימוצו יפה כ"כ מרבינן ליה מריבויא דכל דבדבר שיש סברא לרבות אפי' רבנן דרשי כל כמ"ש התו' שם ד"ה מאן יע"ש ומשו"ה בכרת דליכא ריבויא דכי כל אצטריך לרבויי נשים דאי הוה כתיב כל לא הוה מרבינן מיניה נשים דאין סברא לרבות משום היקשא וכמ"ש התוס' שם אין חייבין על חימוצו כרת ובהכי אתו כהוגן דברי הטו' והרא"ש והרי"ף ז"ל שפסקו כרבנן דר"א דח"נ דרבנן והביאו מימרא דר"ל כלשונה דאין חייבי' על חימוצו כרת דמשמע דמילקא לקי כמ"ש הרא"ש בהדיא ועיין בס' ראש יוסף סי' תס"ב שנתקשה בזה:<br><b> גם </b> מה שהקשה מוהראנ"ח ז"ל בס' מים עמוקים סי' ע"ג לדעת הרי"ף ז"ל דס"ל דמ"פ עם מים הוי ח"נ וכמ"ש הר"ן והרשב"א בסימן של"ג שזהו דעת הרי"ף א"כ איך כתב בא"ע דהא דתנן שכר המדי וחומץ האדומי בדאית ביה מיא עסקינן אבל לית ביה מיא לא וקי"ל מ"פ א"מ כו' הא שכר המדי וחומץ האדומי חשיבי ליה בגמרא חמץ נוקשה ע"י תערובת דאמרינן התם ת"כ דר"י כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי כו' מאן שמעת ליה דאמר על עירובו בלאו ר"א ואילו נוקשה בעיניה לא קתני ש"מ נוקשה לר"א לית ליה ולדעת הרי"ף ז"ל הא ע"כ אית ליה מדקתני חומץ האדומי יע"ש מה שתירץ שלכאורה יש להקשות עליו דכיון דמ"פ עם מים הוי פלוגתא דת"ק ורחב"ג אי הוי ח"נ או ח"ג א"כ מנ"ל לתלמו' דר"א ס"ל כרחב"ג אדתקשי ליה לר"י אך המעיין בדברי התו' שם בד"ה ואילו נוקשה יתיישב ואין להאריך ודו"ק:<br><b> האמנם </b> כפי מ"ש נראה דלא ק"מ דמאי דקאמר תלמודא התם ואילו נוקשה בעיניה ל"ק היינו ההיא דזומן של צבעים וכל הני דקתני דלא חזו לאכילה דבהא הוא דפליגי אבל חומץ האדומי אע"ג דהוי מ"פ עם מים מודו כ"ע דעובר עליו בלאו כיון דהא מיהא חזי לאכילה וכמ"ש וממילא רויחא נמי קושין דאקשינן לעיל כמובן כנ"ל ליישב דעת הטור ז"ל:<br><b> וכפי </b> זה נראה שאף לדעת הטור וסיעתיה דס"ל דח"נ דרבנן אפשר לומר דס"ל כדעת רבינו ז"ל שכתב בפ"ו דמצה שלשה במ"פיוצאין בה י"ח דלא מקרי מצה עשירה אלא בנילוש' ביין ושמן ולאפוקי ממ"ש הפר"ח ז"ל בסימן תס"ב סק"א שדין זה אינו אלא לדעת הרמב"ם דס"ל דמ"פ עם מים מחמיצין ומשמע דהוי ח"ג ולפיכך יוצא בה י"ח אבל לדעת התוס' שכתבו דמ"פ עם מים הוי ח"נ וכן דעת הטור ואינהו ס"ל דח"נ דרבנן אין קיום לדין הרמב"ם דאפי' נימא דעיסה שנילושה בשאר מ"פ הוי לחם עוני ולא מקרי מצה עשירה אפ"ה אינו יוצא משום דקרא כתיב ושמרתם את המצות דבעי שימור ובלש במ"פ עם מים לא בעי שימור מן התורה יע"ש אכן כפי מ"ש אף הטור ז"ל אפשר דיודה בזה משום דמ"פ עם מים הוי ח"ג דבר תורה וסעד לזה ממ"ש הטור סימן תנ"ה וז"ל והרבה נוהגין שלא ליתן מלח בפת בפסח כו' וי"א שבלילה הראשונה אין ליתן בה מלח משום מצה עשירה וגם זה אינו שאינ' נקראת מצה עשירה כו' והשתא ק' דלפי מ"ש הטור סימן תס"ב דמלח דינו כמ"פ א"כ היאך התיר ליתן מלח בלילה הראשונה דל מהכא טעמא דמצה עשירה אפי' הכי אינו יוצא בה משום דקרא כתיב ושמרתם דבעי שימור ועיסה זו לא בעי שימור מן התורה דהו"ל ח"נ דאין איסורו אלא מדרבנן ולדעת הפר"ח ז"ל צ"ל דכיון דאין נותנים בה אלא מלח מועט הו"ל מ"פ מועטין ומים מרובין ומחמיצין ח"ג וכמ"ש בסמוך ודו"ק:<br><b> אלא </b> שמדברי אביו הרא"ש ז"ל משמע דלא ס"ל לחלק בהכי ממה שהקשה בפר' כ"ש לפי מה שהבין בדעת הרי"ף ז"ל דמ"פ עם מים אין מחמיצין כלל ממ"ש בותיקא דבמיא ומילחא אסור אע"ג דהוי מ"פ עם מים ואם איתא דיש לחלק לפי דעתו בין מ"פ מועטין דהוי ח"ג ובין מ"פ מרובים דהוי ח"נ מאי ק"ל להרי"ף נימא דה"נ לדעת הרי"ף מ"פ מרובים עם מים אין מחמיצין כלל ומ"פ מועטין עם מים מחמיצין והיינו ההיא דותיקא דאורחא דמילתא מילחא דהוו מ"פ הוו מועטין אלא משמע דלא ס"ל לחלק בהכי ודו"ק:<br><b> אך </b> דעת התוס' בפרק כ"ש בד"ה הנזכ' נראה דס"ל דמ"פ עם מים דינו כח"נ דכל הני דא"ע מדהוצרכו לומר דמתניתין איירי שהשעורים שורין אותן במים קודם שמשימין אותן ביין וכן נראה מדברי התוספות דפרק כל המנחות ד"ה אין מחמיצין יע"ש ולפי דבריהם צ"ל דר"י דס"ל דח"נ דרבנן ס"ל דמ"פ עם מים הוי ח"ג דאם לא כן ק' קרא דלא תאפה חמץ האמור במנחות הטעונות שמן ובהכי ניחא לי מאי דק"ל בדברי התוס' דפ' כל המנחות דנ"ג ד"ה אי דר"מ לר"מ כו' שהק' וז"ל ולקמן פליגי רחב"ג ורבנן אי מחמיצין בתפוחים כו' אבל במסקנא דקאמר לרבנן דהוי נוקשה ואפ"ה אמר רחב"ג דמחמיצין בתפוחים פליגי אי חשיב ח"נ כח"ג לענין לחמי תודה ושתי הלחם וקשיא ההיא דחולין דמשמע דלכ"ע חשיב חמץ כו' יע"ש וכן הקשו שם בחולין וק"ט לכאורה דמאי קושיא נימא דרבנן דרחב"ג דס"ל דאין מחמיצין בתפוחים ס"ל כר"י דח"נ אינו אסור אלא מדרבנן אמנם לר"מ דסבירא ליה דח"נ לוקין עליו ה"נ לענין לחמי תודה חשיב ח"ג והיינו דפריך אי דר"מ לר"מ מדלקי עליו חמץ הוא אכן כפי מ"ש הנה נכון דעכ"ל דרבנן דס"ל דמ"פ עם מים הוי ח"נ לפי שיטת' ז"ל שכתבו לקמן דהא דמחמיצין בתפוחים מיירי במ"פ עם מים ע"כ דס"ל לרבנן דר"מ דח"נ לקי עליה דאי הוי דרבנן א"כ קרא דלא תאפה חמץ דכתיב גבי מנחות היכי משכחת לה:<br><b> וא"נ </b> אפשר לומר דס"ל דהא דאמר ר"ל עיסה שנילוש' ביין ושמן אין חייבין על חמוצה כרת היינו דוקא כשאין ביה רוב מים והכי דייק לישנא דנילושה דעיקר לישתה יין ושמן אלא שנתנו בו מעט מים אבל כל שנתנו בו רוב מים בתר רובא אזלינן ומחמיצין ח"ג והילכך בשאר מנחות ששמנן מועט לוג שמן לעשרון הזהירה תור' שלא תעשה חמץ כשיתנו בו רוב מים:<br><b> ובהא </b> ניחא לי מה שהקשה מוהראנ"ח סימן הנז' לדעת התוס' דמפרשים אין מחמיצין כלל וההיא ברייתא דכל המנחות דאין מחמיצין בתפוחים ואמרינן עלה בגמרא דח"נ מיהא הוי מיירי במ"פ עם מים דא"כ לפי מאי דס"ד התם בתלמודא דמ"ד אין מחמיצין בתפוחים ס"ל דלא הוי חמץ כלל א"כ תקשי ליה דהא כמה מנחות שיש בהם שמן והזהירה תורה עלייהו לא תאפה חמץ משמע דבאים לידי חמוץ יע"ש ולפי מ"ש י"ל דהך בריי' מיירי כשאין נותנים בו רוב מים אבל כל שרובו מן המים מודה דהוי חמץ גמור ואין זה דוחק שהרי לדעת רש"י ג"כ ס"ל דבריי' מיירי במ"פ לבד אבל כל שנותנים בו מים מודה דהוי ח"ג ומחמיצין בתפוחין וכמ"ש הרב ז"ל אלא דק"ק דא"כ מאי פריך אלא הא דתניא תפוח שרסקו ונתנו לתוך העיסה וחמצה הרי זה אסור לימא רחב"ג היא ולא רבנן ואמאי לא קאמר דאפילו רבנן היא ומיירי במ"פ עם מים דהכי מוכח לישנא דנתנו לתוך העיסה דמשמע שכבר היתה עיסה ונילוש' במים וי"ל ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קנא) </b> ואם נאמר דס"ל להטור ז"ל כדעת אחיו הר' יחיאל ז"ל כו' דיכול לשורפו כו'. תמהני דעד כאן לא קאמר הר"ר יחיאל ז"ל אלא בחמץ דגן גמור דשייך לומר מתוך לר"י דס"ל דאין ביעור חמץ אלא בשריפה אבל בחמץ נוקשה לדעת הטור דלא חל עליו חובת ביעור כלל אפילו מדרבנן א"כ הרי אין כאן צורך כלל דהא מותר להשהותו ואפילו אם נדחוק לומר דלר' יהודה אסור להשהותו משום דגזר חמץ נוקשה אחר הפסח אטו חמץ דגן גמור אחר הפסח דאסור בהנאה וכמ"ש רבינו המחבר להלן מ"מ כיון דעכשיו אינו חייב בביעור כלל א"כ איך יעבור בחנם במלאכת הבערה זו אלאו דלא תעשה כל מלאכה כיון דסגי לי' בביעור אחר שאין בו מלאכה דזה ודאי בורכא לומר דלר"י חמץ נוקשה נמי אין ביעורו אלא בשריפה משום גזירה דחמץ דגן גמור שמא יעבירנו ע"י ביעור אחר דהא ודאי ליתא וא"כ איך ס"ד להתיר לו מלאכה דאורייתא אי ביו"ט מיירי ודוק:<br><b> (קנב) </b> א"כ קשה דיאפנה בי"ט משום מתוך כו'. בפשיטות י"ל דכי היכי דאמר שם במסכת יו"ט דף ח' ע"ב בטעמא דאין מכסין דם כוי משום גזירה דהתרת חלבו ע"ש וא"כ ה"נ י"ל דאי שרית לי' לאפויי ביו"ט ולמיטרח בי' במלאכה דאורייתא כולי האי יאמרו דאף באכילה שרי. ואע"ג דחמץ נוקשה אינו אסור אלא מדרבנן וחלב כוי אסור מדאורייתא להחולקים על הרמב"ם ז"ל (במאי דס"ל דספק דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן והם ס"ל דספיקא דאורייתא הוי מדאורייתא לחומרא מ"מ הא אמרינן בכוי דאם שחטו אינו מכסה את דמו משום חששא דהתרת חלבו אע"ג שיקיים בזה מ"ע מספק ועיין בתוס' עירובין דף ק' ע"א בד"ה מתן ד' כו':
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>דבר </b>
+<b> שנתערב בו חמץ כו'.</b> כת' ה"ה ז"ל דעת רבי' ז"ל שאפילו נתערב קודם הפסח אסור לאוכלו תוך הפסח דחוזר וניעור ויש חולקים בזה ואומרים דכל שנתערב קודם זמן איסורו אינו חוזר וניעור כו' וכן הוא דעת הר"ן ז"ל בתשובה סי' נ"ז שכתב וז"ל לפיכך נ"ל להלכה שכיון שאין באותן חיטין המבוקעו' אחד מס' שמותר לטחון הכל קודם הפסח ולאכול בפסח יע"ש וק"ל עלה מאותה שכתב הר"ן בפ' הנודר מן הירק דנ"ח אברייתא דקתני ר"ש אומר כל דשיל"מ כו' לא נתנו בהם חכמים שיעור וכל דבר שאל"מ נתנו בהם חכמים שיעור אמר ליה והלא שביעית לא נתנו בהם חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת בכ"ש א"ל אף אני לא אמרתי אלא לביעור וכתב הר"ן ז"ל אף אני לא אמרתי שהשביעית אוסרת בכ"ש אלא לענין שצריך ביעור לאוכלו קודם הביעור דכיון דאפשר לאוכלו קודם הביעור הו"ל כדשיל"מ אבל לא"ב כלומר אם נתערבו לאחר הביעור שאם יהיו אסורים תערובתן לא שרו באכילה בין במינ' בין שלא במינה בנ"ט עכ"ד והשתא ק' דה"נ אמאי התיר הר"ן לטוחנן קודם הפסח ולאוכלן בפסח הא כיון דיכול לאוכלו קודם הפסח הוה ליה כדבר שיל"מ דומיא דשביעית ויש לחלק ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קנג) </b> והשתא קשה דה"נ אמאי התיר הר"ן לטוחנן קודם הפסח ולאכלן בפסח כו' הו"ל כדשיל"מ דומיא דשביעית. לא ידעתי מאי קא קשיא לי' הא קודם הפסח הוי דחמץ היתר גמור ואין נ"מ לן באותן חטים המבוקעות כלל במה שנתערבו דהא הכל היתר גמור הוא ומהיכא תיתי לומר דחייב לאכלו קודם זמן איסור חמץ ומשום הכי כשיגיע זמן איסורו בערב הפסח שפיר בטיל בס' משא"כ בשביעית דקודם הביעור אסורה השביעית לסחורה ולש"ד טובא א"כ בתערובות אסרינן לה בכל שהיא לענין מה שמותר עכשיו קודם הביעור משום דהו"ל דשיל"מ כמו בתחומין במקום ששניהם יכולים לילך (ולא דמיא האי מלתא דהר"ן למאי דס"ל לקצת מן הפוסקים דחמץ מקרי שמו עליו לענין דלא אמרינן היתרא בלע דוק ותשכח). וכיון דאין אנו דנין קודם הפסח על תערובות חטים המבוקעות א"כ לא שייך לומר דהו"ל דשיל"מ ולא בטיל בס' בערב הפסח כשבא הזמן שעלינו לדון עליהן מה דינן ודוקא בשביעית שייך סברת הר"ן ז"ל כיון דאפילו קודם זמן הביעור יש בהן קדושת שביעית לכמה מילי משא"כ בחמץ. ודע שיש לי עדיין מקום עיון בדברי הר"ן האלו במ"ש לעיל דשאני שביעית משום דחלה עלי' קדושה לכמה מילי אפילו קודם זמן הביעור וא"כ כשנתערב קודם זמן הביעור אוסר בכל שהוא מטעמא דהו"ל דשיל"מ דקשה ע"ז ואמאי הרי לענין הדברים שאסורים פירות שביעית קודם זמן הביעור כגון לאיסור סחורה וכדומה הא לענין זה אין לה מתירין וא"כ הרי הו"ל למימר דבטלי ומותרין לסחורה וא"כ אמאי אוסרין בכ"ש לענין זה דצריך לאכלן קודם זמן הביעור הא כיון שכבר נתבטלה לענין מה דמותרת לסחורה משום דאין לה מתירין לזה א"כ הרי תו א"א לומר דאוסרת בכל שהוא לענין זה דצריך לאכלו קודם זמן הביעור וכמ"ש הצמח צדק לענין ביצה טרפה שנולדה ביו"ט ונתערבה באחרות דכיון דאיסור טרפה נתבטל תו א"א לומר דאיסור יו"ט לא בטיל וא"כ ה"נ ודוק:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ולפיכך </b>
+<b> אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן כו'.</b> כתב ה"ה ואע"פ שקשה לי למה לא כתבו הא דבצקות של גוים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה כו' עיין במרן הב"י סי' תנ"ד שכתב דמדהשמיטו הרי"ף והרמב"ם דין זה משמע שהם מפרשים כפירוש ר"ת דהא דר"ה מיירי שלשה גוי בפנינו במים שלנו ולא עירב בה שאור ולפיכך לא הוצרך לכתבו דמילתא דפשיטא יע"ש ולי נראה שהרי"ף ורבינו מפרשים כפרש"י ז"ל דמיירי אפי' בשלא לשה גוי בפנינו אלא שמכיר בהם שלא החמיצו ואפ"ה השמיטו הא דבצקות של גוים משום דס"ל דר"ה דאמר בצקות של גוים אדם ממלא כריסו מהם היינו משום דס"ל כמ"ז דאמר בפ' כל שעה דמ"ב דאם עברה ולשה במים שלא לנו או בפושרים מותר ומש"ה קאמר דאדם ממלא כריסו מהם ואע"ג דסתמא ודאי הגוי לשה במים שלא לנו אמנם לדידן דקי"ל כרב אשי דאם עברה ולשה אסור ה"נ ודאי דבצקות של גוים אסור משום חשש חימוץ ורש"י ז"ל נרגש שם מהא דבצקות של גוים וכתב וז"ל ולא דמי לבצקות של גוים דהכא בעינן למקנסי' משום דעבר אדרבנן יע"ש אמנם הרי"ף ורבינו ז"ל לא ניחא להו בהכי משום דס"ל דכיון דאפי' עבר ולש בשוגג אסור כדמשמע מדבריהם שכתבו סתם ושלא כדעת אבי העזרי שכתב הרא"ש שם ה"ה נמי בלשה גוי כנ"ל:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ואם </b>
+<b> עברה ולשה כו' או שעשתה עיסה יותר משיעור חלה כו'.</b> כתב ה"ה כל החלוקות שכתב רבינו הם מוסכמים חוץ מי שלשה בשמש שיש אוסרים אפילו בדיעבד כו' ק"ל טובא שהרי בחלוקה לשה עיסה יותר משיעור חלה נמי הא איכא מאן דאסר כמ"ש הרא"ש ז"ל בפ' כל שעה דקל"ב ע"ב וז"ל כתב הר' יונה היכא דלש עיסה יותר משיעור חכמי צרפת אוסרין העיסה אפי' בדיעבד ונראה לי להתיר כו' וכתב עליו הרא"ש ותמהני על מי שעלה בדעתו לאסור העיסה בדיעבד דהא תנן בפ' שתי הלחם לחם הפנים נילוש אחת אחת וכתיב ב' עשרונים יהיה החלה האחת ונהי שהחמירו חכמים שלא ללוש אלא עשרון אחת מ"מ היאך עלה על דעתם לאסור בדיעבד עכ"ד יע"ש:<br><b> וראיתי </b> להפר"ח ז"ל סימן תנ"ו סק"ב שכתב וז"ל ובאמת תמהני על תמיהתו שהרי בפ' כ"ש אמרינן ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין ומשמע ודאי דל"מ למאן דאמר שאם לש את העיסה במים שלא לנו שהעיסה אסורה בדיעבד דהכא נמי יש לאסור בדיעבד אלא אף למ"ד דהתם העיסה שריא פשיטא דהכא מודה שאף בדיעבד יש לאסור כיון שהמים פושרים כו' ואלו במנחות תנן כל המנחות נילושות בפושרין אלא ע"כ דשאני התם כדמשני בגמרא אם אמרו בזריזין יאמרו בשאינן זריזין וה"נ איתא בהדיא דב"ה מתירין לעשות פת עבה טפח שכן מצינו בלחם הפנים טפח ופרכינן אם אמרו בזריזין ובפת עמילה ובעצים יבשין כו' ומעתה איכא למימר דכיון דאיכא כל הני מעלות בלחם הפנים הותר ללוש אבל הכא יש לאסור אף בדיעבד ועוד נראה קצת ראיה דבפ' כל המנחות אמרי' אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ ופריך מנחת נסכים מי פירות הם ואין מחמיצין ומשני מנחת נסכים מגבלן במים והיא כשירה ופירש רש"י בשלמא שאר מנחות שאין שמנן מרובה נותנין בהם מים הילכך איתסר בהו חימוץ כו' הרי שהמי פירות עם מים ממהרים להחמיץ ואפ"ה היו לשין בהם לכתחילה ובפרק כ"ש אמרינן שאם לש ר"ג אומר תשרף מיד אלא ע"כ דזריזין שאני אלו דבריו יע"ש. והנה מה שהקשה מההיא דמי פירות עם מים שממהרין להחמיץ ולר"ג תשרף מיד ואפ"ה במנחות היו לשין בהן לכתחילה י"ל דסבירא לי' להרא"ש דע"כ ל"ק רבן גמליאל תשרף מיד אלא דוקא בעיסה שעיקר לישתה ביין ושמן ודבש אלא שנתערבו בה קצת מים והכי דייק לישנא דאין לשין דעיקר לישתה ביין ושמן אמנם במנחות כיון דשמנן מועט לוג שמן לעישרון ולשין אותה ברוב מים ה"נ דאין ממהרין להחמיץ וכ"כ הרב ח"ה גבי חלות תודה ורקיקי נזיר יע"ש והכי מוכח מהא דפרכינן בפרק כ"ש ברייתא דקתני ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין ומאי שנא ממנחות דתנן כו' ומשני אם אמרו בזריזין יאמרו בשאין זריזין ואם איתא אדקשיא ליה מסיפא הו"ל לאקשויי ארישא דברייתא דקתני אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש דמ"ש ממנחות דלשין אותה ולשנויי עלה תי' דמשני אם אמרו בזריזין אלא מוכח דמרישא לא קשיא ליה דבלאו טעמא דזריזין ניחא ליה משום דשמנן מועט כמ"ש ועיין במ"ש הפר"ח ז"ל סי' תס"ב סק"ז והרב ראש יוסף שם מיהו מה שהק' מההיא דאין לשין בפושרין הא ודאי קשה טובא ולכן נ"ל ליישב דעיקר קושית הרא"ש ז"ל משום דאמרינן בפ"ב הלחם דף צ"ה ע"ב דלחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים וא"כ היינו דק"ל להרא"ש דאם איתא דבלש יותר מעישרון העיסה אסורה היכי שרי בלחם הפנים ללוש ב' עשרונות כיון דלישתן ועריכתן ליתא בזריזין ולא במקום זריזין ובהדיא אמרינן בפ' כ"ש דחטין של מנחות אין לותתין אותן משום דליתא בזריזין ולא במקום זריזין ואע"ג דפרכינן התם ומ"ש ממנחת העומר דתנן מנחת העומר לותתין אותה ומשני צבור שאני וא"כ לחם הפנים נמי הוי קרבן צבור ואע"ג דליכא בזריזין שרי דומיא דמנחת העומר וכ"כ התוס' במנחות דנ"ה ד"ה כל המנחות וז"ל ומכאן קשה דמשמע כל המנחות ואפי' לחם הפנים דהוו בכלל מנחות וההוא לאו במקום זריזין דלישתן ועריכתן בחוץ וי"ל דהא אמרינן בפ' כ"ש צבור שאני יע"ש איכא למימר דס"ל להרא"ש דמ"ש בגמרא דמנחת העומר לותתין אותה משום דצבור שאני היינו דוקא במנחת העומר משום דכל עסקין שלה נעשין ע"פ ב"ד קצירתה והבהוב שלה ולתיתה הכל בב"ד וב"ד זריזין הם כמ"ש רש"י ז"ל יע"ש אבל בלחם הפנים כיון דאינו עושה ע"פ ב"ד כי הוי קרבן צבור מאי הוי ושלא כדעת התוס' ומתניתין דקתני כל המנחות נילושות בפושרין איכא למימר דלחם הפנים לא הוי בכלל מנחות וא"נ כמ"ש התוס' במנחות דההיא מתני' אתיא כמ"ד מדת יבש נתקדש ולהך מ"ד לחם הפנים נמי לישתן ועריכתן בפנים דאי לא מיפסיל ביוצא אמנם לפום מאי דקי"ל כההיא מתני' דלחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים כמ"ש רבינו בפ' מה' תמידין ומוספין שפיר ק"ל להרא"ש דאיך היו לשין אותה בב' עשרונות וכי ק' לך אם כן היכי פרכינן אההיא דב"ה מתירין לעשות פת עבה טפח אם אמרו בזריזין יאמרו בשאין זריזין הא לחם הפנים ליתא בזריזין ולא במקום זריזין י"ל דהתם אליבא דמ"ד מדת יבש נתקדש ולישתה ועריכתה בפנים קאמר והכי קא פריך דהיכי קא פסיק ר"ה למילתיה טפח שכן מצינו בלחם הפנים ומאי ראיה הא למ"ד מדות יבש נתקדשה לחם הפנים איתי' בזריזין וא"כ היכי פסיק ר"ה ותני למילתיה ומשום דבפי' אתמר הוצרכו לאותבי עלה אם אמרו בפת עמילה כו' וה"נ דהתם עיקר החששה היא באפייתה דמתוך שהיא פת עבה אין אפייתה נאפית במהרה וחיישינן שמא מתוך כך יחמיץ ומש"ה פריך עלה שפיר דלחם הפנים שאני דכיון דאפייתה בפנים בזריזין מש"ה לא חיישי' דכיון דזריזין הם דייקי בה שפיר ומסיק את התנור יפה יפה כדי שתהא אפייתה במהרה ובהא ניחא לי מה שהרא"ש ז"ל לא הוק' לו מההיא דאמרינן ס"פכל המנחות לחמי תודה שאפאן ד' חלות יצא ופסקו רבינו ז"ל אע"ג דנמצא כל חלה מב' עשרונות ומחצה ואע"פכן אינה מחמצת והפר"ח כתב דהו"מ להקשות ג"כ מהך אמנם כפי מ"ש ניחא דכיון דלחמי תודה לישתן ועריכתן בפנים ש"ד משום דזריזין הם ודוק ואין להקשות דא"כ עוד היום תקשי ליה להרא"ש דאיך היו לשין לחם הפנים מב' עשרונות הא כיון דליתיה בזריזין ולא במקום זריזין יהא אסור ללוש לכתחילה כמו בפסח וכמו שאמרו בלתיתה דחטין של מנחות אין לותתין אותן משום דליתיה בזריזין אע"ג דבפסח גם כן אינו אסור אלא לכתחילה ואם לתת אם לא נתבקעו מותרות הא ודאי בורכא היא דבשלמא גבי לתיתה כיון דלא בא מפורש בתו' שיהא צריך לתיתה משום הכי אסרו ללתות כדרך שאסרו בפסח משא"כ הכא דקרא כתיב ב' עשרונים יהיה החלה האחת ומצותו בכך משו"ה לא אסרו במנחות וזה פשוט ואי קשיא לך הא אע"ג דבלחם הפנים ליכא טעמא דזריזין כמ"ש מ"מ הא איתיה לטעמא דאם אמרו בפת עמילה יאמרו בפת שאינ' עמילה י"ל דהך טעמא גרידא לא אהני לן למשרי מידי דבפסח אפילו בדיעבד אסור ותדע מדהוצרכו בפרק כ"ש לומר דטעמא דכל המנחות נילושות בפושרין משום דאף ע"ג דליתיה בזריזין איתיה במקום זריזין ואם איתא אמאי לא משני דה"ט משום דהו"ל פת עמילה אלא מוכח דהך טעמא גרידא לא מהני וכן מוכח מדברי התוס' דמנחות שכתבנו כנ"ל ליישב דעת הרא"ש ז"ל ודוק ומ"מ לדעת חכמי צרפת יש ליישב דס"ל דלחם הפנים כיון דקרבן ציבור הוא הו"ל כאלו איתיה בזריזין וכדעת התוס' ז"ל אך ק"ל לדעת חכמי צרפת מאותה שאמרו בפרק כ"ש לחם עוני פרט לחלות ואשישה כו' ואמר רחב"א אשפר אחת אחת מששה בפר אשישה א' בששה מאיפה והשתא אם איתא לדעת חכמי צרפת ז"ל דבלש יותר משיעור עשרון עיסה אסורה א"כ מאי האי דקאמר לחם עוני פרט לאשישה הא אשישה הוי עשרון ומחצה וששית עשרון ואפילו באכילה אסור משום חשש חימוץ אלא משמע דבלש יותר משיעור העיסה מותרת ומשום הכי הוצרכו למעוטי אשישה היכא דעבר ולש דאינו יוצא י"ח ויש ליישב בדוחק דאשישה דנקט בריי' לאו דוקא אלא כל שהיא רחבה יותר מדאי אין יוצאין בה אלא שמ"ש מוהר"ם בהגה סי' תנ"ד וז"ל טוב לכתחילה שלא לעשותה רחבה יותר מדאי דהוי כאשישה משמע דס"ל דאשישה דנקט ברייתא בדוקא היא דבאשישה אין יוצאין בה אלא דלכתחילה כתב שלא לעשותה רחבה יותר מדאי שלא יהיה נראה כאשישה ודוק:<br><b> וראיתי </b> להר"ב תפארת שמואל בחי' על הרא"ש דנ"ה שהק' על מ"ש הרי"ף בפ' כ"ש אברייתא דאין אופין פת עבה וז"ל וה"מ בשאר י"ט אבל בימי הפסח אסור למילש ולמיפה יותר משיעור והיינו דאמר רבא קבא מלוגנאה לפיסחא והק' הר' הנז' וז"ל ותימה גדולה היא בעיני דאוסר למילש יותר משיעור עשרון וברייתא קתני בהדיא אין אופין פת עבה ביום טוב וב"ה מתירין ואמרינן בגמרא מאי פת עבה פת מרובה ואמאי קרו ליה פת עבה דנפישה בלישה ופרש"י כשלשין אותה עבה העיסה כשהיא כולה ביחד הרי בהדיא דמותר ללוש יותר משיעור עשרון דאל"כ לא משכחת לה דנפישה בלישה וכ"כ הרמב"ן במלחמותיו דהך לישנא דקאמר אמאי קרו ליה פת עבה כו' פליגא אדרבא דאמר קבא מלוגנאה לפיסחא ואין לומר דס"ל להרי"ף כלישנא בתרא דקאמר ואבע"א באתריה דהאי תנא פת מרובה פת עבה קרו ליה שהרי בפ"ב דביצה כתב הרי"ף בהדיא כלישנא קמא יע"ש שהניחו בצ"ע ולי נר' ליישב דס"ל להרי"ף דלישנא בתרא דדחיק לומר באתרי' דהאי תנא לפת מרובה פת עבה קרו ליה לא קאי אלא אהך ברייתא דקתני אין אופין פת עבה בי"ט של פסח ומשום דס"ל להך לישנא כרבא דקאמר קבא מלוגנאה לפיסחא משו"ה הוצרך לדחוקי דבאתריה דהאי תנא לפת מרובה קרו ליה פת עבה אמנם אאידך ברייתא דקתני אין אופין פת עבה בי"ט דמיירי בשאר י"ט דעלמא אזיל ומודה ללישנא קמא דה"ט דקרו ליה פת עבה משום דנפישא בלישא ולא צרכינן לדחוקי נפשין ולומר דבאתריה דהאי תנא לפת מרובה קרו ליה פת עבה ומש"ה הרי"ף בפ"ב דביצה דקאי התם אברייתא דאין אופין פת עבה בי"ט כתב כלישנא קמא ואשמועינן אגב אורחין דטרחא דלישא נמי שרי כנ"ל נכון:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>כלי </b>
+<b> מתכות וכלי אבנים שנשתמשו בהן חמץ ברותחין כו'.</b> והנה הר"ן ז"ל בפרק כ"ש כתב וז"ל ומשם הר"ר יצחק אמרו דכלי אבנים אינן צריכין הכשר ומצא בתוספתא סמך לדבריו ע"כ וכ"כ הטור בסי' משמו וכ"כ הר"ר יונה בשיטה כ"י וז"ל ומשם הר"ר יצחק אמרו דכלי אבנים אין צריכין הכשר כלל מדתני בתוספתא דקדשי' כלי גללים כלי אדמה אין טעונים מריקה ושטיפה ואיני מבין דבריו כלל וכי קשין הן מכלי מתכות שהן צריכין הגעלה ועוד דהא תוספתא גופא משמע דמשבשתא היא דכלי אדמה בודאי בולעין הן ועל כרחין נראה דבתוספתא טעונין גרסינן ולא אינן טעונין עכ"ד ויש לדקדק על רבינו ז"ל דבפ"ח מה' מעה"ק דין ט"ו פסק כתוספת' הנז' שכתב וז"ל כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אין טעונין מריקה ושטיפה אלא הדחה בלבד וכיון שכן קשה איך כתב כאן דכלי אבנים טעונים הגעלה הפך דעת הר' יצחק זצ"ל דס"ל כמ"ש הסמ"ג בה' חמץ לאוין ע"ח וז"ל והא דתניא בתוספת' דזבחים כלי אבנים אינם טעונין כו' אלא מדיחן ההוא מדיחן הוי פיר' כמו מגעילן כלומר מדיחן במים רותחין וה"פ אין טעונים דין מריקה ושטיפה האמורה דהיינו מריקה בחמין ושטיפה בצונן אלא די בהדחה בלבד כו' יע"ש ומ"מ כל כי האי הי"ל לרבינו לפרש ועדיין צ"ע:
+
+Halakhah 24
+
+<b>כלי </b>
+<b> מתכות כו' שנשתמשו בהן חמץ בכלי שני כו'.</b> הנה מדברי רבינו מבואר דס"ל דחום כלי שני יש בו כח להבליע ולהפליט ושלא כדעת יש אומ' שכתב הרשב"א בת"ה דצ"ב והר"ן סוף מסכת ע"ז דכלי ב' כיון שאינו מבשל אין בו כח להבליע ולהפליט וכתבו ז"ל שהרמב"ן הביא ראיה הפך דעת י"א מקערה שמלח בו בשר שאסרוה כדאיתא פרק כל הבשר משום דמליח כרותח אע"פ שאין במלח משום מבשל לגבי שבת ואפי' בדקא בעי לאורחא כדאיתא פרק כלל גדול וכתב על זה הר"ן וז"ל ולא הבינותי זה ששם פ' כלל גדול לא אמרו אלא שאין בו משום מעבד ואם התרו משום מעבד פטור אבל שלא יהא בו משום בישול זה לא שמענו עכ"ד וראיתי להפר"ח חי"ד סי' ס"ח ס"ק י"ח שתמה עליו מהא דפריך התם אמתניתין דמני באבות מלאכות המולחו והמעבד את עורו היינו מולח היינו מעבד ולא פריך היינו אופה היינו מולח ותו במאי דמשני אפיק חד מינייהו ועייל שרטוט משמע דמולח ואופה תרי ענינים נינהו לגמרי ואין במולח אלא משום מעבד דאל"כ הול"ל אפיק מולח שהרי נכללה תחת אופה אלו דבריו יע"ש ובעניותי אי מהא לא אריי' דאפשר לומר שלא כ"כ הר"ן דמולח משום מבשל אלא דוקא גבי בשר דרכיך ובר בישול הוא אבל גבי עור דקשה ולאו בר בישול לא מחייב במולח משום מבשל אלא משום מעבד ומשו"ה פריך היינו מולח היינו מעבד ועוד אחר המחילה רבה נ"ל דלק"מ שהרי בפרק כ"ג דע"ד ע"ב פריך התם היינו זורק היינו בורר היינו מרקד ומשני אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל מילתא דהויא במשכן אע"ג דאיכא דדמין ליה חשיב ליה וא"כ משו"ה לא פריך הכא היינו מולח היינו אופה דכיון דהוו תרוייהו במשכן מליחה בעור ובישול בסממנים חשבינהו לתרווייהו באבות מלאכות ואף למ"ש התוס' שם דלא חשיבי מנפץ אע"ג דבמשכן היו מנפצין את הפשתן משום דהיינו דש ממש אלא שזה בתבואה וזה בפשתן אבל זורה ובורר ומרקד שלשה דברים הם ע"ש משמע ודאי דמליחה ובישול חשיבי ב' דברים כזורה ובורר שזה בישולו ע"י האור וזה בישולו ע"י מלח כנ"ל:<br><b> ולדעתי </b> יש להביא צד ראיה לדברי הר"ן מהא דגרסינן פ' הקומץ רבה דנ"א תקריב מלח ואפי' בשבת והקשה הרב מש"ל בפי"א מה' שבת דין ה' דלמאי אצטריך קרא הא קיימא לן דאין עבוד באוכלין ומדאורייתא ליכא איסור במליחת אוכלין ע"ש אכן כפי דברי הר"ן ז"ל הנה נכון שמ"ש בגמ' אין עבוד באוכלין היינו לומר שאם התרו בו משום מעבד פטור אבל משום מבשל מיהא חייב מן התורה ומש"ה אצטריך קרא למשרי בשבת ובמקום אחר כתבתי עוד יישוב אחר באורך עיין בה' י"ט:<br><b> האמנם </b> הא ק"ל טובא בדעת הר"ן ז"ל מדאמרינן פרק כ"ש דף מ' אמר ר"ח המבשל בחמי טבריה בשבת פטור פסח שבשלו במי טבריא חייב ופריך מ"ש בשבת דלא דתולדת אש בעינן וליכא כו' הרי מבואר דמבשל בחמי טבריא אע"ג דבישול גמור הוא אפ"ה פטור משום דבעינן תולדת אש ואם כן כ"ש וק"ו דמולח שאינו חייב משום מבשל דבר תורה כיון שאין בו תולדת האש. גם מהא דגרסינן בפ"ק די"ט די"א ר' אדא בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא וכתב הר"ן שם אף על גב דבפ"ב אסר הערמה הכא משום שמחת י"ט התירו דאתי למימנע ולא שחיט יע"ש ואם איתא דבמליחה יש בו משום מבשל ד"ת היכא שרינן מלאכה דאורייתא משום שמחת י"ט כיון דאפשר למולחן בבת אחת כדשמואל והרי מליחת בשר ע"ג עור לא שרינן אלא מליחת צלי משום דלאו מעבד גמור הוא אבל אקדרה כיון דמלאכה דאורייתא היא לא שרינן משום שמחת י"ט כדאיתא התם ולכן נ"ל שודאי דעת הר"ן ז"ל דבמולח אין בו משום מבשל ד"ת משום דבעינן תולדת האש וכמבואר מההיא דהמבשל בחמי טבריא אלא שכונתו ז"ל לומר דמההיא דאמרינן התם אין עבוד באוכלין אין ראיה לומר דבמולח אין בו משום מבשל דמאי דקאמר התם אין עיבוד באוכלין לאו למימרא דשרי למלוח בשר בשבת כי היכא דתידוק מינה דמולח אינו מבשל דומיא דכלי ב' דאי יש בו משום מבשל היכי שרינן הא אע"ג דלאו תולדת אש הוא אפ"ה פטור אבל אסור מיהא דומיא דמבשל בחמי טבריא אלא התם לענין חיוב הוא דקאמר דאין בו משום מעבד לחיובי עליו דאם התרו בו משום מעבד אבל שלא יהא בו משום בישול זו לא שמענו דלעולם יש בו משום בישול גמור אלא דמדאורייתא אף על גב דמבשל גמור הוא אפ"ה פטור משום דבעי תולדת אש וזה מדוקדק בלשונו שכתב אבל שלא יהא בו משום בישול כו' ולא כתב בלשון הזה אבל שלא יהא חייב משום מבשל אם התרו בו משום מבשל משמע שאף הוא ז"ל אזיל ומודה דאינו חייב משום מבשל משום דלאו תולדת האש הוא כמו שכתבנו כנ"ל:<br><b> ובהכי </b> סרו מהר כל תלונות הפר"ח ז"ל ודברי הר"ן ז"ל אינן סותרים למ"ש בפ"ק דחולין ובפרק ג"ה וכמ"ש הפר"ח ז"ל כנ"ל ודוק. ולענין עירוי אי חשיב ככלי א' מחלוקת ר"ת ורשב"ם שלדעת ר"ת עירוי חשיב ככלי ראשון ולדעת רשב"ם ז"ל חשיב ככלי ב' וכמבואר מדברי התוס' ז"ל פרק כירה אמתני' דהאלפס והקדרה ובסוף פרק השוכר ובסוף פרק כ"ש ועיין בפר"ח סימן הנז' מה שהאריך בזה וכתב ה"ה ז"ל פ' כ"ב מהלכות שבת הלכה ו' שדעת רש"י ז"ל כדעת ר"ת דערוי מבשל ככלי ראשון וכ"כ הרשב"א ז"ל בת"ה דצ"ב שדעת רש"י ז"ל כדעת ר"ת ויש לי מן התימה על מוהראנ"ח ז"ל שכתב בח"ב סי' ס"ח דלפי' ריב"ם שמפ' משם רש"י דדוקא דגי' שעלו בקערה מותר אבל נתבשלו לא ע"י עירוי לא חשיב כמו נתבשל לאוסרם לפי' ריב"ם ואפילו לר"ת שמפרש דעירוי ככלי ראשון ומבשל דהא דגים שעלו בקערה נמי עירוי הוא ואתמר עלייהו דמותר ואין סברא לומר דלריב"ם עירוי לאו ככלי א' ולהכי שרי אף ע"ג דבבישול אסור ולפי ר"ת דשרי ל"ש עלו ל"ש נתבשלו יע"ש והוא תימא איך עלה בדעתו לומר כן שהרי מבואר שדעת רש"י ז"ל דערוי ככלי א' כדעת ר"ת כמ"ש ואלו ריב"ם כתב משם רש"י דסבירא לי' דדוקא עלו אבל נתבשלו לא ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קנד) </b> ואם איתא דבמליחה יש בו משום מבשל ד"ת היכי שרינן מלאכה דאורייתא משום שמחת יו"ט כו'. זה תמוה לכאורה דהא מדאורייתא אמרינן הואיל ואי מקלעי לי' אורחים כו' שהרי בהא דהאופה מיו"ט לחול קיי"ל כרבה דאינו לוקה מטעמא דהואיל כו' וא"כ הא לא עדיף המולח מהאי דהאופה מיו"ט לחול דאינו לוקה ואפילו איסורא דאורייתא ליכא בי' וכמ"ש הגאון המחבר עצמו לעיל בדף מ"ב ע"א וכמבואר בפסחים דף מ"ו ע"ב ומאי זה ענין למליחת בשר ע"ג עור דבמלאכת עיבוד לא שייך לומר לא הואיל ולא מתוך וצ"ע:
+
+Halakhah 25
+
+<b>כל </b>
+<b> כלי חרס שנשתמש בהן חמץ אין משתמשין בהן מצה כו'.</b> פרק כ"ש ד"ל ע"ב התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם ופרש"י ז"ל מדכתיב בחטאת וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר וראיתי להר"ב ברכת הזבח פרק דם חטאת דצ"ה שהקשה לדעת רבינו ז"ל שפסק בפ"ח מהלכות מעה"ק הלכה י"ד דבשאר קדשים חוץ מחטאת סגי לכלי חרס במריקה ושטיפה א"כ איך ילפינן דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו מדכתיב בחטאת וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר אדנילף מחטאת נילף משאר קדשים דסגי בהגעלה וא"כ ע"כ גזירת הכתוב היא בחטאת דטעון שבירה אע"ג דיוצא מידי דופיו בהגעלה יע"ש שהניחו בצ"ע:<br><b> ולכאורה </b> היה נראה לומר דלק"מ דתלמודא הכי מייתי דמדהתיר הכתוב כלי נחושת במריקה ושטיפה ובכלי חרס לא התיר ש"מ דטעמא הוא משום דאינו יוצא מידי דופיו וכמ"ש התוספות בד"ה התורה העידה ובפ' דם חטאת והלכך אף על גב דבשאר קדשים סגי בהגעלה לא ילפינן לשאר איסורים משום דשאני קדשים דהיתירא בלע ומשו"ה התירה התורה בקדשים בהגעלה והכי אמרינן בהדיא בסוף ע"ז רמי ליה רב עמרם לרב ששת תנן השפודים והאסכלאות מלבנן באור והתניא השפוד והאסכלא מגעילן בחמין אמר לי' עמרם ברי מה ענין קדשים אצל גיעולי גוים הכא היתירא בלע התם איסורא בלע כו' והכי מסיק התם רב אשי במסקנא הרי בהדיא דגבי שפודין ואסכלאות אף על גב דבשאר קדשים סגי בהגעלה לא ילפינן מיניה לשאר איסורים משום דהתם היתרא בלע והכא איסורא בלע ואם כן ה"ה בכלי אף על גב דבשאר קדשים סגי בהגעלה לא ילפינן מיניה לשאר איסורים משום דהתם היתרא בלע והכא איסורא בלע אלא ילפינן מחטאת דמדלא התיר הכתוב בכלי חרס במריקה ושטיפה דומיא דכלי נחשת ש"מ דאינו יוצא מידי דופיו והלכך בשאר איסורים כיון דאיסורא בלע ואינו יוצא מידי דופיו לא מהני להו הגעלה וכן ראיתי בספר מקום שמואל שנדפס בקרב ימים שתירץ כן בפשיטות סימן ל"ז וכתב שנעלם מהר"ב בה"ז תלמוד ערוך דפ' בתרא דע"ז האמנם כד דייקינן שפי' נראה דאין תירוץ זה מחוור שהרי רבינו ז"ל בדין כ"ג כתב דסכינין מהני להו הגעלה ואלו בפ' י"ז מה' מאכ"א כתב דסכינין של גוים צריכין ליבון אם כן ע"כ דהיינו משום דס"ל דחמץ היתירא בלע מקרי ומש"ה מהני להו הגעלה דומיא דשפודין ואסכלאות גבי קדשים דמהני להו הגעלה מה"ט כמ"ש ה"ה וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתי' דהיכי ילפינן מחמץ דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו מחטאת אדנילף מחטאת נילף משאר קדשים דסגי להו בהגעלה ואי משום דהיתירא בלע א"כ בחמץ נמי תסגי בהגעלה מה אי טעמא דומיא דשאר קדשים ולכן נ"ל דתלמודא הכי מייתי דמדחזינן דלא התירה התורה כלי חרס במריקה ושטיפה ככלי נחושת ש"מ דכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו ואפילו לאחר הגעלה נשאר ממנו משהו והלכך בחטאת החמירה תורה משום משהו הנשאר שם בשאר קדשים התירה התורה בהגעלה משום דאע"ג דאינו יוצא מידי דופיו ונשאר בו משהו גזרת הכתוב היא גבי נותר דלא חל עליו שם נותר על אותו משהו והלכך בשאר איסורין ילפינן מחטאת דנאסר משום אותו משהו ולחומרא מקשינן ולא לקולא ועיין בספר צאן קדשים ודוק. ודרך אגב ראיתי לעמוד במ"ש הרא"ש בסוף ע"ז וז"ל ומיהו קצת נראה שסוף הלילה לבדו אינו מועיל אלא כולו שאם סוף הלילה לבדו גורם למה הצריך הכתוב בכלי חרס שבירה ומריקה ושטיפה בכלי נחושת אחר בישול חטאת למ"ד נט"ל מותר כי מיד שנעשה נותר נפגם טעמו ומותר מן התורה לבשל בו וי"ל כו' ומ"מ גזירת הכתוב היא שבירה בכלי חרס מריקה ושטיפה בכלי נחושת מידי דהוי כו' וה"נ אף ע"פ שאין בכלי אלא בליעת טעם פגום גזירת הכתוב היא עכ"ד. וק"ל עליו דהא דגרסינן בזבחים דצ"ז ע"ב תנו רבנן חטאת אין לי אלא חטאת כ"ק מניין ת"ל קדש קדשים יכול שאני מרבה את התרומה ת"ל אותה פרט לתרומה דברי ר"י כו' ופריך עלה בגמ' ותרומה לא בעי מריקה ושטיפה והתניא קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנ"ט אמר אביי לא נצרכ' אלא לדאמר מר בישל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי כו' והשתא לדעת הרא"ש דגזירת הכתוב היא גבי חטאת דאפילו נפגם טעמו בעינן מריקה ושטיפה משא"כ בשאר איסורים מאי פריך בגמרא ותרומה לא בעי מריקה ושטיפה ודחיק לשנויי דקרא איצטריך לבישול במקצת כלי ואמאי לא משני בפשיטות דכי מיעטיה קרא לתרומה ממריקה ושטיפה היינו היכא דנפגם טעמו דומיא דחטאת דאיירי קרא וקאמר דדוקא בחטאת טעון מריקה ושטיפה אע"ג דנפגם טעמו אבל תרומה אם נפגם טעמו ועבר עליו לילה אחד לא בעינן מריקה ושטיפה וברייתא דקתני אם בישל בנ"ט ע"כ מיירי היכא דלא נפגם טעמו ואפשר ליישב דתלמודא התם בעי לשנויי אליבא דר"מ דס"ל בפרק השוכר נ"ט לפגם אסור דאם כן לדידיה על כרחין דסבירא ליה או כר"י דאותה אתא למעוטי תרומה או כר"ש דס"ל ק"ק אין טעונים מריקה ושטיפה וכמ"ש תרומה והא פריך דתרומה לא בעי מריקה ושטיפה והתניא כו' וא"כ לר"מ אפילו נימא דקרא בנט"ל מיירי מ"מ הא איהו ס"ל דנט"ל אסור ודוק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ד) </b>
+<b> יש </b> לי להקשות על דברי הרב וצאן קדשים דטעמא דר"מ משום דחטאת במשהו ושאר קדשים ליתא במשהו. וכי שערו בזה וידעו מה שיצא מדופני הכלי ומה שלא יצא ודאי אי מצד נותן טעם באוכל שנתבשל אח"כ נגע בה. שפיר הסברא דלא נשאר בכלי אלא משהו ר"ל שבהגעלה יוצא כ"כ מהבלוע שלא נשאר בו בלוע כ"כ שיתן טעם באוכל והיינו משהו שבכל פעם נתבטל בששים או אפילו יותר מששים אמנם הכא הרי נגע בו הכתוב שלא יהיה נותר בכלי לבער הנותר מן העולם בין לשיטת תוס' שם שלאחר זמן הנותר צותה התורה מו"ש בין לשיטת הר"מ [הלכות מע"הק פ"ח הלכה י"ד] שעקב אכילה צוה התורה מו"ש שלא יבוא לידי נותר מ"מ הרי צוה התורה שלא יהיה נותר ואיך שייך משהו בזה. וצ"ל שסברת משהו הוא שלא נשאר כל כך בהכלי שיחול עליו איסור נותר היינו שנשאר רק משהו והוא חצי שיעור וזה נגד השכל. דמי חדר תוך הכלי לראות דלא נשאר בו משהו בענין שאפילו חצי שיעור לא נשאר וכי שייך זה בכל הכלים בין שהוא כלי קטן בין שהוא כלי גדול ואמרינן שמשהו נשאר ולא יותר ועוד לפי דעת צ"ק דמשום משהו נגע בו והיינו דילפינן מניה לחמץ בפסח שהוא נמי במשהו תינח חמץ שאר איסורים מ"ט וצ"ל דבאמת בשאר איסורים מהני הגעלה גבי כלי חרס וא"כ לפ"ז מאי מקשה הש"ס בפסחים [ל' ב'] מתנור שעשה בו אלי' על רב הלא רב איירי בחמץ ואסור במשהו אמנם התם גבי תנור מודה רב וזה יש לדחות קצת דהא עכ"פ מדרבנן יהיה אסור אף אם נשאר משהו ועוד מהיכי תיתי לן לומר דגבי חטאת משהו אסור ולא גבי שאר קדשים. ורש"י דא"ל חולין [ק"ג ג'] קדשים במשהו אסור בכל הקדשים סבירא ליה הכי דבאמת מקשינן כל הקדשים להדדי מהקישא דזאת תורת חטאת עיין זבחים [צ"ח ב'] ובאמת אי הוי אמרינן דבכל קדשים משהו מותר רק בחטאת אסרה תורה משהו. יהיה מפורק בזה קושי' תוס' על רש"י זבחים [צ"ח ב'] ד"ה לא נצרכה כו' עיין עליו. ואולם היה קצת להעיר בזה דהתוס' ריש פרק ד"ח [צ"ב א'] בד"ה יכול הקשה היאך ילפינן דמתקדש בבלוע בכל הקדשים מהקישא וממעטי' לענין כיבוס מאי פסקא דלמא איפכא דממעטי' קדוש בבלוע ומרבי' ניתוז וכיבוס והיה לו לומר דמסתמא ממעטי' כבוס דלא מצינו בכה"ג בכל התורה כולה ומרבינן קדוש בבלוע כיון דמצינן בכה"ג דבלוע אוסר בטעם כעיקר בשאר איסורין וכדומה ואף אם ט"כע ל"ד דלא ילפינן מגעולי נכרים וב"בח ונזיר מ"מ הרי מצינו שאסרה התורה גבי הני ואמרינן דדמי להני משא"כ כיבוס לא מצינו בשום מקום וא"כ לפ"ז מה שלא מצינו בשום מקום לא אמרינן דהקשה התורה קדשים לשאר חטאת וכיון שלא מצינו איסור משהו בשאר איסורים א"כ מהיכי תיתי נאמר דהוקשו כל הקדשים לחטאת ולומר דבכל הקדשים משהו אסור ואמרינן דבכל הקדשים משהו מותר. ובהמבואר יש לתרץ הר"מ הנ"ל מע"הק דפ' כר"ח דחטאת פסולה בין שהי' שעת הכושר בין שלא הי' שעת הכושר אין טעון כיבוס והקשה התי"ט והרב ברכת הזבח לפ"ז ע"כ אותה להאי צריך ואיך פסק כרבי יהודא דאמר אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים טעון מ"וש מדאיצטרך אותה והרי אלה תרתי דסתרי המה לפי הש"ס זבחים [צ"ב ב' וצ"ו ב'] ואומר אני דהרמב"ם היה סובר דאף בלא אותה ילפינן קדשים קלים דטעון מ"וש מהקישא דכל הקדשים הוקשו לחטאת ולענין מ"וש ילפינן מני' דהא עיקר מו"ש משום הגעלה ומשום טעם כעיקר וכמו שאמרו חכמים מידי דהוי אג"נ עייש"ה. ורק שגבי קדשים צריכין נקיון גדול ואפי' שטיפה צריך וילפינן מני' רק לענין כלי חרס שישברו לא ילפינן מיני' דהחילוק הוא כיון דכתיב בחטאת יקדש לומר דמשהו אסור ובזה לא מקשינן שאר קדשים לחטאת והא דלא אמר ר"י טעמי' משום היקשא דאמר מדאיצטריך אותה למעט תרומה ל"ק כלל כיון דבאמת אית ליה אותה למעוטי תרומה דהוא סובר כר"ע לעיל דדוקא בשלא היה שעת הכושר אין טעון כיבוס וא"כ אותה למה לי ואיצטרך אותה למעט תרומה וא"כ ממילא מוכח דשאר קדשים איתקש והיינו שהוכיח להקישא והא דאצטריך למעט תרומה לשתוק כלל מאותה מהיכא תיתי ירבה תרומה ר"ל דסבירא ליה לר"י טעם כעיקר דאורייתא ומתורץ בזה קושית הרב פלתי דהקשה מאי הקשה הש"ס ממתני' דלא יבשל בה חולין דלמא ס"ל לר"י טעם כעיקר לאו דאורייתא ולפי באורינו שפיר הקשה הש"ס דא"כ ל"ל כלל אותה דעיקר הדין שמעינן מההיקש אם לא דריש כר"ש דקודש הקדשים דוקא ללמוד מני' דבזה לא אתקיש וראיה נכונה בזה לדברי הר"מ [הל' תרומות פט"ז הלכה י"א] דפסק דתרומה אין צריך הגעלה והשיג עליו הראב"ד מסוגיא דהכא דמוכח דצריך הגעלה וזה ליתא לדברינו דסוגיא דהכא קאי לפי שמוכח מר"י טע"כ דאורייתא אבל אנן קיי"ל טעם כעיקר דרבנן ואפילו מדרבנן א"צ הגעלה ע"ש בכ"מ דוק:<br><b> ולפי </b> מה שהעלנו דאתי נכון דדוקא חטאת איתא במשהו ולא שאר קדשים. נבאר נמי תלונותינו השנית על הצ"ק שהעמדנו עליו מה יועיל לנו שמוציא מכ"ח הבלוע בענין שלא נשאר כל כך טעם שיתן טעם בבישול מכל מקום ישאר נותר בעולם ומי ישער בשעלו דלא נשאר כ"א חצי שיעור בשלמא בכלי נחושת יוצא הכל אבל בכלי חרס אם אינו יוצא מי יודע היכן הדבר מגיע ואף שיכולין לשער שיוצא רוב הבלוע בענין שאינו נותן טעם מ"מ בלוע הנשארת היכן יכלנו לשער אם יש בו כזית אם אין וא"א לצמצם הדבר וא"כ אכתי מאי חילוק יש בין שאר קדשים לחטאת הכי לענין נותר. אמנם לאחר העיון י"ל דשיטת הר"מ כך היה בסוגייתינו דהנה באמת ראיתי דבר חדש מה שלא הרגיש בזה אחד מכל נושאי כלי הרמב"ם דבמריקה ושטיפה לחוד כתב הרמב"ם בהל' מע"ק שמריקה ושטיפה צריכה להיות עקב אכילה והיינו טרם שהבלוע נעשה נותר ואולם בשבירת כלי חרס גבי חטאת לא כתב הר"מ מזה מידי דאימת יהיה השבירה וכל דיני השבירה כתב הרמב"ם דצריך להיות בעזרה עיי"ש בהרמב"ם הל' מע"ק הל' י"ד משמע מסידור לשונו הצח דדוקא גבי מו"ש בעינן עקב אכילה ולא גבי שבירת כ"ח גבי חטאת והלא דבר הוא. ואומר אני דר"מ היה סובר דמב' טעמים צוה התורה הכא מ"וש האחד כפשוטו שלא יבשל בה בישול אחר ובליעתו יהיה נותר ויאסור התבשיל והשני שלא יעשה נותר ויבער מן העולם ולכן סובר הרמב"ם דיהי' עקב אכילה שלא יבוא לידי נותר כלל דהא הבלוע אם לא יגעיל וישטוף בעל כרחך יבוא לידי נותר לכן צוה התורה מריקה שהיא הגעלה ושטיפה שהיא הנקיון יותר הצריכין גבי קדשים משום חומרא דקדשים שלא יבוא כלל לידי נותר ולא יהי' רגע אחת שעברנו על לאו דלא תותירו כל זה בכלי נחושת דיוצא מידי דפיו מכל וכל אבל גבי כלי חרס דאינו יוצא מידי דפיו וע"כ נשאר משהו. ולפי מה שהערנו המשהו הזאת היינו שישאר אפילו כזית ולא נקראת משהו אלא לענין זה שאינה נותנת טעם בבישול שנתבשל בה אח"כ הצריך התורה השבירה לאו מפאת טעם השני לבער הנותר מן העולם דמאי אהני לן שבירה זו דהא נבלע עכ"פ בחרסין וכמ"ש התוס' ד"ה אלא קדירות עיי"ש סוף הדבור אלא משום טעם הראשון כדי שלא יאסור התבשיל שנתבשל בה אח"כ ולית ליה תקנה בהגעלה כיון דנשאר בו משהו והרי בחטאת אוסר משהו בתבשיל ולפיכך לא מצריך הר"מ שיהיה שבירה עקב אכילה דלמאי צורך דעקב אכילה הוא צורך שלא יהיה נותר וזה דוקא במו"ש ולא בשבירת כלים ובעינן רק השבירה שלא יתבשל בה בישול אחר ודי לנו אם שברי' מתי ששברי' כל זה בחטאת דאוסר במשהו אבל בשאר קדשים דאינו אוסר במשהו מיהו דבעינן מריקה ושטיפה מפאת ב' טעמים שלא יתבשל אח"כ ויאסור בבלוע גדולה בנותן טעם וגם להוציא מידי נותר במה שיכלנו מ"מ שבירת כלים ללא צורך דמגעילין גם כלי חרס ואף אם אינו יוצא מידי דפיו ונשאר משהו הרי אינו אוסר התבשיל שמשהו אינו אוסר אם לאו בנותן טעם ואף אם נשאר כזית והוי נותר מ"מ לא ישבר דהאי שבירה לא יועיל. לא מעלה ולא מוריד דהא עכ"פ נבלע בחרסין ובאמת יש לי בסוגיא זו אריכות דברים הרבה בענין נט"ל ומשהו ושלא כדרך הנאתן דאם שלא כדרך הנאתן אסור נט"ל נמי אסור והרי בקדשים שלא כדרך הנאתן אסור כדמוכח מש"ס פסחים [כ"ו א']. ולפ"ז מסולק קושי' הרא"ש והתוס' ע"ז שהביא הרב המחבר פה דהקשו הא נט"ל הוא דהלא אסור נט"ל דהרי שלכד"ה אסור והוא עצמו נט"ל ואולם אנכי פה כרושם דברים בעלמא ואנכי שונא האריכות פה שאין מקומינו:
+<b>אלא </b>
+<b> מניחן לאחר הפסח ומבשל בהם.</b> כתב ה"ה פסק כשמואל דפליג אדרב דאמר ישברו כו' הנה התוס' בפ' כ"ש ד"ל ד"ה אמר רב קדרות כו' כתבו וז"ל בפ"ב דע"ז גבי עכבר' בשיכר' אשבוחי משבח מספ"ל אי קסבר רב נט"ל מותר ועכברא בשיכרא אשבוחי משבח ואי ס"ל מותר אפ"ה קאמר הכא כו' בדיעבד שרי אבל לכתחילה אסור ועוד דהתם שרי לפי שפוגם טעמו כמו שהוא בעין אבל הכא אינו פוגם אלא מחמת ששהא בדופני הכלי עכ"ל. והנה לכאורה נראה מדבריהם דלתי' הב' לא שני לן בנט"ל בין דיעבד לכתחילה ואם הדבר כן ק' דאכתי תיקשי להו דשמואל דקאמר אשוו זבינייכו אכדייכו ואי לא דרשינן להו כר"ש דמשמע דלר"י קדרות בפסח ישברו ואמאי הא הוה ליה נט"ל ושמואל ס"ל דנט"ל מותר אפילו היכא שאינו פגום אלא מחמת ששהה בדופני הכלי וכדאיתא בפ' אין מעמידין דל"ו דקאמר התם א"ל שמואל לרב בשלמא לדידי דאמינא זליפתן של כלים אוסרתן היינו דכי אתא ר"י בר שמואל ואמר דרש רב שמן ר"י ובית דינו התירוהו קסבר נט"ל מותר וכ"כ התוס' שם ד"ה בשלמ' לשמואל דסבר דנט"ל מותר שיהיה מחזיק דברי רבי שמלאי יע"ש הרי דאף בזליפת כלים שאינו פוגם אלא מחמת ששהא בדופני הכלי אפ"ה ס"ל לשמואל דנט"ל מותר וכן ק' למאי דקאמר בגמ' ואזדא שמואל לטעמיה דא' שמואל להנהו דמזבני כנדי כו' דת"ל דשמואל לטעמיה דס"ל נט"ל מותר ולכאורה היה נראה לומר דאף לתי' הב' אזלי ומודו דיש לחלק בין לכתחילה לדיעבד אלא דמה שהוצרכו לתי' הב' לומר דהכא גבי קדרות ס"ל לרב דאפילו בדיעבד אסור הוא משום מאי דפריך בגמ' ולישהינהו אחר הפסח וליעבד להו שלא במינן ומשני גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינן והשתא אי טעמיה דרב דאמר ישברו היינו משום אסור לכתחילה גרידא ק' דהיכי גזרינן שלא במינן אטו מינן כיון דבמינן גופה אינו אסור אלא לכתחילה ומדרבנן הו"ל גזירה לגזירה משו"ה הוצרכו לומר דהכא מודה רב דנט"ל אסור אפי' בדיעבד דהשתא גזרי' שפיר שלא במינן אטו מינן אמנם לשמואל דקאמר אשוו זבינייכו כו' ל"ק להו דאיכא למימר דאע"ג דשמואל ס"ל דנט"ל מותר היינו דוקא בדיעבד אבל לכתחילה אסור וא"כ אי משום טעמא דנט"ל מותר נהי דשלא במינן מותר משום דהוה ליה גזירה לגזירה כמ"ש אבל במינן מיהא אסור לכתחילה וא"כ משום הכי הוצרך שמואל לומר דרישנא להו כר"ש אך כד מעיינין שפיר אין זה נכון ממ"ש התוס' בדיבור שאחר זה וז"ל ור"י מפרש דכיון שהקדרות של חרס אם יהיו אסורים ואין להם תקנה זה חשוב דיעבד ואע"ג דלענין איסור קדרה שאינה בת יומא אסרי' לה אע"פ שאין להם תקנה משום דהתם בלע איסור הרבה אבל הכא ליכא אלא משהו והואיל שלא במינן הוא יכול לבטלו וכדיעבד דמי עכ"ל. ולפי הנראה ודאי שדעת ר"י ז"ל כתירוץ הב' ולא כתי' הא' שכתבו דהיינו טעמא משום דנט"ל לכתחילה אסור שהרי לדעת ר"י כיון דהקדרות של חרס ואין להם תקנה וליכא אלא משהו חשיב דיעבד וכן נראה דעת רש"י ז"ל שכתב בד"ה אמר רב וז"ל ועוד דקי"ל נט"ל מותר הרי דס"ל דלמאי דקי"ל נט"ל מותר קדרות בפסח אינן טעונין שבירה אע"ג דלכתחילה מיהא נט"ל אסור אלא משמע דס"ל דהכא חשיב דיעבד כיון שהם של חרס וליכא אלא משהו וכתי' ר"י ז"ל וכיון שכן הדק"ל לדשמואל אמאי אצטריך לטעמא דרשינא להו כר"ש ת"ל דאיהו ס"ל דנט"ל מותר ויש ליישב בדוחק דאיצטריך לטעמא דר"ש לאשמועי' דאפי' בקדירות הידועים לנו שנשתמשו בהן חמץ הרבה אפ"ה שרי ודוק ודע שמדברי ר"י הללו שכתבו התו' ואע"ג דלענין איסור קדירה כו' נראה דס"ל דטעמא דקדירה שאינה בת יומא אסורה והמאכל מותר הוא משום דנט"ל לכתחילה אסור ומש"ה אסור לבשל בה לכתחילה ואם עבר ובשל מותר:<br><b> האמנם </b> התוס' בפ' בתרא דע"ז בסוף דע"ו ע"א ד"ה מכאן ואילך כתבו וז"ל ויש לתת טעם מה ראו להתיר המאכל ולאסור הקדירה לפי שהקדירה היה בה איסור גמור תחילה אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם יע"ש וא"כ לפי דבריהם ז"ל כונתם נראה דל"ק להו מידי מקדירה שאינה בת יומא דהתם לאו משום טעמא דלכתחילה הוא אסור אלא משום דבלע איסור גמור תחיל' ומהתימה למה שראיתי בהגהות אשירי שם שכתב משם ר"י וז"ל אבל קדרה אי שרית בה לבשל כו' אבל אין לומר הטעם דאין להתיר לבשל בקדרה לפי שזה היה לכתחילה ונט"ל לכתחילה אסור דהא כיון שטעונין שבירה הו"ל כדיעבד כר"י עכ"ל. ויש לתמוה שהרי מדברי ר"י שכתבו התוס' מבואר דס"ל דטעם דקדרה שאינה בת יומא אסור הוא משום דנט"ל לכתחילה אסור דאל"כ לא תיקשי להו מידי וצ"ע והחכם השלם הרב ועצום כמוהר"י אשכנזי ז"ל הקשה לדברי התוס' בתי' הא' שכתבו דה"ט דרב דאמר קדרות בפסח ישברו משום דנט"ל לכתחילה אסור ממ"ש התוס' באותו פרק דכ"ו ע"ב ד"ה בין חדש וז"ל אע"ג דזוז"ג דוקא בדיעבד מותר כדמוכח ס"פכל הצלמים זוז"ג דהכא חשיב כדיעבד דאם יאמר חדש יותץ יפסיד התנור עכ"ל וא"כ הכא נמי כיון שהקדרות של חרס אין להם תקנה אלא שבירה חשיב דיעבד ואיך כתבו התוס' דחשיב לכתחילה ואף אם נאמר דהתו' בההיא דחדש יותץ ס"ל כתירוץ הב' שכתבו הכא מ"מ אכתי קשה דלפי תירוץ הא' דהכא מה יענו לקו' דהתם והנה לדברי התוס' היה אפשר לומר דס"ל דקדרות של חרס יש להן תקנ' בחזרת כבשונות וכמו שכתב הרא"ש שכן דעת התוספ' ואם כן כיון דאיכא תקנתא בחזרת כבשונות חשיב כלכתחילה ממ"ש גבי תנור שהסיקו בקשין של כלאי הכרם דלית להו תקנתה כלל אפי' בחזרת כבשונות משום שדרכו להסיקו כל שעה מבפנים ולאו כפנים חדשות דמי כמ"ש התוספ' לקמן ד"ה התורה העידה יע"ש ומ"ש התוס' משם ר"י דקדרות של חרס כיון שאין להם תקנה אלא שבירה חשיב דיעבד אפשר דס"ל דכבשונות לא שכיחי והילכך חשיב כמי שאין להם תקנה מיהו הדבר הק' הוא לדעת הר"ן ז"ל שכתב כתירוץ הא' שכתבו התו' דה"ט דרב משום דנט"ל לכתחילה אסור וכתב וז"ל ואע"ג דלרב אי אפשר שלא לשבור הקדרה אפ"ה לא הוי כדיעבד ואלו בההיא דתנור כתב דה"ט משום דכיון דלית ליה תקנתה אלא בנתיצה כדיעבד דמי ולדעתו אין לומר כמ"ש לדעת התוס' שהרי מדברי הר"ן ז"ל בההיא דהתורה העידה על כלי חרס כו' מבואר דס"ל דחזרת כבשונות לא מהני בקדרות של חרס ולכן נראה ליישב דלא דמי דבשלמא בההיא דתנור דמה שאסרו חכמים זוז"ג לכתחילה לאו היינו משום גזירה דלא ליהנו באיסור תורה דהתם ודאי אי שרינן ליה ליהנות מן התנור שהסיקו בקשין של כלאי הכרם לא אתי למיטעי ליהנות מן האיסור עצמו דבהא ודאי לא טעו אלא דכך רצו חכמים לומר דלכתחילה לא יהנה מהאיסור והילכך כיון דלית ליה תקנתא אלא נתיצה חשיב דיעבד משא"כ הכא דכיון דטעמא דקדרה שאינה בת יומא אסורה לכתחילה לבשל בה הוא משום גזירה אטו בת יומא כדאיתא בסוף ע"ז אם כן בשאינה בת יומא אתי לבשל בבת יומא ואדרבא בקדרה של חרס כיון דלית להו תקנתא איכא למיגזר טפי אטו בת יומא כיון דלא משכח להו תקנתא כנ"ל והר"ן ז"ל כתב ליישב קו' התוס' בשם יש מי שתי' דלא מצינן למיפשט מהכא משום דאפילו מאן דאית ליה נט"ל מותר ה"מ באיסורין שהם אוסרים בנט"ל אבל חמץ שאוסר במשהו כיון שאין הולכים בו אחר נתינת הטעם אפילו נט"ל אסור יע"ש וראיתי להר"ב ת"הד סי' קכ"ח הביאו מרן הב"י סי' תמ"ז שכתב שגדול אחד נסתפק היכא דהוי משהו וגם נט"ל אי אסרינן דאיכא למימר דאף האוסרים מודו בהכי וכתב שנר' לו להוכיח קצת שאין לחלק מדברי המרדכי יע"ש ויש לי לדקדק דתיפשוט ליה מדברי הר"ן הללו שהרי הר"ן כתב בסמוך לזה דסתם קדרות של חמץ אי אפשר שיבא לידי נתינת טעם שסתם קדרות אין משתמשין בהם חמץ הרבה והכריח כן מהא דפריך בגמ' ונשהינהו לאחר הפסח ונעביד בהו שלא במינן יע"ש וא"כ אם איתא דהיכא דהוי משהו וגם נט"ל כ"ע מודו דשרי אם כן איך כתב דטעמיה דרב משום דנט"ל אסור בחמץ הא כיון דליכא אלא משהו כ"ע מודו דשרי ודוחק לומר שדעת יש מי שתי' שכתב הר"ן כדעת הרמב"ן שכתב שם הר"ן שהאריך בליקוטיו לתרץ קו' זו הא דפריך בגמרא ונשהינהו לאחר הפסח ומשמע שלדעת הרמב"ן קדרות של חמץ נמי יש בהן בכדי נתינת טעם דכל כי האי הי"ל להר"ן לפרש ותו שכשדחה הר"ן דברי יש מי שתירץ הי"ל לדחותם מהאי טעמא נמי כיון שלפי דעתו קדרות של חמץ אין בהם כדי נתינת טעם גם ממ"ש הטור סי' הנז' שדעת רש"י דנט"ל מותר בפסח נראה שדעתו דאין לחלק בהכי שהרי משמע ודאי שמ"ש הטור כן הוא ממ"ש רש"י בד"ה אמר רב ז"ל ולית הלכתא כוותיה מתרי טעמי כו' ועוד דקי"ל נט"ל מותר וזה משעברו עליו ימי הפסח הופג טעמו עכ"ל וכן כתב הרב ב"ח שמדברי רש"י הללו הוא שכתב הטור כן והשתא אם איתא דהיכא דהוי משהו וגם נט"ל כ"ע מודו דשרי אין ראיה מדברי רש"י הללו כלום דשאני קדרו' בפסח הוי משהו ונט"ל שהרי דעת רש"י דקדרות של חמץ אין בהן כדי נ"ט וכנראה בהדיא ממ"ש בד"ה ולעביד בהו וז"ל דחמץ שלא בזמנו במשהו מותר והאי משהו חשיב להו עכ"ל ומשו"ה כתב רש"י דלית הלכתא כוותיה דרב דכיון דקי"ל נט"ל מותר אע"ג דבחמץ בפסח החמירו היכא דאיכא תרתי לא מחמרינן ולעולם היכא דיש בו כדי נ"ט ס"ל לרש"י דאסור:<br><b> אמנם </b> אחר העיון קצת נראה דלא ק' מידי דודאי מה שנסתפק הר"ב תה"ד היינו טעמיה משום דכיון דחמץ בפסח במשהו אינו אלא מדרבנן איכא למימר דכי החמירו דנט"ל אסור בפסח היינו דוקא היכא דאם היה טעמו לשבח היה אסור מדאורייתא אמנם במשהו כיון דאינו אלא מדרבנן משום דהו"ל דבר שיל"מ וא"נ משום דלא בדילי אינשי כולי' שתא כמ"ש ז"ל הו"ל תרי דרבנן וכולי האי לא מחמרינן וא"כ מדברי הר"ן שכתב בשם יש מי שתי' אין ראיה כלל דהתם אליבא דרב קיימינן דס"ל דהלכה כר"י דמין במינו במשהו ומדאוריית' נמי אסור ולרב ודאי כיון דס"ל דמין במינו במשהו מדאורייתא פשיטא ודאי דלדידיה נט"ל אפי' במשהו אסור ומשו"ה קאמר דקדרות בפסח ישברו ובהכי ניחא ג"כ מ"ש הטור שדעת רש"י דנט"ל מותר בפסח שהרי דעת רש"י ז"ל דקי"ל כר"י דמין במינו במשהו כמ"ש בשמעתין ד"ה אמר רבא וא"כ כיון דלדידיה מין במינו במשהו דאורייתא פשיטא ודאי דנט"ל אסור במשהו וא"כ אי ס"ל לרש"י דבאיסורין שהן במשהו נט"ל אסור איך כתב דלית הלכתא כרב משום דקי"ל נט"ל מותר כנ"ל נכון ועיין במר"ן ז"ל בי"ד סוף סי' ק"ג שכתב וז"ל כתוב בא"ח בשם הר' ש"ט פלכו אין אומרים נט"ל מותר אלא באיסור שהוא בטל בס' אבל איסור שצריך שיעור גדול מזה כגון בריה או תרומה אפי' פגום אסור ובטור א"ח סי' תמ"ז כתבתי שאין דעת רוב הפוסקים כן עכ"ד:<br><b> וראיתי </b> להרב בני יעקב ז"ל בהגהותיו על הטור שתמה לדעת הר' ש"ט ז"ל ממ"ש בירושלמי פ"י דתרומה מ"ה אמתני' דקתני תלתן שנפל לתוך הבור בתרומה ובמעשר אם יש בזרע כדי ליתן טעם בשביעית ובכלאי הכרם ובהקדש אם יש בזרע או בעץ כו' ואין העץ פוגם וחוזר ופוגם מתני' כמ"ד נט"ל אסור כו' יע"ש הרי בהדיא דאפי' בתרומה אמרי' נט"ל מותר ולכאורה הי"ל להרב ז"ל להקשות קו' הלזו לדעת הרשב"א וסיעתי' הסוברי' דכל שאיסורו במשהו נט"ל אסור שהרי במתני' מני בהדייהו שביעית והקדש דאיסורן במשהו כדאיתא בנדרים דף נ"ח ואפי"ה קאמר דנט"ל מותר:<br><b> ואולם </b> אחר העיון קצת נראה ודאי דלהרשב"א וסיעתיה ל"ק ולא מידי משום דאיכא למימר דכי פריך בירושלמי ואין העץ פוגם כו' אחלוקת תרומה דתני מתניתין דאם יש בו כדי ליתן טעם אסור הוא דפריך אבל אחלוקת שביעית והקדש ה"נ דלא ק"ל דהנהו כיון שאיסורן במשהו נט"ל אסור וזה פשוט:<br><b> ואמנם </b> עיקר קו' נר' דלק"מ ולא ידעתי אדק"ל מהירוש' אמאי ל"ק ליה בפשיטות ממתני' דע"ז דקתני בהדיא זה הכלל כל שבהנאתו בנ"ט אסור כל שאין בהנאתו בנ"ט מותר כגון חומץ שנפל ע"ג גריסין הרי דאף ע"ג דיין נסך במשהו קתני מתני' דנט"ל מותר אלא ודאי הדבר ברור דע"כ לא כתבו ז"ל אלא דוקא במין במינו דאיסורו במשהו וכן בתרומה דעולה בא' ומאה ה"ד במין במינו אבל במין בשא"מ איסורו בנ"ט וכמבואר בדברי רבינו ז"ל פט"ו מה' מ"א ומש"ה פריך בירושלמי שפיר בתלתן שנפל לתוך היין כיון דמין בשא"מ הוא ובטל בס' ואין העץ פוגם כו' ומתני' דע"ז נמי מתרצתא בהכי דיין נסך דאיסורו במשהו אינו אלא במין במינו וזה פשוט ומבואר שם בע"ז דס"ו בדברי התו' דבור המתחיל מכלל יע"ש:<br><b> ואולם </b> אי ק"ל הא ק"ל ממ"ש הירוש' סמוך ונראה אמתני' דקתני זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה כו' אסור הדא אמרה לא לשבח לפגם אסור מתני' ר"ש היא דר"ש אמר נט"ל אסור והא ר"ש אמר נט"ל מותר כו' יע"ש הרי דאע"ג דזיתי חולין עם זיתי תרומה מין במינו הוא ואינו עולה אלא בא' ומאה ואפי' הכי קאמר דנט"ל מותר וצ"ע עוד ראיתי במכתב לא ידעתי למי מקדושים שהק' ממתני' דפ"ב דערלה דתנן שאור של חולין שנפל לתוך עיסה וחימצה ואח"כ נפל שאור של תרומה ושל כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור ור"ש מתיר ומבואר בפרק בתרא דע"ז דס"ח דטעמיה דר"ש משום דהוה ליה נט"ל הרי דאף בתרומה אמרינן נט"ל מותר וליכא למימר דמיירי במין בשא"מ דסתם שאור לא שכיח אלא במין במינו כמ"ש התי"ט פ"ב דערלה מ"ז יע"ש ותירץ דהתם היינו טעמא דמתיר ר"ש משום דשמעיה לת"ק דקתני ויש בו כדי להחמיץ אסור והיינו אפילו יש בו לעלות בק"א דאי בשאין בו לעלות בק"א אפי' אין בו כדי להחמיץ אסור וכדתנן יש בו כדי להחמיץ בין שיש בו לעלו' בק"א כו' אסור ואהא פליג ר"ש דאי משום מחמיץ אסרת אפי' ביותר מק"א כיון שהוא נט"ל מותר אבל לעול' דאם אין בו לעלו' בק"א מודה ר"ש דנט"ל נמי אסור דלא תליא בטעמא אלא בשיעורא את"ד ז"ל והנראה שדעתו ז"ל דע"כ לא כתב הר' ש"ט דבתרומה כיון דלא בטיל בס' נט"ל אסור אלא דוקא בשנפלה בפחות מק"א אבל ביש בו לעלות בק"א אפי' בחמץ דאיסורו במשהו נט"ל מותר ולדעתי אכתי ק"ל ממ"ש בירושלמי שם בפ"ב דערלה תניא שאור של שביעית ושל תרומה כו' בזה כדי לחמץ ובזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו אסור לזרים ולכהנים ראב"ש מתיר לזרים רבי אבהו בשם ר"י בעי מה בין תרומה אצל הזרים מה בין אצל הכהנים כו' שביעית אפילו אצל הכהנים אסורה הדר אמר ר"י הפתר שנפל שאור של תרומה תחילה לא בא שביעית אלא לפגום כו' יע"ש ובהרב שדה יהושע הרי דאע"ג דשביעית אוסרת בכ"ש כדתנן בשביעית ובנדרים אפילו הכי נט"ל מותר וכמו כן קשה לדעת הרשב"א ז"ל וסיעתיה דס"ל דכל שאיסורן במשהו לא אמרינן נט"ל מותר וליכא למימר דהכא מיירי בשנתערב משהו משאור של שביעי' שכיון שהוא משהו ונט"ל מותר לכ"ע שהרי הר' תה"ד נסתפק בזה והכריח מדברי ראבי"ה דאפילו בדאיכא תרתי משהו ונט"ל אסור:<br><b> ואולי </b> נאמר שהם ז"ל סוברים דבשביעית לאחר הביעור שנתערב יש לו ביטול בס' ומפרשים מ"ש בנדרים דנ"ח אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנ"ט כפי' הר"ן שפי' וז"ל אף הן לא אמרו שה"ז אוסרת בכ"ש אלא לענין שצריך ביעור לאוכלו קודם הביעור דהוה ליה דבר שיש ל"מ כיון דאפשר לאוכלו קודם הביעור אבל לאכילה כלומר אם נתערב לאחר הביעור כו' בין במינה בין שלא במינה בנותן טעם עכ"ל ושלא כפירוש הרע"ב ז"ל וכבר כתבתי בזה במקום אחר באורך ומתני' דפ"ב דערלה מיירי בשאור שביעית שנתערב אחר הביעור כמ"ש הר"ב שדה יהושע ז"ל ע"ש ודו"ק:<br><b> תו </b> ק"ל לדעת הר' ש"ט ז"ל דס"ל דבתרומה כיון שאינה עולה אלא בק"א נט"ל אסור מה דגרסינן בפ"ב דע"ז דס"ט ע"א גבי עכברא דנפל לשיכרא ולחלא רבינא סבר לשעורי בק"א אמר לא גרע מתרומה דתנן תרומה עולה בק"א כו' והילכתא אידי ואידי בשיתין וכן כל איסורא שבתורה והשתא לדעת הרב ש"ט ז"ל כיון דס"ל לרבינא דעכבר אין לו ביטול אלא בק"א כתרו' ע"כ ס"ל דנט"ל אסור ואלו שם אמרינן ההוא עכברא דנפל לחביתא דשיכרא אסרה רב לההוא שיכרא אמרוה רבנן קמיה דרב ששת נימא קסבר נט"ל אסור כו' ובתר הכי אמרינן אמר רבא הלכתא נט"ל מותר ועכברא בשיכרא לא ידענא מ"ט דרב אי משום דקסבר נט"ל אסור כו' ולית הלכתא כותיה כו' וליכא למי' דרבינא פליג אהני רבנן ורב ששת ורבא דהא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר דכל כי האי הו"ל לתלמודא לפרש ולומר דהא דרבינא פליגא אכל הנהו דלעיל ולא למסתם סתומי וצ"ע:<br><b> ודע </b> שהסמ"ג ז"ל עשין ע"ח כתב שדעת הר"א ממיץ דכל איסורין שהן במשהו נט"ל אסור וכתב וז"ל וראיה לך דאמרינן פרק כ"ש אמר רב קדירות בפסח ישברו ואמאי לשהינהו עד לאחר הפסח ולעביד בהו שלא במינן ומשני גזירה דילמא אתי למעבד בהו במינן פי' ובמינן אמר רב דאסור וטעם זה שבקדרות פגום הוא לאחר יום ראשון ומה יש לחוש אי עביד בהו במינן א"ו ש"מ נט"ל אסור עכ"ד ויש לדקדק עליו למה זה הוצרך להביא ראיה ממאי דפריך בגמרא לישהינהו עד לאחר הפסח והלא ממילתיה דרב גופיה דקאמר קדרות בפסח ישברו מיניה נשמע דנט"ל אסור בפסח דאל"כ אמאי ישברו וכמו שהק' התוס' וכמו שכן כתב הר"ן ז"ל בשם יש מי שתיר' ליישב קושיית התוספו' הלזו אעיקר מימרא ונראה אצלי שדעתו ז"ל דמעיקר מימרא דרב אין ראיה דאע"ג דס"ל בעלמא דנט"ל מותר הנ"מ בדיעבד ולהתיר התבשיל שנתבשל בו אבל לכתחילה אסור ולהכי קאמר דישברו וכמו שתירץ התוספ' לחד תי' אמנם ממאי דפריך בגמ' אמאי ישברו לישהינהו עד אחר הפסח ונעביד בהו שלא במינן ומשני גזירה דילמא אתי למעבד בהו במינן ק"ל שפיר דאי טעמיה דרב דקאמר ישברו הוא משום אסור לכתחילה גרידא ק' דהיכי גזרינן שלא במינן אטו מינן כיון דבמינו גופיה דקאמר אינו אסור אלא לכתחילה הו"ל כעין גזירה לגזירה אלא ש"מ דנט"ל אסור וכמ"ש לעיל כן נ"ל וראיתי להרא"ם ז"ל בתוספותיו על הסמ"ג שנרגש מזה וכתב וז"ל אבל ממילתיה דרב גופי' דקאמר קדרות בפסח ישברו ולא יבשל בהן בפסח אין ראיה דאיכא למימר דאפילו את"ל בדבר שאיסורו במשהו נט"ל מותר הכא אסור משום דלא התירו אלא דיעבד אבל לכתחילה לא גזירה אטו בת יומא והכא לכתחילה הוא אם היה אפשר להשהותן עד אחר הפסח לבשל בהן אבל השתא דפריך תלמוד' ולשהינהו כו' ומשני גזיר' כו' דלי' בהו תקנת' בשום אופן חשיב כמו דיעבד ואפי"ה אסרו כו' אבל קצת קשה דפ"ב דע"ז מספ"ל לתלמודא אליבא דרב אם נותן ט"ל מותר אליבא דרב או לא וא"כ אין לפשוט מדאסר לאחר הפסח ש"מ נט"ל אסור בדבר שאיסורו במשהו דאיכא למימר דטעמיה דרב משום דס"ל נט"ל אסור כו' אבל אי הוה ס"ל דנט"ל מותר הוה שרי לגבי חמץ נמי את"ד ובעניותי לא אדע שכול איך היה אפשר לומר דטעמיה דרב משום דנט"ל אסור לכתחילה כיון דאפשר להשהותו אחר הפסח דאם היה אפשר להשהותן אחר הפסח היכי קאמר רב קדרות בפסח ישברו ישהא אותן אחר הפסח היל"ל אלא מוכרח ממילתיה דרב גופיה דאסור להשהותן וכמו כן הקשו התוס' ממלתיה דרב גופיה מה שהקשה דדילמא טעמיה דרב משום דס"ל נטל"פ אסור לא ידענא מאי ק"ל דראי' הר"א ממיץ מבוארת שכונתו להקל דהיכי מספ"ל לרבא אי ס"ל נט"ל אסור או מותר ותיפשוט מהכא דס"ל נט"ל אסור וכמו שהק' התוס' וזה פשוט:<br><b> ודרך </b> אגב אומר שראיתי למרן הב"י ז"ל בסי' הנזכ' דברים תמוהים בעיני שכתב על מ"ש הטור וכן התיר רש"י בשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח וז"ל יש לדקדק שאם חשש האסור הוא מחמת הכלי שנמלחו בו הא בעינן שיהא בהיתר ס' כנגד כל הכלי כו' ועוד ק' דאמאי נקט טעמא מפני שנתערב קודם לכן עדיפא מינה הו"ל לומר דסתם כלים אינן בני יומא כו'. ודוחק לומר דמיירי בשלא נמלחו בכלי אלא ע"ג עצים וכיוצא בזה שאין חששא בהם אלא מחמת המלח שלא נבדק דבהכי שייך דאית בהו ס' דא"כ לא הו"ל למשרי סתמא כו' יע"ש הנה מה שהקשה דאי חשש האיסור הוא מחמת הכלי הא בעינן כו' הוא תמוה שהרי דעת רש"י ז"ל דטעם חמץ בקדרה אינו אלא משהו וכדעת התוספ' והר"ן כמ"ש גם מ"ש ודוחק לומר דהכא מיירי בשלא נמלחו בכלי כו' יש לדקדק דא"כ אמאי לא תי' בפשיטות דמיירי אפי' בנמלח בכלי ואע"ג דאין בו ס' כנגד הכלי משום הכלי אין בו חשש איסור לרש"י דרש"י ז"ל לשיטתיה דס"ל נט"ל מותר ולא חשש רש"י אלא מחמת המלח שלא נבדק ומש"ה כתב רש"י ז"ל דכיון דיש בו ששים שרי וצ"ע:<br><b> כתב </b> הטור ז"ל סימן הנז' שדעת רשב"ם ז"ל דנט"ל בפסח אסור ויש לתמוה שהמרדכי ז"ל כתב פ' כ"ש דף רנ"ח ע"ב וז"ל והנה רשב"ם ור"י מפרגם ור"י מפריש ס"ל דנט"ל בפסח מותר כו' גם בהג' אשירי פ' אין מעמידין ד"ז ע"ב כתב שדעת רשב"ם דנט"ל מותר אפילו בפסח וצ"ע:<br><b> ולענין </b> אי חזרת כבשונות מהני לכלי חרס כתב הרא"ש ז"ל בפ' כ"ש וז"ל כתב ראבי"ה יש אומרים דאין מועיל לקדרות ליבון ע"י חזרת כבשונות דחייס עלייהו דילמא פקעי ולא מלבן להו שפיר כו' ושגגה היא בידם דלא אמרו חכמים כן כו' וכן מוכח בפ' דם חטאת דפריך וליהדרינהו לכבשונות ומשני שאין עושין כבשונות בירושלים משמע הא לא"ה שרי כו' יע"ש וכתב הפר"ח סי' תנ"א דלדעת יש אומרים יש לדחות דדוקא במקדש התירו משום דכהנים זריזים הם ועוד דכיון דלאו מדידהו ליכא למיחש למידי וכן כתב הר"ן ז"ל בהדיא דדוקא במקדש התירו יע"ש ויש לדקדק טובא דכיון דבמקדש ליכא למיחש דילמא חייס עלייהו א"כ ק' קדרות במקדש אמאי ישברו לימלינהו גומרי ומאי משני בגמרא לפי שאין עושין כבשונות בירושלים אכתי תקשי דלימלינהו גומרי וראיתי להרב בני חייא ז"ל בלשונות הרמב"ם דף י"ח הק' כן משם מורינו הרב המופלא מוהרח"א ז"ל והוא ז"ל תי' דאפשר דסברי היש אומרים וראב"ן דכיון דגבי קדשים כתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר לכן אם מחזירין לכבשונות חשוב ככלי חדש שכן דרך כלי חרס כשעושין אותם נותנן בכבשן ופנים חדשות באו לכאן אבל היסק דמילוי גומרי לא חשיב פנים חדשות למהוי כעין שבירה וכמבואר בדברי הרא"ש שכתב אבל בהיסק בלא כבשן אין כאן פ"ח יע"ש ולע"ד אחר המחילה אין תי' זה נכון דאם איתא דמלוי גומרי לא מהני ד"ת אע"ג דיוצא מידי דופיו ע"י היסק משום דגזירת הכתוב היא דבעינן פ"ח כעין שבירה א"כ היכי מוכח בפרק כ"ש דכלי חרס לא מהני בהו הגעלה משום דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו ודילמא שאני התם דגזרת הכתוב היא דבעי שבירה שהרי אע"ג דיוצא מידי דופיו ע"י הסקה אפ"ה לא מהני ד"ת משום דלא חשיב כפ"ח ואם כן מכ"ש הגעלה דלא חשיב פ"ח והתוס' ז"ל בד"ה התורה העידה הוקשה להם מעין קו' זו דמאי ראיה מייתי שאני התם דגזירת הכתוב היא דאפי' אבישול בלא בלוע כגון שתלהו בתנור בעי התם רבא כ"ח אי טעונין שבירה או לא ותירץ דמאחר שהתיר הכתוב בכלי נחושת במריקה ובכלי חרס לא התיר ש"מ דטעמא משום בליעה הוא דזה יוצא מידי דופיו וזה אינו יוצא אלא דאפילו הכי בישול בלא בלוע טעון שבירה לפי שהחמיר הכתוב לחושבו כבלוע יע"ש והשתא כפי דעת הרב ז"ל דאע"ג דכ"ח יוצא מידי דופיו ע"י הסקה אפ"ה לא מהני ד"ת ק' טובא דאכתי נימא דע"י הגעלה יוצא מידי דופיו דומיא דכ"נ ואע"ג דכ"נ מהני מריקה ושטיפה אפ"ה בכלי חרס גזרת הכתוב היא דלא מהני כי היכי דלא מהני הסקה אלא ודאי משמע דמילוי גומרי מהני ד"ת גבי חטאת ואי ק"ל אם כן למה הוצרך הכתוב שבירה לימלינהו גומרי כבר התוס' ז"ל בזבחים דצ"ו ד"ה אלא קדרות הקשו כן ותיר' דחדוש הוא שהתיר הכתוב בשבירה דהו"א דלא מהני שבירה כיון שעדיין טעם החטאת בחרס צריך שיהיה הטעם בטל מן העולם כמו בכ"נ מריקה ושטיפה אבל הא פשיטא דכ"ש היסיקה דמהני טפי יע"ש:<br><b> וראיתי </b> להרב צאן קדשים ז"ל שהקשה לדברי התוספו' ז"ל הללו דא"כ קשה דמאי ראיה מייתי דהתורה העידה על כ"ח שאינו יוצא כו' נימא דלעולם יוצא מידי דופיו על ידי הגעלה דחידוש הוא שהתירה הכתוב בשבירה יע"ש שהניחו בצ"ע:<br><b> ולע"ד </b> לק"מ דתלמודא הכי מייתי דאם איתא דהגעלה מהני בכ"ח אמאי כתב רחמנא מריקה ושטיפה בכ"נ ושבירה בכ"ח לכתוב רחמנא תרווייהו בכ"ח ובכ"נ ונימא הכי וכלי נחושת או כ"ח אשר תבושל בו ומורק ושוטף במים או ישבר דהשתא הוה שמעינן תרוייהו דמריקה ושטיפה ושבירה מהני בכ"ח אלא ודאי דמריקה ושטיפה לא מהני בכ"ח ומשום הכי לא כתיב בכ"ח אלא שבירה לבד דמהשתא כי ק"ל אמאי לא כתיב הסקה איכא למימר שפיר דרבותא אשמועינן כנ"ל פשוט:<br><b> וראיתי </b> למורינו הרב בס' מ"ק דצ"ד ע"ב שהקשה קושית התוס' ז"ל דאמאי אמרה התורה ישבר למלינהו גומרי דבדאורייתא לא שייך גזירה דילמא חייס כו' ולפי הנראה אשתמיט מיניה דברי התוס' הללו והוא ז"ל תי' עמ"ש רבי' פ"ה מה' יסו"ה השורף עצי הקדש לוקה מש"ה חששא התורה דילמא חייס שלא יבא לעבור האיסור מן התורה ויפקע במגן ויעבור ל"ת דשורף עצי הקדש ואף דבעלמא לא גזרה התורה הכא גזרה אלו ת"ד יע"ש וקשי' לי על תירוץ זה שהרי איתיה בתקנתא שישרוף בעצי חולין ואי משום דטעונים שבירה בעזרה ואין מכניסין חולין בעזרה כבר כתבו התוס' והרשב"א והריטב"א ז"ל דליכא איסור דהכנסת חולין אלא במידי דעביד כעין הקרבה ואף לפי הנראה מדברי רש"י ז"ל דאפילו במידי דלא עביד כעין הקרבה אסור כבר הכריח הרב מש"ל ז"ל בפ"ב מהלכות שחיטה הל"ג דליכא איסור כי אם במידי דאכילה יע"ש באורך ואיך שיהיה הדרן לקמייתא דלדעת יש אומרים קשה דקדרות במקדש אמאי ישברו לימלינהו גומרי ובדוחק י"ל דדוקא בחזרת כבשונות דליכא למיחש כולי האי דלמא פקעי התירו במקדש אבל במלוי גומרי דאיכא למיחש טפי לא פליגי רבנן וגזרו אף במקדש אלא דאכתי קשה בפשטא דשמעתתא דקאמר א"ל רבינא לרב אשי וכי מאחר דאיתותב רבה בר אהילאי אמאי אמר רב קדרות בפסח ישברו וקשה טובא דלמאי דס"ד דרבינא לא אסיק אדעתיה טעמא דחייס עלייהו אדפריך לרב תק"ל לרבינא מתני' אברייתא דכיון דהסקה מועיל בכ"ח קדרות במקדש אמאי קתני מתני' דשבירתן במקדש ליעבד להו הסקה וצריך עיון:<br><b> והתוספות </b> ז"ל בזבחים ד"ה הקשו וז"ל תימא מאי ק"ל הא טעמא דשבירה לאו משום בליעה אלא גזרת הכתוב היא כו' ותי' בשהיסקו נעשו ככלי' חדשים כו' ואע"ג דטומאה כו' ואמרי' תנור חולקו לשלשה כו' אלא אמרינן בשהוסקו נעשו ככלים חדשים וחשיב ככלי אחר כו' לא דמי כלי חרס לתנור דתנור כיון דתשמישו על ידי היסק לא חשיב פ"ח ושמא אף בתנור אם היה מסיקו מבפנים ובחוץ כעין עשייתו כו' אפשר שזה מועיל עכ"ל ויש לדקדק דכפי תי' זה מאי פריך התם בגמרא אלא הא דאמר ר"ן אמר רבה בר אבוה תנור של מקדש של מתכת היתה ולעביד של חרס דהסיקו מבפנים הוא כו' והשתא לתי' התוס' דבתנור כיון דתשמישו ע"י היסק לא חשיב פ"ח מאי פריך הא בתנור לא מהני הסקה ומברייתא דקתני כל הפת כולה אסורה עד שיסיק התנור ל"ק דהתוס' ז"ל לא כתבו כן דגבי תנור לא מהני הסקה אלא דוקא גבי טומאה דהתם אין טומאתו משום בליעת האיסור וא"כ בתנור שהסיקו בקליפי ערלה דאין איסורו משום איסור הבלוע בו אלא גזרת הכתוב היא גבי טומאה דבעי שבירה והילכך גבי תנור כיון דלא חשיב כפ"ח לא מהני ליה הסקה אבל בתנור שטחו באליה דטעמו משום איסור הבלוע בו כל שהסיקו בפנים ויצא מידי דופיו אין צריך שבירה וכן כתב הרב ח"ה בפ' כ"ש יע"ש ועיין בהרב מגן אברהם סי' תנ"א סק"ד אכן מהא דפריך בגמרא בתנור של מקדש ק"ט דהא טעמא דשבירה לא משום בליעה אלא גזרת הכתוב היא כמ"ש התוס':<br><b> ואפשר </b> ליישב דמאי דפריך בגמ' לעביד דחרס דהסיקו בפני' לאו למימרא דיסיקו בפני' לבד דהא פשיטא דלא מהני כיון דאין כאן פ"ח אלא הכי פריך כיון דתנור היסיקו בפנים א"כ אין כאן חשש דילמא חייס עלייהו וכיון שכן יסיקנו בפנים ובחוץ כעין תחלת עשייתו דהשתא הו"ל כפ"ח ואפי' גבי טומאה שפיר דמי כמו שכתבו התוספות ואע"ג דכבר תי' בגמרא דאין עושין כבשונות בירושלים היינו דוקא לגבי קדרות דלא מהני להו הסקה אלא בכבשונות שמצרפין בהן כלי חרס חדשים דכיון דהיסיקו גדול לא חייס עלייהו אבל בתנור שלנו לא מהני להו הסקה דאיכא למיחש דילמא חייס עלייהו ויוציאנו מן התנור קודם שנתלבנו היטב כמ"ש הרא"ש ואהא משני שפיר דכיון דקדרות אין להם תקנה אלא בכבשונות שמצרפין בהם כ"ח ואין עושין כבשונו' כאלו בירושלים משום קוטרא אבל לגבי תנור כיון דליכא למיחש דילמא פקעי איתיה בתקנתא שפיר שיסיקנו בפנים ובחוץ ושלא ע"י כבשונות כנ"ל האמנם אכתי ק' למה שכתבו התוס' בפ' אין מעמידין דל"ד ע"א ד"ה שאינו וז"ל וא"ת כיון דחשוב כלי אחר א"כ תנור וכיריים יותץ דקאמר רחמנא למה ליהדרינהו לכבשונות ואומר הר"ש משנץ דודאי גבי קדרות כו' אבל תנור וכיריים שאיסורן בא ע"י היסק אין יוצא בחזרת כבשונות ולא נקרא כלי אחר עכ"ל הנה מבואר מדבריהם דס"ל דגבי תנור אפי' חזרת כבשונות לא מהני הפך ממ"ש בזבחים וכיון שכן קשה דמאי פריך ונעביד של חרס ואפשר לומר דהתוס' ז"ל פ' א"מ ס"ל דמאי דפריך התם בזבחים וליהדרינהו לכבשונ' וכן בתנור דנעביד של חרס לא פריך אלא למאי דדחי לעיל בההיא דאמר רב נחמן כיון דאיכא שיורי מנחות דאפייתן בתנור איכא בישול ובילוע עבדינן של מתכת דאלמא טעמא משום בליעה הוא וכמ"ש רש"י שם וז"ל הא אוקימנא דטעמא משום בליעה הוא ולא אבישול קפיד קרא דנימא גזירת הכתוב היא יע"ש וכיון דטעמא משום בליעה פריך שפיר ונעביד הסקה בפנים וא"צ פ"ח וכברייתא דתנור שטחו באליה כנ"ל:<br><b> וראיתי </b> למו"ה בס' לשון לימודים בח' י"ד הל' בשר בחלב סימן ר"א שהקשה בדברי התוס' בפ' א"מ דאדהקשו מתנור וכיריים הכתוב גבי טומאה בפרשת שמיני תיק' להו מכלי חרס דבישול החטאת הכתוב קודם בפ' צו דכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר דאמאי הצריכו הכתוב שבירה דלא שייך לומר על הכתוב אין עושין כבשונות בירו' ולא עוד אלא אדמקשו מתנור וכיריים תקשי להו מפ' הקודם דכתיב וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו דבהא לא הוה שייך תיר' ז"ל יע"ש שהניחו בצ"ע ומהיותר תימה על הר"ב ח"ה ז"ל שכתב בפ' כ"ש על דברי התוס' שם שכתבו כתי' בפ' א"מ דקדר' שאין דרכה להסיקה בפנים אם מסיקן בפנים באו פנים חדשות לכאן ובין לענין איסור ובין לענין טומאה לא ישבור כו' יע"ש והוא תימא דהא קרא כתיב בהדיא ואותו תשבורו הן אמת שדברי התוספות שם בקו' באו בשינוי ממ"ש בפ' א"מ דשם הקשו וז"ל ולרבינו תם יש להקשות תנור דנטמא אמאי חולקים אותו לג' כיון דחשיב כאחר כו' משמע מדבריהם דלא ק' להו אקרא דכתי' תנור וכיריים יותץ משום דאיכא למימר דכיון דמלבן להו הו"ל פ"ח והראשון הוי כמו שבור כמ"ש הרא"ש אמימרא דרב דקאמר ישברו וחזרת כבשונות חשיב כמו שבירה יע"ש וא"כ איכא למימר דיותץ דקאמר קרא היינו חזרת כבשונות דחשיב כמו נתיצה וכן נמי גבי כ"ח דכתיב תשבורו ה"נ תתפרש אכן מתני' דפ"ג דכלי' דקתני תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו חולקין לשלשה ק"ל שפיר דאמאי לא קתני תקנתא דהסקה אכן לדברי התוספות דפרק א"מ ק' טובא דנקטו קו' אקרא דכתיב יותץ משמע דס"ל דיותץ דקרא כפשטיה מתפרש וכיון שכן ק' אמאי ל"ק להו מכלי חרס הכתוב קודם:<br><b> ואפשר </b> לומר דמכלי חרס דבישול חטאת לק"ל דאיכא למימר דחידוש הוא שהתירה הכתוב בשבירה כמו שאמרו בזבחים גם מאותו תשבורו דכתיב גבי טומאת כ"ח ל"ק ליה דאיכא למימר דקרא רבותא אשמועינן דשבירת כלים מטהרת אותם מטומאתן אע"ג דאיתיה בעיניה וכ"ש חזרת כבשונות דחשיבי כפ"ח וככלי אחר דמי אכן מתנור וכירים יותץ דקאמר קרא ק"ל שפיר דלמאי הצריך הכתוב נתיצה דליכא למימר דאתא לאשמועינן דנתיצה מטהרת אותו מטומאתו דמשבירת כלי חרס ילפינן אלא משמע דקרא עכובא קאמר כנ"ל ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קנה) </b> כמוהר"י אשכנזי ז"ל הקשה לדברי התוס' כו' קדרות בפסח ישברו כו' דהכא חשיב כדיעבד דאם יאמר חדש יותץ יפסיד התנור. כבר קדמוהו בקושיא זו בחידושי אנשי שם שסביב הרי"ף בסוגיין פ' כ"ש על הר"ן שם שכתב ג"כ הכי דבקדירות אע"ג דלרב א"א שלא לשברן ואפ"ה לא הוי כדיעבד וקשה מאי שנא מתנור חדש דחשיב דיעבד מפני שצריך נתיצה וע"ש מה שתירץ בזה:<br><b> והנה </b> הר"ן ז"ל הביא שם ראי' מהאי פנכא דאתמלח בה בשרא ותברה ר' אמי ולכאורה יש לפקפק בראי' זו דהא י"ל דשאני התם דאיסורא בלע (שהרי התוס' בע"ז דף ע"ו ע"א בד"ה מכאן כו' כתבו בטעמא דמלתא דהמאכל מותר והקדירה אסורה לפי שבהמאכל לא נבלע איסור מעולם אבל בקדרה היה איסור גמור תחלה ע"כ) ולכאורה הרי זה לא שייך בקדירות הבלועות מחמץ דאיכא למימר דהיתרא בלע. אמנם מ"מ אין מזה כל כך קושיא על הר"ן ז"ל משום די"ל דלטעמי' אזיל דס"ל דחמץ שמו עליו ולא מקרי היתרא בלע. (ואפשר דהאי מי שתירץ שהביא הר"ן ז"ל דס"ל דחמץ דאורייתא בכל שהוא ומש"ה נטל"פ נמי אסור בי' הוא ס"ל כהראב"ד ז"ל דחמץ מקרי היתרא בלע ומשום הכי לא ניחא לי' בתירוצו הנ"ל של הר"ן ז"ל וע"ש:<br><b> ואכתי </b> מהסס אני בראי' זו מפנכא דמייתי הר"ן ז"ל דהא הר"ן בעצמו כתב דסתם קדירות אין משמשין בהן חמץ הרבה וא"א שיבוא לידי נ"ט ע"ש וא"כ מאי ראיה מפנכא המלאה כולה מדם שבלעה. לקדירות בפסח שאין בהן אלא משהו חמץ לדעתי' ז"ל. ואולי משום דדם שמלחו אינו אלא מדרבנן ואפ"ה תברה ר' אמי לפנכא וא"כ ס"ל להר"ן ז"ל דהאי פנכא אע"פ שבלועה מדם הרבה מ"מ כיון שהוא איסור מדרבנן לא חמירא היא מבליעת משהו באיסור חמץ דאורייתא ולפ"ז איני מבין כראוי דברי הגאון המחבר ז"ל במה שהוכיח לעיל דרב ס"ל דנטל"פ אסור אפילו בדיעבד מדגזר שלא במינו אטו מינו דאל"כ הא הו"ל גזירה לגזירה ע"כ. והרי בפנכא דדם שמלחו נמי דרבנן ואפ"ה תברה ר' אמי ואמאי הא הו"ל גזלג"ז ויש לחלק. ועוד קשיא לי אמאי תברה ר' אמי הא הו"ל לאשהויי עד למחר ולמלאותה גומרי דהא הו"ל גזירה לגזירה דלמא חייס עלה דלא תפקע ועי' לקמן:<br><b> (קנו) </b> ולכאורה הי"ל להרב ז"ל להקשות קושיא הלזו לדעת הרשב"א וסייעתי' הסוברים דכל שאיסורו במשהו נט"ל אסור. תמהני דלדעה זו הא לר' יהודה דס"ל דמין במינו לא בטיל א"כ אפילו בנט"ל נמי אסור ולפ"ז הרי גיעולי נכרים לאו חידוש הוא דהא אצטריך הגעלה משום מין במינו וא"כ הא איכא למילף לר"י טעם כעיקר מגיעולי נכרים לכל התורה והא ליכא למימר דגיעולי נכרים וחטאת הו"ל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין דז"א שהרי ר' יהודה ס"ל דשני כתובים הבאים כאחד שפיר מלמדין. (עי' קדושין דף ל"ה) וא"כ לפ"ז הא אייתר לי' קרא דמשרת דכתיב גבי נזיר ועכצ"ל דאתי האי קרא לאורויי דהיתר מצטרף לאיסור בכל התורה והרי זה לא שמעת לי' לא לר' יהודה ולא לרב דפסק כוותי' ולרש"י וסייעתי' קיי"ל כן. אבל יותר תמוה לדעה זו אמאי דמהני הגעלה כלל דאי נימא דבמין במינו נטל"פ נמי אסור א"כ הא איכא למיחש בכלי זו שהישראל מגעילו במים להכשירו דדלמא בישל בה הגוי מים של ע"ז ומין במינו לא בטיל לר' יהודה מן התורה דבשלמא לדעת החולקים על הרשב"א י"ל דס"ל דלר' יהודה לא התירה התורה להגעיל אלא ליום המחרת או דס"ל דבת יומא נמי פגמא אבל להרשב"א וסייעתי' תמוה לכאורה ועי' רש"י חולין דף צ"ח ע"ב במש"ש בזרוע בשלה ואין הגליון מספיק:<br><b> (קנז) </b> וכן בתרומה דעולה באחד ומאה היינו דוקא במין במינו אבל במין בשא"מ איסורו בנ"ט. לא ידעתי מהו הא כשלא הסיר האיסור אפילו במין בשא"מ אינו בטל בס' כמבואר ברש"י חולין דף צ"ט ע"א ובתוס' שם בד"ה אין בהם בנ"ט כו' דהיכא דהאיסור הוא בעין אפילו בשא"מ צריך ק"א וחומץ שנפל על גריס ע"כ ישאר משהו בעין והדרא הקושיא לדוכתה. וצ"ל דס"ל להר"ר ש"ט כדעת התוס' שם שנראה דחולקים על רש"י ומדברי הרמב"ם בפט"ו מהלכות מ"א שהביא אין הכרח דחולק על רש"י וע"ש:<br><b> (קנח) </b> ואי ק"ל א"כ למה הצריך הכתוב שבירה כו' ותירצו דחדוש הוא שהתיר הכתוב בשבירה דהו"א דלא מהני שבירה כיון שעדיין טעם החטאת בחרס כו'. אני בעניי לא זכיתי להבין תירוצם של רבותינו בעלי התוס' בזה דאיך אפשר לומר כן דחדוש הוא מה דשבירה מהני אע"פ שנשאר טעם החטאת בשברי החרס והרי גבי טומאה (ויקרא י"א ל"ג) כתיב נמי וכל כלי חרש אשר יפול מהם גו' ואותו תשברו והתם ודאי הרי לא שייך החידוש שכתבו התוס' ואפ"ה כתב רחמנא שם ואותו תשברו. ועוד קשה לי בהבנת דברי קדשם בתירוצם זה דא"כ אמאי כתב רחמנא חדוש זה בכ"ח דוקא ולא בכלי נחשת דמהני שבירה בהו אע"פ שנשאר בהשברים טעם החטאת וניהו דקושיית הצאן קדשים לא קשה משום דלא הזכיר הכתוב מריקה ושטיפה בכלי חרס מכלל דאינו יוצא מידי דפיו לעולם אבל קשה להיפך למה לא הזכיר הכתוב בכלי נחשת היתר שבירה בלי מריקה ושטיפה. ואפשר לומר דמאי דכתבה רחמנא גבי טומאה ואותו תשברו הוא לאשמעינן דע"י השבירה אזדא לה הטומאה נמי וא"צ חזרת כבשונות דלהוי כפנים חדשות אלא כיון דבטיל מתורת כלי פרחה טומאתו:<br><b> אלא </b> דלפ"ז אכתי קשה לי על מה שהקשו התוס' בע"ז דף ל"ד ע"א בד"ה שאני מתנור וכירים כו' אמאי יותץ להדריני' לכבשונות כו' דמאי קושיא היא הא התם נמי אפשר לומר דהכתוב בא לאשמעינן דע"י נתיצה פקע לה הטומאה וא"צ לחזרת כבשונות דזה אין ללמוד מקרא דאותו תשברו דכתיב בכלי חרס וכמ"ש הרמב"ן בפי' התורה דהכתוב אמר יותץ ולא ישבר לומר דא"צ לשברן כו' אלא יהרסם ולא יבנם לעשות מלאכתם וע"ש והיינו משום דלשון נתיצה מורה על פירוד החלקים דהיינו הריסה ולא שבירה, וצ"ע:<br><b> (קנט) </b> דאיכא למימר דקרא רבותא אשמעינן דשבירת כלים מטהרת אותם מטומאתן כו'. עיין מ"ש על הגליון לעיל (באות קנ"ח) בד"ה אני בעניי כו' בסה"ד:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מ"ע </b>
+<b> מן התורה לאכול מצה בליל כו' שנאמר בערב תאכלו מצות בכל מקום ובכל זמן.</b> הק' הרב לח"מ דבפ' כ"ש דכ"ט אמרינן דלר"י דס"ל חמץ מו' שעות ולמעלה עובר עליו בלאו נפ"ל לקובעו חובה בזמן הזה מהקשא דלא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות ור"ש דס"ל דלפני זמנו אינו עובר עליו בלאו ודריש הקשא לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ לקובעו חובה נפ"ל מקרא דבערב תאכלו מצות וא"כ כיון דרבי' פסק בפ"א מה' אלו דין ז' כר"י אם כן איך כתב כאן קרא דבערב תאכלו מצות הא לר"י נפ"ל מהקשא וקרא דבערב אצטריך למי שהיה טמא או בדרך רחוקה ותי' די"ל דמאי דהביא רבינו קרא דבערב תאכלו מצות אין כונתו להביא אלא שהיא מצות עשה לאכול מצה בליל פסח אבל שיהא חוב לאכול בזה"ז לא הביאו מכאן ומ"ש בכל מקום ובכל זמן אינו אלא מהקשא דלא תאכל עליו חמץ א"ד יע"ש ולע"ד אכתי ק' למ"ש ה"ה בפ' א' דאע"ג דרבא בפ' כ"ש קא' דהלכה כר"ש אינו אלא בלאחר זמנו אבל בלפני זמנו ס"ל כר"י וכדקא' בפ"ק דפסחים יע"ש והשתא ק' דהא אמרי' בפ' ע"פ דק"ך אמר רבא מצה בזה"ז דאוריי' מרור דרבנן ומ"ש מרור דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח יש מרור בזמן דליכא פסח אין מרור מצה נמי כו' מצה מיהדר הדר ביה קרא בערב תאכלו מצות והשתא כיון דרבא ס"ל כר"י הא לר"י לא נפ"ל לקובעו חוב' אלא מהקשא ואיך קאמר מקרא דבערב ואפי' תימא דמאי דאמרי' מצה מיהדר הדר ביה קרא אינו מדברי רבא אלא תלמודא הוא דקאמר לה אליבא דרבא אכתי ק' דכיון דרבא ס"ל כר"י הו"ל לתלמודא לומר אליביה דנפ"ל מהיקש' וכר"י דקי"ל כוותיה וכן ראיתי מי שהק' ולכן נ"ל דלרבי' קשיתיה הא דאמרן גם קו' התוס' שהק' בפ' ע"פ ד"ה ר"א וז"ל ומיהו תימא דר"י מצריך קרא לטמא ושהיה בדרך רחוקה כס' ר"א ב"י דלי' הלכתא כוותיה ואנן קי"ל כר"י לגבי ר"ש אשר על כן הוכרח לומר דהא דפריך בפ' כ"ש ור"י שפיר קאמר ליה ר"ש א"ל ההוא לקובעו חובה בזה"ז הוא דאתא והדר פריך ור"ש כו' עד דדחיק במסקנא לומר ור"י כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכי היינו משום דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא השתא הא דאמר ר"א בפ' אלו עוברין נשים חייבות באכילת מצה ד"ת שנאמר לא תאכל עליו חמץ כו' כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ובפ' כ"ש דל"ה ע"א אמרי' אמר ר"ל וכן תנא דבי ראב"י אמר קרא לא תאכל עליו חמץ דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא י"ח בפסח דברים שאינם באים לידי חימוץ אין אדם יוצא י"ח בפסח ושם ע"ב ת"ר יכול יצא י"ח בטבל ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאסורו משום בל תאכל חמץ יצא טבל שאיסורו משום בל תאכל טבל יע"ש אמנם בתר דשמיע לן ההיא דראב"י וההיא דר"א אזלא לה כל ההיא סוגיא דלעיל ולעולם דר"י לקובעו חובה נפ"ל מבערב והיקשא אצטריך לכל הני והיינו דתלמודא התם בפרק ע"פ קאמר אליבא דרבא דמצה בזה"ז דאורייתא מקרא דבערב לפום מאי דשמיע לן השתא הני ברייתי וההוא דר"א וכן ראיתי להרב ח"ה בפ' כ"ש דל"ה ההיא דראב"י כתב וז"ל ולעיל דאמרי' לר"י אהאי קרא דאתא היקשא לקובעו חובה ה"ה דהו"מ למימר דאתא להך דרשא דהכא ע"ש אלא שמה שהקשה עוד שם וז"ל ומיהו ק"ק דקאמר התם לר"ש לקובעו חובה מנ"ל ומשני נפ"ל מבערב הא מ"מ תקשי דאיצטריך היקשא לדרשא דהכא ע"ש נראה דל"ק דס"ל לר"י דכולהו נפקי מהקשא משום דאין הקש למחצה אלא דר"י משום דאייתר ליה תלתא חד ללפני זמנו כו' וס"ל דלא תאכל עליו חמץ קאי אשחיטת פסח משו"ה לא דריש ליה להך היקשא כר"ש לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה כו' אלא ס"ל דהיקשא אתא לאידך אמנם לר"ש דמצריך להו לקראי כדקאמר התם וס"ל דעליו אאכילת פסח כמו שכתבו התוס' שם דריש ליה להקשא לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה דכולהו נפקי מהקשה משום דאין היקש למחצה וכ"כ הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג דרנ"ח ע"ד אההיא דרש' דראב"י וז"ל אע"ג דדרשי' ליה כו' אליבא דר"י לקובעו חובה ואליבא דר"ש לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה אין בכך כלום דאין היקש למחצה יע"ש ואין להק' דא"כ מאי פריך ור"ש לקובעו חובה מנ"ל ואמאי אצטריך קרא דבערב לקובעו חובה הא מהיקשא דלא תאכל נפקא נמי הך כדנפקי כל הני משום דאין היקש למחצה הא ל"ק משום דאי לאו קרא דבערב הוה ממעטינן מצה בזה"ז מקרא דעל מצות ומרורים כי היכי דממעטינן מיניה מרור ולא הייתי מכניסו בהיקשא דלא תאכל משו"ה אצטריך קרא דבערב וזה פשוט ודרך אגב חזות קשה הוגד לי על מ"ש הריטב"א בחי' לקי' דל"ג ע"ב וז"ל וק"ל אמאי נשים פטורות מציצית אפילו לר"ש דהא דרשי' סמוכים להתיר כלאים בציצית וא"כ כל שישנו בבל תלבש ישנו בגדילים דהא דכוותא דרשי' גבי מצה כו' ואיכא למימר דבשלמא גבי מצה כיון דליכא למידרש מילתא אחריתי גבי ההיא סמיכתא דרשינן הכי אבל בסמוכין דציצית וכלאים כיון דאית למידרש ביה למיפטר כלאים בציצית תו לא דרשי' ליה אידך דרשי דאתי לסתור הכלל שבידינו דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות עכ"ד ויש לתמוה עליו שהרי גבי מצה נמי דרשי' לה נמי לדרשא אחריתי לדברים הבאים לידי חימוץ ושאינו יוצא בטבל אליבא דר"ש ולר"י לקובעו חובה ולר"ש לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה כו' ושוב מצאתי בספר תומת ישרים בהגהות הרי"ף ד"ד ע"ד שכתב תי' זה משם הרמב"ן והקשה עליו וז"ל ואע"ג דמהקשא דלא תאכל עליו ילפינן דין חמשת המינין (כצ"ל ובדפוס יש ט"ס) מיהו אפשר דעיקר היקשא לא בא רק לחייב נשים דדין ה' המינים אף בלא הקשא ידעינן ליה דלחם עוני כתיב ולא מיקרי לחם אלא חמשת מינים עכ"ד ולא ידעתי אמאי ל"ק ליה מההיא דטבל דדריש ר"ש להקישא לומר שאינו יוצא במצה של טבל ומההיא דדריש לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה כו' וכן ק' למ"ש הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג דף רס"ט ע"א ד"ה שהרי וז"ל וליכא לאקשויי לישתוק מהאזרח ומדאצטריך היקשא לחיובי נשים במצה מכלל דבסוכה פטורות דאי ס"ד חייבות היקשא למה לי והוא תימה דאי לא כתיב האזרח הו"א דהקישא אצטריך לדברים הבאים לידי חימוץ וכל הני דדרשי' מיניה כמ"ש הוא ז"ל עצמו בדף רנ"ח ע"ד ואפשר לומר דס"ל לר"א דההיא דר"ש דדריש להיקישא למעוטי מצה על טבל לא קי"ל כוותיה משום דר"ש ס"ל דאין איסור חל על איסור ואפילו איסור כולל ואיסור מוסיף ולית הלכתא כוותיה ואם כן מצה של טבל לדידן ה"ט דלא נפיק משום דהו"ל מה"ב וכמ"ש רש"י והר"ן שם וההוא דדריש נמי למעוטי חמץ מו' שעות ולמעלה לא קי"ל כוותי' אלא כר"י ולר"י לקובעו חובה נפקא ליה מקרא דבערב וא"כ ע"כ אייתר לן הך הקישא לרבויי נשים במצה מיהו ק' מהא דגרסינן בפסחים דצ"ו ת"ר פסח ומרור כו' רש"א באנשים חובה ובנשים רשות אהייא כו' אלא אמצה ומרור אימא סיפא כו' ובנשים רשות לית ליה לר"ש הא דאמר ר"א נשים חייבות באכילת מצה כו' הרי דאע"ג דר"ש דריש להך הקיש' למעוטי מצה של טבל ולמעוטי חמץ מו' שעות ולמעלה אפ"ה דריש ליה נמי להא דר"א ובדוחק יש ליישב דס"ל להריטב"א דעיקר הקיש' לר"ש נמי לא אתא אלא לרבויי נשים דלמעוטי טבל לא צריך קרא משום דהו"ל מה"ב וכמו שהק' התו' בר"פ לולב הגזול ולמעוטי חמץ מו' שעות ולמעלה נמי לא צריך הקישא דכיון דר"ש מצריך להו לקראי כדאמרינן התם מהיכא תיתי שיהא בבל תאכל חמץ בי"ד וכמו שהק' התוס' שם בד"ה ג"כ אלא דר"ש לפי האמת דכתיב הקישא לרבויי נשים אסמכינהו אהיקש משום דאין היקש למחצה מיהו עיקר הקושי' לא אתא אלא לרבויי נשים והכי מוכח מההיא דגרסי' בקדושין דל"ד ע"ב א"ה מצה והקהל נמי צריכי למאי צריכי בשלמא אי כתיב הקהל ולא כתיב מצה הו"א נילף ט"ו ט"ו מחג הסכות כו' והשתא ק' דהא הקישא דמצה ע"כ אצטריך למיכתב לדברי' הבאים לידי חימוץ וכל הני אלא משמע דעיקר קרא לא אתא אלא לדר"א גרידא כנ"ל:<br><b> ובהיותי </b> בזה אשכחנא פתרי למה שראיתי מקשים על מ"ש התו' במגילה ד"ד ד"ה שאף הן היו באותו הנס שתיר' משם הר' יוסף איש ירושלים דאצטריך היקשא דכל שישנו לרבויי נשים אע"ג דאף הן היו באותו הנס משום דס"ד למיפטריה מגזירה שוה דט"ו ט"ו מחג הסוכות יע"ש דכפי תירוץ זה קשה דהיכי אמר רבא בפרק הישן דכ"ה דאצטריך האזרח גבי סוכה למעוטי נשים משום דסד"א נילף ט"ו ט"ו מחג המצות הא מדאצטריך הקישא דכל שישנו שמעינן דנשים פטורות מסוכה דאי לא למאי אצטריך הא בלא"ה מחייבי מטעמא שאף הן היו באותו הנס וכתי' הר' יוסף ועיין בס' עץ החיים למורינו הרב פ' אמור דף פ"ו ע"א מה שהקשה בזה שדבריו אינם מובנים דלפי הנראה ט"ס נפל בדבריו וכונתו למה שהקשינו אכן עפ"י האמור לק"מ דס"ל להתו' דודאי הקישא דלא תאכל עליו חמץ אצטריך לדברים הבאים לידי חימוץ וכדכתיבנא לעיל ואם כן לא הוה מצי' למילף דנשים פטורות מסוכה מדאצטריך היקשא דהייתי אומר דלעולם נשים חייבות במצה מטעמא שאף הן היו באותו הנס ובסוכה נמי מג"ש דט"ו ט"ו מחג המצות והיקשא אצטריך לדברים הבאים לידי חימוץ ומה שהקשו התוס' דל"ל היקשא ת"ל שאף הן היו באותו הנס אין כונתם להקשות דלישתוק מהיקשא דהא ודאי ליתא דהיקשא אצטריך לדברים הבאים לידי חימוץ אלא כונתם להקשות לר"א דאמר נשים חייבות במצה ומפיק לה מהיקשא משום דאין היקש למחצה דאמאי ל"ק מטעמא שאף הן היו באותו הנס ואהא תי' דאי לאו מהיקשא הוה ס"ד למיפטריה מג"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות לפי האמת דאית לן קרא דהאזרח למעוטי נשים כנ"ל:<br><b> אך </b> אכתי קשה למ"ש התוס' בפ' א"ע דמ"ג ע"ב ד"ה סד"א ובפ' ג' דשבועות ד"ך ע"ב ד"ה את שישנו שהקשו דלמאי אצטריך כי כל לרבויי נשים לאכילת חמץ משום דסד"א לדרוש היקשא דלא תאכל חמץ לקולא הא לחומרא מקשינן ותירץ דטפי הוה מסתבר לדרוש היקש לקולא משום ג"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות והוו מיפטרי ממצה כמו בסוכה דפטר להו בהדיא כו' ע"ש והשתא ק' דאם כן לישתוק מהאזרח למעוטי נשים ומדאצטריך קרא דכי כל לחיובי נשים באכילת חמץ משום דס"ד למיפטרי' מהיקשא שמעינן דבסוכה נשים פטורות דאי חייבות לא ליכתוב כי כל ומהיקשא ודאי הוה דרשינן דנשים חייבות דלחומרא מקשי' ומינה הוה אייתינן סוכה מג"ש אלא ודאי דנשים פטורות בסוכה דמהשתא הוה ס"ד למידרש היקשא לקולא משום ג"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות ויש ליישב דאי לאו קרא דהאזרח למעוטי נשים הו"א דנשים חייבות מג"ש דט"ו ט"ו מחג המצות וקרא דכי כל ע"כ הוה מוקמינן ליה לרבות עירובו כדפרכינן התם ומאי חזית דכי כל לרבות נשים אימא לרבות עירובו ואע"ג דקאי באוכלין אפ"ה הוה מוקמינן ליה לרבות נאכלין כיון דליכא אוכלין כדאמרינן התם גבי חלה דלרבויי נשים לא אצריך דמהיקשא שמעינן ליה דלחומרא מקשינן אלא דלפי האמת דא"ל קרא דהאזרח למעוטי נשים מסוכה מיסתבר לן לאוקומי קרא דכי כל לרבויי נשים משום דס"ד למיפטרינהו מהיקשא כיון דאיכא ג"ש מטעמא דקאי באוכלין כו' כדאמרינן התם ודוק. עוד ראיתי להר"ב עץ החיים ז"ל שהקשה לתי' הר"י איש ירושלים דס"ל דטעמא דשאף הן היו באותו הנס אהני לן למיחייבינ' דבר תורה דאם כן מאי פריך בפ"ב דסוכה ופ"ק דקידושין האזרח ל"ל מ"ע שהזמן גרמא היא ונשים פטורות ומאי קושיא הא אצטריך קרא משום דסד"א דחייבות מטעמא שאף הן היו באותו הנס דענני כבוד ועיין בתו' פ' ע"פ דק"ח ע"ב ד"ה היו ולכאורה היה אפשר לומר דהר"י איש ירושלים ס"ל כפי' רשב"ם שפי' שעיקר הנס היה ע"י בפורים ע"י אסתר בפסח שבזכות נשים צדקניות נגאלו והילכך בסוכה כיון דעיקר הנס לא היתה על ידן משו"ה פריך בגמרא שפיר דל"ל האזרח אלא שאין זה במשמע דברי התוס' ז"ל דפ"ק דמגילה שאחר שדחו פי' רשב"ם ז"ל כתבו בתר הכי הך תי' ולכן נראה דמש"ה לא משני בגמ' הכי משום דאכתי הוה ק"ל דהניחא לר"א דאמר בפ' קמא דסוכה די"א דענני כבוד היו אלא לר"ע דאמר סוכות ממש היו האזרח ל"ל ושוב ראיתי בחידושי קדושין שנדפסו מחדש לא נודע למי מקדושים ומתוך דבריו ניכר כי רב גובריה ורב חיליה שכתב וז"ל וטעמא דכתיב האזרח וא"ת לימא ליה איצטריך סד"א נשים חייבות שאף הן היו באותו הנס כו' וי"ל כי מחייבים להו מה"ט ה"מ בדרבנן כו' ובירושלמי פי' באותו הנס באותה סכנה מיהו ליכא לתרוצי קושיין בהכי דאכתי איכא לאקשויי ממצה למאי אצטריך היקשא כו' ואפשר משום דהו"א נילף ט"ו ט"ו מחג הסוכות עכ"ד הנה מתוך דבריו מבואר תירוץ לקושיא זו דס"ל להר"י איש ירושלים דלא מחייבי נשים מטעמא דשאף הן היו באותו הנס אלא בדאיכא סכנה ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מה </b> שהקשה להפוסקים דאף באין בו כא"פ יוצא י"ח בפסח מטעם גרירה מהש"ס פרק כל הזבחים עיין בספר החיים קונטרס מיני מטעמים ח"ש פרק ב' מ"ש ליישב הנ"ל:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ה) </b>
+<b> דברי </b> הרב לחם משנה תמוהים בלא"ה דקאמר עיקר הלימוד הוא מבערב תאכלו וזה ליתא דהא לרבי יהודה עיקר הלימוד הוא מההיקש ובערב תאכלו מצות בעינן לטמא ושהיה בדרך רחוקה וא"כ אין לנו ללמוד כלל מבערב תאכלו לקבעו חובה בז"הז ורמב"ם הביא למוד זר ובחדושי אמרתי לפרש הר"מ ע"ד אחר דהר"מ היה קשיא ליה מאי מקשה ור"י מבערב תאכלו מצות נפקא דלמא באמת אית ליה מבערב תאכלו מצות ואפ"ה איצטרך ההיקש ושנה הכתוב לעכב אפי' מצה של איסור חדש וטבל וכדומה דאי מבערב תאכלו מצות הוי עשה שלפני הדיבור ולא היה דוחה ל"ת שלאחר הדיבור כמ"ש התוס' בקידושין בשם הירושלמי וכן הקשה קושיא זאת בתשובת שאגת ארי'. ואולם אמרתי דלק"מ דבלא"ה אינו יוצא במצה של איסור כיון דאמרינן פסחים [ל"ח ב'] דאין יוצאין ברקיקי נזיר וחלת תודה משום דאינה ראויה לזיי"ן ומצה הראויה לזיי"ן בעינן וא"כ גבי מצה של איסור נמי כן הא אינה ראויה לזיי"ן ואף שבערב הראשון העשה דוחה ללא תעשה שאר ימים שאין בו עשה אסורין ומש"ה בלילה הראשונה נמי אסורה אמנם זה תלוי אי דרשינן האי דרשה מצה הראויה לז' וברייתות חלוקות הנה שם. ואולם הר"ב טו"ז סי' תרל"ח ס"ק ב' משוה האי דרשה דמצה הראויה לזיי"ן לדרשה שדרשינן גבי סוכה אי בעינן סוכה הראוי' לזיי"ן מאן דדריש הא דריש הא עייש"ה. והנה מצינו לרבי יהודה דדריש סוכה הראויה לז' עיין סוכה [כ"א א'] גבי העושה סוכתו ע"ג גמל וא"כ גבי מצה נמי דרשינן הכי דמ"ש אם התם גבי סוכה קשיא הכא נמי קשיא. וא"כ לפ"ז שפיר הקשה הש"ס ורב יהודא מבערב תאכלו מצות נפקא וצ"ל דבערב תאכלו מצות לטמא שהיה בדרך רחוקה <span class="R"> (קס)</span> אבל אנן בדידן דלא פסקינן סוכה הראוי לזיי"ן בעינן וגם רקיקי נזיר אמרינן והטעם משום דכתיב ושמרתם את המצות שימור לשם מצה בעינן ולא משום מצה הראוי לז' וא"כ לפ"ז לא צריכין לכל זה אלא אמרינן לקובעו חובה נפקא מבערב תאכלו <span class="R"> (קסא)</span> והאי דכתיב לא תאכל עליו חמץ רק שנה הכתוב כדי שיהיה גם עשה שלאח"הד ואתיא שפיר דברי רבא ודברי רבינו ועי' מ"ש בעניותי הל' נדרים אכול דבש דייך:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קס) </b> בטעה"מ: אבל אנן בדידן דלא פסקינן סוכה הראוי לז' בעינן כו'. דבריו תמוהים די"ל דפסקינן דבעינן סוכה הראויה לז' גם לר"מ אלא דה"ט דר"מ כיון דמדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דגזרו ועי' לקמן דף ע"ו ע"א בדברי המחבר בד"ה ומעתה כו' אבל מדאורייתא ד"ה בעינן ראוי' לז' שוב ראיתי דאפשר לומר דכונת הרב טעה"מ דכיון דרבנן ס"ל דעושין סוכה בחוה"מ מכלל דס"ל דלא בעינן סוכה הראויה לשבעה:<br><b> (קסא) </b> שם והאי דכתב לא תאכל עליו חמץ רק שנה הכתוב כדי שיהי' גם עשה שלאחה"ד. דבריו אלו אינם אלא דברי תימא דלמי הקשה הירושלמי קושייתו דליתי עשה דמצה ותדחי לאו דחדש הא לר' יהודה לק"מ דהא ס"ל דבעינן מצה הראויה לשבעה כדס"ל גבי סוכה ואי לר' שמעון הא ס"ל לר"ש דאין יוצא ידי חובתו במצה של טבל דקאמר מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא טבל כו' וא"כ הרי מה"ט נמי אמעיט דאינו יוצא ידי חובתו במצה של חדש. ועוד תמוה מה דמשני הירושלמי דהו"ל עשה שקודם הדיבור ולפי דברי הרב הזה שנה הכתוב לאחה"ד נמי בהיקשא דלא תאכל עליו חמץ. ולקושטא דמלתא נ"ל דהירושלמי קאי אפילו להברייתא דפסחים ל"ה דס"ל דבעינן מצה הראויה לשבעה ומ"מ פריך שפיר דליתי עשה דמצה ולדחי לאו דחדש משום דבאמת לא גרע חדש מקדלי דחזירי שהותרו לישראל כו' שכבשו וא"כ גם בשאר ימים היה חדש מותר אז אלא דס"ל להירושלמי דדוקא בשלל אויבים הותרו לאכול איסור ולא ממה שקנה לו ישראל לעצמו [וכלישנא בתרא בחולין י"ז ע"א עיי"ש]. והנה למ"ש בס' יראים דאע"פ דגזל נכרי מותר מ"מ לכם לא מקרי וא"כ הרי בשלל אויבים לא יצאו ידי חובת מצה מחדש שלהן משום דלא הוי לכם ומשום הכי פריך הירושלמי דגם בחדש של עצמן היו יכולים לצאת ידי חובתן משום דעשה דמצה תדחי לל"ת דחדש ומ"מ ראויה לשבעה מקרי דכיון דחדש של אויבים מותר להם וא"כ אם היו מוכרים החדש הזה של עצמן לאויביהן והיו חוזרים ושוללים מהם הי' נמי מותר להם ומש"ה שפיר מקרי מצה הראויה לשבעה ודוק [עי' ספר טורי אבן ר"ה י"ג]:<br><b> (קסב) </b> אבל בסמוכין דציצית וכלאים כיון דאית למדרש בי' (למשרי) למיפטר כלאים בציצית תו לא דרשינן לי' אידך דרשי כו' ויש לתמוה עליו שהרי גבי מצה נמי דרשינן לה לדרשא אחריתי כו'. לענ"ד אין כאן תימה דאפשר לומר דכונת רבינו הריטב"א ז"ל היא דמשום דדרשינן סמוכים למשרי כלאים בציצית תו לא דרשינן לי' לחייב נשים בציצית ולומר כל שישנו בבל תלבש כלאים כו' לאפוקי ולמסתר הכלל המסור בידינו דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות דכיון דסמוכים אלו נדרשו לקולא להתיר כלאים לא דרשינן להו לחומרא לחייב נשים בציצית נגד הכלל ולהתיר להנשים גם כלאים בציצית דכיון דפטורות בכל מקום ממ"ע שהז"ג לא שייך לחייבן בציצית ולהתיר להן כלאים בציצית. הרי לך שני טעמים בזה דלא שייך לדרוש סמוכים לחייב נשים בציצית, חדא דכיון דדריש סמוכים לקולא להתיר כלאים בציצית תו לא דרשינן להו לחומרא לחייב נשים בציצית נגד הכלל ועוד דא"א לומר דנשים הפטורות בכל מקום ממ"ע שהז"ג יתחייבו בציצית ולהתיר להן עי"ז לאו דכלאים ותרי טעמי הללו אינם בהאי היקשא דלא תאכל עליו חמץ גו'. ואפשר דזהו כונת הריטב"א ז"ל אלא שקיצר בלשונו ומלתא אחריתי דנקט הריטב"א ז"ל היינו כונתו למידרש באופן אחר היפך הדרשה שדרש עכשיו כמו שהוא בציצית דהדרשה היא למיפטר כלאים בציצית דהיינו לקולא תו לא דרשינן לחייב נשים בציצית דהיינו לחומרא. וזה מורה לישנא למיפטר דנקט הריטב"א ז"ל (אלא שאין הספר כעת לפני לעיין בו אם גם שם כתוב לישנא דלמיפטר או למשרי) דהוא לישנא קיטא והו"ל לומר למישרי כלאים בציצית אלא דכונתו בזה כנ"ל דכיון דדרשינן סמוכים לקולא דהיינו למיפטר מלאו דכלאים בציצית תו לא שייך למדרשי' נמי לחיוב דהיינו לחייב נשים בציצית ובזה מרמז לטעם הראשון שכתבתי וטעם השני נמי ניתן להאמר בפ"ע דאין סברא לומר דנשים דפטורות ממ"ע שהז"ג יתחייבו בציצית שהז"ג ולעבור בלאו דכלאים דכיון דחזינן דלא קפדה רחמנא במ"ע דנשים איך אפשר לומר דאפילו במקום ל"ת שבכאן יצאה התורה מן הכלל שבידינו. והא דלא דרשינן בזה רק לחייב נשים בציצית ולא להיתר כלאים אפילו באנשים היינו משום דסמיך לציצית לאו דכלאים ואי לחיובא אתא אמאי לא סמיך לציצית לאו אחר לדרוש ולומר כל שישנו בלאו זה ישנו בציצית ולחייב נשים בציצית אע"כ מדסמיך לציצית לאו דכלאים דוקא דשייכים זה בזה שמעינן מינה דלמישרי כלאים בציצית אתא ודוק:<br><b> (קסג) </b> דהא היקשא דמצה ע"כ אצטריך למכתב לדברים הבאים לידי חימוץ כו'. ואפשר ליתן בזה תבלין עוד דעיקר קרא אתא לחייב נשים במצה משום דאפילו אי נימא דאתי לדרשה אחריתי נמי ע"כ נשים יתחייבו במצה שהרי בסוכה כתיב האזרח והוי רבויא לחייב נשים בה כמו דמרבינן מהאזרח דכתיב ביוה"כ דלחייב נשים בתוספות יוה"כ אתא וא"כ הוה גמרינן ג"ש ט"ו ט"ו מחג הסכות לחייב נשים במצה וכיון דע"כ נשים חייבות במצה להכי דרשינן לה מהיקשא דלא תאכל עליו חמץ וכיון שכן ע"כ לומר השתא דהאזרח דכתיב גבי סכות למעוטי נשים מסוכה אתא כי היכי דלא נילף סוכה בג"ש דט"ו ט"ו מחג המצות דנשים חייבות בסוכה:<br><b> ולפ"ז </b> גם קושיית הריטב"א ז"ל שפיר מתורצת והוא דשאני גבי מצה דמרבינן נשים לחיובא בה מטעם דכל שישנו בבל תאכל כו' משום דהתם ע"כ נשים חייבות במצה אפילו אם לא נדרוש הך דרשה דכל שישנו כו' וכנ"ל ולפיכך שפיר דרשינן כל שישנו ולא למסתר הכלל שבידינו דמ"ע שהז"ג נשים פטורות אלא אדרבה כדי לחזק את הכלל ההוא משום דאי לא נדרוש כן ע"כ נימא דהאזרח דכתיב בסוכות לרבויי אתא ולחיובי נשים בסוכה וא"כ הרי יהי' גם מ"ע דסוכה נגד הכלל הנ"ל וגם מצה נילף מסוכה בג"ש דט"ו ט"ו אבל השתא דדרשינן כל שישנו כו' לא נפקא סוכה מהאי כללא דמ"ע שהז"ג וכל זה לא שייך גבי סמוכים דציצית וכלאים ולפיכך לא דרשינן התם כל שישנו בכלאים כו' לחיובי נשים בציצית נגד הכלל שבידינו:
+<b>ומצותה </b>
+<b> כל הלילה.</b> דעת רבינו לפסוק כר"ע אכן התוס' ז"ל בספ"ב דמגילה ד"ה לאתויי אכילת פסחים כתבו וז"ל ונראה דהלכה כראב"ע דהא איכא סתמא בע"פ דקאי כוותיה דתנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים וכן משנה באיזהו מקומן וסתמא בספ"ק דמגילה כו' וראיתי להר"ב יבין שמועה דל"ב שכתב וז"ל יראה לכאורה מדבריהם שטעם דהיכא דאיכא סתמא דסתרי אהדדי אזלי' בתר רובא דסתמא וק' לזה מהא דגרסינן פ' הא"מ ופ' מצ"ח מכדי מאן סתמיה למתני' רבי מה לי חד סתמא מ"ל תרי סתמי ויראה לי עם מ"ש פ"ק דסנהדרין ואב"א משום דתני לה גבי הלכתא דדינא ופירש רש"י משום דסתמא דתני בדוכתא עיקר וא"כ מ"ש דהלכה כראב"ע מכח הנהו סתמי לאו משום דהוו תלת סתמי אלא משום דהנהו סתמי איזהו מקומן דקתני הפסח אינו נאכל אלא עד חצות הוי בדוכתא בדין הקרבנות וכן סתמא דע"פ הוי בדוכתא בדין של פסח אמנם האי סתמא דמגילה איכא למימר דלא דייק בה תנא כולי האי כיון דאין זה מקומו דין אכילת הפסח רק אגב גררא נקטיה כו' ושוב מצא סמך לזה מדברי הרא"ש בספ"ק דברכות שכתב ואין לדקדק דהלכה כר"ע מדתני לה גבי הלכתא פסיקתא כו' דאדרבה סתמא דאיזהו מקומן נראה יותר הלכתא פסיקתא שהרי שנה באותה מתני' זמן אכילת קדשים כו' ע"ש ויש לדקדק עליו דאם כפי דבריו נמצאו דברי התוס' ז"ל סותרים למ"ש שם סמוך ונראה בד"ה כל הלילה וז"ל אומר ר"ת דאם שכח לברך בלילה לא יברך ביום כדמשמע בהאי סתמא דמתני' דנהי דאיכא סתמא במנחות דתנן נקצר ביום כשר בדיעבד מ"מ סתמא דהכא עדיפא דהא קתני לה גבי הלכתא פסיקתא הרי דס"ל להתוס' דאעג"ב דההיא סתמא דמנחות דקתני נקצר ביום כשר הוי סתמא בדוכתא בדין קצירת העומר אפי"ה סתמא דמגילה עדיפא משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא ואם כן איך כתבו בדבור שאח"ז דהלכה כר"א משום דאיכא סתמא בע"פ ובאיזהו מקומן דקאי כותיה הא אע"ג דהנהו סתמי הו"ל סתמא בדוכתא מ"מ הך סתמא דמגילה עדיפא משום דהוי הלכתא פסיקתא ואי משום דהוו תלת סתמי הא אמרי' מ"ל חד סתמא מ"ל תרי סתמי וצ"ל דסמכו עצמם על מ"ש הר"ן שם דאע"ג דההיא דמנחות איתניא בדוכתא וסתמא בדוכתא עדיפא הא איכא נמי סתמא אחרינא התם דאתיא כראב"ע יע"ש וא"כ כיון דאיכא נמי סתמא בדוכתא כראב"ע מש"ה פסקו כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא אך ק' שהרי הכא נמי איכא סתמא בדוכתא כר"ע בפסחים פ' מי שהיה טמא משנה ה' דתנן התם מה בין פסח מצרים לפסח דורות כו' ונאכל בחפזון לילה אחת הרי דקתני בהדיא דנאכל בכל הלילה וכ"כ הרב תי"ט שם דהך סתמא אתי כר"ע וא"כ כיון דאיכא סתמא בדוכתא כר"ע הו"ל למיפסק הלכה כר"ע וכסתמא דמגילה משום דהוי הלכתא פסיקתא דומיא דקצירת העומר וכן ק' להר"ן ז"ל דגבי קצירת העומר כתב דהלכה כראב"ע דנקצר ביום פסול כסתמא דמגילה משום דהוי הלכתא פסיקתא ואלו סמוך ונראה בהא דאכילת פסחים כתב וז"ל ואע"ג דהאי סתמא כר"ע איכא סתמא בברכות כראב"ע וכן נמי באיזהו מקומן כו' וכיון שכן לא פסיקא לן הלכתא כמאן ולפיכך צריך ליזהר שלא לאכול מצת מצוה אחר חצות כו' יע"ש ויש לדקדק דהול"ל בפשיטות דהלכה כר"ע כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא ואע"ג דההיא דאיזהו מקומן וע"פ הוי סתמא בדוכתא הא איכא נמי סתמא בדוכתא כר"ע וכמ"ש וכההיא דקצירת העומר ממש ובשלמא להרא"ש שכתב דאדרבא ההיא דאיזהו מקומן נראה יותר הלכתא פסיקתא משום דהוי סתמא בדוכתא איכא למימר דס"ל דאע"ג דאיכא סתמא בדוכתא נמי בפסחים כר"ע מ"מ ההיא סתמא הו"ל כמאן דליתיה שהרי בתר הכי סתם לן תנא פ' ע"פכראב"ע דבחד מסכתא לכ"ע יש סדר למשנה וסתמא בתרא עדיף אכן לדעת הר"ן שכ' גבי קצירת העומר דהלכה כסתמא דמגילה משום דהוי הלכתא פסיקתא ואע"ג דההיא דמנחות הוי סתמא בדוכתא מ"מ איכא נמי סתמא אחרינא התם כראב"ע ואע"ג דסתמא דאתיא כראב"ע תני לה מקמי ההיא סתמא דנקצר ביום וא"כ סתמא בתרא עדיף אפ"ה ס"ל להר"ן ז"ל דכיון דהא מיהא איכא סתמא בדוכתא כוותיה דראב"ע פסקי' כסתמא דמגילה משום דהוי הלכתא פסיקתא וא"כ ק' דהכא נמי נימא הכי דכיון דאיכא סתמא בדוכתא כר"ע אף על גב דאיכא סתמא בתר הכי כראב"ע מכל מקום הלכה כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא דומיא דהתם ממש וי"ל בדוחק דאף על גב דהר"ן ז"ל כתב בתחילת דבריו דהל' כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיק' מ"מ כבר כ' לבסוף וז"ל אבל בה"ג כתב שאם בירך בלילה מברך ביום ור"ת דחה דבריו ולפיכך טוב שאם לא ספר בלילה שיספור ביום בלא ברכה כו' יע"ש ובודאי שטעמו של בה"ג היינו משום דס"ל דהל' כסת' מתני' דמנחות משום דסתמא בדוכתא וכ"כ התוספ' שם במנחות בתחילת דבריהם סעד לדברי בה"ג מכח סתמא דמנחות ואע"ג דהתם נמי איכא סתמא כראב"ע ס"ל לבה"ג דסת' בתרא בדוכת' עדיף וכיון שהר"ן ז"ל כתב ולפיכך טוב שאם לא ספר בלילה שיספור ביום בלא ברכה משמע דמספ"ל מילתא אי הלכה כר"ת או כבה"ג והילכך מש"ה כתב באכילת פסחים וכיון שכן מספ"ל מילתא הלכתא כמאן משום דלדעת בה"ג משמע דסתמא בדוכתא עדיף לפי דעתו ודעת ר"ת משמע דהלכה כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא ואף ע"ג דההיא דאיזהו מקומן הוי סתמא בדוכתא הא איכא נמי סתמא בדוכתא בפסחים כר"ע וכמ"ש וכההיא דקצירת העומר ובהכי ניחא מה שהקשה הר"ב יבין שמועה על דברי הר"ן דע"פ וכמו שיראה הרואה ודו"ק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>העושה </b>
+<b> עיסה מן החטים ומן האורז כו'.</b> כתב ה"ה אבל מדברי הרמב"ן נראה שאפילו אין שם כזית בכדי א"פיוצא בה לפי שמדין תורה הוא שהחטים גוררין את האורז כו' וכן מבואר בירוש' כו' והק' מורינו הרב המופלא בס' מ"ק דכפי זה מאי פריך בזבחים דע"ח לר"ל דאמר נ"ט ברוב לאו דאורייתא מהך מתני' ותי' אלא מין בשא"מ דאוריי' כו' ואם איתא אמאי לא משני דאף דנ"ט ברוב לאו דאורייתא יוצא י"ח מטעם גרירה יע"ש והיה נראה לע"ד לומר דרבי' ז"ל סמך אסוגי' דפ' הקומץ רבה דכ"ג ע"ב דפריך התם בגמ' למ"ד בתר מבטל אזלי' מברייתא דקתני תבלה בקצח ושומשמין כשרה כו' קס"ד דנפיש ליה תבלין ממצה בשלמא למ"ד בתר בטל אזלינן בטיל הוי כמבטל דלכי מיעפשא הויא לה כתבלין אלא למ"ד בתר מבטל אזלי' תבלין מי קא הוי מצה והתוס' שם בזבחים הק' דמהו קא מדמה ההיא דבתר מבטל אזלינן שהטעם שוה להך דהכא שאין הטעם שוה דכיון דיש בתבלין טעם מצה ראוי לצאת י"ח כדאמרי' גבי עושה עיסה מן החטים ומן האורז דטעם כעיקר והניחו בתימה ורבי' ז"ל ס"ל דסוגיא דפרק הקומץ פליגא אהך דזבחים וס"ל דטעמא דמתני' לאו משום דנ"ט ברוב דאורייתא אלא משום גרירה הוא שהחטים גוררין את האורז ומש"ה גבי תבלה בקצח ושומשמין פריך תלמודא שפיר למ"ד בתר מבטל אזלי' אמאי יוצא בה י"ח כיון דליכא טעמא דגרירה ודחה רבי' לההיא דרבא מקמי סתמא דפ' הקומץ ובהכי נר' ליישב דברי התוס' דפ' הקומץ שהקשו שם כקושיא דזבחים ותירץ דסוגיא דהקומץ פליגא אההיא דזבחים ודבריהם לכאורה אין להם מובן שהרי ההיא דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז מתני' היא בהדיא פ"ג דחלה וא"כ איך אפשר לומר דסוגיא דהקומץ פליגא אמתני' ואם נאמר שכונתם ז"ל דלפי סוגי' דהקומץ מתוקמא מתני' דהעושה עיסה כו' ברובא דגן וכדאיתא בירושלמי אכתי ק' לפום מאי דפריך מבריי' דתבלה בקצח כו' וס"ד השתא דמיירי בדאפיש ליה תבלין אדפריך מבריי' ליפרוך ממתני' ולישני ליה דמיירי ברובא דגן כדמשני הבריית' ומאי אולמיה דמתני' דהוה פשיטא ליה דמיירי ברובא דגן מבריי' אדרבא טפי משמע דברייתא מיירי ברובא מצה כדקא' דייקא נמי כו' אכן עפ"י מ"ש יש ליישב דסוגיא דפר' הקומץ ס"ל דטעמא דמתני' משום גרירה ולא אמרו אלא בחטים ואורז בלבד כנ"ל ושוב ראיתי להרא"ש סוף ה' חלה שהעתיק לשון הרמב"ם ונרגש מזה וכתב וז"ל דיוקא דדייק רבא מהך מתני' בזבחים דמבש"מ בטעמא קושטא הוא ועל הדין אורחא איתמר דאף ע"ג דהחטים גוררין את האורז אי ס"ד טעמא בטיל דבר שנתבטל בעצמו איך גורר את אחרים עמו אלא ודאי דטעמו לא בטיל וכיון דלא בטיל וחזי כו' וחזי לאצטרופי בדנפשיה כגון דליכא כזית בכא"פ גורר את האורז לעשותו לחם עכ"ד ונראה ודאי דאע"ג דהרמב"ן ס"ל כדעת רש"י דטעם כעיקר דרבנן ואפילו בדאיכא כזית בכא"פ וכמ"ש הר"ב מנחת כהן יע"ש אפ"ה ס"ל דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז חשיב טעמו וממשו וכמ"ש הרא"ש והרשב"א פ' ג"ה יע"ש ומש"ה כתב דחזי לאצטרופי בדנפשיה אי איכא כזית בכא"פ ודו"ק ועיין במ"ש רבי' ז"ל פ"ו מה' בכורים ובמה שהשיג עליו הראב"ד שם ומרן כ"מ הליץ בעד רבי' וכתב שרבי' גורס מתני' כרשב"ג וה"פ מתני' דקתני אם יש בה טעם דגן כו' כרבן שמעון ב"ג דהיינו כשיעור דקאמר רשב"ג כלומר שיהא בה בדגן כשיעור שיתן בה טעם דגן ויש הוכחה לפיר' זה מדקתני בתוספתא העושה עיסה מן החטים ומן האורז רשב"ג אומר כו' ואין אדם יוצא בה י"ח בפסח עד שיהא בדגן כשיעור והשתא אי כשיעור עיסת חלה קאמר מה מעלה ומוריד זה לענין לצאת י"ח בפסח כו' יע"ש:<br><b> וראיתי </b> להר"ב מחנה אפרים בהגהות על הרמב"ם כתב דלק"מ דכל עיסה שאינה חייבת בחלה אין אדם יוצא בה י"ח בפסח יע"ש ואחרי המחילה לא דק כלל דא"כ הי"ל להראב"ד ז"ל להשיג על רבי' כאן בדין זה ולומר שאינו יוצא י"ח עד שיהא בתערוב' כשיעור חלה ולמה זה איחר מלהשיגו בה' בכורים ומ"ש דכל עיסה שאינה חייבת בחלה אין אדם יוצא בה י"ח ליתא ולא בדא דהכא שאני דהעיסה חייבת בחלה אם נותן בה כשיעור אלא דשיעורה גרים לה ליפטר אותה ולא אמרו אלא בעיסה שמצד עצמה אין בה חיוב חלה כלל ותדע דאי כפי דבריו העושה עיסה פחות מכשיעור לא יצא בה י"ח הואיל ואינה חייבת בחלה זה ודאי לא אמרו אדם מעולם וזה פשוט ומורינו הרב בס' מ"ק הק' לתי' מרן דא"כ היכי קאמר מתני' כרשב"ג דמשמע דאיכא מאן דפליג עליה וס"ל דאפי' לא יש בו טעם דגן יוצא י"ח וזה ודאי ליתא שהרי נתבטל ככל איסורין שבתורה וכ"ת דמאן דפליג עליה ס"ל דאפי' דיש בו בנ"ט אינו יוצא י"ח ליתא דא"כ הכי הול"ל כיון שיש בה כשיעור יוצא בה י"ח מדקאמר אינה חייבת עד שיהא בה כשיעור משמע דמאן דפליג עליה ס"ל דאפי' אין בו בנ"ט יוצא בה י"ח ומ"ש משאר איסורים א"ד יע"ש ולע"ד נר' דודאי כל שרובא אורז ואין בו בנ"ט כ"ע מודו דאינו יוצא בה י"ח אלא ת"ק ורשב"ג ברובא דגן ואין בו טעם דגן הוא דפליגי דת"ק סבר דכיון דרובא דגן לא בעינן טעם דגן והכי איתא בהדיא בירוש' פ' כ"ש דמייתי בריי' דקתני יוצאין במצה מתובל' אע"פ שאין בה טעם דגן והוא שרובא דגן ועיין בפר"ח סימן תנ"ה סק"ו ורשב"ג סבר דלעולם אינו יוצא בה י"ח ואפי' רובא דגן עד שיהא בה כשיעור דהיינו בנ"ט דטעם מצה בעי' ובהכי ניחא מאי דגרסינן בירושלמי דחלה בתר הכי א"ר אילא בין כרבנן דהכא בין כרבנן דהתם אר"י עד שיהא רובא דגן וטעמו דגן רב הונא אמר טעמו דגן אע"פ שאין רובא דגן מתני' פליגא על ר"ה עירב בה שאר המינין עד שיהא רובא דגן וטעמ' דגן פתר לה במינין אחרים ע"כ וק"ט מההיא ברייתא דירושלמי פ' כ"ש דקתני יוצאין במצה מתובל' אעפ"י שאין בה טעם דגן כל שרובא דגן אכן כפי מ"ש ניחא דההיא בריי' ת"ק דרשב"ג היא דס"ל דלא בעי' טעם דגן כל שרובא דגן ומאי דפליגי ר' אילא ור"ה אליבא דרשב"ג הוא דפליגי דלרשב"ג תרתי בעי' רובא דגן וטעמו דגן ור"ה ס"ל דטעם דגן דוקא בעינן וכל שיש בה טעם דגן אף על פי שרובא אורז יוצא בה וכל שאין בה טעם דגן אע"פ שרובא דגן אינו יוצא בה ומאי דאוקמוה בירוש' למתני דהעושה עיסה כרשב"ג הוא משום דמתני' סתמא קתני אם יש בה טעם דגן יוצא י"ח ואם אין בה טעם דגן אינו יוצא בה ולא מפליג בין רובא דגן לרובא אורז משמע דאפילו ברובא דגן אינו יוצא בה כל שאין בה טעם דגן כנ"ל:
+<b>מצה </b>
+<b> שלשה במי פירות כו'.</b> כתב הראב"ד ז"ל אע"ג דתניא בתוספתא יוצאין במצה מתובלת כו' ההיא בשתיבלה משנאפית כו' עיין בה"ה והמתבאר מדבריהם דכל לאחר אפיה לא מיקרי מצה עשירה וכן הסכים הפר"ח סי' תנ"ה סק"ו וכתב שכן נר' מדברי התו' ס"פכ"ש ד"ה אבל לא במבושל ע"ש ושמעתי מקשים ומטו בה משם הח' השלם רב ועצום כמוהר"י אשכנזי דבפ' כ"ש דל"ח פרכי' אבריי' דקתני יכול יוצא אדם בחלות תודה ורקיקי נזיר כו' ות"ל דהו"ל מצה עשירה ומפרקינן אמר שמואל בר רב יצחק רביעית היא ומתחלק' לכמה חלות ע"ש והרי רקיקי נזיר לאחר אפיה היה מושח אותם בשמן וכמ"ש רבי' פי"ג מה' מע"ק ה' ח' דמנחת רקיקין לא היה מושח אותם אלא לאחר אפיה וא"כ כיון דבשעת אפיה היה לחם עוני תו לא מיקרי מצה עשירה ומאי קא פריך ות"ל דהו"ל מצה עשירה והן אמת שלדברי התו' ז"ל נראה דל"ק מידי שדעתם ז"ל דמנחת רקיקין לא מיעטן הכתוב אלא דוקא מיציקה אבל מרן שמן בכלי קודם שיתן את הסולת לא מיעט הכתוב וכמו שהאריך בכל זה הר"ב משנה למלך פי"ג מה' הנז' דין ה' האמנם לדעת רבינו דס"ל דמנחת רקיקין לא היה נותן בה שמן כלל אלא לאחר אפיה כמו שהכריח הרב הנזכר שם ע"ש באורך ק"ט והנה לפום ריהטא היה נ"ל לומר דמעולם לא כתבו הראב"ד וה"ה ז"ל דכל לאחר אפיה קרינן ביה לחם עוני אלא דוקא גבי מצה מתובלת דכיון דדבר יבש הוא אין בו כח להכניס טעמו בגופו אלא מול פניו מן השפה ולחוץ משא"כ במנחת רקיקין דכיון דהיה מושחן ושוהא עד שיבלע השמן בתוכו וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן א"כ הרי יש בו טעם מצה עשירה כאלו נלושה תחילה בשמן שהרי השמן אתיא תוך תוך ונבלע בתוכו ומש"ה פריך שפיר ות"ל דהו"ל מצה עשירה האמנם ראיתי להר"ב ב"ח ז"ל דברים סותרים למה שכתב בסי' תנ"ה דאם קטף פניה לאחר אפיה במי מלח ובצים דיוצא בו י"ח מצה דלא גרע מתבלה משנאפי' דיוצא בה ע"ש אשר נר' מדבריו דל"ש לן לחלק בין דבר יבש לדבר לח גם מור"ם בסי' תע"ה כתב דמצה שנאפי' כתקנה ואח"כ נתפררה ונילושה ביין ושמן אינה נקרא' מצה עשירה וזה הפך ממ"ש כי על כן הנר' ליישב דתלמודא כי פריך ותיפוק ליה דהוה ליה מצה עשירה לאו ארקיקי נזיר פריך דההיא פשיטא כיון דלאחר אפיה היה מושח אותן לא מיקרי מצה עשירה אלא אחלו' תודה דקתני בבריי' יכול יוצא אדם בחלו' תודה כו' דלחלו' תודה למאי אצטריך למעוטינהו מקרא דושמרת' ת"ל דהו"ל מצה עשירה וכן נמי אמתני' דקתני חלו' תודה ורקיקי נזיר עשאן למכור בשוק יוצא בהן קא פריך דחלו' תודה אפי' למכור בשוק נמי אין יוצאין משום דהו"ל מצה עשיר' ואהא משני רביעי' היא ומתחלק' לכמה חלות כנ"ל:<br><b> האמנם </b> הדבר הקשה למה שראיתי בשיטה כ"י למס' פסחים לרבינו יונה ז"ל שכתב וז"ל חלות תודה ורקיקי נזיר פי' יש בתוד' ג' מינין של מצה חלו' רקיקין ורבוכין מלבד י' חלו' של חמץ ומביא חצי לוג שמן וחוצהו ונותן המחצי' ממנו דהיינו רביעי' בין החלות והרבוכין והרביעי' האחר' נותנו ברקיקין ורקיקין אלו מפני שיש בהן שמן כ"כ אין יוצאין בו דהוה ליה מצה עשירה אבל בחלו' ורבוכים יוצאים דמפני שמן מועט כ"כ לא חשיבי כמצה עשירה כדמפרש בגמרא ונזיר לא היה מביא כי אם שני מינין חלות ורקיקין ושמן מועט היה בהן ולכך יוצאין בשניהם אלא תנא בנזיר רקיקין וה"ה לחלו' ותנא נמי בתודה חלו' וה"ה לרבוכין אלא לא בעי למיתני רבוכין בתודה משום דליתנהו בנזיר ותנא רקיקין בנזיר משום דלגבי תודה לא נפיק בהו עכ"ד ועיין בהרב תי"ט ז"ל פ"א דחלה משנה ז' שכתב וז"ל חלו' תודה ורקיקי נזיר וכן במ"ה פ"ב דפסחים ותלת ברייתי דמייתי גמרא התם נקטי כהאי לישנא ולא ידעתי טעם לדבר למה קרי לשל תודה חלות ולשל נזיר רקיקין הול"ל חלות ורקיקי תודה ונזיר דשתיהן בשניהם כו' יע"ש וכפי דברי הר' יונה ז"ל שכתבנו אין כאן מקום קושיא כלל וגבי חלה איכא למימר דאיידי דפסחים קתני לה ועיין בל"מ שבפירוש המשנה שכתב לתרץ קושי' הרב תי"ט וז"ל ה"ה להפך רקיקי תודה וחלו' נזיר אלא משום דבחלו' תודה כתיב בהדיא מצו' וברקיקי נזיר כתיב מצו' קתני הכי יע"ש והדבר תמוה שהרי ברקיקי תודה כתיב נמי בהדיא ורקיקי מצו' משוחים בשמן ואיך שיהיה הנה מתבאר דרקיקי תודה אין יוצאין בהן מטעמא דהו"ל מצה עשירה אע"ג דלאחר אפיה היה מושח אותן הן אמת שזה שכתב רבינו יונה ז"ל דרביעי' היה נותן לחלו' ורביכין ורביעי' לרקיקין הוא דבר תמוה שהרי רבינו ז"ל כתב בפ"ט מה' מע"ק הל' ך' וז"ל ובכמה שמן הוא עושה השלשים חלו' בחצי לוג רביעי' ממנו לרבוכה שמיני' לחלו' ושמיני' לרקיקין וכ"כ רש"י ז"ל בפ' כ"ש דף הנז' ד"ה רביעי' היא יע"ש ובפרק שתי מדו' דפ"ט גרסינן התם בהדיא יכול יהא חצי לוג זה מתחלק לשלשה מינין לחלות ורקיקין ורבוכה כשהוא אומר בשמן ברבוכה שאין ת"ל ריבה שמן לרבוכה הא כיצד מביא חצי לוג שמן וחוצהו חצי לחלו' ורקיקין וחציו לרבוכה יע"ש וכן איתא בהדיא בת"כ ולומר שרבינו יונה ז"ל היה גורס כשהוא אומר בשמן ברקיקין שאין ת"ל ריבה שמן לרקיקין הא כיצד מביא חצי לוג וחוצהו חציו לחלו' ורביכה וחציו לרקיקין זה ממה שאין הפה יכולה לדבר דכיון דקרא כתיב חלו' מצות בלולו' בשמן ורקיקי מצו' משוחים בשמן וסולת מורבכת בשמן תעשה אם כן איך אפשר לומר דבשמן דרקיקין דכתיב בתר חלות שדינן ליה לריבה הכתוב בשמן ובשמן דרביכה דכתיב בתר רקיקין שדינן ליה לרבויי אחר רבויי דבשמן דחלות והלא כיון דבשמן בשמן ב' פעמים אצטריך לריבוי אחר ריבוי למעט פשיטא ודאי דבשמן דרקיקין דכתיב סמוך לחלות הוא דאתא לריבוי אחר ריבוי ולא לומר דאתי לריבה הכתוב שמן וצ"ע:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>הכהנים </b>
+<b> יוצאין בחלה כו' וכן יוצאין במצה של מעשר שני בירושלים כו'.</b> הנה מרן כ"מ ז"ל הקשה משם הר' מנוח דהא אמרינן בפרק כ"ש מצה של מע"ב לדברי ר"מ אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח לדברי חכמים אדם יוצא י"ח ואמרינן בגמרא דה"ט משום דאתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם וא"כ כיון שרבי' ז"ל פסק כר"מ דאמר מע"ב ממון גבוה וכמ"ש בס"פ"ג' מה' מע"ב ופ"ה מה' אישות איך פסק דיוצאין במצה של מ"עב וכן הק' בפ"ו מה' בכורים דין ד' אמ"ש רבינו שם דעיסה של מע"ב בירושלים חייבת בחלה ותיר' משם הר"י קורקוס ז"ל דטעמיה משום דבפרק לולב הגזול דל"ה גבי הא דתנן של ערלה פסול אמרינן מ"ט פליגי ר"א ור"ח חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בה דין ממון ואסיקנא דבהיתר אכילה כ"ע ל"פ דבעינן כי פליגי בדין ממון ר"ח סבר היתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן ור"א סבר דין ממון נמי בעינן ואמרינן מאי בינייהו א"ב אתרוג של מע"ב בירוש' ואליבא דר"מ למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה הרי יש בו היתר אכילה למ"ד לפי שאין בה דין ממון הרי אין בה דין ממון ורבינו ז"ל פ' כר"ח משום דלדידיה אתיא מתני' דלולב הגזול דקתני אם נטל יצא אליבא דר"מ דהלכתא כותיה ועוד דר"מ קאמר בהדיא בפ' כ"ש דיוצאין במצה של מע"ב בירושל' כו' אלא ודאי הך פסקא כר"ח אתיא דדין ממון לא בעינן אלא היתר אכילה בלחוד זהו תורף תי' יע"ש והנה הרואה יר' מה שיש מן התי' על תי' זה שכתב הרי"ק דר"ח ס"ל דעיסה של מע"ב בירושל' לר"מ חייבת בחלה כיון שיש בו היתר אכילה שהרי בפ' לולב הגזול אמרינן לימא מסייע ליה לר"א הא דתניא עיסה של מע"ב פטורה מן החלה דברי ר"מ וחכמים אומרים חייבת ופרכינן לימא מסייע ליה היא היא ומשני אלא מדבהא פליגי בהא נמי פליגי א"ד שאני התם דכתיב עריסותיכם תרי זמני כו' הרי בהדיא דר"ח לא פליג עליה דר"א אלא דוקא גבי אתרוג אבל בחלה מודה משום דכתיב עריסותיכם תרי זמני דאל"כ ק' הך ברייתא לר"ח וליכא למימר דלר"ח הך ברייתא מתוקמא במע"ב בגבולין דלר"מ כיון דס"ל דממון גבוה הוא והיתר אכילה נמי ליכא משו"ה פטורה מן החלה וחכמים פליגי עליה דס"ל דמע"ב ממון הדיוט הוא ודין ממון בעינן היתר אכילה לא בעינן ומתני' דקתני אתרוג של תרומה טמאה פסול דמוכח מינה בגמ' דהיתר אכילה נמי בעינן אע"ג דאית ביה דין ממון לא אתיא כרבנן דר"מ דלרבנן דר"מ כיון דאית ביה דין ממון לא בעינן היתר אכילה וא"נ דבהא פליגי דר"מ סבר במע"ב בגבולין אין בו היתר אכילה ולא קרי' ביה לכם ורבנן ס"ל דמע"ב בגבולין נמי יש בו היתר אכילה כיון דיכול להעלותו לירוש' וא"נ דאי בעי פדי ליה דהא ליתא שהרי בפרק חלק דקי"ב אמרי' אמר ר"ח מחלוקת במע"ב בירוש' דר"מ סבר ממון גבוה הוא ורבנן סברי ממון הדיוט הוא אבל בגבולין ד"ה פטור וכבר ראיתי בספר חזון נחו' הנדפס בקרב ימים בח"א דקפ"ד ע"א שרצה לתרץ לזה דס"ל להרי"ק דהא דר"ח אינה הלכה מדחזינן פ' הא"מ דנ"ג ע"ב אמר ר"ן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כרבי מאיר במעשר הואיל וסתם לן תנא כותיה דתנן כרם רבעי ב"ש אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות וב"ה אומרים כולו לגת מ"ט דב"ה גמר קדש קדש ממעשר כמאן ס"ל אי כר"י אמאי כולו לגת הא אמר מע"ב ממון הדיוט הוא אלא לאו כר"מ ואם איתא להא דר"ח דבגבולין כ"ע מודו דממון גבוה הוא מאי ראיה איכא הא הך מתני' אפילו כר"י מצי אתי דהך מתניתין בגבולין איירי כדקתני והעניים פודין אותם לעצמם ועוד אמרינן התם וכר"י מי לא תנן והתנן הפודה מע"ב כו' בין משלו בין שניתן לו במתנה מני אילימא ר"מ מי מצי יהיב ליה במתנה אלא לאו כר"י ואם איתא אפילו כר"י לא מצי אתא דהך מתני' בגבולין איירי דאי בירוש' אין פודין מע"ב ועיין בתו' שם דנ"ג ע"ב ד"ה איהו אלא מוכח דליתא להא דר"ח וכן נר' שהוא דעת הר"ן ז"ל שכתב אמתני' דלולב הגזול דקתני אתרוג של מע"ב לא יטול ואם נטל יצא דה"ט משום דסברו רבנן מע"ב ממון הדיוט הוא משמע שדעתו ז"ל לפסוק כר"א דאמר דין ממון בעינן ואם כן איך כתב עוד דלאו דוקא בירוש' אלא ה"ה חוץ לירושלים כיון שראוי לאוכלו בירוש' והדבר ק' דכיון דס"ל דדין ממון נמי בעינן איך כתב דמע"ב חוץ לירוש' יוצא י"ח הא מע"ב בגבולין לכ"ע ממון גבוה הוא וכן הק' הרב תי"ט שם אלא מוכח דס"ל דהא דר"ח לאו דסמכי איהו ולית הלכתא כותיה ואם כן איכא למי' דלדעת רבי חייא מחלוק' ר"מ ורבנן אינו אלא במע"ב בגבולין אבל בירוש' אפילו ר"מ מודה דהיתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן א"ד ז"ל ואין דבריו נראים לי דא"כ ק' דמאי פריך בגמר' לימא מסייע ליה והוצרך לשנויי דלענין חלה ודאי מסייע ליה ולימא דקאמרינן אאתרוג ומצה קאמר ומאי קו' הא הך דר"א ע"כ במע"ב בירושל' היא מדקאמרינן תסתיים דר"א הוא דאמר דין ממון נמי בעינן דאמר ר"א אתרוג של מע"ב לדברי ר"מ אין אדם יוצא י"ח בי"ט ואם איתא היכי מוכח מינה דר"א הוא דקאמר לפי שאין בה דין ממון אימא דההיא דר"א מיירי במע"ב בגבולין אבל בירוש' מודה דאפי' לר"מ יוצא בו י"ח כיון שיש בו היתר אכילה ותו דע"כ הא דרב אסי במע"ב בירוש' איירי מדקאמר מצה של מע"ב לדברי חכמים אדם יוצא בו י"ח ואלו חוץ לירוש' אפילו לרבנן אינו יוצא י"ח כדקתני במתני' פ' כ"ש וכיון שכן מאי פריך לימא מסייע ליה היא היא ומאי קו' הא איכא למימר דהך ברייתא מיירי במע"ב בגבולין אבל בירוש' אפי' ר"מ מודה דחייבת בחלה וכדס"ל לר"ח אם לא שנאמר דס"ל להרי"ק ז"ל דהך סוגיא דפ' לולב הגזול ודפ' כ"ש אתיא כר"ח דקאמר מחלוק' במע"ב בירוש' אבל חוץ לירוש' ד"ה פטור אמנם לפום סוגיא דפ' האיש מקדש דמוכח מינה דס"ל לר"ן דמחלוקת ר"מ ורבנן אפי' במע"ב חוץ לירוש' א"כ מעתה מצינן למי' שפיר דהך ברייתא מיירי חוץ לירוש' אבל בירוש' אפי' ר"מ מודה וזה דוחק דאם כן לא הי"ל לרבינו לפסוק כר"ן הפך סתמא דתלמודא דפ' לולב הגזול ודפ' כ"ש ולכן נ"ל ליישב דרך מוהרי"ק ז"ל דודאי כי היכי דלא תקשי ליה לר"ח הך ברייתא דקתני עיסה של מע"ב פטורה מן החלה לר"מ ע"כ דס"ל דשאני התם דכתיב עריסותיכם תרי זמני אלא דצריך לומר לרבינו ז"ל דלר' מאיר דממעט מע"ב מחלה אע"פ שיש בו היתר אכילה מדכתיב עריסותכם תרי זמני היינו משום דס"ל דגלגול הגוי אינו פוטר דיליף ראשית ראשית מתרומה ור"מ ס"ל דמירוח גוי אינו פוטר כמ"ש במנחות דס"ו ע"א ואם כן אייתר לן חד עריסותכם ע"כ למעוטי מע"ב הוא דאתא ואע"ג דבפ' ראשית הגז דקל"ה דריש לעריסותיכם כדי עיסתכם כשיעור מדבר כבר כתבו התו' שם דתרתי ש"מ כדי עיסתכם ולמעוטי עיסת הקדש יע"ש מיהו לפום מאי דקי"ל דגלגול הגוי פוטר א"כ אצטריכו תרי עריסותכם חד למעוטי הקדש וחד למעוטי גוי דתרי קראי צריכי כדאמרינן במנחות וכגי' התוס' שם וה"ט משום דאי ליכא אלא חד עריסותכם לא הוה ממעטינן אלא עיסת הקדש משום דמסתבר טפי דאינו נאכל בלא פדיון כמ"ש רש"י שם וא"כ לא אייתר לן קרא למעוטי עיסת מעשר שני ואם כן אהדר דינא לדין אתרוג של מעשר שני דיוצא י"ח לרבי מאיר משום דיש בו היתר אכילה כנ"ל ליישב דעת הרי"ק ז"ל ודו"ק והרב לח"מ תי' דרבי' פסק כרבנן דר"מ דמע"ב ממון הדיוט ומ"ש בפ"ג מה' מע"ב דמעשר שני ממון גבוה ואין מקדשין בו את האשה ואין ניתן במתנה מיירי בגבולין וכבר אמרו בפרק חלק דמע"ב בגבולין אפילו רבנן מודו דממון גבוה הוא ומשום הכי כתב דמע"ב בירוש' יוצא י"ח וחייב' בחלה א"ד יע"ש ודבריו תמוהים דבהדיא אמרינן פרק האיש מקדש דהלכה כר"מ הואיל ותנן בבחירתא כותיה וכן ראיתי למורינו הרב בס' מקראי קדש שתמה עליו כן ויש ליישב דבריו דמ"ש ר"ן בפרק הא"מ דהלכה כר"מ הואיל ותנן בבחירתא כותיה היינו משום דס"ל לר"ן דפלוגתא דר"מ ורבנן במע"ב בגבולין נמי היא ומש"ה מוכח שפיר מההיא מתני' דקתני וב"ה אומרים כולו לגת אתיא כר"מ דאמר ממון גבוה הוא אמנם לפום מאי דק"ל כר"ח דבגבולין כ"ע מודו דממון ג"ה אין ראיה מההיא מתני' דכר"מ ס"ל די"ל דההיא בגבולין איירי וכדקתני במתני' והעניים פודין אותן לעצמן וכמש"ל וא"כ הדרן לכללין דעלמא דר"מ ור"י הל' כר"י ומ"מ הנך רואה כמה מהדוחק בדרך זה דכל כי האי לא הי"ל לרבינו למיסתם סתומי והי"ל לפרש דדוקא בגבולין אין מקדשין בו את האשה ואין נותנים אותו במתנה אבל בירוש' ש"ד ותו דממ"ש בפ"ח דמע"ב הלכה ו' הלוקח פירות בסלע של כסף כו' שנאמר ונתן את הכסף כו' מבואר דס"ל דאפילו בירושלים ממון גבוה ועיין במר"ן כ"מ שם עוד נראה לי ליישב דעת רבי' ז"ל דלרבינו ז"ל קשיתיה מה שהקשו התוס' ז"ל פרק אלו עוברין דמ"ו ע"ב ד"ה הואיל וז"ל תימא לרשב"א אמאי אמרינן פ' כ"ש דמצה דמע"ב אינו יוצא י"ח בפסח לר"מ דסבר ממון גבוה הוא ולא חשיב מצתכם והא אלו בעי מתשיל עלה ומחשבינן כשלו והנרא' שכונתו ז"ל משום דמשמע להו דהא דכ"מ הלכה כר"א דקי"ל כותיה דמע"ב ממון גבוה הוא כדאמרינן בקדושין ומשו"ה ק"ל הלכתא אהלכתא דקי"ל הלכה כר"א דאמר הואיל ואי בעי מתשיל עלה ומש"ה הוצרכו לתרוצי דשאני התם דכתיב לה' עיין בס' פני יהושע בחי' מוהרי"ל דכ"ד יע"ש אמנם רבי' ז"ל לא ניחא ליה בהאי תירוצא ואשר על כן הוכרח לומר דהא דקאמר ר"א דמצות מע"ב לדברי ר"מ אין אדם יוצא י"ח בפסח היינו משום דר"מ לא ס"ל כר"א דאמר הואיל ואי בעי מתשיל אלא כר"י דס"ל דלא אמרינן הואיל מדקתני בברייתא עיסה של מע"ב פטורה מן החלה דברי ר"מ ואי ס"ל כר"א דאמרינן הואיל שפיר קרינן ביה עריסותכם הואיל ואי בעי מתשיל וא"נ אפילו נימא דהך ברייתא לא שמיע ליה לר"א כדמשמע ריהטא דשמעתתא איכא למימר דרב אסי דקאמר לדברי ר"מ אין אדם יוצא י"ח בפסח היינו משום דס"ל דלכ"ע לא אמרינן הואיל ופלוגתייהו דר"א ור"י בפרק אלו עוברין בטובת הנאת ממון הוא דפליגי וכדהוה בעי תלמודא למימר התם אמנם לפום מאי דקי"ל דהלכ' כר"א דאמרינן הואיל כמ"ש רבי' בפ"ג מה' י"ט דין ט' ה"נ דמצה של מע"ב יוצא בה י"ח ועיסה של מע"ב חייבת בחלה ושפיר קרינן ביה עריסותכ' הואיל ואי בעי מתשיל ובהא לא פסקינן כר"מ ואי קאמר תלמודא פ' האיש מקדש דהלכה כר"מ היינו דוקא לענין קדושין דבעינן שיהא ממונו בשעה שנותן הקדושין והתם לא מהני טעמא דהואיל כמ"ש הרב לח"מ ז"ל בפ"ד מהלכות אישות גבי ישראל שקדש במעשר עני דדוקא ישראל עני שקדש במעשר עני אבל ישראל דעלמא לא ולא מהני טעמא הואיל ואי בעי מפקר לנכסי' וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשוב' סי' תר"ב דבקדושין לא מבואר ממ"ש שם לעיל בדין ג' הלקט כו' ומע"ב והקדש שנפדו כו' לא מהני טעמא דאי בעי מתשיל יע"ש ואי קשיא לך א"כ עיסת מע"ב בגבולין נמי יהא חייבת בחלה מה"ט הואיל ואי בעי מתשיל עלה ומדברי רבינו ז"ל בפ"ג מה' בכורים משמע דבגבולין אינה חייבת בחלה מדכתב עיסת מע"ב בירוש' כו' משמע דוקא בירוש' וכן חייבין בחלה משמע הא לא נפדה אינה חייבת בחלה ועל כרחין בגבולין קאמר גם בפ' ח' מהלכות לולב כתב אתרוג של מע"ב בירושלים לא יטול ואם נטל יצא משמע הא בגבולין אפי' נטל לא יצא ולפי מה שכתבנו אפילו בגבולין נמי מיקרי לכם הואיל ואי בעי מתשל עלה ותו עיסת הקדש נמי יהא חייבת בחלה מהאי טעמא הואיל ואי בעי מיתשל י"ל דס"ל לרבינו ז"ל דדוקא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון ההיא דמערבין לנזיר ביין וישראל בתרומה דחזיא לכהנים וכן ההוא דחלה דפרק אלו עוברין דעד שלא תחמיץ הרי ראויה היא לכהן אמרינן הואיל וחשיב שפיר כשלו ואי מחמיץ בתר הכי הו"ל ממונא דידיה אמנם במידי דלא חזי השתא לשום אדם כגון מע"ב בגבולין והקדש שלא נפדה לא אמרינן הואיל ולא חשיב כשלו וכ"כ התוס' בפרק בכל מערבין ד"ל ע"ב ד"ה וליפרוש האמנם מדברי התוס' דפר' אלו עוברין נראה דמחלפא שיטתייהו ממ"ש בפ' בכל מערבין מדק"ל מהא דאמרינן שלך אי אתה רואה אבל רואה אתה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל ואי בעי מיתשיל עלה כו' ולפי מ"ש בפרק ב"מ נראה דלק"מ דהקדש שאני דלא חזי השתא לשום אדם ועיין מ"ש לקמן בתשו' הרשב"א ז"ל ואי קשיא לך עוד לפי דרך זה ממ"ש רבינו בפ"ט מהל' מע"ב דין ד' וז"ל כרם רבעי אין לו לא שכחה ולא פרט כו' והשתא קשה שהרי טעמייהו דב"ה דס"ל דאין לו פרט היינו משום דיליף קדש קדש ממעשר והרי הוא ממון גבוה ולא קרינן ביה כרמך וכמ"ש רש"י בפרק האיש מקדש והשתא לפי מ"ש הא הואיל ואי בעי פדי ליה שפיר קרינן ביה כרמך דומיא דחלה ומצה של מע"ב דקרינן בי' עריסותיכם מה"ט וכן ק' לדרך הר"י קורקוס ז"ל דפסק כר"ח דכל שיש בו היתר אכילה אף ע"ג דאין בו דין ממון קרינן ביה עריסותיכם דא"כ ה"נ אמאי לא קרינן ביה כרמך מה"ט וי"ל דהתם בכרם רבעי בגבו' קא מיירי רבינו וכמ"ש בס"ד אלא כולו עולה לירו' או נפדה כו' וכיון שהוא חוץ לירוש' אין בו היתר אכילה כלל לשום אדם ולא אמרינן הואיל אך קשה ממ"ש רבינו ז"ל פ' י"ג מה' שכירות וז"ל וכן פרות הדשות במע"ב ופרות המהלכות כו' אינו עובר עליהם משום לא תחסום כו' דמסתמיות דבריו נראה דאפי' בירוש' קאמר וע"כ היינו משום דפסק כר"מ דאמר ממון גבוה הוא ולא קרינן ביה בדישו כמ"ש רש"י ז"ל בפ' השוכר את הפועלים והשתא קשה דנימא הואיל ואי בעי מתשיל עלה חשיב שפיר דישו וכן קשה לתי' מוהרי"ק דכיון דיש בו היתר אכילה דישו קרינן ביה דומיא דחלה וי"ל דס"ל לרבינו דטעמא דמע"ב דאינו עובר עליו משום בל תחסום לאו היינו משום דלא קרינן ביה בדישו כמ"ש רש"י דדישו אשור קאי ולא אאדם אלא כיון דממון גבוה הוא סברא הוא דאסור להאכילו לבהמה מן התורה כמ"ש הריטב"א שם יע"ש ודו"ק:<br><b> הן </b> אמת דבעיקר קו' התוס' שהק' ז"ל ממע"ב דאינו יוצא בה י"ח ולא אמרינן הואיל ק"ל טובא דמאי קושיא דהתם שאני דאי מיתשל עלה נמי הדרא לטיבלא ואין יוצאין במצה של טבל כדתנן בפ' כ"ש ואי בעי מתקן לה ומפריש עליה ממקום אחר ליכא למימר דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט וכעין קוש' זו ראיתי להר"ב שער אפרים סי' ל"ח שהקשה על מ"ש הרשב"א בתשו' סי' תשמ"ז שנשאל על מי שאסר נכסיו על עצמו או לולבו אי יוצא בה י"ח הואיל ואי בעי מתשיל עלה והשיב דאף בזה אינו יוצא י"ח בי"ט דאם כן אף באתרוג של תרומה טמאה ביד ישראל יוצא בו דאי בעי מתשיל עלה דאנן סתמא תנן כו' והקשה הרב ז"ל דמאי ראיה התם שאני דאי מתשיל עלה הדרא לטיבלה יע"ש ובדברי הרשב"א ז"ל אפשר ליישב דס"ל כדעת הרמב"ן שכ' הר"ן שם דאתרוג של טבל יוצא בה י"ח ואם כן דמתני' דקתני אתרוג של תרומה טמאה פסול משמע אפי' כל ז' וכן הוא דעת הר"ן ורבינו בפ"ח מהל' לולב ומשום הכי ק"ל שפיר דבחולו של מועד אי מתשיל עלה בידו לתקוני ולהפריש עלה ממקום אחר וכן תי' הר"ב כרם שלמה בתשוב' שבסוף המפתחות סי' א' אכן בדברי התוס' ז"ל לא יתכן שום אחד מהתי' וכמבואר ולכאורה עלה על דעתי ליישב עם מאי דאמרינן פ' כ"ש ת"ר יכול יוצא אדם י"ח בטבל כו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל עליו חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ופרכינן עלה ואיסורא דחמץ להיכי אזלא ואוקימנא לה כר"ש דאמר אין איסור חל על איסור משמע מאותה סוגיא דלמאי דקי"ל דאיסור חל על איסור באיסור כולל ואיסור מוסיף יוצא אדם י"ח בטבל דליכא למעוטי מקרא דלא תאכל עליו מי שאיסורו משום בל תאכל כו' שהרי איסור כולל הוא וא"כ ע"כ צ"ל דמתני' דקתני אבל לא בטבל אתיא כר"ש ולית הלכתא כותיה ומשו"ה קשה להו שפיר דהיכי קאמר רב דמצות מע"ב לר"מ אין אדם יוצא י"ח בפסח הא ר"מ ס"ל דאיסור חל על איסור באיסור כולל ואיסור מוסיף כדאיתא פ' ג' דכריתות אמתני' דקתני יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליה ד' חטאות יע"ש האמנם נראה דהא ליתא דמתני' דפרק כ"ש הלכה היא כמ"ש רבינו בפרק זה והיינו טעמא דאינו יוצא בו י"ח משום דהוה מה"ב כמ"ש רש"י והר"ן שם ועיין בס' מ"ק למורינו הרב זלה"ה וכן מוכח בהדיא מדפרכינן בגמרא אבל לא בטבל פשיטא כו' ואם איתא היכי פריך פשיטא הא בפלוגתא אתמר ואדרבא לית הלכתא כותיה ולזה אפשר לומר דפריך פשיטא משום דמרישא שמעינן לה דקתני יוצאין בדמאי דמשמע אבל לא בטבל וכעין זה כתבו התוס' פרק בכל מערבין ד"ה הנז' אלא שדבריהם ז"ל סתרי אמ"ש בריש פרק כ"ש ד"ה עבר זמנו שכתבו שם דאין לפרש דפריך פשיטא דאסור בהנאה מדיוקא דרישא דדרך התנא לכפול את דבריו יע"ש וכן נראה שהוא דעת רש"י ז"ל שם וכ"כ התוס' שבת דנ"ג ד"ה אילימא יע"ש ותו דאם איתא היכי משני ל"צ בטבל טבול מדרבנן ואי טעמא דרבנן משום דאין איסור חל על איסור טבל דרבנן למה לא יחול עלה איסור חמץ ועיין בס' מקראי קדש דצ"ה ע"ב:<br><b> שוב </b> אחר זמן רב מצאתי להרמב"ן ז"ל במלחמותיו פ"ק דפסחים גבי ההיא דרב גידל המקדש משש שעות כו' שכתב וז"ל וה"פ דפריך מעיקרא פשיטא כלומר דמרישא שמעת מינה וכיוצא בו פשיטא משום דתנא ליה רישא באותו פרק אבל לא בטבל פשיטא והא לאו פשיטא אלא פלוגתא נמי היא ודלא כהלכתא עכ"ל יע"ש וא"כ לא נפלאת היא סברא זו ליחס לדעת התוספות וז"ל ועוד אפשר ליישב דעת התוס' וממילא רווחא נמי ליישב תשו' הרשב"א ז"ל דאזלי לשיטתם שכתבו בפ' כל הגט דל"א ע"ב ד"ה במחשבה וז"ל וא"ת כיון דשרי נותן עיניו בצד זה אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת והא תנן מעלים את המדומע כו' וי"ל דשאני מדומע שכבר הוא מתוקן אבל תחילת תיקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה כו' יע"ש וכ"כ הריטב"א ז"ל בחי' שם אשר מבואר מדבריהם דאפי' בשבת נמי מישרא שרי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ולא חשיב כמתקן וכ"כ הרב ח"ה ז"ל יע"ש וא"כ מעתה שפיר ק"ל ז"ל דאמאי אין יוצאין במצה של מע"ב ובאתרוג של תרומה טמאה מאי אמרת דהדרא לטיבלא ואין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט הא איתיה בתקנתא ליתן עיניו בצד זה כנ"ל אלא שדבריהם ז"ל הם תמוהים בעיני מסוגיא דפ' ב"מ ודריש פ' מפנין וכבר הארכתי בזה במקום אחר עיין מ"ש בה' תרומות וראיתי בספר כרם שלמה שהקשה ה"ה בכמוה"ר אליהו עובדיא ז"ל דמאי ראיה מייתי הרשב"א מתרומה טמאה דהתם שאני דמיחסר תרי מילי למעבד הן שאלת חכם והן להפריש עליה ממקום אחר והוה ליה תרי הואיל ותרי הואיל לא אמרינן כמ"ש התוס' פ' א"ע והיא גמר' ערוכה פרק כ"ש יע"ש ולע"ד לק"מ ואשתמיט מיניה מ"ש רש"י פרק כ"ש דל"ח ע"א ד"ה א"ד וז"ל וא"ת בחלת מעשר גופיה נמי תרי הואיל איכא הואיל ואי לא קרא עליה שם והואיל אי מטמא פריק לה ואית ליה היתר במושבות הכא לא קרי' הואיל דבר שבידו לעשות לגרום לה טומאה מיד ופריק לה עכ"ל וא"כ ה"נ כיון דבידו להפריש ממקום אחר לא חשבינן ליה תרי הואיל ועל התוס' ז"ל אני תמיה שכתבו בפרק א"ע ד"ה הואיל משם רשב"א כי נראה לו שדעת רש"י ז"ל כיון דהסל מצרפה לחלה כו' אלא מטעם הואיל שרי דאי בעי לא מפריש חלה אלא בצע פורתא מכל חדא וחדא וכיון דכי נמי לא תקרי לה שם עד שתאפה לא שרינן אלא ע"י הואיל הואיל אם יקרא לה שם עד שתאפה הוי תרי הואיל ותרי הואיל לא אמרינן כו' יע"ש ויש לדקדק טובא שהרי הואיל אי בצע פורתא מכל חדא הוה ליה דבר שבידו ולא חשיב תרי הואיל ויש ליישב בדוחק ודו"ק:<br><b> שוב </b> אנה ה' לידי ספר הבתים מכ"י להרשב"א ז"ל ומצאתי תשובה זו כתובה שם באורך בבית כ"ח סי' ב' והילך לשונה תשובה הא דכתב מר באוסר נכסיו על עצמו שקרוב הדבר לומר דיוצא בו ביום ראשון הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ויש בו היתר אכילה וכדקי"ל גבי חלה דממונא הוא ועובר בב"י אין הדברים נראים כן בעיני שא"כ אף אנו נאמר באתרוג של תרומה טמאה ביד ישראל דיוצא בו דהא אי בעי מיתשיל עליה ויש בו היתר אכילה ואם איתא היכא קתני סיפא ושל תרומה טמאה פסול הול"ל ושל תרומה טמאה ביד כהן פסול ואל תשיבני דמאי לב"ה דמכשירין דהא מפרש טעמא משום הואיל ודמאי שאני דהוי בודאי מעושר דרוב ע"ה מעשרין והיינו נמי דבפ' מפנין תנינן מפנין תרומה טהורה ודמאי ואוקימנא בתרומה ביד ישראל כיון דחזיא לכהן ש"ד הא תרומה טמאה ביד ישראל לא ולא אמרינן הואיל אי בעי מתשיל ואלו בדמאי מפרש טעמא משום הואיל ואי אפשר לומר דטעמא משום דכל שא"א בלא שאלה מוקצה הוא דמי יימר דמזדקק ליה חכם כיון דאפשר בג' הדיוטות כדאיתא פרק כירה מכל אלו נראה דלא אמרינן בכי הא הואיל ואי בעי מתשיל דבתר השתא אזלינן ומיהו י"ל שאין ראיה מכל אלו דא"נ מתשיל עלה הוה ליה טבל ואין מטלטלין אותה בשבת וכן אין יוצאין באתרוג של טבל דהא לית ביה השתא היתר אכילה ואי בעי מתשיל עלה ולהפריש עליו ממקום אחר ליכא למימר דהא אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט וכאותה שאמרו פ' בכל מערבין על ההיא דסומכוס אומר בחולין אבל לא בתרומה ומיהו יש לדחות שאין ראיה מחלה שהרי חלת חמץ אסורה לכל ואפילו הכי אמרינן בה הואיל משא"כ בעלמא וכל דבר שאינו ראוי עכשיו לשום אדם לא אמרינן ביה הואיל דהא ודאי משמע דאין יוצאין בשל הקדש שלא נפדה ואף על גב שלא שנו אותה בלולב הגזול כמו שלא שנו את הטבל ובעלמא נמי גבי מצה ועירוב וטלטול שבת שנו כן ושל הקדש שלא נפדה לא יצא ולא אמרינן ביה הואיל מה"ט דאמרן כיון דהשתא לא חזי לשום אדם אלא די"ל דחלה נמי כיון דמיתשיל עלה השתא עד שלא תחמיץ ראויה היא לכהן הוה ליה כעיסתו שהחמיץ ומ"מ עדיין נראה לי להוכיח מההיא דכל כהנים ולוים נהנים לי דאפילו למ"ד טובת הנאה ממון אסיקנא בפרק בתרא דנדרים דבאין כהנים ונוטלין דשויא עילויה עפרא בעלמא ואמאי נימא אי בעי מתשיל ומצוה נמי איכא כדידיה דמי ומיניה קא מתהנו ומהשתא קא מיתסרו עליי' וכ"ש דאם אתשיל עלה נמצאו נהנים למפרע מן האיסור אלא ודאי כיון דהשתא לא אתשיל לא מהניא ליה מידי ולאו ממוניה הוא ואפי' לשמא מתשיל לא חיישינן כדלא חיישינן בע"מ שאין עליך נדרים ומיהו י"ל גם בזו דה"ט דלא אמרינן ביה הואיל כיון דאמרו כהנים נהנים לי ותרומתו אסורה לכל דהא להדיוט לא חזיא ולכהן נמי לא חזיא לפי איסורו הלכך שויוהו עפרא בעלמא ולאו כדידיה דמי עכ"ל:<br><b> ובהיותי </b> בענין זה דרך אגב ראיתי להר"ב יבין שמועה דף ס"ו דברים תמוהים בעיני שכתב וז"ל דע דבפ' כ"ש אמרי' יכול יוצא אדם י"ח במע"ב ת"ל לחם עוני מי שנאכל באנינות כו' דברי ר"י הגלילי ר"ע אומר מצות מצות ריבה א"כ מה ת"ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ומדקאמר א"כ מה ת"ל לחם עוני משמע דר"י הגלילי לא דריש המסורת וקשה דאמאי לא דריש כיון דלא מכחשי אהדדי כו' ושמא י"ל דמאי דקתני א"כ מה ת"ל לחם עוני הם סיום דברי ר"ע עצמו והוא עם מ"ש בפרק כ"ש מצת מע"ב לדברי ר"מ אין אדם יוצא י"ח בפסח ופריך בגמרא מי כתיב מצתכם אמר רב יימר בר שלמיא אתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם מלחם הארץ מה להלן אינו מע"ב אף מצה כן וזהו מה שהק' ר"ע לעצמו א"כ שאתה אומר דיוצאין במצת מע"ב א"כ מה ת"ל לחם דאפני מג"ש דלחם לחם דהא אך אתיא למימר דאין יוצאין במצת מע"ב ולדידי שאני אומר דיוצאין א"כ מה ת"ל לחם דמופנה לג"ש ומשני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש פי' לעולם דמלת לחם מופנה לג"ש ולא הויא למילף מצה מחלה למימר דאין יוצאין במע"ב אלא הג"ש אתא למילף חלה ממצה מה מצה אין יוצאין בנילושה ביין ושמן ודבש דעוני כתיב אף בחלה אינו חייב בנילושה ביין ושמן ודבש כדתנן במתני' מס' חלה עכ"ד ואתמהה שהרי בפ"ב דחלה אמרינן התם בהדיא דעיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ואמרי' התם בירוש' דר"א איש ברתותא היא דתנינן תמן עיסה שנילושה במי פירות ונגע בה טבול יום במקצתה ר"א א"ב לא פסל אלא מקום מגעו בלבד ר"ח בר אבא בשם ר"י דברי הכל היא אף ע"ג דר"ע אמר תמן אין מ"פ מחברין לטומאה מודה שמחברין לחלה כו' הרי דלר"ח לר"ע עיסה הנילושה במי פירות חייבת בחלה ואפי' לריב"ח דאמר דר"א הוא ולא ר"ע לאו היינו מטעמא דיליף לחם לחם ממצה ותו דע"כ לא פליגי אלא בעיסה שנילושה במ"פ אבל בעיסה הנילושה מז' משקין כ"ע מודו דחייבת בחלה כמבואר שם בירושלמי וכבר כתב הרב שדה יהושע דף קס"א ע"ד משם הרשב"א דה"ט דלא ילפינן לחם לחם ממצה דלא למדוהו אלא לגבי מינין הבאים לידי חימוץ גם נראה דאשתמיט מיניה סוגיא דפ' ר"י דמנחות דג"ש זו אצטריך למעוטי דאין חייבין בחלה אלא חמשת המינים לבד וא"כ מאי קא ק"ל לר"ע מה תלמוד לומר לחם עוני סוף דבר שדבריו תמוהים בעיני ותו לא מידי:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קסד) </b> מדקתני בברייתא עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי ר"מ ואי ס"ל כר"א דאמרינן הואיל, שפיר קרינן בי' עריסותיכם הואיל ואי בעי מתשיל כו' דס"ל דלכ"ע לא אמרינן הואיל ופלוגתייהו כו' בטובת הנאה ממון כו'. לכאורה קשה כן אפילו אי לא ס"ל כר"א דאמרינן הואיל דהא רב חסדא לית לי' הואיל שהרי ס"ל דהאופה מיו"ט לחול לוקה ואפ"ה ס"ל דלחומרא אמרינן הואיל כדאיתא בפסחים דף ס"ב ע"א וא"כ קשה אמאי עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה (ואע"ג דהתוס' כתבו שם דהאי הואיל דאמרינן לחומרא היינו מדרבנן בלבד מ"מ קשה דאמאי פטורה אפילו מדרבנן). ונ"ל ליישב בזה דדוקא רב חסדא ס"ל כן לחלק בין הואיל דלקולא לבין הואיל דלחומרא והיינו משום דס"ל דלכ"ע טובת הנאה אינה ממון משום דסתם מתניתין בס"פ שני דקדושין הכי הוא דדוקא כהן (או ישראל שנפלה לו תרומה מאבי אמו כהן) שקידש בהתרומה מקודשת אבל לא ישראל שקידש בטובת הנאה שיש לו בתרומה דבזה אינה מקודשת ולא פליג על זה ר' יהושע ור"י ב"ב לומר דאפילו ישראל שקידש בטובת הנאה מקודשת מכלל דלכ"ע ס"ל דטובת הנאה אינה ממון (והא דמשמע במשנה ג' פי"א דנדרים דטובת הנאה הוי ממון מדקתני שם יטלו אחרים כו' כבר יישב בזה מו"ז רבינו התויו"ט ע"פ דברי מרן הכ"מ ז"ל). והיינו דפריך הש"ס בפ' ואלו עוברין לימא בטובת הנאה ממון קא מיפלגי והיינו משום דקשה לומר כן וכיון דאפילו ר"י ב"ב לית לי' דטובת הנאה ממון א"כ מ"ט דר"י ב"ב דס"ל תטיל בצונן כיון דהואיל נמי לא ס"ל וכנ"ל וא"כ הרי ע"כ צ"ל דס"ל דהואיל דלחומרא אמרינן ולפיכך א"א להפריש העיסה ולהניחה עד הערב מטעמא דהואיל ואי בעי מתשיל עלי' והוא שלו וכן לאפות נמי א"א דהא לקולא לא אמרינן הואיל וזהו טעמי' דרב חסדא וס"ל דהלכה כר"י ב"ב וזה עולה יפה בטעמא דר"י ב"ב דלמ"ש הר"ן בסוגיין דס"ל לר"י ב"ב דטובת הנאה ממון ולא אמרינן הואיל קשה דא"כ אמאי לא פליג ר"י ב"ב בהאי דפ"ש דקדושין וכנ"ל אבל לר"מ י"ל דס"ל כר' יהושע דאפילו לחומרא לא אמרינן הואיל ומש"ה ס"ל דעיסה של מעשר שני פטורה מן החלה אמנם התויו"ט דייק דמדלא מזכיר הש"ס את ר"י ב"ב בהאי דקאמר לימא בטובת הנאה ממון קא מיפלגי מכלל דר"י ב"ב ס"ל דטובת הנאה הוי ממון:<br><b> (קסה) </b> הן אמת דבעיקר קושיית התוס' ז"ל שהקשו ממעשר שני דאינו יוצא בה י"ח כו'. גם בדברי התוס' בפסחים דף ל"ח סוף ע"א בד"ה חלות תודה כו' יש מקום עיון דהוכיחו שם דע"כ מיירי בשלא הוקדשו החלות דאלת"ה תיפוק לי' דבעינן מצתכם וע"ש והאי מאי הוכחה היא דמאי איכפת לן אי מתניתין דקתני דאינו יוצא י"ח בחלות תודה אתיא אליבא דהלכתא דאמרינן הואיל, וצ"ל דהתוס' אזלי לשיטתייהו שכתבו בכריתות דף י"ג סוף ע"ב בד"ה ארבע חטאות כו' דאחר שחיטה וזריקה ליתא בשאלה ובהיותי בדברי תוס' אלו תמהתי דאיך ס"ד למימר דאיירי בהוקדשו חלות התודה ע"י שחיטת הזבח הא אין מביאין תודה בע"פ מפני שלא להביא חלות חמץ שבה לידי פסול:<br><b> (קסו) </b> דאי מיתשל עלה נמי הדרא לטיבלא כו'. תמהני מאי קושיא היא למאי דהוכיח מו"ז רבינו התויו"ט ז"ל בפ"ג משנה ח' דגיטין בד"ה ה"ז חושש כו' מדברי הרמב"ם ז"ל דאפילו לאחר שאכל טבל יכול להפריש תרומות ומעשרות ומיישב שם דרש"י נמי ס"ל כן ע"ש. (ובאמת ברש"י גופא ריש נדה משמע דס"ל כן במה שפירש שם גבי הבודק חביות ע"ש אלא דהתוס' רי"ד שם חולק על רש"י. ותמהני על מו"ז ז"ל שלא הביא דברי רש"י אלו מנדה דף ב' ע"ב הנ"ל לראיה). וא"כ מה בכך דהדרא לטיבלא ואין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט הא כשיפריש לאחר יו"ט על מה שאכל נמי יוצא ידי חובתו למפרע. והא דתניא דאין יוצא ידי חובתו בטבל י"ל דהיינו אי לא בעי לאפרושי עלי' כלל אפילו אח"כ (או כשאין הבעלים כאן וכעין שכתבו התוס' בע"ז דף ע"ג סוף ע"ב בד"ה טבל כו' אבל בקושייתם דהכא שהקשו דנימא הואיל ע"כ דמיירי שהבעלים עצמן בכאן ויכולין למיתשל על הפרשת המעשר שפיר הקשו דאף שיחזור לטבלו מ"מ הא יכולים להפריש גם לאחר יו"ט על זה שיאכלו). ועיין בתוס' חדשים פ"ג דגיטין הנ"ל שמגמגם בזה על מו"ז תויו"ט ז"ל. וכתבתי שם על הגליון דמרש"י גופי' בריש נדה נראה דס"ל דמהני הפרשה על מה שכבר אכל וראיה לזה מהא דפריך הש"ס בנדרים דף נ"ט לר"א דס"ל דמידי דישנו בשאלה הו"ל דשיל"מ ולא בטיל וע"ז פריך והרי תרומה דאפשר בשאלה ואפ"ה עולה באחד ומאה דקא מדייק התם הא למאה תעלה ע"ש ודחיק הש"ס שם תחלה בישוב קושיא זו. ואמאי לא נימא בפשיטות דהברייתא דקתני דלמאה תעלה מיירי כשכבר נאכל מכרי הזה שהתרומה הזו נתרמה עליה ומש"ה א"א בשאלה דהא אשתכח דאכל טבלים למפרע אע"כ דאפילו על מה שאכל כבר מהני נמי הפרשה למפרע ושפיר מצי למשאל עלה ועיין מש"ש:<br><b> [אמר עקיבא סופר </b> נ"ה. עיין לקמן בשעה"מ פ"ה מהלכות תרומות הלכה כ"ד שפלפל הרבה בדברי רש"י הנ"ל והקשה מסוגיא דיומא פ"ג אמאי לא יאכילו אותו טבל ומפרישו אח"כ עיי"ש. עוד הקשה על רש"י בשתה טבל אמאי לוקה הא הוי התראת ספק עיי"ש. ואולי יש לומר דאיסור לאו אינו מתוקן בהפרשה דהא כבר אכל או שתה טבל אך עדיין נשארה מ"ע דחייב להפריש דלא נפטר ממ"ע וכן משום גזל השבט דחייב לצאת י"ש כלישנא בתרא בחולין דף ק"ל אבל איסור לאו אינו מתוקן. ולפ"ז מיושבות ב' הקושיות הנ"ל גם על מ"ש מו"ז ז"ל דכשיפריש אחר יו"ט על מה שאכל י"ח למפרע יש להשיב דהלאו אינו מתוקן דאכל טבל רק הוא מחויב להפריש אבל לא יתוקן האיסור בזה ע"כ הגה"ה]:<br><b> (קסז) </b> ומיהו י"ל גם בזו דה"ט דלא אמרינן בי' הואיל כו'. עיין בר"ן נדרים דף פ"ה ע"א בד"ה ואני מסתפק כו':
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ואוכל </b>
+<b> מבשר חגיגת י"ד כו'.</b> כתב הרא"ש ז"ל בפ' ע"פ וז"ל דכשחל להיות בא' בשבת שלא יביא כי אם תבשיל אחד דאין חגיגה דוחה שבת והר"י מאורליינאש והר"י מקורביל כו' היו אומרים דצריך ומביאים ראיה כו' דאמרינן אוקי לילות בהדי ימים כו' יע"ש הנה כל גדולי האחרונים ז"ל תמהו בדברי הרא"ש הללו מהא דאמרי' בפ' אלו דברים ת"ש סכין שנמצא בע"פ שוחט בה מיד בי"ג שונה ומטביל קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל מני אילימא רבנן מ"ש סכין דמטביל דחזיא לפסח קופיץ נמי חזיא לחגיגה אלא לאו בן תימא ומ"מ יש בו משום שבירת עצם ודחי לא לעולם רבנן וכגון שחל בשבת כו' והשתא לדעת הר"י מאורליינאש כי נמי בא בשבת חגיגה מע"ש אתיא וצריכי קופיץ לה אלא ע"כ דאינו בא בשבת וראיתי למורינו הרב המובהק כמוהר"י הכהן ה"י בס' בתי כהונה חלק בית ועד כתב לתרץ לזה וז"ל ושמא דנהי דאתיא מע"ש אבל עיקר שבירתה ביום שחיטתה שהוא ע"ש וזה שנמצא בשבת איכא למימר שאינו מאותם הטבולים שהיו מביאים בשעת השחיטה שהוא ע"ש דאין שוהין שם במקום נפילתה ולפיכך אמרינן אימור מעלמא אתי ולאו מאתמול א"ד יע"ש ולא ידעתי מה תיקן בזה דאכתי ק' דהיכא קתני קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל וכי נמצאת בי"ג מיהא אמאי שונה ומטביל הא חזי לחגיגה וא"כ מסתמא ודאי הטבילה בי"ב כדי שתהא בה הערב שמש ותהא טהורה בי"ט לשבירת עצמות חגיגה הנשחטת באותו יום וכן נמי ק' דהיכי קתני רישא סכין שנמצאת בי"ג שונה ומטביל דהשתא ק' דמ"ש בי"ד דמטביל לה וחזיא לפסח והא נמי חזיא לחגיגה כדפריך בגמ' גבי קופיץ ולכן נראה לי ליישב וניישב ג"כ קו' התוס' ד"ה והא וז"ל וא"ת אמאי לא פריך אי בשבת היכי מטביל לה הא קי"ל דאין מטבילין בשבת יע"ש מה שתי' ואף לפי תי' ז"ל אכתי ק' מה שהק' הרב ח"ה דאכתי אמאי לא פריך אי בשבת כיון דאסור להטביל בו ודאי דהטבילוה מאתמול משום חגיגת ט"ו יע"ש ולכן נר' ע"פ מ"ש התוס' בריש פ"ג דחגיגה ד"ה והאונן שכתבו בס"ד וז"ל וההיא דפסחים דקאמר סכין שנמצאת בי"ג בי"ד שוחט בה מיד כלומר דמסתמא הטבילוה מאתמול כדי לעשות לו הערב שמש וכ"ת דילמא נטמאת בטומאה דרבנן דלא בעי הערב שמש ונטר לה עד צפרא להטביל כו' ועוד דרגילות היא להטביל מעיו"ט דילמא מיטריד כ"כ ולא טביל כו' יע"ש ואם כן א"ל דכי משני תלמודא לא לעולם רבנן וכגון שבא בשבת היה ס"ל לתלמודא דמשום הכי שונה ומטביל משום דחיישינן דילמא נטמא בולד הטומאה דלא בעי הערב שמש ונטר לה עד יום ט"ו שהוא פנוי ממלאכתו להטביל ואי משום דאין מטבילין בשבת וי"ט הא ליתא שהרי אמרינן בפ"ב דביצה דכלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין אותו בי"ט וכפי' רש"י שם ודוקא בסכין שנמצא ביום י"ד כיון שהוא טרוד במלאכתו בע"פ הוא דאמרינן דשוחט בו מיד משום דסתמא רגילות הוא לאטבולי מאורתא אבל בקופיץ איכא למיחש דילמא נטר לה עד י"ט שהוא פנוי ממלאכתו והשתא ניחא לדעת הר"י מאורליינאש דמש"ה קתני מתני' דסכין וקופיץ שנמצאו בי"ג ש"ו אף על גב דחזי ליה לחגיגה אע"ג דחיישינן דילמא נטמא בולד הטומאה ונטר לה עד יום י"ג דבי"ג ודאי אינו טרוד ודאי בעסקיו כדי שנאמר דמסתמא מטביל לה מאורתא ומשום הכי הוצרך לאקשויי מסיפא דמתני' דאם חל שבת שוחט בה מיד ולא חיישינן דילמא נטר לה עד י"ט כנ"ל נכון ליישב דעת הר"י מאורליינאש ז"ל ודו"ק:<br><b> עוד </b> הקשה לדעת הר"י מאורליינאש מדאמרי' התם אמר רב אשי ש"מ חגיגת י"ד לאו חובה דאס"ד חובה תיתי בשבת ותיתי בטומאה והשתא לפי דעתו ז"ל מאי ראיה הא איכא למימר דלעולם חובה ואפ"ה לא דחי שבת בדר"ע משום דהו"ל מלאכה שאפשר לעשותו בע"ש דלא דחי שבת ולי נראה ליישב דמאי דס"ל להר"י מאורליינאש דחגיגת י"ד יכול לעשותה מע"ש מטעמא דאוקי לילות בהדי ימים היינו משום דס"ל דחגיגת י"ד לאו דאורייתא כסתמא דמתני' דאלו דברים ומה גם דבפ"ק דחגיגה אמרינן הכי אליבא דב"ה והילכך ס"ל דיכול להביאן מע"ש ומשום לינה ליכא למיחש משום דאוקי לילות בהדי ימים אמנם לבן תימא דס"ל דהוי דאורייתא דמפיק להו מקרא דזבח חג הפסח דס"ל דנאכלת ליום ולילה פשיטא ודאי דדחי שבת וכן נמי לתנא דברייתא דפ' אלו דברים דע"א דס"ל דנאכל' לב' ימים ולילה אחד וס"ל דחגיגת י"ד דאורייתא מקרא דלא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב כו' פשיטא ודאי דדחי שבת ואינו יכול לעשותה מע"ש דהא קרא כתיב בהדיא שיהא נשחט בי"ד בערב עם הפסח כמ"ש רש"י שם ואם כן אי בי"ד שחרית קאמר רחמנא דאינו יכול להביאם כ"ש שאינו יכול להביאם ביום שלפניו והיינו דקאמר ר"א שפיר דש"מ ממתני' דחגיגת י"ד לאו חובה כלומר מדרבנן כמ"ש התוס' דאי ס"ד חובה ומדאורייתא והיינו אליבא דבן תימא או לההוא תנא דברייתא פשיטא ודאי דהו"ל קבוע זמן דהא קרא כתיב בערב וא"כ תדחי שבת כנ"ל פשוט ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d0c27a11f58bd07d726387df6b5266a007786180
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,423 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread
+שער המלך על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Leavened_and_Unleavened_Bread
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>החמץ </b>
+<b> בפסח אסור בהנאה כו'.</b> כתב הרא"ם הביאו מרן כ"מ וז"ל ה"ה מו' שעות ולמעלה ואף לר"ש שורפין גזירה משום שמא יאכלנו כו' אבל לא משום דהאי קרא דלא יאכל דמיירי בתוך הפסח שני בלישניה כדחזקיה דהא קי"ל כר' אבהו כו' ע"כ הנה מדברי הרא"ם ז"ל נראה דלחזקיה חמץ מו' שעות ולמעלה אינו אסור בהנאה כיון דלא כתיב בה לא יאכל ויש לתמוה עליו דהא כתבו התוספ' בדכ"ח ע"ב ד"ה וחד לפני זמנו וז"ל וא"ת לחזקיה מנ"ל איסור הנאה לפני זמנו דליכא אלא כו' ואומר ר"י דכיון דחד מהנהו קראי משמע איסור הנאה לא נחלק ביניהם עכ"ד והשתא לפי דעתו דלחזקיה בלפני זמנו אינו אסור בהנאה כיון דלא כתיב לא יאכל אם כן תקשי ליה קו' התו' דהרי אמרי' בגמ' ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק הרי דלר"י חמץ מו' שעות ולמעלה אסור בהנאה וא"כ תקשי ליה לחזקיה מנ"ל לר"י דאסור בהנאה דליכא למימר דמשעה שאסור באכילה אסור בהנאה היינו מדרבנן וס"ל לחזקיה דלר"י מדרבנן אסור גזירה משום שמא יאכלנו דא"כ ק' דאמאי לא מוקי לה נמי כר"ש דהא לר"ש נמי לפי דעת הרא"ם אסור בהנאה מדרבנן ואמאי קאמר בגמ' אתאן לת"ק אלא ודאי ע"כ צ"ל דס"ל לתלמודא דברייתא דקתני משעה שאסור באכילה אסור בהנאה היינו מדאורייתא ומש"ה מוקי לה כר"י וא"כ הדרא קו' דלחזקיה מנ"ל ותו ק' לפי דעתו מאי פריך בגמ' דכ"ג מאי בינייהו בין חזקיה לר' אבהו הרי איכא בינייהו טובא דלחזקיה חמץ מו' שעות ולמעלה אליבא דר"י אינו אסור בהנאה ולר' אבהו אסור בהנאה וצ"ע:<br><b> איברא </b> שבדברי התוס' הללו יש לתמוה דנר' דר"י פליג מדידיה אדידי' ממ"ש בדכ"א ע"ב ד"ה ב"מ וז"ל וא"ת יהא נהנה חמץ בפסח בכרת וכ"ת ה"נ א"כ נימא דאיכא בינייהו הא דלחזקיה אינו חייב כרת ולרבי אבהו חייב כרת ואור"י כו' והשתא לפי מ"ש הכא בשם ר"י גופיה מאי קא ק"ל לימא דלעולם חייב כרת ואף לחזקיה משום טעמא דלא נחלק ביניהם ומשום הכי לא קאמר דא"ב הא ויש ליישב בדוחק ולו' דע"כ לא קאמר ר"י דלא נחלק ביניהם אלא גבי לאוין דכיון דחד מהנהו לאוי איירי באיסור ההנאה ואהנאה נמי קא אזהר רחמנא לא נחלק ביניהם לומר דבהאי לאו דלא תאכל עליו חמץ לא אזהר רחמנא אהנאה אבל באיסור כרת דחמיר טפי איכא למימר דליכא כרת אלא באכילה גרידא ודוק:<br><b> ואגב </b> אורחין ראיתי להחכם המגיה בספר משנה למלך דק"ט ע"ד שהקשה שם על דברי התוס' ז"ל הללו ממ"ש בפרק העור והרוטב דק"ך ד"ה אלא אמאי דפריך בגמ' אלא אם חמץ הוא ענוש כרת הא אכילה כתיבא ביה ומשני אמר ר"ל הנפש לרבות את השותה ואי נהנה חייב כרת למה לי קרא לרבות את השותה ת"ל שהרי נהנה מחמץ בפסח וכקו' דהתם עכ"ד:<br><b> ולע"ד </b> ל"ק שהרי אמרו בפרק כ"ש דל"ה ע"א א"ל ר"ה לר"פ מ"ט דר"י דאמר עיסה שנילושה ביין ושמן אין חייבין על חימוצה כרת א"ל דאמר קרא לא תאכל עליו חמץ ז' ימים כו' דברים שאדם יוצא בו ידי חובתו במצה חייבין על חימוצה כרת והאי הואיל ואין אדם יוצא י"ח מצה אין חייבין על חימוצה כרת איתיביה המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אין אדם יוצא בו י"ח והא הכא דאין אדם יוצא י"ח במצה וחייבין על חימוצה כרת איתמר בהו כו' וא"כ כפי זה שפיר קא ק"ל הכא דיהא נהנה מחמץ חייב כרת וליכא למימר דלמאי אצטריך הנפש דאיכא למימר שפיר דאי לא כתיב הנפש הו"א דאינו חייב על חימוצה כרת כיון שאינו יוצא י"ח וכדהוה ס"ד דר"פ משום קרא דלא תאכל עליו חמץ דהשתא ליכא לאקשויי דת"ל שהרי נהנה דאף על פי שנהנה מ"מ כיון שאינו יוצא י"ח מצה לא הזהיר הכתוב באכילתו ומכ"ש בהנאתו ומש"ה אצטריך הנפש לחייב על השותה אע"פ שאינו יוצא י"ח מצה והתם בפרק העור והרוטב ק"ל שפיר למאי דפריך בגמ' מטעמא דאכילה כתיבה ביה אבל משום דאינו יוצא י"ח מצה ל"ק ליה משמע דניחא ליה ברייתא דאע"פ שאינו יוצא י"ח חייבין על חימוצ' כרת אע"ג דאכתי לא שמיע יתור' דהנפש ול"ק אלא משום דאכילה כתיבא ואהא ק"ל שפיר וכתבו דס"ל לתלמודא דהנהנה אינו חייב כרת אבל לפי האמת דאייתר לן הנפש לרבות את השותה אפי' אי ס"ל לרבי אבהו דהנהנה חייב כרת אפי' הכי אצטריך הנפש דאי לא הוה טעינן כדהוה ס"ל לר"פ מעיקרא והא דלא ק"ל למ"ש מעיקרא וכ"ת אה"נ מההוא דפ' העור והרוטב דמוכח בהדי' דס"ל לתלמודא דהנהנה אינו חייב כרת כמ"ש התם איכא למימר דהיינו משום דמצי' לומר דתלמודא פריך התם אליבא דחזקיה וא"נ מסוגיין דהכא עדיפא להו לאקשויי אלא מיהו הא ק"ק דהתם בגמרא עביד צריכותא לחלב וחמץ ואמרינן וצריכי דאי כתיב חלב הו"א משום דלית ליה שעת הכושר אבל חמץ אימא לא והשתא אמאי ל"ק דאי כתיב חלב חמץ לא אתי מיניה משום דהוה טעינן כדר"פ ודוק עוד כתב מרן דרבינו פוסק כרבי אבהו ממ"ש בפ' ב' מה' שחיטה דשחיטת חולין ד"ק כו' ואילו לחזקיה הוי דאורייתא כו' ע"כ הנה ראיתי להרב עצמות יוסף בפ' הא"מ דנ"ג ע"ד שהקשה שנראה דרבינו סותר את עצמו שבה' שחיטה נראה דפוסק דחש"ב דרבנן כמ"ש מרן ואילו בה' מ"א פ"ח כתב כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה כו' וזאת היא סברת ר"מ בפ' כ"ש דכ"א דפרכינן התם בשלמא לר"מ דאמר א' גר וא' גוי בין במכיר' בין בהנאה מדאצטריך קרא למשרי נבילה בהנאה מכלל דשארי איסורין שבתורה בין באכילה בין בהנאה אלא לר"י דאמר דברי' ככתבן מנ"ל נפ"ל מאותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חש"ב ואידך חש"ב לאו דאורייתא נמצא לפי סוגיא זו דלר"מ ע"כ אותו אצטריך למעוטי חש"ב דס"ל לר"מ דהוי מדאורייתא וא"כ כיון שרבינו פסק כר"מ שכ"כ עד שיפרט כדרך שפרט בנבלה ואי כר"י מאותו נפ"ל ולא מנבלה א"כ ע"כ דס"ל דחש"ב דאורייתא דאי לת"ה אותו למאי אצטריך עכת"ק יע"ש ולע"ד לק"מ ואשתמיט מיניה מ"ש רבינו בפ"י מה' ע"ז דין ד' וז"ל ואסור ליתן להם מתנת חנם שנאמר או מכור כו' לגוי במכירה ולא בנתינה ע"כ הרי בהדיא דרבינו ז"ל פוסק כר"י דאמר דברים ככתבן כו' ואם כן אדרבא מכאן סיעתא למ"ש מרן דס"ל לרבינו דחש"ב דרבנן כמבואר בסוגיין שם דלר"י חש"ב דרבנן ומ"ש רבינו בהלכות מ"א עד שיפרט כדרך שפרט בנבילה לאו למימר' דמהתם נפקא מדאצטריך למשרי נבילה דהא לר"י קרא אצטריך לדברי' ככתבן אלא כונת רבינו היא לומר דאם לא פרט הכתוב כדרך שפרט בנבילה אינו מותר בהנאה ולעולם דאיסור הנאה נפיק מאותו וכמ"ש הרב לח"מ ז"ל שם יע"ש אך ק"ק דאמאי אשמיט רבינו קרא דאותו והוה ליה לומר עד שיפרט כדרך שפרט בטריפה דמהתם נפקא לר"י:<br><b> וראיתי </b> להרב לח"מ ז"ל שהקשה שם בה' שחיטה דאי רבינו ס"ל דחש"ב לאו דאורייתא וכדקאמר דברי קבלה כו' וכמ"ש בפי"ז מה' מ"א וז"ל וה"ה לחש"ב שהרי הן אסורין בהנאה מדבריהם ע"כ והשתא קשה דהיכי מייתי רבינו קרא דכי ירחק דדריש ליה מ"ד חש"ב דאורייתא ותו דאי ס"ל דהוי מדרבנן הא אמרי' בגמ' בפ' כיסוי הדם דפ"ז א"ל ר"פ וסבר ר"מ חש"ב דאורייתא א"ל אין והתניא כו' רש"א חש"ב ישרף אא"ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה אלא אי אמרת דרבנן בהמה מ"ט דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ היא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה נמצא דמאן דס"ל חש"ב לאו דאורייתא לא גזר חיה אטו בהמה ורבינו כתב דאפילו בחיה ובהמה הכל אסור בהנאה ותו שבפי"ד מה' הנז' דין יו"ד כתב דהשוחט ח"ב פטור מכיסוי והיינו משום דח"ב דאורייתא כמ"ש התוספות שם ד"ה אין ותו דאי ס"ל דהוי דרבנן הרי אמרי' בגמ' בפרק כ"ה דף הנזכר דר"ש דקאמר השוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה סביר' ליה דחש"ב דאורייתא דהכי פריך רב פפא וסבר ר"ש חולין ש"ב דאורייתא ופרש"י דאי מדרבנן משום דגזרי דילמא אתי לאתהנויי מקדשים מה לי ראויה מה לי אינה ראויה ואיהו ז"ל פסק דהשוחט ונמצא טריפה מותר בהנאה משום דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה אם כן ודאי דהוי דאורייתא ואי ס"ל דהוי דאורייתא ומ"ש בהלכות מ"א דהוי מדבריהם ר"ל כיון שאינו מפורש בתורה קרי ליה מדבריהם וכמ"ש בה' אישות גבי קדושי כסף הרי רבינו פסק בפ"ח מה' מ"א כר' אבהו ואיהו פסק כר"י בפ"י מה' ע"ז וכדכתיבנא לעיל ולר"י הא אמרי' בפרק כ"ש דאותו אצטריך למעט שאר איסורין וחש"ב לר"י דרבנן ואם כן לרבינו דפסק דהוי דאורייתא מהיכא נפ"ל הא אותו אצטריך למעוטי שאר איסורין שבתורה ומכח כל אלו הקושיות העלה הרב ז"ל דס"ל לרבינו דחש"ב דאוריי' והוקשה לו לרבינו דמה הקשו בפ' כ"ש דלר"י חש"ב מנ"ל אימא דאותו ממעט כל מילי וכמ"ש התוס' בר"פ הערל דבו ממעט כל מילי מש"ה הוצרך לומר דאה"נ דהוה מצי לתרץ הכי אלא משום דתלמודא אשכח לר"י דס"ל הכי בפי' דחש"ב לאו דאורייתא שני הכי ולהכי רבינו ז"ל פסק לפי האמת דמאותו ממעטינן שאר איסורין וחש"ב עכ"ת תי' הר"ב לח"מ יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> מלבד שדבריו דחוקים הרבה נראה דהא ודאי ליתא שהרי כתב רבינו בפ"ב מהלכות גניבה ה"ח וז"ל אבל אם שחט ונמצאת טריפה או ששחט חולין בעזרה משלם תשלומי דו"ה אע"פ שחולין שנ"ב אסור בהנאה הואיל ואיסורן מדבריהם הר"ז חייב לשלם תשלומי דו"ה והשתא אם איתא דס"ל לרבינו דחש"ב דאוריי' אמאי מחייב בתשלומי דו"ה הא מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך לאו דמאריה קא טבח וכדפרכינן בגמרא בפ' מרובה דע"ב דאין לומר דכיון דאינו מפורש בתורה בהדיא ס"ל לרבינו דמחייב בתשלומי ארבעה וחמשה וקרינן ביה וטבחו דאם כן גבי כיסוי הדם נמי הוה ליה למחייב מהאי טעמא ואמאי כתב בפי"ד מה' הנז' דפטור לכסות ועוד דהא ליתא דהא אמרינן בגמרא בפרק מרובה איכא דמתני לה אהא אר"ש כו' ור"י אומר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף אמר ליה רב חביבי לר"א לימא קסבר ר"י חש"ב לאו דאורייתא דאי ס"ד דהוי דאורייתא מכי שחיט בה פורתא אסרה אידך לאו דמאריה קטבח והשתא מאי קושיא נימא דר"י ס"ל דהוי דאורייתא מקרא דכי ירחק ומ"מ כיון שאינו מפורש בתורה מש"ה מחייב בתשלומי דו"ה אלא ודאי דהא ליתא וכן הקשה הר"ב ע"י דף הנז' לדברי מרן הכ"מ ז"ל שכתב שם כשיטת הלח"מ ז"ל דס"ל לרבינו דחש"ב דאורייתא יע"ש:<br><b> אמנם </b> אשר אני אחזה לי ליישב דעת רבינו ומרן הכ"מ דס"ל לרבינו דחש"ב דאורייתא מקרא דכי ירחק ממך המקום אמנם ס"ל לרבינו דדוקא בשחיטה ואכילה אסור מן התורה משום דנפ"ל מקרא דכי ירחק וכדאמרינן בגמרא בפרק הא"מ כי ירחק ממך כו' מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שאתה זובח בקירוב מקום פרט לחש"ב אבל בהנאה אינו אסור אלא מדרבנן והיינו משום דאיסור הנאה נפ"ל בגמר' שם מקרא דאותו וס"ל לרבינו דזה היינו דוקא לר"מ דס"ל דא' גר וא' גוי בין במכירה בין בנתינה א"כ איסור הנאה נפ"ל מדאצטריך קרא למשרי נבילה בהנאה ואייתר לן אותו למעוטי חש"ב שאסורין בהנאה אבל ר"י דסבירא ליה דברים ככתבן אם כן מנבילה לא נפ"ל איסורי הנאה ואותו אצטריך למעוטי שאר איסורין וחש"ב לאו דאורייתא ומש"ה רבינו ז"ל שפסק כר"י בפ"י מהלכות ע"ז משום הכי פסק דחש"ב אסורים בהנאה מדבריהם אבל באכילה ושחיטה נפ"ל מקרא דכי ירחק כמבואר בגמ' וכן הוא דעת רש"י ז"ל בפרק כ"ש דכ"ב ד"ה חש"ב דלר"י חש"ב לאו דאורייתא דוקא באיסורי הנאה ומאי דק"ל להתוס' שם בד"ה חולין לפרש"י מההיא דנזיר דמשמע התם דס"ל לר"י בר יאודה דחש"ב לאו דאורייתא אפי' באיסור שחיטה ואכילה י"ל דהא ל"ק להו לרש"י ולרבינו ז"ל דאה"נ דהתם קאמר בגמרא דלר"י בר יאודה חש"ב לאו דאורייתא אפי' באיסור אכילה משום דלא דריש קרא דכי ירחק אבל לפום מאי דקאמר תלמודא הכא דלר"י אותו אצטריך למעט שאר איסורין לא דריש ליה אותו למעט חש"ב משום דס"ל דלאו דאורייתא אית לן למימר שפיר דר"י באיסור אכילה מודה דאסור מדאורייתא מקרא דכי ירחק ואותו לא דריש לי' למעוטי חש"ב משום דס"ל דאיסור הנאת חש"ב לאו דאורייתא והיינו דבתחילה מייתי רבינו קרא דכי ירחק למילף מיניה איסור שחיטה ואכילה דתרוייהו נפיק מקרא דכי ירחק והיינו נמי מאי דכתב בפי"ו מהלכות מ"א ה"ה לחתיכת חש"ב שהרי הן אסורים בהנאה מדבריהם דייק רבינו למכתב בהנאה לומר דדוקא איסור הנאה הוא דהוי מדבריהם אבל איסור שחיטה ואכילה הוי דאורייתא ומ"ש כמו שיתבאר בהלכות שחיטה לא קאי אמ"ש דאסור מדבריהם שהרי שם לא פירש רבינו אי מאי דאסור בהנאה הוא מדאורייתא או מדרבנן אלא אעיקר מילתיה שכתב דאסורים בהנאה קאי דבהלכות שחיטה נתבאר שאסורים מדבריהם ובהלכות שחיטה לא פירש דמאי דאסור בהנאה הוא מדבריהם שסמך אמ"ש בהלכות מ"א ומשום הכי כתב בפרק י"ד מהלכות שחיטה דין יו"ד דהשוחט חולין בעזרה פטור מלכסות משום ששם הצריך רבינו שיהא מותר באכילה שכ"כ אין חייב בכיסוי אלא דם שחיטה הראויה לאכילה שנאמר אשר יאכל לפיכך כו' השוחט חולין בעזרה פטור מלכסות וכיון דס"ל לרבינו דאסור באכילה מדאורייתא מקרא דכי ירחק דאיסור אכילה נמי נפיק מיניה כמבואר בסוגיא משום הכי כתב דפטור מלכסות אמנם גבי תשלומי ארבעה וחמשה דסבירא ליה לרבינו כרבנן דר"ש דשחיטה שאינה ראויה ש"ש מש"ה כתב דהשוחט ח"ב חייב בדו"ה משום דאע"פ שאסור באכילה מדאורייתא מיחייב מידי דהוי השוחט ונמצא טריפה ומשום דאסור בהנאה לית לן למפטר משום דלאו דמאריה קא טבח כדאמרי' בגמרא כיון דאינו אסור בהנאה אלא מדבריהם קרי' ביה וטבחו דמן התורה דמאריה קא טבח וזה מבואר בדברי רבינו שם כמו שיראה הרואה:<br><b> ומעתה </b> ע"פ האמור הבא נבא לישב קו' הלח"מ מסוגיא דפרק כ"ה דהנה מה שהקשה דכיון דס"ל דחש"ב דרבנן א"כ היכי אסר חיה ובהמה הא אמרינן בגמרא היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור כו' י"ל דס"ל לרבינו דמאי דקאמר בגמרא אא"ב דאורייתא היינו דגזרינן חיה אטו בהמה אינו אלא לענין איסור שחיטה ואכילה והכי קאמר בגמרא דאא"ב דאיסור שחיטה ואכילה מדאורייתא בין בהמה בין חיה ועוף היינו דגזרי' הכא בחי' שיהא אסור בהנאה בטריפה אטו בהמה ואע"ג דבהמה גופא לא אסורא בהנאה בטריפה אליבא דר"ש אלא משום גזירה דקדשים שיצאו לחוץ לא חשיבא גזירה לגזירה כיון דאסור מיהא בשחיטה ואכילה מן התורה כבהמה אם כן כי גזרו רבנן בחולין שנ"ב יהיו אסורין בהנאה לא פלוג רבנן אלא אי אמרת דרבנן כלומר דמן התורה שרי בכל גוונא אפילו בשחיטה ואכילה בהמה מ"ש דילמא אתי למיכל קדשים בחוץ היא גופא גזירה כו' ומאי דקאמר ר"פ וסבר ר"ש חש"ב דאורייתא היינו לענין איסור שחיטה ואכילה ואהא קאמר ליה אביי אין ומוכח לה מההיא ברייתא ואף שמדברי התו' בד"ה אין נראה דפליגי אהא דכתיבנא מ"מ רבינו ז"ל ס"ל הכי וכן מדוקדק מלשון הגמר' דקאמר אלא אי אמרת דרבנן בהמה מ"ט דילמא אתי למיכל כו' משמע דמאי דבעי לאוכוחי הוא לענין איסור אכילה דלא הוי מדרבנן משום גזירה דילמא אתי למיכל ואי כפי' התוס' הרי באכילה אסור מן התורה וכדמוכח ההיא דמרובה והכי הוה ל"ל דילמא אתי לאתהנויי וכן נראה מפירוש רש"י דכל הוכחת ר"פ לא הוי אלא לענין איסור אכילה שכ"כ חש"ב דאורייתא מוזבחת ואכלת ואי לאיסור הנאה מיירי לא נפיק מוזבחת אלא מאותו וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב בפ' הא"מ אמאי דקאמר בגמ' א"ל תניא המקדש בחש"ב רש"א מקודשת אלמא חש"ב לאו דאורייתא ורמינהי רש"א ישרף וכן חיה כו' ופרש"י חש"ב לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו משמע דהוצרך רש"י לפרש כן כדכתיבנא דאי מאי דס"ל לר"ש דחש"ב לאו דאורייתא אינו אלא לענין איסור הנאה א"כ לא פריך מידי מההיא מתני' דאיכא למימר כיון דאסור בשחיטה ואכילה מדאורייתא לא פלוג רבנן דהא אפילו תימא דס"ל לר"ש דחש"ב דאורייתא אפי' בהנאה תקשי אמאי אמר דישרף יקבר הול"ל דהא בחיה ליכא למגזר דילמא אתי למימר קדשים פסולים לקבורה אלא עכ"ל לא פלוג כמ"ש רש"י שם בסמוך יע"ש ואם כן השתא נמי אפ"ת דר"ש ס"ל דאיסור הנאה מדבריהם משו"ה אמר ישרף משום דלא פלוג כיון דאסור מן התורה בשחיטה ואכילה כבהמה וכ"כ הר"ב עצמות יוסף ז"ל אלא שראיתי שהקשה וז"ל רש"י הוכרח לפרש כן מכח מאי דפריך מדר"ש אדר"ש אבל תלמודא גופיה קשה מאי פריך נימא דר"ש ס"ל דאינן אסורין אלא באכילה אבל בהנאה מותרים מדאורייתא ומש"ה האשה מקודשת ונראה דלא מצינו האי סברא ולאפושי פלוגתא לא מפשינן עכ"ד:<br><b> והנה </b> מה שתי' הוא ז"ל ליתא ואשתמיט מיניה מ"ש רש"י בפרק כ"ש דכ"ב ד"ה חש"ב שכתב דלר"י חש"ב לאו דאורייתא דוקא באיסור הנאה אבל באיסור אכילה מודה דהוי דאורייתא מקרא דכי ירחק וכ"כ שם התוס' שכן הוא דעת רש"י וא"כ איך כתב דלא מצינו האי סברא ולעיקר קושיתו י"ל לפי שיטת ר"ת שכתבו התוספות ד"ה אלמא דההיא דרב גידל מיירי בשעות דאורייתא ואפשר דמש"ה לא משני בכי האי גוונא משום דאי ס"ל לר"ש דאיסור שחיטה ואכילה הוא מדאורייתא הו"ל כחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דר"ג ואפשר דעדיף טפי דהתם בחמץ נוקש' דרב גידל מן התורה שרי אפי' באכילה אלא דרבנן הוא דגזור בכל נמצא דכל איסורו הוי מדרבנן אבל גבי חש"ב מן התורה אסור באכילה ואתו רבנן והוסיפו הנאה וכיון שכן אמאי קאמר ר"ש מקודשת אלא ודאי דס"ל לר"ש דחש"ב לאו דאורייתא כלל ומש"ה קאמר מקודשת ואהא פריך ורמינהי ואף לפרש"י שפירש אהא דר"ג אפי' בתרווייהו דרבנן איכא למימר דרש"י ס"ל ליישב ההיא דר"ג כיש מי שאומר שכתב הר"ן דשאני איסור חמץ שיש לו עיקר מן התורה משא"כ חש"ב ואם כן מש"ה לא משני הכי בגמרא משום דאי ס"ל לר"ש דחש"ב אסור באכילה מן התורה הרי יש לו עיקר מן התו' ואמאי מקודשת כנ"ל ודו"ק:<br><b> ויש </b> סמך לזה ממ"ש התוס' בפרק מרובה דף ע"ב ע"ב ד"ה דאי ס"ד דתקרובת ע"ז אפילו לא אסירא בהנאה אלא מדרבנן חשיב לאו דידיה כיון דאסרו חכמים בכל הנאות ואפי' קידש בו את האשה אינה מקודשת כדתניא במסכת קידושין אבל חש"ב אי הוי דרבנן וקידש בו את האשה מקודשת דבסוף הא"מ קתני רש"א מקודשת כו' ויש להבין דכיון דתקרובת ע"ז אין איסורו אלא מדרבנן אמאי אינה מקודשת ומ"ש מחש"ב וחמץ בפסח דאי הוו תרוויהו דרבנן מקודשת לר"ת ואי הכא קיימי לשיטת רש"י דס"ל דאפילו בתרווייהו דרבנן אינה מקודשת איך הביאו ראיה לחש"ב דמקודשת מפ' הא"מ הרי כתבו בפרק הא"מ ד"ה אלמא דלפי המסקנא אפי' לר"ש אינה מקודשת אי חש"ב דרבנן:<br><b> אמנם </b> לפי מ"ש ניחא דכיון דתקרובת ע"ז אסור באכילה מן התורה וכמ"ש שם בסמוך אלא דחכמים הוסיפו הנאה הוה ליה כחמץ דאורייתא ושעות דרבנן משא"כ חש"ב באיסור אכילתו והנאתו אינו אלא מדרבנן למאי דבעי ר"י למימר התם דקסבר ר"י דלאו דאורייתא מש"ה אם קידש בה מקודשת כנ"ל:<br><b> גם </b> מה שהקשה עוד הלח"מ ז"ל דאי סבירא ליה לרב' דחש"ב הוי דרבנן אמאי התיר בהשוחט ונמצא טריפה נראה דע"פ האמור הא נמי לא קשיא דמאי דמוכח ר"פ דסבר ר"ש דחש"ב דהוי דאורייתא מדהתיר בהנאה השוחט ונמצא טריפה אינו אלא לענין איסור שחיטה ואכילה וכמו שנראה מדברי רש"י בהדיא וכדכתיבנא לעיל ואהא הוא דמוכח שפיר דאי ס"ל לר"ש חש"ב לאו דאורייתא אפילו איסור שחיטה ומן התורה הכל שרי וגזור רבנן אפילו בהנאה דלא ליתי להתהנויי מקדשים מה לי ראויה מה לי אינה ראויה הא באינה ראויה נמי איתא להך גזרה גופא אמנם אי ס"ל לר"ש דחש"ב דאורייתא באיסור שחיטה ואכילה אף ע"ג דהנאה אינו אלא מדבריהם גזירה משום קדשים שיצאו לחוץ והך גזירה נמי שייכא באינה ראויה איכא למימר דרבנן לא גזרו שיהא אסור בהנאה אלא בחש"ב דאסור מן התורה בשחיטה ואכילה אבל בשחיטה שאינה ראויה דמן התורה אינו אסור כלל אליבא דר"ש לא גזרו רבנן ואוקמוה אדין תורה וזה מוכרח לפי' רש"י דאי לת"ה תקשי אף לפי האמת דס"ל לר"ש דחש"ב דאורייתא דהא ר"ש ס"ל דחש"ב ישרף והיינו משום גזירה דלא לימרו קדשים פסולים הן ונקברים וכמ"ש רש"י וכיון שכן בשוחט את הטריפה אמאי קאמר רש"י דמותר בהנאה הא איכא למיחש הך חששה גופה דגזרו שיהא טעון שריפה ה"נ איכא למיגזר שמא יאמרו קדשים פסולים הם ומותרים בהנאה אלא ודאי איכא למימר דלפי האמת דס"ל דחש"ב דאורייתא לא גזרו אלא בחש"ב דאסור מן התורה אבל בשחיטה שאינה ראויה דמן התורה שרי אוקמוה אדין תורה אבל אי ס"ל לר"ש דמן התורה הכל שרי ואפ"ה גזרו משום קדשים שיצאו לחוץ א"כ מה לי ראויה מה לי אינה ראויה והיינו דמוכח שפיר מדר"ש דס"ל דחש"ב דאורייתא באיסור שחיטה ומשום הכי רבינו שפסק דאיסור שחיטה ואכילה הוא מן התורה משום הכי התיר בשוחט ונמצא טריפה ועד"ז יש לפרש דברי מרן הכ"מ ז"ל דמדלא ענש רבי' אלא מכת מרדות דס"ל לרבינו דאפילו באיסור שחיטה ואכילה אינו אלא מדרבנן שהרי באיסור שחיטה הוא דכתב רבינו דמכין אותו מכת מרדות ואהא הוא דק"ל למרן מסוגיא דהא"מ דמסיק דלר"ש חש"ב דאורייתא באיסור שחיטה ואכילה ואהא הוא דתי' מרן דס"ל דחש"ב דאורייתא ומ"ש מ"מ הוא מפני שלא נאמר בהן לאו כלומר דס"ל דחש"ב דאורייתא באיסור שחיטה ואכילה והיינו כמסקנא דהא"מ וכדכתיבנא ומש"ה המקדש בחש"ב אינה מקודשת אע"פ שאסורים בהנאה מדבריהם משום דכיון דאסור בשחיטה ואכילה מן התורה הוה ליה כחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דכתב רבינו בפ"ה דאינה מקודשת וכמו שכתב מרן ז"ל שם ועדיפה מיניה כדכתיבנא זה נ"ל ליישב דעת רבינו ומרן ז"ל כי היכי דלא תיקשי להו קושית הר"ב עצמות יוסף ז"ל ודו"ק:<br><b> מיהו </b> דברי מרן בפרקין דכתב דס"ל לרבי' דשחיטת חולין בעזרה הוא מדבריהם מלבד דדבריו סותרים אמ"ש בהלכות שחיטה צ"ע דמה יענה למה שפסק בפרק י"ד מה' שחיטה דהשוחט חולין בעזרה פטור לכסות וכמו שהקשה הלח"מ ז"ל וליכא למימר דס"ל דכיון דמדרבנן לא חזי לאכילה לא קרי ביה אשר יאכל ופטור מכיסוי וכמ"ש מרן מלכא בס' מקראי קדש שהרי בפרק השוחט דכ"ז ע"א פריך ואי אין שחיטה לעוף מן התורה לבעי כסוי ועיין בספר בני יעקב בתשובה סימן ב' ובתה"ד סימן קפ"ד וצ"ע. אחר זמן ראיתי להרב בכה"ג חי"ד סימן ק"א בהגהת ב"י אות מ"ח שישב דברי רבינו למאי דסתרי אהדדי כדכתיבנא יע"ש:<br><b> ודע </b> שרש"י ז"ל בע"ז פרק ר"י דנ"ו ד"ה מכרן כתב דאם עבר ומכר איסורי הנאה אותם הדמים אסורים בהנאה מדרבנן ורבינו בספ"ח מהלכות מ"א פליג על זה שכתב וז"ל כל שאכל כו' אם נהנה ולא אכל כגון שמכר כו' והדמים מותרים יע"ש וכן הוא דעת הרמב"ן כמ"ש הרב המגיד שם אמנם דעת הרא"ש ז"ל בסוף פרק הא"מ כדעת רש"י דמדרבנן אסורים למחליף עצמו ומ"מ אם עבר והחליף אותם החליפין הוה ליה חליפי חליפין ומותרין הפך מאי דמשמע מדברי רש"י ז"ל כמו שיע"ש:<br><b> וכתב </b> עוד שם וז"ל ומודה רש"י דמדאורייתא שרי אפי' לדידיה כיון דלא תפסי דמיהן וכן משמע בפ"ק דחולין גבי חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין ומסיק משום דלא שביק התירא ואם היו החליפין אסורים מדאורייתא מה היו מרויחים בחילוף עכ"ד ויש לדקדק עליו טובא דמאי ראיה מייתי מההיא דחמצן של עוברי עבירה ואכתי תקשי ליה למאי דקאמר התם בגמרא ודילמא ר"ש היא דאמר חמץ לאחר הפסח מדרבנן וכי מקילין בדרבנן אבל בדאורייתא לא מקילין והיכי אפשר לומר דר"ש היא דאם כן היכי קאמר בברייתא מפני שהם מחליפין כיון דלר"ש אינו אסור אלא מדרבנן ודמיו הרי הוא כמוהו מה מרויחים בחילוף בשלמא אי הך ברייתא ר"י היא ניחא דמרויחים איסורא דאורייתא כמ"ש הרא"ש וכן הקשה הרשב"א שם בחידושיו אלא ע"כ צ"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל שם דמה שמרויחים הוא דאיסור אכילה חמור להם יותר מהנאת דמים א"נ כמ"ש התוס' בד"ה מותר משם רש"י שמרויחין הוא לדידן דלדידן מיהא שרי יעו"ש ואם כן מאי ראיה מייתי אכתי נימא דלר"י דס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מדאורייתא חליפין דידיה נמי אסירי דבר תורה ומה שמרויחין הוא לדידן דלדידן שרי כמ"ש התוס' וא"נ משום דאיסור אכילה חמור להם יותר ואף שהתוס' כתבו שם דלמאי דס"ד דר"י מרויחים נמי לגבי דידהו דבחליפין אינו אסור אלא מדרבנן היינו משום דהכי קי"ל בעלמא דאינו אסור אלא מדרבנן אבל מהך סוגיא אין להביא ראיה כלל כמ"ש:<br><b> ואשר </b> אני אחזה לומר בדעת הרא"ש הוא דס"ל דאפילו לדעת רש"י ודעימיה דס"ל דחליפים אסורים אינו אלא באיסורין דאורייתא אבל באיסורים דרבנן מודה רש"י דלא החמירו בחילופיהן ועכ"ז יבואו דברי הרא"ש על נכון דלמאי דמסיק דילמא ר"ש היא ל"ק ליה להרא"ש כלל דשפיר קתני בברייתא מפני שהן מחליפין כיון דלר"ש חמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדרבנן משום קנסא בחילופין דידהו לא גזרו אמנם למאי דס"ד השתא דבריי' ר"י הוא דס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ד"ת ק"ל להרא"ש ז"ל שפיר דאם היו החליפין אסורים מדאורייתא מה מרויחי' בזה זה נ"ל נכון בדעת הרא"ש ז"ל:<br><b> שוב </b> ראיתי להר"ב מש"ל ברפ"ה מה' אישות שכתב וז"ל אך יש לדון דאפשר דהא דחליפי דאיסורי הנאה אסורים הוא דוקא במה שאיסורו דבר תורה אבל לא במה שאיסורו מדרבנן וטעם גדול יש בדבר שהרי הא דחליפין אסורים הוא מדרבנן וכמבואר ואפשר דלא גזרו אלא באיסור תורה אבל באיסורים דרבנן לא גזרו וכעת לא מצאתי דין זה מבואר עכ"ד:<br><b> ויש </b> לתמוה עליו איך אשתמיט מיניה דברי הרשב"א ז"ל שכתבנו לעיל דנראה בהדיא דס"ל דאפילו בחמץ שע"ע הפסח דאיסורו מדרבנן אפי"ה חליפין דידיה אסורים דאל"כ מאי ק"ל גם מדברי התוס' הנז' נר' בהדיא ג"כ דאפי' באיסורי הנאה דרבנן חליפין דידהו אסורים ממ"ש וז"ל ומה שפרש"י כו' ונראה דמרויחי' ג"כ לגבי דידהו למאי דס"ד השתא דהוי דאורייתא ומשמע בהדיא דדוקא למאי דס"ד השתא דהוי דאורייתא מרויחי' לגבי דידהו נמי אבל לפום מאי דמסיק ליכא הרוחה גבי דידהו והשתא אי ס"ל דחליפי איסורי הנאה דדבריהם מותרים הא למאי דמסיק נמי מרויחין לגבי דידהו שפיר אלא מוכח דס"ל דאפי' באיסור דרבנן חליפין נמי אסורי' ומ"מ דברי הרא"ש ז"ל נר' שאין ליישבן אלא א"כ נאמר דס"ל דבאיסורי' דרבנן לא אסירי חליפין דידהו וכדכתיבנא:<br><b> עוד </b> כתב הר"ב מש"ל שם וז"ל ועוד נראה דאף דנימא דחליפי איסורי' אסירי מ"מ הכא גבי קדושין שרי שהרי לרש"י דאית ליה דחליפי חליפין אסורים אפי"ה אית ליה דיש לחלק בין קדושין לשאר הנאות וא"כ אף אנו נאמר בחליפין דיש לחלק בין קדושין לשאר הנאות ואף דאליבא דהרא"ש ליתנהו להני טעמי מ"מ אפשר שיודה בהן אלא דלדידיה במקום שאמרן רש"י אין צורך אבל בנ"ד יודה הרא"ש אך נראה דע"כ לא הוכרחנו לומר חילוקים אלו אלא מכח מתני' דתנן מכרן וקידש הר"ז מקודשת והוק' לרש"י שהרי אשה זו היא חליפי איסורי הנאה ומש"ה הוצרך לחלק בין קדושין לשאר הנאות אבל להרא"ש דמתני' אתייא כפשטה מנ"ל לבדות חילוקים מלבנו עכת"ד יע"ש:<br><b> והנה </b> הרב ז"ל כמסתפק אמרה למילתיה ולבסוף לא הכריע אלא מכח סברא ולע"ד המעיין בדברי הרא"ש ז"ל יראה בהדיא דלית ליה לחלק בין קדושין לשאר הנאות שכתב וז"ל ומה שחילק רש"י בין קדושין כו' נראה דלא היה צריך לזה כו' אבל אם בדיעבד לקח בדמי איסורי הנאה פירות או כלים והחליפן לא גזור רבנן ושכרו אסור דע"ז משמע ליה כמו יין נסך דאף חליפי השכר אסורי' לכן פריך ליה ממכרן וקידש מקודשת אלמא דחליפי חליפין שרי (כלומר דאם היו אסורי' היה לנו לאסור לשהות עמה באותם קידושין משום שנהנה ממנה) ע"כ והשתא אי הרא"ש ז"ל מודה בעיקר חילוק רש"י ז"ל אם כן מאי פריך בגמ' נימא דהתם בקידושי אשה לא גזרו בחליפי חליפין משום ביטול פו"ר אלא ודאי דלא ס"ל חילוק רש"י ז"ל ויש לתמוה על הרב ז"ל איך העלים עיניו מדברי הרא"ש הללו שהוא ז"ל הביאם שם והר"ן ז"ל בפ"ק דחולין גבי ההיא דחמצן של ע"ע הקשה לפי' רש"י דאסור הדמים למחליף עצמו וז"ל ואיכא למידק הרי ערלה שאסורה בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אלמא חליפי איסורי הנאה מותרי' אף למחליף עצמו דאי לא היאך האשה מתקדשת בהן ותירץ וז"ל וי"ל דלעולם למחליף עצמו אסור ואפי"ה כיון שהאשה יכולה ליהנות בהן ממילא היא נקנית ותמה עליו הר"ב חידושי הלכות ז"ל וז"ל ולא ידענא מאי קושיא שהרי בנדרים מקשי לה בגמ' ומשני לה דילמא לכתחילה הוא דלא הא דיעבד עבד עכ"ד ז"ל וכונת קושית הרב ז"ל הוא כפי מה שפי' הר"ן שם ד"ה ת"ש וז"ל דקס"ד דכיון דאסור להתהנות מן החליפי' אפילו עבר ונהנה שהחליפן באחר דלהוו חליפי חליפין אסורים ומש"ה ק"ל כשעבר וקידש אמאי היא מקודשת גמורה ואינה צריכה לקדשה פעם אחרת דאי אסירי מדרבנן הו"ל לאצרוכי קדושין ודחי הנ"מ לכתחילה הוא דלא שאסור ליהנות מן החליפין ואם עבר ונהנה מותר דח"ח מותרי' עכ"ל והשתא היינו דק"ל להרב ז"ל דא"כ מאי ק"ל להר"ן לפרש"י מההיא דמכרן הלא רש"י ז"ל לא כתב אלא שאסור ליהנות מן החליפין לכתחילה ומתניתין בשכבר קידש ונהנה מן החליפין ואי משום מה שנהנה ממנה אח"כ לכתחילה כבר כתב רש"י בפי' דבקדושי אשה לא גזרו כיון שכבר עבר וקידשה זהו כונת הרב ז"ל ומעתה יתבאר לך ביטול דברי הר"ב שער אפרים סי' ד' יע"ש:<br><b> אמנם </b> לע"ד דברי הר"ן ז"ל אינן כמו שהבין הר"ב ח"ה ז"ל שהוא ז"ל הבין דקו' הר"ן היא דכיון דלפרש"י אסור הדמים למחליף עצמו היכי קתני מקודשת הרי נהנה באותם הדמים במה שקדשה אמנם לע"ד הא ודאי ל"ק ליה להר"ן דכבר מקשי לה התם בנדרים ומשני לה דילמא לכתחילה וקו' הר"ן ז"ל היא דלרש"י ז"ל דלמחליף הדמים אסורי' בהנאה היכי קתני מכרן כו' מקודשת הא כיון דלמקדש אינו שוה כלום נמצא שלא נתן לה פרוטה ואנן בעינן שיתן לה שו"פ ולא חיילי קדושין כלל והכא ודאי לא שייך לתרוצי כמו שתי' בנדרים דמתני' דיעבד קתני דה"ט לא מהני אלא למאי דפריך התם ממה שנהנה ממנה מאותם קידושין אמנם הר"ן ז"ל ק"ל אעיקרא דמילתא דלא יחולו הקידושין כיון דלדידיה אינו שו"פ ואתלמודא גופא התם בנדרים לא מצי לאקשויי לה משום דהך פי' שכתב הר"ן שם אינו אלא לשיטת רש"י ודעימיה דסבירא ליה דהדמים אסורין למחליף ואמנם לדעת הרמב"ן והרשב"א פי' הסוגיא הוא באופן אחר וכמ"ש הרשב"א בחי' לחולין ואהא תי' כיון דהאשה יכולה ליהנות בהם מאותן קידושין ממילא היא נקנית ואע"ג דלדידיה אינו שו"פ מקודשת דומיא דמקדש בגזל וכ"כ בפ' הא"מ יע"ש וזה נלע"ד מוכרח מחמת תי' ז"ל דאי כפי מה שהבין הרב הנז' דקו' הר"ן היא למה שנהנה ממנה מאי קמתרץ הר"ן דכיון דהאשה יכולה ליהנות ממילא נקנית דה"ט ניחא לשיחולו הקידושין ואם קדשה אחר אינה מקודשת אבל אכתי תקשי דיהא אסור לשהות עמה עד שיקדשנה פעם אחרת כדי שלא יהנה ממנה אלא העיקר כמ"ש ודוק:<br><b> איך </b> שיהיה נמצינו למדים דחליפי איסורי הנאה דדבריהם במחלוקת היא שנויה דלדעת התו' והרשב"א ז"ל אסורים ולדעת הרא"ש כפי מה שהוכחנו מדבריו הם מותרים ועפ"ז נבא ליישב דברי הטור בא"ח סימן תמ"ג שכתב וז"ל מעשה בשפחה שקנתה ירקות מחמץ אחר שש והתירם ר"ת לפי שאינו תופס דמיו כדאמרי' חמצן של ע"ע כו' וכתב הרב"ח דדעת ר"ת כדעת רש"י ז"ל ואעפי"כ התיר הירקות דמאחר שהשפחה קנתה ירקות בלי ידיעתו של בעל החמץ כלאחריני דמי ונסתייע לזה מדהביא ראי' מההיא דחמצן ולא הביא ממתני' דקדושין מכרן וקדש בדמיהן מקודשת וכתב הרפ"ח ז"ל ואין זה נכון דלדעת רש"י שכתב בחולין וז"ל ואע"ג דהשתא נמי איסור הוא לגבי' דהא מתהני מחמץ דאי לאו כו' משמע ודאי דהכא נמי אפי' קנתה השפחה בלא ידיעת ב"ה מה בכך סוף סוף הרי מתהני מחמץ ולכן נ"ל שר"ת ז"ל קאי בשיטת הסוברים דאף לדידיה שרי ולכך התיר הירקות והא דלא אייתי ראיה ממתני' דקדושין משום דהו"מ למדחי דשאני התם דלחומרא ולהכי מייתי מריש חולין עכ"ד יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> דברי הרב"ח נראין עיקר וכוותיה ולאו מטעמיה משום דכבר כתבנו דדעת הרא"ש דחליפין אסורי' למחליף מדרבנן וכדעת רש"י ז"ל ובחליפי חליפין הוא דפליג על רש"י וכדכתיבנא והשתא אי התירא דר"ת ז"ל הוא משום דס"ל כשיטת הסוברים דאף לדידיה שרי אם כן מדהביא הטור מעשה דר"ת סתמא משמע דהכי ס"ל וזה דבר תימה שהטור יחלוק אדברי אביו הרא"ש ולפחות היה לו להזכירו על דל שפתיו ולומר ואדוני אבי הרא"ש חולק בזה אלא העיקר כמ"ש הרב"ח ז"ל דה"ט דכיון דהשפחה קנתה בלי ידיעתו כלאחריני דמי ומה שהק' עליו הפר"ח ז"ל דלפי דעת רש"י ז"ל משמע דאפילו שקנתה בלי ידיעתו אסורה נראה דאשתמיט מיניה דברי הר"ן ז"ל בפרק השותפים דמ"ח ד"ה תנן שכתב בתוך דבריו וזה לשונו ותמהני אדבעי רמב"ח במודר לבעי בנודר עצמו דאי טעמא דמתני' משום כונת נודר אפי' החליפן אחר חילופיהן אסורים ואי משום דינא דאיסורי הנאה דוקא בשמחליפן הוא אבל בשהחליפן אחר מותר בחילופיהן ע"כ הרי נראה מדברי הר"ן ז"ל דאע"ג דחליפין אסורין למחליף עצמו וכדעת רש"י אם החליפן אחר מותרים וכ"כ מרן בב"י חי"ד סי' רי"ו משם סמ"ג וזה לשונו ונ"ל דל"מ ליה אלא בשהחליפן המודר עצמו אבל אם החליפן אחר או המדיר עצמו מותרין למודר כמו שמצינו בחליפי חמץ שמותרים לאותם שלא החליפו וכ"כ מרן הכ"מ בפ"ה מה' נדרים דין ט"ו שכן הוא דעת הרא"ש ז"ל וכ"כ בשיטה מקובצת כ"י משם הרי"ץ גיאת דכל שהחליפו אחר בלי שליחותו מותר יע"ש הנה להקת נביאים ז"ל דס"ל כשיטת רש"י דלמחליף עצמו אסורים וס"ל דכל שהחליפו אחר מותר וטעמא נ"ל דכל שהחליפו אחר לא מחזי כ"כ כמתהני מחמץ ואינו ניכר וא"נ אפשר דטעמייהו ז"ל דס"ל דמאי דאסור למחליף עצמו הוא משום קנסא הואיל ועבר והחליפו וכן נראה מדברי התוס' בפרק השותפין דמה"ט הוא דאסור למחליף עצמו ומש"ה כל שהחליפו אחר שרי ומעתה אף אנו נאמר שכן הוא דעת ר"ת ז"ל כנ"ל גם מ"ש הרפ"ח ז"ל דדעת ר"ת כדעת הסוברים דלדידי' שרי והא דלא אייתי ראיה ממתני' דמכרן כו' משום דהו"מ למדחי דשאני התם דלחומרא כלומר ומקודשת מדאורייתא ק' טובא דאיך הו"מ למדחי הכי דא"כ מאי פריך בר"פ השוכר מ"ט שכרו אסור אילימא משום דיין נסך אסור כו' והרי ערלה כו' ותנן מכרן מקודשת כו' ומאי קושיא אימא דהתם לחומרא קאמר ומקודשת מדאורייתא אבל מדרבנן שכרו אסור וחוששין לקדושי ב' אלא ודאי דמקודשת לגמרי קאמר:<br><b> גם </b> ממ"ש הטור בסימן ת"ן דברי הר"ש בן אברהם על מעשה תנור של ישראל שאפו בו גוים חמץ בפסח והביאו לו ככרות כו' וכתב שאם כבר קבל המעות מותרים כדתנן מכרן וקידש מקודשת ומדלא חלק עליו משמע דהכי ס"ל וכפי מה שהוכחנו מדברי הרא"ש ז"ל אין ראיה כלל דהתם שאני דכיון דהחמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא דרבנן דקי"ל כר"ש חליפין דידהו מותרים ואף שמדברי הרשב"א משמע דבכל איסורין דאורייתא קאמר ממה שהביא ראיה מההיא דמכרן מ"מ כיון דלענין דינא מודה הטור ז"ל מש"ה לא חלק עליו כנ"ל:<br><b> ודע </b> שרבינו ז"ל בפ"ה מה' נדרים דין י"ו כתב וז"ל האוסר פירותיו על חבירו כו' הרי גידוליהן וחילופיהן ספק לפיכך אסור בחילופיהן ע"כ וראיתי להלח"מ ז"ל שתמה על דבריו הללו וז"ל דברי רבינו הן מן המתמיהין דלפי הנראה מהרא"ש והר"ן והתוספות מאי דבעי רמב"ח לאו בקונמות בלחוד הוא אלא בכל איסורי הנאה וכנראה מדפשיט להאי בעיא מההיא דמקדש בערלה ול"מ ליה אלא מדרבנן ולכתחילה וכדדחי בגמרא דילמא לכתחילה כו' וכיון שפירוש זה הוא מוכרח אין מקום לדברי רבינו מכמה קו' חדא דלמה פסק בס' דרבנן לחומר' ואם נאמר כדברי הר"ב כ"מ דמדאורייתא קא בעי הא בעיא לא הוי אלא בלכתחילה וכמו שהוכחנו אבל בדיעבד פשיטא ליה דמותר ואם היה מדאורייתא אפילו בדיעבד היה אסור אלא ודאי מדרבנן קבעי עוד אני תמיה דכיון דרבינו ז"ל פסק בפ"ח מה' מ"א דכל איסורי הנאה אפילו למחליף עצמו הוא מותר ליהנות מן החליפין א"כ כיון דהתם החליפין מותרין אפילו למחליף עצמו גבי קונם נמי להוי הכי ויהיה מותר ואיך פסק דאסור ליהנות הא בגמ' מדמי האיסורים להדדי ועוד שלא הזכיר כאן איסור למחליף עצמו אלא אפילו החליפו אחר אסור למודר עכת"ד והניח הדבר בצ"ע:<br><b> ולע"ד </b> נראה ששיטת רבינו היא כשיטת הראשונים שמצאתי בשיטת כתיבת יד במס' נדרים וכתוב שם שהיא להרשב"א ז"ל ושם בפרק הנודר מן הירק כתוב וז"ל וסברי רבנן דכל איסורי הנאה לכתחילה הוא דאסור מדאורייתא מדאצטריך קרא למשרי נבילה אבל כל שמכרו ליכא איסורא דאורייתא שאין להם דמים וכדתנן מכרן כו' ומפרש בירושלמי לפי שאינן דמיהן והא דמתני' מסתברא דאפילו מדאורייתא דאיסור הבא מעצמו שאני דיש לו דמים שכן הוא דעתו מתחילה לאסור חליפיו וכי בעי רמב"ח כו' פי' דטעמא דמתני' משום דאמרי' דדעתיה עלייהו מעיקרא וכיון שכן לגבי חבריה ל"מ למיסר או דילמא כיון דחילופין כגידולין דמו ל"ש כו' פי' דאיסורא דמתני' לאו משום דדעתיה עלייהו מעיקרא אלא משום דהכי דינא בנדר שהוא איסור הבא מעצמו דליחול אפי' אחליפין (כיון דיש לו דמים) ת"ש האומר לחבירו קונם שאני כו' לוה כו' ופרקינן לכתחילה הוא דלא הא בדיעבד שפיר דמי פי' דהתם כיון דההיא שעתא דמתהני מיניה מנכסי המלוה לא היו חליפי איסורי הנאה דהא לאו אפומא דהאי אוזיף וכי הדר אתי ומפרע מהאי כבר נתאכלו המעות לא חשיבי חליפין אבל להחליפן לכתחילה בעוד שאיסורי הנאה קיימי' אימא לך דחליפין כגידולין דמו וכן לשון רבינו בהלכות ת"ש המקדש כו' ומדלא שני דהתם מדאורייתא אבל אנן איבעיא לן מדרבנן שמעינן מהכא דמדאורייתא נמי איבעיא לן ופרקינן ה"נ לכתחילה הוא דלא כו' ומסתברא דה"פ דאיהו הוה ס"ל דכי היכא דאיבעיא ליה בנדרים ה"נ אבעיא ליה באיסורי הנאה דעלמא ולהכי אייתי ליה מערלה דאיסורי הנאה ולא תפסי דמייהו ושני ליה דשאני התם דלכ"ע אסור מדאורייתא ולפיכך אין להם דמים כלל וכשהחליפן או מכרן אינן דמיהן אלא מתנה או מלוה ולפיכך כשנהנה מהן אינו חשוב נהנה מאיסור הנאה ואין בכלל איסור הנאתו אלא שלא למוכרו לכתחילה דההיא שעתא מתהני מיניה אבל אי עבד עבד דכי מתהני לאו מיניה מתהני וכמו שפירש בירושלמי אבל הכא באיסור קונם שהוא אסרן עליו והם מותרים לכל העולם דיש לו דמים וחליפין דידיה חליפין גמורים הם אימא לך דאסור בחילופיהן ובעיין לא איפשיט' ונקטי' לחומרא עד כאן ת"ד:<br><b> ומעתה </b> נתיישבו כל קו' הרב הנזכר דמ"ש דבעיא לא הוי אלא לכתחילה ומדרבנן כבר כתב הרשב"א ז"ל דמדאורייתא מבעיא ליה ומאי דקאמר בגמ' ה"נ לכתחילה כבר פי' הרשב"א ז"ל גם מה שהקשה דכיון דהוא פסק בשאר איסורין דהדמים מותרים גבי קונם נמי להוי הכי הא נמי ל"ק כמ"ש הרשב"א דהתם בשאר איסורין לכ"ע הם אסורים ולית ליה דמים כלל משו"ה מותרים שאינן דמיהן משא"כ בקונם גם מה שהק' שלא הזכיר כאן איסור למחליף עצמו אלא אפי' החליפו אחר הא נמי לא קשיא דבשלמא בשאר איסורים דאיסורייהו מדרבנן איכא למימר בשהחליף אחר לא גזרו וכההיא דחמצן מה שא"כ בקונם דאיסורו מדאורייתא משום דיש לו דמים מה לי החליפן הוא מה לי החליפן אחר זה נראה לי אמת
+<b>ואיסור </b>
+<b> החמץ ואיסור השאור כו'.</b> וכתב הראב"ד דוקא לשיעורייהו אבל לענין הביעור יש הפרש ביניהן כו' הקשה הרב לח"מ ז"ל דאם כן אמאי אצטריך בפ"ק די"ט ד"ז למצרך קראי דשאור וחמץ הא ודאי מצרך צריכי דאי הוה קאמר שאור הוה ילפינן חמץ מיניה אפילו נפסל מאכילת כלב ואי הוה קאמר חמץ הוה ילפינן שאור דוקא דלא נפסלה להכי כתיב תרוייהו יע"ש ומה שתי' הרב ז"ל דמאי דקאמר הראב"ד דחייב לבערו לאו מדאורייתא קאמר אלא מדרבנן הוא תירוץ זה לא יגהה מזור לדברי הסמ"ג שהביא בלאוין ס"ח התוספת' דביצה דקתני מאימתי קרוי שאור משיפסל לאכול לכלב וכתב הרא"ם ז"ל שהביא התוספתא זו לומר דחמץ אם נפסל מאכילת כלב אין זקוק לבער ואילו שאור אע"פ שנפסל מאכילת כלב חייב לבער כדע' הראב"ד יע"ש:<br><b> הנה </b> מתוספתא זו שהביא הסמ"ג נראה בהדיא דחייב מדאורייתא דהרי קאמר דאינו קרוי שאור עד שיפסל מאכילת כלב ומסתמא דעת הראב"ד ג"כ כן הוא ועיין בפר"ח סימן תמ"ב סק"ט ולי נראה לומר דסבירא ליה להראב"ד ז"ל דכי אמרינן בגמרא לא לכתוב שאור ולכתוב חמץ לאו למימרא דלכתוב לא יראה לך חמץ גרידא אלא ה"ק לכתוב רחמנא חמץ ושאור בחד לאו ולא לכתוב שאור בלאו בפ"ע וכן פירש מוהרש"א בספר גופי הלכות סימן ח' ואז הו"א דשאור אפי' בנפסל חייב לבערו דהא אינו קרוי שאור עד שיפסל מאכילת כלב כמ"ש בתוספתא ושמו מוכיח עליו אא"א דחלוקי' בשיעוריהן ניחא דחילקן הכתוב דאי הוה כתיב חמץ ושאור בחד לאו הוה אמינ' דכתב תרתי לומר דחלוקין בביעור ועדיין בשיעוריהן לא שמענו ומשום הכי אצטריך לחלק כנ"ל:
+
+Halakhah 3
+
+<b>אינו </b>
+<b> לוקה משום לא יראה אא"כ חמצו בידים כו'.</b> הנה כל גדולי האחרונים תמהו על רבינו ז"ל דאפי' בעשה בו מעשה נמי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה כדאמרי' בפסחים דצ"ה בפרטיה מאי קממעט לא יראה דדמי ליה דהאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה והאי אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה וכן כתבו התוס' שם ומורינו הרב בס' מ"ק תירץ דס"ל לרבינו דלא הוי ניתק לעשה דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי כדאמרינן בריש תמורה ואף למ"ש התוס' במכות דט"ו ד"ה תנינא דבעינן תרי לאוי סמוכי להדדי ה"נ הא איכא תרי לאוי סמוכים לא יראה לך שאור ולא יראה לך חמץ בפרשת בא ואיסור השאור ואיסור החמץ חד הוא כמ"ש רבינו יע"ש וצ"ל לפי זה דדחאה הך סוגיא מהלכה א"נ דלא הוה גריס רבינו בגמ' בהדיא דהוי ניתק לעשה אלא הכי גריס בפרטיה מאי קממעט לא יראה דדמי ליה דהאי אינו לוקה והאי אינו לוקה וכמ"ש הרב חד"ה שם שכן נראה מדברי רש"י והתוספו' וסובר רבי' דמאי דקאמר בגמ' דדמי ליה דהאי אינו לוקה היינו משום דהוי לאו שאין בו מעשה דלא ישאירו ממנו עד בוקר נמי הוה לאו שאין בו מעשה ודוק ועל התו' ז"ל יש לתמוה דקאמרי דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי ואם כן איך כתבו בשם ר"י דלא יראה הוי ניתק לעשה:<br><b> ומצאתי </b> להתוס' בחולין דפ"א ד"ה הנח שכתבו וז"ל והר"ש מורדון אומר כו' לא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי כו' ואי אפשר לומר כן דהיינו דוקא היכא דסמוכים זה לזה כו' ועוד דאמרינן בההוא פירקא דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה דוהשיב את הגזלה אשר גזל אע"ג דאיכא נמי לאו דלא תעשוק דאמר רבא היינו עשק היינו גזל ולמה כתביה לעבור עליו בב' לאוין אלא ודאי דוקא היכא דשני לאוין סמוכין זה לזה קאמר דלא אתי חד עשה ומנתק כו' ועוד נראה הא דלא עקר תרי לאוי היינו כי ההיא דתמורה דלא הוי ניתוק גמור דאין שם מעשה לתקן הלאו דמאליו הוא קדוש כו' יע"ש וא"כ אית למימר דר"י ס"ל דתי' זה שתי' בחולין דדוקא גבי עשה דתמורה הוא דלא הוי ניתוק משום דאין שם מעשה מה שאין כן חמץ דהך עשה דביום הראשון תשביתו הוי על ידי מעשה דהיינו הבערה הילכך אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי:<br><b> איברא </b> שדברי התוס' דחולין הם תמוהים במ"ש בתחילת דבריהם דדוקא היכא דב' לאוין סמוכים זה לזה קאמר דלא אתי כו' והביאו ראיה מגזל דלא לקי משום דניתק לעשה דהא לאו דלא תגזול הוו תרי לאוין סמוכים זה לזה בפרשת קדושים סימן י"ט דכתיב לא תעשוק את ריעך ולא תגזול וראיתי להתוספות בזבחים דף קי"ד ע"א ד"ה אלמא שכתבו וז"ל וכ"ת כו' לא אמרינן חד עשה עקר תרי לאוי לא דמי דהנ"מ התם דסמיכי גבי הדדי אצל העשה כו' דאשכחן גזילה דאיכא תרי לאוי כו' הילכך צריך לחלק כדפיר' דלכך סמך ב' הלאוין אצל העשה לו' שאין העשה מנתקן כו' יע"ש וא"כ לאו דגזילה אע"ג דסמוכים זה לזה כיון דאינן סמוכים אצל העשה מקרי ניתק לעשה מיהו דברי התוספות דחולין הם סתומים ואי אפשר לפרש בדבריהם כמו שכתבו בזבחים אם לא שנאמר שחיסור לשון יש בדבריהם וצריך לומר היכא דתרי לאוין סמוכים אצל העשה:<br><b> אמנם </b> מדברי הרב יבין שמועה נראה שהבין הדברים כפשוטן וזה שבכלל קצ"ו הביא מדברי התוס' דחולין דהא דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי היינו בסמוכים ואילו בכלל תקי"ז הביא מדברי התוספות דזבחים דהא דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי היינו היכא דסמך תרי לאוין אצל העשה הנה שהבין הדברים כפשטן ועשאן לב' כללים ולדעתי חיסור לשון נפל בדבריהם ודברי התוספות דחולין ודזבחים הן שפה אחת ודברים אחדים כדכתיבנא וצ"ע וע"פ האמור אין מקום למה שתי' הר"ב פר"ח בליקוטיו בס' מים חיים והרב מוצל מאש סימן ך' דברי התוספ' דפ' אז"נ דס"א ד"ה לעבור שהק' וז"ל וא"ת ולוקמה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין ותי' משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש ש"ש לקי שפיר וכתבו הם ז"ל דכוונתם דאע"ג דכובש ש"ש הוי ניתק לעשה דכתיב או את העושק מ"מ כי מוקמיה ליה ללאו דלא תגזול אכובש ש"ש לקי שפיר משום דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוין סמוכים משא"כ אי מוקמי' ליה בגזל לא הוו תרי לאוין סמוכי' ואתי חד עשה ומנתק תרי לאוי שאינן סמוכים יע"ש:<br><b> וכפי </b> האמור הא ליתא דע"כ לא אמרו בתמורה דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי אלא דוקא גבי תמורה משום דסמיכי אצל העשה וא"נ משום דלא הוי ע"י מעשה כמו שהכריחו התו' בחולין ובזבחים מסוגיא דאלו הן הלוקין וכדכתיבנא וכן מוכח בהדיא ממ"ש התוס' שם בא"נ בדף שאח"ז ד"ה לא דלא לקי אלאו דרבית לר"א דאמר יוצאה בדיינים משום דהוי ניתק לעשה וכ"כ רש"י שם והוא מוכרח מסוגיא דהתם אע"ג דאיכא תרי לאוין סמוכים את כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכליך ואמרינן שם באז"נ דעובר בב' לאוין דנשך ומרבית חד הוא וכ"כ רבינו בפ"ד מה' מו"ל ד"ב אלא ודאי דסבי' ליה כדכתיבנא ודוק:<br><b> ומ"מ </b> לדברי רבינו ז"ל ניתן ליאמר תירוץ מורינו הרב זצוק"ל דאיכא למימר דרבינו ז"ל חולק אדברי התוס' הללו וס"ל דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוין סמוכים אע"פ שאי' סמוכים אצל העשה ואע"ג דהעשה בא ע"י מעשה ומה שהקשו התוס' מגזילה דאמרינן דאינו לוקה משום דהוי ניתק לעשה אף ע"ג דאיכא תרי לאוין סמוכים כדקאמר רבא כו' לא קשיא ליה לרבינו ז"ל משום דרבינו סובר דהא דקאמר רבא היינו עשק היינו גזל לא איירי רבא אלא גבי כובש שכר שכיר דוקא דקאמר עובר בה' שמות וגבי כובש ש"ש אי אפשר לגזול כעין ויגזול את החנית וכמבואר בדברי רבי' וה"ה בפ"א מהלכות גזילה יע"ש אבל לעולם דעשק וגזל תרי מילי נינהו וליכא בהו תרי לאוי:<br><b> ומיהו </b> אכתי תירוץ זה אינו מעלה ארוכה לדברי הסמ"ג שחולק אדברי רבינו ז"ל שבה' גזילה וזה ממ"ש בלאוין קנ"ז וז"ל איזהו גזל זה הלוקח כו' איזהו עושק זה שבא ממון חבירו בידו מרצון הבעלים כו' אף על פי שפשוטו כך הוא מ"מ אמר רבא זהו עשק כו' להכי אפקיה לעבור עליו בשני לאוין ולפי ענין זה לאו אחד הוא ונמנה תחתיו הא דאמר רב כו' יע"ש וכ"כ שם ברמזים סי' הנז' הנה בבירור שהסמ"ג חולק לדעת רבינו ואפי"ה כתב שם דהגוזל או עושק שו"פ עובר בל"ת ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב ניתקו לעשה שחייב להחזיר כו' הרי אף ע"ג דאיכא תרי לאוין סמוכים קאמר דהוי לאו הניתק לעשה ואין לוקין עליו וא"כ ע"כ דס"ל כמ"ש התוס' או דבעינן שיהיו סמוכים אצל העשה או כההיא דתמור' שהעשה אינו בא ע"י מעשה ואפי"ה כתב בלאוין ע"ח כלשון רבינו ז"ל אין עובר משום בל יראה ללקות עליו אא"כ קנה חמץ או חמצו בידים יע"ש והשתא תקשי דהא הוי לאו הניתק לעשה ולדעתו אפי' דאיכא תרי לאוין סמוכים כיון שאינו אצל העשה או כשהעשה בא ע"י מעשה הוי לאו הניתק לעשה ואם כן ה"נ לאו דלא יראה דכוותיה דאינו סמוך אצל העשה וגם העשה בא ע"י מעשה:<br><b> גם </b> מה שתירץ עוד מורינו הרב בס' מ"ק דלא יראה הוי לאו שקדמו עשה ומשום הכי לוקין עליו הא נמי אינו מעלה ארוכה למ"ש מרן כ"מ בפ"א מה' נערה דין ו' דדעת רבינו ז"ל דלאו שקדמו עשה גם כן אין לוקין עליו איברא שדברי מרן שם תמוהים לעין כל רואה ויש ליישבן ע"צ הדוחק יע"ש ויש לדקדק על דברי התוס' דפסחים דנראה דר"י פליג מדידיה אדידיה דהרי לעיל מזה בד"ה לא דחו פירוש רש"י ז"ל שכתב דלא תוציא הוי לאו הניתק לעשה וז"ל וק' לר"י היכי חשבינן ליה לאו הניתק לעשה הא הוי לאו שקדמו עשה וא"כ איך כתבו בדיבור שאח"ז משם ר"י דלא יראה הוי ניתוק לעשה הא הוי לאו שקדמו עשה דעשה דאך ביום הראשון הוי מחצי י"ד ולמעלה אע"ג דאכתי לא עבר אלאו דלא יראה וצ"ע כעת: ודע שמ"ש הרב מוצל מאש סימן הנז' ליישב דברי התו' דודאי לאו דלא תעשוק לא הוי ניתק לעשה משום דהוי לאו שקדמו עשה דביומו תתן שכרו ולאו שקדמו עשה לא קרינן ביה לאו הניתק לעשה כמ"ש במכות דט"ו וס"ל להתוספות דהלכה כר"י כמ"ש בפסחים ד"ה לא יע"ש והם דברים תמוהים לע"ד דאע"ג דעשה דביומו תתן שכרו יכול לקיימו קודם העברת הלאו מ"מ עשה דוהשיב את העושק אי אתה יכול לקיימו אלא אחר העברת הלאו וכיון שכן לא מקרי קדמו עשה וממקום שבא הרב לסייע דבריו תיובתיה שהרי במכות הוה בעי למימר עולא דה"ט דאונס דקאמר בברייתא דאינו לוקה אע"ג דהוי לאו שקדמו עשה משום דלא יאמר לו תהיה לאשה באונס וליגמר ממוציא ש"ר אם אינו ענין לפניו תנהו ענין לאחריו שאם גרש יחזיר הרי אף ע"ג דבאונס קדמו עשה דולו תהיה לאשה הנאמר בהמוציא ש"ר דהיינו לפניו אפ"ה לא לקי משום דאית ביה עשה אחר העברת הלאו בהדיא הנאמר באונס עצמו ואף על גב דתלמודא התם דחי הא דעולא מ"מ לאו מה"ט דחי לה וגם ממאי דמסיק שם רבא דשאני התם דאמר קרא כל ימיו בעמוד והחזר קאי משם נמי תיובתיה למעיין שם וזה פשוט:<br><b> והרב </b> דבר שמואל סי' ל"ח תירץ לקו' זו שהקשינו בדברי רבינו דמיירי שחל שביעי של פסח בשבת וקנה בו חמץ מן הגוי שאי אפשר לקיים בו מצות שריפה ע"כ ומוהר"ץ אשכנזי בתשובה סי' מ"ב תמה עליו שהרי רבי' פסק כחכמים דמפרר וזורה לרוח או מטיל לים ואם כן אי אפשר לחייבו משום שאינו יכול לשרוף שהרי יכול הוא לפרר ולזרות לרוח או מטיל לים וע"ש:<br><b> וראיתי </b> למוהר"י כולי ז"ל בהגהתו לס' מש"ל שתמה עליו שהרי כתב ה"ה בפ"ג דהמוצא חמץ בי"ט אף על פי שלא ביטל אינו יכול לשורפו או לפוררו או לזוררו לרוח יע"ש ולק"מ דהתם משום איסור מוקצה נגעו בה אבל מן התורה ודאי א"ל דס"ל דמותר וכ"כ הפר"ח ז"ל סימן תמ"ד ואם כן היינו דק"ל שפיר דכיון דמן התור' שרי לפוררו היכי מחייב עליו מלקות הא הוה ליה לאו הניתק לעשה גם מ"ש עוד דאע"ג דלדעת רשב"ם ז"ל מותר לפרר הלחם בשבת דלא מצינו טוחן אחר טוחן וכמ"ש הר"ן ז"ל בפרק כלל גדול ופסקו מור"ם סימן שכ"א מ"מ לדעת הרמב"ם ז"ל אסור לפרר דהוי תולדה דטוחן וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה מרן כ"מ ז"ל פכ"א מה' שבת יע"ש:<br><b> והנה </b> המעיין שם יראה שאין מדברי רבינו הכרח לומר דס"ל דיש טוחן אחר טוחן אלא הרשב"א ז"ל כתב כן מסברא דנפשיה ותו דאף לפי שיטתו אכתי ק' לדעת הסמ"ג הוא שכתב כאן כדברי רבינו דאם קנה חמץ או חימצו בידים לוקה ואלו הוא ז"ל ס"ל דמותר לפרר הלח' בשבת כדעת רשב"ם ז"ל כמ"ש מרן הב"י ז"ל משמו גם מ"ש עוד דבנדון כזה דצריך לפררו עד אשר דק כדי לזוררו לרוח כ"ע מודו דהוי תולדה דטוחן וחייב חטאת ע"כ יע"ש אשתמיט מיניה מ"ש המאור בפ' אלו עוברי' אמתני' די"ד שחל להיות בשבת דלרבנן דס"ל דמפרר וזורה לרוח מותר לפררו ולזרותו בי"ג שחל להיות בשבת כיון דאין כאן אב מלאכה ובלבד שלא יוציאנו לרשות הרבים יע"ש וכ"כ הב"ח סימן תמ"ד והסכים עמו הפר"ח ז"ל גם הרב מג"א שם סק"ב כתב דלזרותו לרוח אפשר דהוי מלאכה דאורייתא יע"ש ואשתמיטיה ל' המאור ז"ל שכתבנו ובר מן דין נראה דקשה לתי' הרב דבר שמואל שהרי מן התורה יכול לשורפו או לפוררו ע"י גוי ונמצא אם כן הו"ל לאו הניתק לעשה:<br><b> ולכן </b> אשר נראה לי ליישב דעת רבינו והסמ"ג ז"ל במה שפסקו דאם חמצו בידים לוקה הוא שרבינו ז"ל סובר שהמשה' חמץ בפסח אף שדעתו לבערו ומבער אותו אחר כך מ"מ באות' שהייה פורתא כבר עבר על בל יראה ואע"פ שמחוייב לבערו אחר כך היינו כדי שלא יהא מוסיף על איסורו אבל איסורא דעבד עבד וזה מבואר מדבריו בפ"ג מה' אלו ד"ח וד"י וכ"כ הפר"ח סי' תל"א שכן דעת שאר המפרשים ושלא כדברי התוס' בפרק כ"ש דכ"ט שכתבו בשם ר"י דהמשה' חמץ בפסח ודעתו לבערו שאינו עובר באותה שהייה משום דלא יראה ניתק לעשה וכ"כ הרב מג"א בסימן תמ"ו סק"ב דה"ט דמ"ש בגמר' בפ"ק המוצא חמץ בי"ט כופה עליו כלי ואע"ג דלא היה בכלל הביטול כגון שנתחמץ בי"ט ואיכא בל יראה כמ"ש התוספ' דהמשהה חמץ אינו עובר וה"נ כיון שדעתו לבערו בלילה ליכא ב"י ומש"ה כופה עליו כלי משום איסור מוקצ' יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> יש לתמוה על סברת ר"י ז"ל ממ"ש בפ' א"ע דמ"ו כיצד מפרישין חלה בי"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ופירש רש"י דלשהותה ולשורפה לערב א"א שלא תחמיץ רי"א לא זהו חמץ שמוזהרין עליו ואמרינן בגמרא דפליגי בהואיל דר"א סבר הואיל ואי בעי מתשיל עליה ממוניה הוא ופירש"י ועבר עליה אם מחמיצו גביה והשתא לדעת ר"י ז"ל אעפ"י שיחמיץ אינו עובר עליו כיון שדעתו לשהותו ולשורפו לערב וכההיא דהמוצא חמץ בי"ט שכתב הרב מ"א וליכא למימר דאע"ג דאינו עובר איסורא מדאורייתא מיהא איכא לכתחילה דהא ליתא דא"כ הדרא להו קו' לדוכתא דאמאי מעל לר"י הא מיד כשיפדה אותו הוי שלו ועבר אאיסור דאורייתא גם ליכא למי' דאע"ג דמדאורייתא ליכא איסורא כלל כיון שדעתו לבערו מ"מ מדרבנן מיהא החמירו שלא יהא חמץ עמו בבית דילמא אתי למיכל ואע"ג דאמרינן המוצא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי היינו משום דלא אפשר אבל הכא כיון דאיתיה בתקנתא החמירו ומש"ה אמר ר"א לא תקרא לה שם כו' דאם כן היכי קאמר ר"י לא זהו חמץ שמוזהרין עליו הא לר"א נמי אין מוזהרין עליו אלא משום חומרא דרבנן הוא דקאמר אלא ודאי דלר"א עובר עליו אם החמיצו ועוד דבבריית' קתני בהדיא א"ל ר"א לר"י לדבריך הרי הוא עובר משום ב"י ועיין שם בדף מ"ח ולכן נראה לי דאף ר"י ז"ל לא אמרה אלא כשדעתו לבערו מיד ודלא כהרב בעל מגן אברהם ז"ל דלדבריו תקשי מתני' דא"ע ומ"מ דעת רבינו ז"ל הפך סברת ר"י ז"ל וסבירא ליה דבאותו שהייה פורתא עבר עליה:<br><b> ומעתה </b> נבא ליישב דעת רבינו עם מה שמצאתי להרמב"ן ז"ל בשיטה כתיבת יד למכות על ההיא סוגיא וז"ל ומפרקי' מידי הוא טעמא אלא לר"י הא אמרינן תני קיימו ולא קיימו אבל לר"ל לאו שקד' עשה אין לוקין עליו כך שמעתיה ודייקי עלה דהא כתיבא ותנינא כדאשתבע רבא לעיל ואיכא למימר דהכי מקשי ליה ר"פ לרבא והא לא דמי ללאו דחסימה היכי אמרת דלאו שקדמו עשה לוקין עליו ואע"ג דאפשר לקיומי עשה שבו והא לא דמי ללאו דחסימה דהתם אי אפשר לקיים בו ד"א אבל הכא אפשר לקיומי לעשה ונימא דמקיימינן ליה ופטור ומפרקי' משום דכתיב ביה עשה יתירה מגרע גרע דהא ודאי לאו לנתק הלאו אתא אלא לאחמורי ואקש' ליה כו' א"ה כו' א"ל התם לתקוני לאוי הוא דאתא מדלא כתביה רחמנא קמיה לאו ש"מ הכי קאמר לא תקח האם ואם לקחת שלח ומ"מ בין מר ובין מר ס"ל בלאו דטמא שנכנס למקדש שהוא לוקה דכיון דעשה שבו ליכא לקיומי מההיא שעתא דעבר עליה דלאו אבטיל עשה שבו באותה ביאה שנכנס למקדש ואע"ג דמוזהר הוא לקיים עשה מצוה באפי נפשה היא כדי שלא יוסיף טומאה אבל אין יציאתו תקון לכניסתו מכיון שנכנס עבר על לאו וביטל עשה והו"ל כלאו שניתק לעשה שביטל עשה שבו הלכך דמי ללאו דחסימה אבל לעיל כי אשתבע רבא קס"ד דהא דכפר רבה בב"ח ואמר דלא אמרה משום דסבר דנתקיה ללאו ויהב ליה דין עשה ועשה שבו קודם דהוא עיקר ואמר רבא דהך סברא ליתא אבל דר"פ טעמא אחרינא הוא (משום דלא דמי ללאו דחסימה) ופנים חדשות באו לכאן עכ"ד:<br><b> ומעתה </b> כפי דברי הרמב"ן ז"ל שכתב דטמא שנכנס למקדש לוקה משום דמשעה שעבר על הלאו אבטיל עשה שבו כלומר דלא דמי לאונס דאפי' בלאו טעמא דכל ימיו בעמוד והחזר קאי אינו לוקה משום דהתם מאי דאזהר רחמנא לא יוכל לשלח' היינו משום דקפיד קרא שתהיה אשתו משום קנסא והילכך כשמחזירה לבסוף הרי אשתו היא עכשיו ונמצא חזרתו תקון יציאתו היא מה שאין כן גבי טומאה דמאי דקפיד קרא הוא על ביאת המקדש ונמצא דביציאתו אינו מתקן כניסתו א"כ היא גופה איכא למימר נמי הכא גבי לא יראה לפי דעת רבי' ז"ל שסובר שאפי' שדעתו לבערו אחר כך עבר על לא יראה משום אותה שהייה פורתא דמה"ט לקי שפיר משום דבאותה שהיה כבר עבר על לאו והעשה דהעשה דאך ביום הראשון הוי מחצות י"ד קודם כניסת הפסח ומאי דקפיד קרא הוא על הראיה וא"כ באותה שעה כבר עבר על הלאו והעשה שהרי ראה אותו הלכך אפילו שמבערו אח"כ אינו מתקן הראיה שראה וכמו טמא שנכנס למקדש ואף ע"ג דגבי גזילה נמי אמרינן לא תגנובו ע"מ לשל' שאני התם דבשע' העברת הלאו הא אכתי לא עבר העשה דוהשיב את הגזילה כיון דלא שייך אלא אחר העברת הלאו ודוק והלכך דחה רבי' ז"ל סוגיא דפסחים משום דס"ל דהך סוגיא אתיא לפי מאי דס"ל לרבא דטעמא הוי משום דנתקו רחמנא ללאו ויהב ליה דין עשה וכמ"ש הרמב"ן אבל אנן קי"ל כר"פ דמסתבר טעמיה ולר"פ לקי בבל יראה משום דדמי ללאו דחסימה וכההיא דטמא כנ"ל:<br><b> ועל </b> פי דברי הרמב"ן הללו יש לישב מה שהקשה הרב יבין שמועה סימן קפ"ה וז"ל ובדברי הרמב"ם יש ס' שהרי בפח"י מה' סנהדרין כתב לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו ולא חילק בין קדמו עשה ללא קדמו דמשמע דבכל גוונא אין לוקין עליו ואלו בפי"ט מה' הנז' כשמנה לאוין הלוקין מנה טמא שנכנס למקדש דהוי ניתק לעשה ואפ"ה כתב דלוקין משום שהרי קדמו עשה ודוחק לומר דהרמב"ם מיירי בשהזהירוהו ב"ד לקיים העשה ולא קיים עכ"ד:<br><b> והנה </b> מ"ש דרבינו מיירי בשהזהירוהו לקיים ולא קיים כפי מה שהכריח הלח"מ ז"ל מדברי רבינו דאפי' למ"ד קיימו ולא קיימו היינו דוקא היכא שנתבטל מאליו אבל כל שלא נתבטל ואף ע"ג שהתרו בו שיקיים ולא קיים אינו לוקה יע"ש לא ניתן ליאמר תי' זה כלל בדברי רבינו שהרי התם גבי טמא שנכנס למקדש לא משכחת לה נתבטל מאליו:<br><b> אמנם </b> לפי האמור לא ק"מ דשאני גבי טמא דמשעה שעבר על הלאו מבטיל העשה וכמ"ש הרמב"ן ופסק כר"פכדכתיבנא ואף ע"ג דרבינו פסק כר"י לפי גירסתו דגריס בר"י קיימו ולא קיימו ולר"י סבירא ליה דלאו שקדמו עשה לוקין עליו כמ"ש שם מידי הוא טעמא אלא לר"י משמע דמי שסובר קיימו ולא קיימו יסבור דלאו שקדמו עשה לוקין עליו כמ"ש הלח"מ בפח"י מהל' סנהדרין דח"י הא נמי ל"ק כפי מ"ש משם הרמב"ן ז"ל משום דמאי דאמר בגמ' מידי הוא טעמא כו' היא סברת רבא דבעי לאחזוקי סברתיה דמעיקרא דאשתבע כתיב' ותנינא ואהא קאמר דלר"י דס"ל קיימו ולא קיימו מצינן למימר דלאו שקדמו עשה לוקין עליו משום דלאחמורי אתא ובלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו משום דלתקוני לאו אתא אבל לר"פ דקאמר והא לא דמי לאוי' ללאו דחסימה משום דהתם אי אפשר לקיים בו ד"א ומההיא דטמא שנכנס למקדש ליכא ראיה כלל כמ"ש הרמב"ן ז"ל מעתה מנ"ל לו' דלר"י לאו שקדמו עשה לוקין עליו כיון דליכא ראיה כלל ממתני' דטמא ולאפושי פלוגתא בין ר"י לר"ל ופסק רבינו כר"פ משום דמסתבר טעמיה דר"פ נמצא דלא פליגי בלאו שקדמו עשה ותרוייהו ס"ל דאין לוקין ולא מפיש במחלוקת כן נראה לי ליישב דעת מרן כסף משנה ז"ל שסובר כדעת רבינו ז"ל דאין לוקין אפילו בקדמו עשה ודוק:<br><b> ואגב </b> עיוני ראיתי למוהר"ר איזק שטיין ז"ל בביאורו על הסמ"ג בדף רפ"ז דברים תמוהים לע"ד שכתב וז"ל ונ"ל דהאי לא קיימו שכתב הרב ז"ל לאו דוקא אלא ר"ל שביטלו שא"א לקיימו דבפרק הלוקין פליגי ר"י ור"ל כו' ושם בברייתא גריס בגמ' ר"י ביטלו ולא ביטלו ומסתמא הלכה כר"י וכל זמן שלא נתבטל העשה שא"א לקיימו עוד כגון שלא מתה האם אינה לוקה ותדע דהא המחבר כתב כאן ושחטה וכן אם מתה קודם שישלחנה לוקה והיינו שביטל העשה כו' וכן לקמן גבי השבת העבוט כתב ואם נאבד המשכון לוקה כו' הרי שכתב בהדיא כר"י ע"כ:<br><b> והנה </b> הרואה יראה שכל דבריו תמוהים שמ"ש דלר"י כ"ז שלא נתבטל כגון שלא מתה אינו לוקה דמשמע הא אם מתה מאליה לוקה לר"י וכמ"ש אח"כ ותדע כו' ליתא דלר"י לא מקרי ביטולו אלא עד שהוא בעצמו יבטל העשה בידים כגון שהמיתה אבל מתה מאליה אינו לוקה וכמבואר בגמ' שם דלא אשכח לר"י גבי אונס ביטלו ואם איתא משכחת לה בשמתה מאליה וכמ"ש התוס' שם יע"ש ואדרבא מדברי הסמ"ג הללו שכתב וכן אם מתה מוכח בהדיא דס"ל כמ"ד קיימו ולא קיימו וכמ"ש מרן כ"מ בפי"ו מה' סנהדרין דין ד' לדעת רבינו ז"ל גם מ"ש ומסתמא הלכה כר"י לא ידעתי איך אשתמיט מיני' גירסת הרי"ף ז"ל דגריס איפכא בדר"י קיימו ולא קיימו והיא גופה גירסת הסמ"ג ז"ל ופשוט:<br><b> ובהיותי </b> נבוך בענין זה ראיתי להר"ב יבין שמועה סימן קפ"ד דברים תמוהים לע"ד שכתב על מ"ש התוס' ברכות ד"ה כל תימא דהא לאו דגזילה קדמו עשה דוהשיב את הגזילה ואפ"ה אין לוקין עליו וכתב הרב הנז' וז"ל ואין לדקדק מה הקשו מגזילה שאני גזילה דאע"ג שקדמו עשה מ"מ ניתן לתשלומין וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו י"ל דכונתם מדחזינן דהתם במכות די"ו אהא דאמר ר"י זאת ועוד אחרת פריך והרי גזילה ומשני התם איתיה בתשלומין ואם כן המקשה דלא ידע תי' דתשלומין אם כן מדחזינן דפריך אהך מימרא דר"י דלקמן ולא פריך אהא דהכא והרי גזילה דקדמו עשה ש"מ כמ"ש התוספות דקדמו עשה ללאו שקדמו בכתוב קאמר עכת"ד:<br><b> והנה </b> מה שפי' בכונת קושית התוס' דעיקר קו' היא על המקשה דלקמן דלא ידע הך סברא מלבד שזה דוחק גדול בעיני דכולי האי לא הוה ליה למסתם דבריהם עוד בה דמה יענה הרב ז"ל למ"ש בחולין והבאתי דבריהם לעיל שהקשו לתי' הר"ש מורדין מגזילה דאמרינן במכות דלא לקי משום דניתק לעשה אע"ג דאיכא נמי לאו דלא תעשוק כו' והשתא תקשי דמאי ק"ל דהרי אמרינן דלאו דגזילה ניתן לתשלומין ומש"ה אין לוקין אע"ג דאיכא תרי לאוי ואי הקו' היא על המקשה דלא ידע הך סברא והוה ס"ל דמאי דלא לקי הוא משום דניתק לעשה מאי ק"ל ממאי דאמר רבא היינו עשק כו' כאלו הך מימרא דרבא היא הלכה פסוקה והא איכא למימר דהך מקשן לא ס"ל הא דרבא אלא כרב ששת דאמר התם נתתיו לך עושק יש לך בידי ואיני נותן לך הוי גזל ורבא דאמר זהו עושק כו' נמי לק"מ דרבא יסבור דלא לקי אלאו דגזל משום דניתן לתשלומין כדמסיק בגמ' ולכן הדבר פשוט לע"ד שכונתם כפי מ"ש שם בד"ה התם וז"ל כששרפו וחייב ממון הילכך לא משכחת בטלו דכל היכא דיש לו ממון לא ילקה אבל ליכא לפרושי דתרתי לא עבדינן לי' מלקות וממון דאם כן אדרבא ילקה ולא ישלם דבפרק אלו נערות קאמר ר"י מילק' לקי ממונא לא משלם עכ"ל. הרי מבואר מדבריהם דאפילו לפי המתרץ דתירץ התם איתי' בתשלומין עיקר פטור המלקות הוא משום דהלאו ניתק לעשה וטעמא דניתן לתשלומין הוא כדי לפוטרו אפילו שנשרף הגזילה דכיון דחייב ממון לא משכחת ביטולו ואי לאו טעמא דניתק לעשה אף שניתן לתשלומין היה לוקה כדאר"י מילקא לקי ממונא לא משלם ומעתה שפיר ק"ל הכא דהא לאו דגזילה שקדמו עשה ואפילו הכי אין לוקין עליו מטעמא דניתק לעשה ואפי' נשרף הגזילה משום דלא משכחת לה ביטולו ואמאי הא כיון דקדמו עשה לוקין עליו וטעמא דניתן לתשלומין גרידא לא מהני כדאר"י ואהא תי' כו' וזה פשוט:<br><b> ומהתימה </b> על הרב ז"ל שהוא הביא דברי התוס' הללו בכלל ר"ג ליישב דברי רבינו שכתב בהל' גזילה כל הגוזל שו"פכו' ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב ניתקו לעשה ואפי' שרף הגזילה אין לוקין שהרי הוא חייב לשלם והקשה הרב ז"ל דאמאי ארכביה אתרי ריכשי והלא במה שאמר שאין לוקין מפני שניתן לתשלומין סגי וכתב שרבינו כוון לדברי התוספות שכתבנו לעיל ולכך כתב קודם שאין לוקין משום דניתק לעשה דזהו עיקר טעם פטור המלקות ועל פי זה תמה על מרן שכתב בפי"ח מהלכות סנהדרין ד"ב וז"ל כל לאו שניתן לתשלומין כו' במכות דף י"ז קאמר דלאו דלא תגזול כיון שחייב בתשלומין אין אדם לוקה ומשלם וק"ל דהא בפרק א"נ קאמר ר"י כו' דאיך אשתמיט מיני' דברי התוס' שם שהקשו הך קושיא ותי' ועוד דאמאי הוצרך להק' להרמב"ם מדברי ר"י ולמה לא הקשה לו דברי עצמו שכ' בהדיא בה' גניבה דלוקה ואינו משלם ומכח זה כתב דנראה לו דרבינו בה' סנהדרין לא נחית להשמיענו דין גזילה שכל א' כתב בבירור במקומו ולא אתי אלא לאשמועי' דהכלל הוא לאו שניתן לתשלומין אין לוקין אבל ודאי שהוא בתנאי שניתק לעשה ובמ"ש ניתן לתשלומין והביא הדמיון דלא תגזול הרי כמו אם ביאר לאו הניתק לעשה עכ"ד:<br><b> ולע"ד </b> גם בזה לא נראו לי דבריו (שמ"ש דרבינו ז"ל כוון למ"ש התוס' ומש"ה הוצרך לשני הטעמים וכן מ"ש דמ"ש רבינו בה' סנהדרין הוא בתנאי שניתק לעשה ועפ"ז ישב קו' מרן ליתא לע"ד) שהרי בפ' י"ב מהלכות שכירות ד"ג כתב רבינו המבטל ממלאכתו ואכל או שאכל שלא בשעת מלאכה הר"ז עובר בל"ת וכן פועל כו' ואין לוקין על שני לאוין אלו שאם אכל או הוליך חייב לשלם וכתב הרב המגיד שם ופטור המלקות במה שהוא חייב לשלם הוא בפרק אלו הן הלוקין כו' הרי לך בהדיא דס"ל לרבינו דלאו הניתן לתשלומין אין לוקין עליו אע"ג דלא הוי ניתק לעשה בההיא דפועלי' מיהו להא יש לתרץ דכיון דרחמנא אמר ואל כלייך לא תתן אם כן גזל בידו הוא ואיכא ביה עשה דוהשיב את הגזילה והוי שפיר ניתק לעשה אך קשה שבפי"א מה' הנז' דין א' כתב וז"ל מ"ע ליתן שכר השכיר בזמנו ואם איחרו לאחר זמנו עובר בל"ת ואין לוקין עליו שהרי הוא חייב לשלם הרי דאע"ג דלא תבא עליו השמש לאו הניתק לעשה דהעשה דוהשיב את העושק בכובש ש"ש ואינו רוצה לשלם לא נאמר והלאו דלא תבא עליו השמש הוי אפילו ברוצה לשלם אחר זמנו כמ"ש רבינו ואפי"ה כתב דאינו לוקה משום דניתן לתשלומין:<br><b> ודרך </b> אגב אומר שנתקשיתי בדברי רבינו ז"ל דאמאי הוצרך לטעם דלאו הניתן לתשלומין ת"ל משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה דאין לוקין עליו ובהרצותי דברי לפני מור"י נר"ו כה הראני שנמצא כתוב אצלו משם מוהר"י בי רב ז"ל ליישב זה דמשו"ה הוצרך לטעם זה משום דמשכחת לה מעשה כגון שנטל החפץ מיד האומן בחזקה ולא רצה לשלם לו דבההיא שעתא עביד מעשה ואע"ג דאם נתנו לו אומן בחצי היום אינו עובר עד שישקע היום כמ"ש רבינו שם בסמוך מכל מקום כיון דמתחילתו על ידי מעשה בא לאו שיש בו מעשה קרינן ביה עד כאן דבריו:<br><b> וק"ל </b> עלה לדעתו ז"ל ממ"ש רבינו בה' מלוה ולוה פרק ג' דין ה' אחד הממשכן כו' או שמשכנו בזרוע כו' עבר ולא השיב כלי היום ביום וכלי הלילה בלילה עובר בל"ת שנאמר לא תשכב כו' וכתב ה"ה ז"ל ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה וכן הוא ודאי ממשמעות לשון רבינו מדלא כתב אלא ועובר בל"ת וכן נראה בהדיא מדלא מנאו במנין הלאוין הלוקין בפרק י"ח מהלכות סנהדרין והשתא לפי דעת הרב ז"ל קשה דה"נ נימא כיון דמתחילתו על ידי מעשה בא אע"ג דאינו עובר אלא כשלא החזיר הכר בליל' והמחרישה ביום לאו שיש בו מעשה מקרי דומיא דהתם ממש ולכן נראה דמש"ה הוצרך רבינו לטעם זה משום דמשכחת לה מעשה כגון שבאותה שעה שלקח החפץ מיד האומן בחזקה שקעה עליו חמה דהו"ל לאו שיש בו מעשה כנ"ל. ובעמדי בזה עם בני הישיבה הי"א כן שלח אלי ידיד נפש החה"ש יצחק מאייו הי"ו זה כתב ידו וז"ל הנה שמעתי מפה קדוש מר ניהו רבא הי"ו מה ששלח ליישב דברי רבינו דפי"א מה' שכירות ולכאורה איכא למשדי ביה נרגא לפי מ"ש הרא"ה ז"ל בספר החינוך דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אע"פ שנעשה בו שום מעשה אין לוקין עליו דלאו שאין בו מעשה נקרא כן כתב בפרשת בהר סי' שמ"ה וסימן שמ"ו וסימן שמ"ז וכ"כ עוד בס"פ שלח לך סי' שפ"ז גבי לאו דלא תתורו אחרי לבבכם וכן בס"פ קרח סי' שצ"ז ובפרשת שופטים סי' תקי"ד ובס"פכי תצא סי' תקע"ג ושם בסימן תקפ"ג ובפ' משפטים סי' צ"ד ופ' כי תשא סי' קי"ג יע"ש והר"ב יבין שמועה יחס שיטת הרא"ה ז"ל הלזו בדעת רבינו והוכיח כן ממה שלא מנה בה' סנהדרין במנין הלוקים העובר על לאו דלא ימכרו ממכרת עבד ולאו דלא תעבידנו בפרך יע"ש בדמ"ח ע"ב ואם זו היא שיטת רבינו אין מקום לישוב מר שיחיה כמובן:<br><b> איברא </b> שעיקר דברי הר"ב יבין שמועה במה שיחס שיטת הרא"ה ז"ל הלזו בדעת רבינו לכאורה הם דברים תמוהים שהרי כאן בה' חו"מ כתב בהדיא שאין לוקין על לאו דלא יראה אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חמצו בידים הרי דאפי' שאפשר לעבור על הלאו מבלי מעשה כל שעשה מעשה לוקה ושוב ראיתי להרב חזון נחום בח"א דקמ"א ע"ב שדחה דברי הר"ב יבין שמועה הללו מתוך דברי הרמב"ם ז"ל הנזכר אלא דלפע"ד אי מהא לא איריא שהרי עינינו הרואות להרא"ה ז"ל גופיה בספר החינוך בפרשת בא גבי לאו דלא יראה שכתב כלשון רבינו דאין לוקין על לאו זה אא"כ קנה חמץ בפסח או חמצו בידים אף כי הוא האומר דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אין לוקין עליו ע"כ למשכוני נפשין בעד הרב ז"ל כדי שלא יהא נסת"ר מחמת"ו ולומר דע"כ לא כתב הרב דכל לאו שאפשר לעבור עליו מבלי מעשה אף שעשה בו מעשה אין לוקין אלא דוקא היכא שאפשר לעבור על הלאו בכל שעה ובכל זמן בלתי מעשה כגון לאו דלא ימכרו ממכרת עבד שמוכרו על אבן המקח שאפילו עשה מעשה בידיו ולקחו לעבד בידו והגביהו ונתנו על אבן המקח כיון שהיה אפשר בלתי מעשה שיעמוד העבד מעצמו שם והוא עשה מעשה זה מעצמו אינו לוקה על לאו זה כיון שהיה אפשר לעבור על הלאו בלי מעשה אבל בלאו דלא יראה אף על פי שכשיש לו חמץ בערב הפסח בביתו ולא ביערו עובר על בל יראה בלי מעשה כיון שכשלא נשאר חמץ בביתו מערב הפסח אי אפשר לעבור על לאו דבל יראה בתוך הפסח אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חמצו בידים לאו שיש בו מעשה מקרי כיון שבשעה זו שלא נשאר חמץ בביתו אי אפשר לעבור עליו אלא על ידי מעשה כנלע"ד. ובהכי ניחא לי מאי דקשה לכאורה לשיטת הרא"ה ז"ל הלזו שהרי מצינו בלאו דלא תשבעו בשמי לשקר שאם נשבע שלא יאכל ועבר ואכל לקי כדאיתא בפ"ג דשבועות דכ"א ואם נשבע שיאכל ולא אכל עבר על הלאו ולא לקי משום דלא עשה מעשה כדאיתא התם הרי דאע"פ שאפשר לעבור על הלאו הזה מבלי מעשה כל שעבר עליו ע"י מעשה לוקה אלא ע"כ לחלק ולומר דכיון דבנדון זה דנשבע שלא יאכל אי אפשר לעבור על הלאו מבלי מעשה חשיב לאו שיש בו מעשה ודוק. ויש לי עוד אריכות דברים בשיטת הרא"ה ז"ל הלזו הלא הוא כמוס עמדי ופה אל פה אדבר בו בע"ה באופן ששיטת הרא"ה ז"ל הלזו אפשר ליחסה בדעת רבינו כמ"ש הר"ב יבין שמועה ואין לדחות דבריו ממ"ש כאן רבינו גבי לאו דלא יראה כמדובר אלא שאחר החיפוש מצאתי להרב משנה למלך בפ"ד מה' מלוה ולוה דין ו' שכתב שהרב המגיד בהלכות שכירות פי"ג אזיל לאידך גיסא ממ"ש הרא"ה וס"ל בדעת רבינו דכל לאו שאפשר לעבור עליו על ידי מעשה אפילו לא עשה בו מעשה לוקה יעיין שם ובכן דברי מר ניהו רבא שרירין וקיימין עד כאן:<br><b> הדרן </b> לדמעיקרא דמבואר מדברי רבינו הללו ברפי"א מה' שכירות דלאו שניתן לתשלומין אפי' הוי לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו גם בפ"ד מה' מו"ל דין ג' כתב וז"ל אע"פ שהמלוה והלוה עוברין על כל אלו הלאוין אין לוקין מפני שניתן לתשלומין וכתב הרב עצמו בספר גופי הלכות סימן ו' דלא נתן הטעם משום דניתק לעשה כמ"ש בה"ג משום דס"ל דלא אתי חד עשה ומנתק תרי לאוי הסמוכים הרי אע"ג דליכא טעמא דניתק לעשה ס"ל לרבינו דמשום טעמא דניתן לתשלומין גרידא אין לוקין ומעתה צדקו דברי מרן שכתב במכות קאמר דלאו דלא תגזול כו' א"א לוקה ומשלם כלומר דמדברי רבינו שכתב כל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין דהיינו אפילו ליכא טעמא דלאו הניתק לעשה כאשר הוכחנו מדבריו נראה שהוא מפרש מ"ש בגמר' התם כיון שחייב בתשלומין כו' ליכא לפרושי שכתבו התוס' ואהא כתב וק"ל ממ"ש בפ' א"נ ומה שהקשה הרב דאמאי הוצרך להקשות לרבינו מדברי ר"י היה לו להקשות מדברי עצמו לע"ד לק"מ משום דקו' מרן אינה על דברי רבינו כי היכי דנקשי מה שהוקשה לו ז"ל אלא קו' מרן היא על הגמ' דכפי מה שמפרש רבינו בגמרא דהיינו משום דניתן לתשלומין גרידא (וכמ"ש ה"ה ז"ל בה' שכירות) תקשי דר"י דידיה אדידיה דהכא קאמר אליבא דר"י דבלאו דגזילה אינו לוקה משום דניתן לתשלומין ואלו בפרק א"נ אר"י כו' ומש"ה לא הקשה לרבינו מדידיה אדידיה משום דמה שנתרץ לר"י מדידיה אדידי' נתרץ לרבינו ז"ל ודוק:<br><b> אמנם </b> אחר העיון נראה דלק"מ מכל הני דוכת' דכתיבנא דנראה ודאי דע"כ לא צרכינן לטעמא דלאו הניתק לעשה אלא דוקא גבי גזילה משום דלא בא מפורש בכתוב שיהיה חייב לשלם כשאין הגזילה קיימת דקרא לא כתיב אלא והשיב את הגזילה אשר גזל ודרשו ז"ל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעי לשלומי אמנם כשאין הגזילה קיימת אימא לך דמילקי לקי ממונא לא משלם ומש"ה הוא דהוצרכו התוספות ז"ל לומר דה"ט משום דהוי ניתק לעשה אמנם בהאי דמלוה ברבית דנפקא לן מקרא דוחי אחיך עמך אהדר ליה כו' דקרא סתמא כתיב ואפילו כשאין הרבית בעין וכן נמי גבי ההוא דשכיר אז ודאי אפילו ר"י מודה דמשלם ואינו לוקה משום דאם אתה אומר דילקה ולא ישלם נמצא עוקר דבר תורה שהרי בפי' רבתה תורה לתשלומין והו"ל כההיא דחובל בחבירו בי"ה דאמרינן בפרק א"נ דאפילו ר"י מודה משום דבפי' רבתה תורה רק שבתו יתן וזה פשוט ועיין בספר פנים מאירות סי' י':<br><b> שוב </b> ראיתי להרפ"ח ז"ל בס' מים חיים דף ל"ז ע"ד שכתב ליישב קושית מרן ז"ל וז"ל אבל קו' ליתא דמ"ש הרב דלאו שניתן לתשלומין היינו במאי דגלי קרא שישלם כגון הני דנקיט הרב בדמיון וכן חובל בי"ה וכיוצא אבל בעלמא מילקי לקי ממונא לא משלם עכ"ד ומ"מ דעת התוס' נראה כדכתיבנא:<br><b> אך </b> ק' טובא בין לתי' הרפ"ח ז"ל בין לתי' הר"ב יבין שמועה ממ"ש רבינו בפ"א מהל' גזילה ד"ט וז"ל כל החומד עבדו כו' ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה והשיג עליו הראב"ד ז"ל וז"ל לא ראיתי תימה גדול מזה והול"ל מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזילה ולפיכך אינו לוקה וגם זה חייב להשיב החפץ לבעלים עכ"ל ולפי מ"ש ז"ל מאי ראיה מייתי מגזילה שאני התם דגלי קרא בהדיא אבל בחומד עבדו כו' דלא גלי קרא בהדיא לימא דמילקי לקי ממונא לא משלם כיון דקי"ל כר"י וכמו שפסק רבינו בה' חובל והראב"ד לא השיג עליו שם משמע דהכי ס"ל וכן קשה למ"ש ה"ה ז"ל דלכך לא נתן רבינו הטעם לפי שהוא חייב בתשלומין כיון שברצון המוכר הוא ולפי מ"ש אין צורך לטעם זה ועוד דמשמע ודאי דלדעת רבינו ג"כ צריכין לה"ט דלאו הניתן לתשלומין דאם ל"כ הו"ל לרבינו לומר דבדלא אמר רוצה אני דילקה עליו כיון שיש בו מעשה וכיון שכן קשה דאמאי לא אמרינן דילקה ולא ישלם כיון דלא גלי קרא בהדיא ולא הוי ניתוק לעשה וצ"ע כעת:<br><b> ודע </b> שכפי דברי התוס' ז"ל שכתבנו דס"ל דלא יראה הוי ניתק לעשה יש ליישב מה שהקשה הר"ב גופי הלכות סי' ח' מהא דאמרינן בפ"ק די"ט דב"ש סברי דשאור בכזית וחמץ בככותבת ואמרי' דטעמייהו דב"ש דאם כן ליכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור ואנא אמינא ומה שאור כו' ומאי קושיא הא קיי"ל דאין מזהירין מן הדין משום דכבר כתבו התוס' בפ' אז"נ ד"ה אמרי דבלאו הניתק לעשה כיון שאין לוקין עליו מזהירין אמנם לדעת רבינו ז"ל דס"ל דלא יראה לא הוי ניתק לעשה ק"ט דהא אצטריך קרא להיכא דחמצו בידים דלקי לדעת רבינו דאי מק"ו אין מזהירין וצ"ל כמ"ש הרב ז"ל יע"ש שבתי וראה דגם לדברי התוס' קשיא משום דאף דקי"ל דאין לוקין על לאו הניתק לעשה מ"מ אם עבר וביטלו או לא קיימו למר כדאית ליה ולמר כדאית לי' לוקין עליו ואם כן לימא דמש"ה אצטריך שאור להיכא דעבר וביטלו שילקה עליו דאי מק"ו אינו לוקה משום דאין מזהירין מן הדין:<br><b> הן </b> אמת דקו' זו ג"כ היא לדברי התוס' שכתבנו באז"נ דבלאו הניתק לעשה מזהירין ומשום הכי אמרי' התם דלא אצטריך קרא בגזל משום דנפ"ל במה הצד יע"ש דהא כיון דמשכחת לה מלקות בלאו הניתק לעשה היכא דעבר וביטלו נימא דמשום הכי אצטריך קרא להיכא דביטלו שילקה עליו והדרא להו קושיא לדוכתא דאין מזהירין מן הדין לכן נ"ל לומר דאף התוספות לא כתבו כן אלא דוקא בלאו דגזילה משום דלא משכחת לה בטלו כיון דאיתיה בתשלומין וכמ"ש במכות והא דנקטו בדבריהם משום לאו הניתק לעשה היינו משום דעיקר פטורא הוא משום לאו הניתוק לעשה כמו שכתבו כל זה לעיל אבל בלאו הניתק לעשה דעלמא מודו התוס' דאין מזהירין מן הדין מטעם דמשכחת לה מלקות להיכא דעבר ובטלו דלא כמוהרש"א שהביא בספ' גו"ה סי' ו' כלל זה סתם בכל לאו הניתק לעשה משם התוס' ולע"ד נראה כדכתיבנא:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מה </b> שתמה על הדבר שמואל מ"ש דבשבת א"א לשרפו לקיים העשה ותמה הרי אפשר לשרפו ע"י גוי והטעה"מ תמה דהאיך יקיים העשה ע"י גוי והנה ח"א רצה לתרץ ע"פ תשובת הרשב"א סי' שנ"ז שכ' על דברי השואל דאין סברא דנטילת נשמה למחויב מיתת ב"ד יהי' ע"י גוי והרשב"א השיב דאפשר להיות ע"י גוי דאין חיוב מיתת ב"ד להיות דוקא ע"י ב"ד או שלוחו וכו' והרי כתיב ובערת הרע מקרבך וא"כ ה"נ במ"ע דתשביתו ובאמת דימה ענינים נפרדים דהתם הוי ב' מצות דבערת הרע הוי מצוה בפ"ע ומזה הי' די בכל מה שיכולין לבערו ובזה הוי די אפי' ע"י גוי דסוף סוף מתבער מן העולם והחיוב של כ"א מד' מיתות ב"ד אם בסייף או בחנק כו' זה הוי מצוה בפ"ע כמפורש בכל אחד ושוב חיוב המיתה דוקא בזה הוי חיוב בפ"ע וזה אינו תלוי בב"ד ויכול להיות ממילא ולכך שפיר כתב הרשב"א אבל בתשביתו למאן דיליף מנותר הוי גוף מאמר תשביתו דוקא שרפה וא"כ הוי גוף המצוה דשרפה עליו ודאי לא מהני ע"י גוי דאין שליחות לנכרי וז"פ ונכון מיהו ארווחנא בדבריו ליישב קו' המפו' מנ"ל דאין ביעור חמץ אלא שרפה דלמא מכח רחמנא אחשבי' כפרש"י בביצה כ"ז ולפי הנ"ל א"ש דזה תלוי בזה דאם כוונת תשביתו בכל דבר מוכח דהוי כוונת התורה רק על גוף החמץ שיהי' מתבער אז כיון דהוי כוונת התורה על גוף החמץ לבערו די אף ע"י גוי אף דאין שליחות לנכרי מ"מ הרי החמץ מתבער וא"כ נהי דרחמנא אחשבי' היינו אם עכ"פ עושה מעשה כגון להאכילו לכלבים וכדומה אבל בדיבור במה שאמר לגוי ודאי באמירה לא שייך רחמנא אחשבי' וא"כ יכול לבערו ע"י גוי אבל אם תשביתו הוי דוקא שרפה א"כ לא הוי כוונתו ית' על גוף החמץ שיהי' מתבער מן העולם דלפ"ז מה לי זה או זה ואינו דומה לחיוב מיתת ב"ד דשם י"ל לפי חטאו ראוי מיתתו בזה או בזה אבל בחמץ לא שייך הקפידא על החמץ שיהי' דוקא שרפה ובע"כ הוי הקפידא רק על האדם שהוא יעשה המצוה בכך וא"כ אם הקפידא הוי עיקרו על האדם וכמו נותר דהוי בשרפה והוי החיוב עיקרו על האדם שוב לא מהני ע"י גוי ובפרט למ"ד דוקא בשרפה יליף מנותר ובנותר ודאי לא מהני ע"י גוי וה"ה בזה וא"ש ודו"ק:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>חמץ </b>
+<b> שנתערב כו' הר"ז אוסר בכ"ש כו'.</b> וכתב ה"ה וטעם איסור החמץ שהוא במשהו לפי שהוא דשיל"מ כו' ור"י דקאמר בפ' כ"ש חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנ"ט כתב הר"ב ראש יוסף ד"ג ע"ב דודאי ר"י מודה בדשיל"מ דאסור במשהו אלא דר"י מיירי בדבר דלא שייך דשיל"מ כגון בתבשיל שכתב ר"ת דלא שייך דשיל"מ שהמאכל מתקלקל ואי נמי בדלית ביה אלא טעם גרידא דלא אמרי' דשיל"מ כמ"ש הפוסקים בי"ד סי' ק"ב ועין בש"ך שם ולא אתא ר"י אלא לחלוק ארב ושמואל דס"ל דחמץ בזמנו אוסר דבר תורה במשהו דלפי טעם זה אפי' שלא במינו דלא אמרי' ביה דשיל"מ אסור במשהו ואהא אתא ר"י לחלוק ולומר דבין במינו כו' בנ"ט ד"ת ונ"מ היכא דלא שייך ביה דשיל"מ אבל היכא דהוי דשיל"מ בהא לא איירי ר"י ור"ל דודאי דהוי במשהו ורבא פליג עליה וס"ל דבחמץ בכל גוונא אסור אפי' במידי דלא שייך דבר שיל"מ הואיל והחמירה תורה כמ"ש רבינו בפט"ו מה' מ"א יע"ש ועפ"ז יש ליישב קצת מ"ש מרן כ"מ בפט"ו מה' הנז' דין ט' וז"ל ומ"ש רבינו חמץ בפסח אינו כו' בא לתרץ למה לא אמרו ר"י ור"ל חוץ מחמץ בפסח שבין במינו בין בשא"מ במשהו ונ"ט מפני שהוא דשיל"מ ולא איירי ר"י ור"ל אלא באיסורי תורה שאין להן מתירין ע"כ ודבריו תמוהים לעין כל רואה שהרי ר"י ור"ל אית להו בפ' כ"ש דחמץ בזמנו בין במינו בין בשא"מ בנ"ט וא"כ היכי מצי למימר חוץ מחמץ בפסח ועיין בס' מ"ק דק"ל ולפי דברי הרב ראש יוסף י"ל דס"ל למרן ז"ל ג"כ דר"י מודה בחמץ היכא דיש לו מתירין דאוסר במשהו אפילו שלא במינו ג"כ משום חומרא דכל מחמצת והושוה הדבר דשלא במינו כבמינו ובהא מודה לרבא דאפושי בפלוגתא לא מפשינן ולא איירי אלא בחמץ דלא שייך ביה דשיל"מ כגון תבשיל וכיוצא דבהא ס"ל לר"י דלא החמירו בחמץ כיון דאפי' במינו מותר מן הדין ורבא פליג וס"ל דאפי' בכה"ג אסור במשהו משום חומרא דכל מחמצת והשתא היינו דק"ל למרן דלמה לא אמרו ר"י ור"ל חוץ מחמץ דבין במינו כו' במשהו כו' היכא דהוי דשיל"מ דבהא מודו ר"י ור"ל ותירץ דלא איירי ר"י ור"ל אלא באיסורי תורה שאל"מ כו' כנ"ל ליישב דברי מרן עם שהוא דוחק קצת:<br><b> ומצאתי </b> בשיטה כ"י למס' פסחים לרבי' יונה ז"ל שכתב וז"ל ואע"ג דכל איסורים בס' הכא שאני משום דחמיר כו' ועוד דדשיל"מ הוא דהא לאחר הפסח מותר מדאורייתא ומדרבנן על ידי תערובת מיהא וכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל כדאסיק רב אשי בשלהי ביצה ור"י דקאמר בס' פליגא ארב אשי וליתא עד כאן דבריו:<br><b> ותמוהים </b> דבריו לע"ד שהרי הא דדשיל"מ לא בטיל אינם מדברי רב אשי כדי שנאמר דר"י פליג דהא בפרק הנודר מן הירק קתני התם בברייתא רמ"א כל דשיל"מ לא נתנו חכמים בו שיעור וחכמים לא פליגי עליה אלא בדבר שאין לו מתירין אבל בדשיל"מ מודו ליה דהוי במשהו ותו דהרי שנינו בבכורים מעשר ב' ובכורים כו' ואסורים כ"ש מלאכול בירושלים וה"ט משום דהוי דשיל"מ כמ"ש המפרשים שם וכדאיתא בירושלמי שם ור"י גופיה אית ליה דהלכה כסתם משנה וכיון שכן איך יחלוק ר"י אמתני' וברייתא כיון דלא אשכחן מאן דפליג בהא וצ"ע ואפשר ליישב שכוונת רבינו יונה ז"ל הוא כמ"ש עוד הר"ב ראש יוסף ז"ל ד"ג דטעמא דר"י דלא אמרינן דשיל"מ אלא כשהאיסור הוא מחמת עצמו כגון חלב ודם וכיוצא שהוא עצמו אסור אמרינן דשיל"מ אבל כשהדבר המעורב הוא דבר מותר אלא שמחמת הזמן הוא אסור בהא לא אמרי' דשיל"מ דהוא עצמו מותר הוא וביום שנאסר בו אין לו היתר לעולם וביצה שנולדה בי"ט אף ע"ג דהוא עצמו מותר שאני שלא היה לו שעת הכושר מעולם אחר שנולדה הוה ליה כאיסור מעיקרו יע"ש ואפשר שלזה כוון הר' יונה וז"ש וכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל כלומר אפי' שאיסורו מחמת הזמן כדאסיק רב אשי בשלהי ביצה דהתם נמי גבי מים ומלח הוי ממש כהא דחמץ דהמים ומלח הם עצמן דבר מותר הוא אלא שהזמן גורם לאסור יותר מאלפים אמה וקודם י"ט היו מותרים להוליכן למקום שירצו והיה להם שעת הכושר כחמץ ואפי"ה ס"ל לרב אשי דהוי דשיל"מ ולא בטיל ור"י פליגא אר"א כלו' דוקא בההוא דר"א פליג משום דכל שאיסורו מחמת הזמן והיה לו שעת הכושר לא מקרי דשיל"מ דהוא עצמו מותר הוא והלכך התם נמי גבי מים ומלח דכוותא דהם עצמן מותרים ויומא הוא דקא גרים וביום שנאסר שאיסורו בא ע"י אין לו היתר כלל ואע"ג דרש"י שם כתב דהוי דשיל"מ בי"ט עצמו להוליכו עד אלפים אמה לרבינו יונה לא חשיב ליה בהא דשיל"מ וכמ"ש הר"ב תה"ד הביאו מרן הב"י בי"ד סימן ס"ט ועיין בפר"ח סי' וכבר הארכתי בזה במקום אחר וכפי זה מדוקדקים דברי רבי' יונה ז"ל שהוצרך להביא מדאסיק רב אשי בשלהי ביצה ולא הביא מריש ביצה דף ד' דקאמר התם רב אשי בהדיא דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל משום דההיא דביצה כיון שלא היה לו שעת הכושר אפי' ר"י מודה וכההיא דשביעי' דהוי דבר שיש לו מתירין כנ"ל ועיין במ"ק דפ"ד ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מה </b> שהביא כת"י של ר' יונה שהקשה עמ"ש הרמב"ם דלכך חמץ בפסח אינו בטל דהוי דשיל"מ לאחה"פ וכתב ה"ה דלפ"ז אף בע"פ אינו בטל וכו' ותי' דר"י פליג אר"א בביצה ל"ט וכו' וע"ז תמה השעה"מ אטו דבר זה דדשיל"מ ר"א דחידש הלא זה משנה מפורש ונדחק ליישב ולדעתי א"ש ע"נ דיש להבין להיפוך דעת הסוברים דחמץ לא הוי דשיל"מ למה באמת לא נחשב דשיל"מ ואין לומר כיון דנאסר לאחה"פ מכח קנס ג"כ מ"מ נהי דדשיל"מ לא בטל הוי מדרבנן ומדרבנן אסור אף לאחה"פ מ"מ מה בכך לא מבעיא להסוברים דטעם דשיל"מ דלא בטל הוי מכח עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר פשיטא דקשה דאף אם לאחה"פ אסור מדרבנן מ"מ הוי לחז"ל להחמיר שלא יתבטל בפסח דסוף סוף לאחר הפסח קיל ליה איסורא ועד שתאכלנו בפסח באיסור של תורה ע"י ביטול תאכלנו בהיתר אחה"פ שיהיה מותר בלא"ה מן התורה רק מדרבנן יהי' אסור ובודאי דרבנן קיל לי' מדאורייתא ואף לדעת הר"ן דהטעם דהוי כמו מב"מ גם כן י"ל כיון דמה"ת יהיה מותר אח"כ דומה למב"מ וראוי שלא יתבטל בשעה שיש בו איסור דאורייתא דלגבי איסור דאורייתא כיון דאח"כ הלך לו איסור זה הוי כמו מב"מ אך נלפענ"ד הטעם דכמ"ש קצת פוסקים בסי' תמ"ז ותנ"א דבחמץ לא שייך נ"ט בר נ"ט דהתירא כיון דשמו עליו מקרי איסורא בלע כן ה"נ י"ל להיפוך כיון דדשיל"מ אינו בטל הוי רק במינו אבל שלא במינו בטל אם כן חמץ במצה אף דאי נלך בתר שם העצם הוי שוה בשמא או שוה בטעמא מ"מ כיון דאף בזמן ההיתר הוי שמו עליו שם חמץ וכיון דכרכר דהוי במשהו אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא וכאן בזמן ההיתר ג"כ שמו עליו דזה חמץ וזה מצה לכך הוי כאלו אינו שוה בשמא ולא נחשב מב"מ ואינו דומה לכל דשיל"מ דאינו בטל מב"מ דהתם לא הוי שם האיסור על דבר הנאסר בפרט אח"כ בזמן ההיתר כשנסתלק האיסור אין שם האיסור עליו עוד אח"כ ולא נקרא עליו רק שם העצם לכך שפיר נחשב מב"מ ואין אנו מסתכלין במה שעכשיו הוא אסור וחברו מותר אבל בחמץ דהוי שמו עליו תמיד כיון דשם האיסור עליו ומה"ט לא נחשב נ"ט בר נ"ט דהיתרא לכך לא הוי כמב"מ כיון דאף לאחר ההיתר לא יהי' שוה ממש לההיתר דזה שם איסור עליו וזה שם היתר עליו בשלמא למ"ד בפסחים שם דס"ל בכל מקום מב"מ במשהו א"ש דהם לא אזלי בתר האיסור וההיתר רק בתר גוף הדבר אם הם שוין וס"ל כיון ששוין רק בעצם הוי מב"מ א"כ לדידהו לא מסתכלי כלל באיסור והיתר רק בגוף העצם לכך מה בכך דחמץ דשמו עליו דשם איסור עליו דזה אינו פועל רק דנחשב כאלו הי' אסור תמיד כיון דתמיד שם איסור עליו ולדידהו מה בכך דשם איסור עליו כיון דבעצם שוין בשמא לא בטלי אם כן לדידן דקיי"ל מב"מ בס' ואף שבעצם שוין מ"מ בטלין רק כשהוא שוה גם בהיתר שאף זה עתיד להיות ניתר בזה ס"ל דנחשב למב"מ כמ"ש הר"ן פ' הנודר מן המבושל אם כן בזה שפיר יש לחלק כיון דזה שם האיסור עליו תמיד הוי כאלו הי' אסור תמיד וכיון דלא הי' שוה בשמא ההיתר שוב לא הוי מב"מ ובטל ואף לדעת הסוברים דהטעם דלא בטל מכח עד שתאכלנו באיסור וכו' מ"מ מוכרחים להודות דזה גזרו דוקא במינו וכתבו הטעם משום דבמינו נקרא ההיתר ע"ש הנאסר אבל בא"מ לא הוי ההיתר ע"ש האיסור עיי"ש ביו"ד סי' ק"י אם כן לפ"ז תינח בשאר איסורין דלא נקראים ע"ש האיסור אבל בחמץ כיון דשמו עליו הוי כאלו לא היה מינו לענין זה דתמיד לא נקרא ההיתר על הנאסר דשם חמץ תמיד עליו והוי כאלו תמיד שם איסור עליו ולא נקרא ההיתר ע"ש הנאסר והוי בזה כאלו הי' מבשא"מ כלל ולכך הוצרכו הפוסקים לטעמים אחרים בחמץ בפסח ולפ"ז מיושב הרבינו יונה דהתוס' בביצה שם הקשו מה משני ר"א דהו"ל דשיל"מ הלא הוי מבשא"מ אך נראה דלפמ"ש הר"ן בישוב דעת הרי"ף בנדרים בפת שאפאה עם הצלי א"ש גם זה דכמו דאמרינן בכמה דוכתא דשאני מחוסר מעשה ממחוסר זמן דשמשא ממילא ערבא וכן איתא ביו"ד סי' רל"ד לענין הפרת הבעל דבמחוסר זמן מקרי חלות הנדר עיי"ש לפ"ז ה"נ בדשיל"מ י"ל דכל הני דחשיב בנדרים דהו"ל דשיל"מ ומוכח שם דזה דוקא במינו היינו דוקא כגון טבל ונדר כה"ג דאין ההיתר בא מכח זמן רק על ידי מעשה ולכך כיון דאין ההיתר ממילא לא הוי כניתר עכשיו רק אח"כ לכך אין ההיתר רבה כ"כ ולכך בעינן שיהי' במינו ממש אבל אם ההיתר בא ממילא מכח זמן אז כיון דשמשא ממילא ערבא נחשב כאלו כבר הוא מותר ודומה לפת שאפאה עם הצלי לכך אף בשא"מ לא בטיל דהוי היתר בהיתר ולכך משני ר' אשי שפיר דהו"ל דשיל"מ כיון דאם יעבור יו"ט יהיה מותר ממילא לכך אף בשא"מ בטל ולפ"ז יסבור הרבינו יונה כדעת הרי"ף בזה דכל דההיתר אלים לא בטיל אף בשא"מ ולכך א"ש דס"ל דלדידן דקיי"ל כר"א דאף בשא"מ לא בטל כל שההיתר בא מכח זמן אם כן ה"נ מה בכך דחמץ שמו עליו תמיד מ"מ כיון שהוא ניתר ממילא מכח זמן הוי כאלו הותר עכשיו ומה שחסר קצת כאן מה ששם האיסור עליו תמיד הוי כנגד זה משלים מה שבאמת הוא מב"מ ולכך דומה לאם בגוף העצם הוי מבשא"מ מ"מ כיון דההיתר רבה הוי כמב"מ ה"ה נמי להיפוך כאן שלענין ההיתר הוי כמבשא"מ מחמת דשם האיסור עליו מ"מ כנגד זה הרי הוי שוה בעצם ממש מב"מ לכך ג"כ לא בטיל ולפ"ז מתרץ שפיר דר"י לא ס"ל כר"א דהיינו דר"י ס"ל אף דדשיל"מ לא בטיל היינו דוקא במינו ממש אבל במבשא"מ אף דההיתר בא ממילא או שהוא ניתר עכשיו גם כן בטל ולכך ה"ה נמי בחמץ ומצה אף דהוי מב"מ ממש מ"מ כיון דשמא עליו הוי קצת כמבשא"מ ולכך בטל אף דהוי דשיל"מ וס"ל דלא כר' כהנא בפת שאפאה עם הצלי אבל לדידן דקיי"ל כר' אשי התם בביצה וכר' כהנא בפת שאפאה כמ"ש הרי"ף דהוי דשיל"מ לכך אף במבשא"מ לא בטל כל שההיתר הוי עכשיו או בא ממילא מכח זמן לכך ה"נ בחמץ ומצה אף דשמא עליו מ"מ בעצם הוי מב"מ ולא גרע במבשא"מ בעצם ולכך לא בטל וא"ש דברי הר"י בשיטת הרמב"ם ודוק היטב:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ב) </b>
+<b> מה שהביא </b> הרב פה בשם כ"י לרבינו יונה הנה נמי הרמב"ן בספר המלחמות אמר למילתי' דר"י פליג אדין דבר שיש לו מתירין <span class="R"> (קמב)</span> אלא דהרמב"ן קאמר דר"י סובר כרבנן דר"ש בנדרים דהמה פליגי על ר"ש בדין דשיל"מ ובאמת אין הדברים מוכרחין שרבנן פליגי על זה הדין דשיל"מ ואולם על דבר אחר לענין שביעית פליגי שם ועיין. ובאמת הדבר קשה מאוד דלא מצינו שום מקום בש"ס הרגש פלוגתא בזה אמנם רבינו יונה פה לא קאמר דר"י פליג על הכלל בדשיל"מ אלא דפליג על רב אשי הרי ראינו כונתו לדבר אחר ולא על הכלל כולו יצא אלא מפרט פרט וכמו שמסבבו הרב פה. ובאמת מן הרב הי' נעלם הרמב"ן הנזכר דהוא אומר בפירוש דר"י פוסק כרבנן ולית לי' דר"ש והרב שמתמה על רבינו יונה תמיהתי' על הרמב"ן קיימת גם היה להרב המחבר להביא מקרוב לחמו דע"כ ר"י אית לי' דשיל"מ דהא ר"י סובר [ביצה ג' א'] הטעם של ביצה שנולדה בי"ט משום משקין שזבו. וא"כ עליה קשה קושי' הש"ס ע"ב שם מהאי ס' ביצה וע"כ כתי' רב אשי משום דהוי דשיל"מ ואף די"ל דר"י מוקמינן למילתי' בספק טרפה וכתי' רב פפא שם מ"מ על רב אשי קשה הא אוקימתא דידך לאו קיימת היא אליבא דר"י ובפרט שעיקר הקושיא שם אליבא דרבי יוחנן כאשר הייתי רגיל לפרק שם קושית מהר"ם שיף דהקשה על הש"ס שם גברא אגברא קארמית דגמרא הקשה שם על תי' הש"ס דהאי שלא נתערב הביצה משום דהוי דבר שבמנין והקשה הש"ס הניחא למ"ד כל שדרכו למנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר ומאי קושיא דלמא האי מ"ד סובר כרבה טעמא משום הכנה וע"כ דר"י אדר"י מקשה הש"ס דר' יוחנן אית לי' משקין שזבו וא"כ אדידי' קשי' איהו דאמר את שדרכו למנות שנינו. ועל זה מתרץ רב פפא תנא דליטרא קציעות הוא ור"א משני ספק בדבר שיל"מ עשאו חכמים כביטול. וא"כ הרי מוכח מר"י דדשיל"מ לא בטיל ואף שאליבא דהרמב"ן יש לדחות דודאי רבי יוחנן מודה אליבא דר"ש כן ואיהו לא סבירא לי' ומוקי הברייתא כר"ש כמה מן הדוחק בדברים אלה ואין להאריך ועל שיטת רבינו יונה שהביא המחבר אין לדחוק גם באלה דהוא לא אמר מידי מפלוגתא דתנאי אלא כתב דר"י לא ס"ל כרב אשי. ודברי רבינו פה נחמדים בישוב של רבינו יונה:<br><b> ואולם </b> אנכי דרכתי בזה דרך אחר דהנה המרדכי חולק על הרי"ף והר"מ וקאמר דחמץ לא הוי דשיל"מ אף שלאחר פסח מותר משום שנאסר לשנה הבאה ועיין ברמ"א י"ד סי' ק"ב הביאו דברי המרדכי ואומר אני דסברא זו של הרי"ף והרמב"ם דחשבו לחמץ לדשיל"מ אף שנאסר לשנה הבאה והמרדכי דאומר כיון שנאסר לשנה הבאה לא הוי דשיל"מ תליא בתרי טעמא של דשיל"מ והיינו טעמא דהר"ן ורש"י שהבאנו לעיל הל' י"ט וטעמא דהר"ן משום דהוי מין במינו וטעמא של רש"י משום דיש היתר לאיסורו ועד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר והנה לפי טעם רש"י ליתא לסברת המרדכי כיון שנאסר לשנה הבאה דמה לי אם נאסר אם אין מ"מ הא יכול לאכול בזמן ההיתר אבל לטעמא של הר"ן אתי' שפיר טעמא דאמר דאסרו חכמים לדשיל"מ כיון דנקרא מין במינו היתר בהיתר ועל זה יש לחלק ולומר דכל זה באיסור שאינו חוזר לאיסורו אבל איסור שחוזר לאיסורו לא וא"כ י"ל בהאי פליגי הרי"ף והר"מ והמרדכי ובזה י"ל נמי דפליג ר' יוחנן עם רבא דודאי רבי יוחנן נמי אית לי' דינא של דשיל"מ אלא רבא סובר הטעם משום עד שתאכלנו באיסור אבל ר' יוחנן אית ליה הטעם משום מין במינו וא"כ בטל כיון שנאסר לשנה הבאה והנה כבר יעדנו לעיל הל' י"ט דהר"ן נמי סובר הטעם של הש"ס דלהכי מחמרינן בדשיל"מ משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אלא דהי' קשי' לי' הא פרח איסורא ואין כאן איסור כלל לכן הוסיף סברתו דהוי מין במינו ולא בטל כלל ועיי"ש בדברינו היטב דאמרתי דלפ"ז כל זאת בביטול ובתערובות אבל גבי ספיקא מודה הר"ן דלכך לא אמרי' דס' לקולא משום סברא זו דעד שתאכלנו בספק איסור תאכלנו בודאי היתר עייש"ה בדברינו הל' י"ט פרק הנ"ל שהארכנו שם. ובזה תרצנו שם הקושיות על הר"ן שתמהו כל אבירים דלדעתו מאי ענין ספק למין במינו ומאי תי' רב אשי שם [ביצה ד'] ולפ"ז נכון נמי האי דודאי ר' יוחנן אית לי' דשיל"מ לא בטיל אלא טעמא משום מין במינו וא"כ הכא גבי חמץ לא הוי דשיל"מ משום דנאסר לשנה הבאה ולא מקרי היתר בהיתר ול"ק לי' לפ"ז מרב אשי שם ביצה [ד' א'] דמתרץ דטעמא של ספיקה אסורה משום דשיל"מ הא לית לי' דשיל"מ ולדברינו מיושב גבי ספיקא בלא"ה הוי דשיל"מ משום טעמא של רש"י עד שתאכלנו באיסור וזה נכון וברור ולפ"ז שפיר עולים דברי רבינו יונה ונקט לישנא דחוכמתי' דהנה רב אשי גבי מים ומלח ע"כ לית לי' האי סברא דהא גם התם בתערובות איירי ואיך אמר משום דהוי דשיל"מ הא נאסר גם לשבת הבאה וכמו שכתב הרב מנחת כהן בשער התערובות הביאו רבינו המחבר לעיל הל' י"ט פ"ב הל' ז' לענין מוקצה שמוקצה לא הוי דשיל"מ כיון שנאסר לשבת הבאה אם אינו מכינה הכי נמי אם אינו קונה שביתה ואם כן מאי דשיל"מ מקרי וע"כ דרב אשי סובר דאפילו בכה"ג מקרי דשיל"מ והיינו כטעמא של רש"י לחודא מטעם דשיל"מ וא"כ הרי למחר מותר ומה לי אם נאסר לשבת הבאה מי בקש ממנו שימתין עד שבת הבאה לאכול מחר וזה שכוון ואמר רבינו יונה ועוד דדשיל"מ הוא דהא לאחר הפסח מותר מדאורייתא והיינו כטעמא של הרמב"ם אף שנאסר לשנה הבאה מה לי בזה ועל זה אמר כדאמר רב אשי שילהי ביצה והיינו רב אשי גבי מים ומלח אף שנאסר לשבת הבאה מ"מ הוי דשיל"מ ולכן נקט האי רב אשי ולא רב אשי פ"ק דביצה דמהתם לא מוכח מידי דהתם על הספק קאי ובודאי טעמא עד שתאכלנו באיסור דלא שייך ביטול אבל הכא גבי מים ומלח דבביטול איירי וא"כ קשה קושית הר"ן לפי אשר הצענו הא נהפך האיסור להיות היתר וע"כ משום מין במינו נגעה בו וא"כ אי נאסר לשבת הבאה לכאורה לא הוי היתר בהיתר ואיך אמר רב אשי דלא בטיל וע"כ דרב אשי חולק בזה וסובר אף שנאסר מקרי היתר בהיתר או שיש לו שיטה אחרת וסובר דאפילו לענין ביטול שייך לומר עד שתאכלנו באיסור כדעת רש"י ולפ"ז מסיים שפיר ור"י פליג אדרב אשי וסובר דלא כן דבביטול הטעם משום מין במינו דהוי היתר בהיתר ובדבר הנאסר לא מקרי היתר בהיתר ולכך חמץ לא הוי דשיל"מ:<br><b> ולפ"ז </b> מתורץ קושי' תוס' ביצה [ל"ח א'] ד"ה ולבטל מים ומלח מאי קשי' לי' להש"ס הא הוי דשיל"מ ועי' פיר' ולדברינו ניחא דמאן האי מקשה הא איהו רבי יוחנן ואף שמוכח מרבי יוחנן דאית לי' דשיל"מ לא בטיל מהאי דר' יוחנן לעיל דאית לי' טעמא משום משקין שזבו וע"כ כתירוצא של רב אשי שם אמנם מרבי יוחנן פסחים דאית לי' חמץ בפסח אינו במשהו הא מוכח דאית לי' טעמא של דשיל"מ משום דהוי מין במינו ודבר שנאסר לשנה הבאה או לזמן מה לא מקרי דשיל"מ דלא מקרי היתר בהיתר כאשר בארנו ת"ל. ולפ"ז הכא לא הוי דשיל"מ כיון שנאסר לשבת הבאה בלי קנין שביתה והוי כמוקצה לדעת הרב בעל מנחת כהן אף שבידו להכין אכן רב אשי לדידי' חולק על זאת הסברא ומשני דאפ"ה הוי דשיל"מ דהוא לא סבירא לי' טעמא של הר"ן כלל אלא רק הטעם משום עד שתאכלנו באיסור אכול בהיתר ואף שנאסר לזמן מה נקרא דשיל"מ ואולם לפי דברינו עכ"פ קשה לרבא דהא איהו סובר חמץ בפסח במשהו ולפי הרי"ף והר"מ היינו טעמא דרבא משום דהוי דשיל"מ וע"כ דרבא סובר דאף שנאסר לשנה הבאה אפ"ה הוי דשיל"מ כמו שאמרנו וא"כ קשיא על רבא הכא בסוגיא דמים ומלח דמשני' שאני תבלין דלטעמי' עבידי' הא לדידי' הקושי' בלא"ה לא קשי' דהא הוי דשיל"מ בשלמא על ר' יוחנן דהקשה קושי' זו שפיר היינו מתרצים דלשיטתי' אזיל דסובר גבי חמץ נמי דלא הוי דבר שיל"מ אבל על רבא קשי' ומזה יהי' קצת ראי' לגירסת רש"י שם פסחים [ל' א'] דגורס במשהו כרב דאין לומר הטעם של רבא משום דבר שיש לו מתירין וע"כ טעמא כרב ועיין בהל' מ"א הארכנו עוד בזה:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> בטעם </b> המלך מ"ש המחבר בכוונת שיטה בתי' לר"י עיין בפר"ח יו"ד סי' ק"ב ס"ק י"ב וי"ג ביאר דמרב אשי מוכח דאף שחוזר ונאסר לשנה הבאה הו"ל דבר שיש לו מתירין ממילא נכונים דברי רבינו יונה דבזה לא סבירא ליה לר"י כר"א וא"צ לכל האריכות ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קלט) </b> ומ"ש רבינו חמץ בפסח כו' ודבריו תמוהים כו'. גם אני כוונתי מכבר לפליאה זו על מרן הכ"מ ז"ל והראו לי אח"כ שכן הקשו להגאון בעל נו"ב מה"ק חיו"ד סי' צ"ד ותירוצו שם במחכ"ת רחוק ודחוק ועיין רמב"ן במלחמות פ"ב דפסחים ועיין בדברי הגאון המחבר לקמן בפט"ו מהמ"א ה"ד שתירץ שם קושיא זו כאורחא דחיקא. אולם בפשיטות י"ל דכונת מרן הכ"מ ז"ל על האי ברייתא דמייתי הש"ס בע"ז בפ' השוכר שם תניא כוותי' דר"י ור"ל כו' אמאי לא קתני נמי חוץ מחמץ כו' (וכעין זה הקשה הרא"ש שם מזו למאי דקיי"ל דחמץ בכ"ש) ותירץ דמדשיל"מ לא מיירי וטבל בכל שהוא דכהיתרו כן איסורו:<br><b> (קמ) </b> שהרי ר"י ור"ל אית להו בפ' כ"ש כו'. תמהני דאין זכר בש"ס דר"ל נמי ס"ל כר' יוחנן דחמץ כו' בששים אלא דר' יוחנן לחודי' קאמר כן והש"ס קאמר שם דר' יוחנן לטעמי' כו' ובע"ז איתא נמי לר"ל בהדי ר' יוחנן דס"ל דכל איסורים כו' אבל אי טעמא דטבל נמי משום דשיל"מ כמ"ש התוס' י"ל דר"ל ס"ל באמת דחמץ בכל שהוא דהו"ל דשיל"מ ועיין בזבחים בר"פ התערובות דמשמע שם דס"ל לר"ל דדשיל"מ לא בטיל:<br><b> (קמא) </b> ולא איירי אלא בחמץ דלא שייך בי' דשיל"מ כגון תבשיל כו'. ורש"ל ביש"ש פ' כל הבשר סי' פ"ז הוכיח מדברי הרמב"ם ז"ל להיפך והיינו דמדאוסר כל תערובות חמץ ולא חילק בין נתערב בתבשיל בשביעי של פסח דאז אינו מתקלקל לבין אם נתערב ביום ראשון של פסח דאז מתקלקל משמע דלא ס"ל להרמב"ם ז"ל דבדבר המתקלקל לא אמרינן דדשיל"מ לא בטיל ולא מחלק בין חמץ לשאר איסורים ולפ"ז הדרא הקושיא לדוכתא כיון דס"ל להרמב"ם ז"ל דגם בדבר המתקלקל הוי דשיל"מ ולא בטיל א"כ מ"ט דר"י:<br><b> (קמב) </b> בטעה"מ: אלא דהרמב"ן קאמר דר' יוחנן סובר כרבנן דר"ש כו' בדין דשיל"מ כו'. לפי מה שהוכיח שם הרמב"ן ז"ל מדקאמרינן התם ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה בס' חוץ מטבל כו' מוכח מזה דר"י ס"ל דרבנן פליגי עלי' דר"ש ולית להו דינא דדשיל"מ לא בטיל הנה מזה גופא מוכח דגם ר"ל לית לי' דדשיל"מ לא בטיל ואף דשם בפסחים לא שמעינן מה דס"ל לר"ל דהתם רק ר' יוחנן לחודי' קאמר דחמץ בטל בס' מ"מ מהאי דע"ז דאיתא התם ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו כו' מוכח דגם ר"ל ס"ל כרבנן דר"ש דדשיל"מ בטיל וא"כ היאך מתרץ רב אשי ביבמות דף פ"ב אליבא דר"ל גבי חתיכות של חטאת דסיפא ה"ט משום דהוי דשיל"מ וכל דשיל"מ לא בטיל הא ר"ל לית לי' כלל האי כללא דדשיל"מ לא בטיל ודוחק לאוקמה כר"ש כיון דקתני סיפא דברי הכל לא תעלה. אלא דגם להיפך יש צידוד לומר דחכמים פליגי עלי' דר"ש וגם רב אשי ס"ל כן אלא דהוא פוסק דלא כוותייהו וס"ל דבכל מקום ששנינו דתרומה עולה באחד ומאה אתיא כרבנן דר"ש ויתורץ בזה קושיית התוס' שם ועיין מ"ש על הגליון לקמן בפ' ט"ו מהמ"א ה"ד ובמקום אחר הארכתי גם צ"ע קצת בזבחים דף ע"ד ע"ב במאי דאמרינן שם בהצריכותא דאצטריך לדר"ל משום דתרומה יש לה מתירין וע"ש:
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b>
+<b> חייבים כרת אלא על אכילה עצמו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי כו'.</b> הנה קודם בואי לביאור דברי רבינו ז"ל ראיתי לעמוד על מה שנחלקו הראשונים ז"ל אי טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן והנה דעת רש"י ז"ל בפרק ג"ה דצ"ט ד"ה לא נצרכה דטעמו ולא ממשו אע"ג דאיכא כזית בכא"פ אין איסורו אלא מדרבנן דמדאורייתא ברובא בטיל וראיתי להרב מנחת כהן ולהרפ"ח ז"ל בא"ח סימן תמ"ב שהקשו עליו מפ' אלו עוברין דאמרינן התם וכזית בכא"פ דאורייתא א"ל אין א"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח ומשנינן הנח לכותח הבבלי דלית ביה בכא"פ אי בעיניה דקא שריף כו' הרי דאע"ג דכותח הבבלי לא הוי אלא טעמו ולא ממשו שהאיסור נימוח ואינו בעין כמ"ש רש"י שם בסוף הסוגיא וכותח הבבלי לא הוי אלא טעם כעיקר אפילו הכי בעי תלמודא למימר דכל דאיכא אכילת פרס לוקה עליו הפך מ"ש רש"י ז"ל דברוב היתר בטל מן התורה יע"ש שהניחו בצ"ע והיא קושיא רבתי בדעות האמנם אחר העיון נראה שיש ליישב שרש"י ז"ל לא כ"כ אלא אליבא דרבא ור"י דס"ל דטעם כעיקר דרבנן וקי"ל כוותיהו אמנם אביי ודאי ס"ל דטעם כעיקר דאורייתא כדאיתא בפ' כל הבשר וכ"כ הרשב"א בחי' משם הרמב"ן ז"ל ליישב לדעת רש"י סוגיא דפ' א"ע דמשמע מיניה דטעם כעיקר דאורייתא דההוא דפ' א"ע לאביי הוא דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא יע"ש וא"כ הא דפריך בפ' א"ע א"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א אביי הוא דפריך ליה הכי ולטעמיה אזיל דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא דילפינן מבשר וחלב ולפום שיטתיה הוא דפריך דאם איתא דכזית בא"פ אפי' ע"י תערובות דאורייתא אמאי פליגי רבנן בכותח כיון דאיכא בכא"פ וטעם כעיקר דאורייתא. וכי תימא אם כן אפילו תימא דבכדי אכילת פרס לאו דאורייתא תקשי ליה אמאי פליגי רבנן כיון דטעם כעיקר דאורייתא הא ל"ק שכבר כתבו התוס' ז"ל בפרק ג' מינין ד"ה בכזית דהשתא ס"ל לאביי דטעם כעיקר אינו חייב אא"כ אוכל מן הטעם כזית בבת אחת שלא יהא טעם חמור מן העיקר והעיקר עצמו ס"ל השתא שאינו חייב אלא אם כן אוכלו בבת אחת יע"ש אמנם לרב דימי דס"ל דבכא"פ עצמו דאורייתא ק"ל שפיר דאמאי פליגי רבנן כיון דטעם כעיקר דאורייתא ורב דימי דמשני ליה הנח לכותח הבבלי כו' ולא משני לי' דטעם כעיקר אפי' כא"פ דרבנן לפום שיטתיה משני ליה דאפי' תימא דטעם כעיקר דאורייתא לא תקשי דהנח לכותח הבבלי כו' וא"כ דרב דימי ה"נ ס"ל כאביי דטעם כעיקר דאורייתא ואע"ג דהך קושייא דאביי לר"י קפריך דקאמר כל איסורים שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור ור"י הא ס"ל בפרק בתרא דע"ז דטעם כעיקר דרבנן ואם כן לר"י לא תיקשי ליה מכותח הבבלי י"ל דאביי לאו לר"י קפריך אלא לפום שיטתיה דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא הוא דקאמר דע"כ הא דר"י דקאמר כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור ליתא מכח מתני' דמקפה ואהא הוא דאכפל רב דימי לשנויי הנח לכותח הבבלי כו' ואי קשיא לך אכתי לר"י דס"ל דטעם כעיקר אפי' כא"פ דרבנן א"כ מה יענה למתני' דמקפה והא ליכא לשנויי כשינויא דרב דימי דהא לר"י אפי' איכא כבא"פ לאו דאורייתא הא ודאי י"ל דההיא דמקפה מיירי בטעמו וממשו דאיתיה לשום של תרומה בעין ואינו נימוח אלא שאינו ניכר וכן נראה מדברי הרב מ"ך והפר"ח ז"ל דלא ק"ל אלא מכותח הבבלי ולא ק"ל ממתני' דהמקפה וא"כ למאי דקי"ל כרבא ור"י דטעם כעיקר דרבנן כי פטרי רבנן בכותח אפי' בדאיכא כבא"פ הוא דפטרי כנ"ל ודוק:<br><b> ודעת </b> רבינו חיים ז"ל כתבו הרא"ש בפרק ג"ה דטעם כעיקר דאורייתא מיהו ההיתר אינו נהפך לאיסור לחייב על כזית מן התערובות אלא כשיש בתערוב' כבא"פ והיינו דקאמר ר"י כל שטעמו וממשו כו' ולוקין עליו וזהו כבא"פכלומר דאז לוקין עליו אפילו אינו אוכל אלא כזית מן התערובות אבל כל היכא דליכא כבא"פ אסור מן התורה ואין לוקין עליו יע"ש והקשה הרב בני שמואל ז"ל מההוא דאמרינן בפ' א"ע הנח לכותח הבבלי דלית ביה כבא"פכו' ואי משטר קא שטר ליה לית ביה כבא"פ ופרש"י שכשאכל כדי א"פ ממה שטבל בתוכו לא אכל מן הכותח אלא מעט ב' זיתים או ד' כו' ואם איתא כיון שאכל כזית שרי ותי' דשאני התם דליכא טעם חמץ אלא קיוהא בעלמא ולהכי בעי אכילת פרס ממש ולא סגי בכזית מן התערובות וכתב עליו הפר"ח ז"ל דלפ"ז נפיק דגם לדעת ר"ח אפילו דליכא טעמא לא מבטיל וזה הפך מסקנת רוב הפוסקים ול"נ דגם ר"ח ס"ל כדעת רוב הפוסקים וסוגי' דפסחים יש ליישב לפי שיטתו והכי אי' התם מאי כזית דאיכא כבא"פכלומר וכזית דקאמר רבא היינו שאוכל כזית מן התערובת ולוק' כיון דאיכא כבא"פ נהפך כל ההיתר לאיסור ופרכי' א"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי כלומר דמשמע ליה לתלמודא דאיכא טעם חמץ בכותח ואיכא כבא"פ וכיון שכן אפי' על כזית גרידא לחייב ומשני הנח לכותח הבבלי דלית ביה כבא"פ אי בעיני' דקא שריף ואכיל ליה פי' כזית ממנו בטלה דעתו אצל כל אדם ולא מקרייא אכילה ואי משטר קא שטיר ואכיל לית ביה כבא"פ ר"ל דכיון דאין דרך לאוכלו אלא על ידי טיבול לא מחייב על כזית מכותח הבבלי אלא בעינן שיהא כזית של חמץ גרידא בכאא"פ של טיבול והא לית ליה אלו דבריו יע"ש:<br><b> ולעין </b> הקורא יש לדקדק עליו דא"כ אמאי הוצרך הרב לעיל מזה לומר שלדעת ר"ת דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא ואפי' ביותר מכדי א"פכל שהאיסור נותן טעם בהיתר אם אכל כזית ממנו לוקה דה"ט דפליגי רבנן עליה דר"א בכותח משום דליכא טעם חמץ אלא קיוהא בעלמא מכח זה דחה שיטת ר"ת מהלכה משום דלפי שיטה זו צ"ל דכל דאיכא כבא"פ אפי' דליכא טעמא לוקה עליו הפך מסקנת רוב הפוסקים ואמאי לא כתב דטעמייהו דרבנן דפטרי גבי כותח משום דאין דרך לאוכלו אלא ע"י טיבול לא מחייב על כזית מכותח הבבלי וכמ"ש לדעת ר"ח אף ע"ג דס"ל דכל דאיכא כזית בכדי א"פ ההיתר נהפך לאיסור ולוקין על כזית ממנו היינו דוקא כשאוכלו בעיניה אבל גבי כותח כיון שאין דרך לאוכלו אלא ע"י טיבול לא מחייב דמהשתא מצינן למימר שפיר שדעת ר"ת כדעת רוב הפוסקים דכל דליכא טעמא בטל ברוב:<br><b> האמנם </b> אחר העיון דבריו מבוארים דבשלמא לדעת ר"ח דס"ל דבעינן שיהיה בתערובת כבא"פ ניתן ליאמר תי' זה ולא תקשי לן משכר המדי דשתי ליה בעיניה כדק"ל לרש"י משום דאיכא למימר דס"ל לר"ח דשכר המדי אין בתערובת כבא"פ ודוקא מכותח הבבלי הוא דפריך תלמודא דהכי קים ליה דכותח יש בו כבא"פ אכן לדעת ר"ת דס"ל דאפי' דליכא כזית בא"פ דאורייתא לא יתכן תי' זה כלל דהא תקשי לן משכר המדי דשתי ליה בעיניה ואע"ג דנימא דליכא כבא"פ אפי"ה לדעת ר"ת מחייב אלא דאכתי ק' אף לדעת ר"ח מזיתום המצרי דאיכא כזית בכדי א"פכדאמרי' בגמ' תלתא שערי כו' אפי"ה פטרי רבנן אף ע"ג דשתו ליה בעיניה ובשלמא לדעת רש"י דבעינן שיאכל כל הפרס איכא למימר דזיתום המצרי נמי אין דרך לאוכלו אלא מעט מעט ושוהא באכילתו יותר מכדי א"פכמ"ש הרב לקמן אכן לדעת ר"ח דאפי' על כזית מן התערובת חייב ק' ולכן מחוורא דמילתא כתי' הרב בני שמואל ז"ל ועוד א"ל שדעת ר"ח כדעת רוב הפוסקים דכל דליכא טעמא ברובא בטיל אלא שהוא מפרש כפי' חכמי ספרד שכתב מרן הכ"מ ז"ל וכן נראה שהוא דעת הטור והרא"ש כמ"ש בב"י דפלוגתא דר"א ורבנן מיירי בשאם אוכלו ע"י טיבול אין בו כבא"פ ואם משרף קא שריף ליה יש בו כבא"פ ושתי ליה בעיניה דלרבנן פטור משום דבטלה דעתו אצל כל אדם ולר"א לא אמרי' בטלה דעתו משום דרביה ליה מכל מחמצת ופי' הסוגי' כמ"ש הפ"ח ומשני הנח לכותח הבבלי דלית ביה כבא"פ אי משרף קשריף פי' כזית ממנו בטלה דעתו אצל כל אדם ומש"ה פטרי רבנן ואי משטר קא שטר לית ביה בכא"פכלומר אפילו כזית של כותח אין דרך לאוכלו בכא"פ של טיבול מש"ה פטור ור"א דמחייב מיירי בדשריף ליה לכזית בעיניה ולא אמרי' בטלה דעתו משום דדריש כל אבל בדמשטר קא שטר אפילו ר"א מודה:<br><b> הן </b> אמת דלפי' זה ק"ט מדאמרי' התם כמאן כר"א דדריש כל א"ה לענין חמץ בפסח נמי הרי מבואר דלר"א אפי' כי אכל כזית לבד מחייב מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור ולא בעינן שיאכל כל הפרס ואילו רבינו פסק כר"א לפי דעת הטור ואפי"ה כתב דצריך שיאכל כל הפרס וכבר מרן הכ"מ נתקשה בזה ותי' דטעמו מדאמרי' בתר הכי והאי משרת להכי הוא דאתא כו' הא מני רבנן ור"י דאמר כר"ע ומפרש הרמב"ן דה"ק דר"י דאמר כר"ע וליה לא ס"ל כוותיה אלא כרבנן וכיון שכן משרת לא אתא להיתר מצטרף לאיסור אלא לטעם כעיקר והיינו כבא"פ את"ד יע"ש והן דברים תמוהים שהרי לר"א דס"ל דחמץ היתר מצטרף לאיסור לא ממשרת הוא דילפינן ליה אלא מריבויא דכל נפ"ל וא"כ לו יהי דקי"ל כרבנן דדרשי משרת לטעם כעיקר אפי"ה גבי חמץ היתר מצטרף לאיסור לר"א מריבויא דכל וכבר תמה עליו בזה מורינו הרב בס' מ"ק יע"ש:<br><b> ואולם </b> הנראה אצלי דכונתו לומר דמאי דמשמע בגמ' דלר"א היתר מצטרף לאיסור מריבויי' דכל היינו למאי דהוה ס"ד דהא דקאמר ר"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף כו' חוץ מאיסורי נזיר אליבא דכ"ע היא ומש"ה פריך כמאן כר"א דדריש כל א"ה לענין חמץ בפסח נמי דלפום מאי דס"ד השתא ס"ל דלר"א אפי' על כזית בלבד מיחייב בדאכיל לי' דרך טיבול דטפי מסת' לומר דריבויא דכל אתא לחיובי על כזית דתערובת חמץ מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור והחמירה תורה גבי חמץ כדרך שהחמירה בנזיר מלומר דריבויא דכל אתא להיכא דשריף ליה דבטלה דעתו אצל כל אדם אמנם לפום מאי דמסיק דהא דר"י כר"ע ולא קי"ל כוותיה אלא כרבנן דמשרת אתא לטעם כעיקר אבל היתר מצטרף לאיסור לית לן בכל התורה כולה מעתה מסתבר טפי לומר דריבויא דכל אתא להיכא דאכל כזית בכא"פ בעיניה דבכל התו' כולה קי"ל דחייב והכא בחמץ החמירה תורה דאפי' כי אכיל ליה שלא כדרך אכילתו מיחייב ולא לומר דאתא להיתר מצטרף לאיסור דלא שמעינן ליה כלל בכל התורה כולה כנ"ל ועוד אפשר ליישב לעיקר קו' מרן דהא דמשמע בגמ' דלר"א גבי חמץ היתר מצטרף לאיסור היינו למאי דהוה קס"ד דכזית בכא"פ ע"י תערובת דרבנן והילכך עכ"ל דר"א כי קא מיחייב אפי' אכזית בלבד מיחייב מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור אמנם לפום מאי דמסיק דכזית בכא"פ דאורייתא אית לן למי' שפיר דפלוגתא דר"א ורבנן בדאכיל ליה בעיניה לכזית בא"פ ולא להיתר מצטרף לאיסור דתפסת מועט תפסת ודו"ק:<br><b> עוד </b> הקשה הרפ"ח לדעת ר"ח דהיכי אמרינן בא"ע דלרבנן אי שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב אלמא הטעם מהפך ההיתר לאיסור ואפי' ללקות וכתב די"ל דס"ל לר"ח כסברת הראב"ד דדוקא בנזיר איכא מלקות אבל לא בשאר איסורין משום דילפי' לה מנזיר לרבנן או מגיעולי גוים לר"ע ואין מלקין על ההקשות ולא על ק"ו כו' יע"ש:<br><b> ודבריו </b> תמוהים דאי ס"ל לר"ח כדעת הראב"ד אם כן היכי כתב הרא"ש בפ' ג"ה אתירוץ ר"ח וז"ל אע"ג דטעם כעיקר ילפינן מקרא מסתבר לומר דלא החמירה תורה בנ"ט של איסור כו' כשההיתר כ"כ רבה על האיסור כו' ואם איתא מאי קשיא ליה הא אע"ג דילפינן טעם כעיקר ממשרת אפי"ה לא לקי מטעמא שכתב הראב"ד אלא הנכון כתירוץ הראשון שכתב הרב יע"ש:<br><b> ולדעת </b> הראב"ד דס"ל דאפי' לרבנן דדרשי משרת לטעם כעיקר אפי"ה בשאר איסורין לא לקי עליה משום דאין מזהירין מן הדין ק"ל טוב' מהא דפריך אביי בפ' א"ע בכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור והתנן המקפה של תרומה כו' ואמר רבה בר בר חנה הואיל וזר לוקה עליה בכזית היכי דמי לאו משום דהיתר מצטרף לאיסור כו' והשתא ק' דהיכי ס"ל לאביי דבשאר איסורין לקי על היתר מצטרף לאיסור הא משרת בנזיר כתיב אי משום דילפינן מיניה בק"ו כדילפי רבנן טעם כעיקר מנזיר מק"ו הא אין מזהירין מן הדין וכן נמי ק' מהא דפריך התם א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מדרבנן נשמע לר"ע לאו אמרי רבנן משרת ליתן טעם כעיקר מכאן אתה דן לכל התורה לר"ע נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור מכאן אתה דן כו' והשתא מאי קושיא הא לו יהי דילפינן מיניה לכל התורה אפי"ה שפיר קאמר ר"י דעל כל איסורין שבתורה אין לוקין על היתר מצטרף לאיסור דאין מזהירין מן הדין וליכא למימר דמשמע ליה לרב אחא דכי קאמר ר"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור אפי' איסורא דאוריי' ליכא ומש"ה פריך דלילף מנזיר לענין איסור תורה מיהא דהא ליתא שהרי ר"י ס"ל דחצי שיעור אסור מן התורה ואם כן אפי' בלא צירוף נמי איסור דאורייתא איכא וע"כ כי קאמר ר"י כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור לענין מלקות הוא דקא' וליכא למימר נמי דחצי שיעור אסור מן התורה לר"י דוקא בעיניה אבל ע"י תערובות לא אסור אלא מדרבנן שהרי מדברי הראב"ד בפ"ה מה' נזירות נראה דס"ל דחצי שיעור על ידי תערובת אסור מן התורה לר"י וכ"כ הר"ב בני שמואל ז"ל בה' תערובות יעוין שם ועיין בפי' המשנה להר"ש ז"ל במס' טבול יום דק"ן ע"ד: ואפשר לומר לדעת הראב"ד ז"ל דס"ל דדוקא גבי טעם כעיקר לא לקי משום דאין מזהירין מן הדין משום דבלאו ק"ו אפי' איסור תורה לא היה בו והילכך אהני לן ק"ו לענין איסור מיהא אבל גבי היתר מצטרף לאיסור דבלאו ק"ו איסורא דאורייתא איכא אהני לן ק"ו לענין מלקות ובהא ודאי מזהירין מן הדין כיון דבלאו הכי איכא איסורא דאורייתא ודוגמא לדבר כתב ה"ה בפ"ב מה' מ"א דכל דאיכא איסור עשה מזהירין מן הדין יע"ש כנ"ל:<br><b> ודע </b> שמדברי הראב"ד מבואר דס"ל דאפילו במה מצינו אין מזהירין שהרי כתב דלר"ע דילפינן מגיעולי גוים אין מזהירין אכן מדברי התוס' דפרק ג"ה ד"ה לא נצרכה שכתבו משום הר"י מאורלינאש דלר"מ לא לקי אטעם כעיקר משום דיליף מגיעולי גוים דליכא אלא עשה נראה דס"ל דבמ"מ מזהירין דאל"כ בפשיטות היל"ל דאין לוקין משום דילפינן במ"מ:<br><b> ומיהו </b> יש לדחות דס"ל דהכא הוי גילוי מילתא בעלמא ומשום הכי הוצרכו לטעמא דגעולי גוים ליכא אלא עשה ועיין בהר"ש ודוק ועיין בספר גו"ה בכללי ה"א ובשיורי כנה"ג סוף הספר שנסתפקו בזה אי במ"מ מזהירין וכנראה דאשתמיט מינייהו דברי הרשב"א ז"ל הללו:<br><b> האמנם </b> מדברי הר"ן פ' ג"ה שכתב וז"ל אע"ג דטעם כעיקר דאורייתא אין לוקין דאי לרבנן דילפי לה מק"ו כו' אין מזהירין מן הדין ולר"ע נמי דגמר לה מבנין אב דגעולי גוים אין לוקין עליו דהא לית בהו אלא עשה מבואר דס"ל דבמ"מ מזהירין הפך דעת הראב"ד ז"ל ושוב מצאתי להרב מש"ל ז"ל פ"ב מה' נזירות דין י"ז שהוכיח כן מדברי הר"ן הללו אלא שתמה עליו שדבריו סתרי במ"ש בהדיא בפ"ק דנדרים ד"ד עלה דההיא דאמרי' למ"ל היקשא תיתי במה מצינו מנדרים דבמה מצינו אין עונשין יע"ש ולכן נראה דודאי סבירא ליה להר"ן דבמ"מ נמי מזהירין מיהו היינו דוקא כההיא דנדרים דבעי למילף ידות לנדרים במ"מ מנזיר אבל הכא כי ילפינן טעם כעיקר מגעולי גוים לא במ"מ ילפינן לה שהרי גיעולי גוים לאו משום שם אח' הוא דמתסר אלא משום כל איסורין שבתורה הוא דהזהיר רחמנא וכיון שכן הוה לי' כאלו הזהיר רחמנא על כל איסורין שבתורה על טעם כעיקר ומאי דאמרינן בגמרא ורבנן לא ילפי מגעולי גוים משום דחידוש הוא אע"ג דג"ג משום כל איסורין שבתורה מתסר כבר הוקשה לו כן להרא"ה ז"ל בס' ב"ה דף ק"ב ותי' משם רבו דס"ל לרבנן דכלי מדין משום מעלה הוא דמיתסר דומיא דטבילה דאצרכיה קרא אפי' לכלים חדשים יע"ש מיהו ר"ע דיליף מגעולי גוים וס"ל דלאו חידוש הוא כי הזהיר רחמנא בגעולי גוים משום כל איסורין אסר כנ"ל ודוק:<br><b> ולדעת </b> הר"י מאורלינאש ז"ל שכתבו התוס' בפרק ג"ה דלר"ע דיליף מגעולי גוים לא לקי אטעם כעיקר (ומשמע מדבריו) משום דליכא אלא עשה משמע דלרבנן דילפי לה ממשרת לקי ולא אמרינן אין מזהירין מן הדין משום דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא כמ"ש הר"ן נראה דקשה מהא דפריך בפ' א"ע ורבנן לילף מג"ג ומשני ג"ג חידוש הוא כו' והשתא קשה דאמאי לא משני דמש"ה לא ילפי לה מגעולי גוים משום דליכא אלא עשה וילפינן ממשרת לענין מלקות וליכא למימר דהכא פריך דלרבנן כיון דמשרת אתא לטעם כעיקר געולי גוים דכתב רחמנא למה לי הא ילפינן לה ממשרת דאסירי ומשני דגעולי גוים אצטריך לאשמועינן דחידוש הוא כו' דהא ודאי ליתא שהרי געולי גוים אצטריך לגופיה לענין הכשרן כדכתיב כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש. ויש ליישב בדוחק דהכי פריך דלרבנן ל"ל דכתב רחמנא משרת גבי נזיר אי לאשמועינן דלקי אטעם כעיקר דמגעולי גוים לא הוה ילפינן אלא עשה אכתי לכתוב לאו גבי געולי גוים גופיה ולילף מיניה לעלמא ומשני דגיעולי גוים חידוש הוא ואי הוה כתיב לאו בגופיה לא הוה ילפינן מיניה לעלמא ודוק:<br><b> שוב </b> ראיתי להתוס' פ' בתרא דע"ז דס"ז ד"ה אידך שהקשה לר"ש דס"ל דלא אסרה קרא אלא קדירה בת יומא ג"ג דכתב רחמנא למה לי פשיטא כיון דהוי לשבח דמתסר כו' והוא תימא דגיעולי גוים איכא למימר דלגופיה אצטריך להכשר כלים וטפי היה להם להקשות משרת דכתב רחמנא ל"ל לילף מגיעולי גוים וכבר ראיתי למוהרש"א בס' לחם סתרים שתמה בזה ומה שתי' הם דברים תמוהים כמו שיראה הרואה ואולי דמשמע להו דגעולי גוים אצטרך להזהירן שלא ישתמשו בהם קודם הגעלה כמ"ש רש"י בפי' החומש וז"ל אך לשון מיעוט כלומר מעוטים אתם להשתמש בכלים עד שיטהרו מבליעת איסור כו' יע"ש ודוק:<br><b> וראיתי </b> בספר לשון למודים למור"י הרב הי"ו בהל' פסח סימן קע"ז שהקשה על דברי התוס' דפר' ג"ה שהקשו לשיטת ר"ת דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא מהא דפרכינן בפרק א"ע בברייתא דב' קופות כו' ואי אמרת כזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרי' שאני אומר כו' ואם איתא לדידיה נמי תקשי כיון דאיכא נותן טעם וטעם כעיקר דאורייתא ותירץ דההיא דב' קופות מיירי במין במינו וק"ט דאמאי לא ק"ל הכי מהא דפריך לעיל משני קדרות ולא הוה שייך תי' דהתם ודאי מין בשאינו מינו הוא וקא ס"ד השתא דתרומה ותבלין דאורייתא ע"ש שהניחו בצ"ע:<br><b> ולדידי </b> חזי לי דה"ט דל"ק להו מב' קדרות משום דאזלי לשיטתם שכתבו בפ"ג מינין דאית ספרים דגרסי גבי ב' קדרות ואלא מאי היתר מצטרף לאיסור אמאי אמרי' שאני אומר וכתבו שם דאע"ג דב' קדרות נפישי חולין אפ"ה אמרינן ביה היתר מצטרף לאיסור כיון דלטעמא עבידי הו"ל כמאן דנפיש איסורא אבל שתי קופות כיון דלאו לטעמא עבידי קאמר אביי דלדידיה ניחא דמיירי בדנפישי חולין יע"ש ואם כן משום הכי ל"ק להו מב' קדרות משום דבלא"ה פריך ליה שפיר מטעמא דהיתר מצטרף לאיסור דאיירי ביה השתא ואע"ג דבפ' א"ע לא גרסי' גבי שתי קדרות ואלא מאי היתר מצטרף לאיסור אפי"ה עכ"ל דבפ' א"ע קיצר התלמוד וסמך אההיא דבפ' ג' מינין אמנם מההיא דב' קופות דקאמר אביי התם בשלמא לדידי דנפישי חולין ק"ל שפיר דאכתי לדידיה נמי תיקשי ליה משום טעם כעיקר:<br><b> עוד </b> ראיתי שהק' על דברי התו' דפ' א"ע דמ"ד ד"ה אלא מ"ש וז"ל אלא לאביי אתי שפיר דפליגי עליה רבנן ולר"ע דוקא אית ליה היתר מצטרף לאיסור בכל התורה דגמר מנזיר אבל לרבנן דמוקמינן משרת לטעם כעיקר לית להו היתר מצטרף לאיסור בשום מקום וקשה דאכתי כיון דס"ל לרבנן טעם כעיקר דאורייתא א"כ תקשי ליה לאביי נמי אמאי פליגי רבנן בכותח דכותח טעם כעיקר הוא ורש"י ז"ל בסוף הסוגיא כתב דרבנן דפליגי עליה דר"א בכותח אלמא לית להו טעם כעיקר דאורייתא מפקי להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור והשתא לפי שיטתם דרבנן סבירא להו טעם כעיקר דאורייתא לאביי נמי תקשי אמאי פליגי בכותח יעויין שם שהניחו בצריך עיון:<br><b> ולדידי </b> לק"מ דאיכא למימר דהתוס' ס"ל כמ"ש הטור ז"ל סימן תמ"ב והרז"ה דכותח לא הוי טעם כעיקר משום דלקיוהא בעלמא הוא דעבידי ובר מן דין נראה דלק"מ שהרי התוספות בנזיר דל"ו ע"ב ד"ה וכזית הקשו שם מעין קושיא זו ותי' שם דהשתא ס"ל לאביי דטעם כעיקר אינו חייב אלא אם כן אוכל כזית מן הטעם בבת אחת כו' שלא יהא הטעם חמור מן העיקר והעיקר עצמו ס"ל השתא דאינו חייב אלא אם כן אוכלו בבת אחת כו' ואם כן בכותח נמי ודאי שאין דרך ליתן בו חמץ מרובה כ"כ שיהא אוכל ממנו כזית בבת אחת וכן כתב הר"ש ז"ל בפי' המשנה מס' טבול יום דק"ן ע"ש ומהתימה על מו"ה הי"ו דבסמוך ונראה הביא דברי התוס' הללו דנזיר ואם כן מאי קשיא ליה אדבריהם דהכא:<br><b> ועוד </b> נראה לומר דהתוס' דפ' א"ע ס"ל כדעת הראב"ד ז"ל שכתב הרשב"א ז"ל בפ' ג"ה דדוקא בנזיר לוקה על טעם כעיקר אבל בשאר איסורין אע"ג דאיסורא מדאורייתא איכא אפי' הכי לא לקי משום דילפינן לה מק"ו דנזיר לרבנן או מגעולי גוים לר"ע ואין מלקין על ההקשות וכן הוא דעת הרז"ה ז"ל בפ' א"ע ומש"ה קאמרי רבנן דעל עירובו בלא כלום כלומר דאינו לוקה אבל איסורא מיהא איכא כמ"ש הרי"ף ז"ל:<br><b> עוד </b> כתבו התוס' ז"ל בד"ה הנזכר וז"ל ועוד דבנזיר פ"ג מינין גרסינן גבי ב' קופות בשלמא לדידי דאמינא היתר מצטרף לאיסור דנפישי חולין כו' וה"פ א"ה אמאי פליגי רבנן כו' בשלמא לדידי פליגי רבנן כו' ורבנן לא דרשי כל דכשהאיסור מועט אין היתר מצטרף לאיסור כו' וכן גבי ב' קופות ומדוכות א"ש לאביי יע"ש עכ"ל. והקשה הרב ח"ה ז"ל וז"ל ק"ק אמאי אסיק אביי הכי התם גבי קופות בשלמא לדידי דנפישי חולין כו' ולא אסיק הכי לעיל מיניה גבי כותח ומדוכות וע"ק לעיל גבי מקפה בשמן ושום של תרומה הרי נפישי חולין ואמאי קבעי למימר אביי ביה דהיתר מצטרף לאיסור ולפי' רש"י שפי' שם בפרק ג' מינין דהא דאמרינן משום דנפישי חולין ליתא אלא במילתא דלא עבידא לטעמא וריחא כגון בקופה מה שאין כן מקפה ומדוכות דתבלין הן ועבידי לטעמא וריחא חשיבי ולא בטלי והוי כמו דנפישי אינהו וכן כתבו התוס' ז"ל שם ע"ש אכן לדברי התוס' דהכא דלא ס"ל לחלק בהכי קשה עכ"ל:<br><b> והנה </b> מה שהקשה דאמאי לא אסיק הכי לעיל גבי כותח ומדוכות יש ליישב דהתם ודאי לא הוצרך אביי לפ' כי שם באר"ה דנפישי היתר דסתם כותח ומדוכה אין דרך ליתן חמץ ותבלין הרבה אכן גבי ב' קופות דסתמא קתני מתניתין ואיכא למשמע מינה בשוין גם כן הוצרך אביי לפרש דלדידיה ניחא דמצינן לאוקומה בדנפישי חולין אך מה שהקשה מההיא דמקפה נראה דק"ט ומה שתי' הרב ז"ל דההיא דמקפה לאביי אתיא כר"א דסבר גבי חמץ דאתי כל לרבות אפילו כשהאיסור מועט וגמר כל התורה מחמץ כמו לר"ע מנזיר נראה דק' לפי תי' דא"כ כי מוקי לאביי לההיא דב' קופות בדנפישי חולין עכ"ל דאתי כרבנן דר"א ופליגי סתמא דמקפה ודב' קופות אהדדי וכיון שכן אמאי לא מוקי לה אפילו בשוין וההיא סתמא אתיא כרבנן דר"ע דלית להו היתר מצטרף לאיסור כלל ופליגא אסתמא דמקפה אלא ודאי דאביי בעי לאוקומה לסתמא דב' קופות כר"ע כי היכי דלא ליהוי סתמא דמקפה ודב' קופות סתרי אהדדי ועיין להתוספות בפ"ג מינין שכתבו כן וא"כ משמע ודאי דלר"א דוקא גבי חמץ ס"ל דאפי' כשהאיסור מועט היתר מצטרף לאיסור אבל בשאר איסורי' לא ילפינן מיניה משום דחמץ חמיר שכן בכרת ואסור בהנאה ואם כן הדרא קו' לדוכתא:<br><b> ושוב </b> ראיתי להר"ש ז"ל בפירוש המשנה מס' טבול יום שהקשה לפרש"י שפיר' דמתני' דמקפה מיירי במעורבין וז"ל מיהו ק' דגבי קופות גרסי' בנזיר בשלמא לדידי כגון דנפישי חולין כו' ואי במעורבין במקפה מיירי הא התם נפישי מקפה ואפי"ה מצטרפת לאביי ולפי ר"ת שפי' שהן בעין ניחא דיכול לצרף חצי זית מזה וחצי זית מזה כו' עכ"ל ואם כן מעתה אין כאן קושי' כלל דלהתוספ' ז"ל לא קשיא להו ממקפה משום דאזלי לשיטתם שכתבו בדיבור הקודם שדחו פי' רש"י וכתבו כפי' ר"ת דמיירי דהשום והשמן בעין ואם כן כי קאמר רבב"ח הואיל וזר לוקה היינו שיכול לצרף חצי זית מזה וחצי זית מזה גם דברי התוספו' דפרק שלשה מינין ד"ה ב' קופות מדוקדקים כפי זה דלא קשיא ליה אלא מכותח ומדוכות ולא קשיא ליה ממקפה הקודמת כמו שהוקשה לרש"י ז"ל משום דאזלי לשיטתם לעיל שכתבו כפי' ר"ת ורש"י ז"ל לא הוקשה לו ממקפה אלא משום דאזיל לשיטתיה שפירש ההיא דמקפה במעורבין וזה ברור ולפי הנראה אשתמיטתיה מהר"ב ח"ה ז"ל דברי הר"ש ז"ל הללו:<br><b> כתב </b> הפר"ח ז"ל דמסתברא דאפי' דאיכא כזית בכא"פכל דליכא טעמא בטל ברוב וכ"כ הר"ן והרשב"א בפשיטות בפ' ג"ה והביא ראיה לדבר מדתנן העושה עיסה מן החיטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו והראב"ד ור"ח כפי מ"ש הרא"ש ז"ל אוקמוה בדאיכא כבא"פ ואם כן עכ"ל דאפילו בדאיכא כבא"פ וליכא טעמא דמבטיל ברוב דאל"כ כיון דמתני' דחלה מיירי בדאיכא כבא"פ אפי' דליכא טעמא הוה ל"ל שיוצא י"ח ובשלמא לדעת ר"ת יש לדחות דבעיא טעם דגן כדי לצאת י"ח בכזית כו' אבל להראב"ד דעכ"פ בעינן שיאכל פרס קשה אמאי נקט מתני' דבעינן טעם דגן אלא ודאי דכל דליכא טעמא בטיל ברוב ועוד דכן משמע ודאי לכל הפוסקים שפירש מימרת ר"י במין בשא"מ זולת ר"ת למה נקט ר"י טעמו וממשו לישמועינן רבותא דאפי' בממשו גרידא לוקין את"ד ז"ל:<br><b> והנה </b> מה שהביא ראיה ממתני' דחלה דכפי מ"ש הרב עצמו בסי' תנ"ג סק"ו גבי מצה מתובלת דאי רובא דגן יוצא בו אף ע"ג דליכא טעם דגן כדאמרינן בירושלמי ואף ע"ג דטעם מצה בעינן לעיכובא כו' הא איכא טעם מצה אלא דטעם דגן לא בעינן וא"נ דלא קי"ל בהא כירוש' יע"ש נראה דלא"נ שכתב הרב אין ראיה דהתם היינו טעמא משום דבעינן טעם מצה וליכא שהרי אפילו ברובא דגן אינו יוצא בה לפום תלמודא דידן אע"ג דגבי איסורין כל שרובו איסור ודאי לוקה אע"ג דליכא טעם איסור ואין לומר דאכתי ראיית הרב במקומה לפי הירושל' דס"ל דלא בעינן טעם מצה אם איתא דכבא"פ אע"ג דליכא טעמא לא מבטיל ברוב אמאי בעינן טעם דגן ואע"ג דלא קי"ל כהירושל' היינו במאי דס"ל דלא בעינן טעם מצה משום דפליגא אתלמודא דידן בפ' כיצד מברכין גבי מצה מבושלת אמנם בהא מילתא לא אשכחן דפליגי דהא ודאי ליתא שהרי לפי הירושלמי מתני' דחלה מיירי אפי' דליכא כבא"פ ומטעמא גרידא כמ"ש ה"ה בפ"ו מה' אלו ואם כן ליכא למשמע מיניה כלום וכנראה שהרב אזיל לתי' קמא שכתב בסי' תנ"ה דקי"ל כהירושלמי ומ"מ לא הי"ל להרב לסתום הדברים ומדברי התוס' דפ' הקומץ דכ"ג ע"ב נר' דס"ל כא"נ שכתב הרב שכתבו וז"ל אלא למ"ד בתר מבטל כו' יש לתמוה דמדמי ההיא דלעיל שהטעם שוות להך דהכא שאין הטעם שוות דכיון דיש בתבלין טעם מצה ראוי לצאת בו כדאמרי' בפ' תערובות עשה עיסה מן החיטים וכו' וצ"ל דהך שמעתתא פליגא אההיא דהתם עכ"ל ודבריהם לעין הקורא אינן אלא מן המתמיהין דההיא דהעושה עיסה מן החיטים כו' מתני' היא בהדיא בחלה ואיך אפשר לומר דסוגי' דהקומץ פליגא אמתני' האמנם נר' ודאי שכונתם לומ' דלפום סוגיא דהקומץ מתוקמא מתני' בדרוב' דגן וכדאוקימנא לההי' דמצה מתובל' והשתא ק' דא"כ אמאי קתני מתני' אם יש בה טעם דגן אפי' דליכא טעם דגן נמי אלא משמע ודאי דס"ל דלא קי"ל כהירוש' משום דבעינן טעם מצה ועוד יש להוכיח מדלא תי' לקו' דההיא דמצה מתובלת מיירי בדליכא טעם מצה ומש"ה הוא דפריך אבל היכא דאיכא טעם מצה ה"נ דיוצא בה וכמתני' דהעושה עיסה מן החיטים וכן מצאתי בתוס' חיצוניות על הגיליון מכתיבת יד שתי' כן וז"ל פי' הר"מ דמיירי הכא דליכא טעם מצה דאי איכא פשיטא דטעם כעיקר ואע"פ שאין בו טעם יוצא בה י"ח מידי דהוי אבלע מצה ובזה ניחא מה שמקשים העולם מההיא דהתערובות דהעושה עיסה כו' אלא משמע ודאי דס"ל דטעם מצה בעינן לעיכובא דלא כהירושלמי ודוק והכי איתא בירושלמי פ"ג דחלה דגרסי' התם א"ר הילא בין כרבנן דהכא בין כרבנן דהתם אמרין עד שיהא רובא דגן וטעמו דגן ר"ה אמר טעמו דגן אף ע"פ שאין רובא דגן מתני' פליגא ארב הונא עירב בה שאר מינין עד שיהא רובא דגן וטעמו דגן פתר לה במינין אחרי' ע"כ הרי בהדיא דאע"פ שרובא דגן אפי"ה בעי טעם דגן ואפי' ר"ה דפליג היינו היכא דאיכא טעם דגן דלא בעי רוב דגן אבל רוב דגן בלא טעם דגן אפי' ר"ה מודה דלא מהני ותדע שהרי בשאר מינים מודה דבעי' רוב דגן וטעם דגן ומאחר דהירוש' פליג אהדדי וגם מדברי התוס' משמע דס"ל כן משמע ודאי דהכי נקטינן ודו"ק:<br><b> גם </b> מ"ש עוד וכן משמע ודאי לכל הפוסקים שפי' מימרת ר"י במין בשא"מ נראה דליתא שהרי לדעת ר"ת נמי שפי' במין בשא"מ ומ"ש וזו כזית בכא"פ ר"ל שיהא בתערובת כבא"פ ואז חייב אפי' אכל כזית ממנו נראה ודאי דאין ראיה דמש"ה בעי' טעמו וממשו כדי לחייב על כזית ממנו דאי ליכא טעמא אין ההיתר נהפך לאיסור אמנם כשאכל כבא"פ ה"נ אפי' ליכא טעמא לא בטיל ואם כן איך כתב דכן צ"ל לדעת כל הפוסקים זולת לדעת ר"ת ובהכי אין צורך למ"ש עוד ליישב דעת הטור שכתב דכותח הבבלי וכל הני לאו לטעמא עבידי אלא לקיוהא ואפי"ה כתב דאם יש בו כבא"פ חייבי' עליו דההיא מימרא דר"י מיפרשה כפי' ר"ת דמיירי במין במינו ואע"פ שבי"ד סי' צ"ח העתיק כפי' ר"ת דפי' במין בשא"מ ליה לא ס"ל הכי ועם מ"ש אין צורך לזה דאפי' יפרש הטור כפי' ר"ת שכתב בי"ד דמיירי במין בשא"מ לא ק' ממימרת ר"י דמש"ה קאמר טעמו וממשו משום דבעי לחיובי על כזית ממנו ומ"ש בא"ח דבכותח אם יש בו כזית בכא"פ חייבים עליו מיירי בשאכל כל הפרס וכמ"ש מרן הב"י שם דאז אפילו ליכא טעמא חייב מיהו מה שהכריח עוד ממ"ש הטור כאן דעל טעם כעיקר מיחייב מלקות אע"ג דלית ביה כזית ולפי אותו פי' שהזכיר בי"ד לא מיחייב אלא בדאיכא כזית בא"פ הא ודאי מכרעא וכן הקשה הר"ב בני שמואל ז"ל ובדוחק י"ל דמ"ש הטור דאם יש בו טעם חמץ חייבים עליו דטעם כעיקר דאורייתא חייבים עליו בבל יראה קאמר דס"ל דכל שאסור מן התורה לאוכלו עובר עליו בב"י וכ"כ הרב לקמן בסוף הסעיף שכן נראה מדברי הטור:<br><b> גם </b> מ"ש עוד במ"ש הטור בסי' תנ"ג שאם עירב אורז עם אחד מחמשת המינים ועשה מהם עיסה אם יש בה טעם דגן יוצא בה י"ח ולא הצריך כבא"פ וכמ"ש מרן הב"י ראיתי למורינו הרב בס' מ"ק שכתב דאפשר ליישב שטעמו של הטור הוא משום גרירא וכמ"ש ה"ה ז"ל כדי ליישב דעת הרמב"ם יע"ש:<br><b> ואחר </b> המחילה לא דק בזה כלל דבשלמ' לדעת הרמב"ם שכתב המשנה כצורתה ניתן ליאמר משום זה דהיינו מטעמא דגרירא אבל הטור שכתב דאם עירב אורז עם אחד מה' המינים לא יתכן תי' זה שהרי טעמא דגרירא לא מהני אלא בחיטים באורז בלבד וכמ"ש בירושלמי וזה פשוט ומ"מ לדעת הראב"ד ז"ל והרשב"א דס"ל דכל דליכא טעמא בטל ברוב ע"כ צ"ל דס"ל דבכותח הבבלי אית ביה טעם חמץ שלא כדעת הטור וכ"כ הרפ"ח ומדברי הרשב"א ז"ל בתשו' כתבו מרן הב"י י"ד סי' קל"ד נראה דס"ל כדעת הטור דכותח הבבלי וכל הני לאו לטעמא עבידי אלא לקיוה' בעלמא שכתב וז"ל דמשקים הנעשים מחומץ ודבש אסורי' וא"ת שנתערב החומץ עם הדבש ונתבטל במיעוטו זה אינו דכל שעיקרו כך אינו בטל כענין ד' מיני מדינה (פי' כותח הבבלי וכל הני) דדוקא כשיתערב דרך מקרי לא החמירו בו עד שיהא בנ"ט כו' יע"ש הנה מבואר דס"ל דכותח הבבלי וכל הני לאו לטעמא עבידי דאל"כ מאי ראיה מייתי מד' מיני מדינה התם שאני דאיכא בהו טעמא וכיון שכן נמצאו דבריו סותרות שהרי כפי מ"ש בחידושיו דכל דליכא טעמא בטל ברוב עכ"ל דכותח הבבלי וכל הני אית בהו טעם חמץ דאל"כ היכי פריך בגמרא אי כבא"פ מ"ט דרבנן דפטרי הא כיון דליכא טעמא מש"ה פטרי רבנן וליכא למימר דדוקא גבי כותח הוא דפריך בגמ' מטעמא שכתב הרשב"א דכל שעיקרו כך אינו בטל דהא ודאי משמע דלא כתב הרשב"א כן אלא משום חומרא דרבנן דמדאורייתא אין לך איסור שאינו בטל אלא איסור הניכר בלבד וצ"ע כעת:<br><b> מעתה </b> הבא נבא לבאר דברי רבינו ז"ל שנתחבטו בו הראשונים ז"ל כי הנה ה"ה ז"ל כתב דרבינו ז"ל פסק כרבנן ומ"ש דאם אכל כזית בכא"פ לוקה מיירי בשיש בו חמץ הרבה שאפי' ע"י טיבול יש בה כבא"פ דבהא ודאי אפילו רבנן מודו והקשה הר"ב לח"מ ז"ל דא"כ איך פסק בפ"ה מה' איסורי מזבח דשאור ודבש אסורין לגבי מזבח ואיסורן בכל שהו כו' ואחד המקטיר עצמן או תערובת שלהן לוקה ובפ' אלו עוברין הקשו והא תניא שאור בל תקטירו אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת"ל כל עירובו מנין ת"ל כי כל מאן שמעת ליה דדריש כל ר"א וקדריש כי כל קשיא הרי דברייתא זו אתיא כר"א אבל לרבנן על עירובו אינו עובר דכי כל אצטריך למקצתו את"ד ז"ל:<br><b> ונלע"ד </b> דס"ל לרבינו דרבנן אף ע"ג דלא דרשי כל היינו דוקא למלקות אבל לאיסורא דרשי ליה וזה נראה מוכרח דאל"כ ר"י דדריש כל לרבות חצי שיעור לאיסורא גרידא אתי דלא כמאן דאי לר"א דריש כל אפי' למלקות ורבנן לא דרשי כל כלל אלא משמע דלרבנן כל לא דרשי למלקות אבל לאיסורא דרשי ליה וכ"כ התוספות בד"ה בענין חמץ דלר"י תערובת חמץ אסור מן התורה מריבויא דכל מיהו היינו דוקא היכא דמצי' למי' דריבויא לא אתי אלא לאיסורא כגון הכא גבי חמץ דאע"ג דבעלמא קי"ל חצי שיעור אסור מן התורה אפי"ה אצטריך קרא לאסור תערובת חמץ דלא נימא דליבטיל ברובא אמנם גבי שאור בל תקטירו עכ"ל דריבויא דכל אתא לחיובי מלקות על מקצתו דאי לאיסורא בעלמא ת"ל מדין חצי שיעור וכי אמרינן דרבנן לא דרשי כל למלקות היינו דוקא היכא דמצי' למי' דלא אתי אלא לאיסורא בעלמא דאז מסתבר לומר דמדלא כתביה קרא בהדיא ואתי ליה מריבויא דלא לקי אבל היכא דע"כ צ"ל דריבויא אתי למלקות כי ההיא דשאור מנדו רבנן ומאי דאמרינן בגמ' מאן שמעת ליה דדריש כל ר"א היינו משום דהוה ס"ד דרבנן לא דרשי כל כלל אמנם משו"ה קאמר בגמרא קשיא ולא תיובתא משום דאיכא לשנויי כדכתיבנא ודוק:<br><b> ומורינו </b> הרב ז"ל בס' מ"ק תי' בשם י"מ דרבנן דדרשי כל היכא דאיכא תיבת כי ע"ד מה שאמרו מדרך לדרשה טוב נמי לדרשה ומאי דקאמר בגמ' מאן שמעת ליה דדריש כל ר"א ה"ק מאן שמעת ליה דדריש כל בלא תיבת כי ר"א דאלו רבנן הכי הו"ל לברייתא למימר מקצתו מנין ת"ל כי עירובו מנין ת"ל כל והרב הנז' דחה תי' מכח מאי דפריך בגמרא כמאן כר"א א"ה לענין חמץ בפסח נמי ואם איתא מאי קו' נימא דס"ל כרבנן דדרשי כל היכא דאיכא תיבת כי יע"ש ואי מהא נר' דאפשר לישב דרך הי"מ באופן אחר דמשו"ה קאמר תלמודא קשיא ולא תיובתא משום דאיכא לדחויי דה"מ רבנן ודרשי תיבת כל היכא דכתיב תיבת כי ולפום מאי דאסיק בקשי' הוא דפריך כמאן כר"א אבל לפי האמת ל"ק דאפי' כרבנן מצי אתי דדרשי כל היכא דכתיב תיבת כי אחר זמן רב שכתבתי זה נדפס ספר לשון למודים למו"ה הי"ו וראיתי לו שם שדרך בדרך זה אך זו היא שקשה לפי דרך זה דאם כן תקשי לרבנן דיהא תערובת חמץ בכרת ונימא דכי לרבות נשים וכל לרבות עירובו כדפריך לר"א ואפשר לומר דלרבנן לא תקשי לן הכי משום דע"כ דכל דגבי כרת לא אתא לרבות עירובו דא"ה אזהרה גבי תערובת היכא כתיבה דהא רבנן לא דרשי כל גרידה ואנן קי"ל דלא ענש אא"כ הזהיר ולר"א דדריש כל דגבי אזהרה לרבות עירובו פריך שפיר וכי מוקמי' לכי כל לרבויי נשים לא תקשי לן אזהרה לגבי נשים היכא כתיבה דכיון דגלי לן קרא דנשים בכרת ומפקת ליה מהקשא הדרי' לכללין דהשו' הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה וכ"כ הר"ב ח"ה ע"ש ועוד יש ליישב באופן אחר ואכתבנו לקמן:<br><b> והפר"ח </b> כתב שנראה לו עיקר דעת ה"ה דרבינו פסק כרבנן וס"ל דהא דאמרינן בגמרא דרבנן לא דרשי כל היינו מקמי דידעינן דכזית בכא"פ דאורייתא אבל לבתר דאסיקנא דכזית בכא"פ דאורייתא מתוקמא ברייתא דלעיל דרבי עירובו מכל מחמצת כרבנן ובדאי' כזית בכא"פ ע"י טבולו והא דאצטריך להכי ולא נפ"ל משאר אסורים משום דבכותח לית ביה טעם חמץ אלא קיוהא בעלמא ומעתה בין רבנן בין ר"א דרשי כל אלא דרבנן דרשי להו להיכא דאיכא כזית בכא"פ ור"א דריש ליה להיתר מצטרף לאיסור ובהכי מתרצ' הא דאמרינן בגמ' ולר"א נימא כל לרבות את הנשי' כי כל לרבות עירובו וכ"ת כי כל ר"א לא דריש והא תניא שאור בל תקטירו כו' ואסיק בקשיא והשתא ניחא דההיא ברייתא אתיא כרבנן דדרשי כל וכי כל ולר"א כל דריש וכי כל לא דריש והשתא א"ש מה שפסק רבינו בהלכות א"מ משו' דלמסקנא אתיא כרבנן את"ד ז"ל ואף גם זאת לפי דרך זה קשה דא"כ לרבנן יהא חייב כרת כל שיש בו כבא"פכיון דדרשי כל וכי כל כדפריך לר"א ואילו רבי' ז"ל פסק דעל כבא"פ אינו חייב כרת וכבר ראיתי למורינו הרב בספר מ"ק שתמה עליו בזה ועוד תמה עליו דכי היכי דבשאור דרשי היתר מצטרף לאיסור מתיבת כי כל ה"נ בחמץ יהא היתר מצטרף לאיסור מתיבת כל כקו' הש"ס א"ה חמץ בפסח נמי ותי' אה"נ ורבינו ז"ל לא מיחייב אלא עד שיאכל כזית בכא"פיע"ש ואי משום הא לא אירייא דהתם גבי שאור לא מצי' למימר דקרא אתא לכזית בכא"פ דהא מכל איסורים שבתורה נפקא אלא ודאי קרא אתא להיתר מצטרף לאיסור אבל גבי חמץ אצטריך קרא לכזית בכא"פ ולא אתי משאר איסורים משום דקיוהא בעלמא הוא כמ"ש הפר"ח ז"ל ומש"ה דרשי ליה לכזית בכא"פ ולא להיתר מצטרף לאיסור משום דתפסת מועט תפסת וזה פשוט מיהו קמייתא ודאי קשיא:<br><b> ונלע"ד </b> לישב דרך הרב ז"ל על פי מ"ש הר"ן ז"ל על ברייתא דקתני יכול יהא ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל על חמץ דגן ענוש כרת ועל עירובו בלאו וז"ל דהאי קרא דכי כל אוכל חמץ למיעוטא אתא מדכתיב כי כל אוכל מחמצת אם במחמצת דהיינו שנתחמצה מחמת ד"א ענוש כרת כ"ש נתחמצה מאליו ל"ל למכתב כי כל אוכל חמץ אלא לאשמועינן כל האוכל בכרת ואין כל חמץ בכרת למעוטי עירובו לר"א וכך הם דברי הרז"ה ע"כ והקשה עליו הרב ח"ה ז"ל דאם איתא דקרא דכי כל אוכל חמץ קממעט תערובת חמץ אם כן מאי פריך בגמרא ומאי חזי' דהאי כל לרבויי נשים ומפקת עירובו כו' הא ע"כ ליכא למימ' דאתא כל לרבות עירובו שהרי מיעטו הכתוב מיתור' דקרא דלא משמע מיניה למעוטי נשים וכן נמי ק' ממאי דפריך ואימא כל לרבות עירובו כי כל לרבויי נשים דהא ודאי ליכא למימר הכי דבפי' מיעטיה קרא ועוד הקשה ממה שהקשו התוס' אהא דמשני כל לאתויי נשים תימא לר"י הא תרי כי כל כתיבי כי כל אוכל חמץ כו' ומאי קו' הא ע"כ ליכא למימר הכי מדמיעטיה קרא כמ"ש הר"ן ז"ל ומכח זה כתב הרב ז"ל שדעת התוספ' דהא דילפינן בבריית' נתחמץ מחמת ד"א מכל מחמצת לאו מלשון מחמצת קא יליף לה אלא דה"פ דבריי' מחמצת ונכרתה למאי אצטריך כיון דכבר כתיב כי כל אוכל חמץ וקאמר דאי מכל אוכל חמץ אין לי אלא שנתחמץ מאליו נתחמץ מחמת ד"א מנין להכי אצטריך כל מחמצת והשתא ניחא דכי כל אוכל חמץ לאו יתורא דקרא הוא דאי לא הוה כתיב כל אוכל חמץ הוה מוקמינן כל מחמצת לנתחמץ מאליו דוקא כו' יע"ש:<br><b> ולע"ד </b>
+
+Halakhah 7
+
+<b>האוכל </b>
+<b> מן החמץ עצמו בפסח כ"ש כו'.</b> עיין במוהרלנ"ח סי' י"ז שכתב דמשום דכתיב לא יאכל בציר"י דקאי אאכילה ולא אאוכל הוא דנפ"ל ולא נפיק משאר איסורים מכל חלב משום דחלב אסור לעולם מה שא"כ חמץ שהיתה לו שעת הכושר יע"ש וכפי דבריו יש ליישב מה שהקשו התוס' בפ' כ"ש דכ"ג ד"ה שאני התם וז"ל תימה דלכתוב לא יאכל לחזקי' ולא בעי לך יע"ש שהניחו בתימה אמנם כפי דברי הרב ז"ל לק"מ דאצטריך למכתב לא יאכל בציר"י כדי לאסור חצי שיעור ומ"מ מה שהוליד הרב מזה דמשש שעות אינו אסור מדאורייתא בפחות מכשיעור כיון דלא כתיב לא יאכל בציר"י אין הכרח דאיכא למימר דכיון דבחד מהנהו קראי משמע חצי שיעור לא נחלק ביניהם וכמ"ש התוס' בפ' כ"ש דכ"ח ע"א ד"ה א"כ לענין איסור הנאה יע"ש גם מה שהכריח הרב ז"ל שרבינו פוסק כר' אבהו ממ"ש דחמץ משש שעות ולמעלה אסור בהנאה אשתמיט מיניה דברי התוס' שכתבנו שכתבו בהדיא שם דאף לחזקיה משש שעות ולמעלה גם כן אסור בהנאה משום דלא נחלק ולעולם עיקר אסור הנאה נפ"ל מלא יאכל ומ"מ מ"ש הוא ז"ל דמדכתיב לא יאכל בציר"י נפ"ל חצי שיעור אינו נוח לי משום דא"כ לחזקי' דס"ל דלא תאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע מנ"ל דחמץ בפסח שהוא אסור בהנאה מדשני למכתב לא יאכל בציר"י כדאיתא בריש כ"ש נימא דהאי דשני קרא הוא לחצי שיעור שיהא אסור באכילה דאי הוה כתיב לא יאכל לא הוה נפיק מכל חלב משום דחמץ יש לו שעת הכושר כמ"ש הרב ותו דהשתא דנפקא ליה לחזקיה מלא יאכל בציר"י איסור הנאה מנ"ל חצי שיעור אימא דעיקר קרא לא אתא אלא לאיסור הנאה וליכא למימר דאה"נ דלחזקיה חצי שיעור מותר מן התורה בפסח משום דאית ליה שעת הכושר דאם כן מאי פריך בפרק כ"ש והשתא דנפ"ל כו' מאי בינייהו הא איכא בינייהו טובא דלחזקיה דנפ"ל מלא יאכל בציר"י ס"ל דחצי שיעור מותר ולר' אבהו דס"ל כל מקום שנאמר לא תאכל כו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע אם כן ס"ל דחצי שיעור אסור מדשני למכתב לא יאכל בצירי כמ"ש הרב ז"ל ודו"ק:<br><b> גם </b> מהא דגרסינן בירושלמי פ"ג דערלה לא יאכל חמץ להזהיר מאכיל כאוכל או אינו אלא לאסור בהנאה הרי כבר נאמר לא תאכל כו' הא מה אני מקיים לא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל כו' דברי ר' יאשיה רבי יצחק אומר אינו צריך ק"ו ומה שרצים הקלים עשה בהם מאכיל כאוכל חמץ חמור אינו דין כו' הא מה ת"ל לא יאכל לא בא אלא לאוסרה בהנאה וא"כ מוכח שלא כדעת הרב ז"ל דאם איתא נימא דקרא לא אתא אלא לאסור חצי שיעור ואכתי לחייב את המאכיל כאוכל מנ"ל לר' יאשי' וכן מדר' יצחק נמי משמע דמשום דאינו צריך קרא לחייב את המאכיל הוא דנפ"ל איסור הנאה דאי לאו הכי לא הוה נפ"ל וליכא למימר דתרוייהו משתמע מיניה דא"כ מאי קאמר או אינו אלא לאסור בהנאה הא אפי' נימא דאיסור הנאה נפקא מהך קרא אפי' הכי חייב המאכיל משום דכולהו נפקי כי היכי דנפ"ל חצי שיעור מהך טעמא ועיין בהרא"ם פרשת שמיני שכתב שם דשמא לחזקי' נפ"ל לחייב את המאכיל במה מצינו כו' ע"ש שהנראה שאשתמיט מיני' ירושלמי הלזו שר' יצחק דס"ל כחזקיה קאמר בהדיא דנפ"ל מק"ו דשרצים ולפי הירושלמי הלז יש ליישב מה שהקשו התוס' דאיכ' למימר דמשו"ה אצטריך למכתב לא יאכל בצירי לר"י הגלילי לחייב את המאכיל וכדס"ל לר' יאשיה דלא נפיק מק"ו דשרצים ולעיל גבי שרצים דפריך בגמ' לא לכתוב רחמנא לא יאכל ולא בעי לכם היינו משום דהתם נפ"ל מיתורא דקראי כדאי' בפרק חרש דקי"ד וכמ"ש רש"י ז"ל ד"ה לא תאכלו ע"ש ועיין ברש"י פרשה הנז' ד"ה שכתב דנפ"ל מקרא דלא יאכל והוא הפך מתלמודא דידן דפ' חרש ודפ' כ"ש ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קמו) </b> ולא נפיק משאר איסורים מכל חלב כו' משא"כ חמץ שהיתה לו שעת הכושר. תמהני איך ס"ד לומר דאיסור שהיה לו שעת הכושר לא נפיק מכל חלב לאיסורא דכל שהוא והרי פסק הרמב"ם ברפ"ד מהלכות שבועות דמי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור דהו"ל כאוכל חצי שיעור מנבילות וטריפות ע"כ. הרי לך בהדיא דס"ל להרמב"ם ז"ל דחצי שיעור מאיסור שבועה הוי כחצי שיעור מנבילה ואע"ג דשבועה היה לה שעת הכושר והיינו ע"כ מטעמא דחזי לאצטרופי וכמ"ש הר"ן ז"ל בפירושו להרי"ף בפ"ג דשבועות וא"כ מה"ט הרי אפילו בשהיתה לו שעת הכושר נמי חצי שיעור אסור:<br><b> ולכאורה </b> אפשר ליישב ולומר דהא דס"ל להרמב"ם ז"ל דח"ש אסור בשבועה היינו לבתר דידעינן מקרא דלא יאכל חמץ דחצי שיעור אסור אע"פ שהיתה לו שעת הכושר והיינו דלענין זה ילפינן שבועה מחמץ. אבל קשה לומר כן דאי נימא דחצי שיעור אינו אסור מטעם דחזי לאצטרופי וכנ"ל בשם הר"ן אכתי שבועה מחמץ ליכא למילף למיסר בי' חצי שיעור חדא משום דחמץ חמיר שהוא בכרת. והשנית דחמץ אסור לכ"ע משא"כ שבועה. והשלישית דשבועה איתא בשאלה אע"כ דהא דחצי שיעור דשבועה אסור היינו ע"כ משום טעמא דחזי לאצטרופי וא"כ הרי מה"ט נמי א"צ קרא למיסר חמץ בפסח בכל שהוא וכן אכילה ביוה"כ בכ"ש. ועוד אני תמה על דברי מוהרלנ"ח אלו דהא לטעמי' הי' לו להרמב"ם ז"ל למכתב נמי בפ"ד הלכה כ"ד מהלכות מאכלות אסורות גבי שור הנסקל ששחטו לאחר שנגמר דינו דאסור נמי בכל שהוא כיון דכתיב בי' נמי לא יאכל בציר"י דהא שור הנסקל נמי הי' לו שעת הכושר ואע"ג דכי בעי הש"ס בפסחים דף כ"ד למילף איסור הנאה בבב"ח מק"ו מערלה ודחי הש"ס התם דבב"ח קיל משום שהיתה לו שעת הכושר ולא קאמר התם דשור הנסקל יוכיח וע"ז כתבו התוס' שם בדף כ"ה בד"ה מה לחמץ כו' דשור הנסקל נמי לא היתה לו שעת הכושר לאכילה ע"כ כונתם היינו דמה"ט הוי שעת הכושר דבב"ח עדיף משום דלענין אכילה לא היתה לו שעת הכושר לשור הנסקל מחמת איסור דשאינו זבוח אבל מ"מ לענין איסורי' גופא מטעמא דהמית אדם הרי הי' לו שעת הכושר ומנ"ל לומר דלאחר ששחטו ואזל לי' האיסור דשאינו זבוח ואינו אסור אלא מפני שהוא שור הנסקל שיהי' איסורו בכ"ש כיון דלענין איסור זה הרי היה לו שעת הכושר וא"א למילפי' להרלב"ח מכל חלב ומשאר איסורים שלא היה להם שעת הכושר מעולם. ועוד קשה דהא בבב"ח אמרינן בהדיא בש"ס דהיתה לו שעת הכושר וא"כ לדברי הרלנ"ח הנ"ל הרי יהי' חצי שיעור בבב"ח מותר להרמב"ם ז"ל וז"א דהרי ברפי"ד מהלכות מ"א כתב הרמב"ם להדיא דכל האיסורים אסורין בכל שהוא ולעיל מני' בפ"ט הא כבר הביא נמי דין בב"ח ועלי' נמי קאי. אך לענין בישול בב"ח אי איכא איסור דאורייתא כשאין בשניהם כזית לא מצאתי כעת מבואר [עיין פמ"ג בפתיחה לבב"ח שנסתפק בזה] אכן ממאי דבעי הש"ס בחולין לומר דאיסור אכילת בב"ח ילפינן מקרא דלא תאכל כל תועבה יש להוכיח דאסור מדאורייתא לבשל דאל"כ יהא היתר לאכילה דבב"ח והיינו כשנתבשל בב"ח ואין בשניהם יחד שיעור כזית ודוק:<br><b> [אמר עקיבא סופר </b> נ"ה המבלה"ד. המעיין במל"מ פ"א מחמץ ומצה הלכה ז' שהביא דברי הרלנ"ח יראה שכתב דאיסור חמץ לא דמי לחלב כו' משום דחלב אסור לעולם ולא היה לו שעת היתר עיי"ש נראה דתרתי קולי נקיט בחמץ דהיה לו שעת הכושר גם יש היתר לאיסורו לפיכך צריך קרא בחמץ לאסור ח"ש ובזה מיושב תמיהות מו"ז ז"ל דשור הנסקל וכן בב"ח אין היתר לאיסורן אח"כ ול"ד לחמץ גם טעם חזי לאצטרופי שייך בב"ח ובשור הנסקל משא"כ בחמץ דאם אכל ח"ש חמץ בשביעי של פסח בערב לא חזי עוד לאצטרופי כמ"ש הצל"ח פסחים מ"ד לכן צריך קרא אבל בשבועה חזי לאצטרופי דאף אם נשבע שלא יאכל היום ואכל ח"ש בערב מ"מ חזי לאצטרופי דיכול להשבע מיד שלא יאכל גם בלילה ולמחר כמו שכתב הנוב"י מה"ת חאו"ח סי' נ"ג לענין נזירות דבנזיר אף בסוף יום ל' חזי לאצטרופי אם יאמר תיכף הריני עוד נזיר משא"כ בחמץ דצריך להמתין עד שנה הבאה עיי"ש וה"ה נמי בשבועה י"ל כן דחזי לאצטרופי ולפ"ז מיושבות לדעתי כל קושיות מו"ז ז"ל]: ע"כ הגה"ה:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכן </b>
+<b> החכם לא יתחיל בעת זו כו'.</b> כתב הטור סימן תל"א וז"ל וכתב הר' יונה ז"ל דאם התחיל מבע"י אינו מפסיק ונ"ל כיון שהטעם משום שלא יטריד בלימוד וישכח מלבדוק אין חילוק ואפילו התחיל כבר פוסק ע"כ וראיתי למוהראנ"ח ז"ל ח"א סימן מ"ח שתמה עליו שהרי בפרק קמא דשבת תנן לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה שמא ימשך אחר מלאכתו ואם התחילו אין מפסיקין ומפסיקין לק"ש וא"מ לתפלה ואפילו התחיל באיסור משום דכיון דתפלה דרבנן אין מפסיקין ואם כן ה"נ כיון דבדיקה דרבנן אינו מפסיק ואע"ג דאמרינן התם סיפא אתאן לד"ת וכגון רשב"י וחביריו אבל כגון אנו מפסיקין ע"כ מיירי בדליכא שהות דוקא דליכא למימר בדאיכא שהות וליתי שפיר נמי הא דאמרי' בפ' ב"מ דרשב"י כד הוה מטי זמן תפלה הוה לביש ומכסי ומצלי אע"ג דכגון רשב"י אינו מפסיק דהכא מיירי בדאיכא שהות וההיא דבמה מדליקין מיירי בדליכא שהות דאפילו לרבן שמעון בן יוחאי מפסיק דאם כן קשה דמי גרע לימוד דכגון אנו משאר מלאכות של חול דקתני בהו דאין מפסיקין את"ד יעיין שם שהניחו בצריך עיון ועיין בפר"ח ז"ל:<br><b> ואני </b> תמיה עליו איך אשתמיט מיניה לשון הרמב"ם פ"ו מהלכות תפלה וז"ל היה עוסק בת"ת והגיע זמן תפלה כו' פוסק הרי מבואר דאפילו בהתחיל בהיתר ואיכא שהות ביום סבירא ליה דמפסיק לתפלה מדכתב והגיע זמן וכמבואר וכ"כ הרפ"ח ז"ל בה' תפלה סי' פ"ט שזה דעת הרמב"ם ומה שהקשה דאי בדאיכא שהות מי גרע ת"ת משאר מלאכות ל"ק דאיכא למימר דבת"ת איכא למיחש טפי דילמא מטריד בגירסיה וכ"כ הרב עצמו בדרשותיו פ' צו והביא סמוכות לדבר יע"ש ומהתימה עליו איך סותר את עצמו:<br><b> הן </b> אמת שדעת הר"ן והרז"ה ז"ל כתבו מרן הב"י ז"ל סי' ק"ו דס"ל דדוקא בדליכא שהות מפסיק אבל בדאיכא שהות אינו מפסיק יע"ש מ"מ אין זה מן התימה על הטור ז"ל דאיכא למי' דס"ל כדעת הרמב"ם ומה גם דמסתמיות דברי הטור שכתב בסי' ק"ו דבכגון אנו מפסיקין לתפלה ולא פי' דה"ד בדליכא שהות משמע שדעתו כדעת הרמב"ם ז"ל ובהכי ניחא נמי מה שדקדק על רבינו יונה ז"ל דלמה הוצרך לומר אם התחיל מבע"י אינו מפסיק דהא משמע בפ"ק דשבת דאפי' התחיל באיסור אינו מפסיק וכמ"ש התוספות אכן כפי מ"ש ניחא דר"י ס"ל כדעת הרמב"ם דהא דאמרינן כגון אנו מפסיקין מיירי אפי' בדאיכא שהות אלא שלדעת הרמב"ם ז"ל הא דאמרינן כגון אנו מפסיקין מיירי אפי' בהתחיל בהיתר ולדעת ר"י ז"ל ס"ל דהא דאמרינן כגון אנו מפסיקין מיירי דוקא בהתחיל באיסור דומיא דא"מ לתפילה דמתני' ואע"ג דבשאר מלאכות אינו מפסיק בת"ת חיישי' טפי דילמא אתי למימשך כמ"ש ודו"ק:<br><b> גם </b> מ"ש עוד הרב הנזכר ליישב דברי הטור ז"ל דבדיקת חמץ כיון דמצוה היא לא דמי לק"ש ותפלה דלעשות מצוה אפי' רשב"י וחבריו דלא היו מפסיקין לק"ש ותפלה למצוה היו מפסיקין כו' יע"ש ק"ל טובא דא"כ מאי האי דפרכינן פרק לולב הגזול אמתני' דמי שבא בדרך כו' נוטלו על שולחנו למימרא דמפסיק ורמינהו אם התחילו אין מפסיקין כו' ומאי קושיא גבי מצוה שאני וליכא למימר דע"כ לא כתב הרב ז"ל כן אלא דוקא גבי ת"ת דמפסיק משום בדיקה דהיינו מצוה אבל בשאר דברים אפילו למצוה אינו מפסיק דהא ליתא שהרי כ"ש הוא שאם עוסק בדבר הרשות אינו מפסיק למצוה כ"ש בעוסק בת"ת וכמו שהכריע הרב ז"ל לענין אם יש שהות ביום דאינו מפסיק מת"ת לתפלה מה"ט ודבריו צ"ע:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>חורי </b>
+<b> הבית כו'.</b> הנה הטור ז"ל סימן תל"ג כתב וז"ל כותל שנשתמש בו חמץ בחורין ונפל ונעשה גל אפילו אינו גבוה ג"ט כו' אין צריך לבדוק מפני סכנת עקרב כו' יע"ש וכתב מרן הב"י שזה מבואר פ"ק דפסחים אברייתא דקתני אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין מפני הסכנה דאוקימנ' לה בשנפל ומשום סכנת עקרב ופרכי' אי נפל ל"ל בדיק' והתנן חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער ומשני התם בשאין הכלב יכול לחפש אחריו הכא בשהכלב יכול לחפש אחריו כו'. ותמה על הרי"ף והרא"ש והרמב"ם שהשמיט דין זה דאף על גב דרנב"י מוקי להאי ברייתא באוקמתא אחריתי דהאי סכנ' סכנת גוים מ"מ אוקמתא קמייתא לא נדחית ואפשר דר"ן נמי מודה לענין דינא ועוד דהא רב אשי אתי לשנויי מאי דאקשו עלה דההיא אוקמתא אלמא דהכי ס"ל א"ד יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> נראה ליישב דלהרי"ף והרא"ש ז"ל קשיתיה להו קו' התוס' שהקשו שם בד"ה הכא וז"ל והא דמשמע גבי מפולת דאם הכלב יכול לחפש אינו כמבוער וצריך לבערו ולא מיפטר מפני סכנת עקרב אור"י כו' ותו ק"ל דמלישנא דמתני' דקתני בפ' כ"ש חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער רשב"ג אומר כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו כו' ומשמע דרשב"ג פליג את"ק דלת"ק אפילו בשהכלב יכול לחפש אחריו הרי הוא כמבוער דאי לפרושי דברי ת"ק אתא היל"ל אמר רשב"ג ועיין בהר"ב תי"ט ז"ל שם וכיון שכן כי משני הכא התם כשאין הכלב יכול לחפש הול"ל ה"מ רשב"ג היא לא למסתם סתומי דמשמע דאתיא כת"ק דמתני' כי על כן ס"ל ז"ל דהא דמשני הכא התם בשאין הכלב יכול לחפש כו' אליבא דת"ק קאמר דלת"ק דמתני' כשהכלב יכול לחפש אחריו אינו צריך לבערו מפני סכנת עקרב ולהכי קא פסיק ותני ת"ק חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער דאי בשאין הכלב יכול לחפש הרי הוא כמבוער מצד עצמו ואי בשהכלב יכול לחפש נמי אין צריך לבערו מפני סכנת עקרב אמנם רשב"ג דקאמר כל שאין הכלב יכול לחפש פליג את"ק וס"ל דכל שהכלב יכול לחפש חייב לבערו ולא חיישינן לסכנת עקרב מטעמא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין ולחששא דשמא תאבד לו מחט לא חייש רשב"ג ומש"ה כיון דקי"ל כרשב"ג השמיטו אוקמת' זו דהך אוקמת' לא קאי אלא אליבא דת"ק דמתני' ובהכי ניחא מאי דפריך התם לקמן אברייתא דקתני חור שבין יאודי לארמאי כו' פלימו אומר כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה והאמר ר"ח שלוחי מצוה אינן ניזוקין היכא דשכיח היזיקא שאני דקשה דאמאי לא משני הכא כשינויא דלעיל שמא תאבד לו מחט ובשלמא לעיל לא משני היכ' דשכיח היזיקא שאני משום דלא חשיב שכיח היזיקא כולי האי אמנם הכא קשה דאמאי לא משני כשינוי' דלעיל וכן הקש' הרב ב"ח ז"ל יע"ש אמנם כפי מ"ש ניחא דלעיל לא משני הכי אלא אליבא דת"ק דרשב"ג אמנם לרשב"ג דקי"ל כותיה לא חייש להך חששא ומשום הכי לא משני הכא כשינוייא דלעיל משום חששא דשמא תאבד לו מחט כי היכי דליתי הא דפלימו אליבא דהלכת' כנ"ל נכון ואף שהרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה פרק כ"ש כתב דרשב"ג לפרושי דברי ת"ק אתא אין זה מן התימה דאיכא למימר דבספר היד חזר בו וכמו שכן ראינו לו ז"ל בכמה מקומות ודו"ק:<br><b> ובתוספות </b> ז"ל תי' דשאני ההיא דחמץ שנפלה עליו מפולת דודאי איכא חמץ הטריחוהו חכמים להשכיר פועלים במרא וחצינא אבל הכא שאין החמץ ידוע לא הטריחוהו יע"ש. וראיתי להפר"ח ז"ל סימן הנזכר סק"ח שהקשה מההיא דאיבעיא לן התם בדף יו"ד ע"ב ככר בפי נחש צריך חבר להוציאו או אין צריך בגופיה אטריחוהו רבנן בממוניה לא אטריחוהו א"ד ל"ש ונקטי לה רבוותא ז"ל לקולא ואם כדברי התוס' תפשוט לה מהך מתני' דחמץ שנפלה עליו מפולת דכל דאיכא חמץ ידוע אטרחוהו רבנן בממוניה להוציאו ע"י פועלים ודוחק לומר דשאני התם די"ל שמא יוציאנו או יאכלנו הנחש דה"נ איכא למימר שאם יחפש הכלב שמא יוציאנו או יאכלנו א"ד יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> נראה לחלק דשאני הכא דמדינא מצד המצוה מחוייב לבדוק ולא אתי לידי סכנה דשלוחי מצוה אינן ניזוקין אלא דלא אטרחינן ליה לבדוק משום חששא דשמא בתר דבדיק תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה והילכך בחמץ ידוע מטרחינן ליה מה שא"כ גבי ככר בפי נחש דמצד המצוה גופה אינו צריך לבדוק כיון דשכיח היזיקא והילכך מבעיא לן אי בממוניה אטרחוהו רבנן כנ"ל ודו"ק:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הניח </b>
+<b> החמץ בזוית זו כו'.</b> כתב הראב"ד ז"ל הרבה שיבושים כו' הניח ט' ומצא י' צריך לבדוק כרבנן כו' יש לתמו' שדבריו ז"ל סותרים למ"ש בפ"ו מהלכות מעשר ב' ממ"ש רבינו האומר לבנו הרי שם ק' ומצא מאתים השאר חולין הרי שם ר' ומצא ק' הכל חולין כתב עליו וז"ל אמר אברהם המשנה אמרה הכל מעשר ע"כ ובודאי שכונתו לומר דאע"ג דהך מתני' ע"כ רבי היא דקתני הכל מעשר כו' ורבי היא דס"ל ק' מונח ק' מוטל אבל לרבנן דס"ל בהניח מאתים ומצא מנה הכל חולין מטעמא דאין דרך להפרידן ה"נ באומר לבנו הרי שם מאתים ומצא מנה הכל חולין מה"ט וכמ"ש הר"ש בפירוש המשנה מ"מ ס"ל להראב"ד ז"ל דהלכה כסתם משנה משום דהו"ל סתם במשנה ומחלוקת בברייתא דאין הלכה כמחלוקת דברייתא וכיון שכן יש לתמוה דאיך כתב כאן בהניח עשר ומצא ט' צריך לבדוק כרבנן והרי זה סותר את עצמו וראיתי בחידושי הרדב"ז שנדפסו מחדש שכתב שם וז"ל ורבינו סובר דהלכה כחכמים מדאמרינן פ"ק דפסחים הניח ט' כו' ולרבנן דאמרי הכל חולין צריך לבדוק אחר כל הט' והכי פסקו רבוותא וגם הראב"ד לא השיג עליו בה' חו"מ יע"ש ולא ידעתי אדק"ל ממה שלא השיג עליו תקשי ליה ממ"ש בהדיא בהשגות דהלכה כרבנן והיה נראה ליישב דס"ל להראב"ד דדוקא בהניח מאתים ומצא מנה אין הלכה כרבנן משום דסתם מתני' דקתני הכל מעשר אתיא דלא כותייהו אמנם בהניח מנה ומצא מאתים פסקינן כרבנן דאמרי הכל חולין מטעמא דאין דרך לערב חולין ומע"ב יחד משום דכיון דלית לן סתמא דלא כותייהו הדרינן לכללין דיחיד ורבים הלכה כרבים ולא תליא הא בהא שהרי טעמא דהניח מנה ומצא ק"ק הוא משום דאין דרך לערב חולין ומע"ב יחד וטעמא דהניח ק"ק ומצא מנה הוא משום דאין דרך להפרידן ואית לן למימר דטעמא דאין דרך להפרידן לא חשיב כולי האי למימר משום הכי הכל חולין ומשום הכי סתם מתני' כרבי אמנם בהניח מנה ומצא מאתים טעמא דאין דרך לערב חולין ומע"ב יחד טעמא תריצא הוא ומשום הכי ס"ל לרבנן הכל חולין וא"ת הרי באומר לו מנה ומצא ק"ק קתני מתני' דהשאר חולין דמשמע דאתיא כרבי דלרבנן בהניח מנה ומצא ק"ק ס"ל דהכל חולין הא ל"ק דהתם אפילו רבנן מודו משום דאיכא למימר דמעיקרא נמי ק"ק היו שם ומ"ש לו הרי שם מנה ה"ק מאותם הק"ק הרי שם מנה מעשר ולא חשש להזכיר רק המעשר להזהירו עליו ועיין במוהר"י קורקוס ז"ל:<br><b> ושוב </b> ראיתי בירושלמי דאמרינן התם תמן הוא הניח הוא מצא ברם הכא אביו הניח אביו מצא כו' ועיין בפי' המפרש שם וא"כ מבואר הוא שזה דעת הראב"ד ז"ל דהך מתני' אתיא ככ"ע וכן מדוקדק מלשון הראב"ד שתפס השגתו וז"ל הרי שם מנה עד הכל חולין משמע דאין כונתו להשיג אלא על חלוקת הרי שם מנה אמנם אחלוקת הניח מנה כו' בהא אזיל ומודה דהלכה כרבנן כנ"ל אמיתות דעת הראב"ד ז"ל:<br><b> והנה </b> התוספות ז"ל פ"ק דביצה ד"י ע"ב ד"ה הכל חולין כתבו וז"ל תימה דהא לא אמרינן שאני אומר להקל כו' וי"ל דכיון שאין אדם מניח חולין אצל מעשר תלינן להקל כו' והקשה הרב ח"ה ז"ל וז"ל וצ"ע דאכתי תקשי להו בסיפא דקאמר נמי שאני אומר להקל וליכא לפרושי שם משום דאין דרך להפרידן זה מזה כנראה מפרש"י דא"כ מאי קא ק"ל מגוזלות דה"ט לא שייך בגוזלות ע"ש שהניחו בצ"ע ועיין בספר גו"ה שהקשה לפי דבריהם קאמר בפסחים ד"י הניח ט' ומצא עשר היינו פלוגתא דרבי ורבנן ולרבנן צריך לבדוק אחר הט' דשמא גררום חולדות והעשר הנמצאים איש אחר הביאן כמ"ש רש"י הא כיון דבדיקת חמץ דרבנן אמרינן שאני אומר להקל ועוד דע"כ ל"ק רבנן דהכל חולין אלא דוקא גבי מעשר מטעמא דאין אדם מניח חולין אצל מעשר אבל בבדיקה דליכא ה"ט לעולם מודו רבנן דאינו צריך בדיקה יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> מה שהקשה דכיון דבדיקת חמץ דרבנן אזלינן לקולא לא ק"מ שהרי לדעת התוספות שם בד"ה היינו ט' כל אותה סוגיא מיירי בדלא בטיל דהוי ספק דאורייתא לבד מההיא דב' קופות וכמ"ש הר"ב ח"ה ז"ל שם ולדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דמיירי אפילו בט' כבר כתב ה"ה ז"ל דכיון דבדיקת חמץ תחלתו על הספק החמירו אפילו בספקא דרבנן ועיין בהלח"מ ז"ל שם ולקושייתו הב' י"ל דס"ל לתלמודא דמדחזינן לרבנן דקאמרו הכל חולין בודאי ומטעמא דאין אדם מניח חולין אצל מעשר מוכח דס"ל דבעלמא וכגון הא דבדיקה ספיקה הוי דאימור גררום ואילו איש אחר הביאן ואף על גב דאיכא הוכחה דמצאן במקום שהניחן אפי"ה מידי ספק לא נפקא ואזלינן לחומרא דאי ס"ל דלא הוי ס' כלל משום דהך הוכחה דמצאן במקומן אלימא טובא וחשיבא כודאי ומשום ה"ט אזלינן לקולא אם כן היכי מקילי רבנן גבי מעשר ואמרי דהכל חולין ואי משום טעמא שאין אדם מניח חולין אצל מעשר הא איכא הוכח' דמצאן במקומן דאלימא וחשיבא כודאי והילכך גבי בדיקה הו"ל ספק ואזלינן לחומרא מטעמא דתחילתה על הספק או בשלא ביטל לדעת התוס' ואדרבא אפכא ק"ל דאיך קאמר בגמ' פלוגתא דר' ורבנן דלר' דאמר חולין ומע"ב מעורבין אין צריך לבדוק ואמאי נימא דע"כ לא קאמר ר' דלא אמרינן איש אחר הביאן אלא גבי מעשר משום דהוה ליה ספק ואזלינן לחומרא ואם כן גבי בדיקה נמי נימא דצריך לבדוק משום ס' דאימור איש אחר הביאן ואזלינן לחומרא וי"ל דמדחזינן לר' דאמר חולין ומע"ב מעורבין זב"ז הך לישנא משמע דחשיב להו ודאי מע"ב דאל"כ הכי הול"ל חולין וס' מע"ב מעורבין דהא נ"מ לענין מלקות אם אכלן חוץ לירושלים דאי משום ס' אין מלקין על הספק ודו"ק:<br><b> ומ"מ </b> לדעת הטור ק"ט שכתב בסימן תל"ט בהך דהניח ט' כו' דאפילו ביטל צריך לבדוק וכתב מרן שם דה"ט מדחזי' לרבנן דמקלי במעשר כו' משמע דחשיב כודאי כו' ע"ש שהרי גבי מעשר ע"כ ה"ט כמ"ש התוס' משום דאין אדם מניח חולין אצל מעשר דאל"כ היכי מקלינן בדאורייתא וכיון שכן בבדיקה דליכא ה"ט הו"ל ס' ואזלינן לקולא לפי דעת הטור ז"ל דבבדיקה נמי אזלינן בס' להקל ועיין בהרב"ח וביש"ש סי' כ"ו:<br><b> ודע </b> שמדברי התוספות בפסחים ד"ה הניח עשר משמע דסבירא ליה דכשאינן קשורים גם בחלוקת הניח מנה ומצא מאתים מודו רבנן דחולין ומע"ב מעורבין וכן נמי לענין בדיקה א"צ לבדוק וכ"כ הרב ח"ה יע"ש ודלא כהר"ב מג"א שכתב בפשיטות דבהניח תשע ומצא עשר אפי' אינן מקושרים צריך בדיקה ואשתמיט מיניה דברי התוס' הללו עוד הקשה הר"ב גו"ה מהא דאמרינן בפסחים הניח בזוית זו ונמצא בזוית אחרת כו' רשב"ג אומר הבית טהור שאני אומר השאילו לאחר ושכח או שנטלו מזוית זו והניח בזוית אחרת ושכח הרי דלרשב"ג אמרינן שאני אומר להקל בדאורייתא ולע"ד לק"מ דהתם שאני דאוקמיה כלים אחזקתייהו ובחזקת טהרה הן וכן נמי גבי בדיקה אוקמה בחזקתה היכא דלא אתרע חזקתיה ופשוט כנ"ל:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כיצד </b>
+<b> כו' ולא יסיק בו תנור וכיריים כו' ואם בשל או אפה אותו פת ואותו תבשיל אסור בהנאה כו'.</b> כתב ה"ה זה למד רבינו ממ"ש בגמ' שאם אפה את הפת בעצי ערלה או בקשין של כלאי הכרם שאסור לפי שיש שבח עצים בפת כו' והיינו שסתם רבינו וכתב דאם בשל או אפה דאותו התבשיל ואותו הפת אסור בהנאה דמשמע דאפילו אפאו בתנור ישן או בשלו בקדרה דאיכא זו"ג תנור דהיתר ועצים דאיסור אפי' הכי אסור מטעמא דכיון דיש שבח עצים בפת חשיב כאלו איתיה לאיסורא בעיניה ונהנה מעצים גופייהו וכ"כ הר"ן בהדיא בפ' כ"ש ובפרק כל הצלמים יע"ש וכן נראה שהוא דעת הטור בי"ד סימן קמ"ב שכתב ואע"ג דזוז"ג מותר אם אבוקה כנגד הפת אסורה ע"ש. וכן נראה מדברי רש"י בפרק כל הצלמים דמ"ט ע"א ד"ה אפה בו וז"ל בין חדש שצננו וחזר והסיקו בעצי היתר בין בישן בהיסק ראשון הו"ל זו"ג שהפת שנאפה בו בחדש בהיסק ב' באתה ע"י גורם האיסור כו' ע"ש משמע דדוקא בחדש בהיסק שני הוא דהוי זו"ג אבל בישן בהיסק ראשון לא משום דיש שבח עצים בפת מדלא סיים אלא בחלוקת חדש בהיסק ב' וכ"כ מוהר"ש אלגאזי בספר ל"ס ע"ש וכן נראה מדברי התוס' בפרק השוכר את הפועל דף ס"ו ד"ה אמר רבא כו' וז"ל וא"ת מ"ש מהא דאמרינן בפסחים תנור שהסיקו בקליפי ערלה ואפה בו את הפת אסורה למ"ד יש שבח עצים בפת וכתבו עוד דמכאן יש להתיר פת חמה שנאפית בי"ט דאין לאסור משום דשמא העצים שנאפו נשרו מן הדקל והוי מוקצה כו' ע"ש והשתא מאי קושיא אימא דמתני' איירי בתנור ישן דהו"ל זו"ג ומה"ט נמי יהא מותר פת שנאפית בי"ט משום דהו"ל זו"ג תנור דהיתר ועצים דאיסור אלא ודאי דס"ל דמשום טעמא דיש שבח עצים בפת יש לאסור אפילו בזו"ג. ומהתימה על הר"ב ח"ה ז"ל שכתב דלמאי דמסיק השתא דפליגי בשבח עצים ולכ"ע זו"ג מותר ע"כ לא קאי אפה בו את הפת אלא אחדש בהיסק ראשון ומכח זה הוקשה לו דאם כן מאי קאמר עלה בשלה ע"ג גחלים ד"ה מותר הא א"נ דליכא עצים דאיסורא בעין מ"מ ע"י בישול התנור נאסר הפת כיון שהוא חדש ונגמר באיסור והוצרך לידחק דלמאי דמוקי פלוגתייהו בשבח עצים אפה בו את הפת מילתא באנפי נפשה היא ולא קאי בתנור כלל אלא אפה הפת נגד האבוקה על הקרקע בלא חום עכ"ד. ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה כל הנהו רבוותא דכתיבנא שכתבו בהדיא דאפילו בתנור ישן אסור מטעמא דיש שבח עצים בפת ועוד שכפי דבריו ק"ל מהא דגרסינן בכיצד צולין דף ע"ה ע"א בעא מיניה רב חיננא בר אידא מרב אדא בר אהבה תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת לדברי האוסר מהו. (ופרש"י בפרק כ"ש רבי אומר הפת אסורה) והשתא לפי דעת הרב ז"ל במאי קמיירי אי בתנור ישן אפילו באבוקה כנגדו שרי משום דהוי זו"ג ואי בתנור חדש היכי קא"ל הפת מותרת הא א"נ דליכא עצים דאיסורא בעין מ"מ ע"י התנור נאסר וכמו שהקשה לו ז"ל ולפי דבריו צ"ל דלדברי האוסר דקאמר היינו אליבא דר"א דסבר דזוז"ג אסור ושלא כפרש"י וזה דוחק ומ"מ מ"ש מרן הב"י סי' קמ"ב דבשלה ע"ג גחלים נראה דלא שרי אלא בישן ולא צננו דהו"ל זו"ג ומשמע מדבריו דאי ליכא גורם דהיתירא כגון שאפאו ע"ג קרקע בלא חום תנור לא שרינן ק' שהרי לרבנן דשרו באבוקה כנגדו משום דס"ל דשלהבת אינה באה אלא ממשהו הנשרף והוי כמו גחלת לר' דשרי וכמ"ש התוס' בד"ה חדש ע"ש משמע בהדיא דשרו אפילו בחדש שלא צננו דליכא גורם דהיתר כלל וכמ"ש רש"י בפרק כ"ש ד"ה יוליך הנאה ע"ש והוא מוכרח ממאי דפריך התם תלמודא למ"ד דאפי' לוחשות מותרות מכלל דרבנן דפליגי עליה דרבי שרו אפי' אבוקה כנגדו אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת להו כו' ואם איתא מאי ק"ל נימא דמשכחת לה דליכא גורם דהיתר אלא משמע דלרבנן שרי אפילו בדליכא זו"ג ומינה לר' דס"ל דבשלה ע"ג גחלים מותר היינו אפי' בליכא גורם דהיתר שהרי אבוקה כנגדו לרבנן כגחלים אליבא דרבי וכמו שכתבו התוספות וזה פשוט ועיין בכ"מ פי"ו מהלכות מ"א הלכה כ"ה יע"ש:<br><b> והרא"ש </b> ז"ל שם בפרק כ"ש כתב משם הרבינו יונה דהא דשרינן בגחלים עוממות לדברי הכל דוקא בקליפי ערלה ובקשין של כלאי הכרם דדינן בשריפה ואפרן מותר אבל בחמץ בפסח קי"ל כרבנן דאמרי מפרר וזורה לרוח והו"ל מן הנקברים שאפרן אסור וכ"ש הגחלים עכ"ל וכפי זה נראה דאפילו רבנן דשרו באבוקה כנגדו מודו בחמץ דאסור שהרי טעמייהו דרבנן משום דשלהבת אינה באה אלא מן הגחלים כמ"ש התוס' וכיון דבחמץ אפרן אסור וכ"ש הגחלים משמע ודאי דאסרו רבנן וכיון שכן ק"ט מהא דגרסינן בפ' הנזכר בעא מיניה רמב"ח מר"ח תנור שהסיקו בעצי הקדש לרבנן דשרו בקמייתא מאי א"ל הפת אסורה ומה בין זו לערלה אמר רבא מי דמי ערלה בטילה בק"ק הקדש אפילו באלף לא בטל ע"כ ומאי קו' הלא הקדש אפרו אסור כדתניא כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשירה ואפר הקדש לעולם אסור ורמב"ח נמי מאי קמבעיא ליה הלא בהקדש פשיטא דאפי' לרבנן אסור וכן הקשה מהרש"ל ז"ל יע"ש והרב ח"ה ז"ל תי' וז"ל והנראה בעיקר קושית מהרש"ל דהשתא אכתי לא שמיע לי' הך דמייתי מברייתא דאפר הקדש לעולם אסור כדמוכח הסוגי' וקושטא הוא דלפי האמת הא דא"ל ר"ח לרמב"ח דהפת אסורה היינו מהך טעמא דמייתי מברייתא דאפר הקדש לעולם אסור ע"כ (ולפ"ז צ"ל הרמב"ח דאבעיא ליה היינו משום דאכתי לא הוה שמיע ליה הך ברייתא דמייתי בתר הכי ואע"ג דרמב"ח גופיה מייתי לה איכא למימר דלבתר הכי שמעה ועיין בפר"ח ז"ל סי' תע"ה שהק' קו' מהרש"ל וכתב בס"ד ורמב"ח שמיע ליה הך ברייתא ומאי קמבעי' ליה ואין זו הכרע כמ"ש ועיין בספר מ"ק מה שתי' לזה ואשתמיט מיניה דברי התוס' הללו שכתבו דטעמייהו דרבנן משום דשלהבת אינה באה אלא מן הגחלת שלפי דברי התוס' אלו לא ניתן ליאמר תי' כלל):<br><b> ולכאורה </b> לע"ד היה אפשר לומר דאפילו נימא דשמיע ליה הך ברייתא ס"ל לתלמודא דהא דקתני בברייתא ואפר הקדש לעולם אסור דאינו אסור אלא מדרבנן ולכתחילה ומשו"ה מבעיא ליה לרבנן דשרו באבוקה כנגדו משום דשלהבת באה מן הגחלת מי נימא דה"נ שרו דאע"ג דאפרו אסור אין איסורו אלא מדרבנן ולכתחילה ומיהו אם אפה בו יהא מותר וכדקי"ל גבי גחלת דשאר איסורין דלכתחילה אסור ליהנות מדרבנן ואפי' הכי קתני בברייתא דבשלה ע"ג גחלים ד"ה מותר וא"ל ר"ח דהפת אסורה משום דהקדש חמור דאפי' באלף לא בטל וכן מוכח קצת מהא דגרסינן בפרק משילין דל"ט גחלת של ע"א אסורה ושלהבת מותרת ואם איתא דהא דקתני בברייתא חוץ מעצי אשירה הוא מדאוריי' אם כן מאי אשמועינן ברייתא דגחלת אסור לישמועינן רבותא דאפרו אסור וכ"ש גחלת דעדיף טפי כמ"ש הרא"ש אלא משמע דבגחלת איכא איסור תורה ובאפרו אינו אסור אלא מדרבנן וא"כ כי היכי דמאי דקתני חוץ מעצי אשירה אינו אלא חומרא דרבנן ה"נ מאי דקתני ואפר הקדש לעולם אסור אין איסורו אלא מדרבנן שהרי בסוף תמורה פריך תלמודא דאמאי לא עריב ותני להו בהדי הדדי ומשני לה ע"ש משמע שדינן שוה לגמרי וכ"ש לפי מ"ש מרן סימן הנז' דגחלת של ע"ז לא אסור אלא מדרבנן ולכתחילה דע"כ מאי דקתני חוץ מעצי אשירה דאינו אלא דרבנן שהרי אפרו קיל יותר מגחלת:<br><b> אלא </b> שדברי מרן ז"ל תמוהים הם וכבר תמהו עליו הש"ך ז"ל סי' הנז' סק"י והט"ז סק"ב ועוד אני מוסיף לתמוה עליו שלפי דבריו מאי פריך בפרק משילין מ"ש שלהבת דהקדש דאסור ומ"ש שלהבת ע"ז דשרי ומאי קו' אימא דדוקא בהקדש דגחלת אסור מדאורייתא משו"ה גזרו שלהבת אטו גחלת משא"כ בע"ז דאפילו גחלת לא אסור אלא מדרבנן לא גזרו וכן מוכח מדלא פריך ממודר הנאה דמ"ש שלהבת של מודר הנאה דלא גזרו ומ"ש שלהבת דהקדש דגזרו אלא ודאי דמשו"ה ל"ק ליה ממודר הנאה משום דהתם שאני דאפילו גחלת לא אסור אלא מדרבנן אמנם מע"א ק"ל דהתם אסור מדאוריי' וכן מצאתי בשיטה כ"י להמאירי שכתב אמתני' דקתני הגחלת כרגלי הבעלים והשלהבת בכל מקום דאע"ג דשלהבת של הקדש גזרו אטו גחלת התם שאני דגחלת של הקדש גופיה אסור מדאוריי' משא"כ הכא דאפילו גחלת לא אסור אלא מדרבנן יע"ש ועוד שלפי דברי מרן ז"ל נראה דלרבנן דס"ל דאין שבח עצים בפת משום דשלהבת באה מן הגחלת ה"נ דשרי מדאוריי' גבי עצי אשירה אם אפה בו בדיעבד כיון שאין הנאתו אלא מן הגחלת וגחלת לא אסור אלא מדרבנן ואע"ג דע"ז אפילו באלף לא בטל והרי אמרינן בתנור שהסיקו בעצי הקדש דאפילו לרבנן אסור מ"מ נראה דמה"ט לא אסור אלא מדרבנן שהרי מדאורייתא כל איסורין שבתורה ברובה בטלו זולת באיסור ניכר וכל הני דלא בטלי אינו אלא חומרא דרבנן וכיון שכן ק' מהא דגרסינן בפ' א"ע דמ"ח דפריך בגמ' למ"ד הואיל מברייתא דקתני המבשל גיד הנשה בחלב לוקה כו' ומשני אלא אפיק הבערה ועייל עצי אשירה ואזהרתיה מהכא לא ידבק בידך ע"כ וכפי דבריו היכי סתים תלמודא הכי כאלו היא הלכה פסוקה והו"ל לומר דהך ברייתא מני ר' היא דאמר יש שבח עצים שהרי לרבנן אינו לוקה כלל במבשל בעצי אשירה משום דאין הנאתו אלא מן הגחלת אלא משמע דתלמודא פשיטא ליה דאפילו לרבנן לוקה משום דגחלת אסור דבר תורה וי"ל ודוק ומ"מ אף דנימא דגחלת של ע"ז אסור מדאורייתא באפרו אפשר לומר דאין איסורו אלא מדרבנן משום דגחלת עדיף דאית ביה ממשא כדאיתא במעילה דמ"ג ע"ב ע"ש ועיין במנחות דנ"ב בתוס' ד"ה ואין שנראה מדבריהם דאסור מדאורייתא:<br><b> ובהיותי </b> בזה חזות קשה הוגד לי אמ"ש בחידושי הרשב"א במס' קדושין פ' הא"מ דף נ"ו אמתני' דקתני המקדש בערלה כו' אינה מקודשת וז"ל וא"ת הא ערלה וכלאי הכרם הוא בשריפה ותנן כל הנשרפין אפרן מותר ותי' בתוספות דהכא בדליכא אלא שו"פ בצמצום כו' ואינו מחוור דהא סתמא קתני כל שמקדש בערלה אינה מקודשת אע"פ שיש בו עוד כמה פרוטות ועוד דגרסינן בתוספתא המקדש באשירה ופירותיה בעיר הנידחת וביושביה במרקולי' ובמה שעליה וכל דבר שחל איסור ע"ז עליה כולן אף ע"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת (כך היא לשון התוס' הביאה הרשב"א שם בריש קידושין ד"ב) אלמא אע"פ שאלו מן הנשרפין ויש באפרן יותר משו"פ אינה מקודשת עכ"ל ויש לתמוה עליו שהרי בעצי אשירה אף על פי שהן מן הנשרפין הא קתני בברייתא דאפרו אסור וכתבו התו' בסוף תמורה ד"ה הנשרפין דה"ט משום דכתיב לא ידבק בידך מאומה כו' ואם כן ה"ה נמי בעיר הנדחת דאפרו אסור שהרי עיקר קרא דלא ידבק בידך בעיר הנדחת כתיב וכן איתא בהדיא בחולין פרק כ"ה דפ"ט ע"א דקאמר התם אר"ז מכסין בעפר עיר הנידחת (ופרש"י ס"ד באפר שריפתה) ואמאי איסורי הנאה נינהו כו' יע"ש הנה בהדיא דעיר הנידחת אסור אע"פ שהוא מן הנשרפין וגדולה מזו איתא בריש השוכר את הפועל דאפי' בשכר יין נסך וסתם יינם דאינו אלא מדרבנן אפי"ה אפרן אסור ע"ש ואפי' נימא דסבירא ליה להרשב"א דאפר ע"ז אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא לא אסור משום דלית ביה ממשא ומאי דפריך בפ' כ"ה והא איסורי הנאה נינהו מדרבנן קאמר וכדכתיבנא עדיין ק' שהרי הרשב"א שם בדנ"א ע"ב הביא דעת התוס' דבחמץ החמירו עליו כאלו היא של תורה ועוד כתב משם י"א דהמקדש בכל איסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת והביא ראיה לדבריהם מהירושלמי וא"כ מאי ק"ל הכא וצ"ע שבתי וראה דתי' זה שכתבתי טעות הוא בידי ולא ניתן ליאמר כלל משום דאף דנימא דאפר הקדש אינו אסור אלא מדרבנן מ"מ בגחלת של הקדש לכ"ע אסור מדאורייתא וכדקתני במתני' בפרק משילין דגחלת של הקדש מועלין בהן וא"כ הדרא קו' לדוכתא שהרי טעמייהו דרבנן דשרו באבוקה כנגדו משום דשלהבת באה מן הגחלת כמ"ש התוס' ואם כן בגחלת של הקדש דמועלין בהן פשיטא דאפי' לרבנן אסור וכן יש לתמוה על תי' הר"ב ח"ה שכתב דאכתי לא שמיע ליה הך ברייתא לענין אפר הקדש דאפילו נימא דלא שמיע ליה הך ברייתא לענין אפר הקדש מ"מ בגחלת של הקדש מתני' היא בהדיא דמועלין בהן ואם כן באבוקה כנגדו לרבנן מי גרע מגחלת של הקדש ודו"ק:<br><b> ולכן </b> נ"ל ליישב פשט השמועה וניישב ג"כ מה שהק' התו' בד"ה בעצי שלמים ורש"י בד"ה ואליבא כו' דאמאי לא מוקי לה ר"פ בעצי הקדש ובמזיד ואליבא דר"י והוצרכו לידחק ע"ש אמנם לע"ד נראה לומר דמש"ה לא מוקי לה בעצי הקדש ובמזיד משום דכיון דאסור מדאורייתא ובגחלת ג"כ איכא איסורא ומועלין בהן בשוגג א"כ מאי קמבעיא ליה לרמב"ח וכקושית מוהרש"ל ז"ל משו"ה הוצרך לאוקומה לבעיא דרמב"ח בעצי שלמים דהיינו שהתפיסן לדמי שלמים וכיון דשלמים קודם זריקה אין מועלין בהן אינו אסור אלא מדרבנן ואע"ג דבשלמים קודם זריק' דאין מועלין בהן כתבו התוספו' בתמורה דק"ג ד"ה לא נהנין ובפ"ק דנדרים ד"ד ד"ה אדם מביא כבשתו דאיסור דאורייתא איכא וכן נראה בהדיא מדברי רש"י ז"ל בשמעתין ד"ה בעצי שלמים שכתב וקדשים קלים אין להן מעילה כו' ואיסורא מיהא רכיבא עלייהו וממעילה הוא דאמעיט כו' משמע דדוקא לענין מעילה איסור דאוריי' איכא וכ"כ הר"ב מש"ל ה"מ פ"ב די"א מ"מ בדמי שלמים גריע טפי ואינו אסור אלא מדרבנן וראיה ממ"ש רש"י בפ"ק דמנחות ד"ד אמתני' דקתני המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין מפני שראויין לבא כולן שלמים כתב וז"ל לא נהנין מדרבנן (ומ"ש רש"י ז"ל מפני דמי עולה שבהן נ"ל דט"ס נפל בספרים דמשמע דבדמי שלמים ליכא איסורא אפילו מדרבנן והא ליתא שהרי בשמעתין מוכח בהדי' דאיסורא מיהא איכא ולפחות מדרבנן ותו דבדמי עולה איכא איסור' דאוריי' וכדקתני במתני' מפני שראויין לבא כולן שלמים דמשמע הא לא"ה מועלין בהן ולכן נראה דהאי מפני דמי עולה שכתב רש"י קאי אמ"ש אח"כ ולא מועלין וכצ"ל ולא מועלין מפני דמי עולה שבהן מפני שראויין לבא כולן שלמים ובס' בה"ז לא הגיה עליו כלום) וא"כ ע"כ דס"ל לרש"י דיש לחלק בין שלמים גופייהו לדמי שלמים ומ"ש בשמעתין דאיסורא מיהא איכא קאי אקדשים קלים שכתב קודם אמנם בעצי שלמים ס"ל לרש"י דאיסורו מדרבנן:<br><b> ומצאתי </b> כתוב בגליון רש"י ז"ל משום תוס' חיצוניות על דברי רש"י אלו וז"ל וקשה דבמס' ר"ה משמע דאיכא איסורא דאורייתא דקתני בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא מ"ט איסור' רביע עלייהו ומדקא' לא יצא אלמא איסור' דאורייתא איכא ופי' הר"מ דאיכא איסורא דאורייתא מידי דהוי אקונמות שהרי מתפיס ככר בשלמים ואכלו עובר בבל יחל וכמו כן בשלמים גופייהו איכא איסורא דלא יחל עכ"ל והנראה שהבינו בדברי רש"י ז"ל דאף בשלמים גופייהו קאמר דאיסורו מדרבנן ולע"ד נראה כדכתיבנא דאל"כ נמצאו דברי רש"י סותרי' ודו"ק ואם כן איכא למימר דכיון דלא אסור אלא מדרבנן דיש להתיר אליבא דרבנן דס"ל דאין שבח עצים בפת דאיכא למימר דבגחלת לא אסור אלא לכתחילה וכשאר איסורי' ופשיט' ליה ר"ח דאסור משום דהקדש חמיר דאפי' באלף לא בטיל ורבא דפריך והלא מעל כו' דלא סליק אדעתיה דמיירי בעצי הקדש עדיפא מינה פריך בין לרמב"ח דמבעי' ליה בין לר"ח דקאמר הפת אסורה וכעין זה כתב הרב ח"ה ז"ל בד"ה חדש יותץ אמה שהקשו התוס' וז"ל הר' אהרן לר' הא דאמרינן דהמבשל בשבת כו' אמאי נימא שיש שבח מוקצה בפת דגחלים מוקצים הן כו' וכתב הרב הנז' דמשום הכי לא ק"ל אלא לר' אף ע"ג דגחלים נמי אסירי משום דלרבנן יש להכשיר דכיון דאפילו בערלה דאורייתא הוי כאלו כלה ונעבר האיסור ואין כאן שבח עצים לענין מוקצה נמי דלא הוי רק איסורא דרבנן אית לן למימר נמי דאין כאן שבח עצים אע"ג דהגחלת גופיה מוקצה הוא אם אפו בו בדיעבד לא אסרו ע"ש שוב ראיתי להתוס' ז"ל בפ"ד דנזיר דכ"ד ע"ב בד"ה המפריש שנסתפקו בזה וז"ל לא נהנין מדרבנן או שמא אפילו מדאוריית' אסור אף ע"ג דקיימא לשלמים מידי דהוי אשלמים מחיים דנהי דמעילה ליכא איסורא דאוריי' איכא ע"כ ועיין בתי"ט שם במעילה שכתב שדעת הרמב"ם דלא נהנין מדרבנן יע"ש מ"מ לפי דברי התו' ורש"י ז"ל ע"כ צריכין אנו למה שתי' מוהרש"ל דלא מבעי' ליה אלא באפה בתנור חדש שהוצן ובתנור ישן שלא הוצן ואין כאן גחלים ולא אפר אלא חום התנור דהו"ל זו"ג ורבנן קא שרו גבי הקדש מאי וקפסיק ר"ח דיש להחמיר משום דהקדש אפילו באלף לא בטיל ומה שהקשה הר"ב ח"ה ז"ל דאי בזו"ג קמבעיא ליה ומטעם דהקדש אפי' באלף לא בטיל א"כ תפשוט ליה מדין ע"ז דפליגי ביה רבנן ור"א דע"ז נמי לא בטיל אפי' באלף יע"ש (מ"ש דפליגי רבנן ור"א הוא תימא שהרי רבנן ור"א לא פליגי אלא ביוליך הנאה לים המלח וכולהו מודו דאפה בו את הפת הפת אסורה וצ"ל רבנן ור"י דפ' כל הצלמים דפליגי בשוחק וזורה לרוח) י"ל כמ"ש הר"ב ט"ז סי' הנז' סק"ד דשאני ההיא דשוחק וזורה לרוח וכן ההיא דזורעין תחתיה ירקות דאינן אלא דברים שמשבחין אבל מ"מ אפשר להיות זולתם אלא שלא היה טוב כל כך משא"כ בהא דאפה בו את הפת דיש הכרח אל האיסור ואי אפשר זולתו אז אפי' שיש גורם דהיתר אסור בע"א ודכוותיה מטעמא דאפי' באלף לא בטיל ואפשר דחילייהו דהרמ"ה וסיעתיה שכתב הטור דאפילו למ"ד ז"וג מותר הכא גבי אליל בפת שנאפה בעצי איסור אסור היינו מהך דרמב"ח דס"ל דהבעיא היא בזו"ג כמ"ש מוהרש"ל וכי היכי דבהקדש אמרי' דאסור מטעמ' דאפי' באלף לא בטיל ה"נ יש להחמיר בע"ז מה"ט ולא כמ"ש הר"ב ט"ז חילוק זה בלתי ראיה כלל ומכל מקו' לדעת החולקים שם דס"ל דאפילו באפה בו את הפת בעצי אליל דשרי זו"ג וכמ"ש הר"ן שם וכן הוא דעת רע"ב ז"ל בפרק כל הצלמים מ"ט ע"ש ע"כ דלא ס"ל כפי' מוהרש"ל ז"ל דאם איתא בע"ז נמי הי"ל לו' דחדש יותץ וכן נמי אם אפה בו את הפת יהיה אסור אפילו בשלו בחום התנור מטעם זו"ג ויש ליישב לדעתם זכרונם לברכה כמו שכתבתי ודו"ק:<br><b> ודע </b> דאיסור אבוקה כנגדו לר' דקי"ל כוותיה כתבו התו' בפרק כ"צ דע"ה ד"ה וגרפו משם ר"י דאינו אסור אלא מדרבנן והתוס' ז"ל שם כתבו דלא משמע הכי התם דבעי למפשט מק"פיע"ש ויש לדקדק על פי' ר"י מהא דפריך בפ' כ"ש לר' דקאמר דר' לא אסר אלא באבוקה כנגדו מכלל דרבנן דפליג עליה שרו באבוקה כנגדו אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת להו ומשני אר"א בשרשיפא והשתא ע"כ מאי דפריך דלרבנן עצים דאיסורא היכי משכחת לה ע"כ דהכונה לומר דמדאוריית' היכי משכחת להו דאסירי דאי מדרבנן מאי פריך הא אפי' רבנן דשרו לא שרו אלא בדיעבד אבל לכתחילה מיהא אסרי מדרבנן וכדקתני בברייתא בין חדש בין ישן יוצן ועוד דאי מדרבנן מאי קו' אימא דה"נ לרבנן עצים דאיסורא לא אסירי בהנאה וכדקתני בברייתא הפת מותרת אלא ודאי דמדאורייתא פריך דחזי' בערלה דכתב רחמנא את פריו לרבות הטפל לפריו וכן בכלאי הכרם כתיב פרי לרבות את הקשין ואהא פריך דהיכי משכחת להו הא עצים לא חזו אלא להסקה וכ"כ רש"י שם דכ"ח ע"א ד"ה יוליך וז"ל וא"ת לרבנן יוצן ל"ל הא שרו לפת האפויה בהיסק איסור ה"מ דיעבד אבל לכתחילה לא שרו ולקמן פריך עצים דאסירי מדאורייתא לרבנן היכי משכחת להו ע"כ וא"כ משמע בהדיא דלר' דאסר באבוקה כנגדו מדאורייתא הוא דאסר דאל"כ מאי קאמר עצים דאיסורא היכי משכחת להו הא לר' נמי תקשי ליה היכי משכחת להו עצים דכלאי הכרם וערלה שאסרה תורה ויש ליישב דאה"נ דלפום ס"ד דמקשה ע"כ דאבוקה כנגדו אסור דבר תורה מכח קו' עצים דאיסור היכי משכחת להו ומשו"ה פריך לר"פ אמנם למאי דמתרץ דמשכחת להו בשרשיפא איכא למימר דאפי' לר' אינו אסור מדאורייתא וקרא לא אסר אלא בשרשיפא וזה פשוט ומדברי התוס' בפ' כ"ש דכ"ב ד"ה מנין שכתבו וז"ל ולמ"ד אין שבח עצים בפת דשרו עצים בהדלקה הא דאסר קרא הכא היינו בשמן דהוי בעין כו' ע"ש משמע דס"ל דלמ"ד יש שבח עצים הא דאסר קרא הכא מיירי אפילו בעצים הן אמת שדברי התו' שם הן מדברי ר"י כמ"ש ואור"י כו' ור"י גופיה ס"ל דאפי' לרבי לא אסור אלא מדרבנן ואם כן איך כתבו ולמ"ד כו' הא לכ"ע נמי ס"ל הכי ואולי שדברי ר"י אינן אלא עד מ"ש וכן הדלקה כו' כיון דהוי דרך ביעורו ועיין בפ' הנז' דל"ג ד"ה תתן לו ולא לאורו שכתבו משם ר"י דלמאן דס"ל דחמץ אסור בהנאה מתתן לחודיה נפקא שאין ליתן אלא מיד דשרי בהנאה דשייכא ביה נתינה:<br><b> ויש </b> לגמגם שלפי דעת ר"י דאבוקה כנגדו דרבנן הא שייכא ביה נתינה שהרי ראוי להסיקה תחת תבשילו כתרומה טמאה ומשו"ה אצטריך למדרש מתתן לו ולא לאורו מוכח נמי מדברי התוספות בפ"ק דפסחים ד"ה ואומר כו' שכתבו וז"ל אע"ג דנשרף ויעשה גחלת הנאתו מותר כדאמרינן בפ' כ"ש גבי ערלה כו' משמע דבאבוקה כנגדו אסור מדאורייתא דהא אקרא דאך ביום הא' קיימי' השתא וכן מוכח בהדיא ממה שתירץ בתי' ב' דכיון דמתחילת הבערה אינו יכול ליהנות אע"פ שיש לו הנאה ממנו אח"כ אסור ולכאורה נראה ודאי שכונתם לומר דר"ע ס"ל כר' דאבוקה כנגדו אסור דאלו לרבנן אפי' באבוקה כנגדו שרי מדאוריי' וק"ל קצת דא"כ כי קאמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה כו' אמאי לא קאמר שמע מיני' מדר"ע ד' דאבוקה כנגדו אסור דבר תורה כר' ולא כרבנן ואפשר לומר דמשו"ה לא חשיב הא משום דס"ל לרבא כמ"ד דלא שנו אלא בגחלים עוממות אבל לוחשות אסירי וס"ל דכי פליגי רבנן ור' לא פליגי אלא בגחלים לוחשות אבל באבוקה כנגדו אסור לכ"ע וכיון דכ"ע מודו בהא לא חשיב לה אמנם ליכא לאקשויי דאמאי ל"ק ש"מ מדר"ע חמץ בפסח אסור בהנאה דלא כר"י הגלילי משום דהא כבר שמעי' ליה לר"ע דאית ליה בהדיא הכי בפ' כ"ש דל"ב ע"א יע"ש:<br><b> גם </b> במה שתירצו בשם ר"י דסברא הוא דקרא מיירי בכל ענין ואפי' אינו צריך לגחלתו ק"ל דהתינח לר"ח דאית ליה בפרק א"ע דמ"ו ע"ב דאופה מי"ט לחול לוקה משום דלא אמרי' הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה אלא לרבא דס"ל דאינו לוקה משום דאמרי' הואיל אם כן אפילו נימא דקרא איירי בכל ענין אפילו אינו צריך לגחלתו אפי"ה שרי דאמרינן הואיל ואי מתרמי ליה מילתא חזי לצורכו להתחמם בו וכיוצא ובפ' א"ע פרכינן לרבא ממתני' דיש חורש תלם א' כו' דאחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור אי מזדמני ליה צפרים וחיות טובא ומוקי לה באבנים מקורזלות ובתר הכי פרכינן מברייתא דקתני דהמבשל גיד הנשה בחלב כו' ולוקה משום הבערה דאהבערה לא ליחייב הואיל וחזי לצורכו אלמא משמע דלמאן דאית ליה הואיל לא משכחת לה דליחייב אהבערה שלא לצורך ואע"גב דלר"ע ס"ל דלא אמרי' מתוך מ"מ הא דרבה דאמר דאמרינן הואיל אליבא דכ"ע היא ואפי' למאן דלא ס"ל מתוך וכמ"ש התוס' שם בד"ה אהבערה יע"ש וליכא למימר דר"ע פליג אדרבא וס"ל דכי היכי דלא אמרי' מתוך ה"נ לא אמרי' הואיל דא"כ מאי פריך מבריי' וממתני' דיש חורש תלם א' אימא דה"מ ר"ע היא והיה נראה לומר דס"ל לר"י דהא דאמר רבה האופה מי"ט לחול אינו לוקה משום דאמרינן הואיל היינו דוקא לענין מלקות אבל איסורא דאורייתא איכא ואע"ג שהר"ן כתב בהדיא בפ"ק דביצה דלא אסור אלא מדרבנן וכן הוא דעת הרז"ה ז"ל בפ' א"ע וכן נראה שהוא דעת הרמב"ן למעיין שם מ"מ ר"י ס"ל דאיסורא דאורייתא איכא והכי דייקא לישנא דאינו לוקה וא"כ שפיר קאמר ר"ע דהואיל ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ע"כ קרא דאך ביום הא' תשביתו שאור מעי"ט קאמר דאי בי"ט מדאורייתא אסור הבערה שלא לצורך וכן ראיתי להר"ב לח"מ ז"ל בפ"א מה' י"ט שכתב דמשו"ה הוצרך רבינו לומר דהאופה מי"ט לחול או לכלבים דאינו לוקה משום הואיל אבל עובר הוא בעשה דלכם ולא לכלבים יע"ש וכ"כ הר"ב מ"ק דקפ"ט ע"א דלדעת ה"ה ז"ל האופה מי"ט לחול איסורא דאורייתא מיהא איכא יע"ש:<br><b> אמנם </b> לע"ד נראה דהא ליתא מההיא דא"ל רבא לר"ח לדידך דאמרת לא אמרי' הואיל איך אופין מי"ט לשבת א"ל משום ע"ת ומשום ע"ת שרי' איסורא דאורייתא א"ל מדאורייתא כו' והשת' אם איתא דלרבה איכא איסורא דאורייתא הא לדידיה נמי תקשי ליה הכי דכיון דאיכא איסורא דאורייתא איך אופין מי"ט לשבת ע"י ע"ת וכן מוכח ג"כ ממה דפריך בתר הכי מבריית' דקתני בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא כדי שיכול לאכול כזית כו' יכול לאכול אע"ג דלא בעי למיכל בשלמא לדידי דאמרי' הואיל ואי בעי למיכל מצי אכיל אלא לדידך אמאי ישחוט א"ל משום הפסד ומשום הפסד שרי איסורא דאורייתא כו' והשתא אם איתא לדידיה נמי תקשי ליה הכי כיון דאיכא איסורא דאורייתא וזה נראה ודאי שהכריחם להרז"ה והרמב"ן והר"ן ז"ל לומר דאיסור' דאוריית' נמי ליכא ואף הר"ב לח"מ ז"ל נ"ל שלא כתב כן אלא באופה לכותים או לכלבים דממעטי' להו מקרא דלכם אבל באופה מי"ט לחול דליכא מיעוטא אף הר"ב לח"מ ז"ל יודה דליכא אלא איסור דרבנן ויש ליישב דאע"ג דהתוס' ז"ל לא תי' קושייתם אלא אליבא דר"ח מ"מ לרבה נמי מצינן למימר לתרוצי בהכי דסברא הוא דקרא מיירי בכל ענין ואפי' דליכא אלא כזית שאור דלא חזי לצורכו כנ"ל תו ק"ל קצת לדעת ר"י מהא דגרסינן בפרק לולב הגזול דל"ח ע"א ושל ערלה פסולה פליגי בה ר"ח ור"א חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בה דין ממון קס"ד מאן דבעי היתר אכילה לא בעי דין ממון ומאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה תנן של תרומה טמאה פסול בשלמא למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה שפיר אלא למ"ד לפי שאין בה דין ממון אמאי הרי מסיקה תחת תבשילו אלא כו' והשתא לדעת ר"י דאבוקה כנגדו שרי מדאוריית' אמאי לא ק"ל מערלה גופיה דהיכי קתני מתניתין דפסולה ואינו יוצא בה אפילו דיעבד כיון דמדאוריי' שרי לכם מקרי שהרי חזי' להסיק' תחת תבשילו דומיא דתרומה טמאה דאע"ג דלא חזי אלא להסקה מקרי לכם ואיכא למימר דכיון דמדרבנן אסורה בהנאה באבוקה כנגדו א"כ לא מקריא לכם ואינו יוצא בה י"ח כלל וכ"כ התוס' בפ' כ"ש דמ"ח ע"ב ד"ה אבל בתירוץ הב' גבי מאי דבעינן נאכל בכל מושבות דכיון דמדרבנן אינו נאכל בכל מושבות אינו יוצא י"ח אמנם בתי' הא' חלקו בזה ע"ש:<br><b> שוב </b> ראיתי להתוס' בפ' ב"מ דכ"ה ע"א ד"ה הא שכתבו בס"ד דשמן ובשר ותבואה חשיבי בעין טפי בשעת היסק מעצים ואסור אף לרבנן ע"ש ואפשר שזהו ג"כ דעת ר"י ז"ל ועיין בהר"ב ח"ה ז"ל מה שהקשה לדבריהם דמאי ק"ל אימא דבמעשר גלי קרא לא ביערתי דאין ליהנות בשעת ביעורו ובקדשים נמי יליף ממעשר או בק"ו כדקאמר הכא או בהיקשא כדאמרי' בפרק כ"ש ע"ש ולדעתי לא ק"מ שהרי מוכח בגמ' בהדיא דלרבנן שרי אפי' בעצי הקדש כדבעי רמב"ח ורבא גופיה לא קאמר אלא משום דהקדש אפי' באלף לא בטיל ואם איתא ת"ל דיליף מק"ו ממעשר או מהיקשא ודו"ק:<br><b> וראיתי </b> להלח"מ ז"ל בפ' ט"ז מה' מ"א ד"כ שהקשה אמה שפסק רבינו שם דבגד שצבעו בקליפי ערלה ישרף וז"ל וא"ת בגד שצבעו בקליפי ערלה זו"ג הוא שהצבע הבא אינו אלא ע"י סמנים של ערלה והאור של היתר דהסמנים בלא אור לא עבדי כלום וי"ל דאינו נקרא זו"ג שאינו עושה האור מה שעושים הסמנים שזה עושה פועל החמימות כדי שיקבל הצבע והסמנים עושי' הצביעה ולכך כיון שאינן גורמים לדבר אחד אינו נקרא זו"ג ולא הוי כמו עצי איסור ועצי היתר דהתם שניהם עושים פועל ההבערה והחימום וכן זבל דאיסור וקרקע דהיתר וכן חילקו התוס' בפ' כל הצלמים בשם רבינו שמואל עכ"ד ולע"ד תי' זה לא ניתן ליאמר דהן אמת שהתוס' שם בד"ה ורבנן כתבו משם רבינו שמואל דאפי"ה אסרי רבנן ירקות בימות החמה משום דלא הוי זו"ג דגורם דצל כולו איסור שאותה הנאה שהצל עושה להגין מן החמה אין הקרקע עושה ע"ש מ"מ כבר כתב הר"ן שם שדעת רש"י ז"ל שם בדמ"ט ד"ה אלא לעולם דע"כ לא צריכנא לחלוקי בהכי אלא לסלקא דעתין דתלמודא דהוה סבירא ליה דרבנן דר"י ס"ל זו"ג ומש"ה הוא דשרו ירקות בימות הגשמים ואם כן כי היכי דלא תקשי לן דהיכי אסרי בימות החמה ע"כ לחלק בהכי אמנם לפום מאי דמסיק דרבנן ס"ל זו"ג אסור וה"ט דשרו בימות הגשמים משום שמה שמשביח בנביה פוגם בצל אין הכרח לחלק בהכי ודא ודא אחת היא והילכך לר"י דקי"ל כוותי' אפי' בימות החמה שרי וכן הוא דעת רבי' בה' ע"ז וכמ"ש הר"ן ז"ל שם זולתי הרמב"ן ז"ל שחולק ע"ז כמ"ש הר"ן וא"כ לדעת רש"י ורבי' מה יענה הרב ז"ל דה"נ גבי בגד שצבעו בקליפי ערלה אמאי לא שרי' מטעם ז"וג אע"ג שעושי' ב' פעולות דומיא דירקות בימות החמה דשרי לר"י אע"גב דהתם נמי עושים ב' פעולות דקרקע דהיתר מגדל צמחים וצל דאיסור משביחן שלא יכמושו ועדיפא מההיא דאילו התם גורם דהיתר דהיינו קרקע לא אהני ליה מידי לגורם דאיסור שלא יכמושו משא"כ הכא גבי בגד דגורם דהיתר אהני לגורם דאיסור שיצבע ולעיקר קושייתו נ"ל דלא ק"מ דכי היכי דאמרינן לענין אפה בו את הפת דס"ל לר' דאסור משום דיש שבח עצים והו"ל כאלו נהנה מגוף האיסור ואע"גב דהו"ל זו"ג אפי"ה אסור ה"נ י"ל בבגד שצבעו בקליפי ערלה דאע"ג דהוי זו"ג אפי"ה אסור משום דיש שבח סמנים ע"ג צמר דחזותא מילתא היא והו"ל כנהנה מגוף האיסור ובפ' הגוזל דק"א אבעיא לן אי יש שבח סמנים ע"ג צמר ובעי למפשט מהך מתני' ודחי' דגבי ערלה הנאה הנראה לעינים אסר' תורה דתניא כו' דגלי קרא גבי ערלה דחזותא מילתא היא אחרי כותבי חפשתי ומצאתי בתשו' הר"ן סימן ע' שכתב כמ"ש וז"ל ומסתברא ודאי דכי היכי דאמרינן בפ' כ"ש דיש שבח עצים בפת כו' אלמא כל כה"ג חשיב כאלו גוף האיסור נתערב בו ה"נ יש שבח סמנים בבגד ואין להתירו מטעם זו"ג ולמדתי זה מדאמרי' בירושלמי כו' ע"ש וששתי כעל כל הון וצ"ל דמה שהוכרע הר"ן ז"ל להכריח הדבר מהירושלמי ולא מגופה דמתני' דקתני בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אע"גב דהוי זו"ג וכקו' הלח"מ משום דבעי לאתויי ראיה אף לדעת הרמב"ן ז"ל שכתב בחידושיו בפ' כ"ה למסקנא דאף לא שרינן ירקות בימות החמה:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מה </b> שפלפלתי בדבריו עיין בספר החיים קונטרס רשפי אש פ"א פ"ח ופרק י"ד ע"ש דברים יקרים בעזה"י:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קמז) </b> ואפילו נימא דס"ל להרשב"א דאפר ע"ז אינו אלא מדרבנן כו' עדיין קשה שהרי הרשב"א כו' לענ"ד יש ליישב דברי הרשב"א לשיטתי' דכתב בתשובה סימן אלף רל"ג דהא דאמר רב תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי הוא מדרבנן בעלמא. וא"כ התוספתא דחשיב עיר הנדחת בתוך שאר איסורי ע"ז דאינה מקודשת בהן אע"ג דהבתים אינם אסורים מן התורה דמדאורייתא כמחוברין דמיין אלא דמדרבנן אסורים וא"כ הרי תו א"א לומר דהמקדש בהאפר מהבתים האלו שאינה מקודשת דכיון דאפר אפילו מע"ז בתלוש נמי אין בו אלא איסור דרבנן וא"כ בזה הא הו"ל תרי דרבנן וניהו די"א דהמקדש באיסור הנאה דדבריהם נמי אינה מקודשת מ"מ בתרי דרבנן לכ"ע מקודשת דהו"ל כחמץ דרבנן בשעות דרבנן (ועיין היטב בתשובת הרשב"א זו). אלא דלשון המחבר ז"ל שכתב בזה"ל אלמא אע"פ שאלו מן הנשרפין כו' לא משמע מזה דקושייתו היא רק מעיר הנדחת בלבד ודוק:<br><b> (קמח) </b> וליכא למימר דר"ע פליג אדרבא וס"ל דכי היכי דלא אמרינן מתוך ה"נ לא אמרינן הואיל כו' דבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דרע"ק לית לי' הואיל הא במסכת יו"ט דף כ"ה ע"א בבהמה מסוכנת דקאמר רע"ק אפילו כזית חי מבית טביחתה כו' והא מלישנא דמתניתין דקתני אא"כ יש שהות ביום כו' משמע דאע"פ שאינו אוכל כיון דיכול לאכול סגי בזה משום דאמרינן הואיל כמ"ש רבינו ירוחם ומרן ב"י בשמו באו"ח סי' תצ"ח ומו"ז רבינו התוי"ט זצ"ל מביאו ג"כ בפ"ג משנה ג' דביצה הרי לך בהדיא דרע"ק אית לי' הואיל ועיין בפסחים שם דפריך מהאי לרב חסדא. ועוד דהרי רבה גופי' לית לי' מתוך כדמוכח בביצה דף י"ב ע"א דאתקיף לי' לרב יצחק בר אבדימי ואפ"ה הואיל אית לי' ועיין בתוספות מסכת כתובות דף ז' (ומביאם הטעם המלך לעיל פ"ג הלכה ה' מהלכות יו"ט בד"ה הנה בסוגיא זו כו') דס"ל דרבה לא חזר למאי דאתקיף לי' רב יוסף אלא מעתה ליפלגי באבנים וכן הוכחתי בחידושי ודלא כמ"ש גיסי הגאון בעל חתם סופר ז"ל בחא"ח סי' קמ"ז בד"ה ולכאורה כו'. וראיה לזה דאל"כ יקשה לרבה דמוקי לה למתניתין דרפ"ק דביצה בסוגיא שם דף ז' ע"ב השוחט שבא לימלך כיצד אומר לו כו' זיל שחוט וכסה ולא כדס"ל לרב יוסף דאמרינן לי' זיל חפור כו' והיינו משום דגזרינן דלמא אתי לאמלוכי ויקשה לי' לרבה מברייתא מפורשת דס"ל לב"ה דמוליכין טבח וסכין אצל בהמה (בדף י"א ע"א) ולא גזרינן שם דלמא אתי לאמלוכי אלא עכצ"ל דרבה לא ס"ל מתוך אלא טעמא דב"ה דמוציאין את הקטן כו' משום דאין עירוב והוצאה ליו"ט וכן הא דס"ל לב"ה דמוליכין טבח וסכין אצל בהמה הוא נמי משום דאין עירוב והוצאה ליו"ט ומש"ה לא חיישינן התם לאמלוכי אבל בהא דהשוחט לענין כסוי גזרינן דלמא אתא לאמלוכי ועבר אאיסור דחרישה ועיין מ"ש מו"ח רבינו נ"ע בתוס' דרע"ק במשנה ה' פ"ש דביצה ועיין היטב במ"ש לעיל בהלכות יו"ט פ"ג הלכה ט' לעיל מני' באות ס"ה בד"ה ולכאורה כו':
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כותי </b>
+<b> שהפקיד כו' אם קבל עליו ישראל אחריות שאם נגנב או נאבד כו'.</b> דעת רבי' ז"ל כדעת ר"י שהביא הרא"ש בפ"ק דפסחים דבעי' קבל אחריות דגניבה ואבידה הא לא"ה אע"גב דמיחייב בפשיעה לא קרי' לך אך דעת הרא"ש ובה"ג שם דאפילו ש"ח כיון דמיחייב בפשיעה קרי' ביה לך ומיחייב לבעורי וכן נראה שהוא דעת רש"י לפי מה שפי' הר"ן שם אברייתא דיחד לו בית אין זקוק לבער דה"ק הפקידו סתם אין זקוק לבער דהוי כאומר כנוס שורך ברשותי דחייב ויחד לו בית סתם אין זקוק לבער דהוי כאומר כנוס שורך ברשותך דאפי' ש"ח לא הוי ואע"ג דגוים אמעיטו משמירה וכמ"ש רבינו בה' שכירות מדכתיב רעהו ס"ל לרש"י ז"ל כיש אומרים שכתב מרן בסי' ש"א דכל הני דאמעיטו משמירה לא אמעיטו אלא מדין ש"ש ומשבועה אבל בפשיעה מיחייב וכ"כ ה"ה ז"ל שם שכן נר' דעת רש"י ז"ל שם ע"ש ומסתמיות דברי מרן שם משמע דאכולהו קאמר דמיחייב בפשיעה ועיין בס' מחנה אפרים שנתקשה בזה ולדעתי לא ק"מ ועיין בס' חק יעקב סי' ת"מ סק"א יע"ש:<br><b> אך </b> ק"ל לדעת רש"י ז"ל דהפקידו אצלו בסתמא זקוק לבער מהא דאמרי' בפ' כ"ש דל"א ע"ב הב"ע כגון שהרהינו אצלו וקמפלגי בדר' יצחק דאמר ר"י מנין לבע"ח שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין ת"ק סבר הנ"מ ישראל מישראל אבל ישראל מגוי לא קני משכון ור"מ סבר ק"ו ישראל מישראל קני ישראל מגוי לא כ"ש והשתא לדעת רש"י ע"כ צ"ל דת"ק דקאמר ישראל שהלוה לגוי על חמצו אינו עובר דאיירי במפרש בהדיא שאינו מקבל אחריות כלל ואפילו מפשיעה דאי בסתמא כי נמי נימא דישראל מגוי לא קני משכון ת"ל דמיחייב משום דהוי ש"ח וכיון שכן ק' דאיך קאמר ר"מ ק"ו הוא הא ב"ח דקונה משכון היינו משום דמתחייב באונסין ובשמירתו עומד וכמ"ש רש"י ז"ל שם וא"כ במפרש בהדיא שאינו מקבל אחריות דאז לא מיחייב אפילו בפשיעה כמ"ש מרן ז"ל בח"מ סי' ע"ב משם מוהר"מ יע"ש היכי קרי' ביה לך לחיובי לבעוריה אי משום קרא דולך תהיה צדקה הא קרא לא מיירי במפרש שאינו מקבל אחריות אפילו מפשיעה וכ"נ ק' דאמאי הוצרך תלמו' לו' דת"ק סבר ישראל מגוי לא קני משכון והול"ל דת"ק ס' הנ"מ בסתמא אבל במפרש בהדיא לא קני למעבר עלי' בב"י וכן מוכח בהדיא ממ"ש ה"ה ז"ל בדין ה' וז"ל ורבי' לא כתב סוף המשנה ישראל שהלוה לגוי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה והטעם לפי שנראה כו' דישראל מכותי קונה משכון כו' הילכך חייב באחריותו וכבר נתבאר שחמצו של כותי ברשות יש' וחייב יש' באחריותו שחייב לבערו ע"כ ואם איתא דב"ח קונה משכון ואפי' במפרש שאינו חייב באחריות מיחייב א"כ לא הו"ל לרבי' למסמך אהך דינא דחמצו של גוי וקבל עליו יש' אחריות כיון דנ"מ אפי' בשאינו מקבל אחריות אלא משמע דכל שלא קבל עליו ישראל אחריות לא מיחייב לבעוריה וכן מוכח ג"כ מדברי התוס' ד"פ שה"ד דמ"ד ד"ה שומר שכתבו וז"ל והשתא הא דאמרינן בפרק קמא דפסחים וכו' היינו אי מגניב או מתביד באונס דאי לא"ה ישראל שהלוה לגוי על חמצו יאסר בהנאה בלא דר"י ורבנן נמי אמאי פליגי שהרי חייב באחריות גניבה ואבידה מדשמואל דקי"ל כוותיה כו' ע"ש ואמאי לא כתבו דאצטריך דר"י לאסור אפילו במפרש בהדיא שאינו מקבל אחריות גניבה ואבידה דאי מדשמואל לא מחייב לבעוריה ורבנן נמי בהכי פליגי אלא מוכח דכל שאינו מקבל אחריות לא מחייב לבעוריה וכן מצאתי בפירוש המשנה שנדפס עם תי"ט ולח"מ שכתב כן בפי' הלח"מ וז"ל יש' שהלוה לגוי על חמצו בכל ענין חייב לבער דישראל קונה משכון וחייב באחריותו אלא א"כ התנה בפירוש שלא יתחייב באחריות עכ"ד יע"ש וליישב דעת רש"י ז"ל היה נראה לומר דס"ל לרש"י דסוגיא דפ' כ"ש מיירי ביש' שהלוה לגוי על חמצו והרהינו אצלו בסתמא ואע"ג דמיחייב בפשיעה ועבר עליה בב"י לדעת רש"י ז"ל מ"מ לאוסרה בהנאה אחר הפסח כיון דאינו אלא משום קנסא דהשתא לדעת רש"י קאי התם תלמוד' כי קנסו רבנן לא קנסו אלא בחמצו של ישראל אבל בחמצו של גוי וקבל עליו אחריות כיון שאינו שלו לא שייך למקנסיה דמה איכפת ליה והכי איתא בירושלמי בפ' הנזכר גוי שהפקיד חמצו אצל יש' ר' יונה אומר מותר ר"י אומר אסור אר"י חמצו של גוי הוא יש' הוא שעבר עליה וס"ל ז"ל דתלמודא דידן כר' יונה סבירא ליה מדפריך לימא כתנאי ישראל שהלוה גוי על חמצו כו' ותסברא אימא סיפא אבל נכרי שהלוה ישראל על חמצו לאחר הפסח ד"ה עובר והא איפכא מבעי ליה כו' ואמאי לא משני דסיפא מיירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו וקבל עליו אחריות דעובר עליו והילכך אפי' למ"ד למפרע הוא גובה הו"ל חמצו של גוי ביד ישראל וקיבל עליו אחריות דעובר עליו ועיין בהר"ב חד"ה ז"ל אלא משמע דס"ל לתלמודא דידן דחמצו של גוי שקיבל עליו ישראל אחריות לא מתסר בהנאה אחר הפסח ומש"ה כי אוקמי' פלוגתייהו בשהרהינו אצלו וקמפלגי בדר"י ס"ל לרש"י דהשתא לפום הך אוקמתא אפי' לרבא מיירי בשפדאו נכרי לבסוף כמ"ש התוס' שם לאביי ות"ק ס"ל דישראל מגוי לא קני משכון והו"ל חמצו של נכרי ברשות ישראל דאע"ג דעבר עליה לא אסור בהנאה לאחר הפסח דכיון דפדאו נכרי לא שייך למקנסיה וא"נ אפילו נימא דלרבא מיירי ברייתא בשלא פדאו נכרי מ"מ כיון דישראל מגוי לא קני משכון אשתכח דאדמטא זימניה ולא פרעיה הו"ל חמצו של גוי ולבתר הכי הוא דקני ליה והו"ל כחמצו של גוי שעבר עליו הפסח שהוא מותר בהנאה אפי' בא אח"כ ליד ישראל ור"מ ס"ל דק"ו הוא והילכך בשעה שעבר עליה הו"ל חמצו של ישראל ואסרוהו רבנן דכי קא פדי' ליה בתר הכי הוא דקני ליה והו"ל כחמצו של ישראל שעבר עליו הפסח שבא אח"כ ליד גוי דאסור בהנאה:<br><b> ובהכי </b> נ"ל ליישב מ"ש רש"י שם אברייתא דקתני גוי שהרהין פת פורני אצל ישראל אינו עובר עליו ואם אמר לו הגעתיך עובר וז"ל ואם אמר לו הגעתיך מעכשיו קאמר אם לא אפרע לך מכאן עד יום פ' עובר ואע"פ שלא הגיע הזמן שמא כשיגיע הזמן לא יפרע ונמצא עובר למפרע בב"י וכתב הפר"ח סי' תמ"ח ס"ג שכונת דבריו דכיון שאם אינו פורע עובר אף אם לא הגיע הזמן עובר ואע"ג דכשבא הזמן ופרעו אח"כ נמצא למפרע היה חמץ של גוי מ"מ כבר עבר הלאו ולא יועיל אח"כ לבטל הלאו שכבר עבר כיון שאין בידו לקיים התנאי ומכאן החזיק הרב הנז' סברת הרדב"ז דהנותן לגוי מתנה ע"מ להחזיר לא מהני ועובר עליו בב"י ואע"פ שנתקיים התנאי אח"כ יע"ש ויש להקשות עליו שכפי זה נר' דדברי רש"י סתרי אמ"ש בפי' המשנה וז"ל ישראל שהרהין לגוי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה דכיון שהרהינו אצלו ומט' זימניה ולא פרעיה מההיא שעתא דאוזפיה קם ליה ברשותיה ע"ש הרי בהדיא דאינו אסור אלא היכא דמטא זימניה ולא פרעיה ואילו לפי מ"ש אברייתא דמי שהרהין נראה דאפי' בדפרעיה אח"כ עובר וכן הקשה עליו הר"ב מח"א המ"א דכ"ב יע"ש:<br><b> ולדעתי </b> ק"ל עוד עלה מסוגיא דהתם גופה דאי כדברי רש"י כי פרכינן עלה ופלוגתא דאביי ורבא אי ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה או למפרע הוא גובה לימא כתנאי ישראל שהלוה לגוי על חמצו כו' היכי משנינן עלה אלא הב"ע בשהרהינו אצלו וקמפלגי בדר"י כו' ואכתי תקשי לאביי דאמר למפרע הוא גובה דאם כן לת"ק אמאי אינו עובר משום דישראל מגוי לא קני משכון הא כיון דלמפרע הוא גובה הו"ל חמצו של ישר' והתוס' ז"ל שם בד"ה אלא הוקשה להו זה ותי' דהשתא כי מוקמינן לפלוגתייהו בדר"י מיירי בשפדאו נכרי לבסוף יע"ש והשתא לפי דברי רש"י אע"פ שפדאו נכרי לבסוף מ"מ כיון שאם אינו פוד' עבר עלי' השתא נמי עבר עלי' דסתם ב"ח לאביי הו"ל כמעכשיו לרבא וכיון דלאביי עכ"ל דאפי' נתקיים התנאי ופדאו אינו עובר מינה נשמע לרבא דבהא לא אשכחן דפליגי אכן לפי מ"ש יש ליישב דס"ל לרש"י דאע"ג דלעבור בב"י עובר עליו מיד כיון שאין בידו לקיים התנאי מ"מ לאוסרה בהנאה אחר הפסח כיון שאינו אלא משום קנסא לא אסרי' ליה אלא דוקא בדמטא זימניה ולא פרעי' דהו"ל חמצו של ישר' למפרע אבל כל שפרעו אח"כ כיון דישראל מגוי לא קני משכון אגלאי מילתא למפרע דחמצו של גוי הוה ולא קנסי' ליה אף על גב דעבר עליה:<br><b> שוב </b> ראיתי שמ"ש ליישב דעת רש"י אינו מעלה ארוכה למ"ש שם אברייתא דגוי שהרהין וז"ל אינו עובר בפסח דקסבר ישראל מגוי לא קני משכון ע"כ והשתא ק' דכפי מה שפי' דאינו עובר בפסח בב"י קאמר ע"כ מיירי בשהתנה בפי' שאינו מקבל אחריות אפילו מפשיעה דאל"כ הו"ל חמצו של גוי שקבל עליו יש' אחריות וא"כ אמאי הוצרך לו' דקסבר יש' מגוי לא קני משכון אפי' ס"ל דקני משכון אינו עובר כיון שהתנה שאין אחריותו עליו וכן ק' ממ"ש רש"י לעיל מזה וז"ל אבל יש' מגוי לא קני משכון הילכך לא עבר עליה דאמר מר אבל אשה רואה של אחרים ושל גבוה משמע דלענין לעבור עליו בב"י קאי התם:<br><b> גם </b> מ"ש לישב דברי הפר"ח ז"ל נראה דליתא דא"כ תקשי ליה לאביי הך ברייתא דאמאי אינו עובר הא אפי' נימא דברייתא איירי בשפדאו הגוי אח"כ כמ"ש התוס' מ"מ כיון שאם אינו פודהו עבר עליה השתא נמי עבר עליה אלא ודאי משמע דכל שנתקיים התנאי למפרע הו"ל חמצו של גוי שאינו עובר עליו ולומר דלאביי אינו עובר דקתני בברייתא לאחר הפסח קאמר ולעולם דבתוך הפסח עבר בב"י ומ"ש רש"י ז"ל דאינו עובר בפסח קא' היינו לרבא דס"ל דמכאן ולהבא הוא גובה זה ודאי דוחק:<br><b> שוב </b> ראיתי להרמב"ן ז"ל במלחמותיו שכתב דלפום מסקנא דמוקמי' לפלוגתייהו דת"ק ור"מ בדר"י בין לאביי בין לרבא מכאן ולהבא הוא גובה דע"כ לא קאמר אביי אלא במקרקעי דכיון דאי זבין ואקדיש לא אתי מלוה וטריף אשתכח דהשתא הוא דקני ליה והשתא ל"ק לאביי הא ברייתא דגוי שהרהין כו' יע"ש וא"כ אפשר שדעת רש"י כדעת הרמב"ן ולא תיקש' ליה מסוגיי' דשמעתין כנ"ל ומ"מ לפי דעת התוס' בד"ה שקונה ובפ' שה"ד ד"ה הנז' דס"ל דחמצו של גוי ברשות ישראל כיון שאחריותו עליו אסור בהנאה לאחר הפסח וכן הוא דעת הרז"ה ז"ל שם נר' ודאי דס"ל דאפי' בתנאי שאינו בידו לקיימו כל שנתקיים התנאי אינו עובר דאל"כ תקשי לאביי ברייתא אפילו נימא דמיירי בשפדאו ושלא כדעת הרדב"ז ואף לדעת התוס' ז"ל אפשר לומר דודאי לאביי דמפרש ברייתא דאם אמר לו הגעתיך עובר דקאי אזמן פריעה ס"ל דכל שנתקיים התנאי אינו עובר אמנם לרבא דמפרש בריי' במעכשיו ואם אמר לו הגעתיך דקתני אזמן הלואה קאי ע"כ ס"ל דאפילו בנתקיים התנאי עובר דאל"כ הכי הו"ל לברייתא לומר ואם אמר לו הגעתיך והגיע הזמן ולא פרעו הר"ז עובר מדלא קתני הכי משמע דכולא מלתא תליא בזמן הלואה אם אמר לו הגעתיך ודוק:<br><b> ולעיקר </b> קושיין דאקשינן לדעת רש"י ז"ל נראה לומר שדעת רש"י ז"ל דסוגיא דפרק כ"ש מיירי כגון שהחזירו ישראל לרשותו של גוי כל ימי הפסח שאין אחריותו עליו וכ"כ הר"ז ז"ל דהשתא לר"מ דס"ל יש' מגוי ל"ק משכון אעג"ב דחייב באחריותו כיון שהרהינו אצלו בסתמא מ"מ כל שהחזירו ביד בעליו ואין אחריותו עליו הו"ל חמצו של גוי ביד גוי ואינו עובר עליו ודע שדברי הר"ז ז"ל הללו נראה שלא כדעת הרב מג"א סימן הנזכר סק"א שכתב וז"ל ואפי' הפקידו ביד גוי אחר שאינו בעליו כו' ומשמע דאם הפקידו ביד בעליו אינו עובר ועיין בח"מ סימן ע"ב ס"ג דאפילו חזר והפקידו ביד בעליו מ"מ הו"ל בעליו כש"ח והוא חייב בגניבה ואבידה ע"ש מ"מ הוה ליה כמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי כמ"ש הטור בשם ר"ת ואע"ג דלא קי"ל בהא כר"ת היינו כשהישראל ייחד לו קרן זוית בביתו אבל בבית הגוי לכ"ע שרי עכ"ל ובס' חק יעקב חלק עליו וכתב דלא דמי לחמצו של גוי בביתו של גוי דלא קבלו ברשותו מעולם מה שאין כן בקבל ישראל הפקדון הו"ל כחמצו לענין ביעור אף שחזר והפקידו לו הוה ליה כחמצו של ישראל ביד גוי ואפילו לדעת ר"ת דייחד לו בית מהני שאני התם דיחד לו מתחלה ע"ש ודברי הרז"ה הללו מטין לדעת בעל חק יעקב ז"ל ושלא כדעת הר"ב פר"ח ז"ל ג"כ שכתב דזהו לדעת הרמב"ן אבל לפי שיטת ר"ת כיון שאינו שלו אלא שקבל עליו אחריות כל שהפקידו ביד גוי אחר א"צ לבער שהרי לדעת הרז"ה ז"ל כדעת ר"ת דיחד לו בית מהני ואפי"ה כתב דמיירי בשהחזירו ישר' לרשותו של גוי שאין אחריותו עליו משמע דאם אחריותו עליו אפי' חזר והפקידו ביד בעליו לא מהני הן אמת שלפי זה משמע דיחד לו בית לא מהני אלא בשיחדו מיד בקבלת הפקדון אבל אם יחדו לו אחר זמן לא מהני וכמ"ש הרב הנז' ואילו מדברי הרז"ה ז"ל משמע דאפי' יחדו לו אח"כ מהני מדכתב א"נ במיחד לו בית כל ימי הפסח אף ע"ג דקביל עליה אחריות וצ"ל דכל ימי הפסח לאו דוקא דאם לא כן נמצאו דבריו סותרים כנ"ל ולפ"ז מ"ש בהגה אפילו חזר והפקידו ביד גוי אחר לאו למימרא דאם הפקידו ביד בעליו אפילו בקבל אחריותו עליו דמהני אלא ה"ט משום דס"ל דכל שהפקידו ביד בעליו אינו חייב באחריותו כדעת הרז"ה ז"ל ואפי' למה שפסק מרן בח"מ סימן הנז' דאם הפקידו ביד בעליו שהוא חייב באחריותו בגניבה ואבידה הכא מודה דאינו חייב כפי מ"ש הש"ך ז"ל דה"ט משום דקי"ל דשומר אבידה ש"ש הוי משום פרוטה דר"י והילכך כיון דקבל הנאה ממנו אפילו הפקידו ביד בעליו לא מהני וא"כ בגוי שהפקיד אצל יש' כיון דליכא משום פרוטה דרב יוסף כמ"ש התוס' בפ' ש"ה משום הכי אינו חייב באחריותו ודוק:<br><b> תו </b> ק"ל קצת לדעת רש"י דאם כן ע"כ צ"ל דברייתא דלעיל דנפ"ל התירא בשלא קבל עליו אחריות מקרא דלא יראה לך פליגא אהך ברייתא דנפ"ל מקרא דלא ימצא דכל שאינו מקבל אחריות לא קרינן ביה מצוי וכ"כ הרא"ם ז"ל בפ' בא דהך בריי' פליגא אברייתא דספרי דמייתי רש"י ז"ל בפירוש החומש דנפ"ל מקרא דלא ימצא בבתיכם וכיון שכן ק"ל מהא דגרסי' בפ' כ"ש דכ"ג והרי חמץ דרחמנא אמר כו' ותנן ר"י הגלילי אומר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל ז' שאני התם דא' קרא לא יראה לך שלך א"א רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ואידך תרי לך כתיבי כו' והשתא אמאי לא משני בפשיטות דר"י הגלילי נפ"ל מקרא דלא ימצא כדנפ"ל לאידך ברייתא ודוק:<br><b> ולשיטת </b> ר"ת ז"ל דיחד לו בית אפי' בקבל עליו אחריות אין זקוק לבער הקשה הפר"ח ז"ל דא"כ כי ק"ל אהא דאמרינן יכול יטמון ויקבל פקדונו מן הגוים ת"ל לא ימצא דהא אמרת רישא שלך אי אתה רואה כו' אמאי לא משני דהא ביחד והא בלא יחד ותירץ הוא ז"ל דלא ק"מ דאנן בעינן למשכח שריותא אפילו ברשותו כדמוכח מקרא דשלך א"א רואה דהיינו ברשותו דאי ברשות אחרים אפילו שלו מצי לראותו ואהא קאמרינן אבל אתה רואה של אחרים ולהכי משני דמיירי בדלא קיבל עליה אחריות עכ"ד:<br><b> ולע"ד </b> נראה דתי' זה אינו עולה לדעת הרא"ש ז"ל דס"ל כדעת רבינו ודעימיה דחמצו של ישראל ברשות גוי עובר עליו המפקיד כיון דעיקר הממון של יש' הוא ודעת הרא"ש ז"ל כדעת ר"ת דיחד לו בית מהני אפילו קבל אחריות וכמ"ש הטור ז"ל סימן ת"מ וא"כ לפי דעתו ז"ל תקשי דאמאי לא משני דהיתרא דשלך א"א רואה מיירי ביחד לו בית ושפיר איכא לאוקומי קרא הכי שלך אי אתה רואה אפי' ברשות אחרים אבל אתה רואה של אחרים ברשות אחרים כגון שיחד לו בית ולעיקר קו' נ"ל דאיכא למימר דמש"ה לא משני הכי משום דאי מיירי ביחד לו בית ל"ל מקרא דלא יראה לך תפ"ל מקרא דלא ימצא כדנפ"ל לאידך בריי' דדחיקא ליה לתלמודא לומר דהנהו ברייתות פליגן אהדדי ואפי' לר"פ דקאמר דארישא קאי כבר כתבו התוס' דנפ"ל מסבר' ולא צריך קרא כנ"ל פשוט ומן האמור בזה מבואר דמ"ש עוד הפר"ח שלפי דעת רבינו דס"ל דחמצו של יש' ברשות גוי מיחייב לבעוריה משמע דה"ה ביחד לו בית וקבל עליו אחריות דמחייב לבעוריה דלותא דלא תליא הא בהא שהרי דעת הרא"ש ז"ל יוכיח דס"ל כדעת רבי' ואפי"ה הסכים לדעת ר"ת ז"ל דיחד לו בית מהני ומ"מ דעת רבי' ע"כ כדעת רש"י ז"ל מדלא הביא דין זה דיחד לו בית וכן נר' מדברי ה"ה ז"ל ודוק:<br><b> כתב </b> הב"ח דלד"ה היכא דקבל עליו אחריות ולא יחד לו בית אלא קבלו ממנו בסתם אינו מועיל הפסק מחיצת י"ט לעשותו רשותו של גוי דשמא הגוי אינו חפץ שיהא מונח חמצו אלא ברשות ישראל כו' יע"ש והפר"ח חלק עליו יע"ש ולע"ד נראה עיקר כדעת הב"ח כדמוכח מההיא דאמר רבא בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו כיון דאילו מגניב ומתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדידכו דמי ואם איתא אמאי ל"ק להו דיעשו מחיצת י"ט וסגי בהכי ודוחק לומר דמבתייכו לאו דוקא וה"ה מחיצת י"ט דכיון דעושה מחיצת י"ט נמצא דלאו בביתייהו הוא דזה דוחק ותו דלפי מה שהעלה הפר"ח דאפילו בלא קבל אחריות בעינן מחיצת י"ט וכן נראה שהוא דעת הטור ז"ל שמתחילה כתב בסתם דבעינן מחיצת י"ט אפילו לא קבל אחריות ואילו סמוך ונראה הביא מחלוקת רש"י ור"ת ז"ל וכתב שלזה הסכים הרא"ש ז"ל משמע שדעתו ז"ל דאפילו לדעת ר"ת ז"ל בעי' מחיצת י"ט אפי' לא קבל אחריות א"כ ע"כ דבעירו חמירא מביתייכו דקא' היינו לומר דאפילו מחיצת י"ט לא מהני דאי במחיצה מהני מאי האי דקאמר כיון דאילו מגניב הא בלא"ה נמי מיחייב כדרב ולומר דרבא פליגא אדרב הא ודאי ליתא דמנין לנו לומר כיון שבגמ' מייתי הא דרב כהלכתא פסיקתא ואם איתא לא הוה שתיק תלמודא מינה כנ"ל:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מה </b> שהקשה דהפר"ח הבין מדברי רש"י שאף אם פדה אח"כ הנכרי מ"מ עובר בפסח על ב"י מספק וכו' ודברי רש"י סותרין זה את זה עיי"ש. ונלפענ"ד ליישב דהי' משמע לרש"י דהמשנה וברייתא מסתמא מיירי שעשה כדין שביטל דכל הבודק צריך שיבטל נמצא שלא עבר בב"י כלל דממ"נ אם לא יפדה הנכרי אז למפרע הוי שלו ומהני ביטולו ואם יפדה הנכרי תו לא הוי כלל שלו מעולם ולא עבר אב"י רק אם לא פדה הנכרי אסור בהנאה דאין נאמן שביטל דחיישינן לערמה שיאמר שביטל אף שלא ביטל אבל כשפדה הנכרי תו אין הפסד לישראל כלל ותו נאמן לומר שביטל דע"א נאמן באיסורין בדבר שהוא בידו אבל הברייתא מיירי ע"כ שלא ביטל שהרי קתני דעובר בב"י וע"כ שלא ביטל לכך מפרש רש"י שפיר דעובר בב"י מספק ותו אף שפדה הנכרי מ"מ החמץ אסור בהנאה דהלאו שכבר עבר עבר כנ"ל נכון:<br><b> שם</b><br><b> בטעם </b> המלך מה שתמה על הרא"ש דמתחלה כתב דלכך בעי הרהינו משום דאל"כ לא גרע מחמצו של נכרי שהופקד אצל ישראל וכו' ואחר כך כתב דלאביי א"ש וכו' ולי נראה לפרש דבריו גם מה שהקשה על הרא"ש האור חדש בשם הפמ"א במה שתמה הרא"ש על הרמב"ם שהרי לאביי מיירי בהגיע זמן אחה"פ ותמה הפמ"א מנ"ל להרא"ש זה דלמא מיירי לאביי ג"כ בהגיע זמן ק"פ ונ"ל לומר דהנה הטעם שחמצו של נכרי שהופקד אצלו באחריות עובר עליו הוא מטעם גורם לממון כממון דמי ואף לרבנן דבכל דוכתא הוי לאו כממון מ"מ כאן גלתה התורה דהוי כממון והנה זה ודאי דזה דוחק לומר דמיירי שהתנה הישראל בפירוש שלא יהי' חייב אפי' באחריות פשיעה זה ודאי דוחק גדול דאטו בשופטני עסקינן שהנכרי יהי' מרוצה אף אם יפשע הישראל בחמצו אלא ודאי דמתניתין מיירי בסתם ולפ"ז הקשה קו' הפ"י במה דקאמר לאביי א"ש הא עכ"פ הוי חמצו של נכרי באחריות ישראל אך באמת י"ל דמתניתין מיירי בהגיע הזמן אחה"פ ולפ"ז בפסח עצמו אכתי לא נפקע שם הלואה ולפ"ז לא אמר שבהחמץ גרם לממון כלל דאם יאבד חמץ יהי' חייב לשלם מחמת שלוה ממנו תחלה נמצא דעיקר הגורם לממון אינו החמץ רק ההלואה רק אם הי' החמץ בעין הי' יכול לפטור בעצמו אבל כשאין החמץ בעין חייב לשלם מכח הלואה ולא מקרי גורם לממון רק בפקדון שהוי החמץ גורם לממון אבל כאן לא מקרי אחריות החמץ רק אחריות הלואה עליו ע"כ אינו עובר עליו ולפ"ז דוקא בהגיע זמן אחה"פ אבל בהגיע זמן ק"פ שכבר נפקע שם הלואה ומ"מ חייב באחריות פשיעה כיון דמיירי בקיבל סתם כמ"ש הח"י דבסתם חייב בפשיעה והרא"ש יסבור כהני דעות שגם בפשיעה לחוד עובר בב"י ע"כ לא מצי לפרש דמיירי בהגיע הזמן ק"פ לאביי דהא משמע דלאביי מיירי אף בלא הרהין וקשה הא עכ"פ הוי חמצו של נכרי באחריות ישראל וע"כ מיירי שהגיע הזמן אחה"פ ותו לא מקרי עליו אחריות החמץ רק אחריות הלואה וא"ש לאביי ושפיר הקשה הרא"ש על הרמב"ם אך כ"ז למאי דלא ידע מסברא דהרהינו אצלו ע"כ הוכרח לפרש דמיירי בהגיע זמן אחה"פ אבל כשמסיק סברא דהרהינו אצלו תו ניחא לי' לפרש דמיירי בין הגיע הזמן ק"פ בין אחה"פ ע"כ מוקי למתני' בהרהינו ובמעכשיו וצריך מעכשיו משום הגיע הזמן אחה"פ והרהינו אצלו צריך משום הגיע הזמן ק"פ דאז הוי חמצו של נכרי באחריות ישראל כיון דכבר נפקע שם הלואה תו מקרי אחריות החמץ עליו ושפיר כתב הרא"ש עליו דבעינן הרהינו אצלו משום דאל"כ לא גרע וכו' משום דמתניתין מיירי אף בהגיע זמן ק"פ ומ"ש הרא"ש אח"כ כיון דאין אחריות עליו היינו להס"ד דמיירי בהגיע הזמן אחה"פ שאז לא הוי עליו כלל אחריות החמץ רק אחריות הלואה מקרי ומ"ש הרא"ש אח"כ דאחה"פ רוצה לומר הגעת הזמן אחה"פ היינו אף בהגעת הזמן אחה"פ אבל מ"מ להמסקנא מיירי גם בהגיע הזמן ק"פ וע"כ צריך הרהינו אצלו כנ"ל לפרש דברי הרא"ש ועיין בלח"מ ובהה"מ וסברא הנ"ל ראיתי שכתב גם הטעה"מ בסוף דבריו לענין אחר דיש חילוק בין למפרע גובה בין מעכשיו:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ג) </b>
+<b> ז"ל </b> הרא"ש הך נכרי שהלוה לישראל על חמצו אוקימנא אליבא דרבא כשהרהינו אצלו ובאמר לי' קני לך מעכשיו כו' וכן נמי אם לא הרהינו אצלו אע"ג דאמר ליה מעכשיו לא גרע מחמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל ואחריות על הישראל ע"כ כונת הרא"ש דמשמע מהש"ס באוקימתא דאמרינן בדאמר ליה מעכשיו דלא חזר הש"ס מהאי אוקימתא דהרהינו אצלו וצריכין תרווייהו הרהינו ובדאמר ליה מעכשיו וקשה למה לי האי הרהינו בשלמא טרם שהודיע לנו הש"ס האי אוקימתא דמעכשיו שפיר צריכין לומר הרהינו מצד בעל חוב קונה משכון אבל כד ידעינן האי אוקימתא ומצד דאמר ליה במעכשיו הוי חמץ של גוי א"כ לכאורה לא צריכין לומר דאיירי בהרהון לכן אמר הרא"ש דלכך בעינן הרהון לא לארויי דבלי הרהון לא הוי חמץ של גוי דזה ליתא דהא אמר ליה מעכשיו אלא דבלא הרהון אף שהוא חמץ של גוי מ"מ עובר עליו מטעם שהוא ברשות ישראל ואחריות על הישראל לכן מוקים בהרהון ועיין בהר"ב ח"ה שעמד בזה על דברי רש"י דקאמר נמי באמת שמוקי ליה במעכשיו דאיירי נמי בהרהון והוכיח דברי רש"י מברייתא דפת פורני עיי"ש במהרש"א ברש"י ד"ה ל"ק מתניתין כו' ודברי הרא"ש צריכין אכתי ביאור דהוא קאמר הטעם דצריכין הרהון דזולת זה עובר עליו בבל יראה ובל ימצא דהוי חמץ של גוי ברשות ישראל ובאחריות ישראל והלא הרא"ש כתב בזה הענין בפירוש בסמוך וז"ל ולא נהירא לי דהא אמרינן לעיל אליבא דאביי אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה כו' אלמא אע"ג דבבית ישראל קאי אלא שאין אחריות על הישראל כו' ע"כ א"כ מוקי ליה המתני' בשאין האחריות על הישראל ומה שהוא לאביי לענין למפרע הוא לרבא בדאמר ליה מעכשיו א"כ למאי צריך למוקמי בשהרהינה אצלו לימא לעולם בשלא הרהינה אצלו אלא שאין הישראל קבל האחריות וכן מוקי ליה הרא"ש סיפא דמתני' דישראל הלוה לנכרי דאיירי בשאין האחריות עליו דאי באחריות עליו אפילו לא משכון של ישראל עובר עליו וכ"מ מתוס' בסוגיין ד"ה שקונה המשכון ע"ש וא"כ הרי צריכין לומר דהמתני' איירי שבפירוש לא קבל הישראל אחריות וא"כ ברישא נמי ואמרתי בזה ב' דרכים הראשון הוא דהכי הוא סברת הרא"ש דודאי לאביי בהוי אמינא דלא הוי ידעי' כלל מהאי דהרהינה אלא דאנו היו למדין דמתני' איירי שעדיין הוא ברשותי' דישראל ע"כ צריכין למימר דלא קיבל עליו אחריות בפי' דאל"כ תקשי הא הוי חמץ של גוי ברשות ישראל ואחריות ישראל אמנם כד ידעינן האי תירוצא בהרהינא והיינו שהש"ס היה מוקי למתני' בהרהינא אליבא דרבא מטעם שיהיה חמצו של נכרי ואף שלבסוף לא מהני לן האי אוקימתא דהרהינו לענין זה דיהיה חמצו של גוי דהא גוי מישראל לא קני משכון וצריכין לאוקמי המתני' אליבא דרבא בדאמר ליה מעכשיו כי היכי דיהיה חמץ של גוי מדוע לן לנייד מאוקמתא של הרהינה אף שלא צריכין להאי דיהי' חמץ של גוי מ"מ צריכין לזה דלא יהיה ברשות ישראל ואמרינן המתני' איירי בשאחריות על הישראל ואפ"ה לא מחייב עליו הישראל כיון דהוי חמץ של גוי ברשות גוי וחמץ של גוי ברשות גוי אף שקיבל הישראל אחריות אינו עובר עליו כמבואר בסי' ת"מ וסיפא דמתני' אף שאיירי בשהרהינה הגוי אצל ישראל מ"מ ל"ק הא הוי חמץ של גוי ברשות ישראל ואף בלא קני משכון עובר עליו כקושיית תוס' אמרי' דאיירי שלא קיבל ישראל אחריות ול"ק קושייתינו רישא וסיפא תרתי הוא נימא גם ברישא שלא קבל ישראל אחריות זה ליתא דהגמ' רוצה לאוקמי המתני' בחדא גוונא דהיינו כל פעם האחריות על הלוה רישא הוא הישראל הלוה והוי האחריות עליו וא"כ קשה אמאי אינו עובר במעכשיו לכן לא נייד הש"ס מאוקימתא דהרהינו ואף שהוא באחריות ישראל מ"מ לא הוי ברשותו וסיפא הוי הנכרי הלוה אף שהוא ברשות ישראל מ"מ אין הישראל עובר עליו כיון דהוי באחריות נכרי ועיין בזה כי נכון הוא:<br><b> ומן האמור </b> מוכח כדעת מג"א סי' ת"מ סעיף קטן א' שכ' וז"ל ואפילו הפקידו ביד גוי אחר שאינו בעליו כו' ומשמע דאם הפקידו ביד בעליו אינו עובר ועיין בח"מ סי' ע"ב ס"ג דאפילו חזר והפקידו ביד בעליו מ"מ הו"ל כמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי כמ"ש הטור בשם ר"ת ואע"ג דלא קיי"ל בהא כר"ת כו' אבל בבית הגוי לכולי עלמא שרי והרב חק יעקב סימן הנז' ס"ק ו' חולק על המג"א בזה וכתב דלא דמי חמצו של גוי ביד גוי דלא קבלו ברשותו מעולם משא"כ בקבל הישראל הפקדון הוה ליה כחמצו לענין ביעור. אף שחזר והפקידו לו הוי כחמצו של ישראל ביד גוי ואפילו לדעת ר"ת דיחד מהני שאני התם דיחד לו מתחלה ע"ש. ולפי דברי חק יעקב ליתא לדברינו בדברי הרא"ש דמה נימא דהרא"ש קאמר דרישא דמתני' איירי בהרהינה אצלו ולכן לא נייד הש"ס מהאי אוקימתא דהרהינה דהש"ס היה סובר דיותר מרווח לאוקמי בהרהינה ואחריות על ישראל הלוה ולכך אינו עובר אף שהאחריות עליו דהוי חמצו של גוי בבית גוי יען שקונה למפרע שאיירי מעכשיו והא לדעת החק יעקב בכה"ג אף שהוא בבית גוי וחמצו של גוי עובר בבל יראה כיון שהיה מעיקרא ביד ישראל וק"ו הוא ומה חמצו של גוי ודאי אם בא ליד ישראל בפקדון עובר הישראל בבל יראה וב"י חמצו של ישראל מעיקרא לא כ"ש וע"כ דאיירי שהוא באחריות של נכרי וא"כ קשיא למאי אוקמא בהרהינא הא בלא"ה מיירי שהוא באחריות הגוי לימא שהוא ברשות ישראל והוי חמצו של גוי ברשות ישראל באחריות הגוי דאינו עובר וא"ת דכולא חדא מילתא היא דלדעת החק יעקב אם היה בשום אופן חמץ של ישראל ובא ליד גוי צריך הגוי לקבל האחריות דזולת זה עובר הישראל אף שהוא חמץ של גוי הכי נמי איפכא אף שהוא באחריות הגוי יען שהוא בשום אופן חמץ של ישראל צריך להיות ברשות הגוי לכן צריכין תרוייהו הרהינא ובהרהינא לחוד באמת לא סגיא אלא בקבל עליו אחריות נמי וזה ליתא חדא הרי עכ"פ מדברי הרא"ש מוכח איפכא דהא הרא"ש קאמר דלכן צריכין לאוקימתא דהרהינו דלא גרע מחמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל ואחריות על הישראל הרי כתב בהדיא שאיירי שאחריות על הישראל ועוד שאין המשמעות הדמיון הוא ואין הסברא נותנת דאף אי נקטינן כחק יעקב דאם היה באחריות ישראל וחזר והפקידו לבעליו לא נפיק מרשותיה דהוי כחמצו של ישראל יען שמידו באה וברשותו היה הטעם כאן דהוי באחריותו ואכתי היא באחריותו ומיד ישראל בא ליד גוי הו"ל כחמץ ישראל ביד גוי ולא מהני רשותו של גוי והרי כתב הרא"ש לעיל [ה' ב'] דמקרי ביתו של ישראל דלזה משאיל ליה הנכרי ביתו ושפיר מקרי ביתו של ישראל אבל אם האחריות על הגוי והוא חמצו של גוי באמת אף אם הוא ברשות ישראל מה בכך נימא איפכא דהישראל משאיל לגוי ביתו והוי נמי כרשותו של גוי ועיין בזה כי נכון הוא:<br><b> ולא תימא </b> מה בכך באמת מוכח דברי הרב מג"א ולא כחק יעקב דבר זה לא יהיה קלה בעיניך שהרי הרב פה בענין שלפנינו הוציא מדברי הרז"ה כהרב חק יעקב ואולם אמרתי דיש לומר פי' אחר בדברי הרא"ש דהא הרב המחבר בתחלת דבריו חוכך בהאי שאם לדעת הרא"ש ובה"ג דאפילו אם רק חייב בפשיעה הוי אחריות וחייב לבערו והרי גם בגוי דאין לו דין שומרין מ"מ בפשיעה ודאי חייב הישראל וצריך להתנות דלא יהיה חייב אפילו בפשיעה וא"כ בסתמא לא דאף שאין חייב מדין שומרין היינו כשומר שכר אבל חייב כשומר חנם וא"כ י"ל דהכי כונת הרא"ש דודאי לאביי בהוי אמינא טרם שידענו מהרהינו והוי ליה ברישא דמתני' ברשות ישראל הלוה עכצ"ל דקבל בפירוש שלא יהיה אחריות על הלוה ישראל דאל"כ הרי חייב באחריותו בכל אופן אמנם כך נחתינן לסברא דהרהינו הרי הוא ברישא דמתני' שנכרי הלוה לישראל וישראל הרהינו אצל הגוי לא צריך בפירוש להתנות שאחריות על הגוי דממילא הוא כיון שהרהינו אצלו יש לגוי דין שומרין ואפילו באונס חייב ואף שמשכנו בשעת הלואה ורוב פוסקים ס"ל שמשכנו בשעת הלואה פטור מאונסין ועיין בחו"מ סימן ע"ב היטב היינו ישראל מישראל אבל גוי מישראל דאין קונה משכון נעשה אצלו כפקדון וחייב עליו כל דיני שומרין וה"פ בדברי הרא"ש שכתב וז"ל וכן נמי אם לא הרהינו אצלו אע"ג דאמר לי' מעכשיו לא גרע מחמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל ואחריות על הישראל עכ"ל כונתו אם לא מתנה הישראל בפירוש שלא יהיה אחריותו על הגוי הרי האחריות על הישראל ואף שאין אחריותו עליו לחייב באונסין דהא אין הישראל חייב בדין שומרים לגבי גוי מדכתיב רעהו גבי שומרין מ"מ בפשיעה הרי חייב ולענין בל יראה וב"י צריך שיהיה פטור אפילו מפשיעה כדעת הרא"ש ובה"ג והרא"ש לשיטתיה בזה ולכך צריך אוקימתא של הרהינו אצלו והוי גבי גוי ואף אם לא התנה הישראל בפירוש שיהיה אחריות על הגוי ממילא הוא אחריות על הגוי והוי ברשות גוי ואחריות גוי ועיקר אוקימתא דהרהינא כדי שיהיה באחריות גוי בלתי תנאי מפורש וע"ז קאמר הרא"ש עוד שם בסיפא דמתני' דישראל שהלוה לגוי והרהינו הגוי החמץ אצל הישראל וז"ל וישראל שהלוה את נכרי ע"ח כו' ומיירי שאין האחריות המשכון שבידו עליו דאם האחריות עליו אפילו אם אין המשכון שלו עובר עכ"ל כונתו שאין כלל האחריות המשכון עליו אפילו שלא יחייב בפשיעה וזה צריך לפרט הישראל דבסתם כיון דהרהינו אצלו הוי האחריות על הישראל וחייב בב"י וב"י וזה נכון וברור. והיינו כפי שהסכים הרב חק יעקב סי' ת"מ ס"ק א' דלהני הפוסקים דצריך לבער אם חייב בפשיעה אם קבל הפקדון מגוי צריך להתנות בפירוש שלא יהיה אחריות פשיעה עליו דזולת זה הוי בסתם אחריות פשיעה עליו ומוכח מדברי הרא"ש כדעה זו:<br><b> ואולם </b> אכתי לא יועיל לן האי פירושא אם מחזקינן כסברת הרב חק יעקב דהלא הרב מג"א סי' תמ"א ס"ק ג' הקשה וז"ל קשה הא אפילו הניחו ביד נכרי מ"מ אלו נאנס המשכון היה הישראל חייב לשלם כדאיתא בחו"מ סי' ע"ב וא"כ הו"ל ברשות ישראל וי"ל דהו"ל כמקבל אחריות חמצו של נכרי בביתו של נכרי דשרי כמ"ש סי' ת"מ אי נמי בדיניהם דיינינן ליה כמ"ש לעיל עכ"ל. ולפי דברי הרב חק יעקב לא יועיל לן האי תירוצא של הרב מג"א דהא הכא דהוי מתחלה חמץ של ישראל ולא דמי לחמצו של גוי ביד גוי דמתחלה היה של גוי אבל הכא הרי היה של ישראל ועדיין הוא באחריותו הרי לפי מה שפירש בדברי הרא"ש מוקי לי' נמי לרישא דמתני' בכה"ג דהרהינו אצל נכרי בסתם ולא אמר בפירוש שלא מקבל שום אחריות עליו אלא בסתם כיון שהרהינו אצלו הוי לי' ברשות נכרי וקשה הא עכ"פ אם נאנס חייב הישראל באחריותו לענין אונס וכדידיה דמיא לפי שהוא חייב עכ"פ באונס וע"כ נמי דאיירי המתניתין בגוונא דהישראל אמר בפירוש דלא יהיה שום אחריות עליו ולמאי צריך הרהינו הא אף אם הוא ברשות ישראל כיון שאחריות על הגוי אין הישראל חייב עליו דהו"ל חמצו של גוי ברשות ישראל באחריות הנכרי וצריך לומר כתירוץ האחרון של מגן אברהם כיון דבדיניהם דיינינן ליה ובדיניהם אין הלוה משלם ואין הישראל חייב ואשר היה נ"ל לומר דמהאי טעמא פסק הרמב"ם דדוקא אם הגיע זמן קודם הפסח אבל אם הגיע זמן לאחר הפסח לא מהני מעכשיו דהרמב"ם היה ק"ל קושית המג"א דמאי מהני ליה שלמפרע הוא שלו הא עכ"פ הוי באחריות ישראל באחריות אונסין ולא נייח ליה בתירוץ המג"א הראשון דהוי חמץ של גוי ברשות גוי דסובר כהרב חק יעקב וכמו שהעיר הרב פה דגם רז"ה סובר כן ואף תירוץ האחרון של מג"א ליתא להר"מ ואף שקיימא לן דבדיניהם אזלינן היינו לחומרא ולא לקולא ולכן אמר הר"מ דדוקא בהגיע זמן קודם הפסח שרי אבל לא בהגיע זמן אחר פסח דבהגיע זמן אחר הפסח צריך לאיירי שבפירוש אמר הישראל שלא יהיה שום אחריות עליו ובזה סרה תלונות הרא"ש מעל הר"מ דהקשה עליו מהו"א של הש"ס דאמרינן בשלמא לאביי דאמר למפרע הוא גובה ניחא ולהרמב"ם מאי ניחא בזה דהא למפרע הוא גובה לא מעלה ולא מוריד אמנם לדידן שפיר אתיא דהא הרא"ש גופיה מודה דאף לדידן צריכין למימר דאיירי לאביי בשהתנה הישראל בפירוש שלא מקבל שום אחריות עליו וכן הי' סובר הרמב"ם נמי דכך כונת הש"ס דבהו"א אי מוקמינן כאביי מוקמינן באחר הפסח והטעם משום דלמפרע הוא גובה ואחריות על הגוי אמנם לדידן דמוקמינן בהרהינו ומשמע דאיירי בסתם ולא שהתנה הישראל שלא יהיה אחריות עליו אלא סתם וקשה קושית המג"א וע"כ דאיירי קודם הפסח ולא בפסח כלל והא דבעינן מעכשיו משום אסמכתא ודוק:<br><b> ודאתאן </b> עלה נמי יש להעיר על קושית הרב המחבר פה מאי הקשה הש"ס ותסברא כו' איפכא מיבעי ליה לר"מ אינו עובר דלמא היינו טעמא דברייתא דד"ה עובר דברייתא איירי היכא דלא קבל הנכרי אחריות עליו אלא הוא באחריות ישראל ולכך עובר דאפי' אם למפרע הוא גובה הו"ל חמץ של גוי בבית ישראל באחריות ישראל דלכ"ע עובר דהשתא איירי בלא הרהינו והוי בבית ישראל ואמרתי דקושיא זאת היא רק לפי שיטת רבינו יונה הובא ברא"ש לעיל [ה' ב'] אבל לשיטת הגאונים שם דאם ישראל הפקיד חמצו בבית גוי והגוי קבל אחריות לק"מ דלפי דעת הגאונים אלו וכן הוא שיטת הר"ן לעיל [ה' ב'] ועיין שם בר"ן היטב א"כ קשיא רישא דברייתא דקתני ישראל שהלוה לנכרי ע"ח ר"מ אומר עובר מאי טעמא דר"מ אף שלמפרע הוא גובה מ"מ הרי הוי חמץ של ישראל בבית גוי באחריות הגוי ומאי טעמא עובר ועכצ"ל דברייתא איירי שהחמץ הוא באחריות המלוה ולא באחריות הלוה וא"כ ה"נ דומיא דסיפא שהוא באחריות המלוה ובסיפא הרי המלוה הגוי וא"כ אמאי לד"ה עובר, כל זה בהוי אמינא דאיירי הברייתא בשלא הרהינו אבל כד ידעינן דהברייתא איירי בהרהינה איפוך הדברים דרישא דאיירי ישראל שהלוה לנכרי וא"כ הנכרי הרהין אצל ישראל ע"כ איירי שלא באחריות המלוה זולת באחריות הלוה נכרי דאל"כ קשיא איפכא לרבנן אף אי לא קני משכון הא הוי חמץ של גוי בבית ישראל באחריות ישראל ואמאי אמרי רבנן אינו עובר כקושית תוס' ד"ה קונה משכון וע"כ דברייתא איירי שהוא באחריות הלוה נכרי וכה"ג איירי הסיפא דברייתא נכרי שהלוה לישראל על חמץ והרהין הישראל חמצו בבית נכרי והאחריות על הלוה הישראל דאל"כ ליפלוג וליתני בדידה א"כ קשיא למאי צריך הש"ס לומר דנכרי מישראל ודאי ל"ק משכון לימא דקני משכון לר"מ ואפ"ה עובר משום דהוי באחריות ישראל. ולא מהני הא הוי חמצו של גוי בבית גוי באחריות היינו לדעת מג"א אבל לדעת חק יעקב והיא לדעת רז"ה לדברי המחבר פה אם החמץ היה מתחלה של ישראל ועדיין אחריות עליו לא מהני זאת ודוק:<br><b> והרב </b> חידושי הלכות בתוס' ד"ה קונה משכון וז"ל מתני' דהכא ליכא לאוקמי בקבל אחריות דאל"כ לא הוי ליה למתני בהלוהו כו' אלא כולא בהפקיד ועייש"ה כונת המהרש"א בקושייתו מאי פריך הש"ס תנן נכרי ניהו נמי בהרהינא הא אמרת נכרי מישראל לא קנה משכון לימא טעמא דמתני' כולה משום אחריות סיפא דקתני עובר כיון דהוי באחריות ישראל ורישא דקתני אינו עובר משום דהוי באחריות דנכרי והלוה מהני הרהינו דהוי נמי ברשותו וע"ז משני הרב חדושי הלכות דא"כ ליתנא כולא בפקדון צ"ל נמי דלמלתא דפשיטא הי' נקט הרב ז"ל לשיטת הגאונים דחמץ של ישראל בבית נכרי ובאחריות הנכרי הישראל אינו צריך לבער דאל"כ מאי מקשה הרב ז"ל ניהו נמי די"ל דאיירי שהישראל קבל אחריות ולכך אסור בהנאה אחר הפסח מ"מ מ"ט רישא דמתניתין דנכרי שהלוה לישראל על חמץ דמותר בהנאה הלא קני המשכון והרי מרישא מקשה הש"ס וע"כ האי טעמא נמי אף שהוא חמץ של ישראל ולא קנה הגוי משכון מ"מ הרי איירי הסיפא שהוא באחריות [המלוה ישראל ה"נ רישא דמתניתין איירי שהוא באחריות המלוה והיינו הנכרי והוי חמץ של ישראל בבית גוי באחריות הגוי ואינו צריך לבער כשיטת הגאונים ואפילו לא כשיטת הר"ן דאף דהוא סובר נמי כשיטת הגאונים דאינו צריך לבער מן התורה מ"מ מדרבנן קנס ליה כן כתב הרב לעיל [ה' א'] עיין היטב וע"ז משני הרב ח"ה דזה ליתא בלא"ה דא"כ כולא בפקדון הוי ליה למתני וע"כ דמצד קנין נגע בו ובהיפך הדברים דברישא קונה הגוי ובסיפא קונה הישראל ושפיר הקשה הש"ס:<br><b> ואנחנו </b> בעניותינו אכתי יש לפקפק די"ל לעולם טעמא דמתני' כסברת הרב חידושי הלכות ובאחריות תליא מלתא ואפ"ה צריך לנקוט רק במלוה והיינו אם אמרינן כסברת הך פוסקים דבסתמא אם הישראל מקבל הפקדון מן הנכרי ול"ק אחריות בפירוש לא הוי אחריות עליו אפילו אחריות דפשיעה לא דאין כלל דין שומרין בגוי היינו דוקא לענין דין שומרין אבל אם הלוה על המשכון ודאי אבד מעותיו כנגד המשכון אם נאבד ונגנב בפשיעה וגדולה מזה רצו התוס' בשבועות [מ"ד א'] ד"ה שומר דאפילו באונס אבד כנגד מעותיו והיינו לדעת שמואל ואף דלא קיימא לן הכי מ"מ בפשיעה ודאי אבד מעותיו ואין בזה פקפוק וא"כ לכך בסיפא אסור בהנאה כיון דהוי אחריות על הישראל וברישא מותר כיון דנכרי חייב באחריות וע"כ כדעת ר"י והרא"ש לעיל דלא כשיטת הגאונים וא"כ קשיא רישא דאף דהוי ברשות גוי ואחריות גוי מ"מ הרי הוי חמץ של ישראל אמנם זה ליתא דהא כבר יעדנו בשם המג"א דאף אם הוא ברשות גוי ואחריות גוי היינו אחריות דפשיעה וגניבה ואבידה הא עכ"פ הישראל חייב לשלם אם יארע בו אונס וא"כ הישראל חייב דהוי באחריות ישראל בזה ורק הרב מג"א בדידי' תי' שפיר כיון דהוי חמץ של גוי ביד גוי באחריות ישראל אבל אי לא יאמר הכי הוי חמץ של ישראל ביד גוי באחריות ישראל דאחריות אונס על הישראל ואולם כ"ז לתירוץ הראשון בהרב מג"א אבל לתירוץ השני דבדיניהם דיינינן ליה אכתי שפיר כיון דאין הישראל חייב לשלם אפילו באונס ועיין:<br><b> אמנם </b> באמת הרי קיימא לן כשיטת הר"י והרא"ש ודעמם דאף אם הוא ברשות גוי ואחריות גוי בכל הדברים כיון שהוא חמץ של ישראל הישראל עובר עליו ולא כשיטת הגאונים ומתחלה ל"ק קושית המהרש"א כלל ובאמת קצת תימה על המהרש"א ז"ל דלא העיר בזה כלל והקשה קושייתו כאלו הדין נתנה מסיני. ובאמת לא קיי"ל הכי וא"כ קשיא נמי קושית הרב המחבר מאי פריך הגמרא ותסברא כו' איפכא ולא שייך תירוצינו כאשר יעדנו דהוא דוקא לשיטת הגאונים אמנם לשיטת ר"י ודעמי' איפכא הוא ובחדושנו אשר
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>תערובת </b>
+<b> חמץ עוברים עליו משום ב"י כו'.</b> כתב ה"ה ריש פ' א"ע בפסח כותח הבבלי כו' ופרש"י ז"ל א"ע עלייהו בב"י כו' אמנם התוס' ז"ל שם משם ר"ת ז"ל חלקו על רש"י וכתבו דכיון דנפ"ל מריבוייא דכל מחמצת דוקא לאכילה דאתרבי מקרא מיחייב אבל לעבור עליו בב"י כיון דליכא ריבוייא לא מיחייב ואלו עוברים פי' מעל השולחן דאין נאכלין ומשמע מדבריהם דדוקא מעל השולחן עוברין אבל להצניע מותר דכל דליכא ב"י לא מיחייב לבעורינהו וכ"כ התוס' בר"פכ"ש ד"ה ר"י דלר"ת מותר להשהות כותח הבבלי בפסח וכ"כ הרא"ש שם לחד תי' יע"ש אך התוס' ז"ל בריש פסחים כתבו משם רשב"א דאפילו לפירוש ר"ת דליכא ב"י בתערובת חמץ מיחייב לבעוריה מדרבנן והוכיח כן ממתני' דא"ע דמ"ח דתנן שאור ישרף והאוכלו פטור דברי ר"י והיינו חמץ נוקשה כדמוכח התם ואי מותר להשהותו אמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח יע"ש:<br><b> וצריך </b> להבין לדעת התוס' דר"פכ"ש והרא"ש ז"ל דמה יענו לההיא דשאור ישרף וכן ק' לדעת הטור ז"ל שכתב בריש סי' תמ"ב דלרבנן אפי' לאו אין בו אלא איסורא בעלמא ולדבריהן מותר להשהותו שהרי הך מתני' ר"י היא דס"ל דח"נ אפי' לאו אין בו וכדקתני והאוכלו פטור ואפ"ה קתני ישרף:<br><b> וראיתי </b> להר"ב מ"א ז"ל סי' הנז' שתי' לזה דלדעת הטור צ"ל דמתניתין מיירי בי"ט דלאפותה אי אפשר מכיון דאסור באכילה מדרבנן והטלה לצונן נמי לא מהני מכיון שהתחיל להחמיץ והילכך ישרף מיד עכ"ד ודבריו סתומים דא"כ אי מתני' מיירי בי"ט היכי קתני ישרף הא הו"ל הבערה שלא לצורך ואם נאמר דס"ל להטור ז"ל כדעת אחיו הר' יחיאל ז"ל שהביא בסי' תמ"ו דהמוצא חמץ בי"ט אם לא ביטל מעי"ט דיכול לשורפו כיון שיש מצוה בשריפתו וא"כ ה"נ גבי שאור שנתחמץ בי"ט כיון שלא היה בכלל הביטול מעי"ט יכול לשורפו מטעם מתוך כדי שלא יחמיץ ויעבור בב"י א"כ ק' דיאפנה בי"ט משום מתוך כיון שיש מצו' באפייתו כדי שלא יחמיץ ומאי אולמי' דאפיה מהבער' שהרי אפי' באפי' ובישול אמרי' מתוך כדמוכח מסוגיא דפ"ק די"ט ואף לדעת רבי' ז"ל שכתב בפ"א מה' י"ט דדוקא בהוצאה והבערה אמרי' מתוך אבל בשאר מלאכות לא היינו משום דרבינו דחה אותה סוגיא די"ט מכח סוגיא אחריתי וכמו שמבואר בהר"ב פר"ח שם יע"ש וכבר כתוב אצלי בזה במ"א:<br><b> אמנם </b> לפי סוגיא די"ט עכ"ל דבאפייה ובשול נמי אמרינן מתוך וא"כ לפי אותה סוגיא תקשי דאמאי ישרף ותו שסברת רבינו הלזו נראה דיחידאה היא כמו שיראה הרואה לשם:<br><b> ומוהר"י </b> איסקאפה ז"ל בס' ראש יוסף תי' דס"ל ז"ל דכיון שהגיע לשיעור קרני חגבים לר"י או הכסיפו פניו לר"מ מיד מחמיץ והילכך חשו חכמים שלא יאפנה שמא מתוך כך יחמיץ יעויין שם אך אכתי ק"ל מאותה שאמרו בפרק כ"ש דף ל"ו ע"א אין לשין עיסה ביין ושמן ודבש ואם לש רג"א תשרף מיד ופי' רש"י דאפי' לר"י דאמר מ"פ אין מחמיצין ל"ק הך דאיהו אין חייבין כרת על חימוצו קאמר ולא הוי חמץ גמור אבל חמץ נוקשה מיהא הוי ואותו חימוץ הן ממהרי' להחמיץ ואי אפשר לשומרן והתוס' ז"ל בד"ה מ"פכתבו משם ר"ת דהך בריי' מיירי במ"פ עם מים דמ"פ עם מים ממהרי' להחמיץ ולא הוי אלא חמץ נוקשה וכ"כ הרא"ש והסמ"ג יע"ש והשתא ק' דלפי דעתם ז"ל דח"נ כיון שאינו חייב כרת לא מיחייב לבעוריה אמאי קאמר דישרף מיד ישהא אותו עד אחר הפסח דבהא לא שייכא תיר' ז"ל ובשלמא לדעת הטור ז"ל דס"ל דלר"א אסור להשהותו איכא למימר דר"ג ס"ל כר"א אך לדעת הסמ"ג והרא"ש לחד תירוץ דאפילו לר"א לא מיחייב לבעורינהו קשה:<br><b> ולכן </b> נ"ל ליישב דס"ל ז"ל דמתני' דקתני שאור ישרף כו' היינו משום דר"י לטעמיה דס"ל דחמץ לאחר הפסח אסור בהנאה ד"ת דנפ"ל מתלתא קראי כדאיתא בפ' כ"ש והילכך לר"י כי היכי דח"נ בתוך הפסח אסור מדרבנן גזירה אטו חמץ ד"ג ה"נ איכא למגזר לאחר הפסח אטו חד"ג דאסור מן התורה משא"כ לר"ש דקי"ל כוותיה דחמץ לאחר הפסח אינו אסור אלא משום קנסא הואיל ועבר עליה בב"י ליכא למגזר אלא בחמץ גמור דעבר בב"י אבל בחמץ דרבנן לא וליכא למימר דנגזור ח"נ אטו חמץ גמור דהא הו"ל גזירה לגזירה והילכך קתני מתני' דישרף דלא נפקא לן מידי במאי דמשהי' אותו שהרי אפי' ישהא אותו לאחר הפסח אסור בהנאה כדכתבי' ומכח זה נראה שהוצרכו התוספ' ז"ל לומר דאפילו לר"י מותר ח"נ לאחר הפסח משום דאי הוה אסור לא הוה ק"ל מידי אמנם לדעת הטור ז"ל ודעימיה איכא למימר דס"ל כדכתיבנא (ובהכי הוה ניחא לי שרבינו ז"ל בפ"ה דין י"ג כשהביא דין שאור שהכסיפו פניו כתב ה"ז אסור לאוכלו והשמיט ישרף האמור במשנה משום דס"ל דההיא ר"י היא דלטעמיה אזיל כדכתיבנא אלא שה"ה ז"ל בפרקין דין א' כתב בדעת רבינו דח"נ אסור לקיימו יע"ש ועיין בהר"ב מ"ק) וההיא דפ' כ"ש א"ל דר"ג ס"ל כר"י ומש"ה קאמר דישרף מיהו ללישנא דישרף מיד ק"ק דמשמע דצריך לשורפו מיד הא להשהותו ולשורפו לא ואפשר עוד לומר דס"ל להרא"ש וסיעתיה כמ"ש התו' בר"פכל המנחות ד"ה אי לחד תי' דרחב"ג דקאמר מחמיצין בתפוחים ס"ל דמ"פ עם מים מחמיצין חמץ גמור ור"ל דקאמר אין חייבים על חימוצו כרת והוי ח"נ אתי כת"ק דרחב"ג ע"ש וא"כ איכא למי' דר"ג דקאמר ישרף מיד ס"ל כרחב"ג דהוי ח"נ ומ"ש דמיירי כשיש בו מים היינו משום דבאין בו מים לכ"ע אין מחמיצין כלל וכן מצאתי בתשובת הרשב"א שצידד לומר כן דאפשר דר"ג סבירא ליה כרחב"ג יע"ש מיהו אכתי ק' ממ"ש שם ד"מ ע"ב אמתני' דאין נותנין קמח לתוך חרדל או חרוס' ואם נתן יאכל מיד אר"ב מחלוק' לתוך החרדל אבל לתוך החרוסת ד"ה ישרף מיד וכתב הרא"ש שם דמיירי בשיש בו מעט מים מעורב דאל"כ מ"פ אין מחמיצין וכ"כ ה"ה ז"ל בפ"ה וכל המפרשים ז"ל והשתא לפי דעתם ז"ל דמ"פ עם מים הוי חמץ נוקשה היכי קאמר דישרף מיד ואף לפי מ"ש אינו אלא לרחב"ג דס"ל דהוי ח"נ ולית הלכתא כוותיה והיכי קאמר ד"ה ומהיותר תימה על הטור ז"ל דבסי' תס"ד כתב וז"ל חרדל או שאר טיבולין שיש בהן מים אין נותנין בהן קמח כו' ובשאר טיבולין כיון שאין חדין ודאי מחמיץ וצריך לשורפו מיד עכ"ד ואילו בסימן תס"ב כתב בפשיטות דמ"פ עם מים הוי ח"נ ואין בו כרת וא"כ כפי מה שפסק בסימן תמ"ב כרבנן דח"נ אפי' לאו אין בו ומותר להשהותו מדכתב ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל איך סתם וכתב דצריך לשורפו מיד והול"ל שישהא אותו עד אחר הפסח כמסקנת הרא"ש וצ"ע כעת:<br><b> ואשר </b> אני אחזה ליישב בהציע שאול דלפי דעת הטור וסיעתיה דס"ל דמ"פ עם מים הוי ח"נ ואינהו ס"ל כר"י דח"נ לא אסור אלא מדרבנן אם כן ק"ט דקרא דכתיב במנחות בפ' ויקרא כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תאפה חמץ היכי משכחת לה דהא קרא במנחת מרחשת הטעונה שמן כתי' וא"כ הו"ל מ"פ עם מים ואין מחמיצין ובפרק כל המנחות דף נ"ו פרכינן לרבי יוסי הגלילי דאמר כל המנחה לרבות מנחת נסכים לחימוץ דמ"פ הן ומ"פ אין מחמיצין ומשני לה ופרש"י והתוספ' שם דבשאר מנחות ל"ק ליה דכיון דשמנן מועט יודע הי' שמגבלן במים דבלא"ה אי אפשר לגבל אבל מנחת נסכים שמנן מרובה וס"ד שאין בהן מים יע"ש והשתא לפי דעתם ז"ל תקשי להו קרא דלא תעשה חמץ דשאר מנחות נמי היכי משכחת לה כיון דמ"פ עם מים הוי ח"נ ובריש כל המנחות משמע בהדיא דשאור דר"י לר"י לא הוי חמץ לענין מנחות לעבור עליו בלאו דלא תאפה חמץ ולכן נ"ל דס"ל ז"ל דהא דאמרינן בא"ע דלר"י ח"נ אינו עובר עליו בלאו היינו דוקא בהנהו דקתני מתני' זומן ועמילן וקולן של סופרים דכל הני לאו בני אכילה נינהו וכמ"ש רש"י ז"ל דמ"ג ד"ה כותח וכן שיאור דר"י לר"י אינו ראוי לאכילה הואיל והחמיץ קצת ולא גמר להחמיץ וכמ"ש רש"י ז"ל בד"ה אתאן לר"מ משו"ה אינו עובר עליו אמנם בעיסה הנילושה בשמן ומים כיון דחזי לאכילה שהרי עבידי אינשי דעבדי הכי והתורה נמי אחשביה אכילה בכל המנחות הטעונות שמן הנאכלין לכהנים משו"ה אע"ג דאין חימוצו יפה כ"כ כעיסה הנילושה במים עבר עליה בלאו ומוכח להו הכי ממימרא דר"ל דקאמר עיסה שנילוש' ביין כו' אין חייבין על חימוצה כרת דכיון דקי"ל הלכתא כרבנן דר"א דח"נ דרבנן מאי אין חייבין על חימוצה כרת דקא' משמע דהא מילקא לקי כמ"ש הרא"ש שם מש"ה ס"ל ז"ל דאפילו למאי דקי"ל כרבנן דר"א הכא מודו דלקי מיהא וה"ט דלענין מלקות ילפי' ממנחות דכי היכי דהתם הוי מ"פ עם מים ואפי"ה הזהירה תורה שלא תאפה חמץ ה"נ לענין חמץ בפסח אבל כרת דחמיר לא ילפי' מלאו וא"נ ס"ל לר"ל דאפי' רבנן דלא דרשי כל היינו דוקא גבי ערובין וח"נ דאלו עוברי' דאין סברא לרבות כיון דלא חזו לאכילה אבל עיסה הנילושה במ"פ עם מים כיון דחזי לאכילה אע"ג דאין חימוצו יפה כ"כ מרבינן ליה מריבויא דכל דבדבר שיש סברא לרבות אפי' רבנן דרשי כל כמ"ש התו' שם ד"ה מאן יע"ש ומשו"ה בכרת דליכא ריבויא דכי כל אצטריך לרבויי נשים דאי הוה כתיב כל לא הוה מרבינן מיניה נשים דאין סברא לרבות משום היקשא וכמ"ש התוס' שם אין חייבין על חימוצו כרת ובהכי אתו כהוגן דברי הטו' והרא"ש והרי"ף ז"ל שפסקו כרבנן דר"א דח"נ דרבנן והביאו מימרא דר"ל כלשונה דאין חייבי' על חימוצו כרת דמשמע דמילקא לקי כמ"ש הרא"ש בהדיא ועיין בס' ראש יוסף סי' תס"ב שנתקשה בזה:<br><b> גם </b> מה שהקשה מוהראנ"ח ז"ל בס' מים עמוקים סי' ע"ג לדעת הרי"ף ז"ל דס"ל דמ"פ עם מים הוי ח"נ וכמ"ש הר"ן והרשב"א בסימן של"ג שזהו דעת הרי"ף א"כ איך כתב בא"ע דהא דתנן שכר המדי וחומץ האדומי בדאית ביה מיא עסקינן אבל לית ביה מיא לא וקי"ל מ"פ א"מ כו' הא שכר המדי וחומץ האדומי חשיבי ליה בגמרא חמץ נוקשה ע"י תערובת דאמרינן התם ת"כ דר"י כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי כו' מאן שמעת ליה דאמר על עירובו בלאו ר"א ואילו נוקשה בעיניה לא קתני ש"מ נוקשה לר"א לית ליה ולדעת הרי"ף ז"ל הא ע"כ אית ליה מדקתני חומץ האדומי יע"ש מה שתירץ שלכאורה יש להקשות עליו דכיון דמ"פ עם מים הוי פלוגתא דת"ק ורחב"ג אי הוי ח"נ או ח"ג א"כ מנ"ל לתלמו' דר"א ס"ל כרחב"ג אדתקשי ליה לר"י אך המעיין בדברי התו' שם בד"ה ואילו נוקשה יתיישב ואין להאריך ודו"ק:<br><b> האמנם </b> כפי מ"ש נראה דלא ק"מ דמאי דקאמר תלמודא התם ואילו נוקשה בעיניה ל"ק היינו ההיא דזומן של צבעים וכל הני דקתני דלא חזו לאכילה דבהא הוא דפליגי אבל חומץ האדומי אע"ג דהוי מ"פ עם מים מודו כ"ע דעובר עליו בלאו כיון דהא מיהא חזי לאכילה וכמ"ש וממילא רויחא נמי קושין דאקשינן לעיל כמובן כנ"ל ליישב דעת הטור ז"ל:<br><b> וכפי </b> זה נראה שאף לדעת הטור וסיעתיה דס"ל דח"נ דרבנן אפשר לומר דס"ל כדעת רבינו ז"ל שכתב בפ"ו דמצה שלשה במ"פיוצאין בה י"ח דלא מקרי מצה עשירה אלא בנילוש' ביין ושמן ולאפוקי ממ"ש הפר"ח ז"ל בסימן תס"ב סק"א שדין זה אינו אלא לדעת הרמב"ם דס"ל דמ"פ עם מים מחמיצין ומשמע דהוי ח"ג ולפיכך יוצא בה י"ח אבל לדעת התוס' שכתבו דמ"פ עם מים הוי ח"נ וכן דעת הטור ואינהו ס"ל דח"נ דרבנן אין קיום לדין הרמב"ם דאפי' נימא דעיסה שנילושה בשאר מ"פ הוי לחם עוני ולא מקרי מצה עשירה אפ"ה אינו יוצא משום דקרא כתיב ושמרתם את המצות דבעי שימור ובלש במ"פ עם מים לא בעי שימור מן התורה יע"ש אכן כפי מ"ש אף הטור ז"ל אפשר דיודה בזה משום דמ"פ עם מים הוי ח"ג דבר תורה וסעד לזה ממ"ש הטור סימן תנ"ה וז"ל והרבה נוהגין שלא ליתן מלח בפת בפסח כו' וי"א שבלילה הראשונה אין ליתן בה מלח משום מצה עשירה וגם זה אינו שאינ' נקראת מצה עשירה כו' והשתא ק' דלפי מ"ש הטור סימן תס"ב דמלח דינו כמ"פ א"כ היאך התיר ליתן מלח בלילה הראשונה דל מהכא טעמא דמצה עשירה אפי' הכי אינו יוצא בה משום דקרא כתיב ושמרתם דבעי שימור ועיסה זו לא בעי שימור מן התורה דהו"ל ח"נ דאין איסורו אלא מדרבנן ולדעת הפר"ח ז"ל צ"ל דכיון דאין נותנים בה אלא מלח מועט הו"ל מ"פ מועטין ומים מרובין ומחמיצין ח"ג וכמ"ש בסמוך ודו"ק:<br><b> אלא </b> שמדברי אביו הרא"ש ז"ל משמע דלא ס"ל לחלק בהכי ממה שהקשה בפר' כ"ש לפי מה שהבין בדעת הרי"ף ז"ל דמ"פ עם מים אין מחמיצין כלל ממ"ש בותיקא דבמיא ומילחא אסור אע"ג דהוי מ"פ עם מים ואם איתא דיש לחלק לפי דעתו בין מ"פ מועטין דהוי ח"ג ובין מ"פ מרובים דהוי ח"נ מאי ק"ל להרי"ף נימא דה"נ לדעת הרי"ף מ"פ מרובים עם מים אין מחמיצין כלל ומ"פ מועטין עם מים מחמיצין והיינו ההיא דותיקא דאורחא דמילתא מילחא דהוו מ"פ הוו מועטין אלא משמע דלא ס"ל לחלק בהכי ודו"ק:<br><b> אך </b> דעת התוס' בפרק כ"ש בד"ה הנזכ' נראה דס"ל דמ"פ עם מים דינו כח"נ דכל הני דא"ע מדהוצרכו לומר דמתניתין איירי שהשעורים שורין אותן במים קודם שמשימין אותן ביין וכן נראה מדברי התוספות דפרק כל המנחות ד"ה אין מחמיצין יע"ש ולפי דבריהם צ"ל דר"י דס"ל דח"נ דרבנן ס"ל דמ"פ עם מים הוי ח"ג דאם לא כן ק' קרא דלא תאפה חמץ האמור במנחות הטעונות שמן ובהכי ניחא לי מאי דק"ל בדברי התוס' דפ' כל המנחות דנ"ג ד"ה אי דר"מ לר"מ כו' שהק' וז"ל ולקמן פליגי רחב"ג ורבנן אי מחמיצין בתפוחים כו' אבל במסקנא דקאמר לרבנן דהוי נוקשה ואפ"ה אמר רחב"ג דמחמיצין בתפוחים פליגי אי חשיב ח"נ כח"ג לענין לחמי תודה ושתי הלחם וקשיא ההיא דחולין דמשמע דלכ"ע חשיב חמץ כו' יע"ש וכן הקשו שם בחולין וק"ט לכאורה דמאי קושיא נימא דרבנן דרחב"ג דס"ל דאין מחמיצין בתפוחים ס"ל כר"י דח"נ אינו אסור אלא מדרבנן אמנם לר"מ דסבירא ליה דח"נ לוקין עליו ה"נ לענין לחמי תודה חשיב ח"ג והיינו דפריך אי דר"מ לר"מ מדלקי עליו חמץ הוא אכן כפי מ"ש הנה נכון דעכ"ל דרבנן דס"ל דמ"פ עם מים הוי ח"נ לפי שיטת' ז"ל שכתבו לקמן דהא דמחמיצין בתפוחים מיירי במ"פ עם מים ע"כ דס"ל לרבנן דר"מ דח"נ לקי עליה דאי הוי דרבנן א"כ קרא דלא תאפה חמץ דכתיב גבי מנחות היכי משכחת לה:<br><b> וא"נ </b> אפשר לומר דס"ל דהא דאמר ר"ל עיסה שנילוש' ביין ושמן אין חייבין על חמוצה כרת היינו דוקא כשאין ביה רוב מים והכי דייק לישנא דנילושה דעיקר לישתה יין ושמן אלא שנתנו בו מעט מים אבל כל שנתנו בו רוב מים בתר רובא אזלינן ומחמיצין ח"ג והילכך בשאר מנחות ששמנן מועט לוג שמן לעשרון הזהירה תור' שלא תעשה חמץ כשיתנו בו רוב מים:<br><b> ובהא </b> ניחא לי מה שהקשה מוהראנ"ח סימן הנז' לדעת התוס' דמפרשים אין מחמיצין כלל וההיא ברייתא דכל המנחות דאין מחמיצין בתפוחים ואמרינן עלה בגמרא דח"נ מיהא הוי מיירי במ"פ עם מים דא"כ לפי מאי דס"ד התם בתלמודא דמ"ד אין מחמיצין בתפוחים ס"ל דלא הוי חמץ כלל א"כ תקשי ליה דהא כמה מנחות שיש בהם שמן והזהירה תורה עלייהו לא תאפה חמץ משמע דבאים לידי חמוץ יע"ש ולפי מ"ש י"ל דהך בריי' מיירי כשאין נותנים בו רוב מים אבל כל שרובו מן המים מודה דהוי חמץ גמור ואין זה דוחק שהרי לדעת רש"י ג"כ ס"ל דבריי' מיירי במ"פ לבד אבל כל שנותנים בו מים מודה דהוי ח"ג ומחמיצין בתפוחין וכמ"ש הרב ז"ל אלא דק"ק דא"כ מאי פריך אלא הא דתניא תפוח שרסקו ונתנו לתוך העיסה וחמצה הרי זה אסור לימא רחב"ג היא ולא רבנן ואמאי לא קאמר דאפילו רבנן היא ומיירי במ"פ עם מים דהכי מוכח לישנא דנתנו לתוך העיסה דמשמע שכבר היתה עיסה ונילוש' במים וי"ל ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קנא) </b> ואם נאמר דס"ל להטור ז"ל כדעת אחיו הר' יחיאל ז"ל כו' דיכול לשורפו כו'. תמהני דעד כאן לא קאמר הר"ר יחיאל ז"ל אלא בחמץ דגן גמור דשייך לומר מתוך לר"י דס"ל דאין ביעור חמץ אלא בשריפה אבל בחמץ נוקשה לדעת הטור דלא חל עליו חובת ביעור כלל אפילו מדרבנן א"כ הרי אין כאן צורך כלל דהא מותר להשהותו ואפילו אם נדחוק לומר דלר' יהודה אסור להשהותו משום דגזר חמץ נוקשה אחר הפסח אטו חמץ דגן גמור אחר הפסח דאסור בהנאה וכמ"ש רבינו המחבר להלן מ"מ כיון דעכשיו אינו חייב בביעור כלל א"כ איך יעבור בחנם במלאכת הבערה זו אלאו דלא תעשה כל מלאכה כיון דסגי לי' בביעור אחר שאין בו מלאכה דזה ודאי בורכא לומר דלר"י חמץ נוקשה נמי אין ביעורו אלא בשריפה משום גזירה דחמץ דגן גמור שמא יעבירנו ע"י ביעור אחר דהא ודאי ליתא וא"כ איך ס"ד להתיר לו מלאכה דאורייתא אי ביו"ט מיירי ודוק:<br><b> (קנב) </b> א"כ קשה דיאפנה בי"ט משום מתוך כו'. בפשיטות י"ל דכי היכי דאמר שם במסכת יו"ט דף ח' ע"ב בטעמא דאין מכסין דם כוי משום גזירה דהתרת חלבו ע"ש וא"כ ה"נ י"ל דאי שרית לי' לאפויי ביו"ט ולמיטרח בי' במלאכה דאורייתא כולי האי יאמרו דאף באכילה שרי. ואע"ג דחמץ נוקשה אינו אסור אלא מדרבנן וחלב כוי אסור מדאורייתא להחולקים על הרמב"ם ז"ל (במאי דס"ל דספק דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן והם ס"ל דספיקא דאורייתא הוי מדאורייתא לחומרא מ"מ הא אמרינן בכוי דאם שחטו אינו מכסה את דמו משום חששא דהתרת חלבו אע"ג שיקיים בזה מ"ע מספק ועיין בתוס' עירובין דף ק' ע"א בד"ה מתן ד' כו':
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>דבר </b>
+<b> שנתערב בו חמץ כו'.</b> כת' ה"ה ז"ל דעת רבי' ז"ל שאפילו נתערב קודם הפסח אסור לאוכלו תוך הפסח דחוזר וניעור ויש חולקים בזה ואומרים דכל שנתערב קודם זמן איסורו אינו חוזר וניעור כו' וכן הוא דעת הר"ן ז"ל בתשובה סי' נ"ז שכתב וז"ל לפיכך נ"ל להלכה שכיון שאין באותן חיטין המבוקעו' אחד מס' שמותר לטחון הכל קודם הפסח ולאכול בפסח יע"ש וק"ל עלה מאותה שכתב הר"ן בפ' הנודר מן הירק דנ"ח אברייתא דקתני ר"ש אומר כל דשיל"מ כו' לא נתנו בהם חכמים שיעור וכל דבר שאל"מ נתנו בהם חכמים שיעור אמר ליה והלא שביעית לא נתנו בהם חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת בכ"ש א"ל אף אני לא אמרתי אלא לביעור וכתב הר"ן ז"ל אף אני לא אמרתי שהשביעית אוסרת בכ"ש אלא לענין שצריך ביעור לאוכלו קודם הביעור דכיון דאפשר לאוכלו קודם הביעור הו"ל כדשיל"מ אבל לא"ב כלומר אם נתערבו לאחר הביעור שאם יהיו אסורים תערובתן לא שרו באכילה בין במינ' בין שלא במינה בנ"ט עכ"ד והשתא ק' דה"נ אמאי התיר הר"ן לטוחנן קודם הפסח ולאוכלן בפסח הא כיון דיכול לאוכלו קודם הפסח הוה ליה כדבר שיל"מ דומיא דשביעית ויש לחלק ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קנג) </b> והשתא קשה דה"נ אמאי התיר הר"ן לטוחנן קודם הפסח ולאכלן בפסח כו' הו"ל כדשיל"מ דומיא דשביעית. לא ידעתי מאי קא קשיא לי' הא קודם הפסח הוי דחמץ היתר גמור ואין נ"מ לן באותן חטים המבוקעות כלל במה שנתערבו דהא הכל היתר גמור הוא ומהיכא תיתי לומר דחייב לאכלו קודם זמן איסור חמץ ומשום הכי כשיגיע זמן איסורו בערב הפסח שפיר בטיל בס' משא"כ בשביעית דקודם הביעור אסורה השביעית לסחורה ולש"ד טובא א"כ בתערובות אסרינן לה בכל שהיא לענין מה שמותר עכשיו קודם הביעור משום דהו"ל דשיל"מ כמו בתחומין במקום ששניהם יכולים לילך (ולא דמיא האי מלתא דהר"ן למאי דס"ל לקצת מן הפוסקים דחמץ מקרי שמו עליו לענין דלא אמרינן היתרא בלע דוק ותשכח). וכיון דאין אנו דנין קודם הפסח על תערובות חטים המבוקעות א"כ לא שייך לומר דהו"ל דשיל"מ ולא בטיל בס' בערב הפסח כשבא הזמן שעלינו לדון עליהן מה דינן ודוקא בשביעית שייך סברת הר"ן ז"ל כיון דאפילו קודם זמן הביעור יש בהן קדושת שביעית לכמה מילי משא"כ בחמץ. ודע שיש לי עדיין מקום עיון בדברי הר"ן האלו במ"ש לעיל דשאני שביעית משום דחלה עלי' קדושה לכמה מילי אפילו קודם זמן הביעור וא"כ כשנתערב קודם זמן הביעור אוסר בכל שהוא מטעמא דהו"ל דשיל"מ דקשה ע"ז ואמאי הרי לענין הדברים שאסורים פירות שביעית קודם זמן הביעור כגון לאיסור סחורה וכדומה הא לענין זה אין לה מתירין וא"כ הרי הו"ל למימר דבטלי ומותרין לסחורה וא"כ אמאי אוסרין בכ"ש לענין זה דצריך לאכלן קודם זמן הביעור הא כיון שכבר נתבטלה לענין מה דמותרת לסחורה משום דאין לה מתירין לזה א"כ הרי תו א"א לומר דאוסרת בכל שהוא לענין זה דצריך לאכלו קודם זמן הביעור וכמ"ש הצמח צדק לענין ביצה טרפה שנולדה ביו"ט ונתערבה באחרות דכיון דאיסור טרפה נתבטל תו א"א לומר דאיסור יו"ט לא בטיל וא"כ ה"נ ודוק:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ולפיכך </b>
+<b> אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן כו'.</b> כתב ה"ה ואע"פ שקשה לי למה לא כתבו הא דבצקות של גוים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה כו' עיין במרן הב"י סי' תנ"ד שכתב דמדהשמיטו הרי"ף והרמב"ם דין זה משמע שהם מפרשים כפירוש ר"ת דהא דר"ה מיירי שלשה גוי בפנינו במים שלנו ולא עירב בה שאור ולפיכך לא הוצרך לכתבו דמילתא דפשיטא יע"ש ולי נראה שהרי"ף ורבינו מפרשים כפרש"י ז"ל דמיירי אפי' בשלא לשה גוי בפנינו אלא שמכיר בהם שלא החמיצו ואפ"ה השמיטו הא דבצקות של גוים משום דס"ל דר"ה דאמר בצקות של גוים אדם ממלא כריסו מהם היינו משום דס"ל כמ"ז דאמר בפ' כל שעה דמ"ב דאם עברה ולשה במים שלא לנו או בפושרים מותר ומש"ה קאמר דאדם ממלא כריסו מהם ואע"ג דסתמא ודאי הגוי לשה במים שלא לנו אמנם לדידן דקי"ל כרב אשי דאם עברה ולשה אסור ה"נ ודאי דבצקות של גוים אסור משום חשש חימוץ ורש"י ז"ל נרגש שם מהא דבצקות של גוים וכתב וז"ל ולא דמי לבצקות של גוים דהכא בעינן למקנסי' משום דעבר אדרבנן יע"ש אמנם הרי"ף ורבינו ז"ל לא ניחא להו בהכי משום דס"ל דכיון דאפי' עבר ולש בשוגג אסור כדמשמע מדבריהם שכתבו סתם ושלא כדעת אבי העזרי שכתב הרא"ש שם ה"ה נמי בלשה גוי כנ"ל:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ואם </b>
+<b> עברה ולשה כו' או שעשתה עיסה יותר משיעור חלה כו'.</b> כתב ה"ה כל החלוקות שכתב רבינו הם מוסכמים חוץ מי שלשה בשמש שיש אוסרים אפילו בדיעבד כו' ק"ל טובא שהרי בחלוקה לשה עיסה יותר משיעור חלה נמי הא איכא מאן דאסר כמ"ש הרא"ש ז"ל בפ' כל שעה דקל"ב ע"ב וז"ל כתב הר' יונה היכא דלש עיסה יותר משיעור חכמי צרפת אוסרין העיסה אפי' בדיעבד ונראה לי להתיר כו' וכתב עליו הרא"ש ותמהני על מי שעלה בדעתו לאסור העיסה בדיעבד דהא תנן בפ' שתי הלחם לחם הפנים נילוש אחת אחת וכתיב ב' עשרונים יהיה החלה האחת ונהי שהחמירו חכמים שלא ללוש אלא עשרון אחת מ"מ היאך עלה על דעתם לאסור בדיעבד עכ"ד יע"ש:<br><b> וראיתי </b> להפר"ח ז"ל סימן תנ"ו סק"ב שכתב וז"ל ובאמת תמהני על תמיהתו שהרי בפ' כ"ש אמרינן ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין ומשמע ודאי דל"מ למאן דאמר שאם לש את העיסה במים שלא לנו שהעיסה אסורה בדיעבד דהכא נמי יש לאסור בדיעבד אלא אף למ"ד דהתם העיסה שריא פשיטא דהכא מודה שאף בדיעבד יש לאסור כיון שהמים פושרים כו' ואלו במנחות תנן כל המנחות נילושות בפושרין אלא ע"כ דשאני התם כדמשני בגמרא אם אמרו בזריזין יאמרו בשאינן זריזין וה"נ איתא בהדיא דב"ה מתירין לעשות פת עבה טפח שכן מצינו בלחם הפנים טפח ופרכינן אם אמרו בזריזין ובפת עמילה ובעצים יבשין כו' ומעתה איכא למימר דכיון דאיכא כל הני מעלות בלחם הפנים הותר ללוש אבל הכא יש לאסור אף בדיעבד ועוד נראה קצת ראיה דבפ' כל המנחות אמרי' אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ ופריך מנחת נסכים מי פירות הם ואין מחמיצין ומשני מנחת נסכים מגבלן במים והיא כשירה ופירש רש"י בשלמא שאר מנחות שאין שמנן מרובה נותנין בהם מים הילכך איתסר בהו חימוץ כו' הרי שהמי פירות עם מים ממהרים להחמיץ ואפ"ה היו לשין בהם לכתחילה ובפרק כ"ש אמרינן שאם לש ר"ג אומר תשרף מיד אלא ע"כ דזריזין שאני אלו דבריו יע"ש. והנה מה שהקשה מההיא דמי פירות עם מים שממהרין להחמיץ ולר"ג תשרף מיד ואפ"ה במנחות היו לשין בהן לכתחילה י"ל דסבירא לי' להרא"ש דע"כ ל"ק רבן גמליאל תשרף מיד אלא דוקא בעיסה שעיקר לישתה ביין ושמן ודבש אלא שנתערבו בה קצת מים והכי דייק לישנא דאין לשין דעיקר לישתה ביין ושמן אמנם במנחות כיון דשמנן מועט לוג שמן לעישרון ולשין אותה ברוב מים ה"נ דאין ממהרין להחמיץ וכ"כ הרב ח"ה גבי חלות תודה ורקיקי נזיר יע"ש והכי מוכח מהא דפרכינן בפרק כ"ש ברייתא דקתני ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין ומאי שנא ממנחות דתנן כו' ומשני אם אמרו בזריזין יאמרו בשאין זריזין ואם איתא אדקשיא ליה מסיפא הו"ל לאקשויי ארישא דברייתא דקתני אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש דמ"ש ממנחות דלשין אותה ולשנויי עלה תי' דמשני אם אמרו בזריזין אלא מוכח דמרישא לא קשיא ליה דבלאו טעמא דזריזין ניחא ליה משום דשמנן מועט כמ"ש ועיין במ"ש הפר"ח ז"ל סי' תס"ב סק"ז והרב ראש יוסף שם מיהו מה שהק' מההיא דאין לשין בפושרין הא ודאי קשה טובא ולכן נ"ל ליישב דעיקר קושית הרא"ש ז"ל משום דאמרינן בפ"ב הלחם דף צ"ה ע"ב דלחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים וא"כ היינו דק"ל להרא"ש דאם איתא דבלש יותר מעישרון העיסה אסורה היכי שרי בלחם הפנים ללוש ב' עשרונות כיון דלישתן ועריכתן ליתא בזריזין ולא במקום זריזין ובהדיא אמרינן בפ' כ"ש דחטין של מנחות אין לותתין אותן משום דליתא בזריזין ולא במקום זריזין ואע"ג דפרכינן התם ומ"ש ממנחת העומר דתנן מנחת העומר לותתין אותה ומשני צבור שאני וא"כ לחם הפנים נמי הוי קרבן צבור ואע"ג דליכא בזריזין שרי דומיא דמנחת העומר וכ"כ התוס' במנחות דנ"ה ד"ה כל המנחות וז"ל ומכאן קשה דמשמע כל המנחות ואפי' לחם הפנים דהוו בכלל מנחות וההוא לאו במקום זריזין דלישתן ועריכתן בחוץ וי"ל דהא אמרינן בפ' כ"ש צבור שאני יע"ש איכא למימר דס"ל להרא"ש דמ"ש בגמרא דמנחת העומר לותתין אותה משום דצבור שאני היינו דוקא במנחת העומר משום דכל עסקין שלה נעשין ע"פ ב"ד קצירתה והבהוב שלה ולתיתה הכל בב"ד וב"ד זריזין הם כמ"ש רש"י ז"ל יע"ש אבל בלחם הפנים כיון דאינו עושה ע"פ ב"ד כי הוי קרבן צבור מאי הוי ושלא כדעת התוס' ומתניתין דקתני כל המנחות נילושות בפושרין איכא למימר דלחם הפנים לא הוי בכלל מנחות וא"נ כמ"ש התוס' במנחות דההיא מתני' אתיא כמ"ד מדת יבש נתקדש ולהך מ"ד לחם הפנים נמי לישתן ועריכתן בפנים דאי לא מיפסיל ביוצא אמנם לפום מאי דקי"ל כההיא מתני' דלחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים כמ"ש רבינו בפ' מה' תמידין ומוספין שפיר ק"ל להרא"ש דאיך היו לשין אותה בב' עשרונות וכי ק' לך אם כן היכי פרכינן אההיא דב"ה מתירין לעשות פת עבה טפח אם אמרו בזריזין יאמרו בשאין זריזין הא לחם הפנים ליתא בזריזין ולא במקום זריזין י"ל דהתם אליבא דמ"ד מדת יבש נתקדש ולישתה ועריכתה בפנים קאמר והכי קא פריך דהיכי קא פסיק ר"ה למילתיה טפח שכן מצינו בלחם הפנים ומאי ראיה הא למ"ד מדות יבש נתקדשה לחם הפנים איתי' בזריזין וא"כ היכי פסיק ר"ה ותני למילתיה ומשום דבפי' אתמר הוצרכו לאותבי עלה אם אמרו בפת עמילה כו' וה"נ דהתם עיקר החששה היא באפייתה דמתוך שהיא פת עבה אין אפייתה נאפית במהרה וחיישינן שמא מתוך כך יחמיץ ומש"ה פריך עלה שפיר דלחם הפנים שאני דכיון דאפייתה בפנים בזריזין מש"ה לא חיישי' דכיון דזריזין הם דייקי בה שפיר ומסיק את התנור יפה יפה כדי שתהא אפייתה במהרה ובהא ניחא לי מה שהרא"ש ז"ל לא הוק' לו מההיא דאמרינן ס"פכל המנחות לחמי תודה שאפאן ד' חלות יצא ופסקו רבינו ז"ל אע"ג דנמצא כל חלה מב' עשרונות ומחצה ואע"פכן אינה מחמצת והפר"ח כתב דהו"מ להקשות ג"כ מהך אמנם כפי מ"ש ניחא דכיון דלחמי תודה לישתן ועריכתן בפנים ש"ד משום דזריזין הם ודוק ואין להקשות דא"כ עוד היום תקשי ליה להרא"ש דאיך היו לשין לחם הפנים מב' עשרונות הא כיון דליתיה בזריזין ולא במקום זריזין יהא אסור ללוש לכתחילה כמו בפסח וכמו שאמרו בלתיתה דחטין של מנחות אין לותתין אותן משום דליתיה בזריזין אע"ג דבפסח גם כן אינו אסור אלא לכתחילה ואם לתת אם לא נתבקעו מותרות הא ודאי בורכא היא דבשלמא גבי לתיתה כיון דלא בא מפורש בתו' שיהא צריך לתיתה משום הכי אסרו ללתות כדרך שאסרו בפסח משא"כ הכא דקרא כתיב ב' עשרונים יהיה החלה האחת ומצותו בכך משו"ה לא אסרו במנחות וזה פשוט ואי קשיא לך הא אע"ג דבלחם הפנים ליכא טעמא דזריזין כמ"ש מ"מ הא איתיה לטעמא דאם אמרו בפת עמילה יאמרו בפת שאינ' עמילה י"ל דהך טעמא גרידא לא אהני לן למשרי מידי דבפסח אפילו בדיעבד אסור ותדע מדהוצרכו בפרק כ"ש לומר דטעמא דכל המנחות נילושות בפושרין משום דאף ע"ג דליתיה בזריזין איתיה במקום זריזין ואם איתא אמאי לא משני דה"ט משום דהו"ל פת עמילה אלא מוכח דהך טעמא גרידא לא מהני וכן מוכח מדברי התוס' דמנחות שכתבנו כנ"ל ליישב דעת הרא"ש ז"ל ודוק ומ"מ לדעת חכמי צרפת יש ליישב דס"ל דלחם הפנים כיון דקרבן ציבור הוא הו"ל כאלו איתיה בזריזין וכדעת התוס' ז"ל אך ק"ל לדעת חכמי צרפת מאותה שאמרו בפרק כ"ש לחם עוני פרט לחלות ואשישה כו' ואמר רחב"א אשפר אחת אחת מששה בפר אשישה א' בששה מאיפה והשתא אם איתא לדעת חכמי צרפת ז"ל דבלש יותר משיעור עשרון עיסה אסורה א"כ מאי האי דקאמר לחם עוני פרט לאשישה הא אשישה הוי עשרון ומחצה וששית עשרון ואפילו באכילה אסור משום חשש חימוץ אלא משמע דבלש יותר משיעור העיסה מותרת ומשום הכי הוצרכו למעוטי אשישה היכא דעבר ולש דאינו יוצא י"ח ויש ליישב בדוחק דאשישה דנקט בריי' לאו דוקא אלא כל שהיא רחבה יותר מדאי אין יוצאין בה אלא שמ"ש מוהר"ם בהגה סי' תנ"ד וז"ל טוב לכתחילה שלא לעשותה רחבה יותר מדאי דהוי כאשישה משמע דס"ל דאשישה דנקט ברייתא בדוקא היא דבאשישה אין יוצאין בה אלא דלכתחילה כתב שלא לעשותה רחבה יותר מדאי שלא יהיה נראה כאשישה ודוק:<br><b> וראיתי </b> להר"ב תפארת שמואל בחי' על הרא"ש דנ"ה שהק' על מ"ש הרי"ף בפ' כ"ש אברייתא דאין אופין פת עבה וז"ל וה"מ בשאר י"ט אבל בימי הפסח אסור למילש ולמיפה יותר משיעור והיינו דאמר רבא קבא מלוגנאה לפיסחא והק' הר' הנז' וז"ל ותימה גדולה היא בעיני דאוסר למילש יותר משיעור עשרון וברייתא קתני בהדיא אין אופין פת עבה ביום טוב וב"ה מתירין ואמרינן בגמרא מאי פת עבה פת מרובה ואמאי קרו ליה פת עבה דנפישה בלישה ופרש"י כשלשין אותה עבה העיסה כשהיא כולה ביחד הרי בהדיא דמותר ללוש יותר משיעור עשרון דאל"כ לא משכחת לה דנפישה בלישה וכ"כ הרמב"ן במלחמותיו דהך לישנא דקאמר אמאי קרו ליה פת עבה כו' פליגא אדרבא דאמר קבא מלוגנאה לפיסחא ואין לומר דס"ל להרי"ף כלישנא בתרא דקאמר ואבע"א באתריה דהאי תנא פת מרובה פת עבה קרו ליה שהרי בפ"ב דביצה כתב הרי"ף בהדיא כלישנא קמא יע"ש שהניחו בצ"ע ולי נר' ליישב דס"ל להרי"ף דלישנא בתרא דדחיק לומר באתרי' דהאי תנא לפת מרובה פת עבה קרו ליה לא קאי אלא אהך ברייתא דקתני אין אופין פת עבה בי"ט של פסח ומשום דס"ל להך לישנא כרבא דקאמר קבא מלוגנאה לפיסחא משו"ה הוצרך לדחוקי דבאתריה דהאי תנא לפת מרובה קרו ליה פת עבה אמנם אאידך ברייתא דקתני אין אופין פת עבה בי"ט דמיירי בשאר י"ט דעלמא אזיל ומודה ללישנא קמא דה"ט דקרו ליה פת עבה משום דנפישא בלישא ולא צרכינן לדחוקי נפשין ולומר דבאתריה דהאי תנא לפת מרובה קרו ליה פת עבה ומש"ה הרי"ף בפ"ב דביצה דקאי התם אברייתא דאין אופין פת עבה בי"ט כתב כלישנא קמא ואשמועינן אגב אורחין דטרחא דלישא נמי שרי כנ"ל נכון:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>כלי </b>
+<b> מתכות וכלי אבנים שנשתמשו בהן חמץ ברותחין כו'.</b> והנה הר"ן ז"ל בפרק כ"ש כתב וז"ל ומשם הר"ר יצחק אמרו דכלי אבנים אינן צריכין הכשר ומצא בתוספתא סמך לדבריו ע"כ וכ"כ הטור בסי' משמו וכ"כ הר"ר יונה בשיטה כ"י וז"ל ומשם הר"ר יצחק אמרו דכלי אבנים אין צריכין הכשר כלל מדתני בתוספתא דקדשי' כלי גללים כלי אדמה אין טעונים מריקה ושטיפה ואיני מבין דבריו כלל וכי קשין הן מכלי מתכות שהן צריכין הגעלה ועוד דהא תוספתא גופא משמע דמשבשתא היא דכלי אדמה בודאי בולעין הן ועל כרחין נראה דבתוספתא טעונין גרסינן ולא אינן טעונין עכ"ד ויש לדקדק על רבינו ז"ל דבפ"ח מה' מעה"ק דין ט"ו פסק כתוספת' הנז' שכתב וז"ל כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אין טעונין מריקה ושטיפה אלא הדחה בלבד וכיון שכן קשה איך כתב כאן דכלי אבנים טעונים הגעלה הפך דעת הר' יצחק זצ"ל דס"ל כמ"ש הסמ"ג בה' חמץ לאוין ע"ח וז"ל והא דתניא בתוספת' דזבחים כלי אבנים אינם טעונין כו' אלא מדיחן ההוא מדיחן הוי פיר' כמו מגעילן כלומר מדיחן במים רותחין וה"פ אין טעונים דין מריקה ושטיפה האמורה דהיינו מריקה בחמין ושטיפה בצונן אלא די בהדחה בלבד כו' יע"ש ומ"מ כל כי האי הי"ל לרבינו לפרש ועדיין צ"ע:
+
+Halakhah 24
+
+<b>כלי </b>
+<b> מתכות כו' שנשתמשו בהן חמץ בכלי שני כו'.</b> הנה מדברי רבינו מבואר דס"ל דחום כלי שני יש בו כח להבליע ולהפליט ושלא כדעת יש אומ' שכתב הרשב"א בת"ה דצ"ב והר"ן סוף מסכת ע"ז דכלי ב' כיון שאינו מבשל אין בו כח להבליע ולהפליט וכתבו ז"ל שהרמב"ן הביא ראיה הפך דעת י"א מקערה שמלח בו בשר שאסרוה כדאיתא פרק כל הבשר משום דמליח כרותח אע"פ שאין במלח משום מבשל לגבי שבת ואפי' בדקא בעי לאורחא כדאיתא פרק כלל גדול וכתב על זה הר"ן וז"ל ולא הבינותי זה ששם פ' כלל גדול לא אמרו אלא שאין בו משום מעבד ואם התרו משום מעבד פטור אבל שלא יהא בו משום בישול זה לא שמענו עכ"ד וראיתי להפר"ח חי"ד סי' ס"ח ס"ק י"ח שתמה עליו מהא דפריך התם אמתניתין דמני באבות מלאכות המולחו והמעבד את עורו היינו מולח היינו מעבד ולא פריך היינו אופה היינו מולח ותו במאי דמשני אפיק חד מינייהו ועייל שרטוט משמע דמולח ואופה תרי ענינים נינהו לגמרי ואין במולח אלא משום מעבד דאל"כ הול"ל אפיק מולח שהרי נכללה תחת אופה אלו דבריו יע"ש ובעניותי אי מהא לא אריי' דאפשר לומר שלא כ"כ הר"ן דמולח משום מבשל אלא דוקא גבי בשר דרכיך ובר בישול הוא אבל גבי עור דקשה ולאו בר בישול לא מחייב במולח משום מבשל אלא משום מעבד ומשו"ה פריך היינו מולח היינו מעבד ועוד אחר המחילה רבה נ"ל דלק"מ שהרי בפרק כ"ג דע"ד ע"ב פריך התם היינו זורק היינו בורר היינו מרקד ומשני אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל מילתא דהויא במשכן אע"ג דאיכא דדמין ליה חשיב ליה וא"כ משו"ה לא פריך הכא היינו מולח היינו אופה דכיון דהוו תרוייהו במשכן מליחה בעור ובישול בסממנים חשבינהו לתרווייהו באבות מלאכות ואף למ"ש התוס' שם דלא חשיבי מנפץ אע"ג דבמשכן היו מנפצין את הפשתן משום דהיינו דש ממש אלא שזה בתבואה וזה בפשתן אבל זורה ובורר ומרקד שלשה דברים הם ע"ש משמע ודאי דמליחה ובישול חשיבי ב' דברים כזורה ובורר שזה בישולו ע"י האור וזה בישולו ע"י מלח כנ"ל:<br><b> ולדעתי </b> יש להביא צד ראיה לדברי הר"ן מהא דגרסינן פ' הקומץ רבה דנ"א תקריב מלח ואפי' בשבת והקשה הרב מש"ל בפי"א מה' שבת דין ה' דלמאי אצטריך קרא הא קיימא לן דאין עבוד באוכלין ומדאורייתא ליכא איסור במליחת אוכלין ע"ש אכן כפי דברי הר"ן ז"ל הנה נכון שמ"ש בגמ' אין עבוד באוכלין היינו לומר שאם התרו בו משום מעבד פטור אבל משום מבשל מיהא חייב מן התורה ומש"ה אצטריך קרא למשרי בשבת ובמקום אחר כתבתי עוד יישוב אחר באורך עיין בה' י"ט:<br><b> האמנם </b> הא ק"ל טובא בדעת הר"ן ז"ל מדאמרינן פרק כ"ש דף מ' אמר ר"ח המבשל בחמי טבריה בשבת פטור פסח שבשלו במי טבריא חייב ופריך מ"ש בשבת דלא דתולדת אש בעינן וליכא כו' הרי מבואר דמבשל בחמי טבריא אע"ג דבישול גמור הוא אפ"ה פטור משום דבעינן תולדת אש ואם כן כ"ש וק"ו דמולח שאינו חייב משום מבשל דבר תורה כיון שאין בו תולדת האש. גם מהא דגרסינן בפ"ק די"ט די"א ר' אדא בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא וכתב הר"ן שם אף על גב דבפ"ב אסר הערמה הכא משום שמחת י"ט התירו דאתי למימנע ולא שחיט יע"ש ואם איתא דבמליחה יש בו משום מבשל ד"ת היכא שרינן מלאכה דאורייתא משום שמחת י"ט כיון דאפשר למולחן בבת אחת כדשמואל והרי מליחת בשר ע"ג עור לא שרינן אלא מליחת צלי משום דלאו מעבד גמור הוא אבל אקדרה כיון דמלאכה דאורייתא היא לא שרינן משום שמחת י"ט כדאיתא התם ולכן נ"ל שודאי דעת הר"ן ז"ל דבמולח אין בו משום מבשל ד"ת משום דבעינן תולדת האש וכמבואר מההיא דהמבשל בחמי טבריא אלא שכונתו ז"ל לומר דמההיא דאמרינן התם אין עבוד באוכלין אין ראיה לומר דבמולח אין בו משום מבשל דמאי דקאמר התם אין עיבוד באוכלין לאו למימרא דשרי למלוח בשר בשבת כי היכא דתידוק מינה דמולח אינו מבשל דומיא דכלי ב' דאי יש בו משום מבשל היכי שרינן הא אע"ג דלאו תולדת אש הוא אפ"ה פטור אבל אסור מיהא דומיא דמבשל בחמי טבריא אלא התם לענין חיוב הוא דקאמר דאין בו משום מעבד לחיובי עליו דאם התרו בו משום מעבד אבל שלא יהא בו משום בישול זו לא שמענו דלעולם יש בו משום בישול גמור אלא דמדאורייתא אף על גב דמבשל גמור הוא אפ"ה פטור משום דבעי תולדת אש וזה מדוקדק בלשונו שכתב אבל שלא יהא בו משום בישול כו' ולא כתב בלשון הזה אבל שלא יהא חייב משום מבשל אם התרו בו משום מבשל משמע שאף הוא ז"ל אזיל ומודה דאינו חייב משום מבשל משום דלאו תולדת האש הוא כמו שכתבנו כנ"ל:<br><b> ובהכי </b> סרו מהר כל תלונות הפר"ח ז"ל ודברי הר"ן ז"ל אינן סותרים למ"ש בפ"ק דחולין ובפרק ג"ה וכמ"ש הפר"ח ז"ל כנ"ל ודוק. ולענין עירוי אי חשיב ככלי א' מחלוקת ר"ת ורשב"ם שלדעת ר"ת עירוי חשיב ככלי ראשון ולדעת רשב"ם ז"ל חשיב ככלי ב' וכמבואר מדברי התוס' ז"ל פרק כירה אמתני' דהאלפס והקדרה ובסוף פרק השוכר ובסוף פרק כ"ש ועיין בפר"ח סימן הנז' מה שהאריך בזה וכתב ה"ה ז"ל פ' כ"ב מהלכות שבת הלכה ו' שדעת רש"י ז"ל כדעת ר"ת דערוי מבשל ככלי ראשון וכ"כ הרשב"א ז"ל בת"ה דצ"ב שדעת רש"י ז"ל כדעת ר"ת ויש לי מן התימה על מוהראנ"ח ז"ל שכתב בח"ב סי' ס"ח דלפי' ריב"ם שמפ' משם רש"י דדוקא דגי' שעלו בקערה מותר אבל נתבשלו לא ע"י עירוי לא חשיב כמו נתבשל לאוסרם לפי' ריב"ם ואפילו לר"ת שמפרש דעירוי ככלי ראשון ומבשל דהא דגים שעלו בקערה נמי עירוי הוא ואתמר עלייהו דמותר ואין סברא לומר דלריב"ם עירוי לאו ככלי א' ולהכי שרי אף ע"ג דבבישול אסור ולפי ר"ת דשרי ל"ש עלו ל"ש נתבשלו יע"ש והוא תימא איך עלה בדעתו לומר כן שהרי מבואר שדעת רש"י ז"ל דערוי ככלי א' כדעת ר"ת כמ"ש ואלו ריב"ם כתב משם רש"י דסבירא לי' דדוקא עלו אבל נתבשלו לא ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קנד) </b> ואם איתא דבמליחה יש בו משום מבשל ד"ת היכי שרינן מלאכה דאורייתא משום שמחת יו"ט כו'. זה תמוה לכאורה דהא מדאורייתא אמרינן הואיל ואי מקלעי לי' אורחים כו' שהרי בהא דהאופה מיו"ט לחול קיי"ל כרבה דאינו לוקה מטעמא דהואיל כו' וא"כ הא לא עדיף המולח מהאי דהאופה מיו"ט לחול דאינו לוקה ואפילו איסורא דאורייתא ליכא בי' וכמ"ש הגאון המחבר עצמו לעיל בדף מ"ב ע"א וכמבואר בפסחים דף מ"ו ע"ב ומאי זה ענין למליחת בשר ע"ג עור דבמלאכת עיבוד לא שייך לומר לא הואיל ולא מתוך וצ"ע:
+
+Halakhah 25
+
+<b>כל </b>
+<b> כלי חרס שנשתמש בהן חמץ אין משתמשין בהן מצה כו'.</b> פרק כ"ש ד"ל ע"ב התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם ופרש"י ז"ל מדכתיב בחטאת וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר וראיתי להר"ב ברכת הזבח פרק דם חטאת דצ"ה שהקשה לדעת רבינו ז"ל שפסק בפ"ח מהלכות מעה"ק הלכה י"ד דבשאר קדשים חוץ מחטאת סגי לכלי חרס במריקה ושטיפה א"כ איך ילפינן דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו מדכתיב בחטאת וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר אדנילף מחטאת נילף משאר קדשים דסגי בהגעלה וא"כ ע"כ גזירת הכתוב היא בחטאת דטעון שבירה אע"ג דיוצא מידי דופיו בהגעלה יע"ש שהניחו בצ"ע:<br><b> ולכאורה </b> היה נראה לומר דלק"מ דתלמודא הכי מייתי דמדהתיר הכתוב כלי נחושת במריקה ושטיפה ובכלי חרס לא התיר ש"מ דטעמא הוא משום דאינו יוצא מידי דופיו וכמ"ש התוספות בד"ה התורה העידה ובפ' דם חטאת והלכך אף על גב דבשאר קדשים סגי בהגעלה לא ילפינן לשאר איסורים משום דשאני קדשים דהיתירא בלע ומשו"ה התירה התורה בקדשים בהגעלה והכי אמרינן בהדיא בסוף ע"ז רמי ליה רב עמרם לרב ששת תנן השפודים והאסכלאות מלבנן באור והתניא השפוד והאסכלא מגעילן בחמין אמר לי' עמרם ברי מה ענין קדשים אצל גיעולי גוים הכא היתירא בלע התם איסורא בלע כו' והכי מסיק התם רב אשי במסקנא הרי בהדיא דגבי שפודין ואסכלאות אף על גב דבשאר קדשים סגי בהגעלה לא ילפינן מיניה לשאר איסורים משום דהתם היתרא בלע והכא איסורא בלע ואם כן ה"ה בכלי אף על גב דבשאר קדשים סגי בהגעלה לא ילפינן מיניה לשאר איסורים משום דהתם היתרא בלע והכא איסורא בלע אלא ילפינן מחטאת דמדלא התיר הכתוב בכלי חרס במריקה ושטיפה דומיא דכלי נחשת ש"מ דאינו יוצא מידי דופיו והלכך בשאר איסורים כיון דאיסורא בלע ואינו יוצא מידי דופיו לא מהני להו הגעלה וכן ראיתי בספר מקום שמואל שנדפס בקרב ימים שתירץ כן בפשיטות סימן ל"ז וכתב שנעלם מהר"ב בה"ז תלמוד ערוך דפ' בתרא דע"ז האמנם כד דייקינן שפי' נראה דאין תירוץ זה מחוור שהרי רבינו ז"ל בדין כ"ג כתב דסכינין מהני להו הגעלה ואלו בפ' י"ז מה' מאכ"א כתב דסכינין של גוים צריכין ליבון אם כן ע"כ דהיינו משום דס"ל דחמץ היתירא בלע מקרי ומש"ה מהני להו הגעלה דומיא דשפודין ואסכלאות גבי קדשים דמהני להו הגעלה מה"ט כמ"ש ה"ה וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתי' דהיכי ילפינן מחמץ דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו מחטאת אדנילף מחטאת נילף משאר קדשים דסגי להו בהגעלה ואי משום דהיתירא בלע א"כ בחמץ נמי תסגי בהגעלה מה אי טעמא דומיא דשאר קדשים ולכן נ"ל דתלמודא הכי מייתי דמדחזינן דלא התירה התורה כלי חרס במריקה ושטיפה ככלי נחושת ש"מ דכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו ואפילו לאחר הגעלה נשאר ממנו משהו והלכך בחטאת החמירה תורה משום משהו הנשאר שם בשאר קדשים התירה התורה בהגעלה משום דאע"ג דאינו יוצא מידי דופיו ונשאר בו משהו גזרת הכתוב היא גבי נותר דלא חל עליו שם נותר על אותו משהו והלכך בשאר איסורין ילפינן מחטאת דנאסר משום אותו משהו ולחומרא מקשינן ולא לקולא ועיין בספר צאן קדשים ודוק. ודרך אגב ראיתי לעמוד במ"ש הרא"ש בסוף ע"ז וז"ל ומיהו קצת נראה שסוף הלילה לבדו אינו מועיל אלא כולו שאם סוף הלילה לבדו גורם למה הצריך הכתוב בכלי חרס שבירה ומריקה ושטיפה בכלי נחושת אחר בישול חטאת למ"ד נט"ל מותר כי מיד שנעשה נותר נפגם טעמו ומותר מן התורה לבשל בו וי"ל כו' ומ"מ גזירת הכתוב היא שבירה בכלי חרס מריקה ושטיפה בכלי נחושת מידי דהוי כו' וה"נ אף ע"פ שאין בכלי אלא בליעת טעם פגום גזירת הכתוב היא עכ"ד. וק"ל עליו דהא דגרסינן בזבחים דצ"ז ע"ב תנו רבנן חטאת אין לי אלא חטאת כ"ק מניין ת"ל קדש קדשים יכול שאני מרבה את התרומה ת"ל אותה פרט לתרומה דברי ר"י כו' ופריך עלה בגמ' ותרומה לא בעי מריקה ושטיפה והתניא קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנ"ט אמר אביי לא נצרכ' אלא לדאמר מר בישל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי כו' והשתא לדעת הרא"ש דגזירת הכתוב היא גבי חטאת דאפילו נפגם טעמו בעינן מריקה ושטיפה משא"כ בשאר איסורים מאי פריך בגמרא ותרומה לא בעי מריקה ושטיפה ודחיק לשנויי דקרא איצטריך לבישול במקצת כלי ואמאי לא משני בפשיטות דכי מיעטיה קרא לתרומה ממריקה ושטיפה היינו היכא דנפגם טעמו דומיא דחטאת דאיירי קרא וקאמר דדוקא בחטאת טעון מריקה ושטיפה אע"ג דנפגם טעמו אבל תרומה אם נפגם טעמו ועבר עליו לילה אחד לא בעינן מריקה ושטיפה וברייתא דקתני אם בישל בנ"ט ע"כ מיירי היכא דלא נפגם טעמו ואפשר ליישב דתלמודא התם בעי לשנויי אליבא דר"מ דס"ל בפרק השוכר נ"ט לפגם אסור דאם כן לדידיה על כרחין דסבירא ליה או כר"י דאותה אתא למעוטי תרומה או כר"ש דס"ל ק"ק אין טעונים מריקה ושטיפה וכמ"ש תרומה והא פריך דתרומה לא בעי מריקה ושטיפה והתניא כו' וא"כ לר"מ אפילו נימא דקרא בנט"ל מיירי מ"מ הא איהו ס"ל דנט"ל אסור ודוק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ד) </b>
+<b> יש </b> לי להקשות על דברי הרב וצאן קדשים דטעמא דר"מ משום דחטאת במשהו ושאר קדשים ליתא במשהו. וכי שערו בזה וידעו מה שיצא מדופני הכלי ומה שלא יצא ודאי אי מצד נותן טעם באוכל שנתבשל אח"כ נגע בה. שפיר הסברא דלא נשאר בכלי אלא משהו ר"ל שבהגעלה יוצא כ"כ מהבלוע שלא נשאר בו בלוע כ"כ שיתן טעם באוכל והיינו משהו שבכל פעם נתבטל בששים או אפילו יותר מששים אמנם הכא הרי נגע בו הכתוב שלא יהיה נותר בכלי לבער הנותר מן העולם בין לשיטת תוס' שם שלאחר זמן הנותר צותה התורה מו"ש בין לשיטת הר"מ [הלכות מע"הק פ"ח הלכה י"ד] שעקב אכילה צוה התורה מו"ש שלא יבוא לידי נותר מ"מ הרי צוה התורה שלא יהיה נותר ואיך שייך משהו בזה. וצ"ל שסברת משהו הוא שלא נשאר כל כך בהכלי שיחול עליו איסור נותר היינו שנשאר רק משהו והוא חצי שיעור וזה נגד השכל. דמי חדר תוך הכלי לראות דלא נשאר בו משהו בענין שאפילו חצי שיעור לא נשאר וכי שייך זה בכל הכלים בין שהוא כלי קטן בין שהוא כלי גדול ואמרינן שמשהו נשאר ולא יותר ועוד לפי דעת צ"ק דמשום משהו נגע בו והיינו דילפינן מניה לחמץ בפסח שהוא נמי במשהו תינח חמץ שאר איסורים מ"ט וצ"ל דבאמת בשאר איסורים מהני הגעלה גבי כלי חרס וא"כ לפ"ז מאי מקשה הש"ס בפסחים [ל' ב'] מתנור שעשה בו אלי' על רב הלא רב איירי בחמץ ואסור במשהו אמנם התם גבי תנור מודה רב וזה יש לדחות קצת דהא עכ"פ מדרבנן יהיה אסור אף אם נשאר משהו ועוד מהיכי תיתי לן לומר דגבי חטאת משהו אסור ולא גבי שאר קדשים. ורש"י דא"ל חולין [ק"ג ג'] קדשים במשהו אסור בכל הקדשים סבירא ליה הכי דבאמת מקשינן כל הקדשים להדדי מהקישא דזאת תורת חטאת עיין זבחים [צ"ח ב'] ובאמת אי הוי אמרינן דבכל קדשים משהו מותר רק בחטאת אסרה תורה משהו. יהיה מפורק בזה קושי' תוס' על רש"י זבחים [צ"ח ב'] ד"ה לא נצרכה כו' עיין עליו. ואולם היה קצת להעיר בזה דהתוס' ריש פרק ד"ח [צ"ב א'] בד"ה יכול הקשה היאך ילפינן דמתקדש בבלוע בכל הקדשים מהקישא וממעטי' לענין כיבוס מאי פסקא דלמא איפכא דממעטי' קדוש בבלוע ומרבי' ניתוז וכיבוס והיה לו לומר דמסתמא ממעטי' כבוס דלא מצינו בכה"ג בכל התורה כולה ומרבינן קדוש בבלוע כיון דמצינן בכה"ג דבלוע אוסר בטעם כעיקר בשאר איסורין וכדומה ואף אם ט"כע ל"ד דלא ילפינן מגעולי נכרים וב"בח ונזיר מ"מ הרי מצינו שאסרה התורה גבי הני ואמרינן דדמי להני משא"כ כיבוס לא מצינו בשום מקום וא"כ לפ"ז מה שלא מצינו בשום מקום לא אמרינן דהקשה התורה קדשים לשאר חטאת וכיון שלא מצינו איסור משהו בשאר איסורים א"כ מהיכי תיתי נאמר דהוקשו כל הקדשים לחטאת ולומר דבכל הקדשים משהו אסור ואמרינן דבכל הקדשים משהו מותר. ובהמבואר יש לתרץ הר"מ הנ"ל מע"הק דפ' כר"ח דחטאת פסולה בין שהי' שעת הכושר בין שלא הי' שעת הכושר אין טעון כיבוס והקשה התי"ט והרב ברכת הזבח לפ"ז ע"כ אותה להאי צריך ואיך פסק כרבי יהודא דאמר אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים טעון מ"וש מדאיצטרך אותה והרי אלה תרתי דסתרי המה לפי הש"ס זבחים [צ"ב ב' וצ"ו ב'] ואומר אני דהרמב"ם היה סובר דאף בלא אותה ילפינן קדשים קלים דטעון מ"וש מהקישא דכל הקדשים הוקשו לחטאת ולענין מ"וש ילפינן מני' דהא עיקר מו"ש משום הגעלה ומשום טעם כעיקר וכמו שאמרו חכמים מידי דהוי אג"נ עייש"ה. ורק שגבי קדשים צריכין נקיון גדול ואפי' שטיפה צריך וילפינן מני' רק לענין כלי חרס שישברו לא ילפינן מיני' דהחילוק הוא כיון דכתיב בחטאת יקדש לומר דמשהו אסור ובזה לא מקשינן שאר קדשים לחטאת והא דלא אמר ר"י טעמי' משום היקשא דאמר מדאיצטריך אותה למעט תרומה ל"ק כלל כיון דבאמת אית ליה אותה למעוטי תרומה דהוא סובר כר"ע לעיל דדוקא בשלא היה שעת הכושר אין טעון כיבוס וא"כ אותה למה לי ואיצטרך אותה למעט תרומה וא"כ ממילא מוכח דשאר קדשים איתקש והיינו שהוכיח להקישא והא דאצטריך למעט תרומה לשתוק כלל מאותה מהיכא תיתי ירבה תרומה ר"ל דסבירא ליה לר"י טעם כעיקר דאורייתא ומתורץ בזה קושית הרב פלתי דהקשה מאי הקשה הש"ס ממתני' דלא יבשל בה חולין דלמא ס"ל לר"י טעם כעיקר לאו דאורייתא ולפי באורינו שפיר הקשה הש"ס דא"כ ל"ל כלל אותה דעיקר הדין שמעינן מההיקש אם לא דריש כר"ש דקודש הקדשים דוקא ללמוד מני' דבזה לא אתקיש וראיה נכונה בזה לדברי הר"מ [הל' תרומות פט"ז הלכה י"א] דפסק דתרומה אין צריך הגעלה והשיג עליו הראב"ד מסוגיא דהכא דמוכח דצריך הגעלה וזה ליתא לדברינו דסוגיא דהכא קאי לפי שמוכח מר"י טע"כ דאורייתא אבל אנן קיי"ל טעם כעיקר דרבנן ואפילו מדרבנן א"צ הגעלה ע"ש בכ"מ דוק:<br><b> ולפי </b> מה שהעלנו דאתי נכון דדוקא חטאת איתא במשהו ולא שאר קדשים. נבאר נמי תלונותינו השנית על הצ"ק שהעמדנו עליו מה יועיל לנו שמוציא מכ"ח הבלוע בענין שלא נשאר כל כך טעם שיתן טעם בבישול מכל מקום ישאר נותר בעולם ומי ישער בשעלו דלא נשאר כ"א חצי שיעור בשלמא בכלי נחושת יוצא הכל אבל בכלי חרס אם אינו יוצא מי יודע היכן הדבר מגיע ואף שיכולין לשער שיוצא רוב הבלוע בענין שאינו נותן טעם מ"מ בלוע הנשארת היכן יכלנו לשער אם יש בו כזית אם אין וא"א לצמצם הדבר וא"כ אכתי מאי חילוק יש בין שאר קדשים לחטאת הכי לענין נותר. אמנם לאחר העיון י"ל דשיטת הר"מ כך היה בסוגייתינו דהנה באמת ראיתי דבר חדש מה שלא הרגיש בזה אחד מכל נושאי כלי הרמב"ם דבמריקה ושטיפה לחוד כתב הרמב"ם בהל' מע"ק שמריקה ושטיפה צריכה להיות עקב אכילה והיינו טרם שהבלוע נעשה נותר ואולם בשבירת כלי חרס גבי חטאת לא כתב הר"מ מזה מידי דאימת יהיה השבירה וכל דיני השבירה כתב הרמב"ם דצריך להיות בעזרה עיי"ש בהרמב"ם הל' מע"ק הל' י"ד משמע מסידור לשונו הצח דדוקא גבי מו"ש בעינן עקב אכילה ולא גבי שבירת כ"ח גבי חטאת והלא דבר הוא. ואומר אני דר"מ היה סובר דמב' טעמים צוה התורה הכא מ"וש האחד כפשוטו שלא יבשל בה בישול אחר ובליעתו יהיה נותר ויאסור התבשיל והשני שלא יעשה נותר ויבער מן העולם ולכן סובר הרמב"ם דיהי' עקב אכילה שלא יבוא לידי נותר כלל דהא הבלוע אם לא יגעיל וישטוף בעל כרחך יבוא לידי נותר לכן צוה התורה מריקה שהיא הגעלה ושטיפה שהיא הנקיון יותר הצריכין גבי קדשים משום חומרא דקדשים שלא יבוא כלל לידי נותר ולא יהי' רגע אחת שעברנו על לאו דלא תותירו כל זה בכלי נחושת דיוצא מידי דפיו מכל וכל אבל גבי כלי חרס דאינו יוצא מידי דפיו וע"כ נשאר משהו. ולפי מה שהערנו המשהו הזאת היינו שישאר אפילו כזית ולא נקראת משהו אלא לענין זה שאינה נותנת טעם בבישול שנתבשל בה אח"כ הצריך התורה השבירה לאו מפאת טעם השני לבער הנותר מן העולם דמאי אהני לן שבירה זו דהא נבלע עכ"פ בחרסין וכמ"ש התוס' ד"ה אלא קדירות עיי"ש סוף הדבור אלא משום טעם הראשון כדי שלא יאסור התבשיל שנתבשל בה אח"כ ולית ליה תקנה בהגעלה כיון דנשאר בו משהו והרי בחטאת אוסר משהו בתבשיל ולפיכך לא מצריך הר"מ שיהיה שבירה עקב אכילה דלמאי צורך דעקב אכילה הוא צורך שלא יהיה נותר וזה דוקא במו"ש ולא בשבירת כלים ובעינן רק השבירה שלא יתבשל בה בישול אחר ודי לנו אם שברי' מתי ששברי' כל זה בחטאת דאוסר במשהו אבל בשאר קדשים דאינו אוסר במשהו מיהו דבעינן מריקה ושטיפה מפאת ב' טעמים שלא יתבשל אח"כ ויאסור בבלוע גדולה בנותן טעם וגם להוציא מידי נותר במה שיכלנו מ"מ שבירת כלים ללא צורך דמגעילין גם כלי חרס ואף אם אינו יוצא מידי דפיו ונשאר משהו הרי אינו אוסר התבשיל שמשהו אינו אוסר אם לאו בנותן טעם ואף אם נשאר כזית והוי נותר מ"מ לא ישבר דהאי שבירה לא יועיל. לא מעלה ולא מוריד דהא עכ"פ נבלע בחרסין ובאמת יש לי בסוגיא זו אריכות דברים הרבה בענין נט"ל ומשהו ושלא כדרך הנאתן דאם שלא כדרך הנאתן אסור נט"ל נמי אסור והרי בקדשים שלא כדרך הנאתן אסור כדמוכח מש"ס פסחים [כ"ו א']. ולפ"ז מסולק קושי' הרא"ש והתוס' ע"ז שהביא הרב המחבר פה דהקשו הא נט"ל הוא דהלא אסור נט"ל דהרי שלכד"ה אסור והוא עצמו נט"ל ואולם אנכי פה כרושם דברים בעלמא ואנכי שונא האריכות פה שאין מקומינו:
+<b>אלא </b>
+<b> מניחן לאחר הפסח ומבשל בהם.</b> כתב ה"ה פסק כשמואל דפליג אדרב דאמר ישברו כו' הנה התוס' בפ' כ"ש ד"ל ד"ה אמר רב קדרות כו' כתבו וז"ל בפ"ב דע"ז גבי עכבר' בשיכר' אשבוחי משבח מספ"ל אי קסבר רב נט"ל מותר ועכברא בשיכרא אשבוחי משבח ואי ס"ל מותר אפ"ה קאמר הכא כו' בדיעבד שרי אבל לכתחילה אסור ועוד דהתם שרי לפי שפוגם טעמו כמו שהוא בעין אבל הכא אינו פוגם אלא מחמת ששהא בדופני הכלי עכ"ל. והנה לכאורה נראה מדבריהם דלתי' הב' לא שני לן בנט"ל בין דיעבד לכתחילה ואם הדבר כן ק' דאכתי תיקשי להו דשמואל דקאמר אשוו זבינייכו אכדייכו ואי לא דרשינן להו כר"ש דמשמע דלר"י קדרות בפסח ישברו ואמאי הא הוה ליה נט"ל ושמואל ס"ל דנט"ל מותר אפילו היכא שאינו פגום אלא מחמת ששהה בדופני הכלי וכדאיתא בפ' אין מעמידין דל"ו דקאמר התם א"ל שמואל לרב בשלמא לדידי דאמינא זליפתן של כלים אוסרתן היינו דכי אתא ר"י בר שמואל ואמר דרש רב שמן ר"י ובית דינו התירוהו קסבר נט"ל מותר וכ"כ התוס' שם ד"ה בשלמ' לשמואל דסבר דנט"ל מותר שיהיה מחזיק דברי רבי שמלאי יע"ש הרי דאף בזליפת כלים שאינו פוגם אלא מחמת ששהא בדופני הכלי אפ"ה ס"ל לשמואל דנט"ל מותר וכן ק' למאי דקאמר בגמ' ואזדא שמואל לטעמיה דא' שמואל להנהו דמזבני כנדי כו' דת"ל דשמואל לטעמיה דס"ל נט"ל מותר ולכאורה היה נראה לומר דאף לתי' הב' אזלי ומודו דיש לחלק בין לכתחילה לדיעבד אלא דמה שהוצרכו לתי' הב' לומר דהכא גבי קדרות ס"ל לרב דאפילו בדיעבד אסור הוא משום מאי דפריך בגמ' ולישהינהו אחר הפסח וליעבד להו שלא במינן ומשני גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינן והשתא אי טעמיה דרב דאמר ישברו היינו משום אסור לכתחילה גרידא ק' דהיכי גזרינן שלא במינן אטו מינן כיון דבמינן גופה אינו אסור אלא לכתחילה ומדרבנן הו"ל גזירה לגזירה משו"ה הוצרכו לומר דהכא מודה רב דנט"ל אסור אפי' בדיעבד דהשתא גזרי' שפיר שלא במינן אטו מינן אמנם לשמואל דקאמר אשוו זבינייכו כו' ל"ק להו דאיכא למימר דאע"ג דשמואל ס"ל דנט"ל מותר היינו דוקא בדיעבד אבל לכתחילה אסור וא"כ אי משום טעמא דנט"ל מותר נהי דשלא במינן מותר משום דהוה ליה גזירה לגזירה כמ"ש אבל במינן מיהא אסור לכתחילה וא"כ משום הכי הוצרך שמואל לומר דרישנא להו כר"ש אך כד מעיינין שפיר אין זה נכון ממ"ש התוס' בדיבור שאחר זה וז"ל ור"י מפרש דכיון שהקדרות של חרס אם יהיו אסורים ואין להם תקנה זה חשוב דיעבד ואע"ג דלענין איסור קדרה שאינה בת יומא אסרי' לה אע"פ שאין להם תקנה משום דהתם בלע איסור הרבה אבל הכא ליכא אלא משהו והואיל שלא במינן הוא יכול לבטלו וכדיעבד דמי עכ"ל. ולפי הנראה ודאי שדעת ר"י ז"ל כתירוץ הב' ולא כתי' הא' שכתבו דהיינו טעמא משום דנט"ל לכתחילה אסור שהרי לדעת ר"י כיון דהקדרות של חרס ואין להם תקנה וליכא אלא משהו חשיב דיעבד וכן נראה דעת רש"י ז"ל שכתב בד"ה אמר רב וז"ל ועוד דקי"ל נט"ל מותר הרי דס"ל דלמאי דקי"ל נט"ל מותר קדרות בפסח אינן טעונין שבירה אע"ג דלכתחילה מיהא נט"ל אסור אלא משמע דס"ל דהכא חשיב דיעבד כיון שהם של חרס וליכא אלא משהו וכתי' ר"י ז"ל וכיון שכן הדק"ל לדשמואל אמאי אצטריך לטעמא דרשינא להו כר"ש ת"ל דאיהו ס"ל דנט"ל מותר ויש ליישב בדוחק דאיצטריך לטעמא דר"ש לאשמועי' דאפי' בקדירות הידועים לנו שנשתמשו בהן חמץ הרבה אפ"ה שרי ודוק ודע שמדברי ר"י הללו שכתבו התו' ואע"ג דלענין איסור קדירה כו' נראה דס"ל דטעמא דקדירה שאינה בת יומא אסורה והמאכל מותר הוא משום דנט"ל לכתחילה אסור ומש"ה אסור לבשל בה לכתחילה ואם עבר ובשל מותר:<br><b> האמנם </b> התוס' בפ' בתרא דע"ז בסוף דע"ו ע"א ד"ה מכאן ואילך כתבו וז"ל ויש לתת טעם מה ראו להתיר המאכל ולאסור הקדירה לפי שהקדירה היה בה איסור גמור תחילה אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם יע"ש וא"כ לפי דבריהם ז"ל כונתם נראה דל"ק להו מידי מקדירה שאינה בת יומא דהתם לאו משום טעמא דלכתחילה הוא אסור אלא משום דבלע איסור גמור תחיל' ומהתימה למה שראיתי בהגהות אשירי שם שכתב משם ר"י וז"ל אבל קדרה אי שרית בה לבשל כו' אבל אין לומר הטעם דאין להתיר לבשל בקדרה לפי שזה היה לכתחילה ונט"ל לכתחילה אסור דהא כיון שטעונין שבירה הו"ל כדיעבד כר"י עכ"ל. ויש לתמוה שהרי מדברי ר"י שכתבו התוס' מבואר דס"ל דטעם דקדרה שאינה בת יומא אסור הוא משום דנט"ל לכתחילה אסור דאל"כ לא תיקשי להו מידי וצ"ע והחכם השלם הרב ועצום כמוהר"י אשכנזי ז"ל הקשה לדברי התוס' בתי' הא' שכתבו דה"ט דרב דאמר קדרות בפסח ישברו משום דנט"ל לכתחילה אסור ממ"ש התוס' באותו פרק דכ"ו ע"ב ד"ה בין חדש וז"ל אע"ג דזוז"ג דוקא בדיעבד מותר כדמוכח ס"פכל הצלמים זוז"ג דהכא חשיב כדיעבד דאם יאמר חדש יותץ יפסיד התנור עכ"ל וא"כ הכא נמי כיון שהקדרות של חרס אין להם תקנה אלא שבירה חשיב דיעבד ואיך כתבו התוס' דחשיב לכתחילה ואף אם נאמר דהתו' בההיא דחדש יותץ ס"ל כתירוץ הב' שכתבו הכא מ"מ אכתי קשה דלפי תירוץ הא' דהכא מה יענו לקו' דהתם והנה לדברי התוס' היה אפשר לומר דס"ל דקדרות של חרס יש להן תקנ' בחזרת כבשונות וכמו שכתב הרא"ש שכן דעת התוספ' ואם כן כיון דאיכא תקנתא בחזרת כבשונות חשיב כלכתחילה ממ"ש גבי תנור שהסיקו בקשין של כלאי הכרם דלית להו תקנתה כלל אפי' בחזרת כבשונות משום שדרכו להסיקו כל שעה מבפנים ולאו כפנים חדשות דמי כמ"ש התוספ' לקמן ד"ה התורה העידה יע"ש ומ"ש התוס' משם ר"י דקדרות של חרס כיון שאין להם תקנה אלא שבירה חשיב דיעבד אפשר דס"ל דכבשונות לא שכיחי והילכך חשיב כמי שאין להם תקנה מיהו הדבר הק' הוא לדעת הר"ן ז"ל שכתב כתירוץ הא' שכתבו התו' דה"ט דרב משום דנט"ל לכתחילה אסור וכתב וז"ל ואע"ג דלרב אי אפשר שלא לשבור הקדרה אפ"ה לא הוי כדיעבד ואלו בההיא דתנור כתב דה"ט משום דכיון דלית ליה תקנתה אלא בנתיצה כדיעבד דמי ולדעתו אין לומר כמ"ש לדעת התוס' שהרי מדברי הר"ן ז"ל בההיא דהתורה העידה על כלי חרס כו' מבואר דס"ל דחזרת כבשונות לא מהני בקדרות של חרס ולכן נראה ליישב דלא דמי דבשלמא בההיא דתנור דמה שאסרו חכמים זוז"ג לכתחילה לאו היינו משום גזירה דלא ליהנו באיסור תורה דהתם ודאי אי שרינן ליה ליהנות מן התנור שהסיקו בקשין של כלאי הכרם לא אתי למיטעי ליהנות מן האיסור עצמו דבהא ודאי לא טעו אלא דכך רצו חכמים לומר דלכתחילה לא יהנה מהאיסור והילכך כיון דלית ליה תקנתא אלא נתיצה חשיב דיעבד משא"כ הכא דכיון דטעמא דקדרה שאינה בת יומא אסורה לכתחילה לבשל בה הוא משום גזירה אטו בת יומא כדאיתא בסוף ע"ז אם כן בשאינה בת יומא אתי לבשל בבת יומא ואדרבא בקדרה של חרס כיון דלית להו תקנתא איכא למיגזר טפי אטו בת יומא כיון דלא משכח להו תקנתא כנ"ל והר"ן ז"ל כתב ליישב קו' התוס' בשם יש מי שתי' דלא מצינן למיפשט מהכא משום דאפילו מאן דאית ליה נט"ל מותר ה"מ באיסורין שהם אוסרים בנט"ל אבל חמץ שאוסר במשהו כיון שאין הולכים בו אחר נתינת הטעם אפילו נט"ל אסור יע"ש וראיתי להר"ב ת"הד סי' קכ"ח הביאו מרן הב"י סי' תמ"ז שכתב שגדול אחד נסתפק היכא דהוי משהו וגם נט"ל אי אסרינן דאיכא למימר דאף האוסרים מודו בהכי וכתב שנר' לו להוכיח קצת שאין לחלק מדברי המרדכי יע"ש ויש לי לדקדק דתיפשוט ליה מדברי הר"ן הללו שהרי הר"ן כתב בסמוך לזה דסתם קדרות של חמץ אי אפשר שיבא לידי נתינת טעם שסתם קדרות אין משתמשין בהם חמץ הרבה והכריח כן מהא דפריך בגמ' ונשהינהו לאחר הפסח ונעביד בהו שלא במינן יע"ש וא"כ אם איתא דהיכא דהוי משהו וגם נט"ל כ"ע מודו דשרי אם כן איך כתב דטעמיה דרב משום דנט"ל אסור בחמץ הא כיון דליכא אלא משהו כ"ע מודו דשרי ודוחק לומר שדעת יש מי שתי' שכתב הר"ן כדעת הרמב"ן שכתב שם הר"ן שהאריך בליקוטיו לתרץ קו' זו הא דפריך בגמרא ונשהינהו לאחר הפסח ומשמע שלדעת הרמב"ן קדרות של חמץ נמי יש בהן בכדי נתינת טעם דכל כי האי הי"ל להר"ן לפרש ותו שכשדחה הר"ן דברי יש מי שתירץ הי"ל לדחותם מהאי טעמא נמי כיון שלפי דעתו קדרות של חמץ אין בהם כדי נתינת טעם גם ממ"ש הטור סי' הנז' שדעת רש"י דנט"ל מותר בפסח נראה שדעתו דאין לחלק בהכי שהרי משמע ודאי שמ"ש הטור כן הוא ממ"ש רש"י בד"ה אמר רב ז"ל ולית הלכתא כוותיה מתרי טעמי כו' ועוד דקי"ל נט"ל מותר וזה משעברו עליו ימי הפסח הופג טעמו עכ"ל וכן כתב הרב ב"ח שמדברי רש"י הללו הוא שכתב הטור כן והשתא אם איתא דהיכא דהוי משהו וגם נט"ל כ"ע מודו דשרי אין ראיה מדברי רש"י הללו כלום דשאני קדרו' בפסח הוי משהו ונט"ל שהרי דעת רש"י דקדרות של חמץ אין בהן כדי נ"ט וכנראה בהדיא ממ"ש בד"ה ולעביד בהו וז"ל דחמץ שלא בזמנו במשהו מותר והאי משהו חשיב להו עכ"ל ומשו"ה כתב רש"י דלית הלכתא כוותיה דרב דכיון דקי"ל נט"ל מותר אע"ג דבחמץ בפסח החמירו היכא דאיכא תרתי לא מחמרינן ולעולם היכא דיש בו כדי נ"ט ס"ל לרש"י דאסור:<br><b> אמנם </b> אחר העיון קצת נראה דלא ק' מידי דודאי מה שנסתפק הר"ב תה"ד היינו טעמיה משום דכיון דחמץ בפסח במשהו אינו אלא מדרבנן איכא למימר דכי החמירו דנט"ל אסור בפסח היינו דוקא היכא דאם היה טעמו לשבח היה אסור מדאורייתא אמנם במשהו כיון דאינו אלא מדרבנן משום דהו"ל דבר שיל"מ וא"נ משום דלא בדילי אינשי כולי' שתא כמ"ש ז"ל הו"ל תרי דרבנן וכולי האי לא מחמרינן וא"כ מדברי הר"ן שכתב בשם יש מי שתי' אין ראיה כלל דהתם אליבא דרב קיימינן דס"ל דהלכה כר"י דמין במינו במשהו ומדאוריית' נמי אסור ולרב ודאי כיון דס"ל דמין במינו במשהו מדאורייתא פשיטא ודאי דלדידיה נט"ל אפי' במשהו אסור ומשו"ה קאמר דקדרות בפסח ישברו ובהכי ניחא ג"כ מ"ש הטור שדעת רש"י דנט"ל מותר בפסח שהרי דעת רש"י ז"ל דקי"ל כר"י דמין במינו במשהו כמ"ש בשמעתין ד"ה אמר רבא וא"כ כיון דלדידיה מין במינו במשהו דאורייתא פשיטא ודאי דנט"ל אסור במשהו וא"כ אי ס"ל לרש"י דבאיסורין שהן במשהו נט"ל אסור איך כתב דלית הלכתא כרב משום דקי"ל נט"ל מותר כנ"ל נכון ועיין במר"ן ז"ל בי"ד סוף סי' ק"ג שכתב וז"ל כתוב בא"ח בשם הר' ש"ט פלכו אין אומרים נט"ל מותר אלא באיסור שהוא בטל בס' אבל איסור שצריך שיעור גדול מזה כגון בריה או תרומה אפי' פגום אסור ובטור א"ח סי' תמ"ז כתבתי שאין דעת רוב הפוסקים כן עכ"ד:<br><b> וראיתי </b> להרב בני יעקב ז"ל בהגהותיו על הטור שתמה לדעת הר' ש"ט ז"ל ממ"ש בירושלמי פ"י דתרומה מ"ה אמתני' דקתני תלתן שנפל לתוך הבור בתרומה ובמעשר אם יש בזרע כדי ליתן טעם בשביעית ובכלאי הכרם ובהקדש אם יש בזרע או בעץ כו' ואין העץ פוגם וחוזר ופוגם מתני' כמ"ד נט"ל אסור כו' יע"ש הרי בהדיא דאפי' בתרומה אמרי' נט"ל מותר ולכאורה הי"ל להרב ז"ל להקשות קו' הלזו לדעת הרשב"א וסיעתי' הסוברי' דכל שאיסורו במשהו נט"ל אסור שהרי במתני' מני בהדייהו שביעית והקדש דאיסורן במשהו כדאיתא בנדרים דף נ"ח ואפי"ה קאמר דנט"ל מותר:<br><b> ואולם </b> אחר העיון קצת נראה ודאי דלהרשב"א וסיעתיה ל"ק ולא מידי משום דאיכא למימר דכי פריך בירושלמי ואין העץ פוגם כו' אחלוקת תרומה דתני מתניתין דאם יש בו כדי ליתן טעם אסור הוא דפריך אבל אחלוקת שביעית והקדש ה"נ דלא ק"ל דהנהו כיון שאיסורן במשהו נט"ל אסור וזה פשוט:<br><b> ואמנם </b> עיקר קו' נר' דלק"מ ולא ידעתי אדק"ל מהירוש' אמאי ל"ק ליה בפשיטות ממתני' דע"ז דקתני בהדיא זה הכלל כל שבהנאתו בנ"ט אסור כל שאין בהנאתו בנ"ט מותר כגון חומץ שנפל ע"ג גריסין הרי דאף ע"ג דיין נסך במשהו קתני מתני' דנט"ל מותר אלא ודאי הדבר ברור דע"כ לא כתבו ז"ל אלא דוקא במין במינו דאיסורו במשהו וכן בתרומה דעולה בא' ומאה ה"ד במין במינו אבל במין בשא"מ איסורו בנ"ט וכמבואר בדברי רבינו ז"ל פט"ו מה' מ"א ומש"ה פריך בירושלמי שפיר בתלתן שנפל לתוך היין כיון דמין בשא"מ הוא ובטל בס' ואין העץ פוגם כו' ומתני' דע"ז נמי מתרצתא בהכי דיין נסך דאיסורו במשהו אינו אלא במין במינו וזה פשוט ומבואר שם בע"ז דס"ו בדברי התו' דבור המתחיל מכלל יע"ש:<br><b> ואולם </b> אי ק"ל הא ק"ל ממ"ש הירוש' סמוך ונראה אמתני' דקתני זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה כו' אסור הדא אמרה לא לשבח לפגם אסור מתני' ר"ש היא דר"ש אמר נט"ל אסור והא ר"ש אמר נט"ל מותר כו' יע"ש הרי דאע"ג דזיתי חולין עם זיתי תרומה מין במינו הוא ואינו עולה אלא בא' ומאה ואפי' הכי קאמר דנט"ל מותר וצ"ע עוד ראיתי במכתב לא ידעתי למי מקדושים שהק' ממתני' דפ"ב דערלה דתנן שאור של חולין שנפל לתוך עיסה וחימצה ואח"כ נפל שאור של תרומה ושל כלאי הכרם ויש בו כדי לחמץ אסור ור"ש מתיר ומבואר בפרק בתרא דע"ז דס"ח דטעמיה דר"ש משום דהוה ליה נט"ל הרי דאף בתרומה אמרינן נט"ל מותר וליכא למימר דמיירי במין בשא"מ דסתם שאור לא שכיח אלא במין במינו כמ"ש התי"ט פ"ב דערלה מ"ז יע"ש ותירץ דהתם היינו טעמא דמתיר ר"ש משום דשמעיה לת"ק דקתני ויש בו כדי להחמיץ אסור והיינו אפילו יש בו לעלות בק"א דאי בשאין בו לעלות בק"א אפי' אין בו כדי להחמיץ אסור וכדתנן יש בו כדי להחמיץ בין שיש בו לעלו' בק"א כו' אסור ואהא פליג ר"ש דאי משום מחמיץ אסרת אפי' ביותר מק"א כיון שהוא נט"ל מותר אבל לעול' דאם אין בו לעלו' בק"א מודה ר"ש דנט"ל נמי אסור דלא תליא בטעמא אלא בשיעורא את"ד ז"ל והנראה שדעתו ז"ל דע"כ לא כתב הר' ש"ט דבתרומה כיון דלא בטיל בס' נט"ל אסור אלא דוקא בשנפלה בפחות מק"א אבל ביש בו לעלות בק"א אפי' בחמץ דאיסורו במשהו נט"ל מותר ולדעתי אכתי ק"ל ממ"ש בירושלמי שם בפ"ב דערלה תניא שאור של שביעית ושל תרומה כו' בזה כדי לחמץ ובזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו אסור לזרים ולכהנים ראב"ש מתיר לזרים רבי אבהו בשם ר"י בעי מה בין תרומה אצל הזרים מה בין אצל הכהנים כו' שביעית אפילו אצל הכהנים אסורה הדר אמר ר"י הפתר שנפל שאור של תרומה תחילה לא בא שביעית אלא לפגום כו' יע"ש ובהרב שדה יהושע הרי דאע"ג דשביעית אוסרת בכ"ש כדתנן בשביעית ובנדרים אפילו הכי נט"ל מותר וכמו כן קשה לדעת הרשב"א ז"ל וסיעתיה דס"ל דכל שאיסורן במשהו לא אמרינן נט"ל מותר וליכא למימר דהכא מיירי בשנתערב משהו משאור של שביעי' שכיון שהוא משהו ונט"ל מותר לכ"ע שהרי הר' תה"ד נסתפק בזה והכריח מדברי ראבי"ה דאפילו בדאיכא תרתי משהו ונט"ל אסור:<br><b> ואולי </b> נאמר שהם ז"ל סוברים דבשביעית לאחר הביעור שנתערב יש לו ביטול בס' ומפרשים מ"ש בנדרים דנ"ח אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנ"ט כפי' הר"ן שפי' וז"ל אף הן לא אמרו שה"ז אוסרת בכ"ש אלא לענין שצריך ביעור לאוכלו קודם הביעור דהוה ליה דבר שיש ל"מ כיון דאפשר לאוכלו קודם הביעור אבל לאכילה כלומר אם נתערב לאחר הביעור כו' בין במינה בין שלא במינה בנותן טעם עכ"ל ושלא כפירוש הרע"ב ז"ל וכבר כתבתי בזה במקום אחר באורך ומתני' דפ"ב דערלה מיירי בשאור שביעית שנתערב אחר הביעור כמ"ש הר"ב שדה יהושע ז"ל ע"ש ודו"ק:<br><b> תו </b> ק"ל לדעת הר' ש"ט ז"ל דס"ל דבתרומה כיון שאינה עולה אלא בק"א נט"ל אסור מה דגרסינן בפ"ב דע"ז דס"ט ע"א גבי עכברא דנפל לשיכרא ולחלא רבינא סבר לשעורי בק"א אמר לא גרע מתרומה דתנן תרומה עולה בק"א כו' והילכתא אידי ואידי בשיתין וכן כל איסורא שבתורה והשתא לדעת הרב ש"ט ז"ל כיון דס"ל לרבינא דעכבר אין לו ביטול אלא בק"א כתרו' ע"כ ס"ל דנט"ל אסור ואלו שם אמרינן ההוא עכברא דנפל לחביתא דשיכרא אסרה רב לההוא שיכרא אמרוה רבנן קמיה דרב ששת נימא קסבר נט"ל אסור כו' ובתר הכי אמרינן אמר רבא הלכתא נט"ל מותר ועכברא בשיכרא לא ידענא מ"ט דרב אי משום דקסבר נט"ל אסור כו' ולית הלכתא כותיה כו' וליכא למי' דרבינא פליג אהני רבנן ורב ששת ורבא דהא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר דכל כי האי הו"ל לתלמודא לפרש ולומר דהא דרבינא פליגא אכל הנהו דלעיל ולא למסתם סתומי וצ"ע:<br><b> ודע </b> שהסמ"ג ז"ל עשין ע"ח כתב שדעת הר"א ממיץ דכל איסורין שהן במשהו נט"ל אסור וכתב וז"ל וראיה לך דאמרינן פרק כ"ש אמר רב קדירות בפסח ישברו ואמאי לשהינהו עד לאחר הפסח ולעביד בהו שלא במינן ומשני גזירה דילמא אתי למעבד בהו במינן פי' ובמינן אמר רב דאסור וטעם זה שבקדרות פגום הוא לאחר יום ראשון ומה יש לחוש אי עביד בהו במינן א"ו ש"מ נט"ל אסור עכ"ד ויש לדקדק עליו למה זה הוצרך להביא ראיה ממאי דפריך בגמרא לישהינהו עד לאחר הפסח והלא ממילתיה דרב גופיה דקאמר קדרות בפסח ישברו מיניה נשמע דנט"ל אסור בפסח דאל"כ אמאי ישברו וכמו שהק' התוס' וכמו שכן כתב הר"ן ז"ל בשם יש מי שתיר' ליישב קושיית התוספו' הלזו אעיקר מימרא ונראה אצלי שדעתו ז"ל דמעיקר מימרא דרב אין ראיה דאע"ג דס"ל בעלמא דנט"ל מותר הנ"מ בדיעבד ולהתיר התבשיל שנתבשל בו אבל לכתחילה אסור ולהכי קאמר דישברו וכמו שתירץ התוספ' לחד תי' אמנם ממאי דפריך בגמ' אמאי ישברו לישהינהו עד אחר הפסח ונעביד בהו שלא במינן ומשני גזירה דילמא אתי למעבד בהו במינן ק"ל שפיר דאי טעמיה דרב דקאמר ישברו הוא משום אסור לכתחילה גרידא ק' דהיכי גזרינן שלא במינן אטו מינן כיון דבמינו גופיה דקאמר אינו אסור אלא לכתחילה הו"ל כעין גזירה לגזירה אלא ש"מ דנט"ל אסור וכמ"ש לעיל כן נ"ל וראיתי להרא"ם ז"ל בתוספותיו על הסמ"ג שנרגש מזה וכתב וז"ל אבל ממילתיה דרב גופי' דקאמר קדרות בפסח ישברו ולא יבשל בהן בפסח אין ראיה דאיכא למימר דאפילו את"ל בדבר שאיסורו במשהו נט"ל מותר הכא אסור משום דלא התירו אלא דיעבד אבל לכתחילה לא גזירה אטו בת יומא והכא לכתחילה הוא אם היה אפשר להשהותן עד אחר הפסח לבשל בהן אבל השתא דפריך תלמוד' ולשהינהו כו' ומשני גזיר' כו' דלי' בהו תקנת' בשום אופן חשיב כמו דיעבד ואפי"ה אסרו כו' אבל קצת קשה דפ"ב דע"ז מספ"ל לתלמודא אליבא דרב אם נותן ט"ל מותר אליבא דרב או לא וא"כ אין לפשוט מדאסר לאחר הפסח ש"מ נט"ל אסור בדבר שאיסורו במשהו דאיכא למימר דטעמיה דרב משום דס"ל נט"ל אסור כו' אבל אי הוה ס"ל דנט"ל מותר הוה שרי לגבי חמץ נמי את"ד ובעניותי לא אדע שכול איך היה אפשר לומר דטעמיה דרב משום דנט"ל אסור לכתחילה כיון דאפשר להשהותו אחר הפסח דאם היה אפשר להשהותן אחר הפסח היכי קאמר רב קדרות בפסח ישברו ישהא אותן אחר הפסח היל"ל אלא מוכרח ממילתיה דרב גופיה דאסור להשהותן וכמו כן הקשו התוס' ממלתיה דרב גופיה מה שהקשה דדילמא טעמיה דרב משום דס"ל נטל"פ אסור לא ידענא מאי ק"ל דראי' הר"א ממיץ מבוארת שכונתו להקל דהיכי מספ"ל לרבא אי ס"ל נט"ל אסור או מותר ותיפשוט מהכא דס"ל נט"ל אסור וכמו שהק' התוס' וזה פשוט:<br><b> ודרך </b> אגב אומר שראיתי למרן הב"י ז"ל בסי' הנזכ' דברים תמוהים בעיני שכתב על מ"ש הטור וכן התיר רש"י בשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח וז"ל יש לדקדק שאם חשש האסור הוא מחמת הכלי שנמלחו בו הא בעינן שיהא בהיתר ס' כנגד כל הכלי כו' ועוד ק' דאמאי נקט טעמא מפני שנתערב קודם לכן עדיפא מינה הו"ל לומר דסתם כלים אינן בני יומא כו'. ודוחק לומר דמיירי בשלא נמלחו בכלי אלא ע"ג עצים וכיוצא בזה שאין חששא בהם אלא מחמת המלח שלא נבדק דבהכי שייך דאית בהו ס' דא"כ לא הו"ל למשרי סתמא כו' יע"ש הנה מה שהקשה דאי חשש האיסור הוא מחמת הכלי הא בעינן כו' הוא תמוה שהרי דעת רש"י ז"ל דטעם חמץ בקדרה אינו אלא משהו וכדעת התוספ' והר"ן כמ"ש גם מ"ש ודוחק לומר דהכא מיירי בשלא נמלחו בכלי כו' יש לדקדק דא"כ אמאי לא תי' בפשיטות דמיירי אפי' בנמלח בכלי ואע"ג דאין בו ס' כנגד הכלי משום הכלי אין בו חשש איסור לרש"י דרש"י ז"ל לשיטתיה דס"ל נט"ל מותר ולא חשש רש"י אלא מחמת המלח שלא נבדק ומש"ה כתב רש"י ז"ל דכיון דיש בו ששים שרי וצ"ע:<br><b> כתב </b> הטור ז"ל סימן הנז' שדעת רשב"ם ז"ל דנט"ל בפסח אסור ויש לתמוה שהמרדכי ז"ל כתב פ' כ"ש דף רנ"ח ע"ב וז"ל והנה רשב"ם ור"י מפרגם ור"י מפריש ס"ל דנט"ל בפסח מותר כו' גם בהג' אשירי פ' אין מעמידין ד"ז ע"ב כתב שדעת רשב"ם דנט"ל מותר אפילו בפסח וצ"ע:<br><b> ולענין </b> אי חזרת כבשונות מהני לכלי חרס כתב הרא"ש ז"ל בפ' כ"ש וז"ל כתב ראבי"ה יש אומרים דאין מועיל לקדרות ליבון ע"י חזרת כבשונות דחייס עלייהו דילמא פקעי ולא מלבן להו שפיר כו' ושגגה היא בידם דלא אמרו חכמים כן כו' וכן מוכח בפ' דם חטאת דפריך וליהדרינהו לכבשונות ומשני שאין עושין כבשונות בירושלים משמע הא לא"ה שרי כו' יע"ש וכתב הפר"ח סי' תנ"א דלדעת יש אומרים יש לדחות דדוקא במקדש התירו משום דכהנים זריזים הם ועוד דכיון דלאו מדידהו ליכא למיחש למידי וכן כתב הר"ן ז"ל בהדיא דדוקא במקדש התירו יע"ש ויש לדקדק טובא דכיון דבמקדש ליכא למיחש דילמא חייס עלייהו א"כ ק' קדרות במקדש אמאי ישברו לימלינהו גומרי ומאי משני בגמרא לפי שאין עושין כבשונות בירושלים אכתי תקשי דלימלינהו גומרי וראיתי להרב בני חייא ז"ל בלשונות הרמב"ם דף י"ח הק' כן משם מורינו הרב המופלא מוהרח"א ז"ל והוא ז"ל תי' דאפשר דסברי היש אומרים וראב"ן דכיון דגבי קדשים כתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר לכן אם מחזירין לכבשונות חשוב ככלי חדש שכן דרך כלי חרס כשעושין אותם נותנן בכבשן ופנים חדשות באו לכאן אבל היסק דמילוי גומרי לא חשיב פנים חדשות למהוי כעין שבירה וכמבואר בדברי הרא"ש שכתב אבל בהיסק בלא כבשן אין כאן פ"ח יע"ש ולע"ד אחר המחילה אין תי' זה נכון דאם איתא דמלוי גומרי לא מהני ד"ת אע"ג דיוצא מידי דופיו ע"י היסק משום דגזירת הכתוב היא דבעינן פ"ח כעין שבירה א"כ היכי מוכח בפרק כ"ש דכלי חרס לא מהני בהו הגעלה משום דהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו ודילמא שאני התם דגזרת הכתוב היא דבעי שבירה שהרי אע"ג דיוצא מידי דופיו ע"י הסקה אפ"ה לא מהני ד"ת משום דלא חשיב כפ"ח ואם כן מכ"ש הגעלה דלא חשיב פ"ח והתוס' ז"ל בד"ה התורה העידה הוקשה להם מעין קו' זו דמאי ראיה מייתי שאני התם דגזירת הכתוב היא דאפי' אבישול בלא בלוע כגון שתלהו בתנור בעי התם רבא כ"ח אי טעונין שבירה או לא ותירץ דמאחר שהתיר הכתוב בכלי נחושת במריקה ובכלי חרס לא התיר ש"מ דטעמא משום בליעה הוא דזה יוצא מידי דופיו וזה אינו יוצא אלא דאפילו הכי בישול בלא בלוע טעון שבירה לפי שהחמיר הכתוב לחושבו כבלוע יע"ש והשתא כפי דעת הרב ז"ל דאע"ג דכ"ח יוצא מידי דופיו ע"י הסקה אפ"ה לא מהני ד"ת ק' טובא דאכתי נימא דע"י הגעלה יוצא מידי דופיו דומיא דכ"נ ואע"ג דכ"נ מהני מריקה ושטיפה אפ"ה בכלי חרס גזרת הכתוב היא דלא מהני כי היכי דלא מהני הסקה אלא ודאי משמע דמילוי גומרי מהני ד"ת גבי חטאת ואי ק"ל אם כן למה הוצרך הכתוב שבירה לימלינהו גומרי כבר התוס' ז"ל בזבחים דצ"ו ד"ה אלא קדרות הקשו כן ותיר' דחדוש הוא שהתיר הכתוב בשבירה דהו"א דלא מהני שבירה כיון שעדיין טעם החטאת בחרס צריך שיהיה הטעם בטל מן העולם כמו בכ"נ מריקה ושטיפה אבל הא פשיטא דכ"ש היסיקה דמהני טפי יע"ש:<br><b> וראיתי </b> להרב צאן קדשים ז"ל שהקשה לדברי התוספו' ז"ל הללו דא"כ קשה דמאי ראיה מייתי דהתורה העידה על כ"ח שאינו יוצא כו' נימא דלעולם יוצא מידי דופיו על ידי הגעלה דחידוש הוא שהתירה הכתוב בשבירה יע"ש שהניחו בצ"ע:<br><b> ולע"ד </b> לק"מ דתלמודא הכי מייתי דאם איתא דהגעלה מהני בכ"ח אמאי כתב רחמנא מריקה ושטיפה בכ"נ ושבירה בכ"ח לכתוב רחמנא תרווייהו בכ"ח ובכ"נ ונימא הכי וכלי נחושת או כ"ח אשר תבושל בו ומורק ושוטף במים או ישבר דהשתא הוה שמעינן תרוייהו דמריקה ושטיפה ושבירה מהני בכ"ח אלא ודאי דמריקה ושטיפה לא מהני בכ"ח ומשום הכי לא כתיב בכ"ח אלא שבירה לבד דמהשתא כי ק"ל אמאי לא כתיב הסקה איכא למימר שפיר דרבותא אשמועינן כנ"ל פשוט:<br><b> וראיתי </b> למורינו הרב בס' מ"ק דצ"ד ע"ב שהקשה קושית התוס' ז"ל דאמאי אמרה התורה ישבר למלינהו גומרי דבדאורייתא לא שייך גזירה דילמא חייס כו' ולפי הנראה אשתמיט מיניה דברי התוס' הללו והוא ז"ל תי' עמ"ש רבי' פ"ה מה' יסו"ה השורף עצי הקדש לוקה מש"ה חששא התורה דילמא חייס שלא יבא לעבור האיסור מן התורה ויפקע במגן ויעבור ל"ת דשורף עצי הקדש ואף דבעלמא לא גזרה התורה הכא גזרה אלו ת"ד יע"ש וקשי' לי על תירוץ זה שהרי איתיה בתקנתא שישרוף בעצי חולין ואי משום דטעונים שבירה בעזרה ואין מכניסין חולין בעזרה כבר כתבו התוס' והרשב"א והריטב"א ז"ל דליכא איסור דהכנסת חולין אלא במידי דעביד כעין הקרבה ואף לפי הנראה מדברי רש"י ז"ל דאפילו במידי דלא עביד כעין הקרבה אסור כבר הכריח הרב מש"ל ז"ל בפ"ב מהלכות שחיטה הל"ג דליכא איסור כי אם במידי דאכילה יע"ש באורך ואיך שיהיה הדרן לקמייתא דלדעת יש אומרים קשה דקדרות במקדש אמאי ישברו לימלינהו גומרי ובדוחק י"ל דדוקא בחזרת כבשונות דליכא למיחש כולי האי דלמא פקעי התירו במקדש אבל במלוי גומרי דאיכא למיחש טפי לא פליגי רבנן וגזרו אף במקדש אלא דאכתי קשה בפשטא דשמעתתא דקאמר א"ל רבינא לרב אשי וכי מאחר דאיתותב רבה בר אהילאי אמאי אמר רב קדרות בפסח ישברו וקשה טובא דלמאי דס"ד דרבינא לא אסיק אדעתיה טעמא דחייס עלייהו אדפריך לרב תק"ל לרבינא מתני' אברייתא דכיון דהסקה מועיל בכ"ח קדרות במקדש אמאי קתני מתני' דשבירתן במקדש ליעבד להו הסקה וצריך עיון:<br><b> והתוספות </b> ז"ל בזבחים ד"ה הקשו וז"ל תימא מאי ק"ל הא טעמא דשבירה לאו משום בליעה אלא גזרת הכתוב היא כו' ותי' בשהיסקו נעשו ככלי' חדשים כו' ואע"ג דטומאה כו' ואמרי' תנור חולקו לשלשה כו' אלא אמרינן בשהוסקו נעשו ככלים חדשים וחשיב ככלי אחר כו' לא דמי כלי חרס לתנור דתנור כיון דתשמישו על ידי היסק לא חשיב פ"ח ושמא אף בתנור אם היה מסיקו מבפנים ובחוץ כעין עשייתו כו' אפשר שזה מועיל עכ"ל ויש לדקדק דכפי תי' זה מאי פריך התם בגמרא אלא הא דאמר ר"ן אמר רבה בר אבוה תנור של מקדש של מתכת היתה ולעביד של חרס דהסיקו מבפנים הוא כו' והשתא לתי' התוס' דבתנור כיון דתשמישו ע"י היסק לא חשיב פ"ח מאי פריך הא בתנור לא מהני הסקה ומברייתא דקתני כל הפת כולה אסורה עד שיסיק התנור ל"ק דהתוס' ז"ל לא כתבו כן דגבי תנור לא מהני הסקה אלא דוקא גבי טומאה דהתם אין טומאתו משום בליעת האיסור וא"כ בתנור שהסיקו בקליפי ערלה דאין איסורו משום איסור הבלוע בו אלא גזרת הכתוב היא גבי טומאה דבעי שבירה והילכך גבי תנור כיון דלא חשיב כפ"ח לא מהני ליה הסקה אבל בתנור שטחו באליה דטעמו משום איסור הבלוע בו כל שהסיקו בפנים ויצא מידי דופיו אין צריך שבירה וכן כתב הרב ח"ה בפ' כ"ש יע"ש ועיין בהרב מגן אברהם סי' תנ"א סק"ד אכן מהא דפריך בגמרא בתנור של מקדש ק"ט דהא טעמא דשבירה לא משום בליעה אלא גזרת הכתוב היא כמ"ש התוס':<br><b> ואפשר </b> ליישב דמאי דפריך בגמ' לעביד דחרס דהסיקו בפני' לאו למימרא דיסיקו בפני' לבד דהא פשיטא דלא מהני כיון דאין כאן פ"ח אלא הכי פריך כיון דתנור היסיקו בפנים א"כ אין כאן חשש דילמא חייס עלייהו וכיון שכן יסיקנו בפנים ובחוץ כעין תחלת עשייתו דהשתא הו"ל כפ"ח ואפי' גבי טומאה שפיר דמי כמו שכתבו התוספות ואע"ג דכבר תי' בגמרא דאין עושין כבשונות בירושלים היינו דוקא לגבי קדרות דלא מהני להו הסקה אלא בכבשונות שמצרפין בהן כלי חרס חדשים דכיון דהיסיקו גדול לא חייס עלייהו אבל בתנור שלנו לא מהני להו הסקה דאיכא למיחש דילמא חייס עלייהו ויוציאנו מן התנור קודם שנתלבנו היטב כמ"ש הרא"ש ואהא משני שפיר דכיון דקדרות אין להם תקנה אלא בכבשונות שמצרפין בהם כ"ח ואין עושין כבשונו' כאלו בירושלים משום קוטרא אבל לגבי תנור כיון דליכא למיחש דילמא פקעי איתיה בתקנתא שפיר שיסיקנו בפנים ובחוץ ושלא ע"י כבשונות כנ"ל האמנם אכתי ק' למה שכתבו התוס' בפ' אין מעמידין דל"ד ע"א ד"ה שאינו וז"ל וא"ת כיון דחשוב כלי אחר א"כ תנור וכיריים יותץ דקאמר רחמנא למה ליהדרינהו לכבשונות ואומר הר"ש משנץ דודאי גבי קדרות כו' אבל תנור וכיריים שאיסורן בא ע"י היסק אין יוצא בחזרת כבשונות ולא נקרא כלי אחר עכ"ל הנה מבואר מדבריהם דס"ל דגבי תנור אפי' חזרת כבשונות לא מהני הפך ממ"ש בזבחים וכיון שכן קשה דמאי פריך ונעביד של חרס ואפשר לומר דהתוס' ז"ל פ' א"מ ס"ל דמאי דפריך התם בזבחים וליהדרינהו לכבשונ' וכן בתנור דנעביד של חרס לא פריך אלא למאי דדחי לעיל בההיא דאמר רב נחמן כיון דאיכא שיורי מנחות דאפייתן בתנור איכא בישול ובילוע עבדינן של מתכת דאלמא טעמא משום בליעה הוא וכמ"ש רש"י שם וז"ל הא אוקימנא דטעמא משום בליעה הוא ולא אבישול קפיד קרא דנימא גזירת הכתוב היא יע"ש וכיון דטעמא משום בליעה פריך שפיר ונעביד הסקה בפנים וא"צ פ"ח וכברייתא דתנור שטחו באליה כנ"ל:<br><b> וראיתי </b> למו"ה בס' לשון לימודים בח' י"ד הל' בשר בחלב סימן ר"א שהקשה בדברי התוס' בפ' א"מ דאדהקשו מתנור וכיריים הכתוב גבי טומאה בפרשת שמיני תיק' להו מכלי חרס דבישול החטאת הכתוב קודם בפ' צו דכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר דאמאי הצריכו הכתוב שבירה דלא שייך לומר על הכתוב אין עושין כבשונות בירו' ולא עוד אלא אדמקשו מתנור וכיריים תקשי להו מפ' הקודם דכתיב וכלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו דבהא לא הוה שייך תיר' ז"ל יע"ש שהניחו בצ"ע ומהיותר תימה על הר"ב ח"ה ז"ל שכתב בפ' כ"ש על דברי התוס' שם שכתבו כתי' בפ' א"מ דקדר' שאין דרכה להסיקה בפנים אם מסיקן בפנים באו פנים חדשות לכאן ובין לענין איסור ובין לענין טומאה לא ישבור כו' יע"ש והוא תימא דהא קרא כתיב בהדיא ואותו תשבורו הן אמת שדברי התוספות שם בקו' באו בשינוי ממ"ש בפ' א"מ דשם הקשו וז"ל ולרבינו תם יש להקשות תנור דנטמא אמאי חולקים אותו לג' כיון דחשיב כאחר כו' משמע מדבריהם דלא ק' להו אקרא דכתי' תנור וכיריים יותץ משום דאיכא למימר דכיון דמלבן להו הו"ל פ"ח והראשון הוי כמו שבור כמ"ש הרא"ש אמימרא דרב דקאמר ישברו וחזרת כבשונות חשיב כמו שבירה יע"ש וא"כ איכא למימר דיותץ דקאמר קרא היינו חזרת כבשונות דחשיב כמו נתיצה וכן נמי גבי כ"ח דכתיב תשבורו ה"נ תתפרש אכן מתני' דפ"ג דכלי' דקתני תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו חולקין לשלשה ק"ל שפיר דאמאי לא קתני תקנתא דהסקה אכן לדברי התוספות דפרק א"מ ק' טובא דנקטו קו' אקרא דכתיב יותץ משמע דס"ל דיותץ דקרא כפשטיה מתפרש וכיון שכן ק' אמאי ל"ק להו מכלי חרס הכתוב קודם:<br><b> ואפשר </b> לומר דמכלי חרס דבישול חטאת לק"ל דאיכא למימר דחידוש הוא שהתירה הכתוב בשבירה כמו שאמרו בזבחים גם מאותו תשבורו דכתיב גבי טומאת כ"ח ל"ק ליה דאיכא למימר דקרא רבותא אשמועינן דשבירת כלים מטהרת אותם מטומאתן אע"ג דאיתיה בעיניה וכ"ש חזרת כבשונות דחשיבי כפ"ח וככלי אחר דמי אכן מתנור וכירים יותץ דקאמר קרא ק"ל שפיר דלמאי הצריך הכתוב נתיצה דליכא למימר דאתא לאשמועינן דנתיצה מטהרת אותו מטומאתו דמשבירת כלי חרס ילפינן אלא משמע דקרא עכובא קאמר כנ"ל ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קנה) </b> כמוהר"י אשכנזי ז"ל הקשה לדברי התוס' כו' קדרות בפסח ישברו כו' דהכא חשיב כדיעבד דאם יאמר חדש יותץ יפסיד התנור. כבר קדמוהו בקושיא זו בחידושי אנשי שם שסביב הרי"ף בסוגיין פ' כ"ש על הר"ן שם שכתב ג"כ הכי דבקדירות אע"ג דלרב א"א שלא לשברן ואפ"ה לא הוי כדיעבד וקשה מאי שנא מתנור חדש דחשיב דיעבד מפני שצריך נתיצה וע"ש מה שתירץ בזה:<br><b> והנה </b> הר"ן ז"ל הביא שם ראי' מהאי פנכא דאתמלח בה בשרא ותברה ר' אמי ולכאורה יש לפקפק בראי' זו דהא י"ל דשאני התם דאיסורא בלע (שהרי התוס' בע"ז דף ע"ו ע"א בד"ה מכאן כו' כתבו בטעמא דמלתא דהמאכל מותר והקדירה אסורה לפי שבהמאכל לא נבלע איסור מעולם אבל בקדרה היה איסור גמור תחלה ע"כ) ולכאורה הרי זה לא שייך בקדירות הבלועות מחמץ דאיכא למימר דהיתרא בלע. אמנם מ"מ אין מזה כל כך קושיא על הר"ן ז"ל משום די"ל דלטעמי' אזיל דס"ל דחמץ שמו עליו ולא מקרי היתרא בלע. (ואפשר דהאי מי שתירץ שהביא הר"ן ז"ל דס"ל דחמץ דאורייתא בכל שהוא ומש"ה נטל"פ נמי אסור בי' הוא ס"ל כהראב"ד ז"ל דחמץ מקרי היתרא בלע ומשום הכי לא ניחא לי' בתירוצו הנ"ל של הר"ן ז"ל וע"ש:<br><b> ואכתי </b> מהסס אני בראי' זו מפנכא דמייתי הר"ן ז"ל דהא הר"ן בעצמו כתב דסתם קדירות אין משמשין בהן חמץ הרבה וא"א שיבוא לידי נ"ט ע"ש וא"כ מאי ראיה מפנכא המלאה כולה מדם שבלעה. לקדירות בפסח שאין בהן אלא משהו חמץ לדעתי' ז"ל. ואולי משום דדם שמלחו אינו אלא מדרבנן ואפ"ה תברה ר' אמי לפנכא וא"כ ס"ל להר"ן ז"ל דהאי פנכא אע"פ שבלועה מדם הרבה מ"מ כיון שהוא איסור מדרבנן לא חמירא היא מבליעת משהו באיסור חמץ דאורייתא ולפ"ז איני מבין כראוי דברי הגאון המחבר ז"ל במה שהוכיח לעיל דרב ס"ל דנטל"פ אסור אפילו בדיעבד מדגזר שלא במינו אטו מינו דאל"כ הא הו"ל גזירה לגזירה ע"כ. והרי בפנכא דדם שמלחו נמי דרבנן ואפ"ה תברה ר' אמי ואמאי הא הו"ל גזלג"ז ויש לחלק. ועוד קשיא לי אמאי תברה ר' אמי הא הו"ל לאשהויי עד למחר ולמלאותה גומרי דהא הו"ל גזירה לגזירה דלמא חייס עלה דלא תפקע ועי' לקמן:<br><b> (קנו) </b> ולכאורה הי"ל להרב ז"ל להקשות קושיא הלזו לדעת הרשב"א וסייעתי' הסוברים דכל שאיסורו במשהו נט"ל אסור. תמהני דלדעה זו הא לר' יהודה דס"ל דמין במינו לא בטיל א"כ אפילו בנט"ל נמי אסור ולפ"ז הרי גיעולי נכרים לאו חידוש הוא דהא אצטריך הגעלה משום מין במינו וא"כ הא איכא למילף לר"י טעם כעיקר מגיעולי נכרים לכל התורה והא ליכא למימר דגיעולי נכרים וחטאת הו"ל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין דז"א שהרי ר' יהודה ס"ל דשני כתובים הבאים כאחד שפיר מלמדין. (עי' קדושין דף ל"ה) וא"כ לפ"ז הא אייתר לי' קרא דמשרת דכתיב גבי נזיר ועכצ"ל דאתי האי קרא לאורויי דהיתר מצטרף לאיסור בכל התורה והרי זה לא שמעת לי' לא לר' יהודה ולא לרב דפסק כוותי' ולרש"י וסייעתי' קיי"ל כן. אבל יותר תמוה לדעה זו אמאי דמהני הגעלה כלל דאי נימא דבמין במינו נטל"פ נמי אסור א"כ הא איכא למיחש בכלי זו שהישראל מגעילו במים להכשירו דדלמא בישל בה הגוי מים של ע"ז ומין במינו לא בטיל לר' יהודה מן התורה דבשלמא לדעת החולקים על הרשב"א י"ל דס"ל דלר' יהודה לא התירה התורה להגעיל אלא ליום המחרת או דס"ל דבת יומא נמי פגמא אבל להרשב"א וסייעתי' תמוה לכאורה ועי' רש"י חולין דף צ"ח ע"ב במש"ש בזרוע בשלה ואין הגליון מספיק:<br><b> (קנז) </b> וכן בתרומה דעולה באחד ומאה היינו דוקא במין במינו אבל במין בשא"מ איסורו בנ"ט. לא ידעתי מהו הא כשלא הסיר האיסור אפילו במין בשא"מ אינו בטל בס' כמבואר ברש"י חולין דף צ"ט ע"א ובתוס' שם בד"ה אין בהם בנ"ט כו' דהיכא דהאיסור הוא בעין אפילו בשא"מ צריך ק"א וחומץ שנפל על גריס ע"כ ישאר משהו בעין והדרא הקושיא לדוכתה. וצ"ל דס"ל להר"ר ש"ט כדעת התוס' שם שנראה דחולקים על רש"י ומדברי הרמב"ם בפט"ו מהלכות מ"א שהביא אין הכרח דחולק על רש"י וע"ש:<br><b> (קנח) </b> ואי ק"ל א"כ למה הצריך הכתוב שבירה כו' ותירצו דחדוש הוא שהתיר הכתוב בשבירה דהו"א דלא מהני שבירה כיון שעדיין טעם החטאת בחרס כו'. אני בעניי לא זכיתי להבין תירוצם של רבותינו בעלי התוס' בזה דאיך אפשר לומר כן דחדוש הוא מה דשבירה מהני אע"פ שנשאר טעם החטאת בשברי החרס והרי גבי טומאה (ויקרא י"א ל"ג) כתיב נמי וכל כלי חרש אשר יפול מהם גו' ואותו תשברו והתם ודאי הרי לא שייך החידוש שכתבו התוס' ואפ"ה כתב רחמנא שם ואותו תשברו. ועוד קשה לי בהבנת דברי קדשם בתירוצם זה דא"כ אמאי כתב רחמנא חדוש זה בכ"ח דוקא ולא בכלי נחשת דמהני שבירה בהו אע"פ שנשאר בהשברים טעם החטאת וניהו דקושיית הצאן קדשים לא קשה משום דלא הזכיר הכתוב מריקה ושטיפה בכלי חרס מכלל דאינו יוצא מידי דפיו לעולם אבל קשה להיפך למה לא הזכיר הכתוב בכלי נחשת היתר שבירה בלי מריקה ושטיפה. ואפשר לומר דמאי דכתבה רחמנא גבי טומאה ואותו תשברו הוא לאשמעינן דע"י השבירה אזדא לה הטומאה נמי וא"צ חזרת כבשונות דלהוי כפנים חדשות אלא כיון דבטיל מתורת כלי פרחה טומאתו:<br><b> אלא </b> דלפ"ז אכתי קשה לי על מה שהקשו התוס' בע"ז דף ל"ד ע"א בד"ה שאני מתנור וכירים כו' אמאי יותץ להדריני' לכבשונות כו' דמאי קושיא היא הא התם נמי אפשר לומר דהכתוב בא לאשמעינן דע"י נתיצה פקע לה הטומאה וא"צ לחזרת כבשונות דזה אין ללמוד מקרא דאותו תשברו דכתיב בכלי חרס וכמ"ש הרמב"ן בפי' התורה דהכתוב אמר יותץ ולא ישבר לומר דא"צ לשברן כו' אלא יהרסם ולא יבנם לעשות מלאכתם וע"ש והיינו משום דלשון נתיצה מורה על פירוד החלקים דהיינו הריסה ולא שבירה, וצ"ע:<br><b> (קנט) </b> דאיכא למימר דקרא רבותא אשמעינן דשבירת כלים מטהרת אותם מטומאתן כו'. עיין מ"ש על הגליון לעיל (באות קנ"ח) בד"ה אני בעניי כו' בסה"ד:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מ"ע </b>
+<b> מן התורה לאכול מצה בליל כו' שנאמר בערב תאכלו מצות בכל מקום ובכל זמן.</b> הק' הרב לח"מ דבפ' כ"ש דכ"ט אמרינן דלר"י דס"ל חמץ מו' שעות ולמעלה עובר עליו בלאו נפ"ל לקובעו חובה בזמן הזה מהקשא דלא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות ור"ש דס"ל דלפני זמנו אינו עובר עליו בלאו ודריש הקשא לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ לקובעו חובה נפ"ל מקרא דבערב תאכלו מצות וא"כ כיון דרבי' פסק בפ"א מה' אלו דין ז' כר"י אם כן איך כתב כאן קרא דבערב תאכלו מצות הא לר"י נפ"ל מהקשא וקרא דבערב אצטריך למי שהיה טמא או בדרך רחוקה ותי' די"ל דמאי דהביא רבינו קרא דבערב תאכלו מצות אין כונתו להביא אלא שהיא מצות עשה לאכול מצה בליל פסח אבל שיהא חוב לאכול בזה"ז לא הביאו מכאן ומ"ש בכל מקום ובכל זמן אינו אלא מהקשא דלא תאכל עליו חמץ א"ד יע"ש ולע"ד אכתי ק' למ"ש ה"ה בפ' א' דאע"ג דרבא בפ' כ"ש קא' דהלכה כר"ש אינו אלא בלאחר זמנו אבל בלפני זמנו ס"ל כר"י וכדקא' בפ"ק דפסחים יע"ש והשתא ק' דהא אמרי' בפ' ע"פ דק"ך אמר רבא מצה בזה"ז דאוריי' מרור דרבנן ומ"ש מרור דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח יש מרור בזמן דליכא פסח אין מרור מצה נמי כו' מצה מיהדר הדר ביה קרא בערב תאכלו מצות והשתא כיון דרבא ס"ל כר"י הא לר"י לא נפ"ל לקובעו חוב' אלא מהקשא ואיך קאמר מקרא דבערב ואפי' תימא דמאי דאמרי' מצה מיהדר הדר ביה קרא אינו מדברי רבא אלא תלמודא הוא דקאמר לה אליבא דרבא אכתי ק' דכיון דרבא ס"ל כר"י הו"ל לתלמודא לומר אליביה דנפ"ל מהיקש' וכר"י דקי"ל כוותיה וכן ראיתי מי שהק' ולכן נ"ל דלרבי' קשיתיה הא דאמרן גם קו' התוס' שהק' בפ' ע"פ ד"ה ר"א וז"ל ומיהו תימא דר"י מצריך קרא לטמא ושהיה בדרך רחוקה כס' ר"א ב"י דלי' הלכתא כוותיה ואנן קי"ל כר"י לגבי ר"ש אשר על כן הוכרח לומר דהא דפריך בפ' כ"ש ור"י שפיר קאמר ליה ר"ש א"ל ההוא לקובעו חובה בזה"ז הוא דאתא והדר פריך ור"ש כו' עד דדחיק במסקנא לומר ור"י כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכי היינו משום דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא השתא הא דאמר ר"א בפ' אלו עוברין נשים חייבות באכילת מצה ד"ת שנאמר לא תאכל עליו חמץ כו' כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ובפ' כ"ש דל"ה ע"א אמרי' אמר ר"ל וכן תנא דבי ראב"י אמר קרא לא תאכל עליו חמץ דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא י"ח בפסח דברים שאינם באים לידי חימוץ אין אדם יוצא י"ח בפסח ושם ע"ב ת"ר יכול יצא י"ח בטבל ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאסורו משום בל תאכל חמץ יצא טבל שאיסורו משום בל תאכל טבל יע"ש אמנם בתר דשמיע לן ההיא דראב"י וההיא דר"א אזלא לה כל ההיא סוגיא דלעיל ולעולם דר"י לקובעו חובה נפ"ל מבערב והיקשא אצטריך לכל הני והיינו דתלמודא התם בפרק ע"פ קאמר אליבא דרבא דמצה בזה"ז דאורייתא מקרא דבערב לפום מאי דשמיע לן השתא הני ברייתי וההוא דר"א וכן ראיתי להרב ח"ה בפ' כ"ש דל"ה ההיא דראב"י כתב וז"ל ולעיל דאמרי' לר"י אהאי קרא דאתא היקשא לקובעו חובה ה"ה דהו"מ למימר דאתא להך דרשא דהכא ע"ש אלא שמה שהקשה עוד שם וז"ל ומיהו ק"ק דקאמר התם לר"ש לקובעו חובה מנ"ל ומשני נפ"ל מבערב הא מ"מ תקשי דאיצטריך היקשא לדרשא דהכא ע"ש נראה דל"ק דס"ל לר"י דכולהו נפקי מהקשא משום דאין הקש למחצה אלא דר"י משום דאייתר ליה תלתא חד ללפני זמנו כו' וס"ל דלא תאכל עליו חמץ קאי אשחיטת פסח משו"ה לא דריש ליה להך היקשא כר"ש לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה כו' אלא ס"ל דהיקשא אתא לאידך אמנם לר"ש דמצריך להו לקראי כדקאמר התם וס"ל דעליו אאכילת פסח כמו שכתבו התוס' שם דריש ליה להקשא לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה דכולהו נפקי מהקשה משום דאין היקש למחצה וכ"כ הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג דרנ"ח ע"ד אההיא דרש' דראב"י וז"ל אע"ג דדרשי' ליה כו' אליבא דר"י לקובעו חובה ואליבא דר"ש לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה אין בכך כלום דאין היקש למחצה יע"ש ואין להק' דא"כ מאי פריך ור"ש לקובעו חובה מנ"ל ואמאי אצטריך קרא דבערב לקובעו חובה הא מהיקשא דלא תאכל נפקא נמי הך כדנפקי כל הני משום דאין היקש למחצה הא ל"ק משום דאי לאו קרא דבערב הוה ממעטינן מצה בזה"ז מקרא דעל מצות ומרורים כי היכי דממעטינן מיניה מרור ולא הייתי מכניסו בהיקשא דלא תאכל משו"ה אצטריך קרא דבערב וזה פשוט ודרך אגב חזות קשה הוגד לי על מ"ש הריטב"א בחי' לקי' דל"ג ע"ב וז"ל וק"ל אמאי נשים פטורות מציצית אפילו לר"ש דהא דרשי' סמוכים להתיר כלאים בציצית וא"כ כל שישנו בבל תלבש ישנו בגדילים דהא דכוותא דרשי' גבי מצה כו' ואיכא למימר דבשלמא גבי מצה כיון דליכא למידרש מילתא אחריתי גבי ההיא סמיכתא דרשינן הכי אבל בסמוכין דציצית וכלאים כיון דאית למידרש ביה למיפטר כלאים בציצית תו לא דרשי' ליה אידך דרשי דאתי לסתור הכלל שבידינו דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות עכ"ד ויש לתמוה עליו שהרי גבי מצה נמי דרשי' לה נמי לדרשא אחריתי לדברים הבאים לידי חימוץ ושאינו יוצא בטבל אליבא דר"ש ולר"י לקובעו חובה ולר"ש לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה כו' ושוב מצאתי בספר תומת ישרים בהגהות הרי"ף ד"ד ע"ד שכתב תי' זה משם הרמב"ן והקשה עליו וז"ל ואע"ג דמהקשא דלא תאכל עליו ילפינן דין חמשת המינין (כצ"ל ובדפוס יש ט"ס) מיהו אפשר דעיקר היקשא לא בא רק לחייב נשים דדין ה' המינים אף בלא הקשא ידעינן ליה דלחם עוני כתיב ולא מיקרי לחם אלא חמשת מינים עכ"ד ולא ידעתי אמאי ל"ק ליה מההיא דטבל דדריש ר"ש להקישא לומר שאינו יוצא במצה של טבל ומההיא דדריש לומר בשעה שישנו בקום אכול מצה כו' וכן ק' למ"ש הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג דף רס"ט ע"א ד"ה שהרי וז"ל וליכא לאקשויי לישתוק מהאזרח ומדאצטריך היקשא לחיובי נשים במצה מכלל דבסוכה פטורות דאי ס"ד חייבות היקשא למה לי והוא תימה דאי לא כתיב האזרח הו"א דהקישא אצטריך לדברים הבאים לידי חימוץ וכל הני דדרשי' מיניה כמ"ש הוא ז"ל עצמו בדף רנ"ח ע"ד ואפשר לומר דס"ל לר"א דההיא דר"ש דדריש להיקישא למעוטי מצה על טבל לא קי"ל כוותיה משום דר"ש ס"ל דאין איסור חל על איסור ואפילו איסור כולל ואיסור מוסיף ולית הלכתא כוותיה ואם כן מצה של טבל לדידן ה"ט דלא נפיק משום דהו"ל מה"ב וכמ"ש רש"י והר"ן שם וההוא דדריש נמי למעוטי חמץ מו' שעות ולמעלה לא קי"ל כוותי' אלא כר"י ולר"י לקובעו חובה נפקא ליה מקרא דבערב וא"כ ע"כ אייתר לן הך הקישא לרבויי נשים במצה מיהו ק' מהא דגרסינן בפסחים דצ"ו ת"ר פסח ומרור כו' רש"א באנשים חובה ובנשים רשות אהייא כו' אלא אמצה ומרור אימא סיפא כו' ובנשים רשות לית ליה לר"ש הא דאמר ר"א נשים חייבות באכילת מצה כו' הרי דאע"ג דר"ש דריש להך הקיש' למעוטי מצה של טבל ולמעוטי חמץ מו' שעות ולמעלה אפ"ה דריש ליה נמי להא דר"א ובדוחק יש ליישב דס"ל להריטב"א דעיקר הקיש' לר"ש נמי לא אתא אלא לרבויי נשים דלמעוטי טבל לא צריך קרא משום דהו"ל מה"ב וכמו שהק' התו' בר"פ לולב הגזול ולמעוטי חמץ מו' שעות ולמעלה נמי לא צריך הקישא דכיון דר"ש מצריך להו לקראי כדאמרינן התם מהיכא תיתי שיהא בבל תאכל חמץ בי"ד וכמו שהק' התוס' שם בד"ה ג"כ אלא דר"ש לפי האמת דכתיב הקישא לרבויי נשים אסמכינהו אהיקש משום דאין היקש למחצה מיהו עיקר הקושי' לא אתא אלא לרבויי נשים והכי מוכח מההיא דגרסי' בקדושין דל"ד ע"ב א"ה מצה והקהל נמי צריכי למאי צריכי בשלמא אי כתיב הקהל ולא כתיב מצה הו"א נילף ט"ו ט"ו מחג הסכות כו' והשתא ק' דהא הקישא דמצה ע"כ אצטריך למיכתב לדברי' הבאים לידי חימוץ וכל הני אלא משמע דעיקר קרא לא אתא אלא לדר"א גרידא כנ"ל:<br><b> ובהיותי </b> בזה אשכחנא פתרי למה שראיתי מקשים על מ"ש התו' במגילה ד"ד ד"ה שאף הן היו באותו הנס שתיר' משם הר' יוסף איש ירושלים דאצטריך היקשא דכל שישנו לרבויי נשים אע"ג דאף הן היו באותו הנס משום דס"ד למיפטריה מגזירה שוה דט"ו ט"ו מחג הסוכות יע"ש דכפי תירוץ זה קשה דהיכי אמר רבא בפרק הישן דכ"ה דאצטריך האזרח גבי סוכה למעוטי נשים משום דסד"א נילף ט"ו ט"ו מחג המצות הא מדאצטריך הקישא דכל שישנו שמעינן דנשים פטורות מסוכה דאי לא למאי אצטריך הא בלא"ה מחייבי מטעמא שאף הן היו באותו הנס וכתי' הר' יוסף ועיין בס' עץ החיים למורינו הרב פ' אמור דף פ"ו ע"א מה שהקשה בזה שדבריו אינם מובנים דלפי הנראה ט"ס נפל בדבריו וכונתו למה שהקשינו אכן עפ"י האמור לק"מ דס"ל להתו' דודאי הקישא דלא תאכל עליו חמץ אצטריך לדברים הבאים לידי חימוץ וכדכתיבנא לעיל ואם כן לא הוה מצי' למילף דנשים פטורות מסוכה מדאצטריך היקשא דהייתי אומר דלעולם נשים חייבות במצה מטעמא שאף הן היו באותו הנס ובסוכה נמי מג"ש דט"ו ט"ו מחג המצות והיקשא אצטריך לדברים הבאים לידי חימוץ ומה שהקשו התוס' דל"ל היקשא ת"ל שאף הן היו באותו הנס אין כונתם להקשות דלישתוק מהיקשא דהא ודאי ליתא דהיקשא אצטריך לדברים הבאים לידי חימוץ אלא כונתם להקשות לר"א דאמר נשים חייבות במצה ומפיק לה מהיקשא משום דאין היקש למחצה דאמאי ל"ק מטעמא שאף הן היו באותו הנס ואהא תי' דאי לאו מהיקשא הוה ס"ד למיפטריה מג"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות לפי האמת דאית לן קרא דהאזרח למעוטי נשים כנ"ל:<br><b> אך </b> אכתי קשה למ"ש התוס' בפ' א"ע דמ"ג ע"ב ד"ה סד"א ובפ' ג' דשבועות ד"ך ע"ב ד"ה את שישנו שהקשו דלמאי אצטריך כי כל לרבויי נשים לאכילת חמץ משום דסד"א לדרוש היקשא דלא תאכל חמץ לקולא הא לחומרא מקשינן ותירץ דטפי הוה מסתבר לדרוש היקש לקולא משום ג"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות והוו מיפטרי ממצה כמו בסוכה דפטר להו בהדיא כו' ע"ש והשתא ק' דאם כן לישתוק מהאזרח למעוטי נשים ומדאצטריך קרא דכי כל לחיובי נשים באכילת חמץ משום דס"ד למיפטרי' מהיקשא שמעינן דבסוכה נשים פטורות דאי חייבות לא ליכתוב כי כל ומהיקשא ודאי הוה דרשינן דנשים חייבות דלחומרא מקשי' ומינה הוה אייתינן סוכה מג"ש אלא ודאי דנשים פטורות בסוכה דמהשתא הוה ס"ד למידרש היקשא לקולא משום ג"ש דט"ו ט"ו מחג הסוכות ויש ליישב דאי לאו קרא דהאזרח למעוטי נשים הו"א דנשים חייבות מג"ש דט"ו ט"ו מחג המצות וקרא דכי כל ע"כ הוה מוקמינן ליה לרבות עירובו כדפרכינן התם ומאי חזית דכי כל לרבות נשים אימא לרבות עירובו ואע"ג דקאי באוכלין אפ"ה הוה מוקמינן ליה לרבות נאכלין כיון דליכא אוכלין כדאמרינן התם גבי חלה דלרבויי נשים לא אצריך דמהיקשא שמעינן ליה דלחומרא מקשינן אלא דלפי האמת דא"ל קרא דהאזרח למעוטי נשים מסוכה מיסתבר לן לאוקומי קרא דכי כל לרבויי נשים משום דס"ד למיפטרינהו מהיקשא כיון דאיכא ג"ש מטעמא דקאי באוכלין כו' כדאמרינן התם ודוק. עוד ראיתי להר"ב עץ החיים ז"ל שהקשה לתי' הר"י איש ירושלים דס"ל דטעמא דשאף הן היו באותו הנס אהני לן למיחייבינ' דבר תורה דאם כן מאי פריך בפ"ב דסוכה ופ"ק דקידושין האזרח ל"ל מ"ע שהזמן גרמא היא ונשים פטורות ומאי קושיא הא אצטריך קרא משום דסד"א דחייבות מטעמא שאף הן היו באותו הנס דענני כבוד ועיין בתו' פ' ע"פ דק"ח ע"ב ד"ה היו ולכאורה היה אפשר לומר דהר"י איש ירושלים ס"ל כפי' רשב"ם שפי' שעיקר הנס היה ע"י בפורים ע"י אסתר בפסח שבזכות נשים צדקניות נגאלו והילכך בסוכה כיון דעיקר הנס לא היתה על ידן משו"ה פריך בגמרא שפיר דל"ל האזרח אלא שאין זה במשמע דברי התוס' ז"ל דפ"ק דמגילה שאחר שדחו פי' רשב"ם ז"ל כתבו בתר הכי הך תי' ולכן נראה דמש"ה לא משני בגמ' הכי משום דאכתי הוה ק"ל דהניחא לר"א דאמר בפ' קמא דסוכה די"א דענני כבוד היו אלא לר"ע דאמר סוכות ממש היו האזרח ל"ל ושוב ראיתי בחידושי קדושין שנדפסו מחדש לא נודע למי מקדושים ומתוך דבריו ניכר כי רב גובריה ורב חיליה שכתב וז"ל וטעמא דכתיב האזרח וא"ת לימא ליה איצטריך סד"א נשים חייבות שאף הן היו באותו הנס כו' וי"ל כי מחייבים להו מה"ט ה"מ בדרבנן כו' ובירושלמי פי' באותו הנס באותה סכנה מיהו ליכא לתרוצי קושיין בהכי דאכתי איכא לאקשויי ממצה למאי אצטריך היקשא כו' ואפשר משום דהו"א נילף ט"ו ט"ו מחג הסוכות עכ"ד הנה מתוך דבריו מבואר תירוץ לקושיא זו דס"ל להר"י איש ירושלים דלא מחייבי נשים מטעמא דשאף הן היו באותו הנס אלא בדאיכא סכנה ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מה </b> שהקשה להפוסקים דאף באין בו כא"פ יוצא י"ח בפסח מטעם גרירה מהש"ס פרק כל הזבחים עיין בספר החיים קונטרס מיני מטעמים ח"ש פרק ב' מ"ש ליישב הנ"ל:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ה) </b>
+<b> דברי </b> הרב לחם משנה תמוהים בלא"ה דקאמר עיקר הלימוד הוא מבערב תאכלו וזה ליתא דהא לרבי יהודה עיקר הלימוד הוא מההיקש ובערב תאכלו מצות בעינן לטמא ושהיה בדרך רחוקה וא"כ אין לנו ללמוד כלל מבערב תאכלו לקבעו חובה בז"הז ורמב"ם הביא למוד זר ובחדושי אמרתי לפרש הר"מ ע"ד אחר דהר"מ היה קשיא ליה מאי מקשה ור"י מבערב תאכלו מצות נפקא דלמא באמת אית ליה מבערב תאכלו מצות ואפ"ה איצטרך ההיקש ושנה הכתוב לעכב אפי' מצה של איסור חדש וטבל וכדומה דאי מבערב תאכלו מצות הוי עשה שלפני הדיבור ולא היה דוחה ל"ת שלאחר הדיבור כמ"ש התוס' בקידושין בשם הירושלמי וכן הקשה קושיא זאת בתשובת שאגת ארי'. ואולם אמרתי דלק"מ דבלא"ה אינו יוצא במצה של איסור כיון דאמרינן פסחים [ל"ח ב'] דאין יוצאין ברקיקי נזיר וחלת תודה משום דאינה ראויה לזיי"ן ומצה הראויה לזיי"ן בעינן וא"כ גבי מצה של איסור נמי כן הא אינה ראויה לזיי"ן ואף שבערב הראשון העשה דוחה ללא תעשה שאר ימים שאין בו עשה אסורין ומש"ה בלילה הראשונה נמי אסורה אמנם זה תלוי אי דרשינן האי דרשה מצה הראויה לז' וברייתות חלוקות הנה שם. ואולם הר"ב טו"ז סי' תרל"ח ס"ק ב' משוה האי דרשה דמצה הראויה לזיי"ן לדרשה שדרשינן גבי סוכה אי בעינן סוכה הראוי' לזיי"ן מאן דדריש הא דריש הא עייש"ה. והנה מצינו לרבי יהודה דדריש סוכה הראויה לז' עיין סוכה [כ"א א'] גבי העושה סוכתו ע"ג גמל וא"כ גבי מצה נמי דרשינן הכי דמ"ש אם התם גבי סוכה קשיא הכא נמי קשיא. וא"כ לפ"ז שפיר הקשה הש"ס ורב יהודא מבערב תאכלו מצות נפקא וצ"ל דבערב תאכלו מצות לטמא שהיה בדרך רחוקה <span class="R"> (קס)</span> אבל אנן בדידן דלא פסקינן סוכה הראוי לזיי"ן בעינן וגם רקיקי נזיר אמרינן והטעם משום דכתיב ושמרתם את המצות שימור לשם מצה בעינן ולא משום מצה הראוי לז' וא"כ לפ"ז לא צריכין לכל זה אלא אמרינן לקובעו חובה נפקא מבערב תאכלו <span class="R"> (קסא)</span> והאי דכתיב לא תאכל עליו חמץ רק שנה הכתוב כדי שיהיה גם עשה שלאח"הד ואתיא שפיר דברי רבא ודברי רבינו ועי' מ"ש בעניותי הל' נדרים אכול דבש דייך:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קס) </b> בטעה"מ: אבל אנן בדידן דלא פסקינן סוכה הראוי לז' בעינן כו'. דבריו תמוהים די"ל דפסקינן דבעינן סוכה הראויה לז' גם לר"מ אלא דה"ט דר"מ כיון דמדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דגזרו ועי' לקמן דף ע"ו ע"א בדברי המחבר בד"ה ומעתה כו' אבל מדאורייתא ד"ה בעינן ראוי' לז' שוב ראיתי דאפשר לומר דכונת הרב טעה"מ דכיון דרבנן ס"ל דעושין סוכה בחוה"מ מכלל דס"ל דלא בעינן סוכה הראויה לשבעה:<br><b> (קסא) </b> שם והאי דכתב לא תאכל עליו חמץ רק שנה הכתוב כדי שיהי' גם עשה שלאחה"ד. דבריו אלו אינם אלא דברי תימא דלמי הקשה הירושלמי קושייתו דליתי עשה דמצה ותדחי לאו דחדש הא לר' יהודה לק"מ דהא ס"ל דבעינן מצה הראויה לשבעה כדס"ל גבי סוכה ואי לר' שמעון הא ס"ל לר"ש דאין יוצא ידי חובתו במצה של טבל דקאמר מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא טבל כו' וא"כ הרי מה"ט נמי אמעיט דאינו יוצא ידי חובתו במצה של חדש. ועוד תמוה מה דמשני הירושלמי דהו"ל עשה שקודם הדיבור ולפי דברי הרב הזה שנה הכתוב לאחה"ד נמי בהיקשא דלא תאכל עליו חמץ. ולקושטא דמלתא נ"ל דהירושלמי קאי אפילו להברייתא דפסחים ל"ה דס"ל דבעינן מצה הראויה לשבעה ומ"מ פריך שפיר דליתי עשה דמצה ולדחי לאו דחדש משום דבאמת לא גרע חדש מקדלי דחזירי שהותרו לישראל כו' שכבשו וא"כ גם בשאר ימים היה חדש מותר אז אלא דס"ל להירושלמי דדוקא בשלל אויבים הותרו לאכול איסור ולא ממה שקנה לו ישראל לעצמו [וכלישנא בתרא בחולין י"ז ע"א עיי"ש]. והנה למ"ש בס' יראים דאע"פ דגזל נכרי מותר מ"מ לכם לא מקרי וא"כ הרי בשלל אויבים לא יצאו ידי חובת מצה מחדש שלהן משום דלא הוי לכם ומשום הכי פריך הירושלמי דגם בחדש של עצמן היו יכולים לצאת ידי חובתן משום דעשה דמצה תדחי לל"ת דחדש ומ"מ ראויה לשבעה מקרי דכיון דחדש של אויבים מותר להם וא"כ אם היו מוכרים החדש הזה של עצמן לאויביהן והיו חוזרים ושוללים מהם הי' נמי מותר להם ומש"ה שפיר מקרי מצה הראויה לשבעה ודוק [עי' ספר טורי אבן ר"ה י"ג]:<br><b> (קסב) </b> אבל בסמוכין דציצית וכלאים כיון דאית למדרש בי' (למשרי) למיפטר כלאים בציצית תו לא דרשינן לי' אידך דרשי כו' ויש לתמוה עליו שהרי גבי מצה נמי דרשינן לה לדרשא אחריתי כו'. לענ"ד אין כאן תימה דאפשר לומר דכונת רבינו הריטב"א ז"ל היא דמשום דדרשינן סמוכים למשרי כלאים בציצית תו לא דרשינן לי' לחייב נשים בציצית ולומר כל שישנו בבל תלבש כלאים כו' לאפוקי ולמסתר הכלל המסור בידינו דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות דכיון דסמוכים אלו נדרשו לקולא להתיר כלאים לא דרשינן להו לחומרא לחייב נשים בציצית נגד הכלל ולהתיר להנשים גם כלאים בציצית דכיון דפטורות בכל מקום ממ"ע שהז"ג לא שייך לחייבן בציצית ולהתיר להן כלאים בציצית. הרי לך שני טעמים בזה דלא שייך לדרוש סמוכים לחייב נשים בציצית, חדא דכיון דדריש סמוכים לקולא להתיר כלאים בציצית תו לא דרשינן להו לחומרא לחייב נשים בציצית נגד הכלל ועוד דא"א לומר דנשים הפטורות בכל מקום ממ"ע שהז"ג יתחייבו בציצית ולהתיר להן עי"ז לאו דכלאים ותרי טעמי הללו אינם בהאי היקשא דלא תאכל עליו חמץ גו'. ואפשר דזהו כונת הריטב"א ז"ל אלא שקיצר בלשונו ומלתא אחריתי דנקט הריטב"א ז"ל היינו כונתו למידרש באופן אחר היפך הדרשה שדרש עכשיו כמו שהוא בציצית דהדרשה היא למיפטר כלאים בציצית דהיינו לקולא תו לא דרשינן לחייב נשים בציצית דהיינו לחומרא. וזה מורה לישנא למיפטר דנקט הריטב"א ז"ל (אלא שאין הספר כעת לפני לעיין בו אם גם שם כתוב לישנא דלמיפטר או למשרי) דהוא לישנא קיטא והו"ל לומר למישרי כלאים בציצית אלא דכונתו בזה כנ"ל דכיון דדרשינן סמוכים לקולא דהיינו למיפטר מלאו דכלאים בציצית תו לא שייך למדרשי' נמי לחיוב דהיינו לחייב נשים בציצית ובזה מרמז לטעם הראשון שכתבתי וטעם השני נמי ניתן להאמר בפ"ע דאין סברא לומר דנשים דפטורות ממ"ע שהז"ג יתחייבו בציצית שהז"ג ולעבור בלאו דכלאים דכיון דחזינן דלא קפדה רחמנא במ"ע דנשים איך אפשר לומר דאפילו במקום ל"ת שבכאן יצאה התורה מן הכלל שבידינו. והא דלא דרשינן בזה רק לחייב נשים בציצית ולא להיתר כלאים אפילו באנשים היינו משום דסמיך לציצית לאו דכלאים ואי לחיובא אתא אמאי לא סמיך לציצית לאו אחר לדרוש ולומר כל שישנו בלאו זה ישנו בציצית ולחייב נשים בציצית אע"כ מדסמיך לציצית לאו דכלאים דוקא דשייכים זה בזה שמעינן מינה דלמישרי כלאים בציצית אתא ודוק:<br><b> (קסג) </b> דהא היקשא דמצה ע"כ אצטריך למכתב לדברים הבאים לידי חימוץ כו'. ואפשר ליתן בזה תבלין עוד דעיקר קרא אתא לחייב נשים במצה משום דאפילו אי נימא דאתי לדרשה אחריתי נמי ע"כ נשים יתחייבו במצה שהרי בסוכה כתיב האזרח והוי רבויא לחייב נשים בה כמו דמרבינן מהאזרח דכתיב ביוה"כ דלחייב נשים בתוספות יוה"כ אתא וא"כ הוה גמרינן ג"ש ט"ו ט"ו מחג הסכות לחייב נשים במצה וכיון דע"כ נשים חייבות במצה להכי דרשינן לה מהיקשא דלא תאכל עליו חמץ וכיון שכן ע"כ לומר השתא דהאזרח דכתיב גבי סכות למעוטי נשים מסוכה אתא כי היכי דלא נילף סוכה בג"ש דט"ו ט"ו מחג המצות דנשים חייבות בסוכה:<br><b> ולפ"ז </b> גם קושיית הריטב"א ז"ל שפיר מתורצת והוא דשאני גבי מצה דמרבינן נשים לחיובא בה מטעם דכל שישנו בבל תאכל כו' משום דהתם ע"כ נשים חייבות במצה אפילו אם לא נדרוש הך דרשה דכל שישנו כו' וכנ"ל ולפיכך שפיר דרשינן כל שישנו ולא למסתר הכלל שבידינו דמ"ע שהז"ג נשים פטורות אלא אדרבה כדי לחזק את הכלל ההוא משום דאי לא נדרוש כן ע"כ נימא דהאזרח דכתיב בסוכות לרבויי אתא ולחיובי נשים בסוכה וא"כ הרי יהי' גם מ"ע דסוכה נגד הכלל הנ"ל וגם מצה נילף מסוכה בג"ש דט"ו ט"ו אבל השתא דדרשינן כל שישנו כו' לא נפקא סוכה מהאי כללא דמ"ע שהז"ג וכל זה לא שייך גבי סמוכים דציצית וכלאים ולפיכך לא דרשינן התם כל שישנו בכלאים כו' לחיובי נשים בציצית נגד הכלל שבידינו:
+<b>ומצותה </b>
+<b> כל הלילה.</b> דעת רבינו לפסוק כר"ע אכן התוס' ז"ל בספ"ב דמגילה ד"ה לאתויי אכילת פסחים כתבו וז"ל ונראה דהלכה כראב"ע דהא איכא סתמא בע"פ דקאי כוותיה דתנן הפסח אחר חצות מטמא את הידים וכן משנה באיזהו מקומן וסתמא בספ"ק דמגילה כו' וראיתי להר"ב יבין שמועה דל"ב שכתב וז"ל יראה לכאורה מדבריהם שטעם דהיכא דאיכא סתמא דסתרי אהדדי אזלי' בתר רובא דסתמא וק' לזה מהא דגרסינן פ' הא"מ ופ' מצ"ח מכדי מאן סתמיה למתני' רבי מה לי חד סתמא מ"ל תרי סתמי ויראה לי עם מ"ש פ"ק דסנהדרין ואב"א משום דתני לה גבי הלכתא דדינא ופירש רש"י משום דסתמא דתני בדוכתא עיקר וא"כ מ"ש דהלכה כראב"ע מכח הנהו סתמי לאו משום דהוו תלת סתמי אלא משום דהנהו סתמי איזהו מקומן דקתני הפסח אינו נאכל אלא עד חצות הוי בדוכתא בדין הקרבנות וכן סתמא דע"פ הוי בדוכתא בדין של פסח אמנם האי סתמא דמגילה איכא למימר דלא דייק בה תנא כולי האי כיון דאין זה מקומו דין אכילת הפסח רק אגב גררא נקטיה כו' ושוב מצא סמך לזה מדברי הרא"ש בספ"ק דברכות שכתב ואין לדקדק דהלכה כר"ע מדתני לה גבי הלכתא פסיקתא כו' דאדרבה סתמא דאיזהו מקומן נראה יותר הלכתא פסיקתא שהרי שנה באותה מתני' זמן אכילת קדשים כו' ע"ש ויש לדקדק עליו דאם כפי דבריו נמצאו דברי התוס' ז"ל סותרים למ"ש שם סמוך ונראה בד"ה כל הלילה וז"ל אומר ר"ת דאם שכח לברך בלילה לא יברך ביום כדמשמע בהאי סתמא דמתני' דנהי דאיכא סתמא במנחות דתנן נקצר ביום כשר בדיעבד מ"מ סתמא דהכא עדיפא דהא קתני לה גבי הלכתא פסיקתא הרי דס"ל להתוס' דאעג"ב דההיא סתמא דמנחות דקתני נקצר ביום כשר הוי סתמא בדוכתא בדין קצירת העומר אפי"ה סתמא דמגילה עדיפא משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא ואם כן איך כתבו בדבור שאח"ז דהלכה כר"א משום דאיכא סתמא בע"פ ובאיזהו מקומן דקאי כותיה הא אע"ג דהנהו סתמי הו"ל סתמא בדוכתא מ"מ הך סתמא דמגילה עדיפא משום דהוי הלכתא פסיקתא ואי משום דהוו תלת סתמי הא אמרי' מ"ל חד סתמא מ"ל תרי סתמי וצ"ל דסמכו עצמם על מ"ש הר"ן שם דאע"ג דההיא דמנחות איתניא בדוכתא וסתמא בדוכתא עדיפא הא איכא נמי סתמא אחרינא התם דאתיא כראב"ע יע"ש וא"כ כיון דאיכא נמי סתמא בדוכתא כראב"ע מש"ה פסקו כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא אך ק' שהרי הכא נמי איכא סתמא בדוכתא כר"ע בפסחים פ' מי שהיה טמא משנה ה' דתנן התם מה בין פסח מצרים לפסח דורות כו' ונאכל בחפזון לילה אחת הרי דקתני בהדיא דנאכל בכל הלילה וכ"כ הרב תי"ט שם דהך סתמא אתי כר"ע וא"כ כיון דאיכא סתמא בדוכתא כר"ע הו"ל למיפסק הלכה כר"ע וכסתמא דמגילה משום דהוי הלכתא פסיקתא דומיא דקצירת העומר וכן ק' להר"ן ז"ל דגבי קצירת העומר כתב דהלכה כראב"ע דנקצר ביום פסול כסתמא דמגילה משום דהוי הלכתא פסיקתא ואלו סמוך ונראה בהא דאכילת פסחים כתב וז"ל ואע"ג דהאי סתמא כר"ע איכא סתמא בברכות כראב"ע וכן נמי באיזהו מקומן כו' וכיון שכן לא פסיקא לן הלכתא כמאן ולפיכך צריך ליזהר שלא לאכול מצת מצוה אחר חצות כו' יע"ש ויש לדקדק דהול"ל בפשיטות דהלכה כר"ע כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא ואע"ג דההיא דאיזהו מקומן וע"פ הוי סתמא בדוכתא הא איכא נמי סתמא בדוכתא כר"ע וכמ"ש וכההיא דקצירת העומר ממש ובשלמא להרא"ש שכתב דאדרבא ההיא דאיזהו מקומן נראה יותר הלכתא פסיקתא משום דהוי סתמא בדוכתא איכא למימר דס"ל דאע"ג דאיכא סתמא בדוכתא נמי בפסחים כר"ע מ"מ ההיא סתמא הו"ל כמאן דליתיה שהרי בתר הכי סתם לן תנא פ' ע"פכראב"ע דבחד מסכתא לכ"ע יש סדר למשנה וסתמא בתרא עדיף אכן לדעת הר"ן שכ' גבי קצירת העומר דהלכה כסתמא דמגילה משום דהוי הלכתא פסיקתא ואע"ג דההיא דמנחות הוי סתמא בדוכתא מ"מ איכא נמי סתמא אחרינא התם כראב"ע ואע"ג דסתמא דאתיא כראב"ע תני לה מקמי ההיא סתמא דנקצר ביום וא"כ סתמא בתרא עדיף אפ"ה ס"ל להר"ן ז"ל דכיון דהא מיהא איכא סתמא בדוכתא כוותיה דראב"ע פסקי' כסתמא דמגילה משום דהוי הלכתא פסיקתא וא"כ ק' דהכא נמי נימא הכי דכיון דאיכא סתמא בדוכתא כר"ע אף על גב דאיכא סתמא בתר הכי כראב"ע מכל מקום הלכה כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא דומיא דהתם ממש וי"ל בדוחק דאף על גב דהר"ן ז"ל כתב בתחילת דבריו דהל' כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיק' מ"מ כבר כ' לבסוף וז"ל אבל בה"ג כתב שאם בירך בלילה מברך ביום ור"ת דחה דבריו ולפיכך טוב שאם לא ספר בלילה שיספור ביום בלא ברכה כו' יע"ש ובודאי שטעמו של בה"ג היינו משום דס"ל דהל' כסת' מתני' דמנחות משום דסתמא בדוכתא וכ"כ התוספ' שם במנחות בתחילת דבריהם סעד לדברי בה"ג מכח סתמא דמנחות ואע"ג דהתם נמי איכא סתמא כראב"ע ס"ל לבה"ג דסת' בתרא בדוכת' עדיף וכיון שהר"ן ז"ל כתב ולפיכך טוב שאם לא ספר בלילה שיספור ביום בלא ברכה משמע דמספ"ל מילתא אי הלכה כר"ת או כבה"ג והילכך מש"ה כתב באכילת פסחים וכיון שכן מספ"ל מילתא הלכתא כמאן משום דלדעת בה"ג משמע דסתמא בדוכתא עדיף לפי דעתו ודעת ר"ת משמע דהלכה כסתמא דמגילה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא ואף ע"ג דההיא דאיזהו מקומן הוי סתמא בדוכתא הא איכא נמי סתמא בדוכתא בפסחים כר"ע וכמ"ש וכההיא דקצירת העומר ובהכי ניחא מה שהקשה הר"ב יבין שמועה על דברי הר"ן דע"פ וכמו שיראה הרואה ודו"ק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>העושה </b>
+<b> עיסה מן החטים ומן האורז כו'.</b> כתב ה"ה אבל מדברי הרמב"ן נראה שאפילו אין שם כזית בכדי א"פיוצא בה לפי שמדין תורה הוא שהחטים גוררין את האורז כו' וכן מבואר בירוש' כו' והק' מורינו הרב המופלא בס' מ"ק דכפי זה מאי פריך בזבחים דע"ח לר"ל דאמר נ"ט ברוב לאו דאורייתא מהך מתני' ותי' אלא מין בשא"מ דאוריי' כו' ואם איתא אמאי לא משני דאף דנ"ט ברוב לאו דאורייתא יוצא י"ח מטעם גרירה יע"ש והיה נראה לע"ד לומר דרבי' ז"ל סמך אסוגי' דפ' הקומץ רבה דכ"ג ע"ב דפריך התם בגמ' למ"ד בתר מבטל אזלי' מברייתא דקתני תבלה בקצח ושומשמין כשרה כו' קס"ד דנפיש ליה תבלין ממצה בשלמא למ"ד בתר בטל אזלינן בטיל הוי כמבטל דלכי מיעפשא הויא לה כתבלין אלא למ"ד בתר מבטל אזלי' תבלין מי קא הוי מצה והתוס' שם בזבחים הק' דמהו קא מדמה ההיא דבתר מבטל אזלינן שהטעם שוה להך דהכא שאין הטעם שוה דכיון דיש בתבלין טעם מצה ראוי לצאת י"ח כדאמרי' גבי עושה עיסה מן החטים ומן האורז דטעם כעיקר והניחו בתימה ורבי' ז"ל ס"ל דסוגיא דפרק הקומץ פליגא אהך דזבחים וס"ל דטעמא דמתני' לאו משום דנ"ט ברוב דאורייתא אלא משום גרירה הוא שהחטים גוררין את האורז ומש"ה גבי תבלה בקצח ושומשמין פריך תלמודא שפיר למ"ד בתר מבטל אזלי' אמאי יוצא בה י"ח כיון דליכא טעמא דגרירה ודחה רבי' לההיא דרבא מקמי סתמא דפ' הקומץ ובהכי נר' ליישב דברי התוס' דפ' הקומץ שהקשו שם כקושיא דזבחים ותירץ דסוגיא דהקומץ פליגא אההיא דזבחים ודבריהם לכאורה אין להם מובן שהרי ההיא דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז מתני' היא בהדיא פ"ג דחלה וא"כ איך אפשר לומר דסוגיא דהקומץ פליגא אמתני' ואם נאמר שכונתם ז"ל דלפי סוגי' דהקומץ מתוקמא מתני' דהעושה עיסה כו' ברובא דגן וכדאיתא בירושלמי אכתי ק' לפום מאי דפריך מבריי' דתבלה בקצח כו' וס"ד השתא דמיירי בדאפיש ליה תבלין אדפריך מבריי' ליפרוך ממתני' ולישני ליה דמיירי ברובא דגן כדמשני הבריית' ומאי אולמיה דמתני' דהוה פשיטא ליה דמיירי ברובא דגן מבריי' אדרבא טפי משמע דברייתא מיירי ברובא מצה כדקא' דייקא נמי כו' אכן עפ"י מ"ש יש ליישב דסוגיא דפר' הקומץ ס"ל דטעמא דמתני' משום גרירה ולא אמרו אלא בחטים ואורז בלבד כנ"ל ושוב ראיתי להרא"ש סוף ה' חלה שהעתיק לשון הרמב"ם ונרגש מזה וכתב וז"ל דיוקא דדייק רבא מהך מתני' בזבחים דמבש"מ בטעמא קושטא הוא ועל הדין אורחא איתמר דאף ע"ג דהחטים גוררין את האורז אי ס"ד טעמא בטיל דבר שנתבטל בעצמו איך גורר את אחרים עמו אלא ודאי דטעמו לא בטיל וכיון דלא בטיל וחזי כו' וחזי לאצטרופי בדנפשיה כגון דליכא כזית בכא"פ גורר את האורז לעשותו לחם עכ"ד ונראה ודאי דאע"ג דהרמב"ן ס"ל כדעת רש"י דטעם כעיקר דרבנן ואפילו בדאיכא כזית בכא"פ וכמ"ש הר"ב מנחת כהן יע"ש אפ"ה ס"ל דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז חשיב טעמו וממשו וכמ"ש הרא"ש והרשב"א פ' ג"ה יע"ש ומש"ה כתב דחזי לאצטרופי בדנפשיה אי איכא כזית בכא"פ ודו"ק ועיין במ"ש רבי' ז"ל פ"ו מה' בכורים ובמה שהשיג עליו הראב"ד שם ומרן כ"מ הליץ בעד רבי' וכתב שרבי' גורס מתני' כרשב"ג וה"פ מתני' דקתני אם יש בה טעם דגן כו' כרבן שמעון ב"ג דהיינו כשיעור דקאמר רשב"ג כלומר שיהא בה בדגן כשיעור שיתן בה טעם דגן ויש הוכחה לפיר' זה מדקתני בתוספתא העושה עיסה מן החטים ומן האורז רשב"ג אומר כו' ואין אדם יוצא בה י"ח בפסח עד שיהא בדגן כשיעור והשתא אי כשיעור עיסת חלה קאמר מה מעלה ומוריד זה לענין לצאת י"ח בפסח כו' יע"ש:<br><b> וראיתי </b> להר"ב מחנה אפרים בהגהות על הרמב"ם כתב דלק"מ דכל עיסה שאינה חייבת בחלה אין אדם יוצא בה י"ח בפסח יע"ש ואחרי המחילה לא דק כלל דא"כ הי"ל להראב"ד ז"ל להשיג על רבי' כאן בדין זה ולומר שאינו יוצא י"ח עד שיהא בתערוב' כשיעור חלה ולמה זה איחר מלהשיגו בה' בכורים ומ"ש דכל עיסה שאינה חייבת בחלה אין אדם יוצא בה י"ח ליתא ולא בדא דהכא שאני דהעיסה חייבת בחלה אם נותן בה כשיעור אלא דשיעורה גרים לה ליפטר אותה ולא אמרו אלא בעיסה שמצד עצמה אין בה חיוב חלה כלל ותדע דאי כפי דבריו העושה עיסה פחות מכשיעור לא יצא בה י"ח הואיל ואינה חייבת בחלה זה ודאי לא אמרו אדם מעולם וזה פשוט ומורינו הרב בס' מ"ק הק' לתי' מרן דא"כ היכי קאמר מתני' כרשב"ג דמשמע דאיכא מאן דפליג עליה וס"ל דאפי' לא יש בו טעם דגן יוצא י"ח וזה ודאי ליתא שהרי נתבטל ככל איסורין שבתורה וכ"ת דמאן דפליג עליה ס"ל דאפי' דיש בו בנ"ט אינו יוצא י"ח ליתא דא"כ הכי הול"ל כיון שיש בה כשיעור יוצא בה י"ח מדקאמר אינה חייבת עד שיהא בה כשיעור משמע דמאן דפליג עליה ס"ל דאפי' אין בו בנ"ט יוצא בה י"ח ומ"ש משאר איסורים א"ד יע"ש ולע"ד נר' דודאי כל שרובא אורז ואין בו בנ"ט כ"ע מודו דאינו יוצא בה י"ח אלא ת"ק ורשב"ג ברובא דגן ואין בו טעם דגן הוא דפליגי דת"ק סבר דכיון דרובא דגן לא בעינן טעם דגן והכי איתא בהדיא בירוש' פ' כ"ש דמייתי בריי' דקתני יוצאין במצה מתובל' אע"פ שאין בה טעם דגן והוא שרובא דגן ועיין בפר"ח סימן תנ"ה סק"ו ורשב"ג סבר דלעולם אינו יוצא בה י"ח ואפי' רובא דגן עד שיהא בה כשיעור דהיינו בנ"ט דטעם מצה בעי' ובהכי ניחא מאי דגרסינן בירושלמי דחלה בתר הכי א"ר אילא בין כרבנן דהכא בין כרבנן דהתם אר"י עד שיהא רובא דגן וטעמו דגן רב הונא אמר טעמו דגן אע"פ שאין רובא דגן מתני' פליגא על ר"ה עירב בה שאר המינין עד שיהא רובא דגן וטעמ' דגן פתר לה במינין אחרים ע"כ וק"ט מההיא ברייתא דירושלמי פ' כ"ש דקתני יוצאין במצה מתובל' אעפ"י שאין בה טעם דגן כל שרובא דגן אכן כפי מ"ש ניחא דההיא בריי' ת"ק דרשב"ג היא דס"ל דלא בעי' טעם דגן כל שרובא דגן ומאי דפליגי ר' אילא ור"ה אליבא דרשב"ג הוא דפליגי דלרשב"ג תרתי בעי' רובא דגן וטעמו דגן ור"ה ס"ל דטעם דגן דוקא בעינן וכל שיש בה טעם דגן אף על פי שרובא אורז יוצא בה וכל שאין בה טעם דגן אע"פ שרובא דגן אינו יוצא בה ומאי דאוקמוה בירוש' למתני דהעושה עיסה כרשב"ג הוא משום דמתני' סתמא קתני אם יש בה טעם דגן יוצא י"ח ואם אין בה טעם דגן אינו יוצא בה ולא מפליג בין רובא דגן לרובא אורז משמע דאפילו ברובא דגן אינו יוצא בה כל שאין בה טעם דגן כנ"ל:
+<b>מצה </b>
+<b> שלשה במי פירות כו'.</b> כתב הראב"ד ז"ל אע"ג דתניא בתוספתא יוצאין במצה מתובלת כו' ההיא בשתיבלה משנאפית כו' עיין בה"ה והמתבאר מדבריהם דכל לאחר אפיה לא מיקרי מצה עשירה וכן הסכים הפר"ח סי' תנ"ה סק"ו וכתב שכן נר' מדברי התו' ס"פכ"ש ד"ה אבל לא במבושל ע"ש ושמעתי מקשים ומטו בה משם הח' השלם רב ועצום כמוהר"י אשכנזי דבפ' כ"ש דל"ח פרכי' אבריי' דקתני יכול יוצא אדם בחלות תודה ורקיקי נזיר כו' ות"ל דהו"ל מצה עשירה ומפרקינן אמר שמואל בר רב יצחק רביעית היא ומתחלק' לכמה חלות ע"ש והרי רקיקי נזיר לאחר אפיה היה מושח אותם בשמן וכמ"ש רבי' פי"ג מה' מע"ק ה' ח' דמנחת רקיקין לא היה מושח אותם אלא לאחר אפיה וא"כ כיון דבשעת אפיה היה לחם עוני תו לא מיקרי מצה עשירה ומאי קא פריך ות"ל דהו"ל מצה עשירה והן אמת שלדברי התו' ז"ל נראה דל"ק מידי שדעתם ז"ל דמנחת רקיקין לא מיעטן הכתוב אלא דוקא מיציקה אבל מרן שמן בכלי קודם שיתן את הסולת לא מיעט הכתוב וכמו שהאריך בכל זה הר"ב משנה למלך פי"ג מה' הנז' דין ה' האמנם לדעת רבינו דס"ל דמנחת רקיקין לא היה נותן בה שמן כלל אלא לאחר אפיה כמו שהכריח הרב הנזכר שם ע"ש באורך ק"ט והנה לפום ריהטא היה נ"ל לומר דמעולם לא כתבו הראב"ד וה"ה ז"ל דכל לאחר אפיה קרינן ביה לחם עוני אלא דוקא גבי מצה מתובלת דכיון דדבר יבש הוא אין בו כח להכניס טעמו בגופו אלא מול פניו מן השפה ולחוץ משא"כ במנחת רקיקין דכיון דהיה מושחן ושוהא עד שיבלע השמן בתוכו וחוזר ומושחן עד שיכלה כל השמן א"כ הרי יש בו טעם מצה עשירה כאלו נלושה תחילה בשמן שהרי השמן אתיא תוך תוך ונבלע בתוכו ומש"ה פריך שפיר ות"ל דהו"ל מצה עשירה האמנם ראיתי להר"ב ב"ח ז"ל דברים סותרים למה שכתב בסי' תנ"ה דאם קטף פניה לאחר אפיה במי מלח ובצים דיוצא בו י"ח מצה דלא גרע מתבלה משנאפי' דיוצא בה ע"ש אשר נר' מדבריו דל"ש לן לחלק בין דבר יבש לדבר לח גם מור"ם בסי' תע"ה כתב דמצה שנאפי' כתקנה ואח"כ נתפררה ונילושה ביין ושמן אינה נקרא' מצה עשירה וזה הפך ממ"ש כי על כן הנר' ליישב דתלמודא כי פריך ותיפוק ליה דהוה ליה מצה עשירה לאו ארקיקי נזיר פריך דההיא פשיטא כיון דלאחר אפיה היה מושח אותן לא מיקרי מצה עשירה אלא אחלו' תודה דקתני בבריי' יכול יוצא אדם בחלו' תודה כו' דלחלו' תודה למאי אצטריך למעוטינהו מקרא דושמרת' ת"ל דהו"ל מצה עשירה וכן נמי אמתני' דקתני חלו' תודה ורקיקי נזיר עשאן למכור בשוק יוצא בהן קא פריך דחלו' תודה אפי' למכור בשוק נמי אין יוצאין משום דהו"ל מצה עשיר' ואהא משני רביעי' היא ומתחלק' לכמה חלות כנ"ל:<br><b> האמנם </b> הדבר הקשה למה שראיתי בשיטה כ"י למס' פסחים לרבינו יונה ז"ל שכתב וז"ל חלות תודה ורקיקי נזיר פי' יש בתוד' ג' מינין של מצה חלו' רקיקין ורבוכין מלבד י' חלו' של חמץ ומביא חצי לוג שמן וחוצהו ונותן המחצי' ממנו דהיינו רביעי' בין החלות והרבוכין והרביעי' האחר' נותנו ברקיקין ורקיקין אלו מפני שיש בהן שמן כ"כ אין יוצאין בו דהוה ליה מצה עשירה אבל בחלו' ורבוכים יוצאים דמפני שמן מועט כ"כ לא חשיבי כמצה עשירה כדמפרש בגמרא ונזיר לא היה מביא כי אם שני מינין חלות ורקיקין ושמן מועט היה בהן ולכך יוצאין בשניהם אלא תנא בנזיר רקיקין וה"ה לחלו' ותנא נמי בתודה חלו' וה"ה לרבוכין אלא לא בעי למיתני רבוכין בתודה משום דליתנהו בנזיר ותנא רקיקין בנזיר משום דלגבי תודה לא נפיק בהו עכ"ד ועיין בהרב תי"ט ז"ל פ"א דחלה משנה ז' שכתב וז"ל חלו' תודה ורקיקי נזיר וכן במ"ה פ"ב דפסחים ותלת ברייתי דמייתי גמרא התם נקטי כהאי לישנא ולא ידעתי טעם לדבר למה קרי לשל תודה חלות ולשל נזיר רקיקין הול"ל חלות ורקיקי תודה ונזיר דשתיהן בשניהם כו' יע"ש וכפי דברי הר' יונה ז"ל שכתבנו אין כאן מקום קושיא כלל וגבי חלה איכא למימר דאיידי דפסחים קתני לה ועיין בל"מ שבפירוש המשנה שכתב לתרץ קושי' הרב תי"ט וז"ל ה"ה להפך רקיקי תודה וחלו' נזיר אלא משום דבחלו' תודה כתיב בהדיא מצו' וברקיקי נזיר כתיב מצו' קתני הכי יע"ש והדבר תמוה שהרי ברקיקי תודה כתיב נמי בהדיא ורקיקי מצו' משוחים בשמן ואיך שיהיה הנה מתבאר דרקיקי תודה אין יוצאין בהן מטעמא דהו"ל מצה עשירה אע"ג דלאחר אפיה היה מושח אותן הן אמת שזה שכתב רבינו יונה ז"ל דרביעי' היה נותן לחלו' ורביכין ורביעי' לרקיקין הוא דבר תמוה שהרי רבינו ז"ל כתב בפ"ט מה' מע"ק הל' ך' וז"ל ובכמה שמן הוא עושה השלשים חלו' בחצי לוג רביעי' ממנו לרבוכה שמיני' לחלו' ושמיני' לרקיקין וכ"כ רש"י ז"ל בפ' כ"ש דף הנז' ד"ה רביעי' היא יע"ש ובפרק שתי מדו' דפ"ט גרסינן התם בהדיא יכול יהא חצי לוג זה מתחלק לשלשה מינין לחלות ורקיקין ורבוכה כשהוא אומר בשמן ברבוכה שאין ת"ל ריבה שמן לרבוכה הא כיצד מביא חצי לוג שמן וחוצהו חצי לחלו' ורקיקין וחציו לרבוכה יע"ש וכן איתא בהדיא בת"כ ולומר שרבינו יונה ז"ל היה גורס כשהוא אומר בשמן ברקיקין שאין ת"ל ריבה שמן לרקיקין הא כיצד מביא חצי לוג וחוצהו חציו לחלו' ורביכה וחציו לרקיקין זה ממה שאין הפה יכולה לדבר דכיון דקרא כתיב חלו' מצות בלולו' בשמן ורקיקי מצו' משוחים בשמן וסולת מורבכת בשמן תעשה אם כן איך אפשר לומר דבשמן דרקיקין דכתיב בתר חלות שדינן ליה לריבה הכתוב בשמן ובשמן דרביכה דכתיב בתר רקיקין שדינן ליה לרבויי אחר רבויי דבשמן דחלות והלא כיון דבשמן בשמן ב' פעמים אצטריך לריבוי אחר ריבוי למעט פשיטא ודאי דבשמן דרקיקין דכתיב סמוך לחלות הוא דאתא לריבוי אחר ריבוי ולא לומר דאתי לריבה הכתוב שמן וצ"ע:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>הכהנים </b>
+<b> יוצאין בחלה כו' וכן יוצאין במצה של מעשר שני בירושלים כו'.</b> הנה מרן כ"מ ז"ל הקשה משם הר' מנוח דהא אמרינן בפרק כ"ש מצה של מע"ב לדברי ר"מ אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח לדברי חכמים אדם יוצא י"ח ואמרינן בגמרא דה"ט משום דאתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם באכלכם מלחם הארץ מה להלן משלכם אף כאן משלכם וא"כ כיון שרבי' ז"ל פסק כר"מ דאמר מע"ב ממון גבוה וכמ"ש בס"פ"ג' מה' מע"ב ופ"ה מה' אישות איך פסק דיוצאין במצה של מ"עב וכן הק' בפ"ו מה' בכורים דין ד' אמ"ש רבינו שם דעיסה של מע"ב בירושלים חייבת בחלה ותיר' משם הר"י קורקוס ז"ל דטעמיה משום דבפרק לולב הגזול דל"ה גבי הא דתנן של ערלה פסול אמרינן מ"ט פליגי ר"א ור"ח חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בה דין ממון ואסיקנא דבהיתר אכילה כ"ע ל"פ דבעינן כי פליגי בדין ממון ר"ח סבר היתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן ור"א סבר דין ממון נמי בעינן ואמרינן מאי בינייהו א"ב אתרוג של מע"ב בירוש' ואליבא דר"מ למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה הרי יש בו היתר אכילה למ"ד לפי שאין בה דין ממון הרי אין בה דין ממון ורבינו ז"ל פ' כר"ח משום דלדידיה אתיא מתני' דלולב הגזול דקתני אם נטל יצא אליבא דר"מ דהלכתא כותיה ועוד דר"מ קאמר בהדיא בפ' כ"ש דיוצאין במצה של מע"ב בירושל' כו' אלא ודאי הך פסקא כר"ח אתיא דדין ממון לא בעינן אלא היתר אכילה בלחוד זהו תורף תי' יע"ש והנה הרואה יר' מה שיש מן התי' על תי' זה שכתב הרי"ק דר"ח ס"ל דעיסה של מע"ב בירושל' לר"מ חייבת בחלה כיון שיש בו היתר אכילה שהרי בפ' לולב הגזול אמרינן לימא מסייע ליה לר"א הא דתניא עיסה של מע"ב פטורה מן החלה דברי ר"מ וחכמים אומרים חייבת ופרכינן לימא מסייע ליה היא היא ומשני אלא מדבהא פליגי בהא נמי פליגי א"ד שאני התם דכתיב עריסותיכם תרי זמני כו' הרי בהדיא דר"ח לא פליג עליה דר"א אלא דוקא גבי אתרוג אבל בחלה מודה משום דכתיב עריסותיכם תרי זמני דאל"כ ק' הך ברייתא לר"ח וליכא למימר דלר"ח הך ברייתא מתוקמא במע"ב בגבולין דלר"מ כיון דס"ל דממון גבוה הוא והיתר אכילה נמי ליכא משו"ה פטורה מן החלה וחכמים פליגי עליה דס"ל דמע"ב ממון הדיוט הוא ודין ממון בעינן היתר אכילה לא בעינן ומתני' דקתני אתרוג של תרומה טמאה פסול דמוכח מינה בגמ' דהיתר אכילה נמי בעינן אע"ג דאית ביה דין ממון לא אתיא כרבנן דר"מ דלרבנן דר"מ כיון דאית ביה דין ממון לא בעינן היתר אכילה וא"נ דבהא פליגי דר"מ סבר במע"ב בגבולין אין בו היתר אכילה ולא קרי' ביה לכם ורבנן ס"ל דמע"ב בגבולין נמי יש בו היתר אכילה כיון דיכול להעלותו לירוש' וא"נ דאי בעי פדי ליה דהא ליתא שהרי בפרק חלק דקי"ב אמרי' אמר ר"ח מחלוקת במע"ב בירוש' דר"מ סבר ממון גבוה הוא ורבנן סברי ממון הדיוט הוא אבל בגבולין ד"ה פטור וכבר ראיתי בספר חזון נחו' הנדפס בקרב ימים בח"א דקפ"ד ע"א שרצה לתרץ לזה דס"ל להרי"ק דהא דר"ח אינה הלכה מדחזינן פ' הא"מ דנ"ג ע"ב אמר ר"ן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כרבי מאיר במעשר הואיל וסתם לן תנא כותיה דתנן כרם רבעי ב"ש אומרים יש לו פרט ויש לו עוללות וב"ה אומרים כולו לגת מ"ט דב"ה גמר קדש קדש ממעשר כמאן ס"ל אי כר"י אמאי כולו לגת הא אמר מע"ב ממון הדיוט הוא אלא לאו כר"מ ואם איתא להא דר"ח דבגבולין כ"ע מודו דממון גבוה הוא מאי ראיה איכא הא הך מתני' אפילו כר"י מצי אתי דהך מתניתין בגבולין איירי כדקתני והעניים פודין אותם לעצמם ועוד אמרינן התם וכר"י מי לא תנן והתנן הפודה מע"ב כו' בין משלו בין שניתן לו במתנה מני אילימא ר"מ מי מצי יהיב ליה במתנה אלא לאו כר"י ואם איתא אפילו כר"י לא מצי אתא דהך מתני' בגבולין איירי דאי בירוש' אין פודין מע"ב ועיין בתו' שם דנ"ג ע"ב ד"ה איהו אלא מוכח דליתא להא דר"ח וכן נר' שהוא דעת הר"ן ז"ל שכתב אמתני' דלולב הגזול דקתני אתרוג של מע"ב לא יטול ואם נטל יצא דה"ט משום דסברו רבנן מע"ב ממון הדיוט הוא משמע שדעתו ז"ל לפסוק כר"א דאמר דין ממון בעינן ואם כן איך כתב עוד דלאו דוקא בירוש' אלא ה"ה חוץ לירושלים כיון שראוי לאוכלו בירוש' והדבר ק' דכיון דס"ל דדין ממון נמי בעינן איך כתב דמע"ב חוץ לירוש' יוצא י"ח הא מע"ב בגבולין לכ"ע ממון גבוה הוא וכן הק' הרב תי"ט שם אלא מוכח דס"ל דהא דר"ח לאו דסמכי איהו ולית הלכתא כותיה ואם כן איכא למי' דלדעת רבי חייא מחלוק' ר"מ ורבנן אינו אלא במע"ב בגבולין אבל בירוש' אפילו ר"מ מודה דהיתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן א"ד ז"ל ואין דבריו נראים לי דא"כ ק' דמאי פריך בגמר' לימא מסייע ליה והוצרך לשנויי דלענין חלה ודאי מסייע ליה ולימא דקאמרינן אאתרוג ומצה קאמר ומאי קו' הא הך דר"א ע"כ במע"ב בירושל' היא מדקאמרינן תסתיים דר"א הוא דאמר דין ממון נמי בעינן דאמר ר"א אתרוג של מע"ב לדברי ר"מ אין אדם יוצא י"ח בי"ט ואם איתא היכי מוכח מינה דר"א הוא דקאמר לפי שאין בה דין ממון אימא דההיא דר"א מיירי במע"ב בגבולין אבל בירוש' מודה דאפי' לר"מ יוצא בו י"ח כיון שיש בו היתר אכילה ותו דע"כ הא דרב אסי במע"ב בירוש' איירי מדקאמר מצה של מע"ב לדברי חכמים אדם יוצא בו י"ח ואלו חוץ לירוש' אפילו לרבנן אינו יוצא י"ח כדקתני במתני' פ' כ"ש וכיון שכן מאי פריך לימא מסייע ליה היא היא ומאי קו' הא איכא למימר דהך ברייתא מיירי במע"ב בגבולין אבל בירוש' אפי' ר"מ מודה דחייבת בחלה וכדס"ל לר"ח אם לא שנאמר דס"ל להרי"ק ז"ל דהך סוגיא דפ' לולב הגזול ודפ' כ"ש אתיא כר"ח דקאמר מחלוק' במע"ב בירוש' אבל חוץ לירוש' ד"ה פטור אמנם לפום סוגיא דפ' האיש מקדש דמוכח מינה דס"ל לר"ן דמחלוקת ר"מ ורבנן אפי' במע"ב חוץ לירוש' א"כ מעתה מצינן למי' שפיר דהך ברייתא מיירי חוץ לירוש' אבל בירוש' אפי' ר"מ מודה וזה דוחק דאם כן לא הי"ל לרבינו לפסוק כר"ן הפך סתמא דתלמודא דפ' לולב הגזול ודפ' כ"ש ולכן נ"ל ליישב דרך מוהרי"ק ז"ל דודאי כי היכי דלא תקשי ליה לר"ח הך ברייתא דקתני עיסה של מע"ב פטורה מן החלה לר"מ ע"כ דס"ל דשאני התם דכתיב עריסותיכם תרי זמני אלא דצריך לומר לרבינו ז"ל דלר' מאיר דממעט מע"ב מחלה אע"פ שיש בו היתר אכילה מדכתיב עריסותכם תרי זמני היינו משום דס"ל דגלגול הגוי אינו פוטר דיליף ראשית ראשית מתרומה ור"מ ס"ל דמירוח גוי אינו פוטר כמ"ש במנחות דס"ו ע"א ואם כן אייתר לן חד עריסותכם ע"כ למעוטי מע"ב הוא דאתא ואע"ג דבפ' ראשית הגז דקל"ה דריש לעריסותיכם כדי עיסתכם כשיעור מדבר כבר כתבו התו' שם דתרתי ש"מ כדי עיסתכם ולמעוטי עיסת הקדש יע"ש מיהו לפום מאי דקי"ל דגלגול הגוי פוטר א"כ אצטריכו תרי עריסותכם חד למעוטי הקדש וחד למעוטי גוי דתרי קראי צריכי כדאמרינן במנחות וכגי' התוס' שם וה"ט משום דאי ליכא אלא חד עריסותכם לא הוה ממעטינן אלא עיסת הקדש משום דמסתבר טפי דאינו נאכל בלא פדיון כמ"ש רש"י שם וא"כ לא אייתר לן קרא למעוטי עיסת מעשר שני ואם כן אהדר דינא לדין אתרוג של מעשר שני דיוצא י"ח לרבי מאיר משום דיש בו היתר אכילה כנ"ל ליישב דעת הרי"ק ז"ל ודו"ק והרב לח"מ תי' דרבי' פסק כרבנן דר"מ דמע"ב ממון הדיוט ומ"ש בפ"ג מה' מע"ב דמעשר שני ממון גבוה ואין מקדשין בו את האשה ואין ניתן במתנה מיירי בגבולין וכבר אמרו בפרק חלק דמע"ב בגבולין אפילו רבנן מודו דממון גבוה הוא ומשום הכי כתב דמע"ב בירוש' יוצא י"ח וחייב' בחלה א"ד יע"ש ודבריו תמוהים דבהדיא אמרינן פרק האיש מקדש דהלכה כר"מ הואיל ותנן בבחירתא כותיה וכן ראיתי למורינו הרב בס' מקראי קדש שתמה עליו כן ויש ליישב דבריו דמ"ש ר"ן בפרק הא"מ דהלכה כר"מ הואיל ותנן בבחירתא כותיה היינו משום דס"ל לר"ן דפלוגתא דר"מ ורבנן במע"ב בגבולין נמי היא ומש"ה מוכח שפיר מההיא מתני' דקתני וב"ה אומרים כולו לגת אתיא כר"מ דאמר ממון גבוה הוא אמנם לפום מאי דק"ל כר"ח דבגבולין כ"ע מודו דממון ג"ה אין ראיה מההיא מתני' דכר"מ ס"ל די"ל דההיא בגבולין איירי וכדקתני במתני' והעניים פודין אותן לעצמן וכמש"ל וא"כ הדרן לכללין דעלמא דר"מ ור"י הל' כר"י ומ"מ הנך רואה כמה מהדוחק בדרך זה דכל כי האי לא הי"ל לרבינו למיסתם סתומי והי"ל לפרש דדוקא בגבולין אין מקדשין בו את האשה ואין נותנים אותו במתנה אבל בירוש' ש"ד ותו דממ"ש בפ"ח דמע"ב הלכה ו' הלוקח פירות בסלע של כסף כו' שנאמר ונתן את הכסף כו' מבואר דס"ל דאפילו בירושלים ממון גבוה ועיין במר"ן כ"מ שם עוד נראה לי ליישב דעת רבי' ז"ל דלרבינו ז"ל קשיתיה מה שהקשו התוס' ז"ל פרק אלו עוברין דמ"ו ע"ב ד"ה הואיל וז"ל תימא לרשב"א אמאי אמרינן פ' כ"ש דמצה דמע"ב אינו יוצא י"ח בפסח לר"מ דסבר ממון גבוה הוא ולא חשיב מצתכם והא אלו בעי מתשיל עלה ומחשבינן כשלו והנרא' שכונתו ז"ל משום דמשמע להו דהא דכ"מ הלכה כר"א דקי"ל כותיה דמע"ב ממון גבוה הוא כדאמרינן בקדושין ומשו"ה ק"ל הלכתא אהלכתא דקי"ל הלכה כר"א דאמר הואיל ואי בעי מתשיל עלה ומש"ה הוצרכו לתרוצי דשאני התם דכתיב לה' עיין בס' פני יהושע בחי' מוהרי"ל דכ"ד יע"ש אמנם רבי' ז"ל לא ניחא ליה בהאי תירוצא ואשר על כן הוכרח לומר דהא דקאמר ר"א דמצות מע"ב לדברי ר"מ אין אדם יוצא י"ח בפסח היינו משום דר"מ לא ס"ל כר"א דאמר הואיל ואי בעי מתשיל אלא כר"י דס"ל דלא אמרינן הואיל מדקתני בברייתא עיסה של מע"ב פטורה מן החלה דברי ר"מ ואי ס"ל כר"א דאמרינן הואיל שפיר קרינן ביה עריסותכם הואיל ואי בעי מתשיל וא"נ אפילו נימא דהך ברייתא לא שמיע ליה לר"א כדמשמע ריהטא דשמעתתא איכא למימר דרב אסי דקאמר לדברי ר"מ אין אדם יוצא י"ח בפסח היינו משום דס"ל דלכ"ע לא אמרינן הואיל ופלוגתייהו דר"א ור"י בפרק אלו עוברין בטובת הנאת ממון הוא דפליגי וכדהוה בעי תלמודא למימר התם אמנם לפום מאי דקי"ל דהלכ' כר"א דאמרינן הואיל כמ"ש רבי' בפ"ג מה' י"ט דין ט' ה"נ דמצה של מע"ב יוצא בה י"ח ועיסה של מע"ב חייבת בחלה ושפיר קרינן ביה עריסותכ' הואיל ואי בעי מתשיל ובהא לא פסקינן כר"מ ואי קאמר תלמודא פ' האיש מקדש דהלכה כר"מ היינו דוקא לענין קדושין דבעינן שיהא ממונו בשעה שנותן הקדושין והתם לא מהני טעמא דהואיל כמ"ש הרב לח"מ ז"ל בפ"ד מהלכות אישות גבי ישראל שקדש במעשר עני דדוקא ישראל עני שקדש במעשר עני אבל ישראל דעלמא לא ולא מהני טעמא הואיל ואי בעי מפקר לנכסי' וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשוב' סי' תר"ב דבקדושין לא מבואר ממ"ש שם לעיל בדין ג' הלקט כו' ומע"ב והקדש שנפדו כו' לא מהני טעמא דאי בעי מתשיל יע"ש ואי קשיא לך א"כ עיסת מע"ב בגבולין נמי יהא חייבת בחלה מה"ט הואיל ואי בעי מתשיל עלה ומדברי רבינו ז"ל בפ"ג מה' בכורים משמע דבגבולין אינה חייבת בחלה מדכתב עיסת מע"ב בירוש' כו' משמע דוקא בירוש' וכן חייבין בחלה משמע הא לא נפדה אינה חייבת בחלה ועל כרחין בגבולין קאמר גם בפ' ח' מהלכות לולב כתב אתרוג של מע"ב בירושלים לא יטול ואם נטל יצא משמע הא בגבולין אפי' נטל לא יצא ולפי מה שכתבנו אפילו בגבולין נמי מיקרי לכם הואיל ואי בעי מתשל עלה ותו עיסת הקדש נמי יהא חייבת בחלה מהאי טעמא הואיל ואי בעי מיתשל י"ל דס"ל לרבינו ז"ל דדוקא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון ההיא דמערבין לנזיר ביין וישראל בתרומה דחזיא לכהנים וכן ההוא דחלה דפרק אלו עוברין דעד שלא תחמיץ הרי ראויה היא לכהן אמרינן הואיל וחשיב שפיר כשלו ואי מחמיץ בתר הכי הו"ל ממונא דידיה אמנם במידי דלא חזי השתא לשום אדם כגון מע"ב בגבולין והקדש שלא נפדה לא אמרינן הואיל ולא חשיב כשלו וכ"כ התוס' בפרק בכל מערבין ד"ל ע"ב ד"ה וליפרוש האמנם מדברי התוס' דפר' אלו עוברין נראה דמחלפא שיטתייהו ממ"ש בפ' בכל מערבין מדק"ל מהא דאמרינן שלך אי אתה רואה אבל רואה אתה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל ואי בעי מיתשיל עלה כו' ולפי מ"ש בפרק ב"מ נראה דלק"מ דהקדש שאני דלא חזי השתא לשום אדם ועיין מ"ש לקמן בתשו' הרשב"א ז"ל ואי קשיא לך עוד לפי דרך זה ממ"ש רבינו בפ"ט מהל' מע"ב דין ד' וז"ל כרם רבעי אין לו לא שכחה ולא פרט כו' והשתא קשה שהרי טעמייהו דב"ה דס"ל דאין לו פרט היינו משום דיליף קדש קדש ממעשר והרי הוא ממון גבוה ולא קרינן ביה כרמך וכמ"ש רש"י בפרק האיש מקדש והשתא לפי מ"ש הא הואיל ואי בעי פדי ליה שפיר קרינן ביה כרמך דומיא דחלה ומצה של מע"ב דקרינן בי' עריסותיכם מה"ט וכן ק' לדרך הר"י קורקוס ז"ל דפסק כר"ח דכל שיש בו היתר אכילה אף ע"ג דאין בו דין ממון קרינן ביה עריסותיכם דא"כ ה"נ אמאי לא קרינן ביה כרמך מה"ט וי"ל דהתם בכרם רבעי בגבו' קא מיירי רבינו וכמ"ש בס"ד אלא כולו עולה לירו' או נפדה כו' וכיון שהוא חוץ לירוש' אין בו היתר אכילה כלל לשום אדם ולא אמרינן הואיל אך קשה ממ"ש רבינו ז"ל פ' י"ג מה' שכירות וז"ל וכן פרות הדשות במע"ב ופרות המהלכות כו' אינו עובר עליהם משום לא תחסום כו' דמסתמיות דבריו נראה דאפי' בירוש' קאמר וע"כ היינו משום דפסק כר"מ דאמר ממון גבוה הוא ולא קרינן ביה בדישו כמ"ש רש"י ז"ל בפ' השוכר את הפועלים והשתא קשה דנימא הואיל ואי בעי מתשיל עלה חשיב שפיר דישו וכן קשה לתי' מוהרי"ק דכיון דיש בו היתר אכילה דישו קרינן ביה דומיא דחלה וי"ל דס"ל לרבינו דטעמא דמע"ב דאינו עובר עליו משום בל תחסום לאו היינו משום דלא קרינן ביה בדישו כמ"ש רש"י דדישו אשור קאי ולא אאדם אלא כיון דממון גבוה הוא סברא הוא דאסור להאכילו לבהמה מן התורה כמ"ש הריטב"א שם יע"ש ודו"ק:<br><b> הן </b> אמת דבעיקר קו' התוס' שהק' ז"ל ממע"ב דאינו יוצא בה י"ח ולא אמרינן הואיל ק"ל טובא דמאי קושיא דהתם שאני דאי מיתשל עלה נמי הדרא לטיבלא ואין יוצאין במצה של טבל כדתנן בפ' כ"ש ואי בעי מתקן לה ומפריש עליה ממקום אחר ליכא למימר דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט וכעין קוש' זו ראיתי להר"ב שער אפרים סי' ל"ח שהקשה על מ"ש הרשב"א בתשו' סי' תשמ"ז שנשאל על מי שאסר נכסיו על עצמו או לולבו אי יוצא בה י"ח הואיל ואי בעי מתשיל עלה והשיב דאף בזה אינו יוצא י"ח בי"ט דאם כן אף באתרוג של תרומה טמאה ביד ישראל יוצא בו דאי בעי מתשיל עלה דאנן סתמא תנן כו' והקשה הרב ז"ל דמאי ראיה התם שאני דאי מתשיל עלה הדרא לטיבלה יע"ש ובדברי הרשב"א ז"ל אפשר ליישב דס"ל כדעת הרמב"ן שכ' הר"ן שם דאתרוג של טבל יוצא בה י"ח ואם כן דמתני' דקתני אתרוג של תרומה טמאה פסול משמע אפי' כל ז' וכן הוא דעת הר"ן ורבינו בפ"ח מהל' לולב ומשום הכי ק"ל שפיר דבחולו של מועד אי מתשיל עלה בידו לתקוני ולהפריש עלה ממקום אחר וכן תי' הר"ב כרם שלמה בתשוב' שבסוף המפתחות סי' א' אכן בדברי התוס' ז"ל לא יתכן שום אחד מהתי' וכמבואר ולכאורה עלה על דעתי ליישב עם מאי דאמרינן פ' כ"ש ת"ר יכול יוצא אדם י"ח בטבל כו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל עליו חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ופרכינן עלה ואיסורא דחמץ להיכי אזלא ואוקימנא לה כר"ש דאמר אין איסור חל על איסור משמע מאותה סוגיא דלמאי דקי"ל דאיסור חל על איסור באיסור כולל ואיסור מוסיף יוצא אדם י"ח בטבל דליכא למעוטי מקרא דלא תאכל עליו מי שאיסורו משום בל תאכל כו' שהרי איסור כולל הוא וא"כ ע"כ צ"ל דמתני' דקתני אבל לא בטבל אתיא כר"ש ולית הלכתא כותיה ומשו"ה קשה להו שפיר דהיכי קאמר רב דמצות מע"ב לר"מ אין אדם יוצא י"ח בפסח הא ר"מ ס"ל דאיסור חל על איסור באיסור כולל ואיסור מוסיף כדאיתא פ' ג' דכריתות אמתני' דקתני יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליה ד' חטאות יע"ש האמנם נראה דהא ליתא דמתני' דפרק כ"ש הלכה היא כמ"ש רבינו בפרק זה והיינו טעמא דאינו יוצא בו י"ח משום דהוה מה"ב כמ"ש רש"י והר"ן שם ועיין בס' מ"ק למורינו הרב זלה"ה וכן מוכח בהדיא מדפרכינן בגמרא אבל לא בטבל פשיטא כו' ואם איתא היכי פריך פשיטא הא בפלוגתא אתמר ואדרבא לית הלכתא כותיה ולזה אפשר לומר דפריך פשיטא משום דמרישא שמעינן לה דקתני יוצאין בדמאי דמשמע אבל לא בטבל וכעין זה כתבו התוס' פרק בכל מערבין ד"ה הנז' אלא שדבריהם ז"ל סתרי אמ"ש בריש פרק כ"ש ד"ה עבר זמנו שכתבו שם דאין לפרש דפריך פשיטא דאסור בהנאה מדיוקא דרישא דדרך התנא לכפול את דבריו יע"ש וכן נראה שהוא דעת רש"י ז"ל שם וכ"כ התוס' שבת דנ"ג ד"ה אילימא יע"ש ותו דאם איתא היכי משני ל"צ בטבל טבול מדרבנן ואי טעמא דרבנן משום דאין איסור חל על איסור טבל דרבנן למה לא יחול עלה איסור חמץ ועיין בס' מקראי קדש דצ"ה ע"ב:<br><b> שוב </b> אחר זמן רב מצאתי להרמב"ן ז"ל במלחמותיו פ"ק דפסחים גבי ההיא דרב גידל המקדש משש שעות כו' שכתב וז"ל וה"פ דפריך מעיקרא פשיטא כלומר דמרישא שמעת מינה וכיוצא בו פשיטא משום דתנא ליה רישא באותו פרק אבל לא בטבל פשיטא והא לאו פשיטא אלא פלוגתא נמי היא ודלא כהלכתא עכ"ל יע"ש וא"כ לא נפלאת היא סברא זו ליחס לדעת התוספות וז"ל ועוד אפשר ליישב דעת התוס' וממילא רווחא נמי ליישב תשו' הרשב"א ז"ל דאזלי לשיטתם שכתבו בפ' כל הגט דל"א ע"ב ד"ה במחשבה וז"ל וא"ת כיון דשרי נותן עיניו בצד זה אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת והא תנן מעלים את המדומע כו' וי"ל דשאני מדומע שכבר הוא מתוקן אבל תחילת תיקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה כו' יע"ש וכ"כ הריטב"א ז"ל בחי' שם אשר מבואר מדבריהם דאפי' בשבת נמי מישרא שרי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ולא חשיב כמתקן וכ"כ הרב ח"ה ז"ל יע"ש וא"כ מעתה שפיר ק"ל ז"ל דאמאי אין יוצאין במצה של מע"ב ובאתרוג של תרומה טמאה מאי אמרת דהדרא לטיבלא ואין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט הא איתיה בתקנתא ליתן עיניו בצד זה כנ"ל אלא שדבריהם ז"ל הם תמוהים בעיני מסוגיא דפ' ב"מ ודריש פ' מפנין וכבר הארכתי בזה במקום אחר עיין מ"ש בה' תרומות וראיתי בספר כרם שלמה שהקשה ה"ה בכמוה"ר אליהו עובדיא ז"ל דמאי ראיה מייתי הרשב"א מתרומה טמאה דהתם שאני דמיחסר תרי מילי למעבד הן שאלת חכם והן להפריש עליה ממקום אחר והוה ליה תרי הואיל ותרי הואיל לא אמרינן כמ"ש התוס' פ' א"ע והיא גמר' ערוכה פרק כ"ש יע"ש ולע"ד לק"מ ואשתמיט מיניה מ"ש רש"י פרק כ"ש דל"ח ע"א ד"ה א"ד וז"ל וא"ת בחלת מעשר גופיה נמי תרי הואיל איכא הואיל ואי לא קרא עליה שם והואיל אי מטמא פריק לה ואית ליה היתר במושבות הכא לא קרי' הואיל דבר שבידו לעשות לגרום לה טומאה מיד ופריק לה עכ"ל וא"כ ה"נ כיון דבידו להפריש ממקום אחר לא חשבינן ליה תרי הואיל ועל התוס' ז"ל אני תמיה שכתבו בפרק א"ע ד"ה הואיל משם רשב"א כי נראה לו שדעת רש"י ז"ל כיון דהסל מצרפה לחלה כו' אלא מטעם הואיל שרי דאי בעי לא מפריש חלה אלא בצע פורתא מכל חדא וחדא וכיון דכי נמי לא תקרי לה שם עד שתאפה לא שרינן אלא ע"י הואיל הואיל אם יקרא לה שם עד שתאפה הוי תרי הואיל ותרי הואיל לא אמרינן כו' יע"ש ויש לדקדק טובא שהרי הואיל אי בצע פורתא מכל חדא הוה ליה דבר שבידו ולא חשיב תרי הואיל ויש ליישב בדוחק ודו"ק:<br><b> שוב </b> אנה ה' לידי ספר הבתים מכ"י להרשב"א ז"ל ומצאתי תשובה זו כתובה שם באורך בבית כ"ח סי' ב' והילך לשונה תשובה הא דכתב מר באוסר נכסיו על עצמו שקרוב הדבר לומר דיוצא בו ביום ראשון הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ויש בו היתר אכילה וכדקי"ל גבי חלה דממונא הוא ועובר בב"י אין הדברים נראים כן בעיני שא"כ אף אנו נאמר באתרוג של תרומה טמאה ביד ישראל דיוצא בו דהא אי בעי מיתשיל עליה ויש בו היתר אכילה ואם איתא היכא קתני סיפא ושל תרומה טמאה פסול הול"ל ושל תרומה טמאה ביד כהן פסול ואל תשיבני דמאי לב"ה דמכשירין דהא מפרש טעמא משום הואיל ודמאי שאני דהוי בודאי מעושר דרוב ע"ה מעשרין והיינו נמי דבפ' מפנין תנינן מפנין תרומה טהורה ודמאי ואוקימנא בתרומה ביד ישראל כיון דחזיא לכהן ש"ד הא תרומה טמאה ביד ישראל לא ולא אמרינן הואיל אי בעי מתשיל ואלו בדמאי מפרש טעמא משום הואיל ואי אפשר לומר דטעמא משום דכל שא"א בלא שאלה מוקצה הוא דמי יימר דמזדקק ליה חכם כיון דאפשר בג' הדיוטות כדאיתא פרק כירה מכל אלו נראה דלא אמרינן בכי הא הואיל ואי בעי מתשיל דבתר השתא אזלינן ומיהו י"ל שאין ראיה מכל אלו דא"נ מתשיל עלה הוה ליה טבל ואין מטלטלין אותה בשבת וכן אין יוצאין באתרוג של טבל דהא לית ביה השתא היתר אכילה ואי בעי מתשיל עלה ולהפריש עליו ממקום אחר ליכא למימר דהא אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט וכאותה שאמרו פ' בכל מערבין על ההיא דסומכוס אומר בחולין אבל לא בתרומה ומיהו יש לדחות שאין ראיה מחלה שהרי חלת חמץ אסורה לכל ואפילו הכי אמרינן בה הואיל משא"כ בעלמא וכל דבר שאינו ראוי עכשיו לשום אדם לא אמרינן ביה הואיל דהא ודאי משמע דאין יוצאין בשל הקדש שלא נפדה ואף על גב שלא שנו אותה בלולב הגזול כמו שלא שנו את הטבל ובעלמא נמי גבי מצה ועירוב וטלטול שבת שנו כן ושל הקדש שלא נפדה לא יצא ולא אמרינן ביה הואיל מה"ט דאמרן כיון דהשתא לא חזי לשום אדם אלא די"ל דחלה נמי כיון דמיתשיל עלה השתא עד שלא תחמיץ ראויה היא לכהן הוה ליה כעיסתו שהחמיץ ומ"מ עדיין נראה לי להוכיח מההיא דכל כהנים ולוים נהנים לי דאפילו למ"ד טובת הנאה ממון אסיקנא בפרק בתרא דנדרים דבאין כהנים ונוטלין דשויא עילויה עפרא בעלמא ואמאי נימא אי בעי מתשיל ומצוה נמי איכא כדידיה דמי ומיניה קא מתהנו ומהשתא קא מיתסרו עליי' וכ"ש דאם אתשיל עלה נמצאו נהנים למפרע מן האיסור אלא ודאי כיון דהשתא לא אתשיל לא מהניא ליה מידי ולאו ממוניה הוא ואפי' לשמא מתשיל לא חיישינן כדלא חיישינן בע"מ שאין עליך נדרים ומיהו י"ל גם בזו דה"ט דלא אמרינן ביה הואיל כיון דאמרו כהנים נהנים לי ותרומתו אסורה לכל דהא להדיוט לא חזיא ולכהן נמי לא חזיא לפי איסורו הלכך שויוהו עפרא בעלמא ולאו כדידיה דמי עכ"ל:<br><b> ובהיותי </b> בענין זה דרך אגב ראיתי להר"ב יבין שמועה דף ס"ו דברים תמוהים בעיני שכתב וז"ל דע דבפ' כ"ש אמרי' יכול יוצא אדם י"ח במע"ב ת"ל לחם עוני מי שנאכל באנינות כו' דברי ר"י הגלילי ר"ע אומר מצות מצות ריבה א"כ מה ת"ל לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ומדקאמר א"כ מה ת"ל לחם עוני משמע דר"י הגלילי לא דריש המסורת וקשה דאמאי לא דריש כיון דלא מכחשי אהדדי כו' ושמא י"ל דמאי דקתני א"כ מה ת"ל לחם עוני הם סיום דברי ר"ע עצמו והוא עם מ"ש בפרק כ"ש מצת מע"ב לדברי ר"מ אין אדם יוצא י"ח בפסח ופריך בגמרא מי כתיב מצתכם אמר רב יימר בר שלמיא אתיא לחם לחם כתיב הכא לחם עוני וכתיב התם מלחם הארץ מה להלן אינו מע"ב אף מצה כן וזהו מה שהק' ר"ע לעצמו א"כ שאתה אומר דיוצאין במצת מע"ב א"כ מה ת"ל לחם דאפני מג"ש דלחם לחם דהא אך אתיא למימר דאין יוצאין במצת מע"ב ולדידי שאני אומר דיוצאין א"כ מה ת"ל לחם דמופנה לג"ש ומשני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש פי' לעולם דמלת לחם מופנה לג"ש ולא הויא למילף מצה מחלה למימר דאין יוצאין במע"ב אלא הג"ש אתא למילף חלה ממצה מה מצה אין יוצאין בנילושה ביין ושמן ודבש דעוני כתיב אף בחלה אינו חייב בנילושה ביין ושמן ודבש כדתנן במתני' מס' חלה עכ"ד ואתמהה שהרי בפ"ב דחלה אמרינן התם בהדיא דעיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ואמרי' התם בירוש' דר"א איש ברתותא היא דתנינן תמן עיסה שנילושה במי פירות ונגע בה טבול יום במקצתה ר"א א"ב לא פסל אלא מקום מגעו בלבד ר"ח בר אבא בשם ר"י דברי הכל היא אף ע"ג דר"ע אמר תמן אין מ"פ מחברין לטומאה מודה שמחברין לחלה כו' הרי דלר"ח לר"ע עיסה הנילושה במי פירות חייבת בחלה ואפי' לריב"ח דאמר דר"א הוא ולא ר"ע לאו היינו מטעמא דיליף לחם לחם ממצה ותו דע"כ לא פליגי אלא בעיסה שנילושה במ"פ אבל בעיסה הנילושה מז' משקין כ"ע מודו דחייבת בחלה כמבואר שם בירושלמי וכבר כתב הרב שדה יהושע דף קס"א ע"ד משם הרשב"א דה"ט דלא ילפינן לחם לחם ממצה דלא למדוהו אלא לגבי מינין הבאים לידי חימוץ גם נראה דאשתמיט מיניה סוגיא דפ' ר"י דמנחות דג"ש זו אצטריך למעוטי דאין חייבין בחלה אלא חמשת המינים לבד וא"כ מאי קא ק"ל לר"ע מה תלמוד לומר לחם עוני סוף דבר שדבריו תמוהים בעיני ותו לא מידי:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קסד) </b> מדקתני בברייתא עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי ר"מ ואי ס"ל כר"א דאמרינן הואיל, שפיר קרינן בי' עריסותיכם הואיל ואי בעי מתשיל כו' דס"ל דלכ"ע לא אמרינן הואיל ופלוגתייהו כו' בטובת הנאה ממון כו'. לכאורה קשה כן אפילו אי לא ס"ל כר"א דאמרינן הואיל דהא רב חסדא לית לי' הואיל שהרי ס"ל דהאופה מיו"ט לחול לוקה ואפ"ה ס"ל דלחומרא אמרינן הואיל כדאיתא בפסחים דף ס"ב ע"א וא"כ קשה אמאי עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה (ואע"ג דהתוס' כתבו שם דהאי הואיל דאמרינן לחומרא היינו מדרבנן בלבד מ"מ קשה דאמאי פטורה אפילו מדרבנן). ונ"ל ליישב בזה דדוקא רב חסדא ס"ל כן לחלק בין הואיל דלקולא לבין הואיל דלחומרא והיינו משום דס"ל דלכ"ע טובת הנאה אינה ממון משום דסתם מתניתין בס"פ שני דקדושין הכי הוא דדוקא כהן (או ישראל שנפלה לו תרומה מאבי אמו כהן) שקידש בהתרומה מקודשת אבל לא ישראל שקידש בטובת הנאה שיש לו בתרומה דבזה אינה מקודשת ולא פליג על זה ר' יהושע ור"י ב"ב לומר דאפילו ישראל שקידש בטובת הנאה מקודשת מכלל דלכ"ע ס"ל דטובת הנאה אינה ממון (והא דמשמע במשנה ג' פי"א דנדרים דטובת הנאה הוי ממון מדקתני שם יטלו אחרים כו' כבר יישב בזה מו"ז רבינו התויו"ט ע"פ דברי מרן הכ"מ ז"ל). והיינו דפריך הש"ס בפ' ואלו עוברין לימא בטובת הנאה ממון קא מיפלגי והיינו משום דקשה לומר כן וכיון דאפילו ר"י ב"ב לית לי' דטובת הנאה ממון א"כ מ"ט דר"י ב"ב דס"ל תטיל בצונן כיון דהואיל נמי לא ס"ל וכנ"ל וא"כ הרי ע"כ צ"ל דס"ל דהואיל דלחומרא אמרינן ולפיכך א"א להפריש העיסה ולהניחה עד הערב מטעמא דהואיל ואי בעי מתשיל עלי' והוא שלו וכן לאפות נמי א"א דהא לקולא לא אמרינן הואיל וזהו טעמי' דרב חסדא וס"ל דהלכה כר"י ב"ב וזה עולה יפה בטעמא דר"י ב"ב דלמ"ש הר"ן בסוגיין דס"ל לר"י ב"ב דטובת הנאה ממון ולא אמרינן הואיל קשה דא"כ אמאי לא פליג ר"י ב"ב בהאי דפ"ש דקדושין וכנ"ל אבל לר"מ י"ל דס"ל כר' יהושע דאפילו לחומרא לא אמרינן הואיל ומש"ה ס"ל דעיסה של מעשר שני פטורה מן החלה אמנם התויו"ט דייק דמדלא מזכיר הש"ס את ר"י ב"ב בהאי דקאמר לימא בטובת הנאה ממון קא מיפלגי מכלל דר"י ב"ב ס"ל דטובת הנאה הוי ממון:<br><b> (קסה) </b> הן אמת דבעיקר קושיית התוס' ז"ל שהקשו ממעשר שני דאינו יוצא בה י"ח כו'. גם בדברי התוס' בפסחים דף ל"ח סוף ע"א בד"ה חלות תודה כו' יש מקום עיון דהוכיחו שם דע"כ מיירי בשלא הוקדשו החלות דאלת"ה תיפוק לי' דבעינן מצתכם וע"ש והאי מאי הוכחה היא דמאי איכפת לן אי מתניתין דקתני דאינו יוצא י"ח בחלות תודה אתיא אליבא דהלכתא דאמרינן הואיל, וצ"ל דהתוס' אזלי לשיטתייהו שכתבו בכריתות דף י"ג סוף ע"ב בד"ה ארבע חטאות כו' דאחר שחיטה וזריקה ליתא בשאלה ובהיותי בדברי תוס' אלו תמהתי דאיך ס"ד למימר דאיירי בהוקדשו חלות התודה ע"י שחיטת הזבח הא אין מביאין תודה בע"פ מפני שלא להביא חלות חמץ שבה לידי פסול:<br><b> (קסו) </b> דאי מיתשל עלה נמי הדרא לטיבלא כו'. תמהני מאי קושיא היא למאי דהוכיח מו"ז רבינו התויו"ט ז"ל בפ"ג משנה ח' דגיטין בד"ה ה"ז חושש כו' מדברי הרמב"ם ז"ל דאפילו לאחר שאכל טבל יכול להפריש תרומות ומעשרות ומיישב שם דרש"י נמי ס"ל כן ע"ש. (ובאמת ברש"י גופא ריש נדה משמע דס"ל כן במה שפירש שם גבי הבודק חביות ע"ש אלא דהתוס' רי"ד שם חולק על רש"י. ותמהני על מו"ז ז"ל שלא הביא דברי רש"י אלו מנדה דף ב' ע"ב הנ"ל לראיה). וא"כ מה בכך דהדרא לטיבלא ואין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט הא כשיפריש לאחר יו"ט על מה שאכל נמי יוצא ידי חובתו למפרע. והא דתניא דאין יוצא ידי חובתו בטבל י"ל דהיינו אי לא בעי לאפרושי עלי' כלל אפילו אח"כ (או כשאין הבעלים כאן וכעין שכתבו התוס' בע"ז דף ע"ג סוף ע"ב בד"ה טבל כו' אבל בקושייתם דהכא שהקשו דנימא הואיל ע"כ דמיירי שהבעלים עצמן בכאן ויכולין למיתשל על הפרשת המעשר שפיר הקשו דאף שיחזור לטבלו מ"מ הא יכולים להפריש גם לאחר יו"ט על זה שיאכלו). ועיין בתוס' חדשים פ"ג דגיטין הנ"ל שמגמגם בזה על מו"ז תויו"ט ז"ל. וכתבתי שם על הגליון דמרש"י גופי' בריש נדה נראה דס"ל דמהני הפרשה על מה שכבר אכל וראיה לזה מהא דפריך הש"ס בנדרים דף נ"ט לר"א דס"ל דמידי דישנו בשאלה הו"ל דשיל"מ ולא בטיל וע"ז פריך והרי תרומה דאפשר בשאלה ואפ"ה עולה באחד ומאה דקא מדייק התם הא למאה תעלה ע"ש ודחיק הש"ס שם תחלה בישוב קושיא זו. ואמאי לא נימא בפשיטות דהברייתא דקתני דלמאה תעלה מיירי כשכבר נאכל מכרי הזה שהתרומה הזו נתרמה עליה ומש"ה א"א בשאלה דהא אשתכח דאכל טבלים למפרע אע"כ דאפילו על מה שאכל כבר מהני נמי הפרשה למפרע ושפיר מצי למשאל עלה ועיין מש"ש:<br><b> [אמר עקיבא סופר </b> נ"ה. עיין לקמן בשעה"מ פ"ה מהלכות תרומות הלכה כ"ד שפלפל הרבה בדברי רש"י הנ"ל והקשה מסוגיא דיומא פ"ג אמאי לא יאכילו אותו טבל ומפרישו אח"כ עיי"ש. עוד הקשה על רש"י בשתה טבל אמאי לוקה הא הוי התראת ספק עיי"ש. ואולי יש לומר דאיסור לאו אינו מתוקן בהפרשה דהא כבר אכל או שתה טבל אך עדיין נשארה מ"ע דחייב להפריש דלא נפטר ממ"ע וכן משום גזל השבט דחייב לצאת י"ש כלישנא בתרא בחולין דף ק"ל אבל איסור לאו אינו מתוקן. ולפ"ז מיושבות ב' הקושיות הנ"ל גם על מ"ש מו"ז ז"ל דכשיפריש אחר יו"ט על מה שאכל י"ח למפרע יש להשיב דהלאו אינו מתוקן דאכל טבל רק הוא מחויב להפריש אבל לא יתוקן האיסור בזה ע"כ הגה"ה]:<br><b> (קסז) </b> ומיהו י"ל גם בזו דה"ט דלא אמרינן בי' הואיל כו'. עיין בר"ן נדרים דף פ"ה ע"א בד"ה ואני מסתפק כו':
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>ואוכל </b>
+<b> מבשר חגיגת י"ד כו'.</b> כתב הרא"ש ז"ל בפ' ע"פ וז"ל דכשחל להיות בא' בשבת שלא יביא כי אם תבשיל אחד דאין חגיגה דוחה שבת והר"י מאורליינאש והר"י מקורביל כו' היו אומרים דצריך ומביאים ראיה כו' דאמרינן אוקי לילות בהדי ימים כו' יע"ש הנה כל גדולי האחרונים ז"ל תמהו בדברי הרא"ש הללו מהא דאמרי' בפ' אלו דברים ת"ש סכין שנמצא בע"פ שוחט בה מיד בי"ג שונה ומטביל קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל מני אילימא רבנן מ"ש סכין דמטביל דחזיא לפסח קופיץ נמי חזיא לחגיגה אלא לאו בן תימא ומ"מ יש בו משום שבירת עצם ודחי לא לעולם רבנן וכגון שחל בשבת כו' והשתא לדעת הר"י מאורליינאש כי נמי בא בשבת חגיגה מע"ש אתיא וצריכי קופיץ לה אלא ע"כ דאינו בא בשבת וראיתי למורינו הרב המובהק כמוהר"י הכהן ה"י בס' בתי כהונה חלק בית ועד כתב לתרץ לזה וז"ל ושמא דנהי דאתיא מע"ש אבל עיקר שבירתה ביום שחיטתה שהוא ע"ש וזה שנמצא בשבת איכא למימר שאינו מאותם הטבולים שהיו מביאים בשעת השחיטה שהוא ע"ש דאין שוהין שם במקום נפילתה ולפיכך אמרינן אימור מעלמא אתי ולאו מאתמול א"ד יע"ש ולא ידעתי מה תיקן בזה דאכתי ק' דהיכא קתני קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל וכי נמצאת בי"ג מיהא אמאי שונה ומטביל הא חזי לחגיגה וא"כ מסתמא ודאי הטבילה בי"ב כדי שתהא בה הערב שמש ותהא טהורה בי"ט לשבירת עצמות חגיגה הנשחטת באותו יום וכן נמי ק' דהיכי קתני רישא סכין שנמצאת בי"ג שונה ומטביל דהשתא ק' דמ"ש בי"ד דמטביל לה וחזיא לפסח והא נמי חזיא לחגיגה כדפריך בגמ' גבי קופיץ ולכן נראה לי ליישב וניישב ג"כ קו' התוס' ד"ה והא וז"ל וא"ת אמאי לא פריך אי בשבת היכי מטביל לה הא קי"ל דאין מטבילין בשבת יע"ש מה שתי' ואף לפי תי' ז"ל אכתי ק' מה שהק' הרב ח"ה דאכתי אמאי לא פריך אי בשבת כיון דאסור להטביל בו ודאי דהטבילוה מאתמול משום חגיגת ט"ו יע"ש ולכן נר' ע"פ מ"ש התוס' בריש פ"ג דחגיגה ד"ה והאונן שכתבו בס"ד וז"ל וההיא דפסחים דקאמר סכין שנמצאת בי"ג בי"ד שוחט בה מיד כלומר דמסתמא הטבילוה מאתמול כדי לעשות לו הערב שמש וכ"ת דילמא נטמאת בטומאה דרבנן דלא בעי הערב שמש ונטר לה עד צפרא להטביל כו' ועוד דרגילות היא להטביל מעיו"ט דילמא מיטריד כ"כ ולא טביל כו' יע"ש ואם כן א"ל דכי משני תלמודא לא לעולם רבנן וכגון שבא בשבת היה ס"ל לתלמודא דמשום הכי שונה ומטביל משום דחיישינן דילמא נטמא בולד הטומאה דלא בעי הערב שמש ונטר לה עד יום ט"ו שהוא פנוי ממלאכתו להטביל ואי משום דאין מטבילין בשבת וי"ט הא ליתא שהרי אמרינן בפ"ב דביצה דכלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין אותו בי"ט וכפי' רש"י שם ודוקא בסכין שנמצא ביום י"ד כיון שהוא טרוד במלאכתו בע"פ הוא דאמרינן דשוחט בו מיד משום דסתמא רגילות הוא לאטבולי מאורתא אבל בקופיץ איכא למיחש דילמא נטר לה עד י"ט שהוא פנוי ממלאכתו והשתא ניחא לדעת הר"י מאורליינאש דמש"ה קתני מתני' דסכין וקופיץ שנמצאו בי"ג ש"ו אף על גב דחזי ליה לחגיגה אע"ג דחיישינן דילמא נטמא בולד הטומאה ונטר לה עד יום י"ג דבי"ג ודאי אינו טרוד ודאי בעסקיו כדי שנאמר דמסתמא מטביל לה מאורתא ומשום הכי הוצרך לאקשויי מסיפא דמתני' דאם חל שבת שוחט בה מיד ולא חיישינן דילמא נטר לה עד י"ט כנ"ל נכון ליישב דעת הר"י מאורליינאש ז"ל ודו"ק:<br><b> עוד </b> הקשה לדעת הר"י מאורליינאש מדאמרי' התם אמר רב אשי ש"מ חגיגת י"ד לאו חובה דאס"ד חובה תיתי בשבת ותיתי בטומאה והשתא לפי דעתו ז"ל מאי ראיה הא איכא למימר דלעולם חובה ואפ"ה לא דחי שבת בדר"ע משום דהו"ל מלאכה שאפשר לעשותו בע"ש דלא דחי שבת ולי נראה ליישב דמאי דס"ל להר"י מאורליינאש דחגיגת י"ד יכול לעשותה מע"ש מטעמא דאוקי לילות בהדי ימים היינו משום דס"ל דחגיגת י"ד לאו דאורייתא כסתמא דמתני' דאלו דברים ומה גם דבפ"ק דחגיגה אמרינן הכי אליבא דב"ה והילכך ס"ל דיכול להביאן מע"ש ומשום לינה ליכא למיחש משום דאוקי לילות בהדי ימים אמנם לבן תימא דס"ל דהוי דאורייתא דמפיק להו מקרא דזבח חג הפסח דס"ל דנאכלת ליום ולילה פשיטא ודאי דדחי שבת וכן נמי לתנא דברייתא דפ' אלו דברים דע"א דס"ל דנאכל' לב' ימים ולילה אחד וס"ל דחגיגת י"ד דאורייתא מקרא דלא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב כו' פשיטא ודאי דדחי שבת ואינו יכול לעשותה מע"ש דהא קרא כתיב בהדיא שיהא נשחט בי"ד בערב עם הפסח כמ"ש רש"י שם ואם כן אי בי"ד שחרית קאמר רחמנא דאינו יכול להביאם כ"ש שאינו יכול להביאם ביום שלפניו והיינו דקאמר ר"א שפיר דש"מ ממתני' דחגיגת י"ד לאו חובה כלומר מדרבנן כמ"ש התוס' דאי ס"ד חובה ומדאורייתא והיינו אליבא דבן תימא או לההוא תנא דברייתא פשיטא ודאי דהו"ל קבוע זמן דהא קרא כתיב בערב וא"כ תדחי שבת כנ"ל פשוט ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b3fc15dbb572eece47f34cc141ad3c565078b086
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,634 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b>
+<b> מלאכה שחייבין עליה כו'.</b> הנה מדברי ה"ה שכ' ונראה טעם לשנים אלו ההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה ואף ע"פ שהיא בדברים אחרים אמרינן מתוך כו' נראה לכאורה דס"ל שדעת רבינו דכל מלאכה שהיא באוכל ומשקה אמרי' מתוך והבערה אע"פ שאינה באוכל ומשקה גלי ביה קרא דאמרי' מתוך מיתור דביום השבת וכמ"ש ה"ה והקשה הפר"ח בסי' תצ"א סק"א ממ"ש רבינו ז"ל ברפ"ד דין ב' וז"ל כשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר ואם כבה לוק' כמי שארג את הבגד אע"פ שהכביה הותרה לצורך אוכל נפש כמ"ש רבינו בפרק הנזכר דין ו' כמבואר בדברי המ"מ פ"ג דין י' ד"ה אין שורפין ולא אמרינן מתוך שכתב וזה מתורץ בלשון רבינו שכתב שם שהכיבוי מלאכה שאין צורך אכילה בה כלל כלומר דאף ע"פ שלצלות הבשר ע"ג גחלים מתכבה האש אותו כיבוי אין בו צורך לצליה ול"ד להבערה שהיא צורך אכילה אלא דק' טובא ממתוק החרדל בגחלת שפירש"י בפ' ר"א דמילה שרגילין לכבות לתוכו גחלת דהתם הכביה עצמה היא צורך אכילה ואם כן אמאי לא אמרינן מתוך ולא לילקי עליה וגם זה מתורץ מדברי ה"ה שכ' דדוקא בהוצאה אמרינן מתוך לפי שאף היא באוכל כו' עכ"ד. ולכאורה דבריו תמוהים שהרי מתוק החרדל בגחלת של עץ לכ"ע אסור וכמ"ש רבי' שם בדין ו' ובגחלת של מתכת ה"ט דממתקין לפי שאין כאן כיבוי שאינו עושה פחם כמ"ש רש"י בפר"א דף קל"ג וכן תמה עליו מורינו הר"ב מ"ק זצוק"ל דק"צ ע"א יע"ש אמנם לע"ד נראה שדבריו צדקו יחדיו שהרי לפי גירסת הרי"ף שהביא בפ"ב דביצה דגריס ומ"ש מבישרא אגומרי התם ליכא כיבוי הכא איכא כיבוי הקש' עליו הרז"ה שם דכיון דכיבוי זה מחמת אוכל נפש הוא אע"פ שהוא כיבוי גמור אמאי לא שרי כשאר מלאכות ותי' הרמב"ן דכיון דכבוי זה אינו עושה אוכל באפייה ובישול אלא מתקן את האוכל הוה ליה כטחינת חטים וכיוצא דאסור יע"ש וא"כ לפי דעת רבי' דטחינת חטים וכיוצא אינו אלא מדרבנן משום דיכול לעשותם מעי"ט משמע ודאי דה"נ מתוק החרדל בגחלת אינו אלא מדרבנן אע"ג דאינו אלא תיקון אוכל שהרי התירו שחיקת תבלים בי"ט אע"ג דאינו אלא תיקון אוכל ואם כן קשה דאיך כתב רבי' דאם כבה לוקה מן התורה הא מן התורה הותרה כביה שלא לצורך במתוך אלא דמ"מ עיקר קו' ממיתוק החרדל בגחלת נראה דל"ק דהתם נמי הכביה עצמה אינה עושה אוכל אלא לחישת הגחלת וחמימותה עושה אוכל ואם היה באפשר שלא תכבה ה"נ היה מתקן את האוכל דומיא דבשרא אגומרא וכ"כ בשיטת כ"י להמאירי וכן משמע גם כן ממ"ש התוס' ביצה דכ"ג ד"ה ע"ג חרס בס"ד דכתבו דכיבוי לעולם אינו לצורך אוכל נפש יע"ש ועיין בב"ח סימן תק"ז ומ"מ בין לתי' הרב ז"ל דבכביה לא אמרינן מתוך משום דכביה אינ' לצורך אוכל נפש וא"נ משום דכביה עצמה אינה באוכל לפי דברי ה"ה ק"ל מהא דגרסינן בפ"ק דכתובות ד"ו גבי בעילה בתחי' בשבת ר"פ משמיה דרבא אמר בי"ט שרי בשבת אסור אמר ליה ר' פפי לרב פפא מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה שלא לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר בי"ט דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והשתא מאי ק"ל הא מוגמר בי"ט איכא משום מכבה כמ"ש רבינו ובמכבה לא אמרינן מתוך ולפי גרסת הרי"ף אפשר לומר דס"ל לר"פ דבמוגמר ליכא משו' כיבוי כיון דסופו להבעיר וכרבא דאית ליה הכי התם דאמר אף ע"ג גחלת מותר וכמ"ש הר"ן שם דרבא פליגא אדרב הונא דא' אסור מפני שמכבה אלא שמדברי רבינו נראה דלא גריס כגיר' הרי"ף וכמ"ש הרב ל"מ בפ"ג דין י"ב יע"ש:<br><b> וראיתי </b> להרב הנז' שם שהוק' לו כקו' הפר"ח דאמאי לא אמרינן מתוך בכבוי ותירץ דבישרא אגומרי הוי כיבוי כלאחר יד ומשום הכי לא אמרינן מתוך שהותרה כבוי כלאחר יד הותר נמי כבוי בידים יע"ש. ולפי תי' קשה ממיתוק החרדל דהתם הוי כיבוי בידים ומשמע דמן התורה מותר כטחינת חטים וכיוצא כמ"ש ואולי יש לחלק דאף ע"ג דבטחינת חטים ושחיקת תבלין ס"ל לרבינו דמותר מן התורה היינו משום דהמלאכה היא באוכל עצמו מה שאין כן מיתוק החרדל דמלאכת הכביה אינה נעשית באוכל אסור מן התורה ואף על גב דבישרא אגומרי הכבוי אינ' נעשית באוכל התם היינו משום דהוי כבוי כלאחר יד אבל כיבוי בידים אפילו לצורך אוכל נפש אסור מן התורה מיהו מ"ש עוד הרב הנז' ליישב לדעת ה"ה שכתב בפ' זה דין ה' שדעת רבינו דמכיון שבקצירת חטים וכיוצא אין הפסד אע"ג דבתלישת ירק ושאר פירות יש הפסד לא רצו להתיר התלישה שהיא תולדת קצירה לחצאין וה"ק דא"כ בישר' אגומרי אע"ג דלא אפשר מעי"ט יהא אסור כיון שהכיבוי נאסר ותי' דלא דמי דבשלמא בתלישת ירק אמרינן דכיון דנאסר קצירה שהיא לצורך אכילה נאסרה תלישת ירק אע"פ שהיא לצורך אכילה משום דלא פלוג רבנן אבל לא נאמר בעבור דין דמשום שנאסר שלא לצורך אכילה יהא אסור כיבוי לצורך אכילה כיון שהם שני ענינים חלוקים נראה דליתא שהרי מיתוק החרדל בגחלת כבוי לצורך אכילה היא ואפי' הכי אסורה וא"כ אמאי לא אמרי' דכיון דאסרו כבוי גחלת של עץ לצורך אכילה לא פלוג רבנן ובישרא אגומרי נמי יהא אסור ולעיקר קושייתו נראה לומר דלא דמי דבשלמא בקצירה איכא למימר דכיון דנאסרה קצירת חטים בידים לצורך אוכל נפש נאסרה נמי תלישת ירק בידים לצורך אוכל נפש אף ע"ג דלא אפשר משא"כ בכיבוי ליכא למימר כיון דאסרו כבוי מתוק החרדל יהא אסור בישרא אגומרא דכבוי גחלת בחרדל הוי כבוי בידים וכבוי בשרא אגומרי הוי כבוי מאליו וכלאחר יד כנ"ל פשוט:<br><b> עוד </b> הק' הפר"ח ממ"ש רבינו בפ"ה דין ה' והלש עיסה מערב י"ט אין מפרישין ממנה חלה בי"ט וכן אין שורפין קדשים בי"ט ששריפת קדשים שנטמאו מ"ע ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה ולפי דעת ה"ה קשה דאמאי לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך כו' וכן הק' הרב ל"מ ז"ל שם ותי' דס"ל לרבינו דלכם אהדרי' לאיסוריה דלא אמרינן מתוך וטעמא דהואיל הדר אפקיה והכל משום דליכא טעמא דהואיל שהרי אסור בהנאה יתיב בדוכתיה יע"ש ודבריו תמוהים שא"כ קש' היכי אמרינן בגמרא אברייתא דהשוחט עולת נדבה בי"ט לוקה ב"ש היא הא אפילו כב"ה מצי אתי משום דלכם אהדריה לאיסוריה קמא וטעמא דהואיל לא שייך בשוחט עולת נדבה ומהתימא עליו שסותר את עצמו שבפ' זה הוק' לו כן ותי' דס"ל לר"י בר אבדימי דכיון דשייך טעמא דהואיל בכל מקום אמרינן מתוך שהותר לאו זה בכ"מ משום הואיל הותר נמי אפי' היכא דליכא טעמא דהואיל ואינו עובר בל"ת יעו"ש וא"כ כיון שרבי' ז"ל פסק כב"ה דאמרי' מתוך בהוצאה איך כתב דשרפת קדשים בי"ט איכא עשה ולא תעשה הא ליכא אלא עשה:<br><b> עוד </b> תי' הרב הנז' דשאני שריפת קדשים דאחשבי' רחמנ' מלאכה דכתיב באש תשרף ואפילו לצורך אכילה כגון הדלקת נר בי"ט אסור וכמ"ש רש"י בפרק א"נ דכ"ז ע"ב ד"ה חלה שנטמאה וכ"כ הר"ן שם יע"ש ולע"ד ק"ל דא"כ היכי אמרינן בפ"ק דפסחים ד"ה אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והשתא לפ"ז היכי שמעינן מדר"ע דלית ליה מתוך שאני התם דכיון דס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה רחמנ' אחשבי' להבערתן ומשום הכי אסור בשרפת קדשים אלא ודאי ע"כ לומר דה"ט דאחשביה רחמנ' לשריפתן לא אהני לן אלא לומר דאפי' לצורך כגון הדלקת נר וכיוצא אסור משום דכיון דמדאורייתא בעי שריפה ובלאו הכי היה צריך לשורפו חשיבא כשלא לצורך ובטיל ליה צורך הדיוט אצל גבוה וכמ"ש התוספות שם בד"ה ועל החלה משם ריב"א ומשום הכי לדעת התו' דבעי צורך היום קצת א"ש מאי דקאמר רבא ש"מ מדר"ע דלית ליה מתוך דאי אית ליה מתוך אע"ג דחשיבי הבערה שלא לצורך אכילה משום דרחמנ' אחשביה לשריפתן מ"מ לישתרי ליה מטעם מתוך כיון דאיכא צורך היום קצת שמצוה עליו לבערו בו ביום משא"כ שריפת קדשים דאי אמרינן דבטיל ליה צורך הדיוט כיון שמוטל עליו לבערו חשיבה הבערה שלא לצורך כלל כיון דיכול לשורפו למחר ועיין בס' מ"ק דף ס"א ע"ב ואף על גב דנדרים ונדבות ממעטינן להו מקרא דלכם ולא לגבוה אף ע"ג דליכא צורך היום קצת כדי שלא יהא שלחנך מלא ושולחן רבך ריקם כמ"ש התוס' בפ"ק די"ט ד"ה דלמא שאני התם דגלי בי' קרא דלכם ולא לגבוה דלא חשיבה מה"ט צורך היום קצת מה שא"כ בביעור חמץ דליכא קרא למעוטי אי הוה ס"ל דאמרינן מתוך הוה שרי אמנם לדעת רש"י ורבי' דאמרינן מתוך אפילו בשאין בו צורך כלל קשה דמ"ט אין שורפין קדשים בי"ט ואי משום דרחמנ' אחשביה לשריפתן האי טעמא לא אהני אלא לומר דחשיבה שלא לצורך כמ"ש וכיון דהבערה שלא לצורך שרי מטעם מתוך ה"נ לישתרי ושמא י"ל דרבא ה"ק דש"מ מדר"ע דבמידי דטעון שריפה לא אמרינן מתוך והשתא ניחא דבפ"ק דביצה ל"ק דברייתא דהשוחט עולת נדבה בי"ט לוקה ר"ע היא והתוספות כתבו דה"ה דהו"מ למימר ר"ע היא אכן לפי זה בההיא דהשוחט עולת נדבה בי"ט אפי' ר"ע מודה דאמרינן מתוך וזה נר' שהוא דעת הרשב"א בתשובה סימן ע"א וזה דוחק ובס' מ"ק בפ"ג מה' חו"מ דין ה' תי' דה"ט דשריפת קדשים דהוי עשה ולא תעשה ולא אמרי' מתוך משום דבישרא אגומרי הוי מכבה ובכיבוי לא אמרינן מתוך כמ"ש לעיל יע"ש ולע"ד נראה דליתא להאי תי' ואמינא לה ממ"ש רבינו ז"ל בפ"ט מה' שבת דין ה' הניח בשר על גבי גחלים אם נצלה בו כגרוגרות חייב כו' נתבשל בו חצי בישול מצד אחד פטור ע"כ ולפי דעת הרב ז"ל תיפוק ליה דחייב משום מכבה ואע"ג דהוי משצ"ל דעת רבינו ז"ל דמשצ"ל חייב כמ"ש פ"א מה' הנז' דין ז' אלא ודאי עכ"ל שדעת רבינו דכבוי בשרא אגומרי לא הוה כבוי דבר תור' משום דהוי כיבוי כלאחר יד דמלאכה שצ"ל אינו חייב אלא דוקא במתכוין לכבות וכדמשמע מדבריו שם אבל כשאינו מתכוין לכבות אינו אלא פטור אבל אסור ועיין בס' בתי כהונה בחלק כ"ד סימן ח"י דף ע"ט ע"א ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דאיך כתב רבינו דשריפת קדשים עשה ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה דאי משום הבערה הא אמרינן מתוך ואי משום כבוי אינו אסור אלא מדרבנן כיון שאינו מתכוין לכבות ואפשר לדחות דאע"ג דכיבוי בישרא אגומרי לא הוי אלא מדרבנן כיון דבעשיית מלאכה דאורייתא הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכעין זה כתב הר"ן בסוף פ"ד דר"ה אמתניתין דאין מפקחין עליו את הגל והשתא דאתינן להכי אין צורך לומר דמשום טעמא דכיבוי הוא דאין שורפין אלא ה"ט דכיון דמדרבנן בעינן צורך קצת משום טירחה שלא לצורך חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה כיון די"ט עשה ול"ת אלא שלפי דעת הרב ז"ל דס"ל כדעת רבינו דבהבערה הותרה אפילו שלא לצורך כלל לא ניתן ליאמר תי' זה ודו"ק:<br><b> והפר"ח </b> כתב שדעת רבינו כשיטת המפרש דלא אמרינן מתוך אלא כשיש בו צורך היום קצת וזה שאמר רבינו לפי' מותר בי"ט להוציא קטן וס"ת וכיוצא באלו אבל הוצאת אבנים וכיוצא בהן לוקה והיינו ההיא דאין שורפין קדשים בי"ט וס"ל לר' דדוקא בהוצאה והבערה אמרינן מתוך כל שיש בו קצת צורך משום דהוצאה מלאכה גרועה היא והבערה משום דגלי ביה קרא כמ"ש המ"מ ואף ע"ג דמסוגיא דפ"ק די"ט מוכח בהדיא בשאר מלאכות אמרינן מתוך רבינו דחה סוגיא זו מכח סוגיא דפ"ב דביצה דאסר אביי לכבות את הנר מפני ד"א אף על גב דאיכא צורך קצת והזקיקו לר' לומר דבהנך תרתי אמרי' מתוך סוגיא דפ"ק דביצה דמסיק דטעמא דב"ה משום מתוך ולענין הבערה תנן בפ"ק דביצה ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתייה וב"ה מתירין עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדו אלו ת"ד ובמ"ש דרבי' הוציא דין זה דהבערה ממתני' דלא יחם אדם כו' הקשה עליו הרב מ"ק ז"ל דמחמם המים חייב משום מבשל כמ"ש רבי' בפ"ט מה' שבת ולע"ד נר' שודאי לא נעלם מהפר"ח דמחמם חייב משום מבשל כמ"ש רבי' והרב עצמו בחלק י"ד סימן נ"ח ס"ק י"ח הביא סברת רבינו ועשה לו סמוכות יע"ש אלא שמה שהביא ראיה ממתניתין דלא יחם היינו מסיפא דמתני' דקתני עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדו דס"ל לרבי' דהיינו מטעם מתוך דסיפא דמתני' ב"ה היא כדמסיק התם אמנם מרישא דמתני' אין ראיה כלל דההיא ה"ט משום דרחיצה וסיכה חשיבה כשתייה כמ"ש רבינו בהדיא בדין י"ו ומש"ה אע"ג דמחמם חייב משום מבשל ובאפיה ובישול לא אמרינן מתוך אפילו שיש בו צורך קצת אפ"ה שרו ב"ה משום דחשיבה כאוכל נפש והיינו שהוצרך הרב ז"ל להביא סיפא דמתני' דעושה אדם מדורה וכן מוכח בגמ' לפי מאי דמסיקנא התם דהך סיפא דעושה אדם מדורה ב"ה היא וב"ש פליגי עליה דאם כן קשה דסיפא למה לי הא מק"ו דרישא נפקא דאפי' בהנאת אבר אחד שרו ב"ה כ"ש בהנאת כל גופו ועיין בספר דרכי נועם חא"ח סימן ט' אלא ה"ט דאי מרישא ה"א דדוקא ברחיצה שרי ב"ה משום דחשיבה כשתיה ובכלל אוכל נפש היא אבל שאר הנאות הו"א דאסור קא מ"ל דאפילו בשאר הנאות שרי משום דאמרינן מתוך וכמ"ש הפר"ח ז"ל אלא שמדברי רבינו בפי' המ' נר' דס"ל דטעמייהו דב"ה דכל הנאות גופו הרי הן בכלל אוכל נפש ולאו משום טעמא דמתוך כמ"ש הפר"ח וכן נראה מדברי הר"ן בפ' המביא וכמ"ש הפר"ח סימן תק"א ס"ב ואף שהר"ן כתב דטעמא דהיתר מדורה משום מתוך הוא מ"מ דברי רבינו נראין יותר וראיה מדאמרינן פ"ק דביצה מתקיף ליה רבה ממאי דב"ש וב"ה בהא פליגי דלמא בעירוב והוצאה פליגי כו' ופירש"י ז"ל אבל שחיטה שהוא אב מלאכה אפי' לב"ה לא הותרה שלא לצורך והך מתני' אפי' ב"ה היא ואם איתא לדעת הר"ן תקשי ליה מתני' דעושה אדם מדורה דשרו ב"ה משום מתוך ור"י דאתקיף עלה מדלא מפלגו באבנים אמאי לא נתקיף עלה ממתניתין מפורשת אלא מוכח דמההיא ליכא ראיה דה"ט משום דהנאת הגוף חשיב כא"נ ולדעת הר"ן יש לדחות דודאי רבה אזיל ומודה דב"ה אית להו מתוך מכח הך מתני' וברייתא דהשוחט עולת נדבה בי"ט ע"כ ב"ש היא ולא ב"ה ושלא כפי' רש"י אלא דאתקפתא דרבה אינו אלא לר"י בר אבדימי וקאמר דטעמייהו דב"ה דמתירין הוצאת קטן משום דס"ל דאמרינן מתוך ואהא הוא דק"ל דמהיכא פסיקא ליה לריב"א דטעמייהו דב"ה הכא משום מתוך דילמא בעירוב והוצאה פליגי כלומר דמהכא אין ראי' והיה לך להביא ראיה מההוא מתני' והיינו דאתקיף עלה ר"י דמהך מתני' גופא מוכח דבהא הוא דפליגי ואפי' הר"ן ז"ל נראה שחזר בו בפרק המביא וכתב דכל שהוא נהנה מגוף האסור חשיבה כא"נ וכמ"ש הב"ח והפר"ח סי' תק"א אלא דקשה לזה דמסוגיא דפרק קמא דכתובות מוכח דאפילו בהנאת הגוף כגון מוגמר בי"ט ובעילת בתולה לא שרי אלא מטעם מתוך והרב דרכי נועם סי' הנזכר תירץ דאה"נ דרב פפי הוה ס"ל דאפילו בבעילה דאיכא הנאת הגוף לא שרי אלא משום מתוך אמנם ר"ח דתי' עליך א"ק אך אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש כונתו לומר דקרא כי קאמר לכל נפש אף הנא' הגוף בכלל ובלבד שיה' שוה לכל נפש ע"ש. ולע"ד תי' זה לא יגהה מזור לפי מ"ש התוס' שם בד"ה אלא מעתה וז"ל וכ"ת לדידיה נמי תקשי וכי לא סבר דאמרינן מתוך הא טעמא דב"ה משו"ה הוא וי"ל שהיה סובר דטעמא דב"ה משום דאין עירוב והוצאה לי"ט כדקא ס"ד מעיקרא בביצה אע"ג דהתם פריך עלה דילמא לרב פפי לא שמיע ליה עכ"ל והשתא לפי זה קשה לתירו' ז"ל דאכתי תקשי ליה לרב פפי מתניתין דלא יחם אדם דשרו ב"ה ואי ס"ל דטעמייהו משום דהנאת הגוף חשיבא כאו"נ אם כן ה"נ גבי בעילה ומוגמר לישתרי כיון דאיכא הנאת הגוף ולכן נראה לע"ד דאע"ג דגבי מדורה וחימום מים חשיבא הנאת הגוף כאו"נ הנאת בעילה ומוגמר לא חשיבא ליה משום דחימום המים ההנאה באה לו על גופו וחשיבה כשתיה ומדורה להתחמם בו נמי ההנאה בא לו מכח ההבערה גופה שהיא המלאכה משא"כ גבי בעילה דהנאת הגוף לא בא לו מהחבורה שהיא המלאכה גופה ומוגמר נמי ההנאה בא לו מהריח ולא מההבערה שהיא המלאכה כנ"ל לחלק ועיין בשיטה מקובצת למוה"ר בצלאל ז"ל בפרק ב' דביצה מ"ש שם משם רבו יע"ש:<br><b> עוד </b> הקשה הפר"ח לדעת ה"ה וז"ל ואיכא למידק בדבריו טובא חדא דכיון דרבינו ז"ל פוסק כר"י דאית ליה מתוך למה פרט הוצאה והבערה והלא מוכח בסוגיא דבכל המלאכות אמרי' מתוך דהתם מייתי דבשחיטה ובישול אמרינן מתוך ומשמע דה"ה לשאר מלאכות וכ"כ התוס' בפ' המצניע דצ"ה דבנין בי"ט לא אסור אלא מדרבנן דהא איכא מגבן דהוי או"נ שחייב בשבת משום בונה כדאיתא התם ומתוך שהותרה בנין לצורך הותרה שלא לצורך ורבינו כתב הפך מזה בתחילת הפ' שאם בנה לוקה וכן הק' הרב ב"ח סימן הנז' והניחו בצ"ע ומה שתירץ הפר"ח דמתוך מ"ש ה"ה אבל שאר מלאכות שאינם לצורך אכילה כגון הכתיבה והבנין אפי' עשאן לאכילה לוקה יר' שמתור' זה דס"ל דמגבן בי"ט לוקה כפשטא דברייתא דהמצניע והא דפליגי חכמים ואמרו אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות אינו אלא מהמכבה ואילך כמ"ש המ"מ עצמו בפ"ז מהלכות שבת ומה שהוכיח הר"ן בפ' א"צ דגיבון ביו"ט לא מתסר אלא מדרבנן מדלא אייתינן הך ברייתא בפ' ר"א דמילה כי אבעיא לן מהו לגבן יש לדחות משום דבהך ברייתא מצינן למדחי דחכמים אכולהו קאי אף אמגבן ולפיכך לא מצי למפשט מינה מידי עכ"ד ודבריו סתומים דהא כי נמי נימא דחכמים אכולהו קאי אף אמגבן הרי אפשיטו בעיין דאסור לגבן מדרבנן והיכי איבעיא לן אי שרי לגבן או לא אמנם כונתו לומר דאי אמרינן דחכמים לאו אכולהו קאי אלא המכבד ואינך אבל במגבן מודו לר"א דאסור מן התורה ע"כ לומר דגיבון ביו"ט אפילו לצורך יו"ט אסור מן התורה דאי שרי מדאורייתא היכי קתני בברייתא דהמגבן ביו"ט לוקה ואפילו נימא דהמגבן לצורך חול קאמר אכתי תקשי דאמאי לוקה הא מתוך שהותרה גיבון לצורך הותרה שלא לצורך אמנם אם נאמר דחכמים אכולהו קאי אין ראיה מדאסרו חכמים גיבון משום שבות דאיכא למימר דלא אסרו אלא במגבן לצורך חול זהו כונת דבריו אלא דאין תירו' מחוור דמשמע ודאי דגיבון ביו"ט לדעת רבינו לא אסו' אלא מדרבנן דומיא דקצירה וטחינה וכבר הוא עצמו דחה תיר' זה בס"ד יע"ש ועוד אני מוסיף להק' מהא דאמרינן לעיל בפ"ק דביצה דף ח' אמתני' דקתני ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה אמר ר"ז אר"י והוא שיש לו ד"נ ופרכינן עלה והא קא עביד כתישה והשתא מאי קו' הא כתישה משום תולדה דטוחן הוא דמחייב ואם כן נימא מתוך שהותרה טחינה לצורך או"נ שהרי שחיקת סמנין מחייב בשבת משום טוחן כמ"ש רבי' פ"ח מה' שבת דין ט"ו ואלו בי"ט מותר הותרה נמי שלא לצורך ואפילו לדעת התוספות וסייעתיה דס"ל דבעינן צורך היום קצת ה"נ הא איכא צורך היום שאם יניחו לערב יבלע בארץ ואין רשומו ניכר ונמצא בטל ממצות כיסוי דמה"ט כתב הרא"ש שם דכוי אין שוחטין אותו בי"ט ואם כן לא גרע מס"ת לקרות בו דמקרי צורך היום קצת משום דאיכא סרך מצוה וכן ק' מההיא דגרסי' בפ' א"ע ומי אמרינן הואיל והתנן י"ח תלם א' וחייבין עליה משום ח' לאוין החורש בשור ובחמור כו' ואי אמרי' הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור אמר ר"פ באבנים מקורזלות ראויות לכותשן וכתישה ביום טוב מי שרי כו' והשתא מאי פריך וכתישה בי"ט מי שרי הא ודאי שרי מטעם מתוך דהא התם מיירי בכה"ג דאם היה מבקש עפר אחר ינגב הדם או יטשטש ע"י מים כמ"ש בתוס' שם ואם כן מקרי שפיר צורך היום הן אמת דלמאי דפריך בגמרא והא קא עביד כתישה לק"מ משום דתלמודא פריך לר"ז דאמר דבעינן ד"נ ואי ס"ל לר"ז דאמרי' מתוך אם כן אפילו בלא ד"נ לישתרי מטעם מתוך אך אכתי קשה לר"ז גופיה ודוחק לומר דר"ז ס"ל דלא אמרינן מתוך ופלוגתייהו דב"ש וב"ה בעירוב והוצאה לי"ט קמפלגי וכאתקפת' דרבה ותו דאם כן היכי פסקו הפוסקים להא דר"ז דבעי' ד"נ ועפר תחוח כמו שכתבו הרי"ף והרא"ש והטור ז"ל סימן תצ"ח יע"ש ועוד אני תמה לדעת הרא"ש וסיעתיה דס"ל דקצירה וטחינה וכיוצא מדאורייתא הותרה לצורך או"נ כמ"ש בפרק א"צ והטור בסימן תצ"ה מהא דאיבעיא לן בפ"ג דבכורות דף כ"ה ע"ב אמתני' דקתני השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן בעו מיניה מר"ה כנגדו בי"ט מהו טעמא דר"י משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז וכנגדו ביו"ט אסור דהוה לי' עוקר דבר מגדולו או דילמא בעלמא סבר ר"י תולש היינו גוזז וגבי בכור היינו טעמא דשרי משום דקסבר דבר שאינו מתכוין מותר ובי"ט נמי דשא"מ וכתב הרא"ש שם וז"ל מיהו קשה דבלאו י"ט נמי הו"מ למבעי פי' דמתני' דתולש את השער במתכוין קאמר משום דתולש לאו היינו גוזז או בשאין מתכוין קאמר הלכך נראה לפרש דאפי' אי תולש לאו היינו גוזז מ"מ מדרבנן אסור במתכוין או בפסיק רישיה גזירה אטו גוזז ומתני' ע"כ בשאינו מתכוין וקא מבעיא ליה כנגדו בי"ט מהו דילמא דוקא בבכור דתולש לאו היינו גוזז וליכא איסורא דאורייתא הוא דשרי דשא"מ אבל בי"ט דאיכא איסורא דאורייתא עוקר דבר מגידולו לא שרינן בשאין מתכוין או דילמא בבכור נמי איכא איסורא דאורייתא דתולש היינו גוזז וכי היכי דשרי בבכור משום דשא"מ שרי נמי בי"ט עכ"ל יע"ש והשתא לפי דעתו דקצירה ובצירה הותרה מן התורה לצורך או"נ אם כן מאי קא מבעיא ליה הא בי"ט נמי אפילו במתכוין אינו אסור אלא מדרבנן דמתוך שהותרה עוקר דבר מגידולו לצורך או"נ הותרה שלא לצורך דהתם נמי איכא צורך ושמחת י"ט שלא תתקלקל שחיטתו וכמ"ש הרא"ש שם וא"כ היכי קאמר טעמא דר"י משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז וכנגדו בי"ט אסור הא כי היכי דשרי בבכור משום דאפילו במתכוין ליכא איסורא דאורייתא ה"נ גבי יו"ט יהא מותר מה"ט ולכן אשר אני אחזה ליישב שורש' של דברים הוא דהא דאמרינן מתוך שהותרה מלאכה לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך היינו דוקא במידי שאין איסורו בא מפורש מן התורה כגון ההיא דהשוחט עולת נדבה וההיא דהמבשל ג"ה בחלב דהמלאכה נעשית באוכל עצמו והילכך אמרינן דמתוך שהותרה שחיטה ובישול באוכל לצורך או"נ הותרה שלא לצורך אבל במידי דאיסורא בא מפורש מן התורה כגון ההיא דכתישה ותולש את השער דאינו אלא מכשירי או"נ ואם כן כיון דקרא קא ממעט בהדיא מכשירי או"נ ממעוטא דהוא לבדו אין סברא לומר מתוך שהותרה מלאכה באוכל עצמו הותרה במכשירין דהא גלי קרא בהדיא דלא אמרינן מתוך והלכך מש"ה אסרו כתישה בי"ט לצורך מצות כיסוי כיון דאין המלאכה באוכל עצמו אלא במכשירין הו"ל מכשירין שאפשר לעשותו מאתמול דאפי' לצורך אוכל נפש אסור מן התורה וכן ההיא דתולש את השיער נמי כל זמן שלא נשחטה הו"ל מכשירי או"נ שאפשר לעשותו מאתמול כמו שכתב הרא"ש שם בסמוך יעוין שם והילכך לא אמרינן מתוך ומעתה מתרצתא היא מה שהק' הב"ח ממה שפוסק רבינו בראש הפרק דאם בנה לוקה דכיון דהבנין אינו באוכל עצמו גרע ממכשירין דאפי' לצורך או"נ אסרו הכתוב בהדיא. ומה שכתבו התוספות בפ' המצניע שאם נפל ביתו בי"ט מותר לבנותו כדי שלא יכהו שרב ושמש היינו משום דס"ל דהלכה כר"י דמכשירי או"נ דא"א לעשותן מאתמול מותר והילכך אמרינן שפיר מתוך שהותר' מכשירי או"נ שא"א לעשותן מאתמול לצורך אוכל נפש הותר' נמי מכשירין שא"א לעשותן מאתמול שלא לצורך או"נ אלא דאיכא צורך היום קצת כההיא דנפל ביתו ביו"ט ומ"ש רבינו דאם בנה לוקה איכא למימר דמיירי בבנין שאפשר לעשותו מאתמול דאז אפילו לצורך או"נ אסרו הכתוב בהדיא וא"כ אפילו בנפל ביתו בי"ט קאמר דלוקה משום דרבינו ס"ל כרבנן דר"י דמכשירי אוכל נפש אפי' אי אפשר לעשותן מאתמול אסור כמו שכתב ה"ה בפרק ד' דין ח' יעויין שם:<br><b> ומעתה </b> הבא נבא ליישב דברי ה"ה ז"ל שלדעתי כונתו למ"ש וז"ש ופי' מלאכה שהיא לצורך אכילה נתבאר בדברי רבינו שהיא כל מלאכה שאינה נעשית באכילה ושתיה כלומר דכיון דאינה נעשית באכילה ושתיה הוה ליה מכשירין דאפילו לצורך או"נ אסור וכ"ש שלא לצורך דהשתא ליכא למימר מתוך כמ"ש וכתב עוד ואם כן היה מן הדין שיהיו הוצאה והבערה אסורים כמו כתיבה ואריגה כלומר דהוצאה והבערה אפילו נעשית לצורך או"נ כגון להוצאת מפתח או כלים לצורך או"נ וכן הבערה ג"כ אפילו לצורך או"נ כגון להדליק נר לצורך אכילה וכיוצא בזה דכיון דאין המלאכה נעשית באוכל עצמו הוה ליה מכשירין דאפי' לצורך או"נ אסור אבל הבערה גופה לצורך או"נ פשיטא דשרי דאך אשר יאכל לכל נפש כתיב וא"א לאכילה בלא הבערה כמ"ש בירושלמי בפרק משילין וה"ט דבהבערה לצורך או"נ עצמו אע"ג דאין המלאכה נעשית באוכל כיון דהבערה עושה אוכל דינה כאוכל עצמו ושריא רחמנא ואהא כתב ונראה טעם לב' אלו ההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה ואע"פ שהיא בדברי' אחרים אמרינן מתוך כלומר דבהוצאה כיון דהוי מלאכה גרועה ולא מקריא מלאכה שהרי בשבת גופיה נפ"ל מקרא דויעבירו קול במחנה הא לא"ה הוי שרי והילכך כיון דהוצאה גופא איתא באוכל עצמו אמרינן מתוך שהותרה באוכלין עצמן הותר' בדברי' אחרים דהשתא ליכא למעוטינהו מקרא דהוא לבדו ולא מכשיריו דקרא כי ממעט היינו דוקא למידי דמקרייא מלאכה דבהכי קא מיירי קרא וקאמר כל מלאכה לא יעשה בהן אך אשר יאכל כו' אבל הוצאה דלא מקרייא מלאכה לא ממעיט מקרא דהוא לבדו וכתב עוד והבערה אע"פ שאינה באוכלין ומשקין כו' כלומר דמה"ט היה לנו לומר דדוקא בהבערה לצורך אכילה כיון דהי' עצמה עושה אוכל דינה כאוכל עצמו אבל הבערה לצורך דבר אחר אפילו לצורך שמחת י"ט כיון דאינה באוכל הו"ל מכשירין דממעטינן מקרא דהוא לבדו ואע"ג דהוי מכשירין שא"א לעשותן מאתמול דעת רבי' דאסור כמ"ש אלא דמשום דכתיב לא תבערו אש ביום השבת בשבת הוא דאסור הא בי"ט שרי כלומר וע"כ קרא לא אתא למשרי הבערה לצורך אכילה עצמה דהא מקרא דאך אשר יאכל נפקא כדאמרינן בירושלמי אלא ע"כ קרא אתא למשרי אפילו שלא לצורך אכילה עצמה וא"ת אם כן איך אמרי' בפ"ק דביצה הבערה ובישול אינה משנה ואת"ל משנה ב"ש היא דאמר לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך דאי ב"ה הא אמר מתוך כו' ה"נ מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ולפי דברי ה"ה ז"ל למה לי טעמא דמתוך ת"ל משום דכתיב ביום השבת דהתורה התירתו בהדיא דומיא דהוצאה דהוה בעי תלמודא למימר מעיקרא דאפילו אי לא אמרי מתוך שרי בהוצאה מיתורא דביום השבת ומה שתי' הרב לח"מ דודאי בהוצאה כד נפקא לן מקרא דלא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת לא אמרינן מתוך שהרי התיר שם הכתוב הוצא' בי"ט שלא לצורך שהרי משא סתם שלא לצורך היא וקא אמר קרא דבי"ט שרי אבל בהבערה דנפ"ל מלא תבערו אמרי' תפסת מועט תפסת ואמרינן הא בי"ט שרי אוכל נפש לבד אבל שלא לצורך אסור לכך איצטריך טעמא דמתוך יע"ש:<br><b> ולכאורה </b> איכא למשדי ביה נרגא דאי קרא דלא תבערו אתא למשרי הבערה לצורך או"נ ל"ל קרא הא מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש נפקא וכדאיתא בירושלמי בפ' משילין מהו להדליק נר של אבטלה חזקיה אמר אסור מתניתא פליג' אחזקי' לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת אי אתה מבעיר אבל מבעיר אתה בי"ט אין תימר בדברים שיש בהם או"נ אנן קיימינן והכתיב אך אשר יאכל כו' אלא כינן קיימי בנר של אבטלה כו' וכן תמה עליו בס' מ"ק יע"ש אלא שיש ליישב דבריו באופן זה דודאי קרא דביום השבת ע"כ אתא למשרי אפילו הבערה שלא לצורך אכילה עצמה אלא דאי לאו מתוך הו"א דקרא אתא למשרי הבערה לצורך שמחת י"ט כגון להדליק נר של כבוד או ד"א דאי מקרא דאך אשר יאכל לא הוה שרינן אלא הבערה לצורך אכילה מחמת דחשיבה כאוכל כיון דהיא עצמה עושה אוכל שלא לצורך אכילה עצמה כיון דהמלאכה אינה נעשית באוכל הוה ליה מכשירי אוכל נפש וה"א דאסור קמ"ל קרא דאפי' לצורך שמחת י"ט שרי ואצטריך טעמא דמתוך למשרי אפי' הבערה דליכא ביה צורך היום כלל כההיא דהמבשל ג"ה בחלב דס"ל לרבי' דההיא לא מקרי צורך היום כלל ושלא כמו שדחקו התוס' ז"ל וא"כ משום הכי אמרינן שפיר בהבערה מתוך דמתוך שהותרה הבערה לצורך שמחת י"ט אע"ג דהוו מכשירין הותרה שלא לצורך וכתב עוד אבל שאר מלאכות שאינן לצורך אכילה כגון כתי' ואריגה אפילו עשאן לאכילה לוקה משום דה"ל מכשירין כמ"ש ושאר המלאכות שהן באכילה עצמה כגון שחיטה ואפיה אפילו עשאן שלא לאכילה אינו לוקה מטעם מתוך דכיון דהוו באוכל עצמו ליכא קרא למעוטינהו ונמצא לפי זה שמה שפרט הוצאה והבערה הוא משום דקאמר כל מלאכה כו' אם עשה אותה שלא לצורך אכילה לוקה שפי' עשה שלא לצורך אכילה ר"ל שלא נעשית באוכל עצמו לוקה משום דהוה לי' מכשירין ולא אמרינן מתוך כמ"ש חוץ מהוצאה והבערה דאפי' שאינה נעשית באוכל וה"ל מכשירין וא"כ מן הדין לא הי"ל לומר מתוך בשאר מלאכות אפילו הכי אמרינן בהו מתוך אבל במלאכה עצמה הנעשית באוכל עצמו פשיטא ודאי דאמרינן מתוך כדמוכחא סוגיא דפ"ק דביצה ואפשר שזה רמזו רבינו במ"ש אחר זה ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה כו' ומדלא כתב כל שנעשה לצורך אכילה משמע דאפילו אם נעשית שלא לצורך אכילה כיון שהמלאכה עצמה יש בה צורך אכילה כלומר שהי' באוכל עצמו מותר ואי קשיא לך לפי זה מהא דפ"ק דכתובות דשרינן לבעול בתולה לכתחילה בי"ט מטעם מתוך אע"ג דהתם המלאכה שהיא החבורה אינה נעשית באוכל ולא עדיפי ממכשירין ואפ"ה שרינן מטעם מתוך הא לא תקשי דאיכא למימר דההיא אתיא כר"י דס"ל דמכשירי או"נ שא"א לעשותן מאתמול שרי וכן מצאתי בשיטה מקובצת למוהר"ב שכתב משם הראב"ד וז"ל ונראה דהא דשרו בעילת מצוה בי"ט משום מתוך לא שרי אלא אם כן אי אפשר לו לבעול מעי"ט שלא הגיע זמנו לכנוס כו' אבל היכא דאפשר ליה מערב י"ט לא דלא עדיפי ממכשירי אוכל נפש דממעטינן להו מקרא דהוא לבדו עכ"ד יע"ש ומ"ש מוהר"ב משם רבו דמתוך שרינן אפי' בשאפשר לעשותו מאתמול ובמכשירין ולע"ד דברי הראב"ד ז"ל נראה עיקר ויש לו על מה לסמוך מההיא דפ"ק דביצה דלא שרינן כתישה בי"ט מטעם מתוך אע"ג דאיכא מצות כיסוי אחר זמן רב ראיתי בספר מטה יוסף ח"ב חא"ח סימן ד' שכתוב שם משם הרב החסיד נזיר אלהים כמוהר"ם הלוי וכנ' שדרך קצת בדרך זה כמ"ש:<br><b> ואולם </b> אכתי פש גבן ליישב לדרך זה מ"ש רבינו ז"ל בפרק זה דין ט"ו המבשל בי"ט לגוים או לבהמה או להניח לחול אינו לוקה שאלו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להם והשתא לפי מ"ש ק' טובא דאמאי הוצרך רבינו לטעמא דהואיל דמשמע דאי ליכא הואיל וכגון במבשל סמוך לחשיכה לוקה ות"ל משום טעמא דמתוך דכיון דהמלאכה נעשית באוכל עצמו אמרי' מתוך ומה שתי' הרב ל"מ הוא דחוק כמו שיראה המעיין ואף לזאת נראה ליישב ולומר דס"ל לרבינו דהא דממעטינן עכו"ם וכלבים מקרא דלכם גזרת הכתוב היא דאע"פ שהתירה התורה מלאכה שלא לצורך אכילה מטעם מתוך אפילו הכי אסרה לצורך גוים וכן צ"ל ע"כ לדעת רש"י דס"ל דמטעם מתוך שרי אפי' שלא לצורך כלל וכ"כ בשיטה מקובצת למוהר"ב ע"ש וס"ל לרבי' דכיון דעכו"ם וכלבים אמעיטו מקרא דלכם מכח גזירת הכתוב אהדריה קרא לאיסורא ולקי עלייהו אי לאו מטעם הואיל:<br><b> אמנם </b> במבשל או שוחט שלא לצורך אכילת עכו"ם וכלבים אע"ג דלאו לצורך אכילה הוא כגון במבשל איזה דבר לצורך רטיה או שוחט את העוף כדי ליקח בו ראש לתנוק לשחוק בו וכיוצא אפילו הכי לא לקי עלייהו מטעם מתוך כיון דבהא ליכא קרא דמעטינהו כי היכי דנימא אהדרי' קרא לאיסוריה וזהו שדקדק ה"ה ז"ל בלשונו וכתב ושאר המלאכות שהם באכילה אפי' עשאן שלא לצורך אינו לוקה כמו שמתבאר בפרק זה שאם בישל לכותים או לצורך חול אינו לוקה ומדלא כתב בתחי' דבריו ושאר מלאכות כו' אם עשאן לצורך גוים או לצורך חול אינו לוקה כמו שיתבאר בפ' זה משום דבההיא ה"ט דאינו לוקה מטעם הואיל הא לא"ה לוקה משום דממעטינן מקרא דלכם ואהדרי' קרא לאיסורי' ומש"ה כתב ה"ה אם עשאן שלא לצורך אכילה כלומר שלא עשאו לצורך אכילה אלא לצורך דבר אחר וכמ"ש אז אינו לוקה מטעם מתוך אבל אם עשאו לצורך עכו"ם או כלבים ודאי דלוקה אמ"ש כמו שיתבאר בפ' זה שאם בישל לגוים כו' בא לדקדק מדברי רבינו דמדלא כתב סתמא המבשל בי"ט שלא לצורך אכילה אינו לוקה הואיל כו' משמע דבההיא אפילו בלאו טעמא דהואיל פטור מטעם מתוך ולא איצטריך לטעמא דהואיל אלא במבשל לכותים דליכא טעם מתוך דאהדרי קרא לאיסוריה ואין להקשות דאם כן איך כתב ה"ה בפרק זה דין י"ג מותר להוציא תבן לבהמה מטעם מתוך הא מלאכה לכותים ולכלבים אמעיטו מקרא דלכם וגזרת הכתוב היא די"ל דס"ל לה"ה דכי ממעטינן גוים וכלבים מקר' דלכם היינו דוקא לשאר מלאכות דבהא איירי קרא אבל הוצאה לאו מלאכה היא מדאיצטריך קרא דויעבירו קול במחנה וכיון שכן אמרינן בהו מתוך ואי קשיא לך א"כ היכי אמרינן בגמרא דברייתא דקתני השוחט עולת נדבה בי"ט לוקה ב"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך הא אפי' כב"ה נמי אתי דהא נדרים ונדבות אמעיטו מקרא דלכם ואהדריה קרא לאיסוריה וכדק"ל להתוס' ז"ל י"ל דס"ל לרבינו כמ"ש הרז"ה דריב"א ס"ל דהך ברייתא אתיא כמ"ד נדרים ונדבות קריבין בי"ט לב"ה ולב"ש נמי אין קריבין גזירה שלמים אטו עולות ועולה של יום טוב נמי גזירה אטו עולה שאינה של יום טוב ומש"ה קתני בברייתא השוחט עולת נדבה לוקה עולת נדבה אין עולת חובה לא וכ"כ הר"ן בשיטה מקובצת כ"י למוהרא"ל ז"ל יע"ש וכ"כ בס' תמים דעים סימן ק"ך ע"ש וכ"ת תינח למבשל בי"ט לעכו"ם או לכלבים דאיצטריך רבי' לטעמא דהואיל משום דאמעיט מקרא דלכם ואהדריה קרא לאיסוריה אך לחלוקת מבשל בי"ט לצורך חול ל"ל למיהב טעמא משום הואיל ת"ל מטעם מתוך דהא ליכא קרא דממעיט כי היכי דנימא אהדריה קרא לאיסוריה י"ל דס"ל כמ"ש הר"ן בשיטה כ"י למוהר"א לפפא ז"ל ואני אומר שלא כוון רש"י לומר שלא תהא שום הוצאה אסורה בי"ט מן התורה למאן דאית ליה מתוך שהרי כתב ואף ר"י סבר במתוך פליגי ולכ"ע יש איסור הוצאה לי"ט מויעבירו קול במחנה דישנה כשאר מלאכות וירמי' הי' מזהירן על השבת שהם חמורין כו' הרי גילה דעתו דלמאן דאית ליה מתוך איכא הוצאה בי"ט דמתסרא מדאורייתא עד שהוצרך לומר דמה שלא הזהירן ירמיה אלא על השבתות הוא משום הלואי ישמעו ולפיכך נראה שהוא סובר דכל הוצאה שאינו עושה אותה אלא ליומיה אע"פ שאין בה צורך היום כלל שריא מדאורייתא אבל הוצאה שאינו עושה אותה אלא לצורך מחר מתסרא מדאורייתא וטעמא דמילתא דכיון דמשום מתוך אתינן עלה א"א להתירה יותר ממה שהתירה התורה באו"נ שלא התירה כו' אלא לצורך יומו ומצינן למילף הכי מהכנה דרבה דמשום דסתם ששי חול הוא דריש דאין י"ט מכין לשבת ובודאי דרבה לאו בהכנ' דממילא דוקא מוקי לה לקרא אלא אף בהכנה דבידים נמי דריש ואדרבא האי כתי' בהדיא כדכתיב את אשר תאפו הילכך למאן דלית לי' הואיל אסור לאפות מי"ט לשבת מן התורה ולמאן דלית ליה הואיל משכחת ליה בדברים האסורים וכ"ש שאסור מן התורה מי"ט לחול דאע"ג דבהכנה דממילא משתרי חול טפי משבת משום דסעודת חול לא חשיבא למהוי לה הכנה ה"מ למשרי ההוא מידי לחול משום ה"ט אבל הדבר ברור שאם אסור לאפות מי"ט לשבת כ"ש לחול ומשום הכי אתקיף עלה ר"י דאם איתא דאין עירוב והוצאה לי"ט ליכא שום הוצאה דמתסרא מדאורייתא אפי' לצורך חול שהרי אין הוצאה מלאכ' בי"ט כלל א"ו יש הוצאה בי"ט מן התורה במוציא לצורך חול וכיון דמשום מתוך אתינן עלה אין להתיר בה יותר מאו"נ עצמו והמוציא אבנים מי"ט לחול מחייב ומשום לתא דהך הוצאה גזרו חכמים אפילו בהוצאת אבנים דליומ' ומשום הכי לא מצי ב"ה לאפלוגי באבנים ולפי זה כשהי' ירמיה מזהירן על השבתות אף על י"ט היה לו להזהיר שלא להוציא מי"ט לחול דודאי רוב המשאות שהיו מוציאין לצורך חול לפי' לא הזהירן אלא על השבת שהלואי ישמעו זהו דעתי בשיטת רש"י עכת"ד. ובהא ניחא לי מאי דאיכא למידק לדעת רבינו ז"ל דס"ל דקצירה וטחינה בי"ט מותר מן התורה לצורך או"נ כמ"ש בסמוך מאותה שאמרו בפ"ב דחגיגה די"ז ע"ב דבי ראב"י תנא אמר קרא וקראתם ובקוצרכם איזה חג שאתה קורא וקוצר בו הוי אומר זה עצרת אימת אלימא בי"ט קצירה בי"ט מי שרי אלא לאו לתשלומין וקשה לדעת רבי' מאי קאמר קציר' בי"ט מי שרי הא ודאי מדאורייתא שרי אלא דרבנן הוא דגזרו וליכא למימר דנהי דקציר' בי"ט שרי היינו לצורך או"נ אבל שלא לצורך או"נ ודאי דאסור ומש"ה פריך שפיר קצירה בי"ט מי שרי משום דקרא משמע אפי' בקוצר כל שהוא לצורך חול מדכתיב ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך וכמו שראיתי מתרצים דאכתי תקשי לפי מ"ש ה"ה בדעת רבינו דס"ל כדעת רש"י דמדאוריי' אמרינן מתוך אפי' בדליכא צורך היום כלל אם כן מאי קאמר קצירה בי"ט מי שרי הא כיון דהותרה קצירה לצורך אוכל נפש מדאורייתא הותרה נמי שלא לצורך ודוחק לומר דראב"י סבירא ליה דלא אמרינן מתוך כדס"ל לב"ש ותו דהא אמרי' התם דצריכי הא דראב"י והא דר"א אמר רבי הושעיא כו' דאי מדר' הושעיא הוה אמינא מה תשלומין של חג המצות אסור בעשיית מלאכה אף תשלומין דעצרת אסור בעשיית מלאכה קא משמע לן דראב"י כו' יע"ש וא"כ לדידן דקי"ל דאמרינן מתוך א"כ תקשי מהיכא נפ"ל דתשלומי עצרת מותר בעשיית מלאכה ותו דר"י דקאמר הכא הבערה ובישול אינה משנה קאמר התם אלא מעתה חג האסיף איזה חג שיש בו אסיפה זה חג הסוכות אימת אלימא בי"ט מלאכה בי"ט מי שרי והשתא כיון דס"ל לר"י דאמרינן מתוך הא אסיפה בי"ט ודאי שרי מטעם מתוך אכן כפי דברי הר"ן הללו ניחא שפיר דמאי דק"ל קצירה בי"ט מי שרי היינו משום דקרא משמע בקוצר כל שדהו לצורך חול כדרך קצירת שדה זהו הנ"ל נכון בדעת רבינו וה"ה ז"ל ומסתייע לזה דברי הטור ז"ל בס"ה שכתב כלשון רבי' וכפי דברי הפר"ח נמצא דהטור סתם כדעת רבינו הפך דעת אביו הרא"ש דס"ל דבכל המלאכות אמרי' מתוך כנ"ל וה' ינחני בדרך אמת ויראני נפלאות מתורתו:<br><b> ומ"ש </b> עוד ה"ה ובהשגות בדין הבערה כו' עד ופי' דברי רבי אבינא הן דס"ל דב"ש וב"ה בדין ההוצאה במתוך פליגי וכי היכי דפליגי בהוצאה ה"נ בהבערה ואע"ג דכי אמר בירושלמי לא תאסור ולא תשרי לא סמך עליו רבינא כיון דבגמרתינו ר"י עצמו השוה אותם ק' שהרי בירושלמי גופיה בפ"ק די"ט קאמר ר"ח בשם ר' יוחנן דהמבשל נבילה בי"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול הרי דס"ל לר"י בירושלמי דאמרינן מתוך בהבערה ובישול וא"כ לפי דעתו ז"ל נמצא הירושלמי סותר את עצמו ויש ליישב בדוחק וצ"ע:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מ"ש </b> לשיטת הרמב"ם דבכבוי לא אמרינן מתוך מכתובות ד"ז אלא מעתה יהי' מותר לעשות מוגמר ביו"ט וכו' נלפענ"ד ליישב דיש להבין דברי הרמב"ם למה לא נימא בכבוי מתוך ומ"ש הרמב"ם דאין בכבוי אוכל נפש כבר הביא השעה"מ דיש כבוי באוכל נפש אך עיקר כוונת הרמב"ם נראה דהנה בכל ענין מכבה לצורך אוכל נפש לא מצינו שיהיה מכוין לכבות לצורך אוכל נפש דבבשרא אגומרא נהי דהוי מכבה אין כוונתו לכבות וכן החמימות כמ"ש השעה"מ הנ"ל ואם כן בכל עניני הכבוי אין כוונתו לכבות רק כיון דבאמת הוי פסיק רישי' לכך הוי בי' איסור כבוי אם לא היכי דהוי אוכל נפש מותר אך עכ"פ כיון דאינו מכוין לכך א"י לומר מתוך שמותר לצורך אוכל נפש באינו מכוין יהי' מותר אף במכוין למלאכה זה לא אמרינן דכל הני דאמרינן בהו מתוך שהותרה הוי הכל ממכוין למכוין דמתוך שהותרה לצורך במכוין לשם מלאכה מותר נמי שלא לצורך אף דמכוין למלאכה אבל בכבוי שפיר כתב הרמב"ם דלא מצינו מכבוי אוכל נפש דהיינו שיהיה מכוין בכבוי ויהי' באוכל נפש זה לא מצינו ולא מצינו רק באינו מכוין לכך נהי דהוי פ"ר מ"מ מפ"ר להיכי דמכוין לכבות לא מהני מתוך ולכך הרמב"ם דמיירי במכוין לכבות אז שפיר לא שייך בזה מתוך דמפ"ר למכוין לא אמרינן מתוך אבל התם במוגמר דנמי אינו מכוין לכבות רק דהוי פ"ר לכך מפ"ר לפ"ר שפיר אמרינן מתוך מ"ש דמ"ש מכל המלאכות וזה ברור ואמת בעזה"י. ואחר כתבי עיינתי בשעה"מ וראיתי שהביא בשם רב שרוצה לפרש כעין זה בע"א מכח דהוי כבוי כלאחר יד וע"ז הקשה השעה"מ אך לפמ"ש נכון הדבר מאד בלי שום קו' ומיושב קושית השעה"מ מכתובות ג"כ:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (סו) </b> קשה היכי אמרינן בגמרא אברייתא דהשוחט עולת נדבה ביו"ט כו' הא אפי' כב"ה מצי אתי. למאי שכתב
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ומולח </b>
+<b> אדם כמה חתיכות כו'.</b> פ"ק דביצה די"א ע"ב אמר ר"י אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת כו' וכתב בשיטה מקובצת למוהר"ב וז"ל י"מ דהא דר"י ודרב אדא לצלי על העור קאמר כי היכי דלמלח כוליה וכן פי' רבי' חננאל וכן נראה בירושלמי אבל הריטב"א אינו סובר כן דתרתי לא עבדינן עכ"ד:<br><b> וראיתי </b> בתשובה למוהר"ח בנבנשתי חא"ח שנדפס בקרב ימים בסימן ל"א שדקדק מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל כדעת הריטב"א שכתבו וז"ל ירושלמי מערי' ומלח הכא ומלח הכא עד דמלח לכוליה כלומר מולח ע"ג העור מעט מכאן ומעט מכאן עד דמלח לכוליה ואיכא למידק מה צורך בזה לומר כלומר בדבר שפירושו הוא פשוט. והן אמת שדרך הפוסקים ז"ל לכתוב כלומר לאפוקי פי' אחר וכאן מהו הפי' האחר שהיה אפשר לפ' שהוצרכו לומר כלומר אלא שבאו למעט דמהירושלמי היינו יכולים להבין שהיה מותר למלוח כאן וכאן עד דמלח לכוליה אפילו למלוח עליו בשר הרבה שאינו צריך לו ע"י הערמה שרי לאפוקי זה כתבו כלומר מולח ע"ג העור מעט מכאן אבל לא הותר למלוח עליו בשר הרבה אפילו אינו צריך אלא לחתיכ' אחת ע"י הערמה דתרי קולי לא עבדינן יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> נראה שאין פי' זה נכון דא"כ לא הו"ל למסתם סתומי ולומר מולח מעט מכאן דאכתי איכא למימר דמולח מעט מכאן ומכאן אע"ג דאינו צריך לאותו בשר קאמר ואי נחתי להכי הוה להו לפרושיה בהדיא ולומר מולח מעט מכאן והוא שצריך לאותו בשר ולכן נראה שבאו למעט שלא נפרש דמערים ומולח הכא והכא דקאמר בירושלמי אפילו בחתיכה אחת קאמר שמולח אותה במקומות הרבה ואהא כתבו מולח מעט בשר מכאן ומעט בשר מכאן אבל בחתיכה אחת למלוח אותה הרבה פעמים לא ועיין בהרב ט"ז סימן הנז' סק"ב והיותר נכון שבאו למעט מ"ש המאירי משם י"מ וז"ל וי"מ את הירושלמי כולהו לאו אעור קאי אלא אבשר כלומר שאם יש לו חתיכות ביתר ממה שצריך לו היום מולח את כולם בערמה שכשמלח את זו הוא דאמר שחברתה חשובה אצלו יותר עד שימלח את כולן הא ע"ג העור לא ואין דבריהם כלום דמדקאמר הכא והכא ודאי העור קאמר עד כאן לשונו יעוין שם:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב הנז' שדקדק בדברי מרן הב"י סימן ת"ק שכ' וז"ל ורי"ו כתב מולח אדם כמה חתיכות כו' אפילו א"צ אלא לחתיכה אחת כו' וכתב הר"ש מאיברא ודוקא קודם אכילה אבל לאחר אכילה לא כו' וכתב מרן ומ"ש רי"ו משם הר"ש מאיברא כך כתב סמ"ק וז"ל מערים למלוח גרמא כו' ומיהו דוקא קודם אכילה כו' וכן כתב רבינו בשם בעל העיטור לענין מבשל ומשמע דה"ה לענין מולח גרמא כו' יע"ש והקשה הרב הנז' דאמאי שביק התוס' שכתבו כן בפי' בד"ה מערים והג"א והביא מדברי הסמ"ק ולא עוד אלא דבסי' תק"ג כתב על הרב העיטור שכ"כ התוס' והג"א ולא זכר דברי סמ"ק יע"ש שרצה לתרץ ולא העלה בידו ולע"ד שמרן ז"ל טעמו ונימוקו עמו משום דמשמע ליה דהא דשרינן ע"י הערמה קודם אכילה היינו אע"פ שמה שאוכל ממנו מעט הוא משום הערמה שלא היתה כונתו אלא לבשל לצורך מחר וכן כתב הפר"ח סי' תק"ג סק"א שכן משמע מדברי הב"י וכ"נ מדברי התוס' שכתבו וכן רגילים העולם שמערימין ואוכלין מעט כו' ואוכלין מן הכבד משמע שהיו רגילין להתיר על סמך אכילת כבד דסתמא אין צורך היום ואהא הוא דכתבו ומיהו הר"ש היה אומר כו' משמע דקודם אכילה שרי אפילו אין בו צורך היום כלל במה שאוכל ממנו מעט דאם לא כן מאי וכן רגילין העולם שכתבו הא בפי' איתמר בגמרא אלא משמע שבאו להוסיף דהעולם רגילים היתר ע"י הערמה אפילו אין בו צורך היום כלל ושלא כדעת הב"ח שכתב דאם אינו צריך אפילו לאותה חתיכה לא שרי ע"י הערמה אפילו קודם אכילה ודחק בדברי התוספות יע"ש ועיין במג"א סימן תק"ג סק"א וא"כ צדק מרן הב"י ז"ל בסימן ת"ק שלא הביא דברי התוס' ז"ל על דברי רי"ו משום דרי"ו הביא דברי הר"ש אפילו בצריך לאותה חתיכה שעל מ"ש מולח אדם כמה חתיכות אפילו אינו צריך אלא לחתיכה אחת הביא דברי הר"ש וא"כ אין ראיה מדברי התוס' והגא"ש דאיכא למימר שהם לא כתבו כן אלא בשאינו צריך אפי' לחתיכה אחת אמנם בצריך לאותה חתיכה אפשר לומר דס"ל דאפילו אחר אכילה שרי כיון דהא מיהא צריך לאותה חתיכה לצורך היום והיינו שהביא מדברי הסמ"ק שכ' מערים למלוח גרמא גרמא מיהו דוקא קודם אכילה דמשמע דבצריך לאותה חתיכה הוא דקאמר דהא דרב אדא קאי אדשמואל דאמר מולח אדם כמה חתיכות בשר אע"פ שא"צ אלא לחתיכה אחת גם מדברי הרב העיטור שהביא הטור סי' תק"ג הכי משמע שכתב כתב בה"מ דוקא קודם אכילה יכולה להרבות בבשול כו' דמשמע דלאחר אכיל' אפילו צריך לחתיכה אחת לא מהני שהרי אמ"ש הטור לעיל מזה ממלאה אשה הקדירה בשר אפילו אינו צריך אלא לחתיכה אחת אהא כתב משם בה"מ דהיינו דוקא קודם אכילה ומה שלא הביא בסימן תק"ג אדברי בה"מ דברי הסמ"ק והביא דברי התוספות והגא"ש היינו משום דמדברי בה"מ ז"ל משמע נמי דאפילו אצל"ח שרי קודם אכילה מדכתב אבל לאחר אכילה אינה יכולה לבשל ולומר אוכל ממנו דהך לישנא משמע דאפילו אינו צריך לאותה חתיכה אלא שאוכל ממנה דרך הערמה קאמר דלאחר אכילה אסור אבל קודם אכילה שרי מדלא כתב אבל לאחר אכילה אינה יכולה להרבות בבשול ואם כן אין ראיה מדברי הסמ"ק משום דאינהו לא איירי אלא בשצריך לא"ח אבל בשאינו צריך אפשר לומר דס"ל דאפי' קודם אכילה אסור כדעת הב"ח כנ"ל נכון ודוק:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>בני </b>
+<b> החיל כו' אם כשנותנים פת ממנה לתינוק כו'.</b> הנה התוס' שם דכ"א ע"א ד"ה חזינן כתבו וז"ל ואור"י דל"פכו' עד ומשום הכי אם היו לוקחים ממנו כו' ולהכי פריך אדרב הונא מהכא עכ"ל. ודבריהם צריכין ביאור שהרי כתבו וכן בעגל דבסמוך לא שייך כו' וא"כ אמאי הוצרכו לכפול דבריהם ולומר ולהכי פריך לר"ה מהכא ומוהר"ש אלגאזי בס' גו"ה דקכ"ד ע"ב פירש דכונתם להכריע דלפי' רש"י דר' הונא פליגא אדרב חסדא דאסר בעיסה חציה של גוי מטעמ' דאפשר למיפלג' אם כן אדפריך לר"ה מהכא תיקשי ליה דידיה אדידיה דהכא קאמר חזינן אי יהבי ריפתא לינוקא ולא קפדי ולא ס"ל טעמא דאפשר למיפלגה בלישה ואלו לעיל גבי בהמה חציה של גוי קאמר דטעמא מאי משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה משמע הא היכא דאפשר למיפלגה אסור אמנם לפי פירושו ז"ל דר"ה לא פליג אדרב חסדא ניחא דפריך לר"ה מברייתא דהכא ולא מדידיה אדידיה אלו דבריו יע"ש ואין אלו אלא דברי תימה שהרי רש"י כתב לעיל אההיא דר"ה דהך וטעמא מאי דקאמר בגמרא סוגיא דתלמודא הוא דקאמר לה ואינן מדברי ר"ה ועיין בהרב חד"ה ואם כן מה מקום להקשות מדר"ה דידיה אדידיה הא לר"ה ה"נ קושטא דמילתא דבהמה חצי' של גוי וחצי' של ישראל בלאו טעמא דא"א לכזית בשר בלא שחיטה שריא ולי נראה לפרש דבריהם דכונתם להקשות לפי' רש"י דאדפריך לרב הונא מברייתא דהכא אמאי לא פריך מברייתא דלעיל דקתני באמת אמרו ממלאה אשה קדירה בשר כו' אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך לו ואף רשב"א לא שרי אלא מטעמא דפת נאפה יפה בתנור אחד ואי ס"ל לתלמודא דר"ה נמי לא שרי אלא בתנור אחד וכרשב"א מטעמא דהפת נאפית יפה אמנם בב' תנורים ה"נ דמודה ר"ה אם כן כי פריך לר"ה מהך ברייתא אדמשני עגל טריפה הואי אמאי לא משני דהתם בב' קדרות הוה דסתמא דמילתא הכי הוא דעגל אחד לא בישלו בקדירה אחד ובב' ה"נ מודה ר"ה דאסור אמנם לפי פי' ז"ל דר"ה שרי אפילו בשני תנורים ניחא שפיר דפריך מהך ברייתא ולא מברייתא דלעיל כן נ"ל ודוק:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>ויש </b>
+<b> בי"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה כו'.</b> עיין מ"ש ה"ה ולפי דעת רבינו נראה שיש לישב מה שהק' התוס' בפ' אין צדין דכ"ח ד"ה רבינא אמר וז"ל וקשה דמשמע הכא דרבינא אית ליה מוקצה מדקאמר מידי דהוי אקוץ בר"ה כו' ובפ' מי שהחשיך משמע דאית ליה כר"ש דלית ליה מוקצה כו' ולפי דעת רבינו לק"מ דכי לית ליה לרבינא מוקצה היינו דוקא בשבת אבל בי"ט אית ליה מוקצה וכ"כ הרמב"ן ז"ל במלחמותיו כמ"ש לקמן. ואולם יש לדקדק בדברי התוס' דאדק"ל לרבינא אמאי ל"ק להו מדרב הונא אדרב הונא דהכא קאמר רב הונא והוא שיש כזית בשר ואלו בפרק מפנין דקכ"ח אמרינן דבמוקצה לאכילה ס"ל כרבי יהודה ובמוקצה לטלטל ס"ל כר"ש ואפשר לומר שהתוס' אזלי לשיטתם שכתבו שם פ"ק די"ט ע"ב ד"ה הני כרכי דזוזי דכי קאמר התם דבמוקצה לטלטל ס"ל כר"ש היינו דוקא בשאר מוקצה אבל במוקצה מחמת מיאוס חמיר טפי ואפילו בטלטול אסור ומשום הכי הכא גבי שפוד כיון דמוקצה מחמת מיאוס הוא כמ"ש רש"י משום הכי אסור לטלטל כל שאין עליו כזית בשר אמנם מדרבינא אדשמואל ק' להו שפיר דרבינא קאמר התם בפרק מי שהחשיך דאפילו במוקצה מחמת מיאוס הלכה כר"ש וההיא דשמואל דכרכי דזוזי א"כ מוקצה מחמת מיאוס הוא כמ"ש התוס' שם משם ר"ת:<br><b> וראיתי </b> להרשב"א שם בפ' מפנין שתי' לקושית התוספות שהקשו בפ"ק מההיא דכרכי דזוזי דדוקא דבר שעומד לאכילה הוא דשרי לטלטל דדי לו שאסור באכילה אבל במה שאינו עומד לאכילה ס"ל כר"י ע"ש וזה נראה דעת רש"י ז"ל לפי מה שפי' בפ"ק דכרכי דזוזי הן מחצלאות שמכסין בהן פרקמטייא של ספינה דלאו מוקצה מחמת מיאוס הוא ואפ"ה אסר רב לטלטלן ובהכי ניחא מה שהקשה הר"ב חד"ה דפ' המביא דף ל"ג ע"א על מ"ש רש"י בד"ה והלכתא ברטיבא אסור דהך הלכתא איקבע כרב דאית ליה מוקצה כר"י דהא אמרינן בפ' מפנין דבמוקצה לטלטל ס"ל כר"ש יע"ש מה שתי' אכן לפי תי' הרשב"א ז"ל הנה נכון דהתם שאני דכיון דמידי שאינו עומד לאכילה הוא אסור אפילו בטלטול:<br><b> אך </b> קשה לי לדעת הרי"ף ז"ל שפי' בפ"ק דשבת בפרש"י דכרכי דזוזי הן מחצלאות כרוכות ומונחות לסחורה דלאו מוקצה מחמת מיאוס הוא ואפילו הכי אסר רב לטלטלו ואם כן מה יענה לההיא דפרק מפנין דאמרינן דבמוקצה לטלטל ס"ל לרב כר"ש וליכא למימר דס"ל כתי' הרשב"א ז"ל דמיירי דאינו עומד לאכילה אסר רב לטלטלן שהרי כתב הרשב"א שם דהך תי' ליתא אלא לגירסת רש"י דגריס בשל טפל אמנם לגירסת הספרים והרי"ף דגרסי בשר טפוח א"א לומר כן יע"ש:<br><b> ויש </b> ליישב ע"פ מ"ש הר"ב ח"ה ז"ל פ' המביא דדוקא בטלטול ממש הוא דס"ל לרב כר"ש אבל בטלטול שהוא להשתמש בו דזהו כעין אכילתו בהא ס"ל כרבי יהודה ע"ש ואם כן י"ל דס"ל להרי"ף דהא דקאמר בפ"ק הני כרכי דזוזי רב אסר היינו בטלטול שהוא להשתמש בו דהוי כעין אכילתו אבל בטלטול בעלמא שרי כנ"ל ובדברי התוספות דפ"ק דשבת אין לדקדק דאמאי תפסו קושייתם אההיא דכרכי דזוזי ולא אדלעיל מינה דקאמר מחצלאות של בדדין רב אסר ושמואל שרי די"ל דהתם פשיטא להו מלת' דהוה ליה מוקצה מחמת מיאוס כיון שמכסין בהם את הזתים כמו שפרש"י אמנם מההוא דכרכי דזוזי ק"ל שפיר והוצרכו לפרש דבכרכי דזוזי הן מוקצה מחמת מיאוס לאפוקי מפי' רש"י. אך ראיתי להרמב"ן ז"ל במלחמותיו שכתב ברפ"ק דביצה להוכיח כדעת הרי"ף דבי"ט קי"ל כר"י במוקצה מהא דרבינא דהכא דאע"ג דס"ל דגבי שבת הלכה כר"ש בי"ט ס"ל כר"י כו' ור' יאודה אמר שמואל אפשר דס"ל הכי ואיכא למימר דטעמייהו בשפוד דבמוקצה מחמת מיאוס ס"ל כר"י כלישנא דרב אחא דאמר בר במוקצה מחמת מיאוס וצ"ל דס"ל דמחצלאות של בדדין לאו מוקצה מחמת מיאוס הן ושלא כדעת התוס' וכרכי דזוזי מפרש כפירש"י ומ"ש דרב יהודה אמר שמואל אפשר דס"ל הכי אין להקשות שהרי בפ"ק דשבת אמרינן עז לחלבה ורחל לגזיזה ותרנגולת לביצתה כו' רב אסר ושמואל שרי וכל הני ע"כ בי"ט איירי ואפ"ה שרי שמואל שהרי מבואר מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל שגירסתם היתה עז לחלבה כו' פלוגתא דר"י ור"ש מיהו מדברי התוס' פ' מי שהחשיך דף קנ"ו ע"ב ד"ה ושמואל מוכח דהוו גרסי כגירסא דידן יע"ש ודוק:<br><b> וראיתי </b> למוהר"ש אלגאזי ז"ל בספ' גו"ה דברים תמוהים בעיני שכתב בסימן ל' וז"ל אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ק"ק ותו ליכא והא איכא מוקצה לדעת הרי"ף וסיעתיה דבשבת שרי ובי"ט אסור וי"ל כמ"ש התוס' ז"ל (ביצה דף ל"ו) דהיינו דוקא במילי דאורייתא ומוקצה דרבנן עכ"ל ואתמהה דתוס' לא כתבו כן אלא אמתניתין דמגילה אבל מתני' דמשילין פשיטא להו דמיירי במילי דרבנן מדפריך התם בגמ' ממתניתין דמשילין וא"כ אכתי ק' למתני' דמשילין דמיירי במילי דרבנן דהא איכא מוקצה ולעיק' קושי' ל"ק דאי' למימר דמתני' חומרי דשבת קתני חומרי די"ט לא קתני וכן כתב הרב תי"ט ז"ל ע"ש וכ"כ הריטב"א ז"ל בשיט' כ"י למס' מגילה דאע"ג דאיכא בינייהו הא דמזמנין את הגוי בשבת ואין מזמנין את הגוי בי"ט חומרי דשבת קתני ולא חומרי די"ט ע"ש ופשוט והנה התוס' שם בד"ה ורמינהו משילין פירות כו' הק' וז"ל ותימה דאמרינן במגילה אין בין שבת כו' אלא או"נ בלבד אמאי לא פריך ליה ממשילין כו' וי"ל דהתם לא פריך ממתני' כו' והכא מיירי בשבות דרבנן ולכך לא מייתי מהוצאה דאסורה מדאורייתא כו' וכתב הר"ב ח"ה וז"ל פי' דאיכא למימר דלענין דאורייתא יש חילוק בין שבת לי"ט אבל מדבריהם לא חילקו כו' ומהוצאה לא פריך נמי אההיא דמגילה דאיכ' למדחי איפכא דההוא דמגילה איירי במילי דרבנן וכ"כ מהרש"ל ז"ל כו' ע"ש ויש לדקדק דאם כן היכי קאמר התם במגילה הא לענין מכשירין זה וזה שוין מתני' דלא כר"י כו' והשתא אם איתא דמצי למדחי דההיא דמגילה איירי במילי דרבנן ומשום הכי לא מייתי מההיא דהוצאה אם כן היכי דייק דמתני' דלא כר"י והרי התוס' ז"ל בשבת דקכ"ה ע"א ד"ה הא ר"א כתבו שם לחד תי' שמ"ש בשמעתין דאין בין דמגילה מיירי במילי דאורייתא ואין בין דשמעתין מיירי במילי דשבות וכתבו עוד תדע דהכא פריך עלה בפרק משילין כדפריך בשמעתין ולא פריך בפ"ק דמגילה והא דדייק התם הא לענין מכשירין זה וזה שוין לא דייק בפרק משילין עכ"ל וכתב הרב ח"ה שם דכונתם דודאי דאיכא לדיוקי הכי נמי אהך דפ' משילין דלא נחית התם מדלא קאמר אין בין כו' אלא או"נ ומכשיריו אלא דלא נחית התם בפ"ק דמגילה לדיוקי הכי אלא לאוכוחי דמתני' לא אתיא כר"י אבל הך דפ' משילין דא"נ תידוק בה הכי מצי אתיא כר"י דלא פליג ר"י וס"ל דמכשירי או"נ שרי אלא במילי דאורייתא אבל במילי דרבנן אפשר דס"ל דאסור דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וגזרו י"ט אטו שבת ע"ש והשתא אם כן דמצינן למדחי דמתני' דמגילה איירי במילי דרבנן ומשום הכי לא פריך מהוצאה אם כן היכי דייק דלא כר"י מתני' הא אפילו כר"י מצי אתייא משום דלא פליג אלא במילי דאורייתא וצ"ל לפי דרכו דהתוס' דמשילין פליגי אמ"ש בשבת וס"ל דלר"י דס"ל מכשירי או"נ מותר מן התורה באו"נ עצמו אם כן כי היכי דהתירו שבות דדבריהם באו"נ עצמו ה"נ התירו במכשירי או"נ דכאו"נ עצמו חשיב לר"י ואם כן אפי' נימא דמתני' איירי במילי דרבנן דהו"ל אין בין כו' אלא או"נ ומכשירין אלא ודאי דמתני' דלא כר"י אלא דאם כן קשה אדקשיא להו במשילין דאמאי לא פריך במגילה כדפריך במשילין ולא מצאו מענה לקש' להו דאמאי לא דייק הכא במשילין כדדייק במגילה בדברי התוס' דהתם כפי מה שפירש הר"ב ח"ה בכונת' ק' לי טובא שהרי התם באו לתרץ מה שהקשו בתחילת דבריהם דהיכי הוה בעי רב יוסף לומר דמתני' ר"א דפ"ק דמגילה דייק עלה הא לענין מכשירין זו"ז שוין וקאמר מתני' דלא כר"י ור"א ס"ל כר"י ועדיפא מדר"י כדאמרי' בפ' תולין והשתא כפי מה שפי' הר"ב ח"ה ז"ל ק' היכי ניחא להו קושייתם במ"ש דאין בין מיירי במילי דשבות ומשום הכי לא דייק הכא דמתני' דלא כר"י משום דלא פליג אלא במילי דאורייתא אבל במילי דרבנן מודה דמכשירי או"נ אסור הא אכתי תיקשי להו דהיכי משני רב יוסף דמתניתין ר"א דאם כן נידוק מינה לענין מכשירין במילי דרבנן זו"ז שוין ור"א ס"ל דמכשירי או"נ שרי בשבות דרבנן שהרי ההוא דפ' תולין אינו אלא שבות דדבריהם כמ"ש התוס' שם ד"ה דר"א יע"ש ויש ליישב בדוחק וצ"ע והרב מאיר עיני חכמים ז"ל דחה דבריהם של הרב ח"ה ומהרש"ל וכתב הוא ז"ל דמשום הכי לא פריך התם במגילה מהוצאה דמתירים ב"ה שלא לצורך משום דפשיטא לו שהיה מתרץ לו דההיא דאין בין דהתם לא אתיא כב"ה אלא כב"ש אבל בהא דפריך ממתני' דמשילין ס"ד דלא מצי לשנויי ליה למתני' דאין בין דהכא אתייא כב"ש וההיא דמשילין אתיא כב"ה משום דק"ל דע"כ ל"ק ב"ש התם אלא בהוצאה אבל אטלטול לא כדפריך בתר הכי עכ"ל יע"ש. ואין דבריו מובנים אצלי דא"כ אמאי הוצרכו התוספות במשילין לומר הילכך לא מייתי מהוצאה דאסיר' מדאורייתא ולו' איפכא מסברא הראשונה והיל"ל בפשיטות דמשום הכי לא מייתי מהוצאה משום דפשיטא ליה דלא אתיא כב"ה אלא כב"ש וכמו שכן צ"ל ע"כ לפי דבריו לההיא דפ"ק דמגילה ותו דאי מאי דלא פריך התם מהוצאה הוא משום דפשיטא שהיה מתרץ דמתני' ב"ש אם כן אמאי דייק התם לומר הא לענין מכשירין זה וזה שוין מתני' דלא כר"י הא נמי פשיטא דאיכא למימר דמתניתין דלא כר"י וק"ל:<br><b> ולדעת </b> הרי"ף ז"ל נראה להביא ראיה מהא דגרסינן פ' המביא דל"ג ע"א אין מנהיגין את הבהמה במקל וראב"ש מתיר לימא ראב"ש כאבוה ס"ל דלית ליה מוקצה כו' יע"ש. ויש לדקדק טובא שהרי בהדיא אמרינן בפ' כירה דמ"ד ע"א דראב"ש ס"ל כאבוה דלית ליה מוקצה ופליג עליה בחדא דאילו אבוה ס"ל כבה אין לא כבה לא ואיהו סבר אע"ג דלא כבה ובשלמא לדעת הרי"ף ז"ל דס"ל דאע"ג דבשבת קי"ל כר"ש גבי יו"ט קי"ל כר"י איכא למימר שפיר דה"ק לימא ראב"ש כאבוה גבי י"ט ואתי דלא כהלכתא וכן ראיתי בשטה מקובצת למוהר"ב שהביא מכאן ראי' לדעת הרי"ף ז"ל אלא שמדבריו שם נראה דאשתמיט מיני' ההוא דפ' כירה מדלא הזכירו על דל שפתיו ע"ש. וכן נראה דעת המאירי ז"ל כדעת הרי"ף שכתב וז"ל בהא אפילו ר"ש מודה אע"פ שהכינו מאתמול ור"א בריה לא חייש לחינגא אבל בשלא הכינו מאתמול מודה ר"א דאסור ומשום מוקצה עכ"ל. ולכאורה ק' שהרי ראב"ש בהדיא ס"ל כאבוה כדאיתא בפרק כירה אלא נראה ודאי שדעתו ז"ל כדעת הרי"ף דבי"ט קי"ל כר"י ומ"ש דמודה ר"א דאסור בי"ט דוקא קאמר מיהו לדעת רש"י וסיעתי' דס"ל דאפי' בי"ט ק"ל כר"ש ולא קי"ל כההיא דר"ן בריש מכילתין ק' דמאי פריך הא בהדיא ס"ל לראב"ש כאבוה דלית ליה מוקצה וי"ל דתלמודא הכי פריך לימא טעמא דראב"ש משום דס"ל כאבוה וא"כ לפום מאי דקי"ל הלכתא כר"ש דלית ליה מוקצה ה"נ בהא דאין מנהיגין את הבהמה במקל לא קי"ל כת"ק דאוסר אלא כראב"ש ודחי ליה שפיר דבהא אפילו ר"ש מודה ולא קי"ל כותי' דראב"ש ומסתייעא להאי פי' לישנא דתלמודא דקאמר בהא אפי' ר"ש מודה דהאי לישנא לאו דוקא אלא אי הוה קשיא לן אדר"ש דלימא ר"ש כראב"ש ס"ל הוה שייך למימר בהא אפי' ר"ש מודה אמנם אנן אדראב"ש ק"ל דלימא כאבוה ס"ל וא"כ הכי הו"ל למימר לא לעולם ראב"ש כר"י ס"ל והכא בדאזמניה מאתמול הוא דפליגי ומשום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא אלא משמע כדכתיבנא וא"נ י"ל דאברייתא קא פריך דאי טעמא דראב"ש משום דס"ל כאבוה אמאי לא קתני ור"ש וראב"ש מתירין כדקתני ברישא ור"ש מתיר ואהא משני דבהא אפילו ר"ש מודה ומש"ה לא קתני ור"ש מתיר כנ"ל ואין להקשות לדעת הרי"ף ז"ל דמחלק בין שבת לי"ט מההיא דגרסינן פרק נוטל טעמא דחזי לאומצא הא לא חזי לאומצא לא למימרא דרבא כר"י ס"ל והאמר רבא לשמעיה טוי לי בר אוזא ושדי מעי' לשונרא התם כיון דמסרחה כו' הכי נמי מסתברא דרבא כר"י ס"ל דדרש רבא אשה לא תכנס לדיר העצים כו' והשתא לדעת הרי"ף מאי ראיה מייתי דלמא ע"כ לא קאמר רבא אלא גבי י"ט אבל בשבת ס"ל כר"ש ולעולם דאפילו בדלא חזי לאומצא שרי וכן ק' על מ"ש הרא"ש ז"ל בסוף מכילתין שר"ת ור"י הביאו ראיה דאין חילוק בין שבת ליו"ט משלהי מס' שבת דקאמר ואף לוי סבר הלכה כו' ע"ש אמאי לא הביאו מהך דס"פ נוטל דהא ודאי בורכא דמאי דקאמר בגמרא ה"נ מסתברא דרבא כר"י ס"ל לא קאי אמימרא דרבא דקאמר אי לאו דאדם חשוב אנא סכינא אבר יונה ל"ל הא חזי לאומצא אלא אאידך דרבא דקאמר טוי לי בר אווזא ושדי מעי' לשונרא אהא הוא דקאמר דה"נ מסתברא דטעמא דרבא משום דכיון דמסרחי דעתיה עילויה ולא כדהוה ס"ד מעיקרא דטעמי' דרבא משום דלית ליה מוקצה דא"כ צ"ל דאפילו בי"ט לית ליה מוקצה והא דרבא בי"ט איירי ורבא כר"י ס"ל גבי י"ט דדרש רבא כו' וזה פשוט מיהו קשה לדעת ר"ת שכתב הרא"ש בסוף מכילתין דבנולד קי"ל כר"י ודקדק כן מסתמא דש"ס דס"פ נוטל דקאמר בסמוך דאסור לטלטולי גרעיני דתמרא פרסיתא יע"ש דא"כ דס"ל לתלמודא התם בפ' נוטל לחלק בין מוקצה לנולד א"כ היכי קאמר ה"נ מסתברא דרבא כר"י ס"ל דילמא ע"כ לא קאמר רבא אלא דוקא באוד שנשבר משום דהו"ל נולד אבל במוקצה ס"ל כר"ש ואין לומר דמאי דמייתי מדרבא היינו ממאי דקאמר אשה לא תכנס לדיר העצים ליטול מהם אוד שהרי כתבו התוס' שם בד"ה ליטול שר"ת מפרש כפי' ה"ג דהיינו משום דמתקן מנא ויש ליישב בדוחק ודוק. ודרך אגב ראיתי להריטב"א ז"ל שם בשיטה כ"י שהקשה וז"ל וקשיא לי היכי אמרינן הכי נמי מסתברא שהרי זו ראיה ברורה ומוכרחת דכרב יאודה ס"ל דאלו לר"ש מסיקין בשברי כלים כדאיתא בפ' במה מדליקין ומתוך הדוחק י"ל דמשום דהאי שנוייא דמשנינן דכיון דמסרחיה דעתיה עלויה מאתמול משמע בשינוייא דחיקא והיה אפשר לומר דהדר ביה רבא מחדא מינייהו להכי אמרינן דודאי מסתברא לאוקמא בהכי דכיון דאשכחן לרבא בהדיא דדריש ברבים כרב יאודה וכי אמרינן ה"נ מסתברא לשנוייא דמשנינן קאי דאלו אידך דרשא ודאי אזלא כר' יאודה כנ"ל בדוחק עכ"ל:<br><b> ולע"ד </b> נראה ליישב יותר נכון דמשום הכי קאמר מסתברא כר' יאודה ס"ל דטלטול מוקצה אסור משום דלאו ראיה ברורה היא דאיכא למימר דרבא במוקצה לאכילה ס"ל כר"י ובמוקצה לטלטול ס"ל כר"ש וכדקאמר בגמ' בפ' מפנין אליבא דרב הונא יע"ש וא"כ מההיא דדרש רבא אשה לא תכנס לדיר העצים כו' אין ראיה אלא דס"ל במוקצה לאכילה כר"י דכיון שהוא טלטול מוקצה כדי להשתמש בו הו"ל כעין אכילתו וכמ"ש הרב ח"ה שם ד"ה אין סומכין את הקדרה בבקעת יע"ש אבל במוקצה לטלטול כההיא דטלטול בר יונה וכההיא דטוי לי בר אווזא ה"נ אפשר דס"ל כר"ש משום הכי קאמר דמסתברא דכר"י ס"ל דאפילו בטלטול אסור דכיון דחזינן דבמוקצה לאכילה ס"ל כותיה ה"ה בטלטול ודוקא לר"ה בפ' מפנין הוא דאמרינן הכי משום דקא' בהדיא דבטלטול מותר אבל לרבא כיון דלא אשכחן בהדיא דקאמ' הכי אית לן למימר דבכולה מלתא ס"ל כר"י כנ"ל נכון ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (עד) </b> ולפי דעת רבינו לק"מ כו' וכ"כ הרמב"ן ז"ל במלחמותיו. נ"ב למ"ש הרמב"ן גופי' במלחמות בפרק ב' דמסכת יו"ט דמאי דקאמר לי' אביי לרב יוסף הני סופלי לריה"ג לחיותא היכי שדינן להו היינו דמטעם מוקצה הו"ל לאסור טלטולן דכיון דס"ל לריה"ג לכם ולא לכלבים הרי דבר שאינו ראוי אלא לכלבים אינו בכלל הכנה כיון שאינן מוכנים לאוכל נפש דאדם וע"ש היטב וא"כ לדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דיש ביו"ט מה שאין בשבת והיינו איסור מוקצה א"כ מאי פריך הש"ס שם בדף כ"א ע"ב תינח ביו"ט בשבת מאי איכא למימר ומאי קושיא היא זו הא בשבת קיי"ל כר"ש דלית לי' מוקצה ואפילו למה שפירשו התוס' שם בד"ה הני סופלי כו' דהני גרעיני תמרים אינן ראויין לבהמה אלא ע"י תיקון גדול ומדרבנן הוי מלאכה ע"כ, כונתם נמי הכי דמשום הכי מוקצין הן כיון דאינן ראויין לבהמה בלא תיקון אלא ע"י הדחק דהא זה פשיטא דלריה"ג אסור לתקן כיון דס"ל לכם ולא לכלבים וא"כ ע"כ דה"ק היכי מותר למשדינהו בלא תיקון לחיותא דכיון דאינן ראויין אלא ע"י הדחק הרי מוקצין הן וכן פי' שם מהר"ם מלובלין בכונת התוס':<br><b> וי"ל </b> דאע"ג דקיי"ל דהלכה כר"ש בשבת דלית לי' מוקצה ור"ש ס"ל דאין מוקצה אפי' בנולד דהא ס"ל דמסיקין בשברי כלים מ"מ בנולד לא קיי"ל כותי' אפי' בשבת והני סופלי חשיבים כנולד משום דנולדים מן התמרים שאכלם וכן משמע במלחמות שם וע"ש. אלא דקשה גם בל"ז מאי קאמר לי' אביי לרב יוסף לריה"ג הני סופלי כו' דלמא ריה"ג ס"ל כר"ש דאפי' נולד שרי משום מוקצה ואפשר לומר דכיון דהגרעינים בליעי בתמרים הוי נולד טפי משברי כלים כדמשמע בעירובין דף מ"ה דקאמר התם מיא בעיבא מבלע בליעי ופריך התם כש"כ דהוי נולד ואסור ומאי קושיא היא דלמא כר"ש ס"ל דלית לי' נולד אע"כ דיש לחלק בין נולד דכלים דמתיר ר"ש למיא דבליעי בעיבא דאסור וה"נ י"ל בסופלי ועיין ריש מסכת יו"ט ובתוס' בד"ה קס"ד כו', וצ"ע. ומ"מ בעיקר קושייתינו י"ל דבאמת לאביי ס"ל דאין חילוק בין שבת ליו"ט במוקצה, והרי"ף והרמב"ם שמחלקים בין שבת ליו"ט במוקצה פוסקים כרב נחמן דס"ל לחלק ביניהם בריש מכילתין ועיין בר"ן ובתשובת הרא"ש סוף מכילתין וברא"ש בפ' נוטל ודוק:<br><b> (עה) </b> דלמא עד כאן כו' משום דהו"ל נולד כו'. למ"ש התוס' ריש מכילתין לחלק בין שברי כלים למיא בעיבא דבליעי י"ל דר"ת לא קאמר דבנולד קיי"ל כר' יהודה אלא דומיא דגרעיני בתמרי כמ"ש לעיל על הגליון דף כ"ו ע"ב אות ע"ד דהני סופלי כיון דבליעי בתמרי כשאכל לתמרים חשיבי נולד אבל לא באוד שנשבר דהוי כמו שברי כלים דהכלי הי' באויר העולם. אמנם לפי מה שהגאון המחבר לא מחלק בכך מכלל דס"ל דסופלי לא דמיין למיא בעיבא ולא חשיבי נולד וא"כ הדרא קושייתי הנ"ל לדוכתא מה שהקשיתי לעיל על הגליון הנ"ל מהא דקאמר לי' אביי לרב יוסף תינח יו"ט שבת מאי איכא למימר דאלמא דס"ל לסתמא דהש"ס דאפי' בשבת מוקצה אסור ויהי' ראי' מזה לר"ת דבנולד קיי"ל כר' יהודה וקשה לפ"ז מאי מייתי הש"ס ראי' דרבא כר"י ס"ל במוקצה מאוד שנשבר דלמא שאני אוד דנולד הוא בין ביו"ט כיון דאצטריך לי' להש"ס במסכת יו"ט דף כ"א ע"ב לשנויי דחזי להסקה ובין בשבת מדאצטריך לי' לשנויי דמטלטלי' אגב ריפתא וצ"ע:
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>לפיכך </b>
+<b> ביצה שנולדה בי"ט כו'.</b> כתב ה"ה ובגמ' יש הרבה אוקימתות ובהלכות ואוקמה רבה אפילו בתרנגולת העומדת לאכילה כו' הנה שם ד"ג אמרינן ר' יצחק אמר משום משקין שזבו כו':<br><b> וראיתי </b> להריטב"א בשיטה כ"י למסכ' שבת בר"פ חביות הקשה מדאמרינן התם אמר שמואל ומודים חכמים לר"י בשאר פירות ומודה ר"י לחכמים בזתים וענבים הרי דאפי' בשאר פירות לא גזרו לרבנן שמא יסחוט והא ודאי טפי הו"ל למגזר בשאר פירות אטו זתים וענבים מלמגזר בביצה ותי' דר' יוחנן דקאמר הלכה כר"י בשאר פירות לית ליה דמודים חכמים לר"י בשאר פירות דמדקאמר הלכה מכלל דפליגי ומשו"ה קאמר הכא רבי יוחנן דטעמא דביצה משום משקין שזבו ושמואל לית ליה טעמא דביצה משום משקין שזבו עכ"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל שם ע"ש:<br><b> ועל </b> פי זה יש ליישב מה שהקשה התוס' פ' כירה דף מ"ה ע"ב ד"ה דלית ביה ביצה וז"ל צ"ע דרבי יוחנן גופיה מפרש טעמא דביצה משום משקין שזבו כו' יע"ש ולפי זה נראה דלר"י דפסק הלכה התם כר' יהודה בשאר פירות ע"כ לדידיה ביצה שנולדה בי"ט מותרת דכיון דס"ל דבשאר פירות לא גזרו אטו זתים וענבים כ"ש דלא גזרינן בביצה דמשו"ה פריך תלמודא התם שפיר מדר"ן ולא משני דביצה אסורה לרבי יוחנן משום משקין שזבו כדקאמר הכא משום דלר' יוחנן לא קי"ל כהך מתני' דהכא אלא כר"י דס"ל לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה אלא שיש לתמוה דא"כ למאי דבעי למימר התם בפרק כירה דרבי יוחנן לית לי' נולד אם כן תקשי הא דאמר ר"י לקמן שבת וי"ט נולדה בזה מותרת בזה הא ביומיה לא כדקאמר רב אדא ואמאי הא לר"י דטעמא דביצה אינו אלא משום משקין שזבו וכיון דס"ל דהלכה כר"י בשאר פירות כל שכן בביצה ואפי' נימא דר"י מיירי הכא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ואפ"ה ק' דהא ר"י לית ליה מוקצה ונולד כפי סוגייא דפ' כירה ויש ליישב בדוחק וצ"ע:<br><b> עוד </b> אמרינן התם ואף רבי יוחנן סבר משום משקין שזבו דר"י רמי דר' יהודה אדר"י כו' ויש לדקדק טובא דמאי קושיא הא אמרינן שם לקמן נולדה בשבת תאכל בי"ט ר"י אומר משום ר"א עדיין היא מחלוקת שב"ש אומרים תאכל ובה"א לא תאכל ואמרי' דפליגי בהכנה דלר"י משום ר"א ב"ר אית להו הכנה וא"כ נימא דלר"י ביצה אסורה משום הכנה דרבה דס"ל כב"ה דאית להו הכנה ומהיותר תימא למ"ש בשיטה מקובצת למוהר"ב משם י"מ דמאי דלא פריך לעיל לר"ן מברייתא דקתני השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן בי"ט דמשמע הא נולדה אסורה וא"כ לר"ן במאי קמיירי אי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אפילו תרנגולת עצמה אסורה ואי בעומדת לאכילה אפילו נולדה נמי מותרת משום דר"ן דמוקי למתניתין בעומדת לגדל ביצים הוא משום דס"ל כתנא דלית ליה הכנה ומשום הכי לא מוקי ליה לב"ה כמאן דאית ליה הכנה ומהך ברייתא לא ק"ל די"ל דהך ברייתא אית ליה הכנה דתנאי פליגי בה לקמן ע"ש:<br><b> והשתא </b> קשה דא"כ היכי פריך הכא מר"י לר"י הא ר"י ס"ל הכנה כדקאמר לקמן ואמאי דחיק ר"י לשונו במוחלפת השיטה ורבי' דחיק לומר דלדבריהם דרבנן קאמר דהשתא צריך לידחק ולומר דהא דידיה הא דרביה כמ"ש התוס' לקמן וטפי הוה ניחא לן לומר דר"י ס"ל דביצה אסורה כדקאמר משום ר"א וכן נמי ק' למאי דפריך לקמן לר"י ולר"י מברייתא דקתני וס' אסורה ואמאי לא משני דההיא ברייתא ר"י משום ר"א הוא דאי' ליה הכנה ולכן נ"ל דמאי דקאמר בגמ' כולהו כרבה לא אמרי הכנה לית להו היינו לומר דליכא מאן דס"ל הכנה כלל ולא פליגי תנאי בהכי ומ"ש בגמ' לקמן דרב אית ליה הכנה דרבה ור"י לית ליה הכנה דרבה ואמרינן עלה כתנאי לאו למימרא דתנאי פליגי בהכנה דרבה אלא אעיקר דינא דשבת וי"ט דפליגי רב ור"י דרב ס"ל נולדה בזה אסורה בזה ור"י ס"ל מותרת בזה אהא הוא דקאמר דהוי כתנאי ורב דקאמר נולדה בזה אסורה בזה ע"כ דס"ל דפליגי בהכנה דרבה אמנם ר"י דקאמר מותרת בזה איכא למימר דס"ל דתנאי פליגי אי קדושה אחת היא או ב' קדושות ולכ"ע לית להו הכנה ואע"ג דר"א ס"ל בפ' בכל מערבין דל"ח דב' קדושות הן ואיהו ס"ל דלב"ה קדושה אחת היא י"ל דר"א שמותי היא ולא ס"ל כב"ה וכ"כ התוס' שם בד"ה משום ע"ש וא"כ מש"ה ק"ל לר"י מדר"י לר"י ומאי דלא פריך לעיל מההוא ברייתא דהשוחט את התרנגולת לר"ן הוא דלא חש לאקשויי מיניה דהא אדחויי ליה תי' דר"ן כמ"ש מוהר"ב שם אלא שמדברי התוספות בפ' בכל מערבין ד"ה אמר רבה מבואר דס"ל דלר"י נמי פליגי בהכנה דרבה וכיון שכן הדק"ל ולכן נראה דס"ל לרבי יוחנן דאפי' למאן דאית ליה הכנה לא גזרינן י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת ומשום הכי ק"ל מדר"י לר"י דדוחק לי' לאוקמי ההיא מתני' בי"ט אחר השבת דסתמא קתני וא"כ אכתי מאי מקשה לקמן מברייתא דקתני וס' אסור' לר' יוסף ולר' יצחק נימא דר"י ור"י ס"ל דהך ברייתא אתי' כמאן דא"ל הכנה ואינהו ס"ל דלמאן דא"ל הכנ' גזרי' י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת כדס"ל לרבה י"ל דלא משני הכי משום דאכתי הוה קשה ליה לר"י דס"ל כרבי יצחק דטעמא משום משקין שזבו ואיהו ס"ל דלא גזרי' י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת וליכא למימר דלוקמא לההיא ברייתא ביום טוב אחר השבת דהא לר"י קיימינ' ור"י מש"ל די"ט סתמא משמע יום טוב דעלמא מדפריך מר"י לר"י כנ"ל. ואחרי כותבי זה ראיתי בשיטה מקובצת כ"י למוהר"א לפאפא שהוקשה לו כן משם הר"ן ותי' דרבי יוחנן שמע ליה מרביה דר"י משם ר"א אמרה וליה לא ס"ל הכנה כלל יע"ש. ואכתי אין תי' מספיק למאי דפריך לקמן לר"י ולרבי יצחק מברייתא דקתני וס' אסורה ולא משני דההיא ברייתא ר"י משום ר"א היא דאית לי' הכנה ולכן נראה כמו שכתבתי ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (עו) </b> ואף ר' יוחנן כו' דמאי קושיא היא כו'. וכן הקשה מו"ח זקני מאור הגולה מוהר"י הלוי איש הורוויץ אבד"ק אה"ו בכתבי קודש שלו (וכמדומה לי שגם הצל"ח עמד בזה) ותירץ דמשום הכנה דרבה לא מצינן לאוקמי הא דלר' יהודה ביצה אסורה בראשון משום דהכא סתמא קתני ר' יהודה אומר ועוד אמר ר"י והיינו שאמר כן משמי' דנפשי' והא דמוקמינן הכי הך דלקמן שאמר עדיין היא מחלוקת כו' ואמרינן עלה דפליגי בהכנה דרבה ולב"ה א"ל הכנה דרבה הרי התם קתני ר"י אומר משום ר"א והיינו דקאמר הכי משמי' דרבי' ולי' לא ס"ל. אבל הא קשיא לי ג"כ דמאי פריך הש"ס לרב יוסף ולר' יצחק מהא דתניא אחד ביצה שנולדה בשבת כו' וספיקה אסורה ואמאי ספיקה אסורה הא לדידהו דאמרי משום גזירה הרי ספיקא דרבנן היא ולקולא ע"כ ומאי קושיא היא הא י"ל דהך ברייתא אתיא כר"א הנ"ל דס"ל הכנה דרבה וא"כ הרי ספיקה הוי ספק דאורייתא ולחומרא ובחידושי למסכת יו"ט ישבתי קושיא זו ועיין לקמן שגם המחבר הקשה כן:<br><b> אולם </b> גם בל"ז קשה דמאי פריך הש"ס ארב יוסף ור' יצחק האי תיובתא הנ"ל הא י"ל דהך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים דאסורה משום מוקצה ומוקצה הא הוי כעין דאורייתא (וכמ"ש התוס' ישנים דמה"ט לא פריך הש"ס מברייתא זו לרב נחמן) ומש"ה ספיקה אסורה. ותדע דהא ע"כ צריכין אנו לתרץ כן לר' יוחנן דאמר נמי גזירה משום משקין שזבו כר' יצחק כי היכי דלא תקשי עליו הך תיובתא הנ"ל דאותיב הש"ס לרב יוסף ולר' יצחק דהנה לפמ"ש הרמב"ן במלחמות פ"ב דפסחים הא לית לי' לר' יוחנן כלל האי דינא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל משום דס"ל דרבנן פליגי עלי' דר"ש בפ' הנודר מן הירק ולית להו כלל דדבר שיש לו מתירין לא בטיל וא"כ איך יתרץ ר' יוחנן לטעמי' את הברייתא הנ"ל דקתני בה ואם נתערבה באלף כולן אסורות כיון דלית לי' הא דמתרץ רב אשי דדשיל"מ לא בטיל אע"כ דצריך לאוקמה בתרנגולת העומדת לגדל ביצים וכר' יהודה דאית לי' מוקצה. [אמר נ"ה המלבה"ד אולי יתרץ ר' יוחנן כר"פ שם דכל דבר שבמנין לא בטיל עיי"ש וצ"ע בזה]:<br><b> אמנם </b> בחידושי הנ"ל גם על זה קהיתי דאי הברייתא כר' יהודה אתיא דאית לי' מוקצה א"כ מאי חידוש אשמעינן ר' יהודה בביצה הא ר' יהודה ס"ל דמין במינו לא בטיל בכל האיסורים ולכמה פוסקים אפי' ביבש ביבש ס"ל לר' יהודה דלא בטיל. ואמרתי ליישב בזה די"ל דהני פוסקים ס"ל דמודה ר' יהודה באיסור דרבנן דמין במינו בטיל (בחולין צ"ט בתוס' ד"ה שאני ציר כו') וא"כ הרי אשמעינן הכא רבותא דאע"ג דמוקצה הוי דרבנן מ"מ הוא חמיר כעין דאורייתא (וכמש"ל בשם התוס' ישנים) ומשו"ה אמרינן בי' דמין במינו לא בטיל ואכמ"ל:
+
+Halakhah 20
+
+<b>וכשם </b>
+<b> כו' ואפי' נתערבה באלף כולן אסורות כו'.</b> כתב ה"ה וספיקה שנתערבה באחרות יש מי שהורה שכולן מותרות כו' ולדעת המתירין הסכים הרשב"א וכן נראה שהוא דעת התוס' ממ"ש שם בד"ה ואחרות באחרות וז"ל תימא דא"כ אוסר ס"ס ובשלמא ההיא דלעיל דאמר דספיקה אסורה נתערבה באלף כולן אסורות נוכל לפרש כדפי' ר"ת כו' וע"ש וכ"כ הרשב"א בת"ה דקי"ו שמדברי ר"ת שכתב דנתערבה אודאי קאי נראה דס"ל דס"ס בדשיל"מ מותר אמנם אי הוה ס"ל דס"ס בדשיל"מ אסור אם כן לא הוה ק"ל מידי דאמאי לא מייתי התם בפ' התערובות מהך ברייתא דס"ל דס"ס אסור דאיכא למימר דכיון דלרב אשי דהלכתא כותיה מוקי לברייתא בס' י"ט ספק חול ומשום דהוי דשיל"מ מש"ה לא מייתי התם מהך ברייתא די"ל דהכא שאני דהוי דשיל"מ ומש"ה אסר בס"ס אבל בעלמא ס"ס מותר ולומר דכונתם ז"ל להקשות דאמאי לא מייתי התם מהך ברייתא ונימא דשמואל דקאמר התם הנח לע"ז דס"ס אסור ס"ל כהך ברייתא דקתני וס' אסורה בס' טריפה מיירי וכאוקמתא דר"פ דהשתא א"כ ס"ל להך ברייתא דאפי' בשאר איסורין ס"ס אסור ושמואל ס"ל כותיה בחדא ופליג עליה בחדא וכדמשני ליה התם אההיא ברייתא זה ודאי דוחק דכיון דתלמודא התם אשכח ברייתא דאית ליה בהדיא דס"ס אסור משום הכי לא מייתי מהך ברייתא דליכא למשמע אלא אליבא דר"פ דמוקי לה בספק טריפה ולאוקמי לשמואל דלא כהלכתא אלא נראה כמ"ש ובהא ניחא לי מה שהקשה הפר"ח בחי"ד סימן ק"י ס"ק מ"ג על מ"ש המרדכי בס"פכל הצלמים וז"ל נתערבה באחרות ר"ת לא גריס ואחרות באחרות דס"ס הוא ואין לאסור ורבי' שמחה הקשה דבריש ביצה אמרינן וס' אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות וי"ל דשאני גבי ביצה דהוי דבר שיל"מ ואפילו באלף לא בטיל ולכך יש לאסור אפי' ס"ס ע"כ והקשה הרב הנזכר דהא תינח לרב אשי דחדית לן דמחמרינן בדבר שיל"מ אבל מקמי הכי דהוה מפרשי' ליה משום הכנה או טרפה תקשי לר"ת דמתיר בס"ס והכא אסרינן אפילו דאיכא תרי ספיקי אלא ע"כ לומר כר"ת דנתערבה אודאי קאי או כתי' ר"י דלא מקרי ס"ס כיון שאינו מענין אחד יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> נראה דל"ק דודאי לאוקמתא דר"פ דמוקי לה בס' טרפה וכן למאי דהוי בעי למימר דטעמא משום הכנה ע"כ ס"ל לרבינו שמחה דהך ברייתא ר"י היא דאסר ס"ס גבי רמוני בדן אלא דעיקר קושי' רבינו שמחה הוא דאמאי לא מייתי התם מהך ברייתא וכמו שהקשה התוס' ואהא תי' דשאני גבי ביצה דהוי דשיל"מ כלומר דלפי המסקנא דמוקי לה רב אשי בס' י"ט ס' חול ומשום דהוי דשיל"מ החמירו הך ברייתא מיתוקמא אליבא דכ"ע והילכך משום הכי לא מייתי הך ברייתא לסיוע מינה לשמואל וכמ"ש עוד הקשה הפר"ח ז"ל דאיך לא שמיע לי' לרבינו שמחה דלר"ת חלוקת ואם נתערבה לא קאי אספיקא אלא אודאי וכמ"ש התוס' ואדרבא הרשב"א דקדק מדברי ר"ת להיפך דס"ל דס"ס אפי' בדשיל"מ מותר וכמ"ש לעיל ורבינו שמחה כ' דלדעת ר"ת יש לאסור בדשיל"מ אלא שבאמת אין דברי הרשב"א מוכרחין דאיכא למימר דמה שהוצרך ר"ת לומר דנתערבה קאי אודאי היינו למאי דהוה מפרשינן טעמא משום הכנה או בספק טריפה אבל כי חדית לן רב אשי בתר הכי דבדשיל"מ מחמרינן אפילו בס' דרבנן ה"ה דמחמרינן נמי בס"ס מה"ט ומ"מ אע"ג שאפשר שר"ת יסבור כרבינו שמחה לאסור ס"ס בדשיל"מ מ"מ קו' ר"ש לאו קושיא דהא ר"ת מפרש דקאי אודאי ע"כ דבריו יע"ש:<br><b> והנה </b> מ"ש דאין דברי הרשב"א מוכרחין דאפשר דר"ת יסבור דלפי אוקימתת רב אשי נתערבה קאי אס"ס כן כ' הר"ן בשיטה כ"י למוהר"א לפאפא ז"ל ודחה שם דברי הרשב"א ז"ל מה"ט יע"ש ונראה דמה שהוצרך ר"ת לומר דלמאי דהוי מפרשי' טעמא משום הכנה או טריפה נתערבה קאי אודאי ולא כתב דלפום הני אוקימתא הך ברייתא ר"י דאסר ס"ס בשאר איסורין וכמ"ש למעלה לדעת רבינו שמחה משום דרבינו תם ז"ל אזיל לטעמיה שכתבו התוס' בפ' התערובות דע"ב ע"ב דאפילו ר"י דאסר ס"ס היינו דוקא ברמוני בדן דחשיבי טובא יעוין שם מיהו מדברי המרדכי בפרק כל הצלמים נראה בהדיא דר"י אסר ס"ס בכל מילי ממה שכתב ר"ת ל"ג ואחרות באחרות דס"ס הוא ואין לאסור דאין הלכה כר"י דאסר ס"ס ברמוני בדן יע"ש ולעיקר קו' הפר"ח על דברי רבינו שמחה י"ל בדוחק דודאי שמיע לי' לר"ש דברי ר"ת אלא דר"ש ס"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא דבמ"ש רבי' תם דלא גריס ואחרות באחרות ס"ל כותיה ובמ"ש דנתערבה קאי אודאה לא שמיע ליה כלומר לא ס"ל דדחיק' לי' מילתא לומר הכי דפשטא משמע דאמאי דסליק קאי ומשום הכי קשיא ליה אליבא דנפשיה מהך ברייתא והוצרך לשנויי דה"ט משום דהוי דבר שיל"מ:<br><b> ועוד </b> נראה ליישב הכל והוא עם מה שהקשה מוהר"ש אלגאזי בס' הליכות אלי דף נ"ה ע"א וז"ל ויש לעיין במ"ש בשלמא ההיא דאמר וס' אסורה כו' נוכל לפרש כדפי' ר"ת ובלאו סיפא דנתערבה באלף ממאי דקתני וס' אסורה איכא למשמע דס"ס אסור דכיון דאמרינן לקמן א"ל מאי דעתיך רב ור"י הלכה כר"י כו' והתניא א' ביצה שנולדה בשבת כו' ומדמינן נדון דברייתא לנדון דאושפיזא משמע דסבר דברייתא בכל י"ט מיירי ואף של גליות כו' וא"כ הא איכא ס"ס ספק אם נולדה היום או בחול ואת"ל נולדה היום ספק אם היום קדש או למחר דבכל י"ט דגליות איכא ס' כו' יע"ש ואם כן איכא למימר דלרבינו שמחה ודאי שמיע ליה הא דר"ת דנתערבה קאי אודאה אלא מאי דק"ל היא מחלוקת וס' אסורה משום דמשמע ליה דברייתא סתמא קתני ואפי' בב' י"ט של גליות וכדמוכחא נמי מההיא דאושפיזא דרב אדא ואהא ק"ל דהו"ל ס"ס ותריץ יתיב דהו"ל דשיל"מ ואפילו באלף לא בטל ולמאי דבעי למימר מעיקרא דטעמא משום הכנ' לא תקשי דהא הו"ל ס"ס די"ל דמעיקרא הוה סבירא לי' דס"ס דאורייתא בדבר שיש ל"מ אסור ומשום הכי פריך בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוה ליה ספיקא דאורייתא אלא לר"י ולר"י כיון דהוי מדרבנן הוה ליה ס' בדרבנן ואפילו בדשיל"מ מותר וכמו שכן הוא דעת הר"ן כמ"ש הפר"ח וחדית לן רב דס"ס אפילו בדרבנן בדבר שיל"מ ס"ל אסור כך נ"ל ליישב לפי חומר הנושא ומ"מ לדעת הרשב"א דס"ל דס"ס אפילו בדשיל"מ מותר צ"ל דס"ל דהך ברייתא דקתני וס' אסורה לא מיירי בב' י"ט של גליות אלא האי תנא בא"י קאי וההיא דאושפיזא דרב אדא לא מכרעא כמו שיראה הרואה כנ"ל. ודע שדברי הרשב"א הללו נראה שאשתמיט מיניה להר"ב ט"ז שכתב בחי"ד סימן ט"ו על מ"ש מרן שם אין לסמוך על הגוי בגדיים קטנים הנקחים ממנו ואומר שהם בני ח' ימים והק' הרב ז"ל בסק"ה דהו"ל ס"ס ס' אם כלו לו חדשיו או לא ואת"ל כלו לו חדשיו שמא יש להן ח' ימים ותירץ דס"ל כי"א שכתב מוהר"ם בסי' ק"נ ס"ח דדשיל"מ לא מהני ליה ס"ס כו' ע"ש ואתמיהא שהרי מאריה דדין זה הוא הרשב"א ז"ל בסימן רע"ג והרשב"א ז"ל ס"ל דס"ס בדבר שיל"מ מותר ואחר זמן רב שכתבתי זה ראיתי בספר עבודת הגרשוני חלק שני בסימן שהוקשה לו כן ע"ש ועיין עוד בספר נקודת הכסף מה שתמה על תירוץ זה ולעיקר קו' כתב וז"ל אבל באמת אין התחלה לקושיא זו דהיאך תאמר ואת"ל לא כלו שמא יש לו ח' ימים דמה בכך שיש לו ח' ימים הא לא כלו ונפל הוא ועוד דכשתאמר לא כלו א"א שיש לו ח' ימים דהא כשהוא בן ח' ימים מוציא מידי ס' נפל ואפשר שזהו בכלל מה שכתב וי"ל דלא שייך כאן ס"ס כו' אבל באמת לא היה צורך להעלותו בכתב יע"ש ואני תמיה עליו דמשמע מדבריו דאם נודע לנו בודאי שלא כלו חדשיו הרי הוא נפל ודאי ולא מהני ליה ח' ימים וזה ודאי אינו שמדברי התוספות בפר"א דמילה דף קל"ו ד"ה מימהל מבואר דאפילו אם ידעינן בודאי דלא כלו לו חדשיו אם שהה ח' ימים אינו נפל שכתבו וז"ל מכאן משמע דלא איירי רשב"ג בבן ח' ימים דוקא אלא בסתם וכן משמע לקמן דפריך ת"ש עגל שנולד בי"ט שוחטין אותו בי"ט ודחי דכלו לו חדשיו ואת"ל דלא איירי רשב"ג אלא בודאי בן ח' ימים הו"ל לדחויי הכא במ"ע בסתם ולדות כו' הרי מבואר דס"ל דבידעינן דלא כלו לו חדשיו מהני ח' ימים להוציאו מידי נפל דאל"כ הול"ל בפשיטות דע"כ בסתם ולדות איירי דאי בודאי בן ח' היכי קאמר כל ששהה ח' ימים אינו נפל הא אפילו בששהה נמי מה בכך הא לא כלו ונפל הוא ולמה להו להוכיח ממאי דלא משני הב"ע בסתם ולדות גם ממ"ש עוד בשם ר"י דרשב"ג בודאי בן ח' איירי מוכח דס"ל דודאי לא כלו נמי מהני ח' ימים דהא כי היכי דרישא דקתני כל ששהה ל' יום אינו נפל מיירי בודאי בן ח' ה"נ סיפא דקתני ח' ימים בבהמה דכוותה בודאי בן ח' וקתני דאם שהה ח' ימים בבהמה אינו נפל וכ"כ הרב מש"ל בפרק ג' מהלכות איסורי מזבח דין ח' ליישב דעת הגאונים ז"ל שכתב מרן הב"י בסימן הנזכר ומה שתי' הרב ט"ז אין ענינו למ"ש הוא ז"ל כמו שיראה המעיין ואין צורך להאריך ותו דלפי מה שהעלה הפר"ח בסימן ק"י בכללי ס"ס סעיף י"ד דלא בעינן ס"ס המתהפך והוכיח כן מדברי הרשב"א ז"ל ולא ניתן ליאמר תי' זה יע"ש דאכתי קשה דהא איכא ס"ס ספק אם הם בני ח' ימים או לא ואת"ל אינן בני ח' ימים ס' אם כלו לו חדשיו או לא:<br><b> והנלע"ד </b> ליישב לעיקר קו' הרב ט"ז הוא על פי מ"ש מרן הכ"מ ז"ל בפי"א מה' מעשר דין וז"ל המוליך חטין לטוחן ע"ה כו' הוליכן לטוחן כותי הרי הם דמאי שמא החליפן בחיטים של ע"ה וכתב עליו הראב"ד ז"ל וזה לשונו ואם מפני הס' הזה דלא הוי ס"ס אלא ספק שמא החליפן משלו ומירוח הגוי חייב מדרבנן ע"כ וכתב מרן כ"מ דטעמו של הראב"ד לומר דהוי ס"ס ספק אם החליפן בחיטין של ע"ה או לא ואת"ל החליפן שמא אותו ע"ה עשר ותרם פירותיו ואני אומר דמאחר דקיימא לן רוב ע"ה מעשרין הן ואפ"ה חיישינן להו משמע דרבנן אחמור בהו למיחש למיעוטא וה"ה דאחמור בהו למיחש לס"ס ע"כ ע"ש ואם כן ה"נ איכא למימר הכי לדעת הרשב"א ז"ל דס"ל דכיון דחכמים אחמור בהו למיחש למיעוטא שהרי מדאורייתא אזלינן בתר רובא ורובא אינן מפילות אלא שחכמים החמירו בו למיחש למיעוט של נפלים דמצוי הוא וכמ"ש התוס' בפרק הערל דל"ו ע"ב ד"ה הא יע"ש וכ"כ בפרק קמא דחולין דף י"ב ד"ה לר"מ דאינו אלא חומר' דרבנן בעלמא דמדאורייתא שרי דאזלינן בתר רובא ורובא אינן מפילות יע"ש וא"כ איכא למימר דכיון דאחמור בהו רבנן למיחש למיעוטא ה"נ אחמור למיחש לס"ס כנ"ל ודע שמדברי הראב"ד הללו ק"ל למ"ש הפר"ח בסי' הנזכר בכללי ס"ס סעיף י"ד משם האו"ה וז"ל גבינות של ישראל שהיו בבית הגוי וס' אם נחלפו בגבינות הגוים כו' יש להחמיר בס' חליפתן ואפילו אם היה רק ס' לנו אם מעמידין בקיבת נבלה לא היו נתרין הכא מכח ס"ס ס' לא הוחלפו ואם ת"ל הוחלפו שמא לא הועמדה בקיבת נבלה דמאח' שאסרו חכמים גבינות מחמת אותו ס' ודאי אסור הוא והרי הוא כאלו ראינו בהדיא שהועמד בקיבת נבלה דהא אם נודע לנו שהוחלפו היו אסורים בודאי מחמת גבינות הגוים כו' ואם כן אינו ניתר בס"ס עד שיהיו ב' ספקות מלבד הס' הראשון שאסרו חכמים והא דאיסור דרבנן ניתר בס' אחד היינו דוקא בדבר שעיקר איסורו מדרבנן משום גזיר' אבל בגבינות הגוים וכיוצא דאפי' בלתי גזירת חכמים היה כאן חשש איסור ע"י גזירת חכמים חשוב כאיסור ודאי עכ"ד יע"ש ולזה הסכים הפר"ח ז"ל ויש לדקדק שהרי מדברי הראב"ד הללו מבואר דס"ל דאמרינן ס"ס בכה"ג דהתם נמי מאחר שאסרו חטין של ע"ה מחמת ס' הרי הוא כודאי איסור ואין כאן אלא ס' אחד אם הוחלפו או לא ומשום ס' אחד אין להתירו כיון שהוא מחמת חשש איסור תורה וא"כ איך כתב כן בפשיטות בלי מחלוקת ואפי' לדעת רבינו לא כ"כ אלא גבי דמאי מהטעם שכתב מרן משום דמעיקרא חששו למיעוט הא לא"ה היינו מתירין מכח ס"ס ושמא ס"ל להאו"ה דהתם שאני כיון דרוב ע"ה מעשרין הן אם כן מדאורייתא הן פטורין לגמרי ממעשר ואין כאן חשש איסור תורה כלל ואינו אלא חומרא דרבנן ומש"ה ס"ל להראב"ד דאמרינן ס"ס בכה"ג דומה לההיא דבשר שנתעלם מן העין שכתב שם סמוך ונר' הפר"ח ז"ל ודוחק אך ק"ל בדברי הראב"ד במ"ש דחיישינן שמא החליפן בשלו ומירוח הגוי חייב מדרבנן דאם כן לדידיה נמי תקשי דהא הו"ל ס' דרבנן כיון דאפי' אם ת"ל דהחליפן בשלו אינו חייב אלא מדרבנן ויש ליישב דס' שמא החליפן בשלו הוי רגיל וקרוב לודאי דמסתמא אם היו טובים יותר ממנו בודאי הוא מחליפן ומ"ש הראב"ד ואם מפני הס' הזה הול"ל ס"ס היינו למ"ש רבינו דחיישינן שמא החליפן בשל ע"ה דהתם ודאי הוי ס' שקול דאין אדם חוטא ולא לו ועל פי זה יש ליישב מה שהקשה מוהר"ש סירילייו ז"ל הובאו דבריו בתשו' מוהר"ב אשכנזי סימן א' ד"י ע"ד וז"ל מה שהשיג הראב"ד אינו כלום דהא תנן מעשר את שהוא נותן לה כו' מפני שחשודה מחלפת ולדידיה אמאי נימא ס' מחלפה ס' אינו מחלפה ואת"ל מחלפה שמא מעושר נותנת לו כו' עכ"ד יע"ש אכן כפי מ"ש לק"מ דשאני התם דחשודה להחליף בשלו וס' קרוב לודאי הוא אחר זמן רב בא לידי ספר משפט צדק חלק ב' וראיתי לו שם שהק' כן אלא שמדברי האו"ה שכתבנו משמע דאפילו בס' שמא החליפן בשלו אם הוא בדבר שעיקר איסורו מדרבנן ה"ל ס' דרבנן ולקולא דלא כמ"ש אך ק"ל לדעת האו"ה ממ"ש מרן בא"ח סימן תצ"ז ס"ג דספק מוכן מותר ביום טוב ב' וכתב הר"ן בר"פ א"צ דהיינו טעמא משום דהו"ל ס"ס ס' אם נתלשו היום או מעי"ט ואת"ל נתלשו היום ספק אם היום הוא חול ואע"ג דהוי דשיל"מ לא אחמור בהו אלא בחד ספיקא לא בתרי ספיקי יע"ש והשתא לפי דעת האו"ה הא לא חשיב ס"ס דכיון דחכמים אסרו פירות שנתלשו בי"ט מחמת אותו ס' הרי הוא ודאי איסור ואם נודע לנו שתלשן היום היו אסורים בודאי מכח גזירת חכמים ואם כן אינו ניתר בס"ס עד שיהו ב' הספקות מלבד הס' שאסרוהו חכמים וליכא למימר דשאני הכא דכיון דאינו אלא משום מנהג הקלו בו דאדרבא כיון דהוי מנהג הו"ל י"ט ודאי דרבנן ואין כאן ס"ס אלא שכבר כתב הר"ן שם דאנן לא מחמרינן טפי מאבהתין וכי היכי דלדידהו ס' לדידן נמי ס' יע"ש ואם כן להקל טפי מנייהו אין לנו וכיון דלדידהו אין להתיר משום ספק מוכן בי"ט ב' משום דלא מקרי ס"ס לדעת האו"ה לדידן נמי אין להתיר וכן כתב הפר"ח ז"ל בסימן הנז' ס"ק מ"ג ודחה שם דברי הש"ך מה"ט יע"ש:<br><b> ובדוחק </b> י"ל דע"כ לא כתב האו"ה דאינו ניתר בס"ס עד שיהיו ב' ספקות מלבד הס' שאסרוהו חכמים אלא דוקא גבי גבינות הגוים דאי' חששת איסור תורה ומש"ה ע"י גזרת חכמים חשיבי כאיסור ודאי מה שאין כן הכא בספק מוכן דליכא חשש איסור תורה כלל דמדאורייתא אפי' נתלשו ביום טוב מותרין לא חשיבא גזירה דידהו כודאי איסור וחשיב שפיר ס"ס כנ"ל ובמ"ש מרן שדעת רבינו דכיון דחכמים חששו למיעוטא ה"ה דאחמור בהו למיחש לס"ס שמעתי שהקשה ה"ה את עצמי ובשרי כמוהר"י אשכנזי זלה"ה ממ"ש רבי' בפי' המ' ברפ"א דדמאי אמתני' דהקלין שבדמאי השיתין כו' וז"ל והטעם בזה כי אלו הם אילנות מדבריות ואינן נכנסין ברשות איש א' ומעט ומזער הנוטעין אותן ורובן הפקר וכבר ביארנו שהפקר אינו חייב במעשרות ונקבצו בהם ב' ספקות האחד אם הן הפקר או לא ואם הן מן השמור אם הוציאו ממנו המתנות או לא העיקר בידינו תרי ספיקי להקל עכ"ד הנה בהדיא שדעת רבינו דס"ס מהני גבי דמאי:<br><b> ולע"ד </b> נראה לחלק דהתם שאני משום דהוי ס"ס מחמת רוב דתרי ספיקי אינו אלא חששת המיעוט כמ"ש רבי' דרוב פירות אלו הן באים מן ההפקר והילכך ס"ס כי האי אלים טפי דאיכא למימר כי החמירו חכמים בחד רובא בתרי רובא לא החמירו כדאמרינן גבי יוחסין בספ"ק דכתובות:<br><b> ועוד </b> יש לחלק דע"כ לא כתב מרן דהחמירו בס"ס כי היכי דהחמירו למיחש למיעוטא אלא דוקא בפירות שהן מחוייבין ודאי במעשר אלא דנפל לנו ס' אם עישרום או לא ובהא הוא דחששו למיעוטא כיון שהן מחוייבים ודאי במעשר ואהא הוא דכתב מרן ז"ל דכיון דחששו למיעוטא בפירות שהן מחוייבים ודאי במעשר ה"נ חששו לס"ס מה שאין כן בההיא דהקלין שבדמאי דהס' הוא אעיקרא דמילתא אם חל עלייהו חיוב מעשר או לא ולא הוקבע בהו חיוב מעשר כלל בהא אזלו חכמים להקל כנ"ל נכון אחר זמן רב בא לידי ס' משפט צדק חלק ב' וראיתי שם שהק' כן בדק"מ יע"ש ודו"ק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> דברי הרב </b> דחוקים מאד לתרץ רבינו שמחה בזה דראייתו רק מגמ' זבחים ולא הזכיר ש"ס זבחים כלל בדבריו ואולם אנכי העליתי בקונטרס הספיקות אשר לי ת"ל ענין אחר לתרץ דברי רבינו שמחה ומינה מסתעף כמה ענינים הנוגעים פה ויען כי בעניני הספיקות ראיתי כי נבוכים המה בארש אנופף ידי להעיר הענין בקצרה ולהעלות מרגניתא מעמקי ים כי צללו ועתה הסכת ושמע ואציע לך דברים העומדים בהלכות עמוקות ואשר אנכי בררתי בבירור אחר בירור וטוחן אחר טוחן הדק היטב. הנה הר"י והר"ת מחולקים על האי דקתני בברייתא ואם נתערבה באלף כולן אסורות אי האי ונתערבה קאי על האי דסיים וספיקה אסורה ועליה קאי ואמר ואם האי ספיקא נתערבה באלף לא בטל או האי ונתערבה מלתא בפני עצמה הוא וקאי על ודאי ומילי מילי קתני. הר"ת סובר ההוא ונתערבה על ודאי קאי דאי על ספיקא הא הוי ספק ספיקא וספק ספיקא בכל התורה כולה מותר ור"י סובר דהאי ואם נתערבה אספיקא קאי והא דאסור ולא מתירין משום ספק ספיקא משום דהוי ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות וז"ל רשב"א בתה"א ומיהו אמרו משמו של ר' יצחק הזקן הידוע בעל התוס' דלא אמרו ס"ס להקל אלא בשתי ספיקות הבאות מכח ב' תערובות כגון זו שאמרנו שנפלה טבעת של ע"ז לרבוא ומרבוא לרבוא דכל חדא וחדא שבתערובות שניי' איכא תרי ספיקא דבכל חדא וחדא איכא למימר לא זו היא שנפלה כאן ואת"ל זו היא שנפלה כאן שמא לא זו היא שנפלה לרבוא הראשון אבל בעלמא שאינן באין מכח ב' תערובות לא וע"כ הוא מפרש בריש פ"ק דביצה [ג' ב'] כי מה שאמרו שם נתערבה באלף כולן אסורות אספיקא קאי כלומר שאפילו ספק נולדה ביו"ט אם נתערבה באחרות כולן אסורות עכ"ל. ועיי"ש היטב בב"ה ומשמרת הבית שנחלקו בטעמן אי הטעם משום שהספק ראשון אסור מדאורייתא ודוקא באיסור דאורייתא אמרינן כן או הטעם שצריך להיות הספיקות דומין זו לזו ואף אם הספק ראשון הוא באיסור דרבנן היכי דספק אחד אסור עיי"ש היטב. ועי' בש"ך סימן ק"י ס"ק י"ז שהעלה דאם הוא באיסור דרבנן בענין שספק הראשון אסור אף שהוא איסור דרבנן ואיכא ס"ס שאף שאין הספיקות שוין אפ"ה מותר ולא צריכין שיהיו שוין אלא אפילו ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות נמי מותר. אמנם הט"ז בסי' ק"י ס"ק י"ד כתב וז"ל כלל העולה בספק ספיקא הוא כן דכל שהספק אחד אסור מצד שהוא חשוב ואינו בטל ברוב אע"פ שעיקר הוא מדרבנן כמו ספק ביצה שנולדה בי"ט ושוב נתערבה לא מהני בה ס"ס כיון שאין הספיקות בענין אחד, אלא בענין שיהיו שני הספיקות ע"י תערובות ונודע בינתיים לא מעלה ולא מוריד עכ"ל עיי"ש היטב. וכתב הרב הש"ך בנקודותיו על דברי הט"ז אלו וז"ל דאם מדרבנן מהני ספק ספיקא אפילו אין הספיקות מענין אחד כדאיתא בכמה דוכתי וכמ"ש בש"ך ס"ק ס"ב דין ט"ז וי"ז ומספק ביצה שנולדה ביו"ט אין ראיה דהוי דבר שיש לו מתירין עכ"ל כונת הט"ז והנקודת הכסף כך היא לכל מעיין בצדק וירד לעומקא של הלכות אלו דהא עיקר הראיה של הפוסקים דסוברין ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו לא הוי ספק ספיקא מהאי דאמרינן דסברי האי ונתערבה אספיקא קאי וא"כ קשה הלא הוי ס"ס לכן המציא ר"י הזקן כיון דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו ולפ"ז הוכיח הר"ב הט"ז דאף באיסור דרבנן אמרינן כן דאל"כ רק באיסור דאורייתא אמרינן כן אבל לא באיסור דרבנן תינח לרבה כאן בביצה דאמר משום הכנה והוי ספק הראשון אם נולדה ביו"ט אם לא נולדה ספק דאורייתא וכן אם אמרינן דאיירי בספק טרפה והוי ספק הראשון דאורייתא אמנם מה יענה באוקימתא דרב אשי דאמר לעולם ספק יו"ט ספק חול היינו למ"ד משום פירות הנושרין ומשקין שזבו, ולהכי ספיקא אסור משום דהוי דבר שיש לו מתירין תינח מציעתא סיפא מא"ל דקתני ואם נתערבה באלף כולן אסורות אמאי כולן אסורות הא הוי ספק ספיקא וע"כ דאין חילוק ואף אי הוי ספק הראשון באיסור דרבנן כיון דספק הראשון אסור, יען דהוי דשיל"מ א"כ בס"ס אסור לפי שהוא ספק אחד בגופו והוא אסור מצד דשיל"מ וספק השני הרי הוא בתערובתו ואפשר להפרידן זה כונת הט"ז ועליה קאי הנקודות הכסף ואמר לעולם בשאר איסורי דרבנן אף אם הס' הראשון אסור מטעם (דשיל"מ), מ"מ בס"ס אזלינן לקולא ומותר ואף שהס' הראשון בגופו וס' השני בתערובתו אפ"ה מותר יען שאיסור דרבנן הוא רק בדאורייתא בעינן שיהיה ב' הספיקות שוין והא דואם נתערבה באלף דקאי אספיקא ולדעת רב אשי הרי אמרו הברייתא בספק נולדה ביו"ט וספק נולדה בחול ואליבא מאן דס"ל דביצה שנולדה ביו"ט אסור רק מדרבנן והיינו טעמא דספיקא אסורה משום דדשיל"מ הוא תינח ספיקא ס"ס מאי איכא למימר וע"כ משום ס' אחד בגופו וספק אחד בתערובתו ואין כאן ספק ספיקא. לא לעולם ס"ס מותר אף שאין הספיקות שוין והכא היינו טעמא כיון דדשיל"מ הוא מחמרינן אפי' בס"ס אבל בשאר איסור דרבנן לא ועיין היטב כי כן כונת הט"ז והש"ך בהנקה"כ. ולפ"ז אין לזוז מדרך ונתיב האמת דלדעת אלו הפוסקים דס"ל דהאי ואם נתערבה דברייתא קאי אספיקא והיינו טעמא דאסור דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו או דצריכין למימר דגם באיסור דרבנן צריך להיות הספיקות שוין וספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו ליכא ס"ס או בדשיל"מ מחמרינן גם בספק ספיקא כמו בחדא ספיקא. ועי' בפר"ח כללי ס"ס דלא נחית לעומקא בזה. ואנן בדידן דבזה עולים דברי רבינו שמחה כהוגן דודאי רבינו שמחה נמי היה סובר דיש לתרץ דלכך ואם נתערבה אסורה אף אספיקא קאי ואיכא ס"ס היינו טעמא כיון דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו. אלא היה סובר תינח בה"א דברייתא איירי בספק טריפה וא"כ הוי ספק הראשון דאורייתא לכך ספק השני בתערובתו לא מהני והוי קשה לפ"ז לדעת רב אשי דמיירי הברייתא בספק נולדה ביו"ט ולדעת הני אמור אי דס"ל הטעם דאסור משום פירות הנושרין או משקין שזבו והוי רק דרבנן מאי טעמא ואם נתערבה באלף כולן אסורות וע"ז ליכא לשנויי משום דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו הא רק איסור דרבנן וס"ל כש"ך באיסור דרבנן לא בעינן שיהיו ב' הספיקות שוין וא"כ קשה כקושית הט"ז ולזה מתרץ כתירוץ הנקה"כ והיינו טעמא דרב אשי כיון דהוי דשיל"מ מחמרינן אפילו בס"ס. ואזיל ליה קושית הפר"ח מקמא דחדית ר"א מאי איכא למימר דמקמי דחדית רב אשי היה הברייתא איירי או לרבה משום הכנה או כתירוץ הש"ס בס' טרפה והוי איסור דאורייתא ולכך אם נתערבה באלף כולן אסורות אף דהוי ס"ס משום דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו ולא הוי קשיא ליה לרבינו שמחה אלא לדברי ר"א דאיירי בספק דרבנן ולכך משני שפיר משום דהוי דשיל"מ. ומעתה נחקור בעיקר הדין של רבינו שמחה דאמר וי"ל דשאני גבי ביצה דהוי דשיל"מ ולכך יש לאסור אפילו ס"ס ומבואר דאפילו אם הס"ס באיסור דרבנן איירי ואמר כמו שהחמירו בדשיל"מ בחדא ספיקא ה"ה נמי בס"ס ואין כן דעת הרבה פוסקים ומהם סברי אף שס"ס בדשיל"מ אסור היינו דוקא אם הספק הראשון דאורייתא מחמרינן בס"ס אם הוי דשיל"מ דס"ס בדאורייתא וספק א' בדרבנן שוין המה ומאי דמחמרינן בחדא ספיקא דרבנן מחמרי' בס"ס דאורייתא אבל כולי האי אם כל עיקר הוא באיסור דרבנן אף שמחמרינן בחדא ספיקא לא מחמרינן בב' ספיקות וכן הוציא הט"ז סי' ק"י ס"ק י"א מדברי הר"ן פרק אין צדין אמנם הש"ך בנקודותיו רצה לדחות דבריו וכתב דאין חילוק והר"ן סובר דאפילו באיסור דאורייתא ס"ס להקל אפילו בדשיל"מ והוציא דינו מדברי הר"ן ריש פ"ק דביצה אמנם הרב פר"ח ס"ק מ"ו הוציא מדברי הר"ן כן. דיש לחלק בין ס"ס דאורייתא לס"ס דרבנן בדשיל"מ וכן כתב הרב מגן אברהם בא"ח סי' תקי"ג ס"ק ד' וז"ל שם על דברי המחבר שכתב ביצה שנולדה ביו"ט אסור ליגע בה וכ"ש שלא לאכלה ואם נתערבה באלף כולן אסורות ספק אם נולדה ביו"ט או בחול אסורה וכ' המג"א בטור כתב איפכא ס' כו' אסור ואם נתערבה באלף כולן אסורות ומדהחליף הרב"י את לשונו ש"מ דס"ל דספק שנתערב כולן מותרות דכל אחד הוי ספק ספיקא וכמ"ש המגיד משנה וצ"ע דבי"ד סי' ק"ב פסק לאיסור, ואפשר דשם מיירי בחד בשבת דהוי דאורייתא ודשיל"מ אבל הכא דהוי דרבנן עכ"ל. כונת הר"ב מגן אברהם דהמחבר ס"ל לחלק בדשיל"מ בין דאורייתא לדרבנן אם ס' הראשון דאורייתא כגון שנולד הביצה בחד בשבת והוי הכנה דאורייתא והכא בא"ח איירי בי"ט דעלמא והוי רק הביצה אסורה מדרבנן לכך החמירו בספיקא ולא בס"ס והיינו כדעת הר"ן וכמו שהבין הרב הט"ז. ומזה יש לדחות דברי הש"ך סי' ק"י ס"ק נ"ו דהקשה על הרמ"א דהכא בי"ד מחמיר בס"ס בדשיל"מ ובא"ח סי' תצ"ד שתיק לדברי המחבר דכתב ספק מוכן אסור וס"ס מותר ולפי דברי הרב מג"א לק"מ דהכא איירי רמ"א בדשיל"מ באיסור דאורייתא לכך מחמיר רמ"א והתם איירי באיסור דרבנן וע"כ לומר כן דאל"כ אף לדעת הש"ך דרצה לחלק שם בין ספק בגופו ובין ספק תערובתו קשיא דברי רמ"א אהדדי דהא בסי' תקי"ג נמי שתיק רמ"א לדברי המחבר והא התם איירי בתערובות ויש לדחות קצת דמהתם אין ראיה כיון דהמחבר לאו בפירוש התיר אלא מכללא הוציא הרב מג"א דין זה ובאמת תימא על הש"ך בלא"ה דהוא לא רצה לחלק כלל בדשיל"מ בין אם הספק הראשון דאורייתא או דרבנן מה יענה לקושית המג"א סי' תקי"ג הא מוכח מהמחבר הכי דאל"כ סותר אהדדי מסי' ק"ב שכתב בפירוש דס"ס בדשיל"מ אסור וכן יש להקשות על המחבר אף אם לא חש לדקדוק של המג"א מדהפך הסדר מכל מקום קשה על הש"ך מסימן תצ"ז דכתב המחבר בפירוש דספק ספיקא בספק מוכן מותר ואף דבזה מהני תירוצא של הש"ך דיש לחלק בין תערובות לספק בגופו של איסור מכל מקום קשה על הש"ך בקושייתו מדוע לא רמי המחבר אהדדי, ודאי המג"א לא הקשה קושייתו על המחבר בא"ח סי' תצ"ז דהכא כותב ס"ס מותר בדשיל"מ ובי"ד אוסר היינו טעמא כיון דהוא הביא לעיל דברי הש"ך סי' ק"י ס"ק נ"ו דחילוק יש בין תערובות לגוף לכך הקשה קושייתו על המחבר בסימן תקי"ג מדברי המחבר סי' קנ"ב בי"ד דכי אהדדי שנינהו התם איירי בספק הראשון בגוף והשני ע"י תערובות ה"נ הו"ל לכתוב הכא ואם נתערבה אחר וספיקה אסורה דהאי וספיקה אסורה על גוף האיסור קאי ועיין לעיל סימן ק"ב סק"ב ודאתאן עלה נידוק עוד בדברי המחבר לפי הצעותינו דזה בזה תליא לדברי הפוסקים דס"ל ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו לא הוי ס"ס או דצריכין למימר דליכא חילוק בזה בין איסור דאורייתא ובין איסור דרבנן כמו שהעלה הט"ז ודעמיה והיינו טעמא אליבא דרב אשי דמוקי הברייתא בספק נולד בי"ט וספיקה אסורה משום דשיל"מ וס"ס אסורה משום דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו וכסברת הט"ז ס"ק י"ד או אם אמרינן דאף שספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו לא הוי ס"ס היינו דוקא אם הספק הראשון דאורייתא אבל אם הספק הראשון דרבנן הוי ס"ס ע"כ כדעת הנקודת הכסף היינו טעמא אליבא דרב אשי דמיירי הברייתא בספק נולדה בי"ט והוי ספק דרבנן וכמו שספק אחד אסור משום דהוי דשיל"מ ה"נ ס"ס ומיניה מוכח דס"ס בדשיל"מ אף באיסור דרבנן להחמיר. וא"כ הפוסקים כמו הר"ן ודעמיה דחולקים בדבר וס"ל ס"ס בדשיל"מ מותר אם הס"ס בדרבנן ע"כ או דס"ל האי ואם נתערבה אודאי קאי או דאף אם אספיקא קאי לאו טעמא דס"ס אסור משום דשיל"מ אלא משום ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו אף בדרבנן אסור וא"כ מזה תימא על המחבר סי' תקי"ג דממ"נ קשה עליה מדוע שינה לשונו של הטור וכתב האי ואם נתערבה קודם שכתב וס' אסורה. דהא אף אם הספיקא נתערבה אסורה וכמו שהקשה המג"א מסי' ק"ב דהא אית ליה להמחבר ס"ס בדשיל"מ לא בטיל ה"נ יש להקשות מהמחבר סימן ק"י סעיף ט' שכתב המחבר וזה לשונו ספק טריפה שנתערבה אם הוא מדברים שאינן מתבטלין אסור כל התערובות כיון שספק הראשון היה בגופו אין להתיר מכח ס"ס עכ"ל. וא"כ אכתי קשה על המחבר מדוע שינה לשונו של הטור דהא אם האי ביצה נתערבה אסורה ואין להתיר מכח ס"ס דהא הוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו וע"כ נמי כמו שתי' הרב המג"א לענין דשיל"מ הכא נמי צריכין למימר לענין ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו דהיינו טעמא דהמחבר דפוסק בסימן ק"י דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו לא הוי ס"ס משום דהתם איירי בספק טריפה והוי ספק הראשון דאורייתא אבל הכא בא"ח סי' תקי"ג איירי בס' נולד בי"ט והוי ספק דרבנן וסבירא להמחבר כהך שיטה דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו באיסור דרבנן הוי ס"ס. אמנם לפ"ז קשה על המחבר בסי' תקי"ג קושית הט"ז מרב אשי בביצה דמוקי הברייתא בספק נולד בי"ט וס' אחד אסור משום דשיל"מ. תינח האי בבא וספיקה אסורה סיפא מאי איכא למימר דקתני ואם נתערבה באלף כולן אסורות [ולדעת המחבר דס"ל ספק אחד בגופו וס' אחד בתערובתו לא הוי ס"ס היינו דסובר כר"י הזקן דהאי ואם נתערבה אספיקא קאי] אמאי הא הוי ס"ס. וע"כ דהאי טעמא נמי משום דהוי ס' אחד בגופו וס' אחד בתערובתו ואף לדברי רב אשי דאיירי בספק דרבנן אפ"ה ס"ס בכה"ג אסורה וכמו שהוכיח הט"ז ס"ק י"ד וא"כ מוכח מזה דאסור ואיך שינה המחבר לשון הרב ב"י וסובר דמותר אם נתערבה הספיקא. ואם אזלינן לאידך גיסא דהיינו לדעת הש"ך ודעמיה דס"ס באיסור דרבנן מותר אף שאין הספיקות שוין ע"כ מוכח מדברי ר"א היינו טעמא דאסור משום דהוי דבר שיל"מ והרי מוכח בדשיל"מ אסור אפילו בספק נולד בי"ט וא"כ לא מהני תירוץ המג"א דהכא איירי בספק נולד בי"ט דעלמא מה יועיל לן הא, הא מוכח מר"א דאפילו בכה"ג ס"ס אסורה ואנו אין לנו אלא כדעת הרב המחבר פה לר"ש והכא אמרינן היפך דבריו לדעת המחבר ודעמיה דודאי על הש"ס זבחים דלא מייתי ראיה מהך ברייתא הכא דס"ס אסורה הוכיח ר"י שפיר די"ל דהברייתא היה סובר דלמא איירי בספק טריפה וטעמא דברייתא משום דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו אמנם רב אשי דמוקי הברייתא בס' נולד בי"ט ובאיסור דרבנן וספיקא אסורה משום דהוי ספק דרבנן בדשיל"מ ל"ק תינח ספיקא ס"ס מאי איכא למימר וע"כ חדא מתרתי או דצריכין שיהיו הב' ספיקות שוין אף באיסור דרבנן או דס"ס בדשיל"מ אסור דזה ליתא. דהא כבר ידעינן דר' יהודה אית ליה ס"ס בכל התורה כולה אסורה א"כ מוקמינן הך ברייתא כרבי יהודה ובאמת זה דוחק לכל מעיין ומדברי הרב המחבר פה נעלמו דברי התוס' זבחים ד"ה עייש"ה. לכן רציתי לומר דבר אחר ונכון הוא דודאי ר"י ור"ת מחולקין אי ונתערבה קאי אספיקא או אודאי היינו לפי דמוקמינן בספק טריפה דמיאן הר"י לומר דאודאי קאי דהא הברייתא לא דבר כלום מודאי טריפה ואיך שייך לומר דאודאי קאי וע"כ דקאי אספיקא אבל לרב אשי דלא איירי הברייתא מענין אחר זולת מביצה שנולדה בי"ט וא"כ יכולין למימר מילי מילי קתני מתחלה אמרה הברייתא דין כולל, גבי ביצה שנולדה בי"ט אסורה ואח"כ אמרה פרט שספיקא אסורה ואח"כ אמרה פרט אחר ואם נתערבה באלף האי ביצה שנולדה בי"ט ג"כ אסורה ומודה ר"י שקאי על ודאי ולא על ספק וא"כ לא מוכח מרב אשי מידי וזה אמת ונכון. וכדומה שראיתי דין זה בפלתי וכעת אין אתי לעיין בו:<br><b> הדרן </b> לפלוגתיה דהש"ך והט"ז אי ס"ס בדשיל"מ לדעת האוסרין דוקא באיסור דאורייתא ולא באיסור דרבנן ועם הרב ט"ז מסכים הר"ב פר"ח וכן הרב מג"א שהבאנו, ואנכי הוכחתי גם הדברים מדברי רבינו הרמב"ם פה שרצה ה"ה להוכיח דס"ל כרשב"א ודעמי דס"ס בדבר שיל"מ מותר לגמרי קשיא לן דברי הרמב"ם פ"ז מהלכות עכו"ם [הלכה ז'] דכתב שם ספק עכו"ם אסור ס"ס מותר כיצד כוס של עכו"ם שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורות מפני שעכו"ם וכל משמשיה אסורין בכל שהן פי' כוס אחד מן התערובות ונפל לכוסות שנים הרי אלו מותרין והקשה הכ"מ שם מפי"ו מהל' מ"א דכתב שם גבי רמוני בדן דצריך ג' התערובות וא"כ גבי עכו"ם למה הספיק בב' תערובות והעלה היינו טעמא דהרמב"ם דמצריך גבי רמוני בדן ג' תערובות משום דבב' תערובות אסור מצד דהוי ס"ס בדשיל"מ דאולי יותרו דאם נתפרכו הרמונים בטלים ע"ש היטב. הרי חזינן דהרמב"ם סובר בדשיל"מ ס"ס אסורה וכן הקשה הפר"ח הלכות עכו"ם על הכ"מ דנעלם מאתו הר"מ כאן בהלכות י"ט דמ"מ מוכח דס"ל להר"מ ס"ס בדבר שיל"מ מותר ע"ש בפר"ח היטב בחדושיו להלכות עכו"ם וע"כ נמי כדעת הט"ז ודעמיה דיש לחלק בין דשיל"מ לדשיל"מ דבדאורייתא הס"ס אסור ובדרבנן מותר וא"כ גבי רמוני בדן דדאורייתא פ' הרמב"ם דבעינן ג' תערובות דזולת זה הוי דשיל"מ אבל גבי ספק מוכן דפסק הרמב"ם דאסור משום דשיל"מ לא הביא הרמב"ם האי ונתערבה לומר דס"ס נמי אסור כיון דספק מוכן רק מדרבנן והוי ס"ס בדרבנן ומן האמת אמרתי נמי שלדעתי יותר נכון תירוץ הכ"מ על הרמב"ם מתירוץ הש"ך סי' ק"י ס"ק נ"ב דתי' על הרמב"ם דמחלק בין רמוני בדן לע"ז דהתם מצריך ג' תערובות ובע"ז סגי לי' בב' תערובות דלהכי בע"ז דהוי רק לענין הנאה דאיירי בכוס של ע"ז סגי בב' תערובות אבל בדבר אכילה כגון רמוני בדן צריכין ג' תערובות ועל ב' תירוצים אלו היינו לתירוץ הכ"מ ולתי' הש"ך הקשה הפר"ח הלכות עכו"ם מאי פריך הש"ס זבחים [ע"ד א'] שמואל דאמר כמאן אי כר"י אפילו בשאר איסורין נמי לימא דע"כ לא קאמר ר"י ברמוני בדן דספק ספיקא אסור משום דהוי דבר שיש לו מתירין לפי שיטת הכ"מ אבל בעלמא קא שרי אף דהוי ספק ספיקא וכן קשה נמי לדעת הש"ך דלמא ר"י קאמר גבי רמוני בדן משום דהוי אכילה אבל גבי ע"ז דהוי רק הנאה מודה ר"י דסגי בב' תערובות עיין בפר"ח הל' עכו"ם ובאמת לשון הפר"ח קשים להלמן דמאי פריך על הש"ס והלא על שמואל גופיה קשיא היאך ראה דבע"ז ספק ספיקא אסור דלמא מותר והאי דר"י ברמוני בדן דוקא משום דהוי דשיל"מ לדעת הכ"מ אמנם קושיא זו פריקא לקושיית הפר"ח דודאי האי דינא דס"ס אסור בדשיל"מ ידעינן מרב אשי דחדית לן דכמו שהחמירו חכמים בביטול גבי דשיל"מ ה"נ מחמירין גבי ספיקא א"כ ה"נ גבי ס"ס או בדאורייתא או אפילו בדרבנן כל חד וחד לשיטתיה אמנם מקמי דחדית לן רב אשי לא הוי ידעינן זה. וכן דעת המקשן בביצה ודעת ר"פ דמוקי כתנא דליטרא קציעות ובס' טריפה דספק מותר אף בדשיל"מ ואף שבביטולו החמירו, א"כ שפיר עולה הש"ס והרמב"ם ודאי הרמב"ם פוסק שפיר דרמוני בדן אינן מותרין בב' תערובות כיון דקיי"ל כרב אשי וידעינן דהחמירו בספיקא משום דשיל"מ אבל על שמואל לא קשיא מידי ומנלן דמחמיר ר"י בשאר ספיקות וכגון ע"ז דלמא דוקא ברמוני בדן משום דהוי דשיל"מ וכי הוזקק שמואל לסבור כרב אשי דלמא כרב פפא ס"ל דאף שהחמירו חכמינו בדבר שיש לו מתירין בבטולי בספיקא לא החמירו. וא"כ שפיר הקשה הש"ס אם כן בשאר ספיקות נמי וכל זה לדעת הכ"מ אבל לדעת הש"ך והרמב"ם סובר לחלק בין אכילה להנאה קשיא לן קושיית הפר"ח וקושייתו הרי חזינן דשמואל והש"ס לא חילקו בזה ומנין להרמב"ם לחלק. ובאמת הארכתי מאד בענינים אלו הנה והנה וכולם כתובין אצלי בקונטרס הכללים אשר לי ת"ל ואין כאן עט האסיף ואין הגליון מספיק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (עז) </b> משמע כו' ואף של גליות. אין כאן הוכחה לענ"ד די"ל דהאי ספיקה אסורה הכי קאמר דבארץ ישראל הספק הוא מתי נולדה. ובחו"ל הספק הוא אם היום קודש או חול ועיין לקמן דף ל"א ע"ב מש"ש על הגליון ד"ה כבר עמדתי (באות פו):<br><b> (עח) </b> דכיון דאחמור בהו רבנן למיחש למיעוטא כו'. איני יודע מאי חומרא היא למיחש למיעוטא הא איכא למימר דמדינא כן הוא משום די"ל סמוך מיעוטא דנפלים לחזקת אינה זבוחה והו"ל פלגא ופלגא דהא אי נפל הוא הרי שחיטתו לא מהני ולא מידי. וכמדומה לי שכן כתב הד"מ בהגהותיו ליו"ד סי' ט"ו. שוב עיינתי בד"מ סוף סי' הנ"ל וראיתי שכ"כ להדיא ומביא ראי' לזה ממאי דאמרינן בר"ה דף ז' ע"א בעל מום מי מצי אכיל לי' דמשמע מזה דאסור מה"ת בתוך ח' (ובד"מ כתוב תוך ז' והוא טעות). אך נזכרתי שהגאון בעל טורי אבן ס"ל דהאי עשה דתאכלנו שנה בשנה דבבכור בעל מום אינו אלא מדרבנן ואין הספר כעת בידי לעיין בו:<br><b> אולם </b> גם לדברי הטורי אבן מ"מ עכ"פ מכח דינא דסמוך מיעוטא לחזקה חזקת אינה זבוחה י"ל דאינו חומרא בעלמא באופן דנימא כיון דאחמור בהו רבנן למיחש למיעוטא ה"נ אחמרו למיחש לס"ס דיש לחלק בזה דהאי דרוב ע"ה מעשרין הן דלא אמרינן סמוך מיעוטא דאין מעשרין לחזקת טבל משום דהתם הרי המיעוט והחזקה בחד מילתא והרוב מבטל החזקה דרובא עדיף מחזקה משא"כ הכא במיעוטא דנפלים דחזקת שאינה זבוחה היא מלתא אחריתא דדוקא אי הוה אמרינן למסמך מיעוטא דנפלים לחזקת ריקנית דאמו ולימא דהבהמה לא נתעברה קודם ט' חדשים דנעמידנה בחזקת ריקנית אז הי' זה דומה לחזקת טבל דנסמוך לה מיעוטא דאין מעשרין משא"כ בחזקת אינה זבוחה דלא דמיא לה: אמנם ליכא למימר נמי דתוך ח' ימים יהי' חזקת ריקנית דבהמה וחזקת אינה זבוחה דנפל דליהוי תרי חזקות נגד דרובא דז"א דחזקה דריקנית י"ל דלא מהני משום דאפי' נתעברה אח"כ ולא הי' ט' חדשים לולד בשעה שנולד מ"מ לאותו צד ספק דאמרינן שמא כבר הולד הוא בן שמנה ימים אפילו לא כלו לו חדשיו נמי ולד קיימא הוא וכשר דאמרינן האי בן שבע הוא ואשתהי. ותמהני על המחבר שהשיב על מהר"ש אלגזי ז"ל בהא דכתב שקושיית הט"ז שהקשה דהו"ל ס"ס כו' היא מעיקרא ליתא משום דאי לא כלו לו חדשיו לא מהני ח' ימים וע"ז השיב המחבר ז"ל מדברי התוס' פ' ר"א דמילה דמבואר התם דמהני ח' ימים אפילו אם ידעינן בודאי דלא כלו לו חדשיו וע"ש דלדברינו לק"מ על הר"ש אלגזי דכונתו היא כמש"ל דהא דמהני ח' ימים אפי' כשידעינן בודאי שלא כלו לו ט' חדשים היינו משום דאמרינן האי בר ז' הוא ואשתהי וא"כ תו הו"ל כלו לו חדשיו דכיון דבר ז' הוא הרי בז' כלו לו חדשיו וא"כ הא שוב אין כאן ס"ס משום דח' ימים לא מהני אלא לגלוי מילתא בעלמא דכלו לו חדשיו ובר ז' הוא אבל היכא דידעינן בודאי דלא כלו לו עדיין גם ז' חדשים דהיינו אם לא בא עלי' זכר כלל קודם ז' חדשים באופן דליכא למימר שפורא גרים או יולדת למקוטעים משום דמשעה שבא עלי' זכר אין כאן אלא ששה חדשים כגון שבא עליה בר"ח ניסן וילדה בכ"ט אלול בזה ודאי ס"ל להר"ש אלגזי ג"כ דלא מהני ח' ימים וא"כ אין כאן ס"ס גם לדידי' והתוס' לא מיירי אלא בידעינן דלא כלו לו ט' חדשים וצריך לעיין היטב בתוס' דפ' ר"א דמילה הנ"ל כדי לעמוד על דברי המחבר ז"ל בזה:
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>שבת </b>
+<b> הסמוכה לי"ט כו' אסורה בשני.</b> בפ"ק דביצה דף ד' אתמר שבת וי"ט רב אמר נולד' בזה אסורה בזה ור"י אמר מותרת בזה נימא קסבר רב קדושה אחת הן והאמר רב הלכה כו' וכתבו התוס' ד"ה נימא וז"ל תימא לימא דקסבר ב' קדושות הן אלא הטעם הוי מגו דאיתקצאי לבה"ש איתקצאי נמי לכולי יומא דיום ב' כו' וראיתי למוהרש"א בס' הליכות אלי דף מ"ז שהקשה וז"ל וקשה דהשתא דלא ידעי התוס' טעמא דמיגו לשעבר לא אמרינן אלא ס"ל לפי קושייתם דאמרינן מיגו דאיתקצי אליבא דרב בשבת וי"ט א"כ תקשינהו דרב אדרב דמ"ט א"ר בב' י"ט של גליות נולד' בזה מותר' בזה אי משום דחד מיניהו חול מ"מ הא אסור הביצה ביום א' ומיגו דאיתקצא' לבה"ש אתקצאי לכולי יומא וליכא למימר דלא אמרי' מיגו אלא דוקא בשבת וי"ט דכיון דודאי חד מינייהו קדש הוא על הי"ט אמרי' דודאי הוא ומחמרינן בספיקא אבל בב' י"ט של גליות דאכל חדא איכא לספוקי לא שהרי מדברי התוס' בפ' המביא דף ל' ד"ה עד מוצאי י"ט אחרון נראה דאפי' בב' י"ט של גליות אמרינן מיגו דאתקצאי שכתבו וז"ל וא"ת הא תינח י"ט שמיני מוקצה הוא דהוי ספק שביעי וגם ביום ט' שם מוקצה עליו הואיל ואתקצאי לבה"ש כו' יע"ש שהניחו בצ"ע. ועיין בתוס' פ"ק דסוכה דף י' ע"ב ד"ה עד מוצאי שכתבו וז"ל ומה"ט גבי שבת וי"ט דאמר רב נולדה בזה אסורה בזה מפ' טעמא משום הכנה ולא בעי למימר מיגו דאתקצאי אף ע"ג דרב כר"י ס"ל דאית ליה מוקצה וכן בי"ט של גליות דנולדה בזה מותרת כו' ויש לפרש דכונתם דמ"ש ולא בעי למימר מיגו דאתקצאי אין כונתם ז"ל להקשות לתלמודא דאמאי לא מפרש טעמא דרב משום מיגו דאיתקצאי דהא ליתא דהא מדקאמר רב בב' י"ט של גליות נולדה בזה מותרת בזה מבואר דלאו משום טעמא דמיגו דאתקצאי הוא דקאסר בשבת וי"ט אלא משום הכנה הוא דקאסר וכונתם להקשות לרב גופיה דאמאי לא קאמר טעמא משום מיגו דאתקצאי כיון דאיהו כר"י ס"ל ומה"ט נמי הוה ליה לומר דנולדה בזה אסורה בזה מיהו דבריהם דהכא א"א לפרש בהכי כלל ממה שכתבו תימא לימא דקסבר ב' קדושות הן כו' מבואר שכונתם להקשות לתלמודא דמאי פריך נימא דקסבר רב ב' קדושות כו' וכיון שכן קשה טובא דהיכי מצינן למימר דטעמי' דרב הוא משום מיגו דאתקצאי דא"כ בב' י"ט של גליות יהא אסור מה"ט ולכן נראה לי דהתוספות דפ"ק דביצה ס"ל כדעת הריטב"א שכתב בחדושי סוכה דע"ו ע"ב וזה לשונו וכיון שלא הקצהו מתחילה לבין השמשות לא חל עליו איסור בה"ש כו' הא אלו היה בכלל הקצאתו שיהא מוקצה לבין השמשות היה מוקצה לכל ח' כמו סוכה ואע"ג דביצה שנולדה בי"ט א' וכיוצא בה אסורין כל בה"ש ומותרין ביום ב' ולא אמרינן מיגו דאתקצאי לבה"ש כו' שאני התם שהא' מהן חול גמור וכשבא יום ב' הרי אנו אומרים ממ"נ או שהיום חול ואינו צריך הכנה או שהיום קודש והא' חול והיה לב' הכנה בביצה מבעוד יום מה שאין כן באתרוג שהוקצה לז' ולא הכין בו כלל והא' ודאי קדש והוה ליה כשבת ויום טוב שנולדה בזה אסורה בזה ועליה אמרה שהן קדושה אחת כי האיסור של בה"ש אוסרו לכל י"ט ולא שיהיו קדושה אחת ממש כו' עכ"ד ע"ש ואם כן היינו דק"ל שפיר דאמאי לא משני תלמוד' דלימא דקסבר ב' קדושות משום מיגו דאיתקצאי כו' ואפי' הכי שרי רב בב' י"ט של גליות משום דהתם הא' מהן חול הוא ליכא למימר מיגו דאתקצאי כלל כמ"ש הריטב"א ומ"ש בפרק המביא דגם ביום תשיעי אסור משום מיגו התם ה"ט משום דאיכא לספוקי בט' שמא ח' הוא ונמצא דבה"ש אתקצאי משום יום א' דספק שמא ז' ולא היה לו הכנה מבע"י שהרי אפילו נימא דח' הוי ס' והוא חול מ"מ אתקצאי למצותו ולא היה לו הכנה מבע"י ואמרינן שפיר מיגו דאתקצאי משא"כ הכא גבי ביצה דממ"נ שרי דאם נאמר דהא' היה חול היה לו הכנה מבעוד יום וכמ"ש הריטב"א ז"ל מיהו מ"ש הריטב"א ז"ל והו"ל כשבת וי"ט כו' ועליה אמרו שהיא קדושה אח' כי האיסור של בה"ש כו' קשה טובא דאם כן מאי פריך הכא נימא קסבר רב קדושה אחת והאמר רב כו' מאי קושי' נימא דכי קאמר רב דב' קדושות הן היינו לענין שיכול לערב ביום א' למזרח ובב' למערב דליכא טעמא דמיגו דאתקצאי אבל גבי ביצה דאיכא טעמא דמיגו דאתקצאי קאמר רב דנולד' בזה אסור' בזה וצ"ע כעת:<br><b> ומדברי </b> התוספות דסוכה ק"ל טובא במ"ש שם וז"ל ובפרק בכל מערבין גבי לגין של טבול יום כו' ואמר הרי זה תרומ' מעשר לכשתחשך דבריו קיימים ואם אמר עירובו לב"ה לא אמר כלום משום דסוף היום קונה עירובו כו' הא אם תחילת יום של שבת קונה עירוב ולא בעי סעודה הראויה מבע"י הוי עירוב ולא אמרינן לאו ראויה היא בשבת מיגו דאתקצאי בה"ש משום יום שעבר גם הר"ן בשמעתין הביא ראיה זו יע"ש וק"ל טובא דמאי ראיה מייתו מהתם לומר דלא אמרי' מיגו היכא שהאיסור משום יום שעבר הא התם גבי טבל שאני דאפילו היכא שהאיסור מחמת אותו יום לא אמרינן מיגו וכמו שאמרו בפרק כירה דף מ"ג טבל מוכן הוא אצל שבת והתוספות שם הקשו דאמאי לא אמרינן מיגו דאתקצאי בה"ש אתקצאי לכולי יומא יע"ש ובפרק המביא דל"א ע"ב ד"ה ונפחת כתבו משם רש"י דבמוקצה מחמת איסור דרבנן לא אמרינן מיגו דאתקצאי והביא ראיה מדאמרי' גבי טבל שהוא מוכן אצל שבת הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן ולא אמרינן מיגו דאתקצאי כו' יע"ש הרי דאע"ג דהתם הוי מיגו דאתקצאי מחמת אותו יום אפילו הכי לא אמרינן מיגו דאתקצאי מהטעם שכתב רש"י או מטעם שכתב הרמב"ן שם במלחמותיו יע"ש ואם כן משום הכי הוצרכו לומר בגמרא דה"ט דאין עירובו עירוב משום דסוף היום קונה עירובו ומשום דבעי סעודה הראויה מבע"י הא לא"ה הוי עירוב ואף על גב דאיתקצאי בה"ש משום דשמא יום הוא והוה ליה טבל מ"מ לכשתחשך הרי נתקן והוי סעודה הראויה בשבת והדברים ק"ו דאם אפי' בעבר ותקנו דעבר האיסור דרבנן אמרינן שהוא מוכן ומותר באכילה ולא אמרינן מיגו דאתקצאי בה"ש כ"ש באומר ה"ז תרומה לכשתחשך דממילא נעשית תרומ' ולא עבר האיסור דרבנן ומאתמול נמי דעתי' עילויה דבודאי לא אמרינן מיגו משום יום שעבר:<br><b> תו </b> ק' דכפי מ"ש בפרק המביא דבמוקצה מחמת איסור דרבנן כל שנסתלק המוקצה מן העולם כמו בטבל לא אמרינן מיגו דאתקצאי בה"ש ע"ש אם כן מאי ק"ל הכא בשמעתין דלימ' דה"ט דרב משום מגו דאתקצאי בה"ש הא הכא הוי מוקצה מחמת איסור דרבנן דביצה לא אסירא אלא מדרבנן משום פירות הנושרין או משקין שזבו ואפילו לרבה דטעמא משום הכנה מיגו בשבת דעלמא אינו אלא משום גזירה דרבנן וכל שעבר בה"ש הרי נסתלק המוקצה מן העולם דומיא דטבל וא"כ לא אמרי' מיגו דאתקצאי בכה"ג ויש לחלק ודו"ק:<br><b> ובמ"ש </b> עוד בסוכה וז"ל ומאן דאסר התם אתרוג אפי' בח' ופי' שם בקונטרס מיגו דאסור בה"ש כו' אתקצאי לכולי יומא אלמא אהני מיגו דאתקצאי משום יום שעבר לאיסור בח' לא יתכן דאפילו רב דאסר בריש ביצה בב' י"ט של גליות לא אסר אלא דמס"ל אי קדושה א' היא או לא וכונתם להקשות דאם איתא דאליבא דלוי ואבוה דשמואל דס"ל אתרוג בח' אסור ס"ל דאמרינן מיגו משום יום שעבר א"כ מאי פריך הכא בשמעתין לקמן דרב אסי אדר"א לימא דר"א ס"ל כלוי וכדאבוה דשמואל דאמרינן מיגו דאתקצאי משום יום שעבר ולעולם דס"ל דשני קדושות הן ותי' ומיהו אין ראי' כו' כלומר דרב אסי גופיה מוכח התם דס"ל דלא אמרינן מיגו דאתקצאי משום יום שעבר זהו כונתם ז"ל וק"ל טובא דאכתי תקשי להו לפרש"י דאיך אפשר לומר דלוי ואבוה דשמואל ס"ל דאמרינן מיגו דאתקצאי משום יום שעבר דאם כן תקשי להו מתני' דפרק בכל מערבין דל"ט דתנן התם ועוד אמר רבי יאודה ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני הרי בהדיא דרבי יהודה סבירא ליה דביצה שנולדה בראשון מותרת בב' אף על גב דר"י אית ליה מוקצה ואמאי נימא מיגו דאתקצאי ביה"ש אתקצאי לכולי יומא וחכמים לא פליגי עליה התם אלא משום דס"ל דב' י"ט של ר"ה קדושה אחת היא הא לא"ה לא ובשלמא לדעת רש"י אפשר לומר דס"ל כדעת הריטב"א דבב' י"ט של גליות לא אמרינן מיגו דאתקצאי בה"ש אכן לדעת התוס' דס"ל דבב' ימים טובים של גליות נמי שייך מיגו דאתקצאי קשה טובא וצ"ע כעת:<br><b> תו </b> ק"ל במ"ש דלא אמרינן מיגו משום יום שעבר ממ"ש התוס' לקמן דף ו' ע"א ד"ה וז"ל וכי כו' תימא הא מוכן הוא כו' ועוי"ל דהתם מיירי דאירע שכלו לו חדשיו והכא מיירי שלא כלו לו חדשיו עד היום ואם כן לא הוי מוכן היום הואיל ובה"ש לא הוה חזי עכ"ל וקשה דכפי מ"ש הם דלא אמרינן מיגו דאתקצאי בה"ש משום יום שעבר אם כן היכי כתבו דלא הוי מוכן הואיל ובה"ש לא הוה חזי הא מאי דלא הוה חזי בה"ש היינו משום יום שעבר ושמא יום הוא ולא כלו לו חדשיו ומשום יום שעבר לא אמרינן מיגו דאתקצאי לבה"ש ובדוחק יש ליישב דע"כ לא כתבו התם דבמוקצה משום יום שעבר לא אמרינן מוקצה אלא דוקא במוקצה מחמת איסור דרבנן כההיא דביצה וכההיא דנוי סוכה דלא אסירי אלא מדרבנן כמ"ש התוס' בפ' ב"מ דכ"ב ד"ה סוכה אמנם במוקצה מחמת איסור תורה כי הך דהכא דשמא לא כלו לו חדשיו והוי נפל אלימא טפי ואמרינן מיגו משום יום שעבר וכעין זה חילקו התו' בפ' המביא כנ"ל:<br><b> תו </b> אמרינן התם כתנאי נולדה בשבת תאכל ביום טוב כו' ר"י אומר משום ר"א עדיין היא מחלוקת שב"ש אומרים תאכל וב"ה אומרים לא תאכל וראיתי להרב המאירי בשיטה כ"י שם כתב וז"ל ומיהו לאו טעמא דנפשיה קאמר דהא איהו לית ליה הכנה דרבה מדקאמר ביצה תאכל היא ואמה כדפרישנא לעיל כך נ"ל עכ"ל ויש לדקדק דאם כן קשה דר"א אדר"א דבפרק בכל מערבין דף ל"ח ע"א אמרינן א"ל לר"א אי אתה מודה שאין מערבין מי"ט לשבת אמר להן אבל הן לאיי קדושה אחת היא ופרכינן ור"א התם משום הכנה הרי בהדיא דר"א אית לי' הכנה דרבה והר"ב ח"ה שם בד"ה משום הכנה נרגש מזה וכתב וז"ל ולמאי דקאמר הכא דר"א אית ליה הכנה הא דתניא ר"א אומר ביצה תאכל היא ואמה כו' אליבא דב"ש מיתניא ואע"ג דשמותי הוא ס"ל בהא כב"ה דאסרי הכא משום הכנה כדקאמר הכא תלמודא עכ"ל יע"ש אכן לדברי המאירי ז"ל קשה שוב ראיתי להתוס' בפ"ב דמכלתין דף י"ז ע"א ד"ה מ"ט שכתבו בס"ד וז"ל וא"ת לר"י דאמר לעיל נולדה בזה מותרת בזה וקאמר טעמא לעיל משום דלית ליה הכנה וכי פליג ר"י אכל הני תנאי ואמוראי דהכא וי"ל דהתם מיירי בהכנה שעשה בידים כגון עירובי תחומין ואפי' ר"י מודה אבל מה שמתיר ר"י היינו גבי ביצה דהוי הכנה בידי שמים שנעשית מאליה עכ"ל ואם כן יש לומר שזהו דעת הרב המאירי וס"ל דע"כ ל"ק ר"א דלית ליה הכנה אלא דוקא גבי ביצה דהכנה בידי שמים היא אבל גבי עירוב דהוי הכנה בידים אית ליה והנראה שאשתמיט מהר"ב ח"ה דברי התוספות הללו ובהא ניחא לי מה שהקשה הרב הנז' שם אמאי דרמי התם ר"ח דרב אדרב מי אמר רב הלכה כד' זקנים ואליבא דר"א דאמר ב' קדושות הן והאמר רב נולדה בזה אסורה בזה כו' וז"ל יש לדקדק למאי דלא ס"ד השתא איסור הכנה אמאי לא תקשי ליה טפי למרמי מדרב אדרב מתרתי פסקי דרב בדין עירוב גופיה דהכא פסק כר"א דשבת וי"ט ב' קדושות הן ובפ' ב' דביצה פסק רב דהלכה כת"ק דאמר י"ט שחל להיות ע"ש אין מערבין לא ע"ת ולא ע"ח וע"כ משום דקדושה אחת היא כיון דלא אסיק אדעתי' איסור הכנה כמ"ש התוס' לעיל עכ"ל יע"ש:<br><b> והנה </b> לכאורה נראה דלק"מ דמשום הכי לא פריך מההיא דרב משום דאמרינן התם רב אמר הלכה כת"ק ושמואל אמר הלכה כר' איבעיא להו הלכה כר' ולקולא או לחומרא כו' משום דשלח ר"א לגולה לא כשאת' שונים בבבל רבי מתיר כו' אלא רבי אוסר וחכמים מתירין ולא אפשיטא התם וא"כ משום הכי לא פריך מהא דרב משום דלא פסיקא ליה דאפשר מתני לפלוגתייהו כדשלח ר"א לגולה וקאמר דהלכה כת"ק דאמר מערבין ע"ח אבל לא ע"ת אמנם הא ודאי ליתא דאפי' נימא הכי אכתי תקשי דמ"ט דרב דקאמר אין מערבין ע"ת דליכא למימר דהיינו משום דאסור למקני שביתה בשבתא דהא רב ס"ל דשרי למקני שביתה בשבתא כדקאמר התם בסמוך אר"ח בר אשי אמר רב מניח אדם ע"ת מיום טוב לחבירו ומתנה וא"כ ע"כ היינו משום דקדושה א' היא כיון דלא אסיק אדעתי' איסור הכנה אכן כפי מ"ש יש ליישב דודאי רב חסדא אסיק אדעתיה טעמא דהכנה אלא דהוא סבירא ליה דדוקא גבי עירוב דהוי הכנה שנעשה בידים בהא איכא למימר איסור דסבירא ליה לרב הכנה אבל גבי ביצה דהוי הכנה בידי שמים בהא לא אסיק אדעתיה טעמא דהכנה כלל וכדס"ל לר"י וחדית ליה רבה דבהא נמי איכא איסור הכנה כדקאמר רבה בשמעתין לעיל כנ"ל ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (עט) </b> מאי קושיא נימא דכי קאמר רב כו'. תמהני אי י"ל הכי דהאי דקאמר רב הלכה כארבע זקנים כו' דשתי קדושות הן כונתו רק לענין עירוב לחוד דזה דוחק משום דמסתברא דכי היכי דלענין עירוב הוו שתי קדושות ה"נ לכל מילי דמהיכא תיתי לחלק ודוק:<br><b> (פ) </b> אמנם במוקצה כו' והוי נפל אלימא טפי. זה תמוה דהא התוס' בחולין דף י"א ע"ב ד"ה לר"מ כו' כתבו שם דתוך שמנה בבהמה דאסרינן לשוחטו הוא רק חומרא מדרבנן ומביאם הגאון המחבר ז"ל גופי' לעיל דף כ"ט ריש ע"ב ואין כאן איסור תורה כלל ועיין באה"ע סי' קס"ד סעיף ז':
+<b>וכן </b>
+<b> מותר לכחול את עין כו'.</b> כתב ה"ה והעלו בהלכות שאין הלכה דמותר אלא ביום טוב ב' של גליות אמימר שרא למיכחל עינא בי"ט שני של ר"ה כו' עיין בהרב ב"ח בסי' תצ"ו שהביא משם האגוד' שכתב משם תוס' דאפילו ביט"ב של גליות אסור לעשותו אלא על ידי גוי והוא דברי תימא דע"כ לא אפליגו אמימר ורב אשי אלא דוקא ביט"ב של ר"ה אבל ביט"ב של גליות כ"ע מודו וכמ"ש כל הפוסקים ז"ל ועיין בפר"ח ס' הנז' סק"ב מה שדחק בזה ובס' שיורי כנה"ג יע"ש ולי נראה דס"ל להני תוס' דהא דשרא אמימר למיכחל עינא ביט"ב היינו משום דסבירא ליה כרבנן דר"א דפ' המצניע דאין בכחול אלא שבות גרידא אמנם לר"א דס"ל דחייבת חטאת עליה ה"נ דלא שרינן איסורא דאורייתא ביט"ב וכמ"ש מרן בפ"א מה' י"ט וכמ"ש ה"ה משם הרמב"ן וסבירא ליה כדעת הסמ"ג שכתב מרן הבית יוסף סימן ש"ג דהלכה כר"א דחייבת חטאת עליה וכן כתב הרב שה"ג שם שכן דעת ר"ח לפסוק בכולן כר"א יע"ש והילכך כיון דאיסורא דאורייתא הוא אפילו ביו"ט ב' של גליות לא שרי אלא על ידי נכרי כנ"ל נכון ומיהו לדעת הסמ"ג לפי מ"ש מרן הבית יוסף צ"ל דס"ל דאפילו איסורא דאורייתא שרינן ביט"ב ושלא כדעת הרמב"ן שהרי הסמ"ג הביא הא דאמימר בה' י"ט יע"ש:<br><b> וראיתי </b> להרב בני שמואל דקל"ג ע"א שהקשה לדעת הר"ן דאיסורא דאורייתא לא שרינן ביט"ב ממ"ש הר"ן בסמוך ונראה ושמעינן מינה דמותר לכבות את הנר מפני דבר אחר ולכבות הדליקה מפני איבוד ממון והרי כביה אב מלאכה והמכבה בי"ט לוקה וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות י"ט ואם כן קשיא דהשתא אם לדבר אחר שאם אינו מכבה אינו ניזוק ואינו נהנה התירה לכבות להסיר החולי לא כ"ש ולדבריו לכבות את הנר כדי שישן החולה אסור עכ"ד ולק"מ ואשתמיט מיניה שדעת הר"ן דקי"ל כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור עליה וכמ"ש בפרק כירה דקי"ז ע"ב ובס"פ המצניע דקל"ד ואם כן לרש"י לכבות את הנר מפני ד"א אינו אלא איסור' דרבנן ופשוט:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אפרוח </b>
+<b> שנולד בי"ט אסור כו'.</b> כתב הטור סימן תקי"ג משם הר' יחיאל ז"ל דאפרוח שנולד בשבת אסור ביום טוב של אחריו משום הכנה דבעודו בקליפ' לא היה ראוי לכלום והקשה מרן הב"י וז"ל י"ל דהא רב דאסר בנולד בי"ט משום מוקצ' הוא דאסר ולא משום הכנ' אלמא לית בי' משום הכנ' וכונ' קושייתו ז"ל דאם איתא דאם נולדה בשבת אסורה ביום טוב שלאחריו אמאי אצטריך לומר תלמודא דטעמא דרב משום מוקצה ת"ל משום הכנה דגזרינן י"ט דעלמא אטו י"ט דלאחר השבת כדאשכחן גבי ביצה וכן הקשה מוהרש"ל בספר יש"ש סימן י"ז:<br><b> ולע"ד </b> נראה דלא קשה דמאי דהוצרך תלמודא לומר דטעמיה דרב משום מוקצה ולא משום הכנה הוא מדחזינן דאמרי ר"כ ור"א מה בין זה לעגל שנולד בי"ט ואמר להו רב הואיל הוא מוכן אגב אמו והדר אקשו ליה מעגל שנולד מן הטריפה בי"ט ושתיק רב ואם איתא דטעמי' דרב משום הכנה אמאי שתיק ואמאי הוצרך לאהדורי להו מטעמא דמוכן אגב אמו הא בעגל שנולד לא שייך הכנה וכמ"ש הרא"ש ואין להקשות לרב גופיה אמאי אצטריך לטעמא דמוקצה ת"ל משום הכנה דהא רב אית ליה הכנה כדאמרי' לעיל די"ל דאע"ג דרב אית ליה הכנה היינו דוקא בשבת ויום טוב דנולדה בזה אסורה בזה אמנם ביום טוב דעלמא סבירא ליה דלא גזרינן י"ט דעלמא אטו יום טוב אחר השבת וכאתקפתא דאתקיף לעיל ומי גזרינן והא תניא כו' וס"ל דטעמא דביצה דאסורה משום משקין שזבו ופירות הנושרין ומאי דקאמר רבא בשמעתין מ"ט שתיק רב לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים אף על גב דאיהו ס"ל דגזרינן י"ט דעלמא אטו יום טוב אחר השבת ואם כן לדידיה אפרוח שנולד ביום טוב אסור משום הכנה ואין כאן קושיא כלל מעגל שנולד בי"ט ואמאי אצטריך לטעמא דמוכן אגב אמו לכלבים ל"ק כלל דרבא לפום שיטתיה דרב דס"ל דטעמא דאפרוח שנולד בי"ט אסור הוא משום מוקצה ולא משום הכנה הוא דקאמר דאפילו לשיטתי' מ"ט שתיק לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים מיהו אכתי ק' לדעת ה"ר אפרים שכתב הטור ז"ל בסימן תצ"ח דעגל שנולד בשבת אסור בי"ט שלאחריו משום הכנה והשתא קשה דאם כן עגל שנולד בי"ט דעלמא יהא אסור גזירה אטו י"ט אחר השבת לרבה דס"ל דגזרינן י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת ולעיל דפריך ומי גזרינן והא תניא כו' תקשי ליה מהנהו ברייתא דקתני בהו דעגל שנולד בי"ט מותר ונראה ליישב דכיון דהא דעגל שנולד ביום טוב מותר מיירי בדקים לן דכלו לו חדשיו וכדאוקימנא בפר"א דמיל' אם כן הוה ליה מילתא דלא שכיח ומילתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן וכמו שתירץ כן בגמרא לעיל על ההיא דבצים במעי אמן ועפ"י זה יש ליישב לדעת הר' יחיאל ז"ל דכיון דהא דאפרוח שנולד בי"ט דאסור לרב משום מוקצה ולשמואל ור"י מותר מיירי בדאיתרמי שנפתחו עיניו דאל"כ אפילו בחול אסור דקי"ל כראב"י דמשנתו קב ונקי וכמ"ש התוס' וכן הוא דעת הרא"ש וכמ"ש הטור בי"ד סי' ט"ו ואם כן מסתמא ודאי שדעת הר' יחיאל ג"כ כדעת אביו הרא"ש אם כן הוה ליה מילתא דלא שכיח דהא סתם אפרוחים ביום לידתן אין מפקחין עיניהם וכמ"ש הר"ן ז"ל ובמילתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן ועיין עוד בזה מ"ש הר"ב טורי זהב והרב מג"א ז"ל סימן הנזכר ודו"ק:<br><b> ולענין </b> הלכה אי קי"ל כרב או כשמואל ואי תימא ר"י כתב הר"ן ז"ל וז"ל והרי"ף לא פסק בזה הלכה משום דאיסתפקא ליה מדקי"ל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי וקי"ל נמי רב ור"י הלכה כר"י עכ"ל ובודאי שכונת דבריו לומר דאיסתפקא לי' משום דקי"ל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי ואם כן לההוא לישנא דקאמר דשמואל פליג אדרב הלכתא כרב וקי"ל רב ור"י הלכה כר"י א"כ לההוא לישנא דקאמר דר"י פליג אדרב הלכתא כר"י והלכך מספקא ליה כמאן מהנהו לישנא פסקי' וכן מבואר מדברי הרא"ש ע"ש ועיין בהרב שיורי כנסת הגדולה סי' תקי"ג בהגהת ב"י ס"ח מה שהקשה בזה שדבריו תמוהים לא זכיתי להבינם כמו שיראה המעיין:<br><b> והרא"ש </b> כתב יש פוסקים כרב משום דב' ברייתות כוותיה ומשנת ר"א קב ונקי ויש שפוסקים כשמואל משום דר"כ ור"א הקשו על דברי רב ושתיק רב והגאונים פסקו כרב כו' וראיתי להרב כנה"ג בחי"ד סימן ט"ו הגהות ב"י ס"א שהקשה וז"ל תמי' לי טובא דמאחר שהוא ז"ל פסק לקמן כראב"י דכל שלא נפתחו עיניו אסור אף בחול אם כן למאי הלכתא הביא מחלוקת רב ור"י באפרוח שנולד בי"ט ומחלוקת הגאונים בפסק ההלכה ולא עוד אלא שנראה שדעתו נוטה למאן דפסק לאסור והלא בלא"ה אפי' בחול אסור דהלכה כראב"י ושמא תאמר דהך מחלוקת לא שייך בדראב"י דהכא מיירי באפרוח שנולד ביום טוב ואתרמי דנפתחו עיניו וכמ"ש התוס' אם כן למה זה כשכתב יש פוסקים כרב כתב דטעמא משום דתרתי ברייתות כותיה ומשנת ראב"י קב ונקי והלא דברי ראב"י אינן ענין לכאן דהכא מיירי כשנפתחו עיניו ואף אם נרצ' לדחו' ולומר דהרא"ש מעתיק דברי הפוסקים כרב ואולי הפוסקים כרב אינם סוברים כדברי התוס' אלא סוברים דהא בהא תליא והרא"ש אע"ג שאינו סובר כן העתיק סברתם כמ"ש לבסוף והגאונים פסקו כרב וכן דעת הרי"ף כו' וגם משנת ראב"י קב ונקי שהם דברי עצמו א"א לומר כן עכ"ל:<br><b> והנה </b> מ"ש ואף אם נרצה לדחות דהרא"ש העתיק דברי התוס' בסתם והפוסקי' כרב אינם סוברים כדברי התוספות אלא סוברים דהא בהא תליא אין דבריו מובנים אצלי דאיך אפשר לומר דהפוסקים כרב ס"ל דהא דרב מיירי בשלא נפתחו עיניו שלא כדעת התוספות דאם כן מאי האי דכתבו יש פוסקים כרב כו' ומשנת ראב"י קב ונקי הא כיון דקי"ל כרב ע"כ לית הלכתא כראב"י שהרי רב לא אסר אלא דוקא בי"ט משום מוקצה אבל בחול כ"ע מודו דשרי והר"ן ז"ל מפני שדעתו שלא כדעת התוס' כתב דמפלוגתא דרב ושמואל שמעינן דלית הלכתא כראב"י ואי ס"ל דקי"ל כראב"י אם כן איך כתבו הלכה כרב הא רב ע"כ פליג אדראב"י מדלא אסר אלא בי"ט וא"כ הו"ל ב' דסתרן אהדדי:<br><b> ולע"ד </b> נראה שכונתם דבאו להוכיח דקי"ל כרב דאפרוח שנולד בי"ט אי איתרמי דנפתחו עיניו אסור משום מוקצה ולא כשמואל ור"י דס"ל דמותר מטעמא דמתיר עצמו בשחיטה מדקאמר ראב"י אף בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו משמע דה"ק דלא מבעיא בי"ט דאסור מטעם מוקצה אלא אפילו בחול דליכא טעם מוקצה אסור לפי שלא נתפתחו עיניו ואי סב"ל כר"י דאפרוח שנולד בי"ט ליכא משום מוקצה אם כן מאי אף בחול דקאמר הא לדידיה טעמא די"ט נמי משום שלא נתפתחו עיניו ומאי רבותה דחול טפי מי"ט ואם איתא הכי הול"ל ראב"י אומר בין בי"ט בין בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו דהוה משמע דטעמא דלא נתפתחו עיניו אתרווייהו קאי אחול ואיום טוב מדקאמר אף בחול אסור משמע דבי"ט מודה לת"ק דבלאו טעמא דלא נתפתחו עיניו אסור משום מוקצה כנ"ל:<br><b> והרב </b> שה"ג ז"ל כתב שדעת הרי"ף לפסוק כר"י לפי שרב ור"י הלכה כר"י והק' עליו הרב בני שמואל דאיך אפשר לומר שהרי"ף פוסק כר"י הא כתב הרי"ף ז"ל ועגל שנולד בי"ט מותר הואיל ומוכן אגב אמו ואי באפרוח שרי מטע' הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ל"ל טעמא דמוכן אגב אמו דמשמע דבעומדת לגדל ולדות אסור וכמו שדקדק הוא עצמו בלשון סמ"ג שהצריך מוכן אגב אמו וכן כתב בהדייא וז"ל ועגל דשרי דוק' בעומדת אמו לאכיל' אבל עומדת לגדל ולדות אסור לדעת רבי' ומפשט דבריו משמע שדברי עצמו הן ולא מדברי האשירי שכתב לעיל מינה הא ת"ל דיהא מותר מטעמא דהואיל ומתיר עצמו בשחיטה אלו דבריו יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> נראה ליישב ע"פ מ"ש המאירי בשיטה כ"י שדעת הרז"ה דתרתי בעינן לרב מתיר עצמו בשחיטה ומוכן אגב אמו דעגל שנולד בי"ט תרוייהו איתניהו ביה משום שהוא מפרש מ"ש הואיל ומתיר עצמו בשחיטה מכלל איסור אבר מן החי קאמר ושלא כפירש"י אבל אפרוח בי"ט דליכא אלא טעמא דמתיר עצמו בשחיטה וביצה דליכא אלא טעמא דמוכן אגב אמו לא שרי ותמה על פי' זה דאם כן איך הזכיר ברייתא זאת דאתיא כותיה דרב טעמא דמוכן אגב אמו בלבד היל"ל זה מוכן אגב אמו ומתיר עצמו בשחיטה וזה אין לו אלא שמתיר עצמו בשחיטה גם ברייתא דמסיי' לשמואל קשה דכיון דמספיק לו טעמא דמתיר עצמו בשחיטה לבד הי"ל להזכיר טעם זה לתרוייהו דלפי דבריו בעגל נמי שייך טעמא דמתיר עצמו בשחיטה ומה הוצרך להזכיר טעמא דמוכן אגב אמו (וכן הק' הרב בני שמואל ומהתימה עליו דהי"ל לפרש דקושיא זאת לא שייכא אלא לפי פי' הרז"ה לא לפרש"י) ומכח זה כתב כי העיקר כפרש"י ז"ל דהק' הואיל ומתיר עצמו בלידתו להיות ניתר בשחיטה אבל קודם לידתו היה אסור משום שרץ והלכך בעגל שנולד לא שייך טעמא דמתיר עצמו בשחיטה שהרי קודם לידתו נמי היה לו היתר בשחיטת אמו או בשחיט' דידיה דבן פקוע' ניתר בד' סימנין וכי קאמרי ליה ר"כ ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד בי"ט לאו למימרא דלשמואל ור"י דס"ל דאפרוח שנולד בי"ט מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה היינו נמי טעמא דעגל שנולד ביום טוב דהא ליתא דהאי טעמא לא שייך בעגל אלא ה"ק נהי דטעמא דמתיר עצמו לית לך מ"מ הרי אנו רואים בעגל שנולד ביום טוב שהוא מותר מאיזה טעם שיהיה כדתנן בפרק א"צ ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן ומה בין אפרוח זה לזו אלו תורף דבריו בקיצור יע"ש ואם כן מעתה דברי הרב שה"ג הן מצודקים דאע"ג דס"ל דהרי"ף פסק כר"י דאפרוח שרי דהואיל ומתיר עצמו בשחיטה אפילו הכי הוצרך למיהב טעמא בעגל שנולד בי"ט משום דמוכן אגב אמו משום די"ל דס"ל כפרש"י והלכך בעגל שנולד ביום טוב לא שייך טעמא דמתיר עצמו בשחיטה ומשום הכי בעומדת לגדל ולדות אסור משום מוקצה אכן לדעת הסמ"ג דסבירא ליה כר"י ור"ת דמוקצה בי"ט מותר ק"ל שפיר דל"ל טעמא דמוכן אגב אמו דמשמע דבעומדת לגדל ולדות אסור הא איהו סבירא ליה דמוקצה בי"ט מותר כנ"ל ובהכי ניחא מה שכת' הטור בסימן תצ"ח וז"ל עגל שנולד בי"ט מותר לשחוט אותו ודוק' אם האם עומדת לאכילה אבל אם האם עומדת לגדל ולדות אסור לר"י דאית ליה מוקצה וקשה דכיון דבסימן תקי"ג הביא מחלוקת באפרוח שנולד בי"ט דיש מתירין והגאונים אוסרים אם כן איך כתב כאן בסת' דבעומדת לגדל ולדות אסור לר"י היל"ל ולומר דהיינו דוקא לדעת הגאונים האוסרים אפרוח שנולד בי"ט אבל לדעת היש מתירין מטעמ' דמתיר עצמו בשחיטה דעומדת לגדל ולדות נמי שרי מה"ט והרב ב"ש נדחק בזה וכתב דלדעת האוסרים באפרוח הוא דקאמר וזה דוחק אכן ע"פ מ"ש הנה נכון דהטור סבירא ליה כפרש"י והלכך בעגל לא שייך טעמא דמתיר עצמו בשחיטה וכמ"ש כנ"ל ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (פא) </b> אמנם בי"ט דעלמא ס"ל לרב כו'. זה תמוה דמה בכך דרב ס"ל דלא גזרינן כו' הא אנן קיי"ל כרבה דס"ל דגזרינן יו"ט דעלמא אטו יו"ט שאחר השבת וא"כ לדעת הטור בשם ה"ר יחיאל דס"ל דשייך הכנה באפרוח שנולד בשבת א"כ הא ממילא בנולד ביו"ט נמי אסור משום גזירה הנ"ל ואיך הביא הטור פלוגתא בזה דיש מתירין כשמואל ואיתימא ר' יוחנן הא למאי דקיי"ל כרבה בהכנה ובגזירה יו"ט דעלמא אטו יו"ט אחר השבת ע"כ אפרוח שנולד ביו"ט אסור משום הכנה ומשום גזירה הנ"ל:<br><b> (פב) </b> ולעיל דפריך ומי גזרינן כו'. לענ"ד לק"מ די"ל דהנהו ברייתות אתיין כת"ק דר' יהודה משום ר"א בסוגיין דף ד' ע"א דס"ל דנולדה בשבת תאכל ביו"ט כו' דלית לי' הכנה ומש"ה עגל שנולד ביו"ט מותר ורבה ס"ל כר' יהודה משום ר"א דעדיין הוא מחלוקת ולב"ה אית להו הכנה וכנ"ל ודוק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכן </b>
+<b> בהמת קדשים כו'.</b> כתב ה"ה ודע שיש נותנין טעם לאיסור ראי' מומין כו' ויש מי שכתב משום דמחזי כמתקן כ"כ רש"י ד"ה אין זה מן המוכן לאו משום מוקצה אסר דהא לית ליה לר"ש מוקצה אלא לפי שמתירו בי"ט נראה כמתקן וק"ל דלפי טעם זה אמאי אסר ר"ש לראות מומין שנולדו בי"ט ומ"ש מהא דאמרינן לעיל בפ"ב גבי הטבלת כלים דקאמר רבא דה"ט משום דנראה כמתקן ואפי' הכי קתני בברייתא התם דכלי שנטמא בי"ט מטבילין אותו מטעמא דכיון דאי אפשר לאטבולינהו מעי"ט הוה ליה כמכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן בעי"ט וא"כ דכוותא נמי הוה ליה למשרי בנולד בו מום בי"ט אע"ג דהו"ל מתקן ויש ליישב דשאני טבילת כלים דלא מיחזי מתקן כולי האי כיון דאפי' קודם טבילה היה הכלי ראוי לטמאים ולמי שאינו אוכל חולין בטהרה וכמ"ש ה"ה בפ"ד מה' הנז' דין י"ח יע"ש משא"כ כאן דהוה ליה מתקן גמור מיהו אכתי קשה מהא דגרסי' בפ' משילין דף ל"ז דפירי דטבילי בי"ט כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה מפרישינן בי"ט אע"ג דהגבהת תרומות ומעשרות הוה ליה מתקן גמור ואפילו הכי שרינן כל שא"א לתקנו מעי"ט וא"כ ה"נ הו"ל למשרי ויש לחלק ודו"ק:<br><b> ובמ"ש </b> הרב המגיד משם יש מי שאומר דה"ט דאין רואין מומין בי"ט מפני שיבא לטלטל לפעמים מה שאינו ראוי שאם ימצא שאין המום מום נמצא שאין הבהמה ראויה ואי אפשר שלא לטלטלה וכן הוא דעת הראב"ד בהשגות ק"ל דא"כ מאי טעמא דרבה ב"ר הונא דקאמר דבכור שנולד הוא ומומו עמו מבקרין אותו לכתחילה הא כיון דטעמא דאין רואין מומין היינו משום שיבא לטלטל מה שאינו ראוי אם כן ה"נ איכא למיחש בבכור שנולד ומומו עמו שמא ימצא שאין המום מום ונמצא מטלטל מה שאינו ראוי ובשלמא לדעת י"מ דה"ט משום דהו"ל מתקן איכא למימר דבהא פליגי רבה ב"ר הונא ורב נחמן דרבה ב"ר הונא ס"ל דכיון שנולד ומומו עמו שלא היתה בו חזקת איסור מעולם אין בזה משום תיקון ומשום הכי שרי אפי' לכתחילה ור"נ דאסר לכתחילה היינו משום גזרה אטו נולד מעי"ט וא"נ דכיון דהא מיהא בלא ראית חכם אסור למשחטיה הו"ל מתקן קצת ומשום הכי אין מבקרין לכתחילה אכן לדעת הראב"ד ק' ואפשר לומר דודאי לרבה ב"ר הונא דס"ל דבכור שנולד ומומו עמו מבקרין אותו לכתחילה ע"כ דס"ל דטעמא דאין רואין מומין בי"ט היינו משום דהו"ל מתקן כפירש"י אמנם מה שהוצרכו לזה היינו לר"נ דס"ל דבכור שנולד ומומו עמו אין מבקרין דק"ל דאי ס"ל לר"נ דטעמא דאין רואין מומין בי"ט היינו משום מתקן אם כן בבכור שנולד ומומו עמו מאי מתקן איכא הא לא היה בו חזקת איסור מעולם ומש"ה הוצרכו לומר דה"ט דר"נ משום דס"ל דטעמא דאין רואין מומין משום שמא יבא לטלטל מה שאינו ראוי הילכך אפילו בבכור שנולד ומומו עמו איכא למיחש הכי ובהא פליגי רבה ב"ר הונא ור"נ דלרבה בר"ה ה"ט משום מתקן ולר"ן ה"ט משום שמא יבא לטלטל מה שאינו ראוי וכן מדוקדק מהשגת הראב"ד שתפס השגתו על דין בכור שנולד הוא ומומו עמו ולא בדין הקודם משמע דבדין הקודם בלאו האי טעמא נמי הוי שרי כנ"ל נכון ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (פג) </b> דה"ט דאין רואין מומין בי"ט כו'. קשה לי למאי דבעי הש"ס למפשט האבעיא אי יש מוקצה לחצי שבת בסוגיין דף כ"ו ע"ב מהא דקתני ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן. ודחינן כגון דיתבו דייני התם וא"כ יקשה אמאי אין מבקרין לכתחלה ביו"ט (כדמוכח ממתניתא דאייתי ר' אושיעא) הא בדיתבו דייני התם לא שייך למגזר משום טלטול ואי משום נגיעה הרי בנגיעת מוקצה אין איסור. ועוד דהא האי בכור לאו מוקצה הוא כיון דמעיקרא הוא חזי אגב אמו דמה"ט קתני התם דאם בקרו מבוקר ושוחטין אותו ביו"ט וצ"ע:<br><b> (פד) </b> שאם ימצא שאין המום מום כו'. כבר הבאתי לעיל מאי דדחי הש"ס פשיטות האבעיא אי יש מוקצה לחצי שבת בהא דקאמר דמיירי דיתבו דייני התם ואי כדבריו דא"א למבחן אי מום גמור הוא אלא ע"י טלטול א"כ הא אפי' בדיתבי דייני התם הרי אדחי לי' קודם הטלטול הזה משום מוקצה ואחר האי טלטול כשראו הדיינים שהוא מום גמור אשתרי וא"כ הרי סוף סוף שמעינן מינה דאין מוקצה לחצי שבת:<br><b> (פה) </b> ורב נחמן דאסר לכתחלה היינו משום גזירה אטו נולד מעי"ט. תמהני דהמחבר ז"ל סותר בזה את דברי עצמו שהרי כתב לעיל בדף ל' סוף ע"ב דלא תיקשי לה"ר אפרים דס"ל דעגל שנולד בשבת אסור ביו"ט שלאחריו משום הכנה מהך ברייתא דקתני עגל שנולד ביו"ט מותר ולמה לא נגזור יו"ט דעלמא אטו יו"ט שאחר השבת ותירץ בזה משום דלא משכחת לה אלא בעגל דקים לן בי' דכלו לו חדשיו והו"ל מלתא דלא שכיחא ולא גזרו בי' רבנן כמו שלא גזרו על ביצים במעי אמן וא"כ לפ"ז הכא גבי בכור שנולד ביו"ט הוא ומומו עמו הא ע"כ מיירי נמי בדקים לן בי' שכלו לו חדשיו והרי הו"ל נמי מלתא דלא שכיחא ואמאי נגזור בי' אטו נולד מערב יו"ט דבאמת הרי קיי"ל בזה כרב נחמן דלכתחלה אין מבקרין אותו ביו"ט כמבואר בש"ע א"ח סי' תצ"ח סעיף ט' ובביצים הנמצאים במעי אמן הא קיי"ל דמותר לאוכלן ביו"ט כמבואר שם בסי' תקי"ג סעיף ז' ואפי' ביו"ט שלאחר השבת נמי מותרין:<br><b> ועוד </b> אני תמה במ"ש המחבר גזירה אטו נולד מעיו"ט הא אם נולד מעיו"ט הוא ומומו עמו נמי לא היתה בו חזקת איסור מעולם ואינו מתקן כלל בזה ונשתרי נמי ואפי' ביו"ט ואי כונתו דנולד מעיו"ט תמים ואח"כ נפל בו מום א"כ הי"ל לומר גזירה אטו נפל בו מום לאחר לידתו. ועוד אי נימא הך גזירה דגזרינן נולד עם מומו ביו"ט אטו נולד מעיו"ט א"כ אמאי בדיעבד מותר הא בנולד מעיו"ט אפי' בדיעבד אסור וצ"ע:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וצריך </b>
+<b> לזמן מבערב ולומר אלו ואלו אני נוטל כו'.</b> שם בגמ' אמרינן רבא אמר לעולם למפרע והכא ה"ט דלמא מטלטל ושביק כו' וקמטלטל מידי דלא חזי ליה ופירש"י ד"ה רבא אמר וז"ל דילמא למחר מטלטל ובודק השמנים כו'. נמצא מטלטל מה שלא הזמין שהרי לא היה דעתו אלא בכדי צורכיו כו' ע"ש הנה מדברי רש"י ז"ל הללו ולעיל בד"ה לית לי' ברירה שכתב וז"ל וכי שקיל למחר דלמא לא הני הזמין והוא לא הזמין את כלם נראה שחולק אמ"ש מרן הב"י בסי' תצ"ו משם הגהות אשרי וז"ל ואין אדם יכול להזמין אלא מה שהוא צריך ואם הזמין יותר לא הויא הכנה וכ"כ משם רי"ו וז"ל אם זמן כל השובך וא"צ אלא לזוג אינו מועיל עד שיאמר זה וזה אני נוטל וכ"כ עוד שם דאפשר דרי"ו חולק אהגהות אשרי דשאני התם שכלל כל השובך לכך לא הוי הזמנה אבל היכא שפרט ב' זוגים והוא לא היה צריך אלא לזוג אחד אפשר דיודה דהוי הזמנה כדמשמע מפירש"י ולפי הנראה שהרב ז"ל רצה להשוות דעת רי"ו לדעת רש"י ז"ל:<br><b> ולע"ד </b> אין נראה כן מדברי רש"י ז"ל שכתב והוא לא הזמין את כולם משמע דאם הזמין את כולם אפי' א"צ אלא לזוג א' מהני שלא כדעת רי"ו ומהתימה על הב"ח שכתב שממה שכתב רש"י ז"ל בד"ה מידי דלא חזי כל אותן שטלטל יותר על צורכו מוקצים הם נראה דס"ל דאפילו הזמין כל היונים שבשובך אין הזמנה מועלת אלא למה שהוא צריך כדעת הג"א והוא תימא דאדרבה מדברי רש"י מוכח איפכא כמ"ש ומ"ש רש"י כל אותן שטלטל מוקצין הם מיירי בשלא הזמין את כולם כמ"ש קודם ועיין בפר"ח סימן הנז' ס"ק י"א מ"ש להשוות דעת רש"י עם רי"ו והם דברים דחוקים ע"ש. ולע"ד נראה שרש"י אזיל ומודה לדין רי"ו דמאי דמשמע מדברי רש"י דאם הזמין את כולם הזמנה מועלת היינו למאי דבעי תלמודא השתא למימר דה"ט דבעינן שיאמר זו"ז אני נוטל דילמא מטלטל ושביק וקמטלטל מידי דלא חזי ליה אהא הוא דכתב רש"י דהיינו בשלא הזמין את כלם דנמצא השתא דכל אותן שטלטל מוקצים הן אבל כשהזמין את כלם ה"נ דמהני הזמנה דליכא השתא חשש מוקצה אמנם לא"נ דקאמר תלמודא דזמנין דמשתכחי כולהו כחושים ושבק להו ואתי לאמנועי משמחת י"ט לא מהני מה"ט דכל שלא בירר דבריו ואמר זו"ז אני נוטל איכא למיחש להכי וניחא השתא מאי דהוצרך תלמודא לומר א"נ כו' דק"ק אמאי אצטריך להאי טעמא הא כבר תירצו לה שפיר אכן כפי מה שכתבתי ניחא דתלמודא ה"ק א"נ אפילו כשהזמין את כולם דהשתא ליכא למיחש דילמא מטלטל ושביק כו' אפילו הכי לא מהני משום דזמנין דמשתכחי כולהו כחושים ומימנע משמחת י"ט ונמצא א"כ דבמידי דליכא למיחש להכי אפי' הזמין יותר מכדי צרכו ס"ל לרש"י ז"ל דמהני הזמנה ושלא כדעת הג"א ז"ל וכן נראה ממ"ש בירושלמי פרק המביא הביאו הפר"ח ז"ל סימן תצ"ה ס"ק ד' דגרסינן התם וחכמים אומרים עד שירשום מחלפא שיטתייהו דרבנן דתנינן תמן בה"א עומד ואומר זו"ז אני נוטל כלומר דהתם ביונים צריך להזמין ממש מה שרוצה לאכול אבל בפירות אע"פ שמיחד זוית אחת ואומר מכאן ועד כאן ומסתמא אין קצבה לאכילת פירות ומזמין יותר ממה שיצטרך ואעפ"כ הויא הזמנה ומשני אינון אית להו חומר בדבר שיש בו רוח חיים עיין שם בפר"ח ואפשר דמ"ש בירושלמי אינון אית להו חומר כו' דה"ט דכל שלא בירר דבריו איכא למיחש דילמא משתכחי כולהו כחושים ומימנע משמחת י"ט כמ"ש ודוקא בב"ח איכא משום שמחת י"ט אבל בגרוגרות וצמוקים ליכא משום שמחת י"ט ודוק ומצאתי להרב המאירי בשיטה כ"י וז"ל ומיהו אי עביד הכנה לכל יונים שבשובך ה"נ דמהני וכן נ"ל מתוך פרש"י שכתב מטלטל ושביק שהרי לא היה בדעתו אלא בכדי צרכו אלמא דאי פריש ומכין לכולהו שפיר דמי אלא דלא נקיט ליה מאי דלא שכיח אבל דעת הרב הגדול ז"ל שאין הכנה אלא למה שצריך עכ"ל ודוק:
+
+Halakhah 6
+
+<b>זימן </b>
+<b> שחורים ולבנים כו'.</b> משנה שם זימן שחורים ומצא לבנים ופי' רש"י ולא היה שם עוד ולמחר מצא הכל לבנים כו' וראיתי להפר"ח ז"ל שכתב בסימן הנזכ' ס"ק י"ב וז"ל פירוש לפי שהזמין כל השובך ולא יש שם עוד קינין אחרים דאי לא היכי מסייעינן מינה לר"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב הא במתני' כולהו קרובים נינהו ולפיכך אזלינן בתר רובא ואמאי צריכין לדחויי בדף לדחי הכא איכא קינים אחרים וכ"ת לגמ' גופא ת"ל לא קשיא דמתני' הכי דייקא דקתני זימן שחורים ולא קתני זימן משחורים ומלבנים אלמא דכל מאי דאיכא בשובך זימן עכ"ד וכ"כ בשיטה מקובצת למהר"ב משם רבו וכ"ע וז"ל אלא דק"ל קצת דהא סיפא קתני בתוך הקן ומצא לפני הקן ע"כ בדאיכא אחריני בשובך מיירי מדקתני סיפא ואם אין שם אלא הוא וכיון שכן רישא דקתני ג' ומצא ב' כו' וכן זימן שחורים בדאיכא אחריני מיירי וצ"ע ע"כ ולדידי מהא לא איריא דסיפא דקתני ואם אין שם מיירי בדליכא שובכים אחרים בתוך נ' אמה וכגון דקיימא בקרן זוית וכדאמרינן בגמ' ורישא מיירי בדאיכא שובכים אחרים בתוך ן' אמה משום הכי אמרינן דאסורים שמא מאותן שובכים באו לכאן ומשום הכי הוא דהוה בעי לסייועי מינה לר"ח דהשתא לא הוו כולהו קרובים אמנם אי מתני' מיירי בדאיכא באותו שובך קינים אחרים שלא זימן לא הוה מסייעינן מינה לר"ח דהא כולהו קרובים נינהו באותו שובך אמנם הא ק"ל דאפי' נימא דמתני' מיירי בדאיכא באותו שובך קינים אחרים שלא זימן שפיר מייתי' מיניה סייעתא לר"ח דאע"ג דכולהו קרובים מ"מ כיון דהנהו קינים שהזמין הם קרובים יותר רוב וקרוב מיקרי ותדע לך מדאמר בפרק לא יחפור דכ"ג מתיב ר"ז והיה העיר הקרובה ואע"ג דאיכא אחריתי דנפיש מינה ופרש"י שאע"פ דאיכא אחריתי דנפיש מינה ברוב עם עכ"ל משמע מדבריו דאע"ג דב' קרובות כל שזה רחוקה ממנה קצת רוב וקרוב מיקרי וכן משמע בהדייא מדאמרינן התם עוד אמר אביי אף אנן נמי תנינא דם הנמצא בפרוזדור ספקו טמא שחזקתו מן המקור הוא בא ואע"ג דאיכא עלייה דמקרבא טפי הרי דאע"ג דחדר ועלייה קרובים נינהו אפ"ה כיון דעלייה קרובה יותר קרי ליה רוב וקרוב ומייתי מינה סייעתא לר"ח וא"כ ה"נ דכוותה וזה נראה דעת הרשב"א שכתב בשיטה מקובצת יע"ש ובהא ניחא מה שהקשה הרב ח"ה ז"ל דף כ"ד במ"ש התוס' בד"ה הג"ה ש"מ רובא דאורייתא וז"ל חשיב ליה רובא דליתיה קמן דברובא דאיתיה קמן לא צריך למידק ש"מ דקרא כתיב כו' והקשה הרב הנזכר וז"ל צ"ע לפ"ז מאי קשיא להו לעיל בד"ה רוב וקרוב דמאי קמ"ל ר"ח רוב וקרוב כו' הא מתני' היא ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ובנמצא הלך אחר הרוב משמע אפי' נמצא קרוב למוכרת בשר נבלה מאי קושיא הא איכא למימר דמהך מתניתין לא שמעינן אלא ברובא דאיתיה קמן כדאמרינן בפ"ק דחולין דהך דט' חנויות הוה רובא דאיתיה קמן ואשמעינן ר"ח דאפילו ברובא דליתא קמן הולכין אחר הרוב דהכי משמע מתוך שמעתין דר"ח אפילו ברובא דליתיה קמן ע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד אפשר לומר דמשום הכי לא תי' התו' כן משום דמשמעתין דאפילו ברובא דאיתיה קמן לא שמעינן לה ממתניתין אלא מדר"ח הוא דשמעינן לה מדקאמרינן לימא מסייע ליה לר"ח כו' והוצרכו לאוקמא בדף ואי איתא דברובא דאיתיה קמן כ"ע מודו דהלך אחר הרוב וכמתני' דט' חנויות א"כ מאי סייעתא איכא הא איכא לאוקמא בדאיכא קינים אחרים שלא זימן באותו שובך דהשתא הוי רובא דאיתיה קמן דבהא כ"ע מודו אלא משמע דאפילו רובא דאיתיה קמן מדר"ח הוא דשמעינן לה כנ"ל נכון ודוק ומצאתי להמאירי ז"ל שכתב וז"ל ואיכא דמוכח מינה דאי ליכא דף מיהא מותר דבתר קרוב אזלינן ואין נראה לי דהא קיימא לן כר"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב ואע"ג דבגמ' מדחי לה לרווחא דמילתא קאמר ואפילו לפי דבריהם אם היו בשובך יונים אחרים שלא הזמין הא איכא נמי רוב וקרוב אלא דאיכא מ"ד דבתר קרוב טפי אזלינן דהיינו חור הסמוך לו וכבר פירשנו היפך דבריהם עכ"ל ולא ידעתי מה יענה להאי דדם הנמצא בפרוזדור דאע"ג דכולהו קרובים נינהו אפ"ה מסייעינן מינה לר"ח וצ"ע. ובגופא דשמעתתא איכא למידק דהיכי מסייעינן מינה לר"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב והא איכא למימר דרוב וקרוב לא אזלינן בתר רובא מדין ודאי ואפילו להתיר כדס"ל לר"ח וכמו שפי' רש"י אלא דס"ל למתני' דרוב וקרוב ספקא הוי הי מנייהו עדיף ואזלינן לחומרא מש"ה קאמר דאסורין וכה"ג כתבו התוס' בפ' לא יחפור ד"ה דתני וז"ל ונ"ל דאפי' אי גרסינן דתני לא מדברי רבא הוא אלא תלמודא הוא דמייתי לה ושפיר הוה מוכח אביי ממתני' דנדה דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אע"ג דקתני ספקו טמא ע"כ לא ספקא הוא מדתני ר"ח וחייבין עליו על ביאת מקדש יע"ש הרי שכתבו בפי' דאי ממתני' לא הוה מסייעינן לר"ח אלא הוה אמינא דמשום ספק הוא דקאמר טמא וא"כ ה"נ נימא הכי דאסורין דקתני מתני' מספק הוא ומ"ש שם בד"ה לימא וז"ל וליכא למימר דשרייא משום דס' ערלה בח"ל מותר דהא אית דלית ליה כר"ח אלא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב הוה ליה ודאי ערלה אין כוונתם ז"ל לומר דאי לא אזלינן בתר רובא ע"כ אית לן למיזל בתר קרוב אבל לומר דספקא הוי הי מינייהו עדיף הא לא אמרי' דא"כ נמצאו דבריהם סותרים דאיך כתבו דאי ממתני' דנדה גרידא ה"א דספקו טמא דקתני ספקו ממש קאמר ולא הוה מסייעינ' לר"ח הא ע"כ לומר דמתני' כר"ח ס"ל דאמרינן הלך אחר הרוב וספקו טמא ע"כ לאו ספק ממש קאמר דאי לית ליה דר"ח ה"ל לומר דספקו טהור משום דאזלי' בתר קרוב אלא כונתם לומר דכיון דמספקא לן הי מינייהו עדיף ואפשר דקרוב עדיף דלא הו"ל לרבינא למישרייה דהא אי קרוב עדיף הו"ל ודאי ערלה ואין זה כשאר ס' ערלה דעלמא דהס' הוא במציאות משא"כ הכא דהו"ל ס' דדינא דמס"ל אי אזלינן בתר קרוב או בתר רוב בהא ודאי אזלינן לחומרא דאי קרוב עדיף הו"ל ודאי ערלה וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתא ואולי י"ל משום הכי לא משני תלמודא דאסורין דקתני משום ס' הוא דאכתי הוה ק"ל דהניחא לר"א דס"ל התם בדף ד' דכל ספקא דרבנן בדבר שיל"מ לחומרא אלא לר"פ ולהנך אמוראי דס"ל דספקא דרבנן לקולא אפי' בדשיל"מ מאי א"ל דה"נ הוה לן למיזל לקולא ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מה </b> שחקר בדין אם יוני מוקצה נחשבין דשיל"מ ודעתו לומר כיון דחוזר ונאסר לשבת ויו"ט הבא לא נקרא דשיל"מ והנה בחידושי מכבר כתבתי דאינו דומה לחמץ שכל זמן שהחמץ בעין אין בידו להתיר איסורו ולהסיר איסורו ממנו אבל במוקצה הרי בידו מהיום להכין אותו תמיד וא"כ כיון שהמתיר בידו אף שאינו בודאי כל שהוי בידו נחשב דשיל"מ וכעת נראה דתינח להסוברים דאף ביונים גדולים מהני זימון אבל להסוברים דבגדולים המחוסרין צידה לא מהני זימון ואוקי לה להך דינים ביונים קטנים שלא פרחו א"כ תינח בשבת הזה שהם קטנים עדיין מועיל להם זימון אבל הרי בחמץ מתוך שעתיד לאסור רק בשנה אחרת נחשב חוזר ונאסר א"כ ה"נ הרי לאח"ז הרי עתידין להתגדל ואז לא יועיל להו זימון וא"כ סוף סוף יאסרו לאח"ז אם יבואו לכלל צידה וסוף סוף חוזרין לאיסורן ואין לומר דבידו לקשור הכנפיים מעיו"ט ז"א דבאופן היכי שצריך למעשה ממש גם בחמץ נימא דבידו לאוכלו בזמן היתר או יחרכו קודם זמנו ובחרכו קודם זמן מותר לאחר זמנו ובע"כ כל היכי דמחוסר מעשה לא נחשב זה יש לו מתירין ודוקא בהזמנה לבד י"ל כיון דא"צ לזה מעשה רק אמירה בעלמא ולא מעשה בגוף הדבר נחשב יש לו מתירין כעין דאמרינן בעלמא שאני מחוסר אמירה ממחוסר מעשה גם שאני היכי דצריך לעשות שינוי בגופו מהיכי שא"צ לעשות שינוי בגופו אבל במה שצריך לקשור א"כ הוי שינוי בגופו וכך לי כמו בחמץ אם יחרכנו קודם זמנו אך נראה דא"ש והוא דהנה טעם הר"ן דדשיל"מ אינו בטל מכח דהוי מב"מ ונראה דאף באומרים הטעם מכח עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר נראה דגם ס"ל הך טעמא דאל"כ תקשה למה בחמץ לא הוי דשיל"מ מכח דחוזר ונאסר לשנה הבא מה בכך הרי סוף סוף אם יאכלנו למחר יאכלנו בהיתר ועכשיו ע"י איסור אך הכונה דבאמת ס"ל לכ"ע דהטעם דהוי כמין במינו רק דהוי קשה להו דמה בכך דהן אמת דכל זמן שהוי בעולם לא שייך בי' ביטול דאינו דומה לכל איסורים דהם אסורין לעולם ואין להם היתר לכך תיכף כשנתערב בטל הוא אף טרם אכילתו רק כבר נתבטל שוב כשאכלו אכלו בהיתר שכבר נתבטל אבל דשיל"מ כל זמן שאינו אוכלו לא בטל ממילא דכל זמן שהוא בעולם ומוכן לשהות למחר ויחזור להתירו א"כ הוי בכלל היתר והוי כמב"מ ולא בטל אך היינו דוקא כל זמן שהוא בעינא דאז אף שהשתא אסור הוא מ"מ אם ישתהא כמות שהוא עכשיו עד למחר יחזור להיתרו שם היתר עליו והוי כמב"מ אבל אם אכלו באמת היום א"כ אגלאי מלתא למפרע שלא נשתהא עד למחר ולא חזר להיתרו שוב נתבטל למפרע כיון דלא נשתהא עד זמן היתר א"כ באמת היום אסור הי' לכך אם כבר נאכל באמת נתבטל למפרע ולכך לא הוי ניחא להו בטעם הר"ן לבד דהוי מב"מ דכיון דעכשיו אסור הוא וכבר נאכל ולא נשאר על זמן היתר א"כ לא הוי כמב"מ ובפרט אף לדעת הר"ן צ"ל דהטעם הוא מכח שראוי על למחר דאל"כ למה קיי"ל היכא שהמאכל מתקלקל לא הוי דשיל"מ והרי אכתי הוי מב"מ להר"ן ובחי' מכבר ביו"ד סי' ק"ב הערתי בזה וכעת נראה דגם להר"ן הוי עיקר טעמו מכח דעומד לחזור להיתרו ודומה למה דאמרינן כל העומד לשרוף כשרוף דמי וכו' ונהי דשם לא קיי"ל כן מ"מ כאן ס"ל להר"ן כיון דעומד להיות ניתר ממילא דבשלמא כל העומד לשרוף כיון דעכ"פ מחוסר מעשה לכך לא אמרינן בי' כל העומד אבל בדשיל"מ דיש לו היתר ממילא ע"י זמן ואדרבא אם לא יאכלנו וישייר אותו עומד להיות ניתר וכל העומד להיות ניתר נחשב כאלו כבר הי' היתר והוי מב"מ ולא בטל ולכך היכי שהמאכל מתקלקל דאינו עומד להיות ניתר שפיר שם איסור עליו ואזלינן בתר השתא ובטל הוא לכך ס"ל להני פוסקים דאף באינו מתקלקל כיון דכבר אכלו שוב אגלאי מילתא למפרע דלא עמד להיות חוזר להיתרו וכיון דשוב אינו עומד לחזור להתירו שפיר בטל לי' למפרע אך אם מתחלה קודם שאכלו לא נתבטל ממילא רק אחר האכילה יתבטל למפרע א"כ עכ"פ בשעת אכילה אכלו באיסור ואינו דומה לשאר איסורים דקודם אכילה כבר בטל לי' ונעשה היתר ובשעת אכילה בהיתר אכלו אבל זה בשעת אכילה עדיין אסור הוא וא"כ בשעת אכילה הוי כאוכל איסור ולכך דייקי בלישנא שפיר ואמרו עד שתאכלנו באיסור שבשעת אכילה אכלו באיסור תאכלנו בהיתר וא"כ זה הכל היכי דשייך לומר דהוי מב"מ אבל באם חוזר לאיסורו לשנה הבאה א"כ לא הוי מב"מ דאין שם היתר עליו דחוזר לאיסורו ובפרט לפמ"ש מדויק יותר כיון דעיקר הטעם דהוי מב"מ מכח דעומד לחזור להתירו וא"כ בזה אם נחשב עומד לחזור להיתרו הרי עומד לחזור לאיסורו ג"כ והרי כן חוזר חלילה שבפסח אסור ולאחה"פ מותר ומ"ט יהי' נחשב טפי עומד להיתר מאיסור דשקולין הם ושוב אזלינן בתר השתא דהשתא אסור הוא והוי כמבשא"מ ובטל לי' שפיר וא"כ גם עכשיו היתר הוא כיון דכבר בטל לי' ונעשה היתר לכך לא הוי דשיל"מ וא"ש ולפ"ז נראה דהיינו דוקא גבי חמץ וכה"ג דההיתר הוי היתר לעולם ורק איסור מעורב בי' וכשיגיע פסח הבא החמץ חוזר לאיסורו אבל ההיתר נשאר היתר לעולם לכך לא הוי מב"מ אבל הכא במוכן אמת היום הכין אבל לשבת הבאה ממ"נ אם יזמין יזמין כולם ואם לא יזמין או יהי' נעשין מחוסרין צידה א"כ כולם יהי' כך וכיון שכולם יאסרו כן הדר הו"ל שקולים והוי מב"מ ואינו בטל ושפיר הו"ל דשיל"מ וא"ש ודוק עיין בהר"ן נדרים ותבין שפיר. ומה שהאריך השעה"מ ליישב דברי התוס' שם דהקשו לבטל ברוב מאן דקארי לה מה קארי לה הרי הוי דשיל"מ עיי"ש ונראה דלכאורה הי' נראה מטעם חדש לא שייך בגוזלת דין דשיל"מ והוא עפמ"ש הצל"ח בפ"ק דפסחים דבטלטול לא שייך דשיל"מ די"ל דרוצה לטלטל גם היום גם מחר עיי"ש ולפ"ז נראה כיון דהטעם בדשיל"מ מכח דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וא"כ הכא בגוזלת ממ"נ איסור הטלטול לשחטו בזה לא שייך דשיל"מ ולענין זה שפיר מבטיל בטיל לי' ולכך מותר לו לטלטל לשחטו דבטלטול לא שייך דשיל"מ ואחר השחיטה לענין אכילה לא שייך דשיל"מ דבזה לא שייך עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דאם ימתין עד למחר אוכלו יותר באיסור דהרי שחטו ביו"ט לצורך חול וחילל יו"ט למפרע א"כ אוכלו יותר באיסור ואי אפשר לומר שימתין עד למחר דא"כ חילל יו"ט למפרע ומכ"ש כיון דקיי"ל בהשוחט בשבת במזיד אסורה להשוחט עצמו א"כ כיון דקיי"ל בנשאר איסור לדבר אחד ולאדם אחד לא הו"ל דשיל"מ א"כ ה"נ כיון דאם נימא שלא יאכלנו היום שחטו ביו"ט שלא לצורך ואסורה לשוחט וכיון שנשאר אסור לו שוב בטל הוא לגמרי ולכך ממ"נ מותר לשחטו דבעודו בחיים בטל הוא (לענין הטלטול ומבטל בטל בעודו בחיים בטל הוא ברוב ונחשב כולו היתר כל זמן שהוא בחיים) לענין הטלטול ואחר שישחטו דיהי' ראוי לאכילה ושייך בי' עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אך אז א"א להמתין דא"כ חילל יו"ט למפרע וגם להשוחט עצמו הי' אסור א"כ ממ"נ מותר לטלטלו ולשחטו ואין זה בכלל אין מבטלין איסור לכתחלה דכאן ממ"נ בעודו בחיים כולם אסורין באכילה ולא שייך איסור אכילה מכח מוקצה דבלא"ה אסורין ולא שייך בי' ביטול מחיים לענין אכילה רק לענין טלטול ולזה שפיר בטל מחיים ומותר לטלטלו לשחטו ואין לומר דהשחיטה לא הוי צורך יו"ט דבאמת אם ישחטנו יהי' מותר דאז בטל לי' ברובא דלא שייך עד שתאכלנו באיסור דהרי א"א לו להמתין דחילל יו"ט למפרע וגם יהי' אסור עכ"פ להשוחט ושוב אין לו דשיל"מ ומבטל בטל לכך מותר לשחטו ודומה לנדרים ונדבות דלולי הטעם דמשלחן גבוה קזכה הי' מותר לשחטו אף דקודם שחיטה הוי קודש כיון דאחר שחיטה וזריקה הוי מותר יהי' מותר לשחטו וה"ה בזה ולכך שפיר הקשו התוס' דלבטל ברובא והוכרחו לתרץ דבע"ח לא בטלו א"כ אסורין מחיים בטלטול ואי אפשר לטלטלם לשחטם ובתירוץ השני ס"ל דאף בטלטול דשיל"מ לא בטל לכך תירצו דהו"ל דשיל"מ ואף בטלטול לא בטל לכך אי אפשר לטלטלו לשחטו דתיכף מוקצה הוא וא"ש:<br><b> שם</b><br><b> מה </b> שהקשה על הפר"ח ויש"ש דס"ל איסור שיש לו מתירין מותר לכבוש אותם ולומר כל דפריש עיין בישובו בחבורי סה"ח בקונטרס שלל רוב דף ל"ו ע"ד:<br><b> שם</b><br><b> מ"ש </b> על הטור והרשב"א גבי ב' קינין זו למעלה מזו והקשה הרי דעת הרשב"א דספק מוקצה מותר ואיך שייך לומר דהעתיק הדין בשביל היכא דליכא רובא דעלמא הרי הוי ספק וראוי להתיר. לפענ"ד לק"מ דכוונת הרשב"א בהעתקתו זה דנ"מ היכא דהי' רוב בקן שלא זימן ובקן שזימן הי' מועט ממנו והי' מדדין שמרובא דעלמא לא באו בודאי ולכך לולי הסברא של רבא דאמרינן מסרך סרוכו וסליקו אז אם הי' אותם שלא זימן למטה ועכשיו נמצא שלפני הקן שלמעלה הי' מותרין אף דיש לילך בתר רובא של הקן שלמטה וגם הוא קרוב להדף שלפני הקן והיכא דהקורבא שוין ודאי דראוי לילך בתר רובא אעפ"כ הי' מותר כיון דזה לא שכיח לומר דמסרך סרוכי למעלה לכך שוב הוי תלינן שהם מהקן שזימן אבל כיון שנלמוד מדברי רבא שאמרינן מסרך סרוכי לכך אף שהם מדדין אסורין דאזלינן בתר רוב הקן של תחתון ואמרינן כל דפריש וכו' והיכא דיש רוב לאיסורא מודה הרשב"א דאסור במוקצה ונולד וז"פ והמותר עוד להשעה"מ עיין בקו' שלל רב פרק ה' ו':<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ב) </b>
+<b> גם </b> בזה יש לי עירוב דברים והדבר צריך עיון ובאמת היה לי לומר דהא עיקר קושית התוס' היה מדרב אשי דתוספות היה סובר דאין חולק ע"ד רב אשי בזה דס' דשיל"מ להחמיר ולפ"ז הקשה התוס' על האי תירוצא שם דאמר הוה ליה ספק דרבנן ולהקל הא הוי ספק בדשיל"מ ומתרץ התוס' דהאי שנויא סובר בעירוב הקילו ואף שרב אשי גופא לא סובר הכי ואומר שאף ספק בעירוב להחמיר מאן יימר לן דרב אשי גופא נקיט ליה כהאי תירוצא התם פרק מי שהוציאוהו [מ"ו א'] דטעמא משום שספק דרבנן להקל מי לא יכול לסבור כאידך תירוצא שם או דאית ליה סימנא בגו' או מי אוקיינוס מינד ניידי אלא שקושית תוס' היה קאי להאי תירוצא דספק דרבנן להקל והתוס' היה סובר דאין חולק על רב אשי בזה ואף שבזה יש להעיר וכמו שהעיר הרב פה על תוס' איכא חד דמערב בהו דנמי משמע דתוס' היה סובר דאין חולק על רב אשי בזה ודאתאן עלה נמי עמדנו לדייק מדוע המתין התוספות בקושייתו עד פה על דברי הש"ס ולא הקשה למילתיה לעיל על מתני' [ל"ה א'] דר' יוסי מיקל בספק עירוב וקאמר הש"ס הטעם שם כיון דאית ליה תחומין דרבנן. מאי בכך הא הוי דשיל"מ ואולם מוכח מכאן סברות מורי הגאון בחידושיו לפסחים דרוצה לומר גבי טלטול לא שייך למימר דשיל"מ כיון דיכול לטלטל כהיום כמחר ודוקא בענין אכילה אמרינן כן והיינו גבי ביצה וכדומה עד שתאכלנו באיסור היום אכול למחר דהא אם יאכל היום לא יהיה לו למחר א"כ אמרינן המתן עד למחר אבל גבי טלטול ל"ש למימר המתן עד למחר הא עכ"פ יש לו הפסד טלטול היום עיין שם דף י"א בחידושיו הכי נמי לענין עירוב בהליכה ל"ש למימר המתן עד למחר דלמחר ילך שם וגם היום יכול ללכת שם וא"כ אין שם כלל שייך דשיל"מ ולכך פריך תוספות קושייתו הכא לענין מים המתן עד למחר ושתה מחר מים האלה. אמנם בדרב אשי גבי מים ומלח שייך נמי דשיל"מ נטר עד למחר ואכלוהו דאם תאכל היום לא יהיה לך מחר ובזה שתירצו התוס' בעירוב הקילו ורב אשי לדידיה נמי חולק על זה ואפי' בעירוב לא הקילו ויש לתרץ קושית התוס' התם בביצה [ל"ט א'] דהקשו על קושית הש"ס מאי סלקא דעתך דמקשן דהקשה ולבטל מים ומלח הא הוי דבר שיל"מ אמנם ל"ק דהמקשן היה סובר בעירוב הקילו ורב אשי השיב ליה דאפילו בעירוב אמרו והא דבאמת בעירוב הקילו מ"ש עירוב משאר דבר שיל"מ יש ליתן הטעם כמו שאמר הש"ס בעירובין [ל"ה א'] שאני טומאה דעיקרן מן התורה אבל תחומין אין עיקר מן התורה ועיין לקמן וס"ל לתוס' דלא כהר"מ די"ב מיל אינו מן התורה וכמו שהארכנו בפכ"ז מהלכות שבת עיין עליו. והר"מ דאית ליה י"ב מיל דאורייתא ול"ש למימר בעירוב הקילו משום דאין עיקרו מן התורה [ועיין מה שכתבנו פרק כ"ז מהל' שבת] באמת אינו סובר בעירוב הקילו. אלא סובר דלית לן האי תירוצא ספק דדבריהם אלא האי תירוצא דלא כרב אשי [ביצה ד'] והאי תירוצא סובר כר"פ וכמקשן [ביצה ג'] דלא החמירו חכמים בספק דשיל"מ. וכמו שהעיר הרב פה והר"מ דכתב בעצמו הלכות עירובין פ"ו כל ספק עירוב כשר ואף לדידיה הרי עיקרו מן התורה דהא י"ב מיל דאורייתא ובעיקרו מן התורה יש להחמיר ואף שאין להחמיר מצד ספקא ואולי שהר"מ לא סובר תירוצו של רב הונא בר חיננא אלא תירוצו של רבא שם וכמו שכתב באמת הרב המגיד שם מ"מ קשיא הא הוי דבר שיל"מ כבר פתרנו חדא דאין כאן כלל דשיל"מ לענין האי עירוב דילך היום וילך מחר. כסברות מרן בחדושיו לפסחים שהבאנו לעיל לענין טלטול. ועוד מי יימר דסובר הר"מ דהאי דעירוב בפת הוי עירוב דאורייתא דלמא נמי סבירא ליה דהוה רק תיקון דרבנן להקל על העשיר. וא"כ הוי העירוב גופא אין עיקר מן התורה והר"מ סובר דבר שיל"מ אינה אוסר ספיקא אלא דוקא בדבר שעיקר מן התורה וכדעת הלחם משנה פ"ב מהלכות י"ט הלכה ו' אליבא דהרשב"א כן נוכל לומר אליבא דרבינו אף שדברי הלח"מ תמוהים דהא מרב אשי משמע דלא כן מ"מ י"ל דהרשב"א סובר כן. ובאמת אינו פוסק כר"א אלא היה סובר דהמקשן ורב פפא הכי היו סוברין דהקשה כן על הברייתא ובזה מיושב קושית הפר"ח סי' ק"ך דהקשה מאי קאמר בשלמא לרבה ניחא הוי ספק דאורייתא וספק דאורייתא לחומרא הא גם לרבה קשיא דהא אף אם דאורייתא היינו ביום טוב שלאחר השבת ולא בי"ט דעלמא. אמנם י"ל כאשר בארנו דודאי המקשן נמי ידע מהאי סברא דכמו שהחמירו בבטולו הכי נמי החמירו בספיקא רק שהוא סובר דזה דוקא בדבר שעיקר מן התורה אבל דבר שאין עיקר מן התורה לא וא"כ ה"ק בשלמא לרבה ניחא הו"ל ספק דאורייתא כלומר אפשר ליגע בשל תורה אלא לר"י ולרב יוסף הו"ל ספק דרבנן דאין עיקרו מן התורה ועל זה תירץ רב אשי אפילו באין עיקר מן התורה החמירו ובזה מיושב קצת דברי ה"ה פ"א מהלכות י"ט הלכה ך' דאמר לכך לא הביא הר"מ האי וספיקא אסורה משום דמילתא פשיטא ליה כיון שביטול אסור ספיקא נמי אסור ולכאורה קשה הרי חזינן דגמרא נייחא ליה הביטול וקשה ליה ספיקא עד שבא רב אשי וחדית לן כמו שהחמירו בבטולא כך החמירו בספיקא ועיין שם לח"מ ולפי הצעותינו ניחא דרב אשי לא חדית לן אלא אליבא דר"י ורב יוסף דלהם אין עיקר מן התורה אבל אנן דקיי"ל כרבה דהכנה דאורייתא ויש לו עיקר מן התורה אין צריך להביא דבזה לא היה חולק ואדרבה מדברי המקשן מוכח איפכא כאשר ביארנו ועיין פר"ח סימן ק"י ס"ק מ"ו סוף הסעיף אמנם להאי סברא קשיא לן על אוקימתת הש"ס עירובין הוי ספק דדבריהם מאי אהני לן הא הוי דבר שיל"מ דהא איירי במים אם ישתה היום לא יכול לשתותם למחר ודומה לשאר דשיל"מ והתם הא לדעת הר"מ הוי עיקר מן התורה דהא אנו מסופקין אם באו מתחום או חוץ לתחום <span class="R"> (צא)</span> והוי עיקר מן התורה דהא תחומין בי"ב מיל דאורייתא ולא מהני תירוצו של תוס' בעירוב הקילו קשיא לן טעמא אמאי הקילו מ"ש עירוב משאר אסורין והא בעיקר מה"ת כ"ע סובר דשיל"מ בספיקא אסור על דברי התוס' גופא דברינו שפיר לכך בעירוב הקילו משום דאין עיקר מה"ת כיון דתוס' חולקין על הרמב"ם בענין י"ב מיל כאשר בארנו אמנם על הר"מ קשיא מ"ש עירוב משאר איסורין. ע"כ אנו צריכים למודעי דהרמב"ם סובר דאוקימתת הש"ס הכא בעירובין בהא ספק דדבריהם אינן סוברין כלל דס' בדשיל"מ אסור אלא רק בבטול החמירו ודלא כרב אשי בביצה [ד"ג] ורק שאנו על דברי התוס' באין לברר דבריהם ולנצלם מקושית המחבר פה. ומדברי הר"מ עצמו דפסק ספק עירוב להקל היינו אם הספק בעירוב גופא ולא אם הס' בתחום ומתרי טעמא להקל כמו שבארנו או משום שאין עיקר מן התורה או שלא שייך דשיל"מ בכה"ג ועיין והבן:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (פו) </b> איכא למידק דהיכי מסייעינן מינה לר"ח. כבר עמדתי בילדותי על קושיא זו וישבתי בזה דהא מתניתין סתמא קתני דאסורים ומשמע אפילו ביו"ט שני (ועיין מ"ש הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל בריש פ' לולב הגזול בפיסקא קא פסיק ותני לא שנא ביו"ט ראשון לא שנא ביו"ט שני דאמרינן שם בגמרא עלה דמתניתין דהתם) ואי דלא כר"ח אלא דמשום ספיקא אסור א"כ ביו"ט שני הא הו"ל ב"ס בדרבנן דאפי' לרב אשי דס"ל דספק בדבר שיש לו מתירין אסור מ"מ מודה דס"ס מותר אפי' בדבר שיש לו מתירין כמ"ש הר"ן ז"ל וכ"פ המחבר בש"ע א"ח סי' תצ"ז סעי' ד' ויהי' ראי' מזה נגד היש"ש והמג"א ז"ל סי' הנ"ל דאסרי גם ספק מוכן ביו"ט שני:<br><b> ואולם </b> י"ל דגם לדידהו ניחא משום דהא דמחמרינן בספק בדבר שיש לו מתירין היינו דוקא בספק במציאות אבל לא בספיקא דדינא וכמבואר בהר"ן פ' השותפין דף מ"ז ע"ב בד"ה ולענין הלכה כו' דכתב שם בדבעיא דלא איפשטא התם אי חליפי הנודר אסור על המודר באמר אלו ובנודר עצמו בלא אמר אלו ועז"כ הר"ן שם דהו"ל ספיקא דרבנן ולקולא וע"ש. ואמאי הא הוי דבר שיש לו מתירין (עכ"פ בנודר עצמו בלא אמר אלו דמצוה לאתשולי ובידו למתשלי) אע"כ דבספיקא דדינא אפי' בדבר שיש לו מתירין באיסור דרבנן מותר וכן מוכח מהא דקיי"ל דאין מוקצה לחצי שבת אע"ג דבמס' יו"ט דף כ"ז ע"ב לא איפשיטא האיבעיא שם והו"ל ספיקא דדינא בדשיל"מ ואפ"ה מותר. וכמדומה לי שכ"כ הפר"ח בהדיא דבספיקא דדינא בדרבנן אפי' בדשיל"מ אזלינן לקולא. [כן הוא בפר"ח סי' תצ"ה ס"ק ג']. וא"כ ה"נ אי אזלינן בתר רוב או בתר קרוב הא הוי ספיקא דדינא לדידי' וכמ"ש דמספקא לן הי מנייהו עדיף אי רוב עדיף כר"ח או קרוב עדיף משום הכי שפיר מסייע לי' מהך מתניתין הנ"ל לר"ח דרוב עדיף מדאזלינן התם לחומרא בהזמנה דרבנן ודוק:<br><b> ועוד </b> נלע"ד להביא ראי' דאף הרי"ף ס"ל כן דבספיקא דדינא לא אמרינן דגם בדרבנן אזלינן לחומרא בדשיל"מ דהא כתב הרי"ף בפ' כל הבשר בפלוגתא דת"ק ורע"ק בנודר מן הירק דקיי"ל כרע"ק להחמיר דאסור בכל ענין משום דהוי ספק דאורייתא דשמא מחלוקת ואח"כ סתם הוא וסתים לן תנא כרע"ק ע"כ. וקשה דלמה לי' לאתויי עלה מטעם ספק דאורייתא הא אפי' אי הוי ספק דרבנן נמי הי' לן למיזל לחומרא דהא נדרים דשיל"מ נינהו וא"כ אפי' נדר מן הירק בתורה וכדומה דאינו אסור בירק אלא מדרבנן ואפ"ה הדלועין אסורים מספק בדשיל"מ אע"כ דבספיקא דדינא לא שייך זה ויש לי להאריך בראיות כאלו ואכמ"ל ודוק:
+<b>זימן </b>
+<b> ב' ומצא ג' הכל אסור כו'.</b> שם בגמ' אמרי' מה נפשך אי אחריני נינהו הא אחריני נינהו ואי לא אחריני נינהו הא איכא חד דמעורב בהו ע"ש ומכאן ק"ל למ"ש הטור י"ד סי' י"ו וז"ל בהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהם היום כיצד תקנתו נכבשינהו דניידי ממקום קביעותם ויקח אחד מהם וישחוט וכל דפריש מרובא פריש ופסקו מרן בשלחנו הטהור סי' הנז' סי"ב והן הן דברי הרא"ש שכתב בפ' אותו וא"ב וכתב הפר"ח סי' ק"י ס"ק כ"ח דאע"ג דבסי' הנז' פסק מרן ז"ל דאם הפרישן במתכוין אסורין גזרה שמא יקח מן הקבוע היינו דוקא במידי דמיתסר לעולם לפי שאם אנו מתירין לו זה ילך ויקח מן הקבוע שהרי אין לו תקנה לעולם לפחות לב' אחרונים אבל גבי או"ב שיש היתר לאיסורו למחר מצי נייד לכולהו מלבד ב' אחרונים כיון דאפי' הב' אינם אסורים אלא לבו ביום ולמחר מותרים לא בהיל כולי האי למיטעי ולמימר מה לי פירש מ"ל ליקח מן הקבוע עכ"ד יע"ש וכ"כ מהרש"ל בס' יש"ש פ' אלו טרפות סי' ו' ע"ש וכיון שכן ק' טובא דא"כ היכי קאמר בגמרא דטעמא דמתני' דב' ומצא ג' אסורין משום דאיכא חד דמערב בהו דא"כ קשה היכי קתני במתני' אסורין דמשמע כולם אסורים כמ"ש רש"י ואמאי נכבשינהו וניידו ונימא כל דפריש מרובא פריש ויהיה האחד מותר וכי ה"ג פריך בפ' כל הזבחים דף ע"ג ע"ב אמתני' דקתני כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות ימותו כלם ויותר קשה למ"ש עוד הפר"ח שם דכיון דגבי אותו ואת בנו ליכא למגזר שמא יקח מן הקבוע ב' האחרונים נמי מותרים דליעקרינהו לכולהו מדוכתייהו וליבדרינהו ומבטל הקביעות ובכל חד וחד אמרינן כל דפריש מרובא פריש ומה שלא כתב כן הבה"ג משום דנמשך בתר הש"ס ואה"נ דאיתי' להאי תקנתא דא"כ ה"נ יהיו מותרים כולם ע"ד זה דליעקריה כולם מדוכתייהו ואף למ"ש עוד הרב שם דליבדרינהו בידים הוי מבטל איסור לכתחלה דבשלמא נכבשינהו דניידי הרי נשאר האיסור לבסוף משום דאיסורא ברובא איתיה ואין כאן מבטל איסור לכתחילה אבל במפזר שניתרין כולם הרי ע"כ מבטל איסור לכתחילה עדיין קשה למה שפירש מרן ז"ל בי"ד סימן צ"ט סעיף ו' דאיסור של דבריהם מבטלים אותו לכתחילה דאם כן ה"נ ליבדירנהו לכולם ויהיו מותרין כולן ואפשר ליישב דהכא שאני דאע"ג דלא נאסר מעולם כיון שזימנן מבע"י לצורך יום טוב חיישינן שמא יקח מן הקבוע דמשום שמחת י"ט בהיל וחיישינן אפילו לזמן מועט כי היכי דחיישינן בההיא דכל הזבחים מפני שנאסרים לעולם אלא דאכתי קשה לדעת ר"ת שכתבו התוספות שם בזבחים ופרק הנשרפים ד"פ דאפילו בשאר איסורי' שנאסרין לעולם אמרי' נכבשינהו דניידי ולא חיישינן שמא יקח מן הקבוע אלא דוקא גבי קדשים דא"כ ה"נ נימא נכבשינהו ואע"פ שזמנן לצורך י"ט אפי"ה לא חיישינן שמא יקח מן הקבוע דלא גרע מאיסורין שנאסרין לעולם דאפ"ה שרי לדעת ר"ת ואפשר ליישב לדעת ר"ת דבדשיל"מ לא מהני האי תקנתא דכי היכי דהחמירו בו חכמים לומר דאפילו באלף לא בטיל ה"נ לא אזלינן בתר רובא ואפילו היכא דלא איתחזק איסורא והילכך לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ועיין בהר"ן ס"פ אין צדין וכמ"ש במקום אחר בפ"ד מה' אלו דין כ"ד אלא מיהו קשה לדעת בה"ג דס"ל דאפי' באו"ב דהוי דבר שיל"מ איתא להאי תקנתא דנכבשינהו דניידי ואף למ"ש לעיל דהכא כיון שזמנן לצורך י"ט חיישי' שמא יקח מן הקבוע כי היכי דחיישינן בההיא דכל הזבחים מפני שנאסרין לעולם מכל מקום עדיין קשה דס"ס הוה לי' לתלמודא להקשות על הא דהך מתני' דנכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ולשנויי עלה ההיא שנויא דגזרינן שמא יקח מן הקבוע כי היכי דאקשי לה אמתניתין דפרק כל הזבחים וליכא למימר דמשום הכי ל"ק ליה הך מתניתין משום דאיכא למימר דטעמא דמתני' משום דחיישינן דילמא אחריני נינהו כדקאמר מ"נ אי אחריני נינהו כו' שהרי משמע דהא דאמרינן מה נפשך אי אחריני נינהו כו' אינו אלא לרוחא בעלמא דלפי האמת אין לן למיחש להכי מדקתני סיפא ג' ומצא ב' מותרין ולא חיישינן דילמא אחריני נינהו מטעמא דשאני גוזלות הואיל ועשויין לדדות וכן מוכח מדברי הר"ן שם כמ"ש הר"ב מג"א סימן תצ"ו ס"ק י"ד ועיין בב"ח סימן הנז' וי"ל דאמתני' דידן לא ק"ל לתלמודא משום דא"ל דאה"נ דיש להם היתר ע"י תקנה זאת אלא מתני' דקתני אסורים בבא ליקח מן הקבוע קאמר אמנם אמתני' דפ' כל הזבחים דקתני ימותו כולם וכן בסיפא דקתני ירעו עד שיסתאבו אהא ק"ל שפיר דאמאי קתני ימותו כולם או ירעו עד שיסתאבו הא איתא בתקנתא דנכבשינהו כו' כנ"ל:<br><b> ובהתוכחי </b> בזה עם החה"ש רב ועצום כמהר"י אשכנזי נר"ו ההוא אמר דיש ליישב ולומר דמש"ה קתני במתני' אסורין ולא קתני הך תקנתא דנכבשינהו משום דאפשר דבי"ט אסור לעשות כן דמחזי כמתקן כיון שמביאו לידי היתר ע"י כך והרי זה דומה למ"ש הר"ב תה"ד סי' נ"ד משם הא"ז דאסור לבטל את האיסור בשבת משום דאין לך תיקון גדול מזה כמו שאסור להטביל כלי בשבת משום דמחזי כמתקן ואפי' בי"ט כתב בתה"ד דאסור לבטל האיסורין מה"ט ודוקא גבי עצים שנפלו מן הדקל שרינן לבטולינהו בי"ט משום דכיון דמיקלא קלי איסוריה לא חשיב תיקון כלל ועיין במג"א סי' שכ"ג ס"ק י"ד וגדולה מזו כ' מהר"י הלוי בתשובה סימן ל"ד דאסור לסתום בשבת חלון הפתוח לבית שיש בו מת כדי שיכנסו בו הכהנים משום דהוי כמתקן דכל שהחלון הוא פתוח הוא בלתי מתוקן לגבי טומאה וכהן אסור ליכנס בו ובאותה סתימה מכשיר את הבית מטומאת כהן ודקדק כן ממ"ש רש"י בסוף מסכת שבת וסייע עצמו במפתחות שבסוף הס' מדברי התה"ד שכתבנו יע"ש והן אמת שק' לי על דבריו ממ"ש רש"י בפרק כל הכלים דף קכ"ה ע"ב ד"ה הכל מודים דאהל מן הצד לאו שמיה אהל והביא ראיה מעובדא דשמואל בפרק כל גגות דשמואל הוה יתיב בההוא חצר נפל גודא דביני ביני אמר שמואל שקול גלימא נגודו ליה אהדרינהו רב לאפיה ופריך עלה בגמרא ושמואל ל"ל למעבד הכי האמר זה מטלטל עד עיקר החצונה כו' משמע שאם היה אוסר שמואל לטלטל כרב לא הוה ק' מידי דהיכי שרי למיעבד הכי כו' יע"ש והשתא קשה דס"ס יהא אסור משום מתקן כיון שעל ידי מחיצה זו הוא מתקן את החצר לטלטל ממקום למקום ואפילו לדעת התוס' שם בד"ה הכל מודים ובפ' מי שהוציאוהו דמ"ד ד"ה פקק החלון שכתבו דמחיצה המתרת אסור לעשותה בשבת היינו טעמא משום דחשיב אהל כמ"ש שם הא לא"ה מודו דשרי ועיין בספר פנים מאירות סי' ל' ע"ש גם לדעת הר"ב תה"ד דס"ל דאסור לבטל את האסורים בי"ט אלא דוקא גבי עצים שנשרו מן הדקל משום דמיקלא קלי איסוריה ק"ל ממ"ש הרי"ף ז"ל בפרק אלו עוברין אמתניתין דתנן כיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה כתב וז"ל וה"מ בא"י דחלה דאורייתא היא וכיון שהיא חלה טמאה לא חזיא לאכילה כלל לא לגדול ולא לקטן כו' אבל חלת ח"ל דמדרבנן היא לא צריכא ולא מידי אלא קורא לה שם ואפילו לכתחילה ואכל לה כהן קטן דאמר שמואל אין חלת ח"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו כו' ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר"א דאמר לא תקרא שם עד שתאפה כו' ותמה עליו הרמב"ן דאפילו ליכא כהן קטן הא חזי לכהן גדול דיכול לבטלה ברוב דקי"ל תרומת ח"ל מבטלה ברוב ומכח זה כתב להעמיד דברי הלכות דכי אמרינן מבטלה ברוב לומר שאם נתערבה בכמותה ממנה מרבה עליו חולין ומבטלה אבל לבטלה בעירוב לכתחילה לא יע"ש והשתא אם איתא לדברי הר"ב תה"ד מאי קא ק"ל להרמב"ן ז"ל על דברי הרי"ף הא אע"ג דחלת ח"ל מבטלה ברוב מ"מ ביום טוב אסור לבטלה משום דמחזי כמתקן וכיון שכן אינו יכול לקרות לה שם ולאפותה כיון דלא חזי לה לי"ט נמצא אופה מי"ט לחול ומש"ה כתב הרי"ף דאי ליכא כהן קטן עביד ליה כדר"א גם התוספות בד"ה עד שתאפה והרא"ש והטור סימן תנ"ז כתבו בהדיא דאפילו ליכא כהן קטן אי איכא כהן גדול יכול לקרות לה שם משום דחזי ליה על ידי ביטול ברוב ואם כן נמצאו כל הני רבוותא סותרים לדעת הרב תה"ד וליכא למימר דע"כ לא אמר' התה"ד אלא דוקא במבטל את האיסורים דקודם הביטול לא חזיא לשום אדם מש"ה כשמבטלה הו"ל מתקן משא"כ הכא כיון דחלת ח"ל קודם הביטול דחזיא לכהן קטן או לכ"ג שטבל לקיריו לא מחזי כולי האי כמתקן דהא ליתא שהרי בפ' נוטל פרכינן אמתניתין דקתני רי"א אף מעלין את המדומע בשבת אמאי הא קא מתקן כו' ופרש"י הא קמתקן שמביאו לידי היתר ע"י כך ונגזור בי' אטו תקון מלאכה הרי אע"ג דמדומע חזי לכהנים אפי"ה הוה ליה מתקן כיון שע"י העלאה זו מביאו לידי היתר לזרים הן אמת שדברי הרב תה"ד שכתב דאסור לבטל את האיסורים בשבת וי"ט משום דמחזי כמתקן נראה שטעמו ונמוקו עמו מסוגיא דפרק נוטל דבעי בגמרא לומר דאסור לעלות את המדומע בשבת משום דהוי מתקן וכיון שכן קשה לדעת התוס' והרא"ש והטור שכתבו שמותר לבטל חלת ח"ל ברוב בי"ט ועל כן היה נראה לי לומר שאף הא"ז לא כתב דאסור לבטל את האיסורים אלא דוקא בשבת וכדמוכחא סוגיא דפ' נוטל אבל בי"ט אזיל ומודה שמותר לבטל את האיסורים ואע"ג דמחזי כמתקן כיון דהוי מתקן לצורך אוכל נפש וכ"כ הרב מוהרלנ"ח בתשובה סימן י"ו דהגבהת תרומות ומעשרות בי"ט לדעת הרמב"ן ז"ל אין איסורו משום מתקן כיון דהוי לצורך אוכל נפש אלא איסורה משום דמיחזי כמקח וממכר וגזרה שמא יכתוב ואף למה שנראה מדברי התוספות ורש"י בפרק משילין דהגבהת תרומות ומעשרות בי"ט אסור משום מתקן איכא למימר דלא אמרה אלא בהגבהת תרומות ובפירי דטבילי מאתמול כדאמרינן התם משום דיכול לתקנו מעי"ט אמנם בביטול האיסורין ובגוונא דלא אפשר לתקנו מעי"ט כי הך דמתני' דפ' אלו עוברין כ"ע מודו דלא אסור משום מתקן כמו שלא אסרו בהגבהת תרומות בפירי דטבילי בי"ט האמנם לדברי הרב בעל תה"ד דס"ל דאסור לבטל את האיסורין אפי' בי"ט ואפי' בגונ' דלא אפשר לבטוליה מאתמול מדק"ל מההיא דעצים שנשרו מן הדקל בי"ט קשה טובא מההיא דחלת ח"ל שכתבנו ואולי י"ל דס"ל להר"ב תה"ד דגבי חלת ח"ל הקילו לבטלו בי"ט כי היכי דהקילו בה לבטלה בידים ברוב משום דקילא טפי דאינה נוהגת בכל מקום אלא במקומות הסמוכים לא"י כמ"ש הר"ן שם אלא דאכתי אין זה מספיק להקשות לדעת הרי"ף ז"ל דאיכא למימר לדעת הרי"ף דס"ל דאף בחלת ח"ל אסור לבטלה בי"ט כמו בשאר איסורין ואם כן מאי ק"ל להרמב"ן אלא משמע דסבירא ליה דבכל האיסורין דינן שוה דמותר לבטלן בי"ט ושלא כדעת הרב תה"ד ומ"מ לדאתאן עלה נר' שאף הרב תה"ד לא אמרה אלא דוקא במבטל את האיסורין בידים דעושה מעשה בגוף האיסור במה שהוסיף עליו כדי לבטל אבל כגון הא דנ"ד דאינו עושה מעשה כלל בגוף האיסור וככחם אז כחם עתה מסתברא ודאי דאין לאסור משום מתקן כנ"ל:<br><b> ודע </b> שהתוספות ז"ל בד"ה איכא חד דמערב בהו הקשה וז"ל וא"ת וליבטלי ברוב וי"ל דב"ח חשיבי ולא בטלי א"נ הו"ל דבר שיל"מ לאחר יו"ט כו' ודבריהם צריכים ביאור דמאי ק"ל ודקארי להו מאי קארי להו הא בהדיא אמרינן לעיל דכל דבר שיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל ואפשר ליישב דכונתם ז"ל להקשות למאי דפרכינן בגמ' לעיל מברייתא דקתני א' ביצה שנולדה בי"ט כו' וספקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הו"ל ס' דאורייתא ולחומרא אלא למ"ד משום גזירה ספק דרבנן הוא וכל ס' דרבנן לקולא וכו' ומשמע להו דהמקשה דפריך מהך ברייתא ס"ל דדשיל"מ בדרבנן בטיל וכן משמע מדאמר רב אשי לעולם ס' י"ט ספק חול הו"ל דשיל"מ וכל דבר שיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל משמע דהא בהא תליא דאי הוה ס"ל להמקשה דדשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל ה"ה נמי לס' דרבנן והיינו דחדית ליה רב אשי דאל"כ אלא דהמקשה נמי הוה ס"ל דודאי איסור אפילו באלף לא בטיל אלא דהוה ס"ל דבס' קיל טפי ואזלינן לקולא אם כן מאי חדית ליה רב אשי וקאמר וכל דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל הא איהו נמי הכי ס"ל וכ"כ הרב פר"ח ז"ל שם בחי"ד סימן ק"י ס"ק מ"ו ע"ש וכן נראה בהדיא ממ"ש ה"ה בפ"א מהלכות אלו דין וז"ל ולא כתב רבינו ספק י"ט ס' חול דכיון שאין לו ביטול פשיטא דס' אסור ולפ"ז צריך לומר דכי פריך בגמ' אלא למ"ד משום גזירה ס' דרבנן הוא כו' ה"ה דהוה מצי לאקשויי מסיפא דקתני ואם נתערבה באלף כולן אסורות אלא דניחא ליה לאקשויי מרישא והא דאמרינן בתר הכי א"ה אימא סיפא ואם נתערבה באלף כולן אסורות אא"ב ס' י"ט ספק חול הו"ל דשיל"מ כו' ה"ק אי א"ב ס' י"ט ס' חול וטעמא משום הכנה דהוי דאורייתא הו"ל דשיל"מ כו' ועיין בהרב ל"מ ז"ל שם ומעתה היינו דק"ל להתוס' בשמעתין דליבטל ברובא כלומר דלהך מקשה דס"ל דדבר שיל"מ בדרבנן בטיל וכן ר"פ משמע התם דהכי ס"ל אדק"ל מהך ברייתא דא' ביצה שנולדה תקשי להו מהך מתני' וליכא למימר דממתני' לא ק"ל משום דאיכא למימר דה"ט דקתני מתני' אסורין משום דאיכא למימר דהנך אחריני נינהו כו' וכמ"ש מ"נ כו' דהא ליתא דהא כיון דס"ל השתא דספקא דרבנן אפי' בדשיל"מ לקולא אם כן ה"נ אמאי אסורין ואי משום חששא דשמא אחריני נינהו הא מידי ס' לא נפקא ותו דהאי דאמרינן בגמרא מ"נ אחריני נינהו כו' אינו אלא לרווחא בעלמא דלפי האמת ודאי לית לן למיחש להכי מדקתני סיפא ג' ומצא ב' מותרין ולא חיישי' דילמא אחריני נינהו ועיין בב"ח סי' תצ"ז ואהא תי' דמתניתין לא ק"ל משום דב"ח לא בטילי וכתבו עוד א"נ הו"ל דשיל"מ כו' כלומר דבמוקצה כולי עלמא מודו דדשיל"מ לא בטיל משום דמוקצה חמיר טפי כשל תורה דהולכין בספיקא להחמיר ותדע מדחזינן דפריך מברייתא דאח' ביצה שנולדה לר"י ולרבי יצחק ולא פריך לר"ן דאמר דה"ט דביצה משום מוקצה משמע דלר"ן ל"ק ליה משום דמוקצה חמיר כשל תורה והולכין בס' להחמיר וא"כ מינה נמי דאין לו ביטול משום דהו"ל דשיל"מ דהא בהא תליא וכמ"ש וכ"כ הר"ב חד"ה שם משם התוס' ישנים ע"ש כנ"ל אלא דק"ל ממ"ש התוס' בפרק משילין דף ל"ח ע"א ד"ה ולבטיל מים ומלח וז"ל ותי' הא הו"ל דבר שיל"מ שאפילו באלף לא בטיל וי"ל כו' ואי כפי מ"ש מאי ק"ל הא איכא למימר דמאן דפריך התם לבטיל מים ומלח ס"ל דדשיל"מ בדרבנן בטיל וכדסבירא ליה להמקשה דהכא ולר"פ ורב אשי דמשני הכא דדשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל הא איהו משני התם משום דהוי דבר שיל"מ אלא משמע דס"ל דהא דדשיל"מ אפילו באלף לא בטיל בהא כ"ע מודו והמקשה דפריך הכא מברייתא דקתני כו' אסורה מודה נמי בהכי מדחזינן דלא פריך מסיפא דס"ל דספק גריע טפי ורב אשי דקאמר וכל דבר שיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל סבירא לי' דהא בהא תליא:<br><b> אך </b> קשה לפי זה מהא דגרסינן דף ד' ע"ב אההיא דעצים שנשרו מן הדקל ולרב אשי דאמר כל דבר שיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר כו' משמע בהדיא מסוגיא זו דרב אשי הוא דחדית לן הך סברא מדל"ק ליה בפשיטות והא הו"ל דשיל"מ וכעת צריך עיון:<br><b> ואפשר </b> לישב דברי התוס' ז"ל דפרק משילין במה שנדקדק עוד במה שהוצרכו להביא פרש"י שפירש הואיל והעיסה נפישא להק' קושייתם כי לכאורה דברים הללו ללא צורך לקושייתם אלא נר' שכונתם ז"ל דודאי ידעי להו להאי מילתא שפיר דרב אשי הוא דחדי' לן דכל דבר שיל"מ אפילו באלף לא בטיל בדרבנן ור"פ והמקשה דהתם סבירא ליה דדבר שיל"מ בדרבנן בטיל וכדמוכחא מסוגיא דעצים שנשרו מן הדקל וכמ"ש הפר"ח ז"ל אלא שכל קושייתם ז"ל הוא לפי פרש"י שפירש דמאי דפריך התם ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה היינו משום דהעיסה נפישא דמשמע דאע"ג דאין בעיסה ס' כנגד המים לבטלן אפ"ה פריך דליבטיל מים ומלח לגבי עיסה דנפישא והיינו משום דס"ל דכיון דאיסור תחומין אינו אלא מדרבנן בעלמא דין הוא שנקל בהכי שלא להצריך ס' כאיסור תורה אלא ברובא בעלמא סגי והשתא היינו דק"ל ותימא הא הוי דשיל"מ דאפילו באלף לא בטיל כלומר הן לו יהי דנימא דמאן דפריך התם ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה ס"ל דדשיל"מ בדרבנן בטיל וכדס"ל להמקשה דהכא ור"פ מ"מ כיון דבדאורייתא דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל אין סברא לומר דבתחומין כיון דמדרבנן הוא אפילו ברובא בטיל דהא חד דרגא נחתינן תרי דרגא לא נחתינן ולפחות מיהא ליבעי ס' כשאר איסורין ואהא תירץ דה"מ מין במינו אבל מין בשאינו מינו בטיל שפיר בס' ואפילו בדאורייתא ואם כן הכא כיון דתחומין דרבנן נחתי' דרגא ואפילו ברובא דעלמא סגי כנ"ל ועיין בתוס' פרק הנודר מן הירק ד"ה ודוק מיהו אכתי ק' לי דברי התוס' ז"ל שכתבו בעירובין פרק מי שהוציאוהו דמ"ה ע"ב ד"ה אי בעי' אימא הוי ס' דדבריהם וז"ל אע"ג דהוי דשיל"מ ואמר רב אשי בריש ביצה דדשיל"מ אפילו באלף לא בטיל אפילו בספקא דדבריהם בעירוב הקילו עכ"ל. והשתא כפי מ"ש דהא בהא תליא דכיון דס"ל דדשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל ה"ה נמי דיש להחמיר בס' וכמ"ש ה"ה ז"ל אם כן קשה מה תי' במ"ש בעירוב הקילו הא בסוף משילין ס"ל לרב אשי דדבר שיל"מ אפילו בעירוב לא בטיל וכיון דאין לו בטול כ"ש דס' אסור דהא בהא תליא כמ"ש ועיין בפר"ח י"ד סי' ק"י בכללי ס"ס ס"ק שהביא דברי התוס' הללו בלי חולק:<br><b> ולע"ד </b> נראה שכפי דברי ה"ה שכתבנו דהא בהא תליא והסכים הוא ז"ל לדעתו בסימן הנז' ס"ק מ"ו ע"כ צ"ל דאפילו בעירוב ס' נמי להחמיר כיון דקי"ל כרב אשי דדשיל"מ לא בטיל אפילו בעירוב דהא בהא תליא כמ"ש כנ"ל:<br><b> ועוד </b> אפשר לפרש דברי התוס' באופן אחר יותר נכון דמעיקר' ס"ד כסברת המרדכי והביאו מור"ם ז"ל בהגהת י"ד סי' ק"ב דלא מקרי דשיל"מ אלא דוקא ביצה שנולדה בי"ט וכיוצא שכשיעבור זמן איסורא הוא עומד בהיתירא לעולם אבל אם הוא דבר שיש לו היתר וחוזר ונאסר לשנה הבאה כחמץ בפסח וכיוצא לא מקרי דשיל"מ וכתב הרב מנחת כהן בחלק התערובות דנ"ח ע"ד שלפי זה נראה דמוקצה אינו בכלל דשיל"מ ובטיל ברוב מפני שאף שלאחר השבת או לאחר י"ט יהיה מותר עם כל זה חוזר ונאסר לשנה הבאה ואינו כמו נולד שמשעבר שבת וי"ט והותר נשאר בהיתרו לעולם ואף שרבינו כתב בפרק ט"ו מהל' מ"א שמוקצה הוא דבר שיל"מ הוא משום דאזיל לטעמיה שקורא דשיל"מ לחמץ בפסח אפי' שנאסר לשנה הבאה א"ד יע"ש וא"כ היינו דק"ל מעיקרא דליבטיל ברובא דאע"ג דמסקינן לעיל דכל דבר שיל"מ אפי' בדרבנן לא היינו דוקא גבי ביצה שנולדה בי"ט שמשעבר זמן איסורו נשאר בהיתירו לעולם מה שאין כן גבי גוזלות דב' ומצא ג' דמותרין נינהו הרי חוזרים ונאסרים לי"ט הבאה ואע"ג דכי אזמין להו מעי"ט שרי בי"ט הבאה מ"מ אי לא אזמין להו לי"ט הבאה הן נאסרים ולא דמי לביצה שנולדה בי"ט דלעולם בהיתרו עומד ולא אתי לכלל איסור ואם כן ס"ד דלא מקרי בהכי דשיל"מ כסברת המרדכי ז"ל ואהא תיר' א"נ דהו"ל דבר שיל"מ לאחר י"ט כלומר דחזרו השתא מסברתייהו דמעיקרא דס"ל דכיון דיש לו מתירין לאחר זמן מיקרי בהכי דשיל"מ וכסברת רבינו ז"ל ומה מאד מתקו דבריהם מ"ש א"נ הוי דשיל"מ לאחר י"ט כו' כי דבריהם הללו הן שפת יתר ולא הי"ל לומר אלא דהו"ל דבר שיל"מ וכל דבר שיל"מ כו' ומי לא ידע בכל אלה שהיתירא הוא לאחר י"ט. אכן כפי מ"ש דבריהם מדוקדקים שבאו לומר דאע"ג דלא דמי לביצה שנולדה בי"ט שנשאר בהיתירו לעולם משא"כ גוזלות דחוזרים ונאסרים לי"ט הבאה אפ"ה כיון דיש לו מתירין לאחר יו"ט אע"ג דליום טוב הבאה הן נאסרים קרינן ביה דבר שיל"מ ודוק כי נכון הוא:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (פז) </b> קשה כו' ואמאי נכבשינהו וניידי כו'. לכאורה י"ל דלק"מ דאפשר דלתנא דמתניתין מספקא לי' אי יש מוקצה לחצי שבת אי לאו וכיון דנתערבו השנים עם השלישי הרי כולם מוקצים הם וא"כ הרי אף לבתר דניידי אסורים מספק דדלמא יש מוקצה לחצי שבת אלא די"ל כיון דבידו למכבשינהו דלניידי לא חל עליהם שם מוקצה אפי' לחצי שבת. אבל הא ליכא לאקשויי דמה בכך דמספקא לי' לתנא דמתניתין אי יש מוקצה לחצי שבת הא מ"מ הוי לן למיזל לקולא דהא הו"ל ס' דרבנן (ואי משום דהוי דשיל"מ הא הוכחתי לעיל דבספיקא דדינא לא אמרינן כן). די"ל דהא כתב המוהרש"א בשם תוספות ישנים דלהכי לא פריך הש"ס מהברייתא דספיקה אסורה לרב נחמן דמוקי מתניתין בריש מכילתין בתרנגולת העומדת לגדל ביצים משום דמוקצה הוי כעין דאורייתא ומכש"כ במוקצה דבעלי חיים ודוק:<br><b> (פח) </b> הא בהדיא אמרינן לעיל דכל דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל. לענ"ד אפשר לומר דכיון דהא דדשיל"מ לא בטיל היינו דוקא במין במינו ולהכי פוסקים הסוברים דמאן דס"ל מין במינו לא בטיל היינו דוקא בלח בלח אלא דאנן קיי"ל דמין במינו בטיל בכל גווני ובדשיל"מ מחמרינן כמ"ד דלא בטיל וא"כ י"ל דהיינו דוקא בלח בלח אבל ביבש ביבש בטיל וברייתא דאחת ביצה שנולדה בשבת כו' דקתני התם ואם נתערבה באלף כולן אסורות י"ל דאזלא כמאן דס"ל דטעמא הוא משום דהו"ל דשיל"מ ובביצה מטורפת בקערה דהו"ל לח בלח ולא בטלה וא"כ ביונים דהו"ל יבש ביבש איכא למימר דאפי' דדשיל"מ בטלי ולהכי חידשו התוס' וכתבו אי נמי דהו"ל דשיל"מ והיינו שאפילו ביבש ביבש נמי אמרינן דדשיל"מ לא בטיל ודוק:<br><b> (פט) </b> א"כ קשה מה תירצו כו' ס"ל לרב אשי כו' כ"ש דס' אסור. ולענ"ד יש ליישב דעד כאן לא קאמרי התוס' התם בעירובין דף מ"ה הנ"ל דבעירוב הקילו אלא דוקא התם בגשמים דאין להם מתירין אלא למחר אבל במים ומלח דמותרים היום בתוך תחום שניהן א"כ האי דשיל"מ חמיר טפי אפי' בעירוב הקל אזלינן בי' לחומרא וכמ"ש הר"ן שם דמה"ט מחמרינן בי' אפי' במין בשאינו מינו וע"ש. ואע"ג דהתוס' בשבת לענין זה לא ס"ל כהר"ן מדלא תירצו כן שם מ"מ אפשר דלענין קולא דעירובין מודים להר"ן דלא מקילינן בדבר שמותר באותו יום עצמו. ועוד דהא כבר כתב המהרש"ל דאין להקשות דברי תוס' אהדדי משום דלאו מרועה אחד נתנו ולזאת י"ל דהתוס' בעירובין ס"ל כהר"ן משום הכי כתבו שם דבעירוב הקילו משא"כ בהאי דמים ומלח דיש להם היתר באותו היום. ובאמת מה"ט ממילא ניחא הא דמחמרינן בהו אע"ג דהוי מין בשאינו מינו (אע"ג דסברת הר"ן היא משום דהיתר בהיתר הו"ל מין במינו ולא משום חומרא מ"מ הר"ן נמי מודה כסברת רש"י דעד שתאכלנו דאל"כ מ"ט מחמרינן בס' בדשיל"מ) ומש"ה כל שביומי' מותר הו"ל דשיל"מ טפי ומחמרינן בי' נמי גבי עירוב. ועוד י"ל דעד כאן לא כתבו התוס' התם דבעירוב הקילו אלא לענין ס' גבי גשמים אבל בתערובות מים ומלח גם בעירוב מחמרינן. וראיה לדבר דתערובות חמיר מספיקא שהרי בריש מכילתין לא פריך הש"ס אלא מהא דספיקה אסורה ולא מהא דאם נתערבה באלף כולן אסורות ואע"ג דלמאי שתירץ רב אשי הא גם ספק בדשיל"מ אסור מ"מ מודה דתערובות חמיר מספיקא וניהו דבעירוב הקילו בספיקא מ"מ בתערובות לא הקילו משום דבתערובות איכא חזקת איסור וכמ"ש המרדכי:<br><b> (צ) </b> מ"ש א"נ הוי דשיל"מ לאחר יו"ט כו' אכן כו' שבאו לומר דאע"ג כו' דליו"ט הבא הם נאסרים מ"מ קרינן בהו דשיל"מ. ולפ"ז יקשה מה יענה המחבר לדברי הר"ן שם דכתב נמי ליישב הקושיא הנ"ל דב' ומצא ג' אמאי לא בטיל ברוב וכתב לתרץ א"נ דכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל ולא כתב שפת יתר זה לאחר יו"ט וא"כ הא קשה גם עליו קושיית המחבר דקארי לי' מאי קארי לי' ואפשר לדחוק קצת ולומר דשפת יתר הוא מה שכתבו וכל דשיל"מ וכונתם בזה דהיינו נמי אפי' מה שיאסר עוד לשבת הבא נמי מקרי דשיל"מ אלא שזהו דקדוק קלוש שהרי לשון זה הוא נמי לישנא דרב אשי בדף ד' ע"א ובדף ל"ט ע"א:<br><b> (צא) </b> בטעה"מ: והוי עיקר מן התורה דהא תחומין בי"ב מיל דאורייתא. דבריו אלו סתורים מדברי הרלב"ח סי' כ"ח הביאו המג"א בסי' ת"ד דדוקא לאדם עצמו ס"ל להרמב"ם ז"ל די"ב מיל הוו דאורייתא אבל לא לכליו ובהמתו ועי' לעיל בדף כ' ע"ב ובדף כ"א ע"ב ואע"ג די"ל דס"ל כהר"ם אלשקר שחולק בזה מ"מ מדלא פלפל בזה נראה בעליל דנעלמו ממנו דברי הרלב"ח הנ"ל ולפ"ז קושייתו זו לא קשה מידי:<br><b> (צב) </b> וע"כ ה"ט משום דאזלינן בתר רובא דעלמא. ולענ"ד אפילו אי נימא דרוב וקרוב רובא עדיף אפילו ברובא דעלמא. מ"מ לענין איסור מוקצה דזימן הנ"ל הוה לן למיזל בתר קרוב ולא בתר רובא דעלמא דהא רובא דעלמא נכרים הם והרי איתא בירושלמי דנכרי אין צריך הכין. וכמ"ש הב"י בא"ח סי' תצ"ח. וא"כ ע"כ האי דבעי בסוגיין לסייע לדר"ח דרוב וקרוב הלך אחר הרוב היינו דבמקום רחוק יש כאן רוב יונים של ישראל. אמנם צ"ע בזה דאדרבה הא מוכח מש"ס אלו דלא חיישינן לרובא דעלמא דהא כיון דרובא דעלמא נכרים הם א"כ מה בכך דאיכא נמי רוב יונים של ישראל שלא זימנום הא מ"מ אית לן למיזל בתר רובא דעלמא דשל נכרים ובשל נכרים הרי אין כאן מוקצה אע"כ דלא חיישינן לרובא דעלמא. וע"כ צ"ל דהא דכתב הפר"ח דהיינו טעמא דאזלינן בתר רובא דעלמא האי דעלמא לאו דוקא והיינו דבא לומר דאזלינן בתר יונים שיש שם אפילו הרחוקים יותר מחמשים אמה שהם של ישראל שלא זימנום. משום דקיי"ל כר"ח דרוב וקרוב כה"ג אזלינן בתר הרוב ולק"מ על הפר"ח הנ"ל. אכן מ"ש עוד לדקדק נמי בדברי הפר"ח בחידושיו להלכות ע"ז במאי דיהיב שם טעמא למ"ש הרמב"ם דהקן עצמו מותר היינו משום דכיון דרובא דעלמא דהיתרא הוא קיי"ל דרוב וקרוב הלך אחר הרוב התם נמי האי דקאמר רובא דעלמא לישנא קטיעה הוא וכוונתו שם דכיון דרוב עצים הסמוכים לאשירה דהיתירא נינהו אזלינן בתר רובא לקולא אבל לרובא דעלמא דלא ידעינן לי' לא חיישינן:
+<b>זימן </b>
+<b> בתוך הקן ומצא לפני הקן כו'.</b> שם בגמרא אמרינן לימא מסייע ליה לר"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב אמר אביי בדף רבא אמר בב' קנין זו למעלה מזו כו' והטור ורבינו ז"ל השמיטו אוקמתא דאביי ורבא לכותבו סתם זמן בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים. ונראה שטעמם ונימוקם עמם דהך אוקמתא דאביי אינו אלא לדחויי בעלמא דלא לסיועי מינה לר"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב וכיון דאנן קיי"ל כר"ח כמו שפסק רבינו ז"ל בפ"ט מהל' רוצח אם כן מעתה מתני' כפשטא אתיא אפי' בדליכא דף ומשום דרוב וקרוב הלך אחר הרוב:<br><b> וראיתי </b> להפר"ח ז"ל חי"ד סימן ס"ג סק"ג שכ' שממה שהשמיט רבינו ז"ל בה' רוצח אוקמתא דיושבת בין ההרים דאית מ"ד התם בפ' לא יחפור וכן בפרק ט"ו מה' גזילה ואבידה העתיק המשנה כצורתה והשמיט אוקמתא דעומדת בשביל של כרמים משמע שדעתו לומר דאפי' לר"ח לא אזלינן בתר רובא דעלמא והך פירכא דפרכינן התם וליזל בתר רובא דעלמא לאו פירכא היא והתרצן לפום שיטתיה דהמקשן קמשני ליה והוכיח במישור מכמה דוכתי דמשמע הכי יע"ש. ולפי דבריו נראה שיש ליישב קצת מה שהקשה הר"ב ל"מ ז"ל בפי"ב מהל' מאכ"א דין במ"ב למה שרבי' השמיט אוקמתא דעקולי ופשורי יע"ש ודוק. אלא שיש לדקדק על הפר"ח ז"ל ממ"ש רבינו כאן ז"ל זמן בתוך הקן ומצא לפני הקן אם אין שם בקן אלא הן ואינן יכולין לפרוח כו' הרי אלו מותרים יע"ש משמע מדבריו דביכולים לפרוח אפילו דליכא קן בתוך נ' אמה אסורים וע"כ היינו טעמא משום דאזלי' בתר רובא דעלמא הוא ואם איתא דרבינו ז"ל ס"ל דלא אזלינן בתר רובא דעלמא הול"ל בדליכא קן בתוך נ' אמה מותרים משום דקרוב עדיף לגבי רובא דעלמא ודוק:<br><b> וראיתי </b> להפר"ח בחידושיו לה' ע"ז פ"ז דין י"ב אמ"ש רבינו ז"ל אפרוחים שקיננו באשירה כו' והקן עצמו מותר מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר שכתב וז"ל אף שפשט הסוגיא נראה כדברי הראב"ד דדוקא בשידוע שהביא ממקום אחר מ"מ דברי הרב נראין עיקר מדאמרינן פ' לא יחפור רוב וקרוב הלך אחר הרוב וה"נ כיון דרובא דעלמא דהתירא אזלינן בתר רובא דעלמא עכ"ד ויש לדקדק עליו שהרי דעת רבינו ז"ל דלא אזלי' בתר רובא דעלמא לגבי קרוב וכמ"ש הוא ז"ל:<br><b> ועוד </b> יש לדקדק עליו שהרי כ' רבינו ז"ל בפ"י מה' מ"א דין י"ג וז"ל חבית של יין הנמצא טמונה בפרדס של ערלה אסורה בשתיה כו' אבל ענבים הנמצאים טמונים שם אסור שמא נלקטו והצניען שם ע"כ וכתב הפר"ח בסי' כ"ז דאע"ג דבפ' לא יחפור משמע דהא דאמרינן וה"מ חמרא אבל ענבי מצנעי היינו לפום מאי דבעי לדחויי דרבינא לית ליה כר"ח אלא ס"ל דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ומשום הכי קאמר דעינבי עביד דמצנע ואע"ג דרובא דעלמא דהיתירא אפי"ה אזלינן בתר רובא אמנם למאי דקי"ל כר"ח משמע דאפילו ענבים משום דאזלי' בתר רובא וכ"כ הרא"ש שם ס"ל לרבינו ז"ל כמ"ש הרמב"ן שם וז"ל אבל ענבי דמצנעי ואפי' לר"ח אסור דכי הא לאו קרוב בלחוד אלא במקומו ממ"ש וחזקה כאן נמצאו וכאן היו והו"ל קרוב ומצוי וליכא למ"ד רוב עדיף עכ"ד יע"ש ולזה הסכים הרב ז"ל שם וכ"כ הרב ט"ז בחי' י"ד סי' רצ"ד ס"ק י"ז ליישב דעת הטור ומרן ז"ל שפסקו כרבי' דבקרוב ומצוי אזלינן אחר הרוב ומהתימה עליו דט"ז סי' שכ"ה על מ"ש מרן שם בסעיף ט' וז"ל אם הוא ספק אם באו מחוץ לתחום אסור דוקא כו' אבל גוי השרוי עמו בעיר ופירו' המצוי' בעיר אין לחוש מס' וכתב הרב הנז' בסק"ו וז"ל דטפי מסתבר לתלות בקרוב דמצוי אך נלע"ד דהא קי"ל כר"ח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואפי' בקרוב ומצוי ואם כן כאן נמי נתלה הפירות ברוב שהוא חוץ לתחום וכ"ת שאני הכא דאין כאן אלא איסורא דרבנן ליתא ע"כ נראה לי דהכא נקט דוקא תרי בתים משום הכי אין כאן רוב לאיסור דודאי לא לקח אלא משלו אבל אם היו לו ב' בתים דחוץ לתחום ואחד תוך לתחום הוא אסור עכ"ד ואתמהא דלפי מ"ש הוא ז"ל לדעת מרן והטור דבקרוב ומצוי אין הולכין אחר הרוב דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו ולזה הסכים דעתו ז"ל אם כן מאי ק"ל לדעת מרן הכא נמי קרוב ומצוי הוא דאמרינן כאן בתוך התחום נמצאו וכאן היו וכמ"ש הר"ן בפ' שואל יע"ש ודוק וא"כ ה"נ בקן הנמצא באשירה אע"ג דרובא דעלמא דהיתירא כיון שמצאו במקומו אמאי לא נימא דחזקה כאן נמצאו וכאן היו ומאשירה עצמה הן ולכן מחוורתא דמילתא דטעמא דרבינו ז"ל כמ"ש הכ"מ ז"ל שם ע"ש ודו"ק:<br><b> ודע </b> שהטור והרשב"א ז"ל בס' עה"ק הביאו אוקמתא דרבא לפסק הלכה וכתב מרן הב"י סימן רצ"ו שהפוסקים שהשמיטו זה משום דס"ל דהא דאביי ורבא אינו אלא לדחוייא בעלמא דלא לסייעיה לר"ח והילכך לדידן דקי"ל כר"ח תו לא צריכי לאוקמא למתני' בב' קנין זו למעלה מזו והילכך איכא למימר בשתי קני' זו למעלה מזו אפי' זימן בתחתונה ולא זמן בעליונה שרי דכיון שאותן שזימן מצאן במקומו לא חיישינן להו כלל עכ"ד יעיין שם וכוונת דבריו ובודאי שכונתו ז"ל לומר דלדידן דקיי"ל כר"ח איכא למימר דבב' קנין זו למעלה מזו ובגונא דליכא למיחש לרובא דעלמא כגון דאין שם בתוך נ' אמה אלא ב' קנין הללו דא"ז שרי משום דלא חיישינן להא כלל ואשתרבובי אשתרבוב ונחית והיינו שהוצרכו הרשב"א ורי"ו להביא הך אוקמתא דרבא אע"ג דקי"ל כר"ח ובלא"ה אסירי משום דחיישינן לרובא דעלמא משום דנ"מ לענין דינא היכא דליכא למיחש לרובא דעלמא וכדכתיבנא וזה פשוט וכ"כ הפר"ח ז"ל ס"ק י"ד ע"ש וכתב עוד שם שנראה לו עיקר כדברי הרשב"א ורי"ו ודלא כהב"י דס"ל למסקנא לא אמרי' הכי דליתא ותדע דהא רבא לא הוה איצטריך לדחויי ליה אלא דמתני' מיירי כשזימן בתחתונה ולא זימן בעליונה והוה סגי לי' בהכי דלא לסייעיה מתני' לר"ח ואינו קא מוסיף אפי' זימן בעליונה ולא מצא בתחתונה ע"כ אינו אלא משום דהכי קי"ל ליה לרבא מסברא דנפשיה וכיון שכן אפי' למסקנא דקי"ל כר"ח נקטינן כסברת ואוקמתא דרבא אלו דבריו ע"ש:<br><b> ולע"ד </b> אין זה כדאי לדחות דברי הב"י ושאר הפוסקים שהשמיטו דין זה דאיכא למימר דהא דהוצרך רבא לומר ולא מבעי' זימן בתחתונה ולא זימן בעליונה אלא אפי' זמן בעליונה כו' לאו משום דהכי קים לי' מסברא אלא משום דכיון דלדידיה מתני' דקתני בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים מיירי בשני קנין זו למעלה מזו וזמן את אחת מהן ולא משום חששא דרוב' דעלמא אלא משום חשש דשמא באו מאותו הקן שלא זימן אם כן סיפא דקתני ואם אין שם אלא הן הרי אלו מותרים ע"כ הכונה לומר דאין שם אלא אותו קן שזימן וכ"כ בשיטה מקובצת למוהר"ב ז"ל ואם כן אם איתא דכשזימן בעליונה ולא זימן בתחתונה מותרים משום דלא חיישינן לטעמא דסרוכי סרוך וסליקו אם כן אדתני סיפא אם אין שם אלא הן לאשמועינן רבותא אפילו בשיש שם קן אחר שלא זימן וכגון שזימן בעליונה ולא זימן בתחתונה דהרי אלו מותרים משום הכי הוכרח לומר דאפי' זימן בעליונה ולא זימן בתחתונה אפילו הכי אסורים דהשתא אתייא סיפא דמתני' שפיר דלא אשכח היתרא אלא בשאין שם אלא אותו קן שזימן כן נראה לי ודו"ק:<br><b> ובדברי </b> הרשב"א שהביא אוקמתא דרבא וכתב שהוצרך להביאו משום דנ"מ אפילו היכא דליכא למיחש לרובא דעלמא וכמ"ש הפר"ח ז"ל נראה שיש לדקדק עליו דהא ע"כ הא דרבא דאסר בב' קנין זו למעלה מזו היינו משום דחיישי' דילמא הני דאזמין אזדי להו והנך אשתרבובי אשתרבוב ונחית ואינו אלא משום חששא וספיקא בעלמא וכמדוקדק מדברי רש"י ד"ה רבא אמר כו' יע"ש וכיון שכן ק' שהרי דעת הרשב"א ז"ל הביאו ה"ה בפ' הנז' דין דכיון שהמוקצה והנולד מדבריהם הולכין בספיקא להקל ולא אמרו אסור אלא בדבר שקרוב ליגע בשל תורה כגון ס' נצוד כו' יע"ש וא"כ הכא גבי גוזלות דאין כאן קרוב ליגע בשל תורה אמאי כתב דאסורים וע"כ מתורת ספק הוא דאסור דשמא הנך דזימן אזדו לעלמא והנך אשתרבובי אשתרבוב ולא מתורת ודאי ואיכא למימר שפיר דאותן שלא זימן אזדו לעלמא והנך שזמן אינהו נינהו דמצאן לפני הקן ואדרבא אינו אלא חששא רחוקה וכמ"ש מרן דלפי המסקנא לא חיישינן לה כלל ואם כן הן לו יהי דהוי ס' שקול אכתי אמאי אסורים כיון דהוי ס' דדבריהם והרב ל"מ שם הוקשה לו לדברי הרשב"א מחלוקת זמן שחורים ולבנים נמצא לבנים במקום שחורים דאמרינן דאסורים ותי' דהתם שאני משום דאזלינן בתר רובא דעלמא יע"ש אכן תי' זה אינו עולה לקושיתינו דהא הרשב"א ע"כ מיירי בדליכא למיחש לרובא דעלמא כמ"ש ואפשר לחלק דהכא שאני דאתחזק איסורא מבע"י דאיכא קן א' שלא זמן ואע"ג דבשעה דאיתיליד לן ספיקא דהיינו כשבא ומצא בתחתונה ולא מצא בעליונה אין כאן אתחזק איסורא דהא אין כאן אלא קן א' אפ"ה כיון דמעיקרא אתחזק איסור' הולכין בספקא להחמיר ולא כתב הרשב"א דבמוקצה ונולד הולכין בס' להקל אלא היכא דלא אתחזק איסורא ועיין בבית חדש ז"ל סי' תצ"ז:<br><b> וראיתי </b> לעמוד אמ"ש התוס' בד"ה פשיטא וז"ל וקשה וכי מייתי ראיה ממר עוקבא שהוא אמורא יע"ש וכ"נ דכונתם ז"ל דמאי פריך פשיטא ומייתי ראיה ממר עוקבא והא איכא למימר דהא דמר עוקבא אתא מתני' לאשמועינן ואהא תי' דע"כ צריכים אנו לומר כדמר עוקבא דאל"כ לא מיתוקמא מתני' דלא יחפור כלומר דהכי פריך פשיטא דמותרים דאמר מר עוקבא כו' דהא שמעי' ליה ממתני' דפרק לא יחפור ויש לדקדק לפי זה דמאי דפריך תלמודא פשיטא היינו משום דכבר שמעינן ליה ממתני' דלא יחפור אם כן מאי משני לעולם דאיכא קן בתוך נ' אמה וכגון דקיימא בקרן זוית מ"ד כו' קמ"ל דכל היכא דמדדה והדר חזי לקניה מדדה ואי לא לא מדדה הא נמי שמעי' לי' ממתני' דפרק לא יחפור דפרכינן התם אמתניתין דקתני נמצא בין ב' שובכות קרוב לזה שלו ואע"ג דחד מינייהו נפיש מחבריה ומשני הב"ע בשוין והדר פריך וליזיל בתר רובא דעלמא ומשני הב"ע בשביל של כרמים דאם איתא דמעלמא אתי כיון דמדדי לא מצי אתי דכל דמדדי והדר חזי לקניה מדדי ואי לא לא מדדי וי"ל עם מ"ש התוס' שם בד"ה דכל דמדדי וז"ל לא היה צריך למאי דקאמר אי הדר חזי לקני' מדדי כיון דשובכים דעלמא יותר מנ' מן הכרמים ליכא למיחש אלא רובא דעלמא כו' אלא מיירי דאפי' אם יהיו שובכים דעלמא בין הכרמים כו' יע"ש וא"כ אי מתני' דהתם לא הוה שמעינן לה הך דכל דמדדה אי הדר חזי לקני' מדדה דאיכא לאוקמא למתניתין בשובכין דעלמא יותר מחמשים ומשום דכל המדדה אינו מדדה יותר מחמשים כדמר עוקבא אלא דתלמודא התם לפום מאי דשמעינן ממתני' דהכא דכל המדדה אי הדר חזי לקניה מדדה הוא דמוקי לה למתני' בכל גונא ואפי' בשובכין דעלמא בתוך נ' אמה וק"ל:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>בית </b>
+<b> מלא פירות שנפחת כו'.</b> כתב ה"ה משנה פ' המביא ולא קי"ל כר"מ כו' וכן פסק הטור ז"ל בסו' תקי"ח כרבנן דר"מ דדוקא בית שנפחת נוטל ממקום הפחת אבל לכתחילה אסור לפוחתו משום דאיכא סתירת אהל אף באוירא דלבני ויש לתמוה על מ"ש הטור ז"ל בסימן שצ"ד וז"ל ואם נתנן במגדל ונעל לפניו ואבד המפתח אם הוא של לבנים מסודרים אלו על אלו בלא טיט וטיח בי"ט הוי עירוב מפני שיכול לסותרו וליטלו אבל בשבת או ביו"ט והוא של בנין אינו עירוב ע"כ והדבר תמוה שהרי בפ' בכל מערבין אוקמוה רב ושמואל למתני' דקתני נתנו במגדל ואבד המפתח ה"ז עירוב במגדל של לבני' ור"מ היא דאמר פוחת לכתחילה ואם כן כיון שרבי' ז"ל פסק בסימן הנז' כרבנן דר"מ א"כ איך כתב דבי"ט ה"ז עירוב מפני שיכול לסותרו ויותר תימא על מרן הב"י שכתב וז"ל וכתב רבי' שתי האוקמתות משום דמשמע דלענין דינא לא פליגי ומשמע ליה דמדאוקמוה למתני' כר"מ הכי קי"ל עכ"ל שהרי הטור ז"ל פסק בהדייא כרבנן דר"מ כמ"ש גם מה שהכריח דמדאוקמה למתני' כר"מ הכי קי"ל קשה שהרי רב ושמואל הוא דאוקמוה למתני' התם כר"מ ושמואל גופיה קאמר בשמעתין לקמן הא מני ר"מ היא דאמר אף פוחת לכתחילה ונוטל ופליגי רבנן עליה ואנא דאמרי כדרבנן:<br><b> וראיתי </b> להרב מג"א בסי' הנזכר סק"ב שתמה על הטור ז"ל כן ותיר' וז"ל ונ"ל דהטור ס"ל כמ"ש המרדכי והתוספות דמותר לטלטל הלבנים לצורך או"נ ואם כן לצורך עירוב נמי שרי ובסימן תקי"ח מיירי בשלא היה צריך לאכול הפירות עכ"ל ודבריו דחוקים הרבה דאם כן צ"ל דהטור פסק כר"מ דסבירא לי' דבאוירא דלבני אין בהם משום סתירת אהל ואין כאן אלא איסור מוקצה גרידא והא ודאי ליתא מתרי טעמי חדא דאם כן לא הי"ל להטור ז"ל בסי' תקי"ח להביא המשנה כצורתה והי"ל לפרש דהיינו דוקא בשאינו צריך לאכול הפירות אבל אם צריך לאכול הפירות שרי וכר"מ ותו שהרי שמואל דאמר חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע וחותך קאמר דאליבא דרבנן הוא דאמרה למילתיה אבל לר"מ דס"ל דאין באוירא דלבני איסור סתירה ה"נ ס"ל בחותמות שבקרקע דאין בהן איסור סתירה ומאי דאמרינן בתר הכי בגמ' הוא דאמר כי האי תנא דתניא כו' משמע ודאי דההיא ברייתא דאסר חותמות שבקרקע ביו"ט רבנן היא ולא ר"מ שהרי אידך ברייתא קתני דמודים חכמים לר"מ בחותמות שבקרקע דבי"ט מתיר ומפקיע ואם כן אין סברא לומר דאידך ברייתא ס"ל דחותמות שבקרקע גריעי טפי ואסור אף לר"מ ופליגי מן הקצה אל הקצה ותו דהיכי משני תלמודא אליביה דשמואל הוא דאמר כי האי תנא הא שמואל גופיה קאמר אנא דאמרי כרבנן ואלו להך ברייתא אפילו לר"מ יהא אסור אלא משמע דהך ברייתא כרבנן דר"מ הוא דאתייא דהשתא קיימא מילתיה דשמואל שפיר דקאמר אנא דאמרי כרבנן משום דס"ל כי האי תנא דחותמות שבקרקע ואוירא דלבני תרוייהו שוין הן ויבואו שניהם ואם כן מאחר דשמואל ס"ל כרבנן דר"מ והטור ז"ל פסקה להך דשמואל בסימן תקי"ט אם כן ע"כ ודאי דס"ל דהלכה כרבנן דר"מ ואם כן הדרא קו' לדוכתא:<br><b> ואשר </b> אני אחזה ליישב דעת הטור על פי מה שיש לדקדק עוד בדבריו במ"ש אבל בשבת או ביו"ט והוא של בנין אסור וקשה טובא שהרי באוירא דלבני מבואר בגמ' דאין בו איסור לר"מ אלא משום מוקצה ומההיא דר"ן דאמר שרגינהו ודאי אסור וא"נ כיון דאין בו אלא איסור שבות גרידא הא קי"ל כר' דכל דבר שאין בו אלא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ומאי דאוקמוה למתני' דבכל מערבין ביו"ט אבל לא בשבת כבר כתבו התוס' שם בד"ה והאמר דהו"מ לאוקומי כר' דבהני אוירא דלבני לית ביה אלא איסורא מדרבנן אלא דניחא לי' לאוקמ' כרבנן כרבא דמוקי לעיל סיפא כרבנן כו' יע"ש וכיון שכן ק' לדעת הטור ז"ל דאיך פסק דבשבת אסור כיון שאין בו אלא איסור שבות גרידא וקי"ל כר' דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש וליכא למימר דס"ל להטור ז"ל דמדלא אוקמוה למתני' בשבת וכר' דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש משמע דס"ל לתלמודא דשבות כי האי אפי' ר' מודה דאסור משום דחמיר טפי שהרי כתב הטור לעיל מזה דאם נפל עליו גל אם יכול ליטלו בלא מרה וחצינא ה"ז עירוב מטעמא דקי"ל כר' אע"ג דטלטול אבנים נמי אסורים משום מוקצה דומיא דלבנים:<br><b> ולכן </b> נר"ל שדעת הטור ז"ל כדעת הרע"ב שכתב בפרק בכל מערבין על משנה זו דנתנו במגדל וז"ל וכגון שהמנעול קשור בחבל כו' ת"ק סבר הואיל ואפשר לפתוח על ידי שיחתוך חבלים בסכין אין כאן אלא איסור שבות כו' ואיסור שבות בין השמשות לא גזרו עליו כו' הילכך הוי עירוב ור"א סבר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו ואסור לטלטל הסכין כדי לחתוך החבלים ואיכא תרתי טלטול הסכין וחתיכת החבלים אפי"ה לר' דאמר לא גזרו עליו בה"ש בכה"ג מודה דגזרו עכ"ל יע"ש:<br><b> ומה </b> שיש לעמוד על דברי הרע"ב הללו כבר כתבתי בזה בפ"א מה' עירובין הלכה כ"ב וא"כ מעתה צדקו דברי הטור ז"ל דמ"ש דביו"ט אם הוא בנין של לבנים ה"ז עירוב מפני שיכול לסותרו וליטלו בבין השמשות דוקא קאמר ומשום דכיון דאין בו אלא איסור סתירת אהל מדרבנן קי"ל כר' דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש והילכך בי"ט דוקא דליכא אלא איסור סתירת אהל מדרבנן שרי דמשום איסור מוקצה ליכא דטלטול מוקצה התירו לצורך או"נ כמ"ש רש"י והתוס' ואם כן כיון דליכא אלא שבות אחד שרי אמנם בשבת כיון דאיכא תרתי איסור סתירת אהל ואיסור מוקצה דבשבת לא הותר טלטול מוקצה לצורך או"נ משום הכי אינו עירוב משום דכיון דאי' תרתי אפי' ר' מודה דגזרו עליו בה"ש כמ"ש הרע"ב והכריחו להטור קו' התוס' דאמאי לא מוקי לה למתני' בשבת וכר' דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש ואי משום מ"ש התוס' דניחא ליה לאוקמי כרבנן כרבא דאוקי לעיל סיפא כרבנן אדרבא טפי ניחא לאוקמי למתניתין בשבת אליבא דר"מ דהשתא אתיא ברייתא כפשטא ולא צריכינן למימר דחסורא מחסרא מלאוקמא למתני' בי"ט ולומר דברייתא חסורי מחסרא אלא ה"ט משום דבהא אפי' רבי מודה דאסור כיון דאיכא תרתי ואע"ג דהתם אליבא דר"מ קיימינן ור"מ ס"ל דבאוירא דליבני אין בהן איסור סתירת אהל כלל משמע ודאי דע"כ לא ס"ל לר"מ דבאוירא דליבני אין בהן משום סתירת אהל כלל ואפילו מדרבנן אלא דוקא בי"ט ומשום דס"ל דכיון דאין בו סתירת אהל אלא מדרבנן ביו"ט לא גזרו אבל בשבת מודה הוא דאסור מדרבנן משום סתירת אהל ותדע לך מדאוקמא שמואל לברייתא דקתני חותמות שבקרקע בשבת מתיר אבל לא מפקיע וחותך ביו"ט מתיר ומפקיע וחותך כר"מ דאמר אף פוחת לכתחילה ונוטל והשתא קשה דאיך אפשר לומר דהך ברייתא אתיא כר"מ דא"כ אף בשבת נמי לישתרי דהא באוירא דליבני בשבת אינו אסור לר"מ אלא משום מוקצה וא"כ גבי חותמות דליכא משום מוקצה לישתרי אלא משמע דבשבת מודה ר"מ נמי דאיכא איסור סתירת אהל מדרבנן ומשום הכי בחותמות אסור משום סתירה ואם כן הוה ליה תרתי שבותי וכמ"ש אלא דאכתי קשה קו' התוס' על אופן זה דאמאי מוקי מתני' ביו"ט ואליבא דר"מ הו"ל לאוקומי כרבנן דר"מ ור' היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש דהשתא כי מוקמינן למתני' ביו"ט ליכא אלא איסור סתירת אהל גרידא וי"ל דכיון דע"כ צריך לאוקמא למתני' ביו"ט טפי ניחא לי' לאוקמא פלוגתייהו בפלוגתא דרבנן ור"מ מלאוקומי פלוגתייהו בפלוגתא דר' ורבנן כנ"ל נכון ליישב דעת הטור אלא דכפי זה ק' מ"ש הטור שם בסמוך ונראה וז"ל ואם המגדל כלי של עץ והמנעול קשור בחבל ויכול לסותרו בסכין הוי עירוב וכתב מרן הב"י דדייק רבינו להתנות שיהא המגדל של עץ לשיהיה מותר לחתוך המנעול הקשור בחבל משום דאלו הוא מגדל של בנין היה אסור וכדקאמר שמואל בפרק המביא כדי יין חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך וקשה טובא שהרי כתב רש"י בפרק בכ"מ דף ל"ה ד"ה ובעי סכינא דהא דאמרינן חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע אינו אלא גזירה דרבנן דמחזי כסותר ולא סותר בנין ממש הוא וכ"כ התוס' שם ד"ה ובעי סכינא והוא מוכרח מסוגייא דשמעתין דקתני בברייתא חותמות שבקרקע בשבת מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך ביו"ט מפקיע וחותך אלמא דחותמות אין בהן סתירה מדאורייתא מדשרי להפקיע ביו"ט וכמ"ש רש"י ואע"ג דקי"ל כאידך ברייתא דאסור לחתוך אפי' ביו"ט היינו משום דס"ל דאפילו ביו"ט גזרו אבל לא משום דס"ל דיש בהן סתירה מדאורייתא שהרי אוירא דלבני גריע טפי מחותמות שבקרקע כדס"ל לאידך ברייתא ואפי"ה אין איסור סתירתן אלא מדרבנן כ"ש בחותמות שבקרקע לאידך ברייתא דס"ל דביו"ט נמי אסור אינו אלא מדרבנן וכיון שכן קשה דא"כ לדידך דקי"ל כר' דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש אפי' מגדל של בנין נמי ליהוי עירוב וכ"כ בהדיא הרשב"א בס' עבודת הקודש בדיני ע"ת דל"ח יע"ש וליכא למימר דס"ל להטור מדלא תירץ בגמ' דמתני' במגדל של בנין ובמנעול וקטור במיתנא עסקינן ופליגי בפלוגתא דרבי ורבנן משמע דס"ל לתלמודא דבשבות כי האי חמיר טפי ואפילו רבי מודה דגזרו משום דמחזי כסתירת אהל וכמ"ש בפ"א מה' עירובין הלכה כ"ב באורך שהרי אוירא דלבני גריעא טפי ויש בהן משום סתירת אהל מדרבנן ואפי"ה שרינן מטעמא דר' לפי מ"ש בדעת הטור כ"ש בחותמות שבקרקע דקילא טפי דאית לן למשרי מהאי טעמא ולולא דברי מרן אפשר לומר דמ"ש הטור ואם המגדל כלי של עץ כו' לאו למימרא דבמגדל של בנין אינו עירוב אלא משום דבעי למימר בתר הכי אבל מנעול של עץ או של מתכת אסור אף בכלים משום הכי נקט בתחילת דבריו מגדל של כלי לאשמעינן רבותא דאפי' במגדל של כלי אסור במנעול של עץ או של מתכת ועדיין צ"ע:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי לעמוד על מ"ש התוס' בפ' המביא ד"ה אמר רבי זירא כו' מכאן יש ראיה לפירוש ריצב"א ז"ל שפירש דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש ויש לדקדק בדבריהם דמאי ראיה הא איכא למימר דהא דמשמע הכא דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש היינו אליבא דר"מ אמנם רבנן דפליגי עליה ואמרו דדוקא נפחת נוטל ממקום הפחת אבל לפוחתו אסור היינו טעמייהו משום מוקצה דס"ל דטלטול מוקצה אסור לצורך אוכל נפש ולא משום איסור סתירת אהל כמו שפי' רש"י אלא דאינהו נמי ס"ל דאין באוירא דלבני איסור סתירת אהל כלל וכדס"ל לר"מ אמנם הא ודאי לק"מ שהרי אמרינן לקמן הא מני ר"מ היא דאמר אף פוחת לכתחילה ונוטל ופליגי רבנן עלי' ואנא דאמרי כרבנן הרי מבואר דטעמייהו דרבנן דר"מ משום דס"ל באוירא דליבני דאיכא איסור סתירת אהל דרבנן דאי משום מוקצה מאי קאמר הא אפילו כרבנן נמי לא אתי דדוקא באוירא דליבני הוא דאסרי אבל בחותמות שבקרקע דאין כאן איסור מוקצה מדאמרינן מתיר בידים יהא מותר אלא משמע ודאי דטעמייהו דרבנן משום איסור סתירת אהל דבהא פליגי רבנן ור"מ וזה פשוט ומרן הב"י בסימן תקי"ח הביא דין זה משם המרדכי בפ' בכל מערבין וכתב וז"ל והמרדכי בפרק בכל מערבין כתב כו' ואומר ריב"א דטלטול מקצה כו' וראיה ממנהגינו שאנו מסיקין ע"ג אפר שהוסק בי"ט שהוא מוקצה ומטלטלין אותו כו' לכסות הפשטיד"א עכ"ל. ויש לתמוה דאם כן אמאי לא התירו לשחוט לכתחילה כדי לכסות באפר שהוסק בי"ט עכ"ל ויש לתמוה עליו מה ראה על ככה להקשות על המרדכי מאחר שדברי המרדכי הן הן דברי התוספות ורש"י שכתבו כן בשמעתין ומוכרח הדבר מסוגיין וכבר ראיתי מתמהין עליו בזה:<br><b> ולע"ד </b> נראה שמרן טעמו ונמוקו עמו להקשות על המרדכי ולא על רש"י והתוס' שכ"כ על פי מ"ש הר"ב ח"ה לקמן דף ל"ג ע"ב ד"ה גמ' אין סומכין את הקדירה בבקעת כו' וס"ל לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה אפי' למאי שכתבו התוספות לעיל דלכ"ע שרינן טלטול מוקצה משום אוכל נפש היינו לסלק המוקצה כגון גריפת תנור ופחיתת לבנים התירו משום או"נ אבל להשתמש בדבר מוקצה כסמיכת קדירה בבקעת ובחיזרא ודאי אסור לטלטלו דתשמישו וטלטולו זהו כעין אכילתו דאסור עכ"ד ע"ש:<br><b> ולכן </b> היינו טעמא דמרן ז"ל דלא קשיא ליה על דברי התוס' ורש"י בשמעתין משום דאיכא למימר דדוקא טלטול מוקצה הוא דהתירו משום אוכל נפש אבל להשתמש ממנו אסור ומש"ה לא התירו לשחוט לכתחילה כדי לכסות באפר שהוסק ביו"ט משום דהו"ל משתמש בדבר מוקצה וכן מ"ש התוס' בפ"ק דמכילתין ד"ח ד"ה אמר רב יאודה משם ר"י דהיינו טעמא דאנו מסלקין אפר הכירה לאפות הפשטידא משום דטלטול מוקצה התירו לצורך או"נ נראה שר"ל שהיו מסלקין ומפנין אפר הכירה כדי לאפות הפשטידה ע"ג הכירה דאז אינו אלא טלטול בעלמא ומשו"ה שרי וכ"כ הרב מ"א ז"ל סי' תק"ט ס"ק ט"ו אמנם על המרדכי ז"ל שכתב וראי' ממנהגינו שאנו מסיקין ע"ג אפר הכירה כו' ומטלטלין אותו לכסות הפשטידה דמשמע שהיו מכסין אותו באפר כירה כדי שלא יתחרך מהאור שע"ג א"כ הו"ל משתמש בדבר מוקצה ואפ"ה שרי משום או"נ ומש"ה ק"ל שפיר דאמאי לא התירו לשחוט כדי לכסות באפר שהוסק ביו"ט אע"ג דהו"ל משתמש ומ"ש הרב מג"א דמ"ש המרדכי שמותר לכסות הפשטידה באפר היינו לאחר שנתחמם ששוב אינו מוקצה לא שמיע ליה למרן ז"ל דפשטא משמע דבעודה האפר בצונן היו מכסין אותו כדי שלא יתחרך מהאור שע"ג הכירה וא"כ בעודה עדיין צונן וקודם שיתחמם הרי משתמש בדבר המוקצה ואפי"ה התירו המרדכי כן נראה לי ליישב דברי מרן ז"ל ודו"ק:<br><b> וראיתי </b> להריטב"א ז"ל בפ' בכל מערבין שכתב וז"ל והקשו בתוס' היאך רשאין לפחות דהא קא מטלטל הלבנים והאפר שהן מוקצים וריב"א ז"ל היה מביא ראיה מכאן כי מותר לטלטל המוקצה לצורך או"נ כו' ומסתברא דממתניתין ליכא ראיה כלל דהיינו טעמא דמתניתין מפני שכיון שניתנו הלבנים האלו בכאן לסתום ולהיות כעין דלת והסתימה היא בענין שמותר לפחות אותה אין האפר והלבינה מוקצין ומעתה אין ראיה להתיר טלטול מוקצה ביו"ט לצורך או"נ אלא א"כ בטלטול מן הצד כו' יע"ש ודבריו תמוהים כי קו' התוס' ותי' ריב"א היא היא קו' הגמ' בשמעתין דפריך איני והאמר ר"ן כו' ומשני ביו"ט אמרו אבל לא בשבת ומשום דלצורך אוכל נפש התירו טלטול מוקצה ולפי דעת הריטב"א ז"ל מאי פריך מדר"ן התם שאני משום דכיון דשרגינהו גלי דעתיה דלבנין אקצינהו משא"כ הכא גבי בית דכיון שניתנו הלבנים האלו לסתום ולהיות כעין דלת אין העפר והלבינה מוקצה וצ"ע:<br><b> עוד </b> כתב ה"ה וכבר שאלו המפרשים כיון שהיה סתום מעיו"ט נמצא שהיו מוקצין כו' הנה התוס' שם בד"ה ונפחת הק' קושי' זו וכתבו וז"ל ורש"י פי' דכיון דאינו אסור אלא מדרבנן כדמוקי לה בגמ' באוירא דליבני השתא דנפחת שרי למיכל מינייהו דבמוקצה דרבנן לא אמרינן מיגו דאתקצאי כו' ולא נהירא דגבי שבת אמרינן גבי סל לפני האפרוחים מיגו דאתקצאי אע"ג דאין שם מוקצה אלא מדרבנן כו' יע"ש וק"ל טובא בדבריהם דאמאי לא ק"ל מדאמרינן התם בפרק כירה דנר שהדליקו בו באותו שבת אסור לטלטלו אליבא דר"י אע"ג דבעודו דולק נמי אינו אסור לטלטלו אלא מדרבנן משום דנעשה בסיס לדבר האיסור וכן מותר השמן שבנר אמרינן התם אליבא דר"ש בכוס וקערה ועששית דמודה בהו דאסור אע"ג דלר"ש אין איסור כיבוייו אלא מדרבנן משום דהו"ל מלאכה שאצ"ל ובהכי לא הוה שייך תירוץ הר"ר משה שהרי כשכבתה נסתלק המוקצה מן העולם והוה ליה כי ההיא דטבל ממש ועיין בהרמב"ן ז"ל במלחמותיו פרק משילין וצריך עיון:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (צג) </b> דכיון דאין בו כו' קיי"ל כרבי כו'. ולכאורה תמוה דא"כ אמאי כתב הטור אבל בשבת או ביו"ט והוא של בנין אינו עירוב ואמאי הא גם בשל בנין אינו אלא שבות דהא סותר אינו חייב אלא על מנת לבנות כדאמרינן בשבת דף ל"א ע"ב וא"כ הרי ביו"ט דליכא כאן אלא שבות אחד דסתירה דהא משום מוקצה ליכא ביו"ט דטלטול מוקצה התירו לצורך אוכל נפש. וא"כ אמאי אינו עירוב הא הטור כרבי פוסק דכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו ביה"ש אלא דאפשר לומר דבשבות כי האי אפילו ר' מודה דחמיר טפי:<br><b> (צד) </b> משמע היינו ב"ש היינו ר"א כו' הא כיון דשמעינן לי' לר"א כו' הוי כאילו שמעינן להו לב"ש. לפי זה יקשה מאי דאמרינן בעירובין דף ל"ח ע"א דהא שאין מערבין מיו"ט לשבת הוא משום הכנה לר"א והרי ב"ש לית להו הכנה. ועיין לעיל דף ל' ע"א מ"ש המחבר שם ליישב קושיא זו עפ"י דברי התוס' במכילתין דף י"ז ע"א ד"ה מ"ט כו' שכתבו דבהכנה שעושה בידים כעירובי תחומין וכדומה לכ"ע יש משום הכנה אולם למאי שהביא שם בשם המהרש"א גם קושייתו זו כאן לא קשה מידי ודו"ק:<br><b> (צה) </b> דכיון דר"א כו' ע"כ לא אתיא אלא כר' יהודה. ואני תמה דא"כ הרי סתים תנא כר' יהודה בשבת נמי אי ר"ש ס"ל דאין מוקצה גם בגרוגרות וצמוקים אלו והרי בריש מכילתין אמרינן לרב נחמן דגבי שבת סתים לן תנא כר"ש מהא דמחתכין את הדלועין לפני הבהמה כו' מוקי לה לב"ה כר"ש, ולפי דברי הגאון המחבר ז"ל הא מתניתין דעומד אדם על המוקצה אתיא כר' יהודה אפילו בשבת דהא החכמים הם מחמירים טפי מר' אליעזר:<br><b> (צו) </b> דר"א לא אמר' אלא דוקא בשבת זה תמוה דא"כ מאי פריך הש"ס אר"נ ומי אמר ר"נ הכי כו' הא ע"כ צ"ל דב"ש ס"ל דמסלק הטבלא כולה ומנערה כדאמר ר"נ דהא ר"א דשמותי הוא ס"ל במתניתין דעומד אדם על המוקצה כר"י דאית לי' מוקצה אי התם לאו בגרוגרות וצמוקין איירי דבכה"ג ר"ש נמי מודה וכיון דמוכח דב"ש ס"ל כר"י בשבת עכ"פ וב"ה ס"ל דבשבת אין מוקצה כר"ש מדשרי להגביה מן השלחן עצמות וקליפין. וא"כ הרי ע"כ צריכין אנו למימר כר"נ דב"ה ס"ל כר"ש בשבת משום דחמיר ולא אתי לזלזולי בי' וביו"ט כר"י משום דקיל ואתי לזלזולי בי' דאלת"ה אלא דתאמר דב"ה גם ביו"ט ס"ל כר"ש א"כ הרי צריך אתה לומר גם במשנתינו דמוחלפת השיטה וס"ל לב"ה דתאכל ומהיכא תיתי לשבש תרי מתניתין ניהו דבהכרח לשבש מתניתין דשבת משום דעכצ"ל דס"ל לב"ש מוקצה בשבת מהא דר"א שמותי הוא וס"ל כן מ"מ מתניתין דריש מכילתין א"צ לשבושי ולמימר דב"ה ס"ל תאכל כיון דאיכא למימר דבסברא פליגי ב"ש וב"ה דלב"ש ביו"ט דקיל לא מחמרינן לאסור מוקצה ובשבת דחמיר מחמרינן וב"ה ס"ל בהיפך מטעמא דאתי לזלזולי בדבר קל ולא בדבר חמיר:
+<b>העומד </b>
+<b> על המוקצה מעי"ט כו'.</b> משנה פרק משילין אמר ר"א עומד אדם על המוקצה ע"ש בשביעית כו' ופירש"י וז"ל עומד אדם על המוקצה הצריך הזמנה והזמנה מועלת לו כגון אחזו ולא אחזו דאמרינן באין צדין כו' הנה הר"ב הליכות אלי בסי' ר"ב הק' עמ"ש רש"י ז"ל בפ"ק ד"ד ע"א אמאי דפריך התם בגמ' במאי עסקינן אילימא כו' אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא ואמה אסורה ופירש"י ז"ל וז"ל דשמעי' לי' לר"א דאית ליה מוקצה דתנן בפ' המביא ר"א אומר עומד אדם על המוקצה כו' אלמא הכנה בעי וק' טובא דכיון דכבר כתב רש"י דמתני' דידן במוקצה דגרוגרות וצמוקים מיירי א"כ שאני מוקצה דגרוגרות דדחינהו בידים ובהא אפי' ר"ש מודה כדאמרינן בפ' כירה דמ"ה אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקים בלבד ועוד הקשה דכפי פרש"י דר"א אית ליה מוקצה ק' דר"א היינו ב"ש וכמ"ש התוס' ז"ל בשמעתין ד"ה ואומר דבירושל' מק' מחלפא שיטתייהו דב"ש משמע היינו ב"ש היינו ר"א ואם כן היכי פריך דילמא ב"ש לית להו מוקצה הא כיון דשמעינן ליה לר"א דאית ליה מוקצה הוי כאילו שמעינן ליה לב"ש וכ"כ התוספ' במסכת שבת דק"ל דבור המתחיל שמותי הוא ואם נאמר דמאי דפריך בגמרא דילמא ב"ש לית להו מוקצה היינו מוקצה גרוע כמו ביצה לית ליה אבל מוקצה דגרוגרות מודה וא"כ ק' דמאי פריך היא ואמה אסורה ודילמא ר"א לית ליה מוקצה ושאני הכא דהוי מוקצה דגרוגרות ותי' דהא דפריך לעיל היא ואמה אסורה הוא משום דס"ל לתלמודא דאפי' מאן דלית ליה מוקצה אית לי' נולד וכדקאמר בריש מכילתין קס"ד מאן דלית ליה מוקצה אית ליה נולד ואע"ג דקאמר לשון קס"ד לאו למימרא דלקושטא דמילתא לא קאי הכי אלא אמר קס"ד כלפי דר"ן סתר לה להאי סברא התם וא"כ היינו דפריך אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא ואמה אסורה הביצה משום נולד דבהדרגות שוה למוקצה חמור ואמה אסורה משום דהויא כמוקצה דגרוגרות וצמוקים טעמא מאי אסור התם לאו משום דדחינהו בידים ה"נ בתרנגולת העומדת לגדל ביצים הרי דחאה שלא לאוכלה כו' עכ"ד יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> דבריו תמוהים במה שתי' דתרנגולת העומד' לגדל ביצים הוי כמוקצה דגרוגרות דאם כן מאי פריך התם אתירוצא דר"ן במאי אוקימתא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה אדמפליגי בביצה ליפלגו בתרנגולת כו' ומאי קושיא הא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אפילו ב"ש מודה משום דהוה כמוקצה דגרוגרות וצמוקים ותו דבהדיא אמרינן בפ"ק דשבת די"ט ע"ב עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה רב אסר ושמואל שרי וקמפלגי בפלוגתא דר"י ור"ש ושמואל גופיה קאמר דבמוקצה דגרוגרות מודה ר"ש אלא ודאי משמע דתרנגולת העומדת לגדל ביצים לא חשיבא כמוקצה דגרוגרות לכן נ"ל לומר דס"ל לרש"י דהא דר"א דמתני' ע"כ אתייא כר"י ולא כר"ש ואע"ג דאמרינן בפרק כירה דבמוקצה דגרוגרות מודה ר"ש היינו דוקא בדלא חזו כלל וכדמשמע מלישנא דירוש' שכתבו התוס' שם בד"ה אלא דה"ט מפני שמסריחות בנתיים ומתקלקלין כל כך אבל כדאחזו ולא אחזו וכמתני' דידן דוקא אליבא דר"י הוא דאסור אבל לר"ש שרי ותדע שהרי לשמואל דוקא בגרוגרות וצמוקים הוא דסביר' ליה לר"ש דאסור אבל בשאר פירות כגון אפרסקין וחבושין שהעלן לגג ליבש שרי אליבא דר"ש וכמבואר מהא דפרכי' התם לשמואל מברייתא דקתני היה אוכל בתאנים והותיר והעלן לגג ליבש לעשות מהם גרוגרות כו' לא יאכל עד שיזמין וכן אתה אומר באפרסקין וחבושין כו' מתקלקלין הן קצת ולא חזו כ"כ לאכילה וכמ"ש התוס' בד"ה וכן אתה אומר ועיין בהרב ח"ה שם ואפי' הכי ס"ל לשמואל דלא אסור לר"ש וא"כ ה"ה בגרוגרות וצמוקים דאחזו ולא אחזו דלר"ש שרי דומיא דאפרסקין וחבושין כיון דהא מיהא ראוים לאכילה קצת ואיכא אינשי דאכלי להו וברייתא דהיה אוכל דאוקימנא לעיל בא"צ בדאחזו ולא אחזו לא אתיא אלא כר"י וכדאוקימנא לה בפ' כירה ומעתה צדקו דברי רש"י שכתב דשמעינן ליה לר"א דאית ליה מוקצה כו' משום דכיון דר"א איירי בגרוגרות וצמוקים דאחזו ולא אחזו ע"כ לא אתיא אלא כר"י וא"ת אם כן מאי פריך בריש ביצה ודילמא ב"ש לית להו מוקצה הא ר"א אית ליה מוקצה ור"א שמותי הוא וכמו שהקשה הרב ז"ל הא ל"ק כפי מה שכתבתי דהא דפריך ודילמא ב"ש לית להו מוקצה בי"ט דוקא הוא דפריך דדילמא ביום טוב לית להו מוקצה משום די"ט קיל אבל בשבת הכי נמי דאית להו מוקצה והכרחתי כן מהא דפריך בריש ביצה ומאי קו' דילמא ב"ש לית להו מוקצה כו' ויש לדקדק דמאי ס"ל למקשן במתני' דמגביהין מעל השולחן דלקמן אי ס"ל כר"ן דאמר לקמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י וב"ה כר"ש מאי ק"ל דילמא ב"ש לית להו מוקצה הא ב"ש ס"ל בהדיא כר"י דאית ליה מוקצה ואי ס"ל דלא מפכינן מתני' וב"ש כר"ש וב"ה כר"י א"כ מאי דילמא דקאמר הא בהדיא לית להו מוקצה אלא הנראה דלעולם דס"ל כר"ן אלא דאפי"ה ק"ל דילמא ב"ש לית להו מוקצה גבי י"ט ודוקא בשבת דחמיר ס"ל לב"ש כר"י אבל י"ט דקיל לא ואפשר שלזה כוון רש"י ז"ל בד"ה ומי אמר ר"ן הכי דב"ה כר"י כונתו לומר דלר"ן לא קשי' אלא מב"ה אב"ה אמנם מב"ש אב"ש לא ק"ל די"ל דדוקא בשבת דחמיר ס"ל כר"י אבל י"ט דקיל לא דהך סברא פשיטא לי' טפי לתלמו' מדפריך בלשון דילמא ואהא משני דלב"ה הסברא היא בהפך ועיין בס' מע"ת ודו"ק:<br><b> ואם </b> כן ממילא נמי לא תיקשי מדר"א דר"א לא אמרו אלא דוקא בשבת ואין להקשות למה לא כתב רש"י דשמעינן ליה לר"א דאית ליה מוקצה ממתני' דלעיל דקאמר ר"א ומגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא משמע דאי לא הוי מוכן אסור משום מוקצה דדילמא ה"ק הא אי לאו מוכן הו"ל כאבנים שאין ראויין לטלטלן א"נ דה"ק מוכן הוא דלית ליה מוקצה וכ"כ המאירי ז"ל בשיטת כ"י ס"פ משילין יע"ש ודו"ק:<br><b> ועל </b> פי האמור לעיל מקום אתנו לישב מה שהקשה הר"ב לח"מ ז"ל על מ"ש ה"ה ז"ל ורבינו כתב דין זה בי"ט דוקא ולא בשבת לפי שאין לנו מוקצה בשבת לפי דעת ההלכות כו' והקשה הרב ל"מ ז"ל וז"ל וקשה דהא בגרוגרות וצמוקין מודה ר"ש וא"כ אע"ג דקי"ל כותיה בשבת מ"מ בגרוגרות וצמוקין איכא מוקצה וא"כ אמאי לא תני דין זה אפי' בשבת דהשתא בגרוגרות וצמוקין איירי כמ"ש רש"י יע"ש מה שתי' בדוחק אכן על פי מ"ש הנה נכון דס"ל לרבי' כמ"ש לדעת רש"י דמוקצה דגרוגרות וצמוקין דאחזו ולא אחזו אינו אסור אלא אליבא דר"י דוקא וא"כ כיון דמתני' מיירי במוקצה דאחזו ולא אחזו משום הכי לא הביא דין זה אלא דוקא גבי י"ט כנ"ל ומה שיש לעמוד עוד בדברי רבינו במה שפסק כחכמים דס"ל צריך שירשום כתבתי בהלכ' גרושין פ"ד הלכה ב' ע"ש ודוק:
+
+Halakhah 10
+
+<b>גוי </b>
+<b> שהביא תשורה כו' אסורין עד לערב וימתין בכדי שיעשו כו'.</b> הנה התוס' בפ' א"צ דכ"ד ע"ב ד"ה ולערב אסורין כתבו וז"ל פרש"י כדי שיעור לקיטתן שלא יהנה ממלאכת י"ט ולערב ראשון קאמר כו' והביא ראיה כו' ומההוא טביא דאתציד כו' ובפרק בכ"מ ד"מ הביא רש"י ראיה אחרת דעיקר מילתיה דר"פ לא איירי אלא בי"ט א' מדאמרינן התם הנהו בני גננא דגזו להו אסא בי"ט ב' לאורתא שרא להו רבא לאורוחי מיד אלמא קסבר כי בעינן בכדי שיעשו בי"ט א' הוא והתוס' שם דחו לזה וכתבו דשמא רבינא לית ליה בכדי שיעשו כלל ואפי' בי"ט א' דפליג אדרב פפא ע"ש ויש לדקדק לכאורה דהיאך אפשר לומר דרבינא לית ליה בכדי שיעשו כלל הא מתני' היא בהדיא במס' מכשירין ומייתי לה בפ' שואל דקנ"א מרחץ המרחצת בשבת אם רוב גוים לערב רוחץ בה מיד ואם רוב ישראל ממתין בכדי שיחמו כו' ויש לומר דדוקא בי"ט דקיל לית ליה לרבינא בכדי שיעשו אבל בשבת דחמיר מודה ושוב מצאתי להרמב"ן שם במלחמותיו שכ"כ בהדיא ע"ש וכמ"ש עוד בשם הר"ש מאיברא דס' חוץ לתחום מותר כו' עיין בדף הנזכר שכן דעת רש"י שכתב דשמואל דאמר התם חיישינן שמא חוץ לחומה לנו לקולא קאמר דאפילו הביא מחוץ לעיר אנו תולין להתיר ואומרים שמא בתוך התחום לנו ע"ש וסופדין בהן למ"ש מיד ע"ש וכ"כ הטור סי' תקט"ו שלדעת רש"י ס' תחומין מותר ומשמע מדבריו דאפי' ביומו קאמר ע"ש והר"ן שם כ' וז"ל נמצינו למדין לפי שיטה זו של רש"י דכל היכא דמספקא לן מילתא תלינן לקולא ואיכא למידק עלה מדאמר רב פפא בפ' אין צדין בגוי שהביא דורון לישראל דאם יש מאותו המין במחובר לקרקע אסור ולערב שרי בכדי שיעשו והא התם דאיכא למיתלי שנתלשו מערב י"ט ואפ"ה מצריכין לערב בכדי שיעשו ותי' הר' יונה דכל שיש מאותו המין במחובר לקרקע דרכן של בני אדם ללקוט אותן ביומן כו' ע"ש והנה מדברי הר"ן ז"ל הללו מוכח שדעתו ז"ל שאין לחלק בין ס' מוכן שקרוב ליגע בשל תורה לס' תחומין ושלא כדעת הרשב"א שכתב ה"ה ז"ל בפרקין ע"ש וזה מבואר מדק"ל להר"ן מההיא דר"פ וכיון שכן קשה דאדק"ל מההוא דר"פ תקשי ליה ממתניתין דידן דקתני מצודות חיה ועוף ודגים שעשאן מעי"ט לא יטול מהן בי"ט אלא א"כ יודע שנצודו הא ס' לא וכדמפרשי' בגמרא דס"ל דס' מוכן אסור ושמואל גופיה קאמר דאין הלכה כר"ג דהכא ודאי לא שייך תי' ז"ל שהרי ודאי ס' שקול הוא ומי מפיס לומר שאין דרכן של חי' ועוף לבוא ברשתות אלא בשעת האיסור הא ודאי לא ניתן ליאמר כלל וליכא למימר דס"ל להר"ן בדעת רש"י דהא דקאמר שמואל חיישי' שמא חוץ לחומה לנו אינו אלא לענין שיהיה מותר לערב מיד ולא בעי' בכדי שיעשו אבל לבו ביום מודה מיהא דאסור כמו ס' מוכן דעלמא דאסור בו ביום מטעמא דהו"ל דשיל"מ ומש"ה לא ק"ל אלא מדר"פ דאמר לערב בכדי שיעשו וכ"כ הרמב"ן ז"ל שם במלחמותיו בדעת רש"י ז"ל דמעיקרא קשיא ליה ממתני' דמצודות חיה ועוף וכתב עוד וכ"ת לא הקלו ביומו אלא בשיעור כדי שיעשו הוא שתלה שמואל לקולא אכתי ק"ל הלכתא אהלכתא דקי"ל הלכתא כשמואל וקי"ל הלכתא כההיא דר"פכו' יע"ש וכן ראיתי למורינו הרב ז"ל בספר בתי כהונה בחלק בית ועד סי' כ"ו שכתב כן בדעת הר"ן ז"ל אמנם הא ודאי ליתא דאם איתא שכן דעת הר"ן מאי ק"ל תו בתר הכי מדאמרי' בפרק בכל מערבין גבי ליפתא דאתיא למחוזא חזיא רבא דמכמש' ואמר הא ודאי מאתמול נעקרה מאי אמרת מחוץ לתחום אתא הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ומדקאמר מאי אמרת מחוץ לתחום ולא קאמר מאי איכא משמע דספוקי מס"ל ואפי' הכי תלי לחומרא כו' והשתא אי ס"ל להר"ן ז"ל דביומו מודה שמואל דס' תחומין אסור א"כ לא תקשי כלל מההיא דרבא דההיא לענין בו ביום הוא דקאמר רבא אלא משמע ודאי שדעתו ז"ל בס' תחומין בו ביום נמי מותר ומורינו הרב נר"ו כבר העיד על עצמו כי לא היה לו ס' הרי"ף אבל מ"ש הוא על פי לשוני המובא בבית יוסף ומפני כך כתב מה שכתב ולכן העיקר בזה שדעת הר"ן הוא דודאי לענין בו ביום יש לחלק בין תחומין לס' מוכן דעלמא מפני שקרוב ליגע הדבר בשל תורה מיהו מאי דק"ל מס' מוכן הוא לענין שיעורא דכדי שיעשו דכי היכי דלענין ספק תחומין מקלינן אפי' לבו ביום מטעמא דלא אתי ליגע בשל תורה ה"נ יש לנו להקל בס' מוכן לענין שעור' דכדי שיעשו דאינו אלא חומרא דרבנן ולא אתי ליגע בשל תורה כלל וכמו שכן צדד לומר מורינו הרב ברא"ש אמי"ר ע"ש ומאי דק"ל למורינו הרב בדרך זה דהואיל וסוף סוף הכי מוכרח לחלק בין תחומין לשאר ס' מוכן דעלמא דאית ביה מלאכה גמורה שאסר ספיקו נימא דס"ל לרש"י דאלימו רבנן לתקנתייהו בין בודאי בין בס' ולא רצו לחלק בספק מוכן בזה דאתא למסרך ולזלזולי בו ביום כיון שאתה מיקל בערב משא"כ בודאי אינו מן המוכן ע"ש הא ודאי לק"מ שהרי לפי שיטת רש"י ז"ל דס"ל דשמואל חיישי' לקולא קאמר מייתי התם תלמודא סייעתא לשמואל ממתני' דקתני ר"י אומר אם יש בה רשות רוחץ בה ישראל מיד משום דתלינן לקולא דבמוצאי שבת הוחמו ודוגמא להכי קתני התם במתניתין בתר הכי מצא בה ירק נמכר בשוק אם רוב נכרים לוקח בה מיד ואם רוב ישראל ממתין בכדי שיבואו ממקום קרוב ואם יש בה רשות לוקח מיד וה"נ ה"ט משום דתלינן לקולא דבמוצאי שבת נתלשו הרי בהדיא דבספק מוכן נמי מקילינן ולא בעינן בכדי שיעשו אע"ג דאיכא מלאכה גמורה וא"כ ע"כ לומר דסביר' ליה לתלמודא דס' מוכן לגבי שיעורא דבכדי שיעשו הו"ל כס' תחומין לגבי בו ביום דכיון דמקילינן בס' מוכן לומר דלא בעינן בכדי שיעשו ה"נ יש להקל בס' תחומין לבו ביום דשניהם יחדיו יכונו בדרך הדרגה וא"כ שפיר ק"ל להר"ן ז"ל כנ"ל ודע שמדברי הר"ן הללו מוכח בהדיא דס"ל דנכרי שהביא דורון לישראל כיון שהביאן לו מסתמא ודאי לקטן בשבילו ולא חיישינן כלל לומר דשמא לקטינהו לצורך גוי מדלא ק"ל הכי לדעת רש"י ז"ל דאמאי צריך בכדי שיעשו כיון דאיכא למיתלי שמא נתלשו בשביל גוי דהשת' לא שייך תי' הר' יונה ז"ל ועיין בב"ח סי' שכ"ה ובמג"א סימן תקט"ו מיהו בחידושי הרשב"א ז"ל ראיתי שהקשה לדעת רש"י ז"ל מהא דר"פ וכתב וז"ל ואע"ג דאיכא למיתלי מעי"ט וא"נ בשביל גוי נתלשו ותי' כתי' הר' יונה ז"ל יע"ש ולא ידעתי איך ניחא ליה בתי' הר' יונה למאי דק"ל דנחוש שמא תלשן בשביל גוי ואולי חיסור לשון יש בדבריו כנ"ל:<br><b> ובמה </b> שתי' הר"ן לההיא דליפתא דמחוזא דלעולם שמואל חיישי' לקולא קאמר כפרש"י ז"ל ורבא נמי כוותיה ס"ל ודקאמר התם מאי אמרת מחוץ לתחום אתא לרווחא דמילתא קאמר לומר דאפילו לרב דלא תלי לקולא שרי דהבא בשביל ישראל זה שרי לישראל אחר ע"ש ק' שהרי אמרינן בתר הכי שרא להו רבא למזבן מינייהו כיון דחזי דמייתי ומפשי אסר להו והשתא תקשי לי' דהיכי אסר להו לפי האמת כיון דרבא ס"ל כשמואל דס' תחומין מותר ודוחק לומר דמאי דאסר להו רבא מיירי היכי דידעינן בודאי שבאו מחוץ לתחום שהרי לישנא דתלמודא משמע דבהאי גוונא דאיירי עד השתא בס' באו מחוץ לתחום קאמר דמשום טעמא דמפשי ומייתי אסר להו וצריך לומר דכיון דהוו מפשי ומייתי שהיו מביאין הרבה בני אדם מאלו הלפתות קרוב לודאי הוא כי לא יבצר אחד מהן שבא מחוץ לתחום ומש"ה אסרינהו ודוחק:<br><b> ובמ"ש </b> עוד התוס' ור"י היה אוסר במחובר אפי' לא הביאו בשביל ישראל אלא בשביל גוי ולא משמע כן גבי מרחצת כו' ואין סברא לחלק בין דבר אכילה לדבר אחר כו' עיין במרדכי פרק בכל מערבין שכ"כ משם הר' יאודה וחילק בין מידי דבר אכילה לדבר אחר וק"ל דאכתי מה יענה להאי דתנן במכשירין בתר הכי מצא בה ירק בשוק אם רוב נכרים לוקח בה מיד הרי דאע"ג דמידי דבר אכילה הוא קתני דאם בשביל גוי מותר וי"ל דס"ל להר' יאודה דהתם שאני שמשום דהו"ל ס' דשמא נתלשו מע"ש והילכך מקילינן ביה לומר דאם בשביל גוי מותר כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (צז) </b> ואע"ג דאיכא למיתלי מעיו"ט כו'. למ"ש לעיל בדיבור שלפני זה דה"ט דרש"י דהתם בחלילין מקילינן בספיקא משום דלא שייך בי' דשיל"מ דהא יכול לספוד בהן עכשיו וגם אח"כ כמו בטלטול דאמרינן כן להצל"ח הנ"ל אבל בהא דר"פ מחמרינן בספיקא דהוא מידי דאוכל ושייך בו דעד שתאכלנו באיסור כו' וא"כ י"ל דהכי קשיא לי' להרשב"א ז"ל מהא דר"פ אמאי אסרינן מספ' הא י"ל בהו ס"ס ספק שמא נתלשו מעיו"ט ואת"ל ביו"ט נתלשו ספק שמא בשביל גוי נתלשו והו"ל ס"ס (בדרבנן) דאפי' בדבר שיל"מ אזלינן לקולא ועל זה תירץ כתי' ה"ר יונה ז"ל דכתב דכל שיש במינו במחובר דרכן של ב"א ללקוט אותו ביומו וא"כ תו ליכא כאן אלא ספק אחד שמא בשביל גוי נתלשו והו"ל שוב ספק אחד בדשיל"מ ולכן אזלינן לחומרא וא"כ שפיר שייך תירוץ ה"ר יונה על קושיית הרשב"א ז"ל. אלא דקצת קשה לפרש האי א"נ שכתב הרשב"א ז"ל והיינו דכונתו לומר שיש כאן עוד ספק והו"ל ס"ס דא"כ מאי בעי מרש"י הא לפירוש האחר שבפוסקים נמי קשה קושייתו הנ"ל אם נימא דס"ס מותר אפילו בדשיל"מ ויש ליישב ועיין מג"א סי' תצ"ז ס"ק ד' ודוק:<br><b> (צח) </b> ולא ידעתי איך ניחא לי' בתי' ה"ר יונה כו' לקושיא זו כיוונו הרמב"ן והרשב"א והר"ן דלפירש"י דקאמר דהא דקאמר שמואל שמא חוץ לחומה לנו לקולא קאמר. וע"ז הקשו מהאי מתניתין דמצודות חי' ועוף כו' ומהא דר"פ דאמר אסורין לערב בכדי שיעשו וע"ש:<br><b> ובאמת </b> למ"ש הצל"ח ומביאו הטעם המלך לעיל דף ל"ב ע"ב דבטלטול לא אזלינן בספיקו להחמיר משום דלא שייך לומר בו דשיל"מ כיון דיכול לטלטל היום ומחר א"כ הקושיא הנ"ל על רש"י מעיקרא ליתא דבחלילין מה"ט מקילינן בספיקא ואמרינן דשמא חוץ לחומה לנו משום דלא שייך בי' להחמיר מטעם דשיל"מ משא"כ במתניתין דמצודות חיה ועוף כו' וכן בהא דר"פ בנכרי שהביא דורון דספק הוא אם נתלש היום וזה הוי דשיל"מ דהא אם יאכלנו היום לא ישאר למחר משום הכי אמרינן שפיר דאם יש במינו במחובר אסור דעד שתאכלנו באיסור כו' ודוק:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ולא </b>
+<b> מן הקורה שנשברה ביו"ט.</b> כתב הרא"ש פרק המביא דהא דשרינן לבקע עצים מן הקורה שנשברה בעיו"ט היינו דוקא לבקע מן הקורה שא"א לאפות ולבשל בלא בקוע אבל עצים של הסקה והם גדולים קצת לא יבקעם כיון שיכול לבשל ולאפות בהם בלא ביקוע יע"ש ועל פי דבריו יש ליישב מ"ש רש"י שם ד"ה והאמרת רישא אין מבקעין כלל וז"ל קא ס"ד דטעמא דמתני' לאו משום מוקצה אלא משום מלאכה וטירחא כו' ק"ק לפום ס"ד דמקשה דטעמא משום מלאכה תקשי ליה מתני' אדתני אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט ליתני אין מבקעין עצים ביו"ט סתם אכן כפי דברי הרא"ש הללו איכא למימר דמתני' רבותא אשמועי' וא"כ אי הוה תני א"מ עצים ביו"ט סתמא הו"א דהיינו דוקא בעצים של הסקה ומשום דיכול לבשל ולאפות בלא ביקוע אבל מן הקורות שא"א לבשל בהם בלא ביקוע שרי קמ"ל ועל פי דברי הרא"ש הללו ניחא לי מה שהקשה בשיטה מקובצת למוהר"ב בפ"ב דביצה די"ט ע"ב על מה שאמרו בגמ' השתא סלותי מסלתינן נדרים ונדבות מבעיא כתב וז"ל י"מ ביקוע עצים מן התלוש וק' א"כ אפי' ביו"ט לישתרי נו"נ דהא ביקוע עצים שרי אפי' ביו"ט ע"ש אכן לע"ד נראה שדעת י"מ הללו כדעת הרא"ש דלא שרינן ביו"ט אלא ביקוע עצים מן הקורה דא"א לבשל בלא בקוע אבל עצים של הסקה לא שרי ומ"ש בגמ' השתא סלותי מסלתי' מיירי בביקוע עצים של הסקה כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (צט) </b> השתא סלותי מסלתינן מיירי כו'. דבריו אינם מובנים דהא הי"מ כתבו ביקוע עצים מן התלוש דהיינו לאפוקי מן המחובר די"ל דבחוה"מ נמי אסור דאע"ג דתניא במ"ק קוצצים עצים מן המחובר במועד לצורך המועד ע"ש בדף י"ב ע"ב מ"מ י"ל דהיינו דוקא בלצורך אוכל דבעי ביומא בהכרח וזה לא שייך בנדרים ונדבות אבל מן התלוש מותר אפילו יותר מכדי צרכו ודמי לנדרים ונדבות כן י"ל כונת היש מפורשים (ואין אתי הס' שיטה מקובצת לעיין בו) וא"כ מאי זה ענין לדברי הרא"ש ואיך נכלל בלשון מן התלוש עצים של הסקה טפי מעצים של קורה ושפיר תמה עליהם דהא מן התלוש (דהיינו קורה) עכ"פ ביו"ט נמי מותר לבקוע:
+<b>אבל </b>
+<b> מסיקין בכלים שלמים כו'.</b> הנה רבינו ז"ל הביא ברייתא דמסיקין בכלים כצורתה ויש לתמוה עליו דבפ' במה מדליקין דכ"ט אמרינן אמר ליה רב שמואל בר ב"ח לרב יוסף לר"י דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים כיון דאדליק בהו פורתא ה"ל שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך ומשני ליה דעבד כדרב מתנה דאמר ר"מ אמר רב עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן כו' וא"כ הי"ל לרבי' ז"ל לפרש דדוקא במרבה עליהם עצים מוכנים הוא דשרי וכבר ה"ה ז"ל נרגש מזה וכתב דאפשר שהי"ל גרס' אחרת או פי' אחר בזה ע"ש ודבריו סתומים דאיך אפשר לומר שהיה להם גירסא אחרת שהרי לעיל מזה באותה סוגייא אוקמא רב אדא בר אהבה למתני' דקתני פתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה אין מדליקין בו בג' על ג' וביו"ט שחל בע"ש ודכ"ע אית להו דר"י דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים ודכ"ע אית להו דעולא כו' ר"א סבר קיפול אינו מועיל וכיון דאדליק ביה פורתא הו"ל שברי כלים וכי קא מדליק בשבר כלי קא מדליק כו' ואם כן כי היכי דגבי פתילה אמרי' דמכי מדליק ביה פורת' הו"ל שבר כלי וכי קא מדליק בשבר כלי קא מדליק ה"נ גבי מסיקין בכלים נמי איכא למימר הכי דמכיון דאדליק ביה פורתא הו"ל שבר כלי וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך וא"כ ע"כ צ"ל דעבד כרב מתנה דמ"ש דמפתילת הבגד וליכא למימר דבההיא דרב אדא בר אהבה ג"כ הי"ל גירסא אחרת ושלא כגירסא דידן שהרי הרי"ף ורבי' בפי' המשנה הביאו הא דר' אדא בר אהבה כגיר' דידן גם מ"ש שהי"ל פירוש אחר בזה לא נודע לנו פי' ואשר אני אחזה לומר שדעת הרי"ף ורבי' דס"ל דהא דפרכינן התם לר"י כיון דאדליק בה פורתא הו"ל שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך לא קיימא לפי האמת אלא דתלמודא התם אליבא דרב אדא בר אהבה הוא דפריך דקאמר דפתילת הבגד שקפלה מכיון דאדליק ביה פורתא הו"ל שבר כלי וכי קמדליק בשבר כלי קא מדליק וא"כ ע"כ דס"ל לר"א כטעמא דר"י דאמר אין מסיקין בשברי כלים משום דהו"ל נולד ואע"ג דחזיא להסקה אתמול לאו להכי הוו קיימי וכמ"ש רש"י שם ואע"ג דגבי פתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה מאתמול נמי להסקה הוה קאי שהרי בשקפלה מעיו"ט מיירי התם כמ"ש רש"י ז"ל שם בד"ה קיפול מועיל מ"מ ס"ל לרב אדא בר אהבה דכיון דהשתא לא חזי אלא להסקה ומאתמול לאו להסקה גרידא הוי חזי שהרי אי בעי לא מדליק לה וחזי לטלאי הוה ליה נולד ומשום הכי אסור וא"כ היינו דפריך תלמודא אליביה שפיר דאי' אמר ר"י מסיקים בכלים ואין מסיקין בשברי כלים מכיון דאדליק בהו פורתא הוה ליה שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך לז"נ מאי דקאמר בגמ' א"ל רב שמואל בר ב"ח לרב יוסף לומר לו דלר' יוסף דקאי לעיל בשטתיה דרב אדא בר אהבה מדקאמר אמר רב יוסף היינו דתנינא ג' על ג' מצומצמות ולא ידעינן למאי הלכתא הוא דפריך דלפי שיטתיה תקשי ליה הא דר"י דעבד כדרב מתנה כלו' דבשלמא לדידי לא תקשי דאיכא למימר דדוקא בשברי כלים הוא דקאמר ר"י אין מסיקין בהן משום דהוה לי' נולד ואע"ג דחזי להסקה אתמול לאו להסקה הוה קאי דמסתמא אין דעתו של אדם להסיק בכלים שלמים אלא משום דהשתא הו"ל שברי כלים ולא חזי למידי הוא דבעי להסוקינהו וא"כ הוה לי' נולד ואסור אמנם כשהוא מסיק בכלים שלמים הרי גלי דעתיה דמאתמול להסקה הוו קיימי והילכך אע"ג דכי מדליק בהו פורתא הו"ל שברי כלים אפי"ה שרי דמהשתא ליכא למימר הוה ליה נולד דמאתמול לאו להכי קיימי שהרי גלי דעתיה דבעי להסוקינהו בעודן שלמים והיינו דמשני ליה לרב יוסף לפום שטתי' דעבד כרב מתנה מיהו לפום קושטא דמילתא אתיא ברייתא כפשטא ואפי' בשאין מרבה עליהם עצים מוכנים משום דלא קי"ל כרב אדא וכרב יוסף אלא כרבא דנייד מאוקמתא דרב אדא ומוקי טעמא דמתני' משום דאין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת וס"ל לרבינו דה"ט דרבא דנייד מאוקמתא דרב אדא משום דס"ל דגבי פתילת הבגד כיון דמאתמול דעתיה להסקה אפי' לר"י שרי ואפשר שהכריחו לזה מדחזינן דפריך תלמודא ברייתא דקתני מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים אברייתא דקתני א"מ בכלים ולא בשברי כלים ודחיק לאוקמא כר' נחמיה ולומר תרי תנאי ואליבא דר' נחמיה ואמאי לא משני דברייתא דקתני מסיקין בכלים בדעבד כדרב מתנה ומרבה עליהם עצים וברייתא דקתני אין מסיקים בכלים בשאין מרבה עליהן אלא משמע דס"ל לתלמודא דברייתא דקתני מסיקין בכלים אתיא כפשטא ואפילו בשאין מרבה עליהם עצים ואע"ג שרבינו בפי' המשנה הביא אוקמתא דרב אדא אין זה מן התימה לומר שבס' היד הסכימה דעתו לפסוק כאוקמתא דרבא ולא כאוקמתא דרב אדא וכמו שמצינו לו בהרבה מקומות עצמו מספר ובר מן דין דברי רבי' בפי' המשנה הן מעורבבין שהביא ג"כ טעמא דרבא דאין מדליק בפתילה שאינו מחורכת אאוקמתא דרב אדא כאלו הן דברים אחדים וכמו שיראה הרואה גם הרי"ף אע"ג שהביא אוקמתא דרב אדא מ"מ כבר הביא בתר הכי אוקמתא דרבא לומר דקי"ל כאוקמתא דרבא משום דבתראה הוא כנ"ל ליישב דעת הרי"ף ורבינו עוד כתב ה"ה דשבר כלי העושה מעין מלאכתו הראשונה הרי הוא כלי גמור ושלם ומסיקין בו וכ"כ ר' ז"ל ע"ש ואע"ג שלפי דעת רבינו בפ"ה מה' שבת כל שעושה מעין מלאכה אע"פ שאינו עושה מעין מלאכתו הראשונה הו"ל מוכן ומותר לטלטלו ההיא לענין שבת אבל ביו"ט כל שאינו עושה מעין מלאכתן הראשונה יצא מתורת כלי כ"כ הפר"ח סי' תק"א משם הרשב"א וכ"ש לדעת בה"ג שכתבו הרי"ף והרא"ש בפ' כל הכלים דהלכה כר"י דבעינן מעין מלאכתו הראשונה אפי' בשבת וכ"ש ביו"ט וראיתי להרב שה"ג שם שכ' וז"ל וגם לי ק' על דבריו דא"כ שלא יהיה מותר לטלטלן אלא א"כ ראויין למלאכתן הראשונה אתו לפסוק כמאן דאסר נולד ואנן קי"ל דמאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד והיאך אפשר שיפסוק דלא כר"ש דקי"ל כותיה עכ"ל ויש לתמוה עליו שהרי דעת בה"ג ז"ל דבנולד קי"ל כר"י אפי' בשבת ולא קי"ל כר"ן דאמר בריש מכלתין מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד וכמ"ש הרא"ש בס"פ משילין והר"ב יש"ש שם יע"ש וא"כ י"ל שדעת רב צמח גאון שהביא בה"ג קאי נמי כותיה דבנולד קי"ל כר"י אפילו בשבת וצריך עיון:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מה </b> שהביא שם דברי הה"מ שהי' להרמב"ם גרסא אחרת בגמ' לכאורה אין לו הבנה דהרי מ"מ קשה קו' הש"ס והא קמהפך באיסורא כדפריך בפ"ק דביצה ד"ו אך נראה דא"ש לפמ"ש בחי' די"ל דקו' הוי רק לר"י לשטתו דס"ל דבר שאין מתכוין אסור רק דדחיתי זה מכח מה דפריך הש"ס בביצה ד"ו לכך י"ל דמתרץ הרב המגיד דהרמב"ם הי' לו גרסא אחרת בפ"ק דביצה ולא גרס שם כלל והא קמהפך מכח דטלטול מותר לשמחת יו"ט והבערה הוי דבר שאינו מכוין ולכך לא פריך שם הש"ס כן ובשבת פריך שפיר מכח דר"י ס"ל דבר שאינו מכוין אסור וא"ש. ומה שתמה השעה"מ על הה"מ שהרי מוכרח הוא ממה דמשני שם תחלה דכ"ע מסיקין בכלים וכו' א"כ גם בכלים קשיא כן דהא כי קמדליק בשבר כלי קמדליק וכו' ודבריו תמוהין מאוד דהרי המעיין בש"ס שם קאמר דקסבר המדליק צריך שידליק ברוב היוצא וכו' א"כ תינח התם דמיירי במדליק מיו"ט לשבת ולכך שפיר צריך להדליק ברוב היוצא אבל הכא במסיקין בכלים דמיירי בסתם יו"ט א"צ להדליק ברוב היוצא ותדע דלכך לא פריך הש"ס רק והא קמהפך וכו' ולא פריך דמדליק בשבר כלי משום דביו"ט לא שייך זה כלל. ועוד הי' אפשר לומר לפמ"ש בחי' בישוב דברי הרמב"ם דתליא בדין אשו משום חציו וכו' א"כ י"ל אף זה כן דאף סוגיא זו דאמר שם דפליגי אם קפול מועיל וכו' הוי רק למ"ד אשו משום ממונו ולא משום חציו ובשעת הדלקה לא נחשב כמדליק כולו תיכף לכך מה שמדליק אח"כ הוי כמדליק שבר כלי וכו' ולכך בפירוש המשנה העתיק הרמב"ם כן לתרץ גם למ"ד אשו משום ממונו אבל לדינא כיון דקיי"ל אשו משום חציו א"כ הוי בשעת התחלת השרפה כאלו שרף כולו וכיון דאז היתר הוי הוי כאלו הדליק אז כולו וא"כ מה לי שמבעיר אח"כ יותר כבר דבר שרוף הוא שורף וכבר הוי כאלו נדלק כולו בהיתר ולא איכפת לנו בהפוכו אח"כ ואף באינו מדליק ברוב היוצא סוף סוף אם אח"כ הוא דולק מחמת הדלקתו כבר הוי כנשרף כולו ולא איכפת לנו בהפוכו אח"כ יותר אבל למ"ד אשו משום ממונו דלא הוי כהדליק ממנו בהיתר ולכך שוב אסור להפוך דהוי כמבעירו עכשיו ועכשיו כבר הוא באיסור אבל למ"ד משום חציו והוי כאלו הדליק כולו בהיתר שוב כיון שהדליק כולו בהיתר שוב לא איכפת לנו בהפוכו אח"כ עוד כיון דהוי כהודלק כבר בהיתר ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (ק) </b> וכמ"ש הרא"ש בס"פ משילין והרב יש"ש שם כו'. עיין מ"ש לעיל דף כ"ו ע"ב ובדף כ"ז ע"א על הגליון באריכות (באות ע"ד ע"ה) ועיין בספר תפארת שמואל ובספר קרבן נתנאל על הרא"ש בס"פ משילין שכתבו להדיא דדעת הרא"ש אינו כן כמבואר ברא"ש שבת ס"פ נוטל אלא ס"ל דמאן דל"ל מוקצה לית לי' נולד וע"ש:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>נוטלין </b>
+<b> עצים הסמוכין לדופני הסוכה כו'.</b> כתב מרן וז"ל ומ"מ יש לתמוה למה השמיט רבינו הא דההיא ואם התנה עליה הכל לפי תנאו כיון דאפי' לר"י נמי איתא ואפשר לומר שרבינו מפרש דלר"ש איצטריך התנה להיכא שהיתה רעועה ביו"ט דבלא התנה לא שרי אלא בשהיתה רעועה מבע"י דוקא אבל לר"י אפי' התנה נמי לא דסובר רבינו דבמוקצה לא מהני תנאה יע"ש והנך רואה כמה מהדוחק בדרך זה שהרי כיון דהך דינא דסוכה בריאה דמודה ביה ר"ש לא הוזכרה בברייתא כלל מהיכא תיתי לן לומר דסיפא דקתני ואם התנה קאי אסוכה בריאה ואליבא דר"ש כיון דלא הוזכר בברייתא ועיין בספר יש"ש סי' ג' גם ליכא לתרוצי ולומר דרבינו ס"ל כדעת הרי"ף שכתבו הרמב"ן והר"ן דכי משני אביי ורבא באומר אינו בודל מהן כל בין השמשות קאי נמי אברייתא דקתני ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה בתנאי דאינו בודל מהני נמי בעצי סוכה ואידחיא ליה תי' דרב מנשיא דאמר סיפא אתאן לסוכה דעלמא וכמו שכן דעת התוס' ז"ל בד"ה אמר ועיין בהר"ב חד"ה שהרי ממ"ש רבי' בספ"ו מהלכות סוכה משמע שדעתו דס"ל דבעצי סוכה לא מהני תנאה וכמו שנר' מדברי ה"ה שם וכיון שכן ע"כ צ"ל דאוקמת' דר"מ מסקנא דמילתא היא ולכן נר' שדעת רבינו כדעת הראב"ד שכתב בס' תמים דעים סי' רמ"ב ד"ע ע"ד שכתב כדעת הרי"ף וז"ל והרב דלא אדכר למילתיה דאוקימנא לסיפא בסוכה דעלמא אפשר דליתיה בנסחא דיליה וא"כ הדר ביה מתי' קמא ושני לי' כולה בסוכת החג והא דקתני דלא מהני תנאה בעצי סוכה והא דקתני דמהני תנאה דהיינו סוף ברייתא דהכא ובריית' דפרכילי ענבים הנהו בנויי סוכה ואי אמרת בהך ברייתא היכא הוזכרו נויין דקתני עלייהו ואם התנה איכא למימר דהא קתני רישא מן הסמוך לה דהיינו כעין נויין כו' עכ"ד יע"ש וכן כתב הרא"ש בתשו' כלל כ"ב סי' ח' שזה דעת הרי"ף יע"ש ואם כן איכא למימר שפיר שדעת רבינו נמי דכוותה ומש"ה השמיט הך דינא דתנאה משום דאוקמתא דר"מ לא קאי לפי המסקנא וה"ה דהוה מצי למיפרך לרב מנשיא למאי דס"ל דהוי מוקצה מחמת איסור לא אשכחן דמהני תנאה אלא דאינו חושש למיפרך כיון דאינו נשאר במסקנא וכמ"ש התוס' ולפי המסקנא ברייתא דקתני ואם התנה קאי אנויי סוכה והיינו מה שפסק בפ"ו מהל' סוכה כנ"ל בדעת רבי' ז"ל:<br><b> כתב </b> הטור סי' תקי"ח וז"ל העושה סוכה בעצרת לצל אסור ליטול ממנה עצים בי"ט אפילו היתה רעועה ונפלה ור"ש מתיר ברעועה ונפלה כו' ומשמע ודאי שכתב כן משום דנ"מ לענין דינא לדעת הפוסקים כר"ש בין בשבת בין בי"ט כמו שכתב בסי' תצ"ה דלדידהו סוכה רעועה שנפלה שרי וכר"ש וראיתי להר"ב מג"א סי' הנזכר ס"ק י"ג שהקשה וז"ל צ"ע למאי הלכתא כתב הטור סוכה רעועה שנפלה שרי לר"ש דהא אפי' בשבת לא קי"ל כר"ש במוקצה מחמת איסור ק"ו בי"ט ואין לומר דס"ל כיון שאין כאן איסור דאורייתא לא חשיב מוקצה מחמת איסור שהרי מעות שעל הכר אמרינן מיגו דאתקצאי לבה"ש אתקצאי לכולי יומא אף ע"פ שאינו אלא איסור דרבנן לכן נ"ל דאפי' להמתירין מוקצה מ"מ מודו בזה דאסור עכ"ל ועדיפא מינה הי"ל להקשות על הגהות אשירי שכתב בהדייא וז"ל וסוכה רעועה שנפלה בי"ט נוטלין ממנה ומן הסמוך לה דמאתמול דעתיה עילויה דמסיק אדעתיה דנפלה דקי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה עכ"ל ולעיקר קושייתו נראה לע"ד דלק"מ כפי מ"ש בהגהות אשירי בפ' כירה דקס"ה ע"א וז"ל ובשבת מיהא אסור ואפי' תנאי אינו מועיל כיון דדחייה בידים אע"ג דסוכה שאינה של מצוה מועיל התנאי לקמן היינו משום שזמן גדול נעשה קודם י"ט זה אין דומה דדחיה בידים בי"ט זה עכ"ל וכ"כ התוספ' שם בדף מ"ד ד"ה שב כו' יע"ש וא"כ מעתה לק"מ דהא דלא קי"ל כר"ש במוקצה מחמת איסור היינו דוקא כגון נר שהדליקו בו באותו שבת דדחי' בידי' וכמ"ש התוס' והרא"ש בסוף פ' מי שהחשיך אבל במוקצה מחמת איסור דלא דחיה בידים קי"ל כר"ש וא"כ הכא בסוכה דעלמא כיון דמזמן גדול נעשה קודם י"ט לא מיקרי דחינהו בידים כמ"ש הגא"ש ומש"ה כתבו הגא"ש דקי"ל בהא כר"ש ואף שלדעת ר"ח שכתב הטור בסי' תצ"ה משמע דס"ל דבי"ט קי"ל כר"י במוקצ' מחמת איסור ואע"ג דלא דחינהו בידים וכמ"ש הב"ח שם וכ"כ רש"ל בס"פ משילין מ"מ לדעת ר"ת וה"ג משמע דבמוקצה מחמת איסור אין לחלק בין י"ט לשבת אלא אף ביום טוב שרי כל דלא דחינהו בידים וכמ"ש הב"ח ואם כן משו"ה הוצרך הטור לומר דלר"ש שרי סוכה רעועה שנפלה משום דנ"מ לדעת בה"ג ור"ת החולקים על ר"ח כנ"ל נכון ופשוט:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קא) </b> וראיתי להרב מג"א כו' ועדיפא מינה הי"ל להקשות על הגהות אשרי: איני יודע מאי קאמר הא אדרבה מה"ט הקשה המג"א על הטור ולא על הגהות אשרי משום דזהו לשון הטור העושה סוכה בעצרת דהיינו סמוך ליו"ט של עצרת מקרי שפיר דחי' בידים כמו נר שהדליקו בשבת אבל על הגהת אשרי לא שייך קושייתו דבאמת י"ל דמיירי בסוכה בעלמא דמזמן גדול נעשה קודם יו"ט כמ"ש המחבר עצמו די"ל דלא מקרי דחינהו בידים. ואני תמה איך לא הרגיש הגאון המחבר דמלישנא דהטור שכתב העושה סוכה בעצרת מבואר דנעשה סמוך לעצרת כמו בנר דקאמר שהדליקו בו באותו שבת היינו קודם שבת וסמוך לה ה"נ העושה סוכה בעצרת הכי פירושו ושפיר דחי' בידים:
+<b>אבל </b>
+<b> אין מביאין עצים מן השדה אפילו מכונסין כו'.</b> כתב ה"ה שם במשנה ומביאין עצים מן השדה מן המכונס כו' ופרש"י אם כנסן מערב י"ט דגלי אדעתיה דעלייהו סמיך אבל המפוזרין מוקצין הן ע"ש ולכאורה משמע דהך מתני' אתיא כר"י דאית ליה מוקצה וא"כ לדעת רש"י ור"ת דס"ל דקי"ל כר"ש אף בי"ט שרי אפי' המפוזרין וכ"כ רש"ל בס' יש"ש ס"י:<br><b> אך </b> לע"ד נראה דהא ליתא דא"כ בריש פ"ק דביצה דקאמר גבי י"ט סתם לן תנא כר"י דתנן אין מבקעין מן הקורות כו' אדמייתי מההיא מתני' אמאי לא מייתי ממתני' דידן דאתניא מקמי ההיא מתני' וכן בפרק מי שהחשיך דפריך לר"י דקאמר הלכה כר"ש ממתני' דאין מבקעין עצים אמאי לא פריך ממתני' דידן ולהא ודאי יש ליישב דהך מתני' דידן לא חשיבא סתמא דכיון דבגמ' אמרינן דהך מתניתין רשב"א דקאמר דב"ה שרי מכונסין שבשדה ומפוזרין שבקרפף ורבנן פליגי וס"ל דלב"ה לא שרי אלא מכונסין שבקרפף א"כ לא חשיבא סתמא דסתמא הוא אם היה יכול לומר דברי ר"י ולא קאמר אם כן סתם לן תנא כותיה אבל הכא אינו יכול לומר דברי ר"י דדילמא ר"י ס"ל כרבנן דרשב"א דמפוזרין שבקרפף חשיבי מוקצין ואסירי וכעין זה כתבו התוס' לקמן בד"ה ונפחת דכה"ג לא חשיב סתמא יע"ש אך קשה דא"כ ע"כ צ"ל דב"ש דקאסרי מפוזרין שבקרפף ומכונסין שבשדות ע"כ צ"ל דס"ל במוקצה כר"י וכיון שכן תקשי לר"ן דס"ל בריש פ"ק דביצה דב"ש ס"ל ביום טוב כר"ש מהך ברייתא ותלמודא דדחי התם תי' ר"ן מדיוקא דמתני' אמאי לא דחי ליה מהך ברייתא דקתני בהדיא דב"ש אית לי' מוקצה ולכן נר' דבהך מודו כ"ע משום דכיון דלא לקטינהו מאתמול הו"ל כאלו דחינהו בידים ודמי לגרוגרו' וצמוקים ומחובר דמודה בהו ר"ש וכמ"ש רש"י ז"ל בר"פ א"צ דכ"ד ע"ב ד"ה אם יש מאותו המין יע"ש ודוק:
+<b>אבל </b>
+<b> מגבב הוא בשדה כו'.</b> בפרק המביא דל"ג ע"ב אמרי' ת"ר מגבב מן החצר כו' ובלבד שלא יעשה צבורין ור"ש מתיר במאי קא מפלגי מר סבר מחזי דקא מכניס למחר כו' ומ"ס קדירתו מוכחת עליו וכתב הר"ן ז"ל ומ"מ מדלא אסרינן אלא משום דמחזי כמאן דמכניס למחר וליומא אחרינא ולא אסרינן ליה משום מעמר יש להביא ראיה מ"ש בשם הר"ר יצחק בר מאיר דאינו חייב חטאת משום מעמר אלא במלקט במקום שגדל שם וה"נ מוכח בפרק כלל גדול כו' יע"ש וקשה לכאורה שדבריו סתרי אמ"ש לעיל אמתני' דאין מביאין עצים מן השדה אלא מן המכונסין וז"ל ואחרים פרשו דטעמא משום גיבוב והוי כמעמר ומדינ' אפי' במפוזר בשדה שרי דגיבוב בי"ט מותר דצורך או"נ חשיב כבקוע עצים וכהבערה עצמה אלא שבשדה אסירי משום דמחזי כמגבב ליומא אחריני כו' יע"ש וא"כ קשה דמאי ראיה מייתי כאן לדברי ריב"ם דאינו חייב משום מעמר אלא במקום שגדל הא אפי' איכא משום מעמר הוה שרי משום דהוה מעמר לצורך אוכל נפש ומש"ה אצטריך לטעמא דמחזי כמאן דמכניס ליומא אחריני ויש ליישב דע"כ לא כתב הר"ן לעיל דמדינא אפי' מפוזר בשדה שרי דגבוב בי"ט מותר לצורך או"נ אלא דוקא במביא עצים מן השדה דא"א בלאו הכי להביאן א' א' מן השדה דאם כן יכלה הזמן והמה לא יכלו משום הכי חשיב שפיר מגבב לצורך אוכל נפש מה שא"כ במגבב מן החצר אף ע"ג דהוי לצורך או"נ לא שרינן להו כיון דאפשר להביאן אחד אחד בלא גיבוב לא חשיבא גיבוב לצורך אוכל נפש וזה פשוט:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>ואין </b>
+<b> נותנין לפניהם מזונות שמא יבא ליקח מהם כו'.</b> הנה התוס' ריש פ' א"צ ד"ה ואין דחו פרש"י שם שכתב דה"ט משום דאין מזונותיו עליו וכתבו וז"ל לכך נר' דהא בהא תליא אם צידה מותרת מותר לתת להם מזונות ואם צידה אסורה אסור לתת מזונות גזירה שמא יצודם והק' וז"ל ומ"מ קשה דמשמע הכא דהיכא דצידה אסורה אפילו לזרוק להם מזונות אסור ובפרק מי שהחשיך קאמר גבי דברים שאסור ליקח מהם למישדה קמייהו ש"ד וי"ל כו' ויש לדקדק שכפי מש"ל בד"ה ותניא הצד אווזין כו' דאווזין ותרנגולין אם אינו אסור אלא מדרבנן לא הוה גזרינן ליתן מזונות שמא יצודם משום דהוה לי' גזירה לגזירה אם כן מאי ק"ל הכא ממתני' דפרק מי שהחשיך דקתני נותנין מים לפני אווזין ותרנגולים ויוני הרדסיאות הא הצד אווזין ותרנגולים ויוני הרדסיאות פטור ואינו אסור אלא מדרבנן כדקתני ברייתא לקמן וא"כ משום הכי לא גזרו ליתן להם מזונות משום דהו"ל גזירה לגזירה וי"ל דקושייתם ז"ל היא לרב יוסף דקאמר התם בפרק מי שהחשיך דיוני שובך ויוני עליה למשדה קמייהו מזונות ש"ד ומתני' דקתני אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך ה"ד מים משום דשכיחי להו באגמא אבל חיטי ושערי ש"ד ואהא ק"ל דיוני שובך ויוני עליה היכי שרי למשדה קמייהו והא הצד יוני שובך ויוני עליה חייב ד"ת כדאיתא לקמן וא"כ ניגזור מזונות אטו צידה מיהו דברי התוס' דפרק האורג דק"ו ע"ב קשים לע"ד שכתבו שם משם ר"י דה"ט דמתני' דכל היכי דהוי כניצוד ועומד מדאוריי' כגון אווזין ותרנגולים אע"ג דמדרבנן אסור לצודם חשיבי טפי מזונותן עליך ומש"ה נותנים לפניהם מזונות וכן חיה ועוף שבביברים חשיב טפי מזונותן עליך אבל דגים שמן התורה אין ניצודין לא חשיב מזונתן עליך והוה כאותן שהן כל שעה בשדה כמו יוני שובך ויוני עליה כו' ע"ש וקשה טובא דאכתי תקשי להו לרב יוסף דס"ל פרק מי שהחשיך דאפילו יוני שובך ויוני עליה שרי למשדה קמייהו אע"ג דמדאורייתא חשיבי כאין נצודין ולא חשיבי מזונותיהן עליך דאם כן מ"ט דמתני' דקתני אין צדין דגים מן הביברים ומ"ש מיוני שובך ויוני עליה וצ"ל דמ"ש ז"ל היינו לפום מאי דקיי"ל הלכתא כרב יהודה דיוני שובך ויוני עליה למשדי קמייהו נמי לא משום דאין מזונותן עליך אמנם לרב יוסף ע"כ צריך לידחק ולומר דטעמא דמתני' משום דדגים שכיחי להו מזונות במיא וברייתא דקתני ביברין של חיה ושל עופות ושל דגים אין צדין אותם ואין נותנים להם מזונות אדגים בלחוד הוא דקאי וכן מצאתי להריטב"א ז"ל בשיטה כ"י שכ"כ יע"ש אלא דלא ניחא להו להתוספות למימר הכי לפום קושטא ואפילו למאי דקי"ל כרב יהודה מכח מאי דפריך תלמודא מתני' וברייתא אהדדי ואם איתא כל כי האי הוה ליה לתלמודא לומר בשלמא מזונות אמזונות ל"ק משום דכי קתני ואין נותנין לפניהם מזונות אדגים בלחוד קאי אלא משמע דסבירא ליה לתלמודא דמזונות וצידה הא בהא תליא לפום הלכתא דקי"ל כר"י אלא דכפי זה קשה מה שכתבו בסוף דבריהם וא"ש לפי זה ההיא דריש אין צדין דקתני רשב"ג אומר כו' א"ל אביי לרב יוסף והרי אווזין ותרנגולים כו' ותניא הצד ולמאי דפרישית הכא א"ש דרשב"ג קאי ארישא דקתני אין צדין ואין נותנים לפניהם מזונות וקא אסר רשב"ג ליתן להם מזונות ואם כן ע"כ מחוסר צידה דאורייתא חשיב ליה ולהכי פריך שפיר עכ"ל יע"ש. והשתא קשה דהיכי פריך אביי לרב יוסף מברייתא דהצד אווזין ותרנגולים הא לרב יוסף על כרחין מאי דקתני רבן שמעון בן גמליאל אמר זה כלל המחוסר צידה אסור לא קאי אלא לענין איסור צידה אבל לתת מזונות לא קא אסר שהרי אפי' יוני שובך ויוני עלי' דמחוסרים צידה מדאורייתא אפילו הכי שרי לרב יוסף ליתן להם מזונות וצ"ל דאביי כרב יהודה ס"ל ולא הוה שמיע ליה הא דרב יוסף ומשום הכי אקשי ליה ודוחק ועדיין צ"ע ודוק:
+
+Halakhah 18
+
+<b>וכן </b>
+<b> אפר שהוסק כו' ושהוסק בי"ט כו' ואם לאו אסור.</b> כתב ה"ה ואמרו בגמ' אבל הוסק בי"ט אסור כו' וכן כתבו התוס' שם בד"ה אמר רב יאודה וז"ל נראה דהכי הלכתא דהא מייתי ליה סייעתא מברייתא כו' וא"ת ואנו איך מסלקים אפר הכירה ביום טוב לאפות הפשטידה כו' ואומר ר"י דמוקצה אינו אסור בשביל אוכל נפש כו' ובירושלמי מפרש דהכא מיירי בשלא שחט אבל שחט שרי כו' יע"ש ונראה שהוצרכו לזה להביא הירושלמי משום דק"ל לתי' הר"י דמוקצה התירו משום שמחת י"ט מדאמרינן אבל הוסק בי"ט אסור משמע דאפילו בשחט אסור לכסות ואע"ג דאיכא מצות כסוי אפ"ה לא התירו וא"כ כ"ש שלא נתיר המוקצה בשביל שמחת יום טוב שהרי ד"נ לב"ה לא התירו לשחוט לכתחילה בי"ט ואפי"ה בשחט התירו משום מצות כיסוי ואהא כתבו דבירושלמי מפרש דהכא מיירי בשלא שחט אבל שחט שרי משום מצות כסוי כדרך שהתירו בד"נ ועוד אפשר לפרש דכונתם להקשות לתי' הר"י דמוקצה התירו לטלטל משום שמחת יו"ט מדאמרינן בירו' דבאפר שהוסק ביו"ט אסור לשחוט ולא התירו משום שמחת יו"ט ואי מש"ס דידן לא הוה ק"ל דאיכא למימר דמאי דקאמר ר"י אמר רב דאפר שהוסק ביו"ט אסור לא קאי אמתני' לומר דאסור לשחוט אלא למאי דקאמר רבה דאפר כירה מוכן הוא לכל מילי הוא קאמר לא שנו כו' אבל ביו"ט אסור כלומר דלאו מוכן ונפקא מינה לשאר דברים ולעולם דהתירו לשחוט באפר כירה משום שמחת יו"ט כדרך שהתירו לאפות הפשטידה אמנם מהירושלמי ק"ל שפיר וראשון נר' עיקר דא"כ היה להם לומר אבל בירושלמי כו' אלא דלפי זה ק"ט דאמאי לא התירו לשחוט באפר כירה משום שמחת יו"ט כמו שהתירו לאפות הפשטיד'. וכן ראיתי למרן ב"י סימן תקי"ח שהקשה כן והניחו בצ"ע ומה שתי' הב"ח דשאני כסוי דאינו לצורך אוכל נפש שהרי מותר לאכול אפי' לא כסה וכן תי' הר"ב ח"ה לא נהירא שהרי סוף סוף כיון שלא התירו לשחוט הרי ממנע משמחת יו"ט והתוס' כתבו דטלטול מוקצה הותר משום שמחת יו"ט וכן הקשה הרב במג"א סי' תק"ט ס"ק ט"ו ע"ש ולכן היה נראה ל"ל דע"כ לא כתבו התוס' דמוקצה התירו משום שמחת יו"ט אלא דוקא במידי דא"א לעשותו מאתמול כמו לאפות הפשטידה דאפייתה ביו"ט ניחא ליה כדי שלא יפיג טעמה משא"כ בכיסוי כיון דיכול מבע"י להזמין עפר לא התירו לשחוט משום שמחת יו"ט:<br><b> ומצאתי </b> סעד לזה בשיטה כ"י להמאירי שכתב ז"ל והא קעביד גומא כו' ומפרש"י דהתם בצריך לגומא אבל הכא לעפר' הוא צריך ובכי הא פטור כו' ואע"ג דאיסורא דרבנן מיהא איכא משום שמחת יו"ט שרינן ליה ואע"ג דמעיו"ט הו"ל למעבד ואמרי' לקמן דאפי' איסורא דרבנן לא שרינן הואיל והו"ל למעבד מעיו"ט הכא שאני דמצטרפא בהדי מצות כסוי תיכף לשחיטה עכ"ל ע"ש ומ"ש דהתירו משום דמצטרפא בהדי מצות כסוי היינו לב"ש דהתירו לשחוט לכתחילה אמנם לב"ה דס"ל דאסור לשחוט היינו טעמא משום דלא התירו משום שמחת יו"ט כל שיכול לעשותו מעיו"ט ואע"ג דמצטרפ' בהדי מצות כסוי ומ"ש ר"י דאפר שהוסק ביו"ט אסור לאו לכ"ע אלא דוקא לב"ה דאסרי לשחוט לכתחילה בד"נ אבל לב"ש דסברי דאפילו לכתחילה מותר לשחוט משום שמחת יו"ט כיון דמצטרפא בהדי מצות כסוי ה"ה דמותר לשחוט באפר שהוסק ביו"ט משום שמחת יו"ט ועיין בפר"ח ז"ל סי' תצ"ח ס"ק י"ד:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מה שיש לדקדק על דברי התוס' שכתבו בפ"ק דביצה די"ד ע"א ד"ה בכל דבר שכתבו וז"ל פ"ה ואפי' בדבר שאינו ניטל בשבת כגון סיכי ומזורי דמודה בהו ר"ש כו' וקשה טובא שהרי התוס' כתבו לעיל דף י"א ד"ה אין נוטלין את העלי דב"ה מתירין אפי' מוקצה שיש בו חסרון כיס כגון סיכי ומזורי משום שמחת יו"ט יע"ש וא"כ נימא דה"ט דב"ה הכא דמתירין לדוך בכל דבר ואפי' בסיכי ומזורי משום שמחת יו"ט אכן לפי האמור ניחא דע"כ לא כתבו דשרינן טלטול מוקצה משום שמחת יו"ט אלא במידי דא"א לעשותו מאתמול ואם כן משום הכי פריך תלמודא שפיר בכל דבר ס"ד דע"כ לא קא שרו ב"ה אלא דוקא עלי לקצב עליו בשר דא"א לעשותה מאתמול דחיישינן למיכמר בשרא כמ"ש רש"י בפ' אין צדין אמנם גבי מלח כיון דיכול לעשותו מעיו"ט דמלח אינה מפיגא טעמא לא שרינן טלטול מוקצה משום שמחת יו"ט ודו"ק אלא דק' לזה מההיא דפר' המביא דף ל"א ע"ב דאמרינן דר"מ שרי לפחות לכתחילה ביו"ט ליטול הפירות אע"ג דהוי מוקצה משום דהתירו מוקצה משום או"נ אע"ג דהתם נמי יכול לפוחתו מעיו"ט ואפילו הכי שרינן ולכן נראה כמ"ש הר"ב מג"א דע"כ לא התירו אלא טלטול מוקצה אבל להשתמש ממנו אסור דהוה ליה כעין אכילתו וכן כתב הרב ח"ה לקמן דף ל"ג ע"ב ד"ה גמ' אין סומכין את הקדירה וז"ל אפילו למה שכתבו התוס' דלכ"ע שרינן טלטול מוקצה משום או"נ היינו לסלק המוקצה כגון גריפת תנור כו' אבל להשתמש בדבר מוקצה כו' ודאי אסור דתשמישו וטלטולו זהו כעין אכילתו כו' יעיין שם:<br><b> ויש </b> לדקדק על הרב דכפי זה מאי ק"ל הכא בשמעתין דאמאי לא התירו לשחוט הא הוה ליה משתמש בדבר מוקצה ודו"ק ומה שכתבו התוס' וראיה מדלקמן פ' אין צדין כונתם למ"ש בדף כ"ח ע"ב ד"ה וגריפת תנור וכן כתבו בדף ל"א ע"ב ד"ה אמר רב זביד יע"ש ודו"ק:<br><b> ודע </b> שמה שכתבו התוס' דמוקצה התירו משום אוכל נפש היינו דוקא לענין טלטול וכמדוקדק מדבריהם אבל לענין אכילה פשיטא ודאי דאסור שהרי דגים שנצודו ביו"ט אסור משום מוקצה וכמ"ש הרב בח"ה והמ"א סי' הנז' וזה פשוט:<br><b> ויש </b> לי מן התימה על מוהרשד"ם בחא"ח סימן כ"ב שנשאל הרב ז"ל על ערבה שתלשה גוי ביו"ט אם יכולים לצאת בה י"ח או שמא לדבר מצוה לא העמידו דבריהם כדי לקיים מצות לולב וכתב הרב דנראה לו שאם אין לו תקנה לצאת י"ח לולב אם לא בערבה זו שמותר וטעמא כי אין מוקצה גדול יותר מן המת וכתב בהג"מ בה' יו"ט וז"ל אבל ע"י ישראל כלל לא היכא דאיכא גוים וכל זה דוקא לתקן ארון ותכריכין אבל להלבישו ולהוציאו כו' כתב ראב"ן דמותר לישראל אפי' ביו"ט כו' עד כיון דאיכא צורך מצוה דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כו' והטעם מתוך לא שייך אלא להתיר הוצאה אבל לטלטול מוקצה לא שייך טעם זה דהא אפי' לאכול בשביל שמחת יו"ט לא התירו מוקצה אע"פ שאוכל נפש התירה התורה כל מלאכה עם כל זה לא רצו הם להתיר משום מוקצה ואם כן לא שייך טעם מתוך והכא היכי שרינן טלטול א"ו דלא אמרו טעם מתוך אלא לומר כו' אבל טלטול בעלמא לצורך מצוה א"צ טעם הרי א"נ דבמקום מצוה לא העמידו דבריהם כו' יע"ש ויש לתמוה עליו שהרי טלטול מוקצה מותר לצורך אוכל נפש כמ"ש התוס' והמרדכי פ' בכל מערבין וכן הוא דעת רבי' פי"א מהלכות אלו וכמ"ש הרב מג"א יע"ש וא"כ שייך שפיר טעם מתוך בטלטול המת דמתוך שהותרה טלטול מוקצה לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך כיון דאיכא צורך היום קצת ומ"ש דהא אפילו לאכול לא התירו מוקצה כבר כתבנו דדוקא אכילה עצמה לא התירו אבל טלטול מוקצה התירו גם מה שכתב עוד הרב הנז' דמדברי רבי' שכתב בה' שופר פ"א וז"ל שופר של ר"ה אין מחללין יו"ט ואפי' בדבר שהוא משום שבות כיצד היה שופר בראש האילן כו' נראה דס"ל דטלטול מוקצה הותרה לצורך מצוה דכפי האמת היה מספיק שיאמר ואפי' בדבר שהוא משום שבות ולמה האריך בלשונו לומר כיצד כו' אלא שנראה שבא למעט דוקא שבות כזה שהוא מעשה גדול ועושה אותו ישראל בידים הוא דאסור אמנם טלטול בעלמא כגון שופר שעשאו גוי מותר לצורך מצוה יע"ש נראה שיש לדקדק עליו שהרי דעת רבינו ז"ל שאפר שהוסק ביו"ט אפי' שחט כבר אסור לכסות משום איסור מוקצה מטעמא דחכמים העמידו דבריהם בשב ואל תעשה שכ"כ בפ' ג' מה' אלו דין א' וז"ל ואם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי לטלטלו הרי זה לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמם כו' ואע"ג דמבטל מצות כסוי וא"כ ה"נ גבי גוי שעשה שופר ביו"ט או ערבה שתלשה גוי ביו"ט נר' דלדעת רבינו אסור לטלטלה אע"ג דמבטל מ"ע דשופר ולולב ודוחק לומר דהכא שאני כיון דיכול לכסות לערב שהרי בשמעתין ובפ' ב"מ מוכח בהדיא דאתי עשה דכסוי ודוחה ל"ת אע"פ שיכול לקיים את העשה בערב וה"ט משום דבאותה שעה מיהא א"א לקיים את שניהם או שמא אם יניחנו לערב אין רשומו ניכר וכמ"ש הרשב"א הובאו דבריו בשיטה מקובצת למס' י"ט דף ח' ע"ב וא"כ כיון דאפילו ל"ת דאורייתא דוחה כ"ש שהיה ראוי שידחה איסור טלטול מוקצה בעלמא אלא ע"כ ה"ט משום דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וכן כתב הפר"ח ז"ל סי' תצ"ח ס"ק ט"ו ע"ש וא"כ מה"ט נמי גבי שופר ולולב נראה דאסור לטלטלו לדעת רבי' ז"ל ויש לחלק ודו"ק:<br><b> עוד </b> אני תמיה על הפר"ח ז"ל דבסי' הנזכר ס"ק כ"ז הסכימה דעתו ז"ל לדעת התוס' והירושלמי דאפר כירה שהוסק ביו"ט אם שחט כבר מותר לכסות משום מצות כיסוי ואלו בסימן תקפ"ז ס"ק כ"ב בדין אם עשה גוי שופר ביו"ט שפסק מרן כדעת המרדכי בפרק לולב הגזול שמותר לתקוע בו כתב וז"ל ואינו מחוור שהרי אסור לטלטלו משום מוקצה וב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב וא"ת כדאיתא בהאשה רבה וכ"ש אם הוא ביו"ט שני של ר"ה דתקיעת שופר מדרבנן והאי מדרבנן והאי מדרבנן ומאי אולמיה דהאי מהאי ושב וא"ת עדיף וזו היא דעת הרשב"א בתשובה סי' רצ"ז שנשאל על ערבה שתלשה גוי ביו"ט והשיב ערבה זו אסור ואפי' אין לו ערבה לצאת דשבות אפילו במקום מצוה אסרו ואין הפרש בין יו"ט א' ליט"ב ע"כ ע"ש וק' טובא דמ"ש מאפר כירה שהוסק ביו"ט שאסור משום נולד שהסכימה דעתו דמותר לכסות משום מצות כיסוי ואדרבא הכא עדיפא דמתעקרא מצות שופר ולולב לגמרי משא"כ בכסוי דאפשר דלערב יהיה רשומו ניכר:<br><b> ושבתי </b> וראה דלא על הפר"ח תלונותינו אלא על הרשב"א דבתשו' כתב דטלטול מוקצה אסרו אפי' במקום מצוה ואלו בספר עבודת הקודש הביאו הרב פר"ח בסי' תצ"ח ס"ק י"ד כתב וז"ל ויראה לי שאם שחט ואין לו אלא אפר כירה שהוסק ביו"ט שמותר לכסות בו משום מצות כיסוי כו' ע"ש ולכן היה נראה לי לומר שאף הרשב"א לא כ"כ אלא דוקא בערבה שתלשה גוי ביו"ט וכמעשה שהיה ומ"ש הרשב"א דאין הפרש בין יו"ט א' ליוט"ב לא קאי לדין ערבה שתלשה גוי ואין לו אחרת לצאת בה אלא למ"ש קודם וז"ל תשו' ערבה זו אסורה ואין מטלטלין אותה כו' כפירות שיש במינה במחובר ואפי' לטלטלה אסור כדרך שאסרו בביצה שנולדה ביו"ט ואין הפרש בזה בין יט"א ליט"ב כלומר דלא תימא דוקא ביט"א אסרו בדבר שיש במינו במחובר לטלטלו אבל ביו"ט ב' לא אסרו ואם כן ערבה זו שתלשה ביט"ב יהא מותר לטלטלו אהא כתב דאין הפרש בזה בין ביו"ט א' ליט"ב אמנם מ"ש אחר כך ואפילו אין לו ערבה לצאת בה דשבות במקום מצוה אסרו לא כתב כן אלא בנדון שלו דוקא שנתלשה ביו"ט שני מטעמא דכיון דאינו אלא מדרבנן וטלטול מוקצה מדרבנן מאי אולמיה האי מהאי ושב וא"ת עדיף אבל ביו"ט א' דמצותו מן התורה הכי נמי דשרי' טלטול מוקצה משום מצוה דאורייתא כדרך שהתירו אפר שהוסק ביו"ט משום מצות כיסוי דאורייתא וכן נראה שהבין הרב מג"א סי' תרנ"ה שהביא תשובת הרשב"א ז"ל וכתב וז"ל ונראה לי דאפילו ביו"ט א' שאסור לטלטלה כמ"ש סימן תקפ"ו ע"ש ואם איתא מאי ונראה לי דקאמר הא הרשב"א כתב כן בהדיא אלא משמע דסבירא לי' דמדברי הרשב"א אין ראיה דלא כתב כן אלא לדין פירות שיש במינן במחובר שאסורין אף ביט"ב וכמ"ש:<br><b> ועוד </b> יש להוכיח כן ממ"ש הרשב"א בתשובה סי' ע"א גבי המוציא חמץ ביו"ט דאם לא בטלו מותר לשורפו אע"ג דאיכא איסור מוקצה אלמא משמע דס"ל דבמקום מצוה לא אסרו אם לא שנחלק דהתם שאני דאיכא נמי לאו דב"י דאלים טפי:<br><b> ומן </b> האמור בזה נראה לי שמ"ש מוהרשד"ם ז"ל וז"ל אך אמנם מצאתי להרשב"א סי' רצ"ז מחמיר ואוסר בנדון דידן ממש כו' יע"ש אין ראיה דאיכא למימר שאף הרשב"א ז"ל אזיל ומודה בנדון של מוהרשד"ם בערבה שתלשה גוי ביו"ט א' משום דמצותו מן התורה ואי קשיא לך ממ"ש פ"ד דר"ה דל"ב ע"ב שופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל וה"ט משום טלטול אבנים ופסקו הטור ומרן ז"ל סי' תקפ"ו ועיין במג"א שם ס"ק כ"ה הא ל"ק דאיכא למימר דטלטול מוקצה במצוה עצמה כגון גוי שעשה שופר או ערבה שתלשה גוי ביו"ט התירו במקום מצוה דמשעה שנטלה כדי לצאת בה הרי התחיל במצוה אמנם טלטול מוקצה בדבר אחר לצורך מצוה לא התירו ומ"מ דברי הפר"ח קשים להולמם כמ"ש וכן יש לתמוה על הרב מג"א דבסימן הנזכר וסי' תרנ"ה כתב דטלטול מוקצה אסור אפי' לצורך מצוה ואלו בסימן תצ"ח ס"ק ל' כתב וז"ל מותר לכסות דכיון דליכא אלא חד איסור דמוקצה שרי לטלטלו לצורך כסוי ע"ש וכן ק' למ"ש מרן כ"מ פ"ג מה' חמץ ומצה דין ח' גבי ההיא דהמוצא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי שדעת התוס' בפ"ק דכתובות דאפילו בשלא בטלו אסור לשורפו מדרבנן משום מוקצה והקשה מרן דמשום איסור מוקצה דרבנן שרינן ליה להשהותו ולעבור עליו בב"י ותי' דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יע"ש קשה דא"כ נמצאו דברי התוס' סותרים למ"ש בשמעתין משם הירושלמי דמשום מצות כסוי שרינן איסור מוקצה ועיין בפר"ח ז"ל שם סי' תמ"ו סק"א ובמ"א ע"ש וצ"ע:<br><b> ואולי </b> יש לחלק בדוחק דגבי כסוי שאני שאם אנו אומרים שלא יכסה נמצא שבטל מצות כסוי בידים משעה ששחטו ולא מיקרי שב ואל תעשה אלא שמדברי התוס' פ"ק דביצה ד"ה תני רבי חייא לא משמע הכי ודו"ק:<br><b> ועוד </b> כתב הרב מוהרשד"ם וז"ל מצאתי סמך לדברי ממ"ש הר"ן ז"ל פ' כסוי הדם וז"ל והלכתא השוחט לחולה בשבת אינו מכסה כלומר אפי' שיש לו ד"נ מבע"י דלא מתסר אלא מדרבנן לפי שרצו חכמים לעשות היכר שיום הוא שאסור בשחיטה כו' הרי לך בפי' שמן הדין היה מותר לטלטל העפר שאין לך מוקצה גדול ממנו אלא שרצו לעשות היכר ומה היה צריך לטעם זה והי"ל לומר דבדבר שאינו צורך החולה העמידו לדבריהם בשב וא"ת אלא משמע שאין לבטל מצות התורה כדי שלא יעבור איסור טלטול עכ"ד וגם בזה אחר המחילה דבריו תמוהים שהרי ד"נ מבע"י עפר מוכן הוא וכמ"ש התוס' בד"ה ואינו צריך ומ"ש הר"ן דלא מתסר אלא מדרבנן ה"מ איסור חופר גומא ואע"ג דאינו צריך אלא לעפרה איסורא מיהא איכא כמ"ש התוס' ואי ס"ל כדעת ר"ת דד"נ לאו היינו משום הכנה וכמ"ש הב"ח והפר"ח ז"ל לא ידעתי מי גילה לו רז זה שדעת הר"ן כר"ת עד שהביא ראיה מדבריו ותו דא"כ הי"ל להרב להוכיח בפשיטות ממתני' דידן דקתני ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה וע"כ היינו טעמא משום מצות כסוי דאי משום שמחת יו"ט ליכא כיון שכבר שחט ודו"ק:<br><b> ולענין </b> הלכה נראה שהמיקל להתיר טלטול מוקצה לצורך מצות לולב לא הפסיד דיש לו סמוכות מדין אפר כירה שהוסק ביו"ט שמותר לכסות לדעת כל הפוסקים זולתי לדעת רבי' ועיין במורינו הר"ב עץ החיים דקמ"א מה שהשיג על מוהרשד"ם בזה ויש לדחות כמו שיראה המעיין ודו"ק:<br><b> ובדברי </b> התוס' יש לי לדקדק דאמאי הוצרכו להביא הדבר מהירושלמי דמשמע דמתלמודא דידן אין ראיה ואמאי לא הוכיחו בפשיטות ממתני' דקאמר ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ואוקימנא לה בעפר תחוח ואע"ג דאיכא איסור חופר גומא דאע"ג דאינו צריך אלא לעפרה אפילו הכי איסורא דרבנן מיהא איכא וא"כ כדרך שהתירו איסור חופר גומא משום מצות כסוי ה"נ יש להתיר איסור מוקצה ואדרבא איסור חופר גומא חמיר טפי וכמ"ש הרשב"א הביאו הפר"ח וז"ל יראה לי שאם שחט כו' ולא עוד אלא שאם הי"ל ד"נ ואפר כירה שהוסק ביו"ט מכסה באפר ואינו מכסה בד"נ וכ' הפר"ח דה"ט משום דבד"נ אי' בי' משום חפירה דעיקרו מה"ת משא"כ איסור נולד דאין עיקרו אלא מדרבנן וכ"כ הרב יש"ש סי' כ"א ע"ש וכן קשה לדעת רבינו שאסר אפר כירה שהוסק ביו"ט אפילו ששחט כבר כמ"ש הב"ח והפר"ח ז"ל ומ"ש מאיסור חופר גומא דמותר משום מצות כסוי:<br><b> ואיברא </b> דלדעת רבינו ז"ל י"ל דס"ל דאין כאן איסור חופר גומא דמ"ש בגמ' והא קעביד גומא ותי' כדרב אבא כו' הכונה לומר דמתני' כר"ש דמשאצ"ל פטור עליה ואע"ג דפטור א"א הכא דאיכא תרתי מלאכה שאינה צריכה לגופה ומקלקל פטור ומותר והיינו משום דמתני' איירי בחופר בבית דהוי מקלקל וכן כ' בשיטה מקובצת לדעת רש"י וכן משמע ממ"ש רש"י בד"ט ע"ב ד"ה דילמא ובד"ה אבל התם לא וז"ל דגזרו משום כתישה דלמא זמנין דבעי כתישה משמע דמשום איסור חופר גומא ליכא דאם לא כן הול"ל דטעמא דב"ה דלא ישחוט לכתחילה משום איסור חופר גומא וכן מוכח מדאמרינן התם דילמא ע"כ ל"ק ב"ש דאי' ד"נ ואם איתא דאפילו בד"נ איכא משום איסור חופר גומא כדעת התוספות ז"ל אכתי מאי משני הא אפילו בד"נ איכא איסור חופר גומא ומשום שמחת י"ט הוא דשרי כמ"ש התוספות וכן מצאתי בשיטה כ"י למוהר"א לאפאפא ז"ל שהקשה כן משם הר"ן ותי' וז"ל וניחא לי דכיון דלא התירו אלא ע"י ד"נ זכור הוא ולא אתי לאחלופי דהא איכא ליה היכרא דומיא דמאי דאמרי' לקמן בפרק שני מתוך שלא הותרה לו אלא ע"י דליו זכור הוא ואינך דכוותה עכ"ל ומדברי התוס' ד"ה ואין צריך נר' דלא ס"ל כתי' הר"ן ודוק:<br><b> ויש </b> לי מן הקושיא בדברי הרשב"א ז"ל דכיון דס"ל דבד"נ איכא איסור חופר גומא ומשום הכי כתב דמכסה באפר ואינו מכסה בד"נ אם כן אמאי הוצרך לומר דטעמא דלא ישחוט משום דאין נעיצת הדקר עושה הכנה גמורה כמ"ש הפר"ח ריש ס"ק י"ד ואמאי לא כתב בפשיטות דה"ט משום איסור חופר גומא דחמיר טפי מאיסור נולד דלא התירו לשחוט לכתחילה באפר שהוסק בי"ט ולכן נראה לי דמ"ש הרשב"א ז"ל מוטב שיכסה באפר ולא בד"נ לאו היינו משום דעיקרו מן התורה כמ"ש הפר"ח ז"ל אלא משום דלטעמיה אזיל דד"נ לאו הכנה גמורה והילכך איכא תרתי איסורי איסור חופר גומא ואיסור הכנה ודוק:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מ"ש רבינו בדין שלפנינו וז"ל מי שהיה לו ד"נ בעי"ט ונתקו בי"ט כו' אם היה עפר תחוח ה"ז מכסה בו ובריש פ"ג כתב וז"ל ואם אין לו עפר מוכן או אפר כו' ה"ז לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמו כו' ותמהו עליו דמשמע מדבריו דדוקא כשנתקו ה"ז מכסה אבל אם לא נתקו אפי' שחט לא יכסה וליכא למימר דנתקו דכתב לומר דשוחט לכתחיל' אבל לא נתקו לא ישחוט מיהו אם שחט יחפור בדקר ויכסה ובמתני' דקתני ומודים כו' דאם כן הכי הול"ל מי שהי"ל ד"נ כו' הרי זה שוחט ומכסה אלא משמע דבשחט דוקא הוא דקאמר ואפי' הכי בעינן נתקו וכנר' ממ"ש דאם אין לו עפר כו' דמשמע אפילו בשיש לו ד"נ קאמר וכמ"ש ה"ה ואפ"ה כתב לא ישחוט ואם שחט לא יכסה וכיון שכן ק' דפסק הפך מתני' דקתני ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ועיין מה שתי' הר"ב ב"ח והפר"ח שכל הדרכים בחזקת סכנה וכבר תמה עליהם מורינו הרב בס' ישרש יעקב דקמ"ג ע"ב גם מה שתירץ הוא דס"ל לרבינו דמה שתי' בש"ס כדרב אבא היינו משום דבעי לאוקמא למתני' כר"ש דס"ל מלאכה שאין צ"ל פטור עליה והילכך אפי' בחופר בשדה ליכא איסורא דאורייתא ומשום מצות כסוי התירו אמנם לדידן דקי"ל כר"י דמשאצ"ל חייב עליה כמ"ש רבינו פ"א מהלכות שבת ובחופר בשדה איכא איסור דאורייתא לא קי"ל כהך מתני' אלא אפילו שחט לא יחפור בדקר ואפילו בבית דמקלקל הוא פטור אפי' לר"י דאיכא למיגזר דילמא אתי למעבד במקום שמתקן ויחייב עליו זהו ת"ד ע"ש אחר המחילה אין דבריו נראין לי דכיון דש"ס סתמא קאמר כדרב אבא כו' ואמרינן בשבת דע"ג דאפילו ר"י מודה משום דמקלקל מנין לנו לבדות גזרות מלבנו ולדחות מתני' סתמא בלתי ראיה ולכן הנראה דרבינו לטעמיה אזיל דפסק דאפר שהוסק בי"ט אפילו שחט לא יכסה את דמו והיינו משום דמשמע ליה דש"ס דילן פליג אירושלמי מדקא' סתמא אפר שהוסק בי"ט אסור כמ"ש הב"ח והפר"ח ועיין במ"ש הל"מ גם מה שדקדק כו' שהן דברים תמוהים כמו שיראה המעיין יע"ש וא"נ משום דק"ל דאם איתא דתלמודא דידן ס"ל כהירושלמי אמאי לא אוקמוה מתני' דכוי אין שוחטין בדאית ליה אפר שהוסק מעי"ט דבודאי התירו בספק לא וכמו שכן ק' לדעת התוס' וכמ"ש לקמן ומש"ה סבירא ליה לרבינו דמה שתי' בגמ' כדר"א דאכתי איסורא מיהא איכא דפטור אבל אסור וכמ"ש התוספות וכי היכי דלא התירו איסור מוקצה משום מצות כסוי ה"נ לא נתיר איסור חופר גומא דחמיר טפי כמ"ש ומש"ה הוצרך לומר דמאי דמשני בגמ' כדר"א היינו לומר דמתני' ר"ש ואע"ג דמשצ"ל פטור אבל אסור הכא דאיכא תרתי משאצ"ל ומקלקל פטור ומותר הלכך לדידן דקיי"ל כר"י דמשאצ"ל חייב עליה אפילו שחט לא יחפור בדקר משום דאיכא איסור חופר גומא דאע"ג דמקלקל הוא איסורא מיהא איכ' ולא שרינן לי' משום מצות כסוי כי היכי דלא שרינן איסור נולד דקיל טפי כמו אפר שהוסק בי"ט אלא שלפ"ז קשה דאם כן איך פסק רבינו כר"י דמשאצ"ל חייב כיון דב"ה ס"ל כר"ש דפטור עליה דקתני מתני' ומודים כו' וי"ל דס"ל דהאי ומודים שאם שחט לאו דב"ה קאמרי לה אלא רבי הוא דקאמר לה דמודים ב"ה לב"ש ולמאן דס"ל כר"ש שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה אמנם ב"ה אפשר דס"ל כר"י:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מ"ש עוד רבינו בפ"ג דין ב' שחט בהמה חיה ועוף בי"ט ונתערבו דמן לא יכסה אותן עד הערב ואם הי"ל עפר מוכן כו' ויכול לכסות בדקירה אחת ה"ז יכסהו והשיג עליו הטור סימן תצ"ח וז"ל ונראה אם יכול לכסות בדקירה אחת כיון ששחט כבר מותר אפילו אין לו עפר מוכן אלא ד"נ כו' ע"ש אכן כפי מ"ש דבריו צדקו יחדיו דאזיל לשיטתיה דס"ל דד"נ לא הותר אפילו בשחט כבר משום דסוף סוף איכא איסורא מדרבנן כנ"ל ועיין בס' יש"ש סימן כ"ג:<br><b> ולעיקר </b> קו' בדברי התוס' נר' דמה שלא הביאו ראיה מתלמוד' דידן משום דס"ל דאיסור מוקצה החמירו בו טפי כיון דאין עיקרו אלא מדרבנן חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכד דייקת בה שפיר נראה דמוכרח הדבר דממאי דפריך בגמ' אברייתא דכוי אין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ולטעמיך ליכסייה באפר כירה או בד"נ משמע דס"ל לתלמודא דאע"ג דבד"נ איכא איסור משום חופר גומא אפי"ה דין הוא שנתיר משום מצות כסוי אע"ג דכוי ס' חיה ס' בהמה מ"מ כיון דאין איסורו אלא מדרבנן יש להתיר משום ס' מצות כסוי וכן נמי ממאי דפריך בתר הכי אתי' דרבא דקאמר אפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק לס' מ"ט לא דקעביד גומא ודאי נמי קא עביד גומא אלא כדר' אבא ה"נ כדר' אבא משמע בהדיא דס"ל לתלמודא דאיסור חופר גומא יש להתיר משום ס' מצות כסוי וא"כ קשה היכי משני בתר הכי אלא אמר רבא אפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק הא אף ע"ג דאין דעתו על הספק מ"מ נתיר מוקצה משום מצות כיסוי כי היכי דהתירו אפר שהוסק בי"ט בשחט כבר לדעת התוס' ואי ס"ל לש"ס דדוקא בודאי דאיכא מצות כסוי ודאית התירו אבל בספק מצוה לא התירו אמאי נייד מאוקמתא קמייתא ונימא דאפר כירה מוכן על הודאי ואינו מוכן על הספק משום איסור חופר גומא דבודאי התירו אבל בספק לא אלא ודאי משמע דס"ל לתלמודא דבאיסור מוקצה החמירו חכמים יותר ממה שהחמירו באיסור חופר גומא ועי' במ"ש התוס' פרק כסוי הדם דפ"ד ע"ב ד"ה כסוי ובמ"ש הר"ב חד"ה שם אלא דמ"מ אכתי ק' לדעת התוס' דאפר כירה שהוסק ביו"ט דשרי בשחט אמאי לא משני דברייתא מיירי בדאית ליה אפר כירה שהוסק ביו"ט דהא ודאי שכיח ובודאי דוקא התירו משום מצות כסוי כמ"ש התוס' ובס' לא התירו משום איסור מוקצה ואמאי הוצרך לומר דאפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק ואי משום רישא דקתני כוי אין שוחטין אותו ביו"ט דמשמע דהא ודאי שוחטין ואי מיירי בדאית ליה אפר כירה שהוסק ביו"ט אפילו ודאי נמי אין שוחטין הא כבר תירצו לה בגמ' דלא מבעיא קאמר ל"מ ודאי דלא לשחוט אבל ספק אימא משום שמחת יו"ט לישחוט ולא לכסייה קמ"ל ואפשר דמשום הכי לא ניחא ליה לתלמודא לאוקמה בהכי משום דהוה ק"ל רישא דקתני אין שוחטין וליכא למימר דל"מ קאמר כו' משום דא"כ קשה דהכי הו"ל למתני' למימר כוי אם שחטו ביו"ט אין מכסין את דמו וממילא משמע דאין שוחטין אלא ודאי דאתא לאשמועינן דאפילו באפר כירה שהוסק מעי"ט דאז בודאי שוחטין לכתחילה אפי"ה בספק לא משום דאין דעתו על הס' דהשתא אצטריכא רישא דמתני' שפיר דאי הוה תני כוי אם שחטו אין מכסין את דמו ה"א דמותר באפר שהוסק ביו"ט דבודאי התירו משום מצות כסוי אבל בספק לא ומשום הכי תני רישא לאשמועינן דאפילו במידי דבודאי שוחטין בס' לא והא דמשני אפר כירה מוכן לודאי כו' ופריך לספק מאי טעמא לא משום דקעביד גומא ודאי נמי לא כו' אלא כדרב אבא ולפי מ"ש מאי קמשני אלא כדרב אבא הא לכתחילה לא ישחוט לב"ה בד"נ משום חופר גומא אלא מוכח דסיפא הוא דאתא לשנויי ורישא לא ק"ל משום דר"א משני ל"מ קאמר כו' איכא למימר דדוקא בד"נ הוא דאסרי ב"ה לשחוט משום דלאו הכנה גמורה כמ"ש לעיל משם הרשב"א ובהכי ניחא לי מאי דפרכינן בגמ' והא מדקתני סיפא ואם שחטו אין מכסין את דמו מכלל דרישא בדאית לי' עסקינן דקשה דלישנא דמכלל דרישא לא שייך כלל שהרי מסיפא גופא ק"ל וע"כ מיירי בדאית ליה דאי לית ליה מאי ארייא ס' וכבר ראיתי להרב מאיר עיני חכמים שמחמת זה כתב דט"ס הוא ול"ג ליה ורש"י נראה שנרגש מזה שכתב כלומר כו' אכן כפי מ"ש ניחא דמסיפא גופא ל"ק דאיכא למימר דמיירי בדאית ליה אפר שהוסק ביו"ט דבודאי התירו בס' לא אלא עיקר קושיא הוא מרישא דברייתא דע"כ מיירי בדאית ליה דאי לית ליה רישא אמאי אצטריך ולא הו"ל למתני אלא סיפא כוי אם שחטו אין מכסין ונמצא א"כ דעיקר קושיין מכח יתורא דרישא היא ודו"ק. ומ"מ משמע בהדיא מתלמודא דידן דאיסור חופר גומא קיל טפי מאיסור מוקצה מדחזינן דפריך ולכסייה בד"נ וכן ממאי דפריך אלא כדרב אבא ה"נ כדר' אבא ואלו בתי' דרבא דקאמר דאין דעתו על הספק ל"ק דליכסייה משום מצות כסוי כי היכי דהתירו בודאי וכיון שכן ק' טובא לדעת הרשב"א שכתב דאיסור חופר גומא חמיר טפי מאיסור מוקצה משום דעיקרו מן התורה ולכן נ"ל ליישב דעת הרשב"א והוא הנכון דודאי תלמודא דידן ס"ל דאין לחלק במצות כסוי בין ודאי לס' וכי היכי דבודאי התירו משום מצות כיסוי ה"נ בס' והיינו דפריך וליכסייה בד"נ וכן נמי מאי דפריך לס' מ"ט לא משום דקעבד גומא כו' משום דמשמע ליה דדא ודא חדא היא דבס' נמי איכא מצות כסוי ומאי דמשני אלא א' רבא אפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הס' ה"מ דבס' כיון דאין דעתו אלא על הודאי איכא תרי איסורי חדא משום מוקצה וחדא משום דקעביד גומא ומש"ה לא התירו לכסות דבודאי נמי דינא הכי בדאיכא תרי איסורי אין מכסין מש"ה הוא דבעינן ד"נ כמ"ש הרא"ש ואע"ג דמשמע דאפר כירה לית ביה משום איסור חופר גומא מדהתירו לכסות בודאי כמ"ש התוס' והרא"ש מ"מ באפר כירה נמי משכחת לה גונא דקעביד גומא בעפר תחוח באמצע וקשה מכל צדדיו וראיה ממ"ש לב"ה מ"ט לא דקעביד גומא וכ"כ הפר"ח יע"ש וא"נ איכא למימר שפיר דכי משני בגמ' אלא אמר רבא כו' לא נייד אלא ממאי דהוה בעי למימר דאפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לס' אמנם ממאי דהוה בעי למימר דמיירי באפר כירה דאית ביה משום איסור חופר גומא מהא לא נייד דהשתא נמי לא מתוקמא אלא בהכי ומש"ה בודאי התירו משום דדעתו לודאי וליכא אלא איסור חופר גומא וחד איסורא שרינן ובס' כיון דאין דעתו על הספק הו"ל תרי איסורי ותרי איסורי לא התירו ומש"ה לא מצי לאוקומי באפר כירה שהוסק ביו"ט משום דק' ממ"נ דאי מיירי באפר כירה דלית ביה משום גומא אפילו ספק נמי מכסין כי היכי דהתירו בודאי ואי מיירי בגוונא דקא עביד גומא אפי' ודאי נמי כיון דאיכא תרי איסורי אלא דאכתי ק' ממאי דפריך בגמ' לר"י דאמר מכניס אדם מלא קופתו עפר כו' ממתני' דכוי אין שוחטין בי"ט ואם איתא ליכסייה כר"י כו' ובתר הכי פריך א"ה מאי אירייא ס' דמשמע בהדיא דאי ליתא לדר"י ניחא לן מתני' דאיכא למימר דמיירי בדאית ליה דר"י ואע"ג דבודאי התירו משום מצות כסוי בס' לא אע"ג דליכא חשש איסור אלא משום הכנה גרידא דבטיל אגב קרקע כמ"ש רש"י והתוס' שם וכיון שכן אם איתא דאיסור מוקצה קיל טפי ואפ"ה ס"ל דלא התירו משום מצות כסוי אם כן כ"ש שלא נתיר איסור חופר גומא דד"נ ומאי פריך בתר הכי וליטעמיך ליכסייה בד"נ וכן נמי מאי פריך ס' נמי כדר' אבא הא כי היכי דניחא ליה לדידיה דליתא לדר"י משום דלא התירו איסור מוקצה בס' ה"נ שלא נתיר איסור חופר גומא מכ"ש אלא מוכח בהדיא דד"נ קיל טפי וצ"ע:<br><b> ומ"מ </b> דעת התוס' נראה דס"ל דאיסור מוקצה קיל טפי מאיסור חופר גומא וראיה ממ"ש בדף ט' ע"ב ד"ה אמרי שכתבו וז"ל לכך פיר' ר"ת דמוחלפת השיטה היינו ההוא דהשוחט כו' ואומר ר"ת תמה אני על מה הצריכו העולם הכנה כו' ומיהו זה אינו דלפי פי' נמי לכל הפחות סברי ב"ה מאי דסברי ב"ש מעיקרא כו' ועוד ראיה מדקאמר ר"י לעיל מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו דמשמע דבעי' הכנה לפי האמת כו' והשתא אם איתא דס"ל כדעת הרשב"א דאיסור חופר גומא חמיר טפי אם כן אפי' לדידהו דס"ל דב"ה בעו ד"נ לכתחילה תקשי להו הא דר"י דהא הא דר"י בדלית ליה משום חופר גומ' מיירי מדקאמר ועושה בו כל צרכיו וכמ"ש רש"י שם וא"כ ל"ל הכנה השתא ד"נ דאיכא ביה איסור חופר גומא התירו ב"ה לכתחילה משום שמחת יו"ט כ"ש איסור מוקצה אלא משמע בהדי' דס"ל דד"נ קיל טפי וכן מוכח בהדייא ממ"ש אח"כ ויפה נהגו העולם שלא לכסות כו' ולא מאפר כירה שהוסק ביו"ט וכן נראה ממ"ש הטור בסי' תצ"ח וז"ל מותר לשחוט חיה ועוף ביו"ט לר"ת אם יש לו ד"נ כו' אבל להרי"ף לא ישחוט לכתחילה כו' ואלו סמוך לזה כתב אפר כירה שהוסק מעיו"ט יכולים לשחוט לכתחילה אבל הוסק ביו"ט חשוב כנולד ע"כ ומדלא הביא מחלוקת בדין אפר כירה משמע דס"ל דבדין זה אפי' ר"ת מודה משום דנולד חמיר טפי וכן משמע ג"כ מדברי הרא"ש דבדין ד"נ כתב סברת ר"ת ובדין אפר כירה לא הביא סברת ר"ת ולדעתי נראה שלזה כוון מרן הב"י שם שכתב דמ"ש הכל בו שאם שחט מותר לכסות באפר כירה שהוסק ביו"ט ולא יכסה מיירי כשאין לו ד"נ אבל אם היה לו דקר נעוץ עדיף טפי והכי אמרינן בירושלמי אם שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק ביו"ט ואל יחפור בדקר ויכסה וכן נראה מדברי הרא"ש ורבי' ושלא כמ"ש הר"ב מג"א סי' הנז' ס"ק ל"א שגם הטור והרא"ש ס"ל דאפר כירה עדיף טפי מד"נ יע"ש ומה שהקשה הפר"ח דאדרבא מהירושל' משמע איפכא דאי כדברי הב"י איך קאמר מוטב דמשמע טעמא שיש לו אפר שהוסק ביו"ט הא לאו הכי יחפור בדקר ויכסה והלא כל שאין לו דקר נעוץ מבע"י אף בדיעבד לא מצי לכסות א"ו דמיירי בשיש לו ד"נ מבע"י יע"ש נראה דל"ק דהירושלמי פליג אתלמודא דידן וס"ל דאפילו בשאין לו ד"נ יחפור ויכסה משום דאתי עשה ודחי ל"ת וכדאמרינן התם בהדייא חברייא אמרין שמצות עשה דוחה את ל"ת ע"כ יע"ש וכן צ"ל ע"כ לדעת התוס' כי היכי דלא תקשי ליה מהירושלמי:<br><b> ולענין </b> הלכה נ"ל שדין זה שכתב הרשב"א ז"ל דאם היה לו אפר כירה שהוסק ביו"ט וד"נ שמכסה באפר ואינו מכסה בד"נ במחלוקת הוא שנוי שלדעת התוס' והרא"ש והטור מכסה בד"נ ואינו מכסה באפר כירה וכמ"ש מרן כנ"ל ודו"ק:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מ"ש </b> שם דברי התוס' אהדדי ורוצה לחלק תחלה מכח בין אפשר מעיו"ט ובין שלא אפשר מעיו"ט ואח"כ דוחה זה ממה דקיי"ל שפוחת וכו' ומשני מכח חלוק של המג"א דטלטול מותר אבל לא להשתמש הנה ראיתי בצל"ח ביצה י"ד תוד"ה בכל דבר תמה עליו דהרי עלי לקצב עליו בשר הוי שימוש ממש ומכח זה כתב המג"א באמת דמכח שהוא כלי מותר ולכך העלה הצל"ח לדינא כך דתרווייהו בעינן לצרף גם החילוק של אפשר מעיו"ט דהיינו לטלטל לבד מותר אפי' אינו כלי ואפי' אפשר מעיו"ט מותר לשמחת יו"ט ולהשתמש בדבר שאינו כלי אסור אפי' בלא אפשר מעיו"ט אבל להשתמש בדבר שהוא כלי יש חילוק בין אפשר מעיו"ט דאסור ובין לא אפשר מעיו"ט דמותר עיי"ש ולפענ"ד נראה לפרש כוונת השעה"מ דזה לא נקרא שימוש במוקצה דבשלמא לטלטל האפר לכסות בו את הפשטידא או לכסות בו הדם דבשעה שמשתמש בו הוי בידו ממש והוא נוטלו ומכסה בו זה נקרא שימוש ממש ואסור טפי מטלטול אבל בעלי לקצב עליו בשר הנה בשעה שמונח במקומו והוא מקצב עליו הבשר זה לא נקרא שימוש דהרי העלי מונח במקומו רק שהבשר נוגע בו וקוצב עליו וזה לא גרע מנגיעה בידיו דאטו אסור ליגע בדבר המוקצה הרי קיי"ל בדבר שאינו מתנדנד מותר ליגע במוקצה אף שלא לשמחת יו"ט ומכ"ש לצורך שמחת יו"ט דלא גרע זה מטלטול ועיקר האיסור בעלי הוי מכח הטלטול לטלטלו כדי לקצב עליו בשר דיש בזה איסור מכח הטלטול אבל לקצב עליו במקומו אפשר לכ"ע מותר אף לב"ש דזה לא נקרא שימוש דאין משמש בו רק שקוצב עליו והוי רק כעין נגיעה ממש ולא נחשב שימוש ולכך אין הכרח לדברי המג"א לומר שבכלי מותר לשמש בו רק כהשעה"מ לשמש בו אסור אף אם יש תורת כלי עליו ולכך ה"נ שפיר כתבו התוס' דלטול ולדוך בו הוי שימוש ממש שמשתמש בדבר ההוא בידים זה נחשב שימוש אבל עלי שהוא מונח במקומו שקוצב עליו בשר היתר זה לא נחשב שימוש לכך מותר מיהו בעיקר תמיהתו לא ידעתי מקום די"ל דעיקר תמיהת הש"ס לפירוש התוס' הוי להס"ד דב"ש אמרי שם דמלח בעץ פרור לצלי אבל לא לקדרה הרי דבעינן תרתי שיהי' בעץ פרור ודוקא לצלי אבל לקדרה לא אם כן להס"ד דב"ה אמרי בכל דבר ולפ"ז יהי' משמע דאינו חילוק רק באמרו הם בעץ פרור אמרי ב"ה בכל דבר אבל בקדרה לא פליגי ואף ב"ה אסרי לקדרה ואף בעץ פרור לכך פריך הש"ס שפיר דבכל דבר ס"ד אם לקדרה אסרי ב"ה אף בעץ פרור ולא התירו מכח שמחת יו"ט איך יתכן שיתירו בצלי אף בסיכי זירי ומזורי הרי זה ודאי לטלטל מוקצה חמור ודאי גרע יותר מלדוך בעץ פרור לקדרה ואדרבא כיון דלקדרה יש יותר שמחת יו"ט דנצרך לו יותר אם בזה לא מהני שמחת יו"ט להתיר בעץ פרור מכ"ש לצלי דאין הכרח כלל למלח דאין כדאי בשמחת יו"ט בזה להתיר בסיכי זירי ומזורי ובפרט בשלמא בעלי לקצב עליו בשר כיון דהבשר הוי הכרח לו לשמחת יו"ט דאין שמחה אלא בבשר וא"א לבשר בלי השבירה לשברו לחתיכות לכך כה"ג מותר מכח שמחת יו"ט אבל להס"ד דקאמרי ב"ה בכל דבר משמע דקאי אצלי וכיון דצלי די לו בלא מליחה ואין הכרח לו במלח שוב לא אלים בזה שמחת יו"ט ולכך אינו דוחה למוקצה דחסרון כיס ושפיר פריך בכל דבר ס"ד אבל למה דמשני אימא לכל דבר ומותר אף לקדרה אפשר לקדרה באמת מותר אף סיכי אם אין לו דבר אחר ואין מכאן ראי' כלל. וראיתי אח"כ בשעה"מ שהביא ראי' לחילוק זה מהמרש"א דף ל"ג גבי אין סומכין וכו' והנה אין לדחות מכח זה סברתי שכתבנו לעיל דאם מונח במקומו וההיתר עליו לא נחשב שימוש בכך וכאן משמע במהרש"א דהוי שימוש שהרי הבקעת מונח במקומו והקדרה נסמכה בו אך א"ש דהתם משעת הסמיכה מיירי שנוטל הבקעת וסומך בה את הקדרה אם כן בשעת הסמיכה הוי השימוש והטלטול יחד וזה שפיר הוי שימוש ממש ולכך אסור אבל העלי הוי השימוש בשעה שמונח כבר אחר הטלטול זה לא נחשב שימוש כלל וא"ש:<br><b> ומה </b> שתמה על המרש"א דדבריו סותרים והניח בצ"ע לדעתי א"ש דס"ל להמרש"א דע"כ לא נחשב שימוש רק אם משמש בו איזה דבר לצרכו זה נחשב שימוש ואסור דהוי כעין דרך אכילתו אבל דבר מצוה כיון דקיי"ל מללה"נ ומותר לכסות אפי' בעפר עיר הנדחת אם כן לא נחשב הכיסוי כאכילה והנאה שהרי אף בדבר איסור הנאה מותר לכך לא נחשב זה השימוש לשימוש ממש להיות דומה לאכילה וגרוע מטלטול רק זה אין בו רק איסור טלטול ושפיר הקשה דיהי' מותר לצורך שמחת יו"ט ועוד נ"ל דס"ל להמרש"א כדעת הרא"מ בעל הסמ"ג הובא בשעה"מ פ"ג מהל' א"ב דאין כח ביד חז"ל לעקור ד"ת בשוא"ת רק אם לא הוי בעידנא ממש אבל אם הוי בעידנא ממש אין כח בידם לעקור אף בשוא"ת אם כן ה"נ כיון דשמחת יו"ט מצוה הוא איך אסרו לו לשחוט מכח טלטול האפר שהוא מוקצה רק מדרבנן ואסרי לי' שמחת יו"ט רק כיון דהוי בשוא"ת ובשעה שמכסה עדיין אינו אוכלו ולא מקיים שמחת יו"ט ממש בשעה שמטלטל את האפר ומכסה לכך העמידו חז"ל דבריהם בשוא"ת ולכך הקשה המרש"א שפיר דשוב יהי' מותר לו לשחוט כיון דעכ"פ טלטול מוקצה התירו לשמחת יו"ט אף דאינו מקיים שמחת יו"ט לאלתר אם כן ה"נ ליכא איסור ממ"נ מכח הטלטול לפ"ז מותר לצורך שמחת יו"ט ואי משום השימוש שמשתמש בו הרי שוב השימוש נעשה בשעת הכסוי ואז הוי בעידנא מכח מצות כסוי וכל דהוי בעידנא לא גזרו חז"ל לעקור ד"ת אפי' בשוא"ת אם כן ה"נ אף דלא מקיים שמחת יו"ט תיכף הוי הכיסוי ומקיים תיכף מצוה בשעת האיסור והטלטול מקודם מותר לשמחת יו"ט ולמה עמדו חז"ל דבריהם לבטלו משמחת יו"ט גם י"ל יותר דהקושיא של מהרש"א הוי כך דלמ"ד שחוט צפור וכסי' ומיירי בענין דיש לו עפר מוכן ליתן למטה ואעפ"כ אסרו ב"ה מכח עפר שלמעלה ולכך אסור לו לכתחלה לשחוט קשה שפיר למה לא ישחוט לכתחלה יעשה כך העפר המוכן לו ליתנו למעלה ולמטה יתן מהעפר שיחפור בדקר ואז זה מותר מכח דהטלטול שיטלטלם זה מותר לצורך שמחת יו"ט ומה שיתן עליו הדם זה לא נחשב שימוש כלל כיון שמונח העפר במקומו אף שהדם נוגע בו זה לא נחשב שימוש כיון דאינו מטלטלו ומנענע בשעת השימוש כמש"ל לכך שפיר הקשה המרש"א דישחוט עליו ויתן למעלה עפר המוכן ויהיה מוכח מדברי מהרש"א דס"ל הסברא שכתבנו כנלפענ"ד נכון ודוק היטב:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קב) </b> דאמאי הוצרכו להביא הדבר מהירושלמי כו'. תמהני דהא צריך הראי' מהירושלמי שאפילו באפר כירה שהוסק ביו"ט דאיכא תרי איסורי איסור דחופר גומא ואיסור מוקצה ונולד ואפ"ה מותר משום מצות כסוי אבל מש"ס דילן אין ראיה דהא בשיש לו דקר נעוץ מבעוד יום הרי אין העפר מוקצה ועוד דהא אפר שהוסק ביו"ט חמיר טפי דהו"ל נולד והרי בטור סי' תצ"ח מתיר בשיש לו דקר נעוץ לשחוט לכתחלה לדעת ר"ת דחולק על הרי"ף וכשהוסק האפר ביו"ט אינו מתיר לכתחלה אפילו לר"ת ועיין מ"ש הגאון המחבר ז"ל לקמן דף ל"ז ריש עמוד ד' ודוק:<br><b> (קג) </b> הא אע"ג דאין דעתו על הספק מ"מ נתיר מוקצה כו'. תמהני דניהו דמשום מצות כסוי מתירים שבות דחופר גומא מ"מ הא לא שייך להתיר נמי איסור דמוקצה משום דתרי איסורים לא התירו משום מצות כסוי בכוי דאינו אלא ספק מצוה אבל היכא דמצות כסוי הוי ודאי מצוה שפיר כתבו התוס' ע"פ הירושלמי דאפילו תרי שבותין מתירין משום מצוה ועיין מה שכתבתי לעיל (באות ק"ב). שוב מצאתי להרב הגאון המחבר ז"ל עצמו בדף הסמוך שכתב לחלק בזה כמו שכתבתי וע"ש:
+<b>מי </b>
+<b> שהיה לו ד"נ כו' אם היה אותו עפר תחוח הרי זה מכסה כו'.</b> בפ"ק דביצה דף ח' פרכינן והא קעביד כתישה אמר ר"ח בר אשי בעפר תחוח והדר פריך והא קעביד גומא ומשני כדר' אבא דאמר החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה וכתבו התוס' בד"ה בעפר וז"ל תימא דמשמע דשייך גומא בעפר תחוח ובשבת פרק כירה כו' וי"ל דהתם מיירי שכל המקום סביב עפר תיחוח אבל הכא מיירי שהוא קשה סביב כו' יע"ש וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושי שבת דע"ג הקשה לתי' זה וז"ל ואינו מחוור בעיני כל הצורך דא"כ אמאי דחק והעמידה שם אליבא דר"ש בלבד ואפשר נמי דלית הלכתא כר"ש לוקמא בעפר תיחוח הרבה דליכא משום גומא ועוד היכי קא מקשה להדייא והא קא עביד גומא דמנ"ל דבעפר תיחוח מועט קאמר דילמא בדאיכא טובא דליכא גומא דעפר תיחוח סתם טובא משמע עכ"ד:<br><b> ולכאורה </b> יש לדקדק עליו טובא דמאי קו' הא ע"כ צ"ל דמיירי בעפר תיחוח מועט דאי מיירי בעפר תיחוח הרבה ולא שייך בה גומא אם כן קשה מ"ט דב"ה דאמרי לא ישחוט לכתחילה הא אין כאן חשש איסור כלל לא משום גומא ולא משום מוקצה כיון דאיכא ד"נ מבע"י אלא ע"כ דמיירי בעפר תיחוח מועט דאיכא חשש איסור גומא ואהא פריך והא קא עביד גומא והיכי שרו ב"ה אפי' בדיעבד ומשני כדר"א דכיון דאינו אלא איסורא דרבנן משום הכי לכתחילה לא ישחוט ואם שחט שפיר דמי משום מצות כסוי וכן ראיתי להר"ב מע"ח ז"ל שתירץ כן בפשיטות:<br><b> והנה </b> לקו' הא' שהק' הרשב"א למה דחק והעמידה שם אליבא דר"ש אפשר לומר דכונתו להקשות לר"ז גופיה דאמאי דחק להעמידה בשיש לו ד"נ ובעפר תיחוח וכדר"א ודחק לאוקמא לסתם מתני' כרבי שמעון ואמאי לא העמידה בשאין לו ד"נ ובעפר תיחוח לגמרי דבית הלל סברי לכתחילה לא ישחוט משום איסור מוקצה אמנם מה שהקשה עוד דהיכי קמקשה להדייא והא קעביד גומא נראה דל"ק דלר"ז צ"ל דמיירי בעפר תחוח מועט מדאסרו ב"ה לכתחילה ומש"ה פריך לי' שפיר והא קעביד גומא:<br><b> אמנם </b> הרשב"א נראה דלטעמיה קא אזיל שכתב בספר עבודת הקודש ד"מ וז"ל לא ישחוט לכתחילה ואע"פ שיש לו עפר למטה ויש לו ד"נ מבע"י שאין נעיצת הדקר עושה הכנה גמורה ע"כ וא"נ כמ"ש רש"י ז"ל דף ט' ע"ב ד"ה אבל התם לא וז"ל דשרי משום כתישה דילמא זמנין דעביד כתישה עכ"ל ואם כן שפיר קא ק"ל להרשב"א ז"ל דלוקמא בעפר תחוח הרבה ואפילו הכי לכתחילה לא ישחוט משום דלא הוי הכנה או משום גזירה דלמא זימנין דעביד כתישה עכ"ל ולפי הנראה שדברי רש"י הללו אשתמיטתיה מהרב מע"ח אלא דמ"מ אכתי נראה דקו' הרשב"א ז"ל ל"ק כפי מ"ש בס' עבודת הקודש דבאפר שהוסק ביו"ט אם שחט מכסה את דמו משום מצות כסוי וכדעת התוס' בד"ה אמרי והרא"ש ז"ל ואם כן ע"כ צ"ל דטעמא דבעינן ד"נ משום דאיכא תרתי איסורא כמ"ש הרא"ש וכיון שכן מאי ק"ל דמנ"ל דבעפר תחוח קאמר דילמא בדאיכא טובא כו' הא ע"כ צ"ל דר"ז מיירי בעפר תיחוח מועט דאיכא משום גומא דאי בעפר תיחוח הרבה דליכא משום גומא אמאי אמר ר"ז והוא שיש לו ד"נ הא בלא דקר נעוץ נמי שפיר דמי כיון דליכא אלא איסור מוקצה גרידא דומיא דאפר שהוסק ביו"ט ודו"ק:<br><b> ובמה </b> שתי' בגמ' כדר' אבא כו' הקשו התוס' ד"ה ואינו צריך וז"ל משום דהוה ליה משאצ"ל ופטור עליה ותימא דא"כ פטור אבל אסור לכתחילה כו' עד וי"ל דמ"מ בעינן שיהא מוכן מעי"ט כו' יע"ש והנראה שהוצרכו לומר טעמא דס"ל דמשאצ"ל פטור אע"ג דבפרק כלל גדול דע"ג ע"ב אמרינן אר"א החופר גומא כו' פטור עליה ואפי' לר"י דאמר משאצ"ל חייב עלי' ה"מ מתקן האי מקלקל הוא כו' משום דמשמע להו דמתניתין דקתני יחפור בדקר ויכסה סתמא קאמר ואפי' בחופר בשדה דלא הוי מקלקל אלא מתקן דלר"י דס"ל משאצ"ל חייב וכמ"ש מרן הכ"מ ז"ל בפ"א מה' שבת דין י"ח משם הרמ"ך וכ"כ התוס' בפ' אלו עוברין דמ"ח ד"ה כתישה וז"ל וק' לר' יהודה הא דחופר גומא פטור היינו דוקא בבית דמקלקל כו' וכונתם ז"ל להקשות דמאי פריך התם אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור ומאי קושיא נימא דמתני' ר"י היא דס"ל דמשאצ"ל חייב עליה ולא מיפטר בחופר גומא אלא בבית דוקא:<br><b> ומ"ש </b> רש"ל ז"ל שם דרבי יהודה הוא תלמידו של ר"י רבו של הר"מ מקוצי ז"ל או חתנו של רש"י ז"ל והוא ריב"ן אחרי המחילה רבה לא דק אלא כונתם לר' יהודה בר פלוגתי' דר"ש מיהו מ"ש עוד שם ואי אמרת הואיל והוי משאצ"ל פטור השתא נמי פטור אין דבריהם מובנים דהשתא לר"י הוא דקיימינ' ור"י ס"ל דמשאצ"ל חייב ודוק ומשום הכי הוצרכו לומר היינו כר"ש דס"ל דפטור עליה מיהו מדברי רש"י ז"ל משמע דאפי' בחופר בשדה הו"ל מקלקל ופטור אפי' לר"י ממ"ש בד"ה פטור וז"ל דכיון דאינו צריך אלא לעפרה ולא לגומא אינו בונה ולא חורש אלא מקלקל כו' משמע דאפילו בשדה דאינו חייב אלא משום חורש קאמר דהוי מקלקל ועיין בפרק כלל גדול מ"ש רש"י ז"ל בד"ה פטור:<br><b> ודע </b> דממ"ש וי"ל דמ"מ בעינן שיהא מוכן מעי"ט מבואר שדעתם ז"ל דד"נ בעינן משום הכנה ונ"מ דצריך שינעצנו מבע"י אדעתא דהכי אבל אם היה לו ד"נ כבר מבע"י ולא הזמינו לכך לא מהני אמנם מדברי רש"י ז"ל שכתב בד"ה והא קעביד כתיש' נר' דטעמא דד"נ משום חפירה שכתב וז"ל אלמא טעמא דמתני' לאו משום דאתי עשה ודחי ל"ת אלא משום דכבר חפור ועומד הוא וכן נראה בהדייא ממ"ש בדף ט' ע"ב ד"ה אבל היכא דליכ' ד"נ וז"ל דאיכא צד רמז חפירה לא שרו ואפי' בעפר תיחוח וכ"כ הרב בני שמואל והפר"ח והב"ח ז"ל סי' תצ"ח ע"ש ויש לתמוה על התוס' ז"ל שכתבו בדף הנז' ד"ה אמר ר"י שדעת רש"י ז"ל דטעמא דבעינן ד"נ משום הכנה ואי כונתם ז"ל ממ"ש רש"י ז"ל בד"ה וליכסייה בד"נ או באפר כירה דהא בהדיא תנא במתני' דמוכן הוא עכ"ל אין ראיה משם כלל דרש"י לא כתב כן אלא לאפר כירה אבל לד"נ ה"נ דס"ל לרש"י דלאו ה"ט משום הכנה וכן תמה עליהם הרב ב"ח ז"ל ולעד"ן דחילייהו דהתוס' ז"ל לומר דע"כ ס"ל לרש"י דדקר נעוץ בעי משום הכנה ואם כן צריך שיזמיננו לכך מבע"י משום דאי ס"ל לרש"י דד"נ מהני אפילו בלי הכנה ואפ"ה התירו ב"ה בשחט משום מצות כסוי א"כ היכי פריך לקמן וליטעמיה ליכסייה בד"נ הא ד"נ הוה ליה מוקצה ומשום הכי לא התירו כסוי ואי ס"ל דמשום מצות כסוי יש להתיר איסור מוקצה א"כ תקשי ליה היא גופיה דאפי' ליתא דר' יהודה דלא הוי מוכן משום דבטיל אגב קרקע אפי"ה ליכסייה משום מצות כסוי כדרך שהתירו בודאי אלא משמע בהדייא דאי ליתא לדר"י לק"ל משום דבס' לא התירו מוקצה ותו דא"כ היכי משני עליה רבא אפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הס' הא אכתי תקשי ליה דליכסייה משום ס' מצות כסוי וכדק"ל דלכסיי' בד"נ ואי רבא חדית ליה דמשום ס' מצות כסוי אין להתיר איסור מוקצה אמאי נייד מאוקמתא קמייתא ולא מוקי לה בד"נ דליכא הכנה ובודאי התירו אבל בס' לא אלא ודאי דרש"י ס"ל דד"נ הויא הכנה גמורה ומש"ה הוא דק"ל וליכסייה בד"נ ומ"ש רש"י דהא בהדיא תנן דמוכן הוא קאי אד"נ ומ"ש רש"י בד"ה אבל היכא דליכא ד"נ דאיכא צד רמז חפירה לאו היינו משום דס"ל דד"נ לא בעי הכנה ואין צריך שיזמיננו לכך דהא ודאי לדעת רש"י ז"ל בעי שיזמיננו לכך משום הכנה אלא דהוצרך רש"י ז"ל לזה הטעם משום דק"ל דאי משום הכנה גרידה הוא דבעינן ד"נ מה צריך ד"נ במכאן אני נוטל סגי וכמו שהקשה הב"ח לדעת התוס' מש"ה כתב דהיכי דליכא ד"נ אפילו הזמינו לכך לא מהני משום דאיכא צד רמז חפירה והיינו מ"ש רש"י בד"ה אבל התם לא דגזרינן משום כתישה כו' ואי ס"ל דד"נ לא בעי' הכנה הי"ל לרש"י לומר דה"ט דלא ישחוט לכתחילה בד"נ משום דבעינן אפר מוכן לכתחלה וכדקאמרי ב"ה לא ישחוט אלא א"כ הי"ל אפר מוכן אלא משמע דד"נ בעי הכנה ג"כ ומש"ה הוצרך לטעמא דגזרינן משום כתישה ולפי זה נראה דלפי מ"ש הב"ח והפר"ח שלדעת ר"ת ד"נ לא בעי הכנה ע"כ צ"ל שר"ת לא גריס וליכסייה בד"נ אלא ליכסייה באפר כירה גרידא וכמ"ש התוס' ז"ל בד"ה ואם איתא בתי' הראשון יע"ש ודוק:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וכן </b>
+<b> בריה שהוא ס' כו'.</b> ברייתא פ"ק דביצה וכתב הרא"ש וז"ל והא דאין שוחטין אותו לכתחילה וישמור את הדם עד הלילה ויכסנו לפי שאין שוחטין לתוך הכלים ואם ישחטנו על העפר יבלע בארץ ולא יהא רשומו ניכר דלא מסתבר שימנע משמחת י"ט לפי שאינו יכול לכסות את הדם לאלתר עכ"ל והקשה הרב פרישה ודרישה בחי"ד סי' כ"ח ס"ק ה' דצ"ע דהא איתיה בתקנתא שיתן מעט עפר בכלי ואז מותר לשחוט בכלי וכמ"ש סי' י"ח ותי' וז"ל ואפשר שגם בזה יש חשש מפני הרואה שיאמר שלוקח עפר לכסות בו הכוי בציווי חכם שהורה לו כן ויבא להתיר חלבו עכ"ד ואיני מבין דבריו דאם איתא דהרא"ש ז"ל אית ליה הכי אמאי הוצרך לטעמא דאין שוחטין בכלים דמשמע דאי שוחטין בכלים איתיה בתקנתא דישחוט לתוך הכלי והיל"ל בפשיטות משום דקי"ל דהשוחט צריך שיתן עפר למטה ואפי' בשוחט לתוך הכלי וכמ"ש רבינו בה' שחיטה וא"כ איכא למיחש מפני הרואים שיאמרו שלוקח עפר לכסות בו הכוי ויבא להתיר חלבו אלא ודאי שדעת הרא"ש ז"ל דאין לחוש לזה וא"נ דאכתי איתיה בתקנתא שיזמין עפר בתוך הכלי מעי"ט ולכן נראה עיקר מה שתי' הרב פר"ח סימן הנז' ס"ק ט' וז"ל וי"ל דאכתי חזי לעכו"ם ונראה דמקבל הדם לע"ז ואם נותן עפר הרבה אכתי איכא למיחש שיבלע הדם בתוכו עכ"ד יע"ש:<br><b> ודע </b> שמדברי הרא"ש הללו נראה שיש להקשות למ"ש הרב פר"ח בקונטרס אחרון דף קכ"ח ע"ד על מ"ש הרב בית הלל וז"ל ראיתי מנהג רע בקצת מקומות שהשוחטים תיכף אחר השחיטה נותנים כלי תחת בית השחיטה ומקבלים הדם כו' ואנן קי"ל דאין שוחטין לתוך הכלי ואף שיש לחלק דדוקא כשהוא שוחט בתוך הכלי בתחילת השחיט' אבל מנ"ל לחלק זה הלא הרואה אחר כך שהוא מקבל בכלי תיכף אחר גמר השחיטה יאמרו מקבל הדם לזורקו לע"ז כו' וכתב עליו הרב הנזכר שאינו רואה שום ממשות בדבריו כו' ואין לנו לחוש לאחרים שלא ראו אותו שוחט שיאמרו שגם בשחיטה קיבל הדם בכלי לזורקו לע"ז שזו חששה רחוקה עכ"ד יע"ש ויש לדקדק עליו דאם איתא א"כ אמאי אין שוחטים את הכוי בי"ט הא איתיה בתקנתא שישחוט ואחר גמר השחיטה יקבל הדם בכלי ואי משום דם דבשעת שחיטה שנופל לארץ וטעון כסוי הא ליתא דהא קי"ל דא"צ לכסות כל הדם וא"צ להמתין עד שיצא כל הדם כמ"ש הטור סי' הנז' יע"ש ודוק ועיין בס' בית שלמה חי"ד סי' ט"ז ויתיישב קצת ודוק:<br><b> ודע </b> דבגמ' פרכינן מברייתא הלזו לרב יהודה דאמר מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו דאם איתא ליכסייה כדר' יהודה ושקיל וטרי התם טובא ומסיק אלא אמר רבא אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה כו' פליגי בה ריב"ח ור"ז חד אמר כוי הרי הוא כצואה וחד אמר כוי אינו כצואה כו' ופרש"י ד"ה וחד אמר כוי אינו כצואה והמכניס עפר לכסות בו צואה אסור לכסות בו כוי דכוי לגבי צואה כס' לגבי ודאי כו' יע"ש ונראה שרש"י הוכרח לפרש כן משום דאזיל לשיטתיה שפי' בד"ה מותר לכסות בו צואה דהא נמי קרובה לודאי כו' וס"ל לרש"י דאפי' נהרבלאי דס"ל דמותר לכסות בו צואה מודו בכוי דאסור לכסות ותי' דרבא דאמר אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק קאי נמי להנהרבלאי דאל"כ הו"ל לתלמודא למימר ולנהרבלאי דאמרי מותר לכסות בו צואה מאי איכא למימר ולתרוצי עלה תי' דרמי בריה דרב ייבא אלא משמע דאפי' לנהרבלאי נמי קאי תי' דרבא משום דבכוי מודו כ"ע ומש"ה הוצרך לפרש דמ"ש בגמ' פליגי בה כו' חד אמר כוי הרי הוא כצואה דהיינו כשהזמין עפר לכסות בו צואה אם מותר לכסות בו כוי או לא ומ"ש רש"י דכוי לגבי צואה כספק לגבי ודאי לאו למימרא דדוקא לגבי כוי חשיבא צואה ודאי אמנם אה"נ דלגבי דם צפור חשיבא צואה לגבי דם צפור כספק לגבי ודאי והמזמין עפר לכסות בו דם צפור אסור לכסות בו צואה דאם כן היכי קאמר עלה בגמ' תסתיים דרבא הוא דאמר כוי הרי הוא כצואה דאמר רבא הכניס עפר כו'. ומאי ראיה הא לגבי ד"נ ה"נ דמודה רבא דאסור לכסות בו צואה אלא ע"כ דמאן דס"ל כוי אינו כצואה הכונה לומר דצואה חשיבא כודאי והמזמין עפר לכסות בו דם צפור מותר לכסות בו צואה אמנם אין לפ' איפכא ולומר דש"ס ה"ק דכוי הרי הוא כצואה והמכניס עפר לכסות בו דם צפור אסור לכסות את הכוי וח"א כוי אינו כצואה ומותר לכסות את הכוי משום דאף ע"ג דס' הוא הא מיהא מדינא חייב לכסות מס' ואם כן כיון דמחייב בכסוי כודאי דעתיה נמי אכוי ומ"ש בגמרא ואזדא רבא לטעמיה כו' ר"ל דרבא משוי להו משום דס"ל כוי הרי הוא כצואה דהא מיהא ס' הוא ולעולם דלנהרבלאי דאמרי מותר לכסות בו צואה מכל שכן כוי ותלמודא ה"ק דהא דרבא דמשני אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לס' היינו משום דאזדא רבא לטעמיה אכן לנהרבלאי לא קיימא הך תי' דרבא ואהא הוא דמשני עלה תירוץ דרמי בריה דר"י וכן ראיתי בשיטה כ"י למוהר"א לפאפא שכתב כן משם הר"ן דלנהרבלאי לא קיימא תי' דרבא משום דא"כ היכי קאמר עלה בגמרא תסתיים דרבא הוא דאמר כוי הרי הוא כצואה כו' הא מדרבא איפכא משמע דדוקא לכסות בו צואה אסור הא כוי ש"ד ולהא אפשר לומר דמשמע ליה לתלמודא דרבא ס"ל כוי הרי הוא כצואה דזה וזה ספק דאל"כ אדקאמר רבא הכניס עפר לכסות בו ד"נ אסור לכסות בו צואה לישמועי' רבותא אפי' בהכניס עפר לכסות בו כוי דאסור לכסות בו צואה משום דצואה לגבי כוי כס' לגבי ודאי אמנם אכתי הא ליתא דאמאי הוצרך תלמודא לאתויי מהך מימרא דרבא דלא ברירה מיל' כולי האי והול"ל בפשיטות תסתיים דרבא הוא דאמר כוי הרי הוא כצואה מדקאמר רבא אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לס' דמשם באר"ה דס"ל דכוי הרי הוא כצואה כנ"ל ועיין בהרב שיורי כנה"ג סי' תצ"ח בהגהת הטור סק"ה שדבריו תמוהים וסתומים כמו שיראה המעיין:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קד) </b> וכתב הרא"ש וז"ל והא דאין שוחטין אותו לכתחלה. לכאורה י"ל דהיינו טעמא דאין שוחטין לכתחלה משום דאיכא למיחש מפני הרואים אותו דשוחט ואינו מכסה ועי"ז יאמרו דכוי ודאי בהמה היא וא"כ אם יאכל מי אח"כ חלבה בשגגה יביא חטאת והו"ל חולין בעזרה אלא דבסוגיין מבואר דלא חיישינן לזה מהאי דפרכינן אהא דאמרינן גזרה משום התרת חלבו אי הכי בחול נמי ולפ"ז מאי קושיא היא נימא דבחול ע"כ צריך לכסות שלא יאמרו הרואים דודאי בהמה היא ויביא חולין בעזרה אם יאכל בשוגג מחלבה וכנ"ל דאי ספיקא איכא במילתא הו"ל למיטרח ולכסות ודקארי לה מאי קארי לה אע"כ דלא חיישינן כלל לאכילה מחלבו בשגגה. ברם עדיין י"ל ניהו דחששא דהתרת חלבו אלימא טפי מחששא דלהיפך שמא יאמרו דבהמה ודאי הוא באכילת חלבו בשוגג ג"כ מ"מ הא אפשר לומר דלכתחלה אין שוחטין גם מטעם חששא רחוקה זו אלא דז"א משום די"ל דס"ל להרא"ש ז"ל דכיון דבכל יומא דשוחט את הכוי אין מקבל דמו בכלי ועכשיו כששוחטו ביו"ט מקבל דמו בכלי ליכא כלל חשש זה של הרואים משום דבודאי יבינו שמקבלו בכלי כדי לכסותו בלילה:
+
+Halakhah 2
+
+<b>שחט </b>
+<b> בהמה חיה ועוף ונתערב דמם לא יכסה כו'.</b> אלא אפי' שחט בהמה וכוי ונתערבו זה בזה אסור שם תני רבי זירא לא כוי בלבד אמרו כו' ופי' רש"י דדין הוא שלא יכסוהו שמא בהמה היא וטרח טירחא דלאו מצוה כו' יעיין שם ומדברי רש"י ז"ל הללו נראה דס"ל דהא דר"ז פליג אתי' דרמי בריה דרב ייבא ודרבא וס"ל דטעמא דכוי שאין שוחטין אותו בי"ט משום דס' בהמה הוא וטרח טירחא שלא לצורך אך קשה לדעת רבינו ז"ל בדין א' כתב טעמא דרב ייבא ואלו בדין זה פסק הא דר"ז וכתב דאפי' אם יש לו עפר או אפר מוכן אם אינו יכול לכסותו בדקירה אחת לא יכסנו ובשלמא לדעת הטור שכתב בסי' תצ"ח דבעפר מוכן יכול לכסותו בב' דקירות ניחא דמשום הכי צריכינן לטעמא דהתרת חלבו כי היכי דליתסר אפי' ביש לו עפר מוכן אכן לדעת רבינו קשה ועיין בהרב לח"מ ז"ל מה שתירץ וכנראה דאשתמיט מיניה מ"ש הרשב"א בס' עבודת הקודש והביאו הרב פר"ח ז"ל סימן הנז' ס"ק י"ט ומצאתי בשיטה מקובצת כ"י למוהר"א לאפאפה ז"ל שכתב משם הרב בעל ההשלמה וז"ל לכאורה הא דר"ז פליגא אדרב ייבא כו' מיהו הרי"ף ורבינו הביאו הא דרב ייבא והא דר"ז נראה דלא פליגי אהדדי ואע"ג דכוי הוה שרינן אי לאו טעמא דהתרת חלבו משום דהוי ס' ואפשר שכל הדם מחוייב לכסות אבל בהמה חיה ועוף דאיכא ודאי טירחה שלא לצורך אסור וכ"כ הרב ט"ז סי' הנזכר ס"ק כ"א אך ק"ל לדעת הרשב"א שבסי' מ"ה כתב טעמא דרב ייבא דמשום התרת חלבו ואלו סמוך ונר' הביא הא דר"ז וז"ל נתערב דם כוי או דם בהמה בדם חיה ועוף אם יכול לכסותו בדקירה אחת יכסה ואם לאו לא יכסה שהרי נמצא טורח ומטלטל מחמת דם הכוי ודם בהמה ע"כ משמע מדבריו דס"ל כדעת רבינו דאפי' בעפר מוכן לא יכסה משום טירחא שלא לצורך וכ"כ הפר"ח שזה דעת הרשב"א וכיון שכן ק' דאמאי הוצרך לטעמא דרב ייבא וליכא למימר דס"ל כמ"ש הרב ההשלמה דכיון דס' הוא ואפשר שכל הדם חייב לכסות לא אסרו משום טירחא שלא לצורך דאם כן ק' דאיך כתב דבנתערב דם כוי בדם חיה דאם אינו יכול לכסותו בדקירה אחת לא יכסה שהרי נמצא טורח מחמת דם כוי הא כיון דהוי ס' ואפשר שכל הדם חייב בכסוי לא אסרו משום טירחא שלא לצורך ואפשר לומר שמ"ש הרשב"א שהרי נמצא טורח ומטלטל מחמת דם כוי לאו מדינא קאמר אלא כונתו לומר דדוקא בדקירה אחת דליכא טירחא מחמת דם כוי אז יכול לכסותו וליכא למיחש להתרת חלבו שיאמר אי לאו דדם חיה הוא לא הוו מטרחי ליה רבנן שהרי אין כאן טירחא מחמת דם כוי אבל בב' דקירות כיון שנמצא טורח מחמת דם כוי איכא למיחש שיאמר אי לאו דדם חיה הוא לא הוה מטרחי ליה רבנן לכסות אלא היו אומרים שלא יכסה כדין נתערב דם בהמה בדם חיה ואיכא למיחש שיבא להתיר חלבו ועי"ל דס"ל להרשב"א דבכוי נמי יש לאסור שמא בהמה היא ונמצא טורח טירחה שלא לצורך ואע"ג דס' הוא אלא דאפי' הכי הוצרכו בכוי לטעמא דהתרת חלבו לעיקר דינא דמתניתין דקתני כוי אין שוחטין משום דאין סברא לומר דמשום ס' טירחא שלא לצורך לא ישחוט וימנע משמחת י"ט וכיון שכן הרי נמצא דהך טירחא הוי לצורך י"ט דבלא"ה אינו יכול לשחוט אמנם בשחט חיה ועוף ונתערבו דמן כיון שהכסוי אינו מעכב את האכילה שפיר יש לאסור משום טירחא שלא לצורך כיון דבלא"ה יכול לאוכלו ומשום הכי בשחט את הכוי ונתערב דמו בדם חיה כתב הרשב"א דלא יכסה כיון דכבר עבר ושחט ואיכא למיחש שמא בהמה היא ונמצא טורח שלא לצורך ועיין בס' קקיון דיונה ודוק ומן האמור בזה נראה שאף רש"י ז"ל אזיל ומודה דהא דר"ז לא פליג אדרמי בר' ייבא דהא דר"ז ברייתא היא דתני ליה אלא דרש"י ק"ל לישנא דברייתא דקתני לא כוי בלבד אמרו אלא אפילו שחט כו' דהך לישנא משמע דטעמא דכוי וטעמא דשחט חיה ועוף בי"ט ונתערבו דמן חדא מילת' דבתרוייהו איכא איסורא דטירחא שלא לצורך דאל"כ מה הלשון אומר' לא כוי בלבד הא התם טעמא לחוד משום התרת חלבו והכ' טעמא לחוד מש"ה הוצרך לומר דה"ק לא כוי בלבד אמרו דאין מכסין דדין הוא שלא יכסהו כו' כלומר דהא דצריכינן לטעמא דהתרת חלבו היינו לעיקר דינא דכוי אין שוחטין אותו דהתם ליכא למיסר משום טירחא שלא לצורך שהרי צורך שחיטה הוא כמ"ש אמנם לבתר דאסרו חכמים לשחוט משום גזרת התרת חלבו אם עבר זה ושחט את הכוי בלאו טעמא דגזרה משום דהתרת חלבו מדינא הוא דאסור משום טירח' שלא לצורך זהו שדקדק רש"י ז"ל וכתב דדין הוא כו' כלומר דבלאו גזירה משום התרת חלבו מדינ' אסור כנ"ל ודו"ק:
+<b>ואם </b>
+<b> היה לו כו' ויכול לכסות בדקירה אחת כו' יכסהו.</b> כתב מרן הב"י סימן תצ"ט וז"ל מדאמרי' גבי שחט חיה ועוף ונתערבו דמן שאם יכול לכסותו בדקירה אחת יכסה משמע דהיכא דאין שם תערובת דם בהמה אף ע"פ שלא הזמין עפר מאחר שיש לו ד"נ יכול לכסותו בכמה דקירות ואפי' למ"ש רבינו דבדאית ליה עפר מוכן מיירי מ"מ יש להביא ראיה מדלא מפלגי התם כדמפלגי הכי עד כאן דבריו:<br><b> והב"ח </b> חלק עליו וכתב דבלא נתערבו נמי אם אינו יכול לכסות בדקירה אחת לא יכסהו ואם איתא אפילו בלא נתערבו נמי דינא הכי י"ל דבנתערבו אם אינו יכול לכסותו בדקירה אחת לא יכסהו כל עיקר ואפילו דקירה אחת דשמא יכסה בדקירה זו דם בהמה ולא יכסה דם חיה כל עיקר משא"כ בלא נתערבו דאע"פ שאינו יכול לעשות ב' דקירות מ"מ דקירה א' מיהא יכול לכסות כי היכי דלקיים מצות כסוי כל מאי דאפשר וכתב עוד וז"ל ונראה בעיני דמכאן הכריחו רבינו והטור דין זה דאפי' דקירה אחת אינו יכול לכסות שזה אינו מפורש בגמ' אלא ודאי דק"ל ל"ל למתני דאסור לעשות ב' דקירות בנתערבו הא אפילו לא נתערבו נמי אסור כדפי' עכ"ל:<br><b> והנה </b> מ"ש דמכאן הכריח רבינו דין זה דאפילו דקירה אחת אינו יכול לכסות לא ידענא מאי קאמר שהרי לדעת רבינו ז"ל דסבירא ליה דאפילו באפר מוכן אינו יכול לכסות משום טירחא שלא לצורך אין קושיא כאן כלל מדאתמר בגמרא הך דינא בנתערבו שהרי שניא היא טובא דבנתערבו אפי' בעפר מוכן אינו יכול לכסות ובלא נתערבו יכול לכסות אלא ע"כ נראה דטעמיה דרבינו משום דלישנא דתני ר"ז אסור לכסות משמע דלא יכסנו כל עיקר ואנכי הרואה מצאתי שדין זה במחלוקת הוא שנוי לכת הקודמים הובא בשיטה כ"י להמאיר"י שכתב וז"ל ויש מקילי' לומר דהואיל וד"נ אעפ"י שאין עפר הנתלש בדקירה זו מספיק יכול לחפור דהא מדינא הואיל ועפר תחוח הוא אין בחפירתו אלא איסורא מדרבנן ולי נראה דדוקא באותו עפר דנתלש בדקירה זו מספיק לכסוי ע"כ ובהא דתני ר"ז כתב וז"ל האי ברייתא דר"ז לא דייקא שפיר דלכאורה משמע דשחיטת בהמה וחיה שנתערבו (דאין) מדמינן להו לכוי וא"א לומר כן דהא מודים מיהא דבדקירה אחת מותר משא"כ בכוי ועוד דהא לאו חד טעמא הוא ומפני זה אנו מפרשים שלא נאמרה ברייתא זו אלא לענין ד"נ וה"פ לא כוי בלבד אמרו שאף שיש לו ד"נ מבע"י שאין שוחטין כו' שאף אחרת יש לנו כיוצא בה ואע"פ שלא מטעם זה הוא והוא שחט בהמה חיה ועוף כו' אסור לכסותן דהיתר ד"נ קילא ולגבי מאן דלא צריכא כסוי לא התירו והלכך מכיון שנתערב דמן וא"א לברור אם זו היא של בהמה או של חיה אין מכסין כלל וקאמר ר"י עלה דדוקא בדקירה אחת כו' ונפקא לן מינה דבעפר מוכן מיהא שאינו צריך לדקירה חוזר בה כל מה שירצה ולגבי הא מילתא הא לא דמיא לכוי ואף לענין ד"נ דמיא להלכתא ולא לטעמ' ומשמע נמי מיהא דבדם חיה אם אין דקירה אחת מספיק שמותר להשיב את הדקר פעם ב' עד שיכסה את הכל שלא כדעתינו שכתבנו למעלה ויש מפרשים דאפי' בעפר מוכן קאמר הכא דאסור משום טירחא שלא לצורך כו' וכ"נ דעת רבינו ע"כ הנה מבואר מדברי הרב שמחלוקת זה תלוי בפירושא דברייתא שלדעת רבינו ורש"י דמפרשי' לה בעפר מוכן י"ל דבדם חיה אינו יכול לכסות בב' דקירות ולדעת הטור דמפרש לה בד"נ ע"כ צ"ל דבלא נתערבו אפי' בב' דקירות יכול לכסות ובנתערבו אפי' דקירה אחת נמי לא משום דלישנא דברייתא הכי משמע כמ"ש ושלא כמ"ש הב"ח דמשום דס"ל להטור דבלא נתערבו אינו יכול לכסות בב' דקירות הוא דהוציא דין זה ואין לדקדק על המאיר"י ז"ל דכיון דס"ל דבנתערבו אין מכסין אותו כלל אם כן איך כתב ומשמע נמי דבדם חיה אם אין דקירה אחת מספקת שמותר כו' שלא כדעתינו אי משום דתני לה בנתערבו הא איכא למי' דהא אתא לאשמועינן דבנתערבו לא יכסנו כל עיקר ובלא נתערבו יכול לעשות דקירה אחת מיהא אבל ב' דקירות ה"נ דלא די"ל דמשמע ליה הכי מהא דאמרינן פשיטא מ"ד נגזור דקירה אחת אטו ב' דקירות קמ"ל ואם אי' דבלא נתערבו דוקא דקירה אחת יכול אבל לא ב' דקירות אכתי ק' מאי קמ"ל הא מעלמא שמעינן לה וכמ"ש הפר"ח יע"ש ומ"מ נ"ל דדעת המתירים בלא נתערבו אפילו ב' דקירות היינו משום דס"ל דד"נ בעינן משום הכנה משום דאיכא תרתי איסורי איסור מוקצה ואיסור חופר גומא ומשום הכי בעי' ד"נ דהשתא ליכא אלא חד איסורא ומשום מצות כסוי התירו כדרך שהתירו אפר שהוסק בי"ט וכדעת התוספות והרא"ש ז"ל דהשתא איכא למימר דכיון דאיכא ד"נ הרי עפר מוכן הוא דדעתיה עלויה מאתמול על כל מה שיצטרך לצורך כסוי ואע"ג דבאמירה בעלמא לא מהני הזמנה בקרקע עולם כמ"ש הב"ח מ"מ כיון דאיכא מעשה דד"נ אהניא ליה לכל מה שיצטרך ואי משום דבדקירה ב' איכא איסור חופר גומא מ"מ משום מצות כסוי יש להתיר חד איסור כדרך שהתירו איסור נולד כמ"ש למעלה אמנם לדעת הסוברים דד"נ בעינן משום חפירה הא ודאי נראה דלא שרינן בלא נתערבו לעשות ב' דקירות שהרי בדקירה זו שעושה עתה איכא איסור חפירה דלא שרינן ליה משום מצות כסוי מדבעינן ד"נ ומהתימה על מרן הב"י שאחר שכתב וז"ל ומ"ש רבינו גבי ד"נ בענין שאינו צריך לחפור כו' משמע דבאין לו ד"ן ולא עפר מוכן טעמא דאסור משום מלאכת החפירה כו' איך כתב סמוך לזה דמדאמרינן בגמ' כו' הא לפי מה שהבין בדעת הטור נראה ודאי דאין לעשות ב' דקירות משום איסור חפירה ומאי מהניא ליה ד"נ כיון שעתה עושה איסור חפירה מחדש וצ"ע:<br><b> ועוד </b> נראה לי שמ"ש הטור והמאיר"י ז"ל דבנתערבו אם אינו יכול לכסות בדקירה אחת לא יכסה כלל היינו משום דמיירי בשחט בהמה חיה ועוף סמוכין זה לזה ונתערבו דמן שאינו יודע איזו של חיה ואיזו של בהמה וכמדוקדק מדברי המאיר"י שכתב וא"א לברור איזו של חיה ואיזו של בהמה דהשתא איכא למיחש שמא בדקירה זו אינו מכסה אלא דם בהמה לבד אמנם בשחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמן זה ע"ג זה בענין דבדקירה זו א"א שלא יכסה דם חיה קצת נראה ודאי דשרי שהרי קי"ל דא"צ לכסות כל הדם וכמ"ש לעיל אם כן הרי בדקירה זו מקיים מצות כסוי וכן נמי מ"ש המאיר"י בשם יש מקילים דבלא נתערבו יכול לעשות ב' דקירות היינו בכה"ג ששחט חיה ועוף מרובין במקומות רבים באופן שאינו יכול לכסות כל הדם אבל אם הוא באופן שבדקירה אחת יכול לקיים מצות כסוי כגון ששחט במקום אחד דהשתא הרי מכסה בדקירה זו מקצת הדם פשיטא ודאי דאינו יכול לעשות דקירה שניה שהרי בדקירה א' קיים מצות כסוי ואין להתיר איסור חופר גומא בלי צורך מצוה כלל כנ"ל ברור ועיין בהרב ט"ז ודו"ק עוד מצאתי כתוב להמאיר"י וז"ל לענין אפר כירה שהוסק בי"ט איכא דבעי אמר מעי"ט אפר הנעשה מעצים הללו למחר אני מכין מעכשיו מאי דיניה ולדעתי אין הכנה זו מועלת דאין הכנה במה שאינו ויש חולקים בדבר ולא מצאתי בדבריהם טעם וראיה כלל עכ"ד וכן נראה שהוא דעת התו' בפרק ב"מ דכ"ט ע"א ד"ה אכלן עיין שם:
+
+Halakhah 3
+
+<b>השוחט </b>
+<b> בהמה בי"ט מותר לו לתלוש כו'.</b> כתב הטור סי' הנז' וז"ל כתב הרמב"ם השוחט בהמה בי"ט מותר לתלוש הצמר לעשות מקום לסכין כו' אבל בעוף לא ימרוט הנוצה כו' ור"י פסק כדברי רבי' אלא שהוסיף אף בתלישת הצמר לאוסרו אלא אם כן אינו מתכוין לתולשו אבל במתכוין אסור ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש עכ"ד:<br><b> וראיתי </b> להר"ב בני שמואל דף קל"ו ע"ב שהקשה שדברי הטור סתרי אהדדי שכאן הסכים לסברת ר"י שכתבו התוס' בפ"ג דבכורות דכ"ד ע"ב ד"ה והיינו טעמא דתולש בידים אפילו נימא דתולש לאו היינו גוזז אסור מדרבנן גזירה אטו גוזז ולעולם תולש דקתני מתני' היינו באינו מתכוין שמפנה את השער מכאן ומכאן ואינו חושש שמא יתלוש והכריחו הדבר מהא דאמר רב כנגדו בי"ט מותר ופרכינן עלה התם מהא דאמר רב הלכה כר"י דאמר דבר שאינו מתכוין אסור ומשני דה"ט דרב משום דתולש לאו היינו גוזז ובי"ט היינו טעמא דשרי משום דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ואם איתא דאי סבירא לן תולש לאו היינו גוזז תולש דקתני מתני' הויא במתכוין היכי שרי כנגדו בי"ט מתכוין משום כלאחר יד אלא ודאי דתולש דמתני' באינו מתכוין והלכך כיון דאפילו מתכוין אינו אסור אלא מדרבנן משום דהוי כלאחר יד בשאינו מתכוין התירו וכ"כ הרא"ש שם ואילו בי"ד סי' ש"ח הסכים לסברת רבינו שכתב וז"ל וכשבא לשוחטו יכול לתלוש הצמר של מקום השחיטה כדי לעשות מקום לשחיטה וכן הקשה הר"ב לחם חמודות יע"ש:<br><b> וראיתי </b> להר"ב מ"א ס"ק כ"ג שתי' וז"ל וי"ל שדעת הטור והש"ע דבבכור מותר לכתחילה לתלוש דתולש לאו היינו גוזז ובי"ט אסור דהו"ל עוקר דבר מגדולו כמ"ש התוס' עכ"ד. ואיני מבין דבריו דהא כיון דס"ל דתולש דקתני מתני' גבי בכור היינו תולש בידים משום דתולש לאו היינו גוזז א"כ ע"כ לומר דבי"ט נמי מותר משום דהו"ל עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ומשום שמחת יום טוב התירו שהרי רב קאמר כנגדו ביום טוב מותר ומשמע היינו בתולש בידים דומיא דבכור ולכן נראה לי לומר דס"ל להטור דע"כ הא דבעי מיניה דרב מר"ה כנגדו בי"ט מהו ורב דקאמר כנגדו בי"ט מותר ע"כ דס"ל דתולש דקתני מתני' היינו באינו מתכוין מדחזינן דלא קמבעיא להו אלא דוקא ביום טוב וכן ממה שהתיר רב ביום טוב משום דהוי כלאחר יד וכמו שהכריחו התוס' אלא דס"ל להטור דמדחזינן בתר הכי דקאמר התם אמר רב אסי אמר ר"ל ל"ש אלא ביד אבל בכלי אסור ופרכינן עלה בגמ' ממתני' דקתני עושה מקום בקופיץ ומשני תני לקופיץ משמע דס"ל לרב אסי ור"ל דתולש דקתני מתני' היינו בידים משום דלא גזרו אטו גוזז ומש"ה הוא דקאמר דבכלי אסור משום דדמי לגוזז ואיכא למיגזר אטו גוזז וכן נראה ממ"ש הטור בי"ד סי' הנז' אבל בכלי אסור שנראה כגוזז משמע דמדינא לא הוי גוזז דאי ס"ל דתולש דמתני' היינו בשאינו מתכוין משום דסבירא ליה דשא"מ מותר באיסורא דרבנן וא"נ אפילו באיסורא דאורייתא לאבע"א דקאמר התם דר"י בן המשולם לא ס"ל כרב אם כן אפילו בכלי נמי שרי דדחיקא מילתא לומר דכשהוא מפנה בכלי הו"ל פסיק רישיה וכמו שכן צ"ל לדעת התוס' ז"ל דהא אין להכחיש המוחש:<br><b> וכבר </b> ראיתי להרב מ"א שנתקשה מזה למ"ש מור"ם ז"ל שם אמ"ש הש"ע השוחט בהמה ביום טוב כו' אלא מפנהו ומושכו אילך ואילך כתב מור"ם ז"ל שם בידו והק' עליו הרב הנז' דהרב"י לא כתב כן אלא לרבינו שמתיר לתלוש את השער בידים ולכן דוקא בידו שרי אבל בכלי לא דהוה ליה גוזז אבל בש"ע פסק דלא שרי אלא לפנות את השער משום דהו"ל דשא"מ ואם כן אפילו בכלי מותר לפנות יע"ש ואין דבריו מובנים שהרי לדעת התוס' והרא"ש ז"ל שכתבו דתולש דמתני' היינו בשאינו מתכוין ע"כ לומר דס"ל דאפילו בכלי אסור לפנות משום דהוי פסיק רישיה שהרי הרא"ש ז"ל הביא הא דר"ל להלכה ואם כן מה לו עם מור"ם ז"ל גם מהא דאיבעיא לן התם אמתני' דקתני וכן תולש את השער לראות בו מקום מום אי לכתחילה קאמר או בדיעבד משמע דסתמא דתלמודא השתא סבירא ליה דתולש דמתני' בידי' קאמר ומשום הכי מבעי' ליה אי לכתחילה קאמר או דיעבד דדוקא בשוחט את הבכור משום צורך שחיטה התירו אבל לראות בו מום לא התירו תולש בידים משום דאיכא למיגזר אטו גוזז והתוספות ז"ל שם הרגישו מזה וכתבו דלאו לכתחילה שיתלוש בידי' קאמר אלא באותו ענין שהתרנו משום שחיטה נתיר נמי לכתחילה לראות בו מום או דיעבד כלומר דאם הסיר את השיער לא יזיזנו אבל לפנות את השיער לראות בו מקום מום אסור יע"ש אמנם הטור ז"ל לא ניחא ליה בהכי דהא כיון דטעמא דמתני' משום דהוה ליה דבר שא"מ משמע ודאי דאפילו לדבר הרשות שרי כי היכי דס"ל לר"ש בעלמא כההיא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן וכההיא דגורר אדם מטה כסא וספסל ואפילו לתירוצא קמא דמשני תלמודא דר"י בן המשולם כרב ס"ל דדבר שא"מ באיסור דאורייתא אסור והכא ה"ט משום דה"ל עוקר כלאחר יד דאינו אסור אלא מדרבנן ובאיסורא דרבנן מודה ר"י דדבר שא"מ מותר אין לחלק בין היכא דאיכא צורך מצוה להיכא דליכא דהא דבר שאינו מתכוין באיסורין דרבנן לר"י כאיסורין דאורייתא לר"ש וכי היכי דס"ל לר"ש דאפי' לדבר הרשו' שרי ה"נ לר"י וההיא דגורר אדם מטה כו' דאסר ר"י כבר כתבו התוס' בתי' ב' דהיינו משום דמתקן מצד אחד דמשוי גומות משמע הא לאו הכי שרי ר"י אפילו לדבר הרשות ואם כן מאי קא מבעי' ליה לתלמודא אי לכתחילה או דיעבד אלא ודאי תלמודא השתא ס"ל דתולש דמתני' בידים קאמר והיינו משום דרב אשי ור"ל פליגי עלה דרב מדקאמר לא שנו אלא ביד אבל בכלי אסור וכמ"ש וכן מוכח קצת מדברי הרא"ש ז"ל שכתב בהא דבעו מיניה דרב כדברי התוס' ולא נרגש מהא דאיבעיא לן אי לכתחילה או דיעבד כמו שהרגישו התוס' משמע דס"ל דכל הך שקלא וטריא אינו אלא למאי דבעו מיניה מר"ה ולרב דאמר כנגדו בי"ט מותר אמנם לרב אסי ה"נ דפליג ארב דהשתא הא דאבעיא לן אי לכתחילה או דיעבד אתיא כפשטה למאי דס"ל לרב אסי ור"ל ומש"ה גבי בכור פסק הטור כרב אסי ור"ל דס"ל דתולש בידים דלא גזרו תולש אטו גוזז אמנם גבי י"ט כיון דאיכא איסורא דעוקר דבר מגדולו כלאחר יד פסק כדעת ר"י דדוקא בשא"מ מותר דהא רב דאמר כנגדו בי"ט מותר ה"נ מיירי בשאינו מתכוין כמ"ש ובהכי ניחא לי מה שהק' הרב מש"ל ז"ל בהל' מעילה פ"א דין י"א דבי"ד גבי בכור הביא הטור ז"ל הא דר"ל ואלו בא"ח השמיטו יע"ש:<br><b> אכן </b> כפי מ"ש ניחא דבי"ד גבי בכור דסבירא ליה דתולש בידים הביא הא דר"ל וכתב דבכלי אסור משום דדמי טפי לגוזז אמנם בא"ח שהסכימה דעתו לדעת ר"י דדוקא באינו מתכוין דהיינו לפנות השיער מותר השמיט הא דר"ל משום דכיון שאינו מתכוין אפילו בכלי נמי שרי כנ"ל ודוק:<br><b> ודע </b> דבפ' ראשית הגז דקל"ז ע"ב אמרינן התם אמתני' דקתני ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים מנה"מ אר"ח אתיא גיזה גיזה כו' ונילף גיזה גיזה מבכור דתניא לא תעבוד כו' אין לי אלא שור בעבודה וצאן בגיזה מנין לתת את האמור של זה בזה ת"ל לא תעבוד ולא תגוז אמר תתן לו ולא לשקו אלא מעתה נוצה של עזים ליחייב בעינן גיזה וליכא ופרש"י והא תלישה היא שאין דרך לגזוז אלא לתולשן והדר פריך מאן שמעת ליה האי סבר' ר"י הא מודה ר"י במידי דאורחיה ופרש"י דכיון דאורחיה דעזים בתלישה כגיזה דמי אלא כדאמר ריב"ל לעמוד ולשרת דבר הראוי לשרת ע"כ הנה מסוגיא זו משמע בהדיא דהא דאמרי' תולש לאו היינו גוזז היינו דוקא בצמר רחלים וכיוצא אבל בצמר עזים וכיוצא דאורחייהו בתלישה כגיזה דמי וכיון שכן יש לתמוה על רבינו והטור שכתבו בסתם דהשוחט את הבכור תולש מקום השער מכאן ומכאן ולא חילקו בין בכור שור או כשב לבכור עז שהרי משמע דבבכור עז אסור לתלוש את השער משום דכיון דאורחיה בתלישה תולש היינו גוזז וכן נמי קשה למ"ש רבינו בה' אלו השוחט את הבהמה תולש את השער אבל אסור למרוט את העוף דלא חילק בבהמה גופה בין עזים לכבשים וצ"ע כעת ועיין בתוס' פ' ב"מ דף כ"ז ד"ה נוצה של עזים כו':<br><b> ודרך </b> אגב אומר דק' טובא בסוגיא דפרק ראשית הגז דלפי האמת דנפ"ל דראשית הגז אינו נוהג אלא בצמר רחלים מדריב"ל א"כ קרא דתתן לו ולא לשקו ל"ל וכן ראיתי למוהר"ש אלגאזי ז"ל בס' גו"ה דנ"ד ע"ב שהק' כן והניחו בצ"ע ולע"ד אפשר לומר דכיון דריב"ל אצטריך למאי דאמרינן התם דף קל"ח ע"א כדי לעשות בגד קטן מנה"מ אריב"ל אמר קרא לעמוד ולשרת דבר הראוי לשירות ומאי ניהו כו' אם כן אי לאו קרא דתתן לו ולא לשקו הו"א דנילף גיזה גיזה מבכור ואהני ג"ש דלעמוד ולשרת דהו"א דסמיכות דלעמוד ולשרת לא אתא אלא לשעור הנתינה שיתן לו שעור בגד קטן. אמנם השתא דכתיב תתן לו ולא לשקו גלי קרא דלא נילף גיזה גיזה מבכור ואם כן איכא למעוטי נוצה של עזים מסמיכות דלעמוד ולשרת דדרשינן מיניה תרווייהו כנראה ודוק:<br><b> ובדברי </b> רבינו ז"ל קשה טובא דבפ"א מה' מעילה ובה' אלו פסק כר"י בן המשולם דתולש לאו היינו גוזז ואלו בפ"י מהלכות בכורים דין ו' כתב וז"ל התולש צמר רחלים בידו ולא גוזז חייב בראשית הגז ע"כ משמע דס"ל דתולש היינו גוזז וכברייתא דפ' ראשית הגז דמוקמינן לה התם כרבנן דר"י וכן ראיתי להרב בני יעקב בהגהותיו על רבינו שנתקשה בזה והניח הדבר בצ"ע:<br><b> ולע"ד </b> אפשר לומר דרבינו ז"ל קשיתיה הא דאמרינן בבכורות דף כ"ד ע"ב וכיון דאמר רב הלכתא בכוליה פרקין בר מפלוגתא הלכה כר"י בן המשולם ל"ל אי אמר הלכתא בכוליה פרקין ולא אמר הלכתא כר"י בן המשולם הו"א אדר"י בן המשולם קאי ומאי בכוליה פרקין דר"י תרתי אמר ופלוגת' דבריי' פלוגתא היא אשמועי' הלכה כר"י לאשמועינן כו' ופלוגתא דברייתא לאו פלוגתא היא ע"כ וקשה דהיכי קרי להא דר"י בן המשולם הלכתא בלא פלוגתא הא פליגי רבנן עליה גבי ראשית הגז דתניא התם השוטף את הרחלים חייב ואע"ג דברייתא היא התם והכא אמרי' דפלוגתא דברייתא לאו פלוגתא היא מ"מ אכתי קשה למאי דבעי תלמודא לומר אם אמר הלכתא בכולי' פרקין ה"א אדר"י בן המשולם קאי ופלוגתא דברייתא פלוגתא היא והיכי הוה מצינן למימר הכי דהא הא דר"י בן המשולם פלוגתא דברייתא היא והתוס' ז"ל בד"ה והיינו טעמא כתבו דלאו פלוגתא היא אא"כ נחלקו באותו דבר עצמו וכתבו עוד וכן צ"ל דהא בשוטף נחלקו ר"י ורבנן לענין ראשית הגז דאיכא למאן דמחייב אלמא מקרי גז צאנך וה"ק תולש דהיינו גוזז אם לא שנחלק בין שוטף לתולש עכ"ל רבינו לא ניחא ליה בהכי דהא ס"ס פלוגתא היא ואע"ג דלא נחלקו באותו דבר עצמו מ"מ הא בהא תליא גם לא ניחא ליה לחלק בין שוטף לגוזז מדחזינן בפרק ראשית הגז דפריך אלא מעתה נוצה של עזים לחייב ומשני התם לאו בר גיזה היא כלו' דאורחיה בתלישה והדר פריך מאן שמעת ליה הך סברא ר"י מודה ר"י במידי דאורחיה ואם איתא דבשוטף דוקא הוא דפליגי אבל בתולש אפילו רבנן מודו אם כן היכי קאמר מאן שמעת ליה האי סברא ר"י דמשמע דפליגי רבנן עלה הא בתולש רבנן מודו דלאו היינו גוזז אשר ע"כ הוכרח רבינו לומר דהא דר"י בן המשולם הלכתא פסיקתא היא ואפילו רבנן דסברי התם דשוטף את הרחלים חייב מודו הכא דטעמייהו דרבנן דמחייבי התם בראשית הגז דחששו חכמים פן יבא כל אדם לפטור את עצמו בכך וכדרך שאמרו גבי מירוח הגוי דחייב בתרומה משום גזירת בעלי כיסין כנ"ל ודוק:<br><b> והרא"ש </b> כתב משם רבינו דמותר לתלוש נוצה של עוף לצורך שחיטה בי"ט דע"כ לא מבעיא לן אי שרי בי"ט או לא אלא תלישת צמר שאינו עומד לתלוש לאחר שחיטה הילכך כיון דמותר לשחוט בלא תלישה אי תליש הו"ל מלאכה שלא לצורך אוכל נפש אבל בעוף אע"ג דהיינו אורחיה ומתכוין לתלוש שרי דהא אי לא תליש ליה מחיים סופו עומד לתלוש לאחר שחיטה ואיכא חיובא בגוזז לאחר מיתה דתניא בתוספתא דשבת הגוזז מן הבהמה מן החיה אפי' מן השלח חייב כו' ועוד דקי"ל כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור עליה הילכך אפי' לכתחילה שרי משום שמחת י"ט כו' והרא"ש ז"ל חלק עליו וכתב וז"ל ומ"ש דמותר לגזוז לצורך אוכל נפש מחיים כמו לאחר שחיטה לא נהירא לי דודאי לאחר שחיטה כיון דכבר הותרה לאכול וא"א לאוכלה בלא תלישה מותר לתולשה אבל בעוד שלא נשחטה כל מאי דעביד מכשירי א"נ דאפשר למעבד מאתמול הוא ואסור מידי דהוי שאסור להביא בהמה מחוץ לתחום כדי לשוחטה כו' ומידי דהוי שאם אין לו עפר מוכן לא יחפור בדקר ויכסה וימנע מלשחוט ומ"ש משום דהוי מלאכה שאצ"ל כתבתי לעיל בשם ר"י כו' יעו"ש:<br><b> והנה </b> מה שכתב הרמב"ן דלאחר מיתה נמי חייב משום גוזז כ"כ נמי רבינו בפ"ט מה"ש דין ז' ומכאן קשיא לן למ"ש מרן כ"מ בפ"י מה' בכורים דין על מ"ש רבינו וז"ל אבל הגוזז את המתה פטור כתב מרן כ"מ תוספתא בפ' ראשית הגז וטעמא משום דלאו גז מקרי ולא צאן מיקרי וכ"כ הר"ב קרית ספר וז"ל אבל הגוזז את המתה פטור דמתה לא הויא בכלל צאן ואפשר נמי דמתה לאו דרכה בגיזה אלא בתלישה והכא גז כתיב עכ"ל ויש לדקדק דאם כן איך כתב רבינו דהגוזז את המתה חייב משום גוזז הא אין דרכה אלא בתלישה והו"ל גוזז כלאחר יד ומידי דהוי התולש צמר בהמה דפטור מה"ט דמשום דלאו אורחיה בתלישה ודוקא בתולש את העוף הוא דחייב משום דאורחיה בכך אשר ע"כ נראה דטעמא משום דלא מיקרי צאן כנ"ל ועל דברי הרא"ש ראיתי להרב מג"א ס"ק כ"ד שהק' וז"ל וקשה דאמרינן בביצה ד"ז ע"ב דסברי ב"ש שמותר לחפור ולשחוט ולכסות וקאמר ע"ז דרבה סבר אי איכא עפר מוכן אין אי לא לא משום דחיישי' דילמא מימליך ולא שחיט והכי אמרינן גבי הוצאה ולא אמרי' טעמא משום דלא שרי אלא לאחר שחיטה אלא ע"כ ק"ל דזה לא מיקרי מכשיר אלא א"נ בעצמו ועוד דהרא"ש גופיה כתב רפ"ג דביצה דצידה מותר משום דא"נ עצמו מותר אפי' אפשר לעשותו מאתמול אלא שאסור דדמי לעובדין דחול יע"ש משמע דלפני שחיטה שרי ומה שהביא הרא"ש ראיה מדאסרי ב"ה לחפור ולכסות קשה דא"כ מי שיש לו עפר תחוח למטה לישחוט תחילה ואח"כ יחפור לכסות אלא ע"כ טעמא דב"ה דאסור לכתחילה לדחות י"ט משום זה עכ"ד:<br><b> ולע"ד </b> אין מכל אלה טענה על הרא"ש מה שהק' ממה שהתיר ב"ש לחפור אליבא דרב יוסף ומדצרכינן טעמא דרבה משום דילמא מימליך ולא אמרינן טעמא משום דלא התירו אלא לאחר שחיטה לק"מ שהרא"ש ז"ל לא כתב אלא במלאכה דאוריי' כגון תולש את הנוצה דחייב משום גוזז משא"כ בההיא דהרי מוקמי' לה התם בדאית ליה ד"נ דליכא אלא איסורא משום חופר גומא התם ודאי מודה הרא"ש ז"ל דהתירו מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעי"ט משום שמחת י"ט אליבא דב"ש ומ"ש הרא"ש דאסור להביא בהמה מחוץ לתחום אע"ג דתחומין דרבנן איכא למימר דהיינו למאי דקי"ל כב"ה דאפילו באיסור דרבנן לא התירו כל שאפשר לעשותו מבע"י וא"נ דע"כ לא שרו ב"ה הכא אלא משום דמצטרפה בהדי מצות כסוי כמ"ש למעלה משם המאירי ומשום הכי הוצרכו בתלמודא לרבה לטעמא דממליך דאל"ה הוה שרי כדרך שהתיר לחפור אחר שחיטה אע"ג דאפשר לעשותו מבע"י מטעמא דאינו אלא איסורא דרבנן וכמ"ש התוספ' בד"ה וא"צ גם ההוא דמוליכין את הבהמה אצל טבח דשרו ב"ה ואסרו ב"ש מטעמא דילמא ממליך אינו אלא איסורא דרבנן גרידה משום טירח' שלא לצורך גם מה שהקשה ממ"ש הרא"ש דצידה מותר משום דא"נ עצמו מותר אם לא משום דדמי לעובדין דחול ל"ק לע"ד דלא הוצרך הרא"ש לטעם זה אלא ללידת דגים דלא מחסרי מידי דאסיפתם זו היא שחיטתם והרי הן ראויין לאכילה מיד כשצודה אותם וכמבואר בדבריו שם משא"כ הכא גבי תולש את הנוצה כיון שבשעה שעושה מלאכת התלישה לא הותר עדין באכילה שהרי לא נשחטה עדיין כל מאי דעביד מכשירי אוכל נפש הם כמ"ש הרא"ש גם מה שהקשה עוד דאם כן מי שיש לו עפר תיחוח למטה לשחוט תחילה ואחר כך יחפור לק"מ דהתם אע"ג דהמלאכה היא אחר שחיטה מ"מ המלאכה אינה באוכל עצמו אלא בעפר והו"ל מכשירי א"נ שאפשר לעשותן מבע"י ומש"ה אסרו ב"ה אע"ג דאין איסורו אלא מדרבנן משום דסבירא להו דכל שאפשר לעשותו מבע"י אפי' באיסור דרבנן אסור ומה שהוצרך הרא"ש לטעמא דכל מאי דעביד קודם שחיטה הוי מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מבע"י היינו גבי תולש את הנוצה דאע"ג דעושה מלאכה בא"נ עצמו כיון דהוי קודם שחיטה הו"ל מכשירי א"נ:<br><b> אמנם </b> הכא גבי חפירת דקר כיון דהמלאכה אינה באוכל עצמו אע"ג דהוי אחר שחיטה מכשירי א"נ שאפשר לעשותן מאתמול הוא ומשו"ה אסרי ב"ה אך מאי דקשיא לי בדברי הרא"ש ז"ל הוא דאחר שכתב מידי דהוה שאם אין לו עפר מוכן לא יחפור בדקר ויכסה איך כ"ע ומ"ש משום דהוי מלאכה שאצ"ל כתבתי לעיל בשם ר"י דאין לדמות כו' דהא התם נמי בד"נ אינו אלא מלאכה שאצ"ל דחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה הוא ואפי"ה אסרי ב"ה וכן כתב הפר"ח ס"ק דאין להביא ראיה לדעת הרמב"ן מהא דשרו ב"ה לכסות בד"נ דאדרבא משם ראיה להפך מדלא התירו אלא בשחט אבל לכתחילה לא אע"ג דממנע משמחת י"ט ומהתימה על הרב ל"מ שכתב וז"ל ומה שלא התיר רבינו בעוף משום דהו"ל מלאכה שאצ"ל דהא מותר לכתחילה משום שמחת י"ט כמו חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה יש ליתן הטעם משום דאין התלישה צורך השחיט' כ"כ עכ"ד ואתמהא שהרי חופר גומא לא הותר לדעת רבי' לכתחילה כמ"ש ה"ה וכמ"ש למעלה ולפי דרכי' אפילו בדיעבד ועוד יש לתמוה שהרי דעת רבינו דמלאכה שאצ"ל חייב עליו כמ"ש בה"ש ולדעת הרמב"ן שכתב דמשאצ"ל התירו משום שמחת י"ט ואלו בד"נ לא התירו ב"ה לכתחילה והוא ז"ל הסכימה דעתו בשמעתין דהא דהשוחט לא מתחלפא וקי"ל כב"ה דאסרי אע"ג דהוי מלאכה שאצ"ל אפשר ליישב דס"ל דה"ט דב"ה משום דגזרינן דילמא זימנין דבעי כתישה וקא עביד מלאכה דאורייתא וכמ"ש רש"י בדף ט' ד"ה אבל התם וא"נ משום דד"נ לאו הכנה גמורה היא כמ"ש לעיל משם הרשב"א והילכך כיון דאיכא תרתי איסורי איסור חופר גומא והכנה לא התירו משום שמחת י"ט כנ"ל ותו לא מידי:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קה) </b> אבל בעוף לא ימרוט הנוצה כו'. אני בעניי לא זכיתי להבין דברי הרא"ש והטור הללו אף מבלעדי הסתירה שהביא הגאון המחבר ז"ל בדיבור שאחר זה דהא למאי דפסקו כר"ש במלאכה שא"צ לגופה א"כ ביו"ט (אפילו אי אמרינן נמי דתולש היינו גוזז) ליכא איסורא דאורייתא דהא א"צ לגוף הצמר אלא דבעי לעשות מקום לקופיץ (והא דאמרינן בבכורות דה"ט דרב דס"ל דביו"ט מותר משום דהו"ל כעוקר דבר מגידולו כלאחר יד ולא קאמרינן התם משום דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה היינו משום דרב ס"ל כר' יהודה דמלאכה שאצל"ג חייב עליה). וא"כ למאי דפוסק הטור בבכור כהרמב"ם דיכול לתלוש הצמר אפילו במתכוין אע"ג דבשאר איסורים ליכא להתיר משום מלאכה שא"צ לגופה כמ"ש התוס' שבת דף צ"ב ריש ע"א וגם לא שייך להתיר בכלאחר יד בשאר איסורים וא"כ לפ"ז הרי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דבבכור דלית בי' הנך תרי קולי ס"ל להטור דמותר לתלוש הצמר בידים אפילו במתכוין וביו"ט דאית בי' הנך תרי דרבנן דהיינו מלאכה שא"צ לגופה וכלאחר יד ס"ל להטור דבידים דהיינו במתכוין אסור ועיין מה שכתבתי לעיל על הגליון בריש הלכות שבת בדעת הטור לענין מלאכה שאצל"ג וצ"ע בהאי דאיתא בפ' כלל גדול דבשבת התולש כנף והמורטו חייב חטאת ובפ' הבונה בהא דליפות הקרקע הוא צריך:
+
+Halakhah 4
+
+<b>ומותר </b>
+<b> למלוח בשר לצלי כו'.</b> כתב ה"ה שם ושוין שמולחים עליו בשר לצלי כו' הנה התו' שם ד"ה ושוין כתבו וז"ל לאו משום דצריך מליחה לצלי כדמפרש בחולין אלא משום שנהגו למולחו כדי ליתן טעם ועיין במ"ש התו' ז"ל בפ"ק דחולין די"ד ע"א ד"ה ונסיבין חברייא והרא"ש שם דקל"ב וז"ל ובריש פרק כ"צ גבי מוליתא שרי ופרש"י אע"פ שלא מלחו אלא מעט לצלי משמע מדבריו דצלי בעי מליחה קצת לא כולי האי כמו לקדירה והדבר תימא הוא דמה מהנייא מליחה קצת דאין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה כו' יע"ש ויש לגמגם עליו דאמאי הוצרך לדקדק כן מדברי רש"י ז"ל הא משמעתין מוכח בהדיא כן מדאמר אביי ל"ש אלא לצלי אבל לקדרה לא ופרש"י ז"ל לצלי דאין מולחין אותו יפה ואי איתא דצלי בעי מליחה כעין קדרה אם כן אפילו לקדרה נמי לישתרי ומהיותר תימא על הרב כנה"ג שכתב בחי"ד סי' ע"ו הגהת ב"י אות י"ח וז"ל כתב ה"ה ונראה מדברי ר' דאף הצלי בעי מליחה וכן נראה דעת הסמ"ג ומבואר הוא דאף דרש"י והרמב"ם סוברים דצלי בעי מליחה באופן המליחה אינם שוים שרש"י ז"ל סובר דאין צריך מליחה לצלי בכמות כמו לקדירה אלא דבעי מליחה קצת אבל הרמב"ם סובר דבכמות המליחה אין חילוק בין צלי לבשול אלא דבשיעור אינם שוים דאין צריך לצלי לשהות במולחו כדי שיעור מיל ולהרמב"ם ל"ק מ"ש הרא"ש על רש"י ומדברי האו"ה כלל ה' אות ו' נראה דרש"י והרמב"ם אמרו דבר א' וליתא גם הר"ן השוה דעת הרמב"ם לדעת רש"י עכ"ל יע"ש וכ"כ רש"ל בפ"ק דחולין סי' כ"ו ובפרק השוחט סימן י"ח יע"ש:<br><b> ואתמהא </b> דאיך אפשר לומר שלדעת הרמב"ם ז"ל מליחת צלי וקדירה שוים בכמותם דא"כ היכי מפלגינן הכא בשמעתין בין מליחת צלי לקדרה וכ"כ רבי' ז"ל בהדייא בסמוך במה דא' במולח לצלי שאינו צריך מלח הרבה אבל לקדרה אסור למלוח ע"ג העור יע"ש וכ"כ בתשוב' ס' תמים דעים סימן י"ד משם הראב"ד וז"ל צלי לא בעי מלח הרבה משמעתתא דמס' י"ט מעור לפני הדורסן ואפשר שזה רמזו רבינו בפ"ו מה' מאכ"א דין י"ב שכתב וז"ל כל הדברים האלו לבשר שצריך לבשלו אבל לצלי מולחו וצולהו מיד כו' ומדלא כתב מולחו יפה יפה כמ"ש בדין יו"ד גבי מליחה לקדירה משמע דאין צריך מליחה לצלי כמו למליחת קדירה ומ"ש בפ"ה מה' א"מ דין י"א ומצוה למלוח הבשר יפה יפה כמולח בשר לצלי לאו דוקא וסמך אמ"ש בה' י"ט ובה' מא"א ועיין במ"ש הל"מ בה' מאכ"א דין הנז' וזה פשוט:<br><b> ודע </b> דמסוגייא הלזו משמע דמליחת צלי לא הוי מליחה גמורה לגבי מליחת העור כדי שיתחייב עליו משום מעבד מדשרי' מליחת צלי ולא מליחת קדירה משמע משום דמליחת קדירה כיון שהוא צריך מלח הרבה הוי מעבד גמור ומשום הכי לא התירו מלאכה דאורייתא משום שמחת י"ט וכ"כ הטור סימן תצ"ט וז"ל מותר למלוח עליו בשר מליחה מועטת כדרך שמולחין לצלי אף ע"ג דדמי קצת לעיבוד ועיין בב"ח שם וע"פ זה נראה שיש לתמוה על מ"ש הרב מש"ל בפרק י"א מה' שבת הלכה ה' שהקשה הרב שם בהא דקי"ל אין עיבוד באוכלין ממ"ש בפרק הקומץ רבה דף כ"א על כל קרבנך תקריב מלח ואפילו בשבת דלמאי אצטריך קרא והלא ליכא איסור תורה במליחת בשר דהא קימ"ל דאין עיבוד באוכלין וכתב משם הרב כמוהר"י אלפאנדארי שנמצא בידו שיטה א' לראשונים שהק' קושיא זו ותי' דכיון דקרבן תמיד דמוסף שבת היה כולה כליל ואינו נאכל לאו כעיבוד באוכלין דמי א"נ תיקון קרבן הוא כעיבוד דמי ע"כ והוא ז"ל תי' דמשכחת לה בשני דרכים הא' ששנינו בת"כ ונתח אותה יכול אף הפסולה תהא טעונה הפשט וניתוח ת"ל אותה כשרה ולא פסולה ועוד שנינו שם והקטיר אע"פ שפסול כו' עולה אע"פ שלא הפשיט ואם כן זכינו לדין דצריכה מלח כדין כל קרבן דלא ממעטו ממלח וכיון שהיא בעורה הרי מעבד גמור ועוד דרך שני דאמרי' פ' א"ד דשעירי הרגלים חיין הן נאכלין ושנינו בת"כ חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור מתנה לכהן רצו להפשיט מפשיטין וא"כ זכינו לדין דאצטריך קרא למישרי מליחה אם רוצה לאוכלן בעורן זת"ד יע"ש ועיין עוד בס' רב יוסף בקונטריס מוצל מאש להרב הנז' סי' א' שתי' עוד וזה לשונו אמנם אחר שכתבתי כל זה נזכרתי משנה ערוכה פרק ט' דזבחים הצמר שבראשי כבשים כו' בזמן שהם מחוברים יעלו וכתב רש"י שהראש אינו בכלל הפשט וקרב עם עורו ואם כן זכינו לדין דכיון שהראש נקטר עם עורו וצריך למולחו הוה ליה מעבד גמור וצריך קרא למשרי עכ"ל יע"ש ולפי מ"ש דמליחת צלי לא הוי מעבד לענין מליחת העור נראה דק' על תי' מהר"י אלפאנדארי דמה יענה לדעת רבי' דפ' ה' מה' א"מ שכתב דמליחת הקרבן הוי כמולח לצלי והיינו משום דגריס התם בפ' הקומץ אמר אביי וכן לצלי וכן הוא גירס' הר"ן ז"ל וריב"א כמ"ש מרן שם וכן הוא דעת הראב"ד באיסור משהו שלו וכמ"ש הרשב"א בחי' חולין דף צ"ג ועיין במ"ש רש"ל בספר יש"ש פ"ק דחולין סימן הנזכר וכיון שכן קשה דאפי' במולח העור נמי תקשי דאמאי אצטריך קרא למשרי הא כיון דלא בעי מליחה אלא כמליחת צלי לא מחייב משום מעבד וכמ"ש הראשונים ומיהו אפשר לדחות ולומר דמליחת צלי נמי הוה ליה מליחה לגבי עבוד העור ומיחייב משום מעבד ומה שהתירו בשמעתין מליחת צלי ולא מליחת קדירה ומשמע משום דמליחת צלי כיון שהיא מעוטה לא הוי מעבד היינו משום דכיון דמולח הבשר הא ודאי אינו נופל כל המלח ע"ג העור אלא קצת ומשום הכי לא הוי מעבד וכ"כ המאירי ז"ל וז"ל ומולח בשר ע"ג העור וקצת המלח נופל מאיליו ע"ג העור ע"ש אמנם בנותן מלח ע"ג העור כשיעור מליחת צלי ה"נ דהוי מעבד גמור ומחייב משום מעבד גם מה שתי' עוד הרב דמשכח' לה בשעירי הרגלים דנאכלין חיין ולדעת הרא"ה ז"ל דס"ל דבשר הנאכל לרועים צריך מליחה מדברי הרא"ה משמע הפך דבריו שכתב והא דאמרי' בפסחים דשעירי הרגלים נאכלים חיין במליחה הוא דנאכלין ואע"ג דמליחה אסורה משום שבות לא גזרו בה רבנן כי היכי דאין שבות במקדש במילי טובא וכן כתב הרשב"א ז"ל בחי' חולין דקי"ב ולפי דברי הרב ז"ל ל"ל טעמא דאין שבות במקדש ת"ל דאפילו מליחת העור דאורייתא שרי:<br><b> ועוד </b> נראה דאיכא למידק על תי' הרב דאפי' במליחת העור נמי לא מחייב משום דהו"ל מליחה כלאחר יד שהרי אין דרך למלוח העיר בעודו מחובר בבשר וכל מידי דלאו אורחיה בהכי לא מחייב משום דהוי כלאחר יד וכמ"ש גבי תולש את השיער דאינו חייב משום דהוי כלאחר יד דאורחיה בגזיזה ולא בתלישה וגדולה מזו כתב הרשב"א בספר עבודת הקדש דבמולח בשר לקדירה ע"ג העור לא מחייב משום מעבד משום דהוי כלאחר יד דלאו אורחי' בהכי שכתב וז"ל במד"א במליחה מועטת כמליח' צלי אבל מליחה מרובה דמליחת קדירה אסור אע"פ שאף זו כלאחר יד לא התירו אלא כל שיש לו די לשומרן מן ההפסד ע"ש וזה נר' ודאי דעת אותה שיטה לראשונים ז"ל שלא תי' כן דבודאי לא נעלם ממנו משנה ערוכה:<br><b> ולעיקר </b> קו' הרב מש"ל ז"ל נראה דל"ק ואשתמיט מינייהו סוגייא דשמעתין דאמרינן ת"ר אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהם ופריך עלה בגמרא ומ"ש מעור לפני הדורסן ומשני התם משום דחזי למיזגא עליה הכא אתי למימר מ"ש דשרו רבנן כי היכי דלא ליסרח מה לי למשטחינהו מ"ל לממלחינהו משמע בהדייא דמליחת חלבים הויא מלאכה דאורייתא דאי מדרבנן אמאי לא שרינן משום שמחת י"ט כדרך שהתירו חזרת תריסין ונתינת עור לפני הדורסן הא מליחה גופה אינו אלא מדרבנן והוה ליה גזירה לגזירה אלא משמע דמליחת חלבים אסורה מדאורייתא וכן נראה מדברי רש"י שכתב וז"ל אתי לממלחינהו ומליחה מאבות מלאכות היא בדבר שיש לו עיבוד וכ"כ הר"ן בהדיי' וז"ל אין מולחין את החלבים דמולח מידי דשייך בו עיבוד כגון חלבים דלאו אוכלין גמורין הן יש בו משום מעבד וכ"כ בשיטה כ"י להמאירי וז"ל אין מולחין את החלבים פי' מליחה בכל דבר שיש בו תורת עיבוד דהיינו דבר שאינו אוכל כגון עורות וחלבים נמי דלאו אוכלין גמורין נינהו אב מלאכה הוא וכן אף בבשר לדעת קצת מפרשים דהא במשכן מליחת עורות ואברים היה שם אלא דמ"מ מליחת בשר הותרה משום אוכל נפש אבל חלבים לאו אוכל נינהו עיבוד גמור הוא עכ"ל ונראה שהוצרכו לזה אע"ג דהא דאין עיבוד באוכלין א"א מדאור' אבל מדרבנן מיהא אסור וכמ"ש התוס' בפרק כלל גדול דף ע"ה ע"ב ד"ה אין עיבוד משום דכיון דא"א אלא מדרבנן יש להתיר משום שמחת י"ט וכמ"ש ועיין בב"ח סי' הנז' שפנה בדרך אחרת והנה מ"ש המאירי וכן אף בבשר לדעת קצת המפרשים הן דברים תמוהים לכאורה דבהדיא אמרינן בפרק כלל גדול אמר רבה בר רב הונא האי מאן דמלח בישרא חייב משום מעבד רבא אמר אין עיבוד באוכלין אמר רב אשי אפי' רבה בר רב הונא לא אמר אלא דקא בעי לה לאורחא אבל לביתא לא משוה איניש מיכליה עץ וצ"ל שמ"ש וכן אף בבשר לדעת קצת מפרשים בדקא בעי לה לאורחא קאמר דפוסקים כרבה בר רב הונא וכן נראה שהיא דעת הרשב"א בפ' ג"ה ובת"ה בית ב' שער ג' יע"ש ומדברי רבינו בפי"א מה' שבת נראה שהוא פוסק כרבא ועיין בהרב מג"א סימן שכ"א סק"ז שהק' לדעת הרשב"א דצ"ע דבג' משמ' דהלכה כרבא דבתרא הוא ע"ש ול"ק מידי די"ל שדעת הרשב"א דכיון דחזינן לרב אשי דקמפרש מילתי' דרבה בר ר"ה ש"מ דס"ל כותי' ומש"ה פסק כר"א דבתרא הוא טפי מרבא ושוב ראיתי להרב תי"ט בפ' ח' שרצים משנה ב' שכתב כן יע"ש ופשוט:<br><b> ואיך </b> שיהיה זכינו לדין דבמליחת חלבים חייב משום מעבד ד"ת משום דלאו אוכלין גמורים נינהו ומ"ש התו' בפ' כלל גדול וז"ל אין להתיר מכאן מליחת אוכלין דאסור מדרבנן כו' ואפילו ביום טוב אסור בפ"ק דביצה אין כונתם ממ"ש אין מולחין את החלבים בי"ט דהנהו לאו אוכלין נינהו ומדאורייתא נמי אסור אלא כוונת' מהא דשמואל דאמר מולח אדם כמה חתיכות בבת אחת אע"פ שא"צ כו' משמע הא בזא"ז לא אע"ג דאין עיבוד באוכלין ואם כן ממילא רויחא ההיא דפרק הקומץ רבה דאיצטריך קרא למשרי מליחת אמורים דחייב בהו משום מעבד ומאד אני תמיהא על הרבנים הנז' איך אשתמיט מנייהו סוגיא זו. ודע שמדברי הר"ן והמאירי ז"ל נראה שיש לפשוט מה שיש להסתפק לכאורה בהא דאמרי' אין עיבוד באוכלין אי היינו דוקא במידי דחזי לאכילה אמנם במולח בשר נבילה וכיוצא כיון דלא חזו לאכילה ה"נ י"ל דחייב משום מעבד ואע"ג דמצד עצמן ראוין לאכילה וסעד לזה ממה שתי' הרב הנז' משם שיטה לראשונים ז"ל דכיון דקרבן תמיד אינו נאכל וכולה כליל לאו כעיבוד באוכלין דמי כיון שאינו נאכל אך מדברי הר"ן והמאירי ז"ל נראה דס"ל דאפי' בבשר נבילה וכיוצא אין עיבוד באוכלין ממה שהוצרכו לתת טעם למליחת חלבים משום דלאו אוכלין גמורין נינהו משמע הא לא"ה הו"א דאין עיבוד באוכלין אע"ג דאסורין הן באכילה משום דכיון דמצד עצמן חזו לאכילה אלא דאיסור' הוא דרביע עלייהו מקרו אוכלין ואין עיבוד באוכלין ואף לדעת אותה שיטה שכתב הרב ז"ל נראה שלא כתב כן אלא גבי קרבן תמיד דלא חזו לאכילה משא"כ חלבים ובשר נבילה דחזו לגוים כנ"ל:<br><b> ודע </b> עוד דמסוגיא דפרק הקומץ רבה ומסוגיא דשמעתין משמע דמליחת עור כדרך שמולחין בשר לקדרה הו"ל מעבד גמור ומש"ה לא שרינן אלא מליחת צלי אבל לא קדרה דהוי מעבד ואם איתא דאפילו במליחת קדירה לא מקרי עיבוד לעור משום דמליחת עור צריך מליחה מרובה אמאי לא שרינן ליה אפילו לקדירה וכ"כ המאירי ואף למ"ש הרשב"א דמליחה מרובה לקדירה לא התירו אע"ג דהוי כלאחר יד משום דדי לו לשומרו מן ההפסד ה"ט ניחא אם נאמר דמליחת קדרה משוי לה עבוד גמור ומש"ה כל שיש לו די לשומרה מן ההפסד די ולא התירו לו שיעבד אמנם אם נאמר דאפילו מליחת קדרה לא משוי ליה עיבוד ואינו אלא לשומרה מן ההפסד ק' דאפי' מליחת קדרה נמי נתיר לו גם מההיא דפרק הקומץ רבה דמצרכינן קרא למשרייה בשבת משמע דמליחת קדרה דחשיבא עיבוד גמור מחייב במידי דלא חשיבא אוכל:<br><b> ומעתה </b> מ"ש פ' כלל גדול אמר ר"א אף רבה בר"ה לא אמר אלא דקא בעי לאורחא אבל לביתא לא משוי איניש מכליה עץ לאו למימרא דמליחה דביתא כיון שאין נותנין מלח הרבה לא מקרי עיבוד כלל דהא ליתא כמ"ש אלא הכונה לומר דמליחה דביתא כיון שאין נותנין מלח הרבה מודה רבה משום דאין עיבוד באוכלין אבל במידי דלא חשיבא אוכל ה"נ דמיקרי עיבוד וכדמוכח בהדיא מההיא דהקומץ ודשמעתין ועיין בהרב ל"מ בפ"ו מה' מאכ"א הלכה י' בד"ה אין הבשר שכתב סברא זו מסברא דנפשיה וכמסתפק ולפי הנראה אשתמיט מיניה סוגיא זו ודפרק הקומץ ודוק:<br><b> אך </b> קשה לי לפי מ"ש דמליחת אמורים חייבין עליהן ד"ת מדלא חזו לאכילה מההיא דגרסי' ביבמות פרק ד"א דל"ג ע"ב זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה כו' אי בקבלה כו' אי בהקטרה והאר"י הבערה ללאו יצתה והשתא ק' אמאי ל"ק דזר ששימש במליחה קאמר שמלח האמורים דמליחה נמי בעי כהונה כמ"ש רבינו ז"ל פ"ט מה' ביאת המקדש דין ה' אלא שאינו חייב עליה מיתה דאין חייבין עליה מיתה אלא בד' עבודות בלבד כמ"ש שם וליכא למימר דכיון דליכא אלא לאו גרידא לא מוקי לה בהאי דהא ליתא שהרי בגמרא הוה בעי לאוקומא בקבלה והולכה אף על גב דליכא אלא לאו גרידא שאינה עבודה תמה וראב"י מוקי לה בשחיטת פרו של כ"ג אע"ג דליכא מיתה והתוס' שם הקשו דאטו מי לא מני לאוי גרידא ותי' דבאיסור כולל קל על חמור לא חיילי לכ"ע ולהכי פריך והאר"י הבערה ללאו יצתה וא"כ היכי חיילי וחזרו והקשו משם הר"י מאורליינאש דאמאי לא מוקי לה בהצתת האליתה דבעי כוונה ואין כאן מיתה אלא לאו גרידא ותי' יע"ש והשתא אכתי תקשה דאמאי לא מוקי לה במליחה דמשום שבת חייב מיתה דהו"ל מעבד ומשום כונה אין כאן אלא לאו גרידא והו"ל חמור על קל וחייל שפיר והנראה לע"ד ליישב דלר' יוסי דס"ל בעלמא דמתאצ"ל פטור ודאי דלא מחייב במליחת אמורים משום מעבד דלא מחייב אלא במכוין לתקן את העור דומיא דמשכן אבל הכא שאינו צריך לתקן אלא משום מצוה הוא דקא עביד ואינו צריך לאותו דבר כלל פשיטא ודאי דלא מחייב ומשום הכי לא מצי לאוקמה בהכי משום דהוה ק"ל והאר"י משאצ"ל פטור וברייתא דקאמר תקריב מלח ואפי' בשבת אתיא כמ"ד דמשאצ"ל חייב דאלו לר"י פשיטא ולא צריך קרא כך נראה לי ודוק:<br><b> כתבתי </b> בפנים דמליחת אמורין בעיא כהונה והוכחתי כן מדברי רבינו ז"ל פ"ט מה' ביאת המקדש יע"ש והדבר מוכרח מצד עצמו דאע"ג דבמליחה לא כתיב בהדיא כהן מ"מ הא קי"ל דמקבלה ואילך מצות כהונה ובפ"ב דיומא דכ"ז אצטריך קרא למעוטי הפשט ונתוח דלא בעיא כהן ופרש"י שם ד"ה למעוטי וז"ל ואי לאו ונתנו הו"א האי דלא כתיב כהן בהפשט ונתוח משום דלא אצטריך היא דגלי לן דמקבלה ואילך מצות כהונה יע"ש ובהדייא אמרינן התם דהולכת אברים לכבש פסולה בזר וא"כ כ"ש מליחת אברים בכבש דבתר הולכה דבעיא כהונה וביחזקאל סי' מ"ג כתוב לאמר והקרבתם לפני ה' והשליכו הכהנים עליהם מלח כו' וכ"כ הרב בעל החינוך ס' ויקרא סי' קנ"ז וקנ"ח דמצוה זו נוהגת בזכרי כהונה דוקא יע"ש ואולם מצאתי להרמב"ן בפי' על התורה ס' הנז' כתב וז"ל ואמר הכתוב בשאור ודבש לשון רבים כי עם אהרן ובניו ידבר וחזר ואמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח כי יחזור אל מביא המנחה שאמר בו בתחלת הפרשה והטעם כי המליחה כשרה בזר כמו יציקה ובלילה עכ"ל והדבר תמוה שדבריו הן הפך סוגיא דפ"ב דיומא ומקרא מלא דיחזקאל כמ"ש ובפ"ב דמנחות דף כ' ע"א קאמר התם א"ה לא יצק כו' ה"נ לא מלח כהן אלא זר א"ל וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע"ג המזבח ופרש"י משום דמליחת קומץ בראשו של מזבח היא יע"ש ובתוס' שם די"ח ע"ב ד"ה ור"ש כתבו דבלאו ה"ט נמי בעי כהן משום דמקמיצה ואילך מצות כהונה ומליחה אחר קמיצה היא הן אמת שרבינו ז"ל בפיה"מ שם כ' וז"ל ומ"ש בכאן לא יצק כו' ר"ל לא יצק כהן אלא זר היא כשרה לפי שהעיקר בידינו מקמיצה ואילך מצות כהונה כו' וכ"כ בפי"א מה' פהמו"ק דין והוא תימא שהרי מליחה אחר קמיצה היא וכבר ראיתי למוהר"י קורקוס ז"ל הובאו דבריו בס' חזון נחום דמ"ח ע"ב הוקשה לו כן ותי' וז"ל ונראה דמלח כל המנחה קאמר קודם קמיצה ואע"פ שאין טעון מלח אלא קומץ מ"מ אפשר שאם מלח המנחה כשר א"נ אפשר דבמנחות שאינן נקמצות מיירי עכ"ל והרואה יראה דשתי תשובות הללו לא יתכן ליישב דברי הרמב"ן ז"ל שהרי הרמב"ן ז"ל אקרא דוכל קרבן מנחתך קא מיהדר וכתב שאמר תמלח בלשון יחיד כי יחזור אל מביא המנחה וקרא לא מיירי אלא בקומץ כדנפ"ל מדכתיב קרבן קרבן טעון מלח ואין כל המנחה כולה טעונה מלח כדאיתא פ"ב דמנחות דף הנז' סוף דבר שדבריו צ"ע גם מה שתי' מוהרי"ק בתי' הב' דרבינו מיירי במנחות שאינן נקמצות אין דבריו מובנים דאכתי תקשי וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע"ג המזבח שהרי מנחת כהנים ומנחת נסכים מנחות שאינן נקמצות הן ובהדייא אמרינן פ"ב דמנחות דכ"א ע"ב דבעו מליחה בראשו של מזבח ופסקו רבינו ז"ל ספ"ה מה' א"מ והנראה ליישב דקו' וכי תעלה על דעתך שזר קרב כו' ס"ל לרבינו דלואבע"א דמשני התם כיון דכתיב ביה ברית כמאן דתנא ביה קרא דמי מתניתין דקתני לא מלח כהן אלא זר קאמר דומיא דלא יצק ומיירי דקאי זר בארעא ומלח בזריקה וכ"כ הל"מ ז"ל ספ"ה מה' א"מ אלא משום דק"ל כיון דקי"ל דמקמיצה ואילך מצות כהונה ומליחה אחר קמיצה היא א"כ היכי כשרה בזר ואפילו בדקאי אארעא ואהא תריץ יתיב דמיירי רבינו במנחות שאינן נקמצות ומ"מ דברי רבינו ז"ל דפ"ט מה' פהמו"ק הן סותרים למ"ש פ"ט מה' ביאת מקדש וכמו כן ק' על הרע"ב ז"ל שדבריו ז"ל שכתב בפ"ב דמנחות דיציקה ובלילה כשרה בזר הן סותרים למ"ש פי"ד דזבחים מ"ב ד"ה אין חייבין עליו משום זרות דבלילה בזר עבודתו פסולה ואולי ס"ל דמתני' דזבחים ר"ש היא דס"ל דיציקה ובלילה פסולה בזר ומ"מ הי"ל לפ' וצ"ע ועיין בס' בני דוד ודו"ק:<br><b> ומ"מ </b> אכתי אני תמיה דלמאי אצטריך קרא דתקריב למשרייה בשבת שהרי מדברי ה"ה ז"ל בפ"ו מה' הנז' נר' דלא מחייב במעבד את העור אלא דוקא בשוהא שיעור מיל שכתב וז"ל ומ"ש רבינו ומניחו במולחו כדי הילוך מיל נראה שיש סמך לשיעורו של רבינו ממ"ש גבי עיבוד העור וכמה כדי עיבוד כדי הילוך מיל ובפרק כלל גדול יש מי שסובר שהמולח את הבשר חייב משום מעבד כו' מ"מ ילפינן התם דמליחה היינו עיבוד וכיון שלא פירשו לנו חכמים שיעורו נראה שהוא שיעור עיבוד עכ"ל ע"ש משמע דבפחות ממיל כיון דלא הוי מעבד לא מחייב דומה לדין מבשל שכתב רבינו פ"ט מה' שבת דין ה' בדין מבשל דלא מחייב אא"כ נתבשל כמאכל בן דרוסאי יע"ש וכיון שכן ק' דאמאי אצטריך קרא דתקריב אפי' בשבת הא במליחת קדשי' אין צריך להשהותו במולחו שיעור מיל אלא מולחו ומעלהו מיד ע"ג המזבח וכנודע וכ"כ בהדיא הרשב"א ז"ל בפ' ג"ה משם הראב"ד וכיון שכן לא מחייב משום מעבד וליכא למימר דקרא אצטריך למשרייה מליחה בשבת אפילו בשוההו שיעור מליחה דהא ודאי ליתא דהא כיון דיכול לקיים מצות מליחה בלי דחיית שבת הא ודאי לא דחייא שבת וגדולה מזו אמרינן בפ' ר"י גבי עומר דאי נקצר ביום כשר דלא דחייא שבת אע"ג דמצותו להקצר בלילה ואע"ג דאמרינן התם דהקטרת חלבים דחי שבת אע"ג דכשרים כל הלילה מטעמא שהרי דחתה שחיטה את השבת ופרש"י דכיון דניתן שבת לדחות אצל שחיט' נדחה נמי אצל הקטרה התם ה"ט משום דחביב' מצוה בשעתה כדקאמר התם הא לא"ה פשיטא ודאי דלא דחי וזה פשוט:<br><b> הן </b> אמת שדין זה לא ראיתי לשום א' מהפוסקי' שכתבו לענין מליחת עור בשבת וצ"ע כעת ושוב ראיתי בס' רב יוסף בדרשותיו דף ט"ז שהק' מוהר"ח אלפאנדארי קו' הרב מש"ל משם מוהר"ם בתשו' קובץ קטן ותי' דאצטרך קרא דתקריב כגון דאין שם מלח וצריך להביאו דרך רה"ר וא"נ דסד"א דבשבת אסור למלוח דבר הקרב למזבח דנמצא מבעיר המלח בשבת קמ"ל יע"ש ואם כן לדעת ה"ה יש ליישב הכי ודו"ק:<br><b> ואיך </b> שיהיה תבנא לדיננא דמליחת חלבי' כיון דלאו אוכלין גמורים הן הוי אב מלאכה ואסירא ד"ת ומשום הכי אין מולחין את החלבים ביו"ט דאיסורא דאורייתא לא שרינן סופן משום תחילתן ולדעתי נראה שלזה כוון רבינו שכתב בדין שאחר זה וז"ל וכן אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהן ואין שוטחין אותן ברוח ע"ג יתדות מפני שאינן ראויין לאכילה ע"כ ותמה הפר"ח סי' תצ"ט ס"ק ג' דמה טעם הוא זה דעור נמי לא חזי לאכילה ואעפ"כ התירו ומכח זה כתב דשאני עור דחזי למזגא עליה וחלק על המרדכי שכתב דנוצה של עוף דינו כמו בעור ומותר לטלטלו כדי להציען דהתירו סופן משום תחילתן וכתב הרב דאינו מחוור דשאני עור דחזי למזגא עליה ע"י הדחק ולפיכך התירו סופן משום תחילתן יע"ש ולע"ד נר' שכונת רבינו הוא לומר דאמאי לא התירו מליחת חלבים כיון דאין עיבוד באוכלין ואינו אסור אלא מדרבנן וכמו שהתירו נתינת עור לפני הדורסן משום דלא הוי מלאכה דאורייתא דלא הוי עיבוד גמור וחזרת תריסין אע"ג דאסירי מדרבנן גזירה שמא יתקע ואהא כתב מפני שאינן ראויין לאכילה וכיון שכן יש עיבוד בהן ולא שרינן מלאכה דאורייתא משום שמחת יו"ט ומש"ה גזרו שטיחת חלבים אטו מליחתן דהוי דאורייתא אמנם במידי דליכא למיגזר כלל אדאורייתא וכההיא דנוצה של עוף ה"נ דשרינן סופן משום תחילתן ואע"ג דליכא טעמא דחזי למזגא ודלא כהפר"ח ותדע שהרי חזרת תריסין ליכא טעמא דחזי למזגא עליה ואפי"ה כיון דאין איסורו אלא מדרבנן התירו סופן משום תחילתן כיון דליכא למיגזר בדאורייתא כלל ועיין בס' מע"ח ומה שהצריכו בגמרא גבי נתינת עור לפני הדורסן לטעמא דחזי למזגא היינו משום דאל"ה הוה חיישי' דילמא אתי לממלחינהו ומ"ש עוד הפר"ח שכן נראה מדברי הגהות אשירי שכתב גבי מליחת חלבים אבל לטלטלו מותר דלאו מוקצה הוא דחזו להדלקה ועוד דדעתיה דאיניש עלייהו לטלטלו ולהצניע שלא יאבדו ע"כ וכונת דבריו דמשמע מדברי הגה' אשירי דדוקא משום דדעתיה דאיניש עלייהו מותר לטלטלן הא לא"ה הוה אסור ולא שרינן סופן משום תחילתן כמו שכתב המרדכי לגבי נוצה אלא משמע דכל דליכא טעמא דחזי למזגא לא שרינן סופן משום תחלתן ומשמע ליה להפר"ח דגבי נוצה ודאי ליכא למשרי בטלטולם מטעמא דדעתיה דאיניש עליה שלא יאבדו דאם כן אמאי הוצרך המרדכי למיהב טעמא משום דהתירו סופן משום תחילתן דכפי זה נפקא מינה דבנשחטו מעיו"ט דליכא האי טעמא אסור לטלטלן והיינו משום דגבי חלבים מסתמא ודאי דעתיה עלייהו דמסתפי להניחם שם משום כלבי ושונרי אבל בנוצה דליכא למיחש להכי לא יהיב דעתיה עלייהו ועיין בהרב מקראי קדש דף מ"ה שתמה על הפר"ח ולדעתי נראה שדעתו כמ"ש ומ"מ נראה שאין ראיה מדברי הגה' אשירי שחולק על המרדכי דאיכא למימר דהוצרך לטעמא דחזי להדלקה כו' למשרי בטלטול אפי' בנשחטו מעיו"ט וא"נ אפילו לטלטלן שלא לצורך הצנעה דליכא טעמא דהתירו סופן משום תחילתן אבל לטלטלן כדי להצניען פשיט' ודאי דשרי מטעמא דהתירו סופן כיון דליכא למגזר בדאורייתא כלל וכההיא דחזרת תריסין וכן עיקר כנ"ל ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קו) </b> דמה יענה לדעת רבינו כו'. למ"ש הר"ן פ"ג דשבועות בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דגם בשבועה אסור חצי שיעור מן התורה מטעם דחזי לאצטרופי א"כ י"ל דנהי דבמליחה לצלי אינו חייב משום מעבד מ"מ איסור מן התורה יש בו משום דחזי לאצטרופי אם יוסיף מלח (שהרי גם באיסורי שבת חצי שיעור אסור מן התורה כמבואר ברש"י בפ' כלל גדול גבי אפיה) וא"כ הא צריך האי קרא דתקריב מלח להתיר חצי שיעור דאסור מה"ת ולא קשה מידי קושיית הגאון המחבר ז"ל. אלא די"ל בזה דהמחבר ז"ל ס"ל דזה דומה לתחומין דקיי"ל בהו די"ב מיל הוי דאורייתא ואפ"ה בפחות מי"ב מיל אינו איסור תורה וה"נ לענין מליחת צלי והא דחצי שיעור אסור בשבת גבי מליחה נמי משכחת לה כגון שמלח חצי שיעור עור ולא בחצי מליחה לשיעור שלם עור:
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכן </b>
+<b> אין מולחין את החלבים כו'.</b> שם די"א אמר ר"מ הלכה כר"י א"ד אין הלכה כר"י בשלמא למ"ד אין הלכה פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים כו' יע"ש ומכאן ק"ק למ"ש הר"ב הליכות אלי דף ל"ד ע"ב יחיד ורבים הלכה כרבים כתב הרא"ש בפ' לולב וערבה אמר ר' אמי ערבה צריכה שיעור ור"ח א"ר יצחק כו' הרמב"ם פסק כר' אמי וראבי"ה פסק כר"ח וכן מסתבר דר"ח דאמר משמיה דר' יצחק קבלה מיניה מדלא פריש תלמודא דפליג עליה והו"ל ר"א חד לגבי תרי הרי מחלוקת בין הרמב"ם לראבי"ה כי פליגי תרי חד אמר משמי' דנפשי' וחד אמר בשם אחר לא מקרי אותו שאמר בשם אחר רבי' לגבי חברי' וראבי"ה סובר דהוו רבים עכ"ל וק' לדעת ראבי"ה דאם כן מאי פריך הכא בגמ' למ"ד אין הלכה פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ומאי קו' הא אמרו משום ר"י קאמר בברייתא והו"ל רבים ג"כ ואם כן טובא אשמועינן דאין הלכה כר"י ויש ליישב:<br><b> ודע </b> דמסוגיא זו משמע בהדיא דאפי' ת"ק דפליג בל' סתם ולא הוזכר לשון חכמים אפ"ה פריך פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים וכן מוכח בהדיא פרק החולץ ד"מ ע"א דקאמר התם תני תנא קמי' דר"ן אין הלכה כר"י א"ל אלא כמאן כרבנן פשיטא יחיד ורבי' הלכה כרבי' כו' והתם לא הוזכר לשון חכמים אלא סתם ת"ק ואפי"ה פרכינן עלה פשיטא ויש לתמוה על הרב יבין שמועה כלל תקל"ה שכתב וז"ל ויש לתמוה על הגהת אשירי פ"ג דסוכה דס"ו ע"א שכתב וז"ל וכן כתב בא"ז אם אינו יכול למצוא אתרוג כשר כו' דכיון דלא אתמר בהדיא הלכה כרבנן כדאי הוא ר"י כו' ותימה עליו דאדרבא אי הוה אמר הלכה כרבנן הוה קשיא לן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ואין לתרץ דע"כ לא אמרינן הכי אלא כי פליגי רבים מפורשים בל' וחכמים אומרים עם יחיד אבל כי פליג ת"ק בל' סתם ולא הזכיר לשון חכמים איכא למימר דילמא סתם יחידאה הוא הא ליתא דלא אמרינן הכי אלא כשהגמרא אומרת בפי' הא מני ר' פלוני היא כו' ותדע לך דהא הרא"ש פ' לולב הגזול כו' יע"ש ותמהני עליו דאמאי הוצרך להביא הדבר מהרא"ש הא מההיא דפרק החולץ שהביא הוא עצמו מסו' זו מוכח בהדיא דאפי' כי מתני סברת ת"ק בסתמא פריך פשיטא ועיין בס' שמות בארץ בקונטרס כפות תמרים ואיכא למידק לא"ד דקאמר אין הלכה כר"י אמאי ל"ק הלכה כת"ק וכה"ג הקשו התוס' בפ' שני דביצה די"ז ע"א ד"ה אין הלכה כאותה הזוג ויש לדקדק בדבריהם דאמאי לא קשיא להו כן בסוגיא דשמעתין ותי' דהתם לא שייכא כאן ואפשר לומר דבשמעתין לא קשיא להו משום דס"ל דר"י לא התיר אלא לשוטחן ברוח ע"ג יתדות דאינו נוגע בהו עוד כלל והלכך לא מחזי כולי האי כעובדין דחול אבל היפוך מלמעלה למטה מה שהוא למטה משימו למעלה בשביל הרוח כיון דמשעה לשעה דרך להפך אסור לכ"ע וכן נראה שהוא דעת הטור סי' תצ"ט וכמ"ש הפר"ח ס"ק ד' ולפי זה הא דאמרינן בגמרא דרבנן פליגי עליה דר"י לאו היינו משום דת"ק קאמר אין מהפכין דבהא אפילו ר"י מודה אלא משום דכיון דאמרי לה בשם ר"י לחודיה משמע דחביריו פליגי עליה והלכך מש"ה ל"ק הלכה כת"ק משום דבהיפוך דקאסר ת"ק אפילו ר"י מודה ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קז) </b> וק' לדעת ראבי"ה כו'. למאי דכתב המחבר עצמו לקמן ע"ג דר"י נמי מודה דאין מהפכין ולא פליג אלא דמתיר למשטחינהו ומדאמרו כן משום ר"י מכלל דחכמים פליגי עלי' וס"ל דאין שוטחין מצא מזה דלא דמי כלל להאי דראבי"ה דבפשיטות הכי פירושו דאמרו דבהיתרא דשטיחה פליגי רבנן ור"י ולא דס"ל לאמרו כר"י ולק"מ אראבי"ה ודוק:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>היה </b>
+<b> יום טוב של פסח שאם יניחנה כך תחמיץ לא יפריש כו' אלא יאפה העיסה הטמאה כו'.</b> כתב ה"ה בפרק אלו עוברין וכן פסקו בהלכות ומבואר שם בהלכות דטעמא דר"א דאמר לדבריך ה"ז עובר בבל יראה משום דס"ל דאמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלה ממוניה הוא וכמסקנא דאסיקנא התם בריש הסוגיא לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכא בהואיל קא מפלגי ושלא כדעת רש"י ז"ל שכתב בסוף הסוגיא ד"ה אבל דל"ג הואיל ואי בעי מתשיל עלה יע"ש וזו דעת הרע"ב בפירוש המשנה ומה שהוצרך הרע"ב לומר דטעמא דר"א דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה משום דאכתי כל חדא וחדא חזייה ליה דמכל חדא מפריש פורתא היינו משום דטעמא דאי בעי מתשיל עלה לא מהני להתיר אפייתה דאע"ג דאם יניחנה כך תחמיץ מוטב לעבור עליו בבל יראה בשב ואל תעשה מלעבור אלאו דלא תעשה כל מלאכה בקום עשה וכמ"ש רש"י ז"ל בדמ"ח ד"ה מילתא דק"ל וכן מבואר ג"כ ממ"ש רש"י בריש הסוגיא ד"ה לא דכ"ע וז"ל ומלאכת אפייתה נמי בי"ט כי לא קרא לה שם מישתרייא דכל חדא וחדא איכא למימר הא לאו חלה היא כו' משמע דאל"ה לא הוה שרינן אפייתה אע"ג דעבר עליה בבל יראה אלא דרש"י ס"ל דלפום מאי דמסיק השתא דפלוגתייהו דר"א ור"י בהואיל ואי בעי מתשיל עליה טעמא דהיתר אפיה לאו היינו משום הואיל ואי בעי בצע מכל חדא פורתא כדס"ל לרמב"ח מדלא קאמר תלמודא דפליגי בהואיל לענין אפיה כדקאמר רמב"ח וכ"כ רש"ל יע"ש אמנם לדעת הרע"ב ז"ל אפילו למאי דמסיק דטעמא דר"א משום הואיל ואב"מ טעמא דהיתר אפיה גם כן משום הואיל ואי בעי בצע מכל חדא וכן הוא דעת הרשב"א שכתבו התוס' בד"ה הואיל ועיין בחד"ה וא"כ אפילו נימא דס"ל כדעת רש"י פסק הרע"ב ז"ל כרמב"ח ותמהני על הרב תי"ט שתמה על הרע"ב דארכבי' אתרי ריכשי דמתחילה פירש טעמא דאכתי כל חדא וחדא חזיא ליה והוא לשון רש"י שבפי' המשנה והוא כפי המסקנ' דל"ג הואיל ואב"מ ואח"כ כתב להך דאי בעי מתשיל ולזה הטעם אין צריך לטעמא דאכתי כל חדא חזיא ליה אלא גם בזה לא דק הרב עכ"ד יע"ש וליתא שדברי הרע"ב ברור כמ"ש:<br><b> ודע </b> שהתוס' ורש"י ז"ל שם הקשו דאם כן יקרא לה שם ואח"כ תאפה מטעמא דהואיל ואב"מ ותי' בתי' הב' דהואיל ואב"מ לא שכיח לא אמרינן להתיר כדמוכח לקמן גבי לחם הפנים וב' הלחם דאין אפייתן דוחה י"ט אע"ג דאיכא למימר הואיל ואי בעי פריק ליה ויש לדקדק שהרי משמע דאין פודין בי"ט משום דדמי למקח וממכר וכן כתב הריב"ש בסי' קכ"ו והרב תה"ד הביאו מרן סימן של"ד וכן כתב רש"י והר"ן והמאירי בשיטה כ"י פ"ג די"ט דכ"ז ד"ה בבהמת קדשים ע"ש ואם כן מאי ק"ל דיהא אפייתן דוחה י"ט מטעמ' דאי בעי פריק לי' וליכא למימר דכיון דאינו אלא שבות ואין שבות במקדש דהא דאין שבות במקדש היינו דוקא כשהוא לצורך גבוה אבל לצורך עצמו לא וכמ"ש רש"י ז"ל בעירובין דף ק"ב ע"ב אמתני' דמחזירין רטיה במקדש ויש ליישב בדוחק וכן קשה במה שהק' דיקרא לה שם ואח"כ תאפה מטעמא דהואיל אי בעי מתשיל שהרי קי"ל דאין נשאלין בשבת אם לא לצורך השבת ומשמע דה"ה לי"ט בשלמא למאי דקאמר בגמרא דהואיל ואי בעי מתשיל עלה עבר עלה בבל יראה איכא למימר דה"ט משום דהא דאין נשאלין בשבת אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא שרי ואם כן משום הכי עובר בבל יראה דכיון דמדאורייתא מצי לאתשולי וא"נ דלענין בל יראה לא בעינן שיהא בידו לאתשולי באותו יום דוקא אלא כיון דבידו לאתשולי למחר חשיב ממוניה לעבור עליו בבל יראה דאי בעי ממתין עד למחר ומתשיל עליה אכן לדברי התוס' שהקשה דיהא מותר לאפותה מטעמא דאב"מ ק' דכיון דמדרבנן לא מצי לאיתשולי באותו יום אם כן נמצא דעובר על לאו דלא תעשה כל מלאכה לפחות מיהא מדרבנן ותו דחשיבא מוקצה ואסור לטלטלה ותדע שהרי בפרק אין צדין תנן דחלה שנטמאת אין מטלטלין אותה ולדברי התוספות קשה דיהא מותר לטלטלה מטעמא דאי בעי מתשיל עלה ודוחק לומר דההיא מתני' אתיא דלא כהלכתא ואולי יש לומר דס"ל דההיא מתניתין בחלה ביד כהן דלא מצי לאיתשולי עלה מיהו קמייתא ק' וליכא למימר דהכא חשיבא לצורך דבידו לאיתשולי עלה כדי לאוכלה בי"ט דהא ליתא שהרי אי מתשיל עלה ע"כ בעי לאפרושי אחריתי ואם כן ליכא צורך כלל וצריך עיון:<br><b> עוד </b> הקשה הפר"ח ז"ל סימן תנ"ז סק"ב דליבטלה מקמה דתחמיץ דהשתא תו לא קא עבר עליה ותי' דכיון דמדרבנן צריכה ביעור לא עבדינן תקנתא במידי דאסור מדרבנן יע"ש ויש לגמגם על זה ממ"ש רש"י ז"ל שם בסוף הסוגיא ד"ה מילתא דקשיא לן וז"ל דבטובת הנאת ממון ליכא לאוקמי לפלוגתייהו דנהי כו' ומוטב לעבור על ב"י מאליו ואינו עושה מעשה בידים מלעבור על ל"ת כל מלאכה בידים והשתא לדברי הפר"ח הי"ל לרש"י ז"ל לומר דאפי' ב"י מדאורייתא ליכא דיבטלנה מקודם שתחמיץ וצ"ל דעדיפא מינה קאמר דאפילו אי הוה ביה ב"י דאורייתא אפ"ה מוטב שיעבור ב"י בשב ואל תעשה:<br><b> ובהכי </b> ניחא מה שהקשה הרב ח"ה שם לדברי רש"י דא"כ מאי פריך ליה ר"א לר"י לדבריך ה"ז עובר בב"י כו' הא איכא למימר כיון דלית ליה לר"י הואיל מוטב לו לעבור על ב"י בשב וא"ת מלעבור על ל"ת כל מלאכה בקום עשה יע"ש אכן כפי זה ניחא דשפיר אקשי ליה דהיכי קאמר ר"י מפרישתה ומניחתה עד הערב אפי' בלי ביטול דאי משום טעמא מוטב שיעבור בב"י בשב ואל תעשה הא איתיה בתקנתא שיבטלנה קודם שתחמיץ ודו"ק:<br><b> עוד </b> הקשו התוספ' בד"ה עד שתאפה דאמאי לא שרינן לאפות חלה טמאה מטעמא דראב"ש דאמר ממלאה אשה תנור פת אע"פ שאינו צריך אלא לפת אחת מפני שהפת נאפית יפה ותי' יע"ש ודבריהם סתרי אמ"ש בפ"ב דביצה דכ"א ע"א ד"ה עיסה שהקשו דאמאי לא שרינן לאפות עיסה חציה של גוי מטעמא דראב"ש ותי' דשאני התם דכל הפת של ישראל שהרשות בידו לאכול כל אחת ואחת או זה או זה ועוד דילמא מקלעי ליה אורחים ועיין בפר"ח סימן תנ"ז ולפי מ"ש בפסחים צ"ל דיתרצו לההיא דעיסה של גוי כתי' י"מ שכתבו הר"ן והמרדכי דההיא מיירי בשיש מעיסה של ישראל כדי למלאות כל התנור וק"ל על תי' י"מ הללו דא"כ הא דפריך ר"ח בר חנילאי ממתני' דעיסת הכלבים כו' ע"כ היינו משום דמתני' סתמא קתני ואפי' בדאית ליה בחלק הרועים כדי שיוכל למלאות התנור ואע"ג דאוקימנא לה בדאית ליה נבלה ההיא לא דחיקא ליה כולי האי כיון דהיא אוקמתא מבחוץ ומאי דקתני נאפית בכל ענין קמיירי משא"כ אי מוקמינן לה דוקא בתנור אחד ההיא דחיקא מילתא טובא דנאפית סתמא קתני וכעין זה ראיתי מתרצים בספרים בכל כיוצא בזה וכיון שכן ק' דאדפריך לר"ח ממתני' אמאי ל"ק ליה מתני' וברייתא אהדדי דבברייתא לא קא שרי ראב"ש אלא מטעמא שהפת נאפי' יפה משמע הא לא"ה אסור ובמתני' קתני נאפית בי"ט סתמא ואם כן ק' מתני' מני לא ת"ק ולא ראב"ש ובמה שתי' בפ' ב' דביצה דשאני התם דכל הפת של ישראל והרשות בידו לאכול או זה או זה ולכאורה נראה שכונתם דעיסה חציה של גוי שאני שהגוי לא יניחנו ליקח מה שירצה אם לא יחלוקו נראה דאיכא למידק עלה דאם כן מאי מותיב עלה ר"ח ממתניתין דעיסת הכלבים שאני התם שהרשות בידו לאכול או זה או זה משא"כ בעיסה חציה של גוי:<br><b> גם </b> מ"ש ועוד דילמא מקלעי ליה אורחים ק' לכאורה שהרי השתא אליבא דר"ח קיימי ור"ח לית ליה הואיל ומקלעי ליה אורחים ולהא ודאי נראה שכונתם דאף על גב דר"ח לית ליה הואיל היינו דוקא באופה מי"ט לחול דליכא טעמא דהפת נאפית יפה אבל בההיא דראב"ש כיון דאיכא טעמא דהפת נאפית יפה אהני לן טעמא דהואיל לסניף בעלמא מיהו קמייתא ק' וכבר עלה על דעתי לפרש דבריהם באופן אחר ועיין במרדכי ודו"ק:<br><b> והרי"ף </b> ז"ל כתב דהלכה כרבה דאמר האופ' מי"ט לחול אינו לוקה מדקי"ל הלכה כר"א והרז"ה ז"ל חלק עליו וכתב דאע"ג דקי"ל דהלכה כר"א נר' דאין לפסוק כרבה מדדחי ר"פ ואמר ע"כ ל"ק ר"א התם דכל חדא וחדא חזיא ליה ומשום בל יראה שרינן ליה אפי' לכתחילה והביא ראיה לזה מדאסקינן בביצה ואין מזמנין את הגוי בי"ט גזירה שמא ירבה בשבילו והא מכרעא כר"ח דלמא שייכא בהאי מילתא איסורא דאורייתא וגזרי' עלה עכ"ל:<br><b> ויש </b> לי לדקדק עליו דכיון דקי"ל כר"א דאמרי' הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה אלא דמדרבנן הוא דאסור ומשום בל יראה לא גזרו אם כן היכי אסיקנא התם שאין מזמנין את הגוי גזרה שמא ירבה בשבילו הא אפי' ירבה בשבילו אינו אסור מן התורה דאמרינן הואיל וכל חתיכה וחתיכה חזייא ליה וכיון דאינו אלא מדרבנן היכי גזרינן עלה לפי דעתו ולומר דגזרינן שמא אחר שכבר אכל יבשל בשבילו דתו ליכא למימר כל חדא וחדא חזייא ליה אין לשון שמא ירבה סובל זה הפי' כלל וצריך ליישב:<br><b> ודע </b> שדין זה שכתב רבינו אינו אלא בחלה של א"י אבל בחלת ח"ל כתבו הרי"ף והרא"ש וכל המפ' דאי איכא כהן קטן או כ"ג שטבל לקריו יכול לקרות לה שם ולאפותה והטור בסי' הנז' כתב בשם הגאונים דאפילו בדליכא כהן יכול לקרות לה שם דקי"ל כרבה דאמרינן הואיל ומזדמן ליה כהן קטן חזי ליה:<br><b> וראיתי </b> למורינו הרב בס' מקראי קדש סי' הנז' שתמה על הגאונים שהרי הא דרבה דאמר האופה מי"ט לחול אינו לוקה משום דאמרינן הואיל היינו לענין מלקות אבל איסורא דאורייתא מיהא איכא כמ"ש ה"ה והר"ן שם יע"ש והנה מ"ש דלרבה איסורא דאורייתא מיהא איכא הא ודאי ליתא דלרבה ליכא אלא איסורא דרבנן כדמוכחא הסוגייא דפרק אלו עוברין יע"ש וכבר כתבתי בזה במקום אחר אלא דמ"מ אכתי ק' כיון דאיסורא דרבנן איכא היכי שרינן ליה לכתחילה ועיין בהר"ב ראש יוסף שהוקשה לו כן ותי' דאולי ס"ל להגאונים דלרבה אפילו איסורא ליכא אלא משום דר"ח קאמר לוקה קאמר איהו אינו לוקה ולעולם דאפי' לכתחילה יע"ש והא ודאי ליתא דאם כן תקשי ליה לרבה מתני' דפ' שני דביצה דקתני י"ט שחל להיות בשבת לא יבשל בתחילה מי"ט לשבת כו'. וכן בדף י"ז קתני הברייתא בהדיא דאין אופין מי"ט לחול ומשמע התם בהדיא דאפי' מבע"י קאמר דאין אופין ואף ע"ג דאיכא למימר הואיל וכן כתב הרז"ה דלרב' איסורא מדרבנן איכא מכח הנהו מתני' דכתיבנא יע"ש ולכן נראה לע"ד דמעולם לא כתבו הגאונים כן אלא דוקא בי"ט של פסח משום דס"ל דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן משום בל יראה לא גזרו וראיה מדרמי ב"ח דקאמר הא דר"ח ורבה מחלוקת ר"א ור"י כו' והשתא לדעת רמב"ח דס"ל דטעמא דר"א משום הואיל ואי בעי בצע מכל חדא פורתא אם כן הא דר"א אתי דלא כמאן דאפי' לרבה איסורא מיהא איכא אלא ודאי משמע דכיון דאינו אלא מדרבנן משום בל יראה לא גזרו ואין להקשות דכיון דמדרבנן איסורא מיהא איכא היכי שרו הגאונים לכתחילה שיקרא לה שם משום דלא ליעבר על בל יראה הא איתיה בתקנתא שלא תקרא לה שם עד שתאפה הא ל"ק שהרי אפי' בלא קריאת שם נמי מדרבנן מיהא אסור הואיל ואיכא חדא או פורתא דלא חזיא ליה כמ"ש הרז"ה והתוס' בד"ה הנז' ומשום ב"י הוא דשרינן לה וכיון דמידי איסורא דרבנן לא פליט מש"ה שרינן לקרות לה שם אפי' לכתחילה ודו"ק:<br><b> ומן </b> האמור בזה מבואר דלר"ח דלית ליה הואיל ס"ל דמדאוריי' נמי לוקה וכן מבואר מדברי הרז"ה דכתיבנא לעיל וכן מוכח בהדיא מההיא דאמרינן התם א"ל רבה לר"ח לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל איך אופין מי"ט לשבת א"ל משום ע"ת ומשום ע"ת שרינן איסור דאורייתא כו' ומהתימה על הרב חד"ה שכתב בפ' תמיד נשחט דס"ב ע"ב ד"ה וז"ל ודוחק לומר דלוקה דקאמר ר"ח מדרבנן קאמר ולא ידעתי איך עלה בדעתו לומר כן אפי' בדרך דוחק ועיקר קושיתו לק"מ כמו שיראה המעיין ודו"ק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ג) </b>
+<b> הנה </b> בסוגיא זאת יש לנו אריכות דברים וכי פארותיה רבו. אמנם אנכי בא כרושם דברים בעלמא מה שנוגע לדברי המחבר ונרחיב קצת הענין אך בקוצר לשון וסמכנו על המבין. הנה ודאי על קושית תוס' ביצה אמאי לא שרינן לאפות עיסה חציו של נכרי ועל סמך שהפת נאפת יפה יש להעיר דלמא היינו טעמא דראב"ש דסומך על האי טעמא שהפת נאפת יפה משום דבלא"ה מותר שמתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך רק שבעינן צורך קצת והאי פת נאפת יפה צורך קצת היא וא"כ לפי זה כל זאת בפת של ישראל אבל בפת של נכרי הא אמר רחמנא לכם ולא לנכרי ולא מהני לן מתוך כמו שכתבו התוס' בסוגי' דמתוך גבי נדרים ונדבות. ובודאי לצורך גוי גרע טפי משלא לצורך כלל וכמו שכתב המחבר לעיל בסוגיא דמתוך עיין שם היטב ד"ה ואולם אכתי ועיין בפני יהושע שתמה כן על תירוץ התוס' ואמר אמאי לא נאפת עיסה של גוי אף שלא שייך הואיל הא עכ"פ לשרי מצד מתוך והפת נאפה יפה צורך קצת הוא. ותי' כן כיון שאסרה רחמנא לכם ולא לגוים ל"ש מתוך עיין שם היטב. ואם כן קשיא לן מאי הקשו התוספות כלל ומאי צריך כלל לתירוצא של הואיל דלמא היינו טעמא דראב"ש. <span class="R"> (קט)</span> ואמרנו דהתוספות הקשו דע"כ מוכח דפת נאפת יפה לדעת ראב"ש צורך גדול מקרי. ולא צורך קצת דאם ל"כ קשיא לרבה לעיל דל"ס לי' מתוך <span class="R"> (קי)</span> ועיין תוס' (כתובות דף ז') דסבירא להו דרבה לא חזר מהאי טעמא דראב"ש. ואם מוכח מרבה דצורך גדול מקרי וכי נאמר דר"ח ס"ל דצורך קצת מקרי וזה מן הדוחק לכך מתרץ תוס' דלרבה טעמא אחרינא איכא משום דסמכינן אהואיל. ועיין פ"י דמסבב דגם תירוץ הראשון של תוס' להואיל נגע [ואנכי אומר דאין כאן ב' תירוצים כלל. והאי מלת ועוד שבתוס' לאו לחדות לן פרוקא אחרת אלא דעל הראשון קאי ושאמרו כל חדא וחדא חזי ועוד שכולא חזי' דאי מקלעי אורחים וכו'] ולפ"ז כך כוונת התוספות דהאי פת נאפת יפה לאו עיקר טעמא של ראב"ש אלא סניף להיתר. ורק צורך קצת הוא לכל חד וחד כדאיתא. והיינו לרבה דלא סבירא ליה מתוך היינו טעמא משום הואיל. אמנם מצד הואיל לחודיה אינה לוקה אם אפה. אמנם לא שרינן ליה לכתחילה לאפות. וכמו שצידד הרב פה ע"ב משם רז"ה ושאר פוסקים דעכ"פ מדרבנן אסור. ולכך בעינן נמי מפני שהפת נאפת יפה ואזדא לי' נמי איסור דרבנן. ורב חסדא דלית ליה הואיל ול"ש למימר האי טעמא דראב"ש משום הואיל. הא יש לומר דרב חסדא סבירא ליה טעמא מפאת מתוך. ורק בעינן טעמא של פת נאפת יפה דזולת זה לא הוי צורך קצת. ומפורק בזה טעינא של הרב המחבר דהקשה על תירוצא של תוס' אליבא דר"ח קיימינן ואיך אמרי דסמכינן אהואיל [ובאמת הוא סובר דיש ב' תירוצים בתוס' וליתא] ולפי כן מפורק נמי בפרוקה זו טעינה של המחבר והפרי חדש דתוס' סתרי אהדדי. דמאי פריך תוס' בפסחים לשריי' לאפות החלה על סמך הפת נאפת יפה הא גבי חלה ל"ש הואיל. והרי כתבו התוס' דרק על הואיל סמכינן. ולדברינו ליתא דהאי דסמכינן רק על הואיל זה לדעת רבה דלית ליה מתוך. אבל לדידן דאית לן מתוך. הא בלא"ה סמכינן על סמך זה דמתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. והאי פת נאפת יפה צורך קצת מקרי וא"כ לשריין לאפות החלה. והא הכא לא כתב לכם דהא לאו גביה הוא. ובאמת צריך עיון קצת על רבנן דראב"ש. אמאי אסורה לאפות על סמך זה דהא ודאי הפת נאפה יפה צורך קצת מקרי דבלא"ה אמרינן דהם לא התירו לאפות משום דלאו צורך גדול הוא. אמנם לדידן קשה קצת. ובהאי פרוקא ניחא נמי תמיהת הרב פלתי בסי' ק"ח לפי שיטת תוס' בפסחים דעל גבי גחלי' אינה נאפת יפה דהקשה אמאי אינה דוחה אפית שתי הלחם י"ט לשרי' לאפות עם שאר פת. מפני שהפת נאפת יפה דהא בתנור נאפה. כוונתו בשלמא לתוספו' ביצה דעיקר הטעם משום הואיל. הא בשתי הלחם ל"ש הואיל דהואיל אי פריק לא אמרינן כמ"ש התו' אלא לפי שיטת תוס' פסחים קשי' ולפי דברינו ניחא. דאף תוס' פסחים סברי דעל סמך מפני שפת נאפה יפה לחוד לא סמכינן להתיר. זולת דקשי' להו. הא איכא מתוך. ופת נאפה יפה צורך קצת מקרי. וע"ז משני דאיירי על ג"ג. וא"כ לפ"ז ל"ק משתי הלחם דהא הגמרא מסיק הטעם גבי ב' לחם. משום דכתיב לכם. ולא לגבוה. וא"כ מתוך נמי ליתא כמו גבי נדרים ונדבות שכתבו התוס' ביצה והפ"י שהבאנו. אמנם לכאורה אי קשי' הא קשיא לפי דעת רמי בר חמא דלא עסיק מהאי דלכם דהא איהו מקשה בסוגי' לדעת ר"ח דסבירא ליה צורכי שבת נעשין בי"ט אמאי אינו דוחה אפיית שתי הלחם י"ט ועל זה משני הש"ס לכם ולא לגבוה. והא איהו לא סליק אדעתן הכי. וקשי' לדידיה אפי' אם אין צורכי שבת נעשין בי"ט אמאי אינה דוחה י"ט לישרי ע"י אפית פת אחר. אמנם לדידי ל"ק דהא איהו על רבה קאי. ורבה ל"ל מתוך וסובר הטעם של רבי אב"ש דמתיר למלאות התנור פת משום הואיל כתי' תוספות ביצה. והא הכא גבי שתי הלחם ל"ש הואיל. ול"ק אלא אליבא דידן דפסקינן מתוך (הא מותר מצד מתוך) הא אנן ידעינן הטעם דכתיב לכם:<br><b> ומה מאוד </b> חדאי ה' בפילפולא לתרץ בזה קושיא עצומה הקשה אותה ידידי ורעי הרב המאוה"ג המובהק המפורסם מו"ה אלעזר פלעקלש דמו"ש דקהלתינו נר"ו בספרו ע"ח אשר הדפיס מחדש על הרמב"ם פ"ח מהל' תמידין ומוספין. וכתב הרב נר"ו בספרו מאמר תקנ"ג וז"ל ואני הוספתי להקשות שתי קושיות על רבינו ולא ראיתי לא' מנושאי כלי הרמב"ם שהרגישו בזה על מה דסיים רבינו אצל שתי לחם בפ"ח הלכה ט' מהלכות תומ"ם אלא אופין אותן מעי"ט שנאמר הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לגבוה. הלא למאן דס"ל דאמרינן הואיל ומדאורייתא אין צורכי שבת נעשה בי"ט וא"א לאפות ב' לחם דלא שייך בהו הואיל כמבואר ברש"י. והא דמשני הש"ס שם שאני התם דאמר קרא לכם ולא לגבוה הוא למ"ד דלית לי' הואיל. וע"כ צורכי שבת נעשין בי"ט. וא"כ רבינו דס"ל כרבה לגמרי. ואמרי' הואיל כמבואר להדי' הלכות י"ט פ"ו הלכה ט' והלכה ט"ו ועיין שם בה"ה. ובמג"א א"ח סי' תקכ"ז למה לי' להביא הך ראייה מלכם. ועוד למה לא כתב רבינו מקודם בפ"ה הלכה ז' אצל לחם הפנים. דאין אפיה דוחה יו"ט משום דכתיב לכם ולא לגבוה. ושתיק ונטר עד הכא בפ"ח אצל ב' לחם עכ"ל. וקושיא שני' קושיה עצומה היא לכאורה. אף שקושי' ראשונה יש לדחות דרבינו האמת נקט דכתיב לכם. אמנם מדוע לא נקט נמי הרמב"ם גבי לחם הפנים. ולפי הצעותינו ניחא. דוודאי קושייתו ראשונה. לפי הצעותינו מתורץ בפשיטות. דאף לדידן דלא אמרי' צרכי שבת נעשין בי"ט אפ"ה צריכין להאי למודא דלכם. דאל"כ קשה עכ"פ לשרינן לאפות שתי הלחם עם שאר פת על סמך שהפת נאפת יפה. דהא קיי"ל מתוך. לכך צריך הרמב"ם ללמודא דלכם. אמנם קושי' השנייה נמי מתורץ דודאי לכאורה קושי' פלתי גם על לחם הפנים כן לאפו' עם שאר פת. אמנם שאלת חכם חצי תשובה דנקט קושייתו רק על שתי הלחם. ולא על לחם הפנים. ובאמת הלא גם על לחם הפנים קושייתו. דמ"ש. אמנם באמת הרב פנ"י מסופק הכא בביצה. דאף שמותר לאפות ולמלאות תנור מלא פת מפני שהפת נאפת יפה. י"ל מ"מ הלישה אסור. דלישה אב מלאכה היא. וראייתו מירושלמי עש"ה. ועתה נחזי אנן. מה נעשה בשתי לחם ולחה"פ בלישה הא בי"ט אסור ללוש. כמו שאפיה אסורה. הכי נמי לישה אסורה. אך הרי יכול ללוש מעי"ט. ואי לש מעי"ט יכול לאפות אח"כ הפת בי"ט. הא תינח ב' לחם דחמץ תאפינה. אבל לחה"פ דמצה היא איך ילוש מעי"ט. והלא נעשה חמץ. וא"כ על לחה"פ בלא"ה ל"ק ולא מידי ול"ק רק על ב' לחם. וא"כ לפ"ז מתורץ קושיא שנייה של הרב מוהר"א נר"ו. דלכך לא נקט הרמב"ם. לכם ולא לגבוה. גבי לחה"פ. דגבי לחה"פ לא איצטריך לזה. ונפשוט ספיקא של פני יהושע. דס"ל להר"מ דמוכח דלישה אסור. וא"ל דלא איצטריך להאי דלישה דפשוט ל"ק בלחה"פ מהאי טעמא. כיון דבאות מצה. איך יאפה בתנור אחד עם חמץ דזה ליתא מה בכך אם הוא חמץ שנאפת אתו. הלא לא הוי אלא ריחא. והרי חמץ זו. היתר הוא. ומי יאסר במשהו. ואין זה אלא גבי חמץ בפסח דמשהו אסור עיין במג"א סי' תמ"ו ס"ק ד'. וזה דווקא נמי בתנור קטן ולא בתנור גדול. ועוד מי לא יכול לאפות כל הפת מצה. ובאמת נגעת בקצה יערת דבש. להשיב מענין אל ענין אחר. והיינו לפי מה שרצה המ"ל פ"ב מהלכות שחיטה לומר דדעת הרמב"ם ז"ל לומר דאסור להביא פת בעזרה משום דאיכא חולין בעזרה בכל הדברים עיין שם. הלכה ז'. א"כ בלא"ה לק"מ קושית פלתי דאי אפשר לאפות שאר פת עם לחה"פ וב' לחם כיון דאפייתו היה בפנים בעזרה ואי אפשר לפת חולין להביא שם ולאפות ואולם אין דעת המשנה למלך מוכרחין שם בדברי הרמב"ם. כאשר הוא הביא בעצמו עייש"ה ואין כאן מקומו ושם נרחיב הענין. ובחדושי הארכתי עוד ואין כאן מקומו להאריך:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קח) </b> דליבטלה מקמא דתחמיץ כו'. לענ"ד י"ל כיון דאין החלה שלו באמת ניהו דעובר בבל יראה מטעם הואיל דאי בעי מתשיל עלה מ"מ כל זמן דלא מתשיל עלה אינו יכול לבטלה דהו"ל כחמץ שקיבל עליו אחריות שכתבו האחרונים בשם הש"א דאינו יכול לבטלו כיון שאינו שלו אע"ג דעובר עליו בבל יראה משום האחריות שקיבל עליו ותקנתי' ביחוד מקום ומחיצה וזה לא מהני בחלה משום הואיל וביטול לא מהני משום דבאמת אינו שלו. ואין בידי ספר שו"ת ש"א לעיין בו וצ"ע לענין אחריות אי הבעלים חייבים אחלה ועיין בחולין ר"פ הזרוע ודוק:<br><b> (קט) </b> בטעה"מ: ואמרנו דהתוס' הקשו דע"כ מוכח כו' דאל"כ קשיא לרבה כו' עיין לעיל בדף כ"ד ע"ב מה שכתב שם הגאון המחבר השעה"מ ז"ל ומה שכתבתי שם על הגליון ד"ה לכאורה כו' (באות ס"ו):<br><b> (קי) </b> ועיין תוס' כתובות דף ז' דסבירא להו דרבה כו'. בדברי התוס' שם אין הכרח לומר דרבה לא חזר אלא דר"פ ס"ל כרבה ואדרבה ממ"ש התוס' בפסחים דף מ"ז ע"ב ד"ה אהבערה לא לחייב כו' דמכאן הוכיח ריב"א דרבה דס"ל הואיל אפילו לב"ש אמרינן הואיל. והיינו ע"כ מדפרכינן מברייתא דהמבשל גיד הנשה בחלב לרבה והרי הברייתא מוקמינן לה כב"ש דלית להו מתוך (עיין ביצה דף י"ב ע"ב). ואי ס"ד דרבה לא חזר בו וס"ל דלא אמרינן מתוך נמי לב"ה. אלא דטעמייהו משום דס"ל דאין עירוב והוצאה ליו"ט א"כ הרי א"צ לאוקמי הברייתא כב"ש דהא ב"ה נמי לא ס"ל מתוך ומאי בעי הריב"א להוכיח מזה דלרבה ב"ש נמי ס"ל הואיל אלא ע"כ דרבה חזר בו:<br><b> מכל מקום </b> יש ליישב דכונת התוס' הוא מדמקשה לרבה מברייתא זו דהמבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט והאי מאי קושיא היא הא ע"כ לרבה נמי ברייתא זו ב"ש היא משום דלב"ה כמו דס"ל דאין עירוב והוצאה ליו"ט לדעת רבה והיינו משום דכתיב ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת ואמרי ב"ה דבשבת אין ביו"ט לא ה"נ גבי הבערה דכתיב בי' נמי לא תבערו אש וגו' ביום השבת אמרינן נמי לב"ה דבשבת אין ביו"ט לא וא"כ הרי ע"כ הברייתא כב"ש אתיא דלא דרשי דבשבת למעוטי יו"ט וס"ל נמי דלא אמרינן מתוך דאל"כ אכתי קשה אמאי חייב אהבערה נימא מתוך וא"כ נימא דהואיל נמי לית להו ומאי אותיב לי' אביי לרבה מברייתא הנ"ל ולזה הוכיח ריב"א דודאי פשיטא לי' לאביי דגם לב"ש אמרינן הואיל לדעת רבה ומשום דאי לב"ש לית להו הואיל א"כ הא מסתברא כר' יצחק בר אבדימי דס"ל דבמתוך פליגי ב"ש וב"ה וכי היכי דב"ש לית להו מתוך הכי נמי לית להו הואיל דאל"כ היכן מצינו בש"ס מחלוקת בין ב"ש וב"ה לענין הואיל אי לא דנימא דהא דפליגי ב"ש וב"ה לענין הוצאת קטן כו' דבמתוך פליגי ומתוך והואיל שוין וא"כ אמאי אתקיף לי' רבה לר' יצחק בר אבדימי וקאמר לי' דלמא בעירוב והוצאה ליו"ט קמיפלגי אלא עכצ"ל דלרבה דאמר הואיל ס"ל דב"ש נמי אית להו הואיל. אלא דהלשון היינו אפילו לב"ש דקאמרי התוס' אינו מורה כן אמנם י"ל דכונתם דמה"ט אין הכרח תו לומר דבמתוך פליגי ולמימר דב"ש לטעמייהו דכיון דלית להו מתוך לית להו נמי הואיל. דזה ליתא דהואיל ומתוך לא שייכי אהדדי דאפילו ב"ש אית להו הואיל דבזה ליכא מאן דפליג. אולם בחידושי הוכחתי דרבה לא חזר בו ועיין מ"ש לעיל דף כ"ד ע"ב על הגליון ועיין פ"י פסחים בסוגיא הנ"ל דמפרש נמי בתירוצו השני דרבה לא חזר בו והא דכתבו התוס' בשם ריב"א היינו אדלעיל ולא לרבה פריך וכן משמע מדברי הרא"ש פ' יו"ט פיסקא י"ב שכתב דטעמא דרבה עיקר דה"ט דאין מטבילין כלים ביו"ט משום גזירה דשמא יעבירנו כו' וכן מצינו גבי שופר ע"ש. ותמהני דניהו דהלכה כרבה גבי שופר היינו בשבת אבל לא דגזרינן יו"ט אטו שבת שהרי ביו"ט באמת תוקעין. ומצאתי בס' קרבן נתנאל הקושיא הזו בשם הט"ז בסימן שכ"ג ס"ק ה':<br><b> אבל </b> לענ"ד שפיר קאמר הרא"ש הנ"ל משום דסבירא לי' דעד כאן לא קאמר הש"ס התם דגזרינן יו"ט אטו שבת אלא לרבה דס"ל דאין עירוב והוצאה ליו"ט וא"כ הרי לא שייך גזירה דשמא יעבירנו ביום טוב משום הכי צריך לומר דגזרינן יו"ט אטו שבת. (והא דבשופר לא גזרינן משום דא"כ בטלת מצות תקיעת שופר לעולם) אבל לדידן דקיי"ל כר' יוחנן דב"ש וב"ה במתוך פליגי. וכ"ע ס"ל דיש עירוב והוצאה ליו"ט א"כ גם ביו"ט שייך הך גזירה דשמא יעבירנו דהא טבילת כלים מכשירים נינהו והרי מתניתין מיירי בכלים שנטמאו מערב יו"ט שהי' אפשר לטבלן מקודם. (דאלו כלים שנטמאו ביו"ט אפילו באב הטומאה מטבילין אותן ביו"ט כדאיתא בברייתא וכדפי' רש"י ותוס' שם) והא מכשירים שאפשר לעשותן מערב יו"ט אפילו לר' יהודה אסורים מדאורייתא דהא מעטינהו רחמנא מקרא דהוא לבדו ובמה דמיעט רחמנא לא שייך לומר מתוך כמ"ש התוס' בכתובות דף ז' ע"א ד"ה מתוך שהותרה לצורך כו' בתירוץ השני והש"ס דפריך תינח שבת. יו"ט מאי איכא למימר היינו לרבה לשיטתי' דס"ל דאין עירוב והוצאה ליו"ט א"כ כיון דקיי"ל כרבה גבי שופר ואינך ה"נ אית לן למגזר ביו"ט שמא יעבירנו כו' דמה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו כדאיתא ביבמות וא"כ לפי פסק ההלכה דקיי"ל דיש עירוב והוצאה ליו"ט שפיר כתב הרא"ש הנ"ל ולא קשיא מידי קושיית הט"ז הנ"ל וא"כ לפ"ז מוכח דס"ל להש"ס דרבה לא חזר בו ע"י אתקפתא דרב יוסף וכמ"ש וכן הוכחתי מהאי דביצה דף ז' ע"ב ומו"ח רבינו ז"ל בתוס' דרע"ק מ"ה פ"ש דביצה כתב בשם תוס' כתובות דף ז' הנ"ל ההיפך ממ"ש בעל טעם המלך ועיין לקמן דף ס"א ע"א על הגליון:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אין </b>
+<b> מלבנין את הרעפים לצלות או לאפות עליהן מפני שמחסמן.</b> הנה רבינו סתם ולא פי' דהיינו דוקא בחדשים וכתב ה"ה ז"ל שהוא מפרש ואמרי לה אפי' ישנים אסור מפני שמחסמן בכל שעה שמלבנן כו' יע"ש וק' שהרי אמרי' בגמרא אמר ר"ל הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום ליבון רעפים נגעו בה משמע בהדיא דאף לטעמא דחסימה לא אסר אלא בחדשים ומה שתי' הר"ב ל"מ דההיא אתיא ללישנא קמא דקאמר טעמא מפני שצריך לבודקן אבל ללישנא דצריך לחסמן אפי' קדרה ישנה נמי הם דברים תמוהים דלטעמא דצריך לבודקן מאי חיוב חטאת איכא וע"כ הא דר"ל אתא כלישנא בתרא דקאמר מפני שצריך לחסמן וכ"כ הרא"ש בהדיא והנה לעיקר הקו' יש ליישב ולומר דאע"ג דס"ל לרבינו דאפי' ברעפים ישנים אסור מפני שמחסמן בכל שעה שמלבנן היינו דוקא לענין איסורא בעלמא מטעמא דכיון דכל שעה שמלבנן הוא מוסיף חיזוק יותר משום הכי אסור אבל לחייב עליה חטאת לא מחייב אלא דוקא בקדרה חדשה מפני שמחזיקו עכשיו אבל כל שהיא ישנה אע"פ שמוסיף לה חיזוק בליבון זה מ"מ כיון שהרי היתה חזקה מקודם לא מחייב עליה חטאת משום תוספת זה ושוב מצאתי כן בס' חות יאיר סי' קנ"ה שתי' כן ותמה על הרב ל"מ כמו שתמהנו אלא דאכתי פש גבן ליישב למה שהשמיט רבינו בפ' עשירי מה' שבת אוקמתא דר"ל דקאמר הכא בקדרה חדשה עסקינן וכמו שהשיג עליו הראב"ד ז"ל ולכן נ"ל ליישב הכל בשנדקדק עוד לפי דברי ה"ה דמי הכריחו לרבינו לפרש דלטעמא דחסימה אפי' ישנים אסור ולדחוקי נפשין בפירושא דשמעתתא ולא לפרש הדברים כפשטן וכפרש"י ולכן נ"ל דהכריחו לרבינו לפרש כן משום דקשיא ליה הא דאמרי' בגמרא תנן התם דרסה או שטרפה בכותל כו' בעא מיניה ר"י מר"ז מהו לשוחטה בי"ט מי מחזקינן ריעותא ביום טוב א"ל תנינן אין מלבנין את הרעפים כו' א"ל אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה דקשה לכאורה דכיון דר' ירמיה גופיה מתני טעמא דליבון רעפים כאידך לישנא דקאמר מפני שצריך לחסמן אם כן תיפשוט מינה להיתירא דמדקאמר ר' יוחנן טעמא מפני דצריך לחסמן ולא קאמר טעמא דצריך לבודקן ש"מ דלא מחזקי' ריעותא בי"ט וכמו שכ"כ הרא"ש וז"ל ונראה דהכי הלכתא דהא ר"ל סבר כי האי לישנא דקא' הכא בקדרה חדשה עסקי' משום ליבון רעפים נגעו בה והיינו משום חיסום דאיכא חיוב חטאת כו' יע"ש הרי בהדיא שהרא"ש הביא ראיה דקי"ל דלא מחזקינן ריעותא בי"ט ועוף שנדרס מותר לשוחטו מדקאמר ר"ל טעמא משום חיסום ולא קאמר טעמא דצריך לבודקו ואם כן היא גופא תיקשי לן לר' ירמיה דמאי קא מבעיא ליה כיון דאיהו מתני טעמא דליבון רעפים משום חיסום וכמו שכן ראיתי לרש"ל בס' יש"ש סי' י"ט תמה על הרא"ש בזה יע"ש ודחיקא ליה לרבי' לומר דאע"ג דר' ירמיה מתני טעמא מפני שצריך לחסמן מ"מ איכא למימר דר' יוחנן ס"ל ג"כ טעמא דצריך לבודקן אלא דקאמר טעמא דחיסום לאלומי לאיסורי דמשום טעמא דצריך לבודקן אינו אלא משום חשש איסור בעלמא דילמא פקעי והו"ל טירחא שלא לצורך ומשום טעמא דחסימא אסירי מתורת ודאי ולא מתורת ספק והשתא היינו דקא מבעיא ליה לר' ירמיה אי ר"י אית ליה טעמא דצריך לבודקן וקאמר טעמא דחסימא לאלומי לאיסורי והילכך בעוף שנדרס נמי מחזקי' ריעותא בי"ט או דילמא ר"י לית ליה טעמא דצריך לבודקן כלל משום דלא מחזקינן ריעותא דזה ודאי דוחק דאם איתא דר' יוחנן אית ליה טעמא דצריך לבודקן וס"ל דמחזקינן ריעותא לא היל"ל טעמא דחיסום דהשתא קשה ליה ברייתא דלקמן דקתני ואין מפיגין אותן בצונן ואם בשביל לאפות מותר ואם כן אמאי לא שרינן ליבון רעפים נמי אע"פ שמחסמן כיון שהוא עושה כדי לצלות עליהן וכמו שהקשו התוספת שם בד"ה ואין מפיגין וצריך לדחוק ולומר דשאני בין רעפים לתנור והו"ל לר"י למימר טעמא דצריך לבודקן דהשתא ל"ק לי' ברייתא דאין מפיגין אותן בצונן אלא משמע ודאי דר' יוחנן לית ליה טעמא דצריך לבודקן ואם כן הדרא קו' לדוכתא דמאי קא מבעיא ליה לר' ירמיה אשר על כן בזה ראה וקדש רבינו לומר דס"ל לר' ירמי' דלטעמא דחיסום אפילו ברעפים ישנים אסור מפני שהוא מוסיף חיזוק בכל שעה שמלבנן דהשתא ליכא למפשט מידי מדקא' ר' יוחנן טעמא דחיסום ול"ק טעמא דצריך לבודקן דס"ל דלא מחזקינן ריעותא בי"ט דאיכא למימר דלעולם ברעפים חדשים אזיל ומודה ר"י דבלאו טעמא דחיסום אסירי מטעמא דצריך לבודקן אלא שהוצרך ר"י למיהב טעמא דחיסום משום דמתני' סתמא קתני אין מלבנין את הרעפים בי"ט ודחיקא ליה לאוקומא ברעפים חדשים גרידא והילכך אע"ג דר"ל ס"ל דדוקא בקדרה חדשה וברעפים חדשים הוא דאסור אבל בישנים לא אפי"ה פסק רבינו כר' ירמיה משום דבתראה הוא והיינו דבפ' י' מה' שבת אשמיט אוקמתא דר"ל משום דס"ל דלא קי"ל כותיה אלא כר' ירמיה דאפי' בישנים איכא חיסום כנ"ל:<br><b> ומן </b> האמור בזה דברי הרא"ש נמי מתיישבין ולא תיקשי ליה מה שהקשה רש"ל דאיכא למי' דאיהו נמי הכי ס"ל כדעת רבינו דאפי' בישנים אסור וכמו שכן נראה דעת הטור בנו שכתב ג"כ בסתם בלשון רבי' והיינו משום דקי"ל כר' ירמיה וכמ"ש וא"כ לר' ירמיה ליכא לאקשויי מידי דאיהו ס"ל דלטעמא דחיסום אפי' בישנים אסור והילכך ליכא למפשט מידי דאצטריך לטעמא דחיסום לאסור אפי' ישנים אמנם לר"ל דס"ל דדוקא בחדשים שייך טעמא דחיסום אבל לא בישנים איכא למיפשט שפיר דלית ליה טעמא דצריך לבודקן:<br><b> ועוד </b> נ"ל ליישב דברי הרא"ש בדרך פשוט דמה שהביא ראיה מדר"ל דמדקאמר טעמא דליבון רעפים משום חיסום ול"ק טעמא דצריך לבודקן ש"מ דס"ל דלא מחזקינן ריעותא דהא לא מכרעא דאיכא למימר דתרוייהו איתנהו ולאלומי לאיסורי הוא דקאמר וכמ"ש רש"ל אלא כל ראיות הרא"ש הוא דלא קי"ל כלישנא קמא דקאמר טעמא דצריך לבודקן דלההוא טעמא פשיטא לן דעוף שנדרס אסור לשוחטו משום דמחזקינן ריעותא כדקאמר ר"ז אלא קי"ל כאידך לישנא דקאמר טעמא משום חיסום והילכך קמבעיא לן אי תרווייהו איתנהו או דילמא ס"ל דלא מחזקינן ריעותא כדקא מבעיא ליה לר"י והילכך הו"ל ס' דרבנן כיון דמדאורייתא קי"ל מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וס' דרבנן לקולא וכ"כ הפר"ח סי' תצ"ח ס"ק ח' יע"ש והיינו דמייתי מדר"ל דאיהו נמי ס"ל טעמא דחיסום והילכך הו"ל ס' וכמ"ש וס' דרבנן לקולא כנ"ל פשוט ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קיא) </b> ומן האמור בזה דברי הרא"ש נמי מתיישבין ולא תקשי לי' מה שהקשה רש"ל כו'. לכאורה דבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דס"ל להרא"ש והטור דאפילו בישנים אסור והרי כתב הרא"ש וכן הטור בפסקיו דאין לבשל בקדרה חדשה ביו"ט משום חיסום עיין קיצור פסקי הרא"ש בפ"ד דביצה סי' ט"ו הרי דס"ל כר"ל דדוקא בקדירה חדשה אסור לבשל וע"ש:<br><b> אבל </b> באמת אין כאן תימה משום די"ל דברעפים ס"ל להרא"ש והטור כהרמב"ם ז"ל דאפילו בישנים יש בהן משום חיסום כיון דמתלבנין מהאש וה"ה קדירה ריקנית נמי מתלבנת ואפילו בישנה יש בה משום חיסום אבל לבשל בקדירה ישנה פשיטא דמותר דכיון דיש בה מאכל ולא מדייתא (פי' מזיע בצד החיצון) אין בה משום חיסום ודוקא בקדרה חדשה אסור לבשל משום חיסום כיון דמדייתא עד שמבשלים בה ועיין ש"ע א"ח ס"ס תק"ב בהגהה ובסי' תק"ח סעי' א' ודוק:<br><b> (קיב) </b> והלכך הו"ל ספיקא דרבנן כו' וספיקא דרבנן לקולא. נפלאתי דהא הו"ל דבר שיש לו מתירין וספיקו לחומרא אפילו בדרבנן:<br><b> (קיג) </b> והילכך הו"ל ספק וכמ"ש וס' דרבנן לקולא. אני תמה במ"ש שכן נ"ל פשוט דהא באפרוח שנולד ביו"ט אע"ג דלית בי' נמי אלא ספק דרבנן דהא תניא נמי כותי' דשמואל ואי תימא ר' יוחנן דאפרוח שנולד ביו"ט מותר ומדאורייתא אמרינן מתוך כו' ואפ"ה ס"ל להרא"ש לחומרא דאסור כמו שפסקו הגאונים ורב אלפסי ז"ל וכ"פ בטור או"ח סי' תקי"ג סעיף ח'. הן אמת דמה שפסק הרא"ש והטור במוקצה לחצי שבת לקולא הוא ג"כ תמוה דהא הו"ל ספק בדבר שיש לו מתירין ועיין מ"ש לקמן בדף נ"א ע"ב על הגליון ודוק:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ומותר </b>
+<b> לעשן תחת הפירות כדי שיוכשרו לאכילה כו'.</b> וכ' ה"ה מחלוק' אמוראים בגמ' כו' ואמרי' התם ר"י אמר ע"ג גחל' אסור ע"ג חרס מותר ורב' אמר אפי' ע"ג חרס נמי אסור משום דקא מוליד ריחא ופרש"י דקא מוליד ריחא שנכנס בחרס שלא היה בו ריח ואסור מדרבנן כו' ויש לדקדק דאמאי לא כ' רש"י משום דקמוליד ריחא בפירות עצמן וס"ל דאסור משום דאינו שוה לכל נפש ומכח זה היה נראה להוכיח שדעת רש"י כמ"ש מוהר"ץ אשכנזי סימן צ"ד דבאוכלין ומשקין אין בהן משום מוליד ריחא ושלא כדעת הרב ט"ז סימן תקי"א ס"ק ח' שכתב שאותן שנוהגין להטיל שמן של ריח בתוך המים בי"ט לצורך נט"י לכהנים איסורא קא עבדי דמולידין ריח במים יע"ש ויש ליישב דהכריחו לרש"י לומר דה"ט משום דמוליד ריח בחרס ולא משום אוליד ריחא בפירות גופייהו משום דק"ל דכיון דרבא ס"ל דאפי' איסורא דרבנן דאוליד ריחא לא שרינן משום דאינו שוה לכל נפש א"כ אמאי אצטריך רבא לומר דע"ג חרס אסור מטעמא דאוליד ריחא ת"ל מטעמא דהבערה דאע"ג דהבערה כלאחר יד הוא וליכא איסורא דאורייתא מ"מ איסורא דרבנן מיהא איכא ואיהו הא ס"ל דאיסורא דרבנן נמי לא שרינן משום הכי הוצרך רש"י ז"ל לומר דס"ל לרבא דמשום הבערה לית לן למיסרי כיון דאינו אלא איסורא דרבנן וההבערה גופא הוה ליה צורך אכילה שפיר אית לן להתיר והילכך טעמא דאוליד ריחא נמי דקאמר רבא ע"כ לאו היינו משום אולידי ריחא בפירות גופייהו דכיון דלצורך הפירות הן לית לן למסרי כי היכי דלא אסרינן מה"ט מטעמא דהבערה אלא היינו טעמא משום דמולידין ריחא בחרס דכיון דמה שמולידין ריחא בחרס אינו לצורך הפירות שהרי אם היה באפשר שלא יולידו ריחא בחרס אפי' הכי הפירות הרי הן קולטין טעם הריח בלאו הכי משום הכי לא שרינן איסורא דמוליד ריחא בחרס כיון דאינו לצורך הפירות כנ"ל. עוד כתב הט"ז שמדברי רש"י שכתב בסמוך סחופי כסא אשיראים וז"ל לכפות כוס מבושם על השיראים של מלבוש להכניס בהם הריח משמע דסבירא לי' דדוקא כשמכוין להכניס הריח אבל אם אינו מכוין שרי וכ"כ רש"ל בפרקין סי' ל"ב ותמה על מוהריב"ל שאוסר אפי' בשאינו מכוין יע"ש:<br><b> ויש </b> לתמוה עליו שכפי דבריו נמצאו דברי רש"י סותרים שהרי כתב דטעמא דרבא שאוסר ע"ג חרס היינו משום דמוליד ריח בחרס אע"ג דאינו מכוין להוליד ריח בחרס וכן תמה עליו הרב מגן אברהם סק"כ וכתב שנ"ל עיקר כדברי מוהרי"ל ורוקח דאפילו באינו מכוין נמי אסור ולע"ד נראה שדין זה במחלוקת הוא שנוי דלפי פירוש רש"י ז"ל לקמן שפי' דטעמא דרבא דאמר ע"ג גחלת מותר מידי דהוי אבישרא אגומרי היינו משום דס"ל דשוה לכל נפש הוא והילכך אע"ג דאיכא משום כבוי והבערה ואולודי ריחא שרי מידי דהוי אבישרא אגומרי יע"ש נראה דס"ל דאע"ג דאינו מכוין אפילו הכי אסור ואף רבא דשרי אינו אלא מטעמא דשוה לכל נפש אמנם לפי מ"ש הר"ן לדעת הרי"ף דה"ט דרבא דשרי אע"ג דאינו שוה לכל נפש לפי שאין כאן כיבוי שסופו מבעיר וכיון שכיבוי אין כאן הבערה אין כאן ומשום אולודי ריחא נמי לא מיתסרא כיון שאינו מכוין להריח אלא להכשיר אוכלין וכן כתב הרמב"ן במלחמותיו יע"ש נראה בהדיא דס"ל דכל שאינו מכוין להריח שרי לדידן דקי"ל כרב ומהתימא על הרב מ"א דבסימן תקי"א סק"י כתב בפשיטות כפי' הר"ן והרמב"ן ז"ל ואילו בסימן זה הסכים לדעת הרוקח ומוהרי"ל דאפי' באינו מתכוין אסור ואף לדעת רש"י אפשר לומר דע"כ לא כתב רש"י ז"ל דמשום אולידי ריחא דחרס אסור אף ע"ג דאינו מתכוין ליתן ריח בחרס אלא משום דהא מיהא בעישון זה הרי הוא מכוין לאולידי ריחא שיקלטו הפירות טעם הבושם והילכך אע"ג דאינו מכוין שיקלוט החרס אפי' הכי אסור אמנם כל שאינו מכוין לאולידי ריחא כלל וכההיא דמוהריב"ל אף רש"י ז"ל יודה דשרי ובהכי ניחא שדברי רש"י בד"ה סחופי כסא שכתב להכניס בהם הריח באו בדקדוק וכמו שדקדק הט"ז ולענין הלכה נ"ל כי הסומך לדעת רש"ל לא הפסיד כי יש לו סמוכות מדברי הר"ן ז"ל והרמב"ם שכתבנו ועיין בפר"ח ז"ל בלקוטי א"ח סי' תקי"א כנ"ל ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קיד) </b> ואע"ג דבגרסא דידן גרסינן ר' יהושע כו' הר"ש כו' הביא גירסת ר' יהודה כו'. ועוד ראי' מהא דקדמו דברי ר"מ לדברי ר' יהושע והרי ר"מ תלמיד דרע"ק הי' ור' יהושע רבו של רע"ק וכן הגיה הגאון מו"ה וואלף באסקאוויץ בעהמ"ח ס' סדר למשנה בש"ס שלו ולא ידענא אמאי לא הביא בהגהתו שם דכן הוא בשיטה מקובצת וכ"ה בר"ש פ"ד מכלים. וכן מצאתי דרך מקרה בצל"ח ביצה דגריס כן ע"פ התוספתא אשר מצא וגריס דתניא. ונעלם ממנו ג"כ דברי הר"ש ושיטה מקובצת הנ"ל:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>שפוד </b>
+<b> שנרצף כו' אין מתקנין אותו (בי"ט).</b> כתב מרן הב"י סי' תק"ט וז"ל כתוב במרדכי פ"ב דביצה ר"י התיר בתשובה ללבן בי"ט כלי ברזל שקורין טרפא שאפו בו ביום תחתיה פלדו"ן ואחר הליבון אפו עליו פשטידה של בשר כו' ומשום מכשירין נמי ליכא שהרי הבערה זו צריכה לבישול כו' וכ' הרב מג"א שם ס"ק א' וז"ל ומכאן משמע שמותר בחול להגעיל כלי חלב לאכול בו בשר או איפכא והעולם נוהגין איסור בדבר ומ"כ משם הגאון מוהר"ר בנימין מפוזנא ששמע ממוהר"ם יפה הטעם למנהג שאם יעשה כן לעולם לא יהיה לו רק כלי אחד ויגעלנו כל פעם שישתמש בו וזה אסור דילמא אתי למטעי כדאיתא בחולין דף ח' ע"ב והא דשרינן הכא י"ל כיון שלעולם אין משתמשין בו אלא ע"י ליבון ליכא למיגזר עכ"ד ולפי הנראה דאשתמיט מיניה מ"ש הסמ"ק סי' קצ"ט וז"ל להגעיל כלים דכתיב כו' ודוקא בכלי שאינו בן יומו כו' וכן להכשיר הכלי על ידי הגעלה עצמה אסור כל זמן שהוא בן יומו ודוקא דרך הגעלה אסור בבן יומו כו' אבל דרך ליבון מותר כו' וכן להגעיל כלי של בשר בן יומו להשתמש בו חלב אסור כו' ע"ש הרי בהדיא שכתב דכלי של בשר שאינו בן יומו מותר להגעילו לבשל בו חלב כדרך שמותר להגעיל כל כלים האסורים שאינן בן יומן ומ"ש הטעם משם מוהר"ם יפה והביא ראיה מפ"ק דחולין יראה שאין ראיה משם כמו שיראה המעיין ולי נר' טעם למנהג שהחמירו על עצמן שלא להגעיל כלי של בשר שאינו ב"י להשתמש בו חלב פן יבא להגעיל אותו כשהוא ב"י דאז מדינא אסור כמ"ש הסמ"ג ודוקא בכלי של איסור לא חששו משום דאי אפשר בלאו הכי מה שא"כ בכלי של בשר כיון שיכול להשתמש ממנו גזרו דילמא אתי להגעיל כשהוא ב"י ומה שהתירו ללבן הטרפא כדי לאפות בו פשטידה התם שאני דאפי' בבן יומו מותר ללבנו כמ"ש הסמ"ק כנ"ל נכון טעם למנהג:
+<b>שני </b>
+<b> כלים שהן מחוברין כו' אין פוחתין אותן לשנים מפני שהוא כמתקן כלי.</b> ע"כ וצריך לעיין לפי פי' זה מאי הא דאמרי' בגמ' מאן תנא דפחית' נר מנא הוא ר"מ הוא כו' ומה דמות יערכו לו לההיא דר"מ דהתם משנגמרה מלאכתן בלא צירוף כבשן הוא דקאמר ר"מ דהוי כלי ומתני' משמע דבשצרפו בכבשן מיירי שכן דרך לחלוק אותן אחר שנגמר בישולם וכמ"ש רבינו בפיה"מ בפ' ב' דעדיות וז"ל אלפסין עושין אותם זוגות וכשנשלם בישולם חולקין אותם באמצע ועושין שני מחבתות כמו שעושין בכוסות הזכוכית כו' יע"ש ואם כן מתני' אליבא דכ"ע אתיא ואפי' אליבא דר"י ותו דמאי קאמר בגמ' א"ל אביי דילמא ע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא דחזי לקבולי ביה מידי אבל הכא למאי חזי לקבולי ביה פשיטי והא חזי נמי לאדלוקי שרגא כיון דמיירי בשנגמר בישולם וכן קשה ממאי דאמרינן באיכא דאמרי אמר ליה אביי דילמא ע"כ לא קאמר ר"א אלא דחזי לקבולי ביה מידי כו' ולפי דעת רבינו ז"ל שפירש מתני' דאלפסין שחותכין אותן אחר שנגמר בישולם מאי חזי לקבולי ביה מידי דקאמר הא חזי לכל מילי ולבשולי ביה מידי וכן קשה על הרע"ב ז"ל שפי' במתני' דידן דאין פוחתין כפרש"י ז"ל ובפ"ב דעדיות על מתני' דאלפסין פי' כפי' רבינו שכתב וז"ל אלפסין כלי חרס סתומים עשויין כמין כדור חלול מבפנים ולאחר שמלבנים אותו בכבשן חותכין אותו באמצע והוא נעשה ב' כלים כו' ואין הלכה כראב"ץ אלא לבונן בכבשן הוא גמר מלאכתן כו' ע"ש והשתא ק' דא"כ מאי מייתי מדראב"ץ הא התם בשצרפו בכבשן מיירי ומשום הכי קאמר ראב"ץ דחיתוכן משוי ליה מנא מה שא"כ במתני' נימא דס"ל לראב"ץ דפחיתת נר לא משוי ליה מנא וכן ק' נמי דמאי חזי לקבולי ביה מידי דקאמר הא חזי לכל מילי וכבר ראיתי מי שרצה ליישב לדעת רבי' ז"ל ואין תי' עולה למה שהקשינו לדעת הרע"ב ולכן נ"ל דלדעת רבינו אף ע"ג דס"ל דמתניתין דאלפסין ע"כ מיירי כשחותכין אותם אחר שנגמר בישולם משום דאם לא כן היכי הוה פליג תנא קמא וקאמר דטמאות במשא הזב הא כיון שלא נגמרה מלאכתן ולא צרפן בכבשן עדיין בין לר"מ בין לר"י לאו כלי הוא לקבולי טומאה מ"מ ס"ל לתלמודא דמתני' דידן דקתני אין פוחתין את הנר מיירי בשבא לפוחתו ביום טוב קודם שצרפו בכבשן וקאמר דאסור לפוחתו וכדמשמע מברייתא דמייתי תלמודא בתר הכי דקתני אין פוחתין את הנר ואין עושין אלפסין חרניות בי"ט רשב"ג מתיר באלפסין חרניות ומדפליג עליה דת"ק באלפסין ומודה ליה בפחיתת נר דאסור משמע דה"ט משום דאלפסין חזו לכמה תשמישין אחר פחיתתן לקבולי פירות וכיוצא וכיון דבפחיתתן לא משוי ליה מנא עד שיצרף משום הכי שרי אבל נר דלא חזי אלא לפשיטי אסור וכ"כ בשיטה מקובצת למוהר"ב ז"ל משם הרא"ה א"כ משמע דמתני' דפחיתת נר בבא לפוחתו קודם שצרפו בכבשן קאמר דאי לאחר שצרפו וכמתניתין באלפסין אם כן מ"ט דרשב"ג דפליג עליה באלפסין וס"ל כוותיה בפחיתת נר הא כי היכי דאלפסין חזו לתשמישן ה"נ פחיתת נר חזי לאשתמושיה לאדלוקי ביה שרגא וכיוצא אלא משמע דבבא לפוחתו קודם צירופו קאמר ותו דאי בבא לפוחתו לאחר צירוף בכבשן קאמר פשיטא הא מתקן מנא הוא אלא ודאי דמתני' בבא לפוחתו קודם צרופו דהשתא אשמועי' מתני' חידושא דאע"ג דלא חזי אלא לקבולי ביה פשיטי וכיוצא ולא לאדלוקי שרגא וס"ד דלאו מתקן גמור הוא קמ"ל דאסור והשתא היינו דקאמר תלמודא שפיר מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא ואפילו בשבא לפוחתו קודם שצרפו בכבשן ע"כ ר"מ היא כו' ולא"ד ה"ק מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא ואפילו קודם שצרפו בכבשן ע"כ ראב"ץ היא כו' דכיון דסבירא ליה לראב"ץ דטהורות במשא הזב אף ע"ג דצרפן בכבשן משום דלא נגמרה מלאכתן עדיין אית לן למימר דה"ט דראב"ץ משום דס"ל כר"מ דקאמר מאימתי מקבל טומאה משנגמרה מלאכתן דהכל תלוי בגמר מלאכה ולא בצירוף הכבשן דאי כר"י הא איהו קאמר משיצרפו בכבשן והוא גמר מלאכה ואף ע"ג דלאחר צירוף הכבשן צריכין תיקון אף ע"פכן ס"ל דצורפן בכבשן זהו גמר מלאכתן וכדתנן בספ"ד דכלים וכמ"ש רבינו והרע"ב שם ואם כן ע"כ דראב"ץ מדפליג עליה דת"ק באלפסין היינו משום דס"ל כר"מ דהכל תלוי בגמר מלאכה דליכא למימר דראב"ץ ס"ל דתרתי בעינן צירוף בכבשן ונגמרה מלאכתן דאם כן ראב"ץ הו"ל סברא ג' ואפושי פלוגתא לא מפשינן וא"כ כיון דס"ל כר"מ דגמר מלאכה משוי ליה מנא ואפי' קודם שצרפו בכבשן אם כן מתני' נמי דקתני אין פוחתין את הנר ואפילו בשבא לפוחתו קודם צירוף בכבשן ראב"ץ היא והיינו דדחי אביי שפיר דילמא ע"כ ל"ק ראב"ץ התם אלא דחזי לקבולי ביה מידי ומש"ה ס"ל דהכל תלוי בגמר מלאכה אבל הכא למאי חזי כו' כנ"ל:<br><b> ולמאי </b> דק' על רבי' דבפ"א מה' כלים דין ובפ' מהלכות מטמאי משכב ומושב פסק כר"י וכת"ק דראב"ץ ואם כן איך פסק כמתני' דידן הא בגמ' מוקמינן לה אליבא דר"מ וראב"ץ משמע דלת"ק דראב"ץ ולר"י לא קי"ל כהך מתני' וכמ"ש בהג"מ משם הרי"ף י"ל דס"ל לרבינו דמאי דאמרינן בגמ' מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא אמר רב יוסף ר"מ היא כו' לאו אעיקר דינא דאין פוחתין קאמר דבהא ודאי כ"ע מודו דלענין י"ט אסור משום דהא מיהא מתקן מנא הוא (אלא מאי דקאמר תלמודא מאן תנא כו') שהרי השתא חזי לקבולי פשיטי מה שלא היה ראוי קודם לכן ואף ע"ג דלענין טומאה לא מיקרי כלי מ"מ לגבי י"ט הא מיהא מתקן מנא הוא אלא מאי דקאמר תלמודא מאן תנא כו' אמאי דקתני מתני' מפני שהוא עושה כלי קא מיהדר דמשמע דעד השתא לאו שם כלי עליה כלל ואפילו לענין טומאה אבל עיקר דינא דאין פוחתין כ"ע מודו וכן ראיתי מתרצים אלא דמ"מ צריך לדעת מי הכריחו לרבינו לומר כן ולא לפרש הדברים כפשטן ואפשר דהכריחו לזה משום דרבי יאודה פליג התם אר"מ וס"ל דהכל תלוי בצירוף כבשן (ואף ע"ג דבגרסא דידן גרסינן רבי יהושע במקום רבי יאודה הר"ש בפ"ד מהלכות כלים הביא גירסת רבי יאודה וכן הוא בשיטה מקובצת למוהר"ב והכי מסתבר דבר פלוגתיה דר"מ בכוליה תלמודא רבי יאודה) וא"כ מדחזינן במתני' דידן דפליג ר"י אסיפא דמתני' דקתני אין חותכין את הפתילה לשנים ולא פליג על רישא ש"מ דר"י מודה ברישא כמו שאמרנו כנ"ל:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מסלקין </b>
+<b> תריסי חנויות ומחזירין אותם בי"ט כו'.</b> שם במשנה ב"ש אומרים אין מסלקין כו' וב"ה מתירין ואמרינן עלה בגמ' אמר עולא שלשה דברים התירו סופן משום תחילתן וראיתי בשיטה מקובצת למוהר"ב שהקש' משם הרשב"א דאמאי לא חשיב הא דתנן בעירובין פרק מי שהוציאוהו כל היוצאים להציל חוזרין למקומן וכן חכמה הבאה לילד התירו סופן משום תחילתן ע"ש מה שדחק לתרץ ולע"ד לא קשיא מידי דאיכא למימר דמשום הכי לא קא חשיב לה משום דפשיטא ליה דה"ט משום דהתירו סופן ואדרבא אי הוה קא חשיב הוה פריך עליה בגמרא מאי קמ"ל תנינא כדפריך באידך וק"ל ושוב ראיתי להתוס' פרק מי שהוציאוהו דמ"ד ע"ב ד"ה כל שכתבו כן בפשיטות ועיין בתוס' בפ"ב דר"ה דף כ"ג ע"ב ובהכי יש ליישב מה שהקשה הרב ט"ז סי' ש"א ס"ק ודו"ק ודע דבגמרא אמרינן מתני' דלא כי האי תנא דתניא אמר רשב"א מודים ב"ש וב"ה שמסלקין כו' לא נחלקו אלא להחזיר כו' ופרש"י וז"ל מתני' כו' דקתני בסילוק נמי פליגי לאו כי האי תנא ע"ש ודבריו צריכין ביאור דמה בא למעט וזיל קרי בי רב הוא וכן ק' במה שכתב בדף ט' ע"ב וז"ל מתני' דקתני בהולכת סולם פליגי לאו כי האי תנא דקתני בהולכה מודה מפני שצורך י"ט היא. וראיתי למוהרש"א בס' הליכות אלי דף ע"ח ע"ב שהוקשה לו כן בלשון רש"י דלעיל ותי' דבא למעט דלא נימא דבתרתי פליגי תנא דברייתא אתנא דידן דסבר בהולכה דוקא פליגי אבל בחזרה סובר תנא דידן דד"ה אסור הא ליתא דלענין חזרה פשיטא דאפי' תנא דידן מודה דכי היכי דסברי ב"ה דמותר בהולכה מותר בחזרה מטעם סופן משום תחילתן כדאשכחן גבי תריסין יעו"ש ותי' אינו עולה יפה ללשון רש"י שלפנינו דהא במתניתין שרי בהדיא אף להחזיר ותו דעיקר תי' נמי איכא למשדי נרגא דאדרבא איפכא איכא למידק מדחזינן במתני' גבי סילוק תריסין דקתני בהדיא וב"ה מתירין אף להחזיר ואילו גבי הולכת סולם לא קתני משמע דבהולכת סולם מודו ב"ה דאסור להחזיר והיינו טעמא משום דליכא למיגזר משום תחילתן דליכא פסידא כלל וכ"כ המאירי וז"ל ומיהו בחזרה קי"ל דלא דבכי האי ליכא גזירה דסופן אטו תחילתן דליכא פסידא כלל ולא דמיא להני דשרינן לקמן סופן משום תחילתן עכ"ד יע"ש וכן מוכח מדלא קחשיב לה עולא בהני דברים שהתירו סופן משום תחילתן משמע משום דמתני' פליגא עליה ולא קי"ל כוותיה: ויש לדקדק על המאירי שהקשה בשמעתין וז"ל ג' דברים התירו סופן כו' וא"ת ליחשוב נמי חזרת סולם לשובך וכדקאמר לעיל י"ל דבברייתא לא קא מיירי ע"כ וקשה דכפי מה שכתב הוא ז"ל דמתניתין פליגא אברייתא וס"ל דאסרו חזרת סולם לשובך מאי ק"ל הכא הא משום הכי לא קא חשיב לה משום דמתני' פליגא ובפלוגתא לא קמיירי כדאמרינן בגמרא וי"ל דודאי לעולם לא ק"ל למאירי ז"ל כדכתיבנא אלא עיקר קושייתו לרחב"א אמר ר"י דאמר אף הפותח חביתו ע"ג הרגל ואליבא דר"י דכיון דחשיב אפילו מידי דפלוגתא הוי אמאי לא קא חשיב נמי חזרת סולם ואליבא דרשב"א וליישב דברי רש"י נראה לומר שבא למעט דלא נימא דמתני' פליגא אדרשב"א בתרתי חדא דמתני' קאמר דלב"ש אין מסלקין ורשב"א קאמר דבסילוק אפי' ב"ש מודו ותו דלמתני' אפי' ב"ה לא שרו אלא משום שמחת י"ט ולרשב"א אפי' בדליכא שמחת י"ט שרי שהרי ב"ש דלא חייש לשמחת י"ט ואסרו חזרת תריסין אפי"ה שרו בסילוק וכן נראה מדברי רש"ל שכתב בסימן ל"ג וז"ל ואף לסלק אסור היכא דליכא משום שמחת י"ט דלא קי"ל כהאי תנא דאמר ב"ש וב"ה ל"פ דמסלקין אלא קי"ל כמתני' דפליגי אף במסלקין נמצא דב"ה דשרו היינו משום שמחת י"ט הא לאו הכי אסור יע"ש וניחא השתא מה שכתב הר"ן ז"ל בשיטה כ"י למוהר"א לפפא ז"ל דוכי רשב"א טעמא דב"ש אתא לאשמועינן דבכי האי גוונא פריך בפ' ר"א דמילה דקל"ה נולד כשהוא מהול דאמרינן לאו מכלל דת"ק סבר ד"ה אין מחללין ופרכינן וכי ר"א הקפר טעמא דב"ש אתא לאשמועינן וכפי זה ניחא דנ"מ השתא לב"ה דשרו אפי' בלי צורך י"ט ובהא לא פרכינן טעמא דב"ש אתא לאשמועינן כמ"ש הרב גו"ה כלל ר"ן יע"ש ואהא בא למעט רש"י ז"ל דליתא אלא אפילו לרשב"א לא שרינן סילוק תריסין והולכת סולם אלא דוקא לצורך י"ט הא לאו הכי פשיטא דאסור דהוה ליה טירחא שלא לצורך ומחזי כעובדין דחול ומ"ש בגמ' מתני' דלא כי האי תנא היינו דוקא למאי דקתני מתני' דבסילוק והולכה פליגי ב"ש אבל בהיתירא דב"ה בהא לא פליגי דלכ"ע לא שרי אלא לצורך י"ט וזהו שדקדק רש"י וכתב דקתני בהולכה מודה מפני שצורך י"ט בא לאפוקי מ"ש ולמאי דק"ל דאם כן רשב"א טעמא דב"ש אתא לאשמועינן כדפריך בפר"א דמיל' כבר יישב הר"ן דהתם אי טעמא דב"ש אתא לאשמועינן היינו לומר דפליגי אדב"ה ומשמע דחייש להו במקום ב"ה ומש"ה ק"ל אבל הכא ליכא למימר הכי דאדרבא אמר דבסילוקן לא נחלקו ובכה"ג שפיר מצי תנא לאשמועינן הכי קושטא דמילתא עכ"ד יע"ש וכן נראה שהוא דעת התוספת וז"ל בפ"ק דעירובין די"ג ע"א ד"ה על זה וע"ז נחלקו לא שייך למימר הכא טעמי' דב"ש אתא לאשמועינן דכיון דאמר ת"ק לא נחלקו בדין הוא שיש להשיב ולומר נחלקו ומדלא ק"ל לת"ק גופיה דקאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על מבוי שהוא פחות מד"א שהוא או בלחי או בקורה דוכי טעמא דב"ש אתא לאשמועינן משמע דס"ל דבכה"ג שפיר מצי תנא לאשמועינן הכי קושטא דמילתא כמ"ש הר"ן וכן כתב הרב ח"ה שם:<br><b> ועיין </b> בהרב תי"ט שם מ"ב מיהו מ"ש דכיון דת"ק אמר לא נחלקו בדין הוא שיש להשיב ולומר נחלקו נראה דק' על תי' זה מההיא דפרק ר"א דמילה דקאמר ודילמא ת"ק ד"ה אין מחללין קאמר ופריך וכי טעמא דב"ש אתא לאשמועינן והשתא כפי דברי התוספות מאי פריך הא כיון דת"ק קאמר דלב"ה אין מחללין ולא נחלקו בדבר זה שפיר יש להשיב ולומר נחלקו ואפשר דס"ל כתירוץ האחר שכתב הר"ן דהתם הכי קאמר כיון דר"א הקפר סתמא אמר לה טפי משמע דת"ק סבר ד"ה מחללין דהשתא אשמועינן שפיר טעמא דב"ה מלומר דלת"ק ד"ה אין מחללין ולא אשמועינן טעמא דב"ה אלא משום דהכי קאמר ת"ק לא נחלקו וקאמר איהו נחלקו אמנם בעלמא ודאי היכא דליכא למימר דטעמא דב"ה אתא לאשמועינן אמרינן ודאי דמשום דת"ק קאמר לא נחלקו קאמר איהו נחלקו כנ"ל:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>העושה </b>
+<b> מדורה בי"ט כו'.</b> פ' המביא אמר ר"י האי מדורתא מלמטה למעלה אסור מלמעלה למטה שרי והק' התוס' ז"ל שם וא"ת היכי מסדרין שלחן שאין לה רגלים ע"ג ספסלים וכו' וי"ל דכיון דאין לה מחיצות שרי וכל הני מיירי דאית להו מחיצות כו' וכ"כ הטור ז"ל בסי' שט"ו משם התוספות ע"ש וראיתי להר"ב ב"ח שם שהקשה וז"ל מיהו קשה דבפרק כל הכלים דקכ"ה כתב רש"י שאין עושין אהל ארעי לפרוס מחצלת על ד' מחיצות או על ד' קונדסין להיות צל לאהל מן החמה עד כאן לשונו וכן כתב הר"ן ומ"ש משלחן על גבי רגלים דשרי וי"ל דמחצלת על גבי קונדסין לא אסר אלא בשצריך לאויר שתחתיו ומשום הכי כתב רש"י להיות צל לאהל מן החמה וקאי אמחצלת של ד' קונדסין דסמיך ליה אבל מחצלת של ד' מחיצות אפי' אין צריך לאהל אסור מיהו ק' לפי זה הא דכתב רבינו תחילה כו' משמע דתרתי בענין דעושה מחיצות וגם כן צריך לאויר שתחתיו אבל בדליכא אלא חדא שרי וכן כתב הר"ן בפרק תולין וז"ל וכתבו התוס' ז"ל כללא דמילתא בענין אהלים דלא מיתסר משום אהל אלא היכא דאית ליה מחיצות מלמטה ומשתמש באויר שתחתיו כו' אלמא דתרתי בעינן אליבא דתוס' ודוחק לומר שמ"ש הר"ן ומשתמש באויר שתחתיו כלו' או שמשתמש כו' עכ"ל יע"ש והנה מה שהקשה ממ"ש רש"י בפרק כל הכלים נראה שעיקר כונתו להקשות על הר"ן שכתב שם גם כן כלשון רש"י דאילו לרש"י לק"מ שהרי דעת רש"י דאפי' בדליכא מחיצות אסור וכמ"ש התוס' אלא על הר"ן הוא דקשיא ליה משום דממ"ש הר"ן בשמעתין משמע דמסכים לדעת התוספות דבעינן שיעשה מחיצות כדי שיהיה חייב משום עשיית אהל מיהו מ"ש עוד הב"ח דמשו"ה כתב רש"י להיות צל לאהל מן החמה וקאי אמחצלת של ד' קונדסין כו' הוא תימא שהרי לדעת רש"י ז"ל אין לחלק בין היכא שעושה מחיצות לאין עושה מחיצות וכמ"ש גבי ביעת' ואם נא' דביצים שמסדרים ע"ג האסכלה נמי צריך הוא לאויר שתחתיו ומש"ה ס"ל לרש"י דאסור אם כן היה לו להכריח שדעת התוס' דתרתי בעינן מחיצות ועשיית אהל ממה שדחו בשמעתין פי' רש"י ולא להביא עצות מרחוק ממ"ש הטור והר"ן גם מ"ש ודוחק לומר שמ"ש הר"ן ומשתמש באויר שתחתיו ר"ל או שמשתמש כו' איני יודע איך אפשר לומר כן אפי' בדרך דוחק דא"כ מאי קשי' ליה בתר הכי משם הרשב"א מההיא דגוד דמי עבדי ליה מחיצות רחבות והלא אין פורסין אלא ע"ג קונדיסין ומאי קושיא הרי הר"ן כתב לעיל מזה דאפשר שהגוד הזה צריך להיות חלל תחתיו כדי שיכנס הרוח ע"ש ולעיקר קושייתו נראה דאשתמיט מיני' מ"ש הרא"ש בשמעתין שאחר שכתב כדברי התוס' דבעינן מחיצות הוקשה לו מההיא דפ"ב דעירובין דאמרי' זיל כרוך בודייא ושייר בה טפח דאלמא דמיקרי אהל בלא מחיצות ותי' דהתם שאני דהוי בנין חשוב וגם עיקר כונתו לעשות אהל יע"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי הרא"ש הללו ופשוט:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>כלי </b>
+<b> שנטמא בי"ט מטבילין כו'.</b> הנה מדברי רבינו מבואר שסובר שלא כדעת י"מ שכתב רש"י בד"ה אין מטבילין וז"ל וי"מ כלי שנטמא באב הטומאה אפי' נטמא בי"ט אין מטבילין אותו וטעמא משום דבעי הערב שמש כו' ולפי זה בולד הטומאה דוקא בנטמא ביום טוב מטבילין אותו ולא בנטמא מערב יום טוב דבולד הטומאה איירי לעיל דמחלק בין נטמא מעי"ט לנטמא בי"ט כמ"ש התוס' והקשה הרב חד"ה שם לפ"ז הא דפריך נגזור הא אטו הא היינו ולד הטומאה שנטמא בי"ט אטו אב הטומאה ומאי קא ק"ל הא קאמרינן דטומאה ביום טוב מילתא דלא שכיחא ולא גזרו ביה ובאב הטומאה מיהו אין מטבילין אותו דבעי הערב שמש ותי' דודאי לעיל בולד הטומאה נטמא בי"ט אטו עי"ט לית לן למיגזר משום דמילתא דלא שכיח היא כדקאמר משום דנטמא בעי"ט גופה אית ביה צורך י"ט ואינו אסור אלא משום גזירה דשמא יעבירנו אבל הכא כיון דאב הטומאה אסור משום דאין בו צורך י"ט כלל אית לן למיגזר ולד הטומאה אטו אב הטומאה אע"ג דמילתא דלא שכיח הוא עכ"ד ואין תירו' מחוור אצלי דהא בכוליה תלמודא משני מילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן אע"ג דאיכא למיגזר אטו איסורא דאורייתא בפ"ק ד"ב פרכינן לרבה דאמר גזירה י"ט דעלמא אטו יום טוב אחר השבת מברייתא דקתני השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן בי"ט ואם איתא ניגזור משום הנך דמתיילדן ביומיהון ומשני ביצים במעי אמן מלתא דלא שכיח ומילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן הרי אע"ג דביצים דמתיילדן אסירי מדאורייתא משום הכנה אפ"ה במעי אמן לא גזרו ואפי' בי"ט אחר השבת כמ"ש רש"י והתוס' שם ולעיקר קושיתו נראה ליישב על פי מה שכתב מוהרש"א בס' הליכות אלי כלל תקפ"ו וז"ל מילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן דע שבזה יש חילוק דדוקא היכא דחד מילתא שכיח וחד לא שכיח לא גזרו דליכא למטעי אבל היכא דתרוייהו לא שכיח גזרינן והביא ראיה ממ"ש התוס' לעיל פ"ק ד"ו ד"ה ביצים גמורות דטעמייהו דב"ה דאסרי ביצת נבלה כל שכמוה נמכרת בשוק היינו משום דגזרינן אטו ביצת טרפה אע"ג דביצים גמורות במעי אמן מלתא דלא שכיח ולא גזרו רבנן כדאמרינן לעיל אלא ודאי דס"ל דההוא דלעיל היינו דלא גזרינן ביצים במעי אמן דלא שכיח אטו הנך דמתיילדן ביומיהון דשכיח דמשכיח ללא שכיח לא טעו משא"כ בביצים גמורות של נבלה דגזרינן אטו ביצים גמורות של טריפה דלא שכיח אטו לא שכיח איכא למיגזר א"ד יע"ש וא"כ מעתה הנה מקום ליישב קושי' הרב חד"ה דלעיל דפריך בגמ' דניגזור כלים שנטמאו בי"ט אטו הנך דנטמאו מעי"ט משני שפיר דטומאה בי"ט הוה ליה מילתא דלא שכיח וטומאה מעי"ט הוי מלתא דשכיח ומשכיח ללא שכיח לא גזרו רבנן אמנם למאי דפריך בתר הכי דניגזור כלים שנטמאו בולד הטומאה בי"ט אטו כלים שנטמאו באב הטומאה ביום טוב לא מצי לשנויי משום דטומאה בי"ט לא שכיח ולא גזרו רבנן דכיון דתרוייהו לא שכיח גזרו רבנן וכי משני ולד הטומאה היכי משכחת לה גבי כהנים זריזין הן ס"ל לי"מ דה"ק כיון דזריזין הן לא אתי למטעי באב הטומאה וכפי' ראשון שפירש"י ולא משום דזריזין הם מלבא טומאה לכליהן והוי מילתא דלא שכיח כמו שפרש"י באי נמי דהא לפי י"מ כיון דתרוייהו הוי מילתא דלא שכיח איכא למיגזר שפיר כמ"ש כנ"ל נכון:<br><b> ודע </b> שכלל זה שכתב מוהרש"א נראה שבמחלוקת הוא שנוי וזה שכתב המאירי אברייתא דקתני השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בי"ט וז"ל ורבינו אפרים כתב דביצים גמורות דמותר לאכלן דוקא בי"ט דעלמא אבל בי"ט אחר השבת לא דדילמא מאתמול נגמרה ואע"פ שלא נולדה שמא סמוך ללידתה נשחטה והוי ספקא דאורייתא ואם איתא הוה ליה נמי למיגזר בהו כדגזרו בהנהו דמתיילדן ביומיהון ואין הלשון מוכיח כדבריו דהול"ל נגזר בהו כי הנך דמתילדן ביומיהון ומאי האי דקאמר ניגזור אטו הנך כו' עכ"ל הרי מבואר שלדעת הר' אפרים מאי דפריך נגזור אטו הנך דמתיילדן כו' ה"ק דניגזור בצים גמורות במעי אמן ביום טוב דעלמא אטו ביצים גמורות במעי אמן ביום טוב אחר השבת וכדגזרינן במתיילדן ביומיהון ועיין במהרש"א בס' הנז' ד' ח"י ואפי' הכי משני עלה בגמרא ביצים במעי אמן מילתא דלא שכיח ולא גזרו רבנן אע"ג דתרוייהו לא שכיח נינהו ודו"ק:
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>כשהן </b>
+<b> מחלקין לא ישקלו במאזנים כו'.</b> משנה פא"צ ופסק כרבנן ובגמ' אמרינן ר"ח ור"ש הוו שוקלין מנה כנגד מנה בי"ט כמאן לא כר"י ולא כרבנן כו' אינהו דעבוד כר' יאושע כו' אמר ר' יוסף הלכה כר' יאושע הואיל ותנן בבכורות כותיה כו' א"ל אביי ודילמא כו' א"נ ע"כ ל"ק רבנן כו' אלא משום דלא מיחזי כעובדין דחול כו' ופרש"י דהתם מכירה הוא ואין דרך לשקול בשר הנמכר במנה כנגד מנה אבל הכא גבי ר"ח ור"ש קא עבדין עובדין דחול דהא חלוקה היא וכן דרך כל החולקין וראיתי להרב ח"ה שכתב וז"ל יראה דמילתא דר"י נמי איכא לפרושי דאיירי במכירה כההיא דבכורות וא"כ שפיר קאמר רב יוסף דהלכה כר' יאושע מההיא דבכורות אלא למאי דקאמר תלמודא דאינהו עבוד כר"י דע"כ השתא בחלוקה איירי פריך ליה אביי שפיר כו' יע"ש ולי אין צורך לזה דע"כ מאי דקאמר רב יוסף הלכה כר"י בחלוקה איירי דאי במכירה מאי הלכה כר"י דקאמר הא במכירה רבי יאודה ג"כ מודה דשוקלין מנה כנגד מנה דומיא דכלי או קופיץ כיון דאין דרך המוכרין לשקול מנה כנגד מנה וכנראה בהדיא ממ"ש רש"י בד"ה כנגד כלי אין דבחול לאו הכי אורחיה אבל מנה כנגד מנה כך דרך כל החולקין עכ"ד משמע בהדיא דדוקא בחלוקה הוא דסבירא ליה לר"י דאין שוקלין מנה כנגד מנה אבל במכירה כיון דאין דרך למכור במנה כנגד מנה הו"ל ככלי או קופיץ וא"כ הלכה כר' יאודה הול"ל ותו דאי ר' יהושע איירי במכירה אם כן רבי יהושע היינו ר"י אלא משמע ודאי דר' יהושע בחלוקה איירי ופליג אדר' יאודה כנ"ל פשוט ורבינו בפ"א מה' בכורות דין י"ח כתב וז"ל בכור ב"מ כו' מוכרו בבית אבל בשר בכור תמים אינו נמכר כו' וכהנים שנמנו על הבכור מותרין לשקול מנה כנגד מנה. וכתב הרב כ"מ וז"ל ר"פכל פסולי המוקדשין תנן שוקלין מנה כנגד מנה בבכור ומפשטא משמע דארישא קאי דקתני בכור ב"מ אינו נשקל בליטרא ומדברי רבינו נראה שהוא מפרשה בבכור תמים בזמן המקדש עכ"ל וכ"פ בפה"מ דאיירי לענין חלוקה ויש לתמוה עליו דאם כן דמתניתין איירי בחלוקה מאי האי דקאמר בגמרא עד כאן לא קא אמרי רבנן אלא משום דלא מחזי כעובדין דחול הא התם נמי בחלוקה איירי וכהך דר"ח ור"ש ואפשר לו' דרבי' מפרשה הפך פרש"י וס"ל דבחלוקה לא מחזי כעובדין דחול וכמכירה דעלמא כיון שאינו שוקל נגד דבר השקול משא"כ במכירה כיון שיודע משקל אותה המנ' כמה היא ושוקל כנגדה הוה ליה כמכירה גמורה ועיין בהרב לחם חמודות דף רכ"ו ע"ב יע"ש וס"ל לאביי דהא דר' יהושע דקאמר שוקלין מנה כנגד מנה סתמא קתני נמי ובמכירה איירי ובשיודע מעי"ט משקל אותה מנה כמה היא וה"ט משום דר' יהושע דברייתא אמתני' דקתני שוקל אדם בשר כנגד הכלי קאי ומתני' במכירה איירי דאי בחלוקה אין דרך לחלוק כנגד הכלי אלא מנה כנגד מנה וסתמא קתני ומשמע ודאי דהיינו ביודע משקל אותו כלי כמה היא וכמ"ש רש"י ז"ל לקמן בד"ה כדעבדין בחול וא"כ היינו דקאמר תלמודא ע"כ ל"ק רבנן התם אלא משום דלא מחזי כעובדין דחול דכיון דאינו יודע משקל' לא מחזי כעין מכר אבל הכא מחזי כעובדין דחול כיון שיודע משקל אותה מנה שהיא ליטרא ושוקל כנגדה הוה ליה כמכירה גמורה אלא דהא ליתא דאם כן היכי קאמר בגמ' אמילתיה דר"ח ור"ש אי כר"י דאמר שוקל אדם בשר כנגד הכלי אין כנגד מידי אחרינא לא והשתא לדעת רבינו ז"ל דחלוקה עדיפה ממכירה מאי פריך הא מכ"ש דכלי נפקא כיון דאפילו כלי שיודע משקלה שרי כ"ש בחלוקה דר"ח ור"ש דאינו שוקל נגד דבר השקול דשרי דהא דר"ח ור"ש בחלוק' איירי וכמבואר ואפשר לומר דתלמודא ספוקי מספקא ליה מילתא אי חלוקה מיחזי כעובדין דחול טפי ממכירה משום דכן דרך החולקים או מכירה מיחזי טפי משום דשוקל כנגד דבר השקול דאיכא צדדין לכאן ולכאן ומשום הכי פריך שפיר לר"ח ולר"ש דכמאן אמרוה למילתייהו דאי כר"י הא איכא למימר דחלוקה מיחזי כעובדין דחול טפי ממכירה משום דכן דרך כל החולקין ולרב יוסף נמי דקאמר הלכה כר"י הואיל ותנא בבכורות כוותיה פריך ליה אביי שפיר דדילמא מכירה מחזי כעובדין דחול טפי כיון דשוקל נגד דבר השקול ומנא ליה להשוותן כיון דאיכא צדדין לכאן ולכאן אלא דאכתי קשה מנ"ל לאביי לומר דמתני' דבבכורות בחלוקה איירי ולאפוקי למתני' מפשט' אדתקשה לי' ע"כ לא קאמרי רבנן כו' כיון דאדרבא פשטא משמע דקאי ארישא דמתני' ובדוחק יש ליישב ועדיין צ"ע:
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>הולך </b>
+<b> אדם אצל חנוני כו'.</b> כתב הרב המגיד וז"ל וכתב הרשב"א דמותר ליקח בצים מן הגוי בליל י"ט ראשון כו' וכן כתב הרא"ש פ"ק דביצה דמותר ליקח בצים מן הגוי בליל י"ט ראשון דרובן של זכרים וכן כתב הטור סי' תקי"ג וז"ל ואם לא בדק מעי"ט אפי' אי ליכא זכר בהדה שרי דתלי' דמאתמול היתה שם דאף בלא זכר רובן יולדות ביום הלכך מותר ליקח בצים בי"ט מן הגוי כו' וראיתי להרב יש"ש בסי' ד' שכתב דמשמע מדברי הטור מדתלי טעמא משום דאף בלא זכר רובן יולדות ביום אבל מטעם דרובן של זכרי' לחוד שכתב הרא"ש לא שרינן ואפשר דס"ל דכיון דמחמרינן בדשיל"מ דאף בספקא דרבנן אזלינן לחומרא ה"נ דמחמרינן בחד רובא ולכן בעינן רובא דמוכחא דרובן של זכרי' וגם ספנא מארעא רובן יולדות ביום ועל כן נראה שלא להתיר מ"ש הר"ן ז"ל יש מי שמתיר ליקח בצים מן הגוי אפילו בי"ט א' משום דרובן של ביצים אינן בני יומן כו' ולא נהירא דלא הוי רובא דמוכחא וכן דבר שיל"מ לא אזלינן בתר רובא כלל אפי' דלא איתחזק איסורא אם לא בתרי רוב' עכ"ל יע"ש ודבריו תמוהים בעיני דאיך אפשר לומר שהטור ס"ל דלא שרינן אלא בתרי רובי דרובן של זכרים וגם דספנא מארעא דרובן יולדות ביום אבל לא בחד רובא שהרי בגמרא שרינן בדידעינן דספנא מארעא וליכא זכר בהדה כי לא בדק משום דרובן יולדות ביום אף ע"ג דליכא אלא חד רובא וכמ"ש הטור בהדיא ואם לא בדק אפי' דליכא זכר בהדה שרי ותו שמדברי הטור נראה בהדיא דס"ל דבדבר שיל"מ אזלינן בתר רובא היכא דלא אתחזק איסורא אע"ג דליכא אלא חד רובא ממ"ש בטי"ד סי' י"ו וז"ל בהמה שנשחטה אמה או בתה ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהן היום כיצד יעשה נכבשינהו דניידי כו' וישחוט הכל דכל דפריש מרובא פריש אע"ג דאותו ואת בנו הוי דשיל"מ וכן כתב הרב מ"ל בפ"ז מה' מעילה דין ו' שזה דעת הטור גם רש"ל בס' יש"ש בחידושי חולין פ' או"ב סי' ו' הביא דברי הטור והסכים לדעתו וכאן חלק עליו הר"ן ואפשר לחלק דהתם שאני דהוי רובא דאיתיה קמן דאלים ומוכח טפי כדאיתא בפ"ק דחולין משא"כ הכא ליקח ביצים מן הגוי דהוי רובא דליתיה קמן ובהכי ניחא מה שקשה לכאורה לדעת הר"ן שכתב בפ' א"צ דלוקח ביצים מן הגוי בי"ט שהוא חוכך להחמיר כיון דקי"ל אפי' באלף לא בטיל וקשה מההיא דר"פכל הזבחים דפריך ונכבשינהו דניידי אע"ג דב"ח חשיבי ולא בטלי וא"כ ע"כ צ"ל דהיכא דלא אתחזק איסורא שאני ועיין בהרב מ"ל שכתב דס"ל להר"ן דיש חילוק בין דשיל"מ לשאר איסורין שאין להן ביטול וזה דוחק שהרי הר"ן תלי טעמא משום דאפי' באלף לא בטיל וא"כ ה"ט נמי שייך בב"ח אכן כפי מ"ש אין צורך לזה דהתם שאני דהוי רובא דאיתי' קמן דאלים ומוכח טפי:<br><b> אך </b> אכתי קשה לדעת רש"ל ממ"ש הטור בי"ד סימן רצ"ג משם הרא"ש דאין לחוש על התבואה שמא לא נשרשה קודם העומר דסמכינן ארובא אף ע"ג דחדש הוי דשיל"מ והוי רובא דליתיה קמן וא"כ ע"כ צ"ל שמה שהוצרך הטור ז"ל לטעמא דאף בדספנה מארעא רובן יולדות ביום הוא לאשמועינן דאפי' בדידעי' בודאי דליכא זכר שרי משום דרובן יולדות ביום וכמ"ש מרן משם המרדכי ולפי זה צריך לומר שמה שנראה מדברי הטור דאסור ליקח ביצים מן הגוי בי"ט כמו שכתב מרן לאו משום דסבירא ליה דבדבר שיל"מ מחמרינן בחד רובא כמו שכתב רש"ל אלא משום דס"ל דביצים הוי דבר המתבכר בכל יום וא"כ ליכא רוב וכמ"ש המרדכי כנ"ל ולדעת הר"ן שכתב שהוא חוכך להחמיר כיון דקיימא לן דאפי' באלף לא בטיל הקשה הרב מש"ל מההיא דתניא בתוספתא דדמאי פרק ג' מצטרפין פירות ח"ל על פירות שנייה כדי שירבו על פירות שלישית לפוטרן מן מעשר עני מצטרפין פירות ח"ל על פירות שלישית כדי שירבו על פירות רביעית לפוטרן ממע"ב מצטרפין פירות ערב שביעית כו' והנה כל החלוקות הללו הוו דשיל"מ דהא טבל אוסר במשהו משום דהוי דבר שיל"מ וכן פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות ה"ז דבר שיל"מ ואוסרין בכ"ש ואם כן ה"ק בתו' דאזלינן בתר רובא לפוטרן מן המעשרות ומן הביעור אלא ודאי עכ"ל דהיכא דלא איתחזק איסורא שאני עכ"ד יע"ש ולע"ד אפשר ליישב ולומר דהתם שאני משום דהוי ס"ס ס' אם הם מפירות ח"ל או לא ואת"ל שהן מפירות א"י שמא הם מפירות שנה שנייה והילכך כיון דאיכא ס"ס עדיף מרובא גרידא ותדע שהרי ה"ה ז"ל כתב משם הרשב"א דלוקח בצים מן הגוי בי"ט אסור משום דהוי דבר שיש לו מתירין משמע דס"ל דבדבר שיל"מ לא אזלינן בתר רובא וכ"כ בהדיא בס' עבודת הקדש ואלו ס"ס בדשיל"מ ס"ל להרשב"א דשרי כמ"ש ה"ה בפ"א מהלכות אלו דין ב' ואף למה שנראה מדברי הר"ן בפ' א"צ דס"ס בדשיל"מ באיסורא דאורייתא אזלי' לחומרא וכמ"ש הפ"ח בי"ד סי' ק"י ס"ק איכא למימר דהיכא דאיכא ס"ס מחמת רובא אף הר"ן מודה דשרי משום דהו"ל מיעוטא דמיעוטא ומש"ה קתני בתוספתא מצרפין פירות ח"ל כו' כדי שירבו כיון דאפי' אי ליכא רובא איכא ס"ס שרי וכדעת הרשב"א דס"ל דס"ס בדבר שיש לו מתירין מותר וצ"ל דמאי דקתני בתוספתא כדי שירבו לאו למימר דמשום דרוב פירות הם מח"ל או מפירות שנה שנייה מותרין הא לאו הכי אסור דהא ליתא דכיון דאיכא ס"ס אפילו שניהם שקולין שרי אלא לס"ס קרי ליה רוב דס"ס מדין רובא הוא דשרי כנודע עוד הקשה הרב מההוא דאמרינן במציעא דנ"ו מעות שנמצאו כו' בהר הבית חולין ובירוש' בשאר ימות השנה חולין וטעמא דמילתא משום דאזלינן בתר רובא וכמו שפרש"י ומע' ב' בירוש' הוי דבר שיש לו מתירין וכמו שכתב רבינו סוף פ"ו מה' מ"ב ובפ"ק דפסחים אמרינן ר"י בר יאודה אומר תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר אם רוב חולין חולין הרי דאף בדבר שיל"מ אזלי' בתר רובא עכ"ד יע"ש והנה מה שהק' מההיא דתיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעשר ב' נר' דכפי מה שכתב רבינו ספ"ו מהל' הנזכר דין י"א וז"ל תיבה כו' הרי המעות מע"ש כו' מחצה למחצה חולין ע"כ הרי שלדעת רבינו אפי' במחצה על מחצה דהוי ס' שקול אפ"ה שרי וע"כ צ"ל דהיינו טעמא משום דהוי ס' דלא שכיח דמסתמא במעות מע"ש אדם מזדהר בהם לשומרן יפה הן אמת דבפ"ק דפסחים לא פורש האי דינא דמחצה למחצה מיהו מיסתייע דרב גובריה אמרה ואפשר דבגירסתו כך היתה וא"כ מהאי טעמא מתרצתא היא לדעת הר"ן דהתם לא משום דאזלינן בתר רובא גרידא הוא דהמעות חולין אלא משום דהוה ליה מיעוט דלא שכיח מדשרינן אפילו בס' שקול ודו"ק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ד) </b>
+<b> לדעתי </b> צריכין לחלק לדעת הרב המחבר בין רובא דליתא קמן לרובא דאיתא קמן. דאל"כ וכדעת המשנה למלך פ"ד מהלכות מעילה דהיינו טעמא דהר"ן משום דהוי דבר שיש לו מתירין. ומחמרינן מהאי טעמא עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר מה שאין כן בשאר איסורי דרבנן אף שהחמרנו לענין ביטול ברוב היינו טעמא דחשיבי לא בטלי כיון דאיתחזק משא"כ גבי כל דפריש מרובא פריש קשה לי על הר"ן טובא. דהא הר"ן בפ"ז דנדרים כתב הטעם דדשיל"מ משום דהוי מין במינו כיון דהוי היתר בהיתר תינח בביטול דהוי כאן איסור א"כ איסור הזה אינו בטל מטעם מין במינו אבל לענין כל דפריש מרובא פריש דאמרינן מרובא הוא ואין כאן איסור כלל. מאי מין במינו שייך כאן ולכאורה קושיא זאת עצומה היא על הר"ן ולא ראיתי מי שהרגיש בזה גם מורי בעל הצל"ח הביא דין זה של הר"ן פסחים (ז' א') והאריך בו והקשה כל הקושיא שהק' עליו המ"ל שם פ"ו מהלכות מעילה והוא לא ראה המשנה למלך כלל אמנם בזה לא הרגיש והדבר צריך ביאור. וע"כ צריך לומר דהר"ן סובר ודאי עיקר החומרא היה לכתחילה לענין ביטול ומשום מין במינו. והשתא דהחמירו חכמים משום דבר זה. עשאו חכמים דבר שיש לו מתירין ככל שארי איסורי דרבנן דאמרו שלא בטלו ולא פלגי ביה כלל וכמו בשאר איסורי דרבנן לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ה"נ גבי דבר שיל"מ ולפ"ז מוכח כדברי המחבר פה דבכל איסורי דרבנן כגון ב"ח וחתיכה הראוי להתכבד וכדומיהם לא אמרי' כל דפריש ואם כן קשה ממתני' זבחים. וע"כ החילוק שנחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. וכן מוכח מדברי הרמ"א סימן תקי"ג דכתב להחמיר גבי ביצים שהביא הנכרי וכדעת הר"ן שאף שהוא רוב מ"מ כיון שהוא דבר שיש לו מתירין לא סמכינן ארובא ואם כן קשה על הרמ"א דא"כ אמאי אינו משיג הרמ"א בי"ד סי' ט"ז כשהביא המחבר דעת הרא"ש שהבהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה מכין אותן וטורדתן והרי הרב מש"ל פ"ז מהלכות מעילה העלה לדעתו. שהר"ן שהחמיר בביצים והרא"ש שפירש שמכין אותן וטורדתן. דעות חלוקות המה. דהא או"ב דשיל"מ הוא וכמו שכתב המחבר פה. ואם כן קשה דברי רמ"א אהדדי דהתם בי"ד סימן י"ו שתיק לדברי המחבר ומדשתיק אודויי אודי ליה והכא נקט להחמיר כדברי הר"ן וע"כ היינו נמי כהמחבר דהתם היינו טעמא כיון דהוי רובא דאיתא קמן. ולפי מה שהעלתי במקום אחר לתרץ הר"ן דהקשה עליו הרב פני יהושע לדעת הר"ן דטעמא דדבר שיל"מ. משום דהוי מין במינו. תינח תערובות אמנם קשיא לן מדרב אשי דאמר ביצה [ד א] ספיקא נמי אסור משום דהוי דשיל"מ. מאי שייך לענין ספיקא דבר שיל"מ ופה לא שייך למדחי כסברתינו לעיל דלא חלקו רבנן כיון דאסרו התערובות א"כ לא חלקו משאר דברים שאסרו התערובות דהכא לא שייך למימר הכי דלא מצינו שאסרו רבנן ספק בחתיכה הראוי להתכבד או דבר שבמנין ובעלי חיים וכדומה ואדרבא בכולם מותרין ספק דרבנן ולכן אמרתי דהר"ן נמי סובר כדעת רש"י דבדבר שיש לו מתירין איכא טעמא עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אלא דהיה חוכך בזה לענין ביטול דהא אם נתערב איסור בהיתר הא כתב רש"י ופוסקים פר' ג"ה דנהפך האיסור להיות היתר. והתורה אמרה אחרי רבים להטות היינו שפרח האיסור לגמרי ואם כן איך שייך לומר עד שתאכלנו באיסור הא התורה התירה ועשאו היתר תיכף כשנפל לתוך האיסור וכן נחית לסברא הזאת רבן של ישראל בפלתי ע"ש היטב:<br><b> ואומר </b> אני דבאמת לכך היה הר"ן מחדש סברא אחריתי. והיינו טעמא דאינו בטל משום דהוי מין במינו והשתא זיל לאידך גיסא כל זאת לענין תערובות דתיכף נתבטל בנפילה ואין כאן איסור כלל לא שייך למימר עד שתאכלנו באיסור דהא אין כאן איסור אמנם לענין ספק שפיר דמי אף שבשאר איסורי דרבנן אזלינן להקל וסמכינן על צד הקולא שבו הכא אזלינן לאידך גיסא לצד החומר כי הלא יש היתר לאיסור ומדוע נסמוך על הספק ודוק וכמו כן נמי לענין כל דפריש מרובא פריש אף שסמכינן על הרוב מ"מ הרי יש מיעוט בעולם ולא יכולין למימר שאין כאן איסור כלל הא יש איסור בעולם ולא שייך פרח איסורא לגמרי אלא שהתורה אמרה לסמוך על הרוב ולומר שמרובא בא. מ"מ הרי יש מיעוט איסור ואיסורא דהאי מיעוט להיכן אזלא ולא שייך למימר פרח איסורא. לכן החמירו החכמים ואמרו דלא סמכינן על כל דפריש מרובא פריש דעד שתאכלנו על סמך כל דפריש אכול למחר ואף שאם הוא ממיעוט מותר ועיין באסיפת זקנים ב"מ [ז ב] דכתב נמי דרוב ומיעוט נקרא ספק אלא דהתורה התיר האי ספק ע"ש היטיב ועיין עוד מזה ה"ל מ"ש פ"ב הארכנו:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קטו) </b> והנה כל החלוקות הללו הוי דשיל"מ כו' ואם כן היכי קאמר בתוספתא כו'. למ"ש הרמב"ן במלחמות בפ"ב דפסחים דחכמים פליגי עלי' דר"ש וס"ל דדבר שיש לו מתירין בטיל י"ל דהך תוספתא אתיא כותייהו ולק"מ (והיינו לענין מעשר שני ומעשר עני ושביעית דטבל טבול לתרומה גדולה הוא במשהו מטעם דכהיתרו כך איסורו דהא חטה אחת פוטרת כל הכרי דבזה אפילו ר' יוחנן מודה כדאמרינן בשלהי מסכת ע"ז ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו כל איסורים שבתורה בששים חוץ מטבל כו'):<br><b> (קטז) </b> ולע"ד אפשר ליישב ולומר דהתם שאני משום דהוי ס"ס כו'. זה תמוה דהרי הר"ן בריש ביצה דף נ"ב ע"ב כתב דצריך עיונא אם ס"ס בדבר שיש לו מתירין מהני אפילו באיסור דרבנן ולפ"ז הרי מתוספתא הנ"ל מוכח דס"ס מהני וכיון דס"ל להר"ן דרוב ביצים אינן בני יומן א"כ סוף סוף בביצה הוי ס"ס מכח רובא דזהו הס' השני דוק ותשכח. ולדברי הגאון המחבר ז"ל הרי כה"ג חשיב מיעוטא דמיעוטא ומאי מקום לספיקו של הר"ן בריש ביצה הנ"ל:
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>אע"פ </b>
+<b> שאין כו' ה"ז מוליכן לכהן.</b> עיין בתוספות ביצה די"ב ד"ה אין מוליכין שכתבו וז"ל לאו דוקא מוליכין דה"ה אם בא הכהן לביתו כו' וכן משמע מהירושלמי דדמאי מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי לא יטלם בשבת כו' עד מה שמתירין ב"ה היינו דוקא בשרגילין לאכול אצלו כו' ע"ש להר"ש ז"ל בפ"ד דדמאי משנה ד' שכתב וז"ל דהך סתמא דדמאי כב"ש דאמרי אין מוליכין חלה ומתנות לכהן אבל בלמודין לאכול שרי ומיהו לאחרים ולר"י דאמרי התם דמודו ב"ה בתרומה דאין מוליכין משום שהוא זכאי בהרמתן אתיא אפילו כב"ה עכ"ד יע"ש והנראה דס"ל דמ"ש בירושלמי והוא ילפינן מההיא היינו לומר דכי היכי דשרינן בשבת בלמודים לאכול אצלו דבאים ואוכלים שם ה"נ בי"ט למאן דס"ל דאין מוליכין חלה ומתנות לב"ש או תרומה לב"ה ואם כן לדידן דקיי"ל כר"י דלב"ה מוליכין את התרומה לכהן ע"כ דלא קיי"ל כההיא מתני' דלא שרי אלא בלמודים לאכול אצלו וזה נראה דעת הרא"ש שכתב סתם דמוליכין את התרומה בי"ט ולא כתב דהיינו דוקא בשרגילים לאכול אצלו אך דעת התוספות ז"ל לפרש מ"ש בירושלמי הוא ילפינן מההיא אליבא דהלכתא דקיי"ל כר' יוסי ואליבא דב"ה דמתירין להוליך את התרומה ביום טוב וס"ל לירושלמי דמה שמתירין ב"ה היינו דוקא בשרגילים לאכול אצלו וכ"כ בפסקי תוס' ועיין בהרב ח"ה ובפ' מע"ח ויש לתמוה על רבינו שבפ' כ"ג מה' שבת דין ו' פסק כמתני' דפ"ד דדמאי כו' והשתא אי ס"ל כדעת הר"ש לא הי"ל לפסוק כמתני' דדמאי ואי ס"ל כדעת התוספות הו"ל לפרש כאן דדוקא בשרגילים לאכול אצלו הוא דשרי והנה כפי מה שכתב הרב יש"ש סי' ל"ז היה מקום ליישב דבריו שכתב וז"ל דאף על גב דב"ה ס"ל מוליכין את התרומה אפילו לביתו של כהן מ"מ היכא דאין מוליכין כגון ר"ה או כרמלית מפסקת אסור ליתן לכהן שיאכל בביתו של ישראל מטעמא דב"ש ויסברו העולם שהוא תרם אותן ביום טוב דב"ה לא פליגי אב"ש אלא אאין מוליכין דב"ש אין מתירין משום טירחא או משום גזירה דאין מגביהין וב"ה שרו אבל לענין שאסור ליתנן לכהן לאכול בביתו אלא אם כן למודים אצלו בזה השוו ב"ש וב"ה עכ"ד יע"ש ואם כן איכא למימר דס"ל לרבינו דמ"ש בירושלמי דהוא ילפינן מההיא היינו לומר דכי היכי דבשבת אסור ליתן לכהן בביתו אלא אם כן בלמודים אצלו הכי נמי ביום טוב אע"ג דשרו ב"ה הולכה אבל ליתנם לביתו אסור ואם כן מ"ש רבינו בה' שבת מי שקרא שם לתרומה כו' לא יטלם בשבת היינו דוקא ליטלם כדי ליתנם לכהן בביתו אבל להוליכם לביתו של כהן ה"נ דשרי וסמך אמ"ש בהלכות יום טוב אלא שאין דבריו מובנים דכיון דשרו ב"ה הולכה כ"ש ליתנם בביתו ואם משום טעמא דיסברו העולם שמא תרם אותם ביום טוב הכי נמי יש לחוש בהולכה לביתו של כהן דיסברו העולם שתרם בי"ט ומוליכין לכהן וכבר תמה עליו הרב ט"ז סימן תק"ו סק"א יע"ש וצ"ע כעת:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מה </b> שתמה על הרמב"ם דשינה דבריו משבת ליו"ט נעלם ממנו במח"כ סוגיא ערוכה בביצה כ"א דתחלה קאמר שם אלא לרבה בר רב הונא קשיא קשיא הרי דנשאר בקשיא וס"ל דיו"ט ושבת שוין ואח"כ אמר שם אבע"א שאני שבות שבת משבות יו"ט והנה תמיד קיי"ל כל"ב ולכך הירושלמי אזיל כל"ק דש"ס דיו"ט ושבת שוין ולכך קאמר הוא שבת הוא יו"ט אבל הרמב"ם פוסק כאבע"א דשאני שבות שבת משבות יו"ט לכך פסק בפשיטות דביו"ט מותר אף באין רגילין להוליך ג"כ ובשבת פסק כסתם מתניתין דדמאי וז"פ ואמת אך עוד נראה בכוונת הרמב"ם ובביאור דברי הירושלמי והוא דיש לדייק למה נקטה המשנה דמי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי וכו' ולמה קריאת שם דנקט הול"ל כפשוטו מי שיש לו תרומה ומעשר וכו' ולזה נראה הכונה כך עפמ"ש בחי' בכוונת הירושלמי במכילתין דלר' יהודא מחמיר בהורמו היום יותר מהורמו אמש מכח דהפרשה והנתינה הוי כל חד רק חצי מעשה הקנין ולא הוי כל כך כמקח וממכר רק אם הכל נעשה ביום אחד אז אסור דהוי כמקח וממכר ולפ"ז י"ל דס"ל להירושלמי דפאה דאף לב"ה המתירין במשנה אף בהורמו מהיום היינו אם עכ"פ אין הכל נעשה ביחד דתחלה מפריש ואח"כ מוליך ונותן אבל אם נעשה הפרשה והנתינה ביחד גם הוא מודה דאסור מכח דכל המקח וממכר נעשה יחד ולכך זה הוי כוונת המשנה דודאי ליטול בפ"ע בלי נתינה לכהן מיד אסור דנראה כמפריש בשבת רק דהוי ס"ד דיהיה מותר ליטול וליתן לכהן בחד מעשה אז לא נראה כמפריש רק כמכוין ליקח לאכול לכך אמר דבזה שוב אסור דהוי מקח וממכר כיון דהפרשה והנתינה נעשה ביחד ולכך ז"ש הירושלמי דמה דקאמר במשנה לא יטלם אין הכונה הפרשה בלבד דזה ודאי אסור רק הכונה לא יתנם דהיינו דהנטילה ונתינה יהיה יחד גם זה אסור ולכך אמר דהתם תנן אין מוליכין וכו' וב"ה מתירין והיינו אף בהורמו מהיום ולכך אמר ילפינן הוא מההוא דכמו דביו"ט מותר להוליך תרומה אף שהורמו מאמש לדידן דקיי"ל כר' יוסי גם בשבת מותר דשבת ויו"ט דין אחד הוא דהוא שבת הוא יו"ט ולהיפוך ההוא ילפינן מהוא כמו דבשבת אם לא הפריש רק קרא שם דאסור אף אם עושה ביחד הפרשה ונתינה כן נמי אסור ביו"ט ובזה דברי הרמב"ם מבוארין שכתב כל חד כדרכו לפרש רק מה שנאמר בש"ס ובהל' שבת נקט בדיוק וז"ל מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי וכו' לא יטלם בשבת ואע"פ שייחד מקומו קודם שבת והרי הם ידועין ומונחין בצד הפירות ולמה לא כתב רבותא יתירא אע"פ שכבר הפרישן ממש ומונחין בפ"ע אסור ליתן ובע"כ דזה מותר ולא בעינן בזה רגילים אצלו רק בלא הפרישו בפ"ע בזה אסור ובהל' יו"ט דייק וז"ל אע"פ שאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט אם הי' לו תרומות ומעשרות שהגביהן מאמש ה"ז מוליכן לכהן ולמה לא אמר שקרא להם שם מאמש ובע"כ דבזה אסור רק באם כבר הפרישן ממש בזה מותר ומה דאין חילוק בין שבת ליו"ט סמך אמ"ש בפ"א מיו"ט הלכה י"ז כל האסור בשבת בין שהוא דומה למלאכה וכו' בין שהוא משום שבות אסור ביו"ט וכו' ויש ביו"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה וכו' משמע דאין בין יו"ט לשבת אפי' באיסור דרבנן רק מוקצה וממילא נדע דדינם שוה ונלמוד זה מזה וא"ש בעזה"י:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כיצד </b>
+<b> המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל כו'.</b> הנה התוס' ר"פ המביא ד"ה לא יביאם הק' וז"ל ותי' דאמרינן בשבת פ' מפנין ד' קופות או חמשה וכ"ש שיהא מותר ביום טוב וי"ל דהתם מיירי בשבת דאינו יכול להוציא לחוץ ואין רואין אותו כו' יע"ש והטור בסי' שכ"ג הביא דין זה לענין שבת וכתב מרן הב"י שדעתו שלא כדעת התוספות אלא דס"ל דאפילו בשבת שאינו מטלטל אלא מזוית לזוית אסור וכתב עוד וז"ל מיהו מדברי הר"ן נר' קצת שסובר כדעת רבינו דשבת וי"ט שוין לענין זה שכתב לא יביאם בסל ובקופה לתת ג' או ארבע בתוך קופה אחת מפני שנראה כמעשה דחול לשאת משואות כו' ואע"ג דמסקינן בפ' מפנין דאפושי משוי עדיף מאפושי בהילוכה שאני הכא דעביד כעובדין דחול עכ"ל ודבריו תמוהים דאיך אפשר לומר שהטור סובר שלא כדעת התוספות דאם כן קשה דמה יענה לההיא דפ' מפנין ופסקו הטור סי' של"ג וכן הקשה הרב במג"א ס"ק ז' ומכח זה כתב דמ"ש הטור דלמעט במשוי עדיף מיירי שמוליכין דרך מבוי המעורבת דשכיחי ביה רבים וזה ודאי דוחק דכל כי האי הו"ל לפרש ומצאתי להריטב"א בשיטת כ"י דמס' שבת פרק מפנין שהק' קושית התוס' וז"ל מפנין ד' או ה' קופות של כדי יין וא"ת מ"ש מיום טוב דאסור להביאן בקופות דמחזי כעובדין דחול והכא גבי אורחין שרי וי"ל דאה"נ דלמצות הכנסת אורחין שרי ביום טוב כמו בשבת כו' יע"ש ואם כן אפשר שזה דעת הטור ז"ל דס"ל דדוקא לצורך מצות הכנסת אורחין שרי הא לא"ה לא מיהו מ"ש מר"ן שדעת הר"ן נראה כדעת הטור לא הבינותי דבריו שהרי דעת הר"ן ע"כ לחלק כתי' התוספות דגבי יום טוב כיון שהוא מביאן דרך רה"ר אוושא מילתא טפי ומחזי כעובדין דחול מה שאין כן בשבת דאינו מטלטל אלא מזוית לזוית דאל"כ קשה דמה תי' הר"ן באומרו שאני הכא דמחזי כעובדין דחול אי משום שהוא מביאן בקופה התם נמי שרי להביאן בקופה ותו קשה עליו שהרי בסי' תק"י כתב מרן הב"י ז"ל שמדברי רש"י שכתב המביא כדי יין ממקום למקום בתוך התחום או על ידי עירוב משמע דס"ל דבמקום רואין דוקא הוא דאסור אבל מטלטל במקום שאין רואין כגון מזוית לזוית באותו בית יע"ש וכלשון זה שכתב רש"י כתב ג"כ הר"ן ואם כן איך כ' בסי' שכ"ג שדעתו כדעת הטור דאפילו בשבת שאינו מטלטל אלא מזוית לזוית אסור וצריך עיון:
+
+Halakhah 2
+
+<b>אבל </b>
+<b> ע"ג בהמה לא יביא כלל כדרך שהוא עושה בחול.</b> כתב מרן הב"י סימן תצ"ד וז"ל שביתת בהמתו ומחמר י"א שאחר שנקראת מלאכה הרי זה ביום טוב בכלל לא תעשה כל מלאכה וי"א שאף ביום טוב מותר שאין לאוסרה רק בשבת שפרט לך בה הכתוב עכ"ל. והקשה מורינו הרב מקרא קודש דף קצ"א ע"א דבשלמא מחמר איקרי מלאכה דכתיב ל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך וכמ"ש בפרק מי שהחשיך ופסקו רבינו בפ"ך מה' שבת אבל שביתת בהמתו דליכא בשבת רק עשה דלמען ינוח כמ"ש רבינו אם כן בי"ט דלא כתיב רק ל"ת כל מלאכה מהיכא תיתי לאסור שביתת בהמתו ביום טוב ע"ש ולע"ד נראה שזה שכתב רבינו ז"ל דבשביתת בהמתו ליכא רק עשה במחלוקת היא שנויי' שמדברי רש"י בפ"ק דע"ז דט"ו מבואר דס"ל דבשביתת בהמתו עובר בלאו דל"ת כל מלאכה ממ"ש בד"ה גזירה משום שאלה וז"ל ועביד בה מלאכה בשבת וקא עבר בלאו דכתיב ל"ת כל מלאכה כו' וכל בהמתך דהשתא בהמת ישראל היא ומצוה הוא על שביתתה ע"כ וכן נראה מדברי הר"ן שם שכתב וז"ל ומקשו הכא ל"ל טעמא דמחמר בלאו מחמר נמי כגון דלא שמעיה לקליה איכא משום שביתת בהמתו וכ"ת איסורא דחמיר מיניה נקט דהיינו דמחמר דעביד איסורא בגופיה כו' והשתא אם איתא דשביתת בהמתו אינו אלא עשה אמאי הוצרך לומר דלאו דחמיר מיניה נקט דעביד איסורא בגופיה ות"ל משום דמחמר הוי לאו ושביתת בהמתו אינו אלא עשה ואיסור לאו לחוד ואיסור עשה לחוד כמ"ש הגאון בפ"ח ד"ה ומבשרם וכן כתב המאירי שם בשיטה כ"י וכן מבואר ג"כ ממ"ש בסמוך וז"ל אבל לדידן דקי"ל דמחמר פטור כי היכי דלא חיישינן לשביתת בהמתו בנסיוני ה"נ לא חיישינן ללאו דמחמר דכיון דהאי לאו והאי לאו כי היכי דלהאי לא חיישינן כו' וכן מבואר גם כן ממ"ש בסמוך שאם אתה אומר כן בטלת איסור מחמר לגמרי דכיון דאין במחמר חיוב מלקות ולא קרבן מהו איסורו כו' ואם איתא הא נ"מ לאיסור לאו אלא משמע ודאי ס"ל דשביתת בהמתו עובר עליו בלאו ואם כן איכא למימר שזהו ג"כ דעת י"א שכתב הכלבו ז"ל ואי קשיא לך דא"כ בפ' מי שהחשיך פריך לרמב"ח דקאמר המחמר אחר בהמתו חייב ממתניתין דקתני המחלל את השבת בדבר שחייב' על שגגתו חטאת וזדונו סקילה לאו מכלל דאיכא מידי דאין חייבין על שגגתו חטאת וזדונו סקילה ומאי ניהו לאו דמחמר ודחי אלא תחומין ואליבא דר"ע והבערה אליבא דר' יוסי והשתא אמאי ל"ק שביתת בהמתו אליבא דכ"ע דעובר עליו בלאו ואין חייבין על שגגתו חטאת י"ל דלישנא דמחלל את השבת משמע במחלל בגופו כנ"ל:<br><b> עוד </b> הקשה שמדברי רבינו בפרקין והסמ"ג שכתבו דאין מוציאין משא ע"ג בהמה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וכתב הרב המגיד שיש מי שכתב משום שאין משתמשין בב"ח והרשב"א כתב ב' הטעמים משמע דמדאורייתא שרי דליכא משום שביתת בהמתו בי"ט והתימא על מרן הב"י שאחר שכתב שאין נראה כן דעת הפוסקים מדסתמו דבריהם אלמא ס"ל דבי"ט נמי אסור איך הביא דברי רבינו והסמ"ג לסתור דבריו וכן כתב הב"ח ז"ל שמדברי רבינו ז"ל והסמ"ג מבואר דשביתת בהמתו ליכא בי"ט ע"ש. ולפ"ד נראה שאין מדבריהם ראיה כלל דאיכא למימר דהוצרכו למיהב טעמא משום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול או משום משתמש בב"ח למיסר אפילו היכא שאין הבהמה שלו דאז ליכא משום שביתת בהמתו אם כן היכי אסור מהנהו טעמי ותדע שהרשב"א בס' עבודת הקודש בס' בית מועד שער ג' כתב דין זה דאין מוציאין משא ע"ג בהמה וכתב ב' הטעמים ולפי דברי הב"ח צריך לומר דהרשב"א גם כן סבירא ליה דשביתת בהמתו ליכא ביום טוב אלא דוקא בשבת שפרט לך בו הכתוב ואלו בסוף שער ד' כתב וז"ל או גרים התושבים ואחד עבד ואמה של ישראל אפילו אינן תושבין אין עושין מלאכה לישראל בשבת וי"ט דבר תורה שנאמר וינפש בן אמתך כו' והשתא אי ס"ל דאין שביתת בהמתו בי"ט משום דלא פרט בו הכתוב אם כן מה"ט נמי לא יהיה מוזהר על שביתת עבדו ואמתו שהרי לא פרט בו הכתוב אלא משמע ודאי דס"ל להרשב"א דשביתת בהמתו נמי מוזהר עליה בי"ט ואם כן ע"כ לומר כמ"ש ועיין במה שכתב מרן הב"י סימן תקכ"ו משם הרמב"ן בספר תורת האדם ע"ש ויש לי קצת מן התימה על מור"ם דבסי' רמ"ו ס"ג פסק בפשיטות דשביתת בהמתו ליכא בי"ט ואילו בסי' ש"ד פסק מרן שם דצורכי חולה שאין בו סכנה דקי"ל אומר לגוי ועושה וכן מת ביום טוב ראשון דק"ל יתעסקו בו עממים אסור לומר לעבד ישראל אפילו הוא עכו"ם דכיון דמלאכת העבד אסורה מן התורה לא הותרה כו' והשתא לפי מה שפסק דאין אדם מצוה על שביתת בהמתו ביום טוב היה ליה לחלוק שם ולומר דבמת בי"ט ראשון יכול לומר לעבד לעשותו ואפילו בעבד שקבל עליו ז' מצות דכי היכי דאין שביתת בהמה בי"ט ה"נ אין מוזהרים על שביתת עבדו וכמ"ש והר"ב תי"ט הביא ראיה לדעת הסוברים דאינו מוזהר על שביתת בהמתו בי"ט מדתנן פ"ב דביצה ג' דברים ראב"י מתיר וחכמים אוסרים פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון כו' ומקרדין את הבהמה בי"ט והשתא מדאצטריך למתני בי"ט ש"מ דבבא קמייתא דהיינו פרתו לאו בי"ט אלא בשבת וכן פי' רש"י והר"ן ואם כן מוכח דאינו מצוה על שביתת בהמתו בי"ט ותיובתא למאן דס"ל דאדם מצוה על שביתת בהמתו בי"ט דאם כן למאי איצטריך למתני כלל בי"ט הא כולה בי"ט איירי א"ד ע"ש ולי נראה דלא קשיא דאיכא למימר דמאי דאיצטריך למתני בי"ט לאו לאשמועי' דבבא קמייתא דוקא בשבת אסרי רבנן ולא בי"ט דהא ודאי אפילו בי"ט אסרי רבנן משום דאדם מצוה על שביתת בהמתו אלא אצטריך למתני ביום טוב דלא נטעי בהיתרא דראב"ע דכי היכי דברישא מתיר ראב"ע אפי' בשבת הכי נמי מתיר קירוד בבהמה אפילו בשבת דומיא דרישא להכי קתני בי"ט לאשמועינן דדוקא בי"ט מתיר ראב"ע אבל בשבת מודה דאסור ואע"ג דדבר שא"מ הוא ודשא"מ אפילו בשבת מותר אפ"ה קירוד בבהמה אסור מק"ו דאדם דאמרי' בפ' חבית דקמ"ז ע"ב דאין גוררין במגררת בשבת משום דהוי עובדין דחול ופסקו רבינו בפ' כ"א מה' שבת דין כ"ט ע"ש אלא שמצאתי להמרדכי שם בפ"ב דביצה שכתב משם רשב"א דכי היכי דשרי לקרד את הבהמה בי"ט ה"נ בשבת ואף לפי דבריו י"ל דאע"ג דאדם מצוה על שביתת בהמתו בי"ט אפילו הכי שרו רבנן לצאת ברצועה שבין קרניה וכיון דלא עביד אלא לנוי או לשימור משמע ודאי דאינו אלא איסורא דרבנן גרידא ובי"ט לא גזרו ומ"מ לדעת הטור ז"ל שכתב בסימן תקכ"ב דאפילו בי"ט אסור לצאת ברצועה שבין קרניה צ"ל דס"ל כמ"ש לעיל דמשום הכי איצטריך למתני בי"ט לאשמועי' דדוקא בי"ט מתיר ראב"ע אבל לא בשבת ושלא כדעת המרדכי ז"ל ושוב מצאתי כן להתוס' בפ"ה דשבת דנ"ג ע"א ד"ה מהו ליתן שכתבו שם אחר תי' דלא שרי קירצוף אלא בי"ט אבל בשבת אסור יע"ש כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קיז) </b> שביתת בהמתו ומחמר כו' שנקראת מלאכה הרי זה בכלל לא תעשה כו'. לכאורה דמסוגיא דיש חורש כו' מכות דף כ"א ע"ב תיובתא לדעה זו דא"כ ללקי נמי משום שביתת בהמתו דהא דקתני התם והן מוקדשים הרי לא קאי אלא על שור אבל החמור לפי שפרשו התוס' שם הוא של חולין ובפשיטות שהוא של החורש ואמאי לא לקי עליה אלא ע"כ דאין איסור דשביתת בהמתו ביו"ט (למאן דס"ל דבשבת איכא לאו דלא תעשה כל מלאכה וגו' וכל בהמתך) וא"כ יקשה אי ס"ד דשביתת בהמתו שייך נמי ביו"ט א"כ אדפריך הש"ס לר' ינאי וללקי נמי משום זורע ליפרך לכ"ע דללקי נמי משום שביתת בהמתו. ולא עוד אלא דאפשר דפירוקי' דרבא דמשני התם דאין חלוק מלאכות ביו"ט לא שייך זה בלאו דשביתת בהמתו משום דהוא ובהמתו הו"ל שני גופים ואין צריכים לחלוק מלאכות בכה"ג. אבל יש לדון טובא בזה אי לוקין אלאו דשביתת בהמתו משום דכיון דביו"ט לא כתיב בהמתך אלא דבשבת כתיב (לדעה זו דס"ל דלאו דלא תעשה כל מלאכה קאי נמי אבהמתך) א"כ הא הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דאין לוקין עליו והגם דלדעה זו ילפינן יו"ט משבת לענין שיש גם ביו"ט לאו אבל מ"מ לא לאו שיש בו מלקות ודוק. [עיין שבת קנ"ד ע"ב וברמב"ם פרק כ' מהלכות שבת]:<br><b> (קיח) </b> דהוצרכו למיהב טעמא כו' למימר אפילו היכא שאין הבהמה שלו כו'. ולענ"ד אין צריך לזה דגם בל"ז הקושיא מעיקרא ליתא משום דאפילו אם הבהמה שלו מ"מ ביו"ט מותר להוציא משא עליה דמה בכך דיש משום שביתת בהמתו ביו"ט הא זהו רק לענין דאסור לו לעשות בה מלאכה כחרישה וכדומה אבל הוצאה ביו"ט מותרת שהרי אין הוצאה ליו"ט ואפילו הוא עצמו מותר להוציא מן התורה כל דבר ואפילו מדרבנן ליכא איסור אלא באבנים שאין בהם צורך כלל ולהכי צריך רבינו והסמ"ג לאסור הוצאת משא על גבי בהמה ביו"ט מטעם עובדא דחול ושימוש בבע"ח למ"ש הרב המגיד למיסר אפילו משא דיש בה צורך ותימא על הגאון המחבר ז"ל ועל מורו הרב מקרא קודש שלא הרגישו בכל זה. וגם תירוצו של הגאון המחבר ז"ל אכתי אינו עולה יפה לדעת הפוסקים דס"ל דמחמר שייך נמי בבהמת חבירו וכמ"ש הר"ן ז"ל בפרק קמא דע"ז דמשום הכי קאמר הש"ס שם דגזרינן משום מחמר ולא קאמר משום שביתת בהמתו והיינו משום דמחמר שייך נמי בבהמת חבירו והתם לאחר פיסוק דמים אינה תו של ישראל ע"ש היטב וא"כ תיפוק לי' דאסור להוציא משא ע"ג בהמה ביו"ט משום מחמר דאורייתא:
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b>
+<b> יוצאין בכסא כו' ואיש שהיו רבים צריכין לו יוצאין בכסא אחריו כו'.</b> כ"נ דעת הרי"ף מדלא הזכיר דין האמור בגמרא והוא תימא שהרי בגמרא אסרו בהדיא כיתוף ומ"ש מרן הכ"מ הוא דוחק כמו שיראה המעיין וראיתי למוהר"ש אלגאזי ז"ל בספר רצוף אהבה סימן נ"ט שתי' וז"ל ויראה שטעמם מכח קושית התוספות שהקשו בד"ה שאני ילתא דבעיתא שהרי לא התירו אלא בשיש בו צורך רבים ולא באו לתרץ דבת ראש הגולה היתה אלא ס"ל למפרשים פי' אחרינא דה"פ אמר רבי אמי ובלבד שלא יכתף פיר' בדין הכסא שאתם שואלים גם אנחנו מקילים ומתירין ובלבד שלא יכתף ואין אנו מחלקין חילוק אחר אלא כיון שלא כיתף מותר אפי' באין רבים צריכין לו וכי קאמר לעיל ריב"ל אם רבים צריכים לו מותר היינו אפילו בכיתוף כו' יע"ש:<br><b> והנה </b> פירוש זה כתבו המאירי ז"ל בשם יש מפרשים שכתב וז"ל וי"מ דילתה לא צריכים רבים לה הוה ומפרשי' דאין רבים צריכין לו מותר ובלבד שלא באלונקי ואם רבים צריכין לו מותר ואע"ג דלא בעית א"נ בעית אף על גב דאין רבים צריכים לו מותר אפי' באלונקי וזקן שבשכונת ר"י בר אידי רבים צריכי' לו הוה ולא בעית הוה כו' יע"ש ולפי פיר' זה צ"ל דברייתא דקתני אין יוצאין בכסא כו' בכסא על ידי כיתוף קאמר האמנם לדעת רבינו ז"ל נראה דלא ניתן ליאמר זה דאם איתא דס"ל כתירוץ י"מ הללו אם כן הוה ליה להתיר בכסא שלא ע"י כיתוף אפי' באין רבים צריכים לו ומדבריו שכתב ואיש שהיו רבים צריכים לו יוצאין בכסא אחריו מבואר באין רבים צריכים לו אפי' שלא על ידי כיתוף אסור ותו דאם איתא הו"ל לאשמועינן ג"כ דהיכא דבעיתא מותר אפילו באין רבים צריכים לו דהיינו הך דילתא לפירוש י"מ הללו ולכן נראה לי דס"ל לרבינו דודאי הך דילתא רבים צריכים לה הוה ומשום הכי שרינן היכא דבעיתא דאי לא הוה צ"ל רבים משום ביעותא גרידא לא שרינן דלא עדיפא מסומא דקתני בברייתא אין הסומא יוצא במקלו אע"ג דבעית וכדעת התו' ז"ל אלא דס"ל לרבי' דריב"ל דקא' אם רבים צריכים לו מותר פליג' אהך דר' אמי דקאמר ובלבד שלא יכתף והיינו משום דגריס בההיא דלעיל זקן אחד היה בשכונתינו והיה יוצא באלונקי שלו וכמו שכן הביא הגירסא המאירי שכתב וז"ל והיו מוצאין אותו באלונ' פ' הוא הכתוף האמור למטה וא"כ מדחזינן לריב"ל דפסיק ותני אם רבים צריכים לו מותר משמע דכולה מילתא תליא ברבים צריכים לו דאם לא כן הכי הוה ל"ל אם רבים צריכים לו ובעית מותר וכבר המאירי ז"ל נדחק בזה וכתב דזקן דרב יעקב בר אידי בעית הוה והיינו דאשתרי אלונקי לגבייהו וזה ודאי דוחק דא"כ לא הו"ל לריב"ל למסתם סתומי שריותא דידיה כיון דעיקר מילתא תליא בבעית אלא משמע דריב"ל אפי' באלונקי שרי אם רבים צריכים לו ור' אמי דקאמר ובלבד שלא יכתף אפי' רבים צריכים לו פליג אהא דריב"ל ופסק רבינו כריב"ל משום דכיון דמילתא דרבנן היא פסקינן לקולא ואי קשיא לך לפי דרך זה מאי פריך בגמ' איני והא רב נחמן שרא לילתא למיפק באלונקי ואמאי לא משני דר"ן ס"ל כריב"ל דברבים צריכים לו שרי למיפק באלונקי י"ל דתלמודא הכי פריך דמדחזינן לר"ן דקאמר לחמא בר אדא זיל לגבי דרבי יעקב בר אידי ובעי מיניה כסא מה אתון ביה וס"ל דמאי דמספקא ליה לר"ן היינו ברבים צריכים לו דאי באין רבים צריכין לו הא בריית' היא בהדיא דקתני אין יוצאין בכסא משמע דר"ן לא שמיע ליה הא דריב"ל דקאמר אם רבים צריכים לו מותר ומש"ה מספקא ליה מילתא ואם כן היינו דפריך תלמודא דהא ר"ן גופיה הוה שרי לילתא וא"כ היכי מספקא ליה ומשני דשאני ילתא דבעיתא ובהא קים ליה ודאי לר"ן דשרי וכי הוה מספ"ל מילתא היינו דוקא ברבים צריכים לו גרידא כנ"ל ודוק:
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b>
+<b> מוליכין את הסולם כו'.</b> משנה פ"ק ד"ט ב"ש אומרים אין מוליכין את הסולם משובך לשובך כו' וב"ה מתירין ופי' רש"י אין מוליכין קס"ד כו' סולם המיוחד לכך וניכר שהוא של שובך עכ"ל ויש לדקדק מאי קס"ד דקאמר דהא במסקנא נמי הכי הוא כדאמרינן לקמן דסולם של עלי' לכ"ע אסור דבד"א דר"י לפרש הוא דאתא ואפי' לאיכא דאמרי קמא דאמרינן דבני ר"ח סברי מדקא אמרינן בסולם של עלייה לא פליגי מכלל דת"ק סבר פליגי מ"מ פשיטא דלית הלכתא כוותייהו אנא כר"ח דא"ל צאו ואסרו מה שהתרתם משום דבד"א דר"י לפרש הוא ועיין בהרב ח"ה ואשר אני אחזה לומר בדעת רש"י דקי"ל הלכה כא"ד בתרא דקאמר אמר ר"ח בר אמי מחלוקת ברה"י דב"ש אית להו דרבי יאודה א"ר וב"ה לית להו דר"י א"ר אבל ברה"ר ד"ה אסור וכמו שכן הוא דעת רבי' בפ' זה וכן דעת הרז"ה ור' נסים גאון כמו שכתב הר"ן ז"ל יע"ש וס"ל לרש"י דלהך א"ד בתרא מתני' איירי אפילו בסולם של עליה דכיון דטעמייהו דב"ה משום דס"ל דבחדרי חדרים דליכא רואים מותר אם כן מה"ט נמי יש להתיר אפילו בסולם של עליה דאיכא למימר דדוקא בסולם של שובך דאפי' ברה"ר ליכא חשדא כ"כ דשובכו מוכיח עליו משום הכי התירו ברה"י ולא גזרו שמא יבא להתיר אף ברה"ר משא"כ בסולם של עליה דברה"ר כיון דאיכא חשדא ודאית דיאמרו להטיח גגו הוא צריך אפי' ברה"י אסור גזירה אטו ר"ה דהא ליתא דהא כיון דהא דר"ח בר אמי דאוקי לפלוגתייהו דב"ש וב"ה ברה"י הוא משום דס"ל כת"ק דר"א ור"ש דאמר שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם וכמ"ש רש"י ז"ל בד"ה תנאי היא אם כן פשיטא ודאי דלב"ה אפי' בסולם של עליה דאיכא חשדא שרי משום דלא גזרו בחדרי חדרים דהא במי שנשרו כליו בדרך איכא חשדא דיאמרו שכבסן בשבת ואפי' הכי התירו וכן מבואר מדברי התוס' בפרק חלון דף ע"ז ע"ב ד"ה א"ד דלמאן דלא ס"ל כרב יש להתיר ברה"י אפי' בסולם של עליה יע"ש ועיין בהרא"ש וכיון שכן ע"כ צ"ל דהא דאמרינן בברייתא דלקמן במה ד"א בסולם של שובך אבל בסולם של עליה ד"ה אסור ואמרינן דלפרושי דברי ת"ק היינו משום דס"ל לר"י כר"א ור"ש דבמקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור ומוקמי שריותא דב"ה אפי' בר"ה ומשום הכי קאמר דבשל עליה ד"ה אסור ובני ר"ח דקאמרי סולם בא לידינו והתרנוהו ס"ל ה"נ כהנהו תנאי דמוקמי' לשריותא דב"ה בר"ה וכרב דס"ל הכי אמנם לפום מאי דקיימא לן כלישנא בתרא דר"ח בר אמי דמוקמי לשריותא דב"ה ברה"י דוקא א"כ ב"ה מתירין אפי' בסולם של עליה וזהו שכתב רש"י קס"ד בסולם המיוחד לכך כו' כלומר דהיינו ללישנא קמא דר"ח בר אמי דמוקמי לפלוגתא בר"ה ומשום דשובכו מוכיח עליו אבל ללישנא בתרא דהלכתא כותיה ב"ה שרו אפי' ברה"י כנ"ל ועל מ"ש רבינו אע"פ שכל מקום כו' כאן התירוהו משום שמחת יום טוב והראב"ד ז"ל השיג על רבינו וזה לשונו הוא אמר דבר זה כו' אלא העמידה כתנאי כו' עד ובית הלל דשרו בתרוייהו שרו ועיין מה שתי' ה"ה ואכתי קשה מנ"ל לרבי' לפרש הכי ולהוציא פשט הסוגייא מפשטה ואמאי לא פירש כפי' רש"י ותו דאכתי תקשי דכי פריך בגמרא ללישנא קמא דקאמר ר"ח דברה"י ד"ה מותר איני והאמר רב כו' אמאי לא משני דהכא אפילו רב מודה משום שמחת יום טוב ועיין בספר גו"ה סימן שנ"א:<br><b> ונלע"ד </b> לתרץ לקו' הא' דרבינו הוכרח לפרש כן משום דאי כפי' רש"י דע"כ צ"ל אף לרב חנן דר"א ור"ש דסברי דכ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בח"ח אסור סבירא לי' דטעמייהו דב"ה משום דסברי שובכו מוכיח עליו ואפילו בר"ה מתירין אם כן מנא ליה לר"ח דלת"ק דלית ליה הא דר' ושריות' דב"ה היינו ברה"י דוקא ולאפושי פלוגתא נימא דכ"ע מודו בשריותא דב"ה דהיינו אפילו בר"ה משום דשובכו מוכיח עליו ופליגי בעלמא אי אסרו בח"ח או לא דהא עדיפא דאפושי פלוגתא לא מפשינן משום הכי הוצרך לומר רבינו דלכולהו תנאי מתוקמא שריותא דב"ה ברה"י דוקא דבר"ה להאי איכא דאמרי אין סברא שיהו מתירין ב"ה משום חששא דלהטיח גגו הוא צריך דטעמא דשובכו מוכיח עליו לא ס"ל השתא ובהכי ניחא קו' הב' דלעיל לא מצי לתרוצי הכי משום דבשלמא לאיכא דאמרי בתרא תריץ שפיר דרב ס"ל דשאני הכא משום שמחת יום טוב משום דרב ס"ל דבר"ה אין סברא שיהיו מתירין דאיכא מראית העין דחמיר אלא ע"כ שריותא דב"ה ברה"י והשתא ע"כ לומר האי חילוקא דאל"כ תקשי דוכי ר"א ור"ש שבקי ב"ה ועבדי כב"ש משא"כ לאיכא דאמרי קמא דס"ל דשריותא דב"ה היינו אף בר"ה מטעמא דשובכו מוכיח עליו וקאמר דברה"י מודו ב"ש דשרי ואהא פריך איני כו' דאי ס"ל כרב מנ"ל לחלק בהכי נימא דתרווייהו שווין ומשני כתנאי ודו"ק ובהא דר"י אמר רב דאמר כ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בח"ח אסור ראיתי להרב באר שבע בתשו' סי' טז שהקשה מהא דגרסינן בפ' דם שחיטה ובפ' אע"פ ד"ס דם שע"ג הככר גוררו ושל בין השנים מוצצו ואינו חושש ופרש"י מוצצו דליכא דחזי ליה דהא אר"י א"ר כ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בח"ח אסור וליכא למימר דהך ברייתא ס"ל כת"ק דר"א דשוטחם בחמה אבל לא כנגד העם מדלא פריך עליה בגמ' ומשני תנאי היא כדפריך התם בשמעתין ובפ' במה אשה יע"ש שנתעצם הרבה בקו' זו ולע"ד נראה ליישב עם מ"ש התוס' בפ' במה אשה דס"ב ע"א ד"ה והתניא וז"ל תימא לר"י דילמא משום מראית העין דוקא הוא דאסור מדרבנן כמו קושר בשיר כו' ואומר ר"י דשלא יאחזנו בידו משמע אפי' בקומצו דליכא מראית העין אלא איסור דאורייתא איכא ואפי' למ"ד כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בח"ח אסור הכא לא שייך למיגזר דאפי' עומד בשוק ונושאן במקומו אין כאן מראית העין עכ"ל וכונתם לומר דדוקא במידי דע"כ איכא משום מראית העין בעומד בשוק וכגון ההוא דשוטחן בחמה והולכת סולם דמתני' גזרו אפי' בח"ח פן יבא לעשותו בשוק אמנם במידי דאפילו עומד בשוק אין כאן מראית העין לא גזרו דכוותה נמי הכא בדם השינים כיון דאפי' עומד בשוק אין כאן מראית העין לא גזרו והרב הנזכר תי' דשמא י"ל דלא אמר רב כ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בח"ח אסור אלא דוקא במקום שיש לחשוד אותו שעושה איסור דאורייתא כההיא דשוטחן בחמה שאם יראו יסברו שכבסן בשבת שהוא איסור מלאכה דאורייתא אבל הכא גבי דם אדם אפי' אם פי' לגמרי אינו אסור אלא מדרבנן מפני מראית העין לא גזרו רבנן לאסור אפי' בח"ח וכן חילקו התוס' בהדיא בפ' אע"פ גבי צינור שעלו בו קשקשין עכ"ד ולע"ד ק' שהרי הכא נמי דכוותה בדם שפיר יש לחשוד אותו שעושה איסור תורה וכמו שכת' רש"י בפרק אע"פ בד"ה וחילופה שם וז"ל כלומר דמדפריש איסור מדרבנן דמיחלף בדם בהמה ואתו למי' דם בהמה אכל ומש"ה אמר דדם שע"ג הככר גוררו דאמרי' דם קא אכיל ואם כן אמאי לא גזרי' אפי' בח"ח דומי' דמי שנשרו כליו ותו דאכתי תקשי מה יענה לדעת הר"ן שכתב בפ' אעפ"י דטעמא דדם השינים משום דליכא דחזי ליה כמ"ש רש"י ואילו מדברי הר"ן בשמעתין מוכח דלא ס"ל כחילוק התו' מדהוצרך לתרץ לההיא דצינור שעלו בו קשקשים בפנים אחרים ולכן היותר נכון מ"ש ודע שהתו' שם ד"ה אין מוליכין הקשו וז"ל תימה אפי' הכין אותם מאתמול מ"מ אית בהו משום צידה וי"ל דמיירי בקטנים שלא פרחו ע"ש וכפי דבריהם צ"ל דהא דאמרינן לקמן די"א אפיסק' דואם אין שם אלא הם כו' ה"ד אלימא במפורחים איכא למימר הנך אזלו לעלמא כו' הכי קאמר אלימא במפורחים פריח' מועטת כו' דאילו בפריחה גדולה תיפוק ליה משום איסור צידה ושלא כפי' רש"י ז"ל שם וכן כתב הר"ן בשיטה מקובצת למוהר"א לפפא ז"ל ועיין בפר"ח ז"ל סימן תצ"ז ס"ק ובב"ח ז"ל ובספר תפארת שמואל נתקשה בזה והניחו בצ"ע והרא"ש ז"ל אמתני' דזמן שחורים ומצא לבנים הק' קו' התוס' ז"ל משם הר"י ותיר' כתי' התוס' ויש לגמגם דאמאי נטר להקשות אמתני' דזימן שחורים ולא ק"ל אמתני' דידן כמו שהקשו התוס' ז"ל ולכאורה עלה בדעתי לומר דה"ט משום דבמתני' דידן איכא למימר דמאי דקתני מוליכין את הסולם משובך לשובך מיירי ליתן להם מזונות ולא ליקח מהם לצורך אכילת י"ט והתו' אפשר לשיטת' שכתבו בריש אין צדין ד"ה ואין נותנים דכל שאסור משום צידה אסור ליתן להם מזונות גזירה שמא יצודם ומשום הכי ק"ל שפיר דאפילו נימא דמתני' מיירי ליתן להם מזונות קשה דכיון דאסור לצודם אסור ליתן להם מזונות אלא דהא ליתא מדאמרינן לקמן אלמא גבי שמחת י"ט ב"ש לחומרא כו' משמע בהדיא דהולכת סולם דמתניתין לצורך אכילת י"ט היא ולכן נראה דממתני' לא ק"ל דאיכא למי' דמיירי בגוזלות מקושרים וא"נ בקטנים כ"כ שלא פרחו עדיין כלל אבל ממתני' דהתם ק"ל שפיר דמדקתני זמן שחורים ומצא לבנים כו' משמע דמיירי בגוזלות הפורחים וזה פשוט עוד ראיתי לעמוד אמ"ש התוס' שם באותה סוגייא בד"ה ולא היא וא"ת והא כ"מ דתני במה לחלוק וי"ל דהיינו במשנה אבל לא בברייתא עכ"ד ויש לדקדק לכאורה לדבריהם ז"ל מהא דגרסינן בפרק ע"פ דק"ב אמר רב נחמן ב"י מאן תנא עקירות ר"י דתניא חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לילך לבה"כ כו' וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה אר"י בד"א בזמן שהניחו שם מקצת חברים אבל לא הניחו שם מקצת חברים כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע ופרשב"ם ז"ל שם מכלל דרבנן פליגי עליה דאף ע"ג דלא כו' דאמרינן בעירובין כ"מ שאמר ר"י במה לחלוק ולכאורה היינו יכולים לומר דר"ן ב"י דקאמר התם מאן תנא עקירות ר"י ס"ל כבני ר"ח דהכא דסברי דאפי' במה דברייתא לחלוק ומ"ש התו' הכא אינו אלא לר"ח דקאמר ר"י טעמא דת"ק קא מפרש אך ק' לזה ממ"ש התו' ז"ל שם בד"ה תניא כותיה דר"ח וז"ל פירש רשב"ם הא דלא מייתי סיעתא מרבנן דר"י כו' וי"ל משום הכי לא מייתי סיעתא מיניה משום דאיכא למ"ד בסנהדרין דבמה נמי לפרש ע"כ וק' טובא דלפי מ"ש בשמעתין אמאי הוצרכו לזה ואמאי לא כתבו בפשטות דמשום הכי לא מייתי סיעתא מינה משום דבמה דברייתא לפרש למאי דקי"ל כר"ח וכן ק' לדעת הרא"ש דבשמעתין כתב וז"ל תניא אמר ר"י בד"א בסולם של שובך כו' ולפרושי דברי הת"ק אתא והכי הלכתא משמע דס"ל דבמה דבריי' לפרש ואילו בפרק ע"פכתב וז"ל ואיני יודע למה כתב הרי"ף לא סמכינן אשינוייא דר"ן ב"י אין שינוייא מבורר בגמרא יותר מזה דכיון דמצא ברייתא דעקירות ר"י ופליג את"ק דבד"א דברייתא ד"ה פליג את"ק ואם כן ברייתא קמייתא כו' יע"ש:<br><b> ולכן </b> נראה לי דמ"ש התוס' וי"ל דהיינו במשנה אבל לא בברייתא אין כונתם לומר דבמה דבריית' בכולהו דוכתי בא לפרש כמו אימתי דמתני' אלא כונתם משום דמשמע להו דמ"ש ר"י כ"מ דאמרי' במה לחלוק אימתי לפרש הכונה לומר דלא אשכחן בשום דוכתא במה דר"י לפרש ואהא כתבו דהיינו דוקא במשנה אבל לא בברייתא כלומר דבברייתא לא נאמר כלל זה וזמנין דבא לפרש ומיהו היינו דוקא היכא דאיכא הוכחה דלפרש דברי ת"ק הוא דאתא הא לא"ה סתמא דמילתא לחלוק בא והיינו דקאמרי' בגמ' ממאי דמדקתני מוליכין את הסולם משובך לשובך משמע דהא לא"ה אפי' ר"ח הוה מודה דלחלוק הוא בא ומשום הכי ק"ל שפיר דאמאי לא מייתי סיעתה מרבנן דר"י משום דכיון דליכא הוכחה דלפרש הוא בא סתמא דמילתא בד"א לחלוק הוא בא כמו במה דמתניתין ואהא הוצרכו לומר משום דאיכא מ"ד דבמה דמתניתין נמי לפרש אפי' בלתי הוכחה והיינו דק"ל להרא"ש ז"ל על דברי הרי"ף וקאמר דבד"א דברייתא ד"ה פליג את"ק כלומר היכא דאיכא הוכחה שוב ראיתי להמרדכי ז"ל שם ר"פ ע"פ שכתב וז"ל ת"ק דר"ח כו' וא"ת ואמאי לא מייתי סיעתא לר"ח מת"ק דר"י דלעיל כו' וי"ל משום דמצי למימר דההיא דלעיל כולה ר"י היא ולפרש מילתא דת"ק כו' וא"ת והא אמרי' בסנהדרין דלכ"ע במה לחלוק י"ל ה"מ במשנה אבל לא בברייתא עכ"ל. ולדעת התוס' ז"ל יש ליישב כמו שכתבתי מיהו מ"ש המרדכי דלכ"ע במה לחלוק תימ' הוא דהא ריב"ל ס"ל בפי' כו' דבמה נמי לפרש וצ"ע וע"פ מה שכתבתי נראה שיש ליישב מ"ש התוס' בפ"ק דגיטין ד"ז ע"ב ד"ה אמר ר"י אימתי כו' ועי"ל דנראה כו' דדוקא במשנה אימתי לפרש אבל בברייתא לא עכ"ל ולכאורה נראה שהתוספות מחלפה שיטתייהו מן הקצה אל הקצה דבשמעתין כתבו דבמה דברייתא לפרש ואלו בגיטין כתבו דאימתי דברייתא לחלוק אכן כפי מ"ש הנה נכון שדבריהם שפה אחת ודברי' אחדים שכוונתם ז"ל דבברייתא לא נאמר כלל זה ובמה ואימתי שוין הן דלפעמים בא לחלוק ולפעמים בא לפרש ובדברי התוס' דגיטין שכתבו דאימתי דברייתא לחלוק קשה טובא מהא דגרסי' בריש מגילה אמתני' דקתני מגילה נקראת בי"א בי"ב כו' אמ"ר בב"ח אמרי' זו דברי ר"ע סתומאה אבל חכמים אומרים אין קורין אותה אלא בזמנה מיתיבי אמר ר"י אימתי בזמן שהשנים כתקנן וישראל שרויים על אדמתם אבל בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה ר"י אליבא דמאן אלימא אליבא דר"ע אפילו בזמן הזה איתיה להאי תקנתא (דהא ר"ע בזה"ז ואומר במתני' דמקדימין) אלא לאו אליבא דחכמים ובזמן שהשנים כתקנן מיהא קרינן תיובתא והשתא כפי דברי התוספ' ז"ל מאי קושיא נימא דר"י בא לחלוק דלר"ע אפי' בזמן הזה ואתא ר"י למימר דדוקא בזמן שהשנים כתקנן הוא דקורין ורבנן דר"ע הכי נמי דסבירא להו דאפי' בזמן שהשנים כתקנן אין קורין אותה אלא בזמנה אלא ודאי משמע דאמתי דר"י לפרש הוא בא ואפי' בברייתא ומש"ה פריך שפיר דאפי' בזמן הזה איתא להאי תקנתא ואע"ג דבסנהדרין אמרי' דרמי ב"ח ס"ל דאמתי נמי לחלוק מ"מ פריך תלמודא הכא שפי' אליבא דרבי יוחנן דר"י ס"ל בפ' חלון דאמתי לפרש וכן ק' למ"ש הרב יבין שמועה דקכ"א בכלל קל"ח וז"ל כל דברי ריב"ל הם בדיוק אמר כ"מ שאמר ר"י למעט דרבי יהודה אין תנא אחרינא דקאמר אמתי ובמה אינו נוהג כלל זו אמר אינו אלא לפרש דברי חכמים לומר דדוקא כי קאי ר"י אחכמים אבל כי קאי ר"י אתנא אחרינא לא ע"כ וק' טובא דלפי זה אמאי לא משני דר"י קאי אדר"ע ואתא ר"י לחלוק אר"ע וא"נ אמאי לא משני דהך ברייתא רבי יוסי בר יהודה היא וכדמתרץ רב אשי בתר הכי דהשתא אי' למימר שפיר דאמתי לחלק בא וצ"ע:<br><b> שוב </b> אחר זמן מצאתי בשיטה מקובצת למסכת בבא בתרא מב"י בדף קל"ב ע"ב אמאי דאמרינן התם בגמרא תנן ר"י אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה אבדה כתובתה מכלל דת"ק סבר כתיבה וקבלה בעי וכ"ת כולה ר"י היא והא תניא אמר ר"י אימתי שהיתה שם וקבלה עליה כו' ופי' רשב"ם שם דר"י לפרושי דברי ת"ק הוא דאתא כדאמ' בסנהדרין אמתי לפרש יע"ש שכתב משם תוספ' הרא"ש וז"ל וקשה לישני' דרמב"ח דאמר בפרק ז"ב דאמתי לחלוק ועוד לפי פי' ר"ת ז"ל דפיר' דאפילו למ"ד אמתי לפרש ה"מ במתני' אבל בברייתא לא ומכח ההיא דדם הניתז כו' וי"מ דהכי פריך מדאשכחן תנא דפליג אר"י אית לן למימר דת"ק דמתני' היא ולא נאמר ג' מחלוקות בדבר ורבי' מאיר תי' דהכי פריך והא תניא ר"י אומר אמתי כו' ואם איתא דמתני' כולה רבי יוסי היא ופירושה דאו הא או הא סגיא אם כן אין שייך לומר אימתי בזמן שהיתה שם וקבלה עליה שהרי אמתני' קאי ומתני' מוכחא בהדיא דלא בעי קבלה דלא שייך למתני אמתי אלא היכא דמילתא דת"ק נשנית בסתמא כגון ההיא דדם הניתז דאיכא לפרושי מילתיה דת"ק בכל ענין ואיכא לפרושי דוקא שאין שם דם אלא הוא ועלה שייך למתני אמתי וכן בכל דוכתא דאיכא אמתי דוק ותשכח אבל הכא אם איתא דכולה רבי יוסי היא א"כ פי' בהדיא דבכתיבה או בקבלה סגיא ואם כן על מה קאי ר"י שאמר אמתי אלא ע"כ רבי יוסי פליג את"ק ורבי יאודה לפרושי דברי הת"ק הוא דאתא והא דאמרי' דאמתי לפ' במתני' דוקא אבל בברייתא לא ה"ק כ"מ שאר"י במשנה לפ' אבל בברייתא יש מהן לפ' והכא מוכח דבע"כ לפרש הוא דאתא כדפי' עכ"ל:<br><b> ושמח </b> לבי כמוצא שלל רב ודע שעל פי דברי הרא"ש ז"ל הללו יש ליישב מה שהקשינו לדעת התוספות מההיא דריש מגילה דאיכא למימר דתלמודא הכי פריך ר"י אליבא דר"ע אפי' בזה"ז איתיה להאי תקנתא כלומר דר"ע בזמן הזה הוא וקאמר דמקדימין ואם כן לא שייך לומר אמתי בזמן שהשנים כתקנן שהרי אר"ע קאי ור"ע קאמר בהדיא דאפי' בזה"ז קורין ולא הול"ל בהאי לישנא אלא הכי הול"ל ר"י אומר בזה"ז הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה אלא לאו אליבא דרבנן שהיו קודם החרבן קאי דהשתא שייך שפיר לישנא דאמתי ודוק אלא שיש לדקדק לכאורה בעיקר תי' זה שהרי בההיא דדם הניתז דפרק כסוי הדם דפ"ח משמע בהדיא מדברי התוס' שם ד"ה רבנ' ובפ"ק דגיטין דהכי הוו גרסי וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות מכאן אמרו דם הניתז כו' חייב לכסות ר"י אומר אמתי בזמן שאין שם דם אלא הוא וכתב שם ר"ת דהכא הלכ' כר"י דבמתני' בא לפרש אע"ג דבברייתא ע"כ בא לחלוק דבהדי' קתני כל דמו הרי דאע"ג דבדברי ת"ק מפורש בהדיא דפליג אר"י אפ"ה קתני לישנא דאמתי וא"כ ה"נ נימא הכי ויש ליישב דהתם שייך שפיר לישנא דאמתי ואע"ג דפליג אתנא קמא בהדיא דהתם קאי אימתי אמ"ש ת"ק מכאן אמרו חכמים דם הניתז כו' חייב לכסות ואהא קאי ר"י לומר דאמתי אמרו חכמים בזמן שאין שם דם אלא הוא ואף ע"ג דהרא"ש שם בפ' כ"ה דקס"א ע"ג לא הביא בגירסתו בדברי ת"ק מכאן אמרו נר' שט"ס הוא וכמובן כנ"ל ודע שמדברי תוספי הרא"ש נראה שיש להוכיח כמ"ש הרב יבין שמועה דוקא כי קאי ר"י אחכמים אמתי לפרש אבל כי קאי אתנא אחרינא לא נאמר כלל זה דאי כפי דעת הרב אדק"ל להרא"ש לפר"ת תיקשי ליה נמי לדידי' דמאי פריך לישני דמתני' כולה ר' יוסי היא ואמתי דקתני ר"י לחלוק הוא דהא כי קאי אתנא אחרינא אמתי דר"י לחלוק אלא משמע דאפילו כי קאי ר"י אליבא דתנא אחרינא אמתי לפרש ולמאי דאקשינן לעיל מההיא דפ"ק דמגילה מצאתי בשיטה כ"י להריטב"א שכתב וז"ל והא דמסקינן ליה בתיובתא ולא אמרינן דר"י דעת ג' הוא ופליג אדר"ע וארבנן משום דהא לא ניחא דפליג אכולהו דהא מיירי במתני' ולא פליג ולא ניחא ליה נמי למימר דברייתא ר"י בר יאודה ומתני' ר"י ותרי תנאי אליבא דר"ע דהא ניחא לן לאוקומי מתני' כר"ע ואידך כרבנן ותיהוי תיובתא דרב אחא מלאוקמא ר"ע בתרי תנאי עכ"ל ועיין במה שכתב מרן הכ"מ פ"ד מה' ברכות דין ד' ובמה שכתב פ"י דהלכות ט"מ דין י' ובמה שכתב רבי' בפי' המשנה בעירובין פ' חלון משנה המתחלת נותן אדם שנראה מדבריו שהוא פוסק כר"י דבמה דברים אמורים לחלוק הפך דעת מר"ן ועיין במ"ש מרן הכ"מ הלכות ע"ז פ"ח דין ומשמע בהדיא מדבריו שרבינו סובר דאמתי דר"י לפרש אפי' בברייתא ועיין במ"ש מרן הכ"מ רפ"ה מהל' עיה"כ ומצאתי למוהר"ח בנבנשתי בשיטה כ"י למסכת סנהדרין פ"ד מיתות דף ס"ב שכ' על דברי מרן אלו וז"ל ולי נראה דכבר כתבו התוספ' בעירובין דה"ד במשנה אבל לא בברייתא ושמא י"ל דה"ד בשלא הוזכר מחלוקת זה אלא בברייתא אבל בשהוזכר מחלוקת זה במשנה אע"ג דאמתי דר"י אינו אלא בברייתא אינו אלא לפרש עכ"ל ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוס' דפ"ק דגיטין שכתבנו לעיל דמבואר שם דס"ל דאפי' כשהוזכר מחלוקת זה במשנה ודברי ר"י גילה דקתני אמתי אפי"ה בברייתא לחלוק הוא בא וכ"ש בההיא דמר"ן ז"ל ועיקר קו' כבר כתבתי דלק"מ ודוק:<br><b> וכן </b> דעת הרי"ף בפרק כל הנשבעין ועיין בס' מקראי קדש למורינו הרב המופלא דף קי"ז ע"א שתמה עליו וז"ל ומה שכתב דאמתי לפרש ליתא דהיינו דוקא במשנה אבל לא בברייתא וכן כתב הוא עצמו בכמה דוכתי עכ"ד ולא קשיא מידי שדעת רבינו כדעת הרי"ף ודלא כהתוס' ומ"ש שכן כתב מרן בכמה דוכתי אדרבא נהפוך הוא שבפ' ד' מה' ברכות כתב כדעת הרי"ף ורבי' דאפי' במה דברייתא לפרש ועוד נראה שאף התוס' מודים היכא דליכא הוכחא דלחלוק הוא בא וכמ"ש לעיל ואם כן נמצא דשפיר כתב מרן הכ"מ שהרי התם ליכא הוכחא דלחלוק הוא בא אחר זמן רב נדפס ס' לשון למודים למוה' ז"ל וראיתי לו שם בחלק א"ח סי' צ"ד שעמד בזה בקצת דברים שכתבנו ע"ש באורך ודוק עוד ראיתי לעמוד על מ"ש רש"י שם באותה סוגיא בד"ה סולם בא לידינו וז"ל הולכת סולם של עלייה לשובך מה שהכריחו לרש"י לפרש כן עיין להר"ב ח"ה ז"ל ובס' מאיר עיני חכמים כתב דפי' כן משום דאי דחזרת סולם של עליה בא לידיהם אם כן קשה מה ראו להורות כרשב"א ולא כר"י דאסר אבל השתא דפירש דהולכת סולם התירו אתי שפיר דפסקו לפי סברתם אליבא דכ"ע דאף ר"י לא פליג ארשב"א וקאמר דבסולם של עליה ד"ה אסור אלא בחזרה אבל בהלכה אפי' ר"י מודה עכ"ד ודבריו תמוהים בעיני דאם כן אמאי הוצרכו בתלמודא לומר אינהו סבור מדקאמר ר"י כו' מכלל דת"ק פליגי נימא דאינהו ג"כ סברי דר"י לפרושי דברי רשב"א הוא דאתא אלא דס"ל דר"י קאי אחזרה ואתא לפרושי ולמימר דדוקא בסולם של שובך התירו ב"ה בחזרה משום דשובכו מוכיח עליו אבל בשל עליה ד"ה אסור בחזרה דחיישינן שמא יאמרו להטיח גגו הוא צריך אבל בהולכה משום צורך י"ט כ"ע מודו ור"ח סבר דאפילו בהולכה קאמר מדקתני משובך לשובך וכבר ראיתי למוהר"ש אלגאזי בספר הליכות אלי דף ע"ח ע"ב שהוקשה לו כן בגופא דשמעתתא ותירץ וז"ל וי"ל דאי ר"י קאי אחזרה א"כ ר' דוסא דקאמר בתר הכי מטהו מחלון לחלון לא שייך גבי חזרה עכ"ד ואין תירוצו מובן אצלי דהא מצינן למימר שפי' דס"ל לבני ר"ח דר' דוסא קאי אתנא קמא ומאי דקא שרי ת"ק קא אסר ר"י וכדס"ל לר"ח לאיכא דאמרי בתרא ולכן נר' דס"ל לתלמודא דע"כ ר"י קאי אהולכה ג"כ דבשל עליה אסור דאי בהולכה שרי אפי' בחזרה נמי שרי לב"ה דהא טעמייהו דב"ה דשרו בחזרת סולם של שובך אע"ג דקא טרח טירחא שלא לצורך היינו משום דס"ל דהתירו סופן משום תחילתן וכ"כ המאירי וא"כ מהך טעמא יש להתיר אפי' בשל עליה גם כן אלא ודאי משמע דאפילו בהולכה אסר ר"י ועיין בשיטה מקובצת למוהר"ב כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קיט) </b> אבל הכא גבי דם אדם אפילו אם פירש לגמרי כו'. תמהני מאי איכא בין דם אדם שפירש לגמרי ובין דם שעל הככר והא האי שאם פירש לגמרי דאסור משום מראית העין היינו ע"כ שלא יחשדוהו שדם בהמה הוא וה"נ בדם שעל הככר דאטו דם שעל הככר דגוררו הוא משום שלא יחשדוהו שדם אדם הוא ולאחר שפירש בא על הככר וא"כ הא החשש שיש בדם אדם שפירש לגמרי איכא נמי בדם שעל הככר או שבין השיניים אי שייך גם בזה חשדא דלאו מן השינים הוא תו איכא חשדא דדם בהמה הוא וא"כ לפ"ז אמאי צריך המחבר להקשות מדברי רש"י ז"ל והרי אפילו בלא זה ע"כ האי דאסור משום מ"ע היינו שיחשדוהו שדם בהמה הוא:<br><b> וי"ל </b> דהמחבר הביא דברי רש"י ז"ל משום דלמאי דקיי"ל דדם שמלחו או שבישלו אינו עובר עליו כזעירי א"כ ניהו נמי דיחשדוהו שדם בהמה הוא מ"מ הא א"א למחשדי' דאכל דם חי ותפל משום דבטלה דעתו אצל כל אדם אלא ע"כ שיחשדוהו דאוכל דם שמלחו או שבישלו דהוא נמי אסור מדרבנן וא"כ י"ל דמשום הכי ליכא בדם שבין השינים מפני מראית העין משום דאפילו אם אכיל דם בהמה באופן זה נמי לא עבר אלא מדרבנן ולא דמי להאי דשוטחן בחמה דהוי דאורייתא ולהכי מביא המחבר דברי רש"י ז"ל משום דס"ל לרש"י ז"ל דדם שבישלו נמי אסור מדאורייתא וכמ"ש רש"י בחולין דף ק"ט סוף ע"א דחלב בהמה חייב כרת אם לא קרעו לאחר בישולו וא"כ הרי גם בדם שבין השינים יש בו נמי חשד באיסור דאורייתא. אבל יהי' איך שיהיה לא ידענא איך הי' הס"ד לומר דליכא משום מראית העין בדם שבין השינים משום דהחשד אינו אלא באיסור דרבנן דא"כ הא גם הדם שעל הככר יהי' מותר בחדרי חדרים והו"ל לתנא לאפלוגי בדידי':<br><b> ובעיקר </b> הדבר הנ"ל של הרב באר שבע אני תמה וכן בהאי שכתבו התוס' בפ' אע"פ גבי צינור שעלו בו קשקשים שהביא רבינו המחבר שכתבו שם נמי דבאיסור דרבנן לא גזרו בחדרי חדרים קשה לי דלמ"ש התוס' בשבת דף צ"ה ע"א בד"ה הרודה כו' דבנין ביו"ט אינו אסור אלא מדרבנן משום עובדין דחול אבל מדאורייתא מותר לבנות ביתו ביו"ט משום מתוך דהמגבן כו' דחייב בשבת משום בונה כו' וא"כ לפ"ז אי נימא דבאיסור דרבנן לא גזרו בחדרי חדרים א"כ מאי קאמר רב חנן בר אמי בפ"ק דביצה דף ט' ע"א באידך לישנא שם מחלוקת ברשות היחיד דב"ה לית להו דרב יהודה אמר רב דאפילו בחדרי חדרים אסור. ולפי הנ"ל הא אפילו אי חשדי לי' דלהטיח גגו הוא צריך מ"מ הא ליכא בזה אלא איסור דרבנן דמדאורייתא מותר משום מתוך שהותרה כו' ובדרבנן הא אמרת דלא אמר רב דאפילו בחדרי חדרים אסור ומאי האי נמי דפריך התם לימא רב דאמר כב"ש והרי י"ל דב"ש וב"ה תרוייהו כרב ס"ל (אי נימא דס"ל לרב דדוקא באיסור תורה אסור אפילו בחדרי חדרים וכנ"ל). אלא דה"ט דב"ש וב"ה. משום דאזלי לשיטתייהו. דב"ש דלית להו מתוך שהותרה כו' א"כ הרי אם הטיח גגו ביו"ט עובר אל"ת דמלאכה דאורייתא. מ"ה גם ברה"י אסור: אבל לב"ה דאית להו מתוך שהותרה כו'. וא"כ הא ליכא בהטיח גגו ביו"ט אלא איסור דרבנן ומש"ה ברה"י מותר. ולפ"ז מאי פריך התם הש"ס לימא רב דאמר כב"ש:<br><b> ודוחק </b> לומר דהאי דיאמרו דלהטיח גגו הוא צריך היינו באין בזה צורך כלל ליו"ט. דאטו בשופטני עסקינן. דבשלמא בחוה"מ דאיסורו קיל איכא למיחש לזה דמכוון במלאכתו במועד. כיון דהוא בטל ממלאכה שהוא אינו דבר האבד משא"כ ביו"ט עצמו (וכן ללישנא קמא י"ל כן והבן):<br><b> ועיין </b> בר"ן פ' המביא דף כ' ע"א בד"ה דמר שרקי לי' תנורא כו' שכתב להדיא דגם הטחת טיט מותר מה"ת בין גיבולו ובין טיחתו. ודברי הר"ן אלו אשתמטתי' לגיסי הגאון בעל חתם סופר ז"ל חא"ח סי' ק"ן בסופה. שכתב דדוקא עשיית אוהל מותר מה"ת ולא הבונה בטיט וסיד דאיכא משום ממרח. והא ליתא וכמ"ש:<br><b> אבל </b> נראה דגברא רבה אמר מלתא אין מזניחין אותו. והיינו דמרי גיסי הגאון שם קאי אדברי תוס' שבת הנ"ל והמה לשיטתייהו. דבפ' אעפ"י הנ"ל ע"כ ס"ל דטיחה ומירוח ביו"ט אסור מה"ת. ולא כפי' הר"ן הנ"ל. דאל"כ הא יקשה לדידהו קושייתי הנ"ל. דמאי פריך לימא רב דאמר כב"ש הא אי טיחה ומירוח מותר מה"ת ביו"ט ואינו אסור אלא מדרבנן משום דמחזי כעובדין דחול, א"כ הא ליכא תו משום מראית העין גם לרב. אע"כ צ"ל דס"ל להש"ס דטיחה ומירוח ביו"ט אסור מה"ת. ולפיכך פירשו באמת בתוס' שם בפ' המביא דלא כהר"ן. וס"ל נמי דלשמא ימרח נמי לא חיישינן וכמ"ש הרא"ש שם. והיינו משום דלמאי שכתבו בכתובות בפ' אעפ"י ע"כ הדבר מוכרח כן. ונכונים דברי מר גיסי הגאון בעל חתם סופר ז"ל בסי' הנ"ל ודו"ק.<br><b> אמנם </b> אכתי מוכח מסוגיא דשבועות דף ט"ו. כדעת הר"ן ז"ל בפ' המביא הנ"ל. דטיחה ומירוח מותר ביו"ט מה"ת. דהא ע"כ דמצוה לא מקרי צורך קצת דאל"כ הי"ל לומר דבנין מקדש מותר ביו"ט משום מתוך דמגבן כו'. דחייב בשבת משום בונה. והתם נמי א"א הי' למבני קודם יו"ט:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b>
+<b> שנאותין בו אפילו בחול כו'.</b> הנה הסמ"ק כתב וז"ל כל מה שנאותין ממנו בי"ט משלחין כגון סנדל המסומר והוא תמוה שהרי מתני' היא בהדיא אבל לא סנדל המסומר והרב שיורי כנה"ג בסימן תקי"ו סעיף א' כתב וז"ל ומצאתי בלקוטי מוהרי"ל שבסוף דרשותיו עמד בזה ותירץ דהתוס' בפ' במה אשה ד"ס ד"ה בסנדל כתבו בתי' הא' דסנדל המסומר מותר לשלחו כו' ובינותי בדברי מוהרי"ל וראיתי שהוא מבין בדברי התוס' דפרק במה אשה שהן ב' תירוצים תי' הא' וי"ל תי' הב' ונראה לר"י וס"ל דלפי תי' הא' שתירץ דהחמירו בו לפי שבא תקלה על ידו כי היכי דאסר ליה בשמעתין ראב"ש לטלטלו לכסות בו את הכלי אע"פ ששאר כלים שמלאכתן לאיסור שרי לטלטלן לצורך גופן ומקומן כו' לרבנן דראב"ש כי היכי דשרי לטלטלו לצורך גופו ומקומו מותר לשלחו ביום טוב ולתירוץ הב' אפילו לרבנן דראב"ש אסור לשלחו ביום טוב אף ע"ג דשרי לטלטלו והסמ"ג ס"ל כתי' הא' דלרבנן דראב"ש מותר לשלוח סנדל המסומר בי"ט ויש לתמוה אפילו נימא דבתי' הא' הא בהא תליא ולמאן דאסר לטלטלו אפי' לצורך גופו ומקומו אסור לשלחו בי"ט ולמאן דמתיר לטלטלו מותר לשלחו היכי שבק סמ"ק סברת ראב"ש ופסק כמחלוקתו הרי מסקינן בפ' החולץ סתם במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם משנה והכא אע"ג דאיכא מחלוקת בברייתא בפ' במה אשה בפ"ק דביצה סתם לן תנא כראב"ש דתנן אבל לא סנדל המסומר וכ"ת כיון ששנה בברייתא סברת החולק בסתם הו"ל כרבים ויחיד ורבים הלכה כרבים ליתא שהרי ר"י במשנה ס"ל כראב"ש מדקאמר אף לא סנדל לבן משמע דמודה לת"ק בסנדל המסומר כו' ע"ש שהאריך ליישב דברי מוהרי"ל ואשתומם על המראה איך יצאו דברים אלו מפה קדוש דאיך יעלה על הדעת לומר דמתני' דקתני אבל לא סנדל המסומר ראב"ש היא דס"ל דאסור לטלטלו ומשום הכי אסור לשלחו ונהפוך הוא דבשמע' קאמר אביי בהדיא סנדל המסומר מותר לטלטלו מדקתני אין משלחין ואי ס"ד אסור לטלטלו השתא לטלטולי אסור לשלחו מבעיא גם מ"ש עוד היכי שבק סמ"ק סברת ראב"ש ופסק כמחלוקותו כו' הם דברים תמוהים דבפ' במה אשה אמרינן בהדיא אמר רב אחדבוי אמר רב מתנה אין הלכה כראב"ש ואם כן משום הכי פסק הסמ"ק כרבנן דראב"ש וליכא למימר דהיכי שבק סמ"ק סברת ראב"ש שכתב הרב לאו דוקא וכונתו להקשות לרב מתנה ג"כ דהיכי קאמר דאין הלכה כראב"ש הא הו"ל סתם במשנה ומחלוקת בבריית' דהא ליתא דאם כן מאי קא ק"ל בתר הכי וז"ל ועוד שהרי כתב הר"ן דאי שקיל וטרי תלמודא אליבא דסתם משנה הלכה כסתם והכא בין בפ"ק דביצה בין בפרק במה אשה שקלו וטרו אמוראי אליבא דסתם ותו שהרי כתב הרשב"א והביאו מוהר"ב בתשובה סי' א' ד"ה דאיכא אמוראי טובא דפסקי דסתם במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כברייתא ואפשר ליישב דבריו דלרב מתנה ודאי אין להקשות דהיכי פסק דאין הלכה כראב"ש כיון דהוי סתם במשנה ומחלוקת בברייתא משום דאיכא למימר דרב מתנה פליגא אההיא דפ' החולץ וס"ל דהלכה כמחלוקת דברייתא מיהו לדעת הסמ"ק ק"ל דהיכי פסק כרב מתנה כיון דמסקינן בפ' החולץ דהלכה כסתם משנה אלא דעדיפא מינה היה לו להרב להקשות ממאי דפריך התם אהא דרב מתנה פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ומשני מ"ד מסתבר טעמא דראב"ש קמ"ל ואם איתא מאי פריך הא טובא אשמועינן דאין הלכה כסתם משנה והנראה שאשתמיטיה מיניה:<br><b> וליישב </b> דעת הסמ"ק ז"ל נראה לי דהסמ"ק הוק' לו כקו' התוס' ורש"י ז"ל שהקשו בהא דרב ששת שרא לשדורי תפילין ביומא טבא ואקשינן עלה ממתני' דקתני זה הכלל כל שנאותין ממנו בחול משלחין אותו בי"ט והק' התוס' ורש"י דא"כ סנדל המסומר נמי אמאי אין משלחין אותו בי"ט הא ניאותין בו בחול ותירץ דסנדל המסומר אסור לשלחו דילמא אתי לנועלו משא"כ תפילין דאי מנח להו ליכא איסורא והסמ"ק ז"ל לא ניחא ליה בהאי תי' ואפשר משום דס"ל דאסור להניחן וכמו שכן נראה מדברי התוס' בפרק במה אשה מדלא תי' כן וכמו שאכתוב לקמן ואשר ע"כ הוצרך לומר דרב ששת דס"ל דמתני' ה"ק כל שנאותין ממנו בחול משלחין אותו בי"ט ע"כ ס"ל דטעמא דמתני' דקתני אבל לא סנדל המסומר אע"ג דנאותין ממנו בחול היינו משום דמתני' ראב"ש היא דס"ל דסנדל המסומר אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו ומשו"ה אסור לשלחו ופליגא אאביי דקאמר דמתני' ס"ל דמותר לטלטלן שזה דוחק דכולי האי הי"ל להזכירו על דל שפתיו ולא למסתם סתומי ובתפילין כיון דמותר לטלטלן לצורך גופו ומקומו דלא גרע מכלי שמלאכתו לאסור ונאותין ממנו בחול משו"ה משלחין אותו בי"ט וא"ת אם כן תקשי לר"ש דאי מתני' ראב"ש היא השתא לטלטלו אסור לשלחו מבעיא וכדקאמר אביי י"ל דהא לא קשיא ליה לרב ששת דס"ל דאין משלחין אצטריכא ליה דאף ע"ג דאיכא שמחת י"ט שחבירו שמח ונהנה בו כמ"ש התוספות בפרק במה אשה וכן כתב הריטב"א הובאו דבריו בשיטה מקובצת המיוחסת למוהר"ב אפילו הכי אסור וממילא משתמע דאסור לטלטלו לצורך גופו או מקומו דליכא שמחת י"ט וא"כ לפום מאי דקי"ל הלכתא כרבנן דראב"ש אידחיא הך מתני' דהכא ופסק הסמ"ק ז"ל כרב ששת משום דמדקאמר שרא להו לשדורי תפילין משמע דהכי עבד עובדא ומעשה רב ותו מדחזינן לאביי דאקשי ליה ממתני' דזה הכלל כו' ושני ליה הכי קאמר כו' משמע דכותיה ס"ל והדר ביה וא"ת אכתי תקשי דכיון דאיכא סתם במשנה ומחלוקת בברייתא היכי פסקינן כמחלוקת בברייתא והיכי פריך עליה התם בגמרא פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים י"ל משום דסתמא דמתני' דבפרק במה אשה דקתני לא יצא האיש בסנדל המסומר משמע דסתמא כרבנן דראב"ש דאי אסור לטלטלו השתא לטלטלו אסור לצאת בו מבעיא וסתמא בדוכתא עדיפא כנ"ל ליישב דעת הסמ"ק ע"צ הדחק לפי חומר הנושא:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>חפצי </b>
+<b> הפקר הרי הן כרגלי מי שזכה בהם.</b> כתב הראב"ד ז"ל טעה במשנתינו ושל עולי בבל כרגלי הממלא וכבר נפקא לן מהלכתא דבעירובין אוקימנא לן כרבנן ואנן קי"ל כריב"ן ומזה הטעם לא הביא הרי"ף בהלכותיו מחלוקת רב נחמן ור' ששת כו' אבל יש לנו עליו טענה שהרי מחלקותם עומדת במעיינות הנובעים ע"כ וכונת דבריו להק' על הרי"ף שהי"ל להביא מחלוקת זה דר"ן ורב ששת אע"ג דפליגי אליבא דלאו הלכתא משום דנפקא מינ' לנהרות המושכין ומעיינות הנובעים דהרי הן כרגלי כל אדם וס"ל כדעת התוס' שכתבו בפ' מי שהוציאוהו דף נ"ז ד"ה בי"ט דלאו כרגלי כל אדם קאמר אלא כרגלי הממלא ראשון ושלא כדעת רש"י וכ"כ הרב ל"מ יע"ש וקשה טובא שדבריו סותרים למ"ש הרשב"א בחידושיו מכ"י למסכת עירובין וז"ל שם והראב"ד פי' דגבי גשמים שירדו בי"ט ומעיינות הנובעים דקתני הרי הן כרגלי כל אדם היינו כרגלי כל אדם ממש שאפי' מילא מהן ראובן הרי שמעון יכול להוליכם ברגליו ואפי' הן ברשותו של ראובן אבל גבי בור של הפקר דקתני כרגלי הממלא היינו כרגלי הממלא ממש וטעמא דמילתא דנהרות העומדין שלא היו נוחין בין השמשות אינן ראויין לקנות שביתה כלל ואפי' יש להם בעלים דלא עדיף מימיו מגופו והרי גופו אילו היה מהלך בה"ש לא קנה שביתה אבל בור של הפקר שהיו ראויין לקנות שביתה אילו היו להם בעלים שהרי נוחין הם אלא שאין להם עכשיו בעלים וכיון דמילא מהן זה הרי הן כנכסיו ע"כ וכ"כ בחידושי הריטב"א שנדפסו מחדש משמו יע"ש הנה בהדיא שדבריו סותרים למ"ש בהשגות וצ"ע ועיין במה שכתב רבינו בפ' י"ב מהלכות שבת דין י"ז וז"ל לפיכך מותר לאדם לעקור חפץ כו' ואע"פ שהחפץ הולך כמה מילין בשבת כו' וכתב הרב המגיד משנה בפ' המוציא תפילין כו' ומסקנא דשמעתא רב אשי אמר הכא בחבית דהפקר כו' ומאן אמר' לו ריב"ן דאמר חפצי הפקר קונין שביתה כו' ובהלכות לא הביאו סוגיא זו גם רבינו לא הזכיר כי אם המשנה כפשטה והכונה להם בזה הוא שענין תחומין מתבאר במקומו ופשוט הוא דלא עדיף שבת להתיר מי"ט ואם בי"ט הכלי שיש להם בעלים לא ילך חוץ לתחום כ"ש בשבת וידוע שאין הלכה כריב"ן וכן דעת הראב"ד והרז"ה עכ"ל ונראה ודאי שכונת דבריו במ"ש וכן דעת הראב"ד לאו אמאי דסליק מיניה קאי שכתב דאין הלכה כריב"ן דהא ליתא שהרי דעת הראב"ד ז"ל דקיימא לן כרבי יוחנן בן נורי דחפצי הפקר קונין שביתה אלא כונת דבריו אעיקר דינא שפסק רבינו כר"י דאמר נותן אדם לחבירו וחבירו לחבירו בר"ה להא הוא שכתב שכן הוא דעת הראב"ד לפסוק כר"י ממ"ש שם בהשגה כל זה לא התירו אלא במקום הדוחק ולאפוקי מדעת הרמב"ן שפסק דלא כר"י דס"ל דאפי' בשעת הדחק אסור:<br><b> אמנם </b> במ"ש רבינו דמותר להוליכו על ידי זה כמה מילין בשבת ומשום דס"ל דחפצי הפקר הן קונין שביתה בהא ודאי פליג עליה הראב"ד ז"ל וס"ל דאינו יכול להוליכו אלא עד אלפים אמה ומה שלא השיג עליו הראב"ד שם הוא משום דסמך על מה שהשיג בהלכות י"ט כי שם ביתו כנ"ל פשוט והרב לח"מ נתקשה בזה והניחו בצ"ע ולעד"נ כדכתיבנא ודו"ק:<br><b> ובגופא </b> דשמעתתא דקאמר התם במאי קמפלגי מ"ס בירא דהפקר' הוא ומ"ס בירא דשותפי כו' ק"ל אמאי לא פריך לר"ן מברייתא דפרק מי שהוציאוהו דקתני בור של שותפים יש להם אלפים אמה לכל רוח דבשלמא אם בירא דהפקרא הוא ה"מ ריב"ן דאמר חפצי הפקר קונין שביתה ומתני' רבנן אלא אי בירא דשותפי קשיא מתני' וברייתא אהדדי ויש ליישב:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>בור </b>
+<b> של יחיד כו' ושל אותה העיר כרגלי אותה העיר.</b> משנה פרק משילין ופירש"י כרגלי אותה העיר אלפים אמה לכל רוח חוץ לעבורים וכתב הרב תי"ט וזה לשונו ונראה בעיני דדוקא כשלא עירב אחד מהם דאם לא כן הוא מעכב כדפי' רש"י ז"ל במשנה ג' גבי כלים המיוחדים כו' אבל הטור ז"ל בסימן שצ"ז כתב אלפים אמה לכל רוח ואפילו ערב אחד מהם לרוח אחד אינו יכול להוליכם עמו ע"כ וכתב הב"י שכן נראה מפירוש רש"י וק"ל דלדברי הטור משמע דאע"ג שזה אינו יכול להוליכם למקום שעירב מ"מ לא הפסידו אחרים בעירובו של זה ואינו מעכב על ידם וקשה מ"ש מההיא דכלים דקתני מתני' דאם אינם מיוחדים הרי אלו כמקום שהוליכם ואם עירב אחד מהם לצפון והשאר לא עירבו הוא מעכב על ידם להוליכם לדרום ובשם הרשב"א והר"ן ז"ל כתב הב"י דמתני' בשלא עירב אחד מהם אבל כל שעירב הוא מוליכן למקום שעירב דהוי כבור שותפין ויש ברירה ואפשר לי לומר שגם רש"י יסבור כזה כו' סוף דבר שדברי רש"י מתיישבים כאחד מב' הפנים שכתבתי אבל לדברי הטור וכן לסברת ב"י בפרש"י צ"ע עכ"ד:<br><b> ולע"ד </b> נראה דס"ל להטור ז"ל דאע"ג שזה אינו יכול להוליכם למקום שעירב אפילו הכי לא הפסידו אחרים בעירובו של זה משום דהחלק שיש לו לזה בבור הוא מתבטל בשאר המים של אנשי אותה העיר דבטלי ברובא ואע"ג דקי"ל דדבר שיל"מ אפילו באלף לא בטיל כדמסיק רב אשי לעיל כבר כתב הטור ז"ל בסימן ש"ך משם הר"ב התרומות דהא דדשיל"מ לא בטיל היינו דוקא כשהאיסור בעין מתחילה ואחר כך נתערב בהיתר אבל כל שלא ניכר מעולם אלא תחילת איסורו בא ע"י תערובות שרי ומטעם זה התיר גיגית מלאה ענבים שבועטין אותן במקלות אם יש בגיגית יין צלול שיצא מע"ש שכל יין ויין שיוצא בשבת מן הענבים מתבטל ביין של ע"ש ועיין במרן הב"י שם וכמ"ש לעיל ואם כן ה"נ דכוותה בבור של אותה העיר כיון שלא הוכר איסורו בעין מתחילה אלא תחילת איסורו דהיינו בשעת קניית העירוב בה"ש בא ע"י תערובות בטלי ברובא וכההיא דהתם ממש ולא דמי לההיא דכלים שאינן מיוחדים שאחד מעכב על כולם דהתם לא שייך לומר בהו דלבטיל ברובא שהרי לכל אחד ואחד יש לו חלק וזכות בכל הכלים בשעה שירצו כן נ"ל גם מ"ש הר"ב תי"ט שדברי רש"י ז"ל מתיישבים באחד מב' פנים ושלא כדברי מרן לא ידעתי איך אשתמיט מיניה לשון רש"י ז"ל שכתב בפרק מי שהוציאוהו ע"ב ד"ה כרגלי אותה העיר וז"ל אלפים לכל רוח ואם עירב זה למזרח או למערב אין יכול זה להוציאם חוץ לאלפים אמה ע"כ הנה בהדיא שדברי רש"י ז"ל הן הם דברי הטור ממש וכדברי מרן ז"ל ודו"ק:
+
+Halakhah 15
+
+<b>ושור </b>
+<b> של פטם כו' מפני שדעת בעליו מעי"ט כך הוא שיקחו ממנו כו' ונמצא שור זה כבור של עולי בבל שהוא הפקר לכל.</b> עיין בהר"ן והרמב"ן במלחמותיו שכתבו טעם זה שכתב רבינו ומבואר מדבריהם שהוצרכו לפרש טעם זה ליישב דעת הרי"ף ז"ל שפסק כרב דאמר דבהמה אסורה משום דינקי תחומין אהדדי ואם כן קשה ליה הא דשמואל דאמר שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם דאמאי הא הוה ליה כשור של ב' שותפין וינקי תחומין מאהדדי וכמו שתמה עליו הרז"ה ז"ל ואם כן יש לדקדק על הראב"ד ז"ל בהשגותיו שהשיג שם על רבינו ז"ל וכתב וז"ל זה שיבוש אלא מפני שהוא זוכה לכל אחד ואחד בחלקו מעי"ט ואע"פ שאין לו לשמואל ברירה ה"מ דבר של שותפים כו' והשתא קשה שהרי משמע שדעת הראב"ד ז"ל כדעת הרי"ף ורבינו דפסקו כרב דבהמה אסורה משום דינקי תחומין מדלא השיג על רבינו באותו פרק בדין ך' שפסק להא דרב ואם כן קשה דמה תיקן הראב"ד באומרו דאע"ג דשמואל לית ליה ברירה ה"מ כו' אכתי תקשי דהן לו יהי דנימא דהכא מודה שמואל דיש ברירה מ"מ הא קא ינקי תחומין מאהדדי וליכא למימר דס"ל ז"ל דשמואל פליג אדרב וס"ל דלא חיישין איניקת תחומין דא"כ היה לי' להראב"ד לומר דהא דשמואל לאו אליבא דהלכתא היא ולא קיימא לן כותיה ומדבריו שם מבואר שלא בא להשיג על רבינו אלא על הטעם שכתב שהוא כנכסי הפקר ומשום דאזיל לשיטתיה שפסק כר"י בן נורי דחפצי הפקר קונין שביתה וכמ"ש ה"ה אבל לעיקר דינא מודה ליה ומצאתי בספר תמים דעים סימן רמ"ב בהשגות הראב"ד על המאור ז"ל שכתב וז"ל כתוב שם ונראין דברי הר' שלמה דלא חיישינן ליניק' תחומין משום דקי"ל כשמואל כו' א"א אף אני כך כתבתי בתחילה וחזרתי בי וההוא דשור של פטם לא תיובתא ולא סיעתא איכא דאפשר דבשחטו מעי"ט איירי כו' יע"ש ומ"מ זה לא יתכן ליישב דברי הראב"ד בהשגות שהרי רבינו ז"ל כתב וכן אם שחטו בעליו בי"ט ומכר בשרו כו' כל אחד מן הלוקחים מוליך מנתו למקום שהוא הולך וא"כ הי"ל להראב"ד להשיג ולומר דאם שחטו בי"ט שאסור ושלא כדעת רבינו ומדלא השיג עליו מבואר שהודה לדברי רבי' ז"ל ולכן נראה שדעתו ז"ל בהשגות כמ"ש המאירי ז"ל בשיטה כ"י וז"ל ולדעתי לא קשה לרבי' הגאון כלל דשותפין קפדי אהדדי ואיכא למיחש ליניקת תחומין אבל פטם יניקת תחומין שלו הן והוא מעמיד חתיכה מעי"ט עם כל מה שינקה או שתינק עד למחר בשעת מכירה ברשות מי שיקחנה בי"ט ניחא ליה דמאן דזבין לזכו' במנתיה ולימעט' לתחומין כי היכי דליכול כולהו ולזבין וכי מזבין חתיכה מזבין כל מה שינקה כנ"ל עכ"ל:<br><b> ואין </b> זה מן התימה לומר שחזר בו ממ"ש בהשגותיו על המאור שהרי שם כתב ואי משום ברירה אפשר דבאוכל אית ליה ברירה ולא דמי למשקין דעריבי כו' ואילו ממ"ש בהשגות על רבינו מבואר שחזר בו מטעם זה כנ"ל:<br><b> וראיתי </b> להרב ל"מ שהקשה לטעם רבינו דס"ל לשמואל חפצי הפקר אין קונין שביתה דא"כ בעירובין פ' מי שהוציאוהו דמ"ט דאמר שמואל חפצי עכו"ם אין קונין שבית' והוה בעי לאוקמי בגמרא דשמואל ס"ל כר"י בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין שביתה ואפילו הכי בחפצי גוים מודה דאין קונין שביתה והק' ע"ז מברייתא ואסיקו דלעולם שמואל כרבנן ס"ל וחפצי גוים אצטריכה ליה והשתא קשה דאדפריך מברייתא אמאי לא פריך מדשמואל אדשמואל דהוי קושיא אלימתא טפי דהכא בשור של פטם לפי טעם רבינו סובר שמואל דחפצי הפקר קונין שביתה כו' יע"ש:<br><b> ונלע"ד </b> ליישב דמה שהוצרך רבינו זה הוא משום דאזיל לשיטתיה דס"ל דהלכה כרב דבהמה אסורה משום דינקי תחומין וא"כ דחיקא ליה לומר דהא דשמואל פליגא אדרב מאחר דחמינן לתלמודא דמייתי לה כהלכתא פסיקתא ואם איתא הו"ל לתלמודא למימר ופליגא אדרב וא"כ משום הכי הוצרכו לומר דהא דשמואל אליבא דכ"ע ומשום דהו"ל כנכסי הפקר והיינו לפום מסקנא דמסיק בפ' מי שהוציאוהו דשמואל ס"ל כרבנן דחפצי הפקר אין קונין שביתה:<br><b> אמנם </b> לפום מאי דס"ד התם דשמואל כר"י בן נורי לא מצי למפרך מהא דשמואל משום דהוה מצינו למימר דה"ט דשמואל מפני שהוא זוכה לכל אחד וא' בחלקו וכמ"ש הראב"ד ואי משום דינקי תחומין איכא למימר דשמואל פליג אדרב וס"ל דלא חיישינן ליניקת תחומין כנ"ל:
+
+Halakhah 16
+
+<b>הגחלת </b>
+<b> כרגלי בעלים כו' ושלהבת כרגלי מי שהביאו.</b> משנה שם והשלהבת בכל מקום ופירש רש"י ז"ל כגון הדליק נרו בשלהבת חבירו אינו מעכב דאיסור תחומין כו' ונראה דכי קתני סיפא גחלת של הקדש מועלין בו ושלהבת לא נהנין ולא מועלין היינו נמי דומיא דרישא שהדליק נרו משלהבת של הקדש ואפילו הכי קתני לא מועלין ומכאן קשה למה שראיתי בתשובת הרדב"ז ח"א שנדפסו בקרב ימים שכתב בתשובה סימן רצ"ז וז"ל וכבר הוכחתי בתשובה אחרת שאם הריח תפוח או ורד של הקדש מעל כיון שנהנה מגופו של הקדש ומה שאמרו אין מועלין בו היינו כששומע קול כלי שיר או שמריח ריח קטורת אחר שעלה תמרתו או שהיה נר של הקדש דלוק והלך לאורו אבל אם לקח כלי שיר של הקדש ונגן בו או הקטורת והריח בו או הדליק מנר של הקדש וכיוצא בדברים אלו שנהנה מגוף ההקדש יש בו דין מעילה עכ"ל ולע"ד מדברי רש"י מוכח דכי קתני מתני' שלהבת של הקדש לא נהנין ולא מועלין היינו בהדליק נר משלהבת של הקדש ולפי דבריו צ"ל דמ"ש שלהבת של הקדש לא נהנין ולא מועלין מיירי בשהיה נר של הקדש דלוק והלך לאורה ולא מדומיא דרישא וזה דוחק דבחדא מחתא מחתי להו בברייתא דקתני ה' דברים כו':<br><b> ועוד </b> נראה להוכיח כן ממ"ש התוס' בפרק החליל דנ"ג ד"ה אשה היתה בורר' חטי' לשמחת בית השואבה וז"ל בירושלמי פריך היאך בוררת הא איכא מעילה דשמן ופתילה היו של הקדש ומשני דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה וק' דבפ' כל שעה אמרי' עלה מעילה הוא דליכא הא איסורא איכ' וי"ל דבוררת לאו דוקא אלא כלומר היתה ראויה לברור מרוב אורה עכ"ל וכונת' מבואר' דס"ל דהירושלמי פליג אתלמוד' דידן וס"ל דקול ומראה וריח אפילו איסורא ליכא ומשום הכי ס"ל להירושלמי דהיתה בוררת ממש קאמר ותלמודא דידן דס"ל דאיסורא מיהא איכא ס"ל היתה ראויה לברור מרוב אורה קאמר וכ"כ הרב היפה מראה ז"ל בפ' החליל דנ"ה ע"כ בכונת התוספ' וכ"כ הרשב"א שם בחידושיו אלא שמ"ש דהירוש' ס"ל דאיסורא נמי ליכא וכלישנא קמא דפרק כ"ש ולהכי מתרץ משום דאין מעילה במראה הוא דבר תמוה שהרי מבואר בדברי רש"י והתוס' שם דפ' כ"ש דללישנא קמא איסורא מדרבנן איכא ולא התירו אלא משום צורך בית קדש הקדשים וא"נ משום דלא אפשר כפי' רש"י ע"ש והשתא ק' לכאורה דאיך אפשר לומר דהירושלמי פליג אתלמודא דידן וס"ל דקול ומראה וריח אפי' איסורא ליכא הא מתני' קתני בהדיא שלהבת של הקדש לא נהנין ולא מועלין הרי דאיסורא דרבנן מיהא איכא אלא מוכרח דס"ל להירושלמי דמתני' מיירי בבא להדליק נרו מנר של הקדש דכיון דהא מיהא נהנה מגופו של הקדש משום הכי איסורא דרבנן מיהא איכא אבל אם היה נר של הקדש דלוק ונהנה לאורה אפילו איסורא ליכא וא"כ מינה נשמע לתלמודא דידן דאע"ג דפליג הירושלמי וס"ל דאפילו בנהנה מאורה של הקדש איסורא מיהא איכא מ"מ בהא לא אשכחן דפליג ואיכא למימר ודאי דאפילו בבא להדליק נרו מנר של הקדש ס"ל דליכא מעילה ועוד מבואר כן ממ"ש רבינו בפ"א מה' שופר ה' ג' וז"ל וכן שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה ע"כ הרי מבואר דאפילו בלקח כלי שיר של הקדש ונגן בו ס"ל לרבינו דאין בקול דין מעילה הפך ממ"ש הרב ז"ל:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> הגחלת </b>
+<b> כרגלי בעליה.</b> עיין מ"ש המחבר על דברת הרדב"ז ס' רצ"ז ועיין מש"ל פ"ה מכלי מקדש ה"ח כתב כסברת הרדב"ז ועיין ס' יום תרועה למהרלב"ח ריש דף כ"ח מוזכר ג"כ סברא זו וקושית השעה"מ מיושב בקל ועיין בשו"ת רדב"ז חלק ג' ס' תרכ"א וכפי הנראה להתשובה הלז רמז בס' רצ"ז ושם הוזכר דבריו בבאור והרגיש בדברת שעה"מ ומ"ש במ"ש הרמב"ם דאין בקול דין מעילה אדרבה משם ראי' לרדב"ז ועפי"ז יתיישב דברי רבינו שם עיין בלח"מ שם ודוק שוב מצאתי ברש"י ריש כריתות שכתב דהמריח בקטורת של מקדש לא אזהרה ולא כרת דריח אין בו משום מעילה ולא דמי לסך שמן המשחה דהתם אית בי' מעשה משום הכי אית בי' לאו וכרת ועיין בהגהת הגאון מ' וואלף באסקוויץ שנדפסו בווין ומשם מבואר דלא כרדב"ז ומש"ל ויום תרועה הנ"ל שוב מצאתי בתו"י יומא דף נ"ט ע"ב ד"ה והרי תרומת הדשן מבואר שם דמריח הדס של קודש י"ל דמעל וצע"ג ועיין שעה"מ פ"ז מע"ז ה"ו:
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>וכן </b>
+<b> שנים שלקחו בהמה בשותפות כו'.</b> כתב ה"ה וז"ל ואסיקנא דרב סבר יש ברירה ובהמה אסורה משום דקא ינקי תחומין אהדדי ונראה דאע"ג דמאי דינקי תחומין ומתגדל כל אחד משל חבירו אינו אלא דבר מועט ומתבטל ברוב אפילו הכי ס"ל לרב כדמסיק רב אשי לקמן דכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל ואפילו באיסורא דרבנן אבל ליכא למימר דס"ל כרבא דאמר לקמן גזירה שמא תעשה עיסה בשותפות דהא ודאי דע"כ לא קאמר רבא אלא דוקא גבי אשה ששאלה מחברת' מים ומלח דאי שרית ליה למימר דהרי היא כרגליה אע"ג דחלק חבירו מעורב בו אתי למטעי ולמשרי נמי עיסה בשותפות:<br><b> אמנם </b> הכא דליכא שאלה כלל ואין כאן דבר הנראה לעינים שחלק חבירו מעורב בו פשיטא ודאי דלא אתו למטעי ולמאי דשתיק רב לקמן וס"ל דבהמה נמי מותרת ס"ל דאע"ג דדבר שיל"מ לא בטיל היינו דוקא במים ומלח וכיוצא משא"כ הכא דאין בו ממש כלל ועדיפא מההיא דפוטר ר"י במים מפני שאין בהן ממש משום הכי שרי משום דבטיל ברוב וכ"כ הרשב"א בס' עבודת הקדש ע"ש ודע שמסוגיא הלזו ק' לי על מה שכתב הטור בסי' ש"ך וז"ל כתב בעל התרומות גיגית מלאה ענבים שבועטין כו' ואם יש בגיגית יין צלול שיוצא מערב שבת מותר שכל יין ויין היוצא בשבת מן הענבים מתבטל ברוב וכתב מרן הב"י שם שכ"כ המרדכי בפ"ק דשבת ולא דמי לדשיל"מ שיכול להמתין עד אחר השבת ואפי' באלף לא בטיל דה"מ כשהאיסור בעין מתחילה ואח"כ נתערב בהיתר אבל הני לא ניכר מעולם אלא מעט שיוצא ומתערב עם המשקין שיצאו אתמול ע"כ וק' לכאורה דאם כן אמאי אסר רב הכא מטעמ' דינקי תחומין מאהדדי הא מתבטל הוא ברוב ואי משום דהוי דבר שיל"מ ה"מ כשאיסורו בעין מתחילה ונתערב אח"כ אמנם הכא מעט מעט שיונק ומתגדל מחלק של חבירו תכף ומיד שמתגדל הוא מתבטל ברוב הכשר ואם כן הוי ממש כי ההיא דגיגית שכתב הבעה"ת ולהא ודאי היינו יכולים לומר דהיינו דקא מותבי להו רב כהנא ורב אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין כלומר דכיון דלא חששו לאיסור מוקצה ע"כ דהיינו טעמא משום דכיון דלא הוכר איסורו בעין מתחילה אלא מעט מעט שיונק מחלק חבירו הוא מתבטל מש"ה לא אמרינן בהו דבר שיל"מ ואם כן מהאי טעמא לא ניחוש לאיסור תחומין וכיון דשתיק רב ש"מ דאודי להו וס"ל דאפילו בהמה שרי מה"ט וכמו שכן הוא דעת הרא"ש והטור בסי' שצ"ו יע"ש האמנם הדבר הק' הוא על מרן הב"י בשולחנו הטהור דבסי' שצ"ז פסק כדעת הרי"ף ורבינו שסוברים דבהמה אסורה מטעמא דינקי תחומין מהדדי ואם כן ע"כ דה"ט דאע"ג דמה שיונק ומתגדל מחלק חבירו הוא מתבטל ברוב אפי"ה הו"ל דשיל"מ ולא בטיל כדאסיק רב אשי ואילו בסי' ש"ך ס"א פסק כסברת הר"ב התרומות וע"כ היינו טעמא משום דכל שלא הוכר האיסור ונתערב אח"כ אלא מעט מעט שיוצא הוא מתערב לא אמרינן בהא דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל ואם כן ק' מ"ש מהא דבהמה דאסרינן מטעמא דינקי תחומין הא ה"נ דכוותא ויש לחלק דהתם שאני דלא הוכר האיסור כלל שהרי היין בעודו בתוך הענבים הן מותרין באכילה ונמצא דחלוק האיסור לא בא אלא בשעת שיוצא מן הענבים ואם כן כיון דבאותה שעה מתערב עם המשקין שיצאו מאתמול מש"ה שרי ולא אמרינן בהו דשיל"מ משא"כ הכא אע"ג דמה שיונק ומתגדל מחלק חבירו לא הוכר איסורו בעין אלא תיכף ומיד שמתגדל הוא מתבטל הא מיהא חלק חבירו שממנו יונק ונתגדל דבר הניכר הוא והרי הוא אסור לו היום וא"כ הו"ל הוכר האיסור שהרי הוכר האיסור שממנו ינק ונתגדל כנ"ל מיהו אכתי ק' מהא דגרסינן בפ' הנודר מן הירק דף נ"ח תניא אר"ש כל דבר שיל"מ כגון טבל כו' לא נתנו בו חכמים שיעור כו' אמרו לו והלא שביעי' אין לו מתירין ולא נתנו בו חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת בכל שהוא במינה אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנ"ט ופי' רש"י והר"ן שם שאם תנטל בצל של ששית ונטעו בז' והוסיפה כל שהוא מבטל את העיקר ומחייב בביעור וה"ט משום דהו"ל דבר שיל"מ כיון דבידו לאוכלו קודם הביעור כמבואר שם ואי כפי דעת הר"ב התרומות ק' דה"נ הרי לא הוכר האיסור אלא מעט שיוצא ומתגדל הוא מתערב עם ההיתר ואם כן היכי אמרינן דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל וכן קשה ממ"ש התוס' ז"ל במרובה דס"ט ד"ה כל הנלקט בס"ד וז"ל ועוד דמה שגידל בטלי ברוב ואע"ג דדשיל"מ אפילו באלף לא בטיל מ"מ מדאורייתא בטיל עכ"ל ושמא יש ליישב דע"כ לא כתב הר"ב התרומות אלא דוקא באיסורא דרבנן אבל באיסורא דאורייתא מודה שהרי המרדכי ז"ל בפ"ק דשבת כתב על זה וז"ל ואפי' עצים שנשרו מהדקל מותרין להסיקן בי"ט על ידי שמרבה עליהן עצים כיון דליתיה לאיסורא בעיניה אף ע"ג שהעצים הן בעין כ"ש הכא כו' ע"ש וא"כ איכא למימר דהבו דלא להוסיף עלה דע"כ לא שרינן התם בפ"ק דמכלתין מטעמא דמיקלא קלי איסורא אלא באיסור מוקצה דרבנן אבל לא באיסור דאורייתא אך ק' ממ"ש מור"ם ז"ל בסי' שי"ח ס' וז"ל ואם קצץ פרי מן המחובר לחולה בשבת אסור אפילו היה חולה מבעוד יום אסור לבריא בשבת משום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה ע"כ והשתא קשה שהרי מה שגידל בטל ברוב ואי משום דהוי דשיל"מ הא כל שלא הוברר האיסור מתחילה שרי ועיין במגן אברהם בסי' קס"ח עי"ש וז"ל אם לא שנאמר דגדולים חשיבי כאיסור ניכר כיון שתמיד הן גדלים ועומדים ומתרבים על העיקר ודוק ובדברי המרדכי ז"ל ואין להקשות שדבריו סתרי אהדדי דבסוף חולין הקשה ר' משולם על ההיא דאמרינן דש"ז של זב מטמא במשא לפי שאי איפשר בלא ציחצוחי זיבה וכי האי גוונא אמרינן דיבמה שרקקה דם חליצתה כשרה לפי שאי אפשר בלא ציחצוחי רוק הא קי"ל דדם מבטל רוק ותי' דכל שתחילת ביאתו ואיסורו לעולם הוא מעורב לא שייך בו ביטול ע"ש ועיין במה שכתב הרב מש"ל בפ' ראשון מה' טו"מ הלכה י"ד יע"ש ואם כן איך כתב דכיון שלא היה הדבר בעולם אלא תיכף ומיד מתערב עם המשקין שיצאו מאתמול משום הכי מתבטלים ברוב אפי' בדבר שלא היה מעולם הא איפכא מסתברא דכיון שלא הוכר האיסור אלא תחילת ביאתו הוא מעורב לא שייך בו ביטול ואפי' בדבר שאין לו מתירין הא ודאי לא קשיא מידי דיש לחלק ולו' דע"כ לא כתב המרדכי משם רבינו משולם דכל שתחילת ביאתו לעולם הוא מעורב לא שייך בו ביטול אלא דוקא התם שההיתר והאיסור שניהם יחד תחילת ביאתם מעולם באו מעורבים והילכך כיון דלא הוברר ההיתר מתחילה משא"כ הכא שההיתר כבר היה מבורר מע"ש והילכך כי בתר הכי האיסור מתערב בו פשיטא ודאי דבטיל כיון שהיה רוב היתר בפני עצמו ואפי' בדבר שיל"מ וזה פשוט:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קכ) </b> דאע"ג דמאי דינקי תחומין כו'. אפ"ה ס"ל לרב דכל דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל כו' דברי תימא הן. דהא לרב לשיטתי' דס"ל דמין במינו לא בטיל. הרי בפשיטות ניחא. דמשום הכי לא בטיל המיעוט ברוב. משום דהו"ל מין במינו. דס"ל לרב דל"ב. ובזה יתיישב לן שפיר ג"כ הא דמתמה הגאון המחבר ז"ל על הטור בסי' ש"כ. דס"ל שם בגיגית. דיין היוצא בשבת בטל במיעוטו ואין בו משום דשיל"מ דלא בטיל. משום דאין האיסור ניכר. וע"ז הקשה מהא דבסוגיין קאמר רב דבהמה אסורה משום דינקי תחומין מהדדי. ולא בטל במיעוטו. אף על פי שאין האיסור ניכר, ע"כ תוכן קושייתו. אמנם לדידי לק"מ משום דעד כאן לא קאמר הטור התם על פי טעמו של המרדכי אלא לענין דשיל"מ בלבד. דרק בזה אמרינן דבדבר שאין ניכר איסורו לא אמרינן דלא בטיל. משא"כ להאי דסבירא ליה לרב דמין במינו לא בטל מדאורייתא. דבזה אמרינן דאף על פי שאין ניכר איסורו נמי לא בטיל. ותדע שהרי אפילו בהאי דקיי"ל דבעלי חיים לא בטלי. התם נמי הא לא בטלו אפילו היכא דנולד האיסור בתערובות. דמה"ט הא מחיר כלב אסור אף על גב דנולד בתערובות כדאיתא בתמורה ולא אמרינן דמחיר כלב בטל בט' צאן אחרים. וכן לענין אותו ואת בנו. אפילו היכא דנולד בתערובות כגון ששחט האם בשעה שהבן כבר הי' מעורב. ואפ"ה לא בטיל. מטעם דבע"ח לא בטלי וה"נ במין במינו:<br><b> אמר עקיבא סופר </b> נ"ה המבלה"ד תרוצו של מו"ז זצ"ל דרב לשטתו דסבירא ליה מב"מ לא בטל עולה יפה רק אם נאמר דרב סבירא ליה תחומין דאורייתא. אבל לפי מה שהביא בעצמו לעיל דברי הרלב"ח דבבהמה וכלים הוה תחומין דרבנן וכן לפי מה שהבאתי לעיל אות ס' דברי הט"א חגיגה י"ז דביו"ט אף י"ב מילין הוה דרבנן אין תירוץ זה עולה יפה במח"כ דבאיסור דרבנן מודה ר' יהודה דמב"מ בטל כמבואר בתוס' חולין צ"ט ד"ה שאני, אך עיין בתשובות זקני מאור הגולה רעק"א זצ"ל סי' קפ"ט שתפס בפשיטות דרב ס"ל גם בדרבנן מב"מ לא בטל ולא ידעתי מאין הוציא זה כי זקני זצ"ל לא הראה מקום לזה (ועיין חולין דף ק' דאוקי רב אמורא ודרש כיון דנתן טעם כו' אוסרת כל החתיכות מפני שהן ממינה ואמרינן שם דכר"י אמר לשמעתתי'. והנה להסוברים טע"כ לאו דאורייתא וכן א"נ דחנ"נ בשאר אסורים רק דרבנן מוכח לכאורה כשטת רעק"א זצ"ל דרב ס"ל דגם בדרבנן מין במינו לא בטל. ועיין בתוס' חולין ק"ח ע"ב ד"ה אמאי מותר כו' ועיין פסחים דף ל' ע"א ובשעה"מ לקמן פט"ו מהלכות מאכלות אסורות אבל מכל זה אין הכרע וראיה ברורה) ואם נאמר כן יפה תירץ מו"ז זצ"ל כמובן. והנה מה דפשיטא לי' למו"ז ז"ל פה דהדין של המרדכי היכא דאין האיסור ניכר דבטל הוא רק בדשיל"מ ולא בשאר דברים חשובים כמו בע"ח צ"ע טובא דבתשובות חות יאיר סי' קל"ג כתב דבהמה כשנתערבה באחרות ושחט לברתה דמותר לשחוט מתערובות דדשיל"מ ל"ה כמ"ש הרמ"א וה"ה חשיבות דבע"ח עכ"ל עיי"ש ועיין בפמ"ג יו"ד סי' ק"ב במשבצות אות א' שהחזיק בזה, ומה שתמה מו"ז זצ"ל מסוגיא דתמורה דמחיר כלב לא בטל בתשעה צאן, היא הערה גדולה וחזקה, וי"ל דלמ"ד יש ברירה הוי כמו אפשר לברר האיסור דיכולים ליטול אחד ולומר דזה האיסור מש"ה אין בו דין ביטול, ומצאתי סברא זאת והערה זו אח"כ בחדושי זק' מאור הגולה רעק"א זצ"ל הנדפסים מחדש סביב ליו"ד ח"ר סי' ט"ז סעיף י"ב עיי"ש) ע"כ הגה"ה.<br><b> (קכא) </b> ויש לחלק דהתם שאני כו'. ולכאורה אכתי קשה דהרי שתיק רב ומוכח דלא ינקי מהדדי:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ואיסור </b>
+<b> זה מד"ס כדי שלא לבשל בי"ט לחול כו'.</b> פסק רבינו כרב אשי שהוא בתרא כמ"ש ה"ה ובגמ' אמרי' בשלמא לרב אשי דאמר כדי שיאמרו כו' היינו דמעי"ט אין בי"ט לא אלא לרבא כו' אה"נ אלא גזירה שמא יפשע הנה לכאורה נראה דלפי טעם רבא אם שכח ולא ערב מעי"ט יכול לערב בי"ט דכיון דטעמא דאין מערבין בי"ט היינו משום גזירה שמא יפשע האי טעמא ניחא לומר דאין מערבין לכתחילה בי"ט אמנם בעבר ושכח דליכא גזירה ש"ד האמנם מדברי הרא"ש ז"ל לא משמע הכי שכתב וז"ל ויראה דנ"מ בין אלו ב' הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בעי"ט כו' ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם עי"ט כו' ע"ש ומדלא כתב הך נפקותא נמי משמע דס"ל דלרבא נמי אם עבר ושכח ולא עירב מעי"ט אינו יכול לערב בי"ט דגזרינן שוגג אטו מזיד ושוב ראיתי למרן הב"י ז"ל בס"ס תקכ"ז שכתב משם המרדכי שהורה הר"ש מבונבורג לעשות ע"ת ביט"ב ופוסק בד"ס הלך אחר המיקל והלכתא כרבא דאמר כדי שיברור מנה יפה לשבת כו' ופריך א"ה אפילו בי"ט נמי ומשני שמא יפשע משמע הא לא"ה יכול להניח אפילו בי"ט עצמו וכיון ששכח דאין כאן פשיעה יניח בי"ט עצמו וכתב מרן הב"י ז"ל דאין נראה שיהא כן דעת הפוסקים שהרי לא התירו אלא לערב מיום טוב לחבירו כו' ויש לדקדק לכאורה דאי ממה שלא התירו הפוסקים אלא לערב מיום טוב לחבירו מוכח שלא כדעת הר"ש ז"ל א"כ תיקשי ליה להר"ש ז"ל דרבא אדרבא דהא רבא קאמר הכא דטעמא דע"ת כדי שיברור מנה יפה לשבת כו' ואיהו גופיה קאמר לקמן מניח אדם ע"ת מי"ט לחבירו ומתנה משמע דלא התיר לערב אלא מי"ט לחבירו אבל ביט"ב עצמו לא ובפ"ק ד"ו אמרינן ולותיב מר האידנא מי לא אמר רבא מניח אדם ע"ת כו' אימר דא' רב' בבי"ט של גליו' בבי"ט של ר"ה מי אמר משמע דבשני י"ט של ר"ה לרבא אסור לערב הן אמת שמדברי הרא"ש והר"ן נראה דהוו גרסי בשמעתין רב' בה' ולא בא' מ"מ המרדכי גריס רבא כגירסתינו ואפשר לומר דמההיא דרבא ל"ק להר"ש דאיכא למי' דמ"ש מניח אדם ע"ת מי"ט לחבירו דמשמע אבל ביט"ב עצמו לא אמנם בעבר ושכח אפי' ביט"ב עצמו ה"נ דס"ל לרבא דמותר להניחו כיון שאין כאן גזירה שמא יפשע והא דאמרינן לעיל אימור דאמר רבא בב' י"ט של גליות אבל בב' י"ט של ר"ה מי אמר דמשמע דבב' י"ט של ר"ה אסור להניח בי"ט לרבא ואפילו בשכח שהרי ההיא דרב אשי שוכח היה ואפי"ה קאמר אימור דאמר רבא כו' לא קשיא כלל משום דרב אשי לטעמיה דסבירא ליה דטעמא דע"ת כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול ואם כן לדידיה אפי' בשכח נמי אין להניח אלא דרבינא קאמר ליה דאפילו לדידיה ביט"א יכול להניח ומהא אהדר ליה דאסור דאמר רבא דיכול לערב ע"ת בב' י"ט של גליות בב' י"ט של ר"ה מי אמר דמהני תנאי כדי לערב ואפי' בפושע וכיון דלא מהני תנאי א"כ לדידיה אפי' בשכח נמי אין להניח אמנם מדברי הפוסקים ז"ל שכתבו דין זה דמניח אדם עירובו מי"ט לחבירו ומתנה בעבר ושכח כמ"ש הרי"ף ורבי' והטור ז"ל משמע דס"ל דאפי' בעבר ושכח לא התירו לערב אלא מיום טוב לחבירו הן אמת שזה שכתבנו דיכול לערב ע"ת על תנאי אפי' בפשע ולא הניח יש להסתפק לענין דין זה אלא בשכח ולא הניח משמע שפושע לא מהני לערב על תנאי וא"כ דוחק לומר דמוהר"ש ז"ל ס"ל דאפילו בפושע מהני לערב על תנאי ולכן נראה דאי מדרבא ל"ק דאיכא למימר דמאי דקאמר רבא מניח אדם כו' ומתנה לאו למימרא דדוקא מי"ט לחבירו יכול לערב אבל לא בי"ט ב' אלא ה"ק אם שכח ולא הניח ע"ת מעי"ט לא יניחנו לערב בי"ט אלא מניח אדם ע"ת מיום טוב לחבירו ומתנה וכיון דיכול לעשותו ביט"א וע"י תנאי לא שרינן ליה להניחו ביט"ב ומאי דאמרינן לעיל ע"כ לא קאמר רבא אלא בב' י"ט של גליות אבל גבי י"ט של ר"ה מי אמר לאו למימרא דבב' י"ט של ר"ה אסור לערב לרבא דהא כיון דבב' י"ט של ר"ה אינו יכול לערב ע"ת הו"ל כאלו נזכר בי"ט ב' דשרינן ליה לערב אליבא דרבא לפ"ד הר"ש אלא ה"ק ע"כ לא קאמר רבא דיכול להתנות אלא בשני י"ט של גליות אבל בב' י"ט של ר"ה מי אמר דמערב על תנאי הא כיון דקדושה אחת היא אין כאן תנאי ואם כן נהי דלרבא יכול לערב משום דס"ל דטעמא דע"ת הוא משום כדי שיברור מנה יפה לשבת כו' מכל מקום רב אשי ס"ל דהיינו טעמא כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת כו' וא"כ לדידיה אפי' עבר ושכח אינו יכול לערב בי"ט:<br><b> אמנם </b> מדברי הפוסקים ז"ל מוכח בהדיא שלא כדעת הר"ש שהרי לא התירו אלא לערב מי"ט לחבירו אבל בי"טב משמע דס"ל דאסור שהרי בב' י"ט של ר"ה אסרו להניח ואפי' בב' י"ט של גליות כתב רבינו דבזמן הזה אין מערבין לא ע"ת ולא ע"ח אלא הכל מעי"ט ואי ס"ל כדעת הר"ש הא כיון דבזמן הזה אינו יכול לערב על תנאי הו"ל כאלו נזכר בי"טב דיכול לערב לדעת הר"ש ובהא ניחא לי מ"ש מרן ז"ל סמוך ונר' וז"ל כתב הרוקח שכח ולא עירב בעי"ט כצ"ל (וכן הוא ברוקח) ונזכר בי"ט בלילה אין להניח ואם הניח מה שעשה עשוי דדמי להא דאמרי' אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט ובשילהי המביא אמרינן טבל מוכן ואם עבר ותיקנו מתוקן ע"כ ואיני יודע אם הנחה זו לומר שהוא מערב על תנאי או אם הוא סובר שאם הניח העירוב בי"ט עצמו בלא תנאי מהני וכדברי הר"ש וזה נראה יותר דדין מניח אדם ע"ת בי"ט ומתנה אח"כ כתבו מפורש מיהו כבר כתבתי שאין לסמוך על דברי הר"ש עכ"ל והנה מ"ש מרן ז"ל ואיני יודע אם הנחה זו לומר שהוא מערב על תנאי הם דברים תמוהים דאיך איפשר לומר דמ"ש הרוקח ואם הניח מה שעשה עשוי איירי במערב על תנאי דא"כ איך כתב הרוקח אין להניח הא במערב על תנאי אפי' לכתחילה יכול להניח כדאמרינן מניח אדם עירובי תבשילין מי"ט לחבירו ומתנה וצ"ל דכונת מרן ז"ל לומר דאם הניח שכתב הרוקח מיירי במערב על תנאי ואפי"ה כתב דאין להניח דחשש לסברת רבינו דס"ל דבזמן הזה אין לערב על תנאי וזהו שדחה מרן ז"ל אח"כ וכתב וזה נראה יותר דדין מניח אדם כו' אח"כ כתבו מפורש ולא חילק לומר דבזמן הזה אין לערב על תנאי מיהו מ"ש או אם הוא סובר שאם הניח כו' כדברי הר"ש הוא תמוה לכאורה שהרי לדברי הר"ש מותר להניח בי"ט אפי' לכתחילה ואדרבא מדאסר הרוקח להניח העירוב לכתחילה משמע שדעתו ז"ל כדעת הפוסקים החולקים על הר"ש דאף החולקים על הר"ש איכא למימר דלא אסרו אלא שלא להניח לכתחילה ולא התירו אלא לערב על תנאי ומי"ט לחבירו אבל בדיעבד אם הניח אף החולקים על הר"ש ז"ל מודו לדברי הרוקח דמה שעשה עשוי וכמו שהביא ראיה מההי' דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט אכן לפי מ"ש יש ליישב דבריו דמה שהתיר הר"ש ז"ל להניח לכתחילה בעבר ושכח היינו דוקא בנזכר בי"ט שני אמנם ביום טוב ראשון אף הר"ש מודה דיערב ביום טוב ראשון על תנאי כיון דיכול לעשותו בהיתר ולא יניחנו עד יום טוב שני ומשום הכי הרוקח דמיירי בנזכר בליל יום טוב ראשון כתב דלכתחילה אין להניח העירוב בלא תנאי אלא צריך להתנות בפי' ולומר אם היום חול כו' אלא דאפ"ה כתב דאם עבר והניח בלא תנאי מהני וס"ל למרן דהיינו משום דס"ל כדעת הר"ש דבנזכר ביט"ב יכול להניח לכתחילה דהלכה כרבא דאמר כדי שיברור מנה יפה לשבת כו' ומש"ה כתב הרוקח דאע"ג דחכמים אסרו להניח העירוב בי"ט משום גזירה שמא יפשע מ"מ אם עבר והניח ביום טוב מה שעשה עשוי שהרי אם נזכר ביום טוב קודם סעודת שחרית ועירב מעתה הרי הוא בורר מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט ואי משום דעבר אד"ס שתיקנו לערב מעי"ט ולא ביום טוב אפ"ה מה שעשה עשוי והיינו דמייתי ראיה שפיר מההיא דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט דאע"ג דאסרו חכמים להפריש תרומות בי"ט אפ"ה מה שעשה עשוי אמנם אי הוה ס"ל להרוקח כדעת החולקים על הר"ש דהיינו משום דס"ל דהלכה כרב אשי דבתראה הוא וכדעת רבי' והרא"ש והטור דס"ל דנקטינן כרב אשי כמ"ש מרן בד"ה ויכול להניח משמע ודאי דאפילו אם עבר והניח מה שעשה אינו עשוי שהרי כיון דקי"ל כרב אשי דטעמא דע"ת כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת אלא א"כ התחיל מבע"י ק"ו מיום טוב לחול ומש"ה אין מניחין ע"ת בי"ט משום דאתו למיטעי לאפות מיום טוב לחול וא"כ מה"ט נמי אפילו אם עבר והניח ביום טוב אין עירובו עירוב דכיון דאפילו עבר ושכח ולא עירב מעי"ט אין אופין בי"ט לדעת רב אשי משום גזירה שמא יבא לאפות מיום טוב לחול אם כן כי הניח עירוב מאי הוי הא אכתי איכא למיחש שיאמר דכי היכי דשרי לאפות מיום טוב לשבת אפילו אם לא התחיל מבע"י ה"נ שרי לאפות מי"ט לחול ומאי ראיה מייתי מההיא דאין מגביהין תרומות ביום טוב התם שאני דכיון דכבר תקנו כראוי וליכא למיחש למידי לא קנסו לו חכמים משום דעבר אד"ס אמנם הכא גבי עירוב אע"ג דעבר והניח אפ"ה אם נאמר דהוי עירוב א"כ איכא למיחש עדיין שיאמרו אופין מיום טוב לשבת ק"ו מי"ט לחול כדרך שאסרו לאפות בלתי עירוב דהנחה בי"ט אינו מעלה ומוריד כלל לרב אשי דסוף סוף החששא במקומה עומדת כנ"ל ליישב דעת מרן ז"ל מיהו אכתי קשה דאיך אפשר לומר שדעת הרוקח כדעת הר"ש דאם נזכר ביט"ב מניח עירוב שהרי סמוך ונר' כשהביא הא דמניח אדם ע"ת מי"ט לחבירו ומתנה כתב וז"ל בב' י"ט של גליות ולא בב' י"ט של ר"ה והשתא אי ס"ל כדעת הר"ש בבי"ט של ראש השנה אמאי אין מערבין הא כיון דאינו יכול לערב על תנאי הו"ל כנזכר בי"ט שני לדעת הר"ש דיכול להניח לכתחילה ויש ליישב בדוחק דמ"ש הרוקח ולא בב' י"ט של ר"ה היינו לומר דאינו מערב בתנאי משום דקדושה אחת היא אבל מודה הוא דיכול לערב בסתמא ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קכב) </b> שהורה הר"ש מבונבורג לעשות עירובי תבשילין ביט"ב כו'. א"כ תקשי לי' להר"ש ז"ל דרבא אדרבא כו'. איני יודע לפום ריהטא מאי קא קשיא לי' דעד כאן לא ס"ל להר"ש דעושה עירוב תבשילין ביו"ט ב' אלא היכא דשכח ולא פשע ורבא אצטריך למימר דמניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה היכא דפשע. ומהא דאמר ליה רבינא לרב אשי ולותיב מר האידנא מי לא אמר רבא כו'. נמי לק"מ אע"ג דלא שייך לומר דרב אשי פשע מ"מ י"ל דמיירי דשכח ג"כ בעיו"ט אחר להניח ע"ת. ושכח נמי עכשיו דבכה"ג מקרי פושע אע"ג דשכח כההוא דסמיא בדף ט"ז ע"ב. ואפשר לומר לכאורה דמוכח הכי שם והוא דהא רבנן מערבי אכולה מתא וא"כ הרי רבינא נמי מסתמא עירב כן וא"כ ניהו דרב אשי שכח ולא עירב מ"מ אמאי לא אמר לי' רבינא סמוך אדידי אע"כ דמדעציב רב אשי הבין רבינא דשני פעמים שכח והו"ל כפושע. דלא מצי למסמך אעירוב דאחר המזכה לכל בני מתא ולהר"ש דפוסק כרבא צ"ל דהא דמבעי בש"ס אי קמחו נאסר נמי מיירי בפושע. דבשכח אין איסור לא על הקמח ולא על עצמו ודו"ק:<br><b> (קכג) </b> דרב אשי לטעמי' כו'. לפנינו הגרסא רב אסי אלא דגרסת הרי"ף והרא"ש הוא רב אשי:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b>
+<b> עושין עירוב זה לא בפת כו'.</b> הנה התוס' בד"ה אמר רבא כתבו וזה לשונו והא דקאמר אביי לא שנא אלא תבשיל אבל פת לא היינו דוקא היכא דאינו רוצה לאפות אבל אם היה צריך כו' והק' בס' קיקיון דיונה דא"כ דמאי דקאמר אביי ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא היינו דאינו מועיל פת לתבשיל אם כן מאי גריעותא דפת יותר מתבשיל הא תבשיל נמי אינו מועיל לאפות לר"א דקי"ל כותיה ולמה נקט אביי דינא בפת שאינו מועיל לתבשיל ולא אשמועינן נמי דתבשיל אינו מועיל לאפות יע"ש ואשתמיט מיניה מ"ש הרז"ה ז"ל וז"ל והא דקאמר אביי ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא לומר שאינו יוצא בפת משום תבשיל דבעינן מידי דמלפת דומיא דתבשיל ואצ"ל שאינו יוצא בתבשיל משום פת שהוא עיקר חיי נפש עכ"ל הרי שהרז"ה ז"ל נרגש מזה ויישבו דאביי רבותא אשמועינן דאפי' פת שהוא חיי נפש לא מהני לתבשיל וכ"ש דתבשיל אינו מועיל לפת ועוד י"ל דמשום דאביי אמתני' קאי דמיירי בתבשיל כדקתני ועושה אדם תבשיל מעי"ט נקט דינא דפת אינו מועיל לתבשיל וכ"כ המאירי ז"ל מיהו הא קשה טובא לתי' ז"ל דמאי דקאמר אביי אבל פת לא היינו לומר דפת אינו מועיל לתבשיל אם כן מאי אשמועינן אביי הא מדר"א שמעינן לה דקאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל וכן הקשה הרמב"ן והר"ן ומה שדחה הר"ן דאפשר לדחות דה"ק אפילו מי שאינו צריך אלא לאפות פת לא מהני ליה פת משום דליכא היכרא מדברי התוס' ז"ל נראה דלא ס"ל הכי וכמבואר ממ"ש דהיינו דוקא היכא דאינו רוצה לאפות וכפי דברי הר"ן הא דאביי מיירי במי שאינו צריך אלא לאפות דאי במי שאינו רוצה לאפות הא מדר"א שמעינן לה ואפשר ליישב דמשום הכי הוצרכו התוספות לומר דהא דאביי מיירי במי שאינו רוצה לאפות ולא תי' בפשיטות דמאי דקאמר אביי אבל פת לא היינו לומר שאינו יוצא בפת משום תבשיל ולעולם דמיירי ברוצה לאפות ג"כ וכמ"ש הרז"ה משום דק"ל הא דא"כ דמאי דקאמר אביי אבל פת לא היינו שאינו יוצא בפת משום תבשיל א"כ מאי קמ"ל אביי הא מדר"א שמעינן לה אמנם לפי מ"ש דאביי מיירי במי שאינו רוצה לאפות איכא למימר דהא קמ"ל אביי דאי מדר"א דקאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל הו"א דדוקא במי שרוצה לאפות ולבשל הוא דקאמר דאין מבשלין אלא על המבושל ולא מהני פת משום תבשיל משום דכיון דבישול ואפיה תרי מילי נינהו ליכא היכרא בהנחת פת דסומך עליו לתבשיל ג"כ אמנם במי שאינו רוצה לאפות אלא לבשל הו"א דהנחת פת מהני לתבשיל דהא מנכרא מילתא בהנחת עירוב שדעתו היה לסמוך עליו לתבשיל ולא לאפות קמ"ל דאפ"ה לא מהני כנ"ל ודו"ק:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מי </b>
+<b> שלא הניח ע"ת כו' ואסור לאחר שהניח לעצמו לבשל ולאפות לזה שלא הניח עד שיקנה לו.</b> כתב הר"ן וז"ל והקנאה מיהא בעי דבלא"ה א"א משום דשלוחו של אדם כמותו כו' יע"ש וק"ל לכאורה דהא קי"ל אין שליח לדבר עבירה ואם כן אפילו בלא הקנאה נמי לשתרי בשלמא לרבינא דס"ל בפ' קמא דמציעא דהיכא דשליח לאו בר חיובא אמרינן יש שליח לדבר עבירה ניחא דה"נ כיון דשליח לאו בר חיובא שהרי יכול לאפות לעצמו הוה ליה שלוחו כמותו אמנם לרב סימא דסבירא ליה דאפילו היכא דשליח לאו בר חיובא אמרינן אשלד"ע תקשי ליה ברייתא דידן דקתני כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים דלמה צריך הקנאה כיון דאין קמחו נאסר ואי משום דשלוחו של אדם כמותו הא אשל"ע וכעין זה הק' הר"ב משנה למלך בפ"ה מה' מלוה ולוה דין י"ד אההיא דגרסינן פרק המדיר המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס ופריך בגמר' ופרנס לאו שליחותיה קעביד דמאי קושיא אימא אשלד"ע ותירוצו שם אינו מעלה ארוכה לקושיא דידן כמו שיע"ש ועיין בספר מחנה אפרים הלכות שלוחין סימן ט' ומכח זה היה נראה להוכיח שדעת הר"ן ז"ל דבאיסורין דרבנן לא אמרינן אשל"ע ומהרימ"ט ז"ל בח"א סימן קי"ו נסתפק בזה יע"ש:<br><b> האמנם </b> ראיתי לרב משנה למלך ז"ל בפ"ב מהלכות רוצח הלכה ב' שהוכיח במישור דאפי' באיסורין דרבנן אשלד"ע מההיא דגרסינן בפרק הפרה ד' נ"א בור של שני שותפים היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרווייהו ואמרי זיל כרה לן אשל"ע הרי דאע"ג דאיסור קילקול בר"ה אינו אלא מדרבנן אפילו הכי פריך עלה דאין שליח לד"ע ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב דאע"ג דבאיסורין דרבנן נמי אמרינן דאשלד"ע היינו דוקא היכא דשליח נמי עבר אאיסורא וכההיא דחופר בור בר"ה אמנם היכא דשליח לאו בר חיובא כלל ואפילו איסורא דרבנן לית ביה בהא כ"ע מודו דישלד"ע באיסורין דרבנן ואע"ג דלרב סימא אפילו היכא דשליח לאו בר חיובא אמרי' אשל"ע היינו דוקא באיסורא דאורייתא אבל באיסורא דרבנן אפילו רב סימא מודה ועי"ל דס"ל להר"ן דהא דאמרי' אשל"ע היינו דוקא לפוטרו ממלקות וכיוצא אמנם איסורא מיהא איכא וכמ"ש הט"ז בי"ד סי' ק"ס ס"ק ומש"ה לכתחילה לא שרינן לאפות בלא הקנאה כנ"ל:<br><b> כתב </b> מרן הב"י ז"ל בסימן תקכ"ז וז"ל והמרדכי כתב בה"ג התיר להקנות ביום טוב משום מצוה וכן לולב ואתרוג יוצאין בהם כל העם כו' ואיני מבין דבריו דאי בלשון מתנה בלא סודר מאי איריא משום מצוה בלא מצוה נמי אמאי ליתסר כו' ואפשר דאפילו להקנות במשיכה בלא קנין סודר סובר המרדכי דאסור משום דהוי כמו"מ ובמקום מצוה התירו עכ"ל ובספר עבודת הגרשוני ח"א סימן כ"ה כתב בפשיטות דשרי ליתן מתנה בשבת ולא חיישינן משום מו"מ דמתנה מיהב יהיב מישקל לא שקיל והביא ראיה מדברי התוס' שכתבו בפרק הדר דס"ו ע"א ד"ה יפה וז"ל ל"ד למו"מ ליאסר בשבת דלא הוי אלא כמתנה בעלמא כו' וכ"כ המרדכי ר"פ הדר ע"ש הרי משמע שמתנה לנכרי מותר בשבת ולא דמי למו"מ ליאסר בשבת עכ"ד יע"ש. ולפי הנראה אישתמיט מיניה דברי מרן הב"י ז"ל הללו דכפי דבריו נמצאו דברי המרדכי סותרים שכפי מ"ש כאן עכ"ל דס"ל להמרדכי דאפילו להקנות במשיכה בלא קנין סודר אסור וכמ"ש מרן ז"ל ואם כן ע"כ צריך לחלק דההיא דפרק הדר שאני דאינו נותן לגוי לשם מתנה גמורה אלא כדי להתיר לו טלטול ולהנאתו קא מכוין הילכך לא חשיבא כמתנה גמורה לאוסרה בשבת ומ"ש הרב הנז' דלא חיישי' למו"מ משום דמתנה מיהב יהיב משקל לא שקיל קשה שהרי הקדש מיהב יהיב מישקל לא שקיל ואפילו הכי גזרינן משום מו"מ כדאיתא בפרק משילין ועיין בהרב מגן אברהם סימן ש"ו סעיף קטן ט"ו עיין שם ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מה </b> שהקשה על טעם הר"ן הלא אשלד"ע כמו שהקשה המשל"מ בהא דפריך הש"ס ופרנס לאו שליחותי' קעביד והכא לא שייך תירוצו. ולפענ"ד נראה דא"ש דהנה ע"כ לא אמרינן אשלד"ע רק באם גוף המעשה אינו חוזר אל המשלח ואין המשלח נהנה מגוף המעשה אז אמרינן אשלד"ע ולא נחשב שלוחו ומה"ט א"ש מה דאמרינן דבאשלד"ע השליחות בטל היינו דאם נימא דהמעשה קיים אם כן כיון שיהיה נהנה המשלח מן המעשה ואתעבידא מחשבתו וחזרה השליחות אצל המשלח ודאי נחשב שלוחו ממש אבל אם המעשה בטל אז כיון דלא נהנה המשלח מזה וכן בדבר דלא חזרה אל המשלח כגון גבי פרנס וכדומה בכל הראיות שהביא שם השעה"מ אז בזה אמרינן אין שליח לדבר עבירה אבל הכא שסוף סוף אתעבידא מחשבתו שמבשל עבורו והוא יאכל ממנו אם כן כיון שהמשלח האסור לו יהי' נהנה משליחות זה כמו שעשה עבורו וכל שחזרה השליחות אל המשלח יש שלד"ע ונחשב שלוחו ואסור זה נלפע"ד. והנה בחי' לש"ס הקשיתי על התוס' בד"ה הוא נאסר דמה שליחות צריך בבישול לשבת לומר בי' כיון דהוא אסור גם שלוחו אסור וכעת נ"ל ליישב כך דהנה ביו"ט אינו מותר לבשל רק מה שצריך לו אבל מה שאין צריך לו למותר אין רשאי לבשל לחלל יו"ט בחנם ולפ"ז מה שלאדם מותר לבשל לאחרים היינו רק או דאם הוא מאכיל משלו לאחרים אז נחשב לו צורך היום דגם זה לו בכלל תענוג מה שיהנה לאחרים ולא יאכל לבדו ומצוה הוא בתורה לשמח את עניים עמו כמפרש בקרא ושמחת וכו' וכן בעזרא ושלחו מנות לאין נכון לו לכך הוי לו צורך היום ודומה למ"ש התוס' דלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם הוי צורך היום כן ה"נ מה שיהי' שלחן אחרים ריקם הוי לו צורך היום ולכך מותר לבשל עבור אורחים אך היינו אם נותן להם משלו אז מצוה קעביד והוי בכלל מצות יו"ט לשמח גם אחרים עמו לכך הוי לו לצורך היום אבל אם מבשל משל אחרים ולא יחשב לו המצוה לא נחשב הדבר צורך לו ולכך אין לו היתר לעשות רק בתורת שליחות דהוי שלוחו כמותו וכיון דחברו צריך לכך אופהו בשביל חברו והוי כמותו ולכך כיון דאין לו היתר רק מכח שליחות אבל הוא עצמו אסור לכך הקשו שפיר דאיך יבשל עבור חברו אבל ע"י הקנאה דאז הוי משלהם לאחרים א"צ לבוא בתורת שליחות רק בתורת עצמו מותרין לבשל לכך מותר וא"ש ודו"ק:<br><b> שם</b><br><b> מה </b> שהביא לשון המרדכי הובא בב"י וז"ל כה"ג התיר להקנותו ביו"ט וכו' וכתב הב"י ואיני מבין דבריו וכו' עיי"ש הנה דברי הב"י תמוהין מאד דהרי מה חילוק יש בין ק"ס או לא הרי מפורש הוא בביצה י"ז דלמקני שביתה בשבתא לא. משמע דכל קנין אסור בשבת ויו"ט ועיין בתוס' שהקשו איך התירו גבי ש"מ דתיחוד ותפתח משום דלא לטרוף דעת הש"מ התירו והרי ענין תיחוד ותפתח הוי חזקה לקנות בזה גוף הדבר והוי כעין קבלת מתנה ע"י משיכה וכדומה ומ"מ לא הותר רק ע"י שלא תטרוף דעת הש"מ אבל בלא"ה הוי אסור א"כ מפורש הוא דכל הקנינים אסורים ביו"ט. ומ"ש השעה"מ על עבודת הגרשוני שלא ראה דברי הב"י לא ידעתי למה לא תמה יותר וש"ס מפורש דלמקני שביתה ביו"ט לא דהוי רק כעין מתנה ומדברי התוס' שם וכמה פוסקים שכתבו דהך דתיזול איהי ותיחוד ותפתח הוי רק מכח שלא תטרוף דעת הש"מ והרי זה הוי רק כעין מתנה לבד ומוכח דאף מתנה אסור ואפשר דהתם בש"מ כיון דעי"ז יחולו הגרושין ויפטור ממנה משאר כסות ועונה לכך הוי כעין מכירה לא כמתנה וכן בקנין שביתה בתחומין כיון דמה שקונה שביתה כאן הוי עיקר דירתו ממק"א ואוסר עצמו אלפיים של צד ביתו הוי כעין חליפין ומקח וממכר מה שאוסר כאן מתיר כאן לכך הוי כעין חליפין ומקח וממכר ובזה אדרבא הי' נראה לכאורה ראי' לעבוה"ג ממה דהקשו שם למה לא אמרינן בערובי חצרות הטעם למקני שביתה וכתבו דבע"ח לא שייך זה ולכאורה הוא מחוסר טעם ולפמ"ש א"ש דבע"ח כיון דאינו אוסר עצמו במק"א א"כ הוי כעין מתנה ומתנה מותר ביו"ט לכך לא שייך בזה איסור קנין שביתה אך לפ"ז הי' מוכח להיפוך מדברי הרי"ף בפ"ב דביצה שמחלק דבתחומין הוי קנין רשות אבל ע"ת ביטול רשות הוא ולא מחלק דזה הוי כמתנה וזה כמקח וממכר מוכח דס"ל דאף מתנה אסור דלא כדעת עבוה"ג ומה שתמה עליו השעה"מ ממ"ש הב"י והמרדכי נראה דאין ראי' די"ל דהמרדכי סובר כדעת הרא"ש דמעמ"ל הוי הכונה דקונה ע"מ שיחזור ויקנה לו ולא שיחזור מאליו לזמן דזה הוי רק קנין פירות רק הכונה דמקבלו בתנאי שיחזור ויקנה לו והוי כמתחייב ליתן דמיו עבורו ולכך הוי כמו"מ וכן ה"נ כיון דיש אומדנא דמוכח שמקנה לו הקמח רק כדי שיאפה לו הוי כאלו התנה עמו בפירוש עמ"ל אף דלא התנה כל דאיכא אומדנא דמוכח הוי כאלו התנה עמ"ל סתם שיהי' שלו לעולם ובלי תנאי חזרת הקנאה רק לעולם או שיחזור לו לאחר זמן ממילא בלי חזרת הקנאה כל כה"ג אינו דומה למו"מ וי"ל דמותר כדעת עבוה"ג בזה ומותר ליתן במתנה בשבת וי"ט:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קכד) </b> אמנם לרב סימא דס"ל כו' תקשי לי' ברייתא דידן כו'. אני תמה דהאי מאי קושיא היא הא קיי"ל נמי דאין שליחות לנכרי ואפ"ה אמירה לנכרי אסורה משום שבות ואיך ס"ד דיהי' מותר לכתחלה לאחר לאפות ולבשל בשביל זה שלא עירב בלי הקנאת קמחו הנאסר ואי לישנא דשלוחו של אדם כמותו קא קשיא לי' א"כ הא לרבינא נמי קשה משום דעד כאן לא קאמר רבינא דהיכא דשליח לאו בר חיובא הוא אמרינן דיש שליח לדבר עבירה היינו היכא דהשליח אינו שייך כלל באותו דבר איסור. כהאי דכהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה. דלא שייך לאו זה בישראל כלל. אבל היכא דגם להשליח יש לו שייכות באיסור זה עצמו אלא דבמעשה זו אינו בר חיובא. כמו בנ"ד דאלו השליח הזה לא הי' מערב לעצמו הרי נמי אסור הי' לאפות ולבשל וא"כ הרי זה מקרי בר חיובא אפילו לרבינא ג"כ:<br><b> תדע </b> שכן הוא דאל"כ יקשה אמאי לא קאמר הש"ס בב"מ דף י"א הנ"ל איכא בינייהו בין רבינא לרב סימא בישראל שאמר לחבירו צא והחזר לי גרושתי או צא וגרש אנוסתי. אע"כ צ"ל דה"ט משום דבהא גם רבינא מודה דהו"ל בר חיובא כיון דחל גם עליו הלאו שלא להחזיר גרושתו ושלא לגרש אנוסה דידי' וא"כ הו"ל תו דבר עבירה ואין שליח לד"ע אפילו לרבינא. ועיין או"ח סי' רכ"ג סעי' ט"ז וסעי' י"ז שם ודו"ק. וכן דעת הנ"ב מה"ק סי' ע"ה. אולם י"ל דהגאון המחבר ז"ל ס"ל כדעת המל"מ בפ"ד הלכה י"ד מהלכות מלוה וכר"י אלפאנדרי בשו"ת מוצל מאש סי' ל"ב דס"ל דבכה"ג לא מקרי בר חיובא וע"ש ועיין בשו"ת מו"ח רבינו נ"ע סי' קצ"ד ומ"ש שם חתנו והדברים ארוכים ואין הגליון מספיק:<br><b> אמנם </b> לא ירדתי עוד לדעת הגאון המחבר ז"ל בקושייתו דהא אי נימא דאין שליח לדבר עבירה. א"כ הרי השליחות בטל כמ"ש התוס' בב"מ הנ"ל ואין תו רשות ביד השליח למיפא קמחא דחברי' משום דכבר נסתלק משליחותו ואין שום אדם רשאי לאכול מפת שאפה זה שלא ברשות הבעלים וא"כ מאי בכך שהאופה עירב לעצמו מ"מ פת זה שאפה מקמחי' דנאסר שלא מדעת בעלים אין לו היתר באכילה. וא"כ הרי אפייה זו הוי מלאכה שלא לצורך כלל ומדאורייתא נמי אסורה שהרי לא שייך לומר בה הואיל ואי מקלעי לי' אורחים כו' דהא הכל אסורים בפת זה ומש"ה שפיר קאמר הר"ן ז"ל דצריך לאקנויי קמחי' וממילא מותר הפת דהא לא נעבדה עבירה באפייתו ודו"ק:<br><b> ואף </b> דיש לפקפק בזה ולומר דכיון דבאמת הבעלים עשאוהו שליח וברשותם הוא אופה וא"כ אע"ג דהשליחות בטל משום עבירה אפ"ה לא נסתלק בזה הרשות שנתנו לו הבעלים למיפא קמחא דידהו ואין בפת משום גזל ומותר באכילה מ"מ מנ"ל להקל בזה וצ"ע לעת הפנאי. והא דכתב הר"ן דצריך לאקנויי קמחי' ולא אמרינן דאחרים מותרין לאפות לו מטעם הואיל דאי בעי מקני להו י"ל דכיון דאפילו מי שעירב נמי אין לו היתר לאפות אלא מטעם הואיל ואי מקלעי לי' אורחים כו' כמ"ש התוס' בריש מכילתין וא"כ משום הכי צריך לאקנויי משום דהו"ל תרי הואיל:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>ואסור </b>
+<b> לאדם שיעורר על מתו כו'.</b> כתב ה"ה ובירוש' חילקו בין מת חדש למת ישן וכן בדין לפי טעם שמואל כו' הנה הרא"ש ז"ל פ"ק דמ"ק כתב משם הראב"ד דקי"ל כשמואל והביאו ראיה מהירושלמי הלזו יע"ש ומבואר הוא דכונתו כז"ל דממה שחלקו בירוש' בין חדש לישן ע"כ דאתיא כשמואל דטעמא מפני שאין המת משתכח מן הלב עד שלשים יום ומשום הכי יש לחלק שפיר בין חדש לישן דבחדש שרי כיון שהמרירות כבר הוא בלב ואין בו תוספת מפני ההספד מידי דלטעמיה דרב היינו משום עלית הרגל מ"ל חדש מ"ל ישן הא בחדש נמי איתיה להאי טעמא. והנה יש לדקדק דא"כ ק' דכי פריך תלמודא מאי בינייהו אמאי ל"ק א"ב מת חדש דלרב דטעמא משום עלית הרגל אפי' חדש בשכר אסור ולשמואל שרי ולעיל סמוך ונראה לזה דחה הרא"ש ז"ל משם הרמב"ן דברי הרי"ץ בן גיאת שכתב דכיון דלרב טעמא משום עלית הרגל בז"ה שרי והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דאם כן אמאי ל"ק דא"ב בז"ה ומש"ה כתב דלרב נמי אפי' בז"ה אסור אי משום דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אי משום דלאו דוקא משום עלית הרגל אלא משום שמחת הרגל שאדם מכניס מעות לצורך המועד ואתי לבטולי משמחת הרגל ואם כן קשה דעוד היום תקשי אמאי ל"ק א"ב חדש ואם נאמר אה"נ וחדא מינייהו נקט אם כן מאי ק"ל להרמב"ן ז"ל דאמאי ל"ק א"ב בז"ה והיה נראה לומר דודאי תלמודא דידן דלא קאמר א"ב חדש ע"כ דס"ל דאפי' לשמואל חדש נמי אסור דע"י ההספד מתעורר המרירות יותר ופליג אירושלמי אלא דכונתם ז"ל להביא ראיה מהירושלמי דאתיא כשמואל כי היכי דניפסוק הלכה כותי' דשמואל ממה שחלקו בירושלמי בין חדש לישן דבשלמא אי אתיא אליבא דשמואל א"ל דסבירא ליה לירושלמי לחלק בין חדש לישן מטעמא שהמרירות כבר הוא בלב אלא דתלמודא דידן פליג בהך סברא וס"ל דאפי' במת חדש על ידי ההפסד מתעורר המרירות יותר ובסברא הוא דפליגי אכן אליבא דרב דטעמא משום עלית הרגל אין טעם לחלק בין חדש לישן ודא ודא חדא היא:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מ"ש רש"י והרע"ב ז"ל בפי' המשנה ולא יספידנו שאם מת לו מת בתוך ל' יום לפני הרגל לא ישכיר לו ספדן להספידו וקשה דאמאי תפסו השיטה נגד הירוש' דמפליג בין חדש לישן והן אמת כי לדברי רש"י היה אפשר לומר דס"ל דהלכה כרב דטעמא משום עלית הרגל וכדעת הרמב"ן ז"ל וסיעתיה דלהאי טעמא אין לחלק בין חדש לישן כמ"ש אכן לדברי הרע"ב לא יתכן תירוץ זה שאחר שכתב דלא יספידנו אפילו מת בתוך ל' יום הביא מחלוקת רב ושמואל ומשמע דס"ל דאפילו אליבא דשמואל חדש נמי אסור ולכן נראה דהיינו טעמייהו משום דס"ל דתלמודא דידן פליג אירושלמי מדלא קאמר הך בינייא האמנם אכתי תירוץ זה לא יגהה מזור לקושייתנו ממ"ש מרן בב"י א"ח סי' תקמ"ז שדעת הרמב"ם והרמב"ן בספר תורת האדם דמת חדש מותר לסופדו משמע דס"ל דהך ירושלמי הלכתא היא ולא פליג אתלמודא דידן וכיון שכן קשה דאמאי ל"ק א"ב מת חדש וכדקשיא ליה להרמב"ן ז"ל לדעת הרי"ץ בן גיאת ולכן נראה ל"ל דמהא ל"ק ליה להרמב"ן דא"ל דמש"ה ל"ק בגמרא הך בינייא משום דשמואל ודאי לא פליג אטעמא דרב דקאמר משום עלית הרגל ומשום מעשה שהיה אלא דאתא לאוסופי ולומר דאפי' היכא דליכא טעמא דעלית הרגל וכגון היכא דעבד בחנם אפי' הכי אסור ואם כן מש"ה לא מצי למימר א"ב מת חדש משום דאי בשכר לכ"ע אסור משום טעמא דעלית הרגל ואי בחנם לכ"ע שרי אכן לדברי הרי"ץ בן גיאת שכתב דלרב בז"ה שרי ק"ל שפיר דאמאי ל"ק ג"כ בז"ה ודו"ק. אך זו היא שקשה בעיני דברי הטור שכתב בא"ח סי' הנז' וז"ל ואפי' כל ל' יום לפני המועד אסור להספיד על מת שמת לו מלפני ל' יום קודם המועד ודוקא להספיד בשכר אסור ואפי' אם יש לו הספד בלא זה כגון שמת לו מת עתה שאותו מותר לסופדו אפי' ערב הרגל אסור להספיד על המת שמת לו מלפני ל' יום קודם המועד אבל בחנם מותר לרב לסופדו אבל לשמואל אסור כו' והנה מבואר שדעתו ז"ל דמת חדש מותר לסופדו אפי' בשכר שהרי כתב אבל בחנם מותר לרב מכלל דעד השתא בשכר קמיירי ואפי"ה כתב דאפילו אם יש לו הספד בלא זה כגון שמת לו כו' שאותו מותר לסופדו דהיינו ודאי בשכר דאי בחנם אפי' ישן נמי מותר וכיון שכן ק"ט דלרב כיון דטעמא דבשכר אסור היינו משום עלית הרגל א"כ מה מקום לחלק בין חדש לישן הא בחדש נמי איתיה להאי טעמא ואם נאמר דס"ל דדוקא במת ישן שכבר נספד כהלכה כדינו אסרו חכמים לעורר עליו ולסופדו אמנם במת חדש כיון שמן הדין מוטל עליו לסופדו משום חששת עלית הרגל לא אסרו אם כן קשה טובא דאיך הכריע הרא"ש וסיעתיה דהלכה כשמואל ממה שחלקו בירוש' בין חדש לישן ואימא דאתיא אפי' כרב דלרב נמי יש לחלק הכי כמ"ש אלא משמע ודאי דלרב אין לחלק כלל בין חדש לישן ודברי הטור ז"ל צ"ע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..989014beb19747f6bf4e0260d300e8ccab6cce8a
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,637 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on a Holiday
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_a_Holiday
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כל </b>
+<b> מלאכה שחייבין עליה כו'.</b> הנה מדברי ה"ה שכ' ונראה טעם לשנים אלו ההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה ואף ע"פ שהיא בדברים אחרים אמרינן מתוך כו' נראה לכאורה דס"ל שדעת רבינו דכל מלאכה שהיא באוכל ומשקה אמרי' מתוך והבערה אע"פ שאינה באוכל ומשקה גלי ביה קרא דאמרי' מתוך מיתור דביום השבת וכמ"ש ה"ה והקשה הפר"ח בסי' תצ"א סק"א ממ"ש רבינו ז"ל ברפ"ד דין ב' וז"ל כשם שאין מכבין את האש כך אין מכבין את הנר ואם כבה לוק' כמי שארג את הבגד אע"פ שהכביה הותרה לצורך אוכל נפש כמ"ש רבינו בפרק הנזכר דין ו' כמבואר בדברי המ"מ פ"ג דין י' ד"ה אין שורפין ולא אמרינן מתוך שכתב וזה מתורץ בלשון רבינו שכתב שם שהכיבוי מלאכה שאין צורך אכילה בה כלל כלומר דאף ע"פ שלצלות הבשר ע"ג גחלים מתכבה האש אותו כיבוי אין בו צורך לצליה ול"ד להבערה שהיא צורך אכילה אלא דק' טובא ממתוק החרדל בגחלת שפירש"י בפ' ר"א דמילה שרגילין לכבות לתוכו גחלת דהתם הכביה עצמה היא צורך אכילה ואם כן אמאי לא אמרינן מתוך ולא לילקי עליה וגם זה מתורץ מדברי ה"ה שכ' דדוקא בהוצאה אמרינן מתוך לפי שאף היא באוכל כו' עכ"ד. ולכאורה דבריו תמוהים שהרי מתוק החרדל בגחלת של עץ לכ"ע אסור וכמ"ש רבי' שם בדין ו' ובגחלת של מתכת ה"ט דממתקין לפי שאין כאן כיבוי שאינו עושה פחם כמ"ש רש"י בפר"א דף קל"ג וכן תמה עליו מורינו הר"ב מ"ק זצוק"ל דק"צ ע"א יע"ש אמנם לע"ד נראה שדבריו צדקו יחדיו שהרי לפי גירסת הרי"ף שהביא בפ"ב דביצה דגריס ומ"ש מבישרא אגומרי התם ליכא כיבוי הכא איכא כיבוי הקש' עליו הרז"ה שם דכיון דכיבוי זה מחמת אוכל נפש הוא אע"פ שהוא כיבוי גמור אמאי לא שרי כשאר מלאכות ותי' הרמב"ן דכיון דכבוי זה אינו עושה אוכל באפייה ובישול אלא מתקן את האוכל הוה ליה כטחינת חטים וכיוצא דאסור יע"ש וא"כ לפי דעת רבי' דטחינת חטים וכיוצא אינו אלא מדרבנן משום דיכול לעשותם מעי"ט משמע ודאי דה"נ מתוק החרדל בגחלת אינו אלא מדרבנן אע"ג דאינו אלא תיקון אוכל שהרי התירו שחיקת תבלים בי"ט אע"ג דאינו אלא תיקון אוכל ואם כן קשה דאיך כתב רבי' דאם כבה לוקה מן התורה הא מן התורה הותרה כביה שלא לצורך במתוך אלא דמ"מ עיקר קו' ממיתוק החרדל בגחלת נראה דל"ק דהתם נמי הכביה עצמה אינה עושה אוכל אלא לחישת הגחלת וחמימותה עושה אוכל ואם היה באפשר שלא תכבה ה"נ היה מתקן את האוכל דומיא דבשרא אגומרא וכ"כ בשיטת כ"י להמאירי וכן משמע גם כן ממ"ש התוס' ביצה דכ"ג ד"ה ע"ג חרס בס"ד דכתבו דכיבוי לעולם אינו לצורך אוכל נפש יע"ש ועיין בב"ח סימן תק"ז ומ"מ בין לתי' הרב ז"ל דבכביה לא אמרינן מתוך משום דכביה אינ' לצורך אוכל נפש וא"נ משום דכביה עצמה אינה באוכל לפי דברי ה"ה ק"ל מהא דגרסינן בפ"ק דכתובות ד"ו גבי בעילה בתחי' בשבת ר"פ משמיה דרבא אמר בי"ט שרי בשבת אסור אמר ליה ר' פפי לרב פפא מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה שלא לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר בי"ט דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והשתא מאי ק"ל הא מוגמר בי"ט איכא משום מכבה כמ"ש רבינו ובמכבה לא אמרינן מתוך ולפי גרסת הרי"ף אפשר לומר דס"ל לר"פ דבמוגמר ליכא משו' כיבוי כיון דסופו להבעיר וכרבא דאית ליה הכי התם דאמר אף ע"ג גחלת מותר וכמ"ש הר"ן שם דרבא פליגא אדרב הונא דא' אסור מפני שמכבה אלא שמדברי רבינו נראה דלא גריס כגיר' הרי"ף וכמ"ש הרב ל"מ בפ"ג דין י"ב יע"ש:<br><b> וראיתי </b> להרב הנז' שם שהוק' לו כקו' הפר"ח דאמאי לא אמרינן מתוך בכבוי ותירץ דבישרא אגומרי הוי כיבוי כלאחר יד ומשום הכי לא אמרינן מתוך שהותרה כבוי כלאחר יד הותר נמי כבוי בידים יע"ש. ולפי תי' קשה ממיתוק החרדל דהתם הוי כיבוי בידים ומשמע דמן התורה מותר כטחינת חטים וכיוצא כמ"ש ואולי יש לחלק דאף ע"ג דבטחינת חטים ושחיקת תבלין ס"ל לרבינו דמותר מן התורה היינו משום דהמלאכה היא באוכל עצמו מה שאין כן מיתוק החרדל דמלאכת הכביה אינה נעשית באוכל אסור מן התורה ואף על גב דבישרא אגומרי הכבוי אינ' נעשית באוכל התם היינו משום דהוי כבוי כלאחר יד אבל כיבוי בידים אפילו לצורך אוכל נפש אסור מן התורה מיהו מ"ש עוד הרב הנז' ליישב לדעת ה"ה שכתב בפ' זה דין ה' שדעת רבינו דמכיון שבקצירת חטים וכיוצא אין הפסד אע"ג דבתלישת ירק ושאר פירות יש הפסד לא רצו להתיר התלישה שהיא תולדת קצירה לחצאין וה"ק דא"כ בישר' אגומרי אע"ג דלא אפשר מעי"ט יהא אסור כיון שהכיבוי נאסר ותי' דלא דמי דבשלמא בתלישת ירק אמרינן דכיון דנאסר קצירה שהיא לצורך אכילה נאסרה תלישת ירק אע"פ שהיא לצורך אכילה משום דלא פלוג רבנן אבל לא נאמר בעבור דין דמשום שנאסר שלא לצורך אכילה יהא אסור כיבוי לצורך אכילה כיון שהם שני ענינים חלוקים נראה דליתא שהרי מיתוק החרדל בגחלת כבוי לצורך אכילה היא ואפי' הכי אסורה וא"כ אמאי לא אמרי' דכיון דאסרו כבוי גחלת של עץ לצורך אכילה לא פלוג רבנן ובישרא אגומרי נמי יהא אסור ולעיקר קושייתו נראה לומר דלא דמי דבשלמא בקצירה איכא למימר דכיון דנאסרה קצירת חטים בידים לצורך אוכל נפש נאסרה נמי תלישת ירק בידים לצורך אוכל נפש אף ע"ג דלא אפשר משא"כ בכיבוי ליכא למימר כיון דאסרו כבוי מתוק החרדל יהא אסור בישרא אגומרא דכבוי גחלת בחרדל הוי כבוי בידים וכבוי בשרא אגומרי הוי כבוי מאליו וכלאחר יד כנ"ל פשוט:<br><b> עוד </b> הק' הפר"ח ממ"ש רבינו בפ"ה דין ה' והלש עיסה מערב י"ט אין מפרישין ממנה חלה בי"ט וכן אין שורפין קדשים בי"ט ששריפת קדשים שנטמאו מ"ע ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה ולפי דעת ה"ה קשה דאמאי לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך כו' וכן הק' הרב ל"מ ז"ל שם ותי' דס"ל לרבינו דלכם אהדרי' לאיסוריה דלא אמרינן מתוך וטעמא דהואיל הדר אפקיה והכל משום דליכא טעמא דהואיל שהרי אסור בהנאה יתיב בדוכתיה יע"ש ודבריו תמוהים שא"כ קש' היכי אמרינן בגמרא אברייתא דהשוחט עולת נדבה בי"ט לוקה ב"ש היא הא אפילו כב"ה מצי אתי משום דלכם אהדריה לאיסוריה קמא וטעמא דהואיל לא שייך בשוחט עולת נדבה ומהתימא עליו שסותר את עצמו שבפ' זה הוק' לו כן ותי' דס"ל לר"י בר אבדימי דכיון דשייך טעמא דהואיל בכל מקום אמרינן מתוך שהותר לאו זה בכ"מ משום הואיל הותר נמי אפי' היכא דליכא טעמא דהואיל ואינו עובר בל"ת יעו"ש וא"כ כיון שרבי' ז"ל פסק כב"ה דאמרי' מתוך בהוצאה איך כתב דשרפת קדשים בי"ט איכא עשה ולא תעשה הא ליכא אלא עשה:<br><b> עוד </b> תי' הרב הנז' דשאני שריפת קדשים דאחשבי' רחמנ' מלאכה דכתיב באש תשרף ואפילו לצורך אכילה כגון הדלקת נר בי"ט אסור וכמ"ש רש"י בפרק א"נ דכ"ז ע"ב ד"ה חלה שנטמאה וכ"כ הר"ן שם יע"ש ולע"ד ק"ל דא"כ היכי אמרינן בפ"ק דפסחים ד"ה אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והשתא לפ"ז היכי שמעינן מדר"ע דלית ליה מתוך שאני התם דכיון דס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה רחמנ' אחשבי' להבערתן ומשום הכי אסור בשרפת קדשים אלא ודאי ע"כ לומר דה"ט דאחשביה רחמנ' לשריפתן לא אהני לן אלא לומר דאפי' לצורך כגון הדלקת נר וכיוצא אסור משום דכיון דמדאורייתא בעי שריפה ובלאו הכי היה צריך לשורפו חשיבא כשלא לצורך ובטיל ליה צורך הדיוט אצל גבוה וכמ"ש התוספות שם בד"ה ועל החלה משם ריב"א ומשום הכי לדעת התו' דבעי צורך היום קצת א"ש מאי דקאמר רבא ש"מ מדר"ע דלית ליה מתוך דאי אית ליה מתוך אע"ג דחשיבי הבערה שלא לצורך אכילה משום דרחמנ' אחשביה לשריפתן מ"מ לישתרי ליה מטעם מתוך כיון דאיכא צורך היום קצת שמצוה עליו לבערו בו ביום משא"כ שריפת קדשים דאי אמרינן דבטיל ליה צורך הדיוט כיון שמוטל עליו לבערו חשיבה הבערה שלא לצורך כלל כיון דיכול לשורפו למחר ועיין בס' מ"ק דף ס"א ע"ב ואף על גב דנדרים ונדבות ממעטינן להו מקרא דלכם ולא לגבוה אף ע"ג דליכא צורך היום קצת כדי שלא יהא שלחנך מלא ושולחן רבך ריקם כמ"ש התוס' בפ"ק די"ט ד"ה דלמא שאני התם דגלי בי' קרא דלכם ולא לגבוה דלא חשיבה מה"ט צורך היום קצת מה שא"כ בביעור חמץ דליכא קרא למעוטי אי הוה ס"ל דאמרינן מתוך הוה שרי אמנם לדעת רש"י ורבי' דאמרינן מתוך אפילו בשאין בו צורך כלל קשה דמ"ט אין שורפין קדשים בי"ט ואי משום דרחמנ' אחשביה לשריפתן האי טעמא לא אהני אלא לומר דחשיבה שלא לצורך כמ"ש וכיון דהבערה שלא לצורך שרי מטעם מתוך ה"נ לישתרי ושמא י"ל דרבא ה"ק דש"מ מדר"ע דבמידי דטעון שריפה לא אמרינן מתוך והשתא ניחא דבפ"ק דביצה ל"ק דברייתא דהשוחט עולת נדבה בי"ט לוקה ר"ע היא והתוספות כתבו דה"ה דהו"מ למימר ר"ע היא אכן לפי זה בההיא דהשוחט עולת נדבה בי"ט אפי' ר"ע מודה דאמרינן מתוך וזה נר' שהוא דעת הרשב"א בתשובה סימן ע"א וזה דוחק ובס' מ"ק בפ"ג מה' חו"מ דין ה' תי' דה"ט דשריפת קדשים דהוי עשה ולא תעשה ולא אמרי' מתוך משום דבישרא אגומרי הוי מכבה ובכיבוי לא אמרינן מתוך כמ"ש לעיל יע"ש ולע"ד נראה דליתא להאי תי' ואמינא לה ממ"ש רבינו ז"ל בפ"ט מה' שבת דין ה' הניח בשר על גבי גחלים אם נצלה בו כגרוגרות חייב כו' נתבשל בו חצי בישול מצד אחד פטור ע"כ ולפי דעת הרב ז"ל תיפוק ליה דחייב משום מכבה ואע"ג דהוי משצ"ל דעת רבינו ז"ל דמשצ"ל חייב כמ"ש פ"א מה' הנז' דין ז' אלא ודאי עכ"ל שדעת רבינו דכבוי בשרא אגומרי לא הוה כבוי דבר תור' משום דהוי כיבוי כלאחר יד דמלאכה שצ"ל אינו חייב אלא דוקא במתכוין לכבות וכדמשמע מדבריו שם אבל כשאינו מתכוין לכבות אינו אלא פטור אבל אסור ועיין בס' בתי כהונה בחלק כ"ד סימן ח"י דף ע"ט ע"א ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דאיך כתב רבינו דשריפת קדשים עשה ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה דאי משום הבערה הא אמרינן מתוך ואי משום כבוי אינו אסור אלא מדרבנן כיון שאינו מתכוין לכבות ואפשר לדחות דאע"ג דכיבוי בישרא אגומרי לא הוי אלא מדרבנן כיון דבעשיית מלאכה דאורייתא הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכעין זה כתב הר"ן בסוף פ"ד דר"ה אמתניתין דאין מפקחין עליו את הגל והשתא דאתינן להכי אין צורך לומר דמשום טעמא דכיבוי הוא דאין שורפין אלא ה"ט דכיון דמדרבנן בעינן צורך קצת משום טירחה שלא לצורך חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה כיון די"ט עשה ול"ת אלא שלפי דעת הרב ז"ל דס"ל כדעת רבינו דבהבערה הותרה אפילו שלא לצורך כלל לא ניתן ליאמר תי' זה ודו"ק:<br><b> והפר"ח </b> כתב שדעת רבינו כשיטת המפרש דלא אמרינן מתוך אלא כשיש בו צורך היום קצת וזה שאמר רבינו לפי' מותר בי"ט להוציא קטן וס"ת וכיוצא באלו אבל הוצאת אבנים וכיוצא בהן לוקה והיינו ההיא דאין שורפין קדשים בי"ט וס"ל לר' דדוקא בהוצאה והבערה אמרינן מתוך כל שיש בו קצת צורך משום דהוצאה מלאכה גרועה היא והבערה משום דגלי ביה קרא כמ"ש המ"מ ואף ע"ג דמסוגיא דפ"ק די"ט מוכח בהדיא בשאר מלאכות אמרינן מתוך רבינו דחה סוגיא זו מכח סוגיא דפ"ב דביצה דאסר אביי לכבות את הנר מפני ד"א אף על גב דאיכא צורך קצת והזקיקו לר' לומר דבהנך תרתי אמרי' מתוך סוגיא דפ"ק דביצה דמסיק דטעמא דב"ה משום מתוך ולענין הבערה תנן בפ"ק דביצה ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן ראויין לשתייה וב"ה מתירין עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדו אלו ת"ד ובמ"ש דרבי' הוציא דין זה דהבערה ממתני' דלא יחם אדם כו' הקשה עליו הרב מ"ק ז"ל דמחמם המים חייב משום מבשל כמ"ש רבי' בפ"ט מה' שבת ולע"ד נר' שודאי לא נעלם מהפר"ח דמחמם חייב משום מבשל כמ"ש רבי' והרב עצמו בחלק י"ד סימן נ"ח ס"ק י"ח הביא סברת רבינו ועשה לו סמוכות יע"ש אלא שמה שהביא ראיה ממתניתין דלא יחם היינו מסיפא דמתני' דקתני עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדו דס"ל לרבי' דהיינו מטעם מתוך דסיפא דמתני' ב"ה היא כדמסיק התם אמנם מרישא דמתני' אין ראיה כלל דההיא ה"ט משום דרחיצה וסיכה חשיבה כשתייה כמ"ש רבינו בהדיא בדין י"ו ומש"ה אע"ג דמחמם חייב משום מבשל ובאפיה ובישול לא אמרינן מתוך אפילו שיש בו צורך קצת אפ"ה שרו ב"ה משום דחשיבה כאוכל נפש והיינו שהוצרך הרב ז"ל להביא סיפא דמתני' דעושה אדם מדורה וכן מוכח בגמ' לפי מאי דמסיקנא התם דהך סיפא דעושה אדם מדורה ב"ה היא וב"ש פליגי עליה דאם כן קשה דסיפא למה לי הא מק"ו דרישא נפקא דאפי' בהנאת אבר אחד שרו ב"ה כ"ש בהנאת כל גופו ועיין בספר דרכי נועם חא"ח סימן ט' אלא ה"ט דאי מרישא ה"א דדוקא ברחיצה שרי ב"ה משום דחשיבה כשתיה ובכלל אוכל נפש היא אבל שאר הנאות הו"א דאסור קא מ"ל דאפילו בשאר הנאות שרי משום דאמרינן מתוך וכמ"ש הפר"ח ז"ל אלא שמדברי רבינו בפי' המ' נר' דס"ל דטעמייהו דב"ה דכל הנאות גופו הרי הן בכלל אוכל נפש ולאו משום טעמא דמתוך כמ"ש הפר"ח וכן נראה מדברי הר"ן בפ' המביא וכמ"ש הפר"ח סימן תק"א ס"ב ואף שהר"ן כתב דטעמא דהיתר מדורה משום מתוך הוא מ"מ דברי רבינו נראין יותר וראיה מדאמרינן פ"ק דביצה מתקיף ליה רבה ממאי דב"ש וב"ה בהא פליגי דלמא בעירוב והוצאה פליגי כו' ופירש"י ז"ל אבל שחיטה שהוא אב מלאכה אפי' לב"ה לא הותרה שלא לצורך והך מתני' אפי' ב"ה היא ואם איתא לדעת הר"ן תקשי ליה מתני' דעושה אדם מדורה דשרו ב"ה משום מתוך ור"י דאתקיף עלה מדלא מפלגו באבנים אמאי לא נתקיף עלה ממתניתין מפורשת אלא מוכח דמההיא ליכא ראיה דה"ט משום דהנאת הגוף חשיב כא"נ ולדעת הר"ן יש לדחות דודאי רבה אזיל ומודה דב"ה אית להו מתוך מכח הך מתני' וברייתא דהשוחט עולת נדבה בי"ט ע"כ ב"ש היא ולא ב"ה ושלא כפי' רש"י אלא דאתקפתא דרבה אינו אלא לר"י בר אבדימי וקאמר דטעמייהו דב"ה דמתירין הוצאת קטן משום דס"ל דאמרינן מתוך ואהא הוא דק"ל דמהיכא פסיקא ליה לריב"א דטעמייהו דב"ה הכא משום מתוך דילמא בעירוב והוצאה פליגי כלומר דמהכא אין ראי' והיה לך להביא ראיה מההוא מתני' והיינו דאתקיף עלה ר"י דמהך מתני' גופא מוכח דבהא הוא דפליגי ואפי' הר"ן ז"ל נראה שחזר בו בפרק המביא וכתב דכל שהוא נהנה מגוף האסור חשיבה כא"נ וכמ"ש הב"ח והפר"ח סי' תק"א אלא דקשה לזה דמסוגיא דפרק קמא דכתובות מוכח דאפילו בהנאת הגוף כגון מוגמר בי"ט ובעילת בתולה לא שרי אלא מטעם מתוך והרב דרכי נועם סי' הנזכר תירץ דאה"נ דרב פפי הוה ס"ל דאפילו בבעילה דאיכא הנאת הגוף לא שרי אלא משום מתוך אמנם ר"ח דתי' עליך א"ק אך אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש כונתו לומר דקרא כי קאמר לכל נפש אף הנא' הגוף בכלל ובלבד שיה' שוה לכל נפש ע"ש. ולע"ד תי' זה לא יגהה מזור לפי מ"ש התוס' שם בד"ה אלא מעתה וז"ל וכ"ת לדידיה נמי תקשי וכי לא סבר דאמרינן מתוך הא טעמא דב"ה משו"ה הוא וי"ל שהיה סובר דטעמא דב"ה משום דאין עירוב והוצאה לי"ט כדקא ס"ד מעיקרא בביצה אע"ג דהתם פריך עלה דילמא לרב פפי לא שמיע ליה עכ"ל והשתא לפי זה קשה לתירו' ז"ל דאכתי תקשי ליה לרב פפי מתניתין דלא יחם אדם דשרו ב"ה ואי ס"ל דטעמייהו משום דהנאת הגוף חשיבא כאו"נ אם כן ה"נ גבי בעילה ומוגמר לישתרי כיון דאיכא הנאת הגוף ולכן נראה לע"ד דאע"ג דגבי מדורה וחימום מים חשיבא הנאת הגוף כאו"נ הנאת בעילה ומוגמר לא חשיבא ליה משום דחימום המים ההנאה באה לו על גופו וחשיבה כשתיה ומדורה להתחמם בו נמי ההנאה בא לו מכח ההבערה גופה שהיא המלאכה משא"כ גבי בעילה דהנאת הגוף לא בא לו מהחבורה שהיא המלאכה גופה ומוגמר נמי ההנאה בא לו מהריח ולא מההבערה שהיא המלאכה כנ"ל לחלק ועיין בשיטה מקובצת למוה"ר בצלאל ז"ל בפרק ב' דביצה מ"ש שם משם רבו יע"ש:<br><b> עוד </b> הקשה הפר"ח לדעת ה"ה וז"ל ואיכא למידק בדבריו טובא חדא דכיון דרבינו ז"ל פוסק כר"י דאית ליה מתוך למה פרט הוצאה והבערה והלא מוכח בסוגיא דבכל המלאכות אמרי' מתוך דהתם מייתי דבשחיטה ובישול אמרינן מתוך ומשמע דה"ה לשאר מלאכות וכ"כ התוס' בפ' המצניע דצ"ה דבנין בי"ט לא אסור אלא מדרבנן דהא איכא מגבן דהוי או"נ שחייב בשבת משום בונה כדאיתא התם ומתוך שהותרה בנין לצורך הותרה שלא לצורך ורבינו כתב הפך מזה בתחילת הפ' שאם בנה לוקה וכן הק' הרב ב"ח סימן הנז' והניחו בצ"ע ומה שתירץ הפר"ח דמתוך מ"ש ה"ה אבל שאר מלאכות שאינם לצורך אכילה כגון הכתיבה והבנין אפי' עשאן לאכילה לוקה יר' שמתור' זה דס"ל דמגבן בי"ט לוקה כפשטא דברייתא דהמצניע והא דפליגי חכמים ואמרו אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות אינו אלא מהמכבה ואילך כמ"ש המ"מ עצמו בפ"ז מהלכות שבת ומה שהוכיח הר"ן בפ' א"צ דגיבון ביו"ט לא מתסר אלא מדרבנן מדלא אייתינן הך ברייתא בפ' ר"א דמילה כי אבעיא לן מהו לגבן יש לדחות משום דבהך ברייתא מצינן למדחי דחכמים אכולהו קאי אף אמגבן ולפיכך לא מצי למפשט מינה מידי עכ"ד ודבריו סתומים דהא כי נמי נימא דחכמים אכולהו קאי אף אמגבן הרי אפשיטו בעיין דאסור לגבן מדרבנן והיכי איבעיא לן אי שרי לגבן או לא אמנם כונתו לומר דאי אמרינן דחכמים לאו אכולהו קאי אלא המכבד ואינך אבל במגבן מודו לר"א דאסור מן התורה ע"כ לומר דגיבון ביו"ט אפילו לצורך יו"ט אסור מן התורה דאי שרי מדאורייתא היכי קתני בברייתא דהמגבן ביו"ט לוקה ואפילו נימא דהמגבן לצורך חול קאמר אכתי תקשי דאמאי לוקה הא מתוך שהותרה גיבון לצורך הותרה שלא לצורך אמנם אם נאמר דחכמים אכולהו קאי אין ראיה מדאסרו חכמים גיבון משום שבות דאיכא למימר דלא אסרו אלא במגבן לצורך חול זהו כונת דבריו אלא דאין תירו' מחוור דמשמע ודאי דגיבון ביו"ט לדעת רבינו לא אסו' אלא מדרבנן דומיא דקצירה וטחינה וכבר הוא עצמו דחה תיר' זה בס"ד יע"ש ועוד אני מוסיף להק' מהא דאמרינן לעיל בפ"ק דביצה דף ח' אמתני' דקתני ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה אמר ר"ז אר"י והוא שיש לו ד"נ ופרכינן עלה והא קא עביד כתישה והשתא מאי קו' הא כתישה משום תולדה דטוחן הוא דמחייב ואם כן נימא מתוך שהותרה טחינה לצורך או"נ שהרי שחיקת סמנין מחייב בשבת משום טוחן כמ"ש רבי' פ"ח מה' שבת דין ט"ו ואלו בי"ט מותר הותרה נמי שלא לצורך ואפילו לדעת התוספות וסייעתיה דס"ל דבעינן צורך היום קצת ה"נ הא איכא צורך היום שאם יניחו לערב יבלע בארץ ואין רשומו ניכר ונמצא בטל ממצות כיסוי דמה"ט כתב הרא"ש שם דכוי אין שוחטין אותו בי"ט ואם כן לא גרע מס"ת לקרות בו דמקרי צורך היום קצת משום דאיכא סרך מצוה וכן ק' מההיא דגרסי' בפ' א"ע ומי אמרינן הואיל והתנן י"ח תלם א' וחייבין עליה משום ח' לאוין החורש בשור ובחמור כו' ואי אמרי' הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור אמר ר"פ באבנים מקורזלות ראויות לכותשן וכתישה ביום טוב מי שרי כו' והשתא מאי פריך וכתישה בי"ט מי שרי הא ודאי שרי מטעם מתוך דהא התם מיירי בכה"ג דאם היה מבקש עפר אחר ינגב הדם או יטשטש ע"י מים כמ"ש בתוס' שם ואם כן מקרי שפיר צורך היום הן אמת דלמאי דפריך בגמרא והא קא עביד כתישה לק"מ משום דתלמודא פריך לר"ז דאמר דבעינן ד"נ ואי ס"ל לר"ז דאמרי' מתוך אם כן אפילו בלא ד"נ לישתרי מטעם מתוך אך אכתי קשה לר"ז גופיה ודוחק לומר דר"ז ס"ל דלא אמרינן מתוך ופלוגתייהו דב"ש וב"ה בעירוב והוצאה לי"ט קמפלגי וכאתקפת' דרבה ותו דאם כן היכי פסקו הפוסקים להא דר"ז דבעי' ד"נ ועפר תחוח כמו שכתבו הרי"ף והרא"ש והטור ז"ל סימן תצ"ח יע"ש ועוד אני תמה לדעת הרא"ש וסיעתיה דס"ל דקצירה וטחינה וכיוצא מדאורייתא הותרה לצורך או"נ כמ"ש בפרק א"צ והטור בסימן תצ"ה מהא דאיבעיא לן בפ"ג דבכורות דף כ"ה ע"ב אמתני' דקתני השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן בעו מיניה מר"ה כנגדו בי"ט מהו טעמא דר"י משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז וכנגדו ביו"ט אסור דהוה לי' עוקר דבר מגדולו או דילמא בעלמא סבר ר"י תולש היינו גוזז וגבי בכור היינו טעמא דשרי משום דקסבר דבר שאינו מתכוין מותר ובי"ט נמי דשא"מ וכתב הרא"ש שם וז"ל מיהו קשה דבלאו י"ט נמי הו"מ למבעי פי' דמתני' דתולש את השער במתכוין קאמר משום דתולש לאו היינו גוזז או בשאין מתכוין קאמר הלכך נראה לפרש דאפי' אי תולש לאו היינו גוזז מ"מ מדרבנן אסור במתכוין או בפסיק רישיה גזירה אטו גוזז ומתני' ע"כ בשאינו מתכוין וקא מבעיא ליה כנגדו בי"ט מהו דילמא דוקא בבכור דתולש לאו היינו גוזז וליכא איסורא דאורייתא הוא דשרי דשא"מ אבל בי"ט דאיכא איסורא דאורייתא עוקר דבר מגידולו לא שרינן בשאין מתכוין או דילמא בבכור נמי איכא איסורא דאורייתא דתולש היינו גוזז וכי היכי דשרי בבכור משום דשא"מ שרי נמי בי"ט עכ"ל יע"ש והשתא לפי דעתו דקצירה ובצירה הותרה מן התורה לצורך או"נ אם כן מאי קא מבעיא ליה הא בי"ט נמי אפילו במתכוין אינו אסור אלא מדרבנן דמתוך שהותרה עוקר דבר מגידולו לצורך או"נ הותרה שלא לצורך דהתם נמי איכא צורך ושמחת י"ט שלא תתקלקל שחיטתו וכמ"ש הרא"ש שם וא"כ היכי קאמר טעמא דר"י משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז וכנגדו בי"ט אסור הא כי היכי דשרי בבכור משום דאפילו במתכוין ליכא איסורא דאורייתא ה"נ גבי יו"ט יהא מותר מה"ט ולכן אשר אני אחזה ליישב שורש' של דברים הוא דהא דאמרינן מתוך שהותרה מלאכה לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך היינו דוקא במידי שאין איסורו בא מפורש מן התורה כגון ההיא דהשוחט עולת נדבה וההיא דהמבשל ג"ה בחלב דהמלאכה נעשית באוכל עצמו והילכך אמרינן דמתוך שהותרה שחיטה ובישול באוכל לצורך או"נ הותרה שלא לצורך אבל במידי דאיסורא בא מפורש מן התורה כגון ההיא דכתישה ותולש את השער דאינו אלא מכשירי או"נ ואם כן כיון דקרא קא ממעט בהדיא מכשירי או"נ ממעוטא דהוא לבדו אין סברא לומר מתוך שהותרה מלאכה באוכל עצמו הותרה במכשירין דהא גלי קרא בהדיא דלא אמרינן מתוך והלכך מש"ה אסרו כתישה בי"ט לצורך מצות כיסוי כיון דאין המלאכה באוכל עצמו אלא במכשירין הו"ל מכשירין שאפשר לעשותו מאתמול דאפי' לצורך אוכל נפש אסור מן התורה וכן ההיא דתולש את השיער נמי כל זמן שלא נשחטה הו"ל מכשירי או"נ שאפשר לעשותו מאתמול כמו שכתב הרא"ש שם בסמוך יעוין שם והילכך לא אמרינן מתוך ומעתה מתרצתא היא מה שהק' הב"ח ממה שפוסק רבינו בראש הפרק דאם בנה לוקה דכיון דהבנין אינו באוכל עצמו גרע ממכשירין דאפי' לצורך או"נ אסרו הכתוב בהדיא. ומה שכתבו התוספות בפ' המצניע שאם נפל ביתו בי"ט מותר לבנותו כדי שלא יכהו שרב ושמש היינו משום דס"ל דהלכה כר"י דמכשירי או"נ דא"א לעשותן מאתמול מותר והילכך אמרינן שפיר מתוך שהותר' מכשירי או"נ שא"א לעשותן מאתמול לצורך אוכל נפש הותר' נמי מכשירין שא"א לעשותן מאתמול שלא לצורך או"נ אלא דאיכא צורך היום קצת כההיא דנפל ביתו ביו"ט ומ"ש רבינו דאם בנה לוקה איכא למימר דמיירי בבנין שאפשר לעשותו מאתמול דאז אפילו לצורך או"נ אסרו הכתוב בהדיא וא"כ אפילו בנפל ביתו בי"ט קאמר דלוקה משום דרבינו ס"ל כרבנן דר"י דמכשירי אוכל נפש אפי' אי אפשר לעשותן מאתמול אסור כמו שכתב ה"ה בפרק ד' דין ח' יעויין שם:<br><b> ומעתה </b> הבא נבא ליישב דברי ה"ה ז"ל שלדעתי כונתו למ"ש וז"ש ופי' מלאכה שהיא לצורך אכילה נתבאר בדברי רבינו שהיא כל מלאכה שאינה נעשית באכילה ושתיה כלומר דכיון דאינה נעשית באכילה ושתיה הוה ליה מכשירין דאפילו לצורך או"נ אסור וכ"ש שלא לצורך דהשתא ליכא למימר מתוך כמ"ש וכתב עוד ואם כן היה מן הדין שיהיו הוצאה והבערה אסורים כמו כתיבה ואריגה כלומר דהוצאה והבערה אפילו נעשית לצורך או"נ כגון להוצאת מפתח או כלים לצורך או"נ וכן הבערה ג"כ אפילו לצורך או"נ כגון להדליק נר לצורך אכילה וכיוצא בזה דכיון דאין המלאכה נעשית באוכל עצמו הוה ליה מכשירין דאפי' לצורך או"נ אסור אבל הבערה גופה לצורך או"נ פשיטא דשרי דאך אשר יאכל לכל נפש כתיב וא"א לאכילה בלא הבערה כמ"ש בירושלמי בפרק משילין וה"ט דבהבערה לצורך או"נ עצמו אע"ג דאין המלאכה נעשית באוכל כיון דהבערה עושה אוכל דינה כאוכל עצמו ושריא רחמנא ואהא כתב ונראה טעם לב' אלו ההוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה ואע"פ שהיא בדברי' אחרים אמרינן מתוך כלומר דבהוצאה כיון דהוי מלאכה גרועה ולא מקריא מלאכה שהרי בשבת גופיה נפ"ל מקרא דויעבירו קול במחנה הא לא"ה הוי שרי והילכך כיון דהוצאה גופא איתא באוכל עצמו אמרינן מתוך שהותרה באוכלין עצמן הותר' בדברי' אחרים דהשתא ליכא למעוטינהו מקרא דהוא לבדו ולא מכשיריו דקרא כי ממעט היינו דוקא למידי דמקרייא מלאכה דבהכי קא מיירי קרא וקאמר כל מלאכה לא יעשה בהן אך אשר יאכל כו' אבל הוצאה דלא מקרייא מלאכה לא ממעיט מקרא דהוא לבדו וכתב עוד והבערה אע"פ שאינה באוכלין ומשקין כו' כלומר דמה"ט היה לנו לומר דדוקא בהבערה לצורך אכילה כיון דהי' עצמה עושה אוכל דינה כאוכל עצמו אבל הבערה לצורך דבר אחר אפילו לצורך שמחת י"ט כיון דאינה באוכל הו"ל מכשירין דממעטינן מקרא דהוא לבדו ואע"ג דהוי מכשירין שא"א לעשותן מאתמול דעת רבי' דאסור כמ"ש אלא דמשום דכתיב לא תבערו אש ביום השבת בשבת הוא דאסור הא בי"ט שרי כלומר וע"כ קרא לא אתא למשרי הבערה לצורך אכילה עצמה דהא מקרא דאך אשר יאכל נפקא כדאמרינן בירושלמי אלא ע"כ קרא אתא למשרי אפילו שלא לצורך אכילה עצמה וא"ת אם כן איך אמרי' בפ"ק דביצה הבערה ובישול אינה משנה ואת"ל משנה ב"ש היא דאמר לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך דאי ב"ה הא אמר מתוך כו' ה"נ מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ולפי דברי ה"ה ז"ל למה לי טעמא דמתוך ת"ל משום דכתיב ביום השבת דהתורה התירתו בהדיא דומיא דהוצאה דהוה בעי תלמודא למימר מעיקרא דאפילו אי לא אמרי מתוך שרי בהוצאה מיתורא דביום השבת ומה שתי' הרב לח"מ דודאי בהוצאה כד נפקא לן מקרא דלא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת לא אמרינן מתוך שהרי התיר שם הכתוב הוצא' בי"ט שלא לצורך שהרי משא סתם שלא לצורך היא וקא אמר קרא דבי"ט שרי אבל בהבערה דנפ"ל מלא תבערו אמרי' תפסת מועט תפסת ואמרינן הא בי"ט שרי אוכל נפש לבד אבל שלא לצורך אסור לכך איצטריך טעמא דמתוך יע"ש:<br><b> ולכאורה </b> איכא למשדי ביה נרגא דאי קרא דלא תבערו אתא למשרי הבערה לצורך או"נ ל"ל קרא הא מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש נפקא וכדאיתא בירושלמי בפ' משילין מהו להדליק נר של אבטלה חזקיה אמר אסור מתניתא פליג' אחזקי' לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת אי אתה מבעיר אבל מבעיר אתה בי"ט אין תימר בדברים שיש בהם או"נ אנן קיימינן והכתיב אך אשר יאכל כו' אלא כינן קיימי בנר של אבטלה כו' וכן תמה עליו בס' מ"ק יע"ש אלא שיש ליישב דבריו באופן זה דודאי קרא דביום השבת ע"כ אתא למשרי אפילו הבערה שלא לצורך אכילה עצמה אלא דאי לאו מתוך הו"א דקרא אתא למשרי הבערה לצורך שמחת י"ט כגון להדליק נר של כבוד או ד"א דאי מקרא דאך אשר יאכל לא הוה שרינן אלא הבערה לצורך אכילה מחמת דחשיבה כאוכל כיון דהיא עצמה עושה אוכל שלא לצורך אכילה עצמה כיון דהמלאכה אינה נעשית באוכל הוה ליה מכשירי אוכל נפש וה"א דאסור קמ"ל קרא דאפי' לצורך שמחת י"ט שרי ואצטריך טעמא דמתוך למשרי אפי' הבערה דליכא ביה צורך היום כלל כההיא דהמבשל ג"ה בחלב דס"ל לרבי' דההיא לא מקרי צורך היום כלל ושלא כמו שדחקו התוס' ז"ל וא"כ משום הכי אמרינן שפיר בהבערה מתוך דמתוך שהותרה הבערה לצורך שמחת י"ט אע"ג דהוו מכשירין הותרה שלא לצורך וכתב עוד אבל שאר מלאכות שאינן לצורך אכילה כגון כתי' ואריגה אפילו עשאן לאכילה לוקה משום דה"ל מכשירין כמ"ש ושאר המלאכות שהן באכילה עצמה כגון שחיטה ואפיה אפילו עשאן שלא לאכילה אינו לוקה מטעם מתוך דכיון דהוו באוכל עצמו ליכא קרא למעוטינהו ונמצא לפי זה שמה שפרט הוצאה והבערה הוא משום דקאמר כל מלאכה כו' אם עשה אותה שלא לצורך אכילה לוקה שפי' עשה שלא לצורך אכילה ר"ל שלא נעשית באוכל עצמו לוקה משום דהוה לי' מכשירין ולא אמרינן מתוך כמ"ש חוץ מהוצאה והבערה דאפי' שאינה נעשית באוכל וה"ל מכשירין וא"כ מן הדין לא הי"ל לומר מתוך בשאר מלאכות אפילו הכי אמרינן בהו מתוך אבל במלאכה עצמה הנעשית באוכל עצמו פשיטא ודאי דאמרינן מתוך כדמוכחא סוגיא דפ"ק דביצה ואפשר שזה רמזו רבינו במ"ש אחר זה ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה כו' ומדלא כתב כל שנעשה לצורך אכילה משמע דאפילו אם נעשית שלא לצורך אכילה כיון שהמלאכה עצמה יש בה צורך אכילה כלומר שהי' באוכל עצמו מותר ואי קשיא לך לפי זה מהא דפ"ק דכתובות דשרינן לבעול בתולה לכתחילה בי"ט מטעם מתוך אע"ג דהתם המלאכה שהיא החבורה אינה נעשית באוכל ולא עדיפי ממכשירין ואפ"ה שרינן מטעם מתוך הא לא תקשי דאיכא למימר דההיא אתיא כר"י דס"ל דמכשירי או"נ שא"א לעשותן מאתמול שרי וכן מצאתי בשיטה מקובצת למוהר"ב שכתב משם הראב"ד וז"ל ונראה דהא דשרו בעילת מצוה בי"ט משום מתוך לא שרי אלא אם כן אי אפשר לו לבעול מעי"ט שלא הגיע זמנו לכנוס כו' אבל היכא דאפשר ליה מערב י"ט לא דלא עדיפי ממכשירי אוכל נפש דממעטינן להו מקרא דהוא לבדו עכ"ד יע"ש ומ"ש מוהר"ב משם רבו דמתוך שרינן אפי' בשאפשר לעשותו מאתמול ובמכשירין ולע"ד דברי הראב"ד ז"ל נראה עיקר ויש לו על מה לסמוך מההיא דפ"ק דביצה דלא שרינן כתישה בי"ט מטעם מתוך אע"ג דאיכא מצות כיסוי אחר זמן רב ראיתי בספר מטה יוסף ח"ב חא"ח סימן ד' שכתוב שם משם הרב החסיד נזיר אלהים כמוהר"ם הלוי וכנ' שדרך קצת בדרך זה כמ"ש:<br><b> ואולם </b> אכתי פש גבן ליישב לדרך זה מ"ש רבינו ז"ל בפרק זה דין ט"ו המבשל בי"ט לגוים או לבהמה או להניח לחול אינו לוקה שאלו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להם והשתא לפי מ"ש ק' טובא דאמאי הוצרך רבינו לטעמא דהואיל דמשמע דאי ליכא הואיל וכגון במבשל סמוך לחשיכה לוקה ות"ל משום טעמא דמתוך דכיון דהמלאכה נעשית באוכל עצמו אמרי' מתוך ומה שתי' הרב ל"מ הוא דחוק כמו שיראה המעיין ואף לזאת נראה ליישב ולומר דס"ל לרבינו דהא דממעטינן עכו"ם וכלבים מקרא דלכם גזרת הכתוב היא דאע"פ שהתירה התורה מלאכה שלא לצורך אכילה מטעם מתוך אפילו הכי אסרה לצורך גוים וכן צ"ל ע"כ לדעת רש"י דס"ל דמטעם מתוך שרי אפי' שלא לצורך כלל וכ"כ בשיטה מקובצת למוהר"ב ע"ש וס"ל לרבי' דכיון דעכו"ם וכלבים אמעיטו מקרא דלכם מכח גזירת הכתוב אהדריה קרא לאיסורא ולקי עלייהו אי לאו מטעם הואיל:<br><b> אמנם </b> במבשל או שוחט שלא לצורך אכילת עכו"ם וכלבים אע"ג דלאו לצורך אכילה הוא כגון במבשל איזה דבר לצורך רטיה או שוחט את העוף כדי ליקח בו ראש לתנוק לשחוק בו וכיוצא אפילו הכי לא לקי עלייהו מטעם מתוך כיון דבהא ליכא קרא דמעטינהו כי היכי דנימא אהדרי' קרא לאיסוריה וזהו שדקדק ה"ה ז"ל בלשונו וכתב ושאר המלאכות שהם באכילה אפי' עשאן שלא לצורך אינו לוקה כמו שמתבאר בפרק זה שאם בישל לכותים או לצורך חול אינו לוקה ומדלא כתב בתחי' דבריו ושאר מלאכות כו' אם עשאן לצורך גוים או לצורך חול אינו לוקה כמו שיתבאר בפ' זה משום דבההיא ה"ט דאינו לוקה מטעם הואיל הא לא"ה לוקה משום דממעטינן מקרא דלכם ואהדרי' קרא לאיסורי' ומש"ה כתב ה"ה אם עשאן שלא לצורך אכילה כלומר שלא עשאו לצורך אכילה אלא לצורך דבר אחר וכמ"ש אז אינו לוקה מטעם מתוך אבל אם עשאו לצורך עכו"ם או כלבים ודאי דלוקה אמ"ש כמו שיתבאר בפ' זה שאם בישל לגוים כו' בא לדקדק מדברי רבינו דמדלא כתב סתמא המבשל בי"ט שלא לצורך אכילה אינו לוקה הואיל כו' משמע דבההיא אפילו בלאו טעמא דהואיל פטור מטעם מתוך ולא איצטריך לטעמא דהואיל אלא במבשל לכותים דליכא טעם מתוך דאהדרי קרא לאיסוריה ואין להקשות דאם כן איך כתב ה"ה בפרק זה דין י"ג מותר להוציא תבן לבהמה מטעם מתוך הא מלאכה לכותים ולכלבים אמעיטו מקרא דלכם וגזרת הכתוב היא די"ל דס"ל לה"ה דכי ממעטינן גוים וכלבים מקר' דלכם היינו דוקא לשאר מלאכות דבהא איירי קרא אבל הוצאה לאו מלאכה היא מדאיצטריך קרא דויעבירו קול במחנה וכיון שכן אמרינן בהו מתוך ואי קשיא לך א"כ היכי אמרינן בגמרא דברייתא דקתני השוחט עולת נדבה בי"ט לוקה ב"ש היא דאמרי לא אמרינן מתוך הא אפי' כב"ה נמי אתי דהא נדרים ונדבות אמעיטו מקרא דלכם ואהדריה קרא לאיסוריה וכדק"ל להתוס' ז"ל י"ל דס"ל לרבינו כמ"ש הרז"ה דריב"א ס"ל דהך ברייתא אתיא כמ"ד נדרים ונדבות קריבין בי"ט לב"ה ולב"ש נמי אין קריבין גזירה שלמים אטו עולות ועולה של יום טוב נמי גזירה אטו עולה שאינה של יום טוב ומש"ה קתני בברייתא השוחט עולת נדבה לוקה עולת נדבה אין עולת חובה לא וכ"כ הר"ן בשיטה מקובצת כ"י למוהרא"ל ז"ל יע"ש וכ"כ בס' תמים דעים סימן ק"ך ע"ש וכ"ת תינח למבשל בי"ט לעכו"ם או לכלבים דאיצטריך רבי' לטעמא דהואיל משום דאמעיט מקרא דלכם ואהדריה קרא לאיסוריה אך לחלוקת מבשל בי"ט לצורך חול ל"ל למיהב טעמא משום הואיל ת"ל מטעם מתוך דהא ליכא קרא דממעיט כי היכי דנימא אהדריה קרא לאיסוריה י"ל דס"ל כמ"ש הר"ן בשיטה כ"י למוהר"א לפפא ז"ל ואני אומר שלא כוון רש"י לומר שלא תהא שום הוצאה אסורה בי"ט מן התורה למאן דאית ליה מתוך שהרי כתב ואף ר"י סבר במתוך פליגי ולכ"ע יש איסור הוצאה לי"ט מויעבירו קול במחנה דישנה כשאר מלאכות וירמי' הי' מזהירן על השבת שהם חמורין כו' הרי גילה דעתו דלמאן דאית ליה מתוך איכא הוצאה בי"ט דמתסרא מדאורייתא עד שהוצרך לומר דמה שלא הזהירן ירמיה אלא על השבתות הוא משום הלואי ישמעו ולפיכך נראה שהוא סובר דכל הוצאה שאינו עושה אותה אלא ליומיה אע"פ שאין בה צורך היום כלל שריא מדאורייתא אבל הוצאה שאינו עושה אותה אלא לצורך מחר מתסרא מדאורייתא וטעמא דמילתא דכיון דמשום מתוך אתינן עלה א"א להתירה יותר ממה שהתירה התורה באו"נ שלא התירה כו' אלא לצורך יומו ומצינן למילף הכי מהכנה דרבה דמשום דסתם ששי חול הוא דריש דאין י"ט מכין לשבת ובודאי דרבה לאו בהכנ' דממילא דוקא מוקי לה לקרא אלא אף בהכנה דבידים נמי דריש ואדרבא האי כתי' בהדיא כדכתיב את אשר תאפו הילכך למאן דלית לי' הואיל אסור לאפות מי"ט לשבת מן התורה ולמאן דלית ליה הואיל משכחת ליה בדברים האסורים וכ"ש שאסור מן התורה מי"ט לחול דאע"ג דבהכנה דממילא משתרי חול טפי משבת משום דסעודת חול לא חשיבא למהוי לה הכנה ה"מ למשרי ההוא מידי לחול משום ה"ט אבל הדבר ברור שאם אסור לאפות מי"ט לשבת כ"ש לחול ומשום הכי אתקיף עלה ר"י דאם איתא דאין עירוב והוצאה לי"ט ליכא שום הוצאה דמתסרא מדאורייתא אפי' לצורך חול שהרי אין הוצאה מלאכ' בי"ט כלל א"ו יש הוצאה בי"ט מן התורה במוציא לצורך חול וכיון דמשום מתוך אתינן עלה אין להתיר בה יותר מאו"נ עצמו והמוציא אבנים מי"ט לחול מחייב ומשום לתא דהך הוצאה גזרו חכמים אפילו בהוצאת אבנים דליומ' ומשום הכי לא מצי ב"ה לאפלוגי באבנים ולפי זה כשהי' ירמיה מזהירן על השבתות אף על י"ט היה לו להזהיר שלא להוציא מי"ט לחול דודאי רוב המשאות שהיו מוציאין לצורך חול לפי' לא הזהירן אלא על השבת שהלואי ישמעו זהו דעתי בשיטת רש"י עכת"ד. ובהא ניחא לי מאי דאיכא למידק לדעת רבינו ז"ל דס"ל דקצירה וטחינה בי"ט מותר מן התורה לצורך או"נ כמ"ש בסמוך מאותה שאמרו בפ"ב דחגיגה די"ז ע"ב דבי ראב"י תנא אמר קרא וקראתם ובקוצרכם איזה חג שאתה קורא וקוצר בו הוי אומר זה עצרת אימת אלימא בי"ט קצירה בי"ט מי שרי אלא לאו לתשלומין וקשה לדעת רבי' מאי קאמר קציר' בי"ט מי שרי הא ודאי מדאורייתא שרי אלא דרבנן הוא דגזרו וליכא למימר דנהי דקציר' בי"ט שרי היינו לצורך או"נ אבל שלא לצורך או"נ ודאי דאסור ומש"ה פריך שפיר קצירה בי"ט מי שרי משום דקרא משמע אפי' בקוצר כל שהוא לצורך חול מדכתיב ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך וכמו שראיתי מתרצים דאכתי תקשי לפי מ"ש ה"ה בדעת רבינו דס"ל כדעת רש"י דמדאוריי' אמרינן מתוך אפי' בדליכא צורך היום כלל אם כן מאי קאמר קצירה בי"ט מי שרי הא כיון דהותרה קצירה לצורך אוכל נפש מדאורייתא הותרה נמי שלא לצורך ודוחק לומר דראב"י סבירא ליה דלא אמרינן מתוך כדס"ל לב"ש ותו דהא אמרי' התם דצריכי הא דראב"י והא דר"א אמר רבי הושעיא כו' דאי מדר' הושעיא הוה אמינא מה תשלומין של חג המצות אסור בעשיית מלאכה אף תשלומין דעצרת אסור בעשיית מלאכה קא משמע לן דראב"י כו' יע"ש וא"כ לדידן דקי"ל דאמרינן מתוך א"כ תקשי מהיכא נפ"ל דתשלומי עצרת מותר בעשיית מלאכה ותו דר"י דקאמר הכא הבערה ובישול אינה משנה קאמר התם אלא מעתה חג האסיף איזה חג שיש בו אסיפה זה חג הסוכות אימת אלימא בי"ט מלאכה בי"ט מי שרי והשתא כיון דס"ל לר"י דאמרינן מתוך הא אסיפה בי"ט ודאי שרי מטעם מתוך אכן כפי דברי הר"ן הללו ניחא שפיר דמאי דק"ל קצירה בי"ט מי שרי היינו משום דקרא משמע בקוצר כל שדהו לצורך חול כדרך קצירת שדה זהו הנ"ל נכון בדעת רבינו וה"ה ז"ל ומסתייע לזה דברי הטור ז"ל בס"ה שכתב כלשון רבי' וכפי דברי הפר"ח נמצא דהטור סתם כדעת רבינו הפך דעת אביו הרא"ש דס"ל דבכל המלאכות אמרי' מתוך כנ"ל וה' ינחני בדרך אמת ויראני נפלאות מתורתו:<br><b> ומ"ש </b> עוד ה"ה ובהשגות בדין הבערה כו' עד ופי' דברי רבי אבינא הן דס"ל דב"ש וב"ה בדין ההוצאה במתוך פליגי וכי היכי דפליגי בהוצאה ה"נ בהבערה ואע"ג דכי אמר בירושלמי לא תאסור ולא תשרי לא סמך עליו רבינא כיון דבגמרתינו ר"י עצמו השוה אותם ק' שהרי בירושלמי גופיה בפ"ק די"ט קאמר ר"ח בשם ר' יוחנן דהמבשל נבילה בי"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול הרי דס"ל לר"י בירושלמי דאמרינן מתוך בהבערה ובישול וא"כ לפי דעתו ז"ל נמצא הירושלמי סותר את עצמו ויש ליישב בדוחק וצ"ע:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מ"ש </b> לשיטת הרמב"ם דבכבוי לא אמרינן מתוך מכתובות ד"ז אלא מעתה יהי' מותר לעשות מוגמר ביו"ט וכו' נלפענ"ד ליישב דיש להבין דברי הרמב"ם למה לא נימא בכבוי מתוך ומ"ש הרמב"ם דאין בכבוי אוכל נפש כבר הביא השעה"מ דיש כבוי באוכל נפש אך עיקר כוונת הרמב"ם נראה דהנה בכל ענין מכבה לצורך אוכל נפש לא מצינו שיהיה מכוין לכבות לצורך אוכל נפש דבבשרא אגומרא נהי דהוי מכבה אין כוונתו לכבות וכן החמימות כמ"ש השעה"מ הנ"ל ואם כן בכל עניני הכבוי אין כוונתו לכבות רק כיון דבאמת הוי פסיק רישי' לכך הוי בי' איסור כבוי אם לא היכי דהוי אוכל נפש מותר אך עכ"פ כיון דאינו מכוין לכך א"י לומר מתוך שמותר לצורך אוכל נפש באינו מכוין יהי' מותר אף במכוין למלאכה זה לא אמרינן דכל הני דאמרינן בהו מתוך שהותרה הוי הכל ממכוין למכוין דמתוך שהותרה לצורך במכוין לשם מלאכה מותר נמי שלא לצורך אף דמכוין למלאכה אבל בכבוי שפיר כתב הרמב"ם דלא מצינו מכבוי אוכל נפש דהיינו שיהיה מכוין בכבוי ויהי' באוכל נפש זה לא מצינו ולא מצינו רק באינו מכוין לכך נהי דהוי פ"ר מ"מ מפ"ר להיכי דמכוין לכבות לא מהני מתוך ולכך הרמב"ם דמיירי במכוין לכבות אז שפיר לא שייך בזה מתוך דמפ"ר למכוין לא אמרינן מתוך אבל התם במוגמר דנמי אינו מכוין לכבות רק דהוי פ"ר לכך מפ"ר לפ"ר שפיר אמרינן מתוך מ"ש דמ"ש מכל המלאכות וזה ברור ואמת בעזה"י. ואחר כתבי עיינתי בשעה"מ וראיתי שהביא בשם רב שרוצה לפרש כעין זה בע"א מכח דהוי כבוי כלאחר יד וע"ז הקשה השעה"מ אך לפמ"ש נכון הדבר מאד בלי שום קו' ומיושב קושית השעה"מ מכתובות ג"כ:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (סו) </b> קשה היכי אמרינן בגמרא אברייתא דהשוחט עולת נדבה ביו"ט כו' הא אפי' כב"ה מצי אתי. למאי שכתב
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ומולח </b>
+<b> אדם כמה חתיכות כו'.</b> פ"ק דביצה די"א ע"ב אמר ר"י אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת כו' וכתב בשיטה מקובצת למוהר"ב וז"ל י"מ דהא דר"י ודרב אדא לצלי על העור קאמר כי היכי דלמלח כוליה וכן פי' רבי' חננאל וכן נראה בירושלמי אבל הריטב"א אינו סובר כן דתרתי לא עבדינן עכ"ד:<br><b> וראיתי </b> בתשובה למוהר"ח בנבנשתי חא"ח שנדפס בקרב ימים בסימן ל"א שדקדק מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל כדעת הריטב"א שכתבו וז"ל ירושלמי מערי' ומלח הכא ומלח הכא עד דמלח לכוליה כלומר מולח ע"ג העור מעט מכאן ומעט מכאן עד דמלח לכוליה ואיכא למידק מה צורך בזה לומר כלומר בדבר שפירושו הוא פשוט. והן אמת שדרך הפוסקים ז"ל לכתוב כלומר לאפוקי פי' אחר וכאן מהו הפי' האחר שהיה אפשר לפ' שהוצרכו לומר כלומר אלא שבאו למעט דמהירושלמי היינו יכולים להבין שהיה מותר למלוח כאן וכאן עד דמלח לכוליה אפילו למלוח עליו בשר הרבה שאינו צריך לו ע"י הערמה שרי לאפוקי זה כתבו כלומר מולח ע"ג העור מעט מכאן אבל לא הותר למלוח עליו בשר הרבה אפילו אינו צריך אלא לחתיכ' אחת ע"י הערמה דתרי קולי לא עבדינן יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> נראה שאין פי' זה נכון דא"כ לא הו"ל למסתם סתומי ולומר מולח מעט מכאן דאכתי איכא למימר דמולח מעט מכאן ומכאן אע"ג דאינו צריך לאותו בשר קאמר ואי נחתי להכי הוה להו לפרושיה בהדיא ולומר מולח מעט מכאן והוא שצריך לאותו בשר ולכן נראה שבאו למעט שלא נפרש דמערים ומולח הכא והכא דקאמר בירושלמי אפילו בחתיכה אחת קאמר שמולח אותה במקומות הרבה ואהא כתבו מולח מעט בשר מכאן ומעט בשר מכאן אבל בחתיכה אחת למלוח אותה הרבה פעמים לא ועיין בהרב ט"ז סימן הנז' סק"ב והיותר נכון שבאו למעט מ"ש המאירי משם י"מ וז"ל וי"מ את הירושלמי כולהו לאו אעור קאי אלא אבשר כלומר שאם יש לו חתיכות ביתר ממה שצריך לו היום מולח את כולם בערמה שכשמלח את זו הוא דאמר שחברתה חשובה אצלו יותר עד שימלח את כולן הא ע"ג העור לא ואין דבריהם כלום דמדקאמר הכא והכא ודאי העור קאמר עד כאן לשונו יעוין שם:<br><b> עוד </b> ראיתי להרב הנז' שדקדק בדברי מרן הב"י סימן ת"ק שכ' וז"ל ורי"ו כתב מולח אדם כמה חתיכות כו' אפילו א"צ אלא לחתיכה אחת כו' וכתב הר"ש מאיברא ודוקא קודם אכילה אבל לאחר אכילה לא כו' וכתב מרן ומ"ש רי"ו משם הר"ש מאיברא כך כתב סמ"ק וז"ל מערים למלוח גרמא כו' ומיהו דוקא קודם אכילה כו' וכן כתב רבינו בשם בעל העיטור לענין מבשל ומשמע דה"ה לענין מולח גרמא כו' יע"ש והקשה הרב הנז' דאמאי שביק התוס' שכתבו כן בפי' בד"ה מערים והג"א והביא מדברי הסמ"ק ולא עוד אלא דבסי' תק"ג כתב על הרב העיטור שכ"כ התוס' והג"א ולא זכר דברי סמ"ק יע"ש שרצה לתרץ ולא העלה בידו ולע"ד שמרן ז"ל טעמו ונימוקו עמו משום דמשמע ליה דהא דשרינן ע"י הערמה קודם אכילה היינו אע"פ שמה שאוכל ממנו מעט הוא משום הערמה שלא היתה כונתו אלא לבשל לצורך מחר וכן כתב הפר"ח סי' תק"ג סק"א שכן משמע מדברי הב"י וכ"נ מדברי התוס' שכתבו וכן רגילים העולם שמערימין ואוכלין מעט כו' ואוכלין מן הכבד משמע שהיו רגילין להתיר על סמך אכילת כבד דסתמא אין צורך היום ואהא הוא דכתבו ומיהו הר"ש היה אומר כו' משמע דקודם אכילה שרי אפילו אין בו צורך היום כלל במה שאוכל ממנו מעט דאם לא כן מאי וכן רגילין העולם שכתבו הא בפי' איתמר בגמרא אלא משמע שבאו להוסיף דהעולם רגילים היתר ע"י הערמה אפילו אין בו צורך היום כלל ושלא כדעת הב"ח שכתב דאם אינו צריך אפילו לאותה חתיכה לא שרי ע"י הערמה אפילו קודם אכילה ודחק בדברי התוספות יע"ש ועיין במג"א סימן תק"ג סק"א וא"כ צדק מרן הב"י ז"ל בסימן ת"ק שלא הביא דברי התוס' ז"ל על דברי רי"ו משום דרי"ו הביא דברי הר"ש אפילו בצריך לאותה חתיכה שעל מ"ש מולח אדם כמה חתיכות אפילו אינו צריך אלא לחתיכה אחת הביא דברי הר"ש וא"כ אין ראיה מדברי התוס' והגא"ש דאיכא למימר שהם לא כתבו כן אלא בשאינו צריך אפי' לחתיכה אחת אמנם בצריך לאותה חתיכה אפשר לומר דס"ל דאפילו אחר אכילה שרי כיון דהא מיהא צריך לאותה חתיכה לצורך היום והיינו שהביא מדברי הסמ"ק שכ' מערים למלוח גרמא גרמא מיהו דוקא קודם אכילה דמשמע דבצריך לאותה חתיכה הוא דקאמר דהא דרב אדא קאי אדשמואל דאמר מולח אדם כמה חתיכות בשר אע"פ שא"צ אלא לחתיכה אחת גם מדברי הרב העיטור שהביא הטור סי' תק"ג הכי משמע שכתב כתב בה"מ דוקא קודם אכילה יכולה להרבות בבשול כו' דמשמע דלאחר אכיל' אפילו צריך לחתיכה אחת לא מהני שהרי אמ"ש הטור לעיל מזה ממלאה אשה הקדירה בשר אפילו אינו צריך אלא לחתיכה אחת אהא כתב משם בה"מ דהיינו דוקא קודם אכילה ומה שלא הביא בסימן תק"ג אדברי בה"מ דברי הסמ"ק והביא דברי התוספות והגא"ש היינו משום דמדברי בה"מ ז"ל משמע נמי דאפילו אצל"ח שרי קודם אכילה מדכתב אבל לאחר אכילה אינה יכולה לבשל ולומר אוכל ממנו דהך לישנא משמע דאפילו אינו צריך לאותה חתיכה אלא שאוכל ממנה דרך הערמה קאמר דלאחר אכילה אסור אבל קודם אכילה שרי מדלא כתב אבל לאחר אכילה אינה יכולה להרבות בבשול ואם כן אין ראיה מדברי הסמ"ק משום דאינהו לא איירי אלא בשצריך לא"ח אבל בשאינו צריך אפשר לומר דס"ל דאפי' קודם אכילה אסור כדעת הב"ח כנ"ל נכון ודוק:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>בני </b>
+<b> החיל כו' אם כשנותנים פת ממנה לתינוק כו'.</b> הנה התוס' שם דכ"א ע"א ד"ה חזינן כתבו וז"ל ואור"י דל"פכו' עד ומשום הכי אם היו לוקחים ממנו כו' ולהכי פריך אדרב הונא מהכא עכ"ל. ודבריהם צריכין ביאור שהרי כתבו וכן בעגל דבסמוך לא שייך כו' וא"כ אמאי הוצרכו לכפול דבריהם ולומר ולהכי פריך לר"ה מהכא ומוהר"ש אלגאזי בס' גו"ה דקכ"ד ע"ב פירש דכונתם להכריע דלפי' רש"י דר' הונא פליגא אדרב חסדא דאסר בעיסה חציה של גוי מטעמ' דאפשר למיפלג' אם כן אדפריך לר"ה מהכא תיקשי ליה דידיה אדידיה דהכא קאמר חזינן אי יהבי ריפתא לינוקא ולא קפדי ולא ס"ל טעמא דאפשר למיפלגה בלישה ואלו לעיל גבי בהמה חציה של גוי קאמר דטעמא מאי משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה משמע הא היכא דאפשר למיפלגה אסור אמנם לפי פירושו ז"ל דר"ה לא פליג אדרב חסדא ניחא דפריך לר"ה מברייתא דהכא ולא מדידיה אדידיה אלו דבריו יע"ש ואין אלו אלא דברי תימה שהרי רש"י כתב לעיל אההיא דר"ה דהך וטעמא מאי דקאמר בגמרא סוגיא דתלמודא הוא דקאמר לה ואינן מדברי ר"ה ועיין בהרב חד"ה ואם כן מה מקום להקשות מדר"ה דידיה אדידיה הא לר"ה ה"נ קושטא דמילתא דבהמה חצי' של גוי וחצי' של ישראל בלאו טעמא דא"א לכזית בשר בלא שחיטה שריא ולי נראה לפרש דבריהם דכונתם להקשות לפי' רש"י דאדפריך לרב הונא מברייתא דהכא אמאי לא פריך מברייתא דלעיל דקתני באמת אמרו ממלאה אשה קדירה בשר כו' אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך לו ואף רשב"א לא שרי אלא מטעמא דפת נאפה יפה בתנור אחד ואי ס"ל לתלמודא דר"ה נמי לא שרי אלא בתנור אחד וכרשב"א מטעמא דהפת נאפית יפה אמנם בב' תנורים ה"נ דמודה ר"ה אם כן כי פריך לר"ה מהך ברייתא אדמשני עגל טריפה הואי אמאי לא משני דהתם בב' קדרות הוה דסתמא דמילתא הכי הוא דעגל אחד לא בישלו בקדירה אחד ובב' ה"נ מודה ר"ה דאסור אמנם לפי פי' ז"ל דר"ה שרי אפילו בשני תנורים ניחא שפיר דפריך מהך ברייתא ולא מברייתא דלעיל כן נ"ל ודוק:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>ויש </b>
+<b> בי"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה כו'.</b> עיין מ"ש ה"ה ולפי דעת רבינו נראה שיש לישב מה שהק' התוס' בפ' אין צדין דכ"ח ד"ה רבינא אמר וז"ל וקשה דמשמע הכא דרבינא אית ליה מוקצה מדקאמר מידי דהוי אקוץ בר"ה כו' ובפ' מי שהחשיך משמע דאית ליה כר"ש דלית ליה מוקצה כו' ולפי דעת רבינו לק"מ דכי לית ליה לרבינא מוקצה היינו דוקא בשבת אבל בי"ט אית ליה מוקצה וכ"כ הרמב"ן ז"ל במלחמותיו כמ"ש לקמן. ואולם יש לדקדק בדברי התוס' דאדק"ל לרבינא אמאי ל"ק להו מדרב הונא אדרב הונא דהכא קאמר רב הונא והוא שיש כזית בשר ואלו בפרק מפנין דקכ"ח אמרינן דבמוקצה לאכילה ס"ל כרבי יהודה ובמוקצה לטלטל ס"ל כר"ש ואפשר לומר שהתוס' אזלי לשיטתם שכתבו שם פ"ק די"ט ע"ב ד"ה הני כרכי דזוזי דכי קאמר התם דבמוקצה לטלטל ס"ל כר"ש היינו דוקא בשאר מוקצה אבל במוקצה מחמת מיאוס חמיר טפי ואפילו בטלטול אסור ומשום הכי הכא גבי שפוד כיון דמוקצה מחמת מיאוס הוא כמ"ש רש"י משום הכי אסור לטלטל כל שאין עליו כזית בשר אמנם מדרבינא אדשמואל ק' להו שפיר דרבינא קאמר התם בפרק מי שהחשיך דאפילו במוקצה מחמת מיאוס הלכה כר"ש וההיא דשמואל דכרכי דזוזי א"כ מוקצה מחמת מיאוס הוא כמ"ש התוס' שם משם ר"ת:<br><b> וראיתי </b> להרשב"א שם בפ' מפנין שתי' לקושית התוספות שהקשו בפ"ק מההיא דכרכי דזוזי דדוקא דבר שעומד לאכילה הוא דשרי לטלטל דדי לו שאסור באכילה אבל במה שאינו עומד לאכילה ס"ל כר"י ע"ש וזה נראה דעת רש"י ז"ל לפי מה שפי' בפ"ק דכרכי דזוזי הן מחצלאות שמכסין בהן פרקמטייא של ספינה דלאו מוקצה מחמת מיאוס הוא ואפ"ה אסר רב לטלטלן ובהכי ניחא מה שהקשה הר"ב חד"ה דפ' המביא דף ל"ג ע"א על מ"ש רש"י בד"ה והלכתא ברטיבא אסור דהך הלכתא איקבע כרב דאית ליה מוקצה כר"י דהא אמרינן בפ' מפנין דבמוקצה לטלטל ס"ל כר"ש יע"ש מה שתי' אכן לפי תי' הרשב"א ז"ל הנה נכון דהתם שאני דכיון דמידי שאינו עומד לאכילה הוא אסור אפילו בטלטול:<br><b> אך </b> קשה לי לדעת הרי"ף ז"ל שפי' בפ"ק דשבת בפרש"י דכרכי דזוזי הן מחצלאות כרוכות ומונחות לסחורה דלאו מוקצה מחמת מיאוס הוא ואפילו הכי אסר רב לטלטלו ואם כן מה יענה לההיא דפרק מפנין דאמרינן דבמוקצה לטלטל ס"ל לרב כר"ש וליכא למימר דס"ל כתי' הרשב"א ז"ל דמיירי דאינו עומד לאכילה אסר רב לטלטלן שהרי כתב הרשב"א שם דהך תי' ליתא אלא לגירסת רש"י דגריס בשל טפל אמנם לגירסת הספרים והרי"ף דגרסי בשר טפוח א"א לומר כן יע"ש:<br><b> ויש </b> ליישב ע"פ מ"ש הר"ב ח"ה ז"ל פ' המביא דדוקא בטלטול ממש הוא דס"ל לרב כר"ש אבל בטלטול שהוא להשתמש בו דזהו כעין אכילתו בהא ס"ל כרבי יהודה ע"ש ואם כן י"ל דס"ל להרי"ף דהא דקאמר בפ"ק הני כרכי דזוזי רב אסר היינו בטלטול שהוא להשתמש בו דהוי כעין אכילתו אבל בטלטול בעלמא שרי כנ"ל ובדברי התוספות דפ"ק דשבת אין לדקדק דאמאי תפסו קושייתם אההיא דכרכי דזוזי ולא אדלעיל מינה דקאמר מחצלאות של בדדין רב אסר ושמואל שרי די"ל דהתם פשיטא להו מלת' דהוה ליה מוקצה מחמת מיאוס כיון שמכסין בהם את הזתים כמו שפרש"י אמנם מההוא דכרכי דזוזי ק"ל שפיר והוצרכו לפרש דבכרכי דזוזי הן מוקצה מחמת מיאוס לאפוקי מפי' רש"י. אך ראיתי להרמב"ן ז"ל במלחמותיו שכתב ברפ"ק דביצה להוכיח כדעת הרי"ף דבי"ט קי"ל כר"י במוקצה מהא דרבינא דהכא דאע"ג דס"ל דגבי שבת הלכה כר"ש בי"ט ס"ל כר"י כו' ור' יאודה אמר שמואל אפשר דס"ל הכי ואיכא למימר דטעמייהו בשפוד דבמוקצה מחמת מיאוס ס"ל כר"י כלישנא דרב אחא דאמר בר במוקצה מחמת מיאוס וצ"ל דס"ל דמחצלאות של בדדין לאו מוקצה מחמת מיאוס הן ושלא כדעת התוס' וכרכי דזוזי מפרש כפירש"י ומ"ש דרב יהודה אמר שמואל אפשר דס"ל הכי אין להקשות שהרי בפ"ק דשבת אמרינן עז לחלבה ורחל לגזיזה ותרנגולת לביצתה כו' רב אסר ושמואל שרי וכל הני ע"כ בי"ט איירי ואפ"ה שרי שמואל שהרי מבואר מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל שגירסתם היתה עז לחלבה כו' פלוגתא דר"י ור"ש מיהו מדברי התוס' פ' מי שהחשיך דף קנ"ו ע"ב ד"ה ושמואל מוכח דהוו גרסי כגירסא דידן יע"ש ודוק:<br><b> וראיתי </b> למוהר"ש אלגאזי ז"ל בספ' גו"ה דברים תמוהים בעיני שכתב בסימן ל' וז"ל אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ק"ק ותו ליכא והא איכא מוקצה לדעת הרי"ף וסיעתיה דבשבת שרי ובי"ט אסור וי"ל כמ"ש התוס' ז"ל (ביצה דף ל"ו) דהיינו דוקא במילי דאורייתא ומוקצה דרבנן עכ"ל ואתמהה דתוס' לא כתבו כן אלא אמתניתין דמגילה אבל מתני' דמשילין פשיטא להו דמיירי במילי דרבנן מדפריך התם בגמ' ממתניתין דמשילין וא"כ אכתי ק' למתני' דמשילין דמיירי במילי דרבנן דהא איכא מוקצה ולעיק' קושי' ל"ק דאי' למימר דמתני' חומרי דשבת קתני חומרי די"ט לא קתני וכן כתב הרב תי"ט ז"ל ע"ש וכ"כ הריטב"א ז"ל בשיט' כ"י למס' מגילה דאע"ג דאיכא בינייהו הא דמזמנין את הגוי בשבת ואין מזמנין את הגוי בי"ט חומרי דשבת קתני ולא חומרי די"ט ע"ש ופשוט והנה התוס' שם בד"ה ורמינהו משילין פירות כו' הק' וז"ל ותימה דאמרינן במגילה אין בין שבת כו' אלא או"נ בלבד אמאי לא פריך ליה ממשילין כו' וי"ל דהתם לא פריך ממתני' כו' והכא מיירי בשבות דרבנן ולכך לא מייתי מהוצאה דאסורה מדאורייתא כו' וכתב הר"ב ח"ה וז"ל פי' דאיכא למימר דלענין דאורייתא יש חילוק בין שבת לי"ט אבל מדבריהם לא חילקו כו' ומהוצאה לא פריך נמי אההיא דמגילה דאיכ' למדחי איפכא דההוא דמגילה איירי במילי דרבנן וכ"כ מהרש"ל ז"ל כו' ע"ש ויש לדקדק דאם כן היכי קאמר התם במגילה הא לענין מכשירין זה וזה שוין מתני' דלא כר"י כו' והשתא אם איתא דמצי למדחי דההיא דמגילה איירי במילי דרבנן ומשום הכי לא מייתי מההיא דהוצאה אם כן היכי דייק דמתני' דלא כר"י והרי התוס' ז"ל בשבת דקכ"ה ע"א ד"ה הא ר"א כתבו שם לחד תי' שמ"ש בשמעתין דאין בין דמגילה מיירי במילי דאורייתא ואין בין דשמעתין מיירי במילי דשבות וכתבו עוד תדע דהכא פריך עלה בפרק משילין כדפריך בשמעתין ולא פריך בפ"ק דמגילה והא דדייק התם הא לענין מכשירין זה וזה שוין לא דייק בפרק משילין עכ"ל וכתב הרב ח"ה שם דכונתם דודאי דאיכא לדיוקי הכי נמי אהך דפ' משילין דלא נחית התם מדלא קאמר אין בין כו' אלא או"נ ומכשיריו אלא דלא נחית התם בפ"ק דמגילה לדיוקי הכי אלא לאוכוחי דמתני' לא אתיא כר"י אבל הך דפ' משילין דא"נ תידוק בה הכי מצי אתיא כר"י דלא פליג ר"י וס"ל דמכשירי או"נ שרי אלא במילי דאורייתא אבל במילי דרבנן אפשר דס"ל דאסור דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וגזרו י"ט אטו שבת ע"ש והשתא אם כן דמצינן למדחי דמתני' דמגילה איירי במילי דרבנן ומשום הכי לא פריך מהוצאה אם כן היכי דייק דלא כר"י מתני' הא אפילו כר"י מצי אתייא משום דלא פליג אלא במילי דאורייתא וצ"ל לפי דרכו דהתוס' דמשילין פליגי אמ"ש בשבת וס"ל דלר"י דס"ל מכשירי או"נ מותר מן התורה באו"נ עצמו אם כן כי היכי דהתירו שבות דדבריהם באו"נ עצמו ה"נ התירו במכשירי או"נ דכאו"נ עצמו חשיב לר"י ואם כן אפי' נימא דמתני' איירי במילי דרבנן דהו"ל אין בין כו' אלא או"נ ומכשירין אלא ודאי דמתני' דלא כר"י אלא דאם כן קשה אדקשיא להו במשילין דאמאי לא פריך במגילה כדפריך במשילין ולא מצאו מענה לקש' להו דאמאי לא דייק הכא במשילין כדדייק במגילה בדברי התוס' דהתם כפי מה שפירש הר"ב ח"ה בכונת' ק' לי טובא שהרי התם באו לתרץ מה שהקשו בתחילת דבריהם דהיכי הוה בעי רב יוסף לומר דמתני' ר"א דפ"ק דמגילה דייק עלה הא לענין מכשירין זו"ז שוין וקאמר מתני' דלא כר"י ור"א ס"ל כר"י ועדיפא מדר"י כדאמרי' בפ' תולין והשתא כפי מה שפי' הר"ב ח"ה ז"ל ק' היכי ניחא להו קושייתם במ"ש דאין בין מיירי במילי דשבות ומשום הכי לא דייק הכא דמתני' דלא כר"י משום דלא פליג אלא במילי דאורייתא אבל במילי דרבנן מודה דמכשירי או"נ אסור הא אכתי תיקשי להו דהיכי משני רב יוסף דמתניתין ר"א דאם כן נידוק מינה לענין מכשירין במילי דרבנן זו"ז שוין ור"א ס"ל דמכשירי או"נ שרי בשבות דרבנן שהרי ההוא דפ' תולין אינו אלא שבות דדבריהם כמ"ש התוס' שם ד"ה דר"א יע"ש ויש ליישב בדוחק וצ"ע והרב מאיר עיני חכמים ז"ל דחה דבריהם של הרב ח"ה ומהרש"ל וכתב הוא ז"ל דמשום הכי לא פריך התם במגילה מהוצאה דמתירים ב"ה שלא לצורך משום דפשיטא לו שהיה מתרץ לו דההיא דאין בין דהתם לא אתיא כב"ה אלא כב"ש אבל בהא דפריך ממתני' דמשילין ס"ד דלא מצי לשנויי ליה למתני' דאין בין דהכא אתייא כב"ש וההיא דמשילין אתיא כב"ה משום דק"ל דע"כ ל"ק ב"ש התם אלא בהוצאה אבל אטלטול לא כדפריך בתר הכי עכ"ל יע"ש. ואין דבריו מובנים אצלי דא"כ אמאי הוצרכו התוספות במשילין לומר הילכך לא מייתי מהוצאה דאסיר' מדאורייתא ולו' איפכא מסברא הראשונה והיל"ל בפשיטות דמשום הכי לא מייתי מהוצאה משום דפשיטא ליה דלא אתיא כב"ה אלא כב"ש וכמו שכן צ"ל ע"כ לפי דבריו לההיא דפ"ק דמגילה ותו דאי מאי דלא פריך התם מהוצאה הוא משום דפשיטא שהיה מתרץ דמתני' ב"ש אם כן אמאי דייק התם לומר הא לענין מכשירין זה וזה שוין מתני' דלא כר"י הא נמי פשיטא דאיכא למימר דמתניתין דלא כר"י וק"ל:<br><b> ולדעת </b> הרי"ף ז"ל נראה להביא ראיה מהא דגרסינן פ' המביא דל"ג ע"א אין מנהיגין את הבהמה במקל וראב"ש מתיר לימא ראב"ש כאבוה ס"ל דלית ליה מוקצה כו' יע"ש. ויש לדקדק טובא שהרי בהדיא אמרינן בפ' כירה דמ"ד ע"א דראב"ש ס"ל כאבוה דלית ליה מוקצה ופליג עליה בחדא דאילו אבוה ס"ל כבה אין לא כבה לא ואיהו סבר אע"ג דלא כבה ובשלמא לדעת הרי"ף ז"ל דס"ל דאע"ג דבשבת קי"ל כר"ש גבי יו"ט קי"ל כר"י איכא למימר שפיר דה"ק לימא ראב"ש כאבוה גבי י"ט ואתי דלא כהלכתא וכן ראיתי בשטה מקובצת למוהר"ב שהביא מכאן ראי' לדעת הרי"ף ז"ל אלא שמדבריו שם נראה דאשתמיט מיני' ההוא דפ' כירה מדלא הזכירו על דל שפתיו ע"ש. וכן נראה דעת המאירי ז"ל כדעת הרי"ף שכתב וז"ל בהא אפילו ר"ש מודה אע"פ שהכינו מאתמול ור"א בריה לא חייש לחינגא אבל בשלא הכינו מאתמול מודה ר"א דאסור ומשום מוקצה עכ"ל. ולכאורה ק' שהרי ראב"ש בהדיא ס"ל כאבוה כדאיתא בפרק כירה אלא נראה ודאי שדעתו ז"ל כדעת הרי"ף דבי"ט קי"ל כר"י ומ"ש דמודה ר"א דאסור בי"ט דוקא קאמר מיהו לדעת רש"י וסיעתי' דס"ל דאפי' בי"ט ק"ל כר"ש ולא קי"ל כההיא דר"ן בריש מכילתין ק' דמאי פריך הא בהדיא ס"ל לראב"ש כאבוה דלית ליה מוקצה וי"ל דתלמודא הכי פריך לימא טעמא דראב"ש משום דס"ל כאבוה וא"כ לפום מאי דקי"ל הלכתא כר"ש דלית ליה מוקצה ה"נ בהא דאין מנהיגין את הבהמה במקל לא קי"ל כת"ק דאוסר אלא כראב"ש ודחי ליה שפיר דבהא אפילו ר"ש מודה ולא קי"ל כותי' דראב"ש ומסתייעא להאי פי' לישנא דתלמודא דקאמר בהא אפי' ר"ש מודה דהאי לישנא לאו דוקא אלא אי הוה קשיא לן אדר"ש דלימא ר"ש כראב"ש ס"ל הוה שייך למימר בהא אפי' ר"ש מודה אמנם אנן אדראב"ש ק"ל דלימא כאבוה ס"ל וא"כ הכי הו"ל למימר לא לעולם ראב"ש כר"י ס"ל והכא בדאזמניה מאתמול הוא דפליגי ומשום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא אלא משמע כדכתיבנא וא"נ י"ל דאברייתא קא פריך דאי טעמא דראב"ש משום דס"ל כאבוה אמאי לא קתני ור"ש וראב"ש מתירין כדקתני ברישא ור"ש מתיר ואהא משני דבהא אפילו ר"ש מודה ומש"ה לא קתני ור"ש מתיר כנ"ל ואין להקשות לדעת הרי"ף ז"ל דמחלק בין שבת לי"ט מההיא דגרסינן פרק נוטל טעמא דחזי לאומצא הא לא חזי לאומצא לא למימרא דרבא כר"י ס"ל והאמר רבא לשמעיה טוי לי בר אוזא ושדי מעי' לשונרא התם כיון דמסרחה כו' הכי נמי מסתברא דרבא כר"י ס"ל דדרש רבא אשה לא תכנס לדיר העצים כו' והשתא לדעת הרי"ף מאי ראיה מייתי דלמא ע"כ לא קאמר רבא אלא גבי י"ט אבל בשבת ס"ל כר"ש ולעולם דאפילו בדלא חזי לאומצא שרי וכן ק' על מ"ש הרא"ש ז"ל בסוף מכילתין שר"ת ור"י הביאו ראיה דאין חילוק בין שבת ליו"ט משלהי מס' שבת דקאמר ואף לוי סבר הלכה כו' ע"ש אמאי לא הביאו מהך דס"פ נוטל דהא ודאי בורכא דמאי דקאמר בגמרא ה"נ מסתברא דרבא כר"י ס"ל לא קאי אמימרא דרבא דקאמר אי לאו דאדם חשוב אנא סכינא אבר יונה ל"ל הא חזי לאומצא אלא אאידך דרבא דקאמר טוי לי בר אווזא ושדי מעי' לשונרא אהא הוא דקאמר דה"נ מסתברא דטעמא דרבא משום דכיון דמסרחי דעתיה עילויה ולא כדהוה ס"ד מעיקרא דטעמי' דרבא משום דלית ליה מוקצה דא"כ צ"ל דאפילו בי"ט לית ליה מוקצה והא דרבא בי"ט איירי ורבא כר"י ס"ל גבי י"ט דדרש רבא כו' וזה פשוט מיהו קשה לדעת ר"ת שכתב הרא"ש בסוף מכילתין דבנולד קי"ל כר"י ודקדק כן מסתמא דש"ס דס"פ נוטל דקאמר בסמוך דאסור לטלטולי גרעיני דתמרא פרסיתא יע"ש דא"כ דס"ל לתלמודא התם בפ' נוטל לחלק בין מוקצה לנולד א"כ היכי קאמר ה"נ מסתברא דרבא כר"י ס"ל דילמא ע"כ לא קאמר רבא אלא דוקא באוד שנשבר משום דהו"ל נולד אבל במוקצה ס"ל כר"ש ואין לומר דמאי דמייתי מדרבא היינו ממאי דקאמר אשה לא תכנס לדיר העצים ליטול מהם אוד שהרי כתבו התוס' שם בד"ה ליטול שר"ת מפרש כפי' ה"ג דהיינו משום דמתקן מנא ויש ליישב בדוחק ודוק. ודרך אגב ראיתי להריטב"א ז"ל שם בשיטה כ"י שהקשה וז"ל וקשיא לי היכי אמרינן הכי נמי מסתברא שהרי זו ראיה ברורה ומוכרחת דכרב יאודה ס"ל דאלו לר"ש מסיקין בשברי כלים כדאיתא בפ' במה מדליקין ומתוך הדוחק י"ל דמשום דהאי שנוייא דמשנינן דכיון דמסרחיה דעתיה עלויה מאתמול משמע בשינוייא דחיקא והיה אפשר לומר דהדר ביה רבא מחדא מינייהו להכי אמרינן דודאי מסתברא לאוקמא בהכי דכיון דאשכחן לרבא בהדיא דדריש ברבים כרב יאודה וכי אמרינן ה"נ מסתברא לשנוייא דמשנינן קאי דאלו אידך דרשא ודאי אזלא כר' יאודה כנ"ל בדוחק עכ"ל:<br><b> ולע"ד </b> נראה ליישב יותר נכון דמשום הכי קאמר מסתברא כר' יאודה ס"ל דטלטול מוקצה אסור משום דלאו ראיה ברורה היא דאיכא למימר דרבא במוקצה לאכילה ס"ל כר"י ובמוקצה לטלטול ס"ל כר"ש וכדקאמר בגמ' בפ' מפנין אליבא דרב הונא יע"ש וא"כ מההיא דדרש רבא אשה לא תכנס לדיר העצים כו' אין ראיה אלא דס"ל במוקצה לאכילה כר"י דכיון שהוא טלטול מוקצה כדי להשתמש בו הו"ל כעין אכילתו וכמ"ש הרב ח"ה שם ד"ה אין סומכין את הקדרה בבקעת יע"ש אבל במוקצה לטלטול כההיא דטלטול בר יונה וכההיא דטוי לי בר אווזא ה"נ אפשר דס"ל כר"ש משום הכי קאמר דמסתברא דכר"י ס"ל דאפילו בטלטול אסור דכיון דחזינן דבמוקצה לאכילה ס"ל כותיה ה"ה בטלטול ודוקא לר"ה בפ' מפנין הוא דאמרינן הכי משום דקא' בהדיא דבטלטול מותר אבל לרבא כיון דלא אשכחן בהדיא דקאמ' הכי אית לן למימר דבכולה מלתא ס"ל כר"י כנ"ל נכון ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (עד) </b> ולפי דעת רבינו לק"מ כו' וכ"כ הרמב"ן ז"ל במלחמותיו. נ"ב למ"ש הרמב"ן גופי' במלחמות בפרק ב' דמסכת יו"ט דמאי דקאמר לי' אביי לרב יוסף הני סופלי לריה"ג לחיותא היכי שדינן להו היינו דמטעם מוקצה הו"ל לאסור טלטולן דכיון דס"ל לריה"ג לכם ולא לכלבים הרי דבר שאינו ראוי אלא לכלבים אינו בכלל הכנה כיון שאינן מוכנים לאוכל נפש דאדם וע"ש היטב וא"כ לדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דיש ביו"ט מה שאין בשבת והיינו איסור מוקצה א"כ מאי פריך הש"ס שם בדף כ"א ע"ב תינח ביו"ט בשבת מאי איכא למימר ומאי קושיא היא זו הא בשבת קיי"ל כר"ש דלית לי' מוקצה ואפילו למה שפירשו התוס' שם בד"ה הני סופלי כו' דהני גרעיני תמרים אינן ראויין לבהמה אלא ע"י תיקון גדול ומדרבנן הוי מלאכה ע"כ, כונתם נמי הכי דמשום הכי מוקצין הן כיון דאינן ראויין לבהמה בלא תיקון אלא ע"י הדחק דהא זה פשיטא דלריה"ג אסור לתקן כיון דס"ל לכם ולא לכלבים וא"כ ע"כ דה"ק היכי מותר למשדינהו בלא תיקון לחיותא דכיון דאינן ראויין אלא ע"י הדחק הרי מוקצין הן וכן פי' שם מהר"ם מלובלין בכונת התוס':<br><b> וי"ל </b> דאע"ג דקיי"ל דהלכה כר"ש בשבת דלית לי' מוקצה ור"ש ס"ל דאין מוקצה אפי' בנולד דהא ס"ל דמסיקין בשברי כלים מ"מ בנולד לא קיי"ל כותי' אפי' בשבת והני סופלי חשיבים כנולד משום דנולדים מן התמרים שאכלם וכן משמע במלחמות שם וע"ש. אלא דקשה גם בל"ז מאי קאמר לי' אביי לרב יוסף לריה"ג הני סופלי כו' דלמא ריה"ג ס"ל כר"ש דאפי' נולד שרי משום מוקצה ואפשר לומר דכיון דהגרעינים בליעי בתמרים הוי נולד טפי משברי כלים כדמשמע בעירובין דף מ"ה דקאמר התם מיא בעיבא מבלע בליעי ופריך התם כש"כ דהוי נולד ואסור ומאי קושיא היא דלמא כר"ש ס"ל דלית לי' נולד אע"כ דיש לחלק בין נולד דכלים דמתיר ר"ש למיא דבליעי בעיבא דאסור וה"נ י"ל בסופלי ועיין ריש מסכת יו"ט ובתוס' בד"ה קס"ד כו', וצ"ע. ומ"מ בעיקר קושייתינו י"ל דבאמת לאביי ס"ל דאין חילוק בין שבת ליו"ט במוקצה, והרי"ף והרמב"ם שמחלקים בין שבת ליו"ט במוקצה פוסקים כרב נחמן דס"ל לחלק ביניהם בריש מכילתין ועיין בר"ן ובתשובת הרא"ש סוף מכילתין וברא"ש בפ' נוטל ודוק:<br><b> (עה) </b> דלמא עד כאן כו' משום דהו"ל נולד כו'. למ"ש התוס' ריש מכילתין לחלק בין שברי כלים למיא בעיבא דבליעי י"ל דר"ת לא קאמר דבנולד קיי"ל כר' יהודה אלא דומיא דגרעיני בתמרי כמ"ש לעיל על הגליון דף כ"ו ע"ב אות ע"ד דהני סופלי כיון דבליעי בתמרי כשאכל לתמרים חשיבי נולד אבל לא באוד שנשבר דהוי כמו שברי כלים דהכלי הי' באויר העולם. אמנם לפי מה שהגאון המחבר לא מחלק בכך מכלל דס"ל דסופלי לא דמיין למיא בעיבא ולא חשיבי נולד וא"כ הדרא קושייתי הנ"ל לדוכתא מה שהקשיתי לעיל על הגליון הנ"ל מהא דקאמר לי' אביי לרב יוסף תינח יו"ט שבת מאי איכא למימר דאלמא דס"ל לסתמא דהש"ס דאפי' בשבת מוקצה אסור ויהי' ראי' מזה לר"ת דבנולד קיי"ל כר' יהודה וקשה לפ"ז מאי מייתי הש"ס ראי' דרבא כר"י ס"ל במוקצה מאוד שנשבר דלמא שאני אוד דנולד הוא בין ביו"ט כיון דאצטריך לי' להש"ס במסכת יו"ט דף כ"א ע"ב לשנויי דחזי להסקה ובין בשבת מדאצטריך לי' לשנויי דמטלטלי' אגב ריפתא וצ"ע:
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>לפיכך </b>
+<b> ביצה שנולדה בי"ט כו'.</b> כתב ה"ה ובגמ' יש הרבה אוקימתות ובהלכות ואוקמה רבה אפילו בתרנגולת העומדת לאכילה כו' הנה שם ד"ג אמרינן ר' יצחק אמר משום משקין שזבו כו':<br><b> וראיתי </b> להריטב"א בשיטה כ"י למסכ' שבת בר"פ חביות הקשה מדאמרינן התם אמר שמואל ומודים חכמים לר"י בשאר פירות ומודה ר"י לחכמים בזתים וענבים הרי דאפי' בשאר פירות לא גזרו לרבנן שמא יסחוט והא ודאי טפי הו"ל למגזר בשאר פירות אטו זתים וענבים מלמגזר בביצה ותי' דר' יוחנן דקאמר הלכה כר"י בשאר פירות לית ליה דמודים חכמים לר"י בשאר פירות דמדקאמר הלכה מכלל דפליגי ומשו"ה קאמר הכא רבי יוחנן דטעמא דביצה משום משקין שזבו ושמואל לית ליה טעמא דביצה משום משקין שזבו עכ"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל שם ע"ש:<br><b> ועל </b> פי זה יש ליישב מה שהקשה התוס' פ' כירה דף מ"ה ע"ב ד"ה דלית ביה ביצה וז"ל צ"ע דרבי יוחנן גופיה מפרש טעמא דביצה משום משקין שזבו כו' יע"ש ולפי זה נראה דלר"י דפסק הלכה התם כר' יהודה בשאר פירות ע"כ לדידיה ביצה שנולדה בי"ט מותרת דכיון דס"ל דבשאר פירות לא גזרו אטו זתים וענבים כ"ש דלא גזרינן בביצה דמשו"ה פריך תלמודא התם שפיר מדר"ן ולא משני דביצה אסורה לרבי יוחנן משום משקין שזבו כדקאמר הכא משום דלר' יוחנן לא קי"ל כהך מתני' דהכא אלא כר"י דס"ל לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה אלא שיש לתמוה דא"כ למאי דבעי למימר התם בפרק כירה דרבי יוחנן לית לי' נולד אם כן תקשי הא דאמר ר"י לקמן שבת וי"ט נולדה בזה מותרת בזה הא ביומיה לא כדקאמר רב אדא ואמאי הא לר"י דטעמא דביצה אינו אלא משום משקין שזבו וכיון דס"ל דהלכה כר"י בשאר פירות כל שכן בביצה ואפי' נימא דר"י מיירי הכא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ואפ"ה ק' דהא ר"י לית ליה מוקצה ונולד כפי סוגייא דפ' כירה ויש ליישב בדוחק וצ"ע:<br><b> עוד </b> אמרינן התם ואף רבי יוחנן סבר משום משקין שזבו דר"י רמי דר' יהודה אדר"י כו' ויש לדקדק טובא דמאי קושיא הא אמרינן שם לקמן נולדה בשבת תאכל בי"ט ר"י אומר משום ר"א עדיין היא מחלוקת שב"ש אומרים תאכל ובה"א לא תאכל ואמרי' דפליגי בהכנה דלר"י משום ר"א ב"ר אית להו הכנה וא"כ נימא דלר"י ביצה אסורה משום הכנה דרבה דס"ל כב"ה דאית להו הכנה ומהיותר תימא למ"ש בשיטה מקובצת למוהר"ב משם י"מ דמאי דלא פריך לעיל לר"ן מברייתא דקתני השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן בי"ט דמשמע הא נולדה אסורה וא"כ לר"ן במאי קמיירי אי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אפילו תרנגולת עצמה אסורה ואי בעומדת לאכילה אפילו נולדה נמי מותרת משום דר"ן דמוקי למתניתין בעומדת לגדל ביצים הוא משום דס"ל כתנא דלית ליה הכנה ומשום הכי לא מוקי ליה לב"ה כמאן דאית ליה הכנה ומהך ברייתא לא ק"ל די"ל דהך ברייתא אית ליה הכנה דתנאי פליגי בה לקמן ע"ש:<br><b> והשתא </b> קשה דא"כ היכי פריך הכא מר"י לר"י הא ר"י ס"ל הכנה כדקאמר לקמן ואמאי דחיק ר"י לשונו במוחלפת השיטה ורבי' דחיק לומר דלדבריהם דרבנן קאמר דהשתא צריך לידחק ולומר דהא דידיה הא דרביה כמ"ש התוס' לקמן וטפי הוה ניחא לן לומר דר"י ס"ל דביצה אסורה כדקאמר משום ר"א וכן נמי ק' למאי דפריך לקמן לר"י ולר"י מברייתא דקתני וס' אסורה ואמאי לא משני דההיא ברייתא ר"י משום ר"א הוא דאי' ליה הכנה ולכן נ"ל דמאי דקאמר בגמ' כולהו כרבה לא אמרי הכנה לית להו היינו לומר דליכא מאן דס"ל הכנה כלל ולא פליגי תנאי בהכי ומ"ש בגמ' לקמן דרב אית ליה הכנה דרבה ור"י לית ליה הכנה דרבה ואמרינן עלה כתנאי לאו למימרא דתנאי פליגי בהכנה דרבה אלא אעיקר דינא דשבת וי"ט דפליגי רב ור"י דרב ס"ל נולדה בזה אסורה בזה ור"י ס"ל מותרת בזה אהא הוא דקאמר דהוי כתנאי ורב דקאמר נולדה בזה אסורה בזה ע"כ דס"ל דפליגי בהכנה דרבה אמנם ר"י דקאמר מותרת בזה איכא למימר דס"ל דתנאי פליגי אי קדושה אחת היא או ב' קדושות ולכ"ע לית להו הכנה ואע"ג דר"א ס"ל בפ' בכל מערבין דל"ח דב' קדושות הן ואיהו ס"ל דלב"ה קדושה אחת היא י"ל דר"א שמותי היא ולא ס"ל כב"ה וכ"כ התוס' שם בד"ה משום ע"ש וא"כ מש"ה ק"ל לר"י מדר"י לר"י ומאי דלא פריך לעיל מההוא ברייתא דהשוחט את התרנגולת לר"ן הוא דלא חש לאקשויי מיניה דהא אדחויי ליה תי' דר"ן כמ"ש מוהר"ב שם אלא שמדברי התוספות בפ' בכל מערבין ד"ה אמר רבה מבואר דס"ל דלר"י נמי פליגי בהכנה דרבה וכיון שכן הדק"ל ולכן נראה דס"ל לרבי יוחנן דאפי' למאן דאית ליה הכנה לא גזרינן י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת ומשום הכי ק"ל מדר"י לר"י דדוחק לי' לאוקמי ההיא מתני' בי"ט אחר השבת דסתמא קתני וא"כ אכתי מאי מקשה לקמן מברייתא דקתני וס' אסור' לר' יוסף ולר' יצחק נימא דר"י ור"י ס"ל דהך ברייתא אתי' כמאן דא"ל הכנה ואינהו ס"ל דלמאן דא"ל הכנ' גזרי' י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת כדס"ל לרבה י"ל דלא משני הכי משום דאכתי הוה קשה ליה לר"י דס"ל כרבי יצחק דטעמא משום משקין שזבו ואיהו ס"ל דלא גזרי' י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת וליכא למימר דלוקמא לההיא ברייתא ביום טוב אחר השבת דהא לר"י קיימינ' ור"י מש"ל די"ט סתמא משמע יום טוב דעלמא מדפריך מר"י לר"י כנ"ל. ואחרי כותבי זה ראיתי בשיטה מקובצת כ"י למוהר"א לפאפא שהוקשה לו כן משם הר"ן ותי' דרבי יוחנן שמע ליה מרביה דר"י משם ר"א אמרה וליה לא ס"ל הכנה כלל יע"ש. ואכתי אין תי' מספיק למאי דפריך לקמן לר"י ולרבי יצחק מברייתא דקתני וס' אסורה ולא משני דההיא ברייתא ר"י משום ר"א היא דאית לי' הכנה ולכן נראה כמו שכתבתי ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (עו) </b> ואף ר' יוחנן כו' דמאי קושיא היא כו'. וכן הקשה מו"ח זקני מאור הגולה מוהר"י הלוי איש הורוויץ אבד"ק אה"ו בכתבי קודש שלו (וכמדומה לי שגם הצל"ח עמד בזה) ותירץ דמשום הכנה דרבה לא מצינן לאוקמי הא דלר' יהודה ביצה אסורה בראשון משום דהכא סתמא קתני ר' יהודה אומר ועוד אמר ר"י והיינו שאמר כן משמי' דנפשי' והא דמוקמינן הכי הך דלקמן שאמר עדיין היא מחלוקת כו' ואמרינן עלה דפליגי בהכנה דרבה ולב"ה א"ל הכנה דרבה הרי התם קתני ר"י אומר משום ר"א והיינו דקאמר הכי משמי' דרבי' ולי' לא ס"ל. אבל הא קשיא לי ג"כ דמאי פריך הש"ס לרב יוסף ולר' יצחק מהא דתניא אחד ביצה שנולדה בשבת כו' וספיקה אסורה ואמאי ספיקה אסורה הא לדידהו דאמרי משום גזירה הרי ספיקא דרבנן היא ולקולא ע"כ ומאי קושיא היא הא י"ל דהך ברייתא אתיא כר"א הנ"ל דס"ל הכנה דרבה וא"כ הרי ספיקה הוי ספק דאורייתא ולחומרא ובחידושי למסכת יו"ט ישבתי קושיא זו ועיין לקמן שגם המחבר הקשה כן:<br><b> אולם </b> גם בל"ז קשה דמאי פריך הש"ס ארב יוסף ור' יצחק האי תיובתא הנ"ל הא י"ל דהך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים דאסורה משום מוקצה ומוקצה הא הוי כעין דאורייתא (וכמ"ש התוס' ישנים דמה"ט לא פריך הש"ס מברייתא זו לרב נחמן) ומש"ה ספיקה אסורה. ותדע דהא ע"כ צריכין אנו לתרץ כן לר' יוחנן דאמר נמי גזירה משום משקין שזבו כר' יצחק כי היכי דלא תקשי עליו הך תיובתא הנ"ל דאותיב הש"ס לרב יוסף ולר' יצחק דהנה לפמ"ש הרמב"ן במלחמות פ"ב דפסחים הא לית לי' לר' יוחנן כלל האי דינא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל משום דס"ל דרבנן פליגי עלי' דר"ש בפ' הנודר מן הירק ולית להו כלל דדבר שיש לו מתירין לא בטיל וא"כ איך יתרץ ר' יוחנן לטעמי' את הברייתא הנ"ל דקתני בה ואם נתערבה באלף כולן אסורות כיון דלית לי' הא דמתרץ רב אשי דדשיל"מ לא בטיל אע"כ דצריך לאוקמה בתרנגולת העומדת לגדל ביצים וכר' יהודה דאית לי' מוקצה. [אמר נ"ה המלבה"ד אולי יתרץ ר' יוחנן כר"פ שם דכל דבר שבמנין לא בטיל עיי"ש וצ"ע בזה]:<br><b> אמנם </b> בחידושי הנ"ל גם על זה קהיתי דאי הברייתא כר' יהודה אתיא דאית לי' מוקצה א"כ מאי חידוש אשמעינן ר' יהודה בביצה הא ר' יהודה ס"ל דמין במינו לא בטיל בכל האיסורים ולכמה פוסקים אפי' ביבש ביבש ס"ל לר' יהודה דלא בטיל. ואמרתי ליישב בזה די"ל דהני פוסקים ס"ל דמודה ר' יהודה באיסור דרבנן דמין במינו בטיל (בחולין צ"ט בתוס' ד"ה שאני ציר כו') וא"כ הרי אשמעינן הכא רבותא דאע"ג דמוקצה הוי דרבנן מ"מ הוא חמיר כעין דאורייתא (וכמש"ל בשם התוס' ישנים) ומשו"ה אמרינן בי' דמין במינו לא בטיל ואכמ"ל:
+
+Halakhah 20
+
+<b>וכשם </b>
+<b> כו' ואפי' נתערבה באלף כולן אסורות כו'.</b> כתב ה"ה וספיקה שנתערבה באחרות יש מי שהורה שכולן מותרות כו' ולדעת המתירין הסכים הרשב"א וכן נראה שהוא דעת התוס' ממ"ש שם בד"ה ואחרות באחרות וז"ל תימא דא"כ אוסר ס"ס ובשלמא ההיא דלעיל דאמר דספיקה אסורה נתערבה באלף כולן אסורות נוכל לפרש כדפי' ר"ת כו' וע"ש וכ"כ הרשב"א בת"ה דקי"ו שמדברי ר"ת שכתב דנתערבה אודאי קאי נראה דס"ל דס"ס בדשיל"מ מותר אמנם אי הוה ס"ל דס"ס בדשיל"מ אסור אם כן לא הוה ק"ל מידי דאמאי לא מייתי התם בפ' התערובות מהך ברייתא דס"ל דס"ס אסור דאיכא למימר דכיון דלרב אשי דהלכתא כותיה מוקי לברייתא בס' י"ט ספק חול ומשום דהוי דשיל"מ מש"ה לא מייתי התם מהך ברייתא די"ל דהכא שאני דהוי דשיל"מ ומש"ה אסר בס"ס אבל בעלמא ס"ס מותר ולומר דכונתם ז"ל להקשות דאמאי לא מייתי התם מהך ברייתא ונימא דשמואל דקאמר התם הנח לע"ז דס"ס אסור ס"ל כהך ברייתא דקתני וס' אסורה בס' טריפה מיירי וכאוקמתא דר"פ דהשתא א"כ ס"ל להך ברייתא דאפי' בשאר איסורין ס"ס אסור ושמואל ס"ל כותיה בחדא ופליג עליה בחדא וכדמשני ליה התם אההיא ברייתא זה ודאי דוחק דכיון דתלמודא התם אשכח ברייתא דאית ליה בהדיא דס"ס אסור משום הכי לא מייתי מהך ברייתא דליכא למשמע אלא אליבא דר"פ דמוקי לה בספק טריפה ולאוקמי לשמואל דלא כהלכתא אלא נראה כמ"ש ובהא ניחא לי מה שהקשה הפר"ח בחי"ד סימן ק"י ס"ק מ"ג על מ"ש המרדכי בס"פכל הצלמים וז"ל נתערבה באחרות ר"ת לא גריס ואחרות באחרות דס"ס הוא ואין לאסור ורבי' שמחה הקשה דבריש ביצה אמרינן וס' אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות וי"ל דשאני גבי ביצה דהוי דבר שיל"מ ואפילו באלף לא בטיל ולכך יש לאסור אפי' ס"ס ע"כ והקשה הרב הנזכר דהא תינח לרב אשי דחדית לן דמחמרינן בדבר שיל"מ אבל מקמי הכי דהוה מפרשי' ליה משום הכנה או טרפה תקשי לר"ת דמתיר בס"ס והכא אסרינן אפילו דאיכא תרי ספיקי אלא ע"כ לומר כר"ת דנתערבה אודאי קאי או כתי' ר"י דלא מקרי ס"ס כיון שאינו מענין אחד יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> נראה דל"ק דודאי לאוקמתא דר"פ דמוקי לה בס' טרפה וכן למאי דהוי בעי למימר דטעמא משום הכנה ע"כ ס"ל לרבינו שמחה דהך ברייתא ר"י היא דאסר ס"ס גבי רמוני בדן אלא דעיקר קושי' רבינו שמחה הוא דאמאי לא מייתי התם מהך ברייתא וכמו שהקשה התוס' ואהא תי' דשאני גבי ביצה דהוי דשיל"מ כלומר דלפי המסקנא דמוקי לה רב אשי בס' י"ט ס' חול ומשום דהוי דשיל"מ החמירו הך ברייתא מיתוקמא אליבא דכ"ע והילכך משום הכי לא מייתי הך ברייתא לסיוע מינה לשמואל וכמ"ש עוד הקשה הפר"ח ז"ל דאיך לא שמיע לי' לרבינו שמחה דלר"ת חלוקת ואם נתערבה לא קאי אספיקא אלא אודאי וכמ"ש התוס' ואדרבא הרשב"א דקדק מדברי ר"ת להיפך דס"ל דס"ס אפי' בדשיל"מ מותר וכמ"ש לעיל ורבינו שמחה כ' דלדעת ר"ת יש לאסור בדשיל"מ אלא שבאמת אין דברי הרשב"א מוכרחין דאיכא למימר דמה שהוצרך ר"ת לומר דנתערבה קאי אודאי היינו למאי דהוה מפרשינן טעמא משום הכנה או בספק טריפה אבל כי חדית לן רב אשי בתר הכי דבדשיל"מ מחמרינן אפילו בס' דרבנן ה"ה דמחמרינן נמי בס"ס מה"ט ומ"מ אע"ג שאפשר שר"ת יסבור כרבינו שמחה לאסור ס"ס בדשיל"מ מ"מ קו' ר"ש לאו קושיא דהא ר"ת מפרש דקאי אודאי ע"כ דבריו יע"ש:<br><b> והנה </b> מ"ש דאין דברי הרשב"א מוכרחין דאפשר דר"ת יסבור דלפי אוקימתת רב אשי נתערבה קאי אס"ס כן כ' הר"ן בשיטה כ"י למוהר"א לפאפא ז"ל ודחה שם דברי הרשב"א ז"ל מה"ט יע"ש ונראה דמה שהוצרך ר"ת לומר דלמאי דהוי מפרשי' טעמא משום הכנה או טריפה נתערבה קאי אודאי ולא כתב דלפום הני אוקימתא הך ברייתא ר"י דאסר ס"ס בשאר איסורין וכמ"ש למעלה לדעת רבינו שמחה משום דרבינו תם ז"ל אזיל לטעמיה שכתבו התוס' בפ' התערובות דע"ב ע"ב דאפילו ר"י דאסר ס"ס היינו דוקא ברמוני בדן דחשיבי טובא יעוין שם מיהו מדברי המרדכי בפרק כל הצלמים נראה בהדיא דר"י אסר ס"ס בכל מילי ממה שכתב ר"ת ל"ג ואחרות באחרות דס"ס הוא ואין לאסור דאין הלכה כר"י דאסר ס"ס ברמוני בדן יע"ש ולעיקר קו' הפר"ח על דברי רבינו שמחה י"ל בדוחק דודאי שמיע לי' לר"ש דברי ר"ת אלא דר"ש ס"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא דבמ"ש רבי' תם דלא גריס ואחרות באחרות ס"ל כותיה ובמ"ש דנתערבה קאי אודאה לא שמיע ליה כלומר לא ס"ל דדחיק' לי' מילתא לומר הכי דפשטא משמע דאמאי דסליק קאי ומשום הכי קשיא ליה אליבא דנפשיה מהך ברייתא והוצרך לשנויי דה"ט משום דהוי דבר שיל"מ:<br><b> ועוד </b> נראה ליישב הכל והוא עם מה שהקשה מוהר"ש אלגאזי בס' הליכות אלי דף נ"ה ע"א וז"ל ויש לעיין במ"ש בשלמא ההיא דאמר וס' אסורה כו' נוכל לפרש כדפי' ר"ת ובלאו סיפא דנתערבה באלף ממאי דקתני וס' אסורה איכא למשמע דס"ס אסור דכיון דאמרינן לקמן א"ל מאי דעתיך רב ור"י הלכה כר"י כו' והתניא א' ביצה שנולדה בשבת כו' ומדמינן נדון דברייתא לנדון דאושפיזא משמע דסבר דברייתא בכל י"ט מיירי ואף של גליות כו' וא"כ הא איכא ס"ס ספק אם נולדה היום או בחול ואת"ל נולדה היום ספק אם היום קדש או למחר דבכל י"ט דגליות איכא ס' כו' יע"ש ואם כן איכא למימר דלרבינו שמחה ודאי שמיע ליה הא דר"ת דנתערבה קאי אודאה אלא מאי דק"ל היא מחלוקת וס' אסורה משום דמשמע ליה דברייתא סתמא קתני ואפי' בב' י"ט של גליות וכדמוכחא נמי מההיא דאושפיזא דרב אדא ואהא ק"ל דהו"ל ס"ס ותריץ יתיב דהו"ל דשיל"מ ואפילו באלף לא בטל ולמאי דבעי למימר מעיקרא דטעמא משום הכנ' לא תקשי דהא הו"ל ס"ס די"ל דמעיקרא הוה סבירא לי' דס"ס דאורייתא בדבר שיש ל"מ אסור ומשום הכי פריך בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוה ליה ספיקא דאורייתא אלא לר"י ולר"י כיון דהוי מדרבנן הוה ליה ס' בדרבנן ואפילו בדשיל"מ מותר וכמו שכן הוא דעת הר"ן כמ"ש הפר"ח וחדית לן רב דס"ס אפילו בדרבנן בדבר שיל"מ ס"ל אסור כך נ"ל ליישב לפי חומר הנושא ומ"מ לדעת הרשב"א דס"ל דס"ס אפילו בדשיל"מ מותר צ"ל דס"ל דהך ברייתא דקתני וס' אסורה לא מיירי בב' י"ט של גליות אלא האי תנא בא"י קאי וההיא דאושפיזא דרב אדא לא מכרעא כמו שיראה הרואה כנ"ל. ודע שדברי הרשב"א הללו נראה שאשתמיט מיניה להר"ב ט"ז שכתב בחי"ד סימן ט"ו על מ"ש מרן שם אין לסמוך על הגוי בגדיים קטנים הנקחים ממנו ואומר שהם בני ח' ימים והק' הרב ז"ל בסק"ה דהו"ל ס"ס ס' אם כלו לו חדשיו או לא ואת"ל כלו לו חדשיו שמא יש להן ח' ימים ותירץ דס"ל כי"א שכתב מוהר"ם בסי' ק"נ ס"ח דדשיל"מ לא מהני ליה ס"ס כו' ע"ש ואתמיהא שהרי מאריה דדין זה הוא הרשב"א ז"ל בסימן רע"ג והרשב"א ז"ל ס"ל דס"ס בדבר שיל"מ מותר ואחר זמן רב שכתבתי זה ראיתי בספר עבודת הגרשוני חלק שני בסימן שהוקשה לו כן ע"ש ועיין עוד בספר נקודת הכסף מה שתמה על תירוץ זה ולעיקר קו' כתב וז"ל אבל באמת אין התחלה לקושיא זו דהיאך תאמר ואת"ל לא כלו שמא יש לו ח' ימים דמה בכך שיש לו ח' ימים הא לא כלו ונפל הוא ועוד דכשתאמר לא כלו א"א שיש לו ח' ימים דהא כשהוא בן ח' ימים מוציא מידי ס' נפל ואפשר שזהו בכלל מה שכתב וי"ל דלא שייך כאן ס"ס כו' אבל באמת לא היה צורך להעלותו בכתב יע"ש ואני תמיה עליו דמשמע מדבריו דאם נודע לנו בודאי שלא כלו חדשיו הרי הוא נפל ודאי ולא מהני ליה ח' ימים וזה ודאי אינו שמדברי התוספות בפר"א דמילה דף קל"ו ד"ה מימהל מבואר דאפילו אם ידעינן בודאי דלא כלו לו חדשיו אם שהה ח' ימים אינו נפל שכתבו וז"ל מכאן משמע דלא איירי רשב"ג בבן ח' ימים דוקא אלא בסתם וכן משמע לקמן דפריך ת"ש עגל שנולד בי"ט שוחטין אותו בי"ט ודחי דכלו לו חדשיו ואת"ל דלא איירי רשב"ג אלא בודאי בן ח' ימים הו"ל לדחויי הכא במ"ע בסתם ולדות כו' הרי מבואר דס"ל דבידעינן דלא כלו לו חדשיו מהני ח' ימים להוציאו מידי נפל דאל"כ הול"ל בפשיטות דע"כ בסתם ולדות איירי דאי בודאי בן ח' היכי קאמר כל ששהה ח' ימים אינו נפל הא אפילו בששהה נמי מה בכך הא לא כלו ונפל הוא ולמה להו להוכיח ממאי דלא משני הב"ע בסתם ולדות גם ממ"ש עוד בשם ר"י דרשב"ג בודאי בן ח' איירי מוכח דס"ל דודאי לא כלו נמי מהני ח' ימים דהא כי היכי דרישא דקתני כל ששהה ל' יום אינו נפל מיירי בודאי בן ח' ה"נ סיפא דקתני ח' ימים בבהמה דכוותה בודאי בן ח' וקתני דאם שהה ח' ימים בבהמה אינו נפל וכ"כ הרב מש"ל בפרק ג' מהלכות איסורי מזבח דין ח' ליישב דעת הגאונים ז"ל שכתב מרן הב"י בסימן הנזכר ומה שתי' הרב ט"ז אין ענינו למ"ש הוא ז"ל כמו שיראה המעיין ואין צורך להאריך ותו דלפי מה שהעלה הפר"ח בסימן ק"י בכללי ס"ס סעיף י"ד דלא בעינן ס"ס המתהפך והוכיח כן מדברי הרשב"א ז"ל ולא ניתן ליאמר תי' זה יע"ש דאכתי קשה דהא איכא ס"ס ספק אם הם בני ח' ימים או לא ואת"ל אינן בני ח' ימים ס' אם כלו לו חדשיו או לא:<br><b> והנלע"ד </b> ליישב לעיקר קו' הרב ט"ז הוא על פי מ"ש מרן הכ"מ ז"ל בפי"א מה' מעשר דין וז"ל המוליך חטין לטוחן ע"ה כו' הוליכן לטוחן כותי הרי הם דמאי שמא החליפן בחיטים של ע"ה וכתב עליו הראב"ד ז"ל וזה לשונו ואם מפני הס' הזה דלא הוי ס"ס אלא ספק שמא החליפן משלו ומירוח הגוי חייב מדרבנן ע"כ וכתב מרן כ"מ דטעמו של הראב"ד לומר דהוי ס"ס ספק אם החליפן בחיטין של ע"ה או לא ואת"ל החליפן שמא אותו ע"ה עשר ותרם פירותיו ואני אומר דמאחר דקיימא לן רוב ע"ה מעשרין הן ואפ"ה חיישינן להו משמע דרבנן אחמור בהו למיחש למיעוטא וה"ה דאחמור בהו למיחש לס"ס ע"כ ע"ש ואם כן ה"נ איכא למימר הכי לדעת הרשב"א ז"ל דס"ל דכיון דחכמים אחמור בהו למיחש למיעוטא שהרי מדאורייתא אזלינן בתר רובא ורובא אינן מפילות אלא שחכמים החמירו בו למיחש למיעוט של נפלים דמצוי הוא וכמ"ש התוס' בפרק הערל דל"ו ע"ב ד"ה הא יע"ש וכ"כ בפרק קמא דחולין דף י"ב ד"ה לר"מ דאינו אלא חומר' דרבנן בעלמא דמדאורייתא שרי דאזלינן בתר רובא ורובא אינן מפילות יע"ש וא"כ איכא למימר דכיון דאחמור בהו רבנן למיחש למיעוטא ה"נ אחמור למיחש לס"ס כנ"ל ודע שמדברי הראב"ד הללו ק"ל למ"ש הפר"ח בסי' הנזכר בכללי ס"ס סעיף י"ד משם האו"ה וז"ל גבינות של ישראל שהיו בבית הגוי וס' אם נחלפו בגבינות הגוים כו' יש להחמיר בס' חליפתן ואפילו אם היה רק ס' לנו אם מעמידין בקיבת נבלה לא היו נתרין הכא מכח ס"ס ס' לא הוחלפו ואם ת"ל הוחלפו שמא לא הועמדה בקיבת נבלה דמאח' שאסרו חכמים גבינות מחמת אותו ס' ודאי אסור הוא והרי הוא כאלו ראינו בהדיא שהועמד בקיבת נבלה דהא אם נודע לנו שהוחלפו היו אסורים בודאי מחמת גבינות הגוים כו' ואם כן אינו ניתר בס"ס עד שיהיו ב' ספקות מלבד הס' הראשון שאסרו חכמים והא דאיסור דרבנן ניתר בס' אחד היינו דוקא בדבר שעיקר איסורו מדרבנן משום גזיר' אבל בגבינות הגוים וכיוצא דאפי' בלתי גזירת חכמים היה כאן חשש איסור ע"י גזירת חכמים חשוב כאיסור ודאי עכ"ד יע"ש ולזה הסכים הפר"ח ז"ל ויש לדקדק שהרי מדברי הראב"ד הללו מבואר דס"ל דאמרינן ס"ס בכה"ג דהתם נמי מאחר שאסרו חטין של ע"ה מחמת ס' הרי הוא כודאי איסור ואין כאן אלא ס' אחד אם הוחלפו או לא ומשום ס' אחד אין להתירו כיון שהוא מחמת חשש איסור תורה וא"כ איך כתב כן בפשיטות בלי מחלוקת ואפי' לדעת רבינו לא כ"כ אלא גבי דמאי מהטעם שכתב מרן משום דמעיקרא חששו למיעוט הא לא"ה היינו מתירין מכח ס"ס ושמא ס"ל להאו"ה דהתם שאני כיון דרוב ע"ה מעשרין הן אם כן מדאורייתא הן פטורין לגמרי ממעשר ואין כאן חשש איסור תורה כלל ואינו אלא חומרא דרבנן ומש"ה ס"ל להראב"ד דאמרינן ס"ס בכה"ג דומה לההיא דבשר שנתעלם מן העין שכתב שם סמוך ונר' הפר"ח ז"ל ודוחק אך ק"ל בדברי הראב"ד במ"ש דחיישינן שמא החליפן בשלו ומירוח הגוי חייב מדרבנן דאם כן לדידיה נמי תקשי דהא הו"ל ס' דרבנן כיון דאפי' אם ת"ל דהחליפן בשלו אינו חייב אלא מדרבנן ויש ליישב דס' שמא החליפן בשלו הוי רגיל וקרוב לודאי דמסתמא אם היו טובים יותר ממנו בודאי הוא מחליפן ומ"ש הראב"ד ואם מפני הס' הזה הול"ל ס"ס היינו למ"ש רבינו דחיישינן שמא החליפן בשל ע"ה דהתם ודאי הוי ס' שקול דאין אדם חוטא ולא לו ועל פי זה יש ליישב מה שהקשה מוהר"ש סירילייו ז"ל הובאו דבריו בתשו' מוהר"ב אשכנזי סימן א' ד"י ע"ד וז"ל מה שהשיג הראב"ד אינו כלום דהא תנן מעשר את שהוא נותן לה כו' מפני שחשודה מחלפת ולדידיה אמאי נימא ס' מחלפה ס' אינו מחלפה ואת"ל מחלפה שמא מעושר נותנת לו כו' עכ"ד יע"ש אכן כפי מ"ש לק"מ דשאני התם דחשודה להחליף בשלו וס' קרוב לודאי הוא אחר זמן רב בא לידי ספר משפט צדק חלק ב' וראיתי לו שם שהק' כן אלא שמדברי האו"ה שכתבנו משמע דאפילו בס' שמא החליפן בשלו אם הוא בדבר שעיקר איסורו מדרבנן ה"ל ס' דרבנן ולקולא דלא כמ"ש אך ק"ל לדעת האו"ה ממ"ש מרן בא"ח סימן תצ"ז ס"ג דספק מוכן מותר ביום טוב ב' וכתב הר"ן בר"פ א"צ דהיינו טעמא משום דהו"ל ס"ס ס' אם נתלשו היום או מעי"ט ואת"ל נתלשו היום ספק אם היום הוא חול ואע"ג דהוי דשיל"מ לא אחמור בהו אלא בחד ספיקא לא בתרי ספיקי יע"ש והשתא לפי דעת האו"ה הא לא חשיב ס"ס דכיון דחכמים אסרו פירות שנתלשו בי"ט מחמת אותו ס' הרי הוא ודאי איסור ואם נודע לנו שתלשן היום היו אסורים בודאי מכח גזירת חכמים ואם כן אינו ניתר בס"ס עד שיהו ב' הספקות מלבד הס' שאסרוהו חכמים וליכא למימר דשאני הכא דכיון דאינו אלא משום מנהג הקלו בו דאדרבא כיון דהוי מנהג הו"ל י"ט ודאי דרבנן ואין כאן ס"ס אלא שכבר כתב הר"ן שם דאנן לא מחמרינן טפי מאבהתין וכי היכי דלדידהו ס' לדידן נמי ס' יע"ש ואם כן להקל טפי מנייהו אין לנו וכיון דלדידהו אין להתיר משום ספק מוכן בי"ט ב' משום דלא מקרי ס"ס לדעת האו"ה לדידן נמי אין להתיר וכן כתב הפר"ח ז"ל בסימן הנז' ס"ק מ"ג ודחה שם דברי הש"ך מה"ט יע"ש:<br><b> ובדוחק </b> י"ל דע"כ לא כתב האו"ה דאינו ניתר בס"ס עד שיהיו ב' ספקות מלבד הס' שאסרוהו חכמים אלא דוקא גבי גבינות הגוים דאי' חששת איסור תורה ומש"ה ע"י גזרת חכמים חשיבי כאיסור ודאי מה שאין כן הכא בספק מוכן דליכא חשש איסור תורה כלל דמדאורייתא אפי' נתלשו ביום טוב מותרין לא חשיבא גזירה דידהו כודאי איסור וחשיב שפיר ס"ס כנ"ל ובמ"ש מרן שדעת רבינו דכיון דחכמים חששו למיעוטא ה"ה דאחמור בהו למיחש לס"ס שמעתי שהקשה ה"ה את עצמי ובשרי כמוהר"י אשכנזי זלה"ה ממ"ש רבי' בפי' המ' ברפ"א דדמאי אמתני' דהקלין שבדמאי השיתין כו' וז"ל והטעם בזה כי אלו הם אילנות מדבריות ואינן נכנסין ברשות איש א' ומעט ומזער הנוטעין אותן ורובן הפקר וכבר ביארנו שהפקר אינו חייב במעשרות ונקבצו בהם ב' ספקות האחד אם הן הפקר או לא ואם הן מן השמור אם הוציאו ממנו המתנות או לא העיקר בידינו תרי ספיקי להקל עכ"ד הנה בהדיא שדעת רבינו דס"ס מהני גבי דמאי:<br><b> ולע"ד </b> נראה לחלק דהתם שאני משום דהוי ס"ס מחמת רוב דתרי ספיקי אינו אלא חששת המיעוט כמ"ש רבי' דרוב פירות אלו הן באים מן ההפקר והילכך ס"ס כי האי אלים טפי דאיכא למימר כי החמירו חכמים בחד רובא בתרי רובא לא החמירו כדאמרינן גבי יוחסין בספ"ק דכתובות:<br><b> ועוד </b> יש לחלק דע"כ לא כתב מרן דהחמירו בס"ס כי היכי דהחמירו למיחש למיעוטא אלא דוקא בפירות שהן מחוייבין ודאי במעשר אלא דנפל לנו ס' אם עישרום או לא ובהא הוא דחששו למיעוטא כיון שהן מחוייבים ודאי במעשר ואהא הוא דכתב מרן ז"ל דכיון דחששו למיעוטא בפירות שהן מחוייבים ודאי במעשר ה"נ חששו לס"ס מה שאין כן בההיא דהקלין שבדמאי דהס' הוא אעיקרא דמילתא אם חל עלייהו חיוב מעשר או לא ולא הוקבע בהו חיוב מעשר כלל בהא אזלו חכמים להקל כנ"ל נכון אחר זמן רב בא לידי ס' משפט צדק חלק ב' וראיתי שם שהק' כן בדק"מ יע"ש ודו"ק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> דברי הרב </b> דחוקים מאד לתרץ רבינו שמחה בזה דראייתו רק מגמ' זבחים ולא הזכיר ש"ס זבחים כלל בדבריו ואולם אנכי העליתי בקונטרס הספיקות אשר לי ת"ל ענין אחר לתרץ דברי רבינו שמחה ומינה מסתעף כמה ענינים הנוגעים פה ויען כי בעניני הספיקות ראיתי כי נבוכים המה בארש אנופף ידי להעיר הענין בקצרה ולהעלות מרגניתא מעמקי ים כי צללו ועתה הסכת ושמע ואציע לך דברים העומדים בהלכות עמוקות ואשר אנכי בררתי בבירור אחר בירור וטוחן אחר טוחן הדק היטב. הנה הר"י והר"ת מחולקים על האי דקתני בברייתא ואם נתערבה באלף כולן אסורות אי האי ונתערבה קאי על האי דסיים וספיקה אסורה ועליה קאי ואמר ואם האי ספיקא נתערבה באלף לא בטל או האי ונתערבה מלתא בפני עצמה הוא וקאי על ודאי ומילי מילי קתני. הר"ת סובר ההוא ונתערבה על ודאי קאי דאי על ספיקא הא הוי ספק ספיקא וספק ספיקא בכל התורה כולה מותר ור"י סובר דהאי ואם נתערבה אספיקא קאי והא דאסור ולא מתירין משום ספק ספיקא משום דהוי ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות וז"ל רשב"א בתה"א ומיהו אמרו משמו של ר' יצחק הזקן הידוע בעל התוס' דלא אמרו ס"ס להקל אלא בשתי ספיקות הבאות מכח ב' תערובות כגון זו שאמרנו שנפלה טבעת של ע"ז לרבוא ומרבוא לרבוא דכל חדא וחדא שבתערובות שניי' איכא תרי ספיקא דבכל חדא וחדא איכא למימר לא זו היא שנפלה כאן ואת"ל זו היא שנפלה כאן שמא לא זו היא שנפלה לרבוא הראשון אבל בעלמא שאינן באין מכח ב' תערובות לא וע"כ הוא מפרש בריש פ"ק דביצה [ג' ב'] כי מה שאמרו שם נתערבה באלף כולן אסורות אספיקא קאי כלומר שאפילו ספק נולדה ביו"ט אם נתערבה באחרות כולן אסורות עכ"ל. ועיי"ש היטב בב"ה ומשמרת הבית שנחלקו בטעמן אי הטעם משום שהספק ראשון אסור מדאורייתא ודוקא באיסור דאורייתא אמרינן כן או הטעם שצריך להיות הספיקות דומין זו לזו ואף אם הספק ראשון הוא באיסור דרבנן היכי דספק אחד אסור עיי"ש היטב. ועי' בש"ך סימן ק"י ס"ק י"ז שהעלה דאם הוא באיסור דרבנן בענין שספק הראשון אסור אף שהוא איסור דרבנן ואיכא ס"ס שאף שאין הספיקות שוין אפ"ה מותר ולא צריכין שיהיו שוין אלא אפילו ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות נמי מותר. אמנם הט"ז בסי' ק"י ס"ק י"ד כתב וז"ל כלל העולה בספק ספיקא הוא כן דכל שהספק אחד אסור מצד שהוא חשוב ואינו בטל ברוב אע"פ שעיקר הוא מדרבנן כמו ספק ביצה שנולדה בי"ט ושוב נתערבה לא מהני בה ס"ס כיון שאין הספיקות בענין אחד, אלא בענין שיהיו שני הספיקות ע"י תערובות ונודע בינתיים לא מעלה ולא מוריד עכ"ל עיי"ש היטב. וכתב הרב הש"ך בנקודותיו על דברי הט"ז אלו וז"ל דאם מדרבנן מהני ספק ספיקא אפילו אין הספיקות מענין אחד כדאיתא בכמה דוכתי וכמ"ש בש"ך ס"ק ס"ב דין ט"ז וי"ז ומספק ביצה שנולדה ביו"ט אין ראיה דהוי דבר שיש לו מתירין עכ"ל כונת הט"ז והנקודת הכסף כך היא לכל מעיין בצדק וירד לעומקא של הלכות אלו דהא עיקר הראיה של הפוסקים דסוברין ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו לא הוי ספק ספיקא מהאי דאמרינן דסברי האי ונתערבה אספיקא קאי וא"כ קשה הלא הוי ס"ס לכן המציא ר"י הזקן כיון דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו ולפ"ז הוכיח הר"ב הט"ז דאף באיסור דרבנן אמרינן כן דאל"כ רק באיסור דאורייתא אמרינן כן אבל לא באיסור דרבנן תינח לרבה כאן בביצה דאמר משום הכנה והוי ספק הראשון אם נולדה ביו"ט אם לא נולדה ספק דאורייתא וכן אם אמרינן דאיירי בספק טרפה והוי ספק הראשון דאורייתא אמנם מה יענה באוקימתא דרב אשי דאמר לעולם ספק יו"ט ספק חול היינו למ"ד משום פירות הנושרין ומשקין שזבו, ולהכי ספיקא אסור משום דהוי דבר שיש לו מתירין תינח מציעתא סיפא מא"ל דקתני ואם נתערבה באלף כולן אסורות אמאי כולן אסורות הא הוי ספק ספיקא וע"כ דאין חילוק ואף אי הוי ספק הראשון באיסור דרבנן כיון דספק הראשון אסור, יען דהוי דשיל"מ א"כ בס"ס אסור לפי שהוא ספק אחד בגופו והוא אסור מצד דשיל"מ וספק השני הרי הוא בתערובתו ואפשר להפרידן זה כונת הט"ז ועליה קאי הנקודות הכסף ואמר לעולם בשאר איסורי דרבנן אף אם הס' הראשון אסור מטעם (דשיל"מ), מ"מ בס"ס אזלינן לקולא ומותר ואף שהס' הראשון בגופו וס' השני בתערובתו אפ"ה מותר יען שאיסור דרבנן הוא רק בדאורייתא בעינן שיהיה ב' הספיקות שוין והא דואם נתערבה באלף דקאי אספיקא ולדעת רב אשי הרי אמרו הברייתא בספק נולדה ביו"ט וספק נולדה בחול ואליבא מאן דס"ל דביצה שנולדה ביו"ט אסור רק מדרבנן והיינו טעמא דספיקא אסורה משום דדשיל"מ הוא תינח ספיקא ס"ס מאי איכא למימר וע"כ משום ס' אחד בגופו וספק אחד בתערובתו ואין כאן ספק ספיקא. לא לעולם ס"ס מותר אף שאין הספיקות שוין והכא היינו טעמא כיון דדשיל"מ הוא מחמרינן אפי' בס"ס אבל בשאר איסור דרבנן לא ועיין היטב כי כן כונת הט"ז והש"ך בהנקה"כ. ולפ"ז אין לזוז מדרך ונתיב האמת דלדעת אלו הפוסקים דס"ל דהאי ואם נתערבה דברייתא קאי אספיקא והיינו טעמא דאסור דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו או דצריכין למימר דגם באיסור דרבנן צריך להיות הספיקות שוין וספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו ליכא ס"ס או בדשיל"מ מחמרינן גם בספק ספיקא כמו בחדא ספיקא. ועי' בפר"ח כללי ס"ס דלא נחית לעומקא בזה. ואנן בדידן דבזה עולים דברי רבינו שמחה כהוגן דודאי רבינו שמחה נמי היה סובר דיש לתרץ דלכך ואם נתערבה אסורה אף אספיקא קאי ואיכא ס"ס היינו טעמא כיון דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו. אלא היה סובר תינח בה"א דברייתא איירי בספק טריפה וא"כ הוי ספק הראשון דאורייתא לכך ספק השני בתערובתו לא מהני והוי קשה לפ"ז לדעת רב אשי דמיירי הברייתא בספק נולדה ביו"ט ולדעת הני אמור אי דס"ל הטעם דאסור משום פירות הנושרין או משקין שזבו והוי רק דרבנן מאי טעמא ואם נתערבה באלף כולן אסורות וע"ז ליכא לשנויי משום דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו הא רק איסור דרבנן וס"ל כש"ך באיסור דרבנן לא בעינן שיהיו ב' הספיקות שוין וא"כ קשה כקושית הט"ז ולזה מתרץ כתירוץ הנקה"כ והיינו טעמא דרב אשי כיון דהוי דשיל"מ מחמרינן אפילו בס"ס. ואזיל ליה קושית הפר"ח מקמא דחדית ר"א מאי איכא למימר דמקמי דחדית רב אשי היה הברייתא איירי או לרבה משום הכנה או כתירוץ הש"ס בס' טרפה והוי איסור דאורייתא ולכך אם נתערבה באלף כולן אסורות אף דהוי ס"ס משום דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו ולא הוי קשיא ליה לרבינו שמחה אלא לדברי ר"א דאיירי בספק דרבנן ולכך משני שפיר משום דהוי דשיל"מ. ומעתה נחקור בעיקר הדין של רבינו שמחה דאמר וי"ל דשאני גבי ביצה דהוי דשיל"מ ולכך יש לאסור אפילו ס"ס ומבואר דאפילו אם הס"ס באיסור דרבנן איירי ואמר כמו שהחמירו בדשיל"מ בחדא ספיקא ה"ה נמי בס"ס ואין כן דעת הרבה פוסקים ומהם סברי אף שס"ס בדשיל"מ אסור היינו דוקא אם הספק הראשון דאורייתא מחמרינן בס"ס אם הוי דשיל"מ דס"ס בדאורייתא וספק א' בדרבנן שוין המה ומאי דמחמרינן בחדא ספיקא דרבנן מחמרי' בס"ס דאורייתא אבל כולי האי אם כל עיקר הוא באיסור דרבנן אף שמחמרינן בחדא ספיקא לא מחמרינן בב' ספיקות וכן הוציא הט"ז סי' ק"י ס"ק י"א מדברי הר"ן פרק אין צדין אמנם הש"ך בנקודותיו רצה לדחות דבריו וכתב דאין חילוק והר"ן סובר דאפילו באיסור דאורייתא ס"ס להקל אפילו בדשיל"מ והוציא דינו מדברי הר"ן ריש פ"ק דביצה אמנם הרב פר"ח ס"ק מ"ו הוציא מדברי הר"ן כן. דיש לחלק בין ס"ס דאורייתא לס"ס דרבנן בדשיל"מ וכן כתב הרב מגן אברהם בא"ח סי' תקי"ג ס"ק ד' וז"ל שם על דברי המחבר שכתב ביצה שנולדה ביו"ט אסור ליגע בה וכ"ש שלא לאכלה ואם נתערבה באלף כולן אסורות ספק אם נולדה ביו"ט או בחול אסורה וכ' המג"א בטור כתב איפכא ס' כו' אסור ואם נתערבה באלף כולן אסורות ומדהחליף הרב"י את לשונו ש"מ דס"ל דספק שנתערב כולן מותרות דכל אחד הוי ספק ספיקא וכמ"ש המגיד משנה וצ"ע דבי"ד סי' ק"ב פסק לאיסור, ואפשר דשם מיירי בחד בשבת דהוי דאורייתא ודשיל"מ אבל הכא דהוי דרבנן עכ"ל. כונת הר"ב מגן אברהם דהמחבר ס"ל לחלק בדשיל"מ בין דאורייתא לדרבנן אם ס' הראשון דאורייתא כגון שנולד הביצה בחד בשבת והוי הכנה דאורייתא והכא בא"ח איירי בי"ט דעלמא והוי רק הביצה אסורה מדרבנן לכך החמירו בספיקא ולא בס"ס והיינו כדעת הר"ן וכמו שהבין הרב הט"ז. ומזה יש לדחות דברי הש"ך סי' ק"י ס"ק נ"ו דהקשה על הרמ"א דהכא בי"ד מחמיר בס"ס בדשיל"מ ובא"ח סי' תצ"ד שתיק לדברי המחבר דכתב ספק מוכן אסור וס"ס מותר ולפי דברי הרב מג"א לק"מ דהכא איירי רמ"א בדשיל"מ באיסור דאורייתא לכך מחמיר רמ"א והתם איירי באיסור דרבנן וע"כ לומר כן דאל"כ אף לדעת הש"ך דרצה לחלק שם בין ספק בגופו ובין ספק תערובתו קשיא דברי רמ"א אהדדי דהא בסי' תקי"ג נמי שתיק רמ"א לדברי המחבר והא התם איירי בתערובות ויש לדחות קצת דמהתם אין ראיה כיון דהמחבר לאו בפירוש התיר אלא מכללא הוציא הרב מג"א דין זה ובאמת תימא על הש"ך בלא"ה דהוא לא רצה לחלק כלל בדשיל"מ בין אם הספק הראשון דאורייתא או דרבנן מה יענה לקושית המג"א סי' תקי"ג הא מוכח מהמחבר הכי דאל"כ סותר אהדדי מסי' ק"ב שכתב בפירוש דס"ס בדשיל"מ אסור וכן יש להקשות על המחבר אף אם לא חש לדקדוק של המג"א מדהפך הסדר מכל מקום קשה על הש"ך מסימן תצ"ז דכתב המחבר בפירוש דספק ספיקא בספק מוכן מותר ואף דבזה מהני תירוצא של הש"ך דיש לחלק בין תערובות לספק בגופו של איסור מכל מקום קשה על הש"ך בקושייתו מדוע לא רמי המחבר אהדדי, ודאי המג"א לא הקשה קושייתו על המחבר בא"ח סי' תצ"ז דהכא כותב ס"ס מותר בדשיל"מ ובי"ד אוסר היינו טעמא כיון דהוא הביא לעיל דברי הש"ך סי' ק"י ס"ק נ"ו דחילוק יש בין תערובות לגוף לכך הקשה קושייתו על המחבר בסימן תקי"ג מדברי המחבר סי' קנ"ב בי"ד דכי אהדדי שנינהו התם איירי בספק הראשון בגוף והשני ע"י תערובות ה"נ הו"ל לכתוב הכא ואם נתערבה אחר וספיקה אסורה דהאי וספיקה אסורה על גוף האיסור קאי ועיין לעיל סימן ק"ב סק"ב ודאתאן עלה נידוק עוד בדברי המחבר לפי הצעותינו דזה בזה תליא לדברי הפוסקים דס"ל ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו לא הוי ס"ס או דצריכין למימר דליכא חילוק בזה בין איסור דאורייתא ובין איסור דרבנן כמו שהעלה הט"ז ודעמיה והיינו טעמא אליבא דרב אשי דמוקי הברייתא בספק נולד בי"ט וספיקה אסורה משום דשיל"מ וס"ס אסורה משום דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו וכסברת הט"ז ס"ק י"ד או אם אמרינן דאף שספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו לא הוי ס"ס היינו דוקא אם הספק הראשון דאורייתא אבל אם הספק הראשון דרבנן הוי ס"ס ע"כ כדעת הנקודת הכסף היינו טעמא אליבא דרב אשי דמיירי הברייתא בספק נולדה בי"ט והוי ספק דרבנן וכמו שספק אחד אסור משום דהוי דשיל"מ ה"נ ס"ס ומיניה מוכח דס"ס בדשיל"מ אף באיסור דרבנן להחמיר. וא"כ הפוסקים כמו הר"ן ודעמיה דחולקים בדבר וס"ל ס"ס בדשיל"מ מותר אם הס"ס בדרבנן ע"כ או דס"ל האי ואם נתערבה אודאי קאי או דאף אם אספיקא קאי לאו טעמא דס"ס אסור משום דשיל"מ אלא משום ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו אף בדרבנן אסור וא"כ מזה תימא על המחבר סי' תקי"ג דממ"נ קשה עליה מדוע שינה לשונו של הטור וכתב האי ואם נתערבה קודם שכתב וס' אסורה. דהא אף אם הספיקא נתערבה אסורה וכמו שהקשה המג"א מסי' ק"ב דהא אית ליה להמחבר ס"ס בדשיל"מ לא בטיל ה"נ יש להקשות מהמחבר סימן ק"י סעיף ט' שכתב המחבר וזה לשונו ספק טריפה שנתערבה אם הוא מדברים שאינן מתבטלין אסור כל התערובות כיון שספק הראשון היה בגופו אין להתיר מכח ס"ס עכ"ל. וא"כ אכתי קשה על המחבר מדוע שינה לשונו של הטור דהא אם האי ביצה נתערבה אסורה ואין להתיר מכח ס"ס דהא הוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו וע"כ נמי כמו שתי' הרב המג"א לענין דשיל"מ הכא נמי צריכין למימר לענין ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו דהיינו טעמא דהמחבר דפוסק בסימן ק"י דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו לא הוי ס"ס משום דהתם איירי בספק טריפה והוי ספק הראשון דאורייתא אבל הכא בא"ח סי' תקי"ג איירי בס' נולד בי"ט והוי ספק דרבנן וסבירא להמחבר כהך שיטה דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו באיסור דרבנן הוי ס"ס. אמנם לפ"ז קשה על המחבר בסי' תקי"ג קושית הט"ז מרב אשי בביצה דמוקי הברייתא בספק נולד בי"ט וס' אחד אסור משום דשיל"מ. תינח האי בבא וספיקה אסורה סיפא מאי איכא למימר דקתני ואם נתערבה באלף כולן אסורות [ולדעת המחבר דס"ל ספק אחד בגופו וס' אחד בתערובתו לא הוי ס"ס היינו דסובר כר"י הזקן דהאי ואם נתערבה אספיקא קאי] אמאי הא הוי ס"ס. וע"כ דהאי טעמא נמי משום דהוי ס' אחד בגופו וס' אחד בתערובתו ואף לדברי רב אשי דאיירי בספק דרבנן אפ"ה ס"ס בכה"ג אסורה וכמו שהוכיח הט"ז ס"ק י"ד וא"כ מוכח מזה דאסור ואיך שינה המחבר לשון הרב ב"י וסובר דמותר אם נתערבה הספיקא. ואם אזלינן לאידך גיסא דהיינו לדעת הש"ך ודעמיה דס"ס באיסור דרבנן מותר אף שאין הספיקות שוין ע"כ מוכח מדברי ר"א היינו טעמא דאסור משום דהוי דבר שיל"מ והרי מוכח בדשיל"מ אסור אפילו בספק נולד בי"ט וא"כ לא מהני תירוץ המג"א דהכא איירי בספק נולד בי"ט דעלמא מה יועיל לן הא, הא מוכח מר"א דאפילו בכה"ג ס"ס אסורה ואנו אין לנו אלא כדעת הרב המחבר פה לר"ש והכא אמרינן היפך דבריו לדעת המחבר ודעמיה דודאי על הש"ס זבחים דלא מייתי ראיה מהך ברייתא הכא דס"ס אסורה הוכיח ר"י שפיר די"ל דהברייתא היה סובר דלמא איירי בספק טריפה וטעמא דברייתא משום דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובתו אמנם רב אשי דמוקי הברייתא בס' נולד בי"ט ובאיסור דרבנן וספיקא אסורה משום דהוי ספק דרבנן בדשיל"מ ל"ק תינח ספיקא ס"ס מאי איכא למימר וע"כ חדא מתרתי או דצריכין שיהיו הב' ספיקות שוין אף באיסור דרבנן או דס"ס בדשיל"מ אסור דזה ליתא. דהא כבר ידעינן דר' יהודה אית ליה ס"ס בכל התורה כולה אסורה א"כ מוקמינן הך ברייתא כרבי יהודה ובאמת זה דוחק לכל מעיין ומדברי הרב המחבר פה נעלמו דברי התוס' זבחים ד"ה עייש"ה. לכן רציתי לומר דבר אחר ונכון הוא דודאי ר"י ור"ת מחולקין אי ונתערבה קאי אספיקא או אודאי היינו לפי דמוקמינן בספק טריפה דמיאן הר"י לומר דאודאי קאי דהא הברייתא לא דבר כלום מודאי טריפה ואיך שייך לומר דאודאי קאי וע"כ דקאי אספיקא אבל לרב אשי דלא איירי הברייתא מענין אחר זולת מביצה שנולדה בי"ט וא"כ יכולין למימר מילי מילי קתני מתחלה אמרה הברייתא דין כולל, גבי ביצה שנולדה בי"ט אסורה ואח"כ אמרה פרט שספיקא אסורה ואח"כ אמרה פרט אחר ואם נתערבה באלף האי ביצה שנולדה בי"ט ג"כ אסורה ומודה ר"י שקאי על ודאי ולא על ספק וא"כ לא מוכח מרב אשי מידי וזה אמת ונכון. וכדומה שראיתי דין זה בפלתי וכעת אין אתי לעיין בו:<br><b> הדרן </b> לפלוגתיה דהש"ך והט"ז אי ס"ס בדשיל"מ לדעת האוסרין דוקא באיסור דאורייתא ולא באיסור דרבנן ועם הרב ט"ז מסכים הר"ב פר"ח וכן הרב מג"א שהבאנו, ואנכי הוכחתי גם הדברים מדברי רבינו הרמב"ם פה שרצה ה"ה להוכיח דס"ל כרשב"א ודעמי דס"ס בדבר שיל"מ מותר לגמרי קשיא לן דברי הרמב"ם פ"ז מהלכות עכו"ם [הלכה ז'] דכתב שם ספק עכו"ם אסור ס"ס מותר כיצד כוס של עכו"ם שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורות מפני שעכו"ם וכל משמשיה אסורין בכל שהן פי' כוס אחד מן התערובות ונפל לכוסות שנים הרי אלו מותרין והקשה הכ"מ שם מפי"ו מהל' מ"א דכתב שם גבי רמוני בדן דצריך ג' התערובות וא"כ גבי עכו"ם למה הספיק בב' תערובות והעלה היינו טעמא דהרמב"ם דמצריך גבי רמוני בדן ג' תערובות משום דבב' תערובות אסור מצד דהוי ס"ס בדשיל"מ דאולי יותרו דאם נתפרכו הרמונים בטלים ע"ש היטב. הרי חזינן דהרמב"ם סובר בדשיל"מ ס"ס אסורה וכן הקשה הפר"ח הלכות עכו"ם על הכ"מ דנעלם מאתו הר"מ כאן בהלכות י"ט דמ"מ מוכח דס"ל להר"מ ס"ס בדבר שיל"מ מותר ע"ש בפר"ח היטב בחדושיו להלכות עכו"ם וע"כ נמי כדעת הט"ז ודעמיה דיש לחלק בין דשיל"מ לדשיל"מ דבדאורייתא הס"ס אסור ובדרבנן מותר וא"כ גבי רמוני בדן דדאורייתא פ' הרמב"ם דבעינן ג' תערובות דזולת זה הוי דשיל"מ אבל גבי ספק מוכן דפסק הרמב"ם דאסור משום דשיל"מ לא הביא הרמב"ם האי ונתערבה לומר דס"ס נמי אסור כיון דספק מוכן רק מדרבנן והוי ס"ס בדרבנן ומן האמת אמרתי נמי שלדעתי יותר נכון תירוץ הכ"מ על הרמב"ם מתירוץ הש"ך סי' ק"י ס"ק נ"ב דתי' על הרמב"ם דמחלק בין רמוני בדן לע"ז דהתם מצריך ג' תערובות ובע"ז סגי לי' בב' תערובות דלהכי בע"ז דהוי רק לענין הנאה דאיירי בכוס של ע"ז סגי בב' תערובות אבל בדבר אכילה כגון רמוני בדן צריכין ג' תערובות ועל ב' תירוצים אלו היינו לתירוץ הכ"מ ולתי' הש"ך הקשה הפר"ח הלכות עכו"ם מאי פריך הש"ס זבחים [ע"ד א'] שמואל דאמר כמאן אי כר"י אפילו בשאר איסורין נמי לימא דע"כ לא קאמר ר"י ברמוני בדן דספק ספיקא אסור משום דהוי דבר שיש לו מתירין לפי שיטת הכ"מ אבל בעלמא קא שרי אף דהוי ספק ספיקא וכן קשה נמי לדעת הש"ך דלמא ר"י קאמר גבי רמוני בדן משום דהוי אכילה אבל גבי ע"ז דהוי רק הנאה מודה ר"י דסגי בב' תערובות עיין בפר"ח הל' עכו"ם ובאמת לשון הפר"ח קשים להלמן דמאי פריך על הש"ס והלא על שמואל גופיה קשיא היאך ראה דבע"ז ספק ספיקא אסור דלמא מותר והאי דר"י ברמוני בדן דוקא משום דהוי דשיל"מ לדעת הכ"מ אמנם קושיא זו פריקא לקושיית הפר"ח דודאי האי דינא דס"ס אסור בדשיל"מ ידעינן מרב אשי דחדית לן דכמו שהחמירו חכמים בביטול גבי דשיל"מ ה"נ מחמירין גבי ספיקא א"כ ה"נ גבי ס"ס או בדאורייתא או אפילו בדרבנן כל חד וחד לשיטתיה אמנם מקמי דחדית לן רב אשי לא הוי ידעינן זה. וכן דעת המקשן בביצה ודעת ר"פ דמוקי כתנא דליטרא קציעות ובס' טריפה דספק מותר אף בדשיל"מ ואף שבביטולו החמירו, א"כ שפיר עולה הש"ס והרמב"ם ודאי הרמב"ם פוסק שפיר דרמוני בדן אינן מותרין בב' תערובות כיון דקיי"ל כרב אשי וידעינן דהחמירו בספיקא משום דשיל"מ אבל על שמואל לא קשיא מידי ומנלן דמחמיר ר"י בשאר ספיקות וכגון ע"ז דלמא דוקא ברמוני בדן משום דהוי דשיל"מ וכי הוזקק שמואל לסבור כרב אשי דלמא כרב פפא ס"ל דאף שהחמירו חכמינו בדבר שיש לו מתירין בבטולי בספיקא לא החמירו. וא"כ שפיר הקשה הש"ס אם כן בשאר ספיקות נמי וכל זה לדעת הכ"מ אבל לדעת הש"ך והרמב"ם סובר לחלק בין אכילה להנאה קשיא לן קושיית הפר"ח וקושייתו הרי חזינן דשמואל והש"ס לא חילקו בזה ומנין להרמב"ם לחלק. ובאמת הארכתי מאד בענינים אלו הנה והנה וכולם כתובין אצלי בקונטרס הכללים אשר לי ת"ל ואין כאן עט האסיף ואין הגליון מספיק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (עז) </b> משמע כו' ואף של גליות. אין כאן הוכחה לענ"ד די"ל דהאי ספיקה אסורה הכי קאמר דבארץ ישראל הספק הוא מתי נולדה. ובחו"ל הספק הוא אם היום קודש או חול ועיין לקמן דף ל"א ע"ב מש"ש על הגליון ד"ה כבר עמדתי (באות פו):<br><b> (עח) </b> דכיון דאחמור בהו רבנן למיחש למיעוטא כו'. איני יודע מאי חומרא היא למיחש למיעוטא הא איכא למימר דמדינא כן הוא משום די"ל סמוך מיעוטא דנפלים לחזקת אינה זבוחה והו"ל פלגא ופלגא דהא אי נפל הוא הרי שחיטתו לא מהני ולא מידי. וכמדומה לי שכן כתב הד"מ בהגהותיו ליו"ד סי' ט"ו. שוב עיינתי בד"מ סוף סי' הנ"ל וראיתי שכ"כ להדיא ומביא ראי' לזה ממאי דאמרינן בר"ה דף ז' ע"א בעל מום מי מצי אכיל לי' דמשמע מזה דאסור מה"ת בתוך ח' (ובד"מ כתוב תוך ז' והוא טעות). אך נזכרתי שהגאון בעל טורי אבן ס"ל דהאי עשה דתאכלנו שנה בשנה דבבכור בעל מום אינו אלא מדרבנן ואין הספר כעת בידי לעיין בו:<br><b> אולם </b> גם לדברי הטורי אבן מ"מ עכ"פ מכח דינא דסמוך מיעוטא לחזקה חזקת אינה זבוחה י"ל דאינו חומרא בעלמא באופן דנימא כיון דאחמור בהו רבנן למיחש למיעוטא ה"נ אחמרו למיחש לס"ס דיש לחלק בזה דהאי דרוב ע"ה מעשרין הן דלא אמרינן סמוך מיעוטא דאין מעשרין לחזקת טבל משום דהתם הרי המיעוט והחזקה בחד מילתא והרוב מבטל החזקה דרובא עדיף מחזקה משא"כ הכא במיעוטא דנפלים דחזקת שאינה זבוחה היא מלתא אחריתא דדוקא אי הוה אמרינן למסמך מיעוטא דנפלים לחזקת ריקנית דאמו ולימא דהבהמה לא נתעברה קודם ט' חדשים דנעמידנה בחזקת ריקנית אז הי' זה דומה לחזקת טבל דנסמוך לה מיעוטא דאין מעשרין משא"כ בחזקת אינה זבוחה דלא דמיא לה: אמנם ליכא למימר נמי דתוך ח' ימים יהי' חזקת ריקנית דבהמה וחזקת אינה זבוחה דנפל דליהוי תרי חזקות נגד דרובא דז"א דחזקה דריקנית י"ל דלא מהני משום דאפי' נתעברה אח"כ ולא הי' ט' חדשים לולד בשעה שנולד מ"מ לאותו צד ספק דאמרינן שמא כבר הולד הוא בן שמנה ימים אפילו לא כלו לו חדשיו נמי ולד קיימא הוא וכשר דאמרינן האי בן שבע הוא ואשתהי. ותמהני על המחבר שהשיב על מהר"ש אלגזי ז"ל בהא דכתב שקושיית הט"ז שהקשה דהו"ל ס"ס כו' היא מעיקרא ליתא משום דאי לא כלו לו חדשיו לא מהני ח' ימים וע"ז השיב המחבר ז"ל מדברי התוס' פ' ר"א דמילה דמבואר התם דמהני ח' ימים אפילו אם ידעינן בודאי דלא כלו לו חדשיו וע"ש דלדברינו לק"מ על הר"ש אלגזי דכונתו היא כמש"ל דהא דמהני ח' ימים אפי' כשידעינן בודאי שלא כלו לו ט' חדשים היינו משום דאמרינן האי בר ז' הוא ואשתהי וא"כ תו הו"ל כלו לו חדשיו דכיון דבר ז' הוא הרי בז' כלו לו חדשיו וא"כ הא שוב אין כאן ס"ס משום דח' ימים לא מהני אלא לגלוי מילתא בעלמא דכלו לו חדשיו ובר ז' הוא אבל היכא דידעינן בודאי דלא כלו לו עדיין גם ז' חדשים דהיינו אם לא בא עלי' זכר כלל קודם ז' חדשים באופן דליכא למימר שפורא גרים או יולדת למקוטעים משום דמשעה שבא עלי' זכר אין כאן אלא ששה חדשים כגון שבא עליה בר"ח ניסן וילדה בכ"ט אלול בזה ודאי ס"ל להר"ש אלגזי ג"כ דלא מהני ח' ימים וא"כ אין כאן ס"ס גם לדידי' והתוס' לא מיירי אלא בידעינן דלא כלו לו ט' חדשים וצריך לעיין היטב בתוס' דפ' ר"א דמילה הנ"ל כדי לעמוד על דברי המחבר ז"ל בזה:
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>שבת </b>
+<b> הסמוכה לי"ט כו' אסורה בשני.</b> בפ"ק דביצה דף ד' אתמר שבת וי"ט רב אמר נולד' בזה אסורה בזה ור"י אמר מותרת בזה נימא קסבר רב קדושה אחת הן והאמר רב הלכה כו' וכתבו התוס' ד"ה נימא וז"ל תימא לימא דקסבר ב' קדושות הן אלא הטעם הוי מגו דאיתקצאי לבה"ש איתקצאי נמי לכולי יומא דיום ב' כו' וראיתי למוהרש"א בס' הליכות אלי דף מ"ז שהקשה וז"ל וקשה דהשתא דלא ידעי התוס' טעמא דמיגו לשעבר לא אמרינן אלא ס"ל לפי קושייתם דאמרינן מיגו דאיתקצי אליבא דרב בשבת וי"ט א"כ תקשינהו דרב אדרב דמ"ט א"ר בב' י"ט של גליות נולד' בזה מותר' בזה אי משום דחד מיניהו חול מ"מ הא אסור הביצה ביום א' ומיגו דאיתקצא' לבה"ש אתקצאי לכולי יומא וליכא למימר דלא אמרי' מיגו אלא דוקא בשבת וי"ט דכיון דודאי חד מינייהו קדש הוא על הי"ט אמרי' דודאי הוא ומחמרינן בספיקא אבל בב' י"ט של גליות דאכל חדא איכא לספוקי לא שהרי מדברי התוס' בפ' המביא דף ל' ד"ה עד מוצאי י"ט אחרון נראה דאפי' בב' י"ט של גליות אמרינן מיגו דאתקצאי שכתבו וז"ל וא"ת הא תינח י"ט שמיני מוקצה הוא דהוי ספק שביעי וגם ביום ט' שם מוקצה עליו הואיל ואתקצאי לבה"ש כו' יע"ש שהניחו בצ"ע. ועיין בתוס' פ"ק דסוכה דף י' ע"ב ד"ה עד מוצאי שכתבו וז"ל ומה"ט גבי שבת וי"ט דאמר רב נולדה בזה אסורה בזה מפ' טעמא משום הכנה ולא בעי למימר מיגו דאתקצאי אף ע"ג דרב כר"י ס"ל דאית ליה מוקצה וכן בי"ט של גליות דנולדה בזה מותרת כו' ויש לפרש דכונתם דמ"ש ולא בעי למימר מיגו דאתקצאי אין כונתם ז"ל להקשות לתלמודא דאמאי לא מפרש טעמא דרב משום מיגו דאיתקצאי דהא ליתא דהא מדקאמר רב בב' י"ט של גליות נולדה בזה מותרת בזה מבואר דלאו משום טעמא דמיגו דאתקצאי הוא דקאסר בשבת וי"ט אלא משום הכנה הוא דקאסר וכונתם להקשות לרב גופיה דאמאי לא קאמר טעמא משום מיגו דאתקצאי כיון דאיהו כר"י ס"ל ומה"ט נמי הוה ליה לומר דנולדה בזה אסורה בזה מיהו דבריהם דהכא א"א לפרש בהכי כלל ממה שכתבו תימא לימא דקסבר ב' קדושות הן כו' מבואר שכונתם להקשות לתלמודא דמאי פריך נימא דקסבר רב ב' קדושות כו' וכיון שכן קשה טובא דהיכי מצינן למימר דטעמי' דרב הוא משום מיגו דאתקצאי דא"כ בב' י"ט של גליות יהא אסור מה"ט ולכן נראה לי דהתוספות דפ"ק דביצה ס"ל כדעת הריטב"א שכתב בחדושי סוכה דע"ו ע"ב וזה לשונו וכיון שלא הקצהו מתחילה לבין השמשות לא חל עליו איסור בה"ש כו' הא אלו היה בכלל הקצאתו שיהא מוקצה לבין השמשות היה מוקצה לכל ח' כמו סוכה ואע"ג דביצה שנולדה בי"ט א' וכיוצא בה אסורין כל בה"ש ומותרין ביום ב' ולא אמרינן מיגו דאתקצאי לבה"ש כו' שאני התם שהא' מהן חול גמור וכשבא יום ב' הרי אנו אומרים ממ"נ או שהיום חול ואינו צריך הכנה או שהיום קודש והא' חול והיה לב' הכנה בביצה מבעוד יום מה שאין כן באתרוג שהוקצה לז' ולא הכין בו כלל והא' ודאי קדש והוה ליה כשבת ויום טוב שנולדה בזה אסורה בזה ועליה אמרה שהן קדושה אחת כי האיסור של בה"ש אוסרו לכל י"ט ולא שיהיו קדושה אחת ממש כו' עכ"ד ע"ש ואם כן היינו דק"ל שפיר דאמאי לא משני תלמוד' דלימא דקסבר ב' קדושות משום מיגו דאיתקצאי כו' ואפי' הכי שרי רב בב' י"ט של גליות משום דהתם הא' מהן חול הוא ליכא למימר מיגו דאתקצאי כלל כמ"ש הריטב"א ומ"ש בפרק המביא דגם ביום תשיעי אסור משום מיגו התם ה"ט משום דאיכא לספוקי בט' שמא ח' הוא ונמצא דבה"ש אתקצאי משום יום א' דספק שמא ז' ולא היה לו הכנה מבע"י שהרי אפילו נימא דח' הוי ס' והוא חול מ"מ אתקצאי למצותו ולא היה לו הכנה מבע"י ואמרינן שפיר מיגו דאתקצאי משא"כ הכא גבי ביצה דממ"נ שרי דאם נאמר דהא' היה חול היה לו הכנה מבעוד יום וכמ"ש הריטב"א ז"ל מיהו מ"ש הריטב"א ז"ל והו"ל כשבת וי"ט כו' ועליה אמרו שהיא קדושה אח' כי האיסור של בה"ש כו' קשה טובא דאם כן מאי פריך הכא נימא קסבר רב קדושה אחת והאמר רב כו' מאי קושי' נימא דכי קאמר רב דב' קדושות הן היינו לענין שיכול לערב ביום א' למזרח ובב' למערב דליכא טעמא דמיגו דאתקצאי אבל גבי ביצה דאיכא טעמא דמיגו דאתקצאי קאמר רב דנולד' בזה אסור' בזה וצ"ע כעת:<br><b> ומדברי </b> התוספות דסוכה ק"ל טובא במ"ש שם וז"ל ובפרק בכל מערבין גבי לגין של טבול יום כו' ואמר הרי זה תרומ' מעשר לכשתחשך דבריו קיימים ואם אמר עירובו לב"ה לא אמר כלום משום דסוף היום קונה עירובו כו' הא אם תחילת יום של שבת קונה עירוב ולא בעי סעודה הראויה מבע"י הוי עירוב ולא אמרינן לאו ראויה היא בשבת מיגו דאתקצאי בה"ש משום יום שעבר גם הר"ן בשמעתין הביא ראיה זו יע"ש וק"ל טובא דמאי ראיה מייתו מהתם לומר דלא אמרי' מיגו היכא שהאיסור משום יום שעבר הא התם גבי טבל שאני דאפילו היכא שהאיסור מחמת אותו יום לא אמרינן מיגו וכמו שאמרו בפרק כירה דף מ"ג טבל מוכן הוא אצל שבת והתוספות שם הקשו דאמאי לא אמרינן מיגו דאתקצאי בה"ש אתקצאי לכולי יומא יע"ש ובפרק המביא דל"א ע"ב ד"ה ונפחת כתבו משם רש"י דבמוקצה מחמת איסור דרבנן לא אמרינן מיגו דאתקצאי והביא ראיה מדאמרי' גבי טבל שהוא מוכן אצל שבת הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן ולא אמרינן מיגו דאתקצאי כו' יע"ש הרי דאע"ג דהתם הוי מיגו דאתקצאי מחמת אותו יום אפילו הכי לא אמרינן מיגו דאתקצאי מהטעם שכתב רש"י או מטעם שכתב הרמב"ן שם במלחמותיו יע"ש ואם כן משום הכי הוצרכו לומר בגמרא דה"ט דאין עירובו עירוב משום דסוף היום קונה עירובו ומשום דבעי סעודה הראויה מבע"י הא לא"ה הוי עירוב ואף על גב דאיתקצאי בה"ש משום דשמא יום הוא והוה ליה טבל מ"מ לכשתחשך הרי נתקן והוי סעודה הראויה בשבת והדברים ק"ו דאם אפי' בעבר ותקנו דעבר האיסור דרבנן אמרינן שהוא מוכן ומותר באכילה ולא אמרינן מיגו דאתקצאי בה"ש כ"ש באומר ה"ז תרומה לכשתחשך דממילא נעשית תרומ' ולא עבר האיסור דרבנן ומאתמול נמי דעתי' עילויה דבודאי לא אמרינן מיגו משום יום שעבר:<br><b> תו </b> ק' דכפי מ"ש בפרק המביא דבמוקצה מחמת איסור דרבנן כל שנסתלק המוקצה מן העולם כמו בטבל לא אמרינן מיגו דאתקצאי בה"ש ע"ש אם כן מאי ק"ל הכא בשמעתין דלימ' דה"ט דרב משום מגו דאתקצאי בה"ש הא הכא הוי מוקצה מחמת איסור דרבנן דביצה לא אסירא אלא מדרבנן משום פירות הנושרין או משקין שזבו ואפילו לרבה דטעמא משום הכנה מיגו בשבת דעלמא אינו אלא משום גזירה דרבנן וכל שעבר בה"ש הרי נסתלק המוקצה מן העולם דומיא דטבל וא"כ לא אמרי' מיגו דאתקצאי בכה"ג ויש לחלק ודו"ק:<br><b> ובמ"ש </b> עוד בסוכה וז"ל ומאן דאסר התם אתרוג אפי' בח' ופי' שם בקונטרס מיגו דאסור בה"ש כו' אתקצאי לכולי יומא אלמא אהני מיגו דאתקצאי משום יום שעבר לאיסור בח' לא יתכן דאפילו רב דאסר בריש ביצה בב' י"ט של גליות לא אסר אלא דמס"ל אי קדושה א' היא או לא וכונתם להקשות דאם איתא דאליבא דלוי ואבוה דשמואל דס"ל אתרוג בח' אסור ס"ל דאמרינן מיגו משום יום שעבר א"כ מאי פריך הכא בשמעתין לקמן דרב אסי אדר"א לימא דר"א ס"ל כלוי וכדאבוה דשמואל דאמרינן מיגו דאתקצאי משום יום שעבר ולעולם דס"ל דשני קדושות הן ותי' ומיהו אין ראי' כו' כלומר דרב אסי גופיה מוכח התם דס"ל דלא אמרינן מיגו דאתקצאי משום יום שעבר זהו כונתם ז"ל וק"ל טובא דאכתי תקשי להו לפרש"י דאיך אפשר לומר דלוי ואבוה דשמואל ס"ל דאמרינן מיגו דאתקצאי משום יום שעבר דאם כן תקשי להו מתני' דפרק בכל מערבין דל"ט דתנן התם ועוד אמר רבי יאודה ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני הרי בהדיא דרבי יהודה סבירא ליה דביצה שנולדה בראשון מותרת בב' אף על גב דר"י אית ליה מוקצה ואמאי נימא מיגו דאתקצאי ביה"ש אתקצאי לכולי יומא וחכמים לא פליגי עליה התם אלא משום דס"ל דב' י"ט של ר"ה קדושה אחת היא הא לא"ה לא ובשלמא לדעת רש"י אפשר לומר דס"ל כדעת הריטב"א דבב' י"ט של גליות לא אמרינן מיגו דאתקצאי בה"ש אכן לדעת התוס' דס"ל דבב' ימים טובים של גליות נמי שייך מיגו דאתקצאי קשה טובא וצ"ע כעת:<br><b> תו </b> ק"ל במ"ש דלא אמרינן מיגו משום יום שעבר ממ"ש התוס' לקמן דף ו' ע"א ד"ה וז"ל וכי כו' תימא הא מוכן הוא כו' ועוי"ל דהתם מיירי דאירע שכלו לו חדשיו והכא מיירי שלא כלו לו חדשיו עד היום ואם כן לא הוי מוכן היום הואיל ובה"ש לא הוה חזי עכ"ל וקשה דכפי מ"ש הם דלא אמרינן מיגו דאתקצאי בה"ש משום יום שעבר אם כן היכי כתבו דלא הוי מוכן הואיל ובה"ש לא הוה חזי הא מאי דלא הוה חזי בה"ש היינו משום יום שעבר ושמא יום הוא ולא כלו לו חדשיו ומשום יום שעבר לא אמרינן מיגו דאתקצאי לבה"ש ובדוחק יש ליישב דע"כ לא כתבו התם דבמוקצה משום יום שעבר לא אמרינן מוקצה אלא דוקא במוקצה מחמת איסור דרבנן כההיא דביצה וכההיא דנוי סוכה דלא אסירי אלא מדרבנן כמ"ש התוס' בפ' ב"מ דכ"ב ד"ה סוכה אמנם במוקצה מחמת איסור תורה כי הך דהכא דשמא לא כלו לו חדשיו והוי נפל אלימא טפי ואמרינן מיגו משום יום שעבר וכעין זה חילקו התו' בפ' המביא כנ"ל:<br><b> תו </b> אמרינן התם כתנאי נולדה בשבת תאכל ביום טוב כו' ר"י אומר משום ר"א עדיין היא מחלוקת שב"ש אומרים תאכל וב"ה אומרים לא תאכל וראיתי להרב המאירי בשיטה כ"י שם כתב וז"ל ומיהו לאו טעמא דנפשיה קאמר דהא איהו לית ליה הכנה דרבה מדקאמר ביצה תאכל היא ואמה כדפרישנא לעיל כך נ"ל עכ"ל ויש לדקדק דאם כן קשה דר"א אדר"א דבפרק בכל מערבין דף ל"ח ע"א אמרינן א"ל לר"א אי אתה מודה שאין מערבין מי"ט לשבת אמר להן אבל הן לאיי קדושה אחת היא ופרכינן ור"א התם משום הכנה הרי בהדיא דר"א אית לי' הכנה דרבה והר"ב ח"ה שם בד"ה משום הכנה נרגש מזה וכתב וז"ל ולמאי דקאמר הכא דר"א אית ליה הכנה הא דתניא ר"א אומר ביצה תאכל היא ואמה כו' אליבא דב"ש מיתניא ואע"ג דשמותי הוא ס"ל בהא כב"ה דאסרי הכא משום הכנה כדקאמר הכא תלמודא עכ"ל יע"ש אכן לדברי המאירי ז"ל קשה שוב ראיתי להתוס' בפ"ב דמכלתין דף י"ז ע"א ד"ה מ"ט שכתבו בס"ד וז"ל וא"ת לר"י דאמר לעיל נולדה בזה מותרת בזה וקאמר טעמא לעיל משום דלית ליה הכנה וכי פליג ר"י אכל הני תנאי ואמוראי דהכא וי"ל דהתם מיירי בהכנה שעשה בידים כגון עירובי תחומין ואפי' ר"י מודה אבל מה שמתיר ר"י היינו גבי ביצה דהוי הכנה בידי שמים שנעשית מאליה עכ"ל ואם כן יש לומר שזהו דעת הרב המאירי וס"ל דע"כ ל"ק ר"א דלית ליה הכנה אלא דוקא גבי ביצה דהכנה בידי שמים היא אבל גבי עירוב דהוי הכנה בידים אית ליה והנראה שאשתמיט מהר"ב ח"ה דברי התוספות הללו ובהא ניחא לי מה שהקשה הרב הנז' שם אמאי דרמי התם ר"ח דרב אדרב מי אמר רב הלכה כד' זקנים ואליבא דר"א דאמר ב' קדושות הן והאמר רב נולדה בזה אסורה בזה כו' וז"ל יש לדקדק למאי דלא ס"ד השתא איסור הכנה אמאי לא תקשי ליה טפי למרמי מדרב אדרב מתרתי פסקי דרב בדין עירוב גופיה דהכא פסק כר"א דשבת וי"ט ב' קדושות הן ובפ' ב' דביצה פסק רב דהלכה כת"ק דאמר י"ט שחל להיות ע"ש אין מערבין לא ע"ת ולא ע"ח וע"כ משום דקדושה אחת היא כיון דלא אסיק אדעתי' איסור הכנה כמ"ש התוס' לעיל עכ"ל יע"ש:<br><b> והנה </b> לכאורה נראה דלק"מ דמשום הכי לא פריך מההיא דרב משום דאמרינן התם רב אמר הלכה כת"ק ושמואל אמר הלכה כר' איבעיא להו הלכה כר' ולקולא או לחומרא כו' משום דשלח ר"א לגולה לא כשאת' שונים בבבל רבי מתיר כו' אלא רבי אוסר וחכמים מתירין ולא אפשיטא התם וא"כ משום הכי לא פריך מהא דרב משום דלא פסיקא ליה דאפשר מתני לפלוגתייהו כדשלח ר"א לגולה וקאמר דהלכה כת"ק דאמר מערבין ע"ח אבל לא ע"ת אמנם הא ודאי ליתא דאפי' נימא הכי אכתי תקשי דמ"ט דרב דקאמר אין מערבין ע"ת דליכא למימר דהיינו משום דאסור למקני שביתה בשבתא דהא רב ס"ל דשרי למקני שביתה בשבתא כדקאמר התם בסמוך אר"ח בר אשי אמר רב מניח אדם ע"ת מיום טוב לחבירו ומתנה וא"כ ע"כ היינו משום דקדושה א' היא כיון דלא אסיק אדעתי' איסור הכנה אכן כפי מ"ש יש ליישב דודאי רב חסדא אסיק אדעתיה טעמא דהכנה אלא דהוא סבירא ליה דדוקא גבי עירוב דהוי הכנה שנעשה בידים בהא איכא למימר איסור דסבירא ליה לרב הכנה אבל גבי ביצה דהוי הכנה בידי שמים בהא לא אסיק אדעתיה טעמא דהכנה כלל וכדס"ל לר"י וחדית ליה רבה דבהא נמי איכא איסור הכנה כדקאמר רבה בשמעתין לעיל כנ"ל ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (עט) </b> מאי קושיא נימא דכי קאמר רב כו'. תמהני אי י"ל הכי דהאי דקאמר רב הלכה כארבע זקנים כו' דשתי קדושות הן כונתו רק לענין עירוב לחוד דזה דוחק משום דמסתברא דכי היכי דלענין עירוב הוו שתי קדושות ה"נ לכל מילי דמהיכא תיתי לחלק ודוק:<br><b> (פ) </b> אמנם במוקצה כו' והוי נפל אלימא טפי. זה תמוה דהא התוס' בחולין דף י"א ע"ב ד"ה לר"מ כו' כתבו שם דתוך שמנה בבהמה דאסרינן לשוחטו הוא רק חומרא מדרבנן ומביאם הגאון המחבר ז"ל גופי' לעיל דף כ"ט ריש ע"ב ואין כאן איסור תורה כלל ועיין באה"ע סי' קס"ד סעיף ז':
+<b>וכן </b>
+<b> מותר לכחול את עין כו'.</b> כתב ה"ה והעלו בהלכות שאין הלכה דמותר אלא ביום טוב ב' של גליות אמימר שרא למיכחל עינא בי"ט שני של ר"ה כו' עיין בהרב ב"ח בסי' תצ"ו שהביא משם האגוד' שכתב משם תוס' דאפילו ביט"ב של גליות אסור לעשותו אלא על ידי גוי והוא דברי תימא דע"כ לא אפליגו אמימר ורב אשי אלא דוקא ביט"ב של ר"ה אבל ביט"ב של גליות כ"ע מודו וכמ"ש כל הפוסקים ז"ל ועיין בפר"ח ס' הנז' סק"ב מה שדחק בזה ובס' שיורי כנה"ג יע"ש ולי נראה דס"ל להני תוס' דהא דשרא אמימר למיכחל עינא ביט"ב היינו משום דסבירא ליה כרבנן דר"א דפ' המצניע דאין בכחול אלא שבות גרידא אמנם לר"א דס"ל דחייבת חטאת עליה ה"נ דלא שרינן איסורא דאורייתא ביט"ב וכמ"ש מרן בפ"א מה' י"ט וכמ"ש ה"ה משם הרמב"ן וסבירא ליה כדעת הסמ"ג שכתב מרן הבית יוסף סימן ש"ג דהלכה כר"א דחייבת חטאת עליה וכן כתב הרב שה"ג שם שכן דעת ר"ח לפסוק בכולן כר"א יע"ש והילכך כיון דאיסורא דאורייתא הוא אפילו ביו"ט ב' של גליות לא שרי אלא על ידי נכרי כנ"ל נכון ומיהו לדעת הסמ"ג לפי מ"ש מרן הבית יוסף צ"ל דס"ל דאפילו איסורא דאורייתא שרינן ביט"ב ושלא כדעת הרמב"ן שהרי הסמ"ג הביא הא דאמימר בה' י"ט יע"ש:<br><b> וראיתי </b> להרב בני שמואל דקל"ג ע"א שהקשה לדעת הר"ן דאיסורא דאורייתא לא שרינן ביט"ב ממ"ש הר"ן בסמוך ונראה ושמעינן מינה דמותר לכבות את הנר מפני דבר אחר ולכבות הדליקה מפני איבוד ממון והרי כביה אב מלאכה והמכבה בי"ט לוקה וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות י"ט ואם כן קשיא דהשתא אם לדבר אחר שאם אינו מכבה אינו ניזוק ואינו נהנה התירה לכבות להסיר החולי לא כ"ש ולדבריו לכבות את הנר כדי שישן החולה אסור עכ"ד ולק"מ ואשתמיט מיניה שדעת הר"ן דקי"ל כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור עליה וכמ"ש בפרק כירה דקי"ז ע"ב ובס"פ המצניע דקל"ד ואם כן לרש"י לכבות את הנר מפני ד"א אינו אלא איסור' דרבנן ופשוט:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אפרוח </b>
+<b> שנולד בי"ט אסור כו'.</b> כתב הטור סימן תקי"ג משם הר' יחיאל ז"ל דאפרוח שנולד בשבת אסור ביום טוב של אחריו משום הכנה דבעודו בקליפ' לא היה ראוי לכלום והקשה מרן הב"י וז"ל י"ל דהא רב דאסר בנולד בי"ט משום מוקצ' הוא דאסר ולא משום הכנ' אלמא לית בי' משום הכנ' וכונ' קושייתו ז"ל דאם איתא דאם נולדה בשבת אסורה ביום טוב שלאחריו אמאי אצטריך לומר תלמודא דטעמא דרב משום מוקצה ת"ל משום הכנה דגזרינן י"ט דעלמא אטו י"ט דלאחר השבת כדאשכחן גבי ביצה וכן הקשה מוהרש"ל בספר יש"ש סימן י"ז:<br><b> ולע"ד </b> נראה דלא קשה דמאי דהוצרך תלמודא לומר דטעמיה דרב משום מוקצה ולא משום הכנה הוא מדחזינן דאמרי ר"כ ור"א מה בין זה לעגל שנולד בי"ט ואמר להו רב הואיל הוא מוכן אגב אמו והדר אקשו ליה מעגל שנולד מן הטריפה בי"ט ושתיק רב ואם איתא דטעמי' דרב משום הכנה אמאי שתיק ואמאי הוצרך לאהדורי להו מטעמא דמוכן אגב אמו הא בעגל שנולד לא שייך הכנה וכמ"ש הרא"ש ואין להקשות לרב גופיה אמאי אצטריך לטעמא דמוקצה ת"ל משום הכנה דהא רב אית ליה הכנה כדאמרי' לעיל די"ל דאע"ג דרב אית ליה הכנה היינו דוקא בשבת ויום טוב דנולדה בזה אסורה בזה אמנם ביום טוב דעלמא סבירא ליה דלא גזרינן י"ט דעלמא אטו יום טוב אחר השבת וכאתקפתא דאתקיף לעיל ומי גזרינן והא תניא כו' וס"ל דטעמא דביצה דאסורה משום משקין שזבו ופירות הנושרין ומאי דקאמר רבא בשמעתין מ"ט שתיק רב לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים אף על גב דאיהו ס"ל דגזרינן י"ט דעלמא אטו יום טוב אחר השבת ואם כן לדידיה אפרוח שנולד ביום טוב אסור משום הכנה ואין כאן קושיא כלל מעגל שנולד בי"ט ואמאי אצטריך לטעמא דמוכן אגב אמו לכלבים ל"ק כלל דרבא לפום שיטתיה דרב דס"ל דטעמא דאפרוח שנולד בי"ט אסור הוא משום מוקצה ולא משום הכנה הוא דקאמר דאפילו לשיטתי' מ"ט שתיק לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים מיהו אכתי ק' לדעת ה"ר אפרים שכתב הטור ז"ל בסימן תצ"ח דעגל שנולד בשבת אסור בי"ט שלאחריו משום הכנה והשתא קשה דאם כן עגל שנולד בי"ט דעלמא יהא אסור גזירה אטו י"ט אחר השבת לרבה דס"ל דגזרינן י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת ולעיל דפריך ומי גזרינן והא תניא כו' תקשי ליה מהנהו ברייתא דקתני בהו דעגל שנולד בי"ט מותר ונראה ליישב דכיון דהא דעגל שנולד ביום טוב מותר מיירי בדקים לן דכלו לו חדשיו וכדאוקימנא בפר"א דמיל' אם כן הוה ליה מילתא דלא שכיח ומילתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן וכמו שתירץ כן בגמרא לעיל על ההיא דבצים במעי אמן ועפ"י זה יש ליישב לדעת הר' יחיאל ז"ל דכיון דהא דאפרוח שנולד בי"ט דאסור לרב משום מוקצה ולשמואל ור"י מותר מיירי בדאיתרמי שנפתחו עיניו דאל"כ אפילו בחול אסור דקי"ל כראב"י דמשנתו קב ונקי וכמ"ש התוס' וכן הוא דעת הרא"ש וכמ"ש הטור בי"ד סי' ט"ו ואם כן מסתמא ודאי שדעת הר' יחיאל ג"כ כדעת אביו הרא"ש אם כן הוה ליה מילתא דלא שכיח דהא סתם אפרוחים ביום לידתן אין מפקחין עיניהם וכמ"ש הר"ן ז"ל ובמילתא דלא שכיח לא גזרו בה רבנן ועיין עוד בזה מ"ש הר"ב טורי זהב והרב מג"א ז"ל סימן הנזכר ודו"ק:<br><b> ולענין </b> הלכה אי קי"ל כרב או כשמואל ואי תימא ר"י כתב הר"ן ז"ל וז"ל והרי"ף לא פסק בזה הלכה משום דאיסתפקא ליה מדקי"ל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי וקי"ל נמי רב ור"י הלכה כר"י עכ"ל ובודאי שכונת דבריו לומר דאיסתפקא לי' משום דקי"ל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי ואם כן לההוא לישנא דקאמר דשמואל פליג אדרב הלכתא כרב וקי"ל רב ור"י הלכה כר"י א"כ לההוא לישנא דקאמר דר"י פליג אדרב הלכתא כר"י והלכך מספקא ליה כמאן מהנהו לישנא פסקי' וכן מבואר מדברי הרא"ש ע"ש ועיין בהרב שיורי כנסת הגדולה סי' תקי"ג בהגהת ב"י ס"ח מה שהקשה בזה שדבריו תמוהים לא זכיתי להבינם כמו שיראה המעיין:<br><b> והרא"ש </b> כתב יש פוסקים כרב משום דב' ברייתות כוותיה ומשנת ר"א קב ונקי ויש שפוסקים כשמואל משום דר"כ ור"א הקשו על דברי רב ושתיק רב והגאונים פסקו כרב כו' וראיתי להרב כנה"ג בחי"ד סימן ט"ו הגהות ב"י ס"א שהקשה וז"ל תמי' לי טובא דמאחר שהוא ז"ל פסק לקמן כראב"י דכל שלא נפתחו עיניו אסור אף בחול אם כן למאי הלכתא הביא מחלוקת רב ור"י באפרוח שנולד בי"ט ומחלוקת הגאונים בפסק ההלכה ולא עוד אלא שנראה שדעתו נוטה למאן דפסק לאסור והלא בלא"ה אפי' בחול אסור דהלכה כראב"י ושמא תאמר דהך מחלוקת לא שייך בדראב"י דהכא מיירי באפרוח שנולד ביום טוב ואתרמי דנפתחו עיניו וכמ"ש התוס' אם כן למה זה כשכתב יש פוסקים כרב כתב דטעמא משום דתרתי ברייתות כותיה ומשנת ראב"י קב ונקי והלא דברי ראב"י אינן ענין לכאן דהכא מיירי כשנפתחו עיניו ואף אם נרצ' לדחו' ולומר דהרא"ש מעתיק דברי הפוסקים כרב ואולי הפוסקים כרב אינם סוברים כדברי התוס' אלא סוברים דהא בהא תליא והרא"ש אע"ג שאינו סובר כן העתיק סברתם כמ"ש לבסוף והגאונים פסקו כרב וכן דעת הרי"ף כו' וגם משנת ראב"י קב ונקי שהם דברי עצמו א"א לומר כן עכ"ל:<br><b> והנה </b> מ"ש ואף אם נרצה לדחות דהרא"ש העתיק דברי התוס' בסתם והפוסקי' כרב אינם סוברים כדברי התוספות אלא סוברים דהא בהא תליא אין דבריו מובנים אצלי דאיך אפשר לומר דהפוסקים כרב ס"ל דהא דרב מיירי בשלא נפתחו עיניו שלא כדעת התוספות דאם כן מאי האי דכתבו יש פוסקים כרב כו' ומשנת ראב"י קב ונקי הא כיון דקי"ל כרב ע"כ לית הלכתא כראב"י שהרי רב לא אסר אלא דוקא בי"ט משום מוקצה אבל בחול כ"ע מודו דשרי והר"ן ז"ל מפני שדעתו שלא כדעת התוס' כתב דמפלוגתא דרב ושמואל שמעינן דלית הלכתא כראב"י ואי ס"ל דקי"ל כראב"י אם כן איך כתבו הלכה כרב הא רב ע"כ פליג אדראב"י מדלא אסר אלא בי"ט וא"כ הו"ל ב' דסתרן אהדדי:<br><b> ולע"ד </b> נראה שכונתם דבאו להוכיח דקי"ל כרב דאפרוח שנולד בי"ט אי איתרמי דנפתחו עיניו אסור משום מוקצה ולא כשמואל ור"י דס"ל דמותר מטעמא דמתיר עצמו בשחיטה מדקאמר ראב"י אף בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו משמע דה"ק דלא מבעיא בי"ט דאסור מטעם מוקצה אלא אפילו בחול דליכא טעם מוקצה אסור לפי שלא נתפתחו עיניו ואי סב"ל כר"י דאפרוח שנולד בי"ט ליכא משום מוקצה אם כן מאי אף בחול דקאמר הא לדידיה טעמא די"ט נמי משום שלא נתפתחו עיניו ומאי רבותה דחול טפי מי"ט ואם איתא הכי הול"ל ראב"י אומר בין בי"ט בין בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו דהוה משמע דטעמא דלא נתפתחו עיניו אתרווייהו קאי אחול ואיום טוב מדקאמר אף בחול אסור משמע דבי"ט מודה לת"ק דבלאו טעמא דלא נתפתחו עיניו אסור משום מוקצה כנ"ל:<br><b> והרב </b> שה"ג ז"ל כתב שדעת הרי"ף לפסוק כר"י לפי שרב ור"י הלכה כר"י והק' עליו הרב בני שמואל דאיך אפשר לומר שהרי"ף פוסק כר"י הא כתב הרי"ף ז"ל ועגל שנולד בי"ט מותר הואיל ומוכן אגב אמו ואי באפרוח שרי מטע' הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ל"ל טעמא דמוכן אגב אמו דמשמע דבעומדת לגדל ולדות אסור וכמו שדקדק הוא עצמו בלשון סמ"ג שהצריך מוכן אגב אמו וכן כתב בהדייא וז"ל ועגל דשרי דוק' בעומדת אמו לאכיל' אבל עומדת לגדל ולדות אסור לדעת רבי' ומפשט דבריו משמע שדברי עצמו הן ולא מדברי האשירי שכתב לעיל מינה הא ת"ל דיהא מותר מטעמא דהואיל ומתיר עצמו בשחיטה אלו דבריו יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> נראה ליישב ע"פ מ"ש המאירי בשיטה כ"י שדעת הרז"ה דתרתי בעינן לרב מתיר עצמו בשחיטה ומוכן אגב אמו דעגל שנולד בי"ט תרוייהו איתניהו ביה משום שהוא מפרש מ"ש הואיל ומתיר עצמו בשחיטה מכלל איסור אבר מן החי קאמר ושלא כפירש"י אבל אפרוח בי"ט דליכא אלא טעמא דמתיר עצמו בשחיטה וביצה דליכא אלא טעמא דמוכן אגב אמו לא שרי ותמה על פי' זה דאם כן איך הזכיר ברייתא זאת דאתיא כותיה דרב טעמא דמוכן אגב אמו בלבד היל"ל זה מוכן אגב אמו ומתיר עצמו בשחיטה וזה אין לו אלא שמתיר עצמו בשחיטה גם ברייתא דמסיי' לשמואל קשה דכיון דמספיק לו טעמא דמתיר עצמו בשחיטה לבד הי"ל להזכיר טעם זה לתרוייהו דלפי דבריו בעגל נמי שייך טעמא דמתיר עצמו בשחיטה ומה הוצרך להזכיר טעמא דמוכן אגב אמו (וכן הק' הרב בני שמואל ומהתימה עליו דהי"ל לפרש דקושיא זאת לא שייכא אלא לפי פי' הרז"ה לא לפרש"י) ומכח זה כתב כי העיקר כפרש"י ז"ל דהק' הואיל ומתיר עצמו בלידתו להיות ניתר בשחיטה אבל קודם לידתו היה אסור משום שרץ והלכך בעגל שנולד לא שייך טעמא דמתיר עצמו בשחיטה שהרי קודם לידתו נמי היה לו היתר בשחיטת אמו או בשחיט' דידיה דבן פקוע' ניתר בד' סימנין וכי קאמרי ליה ר"כ ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד בי"ט לאו למימרא דלשמואל ור"י דס"ל דאפרוח שנולד בי"ט מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה היינו נמי טעמא דעגל שנולד ביום טוב דהא ליתא דהאי טעמא לא שייך בעגל אלא ה"ק נהי דטעמא דמתיר עצמו לית לך מ"מ הרי אנו רואים בעגל שנולד ביום טוב שהוא מותר מאיזה טעם שיהיה כדתנן בפרק א"צ ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן ומה בין אפרוח זה לזו אלו תורף דבריו בקיצור יע"ש ואם כן מעתה דברי הרב שה"ג הן מצודקים דאע"ג דס"ל דהרי"ף פסק כר"י דאפרוח שרי דהואיל ומתיר עצמו בשחיטה אפילו הכי הוצרך למיהב טעמא בעגל שנולד בי"ט משום דמוכן אגב אמו משום די"ל דס"ל כפרש"י והלכך בעגל שנולד ביום טוב לא שייך טעמא דמתיר עצמו בשחיטה ומשום הכי בעומדת לגדל ולדות אסור משום מוקצה אכן לדעת הסמ"ג דסבירא ליה כר"י ור"ת דמוקצה בי"ט מותר ק"ל שפיר דל"ל טעמא דמוכן אגב אמו דמשמע דבעומדת לגדל ולדות אסור הא איהו סבירא ליה דמוקצה בי"ט מותר כנ"ל ובהכי ניחא מה שכת' הטור בסימן תצ"ח וז"ל עגל שנולד בי"ט מותר לשחוט אותו ודוק' אם האם עומדת לאכילה אבל אם האם עומדת לגדל ולדות אסור לר"י דאית ליה מוקצה וקשה דכיון דבסימן תקי"ג הביא מחלוקת באפרוח שנולד בי"ט דיש מתירין והגאונים אוסרים אם כן איך כתב כאן בסת' דבעומדת לגדל ולדות אסור לר"י היל"ל ולומר דהיינו דוקא לדעת הגאונים האוסרים אפרוח שנולד בי"ט אבל לדעת היש מתירין מטעמ' דמתיר עצמו בשחיטה דעומדת לגדל ולדות נמי שרי מה"ט והרב ב"ש נדחק בזה וכתב דלדעת האוסרים באפרוח הוא דקאמר וזה דוחק אכן ע"פ מ"ש הנה נכון דהטור סבירא ליה כפרש"י והלכך בעגל לא שייך טעמא דמתיר עצמו בשחיטה וכמ"ש כנ"ל ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (פא) </b> אמנם בי"ט דעלמא ס"ל לרב כו'. זה תמוה דמה בכך דרב ס"ל דלא גזרינן כו' הא אנן קיי"ל כרבה דס"ל דגזרינן יו"ט דעלמא אטו יו"ט שאחר השבת וא"כ לדעת הטור בשם ה"ר יחיאל דס"ל דשייך הכנה באפרוח שנולד בשבת א"כ הא ממילא בנולד ביו"ט נמי אסור משום גזירה הנ"ל ואיך הביא הטור פלוגתא בזה דיש מתירין כשמואל ואיתימא ר' יוחנן הא למאי דקיי"ל כרבה בהכנה ובגזירה יו"ט דעלמא אטו יו"ט אחר השבת ע"כ אפרוח שנולד ביו"ט אסור משום הכנה ומשום גזירה הנ"ל:<br><b> (פב) </b> ולעיל דפריך ומי גזרינן כו'. לענ"ד לק"מ די"ל דהנהו ברייתות אתיין כת"ק דר' יהודה משום ר"א בסוגיין דף ד' ע"א דס"ל דנולדה בשבת תאכל ביו"ט כו' דלית לי' הכנה ומש"ה עגל שנולד ביו"ט מותר ורבה ס"ל כר' יהודה משום ר"א דעדיין הוא מחלוקת ולב"ה אית להו הכנה וכנ"ל ודוק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכן </b>
+<b> בהמת קדשים כו'.</b> כתב ה"ה ודע שיש נותנין טעם לאיסור ראי' מומין כו' ויש מי שכתב משום דמחזי כמתקן כ"כ רש"י ד"ה אין זה מן המוכן לאו משום מוקצה אסר דהא לית ליה לר"ש מוקצה אלא לפי שמתירו בי"ט נראה כמתקן וק"ל דלפי טעם זה אמאי אסר ר"ש לראות מומין שנולדו בי"ט ומ"ש מהא דאמרינן לעיל בפ"ב גבי הטבלת כלים דקאמר רבא דה"ט משום דנראה כמתקן ואפי' הכי קתני בברייתא התם דכלי שנטמא בי"ט מטבילין אותו מטעמא דכיון דאי אפשר לאטבולינהו מעי"ט הוה ליה כמכשירי אוכל נפש שאי אפשר לעשותן בעי"ט וא"כ דכוותא נמי הוה ליה למשרי בנולד בו מום בי"ט אע"ג דהו"ל מתקן ויש ליישב דשאני טבילת כלים דלא מיחזי מתקן כולי האי כיון דאפי' קודם טבילה היה הכלי ראוי לטמאים ולמי שאינו אוכל חולין בטהרה וכמ"ש ה"ה בפ"ד מה' הנז' דין י"ח יע"ש משא"כ כאן דהוה ליה מתקן גמור מיהו אכתי קשה מהא דגרסי' בפ' משילין דף ל"ז דפירי דטבילי בי"ט כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה מפרישינן בי"ט אע"ג דהגבהת תרומות ומעשרות הוה ליה מתקן גמור ואפילו הכי שרינן כל שא"א לתקנו מעי"ט וא"כ ה"נ הו"ל למשרי ויש לחלק ודו"ק:<br><b> ובמ"ש </b> הרב המגיד משם יש מי שאומר דה"ט דאין רואין מומין בי"ט מפני שיבא לטלטל לפעמים מה שאינו ראוי שאם ימצא שאין המום מום נמצא שאין הבהמה ראויה ואי אפשר שלא לטלטלה וכן הוא דעת הראב"ד בהשגות ק"ל דא"כ מאי טעמא דרבה ב"ר הונא דקאמר דבכור שנולד הוא ומומו עמו מבקרין אותו לכתחילה הא כיון דטעמא דאין רואין מומין היינו משום שיבא לטלטל מה שאינו ראוי אם כן ה"נ איכא למיחש בבכור שנולד ומומו עמו שמא ימצא שאין המום מום ונמצא מטלטל מה שאינו ראוי ובשלמא לדעת י"מ דה"ט משום דהו"ל מתקן איכא למימר דבהא פליגי רבה ב"ר הונא ורב נחמן דרבה ב"ר הונא ס"ל דכיון שנולד ומומו עמו שלא היתה בו חזקת איסור מעולם אין בזה משום תיקון ומשום הכי שרי אפי' לכתחילה ור"נ דאסר לכתחילה היינו משום גזרה אטו נולד מעי"ט וא"נ דכיון דהא מיהא בלא ראית חכם אסור למשחטיה הו"ל מתקן קצת ומשום הכי אין מבקרין לכתחילה אכן לדעת הראב"ד ק' ואפשר לומר דודאי לרבה ב"ר הונא דס"ל דבכור שנולד ומומו עמו מבקרין אותו לכתחילה ע"כ דס"ל דטעמא דאין רואין מומין בי"ט היינו משום דהו"ל מתקן כפירש"י אמנם מה שהוצרכו לזה היינו לר"נ דס"ל דבכור שנולד ומומו עמו אין מבקרין דק"ל דאי ס"ל לר"נ דטעמא דאין רואין מומין בי"ט היינו משום מתקן אם כן בבכור שנולד ומומו עמו מאי מתקן איכא הא לא היה בו חזקת איסור מעולם ומש"ה הוצרכו לומר דה"ט דר"נ משום דס"ל דטעמא דאין רואין מומין משום שמא יבא לטלטל מה שאינו ראוי הילכך אפילו בבכור שנולד ומומו עמו איכא למיחש הכי ובהא פליגי רבה ב"ר הונא ור"נ דלרבה בר"ה ה"ט משום מתקן ולר"ן ה"ט משום שמא יבא לטלטל מה שאינו ראוי וכן מדוקדק מהשגת הראב"ד שתפס השגתו על דין בכור שנולד הוא ומומו עמו ולא בדין הקודם משמע דבדין הקודם בלאו האי טעמא נמי הוי שרי כנ"ל נכון ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (פג) </b> דה"ט דאין רואין מומין בי"ט כו'. קשה לי למאי דבעי הש"ס למפשט האבעיא אי יש מוקצה לחצי שבת בסוגיין דף כ"ו ע"ב מהא דקתני ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן. ודחינן כגון דיתבו דייני התם וא"כ יקשה אמאי אין מבקרין לכתחלה ביו"ט (כדמוכח ממתניתא דאייתי ר' אושיעא) הא בדיתבו דייני התם לא שייך למגזר משום טלטול ואי משום נגיעה הרי בנגיעת מוקצה אין איסור. ועוד דהא האי בכור לאו מוקצה הוא כיון דמעיקרא הוא חזי אגב אמו דמה"ט קתני התם דאם בקרו מבוקר ושוחטין אותו ביו"ט וצ"ע:<br><b> (פד) </b> שאם ימצא שאין המום מום כו'. כבר הבאתי לעיל מאי דדחי הש"ס פשיטות האבעיא אי יש מוקצה לחצי שבת בהא דקאמר דמיירי דיתבו דייני התם ואי כדבריו דא"א למבחן אי מום גמור הוא אלא ע"י טלטול א"כ הא אפי' בדיתבי דייני התם הרי אדחי לי' קודם הטלטול הזה משום מוקצה ואחר האי טלטול כשראו הדיינים שהוא מום גמור אשתרי וא"כ הרי סוף סוף שמעינן מינה דאין מוקצה לחצי שבת:<br><b> (פה) </b> ורב נחמן דאסר לכתחלה היינו משום גזירה אטו נולד מעי"ט. תמהני דהמחבר ז"ל סותר בזה את דברי עצמו שהרי כתב לעיל בדף ל' סוף ע"ב דלא תיקשי לה"ר אפרים דס"ל דעגל שנולד בשבת אסור ביו"ט שלאחריו משום הכנה מהך ברייתא דקתני עגל שנולד ביו"ט מותר ולמה לא נגזור יו"ט דעלמא אטו יו"ט שאחר השבת ותירץ בזה משום דלא משכחת לה אלא בעגל דקים לן בי' דכלו לו חדשיו והו"ל מלתא דלא שכיחא ולא גזרו בי' רבנן כמו שלא גזרו על ביצים במעי אמן וא"כ לפ"ז הכא גבי בכור שנולד ביו"ט הוא ומומו עמו הא ע"כ מיירי נמי בדקים לן בי' שכלו לו חדשיו והרי הו"ל נמי מלתא דלא שכיחא ואמאי נגזור בי' אטו נולד מערב יו"ט דבאמת הרי קיי"ל בזה כרב נחמן דלכתחלה אין מבקרין אותו ביו"ט כמבואר בש"ע א"ח סי' תצ"ח סעיף ט' ובביצים הנמצאים במעי אמן הא קיי"ל דמותר לאוכלן ביו"ט כמבואר שם בסי' תקי"ג סעיף ז' ואפי' ביו"ט שלאחר השבת נמי מותרין:<br><b> ועוד </b> אני תמה במ"ש המחבר גזירה אטו נולד מעיו"ט הא אם נולד מעיו"ט הוא ומומו עמו נמי לא היתה בו חזקת איסור מעולם ואינו מתקן כלל בזה ונשתרי נמי ואפי' ביו"ט ואי כונתו דנולד מעיו"ט תמים ואח"כ נפל בו מום א"כ הי"ל לומר גזירה אטו נפל בו מום לאחר לידתו. ועוד אי נימא הך גזירה דגזרינן נולד עם מומו ביו"ט אטו נולד מעיו"ט א"כ אמאי בדיעבד מותר הא בנולד מעיו"ט אפי' בדיעבד אסור וצ"ע:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וצריך </b>
+<b> לזמן מבערב ולומר אלו ואלו אני נוטל כו'.</b> שם בגמ' אמרינן רבא אמר לעולם למפרע והכא ה"ט דלמא מטלטל ושביק כו' וקמטלטל מידי דלא חזי ליה ופירש"י ד"ה רבא אמר וז"ל דילמא למחר מטלטל ובודק השמנים כו'. נמצא מטלטל מה שלא הזמין שהרי לא היה דעתו אלא בכדי צורכיו כו' ע"ש הנה מדברי רש"י ז"ל הללו ולעיל בד"ה לית לי' ברירה שכתב וז"ל וכי שקיל למחר דלמא לא הני הזמין והוא לא הזמין את כלם נראה שחולק אמ"ש מרן הב"י בסי' תצ"ו משם הגהות אשרי וז"ל ואין אדם יכול להזמין אלא מה שהוא צריך ואם הזמין יותר לא הויא הכנה וכ"כ משם רי"ו וז"ל אם זמן כל השובך וא"צ אלא לזוג אינו מועיל עד שיאמר זה וזה אני נוטל וכ"כ עוד שם דאפשר דרי"ו חולק אהגהות אשרי דשאני התם שכלל כל השובך לכך לא הוי הזמנה אבל היכא שפרט ב' זוגים והוא לא היה צריך אלא לזוג אחד אפשר דיודה דהוי הזמנה כדמשמע מפירש"י ולפי הנראה שהרב ז"ל רצה להשוות דעת רי"ו לדעת רש"י ז"ל:<br><b> ולע"ד </b> אין נראה כן מדברי רש"י ז"ל שכתב והוא לא הזמין את כולם משמע דאם הזמין את כולם אפי' א"צ אלא לזוג א' מהני שלא כדעת רי"ו ומהתימה על הב"ח שכתב שממה שכתב רש"י ז"ל בד"ה מידי דלא חזי כל אותן שטלטל יותר על צורכו מוקצים הם נראה דס"ל דאפילו הזמין כל היונים שבשובך אין הזמנה מועלת אלא למה שהוא צריך כדעת הג"א והוא תימא דאדרבה מדברי רש"י מוכח איפכא כמ"ש ומ"ש רש"י כל אותן שטלטל מוקצין הם מיירי בשלא הזמין את כולם כמ"ש קודם ועיין בפר"ח סימן הנז' ס"ק י"א מ"ש להשוות דעת רש"י עם רי"ו והם דברים דחוקים ע"ש. ולע"ד נראה שרש"י אזיל ומודה לדין רי"ו דמאי דמשמע מדברי רש"י דאם הזמין את כולם הזמנה מועלת היינו למאי דבעי תלמודא השתא למימר דה"ט דבעינן שיאמר זו"ז אני נוטל דילמא מטלטל ושביק וקמטלטל מידי דלא חזי ליה אהא הוא דכתב רש"י דהיינו בשלא הזמין את כלם דנמצא השתא דכל אותן שטלטל מוקצים הן אבל כשהזמין את כלם ה"נ דמהני הזמנה דליכא השתא חשש מוקצה אמנם לא"נ דקאמר תלמודא דזמנין דמשתכחי כולהו כחושים ושבק להו ואתי לאמנועי משמחת י"ט לא מהני מה"ט דכל שלא בירר דבריו ואמר זו"ז אני נוטל איכא למיחש להכי וניחא השתא מאי דהוצרך תלמודא לומר א"נ כו' דק"ק אמאי אצטריך להאי טעמא הא כבר תירצו לה שפיר אכן כפי מה שכתבתי ניחא דתלמודא ה"ק א"נ אפילו כשהזמין את כולם דהשתא ליכא למיחש דילמא מטלטל ושביק כו' אפילו הכי לא מהני משום דזמנין דמשתכחי כולהו כחושים ומימנע משמחת י"ט ונמצא א"כ דבמידי דליכא למיחש להכי אפי' הזמין יותר מכדי צרכו ס"ל לרש"י ז"ל דמהני הזמנה ושלא כדעת הג"א ז"ל וכן נראה ממ"ש בירושלמי פרק המביא הביאו הפר"ח ז"ל סימן תצ"ה ס"ק ד' דגרסינן התם וחכמים אומרים עד שירשום מחלפא שיטתייהו דרבנן דתנינן תמן בה"א עומד ואומר זו"ז אני נוטל כלומר דהתם ביונים צריך להזמין ממש מה שרוצה לאכול אבל בפירות אע"פ שמיחד זוית אחת ואומר מכאן ועד כאן ומסתמא אין קצבה לאכילת פירות ומזמין יותר ממה שיצטרך ואעפ"כ הויא הזמנה ומשני אינון אית להו חומר בדבר שיש בו רוח חיים עיין שם בפר"ח ואפשר דמ"ש בירושלמי אינון אית להו חומר כו' דה"ט דכל שלא בירר דבריו איכא למיחש דילמא משתכחי כולהו כחושים ומימנע משמחת י"ט כמ"ש ודוקא בב"ח איכא משום שמחת י"ט אבל בגרוגרות וצמוקים ליכא משום שמחת י"ט ודוק ומצאתי להרב המאירי בשיטה כ"י וז"ל ומיהו אי עביד הכנה לכל יונים שבשובך ה"נ דמהני וכן נ"ל מתוך פרש"י שכתב מטלטל ושביק שהרי לא היה בדעתו אלא בכדי צרכו אלמא דאי פריש ומכין לכולהו שפיר דמי אלא דלא נקיט ליה מאי דלא שכיח אבל דעת הרב הגדול ז"ל שאין הכנה אלא למה שצריך עכ"ל ודוק:
+
+Halakhah 6
+
+<b>זימן </b>
+<b> שחורים ולבנים כו'.</b> משנה שם זימן שחורים ומצא לבנים ופי' רש"י ולא היה שם עוד ולמחר מצא הכל לבנים כו' וראיתי להפר"ח ז"ל שכתב בסימן הנזכ' ס"ק י"ב וז"ל פירוש לפי שהזמין כל השובך ולא יש שם עוד קינין אחרים דאי לא היכי מסייעינן מינה לר"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב הא במתני' כולהו קרובים נינהו ולפיכך אזלינן בתר רובא ואמאי צריכין לדחויי בדף לדחי הכא איכא קינים אחרים וכ"ת לגמ' גופא ת"ל לא קשיא דמתני' הכי דייקא דקתני זימן שחורים ולא קתני זימן משחורים ומלבנים אלמא דכל מאי דאיכא בשובך זימן עכ"ד וכ"כ בשיטה מקובצת למהר"ב משם רבו וכ"ע וז"ל אלא דק"ל קצת דהא סיפא קתני בתוך הקן ומצא לפני הקן ע"כ בדאיכא אחריני בשובך מיירי מדקתני סיפא ואם אין שם אלא הוא וכיון שכן רישא דקתני ג' ומצא ב' כו' וכן זימן שחורים בדאיכא אחריני מיירי וצ"ע ע"כ ולדידי מהא לא איריא דסיפא דקתני ואם אין שם מיירי בדליכא שובכים אחרים בתוך נ' אמה וכגון דקיימא בקרן זוית וכדאמרינן בגמ' ורישא מיירי בדאיכא שובכים אחרים בתוך ן' אמה משום הכי אמרינן דאסורים שמא מאותן שובכים באו לכאן ומשום הכי הוא דהוה בעי לסייועי מינה לר"ח דהשתא לא הוו כולהו קרובים אמנם אי מתני' מיירי בדאיכא באותו שובך קינים אחרים שלא זימן לא הוה מסייעינן מינה לר"ח דהא כולהו קרובים נינהו באותו שובך אמנם הא ק"ל דאפי' נימא דמתני' מיירי בדאיכא באותו שובך קינים אחרים שלא זימן שפיר מייתי' מיניה סייעתא לר"ח דאע"ג דכולהו קרובים מ"מ כיון דהנהו קינים שהזמין הם קרובים יותר רוב וקרוב מיקרי ותדע לך מדאמר בפרק לא יחפור דכ"ג מתיב ר"ז והיה העיר הקרובה ואע"ג דאיכא אחריתי דנפיש מינה ופרש"י שאע"פ דאיכא אחריתי דנפיש מינה ברוב עם עכ"ל משמע מדבריו דאע"ג דב' קרובות כל שזה רחוקה ממנה קצת רוב וקרוב מיקרי וכן משמע בהדייא מדאמרינן התם עוד אמר אביי אף אנן נמי תנינא דם הנמצא בפרוזדור ספקו טמא שחזקתו מן המקור הוא בא ואע"ג דאיכא עלייה דמקרבא טפי הרי דאע"ג דחדר ועלייה קרובים נינהו אפ"ה כיון דעלייה קרובה יותר קרי ליה רוב וקרוב ומייתי מינה סייעתא לר"ח וא"כ ה"נ דכוותה וזה נראה דעת הרשב"א שכתב בשיטה מקובצת יע"ש ובהא ניחא מה שהקשה הרב ח"ה ז"ל דף כ"ד במ"ש התוס' בד"ה הג"ה ש"מ רובא דאורייתא וז"ל חשיב ליה רובא דליתיה קמן דברובא דאיתיה קמן לא צריך למידק ש"מ דקרא כתיב כו' והקשה הרב הנזכר וז"ל צ"ע לפ"ז מאי קשיא להו לעיל בד"ה רוב וקרוב דמאי קמ"ל ר"ח רוב וקרוב כו' הא מתני' היא ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ובנמצא הלך אחר הרוב משמע אפי' נמצא קרוב למוכרת בשר נבלה מאי קושיא הא איכא למימר דמהך מתניתין לא שמעינן אלא ברובא דאיתיה קמן כדאמרינן בפ"ק דחולין דהך דט' חנויות הוה רובא דאיתיה קמן ואשמעינן ר"ח דאפילו ברובא דליתא קמן הולכין אחר הרוב דהכי משמע מתוך שמעתין דר"ח אפילו ברובא דליתיה קמן ע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד אפשר לומר דמשום הכי לא תי' התו' כן משום דמשמעתין דאפילו ברובא דאיתיה קמן לא שמעינן לה ממתניתין אלא מדר"ח הוא דשמעינן לה מדקאמרינן לימא מסייע ליה לר"ח כו' והוצרכו לאוקמא בדף ואי איתא דברובא דאיתיה קמן כ"ע מודו דהלך אחר הרוב וכמתני' דט' חנויות א"כ מאי סייעתא איכא הא איכא לאוקמא בדאיכא קינים אחרים שלא זימן באותו שובך דהשתא הוי רובא דאיתיה קמן דבהא כ"ע מודו אלא משמע דאפילו רובא דאיתיה קמן מדר"ח הוא דשמעינן לה כנ"ל נכון ודוק ומצאתי להמאירי ז"ל שכתב וז"ל ואיכא דמוכח מינה דאי ליכא דף מיהא מותר דבתר קרוב אזלינן ואין נראה לי דהא קיימא לן כר"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב ואע"ג דבגמ' מדחי לה לרווחא דמילתא קאמר ואפילו לפי דבריהם אם היו בשובך יונים אחרים שלא הזמין הא איכא נמי רוב וקרוב אלא דאיכא מ"ד דבתר קרוב טפי אזלינן דהיינו חור הסמוך לו וכבר פירשנו היפך דבריהם עכ"ל ולא ידעתי מה יענה להאי דדם הנמצא בפרוזדור דאע"ג דכולהו קרובים נינהו אפ"ה מסייעינן מינה לר"ח וצ"ע. ובגופא דשמעתתא איכא למידק דהיכי מסייעינן מינה לר"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב והא איכא למימר דרוב וקרוב לא אזלינן בתר רובא מדין ודאי ואפילו להתיר כדס"ל לר"ח וכמו שפי' רש"י אלא דס"ל למתני' דרוב וקרוב ספקא הוי הי מנייהו עדיף ואזלינן לחומרא מש"ה קאמר דאסורין וכה"ג כתבו התוס' בפ' לא יחפור ד"ה דתני וז"ל ונ"ל דאפי' אי גרסינן דתני לא מדברי רבא הוא אלא תלמודא הוא דמייתי לה ושפיר הוה מוכח אביי ממתני' דנדה דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אע"ג דקתני ספקו טמא ע"כ לא ספקא הוא מדתני ר"ח וחייבין עליו על ביאת מקדש יע"ש הרי שכתבו בפי' דאי ממתני' לא הוה מסייעינן לר"ח אלא הוה אמינא דמשום ספק הוא דקאמר טמא וא"כ ה"נ נימא הכי דאסורין דקתני מתני' מספק הוא ומ"ש שם בד"ה לימא וז"ל וליכא למימר דשרייא משום דס' ערלה בח"ל מותר דהא אית דלית ליה כר"ח אלא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב הוה ליה ודאי ערלה אין כוונתם ז"ל לומר דאי לא אזלינן בתר רובא ע"כ אית לן למיזל בתר קרוב אבל לומר דספקא הוי הי מינייהו עדיף הא לא אמרי' דא"כ נמצאו דבריהם סותרים דאיך כתבו דאי ממתני' דנדה גרידא ה"א דספקו טמא דקתני ספקו ממש קאמר ולא הוה מסייעינ' לר"ח הא ע"כ לומר דמתני' כר"ח ס"ל דאמרינן הלך אחר הרוב וספקו טמא ע"כ לאו ספק ממש קאמר דאי לית ליה דר"ח ה"ל לומר דספקו טהור משום דאזלי' בתר קרוב אלא כונתם לומר דכיון דמספקא לן הי מינייהו עדיף ואפשר דקרוב עדיף דלא הו"ל לרבינא למישרייה דהא אי קרוב עדיף הו"ל ודאי ערלה ואין זה כשאר ס' ערלה דעלמא דהס' הוא במציאות משא"כ הכא דהו"ל ס' דדינא דמס"ל אי אזלינן בתר קרוב או בתר רוב בהא ודאי אזלינן לחומרא דאי קרוב עדיף הו"ל ודאי ערלה וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתא ואולי י"ל משום הכי לא משני תלמודא דאסורין דקתני משום ס' הוא דאכתי הוה ק"ל דהניחא לר"א דס"ל התם בדף ד' דכל ספקא דרבנן בדבר שיל"מ לחומרא אלא לר"פ ולהנך אמוראי דס"ל דספקא דרבנן לקולא אפי' בדשיל"מ מאי א"ל דה"נ הוה לן למיזל לקולא ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מה </b> שחקר בדין אם יוני מוקצה נחשבין דשיל"מ ודעתו לומר כיון דחוזר ונאסר לשבת ויו"ט הבא לא נקרא דשיל"מ והנה בחידושי מכבר כתבתי דאינו דומה לחמץ שכל זמן שהחמץ בעין אין בידו להתיר איסורו ולהסיר איסורו ממנו אבל במוקצה הרי בידו מהיום להכין אותו תמיד וא"כ כיון שהמתיר בידו אף שאינו בודאי כל שהוי בידו נחשב דשיל"מ וכעת נראה דתינח להסוברים דאף ביונים גדולים מהני זימון אבל להסוברים דבגדולים המחוסרין צידה לא מהני זימון ואוקי לה להך דינים ביונים קטנים שלא פרחו א"כ תינח בשבת הזה שהם קטנים עדיין מועיל להם זימון אבל הרי בחמץ מתוך שעתיד לאסור רק בשנה אחרת נחשב חוזר ונאסר א"כ ה"נ הרי לאח"ז הרי עתידין להתגדל ואז לא יועיל להו זימון וא"כ סוף סוף יאסרו לאח"ז אם יבואו לכלל צידה וסוף סוף חוזרין לאיסורן ואין לומר דבידו לקשור הכנפיים מעיו"ט ז"א דבאופן היכי שצריך למעשה ממש גם בחמץ נימא דבידו לאוכלו בזמן היתר או יחרכו קודם זמנו ובחרכו קודם זמן מותר לאחר זמנו ובע"כ כל היכי דמחוסר מעשה לא נחשב זה יש לו מתירין ודוקא בהזמנה לבד י"ל כיון דא"צ לזה מעשה רק אמירה בעלמא ולא מעשה בגוף הדבר נחשב יש לו מתירין כעין דאמרינן בעלמא שאני מחוסר אמירה ממחוסר מעשה גם שאני היכי דצריך לעשות שינוי בגופו מהיכי שא"צ לעשות שינוי בגופו אבל במה שצריך לקשור א"כ הוי שינוי בגופו וכך לי כמו בחמץ אם יחרכנו קודם זמנו אך נראה דא"ש והוא דהנה טעם הר"ן דדשיל"מ אינו בטל מכח דהוי מב"מ ונראה דאף באומרים הטעם מכח עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר נראה דגם ס"ל הך טעמא דאל"כ תקשה למה בחמץ לא הוי דשיל"מ מכח דחוזר ונאסר לשנה הבא מה בכך הרי סוף סוף אם יאכלנו למחר יאכלנו בהיתר ועכשיו ע"י איסור אך הכונה דבאמת ס"ל לכ"ע דהטעם דהוי כמין במינו רק דהוי קשה להו דמה בכך דהן אמת דכל זמן שהוי בעולם לא שייך בי' ביטול דאינו דומה לכל איסורים דהם אסורין לעולם ואין להם היתר לכך תיכף כשנתערב בטל הוא אף טרם אכילתו רק כבר נתבטל שוב כשאכלו אכלו בהיתר שכבר נתבטל אבל דשיל"מ כל זמן שאינו אוכלו לא בטל ממילא דכל זמן שהוא בעולם ומוכן לשהות למחר ויחזור להתירו א"כ הוי בכלל היתר והוי כמב"מ ולא בטל אך היינו דוקא כל זמן שהוא בעינא דאז אף שהשתא אסור הוא מ"מ אם ישתהא כמות שהוא עכשיו עד למחר יחזור להיתרו שם היתר עליו והוי כמב"מ אבל אם אכלו באמת היום א"כ אגלאי מלתא למפרע שלא נשתהא עד למחר ולא חזר להיתרו שוב נתבטל למפרע כיון דלא נשתהא עד זמן היתר א"כ באמת היום אסור הי' לכך אם כבר נאכל באמת נתבטל למפרע ולכך לא הוי ניחא להו בטעם הר"ן לבד דהוי מב"מ דכיון דעכשיו אסור הוא וכבר נאכל ולא נשאר על זמן היתר א"כ לא הוי כמב"מ ובפרט אף לדעת הר"ן צ"ל דהטעם הוא מכח שראוי על למחר דאל"כ למה קיי"ל היכא שהמאכל מתקלקל לא הוי דשיל"מ והרי אכתי הוי מב"מ להר"ן ובחי' מכבר ביו"ד סי' ק"ב הערתי בזה וכעת נראה דגם להר"ן הוי עיקר טעמו מכח דעומד לחזור להיתרו ודומה למה דאמרינן כל העומד לשרוף כשרוף דמי וכו' ונהי דשם לא קיי"ל כן מ"מ כאן ס"ל להר"ן כיון דעומד להיות ניתר ממילא דבשלמא כל העומד לשרוף כיון דעכ"פ מחוסר מעשה לכך לא אמרינן בי' כל העומד אבל בדשיל"מ דיש לו היתר ממילא ע"י זמן ואדרבא אם לא יאכלנו וישייר אותו עומד להיות ניתר וכל העומד להיות ניתר נחשב כאלו כבר הי' היתר והוי מב"מ ולא בטל ולכך היכי שהמאכל מתקלקל דאינו עומד להיות ניתר שפיר שם איסור עליו ואזלינן בתר השתא ובטל הוא לכך ס"ל להני פוסקים דאף באינו מתקלקל כיון דכבר אכלו שוב אגלאי מילתא למפרע דלא עמד להיות חוזר להיתרו וכיון דשוב אינו עומד לחזור להתירו שפיר בטל לי' למפרע אך אם מתחלה קודם שאכלו לא נתבטל ממילא רק אחר האכילה יתבטל למפרע א"כ עכ"פ בשעת אכילה אכלו באיסור ואינו דומה לשאר איסורים דקודם אכילה כבר בטל לי' ונעשה היתר ובשעת אכילה בהיתר אכלו אבל זה בשעת אכילה עדיין אסור הוא וא"כ בשעת אכילה הוי כאוכל איסור ולכך דייקי בלישנא שפיר ואמרו עד שתאכלנו באיסור שבשעת אכילה אכלו באיסור תאכלנו בהיתר וא"כ זה הכל היכי דשייך לומר דהוי מב"מ אבל באם חוזר לאיסורו לשנה הבאה א"כ לא הוי מב"מ דאין שם היתר עליו דחוזר לאיסורו ובפרט לפמ"ש מדויק יותר כיון דעיקר הטעם דהוי מב"מ מכח דעומד לחזור להתירו וא"כ בזה אם נחשב עומד לחזור להיתרו הרי עומד לחזור לאיסורו ג"כ והרי כן חוזר חלילה שבפסח אסור ולאחה"פ מותר ומ"ט יהי' נחשב טפי עומד להיתר מאיסור דשקולין הם ושוב אזלינן בתר השתא דהשתא אסור הוא והוי כמבשא"מ ובטל לי' שפיר וא"כ גם עכשיו היתר הוא כיון דכבר בטל לי' ונעשה היתר לכך לא הוי דשיל"מ וא"ש ולפ"ז נראה דהיינו דוקא גבי חמץ וכה"ג דההיתר הוי היתר לעולם ורק איסור מעורב בי' וכשיגיע פסח הבא החמץ חוזר לאיסורו אבל ההיתר נשאר היתר לעולם לכך לא הוי מב"מ אבל הכא במוכן אמת היום הכין אבל לשבת הבאה ממ"נ אם יזמין יזמין כולם ואם לא יזמין או יהי' נעשין מחוסרין צידה א"כ כולם יהי' כך וכיון שכולם יאסרו כן הדר הו"ל שקולים והוי מב"מ ואינו בטל ושפיר הו"ל דשיל"מ וא"ש ודוק עיין בהר"ן נדרים ותבין שפיר. ומה שהאריך השעה"מ ליישב דברי התוס' שם דהקשו לבטל ברוב מאן דקארי לה מה קארי לה הרי הוי דשיל"מ עיי"ש ונראה דלכאורה הי' נראה מטעם חדש לא שייך בגוזלת דין דשיל"מ והוא עפמ"ש הצל"ח בפ"ק דפסחים דבטלטול לא שייך דשיל"מ די"ל דרוצה לטלטל גם היום גם מחר עיי"ש ולפ"ז נראה כיון דהטעם בדשיל"מ מכח דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וא"כ הכא בגוזלת ממ"נ איסור הטלטול לשחטו בזה לא שייך דשיל"מ ולענין זה שפיר מבטיל בטיל לי' ולכך מותר לו לטלטל לשחטו דבטלטול לא שייך דשיל"מ ואחר השחיטה לענין אכילה לא שייך דשיל"מ דבזה לא שייך עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דאם ימתין עד למחר אוכלו יותר באיסור דהרי שחטו ביו"ט לצורך חול וחילל יו"ט למפרע א"כ אוכלו יותר באיסור ואי אפשר לומר שימתין עד למחר דא"כ חילל יו"ט למפרע ומכ"ש כיון דקיי"ל בהשוחט בשבת במזיד אסורה להשוחט עצמו א"כ כיון דקיי"ל בנשאר איסור לדבר אחד ולאדם אחד לא הו"ל דשיל"מ א"כ ה"נ כיון דאם נימא שלא יאכלנו היום שחטו ביו"ט שלא לצורך ואסורה לשוחט וכיון שנשאר אסור לו שוב בטל הוא לגמרי ולכך ממ"נ מותר לשחטו דבעודו בחיים בטל הוא (לענין הטלטול ומבטל בטל בעודו בחיים בטל הוא ברוב ונחשב כולו היתר כל זמן שהוא בחיים) לענין הטלטול ואחר שישחטו דיהי' ראוי לאכילה ושייך בי' עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אך אז א"א להמתין דא"כ חילל יו"ט למפרע וגם להשוחט עצמו הי' אסור א"כ ממ"נ מותר לטלטלו ולשחטו ואין זה בכלל אין מבטלין איסור לכתחלה דכאן ממ"נ בעודו בחיים כולם אסורין באכילה ולא שייך איסור אכילה מכח מוקצה דבלא"ה אסורין ולא שייך בי' ביטול מחיים לענין אכילה רק לענין טלטול ולזה שפיר בטל מחיים ומותר לטלטלו לשחטו ואין לומר דהשחיטה לא הוי צורך יו"ט דבאמת אם ישחטנו יהי' מותר דאז בטל לי' ברובא דלא שייך עד שתאכלנו באיסור דהרי א"א לו להמתין דחילל יו"ט למפרע וגם יהי' אסור עכ"פ להשוחט ושוב אין לו דשיל"מ ומבטל בטל לכך מותר לשחטו ודומה לנדרים ונדבות דלולי הטעם דמשלחן גבוה קזכה הי' מותר לשחטו אף דקודם שחיטה הוי קודש כיון דאחר שחיטה וזריקה הוי מותר יהי' מותר לשחטו וה"ה בזה ולכך שפיר הקשו התוס' דלבטל ברובא והוכרחו לתרץ דבע"ח לא בטלו א"כ אסורין מחיים בטלטול ואי אפשר לטלטלם לשחטם ובתירוץ השני ס"ל דאף בטלטול דשיל"מ לא בטל לכך תירצו דהו"ל דשיל"מ ואף בטלטול לא בטל לכך אי אפשר לטלטלו לשחטו דתיכף מוקצה הוא וא"ש:<br><b> שם</b><br><b> מה </b> שהקשה על הפר"ח ויש"ש דס"ל איסור שיש לו מתירין מותר לכבוש אותם ולומר כל דפריש עיין בישובו בחבורי סה"ח בקונטרס שלל רוב דף ל"ו ע"ד:<br><b> שם</b><br><b> מ"ש </b> על הטור והרשב"א גבי ב' קינין זו למעלה מזו והקשה הרי דעת הרשב"א דספק מוקצה מותר ואיך שייך לומר דהעתיק הדין בשביל היכא דליכא רובא דעלמא הרי הוי ספק וראוי להתיר. לפענ"ד לק"מ דכוונת הרשב"א בהעתקתו זה דנ"מ היכא דהי' רוב בקן שלא זימן ובקן שזימן הי' מועט ממנו והי' מדדין שמרובא דעלמא לא באו בודאי ולכך לולי הסברא של רבא דאמרינן מסרך סרוכו וסליקו אז אם הי' אותם שלא זימן למטה ועכשיו נמצא שלפני הקן שלמעלה הי' מותרין אף דיש לילך בתר רובא של הקן שלמטה וגם הוא קרוב להדף שלפני הקן והיכא דהקורבא שוין ודאי דראוי לילך בתר רובא אעפ"כ הי' מותר כיון דזה לא שכיח לומר דמסרך סרוכי למעלה לכך שוב הוי תלינן שהם מהקן שזימן אבל כיון שנלמוד מדברי רבא שאמרינן מסרך סרוכי לכך אף שהם מדדין אסורין דאזלינן בתר רוב הקן של תחתון ואמרינן כל דפריש וכו' והיכא דיש רוב לאיסורא מודה הרשב"א דאסור במוקצה ונולד וז"פ והמותר עוד להשעה"מ עיין בקו' שלל רב פרק ה' ו':<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ב) </b>
+<b> גם </b> בזה יש לי עירוב דברים והדבר צריך עיון ובאמת היה לי לומר דהא עיקר קושית התוס' היה מדרב אשי דתוספות היה סובר דאין חולק ע"ד רב אשי בזה דס' דשיל"מ להחמיר ולפ"ז הקשה התוס' על האי תירוצא שם דאמר הוה ליה ספק דרבנן ולהקל הא הוי ספק בדשיל"מ ומתרץ התוס' דהאי שנויא סובר בעירוב הקילו ואף שרב אשי גופא לא סובר הכי ואומר שאף ספק בעירוב להחמיר מאן יימר לן דרב אשי גופא נקיט ליה כהאי תירוצא התם פרק מי שהוציאוהו [מ"ו א'] דטעמא משום שספק דרבנן להקל מי לא יכול לסבור כאידך תירוצא שם או דאית ליה סימנא בגו' או מי אוקיינוס מינד ניידי אלא שקושית תוס' היה קאי להאי תירוצא דספק דרבנן להקל והתוס' היה סובר דאין חולק על רב אשי בזה ואף שבזה יש להעיר וכמו שהעיר הרב פה על תוס' איכא חד דמערב בהו דנמי משמע דתוס' היה סובר דאין חולק על רב אשי בזה ודאתאן עלה נמי עמדנו לדייק מדוע המתין התוספות בקושייתו עד פה על דברי הש"ס ולא הקשה למילתיה לעיל על מתני' [ל"ה א'] דר' יוסי מיקל בספק עירוב וקאמר הש"ס הטעם שם כיון דאית ליה תחומין דרבנן. מאי בכך הא הוי דשיל"מ ואולם מוכח מכאן סברות מורי הגאון בחידושיו לפסחים דרוצה לומר גבי טלטול לא שייך למימר דשיל"מ כיון דיכול לטלטל כהיום כמחר ודוקא בענין אכילה אמרינן כן והיינו גבי ביצה וכדומה עד שתאכלנו באיסור היום אכול למחר דהא אם יאכל היום לא יהיה לו למחר א"כ אמרינן המתן עד למחר אבל גבי טלטול ל"ש למימר המתן עד למחר הא עכ"פ יש לו הפסד טלטול היום עיין שם דף י"א בחידושיו הכי נמי לענין עירוב בהליכה ל"ש למימר המתן עד למחר דלמחר ילך שם וגם היום יכול ללכת שם וא"כ אין שם כלל שייך דשיל"מ ולכך פריך תוספות קושייתו הכא לענין מים המתן עד למחר ושתה מחר מים האלה. אמנם בדרב אשי גבי מים ומלח שייך נמי דשיל"מ נטר עד למחר ואכלוהו דאם תאכל היום לא יהיה לך מחר ובזה שתירצו התוס' בעירוב הקילו ורב אשי לדידיה נמי חולק על זה ואפי' בעירוב לא הקילו ויש לתרץ קושית התוס' התם בביצה [ל"ט א'] דהקשו על קושית הש"ס מאי סלקא דעתך דמקשן דהקשה ולבטל מים ומלח הא הוי דבר שיל"מ אמנם ל"ק דהמקשן היה סובר בעירוב הקילו ורב אשי השיב ליה דאפילו בעירוב אמרו והא דבאמת בעירוב הקילו מ"ש עירוב משאר דבר שיל"מ יש ליתן הטעם כמו שאמר הש"ס בעירובין [ל"ה א'] שאני טומאה דעיקרן מן התורה אבל תחומין אין עיקר מן התורה ועיין לקמן וס"ל לתוס' דלא כהר"מ די"ב מיל אינו מן התורה וכמו שהארכנו בפכ"ז מהלכות שבת עיין עליו. והר"מ דאית ליה י"ב מיל דאורייתא ול"ש למימר בעירוב הקילו משום דאין עיקרו מן התורה [ועיין מה שכתבנו פרק כ"ז מהל' שבת] באמת אינו סובר בעירוב הקילו. אלא סובר דלית לן האי תירוצא ספק דדבריהם אלא האי תירוצא דלא כרב אשי [ביצה ד'] והאי תירוצא סובר כר"פ וכמקשן [ביצה ג'] דלא החמירו חכמים בספק דשיל"מ. וכמו שהעיר הרב פה והר"מ דכתב בעצמו הלכות עירובין פ"ו כל ספק עירוב כשר ואף לדידיה הרי עיקרו מן התורה דהא י"ב מיל דאורייתא ובעיקרו מן התורה יש להחמיר ואף שאין להחמיר מצד ספקא ואולי שהר"מ לא סובר תירוצו של רב הונא בר חיננא אלא תירוצו של רבא שם וכמו שכתב באמת הרב המגיד שם מ"מ קשיא הא הוי דבר שיל"מ כבר פתרנו חדא דאין כאן כלל דשיל"מ לענין האי עירוב דילך היום וילך מחר. כסברות מרן בחדושיו לפסחים שהבאנו לעיל לענין טלטול. ועוד מי יימר דסובר הר"מ דהאי דעירוב בפת הוי עירוב דאורייתא דלמא נמי סבירא ליה דהוה רק תיקון דרבנן להקל על העשיר. וא"כ הוי העירוב גופא אין עיקר מן התורה והר"מ סובר דבר שיל"מ אינה אוסר ספיקא אלא דוקא בדבר שעיקר מן התורה וכדעת הלחם משנה פ"ב מהלכות י"ט הלכה ו' אליבא דהרשב"א כן נוכל לומר אליבא דרבינו אף שדברי הלח"מ תמוהים דהא מרב אשי משמע דלא כן מ"מ י"ל דהרשב"א סובר כן. ובאמת אינו פוסק כר"א אלא היה סובר דהמקשן ורב פפא הכי היו סוברין דהקשה כן על הברייתא ובזה מיושב קושית הפר"ח סי' ק"ך דהקשה מאי קאמר בשלמא לרבה ניחא הוי ספק דאורייתא וספק דאורייתא לחומרא הא גם לרבה קשיא דהא אף אם דאורייתא היינו ביום טוב שלאחר השבת ולא בי"ט דעלמא. אמנם י"ל כאשר בארנו דודאי המקשן נמי ידע מהאי סברא דכמו שהחמירו בבטולו הכי נמי החמירו בספיקא רק שהוא סובר דזה דוקא בדבר שעיקר מן התורה אבל דבר שאין עיקר מן התורה לא וא"כ ה"ק בשלמא לרבה ניחא הו"ל ספק דאורייתא כלומר אפשר ליגע בשל תורה אלא לר"י ולרב יוסף הו"ל ספק דרבנן דאין עיקרו מן התורה ועל זה תירץ רב אשי אפילו באין עיקר מן התורה החמירו ובזה מיושב קצת דברי ה"ה פ"א מהלכות י"ט הלכה ך' דאמר לכך לא הביא הר"מ האי וספיקא אסורה משום דמילתא פשיטא ליה כיון שביטול אסור ספיקא נמי אסור ולכאורה קשה הרי חזינן דגמרא נייחא ליה הביטול וקשה ליה ספיקא עד שבא רב אשי וחדית לן כמו שהחמירו בבטולא כך החמירו בספיקא ועיין שם לח"מ ולפי הצעותינו ניחא דרב אשי לא חדית לן אלא אליבא דר"י ורב יוסף דלהם אין עיקר מן התורה אבל אנן דקיי"ל כרבה דהכנה דאורייתא ויש לו עיקר מן התורה אין צריך להביא דבזה לא היה חולק ואדרבה מדברי המקשן מוכח איפכא כאשר ביארנו ועיין פר"ח סימן ק"י ס"ק מ"ו סוף הסעיף אמנם להאי סברא קשיא לן על אוקימתת הש"ס עירובין הוי ספק דדבריהם מאי אהני לן הא הוי דבר שיל"מ דהא איירי במים אם ישתה היום לא יכול לשתותם למחר ודומה לשאר דשיל"מ והתם הא לדעת הר"מ הוי עיקר מן התורה דהא אנו מסופקין אם באו מתחום או חוץ לתחום <span class="R"> (צא)</span> והוי עיקר מן התורה דהא תחומין בי"ב מיל דאורייתא ולא מהני תירוצו של תוס' בעירוב הקילו קשיא לן טעמא אמאי הקילו מ"ש עירוב משאר אסורין והא בעיקר מה"ת כ"ע סובר דשיל"מ בספיקא אסור על דברי התוס' גופא דברינו שפיר לכך בעירוב הקילו משום דאין עיקר מה"ת כיון דתוס' חולקין על הרמב"ם בענין י"ב מיל כאשר בארנו אמנם על הר"מ קשיא מ"ש עירוב משאר איסורין. ע"כ אנו צריכים למודעי דהרמב"ם סובר דאוקימתת הש"ס הכא בעירובין בהא ספק דדבריהם אינן סוברין כלל דס' בדשיל"מ אסור אלא רק בבטול החמירו ודלא כרב אשי בביצה [ד"ג] ורק שאנו על דברי התוס' באין לברר דבריהם ולנצלם מקושית המחבר פה. ומדברי הר"מ עצמו דפסק ספק עירוב להקל היינו אם הספק בעירוב גופא ולא אם הס' בתחום ומתרי טעמא להקל כמו שבארנו או משום שאין עיקר מן התורה או שלא שייך דשיל"מ בכה"ג ועיין והבן:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (פו) </b> איכא למידק דהיכי מסייעינן מינה לר"ח. כבר עמדתי בילדותי על קושיא זו וישבתי בזה דהא מתניתין סתמא קתני דאסורים ומשמע אפילו ביו"ט שני (ועיין מ"ש הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל בריש פ' לולב הגזול בפיסקא קא פסיק ותני לא שנא ביו"ט ראשון לא שנא ביו"ט שני דאמרינן שם בגמרא עלה דמתניתין דהתם) ואי דלא כר"ח אלא דמשום ספיקא אסור א"כ ביו"ט שני הא הו"ל ב"ס בדרבנן דאפי' לרב אשי דס"ל דספק בדבר שיש לו מתירין אסור מ"מ מודה דס"ס מותר אפי' בדבר שיש לו מתירין כמ"ש הר"ן ז"ל וכ"פ המחבר בש"ע א"ח סי' תצ"ז סעי' ד' ויהי' ראי' מזה נגד היש"ש והמג"א ז"ל סי' הנ"ל דאסרי גם ספק מוכן ביו"ט שני:<br><b> ואולם </b> י"ל דגם לדידהו ניחא משום דהא דמחמרינן בספק בדבר שיש לו מתירין היינו דוקא בספק במציאות אבל לא בספיקא דדינא וכמבואר בהר"ן פ' השותפין דף מ"ז ע"ב בד"ה ולענין הלכה כו' דכתב שם בדבעיא דלא איפשטא התם אי חליפי הנודר אסור על המודר באמר אלו ובנודר עצמו בלא אמר אלו ועז"כ הר"ן שם דהו"ל ספיקא דרבנן ולקולא וע"ש. ואמאי הא הוי דבר שיש לו מתירין (עכ"פ בנודר עצמו בלא אמר אלו דמצוה לאתשולי ובידו למתשלי) אע"כ דבספיקא דדינא אפי' בדבר שיש לו מתירין באיסור דרבנן מותר וכן מוכח מהא דקיי"ל דאין מוקצה לחצי שבת אע"ג דבמס' יו"ט דף כ"ז ע"ב לא איפשיטא האיבעיא שם והו"ל ספיקא דדינא בדשיל"מ ואפ"ה מותר. וכמדומה לי שכ"כ הפר"ח בהדיא דבספיקא דדינא בדרבנן אפי' בדשיל"מ אזלינן לקולא. [כן הוא בפר"ח סי' תצ"ה ס"ק ג']. וא"כ ה"נ אי אזלינן בתר רוב או בתר קרוב הא הוי ספיקא דדינא לדידי' וכמ"ש דמספקא לן הי מנייהו עדיף אי רוב עדיף כר"ח או קרוב עדיף משום הכי שפיר מסייע לי' מהך מתניתין הנ"ל לר"ח דרוב עדיף מדאזלינן התם לחומרא בהזמנה דרבנן ודוק:<br><b> ועוד </b> נלע"ד להביא ראי' דאף הרי"ף ס"ל כן דבספיקא דדינא לא אמרינן דגם בדרבנן אזלינן לחומרא בדשיל"מ דהא כתב הרי"ף בפ' כל הבשר בפלוגתא דת"ק ורע"ק בנודר מן הירק דקיי"ל כרע"ק להחמיר דאסור בכל ענין משום דהוי ספק דאורייתא דשמא מחלוקת ואח"כ סתם הוא וסתים לן תנא כרע"ק ע"כ. וקשה דלמה לי' לאתויי עלה מטעם ספק דאורייתא הא אפי' אי הוי ספק דרבנן נמי הי' לן למיזל לחומרא דהא נדרים דשיל"מ נינהו וא"כ אפי' נדר מן הירק בתורה וכדומה דאינו אסור בירק אלא מדרבנן ואפ"ה הדלועין אסורים מספק בדשיל"מ אע"כ דבספיקא דדינא לא שייך זה ויש לי להאריך בראיות כאלו ואכמ"ל ודוק:
+<b>זימן </b>
+<b> ב' ומצא ג' הכל אסור כו'.</b> שם בגמ' אמרי' מה נפשך אי אחריני נינהו הא אחריני נינהו ואי לא אחריני נינהו הא איכא חד דמעורב בהו ע"ש ומכאן ק"ל למ"ש הטור י"ד סי' י"ו וז"ל בהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהם היום כיצד תקנתו נכבשינהו דניידי ממקום קביעותם ויקח אחד מהם וישחוט וכל דפריש מרובא פריש ופסקו מרן בשלחנו הטהור סי' הנז' סי"ב והן הן דברי הרא"ש שכתב בפ' אותו וא"ב וכתב הפר"ח סי' ק"י ס"ק כ"ח דאע"ג דבסי' הנז' פסק מרן ז"ל דאם הפרישן במתכוין אסורין גזרה שמא יקח מן הקבוע היינו דוקא במידי דמיתסר לעולם לפי שאם אנו מתירין לו זה ילך ויקח מן הקבוע שהרי אין לו תקנה לעולם לפחות לב' אחרונים אבל גבי או"ב שיש היתר לאיסורו למחר מצי נייד לכולהו מלבד ב' אחרונים כיון דאפי' הב' אינם אסורים אלא לבו ביום ולמחר מותרים לא בהיל כולי האי למיטעי ולמימר מה לי פירש מ"ל ליקח מן הקבוע עכ"ד יע"ש וכ"כ מהרש"ל בס' יש"ש פ' אלו טרפות סי' ו' ע"ש וכיון שכן ק' טובא דא"כ היכי קאמר בגמרא דטעמא דמתני' דב' ומצא ג' אסורין משום דאיכא חד דמערב בהו דא"כ קשה היכי קתני במתני' אסורין דמשמע כולם אסורים כמ"ש רש"י ואמאי נכבשינהו וניידו ונימא כל דפריש מרובא פריש ויהיה האחד מותר וכי ה"ג פריך בפ' כל הזבחים דף ע"ג ע"ב אמתני' דקתני כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות ימותו כלם ויותר קשה למ"ש עוד הפר"ח שם דכיון דגבי אותו ואת בנו ליכא למגזר שמא יקח מן הקבוע ב' האחרונים נמי מותרים דליעקרינהו לכולהו מדוכתייהו וליבדרינהו ומבטל הקביעות ובכל חד וחד אמרינן כל דפריש מרובא פריש ומה שלא כתב כן הבה"ג משום דנמשך בתר הש"ס ואה"נ דאיתי' להאי תקנתא דא"כ ה"נ יהיו מותרים כולם ע"ד זה דליעקריה כולם מדוכתייהו ואף למ"ש עוד הרב שם דליבדרינהו בידים הוי מבטל איסור לכתחלה דבשלמא נכבשינהו דניידי הרי נשאר האיסור לבסוף משום דאיסורא ברובא איתיה ואין כאן מבטל איסור לכתחילה אבל במפזר שניתרין כולם הרי ע"כ מבטל איסור לכתחילה עדיין קשה למה שפירש מרן ז"ל בי"ד סימן צ"ט סעיף ו' דאיסור של דבריהם מבטלים אותו לכתחילה דאם כן ה"נ ליבדירנהו לכולם ויהיו מותרין כולן ואפשר ליישב דהכא שאני דאע"ג דלא נאסר מעולם כיון שזימנן מבע"י לצורך יום טוב חיישינן שמא יקח מן הקבוע דמשום שמחת י"ט בהיל וחיישינן אפילו לזמן מועט כי היכי דחיישינן בההיא דכל הזבחים מפני שנאסרים לעולם אלא דאכתי קשה לדעת ר"ת שכתבו התוספות שם בזבחים ופרק הנשרפים ד"פ דאפילו בשאר איסורי' שנאסרין לעולם אמרי' נכבשינהו דניידי ולא חיישינן שמא יקח מן הקבוע אלא דוקא גבי קדשים דא"כ ה"נ נימא נכבשינהו ואע"פ שזמנן לצורך י"ט אפי"ה לא חיישינן שמא יקח מן הקבוע דלא גרע מאיסורין שנאסרין לעולם דאפ"ה שרי לדעת ר"ת ואפשר ליישב לדעת ר"ת דבדשיל"מ לא מהני האי תקנתא דכי היכי דהחמירו בו חכמים לומר דאפילו באלף לא בטיל ה"נ לא אזלינן בתר רובא ואפילו היכא דלא איתחזק איסורא והילכך לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ועיין בהר"ן ס"פ אין צדין וכמ"ש במקום אחר בפ"ד מה' אלו דין כ"ד אלא מיהו קשה לדעת בה"ג דס"ל דאפי' באו"ב דהוי דבר שיל"מ איתא להאי תקנתא דנכבשינהו דניידי ואף למ"ש לעיל דהכא כיון שזמנן לצורך י"ט חיישי' שמא יקח מן הקבוע כי היכי דחיישינן בההיא דכל הזבחים מפני שנאסרין לעולם מכל מקום עדיין קשה דס"ס הוה לי' לתלמודא להקשות על הא דהך מתני' דנכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ולשנויי עלה ההיא שנויא דגזרינן שמא יקח מן הקבוע כי היכי דאקשי לה אמתניתין דפרק כל הזבחים וליכא למימר דמשום הכי ל"ק ליה הך מתניתין משום דאיכא למימר דטעמא דמתני' משום דחיישינן דילמא אחריני נינהו כדקאמר מ"נ אי אחריני נינהו כו' שהרי משמע דהא דאמרינן מה נפשך אי אחריני נינהו כו' אינו אלא לרוחא בעלמא דלפי האמת אין לן למיחש להכי מדקתני סיפא ג' ומצא ב' מותרין ולא חיישינן דילמא אחריני נינהו מטעמא דשאני גוזלות הואיל ועשויין לדדות וכן מוכח מדברי הר"ן שם כמ"ש הר"ב מג"א סימן תצ"ו ס"ק י"ד ועיין בב"ח סימן הנז' וי"ל דאמתני' דידן לא ק"ל לתלמודא משום דא"ל דאה"נ דיש להם היתר ע"י תקנה זאת אלא מתני' דקתני אסורים בבא ליקח מן הקבוע קאמר אמנם אמתני' דפ' כל הזבחים דקתני ימותו כולם וכן בסיפא דקתני ירעו עד שיסתאבו אהא ק"ל שפיר דאמאי קתני ימותו כולם או ירעו עד שיסתאבו הא איתא בתקנתא דנכבשינהו כו' כנ"ל:<br><b> ובהתוכחי </b> בזה עם החה"ש רב ועצום כמהר"י אשכנזי נר"ו ההוא אמר דיש ליישב ולומר דמש"ה קתני במתני' אסורין ולא קתני הך תקנתא דנכבשינהו משום דאפשר דבי"ט אסור לעשות כן דמחזי כמתקן כיון שמביאו לידי היתר ע"י כך והרי זה דומה למ"ש הר"ב תה"ד סי' נ"ד משם הא"ז דאסור לבטל את האיסור בשבת משום דאין לך תיקון גדול מזה כמו שאסור להטביל כלי בשבת משום דמחזי כמתקן ואפי' בי"ט כתב בתה"ד דאסור לבטל האיסורין מה"ט ודוקא גבי עצים שנפלו מן הדקל שרינן לבטולינהו בי"ט משום דכיון דמיקלא קלי איסוריה לא חשיב תיקון כלל ועיין במג"א סי' שכ"ג ס"ק י"ד וגדולה מזו כ' מהר"י הלוי בתשובה סימן ל"ד דאסור לסתום בשבת חלון הפתוח לבית שיש בו מת כדי שיכנסו בו הכהנים משום דהוי כמתקן דכל שהחלון הוא פתוח הוא בלתי מתוקן לגבי טומאה וכהן אסור ליכנס בו ובאותה סתימה מכשיר את הבית מטומאת כהן ודקדק כן ממ"ש רש"י בסוף מסכת שבת וסייע עצמו במפתחות שבסוף הס' מדברי התה"ד שכתבנו יע"ש והן אמת שק' לי על דבריו ממ"ש רש"י בפרק כל הכלים דף קכ"ה ע"ב ד"ה הכל מודים דאהל מן הצד לאו שמיה אהל והביא ראיה מעובדא דשמואל בפרק כל גגות דשמואל הוה יתיב בההוא חצר נפל גודא דביני ביני אמר שמואל שקול גלימא נגודו ליה אהדרינהו רב לאפיה ופריך עלה בגמרא ושמואל ל"ל למעבד הכי האמר זה מטלטל עד עיקר החצונה כו' משמע שאם היה אוסר שמואל לטלטל כרב לא הוה ק' מידי דהיכי שרי למיעבד הכי כו' יע"ש והשתא קשה דס"ס יהא אסור משום מתקן כיון שעל ידי מחיצה זו הוא מתקן את החצר לטלטל ממקום למקום ואפילו לדעת התוס' שם בד"ה הכל מודים ובפ' מי שהוציאוהו דמ"ד ד"ה פקק החלון שכתבו דמחיצה המתרת אסור לעשותה בשבת היינו טעמא משום דחשיב אהל כמ"ש שם הא לא"ה מודו דשרי ועיין בספר פנים מאירות סי' ל' ע"ש גם לדעת הר"ב תה"ד דס"ל דאסור לבטל את האסורים בי"ט אלא דוקא גבי עצים שנשרו מן הדקל משום דמיקלא קלי איסוריה ק"ל ממ"ש הרי"ף ז"ל בפרק אלו עוברין אמתניתין דתנן כיצד מפרישין חלה בטומאה בי"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה כתב וז"ל וה"מ בא"י דחלה דאורייתא היא וכיון שהיא חלה טמאה לא חזיא לאכילה כלל לא לגדול ולא לקטן כו' אבל חלת ח"ל דמדרבנן היא לא צריכא ולא מידי אלא קורא לה שם ואפילו לכתחילה ואכל לה כהן קטן דאמר שמואל אין חלת ח"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו כו' ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר"א דאמר לא תקרא שם עד שתאפה כו' ותמה עליו הרמב"ן דאפילו ליכא כהן קטן הא חזי לכהן גדול דיכול לבטלה ברוב דקי"ל תרומת ח"ל מבטלה ברוב ומכח זה כתב להעמיד דברי הלכות דכי אמרינן מבטלה ברוב לומר שאם נתערבה בכמותה ממנה מרבה עליו חולין ומבטלה אבל לבטלה בעירוב לכתחילה לא יע"ש והשתא אם איתא לדברי הר"ב תה"ד מאי קא ק"ל להרמב"ן ז"ל על דברי הרי"ף הא אע"ג דחלת ח"ל מבטלה ברוב מ"מ ביום טוב אסור לבטלה משום דמחזי כמתקן וכיון שכן אינו יכול לקרות לה שם ולאפותה כיון דלא חזי לה לי"ט נמצא אופה מי"ט לחול ומש"ה כתב הרי"ף דאי ליכא כהן קטן עביד ליה כדר"א גם התוספות בד"ה עד שתאפה והרא"ש והטור סימן תנ"ז כתבו בהדיא דאפילו ליכא כהן קטן אי איכא כהן גדול יכול לקרות לה שם משום דחזי ליה על ידי ביטול ברוב ואם כן נמצאו כל הני רבוותא סותרים לדעת הרב תה"ד וליכא למימר דע"כ לא אמר' התה"ד אלא דוקא במבטל את האיסורים דקודם הביטול לא חזיא לשום אדם מש"ה כשמבטלה הו"ל מתקן משא"כ הכא כיון דחלת ח"ל קודם הביטול דחזיא לכהן קטן או לכ"ג שטבל לקיריו לא מחזי כולי האי כמתקן דהא ליתא שהרי בפ' נוטל פרכינן אמתניתין דקתני רי"א אף מעלין את המדומע בשבת אמאי הא קא מתקן כו' ופרש"י הא קמתקן שמביאו לידי היתר ע"י כך ונגזור בי' אטו תקון מלאכה הרי אע"ג דמדומע חזי לכהנים אפי"ה הוה ליה מתקן כיון שע"י העלאה זו מביאו לידי היתר לזרים הן אמת שדברי הרב תה"ד שכתב דאסור לבטל את האיסורים בשבת וי"ט משום דמחזי כמתקן נראה שטעמו ונמוקו עמו מסוגיא דפרק נוטל דבעי בגמרא לומר דאסור לעלות את המדומע בשבת משום דהוי מתקן וכיון שכן קשה לדעת התוס' והרא"ש והטור שכתבו שמותר לבטל חלת ח"ל ברוב בי"ט ועל כן היה נראה לי לומר שאף הא"ז לא כתב דאסור לבטל את האיסורים אלא דוקא בשבת וכדמוכחא סוגיא דפ' נוטל אבל בי"ט אזיל ומודה שמותר לבטל את האיסורים ואע"ג דמחזי כמתקן כיון דהוי מתקן לצורך אוכל נפש וכ"כ הרב מוהרלנ"ח בתשובה סימן י"ו דהגבהת תרומות ומעשרות בי"ט לדעת הרמב"ן ז"ל אין איסורו משום מתקן כיון דהוי לצורך אוכל נפש אלא איסורה משום דמיחזי כמקח וממכר וגזרה שמא יכתוב ואף למה שנראה מדברי התוספות ורש"י בפרק משילין דהגבהת תרומות ומעשרות בי"ט אסור משום מתקן איכא למימר דלא אמרה אלא בהגבהת תרומות ובפירי דטבילי מאתמול כדאמרינן התם משום דיכול לתקנו מעי"ט אמנם בביטול האיסורין ובגוונא דלא אפשר לתקנו מעי"ט כי הך דמתני' דפ' אלו עוברין כ"ע מודו דלא אסור משום מתקן כמו שלא אסרו בהגבהת תרומות בפירי דטבילי בי"ט האמנם לדברי הרב בעל תה"ד דס"ל דאסור לבטל את האיסורין אפי' בי"ט ואפי' בגונ' דלא אפשר לבטוליה מאתמול מדק"ל מההיא דעצים שנשרו מן הדקל בי"ט קשה טובא מההיא דחלת ח"ל שכתבנו ואולי י"ל דס"ל להר"ב תה"ד דגבי חלת ח"ל הקילו לבטלו בי"ט כי היכי דהקילו בה לבטלה בידים ברוב משום דקילא טפי דאינה נוהגת בכל מקום אלא במקומות הסמוכים לא"י כמ"ש הר"ן שם אלא דאכתי אין זה מספיק להקשות לדעת הרי"ף ז"ל דאיכא למימר לדעת הרי"ף דס"ל דאף בחלת ח"ל אסור לבטלה בי"ט כמו בשאר איסורין ואם כן מאי ק"ל להרמב"ן אלא משמע דסבירא ליה דבכל האיסורין דינן שוה דמותר לבטלן בי"ט ושלא כדעת הרב תה"ד ומ"מ לדאתאן עלה נר' שאף הרב תה"ד לא אמרה אלא דוקא במבטל את האיסורין בידים דעושה מעשה בגוף האיסור במה שהוסיף עליו כדי לבטל אבל כגון הא דנ"ד דאינו עושה מעשה כלל בגוף האיסור וככחם אז כחם עתה מסתברא ודאי דאין לאסור משום מתקן כנ"ל:<br><b> ודע </b> שהתוספות ז"ל בד"ה איכא חד דמערב בהו הקשה וז"ל וא"ת וליבטלי ברוב וי"ל דב"ח חשיבי ולא בטלי א"נ הו"ל דבר שיל"מ לאחר יו"ט כו' ודבריהם צריכים ביאור דמאי ק"ל ודקארי להו מאי קארי להו הא בהדיא אמרינן לעיל דכל דבר שיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל ואפשר ליישב דכונתם ז"ל להקשות למאי דפרכינן בגמ' לעיל מברייתא דקתני א' ביצה שנולדה בי"ט כו' וספקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הו"ל ס' דאורייתא ולחומרא אלא למ"ד משום גזירה ספק דרבנן הוא וכל ס' דרבנן לקולא וכו' ומשמע להו דהמקשה דפריך מהך ברייתא ס"ל דדשיל"מ בדרבנן בטיל וכן משמע מדאמר רב אשי לעולם ס' י"ט ספק חול הו"ל דשיל"מ וכל דבר שיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל משמע דהא בהא תליא דאי הוה ס"ל להמקשה דדשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל ה"ה נמי לס' דרבנן והיינו דחדית ליה רב אשי דאל"כ אלא דהמקשה נמי הוה ס"ל דודאי איסור אפילו באלף לא בטיל אלא דהוה ס"ל דבס' קיל טפי ואזלינן לקולא אם כן מאי חדית ליה רב אשי וקאמר וכל דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל הא איהו נמי הכי ס"ל וכ"כ הרב פר"ח ז"ל שם בחי"ד סימן ק"י ס"ק מ"ו ע"ש וכן נראה בהדיא ממ"ש ה"ה בפ"א מהלכות אלו דין וז"ל ולא כתב רבינו ספק י"ט ס' חול דכיון שאין לו ביטול פשיטא דס' אסור ולפ"ז צריך לומר דכי פריך בגמ' אלא למ"ד משום גזירה ס' דרבנן הוא כו' ה"ה דהוה מצי לאקשויי מסיפא דקתני ואם נתערבה באלף כולן אסורות אלא דניחא ליה לאקשויי מרישא והא דאמרינן בתר הכי א"ה אימא סיפא ואם נתערבה באלף כולן אסורות אא"ב ס' י"ט ספק חול הו"ל דשיל"מ כו' ה"ק אי א"ב ס' י"ט ס' חול וטעמא משום הכנה דהוי דאורייתא הו"ל דשיל"מ כו' ועיין בהרב ל"מ ז"ל שם ומעתה היינו דק"ל להתוס' בשמעתין דליבטל ברובא כלומר דלהך מקשה דס"ל דדבר שיל"מ בדרבנן בטיל וכן ר"פ משמע התם דהכי ס"ל אדק"ל מהך ברייתא דא' ביצה שנולדה תקשי להו מהך מתני' וליכא למימר דממתני' לא ק"ל משום דאיכא למימר דה"ט דקתני מתני' אסורין משום דאיכא למימר דהנך אחריני נינהו כו' וכמ"ש מ"נ כו' דהא ליתא דהא כיון דס"ל השתא דספקא דרבנן אפי' בדשיל"מ לקולא אם כן ה"נ אמאי אסורין ואי משום חששא דשמא אחריני נינהו הא מידי ס' לא נפקא ותו דהאי דאמרינן בגמרא מ"נ אחריני נינהו כו' אינו אלא לרווחא בעלמא דלפי האמת ודאי לית לן למיחש להכי מדקתני סיפא ג' ומצא ב' מותרין ולא חיישי' דילמא אחריני נינהו ועיין בב"ח סי' תצ"ז ואהא תי' דמתניתין לא ק"ל משום דב"ח לא בטילי וכתבו עוד א"נ הו"ל דשיל"מ כו' כלומר דבמוקצה כולי עלמא מודו דדשיל"מ לא בטיל משום דמוקצה חמיר טפי כשל תורה דהולכין בספיקא להחמיר ותדע מדחזינן דפריך מברייתא דאח' ביצה שנולדה לר"י ולרבי יצחק ולא פריך לר"ן דאמר דה"ט דביצה משום מוקצה משמע דלר"ן ל"ק ליה משום דמוקצה חמיר כשל תורה והולכין בס' להחמיר וא"כ מינה נמי דאין לו ביטול משום דהו"ל דשיל"מ דהא בהא תליא וכמ"ש וכ"כ הר"ב חד"ה שם משם התוס' ישנים ע"ש כנ"ל אלא דק"ל ממ"ש התוס' בפרק משילין דף ל"ח ע"א ד"ה ולבטיל מים ומלח וז"ל ותי' הא הו"ל דבר שיל"מ שאפילו באלף לא בטיל וי"ל כו' ואי כפי מ"ש מאי ק"ל הא איכא למימר דמאן דפריך התם לבטיל מים ומלח ס"ל דדשיל"מ בדרבנן בטיל וכדסבירא ליה להמקשה דהכא ולר"פ ורב אשי דמשני הכא דדשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל הא איהו משני התם משום דהוי דבר שיל"מ אלא משמע דס"ל דהא דדשיל"מ אפילו באלף לא בטיל בהא כ"ע מודו והמקשה דפריך הכא מברייתא דקתני כו' אסורה מודה נמי בהכי מדחזינן דלא פריך מסיפא דס"ל דספק גריע טפי ורב אשי דקאמר וכל דבר שיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל סבירא לי' דהא בהא תליא:<br><b> אך </b> קשה לפי זה מהא דגרסינן דף ד' ע"ב אההיא דעצים שנשרו מן הדקל ולרב אשי דאמר כל דבר שיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר כו' משמע בהדיא מסוגיא זו דרב אשי הוא דחדית לן הך סברא מדל"ק ליה בפשיטות והא הו"ל דשיל"מ וכעת צריך עיון:<br><b> ואפשר </b> לישב דברי התוס' ז"ל דפרק משילין במה שנדקדק עוד במה שהוצרכו להביא פרש"י שפירש הואיל והעיסה נפישא להק' קושייתם כי לכאורה דברים הללו ללא צורך לקושייתם אלא נר' שכונתם ז"ל דודאי ידעי להו להאי מילתא שפיר דרב אשי הוא דחדי' לן דכל דבר שיל"מ אפילו באלף לא בטיל בדרבנן ור"פ והמקשה דהתם סבירא ליה דדבר שיל"מ בדרבנן בטיל וכדמוכחא מסוגיא דעצים שנשרו מן הדקל וכמ"ש הפר"ח ז"ל אלא שכל קושייתם ז"ל הוא לפי פרש"י שפירש דמאי דפריך התם ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה היינו משום דהעיסה נפישא דמשמע דאע"ג דאין בעיסה ס' כנגד המים לבטלן אפ"ה פריך דליבטיל מים ומלח לגבי עיסה דנפישא והיינו משום דס"ל דכיון דאיסור תחומין אינו אלא מדרבנן בעלמא דין הוא שנקל בהכי שלא להצריך ס' כאיסור תורה אלא ברובא בעלמא סגי והשתא היינו דק"ל ותימא הא הוי דשיל"מ דאפילו באלף לא בטיל כלומר הן לו יהי דנימא דמאן דפריך התם ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה ס"ל דדשיל"מ בדרבנן בטיל וכדס"ל להמקשה דהכא ור"פ מ"מ כיון דבדאורייתא דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל אין סברא לומר דבתחומין כיון דמדרבנן הוא אפילו ברובא בטיל דהא חד דרגא נחתינן תרי דרגא לא נחתינן ולפחות מיהא ליבעי ס' כשאר איסורין ואהא תירץ דה"מ מין במינו אבל מין בשאינו מינו בטיל שפיר בס' ואפילו בדאורייתא ואם כן הכא כיון דתחומין דרבנן נחתי' דרגא ואפילו ברובא דעלמא סגי כנ"ל ועיין בתוס' פרק הנודר מן הירק ד"ה ודוק מיהו אכתי ק' לי דברי התוס' ז"ל שכתבו בעירובין פרק מי שהוציאוהו דמ"ה ע"ב ד"ה אי בעי' אימא הוי ס' דדבריהם וז"ל אע"ג דהוי דשיל"מ ואמר רב אשי בריש ביצה דדשיל"מ אפילו באלף לא בטיל אפילו בספקא דדבריהם בעירוב הקילו עכ"ל. והשתא כפי מ"ש דהא בהא תליא דכיון דס"ל דדשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל ה"ה נמי דיש להחמיר בס' וכמ"ש ה"ה ז"ל אם כן קשה מה תי' במ"ש בעירוב הקילו הא בסוף משילין ס"ל לרב אשי דדבר שיל"מ אפילו בעירוב לא בטיל וכיון דאין לו בטול כ"ש דס' אסור דהא בהא תליא כמ"ש ועיין בפר"ח י"ד סי' ק"י בכללי ס"ס ס"ק שהביא דברי התוס' הללו בלי חולק:<br><b> ולע"ד </b> נראה שכפי דברי ה"ה שכתבנו דהא בהא תליא והסכים הוא ז"ל לדעתו בסימן הנז' ס"ק מ"ו ע"כ צ"ל דאפילו בעירוב ס' נמי להחמיר כיון דקי"ל כרב אשי דדשיל"מ לא בטיל אפילו בעירוב דהא בהא תליא כמ"ש כנ"ל:<br><b> ועוד </b> אפשר לפרש דברי התוס' באופן אחר יותר נכון דמעיקר' ס"ד כסברת המרדכי והביאו מור"ם ז"ל בהגהת י"ד סי' ק"ב דלא מקרי דשיל"מ אלא דוקא ביצה שנולדה בי"ט וכיוצא שכשיעבור זמן איסורא הוא עומד בהיתירא לעולם אבל אם הוא דבר שיש לו היתר וחוזר ונאסר לשנה הבאה כחמץ בפסח וכיוצא לא מקרי דשיל"מ וכתב הרב מנחת כהן בחלק התערובות דנ"ח ע"ד שלפי זה נראה דמוקצה אינו בכלל דשיל"מ ובטיל ברוב מפני שאף שלאחר השבת או לאחר י"ט יהיה מותר עם כל זה חוזר ונאסר לשנה הבאה ואינו כמו נולד שמשעבר שבת וי"ט והותר נשאר בהיתרו לעולם ואף שרבינו כתב בפרק ט"ו מהל' מ"א שמוקצה הוא דבר שיל"מ הוא משום דאזיל לטעמיה שקורא דשיל"מ לחמץ בפסח אפי' שנאסר לשנה הבאה א"ד יע"ש וא"כ היינו דק"ל מעיקרא דליבטיל ברובא דאע"ג דמסקינן לעיל דכל דבר שיל"מ אפי' בדרבנן לא היינו דוקא גבי ביצה שנולדה בי"ט שמשעבר זמן איסורו נשאר בהיתירו לעולם מה שאין כן גבי גוזלות דב' ומצא ג' דמותרין נינהו הרי חוזרים ונאסרים לי"ט הבאה ואע"ג דכי אזמין להו מעי"ט שרי בי"ט הבאה מ"מ אי לא אזמין להו לי"ט הבאה הן נאסרים ולא דמי לביצה שנולדה בי"ט דלעולם בהיתרו עומד ולא אתי לכלל איסור ואם כן ס"ד דלא מקרי בהכי דשיל"מ כסברת המרדכי ז"ל ואהא תיר' א"נ דהו"ל דבר שיל"מ לאחר י"ט כלומר דחזרו השתא מסברתייהו דמעיקרא דס"ל דכיון דיש לו מתירין לאחר זמן מיקרי בהכי דשיל"מ וכסברת רבינו ז"ל ומה מאד מתקו דבריהם מ"ש א"נ הוי דשיל"מ לאחר י"ט כו' כי דבריהם הללו הן שפת יתר ולא הי"ל לומר אלא דהו"ל דבר שיל"מ וכל דבר שיל"מ כו' ומי לא ידע בכל אלה שהיתירא הוא לאחר י"ט. אכן כפי מ"ש דבריהם מדוקדקים שבאו לומר דאע"ג דלא דמי לביצה שנולדה בי"ט שנשאר בהיתירו לעולם משא"כ גוזלות דחוזרים ונאסרים לי"ט הבאה אפ"ה כיון דיש לו מתירין לאחר יו"ט אע"ג דליום טוב הבאה הן נאסרים קרינן ביה דבר שיל"מ ודוק כי נכון הוא:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (פז) </b> קשה כו' ואמאי נכבשינהו וניידי כו'. לכאורה י"ל דלק"מ דאפשר דלתנא דמתניתין מספקא לי' אי יש מוקצה לחצי שבת אי לאו וכיון דנתערבו השנים עם השלישי הרי כולם מוקצים הם וא"כ הרי אף לבתר דניידי אסורים מספק דדלמא יש מוקצה לחצי שבת אלא די"ל כיון דבידו למכבשינהו דלניידי לא חל עליהם שם מוקצה אפי' לחצי שבת. אבל הא ליכא לאקשויי דמה בכך דמספקא לי' לתנא דמתניתין אי יש מוקצה לחצי שבת הא מ"מ הוי לן למיזל לקולא דהא הו"ל ס' דרבנן (ואי משום דהוי דשיל"מ הא הוכחתי לעיל דבספיקא דדינא לא אמרינן כן). די"ל דהא כתב המוהרש"א בשם תוספות ישנים דלהכי לא פריך הש"ס מהברייתא דספיקה אסורה לרב נחמן דמוקי מתניתין בריש מכילתין בתרנגולת העומדת לגדל ביצים משום דמוקצה הוי כעין דאורייתא ומכש"כ במוקצה דבעלי חיים ודוק:<br><b> (פח) </b> הא בהדיא אמרינן לעיל דכל דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל. לענ"ד אפשר לומר דכיון דהא דדשיל"מ לא בטיל היינו דוקא במין במינו ולהכי פוסקים הסוברים דמאן דס"ל מין במינו לא בטיל היינו דוקא בלח בלח אלא דאנן קיי"ל דמין במינו בטיל בכל גווני ובדשיל"מ מחמרינן כמ"ד דלא בטיל וא"כ י"ל דהיינו דוקא בלח בלח אבל ביבש ביבש בטיל וברייתא דאחת ביצה שנולדה בשבת כו' דקתני התם ואם נתערבה באלף כולן אסורות י"ל דאזלא כמאן דס"ל דטעמא הוא משום דהו"ל דשיל"מ ובביצה מטורפת בקערה דהו"ל לח בלח ולא בטלה וא"כ ביונים דהו"ל יבש ביבש איכא למימר דאפי' דדשיל"מ בטלי ולהכי חידשו התוס' וכתבו אי נמי דהו"ל דשיל"מ והיינו שאפילו ביבש ביבש נמי אמרינן דדשיל"מ לא בטיל ודוק:<br><b> (פט) </b> א"כ קשה מה תירצו כו' ס"ל לרב אשי כו' כ"ש דס' אסור. ולענ"ד יש ליישב דעד כאן לא קאמרי התוס' התם בעירובין דף מ"ה הנ"ל דבעירוב הקילו אלא דוקא התם בגשמים דאין להם מתירין אלא למחר אבל במים ומלח דמותרים היום בתוך תחום שניהן א"כ האי דשיל"מ חמיר טפי אפי' בעירוב הקל אזלינן בי' לחומרא וכמ"ש הר"ן שם דמה"ט מחמרינן בי' אפי' במין בשאינו מינו וע"ש. ואע"ג דהתוס' בשבת לענין זה לא ס"ל כהר"ן מדלא תירצו כן שם מ"מ אפשר דלענין קולא דעירובין מודים להר"ן דלא מקילינן בדבר שמותר באותו יום עצמו. ועוד דהא כבר כתב המהרש"ל דאין להקשות דברי תוס' אהדדי משום דלאו מרועה אחד נתנו ולזאת י"ל דהתוס' בעירובין ס"ל כהר"ן משום הכי כתבו שם דבעירוב הקילו משא"כ בהאי דמים ומלח דיש להם היתר באותו היום. ובאמת מה"ט ממילא ניחא הא דמחמרינן בהו אע"ג דהוי מין בשאינו מינו (אע"ג דסברת הר"ן היא משום דהיתר בהיתר הו"ל מין במינו ולא משום חומרא מ"מ הר"ן נמי מודה כסברת רש"י דעד שתאכלנו דאל"כ מ"ט מחמרינן בס' בדשיל"מ) ומש"ה כל שביומי' מותר הו"ל דשיל"מ טפי ומחמרינן בי' נמי גבי עירוב. ועוד י"ל דעד כאן לא כתבו התוס' התם דבעירוב הקילו אלא לענין ס' גבי גשמים אבל בתערובות מים ומלח גם בעירוב מחמרינן. וראיה לדבר דתערובות חמיר מספיקא שהרי בריש מכילתין לא פריך הש"ס אלא מהא דספיקה אסורה ולא מהא דאם נתערבה באלף כולן אסורות ואע"ג דלמאי שתירץ רב אשי הא גם ספק בדשיל"מ אסור מ"מ מודה דתערובות חמיר מספיקא וניהו דבעירוב הקילו בספיקא מ"מ בתערובות לא הקילו משום דבתערובות איכא חזקת איסור וכמ"ש המרדכי:<br><b> (צ) </b> מ"ש א"נ הוי דשיל"מ לאחר יו"ט כו' אכן כו' שבאו לומר דאע"ג כו' דליו"ט הבא הם נאסרים מ"מ קרינן בהו דשיל"מ. ולפ"ז יקשה מה יענה המחבר לדברי הר"ן שם דכתב נמי ליישב הקושיא הנ"ל דב' ומצא ג' אמאי לא בטיל ברוב וכתב לתרץ א"נ דכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל ולא כתב שפת יתר זה לאחר יו"ט וא"כ הא קשה גם עליו קושיית המחבר דקארי לי' מאי קארי לי' ואפשר לדחוק קצת ולומר דשפת יתר הוא מה שכתבו וכל דשיל"מ וכונתם בזה דהיינו נמי אפי' מה שיאסר עוד לשבת הבא נמי מקרי דשיל"מ אלא שזהו דקדוק קלוש שהרי לשון זה הוא נמי לישנא דרב אשי בדף ד' ע"א ובדף ל"ט ע"א:<br><b> (צא) </b> בטעה"מ: והוי עיקר מן התורה דהא תחומין בי"ב מיל דאורייתא. דבריו אלו סתורים מדברי הרלב"ח סי' כ"ח הביאו המג"א בסי' ת"ד דדוקא לאדם עצמו ס"ל להרמב"ם ז"ל די"ב מיל הוו דאורייתא אבל לא לכליו ובהמתו ועי' לעיל בדף כ' ע"ב ובדף כ"א ע"ב ואע"ג די"ל דס"ל כהר"ם אלשקר שחולק בזה מ"מ מדלא פלפל בזה נראה בעליל דנעלמו ממנו דברי הרלב"ח הנ"ל ולפ"ז קושייתו זו לא קשה מידי:<br><b> (צב) </b> וע"כ ה"ט משום דאזלינן בתר רובא דעלמא. ולענ"ד אפילו אי נימא דרוב וקרוב רובא עדיף אפילו ברובא דעלמא. מ"מ לענין איסור מוקצה דזימן הנ"ל הוה לן למיזל בתר קרוב ולא בתר רובא דעלמא דהא רובא דעלמא נכרים הם והרי איתא בירושלמי דנכרי אין צריך הכין. וכמ"ש הב"י בא"ח סי' תצ"ח. וא"כ ע"כ האי דבעי בסוגיין לסייע לדר"ח דרוב וקרוב הלך אחר הרוב היינו דבמקום רחוק יש כאן רוב יונים של ישראל. אמנם צ"ע בזה דאדרבה הא מוכח מש"ס אלו דלא חיישינן לרובא דעלמא דהא כיון דרובא דעלמא נכרים הם א"כ מה בכך דאיכא נמי רוב יונים של ישראל שלא זימנום הא מ"מ אית לן למיזל בתר רובא דעלמא דשל נכרים ובשל נכרים הרי אין כאן מוקצה אע"כ דלא חיישינן לרובא דעלמא. וע"כ צ"ל דהא דכתב הפר"ח דהיינו טעמא דאזלינן בתר רובא דעלמא האי דעלמא לאו דוקא והיינו דבא לומר דאזלינן בתר יונים שיש שם אפילו הרחוקים יותר מחמשים אמה שהם של ישראל שלא זימנום. משום דקיי"ל כר"ח דרוב וקרוב כה"ג אזלינן בתר הרוב ולק"מ על הפר"ח הנ"ל. אכן מ"ש עוד לדקדק נמי בדברי הפר"ח בחידושיו להלכות ע"ז במאי דיהיב שם טעמא למ"ש הרמב"ם דהקן עצמו מותר היינו משום דכיון דרובא דעלמא דהיתרא הוא קיי"ל דרוב וקרוב הלך אחר הרוב התם נמי האי דקאמר רובא דעלמא לישנא קטיעה הוא וכוונתו שם דכיון דרוב עצים הסמוכים לאשירה דהיתירא נינהו אזלינן בתר רובא לקולא אבל לרובא דעלמא דלא ידעינן לי' לא חיישינן:
+<b>זימן </b>
+<b> בתוך הקן ומצא לפני הקן כו'.</b> שם בגמרא אמרינן לימא מסייע ליה לר"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב אמר אביי בדף רבא אמר בב' קנין זו למעלה מזו כו' והטור ורבינו ז"ל השמיטו אוקמתא דאביי ורבא לכותבו סתם זמן בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים. ונראה שטעמם ונימוקם עמם דהך אוקמתא דאביי אינו אלא לדחויי בעלמא דלא לסיועי מינה לר"ח דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב וכיון דאנן קיי"ל כר"ח כמו שפסק רבינו ז"ל בפ"ט מהל' רוצח אם כן מעתה מתני' כפשטא אתיא אפי' בדליכא דף ומשום דרוב וקרוב הלך אחר הרוב:<br><b> וראיתי </b> להפר"ח ז"ל חי"ד סימן ס"ג סק"ג שכ' שממה שהשמיט רבינו ז"ל בה' רוצח אוקמתא דיושבת בין ההרים דאית מ"ד התם בפ' לא יחפור וכן בפרק ט"ו מה' גזילה ואבידה העתיק המשנה כצורתה והשמיט אוקמתא דעומדת בשביל של כרמים משמע שדעתו לומר דאפי' לר"ח לא אזלינן בתר רובא דעלמא והך פירכא דפרכינן התם וליזל בתר רובא דעלמא לאו פירכא היא והתרצן לפום שיטתיה דהמקשן קמשני ליה והוכיח במישור מכמה דוכתי דמשמע הכי יע"ש. ולפי דבריו נראה שיש ליישב קצת מה שהקשה הר"ב ל"מ ז"ל בפי"ב מהל' מאכ"א דין במ"ב למה שרבי' השמיט אוקמתא דעקולי ופשורי יע"ש ודוק. אלא שיש לדקדק על הפר"ח ז"ל ממ"ש רבינו כאן ז"ל זמן בתוך הקן ומצא לפני הקן אם אין שם בקן אלא הן ואינן יכולין לפרוח כו' הרי אלו מותרים יע"ש משמע מדבריו דביכולים לפרוח אפילו דליכא קן בתוך נ' אמה אסורים וע"כ היינו טעמא משום דאזלי' בתר רובא דעלמא הוא ואם איתא דרבינו ז"ל ס"ל דלא אזלינן בתר רובא דעלמא הול"ל בדליכא קן בתוך נ' אמה מותרים משום דקרוב עדיף לגבי רובא דעלמא ודוק:<br><b> וראיתי </b> להפר"ח בחידושיו לה' ע"ז פ"ז דין י"ב אמ"ש רבינו ז"ל אפרוחים שקיננו באשירה כו' והקן עצמו מותר מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר שכתב וז"ל אף שפשט הסוגיא נראה כדברי הראב"ד דדוקא בשידוע שהביא ממקום אחר מ"מ דברי הרב נראין עיקר מדאמרינן פ' לא יחפור רוב וקרוב הלך אחר הרוב וה"נ כיון דרובא דעלמא דהתירא אזלינן בתר רובא דעלמא עכ"ד ויש לדקדק עליו שהרי דעת רבינו ז"ל דלא אזלי' בתר רובא דעלמא לגבי קרוב וכמ"ש הוא ז"ל:<br><b> ועוד </b> יש לדקדק עליו שהרי כ' רבינו ז"ל בפ"י מה' מ"א דין י"ג וז"ל חבית של יין הנמצא טמונה בפרדס של ערלה אסורה בשתיה כו' אבל ענבים הנמצאים טמונים שם אסור שמא נלקטו והצניען שם ע"כ וכתב הפר"ח בסי' כ"ז דאע"ג דבפ' לא יחפור משמע דהא דאמרינן וה"מ חמרא אבל ענבי מצנעי היינו לפום מאי דבעי לדחויי דרבינא לית ליה כר"ח אלא ס"ל דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ומשום הכי קאמר דעינבי עביד דמצנע ואע"ג דרובא דעלמא דהיתירא אפי"ה אזלינן בתר רובא אמנם למאי דקי"ל כר"ח משמע דאפילו ענבים משום דאזלי' בתר רובא וכ"כ הרא"ש שם ס"ל לרבינו ז"ל כמ"ש הרמב"ן שם וז"ל אבל ענבי דמצנעי ואפי' לר"ח אסור דכי הא לאו קרוב בלחוד אלא במקומו ממ"ש וחזקה כאן נמצאו וכאן היו והו"ל קרוב ומצוי וליכא למ"ד רוב עדיף עכ"ד יע"ש ולזה הסכים הרב ז"ל שם וכ"כ הרב ט"ז בחי' י"ד סי' רצ"ד ס"ק י"ז ליישב דעת הטור ומרן ז"ל שפסקו כרבי' דבקרוב ומצוי אזלינן אחר הרוב ומהתימה עליו דט"ז סי' שכ"ה על מ"ש מרן שם בסעיף ט' וז"ל אם הוא ספק אם באו מחוץ לתחום אסור דוקא כו' אבל גוי השרוי עמו בעיר ופירו' המצוי' בעיר אין לחוש מס' וכתב הרב הנז' בסק"ו וז"ל דטפי מסתבר לתלות בקרוב דמצוי אך נלע"ד דהא קי"ל כר"ח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואפי' בקרוב ומצוי ואם כן כאן נמי נתלה הפירות ברוב שהוא חוץ לתחום וכ"ת שאני הכא דאין כאן אלא איסורא דרבנן ליתא ע"כ נראה לי דהכא נקט דוקא תרי בתים משום הכי אין כאן רוב לאיסור דודאי לא לקח אלא משלו אבל אם היו לו ב' בתים דחוץ לתחום ואחד תוך לתחום הוא אסור עכ"ד ואתמהא דלפי מ"ש הוא ז"ל לדעת מרן והטור דבקרוב ומצוי אין הולכין אחר הרוב דאמרינן כאן נמצאו וכאן היו ולזה הסכים דעתו ז"ל אם כן מאי ק"ל לדעת מרן הכא נמי קרוב ומצוי הוא דאמרינן כאן בתוך התחום נמצאו וכאן היו וכמ"ש הר"ן בפ' שואל יע"ש ודוק וא"כ ה"נ בקן הנמצא באשירה אע"ג דרובא דעלמא דהיתירא כיון שמצאו במקומו אמאי לא נימא דחזקה כאן נמצאו וכאן היו ומאשירה עצמה הן ולכן מחוורתא דמילתא דטעמא דרבינו ז"ל כמ"ש הכ"מ ז"ל שם ע"ש ודו"ק:<br><b> ודע </b> שהטור והרשב"א ז"ל בס' עה"ק הביאו אוקמתא דרבא לפסק הלכה וכתב מרן הב"י סימן רצ"ו שהפוסקים שהשמיטו זה משום דס"ל דהא דאביי ורבא אינו אלא לדחוייא בעלמא דלא לסייעיה לר"ח והילכך לדידן דקי"ל כר"ח תו לא צריכי לאוקמא למתני' בב' קנין זו למעלה מזו והילכך איכא למימר בשתי קני' זו למעלה מזו אפי' זימן בתחתונה ולא זמן בעליונה שרי דכיון שאותן שזימן מצאן במקומו לא חיישינן להו כלל עכ"ד יעיין שם וכוונת דבריו ובודאי שכונתו ז"ל לומר דלדידן דקיי"ל כר"ח איכא למימר דבב' קנין זו למעלה מזו ובגונא דליכא למיחש לרובא דעלמא כגון דאין שם בתוך נ' אמה אלא ב' קנין הללו דא"ז שרי משום דלא חיישינן להא כלל ואשתרבובי אשתרבוב ונחית והיינו שהוצרכו הרשב"א ורי"ו להביא הך אוקמתא דרבא אע"ג דקי"ל כר"ח ובלא"ה אסירי משום דחיישינן לרובא דעלמא משום דנ"מ לענין דינא היכא דליכא למיחש לרובא דעלמא וכדכתיבנא וזה פשוט וכ"כ הפר"ח ז"ל ס"ק י"ד ע"ש וכתב עוד שם שנראה לו עיקר כדברי הרשב"א ורי"ו ודלא כהב"י דס"ל למסקנא לא אמרי' הכי דליתא ותדע דהא רבא לא הוה איצטריך לדחויי ליה אלא דמתני' מיירי כשזימן בתחתונה ולא זימן בעליונה והוה סגי לי' בהכי דלא לסייעיה מתני' לר"ח ואינו קא מוסיף אפי' זימן בעליונה ולא מצא בתחתונה ע"כ אינו אלא משום דהכי קי"ל ליה לרבא מסברא דנפשיה וכיון שכן אפי' למסקנא דקי"ל כר"ח נקטינן כסברת ואוקמתא דרבא אלו דבריו ע"ש:<br><b> ולע"ד </b> אין זה כדאי לדחות דברי הב"י ושאר הפוסקים שהשמיטו דין זה דאיכא למימר דהא דהוצרך רבא לומר ולא מבעי' זימן בתחתונה ולא זימן בעליונה אלא אפי' זמן בעליונה כו' לאו משום דהכי קים לי' מסברא אלא משום דכיון דלדידיה מתני' דקתני בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים מיירי בשני קנין זו למעלה מזו וזמן את אחת מהן ולא משום חששא דרוב' דעלמא אלא משום חשש דשמא באו מאותו הקן שלא זימן אם כן סיפא דקתני ואם אין שם אלא הן הרי אלו מותרים ע"כ הכונה לומר דאין שם אלא אותו קן שזימן וכ"כ בשיטה מקובצת למוהר"ב ז"ל ואם כן אם איתא דכשזימן בעליונה ולא זימן בתחתונה מותרים משום דלא חיישינן לטעמא דסרוכי סרוך וסליקו אם כן אדתני סיפא אם אין שם אלא הן לאשמועינן רבותא אפילו בשיש שם קן אחר שלא זימן וכגון שזימן בעליונה ולא זימן בתחתונה דהרי אלו מותרים משום הכי הוכרח לומר דאפי' זימן בעליונה ולא זימן בתחתונה אפילו הכי אסורים דהשתא אתייא סיפא דמתני' שפיר דלא אשכח היתרא אלא בשאין שם אלא אותו קן שזימן כן נראה לי ודו"ק:<br><b> ובדברי </b> הרשב"א שהביא אוקמתא דרבא וכתב שהוצרך להביאו משום דנ"מ אפילו היכא דליכא למיחש לרובא דעלמא וכמ"ש הפר"ח ז"ל נראה שיש לדקדק עליו דהא ע"כ הא דרבא דאסר בב' קנין זו למעלה מזו היינו משום דחיישי' דילמא הני דאזמין אזדי להו והנך אשתרבובי אשתרבוב ונחית ואינו אלא משום חששא וספיקא בעלמא וכמדוקדק מדברי רש"י ד"ה רבא אמר כו' יע"ש וכיון שכן ק' שהרי דעת הרשב"א ז"ל הביאו ה"ה בפ' הנז' דין דכיון שהמוקצה והנולד מדבריהם הולכין בספיקא להקל ולא אמרו אסור אלא בדבר שקרוב ליגע בשל תורה כגון ס' נצוד כו' יע"ש וא"כ הכא גבי גוזלות דאין כאן קרוב ליגע בשל תורה אמאי כתב דאסורים וע"כ מתורת ספק הוא דאסור דשמא הנך דזימן אזדו לעלמא והנך אשתרבובי אשתרבוב ולא מתורת ודאי ואיכא למימר שפיר דאותן שלא זימן אזדו לעלמא והנך שזמן אינהו נינהו דמצאן לפני הקן ואדרבא אינו אלא חששא רחוקה וכמ"ש מרן דלפי המסקנא לא חיישינן לה כלל ואם כן הן לו יהי דהוי ס' שקול אכתי אמאי אסורים כיון דהוי ס' דדבריהם והרב ל"מ שם הוקשה לו לדברי הרשב"א מחלוקת זמן שחורים ולבנים נמצא לבנים במקום שחורים דאמרינן דאסורים ותי' דהתם שאני משום דאזלינן בתר רובא דעלמא יע"ש אכן תי' זה אינו עולה לקושיתינו דהא הרשב"א ע"כ מיירי בדליכא למיחש לרובא דעלמא כמ"ש ואפשר לחלק דהכא שאני דאתחזק איסורא מבע"י דאיכא קן א' שלא זמן ואע"ג דבשעה דאיתיליד לן ספיקא דהיינו כשבא ומצא בתחתונה ולא מצא בעליונה אין כאן אתחזק איסורא דהא אין כאן אלא קן א' אפ"ה כיון דמעיקרא אתחזק איסור' הולכין בספקא להחמיר ולא כתב הרשב"א דבמוקצה ונולד הולכין בס' להקל אלא היכא דלא אתחזק איסורא ועיין בבית חדש ז"ל סי' תצ"ז:<br><b> וראיתי </b> לעמוד אמ"ש התוס' בד"ה פשיטא וז"ל וקשה וכי מייתי ראיה ממר עוקבא שהוא אמורא יע"ש וכ"נ דכונתם ז"ל דמאי פריך פשיטא ומייתי ראיה ממר עוקבא והא איכא למימר דהא דמר עוקבא אתא מתני' לאשמועינן ואהא תי' דע"כ צריכים אנו לומר כדמר עוקבא דאל"כ לא מיתוקמא מתני' דלא יחפור כלומר דהכי פריך פשיטא דמותרים דאמר מר עוקבא כו' דהא שמעי' ליה ממתני' דפרק לא יחפור ויש לדקדק לפי זה דמאי דפריך תלמודא פשיטא היינו משום דכבר שמעינן ליה ממתני' דלא יחפור אם כן מאי משני לעולם דאיכא קן בתוך נ' אמה וכגון דקיימא בקרן זוית מ"ד כו' קמ"ל דכל היכא דמדדה והדר חזי לקניה מדדה ואי לא לא מדדה הא נמי שמעי' לי' ממתני' דפרק לא יחפור דפרכינן התם אמתניתין דקתני נמצא בין ב' שובכות קרוב לזה שלו ואע"ג דחד מינייהו נפיש מחבריה ומשני הב"ע בשוין והדר פריך וליזיל בתר רובא דעלמא ומשני הב"ע בשביל של כרמים דאם איתא דמעלמא אתי כיון דמדדי לא מצי אתי דכל דמדדי והדר חזי לקניה מדדי ואי לא לא מדדי וי"ל עם מ"ש התוס' שם בד"ה דכל דמדדי וז"ל לא היה צריך למאי דקאמר אי הדר חזי לקני' מדדי כיון דשובכים דעלמא יותר מנ' מן הכרמים ליכא למיחש אלא רובא דעלמא כו' אלא מיירי דאפי' אם יהיו שובכים דעלמא בין הכרמים כו' יע"ש וא"כ אי מתני' דהתם לא הוה שמעינן לה הך דכל דמדדה אי הדר חזי לקני' מדדה דאיכא לאוקמא למתניתין בשובכין דעלמא יותר מחמשים ומשום דכל המדדה אינו מדדה יותר מחמשים כדמר עוקבא אלא דתלמודא התם לפום מאי דשמעינן ממתני' דהכא דכל המדדה אי הדר חזי לקניה מדדה הוא דמוקי לה למתני' בכל גונא ואפי' בשובכין דעלמא בתוך נ' אמה וק"ל:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>בית </b>
+<b> מלא פירות שנפחת כו'.</b> כתב ה"ה משנה פ' המביא ולא קי"ל כר"מ כו' וכן פסק הטור ז"ל בסו' תקי"ח כרבנן דר"מ דדוקא בית שנפחת נוטל ממקום הפחת אבל לכתחילה אסור לפוחתו משום דאיכא סתירת אהל אף באוירא דלבני ויש לתמוה על מ"ש הטור ז"ל בסימן שצ"ד וז"ל ואם נתנן במגדל ונעל לפניו ואבד המפתח אם הוא של לבנים מסודרים אלו על אלו בלא טיט וטיח בי"ט הוי עירוב מפני שיכול לסותרו וליטלו אבל בשבת או ביו"ט והוא של בנין אינו עירוב ע"כ והדבר תמוה שהרי בפ' בכל מערבין אוקמוה רב ושמואל למתני' דקתני נתנו במגדל ואבד המפתח ה"ז עירוב במגדל של לבני' ור"מ היא דאמר פוחת לכתחילה ואם כן כיון שרבי' ז"ל פסק בסימן הנז' כרבנן דר"מ א"כ איך כתב דבי"ט ה"ז עירוב מפני שיכול לסותרו ויותר תימא על מרן הב"י שכתב וז"ל וכתב רבי' שתי האוקמתות משום דמשמע דלענין דינא לא פליגי ומשמע ליה דמדאוקמוה למתני' כר"מ הכי קי"ל עכ"ל שהרי הטור ז"ל פסק בהדייא כרבנן דר"מ כמ"ש גם מה שהכריח דמדאוקמה למתני' כר"מ הכי קי"ל קשה שהרי רב ושמואל הוא דאוקמוה למתני' התם כר"מ ושמואל גופיה קאמר בשמעתין לקמן הא מני ר"מ היא דאמר אף פוחת לכתחילה ונוטל ופליגי רבנן עליה ואנא דאמרי כדרבנן:<br><b> וראיתי </b> להרב מג"א בסי' הנזכר סק"ב שתמה על הטור ז"ל כן ותיר' וז"ל ונ"ל דהטור ס"ל כמ"ש המרדכי והתוספות דמותר לטלטל הלבנים לצורך או"נ ואם כן לצורך עירוב נמי שרי ובסימן תקי"ח מיירי בשלא היה צריך לאכול הפירות עכ"ל ודבריו דחוקים הרבה דאם כן צ"ל דהטור פסק כר"מ דסבירא לי' דבאוירא דלבני אין בהם משום סתירת אהל ואין כאן אלא איסור מוקצה גרידא והא ודאי ליתא מתרי טעמי חדא דאם כן לא הי"ל להטור ז"ל בסי' תקי"ח להביא המשנה כצורתה והי"ל לפרש דהיינו דוקא בשאינו צריך לאכול הפירות אבל אם צריך לאכול הפירות שרי וכר"מ ותו שהרי שמואל דאמר חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע וחותך קאמר דאליבא דרבנן הוא דאמרה למילתיה אבל לר"מ דס"ל דאין באוירא דלבני איסור סתירה ה"נ ס"ל בחותמות שבקרקע דאין בהן איסור סתירה ומאי דאמרינן בתר הכי בגמ' הוא דאמר כי האי תנא דתניא כו' משמע ודאי דההיא ברייתא דאסר חותמות שבקרקע ביו"ט רבנן היא ולא ר"מ שהרי אידך ברייתא קתני דמודים חכמים לר"מ בחותמות שבקרקע דבי"ט מתיר ומפקיע ואם כן אין סברא לומר דאידך ברייתא ס"ל דחותמות שבקרקע גריעי טפי ואסור אף לר"מ ופליגי מן הקצה אל הקצה ותו דהיכי משני תלמודא אליביה דשמואל הוא דאמר כי האי תנא הא שמואל גופיה קאמר אנא דאמרי כרבנן ואלו להך ברייתא אפילו לר"מ יהא אסור אלא משמע דהך ברייתא כרבנן דר"מ הוא דאתייא דהשתא קיימא מילתיה דשמואל שפיר דקאמר אנא דאמרי כרבנן משום דס"ל כי האי תנא דחותמות שבקרקע ואוירא דלבני תרוייהו שוין הן ויבואו שניהם ואם כן מאחר דשמואל ס"ל כרבנן דר"מ והטור ז"ל פסקה להך דשמואל בסימן תקי"ט אם כן ע"כ ודאי דס"ל דהלכה כרבנן דר"מ ואם כן הדרא קו' לדוכתא:<br><b> ואשר </b> אני אחזה ליישב דעת הטור על פי מה שיש לדקדק עוד בדבריו במ"ש אבל בשבת או ביו"ט והוא של בנין אסור וקשה טובא שהרי באוירא דלבני מבואר בגמ' דאין בו איסור לר"מ אלא משום מוקצה ומההיא דר"ן דאמר שרגינהו ודאי אסור וא"נ כיון דאין בו אלא איסור שבות גרידא הא קי"ל כר' דכל דבר שאין בו אלא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ומאי דאוקמוה למתני' דבכל מערבין ביו"ט אבל לא בשבת כבר כתבו התוס' שם בד"ה והאמר דהו"מ לאוקומי כר' דבהני אוירא דלבני לית ביה אלא איסורא מדרבנן אלא דניחא לי' לאוקמ' כרבנן כרבא דמוקי לעיל סיפא כרבנן כו' יע"ש וכיון שכן ק' לדעת הטור ז"ל דאיך פסק דבשבת אסור כיון שאין בו אלא איסור שבות גרידא וקי"ל כר' דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש וליכא למימר דס"ל להטור ז"ל דמדלא אוקמוה למתני' בשבת וכר' דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש משמע דס"ל לתלמודא דשבות כי האי אפי' ר' מודה דאסור משום דחמיר טפי שהרי כתב הטור לעיל מזה דאם נפל עליו גל אם יכול ליטלו בלא מרה וחצינא ה"ז עירוב מטעמא דקי"ל כר' אע"ג דטלטול אבנים נמי אסורים משום מוקצה דומיא דלבנים:<br><b> ולכן </b> נר"ל שדעת הטור ז"ל כדעת הרע"ב שכתב בפרק בכל מערבין על משנה זו דנתנו במגדל וז"ל וכגון שהמנעול קשור בחבל כו' ת"ק סבר הואיל ואפשר לפתוח על ידי שיחתוך חבלים בסכין אין כאן אלא איסור שבות כו' ואיסור שבות בין השמשות לא גזרו עליו כו' הילכך הוי עירוב ור"א סבר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו ואסור לטלטל הסכין כדי לחתוך החבלים ואיכא תרתי טלטול הסכין וחתיכת החבלים אפי"ה לר' דאמר לא גזרו עליו בה"ש בכה"ג מודה דגזרו עכ"ל יע"ש:<br><b> ומה </b> שיש לעמוד על דברי הרע"ב הללו כבר כתבתי בזה בפ"א מה' עירובין הלכה כ"ב וא"כ מעתה צדקו דברי הטור ז"ל דמ"ש דביו"ט אם הוא בנין של לבנים ה"ז עירוב מפני שיכול לסותרו וליטלו בבין השמשות דוקא קאמר ומשום דכיון דאין בו אלא איסור סתירת אהל מדרבנן קי"ל כר' דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש והילכך בי"ט דוקא דליכא אלא איסור סתירת אהל מדרבנן שרי דמשום איסור מוקצה ליכא דטלטול מוקצה התירו לצורך או"נ כמ"ש רש"י והתוס' ואם כן כיון דליכא אלא שבות אחד שרי אמנם בשבת כיון דאיכא תרתי איסור סתירת אהל ואיסור מוקצה דבשבת לא הותר טלטול מוקצה לצורך או"נ משום הכי אינו עירוב משום דכיון דאי' תרתי אפי' ר' מודה דגזרו עליו בה"ש כמ"ש הרע"ב והכריחו להטור קו' התוס' דאמאי לא מוקי לה למתני' בשבת וכר' דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש ואי משום מ"ש התוס' דניחא ליה לאוקמי כרבנן כרבא דאוקי לעיל סיפא כרבנן אדרבא טפי ניחא לאוקמי למתניתין בשבת אליבא דר"מ דהשתא אתיא ברייתא כפשטא ולא צריכינן למימר דחסורא מחסרא מלאוקמא למתני' בי"ט ולומר דברייתא חסורי מחסרא אלא ה"ט משום דבהא אפי' רבי מודה דאסור כיון דאיכא תרתי ואע"ג דהתם אליבא דר"מ קיימינן ור"מ ס"ל דבאוירא דליבני אין בהן איסור סתירת אהל כלל משמע ודאי דע"כ לא ס"ל לר"מ דבאוירא דליבני אין בהן משום סתירת אהל כלל ואפילו מדרבנן אלא דוקא בי"ט ומשום דס"ל דכיון דאין בו סתירת אהל אלא מדרבנן ביו"ט לא גזרו אבל בשבת מודה הוא דאסור מדרבנן משום סתירת אהל ותדע לך מדאוקמא שמואל לברייתא דקתני חותמות שבקרקע בשבת מתיר אבל לא מפקיע וחותך ביו"ט מתיר ומפקיע וחותך כר"מ דאמר אף פוחת לכתחילה ונוטל והשתא קשה דאיך אפשר לומר דהך ברייתא אתיא כר"מ דא"כ אף בשבת נמי לישתרי דהא באוירא דליבני בשבת אינו אסור לר"מ אלא משום מוקצה וא"כ גבי חותמות דליכא משום מוקצה לישתרי אלא משמע דבשבת מודה ר"מ נמי דאיכא איסור סתירת אהל מדרבנן ומשום הכי בחותמות אסור משום סתירה ואם כן הוה ליה תרתי שבותי וכמ"ש אלא דאכתי קשה קו' התוס' על אופן זה דאמאי מוקי מתני' ביו"ט ואליבא דר"מ הו"ל לאוקומי כרבנן דר"מ ור' היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש דהשתא כי מוקמינן למתני' ביו"ט ליכא אלא איסור סתירת אהל גרידא וי"ל דכיון דע"כ צריך לאוקמא למתני' ביו"ט טפי ניחא לי' לאוקמא פלוגתייהו בפלוגתא דרבנן ור"מ מלאוקומי פלוגתייהו בפלוגתא דר' ורבנן כנ"ל נכון ליישב דעת הטור אלא דכפי זה ק' מ"ש הטור שם בסמוך ונראה וז"ל ואם המגדל כלי של עץ והמנעול קשור בחבל ויכול לסותרו בסכין הוי עירוב וכתב מרן הב"י דדייק רבינו להתנות שיהא המגדל של עץ לשיהיה מותר לחתוך המנעול הקשור בחבל משום דאלו הוא מגדל של בנין היה אסור וכדקאמר שמואל בפרק המביא כדי יין חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך וקשה טובא שהרי כתב רש"י בפרק בכ"מ דף ל"ה ד"ה ובעי סכינא דהא דאמרינן חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע אינו אלא גזירה דרבנן דמחזי כסותר ולא סותר בנין ממש הוא וכ"כ התוס' שם ד"ה ובעי סכינא והוא מוכרח מסוגייא דשמעתין דקתני בברייתא חותמות שבקרקע בשבת מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך ביו"ט מפקיע וחותך אלמא דחותמות אין בהן סתירה מדאורייתא מדשרי להפקיע ביו"ט וכמ"ש רש"י ואע"ג דקי"ל כאידך ברייתא דאסור לחתוך אפי' ביו"ט היינו משום דס"ל דאפילו ביו"ט גזרו אבל לא משום דס"ל דיש בהן סתירה מדאורייתא שהרי אוירא דלבני גריע טפי מחותמות שבקרקע כדס"ל לאידך ברייתא ואפי"ה אין איסור סתירתן אלא מדרבנן כ"ש בחותמות שבקרקע לאידך ברייתא דס"ל דביו"ט נמי אסור אינו אלא מדרבנן וכיון שכן קשה דא"כ לדידך דקי"ל כר' דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש אפי' מגדל של בנין נמי ליהוי עירוב וכ"כ בהדיא הרשב"א בס' עבודת הקודש בדיני ע"ת דל"ח יע"ש וליכא למימר דס"ל להטור מדלא תירץ בגמ' דמתני' במגדל של בנין ובמנעול וקטור במיתנא עסקינן ופליגי בפלוגתא דרבי ורבנן משמע דס"ל לתלמודא דבשבות כי האי חמיר טפי ואפילו רבי מודה דגזרו משום דמחזי כסתירת אהל וכמ"ש בפ"א מה' עירובין הלכה כ"ב באורך שהרי אוירא דלבני גריעא טפי ויש בהן משום סתירת אהל מדרבנן ואפי"ה שרינן מטעמא דר' לפי מ"ש בדעת הטור כ"ש בחותמות שבקרקע דקילא טפי דאית לן למשרי מהאי טעמא ולולא דברי מרן אפשר לומר דמ"ש הטור ואם המגדל כלי של עץ כו' לאו למימרא דבמגדל של בנין אינו עירוב אלא משום דבעי למימר בתר הכי אבל מנעול של עץ או של מתכת אסור אף בכלים משום הכי נקט בתחילת דבריו מגדל של כלי לאשמעינן רבותא דאפי' במגדל של כלי אסור במנעול של עץ או של מתכת ועדיין צ"ע:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי לעמוד על מ"ש התוס' בפ' המביא ד"ה אמר רבי זירא כו' מכאן יש ראיה לפירוש ריצב"א ז"ל שפירש דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש ויש לדקדק בדבריהם דמאי ראיה הא איכא למימר דהא דמשמע הכא דטלטול מוקצה התירו משום אוכל נפש היינו אליבא דר"מ אמנם רבנן דפליגי עליה ואמרו דדוקא נפחת נוטל ממקום הפחת אבל לפוחתו אסור היינו טעמייהו משום מוקצה דס"ל דטלטול מוקצה אסור לצורך אוכל נפש ולא משום איסור סתירת אהל כמו שפי' רש"י אלא דאינהו נמי ס"ל דאין באוירא דלבני איסור סתירת אהל כלל וכדס"ל לר"מ אמנם הא ודאי לק"מ שהרי אמרינן לקמן הא מני ר"מ היא דאמר אף פוחת לכתחילה ונוטל ופליגי רבנן עלי' ואנא דאמרי כרבנן הרי מבואר דטעמייהו דרבנן דר"מ משום דס"ל באוירא דליבני דאיכא איסור סתירת אהל דרבנן דאי משום מוקצה מאי קאמר הא אפילו כרבנן נמי לא אתי דדוקא באוירא דליבני הוא דאסרי אבל בחותמות שבקרקע דאין כאן איסור מוקצה מדאמרינן מתיר בידים יהא מותר אלא משמע ודאי דטעמייהו דרבנן משום איסור סתירת אהל דבהא פליגי רבנן ור"מ וזה פשוט ומרן הב"י בסימן תקי"ח הביא דין זה משם המרדכי בפ' בכל מערבין וכתב וז"ל והמרדכי בפרק בכל מערבין כתב כו' ואומר ריב"א דטלטול מקצה כו' וראיה ממנהגינו שאנו מסיקין ע"ג אפר שהוסק בי"ט שהוא מוקצה ומטלטלין אותו כו' לכסות הפשטיד"א עכ"ל. ויש לתמוה דאם כן אמאי לא התירו לשחוט לכתחילה כדי לכסות באפר שהוסק בי"ט עכ"ל ויש לתמוה עליו מה ראה על ככה להקשות על המרדכי מאחר שדברי המרדכי הן הן דברי התוספות ורש"י שכתבו כן בשמעתין ומוכרח הדבר מסוגיין וכבר ראיתי מתמהין עליו בזה:<br><b> ולע"ד </b> נראה שמרן טעמו ונמוקו עמו להקשות על המרדכי ולא על רש"י והתוס' שכ"כ על פי מ"ש הר"ב ח"ה לקמן דף ל"ג ע"ב ד"ה גמ' אין סומכין את הקדירה בבקעת כו' וס"ל לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה אפי' למאי שכתבו התוספות לעיל דלכ"ע שרינן טלטול מוקצה משום אוכל נפש היינו לסלק המוקצה כגון גריפת תנור ופחיתת לבנים התירו משום או"נ אבל להשתמש בדבר מוקצה כסמיכת קדירה בבקעת ובחיזרא ודאי אסור לטלטלו דתשמישו וטלטולו זהו כעין אכילתו דאסור עכ"ד ע"ש:<br><b> ולכן </b> היינו טעמא דמרן ז"ל דלא קשיא ליה על דברי התוס' ורש"י בשמעתין משום דאיכא למימר דדוקא טלטול מוקצה הוא דהתירו משום אוכל נפש אבל להשתמש ממנו אסור ומש"ה לא התירו לשחוט לכתחילה כדי לכסות באפר שהוסק ביו"ט משום דהו"ל משתמש בדבר מוקצה וכן מ"ש התוס' בפ"ק דמכילתין ד"ח ד"ה אמר רב יאודה משם ר"י דהיינו טעמא דאנו מסלקין אפר הכירה לאפות הפשטידא משום דטלטול מוקצה התירו לצורך או"נ נראה שר"ל שהיו מסלקין ומפנין אפר הכירה כדי לאפות הפשטידה ע"ג הכירה דאז אינו אלא טלטול בעלמא ומשו"ה שרי וכ"כ הרב מ"א ז"ל סי' תק"ט ס"ק ט"ו אמנם על המרדכי ז"ל שכתב וראי' ממנהגינו שאנו מסיקין ע"ג אפר הכירה כו' ומטלטלין אותו לכסות הפשטידה דמשמע שהיו מכסין אותו באפר כירה כדי שלא יתחרך מהאור שע"ג א"כ הו"ל משתמש בדבר מוקצה ואפ"ה שרי משום או"נ ומש"ה ק"ל שפיר דאמאי לא התירו לשחוט כדי לכסות באפר שהוסק ביו"ט אע"ג דהו"ל משתמש ומ"ש הרב מג"א דמ"ש המרדכי שמותר לכסות הפשטידה באפר היינו לאחר שנתחמם ששוב אינו מוקצה לא שמיע ליה למרן ז"ל דפשטא משמע דבעודה האפר בצונן היו מכסין אותו כדי שלא יתחרך מהאור שע"ג הכירה וא"כ בעודה עדיין צונן וקודם שיתחמם הרי משתמש בדבר המוקצה ואפי"ה התירו המרדכי כן נראה לי ליישב דברי מרן ז"ל ודו"ק:<br><b> וראיתי </b> להריטב"א ז"ל בפ' בכל מערבין שכתב וז"ל והקשו בתוס' היאך רשאין לפחות דהא קא מטלטל הלבנים והאפר שהן מוקצים וריב"א ז"ל היה מביא ראיה מכאן כי מותר לטלטל המוקצה לצורך או"נ כו' ומסתברא דממתניתין ליכא ראיה כלל דהיינו טעמא דמתניתין מפני שכיון שניתנו הלבנים האלו בכאן לסתום ולהיות כעין דלת והסתימה היא בענין שמותר לפחות אותה אין האפר והלבינה מוקצין ומעתה אין ראיה להתיר טלטול מוקצה ביו"ט לצורך או"נ אלא א"כ בטלטול מן הצד כו' יע"ש ודבריו תמוהים כי קו' התוס' ותי' ריב"א היא היא קו' הגמ' בשמעתין דפריך איני והאמר ר"ן כו' ומשני ביו"ט אמרו אבל לא בשבת ומשום דלצורך אוכל נפש התירו טלטול מוקצה ולפי דעת הריטב"א ז"ל מאי פריך מדר"ן התם שאני משום דכיון דשרגינהו גלי דעתיה דלבנין אקצינהו משא"כ הכא גבי בית דכיון שניתנו הלבנים האלו לסתום ולהיות כעין דלת אין העפר והלבינה מוקצה וצ"ע:<br><b> עוד </b> כתב ה"ה וכבר שאלו המפרשים כיון שהיה סתום מעיו"ט נמצא שהיו מוקצין כו' הנה התוס' שם בד"ה ונפחת הק' קושי' זו וכתבו וז"ל ורש"י פי' דכיון דאינו אסור אלא מדרבנן כדמוקי לה בגמ' באוירא דליבני השתא דנפחת שרי למיכל מינייהו דבמוקצה דרבנן לא אמרינן מיגו דאתקצאי כו' ולא נהירא דגבי שבת אמרינן גבי סל לפני האפרוחים מיגו דאתקצאי אע"ג דאין שם מוקצה אלא מדרבנן כו' יע"ש וק"ל טובא בדבריהם דאמאי לא ק"ל מדאמרינן התם בפרק כירה דנר שהדליקו בו באותו שבת אסור לטלטלו אליבא דר"י אע"ג דבעודו דולק נמי אינו אסור לטלטלו אלא מדרבנן משום דנעשה בסיס לדבר האיסור וכן מותר השמן שבנר אמרינן התם אליבא דר"ש בכוס וקערה ועששית דמודה בהו דאסור אע"ג דלר"ש אין איסור כיבוייו אלא מדרבנן משום דהו"ל מלאכה שאצ"ל ובהכי לא הוה שייך תירוץ הר"ר משה שהרי כשכבתה נסתלק המוקצה מן העולם והוה ליה כי ההיא דטבל ממש ועיין בהרמב"ן ז"ל במלחמותיו פרק משילין וצריך עיון:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (צג) </b> דכיון דאין בו כו' קיי"ל כרבי כו'. ולכאורה תמוה דא"כ אמאי כתב הטור אבל בשבת או ביו"ט והוא של בנין אינו עירוב ואמאי הא גם בשל בנין אינו אלא שבות דהא סותר אינו חייב אלא על מנת לבנות כדאמרינן בשבת דף ל"א ע"ב וא"כ הרי ביו"ט דליכא כאן אלא שבות אחד דסתירה דהא משום מוקצה ליכא ביו"ט דטלטול מוקצה התירו לצורך אוכל נפש. וא"כ אמאי אינו עירוב הא הטור כרבי פוסק דכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו ביה"ש אלא דאפשר לומר דבשבות כי האי אפילו ר' מודה דחמיר טפי:<br><b> (צד) </b> משמע היינו ב"ש היינו ר"א כו' הא כיון דשמעינן לי' לר"א כו' הוי כאילו שמעינן להו לב"ש. לפי זה יקשה מאי דאמרינן בעירובין דף ל"ח ע"א דהא שאין מערבין מיו"ט לשבת הוא משום הכנה לר"א והרי ב"ש לית להו הכנה. ועיין לעיל דף ל' ע"א מ"ש המחבר שם ליישב קושיא זו עפ"י דברי התוס' במכילתין דף י"ז ע"א ד"ה מ"ט כו' שכתבו דבהכנה שעושה בידים כעירובי תחומין וכדומה לכ"ע יש משום הכנה אולם למאי שהביא שם בשם המהרש"א גם קושייתו זו כאן לא קשה מידי ודו"ק:<br><b> (צה) </b> דכיון דר"א כו' ע"כ לא אתיא אלא כר' יהודה. ואני תמה דא"כ הרי סתים תנא כר' יהודה בשבת נמי אי ר"ש ס"ל דאין מוקצה גם בגרוגרות וצמוקים אלו והרי בריש מכילתין אמרינן לרב נחמן דגבי שבת סתים לן תנא כר"ש מהא דמחתכין את הדלועין לפני הבהמה כו' מוקי לה לב"ה כר"ש, ולפי דברי הגאון המחבר ז"ל הא מתניתין דעומד אדם על המוקצה אתיא כר' יהודה אפילו בשבת דהא החכמים הם מחמירים טפי מר' אליעזר:<br><b> (צו) </b> דר"א לא אמר' אלא דוקא בשבת זה תמוה דא"כ מאי פריך הש"ס אר"נ ומי אמר ר"נ הכי כו' הא ע"כ צ"ל דב"ש ס"ל דמסלק הטבלא כולה ומנערה כדאמר ר"נ דהא ר"א דשמותי הוא ס"ל במתניתין דעומד אדם על המוקצה כר"י דאית לי' מוקצה אי התם לאו בגרוגרות וצמוקין איירי דבכה"ג ר"ש נמי מודה וכיון דמוכח דב"ש ס"ל כר"י בשבת עכ"פ וב"ה ס"ל דבשבת אין מוקצה כר"ש מדשרי להגביה מן השלחן עצמות וקליפין. וא"כ הרי ע"כ צריכין אנו למימר כר"נ דב"ה ס"ל כר"ש בשבת משום דחמיר ולא אתי לזלזולי בי' וביו"ט כר"י משום דקיל ואתי לזלזולי בי' דאלת"ה אלא דתאמר דב"ה גם ביו"ט ס"ל כר"ש א"כ הרי צריך אתה לומר גם במשנתינו דמוחלפת השיטה וס"ל לב"ה דתאכל ומהיכא תיתי לשבש תרי מתניתין ניהו דבהכרח לשבש מתניתין דשבת משום דעכצ"ל דס"ל לב"ש מוקצה בשבת מהא דר"א שמותי הוא וס"ל כן מ"מ מתניתין דריש מכילתין א"צ לשבושי ולמימר דב"ה ס"ל תאכל כיון דאיכא למימר דבסברא פליגי ב"ש וב"ה דלב"ש ביו"ט דקיל לא מחמרינן לאסור מוקצה ובשבת דחמיר מחמרינן וב"ה ס"ל בהיפך מטעמא דאתי לזלזולי בדבר קל ולא בדבר חמיר:
+<b>העומד </b>
+<b> על המוקצה מעי"ט כו'.</b> משנה פרק משילין אמר ר"א עומד אדם על המוקצה ע"ש בשביעית כו' ופירש"י וז"ל עומד אדם על המוקצה הצריך הזמנה והזמנה מועלת לו כגון אחזו ולא אחזו דאמרינן באין צדין כו' הנה הר"ב הליכות אלי בסי' ר"ב הק' עמ"ש רש"י ז"ל בפ"ק ד"ד ע"א אמאי דפריך התם בגמ' במאי עסקינן אילימא כו' אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא ואמה אסורה ופירש"י ז"ל וז"ל דשמעי' לי' לר"א דאית ליה מוקצה דתנן בפ' המביא ר"א אומר עומד אדם על המוקצה כו' אלמא הכנה בעי וק' טובא דכיון דכבר כתב רש"י דמתני' דידן במוקצה דגרוגרות וצמוקים מיירי א"כ שאני מוקצה דגרוגרות דדחינהו בידים ובהא אפי' ר"ש מודה כדאמרינן בפ' כירה דמ"ה אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקים בלבד ועוד הקשה דכפי פרש"י דר"א אית ליה מוקצה ק' דר"א היינו ב"ש וכמ"ש התוס' ז"ל בשמעתין ד"ה ואומר דבירושל' מק' מחלפא שיטתייהו דב"ש משמע היינו ב"ש היינו ר"א ואם כן היכי פריך דילמא ב"ש לית להו מוקצה הא כיון דשמעינן ליה לר"א דאית ליה מוקצה הוי כאילו שמעינן ליה לב"ש וכ"כ התוספ' במסכת שבת דק"ל דבור המתחיל שמותי הוא ואם נאמר דמאי דפריך בגמרא דילמא ב"ש לית להו מוקצה היינו מוקצה גרוע כמו ביצה לית ליה אבל מוקצה דגרוגרות מודה וא"כ ק' דמאי פריך היא ואמה אסורה ודילמא ר"א לית ליה מוקצה ושאני הכא דהוי מוקצה דגרוגרות ותי' דהא דפריך לעיל היא ואמה אסורה הוא משום דס"ל לתלמודא דאפי' מאן דלית ליה מוקצה אית לי' נולד וכדקאמר בריש מכילתין קס"ד מאן דלית ליה מוקצה אית ליה נולד ואע"ג דקאמר לשון קס"ד לאו למימרא דלקושטא דמילתא לא קאי הכי אלא אמר קס"ד כלפי דר"ן סתר לה להאי סברא התם וא"כ היינו דפריך אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא ואמה אסורה הביצה משום נולד דבהדרגות שוה למוקצה חמור ואמה אסורה משום דהויא כמוקצה דגרוגרות וצמוקים טעמא מאי אסור התם לאו משום דדחינהו בידים ה"נ בתרנגולת העומדת לגדל ביצים הרי דחאה שלא לאוכלה כו' עכ"ד יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> דבריו תמוהים במה שתי' דתרנגולת העומד' לגדל ביצים הוי כמוקצה דגרוגרות דאם כן מאי פריך התם אתירוצא דר"ן במאי אוקימתא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה אדמפליגי בביצה ליפלגו בתרנגולת כו' ומאי קושיא הא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אפילו ב"ש מודה משום דהוה כמוקצה דגרוגרות וצמוקים ותו דבהדיא אמרינן בפ"ק דשבת די"ט ע"ב עז לחלבה ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה רב אסר ושמואל שרי וקמפלגי בפלוגתא דר"י ור"ש ושמואל גופיה קאמר דבמוקצה דגרוגרות מודה ר"ש אלא ודאי משמע דתרנגולת העומדת לגדל ביצים לא חשיבא כמוקצה דגרוגרות לכן נ"ל לומר דס"ל לרש"י דהא דר"א דמתני' ע"כ אתייא כר"י ולא כר"ש ואע"ג דאמרינן בפרק כירה דבמוקצה דגרוגרות מודה ר"ש היינו דוקא בדלא חזו כלל וכדמשמע מלישנא דירוש' שכתבו התוס' שם בד"ה אלא דה"ט מפני שמסריחות בנתיים ומתקלקלין כל כך אבל כדאחזו ולא אחזו וכמתני' דידן דוקא אליבא דר"י הוא דאסור אבל לר"ש שרי ותדע שהרי לשמואל דוקא בגרוגרות וצמוקים הוא דסביר' ליה לר"ש דאסור אבל בשאר פירות כגון אפרסקין וחבושין שהעלן לגג ליבש שרי אליבא דר"ש וכמבואר מהא דפרכי' התם לשמואל מברייתא דקתני היה אוכל בתאנים והותיר והעלן לגג ליבש לעשות מהם גרוגרות כו' לא יאכל עד שיזמין וכן אתה אומר באפרסקין וחבושין כו' מתקלקלין הן קצת ולא חזו כ"כ לאכילה וכמ"ש התוס' בד"ה וכן אתה אומר ועיין בהרב ח"ה שם ואפי' הכי ס"ל לשמואל דלא אסור לר"ש וא"כ ה"ה בגרוגרות וצמוקים דאחזו ולא אחזו דלר"ש שרי דומיא דאפרסקין וחבושין כיון דהא מיהא ראוים לאכילה קצת ואיכא אינשי דאכלי להו וברייתא דהיה אוכל דאוקימנא לעיל בא"צ בדאחזו ולא אחזו לא אתיא אלא כר"י וכדאוקימנא לה בפ' כירה ומעתה צדקו דברי רש"י שכתב דשמעינן ליה לר"א דאית ליה מוקצה כו' משום דכיון דר"א איירי בגרוגרות וצמוקים דאחזו ולא אחזו ע"כ לא אתיא אלא כר"י וא"ת אם כן מאי פריך בריש ביצה ודילמא ב"ש לית להו מוקצה הא ר"א אית ליה מוקצה ור"א שמותי הוא וכמו שהקשה הרב ז"ל הא ל"ק כפי מה שכתבתי דהא דפריך ודילמא ב"ש לית להו מוקצה בי"ט דוקא הוא דפריך דדילמא ביום טוב לית להו מוקצה משום די"ט קיל אבל בשבת הכי נמי דאית להו מוקצה והכרחתי כן מהא דפריך בריש ביצה ומאי קו' דילמא ב"ש לית להו מוקצה כו' ויש לדקדק דמאי ס"ל למקשן במתני' דמגביהין מעל השולחן דלקמן אי ס"ל כר"ן דאמר לקמן אנו אין לנו אלא ב"ש כר"י וב"ה כר"ש מאי ק"ל דילמא ב"ש לית להו מוקצה הא ב"ש ס"ל בהדיא כר"י דאית ליה מוקצה ואי ס"ל דלא מפכינן מתני' וב"ש כר"ש וב"ה כר"י א"כ מאי דילמא דקאמר הא בהדיא לית להו מוקצה אלא הנראה דלעולם דס"ל כר"ן אלא דאפי"ה ק"ל דילמא ב"ש לית להו מוקצה גבי י"ט ודוקא בשבת דחמיר ס"ל לב"ש כר"י אבל י"ט דקיל לא ואפשר שלזה כוון רש"י ז"ל בד"ה ומי אמר ר"ן הכי דב"ה כר"י כונתו לומר דלר"ן לא קשי' אלא מב"ה אב"ה אמנם מב"ש אב"ש לא ק"ל די"ל דדוקא בשבת דחמיר ס"ל כר"י אבל י"ט דקיל לא דהך סברא פשיטא לי' טפי לתלמו' מדפריך בלשון דילמא ואהא משני דלב"ה הסברא היא בהפך ועיין בס' מע"ת ודו"ק:<br><b> ואם </b> כן ממילא נמי לא תיקשי מדר"א דר"א לא אמרו אלא דוקא בשבת ואין להקשות למה לא כתב רש"י דשמעינן ליה לר"א דאית ליה מוקצה ממתני' דלעיל דקאמר ר"א ומגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא משמע דאי לא הוי מוכן אסור משום מוקצה דדילמא ה"ק הא אי לאו מוכן הו"ל כאבנים שאין ראויין לטלטלן א"נ דה"ק מוכן הוא דלית ליה מוקצה וכ"כ המאירי ז"ל בשיטת כ"י ס"פ משילין יע"ש ודו"ק:<br><b> ועל </b> פי האמור לעיל מקום אתנו לישב מה שהקשה הר"ב לח"מ ז"ל על מ"ש ה"ה ז"ל ורבינו כתב דין זה בי"ט דוקא ולא בשבת לפי שאין לנו מוקצה בשבת לפי דעת ההלכות כו' והקשה הרב ל"מ ז"ל וז"ל וקשה דהא בגרוגרות וצמוקין מודה ר"ש וא"כ אע"ג דקי"ל כותיה בשבת מ"מ בגרוגרות וצמוקין איכא מוקצה וא"כ אמאי לא תני דין זה אפי' בשבת דהשתא בגרוגרות וצמוקין איירי כמ"ש רש"י יע"ש מה שתי' בדוחק אכן על פי מ"ש הנה נכון דס"ל לרבי' כמ"ש לדעת רש"י דמוקצה דגרוגרות וצמוקין דאחזו ולא אחזו אינו אסור אלא אליבא דר"י דוקא וא"כ כיון דמתני' מיירי במוקצה דאחזו ולא אחזו משום הכי לא הביא דין זה אלא דוקא גבי י"ט כנ"ל ומה שיש לעמוד עוד בדברי רבינו במה שפסק כחכמים דס"ל צריך שירשום כתבתי בהלכ' גרושין פ"ד הלכה ב' ע"ש ודוק:
+
+Halakhah 10
+
+<b>גוי </b>
+<b> שהביא תשורה כו' אסורין עד לערב וימתין בכדי שיעשו כו'.</b> הנה התוס' בפ' א"צ דכ"ד ע"ב ד"ה ולערב אסורין כתבו וז"ל פרש"י כדי שיעור לקיטתן שלא יהנה ממלאכת י"ט ולערב ראשון קאמר כו' והביא ראיה כו' ומההוא טביא דאתציד כו' ובפרק בכ"מ ד"מ הביא רש"י ראיה אחרת דעיקר מילתיה דר"פ לא איירי אלא בי"ט א' מדאמרינן התם הנהו בני גננא דגזו להו אסא בי"ט ב' לאורתא שרא להו רבא לאורוחי מיד אלמא קסבר כי בעינן בכדי שיעשו בי"ט א' הוא והתוס' שם דחו לזה וכתבו דשמא רבינא לית ליה בכדי שיעשו כלל ואפי' בי"ט א' דפליג אדרב פפא ע"ש ויש לדקדק לכאורה דהיאך אפשר לומר דרבינא לית ליה בכדי שיעשו כלל הא מתני' היא בהדיא במס' מכשירין ומייתי לה בפ' שואל דקנ"א מרחץ המרחצת בשבת אם רוב גוים לערב רוחץ בה מיד ואם רוב ישראל ממתין בכדי שיחמו כו' ויש לומר דדוקא בי"ט דקיל לית ליה לרבינא בכדי שיעשו אבל בשבת דחמיר מודה ושוב מצאתי להרמב"ן שם במלחמותיו שכ"כ בהדיא ע"ש וכמ"ש עוד בשם הר"ש מאיברא דס' חוץ לתחום מותר כו' עיין בדף הנזכר שכן דעת רש"י שכתב דשמואל דאמר התם חיישינן שמא חוץ לחומה לנו לקולא קאמר דאפילו הביא מחוץ לעיר אנו תולין להתיר ואומרים שמא בתוך התחום לנו ע"ש וסופדין בהן למ"ש מיד ע"ש וכ"כ הטור סי' תקט"ו שלדעת רש"י ס' תחומין מותר ומשמע מדבריו דאפי' ביומו קאמר ע"ש והר"ן שם כ' וז"ל נמצינו למדין לפי שיטה זו של רש"י דכל היכא דמספקא לן מילתא תלינן לקולא ואיכא למידק עלה מדאמר רב פפא בפ' אין צדין בגוי שהביא דורון לישראל דאם יש מאותו המין במחובר לקרקע אסור ולערב שרי בכדי שיעשו והא התם דאיכא למיתלי שנתלשו מערב י"ט ואפ"ה מצריכין לערב בכדי שיעשו ותי' הר' יונה דכל שיש מאותו המין במחובר לקרקע דרכן של בני אדם ללקוט אותן ביומן כו' ע"ש והנה מדברי הר"ן ז"ל הללו מוכח שדעתו ז"ל שאין לחלק בין ס' מוכן שקרוב ליגע בשל תורה לס' תחומין ושלא כדעת הרשב"א שכתב ה"ה ז"ל בפרקין ע"ש וזה מבואר מדק"ל להר"ן מההיא דר"פ וכיון שכן קשה דאדק"ל מההוא דר"פ תקשי ליה ממתניתין דידן דקתני מצודות חיה ועוף ודגים שעשאן מעי"ט לא יטול מהן בי"ט אלא א"כ יודע שנצודו הא ס' לא וכדמפרשי' בגמרא דס"ל דס' מוכן אסור ושמואל גופיה קאמר דאין הלכה כר"ג דהכא ודאי לא שייך תי' ז"ל שהרי ודאי ס' שקול הוא ומי מפיס לומר שאין דרכן של חי' ועוף לבוא ברשתות אלא בשעת האיסור הא ודאי לא ניתן ליאמר כלל וליכא למימר דס"ל להר"ן בדעת רש"י דהא דקאמר שמואל חיישי' שמא חוץ לחומה לנו אינו אלא לענין שיהיה מותר לערב מיד ולא בעי' בכדי שיעשו אבל לבו ביום מודה מיהא דאסור כמו ס' מוכן דעלמא דאסור בו ביום מטעמא דהו"ל דשיל"מ ומש"ה לא ק"ל אלא מדר"פ דאמר לערב בכדי שיעשו וכ"כ הרמב"ן ז"ל שם במלחמותיו בדעת רש"י ז"ל דמעיקרא קשיא ליה ממתני' דמצודות חיה ועוף וכתב עוד וכ"ת לא הקלו ביומו אלא בשיעור כדי שיעשו הוא שתלה שמואל לקולא אכתי ק"ל הלכתא אהלכתא דקי"ל הלכתא כשמואל וקי"ל הלכתא כההיא דר"פכו' יע"ש וכן ראיתי למורינו הרב ז"ל בספר בתי כהונה בחלק בית ועד סי' כ"ו שכתב כן בדעת הר"ן ז"ל אמנם הא ודאי ליתא דאם איתא שכן דעת הר"ן מאי ק"ל תו בתר הכי מדאמרי' בפרק בכל מערבין גבי ליפתא דאתיא למחוזא חזיא רבא דמכמש' ואמר הא ודאי מאתמול נעקרה מאי אמרת מחוץ לתחום אתא הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ומדקאמר מאי אמרת מחוץ לתחום ולא קאמר מאי איכא משמע דספוקי מס"ל ואפי' הכי תלי לחומרא כו' והשתא אי ס"ל להר"ן ז"ל דביומו מודה שמואל דס' תחומין אסור א"כ לא תקשי כלל מההיא דרבא דההיא לענין בו ביום הוא דקאמר רבא אלא משמע ודאי שדעתו ז"ל בס' תחומין בו ביום נמי מותר ומורינו הרב נר"ו כבר העיד על עצמו כי לא היה לו ס' הרי"ף אבל מ"ש הוא על פי לשוני המובא בבית יוסף ומפני כך כתב מה שכתב ולכן העיקר בזה שדעת הר"ן הוא דודאי לענין בו ביום יש לחלק בין תחומין לס' מוכן דעלמא מפני שקרוב ליגע הדבר בשל תורה מיהו מאי דק"ל מס' מוכן הוא לענין שיעורא דכדי שיעשו דכי היכי דלענין ספק תחומין מקלינן אפי' לבו ביום מטעמא דלא אתי ליגע בשל תורה ה"נ יש לנו להקל בס' מוכן לענין שעור' דכדי שיעשו דאינו אלא חומרא דרבנן ולא אתי ליגע בשל תורה כלל וכמו שכן צדד לומר מורינו הרב ברא"ש אמי"ר ע"ש ומאי דק"ל למורינו הרב בדרך זה דהואיל וסוף סוף הכי מוכרח לחלק בין תחומין לשאר ס' מוכן דעלמא דאית ביה מלאכה גמורה שאסר ספיקו נימא דס"ל לרש"י דאלימו רבנן לתקנתייהו בין בודאי בין בס' ולא רצו לחלק בספק מוכן בזה דאתא למסרך ולזלזולי בו ביום כיון שאתה מיקל בערב משא"כ בודאי אינו מן המוכן ע"ש הא ודאי לק"מ שהרי לפי שיטת רש"י ז"ל דס"ל דשמואל חיישי' לקולא קאמר מייתי התם תלמודא סייעתא לשמואל ממתני' דקתני ר"י אומר אם יש בה רשות רוחץ בה ישראל מיד משום דתלינן לקולא דבמוצאי שבת הוחמו ודוגמא להכי קתני התם במתניתין בתר הכי מצא בה ירק נמכר בשוק אם רוב נכרים לוקח בה מיד ואם רוב ישראל ממתין בכדי שיבואו ממקום קרוב ואם יש בה רשות לוקח מיד וה"נ ה"ט משום דתלינן לקולא דבמוצאי שבת נתלשו הרי בהדיא דבספק מוכן נמי מקילינן ולא בעינן בכדי שיעשו אע"ג דאיכא מלאכה גמורה וא"כ ע"כ לומר דסביר' ליה לתלמודא דס' מוכן לגבי שיעורא דבכדי שיעשו הו"ל כס' תחומין לגבי בו ביום דכיון דמקילינן בס' מוכן לומר דלא בעינן בכדי שיעשו ה"נ יש להקל בס' תחומין לבו ביום דשניהם יחדיו יכונו בדרך הדרגה וא"כ שפיר ק"ל להר"ן ז"ל כנ"ל ודע שמדברי הר"ן הללו מוכח בהדיא דס"ל דנכרי שהביא דורון לישראל כיון שהביאן לו מסתמא ודאי לקטן בשבילו ולא חיישינן כלל לומר דשמא לקטינהו לצורך גוי מדלא ק"ל הכי לדעת רש"י ז"ל דאמאי צריך בכדי שיעשו כיון דאיכא למיתלי שמא נתלשו בשביל גוי דהשת' לא שייך תי' הר' יונה ז"ל ועיין בב"ח סי' שכ"ה ובמג"א סימן תקט"ו מיהו בחידושי הרשב"א ז"ל ראיתי שהקשה לדעת רש"י ז"ל מהא דר"פ וכתב וז"ל ואע"ג דאיכא למיתלי מעי"ט וא"נ בשביל גוי נתלשו ותי' כתי' הר' יונה ז"ל יע"ש ולא ידעתי איך ניחא ליה בתי' הר' יונה למאי דק"ל דנחוש שמא תלשן בשביל גוי ואולי חיסור לשון יש בדבריו כנ"ל:<br><b> ובמה </b> שתי' הר"ן לההיא דליפתא דמחוזא דלעולם שמואל חיישי' לקולא קאמר כפרש"י ז"ל ורבא נמי כוותיה ס"ל ודקאמר התם מאי אמרת מחוץ לתחום אתא לרווחא דמילתא קאמר לומר דאפילו לרב דלא תלי לקולא שרי דהבא בשביל ישראל זה שרי לישראל אחר ע"ש ק' שהרי אמרינן בתר הכי שרא להו רבא למזבן מינייהו כיון דחזי דמייתי ומפשי אסר להו והשתא תקשי לי' דהיכי אסר להו לפי האמת כיון דרבא ס"ל כשמואל דס' תחומין מותר ודוחק לומר דמאי דאסר להו רבא מיירי היכי דידעינן בודאי שבאו מחוץ לתחום שהרי לישנא דתלמודא משמע דבהאי גוונא דאיירי עד השתא בס' באו מחוץ לתחום קאמר דמשום טעמא דמפשי ומייתי אסר להו וצריך לומר דכיון דהוו מפשי ומייתי שהיו מביאין הרבה בני אדם מאלו הלפתות קרוב לודאי הוא כי לא יבצר אחד מהן שבא מחוץ לתחום ומש"ה אסרינהו ודוחק:<br><b> ובמ"ש </b> עוד התוס' ור"י היה אוסר במחובר אפי' לא הביאו בשביל ישראל אלא בשביל גוי ולא משמע כן גבי מרחצת כו' ואין סברא לחלק בין דבר אכילה לדבר אחר כו' עיין במרדכי פרק בכל מערבין שכ"כ משם הר' יאודה וחילק בין מידי דבר אכילה לדבר אחר וק"ל דאכתי מה יענה להאי דתנן במכשירין בתר הכי מצא בה ירק בשוק אם רוב נכרים לוקח בה מיד הרי דאע"ג דמידי דבר אכילה הוא קתני דאם בשביל גוי מותר וי"ל דס"ל להר' יאודה דהתם שאני שמשום דהו"ל ס' דשמא נתלשו מע"ש והילכך מקילינן ביה לומר דאם בשביל גוי מותר כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (צז) </b> ואע"ג דאיכא למיתלי מעיו"ט כו'. למ"ש לעיל בדיבור שלפני זה דה"ט דרש"י דהתם בחלילין מקילינן בספיקא משום דלא שייך בי' דשיל"מ דהא יכול לספוד בהן עכשיו וגם אח"כ כמו בטלטול דאמרינן כן להצל"ח הנ"ל אבל בהא דר"פ מחמרינן בספיקא דהוא מידי דאוכל ושייך בו דעד שתאכלנו באיסור כו' וא"כ י"ל דהכי קשיא לי' להרשב"א ז"ל מהא דר"פ אמאי אסרינן מספ' הא י"ל בהו ס"ס ספק שמא נתלשו מעיו"ט ואת"ל ביו"ט נתלשו ספק שמא בשביל גוי נתלשו והו"ל ס"ס (בדרבנן) דאפי' בדבר שיל"מ אזלינן לקולא ועל זה תירץ כתי' ה"ר יונה ז"ל דכתב דכל שיש במינו במחובר דרכן של ב"א ללקוט אותו ביומו וא"כ תו ליכא כאן אלא ספק אחד שמא בשביל גוי נתלשו והו"ל שוב ספק אחד בדשיל"מ ולכן אזלינן לחומרא וא"כ שפיר שייך תירוץ ה"ר יונה על קושיית הרשב"א ז"ל. אלא דקצת קשה לפרש האי א"נ שכתב הרשב"א ז"ל והיינו דכונתו לומר שיש כאן עוד ספק והו"ל ס"ס דא"כ מאי בעי מרש"י הא לפירוש האחר שבפוסקים נמי קשה קושייתו הנ"ל אם נימא דס"ס מותר אפילו בדשיל"מ ויש ליישב ועיין מג"א סי' תצ"ז ס"ק ד' ודוק:<br><b> (צח) </b> ולא ידעתי איך ניחא לי' בתי' ה"ר יונה כו' לקושיא זו כיוונו הרמב"ן והרשב"א והר"ן דלפירש"י דקאמר דהא דקאמר שמואל שמא חוץ לחומה לנו לקולא קאמר. וע"ז הקשו מהאי מתניתין דמצודות חי' ועוף כו' ומהא דר"פ דאמר אסורין לערב בכדי שיעשו וע"ש:<br><b> ובאמת </b> למ"ש הצל"ח ומביאו הטעם המלך לעיל דף ל"ב ע"ב דבטלטול לא אזלינן בספיקו להחמיר משום דלא שייך לומר בו דשיל"מ כיון דיכול לטלטל היום ומחר א"כ הקושיא הנ"ל על רש"י מעיקרא ליתא דבחלילין מה"ט מקילינן בספיקא ואמרינן דשמא חוץ לחומה לנו משום דלא שייך בי' להחמיר מטעם דשיל"מ משא"כ במתניתין דמצודות חיה ועוף כו' וכן בהא דר"פ בנכרי שהביא דורון דספק הוא אם נתלש היום וזה הוי דשיל"מ דהא אם יאכלנו היום לא ישאר למחר משום הכי אמרינן שפיר דאם יש במינו במחובר אסור דעד שתאכלנו באיסור כו' ודוק:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ולא </b>
+<b> מן הקורה שנשברה ביו"ט.</b> כתב הרא"ש פרק המביא דהא דשרינן לבקע עצים מן הקורה שנשברה בעיו"ט היינו דוקא לבקע מן הקורה שא"א לאפות ולבשל בלא בקוע אבל עצים של הסקה והם גדולים קצת לא יבקעם כיון שיכול לבשל ולאפות בהם בלא ביקוע יע"ש ועל פי דבריו יש ליישב מ"ש רש"י שם ד"ה והאמרת רישא אין מבקעין כלל וז"ל קא ס"ד דטעמא דמתני' לאו משום מוקצה אלא משום מלאכה וטירחא כו' ק"ק לפום ס"ד דמקשה דטעמא משום מלאכה תקשי ליה מתני' אדתני אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט ליתני אין מבקעין עצים ביו"ט סתם אכן כפי דברי הרא"ש הללו איכא למימר דמתני' רבותא אשמועי' וא"כ אי הוה תני א"מ עצים ביו"ט סתמא הו"א דהיינו דוקא בעצים של הסקה ומשום דיכול לבשל ולאפות בלא ביקוע אבל מן הקורות שא"א לבשל בהם בלא ביקוע שרי קמ"ל ועל פי דברי הרא"ש הללו ניחא לי מה שהקשה בשיטה מקובצת למוהר"ב בפ"ב דביצה די"ט ע"ב על מה שאמרו בגמ' השתא סלותי מסלתינן נדרים ונדבות מבעיא כתב וז"ל י"מ ביקוע עצים מן התלוש וק' א"כ אפי' ביו"ט לישתרי נו"נ דהא ביקוע עצים שרי אפי' ביו"ט ע"ש אכן לע"ד נראה שדעת י"מ הללו כדעת הרא"ש דלא שרינן ביו"ט אלא ביקוע עצים מן הקורה דא"א לבשל בלא בקוע אבל עצים של הסקה לא שרי ומ"ש בגמ' השתא סלותי מסלתי' מיירי בביקוע עצים של הסקה כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (צט) </b> השתא סלותי מסלתינן מיירי כו'. דבריו אינם מובנים דהא הי"מ כתבו ביקוע עצים מן התלוש דהיינו לאפוקי מן המחובר די"ל דבחוה"מ נמי אסור דאע"ג דתניא במ"ק קוצצים עצים מן המחובר במועד לצורך המועד ע"ש בדף י"ב ע"ב מ"מ י"ל דהיינו דוקא בלצורך אוכל דבעי ביומא בהכרח וזה לא שייך בנדרים ונדבות אבל מן התלוש מותר אפילו יותר מכדי צרכו ודמי לנדרים ונדבות כן י"ל כונת היש מפורשים (ואין אתי הס' שיטה מקובצת לעיין בו) וא"כ מאי זה ענין לדברי הרא"ש ואיך נכלל בלשון מן התלוש עצים של הסקה טפי מעצים של קורה ושפיר תמה עליהם דהא מן התלוש (דהיינו קורה) עכ"פ ביו"ט נמי מותר לבקוע:
+<b>אבל </b>
+<b> מסיקין בכלים שלמים כו'.</b> הנה רבינו ז"ל הביא ברייתא דמסיקין בכלים כצורתה ויש לתמוה עליו דבפ' במה מדליקין דכ"ט אמרינן אמר ליה רב שמואל בר ב"ח לרב יוסף לר"י דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים כיון דאדליק בהו פורתא ה"ל שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך ומשני ליה דעבד כדרב מתנה דאמר ר"מ אמר רב עצים שנשרו מן הדקל ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן כו' וא"כ הי"ל לרבי' ז"ל לפרש דדוקא במרבה עליהם עצים מוכנים הוא דשרי וכבר ה"ה ז"ל נרגש מזה וכתב דאפשר שהי"ל גרס' אחרת או פי' אחר בזה ע"ש ודבריו סתומים דאיך אפשר לומר שהיה להם גירסא אחרת שהרי לעיל מזה באותה סוגייא אוקמא רב אדא בר אהבה למתני' דקתני פתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה אין מדליקין בו בג' על ג' וביו"ט שחל בע"ש ודכ"ע אית להו דר"י דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים ודכ"ע אית להו דעולא כו' ר"א סבר קיפול אינו מועיל וכיון דאדליק ביה פורתא הו"ל שברי כלים וכי קא מדליק בשבר כלי קא מדליק כו' ואם כן כי היכי דגבי פתילה אמרי' דמכי מדליק ביה פורת' הו"ל שבר כלי וכי קא מדליק בשבר כלי קא מדליק ה"נ גבי מסיקין בכלים נמי איכא למימר הכי דמכיון דאדליק ביה פורתא הו"ל שבר כלי וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך וא"כ ע"כ צ"ל דעבד כרב מתנה דמ"ש דמפתילת הבגד וליכא למימר דבההיא דרב אדא בר אהבה ג"כ הי"ל גירסא אחרת ושלא כגירסא דידן שהרי הרי"ף ורבי' בפי' המשנה הביאו הא דר' אדא בר אהבה כגיר' דידן גם מ"ש שהי"ל פירוש אחר בזה לא נודע לנו פי' ואשר אני אחזה לומר שדעת הרי"ף ורבי' דס"ל דהא דפרכינן התם לר"י כיון דאדליק בה פורתא הו"ל שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך לא קיימא לפי האמת אלא דתלמודא התם אליבא דרב אדא בר אהבה הוא דפריך דקאמר דפתילת הבגד שקפלה מכיון דאדליק ביה פורתא הו"ל שבר כלי וכי קמדליק בשבר כלי קא מדליק וא"כ ע"כ דס"ל לר"א כטעמא דר"י דאמר אין מסיקין בשברי כלים משום דהו"ל נולד ואע"ג דחזיא להסקה אתמול לאו להכי הוו קיימי וכמ"ש רש"י שם ואע"ג דגבי פתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה מאתמול נמי להסקה הוה קאי שהרי בשקפלה מעיו"ט מיירי התם כמ"ש רש"י ז"ל שם בד"ה קיפול מועיל מ"מ ס"ל לרב אדא בר אהבה דכיון דהשתא לא חזי אלא להסקה ומאתמול לאו להסקה גרידא הוי חזי שהרי אי בעי לא מדליק לה וחזי לטלאי הוה ליה נולד ומשום הכי אסור וא"כ היינו דפריך תלמודא אליביה שפיר דאי' אמר ר"י מסיקים בכלים ואין מסיקין בשברי כלים מכיון דאדליק בהו פורתא הוה ליה שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך לז"נ מאי דקאמר בגמ' א"ל רב שמואל בר ב"ח לרב יוסף לומר לו דלר' יוסף דקאי לעיל בשטתיה דרב אדא בר אהבה מדקאמר אמר רב יוסף היינו דתנינא ג' על ג' מצומצמות ולא ידעינן למאי הלכתא הוא דפריך דלפי שיטתיה תקשי ליה הא דר"י דעבד כדרב מתנה כלו' דבשלמא לדידי לא תקשי דאיכא למימר דדוקא בשברי כלים הוא דקאמר ר"י אין מסיקין בהן משום דהוה לי' נולד ואע"ג דחזי להסקה אתמול לאו להסקה הוה קאי דמסתמא אין דעתו של אדם להסיק בכלים שלמים אלא משום דהשתא הו"ל שברי כלים ולא חזי למידי הוא דבעי להסוקינהו וא"כ הוה לי' נולד ואסור אמנם כשהוא מסיק בכלים שלמים הרי גלי דעתיה דמאתמול להסקה הוו קיימי והילכך אע"ג דכי מדליק בהו פורתא הו"ל שברי כלים אפי"ה שרי דמהשתא ליכא למימר הוה ליה נולד דמאתמול לאו להכי קיימי שהרי גלי דעתיה דבעי להסוקינהו בעודן שלמים והיינו דמשני ליה לרב יוסף לפום שטתי' דעבד כרב מתנה מיהו לפום קושטא דמילתא אתיא ברייתא כפשטא ואפי' בשאין מרבה עליהם עצים מוכנים משום דלא קי"ל כרב אדא וכרב יוסף אלא כרבא דנייד מאוקמתא דרב אדא ומוקי טעמא דמתני' משום דאין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת וס"ל לרבינו דה"ט דרבא דנייד מאוקמתא דרב אדא משום דס"ל דגבי פתילת הבגד כיון דמאתמול דעתיה להסקה אפי' לר"י שרי ואפשר שהכריחו לזה מדחזינן דפריך תלמודא ברייתא דקתני מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים אברייתא דקתני א"מ בכלים ולא בשברי כלים ודחיק לאוקמא כר' נחמיה ולומר תרי תנאי ואליבא דר' נחמיה ואמאי לא משני דברייתא דקתני מסיקין בכלים בדעבד כדרב מתנה ומרבה עליהם עצים וברייתא דקתני אין מסיקים בכלים בשאין מרבה עליהן אלא משמע דס"ל לתלמודא דברייתא דקתני מסיקין בכלים אתיא כפשטא ואפילו בשאין מרבה עליהם עצים ואע"ג שרבינו בפי' המשנה הביא אוקמתא דרב אדא אין זה מן התימה לומר שבס' היד הסכימה דעתו לפסוק כאוקמתא דרבא ולא כאוקמתא דרב אדא וכמו שמצינו לו בהרבה מקומות עצמו מספר ובר מן דין דברי רבי' בפי' המשנה הן מעורבבין שהביא ג"כ טעמא דרבא דאין מדליק בפתילה שאינו מחורכת אאוקמתא דרב אדא כאלו הן דברים אחדים וכמו שיראה הרואה גם הרי"ף אע"ג שהביא אוקמתא דרב אדא מ"מ כבר הביא בתר הכי אוקמתא דרבא לומר דקי"ל כאוקמתא דרבא משום דבתראה הוא כנ"ל ליישב דעת הרי"ף ורבינו עוד כתב ה"ה דשבר כלי העושה מעין מלאכתו הראשונה הרי הוא כלי גמור ושלם ומסיקין בו וכ"כ ר' ז"ל ע"ש ואע"ג שלפי דעת רבינו בפ"ה מה' שבת כל שעושה מעין מלאכה אע"פ שאינו עושה מעין מלאכתו הראשונה הו"ל מוכן ומותר לטלטלו ההיא לענין שבת אבל ביו"ט כל שאינו עושה מעין מלאכתן הראשונה יצא מתורת כלי כ"כ הפר"ח סי' תק"א משם הרשב"א וכ"ש לדעת בה"ג שכתבו הרי"ף והרא"ש בפ' כל הכלים דהלכה כר"י דבעינן מעין מלאכתו הראשונה אפי' בשבת וכ"ש ביו"ט וראיתי להרב שה"ג שם שכ' וז"ל וגם לי ק' על דבריו דא"כ שלא יהיה מותר לטלטלן אלא א"כ ראויין למלאכתן הראשונה אתו לפסוק כמאן דאסר נולד ואנן קי"ל דמאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד והיאך אפשר שיפסוק דלא כר"ש דקי"ל כותיה עכ"ל ויש לתמוה עליו שהרי דעת בה"ג ז"ל דבנולד קי"ל כר"י אפי' בשבת ולא קי"ל כר"ן דאמר בריש מכלתין מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד וכמ"ש הרא"ש בס"פ משילין והר"ב יש"ש שם יע"ש וא"כ י"ל שדעת רב צמח גאון שהביא בה"ג קאי נמי כותיה דבנולד קי"ל כר"י אפילו בשבת וצריך עיון:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מה </b> שהביא שם דברי הה"מ שהי' להרמב"ם גרסא אחרת בגמ' לכאורה אין לו הבנה דהרי מ"מ קשה קו' הש"ס והא קמהפך באיסורא כדפריך בפ"ק דביצה ד"ו אך נראה דא"ש לפמ"ש בחי' די"ל דקו' הוי רק לר"י לשטתו דס"ל דבר שאין מתכוין אסור רק דדחיתי זה מכח מה דפריך הש"ס בביצה ד"ו לכך י"ל דמתרץ הרב המגיד דהרמב"ם הי' לו גרסא אחרת בפ"ק דביצה ולא גרס שם כלל והא קמהפך מכח דטלטול מותר לשמחת יו"ט והבערה הוי דבר שאינו מכוין ולכך לא פריך שם הש"ס כן ובשבת פריך שפיר מכח דר"י ס"ל דבר שאינו מכוין אסור וא"ש. ומה שתמה השעה"מ על הה"מ שהרי מוכרח הוא ממה דמשני שם תחלה דכ"ע מסיקין בכלים וכו' א"כ גם בכלים קשיא כן דהא כי קמדליק בשבר כלי קמדליק וכו' ודבריו תמוהין מאוד דהרי המעיין בש"ס שם קאמר דקסבר המדליק צריך שידליק ברוב היוצא וכו' א"כ תינח התם דמיירי במדליק מיו"ט לשבת ולכך שפיר צריך להדליק ברוב היוצא אבל הכא במסיקין בכלים דמיירי בסתם יו"ט א"צ להדליק ברוב היוצא ותדע דלכך לא פריך הש"ס רק והא קמהפך וכו' ולא פריך דמדליק בשבר כלי משום דביו"ט לא שייך זה כלל. ועוד הי' אפשר לומר לפמ"ש בחי' בישוב דברי הרמב"ם דתליא בדין אשו משום חציו וכו' א"כ י"ל אף זה כן דאף סוגיא זו דאמר שם דפליגי אם קפול מועיל וכו' הוי רק למ"ד אשו משום ממונו ולא משום חציו ובשעת הדלקה לא נחשב כמדליק כולו תיכף לכך מה שמדליק אח"כ הוי כמדליק שבר כלי וכו' ולכך בפירוש המשנה העתיק הרמב"ם כן לתרץ גם למ"ד אשו משום ממונו אבל לדינא כיון דקיי"ל אשו משום חציו א"כ הוי בשעת התחלת השרפה כאלו שרף כולו וכיון דאז היתר הוי הוי כאלו הדליק אז כולו וא"כ מה לי שמבעיר אח"כ יותר כבר דבר שרוף הוא שורף וכבר הוי כאלו נדלק כולו בהיתר ולא איכפת לנו בהפוכו אח"כ ואף באינו מדליק ברוב היוצא סוף סוף אם אח"כ הוא דולק מחמת הדלקתו כבר הוי כנשרף כולו ולא איכפת לנו בהפוכו אח"כ יותר אבל למ"ד אשו משום ממונו דלא הוי כהדליק ממנו בהיתר ולכך שוב אסור להפוך דהוי כמבעירו עכשיו ועכשיו כבר הוא באיסור אבל למ"ד משום חציו והוי כאלו הדליק כולו בהיתר שוב כיון שהדליק כולו בהיתר שוב לא איכפת לנו בהפוכו אח"כ עוד כיון דהוי כהודלק כבר בהיתר ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (ק) </b> וכמ"ש הרא"ש בס"פ משילין והרב יש"ש שם כו'. עיין מ"ש לעיל דף כ"ו ע"ב ובדף כ"ז ע"א על הגליון באריכות (באות ע"ד ע"ה) ועיין בספר תפארת שמואל ובספר קרבן נתנאל על הרא"ש בס"פ משילין שכתבו להדיא דדעת הרא"ש אינו כן כמבואר ברא"ש שבת ס"פ נוטל אלא ס"ל דמאן דל"ל מוקצה לית לי' נולד וע"ש:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>נוטלין </b>
+<b> עצים הסמוכין לדופני הסוכה כו'.</b> כתב מרן וז"ל ומ"מ יש לתמוה למה השמיט רבינו הא דההיא ואם התנה עליה הכל לפי תנאו כיון דאפי' לר"י נמי איתא ואפשר לומר שרבינו מפרש דלר"ש איצטריך התנה להיכא שהיתה רעועה ביו"ט דבלא התנה לא שרי אלא בשהיתה רעועה מבע"י דוקא אבל לר"י אפי' התנה נמי לא דסובר רבינו דבמוקצה לא מהני תנאה יע"ש והנך רואה כמה מהדוחק בדרך זה שהרי כיון דהך דינא דסוכה בריאה דמודה ביה ר"ש לא הוזכרה בברייתא כלל מהיכא תיתי לן לומר דסיפא דקתני ואם התנה קאי אסוכה בריאה ואליבא דר"ש כיון דלא הוזכר בברייתא ועיין בספר יש"ש סי' ג' גם ליכא לתרוצי ולומר דרבינו ס"ל כדעת הרי"ף שכתבו הרמב"ן והר"ן דכי משני אביי ורבא באומר אינו בודל מהן כל בין השמשות קאי נמי אברייתא דקתני ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה בתנאי דאינו בודל מהני נמי בעצי סוכה ואידחיא ליה תי' דרב מנשיא דאמר סיפא אתאן לסוכה דעלמא וכמו שכן דעת התוס' ז"ל בד"ה אמר ועיין בהר"ב חד"ה שהרי ממ"ש רבי' בספ"ו מהלכות סוכה משמע שדעתו דס"ל דבעצי סוכה לא מהני תנאה וכמו שנר' מדברי ה"ה שם וכיון שכן ע"כ צ"ל דאוקמת' דר"מ מסקנא דמילתא היא ולכן נר' שדעת רבינו כדעת הראב"ד שכתב בס' תמים דעים סי' רמ"ב ד"ע ע"ד שכתב כדעת הרי"ף וז"ל והרב דלא אדכר למילתיה דאוקימנא לסיפא בסוכה דעלמא אפשר דליתיה בנסחא דיליה וא"כ הדר ביה מתי' קמא ושני לי' כולה בסוכת החג והא דקתני דלא מהני תנאה בעצי סוכה והא דקתני דמהני תנאה דהיינו סוף ברייתא דהכא ובריית' דפרכילי ענבים הנהו בנויי סוכה ואי אמרת בהך ברייתא היכא הוזכרו נויין דקתני עלייהו ואם התנה איכא למימר דהא קתני רישא מן הסמוך לה דהיינו כעין נויין כו' עכ"ד יע"ש וכן כתב הרא"ש בתשו' כלל כ"ב סי' ח' שזה דעת הרי"ף יע"ש ואם כן איכא למימר שפיר שדעת רבינו נמי דכוותה ומש"ה השמיט הך דינא דתנאה משום דאוקמתא דר"מ לא קאי לפי המסקנא וה"ה דהוה מצי למיפרך לרב מנשיא למאי דס"ל דהוי מוקצה מחמת איסור לא אשכחן דמהני תנאה אלא דאינו חושש למיפרך כיון דאינו נשאר במסקנא וכמ"ש התוס' ולפי המסקנא ברייתא דקתני ואם התנה קאי אנויי סוכה והיינו מה שפסק בפ"ו מהל' סוכה כנ"ל בדעת רבי' ז"ל:<br><b> כתב </b> הטור סי' תקי"ח וז"ל העושה סוכה בעצרת לצל אסור ליטול ממנה עצים בי"ט אפילו היתה רעועה ונפלה ור"ש מתיר ברעועה ונפלה כו' ומשמע ודאי שכתב כן משום דנ"מ לענין דינא לדעת הפוסקים כר"ש בין בשבת בין בי"ט כמו שכתב בסי' תצ"ה דלדידהו סוכה רעועה שנפלה שרי וכר"ש וראיתי להר"ב מג"א סי' הנזכר ס"ק י"ג שהקשה וז"ל צ"ע למאי הלכתא כתב הטור סוכה רעועה שנפלה שרי לר"ש דהא אפי' בשבת לא קי"ל כר"ש במוקצה מחמת איסור ק"ו בי"ט ואין לומר דס"ל כיון שאין כאן איסור דאורייתא לא חשיב מוקצה מחמת איסור שהרי מעות שעל הכר אמרינן מיגו דאתקצאי לבה"ש אתקצאי לכולי יומא אף ע"פ שאינו אלא איסור דרבנן לכן נ"ל דאפי' להמתירין מוקצה מ"מ מודו בזה דאסור עכ"ל ועדיפא מינה הי"ל להקשות על הגהות אשירי שכתב בהדייא וז"ל וסוכה רעועה שנפלה בי"ט נוטלין ממנה ומן הסמוך לה דמאתמול דעתיה עילויה דמסיק אדעתיה דנפלה דקי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה עכ"ל ולעיקר קושייתו נראה לע"ד דלק"מ כפי מ"ש בהגהות אשירי בפ' כירה דקס"ה ע"א וז"ל ובשבת מיהא אסור ואפי' תנאי אינו מועיל כיון דדחייה בידים אע"ג דסוכה שאינה של מצוה מועיל התנאי לקמן היינו משום שזמן גדול נעשה קודם י"ט זה אין דומה דדחיה בידים בי"ט זה עכ"ל וכ"כ התוספ' שם בדף מ"ד ד"ה שב כו' יע"ש וא"כ מעתה לק"מ דהא דלא קי"ל כר"ש במוקצה מחמת איסור היינו דוקא כגון נר שהדליקו בו באותו שבת דדחי' בידי' וכמ"ש התוס' והרא"ש בסוף פ' מי שהחשיך אבל במוקצה מחמת איסור דלא דחיה בידים קי"ל כר"ש וא"כ הכא בסוכה דעלמא כיון דמזמן גדול נעשה קודם י"ט לא מיקרי דחינהו בידים כמ"ש הגא"ש ומש"ה כתבו הגא"ש דקי"ל בהא כר"ש ואף שלדעת ר"ח שכתב הטור בסי' תצ"ה משמע דס"ל דבי"ט קי"ל כר"י במוקצ' מחמת איסור ואע"ג דלא דחינהו בידים וכמ"ש הב"ח שם וכ"כ רש"ל בס"פ משילין מ"מ לדעת ר"ת וה"ג משמע דבמוקצה מחמת איסור אין לחלק בין י"ט לשבת אלא אף ביום טוב שרי כל דלא דחינהו בידים וכמ"ש הב"ח ואם כן משו"ה הוצרך הטור לומר דלר"ש שרי סוכה רעועה שנפלה משום דנ"מ לדעת בה"ג ור"ת החולקים על ר"ח כנ"ל נכון ופשוט:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קא) </b> וראיתי להרב מג"א כו' ועדיפא מינה הי"ל להקשות על הגהות אשרי: איני יודע מאי קאמר הא אדרבה מה"ט הקשה המג"א על הטור ולא על הגהות אשרי משום דזהו לשון הטור העושה סוכה בעצרת דהיינו סמוך ליו"ט של עצרת מקרי שפיר דחי' בידים כמו נר שהדליקו בשבת אבל על הגהת אשרי לא שייך קושייתו דבאמת י"ל דמיירי בסוכה בעלמא דמזמן גדול נעשה קודם יו"ט כמ"ש המחבר עצמו די"ל דלא מקרי דחינהו בידים. ואני תמה איך לא הרגיש הגאון המחבר דמלישנא דהטור שכתב העושה סוכה בעצרת מבואר דנעשה סמוך לעצרת כמו בנר דקאמר שהדליקו בו באותו שבת היינו קודם שבת וסמוך לה ה"נ העושה סוכה בעצרת הכי פירושו ושפיר דחי' בידים:
+<b>אבל </b>
+<b> אין מביאין עצים מן השדה אפילו מכונסין כו'.</b> כתב ה"ה שם במשנה ומביאין עצים מן השדה מן המכונס כו' ופרש"י אם כנסן מערב י"ט דגלי אדעתיה דעלייהו סמיך אבל המפוזרין מוקצין הן ע"ש ולכאורה משמע דהך מתני' אתיא כר"י דאית ליה מוקצה וא"כ לדעת רש"י ור"ת דס"ל דקי"ל כר"ש אף בי"ט שרי אפי' המפוזרין וכ"כ רש"ל בס' יש"ש ס"י:<br><b> אך </b> לע"ד נראה דהא ליתא דא"כ בריש פ"ק דביצה דקאמר גבי י"ט סתם לן תנא כר"י דתנן אין מבקעין מן הקורות כו' אדמייתי מההיא מתני' אמאי לא מייתי ממתני' דידן דאתניא מקמי ההיא מתני' וכן בפרק מי שהחשיך דפריך לר"י דקאמר הלכה כר"ש ממתני' דאין מבקעין עצים אמאי לא פריך ממתני' דידן ולהא ודאי יש ליישב דהך מתני' דידן לא חשיבא סתמא דכיון דבגמ' אמרינן דהך מתניתין רשב"א דקאמר דב"ה שרי מכונסין שבשדה ומפוזרין שבקרפף ורבנן פליגי וס"ל דלב"ה לא שרי אלא מכונסין שבקרפף א"כ לא חשיבא סתמא דסתמא הוא אם היה יכול לומר דברי ר"י ולא קאמר אם כן סתם לן תנא כותיה אבל הכא אינו יכול לומר דברי ר"י דדילמא ר"י ס"ל כרבנן דרשב"א דמפוזרין שבקרפף חשיבי מוקצין ואסירי וכעין זה כתבו התוס' לקמן בד"ה ונפחת דכה"ג לא חשיב סתמא יע"ש אך קשה דא"כ ע"כ צ"ל דב"ש דקאסרי מפוזרין שבקרפף ומכונסין שבשדות ע"כ צ"ל דס"ל במוקצה כר"י וכיון שכן תקשי לר"ן דס"ל בריש פ"ק דביצה דב"ש ס"ל ביום טוב כר"ש מהך ברייתא ותלמודא דדחי התם תי' ר"ן מדיוקא דמתני' אמאי לא דחי ליה מהך ברייתא דקתני בהדיא דב"ש אית לי' מוקצה ולכן נר' דבהך מודו כ"ע משום דכיון דלא לקטינהו מאתמול הו"ל כאלו דחינהו בידים ודמי לגרוגרו' וצמוקים ומחובר דמודה בהו ר"ש וכמ"ש רש"י ז"ל בר"פ א"צ דכ"ד ע"ב ד"ה אם יש מאותו המין יע"ש ודוק:
+<b>אבל </b>
+<b> מגבב הוא בשדה כו'.</b> בפרק המביא דל"ג ע"ב אמרי' ת"ר מגבב מן החצר כו' ובלבד שלא יעשה צבורין ור"ש מתיר במאי קא מפלגי מר סבר מחזי דקא מכניס למחר כו' ומ"ס קדירתו מוכחת עליו וכתב הר"ן ז"ל ומ"מ מדלא אסרינן אלא משום דמחזי כמאן דמכניס למחר וליומא אחרינא ולא אסרינן ליה משום מעמר יש להביא ראיה מ"ש בשם הר"ר יצחק בר מאיר דאינו חייב חטאת משום מעמר אלא במלקט במקום שגדל שם וה"נ מוכח בפרק כלל גדול כו' יע"ש וקשה לכאורה שדבריו סתרי אמ"ש לעיל אמתני' דאין מביאין עצים מן השדה אלא מן המכונסין וז"ל ואחרים פרשו דטעמא משום גיבוב והוי כמעמר ומדינ' אפי' במפוזר בשדה שרי דגיבוב בי"ט מותר דצורך או"נ חשיב כבקוע עצים וכהבערה עצמה אלא שבשדה אסירי משום דמחזי כמגבב ליומא אחריני כו' יע"ש וא"כ קשה דמאי ראיה מייתי כאן לדברי ריב"ם דאינו חייב משום מעמר אלא במקום שגדל הא אפי' איכא משום מעמר הוה שרי משום דהוה מעמר לצורך אוכל נפש ומש"ה אצטריך לטעמא דמחזי כמאן דמכניס ליומא אחריני ויש ליישב דע"כ לא כתב הר"ן לעיל דמדינא אפי' מפוזר בשדה שרי דגבוב בי"ט מותר לצורך או"נ אלא דוקא במביא עצים מן השדה דא"א בלאו הכי להביאן א' א' מן השדה דאם כן יכלה הזמן והמה לא יכלו משום הכי חשיב שפיר מגבב לצורך אוכל נפש מה שא"כ במגבב מן החצר אף ע"ג דהוי לצורך או"נ לא שרינן להו כיון דאפשר להביאן אחד אחד בלא גיבוב לא חשיבא גיבוב לצורך אוכל נפש וזה פשוט:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>ואין </b>
+<b> נותנין לפניהם מזונות שמא יבא ליקח מהם כו'.</b> הנה התוס' ריש פ' א"צ ד"ה ואין דחו פרש"י שם שכתב דה"ט משום דאין מזונותיו עליו וכתבו וז"ל לכך נר' דהא בהא תליא אם צידה מותרת מותר לתת להם מזונות ואם צידה אסורה אסור לתת מזונות גזירה שמא יצודם והק' וז"ל ומ"מ קשה דמשמע הכא דהיכא דצידה אסורה אפילו לזרוק להם מזונות אסור ובפרק מי שהחשיך קאמר גבי דברים שאסור ליקח מהם למישדה קמייהו ש"ד וי"ל כו' ויש לדקדק שכפי מש"ל בד"ה ותניא הצד אווזין כו' דאווזין ותרנגולין אם אינו אסור אלא מדרבנן לא הוה גזרינן ליתן מזונות שמא יצודם משום דהוה לי' גזירה לגזירה אם כן מאי ק"ל הכא ממתני' דפרק מי שהחשיך דקתני נותנין מים לפני אווזין ותרנגולים ויוני הרדסיאות הא הצד אווזין ותרנגולים ויוני הרדסיאות פטור ואינו אסור אלא מדרבנן כדקתני ברייתא לקמן וא"כ משום הכי לא גזרו ליתן להם מזונות משום דהו"ל גזירה לגזירה וי"ל דקושייתם ז"ל היא לרב יוסף דקאמר התם בפרק מי שהחשיך דיוני שובך ויוני עליה למשדה קמייהו מזונות ש"ד ומתני' דקתני אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך ה"ד מים משום דשכיחי להו באגמא אבל חיטי ושערי ש"ד ואהא ק"ל דיוני שובך ויוני עליה היכי שרי למשדה קמייהו והא הצד יוני שובך ויוני עליה חייב ד"ת כדאיתא לקמן וא"כ ניגזור מזונות אטו צידה מיהו דברי התוס' דפרק האורג דק"ו ע"ב קשים לע"ד שכתבו שם משם ר"י דה"ט דמתני' דכל היכי דהוי כניצוד ועומד מדאוריי' כגון אווזין ותרנגולים אע"ג דמדרבנן אסור לצודם חשיבי טפי מזונותן עליך ומש"ה נותנים לפניהם מזונות וכן חיה ועוף שבביברים חשיב טפי מזונותן עליך אבל דגים שמן התורה אין ניצודין לא חשיב מזונתן עליך והוה כאותן שהן כל שעה בשדה כמו יוני שובך ויוני עליה כו' ע"ש וקשה טובא דאכתי תקשי להו לרב יוסף דס"ל פרק מי שהחשיך דאפילו יוני שובך ויוני עליה שרי למשדה קמייהו אע"ג דמדאורייתא חשיבי כאין נצודין ולא חשיבי מזונותיהן עליך דאם כן מ"ט דמתני' דקתני אין צדין דגים מן הביברים ומ"ש מיוני שובך ויוני עליה וצ"ל דמ"ש ז"ל היינו לפום מאי דקיי"ל הלכתא כרב יהודה דיוני שובך ויוני עליה למשדי קמייהו נמי לא משום דאין מזונותן עליך אמנם לרב יוסף ע"כ צריך לידחק ולומר דטעמא דמתני' משום דדגים שכיחי להו מזונות במיא וברייתא דקתני ביברין של חיה ושל עופות ושל דגים אין צדין אותם ואין נותנים להם מזונות אדגים בלחוד הוא דקאי וכן מצאתי להריטב"א ז"ל בשיטה כ"י שכ"כ יע"ש אלא דלא ניחא להו להתוספות למימר הכי לפום קושטא ואפילו למאי דקי"ל כרב יהודה מכח מאי דפריך תלמודא מתני' וברייתא אהדדי ואם איתא כל כי האי הוה ליה לתלמודא לומר בשלמא מזונות אמזונות ל"ק משום דכי קתני ואין נותנין לפניהם מזונות אדגים בלחוד קאי אלא משמע דסבירא ליה לתלמודא דמזונות וצידה הא בהא תליא לפום הלכתא דקי"ל כר"י אלא דכפי זה קשה מה שכתבו בסוף דבריהם וא"ש לפי זה ההיא דריש אין צדין דקתני רשב"ג אומר כו' א"ל אביי לרב יוסף והרי אווזין ותרנגולים כו' ותניא הצד ולמאי דפרישית הכא א"ש דרשב"ג קאי ארישא דקתני אין צדין ואין נותנים לפניהם מזונות וקא אסר רשב"ג ליתן להם מזונות ואם כן ע"כ מחוסר צידה דאורייתא חשיב ליה ולהכי פריך שפיר עכ"ל יע"ש. והשתא קשה דהיכי פריך אביי לרב יוסף מברייתא דהצד אווזין ותרנגולים הא לרב יוסף על כרחין מאי דקתני רבן שמעון בן גמליאל אמר זה כלל המחוסר צידה אסור לא קאי אלא לענין איסור צידה אבל לתת מזונות לא קא אסר שהרי אפי' יוני שובך ויוני עלי' דמחוסרים צידה מדאורייתא אפילו הכי שרי לרב יוסף ליתן להם מזונות וצ"ל דאביי כרב יהודה ס"ל ולא הוה שמיע ליה הא דרב יוסף ומשום הכי אקשי ליה ודוחק ועדיין צ"ע ודוק:
+
+Halakhah 18
+
+<b>וכן </b>
+<b> אפר שהוסק כו' ושהוסק בי"ט כו' ואם לאו אסור.</b> כתב ה"ה ואמרו בגמ' אבל הוסק בי"ט אסור כו' וכן כתבו התוס' שם בד"ה אמר רב יאודה וז"ל נראה דהכי הלכתא דהא מייתי ליה סייעתא מברייתא כו' וא"ת ואנו איך מסלקים אפר הכירה ביום טוב לאפות הפשטידה כו' ואומר ר"י דמוקצה אינו אסור בשביל אוכל נפש כו' ובירושלמי מפרש דהכא מיירי בשלא שחט אבל שחט שרי כו' יע"ש ונראה שהוצרכו לזה להביא הירושלמי משום דק"ל לתי' הר"י דמוקצה התירו משום שמחת י"ט מדאמרינן אבל הוסק בי"ט אסור משמע דאפילו בשחט אסור לכסות ואע"ג דאיכא מצות כסוי אפ"ה לא התירו וא"כ כ"ש שלא נתיר המוקצה בשביל שמחת יום טוב שהרי ד"נ לב"ה לא התירו לשחוט לכתחילה בי"ט ואפי"ה בשחט התירו משום מצות כיסוי ואהא כתבו דבירושלמי מפרש דהכא מיירי בשלא שחט אבל שחט שרי משום מצות כסוי כדרך שהתירו בד"נ ועוד אפשר לפרש דכונתם להקשות לתי' הר"י דמוקצה התירו לטלטל משום שמחת יו"ט מדאמרינן בירו' דבאפר שהוסק ביו"ט אסור לשחוט ולא התירו משום שמחת יו"ט ואי מש"ס דידן לא הוה ק"ל דאיכא למימר דמאי דקאמר ר"י אמר רב דאפר שהוסק ביו"ט אסור לא קאי אמתני' לומר דאסור לשחוט אלא למאי דקאמר רבה דאפר כירה מוכן הוא לכל מילי הוא קאמר לא שנו כו' אבל ביו"ט אסור כלומר דלאו מוכן ונפקא מינה לשאר דברים ולעולם דהתירו לשחוט באפר כירה משום שמחת יו"ט כדרך שהתירו לאפות הפשטידה אמנם מהירושלמי ק"ל שפיר וראשון נר' עיקר דא"כ היה להם לומר אבל בירושלמי כו' אלא דלפי זה ק"ט דאמאי לא התירו לשחוט באפר כירה משום שמחת יו"ט כמו שהתירו לאפות הפשטיד'. וכן ראיתי למרן ב"י סימן תקי"ח שהקשה כן והניחו בצ"ע ומה שתי' הב"ח דשאני כסוי דאינו לצורך אוכל נפש שהרי מותר לאכול אפי' לא כסה וכן תי' הר"ב ח"ה לא נהירא שהרי סוף סוף כיון שלא התירו לשחוט הרי ממנע משמחת יו"ט והתוס' כתבו דטלטול מוקצה הותר משום שמחת יו"ט וכן הקשה הרב במג"א סי' תק"ט ס"ק ט"ו ע"ש ולכן היה נראה ל"ל דע"כ לא כתבו התוס' דמוקצה התירו משום שמחת יו"ט אלא דוקא במידי דא"א לעשותו מאתמול כמו לאפות הפשטידה דאפייתה ביו"ט ניחא ליה כדי שלא יפיג טעמה משא"כ בכיסוי כיון דיכול מבע"י להזמין עפר לא התירו לשחוט משום שמחת יו"ט:<br><b> ומצאתי </b> סעד לזה בשיטה כ"י להמאירי שכתב ז"ל והא קעביד גומא כו' ומפרש"י דהתם בצריך לגומא אבל הכא לעפר' הוא צריך ובכי הא פטור כו' ואע"ג דאיסורא דרבנן מיהא איכא משום שמחת יו"ט שרינן ליה ואע"ג דמעיו"ט הו"ל למעבד ואמרי' לקמן דאפי' איסורא דרבנן לא שרינן הואיל והו"ל למעבד מעיו"ט הכא שאני דמצטרפא בהדי מצות כסוי תיכף לשחיטה עכ"ל ע"ש ומ"ש דהתירו משום דמצטרפא בהדי מצות כסוי היינו לב"ש דהתירו לשחוט לכתחילה אמנם לב"ה דס"ל דאסור לשחוט היינו טעמא משום דלא התירו משום שמחת יו"ט כל שיכול לעשותו מעיו"ט ואע"ג דמצטרפ' בהדי מצות כסוי ומ"ש ר"י דאפר שהוסק ביו"ט אסור לאו לכ"ע אלא דוקא לב"ה דאסרי לשחוט לכתחילה בד"נ אבל לב"ש דסברי דאפילו לכתחילה מותר לשחוט משום שמחת יו"ט כיון דמצטרפא בהדי מצות כסוי ה"ה דמותר לשחוט באפר שהוסק ביו"ט משום שמחת יו"ט ועיין בפר"ח ז"ל סי' תצ"ח ס"ק י"ד:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מה שיש לדקדק על דברי התוס' שכתבו בפ"ק דביצה די"ד ע"א ד"ה בכל דבר שכתבו וז"ל פ"ה ואפי' בדבר שאינו ניטל בשבת כגון סיכי ומזורי דמודה בהו ר"ש כו' וקשה טובא שהרי התוס' כתבו לעיל דף י"א ד"ה אין נוטלין את העלי דב"ה מתירין אפי' מוקצה שיש בו חסרון כיס כגון סיכי ומזורי משום שמחת יו"ט יע"ש וא"כ נימא דה"ט דב"ה הכא דמתירין לדוך בכל דבר ואפי' בסיכי ומזורי משום שמחת יו"ט אכן לפי האמור ניחא דע"כ לא כתבו דשרינן טלטול מוקצה משום שמחת יו"ט אלא במידי דא"א לעשותו מאתמול ואם כן משום הכי פריך תלמודא שפיר בכל דבר ס"ד דע"כ לא קא שרו ב"ה אלא דוקא עלי לקצב עליו בשר דא"א לעשותה מאתמול דחיישינן למיכמר בשרא כמ"ש רש"י בפ' אין צדין אמנם גבי מלח כיון דיכול לעשותו מעיו"ט דמלח אינה מפיגא טעמא לא שרינן טלטול מוקצה משום שמחת יו"ט ודו"ק אלא דק' לזה מההיא דפר' המביא דף ל"א ע"ב דאמרינן דר"מ שרי לפחות לכתחילה ביו"ט ליטול הפירות אע"ג דהוי מוקצה משום דהתירו מוקצה משום או"נ אע"ג דהתם נמי יכול לפוחתו מעיו"ט ואפילו הכי שרינן ולכן נראה כמ"ש הר"ב מג"א דע"כ לא התירו אלא טלטול מוקצה אבל להשתמש ממנו אסור דהוה ליה כעין אכילתו וכן כתב הרב ח"ה לקמן דף ל"ג ע"ב ד"ה גמ' אין סומכין את הקדירה וז"ל אפילו למה שכתבו התוס' דלכ"ע שרינן טלטול מוקצה משום או"נ היינו לסלק המוקצה כגון גריפת תנור כו' אבל להשתמש בדבר מוקצה כו' ודאי אסור דתשמישו וטלטולו זהו כעין אכילתו כו' יעיין שם:<br><b> ויש </b> לדקדק על הרב דכפי זה מאי ק"ל הכא בשמעתין דאמאי לא התירו לשחוט הא הוה ליה משתמש בדבר מוקצה ודו"ק ומה שכתבו התוס' וראיה מדלקמן פ' אין צדין כונתם למ"ש בדף כ"ח ע"ב ד"ה וגריפת תנור וכן כתבו בדף ל"א ע"ב ד"ה אמר רב זביד יע"ש ודו"ק:<br><b> ודע </b> שמה שכתבו התוס' דמוקצה התירו משום אוכל נפש היינו דוקא לענין טלטול וכמדוקדק מדבריהם אבל לענין אכילה פשיטא ודאי דאסור שהרי דגים שנצודו ביו"ט אסור משום מוקצה וכמ"ש הרב בח"ה והמ"א סי' הנז' וזה פשוט:<br><b> ויש </b> לי מן התימה על מוהרשד"ם בחא"ח סימן כ"ב שנשאל הרב ז"ל על ערבה שתלשה גוי ביו"ט אם יכולים לצאת בה י"ח או שמא לדבר מצוה לא העמידו דבריהם כדי לקיים מצות לולב וכתב הרב דנראה לו שאם אין לו תקנה לצאת י"ח לולב אם לא בערבה זו שמותר וטעמא כי אין מוקצה גדול יותר מן המת וכתב בהג"מ בה' יו"ט וז"ל אבל ע"י ישראל כלל לא היכא דאיכא גוים וכל זה דוקא לתקן ארון ותכריכין אבל להלבישו ולהוציאו כו' כתב ראב"ן דמותר לישראל אפי' ביו"ט כו' עד כיון דאיכא צורך מצוה דמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כו' והטעם מתוך לא שייך אלא להתיר הוצאה אבל לטלטול מוקצה לא שייך טעם זה דהא אפי' לאכול בשביל שמחת יו"ט לא התירו מוקצה אע"פ שאוכל נפש התירה התורה כל מלאכה עם כל זה לא רצו הם להתיר משום מוקצה ואם כן לא שייך טעם מתוך והכא היכי שרינן טלטול א"ו דלא אמרו טעם מתוך אלא לומר כו' אבל טלטול בעלמא לצורך מצוה א"צ טעם הרי א"נ דבמקום מצוה לא העמידו דבריהם כו' יע"ש ויש לתמוה עליו שהרי טלטול מוקצה מותר לצורך אוכל נפש כמ"ש התוס' והמרדכי פ' בכל מערבין וכן הוא דעת רבי' פי"א מהלכות אלו וכמ"ש הרב מג"א יע"ש וא"כ שייך שפיר טעם מתוך בטלטול המת דמתוך שהותרה טלטול מוקצה לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך כיון דאיכא צורך היום קצת ומ"ש דהא אפילו לאכול לא התירו מוקצה כבר כתבנו דדוקא אכילה עצמה לא התירו אבל טלטול מוקצה התירו גם מה שכתב עוד הרב הנז' דמדברי רבי' שכתב בה' שופר פ"א וז"ל שופר של ר"ה אין מחללין יו"ט ואפי' בדבר שהוא משום שבות כיצד היה שופר בראש האילן כו' נראה דס"ל דטלטול מוקצה הותרה לצורך מצוה דכפי האמת היה מספיק שיאמר ואפי' בדבר שהוא משום שבות ולמה האריך בלשונו לומר כיצד כו' אלא שנראה שבא למעט דוקא שבות כזה שהוא מעשה גדול ועושה אותו ישראל בידים הוא דאסור אמנם טלטול בעלמא כגון שופר שעשאו גוי מותר לצורך מצוה יע"ש נראה שיש לדקדק עליו שהרי דעת רבינו ז"ל שאפר שהוסק ביו"ט אפי' שחט כבר אסור לכסות משום איסור מוקצה מטעמא דחכמים העמידו דבריהם בשב ואל תעשה שכ"כ בפ' ג' מה' אלו דין א' וז"ל ואם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי לטלטלו הרי זה לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמם כו' ואע"ג דמבטל מצות כסוי וא"כ ה"נ גבי גוי שעשה שופר ביו"ט או ערבה שתלשה גוי ביו"ט נר' דלדעת רבינו אסור לטלטלה אע"ג דמבטל מ"ע דשופר ולולב ודוחק לומר דהכא שאני כיון דיכול לכסות לערב שהרי בשמעתין ובפ' ב"מ מוכח בהדיא דאתי עשה דכסוי ודוחה ל"ת אע"פ שיכול לקיים את העשה בערב וה"ט משום דבאותה שעה מיהא א"א לקיים את שניהם או שמא אם יניחנו לערב אין רשומו ניכר וכמ"ש הרשב"א הובאו דבריו בשיטה מקובצת למס' י"ט דף ח' ע"ב וא"כ כיון דאפילו ל"ת דאורייתא דוחה כ"ש שהיה ראוי שידחה איסור טלטול מוקצה בעלמא אלא ע"כ ה"ט משום דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וכן כתב הפר"ח ז"ל סי' תצ"ח ס"ק ט"ו ע"ש וא"כ מה"ט נמי גבי שופר ולולב נראה דאסור לטלטלו לדעת רבי' ז"ל ויש לחלק ודו"ק:<br><b> עוד </b> אני תמיה על הפר"ח ז"ל דבסי' הנזכר ס"ק כ"ז הסכימה דעתו ז"ל לדעת התוס' והירושלמי דאפר כירה שהוסק ביו"ט אם שחט כבר מותר לכסות משום מצות כיסוי ואלו בסימן תקפ"ז ס"ק כ"ב בדין אם עשה גוי שופר ביו"ט שפסק מרן כדעת המרדכי בפרק לולב הגזול שמותר לתקוע בו כתב וז"ל ואינו מחוור שהרי אסור לטלטלו משום מוקצה וב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב וא"ת כדאיתא בהאשה רבה וכ"ש אם הוא ביו"ט שני של ר"ה דתקיעת שופר מדרבנן והאי מדרבנן והאי מדרבנן ומאי אולמיה דהאי מהאי ושב וא"ת עדיף וזו היא דעת הרשב"א בתשובה סי' רצ"ז שנשאל על ערבה שתלשה גוי ביו"ט והשיב ערבה זו אסור ואפי' אין לו ערבה לצאת דשבות אפילו במקום מצוה אסרו ואין הפרש בין יו"ט א' ליט"ב ע"כ ע"ש וק' טובא דמ"ש מאפר כירה שהוסק ביו"ט שאסור משום נולד שהסכימה דעתו דמותר לכסות משום מצות כיסוי ואדרבא הכא עדיפא דמתעקרא מצות שופר ולולב לגמרי משא"כ בכסוי דאפשר דלערב יהיה רשומו ניכר:<br><b> ושבתי </b> וראה דלא על הפר"ח תלונותינו אלא על הרשב"א דבתשו' כתב דטלטול מוקצה אסרו אפי' במקום מצוה ואלו בספר עבודת הקודש הביאו הרב פר"ח בסי' תצ"ח ס"ק י"ד כתב וז"ל ויראה לי שאם שחט ואין לו אלא אפר כירה שהוסק ביו"ט שמותר לכסות בו משום מצות כיסוי כו' ע"ש ולכן היה נראה לי לומר שאף הרשב"א לא כ"כ אלא דוקא בערבה שתלשה גוי ביו"ט וכמעשה שהיה ומ"ש הרשב"א דאין הפרש בין יו"ט א' ליוט"ב לא קאי לדין ערבה שתלשה גוי ואין לו אחרת לצאת בה אלא למ"ש קודם וז"ל תשו' ערבה זו אסורה ואין מטלטלין אותה כו' כפירות שיש במינה במחובר ואפי' לטלטלה אסור כדרך שאסרו בביצה שנולדה ביו"ט ואין הפרש בזה בין יט"א ליט"ב כלומר דלא תימא דוקא ביט"א אסרו בדבר שיש במינו במחובר לטלטלו אבל ביו"ט ב' לא אסרו ואם כן ערבה זו שתלשה ביט"ב יהא מותר לטלטלו אהא כתב דאין הפרש בזה בין ביו"ט א' ליט"ב אמנם מ"ש אחר כך ואפילו אין לו ערבה לצאת בה דשבות במקום מצוה אסרו לא כתב כן אלא בנדון שלו דוקא שנתלשה ביו"ט שני מטעמא דכיון דאינו אלא מדרבנן וטלטול מוקצה מדרבנן מאי אולמיה האי מהאי ושב וא"ת עדיף אבל ביו"ט א' דמצותו מן התורה הכי נמי דשרי' טלטול מוקצה משום מצוה דאורייתא כדרך שהתירו אפר שהוסק ביו"ט משום מצות כיסוי דאורייתא וכן נראה שהבין הרב מג"א סי' תרנ"ה שהביא תשובת הרשב"א ז"ל וכתב וז"ל ונראה לי דאפילו ביו"ט א' שאסור לטלטלה כמ"ש סימן תקפ"ו ע"ש ואם איתא מאי ונראה לי דקאמר הא הרשב"א כתב כן בהדיא אלא משמע דסבירא לי' דמדברי הרשב"א אין ראיה דלא כתב כן אלא לדין פירות שיש במינן במחובר שאסורין אף ביט"ב וכמ"ש:<br><b> ועוד </b> יש להוכיח כן ממ"ש הרשב"א בתשובה סי' ע"א גבי המוציא חמץ ביו"ט דאם לא בטלו מותר לשורפו אע"ג דאיכא איסור מוקצה אלמא משמע דס"ל דבמקום מצוה לא אסרו אם לא שנחלק דהתם שאני דאיכא נמי לאו דב"י דאלים טפי:<br><b> ומן </b> האמור בזה נראה לי שמ"ש מוהרשד"ם ז"ל וז"ל אך אמנם מצאתי להרשב"א סי' רצ"ז מחמיר ואוסר בנדון דידן ממש כו' יע"ש אין ראיה דאיכא למימר שאף הרשב"א ז"ל אזיל ומודה בנדון של מוהרשד"ם בערבה שתלשה גוי ביו"ט א' משום דמצותו מן התורה ואי קשיא לך ממ"ש פ"ד דר"ה דל"ב ע"ב שופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל וה"ט משום טלטול אבנים ופסקו הטור ומרן ז"ל סי' תקפ"ו ועיין במג"א שם ס"ק כ"ה הא ל"ק דאיכא למימר דטלטול מוקצה במצוה עצמה כגון גוי שעשה שופר או ערבה שתלשה גוי ביו"ט התירו במקום מצוה דמשעה שנטלה כדי לצאת בה הרי התחיל במצוה אמנם טלטול מוקצה בדבר אחר לצורך מצוה לא התירו ומ"מ דברי הפר"ח קשים להולמם כמ"ש וכן יש לתמוה על הרב מג"א דבסימן הנזכר וסי' תרנ"ה כתב דטלטול מוקצה אסור אפי' לצורך מצוה ואלו בסימן תצ"ח ס"ק ל' כתב וז"ל מותר לכסות דכיון דליכא אלא חד איסור דמוקצה שרי לטלטלו לצורך כסוי ע"ש וכן ק' למ"ש מרן כ"מ פ"ג מה' חמץ ומצה דין ח' גבי ההיא דהמוצא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי שדעת התוס' בפ"ק דכתובות דאפילו בשלא בטלו אסור לשורפו מדרבנן משום מוקצה והקשה מרן דמשום איסור מוקצה דרבנן שרינן ליה להשהותו ולעבור עליו בב"י ותי' דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יע"ש קשה דא"כ נמצאו דברי התוס' סותרים למ"ש בשמעתין משם הירושלמי דמשום מצות כסוי שרינן איסור מוקצה ועיין בפר"ח ז"ל שם סי' תמ"ו סק"א ובמ"א ע"ש וצ"ע:<br><b> ואולי </b> יש לחלק בדוחק דגבי כסוי שאני שאם אנו אומרים שלא יכסה נמצא שבטל מצות כסוי בידים משעה ששחטו ולא מיקרי שב ואל תעשה אלא שמדברי התוס' פ"ק דביצה ד"ה תני רבי חייא לא משמע הכי ודו"ק:<br><b> ועוד </b> כתב הרב מוהרשד"ם וז"ל מצאתי סמך לדברי ממ"ש הר"ן ז"ל פ' כסוי הדם וז"ל והלכתא השוחט לחולה בשבת אינו מכסה כלומר אפי' שיש לו ד"נ מבע"י דלא מתסר אלא מדרבנן לפי שרצו חכמים לעשות היכר שיום הוא שאסור בשחיטה כו' הרי לך בפי' שמן הדין היה מותר לטלטל העפר שאין לך מוקצה גדול ממנו אלא שרצו לעשות היכר ומה היה צריך לטעם זה והי"ל לומר דבדבר שאינו צורך החולה העמידו לדבריהם בשב וא"ת אלא משמע שאין לבטל מצות התורה כדי שלא יעבור איסור טלטול עכ"ד וגם בזה אחר המחילה דבריו תמוהים שהרי ד"נ מבע"י עפר מוכן הוא וכמ"ש התוס' בד"ה ואינו צריך ומ"ש הר"ן דלא מתסר אלא מדרבנן ה"מ איסור חופר גומא ואע"ג דאינו צריך אלא לעפרה איסורא מיהא איכא כמ"ש התוס' ואי ס"ל כדעת ר"ת דד"נ לאו היינו משום הכנה וכמ"ש הב"ח והפר"ח ז"ל לא ידעתי מי גילה לו רז זה שדעת הר"ן כר"ת עד שהביא ראיה מדבריו ותו דא"כ הי"ל להרב להוכיח בפשיטות ממתני' דידן דקתני ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה וע"כ היינו טעמא משום מצות כסוי דאי משום שמחת יו"ט ליכא כיון שכבר שחט ודו"ק:<br><b> ולענין </b> הלכה נראה שהמיקל להתיר טלטול מוקצה לצורך מצות לולב לא הפסיד דיש לו סמוכות מדין אפר כירה שהוסק ביו"ט שמותר לכסות לדעת כל הפוסקים זולתי לדעת רבי' ועיין במורינו הר"ב עץ החיים דקמ"א מה שהשיג על מוהרשד"ם בזה ויש לדחות כמו שיראה המעיין ודו"ק:<br><b> ובדברי </b> התוס' יש לי לדקדק דאמאי הוצרכו להביא הדבר מהירושלמי דמשמע דמתלמודא דידן אין ראיה ואמאי לא הוכיחו בפשיטות ממתני' דקאמר ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ואוקימנא לה בעפר תחוח ואע"ג דאיכא איסור חופר גומא דאע"ג דאינו צריך אלא לעפרה אפילו הכי איסורא דרבנן מיהא איכא וא"כ כדרך שהתירו איסור חופר גומא משום מצות כסוי ה"נ יש להתיר איסור מוקצה ואדרבא איסור חופר גומא חמיר טפי וכמ"ש הרשב"א הביאו הפר"ח וז"ל יראה לי שאם שחט כו' ולא עוד אלא שאם הי"ל ד"נ ואפר כירה שהוסק ביו"ט מכסה באפר ואינו מכסה בד"נ וכ' הפר"ח דה"ט משום דבד"נ אי' בי' משום חפירה דעיקרו מה"ת משא"כ איסור נולד דאין עיקרו אלא מדרבנן וכ"כ הרב יש"ש סי' כ"א ע"ש וכן קשה לדעת רבינו שאסר אפר כירה שהוסק ביו"ט אפילו ששחט כבר כמ"ש הב"ח והפר"ח ז"ל ומ"ש מאיסור חופר גומא דמותר משום מצות כסוי:<br><b> ואיברא </b> דלדעת רבינו ז"ל י"ל דס"ל דאין כאן איסור חופר גומא דמ"ש בגמ' והא קעביד גומא ותי' כדרב אבא כו' הכונה לומר דמתני' כר"ש דמשאצ"ל פטור עליה ואע"ג דפטור א"א הכא דאיכא תרתי מלאכה שאינה צריכה לגופה ומקלקל פטור ומותר והיינו משום דמתני' איירי בחופר בבית דהוי מקלקל וכן כ' בשיטה מקובצת לדעת רש"י וכן משמע ממ"ש רש"י בד"ט ע"ב ד"ה דילמא ובד"ה אבל התם לא וז"ל דגזרו משום כתישה דלמא זמנין דבעי כתישה משמע דמשום איסור חופר גומא ליכא דאם לא כן הול"ל דטעמא דב"ה דלא ישחוט לכתחילה משום איסור חופר גומא וכן מוכח מדאמרינן התם דילמא ע"כ ל"ק ב"ש דאי' ד"נ ואם איתא דאפילו בד"נ איכא משום איסור חופר גומא כדעת התוספות ז"ל אכתי מאי משני הא אפילו בד"נ איכא איסור חופר גומא ומשום שמחת י"ט הוא דשרי כמ"ש התוספות וכן מצאתי בשיטה כ"י למוהר"א לאפאפא ז"ל שהקשה כן משם הר"ן ותי' וז"ל וניחא לי דכיון דלא התירו אלא ע"י ד"נ זכור הוא ולא אתי לאחלופי דהא איכא ליה היכרא דומיא דמאי דאמרי' לקמן בפרק שני מתוך שלא הותרה לו אלא ע"י דליו זכור הוא ואינך דכוותה עכ"ל ומדברי התוס' ד"ה ואין צריך נר' דלא ס"ל כתי' הר"ן ודוק:<br><b> ויש </b> לי מן הקושיא בדברי הרשב"א ז"ל דכיון דס"ל דבד"נ איכא איסור חופר גומא ומשום הכי כתב דמכסה באפר ואינו מכסה בד"נ אם כן אמאי הוצרך לומר דטעמא דלא ישחוט משום דאין נעיצת הדקר עושה הכנה גמורה כמ"ש הפר"ח ריש ס"ק י"ד ואמאי לא כתב בפשיטות דה"ט משום איסור חופר גומא דחמיר טפי מאיסור נולד דלא התירו לשחוט לכתחילה באפר שהוסק בי"ט ולכן נראה לי דמ"ש הרשב"א ז"ל מוטב שיכסה באפר ולא בד"נ לאו היינו משום דעיקרו מן התורה כמ"ש הפר"ח ז"ל אלא משום דלטעמיה אזיל דד"נ לאו הכנה גמורה והילכך איכא תרתי איסורי איסור חופר גומא ואיסור הכנה ודוק:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מ"ש רבינו בדין שלפנינו וז"ל מי שהיה לו ד"נ בעי"ט ונתקו בי"ט כו' אם היה עפר תחוח ה"ז מכסה בו ובריש פ"ג כתב וז"ל ואם אין לו עפר מוכן או אפר כו' ה"ז לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמו כו' ותמהו עליו דמשמע מדבריו דדוקא כשנתקו ה"ז מכסה אבל אם לא נתקו אפי' שחט לא יכסה וליכא למימר דנתקו דכתב לומר דשוחט לכתחיל' אבל לא נתקו לא ישחוט מיהו אם שחט יחפור בדקר ויכסה ובמתני' דקתני ומודים כו' דאם כן הכי הול"ל מי שהי"ל ד"נ כו' הרי זה שוחט ומכסה אלא משמע דבשחט דוקא הוא דקאמר ואפי' הכי בעינן נתקו וכנר' ממ"ש דאם אין לו עפר כו' דמשמע אפילו בשיש לו ד"נ קאמר וכמ"ש ה"ה ואפ"ה כתב לא ישחוט ואם שחט לא יכסה וכיון שכן ק' דפסק הפך מתני' דקתני ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ועיין מה שתי' הר"ב ב"ח והפר"ח שכל הדרכים בחזקת סכנה וכבר תמה עליהם מורינו הרב בס' ישרש יעקב דקמ"ג ע"ב גם מה שתירץ הוא דס"ל לרבינו דמה שתי' בש"ס כדרב אבא היינו משום דבעי לאוקמא למתני' כר"ש דס"ל מלאכה שאין צ"ל פטור עליה והילכך אפי' בחופר בשדה ליכא איסורא דאורייתא ומשום מצות כסוי התירו אמנם לדידן דקי"ל כר"י דמשאצ"ל חייב עליה כמ"ש רבינו פ"א מהלכות שבת ובחופר בשדה איכא איסור דאורייתא לא קי"ל כהך מתני' אלא אפילו שחט לא יחפור בדקר ואפילו בבית דמקלקל הוא פטור אפי' לר"י דאיכא למיגזר דילמא אתי למעבד במקום שמתקן ויחייב עליו זהו ת"ד ע"ש אחר המחילה אין דבריו נראין לי דכיון דש"ס סתמא קאמר כדרב אבא כו' ואמרינן בשבת דע"ג דאפילו ר"י מודה משום דמקלקל מנין לנו לבדות גזרות מלבנו ולדחות מתני' סתמא בלתי ראיה ולכן הנראה דרבינו לטעמיה אזיל דפסק דאפר שהוסק בי"ט אפילו שחט לא יכסה את דמו והיינו משום דמשמע ליה דש"ס דילן פליג אירושלמי מדקא' סתמא אפר שהוסק בי"ט אסור כמ"ש הב"ח והפר"ח ועיין במ"ש הל"מ גם מה שדקדק כו' שהן דברים תמוהים כמו שיראה המעיין יע"ש וא"נ משום דק"ל דאם איתא דתלמודא דידן ס"ל כהירושלמי אמאי לא אוקמוה מתני' דכוי אין שוחטין בדאית ליה אפר שהוסק מעי"ט דבודאי התירו בספק לא וכמו שכן ק' לדעת התוס' וכמ"ש לקמן ומש"ה סבירא ליה לרבינו דמה שתי' בגמ' כדר"א דאכתי איסורא מיהא איכא דפטור אבל אסור וכמ"ש התוספות וכי היכי דלא התירו איסור מוקצה משום מצות כסוי ה"נ לא נתיר איסור חופר גומא דחמיר טפי כמ"ש ומש"ה הוצרך לומר דמאי דמשני בגמ' כדר"א היינו לומר דמתני' ר"ש ואע"ג דמשצ"ל פטור אבל אסור הכא דאיכא תרתי משאצ"ל ומקלקל פטור ומותר הלכך לדידן דקיי"ל כר"י דמשאצ"ל חייב עליה אפילו שחט לא יחפור בדקר משום דאיכא איסור חופר גומא דאע"ג דמקלקל הוא איסורא מיהא איכ' ולא שרינן לי' משום מצות כסוי כי היכי דלא שרינן איסור נולד דקיל טפי כמו אפר שהוסק בי"ט אלא שלפ"ז קשה דאם כן איך פסק רבינו כר"י דמשאצ"ל חייב כיון דב"ה ס"ל כר"ש דפטור עליה דקתני מתני' ומודים כו' וי"ל דס"ל דהאי ומודים שאם שחט לאו דב"ה קאמרי לה אלא רבי הוא דקאמר לה דמודים ב"ה לב"ש ולמאן דס"ל כר"ש שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה אמנם ב"ה אפשר דס"ל כר"י:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מ"ש עוד רבינו בפ"ג דין ב' שחט בהמה חיה ועוף בי"ט ונתערבו דמן לא יכסה אותן עד הערב ואם הי"ל עפר מוכן כו' ויכול לכסות בדקירה אחת ה"ז יכסהו והשיג עליו הטור סימן תצ"ח וז"ל ונראה אם יכול לכסות בדקירה אחת כיון ששחט כבר מותר אפילו אין לו עפר מוכן אלא ד"נ כו' ע"ש אכן כפי מ"ש דבריו צדקו יחדיו דאזיל לשיטתיה דס"ל דד"נ לא הותר אפילו בשחט כבר משום דסוף סוף איכא איסורא מדרבנן כנ"ל ועיין בס' יש"ש סימן כ"ג:<br><b> ולעיקר </b> קו' בדברי התוס' נר' דמה שלא הביאו ראיה מתלמוד' דידן משום דס"ל דאיסור מוקצה החמירו בו טפי כיון דאין עיקרו אלא מדרבנן חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכד דייקת בה שפיר נראה דמוכרח הדבר דממאי דפריך בגמ' אברייתא דכוי אין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ולטעמיך ליכסייה באפר כירה או בד"נ משמע דס"ל לתלמודא דאע"ג דבד"נ איכא איסור משום חופר גומא אפי"ה דין הוא שנתיר משום מצות כסוי אע"ג דכוי ס' חיה ס' בהמה מ"מ כיון דאין איסורו אלא מדרבנן יש להתיר משום ס' מצות כסוי וכן נמי ממאי דפריך בתר הכי אתי' דרבא דקאמר אפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק לס' מ"ט לא דקעביד גומא ודאי נמי קא עביד גומא אלא כדר' אבא ה"נ כדר' אבא משמע בהדיא דס"ל לתלמודא דאיסור חופר גומא יש להתיר משום ס' מצות כסוי וא"כ קשה היכי משני בתר הכי אלא אמר רבא אפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק הא אף ע"ג דאין דעתו על הספק מ"מ נתיר מוקצה משום מצות כיסוי כי היכי דהתירו אפר שהוסק בי"ט בשחט כבר לדעת התוס' ואי ס"ל לש"ס דדוקא בודאי דאיכא מצות כסוי ודאית התירו אבל בספק מצוה לא התירו אמאי נייד מאוקמתא קמייתא ונימא דאפר כירה מוכן על הודאי ואינו מוכן על הספק משום איסור חופר גומא דבודאי התירו אבל בספק לא אלא ודאי משמע דס"ל לתלמודא דבאיסור מוקצה החמירו חכמים יותר ממה שהחמירו באיסור חופר גומא ועי' במ"ש התוס' פרק כסוי הדם דפ"ד ע"ב ד"ה כסוי ובמ"ש הר"ב חד"ה שם אלא דמ"מ אכתי ק' לדעת התוס' דאפר כירה שהוסק ביו"ט דשרי בשחט אמאי לא משני דברייתא מיירי בדאית ליה אפר כירה שהוסק ביו"ט דהא ודאי שכיח ובודאי דוקא התירו משום מצות כסוי כמ"ש התוס' ובס' לא התירו משום איסור מוקצה ואמאי הוצרך לומר דאפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק ואי משום רישא דקתני כוי אין שוחטין אותו ביו"ט דמשמע דהא ודאי שוחטין ואי מיירי בדאית ליה אפר כירה שהוסק ביו"ט אפילו ודאי נמי אין שוחטין הא כבר תירצו לה בגמ' דלא מבעיא קאמר ל"מ ודאי דלא לשחוט אבל ספק אימא משום שמחת יו"ט לישחוט ולא לכסייה קמ"ל ואפשר דמשום הכי לא ניחא ליה לתלמודא לאוקמה בהכי משום דהוה ק"ל רישא דקתני אין שוחטין וליכא למימר דל"מ קאמר כו' משום דא"כ קשה דהכי הו"ל למתני' למימר כוי אם שחטו ביו"ט אין מכסין את דמו וממילא משמע דאין שוחטין אלא ודאי דאתא לאשמועינן דאפילו באפר כירה שהוסק מעי"ט דאז בודאי שוחטין לכתחילה אפי"ה בספק לא משום דאין דעתו על הס' דהשתא אצטריכא רישא דמתני' שפיר דאי הוה תני כוי אם שחטו אין מכסין את דמו ה"א דמותר באפר שהוסק ביו"ט דבודאי התירו משום מצות כסוי אבל בספק לא ומשום הכי תני רישא לאשמועינן דאפילו במידי דבודאי שוחטין בס' לא והא דמשני אפר כירה מוכן לודאי כו' ופריך לספק מאי טעמא לא משום דקעביד גומא ודאי נמי לא כו' אלא כדרב אבא ולפי מ"ש מאי קמשני אלא כדרב אבא הא לכתחילה לא ישחוט לב"ה בד"נ משום חופר גומא אלא מוכח דסיפא הוא דאתא לשנויי ורישא לא ק"ל משום דר"א משני ל"מ קאמר כו' איכא למימר דדוקא בד"נ הוא דאסרי ב"ה לשחוט משום דלאו הכנה גמורה כמ"ש לעיל משם הרשב"א ובהכי ניחא לי מאי דפרכינן בגמ' והא מדקתני סיפא ואם שחטו אין מכסין את דמו מכלל דרישא בדאית לי' עסקינן דקשה דלישנא דמכלל דרישא לא שייך כלל שהרי מסיפא גופא ק"ל וע"כ מיירי בדאית ליה דאי לית ליה מאי ארייא ס' וכבר ראיתי להרב מאיר עיני חכמים שמחמת זה כתב דט"ס הוא ול"ג ליה ורש"י נראה שנרגש מזה שכתב כלומר כו' אכן כפי מ"ש ניחא דמסיפא גופא ל"ק דאיכא למימר דמיירי בדאית ליה אפר שהוסק ביו"ט דבודאי התירו בס' לא אלא עיקר קושיא הוא מרישא דברייתא דע"כ מיירי בדאית ליה דאי לית ליה רישא אמאי אצטריך ולא הו"ל למתני אלא סיפא כוי אם שחטו אין מכסין ונמצא א"כ דעיקר קושיין מכח יתורא דרישא היא ודו"ק. ומ"מ משמע בהדיא מתלמודא דידן דאיסור חופר גומא קיל טפי מאיסור מוקצה מדחזינן דפריך ולכסייה בד"נ וכן ממאי דפריך אלא כדרב אבא ה"נ כדר' אבא ואלו בתי' דרבא דקאמר דאין דעתו על הספק ל"ק דליכסייה משום מצות כסוי כי היכי דהתירו בודאי וכיון שכן ק' טובא לדעת הרשב"א שכתב דאיסור חופר גומא חמיר טפי מאיסור מוקצה משום דעיקרו מן התורה ולכן נ"ל ליישב דעת הרשב"א והוא הנכון דודאי תלמודא דידן ס"ל דאין לחלק במצות כסוי בין ודאי לס' וכי היכי דבודאי התירו משום מצות כיסוי ה"נ בס' והיינו דפריך וליכסייה בד"נ וכן נמי מאי דפריך לס' מ"ט לא משום דקעבד גומא כו' משום דמשמע ליה דדא ודא חדא היא דבס' נמי איכא מצות כסוי ומאי דמשני אלא א' רבא אפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הס' ה"מ דבס' כיון דאין דעתו אלא על הודאי איכא תרי איסורי חדא משום מוקצה וחדא משום דקעביד גומא ומש"ה לא התירו לכסות דבודאי נמי דינא הכי בדאיכא תרי איסורי אין מכסין מש"ה הוא דבעינן ד"נ כמ"ש הרא"ש ואע"ג דמשמע דאפר כירה לית ביה משום איסור חופר גומא מדהתירו לכסות בודאי כמ"ש התוס' והרא"ש מ"מ באפר כירה נמי משכחת לה גונא דקעביד גומא בעפר תחוח באמצע וקשה מכל צדדיו וראיה ממ"ש לב"ה מ"ט לא דקעביד גומא וכ"כ הפר"ח יע"ש וא"נ איכא למימר שפיר דכי משני בגמ' אלא אמר רבא כו' לא נייד אלא ממאי דהוה בעי למימר דאפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לס' אמנם ממאי דהוה בעי למימר דמיירי באפר כירה דאית ביה משום איסור חופר גומא מהא לא נייד דהשתא נמי לא מתוקמא אלא בהכי ומש"ה בודאי התירו משום דדעתו לודאי וליכא אלא איסור חופר גומא וחד איסורא שרינן ובס' כיון דאין דעתו על הספק הו"ל תרי איסורי ותרי איסורי לא התירו ומש"ה לא מצי לאוקומי באפר כירה שהוסק ביו"ט משום דק' ממ"נ דאי מיירי באפר כירה דלית ביה משום גומא אפילו ספק נמי מכסין כי היכי דהתירו בודאי ואי מיירי בגוונא דקא עביד גומא אפי' ודאי נמי כיון דאיכא תרי איסורי אלא דאכתי ק' ממאי דפריך בגמ' לר"י דאמר מכניס אדם מלא קופתו עפר כו' ממתני' דכוי אין שוחטין בי"ט ואם איתא ליכסייה כר"י כו' ובתר הכי פריך א"ה מאי אירייא ס' דמשמע בהדיא דאי ליתא לדר"י ניחא לן מתני' דאיכא למימר דמיירי בדאית ליה דר"י ואע"ג דבודאי התירו משום מצות כסוי בס' לא אע"ג דליכא חשש איסור אלא משום הכנה גרידא דבטיל אגב קרקע כמ"ש רש"י והתוס' שם וכיון שכן אם איתא דאיסור מוקצה קיל טפי ואפ"ה ס"ל דלא התירו משום מצות כסוי אם כן כ"ש שלא נתיר איסור חופר גומא דד"נ ומאי פריך בתר הכי וליטעמיך ליכסייה בד"נ וכן נמי מאי פריך ס' נמי כדר' אבא הא כי היכי דניחא ליה לדידיה דליתא לדר"י משום דלא התירו איסור מוקצה בס' ה"נ שלא נתיר איסור חופר גומא מכ"ש אלא מוכח בהדיא דד"נ קיל טפי וצ"ע:<br><b> ומ"מ </b> דעת התוס' נראה דס"ל דאיסור מוקצה קיל טפי מאיסור חופר גומא וראיה ממ"ש בדף ט' ע"ב ד"ה אמרי שכתבו וז"ל לכך פיר' ר"ת דמוחלפת השיטה היינו ההוא דהשוחט כו' ואומר ר"ת תמה אני על מה הצריכו העולם הכנה כו' ומיהו זה אינו דלפי פי' נמי לכל הפחות סברי ב"ה מאי דסברי ב"ש מעיקרא כו' ועוד ראיה מדקאמר ר"י לעיל מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו דמשמע דבעי' הכנה לפי האמת כו' והשתא אם איתא דס"ל כדעת הרשב"א דאיסור חופר גומא חמיר טפי אם כן אפי' לדידהו דס"ל דב"ה בעו ד"נ לכתחילה תקשי להו הא דר"י דהא הא דר"י בדלית ליה משום חופר גומ' מיירי מדקאמר ועושה בו כל צרכיו וכמ"ש רש"י שם וא"כ ל"ל הכנה השתא ד"נ דאיכא ביה איסור חופר גומא התירו ב"ה לכתחילה משום שמחת יו"ט כ"ש איסור מוקצה אלא משמע בהדי' דס"ל דד"נ קיל טפי וכן מוכח בהדייא ממ"ש אח"כ ויפה נהגו העולם שלא לכסות כו' ולא מאפר כירה שהוסק ביו"ט וכן נראה ממ"ש הטור בסי' תצ"ח וז"ל מותר לשחוט חיה ועוף ביו"ט לר"ת אם יש לו ד"נ כו' אבל להרי"ף לא ישחוט לכתחילה כו' ואלו סמוך לזה כתב אפר כירה שהוסק מעיו"ט יכולים לשחוט לכתחילה אבל הוסק ביו"ט חשוב כנולד ע"כ ומדלא הביא מחלוקת בדין אפר כירה משמע דס"ל דבדין זה אפי' ר"ת מודה משום דנולד חמיר טפי וכן משמע ג"כ מדברי הרא"ש דבדין ד"נ כתב סברת ר"ת ובדין אפר כירה לא הביא סברת ר"ת ולדעתי נראה שלזה כוון מרן הב"י שם שכתב דמ"ש הכל בו שאם שחט מותר לכסות באפר כירה שהוסק ביו"ט ולא יכסה מיירי כשאין לו ד"נ אבל אם היה לו דקר נעוץ עדיף טפי והכי אמרינן בירושלמי אם שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק ביו"ט ואל יחפור בדקר ויכסה וכן נראה מדברי הרא"ש ורבי' ושלא כמ"ש הר"ב מג"א סי' הנז' ס"ק ל"א שגם הטור והרא"ש ס"ל דאפר כירה עדיף טפי מד"נ יע"ש ומה שהקשה הפר"ח דאדרבא מהירושל' משמע איפכא דאי כדברי הב"י איך קאמר מוטב דמשמע טעמא שיש לו אפר שהוסק ביו"ט הא לאו הכי יחפור בדקר ויכסה והלא כל שאין לו דקר נעוץ מבע"י אף בדיעבד לא מצי לכסות א"ו דמיירי בשיש לו ד"נ מבע"י יע"ש נראה דל"ק דהירושלמי פליג אתלמודא דידן וס"ל דאפילו בשאין לו ד"נ יחפור ויכסה משום דאתי עשה ודחי ל"ת וכדאמרינן התם בהדייא חברייא אמרין שמצות עשה דוחה את ל"ת ע"כ יע"ש וכן צ"ל ע"כ לדעת התוס' כי היכי דלא תקשי ליה מהירושלמי:<br><b> ולענין </b> הלכה נ"ל שדין זה שכתב הרשב"א ז"ל דאם היה לו אפר כירה שהוסק ביו"ט וד"נ שמכסה באפר ואינו מכסה בד"נ במחלוקת הוא שנוי שלדעת התוס' והרא"ש והטור מכסה בד"נ ואינו מכסה באפר כירה וכמ"ש מרן כנ"ל ודו"ק:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מ"ש </b> שם דברי התוס' אהדדי ורוצה לחלק תחלה מכח בין אפשר מעיו"ט ובין שלא אפשר מעיו"ט ואח"כ דוחה זה ממה דקיי"ל שפוחת וכו' ומשני מכח חלוק של המג"א דטלטול מותר אבל לא להשתמש הנה ראיתי בצל"ח ביצה י"ד תוד"ה בכל דבר תמה עליו דהרי עלי לקצב עליו בשר הוי שימוש ממש ומכח זה כתב המג"א באמת דמכח שהוא כלי מותר ולכך העלה הצל"ח לדינא כך דתרווייהו בעינן לצרף גם החילוק של אפשר מעיו"ט דהיינו לטלטל לבד מותר אפי' אינו כלי ואפי' אפשר מעיו"ט מותר לשמחת יו"ט ולהשתמש בדבר שאינו כלי אסור אפי' בלא אפשר מעיו"ט אבל להשתמש בדבר שהוא כלי יש חילוק בין אפשר מעיו"ט דאסור ובין לא אפשר מעיו"ט דמותר עיי"ש ולפענ"ד נראה לפרש כוונת השעה"מ דזה לא נקרא שימוש במוקצה דבשלמא לטלטל האפר לכסות בו את הפשטידא או לכסות בו הדם דבשעה שמשתמש בו הוי בידו ממש והוא נוטלו ומכסה בו זה נקרא שימוש ממש ואסור טפי מטלטול אבל בעלי לקצב עליו בשר הנה בשעה שמונח במקומו והוא מקצב עליו הבשר זה לא נקרא שימוש דהרי העלי מונח במקומו רק שהבשר נוגע בו וקוצב עליו וזה לא גרע מנגיעה בידיו דאטו אסור ליגע בדבר המוקצה הרי קיי"ל בדבר שאינו מתנדנד מותר ליגע במוקצה אף שלא לשמחת יו"ט ומכ"ש לצורך שמחת יו"ט דלא גרע זה מטלטול ועיקר האיסור בעלי הוי מכח הטלטול לטלטלו כדי לקצב עליו בשר דיש בזה איסור מכח הטלטול אבל לקצב עליו במקומו אפשר לכ"ע מותר אף לב"ש דזה לא נקרא שימוש דאין משמש בו רק שקוצב עליו והוי רק כעין נגיעה ממש ולא נחשב שימוש ולכך אין הכרח לדברי המג"א לומר שבכלי מותר לשמש בו רק כהשעה"מ לשמש בו אסור אף אם יש תורת כלי עליו ולכך ה"נ שפיר כתבו התוס' דלטול ולדוך בו הוי שימוש ממש שמשתמש בדבר ההוא בידים זה נחשב שימוש אבל עלי שהוא מונח במקומו שקוצב עליו בשר היתר זה לא נחשב שימוש לכך מותר מיהו בעיקר תמיהתו לא ידעתי מקום די"ל דעיקר תמיהת הש"ס לפירוש התוס' הוי להס"ד דב"ש אמרי שם דמלח בעץ פרור לצלי אבל לא לקדרה הרי דבעינן תרתי שיהי' בעץ פרור ודוקא לצלי אבל לקדרה לא אם כן להס"ד דב"ה אמרי בכל דבר ולפ"ז יהי' משמע דאינו חילוק רק באמרו הם בעץ פרור אמרי ב"ה בכל דבר אבל בקדרה לא פליגי ואף ב"ה אסרי לקדרה ואף בעץ פרור לכך פריך הש"ס שפיר דבכל דבר ס"ד אם לקדרה אסרי ב"ה אף בעץ פרור ולא התירו מכח שמחת יו"ט איך יתכן שיתירו בצלי אף בסיכי זירי ומזורי הרי זה ודאי לטלטל מוקצה חמור ודאי גרע יותר מלדוך בעץ פרור לקדרה ואדרבא כיון דלקדרה יש יותר שמחת יו"ט דנצרך לו יותר אם בזה לא מהני שמחת יו"ט להתיר בעץ פרור מכ"ש לצלי דאין הכרח כלל למלח דאין כדאי בשמחת יו"ט בזה להתיר בסיכי זירי ומזורי ובפרט בשלמא בעלי לקצב עליו בשר כיון דהבשר הוי הכרח לו לשמחת יו"ט דאין שמחה אלא בבשר וא"א לבשר בלי השבירה לשברו לחתיכות לכך כה"ג מותר מכח שמחת יו"ט אבל להס"ד דקאמרי ב"ה בכל דבר משמע דקאי אצלי וכיון דצלי די לו בלא מליחה ואין הכרח לו במלח שוב לא אלים בזה שמחת יו"ט ולכך אינו דוחה למוקצה דחסרון כיס ושפיר פריך בכל דבר ס"ד אבל למה דמשני אימא לכל דבר ומותר אף לקדרה אפשר לקדרה באמת מותר אף סיכי אם אין לו דבר אחר ואין מכאן ראי' כלל. וראיתי אח"כ בשעה"מ שהביא ראי' לחילוק זה מהמרש"א דף ל"ג גבי אין סומכין וכו' והנה אין לדחות מכח זה סברתי שכתבנו לעיל דאם מונח במקומו וההיתר עליו לא נחשב שימוש בכך וכאן משמע במהרש"א דהוי שימוש שהרי הבקעת מונח במקומו והקדרה נסמכה בו אך א"ש דהתם משעת הסמיכה מיירי שנוטל הבקעת וסומך בה את הקדרה אם כן בשעת הסמיכה הוי השימוש והטלטול יחד וזה שפיר הוי שימוש ממש ולכך אסור אבל העלי הוי השימוש בשעה שמונח כבר אחר הטלטול זה לא נחשב שימוש כלל וא"ש:<br><b> ומה </b> שתמה על המרש"א דדבריו סותרים והניח בצ"ע לדעתי א"ש דס"ל להמרש"א דע"כ לא נחשב שימוש רק אם משמש בו איזה דבר לצרכו זה נחשב שימוש ואסור דהוי כעין דרך אכילתו אבל דבר מצוה כיון דקיי"ל מללה"נ ומותר לכסות אפי' בעפר עיר הנדחת אם כן לא נחשב הכיסוי כאכילה והנאה שהרי אף בדבר איסור הנאה מותר לכך לא נחשב זה השימוש לשימוש ממש להיות דומה לאכילה וגרוע מטלטול רק זה אין בו רק איסור טלטול ושפיר הקשה דיהי' מותר לצורך שמחת יו"ט ועוד נ"ל דס"ל להמרש"א כדעת הרא"מ בעל הסמ"ג הובא בשעה"מ פ"ג מהל' א"ב דאין כח ביד חז"ל לעקור ד"ת בשוא"ת רק אם לא הוי בעידנא ממש אבל אם הוי בעידנא ממש אין כח בידם לעקור אף בשוא"ת אם כן ה"נ כיון דשמחת יו"ט מצוה הוא איך אסרו לו לשחוט מכח טלטול האפר שהוא מוקצה רק מדרבנן ואסרי לי' שמחת יו"ט רק כיון דהוי בשוא"ת ובשעה שמכסה עדיין אינו אוכלו ולא מקיים שמחת יו"ט ממש בשעה שמטלטל את האפר ומכסה לכך העמידו חז"ל דבריהם בשוא"ת ולכך הקשה המרש"א שפיר דשוב יהי' מותר לו לשחוט כיון דעכ"פ טלטול מוקצה התירו לשמחת יו"ט אף דאינו מקיים שמחת יו"ט לאלתר אם כן ה"נ ליכא איסור ממ"נ מכח הטלטול לפ"ז מותר לצורך שמחת יו"ט ואי משום השימוש שמשתמש בו הרי שוב השימוש נעשה בשעת הכסוי ואז הוי בעידנא מכח מצות כסוי וכל דהוי בעידנא לא גזרו חז"ל לעקור ד"ת אפי' בשוא"ת אם כן ה"נ אף דלא מקיים שמחת יו"ט תיכף הוי הכיסוי ומקיים תיכף מצוה בשעת האיסור והטלטול מקודם מותר לשמחת יו"ט ולמה עמדו חז"ל דבריהם לבטלו משמחת יו"ט גם י"ל יותר דהקושיא של מהרש"א הוי כך דלמ"ד שחוט צפור וכסי' ומיירי בענין דיש לו עפר מוכן ליתן למטה ואעפ"כ אסרו ב"ה מכח עפר שלמעלה ולכך אסור לו לכתחלה לשחוט קשה שפיר למה לא ישחוט לכתחלה יעשה כך העפר המוכן לו ליתנו למעלה ולמטה יתן מהעפר שיחפור בדקר ואז זה מותר מכח דהטלטול שיטלטלם זה מותר לצורך שמחת יו"ט ומה שיתן עליו הדם זה לא נחשב שימוש כלל כיון שמונח העפר במקומו אף שהדם נוגע בו זה לא נחשב שימוש כיון דאינו מטלטלו ומנענע בשעת השימוש כמש"ל לכך שפיר הקשה המרש"א דישחוט עליו ויתן למעלה עפר המוכן ויהיה מוכח מדברי מהרש"א דס"ל הסברא שכתבנו כנלפענ"ד נכון ודוק היטב:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קב) </b> דאמאי הוצרכו להביא הדבר מהירושלמי כו'. תמהני דהא צריך הראי' מהירושלמי שאפילו באפר כירה שהוסק ביו"ט דאיכא תרי איסורי איסור דחופר גומא ואיסור מוקצה ונולד ואפ"ה מותר משום מצות כסוי אבל מש"ס דילן אין ראיה דהא בשיש לו דקר נעוץ מבעוד יום הרי אין העפר מוקצה ועוד דהא אפר שהוסק ביו"ט חמיר טפי דהו"ל נולד והרי בטור סי' תצ"ח מתיר בשיש לו דקר נעוץ לשחוט לכתחלה לדעת ר"ת דחולק על הרי"ף וכשהוסק האפר ביו"ט אינו מתיר לכתחלה אפילו לר"ת ועיין מ"ש הגאון המחבר ז"ל לקמן דף ל"ז ריש עמוד ד' ודוק:<br><b> (קג) </b> הא אע"ג דאין דעתו על הספק מ"מ נתיר מוקצה כו'. תמהני דניהו דמשום מצות כסוי מתירים שבות דחופר גומא מ"מ הא לא שייך להתיר נמי איסור דמוקצה משום דתרי איסורים לא התירו משום מצות כסוי בכוי דאינו אלא ספק מצוה אבל היכא דמצות כסוי הוי ודאי מצוה שפיר כתבו התוס' ע"פ הירושלמי דאפילו תרי שבותין מתירין משום מצוה ועיין מה שכתבתי לעיל (באות ק"ב). שוב מצאתי להרב הגאון המחבר ז"ל עצמו בדף הסמוך שכתב לחלק בזה כמו שכתבתי וע"ש:
+<b>מי </b>
+<b> שהיה לו ד"נ כו' אם היה אותו עפר תחוח הרי זה מכסה כו'.</b> בפ"ק דביצה דף ח' פרכינן והא קעביד כתישה אמר ר"ח בר אשי בעפר תחוח והדר פריך והא קעביד גומא ומשני כדר' אבא דאמר החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה וכתבו התוס' בד"ה בעפר וז"ל תימא דמשמע דשייך גומא בעפר תחוח ובשבת פרק כירה כו' וי"ל דהתם מיירי שכל המקום סביב עפר תיחוח אבל הכא מיירי שהוא קשה סביב כו' יע"ש וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושי שבת דע"ג הקשה לתי' זה וז"ל ואינו מחוור בעיני כל הצורך דא"כ אמאי דחק והעמידה שם אליבא דר"ש בלבד ואפשר נמי דלית הלכתא כר"ש לוקמא בעפר תיחוח הרבה דליכא משום גומא ועוד היכי קא מקשה להדייא והא קא עביד גומא דמנ"ל דבעפר תיחוח מועט קאמר דילמא בדאיכא טובא דליכא גומא דעפר תיחוח סתם טובא משמע עכ"ד:<br><b> ולכאורה </b> יש לדקדק עליו טובא דמאי קו' הא ע"כ צ"ל דמיירי בעפר תיחוח מועט דאי מיירי בעפר תיחוח הרבה ולא שייך בה גומא אם כן קשה מ"ט דב"ה דאמרי לא ישחוט לכתחילה הא אין כאן חשש איסור כלל לא משום גומא ולא משום מוקצה כיון דאיכא ד"נ מבע"י אלא ע"כ דמיירי בעפר תיחוח מועט דאיכא חשש איסור גומא ואהא פריך והא קא עביד גומא והיכי שרו ב"ה אפי' בדיעבד ומשני כדר"א דכיון דאינו אלא איסורא דרבנן משום הכי לכתחילה לא ישחוט ואם שחט שפיר דמי משום מצות כסוי וכן ראיתי להר"ב מע"ח ז"ל שתירץ כן בפשיטות:<br><b> והנה </b> לקו' הא' שהק' הרשב"א למה דחק והעמידה שם אליבא דר"ש אפשר לומר דכונתו להקשות לר"ז גופיה דאמאי דחק להעמידה בשיש לו ד"נ ובעפר תיחוח וכדר"א ודחק לאוקמא לסתם מתני' כרבי שמעון ואמאי לא העמידה בשאין לו ד"נ ובעפר תיחוח לגמרי דבית הלל סברי לכתחילה לא ישחוט משום איסור מוקצה אמנם מה שהקשה עוד דהיכי קמקשה להדייא והא קעביד גומא נראה דל"ק דלר"ז צ"ל דמיירי בעפר תחוח מועט מדאסרו ב"ה לכתחילה ומש"ה פריך לי' שפיר והא קעביד גומא:<br><b> אמנם </b> הרשב"א נראה דלטעמיה קא אזיל שכתב בספר עבודת הקודש ד"מ וז"ל לא ישחוט לכתחילה ואע"פ שיש לו עפר למטה ויש לו ד"נ מבע"י שאין נעיצת הדקר עושה הכנה גמורה ע"כ וא"נ כמ"ש רש"י ז"ל דף ט' ע"ב ד"ה אבל התם לא וז"ל דשרי משום כתישה דילמא זמנין דעביד כתישה עכ"ל ואם כן שפיר קא ק"ל להרשב"א ז"ל דלוקמא בעפר תחוח הרבה ואפילו הכי לכתחילה לא ישחוט משום דלא הוי הכנה או משום גזירה דלמא זימנין דעביד כתישה עכ"ל ולפי הנראה שדברי רש"י הללו אשתמיטתיה מהרב מע"ח אלא דמ"מ אכתי נראה דקו' הרשב"א ז"ל ל"ק כפי מ"ש בס' עבודת הקודש דבאפר שהוסק ביו"ט אם שחט מכסה את דמו משום מצות כסוי וכדעת התוס' בד"ה אמרי והרא"ש ז"ל ואם כן ע"כ צ"ל דטעמא דבעינן ד"נ משום דאיכא תרתי איסורא כמ"ש הרא"ש וכיון שכן מאי ק"ל דמנ"ל דבעפר תחוח קאמר דילמא בדאיכא טובא כו' הא ע"כ צ"ל דר"ז מיירי בעפר תיחוח מועט דאיכא משום גומא דאי בעפר תיחוח הרבה דליכא משום גומא אמאי אמר ר"ז והוא שיש לו ד"נ הא בלא דקר נעוץ נמי שפיר דמי כיון דליכא אלא איסור מוקצה גרידא דומיא דאפר שהוסק ביו"ט ודו"ק:<br><b> ובמה </b> שתי' בגמ' כדר' אבא כו' הקשו התוס' ד"ה ואינו צריך וז"ל משום דהוה ליה משאצ"ל ופטור עליה ותימא דא"כ פטור אבל אסור לכתחילה כו' עד וי"ל דמ"מ בעינן שיהא מוכן מעי"ט כו' יע"ש והנראה שהוצרכו לומר טעמא דס"ל דמשאצ"ל פטור אע"ג דבפרק כלל גדול דע"ג ע"ב אמרינן אר"א החופר גומא כו' פטור עליה ואפי' לר"י דאמר משאצ"ל חייב עלי' ה"מ מתקן האי מקלקל הוא כו' משום דמשמע להו דמתניתין דקתני יחפור בדקר ויכסה סתמא קאמר ואפי' בחופר בשדה דלא הוי מקלקל אלא מתקן דלר"י דס"ל משאצ"ל חייב וכמ"ש מרן הכ"מ ז"ל בפ"א מה' שבת דין י"ח משם הרמ"ך וכ"כ התוס' בפ' אלו עוברין דמ"ח ד"ה כתישה וז"ל וק' לר' יהודה הא דחופר גומא פטור היינו דוקא בבית דמקלקל כו' וכונתם ז"ל להקשות דמאי פריך התם אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכסוי דם צפור ומאי קושיא נימא דמתני' ר"י היא דס"ל דמשאצ"ל חייב עליה ולא מיפטר בחופר גומא אלא בבית דוקא:<br><b> ומ"ש </b> רש"ל ז"ל שם דרבי יהודה הוא תלמידו של ר"י רבו של הר"מ מקוצי ז"ל או חתנו של רש"י ז"ל והוא ריב"ן אחרי המחילה רבה לא דק אלא כונתם לר' יהודה בר פלוגתי' דר"ש מיהו מ"ש עוד שם ואי אמרת הואיל והוי משאצ"ל פטור השתא נמי פטור אין דבריהם מובנים דהשתא לר"י הוא דקיימינ' ור"י ס"ל דמשאצ"ל חייב ודוק ומשום הכי הוצרכו לומר היינו כר"ש דס"ל דפטור עליה מיהו מדברי רש"י ז"ל משמע דאפי' בחופר בשדה הו"ל מקלקל ופטור אפי' לר"י ממ"ש בד"ה פטור וז"ל דכיון דאינו צריך אלא לעפרה ולא לגומא אינו בונה ולא חורש אלא מקלקל כו' משמע דאפילו בשדה דאינו חייב אלא משום חורש קאמר דהוי מקלקל ועיין בפרק כלל גדול מ"ש רש"י ז"ל בד"ה פטור:<br><b> ודע </b> דממ"ש וי"ל דמ"מ בעינן שיהא מוכן מעי"ט מבואר שדעתם ז"ל דד"נ בעינן משום הכנה ונ"מ דצריך שינעצנו מבע"י אדעתא דהכי אבל אם היה לו ד"נ כבר מבע"י ולא הזמינו לכך לא מהני אמנם מדברי רש"י ז"ל שכתב בד"ה והא קעביד כתיש' נר' דטעמא דד"נ משום חפירה שכתב וז"ל אלמא טעמא דמתני' לאו משום דאתי עשה ודחי ל"ת אלא משום דכבר חפור ועומד הוא וכן נראה בהדייא ממ"ש בדף ט' ע"ב ד"ה אבל היכא דליכ' ד"נ וז"ל דאיכא צד רמז חפירה לא שרו ואפי' בעפר תיחוח וכ"כ הרב בני שמואל והפר"ח והב"ח ז"ל סי' תצ"ח ע"ש ויש לתמוה על התוס' ז"ל שכתבו בדף הנז' ד"ה אמר ר"י שדעת רש"י ז"ל דטעמא דבעינן ד"נ משום הכנה ואי כונתם ז"ל ממ"ש רש"י ז"ל בד"ה וליכסייה בד"נ או באפר כירה דהא בהדיא תנא במתני' דמוכן הוא עכ"ל אין ראיה משם כלל דרש"י לא כתב כן אלא לאפר כירה אבל לד"נ ה"נ דס"ל לרש"י דלאו ה"ט משום הכנה וכן תמה עליהם הרב ב"ח ז"ל ולעד"ן דחילייהו דהתוס' ז"ל לומר דע"כ ס"ל לרש"י דדקר נעוץ בעי משום הכנה ואם כן צריך שיזמיננו לכך מבע"י משום דאי ס"ל לרש"י דד"נ מהני אפילו בלי הכנה ואפ"ה התירו ב"ה בשחט משום מצות כסוי א"כ היכי פריך לקמן וליטעמיה ליכסייה בד"נ הא ד"נ הוה ליה מוקצה ומשום הכי לא התירו כסוי ואי ס"ל דמשום מצות כסוי יש להתיר איסור מוקצה א"כ תקשי ליה היא גופיה דאפי' ליתא דר' יהודה דלא הוי מוכן משום דבטיל אגב קרקע אפי"ה ליכסייה משום מצות כסוי כדרך שהתירו בודאי אלא משמע בהדייא דאי ליתא לדר"י לק"ל משום דבס' לא התירו מוקצה ותו דא"כ היכי משני עליה רבא אפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הס' הא אכתי תקשי ליה דליכסייה משום ס' מצות כסוי וכדק"ל דלכסיי' בד"נ ואי רבא חדית ליה דמשום ס' מצות כסוי אין להתיר איסור מוקצה אמאי נייד מאוקמתא קמייתא ולא מוקי לה בד"נ דליכא הכנה ובודאי התירו אבל בס' לא אלא ודאי דרש"י ס"ל דד"נ הויא הכנה גמורה ומש"ה הוא דק"ל וליכסייה בד"נ ומ"ש רש"י דהא בהדיא תנן דמוכן הוא קאי אד"נ ומ"ש רש"י בד"ה אבל היכא דליכא ד"נ דאיכא צד רמז חפירה לאו היינו משום דס"ל דד"נ לא בעי הכנה ואין צריך שיזמיננו לכך דהא ודאי לדעת רש"י ז"ל בעי שיזמיננו לכך משום הכנה אלא דהוצרך רש"י ז"ל לזה הטעם משום דק"ל דאי משום הכנה גרידה הוא דבעינן ד"נ מה צריך ד"נ במכאן אני נוטל סגי וכמו שהקשה הב"ח לדעת התוס' מש"ה כתב דהיכי דליכא ד"נ אפילו הזמינו לכך לא מהני משום דאיכא צד רמז חפירה והיינו מ"ש רש"י בד"ה אבל התם לא דגזרינן משום כתישה כו' ואי ס"ל דד"נ לא בעי' הכנה הי"ל לרש"י לומר דה"ט דלא ישחוט לכתחילה בד"נ משום דבעינן אפר מוכן לכתחלה וכדקאמרי ב"ה לא ישחוט אלא א"כ הי"ל אפר מוכן אלא משמע דד"נ בעי הכנה ג"כ ומש"ה הוצרך לטעמא דגזרינן משום כתישה ולפי זה נראה דלפי מ"ש הב"ח והפר"ח שלדעת ר"ת ד"נ לא בעי הכנה ע"כ צ"ל שר"ת לא גריס וליכסייה בד"נ אלא ליכסייה באפר כירה גרידא וכמ"ש התוס' ז"ל בד"ה ואם איתא בתי' הראשון יע"ש ודוק:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וכן </b>
+<b> בריה שהוא ס' כו'.</b> ברייתא פ"ק דביצה וכתב הרא"ש וז"ל והא דאין שוחטין אותו לכתחילה וישמור את הדם עד הלילה ויכסנו לפי שאין שוחטין לתוך הכלים ואם ישחטנו על העפר יבלע בארץ ולא יהא רשומו ניכר דלא מסתבר שימנע משמחת י"ט לפי שאינו יכול לכסות את הדם לאלתר עכ"ל והקשה הרב פרישה ודרישה בחי"ד סי' כ"ח ס"ק ה' דצ"ע דהא איתיה בתקנתא שיתן מעט עפר בכלי ואז מותר לשחוט בכלי וכמ"ש סי' י"ח ותי' וז"ל ואפשר שגם בזה יש חשש מפני הרואה שיאמר שלוקח עפר לכסות בו הכוי בציווי חכם שהורה לו כן ויבא להתיר חלבו עכ"ד ואיני מבין דבריו דאם איתא דהרא"ש ז"ל אית ליה הכי אמאי הוצרך לטעמא דאין שוחטין בכלים דמשמע דאי שוחטין בכלים איתיה בתקנתא דישחוט לתוך הכלי והיל"ל בפשיטות משום דקי"ל דהשוחט צריך שיתן עפר למטה ואפי' בשוחט לתוך הכלי וכמ"ש רבינו בה' שחיטה וא"כ איכא למיחש מפני הרואים שיאמרו שלוקח עפר לכסות בו הכוי ויבא להתיר חלבו אלא ודאי שדעת הרא"ש ז"ל דאין לחוש לזה וא"נ דאכתי איתיה בתקנתא שיזמין עפר בתוך הכלי מעי"ט ולכן נראה עיקר מה שתי' הרב פר"ח סימן הנז' ס"ק ט' וז"ל וי"ל דאכתי חזי לעכו"ם ונראה דמקבל הדם לע"ז ואם נותן עפר הרבה אכתי איכא למיחש שיבלע הדם בתוכו עכ"ד יע"ש:<br><b> ודע </b> שמדברי הרא"ש הללו נראה שיש להקשות למ"ש הרב פר"ח בקונטרס אחרון דף קכ"ח ע"ד על מ"ש הרב בית הלל וז"ל ראיתי מנהג רע בקצת מקומות שהשוחטים תיכף אחר השחיטה נותנים כלי תחת בית השחיטה ומקבלים הדם כו' ואנן קי"ל דאין שוחטין לתוך הכלי ואף שיש לחלק דדוקא כשהוא שוחט בתוך הכלי בתחילת השחיט' אבל מנ"ל לחלק זה הלא הרואה אחר כך שהוא מקבל בכלי תיכף אחר גמר השחיטה יאמרו מקבל הדם לזורקו לע"ז כו' וכתב עליו הרב הנזכר שאינו רואה שום ממשות בדבריו כו' ואין לנו לחוש לאחרים שלא ראו אותו שוחט שיאמרו שגם בשחיטה קיבל הדם בכלי לזורקו לע"ז שזו חששה רחוקה עכ"ד יע"ש ויש לדקדק עליו דאם איתא א"כ אמאי אין שוחטים את הכוי בי"ט הא איתיה בתקנתא שישחוט ואחר גמר השחיטה יקבל הדם בכלי ואי משום דם דבשעת שחיטה שנופל לארץ וטעון כסוי הא ליתא דהא קי"ל דא"צ לכסות כל הדם וא"צ להמתין עד שיצא כל הדם כמ"ש הטור סי' הנז' יע"ש ודוק ועיין בס' בית שלמה חי"ד סי' ט"ז ויתיישב קצת ודוק:<br><b> ודע </b> דבגמ' פרכינן מברייתא הלזו לרב יהודה דאמר מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו דאם איתא ליכסייה כדר' יהודה ושקיל וטרי התם טובא ומסיק אלא אמר רבא אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה כו' פליגי בה ריב"ח ור"ז חד אמר כוי הרי הוא כצואה וחד אמר כוי אינו כצואה כו' ופרש"י ד"ה וחד אמר כוי אינו כצואה והמכניס עפר לכסות בו צואה אסור לכסות בו כוי דכוי לגבי צואה כס' לגבי ודאי כו' יע"ש ונראה שרש"י הוכרח לפרש כן משום דאזיל לשיטתיה שפי' בד"ה מותר לכסות בו צואה דהא נמי קרובה לודאי כו' וס"ל לרש"י דאפי' נהרבלאי דס"ל דמותר לכסות בו צואה מודו בכוי דאסור לכסות ותי' דרבא דאמר אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לספק קאי נמי להנהרבלאי דאל"כ הו"ל לתלמודא למימר ולנהרבלאי דאמרי מותר לכסות בו צואה מאי איכא למימר ולתרוצי עלה תי' דרמי בריה דרב ייבא אלא משמע דאפי' לנהרבלאי נמי קאי תי' דרבא משום דבכוי מודו כ"ע ומש"ה הוצרך לפרש דמ"ש בגמ' פליגי בה כו' חד אמר כוי הרי הוא כצואה דהיינו כשהזמין עפר לכסות בו צואה אם מותר לכסות בו כוי או לא ומ"ש רש"י דכוי לגבי צואה כספק לגבי ודאי לאו למימרא דדוקא לגבי כוי חשיבא צואה ודאי אמנם אה"נ דלגבי דם צפור חשיבא צואה לגבי דם צפור כספק לגבי ודאי והמזמין עפר לכסות בו דם צפור אסור לכסות בו צואה דאם כן היכי קאמר עלה בגמ' תסתיים דרבא הוא דאמר כוי הרי הוא כצואה דאמר רבא הכניס עפר כו'. ומאי ראיה הא לגבי ד"נ ה"נ דמודה רבא דאסור לכסות בו צואה אלא ע"כ דמאן דס"ל כוי אינו כצואה הכונה לומר דצואה חשיבא כודאי והמזמין עפר לכסות בו דם צפור מותר לכסות בו צואה אמנם אין לפ' איפכא ולומר דש"ס ה"ק דכוי הרי הוא כצואה והמכניס עפר לכסות בו דם צפור אסור לכסות את הכוי וח"א כוי אינו כצואה ומותר לכסות את הכוי משום דאף ע"ג דס' הוא הא מיהא מדינא חייב לכסות מס' ואם כן כיון דמחייב בכסוי כודאי דעתיה נמי אכוי ומ"ש בגמרא ואזדא רבא לטעמיה כו' ר"ל דרבא משוי להו משום דס"ל כוי הרי הוא כצואה דהא מיהא ס' הוא ולעולם דלנהרבלאי דאמרי מותר לכסות בו צואה מכל שכן כוי ותלמודא ה"ק דהא דרבא דמשני אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לס' היינו משום דאזדא רבא לטעמיה אכן לנהרבלאי לא קיימא הך תי' דרבא ואהא הוא דמשני עלה תירוץ דרמי בריה דר"י וכן ראיתי בשיטה כ"י למוהר"א לפאפא שכתב כן משם הר"ן דלנהרבלאי לא קיימא תי' דרבא משום דא"כ היכי קאמר עלה בגמרא תסתיים דרבא הוא דאמר כוי הרי הוא כצואה כו' הא מדרבא איפכא משמע דדוקא לכסות בו צואה אסור הא כוי ש"ד ולהא אפשר לומר דמשמע ליה לתלמודא דרבא ס"ל כוי הרי הוא כצואה דזה וזה ספק דאל"כ אדקאמר רבא הכניס עפר לכסות בו ד"נ אסור לכסות בו צואה לישמועי' רבותא אפי' בהכניס עפר לכסות בו כוי דאסור לכסות בו צואה משום דצואה לגבי כוי כס' לגבי ודאי אמנם אכתי הא ליתא דאמאי הוצרך תלמודא לאתויי מהך מימרא דרבא דלא ברירה מיל' כולי האי והול"ל בפשיטות תסתיים דרבא הוא דאמר כוי הרי הוא כצואה מדקאמר רבא אפר כירה דעתו לודאי ואין דעתו לס' דמשם באר"ה דס"ל דכוי הרי הוא כצואה כנ"ל ועיין בהרב שיורי כנה"ג סי' תצ"ח בהגהת הטור סק"ה שדבריו תמוהים וסתומים כמו שיראה המעיין:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קד) </b> וכתב הרא"ש וז"ל והא דאין שוחטין אותו לכתחלה. לכאורה י"ל דהיינו טעמא דאין שוחטין לכתחלה משום דאיכא למיחש מפני הרואים אותו דשוחט ואינו מכסה ועי"ז יאמרו דכוי ודאי בהמה היא וא"כ אם יאכל מי אח"כ חלבה בשגגה יביא חטאת והו"ל חולין בעזרה אלא דבסוגיין מבואר דלא חיישינן לזה מהאי דפרכינן אהא דאמרינן גזרה משום התרת חלבו אי הכי בחול נמי ולפ"ז מאי קושיא היא נימא דבחול ע"כ צריך לכסות שלא יאמרו הרואים דודאי בהמה היא ויביא חולין בעזרה אם יאכל בשוגג מחלבה וכנ"ל דאי ספיקא איכא במילתא הו"ל למיטרח ולכסות ודקארי לה מאי קארי לה אע"כ דלא חיישינן כלל לאכילה מחלבו בשגגה. ברם עדיין י"ל ניהו דחששא דהתרת חלבו אלימא טפי מחששא דלהיפך שמא יאמרו דבהמה ודאי הוא באכילת חלבו בשוגג ג"כ מ"מ הא אפשר לומר דלכתחלה אין שוחטין גם מטעם חששא רחוקה זו אלא דז"א משום די"ל דס"ל להרא"ש ז"ל דכיון דבכל יומא דשוחט את הכוי אין מקבל דמו בכלי ועכשיו כששוחטו ביו"ט מקבל דמו בכלי ליכא כלל חשש זה של הרואים משום דבודאי יבינו שמקבלו בכלי כדי לכסותו בלילה:
+
+Halakhah 2
+
+<b>שחט </b>
+<b> בהמה חיה ועוף ונתערב דמם לא יכסה כו'.</b> אלא אפי' שחט בהמה וכוי ונתערבו זה בזה אסור שם תני רבי זירא לא כוי בלבד אמרו כו' ופי' רש"י דדין הוא שלא יכסוהו שמא בהמה היא וטרח טירחא דלאו מצוה כו' יעיין שם ומדברי רש"י ז"ל הללו נראה דס"ל דהא דר"ז פליג אתי' דרמי בריה דרב ייבא ודרבא וס"ל דטעמא דכוי שאין שוחטין אותו בי"ט משום דס' בהמה הוא וטרח טירחא שלא לצורך אך קשה לדעת רבינו ז"ל בדין א' כתב טעמא דרב ייבא ואלו בדין זה פסק הא דר"ז וכתב דאפי' אם יש לו עפר או אפר מוכן אם אינו יכול לכסותו בדקירה אחת לא יכסנו ובשלמא לדעת הטור שכתב בסי' תצ"ח דבעפר מוכן יכול לכסותו בב' דקירות ניחא דמשום הכי צריכינן לטעמא דהתרת חלבו כי היכי דליתסר אפי' ביש לו עפר מוכן אכן לדעת רבינו קשה ועיין בהרב לח"מ ז"ל מה שתירץ וכנראה דאשתמיט מיניה מ"ש הרשב"א בס' עבודת הקודש והביאו הרב פר"ח ז"ל סימן הנז' ס"ק י"ט ומצאתי בשיטה מקובצת כ"י למוהר"א לאפאפה ז"ל שכתב משם הרב בעל ההשלמה וז"ל לכאורה הא דר"ז פליגא אדרב ייבא כו' מיהו הרי"ף ורבינו הביאו הא דרב ייבא והא דר"ז נראה דלא פליגי אהדדי ואע"ג דכוי הוה שרינן אי לאו טעמא דהתרת חלבו משום דהוי ס' ואפשר שכל הדם מחוייב לכסות אבל בהמה חיה ועוף דאיכא ודאי טירחה שלא לצורך אסור וכ"כ הרב ט"ז סי' הנזכר ס"ק כ"א אך ק"ל לדעת הרשב"א שבסי' מ"ה כתב טעמא דרב ייבא דמשום התרת חלבו ואלו סמוך ונר' הביא הא דר"ז וז"ל נתערב דם כוי או דם בהמה בדם חיה ועוף אם יכול לכסותו בדקירה אחת יכסה ואם לאו לא יכסה שהרי נמצא טורח ומטלטל מחמת דם הכוי ודם בהמה ע"כ משמע מדבריו דס"ל כדעת רבינו דאפי' בעפר מוכן לא יכסה משום טירחא שלא לצורך וכ"כ הפר"ח שזה דעת הרשב"א וכיון שכן ק' דאמאי הוצרך לטעמא דרב ייבא וליכא למימר דס"ל כמ"ש הרב ההשלמה דכיון דס' הוא ואפשר שכל הדם חייב לכסות לא אסרו משום טירחא שלא לצורך דאם כן ק' דאיך כתב דבנתערב דם כוי בדם חיה דאם אינו יכול לכסותו בדקירה אחת לא יכסה שהרי נמצא טורח מחמת דם כוי הא כיון דהוי ס' ואפשר שכל הדם חייב בכסוי לא אסרו משום טירחא שלא לצורך ואפשר לומר שמ"ש הרשב"א שהרי נמצא טורח ומטלטל מחמת דם כוי לאו מדינא קאמר אלא כונתו לומר דדוקא בדקירה אחת דליכא טירחא מחמת דם כוי אז יכול לכסותו וליכא למיחש להתרת חלבו שיאמר אי לאו דדם חיה הוא לא הוו מטרחי ליה רבנן שהרי אין כאן טירחא מחמת דם כוי אבל בב' דקירות כיון שנמצא טורח מחמת דם כוי איכא למיחש שיאמר אי לאו דדם חיה הוא לא הוה מטרחי ליה רבנן לכסות אלא היו אומרים שלא יכסה כדין נתערב דם בהמה בדם חיה ואיכא למיחש שיבא להתיר חלבו ועי"ל דס"ל להרשב"א דבכוי נמי יש לאסור שמא בהמה היא ונמצא טורח טירחה שלא לצורך ואע"ג דס' הוא אלא דאפי' הכי הוצרכו בכוי לטעמא דהתרת חלבו לעיקר דינא דמתניתין דקתני כוי אין שוחטין משום דאין סברא לומר דמשום ס' טירחא שלא לצורך לא ישחוט וימנע משמחת י"ט וכיון שכן הרי נמצא דהך טירחא הוי לצורך י"ט דבלא"ה אינו יכול לשחוט אמנם בשחט חיה ועוף ונתערבו דמן כיון שהכסוי אינו מעכב את האכילה שפיר יש לאסור משום טירחא שלא לצורך כיון דבלא"ה יכול לאוכלו ומשום הכי בשחט את הכוי ונתערב דמו בדם חיה כתב הרשב"א דלא יכסה כיון דכבר עבר ושחט ואיכא למיחש שמא בהמה היא ונמצא טורח שלא לצורך ועיין בס' קקיון דיונה ודוק ומן האמור בזה נראה שאף רש"י ז"ל אזיל ומודה דהא דר"ז לא פליג אדרמי בר' ייבא דהא דר"ז ברייתא היא דתני ליה אלא דרש"י ק"ל לישנא דברייתא דקתני לא כוי בלבד אמרו אלא אפילו שחט כו' דהך לישנא משמע דטעמא דכוי וטעמא דשחט חיה ועוף בי"ט ונתערבו דמן חדא מילת' דבתרוייהו איכא איסורא דטירחא שלא לצורך דאל"כ מה הלשון אומר' לא כוי בלבד הא התם טעמא לחוד משום התרת חלבו והכ' טעמא לחוד מש"ה הוצרך לומר דה"ק לא כוי בלבד אמרו דאין מכסין דדין הוא שלא יכסהו כו' כלומר דהא דצריכינן לטעמא דהתרת חלבו היינו לעיקר דינא דכוי אין שוחטין אותו דהתם ליכא למיסר משום טירחא שלא לצורך שהרי צורך שחיטה הוא כמ"ש אמנם לבתר דאסרו חכמים לשחוט משום גזרת התרת חלבו אם עבר זה ושחט את הכוי בלאו טעמא דגזרה משום דהתרת חלבו מדינא הוא דאסור משום טירח' שלא לצורך זהו שדקדק רש"י ז"ל וכתב דדין הוא כו' כלומר דבלאו גזירה משום התרת חלבו מדינ' אסור כנ"ל ודו"ק:
+<b>ואם </b>
+<b> היה לו כו' ויכול לכסות בדקירה אחת כו' יכסהו.</b> כתב מרן הב"י סימן תצ"ט וז"ל מדאמרי' גבי שחט חיה ועוף ונתערבו דמן שאם יכול לכסותו בדקירה אחת יכסה משמע דהיכא דאין שם תערובת דם בהמה אף ע"פ שלא הזמין עפר מאחר שיש לו ד"נ יכול לכסותו בכמה דקירות ואפי' למ"ש רבינו דבדאית ליה עפר מוכן מיירי מ"מ יש להביא ראיה מדלא מפלגי התם כדמפלגי הכי עד כאן דבריו:<br><b> והב"ח </b> חלק עליו וכתב דבלא נתערבו נמי אם אינו יכול לכסות בדקירה אחת לא יכסהו ואם איתא אפילו בלא נתערבו נמי דינא הכי י"ל דבנתערבו אם אינו יכול לכסותו בדקירה אחת לא יכסהו כל עיקר ואפילו דקירה אחת דשמא יכסה בדקירה זו דם בהמה ולא יכסה דם חיה כל עיקר משא"כ בלא נתערבו דאע"פ שאינו יכול לעשות ב' דקירות מ"מ דקירה א' מיהא יכול לכסות כי היכי דלקיים מצות כסוי כל מאי דאפשר וכתב עוד וז"ל ונראה בעיני דמכאן הכריחו רבינו והטור דין זה דאפי' דקירה אחת אינו יכול לכסות שזה אינו מפורש בגמ' אלא ודאי דק"ל ל"ל למתני דאסור לעשות ב' דקירות בנתערבו הא אפילו לא נתערבו נמי אסור כדפי' עכ"ל:<br><b> והנה </b> מ"ש דמכאן הכריח רבינו דין זה דאפילו דקירה אחת אינו יכול לכסות לא ידענא מאי קאמר שהרי לדעת רבינו ז"ל דסבירא ליה דאפילו באפר מוכן אינו יכול לכסות משום טירחא שלא לצורך אין קושיא כאן כלל מדאתמר בגמרא הך דינא בנתערבו שהרי שניא היא טובא דבנתערבו אפי' בעפר מוכן אינו יכול לכסות ובלא נתערבו יכול לכסות אלא ע"כ נראה דטעמיה דרבינו משום דלישנא דתני ר"ז אסור לכסות משמע דלא יכסנו כל עיקר ואנכי הרואה מצאתי שדין זה במחלוקת הוא שנוי לכת הקודמים הובא בשיטה כ"י להמאיר"י שכתב וז"ל ויש מקילי' לומר דהואיל וד"נ אעפ"י שאין עפר הנתלש בדקירה זו מספיק יכול לחפור דהא מדינא הואיל ועפר תחוח הוא אין בחפירתו אלא איסורא מדרבנן ולי נראה דדוקא באותו עפר דנתלש בדקירה זו מספיק לכסוי ע"כ ובהא דתני ר"ז כתב וז"ל האי ברייתא דר"ז לא דייקא שפיר דלכאורה משמע דשחיטת בהמה וחיה שנתערבו (דאין) מדמינן להו לכוי וא"א לומר כן דהא מודים מיהא דבדקירה אחת מותר משא"כ בכוי ועוד דהא לאו חד טעמא הוא ומפני זה אנו מפרשים שלא נאמרה ברייתא זו אלא לענין ד"נ וה"פ לא כוי בלבד אמרו שאף שיש לו ד"נ מבע"י שאין שוחטין כו' שאף אחרת יש לנו כיוצא בה ואע"פ שלא מטעם זה הוא והוא שחט בהמה חיה ועוף כו' אסור לכסותן דהיתר ד"נ קילא ולגבי מאן דלא צריכא כסוי לא התירו והלכך מכיון שנתערב דמן וא"א לברור אם זו היא של בהמה או של חיה אין מכסין כלל וקאמר ר"י עלה דדוקא בדקירה אחת כו' ונפקא לן מינה דבעפר מוכן מיהא שאינו צריך לדקירה חוזר בה כל מה שירצה ולגבי הא מילתא הא לא דמיא לכוי ואף לענין ד"נ דמיא להלכתא ולא לטעמ' ומשמע נמי מיהא דבדם חיה אם אין דקירה אחת מספיק שמותר להשיב את הדקר פעם ב' עד שיכסה את הכל שלא כדעתינו שכתבנו למעלה ויש מפרשים דאפי' בעפר מוכן קאמר הכא דאסור משום טירחא שלא לצורך כו' וכ"נ דעת רבינו ע"כ הנה מבואר מדברי הרב שמחלוקת זה תלוי בפירושא דברייתא שלדעת רבינו ורש"י דמפרשי' לה בעפר מוכן י"ל דבדם חיה אינו יכול לכסות בב' דקירות ולדעת הטור דמפרש לה בד"נ ע"כ צ"ל דבלא נתערבו אפי' בב' דקירות יכול לכסות ובנתערבו אפי' דקירה אחת נמי לא משום דלישנא דברייתא הכי משמע כמ"ש ושלא כמ"ש הב"ח דמשום דס"ל להטור דבלא נתערבו אינו יכול לכסות בב' דקירות הוא דהוציא דין זה ואין לדקדק על המאיר"י ז"ל דכיון דס"ל דבנתערבו אין מכסין אותו כלל אם כן איך כתב ומשמע נמי דבדם חיה אם אין דקירה אחת מספקת שמותר כו' שלא כדעתינו אי משום דתני לה בנתערבו הא איכא למי' דהא אתא לאשמועינן דבנתערבו לא יכסנו כל עיקר ובלא נתערבו יכול לעשות דקירה אחת מיהא אבל ב' דקירות ה"נ דלא די"ל דמשמע ליה הכי מהא דאמרינן פשיטא מ"ד נגזור דקירה אחת אטו ב' דקירות קמ"ל ואם אי' דבלא נתערבו דוקא דקירה אחת יכול אבל לא ב' דקירות אכתי ק' מאי קמ"ל הא מעלמא שמעינן לה וכמ"ש הפר"ח יע"ש ומ"מ נ"ל דדעת המתירים בלא נתערבו אפילו ב' דקירות היינו משום דס"ל דד"נ בעינן משום הכנה משום דאיכא תרתי איסורי איסור מוקצה ואיסור חופר גומא ומשום הכי בעי' ד"נ דהשתא ליכא אלא חד איסורא ומשום מצות כסוי התירו כדרך שהתירו אפר שהוסק בי"ט וכדעת התוספות והרא"ש ז"ל דהשתא איכא למימר דכיון דאיכא ד"נ הרי עפר מוכן הוא דדעתיה עלויה מאתמול על כל מה שיצטרך לצורך כסוי ואע"ג דבאמירה בעלמא לא מהני הזמנה בקרקע עולם כמ"ש הב"ח מ"מ כיון דאיכא מעשה דד"נ אהניא ליה לכל מה שיצטרך ואי משום דבדקירה ב' איכא איסור חופר גומא מ"מ משום מצות כסוי יש להתיר חד איסור כדרך שהתירו איסור נולד כמ"ש למעלה אמנם לדעת הסוברים דד"נ בעינן משום חפירה הא ודאי נראה דלא שרינן בלא נתערבו לעשות ב' דקירות שהרי בדקירה זו שעושה עתה איכא איסור חפירה דלא שרינן ליה משום מצות כסוי מדבעינן ד"נ ומהתימה על מרן הב"י שאחר שכתב וז"ל ומ"ש רבינו גבי ד"נ בענין שאינו צריך לחפור כו' משמע דבאין לו ד"ן ולא עפר מוכן טעמא דאסור משום מלאכת החפירה כו' איך כתב סמוך לזה דמדאמרינן בגמ' כו' הא לפי מה שהבין בדעת הטור נראה ודאי דאין לעשות ב' דקירות משום איסור חפירה ומאי מהניא ליה ד"נ כיון שעתה עושה איסור חפירה מחדש וצ"ע:<br><b> ועוד </b> נראה לי שמ"ש הטור והמאיר"י ז"ל דבנתערבו אם אינו יכול לכסות בדקירה אחת לא יכסה כלל היינו משום דמיירי בשחט בהמה חיה ועוף סמוכין זה לזה ונתערבו דמן שאינו יודע איזו של חיה ואיזו של בהמה וכמדוקדק מדברי המאיר"י שכתב וא"א לברור איזו של חיה ואיזו של בהמה דהשתא איכא למיחש שמא בדקירה זו אינו מכסה אלא דם בהמה לבד אמנם בשחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמן זה ע"ג זה בענין דבדקירה זו א"א שלא יכסה דם חיה קצת נראה ודאי דשרי שהרי קי"ל דא"צ לכסות כל הדם וכמ"ש לעיל אם כן הרי בדקירה זו מקיים מצות כסוי וכן נמי מ"ש המאיר"י בשם יש מקילים דבלא נתערבו יכול לעשות ב' דקירות היינו בכה"ג ששחט חיה ועוף מרובין במקומות רבים באופן שאינו יכול לכסות כל הדם אבל אם הוא באופן שבדקירה אחת יכול לקיים מצות כסוי כגון ששחט במקום אחד דהשתא הרי מכסה בדקירה זו מקצת הדם פשיטא ודאי דאינו יכול לעשות דקירה שניה שהרי בדקירה א' קיים מצות כסוי ואין להתיר איסור חופר גומא בלי צורך מצוה כלל כנ"ל ברור ועיין בהרב ט"ז ודו"ק עוד מצאתי כתוב להמאיר"י וז"ל לענין אפר כירה שהוסק בי"ט איכא דבעי אמר מעי"ט אפר הנעשה מעצים הללו למחר אני מכין מעכשיו מאי דיניה ולדעתי אין הכנה זו מועלת דאין הכנה במה שאינו ויש חולקים בדבר ולא מצאתי בדבריהם טעם וראיה כלל עכ"ד וכן נראה שהוא דעת התו' בפרק ב"מ דכ"ט ע"א ד"ה אכלן עיין שם:
+
+Halakhah 3
+
+<b>השוחט </b>
+<b> בהמה בי"ט מותר לו לתלוש כו'.</b> כתב הטור סי' הנז' וז"ל כתב הרמב"ם השוחט בהמה בי"ט מותר לתלוש הצמר לעשות מקום לסכין כו' אבל בעוף לא ימרוט הנוצה כו' ור"י פסק כדברי רבי' אלא שהוסיף אף בתלישת הצמר לאוסרו אלא אם כן אינו מתכוין לתולשו אבל במתכוין אסור ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש עכ"ד:<br><b> וראיתי </b> להר"ב בני שמואל דף קל"ו ע"ב שהקשה שדברי הטור סתרי אהדדי שכאן הסכים לסברת ר"י שכתבו התוס' בפ"ג דבכורות דכ"ד ע"ב ד"ה והיינו טעמא דתולש בידים אפילו נימא דתולש לאו היינו גוזז אסור מדרבנן גזירה אטו גוזז ולעולם תולש דקתני מתני' היינו באינו מתכוין שמפנה את השער מכאן ומכאן ואינו חושש שמא יתלוש והכריחו הדבר מהא דאמר רב כנגדו בי"ט מותר ופרכינן עלה התם מהא דאמר רב הלכה כר"י דאמר דבר שאינו מתכוין אסור ומשני דה"ט דרב משום דתולש לאו היינו גוזז ובי"ט היינו טעמא דשרי משום דהוה ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ואם איתא דאי סבירא לן תולש לאו היינו גוזז תולש דקתני מתני' הויא במתכוין היכי שרי כנגדו בי"ט מתכוין משום כלאחר יד אלא ודאי דתולש דמתני' באינו מתכוין והלכך כיון דאפילו מתכוין אינו אסור אלא מדרבנן משום דהוי כלאחר יד בשאינו מתכוין התירו וכ"כ הרא"ש שם ואילו בי"ד סי' ש"ח הסכים לסברת רבינו שכתב וז"ל וכשבא לשוחטו יכול לתלוש הצמר של מקום השחיטה כדי לעשות מקום לשחיטה וכן הקשה הר"ב לחם חמודות יע"ש:<br><b> וראיתי </b> להר"ב מ"א ס"ק כ"ג שתי' וז"ל וי"ל שדעת הטור והש"ע דבבכור מותר לכתחילה לתלוש דתולש לאו היינו גוזז ובי"ט אסור דהו"ל עוקר דבר מגדולו כמ"ש התוס' עכ"ד. ואיני מבין דבריו דהא כיון דס"ל דתולש דקתני מתני' גבי בכור היינו תולש בידים משום דתולש לאו היינו גוזז א"כ ע"כ לומר דבי"ט נמי מותר משום דהו"ל עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ומשום שמחת יום טוב התירו שהרי רב קאמר כנגדו ביום טוב מותר ומשמע היינו בתולש בידים דומיא דבכור ולכן נראה לי לומר דס"ל להטור דע"כ הא דבעי מיניה דרב מר"ה כנגדו בי"ט מהו ורב דקאמר כנגדו בי"ט מותר ע"כ דס"ל דתולש דקתני מתני' היינו באינו מתכוין מדחזינן דלא קמבעיא להו אלא דוקא ביום טוב וכן ממה שהתיר רב ביום טוב משום דהוי כלאחר יד וכמו שהכריחו התוס' אלא דס"ל להטור דמדחזינן בתר הכי דקאמר התם אמר רב אסי אמר ר"ל ל"ש אלא ביד אבל בכלי אסור ופרכינן עלה בגמ' ממתני' דקתני עושה מקום בקופיץ ומשני תני לקופיץ משמע דס"ל לרב אסי ור"ל דתולש דקתני מתני' היינו בידים משום דלא גזרו אטו גוזז ומש"ה הוא דקאמר דבכלי אסור משום דדמי לגוזז ואיכא למיגזר אטו גוזז וכן נראה ממ"ש הטור בי"ד סי' הנז' אבל בכלי אסור שנראה כגוזז משמע דמדינא לא הוי גוזז דאי ס"ל דתולש דמתני' היינו בשאינו מתכוין משום דסבירא ליה דשא"מ מותר באיסורא דרבנן וא"נ אפילו באיסורא דאורייתא לאבע"א דקאמר התם דר"י בן המשולם לא ס"ל כרב אם כן אפילו בכלי נמי שרי דדחיקא מילתא לומר דכשהוא מפנה בכלי הו"ל פסיק רישיה וכמו שכן צ"ל לדעת התוס' ז"ל דהא אין להכחיש המוחש:<br><b> וכבר </b> ראיתי להרב מ"א שנתקשה מזה למ"ש מור"ם ז"ל שם אמ"ש הש"ע השוחט בהמה ביום טוב כו' אלא מפנהו ומושכו אילך ואילך כתב מור"ם ז"ל שם בידו והק' עליו הרב הנז' דהרב"י לא כתב כן אלא לרבינו שמתיר לתלוש את השער בידים ולכן דוקא בידו שרי אבל בכלי לא דהוה ליה גוזז אבל בש"ע פסק דלא שרי אלא לפנות את השער משום דהו"ל דשא"מ ואם כן אפילו בכלי מותר לפנות יע"ש ואין דבריו מובנים שהרי לדעת התוס' והרא"ש ז"ל שכתבו דתולש דמתני' היינו בשאינו מתכוין ע"כ לומר דס"ל דאפילו בכלי אסור לפנות משום דהוי פסיק רישיה שהרי הרא"ש ז"ל הביא הא דר"ל להלכה ואם כן מה לו עם מור"ם ז"ל גם מהא דאיבעיא לן התם אמתני' דקתני וכן תולש את השער לראות בו מקום מום אי לכתחילה קאמר או בדיעבד משמע דסתמא דתלמודא השתא סבירא ליה דתולש דמתני' בידי' קאמר ומשום הכי מבעי' ליה אי לכתחילה קאמר או דיעבד דדוקא בשוחט את הבכור משום צורך שחיטה התירו אבל לראות בו מום לא התירו תולש בידים משום דאיכא למיגזר אטו גוזז והתוספות ז"ל שם הרגישו מזה וכתבו דלאו לכתחילה שיתלוש בידי' קאמר אלא באותו ענין שהתרנו משום שחיטה נתיר נמי לכתחילה לראות בו מום או דיעבד כלומר דאם הסיר את השיער לא יזיזנו אבל לפנות את השיער לראות בו מקום מום אסור יע"ש אמנם הטור ז"ל לא ניחא ליה בהכי דהא כיון דטעמא דמתני' משום דהוה ליה דבר שא"מ משמע ודאי דאפילו לדבר הרשות שרי כי היכי דס"ל לר"ש בעלמא כההיא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן וכההיא דגורר אדם מטה כסא וספסל ואפילו לתירוצא קמא דמשני תלמודא דר"י בן המשולם כרב ס"ל דדבר שא"מ באיסור דאורייתא אסור והכא ה"ט משום דה"ל עוקר כלאחר יד דאינו אסור אלא מדרבנן ובאיסורא דרבנן מודה ר"י דדבר שא"מ מותר אין לחלק בין היכא דאיכא צורך מצוה להיכא דליכא דהא דבר שאינו מתכוין באיסורין דרבנן לר"י כאיסורין דאורייתא לר"ש וכי היכי דס"ל לר"ש דאפי' לדבר הרשו' שרי ה"נ לר"י וההיא דגורר אדם מטה כו' דאסר ר"י כבר כתבו התוס' בתי' ב' דהיינו משום דמתקן מצד אחד דמשוי גומות משמע הא לאו הכי שרי ר"י אפילו לדבר הרשות ואם כן מאי קא מבעי' ליה לתלמודא אי לכתחילה או דיעבד אלא ודאי תלמודא השתא ס"ל דתולש דמתני' בידים קאמר והיינו משום דרב אשי ור"ל פליגי עלה דרב מדקאמר לא שנו אלא ביד אבל בכלי אסור וכמ"ש וכן מוכח קצת מדברי הרא"ש ז"ל שכתב בהא דבעו מיניה דרב כדברי התוס' ולא נרגש מהא דאיבעיא לן אי לכתחילה או דיעבד כמו שהרגישו התוס' משמע דס"ל דכל הך שקלא וטריא אינו אלא למאי דבעו מיניה מר"ה ולרב דאמר כנגדו בי"ט מותר אמנם לרב אסי ה"נ דפליג ארב דהשתא הא דאבעיא לן אי לכתחילה או דיעבד אתיא כפשטה למאי דס"ל לרב אסי ור"ל ומש"ה גבי בכור פסק הטור כרב אסי ור"ל דס"ל דתולש בידים דלא גזרו תולש אטו גוזז אמנם גבי י"ט כיון דאיכא איסורא דעוקר דבר מגדולו כלאחר יד פסק כדעת ר"י דדוקא בשא"מ מותר דהא רב דאמר כנגדו בי"ט מותר ה"נ מיירי בשאינו מתכוין כמ"ש ובהכי ניחא לי מה שהק' הרב מש"ל ז"ל בהל' מעילה פ"א דין י"א דבי"ד גבי בכור הביא הטור ז"ל הא דר"ל ואלו בא"ח השמיטו יע"ש:<br><b> אכן </b> כפי מ"ש ניחא דבי"ד גבי בכור דסבירא ליה דתולש בידים הביא הא דר"ל וכתב דבכלי אסור משום דדמי טפי לגוזז אמנם בא"ח שהסכימה דעתו לדעת ר"י דדוקא באינו מתכוין דהיינו לפנות השיער מותר השמיט הא דר"ל משום דכיון שאינו מתכוין אפילו בכלי נמי שרי כנ"ל ודוק:<br><b> ודע </b> דבפ' ראשית הגז דקל"ז ע"ב אמרינן התם אמתני' דקתני ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים מנה"מ אר"ח אתיא גיזה גיזה כו' ונילף גיזה גיזה מבכור דתניא לא תעבוד כו' אין לי אלא שור בעבודה וצאן בגיזה מנין לתת את האמור של זה בזה ת"ל לא תעבוד ולא תגוז אמר תתן לו ולא לשקו אלא מעתה נוצה של עזים ליחייב בעינן גיזה וליכא ופרש"י והא תלישה היא שאין דרך לגזוז אלא לתולשן והדר פריך מאן שמעת ליה האי סבר' ר"י הא מודה ר"י במידי דאורחיה ופרש"י דכיון דאורחיה דעזים בתלישה כגיזה דמי אלא כדאמר ריב"ל לעמוד ולשרת דבר הראוי לשרת ע"כ הנה מסוגיא זו משמע בהדיא דהא דאמרי' תולש לאו היינו גוזז היינו דוקא בצמר רחלים וכיוצא אבל בצמר עזים וכיוצא דאורחייהו בתלישה כגיזה דמי וכיון שכן יש לתמוה על רבינו והטור שכתבו בסתם דהשוחט את הבכור תולש מקום השער מכאן ומכאן ולא חילקו בין בכור שור או כשב לבכור עז שהרי משמע דבבכור עז אסור לתלוש את השער משום דכיון דאורחיה בתלישה תולש היינו גוזז וכן נמי קשה למ"ש רבינו בה' אלו השוחט את הבהמה תולש את השער אבל אסור למרוט את העוף דלא חילק בבהמה גופה בין עזים לכבשים וצ"ע כעת ועיין בתוס' פ' ב"מ דף כ"ז ד"ה נוצה של עזים כו':<br><b> ודרך </b> אגב אומר דק' טובא בסוגיא דפרק ראשית הגז דלפי האמת דנפ"ל דראשית הגז אינו נוהג אלא בצמר רחלים מדריב"ל א"כ קרא דתתן לו ולא לשקו ל"ל וכן ראיתי למוהר"ש אלגאזי ז"ל בס' גו"ה דנ"ד ע"ב שהק' כן והניחו בצ"ע ולע"ד אפשר לומר דכיון דריב"ל אצטריך למאי דאמרינן התם דף קל"ח ע"א כדי לעשות בגד קטן מנה"מ אריב"ל אמר קרא לעמוד ולשרת דבר הראוי לשירות ומאי ניהו כו' אם כן אי לאו קרא דתתן לו ולא לשקו הו"א דנילף גיזה גיזה מבכור ואהני ג"ש דלעמוד ולשרת דהו"א דסמיכות דלעמוד ולשרת לא אתא אלא לשעור הנתינה שיתן לו שעור בגד קטן. אמנם השתא דכתיב תתן לו ולא לשקו גלי קרא דלא נילף גיזה גיזה מבכור ואם כן איכא למעוטי נוצה של עזים מסמיכות דלעמוד ולשרת דדרשינן מיניה תרווייהו כנראה ודוק:<br><b> ובדברי </b> רבינו ז"ל קשה טובא דבפ"א מה' מעילה ובה' אלו פסק כר"י בן המשולם דתולש לאו היינו גוזז ואלו בפ"י מהלכות בכורים דין ו' כתב וז"ל התולש צמר רחלים בידו ולא גוזז חייב בראשית הגז ע"כ משמע דס"ל דתולש היינו גוזז וכברייתא דפ' ראשית הגז דמוקמינן לה התם כרבנן דר"י וכן ראיתי להרב בני יעקב בהגהותיו על רבינו שנתקשה בזה והניח הדבר בצ"ע:<br><b> ולע"ד </b> אפשר לומר דרבינו ז"ל קשיתיה הא דאמרינן בבכורות דף כ"ד ע"ב וכיון דאמר רב הלכתא בכוליה פרקין בר מפלוגתא הלכה כר"י בן המשולם ל"ל אי אמר הלכתא בכוליה פרקין ולא אמר הלכתא כר"י בן המשולם הו"א אדר"י בן המשולם קאי ומאי בכוליה פרקין דר"י תרתי אמר ופלוגת' דבריי' פלוגתא היא אשמועי' הלכה כר"י לאשמועינן כו' ופלוגתא דברייתא לאו פלוגתא היא ע"כ וקשה דהיכי קרי להא דר"י בן המשולם הלכתא בלא פלוגתא הא פליגי רבנן עליה גבי ראשית הגז דתניא התם השוטף את הרחלים חייב ואע"ג דברייתא היא התם והכא אמרי' דפלוגתא דברייתא לאו פלוגתא היא מ"מ אכתי קשה למאי דבעי תלמודא לומר אם אמר הלכתא בכולי' פרקין ה"א אדר"י בן המשולם קאי ופלוגתא דברייתא פלוגתא היא והיכי הוה מצינן למימר הכי דהא הא דר"י בן המשולם פלוגתא דברייתא היא והתוס' ז"ל בד"ה והיינו טעמא כתבו דלאו פלוגתא היא אא"כ נחלקו באותו דבר עצמו וכתבו עוד וכן צ"ל דהא בשוטף נחלקו ר"י ורבנן לענין ראשית הגז דאיכא למאן דמחייב אלמא מקרי גז צאנך וה"ק תולש דהיינו גוזז אם לא שנחלק בין שוטף לתולש עכ"ל רבינו לא ניחא ליה בהכי דהא ס"ס פלוגתא היא ואע"ג דלא נחלקו באותו דבר עצמו מ"מ הא בהא תליא גם לא ניחא ליה לחלק בין שוטף לגוזז מדחזינן בפרק ראשית הגז דפריך אלא מעתה נוצה של עזים לחייב ומשני התם לאו בר גיזה היא כלו' דאורחיה בתלישה והדר פריך מאן שמעת ליה הך סברא ר"י מודה ר"י במידי דאורחיה ואם איתא דבשוטף דוקא הוא דפליגי אבל בתולש אפילו רבנן מודו אם כן היכי קאמר מאן שמעת ליה האי סברא ר"י דמשמע דפליגי רבנן עלה הא בתולש רבנן מודו דלאו היינו גוזז אשר ע"כ הוכרח רבינו לומר דהא דר"י בן המשולם הלכתא פסיקתא היא ואפילו רבנן דסברי התם דשוטף את הרחלים חייב מודו הכא דטעמייהו דרבנן דמחייבי התם בראשית הגז דחששו חכמים פן יבא כל אדם לפטור את עצמו בכך וכדרך שאמרו גבי מירוח הגוי דחייב בתרומה משום גזירת בעלי כיסין כנ"ל ודוק:<br><b> והרא"ש </b> כתב משם רבינו דמותר לתלוש נוצה של עוף לצורך שחיטה בי"ט דע"כ לא מבעיא לן אי שרי בי"ט או לא אלא תלישת צמר שאינו עומד לתלוש לאחר שחיטה הילכך כיון דמותר לשחוט בלא תלישה אי תליש הו"ל מלאכה שלא לצורך אוכל נפש אבל בעוף אע"ג דהיינו אורחיה ומתכוין לתלוש שרי דהא אי לא תליש ליה מחיים סופו עומד לתלוש לאחר שחיטה ואיכא חיובא בגוזז לאחר מיתה דתניא בתוספתא דשבת הגוזז מן הבהמה מן החיה אפי' מן השלח חייב כו' ועוד דקי"ל כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור עליה הילכך אפי' לכתחילה שרי משום שמחת י"ט כו' והרא"ש ז"ל חלק עליו וכתב וז"ל ומ"ש דמותר לגזוז לצורך אוכל נפש מחיים כמו לאחר שחיטה לא נהירא לי דודאי לאחר שחיטה כיון דכבר הותרה לאכול וא"א לאוכלה בלא תלישה מותר לתולשה אבל בעוד שלא נשחטה כל מאי דעביד מכשירי א"נ דאפשר למעבד מאתמול הוא ואסור מידי דהוי שאסור להביא בהמה מחוץ לתחום כדי לשוחטה כו' ומידי דהוי שאם אין לו עפר מוכן לא יחפור בדקר ויכסה וימנע מלשחוט ומ"ש משום דהוי מלאכה שאצ"ל כתבתי לעיל בשם ר"י כו' יעו"ש:<br><b> והנה </b> מה שכתב הרמב"ן דלאחר מיתה נמי חייב משום גוזז כ"כ נמי רבינו בפ"ט מה"ש דין ז' ומכאן קשיא לן למ"ש מרן כ"מ בפ"י מה' בכורים דין על מ"ש רבינו וז"ל אבל הגוזז את המתה פטור כתב מרן כ"מ תוספתא בפ' ראשית הגז וטעמא משום דלאו גז מקרי ולא צאן מיקרי וכ"כ הר"ב קרית ספר וז"ל אבל הגוזז את המתה פטור דמתה לא הויא בכלל צאן ואפשר נמי דמתה לאו דרכה בגיזה אלא בתלישה והכא גז כתיב עכ"ל ויש לדקדק דאם כן איך כתב רבינו דהגוזז את המתה חייב משום גוזז הא אין דרכה אלא בתלישה והו"ל גוזז כלאחר יד ומידי דהוי התולש צמר בהמה דפטור מה"ט דמשום דלאו אורחיה בתלישה ודוקא בתולש את העוף הוא דחייב משום דאורחיה בכך אשר ע"כ נראה דטעמא משום דלא מיקרי צאן כנ"ל ועל דברי הרא"ש ראיתי להרב מג"א ס"ק כ"ד שהק' וז"ל וקשה דאמרינן בביצה ד"ז ע"ב דסברי ב"ש שמותר לחפור ולשחוט ולכסות וקאמר ע"ז דרבה סבר אי איכא עפר מוכן אין אי לא לא משום דחיישי' דילמא מימליך ולא שחיט והכי אמרינן גבי הוצאה ולא אמרי' טעמא משום דלא שרי אלא לאחר שחיטה אלא ע"כ ק"ל דזה לא מיקרי מכשיר אלא א"נ בעצמו ועוד דהרא"ש גופיה כתב רפ"ג דביצה דצידה מותר משום דא"נ עצמו מותר אפי' אפשר לעשותו מאתמול אלא שאסור דדמי לעובדין דחול יע"ש משמע דלפני שחיטה שרי ומה שהביא הרא"ש ראיה מדאסרי ב"ה לחפור ולכסות קשה דא"כ מי שיש לו עפר תחוח למטה לישחוט תחילה ואח"כ יחפור לכסות אלא ע"כ טעמא דב"ה דאסור לכתחילה לדחות י"ט משום זה עכ"ד:<br><b> ולע"ד </b> אין מכל אלה טענה על הרא"ש מה שהק' ממה שהתיר ב"ש לחפור אליבא דרב יוסף ומדצרכינן טעמא דרבה משום דילמא מימליך ולא אמרינן טעמא משום דלא התירו אלא לאחר שחיטה לק"מ שהרא"ש ז"ל לא כתב אלא במלאכה דאוריי' כגון תולש את הנוצה דחייב משום גוזז משא"כ בההיא דהרי מוקמי' לה התם בדאית ליה ד"נ דליכא אלא איסורא משום חופר גומא התם ודאי מודה הרא"ש ז"ל דהתירו מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מעי"ט משום שמחת י"ט אליבא דב"ש ומ"ש הרא"ש דאסור להביא בהמה מחוץ לתחום אע"ג דתחומין דרבנן איכא למימר דהיינו למאי דקי"ל כב"ה דאפילו באיסור דרבנן לא התירו כל שאפשר לעשותו מבע"י וא"נ דע"כ לא שרו ב"ה הכא אלא משום דמצטרפה בהדי מצות כסוי כמ"ש למעלה משם המאירי ומשום הכי הוצרכו בתלמודא לרבה לטעמא דממליך דאל"ה הוה שרי כדרך שהתיר לחפור אחר שחיטה אע"ג דאפשר לעשותו מבע"י מטעמא דאינו אלא איסורא דרבנן וכמ"ש התוספ' בד"ה וא"צ גם ההוא דמוליכין את הבהמה אצל טבח דשרו ב"ה ואסרו ב"ש מטעמא דילמא ממליך אינו אלא איסורא דרבנן גרידה משום טירח' שלא לצורך גם מה שהקשה ממ"ש הרא"ש דצידה מותר משום דא"נ עצמו מותר אם לא משום דדמי לעובדין דחול ל"ק לע"ד דלא הוצרך הרא"ש לטעם זה אלא ללידת דגים דלא מחסרי מידי דאסיפתם זו היא שחיטתם והרי הן ראויין לאכילה מיד כשצודה אותם וכמבואר בדבריו שם משא"כ הכא גבי תולש את הנוצה כיון שבשעה שעושה מלאכת התלישה לא הותר עדין באכילה שהרי לא נשחטה עדיין כל מאי דעביד מכשירי אוכל נפש הם כמ"ש הרא"ש גם מה שהקשה עוד דאם כן מי שיש לו עפר תיחוח למטה לשחוט תחילה ואחר כך יחפור לק"מ דהתם אע"ג דהמלאכה היא אחר שחיטה מ"מ המלאכה אינה באוכל עצמו אלא בעפר והו"ל מכשירי א"נ שאפשר לעשותן מבע"י ומש"ה אסרו ב"ה אע"ג דאין איסורו אלא מדרבנן משום דסבירא להו דכל שאפשר לעשותו מבע"י אפי' באיסור דרבנן אסור ומה שהוצרך הרא"ש לטעמא דכל מאי דעביד קודם שחיטה הוי מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן מבע"י היינו גבי תולש את הנוצה דאע"ג דעושה מלאכה בא"נ עצמו כיון דהוי קודם שחיטה הו"ל מכשירי א"נ:<br><b> אמנם </b> הכא גבי חפירת דקר כיון דהמלאכה אינה באוכל עצמו אע"ג דהוי אחר שחיטה מכשירי א"נ שאפשר לעשותן מאתמול הוא ומשו"ה אסרי ב"ה אך מאי דקשיא לי בדברי הרא"ש ז"ל הוא דאחר שכתב מידי דהוה שאם אין לו עפר מוכן לא יחפור בדקר ויכסה איך כ"ע ומ"ש משום דהוי מלאכה שאצ"ל כתבתי לעיל בשם ר"י דאין לדמות כו' דהא התם נמי בד"נ אינו אלא מלאכה שאצ"ל דחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה הוא ואפי"ה אסרי ב"ה וכן כתב הפר"ח ס"ק דאין להביא ראיה לדעת הרמב"ן מהא דשרו ב"ה לכסות בד"נ דאדרבא משם ראיה להפך מדלא התירו אלא בשחט אבל לכתחילה לא אע"ג דממנע משמחת י"ט ומהתימה על הרב ל"מ שכתב וז"ל ומה שלא התיר רבינו בעוף משום דהו"ל מלאכה שאצ"ל דהא מותר לכתחילה משום שמחת י"ט כמו חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה יש ליתן הטעם משום דאין התלישה צורך השחיט' כ"כ עכ"ד ואתמהא שהרי חופר גומא לא הותר לדעת רבי' לכתחילה כמ"ש ה"ה וכמ"ש למעלה ולפי דרכי' אפילו בדיעבד ועוד יש לתמוה שהרי דעת רבינו דמלאכה שאצ"ל חייב עליו כמ"ש בה"ש ולדעת הרמב"ן שכתב דמשאצ"ל התירו משום שמחת י"ט ואלו בד"נ לא התירו ב"ה לכתחילה והוא ז"ל הסכימה דעתו בשמעתין דהא דהשוחט לא מתחלפא וקי"ל כב"ה דאסרי אע"ג דהוי מלאכה שאצ"ל אפשר ליישב דס"ל דה"ט דב"ה משום דגזרינן דילמא זימנין דבעי כתישה וקא עביד מלאכה דאורייתא וכמ"ש רש"י בדף ט' ד"ה אבל התם וא"נ משום דד"נ לאו הכנה גמורה היא כמ"ש לעיל משם הרשב"א והילכך כיון דאיכא תרתי איסורי איסור חופר גומא והכנה לא התירו משום שמחת י"ט כנ"ל ותו לא מידי:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קה) </b> אבל בעוף לא ימרוט הנוצה כו'. אני בעניי לא זכיתי להבין דברי הרא"ש והטור הללו אף מבלעדי הסתירה שהביא הגאון המחבר ז"ל בדיבור שאחר זה דהא למאי דפסקו כר"ש במלאכה שא"צ לגופה א"כ ביו"ט (אפילו אי אמרינן נמי דתולש היינו גוזז) ליכא איסורא דאורייתא דהא א"צ לגוף הצמר אלא דבעי לעשות מקום לקופיץ (והא דאמרינן בבכורות דה"ט דרב דס"ל דביו"ט מותר משום דהו"ל כעוקר דבר מגידולו כלאחר יד ולא קאמרינן התם משום דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה היינו משום דרב ס"ל כר' יהודה דמלאכה שאצל"ג חייב עליה). וא"כ למאי דפוסק הטור בבכור כהרמב"ם דיכול לתלוש הצמר אפילו במתכוין אע"ג דבשאר איסורים ליכא להתיר משום מלאכה שא"צ לגופה כמ"ש התוס' שבת דף צ"ב ריש ע"א וגם לא שייך להתיר בכלאחר יד בשאר איסורים וא"כ לפ"ז הרי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דבבכור דלית בי' הנך תרי קולי ס"ל להטור דמותר לתלוש הצמר בידים אפילו במתכוין וביו"ט דאית בי' הנך תרי דרבנן דהיינו מלאכה שא"צ לגופה וכלאחר יד ס"ל להטור דבידים דהיינו במתכוין אסור ועיין מה שכתבתי לעיל על הגליון בריש הלכות שבת בדעת הטור לענין מלאכה שאצל"ג וצ"ע בהאי דאיתא בפ' כלל גדול דבשבת התולש כנף והמורטו חייב חטאת ובפ' הבונה בהא דליפות הקרקע הוא צריך:
+
+Halakhah 4
+
+<b>ומותר </b>
+<b> למלוח בשר לצלי כו'.</b> כתב ה"ה שם ושוין שמולחים עליו בשר לצלי כו' הנה התו' שם ד"ה ושוין כתבו וז"ל לאו משום דצריך מליחה לצלי כדמפרש בחולין אלא משום שנהגו למולחו כדי ליתן טעם ועיין במ"ש התו' ז"ל בפ"ק דחולין די"ד ע"א ד"ה ונסיבין חברייא והרא"ש שם דקל"ב וז"ל ובריש פרק כ"צ גבי מוליתא שרי ופרש"י אע"פ שלא מלחו אלא מעט לצלי משמע מדבריו דצלי בעי מליחה קצת לא כולי האי כמו לקדירה והדבר תימא הוא דמה מהנייא מליחה קצת דאין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה כו' יע"ש ויש לגמגם עליו דאמאי הוצרך לדקדק כן מדברי רש"י ז"ל הא משמעתין מוכח בהדיא כן מדאמר אביי ל"ש אלא לצלי אבל לקדרה לא ופרש"י ז"ל לצלי דאין מולחין אותו יפה ואי איתא דצלי בעי מליחה כעין קדרה אם כן אפילו לקדרה נמי לישתרי ומהיותר תימא על הרב כנה"ג שכתב בחי"ד סי' ע"ו הגהת ב"י אות י"ח וז"ל כתב ה"ה ונראה מדברי ר' דאף הצלי בעי מליחה וכן נראה דעת הסמ"ג ומבואר הוא דאף דרש"י והרמב"ם סוברים דצלי בעי מליחה באופן המליחה אינם שוים שרש"י ז"ל סובר דאין צריך מליחה לצלי בכמות כמו לקדירה אלא דבעי מליחה קצת אבל הרמב"ם סובר דבכמות המליחה אין חילוק בין צלי לבשול אלא דבשיעור אינם שוים דאין צריך לצלי לשהות במולחו כדי שיעור מיל ולהרמב"ם ל"ק מ"ש הרא"ש על רש"י ומדברי האו"ה כלל ה' אות ו' נראה דרש"י והרמב"ם אמרו דבר א' וליתא גם הר"ן השוה דעת הרמב"ם לדעת רש"י עכ"ל יע"ש וכ"כ רש"ל בפ"ק דחולין סי' כ"ו ובפרק השוחט סימן י"ח יע"ש:<br><b> ואתמהא </b> דאיך אפשר לומר שלדעת הרמב"ם ז"ל מליחת צלי וקדירה שוים בכמותם דא"כ היכי מפלגינן הכא בשמעתין בין מליחת צלי לקדרה וכ"כ רבי' ז"ל בהדייא בסמוך במה דא' במולח לצלי שאינו צריך מלח הרבה אבל לקדרה אסור למלוח ע"ג העור יע"ש וכ"כ בתשוב' ס' תמים דעים סימן י"ד משם הראב"ד וז"ל צלי לא בעי מלח הרבה משמעתתא דמס' י"ט מעור לפני הדורסן ואפשר שזה רמזו רבינו בפ"ו מה' מאכ"א דין י"ב שכתב וז"ל כל הדברים האלו לבשר שצריך לבשלו אבל לצלי מולחו וצולהו מיד כו' ומדלא כתב מולחו יפה יפה כמ"ש בדין יו"ד גבי מליחה לקדירה משמע דאין צריך מליחה לצלי כמו למליחת קדירה ומ"ש בפ"ה מה' א"מ דין י"א ומצוה למלוח הבשר יפה יפה כמולח בשר לצלי לאו דוקא וסמך אמ"ש בה' י"ט ובה' מא"א ועיין במ"ש הל"מ בה' מאכ"א דין הנז' וזה פשוט:<br><b> ודע </b> דמסוגייא הלזו משמע דמליחת צלי לא הוי מליחה גמורה לגבי מליחת העור כדי שיתחייב עליו משום מעבד מדשרי' מליחת צלי ולא מליחת קדירה משמע משום דמליחת קדירה כיון שהוא צריך מלח הרבה הוי מעבד גמור ומשום הכי לא התירו מלאכה דאורייתא משום שמחת י"ט וכ"כ הטור סימן תצ"ט וז"ל מותר למלוח עליו בשר מליחה מועטת כדרך שמולחין לצלי אף ע"ג דדמי קצת לעיבוד ועיין בב"ח שם וע"פ זה נראה שיש לתמוה על מ"ש הרב מש"ל בפרק י"א מה' שבת הלכה ה' שהקשה הרב שם בהא דקי"ל אין עיבוד באוכלין ממ"ש בפרק הקומץ רבה דף כ"א על כל קרבנך תקריב מלח ואפילו בשבת דלמאי אצטריך קרא והלא ליכא איסור תורה במליחת בשר דהא קימ"ל דאין עיבוד באוכלין וכתב משם הרב כמוהר"י אלפאנדארי שנמצא בידו שיטה א' לראשונים שהק' קושיא זו ותי' דכיון דקרבן תמיד דמוסף שבת היה כולה כליל ואינו נאכל לאו כעיבוד באוכלין דמי א"נ תיקון קרבן הוא כעיבוד דמי ע"כ והוא ז"ל תי' דמשכחת לה בשני דרכים הא' ששנינו בת"כ ונתח אותה יכול אף הפסולה תהא טעונה הפשט וניתוח ת"ל אותה כשרה ולא פסולה ועוד שנינו שם והקטיר אע"פ שפסול כו' עולה אע"פ שלא הפשיט ואם כן זכינו לדין דצריכה מלח כדין כל קרבן דלא ממעטו ממלח וכיון שהיא בעורה הרי מעבד גמור ועוד דרך שני דאמרי' פ' א"ד דשעירי הרגלים חיין הן נאכלין ושנינו בת"כ חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור מתנה לכהן רצו להפשיט מפשיטין וא"כ זכינו לדין דאצטריך קרא למישרי מליחה אם רוצה לאוכלן בעורן זת"ד יע"ש ועיין עוד בס' רב יוסף בקונטריס מוצל מאש להרב הנז' סי' א' שתי' עוד וזה לשונו אמנם אחר שכתבתי כל זה נזכרתי משנה ערוכה פרק ט' דזבחים הצמר שבראשי כבשים כו' בזמן שהם מחוברים יעלו וכתב רש"י שהראש אינו בכלל הפשט וקרב עם עורו ואם כן זכינו לדין דכיון שהראש נקטר עם עורו וצריך למולחו הוה ליה מעבד גמור וצריך קרא למשרי עכ"ל יע"ש ולפי מ"ש דמליחת צלי לא הוי מעבד לענין מליחת העור נראה דק' על תי' מהר"י אלפאנדארי דמה יענה לדעת רבי' דפ' ה' מה' א"מ שכתב דמליחת הקרבן הוי כמולח לצלי והיינו משום דגריס התם בפ' הקומץ אמר אביי וכן לצלי וכן הוא גירס' הר"ן ז"ל וריב"א כמ"ש מרן שם וכן הוא דעת הראב"ד באיסור משהו שלו וכמ"ש הרשב"א בחי' חולין דף צ"ג ועיין במ"ש רש"ל בספר יש"ש פ"ק דחולין סימן הנזכר וכיון שכן קשה דאפי' במולח העור נמי תקשי דאמאי אצטריך קרא למשרי הא כיון דלא בעי מליחה אלא כמליחת צלי לא מחייב משום מעבד וכמ"ש הראשונים ומיהו אפשר לדחות ולומר דמליחת צלי נמי הוה ליה מליחה לגבי עבוד העור ומיחייב משום מעבד ומה שהתירו בשמעתין מליחת צלי ולא מליחת קדירה ומשמע משום דמליחת צלי כיון שהיא מעוטה לא הוי מעבד היינו משום דכיון דמולח הבשר הא ודאי אינו נופל כל המלח ע"ג העור אלא קצת ומשום הכי לא הוי מעבד וכ"כ המאירי ז"ל וז"ל ומולח בשר ע"ג העור וקצת המלח נופל מאיליו ע"ג העור ע"ש אמנם בנותן מלח ע"ג העור כשיעור מליחת צלי ה"נ דהוי מעבד גמור ומחייב משום מעבד גם מה שתי' עוד הרב דמשכח' לה בשעירי הרגלים דנאכלין חיין ולדעת הרא"ה ז"ל דס"ל דבשר הנאכל לרועים צריך מליחה מדברי הרא"ה משמע הפך דבריו שכתב והא דאמרי' בפסחים דשעירי הרגלים נאכלים חיין במליחה הוא דנאכלין ואע"ג דמליחה אסורה משום שבות לא גזרו בה רבנן כי היכי דאין שבות במקדש במילי טובא וכן כתב הרשב"א ז"ל בחי' חולין דקי"ב ולפי דברי הרב ז"ל ל"ל טעמא דאין שבות במקדש ת"ל דאפילו מליחת העור דאורייתא שרי:<br><b> ועוד </b> נראה דאיכא למידק על תי' הרב דאפי' במליחת העור נמי לא מחייב משום דהו"ל מליחה כלאחר יד שהרי אין דרך למלוח העיר בעודו מחובר בבשר וכל מידי דלאו אורחיה בהכי לא מחייב משום דהוי כלאחר יד וכמ"ש גבי תולש את השיער דאינו חייב משום דהוי כלאחר יד דאורחיה בגזיזה ולא בתלישה וגדולה מזו כתב הרשב"א בספר עבודת הקדש דבמולח בשר לקדירה ע"ג העור לא מחייב משום מעבד משום דהוי כלאחר יד דלאו אורחי' בהכי שכתב וז"ל במד"א במליחה מועטת כמליח' צלי אבל מליחה מרובה דמליחת קדירה אסור אע"פ שאף זו כלאחר יד לא התירו אלא כל שיש לו די לשומרן מן ההפסד ע"ש וזה נר' ודאי דעת אותה שיטה לראשונים ז"ל שלא תי' כן דבודאי לא נעלם ממנו משנה ערוכה:<br><b> ולעיקר </b> קו' הרב מש"ל ז"ל נראה דל"ק ואשתמיט מינייהו סוגייא דשמעתין דאמרינן ת"ר אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהם ופריך עלה בגמרא ומ"ש מעור לפני הדורסן ומשני התם משום דחזי למיזגא עליה הכא אתי למימר מ"ש דשרו רבנן כי היכי דלא ליסרח מה לי למשטחינהו מ"ל לממלחינהו משמע בהדייא דמליחת חלבים הויא מלאכה דאורייתא דאי מדרבנן אמאי לא שרינן משום שמחת י"ט כדרך שהתירו חזרת תריסין ונתינת עור לפני הדורסן הא מליחה גופה אינו אלא מדרבנן והוה ליה גזירה לגזירה אלא משמע דמליחת חלבים אסורה מדאורייתא וכן נראה מדברי רש"י שכתב וז"ל אתי לממלחינהו ומליחה מאבות מלאכות היא בדבר שיש לו עיבוד וכ"כ הר"ן בהדיי' וז"ל אין מולחין את החלבים דמולח מידי דשייך בו עיבוד כגון חלבים דלאו אוכלין גמורין הן יש בו משום מעבד וכ"כ בשיטה כ"י להמאירי וז"ל אין מולחין את החלבים פי' מליחה בכל דבר שיש בו תורת עיבוד דהיינו דבר שאינו אוכל כגון עורות וחלבים נמי דלאו אוכלין גמורין נינהו אב מלאכה הוא וכן אף בבשר לדעת קצת מפרשים דהא במשכן מליחת עורות ואברים היה שם אלא דמ"מ מליחת בשר הותרה משום אוכל נפש אבל חלבים לאו אוכל נינהו עיבוד גמור הוא עכ"ל ונראה שהוצרכו לזה אע"ג דהא דאין עיבוד באוכלין א"א מדאור' אבל מדרבנן מיהא אסור וכמ"ש התוס' בפרק כלל גדול דף ע"ה ע"ב ד"ה אין עיבוד משום דכיון דא"א אלא מדרבנן יש להתיר משום שמחת י"ט וכמ"ש ועיין בב"ח סי' הנז' שפנה בדרך אחרת והנה מ"ש המאירי וכן אף בבשר לדעת קצת המפרשים הן דברים תמוהים לכאורה דבהדיא אמרינן בפרק כלל גדול אמר רבה בר רב הונא האי מאן דמלח בישרא חייב משום מעבד רבא אמר אין עיבוד באוכלין אמר רב אשי אפי' רבה בר רב הונא לא אמר אלא דקא בעי לה לאורחא אבל לביתא לא משוה איניש מיכליה עץ וצ"ל שמ"ש וכן אף בבשר לדעת קצת מפרשים בדקא בעי לה לאורחא קאמר דפוסקים כרבה בר רב הונא וכן נראה שהיא דעת הרשב"א בפ' ג"ה ובת"ה בית ב' שער ג' יע"ש ומדברי רבינו בפי"א מה' שבת נראה שהוא פוסק כרבא ועיין בהרב מג"א סימן שכ"א סק"ז שהק' לדעת הרשב"א דצ"ע דבג' משמ' דהלכה כרבא דבתרא הוא ע"ש ול"ק מידי די"ל שדעת הרשב"א דכיון דחזינן לרב אשי דקמפרש מילתי' דרבה בר ר"ה ש"מ דס"ל כותי' ומש"ה פסק כר"א דבתרא הוא טפי מרבא ושוב ראיתי להרב תי"ט בפ' ח' שרצים משנה ב' שכתב כן יע"ש ופשוט:<br><b> ואיך </b> שיהיה זכינו לדין דבמליחת חלבים חייב משום מעבד ד"ת משום דלאו אוכלין גמורים נינהו ומ"ש התו' בפ' כלל גדול וז"ל אין להתיר מכאן מליחת אוכלין דאסור מדרבנן כו' ואפילו ביום טוב אסור בפ"ק דביצה אין כונתם ממ"ש אין מולחין את החלבים בי"ט דהנהו לאו אוכלין נינהו ומדאורייתא נמי אסור אלא כוונת' מהא דשמואל דאמר מולח אדם כמה חתיכות בבת אחת אע"פ שא"צ כו' משמע הא בזא"ז לא אע"ג דאין עיבוד באוכלין ואם כן ממילא רויחא ההיא דפרק הקומץ רבה דאיצטריך קרא למשרי מליחת אמורים דחייב בהו משום מעבד ומאד אני תמיהא על הרבנים הנז' איך אשתמיט מנייהו סוגיא זו. ודע שמדברי הר"ן והמאירי ז"ל נראה שיש לפשוט מה שיש להסתפק לכאורה בהא דאמרי' אין עיבוד באוכלין אי היינו דוקא במידי דחזי לאכילה אמנם במולח בשר נבילה וכיוצא כיון דלא חזו לאכילה ה"נ י"ל דחייב משום מעבד ואע"ג דמצד עצמן ראוין לאכילה וסעד לזה ממה שתי' הרב הנז' משם שיטה לראשונים ז"ל דכיון דקרבן תמיד אינו נאכל וכולה כליל לאו כעיבוד באוכלין דמי כיון שאינו נאכל אך מדברי הר"ן והמאירי ז"ל נראה דס"ל דאפי' בבשר נבילה וכיוצא אין עיבוד באוכלין ממה שהוצרכו לתת טעם למליחת חלבים משום דלאו אוכלין גמורין נינהו משמע הא לא"ה הו"א דאין עיבוד באוכלין אע"ג דאסורין הן באכילה משום דכיון דמצד עצמן חזו לאכילה אלא דאיסור' הוא דרביע עלייהו מקרו אוכלין ואין עיבוד באוכלין ואף לדעת אותה שיטה שכתב הרב ז"ל נראה שלא כתב כן אלא גבי קרבן תמיד דלא חזו לאכילה משא"כ חלבים ובשר נבילה דחזו לגוים כנ"ל:<br><b> ודע </b> עוד דמסוגיא דפרק הקומץ רבה ומסוגיא דשמעתין משמע דמליחת עור כדרך שמולחין בשר לקדרה הו"ל מעבד גמור ומש"ה לא שרינן אלא מליחת צלי אבל לא קדרה דהוי מעבד ואם איתא דאפילו במליחת קדירה לא מקרי עיבוד לעור משום דמליחת עור צריך מליחה מרובה אמאי לא שרינן ליה אפילו לקדירה וכ"כ המאירי ואף למ"ש הרשב"א דמליחה מרובה לקדירה לא התירו אע"ג דהוי כלאחר יד משום דדי לו לשומרו מן ההפסד ה"ט ניחא אם נאמר דמליחת קדרה משוי לה עבוד גמור ומש"ה כל שיש לו די לשומרה מן ההפסד די ולא התירו לו שיעבד אמנם אם נאמר דאפילו מליחת קדרה לא משוי ליה עיבוד ואינו אלא לשומרה מן ההפסד ק' דאפי' מליחת קדרה נמי נתיר לו גם מההיא דפרק הקומץ רבה דמצרכינן קרא למשרייה בשבת משמע דמליחת קדרה דחשיבא עיבוד גמור מחייב במידי דלא חשיבא אוכל:<br><b> ומעתה </b> מ"ש פ' כלל גדול אמר ר"א אף רבה בר"ה לא אמר אלא דקא בעי לאורחא אבל לביתא לא משוי איניש מכליה עץ לאו למימרא דמליחה דביתא כיון שאין נותנין מלח הרבה לא מקרי עיבוד כלל דהא ליתא כמ"ש אלא הכונה לומר דמליחה דביתא כיון שאין נותנין מלח הרבה מודה רבה משום דאין עיבוד באוכלין אבל במידי דלא חשיבא אוכל ה"נ דמיקרי עיבוד וכדמוכח בהדיא מההיא דהקומץ ודשמעתין ועיין בהרב ל"מ בפ"ו מה' מאכ"א הלכה י' בד"ה אין הבשר שכתב סברא זו מסברא דנפשיה וכמסתפק ולפי הנראה אשתמיט מיניה סוגיא זו ודפרק הקומץ ודוק:<br><b> אך </b> קשה לי לפי מ"ש דמליחת אמורים חייבין עליהן ד"ת מדלא חזו לאכילה מההיא דגרסי' ביבמות פרק ד"א דל"ג ע"ב זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה כו' אי בקבלה כו' אי בהקטרה והאר"י הבערה ללאו יצתה והשתא ק' אמאי ל"ק דזר ששימש במליחה קאמר שמלח האמורים דמליחה נמי בעי כהונה כמ"ש רבינו ז"ל פ"ט מה' ביאת המקדש דין ה' אלא שאינו חייב עליה מיתה דאין חייבין עליה מיתה אלא בד' עבודות בלבד כמ"ש שם וליכא למימר דכיון דליכא אלא לאו גרידא לא מוקי לה בהאי דהא ליתא שהרי בגמרא הוה בעי לאוקומא בקבלה והולכה אף על גב דליכא אלא לאו גרידא שאינה עבודה תמה וראב"י מוקי לה בשחיטת פרו של כ"ג אע"ג דליכא מיתה והתוס' שם הקשו דאטו מי לא מני לאוי גרידא ותי' דבאיסור כולל קל על חמור לא חיילי לכ"ע ולהכי פריך והאר"י הבערה ללאו יצתה וא"כ היכי חיילי וחזרו והקשו משם הר"י מאורליינאש דאמאי לא מוקי לה בהצתת האליתה דבעי כוונה ואין כאן מיתה אלא לאו גרידא ותי' יע"ש והשתא אכתי תקשה דאמאי לא מוקי לה במליחה דמשום שבת חייב מיתה דהו"ל מעבד ומשום כונה אין כאן אלא לאו גרידא והו"ל חמור על קל וחייל שפיר והנראה לע"ד ליישב דלר' יוסי דס"ל בעלמא דמתאצ"ל פטור ודאי דלא מחייב במליחת אמורים משום מעבד דלא מחייב אלא במכוין לתקן את העור דומיא דמשכן אבל הכא שאינו צריך לתקן אלא משום מצוה הוא דקא עביד ואינו צריך לאותו דבר כלל פשיטא ודאי דלא מחייב ומשום הכי לא מצי לאוקמה בהכי משום דהוה ק"ל והאר"י משאצ"ל פטור וברייתא דקאמר תקריב מלח ואפי' בשבת אתיא כמ"ד דמשאצ"ל חייב דאלו לר"י פשיטא ולא צריך קרא כך נראה לי ודוק:<br><b> כתבתי </b> בפנים דמליחת אמורין בעיא כהונה והוכחתי כן מדברי רבינו ז"ל פ"ט מה' ביאת המקדש יע"ש והדבר מוכרח מצד עצמו דאע"ג דבמליחה לא כתיב בהדיא כהן מ"מ הא קי"ל דמקבלה ואילך מצות כהונה ובפ"ב דיומא דכ"ז אצטריך קרא למעוטי הפשט ונתוח דלא בעיא כהן ופרש"י שם ד"ה למעוטי וז"ל ואי לאו ונתנו הו"א האי דלא כתיב כהן בהפשט ונתוח משום דלא אצטריך היא דגלי לן דמקבלה ואילך מצות כהונה יע"ש ובהדייא אמרינן התם דהולכת אברים לכבש פסולה בזר וא"כ כ"ש מליחת אברים בכבש דבתר הולכה דבעיא כהונה וביחזקאל סי' מ"ג כתוב לאמר והקרבתם לפני ה' והשליכו הכהנים עליהם מלח כו' וכ"כ הרב בעל החינוך ס' ויקרא סי' קנ"ז וקנ"ח דמצוה זו נוהגת בזכרי כהונה דוקא יע"ש ואולם מצאתי להרמב"ן בפי' על התורה ס' הנז' כתב וז"ל ואמר הכתוב בשאור ודבש לשון רבים כי עם אהרן ובניו ידבר וחזר ואמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח כי יחזור אל מביא המנחה שאמר בו בתחלת הפרשה והטעם כי המליחה כשרה בזר כמו יציקה ובלילה עכ"ל והדבר תמוה שדבריו הן הפך סוגיא דפ"ב דיומא ומקרא מלא דיחזקאל כמ"ש ובפ"ב דמנחות דף כ' ע"א קאמר התם א"ה לא יצק כו' ה"נ לא מלח כהן אלא זר א"ל וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע"ג המזבח ופרש"י משום דמליחת קומץ בראשו של מזבח היא יע"ש ובתוס' שם די"ח ע"ב ד"ה ור"ש כתבו דבלאו ה"ט נמי בעי כהן משום דמקמיצה ואילך מצות כהונה ומליחה אחר קמיצה היא הן אמת שרבינו ז"ל בפיה"מ שם כ' וז"ל ומ"ש בכאן לא יצק כו' ר"ל לא יצק כהן אלא זר היא כשרה לפי שהעיקר בידינו מקמיצה ואילך מצות כהונה כו' וכ"כ בפי"א מה' פהמו"ק דין והוא תימא שהרי מליחה אחר קמיצה היא וכבר ראיתי למוהר"י קורקוס ז"ל הובאו דבריו בס' חזון נחום דמ"ח ע"ב הוקשה לו כן ותי' וז"ל ונראה דמלח כל המנחה קאמר קודם קמיצה ואע"פ שאין טעון מלח אלא קומץ מ"מ אפשר שאם מלח המנחה כשר א"נ אפשר דבמנחות שאינן נקמצות מיירי עכ"ל והרואה יראה דשתי תשובות הללו לא יתכן ליישב דברי הרמב"ן ז"ל שהרי הרמב"ן ז"ל אקרא דוכל קרבן מנחתך קא מיהדר וכתב שאמר תמלח בלשון יחיד כי יחזור אל מביא המנחה וקרא לא מיירי אלא בקומץ כדנפ"ל מדכתיב קרבן קרבן טעון מלח ואין כל המנחה כולה טעונה מלח כדאיתא פ"ב דמנחות דף הנז' סוף דבר שדבריו צ"ע גם מה שתי' מוהרי"ק בתי' הב' דרבינו מיירי במנחות שאינן נקמצות אין דבריו מובנים דאכתי תקשי וכי תעלה על דעתך שזר קרב ע"ג המזבח שהרי מנחת כהנים ומנחת נסכים מנחות שאינן נקמצות הן ובהדייא אמרינן פ"ב דמנחות דכ"א ע"ב דבעו מליחה בראשו של מזבח ופסקו רבינו ז"ל ספ"ה מה' א"מ והנראה ליישב דקו' וכי תעלה על דעתך שזר קרב כו' ס"ל לרבינו דלואבע"א דמשני התם כיון דכתיב ביה ברית כמאן דתנא ביה קרא דמי מתניתין דקתני לא מלח כהן אלא זר קאמר דומיא דלא יצק ומיירי דקאי זר בארעא ומלח בזריקה וכ"כ הל"מ ז"ל ספ"ה מה' א"מ אלא משום דק"ל כיון דקי"ל דמקמיצה ואילך מצות כהונה ומליחה אחר קמיצה היא א"כ היכי כשרה בזר ואפילו בדקאי אארעא ואהא תריץ יתיב דמיירי רבינו במנחות שאינן נקמצות ומ"מ דברי רבינו ז"ל דפ"ט מה' פהמו"ק הן סותרים למ"ש פ"ט מה' ביאת מקדש וכמו כן ק' על הרע"ב ז"ל שדבריו ז"ל שכתב בפ"ב דמנחות דיציקה ובלילה כשרה בזר הן סותרים למ"ש פי"ד דזבחים מ"ב ד"ה אין חייבין עליו משום זרות דבלילה בזר עבודתו פסולה ואולי ס"ל דמתני' דזבחים ר"ש היא דס"ל דיציקה ובלילה פסולה בזר ומ"מ הי"ל לפ' וצ"ע ועיין בס' בני דוד ודו"ק:<br><b> ומ"מ </b> אכתי אני תמיה דלמאי אצטריך קרא דתקריב למשרייה בשבת שהרי מדברי ה"ה ז"ל בפ"ו מה' הנז' נר' דלא מחייב במעבד את העור אלא דוקא בשוהא שיעור מיל שכתב וז"ל ומ"ש רבינו ומניחו במולחו כדי הילוך מיל נראה שיש סמך לשיעורו של רבינו ממ"ש גבי עיבוד העור וכמה כדי עיבוד כדי הילוך מיל ובפרק כלל גדול יש מי שסובר שהמולח את הבשר חייב משום מעבד כו' מ"מ ילפינן התם דמליחה היינו עיבוד וכיון שלא פירשו לנו חכמים שיעורו נראה שהוא שיעור עיבוד עכ"ל ע"ש משמע דבפחות ממיל כיון דלא הוי מעבד לא מחייב דומה לדין מבשל שכתב רבינו פ"ט מה' שבת דין ה' בדין מבשל דלא מחייב אא"כ נתבשל כמאכל בן דרוסאי יע"ש וכיון שכן ק' דאמאי אצטריך קרא דתקריב אפי' בשבת הא במליחת קדשי' אין צריך להשהותו במולחו שיעור מיל אלא מולחו ומעלהו מיד ע"ג המזבח וכנודע וכ"כ בהדיא הרשב"א ז"ל בפ' ג"ה משם הראב"ד וכיון שכן לא מחייב משום מעבד וליכא למימר דקרא אצטריך למשרייה מליחה בשבת אפילו בשוההו שיעור מליחה דהא ודאי ליתא דהא כיון דיכול לקיים מצות מליחה בלי דחיית שבת הא ודאי לא דחייא שבת וגדולה מזו אמרינן בפ' ר"י גבי עומר דאי נקצר ביום כשר דלא דחייא שבת אע"ג דמצותו להקצר בלילה ואע"ג דאמרינן התם דהקטרת חלבים דחי שבת אע"ג דכשרים כל הלילה מטעמא שהרי דחתה שחיטה את השבת ופרש"י דכיון דניתן שבת לדחות אצל שחיט' נדחה נמי אצל הקטרה התם ה"ט משום דחביב' מצוה בשעתה כדקאמר התם הא לא"ה פשיטא ודאי דלא דחי וזה פשוט:<br><b> הן </b> אמת שדין זה לא ראיתי לשום א' מהפוסקי' שכתבו לענין מליחת עור בשבת וצ"ע כעת ושוב ראיתי בס' רב יוסף בדרשותיו דף ט"ז שהק' מוהר"ח אלפאנדארי קו' הרב מש"ל משם מוהר"ם בתשו' קובץ קטן ותי' דאצטרך קרא דתקריב כגון דאין שם מלח וצריך להביאו דרך רה"ר וא"נ דסד"א דבשבת אסור למלוח דבר הקרב למזבח דנמצא מבעיר המלח בשבת קמ"ל יע"ש ואם כן לדעת ה"ה יש ליישב הכי ודו"ק:<br><b> ואיך </b> שיהיה תבנא לדיננא דמליחת חלבי' כיון דלאו אוכלין גמורים הן הוי אב מלאכה ואסירא ד"ת ומשום הכי אין מולחין את החלבים ביו"ט דאיסורא דאורייתא לא שרינן סופן משום תחילתן ולדעתי נראה שלזה כוון רבינו שכתב בדין שאחר זה וז"ל וכן אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהן ואין שוטחין אותן ברוח ע"ג יתדות מפני שאינן ראויין לאכילה ע"כ ותמה הפר"ח סי' תצ"ט ס"ק ג' דמה טעם הוא זה דעור נמי לא חזי לאכילה ואעפ"כ התירו ומכח זה כתב דשאני עור דחזי למזגא עליה וחלק על המרדכי שכתב דנוצה של עוף דינו כמו בעור ומותר לטלטלו כדי להציען דהתירו סופן משום תחילתן וכתב הרב דאינו מחוור דשאני עור דחזי למזגא עליה ע"י הדחק ולפיכך התירו סופן משום תחילתן יע"ש ולע"ד נר' שכונת רבינו הוא לומר דאמאי לא התירו מליחת חלבים כיון דאין עיבוד באוכלין ואינו אסור אלא מדרבנן וכמו שהתירו נתינת עור לפני הדורסן משום דלא הוי מלאכה דאורייתא דלא הוי עיבוד גמור וחזרת תריסין אע"ג דאסירי מדרבנן גזירה שמא יתקע ואהא כתב מפני שאינן ראויין לאכילה וכיון שכן יש עיבוד בהן ולא שרינן מלאכה דאורייתא משום שמחת יו"ט ומש"ה גזרו שטיחת חלבים אטו מליחתן דהוי דאורייתא אמנם במידי דליכא למיגזר כלל אדאורייתא וכההיא דנוצה של עוף ה"נ דשרינן סופן משום תחילתן ואע"ג דליכא טעמא דחזי למזגא ודלא כהפר"ח ותדע שהרי חזרת תריסין ליכא טעמא דחזי למזגא עליה ואפי"ה כיון דאין איסורו אלא מדרבנן התירו סופן משום תחילתן כיון דליכא למיגזר בדאורייתא כלל ועיין בס' מע"ח ומה שהצריכו בגמרא גבי נתינת עור לפני הדורסן לטעמא דחזי למזגא היינו משום דאל"ה הוה חיישי' דילמא אתי לממלחינהו ומ"ש עוד הפר"ח שכן נראה מדברי הגהות אשירי שכתב גבי מליחת חלבים אבל לטלטלו מותר דלאו מוקצה הוא דחזו להדלקה ועוד דדעתיה דאיניש עלייהו לטלטלו ולהצניע שלא יאבדו ע"כ וכונת דבריו דמשמע מדברי הגה' אשירי דדוקא משום דדעתיה דאיניש עלייהו מותר לטלטלן הא לא"ה הוה אסור ולא שרינן סופן משום תחילתן כמו שכתב המרדכי לגבי נוצה אלא משמע דכל דליכא טעמא דחזי למזגא לא שרינן סופן משום תחלתן ומשמע ליה להפר"ח דגבי נוצה ודאי ליכא למשרי בטלטולם מטעמא דדעתיה דאיניש עליה שלא יאבדו דאם כן אמאי הוצרך המרדכי למיהב טעמא משום דהתירו סופן משום תחילתן דכפי זה נפקא מינה דבנשחטו מעיו"ט דליכא האי טעמא אסור לטלטלן והיינו משום דגבי חלבים מסתמא ודאי דעתיה עלייהו דמסתפי להניחם שם משום כלבי ושונרי אבל בנוצה דליכא למיחש להכי לא יהיב דעתיה עלייהו ועיין בהרב מקראי קדש דף מ"ה שתמה על הפר"ח ולדעתי נראה שדעתו כמ"ש ומ"מ נראה שאין ראיה מדברי הגה' אשירי שחולק על המרדכי דאיכא למימר דהוצרך לטעמא דחזי להדלקה כו' למשרי בטלטול אפי' בנשחטו מעיו"ט וא"נ אפילו לטלטלן שלא לצורך הצנעה דליכא טעמא דהתירו סופן משום תחילתן אבל לטלטלן כדי להצניען פשיט' ודאי דשרי מטעמא דהתירו סופן כיון דליכא למגזר בדאורייתא כלל וכההיא דחזרת תריסין וכן עיקר כנ"ל ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קו) </b> דמה יענה לדעת רבינו כו'. למ"ש הר"ן פ"ג דשבועות בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דגם בשבועה אסור חצי שיעור מן התורה מטעם דחזי לאצטרופי א"כ י"ל דנהי דבמליחה לצלי אינו חייב משום מעבד מ"מ איסור מן התורה יש בו משום דחזי לאצטרופי אם יוסיף מלח (שהרי גם באיסורי שבת חצי שיעור אסור מן התורה כמבואר ברש"י בפ' כלל גדול גבי אפיה) וא"כ הא צריך האי קרא דתקריב מלח להתיר חצי שיעור דאסור מה"ת ולא קשה מידי קושיית הגאון המחבר ז"ל. אלא די"ל בזה דהמחבר ז"ל ס"ל דזה דומה לתחומין דקיי"ל בהו די"ב מיל הוי דאורייתא ואפ"ה בפחות מי"ב מיל אינו איסור תורה וה"נ לענין מליחת צלי והא דחצי שיעור אסור בשבת גבי מליחה נמי משכחת לה כגון שמלח חצי שיעור עור ולא בחצי מליחה לשיעור שלם עור:
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכן </b>
+<b> אין מולחין את החלבים כו'.</b> שם די"א אמר ר"מ הלכה כר"י א"ד אין הלכה כר"י בשלמא למ"ד אין הלכה פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים כו' יע"ש ומכאן ק"ק למ"ש הר"ב הליכות אלי דף ל"ד ע"ב יחיד ורבים הלכה כרבים כתב הרא"ש בפ' לולב וערבה אמר ר' אמי ערבה צריכה שיעור ור"ח א"ר יצחק כו' הרמב"ם פסק כר' אמי וראבי"ה פסק כר"ח וכן מסתבר דר"ח דאמר משמיה דר' יצחק קבלה מיניה מדלא פריש תלמודא דפליג עליה והו"ל ר"א חד לגבי תרי הרי מחלוקת בין הרמב"ם לראבי"ה כי פליגי תרי חד אמר משמי' דנפשי' וחד אמר בשם אחר לא מקרי אותו שאמר בשם אחר רבי' לגבי חברי' וראבי"ה סובר דהוו רבים עכ"ל וק' לדעת ראבי"ה דאם כן מאי פריך הכא בגמ' למ"ד אין הלכה פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ומאי קו' הא אמרו משום ר"י קאמר בברייתא והו"ל רבים ג"כ ואם כן טובא אשמועינן דאין הלכה כר"י ויש ליישב:<br><b> ודע </b> דמסוגיא זו משמע בהדיא דאפי' ת"ק דפליג בל' סתם ולא הוזכר לשון חכמים אפ"ה פריך פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים וכן מוכח בהדיא פרק החולץ ד"מ ע"א דקאמר התם תני תנא קמי' דר"ן אין הלכה כר"י א"ל אלא כמאן כרבנן פשיטא יחיד ורבי' הלכה כרבי' כו' והתם לא הוזכר לשון חכמים אלא סתם ת"ק ואפי"ה פרכינן עלה פשיטא ויש לתמוה על הרב יבין שמועה כלל תקל"ה שכתב וז"ל ויש לתמוה על הגהת אשירי פ"ג דסוכה דס"ו ע"א שכתב וז"ל וכן כתב בא"ז אם אינו יכול למצוא אתרוג כשר כו' דכיון דלא אתמר בהדיא הלכה כרבנן כדאי הוא ר"י כו' ותימה עליו דאדרבא אי הוה אמר הלכה כרבנן הוה קשיא לן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ואין לתרץ דע"כ לא אמרינן הכי אלא כי פליגי רבים מפורשים בל' וחכמים אומרים עם יחיד אבל כי פליג ת"ק בל' סתם ולא הזכיר לשון חכמים איכא למימר דילמא סתם יחידאה הוא הא ליתא דלא אמרינן הכי אלא כשהגמרא אומרת בפי' הא מני ר' פלוני היא כו' ותדע לך דהא הרא"ש פ' לולב הגזול כו' יע"ש ותמהני עליו דאמאי הוצרך להביא הדבר מהרא"ש הא מההיא דפרק החולץ שהביא הוא עצמו מסו' זו מוכח בהדיא דאפי' כי מתני סברת ת"ק בסתמא פריך פשיטא ועיין בס' שמות בארץ בקונטרס כפות תמרים ואיכא למידק לא"ד דקאמר אין הלכה כר"י אמאי ל"ק הלכה כת"ק וכה"ג הקשו התוס' בפ' שני דביצה די"ז ע"א ד"ה אין הלכה כאותה הזוג ויש לדקדק בדבריהם דאמאי לא קשיא להו כן בסוגיא דשמעתין ותי' דהתם לא שייכא כאן ואפשר לומר דבשמעתין לא קשיא להו משום דס"ל דר"י לא התיר אלא לשוטחן ברוח ע"ג יתדות דאינו נוגע בהו עוד כלל והלכך לא מחזי כולי האי כעובדין דחול אבל היפוך מלמעלה למטה מה שהוא למטה משימו למעלה בשביל הרוח כיון דמשעה לשעה דרך להפך אסור לכ"ע וכן נראה שהוא דעת הטור סי' תצ"ט וכמ"ש הפר"ח ס"ק ד' ולפי זה הא דאמרינן בגמרא דרבנן פליגי עליה דר"י לאו היינו משום דת"ק קאמר אין מהפכין דבהא אפילו ר"י מודה אלא משום דכיון דאמרי לה בשם ר"י לחודיה משמע דחביריו פליגי עליה והלכך מש"ה ל"ק הלכה כת"ק משום דבהיפוך דקאסר ת"ק אפילו ר"י מודה ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קז) </b> וק' לדעת ראבי"ה כו'. למאי דכתב המחבר עצמו לקמן ע"ג דר"י נמי מודה דאין מהפכין ולא פליג אלא דמתיר למשטחינהו ומדאמרו כן משום ר"י מכלל דחכמים פליגי עלי' וס"ל דאין שוטחין מצא מזה דלא דמי כלל להאי דראבי"ה דבפשיטות הכי פירושו דאמרו דבהיתרא דשטיחה פליגי רבנן ור"י ולא דס"ל לאמרו כר"י ולק"מ אראבי"ה ודוק:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>היה </b>
+<b> יום טוב של פסח שאם יניחנה כך תחמיץ לא יפריש כו' אלא יאפה העיסה הטמאה כו'.</b> כתב ה"ה בפרק אלו עוברין וכן פסקו בהלכות ומבואר שם בהלכות דטעמא דר"א דאמר לדבריך ה"ז עובר בבל יראה משום דס"ל דאמרינן הואיל ואי בעי מתשיל עלה ממוניה הוא וכמסקנא דאסיקנא התם בריש הסוגיא לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכא בהואיל קא מפלגי ושלא כדעת רש"י ז"ל שכתב בסוף הסוגיא ד"ה אבל דל"ג הואיל ואי בעי מתשיל עלה יע"ש וזו דעת הרע"ב בפירוש המשנה ומה שהוצרך הרע"ב לומר דטעמא דר"א דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה משום דאכתי כל חדא וחדא חזייה ליה דמכל חדא מפריש פורתא היינו משום דטעמא דאי בעי מתשיל עלה לא מהני להתיר אפייתה דאע"ג דאם יניחנה כך תחמיץ מוטב לעבור עליו בבל יראה בשב ואל תעשה מלעבור אלאו דלא תעשה כל מלאכה בקום עשה וכמ"ש רש"י ז"ל בדמ"ח ד"ה מילתא דק"ל וכן מבואר ג"כ ממ"ש רש"י בריש הסוגיא ד"ה לא דכ"ע וז"ל ומלאכת אפייתה נמי בי"ט כי לא קרא לה שם מישתרייא דכל חדא וחדא איכא למימר הא לאו חלה היא כו' משמע דאל"ה לא הוה שרינן אפייתה אע"ג דעבר עליה בבל יראה אלא דרש"י ס"ל דלפום מאי דמסיק השתא דפלוגתייהו דר"א ור"י בהואיל ואי בעי מתשיל עליה טעמא דהיתר אפיה לאו היינו משום הואיל ואי בעי בצע מכל חדא פורתא כדס"ל לרמב"ח מדלא קאמר תלמודא דפליגי בהואיל לענין אפיה כדקאמר רמב"ח וכ"כ רש"ל יע"ש אמנם לדעת הרע"ב ז"ל אפילו למאי דמסיק דטעמא דר"א משום הואיל ואב"מ טעמא דהיתר אפיה גם כן משום הואיל ואי בעי בצע מכל חדא וכן הוא דעת הרשב"א שכתבו התוס' בד"ה הואיל ועיין בחד"ה וא"כ אפילו נימא דס"ל כדעת רש"י פסק הרע"ב ז"ל כרמב"ח ותמהני על הרב תי"ט שתמה על הרע"ב דארכבי' אתרי ריכשי דמתחילה פירש טעמא דאכתי כל חדא וחדא חזיא ליה והוא לשון רש"י שבפי' המשנה והוא כפי המסקנ' דל"ג הואיל ואב"מ ואח"כ כתב להך דאי בעי מתשיל ולזה הטעם אין צריך לטעמא דאכתי כל חדא חזיא ליה אלא גם בזה לא דק הרב עכ"ד יע"ש וליתא שדברי הרע"ב ברור כמ"ש:<br><b> ודע </b> שהתוס' ורש"י ז"ל שם הקשו דאם כן יקרא לה שם ואח"כ תאפה מטעמא דהואיל ואב"מ ותי' בתי' הב' דהואיל ואב"מ לא שכיח לא אמרינן להתיר כדמוכח לקמן גבי לחם הפנים וב' הלחם דאין אפייתן דוחה י"ט אע"ג דאיכא למימר הואיל ואי בעי פריק ליה ויש לדקדק שהרי משמע דאין פודין בי"ט משום דדמי למקח וממכר וכן כתב הריב"ש בסי' קכ"ו והרב תה"ד הביאו מרן סימן של"ד וכן כתב רש"י והר"ן והמאירי בשיטה כ"י פ"ג די"ט דכ"ז ד"ה בבהמת קדשים ע"ש ואם כן מאי ק"ל דיהא אפייתן דוחה י"ט מטעמ' דאי בעי פריק לי' וליכא למימר דכיון דאינו אלא שבות ואין שבות במקדש דהא דאין שבות במקדש היינו דוקא כשהוא לצורך גבוה אבל לצורך עצמו לא וכמ"ש רש"י ז"ל בעירובין דף ק"ב ע"ב אמתני' דמחזירין רטיה במקדש ויש ליישב בדוחק וכן קשה במה שהק' דיקרא לה שם ואח"כ תאפה מטעמא דהואיל אי בעי מתשיל שהרי קי"ל דאין נשאלין בשבת אם לא לצורך השבת ומשמע דה"ה לי"ט בשלמא למאי דקאמר בגמרא דהואיל ואי בעי מתשיל עלה עבר עלה בבל יראה איכא למימר דה"ט משום דהא דאין נשאלין בשבת אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא שרי ואם כן משום הכי עובר בבל יראה דכיון דמדאורייתא מצי לאתשולי וא"נ דלענין בל יראה לא בעינן שיהא בידו לאתשולי באותו יום דוקא אלא כיון דבידו לאתשולי למחר חשיב ממוניה לעבור עליו בבל יראה דאי בעי ממתין עד למחר ומתשיל עליה אכן לדברי התוס' שהקשה דיהא מותר לאפותה מטעמא דאב"מ ק' דכיון דמדרבנן לא מצי לאיתשולי באותו יום אם כן נמצא דעובר על לאו דלא תעשה כל מלאכה לפחות מיהא מדרבנן ותו דחשיבא מוקצה ואסור לטלטלה ותדע שהרי בפרק אין צדין תנן דחלה שנטמאת אין מטלטלין אותה ולדברי התוספות קשה דיהא מותר לטלטלה מטעמא דאי בעי מתשיל עלה ודוחק לומר דההיא מתני' אתיא דלא כהלכתא ואולי יש לומר דס"ל דההיא מתניתין בחלה ביד כהן דלא מצי לאיתשולי עלה מיהו קמייתא ק' וליכא למימר דהכא חשיבא לצורך דבידו לאיתשולי עלה כדי לאוכלה בי"ט דהא ליתא שהרי אי מתשיל עלה ע"כ בעי לאפרושי אחריתי ואם כן ליכא צורך כלל וצריך עיון:<br><b> עוד </b> הקשה הפר"ח ז"ל סימן תנ"ז סק"ב דליבטלה מקמה דתחמיץ דהשתא תו לא קא עבר עליה ותי' דכיון דמדרבנן צריכה ביעור לא עבדינן תקנתא במידי דאסור מדרבנן יע"ש ויש לגמגם על זה ממ"ש רש"י ז"ל שם בסוף הסוגיא ד"ה מילתא דקשיא לן וז"ל דבטובת הנאת ממון ליכא לאוקמי לפלוגתייהו דנהי כו' ומוטב לעבור על ב"י מאליו ואינו עושה מעשה בידים מלעבור על ל"ת כל מלאכה בידים והשתא לדברי הפר"ח הי"ל לרש"י ז"ל לומר דאפי' ב"י מדאורייתא ליכא דיבטלנה מקודם שתחמיץ וצ"ל דעדיפא מינה קאמר דאפילו אי הוה ביה ב"י דאורייתא אפ"ה מוטב שיעבור ב"י בשב ואל תעשה:<br><b> ובהכי </b> ניחא מה שהקשה הרב ח"ה שם לדברי רש"י דא"כ מאי פריך ליה ר"א לר"י לדבריך ה"ז עובר בב"י כו' הא איכא למימר כיון דלית ליה לר"י הואיל מוטב לו לעבור על ב"י בשב וא"ת מלעבור על ל"ת כל מלאכה בקום עשה יע"ש אכן כפי זה ניחא דשפיר אקשי ליה דהיכי קאמר ר"י מפרישתה ומניחתה עד הערב אפי' בלי ביטול דאי משום טעמא מוטב שיעבור בב"י בשב ואל תעשה הא איתיה בתקנתא שיבטלנה קודם שתחמיץ ודו"ק:<br><b> עוד </b> הקשו התוספ' בד"ה עד שתאפה דאמאי לא שרינן לאפות חלה טמאה מטעמא דראב"ש דאמר ממלאה אשה תנור פת אע"פ שאינו צריך אלא לפת אחת מפני שהפת נאפית יפה ותי' יע"ש ודבריהם סתרי אמ"ש בפ"ב דביצה דכ"א ע"א ד"ה עיסה שהקשו דאמאי לא שרינן לאפות עיסה חציה של גוי מטעמא דראב"ש ותי' דשאני התם דכל הפת של ישראל שהרשות בידו לאכול כל אחת ואחת או זה או זה ועוד דילמא מקלעי ליה אורחים ועיין בפר"ח סימן תנ"ז ולפי מ"ש בפסחים צ"ל דיתרצו לההיא דעיסה של גוי כתי' י"מ שכתבו הר"ן והמרדכי דההיא מיירי בשיש מעיסה של ישראל כדי למלאות כל התנור וק"ל על תי' י"מ הללו דא"כ הא דפריך ר"ח בר חנילאי ממתני' דעיסת הכלבים כו' ע"כ היינו משום דמתני' סתמא קתני ואפי' בדאית ליה בחלק הרועים כדי שיוכל למלאות התנור ואע"ג דאוקימנא לה בדאית ליה נבלה ההיא לא דחיקא ליה כולי האי כיון דהיא אוקמתא מבחוץ ומאי דקתני נאפית בכל ענין קמיירי משא"כ אי מוקמינן לה דוקא בתנור אחד ההיא דחיקא מילתא טובא דנאפית סתמא קתני וכעין זה ראיתי מתרצים בספרים בכל כיוצא בזה וכיון שכן ק' דאדפריך לר"ח ממתני' אמאי ל"ק ליה מתני' וברייתא אהדדי דבברייתא לא קא שרי ראב"ש אלא מטעמא שהפת נאפי' יפה משמע הא לא"ה אסור ובמתני' קתני נאפית בי"ט סתמא ואם כן ק' מתני' מני לא ת"ק ולא ראב"ש ובמה שתי' בפ' ב' דביצה דשאני התם דכל הפת של ישראל והרשות בידו לאכול או זה או זה ולכאורה נראה שכונתם דעיסה חציה של גוי שאני שהגוי לא יניחנו ליקח מה שירצה אם לא יחלוקו נראה דאיכא למידק עלה דאם כן מאי מותיב עלה ר"ח ממתניתין דעיסת הכלבים שאני התם שהרשות בידו לאכול או זה או זה משא"כ בעיסה חציה של גוי:<br><b> גם </b> מ"ש ועוד דילמא מקלעי ליה אורחים ק' לכאורה שהרי השתא אליבא דר"ח קיימי ור"ח לית ליה הואיל ומקלעי ליה אורחים ולהא ודאי נראה שכונתם דאף על גב דר"ח לית ליה הואיל היינו דוקא באופה מי"ט לחול דליכא טעמא דהפת נאפית יפה אבל בההיא דראב"ש כיון דאיכא טעמא דהפת נאפית יפה אהני לן טעמא דהואיל לסניף בעלמא מיהו קמייתא ק' וכבר עלה על דעתי לפרש דבריהם באופן אחר ועיין במרדכי ודו"ק:<br><b> והרי"ף </b> ז"ל כתב דהלכה כרבה דאמר האופ' מי"ט לחול אינו לוקה מדקי"ל הלכה כר"א והרז"ה ז"ל חלק עליו וכתב דאע"ג דקי"ל דהלכה כר"א נר' דאין לפסוק כרבה מדדחי ר"פ ואמר ע"כ ל"ק ר"א התם דכל חדא וחדא חזיא ליה ומשום בל יראה שרינן ליה אפי' לכתחילה והביא ראיה לזה מדאסקינן בביצה ואין מזמנין את הגוי בי"ט גזירה שמא ירבה בשבילו והא מכרעא כר"ח דלמא שייכא בהאי מילתא איסורא דאורייתא וגזרי' עלה עכ"ל:<br><b> ויש </b> לי לדקדק עליו דכיון דקי"ל כר"א דאמרי' הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה אלא דמדרבנן הוא דאסור ומשום בל יראה לא גזרו אם כן היכי אסיקנא התם שאין מזמנין את הגוי גזרה שמא ירבה בשבילו הא אפי' ירבה בשבילו אינו אסור מן התורה דאמרינן הואיל וכל חתיכה וחתיכה חזייא ליה וכיון דאינו אלא מדרבנן היכי גזרינן עלה לפי דעתו ולומר דגזרינן שמא אחר שכבר אכל יבשל בשבילו דתו ליכא למימר כל חדא וחדא חזייא ליה אין לשון שמא ירבה סובל זה הפי' כלל וצריך ליישב:<br><b> ודע </b> שדין זה שכתב רבינו אינו אלא בחלה של א"י אבל בחלת ח"ל כתבו הרי"ף והרא"ש וכל המפ' דאי איכא כהן קטן או כ"ג שטבל לקריו יכול לקרות לה שם ולאפותה והטור בסי' הנז' כתב בשם הגאונים דאפילו בדליכא כהן יכול לקרות לה שם דקי"ל כרבה דאמרינן הואיל ומזדמן ליה כהן קטן חזי ליה:<br><b> וראיתי </b> למורינו הרב בס' מקראי קדש סי' הנז' שתמה על הגאונים שהרי הא דרבה דאמר האופה מי"ט לחול אינו לוקה משום דאמרינן הואיל היינו לענין מלקות אבל איסורא דאורייתא מיהא איכא כמ"ש ה"ה והר"ן שם יע"ש והנה מ"ש דלרבה איסורא דאורייתא מיהא איכא הא ודאי ליתא דלרבה ליכא אלא איסורא דרבנן כדמוכחא הסוגייא דפרק אלו עוברין יע"ש וכבר כתבתי בזה במקום אחר אלא דמ"מ אכתי ק' כיון דאיסורא דרבנן איכא היכי שרינן ליה לכתחילה ועיין בהר"ב ראש יוסף שהוקשה לו כן ותי' דאולי ס"ל להגאונים דלרבה אפילו איסורא ליכא אלא משום דר"ח קאמר לוקה קאמר איהו אינו לוקה ולעולם דאפי' לכתחילה יע"ש והא ודאי ליתא דאם כן תקשי ליה לרבה מתני' דפ' שני דביצה דקתני י"ט שחל להיות בשבת לא יבשל בתחילה מי"ט לשבת כו'. וכן בדף י"ז קתני הברייתא בהדיא דאין אופין מי"ט לחול ומשמע התם בהדיא דאפי' מבע"י קאמר דאין אופין ואף ע"ג דאיכא למימר הואיל וכן כתב הרז"ה דלרב' איסורא מדרבנן איכא מכח הנהו מתני' דכתיבנא יע"ש ולכן נראה לע"ד דמעולם לא כתבו הגאונים כן אלא דוקא בי"ט של פסח משום דס"ל דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן משום בל יראה לא גזרו וראיה מדרמי ב"ח דקאמר הא דר"ח ורבה מחלוקת ר"א ור"י כו' והשתא לדעת רמב"ח דס"ל דטעמא דר"א משום הואיל ואי בעי בצע מכל חדא פורתא אם כן הא דר"א אתי דלא כמאן דאפי' לרבה איסורא מיהא איכא אלא ודאי משמע דכיון דאינו אלא מדרבנן משום בל יראה לא גזרו ואין להקשות דכיון דמדרבנן איסורא מיהא איכא היכי שרו הגאונים לכתחילה שיקרא לה שם משום דלא ליעבר על בל יראה הא איתיה בתקנתא שלא תקרא לה שם עד שתאפה הא ל"ק שהרי אפי' בלא קריאת שם נמי מדרבנן מיהא אסור הואיל ואיכא חדא או פורתא דלא חזיא ליה כמ"ש הרז"ה והתוס' בד"ה הנז' ומשום ב"י הוא דשרינן לה וכיון דמידי איסורא דרבנן לא פליט מש"ה שרינן לקרות לה שם אפי' לכתחילה ודו"ק:<br><b> ומן </b> האמור בזה מבואר דלר"ח דלית ליה הואיל ס"ל דמדאוריי' נמי לוקה וכן מבואר מדברי הרז"ה דכתיבנא לעיל וכן מוכח בהדיא מההיא דאמרינן התם א"ל רבה לר"ח לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל איך אופין מי"ט לשבת א"ל משום ע"ת ומשום ע"ת שרינן איסור דאורייתא כו' ומהתימה על הרב חד"ה שכתב בפ' תמיד נשחט דס"ב ע"ב ד"ה וז"ל ודוחק לומר דלוקה דקאמר ר"ח מדרבנן קאמר ולא ידעתי איך עלה בדעתו לומר כן אפי' בדרך דוחק ועיקר קושיתו לק"מ כמו שיראה המעיין ודו"ק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ג) </b>
+<b> הנה </b> בסוגיא זאת יש לנו אריכות דברים וכי פארותיה רבו. אמנם אנכי בא כרושם דברים בעלמא מה שנוגע לדברי המחבר ונרחיב קצת הענין אך בקוצר לשון וסמכנו על המבין. הנה ודאי על קושית תוס' ביצה אמאי לא שרינן לאפות עיסה חציו של נכרי ועל סמך שהפת נאפת יפה יש להעיר דלמא היינו טעמא דראב"ש דסומך על האי טעמא שהפת נאפת יפה משום דבלא"ה מותר שמתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך רק שבעינן צורך קצת והאי פת נאפת יפה צורך קצת היא וא"כ לפי זה כל זאת בפת של ישראל אבל בפת של נכרי הא אמר רחמנא לכם ולא לנכרי ולא מהני לן מתוך כמו שכתבו התוס' בסוגי' דמתוך גבי נדרים ונדבות. ובודאי לצורך גוי גרע טפי משלא לצורך כלל וכמו שכתב המחבר לעיל בסוגיא דמתוך עיין שם היטב ד"ה ואולם אכתי ועיין בפני יהושע שתמה כן על תירוץ התוס' ואמר אמאי לא נאפת עיסה של גוי אף שלא שייך הואיל הא עכ"פ לשרי מצד מתוך והפת נאפה יפה צורך קצת הוא. ותי' כן כיון שאסרה רחמנא לכם ולא לגוים ל"ש מתוך עיין שם היטב. ואם כן קשיא לן מאי הקשו התוספות כלל ומאי צריך כלל לתירוצא של הואיל דלמא היינו טעמא דראב"ש. <span class="R"> (קט)</span> ואמרנו דהתוספות הקשו דע"כ מוכח דפת נאפת יפה לדעת ראב"ש צורך גדול מקרי. ולא צורך קצת דאם ל"כ קשיא לרבה לעיל דל"ס לי' מתוך <span class="R"> (קי)</span> ועיין תוס' (כתובות דף ז') דסבירא להו דרבה לא חזר מהאי טעמא דראב"ש. ואם מוכח מרבה דצורך גדול מקרי וכי נאמר דר"ח ס"ל דצורך קצת מקרי וזה מן הדוחק לכך מתרץ תוס' דלרבה טעמא אחרינא איכא משום דסמכינן אהואיל. ועיין פ"י דמסבב דגם תירוץ הראשון של תוס' להואיל נגע [ואנכי אומר דאין כאן ב' תירוצים כלל. והאי מלת ועוד שבתוס' לאו לחדות לן פרוקא אחרת אלא דעל הראשון קאי ושאמרו כל חדא וחדא חזי ועוד שכולא חזי' דאי מקלעי אורחים וכו'] ולפ"ז כך כוונת התוספות דהאי פת נאפת יפה לאו עיקר טעמא של ראב"ש אלא סניף להיתר. ורק צורך קצת הוא לכל חד וחד כדאיתא. והיינו לרבה דלא סבירא ליה מתוך היינו טעמא משום הואיל. אמנם מצד הואיל לחודיה אינה לוקה אם אפה. אמנם לא שרינן ליה לכתחילה לאפות. וכמו שצידד הרב פה ע"ב משם רז"ה ושאר פוסקים דעכ"פ מדרבנן אסור. ולכך בעינן נמי מפני שהפת נאפת יפה ואזדא לי' נמי איסור דרבנן. ורב חסדא דלית ליה הואיל ול"ש למימר האי טעמא דראב"ש משום הואיל. הא יש לומר דרב חסדא סבירא ליה טעמא מפאת מתוך. ורק בעינן טעמא של פת נאפת יפה דזולת זה לא הוי צורך קצת. ומפורק בזה טעינא של הרב המחבר דהקשה על תירוצא של תוס' אליבא דר"ח קיימינן ואיך אמרי דסמכינן אהואיל [ובאמת הוא סובר דיש ב' תירוצים בתוס' וליתא] ולפי כן מפורק נמי בפרוקה זו טעינה של המחבר והפרי חדש דתוס' סתרי אהדדי. דמאי פריך תוס' בפסחים לשריי' לאפות החלה על סמך הפת נאפת יפה הא גבי חלה ל"ש הואיל. והרי כתבו התוס' דרק על הואיל סמכינן. ולדברינו ליתא דהאי דסמכינן רק על הואיל זה לדעת רבה דלית ליה מתוך. אבל לדידן דאית לן מתוך. הא בלא"ה סמכינן על סמך זה דמתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. והאי פת נאפת יפה צורך קצת מקרי וא"כ לשריין לאפות החלה. והא הכא לא כתב לכם דהא לאו גביה הוא. ובאמת צריך עיון קצת על רבנן דראב"ש. אמאי אסורה לאפות על סמך זה דהא ודאי הפת נאפה יפה צורך קצת מקרי דבלא"ה אמרינן דהם לא התירו לאפות משום דלאו צורך גדול הוא. אמנם לדידן קשה קצת. ובהאי פרוקא ניחא נמי תמיהת הרב פלתי בסי' ק"ח לפי שיטת תוס' בפסחים דעל גבי גחלי' אינה נאפת יפה דהקשה אמאי אינה דוחה אפית שתי הלחם י"ט לשרי' לאפות עם שאר פת. מפני שהפת נאפת יפה דהא בתנור נאפה. כוונתו בשלמא לתוספו' ביצה דעיקר הטעם משום הואיל. הא בשתי הלחם ל"ש הואיל דהואיל אי פריק לא אמרינן כמ"ש התו' אלא לפי שיטת תוס' פסחים קשי' ולפי דברינו ניחא. דאף תוס' פסחים סברי דעל סמך מפני שפת נאפה יפה לחוד לא סמכינן להתיר. זולת דקשי' להו. הא איכא מתוך. ופת נאפה יפה צורך קצת מקרי. וע"ז משני דאיירי על ג"ג. וא"כ לפ"ז ל"ק משתי הלחם דהא הגמרא מסיק הטעם גבי ב' לחם. משום דכתיב לכם. ולא לגבוה. וא"כ מתוך נמי ליתא כמו גבי נדרים ונדבות שכתבו התוס' ביצה והפ"י שהבאנו. אמנם לכאורה אי קשי' הא קשיא לפי דעת רמי בר חמא דלא עסיק מהאי דלכם דהא איהו מקשה בסוגי' לדעת ר"ח דסבירא ליה צורכי שבת נעשין בי"ט אמאי אינו דוחה אפיית שתי הלחם י"ט ועל זה משני הש"ס לכם ולא לגבוה. והא איהו לא סליק אדעתן הכי. וקשי' לדידיה אפי' אם אין צורכי שבת נעשין בי"ט אמאי אינה דוחה י"ט לישרי ע"י אפית פת אחר. אמנם לדידי ל"ק דהא איהו על רבה קאי. ורבה ל"ל מתוך וסובר הטעם של רבי אב"ש דמתיר למלאות התנור פת משום הואיל כתי' תוספות ביצה. והא הכא גבי שתי הלחם ל"ש הואיל. ול"ק אלא אליבא דידן דפסקינן מתוך (הא מותר מצד מתוך) הא אנן ידעינן הטעם דכתיב לכם:<br><b> ומה מאוד </b> חדאי ה' בפילפולא לתרץ בזה קושיא עצומה הקשה אותה ידידי ורעי הרב המאוה"ג המובהק המפורסם מו"ה אלעזר פלעקלש דמו"ש דקהלתינו נר"ו בספרו ע"ח אשר הדפיס מחדש על הרמב"ם פ"ח מהל' תמידין ומוספין. וכתב הרב נר"ו בספרו מאמר תקנ"ג וז"ל ואני הוספתי להקשות שתי קושיות על רבינו ולא ראיתי לא' מנושאי כלי הרמב"ם שהרגישו בזה על מה דסיים רבינו אצל שתי לחם בפ"ח הלכה ט' מהלכות תומ"ם אלא אופין אותן מעי"ט שנאמר הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לגבוה. הלא למאן דס"ל דאמרינן הואיל ומדאורייתא אין צורכי שבת נעשה בי"ט וא"א לאפות ב' לחם דלא שייך בהו הואיל כמבואר ברש"י. והא דמשני הש"ס שם שאני התם דאמר קרא לכם ולא לגבוה הוא למ"ד דלית לי' הואיל. וע"כ צורכי שבת נעשין בי"ט. וא"כ רבינו דס"ל כרבה לגמרי. ואמרי' הואיל כמבואר להדי' הלכות י"ט פ"ו הלכה ט' והלכה ט"ו ועיין שם בה"ה. ובמג"א א"ח סי' תקכ"ז למה לי' להביא הך ראייה מלכם. ועוד למה לא כתב רבינו מקודם בפ"ה הלכה ז' אצל לחם הפנים. דאין אפיה דוחה יו"ט משום דכתיב לכם ולא לגבוה. ושתיק ונטר עד הכא בפ"ח אצל ב' לחם עכ"ל. וקושיא שני' קושיה עצומה היא לכאורה. אף שקושי' ראשונה יש לדחות דרבינו האמת נקט דכתיב לכם. אמנם מדוע לא נקט נמי הרמב"ם גבי לחם הפנים. ולפי הצעותינו ניחא. דוודאי קושייתו ראשונה. לפי הצעותינו מתורץ בפשיטות. דאף לדידן דלא אמרי' צרכי שבת נעשין בי"ט אפ"ה צריכין להאי למודא דלכם. דאל"כ קשה עכ"פ לשרינן לאפות שתי הלחם עם שאר פת על סמך שהפת נאפת יפה. דהא קיי"ל מתוך. לכך צריך הרמב"ם ללמודא דלכם. אמנם קושי' השנייה נמי מתורץ דודאי לכאורה קושי' פלתי גם על לחם הפנים כן לאפו' עם שאר פת. אמנם שאלת חכם חצי תשובה דנקט קושייתו רק על שתי הלחם. ולא על לחם הפנים. ובאמת הלא גם על לחם הפנים קושייתו. דמ"ש. אמנם באמת הרב פנ"י מסופק הכא בביצה. דאף שמותר לאפות ולמלאות תנור מלא פת מפני שהפת נאפת יפה. י"ל מ"מ הלישה אסור. דלישה אב מלאכה היא. וראייתו מירושלמי עש"ה. ועתה נחזי אנן. מה נעשה בשתי לחם ולחה"פ בלישה הא בי"ט אסור ללוש. כמו שאפיה אסורה. הכי נמי לישה אסורה. אך הרי יכול ללוש מעי"ט. ואי לש מעי"ט יכול לאפות אח"כ הפת בי"ט. הא תינח ב' לחם דחמץ תאפינה. אבל לחה"פ דמצה היא איך ילוש מעי"ט. והלא נעשה חמץ. וא"כ על לחה"פ בלא"ה ל"ק ולא מידי ול"ק רק על ב' לחם. וא"כ לפ"ז מתורץ קושיא שנייה של הרב מוהר"א נר"ו. דלכך לא נקט הרמב"ם. לכם ולא לגבוה. גבי לחה"פ. דגבי לחה"פ לא איצטריך לזה. ונפשוט ספיקא של פני יהושע. דס"ל להר"מ דמוכח דלישה אסור. וא"ל דלא איצטריך להאי דלישה דפשוט ל"ק בלחה"פ מהאי טעמא. כיון דבאות מצה. איך יאפה בתנור אחד עם חמץ דזה ליתא מה בכך אם הוא חמץ שנאפת אתו. הלא לא הוי אלא ריחא. והרי חמץ זו. היתר הוא. ומי יאסר במשהו. ואין זה אלא גבי חמץ בפסח דמשהו אסור עיין במג"א סי' תמ"ו ס"ק ד'. וזה דווקא נמי בתנור קטן ולא בתנור גדול. ועוד מי לא יכול לאפות כל הפת מצה. ובאמת נגעת בקצה יערת דבש. להשיב מענין אל ענין אחר. והיינו לפי מה שרצה המ"ל פ"ב מהלכות שחיטה לומר דדעת הרמב"ם ז"ל לומר דאסור להביא פת בעזרה משום דאיכא חולין בעזרה בכל הדברים עיין שם. הלכה ז'. א"כ בלא"ה לק"מ קושית פלתי דאי אפשר לאפות שאר פת עם לחה"פ וב' לחם כיון דאפייתו היה בפנים בעזרה ואי אפשר לפת חולין להביא שם ולאפות ואולם אין דעת המשנה למלך מוכרחין שם בדברי הרמב"ם. כאשר הוא הביא בעצמו עייש"ה ואין כאן מקומו ושם נרחיב הענין. ובחדושי הארכתי עוד ואין כאן מקומו להאריך:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קח) </b> דליבטלה מקמא דתחמיץ כו'. לענ"ד י"ל כיון דאין החלה שלו באמת ניהו דעובר בבל יראה מטעם הואיל דאי בעי מתשיל עלה מ"מ כל זמן דלא מתשיל עלה אינו יכול לבטלה דהו"ל כחמץ שקיבל עליו אחריות שכתבו האחרונים בשם הש"א דאינו יכול לבטלו כיון שאינו שלו אע"ג דעובר עליו בבל יראה משום האחריות שקיבל עליו ותקנתי' ביחוד מקום ומחיצה וזה לא מהני בחלה משום הואיל וביטול לא מהני משום דבאמת אינו שלו. ואין בידי ספר שו"ת ש"א לעיין בו וצ"ע לענין אחריות אי הבעלים חייבים אחלה ועיין בחולין ר"פ הזרוע ודוק:<br><b> (קט) </b> בטעה"מ: ואמרנו דהתוס' הקשו דע"כ מוכח כו' דאל"כ קשיא לרבה כו' עיין לעיל בדף כ"ד ע"ב מה שכתב שם הגאון המחבר השעה"מ ז"ל ומה שכתבתי שם על הגליון ד"ה לכאורה כו' (באות ס"ו):<br><b> (קי) </b> ועיין תוס' כתובות דף ז' דסבירא להו דרבה כו'. בדברי התוס' שם אין הכרח לומר דרבה לא חזר אלא דר"פ ס"ל כרבה ואדרבה ממ"ש התוס' בפסחים דף מ"ז ע"ב ד"ה אהבערה לא לחייב כו' דמכאן הוכיח ריב"א דרבה דס"ל הואיל אפילו לב"ש אמרינן הואיל. והיינו ע"כ מדפרכינן מברייתא דהמבשל גיד הנשה בחלב לרבה והרי הברייתא מוקמינן לה כב"ש דלית להו מתוך (עיין ביצה דף י"ב ע"ב). ואי ס"ד דרבה לא חזר בו וס"ל דלא אמרינן מתוך נמי לב"ה. אלא דטעמייהו משום דס"ל דאין עירוב והוצאה ליו"ט א"כ הרי א"צ לאוקמי הברייתא כב"ש דהא ב"ה נמי לא ס"ל מתוך ומאי בעי הריב"א להוכיח מזה דלרבה ב"ש נמי ס"ל הואיל אלא ע"כ דרבה חזר בו:<br><b> מכל מקום </b> יש ליישב דכונת התוס' הוא מדמקשה לרבה מברייתא זו דהמבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט והאי מאי קושיא היא הא ע"כ לרבה נמי ברייתא זו ב"ש היא משום דלב"ה כמו דס"ל דאין עירוב והוצאה ליו"ט לדעת רבה והיינו משום דכתיב ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת ואמרי ב"ה דבשבת אין ביו"ט לא ה"נ גבי הבערה דכתיב בי' נמי לא תבערו אש וגו' ביום השבת אמרינן נמי לב"ה דבשבת אין ביו"ט לא וא"כ הרי ע"כ הברייתא כב"ש אתיא דלא דרשי דבשבת למעוטי יו"ט וס"ל נמי דלא אמרינן מתוך דאל"כ אכתי קשה אמאי חייב אהבערה נימא מתוך וא"כ נימא דהואיל נמי לית להו ומאי אותיב לי' אביי לרבה מברייתא הנ"ל ולזה הוכיח ריב"א דודאי פשיטא לי' לאביי דגם לב"ש אמרינן הואיל לדעת רבה ומשום דאי לב"ש לית להו הואיל א"כ הא מסתברא כר' יצחק בר אבדימי דס"ל דבמתוך פליגי ב"ש וב"ה וכי היכי דב"ש לית להו מתוך הכי נמי לית להו הואיל דאל"כ היכן מצינו בש"ס מחלוקת בין ב"ש וב"ה לענין הואיל אי לא דנימא דהא דפליגי ב"ש וב"ה לענין הוצאת קטן כו' דבמתוך פליגי ומתוך והואיל שוין וא"כ אמאי אתקיף לי' רבה לר' יצחק בר אבדימי וקאמר לי' דלמא בעירוב והוצאה ליו"ט קמיפלגי אלא עכצ"ל דלרבה דאמר הואיל ס"ל דב"ש נמי אית להו הואיל. אלא דהלשון היינו אפילו לב"ש דקאמרי התוס' אינו מורה כן אמנם י"ל דכונתם דמה"ט אין הכרח תו לומר דבמתוך פליגי ולמימר דב"ש לטעמייהו דכיון דלית להו מתוך לית להו נמי הואיל. דזה ליתא דהואיל ומתוך לא שייכי אהדדי דאפילו ב"ש אית להו הואיל דבזה ליכא מאן דפליג. אולם בחידושי הוכחתי דרבה לא חזר בו ועיין מ"ש לעיל דף כ"ד ע"ב על הגליון ועיין פ"י פסחים בסוגיא הנ"ל דמפרש נמי בתירוצו השני דרבה לא חזר בו והא דכתבו התוס' בשם ריב"א היינו אדלעיל ולא לרבה פריך וכן משמע מדברי הרא"ש פ' יו"ט פיסקא י"ב שכתב דטעמא דרבה עיקר דה"ט דאין מטבילין כלים ביו"ט משום גזירה דשמא יעבירנו כו' וכן מצינו גבי שופר ע"ש. ותמהני דניהו דהלכה כרבה גבי שופר היינו בשבת אבל לא דגזרינן יו"ט אטו שבת שהרי ביו"ט באמת תוקעין. ומצאתי בס' קרבן נתנאל הקושיא הזו בשם הט"ז בסימן שכ"ג ס"ק ה':<br><b> אבל </b> לענ"ד שפיר קאמר הרא"ש הנ"ל משום דסבירא לי' דעד כאן לא קאמר הש"ס התם דגזרינן יו"ט אטו שבת אלא לרבה דס"ל דאין עירוב והוצאה ליו"ט וא"כ הרי לא שייך גזירה דשמא יעבירנו ביום טוב משום הכי צריך לומר דגזרינן יו"ט אטו שבת. (והא דבשופר לא גזרינן משום דא"כ בטלת מצות תקיעת שופר לעולם) אבל לדידן דקיי"ל כר' יוחנן דב"ש וב"ה במתוך פליגי. וכ"ע ס"ל דיש עירוב והוצאה ליו"ט א"כ גם ביו"ט שייך הך גזירה דשמא יעבירנו דהא טבילת כלים מכשירים נינהו והרי מתניתין מיירי בכלים שנטמאו מערב יו"ט שהי' אפשר לטבלן מקודם. (דאלו כלים שנטמאו ביו"ט אפילו באב הטומאה מטבילין אותן ביו"ט כדאיתא בברייתא וכדפי' רש"י ותוס' שם) והא מכשירים שאפשר לעשותן מערב יו"ט אפילו לר' יהודה אסורים מדאורייתא דהא מעטינהו רחמנא מקרא דהוא לבדו ובמה דמיעט רחמנא לא שייך לומר מתוך כמ"ש התוס' בכתובות דף ז' ע"א ד"ה מתוך שהותרה לצורך כו' בתירוץ השני והש"ס דפריך תינח שבת. יו"ט מאי איכא למימר היינו לרבה לשיטתי' דס"ל דאין עירוב והוצאה ליו"ט א"כ כיון דקיי"ל כרבה גבי שופר ואינך ה"נ אית לן למגזר ביו"ט שמא יעבירנו כו' דמה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו כדאיתא ביבמות וא"כ לפי פסק ההלכה דקיי"ל דיש עירוב והוצאה ליו"ט שפיר כתב הרא"ש הנ"ל ולא קשיא מידי קושיית הט"ז הנ"ל וא"כ לפ"ז מוכח דס"ל להש"ס דרבה לא חזר בו ע"י אתקפתא דרב יוסף וכמ"ש וכן הוכחתי מהאי דביצה דף ז' ע"ב ומו"ח רבינו ז"ל בתוס' דרע"ק מ"ה פ"ש דביצה כתב בשם תוס' כתובות דף ז' הנ"ל ההיפך ממ"ש בעל טעם המלך ועיין לקמן דף ס"א ע"א על הגליון:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>אין </b>
+<b> מלבנין את הרעפים לצלות או לאפות עליהן מפני שמחסמן.</b> הנה רבינו סתם ולא פי' דהיינו דוקא בחדשים וכתב ה"ה ז"ל שהוא מפרש ואמרי לה אפי' ישנים אסור מפני שמחסמן בכל שעה שמלבנן כו' יע"ש וק' שהרי אמרי' בגמרא אמר ר"ל הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום ליבון רעפים נגעו בה משמע בהדיא דאף לטעמא דחסימה לא אסר אלא בחדשים ומה שתי' הר"ב ל"מ דההיא אתיא ללישנא קמא דקאמר טעמא מפני שצריך לבודקן אבל ללישנא דצריך לחסמן אפי' קדרה ישנה נמי הם דברים תמוהים דלטעמא דצריך לבודקן מאי חיוב חטאת איכא וע"כ הא דר"ל אתא כלישנא בתרא דקאמר מפני שצריך לחסמן וכ"כ הרא"ש בהדיא והנה לעיקר הקו' יש ליישב ולומר דאע"ג דס"ל לרבינו דאפי' ברעפים ישנים אסור מפני שמחסמן בכל שעה שמלבנן היינו דוקא לענין איסורא בעלמא מטעמא דכיון דכל שעה שמלבנן הוא מוסיף חיזוק יותר משום הכי אסור אבל לחייב עליה חטאת לא מחייב אלא דוקא בקדרה חדשה מפני שמחזיקו עכשיו אבל כל שהיא ישנה אע"פ שמוסיף לה חיזוק בליבון זה מ"מ כיון שהרי היתה חזקה מקודם לא מחייב עליה חטאת משום תוספת זה ושוב מצאתי כן בס' חות יאיר סי' קנ"ה שתי' כן ותמה על הרב ל"מ כמו שתמהנו אלא דאכתי פש גבן ליישב למה שהשמיט רבינו בפ' עשירי מה' שבת אוקמתא דר"ל דקאמר הכא בקדרה חדשה עסקינן וכמו שהשיג עליו הראב"ד ז"ל ולכן נ"ל ליישב הכל בשנדקדק עוד לפי דברי ה"ה דמי הכריחו לרבינו לפרש דלטעמא דחסימה אפי' ישנים אסור ולדחוקי נפשין בפירושא דשמעתתא ולא לפרש הדברים כפשטן וכפרש"י ולכן נ"ל דהכריחו לרבינו לפרש כן משום דקשיא ליה הא דאמרי' בגמרא תנן התם דרסה או שטרפה בכותל כו' בעא מיניה ר"י מר"ז מהו לשוחטה בי"ט מי מחזקינן ריעותא ביום טוב א"ל תנינן אין מלבנין את הרעפים כו' א"ל אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה דקשה לכאורה דכיון דר' ירמיה גופיה מתני טעמא דליבון רעפים כאידך לישנא דקאמר מפני שצריך לחסמן אם כן תיפשוט מינה להיתירא דמדקאמר ר' יוחנן טעמא מפני דצריך לחסמן ולא קאמר טעמא דצריך לבודקן ש"מ דלא מחזקי' ריעותא בי"ט וכמו שכ"כ הרא"ש וז"ל ונראה דהכי הלכתא דהא ר"ל סבר כי האי לישנא דקא' הכא בקדרה חדשה עסקי' משום ליבון רעפים נגעו בה והיינו משום חיסום דאיכא חיוב חטאת כו' יע"ש הרי בהדיא שהרא"ש הביא ראיה דקי"ל דלא מחזקינן ריעותא בי"ט ועוף שנדרס מותר לשוחטו מדקאמר ר"ל טעמא משום חיסום ולא קאמר טעמא דצריך לבודקו ואם כן היא גופא תיקשי לן לר' ירמיה דמאי קא מבעיא ליה כיון דאיהו מתני טעמא דליבון רעפים משום חיסום וכמו שכן ראיתי לרש"ל בס' יש"ש סי' י"ט תמה על הרא"ש בזה יע"ש ודחיקא ליה לרבי' לומר דאע"ג דר' ירמיה מתני טעמא מפני שצריך לחסמן מ"מ איכא למימר דר' יוחנן ס"ל ג"כ טעמא דצריך לבודקן אלא דקאמר טעמא דחיסום לאלומי לאיסורי דמשום טעמא דצריך לבודקן אינו אלא משום חשש איסור בעלמא דילמא פקעי והו"ל טירחא שלא לצורך ומשום טעמא דחסימא אסירי מתורת ודאי ולא מתורת ספק והשתא היינו דקא מבעיא ליה לר' ירמיה אי ר"י אית ליה טעמא דצריך לבודקן וקאמר טעמא דחסימא לאלומי לאיסורי והילכך בעוף שנדרס נמי מחזקי' ריעותא בי"ט או דילמא ר"י לית ליה טעמא דצריך לבודקן כלל משום דלא מחזקינן ריעותא דזה ודאי דוחק דאם איתא דר' יוחנן אית ליה טעמא דצריך לבודקן וס"ל דמחזקינן ריעותא לא היל"ל טעמא דחיסום דהשתא קשה ליה ברייתא דלקמן דקתני ואין מפיגין אותן בצונן ואם בשביל לאפות מותר ואם כן אמאי לא שרינן ליבון רעפים נמי אע"פ שמחסמן כיון שהוא עושה כדי לצלות עליהן וכמו שהקשו התוספת שם בד"ה ואין מפיגין וצריך לדחוק ולומר דשאני בין רעפים לתנור והו"ל לר"י למימר טעמא דצריך לבודקן דהשתא ל"ק לי' ברייתא דאין מפיגין אותן בצונן אלא משמע ודאי דר' יוחנן לית ליה טעמא דצריך לבודקן ואם כן הדרא קו' לדוכתא דמאי קא מבעיא ליה לר' ירמיה אשר על כן בזה ראה וקדש רבינו לומר דס"ל לר' ירמי' דלטעמא דחיסום אפילו ברעפים ישנים אסור מפני שהוא מוסיף חיזוק בכל שעה שמלבנן דהשתא ליכא למפשט מידי מדקא' ר' יוחנן טעמא דחיסום ול"ק טעמא דצריך לבודקן דס"ל דלא מחזקינן ריעותא בי"ט דאיכא למימר דלעולם ברעפים חדשים אזיל ומודה ר"י דבלאו טעמא דחיסום אסירי מטעמא דצריך לבודקן אלא שהוצרך ר"י למיהב טעמא דחיסום משום דמתני' סתמא קתני אין מלבנין את הרעפים בי"ט ודחיקא ליה לאוקומא ברעפים חדשים גרידא והילכך אע"ג דר"ל ס"ל דדוקא בקדרה חדשה וברעפים חדשים הוא דאסור אבל בישנים לא אפי"ה פסק רבינו כר' ירמיה משום דבתראה הוא והיינו דבפ' י' מה' שבת אשמיט אוקמתא דר"ל משום דס"ל דלא קי"ל כותיה אלא כר' ירמיה דאפי' בישנים איכא חיסום כנ"ל:<br><b> ומן </b> האמור בזה דברי הרא"ש נמי מתיישבין ולא תיקשי ליה מה שהקשה רש"ל דאיכא למי' דאיהו נמי הכי ס"ל כדעת רבינו דאפי' בישנים אסור וכמו שכן נראה דעת הטור בנו שכתב ג"כ בסתם בלשון רבי' והיינו משום דקי"ל כר' ירמיה וכמ"ש וא"כ לר' ירמיה ליכא לאקשויי מידי דאיהו ס"ל דלטעמא דחיסום אפי' בישנים אסור והילכך ליכא למפשט מידי דאצטריך לטעמא דחיסום לאסור אפי' ישנים אמנם לר"ל דס"ל דדוקא בחדשים שייך טעמא דחיסום אבל לא בישנים איכא למיפשט שפיר דלית ליה טעמא דצריך לבודקן:<br><b> ועוד </b> נ"ל ליישב דברי הרא"ש בדרך פשוט דמה שהביא ראיה מדר"ל דמדקאמר טעמא דליבון רעפים משום חיסום ול"ק טעמא דצריך לבודקן ש"מ דס"ל דלא מחזקינן ריעותא דהא לא מכרעא דאיכא למימר דתרוייהו איתנהו ולאלומי לאיסורי הוא דקאמר וכמ"ש רש"ל אלא כל ראיות הרא"ש הוא דלא קי"ל כלישנא קמא דקאמר טעמא דצריך לבודקן דלההוא טעמא פשיטא לן דעוף שנדרס אסור לשוחטו משום דמחזקינן ריעותא כדקאמר ר"ז אלא קי"ל כאידך לישנא דקאמר טעמא משום חיסום והילכך קמבעיא לן אי תרווייהו איתנהו או דילמא ס"ל דלא מחזקינן ריעותא כדקא מבעיא ליה לר"י והילכך הו"ל ס' דרבנן כיון דמדאורייתא קי"ל מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וס' דרבנן לקולא וכ"כ הפר"ח סי' תצ"ח ס"ק ח' יע"ש והיינו דמייתי מדר"ל דאיהו נמי ס"ל טעמא דחיסום והילכך הו"ל ס' וכמ"ש וס' דרבנן לקולא כנ"ל פשוט ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קיא) </b> ומן האמור בזה דברי הרא"ש נמי מתיישבין ולא תקשי לי' מה שהקשה רש"ל כו'. לכאורה דבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דס"ל להרא"ש והטור דאפילו בישנים אסור והרי כתב הרא"ש וכן הטור בפסקיו דאין לבשל בקדרה חדשה ביו"ט משום חיסום עיין קיצור פסקי הרא"ש בפ"ד דביצה סי' ט"ו הרי דס"ל כר"ל דדוקא בקדירה חדשה אסור לבשל וע"ש:<br><b> אבל </b> באמת אין כאן תימה משום די"ל דברעפים ס"ל להרא"ש והטור כהרמב"ם ז"ל דאפילו בישנים יש בהן משום חיסום כיון דמתלבנין מהאש וה"ה קדירה ריקנית נמי מתלבנת ואפילו בישנה יש בה משום חיסום אבל לבשל בקדירה ישנה פשיטא דמותר דכיון דיש בה מאכל ולא מדייתא (פי' מזיע בצד החיצון) אין בה משום חיסום ודוקא בקדרה חדשה אסור לבשל משום חיסום כיון דמדייתא עד שמבשלים בה ועיין ש"ע א"ח ס"ס תק"ב בהגהה ובסי' תק"ח סעי' א' ודוק:<br><b> (קיב) </b> והלכך הו"ל ספיקא דרבנן כו' וספיקא דרבנן לקולא. נפלאתי דהא הו"ל דבר שיש לו מתירין וספיקו לחומרא אפילו בדרבנן:<br><b> (קיג) </b> והילכך הו"ל ספק וכמ"ש וס' דרבנן לקולא. אני תמה במ"ש שכן נ"ל פשוט דהא באפרוח שנולד ביו"ט אע"ג דלית בי' נמי אלא ספק דרבנן דהא תניא נמי כותי' דשמואל ואי תימא ר' יוחנן דאפרוח שנולד ביו"ט מותר ומדאורייתא אמרינן מתוך כו' ואפ"ה ס"ל להרא"ש לחומרא דאסור כמו שפסקו הגאונים ורב אלפסי ז"ל וכ"פ בטור או"ח סי' תקי"ג סעיף ח'. הן אמת דמה שפסק הרא"ש והטור במוקצה לחצי שבת לקולא הוא ג"כ תמוה דהא הו"ל ספק בדבר שיש לו מתירין ועיין מ"ש לקמן בדף נ"א ע"ב על הגליון ודוק:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ומותר </b>
+<b> לעשן תחת הפירות כדי שיוכשרו לאכילה כו'.</b> וכ' ה"ה מחלוק' אמוראים בגמ' כו' ואמרי' התם ר"י אמר ע"ג גחל' אסור ע"ג חרס מותר ורב' אמר אפי' ע"ג חרס נמי אסור משום דקא מוליד ריחא ופרש"י דקא מוליד ריחא שנכנס בחרס שלא היה בו ריח ואסור מדרבנן כו' ויש לדקדק דאמאי לא כ' רש"י משום דקמוליד ריחא בפירות עצמן וס"ל דאסור משום דאינו שוה לכל נפש ומכח זה היה נראה להוכיח שדעת רש"י כמ"ש מוהר"ץ אשכנזי סימן צ"ד דבאוכלין ומשקין אין בהן משום מוליד ריחא ושלא כדעת הרב ט"ז סימן תקי"א ס"ק ח' שכתב שאותן שנוהגין להטיל שמן של ריח בתוך המים בי"ט לצורך נט"י לכהנים איסורא קא עבדי דמולידין ריח במים יע"ש ויש ליישב דהכריחו לרש"י לומר דה"ט משום דמוליד ריח בחרס ולא משום אוליד ריחא בפירות גופייהו משום דק"ל דכיון דרבא ס"ל דאפי' איסורא דרבנן דאוליד ריחא לא שרינן משום דאינו שוה לכל נפש א"כ אמאי אצטריך רבא לומר דע"ג חרס אסור מטעמא דאוליד ריחא ת"ל מטעמא דהבערה דאע"ג דהבערה כלאחר יד הוא וליכא איסורא דאורייתא מ"מ איסורא דרבנן מיהא איכא ואיהו הא ס"ל דאיסורא דרבנן נמי לא שרינן משום הכי הוצרך רש"י ז"ל לומר דס"ל לרבא דמשום הבערה לית לן למיסרי כיון דאינו אלא איסורא דרבנן וההבערה גופא הוה ליה צורך אכילה שפיר אית לן להתיר והילכך טעמא דאוליד ריחא נמי דקאמר רבא ע"כ לאו היינו משום אולידי ריחא בפירות גופייהו דכיון דלצורך הפירות הן לית לן למסרי כי היכי דלא אסרינן מה"ט מטעמא דהבערה אלא היינו טעמא משום דמולידין ריחא בחרס דכיון דמה שמולידין ריחא בחרס אינו לצורך הפירות שהרי אם היה באפשר שלא יולידו ריחא בחרס אפי' הכי הפירות הרי הן קולטין טעם הריח בלאו הכי משום הכי לא שרינן איסורא דמוליד ריחא בחרס כיון דאינו לצורך הפירות כנ"ל. עוד כתב הט"ז שמדברי רש"י שכתב בסמוך סחופי כסא אשיראים וז"ל לכפות כוס מבושם על השיראים של מלבוש להכניס בהם הריח משמע דסבירא לי' דדוקא כשמכוין להכניס הריח אבל אם אינו מכוין שרי וכ"כ רש"ל בפרקין סי' ל"ב ותמה על מוהריב"ל שאוסר אפי' בשאינו מכוין יע"ש:<br><b> ויש </b> לתמוה עליו שכפי דבריו נמצאו דברי רש"י סותרים שהרי כתב דטעמא דרבא שאוסר ע"ג חרס היינו משום דמוליד ריח בחרס אע"ג דאינו מכוין להוליד ריח בחרס וכן תמה עליו הרב מגן אברהם סק"כ וכתב שנ"ל עיקר כדברי מוהרי"ל ורוקח דאפילו באינו מכוין נמי אסור ולע"ד נראה שדין זה במחלוקת הוא שנוי דלפי פירוש רש"י ז"ל לקמן שפי' דטעמא דרבא דאמר ע"ג גחלת מותר מידי דהוי אבישרא אגומרי היינו משום דס"ל דשוה לכל נפש הוא והילכך אע"ג דאיכא משום כבוי והבערה ואולודי ריחא שרי מידי דהוי אבישרא אגומרי יע"ש נראה דס"ל דאע"ג דאינו מכוין אפילו הכי אסור ואף רבא דשרי אינו אלא מטעמא דשוה לכל נפש אמנם לפי מ"ש הר"ן לדעת הרי"ף דה"ט דרבא דשרי אע"ג דאינו שוה לכל נפש לפי שאין כאן כיבוי שסופו מבעיר וכיון שכיבוי אין כאן הבערה אין כאן ומשום אולודי ריחא נמי לא מיתסרא כיון שאינו מכוין להריח אלא להכשיר אוכלין וכן כתב הרמב"ן במלחמותיו יע"ש נראה בהדיא דס"ל דכל שאינו מכוין להריח שרי לדידן דקי"ל כרב ומהתימא על הרב מ"א דבסימן תקי"א סק"י כתב בפשיטות כפי' הר"ן והרמב"ן ז"ל ואילו בסימן זה הסכים לדעת הרוקח ומוהרי"ל דאפי' באינו מתכוין אסור ואף לדעת רש"י אפשר לומר דע"כ לא כתב רש"י ז"ל דמשום אולידי ריחא דחרס אסור אף ע"ג דאינו מתכוין ליתן ריח בחרס אלא משום דהא מיהא בעישון זה הרי הוא מכוין לאולידי ריחא שיקלטו הפירות טעם הבושם והילכך אע"ג דאינו מכוין שיקלוט החרס אפי' הכי אסור אמנם כל שאינו מכוין לאולידי ריחא כלל וכההיא דמוהריב"ל אף רש"י ז"ל יודה דשרי ובהכי ניחא שדברי רש"י בד"ה סחופי כסא שכתב להכניס בהם הריח באו בדקדוק וכמו שדקדק הט"ז ולענין הלכה נ"ל כי הסומך לדעת רש"ל לא הפסיד כי יש לו סמוכות מדברי הר"ן ז"ל והרמב"ם שכתבנו ועיין בפר"ח ז"ל בלקוטי א"ח סי' תקי"א כנ"ל ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קיד) </b> ואע"ג דבגרסא דידן גרסינן ר' יהושע כו' הר"ש כו' הביא גירסת ר' יהודה כו'. ועוד ראי' מהא דקדמו דברי ר"מ לדברי ר' יהושע והרי ר"מ תלמיד דרע"ק הי' ור' יהושע רבו של רע"ק וכן הגיה הגאון מו"ה וואלף באסקאוויץ בעהמ"ח ס' סדר למשנה בש"ס שלו ולא ידענא אמאי לא הביא בהגהתו שם דכן הוא בשיטה מקובצת וכ"ה בר"ש פ"ד מכלים. וכן מצאתי דרך מקרה בצל"ח ביצה דגריס כן ע"פ התוספתא אשר מצא וגריס דתניא. ונעלם ממנו ג"כ דברי הר"ש ושיטה מקובצת הנ"ל:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>שפוד </b>
+<b> שנרצף כו' אין מתקנין אותו (בי"ט).</b> כתב מרן הב"י סי' תק"ט וז"ל כתוב במרדכי פ"ב דביצה ר"י התיר בתשובה ללבן בי"ט כלי ברזל שקורין טרפא שאפו בו ביום תחתיה פלדו"ן ואחר הליבון אפו עליו פשטידה של בשר כו' ומשום מכשירין נמי ליכא שהרי הבערה זו צריכה לבישול כו' וכ' הרב מג"א שם ס"ק א' וז"ל ומכאן משמע שמותר בחול להגעיל כלי חלב לאכול בו בשר או איפכא והעולם נוהגין איסור בדבר ומ"כ משם הגאון מוהר"ר בנימין מפוזנא ששמע ממוהר"ם יפה הטעם למנהג שאם יעשה כן לעולם לא יהיה לו רק כלי אחד ויגעלנו כל פעם שישתמש בו וזה אסור דילמא אתי למטעי כדאיתא בחולין דף ח' ע"ב והא דשרינן הכא י"ל כיון שלעולם אין משתמשין בו אלא ע"י ליבון ליכא למיגזר עכ"ד ולפי הנראה דאשתמיט מיניה מ"ש הסמ"ק סי' קצ"ט וז"ל להגעיל כלים דכתיב כו' ודוקא בכלי שאינו בן יומו כו' וכן להכשיר הכלי על ידי הגעלה עצמה אסור כל זמן שהוא בן יומו ודוקא דרך הגעלה אסור בבן יומו כו' אבל דרך ליבון מותר כו' וכן להגעיל כלי של בשר בן יומו להשתמש בו חלב אסור כו' ע"ש הרי בהדיא שכתב דכלי של בשר שאינו בן יומו מותר להגעילו לבשל בו חלב כדרך שמותר להגעיל כל כלים האסורים שאינן בן יומן ומ"ש הטעם משם מוהר"ם יפה והביא ראיה מפ"ק דחולין יראה שאין ראיה משם כמו שיראה המעיין ולי נר' טעם למנהג שהחמירו על עצמן שלא להגעיל כלי של בשר שאינו ב"י להשתמש בו חלב פן יבא להגעיל אותו כשהוא ב"י דאז מדינא אסור כמ"ש הסמ"ג ודוקא בכלי של איסור לא חששו משום דאי אפשר בלאו הכי מה שא"כ בכלי של בשר כיון שיכול להשתמש ממנו גזרו דילמא אתי להגעיל כשהוא ב"י ומה שהתירו ללבן הטרפא כדי לאפות בו פשטידה התם שאני דאפי' בבן יומו מותר ללבנו כמ"ש הסמ"ק כנ"ל נכון טעם למנהג:
+<b>שני </b>
+<b> כלים שהן מחוברין כו' אין פוחתין אותן לשנים מפני שהוא כמתקן כלי.</b> ע"כ וצריך לעיין לפי פי' זה מאי הא דאמרי' בגמ' מאן תנא דפחית' נר מנא הוא ר"מ הוא כו' ומה דמות יערכו לו לההיא דר"מ דהתם משנגמרה מלאכתן בלא צירוף כבשן הוא דקאמר ר"מ דהוי כלי ומתני' משמע דבשצרפו בכבשן מיירי שכן דרך לחלוק אותן אחר שנגמר בישולם וכמ"ש רבינו בפיה"מ בפ' ב' דעדיות וז"ל אלפסין עושין אותם זוגות וכשנשלם בישולם חולקין אותם באמצע ועושין שני מחבתות כמו שעושין בכוסות הזכוכית כו' יע"ש ואם כן מתני' אליבא דכ"ע אתיא ואפי' אליבא דר"י ותו דמאי קאמר בגמ' א"ל אביי דילמא ע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא דחזי לקבולי ביה מידי אבל הכא למאי חזי לקבולי ביה פשיטי והא חזי נמי לאדלוקי שרגא כיון דמיירי בשנגמר בישולם וכן קשה ממאי דאמרינן באיכא דאמרי אמר ליה אביי דילמא ע"כ לא קאמר ר"א אלא דחזי לקבולי ביה מידי כו' ולפי דעת רבינו ז"ל שפירש מתני' דאלפסין שחותכין אותן אחר שנגמר בישולם מאי חזי לקבולי ביה מידי דקאמר הא חזי לכל מילי ולבשולי ביה מידי וכן קשה על הרע"ב ז"ל שפי' במתני' דידן דאין פוחתין כפרש"י ז"ל ובפ"ב דעדיות על מתני' דאלפסין פי' כפי' רבינו שכתב וז"ל אלפסין כלי חרס סתומים עשויין כמין כדור חלול מבפנים ולאחר שמלבנים אותו בכבשן חותכין אותו באמצע והוא נעשה ב' כלים כו' ואין הלכה כראב"ץ אלא לבונן בכבשן הוא גמר מלאכתן כו' ע"ש והשתא ק' דא"כ מאי מייתי מדראב"ץ הא התם בשצרפו בכבשן מיירי ומשום הכי קאמר ראב"ץ דחיתוכן משוי ליה מנא מה שא"כ במתני' נימא דס"ל לראב"ץ דפחיתת נר לא משוי ליה מנא וכן ק' נמי דמאי חזי לקבולי ביה מידי דקאמר הא חזי לכל מילי וכבר ראיתי מי שרצה ליישב לדעת רבי' ז"ל ואין תי' עולה למה שהקשינו לדעת הרע"ב ולכן נ"ל דלדעת רבינו אף ע"ג דס"ל דמתניתין דאלפסין ע"כ מיירי כשחותכין אותם אחר שנגמר בישולם משום דאם לא כן היכי הוה פליג תנא קמא וקאמר דטמאות במשא הזב הא כיון שלא נגמרה מלאכתן ולא צרפן בכבשן עדיין בין לר"מ בין לר"י לאו כלי הוא לקבולי טומאה מ"מ ס"ל לתלמודא דמתני' דידן דקתני אין פוחתין את הנר מיירי בשבא לפוחתו ביום טוב קודם שצרפו בכבשן וקאמר דאסור לפוחתו וכדמשמע מברייתא דמייתי תלמודא בתר הכי דקתני אין פוחתין את הנר ואין עושין אלפסין חרניות בי"ט רשב"ג מתיר באלפסין חרניות ומדפליג עליה דת"ק באלפסין ומודה ליה בפחיתת נר דאסור משמע דה"ט משום דאלפסין חזו לכמה תשמישין אחר פחיתתן לקבולי פירות וכיוצא וכיון דבפחיתתן לא משוי ליה מנא עד שיצרף משום הכי שרי אבל נר דלא חזי אלא לפשיטי אסור וכ"כ בשיטה מקובצת למוהר"ב ז"ל משם הרא"ה א"כ משמע דמתני' דפחיתת נר בבא לפוחתו קודם שצרפו בכבשן קאמר דאי לאחר שצרפו וכמתניתין באלפסין אם כן מ"ט דרשב"ג דפליג עליה באלפסין וס"ל כוותיה בפחיתת נר הא כי היכי דאלפסין חזו לתשמישן ה"נ פחיתת נר חזי לאשתמושיה לאדלוקי ביה שרגא וכיוצא אלא משמע דבבא לפוחתו קודם צירופו קאמר ותו דאי בבא לפוחתו לאחר צירוף בכבשן קאמר פשיטא הא מתקן מנא הוא אלא ודאי דמתני' בבא לפוחתו קודם צרופו דהשתא אשמועי' מתני' חידושא דאע"ג דלא חזי אלא לקבולי ביה פשיטי וכיוצא ולא לאדלוקי שרגא וס"ד דלאו מתקן גמור הוא קמ"ל דאסור והשתא היינו דקאמר תלמודא שפיר מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא ואפילו בשבא לפוחתו קודם שצרפו בכבשן ע"כ ר"מ היא כו' ולא"ד ה"ק מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא ואפילו קודם שצרפו בכבשן ע"כ ראב"ץ היא כו' דכיון דסבירא ליה לראב"ץ דטהורות במשא הזב אף ע"ג דצרפן בכבשן משום דלא נגמרה מלאכתן עדיין אית לן למימר דה"ט דראב"ץ משום דס"ל כר"מ דקאמר מאימתי מקבל טומאה משנגמרה מלאכתן דהכל תלוי בגמר מלאכה ולא בצירוף הכבשן דאי כר"י הא איהו קאמר משיצרפו בכבשן והוא גמר מלאכה ואף ע"ג דלאחר צירוף הכבשן צריכין תיקון אף ע"פכן ס"ל דצורפן בכבשן זהו גמר מלאכתן וכדתנן בספ"ד דכלים וכמ"ש רבינו והרע"ב שם ואם כן ע"כ דראב"ץ מדפליג עליה דת"ק באלפסין היינו משום דס"ל כר"מ דהכל תלוי בגמר מלאכה דליכא למימר דראב"ץ ס"ל דתרתי בעינן צירוף בכבשן ונגמרה מלאכתן דאם כן ראב"ץ הו"ל סברא ג' ואפושי פלוגתא לא מפשינן וא"כ כיון דס"ל כר"מ דגמר מלאכה משוי ליה מנא ואפי' קודם שצרפו בכבשן אם כן מתני' נמי דקתני אין פוחתין את הנר ואפילו בשבא לפוחתו קודם צירוף בכבשן ראב"ץ היא והיינו דדחי אביי שפיר דילמא ע"כ ל"ק ראב"ץ התם אלא דחזי לקבולי ביה מידי ומש"ה ס"ל דהכל תלוי בגמר מלאכה אבל הכא למאי חזי כו' כנ"ל:<br><b> ולמאי </b> דק' על רבי' דבפ"א מה' כלים דין ובפ' מהלכות מטמאי משכב ומושב פסק כר"י וכת"ק דראב"ץ ואם כן איך פסק כמתני' דידן הא בגמ' מוקמינן לה אליבא דר"מ וראב"ץ משמע דלת"ק דראב"ץ ולר"י לא קי"ל כהך מתני' וכמ"ש בהג"מ משם הרי"ף י"ל דס"ל לרבינו דמאי דאמרינן בגמ' מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא אמר רב יוסף ר"מ היא כו' לאו אעיקר דינא דאין פוחתין קאמר דבהא ודאי כ"ע מודו דלענין י"ט אסור משום דהא מיהא מתקן מנא הוא (אלא מאי דקאמר תלמודא מאן תנא כו') שהרי השתא חזי לקבולי פשיטי מה שלא היה ראוי קודם לכן ואף ע"ג דלענין טומאה לא מיקרי כלי מ"מ לגבי י"ט הא מיהא מתקן מנא הוא אלא מאי דקאמר תלמודא מאן תנא כו' אמאי דקתני מתני' מפני שהוא עושה כלי קא מיהדר דמשמע דעד השתא לאו שם כלי עליה כלל ואפילו לענין טומאה אבל עיקר דינא דאין פוחתין כ"ע מודו וכן ראיתי מתרצים אלא דמ"מ צריך לדעת מי הכריחו לרבינו לומר כן ולא לפרש הדברים כפשטן ואפשר דהכריחו לזה משום דרבי יאודה פליג התם אר"מ וס"ל דהכל תלוי בצירוף כבשן (ואף ע"ג דבגרסא דידן גרסינן רבי יהושע במקום רבי יאודה הר"ש בפ"ד מהלכות כלים הביא גירסת רבי יאודה וכן הוא בשיטה מקובצת למוהר"ב והכי מסתבר דבר פלוגתיה דר"מ בכוליה תלמודא רבי יאודה) וא"כ מדחזינן במתני' דידן דפליג ר"י אסיפא דמתני' דקתני אין חותכין את הפתילה לשנים ולא פליג על רישא ש"מ דר"י מודה ברישא כמו שאמרנו כנ"ל:
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מסלקין </b>
+<b> תריסי חנויות ומחזירין אותם בי"ט כו'.</b> שם במשנה ב"ש אומרים אין מסלקין כו' וב"ה מתירין ואמרינן עלה בגמ' אמר עולא שלשה דברים התירו סופן משום תחילתן וראיתי בשיטה מקובצת למוהר"ב שהקש' משם הרשב"א דאמאי לא חשיב הא דתנן בעירובין פרק מי שהוציאוהו כל היוצאים להציל חוזרין למקומן וכן חכמה הבאה לילד התירו סופן משום תחילתן ע"ש מה שדחק לתרץ ולע"ד לא קשיא מידי דאיכא למימר דמשום הכי לא קא חשיב לה משום דפשיטא ליה דה"ט משום דהתירו סופן ואדרבא אי הוה קא חשיב הוה פריך עליה בגמרא מאי קמ"ל תנינא כדפריך באידך וק"ל ושוב ראיתי להתוס' פרק מי שהוציאוהו דמ"ד ע"ב ד"ה כל שכתבו כן בפשיטות ועיין בתוס' בפ"ב דר"ה דף כ"ג ע"ב ובהכי יש ליישב מה שהקשה הרב ט"ז סי' ש"א ס"ק ודו"ק ודע דבגמרא אמרינן מתני' דלא כי האי תנא דתניא אמר רשב"א מודים ב"ש וב"ה שמסלקין כו' לא נחלקו אלא להחזיר כו' ופרש"י וז"ל מתני' כו' דקתני בסילוק נמי פליגי לאו כי האי תנא ע"ש ודבריו צריכין ביאור דמה בא למעט וזיל קרי בי רב הוא וכן ק' במה שכתב בדף ט' ע"ב וז"ל מתני' דקתני בהולכת סולם פליגי לאו כי האי תנא דקתני בהולכה מודה מפני שצורך י"ט היא. וראיתי למוהרש"א בס' הליכות אלי דף ע"ח ע"ב שהוקשה לו כן בלשון רש"י דלעיל ותי' דבא למעט דלא נימא דבתרתי פליגי תנא דברייתא אתנא דידן דסבר בהולכה דוקא פליגי אבל בחזרה סובר תנא דידן דד"ה אסור הא ליתא דלענין חזרה פשיטא דאפי' תנא דידן מודה דכי היכי דסברי ב"ה דמותר בהולכה מותר בחזרה מטעם סופן משום תחילתן כדאשכחן גבי תריסין יעו"ש ותי' אינו עולה יפה ללשון רש"י שלפנינו דהא במתניתין שרי בהדיא אף להחזיר ותו דעיקר תי' נמי איכא למשדי נרגא דאדרבא איפכא איכא למידק מדחזינן במתני' גבי סילוק תריסין דקתני בהדיא וב"ה מתירין אף להחזיר ואילו גבי הולכת סולם לא קתני משמע דבהולכת סולם מודו ב"ה דאסור להחזיר והיינו טעמא משום דליכא למיגזר משום תחילתן דליכא פסידא כלל וכ"כ המאירי וז"ל ומיהו בחזרה קי"ל דלא דבכי האי ליכא גזירה דסופן אטו תחילתן דליכא פסידא כלל ולא דמיא להני דשרינן לקמן סופן משום תחילתן עכ"ד יע"ש וכן מוכח מדלא קחשיב לה עולא בהני דברים שהתירו סופן משום תחילתן משמע משום דמתני' פליגא עליה ולא קי"ל כוותיה: ויש לדקדק על המאירי שהקשה בשמעתין וז"ל ג' דברים התירו סופן כו' וא"ת ליחשוב נמי חזרת סולם לשובך וכדקאמר לעיל י"ל דבברייתא לא קא מיירי ע"כ וקשה דכפי מה שכתב הוא ז"ל דמתניתין פליגא אברייתא וס"ל דאסרו חזרת סולם לשובך מאי ק"ל הכא הא משום הכי לא קא חשיב לה משום דמתני' פליגא ובפלוגתא לא קמיירי כדאמרינן בגמרא וי"ל דודאי לעולם לא ק"ל למאירי ז"ל כדכתיבנא אלא עיקר קושייתו לרחב"א אמר ר"י דאמר אף הפותח חביתו ע"ג הרגל ואליבא דר"י דכיון דחשיב אפילו מידי דפלוגתא הוי אמאי לא קא חשיב נמי חזרת סולם ואליבא דרשב"א וליישב דברי רש"י נראה לומר שבא למעט דלא נימא דמתני' פליגא אדרשב"א בתרתי חדא דמתני' קאמר דלב"ש אין מסלקין ורשב"א קאמר דבסילוק אפי' ב"ש מודו ותו דלמתני' אפי' ב"ה לא שרו אלא משום שמחת י"ט ולרשב"א אפי' בדליכא שמחת י"ט שרי שהרי ב"ש דלא חייש לשמחת י"ט ואסרו חזרת תריסין אפי"ה שרו בסילוק וכן נראה מדברי רש"ל שכתב בסימן ל"ג וז"ל ואף לסלק אסור היכא דליכא משום שמחת י"ט דלא קי"ל כהאי תנא דאמר ב"ש וב"ה ל"פ דמסלקין אלא קי"ל כמתני' דפליגי אף במסלקין נמצא דב"ה דשרו היינו משום שמחת י"ט הא לאו הכי אסור יע"ש וניחא השתא מה שכתב הר"ן ז"ל בשיטה כ"י למוהר"א לפפא ז"ל דוכי רשב"א טעמא דב"ש אתא לאשמועינן דבכי האי גוונא פריך בפ' ר"א דמילה דקל"ה נולד כשהוא מהול דאמרינן לאו מכלל דת"ק סבר ד"ה אין מחללין ופרכינן וכי ר"א הקפר טעמא דב"ש אתא לאשמועינן וכפי זה ניחא דנ"מ השתא לב"ה דשרו אפי' בלי צורך י"ט ובהא לא פרכינן טעמא דב"ש אתא לאשמועינן כמ"ש הרב גו"ה כלל ר"ן יע"ש ואהא בא למעט רש"י ז"ל דליתא אלא אפילו לרשב"א לא שרינן סילוק תריסין והולכת סולם אלא דוקא לצורך י"ט הא לאו הכי פשיטא דאסור דהוה ליה טירחא שלא לצורך ומחזי כעובדין דחול ומ"ש בגמ' מתני' דלא כי האי תנא היינו דוקא למאי דקתני מתני' דבסילוק והולכה פליגי ב"ש אבל בהיתירא דב"ה בהא לא פליגי דלכ"ע לא שרי אלא לצורך י"ט וזהו שדקדק רש"י וכתב דקתני בהולכה מודה מפני שצורך י"ט בא לאפוקי מ"ש ולמאי דק"ל דאם כן רשב"א טעמא דב"ש אתא לאשמועינן כדפריך בפר"א דמיל' כבר יישב הר"ן דהתם אי טעמא דב"ש אתא לאשמועינן היינו לומר דפליגי אדב"ה ומשמע דחייש להו במקום ב"ה ומש"ה ק"ל אבל הכא ליכא למימר הכי דאדרבא אמר דבסילוקן לא נחלקו ובכה"ג שפיר מצי תנא לאשמועינן הכי קושטא דמילתא עכ"ד יע"ש וכן נראה שהוא דעת התוספת וז"ל בפ"ק דעירובין די"ג ע"א ד"ה על זה וע"ז נחלקו לא שייך למימר הכא טעמי' דב"ש אתא לאשמועינן דכיון דאמר ת"ק לא נחלקו בדין הוא שיש להשיב ולומר נחלקו ומדלא ק"ל לת"ק גופיה דקאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על מבוי שהוא פחות מד"א שהוא או בלחי או בקורה דוכי טעמא דב"ש אתא לאשמועינן משמע דס"ל דבכה"ג שפיר מצי תנא לאשמועינן הכי קושטא דמילתא כמ"ש הר"ן וכן כתב הרב ח"ה שם:<br><b> ועיין </b> בהרב תי"ט שם מ"ב מיהו מ"ש דכיון דת"ק אמר לא נחלקו בדין הוא שיש להשיב ולומר נחלקו נראה דק' על תי' זה מההיא דפרק ר"א דמילה דקאמר ודילמא ת"ק ד"ה אין מחללין קאמר ופריך וכי טעמא דב"ש אתא לאשמועינן והשתא כפי דברי התוספות מאי פריך הא כיון דת"ק קאמר דלב"ה אין מחללין ולא נחלקו בדבר זה שפיר יש להשיב ולומר נחלקו ואפשר דס"ל כתירוץ האחר שכתב הר"ן דהתם הכי קאמר כיון דר"א הקפר סתמא אמר לה טפי משמע דת"ק סבר ד"ה מחללין דהשתא אשמועינן שפיר טעמא דב"ה מלומר דלת"ק ד"ה אין מחללין ולא אשמועינן טעמא דב"ה אלא משום דהכי קאמר ת"ק לא נחלקו וקאמר איהו נחלקו אמנם בעלמא ודאי היכא דליכא למימר דטעמא דב"ה אתא לאשמועינן אמרינן ודאי דמשום דת"ק קאמר לא נחלקו קאמר איהו נחלקו כנ"ל:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>העושה </b>
+<b> מדורה בי"ט כו'.</b> פ' המביא אמר ר"י האי מדורתא מלמטה למעלה אסור מלמעלה למטה שרי והק' התוס' ז"ל שם וא"ת היכי מסדרין שלחן שאין לה רגלים ע"ג ספסלים וכו' וי"ל דכיון דאין לה מחיצות שרי וכל הני מיירי דאית להו מחיצות כו' וכ"כ הטור ז"ל בסי' שט"ו משם התוספות ע"ש וראיתי להר"ב ב"ח שם שהקשה וז"ל מיהו קשה דבפרק כל הכלים דקכ"ה כתב רש"י שאין עושין אהל ארעי לפרוס מחצלת על ד' מחיצות או על ד' קונדסין להיות צל לאהל מן החמה עד כאן לשונו וכן כתב הר"ן ומ"ש משלחן על גבי רגלים דשרי וי"ל דמחצלת על גבי קונדסין לא אסר אלא בשצריך לאויר שתחתיו ומשום הכי כתב רש"י להיות צל לאהל מן החמה וקאי אמחצלת של ד' קונדסין דסמיך ליה אבל מחצלת של ד' מחיצות אפי' אין צריך לאהל אסור מיהו ק' לפי זה הא דכתב רבינו תחילה כו' משמע דתרתי בענין דעושה מחיצות וגם כן צריך לאויר שתחתיו אבל בדליכא אלא חדא שרי וכן כתב הר"ן בפרק תולין וז"ל וכתבו התוס' ז"ל כללא דמילתא בענין אהלים דלא מיתסר משום אהל אלא היכא דאית ליה מחיצות מלמטה ומשתמש באויר שתחתיו כו' אלמא דתרתי בעינן אליבא דתוס' ודוחק לומר שמ"ש הר"ן ומשתמש באויר שתחתיו כלו' או שמשתמש כו' עכ"ל יע"ש והנה מה שהקשה ממ"ש רש"י בפרק כל הכלים נראה שעיקר כונתו להקשות על הר"ן שכתב שם גם כן כלשון רש"י דאילו לרש"י לק"מ שהרי דעת רש"י דאפי' בדליכא מחיצות אסור וכמ"ש התוס' אלא על הר"ן הוא דקשיא ליה משום דממ"ש הר"ן בשמעתין משמע דמסכים לדעת התוספות דבעינן שיעשה מחיצות כדי שיהיה חייב משום עשיית אהל מיהו מ"ש עוד הב"ח דמשו"ה כתב רש"י להיות צל לאהל מן החמה וקאי אמחצלת של ד' קונדסין כו' הוא תימא שהרי לדעת רש"י ז"ל אין לחלק בין היכא שעושה מחיצות לאין עושה מחיצות וכמ"ש גבי ביעת' ואם נא' דביצים שמסדרים ע"ג האסכלה נמי צריך הוא לאויר שתחתיו ומש"ה ס"ל לרש"י דאסור אם כן היה לו להכריח שדעת התוס' דתרתי בעינן מחיצות ועשיית אהל ממה שדחו בשמעתין פי' רש"י ולא להביא עצות מרחוק ממ"ש הטור והר"ן גם מ"ש ודוחק לומר שמ"ש הר"ן ומשתמש באויר שתחתיו ר"ל או שמשתמש כו' איני יודע איך אפשר לומר כן אפי' בדרך דוחק דא"כ מאי קשי' ליה בתר הכי משם הרשב"א מההיא דגוד דמי עבדי ליה מחיצות רחבות והלא אין פורסין אלא ע"ג קונדיסין ומאי קושיא הרי הר"ן כתב לעיל מזה דאפשר שהגוד הזה צריך להיות חלל תחתיו כדי שיכנס הרוח ע"ש ולעיקר קושייתו נראה דאשתמיט מיני' מ"ש הרא"ש בשמעתין שאחר שכתב כדברי התוס' דבעינן מחיצות הוקשה לו מההיא דפ"ב דעירובין דאמרי' זיל כרוך בודייא ושייר בה טפח דאלמא דמיקרי אהל בלא מחיצות ותי' דהתם שאני דהוי בנין חשוב וגם עיקר כונתו לעשות אהל יע"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי הרא"ש הללו ופשוט:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>כלי </b>
+<b> שנטמא בי"ט מטבילין כו'.</b> הנה מדברי רבינו מבואר שסובר שלא כדעת י"מ שכתב רש"י בד"ה אין מטבילין וז"ל וי"מ כלי שנטמא באב הטומאה אפי' נטמא בי"ט אין מטבילין אותו וטעמא משום דבעי הערב שמש כו' ולפי זה בולד הטומאה דוקא בנטמא ביום טוב מטבילין אותו ולא בנטמא מערב יום טוב דבולד הטומאה איירי לעיל דמחלק בין נטמא מעי"ט לנטמא בי"ט כמ"ש התוס' והקשה הרב חד"ה שם לפ"ז הא דפריך נגזור הא אטו הא היינו ולד הטומאה שנטמא בי"ט אטו אב הטומאה ומאי קא ק"ל הא קאמרינן דטומאה ביום טוב מילתא דלא שכיחא ולא גזרו ביה ובאב הטומאה מיהו אין מטבילין אותו דבעי הערב שמש ותי' דודאי לעיל בולד הטומאה נטמא בי"ט אטו עי"ט לית לן למיגזר משום דמילתא דלא שכיח היא כדקאמר משום דנטמא בעי"ט גופה אית ביה צורך י"ט ואינו אסור אלא משום גזירה דשמא יעבירנו אבל הכא כיון דאב הטומאה אסור משום דאין בו צורך י"ט כלל אית לן למיגזר ולד הטומאה אטו אב הטומאה אע"ג דמילתא דלא שכיח הוא עכ"ד ואין תירו' מחוור אצלי דהא בכוליה תלמודא משני מילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן אע"ג דאיכא למיגזר אטו איסורא דאורייתא בפ"ק ד"ב פרכינן לרבה דאמר גזירה י"ט דעלמא אטו יום טוב אחר השבת מברייתא דקתני השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאוכלן בי"ט ואם איתא ניגזור משום הנך דמתיילדן ביומיהון ומשני ביצים במעי אמן מלתא דלא שכיח ומילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן הרי אע"ג דביצים דמתיילדן אסירי מדאורייתא משום הכנה אפ"ה במעי אמן לא גזרו ואפי' בי"ט אחר השבת כמ"ש רש"י והתוס' שם ולעיקר קושיתו נראה ליישב על פי מה שכתב מוהרש"א בס' הליכות אלי כלל תקפ"ו וז"ל מילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן דע שבזה יש חילוק דדוקא היכא דחד מילתא שכיח וחד לא שכיח לא גזרו דליכא למטעי אבל היכא דתרוייהו לא שכיח גזרינן והביא ראיה ממ"ש התוס' לעיל פ"ק ד"ו ד"ה ביצים גמורות דטעמייהו דב"ה דאסרי ביצת נבלה כל שכמוה נמכרת בשוק היינו משום דגזרינן אטו ביצת טרפה אע"ג דביצים גמורות במעי אמן מלתא דלא שכיח ולא גזרו רבנן כדאמרינן לעיל אלא ודאי דס"ל דההוא דלעיל היינו דלא גזרינן ביצים במעי אמן דלא שכיח אטו הנך דמתיילדן ביומיהון דשכיח דמשכיח ללא שכיח לא טעו משא"כ בביצים גמורות של נבלה דגזרינן אטו ביצים גמורות של טריפה דלא שכיח אטו לא שכיח איכא למיגזר א"ד יע"ש וא"כ מעתה הנה מקום ליישב קושי' הרב חד"ה דלעיל דפריך בגמ' דניגזור כלים שנטמאו בי"ט אטו הנך דנטמאו מעי"ט משני שפיר דטומאה בי"ט הוה ליה מילתא דלא שכיח וטומאה מעי"ט הוי מלתא דשכיח ומשכיח ללא שכיח לא גזרו רבנן אמנם למאי דפריך בתר הכי דניגזור כלים שנטמאו בולד הטומאה בי"ט אטו כלים שנטמאו באב הטומאה ביום טוב לא מצי לשנויי משום דטומאה בי"ט לא שכיח ולא גזרו רבנן דכיון דתרוייהו לא שכיח גזרו רבנן וכי משני ולד הטומאה היכי משכחת לה גבי כהנים זריזין הן ס"ל לי"מ דה"ק כיון דזריזין הן לא אתי למטעי באב הטומאה וכפי' ראשון שפירש"י ולא משום דזריזין הם מלבא טומאה לכליהן והוי מילתא דלא שכיח כמו שפרש"י באי נמי דהא לפי י"מ כיון דתרוייהו הוי מילתא דלא שכיח איכא למיגזר שפיר כמ"ש כנ"ל נכון:<br><b> ודע </b> שכלל זה שכתב מוהרש"א נראה שבמחלוקת הוא שנוי וזה שכתב המאירי אברייתא דקתני השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בי"ט וז"ל ורבינו אפרים כתב דביצים גמורות דמותר לאכלן דוקא בי"ט דעלמא אבל בי"ט אחר השבת לא דדילמא מאתמול נגמרה ואע"פ שלא נולדה שמא סמוך ללידתה נשחטה והוי ספקא דאורייתא ואם איתא הוה ליה נמי למיגזר בהו כדגזרו בהנהו דמתיילדן ביומיהון ואין הלשון מוכיח כדבריו דהול"ל נגזר בהו כי הנך דמתילדן ביומיהון ומאי האי דקאמר ניגזור אטו הנך כו' עכ"ל הרי מבואר שלדעת הר' אפרים מאי דפריך נגזור אטו הנך דמתיילדן כו' ה"ק דניגזור בצים גמורות במעי אמן ביום טוב דעלמא אטו ביצים גמורות במעי אמן ביום טוב אחר השבת וכדגזרינן במתיילדן ביומיהון ועיין במהרש"א בס' הנז' ד' ח"י ואפי' הכי משני עלה בגמרא ביצים במעי אמן מילתא דלא שכיח ולא גזרו רבנן אע"ג דתרוייהו לא שכיח נינהו ודו"ק:
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>כשהן </b>
+<b> מחלקין לא ישקלו במאזנים כו'.</b> משנה פא"צ ופסק כרבנן ובגמ' אמרינן ר"ח ור"ש הוו שוקלין מנה כנגד מנה בי"ט כמאן לא כר"י ולא כרבנן כו' אינהו דעבוד כר' יאושע כו' אמר ר' יוסף הלכה כר' יאושע הואיל ותנן בבכורות כותיה כו' א"ל אביי ודילמא כו' א"נ ע"כ ל"ק רבנן כו' אלא משום דלא מיחזי כעובדין דחול כו' ופרש"י דהתם מכירה הוא ואין דרך לשקול בשר הנמכר במנה כנגד מנה אבל הכא גבי ר"ח ור"ש קא עבדין עובדין דחול דהא חלוקה היא וכן דרך כל החולקין וראיתי להרב ח"ה שכתב וז"ל יראה דמילתא דר"י נמי איכא לפרושי דאיירי במכירה כההיא דבכורות וא"כ שפיר קאמר רב יוסף דהלכה כר' יאושע מההיא דבכורות אלא למאי דקאמר תלמודא דאינהו עבוד כר"י דע"כ השתא בחלוקה איירי פריך ליה אביי שפיר כו' יע"ש ולי אין צורך לזה דע"כ מאי דקאמר רב יוסף הלכה כר"י בחלוקה איירי דאי במכירה מאי הלכה כר"י דקאמר הא במכירה רבי יאודה ג"כ מודה דשוקלין מנה כנגד מנה דומיא דכלי או קופיץ כיון דאין דרך המוכרין לשקול מנה כנגד מנה וכנראה בהדיא ממ"ש רש"י בד"ה כנגד כלי אין דבחול לאו הכי אורחיה אבל מנה כנגד מנה כך דרך כל החולקין עכ"ד משמע בהדיא דדוקא בחלוקה הוא דסבירא ליה לר"י דאין שוקלין מנה כנגד מנה אבל במכירה כיון דאין דרך למכור במנה כנגד מנה הו"ל ככלי או קופיץ וא"כ הלכה כר' יאודה הול"ל ותו דאי ר' יהושע איירי במכירה אם כן רבי יהושע היינו ר"י אלא משמע ודאי דר' יהושע בחלוקה איירי ופליג אדר' יאודה כנ"ל פשוט ורבינו בפ"א מה' בכורות דין י"ח כתב וז"ל בכור ב"מ כו' מוכרו בבית אבל בשר בכור תמים אינו נמכר כו' וכהנים שנמנו על הבכור מותרין לשקול מנה כנגד מנה. וכתב הרב כ"מ וז"ל ר"פכל פסולי המוקדשין תנן שוקלין מנה כנגד מנה בבכור ומפשטא משמע דארישא קאי דקתני בכור ב"מ אינו נשקל בליטרא ומדברי רבינו נראה שהוא מפרשה בבכור תמים בזמן המקדש עכ"ל וכ"פ בפה"מ דאיירי לענין חלוקה ויש לתמוה עליו דאם כן דמתניתין איירי בחלוקה מאי האי דקאמר בגמרא עד כאן לא קא אמרי רבנן אלא משום דלא מחזי כעובדין דחול הא התם נמי בחלוקה איירי וכהך דר"ח ור"ש ואפשר לו' דרבי' מפרשה הפך פרש"י וס"ל דבחלוקה לא מחזי כעובדין דחול וכמכירה דעלמא כיון שאינו שוקל נגד דבר השקול משא"כ במכירה כיון שיודע משקל אותה המנ' כמה היא ושוקל כנגדה הוה ליה כמכירה גמורה ועיין בהרב לחם חמודות דף רכ"ו ע"ב יע"ש וס"ל לאביי דהא דר' יהושע דקאמר שוקלין מנה כנגד מנה סתמא קתני נמי ובמכירה איירי ובשיודע מעי"ט משקל אותה מנה כמה היא וה"ט משום דר' יהושע דברייתא אמתני' דקתני שוקל אדם בשר כנגד הכלי קאי ומתני' במכירה איירי דאי בחלוקה אין דרך לחלוק כנגד הכלי אלא מנה כנגד מנה וסתמא קתני ומשמע ודאי דהיינו ביודע משקל אותו כלי כמה היא וכמ"ש רש"י ז"ל לקמן בד"ה כדעבדין בחול וא"כ היינו דקאמר תלמודא ע"כ ל"ק רבנן התם אלא משום דלא מחזי כעובדין דחול דכיון דאינו יודע משקל' לא מחזי כעין מכר אבל הכא מחזי כעובדין דחול כיון שיודע משקל אותה מנה שהיא ליטרא ושוקל כנגדה הוה ליה כמכירה גמורה אלא דהא ליתא דאם כן היכי קאמר בגמ' אמילתיה דר"ח ור"ש אי כר"י דאמר שוקל אדם בשר כנגד הכלי אין כנגד מידי אחרינא לא והשתא לדעת רבינו ז"ל דחלוקה עדיפה ממכירה מאי פריך הא מכ"ש דכלי נפקא כיון דאפילו כלי שיודע משקלה שרי כ"ש בחלוקה דר"ח ור"ש דאינו שוקל נגד דבר השקול דשרי דהא דר"ח ור"ש בחלוק' איירי וכמבואר ואפשר לומר דתלמודא ספוקי מספקא ליה מילתא אי חלוקה מיחזי כעובדין דחול טפי ממכירה משום דכן דרך החולקים או מכירה מיחזי טפי משום דשוקל כנגד דבר השקול דאיכא צדדין לכאן ולכאן ומשום הכי פריך שפיר לר"ח ולר"ש דכמאן אמרוה למילתייהו דאי כר"י הא איכא למימר דחלוקה מיחזי כעובדין דחול טפי ממכירה משום דכן דרך כל החולקין ולרב יוסף נמי דקאמר הלכה כר"י הואיל ותנא בבכורות כוותיה פריך ליה אביי שפיר דדילמא מכירה מחזי כעובדין דחול טפי כיון דשוקל נגד דבר השקול ומנא ליה להשוותן כיון דאיכא צדדין לכאן ולכאן אלא דאכתי קשה מנ"ל לאביי לומר דמתני' דבבכורות בחלוקה איירי ולאפוקי למתני' מפשט' אדתקשה לי' ע"כ לא קאמרי רבנן כו' כיון דאדרבא פשטא משמע דקאי ארישא דמתני' ובדוחק יש ליישב ועדיין צ"ע:
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>הולך </b>
+<b> אדם אצל חנוני כו'.</b> כתב הרב המגיד וז"ל וכתב הרשב"א דמותר ליקח בצים מן הגוי בליל י"ט ראשון כו' וכן כתב הרא"ש פ"ק דביצה דמותר ליקח בצים מן הגוי בליל י"ט ראשון דרובן של זכרים וכן כתב הטור סי' תקי"ג וז"ל ואם לא בדק מעי"ט אפי' אי ליכא זכר בהדה שרי דתלי' דמאתמול היתה שם דאף בלא זכר רובן יולדות ביום הלכך מותר ליקח בצים בי"ט מן הגוי כו' וראיתי להרב יש"ש בסי' ד' שכתב דמשמע מדברי הטור מדתלי טעמא משום דאף בלא זכר רובן יולדות ביום אבל מטעם דרובן של זכרי' לחוד שכתב הרא"ש לא שרינן ואפשר דס"ל דכיון דמחמרינן בדשיל"מ דאף בספקא דרבנן אזלינן לחומרא ה"נ דמחמרינן בחד רובא ולכן בעינן רובא דמוכחא דרובן של זכרי' וגם ספנא מארעא רובן יולדות ביום ועל כן נראה שלא להתיר מ"ש הר"ן ז"ל יש מי שמתיר ליקח בצים מן הגוי אפילו בי"ט א' משום דרובן של ביצים אינן בני יומן כו' ולא נהירא דלא הוי רובא דמוכחא וכן דבר שיל"מ לא אזלינן בתר רובא כלל אפי' דלא איתחזק איסורא אם לא בתרי רוב' עכ"ל יע"ש ודבריו תמוהים בעיני דאיך אפשר לומר שהטור ס"ל דלא שרינן אלא בתרי רובי דרובן של זכרים וגם דספנא מארעא דרובן יולדות ביום אבל לא בחד רובא שהרי בגמרא שרינן בדידעינן דספנא מארעא וליכא זכר בהדה כי לא בדק משום דרובן יולדות ביום אף ע"ג דליכא אלא חד רובא וכמ"ש הטור בהדיא ואם לא בדק אפי' דליכא זכר בהדה שרי ותו שמדברי הטור נראה בהדיא דס"ל דבדבר שיל"מ אזלינן בתר רובא היכא דלא אתחזק איסורא אע"ג דליכא אלא חד רובא ממ"ש בטי"ד סי' י"ו וז"ל בהמה שנשחטה אמה או בתה ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהן היום כיצד יעשה נכבשינהו דניידי כו' וישחוט הכל דכל דפריש מרובא פריש אע"ג דאותו ואת בנו הוי דשיל"מ וכן כתב הרב מ"ל בפ"ז מה' מעילה דין ו' שזה דעת הטור גם רש"ל בס' יש"ש בחידושי חולין פ' או"ב סי' ו' הביא דברי הטור והסכים לדעתו וכאן חלק עליו הר"ן ואפשר לחלק דהתם שאני דהוי רובא דאיתיה קמן דאלים ומוכח טפי כדאיתא בפ"ק דחולין משא"כ הכא ליקח ביצים מן הגוי דהוי רובא דליתיה קמן ובהכי ניחא מה שקשה לכאורה לדעת הר"ן שכתב בפ' א"צ דלוקח ביצים מן הגוי בי"ט שהוא חוכך להחמיר כיון דקי"ל אפי' באלף לא בטיל וקשה מההיא דר"פכל הזבחים דפריך ונכבשינהו דניידי אע"ג דב"ח חשיבי ולא בטלי וא"כ ע"כ צ"ל דהיכא דלא אתחזק איסורא שאני ועיין בהרב מ"ל שכתב דס"ל להר"ן דיש חילוק בין דשיל"מ לשאר איסורין שאין להן ביטול וזה דוחק שהרי הר"ן תלי טעמא משום דאפי' באלף לא בטיל וא"כ ה"ט נמי שייך בב"ח אכן כפי מ"ש אין צורך לזה דהתם שאני דהוי רובא דאיתי' קמן דאלים ומוכח טפי:<br><b> אך </b> אכתי קשה לדעת רש"ל ממ"ש הטור בי"ד סימן רצ"ג משם הרא"ש דאין לחוש על התבואה שמא לא נשרשה קודם העומר דסמכינן ארובא אף ע"ג דחדש הוי דשיל"מ והוי רובא דליתיה קמן וא"כ ע"כ צ"ל שמה שהוצרך הטור ז"ל לטעמא דאף בדספנה מארעא רובן יולדות ביום הוא לאשמועינן דאפי' בדידעי' בודאי דליכא זכר שרי משום דרובן יולדות ביום וכמ"ש מרן משם המרדכי ולפי זה צריך לומר שמה שנראה מדברי הטור דאסור ליקח ביצים מן הגוי בי"ט כמו שכתב מרן לאו משום דסבירא ליה דבדבר שיל"מ מחמרינן בחד רובא כמו שכתב רש"ל אלא משום דס"ל דביצים הוי דבר המתבכר בכל יום וא"כ ליכא רוב וכמ"ש המרדכי כנ"ל ולדעת הר"ן שכתב שהוא חוכך להחמיר כיון דקיימא לן דאפי' באלף לא בטיל הקשה הרב מש"ל מההיא דתניא בתוספתא דדמאי פרק ג' מצטרפין פירות ח"ל על פירות שנייה כדי שירבו על פירות שלישית לפוטרן מן מעשר עני מצטרפין פירות ח"ל על פירות שלישית כדי שירבו על פירות רביעית לפוטרן ממע"ב מצטרפין פירות ערב שביעית כו' והנה כל החלוקות הללו הוו דשיל"מ דהא טבל אוסר במשהו משום דהוי דבר שיל"מ וכן פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות ה"ז דבר שיל"מ ואוסרין בכ"ש ואם כן ה"ק בתו' דאזלינן בתר רובא לפוטרן מן המעשרות ומן הביעור אלא ודאי עכ"ל דהיכא דלא איתחזק איסורא שאני עכ"ד יע"ש ולע"ד אפשר ליישב ולומר דהתם שאני משום דהוי ס"ס ס' אם הם מפירות ח"ל או לא ואת"ל שהן מפירות א"י שמא הם מפירות שנה שנייה והילכך כיון דאיכא ס"ס עדיף מרובא גרידא ותדע שהרי ה"ה ז"ל כתב משם הרשב"א דלוקח בצים מן הגוי בי"ט אסור משום דהוי דבר שיש לו מתירין משמע דס"ל דבדבר שיל"מ לא אזלינן בתר רובא וכ"כ בהדיא בס' עבודת הקדש ואלו ס"ס בדשיל"מ ס"ל להרשב"א דשרי כמ"ש ה"ה בפ"א מהלכות אלו דין ב' ואף למה שנראה מדברי הר"ן בפ' א"צ דס"ס בדשיל"מ באיסורא דאורייתא אזלי' לחומרא וכמ"ש הפ"ח בי"ד סי' ק"י ס"ק איכא למימר דהיכא דאיכא ס"ס מחמת רובא אף הר"ן מודה דשרי משום דהו"ל מיעוטא דמיעוטא ומש"ה קתני בתוספתא מצרפין פירות ח"ל כו' כדי שירבו כיון דאפי' אי ליכא רובא איכא ס"ס שרי וכדעת הרשב"א דס"ל דס"ס בדבר שיש לו מתירין מותר וצ"ל דמאי דקתני בתוספתא כדי שירבו לאו למימר דמשום דרוב פירות הם מח"ל או מפירות שנה שנייה מותרין הא לאו הכי אסור דהא ליתא דכיון דאיכא ס"ס אפילו שניהם שקולין שרי אלא לס"ס קרי ליה רוב דס"ס מדין רובא הוא דשרי כנודע עוד הקשה הרב מההוא דאמרינן במציעא דנ"ו מעות שנמצאו כו' בהר הבית חולין ובירוש' בשאר ימות השנה חולין וטעמא דמילתא משום דאזלינן בתר רובא וכמו שפרש"י ומע' ב' בירוש' הוי דבר שיש לו מתירין וכמו שכתב רבינו סוף פ"ו מה' מ"ב ובפ"ק דפסחים אמרינן ר"י בר יאודה אומר תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר אם רוב חולין חולין הרי דאף בדבר שיל"מ אזלי' בתר רובא עכ"ד יע"ש והנה מה שהק' מההיא דתיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעשר ב' נר' דכפי מה שכתב רבינו ספ"ו מהל' הנזכר דין י"א וז"ל תיבה כו' הרי המעות מע"ש כו' מחצה למחצה חולין ע"כ הרי שלדעת רבינו אפי' במחצה על מחצה דהוי ס' שקול אפ"ה שרי וע"כ צ"ל דהיינו טעמא משום דהוי ס' דלא שכיח דמסתמא במעות מע"ש אדם מזדהר בהם לשומרן יפה הן אמת דבפ"ק דפסחים לא פורש האי דינא דמחצה למחצה מיהו מיסתייע דרב גובריה אמרה ואפשר דבגירסתו כך היתה וא"כ מהאי טעמא מתרצתא היא לדעת הר"ן דהתם לא משום דאזלינן בתר רובא גרידא הוא דהמעות חולין אלא משום דהוה ליה מיעוט דלא שכיח מדשרינן אפילו בס' שקול ודו"ק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ד) </b>
+<b> לדעתי </b> צריכין לחלק לדעת הרב המחבר בין רובא דליתא קמן לרובא דאיתא קמן. דאל"כ וכדעת המשנה למלך פ"ד מהלכות מעילה דהיינו טעמא דהר"ן משום דהוי דבר שיש לו מתירין. ומחמרינן מהאי טעמא עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר מה שאין כן בשאר איסורי דרבנן אף שהחמרנו לענין ביטול ברוב היינו טעמא דחשיבי לא בטלי כיון דאיתחזק משא"כ גבי כל דפריש מרובא פריש קשה לי על הר"ן טובא. דהא הר"ן בפ"ז דנדרים כתב הטעם דדשיל"מ משום דהוי מין במינו כיון דהוי היתר בהיתר תינח בביטול דהוי כאן איסור א"כ איסור הזה אינו בטל מטעם מין במינו אבל לענין כל דפריש מרובא פריש דאמרינן מרובא הוא ואין כאן איסור כלל. מאי מין במינו שייך כאן ולכאורה קושיא זאת עצומה היא על הר"ן ולא ראיתי מי שהרגיש בזה גם מורי בעל הצל"ח הביא דין זה של הר"ן פסחים (ז' א') והאריך בו והקשה כל הקושיא שהק' עליו המ"ל שם פ"ו מהלכות מעילה והוא לא ראה המשנה למלך כלל אמנם בזה לא הרגיש והדבר צריך ביאור. וע"כ צריך לומר דהר"ן סובר ודאי עיקר החומרא היה לכתחילה לענין ביטול ומשום מין במינו. והשתא דהחמירו חכמים משום דבר זה. עשאו חכמים דבר שיש לו מתירין ככל שארי איסורי דרבנן דאמרו שלא בטלו ולא פלגי ביה כלל וכמו בשאר איסורי דרבנן לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ה"נ גבי דבר שיל"מ ולפ"ז מוכח כדברי המחבר פה דבכל איסורי דרבנן כגון ב"ח וחתיכה הראוי להתכבד וכדומיהם לא אמרי' כל דפריש ואם כן קשה ממתני' זבחים. וע"כ החילוק שנחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן. וכן מוכח מדברי הרמ"א סימן תקי"ג דכתב להחמיר גבי ביצים שהביא הנכרי וכדעת הר"ן שאף שהוא רוב מ"מ כיון שהוא דבר שיש לו מתירין לא סמכינן ארובא ואם כן קשה על הרמ"א דא"כ אמאי אינו משיג הרמ"א בי"ד סי' ט"ז כשהביא המחבר דעת הרא"ש שהבהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה מכין אותן וטורדתן והרי הרב מש"ל פ"ז מהלכות מעילה העלה לדעתו. שהר"ן שהחמיר בביצים והרא"ש שפירש שמכין אותן וטורדתן. דעות חלוקות המה. דהא או"ב דשיל"מ הוא וכמו שכתב המחבר פה. ואם כן קשה דברי רמ"א אהדדי דהתם בי"ד סימן י"ו שתיק לדברי המחבר ומדשתיק אודויי אודי ליה והכא נקט להחמיר כדברי הר"ן וע"כ היינו נמי כהמחבר דהתם היינו טעמא כיון דהוי רובא דאיתא קמן. ולפי מה שהעלתי במקום אחר לתרץ הר"ן דהקשה עליו הרב פני יהושע לדעת הר"ן דטעמא דדבר שיל"מ. משום דהוי מין במינו. תינח תערובות אמנם קשיא לן מדרב אשי דאמר ביצה [ד א] ספיקא נמי אסור משום דהוי דשיל"מ. מאי שייך לענין ספיקא דבר שיל"מ ופה לא שייך למדחי כסברתינו לעיל דלא חלקו רבנן כיון דאסרו התערובות א"כ לא חלקו משאר דברים שאסרו התערובות דהכא לא שייך למימר הכי דלא מצינו שאסרו רבנן ספק בחתיכה הראוי להתכבד או דבר שבמנין ובעלי חיים וכדומה ואדרבא בכולם מותרין ספק דרבנן ולכן אמרתי דהר"ן נמי סובר כדעת רש"י דבדבר שיש לו מתירין איכא טעמא עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אלא דהיה חוכך בזה לענין ביטול דהא אם נתערב איסור בהיתר הא כתב רש"י ופוסקים פר' ג"ה דנהפך האיסור להיות היתר. והתורה אמרה אחרי רבים להטות היינו שפרח האיסור לגמרי ואם כן איך שייך לומר עד שתאכלנו באיסור הא התורה התירה ועשאו היתר תיכף כשנפל לתוך האיסור וכן נחית לסברא הזאת רבן של ישראל בפלתי ע"ש היטב:<br><b> ואומר </b> אני דבאמת לכך היה הר"ן מחדש סברא אחריתי. והיינו טעמא דאינו בטל משום דהוי מין במינו והשתא זיל לאידך גיסא כל זאת לענין תערובות דתיכף נתבטל בנפילה ואין כאן איסור כלל לא שייך למימר עד שתאכלנו באיסור דהא אין כאן איסור אמנם לענין ספק שפיר דמי אף שבשאר איסורי דרבנן אזלינן להקל וסמכינן על צד הקולא שבו הכא אזלינן לאידך גיסא לצד החומר כי הלא יש היתר לאיסור ומדוע נסמוך על הספק ודוק וכמו כן נמי לענין כל דפריש מרובא פריש אף שסמכינן על הרוב מ"מ הרי יש מיעוט בעולם ולא יכולין למימר שאין כאן איסור כלל הא יש איסור בעולם ולא שייך פרח איסורא לגמרי אלא שהתורה אמרה לסמוך על הרוב ולומר שמרובא בא. מ"מ הרי יש מיעוט איסור ואיסורא דהאי מיעוט להיכן אזלא ולא שייך למימר פרח איסורא. לכן החמירו החכמים ואמרו דלא סמכינן על כל דפריש מרובא פריש דעד שתאכלנו על סמך כל דפריש אכול למחר ואף שאם הוא ממיעוט מותר ועיין באסיפת זקנים ב"מ [ז ב] דכתב נמי דרוב ומיעוט נקרא ספק אלא דהתורה התיר האי ספק ע"ש היטיב ועיין עוד מזה ה"ל מ"ש פ"ב הארכנו:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קטו) </b> והנה כל החלוקות הללו הוי דשיל"מ כו' ואם כן היכי קאמר בתוספתא כו'. למ"ש הרמב"ן במלחמות בפ"ב דפסחים דחכמים פליגי עלי' דר"ש וס"ל דדבר שיש לו מתירין בטיל י"ל דהך תוספתא אתיא כותייהו ולק"מ (והיינו לענין מעשר שני ומעשר עני ושביעית דטבל טבול לתרומה גדולה הוא במשהו מטעם דכהיתרו כך איסורו דהא חטה אחת פוטרת כל הכרי דבזה אפילו ר' יוחנן מודה כדאמרינן בשלהי מסכת ע"ז ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו כל איסורים שבתורה בששים חוץ מטבל כו'):<br><b> (קטז) </b> ולע"ד אפשר ליישב ולומר דהתם שאני משום דהוי ס"ס כו'. זה תמוה דהרי הר"ן בריש ביצה דף נ"ב ע"ב כתב דצריך עיונא אם ס"ס בדבר שיש לו מתירין מהני אפילו באיסור דרבנן ולפ"ז הרי מתוספתא הנ"ל מוכח דס"ס מהני וכיון דס"ל להר"ן דרוב ביצים אינן בני יומן א"כ סוף סוף בביצה הוי ס"ס מכח רובא דזהו הס' השני דוק ותשכח. ולדברי הגאון המחבר ז"ל הרי כה"ג חשיב מיעוטא דמיעוטא ומאי מקום לספיקו של הר"ן בריש ביצה הנ"ל:
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+<b>אע"פ </b>
+<b> שאין כו' ה"ז מוליכן לכהן.</b> עיין בתוספות ביצה די"ב ד"ה אין מוליכין שכתבו וז"ל לאו דוקא מוליכין דה"ה אם בא הכהן לביתו כו' וכן משמע מהירושלמי דדמאי מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי לא יטלם בשבת כו' עד מה שמתירין ב"ה היינו דוקא בשרגילין לאכול אצלו כו' ע"ש להר"ש ז"ל בפ"ד דדמאי משנה ד' שכתב וז"ל דהך סתמא דדמאי כב"ש דאמרי אין מוליכין חלה ומתנות לכהן אבל בלמודין לאכול שרי ומיהו לאחרים ולר"י דאמרי התם דמודו ב"ה בתרומה דאין מוליכין משום שהוא זכאי בהרמתן אתיא אפילו כב"ה עכ"ד יע"ש והנראה דס"ל דמ"ש בירושלמי והוא ילפינן מההיא היינו לומר דכי היכי דשרינן בשבת בלמודים לאכול אצלו דבאים ואוכלים שם ה"נ בי"ט למאן דס"ל דאין מוליכין חלה ומתנות לב"ש או תרומה לב"ה ואם כן לדידן דקיי"ל כר"י דלב"ה מוליכין את התרומה לכהן ע"כ דלא קיי"ל כההיא מתני' דלא שרי אלא בלמודים לאכול אצלו וזה נראה דעת הרא"ש שכתב סתם דמוליכין את התרומה בי"ט ולא כתב דהיינו דוקא בשרגילים לאכול אצלו אך דעת התוספות ז"ל לפרש מ"ש בירושלמי הוא ילפינן מההיא אליבא דהלכתא דקיי"ל כר' יוסי ואליבא דב"ה דמתירין להוליך את התרומה ביום טוב וס"ל לירושלמי דמה שמתירין ב"ה היינו דוקא בשרגילים לאכול אצלו וכ"כ בפסקי תוס' ועיין בהרב ח"ה ובפ' מע"ח ויש לתמוה על רבינו שבפ' כ"ג מה' שבת דין ו' פסק כמתני' דפ"ד דדמאי כו' והשתא אי ס"ל כדעת הר"ש לא הי"ל לפסוק כמתני' דדמאי ואי ס"ל כדעת התוספות הו"ל לפרש כאן דדוקא בשרגילים לאכול אצלו הוא דשרי והנה כפי מה שכתב הרב יש"ש סי' ל"ז היה מקום ליישב דבריו שכתב וז"ל דאף על גב דב"ה ס"ל מוליכין את התרומה אפילו לביתו של כהן מ"מ היכא דאין מוליכין כגון ר"ה או כרמלית מפסקת אסור ליתן לכהן שיאכל בביתו של ישראל מטעמא דב"ש ויסברו העולם שהוא תרם אותן ביום טוב דב"ה לא פליגי אב"ש אלא אאין מוליכין דב"ש אין מתירין משום טירחא או משום גזירה דאין מגביהין וב"ה שרו אבל לענין שאסור ליתנן לכהן לאכול בביתו אלא אם כן למודים אצלו בזה השוו ב"ש וב"ה עכ"ד יע"ש ואם כן איכא למימר דס"ל לרבינו דמ"ש בירושלמי דהוא ילפינן מההיא היינו לומר דכי היכי דבשבת אסור ליתן לכהן בביתו אלא אם כן בלמודים אצלו הכי נמי ביום טוב אע"ג דשרו ב"ה הולכה אבל ליתנם לביתו אסור ואם כן מ"ש רבינו בה' שבת מי שקרא שם לתרומה כו' לא יטלם בשבת היינו דוקא ליטלם כדי ליתנם לכהן בביתו אבל להוליכם לביתו של כהן ה"נ דשרי וסמך אמ"ש בהלכות יום טוב אלא שאין דבריו מובנים דכיון דשרו ב"ה הולכה כ"ש ליתנם בביתו ואם משום טעמא דיסברו העולם שמא תרם אותם ביום טוב הכי נמי יש לחוש בהולכה לביתו של כהן דיסברו העולם שתרם בי"ט ומוליכין לכהן וכבר תמה עליו הרב ט"ז סימן תק"ו סק"א יע"ש וצ"ע כעת:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מה </b> שתמה על הרמב"ם דשינה דבריו משבת ליו"ט נעלם ממנו במח"כ סוגיא ערוכה בביצה כ"א דתחלה קאמר שם אלא לרבה בר רב הונא קשיא קשיא הרי דנשאר בקשיא וס"ל דיו"ט ושבת שוין ואח"כ אמר שם אבע"א שאני שבות שבת משבות יו"ט והנה תמיד קיי"ל כל"ב ולכך הירושלמי אזיל כל"ק דש"ס דיו"ט ושבת שוין ולכך קאמר הוא שבת הוא יו"ט אבל הרמב"ם פוסק כאבע"א דשאני שבות שבת משבות יו"ט לכך פסק בפשיטות דביו"ט מותר אף באין רגילין להוליך ג"כ ובשבת פסק כסתם מתניתין דדמאי וז"פ ואמת אך עוד נראה בכוונת הרמב"ם ובביאור דברי הירושלמי והוא דיש לדייק למה נקטה המשנה דמי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי וכו' ולמה קריאת שם דנקט הול"ל כפשוטו מי שיש לו תרומה ומעשר וכו' ולזה נראה הכונה כך עפמ"ש בחי' בכוונת הירושלמי במכילתין דלר' יהודא מחמיר בהורמו היום יותר מהורמו אמש מכח דהפרשה והנתינה הוי כל חד רק חצי מעשה הקנין ולא הוי כל כך כמקח וממכר רק אם הכל נעשה ביום אחד אז אסור דהוי כמקח וממכר ולפ"ז י"ל דס"ל להירושלמי דפאה דאף לב"ה המתירין במשנה אף בהורמו מהיום היינו אם עכ"פ אין הכל נעשה ביחד דתחלה מפריש ואח"כ מוליך ונותן אבל אם נעשה הפרשה והנתינה ביחד גם הוא מודה דאסור מכח דכל המקח וממכר נעשה יחד ולכך זה הוי כוונת המשנה דודאי ליטול בפ"ע בלי נתינה לכהן מיד אסור דנראה כמפריש בשבת רק דהוי ס"ד דיהיה מותר ליטול וליתן לכהן בחד מעשה אז לא נראה כמפריש רק כמכוין ליקח לאכול לכך אמר דבזה שוב אסור דהוי מקח וממכר כיון דהפרשה והנתינה נעשה ביחד ולכך ז"ש הירושלמי דמה דקאמר במשנה לא יטלם אין הכונה הפרשה בלבד דזה ודאי אסור רק הכונה לא יתנם דהיינו דהנטילה ונתינה יהיה יחד גם זה אסור ולכך אמר דהתם תנן אין מוליכין וכו' וב"ה מתירין והיינו אף בהורמו מהיום ולכך אמר ילפינן הוא מההוא דכמו דביו"ט מותר להוליך תרומה אף שהורמו מאמש לדידן דקיי"ל כר' יוסי גם בשבת מותר דשבת ויו"ט דין אחד הוא דהוא שבת הוא יו"ט ולהיפוך ההוא ילפינן מהוא כמו דבשבת אם לא הפריש רק קרא שם דאסור אף אם עושה ביחד הפרשה ונתינה כן נמי אסור ביו"ט ובזה דברי הרמב"ם מבוארין שכתב כל חד כדרכו לפרש רק מה שנאמר בש"ס ובהל' שבת נקט בדיוק וז"ל מי שקרא שם לתרומת מעשר של דמאי וכו' לא יטלם בשבת ואע"פ שייחד מקומו קודם שבת והרי הם ידועין ומונחין בצד הפירות ולמה לא כתב רבותא יתירא אע"פ שכבר הפרישן ממש ומונחין בפ"ע אסור ליתן ובע"כ דזה מותר ולא בעינן בזה רגילים אצלו רק בלא הפרישו בפ"ע בזה אסור ובהל' יו"ט דייק וז"ל אע"פ שאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט אם הי' לו תרומות ומעשרות שהגביהן מאמש ה"ז מוליכן לכהן ולמה לא אמר שקרא להם שם מאמש ובע"כ דבזה אסור רק באם כבר הפרישן ממש בזה מותר ומה דאין חילוק בין שבת ליו"ט סמך אמ"ש בפ"א מיו"ט הלכה י"ז כל האסור בשבת בין שהוא דומה למלאכה וכו' בין שהוא משום שבות אסור ביו"ט וכו' ויש ביו"ט מה שאין בשבת איסור מוקצה וכו' משמע דאין בין יו"ט לשבת אפי' באיסור דרבנן רק מוקצה וממילא נדע דדינם שוה ונלמוד זה מזה וא"ש בעזה"י:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כיצד </b>
+<b> המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל כו'.</b> הנה התוס' ר"פ המביא ד"ה לא יביאם הק' וז"ל ותי' דאמרינן בשבת פ' מפנין ד' קופות או חמשה וכ"ש שיהא מותר ביום טוב וי"ל דהתם מיירי בשבת דאינו יכול להוציא לחוץ ואין רואין אותו כו' יע"ש והטור בסי' שכ"ג הביא דין זה לענין שבת וכתב מרן הב"י שדעתו שלא כדעת התוספות אלא דס"ל דאפילו בשבת שאינו מטלטל אלא מזוית לזוית אסור וכתב עוד וז"ל מיהו מדברי הר"ן נר' קצת שסובר כדעת רבינו דשבת וי"ט שוין לענין זה שכתב לא יביאם בסל ובקופה לתת ג' או ארבע בתוך קופה אחת מפני שנראה כמעשה דחול לשאת משואות כו' ואע"ג דמסקינן בפ' מפנין דאפושי משוי עדיף מאפושי בהילוכה שאני הכא דעביד כעובדין דחול עכ"ל ודבריו תמוהים דאיך אפשר לומר שהטור סובר שלא כדעת התוספות דאם כן קשה דמה יענה לההיא דפ' מפנין ופסקו הטור סי' של"ג וכן הקשה הרב במג"א ס"ק ז' ומכח זה כתב דמ"ש הטור דלמעט במשוי עדיף מיירי שמוליכין דרך מבוי המעורבת דשכיחי ביה רבים וזה ודאי דוחק דכל כי האי הו"ל לפרש ומצאתי להריטב"א בשיטת כ"י דמס' שבת פרק מפנין שהק' קושית התוס' וז"ל מפנין ד' או ה' קופות של כדי יין וא"ת מ"ש מיום טוב דאסור להביאן בקופות דמחזי כעובדין דחול והכא גבי אורחין שרי וי"ל דאה"נ דלמצות הכנסת אורחין שרי ביום טוב כמו בשבת כו' יע"ש ואם כן אפשר שזה דעת הטור ז"ל דס"ל דדוקא לצורך מצות הכנסת אורחין שרי הא לא"ה לא מיהו מ"ש מר"ן שדעת הר"ן נראה כדעת הטור לא הבינותי דבריו שהרי דעת הר"ן ע"כ לחלק כתי' התוספות דגבי יום טוב כיון שהוא מביאן דרך רה"ר אוושא מילתא טפי ומחזי כעובדין דחול מה שאין כן בשבת דאינו מטלטל אלא מזוית לזוית דאל"כ קשה דמה תי' הר"ן באומרו שאני הכא דמחזי כעובדין דחול אי משום שהוא מביאן בקופה התם נמי שרי להביאן בקופה ותו קשה עליו שהרי בסי' תק"י כתב מרן הב"י ז"ל שמדברי רש"י שכתב המביא כדי יין ממקום למקום בתוך התחום או על ידי עירוב משמע דס"ל דבמקום רואין דוקא הוא דאסור אבל מטלטל במקום שאין רואין כגון מזוית לזוית באותו בית יע"ש וכלשון זה שכתב רש"י כתב ג"כ הר"ן ואם כן איך כ' בסי' שכ"ג שדעתו כדעת הטור דאפילו בשבת שאינו מטלטל אלא מזוית לזוית אסור וצריך עיון:
+
+Halakhah 2
+
+<b>אבל </b>
+<b> ע"ג בהמה לא יביא כלל כדרך שהוא עושה בחול.</b> כתב מרן הב"י סימן תצ"ד וז"ל שביתת בהמתו ומחמר י"א שאחר שנקראת מלאכה הרי זה ביום טוב בכלל לא תעשה כל מלאכה וי"א שאף ביום טוב מותר שאין לאוסרה רק בשבת שפרט לך בה הכתוב עכ"ל. והקשה מורינו הרב מקרא קודש דף קצ"א ע"א דבשלמא מחמר איקרי מלאכה דכתיב ל"ת כל מלאכה אתה ובהמתך וכמ"ש בפרק מי שהחשיך ופסקו רבינו בפ"ך מה' שבת אבל שביתת בהמתו דליכא בשבת רק עשה דלמען ינוח כמ"ש רבינו אם כן בי"ט דלא כתיב רק ל"ת כל מלאכה מהיכא תיתי לאסור שביתת בהמתו ביום טוב ע"ש ולע"ד נראה שזה שכתב רבינו ז"ל דבשביתת בהמתו ליכא רק עשה במחלוקת היא שנויי' שמדברי רש"י בפ"ק דע"ז דט"ו מבואר דס"ל דבשביתת בהמתו עובר בלאו דל"ת כל מלאכה ממ"ש בד"ה גזירה משום שאלה וז"ל ועביד בה מלאכה בשבת וקא עבר בלאו דכתיב ל"ת כל מלאכה כו' וכל בהמתך דהשתא בהמת ישראל היא ומצוה הוא על שביתתה ע"כ וכן נראה מדברי הר"ן שם שכתב וז"ל ומקשו הכא ל"ל טעמא דמחמר בלאו מחמר נמי כגון דלא שמעיה לקליה איכא משום שביתת בהמתו וכ"ת איסורא דחמיר מיניה נקט דהיינו דמחמר דעביד איסורא בגופיה כו' והשתא אם איתא דשביתת בהמתו אינו אלא עשה אמאי הוצרך לומר דלאו דחמיר מיניה נקט דעביד איסורא בגופיה ות"ל משום דמחמר הוי לאו ושביתת בהמתו אינו אלא עשה ואיסור לאו לחוד ואיסור עשה לחוד כמ"ש הגאון בפ"ח ד"ה ומבשרם וכן כתב המאירי שם בשיטה כ"י וכן מבואר ג"כ ממ"ש בסמוך וז"ל אבל לדידן דקי"ל דמחמר פטור כי היכי דלא חיישינן לשביתת בהמתו בנסיוני ה"נ לא חיישינן ללאו דמחמר דכיון דהאי לאו והאי לאו כי היכי דלהאי לא חיישינן כו' וכן מבואר גם כן ממ"ש בסמוך שאם אתה אומר כן בטלת איסור מחמר לגמרי דכיון דאין במחמר חיוב מלקות ולא קרבן מהו איסורו כו' ואם איתא הא נ"מ לאיסור לאו אלא משמע ודאי ס"ל דשביתת בהמתו עובר עליו בלאו ואם כן איכא למימר שזהו ג"כ דעת י"א שכתב הכלבו ז"ל ואי קשיא לך דא"כ בפ' מי שהחשיך פריך לרמב"ח דקאמר המחמר אחר בהמתו חייב ממתניתין דקתני המחלל את השבת בדבר שחייב' על שגגתו חטאת וזדונו סקילה לאו מכלל דאיכא מידי דאין חייבין על שגגתו חטאת וזדונו סקילה ומאי ניהו לאו דמחמר ודחי אלא תחומין ואליבא דר"ע והבערה אליבא דר' יוסי והשתא אמאי ל"ק שביתת בהמתו אליבא דכ"ע דעובר עליו בלאו ואין חייבין על שגגתו חטאת י"ל דלישנא דמחלל את השבת משמע במחלל בגופו כנ"ל:<br><b> עוד </b> הקשה שמדברי רבינו בפרקין והסמ"ג שכתבו דאין מוציאין משא ע"ג בהמה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וכתב הרב המגיד שיש מי שכתב משום שאין משתמשין בב"ח והרשב"א כתב ב' הטעמים משמע דמדאורייתא שרי דליכא משום שביתת בהמתו בי"ט והתימא על מרן הב"י שאחר שכתב שאין נראה כן דעת הפוסקים מדסתמו דבריהם אלמא ס"ל דבי"ט נמי אסור איך הביא דברי רבינו והסמ"ג לסתור דבריו וכן כתב הב"ח ז"ל שמדברי רבינו ז"ל והסמ"ג מבואר דשביתת בהמתו ליכא בי"ט ע"ש. ולפ"ד נראה שאין מדבריהם ראיה כלל דאיכא למימר דהוצרכו למיהב טעמא משום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול או משום משתמש בב"ח למיסר אפילו היכא שאין הבהמה שלו דאז ליכא משום שביתת בהמתו אם כן היכי אסור מהנהו טעמי ותדע שהרשב"א בס' עבודת הקודש בס' בית מועד שער ג' כתב דין זה דאין מוציאין משא ע"ג בהמה וכתב ב' הטעמים ולפי דברי הב"ח צריך לומר דהרשב"א גם כן סבירא ליה דשביתת בהמתו ליכא ביום טוב אלא דוקא בשבת שפרט לך בו הכתוב ואלו בסוף שער ד' כתב וז"ל או גרים התושבים ואחד עבד ואמה של ישראל אפילו אינן תושבין אין עושין מלאכה לישראל בשבת וי"ט דבר תורה שנאמר וינפש בן אמתך כו' והשתא אי ס"ל דאין שביתת בהמתו בי"ט משום דלא פרט בו הכתוב אם כן מה"ט נמי לא יהיה מוזהר על שביתת עבדו ואמתו שהרי לא פרט בו הכתוב אלא משמע ודאי דס"ל להרשב"א דשביתת בהמתו נמי מוזהר עליה בי"ט ואם כן ע"כ לומר כמ"ש ועיין במה שכתב מרן הב"י סימן תקכ"ו משם הרמב"ן בספר תורת האדם ע"ש ויש לי קצת מן התימה על מור"ם דבסי' רמ"ו ס"ג פסק בפשיטות דשביתת בהמתו ליכא בי"ט ואילו בסי' ש"ד פסק מרן שם דצורכי חולה שאין בו סכנה דקי"ל אומר לגוי ועושה וכן מת ביום טוב ראשון דק"ל יתעסקו בו עממים אסור לומר לעבד ישראל אפילו הוא עכו"ם דכיון דמלאכת העבד אסורה מן התורה לא הותרה כו' והשתא לפי מה שפסק דאין אדם מצוה על שביתת בהמתו ביום טוב היה ליה לחלוק שם ולומר דבמת בי"ט ראשון יכול לומר לעבד לעשותו ואפילו בעבד שקבל עליו ז' מצות דכי היכי דאין שביתת בהמה בי"ט ה"נ אין מוזהרים על שביתת עבדו וכמ"ש והר"ב תי"ט הביא ראיה לדעת הסוברים דאינו מוזהר על שביתת בהמתו בי"ט מדתנן פ"ב דביצה ג' דברים ראב"י מתיר וחכמים אוסרים פרתו יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון כו' ומקרדין את הבהמה בי"ט והשתא מדאצטריך למתני בי"ט ש"מ דבבא קמייתא דהיינו פרתו לאו בי"ט אלא בשבת וכן פי' רש"י והר"ן ואם כן מוכח דאינו מצוה על שביתת בהמתו בי"ט ותיובתא למאן דס"ל דאדם מצוה על שביתת בהמתו בי"ט דאם כן למאי איצטריך למתני כלל בי"ט הא כולה בי"ט איירי א"ד ע"ש ולי נראה דלא קשיא דאיכא למימר דמאי דאיצטריך למתני בי"ט לאו לאשמועי' דבבא קמייתא דוקא בשבת אסרי רבנן ולא בי"ט דהא ודאי אפילו בי"ט אסרי רבנן משום דאדם מצוה על שביתת בהמתו אלא אצטריך למתני ביום טוב דלא נטעי בהיתרא דראב"ע דכי היכי דברישא מתיר ראב"ע אפי' בשבת הכי נמי מתיר קירוד בבהמה אפילו בשבת דומיא דרישא להכי קתני בי"ט לאשמועינן דדוקא בי"ט מתיר ראב"ע אבל בשבת מודה דאסור ואע"ג דדבר שא"מ הוא ודשא"מ אפילו בשבת מותר אפ"ה קירוד בבהמה אסור מק"ו דאדם דאמרי' בפ' חבית דקמ"ז ע"ב דאין גוררין במגררת בשבת משום דהוי עובדין דחול ופסקו רבינו בפ' כ"א מה' שבת דין כ"ט ע"ש אלא שמצאתי להמרדכי שם בפ"ב דביצה שכתב משם רשב"א דכי היכי דשרי לקרד את הבהמה בי"ט ה"נ בשבת ואף לפי דבריו י"ל דאע"ג דאדם מצוה על שביתת בהמתו בי"ט אפילו הכי שרו רבנן לצאת ברצועה שבין קרניה וכיון דלא עביד אלא לנוי או לשימור משמע ודאי דאינו אלא איסורא דרבנן גרידא ובי"ט לא גזרו ומ"מ לדעת הטור ז"ל שכתב בסימן תקכ"ב דאפילו בי"ט אסור לצאת ברצועה שבין קרניה צ"ל דס"ל כמ"ש לעיל דמשום הכי איצטריך למתני בי"ט לאשמועי' דדוקא בי"ט מתיר ראב"ע אבל לא בשבת ושלא כדעת המרדכי ז"ל ושוב מצאתי כן להתוס' בפ"ה דשבת דנ"ג ע"א ד"ה מהו ליתן שכתבו שם אחר תי' דלא שרי קירצוף אלא בי"ט אבל בשבת אסור יע"ש כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קיז) </b> שביתת בהמתו ומחמר כו' שנקראת מלאכה הרי זה בכלל לא תעשה כו'. לכאורה דמסוגיא דיש חורש כו' מכות דף כ"א ע"ב תיובתא לדעה זו דא"כ ללקי נמי משום שביתת בהמתו דהא דקתני התם והן מוקדשים הרי לא קאי אלא על שור אבל החמור לפי שפרשו התוס' שם הוא של חולין ובפשיטות שהוא של החורש ואמאי לא לקי עליה אלא ע"כ דאין איסור דשביתת בהמתו ביו"ט (למאן דס"ל דבשבת איכא לאו דלא תעשה כל מלאכה וגו' וכל בהמתך) וא"כ יקשה אי ס"ד דשביתת בהמתו שייך נמי ביו"ט א"כ אדפריך הש"ס לר' ינאי וללקי נמי משום זורע ליפרך לכ"ע דללקי נמי משום שביתת בהמתו. ולא עוד אלא דאפשר דפירוקי' דרבא דמשני התם דאין חלוק מלאכות ביו"ט לא שייך זה בלאו דשביתת בהמתו משום דהוא ובהמתו הו"ל שני גופים ואין צריכים לחלוק מלאכות בכה"ג. אבל יש לדון טובא בזה אי לוקין אלאו דשביתת בהמתו משום דכיון דביו"ט לא כתיב בהמתך אלא דבשבת כתיב (לדעה זו דס"ל דלאו דלא תעשה כל מלאכה קאי נמי אבהמתך) א"כ הא הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דאין לוקין עליו והגם דלדעה זו ילפינן יו"ט משבת לענין שיש גם ביו"ט לאו אבל מ"מ לא לאו שיש בו מלקות ודוק. [עיין שבת קנ"ד ע"ב וברמב"ם פרק כ' מהלכות שבת]:<br><b> (קיח) </b> דהוצרכו למיהב טעמא כו' למימר אפילו היכא שאין הבהמה שלו כו'. ולענ"ד אין צריך לזה דגם בל"ז הקושיא מעיקרא ליתא משום דאפילו אם הבהמה שלו מ"מ ביו"ט מותר להוציא משא עליה דמה בכך דיש משום שביתת בהמתו ביו"ט הא זהו רק לענין דאסור לו לעשות בה מלאכה כחרישה וכדומה אבל הוצאה ביו"ט מותרת שהרי אין הוצאה ליו"ט ואפילו הוא עצמו מותר להוציא מן התורה כל דבר ואפילו מדרבנן ליכא איסור אלא באבנים שאין בהם צורך כלל ולהכי צריך רבינו והסמ"ג לאסור הוצאת משא על גבי בהמה ביו"ט מטעם עובדא דחול ושימוש בבע"ח למ"ש הרב המגיד למיסר אפילו משא דיש בה צורך ותימא על הגאון המחבר ז"ל ועל מורו הרב מקרא קודש שלא הרגישו בכל זה. וגם תירוצו של הגאון המחבר ז"ל אכתי אינו עולה יפה לדעת הפוסקים דס"ל דמחמר שייך נמי בבהמת חבירו וכמ"ש הר"ן ז"ל בפרק קמא דע"ז דמשום הכי קאמר הש"ס שם דגזרינן משום מחמר ולא קאמר משום שביתת בהמתו והיינו משום דמחמר שייך נמי בבהמת חבירו והתם לאחר פיסוק דמים אינה תו של ישראל ע"ש היטב וא"כ תיפוק לי' דאסור להוציא משא ע"ג בהמה ביו"ט משום מחמר דאורייתא:
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b>
+<b> יוצאין בכסא כו' ואיש שהיו רבים צריכין לו יוצאין בכסא אחריו כו'.</b> כ"נ דעת הרי"ף מדלא הזכיר דין האמור בגמרא והוא תימא שהרי בגמרא אסרו בהדיא כיתוף ומ"ש מרן הכ"מ הוא דוחק כמו שיראה המעיין וראיתי למוהר"ש אלגאזי ז"ל בספר רצוף אהבה סימן נ"ט שתי' וז"ל ויראה שטעמם מכח קושית התוספות שהקשו בד"ה שאני ילתא דבעיתא שהרי לא התירו אלא בשיש בו צורך רבים ולא באו לתרץ דבת ראש הגולה היתה אלא ס"ל למפרשים פי' אחרינא דה"פ אמר רבי אמי ובלבד שלא יכתף פיר' בדין הכסא שאתם שואלים גם אנחנו מקילים ומתירין ובלבד שלא יכתף ואין אנו מחלקין חילוק אחר אלא כיון שלא כיתף מותר אפי' באין רבים צריכין לו וכי קאמר לעיל ריב"ל אם רבים צריכים לו מותר היינו אפילו בכיתוף כו' יע"ש:<br><b> והנה </b> פירוש זה כתבו המאירי ז"ל בשם יש מפרשים שכתב וז"ל וי"מ דילתה לא צריכים רבים לה הוה ומפרשי' דאין רבים צריכין לו מותר ובלבד שלא באלונקי ואם רבים צריכין לו מותר ואע"ג דלא בעית א"נ בעית אף על גב דאין רבים צריכים לו מותר אפי' באלונקי וזקן שבשכונת ר"י בר אידי רבים צריכי' לו הוה ולא בעית הוה כו' יע"ש ולפי פיר' זה צ"ל דברייתא דקתני אין יוצאין בכסא כו' בכסא על ידי כיתוף קאמר האמנם לדעת רבינו ז"ל נראה דלא ניתן ליאמר זה דאם איתא דס"ל כתירוץ י"מ הללו אם כן הוה ליה להתיר בכסא שלא ע"י כיתוף אפי' באין רבים צריכים לו ומדבריו שכתב ואיש שהיו רבים צריכים לו יוצאין בכסא אחריו מבואר באין רבים צריכים לו אפי' שלא על ידי כיתוף אסור ותו דאם איתא הו"ל לאשמועינן ג"כ דהיכא דבעיתא מותר אפילו באין רבים צריכים לו דהיינו הך דילתא לפירוש י"מ הללו ולכן נראה לי דס"ל לרבינו דודאי הך דילתא רבים צריכים לה הוה ומשום הכי שרינן היכא דבעיתא דאי לא הוה צ"ל רבים משום ביעותא גרידא לא שרינן דלא עדיפא מסומא דקתני בברייתא אין הסומא יוצא במקלו אע"ג דבעית וכדעת התו' ז"ל אלא דס"ל לרבי' דריב"ל דקא' אם רבים צריכים לו מותר פליג' אהך דר' אמי דקאמר ובלבד שלא יכתף והיינו משום דגריס בההיא דלעיל זקן אחד היה בשכונתינו והיה יוצא באלונקי שלו וכמו שכן הביא הגירסא המאירי שכתב וז"ל והיו מוצאין אותו באלונ' פ' הוא הכתוף האמור למטה וא"כ מדחזינן לריב"ל דפסיק ותני אם רבים צריכים לו מותר משמע דכולה מילתא תליא ברבים צריכים לו דאם לא כן הכי הוה ל"ל אם רבים צריכים לו ובעית מותר וכבר המאירי ז"ל נדחק בזה וכתב דזקן דרב יעקב בר אידי בעית הוה והיינו דאשתרי אלונקי לגבייהו וזה ודאי דוחק דא"כ לא הו"ל לריב"ל למסתם סתומי שריותא דידיה כיון דעיקר מילתא תליא בבעית אלא משמע דריב"ל אפי' באלונקי שרי אם רבים צריכים לו ור' אמי דקאמר ובלבד שלא יכתף אפי' רבים צריכים לו פליג אהא דריב"ל ופסק רבינו כריב"ל משום דכיון דמילתא דרבנן היא פסקינן לקולא ואי קשיא לך לפי דרך זה מאי פריך בגמ' איני והא רב נחמן שרא לילתא למיפק באלונקי ואמאי לא משני דר"ן ס"ל כריב"ל דברבים צריכים לו שרי למיפק באלונקי י"ל דתלמודא הכי פריך דמדחזינן לר"ן דקאמר לחמא בר אדא זיל לגבי דרבי יעקב בר אידי ובעי מיניה כסא מה אתון ביה וס"ל דמאי דמספקא ליה לר"ן היינו ברבים צריכים לו דאי באין רבים צריכין לו הא בריית' היא בהדיא דקתני אין יוצאין בכסא משמע דר"ן לא שמיע ליה הא דריב"ל דקאמר אם רבים צריכים לו מותר ומש"ה מספקא ליה מילתא ואם כן היינו דפריך תלמודא דהא ר"ן גופיה הוה שרי לילתא וא"כ היכי מספקא ליה ומשני דשאני ילתא דבעיתא ובהא קים ליה ודאי לר"ן דשרי וכי הוה מספ"ל מילתא היינו דוקא ברבים צריכים לו גרידא כנ"ל ודוק:
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b>
+<b> מוליכין את הסולם כו'.</b> משנה פ"ק ד"ט ב"ש אומרים אין מוליכין את הסולם משובך לשובך כו' וב"ה מתירין ופי' רש"י אין מוליכין קס"ד כו' סולם המיוחד לכך וניכר שהוא של שובך עכ"ל ויש לדקדק מאי קס"ד דקאמר דהא במסקנא נמי הכי הוא כדאמרינן לקמן דסולם של עלי' לכ"ע אסור דבד"א דר"י לפרש הוא דאתא ואפי' לאיכא דאמרי קמא דאמרינן דבני ר"ח סברי מדקא אמרינן בסולם של עלייה לא פליגי מכלל דת"ק סבר פליגי מ"מ פשיטא דלית הלכתא כוותייהו אנא כר"ח דא"ל צאו ואסרו מה שהתרתם משום דבד"א דר"י לפרש הוא ועיין בהרב ח"ה ואשר אני אחזה לומר בדעת רש"י דקי"ל הלכה כא"ד בתרא דקאמר אמר ר"ח בר אמי מחלוקת ברה"י דב"ש אית להו דרבי יאודה א"ר וב"ה לית להו דר"י א"ר אבל ברה"ר ד"ה אסור וכמו שכן הוא דעת רבי' בפ' זה וכן דעת הרז"ה ור' נסים גאון כמו שכתב הר"ן ז"ל יע"ש וס"ל לרש"י דלהך א"ד בתרא מתני' איירי אפילו בסולם של עליה דכיון דטעמייהו דב"ה משום דס"ל דבחדרי חדרים דליכא רואים מותר אם כן מה"ט נמי יש להתיר אפילו בסולם של עליה דאיכא למימר דדוקא בסולם של שובך דאפי' ברה"ר ליכא חשדא כ"כ דשובכו מוכיח עליו משום הכי התירו ברה"י ולא גזרו שמא יבא להתיר אף ברה"ר משא"כ בסולם של עליה דברה"ר כיון דאיכא חשדא ודאית דיאמרו להטיח גגו הוא צריך אפי' ברה"י אסור גזירה אטו ר"ה דהא ליתא דהא כיון דהא דר"ח בר אמי דאוקי לפלוגתייהו דב"ש וב"ה ברה"י הוא משום דס"ל כת"ק דר"א ור"ש דאמר שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם וכמ"ש רש"י ז"ל בד"ה תנאי היא אם כן פשיטא ודאי דלב"ה אפי' בסולם של עליה דאיכא חשדא שרי משום דלא גזרו בחדרי חדרים דהא במי שנשרו כליו בדרך איכא חשדא דיאמרו שכבסן בשבת ואפי' הכי התירו וכן מבואר מדברי התוס' בפרק חלון דף ע"ז ע"ב ד"ה א"ד דלמאן דלא ס"ל כרב יש להתיר ברה"י אפי' בסולם של עליה יע"ש ועיין בהרא"ש וכיון שכן ע"כ צ"ל דהא דאמרינן בברייתא דלקמן במה ד"א בסולם של שובך אבל בסולם של עליה ד"ה אסור ואמרינן דלפרושי דברי ת"ק היינו משום דס"ל לר"י כר"א ור"ש דבמקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור ומוקמי שריותא דב"ה אפי' בר"ה ומשום הכי קאמר דבשל עליה ד"ה אסור ובני ר"ח דקאמרי סולם בא לידינו והתרנוהו ס"ל ה"נ כהנהו תנאי דמוקמי' לשריותא דב"ה בר"ה וכרב דס"ל הכי אמנם לפום מאי דקיימא לן כלישנא בתרא דר"ח בר אמי דמוקמי לשריותא דב"ה ברה"י דוקא א"כ ב"ה מתירין אפי' בסולם של עליה וזהו שכתב רש"י קס"ד בסולם המיוחד לכך כו' כלומר דהיינו ללישנא קמא דר"ח בר אמי דמוקמי לפלוגתא בר"ה ומשום דשובכו מוכיח עליו אבל ללישנא בתרא דהלכתא כותיה ב"ה שרו אפי' ברה"י כנ"ל ועל מ"ש רבינו אע"פ שכל מקום כו' כאן התירוהו משום שמחת יום טוב והראב"ד ז"ל השיג על רבינו וזה לשונו הוא אמר דבר זה כו' אלא העמידה כתנאי כו' עד ובית הלל דשרו בתרוייהו שרו ועיין מה שתי' ה"ה ואכתי קשה מנ"ל לרבי' לפרש הכי ולהוציא פשט הסוגייא מפשטה ואמאי לא פירש כפי' רש"י ותו דאכתי תקשי דכי פריך בגמרא ללישנא קמא דקאמר ר"ח דברה"י ד"ה מותר איני והאמר רב כו' אמאי לא משני דהכא אפילו רב מודה משום שמחת יום טוב ועיין בספר גו"ה סימן שנ"א:<br><b> ונלע"ד </b> לתרץ לקו' הא' דרבינו הוכרח לפרש כן משום דאי כפי' רש"י דע"כ צ"ל אף לרב חנן דר"א ור"ש דסברי דכ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בח"ח אסור סבירא לי' דטעמייהו דב"ה משום דסברי שובכו מוכיח עליו ואפילו בר"ה מתירין אם כן מנא ליה לר"ח דלת"ק דלית ליה הא דר' ושריות' דב"ה היינו ברה"י דוקא ולאפושי פלוגתא נימא דכ"ע מודו בשריותא דב"ה דהיינו אפילו בר"ה משום דשובכו מוכיח עליו ופליגי בעלמא אי אסרו בח"ח או לא דהא עדיפא דאפושי פלוגתא לא מפשינן משום הכי הוצרך לומר רבינו דלכולהו תנאי מתוקמא שריותא דב"ה ברה"י דוקא דבר"ה להאי איכא דאמרי אין סברא שיהו מתירין ב"ה משום חששא דלהטיח גגו הוא צריך דטעמא דשובכו מוכיח עליו לא ס"ל השתא ובהכי ניחא קו' הב' דלעיל לא מצי לתרוצי הכי משום דבשלמא לאיכא דאמרי בתרא תריץ שפיר דרב ס"ל דשאני הכא משום שמחת יום טוב משום דרב ס"ל דבר"ה אין סברא שיהיו מתירין דאיכא מראית העין דחמיר אלא ע"כ שריותא דב"ה ברה"י והשתא ע"כ לומר האי חילוקא דאל"כ תקשי דוכי ר"א ור"ש שבקי ב"ה ועבדי כב"ש משא"כ לאיכא דאמרי קמא דס"ל דשריותא דב"ה היינו אף בר"ה מטעמא דשובכו מוכיח עליו וקאמר דברה"י מודו ב"ש דשרי ואהא פריך איני כו' דאי ס"ל כרב מנ"ל לחלק בהכי נימא דתרווייהו שווין ומשני כתנאי ודו"ק ובהא דר"י אמר רב דאמר כ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בח"ח אסור ראיתי להרב באר שבע בתשו' סי' טז שהקשה מהא דגרסינן בפ' דם שחיטה ובפ' אע"פ ד"ס דם שע"ג הככר גוררו ושל בין השנים מוצצו ואינו חושש ופרש"י מוצצו דליכא דחזי ליה דהא אר"י א"ר כ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בח"ח אסור וליכא למימר דהך ברייתא ס"ל כת"ק דר"א דשוטחם בחמה אבל לא כנגד העם מדלא פריך עליה בגמ' ומשני תנאי היא כדפריך התם בשמעתין ובפ' במה אשה יע"ש שנתעצם הרבה בקו' זו ולע"ד נראה ליישב עם מ"ש התוס' בפ' במה אשה דס"ב ע"א ד"ה והתניא וז"ל תימא לר"י דילמא משום מראית העין דוקא הוא דאסור מדרבנן כמו קושר בשיר כו' ואומר ר"י דשלא יאחזנו בידו משמע אפי' בקומצו דליכא מראית העין אלא איסור דאורייתא איכא ואפי' למ"ד כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בח"ח אסור הכא לא שייך למיגזר דאפי' עומד בשוק ונושאן במקומו אין כאן מראית העין עכ"ל וכונתם לומר דדוקא במידי דע"כ איכא משום מראית העין בעומד בשוק וכגון ההוא דשוטחן בחמה והולכת סולם דמתני' גזרו אפי' בח"ח פן יבא לעשותו בשוק אמנם במידי דאפילו עומד בשוק אין כאן מראית העין לא גזרו דכוותה נמי הכא בדם השינים כיון דאפי' עומד בשוק אין כאן מראית העין לא גזרו והרב הנזכר תי' דשמא י"ל דלא אמר רב כ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בח"ח אסור אלא דוקא במקום שיש לחשוד אותו שעושה איסור דאורייתא כההיא דשוטחן בחמה שאם יראו יסברו שכבסן בשבת שהוא איסור מלאכה דאורייתא אבל הכא גבי דם אדם אפי' אם פי' לגמרי אינו אסור אלא מדרבנן מפני מראית העין לא גזרו רבנן לאסור אפי' בח"ח וכן חילקו התוס' בהדיא בפ' אע"פ גבי צינור שעלו בו קשקשין עכ"ד ולע"ד ק' שהרי הכא נמי דכוותה בדם שפיר יש לחשוד אותו שעושה איסור תורה וכמו שכת' רש"י בפרק אע"פ בד"ה וחילופה שם וז"ל כלומר דמדפריש איסור מדרבנן דמיחלף בדם בהמה ואתו למי' דם בהמה אכל ומש"ה אמר דדם שע"ג הככר גוררו דאמרי' דם קא אכיל ואם כן אמאי לא גזרי' אפי' בח"ח דומי' דמי שנשרו כליו ותו דאכתי תקשי מה יענה לדעת הר"ן שכתב בפ' אעפ"י דטעמא דדם השינים משום דליכא דחזי ליה כמ"ש רש"י ואילו מדברי הר"ן בשמעתין מוכח דלא ס"ל כחילוק התו' מדהוצרך לתרץ לההיא דצינור שעלו בו קשקשים בפנים אחרים ולכן היותר נכון מ"ש ודע שהתו' שם ד"ה אין מוליכין הקשו וז"ל תימה אפי' הכין אותם מאתמול מ"מ אית בהו משום צידה וי"ל דמיירי בקטנים שלא פרחו ע"ש וכפי דבריהם צ"ל דהא דאמרינן לקמן די"א אפיסק' דואם אין שם אלא הם כו' ה"ד אלימא במפורחים איכא למימר הנך אזלו לעלמא כו' הכי קאמר אלימא במפורחים פריח' מועטת כו' דאילו בפריחה גדולה תיפוק ליה משום איסור צידה ושלא כפי' רש"י ז"ל שם וכן כתב הר"ן בשיטה מקובצת למוהר"א לפפא ז"ל ועיין בפר"ח ז"ל סימן תצ"ז ס"ק ובב"ח ז"ל ובספר תפארת שמואל נתקשה בזה והניחו בצ"ע והרא"ש ז"ל אמתני' דזמן שחורים ומצא לבנים הק' קו' התוס' ז"ל משם הר"י ותיר' כתי' התוס' ויש לגמגם דאמאי נטר להקשות אמתני' דזימן שחורים ולא ק"ל אמתני' דידן כמו שהקשו התוס' ז"ל ולכאורה עלה בדעתי לומר דה"ט משום דבמתני' דידן איכא למימר דמאי דקתני מוליכין את הסולם משובך לשובך מיירי ליתן להם מזונות ולא ליקח מהם לצורך אכילת י"ט והתו' אפשר לשיטת' שכתבו בריש אין צדין ד"ה ואין נותנים דכל שאסור משום צידה אסור ליתן להם מזונות גזירה שמא יצודם ומשום הכי ק"ל שפיר דאפילו נימא דמתני' מיירי ליתן להם מזונות קשה דכיון דאסור לצודם אסור ליתן להם מזונות אלא דהא ליתא מדאמרינן לקמן אלמא גבי שמחת י"ט ב"ש לחומרא כו' משמע בהדיא דהולכת סולם דמתניתין לצורך אכילת י"ט היא ולכן נראה דממתני' לא ק"ל דאיכא למי' דמיירי בגוזלות מקושרים וא"נ בקטנים כ"כ שלא פרחו עדיין כלל אבל ממתני' דהתם ק"ל שפיר דמדקתני זמן שחורים ומצא לבנים כו' משמע דמיירי בגוזלות הפורחים וזה פשוט עוד ראיתי לעמוד אמ"ש התוס' שם באותה סוגייא בד"ה ולא היא וא"ת והא כ"מ דתני במה לחלוק וי"ל דהיינו במשנה אבל לא בברייתא עכ"ד ויש לדקדק לכאורה לדבריהם ז"ל מהא דגרסינן בפרק ע"פ דק"ב אמר רב נחמן ב"י מאן תנא עקירות ר"י דתניא חברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם לילך לבה"כ כו' וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחילה אר"י בד"א בזמן שהניחו שם מקצת חברים אבל לא הניחו שם מקצת חברים כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע ופרשב"ם ז"ל שם מכלל דרבנן פליגי עליה דאף ע"ג דלא כו' דאמרינן בעירובין כ"מ שאמר ר"י במה לחלוק ולכאורה היינו יכולים לומר דר"ן ב"י דקאמר התם מאן תנא עקירות ר"י ס"ל כבני ר"ח דהכא דסברי דאפי' במה דברייתא לחלוק ומ"ש התו' הכא אינו אלא לר"ח דקאמר ר"י טעמא דת"ק קא מפרש אך ק' לזה ממ"ש התו' ז"ל שם בד"ה תניא כותיה דר"ח וז"ל פירש רשב"ם הא דלא מייתי סיעתא מרבנן דר"י כו' וי"ל משום הכי לא מייתי סיעתא מיניה משום דאיכא למ"ד בסנהדרין דבמה נמי לפרש ע"כ וק' טובא דלפי מ"ש בשמעתין אמאי הוצרכו לזה ואמאי לא כתבו בפשטות דמשום הכי לא מייתי סיעתא מינה משום דבמה דברייתא לפרש למאי דקי"ל כר"ח וכן ק' לדעת הרא"ש דבשמעתין כתב וז"ל תניא אמר ר"י בד"א בסולם של שובך כו' ולפרושי דברי הת"ק אתא והכי הלכתא משמע דס"ל דבמה דבריי' לפרש ואילו בפרק ע"פכתב וז"ל ואיני יודע למה כתב הרי"ף לא סמכינן אשינוייא דר"ן ב"י אין שינוייא מבורר בגמרא יותר מזה דכיון דמצא ברייתא דעקירות ר"י ופליג את"ק דבד"א דברייתא ד"ה פליג את"ק ואם כן ברייתא קמייתא כו' יע"ש:<br><b> ולכן </b> נראה לי דמ"ש התוס' וי"ל דהיינו במשנה אבל לא בברייתא אין כונתם לומר דבמה דבריית' בכולהו דוכתי בא לפרש כמו אימתי דמתני' אלא כונתם משום דמשמע להו דמ"ש ר"י כ"מ דאמרי' במה לחלוק אימתי לפרש הכונה לומר דלא אשכחן בשום דוכתא במה דר"י לפרש ואהא כתבו דהיינו דוקא במשנה אבל לא בברייתא כלומר דבברייתא לא נאמר כלל זה וזמנין דבא לפרש ומיהו היינו דוקא היכא דאיכא הוכחה דלפרש דברי ת"ק הוא דאתא הא לא"ה סתמא דמילתא לחלוק בא והיינו דקאמרי' בגמ' ממאי דמדקתני מוליכין את הסולם משובך לשובך משמע דהא לא"ה אפי' ר"ח הוה מודה דלחלוק הוא בא ומשום הכי ק"ל שפיר דאמאי לא מייתי סיעתה מרבנן דר"י משום דכיון דליכא הוכחה דלפרש הוא בא סתמא דמילתא בד"א לחלוק הוא בא כמו במה דמתניתין ואהא הוצרכו לומר משום דאיכא מ"ד דבמה דמתניתין נמי לפרש אפי' בלתי הוכחה והיינו דק"ל להרא"ש ז"ל על דברי הרי"ף וקאמר דבד"א דברייתא ד"ה פליג את"ק כלומר היכא דאיכא הוכחה שוב ראיתי להמרדכי ז"ל שם ר"פ ע"פ שכתב וז"ל ת"ק דר"ח כו' וא"ת ואמאי לא מייתי סיעתא לר"ח מת"ק דר"י דלעיל כו' וי"ל משום דמצי למימר דההיא דלעיל כולה ר"י היא ולפרש מילתא דת"ק כו' וא"ת והא אמרי' בסנהדרין דלכ"ע במה לחלוק י"ל ה"מ במשנה אבל לא בברייתא עכ"ל. ולדעת התוס' ז"ל יש ליישב כמו שכתבתי מיהו מ"ש המרדכי דלכ"ע במה לחלוק תימ' הוא דהא ריב"ל ס"ל בפי' כו' דבמה נמי לפרש וצ"ע וע"פ מה שכתבתי נראה שיש ליישב מ"ש התוס' בפ"ק דגיטין ד"ז ע"ב ד"ה אמר ר"י אימתי כו' ועי"ל דנראה כו' דדוקא במשנה אימתי לפרש אבל בברייתא לא עכ"ל ולכאורה נראה שהתוספות מחלפה שיטתייהו מן הקצה אל הקצה דבשמעתין כתבו דבמה דברייתא לפרש ואלו בגיטין כתבו דאימתי דברייתא לחלוק אכן כפי מ"ש הנה נכון שדבריהם שפה אחת ודברי' אחדים שכוונתם ז"ל דבברייתא לא נאמר כלל זה ובמה ואימתי שוין הן דלפעמים בא לחלוק ולפעמים בא לפרש ובדברי התוס' דגיטין שכתבו דאימתי דברייתא לחלוק קשה טובא מהא דגרסי' בריש מגילה אמתני' דקתני מגילה נקראת בי"א בי"ב כו' אמ"ר בב"ח אמרי' זו דברי ר"ע סתומאה אבל חכמים אומרים אין קורין אותה אלא בזמנה מיתיבי אמר ר"י אימתי בזמן שהשנים כתקנן וישראל שרויים על אדמתם אבל בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה ר"י אליבא דמאן אלימא אליבא דר"ע אפילו בזמן הזה איתיה להאי תקנתא (דהא ר"ע בזה"ז ואומר במתני' דמקדימין) אלא לאו אליבא דחכמים ובזמן שהשנים כתקנן מיהא קרינן תיובתא והשתא כפי דברי התוספ' ז"ל מאי קושיא נימא דר"י בא לחלוק דלר"ע אפי' בזמן הזה ואתא ר"י למימר דדוקא בזמן שהשנים כתקנן הוא דקורין ורבנן דר"ע הכי נמי דסבירא להו דאפי' בזמן שהשנים כתקנן אין קורין אותה אלא בזמנה אלא ודאי משמע דאמתי דר"י לפרש הוא בא ואפי' בברייתא ומש"ה פריך שפיר דאפי' בזמן הזה איתא להאי תקנתא ואע"ג דבסנהדרין אמרי' דרמי ב"ח ס"ל דאמתי נמי לחלוק מ"מ פריך תלמודא הכא שפי' אליבא דרבי יוחנן דר"י ס"ל בפ' חלון דאמתי לפרש וכן ק' למ"ש הרב יבין שמועה דקכ"א בכלל קל"ח וז"ל כל דברי ריב"ל הם בדיוק אמר כ"מ שאמר ר"י למעט דרבי יהודה אין תנא אחרינא דקאמר אמתי ובמה אינו נוהג כלל זו אמר אינו אלא לפרש דברי חכמים לומר דדוקא כי קאי ר"י אחכמים אבל כי קאי ר"י אתנא אחרינא לא ע"כ וק' טובא דלפי זה אמאי לא משני דר"י קאי אדר"ע ואתא ר"י לחלוק אר"ע וא"נ אמאי לא משני דהך ברייתא רבי יוסי בר יהודה היא וכדמתרץ רב אשי בתר הכי דהשתא אי' למימר שפיר דאמתי לחלק בא וצ"ע:<br><b> שוב </b> אחר זמן מצאתי בשיטה מקובצת למסכת בבא בתרא מב"י בדף קל"ב ע"ב אמאי דאמרינן התם בגמרא תנן ר"י אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה אבדה כתובתה מכלל דת"ק סבר כתיבה וקבלה בעי וכ"ת כולה ר"י היא והא תניא אמר ר"י אימתי שהיתה שם וקבלה עליה כו' ופי' רשב"ם שם דר"י לפרושי דברי ת"ק הוא דאתא כדאמ' בסנהדרין אמתי לפרש יע"ש שכתב משם תוספ' הרא"ש וז"ל וקשה לישני' דרמב"ח דאמר בפרק ז"ב דאמתי לחלוק ועוד לפי פי' ר"ת ז"ל דפיר' דאפילו למ"ד אמתי לפרש ה"מ במתני' אבל בברייתא לא ומכח ההיא דדם הניתז כו' וי"מ דהכי פריך מדאשכחן תנא דפליג אר"י אית לן למימר דת"ק דמתני' היא ולא נאמר ג' מחלוקות בדבר ורבי' מאיר תי' דהכי פריך והא תניא ר"י אומר אמתי כו' ואם איתא דמתני' כולה רבי יוסי היא ופירושה דאו הא או הא סגיא אם כן אין שייך לומר אימתי בזמן שהיתה שם וקבלה עליה שהרי אמתני' קאי ומתני' מוכחא בהדיא דלא בעי קבלה דלא שייך למתני אמתי אלא היכא דמילתא דת"ק נשנית בסתמא כגון ההיא דדם הניתז דאיכא לפרושי מילתיה דת"ק בכל ענין ואיכא לפרושי דוקא שאין שם דם אלא הוא ועלה שייך למתני אמתי וכן בכל דוכתא דאיכא אמתי דוק ותשכח אבל הכא אם איתא דכולה רבי יוסי היא א"כ פי' בהדיא דבכתיבה או בקבלה סגיא ואם כן על מה קאי ר"י שאמר אמתי אלא ע"כ רבי יוסי פליג את"ק ורבי יאודה לפרושי דברי הת"ק הוא דאתא והא דאמרי' דאמתי לפ' במתני' דוקא אבל בברייתא לא ה"ק כ"מ שאר"י במשנה לפ' אבל בברייתא יש מהן לפ' והכא מוכח דבע"כ לפרש הוא דאתא כדפי' עכ"ל:<br><b> ושמח </b> לבי כמוצא שלל רב ודע שעל פי דברי הרא"ש ז"ל הללו יש ליישב מה שהקשינו לדעת התוספות מההיא דריש מגילה דאיכא למימר דתלמודא הכי פריך ר"י אליבא דר"ע אפי' בזה"ז איתיה להאי תקנתא כלומר דר"ע בזמן הזה הוא וקאמר דמקדימין ואם כן לא שייך לומר אמתי בזמן שהשנים כתקנן שהרי אר"ע קאי ור"ע קאמר בהדיא דאפי' בזה"ז קורין ולא הול"ל בהאי לישנא אלא הכי הול"ל ר"י אומר בזה"ז הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה אלא לאו אליבא דרבנן שהיו קודם החרבן קאי דהשתא שייך שפיר לישנא דאמתי ודוק אלא שיש לדקדק לכאורה בעיקר תי' זה שהרי בההיא דדם הניתז דפרק כסוי הדם דפ"ח משמע בהדיא מדברי התוס' שם ד"ה רבנ' ובפ"ק דגיטין דהכי הוו גרסי וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות מכאן אמרו דם הניתז כו' חייב לכסות ר"י אומר אמתי בזמן שאין שם דם אלא הוא וכתב שם ר"ת דהכא הלכ' כר"י דבמתני' בא לפרש אע"ג דבברייתא ע"כ בא לחלוק דבהדי' קתני כל דמו הרי דאע"ג דבדברי ת"ק מפורש בהדיא דפליג אר"י אפ"ה קתני לישנא דאמתי וא"כ ה"נ נימא הכי ויש ליישב דהתם שייך שפיר לישנא דאמתי ואע"ג דפליג אתנא קמא בהדיא דהתם קאי אימתי אמ"ש ת"ק מכאן אמרו חכמים דם הניתז כו' חייב לכסות ואהא קאי ר"י לומר דאמתי אמרו חכמים בזמן שאין שם דם אלא הוא ואף ע"ג דהרא"ש שם בפ' כ"ה דקס"א ע"ג לא הביא בגירסתו בדברי ת"ק מכאן אמרו נר' שט"ס הוא וכמובן כנ"ל ודע שמדברי תוספי הרא"ש נראה שיש להוכיח כמ"ש הרב יבין שמועה דוקא כי קאי ר"י אחכמים אמתי לפרש אבל כי קאי אתנא אחרינא לא נאמר כלל זה דאי כפי דעת הרב אדק"ל להרא"ש לפר"ת תיקשי ליה נמי לדידי' דמאי פריך לישני דמתני' כולה ר' יוסי היא ואמתי דקתני ר"י לחלוק הוא דהא כי קאי אתנא אחרינא אמתי דר"י לחלוק אלא משמע דאפילו כי קאי ר"י אליבא דתנא אחרינא אמתי לפרש ולמאי דאקשינן לעיל מההיא דפ"ק דמגילה מצאתי בשיטה כ"י להריטב"א שכתב וז"ל והא דמסקינן ליה בתיובתא ולא אמרינן דר"י דעת ג' הוא ופליג אדר"ע וארבנן משום דהא לא ניחא דפליג אכולהו דהא מיירי במתני' ולא פליג ולא ניחא ליה נמי למימר דברייתא ר"י בר יאודה ומתני' ר"י ותרי תנאי אליבא דר"ע דהא ניחא לן לאוקומי מתני' כר"ע ואידך כרבנן ותיהוי תיובתא דרב אחא מלאוקמא ר"ע בתרי תנאי עכ"ל ועיין במה שכתב מרן הכ"מ פ"ד מה' ברכות דין ד' ובמה שכתב פ"י דהלכות ט"מ דין י' ובמה שכתב רבי' בפי' המשנה בעירובין פ' חלון משנה המתחלת נותן אדם שנראה מדבריו שהוא פוסק כר"י דבמה דברים אמורים לחלוק הפך דעת מר"ן ועיין במ"ש מרן הכ"מ הלכות ע"ז פ"ח דין ומשמע בהדיא מדבריו שרבינו סובר דאמתי דר"י לפרש אפי' בברייתא ועיין במ"ש מרן הכ"מ רפ"ה מהל' עיה"כ ומצאתי למוהר"ח בנבנשתי בשיטה כ"י למסכת סנהדרין פ"ד מיתות דף ס"ב שכ' על דברי מרן אלו וז"ל ולי נראה דכבר כתבו התוספ' בעירובין דה"ד במשנה אבל לא בברייתא ושמא י"ל דה"ד בשלא הוזכר מחלוקת זה אלא בברייתא אבל בשהוזכר מחלוקת זה במשנה אע"ג דאמתי דר"י אינו אלא בברייתא אינו אלא לפרש עכ"ל ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוס' דפ"ק דגיטין שכתבנו לעיל דמבואר שם דס"ל דאפי' כשהוזכר מחלוקת זה במשנה ודברי ר"י גילה דקתני אמתי אפי"ה בברייתא לחלוק הוא בא וכ"ש בההיא דמר"ן ז"ל ועיקר קו' כבר כתבתי דלק"מ ודוק:<br><b> וכן </b> דעת הרי"ף בפרק כל הנשבעין ועיין בס' מקראי קדש למורינו הרב המופלא דף קי"ז ע"א שתמה עליו וז"ל ומה שכתב דאמתי לפרש ליתא דהיינו דוקא במשנה אבל לא בברייתא וכן כתב הוא עצמו בכמה דוכתי עכ"ד ולא קשיא מידי שדעת רבינו כדעת הרי"ף ודלא כהתוס' ומ"ש שכן כתב מרן בכמה דוכתי אדרבא נהפוך הוא שבפ' ד' מה' ברכות כתב כדעת הרי"ף ורבי' דאפי' במה דברייתא לפרש ועוד נראה שאף התוס' מודים היכא דליכא הוכחא דלחלוק הוא בא וכמ"ש לעיל ואם כן נמצא דשפיר כתב מרן הכ"מ שהרי התם ליכא הוכחא דלחלוק הוא בא אחר זמן רב נדפס ס' לשון למודים למוה' ז"ל וראיתי לו שם בחלק א"ח סי' צ"ד שעמד בזה בקצת דברים שכתבנו ע"ש באורך ודוק עוד ראיתי לעמוד על מ"ש רש"י שם באותה סוגיא בד"ה סולם בא לידינו וז"ל הולכת סולם של עלייה לשובך מה שהכריחו לרש"י לפרש כן עיין להר"ב ח"ה ז"ל ובס' מאיר עיני חכמים כתב דפי' כן משום דאי דחזרת סולם של עליה בא לידיהם אם כן קשה מה ראו להורות כרשב"א ולא כר"י דאסר אבל השתא דפירש דהולכת סולם התירו אתי שפיר דפסקו לפי סברתם אליבא דכ"ע דאף ר"י לא פליג ארשב"א וקאמר דבסולם של עליה ד"ה אסור אלא בחזרה אבל בהלכה אפי' ר"י מודה עכ"ד ודבריו תמוהים בעיני דאם כן אמאי הוצרכו בתלמודא לומר אינהו סבור מדקאמר ר"י כו' מכלל דת"ק פליגי נימא דאינהו ג"כ סברי דר"י לפרושי דברי רשב"א הוא דאתא אלא דס"ל דר"י קאי אחזרה ואתא לפרושי ולמימר דדוקא בסולם של שובך התירו ב"ה בחזרה משום דשובכו מוכיח עליו אבל בשל עליה ד"ה אסור בחזרה דחיישינן שמא יאמרו להטיח גגו הוא צריך אבל בהולכה משום צורך י"ט כ"ע מודו ור"ח סבר דאפילו בהולכה קאמר מדקתני משובך לשובך וכבר ראיתי למוהר"ש אלגאזי בספר הליכות אלי דף ע"ח ע"ב שהוקשה לו כן בגופא דשמעתתא ותירץ וז"ל וי"ל דאי ר"י קאי אחזרה א"כ ר' דוסא דקאמר בתר הכי מטהו מחלון לחלון לא שייך גבי חזרה עכ"ד ואין תירוצו מובן אצלי דהא מצינן למימר שפי' דס"ל לבני ר"ח דר' דוסא קאי אתנא קמא ומאי דקא שרי ת"ק קא אסר ר"י וכדס"ל לר"ח לאיכא דאמרי בתרא ולכן נר' דס"ל לתלמודא דע"כ ר"י קאי אהולכה ג"כ דבשל עליה אסור דאי בהולכה שרי אפי' בחזרה נמי שרי לב"ה דהא טעמייהו דב"ה דשרו בחזרת סולם של שובך אע"ג דקא טרח טירחא שלא לצורך היינו משום דס"ל דהתירו סופן משום תחילתן וכ"כ המאירי וא"כ מהך טעמא יש להתיר אפי' בשל עליה גם כן אלא ודאי משמע דאפילו בהולכה אסר ר"י ועיין בשיטה מקובצת למוהר"ב כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קיט) </b> אבל הכא גבי דם אדם אפילו אם פירש לגמרי כו'. תמהני מאי איכא בין דם אדם שפירש לגמרי ובין דם שעל הככר והא האי שאם פירש לגמרי דאסור משום מראית העין היינו ע"כ שלא יחשדוהו שדם בהמה הוא וה"נ בדם שעל הככר דאטו דם שעל הככר דגוררו הוא משום שלא יחשדוהו שדם אדם הוא ולאחר שפירש בא על הככר וא"כ הא החשש שיש בדם אדם שפירש לגמרי איכא נמי בדם שעל הככר או שבין השיניים אי שייך גם בזה חשדא דלאו מן השינים הוא תו איכא חשדא דדם בהמה הוא וא"כ לפ"ז אמאי צריך המחבר להקשות מדברי רש"י ז"ל והרי אפילו בלא זה ע"כ האי דאסור משום מ"ע היינו שיחשדוהו שדם בהמה הוא:<br><b> וי"ל </b> דהמחבר הביא דברי רש"י ז"ל משום דלמאי דקיי"ל דדם שמלחו או שבישלו אינו עובר עליו כזעירי א"כ ניהו נמי דיחשדוהו שדם בהמה הוא מ"מ הא א"א למחשדי' דאכל דם חי ותפל משום דבטלה דעתו אצל כל אדם אלא ע"כ שיחשדוהו דאוכל דם שמלחו או שבישלו דהוא נמי אסור מדרבנן וא"כ י"ל דמשום הכי ליכא בדם שבין השינים מפני מראית העין משום דאפילו אם אכיל דם בהמה באופן זה נמי לא עבר אלא מדרבנן ולא דמי להאי דשוטחן בחמה דהוי דאורייתא ולהכי מביא המחבר דברי רש"י ז"ל משום דס"ל לרש"י ז"ל דדם שבישלו נמי אסור מדאורייתא וכמ"ש רש"י בחולין דף ק"ט סוף ע"א דחלב בהמה חייב כרת אם לא קרעו לאחר בישולו וא"כ הרי גם בדם שבין השינים יש בו נמי חשד באיסור דאורייתא. אבל יהי' איך שיהיה לא ידענא איך הי' הס"ד לומר דליכא משום מראית העין בדם שבין השינים משום דהחשד אינו אלא באיסור דרבנן דא"כ הא גם הדם שעל הככר יהי' מותר בחדרי חדרים והו"ל לתנא לאפלוגי בדידי':<br><b> ובעיקר </b> הדבר הנ"ל של הרב באר שבע אני תמה וכן בהאי שכתבו התוס' בפ' אע"פ גבי צינור שעלו בו קשקשים שהביא רבינו המחבר שכתבו שם נמי דבאיסור דרבנן לא גזרו בחדרי חדרים קשה לי דלמ"ש התוס' בשבת דף צ"ה ע"א בד"ה הרודה כו' דבנין ביו"ט אינו אסור אלא מדרבנן משום עובדין דחול אבל מדאורייתא מותר לבנות ביתו ביו"ט משום מתוך דהמגבן כו' דחייב בשבת משום בונה כו' וא"כ לפ"ז אי נימא דבאיסור דרבנן לא גזרו בחדרי חדרים א"כ מאי קאמר רב חנן בר אמי בפ"ק דביצה דף ט' ע"א באידך לישנא שם מחלוקת ברשות היחיד דב"ה לית להו דרב יהודה אמר רב דאפילו בחדרי חדרים אסור. ולפי הנ"ל הא אפילו אי חשדי לי' דלהטיח גגו הוא צריך מ"מ הא ליכא בזה אלא איסור דרבנן דמדאורייתא מותר משום מתוך שהותרה כו' ובדרבנן הא אמרת דלא אמר רב דאפילו בחדרי חדרים אסור ומאי האי נמי דפריך התם לימא רב דאמר כב"ש והרי י"ל דב"ש וב"ה תרוייהו כרב ס"ל (אי נימא דס"ל לרב דדוקא באיסור תורה אסור אפילו בחדרי חדרים וכנ"ל). אלא דה"ט דב"ש וב"ה. משום דאזלי לשיטתייהו. דב"ש דלית להו מתוך שהותרה כו' א"כ הרי אם הטיח גגו ביו"ט עובר אל"ת דמלאכה דאורייתא. מ"ה גם ברה"י אסור: אבל לב"ה דאית להו מתוך שהותרה כו'. וא"כ הא ליכא בהטיח גגו ביו"ט אלא איסור דרבנן ומש"ה ברה"י מותר. ולפ"ז מאי פריך התם הש"ס לימא רב דאמר כב"ש:<br><b> ודוחק </b> לומר דהאי דיאמרו דלהטיח גגו הוא צריך היינו באין בזה צורך כלל ליו"ט. דאטו בשופטני עסקינן. דבשלמא בחוה"מ דאיסורו קיל איכא למיחש לזה דמכוון במלאכתו במועד. כיון דהוא בטל ממלאכה שהוא אינו דבר האבד משא"כ ביו"ט עצמו (וכן ללישנא קמא י"ל כן והבן):<br><b> ועיין </b> בר"ן פ' המביא דף כ' ע"א בד"ה דמר שרקי לי' תנורא כו' שכתב להדיא דגם הטחת טיט מותר מה"ת בין גיבולו ובין טיחתו. ודברי הר"ן אלו אשתמטתי' לגיסי הגאון בעל חתם סופר ז"ל חא"ח סי' ק"ן בסופה. שכתב דדוקא עשיית אוהל מותר מה"ת ולא הבונה בטיט וסיד דאיכא משום ממרח. והא ליתא וכמ"ש:<br><b> אבל </b> נראה דגברא רבה אמר מלתא אין מזניחין אותו. והיינו דמרי גיסי הגאון שם קאי אדברי תוס' שבת הנ"ל והמה לשיטתייהו. דבפ' אעפ"י הנ"ל ע"כ ס"ל דטיחה ומירוח ביו"ט אסור מה"ת. ולא כפי' הר"ן הנ"ל. דאל"כ הא יקשה לדידהו קושייתי הנ"ל. דמאי פריך לימא רב דאמר כב"ש הא אי טיחה ומירוח מותר מה"ת ביו"ט ואינו אסור אלא מדרבנן משום דמחזי כעובדין דחול, א"כ הא ליכא תו משום מראית העין גם לרב. אע"כ צ"ל דס"ל להש"ס דטיחה ומירוח ביו"ט אסור מה"ת. ולפיכך פירשו באמת בתוס' שם בפ' המביא דלא כהר"ן. וס"ל נמי דלשמא ימרח נמי לא חיישינן וכמ"ש הרא"ש שם. והיינו משום דלמאי שכתבו בכתובות בפ' אעפ"י ע"כ הדבר מוכרח כן. ונכונים דברי מר גיסי הגאון בעל חתם סופר ז"ל בסי' הנ"ל ודו"ק.<br><b> אמנם </b> אכתי מוכח מסוגיא דשבועות דף ט"ו. כדעת הר"ן ז"ל בפ' המביא הנ"ל. דטיחה ומירוח מותר ביו"ט מה"ת. דהא ע"כ דמצוה לא מקרי צורך קצת דאל"כ הי"ל לומר דבנין מקדש מותר ביו"ט משום מתוך דמגבן כו'. דחייב בשבת משום בונה. והתם נמי א"א הי' למבני קודם יו"ט:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b>
+<b> שנאותין בו אפילו בחול כו'.</b> הנה הסמ"ק כתב וז"ל כל מה שנאותין ממנו בי"ט משלחין כגון סנדל המסומר והוא תמוה שהרי מתני' היא בהדיא אבל לא סנדל המסומר והרב שיורי כנה"ג בסימן תקי"ו סעיף א' כתב וז"ל ומצאתי בלקוטי מוהרי"ל שבסוף דרשותיו עמד בזה ותירץ דהתוס' בפ' במה אשה ד"ס ד"ה בסנדל כתבו בתי' הא' דסנדל המסומר מותר לשלחו כו' ובינותי בדברי מוהרי"ל וראיתי שהוא מבין בדברי התוס' דפרק במה אשה שהן ב' תירוצים תי' הא' וי"ל תי' הב' ונראה לר"י וס"ל דלפי תי' הא' שתירץ דהחמירו בו לפי שבא תקלה על ידו כי היכי דאסר ליה בשמעתין ראב"ש לטלטלו לכסות בו את הכלי אע"פ ששאר כלים שמלאכתן לאיסור שרי לטלטלן לצורך גופן ומקומן כו' לרבנן דראב"ש כי היכי דשרי לטלטלו לצורך גופו ומקומו מותר לשלחו ביום טוב ולתירוץ הב' אפילו לרבנן דראב"ש אסור לשלחו ביום טוב אף ע"ג דשרי לטלטלו והסמ"ג ס"ל כתי' הא' דלרבנן דראב"ש מותר לשלוח סנדל המסומר בי"ט ויש לתמוה אפילו נימא דבתי' הא' הא בהא תליא ולמאן דאסר לטלטלו אפי' לצורך גופו ומקומו אסור לשלחו בי"ט ולמאן דמתיר לטלטלו מותר לשלחו היכי שבק סמ"ק סברת ראב"ש ופסק כמחלוקתו הרי מסקינן בפ' החולץ סתם במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם משנה והכא אע"ג דאיכא מחלוקת בברייתא בפ' במה אשה בפ"ק דביצה סתם לן תנא כראב"ש דתנן אבל לא סנדל המסומר וכ"ת כיון ששנה בברייתא סברת החולק בסתם הו"ל כרבים ויחיד ורבים הלכה כרבים ליתא שהרי ר"י במשנה ס"ל כראב"ש מדקאמר אף לא סנדל לבן משמע דמודה לת"ק בסנדל המסומר כו' ע"ש שהאריך ליישב דברי מוהרי"ל ואשתומם על המראה איך יצאו דברים אלו מפה קדוש דאיך יעלה על הדעת לומר דמתני' דקתני אבל לא סנדל המסומר ראב"ש היא דס"ל דאסור לטלטלו ומשום הכי אסור לשלחו ונהפוך הוא דבשמע' קאמר אביי בהדיא סנדל המסומר מותר לטלטלו מדקתני אין משלחין ואי ס"ד אסור לטלטלו השתא לטלטולי אסור לשלחו מבעיא גם מ"ש עוד היכי שבק סמ"ק סברת ראב"ש ופסק כמחלוקותו כו' הם דברים תמוהים דבפ' במה אשה אמרינן בהדיא אמר רב אחדבוי אמר רב מתנה אין הלכה כראב"ש ואם כן משום הכי פסק הסמ"ק כרבנן דראב"ש וליכא למימר דהיכי שבק סמ"ק סברת ראב"ש שכתב הרב לאו דוקא וכונתו להקשות לרב מתנה ג"כ דהיכי קאמר דאין הלכה כראב"ש הא הו"ל סתם במשנה ומחלוקת בבריית' דהא ליתא דאם כן מאי קא ק"ל בתר הכי וז"ל ועוד שהרי כתב הר"ן דאי שקיל וטרי תלמודא אליבא דסתם משנה הלכה כסתם והכא בין בפ"ק דביצה בין בפרק במה אשה שקלו וטרו אמוראי אליבא דסתם ותו שהרי כתב הרשב"א והביאו מוהר"ב בתשובה סי' א' ד"ה דאיכא אמוראי טובא דפסקי דסתם במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כברייתא ואפשר ליישב דבריו דלרב מתנה ודאי אין להקשות דהיכי פסק דאין הלכה כראב"ש כיון דהוי סתם במשנה ומחלוקת בברייתא משום דאיכא למימר דרב מתנה פליגא אההיא דפ' החולץ וס"ל דהלכה כמחלוקת דברייתא מיהו לדעת הסמ"ק ק"ל דהיכי פסק כרב מתנה כיון דמסקינן בפ' החולץ דהלכה כסתם משנה אלא דעדיפא מינה היה לו להרב להקשות ממאי דפריך התם אהא דרב מתנה פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ומשני מ"ד מסתבר טעמא דראב"ש קמ"ל ואם איתא מאי פריך הא טובא אשמועינן דאין הלכה כסתם משנה והנראה שאשתמיטיה מיניה:<br><b> וליישב </b> דעת הסמ"ק ז"ל נראה לי דהסמ"ק הוק' לו כקו' התוס' ורש"י ז"ל שהקשו בהא דרב ששת שרא לשדורי תפילין ביומא טבא ואקשינן עלה ממתני' דקתני זה הכלל כל שנאותין ממנו בחול משלחין אותו בי"ט והק' התוס' ורש"י דא"כ סנדל המסומר נמי אמאי אין משלחין אותו בי"ט הא ניאותין בו בחול ותירץ דסנדל המסומר אסור לשלחו דילמא אתי לנועלו משא"כ תפילין דאי מנח להו ליכא איסורא והסמ"ק ז"ל לא ניחא ליה בהאי תי' ואפשר משום דס"ל דאסור להניחן וכמו שכן נראה מדברי התוס' בפרק במה אשה מדלא תי' כן וכמו שאכתוב לקמן ואשר ע"כ הוצרך לומר דרב ששת דס"ל דמתני' ה"ק כל שנאותין ממנו בחול משלחין אותו בי"ט ע"כ ס"ל דטעמא דמתני' דקתני אבל לא סנדל המסומר אע"ג דנאותין ממנו בחול היינו משום דמתני' ראב"ש היא דס"ל דסנדל המסומר אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו ומשו"ה אסור לשלחו ופליגא אאביי דקאמר דמתני' ס"ל דמותר לטלטלן שזה דוחק דכולי האי הי"ל להזכירו על דל שפתיו ולא למסתם סתומי ובתפילין כיון דמותר לטלטלן לצורך גופו ומקומו דלא גרע מכלי שמלאכתו לאסור ונאותין ממנו בחול משו"ה משלחין אותו בי"ט וא"ת אם כן תקשי לר"ש דאי מתני' ראב"ש היא השתא לטלטלו אסור לשלחו מבעיא וכדקאמר אביי י"ל דהא לא קשיא ליה לרב ששת דס"ל דאין משלחין אצטריכא ליה דאף ע"ג דאיכא שמחת י"ט שחבירו שמח ונהנה בו כמ"ש התוספות בפרק במה אשה וכן כתב הריטב"א הובאו דבריו בשיטה מקובצת המיוחסת למוהר"ב אפילו הכי אסור וממילא משתמע דאסור לטלטלו לצורך גופו או מקומו דליכא שמחת י"ט וא"כ לפום מאי דקי"ל הלכתא כרבנן דראב"ש אידחיא הך מתני' דהכא ופסק הסמ"ק ז"ל כרב ששת משום דמדקאמר שרא להו לשדורי תפילין משמע דהכי עבד עובדא ומעשה רב ותו מדחזינן לאביי דאקשי ליה ממתני' דזה הכלל כו' ושני ליה הכי קאמר כו' משמע דכותיה ס"ל והדר ביה וא"ת אכתי תקשי דכיון דאיכא סתם במשנה ומחלוקת בברייתא היכי פסקינן כמחלוקת בברייתא והיכי פריך עליה התם בגמרא פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים י"ל משום דסתמא דמתני' דבפרק במה אשה דקתני לא יצא האיש בסנדל המסומר משמע דסתמא כרבנן דראב"ש דאי אסור לטלטלו השתא לטלטלו אסור לצאת בו מבעיא וסתמא בדוכתא עדיפא כנ"ל ליישב דעת הסמ"ק ע"צ הדחק לפי חומר הנושא:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>חפצי </b>
+<b> הפקר הרי הן כרגלי מי שזכה בהם.</b> כתב הראב"ד ז"ל טעה במשנתינו ושל עולי בבל כרגלי הממלא וכבר נפקא לן מהלכתא דבעירובין אוקימנא לן כרבנן ואנן קי"ל כריב"ן ומזה הטעם לא הביא הרי"ף בהלכותיו מחלוקת רב נחמן ור' ששת כו' אבל יש לנו עליו טענה שהרי מחלקותם עומדת במעיינות הנובעים ע"כ וכונת דבריו להק' על הרי"ף שהי"ל להביא מחלוקת זה דר"ן ורב ששת אע"ג דפליגי אליבא דלאו הלכתא משום דנפקא מינ' לנהרות המושכין ומעיינות הנובעים דהרי הן כרגלי כל אדם וס"ל כדעת התוס' שכתבו בפ' מי שהוציאוהו דף נ"ז ד"ה בי"ט דלאו כרגלי כל אדם קאמר אלא כרגלי הממלא ראשון ושלא כדעת רש"י וכ"כ הרב ל"מ יע"ש וקשה טובא שדבריו סותרים למ"ש הרשב"א בחידושיו מכ"י למסכת עירובין וז"ל שם והראב"ד פי' דגבי גשמים שירדו בי"ט ומעיינות הנובעים דקתני הרי הן כרגלי כל אדם היינו כרגלי כל אדם ממש שאפי' מילא מהן ראובן הרי שמעון יכול להוליכם ברגליו ואפי' הן ברשותו של ראובן אבל גבי בור של הפקר דקתני כרגלי הממלא היינו כרגלי הממלא ממש וטעמא דמילתא דנהרות העומדין שלא היו נוחין בין השמשות אינן ראויין לקנות שביתה כלל ואפי' יש להם בעלים דלא עדיף מימיו מגופו והרי גופו אילו היה מהלך בה"ש לא קנה שביתה אבל בור של הפקר שהיו ראויין לקנות שביתה אילו היו להם בעלים שהרי נוחין הם אלא שאין להם עכשיו בעלים וכיון דמילא מהן זה הרי הן כנכסיו ע"כ וכ"כ בחידושי הריטב"א שנדפסו מחדש משמו יע"ש הנה בהדיא שדבריו סותרים למ"ש בהשגות וצ"ע ועיין במה שכתב רבינו בפ' י"ב מהלכות שבת דין י"ז וז"ל לפיכך מותר לאדם לעקור חפץ כו' ואע"פ שהחפץ הולך כמה מילין בשבת כו' וכתב הרב המגיד משנה בפ' המוציא תפילין כו' ומסקנא דשמעתא רב אשי אמר הכא בחבית דהפקר כו' ומאן אמר' לו ריב"ן דאמר חפצי הפקר קונין שביתה כו' ובהלכות לא הביאו סוגיא זו גם רבינו לא הזכיר כי אם המשנה כפשטה והכונה להם בזה הוא שענין תחומין מתבאר במקומו ופשוט הוא דלא עדיף שבת להתיר מי"ט ואם בי"ט הכלי שיש להם בעלים לא ילך חוץ לתחום כ"ש בשבת וידוע שאין הלכה כריב"ן וכן דעת הראב"ד והרז"ה עכ"ל ונראה ודאי שכונת דבריו במ"ש וכן דעת הראב"ד לאו אמאי דסליק מיניה קאי שכתב דאין הלכה כריב"ן דהא ליתא שהרי דעת הראב"ד ז"ל דקיימא לן כרבי יוחנן בן נורי דחפצי הפקר קונין שביתה אלא כונת דבריו אעיקר דינא שפסק רבינו כר"י דאמר נותן אדם לחבירו וחבירו לחבירו בר"ה להא הוא שכתב שכן הוא דעת הראב"ד לפסוק כר"י ממ"ש שם בהשגה כל זה לא התירו אלא במקום הדוחק ולאפוקי מדעת הרמב"ן שפסק דלא כר"י דס"ל דאפי' בשעת הדחק אסור:<br><b> אמנם </b> במ"ש רבינו דמותר להוליכו על ידי זה כמה מילין בשבת ומשום דס"ל דחפצי הפקר הן קונין שביתה בהא ודאי פליג עליה הראב"ד ז"ל וס"ל דאינו יכול להוליכו אלא עד אלפים אמה ומה שלא השיג עליו הראב"ד שם הוא משום דסמך על מה שהשיג בהלכות י"ט כי שם ביתו כנ"ל פשוט והרב לח"מ נתקשה בזה והניחו בצ"ע ולעד"נ כדכתיבנא ודו"ק:<br><b> ובגופא </b> דשמעתתא דקאמר התם במאי קמפלגי מ"ס בירא דהפקר' הוא ומ"ס בירא דשותפי כו' ק"ל אמאי לא פריך לר"ן מברייתא דפרק מי שהוציאוהו דקתני בור של שותפים יש להם אלפים אמה לכל רוח דבשלמא אם בירא דהפקרא הוא ה"מ ריב"ן דאמר חפצי הפקר קונין שביתה ומתני' רבנן אלא אי בירא דשותפי קשיא מתני' וברייתא אהדדי ויש ליישב:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>בור </b>
+<b> של יחיד כו' ושל אותה העיר כרגלי אותה העיר.</b> משנה פרק משילין ופירש"י כרגלי אותה העיר אלפים אמה לכל רוח חוץ לעבורים וכתב הרב תי"ט וזה לשונו ונראה בעיני דדוקא כשלא עירב אחד מהם דאם לא כן הוא מעכב כדפי' רש"י ז"ל במשנה ג' גבי כלים המיוחדים כו' אבל הטור ז"ל בסימן שצ"ז כתב אלפים אמה לכל רוח ואפילו ערב אחד מהם לרוח אחד אינו יכול להוליכם עמו ע"כ וכתב הב"י שכן נראה מפירוש רש"י וק"ל דלדברי הטור משמע דאע"ג שזה אינו יכול להוליכם למקום שעירב מ"מ לא הפסידו אחרים בעירובו של זה ואינו מעכב על ידם וקשה מ"ש מההיא דכלים דקתני מתני' דאם אינם מיוחדים הרי אלו כמקום שהוליכם ואם עירב אחד מהם לצפון והשאר לא עירבו הוא מעכב על ידם להוליכם לדרום ובשם הרשב"א והר"ן ז"ל כתב הב"י דמתני' בשלא עירב אחד מהם אבל כל שעירב הוא מוליכן למקום שעירב דהוי כבור שותפין ויש ברירה ואפשר לי לומר שגם רש"י יסבור כזה כו' סוף דבר שדברי רש"י מתיישבים כאחד מב' הפנים שכתבתי אבל לדברי הטור וכן לסברת ב"י בפרש"י צ"ע עכ"ד:<br><b> ולע"ד </b> נראה דס"ל להטור ז"ל דאע"ג שזה אינו יכול להוליכם למקום שעירב אפילו הכי לא הפסידו אחרים בעירובו של זה משום דהחלק שיש לו לזה בבור הוא מתבטל בשאר המים של אנשי אותה העיר דבטלי ברובא ואע"ג דקי"ל דדבר שיל"מ אפילו באלף לא בטיל כדמסיק רב אשי לעיל כבר כתב הטור ז"ל בסימן ש"ך משם הר"ב התרומות דהא דדשיל"מ לא בטיל היינו דוקא כשהאיסור בעין מתחילה ואחר כך נתערב בהיתר אבל כל שלא ניכר מעולם אלא תחילת איסורו בא ע"י תערובות שרי ומטעם זה התיר גיגית מלאה ענבים שבועטין אותן במקלות אם יש בגיגית יין צלול שיצא מע"ש שכל יין ויין שיוצא בשבת מן הענבים מתבטל ביין של ע"ש ועיין במרן הב"י שם וכמ"ש לעיל ואם כן ה"נ דכוותה בבור של אותה העיר כיון שלא הוכר איסורו בעין מתחילה אלא תחילת איסורו דהיינו בשעת קניית העירוב בה"ש בא ע"י תערובות בטלי ברובא וכההיא דהתם ממש ולא דמי לההיא דכלים שאינן מיוחדים שאחד מעכב על כולם דהתם לא שייך לומר בהו דלבטיל ברובא שהרי לכל אחד ואחד יש לו חלק וזכות בכל הכלים בשעה שירצו כן נ"ל גם מ"ש הר"ב תי"ט שדברי רש"י ז"ל מתיישבים באחד מב' פנים ושלא כדברי מרן לא ידעתי איך אשתמיט מיניה לשון רש"י ז"ל שכתב בפרק מי שהוציאוהו ע"ב ד"ה כרגלי אותה העיר וז"ל אלפים לכל רוח ואם עירב זה למזרח או למערב אין יכול זה להוציאם חוץ לאלפים אמה ע"כ הנה בהדיא שדברי רש"י ז"ל הן הם דברי הטור ממש וכדברי מרן ז"ל ודו"ק:
+
+Halakhah 15
+
+<b>ושור </b>
+<b> של פטם כו' מפני שדעת בעליו מעי"ט כך הוא שיקחו ממנו כו' ונמצא שור זה כבור של עולי בבל שהוא הפקר לכל.</b> עיין בהר"ן והרמב"ן במלחמותיו שכתבו טעם זה שכתב רבינו ומבואר מדבריהם שהוצרכו לפרש טעם זה ליישב דעת הרי"ף ז"ל שפסק כרב דאמר דבהמה אסורה משום דינקי תחומין אהדדי ואם כן קשה ליה הא דשמואל דאמר שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם דאמאי הא הוה ליה כשור של ב' שותפין וינקי תחומין מאהדדי וכמו שתמה עליו הרז"ה ז"ל ואם כן יש לדקדק על הראב"ד ז"ל בהשגותיו שהשיג שם על רבינו ז"ל וכתב וז"ל זה שיבוש אלא מפני שהוא זוכה לכל אחד ואחד בחלקו מעי"ט ואע"פ שאין לו לשמואל ברירה ה"מ דבר של שותפים כו' והשתא קשה שהרי משמע שדעת הראב"ד ז"ל כדעת הרי"ף ורבינו דפסקו כרב דבהמה אסורה משום דינקי תחומין מדלא השיג על רבינו באותו פרק בדין ך' שפסק להא דרב ואם כן קשה דמה תיקן הראב"ד באומרו דאע"ג דשמואל לית ליה ברירה ה"מ כו' אכתי תקשי דהן לו יהי דנימא דהכא מודה שמואל דיש ברירה מ"מ הא קא ינקי תחומין מאהדדי וליכא למימר דס"ל ז"ל דשמואל פליג אדרב וס"ל דלא חיישין איניקת תחומין דא"כ היה לי' להראב"ד לומר דהא דשמואל לאו אליבא דהלכתא היא ולא קיימא לן כותיה ומדבריו שם מבואר שלא בא להשיג על רבינו אלא על הטעם שכתב שהוא כנכסי הפקר ומשום דאזיל לשיטתיה שפסק כר"י בן נורי דחפצי הפקר קונין שביתה וכמ"ש ה"ה אבל לעיקר דינא מודה ליה ומצאתי בספר תמים דעים סימן רמ"ב בהשגות הראב"ד על המאור ז"ל שכתב וז"ל כתוב שם ונראין דברי הר' שלמה דלא חיישינן ליניק' תחומין משום דקי"ל כשמואל כו' א"א אף אני כך כתבתי בתחילה וחזרתי בי וההוא דשור של פטם לא תיובתא ולא סיעתא איכא דאפשר דבשחטו מעי"ט איירי כו' יע"ש ומ"מ זה לא יתכן ליישב דברי הראב"ד בהשגות שהרי רבינו ז"ל כתב וכן אם שחטו בעליו בי"ט ומכר בשרו כו' כל אחד מן הלוקחים מוליך מנתו למקום שהוא הולך וא"כ הי"ל להראב"ד להשיג ולומר דאם שחטו בי"ט שאסור ושלא כדעת רבינו ומדלא השיג עליו מבואר שהודה לדברי רבי' ז"ל ולכן נראה שדעתו ז"ל בהשגות כמ"ש המאירי ז"ל בשיטה כ"י וז"ל ולדעתי לא קשה לרבי' הגאון כלל דשותפין קפדי אהדדי ואיכא למיחש ליניקת תחומין אבל פטם יניקת תחומין שלו הן והוא מעמיד חתיכה מעי"ט עם כל מה שינקה או שתינק עד למחר בשעת מכירה ברשות מי שיקחנה בי"ט ניחא ליה דמאן דזבין לזכו' במנתיה ולימעט' לתחומין כי היכי דליכול כולהו ולזבין וכי מזבין חתיכה מזבין כל מה שינקה כנ"ל עכ"ל:<br><b> ואין </b> זה מן התימה לומר שחזר בו ממ"ש בהשגותיו על המאור שהרי שם כתב ואי משום ברירה אפשר דבאוכל אית ליה ברירה ולא דמי למשקין דעריבי כו' ואילו ממ"ש בהשגות על רבינו מבואר שחזר בו מטעם זה כנ"ל:<br><b> וראיתי </b> להרב ל"מ שהקשה לטעם רבינו דס"ל לשמואל חפצי הפקר אין קונין שביתה דא"כ בעירובין פ' מי שהוציאוהו דמ"ט דאמר שמואל חפצי עכו"ם אין קונין שבית' והוה בעי לאוקמי בגמרא דשמואל ס"ל כר"י בן נורי דאמר חפצי הפקר קונין שביתה ואפילו הכי בחפצי גוים מודה דאין קונין שביתה והק' ע"ז מברייתא ואסיקו דלעולם שמואל כרבנן ס"ל וחפצי גוים אצטריכה ליה והשתא קשה דאדפריך מברייתא אמאי לא פריך מדשמואל אדשמואל דהוי קושיא אלימתא טפי דהכא בשור של פטם לפי טעם רבינו סובר שמואל דחפצי הפקר קונין שביתה כו' יע"ש:<br><b> ונלע"ד </b> ליישב דמה שהוצרך רבינו זה הוא משום דאזיל לשיטתיה דס"ל דהלכה כרב דבהמה אסורה משום דינקי תחומין וא"כ דחיקא ליה לומר דהא דשמואל פליגא אדרב מאחר דחמינן לתלמודא דמייתי לה כהלכתא פסיקתא ואם איתא הו"ל לתלמודא למימר ופליגא אדרב וא"כ משום הכי הוצרכו לומר דהא דשמואל אליבא דכ"ע ומשום דהו"ל כנכסי הפקר והיינו לפום מסקנא דמסיק בפ' מי שהוציאוהו דשמואל ס"ל כרבנן דחפצי הפקר אין קונין שביתה:<br><b> אמנם </b> לפום מאי דס"ד התם דשמואל כר"י בן נורי לא מצי למפרך מהא דשמואל משום דהוה מצינו למימר דה"ט דשמואל מפני שהוא זוכה לכל אחד וא' בחלקו וכמ"ש הראב"ד ואי משום דינקי תחומין איכא למימר דשמואל פליג אדרב וס"ל דלא חיישינן ליניקת תחומין כנ"ל:
+
+Halakhah 16
+
+<b>הגחלת </b>
+<b> כרגלי בעלים כו' ושלהבת כרגלי מי שהביאו.</b> משנה שם והשלהבת בכל מקום ופירש רש"י ז"ל כגון הדליק נרו בשלהבת חבירו אינו מעכב דאיסור תחומין כו' ונראה דכי קתני סיפא גחלת של הקדש מועלין בו ושלהבת לא נהנין ולא מועלין היינו נמי דומיא דרישא שהדליק נרו משלהבת של הקדש ואפילו הכי קתני לא מועלין ומכאן קשה למה שראיתי בתשובת הרדב"ז ח"א שנדפסו בקרב ימים שכתב בתשובה סימן רצ"ז וז"ל וכבר הוכחתי בתשובה אחרת שאם הריח תפוח או ורד של הקדש מעל כיון שנהנה מגופו של הקדש ומה שאמרו אין מועלין בו היינו כששומע קול כלי שיר או שמריח ריח קטורת אחר שעלה תמרתו או שהיה נר של הקדש דלוק והלך לאורו אבל אם לקח כלי שיר של הקדש ונגן בו או הקטורת והריח בו או הדליק מנר של הקדש וכיוצא בדברים אלו שנהנה מגוף ההקדש יש בו דין מעילה עכ"ל ולע"ד מדברי רש"י מוכח דכי קתני מתני' שלהבת של הקדש לא נהנין ולא מועלין היינו בהדליק נר משלהבת של הקדש ולפי דבריו צ"ל דמ"ש שלהבת של הקדש לא נהנין ולא מועלין מיירי בשהיה נר של הקדש דלוק והלך לאורה ולא מדומיא דרישא וזה דוחק דבחדא מחתא מחתי להו בברייתא דקתני ה' דברים כו':<br><b> ועוד </b> נראה להוכיח כן ממ"ש התוס' בפרק החליל דנ"ג ד"ה אשה היתה בורר' חטי' לשמחת בית השואבה וז"ל בירושלמי פריך היאך בוררת הא איכא מעילה דשמן ופתילה היו של הקדש ומשני דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה וק' דבפ' כל שעה אמרי' עלה מעילה הוא דליכא הא איסורא איכ' וי"ל דבוררת לאו דוקא אלא כלומר היתה ראויה לברור מרוב אורה עכ"ל וכונת' מבואר' דס"ל דהירושלמי פליג אתלמוד' דידן וס"ל דקול ומראה וריח אפילו איסורא ליכא ומשום הכי ס"ל להירושלמי דהיתה בוררת ממש קאמר ותלמודא דידן דס"ל דאיסורא מיהא איכא ס"ל היתה ראויה לברור מרוב אורה קאמר וכ"כ הרב היפה מראה ז"ל בפ' החליל דנ"ה ע"כ בכונת התוספ' וכ"כ הרשב"א שם בחידושיו אלא שמ"ש דהירוש' ס"ל דאיסורא נמי ליכא וכלישנא קמא דפרק כ"ש ולהכי מתרץ משום דאין מעילה במראה הוא דבר תמוה שהרי מבואר בדברי רש"י והתוס' שם דפ' כ"ש דללישנא קמא איסורא מדרבנן איכא ולא התירו אלא משום צורך בית קדש הקדשים וא"נ משום דלא אפשר כפי' רש"י ע"ש והשתא ק' לכאורה דאיך אפשר לומר דהירושלמי פליג אתלמודא דידן וס"ל דקול ומראה וריח אפי' איסורא ליכא הא מתני' קתני בהדיא שלהבת של הקדש לא נהנין ולא מועלין הרי דאיסורא דרבנן מיהא איכא אלא מוכרח דס"ל להירושלמי דמתני' מיירי בבא להדליק נרו מנר של הקדש דכיון דהא מיהא נהנה מגופו של הקדש משום הכי איסורא דרבנן מיהא איכא אבל אם היה נר של הקדש דלוק ונהנה לאורה אפילו איסורא ליכא וא"כ מינה נשמע לתלמודא דידן דאע"ג דפליג הירושלמי וס"ל דאפילו בנהנה מאורה של הקדש איסורא מיהא איכא מ"מ בהא לא אשכחן דפליג ואיכא למימר ודאי דאפילו בבא להדליק נרו מנר של הקדש ס"ל דליכא מעילה ועוד מבואר כן ממ"ש רבינו בפ"א מה' שופר ה' ג' וז"ל וכן שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה ע"כ הרי מבואר דאפילו בלקח כלי שיר של הקדש ונגן בו ס"ל לרבינו דאין בקול דין מעילה הפך ממ"ש הרב ז"ל:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> הגחלת </b>
+<b> כרגלי בעליה.</b> עיין מ"ש המחבר על דברת הרדב"ז ס' רצ"ז ועיין מש"ל פ"ה מכלי מקדש ה"ח כתב כסברת הרדב"ז ועיין ס' יום תרועה למהרלב"ח ריש דף כ"ח מוזכר ג"כ סברא זו וקושית השעה"מ מיושב בקל ועיין בשו"ת רדב"ז חלק ג' ס' תרכ"א וכפי הנראה להתשובה הלז רמז בס' רצ"ז ושם הוזכר דבריו בבאור והרגיש בדברת שעה"מ ומ"ש במ"ש הרמב"ם דאין בקול דין מעילה אדרבה משם ראי' לרדב"ז ועפי"ז יתיישב דברי רבינו שם עיין בלח"מ שם ודוק שוב מצאתי ברש"י ריש כריתות שכתב דהמריח בקטורת של מקדש לא אזהרה ולא כרת דריח אין בו משום מעילה ולא דמי לסך שמן המשחה דהתם אית בי' מעשה משום הכי אית בי' לאו וכרת ועיין בהגהת הגאון מ' וואלף באסקוויץ שנדפסו בווין ומשם מבואר דלא כרדב"ז ומש"ל ויום תרועה הנ"ל שוב מצאתי בתו"י יומא דף נ"ט ע"ב ד"ה והרי תרומת הדשן מבואר שם דמריח הדס של קודש י"ל דמעל וצע"ג ועיין שעה"מ פ"ז מע"ז ה"ו:
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>וכן </b>
+<b> שנים שלקחו בהמה בשותפות כו'.</b> כתב ה"ה וז"ל ואסיקנא דרב סבר יש ברירה ובהמה אסורה משום דקא ינקי תחומין אהדדי ונראה דאע"ג דמאי דינקי תחומין ומתגדל כל אחד משל חבירו אינו אלא דבר מועט ומתבטל ברוב אפילו הכי ס"ל לרב כדמסיק רב אשי לקמן דכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל ואפילו באיסורא דרבנן אבל ליכא למימר דס"ל כרבא דאמר לקמן גזירה שמא תעשה עיסה בשותפות דהא ודאי דע"כ לא קאמר רבא אלא דוקא גבי אשה ששאלה מחברת' מים ומלח דאי שרית ליה למימר דהרי היא כרגליה אע"ג דחלק חבירו מעורב בו אתי למטעי ולמשרי נמי עיסה בשותפות:<br><b> אמנם </b> הכא דליכא שאלה כלל ואין כאן דבר הנראה לעינים שחלק חבירו מעורב בו פשיטא ודאי דלא אתו למטעי ולמאי דשתיק רב לקמן וס"ל דבהמה נמי מותרת ס"ל דאע"ג דדבר שיל"מ לא בטיל היינו דוקא במים ומלח וכיוצא משא"כ הכא דאין בו ממש כלל ועדיפא מההיא דפוטר ר"י במים מפני שאין בהן ממש משום הכי שרי משום דבטיל ברוב וכ"כ הרשב"א בס' עבודת הקדש ע"ש ודע שמסוגיא הלזו ק' לי על מה שכתב הטור בסי' ש"ך וז"ל כתב בעל התרומות גיגית מלאה ענבים שבועטין כו' ואם יש בגיגית יין צלול שיוצא מערב שבת מותר שכל יין ויין היוצא בשבת מן הענבים מתבטל ברוב וכתב מרן הב"י שם שכ"כ המרדכי בפ"ק דשבת ולא דמי לדשיל"מ שיכול להמתין עד אחר השבת ואפי' באלף לא בטיל דה"מ כשהאיסור בעין מתחילה ואח"כ נתערב בהיתר אבל הני לא ניכר מעולם אלא מעט שיוצא ומתערב עם המשקין שיצאו אתמול ע"כ וק' לכאורה דאם כן אמאי אסר רב הכא מטעמ' דינקי תחומין מאהדדי הא מתבטל הוא ברוב ואי משום דהוי דבר שיל"מ ה"מ כשאיסורו בעין מתחילה ונתערב אח"כ אמנם הכא מעט מעט שיונק ומתגדל מחלק של חבירו תכף ומיד שמתגדל הוא מתבטל ברוב הכשר ואם כן הוי ממש כי ההיא דגיגית שכתב הבעה"ת ולהא ודאי היינו יכולים לומר דהיינו דקא מותבי להו רב כהנא ורב אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין כלומר דכיון דלא חששו לאיסור מוקצה ע"כ דהיינו טעמא משום דכיון דלא הוכר איסורו בעין מתחילה אלא מעט מעט שיונק מחלק חבירו הוא מתבטל מש"ה לא אמרינן בהו דבר שיל"מ ואם כן מהאי טעמא לא ניחוש לאיסור תחומין וכיון דשתיק רב ש"מ דאודי להו וס"ל דאפילו בהמה שרי מה"ט וכמו שכן הוא דעת הרא"ש והטור בסי' שצ"ו יע"ש האמנם הדבר הק' הוא על מרן הב"י בשולחנו הטהור דבסי' שצ"ז פסק כדעת הרי"ף ורבינו שסוברים דבהמה אסורה מטעמא דינקי תחומין מהדדי ואם כן ע"כ דה"ט דאע"ג דמה שיונק ומתגדל מחלק חבירו הוא מתבטל ברוב אפי"ה הו"ל דשיל"מ ולא בטיל כדאסיק רב אשי ואילו בסי' ש"ך ס"א פסק כסברת הר"ב התרומות וע"כ היינו טעמא משום דכל שלא הוכר האיסור ונתערב אח"כ אלא מעט מעט שיוצא הוא מתערב לא אמרינן בהא דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל ואם כן ק' מ"ש מהא דבהמה דאסרינן מטעמא דינקי תחומין הא ה"נ דכוותא ויש לחלק דהתם שאני דלא הוכר האיסור כלל שהרי היין בעודו בתוך הענבים הן מותרין באכילה ונמצא דחלוק האיסור לא בא אלא בשעת שיוצא מן הענבים ואם כן כיון דבאותה שעה מתערב עם המשקין שיצאו מאתמול מש"ה שרי ולא אמרינן בהו דשיל"מ משא"כ הכא אע"ג דמה שיונק ומתגדל מחלק חבירו לא הוכר איסורו בעין אלא תיכף ומיד שמתגדל הוא מתבטל הא מיהא חלק חבירו שממנו יונק ונתגדל דבר הניכר הוא והרי הוא אסור לו היום וא"כ הו"ל הוכר האיסור שהרי הוכר האיסור שממנו ינק ונתגדל כנ"ל מיהו אכתי ק' מהא דגרסינן בפ' הנודר מן הירק דף נ"ח תניא אר"ש כל דבר שיל"מ כגון טבל כו' לא נתנו בו חכמים שיעור כו' אמרו לו והלא שביעי' אין לו מתירין ולא נתנו בו חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת בכל שהוא במינה אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנ"ט ופי' רש"י והר"ן שם שאם תנטל בצל של ששית ונטעו בז' והוסיפה כל שהוא מבטל את העיקר ומחייב בביעור וה"ט משום דהו"ל דבר שיל"מ כיון דבידו לאוכלו קודם הביעור כמבואר שם ואי כפי דעת הר"ב התרומות ק' דה"נ הרי לא הוכר האיסור אלא מעט שיוצא ומתגדל הוא מתערב עם ההיתר ואם כן היכי אמרינן דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל וכן קשה ממ"ש התוס' ז"ל במרובה דס"ט ד"ה כל הנלקט בס"ד וז"ל ועוד דמה שגידל בטלי ברוב ואע"ג דדשיל"מ אפילו באלף לא בטיל מ"מ מדאורייתא בטיל עכ"ל ושמא יש ליישב דע"כ לא כתב הר"ב התרומות אלא דוקא באיסורא דרבנן אבל באיסורא דאורייתא מודה שהרי המרדכי ז"ל בפ"ק דשבת כתב על זה וז"ל ואפי' עצים שנשרו מהדקל מותרין להסיקן בי"ט על ידי שמרבה עליהן עצים כיון דליתיה לאיסורא בעיניה אף ע"ג שהעצים הן בעין כ"ש הכא כו' ע"ש וא"כ איכא למימר דהבו דלא להוסיף עלה דע"כ לא שרינן התם בפ"ק דמכלתין מטעמא דמיקלא קלי איסורא אלא באיסור מוקצה דרבנן אבל לא באיסור דאורייתא אך ק' ממ"ש מור"ם ז"ל בסי' שי"ח ס' וז"ל ואם קצץ פרי מן המחובר לחולה בשבת אסור אפילו היה חולה מבעוד יום אסור לבריא בשבת משום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה ע"כ והשתא קשה שהרי מה שגידל בטל ברוב ואי משום דהוי דשיל"מ הא כל שלא הוברר האיסור מתחילה שרי ועיין במגן אברהם בסי' קס"ח עי"ש וז"ל אם לא שנאמר דגדולים חשיבי כאיסור ניכר כיון שתמיד הן גדלים ועומדים ומתרבים על העיקר ודוק ובדברי המרדכי ז"ל ואין להקשות שדבריו סתרי אהדדי דבסוף חולין הקשה ר' משולם על ההיא דאמרינן דש"ז של זב מטמא במשא לפי שאי איפשר בלא ציחצוחי זיבה וכי האי גוונא אמרינן דיבמה שרקקה דם חליצתה כשרה לפי שאי אפשר בלא ציחצוחי רוק הא קי"ל דדם מבטל רוק ותי' דכל שתחילת ביאתו ואיסורו לעולם הוא מעורב לא שייך בו ביטול ע"ש ועיין במה שכתב הרב מש"ל בפ' ראשון מה' טו"מ הלכה י"ד יע"ש ואם כן איך כתב דכיון שלא היה הדבר בעולם אלא תיכף ומיד מתערב עם המשקין שיצאו מאתמול משום הכי מתבטלים ברוב אפי' בדבר שלא היה מעולם הא איפכא מסתברא דכיון שלא הוכר האיסור אלא תחילת ביאתו הוא מעורב לא שייך בו ביטול ואפי' בדבר שאין לו מתירין הא ודאי לא קשיא מידי דיש לחלק ולו' דע"כ לא כתב המרדכי משם רבינו משולם דכל שתחילת ביאתו לעולם הוא מעורב לא שייך בו ביטול אלא דוקא התם שההיתר והאיסור שניהם יחד תחילת ביאתם מעולם באו מעורבים והילכך כיון דלא הוברר ההיתר מתחילה משא"כ הכא שההיתר כבר היה מבורר מע"ש והילכך כי בתר הכי האיסור מתערב בו פשיטא ודאי דבטיל כיון שהיה רוב היתר בפני עצמו ואפי' בדבר שיל"מ וזה פשוט:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קכ) </b> דאע"ג דמאי דינקי תחומין כו'. אפ"ה ס"ל לרב דכל דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל כו' דברי תימא הן. דהא לרב לשיטתי' דס"ל דמין במינו לא בטיל. הרי בפשיטות ניחא. דמשום הכי לא בטיל המיעוט ברוב. משום דהו"ל מין במינו. דס"ל לרב דל"ב. ובזה יתיישב לן שפיר ג"כ הא דמתמה הגאון המחבר ז"ל על הטור בסי' ש"כ. דס"ל שם בגיגית. דיין היוצא בשבת בטל במיעוטו ואין בו משום דשיל"מ דלא בטיל. משום דאין האיסור ניכר. וע"ז הקשה מהא דבסוגיין קאמר רב דבהמה אסורה משום דינקי תחומין מהדדי. ולא בטל במיעוטו. אף על פי שאין האיסור ניכר, ע"כ תוכן קושייתו. אמנם לדידי לק"מ משום דעד כאן לא קאמר הטור התם על פי טעמו של המרדכי אלא לענין דשיל"מ בלבד. דרק בזה אמרינן דבדבר שאין ניכר איסורו לא אמרינן דלא בטיל. משא"כ להאי דסבירא ליה לרב דמין במינו לא בטל מדאורייתא. דבזה אמרינן דאף על פי שאין ניכר איסורו נמי לא בטיל. ותדע שהרי אפילו בהאי דקיי"ל דבעלי חיים לא בטלי. התם נמי הא לא בטלו אפילו היכא דנולד האיסור בתערובות. דמה"ט הא מחיר כלב אסור אף על גב דנולד בתערובות כדאיתא בתמורה ולא אמרינן דמחיר כלב בטל בט' צאן אחרים. וכן לענין אותו ואת בנו. אפילו היכא דנולד בתערובות כגון ששחט האם בשעה שהבן כבר הי' מעורב. ואפ"ה לא בטיל. מטעם דבע"ח לא בטלי וה"נ במין במינו:<br><b> אמר עקיבא סופר </b> נ"ה המבלה"ד תרוצו של מו"ז זצ"ל דרב לשטתו דסבירא ליה מב"מ לא בטל עולה יפה רק אם נאמר דרב סבירא ליה תחומין דאורייתא. אבל לפי מה שהביא בעצמו לעיל דברי הרלב"ח דבבהמה וכלים הוה תחומין דרבנן וכן לפי מה שהבאתי לעיל אות ס' דברי הט"א חגיגה י"ז דביו"ט אף י"ב מילין הוה דרבנן אין תירוץ זה עולה יפה במח"כ דבאיסור דרבנן מודה ר' יהודה דמב"מ בטל כמבואר בתוס' חולין צ"ט ד"ה שאני, אך עיין בתשובות זקני מאור הגולה רעק"א זצ"ל סי' קפ"ט שתפס בפשיטות דרב ס"ל גם בדרבנן מב"מ לא בטל ולא ידעתי מאין הוציא זה כי זקני זצ"ל לא הראה מקום לזה (ועיין חולין דף ק' דאוקי רב אמורא ודרש כיון דנתן טעם כו' אוסרת כל החתיכות מפני שהן ממינה ואמרינן שם דכר"י אמר לשמעתתי'. והנה להסוברים טע"כ לאו דאורייתא וכן א"נ דחנ"נ בשאר אסורים רק דרבנן מוכח לכאורה כשטת רעק"א זצ"ל דרב ס"ל דגם בדרבנן מין במינו לא בטל. ועיין בתוס' חולין ק"ח ע"ב ד"ה אמאי מותר כו' ועיין פסחים דף ל' ע"א ובשעה"מ לקמן פט"ו מהלכות מאכלות אסורות אבל מכל זה אין הכרע וראיה ברורה) ואם נאמר כן יפה תירץ מו"ז זצ"ל כמובן. והנה מה דפשיטא לי' למו"ז ז"ל פה דהדין של המרדכי היכא דאין האיסור ניכר דבטל הוא רק בדשיל"מ ולא בשאר דברים חשובים כמו בע"ח צ"ע טובא דבתשובות חות יאיר סי' קל"ג כתב דבהמה כשנתערבה באחרות ושחט לברתה דמותר לשחוט מתערובות דדשיל"מ ל"ה כמ"ש הרמ"א וה"ה חשיבות דבע"ח עכ"ל עיי"ש ועיין בפמ"ג יו"ד סי' ק"ב במשבצות אות א' שהחזיק בזה, ומה שתמה מו"ז זצ"ל מסוגיא דתמורה דמחיר כלב לא בטל בתשעה צאן, היא הערה גדולה וחזקה, וי"ל דלמ"ד יש ברירה הוי כמו אפשר לברר האיסור דיכולים ליטול אחד ולומר דזה האיסור מש"ה אין בו דין ביטול, ומצאתי סברא זאת והערה זו אח"כ בחדושי זק' מאור הגולה רעק"א זצ"ל הנדפסים מחדש סביב ליו"ד ח"ר סי' ט"ז סעיף י"ב עיי"ש) ע"כ הגה"ה.<br><b> (קכא) </b> ויש לחלק דהתם שאני כו'. ולכאורה אכתי קשה דהרי שתיק רב ומוכח דלא ינקי מהדדי:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ואיסור </b>
+<b> זה מד"ס כדי שלא לבשל בי"ט לחול כו'.</b> פסק רבינו כרב אשי שהוא בתרא כמ"ש ה"ה ובגמ' אמרי' בשלמא לרב אשי דאמר כדי שיאמרו כו' היינו דמעי"ט אין בי"ט לא אלא לרבא כו' אה"נ אלא גזירה שמא יפשע הנה לכאורה נראה דלפי טעם רבא אם שכח ולא ערב מעי"ט יכול לערב בי"ט דכיון דטעמא דאין מערבין בי"ט היינו משום גזירה שמא יפשע האי טעמא ניחא לומר דאין מערבין לכתחילה בי"ט אמנם בעבר ושכח דליכא גזירה ש"ד האמנם מדברי הרא"ש ז"ל לא משמע הכי שכתב וז"ל ויראה דנ"מ בין אלו ב' הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בעי"ט כו' ולרב אשי יכול לערב אפי' קודם עי"ט כו' ע"ש ומדלא כתב הך נפקותא נמי משמע דס"ל דלרבא נמי אם עבר ושכח ולא עירב מעי"ט אינו יכול לערב בי"ט דגזרינן שוגג אטו מזיד ושוב ראיתי למרן הב"י ז"ל בס"ס תקכ"ז שכתב משם המרדכי שהורה הר"ש מבונבורג לעשות ע"ת ביט"ב ופוסק בד"ס הלך אחר המיקל והלכתא כרבא דאמר כדי שיברור מנה יפה לשבת כו' ופריך א"ה אפילו בי"ט נמי ומשני שמא יפשע משמע הא לא"ה יכול להניח אפילו בי"ט עצמו וכיון ששכח דאין כאן פשיעה יניח בי"ט עצמו וכתב מרן הב"י ז"ל דאין נראה שיהא כן דעת הפוסקים שהרי לא התירו אלא לערב מיום טוב לחבירו כו' ויש לדקדק לכאורה דאי ממה שלא התירו הפוסקים אלא לערב מיום טוב לחבירו מוכח שלא כדעת הר"ש ז"ל א"כ תיקשי ליה להר"ש ז"ל דרבא אדרבא דהא רבא קאמר הכא דטעמא דע"ת כדי שיברור מנה יפה לשבת כו' ואיהו גופיה קאמר לקמן מניח אדם ע"ת מי"ט לחבירו ומתנה משמע דלא התיר לערב אלא מי"ט לחבירו אבל ביט"ב עצמו לא ובפ"ק ד"ו אמרינן ולותיב מר האידנא מי לא אמר רבא מניח אדם ע"ת כו' אימר דא' רב' בבי"ט של גליו' בבי"ט של ר"ה מי אמר משמע דבשני י"ט של ר"ה לרבא אסור לערב הן אמת שמדברי הרא"ש והר"ן נראה דהוו גרסי בשמעתין רב' בה' ולא בא' מ"מ המרדכי גריס רבא כגירסתינו ואפשר לומר דמההיא דרבא ל"ק להר"ש דאיכא למי' דמ"ש מניח אדם ע"ת מי"ט לחבירו דמשמע אבל ביט"ב עצמו לא אמנם בעבר ושכח אפי' ביט"ב עצמו ה"נ דס"ל לרבא דמותר להניחו כיון שאין כאן גזירה שמא יפשע והא דאמרינן לעיל אימור דאמר רבא בב' י"ט של גליות אבל בב' י"ט של ר"ה מי אמר דמשמע דבב' י"ט של ר"ה אסור להניח בי"ט לרבא ואפילו בשכח שהרי ההיא דרב אשי שוכח היה ואפי"ה קאמר אימור דאמר רבא כו' לא קשיא כלל משום דרב אשי לטעמיה דסבירא ליה דטעמא דע"ת כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול ואם כן לדידיה אפי' בשכח נמי אין להניח אלא דרבינא קאמר ליה דאפילו לדידיה ביט"א יכול להניח ומהא אהדר ליה דאסור דאמר רבא דיכול לערב ע"ת בב' י"ט של גליות בב' י"ט של ר"ה מי אמר דמהני תנאי כדי לערב ואפי' בפושע וכיון דלא מהני תנאי א"כ לדידיה אפי' בשכח נמי אין להניח אמנם מדברי הפוסקים ז"ל שכתבו דין זה דמניח אדם עירובו מי"ט לחבירו ומתנה בעבר ושכח כמ"ש הרי"ף ורבי' והטור ז"ל משמע דס"ל דאפי' בעבר ושכח לא התירו לערב אלא מיום טוב לחבירו הן אמת שזה שכתבנו דיכול לערב ע"ת על תנאי אפי' בפשע ולא הניח יש להסתפק לענין דין זה אלא בשכח ולא הניח משמע שפושע לא מהני לערב על תנאי וא"כ דוחק לומר דמוהר"ש ז"ל ס"ל דאפילו בפושע מהני לערב על תנאי ולכן נראה דאי מדרבא ל"ק דאיכא למימר דמאי דקאמר רבא מניח אדם כו' ומתנה לאו למימרא דדוקא מי"ט לחבירו יכול לערב אבל לא בי"ט ב' אלא ה"ק אם שכח ולא הניח ע"ת מעי"ט לא יניחנו לערב בי"ט אלא מניח אדם ע"ת מיום טוב לחבירו ומתנה וכיון דיכול לעשותו ביט"א וע"י תנאי לא שרינן ליה להניחו ביט"ב ומאי דאמרינן לעיל ע"כ לא קאמר רבא אלא בב' י"ט של גליות אבל גבי י"ט של ר"ה מי אמר לאו למימרא דבב' י"ט של ר"ה אסור לערב לרבא דהא כיון דבב' י"ט של ר"ה אינו יכול לערב ע"ת הו"ל כאלו נזכר בי"ט ב' דשרינן ליה לערב אליבא דרבא לפ"ד הר"ש אלא ה"ק ע"כ לא קאמר רבא דיכול להתנות אלא בשני י"ט של גליות אבל בב' י"ט של ר"ה מי אמר דמערב על תנאי הא כיון דקדושה אחת היא אין כאן תנאי ואם כן נהי דלרבא יכול לערב משום דס"ל דטעמא דע"ת הוא משום כדי שיברור מנה יפה לשבת כו' מכל מקום רב אשי ס"ל דהיינו טעמא כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת כו' וא"כ לדידיה אפי' עבר ושכח אינו יכול לערב בי"ט:<br><b> אמנם </b> מדברי הפוסקים ז"ל מוכח בהדיא שלא כדעת הר"ש שהרי לא התירו אלא לערב מי"ט לחבירו אבל בי"טב משמע דס"ל דאסור שהרי בב' י"ט של ר"ה אסרו להניח ואפי' בב' י"ט של גליות כתב רבינו דבזמן הזה אין מערבין לא ע"ת ולא ע"ח אלא הכל מעי"ט ואי ס"ל כדעת הר"ש הא כיון דבזמן הזה אינו יכול לערב על תנאי הו"ל כאלו נזכר בי"טב דיכול לערב לדעת הר"ש ובהא ניחא לי מ"ש מרן ז"ל סמוך ונר' וז"ל כתב הרוקח שכח ולא עירב בעי"ט כצ"ל (וכן הוא ברוקח) ונזכר בי"ט בלילה אין להניח ואם הניח מה שעשה עשוי דדמי להא דאמרי' אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט ובשילהי המביא אמרינן טבל מוכן ואם עבר ותיקנו מתוקן ע"כ ואיני יודע אם הנחה זו לומר שהוא מערב על תנאי או אם הוא סובר שאם הניח העירוב בי"ט עצמו בלא תנאי מהני וכדברי הר"ש וזה נראה יותר דדין מניח אדם ע"ת בי"ט ומתנה אח"כ כתבו מפורש מיהו כבר כתבתי שאין לסמוך על דברי הר"ש עכ"ל והנה מ"ש מרן ז"ל ואיני יודע אם הנחה זו לומר שהוא מערב על תנאי הם דברים תמוהים דאיך איפשר לומר דמ"ש הרוקח ואם הניח מה שעשה עשוי איירי במערב על תנאי דא"כ איך כתב הרוקח אין להניח הא במערב על תנאי אפי' לכתחילה יכול להניח כדאמרינן מניח אדם עירובי תבשילין מי"ט לחבירו ומתנה וצ"ל דכונת מרן ז"ל לומר דאם הניח שכתב הרוקח מיירי במערב על תנאי ואפי"ה כתב דאין להניח דחשש לסברת רבינו דס"ל דבזמן הזה אין לערב על תנאי וזהו שדחה מרן ז"ל אח"כ וכתב וזה נראה יותר דדין מניח אדם כו' אח"כ כתבו מפורש ולא חילק לומר דבזמן הזה אין לערב על תנאי מיהו מ"ש או אם הוא סובר שאם הניח כו' כדברי הר"ש הוא תמוה לכאורה שהרי לדברי הר"ש מותר להניח בי"ט אפי' לכתחילה ואדרבא מדאסר הרוקח להניח העירוב לכתחילה משמע שדעתו ז"ל כדעת הפוסקים החולקים על הר"ש דאף החולקים על הר"ש איכא למימר דלא אסרו אלא שלא להניח לכתחילה ולא התירו אלא לערב על תנאי ומי"ט לחבירו אבל בדיעבד אם הניח אף החולקים על הר"ש ז"ל מודו לדברי הרוקח דמה שעשה עשוי וכמו שהביא ראיה מההי' דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט אכן לפי מ"ש יש ליישב דבריו דמה שהתיר הר"ש ז"ל להניח לכתחילה בעבר ושכח היינו דוקא בנזכר בי"ט שני אמנם ביום טוב ראשון אף הר"ש מודה דיערב ביום טוב ראשון על תנאי כיון דיכול לעשותו בהיתר ולא יניחנו עד יום טוב שני ומשום הכי הרוקח דמיירי בנזכר בליל יום טוב ראשון כתב דלכתחילה אין להניח העירוב בלא תנאי אלא צריך להתנות בפי' ולומר אם היום חול כו' אלא דאפ"ה כתב דאם עבר והניח בלא תנאי מהני וס"ל למרן דהיינו משום דס"ל כדעת הר"ש דבנזכר ביט"ב יכול להניח לכתחילה דהלכה כרבא דאמר כדי שיברור מנה יפה לשבת כו' ומש"ה כתב הרוקח דאע"ג דחכמים אסרו להניח העירוב בי"ט משום גזירה שמא יפשע מ"מ אם עבר והניח ביום טוב מה שעשה עשוי שהרי אם נזכר ביום טוב קודם סעודת שחרית ועירב מעתה הרי הוא בורר מנה יפה לשבת ומנה יפה לי"ט ואי משום דעבר אד"ס שתיקנו לערב מעי"ט ולא ביום טוב אפ"ה מה שעשה עשוי והיינו דמייתי ראיה שפיר מההיא דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט דאע"ג דאסרו חכמים להפריש תרומות בי"ט אפ"ה מה שעשה עשוי אמנם אי הוה ס"ל להרוקח כדעת החולקים על הר"ש דהיינו משום דס"ל דהלכה כרב אשי דבתראה הוא וכדעת רבי' והרא"ש והטור דס"ל דנקטינן כרב אשי כמ"ש מרן בד"ה ויכול להניח משמע ודאי דאפילו אם עבר והניח מה שעשה אינו עשוי שהרי כיון דקי"ל כרב אשי דטעמא דע"ת כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת אלא א"כ התחיל מבע"י ק"ו מיום טוב לחול ומש"ה אין מניחין ע"ת בי"ט משום דאתו למיטעי לאפות מיום טוב לחול וא"כ מה"ט נמי אפילו אם עבר והניח ביום טוב אין עירובו עירוב דכיון דאפילו עבר ושכח ולא עירב מעי"ט אין אופין בי"ט לדעת רב אשי משום גזירה שמא יבא לאפות מיום טוב לחול אם כן כי הניח עירוב מאי הוי הא אכתי איכא למיחש שיאמר דכי היכי דשרי לאפות מיום טוב לשבת אפילו אם לא התחיל מבע"י ה"נ שרי לאפות מי"ט לחול ומאי ראיה מייתי מההיא דאין מגביהין תרומות ביום טוב התם שאני דכיון דכבר תקנו כראוי וליכא למיחש למידי לא קנסו לו חכמים משום דעבר אד"ס אמנם הכא גבי עירוב אע"ג דעבר והניח אפ"ה אם נאמר דהוי עירוב א"כ איכא למיחש עדיין שיאמרו אופין מיום טוב לשבת ק"ו מי"ט לחול כדרך שאסרו לאפות בלתי עירוב דהנחה בי"ט אינו מעלה ומוריד כלל לרב אשי דסוף סוף החששא במקומה עומדת כנ"ל ליישב דעת מרן ז"ל מיהו אכתי קשה דאיך אפשר לומר שדעת הרוקח כדעת הר"ש דאם נזכר ביט"ב מניח עירוב שהרי סמוך ונר' כשהביא הא דמניח אדם ע"ת מי"ט לחבירו ומתנה כתב וז"ל בב' י"ט של גליות ולא בב' י"ט של ר"ה והשתא אי ס"ל כדעת הר"ש בבי"ט של ראש השנה אמאי אין מערבין הא כיון דאינו יכול לערב על תנאי הו"ל כנזכר בי"ט שני לדעת הר"ש דיכול להניח לכתחילה ויש ליישב בדוחק דמ"ש הרוקח ולא בב' י"ט של ר"ה היינו לומר דאינו מערב בתנאי משום דקדושה אחת היא אבל מודה הוא דיכול לערב בסתמא ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קכב) </b> שהורה הר"ש מבונבורג לעשות עירובי תבשילין ביט"ב כו'. א"כ תקשי לי' להר"ש ז"ל דרבא אדרבא כו'. איני יודע לפום ריהטא מאי קא קשיא לי' דעד כאן לא ס"ל להר"ש דעושה עירוב תבשילין ביו"ט ב' אלא היכא דשכח ולא פשע ורבא אצטריך למימר דמניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתנה היכא דפשע. ומהא דאמר ליה רבינא לרב אשי ולותיב מר האידנא מי לא אמר רבא כו'. נמי לק"מ אע"ג דלא שייך לומר דרב אשי פשע מ"מ י"ל דמיירי דשכח ג"כ בעיו"ט אחר להניח ע"ת. ושכח נמי עכשיו דבכה"ג מקרי פושע אע"ג דשכח כההוא דסמיא בדף ט"ז ע"ב. ואפשר לומר לכאורה דמוכח הכי שם והוא דהא רבנן מערבי אכולה מתא וא"כ הרי רבינא נמי מסתמא עירב כן וא"כ ניהו דרב אשי שכח ולא עירב מ"מ אמאי לא אמר לי' רבינא סמוך אדידי אע"כ דמדעציב רב אשי הבין רבינא דשני פעמים שכח והו"ל כפושע. דלא מצי למסמך אעירוב דאחר המזכה לכל בני מתא ולהר"ש דפוסק כרבא צ"ל דהא דמבעי בש"ס אי קמחו נאסר נמי מיירי בפושע. דבשכח אין איסור לא על הקמח ולא על עצמו ודו"ק:<br><b> (קכג) </b> דרב אשי לטעמי' כו'. לפנינו הגרסא רב אסי אלא דגרסת הרי"ף והרא"ש הוא רב אשי:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אין </b>
+<b> עושין עירוב זה לא בפת כו'.</b> הנה התוס' בד"ה אמר רבא כתבו וזה לשונו והא דקאמר אביי לא שנא אלא תבשיל אבל פת לא היינו דוקא היכא דאינו רוצה לאפות אבל אם היה צריך כו' והק' בס' קיקיון דיונה דא"כ דמאי דקאמר אביי ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא היינו דאינו מועיל פת לתבשיל אם כן מאי גריעותא דפת יותר מתבשיל הא תבשיל נמי אינו מועיל לאפות לר"א דקי"ל כותיה ולמה נקט אביי דינא בפת שאינו מועיל לתבשיל ולא אשמועינן נמי דתבשיל אינו מועיל לאפות יע"ש ואשתמיט מיניה מ"ש הרז"ה ז"ל וז"ל והא דקאמר אביי ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא לומר שאינו יוצא בפת משום תבשיל דבעינן מידי דמלפת דומיא דתבשיל ואצ"ל שאינו יוצא בתבשיל משום פת שהוא עיקר חיי נפש עכ"ל הרי שהרז"ה ז"ל נרגש מזה ויישבו דאביי רבותא אשמועינן דאפי' פת שהוא חיי נפש לא מהני לתבשיל וכ"ש דתבשיל אינו מועיל לפת ועוד י"ל דמשום דאביי אמתני' קאי דמיירי בתבשיל כדקתני ועושה אדם תבשיל מעי"ט נקט דינא דפת אינו מועיל לתבשיל וכ"כ המאירי ז"ל מיהו הא קשה טובא לתי' ז"ל דמאי דקאמר אביי אבל פת לא היינו לומר דפת אינו מועיל לתבשיל אם כן מאי אשמועינן אביי הא מדר"א שמעינן לה דקאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל וכן הקשה הרמב"ן והר"ן ומה שדחה הר"ן דאפשר לדחות דה"ק אפילו מי שאינו צריך אלא לאפות פת לא מהני ליה פת משום דליכא היכרא מדברי התוס' ז"ל נראה דלא ס"ל הכי וכמבואר ממ"ש דהיינו דוקא היכא דאינו רוצה לאפות וכפי דברי הר"ן הא דאביי מיירי במי שאינו צריך אלא לאפות דאי במי שאינו רוצה לאפות הא מדר"א שמעינן לה ואפשר ליישב דמשום הכי הוצרכו התוספות לומר דהא דאביי מיירי במי שאינו רוצה לאפות ולא תי' בפשיטות דמאי דקאמר אביי אבל פת לא היינו לומר שאינו יוצא בפת משום תבשיל ולעולם דמיירי ברוצה לאפות ג"כ וכמ"ש הרז"ה משום דק"ל הא דא"כ דמאי דקאמר אביי אבל פת לא היינו שאינו יוצא בפת משום תבשיל א"כ מאי קמ"ל אביי הא מדר"א שמעינן לה אמנם לפי מ"ש דאביי מיירי במי שאינו רוצה לאפות איכא למימר דהא קמ"ל אביי דאי מדר"א דקאמר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל הו"א דדוקא במי שרוצה לאפות ולבשל הוא דקאמר דאין מבשלין אלא על המבושל ולא מהני פת משום תבשיל משום דכיון דבישול ואפיה תרי מילי נינהו ליכא היכרא בהנחת פת דסומך עליו לתבשיל ג"כ אמנם במי שאינו רוצה לאפות אלא לבשל הו"א דהנחת פת מהני לתבשיל דהא מנכרא מילתא בהנחת עירוב שדעתו היה לסמוך עליו לתבשיל ולא לאפות קמ"ל דאפ"ה לא מהני כנ"ל ודו"ק:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מי </b>
+<b> שלא הניח ע"ת כו' ואסור לאחר שהניח לעצמו לבשל ולאפות לזה שלא הניח עד שיקנה לו.</b> כתב הר"ן וז"ל והקנאה מיהא בעי דבלא"ה א"א משום דשלוחו של אדם כמותו כו' יע"ש וק"ל לכאורה דהא קי"ל אין שליח לדבר עבירה ואם כן אפילו בלא הקנאה נמי לשתרי בשלמא לרבינא דס"ל בפ' קמא דמציעא דהיכא דשליח לאו בר חיובא אמרינן יש שליח לדבר עבירה ניחא דה"נ כיון דשליח לאו בר חיובא שהרי יכול לאפות לעצמו הוה ליה שלוחו כמותו אמנם לרב סימא דסבירא ליה דאפילו היכא דשליח לאו בר חיובא אמרינן אשלד"ע תקשי ליה ברייתא דידן דקתני כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים דלמה צריך הקנאה כיון דאין קמחו נאסר ואי משום דשלוחו של אדם כמותו הא אשל"ע וכעין זה הק' הר"ב משנה למלך בפ"ה מה' מלוה ולוה דין י"ד אההיא דגרסינן פרק המדיר המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס ופריך בגמר' ופרנס לאו שליחותיה קעביד דמאי קושיא אימא אשלד"ע ותירוצו שם אינו מעלה ארוכה לקושיא דידן כמו שיע"ש ועיין בספר מחנה אפרים הלכות שלוחין סימן ט' ומכח זה היה נראה להוכיח שדעת הר"ן ז"ל דבאיסורין דרבנן לא אמרינן אשל"ע ומהרימ"ט ז"ל בח"א סימן קי"ו נסתפק בזה יע"ש:<br><b> האמנם </b> ראיתי לרב משנה למלך ז"ל בפ"ב מהלכות רוצח הלכה ב' שהוכיח במישור דאפי' באיסורין דרבנן אשלד"ע מההיא דגרסינן בפרק הפרה ד' נ"א בור של שני שותפים היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרווייהו ואמרי זיל כרה לן אשל"ע הרי דאע"ג דאיסור קילקול בר"ה אינו אלא מדרבנן אפילו הכי פריך עלה דאין שליח לד"ע ואם כן הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב דאע"ג דבאיסורין דרבנן נמי אמרינן דאשלד"ע היינו דוקא היכא דשליח נמי עבר אאיסורא וכההיא דחופר בור בר"ה אמנם היכא דשליח לאו בר חיובא כלל ואפילו איסורא דרבנן לית ביה בהא כ"ע מודו דישלד"ע באיסורין דרבנן ואע"ג דלרב סימא אפילו היכא דשליח לאו בר חיובא אמרי' אשל"ע היינו דוקא באיסורא דאורייתא אבל באיסורא דרבנן אפילו רב סימא מודה ועי"ל דס"ל להר"ן דהא דאמרי' אשל"ע היינו דוקא לפוטרו ממלקות וכיוצא אמנם איסורא מיהא איכא וכמ"ש הט"ז בי"ד סי' ק"ס ס"ק ומש"ה לכתחילה לא שרינן לאפות בלא הקנאה כנ"ל:<br><b> כתב </b> מרן הב"י ז"ל בסימן תקכ"ז וז"ל והמרדכי כתב בה"ג התיר להקנות ביום טוב משום מצוה וכן לולב ואתרוג יוצאין בהם כל העם כו' ואיני מבין דבריו דאי בלשון מתנה בלא סודר מאי איריא משום מצוה בלא מצוה נמי אמאי ליתסר כו' ואפשר דאפילו להקנות במשיכה בלא קנין סודר סובר המרדכי דאסור משום דהוי כמו"מ ובמקום מצוה התירו עכ"ל ובספר עבודת הגרשוני ח"א סימן כ"ה כתב בפשיטות דשרי ליתן מתנה בשבת ולא חיישינן משום מו"מ דמתנה מיהב יהיב מישקל לא שקיל והביא ראיה מדברי התוס' שכתבו בפרק הדר דס"ו ע"א ד"ה יפה וז"ל ל"ד למו"מ ליאסר בשבת דלא הוי אלא כמתנה בעלמא כו' וכ"כ המרדכי ר"פ הדר ע"ש הרי משמע שמתנה לנכרי מותר בשבת ולא דמי למו"מ ליאסר בשבת עכ"ד יע"ש. ולפי הנראה אישתמיט מיניה דברי מרן הב"י ז"ל הללו דכפי דבריו נמצאו דברי המרדכי סותרים שכפי מ"ש כאן עכ"ל דס"ל להמרדכי דאפילו להקנות במשיכה בלא קנין סודר אסור וכמ"ש מרן ז"ל ואם כן ע"כ צריך לחלק דההיא דפרק הדר שאני דאינו נותן לגוי לשם מתנה גמורה אלא כדי להתיר לו טלטול ולהנאתו קא מכוין הילכך לא חשיבא כמתנה גמורה לאוסרה בשבת ומ"ש הרב הנז' דלא חיישי' למו"מ משום דמתנה מיהב יהיב משקל לא שקיל קשה שהרי הקדש מיהב יהיב מישקל לא שקיל ואפילו הכי גזרינן משום מו"מ כדאיתא בפרק משילין ועיין בהרב מגן אברהם סימן ש"ו סעיף קטן ט"ו עיין שם ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מה </b> שהקשה על טעם הר"ן הלא אשלד"ע כמו שהקשה המשל"מ בהא דפריך הש"ס ופרנס לאו שליחותי' קעביד והכא לא שייך תירוצו. ולפענ"ד נראה דא"ש דהנה ע"כ לא אמרינן אשלד"ע רק באם גוף המעשה אינו חוזר אל המשלח ואין המשלח נהנה מגוף המעשה אז אמרינן אשלד"ע ולא נחשב שלוחו ומה"ט א"ש מה דאמרינן דבאשלד"ע השליחות בטל היינו דאם נימא דהמעשה קיים אם כן כיון שיהיה נהנה המשלח מן המעשה ואתעבידא מחשבתו וחזרה השליחות אצל המשלח ודאי נחשב שלוחו ממש אבל אם המעשה בטל אז כיון דלא נהנה המשלח מזה וכן בדבר דלא חזרה אל המשלח כגון גבי פרנס וכדומה בכל הראיות שהביא שם השעה"מ אז בזה אמרינן אין שליח לדבר עבירה אבל הכא שסוף סוף אתעבידא מחשבתו שמבשל עבורו והוא יאכל ממנו אם כן כיון שהמשלח האסור לו יהי' נהנה משליחות זה כמו שעשה עבורו וכל שחזרה השליחות אל המשלח יש שלד"ע ונחשב שלוחו ואסור זה נלפע"ד. והנה בחי' לש"ס הקשיתי על התוס' בד"ה הוא נאסר דמה שליחות צריך בבישול לשבת לומר בי' כיון דהוא אסור גם שלוחו אסור וכעת נ"ל ליישב כך דהנה ביו"ט אינו מותר לבשל רק מה שצריך לו אבל מה שאין צריך לו למותר אין רשאי לבשל לחלל יו"ט בחנם ולפ"ז מה שלאדם מותר לבשל לאחרים היינו רק או דאם הוא מאכיל משלו לאחרים אז נחשב לו צורך היום דגם זה לו בכלל תענוג מה שיהנה לאחרים ולא יאכל לבדו ומצוה הוא בתורה לשמח את עניים עמו כמפרש בקרא ושמחת וכו' וכן בעזרא ושלחו מנות לאין נכון לו לכך הוי לו צורך היום ודומה למ"ש התוס' דלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם הוי צורך היום כן ה"נ מה שיהי' שלחן אחרים ריקם הוי לו צורך היום ולכך מותר לבשל עבור אורחים אך היינו אם נותן להם משלו אז מצוה קעביד והוי בכלל מצות יו"ט לשמח גם אחרים עמו לכך הוי לו לצורך היום אבל אם מבשל משל אחרים ולא יחשב לו המצוה לא נחשב הדבר צורך לו ולכך אין לו היתר לעשות רק בתורת שליחות דהוי שלוחו כמותו וכיון דחברו צריך לכך אופהו בשביל חברו והוי כמותו ולכך כיון דאין לו היתר רק מכח שליחות אבל הוא עצמו אסור לכך הקשו שפיר דאיך יבשל עבור חברו אבל ע"י הקנאה דאז הוי משלהם לאחרים א"צ לבוא בתורת שליחות רק בתורת עצמו מותרין לבשל לכך מותר וא"ש ודו"ק:<br><b> שם</b><br><b> מה </b> שהביא לשון המרדכי הובא בב"י וז"ל כה"ג התיר להקנותו ביו"ט וכו' וכתב הב"י ואיני מבין דבריו וכו' עיי"ש הנה דברי הב"י תמוהין מאד דהרי מה חילוק יש בין ק"ס או לא הרי מפורש הוא בביצה י"ז דלמקני שביתה בשבתא לא. משמע דכל קנין אסור בשבת ויו"ט ועיין בתוס' שהקשו איך התירו גבי ש"מ דתיחוד ותפתח משום דלא לטרוף דעת הש"מ התירו והרי ענין תיחוד ותפתח הוי חזקה לקנות בזה גוף הדבר והוי כעין קבלת מתנה ע"י משיכה וכדומה ומ"מ לא הותר רק ע"י שלא תטרוף דעת הש"מ אבל בלא"ה הוי אסור א"כ מפורש הוא דכל הקנינים אסורים ביו"ט. ומ"ש השעה"מ על עבודת הגרשוני שלא ראה דברי הב"י לא ידעתי למה לא תמה יותר וש"ס מפורש דלמקני שביתה ביו"ט לא דהוי רק כעין מתנה ומדברי התוס' שם וכמה פוסקים שכתבו דהך דתיזול איהי ותיחוד ותפתח הוי רק מכח שלא תטרוף דעת הש"מ והרי זה הוי רק כעין מתנה לבד ומוכח דאף מתנה אסור ואפשר דהתם בש"מ כיון דעי"ז יחולו הגרושין ויפטור ממנה משאר כסות ועונה לכך הוי כעין מכירה לא כמתנה וכן בקנין שביתה בתחומין כיון דמה שקונה שביתה כאן הוי עיקר דירתו ממק"א ואוסר עצמו אלפיים של צד ביתו הוי כעין חליפין ומקח וממכר מה שאוסר כאן מתיר כאן לכך הוי כעין חליפין ומקח וממכר ובזה אדרבא הי' נראה לכאורה ראי' לעבוה"ג ממה דהקשו שם למה לא אמרינן בערובי חצרות הטעם למקני שביתה וכתבו דבע"ח לא שייך זה ולכאורה הוא מחוסר טעם ולפמ"ש א"ש דבע"ח כיון דאינו אוסר עצמו במק"א א"כ הוי כעין מתנה ומתנה מותר ביו"ט לכך לא שייך בזה איסור קנין שביתה אך לפ"ז הי' מוכח להיפוך מדברי הרי"ף בפ"ב דביצה שמחלק דבתחומין הוי קנין רשות אבל ע"ת ביטול רשות הוא ולא מחלק דזה הוי כמתנה וזה כמקח וממכר מוכח דס"ל דאף מתנה אסור דלא כדעת עבוה"ג ומה שתמה עליו השעה"מ ממ"ש הב"י והמרדכי נראה דאין ראי' די"ל דהמרדכי סובר כדעת הרא"ש דמעמ"ל הוי הכונה דקונה ע"מ שיחזור ויקנה לו ולא שיחזור מאליו לזמן דזה הוי רק קנין פירות רק הכונה דמקבלו בתנאי שיחזור ויקנה לו והוי כמתחייב ליתן דמיו עבורו ולכך הוי כמו"מ וכן ה"נ כיון דיש אומדנא דמוכח שמקנה לו הקמח רק כדי שיאפה לו הוי כאלו התנה עמו בפירוש עמ"ל אף דלא התנה כל דאיכא אומדנא דמוכח הוי כאלו התנה עמ"ל סתם שיהי' שלו לעולם ובלי תנאי חזרת הקנאה רק לעולם או שיחזור לו לאחר זמן ממילא בלי חזרת הקנאה כל כה"ג אינו דומה למו"מ וי"ל דמותר כדעת עבוה"ג בזה ומותר ליתן במתנה בשבת וי"ט:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קכד) </b> אמנם לרב סימא דס"ל כו' תקשי לי' ברייתא דידן כו'. אני תמה דהאי מאי קושיא היא הא קיי"ל נמי דאין שליחות לנכרי ואפ"ה אמירה לנכרי אסורה משום שבות ואיך ס"ד דיהי' מותר לכתחלה לאחר לאפות ולבשל בשביל זה שלא עירב בלי הקנאת קמחו הנאסר ואי לישנא דשלוחו של אדם כמותו קא קשיא לי' א"כ הא לרבינא נמי קשה משום דעד כאן לא קאמר רבינא דהיכא דשליח לאו בר חיובא הוא אמרינן דיש שליח לדבר עבירה היינו היכא דהשליח אינו שייך כלל באותו דבר איסור. כהאי דכהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה. דלא שייך לאו זה בישראל כלל. אבל היכא דגם להשליח יש לו שייכות באיסור זה עצמו אלא דבמעשה זו אינו בר חיובא. כמו בנ"ד דאלו השליח הזה לא הי' מערב לעצמו הרי נמי אסור הי' לאפות ולבשל וא"כ הרי זה מקרי בר חיובא אפילו לרבינא ג"כ:<br><b> תדע </b> שכן הוא דאל"כ יקשה אמאי לא קאמר הש"ס בב"מ דף י"א הנ"ל איכא בינייהו בין רבינא לרב סימא בישראל שאמר לחבירו צא והחזר לי גרושתי או צא וגרש אנוסתי. אע"כ צ"ל דה"ט משום דבהא גם רבינא מודה דהו"ל בר חיובא כיון דחל גם עליו הלאו שלא להחזיר גרושתו ושלא לגרש אנוסה דידי' וא"כ הו"ל תו דבר עבירה ואין שליח לד"ע אפילו לרבינא. ועיין או"ח סי' רכ"ג סעי' ט"ז וסעי' י"ז שם ודו"ק. וכן דעת הנ"ב מה"ק סי' ע"ה. אולם י"ל דהגאון המחבר ז"ל ס"ל כדעת המל"מ בפ"ד הלכה י"ד מהלכות מלוה וכר"י אלפאנדרי בשו"ת מוצל מאש סי' ל"ב דס"ל דבכה"ג לא מקרי בר חיובא וע"ש ועיין בשו"ת מו"ח רבינו נ"ע סי' קצ"ד ומ"ש שם חתנו והדברים ארוכים ואין הגליון מספיק:<br><b> אמנם </b> לא ירדתי עוד לדעת הגאון המחבר ז"ל בקושייתו דהא אי נימא דאין שליח לדבר עבירה. א"כ הרי השליחות בטל כמ"ש התוס' בב"מ הנ"ל ואין תו רשות ביד השליח למיפא קמחא דחברי' משום דכבר נסתלק משליחותו ואין שום אדם רשאי לאכול מפת שאפה זה שלא ברשות הבעלים וא"כ מאי בכך שהאופה עירב לעצמו מ"מ פת זה שאפה מקמחי' דנאסר שלא מדעת בעלים אין לו היתר באכילה. וא"כ הרי אפייה זו הוי מלאכה שלא לצורך כלל ומדאורייתא נמי אסורה שהרי לא שייך לומר בה הואיל ואי מקלעי לי' אורחים כו' דהא הכל אסורים בפת זה ומש"ה שפיר קאמר הר"ן ז"ל דצריך לאקנויי קמחי' וממילא מותר הפת דהא לא נעבדה עבירה באפייתו ודו"ק:<br><b> ואף </b> דיש לפקפק בזה ולומר דכיון דבאמת הבעלים עשאוהו שליח וברשותם הוא אופה וא"כ אע"ג דהשליחות בטל משום עבירה אפ"ה לא נסתלק בזה הרשות שנתנו לו הבעלים למיפא קמחא דידהו ואין בפת משום גזל ומותר באכילה מ"מ מנ"ל להקל בזה וצ"ע לעת הפנאי. והא דכתב הר"ן דצריך לאקנויי קמחי' ולא אמרינן דאחרים מותרין לאפות לו מטעם הואיל דאי בעי מקני להו י"ל דכיון דאפילו מי שעירב נמי אין לו היתר לאפות אלא מטעם הואיל ואי מקלעי לי' אורחים כו' כמ"ש התוס' בריש מכילתין וא"כ משום הכי צריך לאקנויי משום דהו"ל תרי הואיל:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>ואסור </b>
+<b> לאדם שיעורר על מתו כו'.</b> כתב ה"ה ובירוש' חילקו בין מת חדש למת ישן וכן בדין לפי טעם שמואל כו' הנה הרא"ש ז"ל פ"ק דמ"ק כתב משם הראב"ד דקי"ל כשמואל והביאו ראיה מהירושלמי הלזו יע"ש ומבואר הוא דכונתו כז"ל דממה שחלקו בירוש' בין חדש לישן ע"כ דאתיא כשמואל דטעמא מפני שאין המת משתכח מן הלב עד שלשים יום ומשום הכי יש לחלק שפיר בין חדש לישן דבחדש שרי כיון שהמרירות כבר הוא בלב ואין בו תוספת מפני ההספד מידי דלטעמיה דרב היינו משום עלית הרגל מ"ל חדש מ"ל ישן הא בחדש נמי איתיה להאי טעמא. והנה יש לדקדק דא"כ ק' דכי פריך תלמודא מאי בינייהו אמאי ל"ק א"ב מת חדש דלרב דטעמא משום עלית הרגל אפי' חדש בשכר אסור ולשמואל שרי ולעיל סמוך ונראה לזה דחה הרא"ש ז"ל משם הרמב"ן דברי הרי"ץ בן גיאת שכתב דכיון דלרב טעמא משום עלית הרגל בז"ה שרי והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דאם כן אמאי ל"ק דא"ב בז"ה ומש"ה כתב דלרב נמי אפי' בז"ה אסור אי משום דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אי משום דלאו דוקא משום עלית הרגל אלא משום שמחת הרגל שאדם מכניס מעות לצורך המועד ואתי לבטולי משמחת הרגל ואם כן קשה דעוד היום תקשי אמאי ל"ק א"ב חדש ואם נאמר אה"נ וחדא מינייהו נקט אם כן מאי ק"ל להרמב"ן ז"ל דאמאי ל"ק א"ב בז"ה והיה נראה לומר דודאי תלמודא דידן דלא קאמר א"ב חדש ע"כ דס"ל דאפי' לשמואל חדש נמי אסור דע"י ההספד מתעורר המרירות יותר ופליג אירושלמי אלא דכונתם ז"ל להביא ראיה מהירושלמי דאתיא כשמואל כי היכי דניפסוק הלכה כותי' דשמואל ממה שחלקו בירושלמי בין חדש לישן דבשלמא אי אתיא אליבא דשמואל א"ל דסבירא ליה לירושלמי לחלק בין חדש לישן מטעמא שהמרירות כבר הוא בלב אלא דתלמודא דידן פליג בהך סברא וס"ל דאפי' במת חדש על ידי ההפסד מתעורר המרירות יותר ובסברא הוא דפליגי אכן אליבא דרב דטעמא משום עלית הרגל אין טעם לחלק בין חדש לישן ודא ודא חדא היא:<br><b> ובהכי </b> ניחא לי מ"ש רש"י והרע"ב ז"ל בפי' המשנה ולא יספידנו שאם מת לו מת בתוך ל' יום לפני הרגל לא ישכיר לו ספדן להספידו וקשה דאמאי תפסו השיטה נגד הירוש' דמפליג בין חדש לישן והן אמת כי לדברי רש"י היה אפשר לומר דס"ל דהלכה כרב דטעמא משום עלית הרגל וכדעת הרמב"ן ז"ל וסיעתיה דלהאי טעמא אין לחלק בין חדש לישן כמ"ש אכן לדברי הרע"ב לא יתכן תירוץ זה שאחר שכתב דלא יספידנו אפילו מת בתוך ל' יום הביא מחלוקת רב ושמואל ומשמע דס"ל דאפילו אליבא דשמואל חדש נמי אסור ולכן נראה דהיינו טעמייהו משום דס"ל דתלמודא דידן פליג אירושלמי מדלא קאמר הך בינייא האמנם אכתי תירוץ זה לא יגהה מזור לקושייתנו ממ"ש מרן בב"י א"ח סי' תקמ"ז שדעת הרמב"ם והרמב"ן בספר תורת האדם דמת חדש מותר לסופדו משמע דס"ל דהך ירושלמי הלכתא היא ולא פליג אתלמודא דידן וכיון שכן קשה דאמאי ל"ק א"ב מת חדש וכדקשיא ליה להרמב"ן ז"ל לדעת הרי"ץ בן גיאת ולכן נראה ל"ל דמהא ל"ק ליה להרמב"ן דא"ל דמש"ה ל"ק בגמרא הך בינייא משום דשמואל ודאי לא פליג אטעמא דרב דקאמר משום עלית הרגל ומשום מעשה שהיה אלא דאתא לאוסופי ולומר דאפי' היכא דליכא טעמא דעלית הרגל וכגון היכא דעבד בחנם אפי' הכי אסור ואם כן מש"ה לא מצי למימר א"ב מת חדש משום דאי בשכר לכ"ע אסור משום טעמא דעלית הרגל ואי בחנם לכ"ע שרי אכן לדברי הרי"ץ בן גיאת שכתב דלרב בז"ה שרי ק"ל שפיר דאמאי ל"ק ג"כ בז"ה ודו"ק. אך זו היא שקשה בעיני דברי הטור שכתב בא"ח סי' הנז' וז"ל ואפי' כל ל' יום לפני המועד אסור להספיד על מת שמת לו מלפני ל' יום קודם המועד ודוקא להספיד בשכר אסור ואפי' אם יש לו הספד בלא זה כגון שמת לו מת עתה שאותו מותר לסופדו אפי' ערב הרגל אסור להספיד על המת שמת לו מלפני ל' יום קודם המועד אבל בחנם מותר לרב לסופדו אבל לשמואל אסור כו' והנה מבואר שדעתו ז"ל דמת חדש מותר לסופדו אפי' בשכר שהרי כתב אבל בחנם מותר לרב מכלל דעד השתא בשכר קמיירי ואפי"ה כתב דאפילו אם יש לו הספד בלא זה כגון שמת לו כו' שאותו מותר לסופדו דהיינו ודאי בשכר דאי בחנם אפי' ישן נמי מותר וכיון שכן ק"ט דלרב כיון דטעמא דבשכר אסור היינו משום עלית הרגל א"כ מה מקום לחלק בין חדש לישן הא בחדש נמי איתיה להאי טעמא ואם נאמר דס"ל דדוקא במת ישן שכבר נספד כהלכה כדינו אסרו חכמים לעורר עליו ולסופדו אמנם במת חדש כיון שמן הדין מוטל עליו לסופדו משום חששת עלית הרגל לא אסרו אם כן קשה טובא דאיך הכריע הרא"ש וסיעתיה דהלכה כשמואל ממה שחלקו בירוש' בין חדש לישן ואימא דאתיא אפי' כרב דלרב נמי יש לחלק הכי כמ"ש אלא משמע ודאי דלרב אין לחלק כלל בין חדש לישן ודברי הטור ז"ל צ"ע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8530622bc486396acf8ade83179ce6143e239b81
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,34 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת עשור
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת עשור
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכן </b>
+<b> למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך בו כו'.</b> הנה הר"ן הקשה לדעת רבינו מהך דתניא פ' יה"כ דף ע"ח ע"ב התנוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמ' התם דמותרים לכתחלה קתני שאם בא לימלך אומרים לו האכילהו רחוץ אותו והא ודאי לתענוג עבדי ואי מנעי חד יומא מינייהו לא מסתכני ואי מדאורייתא היכי שרינן והא כתיב לא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים אלא מוכח דמדרבנן וכל שהוא לצורכו של תינוק מאכילין אותו איסור דרבנן בידים עכ"ל יע"ש. וק"ל על דבריו דלפי דעתו נמי תקשי ליה שהרי ממ"ש הר"ן בפ' כל כתבי אמתני' דקטן שבא לכבות אין אומרים לו כבה כו' מבואר דהא דאיסור דרבנן מאכילין אותו בידים היינו למאן דס"ל בפ' חרש דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו ומש"ה באיסורים דרבנן נחתינן דרגא דמאכילין אותו בידים. אמנם לר"י דספוקי מס"ל התם אי ב"ד מצווין אע"ג דבאיסורין דרבנן ס"ל דאין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ להאכילו בידים אסור וזה מבואר בסוגיא דפרק חרש דבעי למפשט התם דקטן אונס אין ב"ד מצווין להפרישו מברייתא דקתני בן חבר כהן כו' ומוקי לה בתרומה דרבנן הרי אע"ג דאיסורא דרבנן הוא קתני בברייתא אין חוששין שמא יאכילנו ואם מצא בידו פירות אין זקוק לו משמע דלהאכילו בידים אסור דאל"כ מאי אין חוששין דקאמר וכ"כ הר"ב מש"ל בה' מאכ"א יע"ש וכיון שכן קשה דתקשי ליה לר"י הך ברייתא דקתני התנוקות מותרין בכולן דאע"ג דאיסורא דרבנן הוא מ"מ להאכילו בידים אסור וצ"ע כעת:<br><b> תו </b> ק"ל לדעת הר"ן והרשב"א דבאיסורא דרבנן מאכילין אותו לתנוקות בידים ואפילו בהגיע לחינוך מהא דגרסינן ר"פ מפנין מפנין תרומה טהורה ודמאי כו' אבל לא את הטבל ולא את המעשר כו' ופרכינן עלה בגמ' פשיטא ל"צ דמנחא ביד ישראל מ"ד כיון דלא חזיא ליה אסירא קמ"ל כיון דחזיא לכהן ש"ד ותו פרכינן עלה אבל לא את הטבל פשיטא ומשני בטבל טבול מדרבנן והשתא א"א דאיסורא דרבנן מאכילין לתינוק בידים א"כ טט"מ אמאי אין מטלטלין אותו כיון דחזיא לקטנים דומיא דתרומה טהורה דשרינן לה לטלטלה מטעמא דחזי לכהן וליכא למימר דבעינן מידי דחזי לגדולים אבל כל דלא חזי לגדולים לא יהיב דעתיה עלויה ומקצה דעתו מיניה דהא ליתא דמי גרעי קטנים משברי זכוכית ותורמוסים יבשים דמפנין אותן מפני שראויין לנעמיות ולעורבים וא"כ כ"ש מידי דחזי לקטנים דמטלטלין אותן והיה נראה לחלק ולומר דע"כ לא כתבו הר"ן והרשב"א דאיסורים דרבנן מאכילין אותו בידים אלא דוקא באיסורין דרבנן דלית בהו תקנתא להיתרא משא"כ טבל כיון דבידו לתקוני לא ספינן להו איסורא בידים וכעין זה ראיתי להרב פר"ח סימן תרי"א סק"א שחילק כן יע"ש אלא שראיתי להרשב"א ז"ל בחי' יבמות בפ' חרש שהקשה לפי דעתו ז"ל מהא דגרסינן בפ' בכל מערבין דל"א מערבין בדמאי כו' אבל לא בטבל ואמרינן בגמ' דלא נצרכה אלא בטבל טבול מדרבנן ואי איסור דרבנן מאכילין אותו בידים אמאי אין מערבין כיון דחזי לקטנים ואמרינן התם דמערבין לגדול ביה"כ מטעמא דחזי לקטן שאינו בר עונשין ותי' הוא ז"ל דיה"כ שהמאכל עצמו מותר הוא אלא דיומא הוא דקא גרים ומשו"ה כל דחזי לקטנים מערבין משא"כ טבל טבול מדרבנן כיון דהמאכל אסור כל דלא חזי לגדולים אין מערבין יע"ש:<br><b> הנה </b> מבואר מדבריו דס"ל דבטבל טבול מדרבנן מאכילין אותו בידים אע"ג דאיתי' בתקנתא וכיון שכן קשה מההוא דפ' מפנין. ואפשר ליישב ע"פ מ"ש הרשב"א ז"ל בפ' מפנין וז"ל דמאי הא לא חזי ליה כו' איכא למידק אמאי אצטריך ליה למימר הכי כו' יש מעמידי' הגירסא ואומרים דגבי תרומה הואיל וע"כ יהיב לכהנים וזכוכית נמי הואיל ולא חזי אלא לנעמיות כו' אלא דמאי שהוא מצניעו עד למחר לתקנו לאכילתו והשתא לא חזי ליה לא מטלטל ליה אלא כיון דאי בעי חזי ליה עכ"ד יע"ש. וא"כ ה"נ גבי טבל טבול מדרבנן אסור לטלטלו מה"ט דכיון דחזי ליה למחר כשהוא מתקנו מסתמא מקצה דעתו מניה ולא יהיב אדעתיה ליתנו לקטנים אלא שמדבריו שם נראה שהרשב"א ז"ל לא החליט דעתו ז"ל להיכן נוטה אי כדעת יש מעמידים הגירסא או כדעת התוס' שכתבו דל"ג ליה ומריהוט לשונו משמע שדעתו ז"ל נוטה יותר לדעת התוס' ותו שנראה פשוט שאפילו ליש מעמידים הגירסא שכתב הרשב"א שניא היא הכא דכיון דמזונותיו עליו כחזי לדידי' דמי וצ"ע כעת:<br><b> ודע </b> דמסוגיא דפ' הישן דכ"ח נראה שיש להוכיח כדעת הר"ן דשאר עינויים דרבנן כדגרסינן התם האזרח לרבות את הנשים האזרחיות שחייבות בעינוי ופרכינן עלה י"הכ מדר"י א"ר נפקא כו' ומשני לא נצרכה אלא לתוספת עינוי סד"א הואיל ומיעט רחמנא לתוספת עינוי מעונש ומאזהרה לא ליחייבו נשים כלל קמ"ל והשתא לדעת רבינו דס"ל דשאר עינויים הן מדאורייתא מקרא דשבת שבתון אמאי לא משני עדיפא מינה דקרא איצטרך לשאר עינויים דלית ביה עונש ואזהרה וסד"א דנשים פטורות קמ"ל. תו ק"ל מהך סוגיא לפי מ"ש רש"י בפ' אלו דברים דף ס"ח ע"ב ד"ה כל האוכל וז"ל בפרק בתרא דיומא מוקמינן להא דרשא אליבא דמ"ד אין אדם מוזהר על תוספת עינוי להתחיל ולהתענות מבע"י כו' ולפי הנראה רש"י ז"ל סותר את עצמו ממ"ש בפ' יו"הכ דפ"א ע"ב ד"ה ותנא עצם עצם וזה לשונו מדאיצטרך ליה למיעוט לתוספות החול מעונש ומאזהרה ממילא שמעינן דמוספין כו' ואלו לפימ"ש כאן משמע שמפרש מ"ש בגמ' ותנא דעצם עצם האי ועיני' מאי עביד ליה כלומר דלתנא דעצם עצם דמעטיה מעונש ומאזהרה לית תוספת לעינוי כלל מדאוריית' וכ"כ הר"ב לח"מ ז"ל שדעת רבינו לפרש כן וכתב עוד שם דרבינו ז"ל סובר דמ"ש בפ"ק דר"ה דף ט' ור"ע האי ועיניתם מאי עביד ליה הכונה לומר דלר"ע לית תוספת בעינוי כלל שלא כפי' התוס' שם וכיון שכן ק' טובא דאם כן כשתירץ בגמר' לא נצרכה אלא לתוספת עינוי סד"א הואיל ומיעטה מעונש כו' אמאי לא פריך בגמרא הניחא למ"ד תוספ' דאוריית' אלא לתנא דעצם עצם ולר"ע דלית ליה תוספת עינוי דאוריי' מאי איכא למימר אלא משמע דתוספת יה"כ לכולי עלמא דאורייתא וצ"ע כעת:<br><b> ומ"ש </b> רבינו אסור לרחוץ בו בפרק יה"כ דע"ו ע"ב אמרי' רחיצה וסיכה מנ"ל דאקרי עינוי דכתיב לחם חמודות כו' אשכחן סיכה רחיצה מנ"ל אמר מר זוטרא בר טוביא אמר קרא ותבא כמים בקרבו כו' ואימא כשתיה דומיא דשמן מה שמן מאבראי אף מים מאבראי והא תנא איפכא קא נסיב לה דתנן מנין לסיכ' שהיא כשתיה כו' אלא אמר רב אשי רחיצה מגופיה דקרא נפקא דכתיב וסוך לא סכתי ע"כ. ויש לדקדק טובא דבפ' ואלו מגלחין דף ט"ו ע"ב אמרי' אבל אסור ברחיצה דכתיב ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה ופי' רש"י דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו והוא תימא שהרי בפרק יה"כ הוה בעי למילף מהכא ודחי לה משום דתנא איפכ' קא נסיב לה ועיין בהר"ב ל"מ בפרק ה' מה' אבל דין ג' שהקשה כן והניחו בצ"ע ולפי הנרא' מדבריו שם שגירסתו שם בפרק אלו מגלחין היתה כפירוש רש"י ע"ש. ולע"ד נ"ל ליישב על פי מ"ש התוס' בפרק אמר ר"ע דף פ"ט ע"א ד"ה אע"פ שאין ראיה לדבר וז"ל מיהו ראיה גמורה ליכא משום דקרא לא משתעי בשתיה אלא ברחיצה משום דמשמע מים דומיא דשמן וקשה לר"י דבפ"ב דיומא קאמר דרחיצה דמקרי עינוי מנ"ל אמר מ"ז מהכא ותבא כמים כו' ופריך והא תנא איפכא קא נסיב לה כו' ומאי פריך הא תנא דמתני' קאמר אף על פי שאין ראיה לדבר משום דמים דומיא דשמן ואומר ר"י דפריך הכא דאי חשיבה ראיה גמורה דרחיצה כסיכ' כדקאמרת לא הוי ליה להאי תנא למיעבד מינה אפילו זכר בעלמא עכ"ל ואם כן איכא למימר דבפרק יוה"כ דבעי למילף עיקר מילתא דרחיצה מקרי עינוי כסיכה מקרא דותבא כמים דחי לה שפיר דאם איתא דחשיבא ראיה גמורה למילף מינה דינא דרחיצה כסיכה לא היה ליה לתנא למיעבד אפילו זכר בעלמא אמנם לבתר דמייתינן מקרא דוסוך לא סכתי דרחיצה מקרי עינוי כסיכה והשוה הכתוב רחיצה לסיכה לענין עינוי אם כן מצינן שפיר למילף מקרא ותבא כמים דרחיצה בכלל סיכה כיון שמצינו בלא"ה דהשוה הכתוב רחיצה לסיכה ומשום הכי בפ' ואלו מגלחין קאמר דאע"ג דבקרא לא כתיב אלא ואל תסוכי שמן רחיצה בכלל סיכה מקרא דותבא כמים דאינו אלא גלוי מלתא בעלמא דבלא"ה שמעינן לה כיון דרחיצה חשיבא עינוי כסיכה ומה שלא פירש רש"י דרחיצה בכלל סיכה מקרא דוסוך לא סכתי דאפקיה לרחיצה בלשון סיכה י"ל דהוצרך רש"י לפרש כן משום דבפרק יה"כ קאמר ואי בעית אימא רחיצה דאקרי עינוי מנ"ל מדכתיב ולאביתר הכהן כו' ומשמע דכאותו אב"א עיקר מדהביאוהו הרי"ף והרא"ש והשמיטו תירוץ דרב אשי יע"ש ועיין במוהר"ם ן' חביב בקונטרס תיה"ך מ"ש בזה וכנראה שאשתמיט מיניה דברי התוס' דפ' ר"ע שכתבנו יע"ש ודוק:<br><b> והתוספות </b> ז"ל בפ' יה"כ ד"ה מנין לסיכה הקשו וז"ל תימה לי אמאי אצטריך תלמודא למיגמר סיכה מוסוך לא סכתי הא מהא קרא נפקא מותבא כמים כו' ונראה לי דאיצטריך דאי לא כתיב אלא האי קרא דותבא כמים היינו אוסרים אפי' סיכה שאינה של תענוג כשתיה להכי אייתי מקרא דדניאל דמשמע שלא נמנע אלא מסיכה של תענוג מדכתיב להתענות ואי לא הוה כתיב אלא קרא דדניאל לא הוה אסרינן סיכה דכמה עינויין של צער שהיה מענה ומצער נפשו ולא גמרינן מהתם דדילמא חד משאר ענויין שעשה הוה אסרינן עכ"ל:<br><b> וראיתי </b> למוהר"ש אלגאזי ז"ל בס' גו"ה די"ב כלל מ"ז שהקשה במ"ש דכמה ענויים הי' עושה דאם כן היכי כתבו לעיל בד"ה מנ"ל וז"ל וי"ל דהאי לאו עינוי הוא מי שאינו אוכל לחם חמודות ואוכל לחם אחר כו' אלא ודאי אסיכה קאי ודילמא אשאר עינוים שהיה עושה קאי כמ"ש הכא וכן קשה דלעיל היכי קאמר אשכחן סיכה ודילמא להתענות דכתיב אשאר עינוים דעבד וכ"ת תלמוד' קאמר הכי לפי האמת דאית לן קרא דותבא כמים אם כן מאי מקשה התוספ' דלמא להתענות אסיכה קאי וממ"נ קשיא עכ"ל יע"ש ולע"ד נראה ליישב ולומר דודאי תלמודא דקאמר אשכחן סיכה היינו לפי האמת דאית לן קרא דותבא כמים בקרבו דמהשתא אין סברא לומר דלהתענות אשאר עינויין שעשה קאי משום דפשטיה דקרא דכי קא"ל מלאך מן היום אשר נתת לבך להתענות אלחם חמודות לא אכלתי וסוך לא סכתי דכתיבי בהדיא לעיל מיניה קאי ולא אשאר עינויים שלא הוזכרו שם בכתוב אלא דאי לא הוה כתיב קרא דותבא כמים כו' הוה דחקינן לאוקומי קרא דלהתענות אשאר עינויים שלא הוזכרו שם בכתוב כי היכי דלא נילף מינה דסיכה חשיבא עינוי ומשום הכי לעיל בד"ה מנ"ל קשיא להו להתוספ' שפיר דאכתי מנ"ל דלהתענות אסיכה קאי דילמא אלחם חמודות דכתיבי לעיל מיניה בהדיא קאי ואהא תי' דהאי לאו עינוי כו' וכיון שכן ע"כ אסיכה קאי דאשאר עינויים אין סברא כיון דלא כתיבי בהדיא בההוא קרא כנ"ל ודו"ק:<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנז' במ"ש דלמא חד משאר עינויים כו' דא"כ אי לא הוה ותבא כמים בקרבו הוה אמרינן דלא גמרינן סיכה מדניאל א"כ רחיצה דלא גלי במקום אחר דהוי עינוי אלא נפ"ל מוסוך יתירא נימא דלא ניגמר מדניאל ולהתענות אשאר עינויים קאי יע"ש ולע"ד לק"מ דרחיצה נפ"ל מדאפקיה קרא בלשון סיכה ש"מ דחשיבא כסיכה וזה פשוט:<br><b> ודע </b> שכפי דעת רבינו שכתב בפ"ג מה' אלו דין ט' דסיכה בין של תענוג בין אינה של תענוג אסורה יש ליישב שפיר קוש' התוס' דמשום הכי אצטריכו תרי קראי דאי מקרא דדניאל הו"א דוקא של תענוג מדכתיב להתענות כמ"ש התוס' להכי אצטריך קרא דותבא כמים למילף אפילו שאינה של תענוג ודייקא נמי לישנא דמתניתין דקתני מנין לסיכה שהיא כשתיה דמשמע כשתי' ממש דאין חילוק בין של תענוג לאין של תענוג ואי מקר' ותבא כמים הוי אמרינן דקרא לא משתעי בשתיה אלא ברחיצה דומיא דשמן דמש"ה קתני מתני' דאין ראיה לדבר וכמ"ש התוס' בפרק ר"ע ואפשר שמכח קושיא זו הוציא רבינו דין זה ולא מהירוש' לבד כמ"ש ה"ה ודו"ק. ודע שהתוספו' ז"ל בפ' ואלו מגלחין דף הנז' ד"ה לא אשארה הקשו דמ"ש בט' באב ויה"כ אסור לרחוץ אפי' אצבעותיו ובאבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן הא תרווייהו מסיכה נפקא אבילות מואל תסוכי שמן ויה"כ מוסוך לא סכתי וכתבו משם רשב"ם דלפי מאי דמסיק בפ"ק דתעניות דאבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן ה"ה ט"ב ויה"כ כו' יע"ש ויש לדקדק ממ"ש הגמיי' משמו בפ"ג מהלכו' הנז' והביאו מרן הב"י סימן תרי"ד וז"ל ופיר' רשב"ם וריב"א שאם הסיך רגליו מותר לרחוץ ידיו משום הכון לקראת כו' וקשה דמאי איריא הסיך רגליו משום הכון לקראת כו' הא בלא"ה מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן כמו שכתבו התוספות משמו ויש ליישב בדוחק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (סד) </b> קשה דתקשי לי' לר"י הך ברייתא דקתני התנוקות מותרין בכולן. למ"ש המג"א סי' רס"ט ס"ק א' דיש חילוק בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן האסור ע"ש. לק"מ מהך ברייתא דהתנוקות מותרין בכולן לר"י משום דשאני תרומה דרבנן דאסורה מצד עצמ' ולא דהזמן קא גרים כמו ביוה"כ והיינו אי אמרינן דשאר עינויים מדרבנן אבל להרמב"ם דס"ל דמדאורייתא נינהו פשיטא דאין לחלק בזה ומש"ה שפיר הקשה הגאון המחבר ז"ל. מ"מ אפילו אי ס"ל להר"ן עצמו דאפילו איסור דרבנן דלאו יומא קא גרים נמי מאכילין אותו לקטן בידים וברייתא דיבמות דבן חבר כהן אפילו בתרומה דאורייתא מיירי מ"מ לא מצי הש"ס דיבמות למיפרך אר"י אי ס"ל דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו ומוקי להברייתא דיבמות דבן חבר כהן בתרומה דרבנן מהא דהתנוקות מותרין בכולן משום דאיכא לשנויי דשאני דבר היתר בזמן האסור מדבר האסור בעצמו ועיין מג"א סי' שמ"ג מ"ש בשם הר"ן ועיין בחידושי הרשב"א פ' חרש ומביאו הגאון המחבר לקמן דנחית לסברא זו שכתב המג"א לחלק בין דבר האסור מעצמו לדבר המותר ויומא קגרים לאסור. לענין זה דלא תקשי האי דאין מערבין בטבל דרבנן וצ"ע:<br><b> (סה) </b> לדעת רבינו דס"ל דשאר עינויים הם מדאורייתא כו'. לכאורה קשה דלהר"ן מי ניחא הא אכתי קשה אמאי לא משני דעדיפא מינה דקרא איצטרך לחצי שיעור דנפקא לן דאסור מה"ת מרבוי דכל חלב והיינו לאיסור ולא לעונש ואזהרה וזה מדר"י אמר רב לא נפקא וסד"א דנשים מותרות משו"ה איצטרך האי קרא דהאזרח לרבות את הנשים לח"ש. ואין לומר דח"ש דאסור מה"ת הוא מסברא דחזי לאצטרופי וא"כ תו אין חילוק בין איש לאשה דז"א שהרי כתבו התוס' ביומא דף ע"ד ריש ע"א בד"ה כיון כו' דעיקר טעמא דר"י הוא מקרא דכל חלב אלא דמשום שהי' ס"ד לומר דקרא לכוי לחודי' איצטרך מש"ה יהיב טעמא דחזי לאצטרופי דמה"ט דרשה גמורה היא לח"ש וא"כ הא י"ל דסד"א כיון דלית בח"ש עונש ואזהרה דנשים מותרות בח"ש מש"ה איצטרך קרא דהאזרח לרבויינהו.<br><b> ונ"ל </b> דהנה הש"ס בפ' הישן בעי לשנויי לר"ל דס"ל דח"ש מותר מה"ת האי האזרח מאי עביד לי' ואיצטרך למימר התם דאתי לתוספות עינוי דיוה"כ ודע דלמאי דקאמר הש"ס התם דאצטריך האזרח לרבות נשים לתוספות עינוי היינו משום דלית בי' עונש ואזהרה ולא נפקא לי' מדר"י א"ר שהשוה הכתוב אשה לאיש כו' וא"כ קשה מנ"ל תו דח"ש אסור מה"ת לאשה כיון דלא אתי אלא מרבויא דכל חלב ולא מסברא דחזי לאצטרופי לחוד וכמ"ש התוס' שהבאתי לעיל. ודוחק לומר דילפינן גם זה מהאזרח והיינו דכיון דנשים חייבות בתוספות עינוי דיוה"כ אע"פ שאין בו עונש ואזהרה א"כ גם בכל מקום אמרינן כן דילפינן במה מצינו מהתם דהא רק לענין עונש בלבד אצטריך היקשא. וגם דוחק לומר דהאזרח גלוי מלתא היא שההיקש קאי אפילו על דבר שאין בו עונש ואזהרה נמי שגם בי' השוה הכתוב אשה לאיש, כ"ז הוא דוחק. ועוד דא"כ הא לפירש"י בפסחים דאיכא מ"ד דס"ל דאין אדם מוזהר על תוספות עינוי דיוה"כ וכ"כ הלח"מ בדעת הרמב"ם שהוא ג"כ ס"ל כן מאי איכא למימר גם קשה כן משאר איסורים דאין בהם עונש ואזהרה כגון תוספות שביעית וכדומה מנ"ל דנשים חייבות בהן. וע"כ נראה דעד כאן לא קאמר הש"ס התם אלא בתוספות עינוי דיוה"כ דכיון דקרא דבעצם היום מיעטינהו לנשים מעונש ומאזהרה כדאמרינן ביומא דף פ"א א"כ י"ל דאימעוטי נמי נשים מהיקשא הנ"ל כיון דההיקש הוא במקום העונש אבל בשאר איסורי תורה דממילא לית בהו עונש ואזהרה ולאו משום מיעוטא א"כ פשיטא דאין חילוק בין אשה לאיש דכיון דגם אשה חייבת על עיקר העבירה. א"כ חייבת נמי באביזרייהו דידהו כגון תוספות שבת ותוספות שביעית וחצי שיעור ושבועה בלי שם לדעת הראב"ד ז"ל וכהנה רבות:<br><b> וא"כ </b> לפ"ז ממילא לא קשה קושיית הגאון המחבר על הרמב"ם ז"ל דס"ל דשאר עינויים מדאורייתא מהא דלא משני בש"ס עדיפא מינה דקרא דהאזרח אתא לשאר עינויים דנפקא להו מקרא דשבת שבתון ולית בהו עונש ואזהרה וסד"א כו' וכנ"ל דז"א משום דמה בכך דלית בהו עונש ואזהרה הרי ליכא בהו מיעוטא למעטינהו מעונש ואזהרה אלא דממילא ליכא בהו עונש ואזהרה. וא"כ פשיטא דאין חילוק בהם בין אשה לאיש וכנ"ל ובודאי דגם נשים חייבות בהו כמו בח"ש וכדומה וא"כ הרי לא מצי הש"ס לשנויי דהאי קרא דהאזרח אצטריך לחייבי נשים בשאר עינויים ודוק. ואע"פ דלפמ"ש הר"ן פ"ג דשבועות להכריע כשיטת הסוברים שגם לענין שבועה אסור מה"ת בח"ש אע"ג דהוא רק על כזית נשבע משום דכיון דטעמא דח"ש אסור מה"ת הוא משום דחזי לאצטרופי והא סברא זו שייך לומר נמי בשבועה עד כאן תוכן דבריו. הרי משמע מזה דלא סבירא ליה להר"ן ז"ל כתוספות יומא הנ"ל שכתבו דסברא דחזי לאצטרופי צריכה רק לגלוי מלתא דכל חלב אתי נמי לח"ש אלא דס"ל דמשום הך סברא לחוד דחזי לאצטרופי אסור מה"ת ח"ש ולפ"ז הרי אפשר דח"ש אסור גם לנשים מסברא זו דחזי לאצטרופי דבזה אין חילוק בין איש לאשה וכנ"ל ומשו"ה ניחא להר"ן הא דלא משני הש"ס דעדיפא מינה לענין ח"ש וכנ"ל ולכן הקשה המחבר רק להרמב"ם ז"ל:<br><b> ואפשר </b> לומר דהגאון המחבר ז"ל כתב להוכיח כהר"ן דשאר עינויים דרבנן והוכחתו היא רק להר"ן לשיטתי' דס"ל דהא דחצי שיעור אסור מה"ת הוא מכח הסברא דחזי לאצטרופי לחוד ולא מגזה"כ מרבוי דכל חלב וא"כ הרי לא מצי הש"ס לשנויי דאיצטרך האזרח לאסור על הנשים ח"ש משום דזה ידעינן מהך סברא דחזי לאצטרופי ולכן כתב והשתא לדעת רבינו דס"ל דשאר עינויים הן מדאורייתא כו' אמאי לא משני עדיפא מינה דקרא אצטריך לשאר עינויים דלית בהו עונש ואזהרה וסד"א דנשים פטורות קמ"ל דחייבות. מ"מ אכתי קשה דמנ"ל דנשים חייבות בשאר איסורי תורה שאין בהם עונש ואזהרה כגון חמץ בע"פ מו' שעות ולמעלה וכן טעמו ולא ממשו וכהנה רבות אלא ע"כ כמו שכתבתי דדוקא גבי תוספות עינוי דיוה"כ הוי ס"ד למימר הכי מכח מיעוטא דבעצם היום דמעטינהו מעונש ואזהרה ולכן אי לאו האי קרא דהאזרח הוי אמינא דנשים אינן חייבות בתוספות עינוי משום די"ל דכי היכי דאימעוטי נשים מעונש ה"נ אימעוטי מחיובא כיון דהיקשא דידהו לאנשים בעונש כתיב וכנ"ל אבל בשאר איסורי תורה דליכא בהו מיעוטא אלא דממילא לית בהו עונש ואזהרה פשיטא דאין בהם חילוק בין אשה לאיש ובודאי דגם הנשים חייבות בהן: [אמר נכד המחבר המבלבה"ד עיין פמ"ג בפתיחה כוללת ועיין מנחת חנוך מצוה ח' שהאריך בזה עיי"ש]:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f3785c2dac684d7b0b366c4e82ab103926674e33
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,37 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת עשור
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Rest_on_the_Tenth_of_Tishrei
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שביתת עשור
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכן </b>
+<b> למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך בו כו'.</b> הנה הר"ן הקשה לדעת רבינו מהך דתניא פ' יה"כ דף ע"ח ע"ב התנוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמ' התם דמותרים לכתחלה קתני שאם בא לימלך אומרים לו האכילהו רחוץ אותו והא ודאי לתענוג עבדי ואי מנעי חד יומא מינייהו לא מסתכני ואי מדאורייתא היכי שרינן והא כתיב לא תאכלום להזהיר גדולים על הקטנים אלא מוכח דמדרבנן וכל שהוא לצורכו של תינוק מאכילין אותו איסור דרבנן בידים עכ"ל יע"ש. וק"ל על דבריו דלפי דעתו נמי תקשי ליה שהרי ממ"ש הר"ן בפ' כל כתבי אמתני' דקטן שבא לכבות אין אומרים לו כבה כו' מבואר דהא דאיסור דרבנן מאכילין אותו בידים היינו למאן דס"ל בפ' חרש דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו ומש"ה באיסורים דרבנן נחתינן דרגא דמאכילין אותו בידים. אמנם לר"י דספוקי מס"ל התם אי ב"ד מצווין אע"ג דבאיסורין דרבנן ס"ל דאין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ להאכילו בידים אסור וזה מבואר בסוגיא דפרק חרש דבעי למפשט התם דקטן אונס אין ב"ד מצווין להפרישו מברייתא דקתני בן חבר כהן כו' ומוקי לה בתרומה דרבנן הרי אע"ג דאיסורא דרבנן הוא קתני בברייתא אין חוששין שמא יאכילנו ואם מצא בידו פירות אין זקוק לו משמע דלהאכילו בידים אסור דאל"כ מאי אין חוששין דקאמר וכ"כ הר"ב מש"ל בה' מאכ"א יע"ש וכיון שכן קשה דתקשי ליה לר"י הך ברייתא דקתני התנוקות מותרין בכולן דאע"ג דאיסורא דרבנן הוא מ"מ להאכילו בידים אסור וצ"ע כעת:<br><b> תו </b> ק"ל לדעת הר"ן והרשב"א דבאיסורא דרבנן מאכילין אותו לתנוקות בידים ואפילו בהגיע לחינוך מהא דגרסינן ר"פ מפנין מפנין תרומה טהורה ודמאי כו' אבל לא את הטבל ולא את המעשר כו' ופרכינן עלה בגמ' פשיטא ל"צ דמנחא ביד ישראל מ"ד כיון דלא חזיא ליה אסירא קמ"ל כיון דחזיא לכהן ש"ד ותו פרכינן עלה אבל לא את הטבל פשיטא ומשני בטבל טבול מדרבנן והשתא א"א דאיסורא דרבנן מאכילין לתינוק בידים א"כ טט"מ אמאי אין מטלטלין אותו כיון דחזיא לקטנים דומיא דתרומה טהורה דשרינן לה לטלטלה מטעמא דחזי לכהן וליכא למימר דבעינן מידי דחזי לגדולים אבל כל דלא חזי לגדולים לא יהיב דעתיה עלויה ומקצה דעתו מיניה דהא ליתא דמי גרעי קטנים משברי זכוכית ותורמוסים יבשים דמפנין אותן מפני שראויין לנעמיות ולעורבים וא"כ כ"ש מידי דחזי לקטנים דמטלטלין אותן והיה נראה לחלק ולומר דע"כ לא כתבו הר"ן והרשב"א דאיסורים דרבנן מאכילין אותו בידים אלא דוקא באיסורין דרבנן דלית בהו תקנתא להיתרא משא"כ טבל כיון דבידו לתקוני לא ספינן להו איסורא בידים וכעין זה ראיתי להרב פר"ח סימן תרי"א סק"א שחילק כן יע"ש אלא שראיתי להרשב"א ז"ל בחי' יבמות בפ' חרש שהקשה לפי דעתו ז"ל מהא דגרסינן בפ' בכל מערבין דל"א מערבין בדמאי כו' אבל לא בטבל ואמרינן בגמ' דלא נצרכה אלא בטבל טבול מדרבנן ואי איסור דרבנן מאכילין אותו בידים אמאי אין מערבין כיון דחזי לקטנים ואמרינן התם דמערבין לגדול ביה"כ מטעמא דחזי לקטן שאינו בר עונשין ותי' הוא ז"ל דיה"כ שהמאכל עצמו מותר הוא אלא דיומא הוא דקא גרים ומשו"ה כל דחזי לקטנים מערבין משא"כ טבל טבול מדרבנן כיון דהמאכל אסור כל דלא חזי לגדולים אין מערבין יע"ש:<br><b> הנה </b> מבואר מדבריו דס"ל דבטבל טבול מדרבנן מאכילין אותו בידים אע"ג דאיתי' בתקנתא וכיון שכן קשה מההוא דפ' מפנין. ואפשר ליישב ע"פ מ"ש הרשב"א ז"ל בפ' מפנין וז"ל דמאי הא לא חזי ליה כו' איכא למידק אמאי אצטריך ליה למימר הכי כו' יש מעמידי' הגירסא ואומרים דגבי תרומה הואיל וע"כ יהיב לכהנים וזכוכית נמי הואיל ולא חזי אלא לנעמיות כו' אלא דמאי שהוא מצניעו עד למחר לתקנו לאכילתו והשתא לא חזי ליה לא מטלטל ליה אלא כיון דאי בעי חזי ליה עכ"ד יע"ש. וא"כ ה"נ גבי טבל טבול מדרבנן אסור לטלטלו מה"ט דכיון דחזי ליה למחר כשהוא מתקנו מסתמא מקצה דעתו מניה ולא יהיב אדעתיה ליתנו לקטנים אלא שמדבריו שם נראה שהרשב"א ז"ל לא החליט דעתו ז"ל להיכן נוטה אי כדעת יש מעמידים הגירסא או כדעת התוס' שכתבו דל"ג ליה ומריהוט לשונו משמע שדעתו ז"ל נוטה יותר לדעת התוס' ותו שנראה פשוט שאפילו ליש מעמידים הגירסא שכתב הרשב"א שניא היא הכא דכיון דמזונותיו עליו כחזי לדידי' דמי וצ"ע כעת:<br><b> ודע </b> דמסוגיא דפ' הישן דכ"ח נראה שיש להוכיח כדעת הר"ן דשאר עינויים דרבנן כדגרסינן התם האזרח לרבות את הנשים האזרחיות שחייבות בעינוי ופרכינן עלה י"הכ מדר"י א"ר נפקא כו' ומשני לא נצרכה אלא לתוספת עינוי סד"א הואיל ומיעט רחמנא לתוספת עינוי מעונש ומאזהרה לא ליחייבו נשים כלל קמ"ל והשתא לדעת רבינו דס"ל דשאר עינויים הן מדאורייתא מקרא דשבת שבתון אמאי לא משני עדיפא מינה דקרא איצטרך לשאר עינויים דלית ביה עונש ואזהרה וסד"א דנשים פטורות קמ"ל. תו ק"ל מהך סוגיא לפי מ"ש רש"י בפ' אלו דברים דף ס"ח ע"ב ד"ה כל האוכל וז"ל בפרק בתרא דיומא מוקמינן להא דרשא אליבא דמ"ד אין אדם מוזהר על תוספת עינוי להתחיל ולהתענות מבע"י כו' ולפי הנראה רש"י ז"ל סותר את עצמו ממ"ש בפ' יו"הכ דפ"א ע"ב ד"ה ותנא עצם עצם וזה לשונו מדאיצטרך ליה למיעוט לתוספות החול מעונש ומאזהרה ממילא שמעינן דמוספין כו' ואלו לפימ"ש כאן משמע שמפרש מ"ש בגמ' ותנא דעצם עצם האי ועיני' מאי עביד ליה כלומר דלתנא דעצם עצם דמעטיה מעונש ומאזהרה לית תוספת לעינוי כלל מדאוריית' וכ"כ הר"ב לח"מ ז"ל שדעת רבינו לפרש כן וכתב עוד שם דרבינו ז"ל סובר דמ"ש בפ"ק דר"ה דף ט' ור"ע האי ועיניתם מאי עביד ליה הכונה לומר דלר"ע לית תוספת בעינוי כלל שלא כפי' התוס' שם וכיון שכן ק' טובא דאם כן כשתירץ בגמר' לא נצרכה אלא לתוספת עינוי סד"א הואיל ומיעטה מעונש כו' אמאי לא פריך בגמרא הניחא למ"ד תוספ' דאוריית' אלא לתנא דעצם עצם ולר"ע דלית ליה תוספת עינוי דאוריי' מאי איכא למימר אלא משמע דתוספת יה"כ לכולי עלמא דאורייתא וצ"ע כעת:<br><b> ומ"ש </b> רבינו אסור לרחוץ בו בפרק יה"כ דע"ו ע"ב אמרי' רחיצה וסיכה מנ"ל דאקרי עינוי דכתיב לחם חמודות כו' אשכחן סיכה רחיצה מנ"ל אמר מר זוטרא בר טוביא אמר קרא ותבא כמים בקרבו כו' ואימא כשתיה דומיא דשמן מה שמן מאבראי אף מים מאבראי והא תנא איפכא קא נסיב לה דתנן מנין לסיכ' שהיא כשתיה כו' אלא אמר רב אשי רחיצה מגופיה דקרא נפקא דכתיב וסוך לא סכתי ע"כ. ויש לדקדק טובא דבפ' ואלו מגלחין דף ט"ו ע"ב אמרי' אבל אסור ברחיצה דכתיב ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה ופי' רש"י דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו והוא תימא שהרי בפרק יה"כ הוה בעי למילף מהכא ודחי לה משום דתנא איפכ' קא נסיב לה ועיין בהר"ב ל"מ בפרק ה' מה' אבל דין ג' שהקשה כן והניחו בצ"ע ולפי הנרא' מדבריו שם שגירסתו שם בפרק אלו מגלחין היתה כפירוש רש"י ע"ש. ולע"ד נ"ל ליישב על פי מ"ש התוס' בפרק אמר ר"ע דף פ"ט ע"א ד"ה אע"פ שאין ראיה לדבר וז"ל מיהו ראיה גמורה ליכא משום דקרא לא משתעי בשתיה אלא ברחיצה משום דמשמע מים דומיא דשמן וקשה לר"י דבפ"ב דיומא קאמר דרחיצה דמקרי עינוי מנ"ל אמר מ"ז מהכא ותבא כמים כו' ופריך והא תנא איפכא קא נסיב לה כו' ומאי פריך הא תנא דמתני' קאמר אף על פי שאין ראיה לדבר משום דמים דומיא דשמן ואומר ר"י דפריך הכא דאי חשיבה ראיה גמורה דרחיצה כסיכ' כדקאמרת לא הוי ליה להאי תנא למיעבד מינה אפילו זכר בעלמא עכ"ל ואם כן איכא למימר דבפרק יוה"כ דבעי למילף עיקר מילתא דרחיצה מקרי עינוי כסיכה מקרא דותבא כמים דחי לה שפיר דאם איתא דחשיבא ראיה גמורה למילף מינה דינא דרחיצה כסיכה לא היה ליה לתנא למיעבד אפילו זכר בעלמא אמנם לבתר דמייתינן מקרא דוסוך לא סכתי דרחיצה מקרי עינוי כסיכה והשוה הכתוב רחיצה לסיכה לענין עינוי אם כן מצינן שפיר למילף מקרא ותבא כמים דרחיצה בכלל סיכה כיון שמצינו בלא"ה דהשוה הכתוב רחיצה לסיכה ומשום הכי בפ' ואלו מגלחין קאמר דאע"ג דבקרא לא כתיב אלא ואל תסוכי שמן רחיצה בכלל סיכה מקרא דותבא כמים דאינו אלא גלוי מלתא בעלמא דבלא"ה שמעינן לה כיון דרחיצה חשיבא עינוי כסיכה ומה שלא פירש רש"י דרחיצה בכלל סיכה מקרא דוסוך לא סכתי דאפקיה לרחיצה בלשון סיכה י"ל דהוצרך רש"י לפרש כן משום דבפרק יה"כ קאמר ואי בעית אימא רחיצה דאקרי עינוי מנ"ל מדכתיב ולאביתר הכהן כו' ומשמע דכאותו אב"א עיקר מדהביאוהו הרי"ף והרא"ש והשמיטו תירוץ דרב אשי יע"ש ועיין במוהר"ם ן' חביב בקונטרס תיה"ך מ"ש בזה וכנראה שאשתמיט מיניה דברי התוס' דפ' ר"ע שכתבנו יע"ש ודוק:<br><b> והתוספות </b> ז"ל בפ' יה"כ ד"ה מנין לסיכה הקשו וז"ל תימה לי אמאי אצטריך תלמודא למיגמר סיכה מוסוך לא סכתי הא מהא קרא נפקא מותבא כמים כו' ונראה לי דאיצטריך דאי לא כתיב אלא האי קרא דותבא כמים היינו אוסרים אפי' סיכה שאינה של תענוג כשתיה להכי אייתי מקרא דדניאל דמשמע שלא נמנע אלא מסיכה של תענוג מדכתיב להתענות ואי לא הוה כתיב אלא קרא דדניאל לא הוה אסרינן סיכה דכמה עינויין של צער שהיה מענה ומצער נפשו ולא גמרינן מהתם דדילמא חד משאר ענויין שעשה הוה אסרינן עכ"ל:<br><b> וראיתי </b> למוהר"ש אלגאזי ז"ל בס' גו"ה די"ב כלל מ"ז שהקשה במ"ש דכמה ענויים הי' עושה דאם כן היכי כתבו לעיל בד"ה מנ"ל וז"ל וי"ל דהאי לאו עינוי הוא מי שאינו אוכל לחם חמודות ואוכל לחם אחר כו' אלא ודאי אסיכה קאי ודילמא אשאר עינוים שהיה עושה קאי כמ"ש הכא וכן קשה דלעיל היכי קאמר אשכחן סיכה ודילמא להתענות דכתיב אשאר עינוים דעבד וכ"ת תלמוד' קאמר הכי לפי האמת דאית לן קרא דותבא כמים אם כן מאי מקשה התוספ' דלמא להתענות אסיכה קאי וממ"נ קשיא עכ"ל יע"ש ולע"ד נראה ליישב ולומר דודאי תלמודא דקאמר אשכחן סיכה היינו לפי האמת דאית לן קרא דותבא כמים בקרבו דמהשתא אין סברא לומר דלהתענות אשאר עינויין שעשה קאי משום דפשטיה דקרא דכי קא"ל מלאך מן היום אשר נתת לבך להתענות אלחם חמודות לא אכלתי וסוך לא סכתי דכתיבי בהדיא לעיל מיניה קאי ולא אשאר עינויים שלא הוזכרו שם בכתוב אלא דאי לא הוה כתיב קרא דותבא כמים כו' הוה דחקינן לאוקומי קרא דלהתענות אשאר עינויים שלא הוזכרו שם בכתוב כי היכי דלא נילף מינה דסיכה חשיבא עינוי ומשום הכי לעיל בד"ה מנ"ל קשיא להו להתוספ' שפיר דאכתי מנ"ל דלהתענות אסיכה קאי דילמא אלחם חמודות דכתיבי לעיל מיניה בהדיא קאי ואהא תי' דהאי לאו עינוי כו' וכיון שכן ע"כ אסיכה קאי דאשאר עינויים אין סברא כיון דלא כתיבי בהדיא בההוא קרא כנ"ל ודו"ק:<br><b> עוד </b> הקשה הרב הנז' במ"ש דלמא חד משאר עינויים כו' דא"כ אי לא הוה ותבא כמים בקרבו הוה אמרינן דלא גמרינן סיכה מדניאל א"כ רחיצה דלא גלי במקום אחר דהוי עינוי אלא נפ"ל מוסוך יתירא נימא דלא ניגמר מדניאל ולהתענות אשאר עינויים קאי יע"ש ולע"ד לק"מ דרחיצה נפ"ל מדאפקיה קרא בלשון סיכה ש"מ דחשיבא כסיכה וזה פשוט:<br><b> ודע </b> שכפי דעת רבינו שכתב בפ"ג מה' אלו דין ט' דסיכה בין של תענוג בין אינה של תענוג אסורה יש ליישב שפיר קוש' התוס' דמשום הכי אצטריכו תרי קראי דאי מקרא דדניאל הו"א דוקא של תענוג מדכתיב להתענות כמ"ש התוס' להכי אצטריך קרא דותבא כמים למילף אפילו שאינה של תענוג ודייקא נמי לישנא דמתניתין דקתני מנין לסיכה שהיא כשתיה דמשמע כשתי' ממש דאין חילוק בין של תענוג לאין של תענוג ואי מקר' ותבא כמים הוי אמרינן דקרא לא משתעי בשתיה אלא ברחיצה דומיא דשמן דמש"ה קתני מתני' דאין ראיה לדבר וכמ"ש התוס' בפרק ר"ע ואפשר שמכח קושיא זו הוציא רבינו דין זה ולא מהירוש' לבד כמ"ש ה"ה ודו"ק. ודע שהתוספו' ז"ל בפ' ואלו מגלחין דף הנז' ד"ה לא אשארה הקשו דמ"ש בט' באב ויה"כ אסור לרחוץ אפי' אצבעותיו ובאבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן הא תרווייהו מסיכה נפקא אבילות מואל תסוכי שמן ויה"כ מוסוך לא סכתי וכתבו משם רשב"ם דלפי מאי דמסיק בפ"ק דתעניות דאבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן ה"ה ט"ב ויה"כ כו' יע"ש ויש לדקדק ממ"ש הגמיי' משמו בפ"ג מהלכו' הנז' והביאו מרן הב"י סימן תרי"ד וז"ל ופיר' רשב"ם וריב"א שאם הסיך רגליו מותר לרחוץ ידיו משום הכון לקראת כו' וקשה דמאי איריא הסיך רגליו משום הכון לקראת כו' הא בלא"ה מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן כמו שכתבו התוספות משמו ויש ליישב בדוחק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (סד) </b> קשה דתקשי לי' לר"י הך ברייתא דקתני התנוקות מותרין בכולן. למ"ש המג"א סי' רס"ט ס"ק א' דיש חילוק בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן האסור ע"ש. לק"מ מהך ברייתא דהתנוקות מותרין בכולן לר"י משום דשאני תרומה דרבנן דאסורה מצד עצמ' ולא דהזמן קא גרים כמו ביוה"כ והיינו אי אמרינן דשאר עינויים מדרבנן אבל להרמב"ם דס"ל דמדאורייתא נינהו פשיטא דאין לחלק בזה ומש"ה שפיר הקשה הגאון המחבר ז"ל. מ"מ אפילו אי ס"ל להר"ן עצמו דאפילו איסור דרבנן דלאו יומא קא גרים נמי מאכילין אותו לקטן בידים וברייתא דיבמות דבן חבר כהן אפילו בתרומה דאורייתא מיירי מ"מ לא מצי הש"ס דיבמות למיפרך אר"י אי ס"ל דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו ומוקי להברייתא דיבמות דבן חבר כהן בתרומה דרבנן מהא דהתנוקות מותרין בכולן משום דאיכא לשנויי דשאני דבר היתר בזמן האסור מדבר האסור בעצמו ועיין מג"א סי' שמ"ג מ"ש בשם הר"ן ועיין בחידושי הרשב"א פ' חרש ומביאו הגאון המחבר לקמן דנחית לסברא זו שכתב המג"א לחלק בין דבר האסור מעצמו לדבר המותר ויומא קגרים לאסור. לענין זה דלא תקשי האי דאין מערבין בטבל דרבנן וצ"ע:<br><b> (סה) </b> לדעת רבינו דס"ל דשאר עינויים הם מדאורייתא כו'. לכאורה קשה דלהר"ן מי ניחא הא אכתי קשה אמאי לא משני דעדיפא מינה דקרא איצטרך לחצי שיעור דנפקא לן דאסור מה"ת מרבוי דכל חלב והיינו לאיסור ולא לעונש ואזהרה וזה מדר"י אמר רב לא נפקא וסד"א דנשים מותרות משו"ה איצטרך האי קרא דהאזרח לרבות את הנשים לח"ש. ואין לומר דח"ש דאסור מה"ת הוא מסברא דחזי לאצטרופי וא"כ תו אין חילוק בין איש לאשה דז"א שהרי כתבו התוס' ביומא דף ע"ד ריש ע"א בד"ה כיון כו' דעיקר טעמא דר"י הוא מקרא דכל חלב אלא דמשום שהי' ס"ד לומר דקרא לכוי לחודי' איצטרך מש"ה יהיב טעמא דחזי לאצטרופי דמה"ט דרשה גמורה היא לח"ש וא"כ הא י"ל דסד"א כיון דלית בח"ש עונש ואזהרה דנשים מותרות בח"ש מש"ה איצטרך קרא דהאזרח לרבויינהו.<br><b> ונ"ל </b> דהנה הש"ס בפ' הישן בעי לשנויי לר"ל דס"ל דח"ש מותר מה"ת האי האזרח מאי עביד לי' ואיצטרך למימר התם דאתי לתוספות עינוי דיוה"כ ודע דלמאי דקאמר הש"ס התם דאצטריך האזרח לרבות נשים לתוספות עינוי היינו משום דלית בי' עונש ואזהרה ולא נפקא לי' מדר"י א"ר שהשוה הכתוב אשה לאיש כו' וא"כ קשה מנ"ל תו דח"ש אסור מה"ת לאשה כיון דלא אתי אלא מרבויא דכל חלב ולא מסברא דחזי לאצטרופי לחוד וכמ"ש התוס' שהבאתי לעיל. ודוחק לומר דילפינן גם זה מהאזרח והיינו דכיון דנשים חייבות בתוספות עינוי דיוה"כ אע"פ שאין בו עונש ואזהרה א"כ גם בכל מקום אמרינן כן דילפינן במה מצינו מהתם דהא רק לענין עונש בלבד אצטריך היקשא. וגם דוחק לומר דהאזרח גלוי מלתא היא שההיקש קאי אפילו על דבר שאין בו עונש ואזהרה נמי שגם בי' השוה הכתוב אשה לאיש, כ"ז הוא דוחק. ועוד דא"כ הא לפירש"י בפסחים דאיכא מ"ד דס"ל דאין אדם מוזהר על תוספות עינוי דיוה"כ וכ"כ הלח"מ בדעת הרמב"ם שהוא ג"כ ס"ל כן מאי איכא למימר גם קשה כן משאר איסורים דאין בהם עונש ואזהרה כגון תוספות שביעית וכדומה מנ"ל דנשים חייבות בהן. וע"כ נראה דעד כאן לא קאמר הש"ס התם אלא בתוספות עינוי דיוה"כ דכיון דקרא דבעצם היום מיעטינהו לנשים מעונש ומאזהרה כדאמרינן ביומא דף פ"א א"כ י"ל דאימעוטי נמי נשים מהיקשא הנ"ל כיון דההיקש הוא במקום העונש אבל בשאר איסורי תורה דממילא לית בהו עונש ואזהרה ולאו משום מיעוטא א"כ פשיטא דאין חילוק בין אשה לאיש דכיון דגם אשה חייבת על עיקר העבירה. א"כ חייבת נמי באביזרייהו דידהו כגון תוספות שבת ותוספות שביעית וחצי שיעור ושבועה בלי שם לדעת הראב"ד ז"ל וכהנה רבות:<br><b> וא"כ </b> לפ"ז ממילא לא קשה קושיית הגאון המחבר על הרמב"ם ז"ל דס"ל דשאר עינויים מדאורייתא מהא דלא משני בש"ס עדיפא מינה דקרא דהאזרח אתא לשאר עינויים דנפקא להו מקרא דשבת שבתון ולית בהו עונש ואזהרה וסד"א כו' וכנ"ל דז"א משום דמה בכך דלית בהו עונש ואזהרה הרי ליכא בהו מיעוטא למעטינהו מעונש ואזהרה אלא דממילא ליכא בהו עונש ואזהרה. וא"כ פשיטא דאין חילוק בהם בין אשה לאיש וכנ"ל ובודאי דגם נשים חייבות בהו כמו בח"ש וכדומה וא"כ הרי לא מצי הש"ס לשנויי דהאי קרא דהאזרח אצטריך לחייבי נשים בשאר עינויים ודוק. ואע"פ דלפמ"ש הר"ן פ"ג דשבועות להכריע כשיטת הסוברים שגם לענין שבועה אסור מה"ת בח"ש אע"ג דהוא רק על כזית נשבע משום דכיון דטעמא דח"ש אסור מה"ת הוא משום דחזי לאצטרופי והא סברא זו שייך לומר נמי בשבועה עד כאן תוכן דבריו. הרי משמע מזה דלא סבירא ליה להר"ן ז"ל כתוספות יומא הנ"ל שכתבו דסברא דחזי לאצטרופי צריכה רק לגלוי מלתא דכל חלב אתי נמי לח"ש אלא דס"ל דמשום הך סברא לחוד דחזי לאצטרופי אסור מה"ת ח"ש ולפ"ז הרי אפשר דח"ש אסור גם לנשים מסברא זו דחזי לאצטרופי דבזה אין חילוק בין איש לאשה וכנ"ל ומשו"ה ניחא להר"ן הא דלא משני הש"ס דעדיפא מינה לענין ח"ש וכנ"ל ולכן הקשה המחבר רק להרמב"ם ז"ל:<br><b> ואפשר </b> לומר דהגאון המחבר ז"ל כתב להוכיח כהר"ן דשאר עינויים דרבנן והוכחתו היא רק להר"ן לשיטתי' דס"ל דהא דחצי שיעור אסור מה"ת הוא מכח הסברא דחזי לאצטרופי לחוד ולא מגזה"כ מרבוי דכל חלב וא"כ הרי לא מצי הש"ס לשנויי דאיצטרך האזרח לאסור על הנשים ח"ש משום דזה ידעינן מהך סברא דחזי לאצטרופי ולכן כתב והשתא לדעת רבינו דס"ל דשאר עינויים הן מדאורייתא כו' אמאי לא משני עדיפא מינה דקרא אצטריך לשאר עינויים דלית בהו עונש ואזהרה וסד"א דנשים פטורות קמ"ל דחייבות. מ"מ אכתי קשה דמנ"ל דנשים חייבות בשאר איסורי תורה שאין בהם עונש ואזהרה כגון חמץ בע"פ מו' שעות ולמעלה וכן טעמו ולא ממשו וכהנה רבות אלא ע"כ כמו שכתבתי דדוקא גבי תוספות עינוי דיוה"כ הוי ס"ד למימר הכי מכח מיעוטא דבעצם היום דמעטינהו מעונש ואזהרה ולכן אי לאו האי קרא דהאזרח הוי אמינא דנשים אינן חייבות בתוספות עינוי משום די"ל דכי היכי דאימעוטי נשים מעונש ה"נ אימעוטי מחיובא כיון דהיקשא דידהו לאנשים בעונש כתיב וכנ"ל אבל בשאר איסורי תורה דליכא בהו מיעוטא אלא דממילא לית בהו עונש ואזהרה פשיטא דאין בהם חילוק בין אשה לאיש ובודאי דגם הנשים חייבות בהן: [אמר נכד המחבר המבלבה"ד עיין פמ"ג בפתיחה כוללת ועיין מנחת חנוך מצוה ח' שהאריך בזה עיי"ש]:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d3fa90347fbe528316dd02905762da98ac74633b
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,768 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbath
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שבת
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שבת
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>חולה </b>
+<b> שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו כו'.</b> עיין מ"ש ה"ה ומ"ש מר"ן הכ"מ ועיין במ"ש הטור סימן שכ"ח ולדידי קשה מהא דגרסינן בפ' במה מדליקין ר"ל מדקתני סיפא חייב ש"מ ר"י היא רישא במאי עסקינן כו' ואדתני רבי הושעיא אם בשביל החולה שישן לא יכבה ואם כבה פטור אבל אסור ההיא בחולה שאין בו סכנה ור"ש היא ופסקוהו הרי"ף והרא"ש שם והשתא אי שבות ע"י ישראל שרי כל שהוא לצורך החולה אם כן היכי קתני בברייתא דלא יכבה כיון דלר' שמעון מלאכה שאצ"ל אינו אלא מדרבנן וי"ל דבשבות כי האי החמירו טפי כיון דעיקר כיבוי מדאורייתא ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (מ) </b> בד"ה הלכה י' כו' ההוא בחולה שאין בו סכנה כו' ופסקוהו הרי"ף והרא"ש שם. אני תמה דבהרי"ף אין הכרע כלל דפוסק כר"ש שהרי כתב ואם הוא חולה שאין בו סכנה לר"ש פטור אבל אסור ולר' יהודה חייב חטאת:<br><b> (מא) </b> בא"ד: א"כ היכי קתני בברייתא כו' כיון דלר"ש כו'. ולענ"ד לק"מ דהא באמת אין הכרע כלל לומר כמאן פסק הרי"ף וכנ"ל (אע"ג דלהר"ן משמע לי' בכמה מקומות בשבת דהרי"ף פוסק כר"ש ודחיק עצמו בזה עיין ר"ן פרק כירה מה דדחיק במ"ש הרי"ף בטעמא דמצילין את המת מפני הדליקה דאי לא שרית לי' טלטול דרבנן אתי לידי כבוי דאורייתא דבפשיטות משמע דכר' יהודה פוסק ע"ש ודוק). אלא לענד"נ דגם להטור לא פשיטא לי' דקיי"ל כר"ש ורפיא בידו כמו להרי"ף ומש"ה ס"ל דבחולה שאין בו סכנה אסור לישראל לכבות את הנר מפני החולה משום דהלכה כר' יהודה. וראיה לזה ממה דפסק בח"מ סי' תכ"ד דחובל בחבירו בשבת פטור מלשלם ואי כר"ש ס"ל בהחלט א"כ אמאי פטור מלשלם הא הו"ל מלאכה שא"צ לגופה (עיין תוס' שבת דף ק"ו ד"ה בחובל כו') אע"כ דמספקא לי' להטור הלכה כמאן ולכן א"א לחייבו מספק לשלם ממון דשמא הלכה כר"י ופטור מלשלם דהא לר"י חובל לא חשיב מקלקל משום דנחת רוח עשה ליצרו וחשיב מתקן אצל יצרו מש"ה פסק הטור דפטור מלשלם ופסק נמי במכבה בשביל חולה שאין בו סכנה דפטור מחטאת דדלמא הלכה כר"ש וא"א לחייבו בחטאת ולהביא מספק חולין בעזרה:<br><b> אולם </b> עדיין קשה לי בזה דהנה הב"י הקשה על הטור על מאי דהביא דינא דאין איסור חלב נוהג בטמאה דלמאי נ"מ בזה הא ממילא אסור משום טמאה. וע"ז תירץ מו"ח רבינו נ"ע דנ"מ בזה דאי חלב נוהג בטמאה ואכל חלב טמאה בשוגג ואח"כ שחט בהמה לשם חטאת אסורה הבהמה כדאיתא בספ"ב דחולין דאם חייב חטאת ושחט בהמה לשם חטאת דאסורה ע"ש. והשתא לפמש"ל דמספקא לי' להטור דלמא הלכה כר"י א"כ היכי כתב דאם כבה את הנר לצורך חולה שאין בו סכנה פטור הא בכבה ואח"כ שחט בהמה לשם חטאת הי"ל לאסור הבהמה מספק דשמא הלכה כר"י ונמצא שחייב חטאת וכששחט אח"כ הבהמה לשם חטאת הרי נאסרה וכנ"ל. אמנם י"ל דמ"מ כיון דבאמת אסור להביא את החטאת מספק לא שייך לומר דהוי כמו שחייב חטאת דנימא כששחט אח"כ בהמה לשם חטאת שתהי' אסורה ומוקמינן הבהמה בחזקת חולין שהי' בה מעיקרא. ודע דלמ"ש התוס' שבת קו' הנ"ל לר"ש חובל בשבת פטור (היכא דא"צ לגופי' ואין תקון לכ"ע) ולר' יהודה חובל בחבירו לא חשיב מקלקל כיון דמתקן הוא אצל יצרו עיין שבת ק"ה ע"ב:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>הצד </b>
+<b> חיה ועוף שברשותו כו'.</b> הנה התו' ז"ל בפרק אין צדין דכ"ד ע"א דבור המתחיל ותני' הצד אווזין הקשו וז"ל ואם תאמר הא קי"ל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור כו' ומדברי התוס' הללו משמע דאווזין ותרנגולין אסור לצודן מדרבנן וכ"כ הרא"ש אחר שהביא תירוץ התוס' וז"ל ולפי זה אסור לצוד בי"ט אווזין ותרנגולין ההולכין בחצר כו' יע"ש. וראיתי להר"ב פ"ח סי' תפ"ז סק"ו שהקשה דאיך אפשר לומר דברייתא דקתני הצד אווזין כו' פטור דר"ל פטור אבל אסור והא בברייתא קתני לקמן בהדיא אבל אווזין ותרנגולים ויוני הרדיסיאו' מותרים ולע"ד נראה דלא קשה דמ"ש התוס' דאסור לצוד אווזין ותרנגולין היינו דוקא כשהן בחצר חוץ לכלוב' דבהכי מיירי בברייתא כדקאמר בגמ' הללו באין לכלובן לערב ועיין ברש"י ז"ל וכמדוקדק מדברי הרא"ש ז"ל שכתב ולפי זה אסור לצוד אווזין ותרנגולים ההולכין בחצר משמע דוקא כשהן בחצר וברייתא דלקמן דקתני אבל אווזין כו' מותרין היינו דוקא כדיניה וכשבאין בכלובן דאז לא מחסרי צידה כלל ובהכי ניחא לי מה שהקשה עוד הרב הנזכר שם בסק"ט על מה שכתב ה"ה בפ"ב מה' י"ט דין ה' וז"ל ודע שדעת קצת מהמפרשים שמשנתינו וכל הדינין שיתבארו לקמן בדין הזימון הם ביוני שובך שאינן יכולין לפרוח אלא שהן מדדין ואינם מחוסרים צידה ומותר ללוקחן כו' ונתלו בזה בסוגייא דאין צדין ויש מתירין בכל גוונא לפי שאין צריכין צידה מעליא וכן דעת העיטור כו' ומדברי רבינו יראה כדעת העיטור עכ"ל והקשה הרב ז"ל שהרי בברייתא קתני בשמעתין בהדיא הצד יוני שובך ויוני עליה חייב ורש"י ז"ל נר' שנרגש מזה וכתב שיוני הבר הן ושאטין ואוכלין בחוץ ולפי זה תרי מיני יוני שובך הן ואין זה מחוור ותו שהרב המגיד נר' שסותר את עצמו שבפ"ה מהלכות שבת דין כ"ד כתב הרמב"ם הצד חיה ועוף שברשותו כגון אווזין ותרנגולים ויוני עליה פטור וכתב ה"ה על זה שט"ס הוא דיוני עליה אינן ברשותו כדאי' בהדיא בפ' אין צדין הצד יוני שובך ויוני עליה חייב וכן מבואר ספכ"א דיוני הרדיסיאות הוא שהן ברשותו והן הגדלין בבית כאווזין ותרנגולין כו' הרי מוכח בהדיא מדברי ה"ה שיוני שובך ויוני עליה אית בהו חיוב צידה בשבת ואם כן הדבר ברור לפי זה שאסור לצודן בי"ט אלו דבריו יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> יש לישב שדעת היש מתירין הוא דס"ל דברייתא דקתני הצד יוני שובך ויוני עליה חייב היינו דוקא כשהן חוץ לכלובן ומשום דכיון דכשהן בכלובן נמי עבידי לרבויי ולפרוח מפני בני אדם לא חשיבי מה"ט כנצודין ועומדין כדי שיהא מותר לצודן חוץ לכלובן כאווזין ותרנגולין אמנם כשהן בכלובן אע"ג דעבידי לרבויי מ"מ אין צריכין צידה מעליא ונוח לתופסן על נקלה ואין איסורו אלא מדרבנן והילכך משום שמחת יום טוב התירו ואם כן הנהו מתני' דפ"ק בדין הזימון בכל גונא מיירי ואפילו ביוני שובך ויוני עליה שיכולין לפרוח וכדינייהו כשהן בכלובן ומה שכתב הרב המגיד בפ' י' מהלכ' שבת דט"ס הוא דיוני עליה אינן ברשותו כו' היינו משום דמשמע ליה שדברי הרמב"ם ז"ל הן אפילו כשהן חוץ לכלובן שהרי כייל ותני יוני עליה בהדי אווזין ותרנגולין ואווזין ותרנגולין ע"כ היינו כשהן חוץ לכלובן דאי בכלובן לא מחסרי צידה כלל ואין בהן איסורא כלל והיכי קאמר פטור דמשמע אבל אסור והילכך הוצרך לומר דט"ס הוא כנ"ל שוב מצאתי כן בחדושי מוהר"ר דוד ערמה ז"ל שכתב וז"ל דע שדברי הרב המגיד הן כשהן במקום הניצוד כגון בשובך אבל לצודן פשיטא דחייב כמ"ש פי' י' מהלכות שבת עכ"ד ובפשטא דשמעתתא דפרק אין צדין איכא למידק דאדפריך מברייתא דהצד אווזין ותרנגולין אמאי לא פריך ממתני' דפרק ח' שרצים דקתני חיה ועוף שברשותו דצדן פטור ומשמע דהיינו אווזין ותרנגולין וכ"כ התוס' בפ' האורג ד"ה הנז' וז"ל דאווזין ותרנגולין אע"ג דאסור לצודן מדרבנן כדתנן הצד חיה ועוף שברשותו הצדן פטור ומשמע אבל אסור כו' וליכא למימר דהו"א דמתני' מיירי בשאין מחוסרין צידה כלל דאצ"ל הבא מצודה כו' דאם כן מאי אירייא דקתני פטור הא מותר לכתחילה כדקתני במתני' כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר וי"ל דהו"א דמתני' דפר' ח' שרצים מיירי כשאין מחוסר צידה כלל ואע"ג דקתני מתני' דשאינו מחוסר צידה מותר היינו דוקא בי"ט אבל בשבת דחמיר אסור מדר' ואי קשיא לך אם כן מאי ק"ל להתו' והא קי"ל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור אימא דתלמודא הכי פריך דכיון דבשבת פטור אבל אסור בי"ט הו"ל להתיר דמה"נ לא מקשי ממתני' כדכתיבנא הא לק"מ דודאי למאי דלא מקשה ממתני' אית לן למימר שפיר משום דאיכא לדחויי דמיירי בשאין מחוסר צידה כלל ואע"ג דבי"ט מותר בשבת אסור אמנם התו' ק"ל שפיר דמאיזה כח מקשה מברייתא אימא דבמחוסרין צידה קושטא דמילתא הוא דאף בי"ט אסור ומנ"ל לחלק כדי להקשות וא"נ דהוה מצי לדחויי דאיירי בשאינן מחוסרין צידה כלל ומותר לכתחילה ואיידי דקתני החובל בהן חייב תני נמי הצדן פטור וכמ"ש בהגהות מיימ' פ"י מה' שבת ז"ל בפרק ח' שרצים חיה ועוף שברשותו הצדן פטור וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור והא דתנן אבל צדין חיה ועוף כו' היינו בי"ט כו' אעפ"י שיש לדחות ולומר דפטור ומותר ואיידי דבעי למתני החובל בהן חייב תני הצדן פטור כו' ע"ש ואין להק' בדברי הגהות מיימ' דהיאך אפשר לומר דפטור ומותר קאמר ואיידי דבעי למתני כו' הא ברייתא קתני בהדיא הצד אווזין ותרנגולין פטור והכא ליכא לשנויי דמשום איידי קתני די"ל דס"ל כמ"ש התוס' בפ"ק דשבת דף ג' ד"ה דהך כללא לא נאמר אלא דוקא במשנה לא בברייתא ודוק:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הנוטל </b>
+<b> קיסם של עץ לחצוץ בו שיניו כו'.</b> הנה מדברי רבינו מבואר שהוא ז"ל פוסק כרבי אליעזר ובסמוך ונראה כתב מותר לקטום עצי בשמים להריח בהם ואע"פ שהן יבשים וקשים כו' יע"ש והוא תימה דכיון דפסק כר"א דבקוטם לחצוץ בו שיניו חייב אם כן בקוטם להריח פטור אבל אסור וכדאמרינן בגמ' דהא דרב יהודה הוה מפשח אלוותא כו' אתיא כרבנן אבל לר"א אפילו לקטום להריח אסור גזירה שמא יקטום לחצוץ בו שיניו וכבר ה"ה תמה עליו והניחו בצ"ע תו קשה דבגמ' מוקמינן אליבא דר"א מתני' דשובר את החבית במוסתקי וכיון שרבינו ז"ל פסק כר"א איך כתב בפ' כ"ג מה' אלו דין ב' מתני' דשובר אדם את החבית כצורתה ולפי חומר הנושא נראה לע"ד לומר שרבינו ס"ל דפלוגתייהו דר"א ורבנן לא קאי אלא האבוס של בהמה שהן רכין אבל בקשין אפי' רבנן מודו וכמו שכן נראה מדברי התוספתא שהביא הרא"ש ז"ל ומה שהכריע הרא"ש דתלמודא פליגי אתוס' מדקתני לפתוח בו את הדלת אין זה הכרח כ"כ דלפעמים המצא ימצא אפי' ברכין מחמת גסותן ראוין לפתוח בהן את הדלת ואפשר עוד שהכריחו לפ' כן משום דס"ל לרבינו דטעמייהו דרבנן דאמרי לא יטול אלא מהאבוס אבל לא קיסם משלפניו הוא משום דגזרינן שמא יקטו' וכמו שכ' התוס' והשתא אי ס"ל לרבנן דאפילו בקשין לחצוץ בו שיניו אינו אלא משום שבות הו"ל גזירה לגזירה ולא גזרינן כי היכא דלא גזרינן בקוטם להריח מה"ט אלא משמע דבקשין אפי' רבנן מודו דחייב דהשתא מש"ה לא שרו אלא באבוס של בהמה משום דבקשין כיון דחייב מן התורה מש"ה גזרו נטילה אטו קטימא ובאבוס כיון דאפי' קטימא אינו אלא מדרבנן הו"ל גזיר' לגזירה ולא גזרינן וס"ל דפלוגתייהו דר"א ורבנן בקוטם בסכין ורב יאודה דקאמר אוכל בהמה אין בהם משום תיקון בקוטם בידו וכמו שפי' הרא"ש וזה נראה כונת ה"ה במה שכת' וא"א לפרש דכי אמרי רבנן גבי קטמו לחצות בו שיניו שאינו אלא משום שבות דלא קיימי אלא אאבוס של בהמה שהוא רך אבל בקשין אפילו רבנן מודו כו' וקשה טובא דאיך אפשר לפרש כן דאם כן רב יאודה דקאמר אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי דלא כמאן וכבר הוקשה לו כן להרב ל"מ ותירץ דיש לומר בדוחק דמברייתא דלעיל דהקשו ממנו לרב יאודה משמע הכי בפי' שתירצוה בגמ' שלא הזכירו שום איסור בעשית כלי ברכי' ע"ש ודבריו תמוהים שהרי ברייתא דלעיל רב יאודה הוא דמתר' לה הכי לומר דחסורי מחסרה והכי קתני כו' ואם כן תקשי לן דמנ"ל לרב יאודה לומר דברייתא מתנייא בדרך חסורי מחסרה ולומר דאתי דלא כמאן ואמאי לא נימא דברייתא כפשטא מתנייא ואליבא דר"א ולעולם דלכ"ע איסורא דרבנן מיהא איכא וכאידך ברייתא ותו דאף למאי דקאמר רב יאודה חסורי מחסרה והכי קתני אין ראיה מהך ברייתא דס"ל דברכים ליכא איסורא כלל דאדרבא מדקתני קוטמו ומריח בו משמע דדוקא להריח הא לחצוץ אסור ולכן נראה דכונת ה"ה הוא כמ"ש הרא"ש דפלוגתא דר"א ורבנן בקוטם בסכין ומילתא דרב יאודה בקוטם בידו וכמ"ש ולמאי דק"ל לה"ה לפי דרך זה דכיון דקי"ל כר' יאודה שהיה מפשח אלוואתא נר' בביאור שאפילו בקשין ובקוטם לכלי אין שם חיוב חטאת י"ל דרבינו גריס בגמרא כגירסת ר"ת ז"ל שכתבו התוס' דגריס א"ל בקשין וה"פ דרב יאודה משיב לרב כהנא פשטא דהברייתא נשנית בטעות דהא הא דקאמר פטור אבל אסור קא ק"ל דאדרבא מותר לגמרי חיוב חטאת מיבעייא כ"ש דנשנית בטעות כיון דקתני בה חיוב חטאת וא"ל ר' כהנא לר"י מצינן לשנויי לך דהברייתא מיירי בקשין כו' יע"ש פירושו ובהר"ב חידושי הלכות ורבינו מפרש הסוגייא הכי דרב אחא כי מתקיף אתירוצא דר"ח דמשני הא ברכין הא בקשין ממתניתין דשובר אדם את החביות ומרב יאודה דהוה מפשח כו' דלא גזרינן בקשין להריח אטו לחצוץ כו' ואהא משני אלא הא ר"א הא רבנן כו' ואע"ג דבגירס' דידן כפי פרש"י לא גרסי' אלא דתלמודא לא אתא לשנויי אלא ברייתא דלא יקטמנו להריח ומילתא דר' יאוד' ומ"מ תי' דר"ח דמשני הא ברכין הא בקשין קושטא קאי מכל מקום מדברי ה"ה מבואר דגרסינן אלא הא ר"א כו' וקאי השתא לדחויי שנויי' דר"ח ולשנויי תרי ברייתות אהדדי דאידי ואידי בקשין והא ר"א הא רבנן ודלא כשנוייא דר"ח וזה מבואר ממ"ש ה"ה אלא ל"ק לפי פי' הני ברייתות אהדדי ותרוייהו בקשין כו' ע"ש ומכל מקום רבינו גריס אלא כגירסת ה"ה ומפרש דה"ק אלא ל"ק הנהו ברייתות אהדדי דאידי ואידי ברכין והא ר"א והא רבנן דברייתא דקתני לא יקטמנו להריח אתייא כר"א דס"ל דבקוטם לחצוץ חייב חטאת ומשום הכי גזר להריח אטו לחצוץ וברייתא דקוטמו להריח אתיא כרבנן ואידחיי' השתא תי' דר"ח אלא לעולם בקשין לכ"ע שרי להריח ולא גזרינן להריח אטו לחצוץ והיינו ההיא דרב יאודה דהוה מפשח כו' ודוקא ברכין הוא דגזר ר"א דכיון דרכין הן וחזו למאכל בהמה אתו למטעי ולמימר דלא שייך בהו תיקון כלי ואתו למשרי נמי לחצוץ בו שיניו והילכך עבוד בהו הרחקה טפי וגזרו לר"א להריח אטו לחצות מה שא"כ בקשין דכיון דקשין הן ולא חזו למאכל בהמה לא גזרו להריח אטו לחצוץ דלא אתו למטעי וא"נ דלהך תי' הנהו תרי ברייתו' בין ברכין בין בקשין מיירי אלא דברייתא דקתני לא יקטמנו להריח ר"א היא דכיון דס"ל דברכין חייב חטאת משום הכי גזר להריח אטו לחצוץ ומשום דאתי למטעי כמ"ש וכיון דברכין גזר להריח בקשין נמי אסור להריח דאין סברא לומר דלהריח ברכין יהא אסור ובקשין יהא מותר דמחזי כחוכא ואיטלולא ומש"ה לא פליגי רבנן דאי לא הא לא קיימא הא ואסר ר"א להריח בקשין ואידך ברייתא רבנן דס"ל דברכין לחצוץ אינו אלא משום שבות והילכך לא גזרינן להריח אטו לחצוץ משום דהו"ל גזרה לגזרה ובקשין אע"ג דלחצות חייב חטאת אליבא דרבנן מ"מ לא גזרינן להריח אטו לחצוץ כיון דקשין הן לא אתי למטעי ומשרי לחצוץ בו שיניו דהא פשיטא להו דהו"ל מתקן כלי ונמצא א"כ דצדקו דברי רבינו דפסק כרבנן דר"א ומשום דבקשים אליבא דכ"ע חייב חטאת. ומ"ש כל דבר שהוא מאכל בהמה מותר לקטום כו' בקוטם בידו קאמר ואין זה דוחק שהרי לדעת רש"ל מ"ש כל הפוסקים היתרא דקוטמו להריח היינו דוקא ביד כמו שיראה המעיין שם וא"כ אף אנו נאמר דמ"ש רבינו כל דבר שהוא מאכל כו' היינו בקוטם בידו וברייתא דקתני בד"א ברכין אבל בקשין לא יקטמנו לא קי"ל כותיה משום דרב כהנא הוא דמתרץ לה הכי בדרך חסורי מחסרא משום דלא ס"ל כרב יהוד' דהוי מפשח כו' אמנם אנן קי"ל כרב יהוד' דס"ל דהך ברייתא נשנית בטעות כדקאמר השתא פטור אבל אסור ק"ל כו' ואי קשיא לך דאם דפלוגתא דר"א ורבנן ברכין ובקוטם בסכין אמאי לא שני רב יהוד' דההיא ברייתא ר"א היא ובקוטם בסכין י"ל דמדקתני בברייתא מוללו ומריח בו ולא יקטמנו להריח בו משמע דבקוטם ביד הוא דקאמר שהרי מלילה ביד היא וקתני דדוקא מלילה שרי אבל קטימה אפילו ביד אסור וא"כ כי קתני בתר הכי לחצות בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת בקטימ' ביד הוא דקאמר דומיא דלא יקטמנו דרישא כנ"ל:<br><b> וניחא </b> השתא נמי מה שהביא רבינו בפרק כ"ג מה' אלו מתני' דשובר אדם את החבית כצורתה משום דס"ל דכי אוקימנא למתני' במוסתקי היינו דוקא אליבא דר"א דס"ל דברכין לחצות בו שניו חייב חטאת ואע"ג דאין דרך רכין לתקנן לחצות בו שניו אפילו הכי חשיב ליה כלי ומחייב חטאת ומשום הכי גזר להריח אטו לחצות ואם כן גבי חבית נמי אע"ג דהוא עושה כלי בשבירה שלא כדרכה ה"נ דמחייב אליבא דר"א ואם כן נגזור שאינו מתכוין אטו מתכוין אמנם לרבנן דס"ל דברכין לחצות בו שניו לא מחייב משום דהו"ל עושה כלי שלא כדרכו שאין דרך לעשות כלי מאוכלי בהמה ה"נ בחביות כיון שהוא עושה כלי שלא כדרכו אינו אלא משום שבות ומשום הכי לא גזרינן שאינו מתכוין אטו מתכוין ועי' בהר"ן ז"ל ודו"ק. ודרך אגב ראיתי לעמוד במ"ש התוס' שם באותה סוגייא בד"ה ר"א אומר כו' וז"ל כרש"י לאו דוקא כו' משלפניו דה"ה משלאחריו כו' ותימא דהא משמע בפ' המוציא דדוקא קתני דבעי התם אבנים של בית הכסא מהו להעלותן אחריו לגג וקא פשיט ליה דשרי ופריך מיתיבי ר"א אומר נוטל אדם קיסם כו' ודבריהם תמוהים בעיני דמאי ק"ל דהתם הכי פרכינן איתביה רבינא למרימר ר"א או' נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שניו וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס הכי השתא כו' ואם כן איכא למי' דמדרבנן הוא דקא פריך דקאמרי לא יטול אלא מן האבוס אבל קיסם משלפניו לא אע"ג דאיכא כבוד הבריות שנראה מבחוץ וגנאי הוא לו כמ"ש רש"י ז"ל שם ואדרבא משם נראה סיעתא לפי' רש"י דמשלפניו דר"א לאו דוקא ומדרבנן הוא דפריך דאי כפי' התוס' דמשלפניו דר"א דוקא ומדר"א הוא דקפריך קשה טובא דאם כן אמאי הוצרך רבי' לאותבי מברייתא דמייתי תלמוד' לקמן דקתני בו וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס הוה ליה לאותבי ממתניתין דקתני ר"א אומר נוטל אדם קיסם משלפניו אלא ודאי משמע דמדרבנן הוא דקא פריך והילכך משום הכי הוצרך לאותבי מברייתא ולא ממתני' משום דממתני' לא מפרשי בהדיא דרבנן פליגי אתרתי וס"ל דאסור ליטול קיסם משלפניו ובברייתא מפרשא בהדיא וצ"ע:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי לעמוד בדברי רש"י באותה סוגיא ד"ה קוטמו ומריח בו וז"ל ואפילו לכתחלה דהא אף לחצות בו שניו שרי אלא אורחא דמילתא נקט כו'. ודבריו ז"ל צריכין ביאור דאמאי הוצרך להכריח דלכתחלה שרי מדשרי לחצות בו שניו דהא בהדיא קתני קוטמו ומריח בו גם מ"ש אלא אורחא דמלתא נקט אינו מדוקדק דמאי אלא דקאמר כאלו הדבר קשור עם מ"ש קודם והכי הול"ל ואורחא דמילתא נקט ואפשר לפרש דבריו דרש"י אתא לאפוקי דלא נימא דברייתא הכי קאמר מוללו ומריח בו קוטמו ומריח בו כלומר דאם הוצרך להוציא ריח ממנו כדי שיהא ריחו נודף בתחילה מוללו ומריח בו ואם מללו וכבר יצא ממנו הריח ולא נשאר ריח בו או באופן דאפילו ע"י מלילה לא היה ריחו נודף אז קוטמו ומריח בו אבל לקוטמו ולהריח בו לכתחילה קודם שימלול אסור כיון דאפשר על ידי מלילה דהשתא הוה ניחא דהוצרך ברייתא למתני חלוקת מוללו ומריח בו ולא קתני קוטמו ומריח ומכ"ש מלילה משום דבעי לאשמועינן דבעי' מלילה תחילה ואח"כ קוטמו ומריח לזה בא רש"י ז"ל וכ' קוטמו ומריח בו ואפילו לכתחילה כלומר ואפי' בלא מלילה תחילה שרי והכריח הדבר דהא אפי' לחצות בו שניו שרי כלומר דרב יהוד' סתמא קתני אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי דמותר לקטום ולתקן קש של שבולים בשבת לחצות בו שניו ואפי' אם הוא באופן דמצי לחצות בו שניו בלא קטימה ותקון אפילו הכי קאמר דמותר לתקן אותן וא"כ ה"נ אע"ג דאפשר ע"י מלילה שרי ולזה קאמר אלא אורחא דמילתא נקט דק"ל דכיון דברייתא מיירי ברכין מאי ומריח בו דקאמר אפילו לחצות בו שניו שרי וא"כ קוטמו לחצות בו הול"ל ובשלמא אם היינו אומרים דקוטמו ומריח דקתני בברייתא היינו אחר שמוללו ניחא דמש"ה קתני קוטמו ומריח בו לאשמועינן אפי' דקוטמו להריח לא שרי אלא ע"י מלילה תחילה ועיקר ברייתא להכי הוא דנחית אמנם לפי פי' רש"י דאפילו לכתחילה בלא מלילה שרי אם כן קשה דקוטמו לחצות בו שיניו הול"ל ואהא קאמר אלא אורחא דמילתא נקט כנ"ל ודו"ק:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד במ"ש התוס' בד"ה כי הוינא בי רב יהודה כו' וז"ל וא"ת ולמה נמנעו מלהריח בשמים שמא יקטום והא לא חיישינן כדמוכח הכא אליבא דרב יהודה דס"ל כרבנן כו' ע"כ ויש לדקדק דאמאי הוצרכו להכריח דמותר להריח בשמים בי"ט ולא גזרינן שמא יקטום מדרב יהודה הא בהדיא קתני בברייתא מטלטלין עצי בשמים להריח בהם ובאידך ברייתא נמי קתני לא יקטמנו להריח בו משמע בהדיא דדוקא לקוטמו אסור הא להריח שרי ולא חיישינן שמא יקטום ואפשר לומר דהתוס' אזלי לשיטתם שכתבו בד"ה וחכמים אומרים דטעמייהו דרבנן דלכך אסור לחצות בו שניו גזירה שמא יקטום יע"ש ואם כן משום הכי הוצרכו להביא ראיה מדרב יהודה משום דמברייתא דקתני מטלטלין עצי בשמים להריח ומאידך ברייתא נמי דקתני לא יקטמנו אין ראיה משום דאיכא למימר דהנהו ברייתות אתיין אליבא דר"א כדמוקמי' להו במסקנא ור"א ס"ל דנוטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שניו ולא גזרינן נטילה אטו קטימה ומשום הכי שרי להריח ולפי האמת נמי הנהו ברייתות אליבא דר"א מוקמינן אמנם לדידן דקי"ל כרבנן דגזרי נטילה אטו קטימה ה"נ דגזרינן בשמי' להריח גזירה שמא יקטום ואהא הוכיחו שפיר דלא גזרינן מדרב יהודה כלומר דאע"ג דרבנן גזרי ליטול קיסם משלפניו שמא יקטום התם היינו מתלוש לתלוש אבל להריח בתלוש שמא יקטום במחובר לא גזרינן כנ"ל ועיין במרדכי ודו"ק:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המחמם </b>
+<b> את הברזל כדי כו' ה"ז תולדת מבעיר כו'.</b> כתב ה"ה ז"ל ובהשגות א"א ז"ל כו' ומ"מ י"ל כמ"ש ז"ל שהצירוף מדבריהם ומפשט הסוגיא שבפרק כירה נראה שהצירוף הוא דברי תורה כו' ויש להק' מהיכא משמע ליה כן הא איכא למימר דכי פריך בפרק כירה והלא מצרף היינו משום דצירוף אסור מדרבנן וכבר הוקשה כן להר"ב ל"מ ז"ל ותי' וז"ל וי"ל דמשמע ליה כן משום דאלת"ה אלא דהא דהצירוף הוא מדבריהם אמאי לא תי' דאתיא אפילו כר"י וע"כ לא קאמר ר"י אלא בדבר שאיסורו מדאוריית' אבל דבר שאיסורו מדרבנן מודו לר"ש דאפושי פלוגתא לא מפשינן אלא ודאי שאיסור צירוף מדאורייתא ולבסוף דחאו לזה התירוץ דא"כ ביומא דל"ה כשתי' אביי ואמר אין שבות במקדש אמאי ל"ק דאפי' שבות ליכא דר"י מודה בזה הצירוף שהוא מדבריהם כמ"ש ה"ה בסמוך א"ד ע"ש. והנה מה שדחה הרב תירוצו מההיא דיומא לא אירייא כפי מ"ש הוא עצמו ז"ל בה' עבודת יוה"כ ואכתבנו בסמוך דרבינו ז"ל ס"ל דצירוף עששיות הוי פסיק רישיה וא"א שלא יצרף ואע"ג דבפרק כירה כשהקשה שם והלא מצרף לא הוי פסיק רישיה מדמתרץ דאתיא כר"ש דאמר דשא"מ מותר מ"מ הך צירוף עששיות הוי פסיק רישיה יע"ש וא"כ מש"ה שפיר איצטרך התם לטעמיה דאין שבות במקדש משום דהוי פסיק רישיה ובפסיק רישיה אפי' באיסורא דרבנן מודה ה"ה דאסיר וכדמוכח בגמרא בדוכתי טובא ועיין בהרב מג"א סי' שי"ד ושלא כדעת הרב תה"ד ז"ל יע"ש אמנם הכא בפרק כירה דצירוף דמיחם לא הוי פסיק רישיה אלא דשא"מ ק"ל לה"ה שפיר דאם איתא דהוי מדר' אמאי ל"ק דאפי' ר"י מודה דדשא"מ מותר אמנם עיקר תירוצו ליתא חדא שהרי כתב ה"ה בסמוך אבל ביומא כו' נראה בזו הסוגיא בביאור שהצירוף מדבריהם ויש לדחות שהיא לדעת אביי בלבד ואין הלכה כמותו אלא כרב ביבי דאמר דוקא שלא הגיע לצירוף והשתא גם הכרח הרב המגיד זכרונו לברכה דהצרוף דאורייתא הוא כמו שכתב הוא זכרונו לברכה ואם כן אכתי תיקשי ליה היא גופא לאביי דהא אביי אית ליה דצירוף דרבנן ואפ"ה קאמר בפרק כירה דמיחם שפינה ממנו מים לא יתן מים כל עיקר מפני שמצרף ור"י היא דאמר דשא"מ אסור ותו שהרי התו' ז"ל שם בפרק כירה וביומא הכריחו דלר"י אפי' באיסור דרבנן ס"ל דדשא"מ אסור לכן נ"ל דכונת ה"ה ז"ל דמשמע ליה הכי מהא דקאמר התם אלא אי אתמר הכי אתמר כו' ושמואל אמר אפי' שיעור לצרף מותר למימרא דשמואל כר"ש ס"ל כו' והאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת כו' ואי ס"ד ס"ל כר"ש אפילו של עץ נמי והשתא אם איתא דצרוף דרבנן אמאי לא משני דלעולם דשמואל כר"י ס"ל באיסור דאורייתא דדשא"מ אסור אלא באיסור' דרבנן הוא דס"ל כר"ש וס"ל כותיה בחדא ופליג עליה בחדא ומש"ה במשאצ"ל ס"ל נמי כר"י ותדע שבפרק ב"מ דכ"ה דקאמר התם בהדיא רב אמר אין הלכה כר"ש בגרירה ושמואל אמר הלכה כר"ש בגרירה והשתא ק' דאמאי נטר תלמודא להקשות עד הכא ולא פריך הכי לעיל מיניה אלא משמע דההיא לא ק"ל משום דאיכא למימר דדוקא בגרירה ס"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר משום דאינו אלא מדרבנן דהוי חורש כלאחר יד כדאיתא בס"פכירה אבל באיסור דאורייתא מודה דאסור כר"י אמנם הכא גבי צירוף דאורייתא פריך שפיר למימרא דשמואל כר"ש ס"ל כו' זה נ"ל לומר בכונת ה"ה ז"ל וראיתי להריטב"א ז"ל בשיטה כ"י שהכריע מסוגייא דפרק כירה דצירוף דרבנן הפך דעת ה"ה ז"ל שכתב וז"ל אבל מה שאומר ר"י דצרוף במתכוין איסור' דאורייתא ק"ק דפרכינן לקמן ולצרף לכתחילה מי שרי וכיון דלא פרכי' אלא לכתחילה משמע דלא הוי אלא מדרבנן וי"ל דלרווחא דמילתא פרכינן הכי דאפילו תימא דרבנן לכתחילה מי שרי ולבסוף כתב דהנכון דצירוף דרבנן ולדעתי ראיה זו שכתבנו בדעת ה"ה היא ראיה נכונה וכמ"ש עוד ה"ה ויש לדחות שהיא לדעת אביי ואין הלכה כמותו אלא כרב ביבי דאמר דוקא שלא הגיע לצירוף יש לדקדק דא"כ היכי כתב רבינו בפ"ג מה' עבודת יה"כ היה כהן גדול זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש ואי ס"ל לרבינו דהלכה כר' ביבי הי"ל לחלק ולומר דדוקא כשלא הגיעו לצירוף ותו דאי בשלא הגיעו לצירוף מאי אין שבות במקדש דקאמר הא אפי' שבות ליכא וכדמוכח בהדיא מדברי התוס' דפ' כירה ד"ה והלא מצרף יע"ש ואי מפני זה כתב ה"ה ולזה יראה לי דעת רבינו כמ"ש בפ"ב מה' עיה"ך לא היה ליה לומר דעת רבינו נוטה שהרי מבואר בהדיא כן ולכן נ"ל דדעת ה"ה ז"ל דצירוף עששיות הוי דשא"מ ולא הוי פסיק רישיה הפך דעת הרב לח"מ ז"ל וכמו שכן הוא דעת התוס' ז"ל ביומא ד"ה הנ"מ יע"ש והשתא מש"ה לא חלק רבינו ז"ל בין הגיע לצירוף ללא הגיע דאע"ג דלית הלכתא כאביי דס"ל צרוף מדרבנן אלא הוי דאורייתא מ"מ הא קי"ל כר"ש ז"ל דדשא"מ מותר אפי' באיסורין דאורייתא ומ"ש ה"ה ואין הלכה כמותו אלא כרב ביבי דאמר דדוקא בשלא הגיע לצירוף היינו משום דאביי ורב ביבי שקלו וטרו אברייתא דר"י דאמר עששיות של ברזל היו מחמין אותן מבערב ואם כן אי צירוף דאורייתא ע"כ צריכין למימר דמ"ש ר"י עששיות של ברזל היו מחמין היינו בשלא הגיעו לצירוף כיון דר"י אית ליה בעלמא דשא"מ אסור וז"ש ה"ה דאין הלכה כאביי אלא כרב ביבי דאמר דר"י איירי דוקא כשלא הגיע לצירוף אמנם אנן בדידן כיון דקי"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר אפילו בהגיע לצירוף שרי מה"ט איברא דלפי זה קשה טובא דא"כ איך כתב רבינו בהלכות עיה"ך טעמא דכיון דאין שבות במקדש הא כיון דקי"ל כר"ש דדבר שא"מ מותר ליתא איסורא כלל דה"ט לא נאמר בגמ' אלא לר"י דס"ל דשא"מ אסור מדרבנן כמ"ש התוס' שם ומכח קושיא זו כתב הרב לח"מ ז"ל שם דס"ל לרבינו דצירוף עששיות הוי פ"ר דא"א שלא יצרף ויש לזה הכרח מדמדמי ליה להביא דבשר ערלתו וכמ"ש התוס' שם ואע"ג דצירוף דמיחם לא הוי פ"ר מ"מ צרוף עששיות הוי פ"ר ותי' אביי דדבר שא"מ אפי' בפ"ר מותר וכדהוה ס"ד מעיקרא בפ' ר"א דמילה והקשו דקשיא אביי מדידיה אדידיה דאע"ג דאית ליה לאביי מעיקרא קודם שקבל מרביה דלר"ש פ"ר מותר מ"מ לר"י הוי פסיק רישיה אסור ואם כן הכא דקיימינן אליבא דר"י איך מתרץ אליביה דפ"ר מותר ותי' כי אמר אביי התם דפ"ר אסור הנ"מ בכל התורה כולה אבל הכא איסור צירוף מדרבנן כלומר בשאינו מתכוין אע"ג דפסיק רישיה אינו אסור אלא מדרבנן אע"ג דבמתכוין אסור מן התורה ומש"ה תלה אביי טעם ההיתר משום דהוי דבר שאינו מתכוין דאז ליכא אלא איסורא דרבנן ויש ראיה לזה ממ"ש רבינו בפרק י' המכבה גחלת פטור ואם נתכוין לצירוף חייב וכתב שם ה"ה דכל שאינו מתכוין אין לומר בו פ"ר ולא ימות וליחייב מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה עכת"ד. ודבריו תמוהים שלפי הנראה שהבין בדעת ה"ה ז"ל דכל שאינו מתכוין לצרף אע"ג דהוי פ"ר אפ"ה אינו אסור אלא מדרבנן והא ליתא שהרי כפי חלוק ה"ה ז"ל כל שאינו מתכוין לצרף אפילו לכתחילה מותר והראיה שהביא מוכחת דהא גבי קטימת קיסם כל שקוטמו להריח בו מותר לכתחילה כמ"ש רבינו בפירקין דלעיל דין ז' ודברי ה"ה ז"ל אינן לזה הענין כלל וכמ"ש הוא עצמו כאן בה' אלו יע"ש ובצירוף עששיות כיון שהן כלים אפילו ה"ה ז"ל מודה דהוי פ"ר ומחייב וכמ"ש כאן באורך יעיין שם. ומהתימא עליו שסותר את עצמו ואין לומר דס"ל לרבינו דפ"ר גבי שבת כיון דבעינן מלאכת מחשבת אינו אסור אלא מדרבנן שהרי ממ"ש ברפ"א משמע בהדיא דס"ל דהוי מן התורה וכן מוכח בהדיא מדגרסינן בפרק הבונה דק"ג אם ליפות הקרקע כ"ש אטו כולהו לאו ליפות הקרקע נינהו כו' אביי אמר אפילו תימא בשדה שאינו אגם וכגון דלא קא מכוין והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפ"ר והשתא אי פ"ר מדרבנן מאי קו' נימא דברייתא ה"ק אם מכוין ליפות את הקרקע מחייב חטאת בכ"ש ואי אינו מכוין אלא לאכילה אינו חייב חטאת עד כגרוגרות אלא ודאי מוכח בהדיא דפ"ר מחייב מן התורה לכ"ע ואם כן גבי עששיות נמי כיון דהוי פ"ר אמאי לא מחייב מדאורייתא גם אין לומר דאע"ג דפ"ר בעלמא הוי מן התורה מ"מ צירוף עששיות כיון דהוי פ"ר דלא ניחא ליה וכמ"ש הר"ן ז"ל בפרק ח' שרצים יע"ש אינו אסור אלא מדרבנן ואף להחולקים על הערוך ז"ל וס"ל דפ"ר דלא ניחא ליה אסור מ"מ מודו מיהא דאינו אסור אלא מדרבנן וכמ"ש ה"ה ז"ל ברפ"א והתוספות ז"ל שם ביומא ובפ"ק דכתובות יע"ש שהרי מבואר מדבריהם למעיין שם שדברי הערוך והחולקים עליו לא נאמרו אלא לדעת ר"ש אמנם לדעת ר"י ה"נ דאסור מן התורה וכמבואר מההיא דפר' לולב הגזול ודפר"א דמילה כמו שיע"ש ואם כן הכא ביומא דקיימי' אליבא דר"י היכי משמע דצירוף הוי מדרבנן הא כיון דהוי פ"ר אסור מדאורייתא לדעת ר"י:<br><b> אשר </b> על כן נ"ל לומר דודאי צירוף עששיות הוי דבר שא"מ כמ"ש התוס' ואם כן לדידן דקי"ל הלכתא כר"ש דדשא"מ מותר א"כ הכא גבי עששיות אפי' שבות ליכא ומ"ש רבינו טעמא דאין שבות במקדש לאו משום לתא דצירוף קאמר אלא משום לתא דכבוי דק"ל דכיון דכבוי בגחלת של מתכת אסור מדרבנן כמ"ש רש"י בפרק כירה ורבינו ז"ל לקמן א"כ איך היו מטילין אותן במים הא קא מכבה ועל זה בא לתרץ דמה שהותר כבוי זה היינו משום דאין שבות במקדש ובגמרא לא הקשו משום לתא דכיבוי דהא פשיטא ליה טעמא דאין שבות במקדש וכי הקשו משום מצרף דס"ד לומר דצירוף דאורייתא ותי' רב ביבי בשלא הגיע לצירוף ושוב אחר זמן רב מצאתי בתוס' ישינים שהקשו כן וז"ל הקשה ריב"א מדאמרינן בפרק כירה מכבין גחלת של מתכת בר"ה משמע הא ברה"י אסור מדרבנן והכא שרינן להטיל עששיות ותי' דאין שבות במקדש עכ"ל יע"ש זה נ"ל ליישב דעת רבינו לפום זה הצד שכתב ה"ה ז"ל דצירוף עששיות דאורייתא לדעת רבינו:<br><b> עוד </b> הקשה הרב לחם משנה ז"ל לפי הסכמת ה"ה שדעת רבינו דצירוף עששיות דרבנן וגריס בגמ' כגי' התוס' אין שבות במקדש דאם כן לפי זה למה תלה אביי טעם דהיתר בדבר שאינו מתכוין אפילו במתכוין נמי ליכא אלא איסורא דרבנן ואין שבות במקדש וצ"ע עכ"ד. והיה נ"ל לומר דס"ל לאביי דאי מטעמא דצירוף דרבנן גרידא לא היינו מקילין לומר אין שבות במקדש כיון שהיו יכולין לעשותו בהיתר להחם מים חמים מבערב כמ"ש רבינו או מערבין מים חמין כו' וכ"כ מרן הכ"מ ז"ל בפרק ח' מהלכות בית הבחירה דין י"ב ד"ה תו' מלילי שבת דכל שאפשר לעשותו בהיתר לא אמרי' אין שבות במקדש ועיין בהרב מש"ל שם וא"כ מש"ה הוצרך אביי לטעמא דדשא"מ דהשתא כיון דאיסור צירוף אינו אלא מדרבנן ודשא"מ לר"י אינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש התו' הו"ל שבות דשבות ובכה"ג אפי' באפשר לעשותו בהיתר אמרי' אין שבות במקדש אלא דהא ליתא שהרי כתב ה"ה ז"ל שדעת רבי' נוטה כדעת הרמב"ן ז"ל ממ"ש בהלכות עיה"ך ולפי מ"ש לעיל נראה דמאי דמשמע ליה הכי היינו מדסתם רבינו ולא פי' הטעם מפני דה"ל דשא"מ כמ"ש בגמ' משמע דאפי' במתכוין שרי רבינו וע"כ ה"ט משום דצירוף עששיות הוי דרבנן ואין שבות במקדש א"כ נראה שדעת ה"ה ז"ל דאפילו במתכוין דליכא אלא חד שבות אפי"ה אמרינן אין שבות במקדש ואע"ג דאפשר לעשותו בהיתר ותו שהרי במ"ש למעלה אכתי איכא שבות דמכבה וא"כ אכתי תקשי דהיכי שרינן שבות דמכבה דאינו אלא חד שבות כיון דאפשר לעשותו בהיתר ובר מן דין דמדברי ה"ה שכתב בסמוך ד"ה אבל נראה דס"ל דלר"י דשא"מ אסור מן התורה ושלא כדעת התוס' שכ"כ ואפי' לר"י דמחייב בדשא"מ כו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ומצאתי להריטב"א ז"ל בשיטה כ"י בפרק כירה שכתב בשיטת ה"ה דצירוף דרבנן וכנראה שנרגש מזה וכתב וז"ל לפי' הנכון דצירוף דרבנן וה"ק ה"מ בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן ואין שבות במקדש ואפי' במתכוין וכ"ש זה שאינו מתכוין דמותר אפי' במדינה לר"ש וזהו מה שתי' אביי שם מעיקרא אבל הכא צירוף דרבנן והו"ל דבר שא"מ ומותר ותרי טעמי להיתירא נקט אביי אלא שהתלמוד לא הבין והיה סבור דחד טעמא קאמר משום דשא"מ ולבסוף פי' דאפי' במתכוין קאמר דהוי צירוף דרבנן ושרי במקדש וכ"ש דשרי בשאינו מתכוין אפילו במדינה לדידן דקי"ל כר"ש כנ"ל נכון עכ"ל ובמ"ש עוד ה"ה משם הרמב"ן וז"ל ואי קשיא הא דאמרינן בפר"א דמילה ממתקין את החרדל בגחלת ואוקימנן בשל מתכת אלמא ליכא צירוף גמור במתכת איכא למימר כו' יש לדקדק דנראה דס"ל להרמב"ן דאע"ג דאינו מתכוין לצרף אפ"ה אסור מן התורה משום דהו"ל פ"ר ושלא כדעת רבי' דס"ל דכל שאינו מתכוין לצרף אין ראוי לומר בו פ"ר כמ"ש ה"ה לקמן דאם כן מאי ק"ל מההיא דממתקין את החרדל בגחלת התם שאני דכיון דאינו מתכוין לצרף אלא למתק את החרדל אין כאן אלא איסורא דרבנן דמכבה ומשום הכי התירו לצורך י"ט וכיון שכן קשה דאכתי תקשי ליה להרמב"ן מדשמואל דאמר מכבין את החרדל בגחלת של מתכת אבל לא של עץ דהיכי שרינן לכבות גחלת של מתכת הא איכא איסור צירוף דאורייתא אפי' בשא"מ וצ"ל שדעת הרמב"ם כדעת בה"ג שכתב הר"ן דאפילו איסור דאורייתא שרינן משום דאיכא סכנה יע"ש ומיהו הא ק"ל דאכתי תקשי ליה להרמב"ן דהיכי שרינן למתק את החרדל בגחלת של מתכת הא איכא איסורא דאורייתא דהמחמם את המתכת עד שתעשה גחלת חייב משום מבשל כמ"ש רבי' בפ"ט ומשום מבעיר כמ"ש כאן וא"כ כי היכי דלא שרינן למתק בגחלת של עץ משום דאיכא אסורא דאורייתא וכיון דאפשר לעשותו מעי"ט לא התירו כמ"ש רש"י שם ואי נמי לדעת הרמב"ן ז"ל שכתב במלחמות בפ"ב די"ט דה"ט דלא שרינן כבוי גחלת של עץ דהוי דאורייתא משום אוכל נפש דכיון דכיבוי זה אינו עושה אוכל אלא מתקן את האוכל הו"ל כטחינ' חטים וכיוצא א"כ מה"ט נמי יהא אסור לחמם את המתכת כיון דאיכא מלאכה דאורייתא משום מבשל ומבעיר ואינו עושה אוכל אלא מתקן ולומר דמ"ש ממתקין את החרדל בגחלת של מתכת בגחלת שלבנו אותה מעי"ט קאמר הא ודאי דחיקה טובא דאם כן לא לישתמיט לשום אחד מהפוסקים ז"ל שהביאו הך דינא דממתקין את החרדל לפרש ולא הו"ל למסתם סתומי כולי האי ונראה ליישב דמטעמא דמחמם המתכת לא ק"ל משום דאע"ג דחייב משום מבשל ומשום מבעיר אפ"ה התירו לצורך י"ט ואע"ג דאינו אלא תיקון אוכל דלא שרינן מה"ט בגחלת של עץ וא"נ משום דאפשר לעשותו מעי"ט לדעת רש"י אפ"ה התירו מטעם דמתוך שהותרה הבערה ובישול לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך כיון דאיכא צורך קצת ושמחת י"ט אמנם מטעם צירוף ק"ל שפיר משום דגבי כיבוי לא אמרינן מתוך דלא משכחת לה כיבוי שיהא לצורך אוכל נפש וכמו שכן נראה מדברי התוס' ז"ל בפ"ב דביצה דכ"ג ד"ה ע"ג חרש וכ"כ הב"ח ז"ל סימן תק"ז ועיין בפר"ח ז"ל סימן תצ"ה סק"א ואם כן היינו דק"ל להרמב"ן שפיר דכיון דצירוף דאורייתא היכי שרינן בשל מתכת הו"ל למשרי דומיא דגחלת של עץ ומיהו לפי מה שהעלה הפר"ח ז"ל סימן הנזכר שדעת רבינו דדוקא בהוצאה והבערה אמרינן מתוך אבל לא בשאר מלאכות אכתי קושין במקומה עומדת אלא שדברי הפר"ח ז"ל שם יש בהן מן הקושי וכבר הארכנו בזה במקום אחר ועיין במ"ש בפרק א' מהלכות יו"ט:<br><b> עוד </b> כתב ה"ה וממה שאמרו שהיו מתחממים מערב יה"כ ולא היו מחממין ביוה"כ יש ללמוד שיש בחימום חיוב לפי שאין שבות במקדש אע"פ שיש לדחות כו' ונראה ודאי שכונת דבריו במ"ש אע"פ שיש לדחות היינו לומר דלעולם דאינו אלא משום שבות ואפילו הכי לא התירו לחממן ביה"כ כיון שיכולים לעשותו מעיה"כ ואם כן יש להוכיח מ"ש הרב ל"מ ז"ל בפ"א מהלכות קרבן פסח דכל שבות דאפשר לעשותו מע"ש לא אמרינן אין שבות במקדש ע"ש אלא שדברי הרב ל"מ תמוהין מסוגייא דפ' המוצא תפילין וכבר תמה עליו מורינו הרב בספר עץ החיים יע"ש ובס' סם חיי הנדפס בקרב ימים למוהר"ח עשאל ז"ל ע"ש ומ"מ יש לדחות שאף ה"ה ז"ל מודה דאף בשבות שאפשר לעשותו מע"ש אמרינן אין שבות במקדש וה"ט דחותכין יבלת במקדש אע"ג דאפשר לעשותו מע"ש מיהו היינו דוקא בשעבר ולא עשאו מע"ש אמנם לכתחילה ודאי כ"ע מודו דאסור להניחו כדי לעשותו בשבת ואם כן היינו דקא דחי ה"ה שפיר דאפילו תימא דאין בחימום הברזל חיוב אפילו הכי לכתחילה לא היו מניחין אותו לחממו ביום הכפורים כיון דיכולים לעשותו מערב יום הכפורים וזה פשוט ודו"ק:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>גחלת </b>
+<b> כ"ש והמוציא שלהבת פטור.</b> פרק משילין פרכינן עלה והתניא המוציא שלהבת כ"ש חייב ומשני אמר רב ששת כגון שהוציאו בקיסם ות"ל משום קיסם בדלית ליה שיעורא כו' אביי אמר כגון דשייפיה מנא משחא וכתבו התוס' וא"ת וליבטל מנא אגב שלהבת דהכי אמרינן פ' המצניע כו' וי"ל דשאני הכא דליכא חשיבותא בשלהבת כו' ויש לדקדק אמאי לא תפסו קושייתם לעיל כי פריך אתי' דר' ששת ותיפוק ליה משום קיסם וכן ראיתי להמאירי ז"ל שהקשה קושית התוס' ז"ל אההיא דלעיל דפריך ותיפוק לי' משום קיסם ותירץ כתירוצם ונראה דס"ל להתוס' ז"ל דההיא דלעיל ל"ק כלל דליבטל קיסם אגב שלהבת משום דלא דמי כלל לההוא דהמוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי דפטור אף על הכלי דהתם שאני דהאוכל דבר נפרד מהכלי ואינו בא לו מחמת הכלי והילכך כיון שכל כונתו אינו אלא להוציא האוכלין אלא שהוא רוצה להוציאן בכלי מש"ה הכלי בטל אגב האוכלין משא"כ גבי קיסם דשלהבת בא מכח הקיסם דאם אין קיסם אין ושלהבת והקיסם גורם לשלהבת שיהיה לא שייך למימר דליבטל קיסם אגב שלהבת אמנם בהא דפריך לקמן ות"ל משום מנא ק"ל שפיר דליבטל מנא אגב שלהבת משום דהתם הכלי אינו גורם לו לשלהבת שיהי' דהשלהבת בא מחמת השמן לא מחמת הכלי כנ"ל נכון ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (מב) </b> דהתם הכלי אינו גורם לו לשלהבת שיהי' כו'. ולענ"ד יש לפקפק הרבה אם נכון הדבר בסברא דאי יש לחלק בין האי דמוציא אוכלין בכלי דהאוכל נפרד מהכלי לבין המוציא שלהבת בקיסם משום דהקיסם גורם להשלהבת א"כ הרי גם מהא דשייף מנא משחא לק"מ די"ל כיון דבלא מנא א"א להוציא שלהבת במשחא לחודא א"כ הרי המנא גורם להשלהבת להוציאה מש"ה א"א למנא ליבטל לגבי שלהבת ובאמת המוציא משקין פחות מכשיעור במנא חייב משום מנא כיון דבלא מנא א"א להוציא המשקין והכלי גורם להמשקין שיצאו. וקצת ראי' לזה מהא דלא קתני רבותא זו באמת בכה"ג דהמוציא משקין פחות מכשיעור בכלי דפטור גם על הכלי אע"ג דהוצאת המשקין באה ע"י הכלי ואינן נפרדין מהכלי והכלי גורם למשקין שיכול להוציאן אע"כ דלא ס"ל לתוס' סברא זו לחלק בין הפרקים דאל"כ הרי לא מקשה בתוס' מידי גם מהא דשייף מנא משחא הנ"ל משום דיש לחלק בהכי כנ"ל:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>המוצא </b>
+<b> תפילין בשבת כו' ויוצא ולובש זוג שני כו'.</b> הנה רבינו פסק כת"ק דקאמר מכניסן זוג זוג ודלא כר"ג דאמר מכניסן ב' ב' וכן פסקו הרי"ף והרא"ש וכל הפוסקים ז"ל ועיין בהרב תי"ט שתמה על כל הפוסקים ז"ל דכיון דבגמרא מוקמינן לפלוגתייהו דת"ק סבר שבת זמן תפילין ור"א סבר דשבת לאו זמן תפילין וקי"ל הלכה רווחת דשבת לאו זמן תפילין אם כן איך אפשר לפסוק כת"ק הא הוה לי' תרתי דסתרן אהדדי יע"ש שהניחו בצ"ע ועיין בהר"ב מג"א ז"ל סי' ש"א ס"ק נ"ד שכתב ישוב לזה על פי מ"ש הר"ב ח"ה ז"ל שם באותה סוגייא דאפי' למ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא אסור ללבוש יותר מזוג אחד דלא שרי ליה יותר ממלבושו בחול והא דאוקימנא כמ"ד שבת זמן תפילין הוא משום דמתני' ר"מ היא דסבירא לי' כן יע"ש וכתב עוד וז"ל אבל אשה אסורה להכניסם ואע"ג דקי"ל דמותר לצאת בשוק כו' שאני נשים שהן עם בפ"ע ולכן נ"ל שאם יצאה בטלית המצוייצת חייב חטאת כו' אלו דבריו יע"ש. והנה מ"ש דאשה אסורה להכניסם ואם יצאה בטלית המצוייצת חייבת חטאת הן דברים תמוהים דבעירובין דף צ"ו ע"ב בעי לאוכוחי דר"מ ור"י סברי דתפילין מ"ע שלא הז"ג היא מדקאמר מכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה ודחינן ודלמא סבר לה כר"י דאמר נשים סומכות רשות לא ס"ד כו' הרי מבואר דלמאן דס"ל נשים סומכות רשות אפי' אשה יכולה להכניסן וא"כ כיון דקי"ל כר"י כמ"ש התוס' שם והרא"ש פ"ק דקידושין והר"ן בפ"ג דר"ה איך כתב הרב ז"ל דאשה אסורה להכניסן וכן ראיתי בס' חזון נחום ח"א שתמה עליו בזה. ועי' בספר יד אליהו סי' י':<br><b> ומצאתי </b> להרשב"א ז"ל בשיטה כ"י על מס' עירובין שכתב וז"ל כתב הראב"ד ז"ל דאע"ג דקי"ל שבת לאו זמן תפילין כר"ג לענין הצלה קי"ל דזוג אחד טפי לא הואיל וסתם לן תנא הכי דדילמא הוי טעמא משום דלא שרי אלא כדרך מלבושו בחול כיון דבחול א' אין טפי לא בשבת נמי אחד אין טפי לא ואשה נמי כלל לא דהא לאו דרך מלבוש בחול הוא ומתני' נמי דייקא דאם איתא ליתני אחד האיש ואחד האשה כדקתני ברייתא ואע"ג דסתם לן תנא כר"מ לענין זוג זוג לענין אשה לא סתם לן תנא כותיה והרי"ף ז"ל נראה שכן דעתו שהביא מתניתין כצורתה לבד ולא הזכיר אשה כלל ודברי רש"י נכונים בעיני דאם איתא אמאי ל"ק בגמרא ואבע"א דכ"ע שבת לאו זמן תפילין מ"ס כדרך מלבושו בחול שרו ליה רבנן זוג חד אין טפי לא ומ"ס כדרך מקום הנחת תפילין שרו ליה רבנן אלא ודאי משמע מדלא אשכח פירוקא אחרינא אלא לומר דבשבת זמן תפילין פליגי ש"מ דטעמא דמתני' ע"כ מש"ה הוא:<br><b> גם </b> מ"ש הרב ז"ל דנשים אינן מצילות דאינו דרך מלבוש תמי' לי טובא כיון דקיי"ל דנשים סומכות רשות דרך מלבוש הן בחול ותדע לך מדדחי דילמא ס"ל כמ"ד נשים סומכות רשות כו' ולולי שאמרה הרב ז"ל וגם מהלכות הרי"ף נראה כדבריו הייתי אומר דהלכה כר"מ דמכניס אפילו שנים כו' כיון דקי"ל כר"ע דשבת לאו זמן תפילין כו' ואשה נמי מכנסת הואיל וסומכות רשות אף לאשה דרך מלבוש הוא לה עכ"ד יע"ש הנה מבואר שדברי הרב מג"א הוא מחלוקת הראב"ד והרשב"א:<br><b> והנראה </b> ודאי שדעת הראב"ד ז"ל דס"ל דלא קי"ל כר"י דס"ל דנשים סומכות רשות מדסתם לן תנא דלא כותיה במתני' דאין מעכבין התנוקות מלתקוע כדדייקינן התם הא נשים מעכבין וכן נראה מדברי רבינו ז"ל בהלכות שופר שהביא מתני' כצורתה גם בפ"ג מהלכ' מעה"ק כת' בסתם גם כן דנשים אין סומכין וכלישנא דת"ק דר"י ולא ביאר דנשים סומכות רשות משמע שדעתו לפסוק דלא כר"י וכן נראה שהוא דעת הכלבו שהביא מרן ז"ל בסימן ל"ח שאם רצו נשים להניח תפילין אין שומעין כו' יע"ש משמע דס"ל דההיא דמיכל בת שאול שהיתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים היינו אליבא דר"י ולכן לא קיי"ל כותיה ומעתה מ"ש הרב מ"א דאם יצאה בטלית מצוייצת חייבת חטאת נראה דליתא שלפי דעת הראב"ד ז"ל שכתבנו לא כ"כ אלא גבי תפילין משום דצריכין גוף נקי ואסורה להניחן בחול דלא קי"ל כר"י אבל גבי ציצית דאין כאן חשש איסור פשיטא ודאי דאינה חייבת וזה פשוט:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי להרב מג"א ז"ל בה' נשיאות כפים סי' קנ"ח סק"א שכתב ליישב דברי התוס' שכתבו פ' כל כתבי לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה אם לא משום כו' שדבריהם סותרים תלמוד ערוך בפ"ב דכתובות דף כ"ד דאמרינן התם דזר עובר בעשה וז"ל ועי"ל דמצינו פ"י דעירובין דרבי יוסי סבר אע"ג דכתיב בני ישראל וסמך נשים סומכות רשות אם כן ס"ל ג"כ אע"ג דכתיב דבר אל אהרן מ"מ רשות לזר לישא כפיו וההוא דכתובות אתיא אליבא דר"י דאית ליה מעלין מתרומה ליוחסין ולדידיה נשים אסורות לסמוך כדאיתא בעירובין ולכן זר הנושא כפיו עובר בעשה כנ"ל עיקר ע"ש:<br><b> ודבריו </b> תמוהים בעיני דאם כן משמע דלרב יוסי דסבירא ליה נשים סומכות רשות ואין איסור בזר הנושא כפיו פשיטא ודאי דאין מעלין מנשיאת כפים ליוחסין ואלו התם אמרי' הלכתא מאי א"ל אנא מתניתא ידענא דתניא רבי יוסי אומר גדולה חזקה כו' ואי אמרת מעלין מנ"כ כו' ומאי ראיה הא לר"י ודאי דאין מעלין כיון דאין כאן חשש איסור כלל ותו מאי קמבעיא ליה הלכתא מאי פשיטא ודאי דהלכתא אין מעלין כיון דקיימא לן כר"י כמ"ש התוס' והרא"ש ור"י מכללם ובר מן דין ק' טובא שהרי התוס' ז"ל בעירובין ד' הנז' ד"ה מיכל דחו פרש"י משם ר"י וכתבו דטעמא דמ"ד נשים אין סומכות רשות לאו משום דמחזי מוסיף אלא משום דמחזי כעבודה בקדשים יע"ש ואם כן גבי נשיאת כפים ליכא חשש איסור כלל הכי נמי נימא דאפי' למאן דס"ל דנשים אין סומכות רשות שרי לזר לישא כפיו שהרי אי לאו טעמא דמחזי כעבודה בקדשים לכ"ע הוי ס"ל דסומכות רשות סוף דבר שדבריו תמוהים בעיני ועיין בשה"ג פ"ג דר"ה ד"ה אין מעכבין התנוקות ודו"ק:<br><b> ודע </b> שמסוגיא הלזו מבואר דר"מ ור"י ס"ל דנשים חייבות בתפילין משום דהוי מ"ע שלא הזמן גרמא ומהתימא על רש"י ז"ל שכתב פ"ק דקידושין דל"ה ע"א ד"ה מאי איכא למימר וז"ל א"כ איפכא איכא למילף דמ"ע שלא הז"ג נשים פטורות מתפילין כו' יע"ש גם התוס' שם ד"ה אלא העתיקו לשון רש"י הלזו והוא תימא שהרי לר"מ ור"י דס"ל תפילין מ"ע שלא הז"ג נשים חייבות וכבר ראיתי להרב ח"ה שתמה על רש"י ז"ל כן משם התוספות ישנים וכתב עוד דמדברי התוס' שם בסמוך ד"ה משום שהקשה דמ"ע שלא הז"ג מנא לן דחייבות אימא דפטורות מת"ת ופדיון ונדחקו לומר דלית להו כריב"ב יש להוכיח דס"ל שלא כדעת רש"י דאי סבירא ליה דנשים פטורות מתפילין לר"מ ור"י הא ניחא אפילו לריב"ב דה"ל תפילין ות"ת ופדיון הבן ג' כתובים ואין מלמדין יע"ש ודבריו תמוהים בעיני דאיך אפשר לומר כן שהרי עדיין לחלוחית הדיו קיימת בדיבור שקודם זה שהעתיקו לשון רש"י ז"ל ולא חלקו עליו ובר מן דין אדרבא איפכא איכא למידק מדבריהם דאי ס"ל דלר"מ ור"י נשים חייבות בתפילין מאי ק"ל דמ"ע שלא הז"ג מנ"ל דחייבות אימא דפטורות מת"ת ופדיון הבן הא בפשיטות איכא לתירוצי דילפינן מדהוקשה כל התורה כולה לתפילין מה תפילין נשים חייבות ולכן הנראה אצלי ליישב דברי רש"י ותוס' ז"ל דס"ל דהא דאמרינן בעירובין דלר"מ נשים חייבות בתפילין משום דהוי מ"ע שלא הז"ג היינו דוקא לפום קושטא דמילתא דילפינן מ"ע שלא הז"ג נשים חייבות מב' כתובים דת"ת ופדיון הבן או מג' כתובים ודלא כריב"ב והלכך מסתבר ליה טפי לר"מ לאקושי תפילין למזוזה אע"ג דלא איתקש אלא בפרשה שניה כדי שלא לסתור הכלל שבידינו דמ"ע שלא הז"ג נשים חייבות אמנם לפום ס"ד דמקשה דלא שמיע לי' הא דר"מ ס"ל ב' כתובים אין מלמדין ק"ל שפיר דאדרבא טפי אית לן למימר דנשים פטורות מתפילין מדאתקשו לת"ת בין בפ' ראשון בין בשניה וילפינן מת"ה ופדיון הבן לפטורה ולא לומר דנשים חייבות והיינו דק"ל להתוס' ז"ל דמ"ע שלא הז"ג נילף מת"ת ופדיון הבן לפוטרו ומיניה נימא דנשים פטורות מתפילין ותירץ דאתי דלא כריב"ב וכיון דאיכא ג' כתובים מסתבר טפי לאקושי למזוזה כדי שלא לסתור כלל שבידינו כנ"ל נכון ודו"ק:
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b>
+<b> עולין באילן כו' גזירה שמא יתלוש.</b> כתב ה"ה משנה פ' משילין וראיתי להר' המאירי שם בשיטה כ"י כתב וז"ל הרבה מפרשים אני רואה שהק' וכי תולש מאי הוי דבר שאינו מתכוין הוא ומתרצים דפ"ר הוא שאי אפשר שלא יתלוש מן העלים וזה אינו כלום דודאי אפשר שלא יתלוש אף מן העלים ועוד הרי יבש אין לו עלין ועליית אילן נאסרה בין בלח בין ביבש אלא שאנו מפרשים שמא יתלוש בכונת תלישה כו' עכ"ד ועפ"ז יש ליישב דברי הרא"ש שכ' בפרק המוצא תפילין דף קכ"ו ע"ד וזה לשונו והשתא דקיימא לן כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר כולהו שריין אעשבים קאי דבכל ענין שרי להלך על גביהן אבל באילן יבש איכא למגזר משום דמינשר טפי ואין להוכיח מכאן היתר לאילן יבש ונראה דהרב אלפסי לא מפליג בין אילן לעשבים ולהכי לא הביא בהלכות ההיא דאילן יבש ע"כ ותמה עליו מרן הב"י בסי' של"ו וז"ל ותמהני על דברי הרא"ש דהיאך אפשר לו' דטעמ' דהרי"ף משום דלא מפליג בין אילן לעשבים והכל מותר דא"כ לא הו"ל לכתוב ההיא דאין עולין באילן וההיא דאם עלה לא ירד כו' עכ"ל יעויין שם אכן לפי דברי המאירי ז"ל שכתבנו הנה נכון דס"ל להרי"ף ז"ל כדעת י"מ שכתב המאירי דטעמא דאין עולין באילן הוא משום דהוי פסיק רישיה שאי אפשר שלא יתלוש מן העלים והילכך דוקא באילן לח הוא דאסור משום דהוי פסיק רישיה אבל באילן יבש אע"ג דנתרי פירי ונתרי קיסמי בעלייתו ואסור לתלוש מן האילן אפילו הוא יבש ולדעת רבינו ז"ל לפי מה שהבין הרב מג"א סימן הנז' ס"ק א' חיוב חטאת נמי איכא מ"מ כיון דליכא עלין לאו פסיק רישיה הוא ושרי לדידן דקי"ל כר"ש ומה שהקשה המאירי דהרי יבש אין לו עליו ואפ"ה אסור ל"ק להרי"ף דס"ל דמאי דפריך בגמ' הא קא נתרי פירי הא קא נתרי קינסי היינו משום דבעי לאוקומי לההיא ברייתא דקתני יבש מותר אליבא דכ"ע וכר"י אבל לפי מאי דפסיק והאידנא דקי"ל כר"ש כולהו שרי לא קי"ל כההיא ברייתא דקאסר בין לח בין יבש אלא דיבש שרי בכל מילי ומשום דהו"ל דבר שאינו מתכוין ומה שהביא הרי"ף ההיא דאין עולין באילן וההיא דאם עלה לא ירד מיירי באילן לח ומשום דהוי פסיק רישיה ועיין בהרב ב"ח ז"ל שתירץ מעין מה שכתבתי ועיין בהרב ט"ז סק"א שכ' וז"ל וכת' הרא"ש דנראה דהרי"ף ז"ל לא מפליג בין אילן לעשבים כו' משמע דבאילן מותר אפי' לח דומיא דעשבי' ויפה הקשה הב"י עליו דאם כן לא היה כו' ושלא כמשפט כתב מו"ח ז"ל דתקפה משנתו כי הרי"ף מחלק בין לח ליבש דאם כן הו"ל הרי"ף כהרא"ש עכ"ל. ודבריו תמוהים דהא טובא איכא בין הרי"ף והרא"ש דלהרי"ף אילן יבש שרי בכל ענין ואפי' בדנתרי פירי וקינסי ולדעת הרא"ש לא שרי אלא בגדודא וזה פשוט וק"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (מג) </b> ומתרצים דפסיק רישי' הוא כו'. קשה דא"כ מאי האי דקאמר הש"ס גזירה שמא יתלוש הא אמרת דהוי פסיק רישי' וא"כ הרי ע"כ יתלוש ואפשר לומר משום דהוי פסיק רישי' דלא ניחא לי' דהא לא ניחא לי' בהשרת העלים ועיין מ"ש על הגליון בדיבור שאח"ז בסה"ד שם:<br><b> (מד) </b> משום דהוי פסיק רישי' למאי דכתב הר"ן בכמה מקומות בשבת וכ"כ הגאון המחבר ז"ל לעיל פ' י"ב הלכה יו"ד דהרי"ף פוסק כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור עליה א"כ כי הוי פסיק רישי' מאי הוי הא אפי' אם יתלוש עלים אכתי פטור משום דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה ונהי דלעיל כתב המחבר דשבות דמלאכה שא"צ לגופה חמיר מ"מ הא פסיק רישי' לא הוי כאלו עושה בידים שנגזור משום הכי שלא יעלה באילן שהרי אפילו אם יתלוש עלים אינו עובר אלא על שבות דרבנן ולכן י"ל טפי דהרי"ף שהביא האי דאינו עולה באילן הוא משום דס"ל כתי' המאירי דחיישינן שמא יתלוש בכונת תלישה ושפיר תמה הכ"מ על הרא"ש ז"ל:<br><b> מ"מ </b> אין כאן קושיא על המחבר ז"ל משום די"ל דכי היכי דלעיל פ' י"ב הלכה יו"ד לענין כבוי מחמרינן דלא יכבה בשביל חולה שאין בו סכנה ואע"ג דכבוי הוא מלאכה שאצל"ג מ"מ אסור משום דהוא שבות חמור ה"נ י"ל כיון דהוי פסיק רישי' בעלים לחים מחמרינן בשבות זה דמלאכה שא"צ לגופה שאפילו אם עלה באילן ומצטער שם אסרינן לי' לירד משם. וכן צ"ל להרא"ש נמי סברא זו שהרי ס"ל דהלכה כר"ש גם במלאכה שא"צ לגופה והרי מחלק בין עשבים לאילן יבש דבעשבים שרי למאי דקיי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר וא"כ ע"כ לומר דלא ס"ל כהמאירי דמפרש שמא יתלוש בכונת תלישה והיינו שיתכוין ליקח העשבים לעצמו דהוי מלאכה שצריכה לגופה דאי ס"ל הכי אמאי מתיר בעשבים וא"כ הרי יקשה לדידי' אמאי באילן יבש אסור, מה בכך דמנכר טפי הא הוי מלאכה שאצל"ג אלא עכצ"ל סברא הנ"ל דמשום דהוי שבות חמיר יש להחמיר ולאסור היכא דנתרי פירי וקינסי:<br><b> ועוד </b> י"ל בזה דהנה בשבת דף ק"ג ע"א אמרינן התם דאם מתכוין ליפות את הקרקע חייב אפילו בתולש פחות מכשיעור וא"כ ה"נ משכחת לה כה"ג לאסור אפילו לר"ש ואפילו א"צ להני עלים וקינסי כגון שמיפה לאילן ע"י תלישה זו שהיא ע"י פסיק רישי' ואיכא איסור תורה אפילו לר"ש. אמנם לפי מאי שהוכיח המחבר לעיל בפי"ב הלכה א' דפסיק רישי' הוי דאורייתא א"כ א"צ לכל זה ובפשיטות ניחא דהאי דאין עולין באילן הוי איסור דאורייתא ולא שבות גרידא:
+
+Halakhah 7
+
+<b>פירות </b>
+<b> שנשרו בשבת כו' גזירה שמא יעלה ויתלוש.</b> כתב ה"ה פ"ק די"ט פירות הנושרים טעמא מאי גזירה שמא יעלה ויתלוש הנה התוספות שם בד"ה גזירה שמא יעלה ויתלוש הק' בתוך דבריהם וז"ל אבל תימא כיון דאמר ה"ט ל"ל טעמא דלקמן ויש לומר כו' ויש לדקדק דמאי קושיא הרי כתבו התוספות בפרק כירה דמ"ה ע"ב ד"ה דאית בי' ביצי וז"ל צ"ע דר' יוחנן גופיה מפרש טעמא דביצי משום משקין שזבו ואפשר דמשום הכי לא הוה אסר ר"ש לטלטלה אלא לאכילה ע"כ וכונתם ז"ל להקשות דמאי פריך התם אתירוצא דמשני דאית בי' ביצי והאמר ר"ן מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד ומאי קו' הא אע"ג דלית ליה לרבי יוחנן נולד אפ"ה אסור הביצ' משום משקין שזבו ומשום הכי אסר לטלטל קינה של תרנגולים בשבת בדאית ביה ביצה ואהא תירצו דמה"ט דמשקין שזבו לא הוה אסור לטלטלה וכן כתב הרב ח"ה שם אלא שמה שהקשה הרב שם דאכתי אין זה מספיק דא"כ לא הו"ל להקשות מדר"ן דאמר מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד אלא מדרבי יוחנן גופיה הו"ל לדחויי דהא ביצה שנולדה לא אסיר לטלטולי כיון דלית ליה התם טעמא דביצה אלא משום משקין שזבו יע"ש לע"ד לק"מ דאי מדר"י דקאמר דטעמא דביצה משום משקין שזבו לא הוי ק"ל מידי דאיכא למימר דר"י אצטריך לטעמא דמשקין שזבו לתרנגולת העומדת לאכילה וס"ל דמתני' דביצה שנולדה ע"כ בתרנגולת העומדת לאכילה מיירי דאי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מ"ט דב"ש דשרו דאפילו מאן דלית ליה מוקצה אית לי' נולד וכדקא ס"ד למקשה בשמעתין וההיא דר"י דפרק כירה דאסר לטלטל קינה של תרנגולים איירי בדאית ביצה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים דאסור בטלטול לר"י משום נולד ומשום הכי הוצרך להק' מדר"ן וזה פשוט גם מ"ש עוד בשם יש מפרשים כפי מ"ש אין לדבריהם שחר כלל כמו שיראה המעיין. ואם כן קשה טובא דמאי ק"ל הכא דכיון דקאמר ה"ט דגזירה שמא יעלה ויתלוש למה לי טעמא דמוקצה דלקמן ומאי קו' הא אצטריך לטעמא דמוקצה לאוסרו אף בטלטול דאי משום גזירה דשמא יעלה ויתלוש לא אסור אלא באכילה דומיא דמשקין שזבו דלא אסור אלא באכילה דתרווייהו כי הדדי נינהו מדפריך לקמן דרב יוסף מ"ט לא אמר כרבי יצחק משום משקין שזבו ואם איתא הא איצטריך רב יוסף לטעמא דפירות הנושרים לאוסרם אף בטלטול אלא ודאי משמע דלטעמא דפירות הנושרים נמי לא אסיר אלא באכילה וכן נראה ממשמעות לשון רבינו ז"ל שכתב אסור לאוכלן כו':<br><b> גם </b> ממ"ש לעיל בד"ה ביצה שנולדה וז"ל וא"ת לב"ה דאמרו לא תאכל אבל לטלטל שרי והא קיי"ל דאף לטלטל אסור כו'. משמע מדבריהם שחולקים אמ"ש בפ' כירה דאל"כ מאי קשי' ליה הא קושטא הכי למאי דמוקמינן למתני' בתרנגולת העומדת לאכילה ואי כוונתם להקשות לר"ן דמוקי למתני בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היה ליה לפרש כן בהדיא ולא למסתם סתומי ובר מן דין דברי התוס' דפרק כירה תמוהים לכאורה מברייתא דקתני לקמן אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה וכן כתב הרי"ף והרא"ש דביצה שנולדה ביו"ט לא מבעיא למיכלא הוא דאסור אלא אפי' לטלטלה והוכיחו כן מהך ברייתא וליכא למימר דהך ברייתא איירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים וכר"י דאית ליה מוקצה ומשום הכי אסור לטלטלה אבל בתרנגולת העומדת לאכילה ה"נ דאינו אסור אלא באכילה וכן ראיתי לרש"ל בס' יש"ש סימן ה' שהק' כן לדברי הרי"ף והרא"ש דמהך ברייתא אין ראיה לביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה שיהא אסור אף בטלטול ודחק עצמו בזה וכתב דלשיטתם שכתבו בפרק א"צ דכל שאסור באכילה אסור בטלטול קא אזלי ואין זה נכון דא"כ לא היה ליה להביא סייעתא מהך ברייתא אלא בפשיטות היל"ל דכיון דאסור באכילה כדקתני מתניתין אסור נמי בטלטול כיון דמהך ברייתא ליכא למשמע מינה מידי:<br><b> האמנם </b> לע"ד נראה שהרי"ף והרא"ש ז"ל טעמם ונימוקם עמם דע"כ הך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לאכילה לר"י ולרבי יצחק מדחזינן דפריך תלמודא מהך ברייתא לקמן לר"י ולרבי יצחק דאמר משום גזירה דהיכי קתני וספקא אסור' ספקא דרבנן היא וכל ספקא דרבנן לקולא והשתא אם איתא דהך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה מאי קשיא לי' ספקא דרבנן היא כו' הא מדלא פריך לר"נ דאמר משום מוקצה וכן נמי מדלא קשיא לי' למאי דס"ד השתא דספקא דרבנן לקולא אפילו בדשיל"מ ממתניתין דקתני ספק מוכן אסור ע"כ דהיינו טעמא משום דמוקצה חמורה והוי כעין דאורייתא וכמ"ש הר"ב חד"ה משם תוס' ישנים וא"נ דהוה ס"ל דמוקצ' דאוריית' כדהוה בעי רבה למימר בפ' אלו עוברין וכ"כ בשיטה מקובצת כ"י למוהר"א לאפאפה ז"ל משם הר"ן יע"ש וא"כ מהאי טעמא נמי ניחא לר"י ורבי יצחק כיון דהך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה אלא ודאי משמע דלר"י ולר' יצחק הך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לאכילה ומשום טעמא דמשקין שזבו ואפילו הכי קאמר דאסור לטלטלה והיינו דק"ל לתלמודא דס' דרבנן היא ולקולא ואי ק"ל אמאי לא מוקי להך ברייתא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אליבא דר"י ורב יצחק וכדמוקי לה אליבא דר"ן י"ל דבשלמא לר"ן דסבירא לי' דמתני' בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אבל בתרנגולת העומדת לאכילה מותר איכא למימר שפיר דהך ברייתא רישא וסיפא מיירי נמי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים דומיא דמתני' אמנם לר"י ולר"י דס"ל דמתניתין מיירי בתרנגולת העומדת לאכילה ואפ"ה אסרי ב"ה משום פירות הנושרין או משום משקין שזבו אם כן רישא דברייתא דקתני אחד ביצה שנולדה בשבת כו' אין מטלטלין אותה ע"כ בתרנגולת העומדת לאכילה מיירי דליכא למימר דמיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים דאם כן משמע דבתרנגולת העומדת לאכילה שרי והא ליתא דבתרנגולת העומדת לאכילה נמי אסור לר"י ולר"י ואם כן כי קתני בתר הכי וספק אסורא אמאי דקתני ברישא דבודאה אסור קא מיהדר וכי היכי דדינא דרישא בתרנגולת העומדת לאכילה הכי נמי דינא דסיפא בכה"ג קמיירי ואהא משני דסיפא אתאן לספק טריפה דהשתא נמצא דסיפא לאו אדינא דרישא קא מיהדר כי היכי דנימא דאמאי דקתני רישא דבודאי אסור קתני נמי בסיפא דס' אסור' ועוד י"ל דבשלמא לר"ן דמוקי למתניתין בתרנגולת העומדת לגדל ביצים וקו' דאקשי לי' לעיל דליפלגו בתרנגולת לא שמיע ליה כלומר לא ס"ל אם כן מצינן למימר שפיר דהך ברייתא נמי מיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אמנם לר"י ולר"י דמוקמי למתניתין בתרנגולת העומדת לאכיל' ולא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום קושיין דאם כן ליפלגו בתרנגולת וכדאמר כולהו כר"ן לא אמרי כי קו' א"כ לא מצי לאוקמי להך ברייתא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים משום דאם כן קשה דליתני בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא וביצתה אין מטלטלין אותה ולישמועינן דינא בתרנגולת נמי אלא ע"כ לדידהו צריך לאוקמא להך ברייתא בתרנגולת העומדת לאכילה דהיא מותרת וביצתה אסורה ומשום הכי פריך דספק דרבנן היא כנ"ל ואם כן הדרן לדמעיקרא דקשה טובא לדעת התוספות ז"ל דפרק כירה מהך ברייתא ואפשר לומר לדעת התוספות דס"ל דהך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה הוא דאסר בטלטול אלא דאפ"ה ק"ל לתלמודא דס' דרבנן הוא ולקולא משום דס"ל דמוקצה דרבנן דרבה דהוה בעי למימר דמוקצה דאורייתא אידחי ליה התם בפרק אלו עוברין ומאי דלא פריך לר"ן משום דהא דר"ן הא אידחייא לעיל ממתני' ואם תאמר אם כן תיקשי ליה ממתני' דפרק א"צ דקתני ספק מוכן אסור י"ל כמ"ש הרשב"א והביאו ה"ה ז"ל בפ"ב מהל' י"ט דהתם שאני דקרוב ליגע בשל תורה כגון ספק נצוד ועיין בפר"ח ז"ל סי' תצ"ז ס"ק ג' ועוד נ"ל ליישב דעת התוס' ז"ל והוא הנכון דמ"ש התוס' בפרק כירה דלטעמא דמשקין שזבו אינו אסור אלא באכילה היינו דוקא לר' יוחנן דס"ל התם כר"ש דלית לי' מוקצה ונולד וא"כ אף בתרנגולת העומדת לגדל ביצים טעמא דאסור היינו משום משקין שזבו ואהא כתבו דכיון דאינו אסור אלא משום טעמא דמשקין שזבו אינו אסור אלא באכילה אמנם למאן דס"ל כר"י דאית ליה מוקצה ובתרנגולת העומדת לגדל ביצים אסור אף בטלטול משום מוקצ' איכא למימר דבתרנגולת העומדת לאכילה נמי אסור אף בטלטול דלא פלוג רבנן ואם כן הך ברייתא דקתני אחד ביצה כו' אין מטלטלין אותה אע"ג דע"כ לר"י ולר"י מיירי בתרנגולת העומדת לאכילה וכמ"ש אפ"ה אסור לטלטלה משום דס"ל כר"י דאית ליה מוקצה וכיון דבתרנגולת העומדת לגדל ביצים אסורה בטלטול לא פלוג רבנן ומעתה מאי דמשמע מדברי התוס' שם לעיל בד"ה דביצה אסורה בטלטול אפי' בתרנגולת העומדת לאכילה דאינו אסור אלא מטעמא דפירות הנושרים או משקין שזבו לא פליגי אמ"ש בפ' כירה דהכא קיימי למאי דקי"ל כר"י דאית ליה מוקצה בי"ט או בנולד לדעת ר"ת וסיעתיה אהא ק"ל שפיר דאמאי קתני מתני' לא תאכל דמשמע אבל לטלטל שרי:<br><b> ועפ"י </b> זה יש ליישב מאי דק' לדעת התוספות דפרק כירה מהא דאמרי' התם לקמן אושפיזכניה דרב אדא הו"ל הנך ביצים מי"ט לשבת אתא לקמיה א"ל מהו לאטווינהו האידנא ונכלינהו למחר א"ל מאי דעתיך כו' אפי' ר"י לא קא שרי אלא לגומעה למחר אבל ביומיה לא הרי דאפילו לר"י דאינו אסור אלא משום טעמא דמשקין שזבו קאמר דאסור לטלטלו וכן כתב הרא"ש ס"פ משילין והוכיח כן מהא דרב אדא ע"ש אכן כפי מ"ש י"ל דרב אדא ס"ל דתרנגולת העומדת לגדל ביצים ביצה אסורה אפילו לר"י משום נולד דלא קי"ל כר"ן וההיא דפרק כירה הוה מצי לשנויי דלא קי"ל כר"ן וכמ"ש הרא"ש שם משם ר"ת ומשום הכי קאמר דביצה אסורה בטלטול ואפי' לר"י כנ"ל ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (מה) </b> דליכא למימר כו' דבתרנגולת העומדת לאכילה נמי אסור לרב יוסף ולר' יצחק. לא ידעתי מה זו הוכחה הרי הברייתא מאיסור טלטול מיירי דקתני בה בהדיא אחד ביצה כו' אין מטלטלין אותה כו' וא"כ אמאי לא נימא דמיירי בביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים. והא דקשיא לי' דא"כ הרי משמע מזה דביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה שרי מאי קושיא היא זו הרי באמת כן הוא דלרב יוסף ולר' יצחק ביצה כזו מותרת בטלטול כמ"ש התוס' בפרק כירה ואינה אסורה אלא באכילה, והברייתא הרי מדין טלטול מיירי וא"כ ע"כ דמיירי בביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b>
+<b> רוכבין ע"ג בהמה בשבת גזירה שמא יחתוך זמורה.</b> הנה הרא"ש פרק משילין כתב וז"ל הירושלמי לפי שהוא מצווה על שביתת בהמתו והקשה מרן הב"י ז"ל סימן ש"ה דכיון דקי"ל דחי נושא את עצמו א"כ אינו מצווה שלא לרכוב ע"ג בהמתו ושמא י"ל שאע"פ שאינו מצוה על רכיבתו מ"מ כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עליה הרי הוא עובר על שביתת בהמתו עכ"ל ואם דברי מרן כפשטן דעובר מדאורייתא מפני שמצטערת הבהמה ברכיבתו ואע"ג דקי"ל דחי נושא את עצמו היינו דוקא לענין אדם הנושא את החי אבל לגבי בהמה כיון שהיא מצטערת עובר משום שביתת בהמתו ק' טובא שהרי בפ"ק דע"ז תנן בן בתירה מתיר בסוס וקאמר עלה בברייתא דה"ט מפני שהוא עושה מלאכה שאין בה חיוב חטאת הרי דאף לגבי בהמה אמרינן דחי נושא את עצמו ותו דאי מדאורייתא קאמר היכי קתני לה מתני' בהדי הנך דברים דשבות מיהו לזה יש ליישב דקתני לה בהדי הנך דשבות כו' למימר אפי' ברה"י דליכא משום שביתת בהמתו כמ"ש הר"ן בפ"ק דע"ז וא"נ בבהמה שאינה שלו ומשום גזירה אטו בהמה שלו בר"ה ואי כונת מרן ז"ל לומר דעובר על שביתת בהמתו מדרבנן ומפני שהוא מצווה על שביתת בהמתו דקאמר בירושלמי מדרבנן קאמר לא ידעתי אמאי הוצרך לכל זה והול"ל בפשיטות דאע"ג דקי"ל דחי נושא את עצמו היינו דוקא לענין חיוב חטאת אבל איסורא מדרבנן מיהא איכא משום דגזרו משאוי דחי אטו שאר משאות וכמבואר ובהיותי בענין זה דחי נושא את עצמו ראיתי לעמוד על מ"ש רבינו בס' המ' שם בפ"ק דע"ז וז"ל ובן בתירא אומר דסוסים שמביאין עליהם הציידין והעופות מותר למוכרם להם לפי שסבר החי נושא את עצמו ואפילו בהמה ועוף וחכמים אומרים כי האדם בלבד הוא שאמרו בו החי נושא את עצמו ואין הלכה כבן בתירא אבל שאר בהמות מותר למכור לגוי שהן ידועות לרכוב בהם בלבד עכ"ל וכ"כ הרע"ב והדבר תמוה שהרי בגמרא אמרינן התם בהדיא אמר ר"י הלכה כבן בתירא וראיתי להרב תי"ט בפ"ד דפסחים משנה ג' שהוקשה לו זה וכתב דלא היה זה בגירסתם ועל פי זה תמה על ה"ה שכתב בפ"ך מה' אלו על מ"ש רבי' ומותר למכור להם סוס שאין הסוס עומד אלא לרכיבת אדם לא למשוי והחי נושא את עצמו וכתב ה"ה כבן בתירא ובגמ' אמר ר"י הלכה כבן בתיר' והוא תימא דר' יוחנן גופיה קאמר בפרק המצניע דבן בתירא ס"ל דאפילו עופות חי נושא את עצמו ומתיר אפילו במיוחד לעופות וכמו שפירש רבי' בפה"מ וא"כ היאך אפשר לומר דפוסק כבן בתיר' דא"כ הי"ל לרבנו לפסוק דאפי' במיוחד לעופות חי נושא את עצמו ואלו בפרק י"ח הלכה י"ו פסק דהמוציא בהמה חיה ועוף אע"פ שהן חיים חייב וזה מבואר דלא כבן בתירא ורבי נתן אלו דבריו יע"ש ולע"ד מ"ש דלא הי' בגירסתם זה ודאי דוחק מאחר שהרי"ף והרא"ש ז"ל ומדברי הרמב"ן במלחמותיו שם מבואר דגרס לה גם מדברי הרב התרומו' שהביא מרן הב"י יורה דעה סימן קנ"א ומדברי הסמ"ג לאוין ס"ה מבואר דהכי הוי גרסי זה ודאי דוחק גדול לומר דבגרס' ר' לא הי' כתוב כן ולכן נראה דודאי הוו גרסי לה אלא דס"ל דמאי דקאמר ר"י הלכה כבן בתירא קאי אברייתא דמייתי התם תלמודא דקתני ר' אוסר מפני שני דברים אחד משום תורת כלי זיין ואחד משום תורת בהמה גסה ומשמע התם דר' אוסר אפי' בסוס המיוחד לאדם וכמ"ש התוס' שם בד"ה אלא וא"כ כלפי סברת רבי' דאסר אפי' בסוס המיוחד לאדם קאמר דהלכה כב"ב דמאי דפליג אר' דאסר משום תורת כלי זיין ומשום תורת בהמה גסה אפי' בסוס המיוחד לאדם אבל במאי דפליג אדרבנן ושרי אפי' בסוס המיוחד לעופות לא קי"ל כותיה אלא כרבנן דבן בתיר' ומשום הכי רבי' בפה"מ דקאי אמתני דלא הוזכר סברת ר' קאמר שפיר דאין הלכה כבן בתירא אמנם ר"י דקאי אברייתא דמייתי סברת ר' דאסר אפי' במיוחד לאדם קאמר שפיר הלכה כבן בתירא וכעין זה כתב הרא"ש בפ' אעפ"י דק"ל ע"ד וז"ל ואין ראיה כ"כ דפסיק הלכתא כר"א במאי דפליגי את"ק אבל במאי דפליג ארשב"ג כל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו יע"ש ואי קשיא לך א"כ אמאי לא קאמר הלכה כת"ק י"ל משום דבדברי ת"ק לא בא מפורש בהדייא היתרא דסוס המיוחד לאדם ומצינן למימר דאפילו בסוס המיוחד לאדם אסרי וכמ"ש התוס' פ' המצניע דצ"ד ע"א ד"ה בסוס המיוחד לעופות וא"נ איכא למימר דת"ק דבן בתירא ס"ל כר' דאסר משום תורת כלי זיין וכמו שכ"כ רש"י בפ"ק דע"ז דף י"ז ע"ב ד"ה כרבנן ועיין בתוספ' שם די"ד ד"ה ובן בתירא שהקשו וז"ל וא"ת ומנ"ל התם דטעמייהו דרבנן דאסרי הכא היינו משום דס"ל דאין חי כזה דעופות נושא את עצמו דילמא טעמייהו כר' דאמר משום תורת כלי זיין ע"ש ולא ידעתי מי המכריח להו שלא לומר כן דטעמא דרבנן הוא משום דס"ל כר' וכמ"ש רש"י ז"ל ומההיא דפרק המצניע אין ראיה כלל דתלמודא קאי התם אמאי דקאמר רבי יוחנן בן בתירא ור' נתן אמרו ד"א דאם איתא דלא פליגי רבנן עליה דרבי נתן אלא בבהמה חיה ועוף מאי ארייא בן בתירא ורבי נתן הא אפילו רבנן דפליגי אדרבי נתן בברייתא דהמוציא חיה ועוף מודו באדם דחי נושא את עצמו ואם כן לא הו"ל לר"י לומר בן בתירא ורבי נתן אמרו ד"א כו' דאפילו רבנן דרבי נתן מודו ואיכא למימר דרבנן דרבי נתן ס"ל בהא כבן בתירא דמתיר בסוס ולעולם דרבנן דבן בתירא אפילו בסוס המיוחד לאדם אסרי מטעמא דר' ויש לומר דמשמע להו הכי משום דאם סבירא ליה לתלמודא התם דטעמייהו דרבנן משום תורת כלי זיין ואסרי אפילו בסוס המיוחד לאדם אם כן מנ"ל לר"י לומר דבן בתירא מתיר בסוס המיוחד לעופות וס"ל לבן בתירא כר' נתן אימא דבן בתירא לא התיר אלא בסוס המיוחד לאדם דס"ל כרבנן דר"ן ורבנן אפי' בסוס המיוחד לאדם אסרי משום תורת כלי זיין אלא ודאי משמע לר"י דס"ל דרבנן לא אסרי אלא בסוס המיוחד לעופות ומשום דס"ל כרבנן דרבי נתן דבעופות דמשרבטי נפשייהו אין חי נושא את עצמו דהשתא ע"כ היתירא דבן בתירא אפילו בסוס המיוחד לעופות ומשום דס"ל כר' נתן ואם כן כיון דבדברי ת"ק לא בא מפורש התירא בהדיא מש"ה קאמר הלכה כבן בתירא כי משם בארה התירא דסוס המיוחד לאדם כנ"ל ליישב דעת רבי' וממילא רוויחא נמי דברי ה"ה מיהו אכתי צריכין אנו למודעי אעיקר פסקא שפסק רבי' כרבנן דר' נתן דהמוציא בהמה חיה ועוף חייב דכיון דבפרק נוטל אמרינן דרבא כר' נתן ס"ל ור"י נמי קאמר הלכה כב"ב מנין לן לדחוקי נפשין ולומר דלאו אכולי מילתא קאמר דהלכה כב"ב ואדרבא טפי מסתבר לומר דברים כפשטן דאכולי מילתא קאמר ואפי' בסוס המיוחד לעופות דהשתא אתיא דרבי יוחנן כי ההיא דרבא דס"ל כרב נתן ואף גם זאת יש ליישב דס"ל דכיון דר' יוחנן גופיה קאמר בפ' המצניע בן בתירא ורבי נתן אמרו דבר אחד כל כה"ג הו"ל שיטה ואין הלכה כשיטה וכמ"ש הרב תי"ט וכן למאי דפריך בפרק המצניע לימא מתניתין ר"נ משמע דלית הלכתא כרבי נתן ומשום הכי לא בעי לאוקמי לסתם מתני' דלא כהלכתא וההיא דפרק נוטל דקאמר רבא כרבי נתן ס"ל כמ"ש הריטב"א בחי' מכ"י וז"ל והנכון דהא דאוקימנא הכא כר' נתן לאו לאפוקי מדרבנן דהא לרבא מודו רבנן באדם אלא משום דההוא סברא רבא הוא דפריש הכי ואנן לא שמעינן לה בפי' אלא לרבי נתן ומ"ה תלינן לה בדרבי נתן עכ"ד יע"ש ועפי"ז ניחא מה שפסק רבינו באותו פ' מימרא דרבא כלשונה ויש לדקדק שהרי בגמרא אוקימנא להא דרבא כרבי נתן וכיון דהוא פסק כרבנן לא היה לו להביא מימרא דרבא כלשונ' וכבר הוקשה לו כן למוהרלנ"ח סימן ס"ט אכן כפי מ"ש הנה נכון כנ"ל ליישב דעת רבינו ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (מו) </b> לפי שהוא מצווה על שביתת בהמתו. תמהני דא"כ דזהו טעמא דאין רוכבין למה תני אין רוכבין דמשמע להדיא דאישראל קאי שאסור לו לרכוב הא משום שביתת בהמתו אסור לו אפילו להניח לנכרי לרכוב ע"ג בהמה דישראל משום דהבעלים עוברים על האיסור דשביתת בהמתו. ועוד תימא דאטו במתניתין בהמתו קתני הרי בהמה קתני ומשמע דאפילו ע"ג בהמה של נכרי נמי אסור לו לרכוב ונהי די"ל דהיינו משום גזירה אטו בהמה דידי' דבזה ניחא נמי הא דחשיב האי דאין רוכבין בין אינך דאסורים משום שבות מ"מ קשה אמאי לא קאמר הירושלמי דטעמא הוא משום מחמר דהא איסורא דמחמר שייך נמי בבהמת נכרי אי אזלא מחמתי', ובפשיטות דמי שרוכב על הבהמה אזלא הבהמה מחמתי' שהרי הוא מנהיג ברגליו (ועיין ב"מ דף ח' ע"ב). דהא ע"כ האי דאין רוכבין כו' היינו שהבהמה הולכת עמו ולא בעומדת דאל"כ לא שייך שביתת בהמתו כיון שעומדת. והרי בפ"ק דע"ז אמרינן התם בטעמא דאין מוכרין בהמה לנכרי משום נסיוני ומטעמא דמחמר ולא משום שביתת בהמתו ועיין מ"ש הר"ן שם דהא דנקיט מחמר משום דזה אסור גם בבהמת חבירו ע"כ. או משום דמחמר חמיר וכדפי' רש"י שם והא דהך דאין רוכבין הוא משום שבות גרידא י"ל משום דאפילו בחצר אסור לרכוב דגזרינן אטו רכיבה בר"ה:<br><b> האמנם </b> מדנקט הירושלמי טעמא דשביתת בהמתו יש להביא ראי' לבעל לחם משנה על משניות דס"ל דגם מחמר לא שייך אלא בבהמה דידי' ועיין בשו"ת בית אפרים או"ח סי' נ"ג שהביא ראי' לדבריו מהא דפריך הש"ס בפסחים דף ס"ו ע"ב אהך דאמרינן התם דמי שהי' פסחו טלה הי' תוחב לו סכינו בצמרו כו' וע"ז פריך הש"ס והלא מחמר. ופירכא זו פריך לבסוף לבתר דאוקמינן התם דאינם מקדישים אלא בעזרה והרי קשה אמאי לא הקדים למפרך פרכא זו לעיל מני' אע"כ משום דלפי שהי' הס"ד שהי' מקדיש לי' בביתו לא שייך למפרך והלא מחמר משום דכיון שהקדישו הוי אינו שלו וא"כ תו אינו עובר משום מחמר אבל לפי מאי דמוקים לה בתר הכי שאינם מקדישים אלא בעזרה ולפ"ז הרי בשעת הבאתו לעזרה עדיין חולין הוי וא"כ הרי הוי שלו ולכן שייך שפיר למפרך והלא מחמר וע"ש:<br><b> אמר עקיבא סופר </b> נ"ה המבלה"ד הנה מש"ס ע"ז ט"ו מוכח לכאורה כהר"ן דמחמר שייך אף בבהמת חבירו ודלא כבעל לח"מ דהנה אמרינן שם רב אדי שרי לזבוני חמרא אידא דספסירא אי משום נסיוני הא לא ידעה לקלא דאזלא מחמתי' עיי"ש ופרש"י אידא דספסירא ע"י סרסור ישראל עיי"ש וא"כ אין הבהמה שלו כדאמרינן שם ואי משום שאלה ושכירות כיון דלאו דידי' לא מושיל ולא מוגיר ולפ"ז למ"ל לטעמא דלא אזלא מחמתי' הא אף אם אזלא מחמי' ל"ש מחמר לשטה זו אלא ע"כ דאף בבהמת חבירו שייך לאו דמחמר. אמנם הרי"ף והרא"ש פירשו דספסירא הוא שקונה לעצמו לפי שעה ומוכר לאחרים (כמו תגרא ספסרא בב"מ נ"א) עיי"ש. וגרסו בש"ס שם ואי משום שאלה ושכירות כיון דלשעתי' הוא דזבין לא מושיל ולא מוגיר ולפי פירושם אין ראי' להר"ן דכיון דהבהמה שלו בעת הזאת אי אזלא מחמתי' חייב משום מחמר, ועיין תוי"ט פסחים פ"ד מ"ג, ועיין תו"י יומא ס"ז ד"ה חולק לשון גבי שעיר המשתלח שמוליכין אותו עם לשון של זהורית בין קרניו שכתבו דהוי מחמר כלאחר יד כדאמרינן בפסחים משמע דאף בהקדש הוי מחמר דלא כהבית אפרים שהביא מו"ז ז"ל דהא השעיר הוי הקדש, ועדיין הדבר צריך תלמוד. ע"כ הגה"ה):<br><b> אולם </b> אכתי לא הועלנו בזה שהרי בפסחים דף הנ"ל פריך הש"ס ממחמר ולא פריך משביתת בהמתו וא"כ נהי נמי דלפ"ז גם מחמר לא שייך אלא בבהמתו מ"מ קשה אמאי לא נקט הירושלמי טעמא דמשום מחמר הרי חזינן שאיסור זה דמחמר חמיר לי' להש"ס מדפריך בש"ס פסחים הנ"ל ממחמר ולא משביתת בהמתו. ועכצ"ל בזה דמש"ה נקט הירושלמי שהגזירה היא משום שביתת בהמתו ולא משום מחמר מפני שבא לאשמועינן דהא דאין רוכבין ע"ג בהמה היינו אפילו כשאינו מנהיג ברגליו והבהמה אזלא מעצמה ולא מחמתי' כלל דבאופן כזה אם הי' הטעם משום מחמר עכ"פ בחצר הי' מותר משום דהוי גזרה לגזרה והיינו אינה אזלא מחמתי' אטו אזלא מחמתי', ובחצר אטו בר"ה ולכן הי' מותר בחצר משא"כ כשקאמר הטעם משום שביתת בהמתו דבר"ה הוי דאורייתא אפילו אי לא אזלא מחמתי' ואין כאן אלא חדא גזירה חצר אטו ר"ה. אבל בש"ס פסחים הנ"ל דמיירי מטלה וגדי דלא שייך לומר בהו דאזלי מעצמן לעזרה בלא הנהגת אדם. לכן פריך התם ממחמר משום דחמיר טפי וכמו שפירש"י בפ"ק דע"ז הנ"ל. ועכ"פ ממאי דפריך הש"ס מפסחים הנ"ל ממחמר ולא משביתת בהמתו איכא ראי' מפורשת לדברי רש"י בע"ז בדף הנ"ל שתירץ דהא דנקט מחמר התם הוא משום דחמיר טפי דאי כתירוץ הר"ן שם דמש"ה נקט התם מחמר משום דאיסורי' אפילו בבהמת חבירו ובנסיוני הרי כבר קצץ דמים ושוב הויא הבהמה של נכרי הלוקח ולא של ישראל המוכר ואין כאן משום שביתת בהמתו ולהכי אמרינן התם דטעמא משום מחמר דשייך גם בבהמת חבירו עיין בר"ן שם לפ"ז הרי בפסח קודם שהקדישו דהוי שלו הדרא קושיית הר"ן לדוכתא בפסחים הנ"ל דא"כ אמאי נקט בפסחים נמי הך טעמא דמחמר ולא נקט טעמא דשביתת בהמתו אע"כ כפי' רש"י שם וא"ש:<br><b> (מז) </b> ומשמע התם דרבי אומר אפילו בסוס המיוחד לאדם כו'. לפ"ז יש ליישב קושיית הב"י ז"ל דמקשה אטעמא דיהיב הירושלמי אהא דאין רוכבין כו' משום שביתת בהמתו מהא דקיי"ל דחי נושא א"ע כר' נתן, אבל בזה אתי שפיר משום די"ל דהירושלמי כרבי פוסק וא"ת מנ"ל הא, י"ל דהא הת"ק דר' נתן כרבי ס"ל כמ"ש רש"י בע"ז דף י"ד ומש"ה ודאי שפוסק הירושלמי כרבי ושפיר יהיב טעמא למלתא משום שביתת בהמתו. אמנם אין ספרי הירושלמי כעת בידי לעיין אם הביא הא דרבי יוחנן דפסק שהלכה כבן בתירה. אך אכתי צ"ע קצת שהרי ר' יוחנן סידר הירושלמי ואיהו הא ס"ל דהלכה כבן בתירה ולפ"ז הרי קושיית הב"י ז"ל הנ"ל עדיין במקומה עומדת:<br><b> אמנם </b> לפמ"ש מרן זקני התוי"ט ז"ל דלא הי' לו להרמב"ם האי גירסא דאמר ר' יוחנן הלכה כבן בתירא א"ש ויש הוכחה לזה מהא דיהיב הירושלמי טעמא משום שביתת בהמתו ואי הוה ס"ל לר' יוחנן דהלכה כבן בתירה הרי לא שייך טעם זה. דא"כ אמאי מותר בסוס אע"כ דלא גרסינן הא דר' יוחנן אמר הלכה כב"ב והא דפסק הרמב"ם דאדם חי נושא א"ע לאו משום דס"ל דהלכה כבן בתירה אלא משום דס"ל דבזה מודו נמי רבנן משום דלא פליגי אלא במיוחד לעופות דהא רבא ס"ל דבאדם אמרינן חי נושא א"ע ור' יוחנן לא פסק בזה הלכה כלל וא"כ אין כאן קושיא אטעמא דירושלמי די"ל כנ"ל. ובפרט די"ל עוד דכיון דרבי סידר את המשנה א"כ הרי צריך למיהב טעמא למתניתין מה דשייך לשיטתי' דרבי דלית לי' הא דחי נושא א"ע:
+
+Chapter 22
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>כר </b>
+<b> או כסת שהיה עליו צואה או טנוף מקנחו בסמרטוט כו'.</b> כתב הרב המגיד וז"ל ופירש רש"י ולא יתן עליו מים דסתם כר של בגד הוא ובגד שרייתו זה כיבוסו כו' הנה התוס' פ"ב דביצה די"ח ע"א ד"ה מערמת כו' כתבו וז"ל תימא דהיינו שרייה ושרייה אסורה מפני שהוא מכבס כו' וי"ל דהואיל דהוי דרך טינוף שרי כו' יע"ש:<br><b> ובס"פ </b> ח' שרצים ד"ה האי מסוכרייא תי' עוד תירוץ אחר וז"ל וי"ל דדוקא היכא דאיכא טיפת דם או טינוף אמרינן שרייתו זהו כבוסו דבהכי מיירי בפרק דם חטאת כו' ע"ש ומדלא תירץ כן בפרק ב' דביצה משמע דסבירא ליה הכא דכל שאינו דרך לכלוך אפי' בדבר שאין בו טינוף אמרינן שרייתו זה כיבוסו וכן כתב מרן הב"י ז"ל א"ח סי' ש"ב יע"ש:<br><b> וקשה </b> טובא דאם כן תקשי להו מהא דאמרינן התם בפרק שני דביצה רב יוסף אמר גזירה משום סחיטה אמר לי' אביי תינח כלים דבני סחיטה נינהו כו' א"ל גזירה הני אטו הני והשתא בכלים דבני סחיטה דהיינו בגדים ל"ל טעמא משום גזרה שמא יסחוט הא מדינא אסירי דשרייתו זהו כיבוסו כיון דטבילת כלים לא הוי דרך ליכלוך אלא דרך שרייה וכן קשה מהא דגרסי' בפ' תולין דף קל"ט ע"ב אמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולים במשמרת וק' דמים צלולים במשמרת ה"ל שרייתו זה כבוסו והטור ז"ל בסי' שי"ט כ' דכיון דמשמרת עשוי לכך אינו חושש לליבונו והקשה הרב מג"א סימן הנז' ס"ק י"א דכיון דאמרינן בבגד שרייתו זה כיבוסו מה לי עשוי לכך או אינו ומכח זה כתב שדעת הטור כדעת התוס' והרא"ש ז"ל דכל שאין עליו טינוף לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו ושלא כדעת מרן הב"י ז"ל יע"ש ולא ידעתי מה יענה לדעת התוספות בשמעתין דס"ל דאפילו שאין עליו טינוף אמרינן שרייתו זהו כיבוסו אם כן תקשי להו הא דזעירי ושמא י"ל דמדרב יוסף וזעירי ל"ק להו דאיכא למימר דפליגי אההיא דפרק דם חטאת דאמרינן התם בגד שרייתו זהו כבוסו רבא לטעמיה דאמר רבא זרק סודר למים חייב כו' אלא ס"ל לרב יוסף וזעירי דאפי' בגד אינו חייב משום מכבס אלא בדאית ביה כסכוס ומתני' דקתני היתה עליו לשלשת מקנחו בסמרטוט היתה של עור נותן עליו מים דמשמע דבבגד ליתן עליו מים אסור ס"ל לרב יוסף דה"ט משום גזירה שמא יסחוט ובבגד שייך למגזר ולא בשל עור מיהו מדרבי חייא בר אשי אמר רב דקאמר נדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת ק"ל ולא ניחא להו למימר דפליג אההיא דפר' דם חטאת משום דמשמע להו דהא דרב הלכה פסיקתא היא מדפריך מינה תלמוד לרבה דא' גזירה שמא יעבירנו כנ"ל עוד הקשו התוספות בפרק ח' שרצים וז"ל וא"ת דאמרי' ביומא דההולך להקביל פני רבו או פני אביו כו' עובר עד צוארו במים ואינו חושש ואמרינן נמי בפ"ב דביצה גבי טבילת כלים בשבת דנידה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה ולא גזרינן דלמא אתי לידי סחיטה וי"ל דמצוה שאני ויש לדקדק דמאי ק"ל הא בפ"ב דביצה פרכינן מינה לר' יוסף דאמר גזירה שמא יסחוט ושני לה מתוך שלא הותרה אלא ע"י מלבוש זכורה היא וכדאמרינן בגמרא איתיביה כל הני תיובתי' ושני ליה כדשנין וכן ראיתי להריטב"א בשיטה כ"י שכ"כ בפשיטות וכ"כ המאירי בר"פ המביא יע"ש וליכא למימר דסבירא ליה דהא דאיתיביה אביי לרב יוסף מהך דנדה מערמת וטובלת ושני ליה מתוך שלא הותרה לה אלא ע"י מלבוש היינו משום דאביי הכי אקשי ליה דאם איתא לדרב יוסף דגזרינן כלים דלאו בני סחיטה אטו כלים דבני סחיטה א"כ הכא נמי נגזור דילמא אתי לאטבילי בעינייהו וכדאתקיף לעיל וטבילת כלים בעינייהו גזירה שמא יסחוט ואהא תי' לי' רב יוסף שפיר דמתוך שלא הותרה לה אלא ע"י מלבוש זכורה היא שהטבילה אסורה ביום טוב ולא אתי לאטבלניהו בעינייהו מיהו אכתי קשיא להו דאכתי ניגזור במערמת וטובלת בבגדיה גזירה שמא יסחוט בעודן עליה. ותירץ דמשום מצוה לא גזרו דהא ליתא דא"כ ק' לרב יוסף דמאי משני מטעמא דמתוך שלא הותרה לה ע"י מלבוש הא אכתי תיקשי ליה דנגזור גזירה דלמא יסחוט בעודן עליה ואי ס"ל דמשום מצוה התירו א"כ הכי הוה ליה לשנויי ולא מטעמא דמתוך שלא הותרה ואפשר לומר דס"ל ז"ל דהא דאמרינן איתיביה כל הני תיובתיה ושני ליה כדשנין לא קאי אלא אאתקפתא דאתקיף אביי לעיל אתי' דרבא אמנם אהך דנדה מערמת כו' לא קאי משום דההיא אתקפתא סתמא דתלמודא הוא דקאמר לה לעיל ולא אביי מיהו אכתי ק' דמאי תי' דמשום מצוה התירו דאכתי תיקשי לרב יוסף דס"ל דטבילת כלים אסורה משום סחיטה אע"ג דאית ביה מצוה דטבילת כלים ברגל מצוה וכמ"ש רש"י דחייב לטהר את עצמו ברגל ולכן נראה דכונתם להקשות למאי דפריך השתא מהך דנדה מערמת וטובלת בבגדיה לרבה דאמר גזירה שמא יעבירנו וכן לרב יוסף דאמר גזירה משום סחיטה ולא אסיק אדעתיה טעמא דמתוך שלא הותרה אלא ע"י מלבוש דאם כן תיקשי ליה לדידי' נמי דאמאי לא גזרינן שמא יסחוט כדתנן בפ' חבית הרוחץ במי מערה ונסתפג באלונטית לא יביאנה בידו וטעמא משום גזירה שמא יסחוט ואהא תי' דמשום מצוה שאני כלומר דמאן דפריך מהא דנידה מערמת וטובלת הוה ס"ל דמשום מצוה לא גזרו ומשום הכי פריך לרב יוסף דס"ל דטעמא דאין מטבילין את הכלים ביו"ט היינו משום סחיטה אע"ג דטבילת כלים בי"ט מצוה דחייב אדם לטהר ברגל וכמ"ש בשיטה מקובצת למוהר"ב א"כ ה"נ גבי נדה מערמת וטובלת נגזור משום סחיטה אע"ג דאיכא מצוה ואהא תי' דהתם שאני דמתוך שלא הותרה כו' ובהא ניחא לי מ"ש התוס' בפ"ק דכתובות ד"ו ע"א ד"ה האי מסוכריא וז"ל ועוד י"ל דכל דבר שאדם עושה במזיד לא שייך למגזר שמא יסחוט דסברא הוא כיון דלדעת כן הוא עושה ולהכי גבי מסננין את היין לא חיישינן שמא יסחוט ואתיא שפיר הא דנדה מערמת וטובלת בבגדיה עכ"ל וקשה טובא דא"כ גבי טבילת כלים היכי קאמר רב יוסף דגזרינן בהו שמא יסחוט הא התם לדעת כן הוא עושה ואי ס"ל כמ"ש בהגהות אשירי דגזרו בטבילת כלים אע"ג דלדעת כן הוא עושה משום דטריד במצוה א"כ מהאי טעמא ניגזור גבי נדה כיון דטרידא במצוה אכן לפי מ"ש יש ליישב דודאי לרב יוסף דס"ל דבטבילת כלים גזרו משום סחיטה אע"ג דלדעת כן הוא עושה משום דטריד במצוה ע"כ טעמא דנדה מערמת וטובלת היינו משום דמתוך שלא הותרה אלא ע"י מלבוש זכורה היא ומ"ש ואתיא שפיר הא דנדה מערמת וטובלת היינו למאן דפריך מינה לרב יוסף ולא אסיק אדעתיה טעמא דמתוך שלא הותרה כו' דהוה ס"ל דכיון דלדעת כן הוא עושה ליכא למיגזר משום סחיטה אע"ג דטרידא במצוה והיינו דק"ל אליבא דרב יוסף דס"ל דמשום דטריד גזרו אם כן ה"נ ניגזור כיון דטריד במצוה כנ"ל ועוד י"ל בדברים דקשיא להו דאמאי לא גזרינן דילמא אתי לידי סחיטה אע"ג דאיכא טעמא דמתוך שלא הותרה לה אלא ע"י מלבוש כי היכי דגזרינן גבי היה מהלך בשבת ופגע באמת המים דאמרינן בפ' אלו קשרים לינחות במיא אתי לידי סחיטה אע"ג דהתם נמי איכא טעמא דנימא מתוך שלא התרתה לו אלא כדרך שהוא לבוש וכדאמרינן בפרק י"ה אההיא דההולך להקביל פני רבו כו' ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת שפת חלוקו זכור הוא ולא אתי לידי סחיטה וכן ראיתי להפר"ח ז"ל בה' יה"כ סימן תרי"ג סק"ה שהקשה כן להרא"ש והר"ן ז"ל שתירץ כן בפרק הנזכר ואהא תי' דמצוה שאני כלומר דדוקא היכא דאיכא מצוה התירו מטעמא דמתוך שלא התרתה לו ע"י מלבוש הא לא"ה משום האי טעמא גרידא לא שרינן ובהכי ניחא נמי דברי התוספות בפ"ק דכתובות דמ"ש ואתי שפיר הא דנדה מערמת וטובלת בבגדיה כו' כונתם לומר דמשום הכי התירו גבי נדה מטעמא דמתוך שלא הותרה כו' משום דכיון דעושה כן במזיד ליכא למיחש שמא יסחוט אלא דאפילו כיון דטרידא במצוה הוה ליה למיחש שמא יסחוט כי היכי דגזרו בטבילת כלים להכי אהני לו טעמא דמתוך שלא הותרה לו כו' אמנם גבי ההולך בשבת ופגע באמת המים כיון דאיכא למיחש דילמא זמנין דמתווסן מניה מיא ולאו אדעתיה איכא למיגזר שפיר שמא יסחוט ומטעמא דמתוך שלא הותרה לו אלא כדרך שהוא לבוש גרידא לא שרינן בהכי כנ"ל ודו"ק:
+
+Chapter 23
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>אין </b>
+<b> דנין בשבת כו' ולא מקדשין גזרה שמא יכתוב.</b> הנה מסתמיות דברי רבינו נראה דס"ל שלא כדעת ר"ת שכתבו התוס' פ' משילין דבדאין לו אשה ובנים מותר וכן ג"כ בדיני נפשות דלי' דעדיף מינייהו שרי לדון ולדעתי יש להביא ראיה לדעת ר"ת מהא דגרסינן פ' אלו מגלחין די"ח ע"ב אמר שמואל מותר לארס אשה בח"ה ובעי לסיועיה התם ממתניתין דקתני אין נושאין נשים במועד הא ליארס שרי ודחי לא מיבעיא קאמר לא מבעיא ליארס דלא קא עביד מצוה אלא אפי' לישא נמי אסור והשתא קשה דאמאי לא סייעינן ליה ממתני' דפרק משילין דמדקתני אין מקדשין ביו"ט מכלל דבחה"מ שרי דאי בח"ה אסור אמאי קתני לה גבי י"ט וכה"ג הקשו התוס' בפרק המביא ד"ל ד"ה אין מטפחין לפירש רש"י שם יע"ש ולדעת ר"ת שכתבו התוס' דבדלית ליה אשה ובנים שרי לקדש בשבת י"ל דמשום הכי לא סייעינן לי' ממתני' משום דאיכא למדחי ולומר דלעולם דאפילו בח"ה אסור בדאית ליה אשה ובנים ומתניתין לדיוקא איצטריך לאשמועינן דאפי' ביו"ט דוקא משום רשות ובדאיכא אשה ובנים אסור הא בדליכא אשה ובנים שרי אכן לדעת רש"י ור' ק' טובא ותו דאף לדעת ר"ת ק' שהרי טעמא דאין נושאין נשים במועד קאמר התם שמואל דהיינו משום דאין מערבין שמחה בשמחה וכתבו התוס' שם דהיינו מדאורייתא ואם כן אם איתא דאפי' באירוסין שייך טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה אם כן היכי קתני לה מתני' בהדי הנך דאסרי משום שבות ואפשר לומר דמתניתין ליכא לסיועי דאיצטרך למתניה ביו"ט למשרי אפילו במחזיר גרושתו מן הנשואין דבח"ה שרי כדתנן בפ"ק דמו"ק קמ"ל דביו"ט אסור משום גזירה שמא יכתוב ואי קשיא לך חלוקת ולא מיבמין דקתני מתנ' גבי יו"ט למאי אצטריך הא אפי' בחול המועד אסור י"ל דאיצטריך למיסר אפי' לעשות בה מאמר דכיון דליכא נישואין שרי בחול המועד ואי נמי בפי' בשקדשה מבע"י דבח"ה שרי וביו"ט אסור ועיין בהר"ן וק"ל:<br><b> וראיתי </b> למוהר"ש אלגאזי בספר שפתי ישנים בתשובה דף קכ"ג ע"ב שהקשה לדעת ר"ת מהא דגרסינן במ"ק דף י"ד ע"ב דנין דיני נפשות ודיני מכות ופי' רש"י בח"ה אבל לא ביו"ט אסור משום שבות הא קמן דביו"ט לא דנין דיני נפשות גזירה שמא יכתוב אע"פ שהדנין דיני נפשות הן סנהדרין דליכא עדיף מינייהו ועוד הקשו לפי רבינו תם דלא משני בפ' אד"מ משום דאין דנין בשבת משום דכתיבה שרייא בשבת היכא דליכא עדיף מיניה א"כ דיני נפשות ידונו בתחילת דין בשבת לעיוני בדיני ואם יראו חובה ילינו למחר ואין לחוש שמא יכתבו דהא אמרת דבסנהדרין דליכא עדיף מינייהו שרי כתיבה בשבת ואין לומר אה"נ דדנין בשבת ביו"ט דמתני' לא קתני אלא דאין דנין בע"ש וי"ט ואלו בשבת וי"ט לא קתני משמע דבשבת ויו"ט דנין לעיוניה בדיניה דהא לא אפשר דאם כן כי פריך במועד קטן ודילמא לעיוניה בדיני' לימא ליה דאם כן אמאי תני תנא דנין דיני נפשות במועד דמשמע דהא ביו"ט אסור ואי לעיוני הא אמרת אפי' בשבת ויו"ט דנין עכ"ד ולא הבנתי דבריו דפשיטה ודאי דתחילת דיני נפשות לר"ת אין דנין בשבת ויו"ט משום דבעינן ב' סופרי הדיינין כותבין לפניהן דברי המזכין ודברי המחייבין כדתנן התם ומ"ש ר"ת דבסנהדרין דליכא דעדיף מינייהו שרי היינו לענין גמר דין דליכא כתיבה ואינו אלא משום גזירה שמא יכתוב ומש"ה בסנהדרין שרי ולא גזור משום מצוה אבל תחילת דין ודאי פשיטא דאסור ומ"ש דבסנהדרין שרי כתיבה בשבת אינו אלא דברי תימא וכי משום דמצוה לדון שרינן אב מלאכה דאורייתא הא ודאי ישתקע הדבר ולא יאמר וא"כ ברייתא דקתני דנין דיני נפשות ודיני מכות במועד בתחילת דין מיירי דביו"ט אסור משום דא"א לכתוב ובחה"מ שרי וזה פשוט ועיין בהרב חד"ה בפרק אד"מ. ודע שלדעת רש"י ז"ל דס"ל דאפילו בד"נ דליכא דעדיף מינייהו אין דנין בשבת ויו"ט וכתבו התוס' דהא דאמרינן בפ' אד"מ היכי ליעבד לידייניה במעלי שבתא וליקטליה בשבתא אין רציחה דוחה שבת ולא משני משום דאין דנין בשבת משום דניחא לי' לתלמודא למימר טעמא לאיסור מן התורה ולא מדרבנן יש ליישב שפיר מה שראיתי להר"ב כנה"ג ז"ל בס' דינא דחיי חלק עשין דק"ט ע"א שהקש' אההיא דגרסינן בפרק נגמר הדין דמ"ג ע"א וכרוז יוצא לפניו לפניו אין מעיקרא לא והתניא בע"פ תלוהו לישו' והכרוז יוצא לפניו מ' יום כו' שאני ישו' דקרוב למלכות הוה וז"ל ותימא לי ולדידיה מי ניחא והתנן בפרק אד"מ אין דנין לא בע"ש ולא בעיו"ט ומפרש בגמרא טעמא משום דלא אפשר דהיכי ליעביד לדייני' במעלי שבתא ולגמרי לדינים בשבתא ולקטלי' בשבת אין רציחה דוחה שבת ואי כסברת המקשה דלאחר שנגמר דינו הכרוז יוצא לפניו מ' יום עוד היום קשה מ"ט לא דיינינן ליה בשבת ואפי' שיגמור הדין בשבת אין הורגים אותו משום ההכרזה דבעי' שיכריזו מ' יום יע"ש שהניחו בצ"ע עכ"ל אכן כפי דברי התוס' הללו ניחא דתלמודא התם דיהיב טעמא לאסור מדאורייתא משום דאין רציחה דוחה שבת היינו לפום קושטא דמילתא דמסיק בפרק נגמר הדין דלפניו אין מעיקרא לא אבל לפום ס"ד דמקשה דהוה ס"ל דמעיקרא בעינן מ' יום להכרזה הוה ס"ל דטעמא דמתני' משום דאין דנין בשבת ומדרבנן ולא משום טעמא דרציחה ואף לתי' הב' שכתבו התו' דהתם לא שייך למגזר משום שמא יכתוב כיון שכבר כתבו דברי המזכין ודברי המחייבין מבע"י וכ"כ בפ' כ"ה איכא למימר דהיינו לפום קושטא דמילתא דס"ל לתלמודא דלפניו אין מעיקרא לא אבל לפום ס"ד דמקשה דהתם דמעיקרא בעינן מ' יום הוה ס"ל ע"כ דטעמא דמתניתין משום דאין דנין בשבת ואע"ג דליכא למגזר שמא יכתוב לא פלוג רבנן כנ"ל. כתב הריב"ש בתשובת סי' קנ"ו דאסור לפדות את הבן בשבת משום דדמי למקח וממכר והביאה מרן הב"י ז"ל בסי' של"ט יע"ש וראיתי להרב בני יעקב דק"ג ע"ד שנסתפק במי שפדה את בנו ונתחייב לתת לכהן ה' סלעים ונתן משכון עליהם אי בנו פדוי או לא מי אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן או לא וכתב שרבו מוהר"י אלפאנדרי ז"ל נסתפק בזה והביא ראי' מדברי הריב"ש הללו דלא מהני דאם איתא דמשכון מהני הא איתיה תקנתא שיתן לו משכון אלא ודאי דלא מהני יע"ש ולע"ד נראה שאין ראיה מדברי הריב"ש דאע"ג דמשכון מהני אפ"ה ס"ל להריב"ש דאסור ליתן משכון בשבת משום דהוי כקונה קנין בשבת ואפי' לצורך מצוה וכ"כ הר"ן ז"ל בריש פרק קמא דכתובות אההיא דאמרינן התם א"ל אתפשוה מטלטלי לכתובתה וז"ל וא"ת הא הו"ל קונה קנין בשבת ואסור כו' אי נמי אפשר דמבע"י מיירי והיה שהות ביום כדי להתפיסה מטלטלין ולא כדי לכתוב לה כתובה עכ"ל הרי מבואר דאפילו משכון אסור ליתן בשבת משום דדמי למו"מ ואף שהרא"ש ז"ל כתב בתשובה הביאה הטור ז"ל ח"מ סי' ע"ג דמי שנשבע לפרוע לו בז' בניסן ואירע ז' בניסן בשבת דמותר לתת לו משכון בשבת כדי לקיים שבועתו דחפצי שמים הוא שיקיים שבועתו איכא למימר דלא התי' הרא"ש אלא דוקא כההיא דנשבע לפרוע בז' בניסן דאי אפשר בלא"ה דאל"כ הרי הוא עובר על שבועתו משא"כ הכא כיון דאפשר לפדותו אחר השבת לא חשיבא כ"כ חפצי שמים וזה מוכרח שהרי לפי מ"ש מרן הב"י שם לדעת הרא"ש שרי לתת משכון ולשומו אותו וליתנו לו בתורת פרעון משום דחפצי שמים הוא ע"ש. ואם כן קשה דאמאי כתב הריב"ש דאין פודין את הבכור בשבת הא איתיה בתקנתא שיתן לו משכון וישום אותה ויתננו לו בתורת פרעון דבהא ודאי פשיטא דמהני בפדיון בכור דשוה כסף ככסף אלא משמע ודאי דס"ל דהכי לא חשיב חפצי שמים כל כך וכמ"ש ועיין במ"ש רש"י בפרק א"צ דף כ"ז ע"ב ד"ה בבהמת קדשים ובהר"ב מג"א ז"ל ס"י ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (מח) </b> מכלל דבחה"מ שרי כו'. לענ"ד לק"מ דהא טעמא דאין נושאין נשים במועד הוא משום דאין מערבין שמחה בשמחה וא"כ במי שעשה שליח לקדש לו אשה והאשה גם היא עשתה שליח לקבל קדושיה ופגע שליח בשליח יחד והמשלחים אינם יודעים כלל כי יפגשו זה בזה יחד דבכה"ג משום שמחה ליכא דהא המקדש והמתקדשת אינם יודעים ממעשה הקדושין כלל ובחוה"מ שרי לי' לשליח האשה לקבל קדושיה משליח האיש כיון דליכא בזה משום אין מערבין שמחה בשמחה. אבל ביו"ט אסור משום שבות דשמא יכתוב כו' ומש"ה ליכא לסיועי לשמואל ממתניתין דפ' משילין דהא איצטרך לאסור קדושיה ביו"ט אפילו בכה"ג כשפגע שליח בשליח וכנ"ל:<br><b> עוד </b> אפשר לומר למאי דאמרינן בפסחים דף ע"א ע"ב דבליל יו"ט ראשון אין שמחה משום דדרשינן התם המקרא והיית אך שמח אך חלק וא"כ הרי איצטרך למתני בפ' משילין הא דאין מקדשין ביו"ט משום שבות ולאשמועינן דאסור נמי לקדש בליל יו"ט הראשון דאע"ג דמשום אין מערבין שמחה בשמחה ליכא בזה מ"מ אסור משום שבות אבל בחוה"מ אפשר דלעולם אסור וא"כ הרי ליכא מזה סייעתא לשמואל ובזה ניחא נמי הא דאין מיבמין דאצטרך לאסור ליבם אפילו בליל יו"ט הראשון וכנ"ל וכן למ"ש התוס' להתיר משום ביטול פו"ר י"ל נמי משום דלא חשיב שמחה כ"א סעודת נשואין בלבד וה"ט דאין נושאין נשים במועד משום דבשביל סעודה זו נדחית הסעודה של שלמי שמחה וא"כ בליל יו"ט הראשון דליכא שלמי שמחה דהא מעטי' קרא וכנ"ל תו ליכא משום אין מערבין שמחה בשמחה (וצ"ע קצת בהא). ומכש"כ לרש"י דס"ל דאפילו ביום שמיני ליכא שמחה ולפ"ז הא אי לאו משום שבות הי' מותר לקדש בשמיני אפילו ביום לפי הנ"ל וא"כ האי דקאמר המחבר דלדעת רש"י קשה טובא, הרי לפמ"ש לק"מ ודו"ק:<br><b> ועוד </b> יש ליישב בזה דמש"ה ליכא לסיועי לשמואל ממתניתין דפרק משילין משום די"ל דלעולם בחוה"מ נמי אין מקדשין והאי דקתני יו"ט משום דבא לאשמועינן שאפילו סמוך לחשיכה ביו"ט אחרון או סמוך לחשיכה ביום השני של עצרת ור"ה דאע"ג דהלילה שלאחר הקדושין הוא חול גמור וא"כ הרי אין כאן משום אין מערבין שמחה בשמחה ואפ"ה אין מקדשין משום שבות דשמא יכתוב כו' (ולמ"ד דגזרו שבות בין השמשות משכחת לה נמי בבין השמשות ודוק). אלא דקצת יש לפקפק בזה עדיין דהא שמואל אינו מתיר בחוה"מ אלא לארוס בלי סעודת אירוסין ומטעם דשמא יקדמנו אחר וא"כ הרי משמע מזה דהאירוסין עצמן יש בהן נמי שמחה קצת אבל מ"מ יש לחלק בין הפרקים ולומר דהיינו בשאין עושה סעודה כלל דאז הוי השמחה בהאירוסין עצמן אבל בכה"ג דעושה סעודה בלילה שלאחריה אז השמחה הוא בהסעודה ולא בהאירוסין עצמן:<br><b> (מט) </b> אם איתא דאפילו באירוסין שייך טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה (דהיינו דאורייתא כמ"ש התוס') א"כ היכי קתני לה מתניתין בהדי הנך דאסרי משום שבות. למ"ש התוס' מ"ק דף ח' ע"ב סוף ד"ה מפני ביטול פו"ר כו' דלא חשיב שמחה אלא סעודת נישואין א"כ כשאינו עושה סעודת אירוסין אין כאן איסור תורה עכ"פ וא"כ שפיר חשיב לי' במתניתין דמשילין להאי דאין מקדשין ביו"ט בהדי הנך דאסורי משום שבות מפני שמיירי התם בלא סעודת אירוסין. אלא דאכתי יקשה אמאי לא מסייעינן לשמואל מדיהיב במתניתן טעמא דאין מקדשין ביו"ט משום שבות מכלל דבחוה"מ דליכא שבות שרי דהא משמע דאפילו בלא סעודה הוי הס"ד דאסור לארוס עכ"פ מדרבנן שהרי שמואל לא שרי לעשות סעודת אירוסין ואפ"ה שקיל וטרי הש"ס אי יש סייעתא לשמואל. אמנם י"ל דהא המחבר לשיטת ר"ת מקשה ולדידי' לק"מ דהא י"ל דלהכי נקט אין מקדשין ביו"ט משום דלדיוקא אצטריך לאשמועינן דאפילו ביו"ט דוקא משום רשות וכדאית לי' אשה ובנים אסור אבל בדלית לי' אשה ובנים שרי אפילו ביו"ט ולעולם דאפילו בחוה"מ אסור כשיש לו אשה ובנים וכמ"ש הגאון המחבר ז"ל בעצמו וע"ש:<br><b> (נ) </b> ומ"ש ר"ת כו' היינו לענין גמר דין דליכא כתיבה ואינו אלא משום גזירה שמא יכתוב. היינו דלא כהתוס' שכתבו ליישב אמאי יהיב הש"ס טעמא דלא קטלינן בשבת משום רציחה תיפוק לי' משום דאין דנין בשבת ולמאי שתירץ משום דכבר כתבו מבעוד יום ולא שייך למגזר שמא יכתוב א"כ לפ"ז הרי א"צ לאתויי מטעם דליכא דעדיף מנייהו שכתבו התוס' וע"ש:<br><b> (נא) </b> אינן אלא דברי תימא. גם אני תמהתי כן ולחומר הקושיא י"ל דס"ל למוהר"ש אלגזי כדעת הרב בהגהת ש"ע או"ח סי' ש"ו סעיף י"א בשם אור זרוע דכתב שלהם אינו אסור אלא מדרבנן וס"ל דבדליכא דעדיף מנייהו לא גזרינן גם בשבות דכתיבה שלהם וסופרי הדיינין יכולים לכתוב דברי המזכים והמחייבים בכתיבה שלהם. אלא דכיון דס"ל להתוס' בגיטין דף ח' ע"ב ובב"ק פ' מרובה דף פ' ע"ב בד"ה אומר כו' דגם הכתיבה שלהם הוי דאורייתא איני יודע מנ"ל להקשות אר"ת דלמא כהתוס' ס"ל וכן דעת הרמב"ם וכבר תמה בזה הב"ש באה"ע סי' קכ"ו ס"ק א' על הרמ"א אי לא דנאמר לדחוק עוד דאפשר דנכרים יכתבו דברי המזכים והמחייבים אלא דלשונו לא משמע כן מדקאמר ואין לחוש שמא יכתבו בו שרי להו כתיבה בשבת ודו"ק:
+
+Halakhah 15
+
+<b>המגביה </b>
+<b> תרומות כו' בשבת או ביו"ט בשוגג יאכל במזיד לא יאכל כו'.</b> כתב המאירי בשיטת כ"י למסכת י"ט די"ז ע"א וז"ל ואע"ג דאמרינן טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ואפי' במזיד לאו למימרא דמצי למיכל מיניה אלא מתוקן הוא שיצא מידי טבל ומותר בטלטול משא"כ בעוד שהוא טבל שאסור אף בטלטול ומיהו לקמן בפרק המביא משמע דאפי' באכילה מותר אם עבר ותקנו ומשו"ה מפרשים דדוקא אחרים אבל הוא לא יאכל ואע"ג דמבשל בשבת אסור אף לאחרים התם איכא איסור תורה אבל מעשר ליכא אלא אסורא מדרבנן משום דמחזי כמתקן עכ"ל ומדברי התוס' בפרק כירה דמ"ג ד"ה טבל מוכן הוא מוכח בהדיא דס"ל דאפילו לאחרים נמי אסור ואע"ג דליכא אלא איסורא דרבנן שכתבו וז"ל קשה להרשב"א דתנן במס' תרומות המעשר בשבת כו' בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולישנא דקאמר הכא עבר ותקנו משמע במזיד מדלא קאמר שאם שגג ונראה דנקט עבר כגון דלית ליה פירי אחריני עכ"ל יע"ש ומדלא תירץ כההיא דעבר ותקנו מתוקן לאחרים קאמר כמ"ש המאירי משמע דס"ל דאפי' לאחרים אסור וכן משמע מסתמיות לשון רבינו ז"ל שכתב המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביו"ט בשוגג יאכל כו' במזיד לא יאכל עד מוצאי שבת מדסתם ולא פירש משמע דס"ל דאפי' לאחרים אסור אלא דכפי זה ק' דבפ' כ"ה מה' אלו דין כ"ה כתב חביות של טבל שנשברה כו' הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן כו' והשתא קשה דבמאי מיירי אי לאחרים הא משמע שדעתו ז"ל לאסור ואי בדלית ליה פירי אחרינא וכמ"ש התוס' הא מדסתם וכתב במזיד לא יאכל משמע דס"ל דאפילו בדלית ליה פירי אחריני אסור וטעמא דס"ל דמאי דתירצו בגמרא אקושיא דהמטביל כלי' בשבת א"כ דאפשר בשאלה קאי נמי אקושיא דהמעשר בשבת וכמ"ש הר"ב ל"מ בפ"ו מהם יו"ט ואולי דס"ל דעבר ותקנו לאו במזיד קאמר אלא עבר בשוגג ותקנו וכה"ג כתב רש"י ז"ל בס"פכ"ש אההיא דאבעיא לן התם עברה ולשה מהו דבשוגג קאמר יע"ש. וכן נראה שהוא דעת הטור ז"ל דאפילו לאחרים אסור ממה שכתב בסי' תק"ה פירות שהוציאם חוץ למקומן והוחזרו אפילו במזיד כו' וכל זמן שלא הוחזרו והם חוץ למקומם אם הוציאם בשוגג מותרין במזיד אסור לטלטלן חוץ לד' אמות ואסור לאכלן אפילו לאחר שלא הוציאם וכ"כ הרא"ש בפרק מי שהוציאוהו הרי דאע"ג דתחומין אינו אלא דרבנן אפ"ה במזיד אסור לאחרים וא"כ ה"ה נמי במעשר בשבת אע"ג דאין איסורו אלא מדרבנן ועיין בהר"ב מג"א שם ס"ק י"ד וכן משמע מהא דגרסינן לעיל בפ"ק די"ד רב פפא איקלע לבי מר שמואל אייתו ליה דייסא ולא אכל כו' הרי משמע דאע"ג דאיסורא דאין כותשין במכתשת ביו"ט אינו אלא מדרבנן ואפי"ה אם עבר וכתש אסור אף לאחריני מיהו יש לדחות דרב פפא מחמיר על עצמו היה וכמ"ש הריטב"א ז"ל הביאו בשיטא מקובצת למוהר"ב ז"ל ע"ש במג"א סי' תק"ד ס"ק ה' ובספר פנים מאירות סי' ל' ע"ש ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (נב) </b> ואפ"ה אם עבר וכתש אסור אף לאחרינא. לענ"ד אין ראי' מזה משום די"ל כיון דרב פפא איקלע לבי מר שמואל וטריחי להו גם בשבילו בכתישה זו ביו"ט משו"ה אסור גם לדידי' דהא דשרינן לאחריני היינו משום דלא נעבדה העבירה בשבילן. ועי' במג"א סי' תקט"ו ס"ק ו' באורך:
+
+Chapter 24
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אין </b>
+<b> עונשין בשבת.</b> נסתפק הרב מש"ל בהא דקי"ל דהרודף אחר אחד מן העריות ניתן להצילו בנפשו אם היה זה בשבת מהו שנחלל שבת בשביל הצלתו מן העבירה וברודף אחר חבירו להורגו פשיטא מילתא דניתן להצילו דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אכן ברודף אחר העריות יש מקום להסתפק וכן נמי אליבא דר' דס"ל דהאומר הניחו לו שלא יהרגנו דאין הורגין אותו ואמרינן התם דה"ט דר"י משום דעל מה שמסרה נפשה לקטלא אמרה תורה הצל דמו בדמו פשיטא דאף בשבת הורגין אותו דחשיב רודף אכן לרבנן דס"ל דאפגימתא קפיד רחמנא יש מקום להסתפק את"ד יע"ש:<br><b> ולכאורה </b> נראה לע"ד להביא ראיה דאפילו בשבת ניתן להצילו מההיא דגרסינן פרק בן סורר דף מ"ג דפרכינן התם אברייתא דקתני דעל חייבי כריתות ניתן להצילו בנפשו ממתני' דקתני אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו ודחיק ר"ח לאוקומא התם כגון שבא עליה שלא כדרכה ורבא מוקי לה באומר' הניחו לה שלא יהרגנו ור"י היא כו' יעויין שם והשתא אם איתא אדרבא בפשיטות הי"ל לאוקומא אליבא דרבנן וכגון שבא עליה בשבת דלא ניתן להצילו בנפשו:<br><b> ואולם </b> אחר העיון נראה דאין מכאן ראיה וזה דנר' ודאי דע"כ לא נסתפק הרב ז"ל אלא דוקא גבי אחרים אם מותר לחלל שבת כדי להצילו מן העבי' וכמדוקד' מלשונו ז"ל אמנם גבי נרדף עצמו פשיטא ודאי דמותר לחלל את השבת כדי שלא יעבירנו על דת וכיון שכן פריך התם שפיר ולא מצי לאוקומא בבא עליה בשבת משום דכיון דלגבי נרדף ניתן להציל את עצמו בנפשו חשבינן ליה שפיר מיתה ותשלומין ואין אדם מת ומשלם אלא דק"ל לפי זה מהא דמשני התם אביי דמתני' מיירי ביכול להצילו באחד מאבריו וריב"ש היא דאמר רודף שיכול להצילו בא' מאבריו והרגו נהרג עליו ולפי מ"ש הרא"ם ז"ל בפ' וישלח דלגבי נרדף עצמו אין לחלק בין יכול להצילו בא' מאבריו או לא אם כן מאי משני הא אכתי כיון דלגבי נרדף עצמו ניתן להצילו אין אדם מת ומשלם קרינן ביה אלא מוכרח כיון דלגבי אחרים לא ניתן להצילו לא אמרינן בכי הא אין אדם מת ומשלם ומעתה חזרה ראיה למקומה אולם אכתי יש מקום לדחות דע"כ לא כתב הרא"ם דגבי נרדף אין לחלק אלא דוקא ברודף אחר חבירו וכמעשה שהיה גבי יעקב אע"ג דאיכא למימר שפיר דמתוך שאדם בהול להציל את נפשו ממות לאו מידק דייק וסבור שאינו יכול להצילו משא"כ ברודף אחר העריות דלא בהיל כולי האי כיון שלא בא על עסקי נפשות כנ"ל נכון לחלק ובר מן דין נראה דאין מכאן ראיה לספקו של הרב ז"ל דהכא בשבת נמי כיון שניתן להצילו בנפשו ע"י גוי חשיב שפיר אין אדם מת ומשלם וזה פשוט:<br><b> ודרך </b> אגב הוקשה אצלי על רבינו דבפ"א מהלכות נערה בתולה דין י"א הביא מתני' דהבא על אחותו כצורתה באונס ובמפתה והי"ל לבאר דה"ד בבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה כאוקמתא דר"ח וא"נ ביכול להצילו בא' מאבריו כאוקמתא דאביי ובאמת שהדבר מתמיה ולא ראיתי מי שנתעורר בזה ואשר אני אחזה ליישב דבריו שדעת רבינו ז"ל כי"מ שכתבו התוס' ז"ל פ' הבע"י דנ"ט ובפ' בן סורר ד' הנז' דאע"ג דבכל התורה כולה קי"ל דהעראה חשיבא כביאה גבי קנס אינו חייב אלא בגמר ביאה לפי שלא נתרבתה העראה להיות כגמר ביאה אלא לעריות וחייבי לאוין והוכיחו הדבר משמעתתא דהתם דלא מוקי לה כגון שלא עשה אלא כו' ובסוף דבריהם הקשו לשיטה זו דא"כ מאי פריך פ' בן סורר הניחא למ"ד העראה זו נשיקה אלא למ"ד הכנסת עטרה מאי איכא למימר הא לדידיה נמי א"ש דהא לא מחייב קנס בהכנסת עטרה אלא בגמר ביאה את"ד יע"ש ואם כן יש לנו לומר דרבי' ז"ל ס"ל דסוגיא דפ' הע"י פליגא אההיא דבן סורר דס"ל התם דהעראה מחייב קנס ופסק רבי' כסוגייא דפ' הבע"י דאין קנס בהעראה ומהשתא מתניתין דהבא על אחותו אתיא כפשטא ומשום טעמא דמשעת העראה אפגימה לה ממונא לא משלם עד גמר ביאה וזה נראה נכון ויש לי לדקדק מדבריו ז"ל שדעתו כדעת י"מ ממה שראינו לו ז"ל בפ"א מה' א"ב שכתב דבכל ביאות אסורות אחד המערה וא' הגומר כו' ובפ"ד מה' הנזכר גבי נדה שנה ופירוש דין זה וכן בפי"ז מה' הנז' גבי זונה הפסולה לכ"ג חזר וכתב דמשהערה בה עשאה זונה ובפרק י"ט גבי חללה כתב גם כן משהערה בה נתחללה אשר מבואר דבכל מקום אשר תנא דינא לומר דהעראה כגמר ביאה תנא והדר מפרש ובפי' איתמר ולא מכללא ואלו בפ"א מה' נערה דין ד' כתב אין האונס חייב בקנס עד שיבא עליה כו' ואלו היתה דעתו ז"ל דאפי' בהעראה יש לה קנס הי"ל לפרש הדבר ולומר דמשהערה בה חייב כדרך שפי' בכל המקומות הנז' אלא נראה שדעתו ז"ל כמ"ש:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (נג) </b> אמנם גבי נרדף עצמו כו' כדי שלא יעבירנו על דת. לענ"ד זה צ"ע דהא אשה קרקע עולם היא ואונס רחמנא פטרה כשאינה עושה מעשה (ולמ"ש בתשובה מדהקישה הכתוב לנרצח י"ל כשם שהנרצח אינו עובר כלל ה"נ האנוסה ג"כ אינה עוברת כלל) וכיון דשבת הוא הרי רציחה בשבת שהוא עושה בידים הוי עבירה גדולה טפי מבעילת אונס שהיא בשב ואל תעשה ואפילו אי נימא דלא פטרה רחמנא אלא מעונש מיתה אבל עבירה יש גם בלא מעשה מ"מ מהיכא פשיטא לי' להגאון ז"ל דמותרת לחלל את השבת בשביל עבירה קלה כזו [ונלע"ד שיש לכאורה לפשוט ספיקא דהמל"מ מדהקיש הכתוב נערה לנרצח י"ל כמו שברודף אחר חבירו להרגו ניתן להצילו בנפשו של רוצח אפילו בשבת וכמ"ש המל"מ ה"נ הדין כן בנערה, אפילו ע"י אחרים משום דאין היקש למחצה]. והא דאמרינן בש"ס דנערה ניתן להצילה בנפשו אין הכונה להצילה מהעבירה אלא להצילה מפגמא ומ"מ הקשו התוס' שפיר בסנהדרין דף ע"ג ע"א ד"ה להצילו כו' שכתבו שם אבל קשה מנערה כו' משום דה"נ הו"ל להש"ס למימר להצילו כיון דהוא עובר בידים ולמה לי' להש"ס למינקט להצילה דמלשון זה משמע שמצילין את הנרדף ולא מצילין את הרודף מן העבירה שהוא רוצה לעשות:<br><b> (נד) </b> הי"ל לפרש כו' כדרך שפירש בכל המקומות הנז'. ראי' זו איני מכיר דאדרבה דוק לאידך גיסא ממ"ש בהלכות א"ב פ"ג הלכה ט"ו גבי שפחה חרופה דאינו חייב אלא על גמר ביאה ומדסתם גבי אונס ולא כתב דאינו חייב קנס עד שיגמור ביאתו משמע שדעתו דחייב נמי קנס אהעראה:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b>
+<b> הדברים שהם אסורין משום שבות לא גזרו בין השמשות כו'.</b> ראיתי להר"ב מג"א סי' שמ"ב שנסתפק וז"ל צ"ע אם במוצאי שבת נמי אמרינן דבה"ש לא גזרו משום שבות דשאני לאפוקי יומא ממעלי יומא דמספקא לא פקעא קדושה כמ"ש ס"ס שפ"ו כו' יע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד נראה לדקדק מדברי התוס' דאפי' בה"ש דמ"ש אמרינן כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש וזה ממ"ש בפר' בכל מערבין דל"ד ד"ה גזירה אטו י"ט שלאחר השבת וז"ל והא דאמרינן לעיל גבי אילן כל דבר שהוא משום שבות כו' ולא גזרינן משום י"ט שחל להיות אחר השבת או לפני השבת דאז ממ"נ אסור להשתמש באילן כו' ונראה פשוט דהתם דבי"ט שאחר השבת ליכא למימר נמי דבה"ש מותר לעלות באילן כיון דהוי משום שבות לא גזרו דהכא ממ"נ אסור דאי נמי נימא דלילה הוא הוי י"ט וי"ט נמי אסור לעלות באילן משמע מדבריהם דאי לאו משום ה"ט דממ"נ אסור הוה אמרינן דלא גזרו בה"ש אפי' באפוקי יומא וכן מצאתי בפ"י בשיטה כ"י להרשב"א שם שכ' בדף ל"ב אתי' דרב יצחק בריה דרב חסדא דאמר הכא באילן הנוטה חוץ לד"א עסקינן וז"ל ויש לי לומר דהשתא נמי אית לן סברת דרבי ירמיה דלקמן דאמר שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביאה בתוך עשרה ומוליכו בראשון ומחשיך עליו כו' משום גזירת י"ט אחר השבת הוא כדמשני לקמן והכא ליכא גזירה כלל דבה"ש שביציאת השבת גם כן לא גזרו שאף הוא ספק לילה הוא דכל בין השמשות בין בכניסתו בין ביציאתו לא גזרו עליו משום שבות כנ"ל עכ"ל וכן נ"ל לדקדק עוד ממ"ש התוס' בדל"ד ע"א ד"ה ואמאי וז"ל ואין ליישב דברי רש"י דודאי מהולכת של כל השנה היה יכול לדקדק למה היה צריך להוליכו עד מקום השביתה לא הי' צריך להוציאו רק מביתו ולהניחו בר"ה כו' דאי בעי ממטי ליה פחות פחות מארבע אמות עד מקום השביתה דהא לרבנן דר' כו' ולר' נמי איכא למימר דהא דצריך להוליכו עד מקום השביתה היינו בשביתתו ברה"י הוא ויש ר"ה בין ביתו למקום שביתתו כו' וכתוב שם בהגהה וז"ל אבל בשביתתו בר"ה לא יצטרך להוליכו עד מקום השביתה וע"כ כן צריך להיות אמת לפרש"י דאי לעולם צריך להוליכו עד מקום השביתה א"כ תקשי ליה מר' ולא יוכל לתרץ מה שמתרץ גזירה י"ט אטו י"ט שלאחר השבת ע"כ ונראה ודאי כונתם שהוקשה להו דאימא דמאי דפריך בגמרא נימא כיון דאי בעי ממטי ליה כו' לר' דס"ל כל דבר שהוא משום שבות כו' הוא דפריך משום דמשמע ליה דלר' אפי' כששביתתו בר"ה קאמר דצריך להוליכו עד מקום השביתה דא"כ מאי משני גזירה אטו י"ט אחר השבת הא לר' אפילו בי"ט אחר השבת יכול להוליכו פחות פחות מד' אמות בבה"ש דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו הנה מבואר דאפילו בה"ש דמ"ש נמי לא גזרו וליכא למימר דכונתם ז"ל דלא שייך לתרץ דגזרו בשבתות דעלמא אטו י"ט אחר השבת משום דלא שייך למיגזר שבת אטו י"ט כמ"ש התוס' בא"נ דהא ליתא דלא הוצרכו לומר כן אלא לפי תי' כי היכא דלא תקשי להו אמאי לא משני גזירה אטו שבת דעלמא אבל לרש"י ז"ל ה"נ נימא דגזרינן שבת אטו י"ט כי היכא דגזרינן בעלמא יום טוב אטו שבת אלא ודאי כונתם כמו שכתבנו כנ"ל ודוק:
+
+Chapter 25
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>לפיכך </b>
+<b> אין נותנין בז'.</b> כתב ה"ה ודלא כר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל כו' עיין במרן הכ"מ ז"ל בפ' כ"ו מהלכות אלו דין כ"ב שתמה על מ"ש רבינו ז"ל שם היה מת מוטל בחמה ואין להם מקום לטלטלו כו' באין ב' בני אדם ויושבים משני צדדיו חם להם מלמטה זה מביא מטתו ויושב עליה כו' וז"ל ומ"מ יש לדקדק למה פסק רבי' דבאין שני בני אדם ויושבין בצידו הא בלא"ה יכולים לעשות מחיצה דהא בפ' כירה דמ"ג ע"ב איתא למימרא זו אמאי דא"ר יצחק אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ואמר להו רב ששת פוקו ואמרי ליה לרבי יצחק כבר תרגמא רב הונא לשמעתין בבבל דאמר רב הונא עושין מחיצה למת בשביל מת מאי היא דאמר רב שמואל בר יהודה מת המוטל בחמה באין שני בני אדם כו' משמע דלמ"ד כלי נוטל אפי' לצורך דבר שאינו ניטל עושין מחיצה למת כמו שמותר לעשות בשביל חי וכיון דקי"ל כלי ניטל אפי' לצורך דבר שאינו ניטל לא הו"ל למפסק כהאי מימרא ואפשר שמטעם זה השמיטה הרי"ף ז"ל ואם כן יש לתמוה על רבינו שכתב' ע"ש מה שנדחק בזה ולע"ד נ"ל פשוט שלדעת רבינו ז"ל כדעת הראב"ד שכתב הרמב"ן במלחמותיו פרק מי שהחשיך דף ק"ע ע"ב וז"ל והר' אברהם בר דוד מפרש בה דה"ק התם כבר תרגמא רב הונא לשמעתי' בבבל שלא אמרו אין כלי ניטל אלא למעט צורך מת הא במקום הצלה כולן ניטלין עכ"ל ולפי הנר' שאשתמיט ממרן הכ"מ ז"ל דברי הרמב"ן הללו ועיין עוד בחידושי הרשב"א ז"ל פרק כירה דף הנז' וזה פשוט ודוק:
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>פורשין </b>
+<b> מחצלת כו' או ע"ג כוורת דבורים כו'.</b> הנה הטור ז"ל כתב בסימן שי"ו וז"ל כתב בעל התרומות שאסור לנעול בשבת התיבה שיש בה זבובים אלא יתן סדין כו' בין הכיסוי לתיבה כו' ונר' לי שאין צריך לדקדק בזה כו' ועוד דבכוורת גופיה קתני ובלבד שלא יכוין לצוד אלמא כי לא מכוין שרי ותמה עליו מרן הב"י ז"ל שהרי מבואר בסוגייא דפ' משילין דבעינן נמי שלא יהיו נוצודין בהכרח כי היכי דלא ליהוי פ"ר יע"ש ואפשר ליישב דבריו דהטור ז"ל לא גריס בגמרא ותסברא דר"ש והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות כו' וכמו שכן נראה מדברי התוס' שם ד"ה אלא אימא כו' וס"ל דאע"ג דפ"ר הוא שהרי ודאי נצודות הן אפי"ה שרי משום דכיון דדבורים שלא במינן ניצד ואין איסורו אלא מדרבנן הו"ל פ"ר בדרבנן וכל פ"ר בדרבנן שרי לר"ש וכמ"ש הר"ב ת"הד ז"ל סי' ס"ד וכן נראה דעת מרן הב"י ז"ל ממ"ש אלא אי איכא למידחי דברי בעה"ת הכי איכא למדחינהו שאני דבורים כו' א"נ דע"כ לא אסר ר"ש לפרוש מחצלת על הכוורת אלא בדבורים שבמינן ניצוד אבל זבובים שאין במינן ניצוד אפשר כל שאינו מתכוין שרי ואע"ג דפ"ר הוא ע"כ וקשה טוב' דכי אין במינן ניצוד מאי הוי נהי דשלא במינן ניצוד פטור אבל אסור מדרבנן מיהא איכא כמ"ש הטור בהדיא וא"כ כיון דפ"ר הוא היכי שרי אלא מוכח ודאי דס"ל כדעת הרב תה"ד ז"ל דפ"ר בדרבנן שרי ועל פי זה יש ליישב מה שהקשה הר"ב ב"ח על מ"ש מרן דשאני דבורים בכוורת דהוי מקום שניצודין בו והוי כמכניס ארי לגוזרקי שלו אבל זבובים דתיבה וכוורת לא הוי מקום צידתן לא חשיבי ניצודים עד שיתפשם בידו ע"כ ותמה עליו וז"ל ושרי ליה מאריה דבפ' האורג ל"ק שמואל אלא דאינו חייב חטאת עד שיכניס ארי לגוזרקי שלו אבל איסור' מיהא איכא אפי' מכניסו לביתו או לחצר דהכי משמע לי לישנא דאינו חייב דמשמע חיובא הוא דליכא אבל איסור איכא יע"ש אכן כפי מ"ש לקמן דאע"ג דבמכניסו לבית או לחצר איסורא מדרבנן איכא היינו דוקא במתכוין אבל שאינו מתכוין שרי אע"ג דפ"ר הוא כיון דלא חשיבי כנצודין מן התורה וכן מוכח מדברי התוס' בפ' כ"ש דכ"ה ע"ב ד"ה לא אפשר ומדברי הרא"ש שם ועיין בהר"ב מג"א סי' שי"ד ס"ק ה' הן אמת דק' טובא לפי שיטה זו מהא דגרסינן בפרק כל כתבי דק"ך ע"ב נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה לייט עלה רב ומסקינן דה"ט דלייט עלה רב משום דבהא אפי' ר"ש מודה דהא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מוד' ר"ש בפ"ר ולא ימות הרי דאע"ג דכיבוי לר"ש לא אסור מן התורה משוי דהו"ל משאצ"ל אפי"ה אמרי' דמודה ר"ש בפ"ר וכן הקשה הרב מג"א ועיין בספר בתי כהונה ס"י וכ"כ הרשב"א ז"ל שם בחידושיו דמיהא שמעינן דאפי' במלאכה דרבנן אי פ"ר הוא אסור לר"ש ומיהו יש לדחות לזה דאע"ג דמשאצ"ל לר"ש אינו אלא מדרבנן מ"מ החמירו בו יותר משאר איסורי' דרבנן כיון דהמלאכה גופי' מלאכה דאורייתא היא ובדעתו הדבר תלוי דאי עביד לה לגופי' מחייב עליה מדאורייתא החמירו בו חכמי' ועשאוהו כדין של תורה משא"כ בשאר איסורין דרבנן דהמלאכה גופ' עיקרא מדרבנן ולא אתי בה לידי איסור תורה לא החמירו חכמים בפ"ר וסמך לזה מההיא דגרסינן בפרק כירה מי א"ר שמעון כבתה מותר לטלטלה כבתה אין לא כבתה לא דילמא בהדי דנקיט לה כבתה הא שמעינן לי' לר' שמעון דאמר דשא"מ מותר כו' ומשני כל היכא דכי קא מכוין איכ' איסורא דאורייתא כי לא מכוין גזר ר"ש כל היכא דכי קא מכוין איכא איסורא מדרבנן כי לא מכוין לא גזר ר"ש כו' והקשו התוס' והרשב"א דהכא נמי אפי' מכוין לכבות ליכא איסור' דאורייתא לר"ש דהא מלאכה שאצ"ל היא ותי' הרשב"א דכיון דאיכא דוכתא דמחייב עליה מדאורייתא גזר אפי' שלא במתכוין ואפי' בדוכתא דלא אתי בה לידי איסורא דאורייתא יע"ש הרי בהדיא לפום מאי דהוה ס"ל לתלמודא דדשא"מ בדרבנן מותר לר"ש אפי"ה במשאצ"ל אע"ג דאינו אלא מדר' אפ"ה החמירו בו ועשאוהו כאיסור דאורייתא וא"כ אף אנו נאמר בפ"ר באיסורא דרבנן דשרי לר"ש לדעת הר"ב תה"ד וסיעתיה דבמשאצ"ל לר"ש החמירו טפי וכ"כ הרא"ש בפ"ג דבכורות דאיסור משאצ"ל חמיר טפי מאיסור עוקר דבר מגידולו כלאחר יד אף ע"ג דאינו אלא מדרבנן ע"ש מיהו ק"ל טובא לדעת הר"ב תה"ד מהא דגרסינן פרק לולב הגזול דל"ג ע"ב ת"ר אין ממעטינן ביום טוב ראב"ש מתיר והא קא מתקן מנא אמר רב אשי כגון שלקטן לאכילה וראב"ש ס"ל כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר כו' והשתא לדעת תה"ד מאי פריך הא התם אין איסורו אלא מדרבנן משום שדומה למתקן כלי ומכשירו וכמ"ש רש"י ז"ל שם ע"א בד"ה עבר ולקטן כו' ע"ש ומהתימא על מוהר"מ בן חביב ז"ל שכ' בפשיטות דאיסור מתקן מנא דהתם הוי מדאורייתא ולא ידעתי איך אשתמיט לשון רש"י ז"ל שכתב בהדיא דאין איסורו אלא מדרבנן וא"כ הרי בהדיא מסוגיא זו מוכח דאפילו באיסורא דרבנן פ"ר אסור לר"ש וצ"ע לדעת הרב תה"ד וכן קשה מהא דגרסינן בפ' במה טומנין ד"נ ע"ב א"ר ששת ברדא שרי מאי ברדא אמר ר' יוסף תלת' אהלא ותלתא אסא ותלתא איגלי אמר רב נחמיה בר יוסף כל היכא דליכא רובא אהלא ש"ד כו' אבל אי איכא רובה אהלה אסור משום דהוי פ"ר דמשיר את השיער אע"ג דאינו אלא מדרבנן דה"ל תולש כלאחר יד ע"ש:<br><b> ושוב </b> התבוננתי וראיתי שתי' זה שכתבתי לדעת הטו"ר ז"ל ליתא ממ"ש הטור ז"ל בהלכות יום טוב סימן תקכ"ג מקרדין את הבהמה ביום טוב כו' ופירש ר"י שמגררות שלהם היו בענין שאין השער נתלש אבל שלנו שבודאי השער נתלש הוי פ"ר והכל אסור יעויין שם הרי דאע"ג דאין איסורו אלא מדרבנן דהו"ל תולש כלאחר יד שאין דרך לתולשו ע"י מגררת אפ"ה ס"ל להטו' ז"ל דפ"ר אסור מדהביא דברי ר"י ז"ל ולא חלק עליו וכן מבואר בהדיא מדברי הרא"ש בפ"ד דבכורות דאפי' באיסור דרבנן פ"ר אסור ע"ש. גם מ"ש הב"ח ז"ל ליישב דברי הטור דס"ל ז"ל דכיון דבפרק כירה לא פרכינן הך ותסברא כדפריך בשמעתין אלמא דסבירא ליה דלר"ש ניחא ול"ק הא מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות הא איכא למימר דהך פ"ר הוי דלא ניחא ליה שיהיו הדבורים ניצודים ולא יכלו לצאת מן הכוורת שהרי רוצה הוא שיצאו הדבורין לשדה לאכול פרחים תמיד וס"ל להטור דהך סוגייא עיקר משום דמתאמרא בדוכתא ועוד דכיון דמידי דרבנן הוא נקטי' להקל יע"ש קשה טובא שהרי דעת הטור ז"ל משמע דס"ל שלא כדעת הערוך דפ"ר דלא ניחא לה שרי שהרי בסי' ש"ך הביא מחלוקת הערוך ור"י ז"ל ולא הכריע ועוד דבסימן רט"ז נראה בהדיא מדברי הטור דס"ל שלא כדעת הערוך ועיין במרן הב"י שם גם מההיא דסימן תקכ"ג שכתבנו מבואר דס"ל כדעת ר"י ז"ל דפ"ר דלא ניחא ליה ואפילו אין איסורו אלא מדרבנן אסור דלדעת הערוך ז"ל אף על גב דפסיק רישיה הוא ודאי שרי משום דלא ניחא ליה וכמ"ש מרן שם:<br><b> והן </b> עתה נדפס ובא ס' קרית מלך רב מבן הרב המובהק בעל מחנה אפרים וראיתי שם בה' שבת דף א' ע"ד שכתב ליישב דברי הטור כדרך שכתבנו ולא השגיח מההיא דסימן תקכ"ג שכתבנו סתירה לדרך זה ומהתימא עליו שהוא הביא מדברי התוס' דביצה דכ"ג ד"ה ושלש שכתבו דין זה שכתב הטור משם ר"י דס"ל שלא כדעת הר"ב תה"ד וא"כ איך לא השגיח שהטור ז"ל ג"כ קאי בשיטתם גם מה שהקשה שם על תי' הב"ח נראה שלא ראה דברי הב"ח כי אם ע"פ מה שהביאם הט"ז ואלו הי' רואה אותן על מקומן לא היה כותב ע"ש:<br><b> ודע </b> שמדברי רש"י שכתב בפ' לולב הגזול בד"ה הא מודה ר"ש נ"ל בהדיא דס"ל דפ"ר אפילו בדרבנן אסור ממ"ש וז"ל וכי אמרינן דשא"מ מותר כגון היכא דאפשר ליה בלא איסור כגון גורר אדם מטה ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ואע"ג דאיכא למיחש דילמא עביד חריץ כיון דלא מתכוין להכי ואפשר לגריר' בלא חריץ ואי עביד נמי חריץ לא מחייב אבל היכא דודאי עביד מודה ע"כ הרי בהדיא דס"ל לרש"י דאי עביד חריץ ודאי אסור אף ע"ג דאינו אלא מדרבנן משום דהוי חורץ כלאחר יד ועיין בפר"ח הנדפס מחדש בלקוטי א"ח דף ל"ט ע"ד שכתב שדעת רש"י ז"ל כדעת תה"ד ז"ל דפ"ר בדרבנן שרי וכן נראה מדברי הרב בשה"ג אמתניתין דשובר אדם את החבית שהבין כן בדעת רש"י ולא ידעתי איך אשתמיט מינייהו לשון רש"י שכתבנו ועיין עוד במ"ש רש"י ז"ל בפ' המביא דף ל"ג ע"א בד"ה והלכתא וז"ל והך הלכתא אליבא דמאן דאית ליה מוקצה איקבע אבל אנו כר"ש ס"ל בין במוקצה בין בדבר שא"מ בו וקשה טובא דהא התם פ"ר הוא ואם נאמר דס"ל לרש"י דפסיק רישיה בדרבנן שרי כמ"ש הפר"ח ז"ל ניחא דהתם מדרבנן הוא משום דהוי בנין עראי גם מ"ש רש"י ז"ל דרב יהודה התם ס"ל כר"י דדבר שאינו מתכוין אסור ע"ש קשה טובא דבפרק במה טומנין דף הנז' קאמר התם אמר רב יהודה עפר לבינתא שרי וה"ט משום דהו"ל דשא"מ הרי דרב יהודה ס"ל דשא"מ מותר ויש ליישב בדוחק ועל מ"ש מרן א"נ דע"כ לא קאמר ר"ש לפרוש מחצלת על הכוורת אלא בדבורים שבמינן ניצוד כו' יש לתמוה שהרי בגמ' אמרינן מ"ד במינן נצוד אסור שלא במינן מותר קמ"ל הרי בהדיא דדבורים שלא במינן נצוד הן וכבר תמהו עליו כל האחרונים בזה ולפי חומר הנושא נלע"ד שכוונת מרן אמאן דפריך בגמ' ותסברא דר"ש היא והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר כו' וכמבואר מדבריו דגריס כגירסתנו בגמרא דמינה הוא סיעתא להרב התרומות ז"ל ואהא הוא דכתב מאן דפריך ותסברא דר"ש כו' היינו דוקא בדבורים משום דהוה ס"ל להך מקשן דדבורים במינן ניצוד מקרו ואיכא איסורא דאורייתא ומשום הכי קאמר דפ"ר אסיר לר"ש אבל בזבובים שאין במינו ניצוד כיון דאין איסורן אלא מדרבנן אע"ג דפ"ר הוא שרי והמתרץ דתיר' ליה לעולם ר"י כו' ה"ה דהוה מצי לתרץ דברייתא ר"ש היא ומשום דדבורים אין במינן ניצוד הן כדמסיק ושרי לר"ש אלא משום דמיהדר לאוקומי לברייתא כר"י קאמר לעולם ר"י והיינו דבפ' כירה לא פריך עלה הך ותסברא דר"ש היא כו' כדפריך הכא משום דהתם פשיטא ליה לתלמודא דדבורים הוו שלא במינן ניצוד כדמסיק הכא והילכך שרי לר"ש כנ"ל ליישב דעת מרן ז"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (נה) </b> וכן מוכח מדברי התוס' כו' ומדברי הרא"ש שם. ואני תמה דא"כ הרי דברי הרא"ש סתרי אהדדי דבפ"ג דבכורות כתב להדיא דאפילו אי תולש לאו היינו גוזז מ"מ מדרבנן אסור במתכוין אי בפסיק רישי' גזירה תולש אטו גוזז וע"ש הרי לך מבואר דאע"ג דתולש אינו אסור אלא מדרבנן ואינו מתכוין לתלישה מ"מ היכא דהוי פסיק רישי' אסור. ועיין עוד ברא"ש פרק עד כמה דין ד' לענין הקזה שכתב שם וז"ל ר"ש אומר יקיז אע"פ שעושים בו מום כלומר שיכול לבוא לידי עשיית מום ומשמע שם דלמאי דקיי"ל אין איסור דאורייתא במטיל מום בבהמה דבעי הקזה דהוי כמטיל מום בבע"מ וצ"ע. ואפשר שכונה אחרת יש בדברי הרא"ש ובאמת קשה לומר דלא ליהוי פסיק רישי' בתולש:<br><b> וראיתי </b> להגאון המחבר ז"ל לקמן בד"ה ושוב התבוננתי כו' שמביא דברי הרא"ש מפ"ד דבכורות ונפלאתי עליו בשתים הא' למה שבק האי דפ"ג הנ"ל שהבאתי לעיל דשם מבואר יותר. והב' מה דלא העיר שדבריו סותרים למ"ש הרא"ש עצמו בפ' כ"ש בסוגיא דאפשר ולא קמכוין. שוב מצאתי במג"א סי' שי"ד ס"ק ה' שמביא דברי הרא"ש בפסחים הנ"ל ודחק עצמו לפרש דהרא"ש שכתב דפסיק רישי' אסור בכל מידי דאורייתא דוקא דמשום שאר איסורים נקט לי' ותמהני שלא הביא דברי הרא"ש בבכורות הנ"ל דמבואר שם להדיא דאפילו בשאר איסורין פ"ר אסור אפילו בדרבנן. גם לא זכיתי להבין דברי המג"א הנ"ל במש"ש דהרא"ש בפסחים נקט דפסיק רישי' בכל מידי דאורייתא אסור משום שאר איסורין הרי לכאורה שאר איסורין חמירי בזה משום דבשבת איכא למימר כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה א"כ כל שאינו מתכוין אפילו בפ"ר ליכא איסור תורה כדס"ל לאביי מתחלה משא"כ בשאר איסורין ועכ"פ שאר איסורין לא קילי משבת ואי בשבת היכא דהוי פסיק רישי' אסור אפילו בדרבנן א"כ כש"כ בשאר איסורין דאסור וצ"ע:<br><b> (נו) </b> ואם נאמר דס"ל לרש"י כו' דהתם מדרבנן הוא כו'. וכן משמע לכאורה במ"ש רש"י בפ' המביא דף ל"ד בסוף ע"א בד"ה אין חוששין כו' וז"ל דאין זה קורע על מנת לתפור ע"כ וקשה דמאי בכך הא עכ"פ מדרבנן גם קריעה כזו אסורה ואי משום דלא הוי פ"ר כדמשמע קצת מדקאמר אין חוששין שמא תקרע כו' ז"א דא"כ אפילו אי הוה חייב אקריעה שלא ע"מ לתפור נמי ניחא דכיון דאינו מתכוין שרי דקיי"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין שרי בכה"ג אפילו במלאכה דאורייתא כל היכא דלא הוי פסיק רישי' אע"כ דמשמע לי' לרש"י דזה הוי פסיק רישי' וכמו שנראה בחוש דע"י פצוע האגוזים נקרע המטלית (ולישנא דנקט שמא יש ליישב). ולפיכך כתב רש"י דקריעה כזו אינה דאורייתא ושרי אפי' בפ"ר. ומ"מ אין ראי' משם לתה"ד ולהפר"ח ז"ל משום דהתם מקלקל הוא לגבי המטלית כיון דאין הקריעה שוה משא"כ במתקן י"ל דפ"ר אסור אפילו בדרבנן:
+
+Chapter 26
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>לבנים </b>
+<b> שנשארו מן הבנין כו'.</b> מימרא דר"ן פרק כל הכלים ובפ' המביא דף ל"א ע"ב פרכי' עלה ממתניתין דקתני בית מלא פירות כו' ומוקמינן לה התם באוירא דליבני כו' וראיתי להרב ח"ה ז"ל וז"ל אע"ג דת"ק דמתניתין לית ליה מוקצה כר"ש מ"מ ר"מ לא אשכחן דמתיר מוקצה וא"נ דאית ליה דלית בפחיתת סתיר' אהל מדרבנן מ"מ טלטול מוקצה אית ביה כו' ע"ש ודבריו תמוהים שהרי ר"מ לית ליה מוקצה אפי' במוקצה מחמת מיאוס כדאיתא בפ' כירה דמ"ד ר"מ אומר כל הנרות מטלטלים חוץ מן הנר הדולקת בשבת וא"כ כ"ש בשאר מוקצה דעלמא דס"ל כר"ש ולכן נראה דבהא דר"ן אפי' ר"ש מודה משום דכיון דשרגינהו ודאי אקצינהו בידים וכן מוכח ממה שהביאו כל הפוסקים ז"ל הא דר"ן לענין שבת ואע"ג דקי"ל כר"ש בשבת ועיין בס' מע"ח וא"נ משום דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס דאפי' ר"ש מודה וכ"כ הריטב"א בשיטה כ"י למס' שבת דקמ"ד יע"ש:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (נז) </b> ודבריו תמוהים שהרי ר"מ לית לי' מוקצה. אפשר לומר דאין כאן תימא על הרב ח"ה ז"ל דכונת הרב ז"ל לומר דלא אשכחן דר"מ מתיר מוקצה ביו"ט די"ל דכרבי ס"ל דסתים בשבת כר"ש דלית לי' מוקצה וביו"ט סתים לי' כר' יהודה דאית לי' מוקצה בהאי דאין מבקעין עצים כדאיתא בריש מסכת יו"ט לאוקימתא דר"נ שם אבל ר"ש ס"ל דאין מוקצה אפילו ביו"ט בכמה דוכתי ועי' במסכת יו"ט דף ל"ג ע"א ת"ר אין סומכין כו' ור"ש מתיר ע"כ ואפילו בנולד לית לי' לר"ש מוקצה כדאמר מסיקין התם בשברי כלים (ביצה דף ל"ב ע"א):
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>סולם </b>
+<b> של עליה אסור לטלטלו כו'.</b> כתב ה"ה וז"ל זה למד רבינו מי"ט כו' יע"ש הנה דעת רבינו ז"ל שלא כדעת הר"א מבורגיל שכתבו התוס' פ"ק דביצה ד"ט ע"ב ד"ה מאי דקא שרי כו' וז"ל והר"א מבורג'יל תירץ דהתם מיירי בשבת דמאי טעמא אסרי לטלטל הסולם משום דמחזי דלהטיח גגו הוא צריך ובשבת ליכא חששא שאסור להוציאה לחוץ כו'. יע"ש וראיתי למרן הב"י סימן תקי"ח שתמה על הטור ז"ל שדבריו סתרי אהדדי ממ"ש בסימן הנז' מותר לטלטל הסולם כו' וה"מ סולם קטן אבל גדול כגון של עליה אסור נראה שהוא פוסק כתי' ר"ת וממ"ש בסי' ש"ח וז"ל סולם אפי' של עלי' והוא גדול מותר לטלטלו בשבת בחצר משמע שהוא פוסק כתי' הר"א מבורג'יל דאלו לר"ת בין בשבת בין ביום טוב אסור ותירץ דכהר"א הוא פוס' ובהא פליגי ר"ת והר"א ז"ל דלר"ת סולם של עליה שהוא גדול אסור בין בשבת בין בי"ט ולהר"א אפילו סולם של עליה ביום טוב אסור ובשבת שרי אבל סולם של בית בכלל של שובך הוא ומותר אפילו ביום טוב ומ"ש הרא"ש ז"ל ולהאי שינוייא אסור לטלטל סולם שלנו בי"ט יש לדחות דבסולם גדול כמו של עליה קאמר ואע"פ שמדברי התוס' נראה דאפי' בסולם של בית אסור היינו משום דמס"ל שמא הלכה כר"ד אבל הרא"ש ז"ל מאחר שלא הזכיר הא דר"ד א"כ בשל שובך פשיטא ליה דשרי כב"ה ואם כן סולם של בית נמי יש להתיר כמו של שובך את"ד:<br><b> ודבריו </b> תמוהים בעיני דאי מ"ש הרא"ש ולהאי שנוייא אסור לטלטל כו' מיירי בסולם גדול כמו של עליה אם כן מאי ולהאי שנוייא דקאמר דדוקא לתי' הר"א יוצא דין זה הא אפי' לתירץ ר"ת ז"ל נמי דינא הכי דבסולם גדול אסור לטלטל בין בשבת בין ביום טוב ולכן נראה לי לו' דמ"ש הרא"ש ולהאי שינוייא כו' מיירי בסולם של בית אלא דס"ל להטור דכיון דהרא"ש לא הביא הך דר"ד משמע דפשיטא ליה דאין הלכה כר"ד אלא כב"ה דשרו ואם כן כיון דאפי' סולם של שובך קי"ל דשרי מכ"ש שיש להתיר סולם קטן של בית דליכא למיחש דלהטיח גגו הוא צריך שהרי מדברי התוס' משמע דסולם קטן עדיפא מסולם של שובך ממה שכתבו וז"ל משמע דקי"ל כר"ד ותימא דבפ' חלון ובכולא שמעתין משמע דאסור לטלטל אפי' סולם של עליה ור"ד אסר אפילו סולם של שובך ואהא תי' ר"ת לחלק בין סולם קטן לסולם גדול משמע דאפילו ר"ד דאסר בסולם של שובך מודה בסולם קטן שהרי מדר"ד גם כן ק"ל מעיקרא וכן משמע ממה שכתב ולפי זה אסור לטלטל כו' דשמא הלכה כר"ד משמע דאם הלכה כר"ד הוא דאיכא למימר דסולם שלנו נמי אסור אמנם אי לא ק"ל כר"ד יש להתיר סולמות שלנו אפילו לתירוץ הר"א מכ"ש דסולם של שובך ומ"ש הרב ים של שלמה סי' כ"ו דט"ס הוא דמנ"ל להר"א לחלק בהכי אלא צריך להגיה ועוד דשמא הלכה כר"ד כלומר וחסור אפי' לר"ת אין נראה כן שהרי בקוש' ז"ל הקשו מדר"ד גם כן ואהא תירץ לחלק בין קטנים לגדולים וכמ"ש ועוד דאם איתא דלר"ד אסור לטלטל סולם קטן לתי' ר"ת ז"ל בין בשבת בין ביו"ט א"כ היכי מספקא להו מילתא דשמא הלכה כר"ד הא פשיטא ודאי דאין הלכה כר"ד מדחזינן בפרק חלון לרב ולרב אשי דהוא בתראה דסבירא ליה דסולם קטן מותר לטלטל בשבת וכן נמי ר' חייא דמניה הוא דבעו לאוכוחי התוס' ז"ל דהלכה כר"ד מדקאמר אינהו סבור כו' וכמ"ש ביש"ש דקאמר התם דסולמות שבבבל צריכין קבע משמע דס"ל גם כן דמותר לטלטל וא"כ פשיטא ודאי דכוותייהו קי"ל אלא ודאי כמ"ש דאפי' ר"ד דאסר בסולם של שובך מודה בסולם קטן דשרי לתי' ר"ת ז"ל וכן מבואר מדברי התוספות בפרק חלון ד"ה אי הכי שכתבו וז"ל ואומר רבינו תם דהכא בסולמות של בית כו' ולא דמו לסולמות של עליה שהן גדולים וחזו להטיח בהן גגו וכן סולמות של שובך ע"כ דאין ס' לומר דבהא פליגי ר"ת והר"א דלר"ת סולם קטן עדיף מסולם של שובך ולהר"א סולם קטן גרוע מסולם של שובך דהשתא מחלפא סברתם מן הקצה אל הקצה ומשום הכי הוכרח הטור ז"ל לומר דמ"ש הרא"ש ולפי זה אסור לטלטל סול' שלנו היינו דוקא לטלטלו לצורך גופו או מקומו דליכא משום דשמחת י"ט דס"ל דב"ה דשרו הולכת סולם משובך לשובך היינו דוקא ליטול גוזלות לצורך שמחת י"ט וכמ"ש מרן הב"י בסימן ש"ח יע"ש הא לא"ה אפילו ב"ה מודו דאסור וזה שכתב הרא"ש ז"ל ולהאי שינוייא כו' כלומר דלתי' ר"ת דשרי לטלטל סולם קטן בשבת אף ע"ג דליכא משום שמחת י"ט אם כן ה"נ ביום טוב שרי אמנם לתירוץ הר"א דביום טוב אסור משום דמותר להוציאן לר"ה ובשבת דאסור להוציאו שרי מצינן למימר דסולמות שלנו אסור לטלטל בדליכא שמחת יום טוב כדרך שאסור בסולם של שובך דסולם קטן דינו כסולם של שובך מה שאין כן לתי' ר"ת דסולם קטן עדיפא מסולם של שובך וכמ"ש ומ"ש התוס' דשמא הלכה כר"ד אפשר דהוצרכו לזה כדי לאסור אפי' לצורך שמחת י"ט דאסור אליבא דר"ד כמו סולם של שובך ומעתה מדוקדקים דברי הטו' ז"ל שכתב מותר לטלטל את הסולם משובך לשובך דהיינו לצורך שמחת י"ט וה"מ כו' אבל סולם גדול כגון של עליה אסור לטלטל אפי' לצורך שמחת י"ט אבל סולמות קטנים מותר דוקא לצורך שמחת י"ט אבל שלא לצורך שמחת יו"ט ה"נ דאסור ולא הוצרך רבינו לבאר זה דממילא משתמע מדכתב מותר לטלטל משובך לשובך ופסק כתי' הר"א ז"ל כנ"ל:<br><b> וכתב </b> הרא"ש ז"ל ואין לומר דסוגייא דעירובין כההיא לישנא דאמר ברה"י מותר כו' ומיהו קשה דר"ת גופי' דקאסר הכא משמע דס"ל סולמות שבבבל אין להם קבע וניטלין בשבת ע"כ ואין דבריו מובנים אצלי דמאי ק"ל מדר"ח הא דר"ח נמי איכא לתרוצי בכה"ג דס"ל כהך לישנא דאמר ברה"י מותר והא דאסר הכא סולם של עליה מיירי בר"ה אבל ברה"י מותר ומשום הכי קאמר התם דניטלין בשבת והתוספות ז"ל בפרק חלון אחר שהקשה מדר"ח כמו שהקשה הרא"ש כתבו ואין נראה נמי להעמיד דשמעתין כר"ח בר אמי כו' יע"ש משמע בהדיא דהך תי' מצי קאי אר"ח ג"כ וצ"ע וראיתי להרב יש"ש שם שתמה על רבי' דכיון דלא ס"ל כתי' הר"א ע"כ צ"ל כתי' ר"ת לחלק בין סולם של בית לסולם של עליה וא"כ קשה אמאי לא חילק רבינו בין סולם של בית לשל עליה ולא חילק אלא בין של עליה לשל שובך יע"ש ולע"ד דלא קשה דאיכא למימר דרבינו ס"ל דסוגיא דפרק חלון מיירי בסולם של שובך וכן כתבו התוס' בפ' חלון בדרך דוחק ועוד אפשר לומר דרבינו ז"ל מפרש מ"ש בפ' חלון א"ה אפי' צורי נמי התם כובדו קובעו שלא כפרש"י אלא דה"ק דכיון דכובדו קובעו בטיל ליה תור' כלי ואסור לטלטלו וכ"כ הרז"ה ז"ל בפרק כל כתבי וז"ל והא דאמרינן בפ' חלון כי סולם הצורי כובדו קובעו אין ראיה ממנו לשאר כלים כי מפני שהוא מוטה על הכותל לעלות בו לעלי' החמירו בו עכ"ל יע"ש כנ"ל:
+
+Chapter 27
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>היוצא </b>
+<b> חוץ לתחום כו'.</b> כתב ה"ה וכן הסכמת הגאונים ז"ל לחייב ד"ת על יותר מי"ג מיל אבל יש מן האחרונים שחלקו ע"ז ואמרו דההי' סוגייא דפ"ק דעירובין בין כו' היא לדע' ר"ע כו' הנה כוונת ה"ה ז"ל מבואר' שדע' הגאונים ז"ל לומר דחוץ לי"ב מיל הוא ד"ת לכ"ע וההיא סוגיא דפרק קמא דעירובין דקאמר אמרי דבי ר' ינאי ל"ש אלא עירובי חצרות אבל ע"ת חייבין דתני ר"ח לוקין על ע"ת אתיא אליבא דרבנן ובתחומין דחוץ לי"ב מיל וה"ק ל"ש אלא ע"ח אבל ע"ת כיון דיש להם עיקר מן התורה דהיינו חוץ לי"ב מיל החמירו חכמי' לערב בסוף אלפים אך דעת האחרונים ז"ל לומר דלרבנן דר"ע אפילו חוץ לי"ב מיל אינו אלא מדרבנן ולר"ע אפילו בסוף אפילו הויא מן התורה וההיא דפ"ק דעירובין אתיא אליבא דר' עקיבא ובתחומין דסוף אלפים וכל זה מבואר מדברי הרמב"ן ז"ל במלחמותיו והוצרכתי לזה מפני שראיתי מי שהלך בדרך אחרת עיין בספר מרכבת המשנה ודע שלדעת האחרונים ז"ל דס"ל דאותה סוגיא אתיא אליבא דר"ע נראה דס"ל דלדידן דקי"ל כרבנן דתחומין דרבנן ואפילו חוץ לי"ב מיל הא דתנן בסוף פ' קמא דעירובין ארבעה דברים נאמרו במחנה וחד מינייהו פטורים מלערב כפשטא אתיא ואפילו בע"ת שהרי כיון דטעמא דרבי ינאי דקאמר דע"ת חייבין הוא משום דתחומין דאורייתא כדקאמר דתני ר' חייא לוקין כו' א"כ ממילא נשמע דלדידן דקיי"ל דתחומין דרבנן דא ודא חדא היא וכ"כ הרשב"א ז"ל בשיטה כ"י וז"ל ואנן קי"ל דתחומין דרבנן והלכך פטורים מלערב אפילו ע"ת כו' ע"ש גם הריטב"א ז"ל בשיטתו כתב כן בהדיא ורבינו ז"ל שפסק בפ"ו מהלכות מלכים דין י"ג להא דרבי ינאי הוא משום דאזיל לשיטתי' דס"ל דתחומין י"ב מיל דאורייתא והא דרבי ינאי אתיא ככ"ע משום דיש להם עיקר מה"ת ועיין במרן הכ"מ שם שדבריו מגומגמים ובודאי שכונתו במ"ש שהם דבר תורה על י"ב מיל קאמר ועיין בס' עץ החיים למורינו הרב המופלא דקכ"ד ע"ד ודוק:<br><b> ומהתימא </b> על מרן הב"י סי' שצ"ז שכתב על מ"ש הטור ואפילו הולכי מדבריות שאין צריכין לערב ע"ח חייבין בע"ת כתב וז"ל ומ"ש ואפילו הולכי מדבריות כו' זה פשוט בסוף פ"ק דעירובין אמתני' דתני ופטורים מלערב אמרי דבי רבי ינאי לא שנו אלא ע"ח אבל ע"ת חייבין עכ"ל והוא תימא שהרי לדעת האחרונים ז"ל ע"כ דלא קי"ל כר' ינאי ואפי' בע"ת פטורים ואם כן איך כתב זה פשוט כאלו היא הלכה פסוקה. גם על הטור ז"ל יש לתמוה שפסק היפך דעת אביו הרא"ש שהרי דעת הרא"ש דאפילו י"ב מיל הוי דרבנן וכמ"ש מרן שם וא"כ לדידי' ע"כ דס"ל דלא קי"ל כהא דר' ינאי וכמ"ש משם הרשב"א והריטב"א. ואולי יש ליישב דס"ל להטור דאע"ג דר' ינאי תלי טעמא דחייבין לערב ע"ת משום דתחומין דאורייתא כדקאמר דתני ר' חייא כו' ואנן קי"ל דתחומין דרבנן אפ"ה קיי"ל כר' ינאי בהא וכוותי' ולא מטעמי' ומשום דע"ת חמירי טפי דיש להם סמך מן התורה וראיה מההיא דפ' במה מדליקין דאמרינן דספק חשיכה מערבין ע"ח אבל לא ע"ת וה"ט כמ"ש רש"י שם משום דיש להם סמך מה"ת חמירי טפי והוא מוכרח שהרי רבא הוא דקאמר לה ורבא ס"ל דתחומין דרבנן כדאי' בפ' מי שהוציאוהו דמ"ו ומ"מ דברי מרן צ"ע:<br><b> ולע"ד </b> נראה להביא ראי' לדעת רבינו דתחומין די"ב מיל הוי דאורייתא מההיא דגרסינן בפ"ה דעירובין דף כ"ה ע"ב יושבי צריפין אין מודדים להם אלא מפתח בתיהם מתיב ר"ח ויחנו על הירדן מבית הישמון ואמר רבה ב"ח אמר רבי יוחנן לדידי חזו לי ההוא אתרא והוי תלתא פרסי על תלתא פרסי ותניא כשהן נפנין אין נפנין אלא לאחוריהם א"ל רבא דגלי מדבר קאמרת כו' ופרש"י אלמא במהלך בראש והוצרך לנקביו חוזר לאחוריו שלש פרסאות כו' וקשה טובא דמאי קושיא ורבא גופי' אמאי הוצרך לשנויי דגלי מדבר קאמרת כו' הא תחומין אינן אלא מדרבנן ומ"הת שרי ומש"ה היו ישראל הולכים במדבר ג' פרסאות ולעולם מדרבנן אין מודדים להם אלא מפתח בתיהם וכבר ראיתי להר"ב טירת כסף דרי"ט שהכריח מסוגיא זו דרבא ס"ל דתחומין דאורייתא ע"ש ואשתמיט מיני' סוגיא דפ' מי שהוציאוהו דמ"ו כי שם בארה דס"ל לרבא דתחומין דרבנן וכמ"ש הרא"ש שם אכן לדעת רבינו ניחא שפיר דר"ח מתחומין די"ב מיל הוא דק"ל דכיון דקאמר ר"י לדידי חזי לי ההוא אתרא כו' אם כן המהלך בראש והוצרך לנקביו צריך לחזור לאחוריו שלש פרסאות וג' פרסאות הוי דאורייתא וכן נראה לי שהוא דעת רש"י ממ"ש אלמא המהלך בראש כו':<br><b> ויש </b> לדקדק דאמאי הוצרך רש"י ז"ל לומר דמאי דפריך ר"ח הוא ממי שמהלך בראש כו' ואמאי ל"ק הא בפשיטות דפריך נמי במי שהוא בתוך המחנה וצריך לחזור לאחוריו יותר מאלפים אמה אלא ודאי ס"ל דמההיא לא קשיא לי' משום דתחומין דאלפים אמה אינן אלא מדרבנן ול"ק אלא ממי שמהלך בראש שחוזר לאחוריו ג' פרסאות וג' פרסאות מדאורייתא כדעת רבינו ז"ל וכן נראה ג"כ שזה דעת רש"י ז"ל ממ"ש פ' אין דורשין דף יז ע"ב ע"ש בתוס' ולדעת החולקים על רבינו ז"ל אין לומר דמאי דפריך ר"ח היינו אליבא דר"ע וסיעתי' דס"ל דתחומין דאוריי' והכי פריך דכיון דלדעת ר"ע עכצ"ל דכל המחנה חשיב כד' אמות אם כן מינה נשמע נמי לרבנן דס"ל דתחומין דרבנן דבהא לא אשכחן דפליגי דהא ליתא דאם כן לא הו"ל לתלמודא להקשות בפשיטות דהכי הול"ל הניחא למ"ד תחומין דאורייתא כו' ותו דאמאי הוצרך תלמודא להביא ברייתא דקתני כשהן נפנין כו' ותקשי לי' בפשיטות דכיון דקאמר רבי יוחנן לדידי חזי לי כו' אם כן אפילו תימא דנפנין לצדיהן אכתי תקשי ממי שהוא בתוך המחנה יותר מאלפים אמה לכל רוח דע"כ צריך לילך יותר מאלפים אמה כדי לעשות נקביו דבתוך המחנה אסור כדכתיב בהדיא ויד תהיה לך מחוץ למחנה אלא משמע ודאי דמדר"י גרידא לא הוה מצי להקשות משום דס"ל דתחומין דאלפים אמה אינו אלא מדרבנן וא"כ אי הוה אמרינן דנפנין לפניהן ולצדיהן לא הוה ק"ל משום דמי שהוא בראש המחנה אינו חוזר לאחורי ג' פרסאות אלא הולך לפניו וכן לצדדין בתוך ג' פרסאות אבל מברייתא דקתני אין נפנין אלא לאחוריו ק"ל שפיר ממי שהולך בראש המחנה דצריך לחזור ג' פרסאות לאחוריו ודוק:<br><b> ומההוא </b> דגרסינן בפ' ב' שעירי יוה"כ דס"ו ע"ב עתי ואפילו בשבת למאי הלכתא אמר רב ששת כו' ופירש"י ז"ל וז"ל מה חילול שבת יש שהוצרך להתירו אי משום תחומין דרבנן בעלמא אינהו שגזרו עליהם כו' נראה שיש להוכיח דתחומין די"ב מיל דרבנן דאי דאורייתא היכי פריך בפשיטות למאי הלכתא הא ר"מ ס"ל לקמן דס"ו די"ב מילין היו בין ירושלים לצוק ואמרינן התם דסתם מתניתין כותי' ואם כן הו"ל לתלמודא לומר הניחא לרבי מאיר אלא לר"י למאי הלכתא ויש ליישב ודוק:<br><b> ודע </b> שלדעת רבינו דס"ל דתחומין דג' פרסאות הוי דאורייתא ק"ל מהא דגרסינן פרק משילין גבי ההיא דאין רוכבין ע"ג בהמה גזירה שמא יצא חוץ לתחום ש"מ תחומין דאורייתא כו' ולדעת רבינו ק' אמאי ל"ק בגמרא דגזרינן שמא יצא חוץ לג' פרסאות דלכ"ע הוי דאורייתא וכן הקשו התוס' פ' אין דורשין ד"ה ופנית בבקר ועיין בפר"ח ז"ל חא"ח בקונטרס מים חיים די"ו ע"ד יע"ש ועיין בהרמב"ן במלחמותיו פ' אין צדין בד"ה והא דאמרינן דאסור להראות כו' שכתב תירוץ לזה וז"ל וגבי רוכבין ע"ג בהמה אין לחוש שמא יצא שלא לדעת חוץ לשלש פרסאות אלא באלפים אמה שהוא מקום קרוב יש לחוש בשלא ילך ברגליו שמא לא יכוין את התחום ומש"ה אקשינן ש"מ תחומין דאורייתא יע"ש. וראיתי להרב משפט צדק ח"א סי' ל' שהקשה לדעת חכמי בבל שכתב רבינו בתשובה הביאה הרב מוהריב"ל בח"ג סי' ע"ג דס"ל דיש איסור תחומין דאורייתא אפילו בימים ונהרות ע"ש מסוגיא זו דפריך ש"מ תחומין דאורייתא וכן ממאי דפריך בגמ' לקמן לאיסור מוקצה לא חששו, לאיסור תחומין חששו ולסברתם מאי קו' דלאיסור מוקצה דרבנן לא חששו לאיסור תחומין דאורייתא חששו וכן קאמר התם סתמא דתלמודא וכ"ת כי לית לי' לרבי יוחנן ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית לי' כו' והוא איסור תחומין ודרש מר זוטרא הלכה כרבי הושעיה ע"ש שהניחו בצ"ע. ודבריו תמוהים בעיני שמעולם לא כתבו חכמי בבל דתחומין דאורייתא אפילו בימים ונהרות אלא דוקא בתחומין דג' פרסאות וכמבואר מאותה תשובה שהביא מוהריב"ל דבהא פליגי דלדעת רבינו בימים ונהרות אפי' בתחומין דג' פרסאות הוי מדרבנן ולדעתם הוי דאורייתא אמנם בתחומין דאלפים אמה פשיטא ודאי דס"ל דהוי מדרבנן וא"כ כל הנהו דוכתי דמוכחי מנייהו דתחומין מדרבנן איירי בתחומין דאלפים אמה וזה פשוט ודוק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> דברי המחבר </b> לכאורה צריכין ביאור דמאי קאמר דהו"ל להש"ס למימר הניחא לרבי מאיר אלא לרבי יהודא מאי איכא למימר. הא טובא קשה דהא לר"מ ניחא כיון דס"ל די"ב מילין הוי בין ירושלים לצוק. א"כ לדידיה הוי דאורייתא ואם לר"י דלא ס"ל הכא אלא סובר תשע סוכות ועשרה מילין היו. הא מצינו רב יהודא דס"ל בפירוש תחומין דאורייתא דאמרינן עירובין [ל"ה ב'] דטעמא דרבי מאיר ור"י דאמרו הרי זה חמור גמל משום דתחומין דאורייתא וא"כ הקושיא עצומה היא הכי מאי פריך הש"ס למאי הילכתא ואי משום תחומין הא תחומין דרבנן הא י"ל דרבנן דר"ע דסבירא להו תחומין דרבנן ס"ל כר"מ י"ב מילין היו בין ירושלים לצוק ור' יהודא דסובר דרק יו"ד מילין היו הא איהו סבירא ליה תחומין דאורייתא ואולם דיש לדחות דמעירובין [ל"ה ע"ב] אין ראיה דהאי דמצריך הש"ס לומר דטעמא דר"מ דסובר תחומין דאורייתא היינו טעמא. כיון דרמי ר"מ אדר"מ מהאי דטמא שירד לטבול וצריכין לומר דשאני התם דהוי טומאה דרבנן והכא תחומין דאורייתא אבל לר"י יכולין למימר דלעולם ס"ל דתחומין דרבנן וטעמא דמחמיר אפי' בספק דרבנן כמו שסבירא ליה לרבי יוסי גבי טומאה. אמנם זה דוחק גדול למימר. דר"מ ור"י דקתני במתני' הרי זה חמור גמל. תרי טעמי אית להו ועוד הא רבי יוסי גופא ס"ל התם ספק עירוב כשר. ואף דסבירא ליה גבי טומאה לחומרא ואמרינן שם [ל"ו א'] דטעמא דרבי יוסי כיון דאין עיקרו מן התורה לא מחמרינן. ולדברינו צריכין למימר דר' יהודא מחמיר יותר מר' יוסי וסובר אפילו אין עיקר מן התורה מחמרינן:<br><b> ואולם </b> ראיתי דבפי' כתב הרא"ש בעירובין [מ"ו א'] וזה לשונו. ואע"ג דשמעינן ליה לר' יהודא דתחומין דאורייתא. גם ספק עירוב כו'. בהא ליה הלכתא כותיה עכ"ל רא"ש. וכן כתב שם הרמב"ם בפירוש המשנה בפ"י דטעמא דר"מ ור"י חדא היא. וכמו דטעמא דר"מ משום תחומין דאורייתא הכא נמי טעמא דרבי יהודה הכי הוי הרי דהרא"ש והר"מ ס"ל דטעמא לרבי יהודא משום דתחומין דאורייתא וא"כ צריך עיון. [ואף שמדברי התוס' שם [ל"ה ב'] ד"ה אמר רבי ירמיה יש לדחות הדברים ואין ראיה מר"י מ"מ הרי הרא"ש והר"מ הכי סבירא להו. ועיין לקמן הלכות עירובין מ"ש המחבר] ולכן היה נראה דלרבי יוסי פריך דהא ר' יוסי ס"ל יומא [ס"ז א'] חמש סוכות ועשרה מילין היו. והא איהו ס"ל עירובין [ל"ז א'] דתחומין דרבנן ולכך מיקל בעירוב. וא"כ לדידיה קשיא למאי הלכתא ול"ק אלא דקדוק לרב המחבר דהו"ל להש"ס למימר הניחא לר"מ אלא לר"י קשיא ובאמת מדברי הש"ס עירובין דמתרץ שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה שבת נמי דאורייתא היא: קא סבר ר"י תחומין דרבנן הרי מוכח בפירוש דאפילו י"ב מילין לאו דאורייתא. דאל"כ הא תחומין נמי עיקר מן התורה וכן הקשה רמב"ן במלחמותיו ולפי חומר הנושא אמרתי אף שעיקר תחומין דאורייתא מ"מ מאי שעירב בפת אינו דאורייתא אלא תיקון דרבנן ועיקר העירוב שמערב ברגליו. ולא אמרו אלא להקל על העשיר. וע' לקמן [נ"א ב'] פלוגתא דר"מ ור"י ור"נ ור"ח שם ועיין שם ברש"י. ועי' בס' תוספות שבת סימן תר"ג סק"ה עיי"ש והא דמצריך הש"ס לומר תחומין דרבנן ולימא תחומין דאורייתא. והרי עירוב רק דרבנן דזה ליתא. אם תחומין של אלפים אמה יהיה דאורייתא לא היה חכמים מתקנין עירוב בפת להקל אלא לפי שהוא באלפים אמה דרבנן. הם אמרו. והם אמרו. ובאמת לדעת ר"ע דתוך אלפים אמה נמי דאורייתא ס"ל עיקרו בפת וא"כ הכי פירושו בגמרא ההא שאני טומאה הואיל ועיקרו מן התורה היינו טבילה והמקוה שבת נמי דאורייתא קא סבר ר' יוסי תחומין דרבנן ולפי זה ס"ל דעירוב שתקנו חכמים בפת לא אמרו אלא להקל והאי עירוב אין עיקר בתורה זולת עירוב ברגל. וא"כ שעירוב זה אין לו עיקר מן התורה לכן הקילו בספיקו ודוחק:<br><b> ובחדושי </b> אמרתי על פי קושית הרב המחבר לתרץ קושית תוס' שם ביומא [ס"ו א'] ד"ה אמר רפרם כו'. דהא בכריתות [י"ד א'] אמרו בעלי הש"ס דרפרם בדותא היא. והכא לא אמר מידי והלא הכא הוא עיקר. אמנם אמרתי לתרץ לפ"ז דהנה ודאי מה דאמרינן עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליה"כ היינו טעמא כיון דהוצאה מלאכה גרועה היא. ועיין תוס' ביצה [י"ב א'] ד"ה עירוב והוצאה והאי דהוצאה מלאכה גרועה היא. נפקא לי' לתוס' פ"ק דשבת [ב' א'] מדאיצטריך תרי קראי חד קראי בפרק הזורק [צ"ו ב'] מהמלאכה היתה דים. וכן בעירובין [י"ז א'] מאל יוציא. ועיין שם היטב בהרב פני יהושע. דמשמע שם דזה דוקא למאן דאמר תחומין דרבנן. אבל למ"ד תחומין דאורייתא. הרי איירי הקרא דאל יצא בתחומין ומנ"ל דהמלאכה גרועה היא. וא"כ לפי דעת הרי"ף והרמב"ם די"ב מיל אליבא דכ"ע דאורייתא. ונפקא לן מאל יצא. א"כ לא מוכח כלל וכלל דהמלאכה גרועה היא. וא"כ ודאי דיש עירוב והוצאה ליה"כ דמהיכא תיתא לחלק: אמנם הרי מוכח מרב ששת דאפי' לאחר י"ב מיל הוי דרבנן דאל"כ אמאי קאמר למאי הילכתא. הא הלכתא לתחומין ולי"ב מיל וא"כ לפ"ז שפיר קאמר רפרם. זאת אמרת אין עירוב והוצאה ליה"כ היינו כיון דמוכח מרב ששת דאפי' לאחר י"ב מיל הוי תחומין דרבנן. א"כ למאי אצטריך אל יצא וע"כ להוצאה. והא כבר נפקא לן מוהמלאכה היתה וע"כ דהוצאה מלאכה גרוע היא וא"כ עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליה"כ כיון דהמלאכה גרוע היא לא אמרינן ביה"כ ולכן לא אמר הש"ס הכא בדותה היא אבל בכריתות שם אמר רפרם למילתיה על הברייתא. ולא אמר על רב ששת. וע"כ כוונתו דמוכח עירוב והוצאה לשבת. ואין עירוב והוצאה ליה"כ. דאם כן ל"ל עת. דמ"ש שבת ומ"ש יה"כ לכך מדחי' הש"ס דלמא שאני שעיר המשתלח דהכשירו ביה"כ ודאתאן עלה נמי חובה עלינו לתרץ קושית תוס' חגיגה [י"ז א'] ד"ה ופנית על הר"מ דס"ל י"ב מיל דאורייתא מהאי דאמרי' שבת [ס"ט א] דידע ליה בתחומין ואליבא דר"ע אמאי קאמר אליבא דר"ע הא יכול למימר דידע בתחומין ואליבא דכ"ע והיינו לאחר י"ב מיל. וכן קושיא נמי מהאי דאמרינן שבת [קנ"ג א] ותחומין אליבא דרבי עקיבא. ומבעיר אליבא דר"י ואמאי אמר בתחומין אליבא דר"ע. אמנם באמת יש לדחות הא הש"ס [ס"ט א] קאי לתרץ המתניתין דוקא ארבעים חסר אחת לומר שאם עשאן כולם בהעלם אחת שחייב על כל אחת ואחת חטאת. וקשה במאי ידע והא במתני' זאת קתני המבעיר. וקשה הא במבעיר ליכא אלא לאו. ואם אין סקילה קרבן בשוגג היכא בא. וע"כ דמתני' אתיא כמ"ד הבערה לחלק יצאה. והיינו ר"ע כדמוכיח רבא פסחים [ה' א'] וא"כ הרי בלאו הכי צריך למימר דמתני' אתיא כר"ע. ואף די"ל דמתני' ר' נתן דס"ל לחלק מ"מ לאיזה צורך נוקים הכא מוקמינן כולה כר"ע וכן נמי לקמן [קנ"ג א] דנקיט תחומין ואליבא דר"ע והבערה אליבא דר"י וא"כ בהאי אוקימתא דנקט תחומין הרי ס"ל להש"ס דהבערה לחלק יצאה ע"ש. וא"כ לכך נקיט נמי ר"ע דהכא סבירא ליה:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (נח) </b> דס"ל דיש איסור תחומין דאורייתא אפילו בימים ונהרות. לכאורה קשה לשיטה זו מהא דאמרינן בעירובין דף מ"ה ע"ב ביו"ט כרגלי כל אדם אמאי ליקני שביתה באוקיינוס כו' עד איבעית אימא הוי ספק דדבריהם ולקולא ע"כ ולפ"ז קשה הא אכתי איכא למיחש דקני שביתה באוקיינוס חוץ לי"ב מיל דאורייתא והוי ספק של תורה אע"כ די"ב מיל לא הוי דאורייתא. ואפשר לומר דס"ל לחכמי בבל כדעת הרלב"ח מובא במג"א סי' ת"ד ס"ק א' דהא די"ב מיל הוי דאורייתא היינו דוקא לאדם אבל לענין כליו ובהמתו אינן אלא מדרבנן (ודלא כהר"מ אלשקר שחולק בזה). וי"ל דה"ה בגשמים דכן הוא בפשיטות:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2eec5deb0cb3056ed1a0792c9a414593b0ef6b5f
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbath/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,771 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbath
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שבת
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Sabbath
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שבת
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>חולה </b>
+<b> שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו כו'.</b> עיין מ"ש ה"ה ומ"ש מר"ן הכ"מ ועיין במ"ש הטור סימן שכ"ח ולדידי קשה מהא דגרסינן בפ' במה מדליקין ר"ל מדקתני סיפא חייב ש"מ ר"י היא רישא במאי עסקינן כו' ואדתני רבי הושעיא אם בשביל החולה שישן לא יכבה ואם כבה פטור אבל אסור ההיא בחולה שאין בו סכנה ור"ש היא ופסקוהו הרי"ף והרא"ש שם והשתא אי שבות ע"י ישראל שרי כל שהוא לצורך החולה אם כן היכי קתני בברייתא דלא יכבה כיון דלר' שמעון מלאכה שאצ"ל אינו אלא מדרבנן וי"ל דבשבות כי האי החמירו טפי כיון דעיקר כיבוי מדאורייתא ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (מ) </b> בד"ה הלכה י' כו' ההוא בחולה שאין בו סכנה כו' ופסקוהו הרי"ף והרא"ש שם. אני תמה דבהרי"ף אין הכרע כלל דפוסק כר"ש שהרי כתב ואם הוא חולה שאין בו סכנה לר"ש פטור אבל אסור ולר' יהודה חייב חטאת:<br><b> (מא) </b> בא"ד: א"כ היכי קתני בברייתא כו' כיון דלר"ש כו'. ולענ"ד לק"מ דהא באמת אין הכרע כלל לומר כמאן פסק הרי"ף וכנ"ל (אע"ג דלהר"ן משמע לי' בכמה מקומות בשבת דהרי"ף פוסק כר"ש ודחיק עצמו בזה עיין ר"ן פרק כירה מה דדחיק במ"ש הרי"ף בטעמא דמצילין את המת מפני הדליקה דאי לא שרית לי' טלטול דרבנן אתי לידי כבוי דאורייתא דבפשיטות משמע דכר' יהודה פוסק ע"ש ודוק). אלא לענד"נ דגם להטור לא פשיטא לי' דקיי"ל כר"ש ורפיא בידו כמו להרי"ף ומש"ה ס"ל דבחולה שאין בו סכנה אסור לישראל לכבות את הנר מפני החולה משום דהלכה כר' יהודה. וראיה לזה ממה דפסק בח"מ סי' תכ"ד דחובל בחבירו בשבת פטור מלשלם ואי כר"ש ס"ל בהחלט א"כ אמאי פטור מלשלם הא הו"ל מלאכה שא"צ לגופה (עיין תוס' שבת דף ק"ו ד"ה בחובל כו') אע"כ דמספקא לי' להטור הלכה כמאן ולכן א"א לחייבו מספק לשלם ממון דשמא הלכה כר"י ופטור מלשלם דהא לר"י חובל לא חשיב מקלקל משום דנחת רוח עשה ליצרו וחשיב מתקן אצל יצרו מש"ה פסק הטור דפטור מלשלם ופסק נמי במכבה בשביל חולה שאין בו סכנה דפטור מחטאת דדלמא הלכה כר"ש וא"א לחייבו בחטאת ולהביא מספק חולין בעזרה:<br><b> אולם </b> עדיין קשה לי בזה דהנה הב"י הקשה על הטור על מאי דהביא דינא דאין איסור חלב נוהג בטמאה דלמאי נ"מ בזה הא ממילא אסור משום טמאה. וע"ז תירץ מו"ח רבינו נ"ע דנ"מ בזה דאי חלב נוהג בטמאה ואכל חלב טמאה בשוגג ואח"כ שחט בהמה לשם חטאת אסורה הבהמה כדאיתא בספ"ב דחולין דאם חייב חטאת ושחט בהמה לשם חטאת דאסורה ע"ש. והשתא לפמש"ל דמספקא לי' להטור דלמא הלכה כר"י א"כ היכי כתב דאם כבה את הנר לצורך חולה שאין בו סכנה פטור הא בכבה ואח"כ שחט בהמה לשם חטאת הי"ל לאסור הבהמה מספק דשמא הלכה כר"י ונמצא שחייב חטאת וכששחט אח"כ הבהמה לשם חטאת הרי נאסרה וכנ"ל. אמנם י"ל דמ"מ כיון דבאמת אסור להביא את החטאת מספק לא שייך לומר דהוי כמו שחייב חטאת דנימא כששחט אח"כ בהמה לשם חטאת שתהי' אסורה ומוקמינן הבהמה בחזקת חולין שהי' בה מעיקרא. ודע דלמ"ש התוס' שבת קו' הנ"ל לר"ש חובל בשבת פטור (היכא דא"צ לגופי' ואין תקון לכ"ע) ולר' יהודה חובל בחבירו לא חשיב מקלקל כיון דמתקן הוא אצל יצרו עיין שבת ק"ה ע"ב:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>הצד </b>
+<b> חיה ועוף שברשותו כו'.</b> הנה התו' ז"ל בפרק אין צדין דכ"ד ע"א דבור המתחיל ותני' הצד אווזין הקשו וז"ל ואם תאמר הא קי"ל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור כו' ומדברי התוס' הללו משמע דאווזין ותרנגולין אסור לצודן מדרבנן וכ"כ הרא"ש אחר שהביא תירוץ התוס' וז"ל ולפי זה אסור לצוד בי"ט אווזין ותרנגולין ההולכין בחצר כו' יע"ש. וראיתי להר"ב פ"ח סי' תפ"ז סק"ו שהקשה דאיך אפשר לומר דברייתא דקתני הצד אווזין כו' פטור דר"ל פטור אבל אסור והא בברייתא קתני לקמן בהדיא אבל אווזין ותרנגולים ויוני הרדיסיאו' מותרים ולע"ד נראה דלא קשה דמ"ש התוס' דאסור לצוד אווזין ותרנגולין היינו דוקא כשהן בחצר חוץ לכלוב' דבהכי מיירי בברייתא כדקאמר בגמ' הללו באין לכלובן לערב ועיין ברש"י ז"ל וכמדוקדק מדברי הרא"ש ז"ל שכתב ולפי זה אסור לצוד אווזין ותרנגולים ההולכין בחצר משמע דוקא כשהן בחצר וברייתא דלקמן דקתני אבל אווזין כו' מותרין היינו דוקא כדיניה וכשבאין בכלובן דאז לא מחסרי צידה כלל ובהכי ניחא לי מה שהקשה עוד הרב הנזכר שם בסק"ט על מה שכתב ה"ה בפ"ב מה' י"ט דין ה' וז"ל ודע שדעת קצת מהמפרשים שמשנתינו וכל הדינין שיתבארו לקמן בדין הזימון הם ביוני שובך שאינן יכולין לפרוח אלא שהן מדדין ואינם מחוסרים צידה ומותר ללוקחן כו' ונתלו בזה בסוגייא דאין צדין ויש מתירין בכל גוונא לפי שאין צריכין צידה מעליא וכן דעת העיטור כו' ומדברי רבינו יראה כדעת העיטור עכ"ל והקשה הרב ז"ל שהרי בברייתא קתני בשמעתין בהדיא הצד יוני שובך ויוני עליה חייב ורש"י ז"ל נר' שנרגש מזה וכתב שיוני הבר הן ושאטין ואוכלין בחוץ ולפי זה תרי מיני יוני שובך הן ואין זה מחוור ותו שהרב המגיד נר' שסותר את עצמו שבפ"ה מהלכות שבת דין כ"ד כתב הרמב"ם הצד חיה ועוף שברשותו כגון אווזין ותרנגולים ויוני עליה פטור וכתב ה"ה על זה שט"ס הוא דיוני עליה אינן ברשותו כדאי' בהדיא בפ' אין צדין הצד יוני שובך ויוני עליה חייב וכן מבואר ספכ"א דיוני הרדיסיאות הוא שהן ברשותו והן הגדלין בבית כאווזין ותרנגולין כו' הרי מוכח בהדיא מדברי ה"ה שיוני שובך ויוני עליה אית בהו חיוב צידה בשבת ואם כן הדבר ברור לפי זה שאסור לצודן בי"ט אלו דבריו יע"ש:<br><b> ולע"ד </b> יש לישב שדעת היש מתירין הוא דס"ל דברייתא דקתני הצד יוני שובך ויוני עליה חייב היינו דוקא כשהן חוץ לכלובן ומשום דכיון דכשהן בכלובן נמי עבידי לרבויי ולפרוח מפני בני אדם לא חשיבי מה"ט כנצודין ועומדין כדי שיהא מותר לצודן חוץ לכלובן כאווזין ותרנגולין אמנם כשהן בכלובן אע"ג דעבידי לרבויי מ"מ אין צריכין צידה מעליא ונוח לתופסן על נקלה ואין איסורו אלא מדרבנן והילכך משום שמחת יום טוב התירו ואם כן הנהו מתני' דפ"ק בדין הזימון בכל גונא מיירי ואפילו ביוני שובך ויוני עליה שיכולין לפרוח וכדינייהו כשהן בכלובן ומה שכתב הרב המגיד בפ' י' מהלכ' שבת דט"ס הוא דיוני עליה אינן ברשותו כו' היינו משום דמשמע ליה שדברי הרמב"ם ז"ל הן אפילו כשהן חוץ לכלובן שהרי כייל ותני יוני עליה בהדי אווזין ותרנגולין ואווזין ותרנגולין ע"כ היינו כשהן חוץ לכלובן דאי בכלובן לא מחסרי צידה כלל ואין בהן איסורא כלל והיכי קאמר פטור דמשמע אבל אסור והילכך הוצרך לומר דט"ס הוא כנ"ל שוב מצאתי כן בחדושי מוהר"ר דוד ערמה ז"ל שכתב וז"ל דע שדברי הרב המגיד הן כשהן במקום הניצוד כגון בשובך אבל לצודן פשיטא דחייב כמ"ש פי' י' מהלכות שבת עכ"ד ובפשטא דשמעתתא דפרק אין צדין איכא למידק דאדפריך מברייתא דהצד אווזין ותרנגולין אמאי לא פריך ממתני' דפרק ח' שרצים דקתני חיה ועוף שברשותו דצדן פטור ומשמע דהיינו אווזין ותרנגולין וכ"כ התוס' בפ' האורג ד"ה הנז' וז"ל דאווזין ותרנגולין אע"ג דאסור לצודן מדרבנן כדתנן הצד חיה ועוף שברשותו הצדן פטור ומשמע אבל אסור כו' וליכא למימר דהו"א דמתני' מיירי בשאין מחוסרין צידה כלל דאצ"ל הבא מצודה כו' דאם כן מאי אירייא דקתני פטור הא מותר לכתחילה כדקתני במתני' כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר וי"ל דהו"א דמתני' דפר' ח' שרצים מיירי כשאין מחוסר צידה כלל ואע"ג דקתני מתני' דשאינו מחוסר צידה מותר היינו דוקא בי"ט אבל בשבת דחמיר אסור מדר' ואי קשיא לך אם כן מאי ק"ל להתו' והא קי"ל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור אימא דתלמודא הכי פריך דכיון דבשבת פטור אבל אסור בי"ט הו"ל להתיר דמה"נ לא מקשי ממתני' כדכתיבנא הא לק"מ דודאי למאי דלא מקשה ממתני' אית לן למימר שפיר משום דאיכא לדחויי דמיירי בשאין מחוסר צידה כלל ואע"ג דבי"ט מותר בשבת אסור אמנם התו' ק"ל שפיר דמאיזה כח מקשה מברייתא אימא דבמחוסרין צידה קושטא דמילתא הוא דאף בי"ט אסור ומנ"ל לחלק כדי להקשות וא"נ דהוה מצי לדחויי דאיירי בשאינן מחוסרין צידה כלל ומותר לכתחילה ואיידי דקתני החובל בהן חייב תני נמי הצדן פטור וכמ"ש בהגהות מיימ' פ"י מה' שבת ז"ל בפרק ח' שרצים חיה ועוף שברשותו הצדן פטור וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור והא דתנן אבל צדין חיה ועוף כו' היינו בי"ט כו' אעפ"י שיש לדחות ולומר דפטור ומותר ואיידי דבעי למתני החובל בהן חייב תני הצדן פטור כו' ע"ש ואין להק' בדברי הגהות מיימ' דהיאך אפשר לומר דפטור ומותר קאמר ואיידי דבעי למתני כו' הא ברייתא קתני בהדיא הצד אווזין ותרנגולין פטור והכא ליכא לשנויי דמשום איידי קתני די"ל דס"ל כמ"ש התוס' בפ"ק דשבת דף ג' ד"ה דהך כללא לא נאמר אלא דוקא במשנה לא בברייתא ודוק:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הנוטל </b>
+<b> קיסם של עץ לחצוץ בו שיניו כו'.</b> הנה מדברי רבינו מבואר שהוא ז"ל פוסק כרבי אליעזר ובסמוך ונראה כתב מותר לקטום עצי בשמים להריח בהם ואע"פ שהן יבשים וקשים כו' יע"ש והוא תימה דכיון דפסק כר"א דבקוטם לחצוץ בו שיניו חייב אם כן בקוטם להריח פטור אבל אסור וכדאמרינן בגמ' דהא דרב יהודה הוה מפשח אלוותא כו' אתיא כרבנן אבל לר"א אפילו לקטום להריח אסור גזירה שמא יקטום לחצוץ בו שיניו וכבר ה"ה תמה עליו והניחו בצ"ע תו קשה דבגמ' מוקמינן אליבא דר"א מתני' דשובר את החבית במוסתקי וכיון שרבינו ז"ל פסק כר"א איך כתב בפ' כ"ג מה' אלו דין ב' מתני' דשובר אדם את החבית כצורתה ולפי חומר הנושא נראה לע"ד לומר שרבינו ס"ל דפלוגתייהו דר"א ורבנן לא קאי אלא האבוס של בהמה שהן רכין אבל בקשין אפי' רבנן מודו וכמו שכן נראה מדברי התוספתא שהביא הרא"ש ז"ל ומה שהכריע הרא"ש דתלמודא פליגי אתוס' מדקתני לפתוח בו את הדלת אין זה הכרח כ"כ דלפעמים המצא ימצא אפי' ברכין מחמת גסותן ראוין לפתוח בהן את הדלת ואפשר עוד שהכריחו לפ' כן משום דס"ל לרבינו דטעמייהו דרבנן דאמרי לא יטול אלא מהאבוס אבל לא קיסם משלפניו הוא משום דגזרינן שמא יקטו' וכמו שכ' התוס' והשתא אי ס"ל לרבנן דאפילו בקשין לחצוץ בו שיניו אינו אלא משום שבות הו"ל גזירה לגזירה ולא גזרינן כי היכא דלא גזרינן בקוטם להריח מה"ט אלא משמע דבקשין אפי' רבנן מודו דחייב דהשתא מש"ה לא שרו אלא באבוס של בהמה משום דבקשין כיון דחייב מן התורה מש"ה גזרו נטילה אטו קטימא ובאבוס כיון דאפי' קטימא אינו אלא מדרבנן הו"ל גזיר' לגזירה ולא גזרינן וס"ל דפלוגתייהו דר"א ורבנן בקוטם בסכין ורב יאודה דקאמר אוכל בהמה אין בהם משום תיקון בקוטם בידו וכמו שפי' הרא"ש וזה נראה כונת ה"ה במה שכת' וא"א לפרש דכי אמרי רבנן גבי קטמו לחצות בו שיניו שאינו אלא משום שבות דלא קיימי אלא אאבוס של בהמה שהוא רך אבל בקשין אפילו רבנן מודו כו' וקשה טובא דאיך אפשר לפרש כן דאם כן רב יאודה דקאמר אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי דלא כמאן וכבר הוקשה לו כן להרב ל"מ ותירץ דיש לומר בדוחק דמברייתא דלעיל דהקשו ממנו לרב יאודה משמע הכי בפי' שתירצוה בגמ' שלא הזכירו שום איסור בעשית כלי ברכי' ע"ש ודבריו תמוהים שהרי ברייתא דלעיל רב יאודה הוא דמתר' לה הכי לומר דחסורי מחסרה והכי קתני כו' ואם כן תקשי לן דמנ"ל לרב יאודה לומר דברייתא מתנייא בדרך חסורי מחסרה ולומר דאתי דלא כמאן ואמאי לא נימא דברייתא כפשטא מתנייא ואליבא דר"א ולעולם דלכ"ע איסורא דרבנן מיהא איכא וכאידך ברייתא ותו דאף למאי דקאמר רב יאודה חסורי מחסרה והכי קתני אין ראיה מהך ברייתא דס"ל דברכים ליכא איסורא כלל דאדרבא מדקתני קוטמו ומריח בו משמע דדוקא להריח הא לחצוץ אסור ולכן נראה דכונת ה"ה הוא כמ"ש הרא"ש דפלוגתא דר"א ורבנן בקוטם בסכין ומילתא דרב יאודה בקוטם בידו וכמ"ש ולמאי דק"ל לה"ה לפי דרך זה דכיון דקי"ל כר' יאודה שהיה מפשח אלוואתא נר' בביאור שאפילו בקשין ובקוטם לכלי אין שם חיוב חטאת י"ל דרבינו גריס בגמרא כגירסת ר"ת ז"ל שכתבו התוס' דגריס א"ל בקשין וה"פ דרב יאודה משיב לרב כהנא פשטא דהברייתא נשנית בטעות דהא הא דקאמר פטור אבל אסור קא ק"ל דאדרבא מותר לגמרי חיוב חטאת מיבעייא כ"ש דנשנית בטעות כיון דקתני בה חיוב חטאת וא"ל ר' כהנא לר"י מצינן לשנויי לך דהברייתא מיירי בקשין כו' יע"ש פירושו ובהר"ב חידושי הלכות ורבינו מפרש הסוגייא הכי דרב אחא כי מתקיף אתירוצא דר"ח דמשני הא ברכין הא בקשין ממתניתין דשובר אדם את החביות ומרב יאודה דהוה מפשח כו' דלא גזרינן בקשין להריח אטו לחצוץ כו' ואהא משני אלא הא ר"א הא רבנן כו' ואע"ג דבגירס' דידן כפי פרש"י לא גרסי' אלא דתלמודא לא אתא לשנויי אלא ברייתא דלא יקטמנו להריח ומילתא דר' יאוד' ומ"מ תי' דר"ח דמשני הא ברכין הא בקשין קושטא קאי מכל מקום מדברי ה"ה מבואר דגרסינן אלא הא ר"א כו' וקאי השתא לדחויי שנויי' דר"ח ולשנויי תרי ברייתות אהדדי דאידי ואידי בקשין והא ר"א הא רבנן ודלא כשנוייא דר"ח וזה מבואר ממ"ש ה"ה אלא ל"ק לפי פי' הני ברייתות אהדדי ותרוייהו בקשין כו' ע"ש ומכל מקום רבינו גריס אלא כגירסת ה"ה ומפרש דה"ק אלא ל"ק הנהו ברייתות אהדדי דאידי ואידי ברכין והא ר"א והא רבנן דברייתא דקתני לא יקטמנו להריח אתייא כר"א דס"ל דבקוטם לחצוץ חייב חטאת ומשום הכי גזר להריח אטו לחצוץ וברייתא דקוטמו להריח אתיא כרבנן ואידחיי' השתא תי' דר"ח אלא לעולם בקשין לכ"ע שרי להריח ולא גזרינן להריח אטו לחצוץ והיינו ההיא דרב יאודה דהוה מפשח כו' ודוקא ברכין הוא דגזר ר"א דכיון דרכין הן וחזו למאכל בהמה אתו למטעי ולמימר דלא שייך בהו תיקון כלי ואתו למשרי נמי לחצוץ בו שיניו והילכך עבוד בהו הרחקה טפי וגזרו לר"א להריח אטו לחצות מה שא"כ בקשין דכיון דקשין הן ולא חזו למאכל בהמה לא גזרו להריח אטו לחצוץ דלא אתו למטעי וא"נ דלהך תי' הנהו תרי ברייתו' בין ברכין בין בקשין מיירי אלא דברייתא דקתני לא יקטמנו להריח ר"א היא דכיון דס"ל דברכין חייב חטאת משום הכי גזר להריח אטו לחצוץ ומשום דאתי למטעי כמ"ש וכיון דברכין גזר להריח בקשין נמי אסור להריח דאין סברא לומר דלהריח ברכין יהא אסור ובקשין יהא מותר דמחזי כחוכא ואיטלולא ומש"ה לא פליגי רבנן דאי לא הא לא קיימא הא ואסר ר"א להריח בקשין ואידך ברייתא רבנן דס"ל דברכין לחצוץ אינו אלא משום שבות והילכך לא גזרינן להריח אטו לחצוץ משום דהו"ל גזרה לגזרה ובקשין אע"ג דלחצות חייב חטאת אליבא דרבנן מ"מ לא גזרינן להריח אטו לחצוץ כיון דקשין הן לא אתי למטעי ומשרי לחצוץ בו שיניו דהא פשיטא להו דהו"ל מתקן כלי ונמצא א"כ דצדקו דברי רבינו דפסק כרבנן דר"א ומשום דבקשים אליבא דכ"ע חייב חטאת. ומ"ש כל דבר שהוא מאכל בהמה מותר לקטום כו' בקוטם בידו קאמר ואין זה דוחק שהרי לדעת רש"ל מ"ש כל הפוסקים היתרא דקוטמו להריח היינו דוקא ביד כמו שיראה המעיין שם וא"כ אף אנו נאמר דמ"ש רבינו כל דבר שהוא מאכל כו' היינו בקוטם בידו וברייתא דקתני בד"א ברכין אבל בקשין לא יקטמנו לא קי"ל כותיה משום דרב כהנא הוא דמתרץ לה הכי בדרך חסורי מחסרא משום דלא ס"ל כרב יהוד' דהוי מפשח כו' אמנם אנן קי"ל כרב יהוד' דס"ל דהך ברייתא נשנית בטעות כדקאמר השתא פטור אבל אסור ק"ל כו' ואי קשיא לך דאם דפלוגתא דר"א ורבנן ברכין ובקוטם בסכין אמאי לא שני רב יהוד' דההיא ברייתא ר"א היא ובקוטם בסכין י"ל דמדקתני בברייתא מוללו ומריח בו ולא יקטמנו להריח בו משמע דבקוטם ביד הוא דקאמר שהרי מלילה ביד היא וקתני דדוקא מלילה שרי אבל קטימה אפילו ביד אסור וא"כ כי קתני בתר הכי לחצות בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת בקטימ' ביד הוא דקאמר דומיא דלא יקטמנו דרישא כנ"ל:<br><b> וניחא </b> השתא נמי מה שהביא רבינו בפרק כ"ג מה' אלו מתני' דשובר אדם את החבית כצורתה משום דס"ל דכי אוקימנא למתני' במוסתקי היינו דוקא אליבא דר"א דס"ל דברכין לחצות בו שניו חייב חטאת ואע"ג דאין דרך רכין לתקנן לחצות בו שניו אפילו הכי חשיב ליה כלי ומחייב חטאת ומשום הכי גזר להריח אטו לחצות ואם כן גבי חבית נמי אע"ג דהוא עושה כלי בשבירה שלא כדרכה ה"נ דמחייב אליבא דר"א ואם כן נגזור שאינו מתכוין אטו מתכוין אמנם לרבנן דס"ל דברכין לחצות בו שניו לא מחייב משום דהו"ל עושה כלי שלא כדרכו שאין דרך לעשות כלי מאוכלי בהמה ה"נ בחביות כיון שהוא עושה כלי שלא כדרכו אינו אלא משום שבות ומשום הכי לא גזרינן שאינו מתכוין אטו מתכוין ועי' בהר"ן ז"ל ודו"ק. ודרך אגב ראיתי לעמוד במ"ש התוס' שם באותה סוגייא בד"ה ר"א אומר כו' וז"ל כרש"י לאו דוקא כו' משלפניו דה"ה משלאחריו כו' ותימא דהא משמע בפ' המוציא דדוקא קתני דבעי התם אבנים של בית הכסא מהו להעלותן אחריו לגג וקא פשיט ליה דשרי ופריך מיתיבי ר"א אומר נוטל אדם קיסם כו' ודבריהם תמוהים בעיני דמאי ק"ל דהתם הכי פרכינן איתביה רבינא למרימר ר"א או' נוטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שניו וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס הכי השתא כו' ואם כן איכא למי' דמדרבנן הוא דקא פריך דקאמרי לא יטול אלא מן האבוס אבל קיסם משלפניו לא אע"ג דאיכא כבוד הבריות שנראה מבחוץ וגנאי הוא לו כמ"ש רש"י ז"ל שם ואדרבא משם נראה סיעתא לפי' רש"י דמשלפניו דר"א לאו דוקא ומדרבנן הוא דפריך דאי כפי' התוס' דמשלפניו דר"א דוקא ומדר"א הוא דקפריך קשה טובא דאם כן אמאי הוצרך רבי' לאותבי מברייתא דמייתי תלמוד' לקמן דקתני בו וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס הוה ליה לאותבי ממתניתין דקתני ר"א אומר נוטל אדם קיסם משלפניו אלא ודאי משמע דמדרבנן הוא דקא פריך והילכך משום הכי הוצרך לאותבי מברייתא ולא ממתני' משום דממתני' לא מפרשי בהדיא דרבנן פליגי אתרתי וס"ל דאסור ליטול קיסם משלפניו ובברייתא מפרשא בהדיא וצ"ע:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי לעמוד בדברי רש"י באותה סוגיא ד"ה קוטמו ומריח בו וז"ל ואפילו לכתחלה דהא אף לחצות בו שניו שרי אלא אורחא דמילתא נקט כו'. ודבריו ז"ל צריכין ביאור דאמאי הוצרך להכריח דלכתחלה שרי מדשרי לחצות בו שניו דהא בהדיא קתני קוטמו ומריח בו גם מ"ש אלא אורחא דמלתא נקט אינו מדוקדק דמאי אלא דקאמר כאלו הדבר קשור עם מ"ש קודם והכי הול"ל ואורחא דמילתא נקט ואפשר לפרש דבריו דרש"י אתא לאפוקי דלא נימא דברייתא הכי קאמר מוללו ומריח בו קוטמו ומריח בו כלומר דאם הוצרך להוציא ריח ממנו כדי שיהא ריחו נודף בתחילה מוללו ומריח בו ואם מללו וכבר יצא ממנו הריח ולא נשאר ריח בו או באופן דאפילו ע"י מלילה לא היה ריחו נודף אז קוטמו ומריח בו אבל לקוטמו ולהריח בו לכתחילה קודם שימלול אסור כיון דאפשר על ידי מלילה דהשתא הוה ניחא דהוצרך ברייתא למתני חלוקת מוללו ומריח בו ולא קתני קוטמו ומריח ומכ"ש מלילה משום דבעי לאשמועינן דבעי' מלילה תחילה ואח"כ קוטמו ומריח לזה בא רש"י ז"ל וכ' קוטמו ומריח בו ואפילו לכתחילה כלומר ואפי' בלא מלילה תחילה שרי והכריח הדבר דהא אפי' לחצות בו שניו שרי כלומר דרב יהוד' סתמא קתני אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי דמותר לקטום ולתקן קש של שבולים בשבת לחצות בו שניו ואפי' אם הוא באופן דמצי לחצות בו שניו בלא קטימה ותקון אפילו הכי קאמר דמותר לתקן אותן וא"כ ה"נ אע"ג דאפשר ע"י מלילה שרי ולזה קאמר אלא אורחא דמילתא נקט דק"ל דכיון דברייתא מיירי ברכין מאי ומריח בו דקאמר אפילו לחצות בו שניו שרי וא"כ קוטמו לחצות בו הול"ל ובשלמא אם היינו אומרים דקוטמו ומריח דקתני בברייתא היינו אחר שמוללו ניחא דמש"ה קתני קוטמו ומריח בו לאשמועינן אפי' דקוטמו להריח לא שרי אלא ע"י מלילה תחילה ועיקר ברייתא להכי הוא דנחית אמנם לפי פי' רש"י דאפילו לכתחילה בלא מלילה שרי אם כן קשה דקוטמו לחצות בו שיניו הול"ל ואהא קאמר אלא אורחא דמילתא נקט כנ"ל ודו"ק:<br><b> עוד </b> ראיתי לעמוד במ"ש התוס' בד"ה כי הוינא בי רב יהודה כו' וז"ל וא"ת ולמה נמנעו מלהריח בשמים שמא יקטום והא לא חיישינן כדמוכח הכא אליבא דרב יהודה דס"ל כרבנן כו' ע"כ ויש לדקדק דאמאי הוצרכו להכריח דמותר להריח בשמים בי"ט ולא גזרינן שמא יקטום מדרב יהודה הא בהדיא קתני בברייתא מטלטלין עצי בשמים להריח בהם ובאידך ברייתא נמי קתני לא יקטמנו להריח בו משמע בהדיא דדוקא לקוטמו אסור הא להריח שרי ולא חיישינן שמא יקטום ואפשר לומר דהתוס' אזלי לשיטתם שכתבו בד"ה וחכמים אומרים דטעמייהו דרבנן דלכך אסור לחצות בו שניו גזירה שמא יקטום יע"ש ואם כן משום הכי הוצרכו להביא ראיה מדרב יהודה משום דמברייתא דקתני מטלטלין עצי בשמים להריח ומאידך ברייתא נמי דקתני לא יקטמנו אין ראיה משום דאיכא למימר דהנהו ברייתות אתיין אליבא דר"א כדמוקמי' להו במסקנא ור"א ס"ל דנוטל אדם קיסם משלפניו לחצות בו שניו ולא גזרינן נטילה אטו קטימה ומשום הכי שרי להריח ולפי האמת נמי הנהו ברייתות אליבא דר"א מוקמינן אמנם לדידן דקי"ל כרבנן דגזרי נטילה אטו קטימה ה"נ דגזרינן בשמי' להריח גזירה שמא יקטום ואהא הוכיחו שפיר דלא גזרינן מדרב יהודה כלומר דאע"ג דרבנן גזרי ליטול קיסם משלפניו שמא יקטום התם היינו מתלוש לתלוש אבל להריח בתלוש שמא יקטום במחובר לא גזרינן כנ"ל ועיין במרדכי ודו"ק:
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>המחמם </b>
+<b> את הברזל כדי כו' ה"ז תולדת מבעיר כו'.</b> כתב ה"ה ז"ל ובהשגות א"א ז"ל כו' ומ"מ י"ל כמ"ש ז"ל שהצירוף מדבריהם ומפשט הסוגיא שבפרק כירה נראה שהצירוף הוא דברי תורה כו' ויש להק' מהיכא משמע ליה כן הא איכא למימר דכי פריך בפרק כירה והלא מצרף היינו משום דצירוף אסור מדרבנן וכבר הוקשה כן להר"ב ל"מ ז"ל ותי' וז"ל וי"ל דמשמע ליה כן משום דאלת"ה אלא דהא דהצירוף הוא מדבריהם אמאי לא תי' דאתיא אפילו כר"י וע"כ לא קאמר ר"י אלא בדבר שאיסורו מדאוריית' אבל דבר שאיסורו מדרבנן מודו לר"ש דאפושי פלוגתא לא מפשינן אלא ודאי שאיסור צירוף מדאורייתא ולבסוף דחאו לזה התירוץ דא"כ ביומא דל"ה כשתי' אביי ואמר אין שבות במקדש אמאי ל"ק דאפי' שבות ליכא דר"י מודה בזה הצירוף שהוא מדבריהם כמ"ש ה"ה בסמוך א"ד ע"ש. והנה מה שדחה הרב תירוצו מההיא דיומא לא אירייא כפי מ"ש הוא עצמו ז"ל בה' עבודת יוה"כ ואכתבנו בסמוך דרבינו ז"ל ס"ל דצירוף עששיות הוי פסיק רישיה וא"א שלא יצרף ואע"ג דבפרק כירה כשהקשה שם והלא מצרף לא הוי פסיק רישיה מדמתרץ דאתיא כר"ש דאמר דשא"מ מותר מ"מ הך צירוף עששיות הוי פסיק רישיה יע"ש וא"כ מש"ה שפיר איצטרך התם לטעמיה דאין שבות במקדש משום דהוי פסיק רישיה ובפסיק רישיה אפי' באיסורא דרבנן מודה ה"ה דאסיר וכדמוכח בגמרא בדוכתי טובא ועיין בהרב מג"א סי' שי"ד ושלא כדעת הרב תה"ד ז"ל יע"ש אמנם הכא בפרק כירה דצירוף דמיחם לא הוי פסיק רישיה אלא דשא"מ ק"ל לה"ה שפיר דאם איתא דהוי מדר' אמאי ל"ק דאפי' ר"י מודה דדשא"מ מותר אמנם עיקר תירוצו ליתא חדא שהרי כתב ה"ה בסמוך אבל ביומא כו' נראה בזו הסוגיא בביאור שהצירוף מדבריהם ויש לדחות שהיא לדעת אביי בלבד ואין הלכה כמותו אלא כרב ביבי דאמר דוקא שלא הגיע לצירוף והשתא גם הכרח הרב המגיד זכרונו לברכה דהצרוף דאורייתא הוא כמו שכתב הוא זכרונו לברכה ואם כן אכתי תיקשי ליה היא גופא לאביי דהא אביי אית ליה דצירוף דרבנן ואפ"ה קאמר בפרק כירה דמיחם שפינה ממנו מים לא יתן מים כל עיקר מפני שמצרף ור"י היא דאמר דשא"מ אסור ותו שהרי התו' ז"ל שם בפרק כירה וביומא הכריחו דלר"י אפי' באיסור דרבנן ס"ל דדשא"מ אסור לכן נ"ל דכונת ה"ה ז"ל דמשמע ליה הכי מהא דקאמר התם אלא אי אתמר הכי אתמר כו' ושמואל אמר אפי' שיעור לצרף מותר למימרא דשמואל כר"ש ס"ל כו' והאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת כו' ואי ס"ד ס"ל כר"ש אפילו של עץ נמי והשתא אם איתא דצרוף דרבנן אמאי לא משני דלעולם דשמואל כר"י ס"ל באיסור דאורייתא דדשא"מ אסור אלא באיסור' דרבנן הוא דס"ל כר"ש וס"ל כותיה בחדא ופליג עליה בחדא ומש"ה במשאצ"ל ס"ל נמי כר"י ותדע שבפרק ב"מ דכ"ה דקאמר התם בהדיא רב אמר אין הלכה כר"ש בגרירה ושמואל אמר הלכה כר"ש בגרירה והשתא ק' דאמאי נטר תלמודא להקשות עד הכא ולא פריך הכי לעיל מיניה אלא משמע דההיא לא ק"ל משום דאיכא למימר דדוקא בגרירה ס"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר משום דאינו אלא מדרבנן דהוי חורש כלאחר יד כדאיתא בס"פכירה אבל באיסור דאורייתא מודה דאסור כר"י אמנם הכא גבי צירוף דאורייתא פריך שפיר למימרא דשמואל כר"ש ס"ל כו' זה נ"ל לומר בכונת ה"ה ז"ל וראיתי להריטב"א ז"ל בשיטה כ"י שהכריע מסוגייא דפרק כירה דצירוף דרבנן הפך דעת ה"ה ז"ל שכתב וז"ל אבל מה שאומר ר"י דצרוף במתכוין איסור' דאורייתא ק"ק דפרכינן לקמן ולצרף לכתחילה מי שרי וכיון דלא פרכי' אלא לכתחילה משמע דלא הוי אלא מדרבנן וי"ל דלרווחא דמילתא פרכינן הכי דאפילו תימא דרבנן לכתחילה מי שרי ולבסוף כתב דהנכון דצירוף דרבנן ולדעתי ראיה זו שכתבנו בדעת ה"ה היא ראיה נכונה וכמ"ש עוד ה"ה ויש לדחות שהיא לדעת אביי ואין הלכה כמותו אלא כרב ביבי דאמר דוקא שלא הגיע לצירוף יש לדקדק דא"כ היכי כתב רבינו בפ"ג מה' עבודת יה"כ היה כהן גדול זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש ואי ס"ל לרבינו דהלכה כר' ביבי הי"ל לחלק ולומר דדוקא כשלא הגיעו לצירוף ותו דאי בשלא הגיעו לצירוף מאי אין שבות במקדש דקאמר הא אפי' שבות ליכא וכדמוכח בהדיא מדברי התוס' דפ' כירה ד"ה והלא מצרף יע"ש ואי מפני זה כתב ה"ה ולזה יראה לי דעת רבינו כמ"ש בפ"ב מה' עיה"ך לא היה ליה לומר דעת רבינו נוטה שהרי מבואר בהדיא כן ולכן נ"ל דדעת ה"ה ז"ל דצירוף עששיות הוי דשא"מ ולא הוי פסיק רישיה הפך דעת הרב לח"מ ז"ל וכמו שכן הוא דעת התוס' ז"ל ביומא ד"ה הנ"מ יע"ש והשתא מש"ה לא חלק רבינו ז"ל בין הגיע לצירוף ללא הגיע דאע"ג דלית הלכתא כאביי דס"ל צרוף מדרבנן אלא הוי דאורייתא מ"מ הא קי"ל כר"ש ז"ל דדשא"מ מותר אפי' באיסורין דאורייתא ומ"ש ה"ה ואין הלכה כמותו אלא כרב ביבי דאמר דדוקא בשלא הגיע לצירוף היינו משום דאביי ורב ביבי שקלו וטרו אברייתא דר"י דאמר עששיות של ברזל היו מחמין אותן מבערב ואם כן אי צירוף דאורייתא ע"כ צריכין למימר דמ"ש ר"י עששיות של ברזל היו מחמין היינו בשלא הגיעו לצירוף כיון דר"י אית ליה בעלמא דשא"מ אסור וז"ש ה"ה דאין הלכה כאביי אלא כרב ביבי דאמר דר"י איירי דוקא כשלא הגיע לצירוף אמנם אנן בדידן כיון דקי"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר אפילו בהגיע לצירוף שרי מה"ט איברא דלפי זה קשה טובא דא"כ איך כתב רבינו בהלכות עיה"ך טעמא דכיון דאין שבות במקדש הא כיון דקי"ל כר"ש דדבר שא"מ מותר ליתא איסורא כלל דה"ט לא נאמר בגמ' אלא לר"י דס"ל דשא"מ אסור מדרבנן כמ"ש התוס' שם ומכח קושיא זו כתב הרב לח"מ ז"ל שם דס"ל לרבינו דצירוף עששיות הוי פ"ר דא"א שלא יצרף ויש לזה הכרח מדמדמי ליה להביא דבשר ערלתו וכמ"ש התוס' שם ואע"ג דצירוף דמיחם לא הוי פ"ר מ"מ צרוף עששיות הוי פ"ר ותי' אביי דדבר שא"מ אפי' בפ"ר מותר וכדהוה ס"ד מעיקרא בפ' ר"א דמילה והקשו דקשיא אביי מדידיה אדידיה דאע"ג דאית ליה לאביי מעיקרא קודם שקבל מרביה דלר"ש פ"ר מותר מ"מ לר"י הוי פסיק רישיה אסור ואם כן הכא דקיימינן אליבא דר"י איך מתרץ אליביה דפ"ר מותר ותי' כי אמר אביי התם דפ"ר אסור הנ"מ בכל התורה כולה אבל הכא איסור צירוף מדרבנן כלומר בשאינו מתכוין אע"ג דפסיק רישיה אינו אסור אלא מדרבנן אע"ג דבמתכוין אסור מן התורה ומש"ה תלה אביי טעם ההיתר משום דהוי דבר שאינו מתכוין דאז ליכא אלא איסורא דרבנן ויש ראיה לזה ממ"ש רבינו בפרק י' המכבה גחלת פטור ואם נתכוין לצירוף חייב וכתב שם ה"ה דכל שאינו מתכוין אין לומר בו פ"ר ולא ימות וליחייב מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה עכת"ד. ודבריו תמוהים שלפי הנראה שהבין בדעת ה"ה ז"ל דכל שאינו מתכוין לצרף אע"ג דהוי פ"ר אפ"ה אינו אסור אלא מדרבנן והא ליתא שהרי כפי חלוק ה"ה ז"ל כל שאינו מתכוין לצרף אפילו לכתחילה מותר והראיה שהביא מוכחת דהא גבי קטימת קיסם כל שקוטמו להריח בו מותר לכתחילה כמ"ש רבינו בפירקין דלעיל דין ז' ודברי ה"ה ז"ל אינן לזה הענין כלל וכמ"ש הוא עצמו כאן בה' אלו יע"ש ובצירוף עששיות כיון שהן כלים אפילו ה"ה ז"ל מודה דהוי פ"ר ומחייב וכמ"ש כאן באורך יעיין שם. ומהתימא עליו שסותר את עצמו ואין לומר דס"ל לרבינו דפ"ר גבי שבת כיון דבעינן מלאכת מחשבת אינו אסור אלא מדרבנן שהרי ממ"ש ברפ"א משמע בהדיא דס"ל דהוי מן התורה וכן מוכח בהדיא מדגרסינן בפרק הבונה דק"ג אם ליפות הקרקע כ"ש אטו כולהו לאו ליפות הקרקע נינהו כו' אביי אמר אפילו תימא בשדה שאינו אגם וכגון דלא קא מכוין והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר"ש בפ"ר והשתא אי פ"ר מדרבנן מאי קו' נימא דברייתא ה"ק אם מכוין ליפות את הקרקע מחייב חטאת בכ"ש ואי אינו מכוין אלא לאכילה אינו חייב חטאת עד כגרוגרות אלא ודאי מוכח בהדיא דפ"ר מחייב מן התורה לכ"ע ואם כן גבי עששיות נמי כיון דהוי פ"ר אמאי לא מחייב מדאורייתא גם אין לומר דאע"ג דפ"ר בעלמא הוי מן התורה מ"מ צירוף עששיות כיון דהוי פ"ר דלא ניחא ליה וכמ"ש הר"ן ז"ל בפרק ח' שרצים יע"ש אינו אסור אלא מדרבנן ואף להחולקים על הערוך ז"ל וס"ל דפ"ר דלא ניחא ליה אסור מ"מ מודו מיהא דאינו אסור אלא מדרבנן וכמ"ש ה"ה ז"ל ברפ"א והתוספות ז"ל שם ביומא ובפ"ק דכתובות יע"ש שהרי מבואר מדבריהם למעיין שם שדברי הערוך והחולקים עליו לא נאמרו אלא לדעת ר"ש אמנם לדעת ר"י ה"נ דאסור מן התורה וכמבואר מההיא דפר' לולב הגזול ודפר"א דמילה כמו שיע"ש ואם כן הכא ביומא דקיימי' אליבא דר"י היכי משמע דצירוף הוי מדרבנן הא כיון דהוי פ"ר אסור מדאורייתא לדעת ר"י:<br><b> אשר </b> על כן נ"ל לומר דודאי צירוף עששיות הוי דבר שא"מ כמ"ש התוס' ואם כן לדידן דקי"ל הלכתא כר"ש דדשא"מ מותר א"כ הכא גבי עששיות אפי' שבות ליכא ומ"ש רבינו טעמא דאין שבות במקדש לאו משום לתא דצירוף קאמר אלא משום לתא דכבוי דק"ל דכיון דכבוי בגחלת של מתכת אסור מדרבנן כמ"ש רש"י בפרק כירה ורבינו ז"ל לקמן א"כ איך היו מטילין אותן במים הא קא מכבה ועל זה בא לתרץ דמה שהותר כבוי זה היינו משום דאין שבות במקדש ובגמרא לא הקשו משום לתא דכיבוי דהא פשיטא ליה טעמא דאין שבות במקדש וכי הקשו משום מצרף דס"ד לומר דצירוף דאורייתא ותי' רב ביבי בשלא הגיע לצירוף ושוב אחר זמן רב מצאתי בתוס' ישינים שהקשו כן וז"ל הקשה ריב"א מדאמרינן בפרק כירה מכבין גחלת של מתכת בר"ה משמע הא ברה"י אסור מדרבנן והכא שרינן להטיל עששיות ותי' דאין שבות במקדש עכ"ל יע"ש זה נ"ל ליישב דעת רבינו לפום זה הצד שכתב ה"ה ז"ל דצירוף עששיות דאורייתא לדעת רבינו:<br><b> עוד </b> הקשה הרב לחם משנה ז"ל לפי הסכמת ה"ה שדעת רבינו דצירוף עששיות דרבנן וגריס בגמ' כגי' התוס' אין שבות במקדש דאם כן לפי זה למה תלה אביי טעם דהיתר בדבר שאינו מתכוין אפילו במתכוין נמי ליכא אלא איסורא דרבנן ואין שבות במקדש וצ"ע עכ"ד. והיה נ"ל לומר דס"ל לאביי דאי מטעמא דצירוף דרבנן גרידא לא היינו מקילין לומר אין שבות במקדש כיון שהיו יכולין לעשותו בהיתר להחם מים חמים מבערב כמ"ש רבינו או מערבין מים חמין כו' וכ"כ מרן הכ"מ ז"ל בפרק ח' מהלכות בית הבחירה דין י"ב ד"ה תו' מלילי שבת דכל שאפשר לעשותו בהיתר לא אמרי' אין שבות במקדש ועיין בהרב מש"ל שם וא"כ מש"ה הוצרך אביי לטעמא דדשא"מ דהשתא כיון דאיסור צירוף אינו אלא מדרבנן ודשא"מ לר"י אינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש התו' הו"ל שבות דשבות ובכה"ג אפי' באפשר לעשותו בהיתר אמרי' אין שבות במקדש אלא דהא ליתא שהרי כתב ה"ה ז"ל שדעת רבי' נוטה כדעת הרמב"ן ז"ל ממ"ש בהלכות עיה"ך ולפי מ"ש לעיל נראה דמאי דמשמע ליה הכי היינו מדסתם רבינו ולא פי' הטעם מפני דה"ל דשא"מ כמ"ש בגמ' משמע דאפי' במתכוין שרי רבינו וע"כ ה"ט משום דצירוף עששיות הוי דרבנן ואין שבות במקדש א"כ נראה שדעת ה"ה ז"ל דאפילו במתכוין דליכא אלא חד שבות אפי"ה אמרינן אין שבות במקדש ואע"ג דאפשר לעשותו בהיתר ותו שהרי במ"ש למעלה אכתי איכא שבות דמכבה וא"כ אכתי תקשי דהיכי שרינן שבות דמכבה דאינו אלא חד שבות כיון דאפשר לעשותו בהיתר ובר מן דין דמדברי ה"ה שכתב בסמוך ד"ה אבל נראה דס"ל דלר"י דשא"מ אסור מן התורה ושלא כדעת התוס' שכ"כ ואפי' לר"י דמחייב בדשא"מ כו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ומצאתי להריטב"א ז"ל בשיטה כ"י בפרק כירה שכתב בשיטת ה"ה דצירוף דרבנן וכנראה שנרגש מזה וכתב וז"ל לפי' הנכון דצירוף דרבנן וה"ק ה"מ בכל התורה כולה אבל הכא צירוף דרבנן ואין שבות במקדש ואפי' במתכוין וכ"ש זה שאינו מתכוין דמותר אפי' במדינה לר"ש וזהו מה שתי' אביי שם מעיקרא אבל הכא צירוף דרבנן והו"ל דבר שא"מ ומותר ותרי טעמי להיתירא נקט אביי אלא שהתלמוד לא הבין והיה סבור דחד טעמא קאמר משום דשא"מ ולבסוף פי' דאפי' במתכוין קאמר דהוי צירוף דרבנן ושרי במקדש וכ"ש דשרי בשאינו מתכוין אפילו במדינה לדידן דקי"ל כר"ש כנ"ל נכון עכ"ל ובמ"ש עוד ה"ה משם הרמב"ן וז"ל ואי קשיא הא דאמרינן בפר"א דמילה ממתקין את החרדל בגחלת ואוקימנן בשל מתכת אלמא ליכא צירוף גמור במתכת איכא למימר כו' יש לדקדק דנראה דס"ל להרמב"ן דאע"ג דאינו מתכוין לצרף אפ"ה אסור מן התורה משום דהו"ל פ"ר ושלא כדעת רבי' דס"ל דכל שאינו מתכוין לצרף אין ראוי לומר בו פ"ר כמ"ש ה"ה לקמן דאם כן מאי ק"ל מההיא דממתקין את החרדל בגחלת התם שאני דכיון דאינו מתכוין לצרף אלא למתק את החרדל אין כאן אלא איסורא דרבנן דמכבה ומשום הכי התירו לצורך י"ט וכיון שכן קשה דאכתי תקשי ליה להרמב"ן מדשמואל דאמר מכבין את החרדל בגחלת של מתכת אבל לא של עץ דהיכי שרינן לכבות גחלת של מתכת הא איכא איסור צירוף דאורייתא אפי' בשא"מ וצ"ל שדעת הרמב"ם כדעת בה"ג שכתב הר"ן דאפילו איסור דאורייתא שרינן משום דאיכא סכנה יע"ש ומיהו הא ק"ל דאכתי תקשי ליה להרמב"ן דהיכי שרינן למתק את החרדל בגחלת של מתכת הא איכא איסורא דאורייתא דהמחמם את המתכת עד שתעשה גחלת חייב משום מבשל כמ"ש רבי' בפ"ט ומשום מבעיר כמ"ש כאן וא"כ כי היכי דלא שרינן למתק בגחלת של עץ משום דאיכא אסורא דאורייתא וכיון דאפשר לעשותו מעי"ט לא התירו כמ"ש רש"י שם ואי נמי לדעת הרמב"ן ז"ל שכתב במלחמות בפ"ב די"ט דה"ט דלא שרינן כבוי גחלת של עץ דהוי דאורייתא משום אוכל נפש דכיון דכיבוי זה אינו עושה אוכל אלא מתקן את האוכל הו"ל כטחינ' חטים וכיוצא א"כ מה"ט נמי יהא אסור לחמם את המתכת כיון דאיכא מלאכה דאורייתא משום מבשל ומבעיר ואינו עושה אוכל אלא מתקן ולומר דמ"ש ממתקין את החרדל בגחלת של מתכת בגחלת שלבנו אותה מעי"ט קאמר הא ודאי דחיקה טובא דאם כן לא לישתמיט לשום אחד מהפוסקים ז"ל שהביאו הך דינא דממתקין את החרדל לפרש ולא הו"ל למסתם סתומי כולי האי ונראה ליישב דמטעמא דמחמם המתכת לא ק"ל משום דאע"ג דחייב משום מבשל ומשום מבעיר אפ"ה התירו לצורך י"ט ואע"ג דאינו אלא תיקון אוכל דלא שרינן מה"ט בגחלת של עץ וא"נ משום דאפשר לעשותו מעי"ט לדעת רש"י אפ"ה התירו מטעם דמתוך שהותרה הבערה ובישול לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך כיון דאיכא צורך קצת ושמחת י"ט אמנם מטעם צירוף ק"ל שפיר משום דגבי כיבוי לא אמרינן מתוך דלא משכחת לה כיבוי שיהא לצורך אוכל נפש וכמו שכן נראה מדברי התוס' ז"ל בפ"ב דביצה דכ"ג ד"ה ע"ג חרש וכ"כ הב"ח ז"ל סימן תק"ז ועיין בפר"ח ז"ל סימן תצ"ה סק"א ואם כן היינו דק"ל להרמב"ן שפיר דכיון דצירוף דאורייתא היכי שרינן בשל מתכת הו"ל למשרי דומיא דגחלת של עץ ומיהו לפי מה שהעלה הפר"ח ז"ל סימן הנזכר שדעת רבינו דדוקא בהוצאה והבערה אמרינן מתוך אבל לא בשאר מלאכות אכתי קושין במקומה עומדת אלא שדברי הפר"ח ז"ל שם יש בהן מן הקושי וכבר הארכנו בזה במקום אחר ועיין במ"ש בפרק א' מהלכות יו"ט:<br><b> עוד </b> כתב ה"ה וממה שאמרו שהיו מתחממים מערב יה"כ ולא היו מחממין ביוה"כ יש ללמוד שיש בחימום חיוב לפי שאין שבות במקדש אע"פ שיש לדחות כו' ונראה ודאי שכונת דבריו במ"ש אע"פ שיש לדחות היינו לומר דלעולם דאינו אלא משום שבות ואפילו הכי לא התירו לחממן ביה"כ כיון שיכולים לעשותו מעיה"כ ואם כן יש להוכיח מ"ש הרב ל"מ ז"ל בפ"א מהלכות קרבן פסח דכל שבות דאפשר לעשותו מע"ש לא אמרינן אין שבות במקדש ע"ש אלא שדברי הרב ל"מ תמוהין מסוגייא דפ' המוצא תפילין וכבר תמה עליו מורינו הרב בספר עץ החיים יע"ש ובס' סם חיי הנדפס בקרב ימים למוהר"ח עשאל ז"ל ע"ש ומ"מ יש לדחות שאף ה"ה ז"ל מודה דאף בשבות שאפשר לעשותו מע"ש אמרינן אין שבות במקדש וה"ט דחותכין יבלת במקדש אע"ג דאפשר לעשותו מע"ש מיהו היינו דוקא בשעבר ולא עשאו מע"ש אמנם לכתחילה ודאי כ"ע מודו דאסור להניחו כדי לעשותו בשבת ואם כן היינו דקא דחי ה"ה שפיר דאפילו תימא דאין בחימום הברזל חיוב אפילו הכי לכתחילה לא היו מניחין אותו לחממו ביום הכפורים כיון דיכולים לעשותו מערב יום הכפורים וזה פשוט ודו"ק:
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>גחלת </b>
+<b> כ"ש והמוציא שלהבת פטור.</b> פרק משילין פרכינן עלה והתניא המוציא שלהבת כ"ש חייב ומשני אמר רב ששת כגון שהוציאו בקיסם ות"ל משום קיסם בדלית ליה שיעורא כו' אביי אמר כגון דשייפיה מנא משחא וכתבו התוס' וא"ת וליבטל מנא אגב שלהבת דהכי אמרינן פ' המצניע כו' וי"ל דשאני הכא דליכא חשיבותא בשלהבת כו' ויש לדקדק אמאי לא תפסו קושייתם לעיל כי פריך אתי' דר' ששת ותיפוק ליה משום קיסם וכן ראיתי להמאירי ז"ל שהקשה קושית התוס' ז"ל אההיא דלעיל דפריך ותיפוק לי' משום קיסם ותירץ כתירוצם ונראה דס"ל להתוס' ז"ל דההיא דלעיל ל"ק כלל דליבטל קיסם אגב שלהבת משום דלא דמי כלל לההוא דהמוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי דפטור אף על הכלי דהתם שאני דהאוכל דבר נפרד מהכלי ואינו בא לו מחמת הכלי והילכך כיון שכל כונתו אינו אלא להוציא האוכלין אלא שהוא רוצה להוציאן בכלי מש"ה הכלי בטל אגב האוכלין משא"כ גבי קיסם דשלהבת בא מכח הקיסם דאם אין קיסם אין ושלהבת והקיסם גורם לשלהבת שיהיה לא שייך למימר דליבטל קיסם אגב שלהבת אמנם בהא דפריך לקמן ות"ל משום מנא ק"ל שפיר דליבטל מנא אגב שלהבת משום דהתם הכלי אינו גורם לו לשלהבת שיהי' דהשלהבת בא מחמת השמן לא מחמת הכלי כנ"ל נכון ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (מב) </b> דהתם הכלי אינו גורם לו לשלהבת שיהי' כו'. ולענ"ד יש לפקפק הרבה אם נכון הדבר בסברא דאי יש לחלק בין האי דמוציא אוכלין בכלי דהאוכל נפרד מהכלי לבין המוציא שלהבת בקיסם משום דהקיסם גורם להשלהבת א"כ הרי גם מהא דשייף מנא משחא לק"מ די"ל כיון דבלא מנא א"א להוציא שלהבת במשחא לחודא א"כ הרי המנא גורם להשלהבת להוציאה מש"ה א"א למנא ליבטל לגבי שלהבת ובאמת המוציא משקין פחות מכשיעור במנא חייב משום מנא כיון דבלא מנא א"א להוציא המשקין והכלי גורם להמשקין שיצאו. וקצת ראי' לזה מהא דלא קתני רבותא זו באמת בכה"ג דהמוציא משקין פחות מכשיעור בכלי דפטור גם על הכלי אע"ג דהוצאת המשקין באה ע"י הכלי ואינן נפרדין מהכלי והכלי גורם למשקין שיכול להוציאן אע"כ דלא ס"ל לתוס' סברא זו לחלק בין הפרקים דאל"כ הרי לא מקשה בתוס' מידי גם מהא דשייף מנא משחא הנ"ל משום דיש לחלק בהכי כנ"ל:
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>המוצא </b>
+<b> תפילין בשבת כו' ויוצא ולובש זוג שני כו'.</b> הנה רבינו פסק כת"ק דקאמר מכניסן זוג זוג ודלא כר"ג דאמר מכניסן ב' ב' וכן פסקו הרי"ף והרא"ש וכל הפוסקים ז"ל ועיין בהרב תי"ט שתמה על כל הפוסקים ז"ל דכיון דבגמרא מוקמינן לפלוגתייהו דת"ק סבר שבת זמן תפילין ור"א סבר דשבת לאו זמן תפילין וקי"ל הלכה רווחת דשבת לאו זמן תפילין אם כן איך אפשר לפסוק כת"ק הא הוה לי' תרתי דסתרן אהדדי יע"ש שהניחו בצ"ע ועיין בהר"ב מג"א ז"ל סי' ש"א ס"ק נ"ד שכתב ישוב לזה על פי מ"ש הר"ב ח"ה ז"ל שם באותה סוגייא דאפי' למ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא אסור ללבוש יותר מזוג אחד דלא שרי ליה יותר ממלבושו בחול והא דאוקימנא כמ"ד שבת זמן תפילין הוא משום דמתני' ר"מ היא דסבירא לי' כן יע"ש וכתב עוד וז"ל אבל אשה אסורה להכניסם ואע"ג דקי"ל דמותר לצאת בשוק כו' שאני נשים שהן עם בפ"ע ולכן נ"ל שאם יצאה בטלית המצוייצת חייב חטאת כו' אלו דבריו יע"ש. והנה מ"ש דאשה אסורה להכניסם ואם יצאה בטלית המצוייצת חייבת חטאת הן דברים תמוהים דבעירובין דף צ"ו ע"ב בעי לאוכוחי דר"מ ור"י סברי דתפילין מ"ע שלא הז"ג היא מדקאמר מכניסן זוג זוג אחד האיש ואחד האשה ודחינן ודלמא סבר לה כר"י דאמר נשים סומכות רשות לא ס"ד כו' הרי מבואר דלמאן דס"ל נשים סומכות רשות אפי' אשה יכולה להכניסן וא"כ כיון דקי"ל כר"י כמ"ש התוס' שם והרא"ש פ"ק דקידושין והר"ן בפ"ג דר"ה איך כתב הרב ז"ל דאשה אסורה להכניסן וכן ראיתי בס' חזון נחום ח"א שתמה עליו בזה. ועי' בספר יד אליהו סי' י':<br><b> ומצאתי </b> להרשב"א ז"ל בשיטה כ"י על מס' עירובין שכתב וז"ל כתב הראב"ד ז"ל דאע"ג דקי"ל שבת לאו זמן תפילין כר"ג לענין הצלה קי"ל דזוג אחד טפי לא הואיל וסתם לן תנא הכי דדילמא הוי טעמא משום דלא שרי אלא כדרך מלבושו בחול כיון דבחול א' אין טפי לא בשבת נמי אחד אין טפי לא ואשה נמי כלל לא דהא לאו דרך מלבוש בחול הוא ומתני' נמי דייקא דאם איתא ליתני אחד האיש ואחד האשה כדקתני ברייתא ואע"ג דסתם לן תנא כר"מ לענין זוג זוג לענין אשה לא סתם לן תנא כותיה והרי"ף ז"ל נראה שכן דעתו שהביא מתניתין כצורתה לבד ולא הזכיר אשה כלל ודברי רש"י נכונים בעיני דאם איתא אמאי ל"ק בגמרא ואבע"א דכ"ע שבת לאו זמן תפילין מ"ס כדרך מלבושו בחול שרו ליה רבנן זוג חד אין טפי לא ומ"ס כדרך מקום הנחת תפילין שרו ליה רבנן אלא ודאי משמע מדלא אשכח פירוקא אחרינא אלא לומר דבשבת זמן תפילין פליגי ש"מ דטעמא דמתני' ע"כ מש"ה הוא:<br><b> גם </b> מ"ש הרב ז"ל דנשים אינן מצילות דאינו דרך מלבוש תמי' לי טובא כיון דקיי"ל דנשים סומכות רשות דרך מלבוש הן בחול ותדע לך מדדחי דילמא ס"ל כמ"ד נשים סומכות רשות כו' ולולי שאמרה הרב ז"ל וגם מהלכות הרי"ף נראה כדבריו הייתי אומר דהלכה כר"מ דמכניס אפילו שנים כו' כיון דקי"ל כר"ע דשבת לאו זמן תפילין כו' ואשה נמי מכנסת הואיל וסומכות רשות אף לאשה דרך מלבוש הוא לה עכ"ד יע"ש הנה מבואר שדברי הרב מג"א הוא מחלוקת הראב"ד והרשב"א:<br><b> והנראה </b> ודאי שדעת הראב"ד ז"ל דס"ל דלא קי"ל כר"י דס"ל דנשים סומכות רשות מדסתם לן תנא דלא כותיה במתני' דאין מעכבין התנוקות מלתקוע כדדייקינן התם הא נשים מעכבין וכן נראה מדברי רבינו ז"ל בהלכות שופר שהביא מתני' כצורתה גם בפ"ג מהלכ' מעה"ק כת' בסתם גם כן דנשים אין סומכין וכלישנא דת"ק דר"י ולא ביאר דנשים סומכות רשות משמע שדעתו לפסוק דלא כר"י וכן נראה שהוא דעת הכלבו שהביא מרן ז"ל בסימן ל"ח שאם רצו נשים להניח תפילין אין שומעין כו' יע"ש משמע דס"ל דההיא דמיכל בת שאול שהיתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים היינו אליבא דר"י ולכן לא קיי"ל כותיה ומעתה מ"ש הרב מ"א דאם יצאה בטלית מצוייצת חייבת חטאת נראה דליתא שלפי דעת הראב"ד ז"ל שכתבנו לא כ"כ אלא גבי תפילין משום דצריכין גוף נקי ואסורה להניחן בחול דלא קי"ל כר"י אבל גבי ציצית דאין כאן חשש איסור פשיטא ודאי דאינה חייבת וזה פשוט:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי להרב מג"א ז"ל בה' נשיאות כפים סי' קנ"ח סק"א שכתב ליישב דברי התוס' שכתבו פ' כל כתבי לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה אם לא משום כו' שדבריהם סותרים תלמוד ערוך בפ"ב דכתובות דף כ"ד דאמרינן התם דזר עובר בעשה וז"ל ועי"ל דמצינו פ"י דעירובין דרבי יוסי סבר אע"ג דכתיב בני ישראל וסמך נשים סומכות רשות אם כן ס"ל ג"כ אע"ג דכתיב דבר אל אהרן מ"מ רשות לזר לישא כפיו וההוא דכתובות אתיא אליבא דר"י דאית ליה מעלין מתרומה ליוחסין ולדידיה נשים אסורות לסמוך כדאיתא בעירובין ולכן זר הנושא כפיו עובר בעשה כנ"ל עיקר ע"ש:<br><b> ודבריו </b> תמוהים בעיני דאם כן משמע דלרב יוסי דסבירא ליה נשים סומכות רשות ואין איסור בזר הנושא כפיו פשיטא ודאי דאין מעלין מנשיאת כפים ליוחסין ואלו התם אמרי' הלכתא מאי א"ל אנא מתניתא ידענא דתניא רבי יוסי אומר גדולה חזקה כו' ואי אמרת מעלין מנ"כ כו' ומאי ראיה הא לר"י ודאי דאין מעלין כיון דאין כאן חשש איסור כלל ותו מאי קמבעיא ליה הלכתא מאי פשיטא ודאי דהלכתא אין מעלין כיון דקיימא לן כר"י כמ"ש התוס' והרא"ש ור"י מכללם ובר מן דין ק' טובא שהרי התוס' ז"ל בעירובין ד' הנז' ד"ה מיכל דחו פרש"י משם ר"י וכתבו דטעמא דמ"ד נשים אין סומכות רשות לאו משום דמחזי מוסיף אלא משום דמחזי כעבודה בקדשים יע"ש ואם כן גבי נשיאת כפים ליכא חשש איסור כלל הכי נמי נימא דאפי' למאן דס"ל דנשים אין סומכות רשות שרי לזר לישא כפיו שהרי אי לאו טעמא דמחזי כעבודה בקדשים לכ"ע הוי ס"ל דסומכות רשות סוף דבר שדבריו תמוהים בעיני ועיין בשה"ג פ"ג דר"ה ד"ה אין מעכבין התנוקות ודו"ק:<br><b> ודע </b> שמסוגיא הלזו מבואר דר"מ ור"י ס"ל דנשים חייבות בתפילין משום דהוי מ"ע שלא הזמן גרמא ומהתימא על רש"י ז"ל שכתב פ"ק דקידושין דל"ה ע"א ד"ה מאי איכא למימר וז"ל א"כ איפכא איכא למילף דמ"ע שלא הז"ג נשים פטורות מתפילין כו' יע"ש גם התוס' שם ד"ה אלא העתיקו לשון רש"י הלזו והוא תימא שהרי לר"מ ור"י דס"ל תפילין מ"ע שלא הז"ג נשים חייבות וכבר ראיתי להרב ח"ה שתמה על רש"י ז"ל כן משם התוספות ישנים וכתב עוד דמדברי התוס' שם בסמוך ד"ה משום שהקשה דמ"ע שלא הז"ג מנא לן דחייבות אימא דפטורות מת"ת ופדיון ונדחקו לומר דלית להו כריב"ב יש להוכיח דס"ל שלא כדעת רש"י דאי סבירא ליה דנשים פטורות מתפילין לר"מ ור"י הא ניחא אפילו לריב"ב דה"ל תפילין ות"ת ופדיון הבן ג' כתובים ואין מלמדין יע"ש ודבריו תמוהים בעיני דאיך אפשר לומר כן שהרי עדיין לחלוחית הדיו קיימת בדיבור שקודם זה שהעתיקו לשון רש"י ז"ל ולא חלקו עליו ובר מן דין אדרבא איפכא איכא למידק מדבריהם דאי ס"ל דלר"מ ור"י נשים חייבות בתפילין מאי ק"ל דמ"ע שלא הז"ג מנ"ל דחייבות אימא דפטורות מת"ת ופדיון הבן הא בפשיטות איכא לתירוצי דילפינן מדהוקשה כל התורה כולה לתפילין מה תפילין נשים חייבות ולכן הנראה אצלי ליישב דברי רש"י ותוס' ז"ל דס"ל דהא דאמרינן בעירובין דלר"מ נשים חייבות בתפילין משום דהוי מ"ע שלא הז"ג היינו דוקא לפום קושטא דמילתא דילפינן מ"ע שלא הז"ג נשים חייבות מב' כתובים דת"ת ופדיון הבן או מג' כתובים ודלא כריב"ב והלכך מסתבר ליה טפי לר"מ לאקושי תפילין למזוזה אע"ג דלא איתקש אלא בפרשה שניה כדי שלא לסתור הכלל שבידינו דמ"ע שלא הז"ג נשים חייבות אמנם לפום ס"ד דמקשה דלא שמיע לי' הא דר"מ ס"ל ב' כתובים אין מלמדין ק"ל שפיר דאדרבא טפי אית לן למימר דנשים פטורות מתפילין מדאתקשו לת"ת בין בפ' ראשון בין בשניה וילפינן מת"ה ופדיון הבן לפטורה ולא לומר דנשים חייבות והיינו דק"ל להתוס' ז"ל דמ"ע שלא הז"ג נילף מת"ת ופדיון הבן לפוטרו ומיניה נימא דנשים פטורות מתפילין ותירץ דאתי דלא כריב"ב וכיון דאיכא ג' כתובים מסתבר טפי לאקושי למזוזה כדי שלא לסתור כלל שבידינו כנ"ל נכון ודו"ק:
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אין </b>
+<b> עולין באילן כו' גזירה שמא יתלוש.</b> כתב ה"ה משנה פ' משילין וראיתי להר' המאירי שם בשיטה כ"י כתב וז"ל הרבה מפרשים אני רואה שהק' וכי תולש מאי הוי דבר שאינו מתכוין הוא ומתרצים דפ"ר הוא שאי אפשר שלא יתלוש מן העלים וזה אינו כלום דודאי אפשר שלא יתלוש אף מן העלים ועוד הרי יבש אין לו עלין ועליית אילן נאסרה בין בלח בין ביבש אלא שאנו מפרשים שמא יתלוש בכונת תלישה כו' עכ"ד ועפ"ז יש ליישב דברי הרא"ש שכ' בפרק המוצא תפילין דף קכ"ו ע"ד וזה לשונו והשתא דקיימא לן כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר כולהו שריין אעשבים קאי דבכל ענין שרי להלך על גביהן אבל באילן יבש איכא למגזר משום דמינשר טפי ואין להוכיח מכאן היתר לאילן יבש ונראה דהרב אלפסי לא מפליג בין אילן לעשבים ולהכי לא הביא בהלכות ההיא דאילן יבש ע"כ ותמה עליו מרן הב"י בסי' של"ו וז"ל ותמהני על דברי הרא"ש דהיאך אפשר לו' דטעמ' דהרי"ף משום דלא מפליג בין אילן לעשבים והכל מותר דא"כ לא הו"ל לכתוב ההיא דאין עולין באילן וההיא דאם עלה לא ירד כו' עכ"ל יעויין שם אכן לפי דברי המאירי ז"ל שכתבנו הנה נכון דס"ל להרי"ף ז"ל כדעת י"מ שכתב המאירי דטעמא דאין עולין באילן הוא משום דהוי פסיק רישיה שאי אפשר שלא יתלוש מן העלים והילכך דוקא באילן לח הוא דאסור משום דהוי פסיק רישיה אבל באילן יבש אע"ג דנתרי פירי ונתרי קיסמי בעלייתו ואסור לתלוש מן האילן אפילו הוא יבש ולדעת רבינו ז"ל לפי מה שהבין הרב מג"א סימן הנז' ס"ק א' חיוב חטאת נמי איכא מ"מ כיון דליכא עלין לאו פסיק רישיה הוא ושרי לדידן דקי"ל כר"ש ומה שהקשה המאירי דהרי יבש אין לו עליו ואפ"ה אסור ל"ק להרי"ף דס"ל דמאי דפריך בגמ' הא קא נתרי פירי הא קא נתרי קינסי היינו משום דבעי לאוקומי לההיא ברייתא דקתני יבש מותר אליבא דכ"ע וכר"י אבל לפי מאי דפסיק והאידנא דקי"ל כר"ש כולהו שרי לא קי"ל כההיא ברייתא דקאסר בין לח בין יבש אלא דיבש שרי בכל מילי ומשום דהו"ל דבר שאינו מתכוין ומה שהביא הרי"ף ההיא דאין עולין באילן וההיא דאם עלה לא ירד מיירי באילן לח ומשום דהוי פסיק רישיה ועיין בהרב ב"ח ז"ל שתירץ מעין מה שכתבתי ועיין בהרב ט"ז סק"א שכ' וז"ל וכת' הרא"ש דנראה דהרי"ף ז"ל לא מפליג בין אילן לעשבים כו' משמע דבאילן מותר אפי' לח דומיא דעשבי' ויפה הקשה הב"י עליו דאם כן לא היה כו' ושלא כמשפט כתב מו"ח ז"ל דתקפה משנתו כי הרי"ף מחלק בין לח ליבש דאם כן הו"ל הרי"ף כהרא"ש עכ"ל. ודבריו תמוהים דהא טובא איכא בין הרי"ף והרא"ש דלהרי"ף אילן יבש שרי בכל ענין ואפי' בדנתרי פירי וקינסי ולדעת הרא"ש לא שרי אלא בגדודא וזה פשוט וק"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (מג) </b> ומתרצים דפסיק רישי' הוא כו'. קשה דא"כ מאי האי דקאמר הש"ס גזירה שמא יתלוש הא אמרת דהוי פסיק רישי' וא"כ הרי ע"כ יתלוש ואפשר לומר משום דהוי פסיק רישי' דלא ניחא לי' דהא לא ניחא לי' בהשרת העלים ועיין מ"ש על הגליון בדיבור שאח"ז בסה"ד שם:<br><b> (מד) </b> משום דהוי פסיק רישי' למאי דכתב הר"ן בכמה מקומות בשבת וכ"כ הגאון המחבר ז"ל לעיל פ' י"ב הלכה יו"ד דהרי"ף פוסק כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור עליה א"כ כי הוי פסיק רישי' מאי הוי הא אפי' אם יתלוש עלים אכתי פטור משום דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה ונהי דלעיל כתב המחבר דשבות דמלאכה שא"צ לגופה חמיר מ"מ הא פסיק רישי' לא הוי כאלו עושה בידים שנגזור משום הכי שלא יעלה באילן שהרי אפילו אם יתלוש עלים אינו עובר אלא על שבות דרבנן ולכן י"ל טפי דהרי"ף שהביא האי דאינו עולה באילן הוא משום דס"ל כתי' המאירי דחיישינן שמא יתלוש בכונת תלישה ושפיר תמה הכ"מ על הרא"ש ז"ל:<br><b> מ"מ </b> אין כאן קושיא על המחבר ז"ל משום די"ל דכי היכי דלעיל פ' י"ב הלכה יו"ד לענין כבוי מחמרינן דלא יכבה בשביל חולה שאין בו סכנה ואע"ג דכבוי הוא מלאכה שאצל"ג מ"מ אסור משום דהוא שבות חמור ה"נ י"ל כיון דהוי פסיק רישי' בעלים לחים מחמרינן בשבות זה דמלאכה שא"צ לגופה שאפילו אם עלה באילן ומצטער שם אסרינן לי' לירד משם. וכן צ"ל להרא"ש נמי סברא זו שהרי ס"ל דהלכה כר"ש גם במלאכה שא"צ לגופה והרי מחלק בין עשבים לאילן יבש דבעשבים שרי למאי דקיי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר וא"כ ע"כ לומר דלא ס"ל כהמאירי דמפרש שמא יתלוש בכונת תלישה והיינו שיתכוין ליקח העשבים לעצמו דהוי מלאכה שצריכה לגופה דאי ס"ל הכי אמאי מתיר בעשבים וא"כ הרי יקשה לדידי' אמאי באילן יבש אסור, מה בכך דמנכר טפי הא הוי מלאכה שאצל"ג אלא עכצ"ל סברא הנ"ל דמשום דהוי שבות חמיר יש להחמיר ולאסור היכא דנתרי פירי וקינסי:<br><b> ועוד </b> י"ל בזה דהנה בשבת דף ק"ג ע"א אמרינן התם דאם מתכוין ליפות את הקרקע חייב אפילו בתולש פחות מכשיעור וא"כ ה"נ משכחת לה כה"ג לאסור אפילו לר"ש ואפילו א"צ להני עלים וקינסי כגון שמיפה לאילן ע"י תלישה זו שהיא ע"י פסיק רישי' ואיכא איסור תורה אפילו לר"ש. אמנם לפי מאי שהוכיח המחבר לעיל בפי"ב הלכה א' דפסיק רישי' הוי דאורייתא א"כ א"צ לכל זה ובפשיטות ניחא דהאי דאין עולין באילן הוי איסור דאורייתא ולא שבות גרידא:
+
+Halakhah 7
+
+<b>פירות </b>
+<b> שנשרו בשבת כו' גזירה שמא יעלה ויתלוש.</b> כתב ה"ה פ"ק די"ט פירות הנושרים טעמא מאי גזירה שמא יעלה ויתלוש הנה התוספות שם בד"ה גזירה שמא יעלה ויתלוש הק' בתוך דבריהם וז"ל אבל תימא כיון דאמר ה"ט ל"ל טעמא דלקמן ויש לומר כו' ויש לדקדק דמאי קושיא הרי כתבו התוספות בפרק כירה דמ"ה ע"ב ד"ה דאית בי' ביצי וז"ל צ"ע דר' יוחנן גופיה מפרש טעמא דביצי משום משקין שזבו ואפשר דמשום הכי לא הוה אסר ר"ש לטלטלה אלא לאכילה ע"כ וכונתם ז"ל להקשות דמאי פריך התם אתירוצא דמשני דאית בי' ביצי והאמר ר"ן מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד ומאי קו' הא אע"ג דלית ליה לרבי יוחנן נולד אפ"ה אסור הביצ' משום משקין שזבו ומשום הכי אסר לטלטל קינה של תרנגולים בשבת בדאית ביה ביצה ואהא תירצו דמה"ט דמשקין שזבו לא הוה אסור לטלטלה וכן כתב הרב ח"ה שם אלא שמה שהקשה הרב שם דאכתי אין זה מספיק דא"כ לא הו"ל להקשות מדר"ן דאמר מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד אלא מדרבי יוחנן גופיה הו"ל לדחויי דהא ביצה שנולדה לא אסיר לטלטולי כיון דלית ליה התם טעמא דביצה אלא משום משקין שזבו יע"ש לע"ד לק"מ דאי מדר"י דקאמר דטעמא דביצה משום משקין שזבו לא הוי ק"ל מידי דאיכא למימר דר"י אצטריך לטעמא דמשקין שזבו לתרנגולת העומדת לאכילה וס"ל דמתני' דביצה שנולדה ע"כ בתרנגולת העומדת לאכילה מיירי דאי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מ"ט דב"ש דשרו דאפילו מאן דלית ליה מוקצה אית לי' נולד וכדקא ס"ד למקשה בשמעתין וההיא דר"י דפרק כירה דאסר לטלטל קינה של תרנגולים איירי בדאית ביצה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים דאסור בטלטול לר"י משום נולד ומשום הכי הוצרך להק' מדר"ן וזה פשוט גם מ"ש עוד בשם יש מפרשים כפי מ"ש אין לדבריהם שחר כלל כמו שיראה המעיין. ואם כן קשה טובא דמאי ק"ל הכא דכיון דקאמר ה"ט דגזירה שמא יעלה ויתלוש למה לי טעמא דמוקצה דלקמן ומאי קו' הא אצטריך לטעמא דמוקצה לאוסרו אף בטלטול דאי משום גזירה דשמא יעלה ויתלוש לא אסור אלא באכילה דומיא דמשקין שזבו דלא אסור אלא באכילה דתרווייהו כי הדדי נינהו מדפריך לקמן דרב יוסף מ"ט לא אמר כרבי יצחק משום משקין שזבו ואם איתא הא איצטריך רב יוסף לטעמא דפירות הנושרים לאוסרם אף בטלטול אלא ודאי משמע דלטעמא דפירות הנושרים נמי לא אסיר אלא באכילה וכן נראה ממשמעות לשון רבינו ז"ל שכתב אסור לאוכלן כו':<br><b> גם </b> ממ"ש לעיל בד"ה ביצה שנולדה וז"ל וא"ת לב"ה דאמרו לא תאכל אבל לטלטל שרי והא קיי"ל דאף לטלטל אסור כו'. משמע מדבריהם שחולקים אמ"ש בפ' כירה דאל"כ מאי קשי' ליה הא קושטא הכי למאי דמוקמינן למתני' בתרנגולת העומדת לאכילה ואי כוונתם להקשות לר"ן דמוקי למתני בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היה ליה לפרש כן בהדיא ולא למסתם סתומי ובר מן דין דברי התוס' דפרק כירה תמוהים לכאורה מברייתא דקתני לקמן אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה וכן כתב הרי"ף והרא"ש דביצה שנולדה ביו"ט לא מבעיא למיכלא הוא דאסור אלא אפי' לטלטלה והוכיחו כן מהך ברייתא וליכא למימר דהך ברייתא איירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים וכר"י דאית ליה מוקצה ומשום הכי אסור לטלטלה אבל בתרנגולת העומדת לאכילה ה"נ דאינו אסור אלא באכילה וכן ראיתי לרש"ל בס' יש"ש סימן ה' שהק' כן לדברי הרי"ף והרא"ש דמהך ברייתא אין ראיה לביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה שיהא אסור אף בטלטול ודחק עצמו בזה וכתב דלשיטתם שכתבו בפרק א"צ דכל שאסור באכילה אסור בטלטול קא אזלי ואין זה נכון דא"כ לא היה ליה להביא סייעתא מהך ברייתא אלא בפשיטות היל"ל דכיון דאסור באכילה כדקתני מתניתין אסור נמי בטלטול כיון דמהך ברייתא ליכא למשמע מינה מידי:<br><b> האמנם </b> לע"ד נראה שהרי"ף והרא"ש ז"ל טעמם ונימוקם עמם דע"כ הך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לאכילה לר"י ולרבי יצחק מדחזינן דפריך תלמודא מהך ברייתא לקמן לר"י ולרבי יצחק דאמר משום גזירה דהיכי קתני וספקא אסור' ספקא דרבנן היא וכל ספקא דרבנן לקולא והשתא אם איתא דהך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה מאי קשיא לי' ספקא דרבנן היא כו' הא מדלא פריך לר"נ דאמר משום מוקצה וכן נמי מדלא קשיא לי' למאי דס"ד השתא דספקא דרבנן לקולא אפילו בדשיל"מ ממתניתין דקתני ספק מוכן אסור ע"כ דהיינו טעמא משום דמוקצה חמורה והוי כעין דאורייתא וכמ"ש הר"ב חד"ה משם תוס' ישנים וא"נ דהוה ס"ל דמוקצ' דאוריית' כדהוה בעי רבה למימר בפ' אלו עוברין וכ"כ בשיטה מקובצת כ"י למוהר"א לאפאפה ז"ל משם הר"ן יע"ש וא"כ מהאי טעמא נמי ניחא לר"י ורבי יצחק כיון דהך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה אלא ודאי משמע דלר"י ולר' יצחק הך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לאכילה ומשום טעמא דמשקין שזבו ואפילו הכי קאמר דאסור לטלטלה והיינו דק"ל לתלמודא דס' דרבנן היא ולקולא ואי ק"ל אמאי לא מוקי להך ברייתא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אליבא דר"י ורב יצחק וכדמוקי לה אליבא דר"ן י"ל דבשלמא לר"ן דסבירא לי' דמתני' בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אבל בתרנגולת העומדת לאכילה מותר איכא למימר שפיר דהך ברייתא רישא וסיפא מיירי נמי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים דומיא דמתני' אמנם לר"י ולר"י דס"ל דמתניתין מיירי בתרנגולת העומדת לאכילה ואפ"ה אסרי ב"ה משום פירות הנושרין או משום משקין שזבו אם כן רישא דברייתא דקתני אחד ביצה שנולדה בשבת כו' אין מטלטלין אותה ע"כ בתרנגולת העומדת לאכילה מיירי דליכא למימר דמיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים דאם כן משמע דבתרנגולת העומדת לאכילה שרי והא ליתא דבתרנגולת העומדת לאכילה נמי אסור לר"י ולר"י ואם כן כי קתני בתר הכי וספק אסורא אמאי דקתני ברישא דבודאה אסור קא מיהדר וכי היכי דדינא דרישא בתרנגולת העומדת לאכילה הכי נמי דינא דסיפא בכה"ג קמיירי ואהא משני דסיפא אתאן לספק טריפה דהשתא נמצא דסיפא לאו אדינא דרישא קא מיהדר כי היכי דנימא דאמאי דקתני רישא דבודאי אסור קתני נמי בסיפא דס' אסור' ועוד י"ל דבשלמא לר"ן דמוקי למתניתין בתרנגולת העומדת לגדל ביצים וקו' דאקשי לי' לעיל דליפלגו בתרנגולת לא שמיע ליה כלומר לא ס"ל אם כן מצינן למימר שפיר דהך ברייתא נמי מיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אמנם לר"י ולר"י דמוקמי למתניתין בתרנגולת העומדת לאכיל' ולא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום קושיין דאם כן ליפלגו בתרנגולת וכדאמר כולהו כר"ן לא אמרי כי קו' א"כ לא מצי לאוקמי להך ברייתא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים משום דאם כן קשה דליתני בתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא וביצתה אין מטלטלין אותה ולישמועינן דינא בתרנגולת נמי אלא ע"כ לדידהו צריך לאוקמא להך ברייתא בתרנגולת העומדת לאכילה דהיא מותרת וביצתה אסורה ומשום הכי פריך דספק דרבנן היא כנ"ל ואם כן הדרן לדמעיקרא דקשה טובא לדעת התוספות ז"ל דפרק כירה מהך ברייתא ואפשר לומר לדעת התוספות דס"ל דהך ברייתא מיירי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה הוא דאסר בטלטול אלא דאפ"ה ק"ל לתלמודא דס' דרבנן הוא ולקולא משום דס"ל דמוקצה דרבנן דרבה דהוה בעי למימר דמוקצה דאורייתא אידחי ליה התם בפרק אלו עוברין ומאי דלא פריך לר"ן משום דהא דר"ן הא אידחייא לעיל ממתני' ואם תאמר אם כן תיקשי ליה ממתני' דפרק א"צ דקתני ספק מוכן אסור י"ל כמ"ש הרשב"א והביאו ה"ה ז"ל בפ"ב מהל' י"ט דהתם שאני דקרוב ליגע בשל תורה כגון ספק נצוד ועיין בפר"ח ז"ל סי' תצ"ז ס"ק ג' ועוד נ"ל ליישב דעת התוס' ז"ל והוא הנכון דמ"ש התוס' בפרק כירה דלטעמא דמשקין שזבו אינו אסור אלא באכילה היינו דוקא לר' יוחנן דס"ל התם כר"ש דלית לי' מוקצה ונולד וא"כ אף בתרנגולת העומדת לגדל ביצים טעמא דאסור היינו משום משקין שזבו ואהא כתבו דכיון דאינו אסור אלא משום טעמא דמשקין שזבו אינו אסור אלא באכילה אמנם למאן דס"ל כר"י דאית ליה מוקצה ובתרנגולת העומדת לגדל ביצים אסור אף בטלטול משום מוקצ' איכא למימר דבתרנגולת העומדת לאכילה נמי אסור אף בטלטול דלא פלוג רבנן ואם כן הך ברייתא דקתני אחד ביצה כו' אין מטלטלין אותה אע"ג דע"כ לר"י ולר"י מיירי בתרנגולת העומדת לאכילה וכמ"ש אפ"ה אסור לטלטלה משום דס"ל כר"י דאית ליה מוקצה וכיון דבתרנגולת העומדת לגדל ביצים אסורה בטלטול לא פלוג רבנן ומעתה מאי דמשמע מדברי התוס' שם לעיל בד"ה דביצה אסורה בטלטול אפי' בתרנגולת העומדת לאכילה דאינו אסור אלא מטעמא דפירות הנושרים או משקין שזבו לא פליגי אמ"ש בפ' כירה דהכא קיימי למאי דקי"ל כר"י דאית ליה מוקצה בי"ט או בנולד לדעת ר"ת וסיעתיה אהא ק"ל שפיר דאמאי קתני מתני' לא תאכל דמשמע אבל לטלטל שרי:<br><b> ועפ"י </b> זה יש ליישב מאי דק' לדעת התוספות דפרק כירה מהא דאמרי' התם לקמן אושפיזכניה דרב אדא הו"ל הנך ביצים מי"ט לשבת אתא לקמיה א"ל מהו לאטווינהו האידנא ונכלינהו למחר א"ל מאי דעתיך כו' אפי' ר"י לא קא שרי אלא לגומעה למחר אבל ביומיה לא הרי דאפילו לר"י דאינו אסור אלא משום טעמא דמשקין שזבו קאמר דאסור לטלטלו וכן כתב הרא"ש ס"פ משילין והוכיח כן מהא דרב אדא ע"ש אכן כפי מ"ש י"ל דרב אדא ס"ל דתרנגולת העומדת לגדל ביצים ביצה אסורה אפילו לר"י משום נולד דלא קי"ל כר"ן וההיא דפרק כירה הוה מצי לשנויי דלא קי"ל כר"ן וכמ"ש הרא"ש שם משם ר"ת ומשום הכי קאמר דביצה אסורה בטלטול ואפי' לר"י כנ"ל ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (מה) </b> דליכא למימר כו' דבתרנגולת העומדת לאכילה נמי אסור לרב יוסף ולר' יצחק. לא ידעתי מה זו הוכחה הרי הברייתא מאיסור טלטול מיירי דקתני בה בהדיא אחד ביצה כו' אין מטלטלין אותה כו' וא"כ אמאי לא נימא דמיירי בביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים. והא דקשיא לי' דא"כ הרי משמע מזה דביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לאכילה שרי מאי קושיא היא זו הרי באמת כן הוא דלרב יוסף ולר' יצחק ביצה כזו מותרת בטלטול כמ"ש התוס' בפרק כירה ואינה אסורה אלא באכילה, והברייתא הרי מדין טלטול מיירי וא"כ ע"כ דמיירי בביצה שנולדה מתרנגולת העומדת לגדל ביצים:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אין </b>
+<b> רוכבין ע"ג בהמה בשבת גזירה שמא יחתוך זמורה.</b> הנה הרא"ש פרק משילין כתב וז"ל הירושלמי לפי שהוא מצווה על שביתת בהמתו והקשה מרן הב"י ז"ל סימן ש"ה דכיון דקי"ל דחי נושא את עצמו א"כ אינו מצווה שלא לרכוב ע"ג בהמתו ושמא י"ל שאע"פ שאינו מצוה על רכיבתו מ"מ כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עליה הרי הוא עובר על שביתת בהמתו עכ"ל ואם דברי מרן כפשטן דעובר מדאורייתא מפני שמצטערת הבהמה ברכיבתו ואע"ג דקי"ל דחי נושא את עצמו היינו דוקא לענין אדם הנושא את החי אבל לגבי בהמה כיון שהיא מצטערת עובר משום שביתת בהמתו ק' טובא שהרי בפ"ק דע"ז תנן בן בתירה מתיר בסוס וקאמר עלה בברייתא דה"ט מפני שהוא עושה מלאכה שאין בה חיוב חטאת הרי דאף לגבי בהמה אמרינן דחי נושא את עצמו ותו דאי מדאורייתא קאמר היכי קתני לה מתני' בהדי הנך דברים דשבות מיהו לזה יש ליישב דקתני לה בהדי הנך דשבות כו' למימר אפי' ברה"י דליכא משום שביתת בהמתו כמ"ש הר"ן בפ"ק דע"ז וא"נ בבהמה שאינה שלו ומשום גזירה אטו בהמה שלו בר"ה ואי כונת מרן ז"ל לומר דעובר על שביתת בהמתו מדרבנן ומפני שהוא מצווה על שביתת בהמתו דקאמר בירושלמי מדרבנן קאמר לא ידעתי אמאי הוצרך לכל זה והול"ל בפשיטות דאע"ג דקי"ל דחי נושא את עצמו היינו דוקא לענין חיוב חטאת אבל איסורא מדרבנן מיהא איכא משום דגזרו משאוי דחי אטו שאר משאות וכמבואר ובהיותי בענין זה דחי נושא את עצמו ראיתי לעמוד על מ"ש רבינו בס' המ' שם בפ"ק דע"ז וז"ל ובן בתירא אומר דסוסים שמביאין עליהם הציידין והעופות מותר למוכרם להם לפי שסבר החי נושא את עצמו ואפילו בהמה ועוף וחכמים אומרים כי האדם בלבד הוא שאמרו בו החי נושא את עצמו ואין הלכה כבן בתירא אבל שאר בהמות מותר למכור לגוי שהן ידועות לרכוב בהם בלבד עכ"ל וכ"כ הרע"ב והדבר תמוה שהרי בגמרא אמרינן התם בהדיא אמר ר"י הלכה כבן בתירא וראיתי להרב תי"ט בפ"ד דפסחים משנה ג' שהוקשה לו זה וכתב דלא היה זה בגירסתם ועל פי זה תמה על ה"ה שכתב בפ"ך מה' אלו על מ"ש רבי' ומותר למכור להם סוס שאין הסוס עומד אלא לרכיבת אדם לא למשוי והחי נושא את עצמו וכתב ה"ה כבן בתירא ובגמ' אמר ר"י הלכה כבן בתיר' והוא תימא דר' יוחנן גופיה קאמר בפרק המצניע דבן בתירא ס"ל דאפילו עופות חי נושא את עצמו ומתיר אפילו במיוחד לעופות וכמו שפירש רבי' בפה"מ וא"כ היאך אפשר לומר דפוסק כבן בתיר' דא"כ הי"ל לרבנו לפסוק דאפי' במיוחד לעופות חי נושא את עצמו ואלו בפרק י"ח הלכה י"ו פסק דהמוציא בהמה חיה ועוף אע"פ שהן חיים חייב וזה מבואר דלא כבן בתירא ורבי נתן אלו דבריו יע"ש ולע"ד מ"ש דלא הי' בגירסתם זה ודאי דוחק מאחר שהרי"ף והרא"ש ז"ל ומדברי הרמב"ן במלחמותיו שם מבואר דגרס לה גם מדברי הרב התרומו' שהביא מרן הב"י יורה דעה סימן קנ"א ומדברי הסמ"ג לאוין ס"ה מבואר דהכי הוי גרסי זה ודאי דוחק גדול לומר דבגרס' ר' לא הי' כתוב כן ולכן נראה דודאי הוו גרסי לה אלא דס"ל דמאי דקאמר ר"י הלכה כבן בתירא קאי אברייתא דמייתי התם תלמודא דקתני ר' אוסר מפני שני דברים אחד משום תורת כלי זיין ואחד משום תורת בהמה גסה ומשמע התם דר' אוסר אפי' בסוס המיוחד לאדם וכמ"ש התוס' שם בד"ה אלא וא"כ כלפי סברת רבי' דאסר אפי' בסוס המיוחד לאדם קאמר דהלכה כב"ב דמאי דפליג אר' דאסר משום תורת כלי זיין ומשום תורת בהמה גסה אפי' בסוס המיוחד לאדם אבל במאי דפליג אדרבנן ושרי אפי' בסוס המיוחד לעופות לא קי"ל כותיה אלא כרבנן דבן בתיר' ומשום הכי רבי' בפה"מ דקאי אמתני דלא הוזכר סברת ר' קאמר שפיר דאין הלכה כבן בתירא אמנם ר"י דקאי אברייתא דמייתי סברת ר' דאסר אפי' במיוחד לאדם קאמר שפיר הלכה כבן בתירא וכעין זה כתב הרא"ש בפ' אעפ"י דק"ל ע"ד וז"ל ואין ראיה כ"כ דפסיק הלכתא כר"א במאי דפליגי את"ק אבל במאי דפליג ארשב"ג כל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו יע"ש ואי קשיא לך א"כ אמאי לא קאמר הלכה כת"ק י"ל משום דבדברי ת"ק לא בא מפורש בהדייא היתרא דסוס המיוחד לאדם ומצינן למימר דאפילו בסוס המיוחד לאדם אסרי וכמ"ש התוס' פ' המצניע דצ"ד ע"א ד"ה בסוס המיוחד לעופות וא"נ איכא למימר דת"ק דבן בתירא ס"ל כר' דאסר משום תורת כלי זיין וכמו שכ"כ רש"י בפ"ק דע"ז דף י"ז ע"ב ד"ה כרבנן ועיין בתוספ' שם די"ד ד"ה ובן בתירא שהקשו וז"ל וא"ת ומנ"ל התם דטעמייהו דרבנן דאסרי הכא היינו משום דס"ל דאין חי כזה דעופות נושא את עצמו דילמא טעמייהו כר' דאמר משום תורת כלי זיין ע"ש ולא ידעתי מי המכריח להו שלא לומר כן דטעמא דרבנן הוא משום דס"ל כר' וכמ"ש רש"י ז"ל ומההיא דפרק המצניע אין ראיה כלל דתלמודא קאי התם אמאי דקאמר רבי יוחנן בן בתירא ור' נתן אמרו ד"א דאם איתא דלא פליגי רבנן עליה דרבי נתן אלא בבהמה חיה ועוף מאי ארייא בן בתירא ורבי נתן הא אפילו רבנן דפליגי אדרבי נתן בברייתא דהמוציא חיה ועוף מודו באדם דחי נושא את עצמו ואם כן לא הו"ל לר"י לומר בן בתירא ורבי נתן אמרו ד"א כו' דאפילו רבנן דרבי נתן מודו ואיכא למימר דרבנן דרבי נתן ס"ל בהא כבן בתירא דמתיר בסוס ולעולם דרבנן דבן בתירא אפילו בסוס המיוחד לאדם אסרי מטעמא דר' ויש לומר דמשמע להו הכי משום דאם סבירא ליה לתלמודא התם דטעמייהו דרבנן משום תורת כלי זיין ואסרי אפילו בסוס המיוחד לאדם אם כן מנ"ל לר"י לומר דבן בתירא מתיר בסוס המיוחד לעופות וס"ל לבן בתירא כר' נתן אימא דבן בתירא לא התיר אלא בסוס המיוחד לאדם דס"ל כרבנן דר"ן ורבנן אפי' בסוס המיוחד לאדם אסרי משום תורת כלי זיין אלא ודאי משמע לר"י דס"ל דרבנן לא אסרי אלא בסוס המיוחד לעופות ומשום דס"ל כרבנן דרבי נתן דבעופות דמשרבטי נפשייהו אין חי נושא את עצמו דהשתא ע"כ היתירא דבן בתירא אפילו בסוס המיוחד לעופות ומשום דס"ל כר' נתן ואם כן כיון דבדברי ת"ק לא בא מפורש התירא בהדיא מש"ה קאמר הלכה כבן בתירא כי משם בארה התירא דסוס המיוחד לאדם כנ"ל ליישב דעת רבי' וממילא רוויחא נמי דברי ה"ה מיהו אכתי צריכין אנו למודעי אעיקר פסקא שפסק רבי' כרבנן דר' נתן דהמוציא בהמה חיה ועוף חייב דכיון דבפרק נוטל אמרינן דרבא כר' נתן ס"ל ור"י נמי קאמר הלכה כב"ב מנין לן לדחוקי נפשין ולומר דלאו אכולי מילתא קאמר דהלכה כב"ב ואדרבא טפי מסתבר לומר דברים כפשטן דאכולי מילתא קאמר ואפי' בסוס המיוחד לעופות דהשתא אתיא דרבי יוחנן כי ההיא דרבא דס"ל כרב נתן ואף גם זאת יש ליישב דס"ל דכיון דר' יוחנן גופיה קאמר בפ' המצניע בן בתירא ורבי נתן אמרו דבר אחד כל כה"ג הו"ל שיטה ואין הלכה כשיטה וכמ"ש הרב תי"ט וכן למאי דפריך בפרק המצניע לימא מתניתין ר"נ משמע דלית הלכתא כרבי נתן ומשום הכי לא בעי לאוקמי לסתם מתני' דלא כהלכתא וההיא דפרק נוטל דקאמר רבא כרבי נתן ס"ל כמ"ש הריטב"א בחי' מכ"י וז"ל והנכון דהא דאוקימנא הכא כר' נתן לאו לאפוקי מדרבנן דהא לרבא מודו רבנן באדם אלא משום דההוא סברא רבא הוא דפריש הכי ואנן לא שמעינן לה בפי' אלא לרבי נתן ומ"ה תלינן לה בדרבי נתן עכ"ד יע"ש ועפי"ז ניחא מה שפסק רבינו באותו פ' מימרא דרבא כלשונה ויש לדקדק שהרי בגמרא אוקימנא להא דרבא כרבי נתן וכיון דהוא פסק כרבנן לא היה לו להביא מימרא דרבא כלשונ' וכבר הוקשה לו כן למוהרלנ"ח סימן ס"ט אכן כפי מ"ש הנה נכון כנ"ל ליישב דעת רבינו ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (מו) </b> לפי שהוא מצווה על שביתת בהמתו. תמהני דא"כ דזהו טעמא דאין רוכבין למה תני אין רוכבין דמשמע להדיא דאישראל קאי שאסור לו לרכוב הא משום שביתת בהמתו אסור לו אפילו להניח לנכרי לרכוב ע"ג בהמה דישראל משום דהבעלים עוברים על האיסור דשביתת בהמתו. ועוד תימא דאטו במתניתין בהמתו קתני הרי בהמה קתני ומשמע דאפילו ע"ג בהמה של נכרי נמי אסור לו לרכוב ונהי די"ל דהיינו משום גזירה אטו בהמה דידי' דבזה ניחא נמי הא דחשיב האי דאין רוכבין בין אינך דאסורים משום שבות מ"מ קשה אמאי לא קאמר הירושלמי דטעמא הוא משום מחמר דהא איסורא דמחמר שייך נמי בבהמת נכרי אי אזלא מחמתי', ובפשיטות דמי שרוכב על הבהמה אזלא הבהמה מחמתי' שהרי הוא מנהיג ברגליו (ועיין ב"מ דף ח' ע"ב). דהא ע"כ האי דאין רוכבין כו' היינו שהבהמה הולכת עמו ולא בעומדת דאל"כ לא שייך שביתת בהמתו כיון שעומדת. והרי בפ"ק דע"ז אמרינן התם בטעמא דאין מוכרין בהמה לנכרי משום נסיוני ומטעמא דמחמר ולא משום שביתת בהמתו ועיין מ"ש הר"ן שם דהא דנקיט מחמר משום דזה אסור גם בבהמת חבירו ע"כ. או משום דמחמר חמיר וכדפי' רש"י שם והא דהך דאין רוכבין הוא משום שבות גרידא י"ל משום דאפילו בחצר אסור לרכוב דגזרינן אטו רכיבה בר"ה:<br><b> האמנם </b> מדנקט הירושלמי טעמא דשביתת בהמתו יש להביא ראי' לבעל לחם משנה על משניות דס"ל דגם מחמר לא שייך אלא בבהמה דידי' ועיין בשו"ת בית אפרים או"ח סי' נ"ג שהביא ראי' לדבריו מהא דפריך הש"ס בפסחים דף ס"ו ע"ב אהך דאמרינן התם דמי שהי' פסחו טלה הי' תוחב לו סכינו בצמרו כו' וע"ז פריך הש"ס והלא מחמר. ופירכא זו פריך לבסוף לבתר דאוקמינן התם דאינם מקדישים אלא בעזרה והרי קשה אמאי לא הקדים למפרך פרכא זו לעיל מני' אע"כ משום דלפי שהי' הס"ד שהי' מקדיש לי' בביתו לא שייך למפרך והלא מחמר משום דכיון שהקדישו הוי אינו שלו וא"כ תו אינו עובר משום מחמר אבל לפי מאי דמוקים לה בתר הכי שאינם מקדישים אלא בעזרה ולפ"ז הרי בשעת הבאתו לעזרה עדיין חולין הוי וא"כ הרי הוי שלו ולכן שייך שפיר למפרך והלא מחמר וע"ש:<br><b> אמר עקיבא סופר </b> נ"ה המבלה"ד הנה מש"ס ע"ז ט"ו מוכח לכאורה כהר"ן דמחמר שייך אף בבהמת חבירו ודלא כבעל לח"מ דהנה אמרינן שם רב אדי שרי לזבוני חמרא אידא דספסירא אי משום נסיוני הא לא ידעה לקלא דאזלא מחמתי' עיי"ש ופרש"י אידא דספסירא ע"י סרסור ישראל עיי"ש וא"כ אין הבהמה שלו כדאמרינן שם ואי משום שאלה ושכירות כיון דלאו דידי' לא מושיל ולא מוגיר ולפ"ז למ"ל לטעמא דלא אזלא מחמתי' הא אף אם אזלא מחמי' ל"ש מחמר לשטה זו אלא ע"כ דאף בבהמת חבירו שייך לאו דמחמר. אמנם הרי"ף והרא"ש פירשו דספסירא הוא שקונה לעצמו לפי שעה ומוכר לאחרים (כמו תגרא ספסרא בב"מ נ"א) עיי"ש. וגרסו בש"ס שם ואי משום שאלה ושכירות כיון דלשעתי' הוא דזבין לא מושיל ולא מוגיר ולפי פירושם אין ראי' להר"ן דכיון דהבהמה שלו בעת הזאת אי אזלא מחמתי' חייב משום מחמר, ועיין תוי"ט פסחים פ"ד מ"ג, ועיין תו"י יומא ס"ז ד"ה חולק לשון גבי שעיר המשתלח שמוליכין אותו עם לשון של זהורית בין קרניו שכתבו דהוי מחמר כלאחר יד כדאמרינן בפסחים משמע דאף בהקדש הוי מחמר דלא כהבית אפרים שהביא מו"ז ז"ל דהא השעיר הוי הקדש, ועדיין הדבר צריך תלמוד. ע"כ הגה"ה):<br><b> אולם </b> אכתי לא הועלנו בזה שהרי בפסחים דף הנ"ל פריך הש"ס ממחמר ולא פריך משביתת בהמתו וא"כ נהי נמי דלפ"ז גם מחמר לא שייך אלא בבהמתו מ"מ קשה אמאי לא נקט הירושלמי טעמא דמשום מחמר הרי חזינן שאיסור זה דמחמר חמיר לי' להש"ס מדפריך בש"ס פסחים הנ"ל ממחמר ולא משביתת בהמתו. ועכצ"ל בזה דמש"ה נקט הירושלמי שהגזירה היא משום שביתת בהמתו ולא משום מחמר מפני שבא לאשמועינן דהא דאין רוכבין ע"ג בהמה היינו אפילו כשאינו מנהיג ברגליו והבהמה אזלא מעצמה ולא מחמתי' כלל דבאופן כזה אם הי' הטעם משום מחמר עכ"פ בחצר הי' מותר משום דהוי גזרה לגזרה והיינו אינה אזלא מחמתי' אטו אזלא מחמתי', ובחצר אטו בר"ה ולכן הי' מותר בחצר משא"כ כשקאמר הטעם משום שביתת בהמתו דבר"ה הוי דאורייתא אפילו אי לא אזלא מחמתי' ואין כאן אלא חדא גזירה חצר אטו ר"ה. אבל בש"ס פסחים הנ"ל דמיירי מטלה וגדי דלא שייך לומר בהו דאזלי מעצמן לעזרה בלא הנהגת אדם. לכן פריך התם ממחמר משום דחמיר טפי וכמו שפירש"י בפ"ק דע"ז הנ"ל. ועכ"פ ממאי דפריך הש"ס מפסחים הנ"ל ממחמר ולא משביתת בהמתו איכא ראי' מפורשת לדברי רש"י בע"ז בדף הנ"ל שתירץ דהא דנקט מחמר התם הוא משום דחמיר טפי דאי כתירוץ הר"ן שם דמש"ה נקט התם מחמר משום דאיסורי' אפילו בבהמת חבירו ובנסיוני הרי כבר קצץ דמים ושוב הויא הבהמה של נכרי הלוקח ולא של ישראל המוכר ואין כאן משום שביתת בהמתו ולהכי אמרינן התם דטעמא משום מחמר דשייך גם בבהמת חבירו עיין בר"ן שם לפ"ז הרי בפסח קודם שהקדישו דהוי שלו הדרא קושיית הר"ן לדוכתא בפסחים הנ"ל דא"כ אמאי נקט בפסחים נמי הך טעמא דמחמר ולא נקט טעמא דשביתת בהמתו אע"כ כפי' רש"י שם וא"ש:<br><b> (מז) </b> ומשמע התם דרבי אומר אפילו בסוס המיוחד לאדם כו'. לפ"ז יש ליישב קושיית הב"י ז"ל דמקשה אטעמא דיהיב הירושלמי אהא דאין רוכבין כו' משום שביתת בהמתו מהא דקיי"ל דחי נושא א"ע כר' נתן, אבל בזה אתי שפיר משום די"ל דהירושלמי כרבי פוסק וא"ת מנ"ל הא, י"ל דהא הת"ק דר' נתן כרבי ס"ל כמ"ש רש"י בע"ז דף י"ד ומש"ה ודאי שפוסק הירושלמי כרבי ושפיר יהיב טעמא למלתא משום שביתת בהמתו. אמנם אין ספרי הירושלמי כעת בידי לעיין אם הביא הא דרבי יוחנן דפסק שהלכה כבן בתירה. אך אכתי צ"ע קצת שהרי ר' יוחנן סידר הירושלמי ואיהו הא ס"ל דהלכה כבן בתירה ולפ"ז הרי קושיית הב"י ז"ל הנ"ל עדיין במקומה עומדת:<br><b> אמנם </b> לפמ"ש מרן זקני התוי"ט ז"ל דלא הי' לו להרמב"ם האי גירסא דאמר ר' יוחנן הלכה כבן בתירא א"ש ויש הוכחה לזה מהא דיהיב הירושלמי טעמא משום שביתת בהמתו ואי הוה ס"ל לר' יוחנן דהלכה כבן בתירה הרי לא שייך טעם זה. דא"כ אמאי מותר בסוס אע"כ דלא גרסינן הא דר' יוחנן אמר הלכה כב"ב והא דפסק הרמב"ם דאדם חי נושא א"ע לאו משום דס"ל דהלכה כבן בתירה אלא משום דס"ל דבזה מודו נמי רבנן משום דלא פליגי אלא במיוחד לעופות דהא רבא ס"ל דבאדם אמרינן חי נושא א"ע ור' יוחנן לא פסק בזה הלכה כלל וא"כ אין כאן קושיא אטעמא דירושלמי די"ל כנ"ל. ובפרט די"ל עוד דכיון דרבי סידר את המשנה א"כ הרי צריך למיהב טעמא למתניתין מה דשייך לשיטתי' דרבי דלית לי' הא דחי נושא א"ע:
+
+Chapter 22
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>כר </b>
+<b> או כסת שהיה עליו צואה או טנוף מקנחו בסמרטוט כו'.</b> כתב הרב המגיד וז"ל ופירש רש"י ולא יתן עליו מים דסתם כר של בגד הוא ובגד שרייתו זה כיבוסו כו' הנה התוס' פ"ב דביצה די"ח ע"א ד"ה מערמת כו' כתבו וז"ל תימא דהיינו שרייה ושרייה אסורה מפני שהוא מכבס כו' וי"ל דהואיל דהוי דרך טינוף שרי כו' יע"ש:<br><b> ובס"פ </b> ח' שרצים ד"ה האי מסוכרייא תי' עוד תירוץ אחר וז"ל וי"ל דדוקא היכא דאיכא טיפת דם או טינוף אמרינן שרייתו זהו כבוסו דבהכי מיירי בפרק דם חטאת כו' ע"ש ומדלא תירץ כן בפרק ב' דביצה משמע דסבירא ליה הכא דכל שאינו דרך לכלוך אפי' בדבר שאין בו טינוף אמרינן שרייתו זה כיבוסו וכן כתב מרן הב"י ז"ל א"ח סי' ש"ב יע"ש:<br><b> וקשה </b> טובא דאם כן תקשי להו מהא דאמרינן התם בפרק שני דביצה רב יוסף אמר גזירה משום סחיטה אמר לי' אביי תינח כלים דבני סחיטה נינהו כו' א"ל גזירה הני אטו הני והשתא בכלים דבני סחיטה דהיינו בגדים ל"ל טעמא משום גזרה שמא יסחוט הא מדינא אסירי דשרייתו זהו כיבוסו כיון דטבילת כלים לא הוי דרך ליכלוך אלא דרך שרייה וכן קשה מהא דגרסי' בפ' תולין דף קל"ט ע"ב אמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולים במשמרת וק' דמים צלולים במשמרת ה"ל שרייתו זה כבוסו והטור ז"ל בסי' שי"ט כ' דכיון דמשמרת עשוי לכך אינו חושש לליבונו והקשה הרב מג"א סימן הנז' ס"ק י"א דכיון דאמרינן בבגד שרייתו זה כיבוסו מה לי עשוי לכך או אינו ומכח זה כתב שדעת הטור כדעת התוס' והרא"ש ז"ל דכל שאין עליו טינוף לא אמרינן שרייתו זהו כיבוסו ושלא כדעת מרן הב"י ז"ל יע"ש ולא ידעתי מה יענה לדעת התוספות בשמעתין דס"ל דאפילו שאין עליו טינוף אמרינן שרייתו זהו כיבוסו אם כן תקשי להו הא דזעירי ושמא י"ל דמדרב יוסף וזעירי ל"ק להו דאיכא למימר דפליגי אההיא דפרק דם חטאת דאמרינן התם בגד שרייתו זהו כבוסו רבא לטעמיה דאמר רבא זרק סודר למים חייב כו' אלא ס"ל לרב יוסף וזעירי דאפי' בגד אינו חייב משום מכבס אלא בדאית ביה כסכוס ומתני' דקתני היתה עליו לשלשת מקנחו בסמרטוט היתה של עור נותן עליו מים דמשמע דבבגד ליתן עליו מים אסור ס"ל לרב יוסף דה"ט משום גזירה שמא יסחוט ובבגד שייך למגזר ולא בשל עור מיהו מדרבי חייא בר אשי אמר רב דקאמר נדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת ק"ל ולא ניחא להו למימר דפליג אההיא דפר' דם חטאת משום דמשמע להו דהא דרב הלכה פסיקתא היא מדפריך מינה תלמוד לרבה דא' גזירה שמא יעבירנו כנ"ל עוד הקשו התוספות בפרק ח' שרצים וז"ל וא"ת דאמרי' ביומא דההולך להקביל פני רבו או פני אביו כו' עובר עד צוארו במים ואינו חושש ואמרינן נמי בפ"ב דביצה גבי טבילת כלים בשבת דנידה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה ולא גזרינן דלמא אתי לידי סחיטה וי"ל דמצוה שאני ויש לדקדק דמאי ק"ל הא בפ"ב דביצה פרכינן מינה לר' יוסף דאמר גזירה שמא יסחוט ושני לה מתוך שלא הותרה אלא ע"י מלבוש זכורה היא וכדאמרינן בגמרא איתיביה כל הני תיובתי' ושני ליה כדשנין וכן ראיתי להריטב"א בשיטה כ"י שכ"כ בפשיטות וכ"כ המאירי בר"פ המביא יע"ש וליכא למימר דסבירא ליה דהא דאיתיביה אביי לרב יוסף מהך דנדה מערמת וטובלת ושני ליה מתוך שלא הותרה לה אלא ע"י מלבוש היינו משום דאביי הכי אקשי ליה דאם איתא לדרב יוסף דגזרינן כלים דלאו בני סחיטה אטו כלים דבני סחיטה א"כ הכא נמי נגזור דילמא אתי לאטבילי בעינייהו וכדאתקיף לעיל וטבילת כלים בעינייהו גזירה שמא יסחוט ואהא תי' לי' רב יוסף שפיר דמתוך שלא הותרה לה אלא ע"י מלבוש זכורה היא שהטבילה אסורה ביום טוב ולא אתי לאטבלניהו בעינייהו מיהו אכתי קשיא להו דאכתי ניגזור במערמת וטובלת בבגדיה גזירה שמא יסחוט בעודן עליה. ותירץ דמשום מצוה לא גזרו דהא ליתא דא"כ ק' לרב יוסף דמאי משני מטעמא דמתוך שלא הותרה לה ע"י מלבוש הא אכתי תיקשי ליה דנגזור גזירה דלמא יסחוט בעודן עליה ואי ס"ל דמשום מצוה התירו א"כ הכי הוה ליה לשנויי ולא מטעמא דמתוך שלא הותרה ואפשר לומר דס"ל ז"ל דהא דאמרינן איתיביה כל הני תיובתיה ושני ליה כדשנין לא קאי אלא אאתקפתא דאתקיף אביי לעיל אתי' דרבא אמנם אהך דנדה מערמת כו' לא קאי משום דההיא אתקפתא סתמא דתלמודא הוא דקאמר לה לעיל ולא אביי מיהו אכתי ק' דמאי תי' דמשום מצוה התירו דאכתי תיקשי לרב יוסף דס"ל דטבילת כלים אסורה משום סחיטה אע"ג דאית ביה מצוה דטבילת כלים ברגל מצוה וכמ"ש רש"י דחייב לטהר את עצמו ברגל ולכן נראה דכונתם להקשות למאי דפריך השתא מהך דנדה מערמת וטובלת בבגדיה לרבה דאמר גזירה שמא יעבירנו וכן לרב יוסף דאמר גזירה משום סחיטה ולא אסיק אדעתיה טעמא דמתוך שלא הותרה אלא ע"י מלבוש דאם כן תיקשי ליה לדידי' נמי דאמאי לא גזרינן שמא יסחוט כדתנן בפ' חבית הרוחץ במי מערה ונסתפג באלונטית לא יביאנה בידו וטעמא משום גזירה שמא יסחוט ואהא תי' דמשום מצוה שאני כלומר דמאן דפריך מהא דנידה מערמת וטובלת הוה ס"ל דמשום מצוה לא גזרו ומשום הכי פריך לרב יוסף דס"ל דטעמא דאין מטבילין את הכלים ביו"ט היינו משום סחיטה אע"ג דטבילת כלים בי"ט מצוה דחייב אדם לטהר ברגל וכמ"ש בשיטה מקובצת למוהר"ב א"כ ה"נ גבי נדה מערמת וטובלת נגזור משום סחיטה אע"ג דאיכא מצוה ואהא תי' דהתם שאני דמתוך שלא הותרה כו' ובהא ניחא לי מ"ש התוס' בפ"ק דכתובות ד"ו ע"א ד"ה האי מסוכריא וז"ל ועוד י"ל דכל דבר שאדם עושה במזיד לא שייך למגזר שמא יסחוט דסברא הוא כיון דלדעת כן הוא עושה ולהכי גבי מסננין את היין לא חיישינן שמא יסחוט ואתיא שפיר הא דנדה מערמת וטובלת בבגדיה עכ"ל וקשה טובא דא"כ גבי טבילת כלים היכי קאמר רב יוסף דגזרינן בהו שמא יסחוט הא התם לדעת כן הוא עושה ואי ס"ל כמ"ש בהגהות אשירי דגזרו בטבילת כלים אע"ג דלדעת כן הוא עושה משום דטריד במצוה א"כ מהאי טעמא ניגזור גבי נדה כיון דטרידא במצוה אכן לפי מ"ש יש ליישב דודאי לרב יוסף דס"ל דבטבילת כלים גזרו משום סחיטה אע"ג דלדעת כן הוא עושה משום דטריד במצוה ע"כ טעמא דנדה מערמת וטובלת היינו משום דמתוך שלא הותרה אלא ע"י מלבוש זכורה היא ומ"ש ואתיא שפיר הא דנדה מערמת וטובלת היינו למאן דפריך מינה לרב יוסף ולא אסיק אדעתיה טעמא דמתוך שלא הותרה כו' דהוה ס"ל דכיון דלדעת כן הוא עושה ליכא למיגזר משום סחיטה אע"ג דטרידא במצוה והיינו דק"ל אליבא דרב יוסף דס"ל דמשום דטריד גזרו אם כן ה"נ ניגזור כיון דטריד במצוה כנ"ל ועוד י"ל בדברים דקשיא להו דאמאי לא גזרינן דילמא אתי לידי סחיטה אע"ג דאיכא טעמא דמתוך שלא הותרה לה אלא ע"י מלבוש כי היכי דגזרינן גבי היה מהלך בשבת ופגע באמת המים דאמרינן בפ' אלו קשרים לינחות במיא אתי לידי סחיטה אע"ג דהתם נמי איכא טעמא דנימא מתוך שלא התרתה לו אלא כדרך שהוא לבוש וכדאמרינן בפרק י"ה אההיא דההולך להקביל פני רבו כו' ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת שפת חלוקו זכור הוא ולא אתי לידי סחיטה וכן ראיתי להפר"ח ז"ל בה' יה"כ סימן תרי"ג סק"ה שהקשה כן להרא"ש והר"ן ז"ל שתירץ כן בפרק הנזכר ואהא תי' דמצוה שאני כלומר דדוקא היכא דאיכא מצוה התירו מטעמא דמתוך שלא התרתה לו ע"י מלבוש הא לא"ה משום האי טעמא גרידא לא שרינן ובהכי ניחא נמי דברי התוספות בפ"ק דכתובות דמ"ש ואתי שפיר הא דנדה מערמת וטובלת בבגדיה כו' כונתם לומר דמשום הכי התירו גבי נדה מטעמא דמתוך שלא הותרה כו' משום דכיון דעושה כן במזיד ליכא למיחש שמא יסחוט אלא דאפילו כיון דטרידא במצוה הוה ליה למיחש שמא יסחוט כי היכי דגזרו בטבילת כלים להכי אהני לו טעמא דמתוך שלא הותרה לו כו' אמנם גבי ההולך בשבת ופגע באמת המים כיון דאיכא למיחש דילמא זמנין דמתווסן מניה מיא ולאו אדעתיה איכא למיגזר שפיר שמא יסחוט ומטעמא דמתוך שלא הותרה לו אלא כדרך שהוא לבוש גרידא לא שרינן בהכי כנ"ל ודו"ק:
+
+Chapter 23
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>אין </b>
+<b> דנין בשבת כו' ולא מקדשין גזרה שמא יכתוב.</b> הנה מסתמיות דברי רבינו נראה דס"ל שלא כדעת ר"ת שכתבו התוס' פ' משילין דבדאין לו אשה ובנים מותר וכן ג"כ בדיני נפשות דלי' דעדיף מינייהו שרי לדון ולדעתי יש להביא ראיה לדעת ר"ת מהא דגרסינן פ' אלו מגלחין די"ח ע"ב אמר שמואל מותר לארס אשה בח"ה ובעי לסיועיה התם ממתניתין דקתני אין נושאין נשים במועד הא ליארס שרי ודחי לא מיבעיא קאמר לא מבעיא ליארס דלא קא עביד מצוה אלא אפי' לישא נמי אסור והשתא קשה דאמאי לא סייעינן ליה ממתני' דפרק משילין דמדקתני אין מקדשין ביו"ט מכלל דבחה"מ שרי דאי בח"ה אסור אמאי קתני לה גבי י"ט וכה"ג הקשו התוס' בפרק המביא ד"ל ד"ה אין מטפחין לפירש רש"י שם יע"ש ולדעת ר"ת שכתבו התוס' דבדלית ליה אשה ובנים שרי לקדש בשבת י"ל דמשום הכי לא סייעינן לי' ממתני' משום דאיכא למדחי ולומר דלעולם דאפילו בח"ה אסור בדאית ליה אשה ובנים ומתניתין לדיוקא איצטריך לאשמועינן דאפי' ביו"ט דוקא משום רשות ובדאיכא אשה ובנים אסור הא בדליכא אשה ובנים שרי אכן לדעת רש"י ור' ק' טובא ותו דאף לדעת ר"ת ק' שהרי טעמא דאין נושאין נשים במועד קאמר התם שמואל דהיינו משום דאין מערבין שמחה בשמחה וכתבו התוס' שם דהיינו מדאורייתא ואם כן אם איתא דאפי' באירוסין שייך טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה אם כן היכי קתני לה מתני' בהדי הנך דאסרי משום שבות ואפשר לומר דמתניתין ליכא לסיועי דאיצטרך למתניה ביו"ט למשרי אפילו במחזיר גרושתו מן הנשואין דבח"ה שרי כדתנן בפ"ק דמו"ק קמ"ל דביו"ט אסור משום גזירה שמא יכתוב ואי קשיא לך חלוקת ולא מיבמין דקתני מתנ' גבי יו"ט למאי אצטריך הא אפי' בחול המועד אסור י"ל דאיצטריך למיסר אפי' לעשות בה מאמר דכיון דליכא נישואין שרי בחול המועד ואי נמי בפי' בשקדשה מבע"י דבח"ה שרי וביו"ט אסור ועיין בהר"ן וק"ל:<br><b> וראיתי </b> למוהר"ש אלגאזי בספר שפתי ישנים בתשובה דף קכ"ג ע"ב שהקשה לדעת ר"ת מהא דגרסינן במ"ק דף י"ד ע"ב דנין דיני נפשות ודיני מכות ופי' רש"י בח"ה אבל לא ביו"ט אסור משום שבות הא קמן דביו"ט לא דנין דיני נפשות גזירה שמא יכתוב אע"פ שהדנין דיני נפשות הן סנהדרין דליכא עדיף מינייהו ועוד הקשו לפי רבינו תם דלא משני בפ' אד"מ משום דאין דנין בשבת משום דכתיבה שרייא בשבת היכא דליכא עדיף מיניה א"כ דיני נפשות ידונו בתחילת דין בשבת לעיוני בדיני ואם יראו חובה ילינו למחר ואין לחוש שמא יכתבו דהא אמרת דבסנהדרין דליכא עדיף מינייהו שרי כתיבה בשבת ואין לומר אה"נ דדנין בשבת ביו"ט דמתני' לא קתני אלא דאין דנין בע"ש וי"ט ואלו בשבת וי"ט לא קתני משמע דבשבת ויו"ט דנין לעיוניה בדיניה דהא לא אפשר דאם כן כי פריך במועד קטן ודילמא לעיוניה בדיני' לימא ליה דאם כן אמאי תני תנא דנין דיני נפשות במועד דמשמע דהא ביו"ט אסור ואי לעיוני הא אמרת אפי' בשבת ויו"ט דנין עכ"ד ולא הבנתי דבריו דפשיטה ודאי דתחילת דיני נפשות לר"ת אין דנין בשבת ויו"ט משום דבעינן ב' סופרי הדיינין כותבין לפניהן דברי המזכין ודברי המחייבין כדתנן התם ומ"ש ר"ת דבסנהדרין דליכא דעדיף מינייהו שרי היינו לענין גמר דין דליכא כתיבה ואינו אלא משום גזירה שמא יכתוב ומש"ה בסנהדרין שרי ולא גזור משום מצוה אבל תחילת דין ודאי פשיטא דאסור ומ"ש דבסנהדרין שרי כתיבה בשבת אינו אלא דברי תימא וכי משום דמצוה לדון שרינן אב מלאכה דאורייתא הא ודאי ישתקע הדבר ולא יאמר וא"כ ברייתא דקתני דנין דיני נפשות ודיני מכות במועד בתחילת דין מיירי דביו"ט אסור משום דא"א לכתוב ובחה"מ שרי וזה פשוט ועיין בהרב חד"ה בפרק אד"מ. ודע שלדעת רש"י ז"ל דס"ל דאפילו בד"נ דליכא דעדיף מינייהו אין דנין בשבת ויו"ט וכתבו התוס' דהא דאמרינן בפ' אד"מ היכי ליעבד לידייניה במעלי שבתא וליקטליה בשבתא אין רציחה דוחה שבת ולא משני משום דאין דנין בשבת משום דניחא לי' לתלמודא למימר טעמא לאיסור מן התורה ולא מדרבנן יש ליישב שפיר מה שראיתי להר"ב כנה"ג ז"ל בס' דינא דחיי חלק עשין דק"ט ע"א שהקש' אההיא דגרסינן בפרק נגמר הדין דמ"ג ע"א וכרוז יוצא לפניו לפניו אין מעיקרא לא והתניא בע"פ תלוהו לישו' והכרוז יוצא לפניו מ' יום כו' שאני ישו' דקרוב למלכות הוה וז"ל ותימא לי ולדידיה מי ניחא והתנן בפרק אד"מ אין דנין לא בע"ש ולא בעיו"ט ומפרש בגמרא טעמא משום דלא אפשר דהיכי ליעביד לדייני' במעלי שבתא ולגמרי לדינים בשבתא ולקטלי' בשבת אין רציחה דוחה שבת ואי כסברת המקשה דלאחר שנגמר דינו הכרוז יוצא לפניו מ' יום עוד היום קשה מ"ט לא דיינינן ליה בשבת ואפי' שיגמור הדין בשבת אין הורגים אותו משום ההכרזה דבעי' שיכריזו מ' יום יע"ש שהניחו בצ"ע עכ"ל אכן כפי דברי התוס' הללו ניחא דתלמודא התם דיהיב טעמא לאסור מדאורייתא משום דאין רציחה דוחה שבת היינו לפום קושטא דמילתא דמסיק בפרק נגמר הדין דלפניו אין מעיקרא לא אבל לפום ס"ד דמקשה דהוה ס"ל דמעיקרא בעינן מ' יום להכרזה הוה ס"ל דטעמא דמתני' משום דאין דנין בשבת ומדרבנן ולא משום טעמא דרציחה ואף לתי' הב' שכתבו התו' דהתם לא שייך למגזר משום שמא יכתוב כיון שכבר כתבו דברי המזכין ודברי המחייבין מבע"י וכ"כ בפ' כ"ה איכא למימר דהיינו לפום קושטא דמילתא דס"ל לתלמודא דלפניו אין מעיקרא לא אבל לפום ס"ד דמקשה דהתם דמעיקרא בעינן מ' יום הוה ס"ל ע"כ דטעמא דמתניתין משום דאין דנין בשבת ואע"ג דליכא למגזר שמא יכתוב לא פלוג רבנן כנ"ל. כתב הריב"ש בתשובת סי' קנ"ו דאסור לפדות את הבן בשבת משום דדמי למקח וממכר והביאה מרן הב"י ז"ל בסי' של"ט יע"ש וראיתי להרב בני יעקב דק"ג ע"ד שנסתפק במי שפדה את בנו ונתחייב לתת לכהן ה' סלעים ונתן משכון עליהם אי בנו פדוי או לא מי אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן או לא וכתב שרבו מוהר"י אלפאנדרי ז"ל נסתפק בזה והביא ראי' מדברי הריב"ש הללו דלא מהני דאם איתא דמשכון מהני הא איתיה תקנתא שיתן לו משכון אלא ודאי דלא מהני יע"ש ולע"ד נראה שאין ראיה מדברי הריב"ש דאע"ג דמשכון מהני אפ"ה ס"ל להריב"ש דאסור ליתן משכון בשבת משום דהוי כקונה קנין בשבת ואפי' לצורך מצוה וכ"כ הר"ן ז"ל בריש פרק קמא דכתובות אההיא דאמרינן התם א"ל אתפשוה מטלטלי לכתובתה וז"ל וא"ת הא הו"ל קונה קנין בשבת ואסור כו' אי נמי אפשר דמבע"י מיירי והיה שהות ביום כדי להתפיסה מטלטלין ולא כדי לכתוב לה כתובה עכ"ל הרי מבואר דאפילו משכון אסור ליתן בשבת משום דדמי למו"מ ואף שהרא"ש ז"ל כתב בתשובה הביאה הטור ז"ל ח"מ סי' ע"ג דמי שנשבע לפרוע לו בז' בניסן ואירע ז' בניסן בשבת דמותר לתת לו משכון בשבת כדי לקיים שבועתו דחפצי שמים הוא שיקיים שבועתו איכא למימר דלא התי' הרא"ש אלא דוקא כההיא דנשבע לפרוע בז' בניסן דאי אפשר בלא"ה דאל"כ הרי הוא עובר על שבועתו משא"כ הכא כיון דאפשר לפדותו אחר השבת לא חשיבא כ"כ חפצי שמים וזה מוכרח שהרי לפי מ"ש מרן הב"י שם לדעת הרא"ש שרי לתת משכון ולשומו אותו וליתנו לו בתורת פרעון משום דחפצי שמים הוא ע"ש. ואם כן קשה דאמאי כתב הריב"ש דאין פודין את הבכור בשבת הא איתיה בתקנתא שיתן לו משכון וישום אותה ויתננו לו בתורת פרעון דבהא ודאי פשיטא דמהני בפדיון בכור דשוה כסף ככסף אלא משמע ודאי דס"ל דהכי לא חשיב חפצי שמים כל כך וכמ"ש ועיין במ"ש רש"י בפרק א"צ דף כ"ז ע"ב ד"ה בבהמת קדשים ובהר"ב מג"א ז"ל ס"י ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (מח) </b> מכלל דבחה"מ שרי כו'. לענ"ד לק"מ דהא טעמא דאין נושאין נשים במועד הוא משום דאין מערבין שמחה בשמחה וא"כ במי שעשה שליח לקדש לו אשה והאשה גם היא עשתה שליח לקבל קדושיה ופגע שליח בשליח יחד והמשלחים אינם יודעים כלל כי יפגשו זה בזה יחד דבכה"ג משום שמחה ליכא דהא המקדש והמתקדשת אינם יודעים ממעשה הקדושין כלל ובחוה"מ שרי לי' לשליח האשה לקבל קדושיה משליח האיש כיון דליכא בזה משום אין מערבין שמחה בשמחה. אבל ביו"ט אסור משום שבות דשמא יכתוב כו' ומש"ה ליכא לסיועי לשמואל ממתניתין דפ' משילין דהא איצטרך לאסור קדושיה ביו"ט אפילו בכה"ג כשפגע שליח בשליח וכנ"ל:<br><b> עוד </b> אפשר לומר למאי דאמרינן בפסחים דף ע"א ע"ב דבליל יו"ט ראשון אין שמחה משום דדרשינן התם המקרא והיית אך שמח אך חלק וא"כ הרי איצטרך למתני בפ' משילין הא דאין מקדשין ביו"ט משום שבות ולאשמועינן דאסור נמי לקדש בליל יו"ט הראשון דאע"ג דמשום אין מערבין שמחה בשמחה ליכא בזה מ"מ אסור משום שבות אבל בחוה"מ אפשר דלעולם אסור וא"כ הרי ליכא מזה סייעתא לשמואל ובזה ניחא נמי הא דאין מיבמין דאצטרך לאסור ליבם אפילו בליל יו"ט הראשון וכנ"ל וכן למ"ש התוס' להתיר משום ביטול פו"ר י"ל נמי משום דלא חשיב שמחה כ"א סעודת נשואין בלבד וה"ט דאין נושאין נשים במועד משום דבשביל סעודה זו נדחית הסעודה של שלמי שמחה וא"כ בליל יו"ט הראשון דליכא שלמי שמחה דהא מעטי' קרא וכנ"ל תו ליכא משום אין מערבין שמחה בשמחה (וצ"ע קצת בהא). ומכש"כ לרש"י דס"ל דאפילו ביום שמיני ליכא שמחה ולפ"ז הא אי לאו משום שבות הי' מותר לקדש בשמיני אפילו ביום לפי הנ"ל וא"כ האי דקאמר המחבר דלדעת רש"י קשה טובא, הרי לפמ"ש לק"מ ודו"ק:<br><b> ועוד </b> יש ליישב בזה דמש"ה ליכא לסיועי לשמואל ממתניתין דפרק משילין משום די"ל דלעולם בחוה"מ נמי אין מקדשין והאי דקתני יו"ט משום דבא לאשמועינן שאפילו סמוך לחשיכה ביו"ט אחרון או סמוך לחשיכה ביום השני של עצרת ור"ה דאע"ג דהלילה שלאחר הקדושין הוא חול גמור וא"כ הרי אין כאן משום אין מערבין שמחה בשמחה ואפ"ה אין מקדשין משום שבות דשמא יכתוב כו' (ולמ"ד דגזרו שבות בין השמשות משכחת לה נמי בבין השמשות ודוק). אלא דקצת יש לפקפק בזה עדיין דהא שמואל אינו מתיר בחוה"מ אלא לארוס בלי סעודת אירוסין ומטעם דשמא יקדמנו אחר וא"כ הרי משמע מזה דהאירוסין עצמן יש בהן נמי שמחה קצת אבל מ"מ יש לחלק בין הפרקים ולומר דהיינו בשאין עושה סעודה כלל דאז הוי השמחה בהאירוסין עצמן אבל בכה"ג דעושה סעודה בלילה שלאחריה אז השמחה הוא בהסעודה ולא בהאירוסין עצמן:<br><b> (מט) </b> אם איתא דאפילו באירוסין שייך טעמא דאין מערבין שמחה בשמחה (דהיינו דאורייתא כמ"ש התוס') א"כ היכי קתני לה מתניתין בהדי הנך דאסרי משום שבות. למ"ש התוס' מ"ק דף ח' ע"ב סוף ד"ה מפני ביטול פו"ר כו' דלא חשיב שמחה אלא סעודת נישואין א"כ כשאינו עושה סעודת אירוסין אין כאן איסור תורה עכ"פ וא"כ שפיר חשיב לי' במתניתין דמשילין להאי דאין מקדשין ביו"ט בהדי הנך דאסורי משום שבות מפני שמיירי התם בלא סעודת אירוסין. אלא דאכתי יקשה אמאי לא מסייעינן לשמואל מדיהיב במתניתן טעמא דאין מקדשין ביו"ט משום שבות מכלל דבחוה"מ דליכא שבות שרי דהא משמע דאפילו בלא סעודה הוי הס"ד דאסור לארוס עכ"פ מדרבנן שהרי שמואל לא שרי לעשות סעודת אירוסין ואפ"ה שקיל וטרי הש"ס אי יש סייעתא לשמואל. אמנם י"ל דהא המחבר לשיטת ר"ת מקשה ולדידי' לק"מ דהא י"ל דלהכי נקט אין מקדשין ביו"ט משום דלדיוקא אצטריך לאשמועינן דאפילו ביו"ט דוקא משום רשות וכדאית לי' אשה ובנים אסור אבל בדלית לי' אשה ובנים שרי אפילו ביו"ט ולעולם דאפילו בחוה"מ אסור כשיש לו אשה ובנים וכמ"ש הגאון המחבר ז"ל בעצמו וע"ש:<br><b> (נ) </b> ומ"ש ר"ת כו' היינו לענין גמר דין דליכא כתיבה ואינו אלא משום גזירה שמא יכתוב. היינו דלא כהתוס' שכתבו ליישב אמאי יהיב הש"ס טעמא דלא קטלינן בשבת משום רציחה תיפוק לי' משום דאין דנין בשבת ולמאי שתירץ משום דכבר כתבו מבעוד יום ולא שייך למגזר שמא יכתוב א"כ לפ"ז הרי א"צ לאתויי מטעם דליכא דעדיף מנייהו שכתבו התוס' וע"ש:<br><b> (נא) </b> אינן אלא דברי תימא. גם אני תמהתי כן ולחומר הקושיא י"ל דס"ל למוהר"ש אלגזי כדעת הרב בהגהת ש"ע או"ח סי' ש"ו סעיף י"א בשם אור זרוע דכתב שלהם אינו אסור אלא מדרבנן וס"ל דבדליכא דעדיף מנייהו לא גזרינן גם בשבות דכתיבה שלהם וסופרי הדיינין יכולים לכתוב דברי המזכים והמחייבים בכתיבה שלהם. אלא דכיון דס"ל להתוס' בגיטין דף ח' ע"ב ובב"ק פ' מרובה דף פ' ע"ב בד"ה אומר כו' דגם הכתיבה שלהם הוי דאורייתא איני יודע מנ"ל להקשות אר"ת דלמא כהתוס' ס"ל וכן דעת הרמב"ם וכבר תמה בזה הב"ש באה"ע סי' קכ"ו ס"ק א' על הרמ"א אי לא דנאמר לדחוק עוד דאפשר דנכרים יכתבו דברי המזכים והמחייבים אלא דלשונו לא משמע כן מדקאמר ואין לחוש שמא יכתבו בו שרי להו כתיבה בשבת ודו"ק:
+
+Halakhah 15
+
+<b>המגביה </b>
+<b> תרומות כו' בשבת או ביו"ט בשוגג יאכל במזיד לא יאכל כו'.</b> כתב המאירי בשיטת כ"י למסכת י"ט די"ז ע"א וז"ל ואע"ג דאמרינן טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ואפי' במזיד לאו למימרא דמצי למיכל מיניה אלא מתוקן הוא שיצא מידי טבל ומותר בטלטול משא"כ בעוד שהוא טבל שאסור אף בטלטול ומיהו לקמן בפרק המביא משמע דאפי' באכילה מותר אם עבר ותקנו ומשו"ה מפרשים דדוקא אחרים אבל הוא לא יאכל ואע"ג דמבשל בשבת אסור אף לאחרים התם איכא איסור תורה אבל מעשר ליכא אלא אסורא מדרבנן משום דמחזי כמתקן עכ"ל ומדברי התוס' בפרק כירה דמ"ג ד"ה טבל מוכן הוא מוכח בהדיא דס"ל דאפילו לאחרים נמי אסור ואע"ג דליכא אלא איסורא דרבנן שכתבו וז"ל קשה להרשב"א דתנן במס' תרומות המעשר בשבת כו' בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולישנא דקאמר הכא עבר ותקנו משמע במזיד מדלא קאמר שאם שגג ונראה דנקט עבר כגון דלית ליה פירי אחריני עכ"ל יע"ש ומדלא תירץ כההיא דעבר ותקנו מתוקן לאחרים קאמר כמ"ש המאירי משמע דס"ל דאפי' לאחרים אסור וכן משמע מסתמיות לשון רבינו ז"ל שכתב המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביו"ט בשוגג יאכל כו' במזיד לא יאכל עד מוצאי שבת מדסתם ולא פירש משמע דס"ל דאפי' לאחרים אסור אלא דכפי זה ק' דבפ' כ"ה מה' אלו דין כ"ה כתב חביות של טבל שנשברה כו' הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן כו' והשתא קשה דבמאי מיירי אי לאחרים הא משמע שדעתו ז"ל לאסור ואי בדלית ליה פירי אחרינא וכמ"ש התוס' הא מדסתם וכתב במזיד לא יאכל משמע דס"ל דאפילו בדלית ליה פירי אחריני אסור וטעמא דס"ל דמאי דתירצו בגמרא אקושיא דהמטביל כלי' בשבת א"כ דאפשר בשאלה קאי נמי אקושיא דהמעשר בשבת וכמ"ש הר"ב ל"מ בפ"ו מהם יו"ט ואולי דס"ל דעבר ותקנו לאו במזיד קאמר אלא עבר בשוגג ותקנו וכה"ג כתב רש"י ז"ל בס"פכ"ש אההיא דאבעיא לן התם עברה ולשה מהו דבשוגג קאמר יע"ש. וכן נראה שהוא דעת הטור ז"ל דאפילו לאחרים אסור ממה שכתב בסי' תק"ה פירות שהוציאם חוץ למקומן והוחזרו אפילו במזיד כו' וכל זמן שלא הוחזרו והם חוץ למקומם אם הוציאם בשוגג מותרין במזיד אסור לטלטלן חוץ לד' אמות ואסור לאכלן אפילו לאחר שלא הוציאם וכ"כ הרא"ש בפרק מי שהוציאוהו הרי דאע"ג דתחומין אינו אלא דרבנן אפ"ה במזיד אסור לאחרים וא"כ ה"ה נמי במעשר בשבת אע"ג דאין איסורו אלא מדרבנן ועיין בהר"ב מג"א שם ס"ק י"ד וכן משמע מהא דגרסינן לעיל בפ"ק די"ד רב פפא איקלע לבי מר שמואל אייתו ליה דייסא ולא אכל כו' הרי משמע דאע"ג דאיסורא דאין כותשין במכתשת ביו"ט אינו אלא מדרבנן ואפי"ה אם עבר וכתש אסור אף לאחריני מיהו יש לדחות דרב פפא מחמיר על עצמו היה וכמ"ש הריטב"א ז"ל הביאו בשיטא מקובצת למוהר"ב ז"ל ע"ש במג"א סי' תק"ד ס"ק ה' ובספר פנים מאירות סי' ל' ע"ש ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (נב) </b> ואפ"ה אם עבר וכתש אסור אף לאחרינא. לענ"ד אין ראי' מזה משום די"ל כיון דרב פפא איקלע לבי מר שמואל וטריחי להו גם בשבילו בכתישה זו ביו"ט משו"ה אסור גם לדידי' דהא דשרינן לאחריני היינו משום דלא נעבדה העבירה בשבילן. ועי' במג"א סי' תקט"ו ס"ק ו' באורך:
+
+Chapter 24
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אין </b>
+<b> עונשין בשבת.</b> נסתפק הרב מש"ל בהא דקי"ל דהרודף אחר אחד מן העריות ניתן להצילו בנפשו אם היה זה בשבת מהו שנחלל שבת בשביל הצלתו מן העבירה וברודף אחר חבירו להורגו פשיטא מילתא דניתן להצילו דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אכן ברודף אחר העריות יש מקום להסתפק וכן נמי אליבא דר' דס"ל דהאומר הניחו לו שלא יהרגנו דאין הורגין אותו ואמרינן התם דה"ט דר"י משום דעל מה שמסרה נפשה לקטלא אמרה תורה הצל דמו בדמו פשיטא דאף בשבת הורגין אותו דחשיב רודף אכן לרבנן דס"ל דאפגימתא קפיד רחמנא יש מקום להסתפק את"ד יע"ש:<br><b> ולכאורה </b> נראה לע"ד להביא ראיה דאפילו בשבת ניתן להצילו מההיא דגרסינן פרק בן סורר דף מ"ג דפרכינן התם אברייתא דקתני דעל חייבי כריתות ניתן להצילו בנפשו ממתני' דקתני אלו נערות שיש להם קנס הבא על אחותו ודחיק ר"ח לאוקומא התם כגון שבא עליה שלא כדרכה ורבא מוקי לה באומר' הניחו לה שלא יהרגנו ור"י היא כו' יעויין שם והשתא אם איתא אדרבא בפשיטות הי"ל לאוקומא אליבא דרבנן וכגון שבא עליה בשבת דלא ניתן להצילו בנפשו:<br><b> ואולם </b> אחר העיון נראה דאין מכאן ראיה וזה דנר' ודאי דע"כ לא נסתפק הרב ז"ל אלא דוקא גבי אחרים אם מותר לחלל שבת כדי להצילו מן העבי' וכמדוקד' מלשונו ז"ל אמנם גבי נרדף עצמו פשיטא ודאי דמותר לחלל את השבת כדי שלא יעבירנו על דת וכיון שכן פריך התם שפיר ולא מצי לאוקומא בבא עליה בשבת משום דכיון דלגבי נרדף ניתן להציל את עצמו בנפשו חשבינן ליה שפיר מיתה ותשלומין ואין אדם מת ומשלם אלא דק"ל לפי זה מהא דמשני התם אביי דמתני' מיירי ביכול להצילו באחד מאבריו וריב"ש היא דאמר רודף שיכול להצילו בא' מאבריו והרגו נהרג עליו ולפי מ"ש הרא"ם ז"ל בפ' וישלח דלגבי נרדף עצמו אין לחלק בין יכול להצילו בא' מאבריו או לא אם כן מאי משני הא אכתי כיון דלגבי נרדף עצמו ניתן להצילו אין אדם מת ומשלם קרינן ביה אלא מוכרח כיון דלגבי אחרים לא ניתן להצילו לא אמרינן בכי הא אין אדם מת ומשלם ומעתה חזרה ראיה למקומה אולם אכתי יש מקום לדחות דע"כ לא כתב הרא"ם דגבי נרדף אין לחלק אלא דוקא ברודף אחר חבירו וכמעשה שהיה גבי יעקב אע"ג דאיכא למימר שפיר דמתוך שאדם בהול להציל את נפשו ממות לאו מידק דייק וסבור שאינו יכול להצילו משא"כ ברודף אחר העריות דלא בהיל כולי האי כיון שלא בא על עסקי נפשות כנ"ל נכון לחלק ובר מן דין נראה דאין מכאן ראיה לספקו של הרב ז"ל דהכא בשבת נמי כיון שניתן להצילו בנפשו ע"י גוי חשיב שפיר אין אדם מת ומשלם וזה פשוט:<br><b> ודרך </b> אגב הוקשה אצלי על רבינו דבפ"א מהלכות נערה בתולה דין י"א הביא מתני' דהבא על אחותו כצורתה באונס ובמפתה והי"ל לבאר דה"ד בבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה כאוקמתא דר"ח וא"נ ביכול להצילו בא' מאבריו כאוקמתא דאביי ובאמת שהדבר מתמיה ולא ראיתי מי שנתעורר בזה ואשר אני אחזה ליישב דבריו שדעת רבינו ז"ל כי"מ שכתבו התוס' ז"ל פ' הבע"י דנ"ט ובפ' בן סורר ד' הנז' דאע"ג דבכל התורה כולה קי"ל דהעראה חשיבא כביאה גבי קנס אינו חייב אלא בגמר ביאה לפי שלא נתרבתה העראה להיות כגמר ביאה אלא לעריות וחייבי לאוין והוכיחו הדבר משמעתתא דהתם דלא מוקי לה כגון שלא עשה אלא כו' ובסוף דבריהם הקשו לשיטה זו דא"כ מאי פריך פ' בן סורר הניחא למ"ד העראה זו נשיקה אלא למ"ד הכנסת עטרה מאי איכא למימר הא לדידיה נמי א"ש דהא לא מחייב קנס בהכנסת עטרה אלא בגמר ביאה את"ד יע"ש ואם כן יש לנו לומר דרבי' ז"ל ס"ל דסוגיא דפ' הע"י פליגא אההיא דבן סורר דס"ל התם דהעראה מחייב קנס ופסק רבי' כסוגייא דפ' הבע"י דאין קנס בהעראה ומהשתא מתניתין דהבא על אחותו אתיא כפשטא ומשום טעמא דמשעת העראה אפגימה לה ממונא לא משלם עד גמר ביאה וזה נראה נכון ויש לי לדקדק מדבריו ז"ל שדעתו כדעת י"מ ממה שראינו לו ז"ל בפ"א מה' א"ב שכתב דבכל ביאות אסורות אחד המערה וא' הגומר כו' ובפ"ד מה' הנזכר גבי נדה שנה ופירוש דין זה וכן בפי"ז מה' הנז' גבי זונה הפסולה לכ"ג חזר וכתב דמשהערה בה עשאה זונה ובפרק י"ט גבי חללה כתב גם כן משהערה בה נתחללה אשר מבואר דבכל מקום אשר תנא דינא לומר דהעראה כגמר ביאה תנא והדר מפרש ובפי' איתמר ולא מכללא ואלו בפ"א מה' נערה דין ד' כתב אין האונס חייב בקנס עד שיבא עליה כו' ואלו היתה דעתו ז"ל דאפי' בהעראה יש לה קנס הי"ל לפרש הדבר ולומר דמשהערה בה חייב כדרך שפי' בכל המקומות הנז' אלא נראה שדעתו ז"ל כמ"ש:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (נג) </b> אמנם גבי נרדף עצמו כו' כדי שלא יעבירנו על דת. לענ"ד זה צ"ע דהא אשה קרקע עולם היא ואונס רחמנא פטרה כשאינה עושה מעשה (ולמ"ש בתשובה מדהקישה הכתוב לנרצח י"ל כשם שהנרצח אינו עובר כלל ה"נ האנוסה ג"כ אינה עוברת כלל) וכיון דשבת הוא הרי רציחה בשבת שהוא עושה בידים הוי עבירה גדולה טפי מבעילת אונס שהיא בשב ואל תעשה ואפילו אי נימא דלא פטרה רחמנא אלא מעונש מיתה אבל עבירה יש גם בלא מעשה מ"מ מהיכא פשיטא לי' להגאון ז"ל דמותרת לחלל את השבת בשביל עבירה קלה כזו [ונלע"ד שיש לכאורה לפשוט ספיקא דהמל"מ מדהקיש הכתוב נערה לנרצח י"ל כמו שברודף אחר חבירו להרגו ניתן להצילו בנפשו של רוצח אפילו בשבת וכמ"ש המל"מ ה"נ הדין כן בנערה, אפילו ע"י אחרים משום דאין היקש למחצה]. והא דאמרינן בש"ס דנערה ניתן להצילה בנפשו אין הכונה להצילה מהעבירה אלא להצילה מפגמא ומ"מ הקשו התוס' שפיר בסנהדרין דף ע"ג ע"א ד"ה להצילו כו' שכתבו שם אבל קשה מנערה כו' משום דה"נ הו"ל להש"ס למימר להצילו כיון דהוא עובר בידים ולמה לי' להש"ס למינקט להצילה דמלשון זה משמע שמצילין את הנרדף ולא מצילין את הרודף מן העבירה שהוא רוצה לעשות:<br><b> (נד) </b> הי"ל לפרש כו' כדרך שפירש בכל המקומות הנז'. ראי' זו איני מכיר דאדרבה דוק לאידך גיסא ממ"ש בהלכות א"ב פ"ג הלכה ט"ו גבי שפחה חרופה דאינו חייב אלא על גמר ביאה ומדסתם גבי אונס ולא כתב דאינו חייב קנס עד שיגמור ביאתו משמע שדעתו דחייב נמי קנס אהעראה:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל </b>
+<b> הדברים שהם אסורין משום שבות לא גזרו בין השמשות כו'.</b> ראיתי להר"ב מג"א סי' שמ"ב שנסתפק וז"ל צ"ע אם במוצאי שבת נמי אמרינן דבה"ש לא גזרו משום שבות דשאני לאפוקי יומא ממעלי יומא דמספקא לא פקעא קדושה כמ"ש ס"ס שפ"ו כו' יע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד נראה לדקדק מדברי התוס' דאפי' בה"ש דמ"ש אמרינן כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש וזה ממ"ש בפר' בכל מערבין דל"ד ד"ה גזירה אטו י"ט שלאחר השבת וז"ל והא דאמרינן לעיל גבי אילן כל דבר שהוא משום שבות כו' ולא גזרינן משום י"ט שחל להיות אחר השבת או לפני השבת דאז ממ"נ אסור להשתמש באילן כו' ונראה פשוט דהתם דבי"ט שאחר השבת ליכא למימר נמי דבה"ש מותר לעלות באילן כיון דהוי משום שבות לא גזרו דהכא ממ"נ אסור דאי נמי נימא דלילה הוא הוי י"ט וי"ט נמי אסור לעלות באילן משמע מדבריהם דאי לאו משום ה"ט דממ"נ אסור הוה אמרינן דלא גזרו בה"ש אפי' באפוקי יומא וכן מצאתי בפ"י בשיטה כ"י להרשב"א שם שכ' בדף ל"ב אתי' דרב יצחק בריה דרב חסדא דאמר הכא באילן הנוטה חוץ לד"א עסקינן וז"ל ויש לי לומר דהשתא נמי אית לן סברת דרבי ירמיה דלקמן דאמר שאני כלכלה הואיל ויכול לנטותה ולהביאה בתוך עשרה ומוליכו בראשון ומחשיך עליו כו' משום גזירת י"ט אחר השבת הוא כדמשני לקמן והכא ליכא גזירה כלל דבה"ש שביציאת השבת גם כן לא גזרו שאף הוא ספק לילה הוא דכל בין השמשות בין בכניסתו בין ביציאתו לא גזרו עליו משום שבות כנ"ל עכ"ל וכן נ"ל לדקדק עוד ממ"ש התוס' בדל"ד ע"א ד"ה ואמאי וז"ל ואין ליישב דברי רש"י דודאי מהולכת של כל השנה היה יכול לדקדק למה היה צריך להוליכו עד מקום השביתה לא הי' צריך להוציאו רק מביתו ולהניחו בר"ה כו' דאי בעי ממטי ליה פחות פחות מארבע אמות עד מקום השביתה דהא לרבנן דר' כו' ולר' נמי איכא למימר דהא דצריך להוליכו עד מקום השביתה היינו בשביתתו ברה"י הוא ויש ר"ה בין ביתו למקום שביתתו כו' וכתוב שם בהגהה וז"ל אבל בשביתתו בר"ה לא יצטרך להוליכו עד מקום השביתה וע"כ כן צריך להיות אמת לפרש"י דאי לעולם צריך להוליכו עד מקום השביתה א"כ תקשי ליה מר' ולא יוכל לתרץ מה שמתרץ גזירה י"ט אטו י"ט שלאחר השבת ע"כ ונראה ודאי כונתם שהוקשה להו דאימא דמאי דפריך בגמרא נימא כיון דאי בעי ממטי ליה כו' לר' דס"ל כל דבר שהוא משום שבות כו' הוא דפריך משום דמשמע ליה דלר' אפי' כששביתתו בר"ה קאמר דצריך להוליכו עד מקום השביתה דא"כ מאי משני גזירה אטו י"ט אחר השבת הא לר' אפילו בי"ט אחר השבת יכול להוליכו פחות פחות מד' אמות בבה"ש דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו הנה מבואר דאפילו בה"ש דמ"ש נמי לא גזרו וליכא למימר דכונתם ז"ל דלא שייך לתרץ דגזרו בשבתות דעלמא אטו י"ט אחר השבת משום דלא שייך למיגזר שבת אטו י"ט כמ"ש התוס' בא"נ דהא ליתא דלא הוצרכו לומר כן אלא לפי תי' כי היכא דלא תקשי להו אמאי לא משני גזירה אטו שבת דעלמא אבל לרש"י ז"ל ה"נ נימא דגזרינן שבת אטו י"ט כי היכא דגזרינן בעלמא יום טוב אטו שבת אלא ודאי כונתם כמו שכתבנו כנ"ל ודוק:
+
+Chapter 25
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>לפיכך </b>
+<b> אין נותנין בז'.</b> כתב ה"ה ודלא כר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל כו' עיין במרן הכ"מ ז"ל בפ' כ"ו מהלכות אלו דין כ"ב שתמה על מ"ש רבינו ז"ל שם היה מת מוטל בחמה ואין להם מקום לטלטלו כו' באין ב' בני אדם ויושבים משני צדדיו חם להם מלמטה זה מביא מטתו ויושב עליה כו' וז"ל ומ"מ יש לדקדק למה פסק רבי' דבאין שני בני אדם ויושבין בצידו הא בלא"ה יכולים לעשות מחיצה דהא בפ' כירה דמ"ג ע"ב איתא למימרא זו אמאי דא"ר יצחק אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ואמר להו רב ששת פוקו ואמרי ליה לרבי יצחק כבר תרגמא רב הונא לשמעתין בבבל דאמר רב הונא עושין מחיצה למת בשביל מת מאי היא דאמר רב שמואל בר יהודה מת המוטל בחמה באין שני בני אדם כו' משמע דלמ"ד כלי נוטל אפי' לצורך דבר שאינו ניטל עושין מחיצה למת כמו שמותר לעשות בשביל חי וכיון דקי"ל כלי ניטל אפי' לצורך דבר שאינו ניטל לא הו"ל למפסק כהאי מימרא ואפשר שמטעם זה השמיטה הרי"ף ז"ל ואם כן יש לתמוה על רבינו שכתב' ע"ש מה שנדחק בזה ולע"ד נ"ל פשוט שלדעת רבינו ז"ל כדעת הראב"ד שכתב הרמב"ן במלחמותיו פרק מי שהחשיך דף ק"ע ע"ב וז"ל והר' אברהם בר דוד מפרש בה דה"ק התם כבר תרגמא רב הונא לשמעתי' בבבל שלא אמרו אין כלי ניטל אלא למעט צורך מת הא במקום הצלה כולן ניטלין עכ"ל ולפי הנר' שאשתמיט ממרן הכ"מ ז"ל דברי הרמב"ן הללו ועיין עוד בחידושי הרשב"א ז"ל פרק כירה דף הנז' וזה פשוט ודוק:
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>פורשין </b>
+<b> מחצלת כו' או ע"ג כוורת דבורים כו'.</b> הנה הטור ז"ל כתב בסימן שי"ו וז"ל כתב בעל התרומות שאסור לנעול בשבת התיבה שיש בה זבובים אלא יתן סדין כו' בין הכיסוי לתיבה כו' ונר' לי שאין צריך לדקדק בזה כו' ועוד דבכוורת גופיה קתני ובלבד שלא יכוין לצוד אלמא כי לא מכוין שרי ותמה עליו מרן הב"י ז"ל שהרי מבואר בסוגייא דפ' משילין דבעינן נמי שלא יהיו נוצודין בהכרח כי היכי דלא ליהוי פ"ר יע"ש ואפשר ליישב דבריו דהטור ז"ל לא גריס בגמרא ותסברא דר"ש והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות כו' וכמו שכן נראה מדברי התוס' שם ד"ה אלא אימא כו' וס"ל דאע"ג דפ"ר הוא שהרי ודאי נצודות הן אפי"ה שרי משום דכיון דדבורים שלא במינן ניצד ואין איסורו אלא מדרבנן הו"ל פ"ר בדרבנן וכל פ"ר בדרבנן שרי לר"ש וכמ"ש הר"ב ת"הד ז"ל סי' ס"ד וכן נראה דעת מרן הב"י ז"ל ממ"ש אלא אי איכא למידחי דברי בעה"ת הכי איכא למדחינהו שאני דבורים כו' א"נ דע"כ לא אסר ר"ש לפרוש מחצלת על הכוורת אלא בדבורים שבמינן ניצוד אבל זבובים שאין במינן ניצוד אפשר כל שאינו מתכוין שרי ואע"ג דפ"ר הוא ע"כ וקשה טוב' דכי אין במינן ניצוד מאי הוי נהי דשלא במינן ניצוד פטור אבל אסור מדרבנן מיהא איכא כמ"ש הטור בהדיא וא"כ כיון דפ"ר הוא היכי שרי אלא מוכח ודאי דס"ל כדעת הרב תה"ד ז"ל דפ"ר בדרבנן שרי ועל פי זה יש ליישב מה שהקשה הר"ב ב"ח על מ"ש מרן דשאני דבורים בכוורת דהוי מקום שניצודין בו והוי כמכניס ארי לגוזרקי שלו אבל זבובים דתיבה וכוורת לא הוי מקום צידתן לא חשיבי ניצודים עד שיתפשם בידו ע"כ ותמה עליו וז"ל ושרי ליה מאריה דבפ' האורג ל"ק שמואל אלא דאינו חייב חטאת עד שיכניס ארי לגוזרקי שלו אבל איסור' מיהא איכא אפי' מכניסו לביתו או לחצר דהכי משמע לי לישנא דאינו חייב דמשמע חיובא הוא דליכא אבל איסור איכא יע"ש אכן כפי מ"ש לקמן דאע"ג דבמכניסו לבית או לחצר איסורא מדרבנן איכא היינו דוקא במתכוין אבל שאינו מתכוין שרי אע"ג דפ"ר הוא כיון דלא חשיבי כנצודין מן התורה וכן מוכח מדברי התוס' בפ' כ"ש דכ"ה ע"ב ד"ה לא אפשר ומדברי הרא"ש שם ועיין בהר"ב מג"א סי' שי"ד ס"ק ה' הן אמת דק' טובא לפי שיטה זו מהא דגרסינן בפרק כל כתבי דק"ך ע"ב נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה לייט עלה רב ומסקינן דה"ט דלייט עלה רב משום דבהא אפי' ר"ש מודה דהא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מוד' ר"ש בפ"ר ולא ימות הרי דאע"ג דכיבוי לר"ש לא אסור מן התורה משוי דהו"ל משאצ"ל אפי"ה אמרי' דמודה ר"ש בפ"ר וכן הקשה הרב מג"א ועיין בספר בתי כהונה ס"י וכ"כ הרשב"א ז"ל שם בחידושיו דמיהא שמעינן דאפי' במלאכה דרבנן אי פ"ר הוא אסור לר"ש ומיהו יש לדחות לזה דאע"ג דמשאצ"ל לר"ש אינו אלא מדרבנן מ"מ החמירו בו יותר משאר איסורי' דרבנן כיון דהמלאכה גופי' מלאכה דאורייתא היא ובדעתו הדבר תלוי דאי עביד לה לגופי' מחייב עליה מדאורייתא החמירו בו חכמי' ועשאוהו כדין של תורה משא"כ בשאר איסורין דרבנן דהמלאכה גופ' עיקרא מדרבנן ולא אתי בה לידי איסור תורה לא החמירו חכמים בפ"ר וסמך לזה מההיא דגרסינן בפרק כירה מי א"ר שמעון כבתה מותר לטלטלה כבתה אין לא כבתה לא דילמא בהדי דנקיט לה כבתה הא שמעינן לי' לר' שמעון דאמר דשא"מ מותר כו' ומשני כל היכא דכי קא מכוין איכ' איסורא דאורייתא כי לא מכוין גזר ר"ש כל היכא דכי קא מכוין איכא איסורא מדרבנן כי לא מכוין לא גזר ר"ש כו' והקשו התוס' והרשב"א דהכא נמי אפי' מכוין לכבות ליכא איסור' דאורייתא לר"ש דהא מלאכה שאצ"ל היא ותי' הרשב"א דכיון דאיכא דוכתא דמחייב עליה מדאורייתא גזר אפי' שלא במתכוין ואפי' בדוכתא דלא אתי בה לידי איסורא דאורייתא יע"ש הרי בהדיא לפום מאי דהוה ס"ל לתלמודא דדשא"מ בדרבנן מותר לר"ש אפי"ה במשאצ"ל אע"ג דאינו אלא מדר' אפ"ה החמירו בו ועשאוהו כאיסור דאורייתא וא"כ אף אנו נאמר בפ"ר באיסורא דרבנן דשרי לר"ש לדעת הר"ב תה"ד וסיעתיה דבמשאצ"ל לר"ש החמירו טפי וכ"כ הרא"ש בפ"ג דבכורות דאיסור משאצ"ל חמיר טפי מאיסור עוקר דבר מגידולו כלאחר יד אף ע"ג דאינו אלא מדרבנן ע"ש מיהו ק"ל טובא לדעת הר"ב תה"ד מהא דגרסינן פרק לולב הגזול דל"ג ע"ב ת"ר אין ממעטינן ביום טוב ראב"ש מתיר והא קא מתקן מנא אמר רב אשי כגון שלקטן לאכילה וראב"ש ס"ל כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר כו' והשתא לדעת תה"ד מאי פריך הא התם אין איסורו אלא מדרבנן משום שדומה למתקן כלי ומכשירו וכמ"ש רש"י ז"ל שם ע"א בד"ה עבר ולקטן כו' ע"ש ומהתימא על מוהר"מ בן חביב ז"ל שכ' בפשיטות דאיסור מתקן מנא דהתם הוי מדאורייתא ולא ידעתי איך אשתמיט לשון רש"י ז"ל שכתב בהדיא דאין איסורו אלא מדרבנן וא"כ הרי בהדיא מסוגיא זו מוכח דאפילו באיסורא דרבנן פ"ר אסור לר"ש וצ"ע לדעת הרב תה"ד וכן קשה מהא דגרסינן בפ' במה טומנין ד"נ ע"ב א"ר ששת ברדא שרי מאי ברדא אמר ר' יוסף תלת' אהלא ותלתא אסא ותלתא איגלי אמר רב נחמיה בר יוסף כל היכא דליכא רובא אהלא ש"ד כו' אבל אי איכא רובה אהלה אסור משום דהוי פ"ר דמשיר את השיער אע"ג דאינו אלא מדרבנן דה"ל תולש כלאחר יד ע"ש:<br><b> ושוב </b> התבוננתי וראיתי שתי' זה שכתבתי לדעת הטו"ר ז"ל ליתא ממ"ש הטור ז"ל בהלכות יום טוב סימן תקכ"ג מקרדין את הבהמה ביום טוב כו' ופירש ר"י שמגררות שלהם היו בענין שאין השער נתלש אבל שלנו שבודאי השער נתלש הוי פ"ר והכל אסור יעויין שם הרי דאע"ג דאין איסורו אלא מדרבנן דהו"ל תולש כלאחר יד שאין דרך לתולשו ע"י מגררת אפ"ה ס"ל להטו' ז"ל דפ"ר אסור מדהביא דברי ר"י ז"ל ולא חלק עליו וכן מבואר בהדיא מדברי הרא"ש בפ"ד דבכורות דאפי' באיסור דרבנן פ"ר אסור ע"ש. גם מ"ש הב"ח ז"ל ליישב דברי הטור דס"ל ז"ל דכיון דבפרק כירה לא פרכינן הך ותסברא כדפריך בשמעתין אלמא דסבירא ליה דלר"ש ניחא ול"ק הא מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות הא איכא למימר דהך פ"ר הוי דלא ניחא ליה שיהיו הדבורים ניצודים ולא יכלו לצאת מן הכוורת שהרי רוצה הוא שיצאו הדבורין לשדה לאכול פרחים תמיד וס"ל להטור דהך סוגייא עיקר משום דמתאמרא בדוכתא ועוד דכיון דמידי דרבנן הוא נקטי' להקל יע"ש קשה טובא שהרי דעת הטור ז"ל משמע דס"ל שלא כדעת הערוך דפ"ר דלא ניחא לה שרי שהרי בסי' ש"ך הביא מחלוקת הערוך ור"י ז"ל ולא הכריע ועוד דבסימן רט"ז נראה בהדיא מדברי הטור דס"ל שלא כדעת הערוך ועיין במרן הב"י שם גם מההיא דסימן תקכ"ג שכתבנו מבואר דס"ל כדעת ר"י ז"ל דפ"ר דלא ניחא ליה ואפילו אין איסורו אלא מדרבנן אסור דלדעת הערוך ז"ל אף על גב דפסיק רישיה הוא ודאי שרי משום דלא ניחא ליה וכמ"ש מרן שם:<br><b> והן </b> עתה נדפס ובא ס' קרית מלך רב מבן הרב המובהק בעל מחנה אפרים וראיתי שם בה' שבת דף א' ע"ד שכתב ליישב דברי הטור כדרך שכתבנו ולא השגיח מההיא דסימן תקכ"ג שכתבנו סתירה לדרך זה ומהתימא עליו שהוא הביא מדברי התוס' דביצה דכ"ג ד"ה ושלש שכתבו דין זה שכתב הטור משם ר"י דס"ל שלא כדעת הר"ב תה"ד וא"כ איך לא השגיח שהטור ז"ל ג"כ קאי בשיטתם גם מה שהקשה שם על תי' הב"ח נראה שלא ראה דברי הב"ח כי אם ע"פ מה שהביאם הט"ז ואלו הי' רואה אותן על מקומן לא היה כותב ע"ש:<br><b> ודע </b> שמדברי רש"י שכתב בפ' לולב הגזול בד"ה הא מודה ר"ש נ"ל בהדיא דס"ל דפ"ר אפילו בדרבנן אסור ממ"ש וז"ל וכי אמרינן דשא"מ מותר כגון היכא דאפשר ליה בלא איסור כגון גורר אדם מטה ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ואע"ג דאיכא למיחש דילמא עביד חריץ כיון דלא מתכוין להכי ואפשר לגריר' בלא חריץ ואי עביד נמי חריץ לא מחייב אבל היכא דודאי עביד מודה ע"כ הרי בהדיא דס"ל לרש"י דאי עביד חריץ ודאי אסור אף ע"ג דאינו אלא מדרבנן משום דהוי חורץ כלאחר יד ועיין בפר"ח הנדפס מחדש בלקוטי א"ח דף ל"ט ע"ד שכתב שדעת רש"י ז"ל כדעת תה"ד ז"ל דפ"ר בדרבנן שרי וכן נראה מדברי הרב בשה"ג אמתניתין דשובר אדם את החבית שהבין כן בדעת רש"י ולא ידעתי איך אשתמיט מינייהו לשון רש"י שכתבנו ועיין עוד במ"ש רש"י ז"ל בפ' המביא דף ל"ג ע"א בד"ה והלכתא וז"ל והך הלכתא אליבא דמאן דאית ליה מוקצה איקבע אבל אנו כר"ש ס"ל בין במוקצה בין בדבר שא"מ בו וקשה טובא דהא התם פ"ר הוא ואם נאמר דס"ל לרש"י דפסיק רישיה בדרבנן שרי כמ"ש הפר"ח ז"ל ניחא דהתם מדרבנן הוא משום דהוי בנין עראי גם מ"ש רש"י ז"ל דרב יהודה התם ס"ל כר"י דדבר שאינו מתכוין אסור ע"ש קשה טובא דבפרק במה טומנין דף הנז' קאמר התם אמר רב יהודה עפר לבינתא שרי וה"ט משום דהו"ל דשא"מ הרי דרב יהודה ס"ל דשא"מ מותר ויש ליישב בדוחק ועל מ"ש מרן א"נ דע"כ לא קאמר ר"ש לפרוש מחצלת על הכוורת אלא בדבורים שבמינן ניצוד כו' יש לתמוה שהרי בגמ' אמרינן מ"ד במינן נצוד אסור שלא במינן מותר קמ"ל הרי בהדיא דדבורים שלא במינן נצוד הן וכבר תמהו עליו כל האחרונים בזה ולפי חומר הנושא נלע"ד שכוונת מרן אמאן דפריך בגמ' ותסברא דר"ש היא והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר כו' וכמבואר מדבריו דגריס כגירסתנו בגמרא דמינה הוא סיעתא להרב התרומות ז"ל ואהא הוא דכתב מאן דפריך ותסברא דר"ש כו' היינו דוקא בדבורים משום דהוה ס"ל להך מקשן דדבורים במינן ניצוד מקרו ואיכא איסורא דאורייתא ומשום הכי קאמר דפ"ר אסיר לר"ש אבל בזבובים שאין במינו ניצוד כיון דאין איסורן אלא מדרבנן אע"ג דפ"ר הוא שרי והמתרץ דתיר' ליה לעולם ר"י כו' ה"ה דהוה מצי לתרץ דברייתא ר"ש היא ומשום דדבורים אין במינן ניצוד הן כדמסיק ושרי לר"ש אלא משום דמיהדר לאוקומי לברייתא כר"י קאמר לעולם ר"י והיינו דבפ' כירה לא פריך עלה הך ותסברא דר"ש היא כו' כדפריך הכא משום דהתם פשיטא ליה לתלמודא דדבורים הוו שלא במינן ניצוד כדמסיק הכא והילכך שרי לר"ש כנ"ל ליישב דעת מרן ז"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (נה) </b> וכן מוכח מדברי התוס' כו' ומדברי הרא"ש שם. ואני תמה דא"כ הרי דברי הרא"ש סתרי אהדדי דבפ"ג דבכורות כתב להדיא דאפילו אי תולש לאו היינו גוזז מ"מ מדרבנן אסור במתכוין אי בפסיק רישי' גזירה תולש אטו גוזז וע"ש הרי לך מבואר דאע"ג דתולש אינו אסור אלא מדרבנן ואינו מתכוין לתלישה מ"מ היכא דהוי פסיק רישי' אסור. ועיין עוד ברא"ש פרק עד כמה דין ד' לענין הקזה שכתב שם וז"ל ר"ש אומר יקיז אע"פ שעושים בו מום כלומר שיכול לבוא לידי עשיית מום ומשמע שם דלמאי דקיי"ל אין איסור דאורייתא במטיל מום בבהמה דבעי הקזה דהוי כמטיל מום בבע"מ וצ"ע. ואפשר שכונה אחרת יש בדברי הרא"ש ובאמת קשה לומר דלא ליהוי פסיק רישי' בתולש:<br><b> וראיתי </b> להגאון המחבר ז"ל לקמן בד"ה ושוב התבוננתי כו' שמביא דברי הרא"ש מפ"ד דבכורות ונפלאתי עליו בשתים הא' למה שבק האי דפ"ג הנ"ל שהבאתי לעיל דשם מבואר יותר. והב' מה דלא העיר שדבריו סותרים למ"ש הרא"ש עצמו בפ' כ"ש בסוגיא דאפשר ולא קמכוין. שוב מצאתי במג"א סי' שי"ד ס"ק ה' שמביא דברי הרא"ש בפסחים הנ"ל ודחק עצמו לפרש דהרא"ש שכתב דפסיק רישי' אסור בכל מידי דאורייתא דוקא דמשום שאר איסורים נקט לי' ותמהני שלא הביא דברי הרא"ש בבכורות הנ"ל דמבואר שם להדיא דאפילו בשאר איסורין פ"ר אסור אפילו בדרבנן. גם לא זכיתי להבין דברי המג"א הנ"ל במש"ש דהרא"ש בפסחים נקט דפסיק רישי' בכל מידי דאורייתא אסור משום שאר איסורין הרי לכאורה שאר איסורין חמירי בזה משום דבשבת איכא למימר כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה א"כ כל שאינו מתכוין אפילו בפ"ר ליכא איסור תורה כדס"ל לאביי מתחלה משא"כ בשאר איסורין ועכ"פ שאר איסורין לא קילי משבת ואי בשבת היכא דהוי פסיק רישי' אסור אפילו בדרבנן א"כ כש"כ בשאר איסורין דאסור וצ"ע:<br><b> (נו) </b> ואם נאמר דס"ל לרש"י כו' דהתם מדרבנן הוא כו'. וכן משמע לכאורה במ"ש רש"י בפ' המביא דף ל"ד בסוף ע"א בד"ה אין חוששין כו' וז"ל דאין זה קורע על מנת לתפור ע"כ וקשה דמאי בכך הא עכ"פ מדרבנן גם קריעה כזו אסורה ואי משום דלא הוי פ"ר כדמשמע קצת מדקאמר אין חוששין שמא תקרע כו' ז"א דא"כ אפילו אי הוה חייב אקריעה שלא ע"מ לתפור נמי ניחא דכיון דאינו מתכוין שרי דקיי"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין שרי בכה"ג אפילו במלאכה דאורייתא כל היכא דלא הוי פסיק רישי' אע"כ דמשמע לי' לרש"י דזה הוי פסיק רישי' וכמו שנראה בחוש דע"י פצוע האגוזים נקרע המטלית (ולישנא דנקט שמא יש ליישב). ולפיכך כתב רש"י דקריעה כזו אינה דאורייתא ושרי אפי' בפ"ר. ומ"מ אין ראי' משם לתה"ד ולהפר"ח ז"ל משום דהתם מקלקל הוא לגבי המטלית כיון דאין הקריעה שוה משא"כ במתקן י"ל דפ"ר אסור אפילו בדרבנן:
+
+Chapter 26
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>לבנים </b>
+<b> שנשארו מן הבנין כו'.</b> מימרא דר"ן פרק כל הכלים ובפ' המביא דף ל"א ע"ב פרכי' עלה ממתניתין דקתני בית מלא פירות כו' ומוקמינן לה התם באוירא דליבני כו' וראיתי להרב ח"ה ז"ל וז"ל אע"ג דת"ק דמתניתין לית ליה מוקצה כר"ש מ"מ ר"מ לא אשכחן דמתיר מוקצה וא"נ דאית ליה דלית בפחיתת סתיר' אהל מדרבנן מ"מ טלטול מוקצה אית ביה כו' ע"ש ודבריו תמוהים שהרי ר"מ לית ליה מוקצה אפי' במוקצה מחמת מיאוס כדאיתא בפ' כירה דמ"ד ר"מ אומר כל הנרות מטלטלים חוץ מן הנר הדולקת בשבת וא"כ כ"ש בשאר מוקצה דעלמא דס"ל כר"ש ולכן נראה דבהא דר"ן אפי' ר"ש מודה משום דכיון דשרגינהו ודאי אקצינהו בידים וכן מוכח ממה שהביאו כל הפוסקים ז"ל הא דר"ן לענין שבת ואע"ג דקי"ל כר"ש בשבת ועיין בס' מע"ח וא"נ משום דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס דאפי' ר"ש מודה וכ"כ הריטב"א בשיטה כ"י למס' שבת דקמ"ד יע"ש:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (נז) </b> ודבריו תמוהים שהרי ר"מ לית לי' מוקצה. אפשר לומר דאין כאן תימא על הרב ח"ה ז"ל דכונת הרב ז"ל לומר דלא אשכחן דר"מ מתיר מוקצה ביו"ט די"ל דכרבי ס"ל דסתים בשבת כר"ש דלית לי' מוקצה וביו"ט סתים לי' כר' יהודה דאית לי' מוקצה בהאי דאין מבקעין עצים כדאיתא בריש מסכת יו"ט לאוקימתא דר"נ שם אבל ר"ש ס"ל דאין מוקצה אפילו ביו"ט בכמה דוכתי ועי' במסכת יו"ט דף ל"ג ע"א ת"ר אין סומכין כו' ור"ש מתיר ע"כ ואפילו בנולד לית לי' לר"ש מוקצה כדאמר מסיקין התם בשברי כלים (ביצה דף ל"ב ע"א):
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>סולם </b>
+<b> של עליה אסור לטלטלו כו'.</b> כתב ה"ה וז"ל זה למד רבינו מי"ט כו' יע"ש הנה דעת רבינו ז"ל שלא כדעת הר"א מבורגיל שכתבו התוס' פ"ק דביצה ד"ט ע"ב ד"ה מאי דקא שרי כו' וז"ל והר"א מבורג'יל תירץ דהתם מיירי בשבת דמאי טעמא אסרי לטלטל הסולם משום דמחזי דלהטיח גגו הוא צריך ובשבת ליכא חששא שאסור להוציאה לחוץ כו'. יע"ש וראיתי למרן הב"י סימן תקי"ח שתמה על הטור ז"ל שדבריו סתרי אהדדי ממ"ש בסימן הנז' מותר לטלטל הסולם כו' וה"מ סולם קטן אבל גדול כגון של עליה אסור נראה שהוא פוסק כתי' ר"ת וממ"ש בסי' ש"ח וז"ל סולם אפי' של עלי' והוא גדול מותר לטלטלו בשבת בחצר משמע שהוא פוסק כתי' הר"א מבורג'יל דאלו לר"ת בין בשבת בין ביום טוב אסור ותירץ דכהר"א הוא פוס' ובהא פליגי ר"ת והר"א ז"ל דלר"ת סולם של עליה שהוא גדול אסור בין בשבת בין בי"ט ולהר"א אפילו סולם של עליה ביום טוב אסור ובשבת שרי אבל סולם של בית בכלל של שובך הוא ומותר אפילו ביום טוב ומ"ש הרא"ש ז"ל ולהאי שינוייא אסור לטלטל סולם שלנו בי"ט יש לדחות דבסולם גדול כמו של עליה קאמר ואע"פ שמדברי התוס' נראה דאפי' בסולם של בית אסור היינו משום דמס"ל שמא הלכה כר"ד אבל הרא"ש ז"ל מאחר שלא הזכיר הא דר"ד א"כ בשל שובך פשיטא ליה דשרי כב"ה ואם כן סולם של בית נמי יש להתיר כמו של שובך את"ד:<br><b> ודבריו </b> תמוהים בעיני דאי מ"ש הרא"ש ולהאי שנוייא אסור לטלטל כו' מיירי בסולם גדול כמו של עליה אם כן מאי ולהאי שנוייא דקאמר דדוקא לתי' הר"א יוצא דין זה הא אפי' לתירץ ר"ת ז"ל נמי דינא הכי דבסולם גדול אסור לטלטל בין בשבת בין ביום טוב ולכן נראה לי לו' דמ"ש הרא"ש ולהאי שינוייא כו' מיירי בסולם של בית אלא דס"ל להטור דכיון דהרא"ש לא הביא הך דר"ד משמע דפשיטא ליה דאין הלכה כר"ד אלא כב"ה דשרו ואם כן כיון דאפי' סולם של שובך קי"ל דשרי מכ"ש שיש להתיר סולם קטן של בית דליכא למיחש דלהטיח גגו הוא צריך שהרי מדברי התוס' משמע דסולם קטן עדיפא מסולם של שובך ממה שכתבו וז"ל משמע דקי"ל כר"ד ותימא דבפ' חלון ובכולא שמעתין משמע דאסור לטלטל אפי' סולם של עליה ור"ד אסר אפילו סולם של שובך ואהא תי' ר"ת לחלק בין סולם קטן לסולם גדול משמע דאפילו ר"ד דאסר בסולם של שובך מודה בסולם קטן שהרי מדר"ד גם כן ק"ל מעיקרא וכן משמע ממה שכתב ולפי זה אסור לטלטל כו' דשמא הלכה כר"ד משמע דאם הלכה כר"ד הוא דאיכא למימר דסולם שלנו נמי אסור אמנם אי לא ק"ל כר"ד יש להתיר סולמות שלנו אפילו לתירוץ הר"א מכ"ש דסולם של שובך ומ"ש הרב ים של שלמה סי' כ"ו דט"ס הוא דמנ"ל להר"א לחלק בהכי אלא צריך להגיה ועוד דשמא הלכה כר"ד כלומר וחסור אפי' לר"ת אין נראה כן שהרי בקוש' ז"ל הקשו מדר"ד גם כן ואהא תירץ לחלק בין קטנים לגדולים וכמ"ש ועוד דאם איתא דלר"ד אסור לטלטל סולם קטן לתי' ר"ת ז"ל בין בשבת בין ביו"ט א"כ היכי מספקא להו מילתא דשמא הלכה כר"ד הא פשיטא ודאי דאין הלכה כר"ד מדחזינן בפרק חלון לרב ולרב אשי דהוא בתראה דסבירא ליה דסולם קטן מותר לטלטל בשבת וכן נמי ר' חייא דמניה הוא דבעו לאוכוחי התוס' ז"ל דהלכה כר"ד מדקאמר אינהו סבור כו' וכמ"ש ביש"ש דקאמר התם דסולמות שבבבל צריכין קבע משמע דס"ל גם כן דמותר לטלטל וא"כ פשיטא ודאי דכוותייהו קי"ל אלא ודאי כמ"ש דאפי' ר"ד דאסר בסולם של שובך מודה בסולם קטן דשרי לתי' ר"ת ז"ל וכן מבואר מדברי התוספות בפרק חלון ד"ה אי הכי שכתבו וז"ל ואומר רבינו תם דהכא בסולמות של בית כו' ולא דמו לסולמות של עליה שהן גדולים וחזו להטיח בהן גגו וכן סולמות של שובך ע"כ דאין ס' לומר דבהא פליגי ר"ת והר"א דלר"ת סולם קטן עדיף מסולם של שובך ולהר"א סולם קטן גרוע מסולם של שובך דהשתא מחלפא סברתם מן הקצה אל הקצה ומשום הכי הוכרח הטור ז"ל לומר דמ"ש הרא"ש ולפי זה אסור לטלטל סול' שלנו היינו דוקא לטלטלו לצורך גופו או מקומו דליכא משום דשמחת י"ט דס"ל דב"ה דשרו הולכת סולם משובך לשובך היינו דוקא ליטול גוזלות לצורך שמחת י"ט וכמ"ש מרן הב"י בסימן ש"ח יע"ש הא לא"ה אפילו ב"ה מודו דאסור וזה שכתב הרא"ש ז"ל ולהאי שינוייא כו' כלומר דלתי' ר"ת דשרי לטלטל סולם קטן בשבת אף ע"ג דליכא משום שמחת י"ט אם כן ה"נ ביום טוב שרי אמנם לתירוץ הר"א דביום טוב אסור משום דמותר להוציאן לר"ה ובשבת דאסור להוציאו שרי מצינן למימר דסולמות שלנו אסור לטלטל בדליכא שמחת יום טוב כדרך שאסור בסולם של שובך דסולם קטן דינו כסולם של שובך מה שאין כן לתי' ר"ת דסולם קטן עדיפא מסולם של שובך וכמ"ש ומ"ש התוס' דשמא הלכה כר"ד אפשר דהוצרכו לזה כדי לאסור אפי' לצורך שמחת י"ט דאסור אליבא דר"ד כמו סולם של שובך ומעתה מדוקדקים דברי הטו' ז"ל שכתב מותר לטלטל את הסולם משובך לשובך דהיינו לצורך שמחת י"ט וה"מ כו' אבל סולם גדול כגון של עליה אסור לטלטל אפי' לצורך שמחת י"ט אבל סולמות קטנים מותר דוקא לצורך שמחת י"ט אבל שלא לצורך שמחת יו"ט ה"נ דאסור ולא הוצרך רבינו לבאר זה דממילא משתמע מדכתב מותר לטלטל משובך לשובך ופסק כתי' הר"א ז"ל כנ"ל:<br><b> וכתב </b> הרא"ש ז"ל ואין לומר דסוגייא דעירובין כההיא לישנא דאמר ברה"י מותר כו' ומיהו קשה דר"ת גופי' דקאסר הכא משמע דס"ל סולמות שבבבל אין להם קבע וניטלין בשבת ע"כ ואין דבריו מובנים אצלי דמאי ק"ל מדר"ח הא דר"ח נמי איכא לתרוצי בכה"ג דס"ל כהך לישנא דאמר ברה"י מותר והא דאסר הכא סולם של עליה מיירי בר"ה אבל ברה"י מותר ומשום הכי קאמר התם דניטלין בשבת והתוספות ז"ל בפרק חלון אחר שהקשה מדר"ח כמו שהקשה הרא"ש כתבו ואין נראה נמי להעמיד דשמעתין כר"ח בר אמי כו' יע"ש משמע בהדיא דהך תי' מצי קאי אר"ח ג"כ וצ"ע וראיתי להרב יש"ש שם שתמה על רבי' דכיון דלא ס"ל כתי' הר"א ע"כ צ"ל כתי' ר"ת לחלק בין סולם של בית לסולם של עליה וא"כ קשה אמאי לא חילק רבינו בין סולם של בית לשל עליה ולא חילק אלא בין של עליה לשל שובך יע"ש ולע"ד דלא קשה דאיכא למימר דרבינו ס"ל דסוגיא דפרק חלון מיירי בסולם של שובך וכן כתבו התוס' בפ' חלון בדרך דוחק ועוד אפשר לומר דרבינו ז"ל מפרש מ"ש בפ' חלון א"ה אפי' צורי נמי התם כובדו קובעו שלא כפרש"י אלא דה"ק דכיון דכובדו קובעו בטיל ליה תור' כלי ואסור לטלטלו וכ"כ הרז"ה ז"ל בפרק כל כתבי וז"ל והא דאמרינן בפ' חלון כי סולם הצורי כובדו קובעו אין ראיה ממנו לשאר כלים כי מפני שהוא מוטה על הכותל לעלות בו לעלי' החמירו בו עכ"ל יע"ש כנ"ל:
+
+Chapter 27
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>היוצא </b>
+<b> חוץ לתחום כו'.</b> כתב ה"ה וכן הסכמת הגאונים ז"ל לחייב ד"ת על יותר מי"ג מיל אבל יש מן האחרונים שחלקו ע"ז ואמרו דההי' סוגייא דפ"ק דעירובין בין כו' היא לדע' ר"ע כו' הנה כוונת ה"ה ז"ל מבואר' שדע' הגאונים ז"ל לומר דחוץ לי"ב מיל הוא ד"ת לכ"ע וההיא סוגיא דפרק קמא דעירובין דקאמר אמרי דבי ר' ינאי ל"ש אלא עירובי חצרות אבל ע"ת חייבין דתני ר"ח לוקין על ע"ת אתיא אליבא דרבנן ובתחומין דחוץ לי"ב מיל וה"ק ל"ש אלא ע"ח אבל ע"ת כיון דיש להם עיקר מן התורה דהיינו חוץ לי"ב מיל החמירו חכמי' לערב בסוף אלפים אך דעת האחרונים ז"ל לומר דלרבנן דר"ע אפילו חוץ לי"ב מיל אינו אלא מדרבנן ולר"ע אפילו בסוף אפילו הויא מן התורה וההיא דפ"ק דעירובין אתיא אליבא דר' עקיבא ובתחומין דסוף אלפים וכל זה מבואר מדברי הרמב"ן ז"ל במלחמותיו והוצרכתי לזה מפני שראיתי מי שהלך בדרך אחרת עיין בספר מרכבת המשנה ודע שלדעת האחרונים ז"ל דס"ל דאותה סוגיא אתיא אליבא דר"ע נראה דס"ל דלדידן דקי"ל כרבנן דתחומין דרבנן ואפילו חוץ לי"ב מיל הא דתנן בסוף פ' קמא דעירובין ארבעה דברים נאמרו במחנה וחד מינייהו פטורים מלערב כפשטא אתיא ואפילו בע"ת שהרי כיון דטעמא דרבי ינאי דקאמר דע"ת חייבין הוא משום דתחומין דאורייתא כדקאמר דתני ר' חייא לוקין כו' א"כ ממילא נשמע דלדידן דקיי"ל דתחומין דרבנן דא ודא חדא היא וכ"כ הרשב"א ז"ל בשיטה כ"י וז"ל ואנן קי"ל דתחומין דרבנן והלכך פטורים מלערב אפילו ע"ת כו' ע"ש גם הריטב"א ז"ל בשיטתו כתב כן בהדיא ורבינו ז"ל שפסק בפ"ו מהלכות מלכים דין י"ג להא דרבי ינאי הוא משום דאזיל לשיטתי' דס"ל דתחומין י"ב מיל דאורייתא והא דרבי ינאי אתיא ככ"ע משום דיש להם עיקר מה"ת ועיין במרן הכ"מ שם שדבריו מגומגמים ובודאי שכונתו במ"ש שהם דבר תורה על י"ב מיל קאמר ועיין בס' עץ החיים למורינו הרב המופלא דקכ"ד ע"ד ודוק:<br><b> ומהתימא </b> על מרן הב"י סי' שצ"ז שכתב על מ"ש הטור ואפילו הולכי מדבריות שאין צריכין לערב ע"ח חייבין בע"ת כתב וז"ל ומ"ש ואפילו הולכי מדבריות כו' זה פשוט בסוף פ"ק דעירובין אמתני' דתני ופטורים מלערב אמרי דבי רבי ינאי לא שנו אלא ע"ח אבל ע"ת חייבין עכ"ל והוא תימא שהרי לדעת האחרונים ז"ל ע"כ דלא קי"ל כר' ינאי ואפי' בע"ת פטורים ואם כן איך כתב זה פשוט כאלו היא הלכה פסוקה. גם על הטור ז"ל יש לתמוה שפסק היפך דעת אביו הרא"ש שהרי דעת הרא"ש דאפילו י"ב מיל הוי דרבנן וכמ"ש מרן שם וא"כ לדידי' ע"כ דס"ל דלא קי"ל כהא דר' ינאי וכמ"ש משם הרשב"א והריטב"א. ואולי יש ליישב דס"ל להטור דאע"ג דר' ינאי תלי טעמא דחייבין לערב ע"ת משום דתחומין דאורייתא כדקאמר דתני ר' חייא כו' ואנן קי"ל דתחומין דרבנן אפ"ה קיי"ל כר' ינאי בהא וכוותי' ולא מטעמי' ומשום דע"ת חמירי טפי דיש להם סמך מן התורה וראיה מההיא דפ' במה מדליקין דאמרינן דספק חשיכה מערבין ע"ח אבל לא ע"ת וה"ט כמ"ש רש"י שם משום דיש להם סמך מה"ת חמירי טפי והוא מוכרח שהרי רבא הוא דקאמר לה ורבא ס"ל דתחומין דרבנן כדאי' בפ' מי שהוציאוהו דמ"ו ומ"מ דברי מרן צ"ע:<br><b> ולע"ד </b> נראה להביא ראי' לדעת רבינו דתחומין די"ב מיל הוי דאורייתא מההיא דגרסינן בפ"ה דעירובין דף כ"ה ע"ב יושבי צריפין אין מודדים להם אלא מפתח בתיהם מתיב ר"ח ויחנו על הירדן מבית הישמון ואמר רבה ב"ח אמר רבי יוחנן לדידי חזו לי ההוא אתרא והוי תלתא פרסי על תלתא פרסי ותניא כשהן נפנין אין נפנין אלא לאחוריהם א"ל רבא דגלי מדבר קאמרת כו' ופרש"י אלמא במהלך בראש והוצרך לנקביו חוזר לאחוריו שלש פרסאות כו' וקשה טובא דמאי קושיא ורבא גופי' אמאי הוצרך לשנויי דגלי מדבר קאמרת כו' הא תחומין אינן אלא מדרבנן ומ"הת שרי ומש"ה היו ישראל הולכים במדבר ג' פרסאות ולעולם מדרבנן אין מודדים להם אלא מפתח בתיהם וכבר ראיתי להר"ב טירת כסף דרי"ט שהכריח מסוגיא זו דרבא ס"ל דתחומין דאורייתא ע"ש ואשתמיט מיני' סוגיא דפ' מי שהוציאוהו דמ"ו כי שם בארה דס"ל לרבא דתחומין דרבנן וכמ"ש הרא"ש שם אכן לדעת רבינו ניחא שפיר דר"ח מתחומין די"ב מיל הוא דק"ל דכיון דקאמר ר"י לדידי חזי לי ההוא אתרא כו' אם כן המהלך בראש והוצרך לנקביו צריך לחזור לאחוריו שלש פרסאות וג' פרסאות הוי דאורייתא וכן נראה לי שהוא דעת רש"י ממ"ש אלמא המהלך בראש כו':<br><b> ויש </b> לדקדק דאמאי הוצרך רש"י ז"ל לומר דמאי דפריך ר"ח הוא ממי שמהלך בראש כו' ואמאי ל"ק הא בפשיטות דפריך נמי במי שהוא בתוך המחנה וצריך לחזור לאחוריו יותר מאלפים אמה אלא ודאי ס"ל דמההיא לא קשיא לי' משום דתחומין דאלפים אמה אינן אלא מדרבנן ול"ק אלא ממי שמהלך בראש שחוזר לאחוריו ג' פרסאות וג' פרסאות מדאורייתא כדעת רבינו ז"ל וכן נראה ג"כ שזה דעת רש"י ז"ל ממ"ש פ' אין דורשין דף יז ע"ב ע"ש בתוס' ולדעת החולקים על רבינו ז"ל אין לומר דמאי דפריך ר"ח היינו אליבא דר"ע וסיעתי' דס"ל דתחומין דאוריי' והכי פריך דכיון דלדעת ר"ע עכצ"ל דכל המחנה חשיב כד' אמות אם כן מינה נשמע נמי לרבנן דס"ל דתחומין דרבנן דבהא לא אשכחן דפליגי דהא ליתא דאם כן לא הו"ל לתלמודא להקשות בפשיטות דהכי הול"ל הניחא למ"ד תחומין דאורייתא כו' ותו דאמאי הוצרך תלמודא להביא ברייתא דקתני כשהן נפנין כו' ותקשי לי' בפשיטות דכיון דקאמר רבי יוחנן לדידי חזי לי כו' אם כן אפילו תימא דנפנין לצדיהן אכתי תקשי ממי שהוא בתוך המחנה יותר מאלפים אמה לכל רוח דע"כ צריך לילך יותר מאלפים אמה כדי לעשות נקביו דבתוך המחנה אסור כדכתיב בהדיא ויד תהיה לך מחוץ למחנה אלא משמע ודאי דמדר"י גרידא לא הוה מצי להקשות משום דס"ל דתחומין דאלפים אמה אינו אלא מדרבנן וא"כ אי הוה אמרינן דנפנין לפניהן ולצדיהן לא הוה ק"ל משום דמי שהוא בראש המחנה אינו חוזר לאחורי ג' פרסאות אלא הולך לפניו וכן לצדדין בתוך ג' פרסאות אבל מברייתא דקתני אין נפנין אלא לאחוריו ק"ל שפיר ממי שהולך בראש המחנה דצריך לחזור ג' פרסאות לאחוריו ודוק:<br><b> ומההוא </b> דגרסינן בפ' ב' שעירי יוה"כ דס"ו ע"ב עתי ואפילו בשבת למאי הלכתא אמר רב ששת כו' ופירש"י ז"ל וז"ל מה חילול שבת יש שהוצרך להתירו אי משום תחומין דרבנן בעלמא אינהו שגזרו עליהם כו' נראה שיש להוכיח דתחומין די"ב מיל דרבנן דאי דאורייתא היכי פריך בפשיטות למאי הלכתא הא ר"מ ס"ל לקמן דס"ו די"ב מילין היו בין ירושלים לצוק ואמרינן התם דסתם מתניתין כותי' ואם כן הו"ל לתלמודא לומר הניחא לרבי מאיר אלא לר"י למאי הלכתא ויש ליישב ודוק:<br><b> ודע </b> שלדעת רבינו דס"ל דתחומין דג' פרסאות הוי דאורייתא ק"ל מהא דגרסינן פרק משילין גבי ההיא דאין רוכבין ע"ג בהמה גזירה שמא יצא חוץ לתחום ש"מ תחומין דאורייתא כו' ולדעת רבינו ק' אמאי ל"ק בגמרא דגזרינן שמא יצא חוץ לג' פרסאות דלכ"ע הוי דאורייתא וכן הקשו התוס' פ' אין דורשין ד"ה ופנית בבקר ועיין בפר"ח ז"ל חא"ח בקונטרס מים חיים די"ו ע"ד יע"ש ועיין בהרמב"ן במלחמותיו פ' אין צדין בד"ה והא דאמרינן דאסור להראות כו' שכתב תירוץ לזה וז"ל וגבי רוכבין ע"ג בהמה אין לחוש שמא יצא שלא לדעת חוץ לשלש פרסאות אלא באלפים אמה שהוא מקום קרוב יש לחוש בשלא ילך ברגליו שמא לא יכוין את התחום ומש"ה אקשינן ש"מ תחומין דאורייתא יע"ש. וראיתי להרב משפט צדק ח"א סי' ל' שהקשה לדעת חכמי בבל שכתב רבינו בתשובה הביאה הרב מוהריב"ל בח"ג סי' ע"ג דס"ל דיש איסור תחומין דאורייתא אפילו בימים ונהרות ע"ש מסוגיא זו דפריך ש"מ תחומין דאורייתא וכן ממאי דפריך בגמ' לקמן לאיסור מוקצה לא חששו, לאיסור תחומין חששו ולסברתם מאי קו' דלאיסור מוקצה דרבנן לא חששו לאיסור תחומין דאורייתא חששו וכן קאמר התם סתמא דתלמודא וכ"ת כי לית לי' לרבי יוחנן ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית לי' כו' והוא איסור תחומין ודרש מר זוטרא הלכה כרבי הושעיה ע"ש שהניחו בצ"ע. ודבריו תמוהים בעיני שמעולם לא כתבו חכמי בבל דתחומין דאורייתא אפילו בימים ונהרות אלא דוקא בתחומין דג' פרסאות וכמבואר מאותה תשובה שהביא מוהריב"ל דבהא פליגי דלדעת רבינו בימים ונהרות אפי' בתחומין דג' פרסאות הוי מדרבנן ולדעתם הוי דאורייתא אמנם בתחומין דאלפים אמה פשיטא ודאי דס"ל דהוי מדרבנן וא"כ כל הנהו דוכתי דמוכחי מנייהו דתחומין מדרבנן איירי בתחומין דאלפים אמה וזה פשוט ודוק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> דברי המחבר </b> לכאורה צריכין ביאור דמאי קאמר דהו"ל להש"ס למימר הניחא לרבי מאיר אלא לרבי יהודא מאי איכא למימר. הא טובא קשה דהא לר"מ ניחא כיון דס"ל די"ב מילין הוי בין ירושלים לצוק. א"כ לדידיה הוי דאורייתא ואם לר"י דלא ס"ל הכא אלא סובר תשע סוכות ועשרה מילין היו. הא מצינו רב יהודא דס"ל בפירוש תחומין דאורייתא דאמרינן עירובין [ל"ה ב'] דטעמא דרבי מאיר ור"י דאמרו הרי זה חמור גמל משום דתחומין דאורייתא וא"כ הקושיא עצומה היא הכי מאי פריך הש"ס למאי הילכתא ואי משום תחומין הא תחומין דרבנן הא י"ל דרבנן דר"ע דסבירא להו תחומין דרבנן ס"ל כר"מ י"ב מילין היו בין ירושלים לצוק ור' יהודא דסובר דרק יו"ד מילין היו הא איהו סבירא ליה תחומין דאורייתא ואולם דיש לדחות דמעירובין [ל"ה ע"ב] אין ראיה דהאי דמצריך הש"ס לומר דטעמא דר"מ דסובר תחומין דאורייתא היינו טעמא. כיון דרמי ר"מ אדר"מ מהאי דטמא שירד לטבול וצריכין לומר דשאני התם דהוי טומאה דרבנן והכא תחומין דאורייתא אבל לר"י יכולין למימר דלעולם ס"ל דתחומין דרבנן וטעמא דמחמיר אפי' בספק דרבנן כמו שסבירא ליה לרבי יוסי גבי טומאה. אמנם זה דוחק גדול למימר. דר"מ ור"י דקתני במתני' הרי זה חמור גמל. תרי טעמי אית להו ועוד הא רבי יוסי גופא ס"ל התם ספק עירוב כשר. ואף דסבירא ליה גבי טומאה לחומרא ואמרינן שם [ל"ו א'] דטעמא דרבי יוסי כיון דאין עיקרו מן התורה לא מחמרינן. ולדברינו צריכין למימר דר' יהודא מחמיר יותר מר' יוסי וסובר אפילו אין עיקר מן התורה מחמרינן:<br><b> ואולם </b> ראיתי דבפי' כתב הרא"ש בעירובין [מ"ו א'] וזה לשונו. ואע"ג דשמעינן ליה לר' יהודא דתחומין דאורייתא. גם ספק עירוב כו'. בהא ליה הלכתא כותיה עכ"ל רא"ש. וכן כתב שם הרמב"ם בפירוש המשנה בפ"י דטעמא דר"מ ור"י חדא היא. וכמו דטעמא דר"מ משום תחומין דאורייתא הכא נמי טעמא דרבי יהודה הכי הוי הרי דהרא"ש והר"מ ס"ל דטעמא לרבי יהודא משום דתחומין דאורייתא וא"כ צריך עיון. [ואף שמדברי התוס' שם [ל"ה ב'] ד"ה אמר רבי ירמיה יש לדחות הדברים ואין ראיה מר"י מ"מ הרי הרא"ש והר"מ הכי סבירא להו. ועיין לקמן הלכות עירובין מ"ש המחבר] ולכן היה נראה דלרבי יוסי פריך דהא ר' יוסי ס"ל יומא [ס"ז א'] חמש סוכות ועשרה מילין היו. והא איהו ס"ל עירובין [ל"ז א'] דתחומין דרבנן ולכך מיקל בעירוב. וא"כ לדידיה קשיא למאי הלכתא ול"ק אלא דקדוק לרב המחבר דהו"ל להש"ס למימר הניחא לר"מ אלא לר"י קשיא ובאמת מדברי הש"ס עירובין דמתרץ שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה שבת נמי דאורייתא היא: קא סבר ר"י תחומין דרבנן הרי מוכח בפירוש דאפילו י"ב מילין לאו דאורייתא. דאל"כ הא תחומין נמי עיקר מן התורה וכן הקשה רמב"ן במלחמותיו ולפי חומר הנושא אמרתי אף שעיקר תחומין דאורייתא מ"מ מאי שעירב בפת אינו דאורייתא אלא תיקון דרבנן ועיקר העירוב שמערב ברגליו. ולא אמרו אלא להקל על העשיר. וע' לקמן [נ"א ב'] פלוגתא דר"מ ור"י ור"נ ור"ח שם ועיין שם ברש"י. ועי' בס' תוספות שבת סימן תר"ג סק"ה עיי"ש והא דמצריך הש"ס לומר תחומין דרבנן ולימא תחומין דאורייתא. והרי עירוב רק דרבנן דזה ליתא. אם תחומין של אלפים אמה יהיה דאורייתא לא היה חכמים מתקנין עירוב בפת להקל אלא לפי שהוא באלפים אמה דרבנן. הם אמרו. והם אמרו. ובאמת לדעת ר"ע דתוך אלפים אמה נמי דאורייתא ס"ל עיקרו בפת וא"כ הכי פירושו בגמרא ההא שאני טומאה הואיל ועיקרו מן התורה היינו טבילה והמקוה שבת נמי דאורייתא קא סבר ר' יוסי תחומין דרבנן ולפי זה ס"ל דעירוב שתקנו חכמים בפת לא אמרו אלא להקל והאי עירוב אין עיקר בתורה זולת עירוב ברגל. וא"כ שעירוב זה אין לו עיקר מן התורה לכן הקילו בספיקו ודוחק:<br><b> ובחדושי </b> אמרתי על פי קושית הרב המחבר לתרץ קושית תוס' שם ביומא [ס"ו א'] ד"ה אמר רפרם כו'. דהא בכריתות [י"ד א'] אמרו בעלי הש"ס דרפרם בדותא היא. והכא לא אמר מידי והלא הכא הוא עיקר. אמנם אמרתי לתרץ לפ"ז דהנה ודאי מה דאמרינן עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליה"כ היינו טעמא כיון דהוצאה מלאכה גרועה היא. ועיין תוס' ביצה [י"ב א'] ד"ה עירוב והוצאה והאי דהוצאה מלאכה גרועה היא. נפקא לי' לתוס' פ"ק דשבת [ב' א'] מדאיצטריך תרי קראי חד קראי בפרק הזורק [צ"ו ב'] מהמלאכה היתה דים. וכן בעירובין [י"ז א'] מאל יוציא. ועיין שם היטב בהרב פני יהושע. דמשמע שם דזה דוקא למאן דאמר תחומין דרבנן. אבל למ"ד תחומין דאורייתא. הרי איירי הקרא דאל יצא בתחומין ומנ"ל דהמלאכה גרועה היא. וא"כ לפי דעת הרי"ף והרמב"ם די"ב מיל אליבא דכ"ע דאורייתא. ונפקא לן מאל יצא. א"כ לא מוכח כלל וכלל דהמלאכה גרועה היא. וא"כ ודאי דיש עירוב והוצאה ליה"כ דמהיכא תיתא לחלק: אמנם הרי מוכח מרב ששת דאפי' לאחר י"ב מיל הוי דרבנן דאל"כ אמאי קאמר למאי הילכתא. הא הלכתא לתחומין ולי"ב מיל וא"כ לפ"ז שפיר קאמר רפרם. זאת אמרת אין עירוב והוצאה ליה"כ היינו כיון דמוכח מרב ששת דאפי' לאחר י"ב מיל הוי תחומין דרבנן. א"כ למאי אצטריך אל יצא וע"כ להוצאה. והא כבר נפקא לן מוהמלאכה היתה וע"כ דהוצאה מלאכה גרוע היא וא"כ עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליה"כ כיון דהמלאכה גרוע היא לא אמרינן ביה"כ ולכן לא אמר הש"ס הכא בדותה היא אבל בכריתות שם אמר רפרם למילתיה על הברייתא. ולא אמר על רב ששת. וע"כ כוונתו דמוכח עירוב והוצאה לשבת. ואין עירוב והוצאה ליה"כ. דאם כן ל"ל עת. דמ"ש שבת ומ"ש יה"כ לכך מדחי' הש"ס דלמא שאני שעיר המשתלח דהכשירו ביה"כ ודאתאן עלה נמי חובה עלינו לתרץ קושית תוס' חגיגה [י"ז א'] ד"ה ופנית על הר"מ דס"ל י"ב מיל דאורייתא מהאי דאמרי' שבת [ס"ט א] דידע ליה בתחומין ואליבא דר"ע אמאי קאמר אליבא דר"ע הא יכול למימר דידע בתחומין ואליבא דכ"ע והיינו לאחר י"ב מיל. וכן קושיא נמי מהאי דאמרינן שבת [קנ"ג א] ותחומין אליבא דרבי עקיבא. ומבעיר אליבא דר"י ואמאי אמר בתחומין אליבא דר"ע. אמנם באמת יש לדחות הא הש"ס [ס"ט א] קאי לתרץ המתניתין דוקא ארבעים חסר אחת לומר שאם עשאן כולם בהעלם אחת שחייב על כל אחת ואחת חטאת. וקשה במאי ידע והא במתני' זאת קתני המבעיר. וקשה הא במבעיר ליכא אלא לאו. ואם אין סקילה קרבן בשוגג היכא בא. וע"כ דמתני' אתיא כמ"ד הבערה לחלק יצאה. והיינו ר"ע כדמוכיח רבא פסחים [ה' א'] וא"כ הרי בלאו הכי צריך למימר דמתני' אתיא כר"ע. ואף די"ל דמתני' ר' נתן דס"ל לחלק מ"מ לאיזה צורך נוקים הכא מוקמינן כולה כר"ע וכן נמי לקמן [קנ"ג א] דנקיט תחומין ואליבא דר"ע והבערה אליבא דר"י וא"כ בהאי אוקימתא דנקט תחומין הרי ס"ל להש"ס דהבערה לחלק יצאה ע"ש. וא"כ לכך נקיט נמי ר"ע דהכא סבירא ליה:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (נח) </b> דס"ל דיש איסור תחומין דאורייתא אפילו בימים ונהרות. לכאורה קשה לשיטה זו מהא דאמרינן בעירובין דף מ"ה ע"ב ביו"ט כרגלי כל אדם אמאי ליקני שביתה באוקיינוס כו' עד איבעית אימא הוי ספק דדבריהם ולקולא ע"כ ולפ"ז קשה הא אכתי איכא למיחש דקני שביתה באוקיינוס חוץ לי"ב מיל דאורייתא והוי ספק של תורה אע"כ די"ב מיל לא הוי דאורייתא. ואפשר לומר דס"ל לחכמי בבל כדעת הרלב"ח מובא במג"א סי' ת"ד ס"ק א' דהא די"ב מיל הוי דאורייתא היינו דוקא לאדם אבל לענין כליו ובהמתו אינן אלא מדרבנן (ודלא כהר"מ אלשקר שחולק בזה). וי"ל דה"ה בגשמים דכן הוא בפשיטות:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7038c132fb60c0480bbe2b48ed53625451707a22
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,42 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month
+שער המלך על משנה תורה, הלכות קידוש החודש
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות קידוש החודש
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>בראשונה </b>
+<b> היו מקבלין כו' ולא ידעו מה יעשו כו' שמא יבואו העדים וא"א שיקרבו מוסף אחר תמיד של בין הערבים כו'.</b> הנה מדברי רבינו הללו נראה דס"ל דעשה דהשלמה איתיה אפי' קודם הקטרת אמורי התמיד וכן נרא' מדברי התוס' פ"ק דביצה ד"ה ונתקלקלו הלוים כו' שכתבו וז"ל והק' הר' פרץ והאיכא קלקול גבי מוספין כו' יע"ש האמנם כפי מ"ש התו' בפ' התכלת דמ"ט בד"ה תדיר ומקודש בס"ד שלא נא' עשה דהשלמה אלא אחר הקטרת התמיד אבל קודם הקטרתו אף שכבר נזרק הדם מותר להקריב קרבנות אחרים ע"ש נר' דלק"מ די"ל דלא הקטירו האמורין של תמיד אלא עד אחר שבאו העדים או בלילה דהקטר אמורין כל הלילה ומש"ה לא היה קלקול במוספין דכיון דלא הקטירו האמורין מותר להקריב אח"כ גם מדברי רבינו הללו שכתב שמא יבואו העדים וא"א שיקרבו מוכח בהדייא דס"ל שלא כדעת התוס' דפ' התכלת דאי ס"ל דקודם הקטרת אמורין מותר להקריב קרבנות אח"כ א"כ איך נתקלקלו בדבר הי' להם להקריב התמיד ולהניח הקטרת אמורין בלילה דאז אם יבואו עדים אח"כ יכולים להקריב המוסף ועיין בהר"ב מש"ל בפרק א' מה' תמידין ומוספין דין ג' דפ"ב ע"א שכתב לחד תי' שדעת רבינו ז"ל כדעת התוס' דפ' התכלת ע"ש ולפי הנראה אשתמיט מיניה דברי רבי' שכתבנו וצ"ע:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רט) </b> א"כ איך נתקלקלו בדבר היה להם להקריב התמיד ולהניח הקטרת האימורין בלילה דאז אם יבאו עדים אח"כ יכולים להקריב המוסף. זה תמוה דהא לדידהו הרי יכול למקלע ראש השנה בששי בשבת וא"כ איך אמרת דאפשר להמתין עם הקטרת האימורין עד הלילה והרי אין חלבי חול או יו"ט קרבין בשבת וניהו דלדעת התוס' בפ' התכלת לא קשה קושיית הר' פרץ משום די"ל דמשום הכי קאמרינן דנתקלקלו הלוים בשיר ולא מיירי כלל מקילקול בקרבן מוסף משום דהתם קאי אמעשה שהיה דפ"א נתקלקלו הלוים בשיר וא"כ י"ל דבפעם ההוא לא איקלע ר"ה בששי בשבת ומש"ה לא היה קלקול בקרבן מוסף כלל משום דבאמת המתינו אז עם הקטרת האימורין מתמיד של בין הערבים עד הלילה אבל מדברי הרמב"ם הללו אין ראיה דס"ל דאפי' קודם הקטרת אימורי תמיד של בין הערבים איתא לעשה דהשלמה משום דעכ"ר צריך למיכתב הכי כמ"ש וא"א שיקרבו מוסף אחר תמיד של בין הערבים כו' והיינו משום דאי מקלע ר"ה בששי בשבת הרי א"א להמתין עם הקטרת האימורין עד הלילה ולפ"ז בחנם השיג הגאון המחבר ז"ל על מאור עינינו המל"מ ז"ל. ובעיקר קושיית הר' פרץ הנ"ל י"ל דכיון דעשה דהשלמה היא בהקטרת האימורין ולא בזריקה כדאיתא בפסחים דף נ"ט א"כ לא היה קלקול במוספין משום דלא הקטירו אימוריהן אלא העלום בראש המזבח וגם אין קלקול באכילת שעירי המוסף אעפ"י שלא נקטרו האימורים משום דהו"ל כאילו נאבדו והבשר מותר ואין כאן קלקול משום דאסור להביא קדשים לבית הפסול (אלא דיקשה לפ"ז ממתניתין דנתקלקלו כו'. דלא קתני דנתקלקלו במוספין והרי מוכח מזה דהלכה כר' ישמעאל שם בפסחים דף נ"ט דמחוסר כיפורים גם בשאר ימות השנה מביא כפרתו אחר התמיד וא"כ אמאי פסק הרמב"ם בפ"א מהלכות תמידין ומוספין דדוקא מחוסר כיפורים בערב הפסח מביא כפרתו אחר התמיד כת"ק דר' ישמעאל) ודו"ק. והתוס' בריש ביצה תירצו דהיכא דלא אפשר נדחה עשה דהשלמה וכן לשון הרמב"ם בפ"א ה"ג מהלכות תו"מ (ודבריו צ"ע וכבר תמה עליהם הלח"מ) אלא דמ"ש הרמב"ם י"ל דהיינו דכיון דא"א אתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה אבל בלאו האי טעמא משמע שם דאפי' בשא"א אינו דוחה כדפריך לר' ישמעאל ויש לדחוק נמי דבאמת מתניתין אתיא כר' ישמעאל וכוונתם בא"א היינו מה"ט הו"ל כנאבדו אמרינן והחטאות מותרין באכילת כהנים ואין בו משום אין מביאין קדשים לבית הפסול ומשום כפרה (שוב מצאתי במהרש"א כעין דברינו). אבל אכתי לא הונח לי דמשמע דמודה ר' ישמעאל לת"ק במחוסר כיפורים בערב פסח דא"צ שיעלו האימורין בראש המזבח אמאי עשה דוחה עשה הא אפשר בכה"ג גם מה שתירצו התוס' דעשה דרבים דוחה השלמה הא אפשר לקיים שניהם ויהיה למחר קודש שהרי ביד הב"ד הדבר תלוי דכתיב אתם ואפי' מזידין וצ"ע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f539c79b47acb7819aa0110cf44f81b4fc9fe240
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,45 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sanctification of the New Month
+שער המלך על משנה תורה, הלכות קידוש החודש
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Sanctification_of_the_New_Month
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות קידוש החודש
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>בראשונה </b>
+<b> היו מקבלין כו' ולא ידעו מה יעשו כו' שמא יבואו העדים וא"א שיקרבו מוסף אחר תמיד של בין הערבים כו'.</b> הנה מדברי רבינו הללו נראה דס"ל דעשה דהשלמה איתיה אפי' קודם הקטרת אמורי התמיד וכן נרא' מדברי התוס' פ"ק דביצה ד"ה ונתקלקלו הלוים כו' שכתבו וז"ל והק' הר' פרץ והאיכא קלקול גבי מוספין כו' יע"ש האמנם כפי מ"ש התו' בפ' התכלת דמ"ט בד"ה תדיר ומקודש בס"ד שלא נא' עשה דהשלמה אלא אחר הקטרת התמיד אבל קודם הקטרתו אף שכבר נזרק הדם מותר להקריב קרבנות אחרים ע"ש נר' דלק"מ די"ל דלא הקטירו האמורין של תמיד אלא עד אחר שבאו העדים או בלילה דהקטר אמורין כל הלילה ומש"ה לא היה קלקול במוספין דכיון דלא הקטירו האמורין מותר להקריב אח"כ גם מדברי רבינו הללו שכתב שמא יבואו העדים וא"א שיקרבו מוכח בהדייא דס"ל שלא כדעת התוס' דפ' התכלת דאי ס"ל דקודם הקטרת אמורין מותר להקריב קרבנות אח"כ א"כ איך נתקלקלו בדבר הי' להם להקריב התמיד ולהניח הקטרת אמורין בלילה דאז אם יבואו עדים אח"כ יכולים להקריב המוסף ועיין בהר"ב מש"ל בפרק א' מה' תמידין ומוספין דין ג' דפ"ב ע"א שכתב לחד תי' שדעת רבינו ז"ל כדעת התוס' דפ' התכלת ע"ש ולפי הנראה אשתמיט מיניה דברי רבי' שכתבנו וצ"ע:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רט) </b> א"כ איך נתקלקלו בדבר היה להם להקריב התמיד ולהניח הקטרת האימורין בלילה דאז אם יבאו עדים אח"כ יכולים להקריב המוסף. זה תמוה דהא לדידהו הרי יכול למקלע ראש השנה בששי בשבת וא"כ איך אמרת דאפשר להמתין עם הקטרת האימורין עד הלילה והרי אין חלבי חול או יו"ט קרבין בשבת וניהו דלדעת התוס' בפ' התכלת לא קשה קושיית הר' פרץ משום די"ל דמשום הכי קאמרינן דנתקלקלו הלוים בשיר ולא מיירי כלל מקילקול בקרבן מוסף משום דהתם קאי אמעשה שהיה דפ"א נתקלקלו הלוים בשיר וא"כ י"ל דבפעם ההוא לא איקלע ר"ה בששי בשבת ומש"ה לא היה קלקול בקרבן מוסף כלל משום דבאמת המתינו אז עם הקטרת האימורין מתמיד של בין הערבים עד הלילה אבל מדברי הרמב"ם הללו אין ראיה דס"ל דאפי' קודם הקטרת אימורי תמיד של בין הערבים איתא לעשה דהשלמה משום דעכ"ר צריך למיכתב הכי כמ"ש וא"א שיקרבו מוסף אחר תמיד של בין הערבים כו' והיינו משום דאי מקלע ר"ה בששי בשבת הרי א"א להמתין עם הקטרת האימורין עד הלילה ולפ"ז בחנם השיג הגאון המחבר ז"ל על מאור עינינו המל"מ ז"ל. ובעיקר קושיית הר' פרץ הנ"ל י"ל דכיון דעשה דהשלמה היא בהקטרת האימורין ולא בזריקה כדאיתא בפסחים דף נ"ט א"כ לא היה קלקול במוספין משום דלא הקטירו אימוריהן אלא העלום בראש המזבח וגם אין קלקול באכילת שעירי המוסף אעפ"י שלא נקטרו האימורים משום דהו"ל כאילו נאבדו והבשר מותר ואין כאן קלקול משום דאסור להביא קדשים לבית הפסול (אלא דיקשה לפ"ז ממתניתין דנתקלקלו כו'. דלא קתני דנתקלקלו במוספין והרי מוכח מזה דהלכה כר' ישמעאל שם בפסחים דף נ"ט דמחוסר כיפורים גם בשאר ימות השנה מביא כפרתו אחר התמיד וא"כ אמאי פסק הרמב"ם בפ"א מהלכות תמידין ומוספין דדוקא מחוסר כיפורים בערב הפסח מביא כפרתו אחר התמיד כת"ק דר' ישמעאל) ודו"ק. והתוס' בריש ביצה תירצו דהיכא דלא אפשר נדחה עשה דהשלמה וכן לשון הרמב"ם בפ"א ה"ג מהלכות תו"מ (ודבריו צ"ע וכבר תמה עליהם הלח"מ) אלא דמ"ש הרמב"ם י"ל דהיינו דכיון דא"א אתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה אבל בלאו האי טעמא משמע שם דאפי' בשא"א אינו דוחה כדפריך לר' ישמעאל ויש לדחוק נמי דבאמת מתניתין אתיא כר' ישמעאל וכוונתם בא"א היינו מה"ט הו"ל כנאבדו אמרינן והחטאות מותרין באכילת כהנים ואין בו משום אין מביאין קדשים לבית הפסול ומשום כפרה (שוב מצאתי במהרש"א כעין דברינו). אבל אכתי לא הונח לי דמשמע דמודה ר' ישמעאל לת"ק במחוסר כיפורים בערב פסח דא"צ שיעלו האימורין בראש המזבח אמאי עשה דוחה עשה הא אפשר בכה"ג גם מה שתירצו התוס' דעשה דרבים דוחה השלמה הא אפשר לקיים שניהם ויהיה למחר קודש שהרי ביד הב"ד הדבר תלוי דכתיב אתם ואפי' מזידין וצ"ע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cd4a5e155dc857cd26e802db39dcb6ff572c7c14
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,60 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>קריאת </b>
+<b> המגילה בזמנה כו'.</b> כתב הטור סי' תרפ"ו וז"ל גרסינן במגילת תענית את יום י"ד כו' ואע"ג דקי"ל בטלה מג"ת כו' ואם כן לפניהם ולאחריהם נמי אסורים אפי"ה נוהגין להתענות ביום י"ג דלא עדיף כו' והקשה הב"ח ז"ל דמשמע מדברי הטור דאפילו לכתחילה יכול לגזור תענית על הצבור כלפניהם ולאחריהם וזה סותר מ"ש הרא"ש ז"ל פ"ב דתענית משם הראב"ד בסתם דהא דאמרינן בטלה מג"ת ה"מ תענית יחיד אבל תענית צבור לא ותירץ דאפשר דדוקא בעיקרן קאמר דאין גוזרים אבל בלפניהם מודים דיכולים לגזור כו' יע"ש ודבריו תמוהים שהרי אפילו נימא דבלפניהם מודה הראב"ד ז"ל דיכולים לגזור אכתי תיקשי ליה דאיך כתב הטור דאפילו הכי נהגו להתענות בי"ג דלא עדיף כו' ת"ל דיום י"ג אסור להתענות משום דהו"ל יום ניקנור כדאמרינן בפ"ב דתענית דאע"ג דבטלה מג"ת היינו דוקא תענית יחיד כמ"ש הראב"ד בשם הר"ן שם שלדעת הראב"ד לא יתכן שום אחד מהתי' ומהיותר תימה על הרא"ש שאחר שהביא דברי הראב"ד ז"ל כתב ומה שנהגו להתענות בי"ג באדר והוא יום שלפני פורים כו' י"ל כדקאמר בפ"ק דר"ה דדברי קבלה כד"ת דמי ולפניו מותר וק' דאדקשיא ליה משום דהוי יום שלפני פורים תקשי ליה משום דהוי יום ניקנור דבהא לא הוה שייך תי' הא' ובר מן דין דברי הב"ח תמוהים שהרי הטור כתב בסי' תקע"ג בפי' משם הראב"ד דאפי' לפניהם ולאחריהם נמי אסורים וכבר תמה עליו הרב בעל שער אפרים סימן מ"ג יע"ש אלא שכתב שמדברי רי"ו משמע שדעת הראב"ד כמו שפי' הב"ח דדוקא בעיקרן קאמר דאין גוזרין לא לפני' יעיין שם ולע"ד הא ליתא שמדברי הראב"ד הובאו דבריו בס' תמים דעים סי' רמ"ד דע"א ע"ב מבואר בהדיא דס"ל דאפי' בלפניהם אין גוזרין תענית על הצבור שכתב שם וז"ל מיהו כי אמרינן בטלה מג"ת דוקא לתענית יחיד כו' אבל לגבי תענית צבור לא דחזינן בגמרא דר"ן גזר תעניתא בתליסר באדר והקשו עליה והא יום טוריינוס הוא ותו אקשו עליה והא יום שלפני ניקנור הוא כו' והא ר"ן מן האחרונים היה ואחר החרבן היה ואקשו עליה ממג"ת אלמא לתענית צבור לא בטלה מעתה משנת תענית שנחלקו בלפניהם ולאחריהם אפילו בזמן הזה היא שנויה ובת"צ כעין כל המשנה כולה בת"צ כו' יעיין שם הרי מבואר מדבריו שאפי' בלפניהם סבירא ליה להראב"ד דאין גוזרין תענית צבור ולעיקר קושית הב"ח נראה דסבירא ליה להטור והרא"ש ז"ל דעד כאן לא כתב הראב"ד ז"ל שאין גוזרין תענית על הצבור אלא דוקא על צרה שלא תבא אבל אם הם מעצמן נהגו להתענות לית לן בה ומש"ה לא ק"ל משום דיום י"ג הוי יום ניקנור כמו שהקשה הר"ן ומה שהוצרך הראב"ד לומר די"ג אינו דומה לשאר תעניות שאינו אלא לזכרון ועוד שיש סמך בכתוב כו' כמ"ש הר"ן ז"ל לאו משום דק"ל די"ג הוי יום ניקנור דהא ל"ק ליה דכיון דכבר בטלה מג"ת שפיר דמי ואפי' תענית צבור כל שלא גזרו עליהן כההיא דר"ן דגזר תעניתא אלא שהן מעצמן קבלו עליהם כמ"ש אלא בא ליישב לעיקר קו' דלחנוכה ופורים לא בטלה מג"ת כדק"ל למפ' כנ"ל ליישב דעת הטור והרא"ש ובדברי הר"ן ק"ל שכתב אחר שהביא דברי הראב"ד וז"ל וכ"ת א"כ שי"ג תענית קבוע הוא כמ"ש הראב"ד היאך מנו ניקנור בכלל י"ט ומאי פריך בגמרא אלא בני ארביסר וקרו בתליסר יום ניקנור הוא כלומר ואמאי מותרים בהספד ובתענית י"ל דלענין מותרים בהספד מקשה אבל בתענית ודאי אינו אסור דאדרבא מעיקר התקנה הוא עכ"ל וקשה דא"כ היכי פריך בתר הכי למאי דמשני לעולם דקרו בתליסר ודקאמרת יום טוריינוס הוא כו' ות"ל דהו"ל יום שלפני ניקנור אמר רב אשי השתא יום טוריינוס גופי' בטלוה משום יום ניקנור ניקו' וניגזור והשתא מאי קו' הא משום יום שלפניו אין לאסור בהספד כדקאמר רב אשי לעיל כל שלאחריו בתעניתא אסור בהספד מותר וכתב רש"י ז"ל שם דלאו דוקא לאחריו אלא אפי' לפניו נמי אינו אסור בהספד וראיה מדקאמר וזה הואיל ומוטל בין ב' י"ט עשאוהו כי"ט עצמו ואפילו בהספד אסור ואם איתא למה לי משום דמוטל בין ב' י"ט ת"ל משום דהוי יום שלפניהם וכ"כ התוס' במנחות דס"ה ד"ה אילין יע"ש וכיון שכן קשה דאמאי הוצרך רב אשי לשנויי עלה השתא כו' ואמאי לא משני דכיון דיום ניקנור אינו אסור אלא בהספד לא גזרו בלפניו משום דכל שלפניו בתענית דוקא אסור והא ליכא למימר דיום שלפני ניקנור יהא אסור בתענית והיכי קתני מתני' דמותרים בתענית דהא ליתא דהשתא יום ניקנור גופיה מותר בתעני' כל שכן יום שלפניו ואפשר ליישב דעד כאן ל"ק רב אשי דכל שלפניו בתענית אסור בהספד מותר אלא דוקא היכא דאסור ביום שלפניו בתענית לא גזרו בהספד לאסור ג"כ דכיון דטעמא דלפניו אסור היינו משום דלא ליתי לזלזולי בי"ט עצמו וכמ"ש רש"י והר"ן ז"ל הילכך כל שאוסרים אותו בתענית סגי ולא אתי לזלזולי בי"ט עצמו להתיר ההספד כיון דאסרו ביום שלפניו בתענית אמנם הכא גבי יום ניקנור דאינו אסור בתענית אלא בהספד דוקא אם נאמר שיום שלפניו יהא מותר בהספד אז ודאי חיישינן דילמא אתי לזלזולי ביום טוב עצמו ולהתיר ההספד כיון שביום שלפניו מותר בהספד ותענית ובי"ט עצמו מותר בתענית מימר אמרי כי היכי דשרי להתענות שרי נמי בהספד ומשום הכי מסתברא ודאי דיש לאסור שלפניו בהספד כי היכי דלא ליתו לזלזולי בי"ט עצמו כנ"ל: אך אכתי קשה דכפי זה ע"כ צריך לומר דס"ל להראב"ד דהא דפריך בגמרא ות"ל דהו"ל יום שלפני נקנור דלאו לר"ן דגזר תעניתא בתריסר קא פריך שהרי יום נקנור גופיה מותר בתענית כ"ש יום שלפניו אלא אשינוייא דמשני דמתניתין דקתני מותרים בהספד ותענית דקרו בתריסר ודקאמרת יום טוריינוס הוא יום טוריינוס גופה בטולי בטלוה אהא הוא דקא פריך דאכתי היכי קתני מתני' מותרים בהספד ת"ל דאסורים בהספד משום דהוי יום שלפני נקנור וכמ"ש ומדברי הראב"ד שכתבנו לעיל מבואר דס"ל דהא דפריך ות"ל משום דהוי יום נקנור לר"ן הוא דקא פריך עכ"ד ותו הקשו ליה והא יום שלפני נקנור הוא וכיון שכן קשה טובא דלפי דעתו דיום נקנור עצמו מותר בתענית היכי פריך עלה דתריסר יהא אסור בתענית משום דהו"ל יום שלפני נקנור אתמהא וצ"ע ובהיותי בזה ראיתי לעמוד במ"ש התוס' ז"ל במנחות דף נ"ו ד"ה מריש ירחא וז"ל איתוקם תמידא דלא למספד כך הגירסא בכל הספרים כו' ובסוף סדר תעניות כתוב הגירסא להפך מריש ירחא ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא להתענה ומתמניא ביה איתוקם חגא דשבועי' דלא למספד וגירסה זו נכונה מדפריך התם כו' ומיהו ת"ק כו' ושמא נטר עד לבסוף ואכולא מילתא קא פריך כו' יע"ש וק"ל טובא לפי גירסא זו דא"כ היכי פרכינן התם אמר מר מתמניא ביה עד סוף מועדא כו' ל"ל למימר מתמניא ביה לימא מט' ביה ותמניא גופיה אסור דהו"ל יומא דאיתוקם ביה תמידא ומשני דאלו כו':<br><b> והשתא </b> קשה דמאי קו' הא מש"ה הוצרכו לומר במג"ת מתמניא ביה כי היכי דיהא אסור בהספד דאי משום יומא דאיתוקם תמידא אינו אסור אלא בתענית גרידא אבל בהספד מותר וצ"ע שוב אחר זמן רב מצאתי למוהר"ש אלגאזי ז"ל בס' רצוף אהבה ד"ן ע"ב שהוקשה לו כן והניחו בצ"ע וראיתי שהקשה עוד מהא דפרכינן התם כמאן כר"י דאמר לפניו ולאחריו אסור א"ה בכ"ט נמי מאי איריא משום דהוי יומא דאיתוקם תמידא ת"ל דה"ל יומא דבתר כ"ח כו' והשתא מאי קו' כיון דיומי דאיתוקם תמידא אינו אסור אלא בדלא להתענה ויומא דכ"ח אסור בדלא למספד לכך הטילו ליום כ"ט בתר דאיתוקם תמידא לפי שרצו להקל ביום הזה שלא יהא אסור בהספד כמו יומא דאיתוקם תמידא יע"ש ולדעתי ל"ק מידי דתלמודא הכי פריך דכיון דכללא כייל במתני' כל הכתוב במג"ת דלא למספד כו' ר"י אומר לפניו ולאחריו אסור וה"ט כדי שלא יזלזלו בי"ט עצמו אם כן בכ"ט נמי מה ראו חכמים על ככה לאוסרה משום יומא דאיקמי דאיתוקם תמידא דאינו אסור אלא בתענית הי"ל לאוסרו משום יומא דבתר כ"ח ויהא אסור ג"כ בהספד כמו שאר י"ט דמ"ש הכתובים במג"ת דאסור לפניהם ולאחריהם אליבא דר"י כמ"ש וזה פשוט גם מ"ש עוד הרב שם וז"ל וכ"נ דלפי הך גירסא גם ההיא דתניא בכ"ח ביה כו' גריס נמי דלא להתענות כו' לא ידענא מאי קאמר דאיך אפשר לומר דהוו גרסי דלא להתענה דאם כן מאי פריך ות"ל דהו"ל יומא דבתר כ"ח הא ביומין הכתובין במג"ת דלא להתענה לכ"ע לאחריו מותר ואפי' לר"י כדקתני מתני' בהדיא ודוק:<br><b> ותו </b> קשה דא"כ ע"כ צ"ל דהא דקא' רב אשי כל שלאחריו בתענית אסור בהספד מותר וזה הואיל ומוטל בין ב' ימים טובים עשאוהו כי"ט עצמו דה"ט דאע"ג דמריש ירחא ועד תמניא מותר בהספד אפי"ה כיון דיום כ"ט הו"ל יום דבתר עשרים ותמניא דאסור בהספד ותעני' ומריש ירחא ג"כ אסור בתענית עשאוהו כיום טוב עצמו ואסרוהו בהספד וכיון שכן קשה היכי כתבו לעיל בד"ה אילין דהא דנקט כל שלאחריו ה"נ כל שלפניו דאי אמרת לפניו אסור בהספד ותענית א"כ למה לי שיהא מוטל בין שני י"ט ומאי קו' הא שפיר הוצרכו למיהב טעמא משום דמוטל בין ב' י"ט דאי משום דהו"ל יום שלפני יומא קמא דאיתוקם תמידא לא הי"ל לאסור בהספד כיון דאינהו גופייהו מותר בהספד כ"ש יום שלפניו ולעולם דביום טוב דאסורים בהספד ה"נ ביום שלפניו אסורים ג"כ בהספד וליכא למימר דאע"ג דיומי דאיתוקם תמידא מותרים בהספד מ"מ כ"ח מיהא אסור בהספד ותענית ואם כן הו"ל לאסור יום שלפניו בהספד משום דה"ל יום שלפני ר"ח דהא ליתא דהא אמרי' דר"ח דאורייתא ודאוריי' לא בעי חזוק ובשלמא לגרסתי' דגרסינן מריש ירחא כו' דלא למספד ניחא דאף ע"ג דר"ח דאורייתא להכי כתב במג"ת לאסור יום שלפניו בהספד כי היכי דלא ליתו לזלזולי בהני י"ט גופייהו דאסורי' בהספד מכח מג"ת: אכן לגירסת התוס' ז"ל דהני יומי מותרים בהספד אלא דר"ח מדאורייתא הוא דאסור בהספד הדבר קשה לו' דיום שלפני ר"ח יהא אסור בהספד משום יום שלפניו כיון דמשום מג"ת גופייהו מותרים בהספד דר"ח אינו אסור בהספד מכח מג"ת אלא מדין תורה הוה ליה דאורייתא ודאורייתא לא בעי חיזוק וצריך לומר שמ"ש בד"ה אילין היינו לפי גירסת אית ספרים דגרסי בתרווייהו דלא למספד אבל לגירסתנו ז"ל אין ראיה כנ"ל ועיין בתו' פ"ק דר"ה די"ט ד"ה אסורים ודו"ק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עיר </b>
+<b> שהיא ס' כו'.</b> כתב הר"ן בפ"ק דמגילה וז"ל ולענין עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יהב"נ או לא הורו הגאונים שהולכים בהם אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה כו' ועיין במר"ן הב"י סימן תרפ"ח מ"ש משם מוהר"י אביהוב בתוך דבריו וז"ל ומינה נשמע לענין קריאת המגילה דסתם עיר כו' דלא באה לכלל ספק כלל ואין קורין בה אלא בי"ד בלבד שהוא זמן קריאה לרוב העולם כו' ומורינו הרב בס' מ"ק תמה עליו דהא קי"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי יע"ש ומו"ה ז"ל בספר לשון למודים חא"ח ס"ס רמ"ג תי' לזה וז"ל ול"נ דלק"מ דלא אמרינן קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא היכא דשקיל או שפי' בפנינו מהקבוע אבל היכא דלא יצא מתוך הקבוע כגון עיירות דבאפי נפשייהו קיימי אזלינן בתר רובא ודאי ודמי לבשר הנמצא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש א"ד יע"ש וק"ל עליו ממ"ש הר"ש ז"ל בסוף ס' כריתות והביאו הרב פר"ח חי"ד סי' ק"י ס"ק י"ד וז"ל ובהכי ניחא מה שמקשי' העולם יאסר כל העולם בחרישה וזריעה מטעם נחל איתן שהוא קבוע ולמה דפי' ניחא כיון דלא ידעינן היכן נחל איתן לא שייך לומר כו' יע"ש הרי דאע"ג דהתם נמי כל שדה ושדה באפי נפשיה קאי ולא יצא מתוך הקבוע ואפ"ה ס"ל להר"ש דמקרי קבוע:<br><b> האמנם </b> מההיא דגרסינן בר"פ כל הצלמים אהא דתנן ב"ה אוסרים מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה דברי ר"מ אי דנעבדין פעם אחת בשנה מ"ט דרבנן ור"י במקומו של ר"מ היו עובדין אותה פעם אחת בשנה ור"מ דחייש למיעוט גזר שאר מקומות אטו אותו מקום ורבנן כו' וכתב הר"ן שם וז"ל ופירש הרמב"ן ז"ל דלר"מ דחייש למיעוטא כל המקומות שאין מנהג שלהם ידוע אסור מן הדין דר"מ חייש למיעוטא אית לן למיחש שמא נוהגין הם כמנהג מקומו ואף ע"פ שאותו מקום מיעוט הוא לגבי כל המקומות הנודעין לנו שאין נעבדין כו' אסורים מדינא מה"ט כו' יע"ש והר"ן ז"ל דחה דבריו דבהא אפילו ר"מ מודה משום דהוי רובא דאיתיה קמן יע"ש והשתא ק' דכיון דמקומו של ר"מ ידוע וניכר אם כן כל המקומות שאין מנהג שלהם ידוע יהיו אסורים מדינא מטעם קבוע ומאי אירייא לר"מ אפי' לרבנן דלא חייש למיעוטא הא קי"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי והר"ן ז"ל אמאי לא דחי לה מה"ט משמע דס"ל דלא אמרי' קבוע אלא היכא דשקל או שפי' בפנינו אבל היכא דלא יצא מתוך הקבוע כגון עיירות דבאפי נפשייהו קיימי הו"ל כנמצא ולדעת הר"ש צ"ע וליכא למימר דהר"ש מפרש הסוגיא כפי' הר"ן שכתב ולפיכך נ"ל דה"פ דודאי דר"מ כל המקומות שבעולם מותרים ואפילו סתמן אלא דכיון דאיהו בעלמא חייש למיעוטא אלמא לא ס"ל דמיעוטא כמאן דליתיה ומשו"ה גזר שאר מקומות כו' אבל רבנן דלא חיישי למיעוטא ס"ל דמיעוטא כמאן דליתיה כו' יע"ש שהרי לדעת הר"ש ז"ל כיון דכל המקומות שאין מנהג שלהם ידוע אסורים מן הדין מטעם קבוע הו"ל מקום שידוע לנו שאין עובדין מיעוטא ואפילו לרבנן ניגזור מיעוטא משום רובא וצ"ע כעת: ומה שיש לדקדק עוד בדברי הר"ן הללו עיין להרב מש"ל ועיין במה שכתבתי באורך בפ"י מה' מקואות בכללי ספקא דרבנן ע"ש ודו"ק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> בענין קבוע למה לא נימא בעיירות. עיין בדרך תמים על הרי"ף והובא בא"ר ס' תרפ"ח מ"ש לחלק בזה ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (ריב) </b> ומורינו הרב בס' מ"ק תמה עליו דהא קיי"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כו'. לא ידעתי מאי קשיא לי' דמה בכך דהו"ל קבוע הא הו"ל ספק דרבנן ולקולא אלא דצריך הר"ן לומר שהולכים בהם אחר רוב העיירות היינו דמשום הכי קורין בי"ד משום דאי אמרת דספק דרבנן לקולא הרי לא יקרא בה כלל ונמצא דימי הפורים יעברו גו' היפך הבטחת הכתוב וכעת על כל עיר הוי ספק מטעם קבוע הנ"ל ולכן אתי עלה מטעם רוב לבחור הקריאה בי"ד: ובאמת הי"ל להר"ן ז"ל למימר בפשיטות דכיון דמשום זה צריך לקרוא שם את המגילה באחד הימים היינו משום ולא יעבור וגו' א"כ ממילא עליו לקרוא בי"ד ולאחר שקרא אמרינן דפרוז הוא ופטור גם הקשיתי ממ"ש בליל פסח לענין ספק הסבה דאע"ג דהוא דרבנן מ"מ כיון דבודאי יעבור אדרבנן לא אזלינן בספיקי' לקולא אולם ממה שפסק הרי"ף במ"ק בכל האבעיות דמנודה לקולא אע"ג דעכ"ר מברייתא מוכח דדמי לאבל בחד מנייהו מ"מ אזלינן לקולא יהי' ראיה מזה למ"ש במגילה ותיובתא לכאורה למ"ש בפ' ע"פ הנ"ל. וחתני הר"ש ראפופורט העירני דלדעת המל"מ כיוונתי בקושייתי הנ"ל שהקשיתי ממ"ש הר"ן בפ' ע"פ הנ"ל גם ראיתי אח"כ באחד המקומות מחידושי מו"ח רבינו ז"ל שהעיר בזה מהרי"ף מ"ק הנ"ל ודוק. גם צ"ע בספק דברי קבלה אי אזלינן בהו לקולא וצ"ע ברמב"ן ז"ל במ"ש במשפטי החרם הביאו הנב"י מה"ת חיו"ד סי' קמו לענין ספק חרם וע"ש:<br><b> [אמר </b> נ"ה עיין סי' תרפ"ו בב"י שהביא בשם הרז"ה דמגלה הוי דברי קבלה ועיין ר"ה י"ט דדברי קבלה כד"ת דמי משמע דה"ה בספק דברי קבלה אזלינן להחמיר אמנם צ"ע בש"ס פסחים ט"ז דאמרינן שם ספק משקין למ"ד דרבנן ספקו לקולא אף דכתיבא טומאת משקין בחגי דהוה נביא אמנם בדברי הר"ן יפה כתב מו"ז זצ"ל דהוה סד"ר ולקולא דהר"ן בפ"ב דתענית בד"ה גמרינן חלק על הרז"ה דס"ל שימי הפורים הוי דברי קבלה והר"ן כתב דלא מקרי דברי קבלה דלא נאמרה על פי נביא עיי"ש שמביא את דברי הירושלמי והרבה יש לדבר מזה ואכ"מ ע"כ הגה"ה]:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..76fa66a2395d60746818cbbb9bafec4093e71729
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,63 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Scroll of Esther and Hanukkah
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Scroll_of_Esther_and_Hanukkah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>קריאת </b>
+<b> המגילה בזמנה כו'.</b> כתב הטור סי' תרפ"ו וז"ל גרסינן במגילת תענית את יום י"ד כו' ואע"ג דקי"ל בטלה מג"ת כו' ואם כן לפניהם ולאחריהם נמי אסורים אפי"ה נוהגין להתענות ביום י"ג דלא עדיף כו' והקשה הב"ח ז"ל דמשמע מדברי הטור דאפילו לכתחילה יכול לגזור תענית על הצבור כלפניהם ולאחריהם וזה סותר מ"ש הרא"ש ז"ל פ"ב דתענית משם הראב"ד בסתם דהא דאמרינן בטלה מג"ת ה"מ תענית יחיד אבל תענית צבור לא ותירץ דאפשר דדוקא בעיקרן קאמר דאין גוזרים אבל בלפניהם מודים דיכולים לגזור כו' יע"ש ודבריו תמוהים שהרי אפילו נימא דבלפניהם מודה הראב"ד ז"ל דיכולים לגזור אכתי תיקשי ליה דאיך כתב הטור דאפילו הכי נהגו להתענות בי"ג דלא עדיף כו' ת"ל דיום י"ג אסור להתענות משום דהו"ל יום ניקנור כדאמרינן בפ"ב דתענית דאע"ג דבטלה מג"ת היינו דוקא תענית יחיד כמ"ש הראב"ד בשם הר"ן שם שלדעת הראב"ד לא יתכן שום אחד מהתי' ומהיותר תימה על הרא"ש שאחר שהביא דברי הראב"ד ז"ל כתב ומה שנהגו להתענות בי"ג באדר והוא יום שלפני פורים כו' י"ל כדקאמר בפ"ק דר"ה דדברי קבלה כד"ת דמי ולפניו מותר וק' דאדקשיא ליה משום דהוי יום שלפני פורים תקשי ליה משום דהוי יום ניקנור דבהא לא הוה שייך תי' הא' ובר מן דין דברי הב"ח תמוהים שהרי הטור כתב בסי' תקע"ג בפי' משם הראב"ד דאפי' לפניהם ולאחריהם נמי אסורים וכבר תמה עליו הרב בעל שער אפרים סימן מ"ג יע"ש אלא שכתב שמדברי רי"ו משמע שדעת הראב"ד כמו שפי' הב"ח דדוקא בעיקרן קאמר דאין גוזרין לא לפני' יעיין שם ולע"ד הא ליתא שמדברי הראב"ד הובאו דבריו בס' תמים דעים סי' רמ"ד דע"א ע"ב מבואר בהדיא דס"ל דאפי' בלפניהם אין גוזרין תענית על הצבור שכתב שם וז"ל מיהו כי אמרינן בטלה מג"ת דוקא לתענית יחיד כו' אבל לגבי תענית צבור לא דחזינן בגמרא דר"ן גזר תעניתא בתליסר באדר והקשו עליה והא יום טוריינוס הוא ותו אקשו עליה והא יום שלפני ניקנור הוא כו' והא ר"ן מן האחרונים היה ואחר החרבן היה ואקשו עליה ממג"ת אלמא לתענית צבור לא בטלה מעתה משנת תענית שנחלקו בלפניהם ולאחריהם אפילו בזמן הזה היא שנויה ובת"צ כעין כל המשנה כולה בת"צ כו' יעיין שם הרי מבואר מדבריו שאפי' בלפניהם סבירא ליה להראב"ד דאין גוזרין תענית צבור ולעיקר קושית הב"ח נראה דסבירא ליה להטור והרא"ש ז"ל דעד כאן לא כתב הראב"ד ז"ל שאין גוזרין תענית על הצבור אלא דוקא על צרה שלא תבא אבל אם הם מעצמן נהגו להתענות לית לן בה ומש"ה לא ק"ל משום דיום י"ג הוי יום ניקנור כמו שהקשה הר"ן ומה שהוצרך הראב"ד לומר די"ג אינו דומה לשאר תעניות שאינו אלא לזכרון ועוד שיש סמך בכתוב כו' כמ"ש הר"ן ז"ל לאו משום דק"ל די"ג הוי יום ניקנור דהא ל"ק ליה דכיון דכבר בטלה מג"ת שפיר דמי ואפי' תענית צבור כל שלא גזרו עליהן כההיא דר"ן דגזר תעניתא אלא שהן מעצמן קבלו עליהם כמ"ש אלא בא ליישב לעיקר קו' דלחנוכה ופורים לא בטלה מג"ת כדק"ל למפ' כנ"ל ליישב דעת הטור והרא"ש ובדברי הר"ן ק"ל שכתב אחר שהביא דברי הראב"ד וז"ל וכ"ת א"כ שי"ג תענית קבוע הוא כמ"ש הראב"ד היאך מנו ניקנור בכלל י"ט ומאי פריך בגמרא אלא בני ארביסר וקרו בתליסר יום ניקנור הוא כלומר ואמאי מותרים בהספד ובתענית י"ל דלענין מותרים בהספד מקשה אבל בתענית ודאי אינו אסור דאדרבא מעיקר התקנה הוא עכ"ל וקשה דא"כ היכי פריך בתר הכי למאי דמשני לעולם דקרו בתליסר ודקאמרת יום טוריינוס הוא כו' ות"ל דהו"ל יום שלפני ניקנור אמר רב אשי השתא יום טוריינוס גופי' בטלוה משום יום ניקנור ניקו' וניגזור והשתא מאי קו' הא משום יום שלפניו אין לאסור בהספד כדקאמר רב אשי לעיל כל שלאחריו בתעניתא אסור בהספד מותר וכתב רש"י ז"ל שם דלאו דוקא לאחריו אלא אפי' לפניו נמי אינו אסור בהספד וראיה מדקאמר וזה הואיל ומוטל בין ב' י"ט עשאוהו כי"ט עצמו ואפילו בהספד אסור ואם איתא למה לי משום דמוטל בין ב' י"ט ת"ל משום דהוי יום שלפניהם וכ"כ התוס' במנחות דס"ה ד"ה אילין יע"ש וכיון שכן קשה דאמאי הוצרך רב אשי לשנויי עלה השתא כו' ואמאי לא משני דכיון דיום ניקנור אינו אסור אלא בהספד לא גזרו בלפניו משום דכל שלפניו בתענית דוקא אסור והא ליכא למימר דיום שלפני ניקנור יהא אסור בתענית והיכי קתני מתני' דמותרים בתענית דהא ליתא דהשתא יום ניקנור גופיה מותר בתעני' כל שכן יום שלפניו ואפשר ליישב דעד כאן ל"ק רב אשי דכל שלפניו בתענית אסור בהספד מותר אלא דוקא היכא דאסור ביום שלפניו בתענית לא גזרו בהספד לאסור ג"כ דכיון דטעמא דלפניו אסור היינו משום דלא ליתי לזלזולי בי"ט עצמו וכמ"ש רש"י והר"ן ז"ל הילכך כל שאוסרים אותו בתענית סגי ולא אתי לזלזולי בי"ט עצמו להתיר ההספד כיון דאסרו ביום שלפניו בתענית אמנם הכא גבי יום ניקנור דאינו אסור בתענית אלא בהספד דוקא אם נאמר שיום שלפניו יהא מותר בהספד אז ודאי חיישינן דילמא אתי לזלזולי ביום טוב עצמו ולהתיר ההספד כיון שביום שלפניו מותר בהספד ותענית ובי"ט עצמו מותר בתענית מימר אמרי כי היכי דשרי להתענות שרי נמי בהספד ומשום הכי מסתברא ודאי דיש לאסור שלפניו בהספד כי היכי דלא ליתו לזלזולי בי"ט עצמו כנ"ל: אך אכתי קשה דכפי זה ע"כ צריך לומר דס"ל להראב"ד דהא דפריך בגמרא ות"ל דהו"ל יום שלפני נקנור דלאו לר"ן דגזר תעניתא בתריסר קא פריך שהרי יום נקנור גופיה מותר בתענית כ"ש יום שלפניו אלא אשינוייא דמשני דמתניתין דקתני מותרים בהספד ותענית דקרו בתריסר ודקאמרת יום טוריינוס הוא יום טוריינוס גופה בטולי בטלוה אהא הוא דקא פריך דאכתי היכי קתני מתני' מותרים בהספד ת"ל דאסורים בהספד משום דהוי יום שלפני נקנור וכמ"ש ומדברי הראב"ד שכתבנו לעיל מבואר דס"ל דהא דפריך ות"ל משום דהוי יום נקנור לר"ן הוא דקא פריך עכ"ד ותו הקשו ליה והא יום שלפני נקנור הוא וכיון שכן קשה טובא דלפי דעתו דיום נקנור עצמו מותר בתענית היכי פריך עלה דתריסר יהא אסור בתענית משום דהו"ל יום שלפני נקנור אתמהא וצ"ע ובהיותי בזה ראיתי לעמוד במ"ש התוס' ז"ל במנחות דף נ"ו ד"ה מריש ירחא וז"ל איתוקם תמידא דלא למספד כך הגירסא בכל הספרים כו' ובסוף סדר תעניות כתוב הגירסא להפך מריש ירחא ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא להתענה ומתמניא ביה איתוקם חגא דשבועי' דלא למספד וגירסה זו נכונה מדפריך התם כו' ומיהו ת"ק כו' ושמא נטר עד לבסוף ואכולא מילתא קא פריך כו' יע"ש וק"ל טובא לפי גירסא זו דא"כ היכי פרכינן התם אמר מר מתמניא ביה עד סוף מועדא כו' ל"ל למימר מתמניא ביה לימא מט' ביה ותמניא גופיה אסור דהו"ל יומא דאיתוקם ביה תמידא ומשני דאלו כו':<br><b> והשתא </b> קשה דמאי קו' הא מש"ה הוצרכו לומר במג"ת מתמניא ביה כי היכי דיהא אסור בהספד דאי משום יומא דאיתוקם תמידא אינו אסור אלא בתענית גרידא אבל בהספד מותר וצ"ע שוב אחר זמן רב מצאתי למוהר"ש אלגאזי ז"ל בס' רצוף אהבה ד"ן ע"ב שהוקשה לו כן והניחו בצ"ע וראיתי שהקשה עוד מהא דפרכינן התם כמאן כר"י דאמר לפניו ולאחריו אסור א"ה בכ"ט נמי מאי איריא משום דהוי יומא דאיתוקם תמידא ת"ל דה"ל יומא דבתר כ"ח כו' והשתא מאי קו' כיון דיומי דאיתוקם תמידא אינו אסור אלא בדלא להתענה ויומא דכ"ח אסור בדלא למספד לכך הטילו ליום כ"ט בתר דאיתוקם תמידא לפי שרצו להקל ביום הזה שלא יהא אסור בהספד כמו יומא דאיתוקם תמידא יע"ש ולדעתי ל"ק מידי דתלמודא הכי פריך דכיון דכללא כייל במתני' כל הכתוב במג"ת דלא למספד כו' ר"י אומר לפניו ולאחריו אסור וה"ט כדי שלא יזלזלו בי"ט עצמו אם כן בכ"ט נמי מה ראו חכמים על ככה לאוסרה משום יומא דאיקמי דאיתוקם תמידא דאינו אסור אלא בתענית הי"ל לאוסרו משום יומא דבתר כ"ח ויהא אסור ג"כ בהספד כמו שאר י"ט דמ"ש הכתובים במג"ת דאסור לפניהם ולאחריהם אליבא דר"י כמ"ש וזה פשוט גם מ"ש עוד הרב שם וז"ל וכ"נ דלפי הך גירסא גם ההיא דתניא בכ"ח ביה כו' גריס נמי דלא להתענות כו' לא ידענא מאי קאמר דאיך אפשר לומר דהוו גרסי דלא להתענה דאם כן מאי פריך ות"ל דהו"ל יומא דבתר כ"ח הא ביומין הכתובין במג"ת דלא להתענה לכ"ע לאחריו מותר ואפי' לר"י כדקתני מתני' בהדיא ודוק:<br><b> ותו </b> קשה דא"כ ע"כ צ"ל דהא דקא' רב אשי כל שלאחריו בתענית אסור בהספד מותר וזה הואיל ומוטל בין ב' ימים טובים עשאוהו כי"ט עצמו דה"ט דאע"ג דמריש ירחא ועד תמניא מותר בהספד אפי"ה כיון דיום כ"ט הו"ל יום דבתר עשרים ותמניא דאסור בהספד ותעני' ומריש ירחא ג"כ אסור בתענית עשאוהו כיום טוב עצמו ואסרוהו בהספד וכיון שכן קשה היכי כתבו לעיל בד"ה אילין דהא דנקט כל שלאחריו ה"נ כל שלפניו דאי אמרת לפניו אסור בהספד ותענית א"כ למה לי שיהא מוטל בין שני י"ט ומאי קו' הא שפיר הוצרכו למיהב טעמא משום דמוטל בין ב' י"ט דאי משום דהו"ל יום שלפני יומא קמא דאיתוקם תמידא לא הי"ל לאסור בהספד כיון דאינהו גופייהו מותר בהספד כ"ש יום שלפניו ולעולם דביום טוב דאסורים בהספד ה"נ ביום שלפניו אסורים ג"כ בהספד וליכא למימר דאע"ג דיומי דאיתוקם תמידא מותרים בהספד מ"מ כ"ח מיהא אסור בהספד ותענית ואם כן הו"ל לאסור יום שלפניו בהספד משום דה"ל יום שלפני ר"ח דהא ליתא דהא אמרי' דר"ח דאורייתא ודאוריי' לא בעי חזוק ובשלמא לגרסתי' דגרסינן מריש ירחא כו' דלא למספד ניחא דאף ע"ג דר"ח דאורייתא להכי כתב במג"ת לאסור יום שלפניו בהספד כי היכי דלא ליתו לזלזולי בהני י"ט גופייהו דאסורי' בהספד מכח מג"ת: אכן לגירסת התוס' ז"ל דהני יומי מותרים בהספד אלא דר"ח מדאורייתא הוא דאסור בהספד הדבר קשה לו' דיום שלפני ר"ח יהא אסור בהספד משום יום שלפניו כיון דמשום מג"ת גופייהו מותרים בהספד דר"ח אינו אסור בהספד מכח מג"ת אלא מדין תורה הוה ליה דאורייתא ודאורייתא לא בעי חיזוק וצריך לומר שמ"ש בד"ה אילין היינו לפי גירסת אית ספרים דגרסי בתרווייהו דלא למספד אבל לגירסתנו ז"ל אין ראיה כנ"ל ועיין בתו' פ"ק דר"ה די"ט ד"ה אסורים ודו"ק:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עיר </b>
+<b> שהיא ס' כו'.</b> כתב הר"ן בפ"ק דמגילה וז"ל ולענין עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יהב"נ או לא הורו הגאונים שהולכים בהם אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה כו' ועיין במר"ן הב"י סימן תרפ"ח מ"ש משם מוהר"י אביהוב בתוך דבריו וז"ל ומינה נשמע לענין קריאת המגילה דסתם עיר כו' דלא באה לכלל ספק כלל ואין קורין בה אלא בי"ד בלבד שהוא זמן קריאה לרוב העולם כו' ומורינו הרב בס' מ"ק תמה עליו דהא קי"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי יע"ש ומו"ה ז"ל בספר לשון למודים חא"ח ס"ס רמ"ג תי' לזה וז"ל ול"נ דלק"מ דלא אמרינן קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא היכא דשקיל או שפי' בפנינו מהקבוע אבל היכא דלא יצא מתוך הקבוע כגון עיירות דבאפי נפשייהו קיימי אזלינן בתר רובא ודאי ודמי לבשר הנמצא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש א"ד יע"ש וק"ל עליו ממ"ש הר"ש ז"ל בסוף ס' כריתות והביאו הרב פר"ח חי"ד סי' ק"י ס"ק י"ד וז"ל ובהכי ניחא מה שמקשי' העולם יאסר כל העולם בחרישה וזריעה מטעם נחל איתן שהוא קבוע ולמה דפי' ניחא כיון דלא ידעינן היכן נחל איתן לא שייך לומר כו' יע"ש הרי דאע"ג דהתם נמי כל שדה ושדה באפי נפשיה קאי ולא יצא מתוך הקבוע ואפ"ה ס"ל להר"ש דמקרי קבוע:<br><b> האמנם </b> מההיא דגרסינן בר"פ כל הצלמים אהא דתנן ב"ה אוסרים מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה דברי ר"מ אי דנעבדין פעם אחת בשנה מ"ט דרבנן ור"י במקומו של ר"מ היו עובדין אותה פעם אחת בשנה ור"מ דחייש למיעוט גזר שאר מקומות אטו אותו מקום ורבנן כו' וכתב הר"ן שם וז"ל ופירש הרמב"ן ז"ל דלר"מ דחייש למיעוטא כל המקומות שאין מנהג שלהם ידוע אסור מן הדין דר"מ חייש למיעוטא אית לן למיחש שמא נוהגין הם כמנהג מקומו ואף ע"פ שאותו מקום מיעוט הוא לגבי כל המקומות הנודעין לנו שאין נעבדין כו' אסורים מדינא מה"ט כו' יע"ש והר"ן ז"ל דחה דבריו דבהא אפילו ר"מ מודה משום דהוי רובא דאיתיה קמן יע"ש והשתא ק' דכיון דמקומו של ר"מ ידוע וניכר אם כן כל המקומות שאין מנהג שלהם ידוע יהיו אסורים מדינא מטעם קבוע ומאי אירייא לר"מ אפי' לרבנן דלא חייש למיעוטא הא קי"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי והר"ן ז"ל אמאי לא דחי לה מה"ט משמע דס"ל דלא אמרי' קבוע אלא היכא דשקל או שפי' בפנינו אבל היכא דלא יצא מתוך הקבוע כגון עיירות דבאפי נפשייהו קיימי הו"ל כנמצא ולדעת הר"ש צ"ע וליכא למימר דהר"ש מפרש הסוגיא כפי' הר"ן שכתב ולפיכך נ"ל דה"פ דודאי דר"מ כל המקומות שבעולם מותרים ואפילו סתמן אלא דכיון דאיהו בעלמא חייש למיעוטא אלמא לא ס"ל דמיעוטא כמאן דליתיה ומשו"ה גזר שאר מקומות כו' אבל רבנן דלא חיישי למיעוטא ס"ל דמיעוטא כמאן דליתיה כו' יע"ש שהרי לדעת הר"ש ז"ל כיון דכל המקומות שאין מנהג שלהם ידוע אסורים מן הדין מטעם קבוע הו"ל מקום שידוע לנו שאין עובדין מיעוטא ואפילו לרבנן ניגזור מיעוטא משום רובא וצ"ע כעת: ומה שיש לדקדק עוד בדברי הר"ן הללו עיין להרב מש"ל ועיין במה שכתבתי באורך בפ"י מה' מקואות בכללי ספקא דרבנן ע"ש ודו"ק:<br><b> הגהות הרה''ג יוסף שאול נאטאנזאן - על שער המלך</b>
+<b> מ"ש </b> בענין קבוע למה לא נימא בעיירות. עיין בדרך תמים על הרי"ף והובא בא"ר ס' תרפ"ח מ"ש לחלק בזה ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (ריב) </b> ומורינו הרב בס' מ"ק תמה עליו דהא קיי"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כו'. לא ידעתי מאי קשיא לי' דמה בכך דהו"ל קבוע הא הו"ל ספק דרבנן ולקולא אלא דצריך הר"ן לומר שהולכים בהם אחר רוב העיירות היינו דמשום הכי קורין בי"ד משום דאי אמרת דספק דרבנן לקולא הרי לא יקרא בה כלל ונמצא דימי הפורים יעברו גו' היפך הבטחת הכתוב וכעת על כל עיר הוי ספק מטעם קבוע הנ"ל ולכן אתי עלה מטעם רוב לבחור הקריאה בי"ד: ובאמת הי"ל להר"ן ז"ל למימר בפשיטות דכיון דמשום זה צריך לקרוא שם את המגילה באחד הימים היינו משום ולא יעבור וגו' א"כ ממילא עליו לקרוא בי"ד ולאחר שקרא אמרינן דפרוז הוא ופטור גם הקשיתי ממ"ש בליל פסח לענין ספק הסבה דאע"ג דהוא דרבנן מ"מ כיון דבודאי יעבור אדרבנן לא אזלינן בספיקי' לקולא אולם ממה שפסק הרי"ף במ"ק בכל האבעיות דמנודה לקולא אע"ג דעכ"ר מברייתא מוכח דדמי לאבל בחד מנייהו מ"מ אזלינן לקולא יהי' ראיה מזה למ"ש במגילה ותיובתא לכאורה למ"ש בפ' ע"פ הנ"ל. וחתני הר"ש ראפופורט העירני דלדעת המל"מ כיוונתי בקושייתי הנ"ל שהקשיתי ממ"ש הר"ן בפ' ע"פ הנ"ל גם ראיתי אח"כ באחד המקומות מחידושי מו"ח רבינו ז"ל שהעיר בזה מהרי"ף מ"ק הנ"ל ודוק. גם צ"ע בספק דברי קבלה אי אזלינן בהו לקולא וצ"ע ברמב"ן ז"ל במ"ש במשפטי החרם הביאו הנב"י מה"ת חיו"ד סי' קמו לענין ספק חרם וע"ש:<br><b> [אמר </b> נ"ה עיין סי' תרפ"ו בב"י שהביא בשם הרז"ה דמגלה הוי דברי קבלה ועיין ר"ה י"ט דדברי קבלה כד"ת דמי משמע דה"ה בספק דברי קבלה אזלינן להחמיר אמנם צ"ע בש"ס פסחים ט"ז דאמרינן שם ספק משקין למ"ד דרבנן ספקו לקולא אף דכתיבא טומאת משקין בחגי דהוה נביא אמנם בדברי הר"ן יפה כתב מו"ז זצ"ל דהוה סד"ר ולקולא דהר"ן בפ"ב דתענית בד"ה גמרינן חלק על הרז"ה דס"ל שימי הפורים הוי דברי קבלה והר"ן כתב דלא מקרי דברי קבלה דלא נאמרה על פי נביא עיי"ש שמביא את דברי הירושלמי והרבה יש לדבר מזה ואכ"מ ע"כ הגה"ה]:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..57c8710c102812d0132cd86fcd5454a929630651
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,90 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sheqel Dues
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שקלים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שקלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות </b>
+<b> עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל כו'.</b> הנה מלשון רבינו שכ' כל איש כו' משמע דמכיון שנקרא איש דהיינו מבן י"ג שנה הרי הוא חייב במחצית השקל וכן משמע ג"כ ממ"ש בדין ה' וז"ל אלא נותן בכל שנה עד שיגדיל ויתן על עצמו וכ"כ בפי' המ' בהדיא מ"ד וז"ל וקטן שלא הביא ב' שערות אין ממשכנין כו' ע"ש ואולם הרע"ב כתב וז"ל וקטנים אעפ"י שהביא ב' שערות והוא פחות מבן ך' כו' וכתב התי"ט שם ד"ה כל כהן שאינו שוקל חוטא שהרע"ב מפרש דקרא ב' דכתיב כל העובר על הפקודים מבן ך' שנה כו' מיירי בתרומת הקרבנות וקרא קמא דלא כתיב מבן עשרים מיירי בתרומת אדנים אבל לא ידעתי מי הכריחו לכך דמסתברא דמתני' דתנן קטנים עד בן י"ג שנה הוא ככל קטנים דעלמא וכמ"ש הרמב"ם והרמב"ן בפי' לחומש וכן הוא בהדיא בירושלמי ולפי זה קרא תנינא בתרומת אדנים וקרא קמא דלא כתיב מבן ך' מיירי בתרומת הקרבנות ואולי דעת הרב לפרש קרא קמא באדנים משום דתרומ' אדנים קדמה בזמן לתרומת הקרבנות אבל לא ידעתי האיך יפרש הירוש' א"ד יעיין שם והנה מה שתמה על הרע"ב מהירוש' הדבר תמוה שמדברי הירוש' מוכח בהדיא כדעת הרע"ב שהרי אמרו שם אבל לא נשים כו' הא ליתבע תובעים הא דאמר כן כשהביא ב' שערות אבל לא הביא ב' שערות לא כהדא אין ממשכנין עד שיביא ב' שערות וכן אמרו שם סמוך ונראה במשנה ה' וז"ל אע"פ שאמרו כו' הא ליתבע אין תובעין הכא את אמרת תובעין והכא את אמרת אין תובעין כאן כשהביא ב' שערות כאן כשלא הביא שתי שערות כו' הרי בהדיא דס"ל להירוש' דאפילו כשהביא ב' שערות אין ממשכנין אלא תובעין וא"כ ע"כ לומר שמ"ש אין ממשכנין עד שיביא ב' שערות ט"ס הוא וצ"ל אין ממשכנין אע"פ שהביא ב' שערות וכן היא הגירס' בדפוס ירוש' הנדפס עם פי' מהר"ר אליהו ליב ז"ל והדבר מוכרח מעצמו כמ"ש ועיין בספר מרכבת המשנה מה שטרח ליישב גירסתי' משם הרב המובהק בנימין הלוי בדרך רחוקה דאף לפי דרכו ז"ל אינו חייב אלא דוקא בששקל אביו ע"י בעודו קטן וא"כ מבואר הוא דדברי הירושל' הן דברי הרע"ב ואדרבא לדעת רבי' והרמב"ן ז"ל צ"ע מה יענו לההוא דירוש' הן אמת דקשה לי על הרע"ב ז"ל מהא דאמרינן בערכין כהנים כו' פשיטא אמר רבא לא נצרכה אלא לבן בוכרי כו' סד"א הואיל וכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כל דאיתיה בשקלים איתיה בערכין והני כהנים הואיל ואיתנהו בערכין כו' קמ"ל והשתא אם איתא דאינו חייב בשקלים עד שיהא מבן כ' תימה על עצמך איך הפה יכולה לדבר דכל דליתיה בשקלים ליתיה בערכין הרי פחות מבן עשרים יוכיח דליתנהו בשקלים ואיתנהו בערכין דאיש כי יפליא כתיב בפרשת ערכין ואפשר דעל סוגיא זו סמכו רבי' והרמב"ן ז"ל ודחו ההיא דירוש' מכח סוגיא דידן ולדעת הרע"ב ז"ל י"ל דקטנים שאני דכיון דאתו לחיוב שקלים כשיגיע לבן ך' שפיר קרינא בהו איתנהו בערכין משא"כ כהנים דלעולם ליתנהו בשקלים ודו"ק ולדעת הרע"ב דסבירא ליה דקרא קמא דכתיב זה יתנו מיירי בתרומת אדנים כמ"ש הרב תי"ט ק"ל טובא דבירושלמי אמרו דטעמא דריב"ז דאמר כל כהן שאינו שוקל חוטא אמר ר"ב דכתיב זה יתנו י"ב שבטים יתנו זה בגימטריא י"ב והשתא אי קרא דזה יתנו בתרומת אדנים מיירי הא בתרומת אדנים שבט לוי לא הוו בכלל כדכתיב בפ' פקודי וכסף פקודי העדה מאת ככר כו' לשש מאות אלף וג' אלפים וכ"כ הרע"ב ז"ל בהדיא ד"ה כל כהן ולומר דכתב רחמנא זה בתרו' אדנים משום תרומת הקרבנות דכתיב בתריה זה ודאי הוא מן התימה דהוה ליה למכתביה אקרא דבתריה דמיירי בתרומת הקרבנות וצ"ע תו ק"ל מהא דתנן במשנה ה' אע"פ שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלים מידם ופירש הרע"ב לשם ובלבד שימסרם לצבור לגמרי כי היכי דלא ליהוי קרבן צבור קרב משל יחיד יע"ש והשתא ק' דכיון דקי"ל דקטן אינו מקנה לאחרים דבר תורה עד שיגדיל ויביא שתי שערות כמבואר פכ"ט מה' מכירה אם כן היכי מהני בהו מסירה לצבור סוף סוף מדאורייתא נמצא קרבן צבור קרב משל יחיד ובהדיא כתב רבינו ז"ל פ"ח מהל' לולב דאין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים דבר תורה ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר ע"ש וא"כ ה"נ דכוותא אע"ג דמתקנת חכמים נמצא ק"צ קרב משל צבור מ"מ כיון דמדאורייתא לאו בר הקנאה הוא נמצא דבר תורה קרב משל יחיד ולא מהני דומיא דלולב ובשלמא לדעת הרע"ב דס"ל דפחות מבן עשרים פטור משקלים איכא למימר דמתני' דקתני אם שקלו מקבלין מידם מיירי בקטנים שהביאו ב' שערות אכן לדעת רבינו והרמב"ן קשה שבתי וראה שאף לדעת הרע"ב קשה שהרי בירושלמי אוקמוה למתני' הלזו דדיוקי' מינה הא ליתבע אין תובעין בקטנים שלא הביאו ב' שערות ואפי' הכי קתני שאם שקלו מקבלים מידם: והנראה ליישב דהכא שאני דמן התורה אפילו בלא מסיר' לצבור מהני ואין כאן חשש דנמצא קרבן צבור קרב משל יחיד משום דכיון דרובן של שקלים מבני חיובא נינהו בטלים הם ברוב אלא משום דמטבע חשיב ולא בטיל הוא דבעינן שימסרם לצבור וכבר ידוע מ"ש הרשב"א בת"ה דכל הדברים שאין להן ביטול הוא דוקא מדרבנן דמן התורה הכל בטל ברוב חוץ מאיסור ניכר ומ"ש התוספות בסוף מעילה דמטבע חשיב ולא בטל מדאורייתא הם דברים תמוהים וכבר עמדו בזה הרב מש"ל פ"ז דה' מעילה דין ו' ואם כן כיון דאין איסורו אלא מדרבנן אמרינן בהו דמהני מסירה לצבור אע"ג דאין הקנאתו אלא מדרבנן דאתי תקנתא דרבנן ומפיק איסור דרבנן משא"כ בההוא דלולב דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא כנ"ל נכון וברור: ודע שלדעת בן בוכרי דס"ל דכהנים פטורים ה"ה נמי לוים פטורים שהרי טעמא דידהו דדרשו כל העובר על הפקודים כמשמעו ולוים לא היו נמנים מבן עשרים וכן מבואר מדברי הרע"ב מ"ג ד"ה את מי ממשכנין וכ"כ התוס' פ' הקומץ רבה דנ"א ורש"י שם וכן כתבו בפרק קמא דערכין ד"ד וכן מבואר ג"כ ממ"ש בירוש' דטעמא דריב"ז משום דכתיב זה י"ב שבטים יתנו וא"א דלבן בוכרי שבט לוי חייבין שפיר קרינא ביה י"ב שבטים יתנו ואולם ראיתי להרמב"ן בפי' על התורה סדר תשא שכתב וז"ל ונ"ל כי הג' תרומות שהזכיר כאן האחת שהיא לקרבנות צבור איננה ע"י המנין האמור בחומש הפקודים כדברי הרב כי שם נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד והשקלים של קרבנות צבור הלוים חייבים לדברי הכל ולדברי רז"ל אף כהנים וכן הלכה כמו שמפורש בשקלים כו' עי"ש והוא מן התימה שהרי מבואר הוא דלבן בוכרי לוים נמי פטירי ואיך כתב דחייבין לדברי הכל וצ"ע:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רז) </b> ואין כאן חשש דנמצא קרבן צבור קרב משל יחיד כו', בטלים הם ברוב כו'. במחכ"ת מה יענה לדעת הראב"ד ותוס' מביאו הר"ן בפ' ג"ה דאסור לבטל איסור לכתחלה מדאורייתא ולדעת הנ"ב במה"ת חיו"ד סי' מ"ה איסור בעין לכל הפוסקים אסור לבטלו דבר תורה דמזרוע בשילה לא התירה התורה לבטל אלא בלוע מהזרוע ומיישב בזה דברי התוס' חולין דף ע"ב שכתבו דדוקא בא"י דנבילה אינה שוה כ"כ הקדימה התורה נתינה לגר למכירה לנכרי ואי אמרת דמה"ת מותר לבטל איסור בעין לכתחילה אמאי נבילה בארץ ישראל אינה שוה הא אפשר לבטל אותה ברוב כשרות וע"ש וא"כ ה"נ הרי יקשה אמאי מותר לבטל שקלי קטנים ברוב שקלים: הן אמנם דלולי דברי הנ"ב הנ"ל י"ל דהתוס' הנ"ל שהביא הר"ן ז"ל אזלו לשיטתייהו שכתבו בפ' האיש מקדש דקטן אין לו זכיה מדאורייתא אפי' בדעת אחרת מקנה ואפשר לומר דגם הראב"ד ס"ל כן וא"כ י"ל דמה שנותנים לקטן אפי' בשהגיע לעונת הפעוטות הוי אבידה מדעת לענין דינא דאורייתא ומשום הכי א"צ הקטן להקנות להציבור את השקל שהוא נותן משום דמדאורייתא לאו דידיה הוא וגם מ"ש הנ"ב הנ"ל הוא רק ליישב דברי תוס' חולין הנ"ל והתוס' לשיטתייהו בפ"ב דקדושין ניחא כנ"ל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>לא </b>
+<b> הספיקו להם השקלים כו' חוזרין ותורמין משיורי הלשכה.</b> הנה מרן הכ"מ תמה דאמאי פסק כר"מ ושבק ת"ק ותי' וז"ל ונראה שטעמו משום דבהאיש מקדש מותיב לרב מדתניא מועלין בחדתין כו' ומשני לא תימא ר"מ אלא אימא ר"י וכיון דבג' דידן אמרי' דר"י אמר מועלין בעתיקין ממילא ידעינן דר"י הוא דאמר יחזור לשיריים עכ"ד והנה הרואה יראה שדבריו מן המתמיהין שהרי בפ"ו מהל' מעילה פסק רבי' דאין מועלין בשיירי הלשכה ובפ"ה מה' הנז' דין ד' פסק דבגדי כהונה דבלו מועלין בהן והחדשי' הואיל ואיתנהו ליהנות בהם אין מועלין בהם והשת' לפי דעתו דס"ל דרבי' פסק כאוקמתא דרב א"כ היה לו לפסוק כר"י דמועלין בשיירי הלשכה ובבגדי כהונה אע"פ שלא בלו נמי מועלין בהם וכר"י דאמר בשוגג קידש ובר מן דין קשה טובא שהרי הא דאמרי' בגמ' לא תימ' ר"מ אלא אימא ר"י אינו אלא אליבא דרב דס"ל דבהקדש בין בשוגג בין במזיד מתחלל ומתני' בכתנות כהונה שלא בלו הוא דפליגי ומטעמא דניתנו ליהנות בהם ומש"ה קשיא ליה מההיא דמועלין בשיירי הלשכה וצרכינן לדחוקי ולמימר לא תימא ר"מ כו' אמנם לר"י ובר פדת דס"ל דטעמא דר"מ משום הקדש בשוגג אינו מתחלל לא קשיא ליה מההיא דמועלין בעתיקין דההיא מיירי בשוקל כנגדן משקלות שנהנה מגוף השקלים כמ"ש התוס' לקמן ד"ה לא אמרו וא"נ דמועלין במזיד קאמר כמ"ש התוס' רי"ד ומדברי הר"מ בפי' המ' מבואר דס"ל כאוקמתא דר"י דבהקדש ב"ה פליגי ומשום דס"ל לר"מ דהקדש בשוגג אינו מתחלל וכיון שכן ברייתא כפשטא מתוקמא דר"מ ס"ל מועלין בעתיקין ואם כן הדרא קו' מרן ז"ל ושוב ראיתי בס' חזון נחום דף רי"ד ע"א תמה על מרן בזה משם מ"כ יע"ש וליישב דעת מרן ז"ל נ"ל דס"ל דודאי לענין פלוגתא דר"מ ור"י דמתני' גבי קידושין לא קימ"ל כאוקמתא דרב אלא כאוקימתא דר"י וב"פ דהקדש בשוגג מתחלל הוא דפליגי אלא דס"ל לרבינו דהך שינוייא דאמרי' לא תימא ר"מ אלא אימא ר"י קושטא קאי משום דלבר פדת דאמר לא אמרו הקדש שוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד אין מעילה לר"מ אלא באכילה בלבד ולא בשאר הנאות וכמ"ש הרשב"א ז"ל משם ר"ח יע"ש דהשתא על כרחין צריך לומר דלב"פ נמי צ"ל לא תימה ר"מ אלא ר"י דאל"כ תיקשי לב"פ מההי' דמועלין בעתיקין וכ"כ הרשב"א ז"ל ליישב דעת רבי' חננאל וז"ל ומועלין בעתיקין הא אוקימנא כר"י עכ"ל וא"כ מש"ה פסק דיחזור לשיריים משום דלב"פ דקי"ל כותיה צ"ל דר"י הוא דאמר יחזור לשיריים ולא ר"מ כמ"ש מרן ומה שפסק רבי' דאין מועלין בשיירי הלשכה אע"ג דלפ"ז ר"י ס"ל דמועלין בשיירי הלשכה והי"ל לפסוק כר"י י"ל דכיון דבגמ' אמרי' דב' תנאי אליבא דר"י מש"ה פסק רבי' כת"ק דר"י כההיא ברייתא דקאמר אליבא דר"י דהאומר כירושלים לא אמר כלום משום דאין מועלין בשיירי הלשכה כו' וא"נ משום דסתם מתני' דקתני חומת העיר ומגדלותי' באין משירי הלשכה ולא קתני מב"ה משמע דס"ל דאין מועלין בשיירי הלשכה דלמאן דס"ל מועלין באין אף מב"ה כמ"ש התו' בד"ה תרי תנאי ואי קשיא לך כיון שרבי' פסק דיחזור לשיריים א"כ איך פסק דאין מועלין בשיירי הלשכה הא בברייתא דירוש' תלו הא בהא דקאמר ר"א יחזור לשיריים שהיה ר"י אומר מועלין בשיירי הלשכה י"ל דברייתא ה"ק דממה שהיה אומר ר"י מועלין בשיירי הלשכה שמעינן דס"ל יחזור לשיריי' ומש"ה מועלין דשמא יצטרכו להם לבסוף דאי הוה ס"ל דחוזר ותורם מתיקלין חדתין הבאים אחר החג ולא משיריים אמאי מועלין בשיירי הלשכה אמנם אנן בדידן אע"ג דס"ל דיחזור לשיריים ס"ל דאין מועלין משום דלא חיישינן להו שמא יצטרכו לבסוף וזה מוכרח דאל"כ אפי' תימא דמאן דס"ל אין מועלין ס"ל דחוזר ותורם מתיקלין חדתין אכתי תיקשי דאמאי אין מועלין ניחוש שמא לא יסתפקו להו תיקלין חדתין ויצטרכו להפריש מן השיריים אלא ודאי דכולי האי לא חיישינן כל זה טרחתי ליישב דברי מרן שכתב בה' שקלים האמנם מ"ש בה' מעילה הן דברים סותרין למ"ש בה' שקלים וכמו שירא' הרואה וצ"ע ודרך אגב ראיתי לעמוד על מ"ש התוס' שם ד"ה אימא וז"ל מכאן משמע דל"ג כו' דברי ר"י וכתב הר"ב ח"ה וז"ל וק"ק לפ"ז דל"ג ר"י מאי פריך מהא דקתני רמ"א מועלין בשיירי הלשכה ואימא דר"מ במזיד דלא אמרי' במזיד הואיל וניתנו ליהנות דהא במתני' ס"ל דקידש במזיד בכתנות כהונה אבל אי גרסי' ר"י ניחא דע"כ בשוגג איירי מתני' דאל"כ לא הוי אמר ר"י מועלין בחדתין יע"ש מה שתירץ ועיין בתו' רי"ד שהכריחו מכח קושיא זו דחומת העיר ומגדלותיה ניתנו ליהנות מהם אפי' במזיד לישב בצילה או עליה ולא דמי לכתנות כהונה דלא ניתנו ליהנות אלא בשוגג יע"ש וי"ל דאכתי מה יענו להא דפריך לעיל מבריית' דכתנות כהונה דבלו מועלין בהם מאי לאו אפי' לא בלו ומאי קו' אימא דר"מ במזיד איירי דבכתנות כהונה במזיד ולא ניתנו ליהנות וכן ק' לדברי הר"ב ח"ה שכתב דאי גרסי' במתני' ר"י ניחא דאכתי תיקשי ליה מהא דפריך מברייתא דכתנות כהונה: ואפשר ליישב דמההיא לא ק"ל להתוס' רי"ד דא"ל דאה"נ דהו"מ למימר דמועלין במזיד קאמר אלא דטפי ניחא ליה להש"ס לומר דבלו דוקא קאמר ומועלין בשוגג כפשטיה קאמר אמנם בהא דמועלין בעתיקין דהוצרך תלמודא להגיה ולומר לא תימא ר"מ אלא אימא ר"י ק"ל שפיר דאמאי לא משני דמועלין במזיד קאמר ופשוט ומ"מ דברי הרב ח"ה עדיין אינם מתיישבים בזה דאכתי ת"ל ממאי דפריך בתר הכי מברייתא דאבני ירושלים שנשרו אמאי לא משני דמועלין במזיד קאמר דהתם לא הוזכר סברת ר"י כלל ועוד נ"ל ליישב לעיקר הקושיא דמש"ה לא משני דמועלין במזיד קא' משום דלישנא דר"מ דקאמר מועלין אפי' בעתיקין ק"ל דה"ק ל"מ בחדתין אלא אפי' בעתיקין וכי היכי דמעילה דחדתין לר"מ הוי בשוגג נמי ה"נ מועלין בעתיקין הוי דומיא דחדתין וכן נמי מאי דפריך מבריי' דכתנות כהונה שבלו ה"נ פריך דכי היכי דבבלו מועלין דקתני אף בשוגג קאמר ה"נ מועלין כי דייקינן מינה אפי' לא בלו בשוגג נמי מיירי דומיא דבלו ומאי דפריך מברייתא מאבני ירושלים שנשרו מועלין בהם ולא משני דמועלין במזיד קאמר ליכא למימר דמשמע ליה לתלמודא דמועלין דקאמר רבי מאיר בשוגג נמי איירי דומיא דאידך ברייתא דכתנות כהונה דר"מ ובהכי ניחא מ"ש עוד הרב ח"ה דאמאי לא פריך לר"י נמי מכל הני כיון דליכא לאוקמא במזיד אכן כפי מ"ש י"ל דלר"י לא ק"ל דא"ל דמועלין במזיד קאמר דלר"י כיון דס"ל דלר"מ הקדש בשוגג אינו מתחלל א"כ כתנות כהונה שבלו ולא בלו וחדתין ועתיקין דינן שוה דבכולן אין מועלין בשוגג ושפיר איכא למי' דמועלין במזיד קאמר אכן לרב דס"ל דהקדש בשוגג מתחלל לר"מ ק"ל שפיר מלישנא דאף בעתיקין כמ"ש כנ"ל נכון אלא שמדברי התוס' לקמן ד"ה לא אמרו שהק' לב"פ מהא דמועלין בחדתין ולא תירצו דמועלין במזיד קאמר נר' דס"ל דלישנא דמועלין לא משמע אלא בשוגג וכמו שתי' הרב ח"ה ז"ל ודו"ק:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b>
+<b> שהתנדב לשמור בחנם כו' משום בעלי זרוע כו'.</b> בסוף פרק בתרא דמציעא דקי"ח גרסינן אמר רבה הבטה בהפקר תנאי היא דתנן שומרי ספיחי ז' נוטלין שכרן מתרומת הלשכה רבי יוסי אומר הרוצה מתנדב הוא ושומר חנם אמרו לו אם אתה אומר כן אין באים משל צבור מאי לאו בהא קמפלגי דת"ק סבר הבטה בהפקר קני ואי יהיב אגרא אין ואי לאו לא ור"י סבר הבטה בהפקר לא קני כו' אמר רבא לא דכ"ע הבטה בהפקר קני והכא בחיישינן שמא לא ימסרם יפה קמפלגי דרבנן סברי יהבינן ליה אגרא ואי לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה ור"י סבר לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה כו' ומה אתה אומר ה"ק מדבריך לדברינו דחיישינן שמא לא ימסר יפה אין עומר וב' הלחם באים משל צבור א"ד אמר רבא דכ"ע הבטה בהפקר לא קני והכא בחיישינן לבעלי זרועות קמפלגי כו' והרע"ב ז"ל בפ"ד דשקלים מ"א פסק כאוקמתא קמייתא דרבא דפלוגתייהו בחיישינן שמא לא ימסר' ופסק הלכה כרבנן דסברי נותנין שכרן משום דחיישינן של"י יפה וראיתי להרב תי"ט ז"ל שהקשה על דברי הרב הללו וז"ל וא"ת ומ"ש הכא דחיישי' שמא לא ימסרם משקלים דתנן בפ' אע"פ שאמרו נשים ועבדים וקטנים אין ממשכני' אותם אם שקלו מקבלים מידם וכתב הרע"ב ז"ל שם דבעינן שימסרם לצבור יפה ואפשר לחלק בע"א דהכא דעומר וב' הלחם אחת בשנה איכא למיחש שמא לא ימסרם יפה אלא נוח להם שיקרבו משלהם שכן פרש"י הטעם בגמרא אבל שקלים דלקרבנות דכוליה שתא ליכא למימר נוח להם שיקרבו משלהם וא"ש נמי ללישנא בתרא דכ"ע הבטה בהפקר לא קניא ואותו לשון טעמא דרבנן שתקנו שכר כדי שיהיה קול ולא יבואו בעלי זרוע ליטול וכשמוחלין נמצא שיש לשומרים אותם מעות בתרומת הלשכה ואין לציבור חלק בהם ולפ"ז אין לחלק משום שאין גופן קרב עכ"ל ולע"ד דבריו תמוהים לא זכיתי להבינם במ"ש דלהך תי' א"ש נמי ללישנא בתרא דהא להך תי' ג"כ ק' טפי ללישנא דקאמר דטעמא דרבנן משום דחיישינן לבעלי זרועות תקינו ליה ד' זוזין וכשזה מוחל עליהם נמצאו לו בתרומת הלשכה ד' זוזין שאין לצבור חלק בהם ואין תמידים באים משל צבור כמ"ש רש"י ז"ל והשתא לפי תי' ז"ל דשקלים כיון שהוא לקרבנות דכולי שתא לא חיישינן א"כ ה"נ כשזה מוחל ד' זוזין אלו לתרומת הלשכה דהוו לקרבנות דכוליה שתא כדתנן בפ"ד דשקלים דמתרומת הלשכה היו לוקחים תו"מ של כל יום אמאי חיישינן שמא לא ימסרם יפה סוף דבר דבריו צל"ע ולעיקר קושייתו נר' לי לתרץ דיש לחלק דבשלמא גבי עומר וב' הלחם חיישינן שמא לא ימסרם יפה משום דנוח לו שיקרבו משלו כמ"ש רש"י ונמצא לפי דעתו אם אינו מוסרם לצבור נמצא מרויח דהעומר ושתי הלחם כולו משלו משא"כ בשקלים משום הכי אמרינן דמקבלי' מהם לכתחלה ולא חיישינן שמא לא ימסרם יפה דאמדי' דעתיה דודאי מוסרם לצבור יפה משום דאפי' שלא ימסרם לציבור אינו מרויח כלום כדי שיקרבו למחר תו"מ משלו כיון שכבר נתבטלו בשקלים של כל ישר' ואמ"ג דמטבע חשיב ולא בטיל היינו משום חומרא דרבנן וכמ"ש הרשב"א בת"ה דכל הדברים שאין להם בטול לא הוי אלא מדרבנן משום חומרא בעלמא אבל שיהיה נחשב כשמקריבין למחר תו"מ משלו הא לא הוי ואע"ג דלכתחילה אם אינו מוסרם לצבור לא מקבלינן מנייהו אע"ג דבטלים הם ברוב השקלים היינו משום דהו"ל כמבטל איסור בידים ולערב איסור בידים לכתחילה אסור וכדאמרי' לא אמר' תורה שלח לתקלה וכמ"ש הרב מש"ל ה' מעילה פ"ז דין ו' אמנם כשמוסרם לצבור מקבלינן מיניה ולא אמרינן דאינו מוסרם יפה כדי שיקרבו למחר תמידין ומוספין משלו דכיון שכבר נתערבו כבר נתבטלו ברוב השקלים וכשמקרבין למחר תו"מ משל צבור הוו וכיון שכן נמצא דאינו מרויח כלום לאחר שנתערבו ומש"ה אמדינן דעתיה דודאי מוסרם לצבור יפה ומקבלים מהם לכתחילה ולא"ד שאמרו בגמרא אם אתה אומר כן אין תמידין באים משל צבור וכמו שפירש"י משום ד' זוזין אע"ג דכבר הם מתבטלים עם רוב הממון של הלשכה כבר כתב הרב דלהך א"ד אה"נ דאם היו נותנים לו ד' זוזין ואח"כ היה מוסרם דמהני משום דלא חיישינן אלא הכא בשאינו מוסרם איירי יע"ש וזה נ"ל להעמיס היטב בדברי התוס' שכתבו בפ"ג דיומא דל"ה ע"ב ד"ה ליחוש בס"ד וז"ל וכן לבן בוכרי דאמרינן בפ' הקומץ כל כהן ששוקל אינו חוטא דכתיב כל העובר על הפקודים ושבט לוי לא נפקד ופריך בגמרא כיון דלכתחילה לא מחויב לאתויי כי קא מייתי מעייל חולין בעזרה ומשני דמסיק להו לציבור איכא למי' אפי' את"ל דסבירא ליה כרבנן דחיישינן בההיא אפי' רבנן מודו כיון שכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי נהי דפטירי מסרי לצבור יפה ועיין בהרב מש"ל בדין זה מה שנדחק בזה אמנם כפי מ"ש אפשר שכוונו למ"ש וזהו מ"ש כיון דכל ישראל מביאין שקלים הרי נתבטלו בשקליהם של ישראל ואין מרויחים בזה כלום ומשו"ה מסרי לצבור יפה ודוק ורבי' ז"ל נר' שחולק אדברי הרע"ב ז"ל הללו שכתבנו דצריך שימסרם יפה לצבור וזה ממ"ש בפ"א מה' שקלים דין ז' וז"ל הכל חייבים ליתן מחצית השקל כהנים לוים וישראלים אבל לא נשים ועבדים ואם נתנו מקבלים מידם ע"כ אשר נר' בהדיא דלא בעינן שימסרם לצבור מדלא כתב ובלבד שימסרם לצבור כמ"ש בה' כלי המקדש בכל מידי דבעי מסירה לציבור ויש לתמוה דמסוגייא דפ"ק דערכין ודהקומץ נר' בהדיא דבעי גבי נשים מסירה לצבור מדפריך לבן בוכרי דאמר כל כהן ששוקל אינו חוטא כי קא מייתי מעייל חולין בעזרה והוצרך לשנויי כשמסר לצבור וא"כ קו' הלזו ג"כ יש להקשות בחלוק' נשים ועבדים וצריך לומר בשמסר לצבור וכמ"ש הרב מש"ל יע"ש וצ"ע כעת ובפ' אמר להם הממונה דל"ה ע"ב גרסינן תני רב הונא ואמרי לה ר"ש בר' יאודה אחר שכלתה עבודת צבור כהן שעשתה אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנ' לצבור ורש"י ז"ל פירש עבודת יחיד הוצאת כף ומחתה שאינה צריכה אלא לפי שמוטלת עליו לפנות את המקום לפיכך קורא לה עבודת יחיד ע"כ ובלבד שימסרנה לצבור דסוף סוף מעבודת צבור הוא ופריך פשיטא מהו דתימא ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמ"ל וכתבו התוספ' בד"ה נחוש וז"ל ואפי' לרבנן דר"י בפרק הבית והעלי' דס"ל שומרי ספיחי' בשביעית נותני' שכרן מתרומת הלשכה כו' משום דחיישינן שמא לא ימסרם לצבור יפה יפה הכא מודה דאנן סהדי דכ"ג מסר לה יפה שהוא גדול בתורה ויודע שיש למסור יפה ועוד כיון שכל כבוד כהונה שלו מסר לה יפה ואגב חביבותא שעובד בה ע"כ הנה משמע בהדיא מסוגיא זו דלא הותר ע"י מסירה אלא עבודת יחיד אבל עבודת צבור לא הותר וע"כ טעמא דמילתא הוא משום דחיישינן שמא לא ימסרם יפה ודוקא בעבודת יחיד לא חיישינן משום דלא חביבא עליה כ"כ אבל בע"צ חביבא טפי וחיישינן וק"ל טובא דבמתני' דף הנז' קתני בשחר הי' לובש פילוסין של י"ח מנה ובין הערבים הנדויין של י"ב מנה כו' הכל שלשים מנה אלו הם משל צבור ואם רצו להוסיף מוסיף משלו וכתב הרע"ב שם וז"ל ובלבד שימסרנ' לצבור וכ"כ בפי' רבינו בפי' המ' שם וז"ל ואומרם אם רצו להוסיף מוסיף משלו ובתנאי שיתן אותו תוספת להקדש ע"כ הרי דס"ל דלא חיישי' שמא לא ימסרם אפי' בעבודת צבור שהרי באותם בגדי בוץ שלבש בטבילה ב' כשהבאוהו לבית הפרוה היה עושה כל עבודת היום עד תמיד של בין הערבים ואין לך עבודת צבור גדולה מזו וכדקתני בפרק בא לו דף ע' יע"ש ואפ"ה קתני במתני' דאם רצה להוסיף משלו מוסיף ובתנאי שימסרם לצבור הא כיון דבעינן שימסרם לצבור ואי לא לא מהני הו"ל למיחש שמא לא ימסרם יפה בעבודת ציבור וכדתני ר"ש ובשלמא לרש"י ז"ל ניחא לפי שנ"ל שזה שכתבו רבינו והרע"ב דכשהוא מוסיף משלו צריך שימסרם לצבור רש"י ז"ל פליג עלייהו וסובר דלא בעינן שימסרם לצבור וזה ממ"ש וז"ל ובלבד שימסרם לצבור דסוף סוף מעבודת צבור הוא כך נראה בעיני ואני שמעתי עבודת יחיד מקרא פרשה דתנן התם בפרק בא לו קורא בו בטלית לבן משלו ק' לי בגוה מדלא תנן התם ובלבד שימסרם לצבור ע"כ וא"כ מזה ההכרח בעצמו איכא למימר נמי הכא דלא בעינן שימסרם לצבור מדלא קתני במתני' ובלבד שימסרם לצבור ש"מ דלא בעינן וטע' דמילתא דכיון שמה שהוא צורך לעבודת צבור דהיינו בגדים של שחר שצריך שיהיו י"ח מנה הם משל צבור מה שהוא מוסיף הו"ל כמאן דליתיה כיון דאינו מעכב כהונה משל צבור קרינן להו אמנם בגמרא דקאמר כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד דכל הבגד בא משל יחיד ומש"ה צריך שימסרם לצבור וא"כ מש"ה קתני במתניתין אם רצו להוסיף מוסיף משלו כיון שאינו צריך מסירה לצבור אמנם לפי מ"ש רבי' והרע"ב קשה טובא ואפי' לפי מ"ש הרב מש"ל בפ"ח מהל' כלי המקדש ליישב מה שפסק רבי' שם וז"ל כל בגדי כהונה אינם באי' משל צבור ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרה לצבור ומותר והק' הרב הנז' שנראה הפך מסוגייא זו בפר' א"ל דקאמר בהדיא דדוקא עבודת יחיד מותר אבל עבודת צבור לא הותר ורבי' סתם וכתב מוסרה לצבור ומותר ולא חילק בין עבודת יחיד לעבודת צבור וכתב הרב הנז' דרבי' דחה סוגיא זו דיומא מכח סוגיות אחרות המורות הפך אותה סוגייא דאפי' בעבודת צבור מהני מסירה לצבור וא"כ דסוגייא זו דיומא אתייא כאוקמתא דרבא קמייתא דרבנן ור"י פליגי אי חיישינן שמא לא ימסרם ולרבנן חיישינן אך כפי אוקמתא אחרת דפליגי אי חיישינן לבעלי זרועות אפי' רבנן מודו דלא חיישינן ע"ש מ"מ תיקשי לסוגייא זו ממתני' דפ' הנז' דקתני מוסיף משלו אפי' בעבודת צבור הפך מימרא דר"ש ועוד היכי פריך תלמודא פשיטא כיון דמתני' פליגא בהדייא אמימרא דשמואל גם ליכא למימר דאה"נ דלפום סוגייא זו דיומא דס"ל לש"ס דבע"צ לא מהני מסירה לצבור משום דחיישינן שמא לא ימסרם יפה ע"כ צריכנא למימר ולדחוקי נפשין דמתני' דקתני מוסיף משלו אפי' בלא מסירה לצבור קאמר משום כיון דהי"ח מנה שהם מעיקר הדין הם משל צבור אע"ג דכ"ג מוסיף משלו לא מפסיד בהכי וכדכתיבנא לדעת רש"י ז"ל אבל לפום מאי דדחינן הך סוגייא מקמי הנהו סוגיות המורות הפך סוגייא זו דס"ל דאפי' בעבודת צבור מהני מסירה לצבור מצינן למימר שפיר דמתני' דקתני מוסיף משלו במסירה לצבור קאמר משום דלא חיישינן אפי' בעבודת צבור דהא ודאי בורכא איהו דכיון דמכח סוגייא זו דיומא צרכי' למימר דמתני' בלא מסירה לצבור קאמר משום דכיון דאינו אלא הוספה בעלמא ליכא קפידה בהכי מנ"ל לומר דלהנהו סוגיות המורות הפך סוגייא זו ס"ל דאפי' בהוספה בעלמא צריך מסירה לצבור כיון דבהא לא אשכחן דפליגי וזה פשוט:<br><b> ומהיותר </b> תימא על מרן כ"מ ז"ל שכתב בה' כלי המקדש פ' כ"ז דין ג' אמ"ש רבינו שם וז"ל וב' דל' מנה משל הקדש ואם רצה להוסיף מוסיף משלו ומקדיש התוספות כתב מרן וז"ל ומ"ש מקדיש התוס' כן משמע שם בגמרא דל"ה ע"ב ע"כ ודבריו תמוהים לע"ד דהא מסוגייא זו משמע להפך מדקאמר בגמרא עובד בה ע"י אבל לא עבודת צבור משום דחביבא ליה וחיישי' שמא לא ימסרם ואם איתא דמתני' בתנאי שימסרם לצבור קאמר היכי מהני בעבודת צבור דחביבא אלא ודאי דבהוספה אינו צריך מסירה לכן אשר נראה לי ליישב קצת כמ"ש הרב מש"ל בדין שלפנינו בשם שמעתי אומרים דלעולם דמסירה מהני לצבור אפי' לע"צ והכא ה"ט משום דהצבור אינ' רוצי' שיהיו בגדי כהונה משל יחיד אף שימסרם לצבור משום דרוצים שיהיו הבגדים משקליהם כדי שיכפרו עליהם ולא שיבואו משל יחיד אף שמסרם לצבור אך בעבודת יחיד שאינה צריכה צבור ליכא קפידא יע"ש והילכך משום הכי קתני במתני' דאם רצה להוסיף מוסיף משלו אפי' בעבודת צבור משום דכיון דעיקר מה שהוא צריך לבגדי כהונה דהיינו י"ח מנה הוא משל צבור משום הך הוספה גרידה אין מקפידין הצבור כנ"ל אלא שמדברי התו' ישני' שם נראה דס"ל דבעבודת צבור לא מהני מסירה איך שיהי' עלה בידינו מדברי התו' דאפי' למאי דקי"ל כרבנן דחיישינן שמא לא ימסרם בבגדי כהונה הכל מודים דלא חיישינן משום דכל כבוד כהונה שלו ובודאי שכונתם משום שהוא לובשם ואיכא כבוד בהכי ועיין במש"ל: אמנם מן הירוש' נרא' דפליג אדברי התוס' ממ"ש בפ"ד דשקלים תני האשה שעשתה כתונת כו' צריכה שתמסרנה לצבור אמר ר' אחא דר"י היא דר"י אמר אף הרוצה מתנדב הוא וש"ח ורב אסי בשם ר' שילא אמר כדברי הכל היא במה פליגי בגופו של קרבן אבל במכשירין של קרבן כ"ע מודו דמשתנה קרבן יחיד לקרבן צבור ומדלא חילקו כמו שחילקו התו' ז"ל משמע דלא ס"ל להירוש' לחלק בהכי אלא הדבר תלוי בין אם גופו של קרבן למכשירין של קרבן ותו אמרו שם בירוש' בשעה שעלו ישראל מן הגולה לא מצאו עצים בלשכת העצים עמדו אלו והתנדבו עצים ומסרום לצבור א"ר אחא דר"י היא ור"א בשם ר"ש אמר כדברי הכל במה פליגי בגופו של קרבן אבל במכשירי קרבן כ"ע מודו ע"כ:<br><b> וראיתי </b> להר"י כולי בס' מש"ל שהק' אדברי הירוש' הללו וז"ל וצ"ל דהירוש' פליג אש"ס דילן דבהדייא אמרינן בפ' הקומץ רבה דף נ' ע"ב דתניא קרבן מלמד שמתנדבים עצים והכי איתא במנחות דק"ו ע"ב ושמא דהירוש' דריש ליה ליתורא דקרבן לדרשא אחריתי ומש"ה אוקמא למתני' כר"י אך קשה דהתם מייתי מקרא מלא בנחמיה דכתיב והגורלות הפילו על קרבן העצים הכהנים והלוים והעם להביא לבית אלהינו בעתי' מזומנים לשנה והכי איתא בפ"ד דתעניות יע"ש כלומר ותיקשי לר' אחא דא' דלרבנן לא מהני מסירה בעצים א"כ קרא דנחמיה במאי אוקמי' ליה דלר"י מוקמי ליה שפיר כשמסרום והנה מ"ש דשמא הירוש' דריש ליה ליתור' דקרבן לדרשא אחריתי אישתמיט מיניה מ"ש בירוש' פ"ד דשקלים על מתני' די"ג שופרות א"ר בון אמר הרי עלי עץ מביא גזר אחת קרבן לרבות את העצים ע"כ: ולעיקר קו' נר' ליישב עם מאי דאיתא בפרק הקומץ דכ"ב ועצים דפשיטא ליה לתנא דבאים משל צבור מנ"ל דתניא יכול האומר הרי עלי עולה יביא עצים מתוך ביתו כו' ת"ל על העצי' אשר על האש אשר על המזבח מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור דברי ראב"ש ר"א בן שמוע אומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בו הדיוט ע"כ ומעתה יש ליישב דברי הירוש' משום דר' אחא קאי אברייתא דקאמר עמדו אלו והתנדבו עצים ומסרום לצבור דמוכח בהדיא דס"ל להך ברייתא דעצים אינם באים משל צבור מדהוצרך שימסרם לצבור והיינו ע"כ משום דס"ל להך ברייתא כראב"ש דדריש היקשא דעצים על המזבח לומר מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור וא"כ ע"כ דהך ברייתא ס"ל כר"י דלא חיישינן דאי ס"ל כרבנן בעלמא דחיישינן כיון דאיהו ס"ל דעצים אינם באים משל יחיד כראב"ש היכי מהני בהו מסירה אמנם לרבנן דס"ל בעלמא דחיישי' שמא לא ימסרם איכא למימר דאינהו ס"ל כר"א בן שמוע דדריש היקישא דאשר על העצים לומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בו הדיוט וס"ל דעצים באים משל יחיד ולא בעי מסירה כלל והיינו קרא דנחמיה דהכהנים היו מתנדבים עצים משום דבאים משל יחיד ואי קשיא כיון דלפי האמת ס"ל לרבנן דעצים באים משל יחיד משום דדרשינן להיקשא דעל העצים לשלא נשתמש בו הדיוט כר"א בן שמוע א"כ אמאי לא קאמר בגמ' דאיכא בינייהו הא דלר"א בן שמוע דדריש לשלא נשתמש ס"ל דעצים באים משל יחיד כדסבירא להו לרבנן דר"י דדרשי ליה כותיה דמכאן הכריח הרב ל"מ ז"ל בה' איסורי מזבח פ"י דין ב' דס"ל לרבינו ז"ל דלר"א דדריש היקשא דעל העצים לומר דצריך שלא נשתמש בו הדיוט אית ליה נמי דהיקשא אתא לומר דאינן באים אלא משל צבור דאין היקש למחצה ומש"ה פסק רבי' ז"ל תרווייהו הא ל"ק דע"כ לא צרכינן למימר דרבנן כר"י ס"ל דעצים באים משל יחיד אלא לר' אחא דס"ל דלרבנן לא מהני מסירה אפי' בעצים ג"כ וא"כ ע"כ ס"ל דעצים באים משל יחיד מיתורא דקרבן ומקרא דנחמיה וא"כ כי מקשינן עצים למזבח אינו אלא לענין דבעינן שלא נשתמש בו הדיוט ולא מקשינן נמי לשיהיו משל צבור משום דאין היקש למחצה כיון דהנהו קראי גלי בהדייא דלא בעינן משל צבור אמנם לר' אחא בר שילה דאמר דאפי' לרבנן מהני בעצים מסירה וא"כ מקרא דנחמי' ויתורא דקרבן לא מוכח מידי דבאים משל יחיד דהנהו במסיר' מיירי וא"כ אפי' לראב"ש דדריש להיקשא לשלא נשתמש ס"ל דבאים משל צבור משום דאין היקש למחצה וא"כ איכא למימר דתלמודא דידן ס"ל כר"א בר ששת דלרבנן ג"כ מהני בעצים מסירה ואף לדידהו אינן באים אלא משל צבור משום דאין היקש למחצה וראב"ש דדריש להיקשא דעצים לאינן באים משל צבור גרידא אע"ג דאין היקש למחצה היינו משום דמההיא דארוונה מוכח דלא בעינן שיהו חדשים דדחיקא ליה לאוקמי בחדתי ודוק:<br><b> אך </b> קשה לדעת התוס' דלא אסיקו אדעתם לחלק בין מכשירי קרבן לגופו של קרבן כמ"ש בירוש' מדלא חילקו בהכי לבגדי כהונה והוצרכו להני תי' דא"כ תקשי להו לרבנן הא דעצים דמפיק לה בתלמודא דידן מקרא דנחמיה דהיכי מהני בהו מסירה דליכא למימר דרבנן ס"ל דעצים באים מן היחיד כדכתיב דא"כ אמאי ל"ק בגמ' דאיכא בינייהו הא ויש ליישב ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רח) </b> ולערב איסור בידים לכתחילה אסור וכדאמרינן לא אמרה תורה שלח לתקלה. בפשיטות משמע דס"ל להגאון המחבר ז"ל דלערב שקלי יחיד שלא מסרם לציבור יפה יפה הוא איסור תורה וא"כ הרי ישאר קושייתו הנ"ל דאיך מותרים השקלים מהקטנים שלא הביאו ב' שערות שהרי אין ביד הקטנים להקנותם לציבור מן התורה ואיך מותר לערבו לכתחילה עם שאר השקלים וכנ"ל:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>חומת </b>
+<b> ירושלים ומגדלותיה באין משיירי הלשכה כו'.</b> מבואר הוא דפסק כסתם מתני' דשקלים יע"ש וראיתי להר"ב עצמות יוסף בפרק האיש מקדש דנ"ד ע"א שהק' דאם כן נראה דלמאי דקי"ל אין מועלין בשיירי הלשכה וכמו שפסק רבי' בספ"ו מהל' מעילה דירושלים לא קדשה והאומר כירושלים לא אמר כלום וכדפרכינן בגמ' אי ר"י ירושל' מי מיקדשא והתניא כאימרא כו' ומשני תרי תנאי ואליבא דר"י ובודאי דהך שינוייא קיימ' לכולהו תי' בין אליבא דרב בין אליבא דר"י וכיון שכן ק' שרבי' בפ"א מה' נדרים הי"ד פסק דהאומר הרי הן עלי כהיכל כירוש' הרי אלו אסורין יע"ש מה שתירץ ולע"ד אחר המחילה לק"מ ואישתמיט מיניה דברי הר"ן ז"ל בפ"ק דנדרים די"א וז"ל כירוש' כקרבנות ירוש' וכתב עוד בד"ה ב' תנאי וז"ל תנא דמתני' סבר דלר"י דעתו על דבר הקרב בירושלים וכי אמר כירוש' מיתסר ותנא בתרא סבר דדעתו על דבר עצים ואבנים וכ"כ הרא"ש משם הירוש' יע"ש וא"כ מעתה דברי רבינו נכונים דמש"ה פסק דהאומר כירוש' הרי זה נדר משום דפסק כסתם מתני' דהאומר כירוש' דעתו על דבר הקרב בירוש' ומאי דפריך בגמ' אי ר"י ירוש' מי מקדשא והתניא כו' והוכרח לומר ב' תנאי כו' הכי פריך כיון דס"ל לר"י דירוש' מיקדשא הן לו יהיה דהאומר כירוש' דעתו על עצים ואבנים אמאי לא אמר כלום ומש"ה הוכרח לשנויי ב' תנאי כו' אבל לדידן אע"ג דקיימא לן אין מועלין בשיירי הלשכה אפ"ה פסקי' כסתם מתני' דהאומר כירוש' אסור משום דדעתו על דבר הקרב בירושלים כנ"ל פשוט:<br><b> וראיתי </b> להתוספ' שם בנדרים דף צ"ד ע"ב שכתבו וז"ל והתניא האומר כירוש' לא אמר כלום דס"ל דאף ירוש' מתרומת הלשכה דהוי דבר הנדור רק אין דעת הנודר בכך אלא דעתו להתפיס כמו ירושלים קדושה יותר משאר א"י ולא דבר הנדור הוא עכ"ל וק"ל טובא דא"כ מאי פריך הכא בגמ' אי ר"י ירוש' מי מקדשא והתניא כו' ומאי קושיא הא אע"ג דס"ל דירושלים מיקדשא אפ"ה ס"ל דלא אמר כלום משום דאין דעתו להתפיס על קדושת עצים ואבנים הבאים משיירי הלשכה אלא על קדושת ירוש' יותר משאר ארצות וכמ"ש הם ז"ל וצ"ע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a7595c9d9ac5c2c0d92b6964bbe73f65ccc07752
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sheqel Dues/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,93 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sheqel Dues
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שקלים
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Sheqel_Dues
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שקלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות </b>
+<b> עשה מן התורה ליתן כל איש מישראל כו'.</b> הנה מלשון רבינו שכ' כל איש כו' משמע דמכיון שנקרא איש דהיינו מבן י"ג שנה הרי הוא חייב במחצית השקל וכן משמע ג"כ ממ"ש בדין ה' וז"ל אלא נותן בכל שנה עד שיגדיל ויתן על עצמו וכ"כ בפי' המ' בהדיא מ"ד וז"ל וקטן שלא הביא ב' שערות אין ממשכנין כו' ע"ש ואולם הרע"ב כתב וז"ל וקטנים אעפ"י שהביא ב' שערות והוא פחות מבן ך' כו' וכתב התי"ט שם ד"ה כל כהן שאינו שוקל חוטא שהרע"ב מפרש דקרא ב' דכתיב כל העובר על הפקודים מבן ך' שנה כו' מיירי בתרומת הקרבנות וקרא קמא דלא כתיב מבן עשרים מיירי בתרומת אדנים אבל לא ידעתי מי הכריחו לכך דמסתברא דמתני' דתנן קטנים עד בן י"ג שנה הוא ככל קטנים דעלמא וכמ"ש הרמב"ם והרמב"ן בפי' לחומש וכן הוא בהדיא בירושלמי ולפי זה קרא תנינא בתרומת אדנים וקרא קמא דלא כתיב מבן ך' מיירי בתרומת הקרבנות ואולי דעת הרב לפרש קרא קמא באדנים משום דתרומ' אדנים קדמה בזמן לתרומת הקרבנות אבל לא ידעתי האיך יפרש הירוש' א"ד יעיין שם והנה מה שתמה על הרע"ב מהירוש' הדבר תמוה שמדברי הירוש' מוכח בהדיא כדעת הרע"ב שהרי אמרו שם אבל לא נשים כו' הא ליתבע תובעים הא דאמר כן כשהביא ב' שערות אבל לא הביא ב' שערות לא כהדא אין ממשכנין עד שיביא ב' שערות וכן אמרו שם סמוך ונראה במשנה ה' וז"ל אע"פ שאמרו כו' הא ליתבע אין תובעין הכא את אמרת תובעין והכא את אמרת אין תובעין כאן כשהביא ב' שערות כאן כשלא הביא שתי שערות כו' הרי בהדיא דס"ל להירוש' דאפילו כשהביא ב' שערות אין ממשכנין אלא תובעין וא"כ ע"כ לומר שמ"ש אין ממשכנין עד שיביא ב' שערות ט"ס הוא וצ"ל אין ממשכנין אע"פ שהביא ב' שערות וכן היא הגירס' בדפוס ירוש' הנדפס עם פי' מהר"ר אליהו ליב ז"ל והדבר מוכרח מעצמו כמ"ש ועיין בספר מרכבת המשנה מה שטרח ליישב גירסתי' משם הרב המובהק בנימין הלוי בדרך רחוקה דאף לפי דרכו ז"ל אינו חייב אלא דוקא בששקל אביו ע"י בעודו קטן וא"כ מבואר הוא דדברי הירושל' הן דברי הרע"ב ואדרבא לדעת רבי' והרמב"ן ז"ל צ"ע מה יענו לההוא דירוש' הן אמת דקשה לי על הרע"ב ז"ל מהא דאמרינן בערכין כהנים כו' פשיטא אמר רבא לא נצרכה אלא לבן בוכרי כו' סד"א הואיל וכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כל דאיתיה בשקלים איתיה בערכין והני כהנים הואיל ואיתנהו בערכין כו' קמ"ל והשתא אם איתא דאינו חייב בשקלים עד שיהא מבן כ' תימה על עצמך איך הפה יכולה לדבר דכל דליתיה בשקלים ליתיה בערכין הרי פחות מבן עשרים יוכיח דליתנהו בשקלים ואיתנהו בערכין דאיש כי יפליא כתיב בפרשת ערכין ואפשר דעל סוגיא זו סמכו רבי' והרמב"ן ז"ל ודחו ההיא דירוש' מכח סוגיא דידן ולדעת הרע"ב ז"ל י"ל דקטנים שאני דכיון דאתו לחיוב שקלים כשיגיע לבן ך' שפיר קרינא בהו איתנהו בערכין משא"כ כהנים דלעולם ליתנהו בשקלים ודו"ק ולדעת הרע"ב דסבירא ליה דקרא קמא דכתיב זה יתנו מיירי בתרומת אדנים כמ"ש הרב תי"ט ק"ל טובא דבירושלמי אמרו דטעמא דריב"ז דאמר כל כהן שאינו שוקל חוטא אמר ר"ב דכתיב זה יתנו י"ב שבטים יתנו זה בגימטריא י"ב והשתא אי קרא דזה יתנו בתרומת אדנים מיירי הא בתרומת אדנים שבט לוי לא הוו בכלל כדכתיב בפ' פקודי וכסף פקודי העדה מאת ככר כו' לשש מאות אלף וג' אלפים וכ"כ הרע"ב ז"ל בהדיא ד"ה כל כהן ולומר דכתב רחמנא זה בתרו' אדנים משום תרומת הקרבנות דכתיב בתריה זה ודאי הוא מן התימה דהוה ליה למכתביה אקרא דבתריה דמיירי בתרומת הקרבנות וצ"ע תו ק"ל מהא דתנן במשנה ה' אע"פ שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלים מידם ופירש הרע"ב לשם ובלבד שימסרם לצבור לגמרי כי היכי דלא ליהוי קרבן צבור קרב משל יחיד יע"ש והשתא ק' דכיון דקי"ל דקטן אינו מקנה לאחרים דבר תורה עד שיגדיל ויביא שתי שערות כמבואר פכ"ט מה' מכירה אם כן היכי מהני בהו מסירה לצבור סוף סוף מדאורייתא נמצא קרבן צבור קרב משל יחיד ובהדיא כתב רבינו ז"ל פ"ח מהל' לולב דאין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים דבר תורה ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר ע"ש וא"כ ה"נ דכוותא אע"ג דמתקנת חכמים נמצא ק"צ קרב משל צבור מ"מ כיון דמדאורייתא לאו בר הקנאה הוא נמצא דבר תורה קרב משל יחיד ולא מהני דומיא דלולב ובשלמא לדעת הרע"ב דס"ל דפחות מבן עשרים פטור משקלים איכא למימר דמתני' דקתני אם שקלו מקבלין מידם מיירי בקטנים שהביאו ב' שערות אכן לדעת רבינו והרמב"ן קשה שבתי וראה שאף לדעת הרע"ב קשה שהרי בירושלמי אוקמוה למתני' הלזו דדיוקי' מינה הא ליתבע אין תובעין בקטנים שלא הביאו ב' שערות ואפי' הכי קתני שאם שקלו מקבלים מידם: והנראה ליישב דהכא שאני דמן התורה אפילו בלא מסיר' לצבור מהני ואין כאן חשש דנמצא קרבן צבור קרב משל יחיד משום דכיון דרובן של שקלים מבני חיובא נינהו בטלים הם ברוב אלא משום דמטבע חשיב ולא בטיל הוא דבעינן שימסרם לצבור וכבר ידוע מ"ש הרשב"א בת"ה דכל הדברים שאין להן ביטול הוא דוקא מדרבנן דמן התורה הכל בטל ברוב חוץ מאיסור ניכר ומ"ש התוספות בסוף מעילה דמטבע חשיב ולא בטל מדאורייתא הם דברים תמוהים וכבר עמדו בזה הרב מש"ל פ"ז דה' מעילה דין ו' ואם כן כיון דאין איסורו אלא מדרבנן אמרינן בהו דמהני מסירה לצבור אע"ג דאין הקנאתו אלא מדרבנן דאתי תקנתא דרבנן ומפיק איסור דרבנן משא"כ בההוא דלולב דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא כנ"ל נכון וברור: ודע שלדעת בן בוכרי דס"ל דכהנים פטורים ה"ה נמי לוים פטורים שהרי טעמא דידהו דדרשו כל העובר על הפקודים כמשמעו ולוים לא היו נמנים מבן עשרים וכן מבואר מדברי הרע"ב מ"ג ד"ה את מי ממשכנין וכ"כ התוס' פ' הקומץ רבה דנ"א ורש"י שם וכן כתבו בפרק קמא דערכין ד"ד וכן מבואר ג"כ ממ"ש בירוש' דטעמא דריב"ז משום דכתיב זה י"ב שבטים יתנו וא"א דלבן בוכרי שבט לוי חייבין שפיר קרינא ביה י"ב שבטים יתנו ואולם ראיתי להרמב"ן בפי' על התורה סדר תשא שכתב וז"ל ונ"ל כי הג' תרומות שהזכיר כאן האחת שהיא לקרבנות צבור איננה ע"י המנין האמור בחומש הפקודים כדברי הרב כי שם נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד והשקלים של קרבנות צבור הלוים חייבים לדברי הכל ולדברי רז"ל אף כהנים וכן הלכה כמו שמפורש בשקלים כו' עי"ש והוא מן התימה שהרי מבואר הוא דלבן בוכרי לוים נמי פטירי ואיך כתב דחייבין לדברי הכל וצ"ע:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רז) </b> ואין כאן חשש דנמצא קרבן צבור קרב משל יחיד כו', בטלים הם ברוב כו'. במחכ"ת מה יענה לדעת הראב"ד ותוס' מביאו הר"ן בפ' ג"ה דאסור לבטל איסור לכתחלה מדאורייתא ולדעת הנ"ב במה"ת חיו"ד סי' מ"ה איסור בעין לכל הפוסקים אסור לבטלו דבר תורה דמזרוע בשילה לא התירה התורה לבטל אלא בלוע מהזרוע ומיישב בזה דברי התוס' חולין דף ע"ב שכתבו דדוקא בא"י דנבילה אינה שוה כ"כ הקדימה התורה נתינה לגר למכירה לנכרי ואי אמרת דמה"ת מותר לבטל איסור בעין לכתחילה אמאי נבילה בארץ ישראל אינה שוה הא אפשר לבטל אותה ברוב כשרות וע"ש וא"כ ה"נ הרי יקשה אמאי מותר לבטל שקלי קטנים ברוב שקלים: הן אמנם דלולי דברי הנ"ב הנ"ל י"ל דהתוס' הנ"ל שהביא הר"ן ז"ל אזלו לשיטתייהו שכתבו בפ' האיש מקדש דקטן אין לו זכיה מדאורייתא אפי' בדעת אחרת מקנה ואפשר לומר דגם הראב"ד ס"ל כן וא"כ י"ל דמה שנותנים לקטן אפי' בשהגיע לעונת הפעוטות הוי אבידה מדעת לענין דינא דאורייתא ומשום הכי א"צ הקטן להקנות להציבור את השקל שהוא נותן משום דמדאורייתא לאו דידיה הוא וגם מ"ש הנ"ב הנ"ל הוא רק ליישב דברי תוס' חולין הנ"ל והתוס' לשיטתייהו בפ"ב דקדושין ניחא כנ"ל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>לא </b>
+<b> הספיקו להם השקלים כו' חוזרין ותורמין משיורי הלשכה.</b> הנה מרן הכ"מ תמה דאמאי פסק כר"מ ושבק ת"ק ותי' וז"ל ונראה שטעמו משום דבהאיש מקדש מותיב לרב מדתניא מועלין בחדתין כו' ומשני לא תימא ר"מ אלא אימא ר"י וכיון דבג' דידן אמרי' דר"י אמר מועלין בעתיקין ממילא ידעינן דר"י הוא דאמר יחזור לשיריים עכ"ד והנה הרואה יראה שדבריו מן המתמיהין שהרי בפ"ו מהל' מעילה פסק רבי' דאין מועלין בשיירי הלשכה ובפ"ה מה' הנז' דין ד' פסק דבגדי כהונה דבלו מועלין בהן והחדשי' הואיל ואיתנהו ליהנות בהם אין מועלין בהם והשת' לפי דעתו דס"ל דרבי' פסק כאוקמתא דרב א"כ היה לו לפסוק כר"י דמועלין בשיירי הלשכה ובבגדי כהונה אע"פ שלא בלו נמי מועלין בהם וכר"י דאמר בשוגג קידש ובר מן דין קשה טובא שהרי הא דאמרי' בגמ' לא תימ' ר"מ אלא אימא ר"י אינו אלא אליבא דרב דס"ל דבהקדש בין בשוגג בין במזיד מתחלל ומתני' בכתנות כהונה שלא בלו הוא דפליגי ומטעמא דניתנו ליהנות בהם ומש"ה קשיא ליה מההיא דמועלין בשיירי הלשכה וצרכינן לדחוקי ולמימר לא תימא ר"מ כו' אמנם לר"י ובר פדת דס"ל דטעמא דר"מ משום הקדש בשוגג אינו מתחלל לא קשיא ליה מההיא דמועלין בעתיקין דההיא מיירי בשוקל כנגדן משקלות שנהנה מגוף השקלים כמ"ש התוס' לקמן ד"ה לא אמרו וא"נ דמועלין במזיד קאמר כמ"ש התוס' רי"ד ומדברי הר"מ בפי' המ' מבואר דס"ל כאוקמתא דר"י דבהקדש ב"ה פליגי ומשום דס"ל לר"מ דהקדש בשוגג אינו מתחלל וכיון שכן ברייתא כפשטא מתוקמא דר"מ ס"ל מועלין בעתיקין ואם כן הדרא קו' מרן ז"ל ושוב ראיתי בס' חזון נחום דף רי"ד ע"א תמה על מרן בזה משם מ"כ יע"ש וליישב דעת מרן ז"ל נ"ל דס"ל דודאי לענין פלוגתא דר"מ ור"י דמתני' גבי קידושין לא קימ"ל כאוקמתא דרב אלא כאוקימתא דר"י וב"פ דהקדש בשוגג מתחלל הוא דפליגי אלא דס"ל לרבינו דהך שינוייא דאמרי' לא תימא ר"מ אלא אימא ר"י קושטא קאי משום דלבר פדת דאמר לא אמרו הקדש שוגג מתחלל אלא לענין אכילה בלבד אין מעילה לר"מ אלא באכילה בלבד ולא בשאר הנאות וכמ"ש הרשב"א ז"ל משם ר"ח יע"ש דהשתא על כרחין צריך לומר דלב"פ נמי צ"ל לא תימה ר"מ אלא ר"י דאל"כ תיקשי לב"פ מההי' דמועלין בעתיקין וכ"כ הרשב"א ז"ל ליישב דעת רבי' חננאל וז"ל ומועלין בעתיקין הא אוקימנא כר"י עכ"ל וא"כ מש"ה פסק דיחזור לשיריים משום דלב"פ דקי"ל כותיה צ"ל דר"י הוא דאמר יחזור לשיריים ולא ר"מ כמ"ש מרן ומה שפסק רבי' דאין מועלין בשיירי הלשכה אע"ג דלפ"ז ר"י ס"ל דמועלין בשיירי הלשכה והי"ל לפסוק כר"י י"ל דכיון דבגמ' אמרי' דב' תנאי אליבא דר"י מש"ה פסק רבי' כת"ק דר"י כההיא ברייתא דקאמר אליבא דר"י דהאומר כירושלים לא אמר כלום משום דאין מועלין בשיירי הלשכה כו' וא"נ משום דסתם מתני' דקתני חומת העיר ומגדלותי' באין משירי הלשכה ולא קתני מב"ה משמע דס"ל דאין מועלין בשיירי הלשכה דלמאן דס"ל מועלין באין אף מב"ה כמ"ש התו' בד"ה תרי תנאי ואי קשיא לך כיון שרבי' פסק דיחזור לשיריים א"כ איך פסק דאין מועלין בשיירי הלשכה הא בברייתא דירוש' תלו הא בהא דקאמר ר"א יחזור לשיריים שהיה ר"י אומר מועלין בשיירי הלשכה י"ל דברייתא ה"ק דממה שהיה אומר ר"י מועלין בשיירי הלשכה שמעינן דס"ל יחזור לשיריי' ומש"ה מועלין דשמא יצטרכו להם לבסוף דאי הוה ס"ל דחוזר ותורם מתיקלין חדתין הבאים אחר החג ולא משיריים אמאי מועלין בשיירי הלשכה אמנם אנן בדידן אע"ג דס"ל דיחזור לשיריים ס"ל דאין מועלין משום דלא חיישינן להו שמא יצטרכו לבסוף וזה מוכרח דאל"כ אפי' תימא דמאן דס"ל אין מועלין ס"ל דחוזר ותורם מתיקלין חדתין אכתי תיקשי דאמאי אין מועלין ניחוש שמא לא יסתפקו להו תיקלין חדתין ויצטרכו להפריש מן השיריים אלא ודאי דכולי האי לא חיישינן כל זה טרחתי ליישב דברי מרן שכתב בה' שקלים האמנם מ"ש בה' מעילה הן דברים סותרין למ"ש בה' שקלים וכמו שירא' הרואה וצ"ע ודרך אגב ראיתי לעמוד על מ"ש התוס' שם ד"ה אימא וז"ל מכאן משמע דל"ג כו' דברי ר"י וכתב הר"ב ח"ה וז"ל וק"ק לפ"ז דל"ג ר"י מאי פריך מהא דקתני רמ"א מועלין בשיירי הלשכה ואימא דר"מ במזיד דלא אמרי' במזיד הואיל וניתנו ליהנות דהא במתני' ס"ל דקידש במזיד בכתנות כהונה אבל אי גרסי' ר"י ניחא דע"כ בשוגג איירי מתני' דאל"כ לא הוי אמר ר"י מועלין בחדתין יע"ש מה שתירץ ועיין בתו' רי"ד שהכריחו מכח קושיא זו דחומת העיר ומגדלותיה ניתנו ליהנות מהם אפי' במזיד לישב בצילה או עליה ולא דמי לכתנות כהונה דלא ניתנו ליהנות אלא בשוגג יע"ש וי"ל דאכתי מה יענו להא דפריך לעיל מבריית' דכתנות כהונה דבלו מועלין בהם מאי לאו אפי' לא בלו ומאי קו' אימא דר"מ במזיד איירי דבכתנות כהונה במזיד ולא ניתנו ליהנות וכן ק' לדברי הר"ב ח"ה שכתב דאי גרסי' במתני' ר"י ניחא דאכתי תיקשי ליה מהא דפריך מברייתא דכתנות כהונה: ואפשר ליישב דמההיא לא ק"ל להתוס' רי"ד דא"ל דאה"נ דהו"מ למימר דמועלין במזיד קאמר אלא דטפי ניחא ליה להש"ס לומר דבלו דוקא קאמר ומועלין בשוגג כפשטיה קאמר אמנם בהא דמועלין בעתיקין דהוצרך תלמודא להגיה ולומר לא תימא ר"מ אלא אימא ר"י ק"ל שפיר דאמאי לא משני דמועלין במזיד קאמר ופשוט ומ"מ דברי הרב ח"ה עדיין אינם מתיישבים בזה דאכתי ת"ל ממאי דפריך בתר הכי מברייתא דאבני ירושלים שנשרו אמאי לא משני דמועלין במזיד קאמר דהתם לא הוזכר סברת ר"י כלל ועוד נ"ל ליישב לעיקר הקושיא דמש"ה לא משני דמועלין במזיד קא' משום דלישנא דר"מ דקאמר מועלין אפי' בעתיקין ק"ל דה"ק ל"מ בחדתין אלא אפי' בעתיקין וכי היכי דמעילה דחדתין לר"מ הוי בשוגג נמי ה"נ מועלין בעתיקין הוי דומיא דחדתין וכן נמי מאי דפריך מבריי' דכתנות כהונה שבלו ה"נ פריך דכי היכי דבבלו מועלין דקתני אף בשוגג קאמר ה"נ מועלין כי דייקינן מינה אפי' לא בלו בשוגג נמי מיירי דומיא דבלו ומאי דפריך מברייתא מאבני ירושלים שנשרו מועלין בהם ולא משני דמועלין במזיד קאמר ליכא למימר דמשמע ליה לתלמודא דמועלין דקאמר רבי מאיר בשוגג נמי איירי דומיא דאידך ברייתא דכתנות כהונה דר"מ ובהכי ניחא מ"ש עוד הרב ח"ה דאמאי לא פריך לר"י נמי מכל הני כיון דליכא לאוקמא במזיד אכן כפי מ"ש י"ל דלר"י לא ק"ל דא"ל דמועלין במזיד קאמר דלר"י כיון דס"ל דלר"מ הקדש בשוגג אינו מתחלל א"כ כתנות כהונה שבלו ולא בלו וחדתין ועתיקין דינן שוה דבכולן אין מועלין בשוגג ושפיר איכא למי' דמועלין במזיד קאמר אכן לרב דס"ל דהקדש בשוגג מתחלל לר"מ ק"ל שפיר מלישנא דאף בעתיקין כמ"ש כנ"ל נכון אלא שמדברי התוס' לקמן ד"ה לא אמרו שהק' לב"פ מהא דמועלין בחדתין ולא תירצו דמועלין במזיד קאמר נר' דס"ל דלישנא דמועלין לא משמע אלא בשוגג וכמו שתי' הרב ח"ה ז"ל ודו"ק:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מי </b>
+<b> שהתנדב לשמור בחנם כו' משום בעלי זרוע כו'.</b> בסוף פרק בתרא דמציעא דקי"ח גרסינן אמר רבה הבטה בהפקר תנאי היא דתנן שומרי ספיחי ז' נוטלין שכרן מתרומת הלשכה רבי יוסי אומר הרוצה מתנדב הוא ושומר חנם אמרו לו אם אתה אומר כן אין באים משל צבור מאי לאו בהא קמפלגי דת"ק סבר הבטה בהפקר קני ואי יהיב אגרא אין ואי לאו לא ור"י סבר הבטה בהפקר לא קני כו' אמר רבא לא דכ"ע הבטה בהפקר קני והכא בחיישינן שמא לא ימסרם יפה קמפלגי דרבנן סברי יהבינן ליה אגרא ואי לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה ור"י סבר לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה כו' ומה אתה אומר ה"ק מדבריך לדברינו דחיישינן שמא לא ימסר יפה אין עומר וב' הלחם באים משל צבור א"ד אמר רבא דכ"ע הבטה בהפקר לא קני והכא בחיישינן לבעלי זרועות קמפלגי כו' והרע"ב ז"ל בפ"ד דשקלים מ"א פסק כאוקמתא קמייתא דרבא דפלוגתייהו בחיישינן שמא לא ימסר' ופסק הלכה כרבנן דסברי נותנין שכרן משום דחיישינן של"י יפה וראיתי להרב תי"ט ז"ל שהקשה על דברי הרב הללו וז"ל וא"ת ומ"ש הכא דחיישי' שמא לא ימסרם משקלים דתנן בפ' אע"פ שאמרו נשים ועבדים וקטנים אין ממשכני' אותם אם שקלו מקבלים מידם וכתב הרע"ב ז"ל שם דבעינן שימסרם לצבור יפה ואפשר לחלק בע"א דהכא דעומר וב' הלחם אחת בשנה איכא למיחש שמא לא ימסרם יפה אלא נוח להם שיקרבו משלהם שכן פרש"י הטעם בגמרא אבל שקלים דלקרבנות דכוליה שתא ליכא למימר נוח להם שיקרבו משלהם וא"ש נמי ללישנא בתרא דכ"ע הבטה בהפקר לא קניא ואותו לשון טעמא דרבנן שתקנו שכר כדי שיהיה קול ולא יבואו בעלי זרוע ליטול וכשמוחלין נמצא שיש לשומרים אותם מעות בתרומת הלשכה ואין לציבור חלק בהם ולפ"ז אין לחלק משום שאין גופן קרב עכ"ל ולע"ד דבריו תמוהים לא זכיתי להבינם במ"ש דלהך תי' א"ש נמי ללישנא בתרא דהא להך תי' ג"כ ק' טפי ללישנא דקאמר דטעמא דרבנן משום דחיישינן לבעלי זרועות תקינו ליה ד' זוזין וכשזה מוחל עליהם נמצאו לו בתרומת הלשכה ד' זוזין שאין לצבור חלק בהם ואין תמידים באים משל צבור כמ"ש רש"י ז"ל והשתא לפי תי' ז"ל דשקלים כיון שהוא לקרבנות דכולי שתא לא חיישינן א"כ ה"נ כשזה מוחל ד' זוזין אלו לתרומת הלשכה דהוו לקרבנות דכוליה שתא כדתנן בפ"ד דשקלים דמתרומת הלשכה היו לוקחים תו"מ של כל יום אמאי חיישינן שמא לא ימסרם יפה סוף דבר דבריו צל"ע ולעיקר קושייתו נר' לי לתרץ דיש לחלק דבשלמא גבי עומר וב' הלחם חיישינן שמא לא ימסרם יפה משום דנוח לו שיקרבו משלו כמ"ש רש"י ונמצא לפי דעתו אם אינו מוסרם לצבור נמצא מרויח דהעומר ושתי הלחם כולו משלו משא"כ בשקלים משום הכי אמרינן דמקבלי' מהם לכתחלה ולא חיישינן שמא לא ימסרם יפה דאמדי' דעתיה דודאי מוסרם לצבור יפה משום דאפי' שלא ימסרם לציבור אינו מרויח כלום כדי שיקרבו למחר תו"מ משלו כיון שכבר נתבטלו בשקלים של כל ישר' ואמ"ג דמטבע חשיב ולא בטיל היינו משום חומרא דרבנן וכמ"ש הרשב"א בת"ה דכל הדברים שאין להם בטול לא הוי אלא מדרבנן משום חומרא בעלמא אבל שיהיה נחשב כשמקריבין למחר תו"מ משלו הא לא הוי ואע"ג דלכתחילה אם אינו מוסרם לצבור לא מקבלינן מנייהו אע"ג דבטלים הם ברוב השקלים היינו משום דהו"ל כמבטל איסור בידים ולערב איסור בידים לכתחילה אסור וכדאמרי' לא אמר' תורה שלח לתקלה וכמ"ש הרב מש"ל ה' מעילה פ"ז דין ו' אמנם כשמוסרם לצבור מקבלינן מיניה ולא אמרינן דאינו מוסרם יפה כדי שיקרבו למחר תמידין ומוספין משלו דכיון שכבר נתערבו כבר נתבטלו ברוב השקלים וכשמקרבין למחר תו"מ משל צבור הוו וכיון שכן נמצא דאינו מרויח כלום לאחר שנתערבו ומש"ה אמדינן דעתיה דודאי מוסרם לצבור יפה ומקבלים מהם לכתחילה ולא"ד שאמרו בגמרא אם אתה אומר כן אין תמידין באים משל צבור וכמו שפירש"י משום ד' זוזין אע"ג דכבר הם מתבטלים עם רוב הממון של הלשכה כבר כתב הרב דלהך א"ד אה"נ דאם היו נותנים לו ד' זוזין ואח"כ היה מוסרם דמהני משום דלא חיישינן אלא הכא בשאינו מוסרם איירי יע"ש וזה נ"ל להעמיס היטב בדברי התוס' שכתבו בפ"ג דיומא דל"ה ע"ב ד"ה ליחוש בס"ד וז"ל וכן לבן בוכרי דאמרינן בפ' הקומץ כל כהן ששוקל אינו חוטא דכתיב כל העובר על הפקודים ושבט לוי לא נפקד ופריך בגמרא כיון דלכתחילה לא מחויב לאתויי כי קא מייתי מעייל חולין בעזרה ומשני דמסיק להו לציבור איכא למי' אפי' את"ל דסבירא ליה כרבנן דחיישינן בההיא אפי' רבנן מודו כיון שכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי נהי דפטירי מסרי לצבור יפה ועיין בהרב מש"ל בדין זה מה שנדחק בזה אמנם כפי מ"ש אפשר שכוונו למ"ש וזהו מ"ש כיון דכל ישראל מביאין שקלים הרי נתבטלו בשקליהם של ישראל ואין מרויחים בזה כלום ומשו"ה מסרי לצבור יפה ודוק ורבי' ז"ל נר' שחולק אדברי הרע"ב ז"ל הללו שכתבנו דצריך שימסרם יפה לצבור וזה ממ"ש בפ"א מה' שקלים דין ז' וז"ל הכל חייבים ליתן מחצית השקל כהנים לוים וישראלים אבל לא נשים ועבדים ואם נתנו מקבלים מידם ע"כ אשר נר' בהדיא דלא בעינן שימסרם לצבור מדלא כתב ובלבד שימסרם לצבור כמ"ש בה' כלי המקדש בכל מידי דבעי מסירה לציבור ויש לתמוה דמסוגייא דפ"ק דערכין ודהקומץ נר' בהדיא דבעי גבי נשים מסירה לצבור מדפריך לבן בוכרי דאמר כל כהן ששוקל אינו חוטא כי קא מייתי מעייל חולין בעזרה והוצרך לשנויי כשמסר לצבור וא"כ קו' הלזו ג"כ יש להקשות בחלוק' נשים ועבדים וצריך לומר בשמסר לצבור וכמ"ש הרב מש"ל יע"ש וצ"ע כעת ובפ' אמר להם הממונה דל"ה ע"ב גרסינן תני רב הונא ואמרי לה ר"ש בר' יאודה אחר שכלתה עבודת צבור כהן שעשתה אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנ' לצבור ורש"י ז"ל פירש עבודת יחיד הוצאת כף ומחתה שאינה צריכה אלא לפי שמוטלת עליו לפנות את המקום לפיכך קורא לה עבודת יחיד ע"כ ובלבד שימסרנה לצבור דסוף סוף מעבודת צבור הוא ופריך פשיטא מהו דתימא ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמ"ל וכתבו התוספ' בד"ה נחוש וז"ל ואפי' לרבנן דר"י בפרק הבית והעלי' דס"ל שומרי ספיחי' בשביעית נותני' שכרן מתרומת הלשכה כו' משום דחיישינן שמא לא ימסרם לצבור יפה יפה הכא מודה דאנן סהדי דכ"ג מסר לה יפה שהוא גדול בתורה ויודע שיש למסור יפה ועוד כיון שכל כבוד כהונה שלו מסר לה יפה ואגב חביבותא שעובד בה ע"כ הנה משמע בהדיא מסוגיא זו דלא הותר ע"י מסירה אלא עבודת יחיד אבל עבודת צבור לא הותר וע"כ טעמא דמילתא הוא משום דחיישינן שמא לא ימסרם יפה ודוקא בעבודת יחיד לא חיישינן משום דלא חביבא עליה כ"כ אבל בע"צ חביבא טפי וחיישינן וק"ל טובא דבמתני' דף הנז' קתני בשחר הי' לובש פילוסין של י"ח מנה ובין הערבים הנדויין של י"ב מנה כו' הכל שלשים מנה אלו הם משל צבור ואם רצו להוסיף מוסיף משלו וכתב הרע"ב שם וז"ל ובלבד שימסרנ' לצבור וכ"כ בפי' רבינו בפי' המ' שם וז"ל ואומרם אם רצו להוסיף מוסיף משלו ובתנאי שיתן אותו תוספת להקדש ע"כ הרי דס"ל דלא חיישי' שמא לא ימסרם אפי' בעבודת צבור שהרי באותם בגדי בוץ שלבש בטבילה ב' כשהבאוהו לבית הפרוה היה עושה כל עבודת היום עד תמיד של בין הערבים ואין לך עבודת צבור גדולה מזו וכדקתני בפרק בא לו דף ע' יע"ש ואפ"ה קתני במתני' דאם רצה להוסיף משלו מוסיף ובתנאי שימסרם לצבור הא כיון דבעינן שימסרם לצבור ואי לא לא מהני הו"ל למיחש שמא לא ימסרם יפה בעבודת ציבור וכדתני ר"ש ובשלמא לרש"י ז"ל ניחא לפי שנ"ל שזה שכתבו רבינו והרע"ב דכשהוא מוסיף משלו צריך שימסרם לצבור רש"י ז"ל פליג עלייהו וסובר דלא בעינן שימסרם לצבור וזה ממ"ש וז"ל ובלבד שימסרם לצבור דסוף סוף מעבודת צבור הוא כך נראה בעיני ואני שמעתי עבודת יחיד מקרא פרשה דתנן התם בפרק בא לו קורא בו בטלית לבן משלו ק' לי בגוה מדלא תנן התם ובלבד שימסרם לצבור ע"כ וא"כ מזה ההכרח בעצמו איכא למימר נמי הכא דלא בעינן שימסרם לצבור מדלא קתני במתני' ובלבד שימסרם לצבור ש"מ דלא בעינן וטע' דמילתא דכיון שמה שהוא צורך לעבודת צבור דהיינו בגדים של שחר שצריך שיהיו י"ח מנה הם משל צבור מה שהוא מוסיף הו"ל כמאן דליתיה כיון דאינו מעכב כהונה משל צבור קרינן להו אמנם בגמרא דקאמר כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד דכל הבגד בא משל יחיד ומש"ה צריך שימסרם לצבור וא"כ מש"ה קתני במתניתין אם רצו להוסיף מוסיף משלו כיון שאינו צריך מסירה לצבור אמנם לפי מ"ש רבי' והרע"ב קשה טובא ואפי' לפי מ"ש הרב מש"ל בפ"ח מהל' כלי המקדש ליישב מה שפסק רבי' שם וז"ל כל בגדי כהונה אינם באי' משל צבור ויחיד שהתנדב בגד מבגדי כהונה מוסרה לצבור ומותר והק' הרב הנז' שנראה הפך מסוגייא זו בפר' א"ל דקאמר בהדיא דדוקא עבודת יחיד מותר אבל עבודת צבור לא הותר ורבי' סתם וכתב מוסרה לצבור ומותר ולא חילק בין עבודת יחיד לעבודת צבור וכתב הרב הנז' דרבי' דחה סוגיא זו דיומא מכח סוגיות אחרות המורות הפך אותה סוגייא דאפי' בעבודת צבור מהני מסירה לצבור וא"כ דסוגייא זו דיומא אתייא כאוקמתא דרבא קמייתא דרבנן ור"י פליגי אי חיישינן שמא לא ימסרם ולרבנן חיישינן אך כפי אוקמתא אחרת דפליגי אי חיישינן לבעלי זרועות אפי' רבנן מודו דלא חיישינן ע"ש מ"מ תיקשי לסוגייא זו ממתני' דפ' הנז' דקתני מוסיף משלו אפי' בעבודת צבור הפך מימרא דר"ש ועוד היכי פריך תלמודא פשיטא כיון דמתני' פליגא בהדייא אמימרא דשמואל גם ליכא למימר דאה"נ דלפום סוגייא זו דיומא דס"ל לש"ס דבע"צ לא מהני מסירה לצבור משום דחיישינן שמא לא ימסרם יפה ע"כ צריכנא למימר ולדחוקי נפשין דמתני' דקתני מוסיף משלו אפי' בלא מסירה לצבור קאמר משום כיון דהי"ח מנה שהם מעיקר הדין הם משל צבור אע"ג דכ"ג מוסיף משלו לא מפסיד בהכי וכדכתיבנא לדעת רש"י ז"ל אבל לפום מאי דדחינן הך סוגייא מקמי הנהו סוגיות המורות הפך סוגייא זו דס"ל דאפי' בעבודת צבור מהני מסירה לצבור מצינן למימר שפיר דמתני' דקתני מוסיף משלו במסירה לצבור קאמר משום דלא חיישינן אפי' בעבודת צבור דהא ודאי בורכא איהו דכיון דמכח סוגייא זו דיומא צרכי' למימר דמתני' בלא מסירה לצבור קאמר משום דכיון דאינו אלא הוספה בעלמא ליכא קפידה בהכי מנ"ל לומר דלהנהו סוגיות המורות הפך סוגייא זו ס"ל דאפי' בהוספה בעלמא צריך מסירה לצבור כיון דבהא לא אשכחן דפליגי וזה פשוט:<br><b> ומהיותר </b> תימא על מרן כ"מ ז"ל שכתב בה' כלי המקדש פ' כ"ז דין ג' אמ"ש רבינו שם וז"ל וב' דל' מנה משל הקדש ואם רצה להוסיף מוסיף משלו ומקדיש התוספות כתב מרן וז"ל ומ"ש מקדיש התוס' כן משמע שם בגמרא דל"ה ע"ב ע"כ ודבריו תמוהים לע"ד דהא מסוגייא זו משמע להפך מדקאמר בגמרא עובד בה ע"י אבל לא עבודת צבור משום דחביבא ליה וחיישי' שמא לא ימסרם ואם איתא דמתני' בתנאי שימסרם לצבור קאמר היכי מהני בעבודת צבור דחביבא אלא ודאי דבהוספה אינו צריך מסירה לכן אשר נראה לי ליישב קצת כמ"ש הרב מש"ל בדין שלפנינו בשם שמעתי אומרים דלעולם דמסירה מהני לצבור אפי' לע"צ והכא ה"ט משום דהצבור אינ' רוצי' שיהיו בגדי כהונה משל יחיד אף שימסרם לצבור משום דרוצים שיהיו הבגדים משקליהם כדי שיכפרו עליהם ולא שיבואו משל יחיד אף שמסרם לצבור אך בעבודת יחיד שאינה צריכה צבור ליכא קפידא יע"ש והילכך משום הכי קתני במתני' דאם רצה להוסיף מוסיף משלו אפי' בעבודת צבור משום דכיון דעיקר מה שהוא צריך לבגדי כהונה דהיינו י"ח מנה הוא משל צבור משום הך הוספה גרידה אין מקפידין הצבור כנ"ל אלא שמדברי התו' ישני' שם נראה דס"ל דבעבודת צבור לא מהני מסירה איך שיהי' עלה בידינו מדברי התו' דאפי' למאי דקי"ל כרבנן דחיישינן שמא לא ימסרם בבגדי כהונה הכל מודים דלא חיישינן משום דכל כבוד כהונה שלו ובודאי שכונתם משום שהוא לובשם ואיכא כבוד בהכי ועיין במש"ל: אמנם מן הירוש' נרא' דפליג אדברי התוס' ממ"ש בפ"ד דשקלים תני האשה שעשתה כתונת כו' צריכה שתמסרנה לצבור אמר ר' אחא דר"י היא דר"י אמר אף הרוצה מתנדב הוא וש"ח ורב אסי בשם ר' שילא אמר כדברי הכל היא במה פליגי בגופו של קרבן אבל במכשירין של קרבן כ"ע מודו דמשתנה קרבן יחיד לקרבן צבור ומדלא חילקו כמו שחילקו התו' ז"ל משמע דלא ס"ל להירוש' לחלק בהכי אלא הדבר תלוי בין אם גופו של קרבן למכשירין של קרבן ותו אמרו שם בירוש' בשעה שעלו ישראל מן הגולה לא מצאו עצים בלשכת העצים עמדו אלו והתנדבו עצים ומסרום לצבור א"ר אחא דר"י היא ור"א בשם ר"ש אמר כדברי הכל במה פליגי בגופו של קרבן אבל במכשירי קרבן כ"ע מודו ע"כ:<br><b> וראיתי </b> להר"י כולי בס' מש"ל שהק' אדברי הירוש' הללו וז"ל וצ"ל דהירוש' פליג אש"ס דילן דבהדייא אמרינן בפ' הקומץ רבה דף נ' ע"ב דתניא קרבן מלמד שמתנדבים עצים והכי איתא במנחות דק"ו ע"ב ושמא דהירוש' דריש ליה ליתורא דקרבן לדרשא אחריתי ומש"ה אוקמא למתני' כר"י אך קשה דהתם מייתי מקרא מלא בנחמיה דכתיב והגורלות הפילו על קרבן העצים הכהנים והלוים והעם להביא לבית אלהינו בעתי' מזומנים לשנה והכי איתא בפ"ד דתעניות יע"ש כלומר ותיקשי לר' אחא דא' דלרבנן לא מהני מסירה בעצים א"כ קרא דנחמיה במאי אוקמי' ליה דלר"י מוקמי ליה שפיר כשמסרום והנה מ"ש דשמא הירוש' דריש ליה ליתור' דקרבן לדרשא אחריתי אישתמיט מיניה מ"ש בירוש' פ"ד דשקלים על מתני' די"ג שופרות א"ר בון אמר הרי עלי עץ מביא גזר אחת קרבן לרבות את העצים ע"כ: ולעיקר קו' נר' ליישב עם מאי דאיתא בפרק הקומץ דכ"ב ועצים דפשיטא ליה לתנא דבאים משל צבור מנ"ל דתניא יכול האומר הרי עלי עולה יביא עצים מתוך ביתו כו' ת"ל על העצי' אשר על האש אשר על המזבח מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור דברי ראב"ש ר"א בן שמוע אומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בו הדיוט ע"כ ומעתה יש ליישב דברי הירוש' משום דר' אחא קאי אברייתא דקאמר עמדו אלו והתנדבו עצים ומסרום לצבור דמוכח בהדיא דס"ל להך ברייתא דעצים אינם באים משל צבור מדהוצרך שימסרם לצבור והיינו ע"כ משום דס"ל להך ברייתא כראב"ש דדריש היקשא דעצים על המזבח לומר מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור וא"כ ע"כ דהך ברייתא ס"ל כר"י דלא חיישינן דאי ס"ל כרבנן בעלמא דחיישינן כיון דאיהו ס"ל דעצים אינם באים משל יחיד כראב"ש היכי מהני בהו מסירה אמנם לרבנן דס"ל בעלמא דחיישי' שמא לא ימסרם איכא למימר דאינהו ס"ל כר"א בן שמוע דדריש היקישא דאשר על העצים לומר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בו הדיוט וס"ל דעצים באים משל יחיד ולא בעי מסירה כלל והיינו קרא דנחמיה דהכהנים היו מתנדבים עצים משום דבאים משל יחיד ואי קשיא כיון דלפי האמת ס"ל לרבנן דעצים באים משל יחיד משום דדרשינן להיקשא דעל העצים לשלא נשתמש בו הדיוט כר"א בן שמוע א"כ אמאי לא קאמר בגמ' דאיכא בינייהו הא דלר"א בן שמוע דדריש לשלא נשתמש ס"ל דעצים באים משל יחיד כדסבירא להו לרבנן דר"י דדרשי ליה כותיה דמכאן הכריח הרב ל"מ ז"ל בה' איסורי מזבח פ"י דין ב' דס"ל לרבינו ז"ל דלר"א דדריש היקשא דעל העצים לומר דצריך שלא נשתמש בו הדיוט אית ליה נמי דהיקשא אתא לומר דאינן באים אלא משל צבור דאין היקש למחצה ומש"ה פסק רבי' ז"ל תרווייהו הא ל"ק דע"כ לא צרכינן למימר דרבנן כר"י ס"ל דעצים באים משל יחיד אלא לר' אחא דס"ל דלרבנן לא מהני מסירה אפי' בעצים ג"כ וא"כ ע"כ ס"ל דעצים באים משל יחיד מיתורא דקרבן ומקרא דנחמיה וא"כ כי מקשינן עצים למזבח אינו אלא לענין דבעינן שלא נשתמש בו הדיוט ולא מקשינן נמי לשיהיו משל צבור משום דאין היקש למחצה כיון דהנהו קראי גלי בהדייא דלא בעינן משל צבור אמנם לר' אחא בר שילה דאמר דאפי' לרבנן מהני בעצים מסירה וא"כ מקרא דנחמי' ויתורא דקרבן לא מוכח מידי דבאים משל יחיד דהנהו במסיר' מיירי וא"כ אפי' לראב"ש דדריש להיקשא לשלא נשתמש ס"ל דבאים משל צבור משום דאין היקש למחצה וא"כ איכא למימר דתלמודא דידן ס"ל כר"א בר ששת דלרבנן ג"כ מהני בעצים מסירה ואף לדידהו אינן באים אלא משל צבור משום דאין היקש למחצה וראב"ש דדריש להיקשא דעצים לאינן באים משל צבור גרידא אע"ג דאין היקש למחצה היינו משום דמההיא דארוונה מוכח דלא בעינן שיהו חדשים דדחיקא ליה לאוקמי בחדתי ודוק:<br><b> אך </b> קשה לדעת התוס' דלא אסיקו אדעתם לחלק בין מכשירי קרבן לגופו של קרבן כמ"ש בירוש' מדלא חילקו בהכי לבגדי כהונה והוצרכו להני תי' דא"כ תקשי להו לרבנן הא דעצים דמפיק לה בתלמודא דידן מקרא דנחמיה דהיכי מהני בהו מסירה דליכא למימר דרבנן ס"ל דעצים באים מן היחיד כדכתיב דא"כ אמאי ל"ק בגמ' דאיכא בינייהו הא ויש ליישב ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רח) </b> ולערב איסור בידים לכתחילה אסור וכדאמרינן לא אמרה תורה שלח לתקלה. בפשיטות משמע דס"ל להגאון המחבר ז"ל דלערב שקלי יחיד שלא מסרם לציבור יפה יפה הוא איסור תורה וא"כ הרי ישאר קושייתו הנ"ל דאיך מותרים השקלים מהקטנים שלא הביאו ב' שערות שהרי אין ביד הקטנים להקנותם לציבור מן התורה ואיך מותר לערבו לכתחילה עם שאר השקלים וכנ"ל:
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>חומת </b>
+<b> ירושלים ומגדלותיה באין משיירי הלשכה כו'.</b> מבואר הוא דפסק כסתם מתני' דשקלים יע"ש וראיתי להר"ב עצמות יוסף בפרק האיש מקדש דנ"ד ע"א שהק' דאם כן נראה דלמאי דקי"ל אין מועלין בשיירי הלשכה וכמו שפסק רבי' בספ"ו מהל' מעילה דירושלים לא קדשה והאומר כירושלים לא אמר כלום וכדפרכינן בגמ' אי ר"י ירושל' מי מיקדשא והתניא כאימרא כו' ומשני תרי תנאי ואליבא דר"י ובודאי דהך שינוייא קיימ' לכולהו תי' בין אליבא דרב בין אליבא דר"י וכיון שכן ק' שרבי' בפ"א מה' נדרים הי"ד פסק דהאומר הרי הן עלי כהיכל כירוש' הרי אלו אסורין יע"ש מה שתירץ ולע"ד אחר המחילה לק"מ ואישתמיט מיניה דברי הר"ן ז"ל בפ"ק דנדרים די"א וז"ל כירוש' כקרבנות ירוש' וכתב עוד בד"ה ב' תנאי וז"ל תנא דמתני' סבר דלר"י דעתו על דבר הקרב בירושלים וכי אמר כירוש' מיתסר ותנא בתרא סבר דדעתו על דבר עצים ואבנים וכ"כ הרא"ש משם הירוש' יע"ש וא"כ מעתה דברי רבינו נכונים דמש"ה פסק דהאומר כירוש' הרי זה נדר משום דפסק כסתם מתני' דהאומר כירוש' דעתו על דבר הקרב בירוש' ומאי דפריך בגמ' אי ר"י ירוש' מי מקדשא והתניא כו' והוכרח לומר ב' תנאי כו' הכי פריך כיון דס"ל לר"י דירוש' מיקדשא הן לו יהיה דהאומר כירוש' דעתו על עצים ואבנים אמאי לא אמר כלום ומש"ה הוכרח לשנויי ב' תנאי כו' אבל לדידן אע"ג דקיימא לן אין מועלין בשיירי הלשכה אפ"ה פסקי' כסתם מתני' דהאומר כירוש' אסור משום דדעתו על דבר הקרב בירושלים כנ"ל פשוט:<br><b> וראיתי </b> להתוספ' שם בנדרים דף צ"ד ע"ב שכתבו וז"ל והתניא האומר כירוש' לא אמר כלום דס"ל דאף ירוש' מתרומת הלשכה דהוי דבר הנדור רק אין דעת הנודר בכך אלא דעתו להתפיס כמו ירושלים קדושה יותר משאר א"י ולא דבר הנדור הוא עכ"ל וק"ל טובא דא"כ מאי פריך הכא בגמ' אי ר"י ירוש' מי מקדשא והתניא כו' ומאי קושיא הא אע"ג דס"ל דירושלים מיקדשא אפ"ה ס"ל דלא אמר כלום משום דאין דעתו להתפיס על קדושת עצים ואבנים הבאים משיירי הלשכה אלא על קדושת ירוש' יותר משאר ארצות וכמ"ש הם ז"ל וצ"ע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d04c6f1a81e31ec9e5961caba49c9a358ca8df73
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,435 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>לפיכך </b>
+<b> המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה כו'.</b> ובאומר תקיעת שופר עלי נסתפקו התוספות בפרק ראוהו בית דין דף כ"ח ע"ב דבור המתחיל המודר וזה לשונו ולדברי רבא היה משמע דאם אמר תקיעת שופר עלי אסור לתקוע בשופר של מצוה וכמו דאמר גבי סוכה אם לא נחלק משום דגבי סוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה כו' וראיתי להרב מחנה אפרים הל' נדרים סימן כ"ה שהקשה דאם כדבריהם דבסוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה אם כן מאי קא מותיב רבא לאביי בפרק ב' דנדרים די"ז וכי מצות להנות ניתנו ומאי קו' הא כיון דמטי ליה הנאת הגוף בישיבה לא שרי מטעם מצות לאו ליהנות ניתנו וכמ"ש הר"ן ז"ל שם בנדרים דט"ו ע"ב גבי האומר קונם הנאת תשמישך וז"ל וכי אמר הנאת תשמישך מאי הוי מצות לאו ליהנות ניתנו י"ל דכי אמרי' הכי ה"מ לו' דאין קיום המצוה חשיב הנאה אבל אי מתהני גופיה בהדי דמתקיים מצוה אסור כו' ע"כ ובפרק אין בין המודר הנאה שנינו המודר הנאה מחבירו וחלה נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב וקאמר שם בגמ' אם בשנכסי חולה אסורים על המבקר אפי' עומד נמי לא ופירש הר"ן שם דהיינו דנהנה מדריסת הרגל ומשום מצוה לית ליה לאיתהנויי מאיסורא יע"ש ודוק:<br><b> ולע"ד </b> נראה דלק"מ כפי מה שכתבתי בהלכות לולב פ"ח שדעת הרשב"א שלא כדעת הר"ן אלא דאפי' איכא הנאת הגוף בהדי מצוה אפ"ה שרי ממה שהק' שם כקושית הר"ן וז"ל ומיהו אכתי ק"ל דהא מצווה במצות עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו וי"ל דמצוה זו אינו אלא מחמתה ולא מחמתו כו' ועדיין ק"ל דהא איכא מצות פ"ו דרמיא עליה וי"ל דאינו מחוייב להקים זרע מזו דהא אפשר לו באשה אחריתי כו' יע"ש ומדלא תי' כתירץ הר"ן דשאני הכא דאיכא הנאת הגוף משמע בהדיא דס"ל דאפילו בדאיכא הנאת הגוף אפילו הכי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו וההיא דמודר הנאה ממעיין דאסור לטבול בה בימו"ה כבר כתבנו שם משם המאירי ז"ל דה"ט מפני שהוא נהנה ממנו אחר המצוה דהיינו אחר שנטהר ובהכי יש ליישב ההיא דפרק אין בין המודר דפריך אי בשנכסי חולה אסורים על המבקר אפי' עומד נמי לא דהיינו מפני שהוא נהנה מדריסת הרגל אחר עשיית המצוה דהיינו בשעה שיוצא משם וא"כ מעתה איכא למי' שדעת התו' בפ' ראב"ד כדעת הרשב"א ויתרצו לקו' הר"ן כתי' הרשב"א הן אמת שלתירץ הרשב"א ז"ל שכתב דה"ט דלא שרינן בהנאת תשמישך עלי משום מצות לאו ליהנות ניתנו משום דאינו מחוייב להקים זרע מזו דאפשר לו באשה אחריתי קשה שהרי המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה אע"ג דאפשר לו לשמוע מאיש אחר ואפ"ה שרינן מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ואולי דסבירא ליה דטעמא דמודר הנאה מחבירו לאו היינו משום מצות לאו ליהנות ניתנו וכמ"ש רש"י ז"ל ד"ה מותר לתקוע לו טעמא דכולהו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו יע"ש אלא ס"ל דהיינו טעמא משום דסתם מודר מחבירו אין דעתו על דבר מצוה כמ"ש התוס' ז"ל בד"ה המודר הנאה ממעיין ואף שהתוס' ז"ל לא כתבו כן אלא לס"ד בעלמא אפ"ה הרשב"א ז"ל ס"ל דקושטא דמילתא הכי הוי ובהכי ניחא לי מאי דק"ל טובא בפשטא דשמעתתא דרב יהודא דס"ל דשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא משום דס"ל מצות ליהנות ניתנו תקשי ליה מתני' דפ' אין בין המודר דל"ה דתנן התם גבי המודר הנאה מחבירו דמלמדו מדרש הלכות ואגדות ופי' הר"ן ז"ל דה"ט משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וכן כתב בדל"ז ע"א יע"ש אכן כפי מ"ש הנה נכון דגבי המודר הנאה מחבירו אפי' רב יהודה מודה דמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה משום דאין דעתו על דבר מצוה וה"ט דמלמדו מקרא הן אמת שמדברי הר"ן ז"ל בשמעתין משמע שלא כ"כ אלא לס"ד בעלמא וכמ"ש התוס' אבל לפום קושטא דעתו של נודר אפי' לדבר מצוה אלא דאפ"ה שרי משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואפשר שלא כתבו כן אלא לדעת רבא דמדכייל ותני להו בהדי הדדי משמע דטעמיה דכולהו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו אמנם רב יאודה דסבירא ליה דגבי מודר הנאה מחבירו אפי' אם מצות ליהנות ניתנו אפי"ה שרי מטעמא דאין דעתו על דבר מצוה כנ"ל ודעת הר"ן זכרונו לברכה דתקיעת שופר עלי דינו כאומר ישיבת סוכה עלי שכתב וזה לשונו וכי אמרינן דשרי דוקא במודר הנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל באומר קונם שופר לתקיעתו עלי אסור אפי' לתקיעה של מצוה כו' יע"ש ויש לדקדק דמשמע מדבריו ז"ל דדוקא באומר קונם שופר לתקיעתו אבל אם אמר קונם תקיעת שופר עלי מותר דתקיעה דבר שאין בו ממש הוא ואין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש ואמאי הא אע"ג דאין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש אפ"ה בל יחל מדרבנן מיהא איכא כדקאמר רבינא בפ"ב דנדרים דף ט"ו ע"א ופסקוהו כל הפוסקים ז"ל וכן קשה לכאורה על מה שהק' הר"ן ז"ל שם בנדרים די"ו וז"ל וא"ת כי אמר ישיבת סוכה עלי מאי הוי הא דבר שאין בו ממש הוא ומאי קושיא הא מדרבנן מיהא אסור ולהא ודאי יש ליישב בבירור דהתם בסוגיא אקרא קאי דפריך מ"ש נדר דכתיב לה' שבועה נמי הא כתיב לה' ולהא משני הא דאמר ישיבת סוכה כו' והיינו דק"ל דמדאורייתא היכי מתסר מיהו מ"ש הכא בשמעתין ק' גם ליכא למימר דס"ל דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן לא חייל למדחי מצוה של תורה וכמו שכן ראיתי להרנב"י ז"ל בשיטה כ"י בפירוש להלכות הרמב"ם ז"ל שכתב כן שהרי כתב בדט"ו ע"ב ד"ה והא וז"ל וא"ת האי נדרא דרבנן הוא דהנאת תשמיש לית ביה ממש וכיון דמדרבנן בעלמא הוא היכי חייל נדרא לאפקועי מצות עונה יש לומר כיון דנדרא חייל ממילא פקעי להו הנך מצות דיש כח ביד חכמים לעקור דבר בשב ואל תעשה יעיין שם ומהתימא על הפר"ח ז"ל שכתב בסי' תקפ"ו סק"ה וז"ל ומסתברא שאם אמר קונם קול שופר עלי דלא הוי כלום דקול לית ביה ממש ואין הנדר חל אלא בדבר שיש בו ממש והוא תימא שהרי לדעת הר"ן ז"ל מדרבנן מיהא חל אפילו למדחי מצוה של תורה גם לדעת התוספות ז"ל שכתבו הר"ן והרשב"א ז"ל שם דכל שמזכיר החפץ אע"פ שאינו מזכיר בפיו האסור אלא על הנאתו הרי הוא כאילו אסר החפץ עליו וכן נראה ג"כ דעת הטור ז"ל ומרן בשולחנו הטהור י"ד סי' רל"ד ס"ז שכתבו דאומר הנאת תשמישך עלי אסור אע"ג דאין בו ממש משום דמתרצינן לדבוריה כאילו אמר גופך לתשמישך עלי וכמ"ש הש"ך והט"ז שם ועיין בסי' רי"ג ובסי' רט"ו ורל"ט וא"כ ה"נ באומר קונם קול שופר עלי נמי מתרצינן לדיבוריה כאלו אמר שופר לקולו וכן נראה ממ"ש מור"ם ז"ל בסי' תקפ"ט דהאומר קונם תקיעתו עלי דאסור בכל ענין וע"כ דהיינו משום דמתרצינן לדיבוריה כאלו אמר גופך לתקיעותיו וא"כ מדרבנן מיהא אסור וא"כ איך כתב בפשיטות מסברא דנפשיה דלא הוי כלום מאחר שלהקת הנביאים כולם שכתבנו מבואר דס"ל דאסור ודוק עוד כתב הר"ן ז"ל ומיהו מסתברא לי דכי אמרינן מותר לתקוע לו דוקא כגון שהוא תוקע מאליו להוציא המודר הנאה אבל כל שאמר ליה המודר תקע לי והוציאני אסור דשליחותו קא עביד וראיה לדבר מדאמרי' בפרק אין בין המודר כו' ואמרינן נמי אלא לדעתיה דבעל הא קא מהני ליה דקא עביד שליחותיה אלמא כל היכא דעביד שליחותיה אסור כו' יע"ש והביא דבריו מרן הב"י ז"ל סימן תקפ"ט בלי חולק:<br><b> ולע"ד </b> דבר זה נראה שבמחלוקת הוא שנוי והוא שהטור ז"ל חי"ד סימן רכ"ח גבי ההיא דקי"ל המודר הנאה מחבירו מלמדו מקרא מדרש כתב וז"ל הילכך אפילו אם הנאסר אומר לו שילמדנו מותר והרמב"ן ז"ל כתב שאם הנאסר אומר לו שילמדנו שאז הוא כשלוחו ואינו מותר אלא אם כן ילמדנו הוא עצמו וא"א הרא"ש כתב כסברה הראשונה עכ"ד ומבואר מדברי מרן ז"ל דה"ט דהרא"ש ז"ל דע"כ לא אמרינן בגמרא דלמעבד שליחותיה אסור היינו דוקא בדבר שצריך דעת ושליחות כגון תרומה וקרבן אבל מחזיר אבידתו ומלמדו מדרש כיון דאין צריך דעת ושליחות אפי' אם מצוה לעשות מותר כו' יע"ש ואם כן מינה נשמע גבי שופר כיון דאין צריך דעת ושליחות אפילו באומר לו תקע והוציאני מותר לדעת הרא"ש ז"ל ויש לי מן התימה קצת על מור"ם ז"ל בהג"ה דבי"ד סי' הנז' ס"ב על מה שפסק מרן שם כדעת הרמב"ן כתב ויש חולקים ומתירין אפילו אומר לו שילמדנו כו' יע"ש ואילו כאן בסי' תקפ"ט פסק מרן דברי הר"ן ז"ל ולא הגיה עליו כלום וצ"ע ודע דמימרא דרבא דהמודר הנאה מחבירו מזה עליו מי חטאת בימו"הג אבל לא בימות החמה וכן המודר הנאה ממעיין השמיטו רבינו ז"ל וכבר תמהו עליו בזה הפר"ח ז"ל סי' תקפ"ו ומוהר"ם בן חביב בקונט' יום תרועה דף ז' ע"ב וכתב שכנראה שדחה אותו מהלכה מפני שהיא הנאה מועטת דטיפה זו מה תהא עליה וכההיא דמותר להשקותו כוס של תנחומין ושל בית המרחץ ופסקו רבינו ז"ל הלכות נדרים פ"ו ודבריו תמוהים שהרי מעולם לא התיר רבינו ז"ל אלא בכוס של מודר וכמבואר שם ולא שרי אלא השימוש וכבר תמה עליו בזה מו"ה הי"ו בחי"ד ה' נדרים סימן ק"ך יע"ש ואפשר ליישב דבריו דסבירא ליה לרבינו דהא דקאמר מזה עליו מי חטאת בימו"ה כו' מיירי נמי במי הזאה של המודר אבל במי הזאה של המדיר אפי' בימוה"ג אסור דכיון דמותר ליקח שכר הבאה כדאיתא בסוף פרק האיש מקדש נמצא דקא מהני ליה שו"פ ומאי דאסר רבא בימו"ה היינו משום הנאת שימוש דנהנה גופו במה ששימשו והילכך דחאו להא דרבא מהלכה מכח ההיא דנדרים ומ"מ אכתי אין תי' זה עולה יפה למה שהשמיט ההיא דהמודר הנאה ממעיין ולכן נראה דרבי' סמך למה שפסק בספ"א מה"נ דהאומר הנאת תשמישך אסורה עלי אסורה עליו וכבר כתבנו משם הר"ן דאע"ג דמצות לאו ליהנות ניתנו אפי"ה כיון דאיכא הנאת הגוף אסור דומיא דהמודר הנאה ממעיין וא"כ כיון שרבינו ז"ל פסק לההיא דהנאת תשמישך עלי מינה נשמע להא דהמודר הנאה ממעיין דאסור מה"ט כיון דאיכא הנאת הגוף כנ"ל ולפי זה צ"ל דהנאת השמיעה והתקיעה לא חשיבא כולי האי כהנאת המעיין וכמ"ש לעיל משם הפר"ח ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קסח) </b> וי"ל דאינו מחויב להקים זרע מזו דהא אפשר לי' באשה אחריתי כו'. תמהני דהא הנודרת הנאה מיבמה דכופין אותו שיחלוץ ואמאי לא נימא דמותר ליבמה משום דמצות לאו להנות ניתנו כמו בהא דהנאת תשמישך ובזה לא שייך תירוץ הרשב"א דהא א"א לו באשה אחריתי אי דליכא אלא יבמה זו מבית הזה והרי ס"ל להרשב"א דיבמה שנדרה הנאה מן היבם דמדאורייתא אינה עולה ליבום כמ"ש בחידושיו בריש מסכת יבמות באומר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שלא תנשאי לפלוני ונפלה ליבום לאותו פלוני דצריכה חליצה ולא אמרינן בזה דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה כו' והרי זו הויא כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפ' ב"ש דכופין אותו שיחלוץ לה והרי זו אינה עולה ליבום ד"ת דקיימא עלי' בלאו ועשה ע"ש והשתא אי נימא דלא כהר"ן אלא דאפילו במקום שנהנה בגופו נמי אמרינן דמצות לאו להנות ניתנו א"כ תתייבם מדאורייתא ואיך קאמר הרשב"א דמן התורה אינה עולה ליבום וכן משמע להדיא ביבמות דף ק' ע"א דאלמנה לכ"ג מן הנשואין מדאורייתא אינה עולה ליבום ואמאי הא מצות לאו להנות ניתנו אע"כ דאא"ל כן. וכן בריש יבמות בסוגיא דעליה נמי מוכח דא"א לומר כן משום דאי נימא דמצות לאו להנות ניתנו אפי' במקום הנאת הגוף א"כ הרי צריך האי קרא דעליה גבי אחות אשה לאשמעינן דאסורה להתייבם אע"פ דמצות לאו להנות ניתנו ולא כמו דקאמר התם מטעם דעשה דוחה לל"ת דדחי לי' הש"ס התם משום דל"ת שיש בו כרת לא דחי לה העשה אלא דהי"ל למימר דסד"א דמשום דמצות לאו להנות ניתנו יהי' מותר לו ליבם אחות אשה היכא דליכא אחרת להתייבם וע"ש:<br><b> אך </b> דבהא ובהך דאלמנה לכ"ג י"ל דס"ל להרשב"א ז"ל דהיבמה אינה עושה מצוה בהייבום וא"כ ניהו דכל היכא דהוא אינו מוזהר היא נמי אינה מוזהרת דמה"ט באלמנה מן האירוסין לכ"ג אמרינן דמדאורייתא העשה דוחה לל"ת מ"מ היינו דוקא מטעם דחיה אבל מטעם מצות לאו להנות ניתנו אמרינן דכיון שהיא אינה עושה מצוה בהייבום הרי נהנית היא מן העבירה שלא במקום מצוה (אע"פ שדוחק לחלק בין הפרקים). אבל בהאי דיבמה שנדרה הנאה מן היבם שלה בחיי בעלה אי נימא דאסרה עצמה איבם שלה (וכמו דאיבעיא להו ביבמות דף קי"ב סוף ע"א באומרת נטולה אני מן היהודים מהו ליבם וע"ש בתוס' ד"ה איבעיא להו כו') דהיא לא עבדה איסורא כמ"ש הר"ן בנדרים דף ט"ו ע"א בד"ה הלכה כו' וכמו שהוכיח שם מהא דאמרינן לקמן דף ל"ה מי מעל למעול נותן הא לא אסירא עלי' אלמא דאין האוסר עובר וע"ש ואמאי לא תתייבם. ואפי' אם נפרש הא דהנודרת מיבמה דהיינו שאסרה על עצמה הנאת יבמה ומש"ה אסורה להתייבם מ"מ בהך בעיא דנטולה אני מן היהודים דמסיק התם רב אמר יבם אינו כבעל וכופין אותו שיחלוץ לה והיינו דדינה ממש כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה קשה אמאי כופין אותו שיחלוץ לה, תתייבם דהא מצות לאו להנות ניתנו והיא הא לא עבדה איסורא באומרת נטולה אני מן היהודים משום דאסרה נפשה אכ"ע ולא שאסרה כ"ע עליה (מנ"ה: עיין לקמן בהגה"ה לאות קצ"ד):<br><b> [הן </b> אמת דקשה עוד דניהו דהמודר לוקה אלאו דלא יחל וכמ"ש הר"ן שם דלא יחל אדבר קאי מ"מ הא בפשיטות דהעשה דכל היוצא מפיו יעשה לא שייך גבי מודר וא"כ הרי גם להר"ן קשה אמאי כופין אותו שיחלוץ לה תתייבם ותיתי עשה דיבום ותדחי לל"ת דלא יחל (אי נימא דהר"ן מודה לי' להרשב"א בזה דיבמה שנדרה הנאה מן היבם אינה עולה ליבום מדאורייתא) אלא די"ל בזה דכי היכי דלא יחל קאי אדבר ה"נ האי עשה דכל היוצא מפיו יעשה קאי על היוצא מפיו של המדיר והמודר עובר בלאו ועשה ולק"מ על הר"ן כ"א על הרשב"א] (מנ"ה: המעיין ברשב"א נדרים ט"ו ד"ה והא, יראה דחולק על הרמב"ם):<br><b> אכן </b> י"ל דהרשב"א ז"ל ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דהמדיר לוקה (ואין הזמן גורם לחפש דעת הרשב"א בזה) והרב בעל מחנה אפרים ז"ל כבר יישב האי דנדרים דף ל"ה אליבא דהרמב"ם ז"ל והביא ראי' מהנודר הנאה מחתנו לדעת הרמב"ם ז"ל. ועוד יש להעיר בזה אהאי דיבמה שנדרה הנאה מן היבם עד שכופין אותו לחלוץ נכוף אותה להתייבם שהרי יבמה נקנית בעל כרחה ובכה"ג הא היא אינה עוברת משום דקרקע עולם היא וא"כ הרי תיהדר הקושיא להרשב"א ז"ל גם מאחות אשה ומאלמנה מן הנשואין לכ"ג וכנ"ל ואפשר דאין דרכי' דרכי נועם לכוף אותה ודוק:<br><b> (קסט) </b> וההוא דמודר הנאה ממעין דאסור לטבול בו בימוה"ח כו'. לא ידעתי מה יענה אהא דאמר רבא דבימות החמה אין מזה מי חטאת על המודר הנאה ממנו והרי בהזאה מועטת כזו ודאי לא שייך דנהנה מזה אח"כ גם מ"ש הרב המחבר בדעת הרשב"א דס"ל דה"ט דמותר לתקוע לו משום דאין דעתו על דבר מצוה א"כ מ"ט אינו מזה עליו בימות החמה:<br><b> (קע) </b> י"ל כיון דנדרא חייל כו' דיש כח ביד חכמים לעקור דבר בשב ואל תעשה. זה תמוה לכאורה דהא זה שייך היכא דרצו לעקור אבל בנ"ד שאמרו דגם באין בו ממש אסור והעובר על דבריהן הוא בלאו דלא תסור מ"מ עשה דשופר דחי ללאו זה שהרי אפילו ביש בו ממש נתחבטו הראשונים אמאי אין עשה דוחה לל"ת דבל יחל ותירצו דנדרים הוי נמי עשה ואין עשה דוחה לל"ת ועשה ומכ"ש דלא תסור איתא בשאלה ועשה דשלום הבית לא עדיף יותר מעשה דאורייתא לגבי לאו דרבנן ואפשר לומר דרבנן באין בו ממש כיש בו ממש עבדי ליה דדמי לידות נדרים דלא גמר להזכיר הגוף בין בתשמיש ובין בסוכה וצ"ע:
+
+Halakhah 4
+
+<b>שופר </b>
+<b> של ר"ה אין מחללין עליו את י"ט כו'.</b> עיין מ"ש בזה באורך בפ"ב מה' יו"ט הל' י"ח ודוק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>י"ט </b>
+<b> של ר"ה שחל להיות בשבת כו' ולמה אין תוקעין גזירה שמא כו'.</b> הנה הר"ן בר"פי"ט של ר"ה שחל להיות בשבת הק' וז"ל וא"ת ומ"ש הני דגזרינן בשבת ומ"ש מילה דשריא בשבת ולא גזרינן שמא יעביר תנוק או איזמל ד"א בר"ה כו' וראיתי להרב כנ"הג סי' תקפ"ח שתמה עליו וז"ל ודבריו תמוהים דכבר אמרו בפ' לולב וערבה דלולב גזרו משום דלא ידעינן בקבועה דירחא וטעם זה יספיק ג"כ לתת הפרש בין לולב למילה ובשופר ג"כ כבר כתב הוא ז"ל דהוי דומיא דלולב לענין דלא ידעינן בקבועה דירחא וכן ראיתי בס' תמים דעים סי' כ"ט נתן טעם זה כו' יע"ש ועיין בתוס' פ"ק דמגילה ד"ד ע"א ד"ה ויעבירנו שהקשו כקו' הר"ן ותי' באופן אחר יע"ש. וראיתי למורינו הרב המופלא בס' מקראי קדש שכתב לזה וז"ל וליתא דבזמן המקדש מאי איכא למימר גם הזאה אינה דוחה שבת כדאיתא באלו דברים עכ"ד ואין דבריו מובנים במ"ש דבזמן המקדש מאי א"ל שהרי כבר כתב הר"ן ז"ל פ"ק דמגילה דאפילו בזמן המקדש לא הי' דוחה שבת במדינה לפי שרוב השנים לא היו יודעים בשחרית שהוא זמן תקיעת שופר קיבועו של חדש זה ואם נתיר להם לתקוע כשבאו עדים בשחרית לשנה הבאה ג"כ יתקעו אע"פ שעדיין לא באו עדים עכ"ד וכ"כ הרמב"ן ז"ל במלחמותיו פ' לולב וערבה יע"ש גם מ"ש דהזאה אינה דוחה שבת אע"ג דהיא מצוה ודאית לא ידעתי איך נתיישבה קו' הרב כנ"הג בזה שהרי קו' זו תקשי לתלמודא למאי דבעי למימר דבלולב גזרו משום דלא ידעינן בקיבועה דירחא מ"ש מהזאה דאע"ג דהיא מצוה ודאית אינה דוחה שבת ושוב ראיתי להריטב"א ז"ל בחי' למס' סוכה שתירץ לקושית הר"ן ז"ל כתי' הר"ב כנה"ג והוקשה לו מהזאה וכתב וז"ל והזאה אע"פ שזמן הפסח ברור והיא מצוה מן התורה אפ"ה כיון שבעודו עכשיו טמא אינו מחוייב בפסח עד שיזה לפיכך גזרו בהזאתו משום דרבה שאין אנו עכשיו עוקרין ממנו פסחו אלא גורמין שלא להתחייב בו א"ד יע"ש. וליישב דעת הר"ן ז"ל נראה דס"ל להר"ן דאע"ג דגבי לולב ה"ט משום דלא ידעי' בקיבועה דירחא הא לא"ה הוה דחי שבת ולא גזרינן משום שמא יעבירנו היינו משום דהוי מצוה דכל ישראל דאלימא אבל במצוה דיחיד אפילו במצוה ודאית לא דחי שבת וה"ט דהזאה דלא דחי שבת אע"ג דהוי מצוה ודאית משום דהוי מצוה דיחיד ולא מן הטעם שכתב הריטב"א ומש"ה ק"ל שפיר ממילה דהוי מצוה דיחיד כנ"ל ועיין בספר לשון למודים למו"ה הי"ו ה' ר"ה סימן רי"ג כנ"ל ודוק:<br><b> ובמה </b> שתי' הר"ן דהני שאני לפי שהכל טרודים בהם ולא מדכר חד לחבריה מה שאין כן במילה ק"ל טובא מהא דגרסי' פ"ק דיומא ולטעמיך הזאה כל ז' מי איכא והא קי"ל דהזאה שבות ואינה דוחה את השבת והשתא הא לפי דעתו קשה דא"כ היכי קאמר הכא תלמודא הזאה כל ז' מי איכא הא כיון דטעמא דהזאה משום גזירה שמא יעבירנה ד"א בר"ה כדאמרינן באלו דברים והזאה מ"ט לא דחי' שבת מכדי טלטול בעלמא הוא תדחי שבת משום פסח אמר רבה גזירה שמא יעבירנו כו' הכא ליכא למגזר משום דמדכרו ליה דומיא דמילה ולעולם דהזאה כל ז' איכא ויש ליישב דס"ל להר"ן ז"ל דהא דאמרינן התם הזאה שבות ואינה דוחה לאו היינו משום טעמא דשמא יעבירנו ד"א דאי משום הא ליכא למיגזר דמדכרו ליה אלא משום טלטול הוא דגזרו ואע"ג דחזי למצוה שייך ביה איסור מוקצה כמ"ש התוס' בר"פ לולב וערבה ד"ה טלטול והיינו דאמרי' בא"ד מכדי טלטול בעלמא תדחי שבת משום פסח משמע דאיכא ביה סרך איסור משום טלטול מוקצה אלא דמכל מקום פריך התם שפיר דמשום איסור טלטול בעלמא ליכא למיגזר שיבטל ממצות עשה דקרבן פסח כיון דאין בו סייג לתורה ועיין ברש"י פרק לולב וערבה ואהא הוצרכו לומר דהיינו משום גזירה שמא יעבירנו דאיכא ביה סייג לתורה אמנם הכא גבי כ"ג כיון דהא דמזין עליו כל ז' אינו אלא מעלה בעלמא כדאמרינן לעיל דפ"ד ואפילו לר"י דיליף ממלואים אינו אלא אסמכת' בעלמא כמ"ש התוס' יע"ש אם כן פריך בגמ' שפיר דהזאה כל ז' מי איכא והא הזאת שבות משום טלטול מוקצה וכיון דאינו אלא מדרבנן מוטב שלא להזות עליו ולעקור מצות חכמים בשב וא"ת הלהזות עליו דמתעקר' מלתא דחכמים בקום עשה כנ"ל ליישב דעת הר"ן ודוק. אכן שמעתי מקשים משם הרב כמוהר"א חאקו ז"ל לדברי הר"ן הללו מהא דפרכינן בפ"ב די"ט דף י"ח ע"א דכ"ע מיהת כלים בשבת לא מטבלינן אמר רבה גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד"א בר"ה ולפי דברי הר"ן ז"ל קשה דכיון דאין הכל טרודין ליכא למיגזר ולכן נראה לי דאף הר"ן ז"ל אזיל ומודה דאע"ג דאין הכל טרודין מ"מ איכא למיחש שמא יעבירנו ולא יהבי אדעתייהו ולא מדכרו ליה וא"נ שמא באותה שעה אינו מוצא בני אדם בשוק שידכרו אותו אלא מיהו חששה רחוקה היא ומש"ה גבי מילה לא חיישי רבנן להך חששה רחוקה כדי לבטל מ"ע מן התורה אלא דוקא גבי הזאה ודכותיה דכיון דאין הכל טרודין איכא למיחש בהו טפי דס' קרוב לודאי הוא ולא מדכרו ליה ומש"ה העמידו דבריהם במקום כרת משא"כ גבי טבילת כלים כיון דליכא בהו סרך מצוה דאורייתא כלל חששו רבנן להך חששא כנ"ל:<br><b> ועוד </b> נראה לי לתרץ יותר נכון דע"כ לא כתב הר"ן ז"ל כן אלא דוקא גבי מילה וכל הני דמצותן ביום ולא בלילה והלכך כיון שאין כל העם טרודין בו ליכא למיחש דאי מעביר ליה מדכרי ליה דמסתמא ודאי כי גזרינן שמא יעבירנו איזמל או תינוק בשעת מצותו דהיינו ביום דאיכא למיחש שמא יעבירנו וביום שכיחי רבים ומדכרי לו משא"כ גבי טבילת כלים שטבילתן ביום ובלילה איכא למיחש שמא יעבירנו בלילה כדי להשתמש בו בלילה ולא שכיחי רבים דלידכרו ליה כנ"ל:<br><b> והרא"ם </b> ז"ל הקשה דגם ביו"ט איכא איסורא בתקיעה משום שמא יתקן כלי שיר והיה להם לחכמים לבטל ד"ת בשב וא"ת וע"ש מה שתי' והפר"ח ז"ל סימן תקפ"ה סק"ה תירץ דעיקר קו' אינה שהרי לא מצינו שב"ד יעקרו מצוה אחת לגמרי מן התורה ושיאמרו שלא יתקעו שופר לעולם וכ"ת מטעמ' דשמא יתקן נגזור בר"ה שחל להיות בשבת דלא הוי עקירה לגמרי דהא מקיימי מצות שופר בשאר השנים הא לק"מ דא"כ מחזי כחוכא ואיטלולא דבי"ט לא גזרו ובשבת גזרו עם כי הטעם דשייך בשבת שייך בי"ט עכ"ל יע"ש. והנה מה שתירץ לקושית הרא"ם ז"ל הנה נכון הדבר ומצאתי ראיה לדבר ממ"ש התוספות פרק ב' דיבמות דף כ' ע"ב ד"ה א"ה וז"ל כל הני פרכי לא פריך שיעקרו חכמים לגמרי מצות יבום אלא הכי פי' כו' יע"ש. מיהו מה שתי' הוא ז"ל דכשחל בשבת לא גזרו משום שמא יתקן משום דא"כ מחזי כחוכא ואיטלולא דבי"ט לא גזרו ובשבת גזרו ק"ל עלה דא"כ לב"ש דס"ל בפ"ק די"ט דאין מוציאין את הלולב מרה"י לר"ה בי"ט משום דס"ל דלא אמרי' מתוך וכן לר"ע דס"ל הכי בפ"ק דפסחים אם כן היכי גזרו בשבת משום גזירה שמא יעבירנו הא בי"ט נמי איפא הך גזירה דשמא יעבירנו ולו' דלמאן דס"ל דלא אמרינן מתוך ה"נ דלא גזרו ש"י משום דמחזי כחוכה ובי"ט נמי לא גזרו משום דמעקרא מצוה לגמרי זה ודאי דוחק גדול דסתמא דמתני' יום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה משחרב בית המקדש כו' משמע דהלכה פסיקא היא ואם איתא לא היה משתמיט בגמרא לומר מתני' דלא כב"ש ור"ע דלית להו מתוך אלא נראה דאפי' לב"ש אפ"ה דוקא בשבת גזרו אבל לא בי"ט וכדאמרינן בפ' חרש דקי"ב שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן יו"ט דאיסור לאו לא גזרו ובפ"ב דיום טוב דף כ"א אמרינן שאני שבות דשבת משבות די"ט ועיין בהרב מ"ל ז"ל ה' יו"ט פ"א הלכה י"ז ובהכי ניחא נמי קו' הרא"ם ז"ל וכמובן ומעתה הדרא קושי' לדוכתא דאמאי לא גזרו בשבת משום גזירה שמא יתקן כלי שיר ולכן היותר נראה מ"ש הרב ט"ז סימן הנז' סק"ה דכיון דקול השופר לא ניתן לשיר אלא לתקיעה של מצוה לא גזרו ועיין בתוס' בפ' החליל ד"ה ורבנן שכתבו דבשופר לא שייך למיגזר כ"כ משום שמא יתקן כלי שיר דלא בעי תיקון ע"ש ודוק:<br><b> ודע </b> שכפי מה שכתב הפר"ח ז"ל אשכחנא פתרי למאי דק"ל אמאי דאמרינן התם בר"פי"ט שחל ד"ל שוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכה אלא שביובל תוקעין בין בב"ד שקדשו את החדש בין בב"ד שלא קדשו את החדש ובר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין אלא בב"ד שקדשו את החודש כו' וקשה דמ"ש דבר"ה שחל להיות בשבת גזרו שמא יעבירנו ביובל ביום הכפורים שחל להיות בשבת לא גזרו אכן כפי דברי הרב הנז' ניחא דביובל לא גזרו כשחל י"ה להיות בשבת משום דמחזי כחוכא ואיטלולא דביה"כ לא גזרו ובשבת גזרו ובשאר יה"כ נמי לא מצי למיגזר משום דמעקרה מצוה לגמרי אלא דאכתי קשה לרפרם דס"ל בפרק שני שעירי יוה"כ ובכריתות דאין עירוב והוצאה ליוה"כ אם כן תקשי ליה ברייתא זו דאמאי לא גזרו ביה"כ שחל להיות בשבת משום שמא יעבירנו ומה גם לפי הנראה מדברי רש"י ז"ל פ' ג' דשבועות ד"ד הא דרפרם הלכתא היא וכן ממ"ש בפרק אלו נאמרין יע"ש והיה נראה לישב עפ"י מה שכתב הט"ז ז"ל לישב קו' הר"ן שכתב דשאני מילה דלא גזרו משום דהתורה רבתה בפי' וביום הח' אפילו בשבת ואין לחכמים לעקור ד"ת בפיר' יע"ש ואם כן איכא למימר דמה"ט נמי לא גזרו ביובל משום דבת"כ פ' בהר אמרינן ביוה"כ אפי' בשבת אלא שדברי הט"ז קשים אצלי דבפר' ר"א דמילה אמרינן דר"א דריש יום תרועה יהיה לכם ואפילו בשבת וא"כ לפי דעתו ז"ל צ"ל דמתניתין דר"פי"ט אתיא דלא כר"א דלר"א כיון דהתורה רבתה בפי' אין כח ביד חכמים לגזור וזה ודאי דוחק דמתני' דר"פי"ט משמע דהלכה פסוקה היא ובר מן דין נר' דהא דדרשינן בת"כ ביה"ך ואפי' בשבת אסמכתא בעלמא היא וכי אצטריך קרא למישרי טלטול וכדפרכינן התם וכ"כ הרא"ם ז"ל בסדר בהר יע"ש וצריך עיון כעת ויש ליישב בדוחק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> הנה </b> מה שהקשה הרב ז"ל לבית שמאי דסבירא להו ל"א מתוך א"כ קשיא בי"ט נמי לגזור שמא יעבירנו ואם לא חששו בי"ט אמאי חששו בשבת כמו שכתב הרב פרי חדש וע"כ דלשבות די"ט לא חששו ושאני שבות שבת מי"ט דשבת חמירא דאיסור כרת יש כאן וע"ז קשיא למאן דאמר יבמות [קי"ט א'] דאמר מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת וכמו שהעיר מזה המ"ל שהביא הרב. ועוד היותר נבוך בענין הזה כי ודאי לא יהי' כלל שום איסור כרת ורק איסור בעלמא דמה בכך אם יעבירנו הא קיי"ל כר' יוסי בסוכה [מ"א ב'] דאמר אם טעה והעביר לא מחייב כלום דהא טעה בדבר מצוה הוא ואם עביד מצוה ודאי הוי טעה בדבר מצוה לכולי עלמא. ובלא"ה קשיא איך גזרו לשמא יעבירנו דממה נפשך אם לא יהי' בהיל לדבר מצוה מהיכא תיתי ישכח ויעביר ארבע אמות או יוציאנו <span class="R"> (קעה)</span> ואם יהיה בהיל לדבר מצוה אינו עובר כלל ואף אם נדחק ולומר דאפ"ה גזרו לכתחלה שלא יבא לידי טעות מ"מ לדברי הרב קשיא דהא לא שייך לומר דאיסור כרת הוא דהא אינו מחייב כלום ואינו צריך להביא קרבן כמבואר בכ"מ ועי' רמב"ם [פ"ב מהל' שגגות] ובאמת דעתי לא נח כלל בזה דרבנן יגזרו לחשש שמא יעבירנו דאף אם מעביר אינו חייב דטעה בדבר מצוה הוא. ואולם אמרתי לומר לדעת הר"ן והרמב"ן ריש פרק לולב וערבה והביא המג"א סי' תקפ"ח דטעמא דגזרינן גבי שופר ולולב שמא יעבירנו העיקר שלא בקיאין בקביעא דירחא ל"ק כלל דשפיר גזרו דהא קיי"ל טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב וא"כ חיישינן דלמא לאו י"ט היום ויעביר ארבע אמות ויחייב חטאת ולא שייך למימר הא טעה בדבר מצוה הוא כיון דאין היום י"ט לא עשה מצוה ועיין בש"ס סוכה [מ"ב א'] ובש"ס פסחים [ע"ב א'] [וברמב"ם פרק ב' מהל' שגגות] ובלח"מ שם ולהכי בי"ט לא גזרו דמה בכך אם יעביר ארבע אמות ברשות הרבים הא טעה בדבר מצוה הוא ול"ק כלל לב"ש דלא ס"ל מתוך א"כ יגזור נמי בי"ט דזה ליתא לכך לא גזרו בי"ט דממה נפשך <span class="R"> (קעו)</span> אי י"ט הוא אף אם יעבור טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ואי חול הוא ולא עשה מצוה הרי חול הוא ולא עבר מידי. ולפי הצעתינו יש לפרק טענת המגן אברהם [סי' תקפ"ח ס"ק ה'] דקשיא לי' אי אמרינן כדעת הר"ן דלהכי גזרו שמא יעבירנו משום דלא בקיאין בקביעא דירחא א"כ הדרא קושיא לדוכתא נימא הטעם משום תיקון כ"ש ואפ"ה לא גזרו גבי י"ט דממה נפשך אי לאו י"ט ליכא למגזר עייש"ה. וי"ל דהר"ן דמצריך לומר טעמא דגזרינן שמא יעבירנו דוקא משום דלא בקיאין בקביעא דירחא היינו דאם בקיאין בקביעות וידעינן שהוא י"ט לא גזרינן כיון דהוא י"ט ודאי לא שייך הגזירה דמה בכך אם יעביר הלא יהיה טעה בדבר מצוה כאשר בארנו לכך אמר סברתי' דחיישינן דלמא לאו י"ט ויעביר ד' אמות שלא ברשות לכך גזרו בי"ט שחל להיות בשבת כאשר בארנו. כל זה לענין הוצאה והעברה ד' אמות ברשות. אבל גבי י"ט שחל להיות בחול ממה נפשך לא גזרינן אי איכא י"ט הרי עביד מצוה ופטור ואי לאו י"ט א"כ אינו עובר כלל אבל לענין תיקון כלי שיר הדרא הסברא דאם חיישינן לזה חיישינן נמי בי"ט וליכא למימר ממה נפשך אי י"ט הוא הא לא חיישינן כיון דטעה בדבר מצוה זה ליתא דאנן בעניותינו פ"ב מהלכות שגגות הארכנו לומר הא דטעה בדבר מצוה פטור דוקא אם טעה בדבר מצוה דאורייתא והיינו כיון שבהול לקיים מצות עשה שצוה התורה הוי כמו אונס אבל אי טעה בדבר מצוה דרבנן ועבר אאיסור דאורייתא לא הוי טעה בדבר מצוה וא"כ הכא בתקיעות שמעורבין בהן דאורייתא ורבנן דהא תקיעות שופר יש מהן דאורייתא ויש מהן מדרבנן כמש"ל שנים מדאורייתא וא' מדברי סופרים או אחד מדאורייתא ושנים מהן מדברי סופרים. א"כ יש לחוש דלמא יתקן כלי שיר בתקיעות דרבנן ויעבור על איסור דאורייתא דתיקנן ולא יהא טעה בדבר מצוה כיון דיצא כבר בתקיעות דאורייתא ואין עליו אלא תקיעות דרבנן. וא"כ קשיא מאי שנא י"ט משבת ולכך לא גזרו כלל משום תיקון כלי שיר כתירוץ המגן אברהם ופרי חדש. ולא יהי' הדבר זר שמשום תקיעות דרבנן נגעו בו הרי גם הרב רז"ה במאור ריש פ' לולב וערבה אמר למילתי' דמש"ה גזרו בשופר אפילו בזמן שבי"המק קיים לפי שיש בו תקיעות דרבנן ואם הוא אמר הדבר לאמת הלא אנן יכולין למימר דלכך אמר רבה טעמא אחרינא ועיין בזה, דוק:<br><b> ודאתאן </b> עלה נמי מיושב קושי' הרב כנסת הגדולה שהביא הרב פה בתחלת דבריו על הר"ן שהקשה למה לא גזרו גבי מילה שמא יעבירנו והקשה הוא ז"ל הא לדעתי' טעמא דגזרינן שמא יעבירנו דוקא משום דלא ידעינן בקביעות וחיישינן דלמא לאו י"ט הוא משא"כ גבי מילה הא ודאי יום השמיני הוא ואומר אני דלדברינו ניחא דיעו"י בסוכה [מ"ב א'] בתוס' ד"ה מהו דתימא דכתבו הא דאמרי' טעה בדבר מצוה פטור היינו דוקא גבי מצוה שמחויב על האדם עצמו ואין אחר יכול לעשותו. כגון לולב שהלא מחויב כל אחד מישראל לצאת אבל מצוה שאחר יכול לעשותו לא שייך טעה בדבר מצוה וא"כ לפ"ז גבי מילה שאין החיוב אלא על האב ורוב פעמים אין אבי הבן מוהל אלא אחר מל אותו וגזרינן שמא יעבירנו ואם עובר חייב ול"ש למימר טעה בדבר מצוה הוא והיכא דל"ש למימר טעה בדבר מצוה מודה הר"ן דגזרינן אף במצוה ודאי כמו שביארנו ולפי סברא זאת לא צריך למימר לכך לא גזרי' משום שמא יתקן כלי שיר דא"כ גבי י"ט נמי והיינו שחיישינן דלמא יתקן גבי שאר תקיעות והתם הוא דרבנן כאשר בארנו די"ל לעולם אף במצוה דרבנן הוי טעה בדבר מצוה פטור אבל לכך חיישינן לשמא יתקן כלי שיר כיון דאין המצוה עליו לתקוע אלא בשמיעה לבד יוצא א"כ דלמא יתקן כלי שיר ועובר ולא הוי טעה בדבר מצוה דאין המצוה כלל עליו דיתקע לו אחר אבל גבי שמא יעבירנו שהולך אצל בקי ללמוד היינו שלא שמע תקיעות וא"כ צריך לשמוע או לתקוע אינו עובר אם הוציא וטעה בדבר מצוה. ודוקא גבי שבת גזרינן דלמא לאו י"ט הוא אבל גבי י"ט לא גזרינן ממה נפשך אי י"ט הוא הא צריך ללכת אצל חכם לשמוע שופר או ללמוד לתקוע ואף שאין התקיעה עליו מ"מ השמיעה מחויב עליו ואם לא שמע צריך לתקוע. ובאמת גם רבינו הרמב"ם ז"ל פה גבי שופר נותן הטעם שמא ילך אצל הבקי ויתקע לו היינו שהולך לשמוע ולכך לא גזרינן גבי י"ט דהתם טרוד במצוה הוא דוק:<br><b> ובדברי </b> הר"ן מיושב נמי קושי' שניה של הרב פה מדוע לא גזרו גבי י"הכ שחל להיות בשבת שמא יעבירנו ארבע אמות וגבי י"הכ נמי ליכא למגזר כלל כיון דקיי"ל כרפרם ולסברת הר"ן ניחא כיון דגבי י"הכ לא חשו חכמים לספיקא דיומא וסמכינן על בקיאותנו בקביעות בכל הדברים שדוחה שבת ואין עושין ב' ימים מספק איך יחוש לשמא יעבירנו והא לא גזרינן כלל שמא יעבירנו אלא מספק דלמא לאו י"ט היום. ואולם באמת תמה אני על הרב ז"ל שהוקשה לו קושיא זאת <span class="R"> (קעז)</span> דהא היינו טעמא ביובל דאמרינן שם בגמ' דף ל' דאין תוקעין אלא בזמן ב"ד משום דגזרו שמא יעבירנו וכן כתב הרמב"ן בספר המלחמות ריש פרק לולב וערבה בהדיא וא"כ מאי קשיא לי' <span class="R"> (קעח)</span> ואדרבה איפכא קשיא איך גזרו שמא יעבירנו הא אין עירוב והוצאה לי"הכ ועל כרחך דלא כרפרם ועי' בתשובת שאגת ארי' סי' ע'. ומיום דעתי את הר"ן והרמב"ן בענין הזה דכתבו דטעמא דגזרינן שמא יעבירנו אף גבי שופר משום דלא בקיאין בקביעות ודלמא לאו י"ט הוא, אנכי נבוך באר"ש מאי יענו אריות הללו להאי דאמרינן חולין [פ"ד ב'] תקיעות שופר תוכיח שודאי אינו דוחה שבת וספיקה דוחה י"ט וצ"ע לדבריהם הא טעמא דאין תקיעות שופר דוחה שבת היינו נמי משום ספק דלמא לאו י"ט הוא ומאי קאמר הש"ס שאין ודאי דוחה שבת הא אין כאן ודאי ויש ליישב בדוחק לפי סברת המהרש"א שם בתוס' ד"ה תקיעות שופר דכ' המהרש"א דתוס' היו סברי דמלבד טעמא דשמא יעבירנו איכא טעם אחר בשבת עייש"ה ודברי מהרש"א צריכין עיון מכל צד ועי' בתוס' בסוגיין דר"ה ד"ה רדיית הפת ובתוס' מגילה [ד' ב'] ובכל הפוסקים ראשונים ואחרונים ובפרט שלפי זה הר"ן והרי"ף לא צריכא לדחוק כלל וכלל ועי' וצ"ע:<br><b> ובאמת </b> מהאי סוגיין נמי פירכא להרב המחבר פה שר"ל ולחלק דבי"ט דקיל איסורו בלאו ל"ג כלל ורק בשבת גזרו דאיסורו חמיר וא"כ מאי קאמר הש"ס בסוגיין דחולין אין ספיקו דוחה י"ט והיינו ספק איש ספק אשה הא ל"ג כלל בי"ט ואפי' לב"ש דאיסורו ודאי ל"ג לדעת הרב פה ויש לדחות קצת דמאי דל"ג לב"ש אפי' אית לי' איסור הוצאה בי"ט היינו טעמא כיון דאיסורו קל ל"ג במקום מצוה אבל גבי ספק איש ספק אשה דיש לחוש שאין כאן כלל מצוה הוי להו לגזור אף בי"ט ושפיר הוא היוכיח שלענין ודאי גבי שבת גזרו אפילו במקום מצוה וספיקו דוחה י"ט אפי' שהספק הוא דלמא אינו מצוה כלל וק"ל. ומה שיש עוד להאריך בזה הענין ולדקדק בדברי הר"מ שכ' דחיישינן להוצאה מרשות לרשות והגמ' קאמר רק שחיישינן להעברות ארבע אמות כתבתי במקום אחר ואין כאן מקומו ועיין עוד לקמן הל' לולב מה שכתבנו בההוא דטעה בדבר מצוה:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קעא) </b> הנה הר"ן כו' ודבריו תמוהים כו'. אני תמה על תמיהתו דהא צריך הר"ן ליישב דלא תקשי לרשב"ג דס"ל דכל שלא שהה למ"ד יום באדם חיישינן דלמא נפל הוא. (וקיי"ל כוותי' לכתחלה אלא דבדיעבד סמכינן ארבנן דאזלי בתר רובא) וא"כ אמאי מלין בשבת ולא חיישינן לשמא יעבירנו ד"א ברה"ר דניהו דמילה עצמה מותרת בשבת דממנ"פ אי לאו נפל הוא הא שפיר מלין ואי נמי נפל הוא הא הו"ל מחתך בשר בעלמא כדאמרינן בשבת היינו דמה"ט אינו עובר אאיסור דנטילת נשמה ואחובל בשבת אבל מ"מ כיון דספק נפל הוא ניחוש לשמא יעבירנו כו' כיון דאיכא ספיקא אי מקיים מצות מילה כלל והו"ל כשופר ולולב דספק הוא אם היום זמנן ומקיים מצותן או לא:<br><b> (קעב) </b> כיון שבעודו עכשיו טמא אינו מחויב בפסח עד שיזה כו'. סברא זו קשה להולמה שהרי עשה דהשלמה נדחה מפני העשה דפסח במחוסר כפורים בערב הפסח כדאיתא בפסחים דף נ"ט ע"א דאמרינן התם אתי עשה דפסח דאית בי' כרת ודחי עשה דהשלמה דלית בי' כרת אלמא דעדיף עשה דפסח ואע"פ שעודו מחוסר כפורים מ"מ קא חשיב לי' לעשה דפסח טפי מעשה דהשלמה וכן אמרינן בעלמא העמידו דבריהם במקום כרת בהזאה דהיינו טמא שחל ז' שלו בערב הפסח אלמא דאע"ג דאכתי טמא הוא מ"מ קרי לי' הש"ס מקום כרת בכמה דוכתי ודוק:<br><b> (קעג) </b> ואם איתא לא היה משתמיט בגמ' לומר מתניתין דלא כב"ש ור"ע דלית להו מתוך. תמהני דטפי הו"ל להקשות בהכרח דהא מרא דהאי שמעתתא דאין תוקעין בשבת מגזירה דשמא יעבירנו כו' הוא רבה והרי רבה לית לי' מתוך כדאיתא במסכת ביצה דף י"ב (ועיין מ"ש לעיל על הגליון) ואפילו אי נימא דרבה חזר בו לגבי רב יוסף וכמ"ש גיסי הגאון בעל חתם סופר ז"ל ודלא כמש"ל בעל טעם המלך מ"מ עכ"פ הרי קודם שחזר בו הי' ס"ל לרבה דלכ"ע לא אמרינן מתוך וא"כ הא יקשה לי' מתני' דר"ה שחל להיות בשבת דתנן דאין תוקעין:<br><b> (קעד) </b> וקשה כו' וביובל ביו"ה כשחל להיות בשבת לא גזרו. לכאורה דבריו תמוהים דהא אמרינן בר"ה דף ל' ע"א דביובל אין תוקעין אלא בזמן ב"ד אמנם לא משמע לי' להגאון המחבר ז"ל דהוא מגזירה דרבה כיון דל"צ שיתקע בפני ב"ד:<br><b> (קעה) </b> בטעה"מ: ואם יהיה בהיל לדבר מצוה אינו עובר כלל כו' מ"מ לדברי הרב קשיא. לק"מ דחיישינן שילך לחכם ללמוד הנענועים אחר שכבר יצא ידי חובתו בנטילת הלולב:<br><b> (קעו) </b> שם: אי י"ט הוא אף אם יעבור טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כו'. במחכ"ת טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה דהא ב"ש ע"כ ס"ל דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה חייב שהרי ר"א דשמותי הוא ס"ל כן כדאיתא בשבת דף קל"ז ופשיטא דר' אליעזר אינו חולק עם ב"ש. אולם למ"ש לעיל בדף זה על הגליון בד"ה תמהני כו' (באות קעג) דרבה לית לי' מתוך. לפ"ז הדברים נתונים להאמר אליבי' דרבה דאיהו ודאי כר' יהושע ס"ל (דהלכה כוותי' לגבי ר' אליעזר) דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור:<br><b> (קעז) </b> שם: דהא ה"ט ביובל כו' דגזרו שמא יעבירנו כו'. עיין מ"ש לעיל בד"ה לכאורה (באות קע"ד):<br><b> (קעח) </b> ואדרבה איפכא קשיא איך גזרו שמא יעבירנו כו'. זה תמוה מאד דהא התם קאמרינן דתקיעה דר"ה ויובל דוחה שבת דהיינו כשחל יוה"כ להיות בשבת וכן אידך ברייתא נמי מיירי כשחל יוה"כ בשבת וכן הרמב"ן ז"ל שהביא ע"כ נמי בשחל יוה"כ בשבת מיירי דהא קא יהיב טעמא למה אין תוקעין ביובל אלא בזמן ב"ד שאימת אזהרתן עליהן כו' ובמדינה שלא שמעו מפי ב"ד מקודש מספיקא לא דחי ר"ה ויוה"כ כו' ע"כ וע"כ דבשחל להיות בשבת מיירי דאל"כ לידחי בממנ"פ וא"כ מאי קושייתו לרפרם ודוק:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>דפני </b>
+<b> סוכה כשרים מן הכל כו' ואפי' מב"ח.</b> כתב ה"ה פ' הישן ת"ר כו' וקי"ל כר"י הנה הרב ל"מ ז"ל פ"א מה' נזירות תמה על רבינו דבפ' הישן איפליגו שם בטעמא דר"מ אביי אמר שמא תמות ר"ז אמר שמא תברח והק' שם ומי אמר אביי ר"מ חייש למיתה ור"י לא חייש למית' והתנן בת ישראל שנשאת לכהן כו' הרי זו אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים ורמינן עלה ה"ז גיטך שעה אחת קודם למיתה אסורה לאכול בתרומה מיד ואמר אביי ל"ק הא ר"מ הא ר"י כו' ומשנינן איפוך ר"מ חייש למיתה ור"י לא חייש כדתניא עשאה לבהמה דופן לסוכה כו' יע"ש וכיון דרבינו פסק כאן כר"י ע"כ דס"ל דלא חיישינן שמא תמות ובפ"ט מה' תרומות דין א' פסק רבינו דאסורה לאכול בתרומה מיד וע"כ היינו משום דחיישינן שמא ימות גם בפ"א מה' נזירות דין ה' פסק רבינו דהאומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר הרי זה נזיר מיד שמא ימות עתה ובפ"ק דנדרים דמו זה לההיא דהאומר ה"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתי דאסורה לאכול בתרומה מיד וא"כ איך פסק כאן כר"י דלא חייש למיתה א"ד והנה מה שהק' מההיא דנזיר לק"מ ואשתמיט מיני' לשון הרא"ש ז"ל שם בפ"ק דנדרים וז"ל ואפי' מאן דפליג בפ' כל הגט ואמר דלא חיישינן לשמא ימות הכא לזמן מרובה דלימי נזירות חיישי' הילכך כיון דראוי לקבל עליו נזירות כו' יע"ש וא"כ משו"ה פסק רבינו דה"ז נזיר מיד משא"כ הכא גבי דפני סוכה כיון דזמן מועט לא חיישי' אלא מיהו מההיא דתרומות קשה טובא והרב הנז' תי' עם מאי דקש' תו בפשטא דשמעתתא לר"ז דאית ליה דלא חיישי' שמא תמו' לכ"ע א"כ ק' דר"י אדר"י דגבי הלוקח יין מן הכותי' חייש ר"י לבקיעת הנוד אע"ג דאפשר דמסר לשומר ואם כן כ"ש דניחוש שמא תמות וליכא למימר דר"ז ס"ל דר"י לדבריו דר"מ קא' ולדידיה טעמא משום ברירה דא"כ כיון דכ"ע לא חיישי לשמא ימות מתני' דה"ז גיטך שעה אחת כו' אסורה לאכול בתרומה מיד כמאן מתוקמא כיון דכ"ע לא חיישי שמא תמות ותי' הרב ז"ל דלר"ז לא תיקשי דר"י אדר"י דלעול' דר"י חייש למיתה כי היכי דחייש לשמא יבקע וברייתא דה"ז גיטך שעה א' כו' ר"י היא ואפ"ה גבי עשאה דופן לסוכה ס"ל לר"ז דלכ"ע לא חיישי למיתה משום דחששה רחוקה היא דאמרינן התם בפ' הישן למ"ד שמא תמו' הא מתיחא באשלי מלעיל ותי' זמנין דמוקים בפחות משלשה סמוך לסוכה וכיון דמתה כווצא ולאו אדעתיה ומשו"ה אמרו דר"ז ס"ל דמיתה לא שכיח כלומר למיתה למיחש כולי האי לא שכיח ורבי' פסק כר"ז את"ד יע"ש והנה דברי הרב הן הן דברי הריטב"א בחדושיו פ' הישן שהקשה למסקנא דסוגייא דפרק כל הגט ודפ"ק דחולין דאסיקנא דטעמא דר"י משום בקיעת הנוד א"כ היכי לא חייש ר"י הכא גבי עשאה לבהמ' דופן לסוכה למיתה וחייש לבקיעת הנוד ותירץ דהכא לאו משום דלא חייש למיתה אלא דהא אוקימנא פלוגתא בבהמה קשורה ומתוחא באשלי דכי נמי מתה לא בצר שיעור דופן ואיהו לא חייש לזמנין דמוקי לה פחות מג' כו' יע"ש:<br><b> האמנם </b> הרואה יראה דתירוץ זה אינו עולה יפה לר"ז דמוקי פלוגתייהו דר"מ ור"י בבהמה שאינה קשורה ור"י לא חייש לשמא תברח דהשתא תקשי לן דר"י אדר"י שהרי חששה דשמא תברח קרובה יותר מחששה דשמא יבקע הנוד דאפי' ר"מ דלא חייש למיתה אליבא דר"ז אפ"ה חייש לשמא תברח וכיון דר"י לא חייש לשמא תברח מכ"ש דלא חייש לשמא ימות ובקיעת הנוד ושמא ימות לפחות מיהא שוין הן וא"כ הדק"ל לר"ז תקשי לן דר"י אדר"י וכן נוטין דברי הריטב"א ז"ל שכתב דלפום סוגיא דפ' כל הגט מוקמינן לפלוגתייהו דר"מ ור"י בבהמה קשורה אמת מבואר מדבריו דבבהמה שאינה קשורה לית לה פתרי לאוקמיה משום דכ"ש תקשי לן טפי דר"י אדר"י דהכא לא חייש לשמא תברח והתם חייש לשמא יבקע ועיין בהר"ב ח"ה מ"ש שם בסוגיי' וכמו כן נראה דק' על רבי' דמדסת' וכתב בכל עושין דופני הסוכה כו' ואפילו מב"ח משמע דס"ל דאפי' בהמה שאינה קשורה נמי ומשום דס"ל דקי"ל כר"ז דבבהמה שאינה קשורה פליגי ופסק כר"י וא"כ אפשר דע"כ לא פליגי אביי ור"ז אלא אליבא דר"מ דלאביי אפי' בבהמה קשורה ר"מ פוסל משום דחייש שמא תמות ולר"ז ע"כ לא פסל ר"מ אלא בבהמה שאינה קשורה אבל בקשורה מכשיר ר"מ אמנם בהיתרא דר"י אפילו אביי מודה דכי קא מכשיר ר"י אפי' בשאינה קשורה מכשיר ותדע לך מדלא קאמר תלמודא דבבהמה שאינה קשורה אליבא דר"י פליגי אביי ורבא כי היכי דקאמר דבבהמה קשורה פליגי אליבא דר"מ והא עדיפא אליבא דהלכתא אלא ודאי משמע דבהיתרא דר"י כ"ע מודו דאפי' כשאינה קשורה מכשיר:<br><b> אולם </b> ראיתי להטור ז"ל סימן תר"ל שכתב וז"ל ועושין מחיצה אפי' מבע"ח שיקשור שם בהמה לדופן הנה דעתו ז"ל נרא' לפסוק כאביי דבבהמה קשורה פליגי וס"ל ז"ל דלאביי ע"כ לא מכשיר ר"י אלא דוקא בקשורה אבל בשאינה קשורה מודה דחיישי' שמא תברח ושלא כמ"ש לדעת רבינו ז"ל ויש מן התימה על מרן הב"י ז"ל איך לא כתב שרבינו ז"ל חולק עליו שבתי וראה שדברי רבינו ז"ל אף שבאו סתומים מ"מ נראין הדברים מוכרחים דבבהמה קשורה הוא דוקא שהתיר וזה ממ"ש בפי"ו מה' שבת דין כ"א וז"ל בכל עושין מחיצה כו' אפי' בבהמה ושאר מיני חיה והוא שיהיו כפותים כדי שלא ינודו גם בפי"ח מה' הנז' דין י"ב על מה שפסק רבינו בכל עושין לחים אפי' שיש בו רוח חיים כתב ה"ה וז"ל ודוקא כשהב"ח קבועים ואינם נדים אבל נדים לא כמ"ש למעלה וידוע שהלחי משום מחיצה ע"כ וא"כ נראה ודאי דגבי סוכה נמי כיון דמדין מחיצה הוא בעינן נמי כפותים לדעת רבינו וראיתי להרב המגיד ז"ל שם פי"ו כתב וז"ל ומ"ש רבינו והוא שיהיו כפותים אבהמה קאי שהן נדים שלא לדעת ובעינן מחיצה יכולה לעמוד ועומדת ומהסוגיא שבפ' הישן הוציא דין זה אע"פ שאינה מוכרחת אלו דבריו ז"ל ודבריו באו סתומים במ"ש דמסוגייא שבפרק הישן הוציא דין זה דאי כונתו לומר להא דאמרי' בשמעתין דלר"ז בהמה שאינה קשורה פסולה גזירה שמא תברח וכמו שכן ראיתי להרב מג"א ז"ל סי' שס"ב דמ"ש רבינו שיהיו כפותים כדי שלא ינודו היינו משום חשש שמא תברח וכמ"ש בגמ' ע"ש הא ודאי ליתא שהרי ר"ז ל"ק כן אלא אליבא דר"מ אמנם אליבא דר"י דקי"ל כוותיה לא חייש לשמא תברח ואי דעתו ז"ל לומר דפוסק כאביי דבבהמה קשורה פליגי וס"ל דבשאינה קשורה אליבא דאביי אפילו ר"י לא מכשיר משום חשש שמא תברח לא ידעתי איך כתב דמהסוגיא זו הוציא דין זה שהרי אדרבא סוגייא דפרק הישן רהטה דלר"י אפי' בשאינה קשורה מכשיר לכ"ע ובה לא פליגי אביי ור"ז כמ"ש ותו דכל כי האי הי"ל לה"ה לפרש דפסק כאביי ובר מן דין לפי תי' הרב לח"מ שדעת רבינו לפסוק כר"ז לא יתכן זה וכן מלשון ה"ה שכתב דבעינן מחיצה יכולה לעמוד ועומדת מבואר דלאו משום חשש שמא תברח הוא כמ"ש הרב מ"א מדערבינהו להו בחדא מחת' בהדי מחיצה יכולה לעמוד דהת' טעמא משו' דכל מחיצה שאינה יכול' לעמוד ברוח מצויה לאו מחיצ' הוא:<br><b> ותו </b> הדבר קשה דאי טעמיה דרבינו משום חשש שמא תברח תיקשי לן ממה שפסק רבינו בפ"ו מה' טומאת מת דין ד' וכן בהמה שכפתה ועשה אותה גולל הנוגע בה טמא הרי דלענין טומאה נמי הצריך רבינו ז"ל שיהא כפותה אע"ג דטעמא דשמא תברח לא אהני לן לענין טומאה דגזירה דרבנן בעלמא היא כדפריך בשמעתין וראיתי למרן הכ"מ ז"ל שם שכתב וז"ל ומ"ש שכפתה משום דאל"כ הרי היא הולכת לכאן ולכאן ואין כאן גולל א"ד והדבר תמוה דסוגייא דפ' הישן הויא תיובתא דפרכינן בין למ"ד שמא תמות בין למ"ד שמא תברח מדאורייתא מחיצה מעלייא היא ורבנן הוא דגזרו אלא מעתה תטמא משום גולל אלמא תנן ר"י מטמא ור"מ מטהר ולפי דברי מרן ז"ל אפכא הו"ל לאקשויי למ"ד שמא תברח דמוקי למתני' בבהמה שאינה קשורה היכי מטמא בה ר"י הא כיון שאינה כפותה והולכת לכאן ולכאן אין כאן גולל והכי פריך עלה למ"ד שמא תברח תטמא משום גולל ולכן הנר' אצלי שרבינו ז"ל הוציא דין זה מהא דאמרינן התם פרק הישן לקמן דכ"ד ארב"י כל מחיצ' שאינ' יכול' לעמוד ברוח מצוי' אינה מחיצה וס"ל לרבינו לראב"י כי היכי דבעינן יכולה לעמוד ברוח מצויה ה"נ בעי' שיהא עומדת מדעת המניח ור"ז דקאמר דטעמא דר"מ היא משום שמא תברח ואפי' בשאינה קשורה מכשיר ר"י פליג אדראב"י וס"ל דלא בעי' מחיצה יכולה לעמוד והכי נמי כי פריך התם למ"ד שמא תברח מדאורייתא מחיצה מעלייתא היא לפום דעת ר"ז דס"ל דלא בעינן מחיצה היכולה לעמוד ועומדת הוא דפריך אמנם לראב"י דקי"ל כוותיה כל שאינה קשורה לא שמה מחיצה ולראב"י ע"כ פלוגתא דר"מ ור"י גבי סוכה ולחי גולל בבהמה כפותה מיירי דבשאינה כפותה כ"ע מודו דל"ש מחיצה וזה אצלי כונת ה"ה שכתב דמסוגי' דפ' הישן הוציא דין זה וציין המרשים שם דכ"ד והיינו הא דראב"י שכתבנו דאלו משום חשש שמא תברח הי"ל לסיים דכ"ג ומ"ש אע"פ שאינה מכרחת כונתו דשאני מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דהגריעות מצד עצמה שהיא תלושה והרוח מנידתו משא"כ בהמה שהן מנדין עצמן וכמ"ש הרב מג"א ז"ל זה הנ"ל אמיתות דברי ה"ה ומ"מ לבי מגמגם על רבי' דבה' סוכה דשם עיקר מימרת ראב"י שמשם הוציא רבינו דין זה לא ביאר רבינו דבעינן בהמה כפותה ובה' שבת ביארו וגם על ה"ה ז"ל יש לגמגם איך לא ביאר זה ואיך שיהיה לדאתאן עלה נראה דתי' הרב לח"מ ז"ל לא יתכן אליבא דר"ז דס"ל דר"י לא חייש לשמא תברח א"כ קשה דר"י אדר"י דחייש לבקיעת הנוד והנר' אצלי דלר"ז לא תקשי לן דס"ל לר"ז דכי חייש ר"י לבקיעת הנוד בתרומה דאיסור מיתה אבל מסוכה דמצו' עשה לא חייש וכעין זה אמרינן פ"ק דסוכה די"ו ע"ב ע"כ ל"ק ר"י אלא בסוכה דמצות עשה אבל בשבת דאיסור סקילה החמירו ובגמרא כי פרכינן קשיא דר"י אדר"י לא מצי לשנויי דבתרומה דאיסור מיתה חייש אבל בסוכה דמ"ע לא חייש משום דאביי ע"כ לא ס"ל לחלק בהכי כדקאמר הא ר"מ והא ר"י דתניא עשאה לבהמה דופן לסוכה כו' וע"ד שכתב הרב ל"מ לפי תי' כנ"ל:<br><b> ועוד </b> נראה לי ליישב ובהכי יתיישבו ג"כ דברי רבי' ז"ל דר"ז דקא' מיתה לא שכיח ס"ל דלמיתה דזמן מועט כי הך דסוכה ולחים לא חיישינן משום דמיתה פתאומית לא שכיח וכמ"ש התו' פרק כל הגט ופ"ק דיומא דלמיתה דזמן מרובה חיישינן למיתה דיומי' לא חיישינן ור"י דאסר גבי הלוקח יין מבין הכותים לא משום טעמא דבקיעת הנוד אלא טעמא משום ברירה דכיון דלא חייש למיתה דזמן מועט ולשמא תברח כ"ש דלא חייש לשמא יבקע הנוד אלא לדבריו דר"מ דלר"מ דחייש לשמא תברח ליחוש לשמא יבקע דס"ל לר"י דחששת שמא תברח וחששת שמא יבקע כי הדדי נינהו וכ"ת אכתי תקשי א"כ מתני' דה"ז גיטך שעה אחת קודם מיתה אסורה לאכול בתרומה מיד כמאן מיתוקמא כיון דכ"ע ס"ל כר"ז דלא חיישינן למיתה דזמן מועט י"ל דס"ל לר"ז דדוקא גבי סוכה ולחים וכיוצא דחששת דבת יומא הוא לא חיישינן שימות מיתה בת יומא שהרי לאחר י"ט ולאחר שבת אין כאן כלום ומש"ה התירו לזמן מועט משא"כ בההיא דה"ז גיטך שעה אחת כו' דאם אנו מתירין השתא לאכול מיד מטעם דלא חיישינן למיתה דזמן מועט נמצא דהרי היא מותרת לאכול כל ימיה דבכל יום ויום הרי הוא חי לפנינו ואין לנו לחוש שימות באותו יום וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ספ"ק דיבמות דלר"מ דלא חייש למיתה דזמן מועט אם אתה אוסרה מיד נמצאת חושש למיתה דלאחר שעה ואי לא תחוש נמצאת אוכלת כל ימיה א"ד יע"ש ונמצא למפרע מתירין אנו לזמן מרובה וכל כי האי לא אמרינן לא חיישינן שמא ימות מאי אמרת נתירנה לאכול באותו יום שגרשה ולא לאחר זמן לא פלוג רבנן משום דמחזי כחוכא ונמצא א"כ דלר"ז מתני' הלזו אתיא ככ"ע ורבינו פסק כר"ז ומש"ה פסקה לההיא דתרומות ופסק ג"כ דעושין דופן מב"ח ובהכי ניחא מה שהק' עוד הרב לח"מ דבפ"ז מה' מעשר פסק רבינו גבי הלוקח יין מן הכותים דלא יתחיל וישתה כר"י וכתב טעמא דאין ברירה דאי יש ברירה היה מותר לשתות ואמאי כיון דהוא חייש לשמא ימות חיישינן לבקיעת הנוד והרב ז"ל תי' דנקט רבינו טעמא דברירה דמודו כולהו וכן דרכו של רבינו להזכיר טעם המבואר אף שיהיה לו טעם אחר מסכים להלכה א"ד יע"ש ולע"ד אחר המחילה לא דק בתי' זה דרבינו שם כתב וז"ל מי שהיה לו מאה לוג של יין טבול מן התורה וכתב מרן שם שדקדק רבינו לכתוב טבול מן התורה משום דבטבל דרבנן הא קיימא לן דבדרבנן יש ברירה יע"ש והשתא קשה דאכתי ת"ל דאסור לשתות משום חשש שמא יבקע הנוד וליכא למימר דס"ל לרבינו דדוקא בדאורייתא חששו לשמא יבקע אבל בטבל דרבנן לא חששו דא"כ בפ"ט מה' תרומות גבי האומר לאשה ה"ז גיטך שעה אחת כו' אסורה לאכול בתרומ' היה לו להתנות דדוקא בתרומה דאורייתא אינ' אוכלת אבל בתרו' דרבנן אוכלת ולא חיישינן לשמא ימות אלא מבואר דכי חיישי' לשמא ימות אפי' בתרומה דרבנן חיישי':<br><b> אכן </b> לפי מה שכתבנו הנה נכון דהתם שאני כיון דחששה דבת יומא לא חיישי' וכמובן ועל פי האמור מייתבא לן שפיר מה שהק' מוהר"ץ אשכנזי ז"ל בתשובה סי' ק"ו דפ"ז ע"ב וז"ל ויש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם דבפ"ט מה"ת פסק דחיישי' שמא ימות לאלתר ובה' יה"כ פסק דלא כר"י דאמר אף אשה אחרת מתקנין לו והיינו משום דס"ל דלא חיישי' למיתה דזמן מועט ולא די שהדברים סותרים אלא רואה אני הדברים ק"ו דהשתא ביה"כ דמעלה היא והו"ל למפסק כר"י כדקאמר רב הונא בפרק הישן לא חיישינן למעבד מעלה כל שכן גבי תרומה ואין לומר דהיא הנותנת דכיון דכפרת כל ישראל תלויה בו ניחוש אפילו לתרתי ותלת כמ"ש התוספו' ז"ל בפרק קמא דיומא בתי' בתרא דההיא תרוצא ליכא למימר אלא אי לא חיישינן מן הדין לשמא ימות לזמן מועט כזה אלא דמשום חששה בעלמא בעינן למיחש שפיר קאמרי רבנן דאי בעית למיחש למיתה דחד משום חומרא ניחוש לתרתי ותלת אבל אי ס"ל דמן הדין יש לנו למיחש למיתה דחד ואפי' לזמן מועט וכההיא דתרומה תו ליכא למימר דניחוש גם למיתה דתרתי ותלת דודאי מיתת ב' או שלשה לא שכיח כמו מיתה דחדא וכי תיסק אדעתין דלענין יה"כ יש לנו להקל מן הדין מפני שאי אפשר לנו להחמיר יותר מן הדין הא ודאי ליתא את"ד יע"ש והניחו בצ"ע ולפי מה שכתבתי תנוח דעתו דרבינו ז"ל דהתם כיון דחששה דבת יומא היא דלאחר יה"כ אין כאן כלום מש"ה לא חיישינן למיתה דזמן מועט משא"כ בההיא דתרו' ובר מן דין מה שהניח הרב ז"ל ביסוד מוסד דטעמייהו דרבנן דאמרי אין לדבר סוף משום דס"ל דלא חיישינן למיתה דזמן מועט אבל אי ס"ל דחיישינן לא הקל במה שהוא מן הדין מפני שאין להחמיר בו יותר מן הדין ועל פי זה בנה דייק קו' נראה דליתא ובהדייא מבואר בחידושי הרשב"א ז"ל פ"ק דיבמות די"ח ד"ה וקסבר וז"ל וק"ל דהא ר"מ לא חייש למיתה כדאיתא בגיטין כו' ותנן נמי פ"ק דיומא ר"י אומר אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות ופליגי רבנן עליה ומאן תנא דפליגי אר"י ר"מ כו' ויש מי שתי' כיון דיבום כו' וגבי יוה"ך משום דא"כ אין לדבר סוף וכדמפרש התם ואפי' מאן דחייש בעלמא הכא לא חייש כו' יע"ש הרי מבואר מדברי הרשב"א ז"ל דס"ל דאפי' מאן דחייש בעלמא מן הדין למיתה דזמן מועט ביה"כ לא חייש מטעמא דאין לדבר סוף ולדעתי נראה הדבר מוכרח מהא דפרכינן בפרק כל הגט לרבא דאמר שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן והרי נוד דשמא ימות הוא ופליגי ומשנינן אר"י שאני נוד דאפשר דמסר לשומר מתקיף לה רב משרשיא ערביך ערבא צריך כו' והשתא אם איתא לדעת הרב ז"ל דטעמייהו דרבנן דאמרי דאין לדבר סוף היינו משום דס"ל דלא חיישינן למיתה דזמן מועט אדפריך מברייתא דנוד אמאי לא פריך ממתני' דיומא דשמא ימות גופי' דלא חיישינן לרבנן דהשתא לא שייך תי' דנוד אלא נרא' מוכרח דאפי' כי נימא דחיישינן בעלמא אפי' הכי הכא לא חששו מטעמ' דאין לדבר סוף וכן נראה מוכרח ג"כ מהא דפרכינן התם פ"ק דיומא די"ג ורבנן נמי נימרו אינהו לנפשייהו אמרי לך רבנן כ"ג זריז הוא כו' וכיון דעבדינן ליה צרה כ"ש דמזדרז טפי כו' והשתא לפי דברי הרב מאי קו' הא בפשיטות איכא לתרוצי דגבי מיתה כיון דמן הדין לא חיישינן משום דמיתה דזמן מועט לא שכיח משו"ה קאמרי רבנן דאי בעי למיחש אין לדבר סוף דניחוש למיתה דתרתי ותלת משא"כ טומאה דשכיח וחיישינן לה מן הדין מפני שאין לדבר סוף נקל במה שהוא מן הדין וכדברי הרב ז"ל אלא נראה דליתא הן אמת שדברי הרשב"א ז"ל ג"כ ק"ק לפי דבריו מהא דפריך התם ורבנן נמי הא חיישי' לשמא אמרי לך רבנן טומאה שכיח כו' והשתא אמאי לא משני דטומאה כיון דאיתיה בתקנתא כיון דעבדינן ליה צרה מזדרז טפי ומש"ה חששו משא"כ מיתה כיון דליתיה בתקנתא משום דאין לדבר סוף לא חששו וי"ל ודוק ועיין בהרב מג"א א"ח סי' תקס"ח ס"ק י"ג מה שהק' על מה שפסק מר"ן ז"ל שם דמי שנדר להתענות כך וכך תעניות יכול לדחותם עד ימות החורף וז"ל וצ"ע דמתחייב להתענות מיד שמא ימות כו' ובס"ד כתב ומיהו לזמן מועט לא חיישינן לשמא ימות כמ"ש הרא"ש בסנהדרין א"ד יע"ש ואחר המחילה לא דק שהרא"ש ז"ל לא כתב לפסק הלכה דלמיתה דזמן מועט לא חיישינן אלא מ"ש הרא"ש ז"ל הוא לומר דאפילו מאן דפליג בעלמא וס"ל דלא חיישינן לזמן מועט גבי נזיר דזמן מרובה חיישי' אמנם להלכה אפשר דס"ל דק"ל כמ"ד דאפי' למיתה דזמן מועט חיישינן וכמו שכן נראה דעת רבינו ז"ל כמ"ש הלח"מ ז"ל ותו ק' עליו דכיון דקי"ל דלמיתה דזמן מועט לא חיישי' א"כ מה"ט נמי יהי' מותר להלוות' עד ימות החורף משום דכל יום ויום הרי חי לפנינו דומה לתרומה שכתב הרשב"א דלמאן דלא חייש ל"ד מועט ה"ז אוכל' בתרומה כל ימיה ולפי מ"ש בעניותינו בדעת רבינו יש מן הישוב לדברי הרב ודוק ועיין בהשגת הראב"ד פ"ג מה' מע"ב דין ח' כתב בס"ד וז"ל ועם כל זה אין דעתי נוחה אלא במעות שהוא פקדון ארוך ויש לחוש שמא ימות כו' אבל בפירות שאינם לזמן ארוך כולי האי לא חיישינן ומר"ן הק' עליו דאפי' לא יהא לזמן ארוך מי ליכא למיחש שימות הנפקד ביום אשר הפקד אתו או למחרתו כו' ועיין בס' מח"א בהגהותיו על רבינו שתמה עליו שהרי כתבו התוס' פ"ק דיומא ופרק כל הגט דלמיתה דזמן מועט לא חיישינן יע"ש ולא דק שהרי לדעת רבינו ז"ל כפי מה שפסק בפ"ט מה' תרומות אפי' למיתה דזמן מועט חיישינן והראב"ד לא השיגו מבואר דהכי ס"ל וא"כ שפיר ק"ל למרן ולפי מ"ש אנן אדידן בדעת רבינו יתיישב נמי השגת הראב"ד ז"ל ודוק:<br><b> ודע </b> שזה שכתבו התוס' דלמיתה דזמן מועט לא חיישי' לא פורש בדבריהם איזה זמן מיקרי זמן מועט אם הוא יום או יומים או עד חדש ימים כמ"ש הרא"ש ז"ל בנזירות דל' יום מקרי זמן מרובה ומריהוט לשונם שכתבו בפ"ד אחין ובפ' כל הגט דלשמא ימות לאלתר לא חיישינן גם מדברי תוספות ישנים למסכ' יומא שכתבו דלמיתה דזמן מרובה חיישינן למיתה דיומא לא חיישינן ע"ש היה נראה לדקדק דדוקא במיתה דיומא לא חיישינן אבל במיתה דימים ב' או ג' חיישינן האמנם נראה ודאי דהא ליתא ויש להוכיח דאפי' למיתה דז' ימים מיקרי זמן מועט ולא חיישי' מדפרכינן בפ' כל הישן ומי אמר אביי ר"מ חיישי למיתה והתנן הלוקח יין מבין הכותים כו' ואם איתא מאי קו' כי לא חייש ר"מ לבקיעת הנוד משום דחששא דיומא הוא משא"כ גבי סוכה דחיישי' שמא ימות בתוך ז' ימי הסוכה וכיון דמיתה כווצא ולאו אדעתיה וכיון דזמן מרובה הוא חיישינן אלא מבואר דאפי' מיתה דז' ימים זמן מועט מיקרי ולא חיישינן הן אמת שרש"י בד"ה גזירה שמא תמות כתב וז"ל שמא תמות הבהמה בי"ט ותיפול ואין כאן דופן ונמצא בטל ממצות סוכה כו' ולא ידעתי אמאי הוצרך לומר שהחששה הוא שמא ימות בי"ט והלא אפי' ימות בח"ה ג"כ איכא למיחש משום דלא יהיב אדעתיה כמ"ש בגמרא ולפי דעתו ז"ל דהחששה הוא שמא תמות בי"ט לא ידעתי לאיזה תכלית הוצרכו בגמ' לומר דילמא מתה וכיוצא ולא יהיב אדעתיה לתקנה ות"ל דאפי' יהיב אדעתיה כל שמתה בי"ט לא מצי לתקוני ונמצא בטל ממצות סוכה וכעת צ"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי למוהר"ץ אשכנזי בתשו' סי' מ"א שהק' למ"ש התוס' פ"ק דיומא ופר' ר"א דלמיתה דזמן מרובה חיישינן לכ"ע ממ"ש בפ' ר"א דנדרים דמיתה נולד הוא משום דלא שכיח וכתב דההוא ודאי ל"ק משום דדתן ואבירם תרי הוו ולמיתה דתרי לא חיישינן אלא דאכתי קשה מההיא דאמרינן התם קונם שאני נושא לפ' שאביה רע ואמרו לו מת כו' ואקשינן מת נולד הוא ואף דהתם אפי' לזמן מרובה ולמיתה דחד ועוד קשה מהא דאמרינן בהאשה שנפלו דף ע"ט ולד בהמה מלוג לבעל ולד שפחה מלוג לאשה חנניא בן אחי ר"י אומר אף ולד שפחה מלוג לבעל ומפרש התם טעמא דחנניא משום דלמיתה לא חיישינן ואמרינן התם דהלכה כחנניא ש"מ דלא חיישינן אפי' למיתה דחד ואפי' לזמן מרובה עכת"ד והנה מה שהקשה מההיא דנדרים כבר קדמו בזה רבינו הגדול מרן בי"ד סי' רכ"ח ותי' וז"ל נראה לי דנהי דמיתה שכיחא מ"מ למות שונאיו בחייו לא שכיח דהא אשכחן דהע"ה צוח ואומר ואויבי חיים עצמו א"נ כ"כ שכיח שימות זה בחייו של זה כמו איפכא כו' יע"ש ולתי' הראשון נראה דק' עליה מההיא דקונם שאני נושא לפ' מפני שאביה רע דהתם לאו בשונא עסקי' ואפי' הכי פריך מת נולד הוא וי"ל בדוחק גם מה שהקשה מהא דהאשה שנפלו נר' דלא קשיא מידי דהתם נמי למיתה דתרי הוא דחיישינן שתמו' השפחה קודם וגם שימות בעלה בחייו דאלו מתה היא בחיי בעלה לא איכפת לן מידי דהוו של בעל וכ"כ הרשב"א שם וכיון דמיתה דתרי הוא משו"ה לא חיישינן וזה פשוט ועיין עוד פ' הכותב דפ"ג ע"ב בתוספות ד"ה מיתה לא שכיח שכתבו דשמא משום דרוב פעמים מסתכנת בלידה ועיין במוהראנ"ח ח"ב סי' מ"ה שהאריך לפלפל בדבריהם ולפי תי' ב' שכתבנו משם מרן דכ"כ שכיח שימות זה בחייו של זה כמו איפכא דבריהם מבוארים וכמובן ודו"ק ומ"מ למ"ש דמיתה באשה שכיח טפי מבאיש נראה דק' לכאורה מהא דפרכי' בפ' הישן ור"י לא חייש למיתה והאר"י אף אשה אחרת מתקנים לו כו' ולפי דבריהם מאי קו' שאני התם דמיתה דאשה הוא ושכיחא טפי מבאיש ואמנם נראה ודאי דהא ל"ק דמעולם לא כתבו התוס' כן אלא במיתה דזמן מרובה ומשום טעמא דמסתכנת בלידה אבל במיתה דבת יומא כההיא דיוה"כ איש ואשה שוים הן וזה פשוט ומ"מ למדנו מדבריהם דנ"מ לענין נדרים דאמרינן דמיתה נולד הוא משום טעמא דכ"כ שכיח שימות זה בחייו של זה כמו איפכא כמ"ש מרן דהיינו דוקא במיתה דאיש ובההיא דקונם כו' שאביה רע אבל האומר קונם כו' שאמה רעה כיון דמיתה דאשה שכיח לא חשיב נולד כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קעט) </b> ואשתמיט מיני' לשון הרא"ש ז"ל כו' הכא לזמן מרובה דלימי נזירות חיישינן כו'. בחידושי לנדרים תמהתי על דברי הרא"ש אלו וז"ל שם, תמוה לי דהכא א"צ לזה דאפי' לא משך נזירות רק שעה אחת ולא שלשים יום נמי כ"ע מודי בזה דחיישינן למיתה משום דאי לא ניחוש נמצא דימות ולא יהי' נזיר כלל משום דכל זמן שהוא חי יאמר דעוד יש לו שהות להיות נזיר ומש"ה צריך לקבל עליו נזירות מיד דמאי שנא שעה זו משעה אחרת לאחר עשרים שנה והרי הוא נדר להיות נזיר קודם מותו וא"כ אי לא תיחוש דימות מקודם כיון דסופו למות בודאי לא יהי' נזיר כלל משום דבכל פעם יאמר שיש לו עוד שעה לנזירות משא"כ בתרומה דאין הכרח שתאכל תרומה בזרות דהיינו בשעה שקודם מיתת בעלה דשמא תמות היא תחלה ולהכי לא חיישינן התם למיתה אבל בנזיר כיון דבכל יום יסמוך א"ע שיש לו עוד שהות להיות נזיר א"כ בודאי ימות בלי קיום נדרו להיות נזיר כיון דסוף אדם למות ומה זה ענין לחששא דשמא ימות וע"ש:<br><b> ולפ"ז </b> יש ליישב קושיית הלח"מ על הרמב"ם ז"ל משום די"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל דלא חיישינן למיתה ומש"ה פסק דדופני סוכה מבעלי חיים נמי כשרים ושאני גבי תרומה משום דבעלה ודאי ימות וא"כ אי תאכל כל ימיה תרומה הרי תאכל נמי שעה אחת קודם מיתתו בתר חלות הגט ואע"ג דאין הכרח שתאכל תרומה בזרות דדלמא תמות היא תחלה וכמ"ש לעיל והיינו דרמי הש"ס בסוכה דף כ"ג ע"ב אהאי דקתני אסורה לאכול בתרומה מיד מהך דאוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים דגיטין דף כ"ח והיינו משום דאם היא תמות ברישא אין הכרח שתאכל תרומה בזרות ומשני אביי דהא ר"י הוא דחייש למיתה כו' אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל דטעמא דר"י דאוסר בלוקח יין מבין הכותים היינו מטעם דאין ברירה וכמ"ש ברפ"ז מהלכות מעשר ולא משום דחייש לשמא יבקע הנוד וא"כ ס"ל דלא חיישינן לשמא ימות ואפשר משום דרבנן בריש מסכת יומא ס"ל הכי ומ"מ שפיר פוסק הרמב"ם ז"ל בריש פ"ט מהלכות תרומות דאסורה לאכול בתרומה מיד משום דהתם לאו מחששא דשמא ימות הבעל לאחר שעה הוא אלא מטעם דאי נימא דתאכל עכשיו בתרומה משום דלא חיישינן לשמא ימות אחר שעה א"כ ה"נ תהי' מותרת בתרומה מה"ט כל ימי חייה ומאן לימא לן דהיא תמות ברישא וא"כ מידי ספיקא לא נפקא ומש"ה אסורה לאכול בתרומה מיד מספק. ואע"ג דס"ל להרמב"ם ז"ל דספיקא דאורייתא הוי מן התורה לקולא וא"כ הכא דיש לה חזקת היתר לתרומה דהא עד עכשיו הוה אכלה בתרומה הרי הו"ל למימר דמותרת לאכול בתרומה מ"מ הא ליתא שהרי באשה שהלך בעלה למדינת הים דאוכלת בתרומה הוא רק משום חזקת חיים שיש לו להבעל אבל לא בפשיטות דנימא כיון דספק הוא אם מת מוקמינן לה אחזקתה חזקת היתר לתרומה ומש"ה אוכלת בתרומה דזה אינו אלמא דבספיקא אסורה בתרומה וא"כ בנ"ד דהוא ספק השקול מי ימות ברישא הרי מספק אסורה לאכול בתרומה מיד ומכש"כ דהאי ספק גרע מספק דעלמא כיון דעביד לגלויי שאכלה בתרומה אחר מיתת בעלה. ואפשר דאפי' מדאורייתא אסורה לאכול בתרומה מיד. ולא רק משום דספק דאורייתא הוי מדרבנן לחומרא לדעת הרמב"ם ז"ל. ונ"מ בזה. דאסורה לאכול מיד אפי' בתרומה דרבנן. דהא אפי' אי נימא דטעמא דהרמב"ם הוא משום דחייש לשמא ימות נמי אינו אלא חששא וגרע מספק השקול. ואפ"ה משמע שם דאפי' בתרומה דרבנן אסורה: [וכבר כתב גיסי הגאון ז"ל בשו"ת חתם סופר בשם אחד מגדולי הראשונים ז"ל (וכמדומה לי בשם הראב"ן ז"ל). דאע"ג דקיי"ל דוסתות דרבנן מ"מ ההפרשה בעונה סמוך לוסתה הוי דאורייתא דשמא תראה כו' וכ"כ הנו"ב ז"ל והיינו ע"כ למאן דס"ל האי טעמא דחיישינן לשמא ימות וצ"ע לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דלשמא ימות לא חיישינן ופשיטא דזה הוי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. ועיין במגיד שם דלית לי' האי קרא לאסמכתא דכיון דחזקה הוא מדרבנן דאורח בזמנו בא א"כ פשיטא דאסור לבא עליה בזמן ההוא ודו"ק]:<br><b> (קפ) </b> דלר"מ דל"ח למיתה דזמן מועט אם אתה אוסרה מיד כו'. ואי לא תחוש נמצאת אוכלת כל ימיה. לא זכיתי להבין דברי קדשו של הרשב"א ז"ל דמה בכך אטו ההכרח הוא שבעלה ימות תחלה וא"כ אפי' אי נימא דלזמן מרובה לכ"ע חיישינן לשמא ימות הרי כמו כן בזמן מרובה י"ל נמי דתמות היא תחלה. ואי דבעי למימר דמשום האי ספיקא דהיינו שמא ימות הבעל תחלה אסורה לאכול בתרומה מיד ומטעם שכתבתי לעיל (באות קע"ט) א"כ הרי לא צריך לאתויי עלה מטעם דלזמן מרובה חיישינן לשמא ימות אלא כמ"ש לעיל מטעם דסוף כל אדם למות ובע"כ שימות וחיישינן שמא הוא ימות תחלה וכנ"ל ודו"ק:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>העושה </b>
+<b> סוכה תחת האילן כו' הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן וסכך על גבן ואחר כך קצצן אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה כו'.</b> וכתב הרב כ"מ שמפירוש המ' לרבינו נראה שהוא מפרש דחבטן היינו שקצצן כו' ולפי זה מתני' דהדלה עליה הכי מפרשא אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה בלא ניענוע כלל וכדאוקימנא לה בשחבטן היינו שקצצן ומאי או שקצצן או שקצצן כמשפט דהיינו בנענוע כו' וכ"כ הרא"ם ז"ל בתוספותיו על הסמ"ג שדעת רבינו ז"ל שהוא מפרש חבטן היינו שקצצן כדעת המפרש שכתב רש"י ד"ט ע"ב ד"ה בשחבטן ומה שהקשה רש"י ז"ל על פי' זה דגבה הדלה עליה אמאי בעי סכוך הרבה ל"ק ליה לרבינו דכיון דרישא איירי בשלא נענען משו"ה בעי סכוך הרבה מהן ואע"ג דבסכך פסול לדעת רבינו לא מהני סיכוך הרבה מהן כל שהן מעורבין הכא שאני כיון דאין פסולו אלא משום תעשה ולא מן העשוי מהני א"ד יע"ש וק' טובא דאכתי תקשי לפי' זה מה יענה אליבא דרב דס"ל בפ"ק די"א דקצצן גרידא מהני לא הוי תעשה ולא מן העשוי משום דקציצתן זו היא עשייתן א"כ רישא אליביה במאי מיירי אי בשקצצן אמאי בעי סיכוך הרבה מהן ואי בשלא קצצן הא קמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר כדהקשו בגמ' וכן ראיתי מקשים ולזה היה אפשר ליישב בפשיטות ולומר שהרי שם פרכינן אליבא דרב מבריי' דקתני תעשה ולא מן העשוי מכאן אמרו הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסו' וסיכך על גבן פסולה היכי דמי אילימא בשלא קצצן מאי אריא משום תעשה ולא מן העשוי ת"ל משום מחובר אלא בשקצצן וקתני פסולה אלא ש"מ לא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן ותיובתיה דרב ומשנינן אמר לך רב הב"ע דשלפנהו שלופי דלא מנכרה עשיה דידהו וא"כ ה"נ איכא למימר דרישא דמתני' דקתני אם היה סיכוך הרבה מהן כשרה מיירי בדשלפנהו שלופי דהשתא משום מחובר ליכא וכיון דאין פסולו אלא משום תולמ"ה מש"ה סגי בסיכוך הרבה מהן ובהכי ניחא מאי דדחיק' טובא לפי' רבינו דאי רישא איירי בשקצצן אם כן מאי או שקצצן דקתני ולומר דקצצן כמשפט קאמר דהיינו בניענוע קשה דאם כן העיקר חסר והכי הו"ל למתני או שנענען אכן לפי מ"ש ניחא דתני או שקצצן לאשמועינן דדינא דרישא איירי אפי' בשלא קצצן לגמרי אלא דשלפינהו שלופי ואפ"ה מהני אלא דאכתי ק' לתירוץ זה דהניחא לפום מאי דתריץ תלמודא הב"ע דשלפי שלופי:<br><b> אמנם </b> לדעת המקשה דפריך מהך ברייתא ולא אסיק הך דשלפינהו שלופי א"כ אדק"ל מהך ברייתא תקשי ליה מתני' גופא אליבא דרב במאי איירי אי בשקצצן מאי איריא סיכוך הרבה מהן ואי בשלא קצצן הא קמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר כדפריך בגמ' ולא אשכח לה פתרי לדעת רבינו אלא לאוקמא בשחבטן דהיינו בשקצצן ואם כן אליבא דרב תיקשי וי"ל דמשו"ה לא ק"ל ממתני' אליבא דרב משום דמצי לשנויי אליבא דמתניתין דמיירי בשאינן מעורבין אלא שהפרידן זה מזה דהשתא כל שהסכך כשר רבה עליו מהני כמ"ש רבי' לקמן ומה שתי' בשחבטן היינו אליבא דהלכתא דקי"ל כשמואל דאמר דצריך לנענע דמהשתא אין צריך לידחק ולאוקמי למתני' בשהפרידן משום דפשטא דמתני' דקתני וסיכך על גבן משמע דבמעורבין מיירי כנ"ל ליישב ודו"ק:<br><b> ובהיותי </b> בזה ראיתי לעמוד במ"ש התוס' בד"ה הא קא מצטרף בתוך דבריהם וז"ל והא דאמרינן בסמוך שתחתונה כשרה ועליונה פסולה התם מיירי כשאין התחתונה צלתה מרובה כו' וא"ת כיון שאין התחתונה צלתה מרובה אלא מחמת העליונה אמאי כשרה היא הא לקמן אמרינן סוכה המדובללת כשרה ומפ' בגמ' קנה עול' וקנה יורד וקאמר אביי ל"ש אלא שאין בין זל"ז ג' אבל אם יש בין זה לזה שלשה פסולה י"ל דהא אמר רבא התם דאפי' יש בין זה לזה שלשה אם יש בגגו טפח אמרינן חבוט רמי עכ"ל:<br><b> ויש </b> לדקדק טובא דאם כן כי פריך בגמ' פשיטא אמאי אצטריך לומר תחתונה כשרה ועליונה פסולה איצטריכה ליה מ"ד נגזר כו' ואמאי אצטריך להכי הא בלא"ה אשמועינן שפיר לאפוקי מדאביי דאמר דכל שיש בין זה לזה שלשה פסולה ואפי' יש בגגו טפח דלכאורה משמע דאביי ורבא פליגי בהכי וכן ראיתי בהגהות מיי' בדין כ"א על מה שפסק רבינו כרבא כתב וז"ל כרבא ודלא כאביי דפסיל בכל ענין אם יש בין זה לזה שלשה כו' יע"ש ועוד דאפי' תימא דס"ל להתוס' דאביי ורבא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אכתי תיקשי דנימא דהא דרבא איצטריך ליה לאשמועינן וכדאשמעינן רבא ולא פריך עליה פשיטא ובדוחק יש ליישב דלא ניחא ליה לתלמודא בהכי משום דאם איתא דעיקר מילתיה דר' ירמיה להכי הוא דאתא לאשמועינן א"כ לא הוה לי' לאשמועי' הכא אלא אעיקר מילתי' דסוכה המדובללת הו"ל לאשמועי' כו' דאם יש בגגו טפח אמרי' חבוט רמי כנ"ל ובמ"ש עוד ור"ת מפ' דלמעלה מעשרים לא חשיב סכך פסול כו' ודוחק הוא זה דמה"ט הו"מ למימר שתיהן כשרות איצטריכא ליה כו' הק' הרב חד"ה וז"ל כפי לשון רש"י דסבר כמאן דליתיה כו' לכאורה אין זה דומה דבחמתו מרובה סבר כמאן דליתי' דלאו סכך הוא אבל בההיא דשתיהן כשרות דעליונה צלתה מרובה וסכך מיקרי אמאי לא תפסול למעלה מעשרים גם התחתונה ועוד דאם כן הוה צריך לההוא סככה דלמעלה מעשרים כיון דתחתונה חמתה מרובה וסכך דידה כמאן דליתיה ומהיכא תיתי לן למיגזר בדקיימי תרוייהו בהנך עשרים משום הך דקיימא עליונה למעלה מעשרים דאטו נפסל כל סוכה אפי' בתוך עשרים מה"ט דשמא יכשר למעלה מעשרים כו' ע"ש מה שתירץ ולע"ד נראה דאין כונת התוס' לומר דמה"ט הוה מצי למימר שתיהן כשירות איצטריך ליה היכא דקיימי תרווייהו בתוך עשרים מ"ד נגזור היכא דקיימא עליונה למעלה מעשרים וצלתו מרובה כמו שהבין הוא ז"ל דהא ודאי ליכא למיגזר דא"כ תיפסול כל סוכה כמו שהקשה הוא ז"ל אלא כונתם להקשות דכי היכי דמשני בגמרא תחתונה כשירה ועליונה פסולה אצטריכא ליה מ"ד ניגזור דילמא מצטרף סכך פסול כו' והיינו טעמא דחיישינן דילמא אתי למטעי ולומר דכיון שהתירו חכמים התחתונה ולא מיפסלה משום סוכה שתחת סוכה מטעמא דכיון שעליונה חמתו מרובה הו"ל כמאן דליתיה א"כ מהאי טעמא אתי למטעי ולומר דאפי' היכא דקיימא למעלה מך' נמי תחתונה כשירה דחשיב כמאן דליתיה ולא מסיק אדעתי' למיחש משום צרוף פסול כמו שכתב רש"י ג"כ מה"ט נימא דשתיהן כשרות כו' אצטריכא ליה מ"ד ניגזור כיון שאנו מתירין את התחתונה ולא מיפסלה משום סוכה ע"ג סוכה דכיון דהתחתונה חמתה מרובה חשיב לההוא סכך כמאן דליתיה א"כ אתי למטעי נמי היכי דקיימא עליונה למעלה מעשרי' וחמתה מרובה מצלתה ותחתונה צלתה מרובה דסבר דחשיב לההוא סכך כמאן דליתיה כיון דחמתה מרובה כנ"ל ודו"ק:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אכילה </b>
+<b> בליל יט"א בסוכה חובה מכאן ואילך רשות כו' רצה אינו אוכל כל ז' אלא פירות כו'.</b> הנה התוס' ז"ל בפ' ג"ש דמ"ט ע"ב בד"ה אי בעי אכיל הקשו וז"ל ותימה דאמרינן בסוכה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל חוץ מלילה הראשונה בלבד ואלו בפ' שלשה שאכלו משמע דבי"ט חייב לאכול פת ומש"ה אם טעה ולא הזכיר י"ט בבה"מ חוזר ותירץ די"ל דה"פ שאינו צריך לאכול בסוכה אם לא ירצה אבל חייב בשביל י"ט חזרו והקשו וא"ת ומאי נ"מ אי צריך לאכול בשביל י"ט או בשביל סוכה יע"ש וכונתם מבוארת דק"ל דכיון דע"כ בשביל י"ט מחייב לאכול פת א"כ חייב לאכול בסוכה דהא בהא תליא וכן מבואר בהרא"ש וכיון שכן יש לתמוה דמאי ק"ל הא משכחת לה שפיר דיוצא ידי חובת י"ט ולא מיחייב לאכול בסוכה דאי בעי לא אכיל אלא כזית או כביצה דמשום י"ט נפיק ידי חובה ובסוכה לא מחייב עד דאכיל יותר מכביצה דבציר מהכי הו"ל אכילת עראי וכדאיתא בהדיא בפ"ב דסוכה דכ"ו וכן כתב הר"ן שם בהדיא וז"ל לפיכך נראה כו' וביט"א של סוכות דאמרי' נמי דמחייב לאכול שיעור שהוא חייב לאכול בסוכה דאלו מדין י"ט סגי לי' לאכול כביצ' עראי חוץ לסוכה כו' יע"ש וכ"כ בחידושי הרשב"א יע"ש וכבר ראיתי מי שתמה על הרא"ש כן עיין בס' דבר משה סי' ולפי חומר הנושא היה נראה לומר דס"ל דהא דאמרי' דאוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה היינו דוקא לשאר ימי החג אבל בי"ט אפי' אכילת עראי דהיינו כזית או כביצה אסורה וה"ט משום דאכילת שבת וי"ט עראי דידהו חשיבה קבע כיון דכתיב וקראת לשבת עונג וכההיא דאמרי' בפ' המביא שבת קובעת למעשר וה"ט משום דכתיב וקראת לשבת עונג ופרש"י דכיון דאכילה דידיה עונג קבע שאין בו עוד שם עראי עליה אלא שם קבוע יע"ש וא"כ הכא נמי דכוותא ואף ע"ג דהתם קאמר שבת קובעת מ"מ משמע דה"ה י"ט די"ט נמי אקרי שבת ומצוה לכבדו ולענגו כשבת וכמ"ש רבינו בפ' מהלכ' שבת וכבר הארכתי בזה בפ' מה' מעשר ב' וא"כ היינו דק"ל שפיר דכיון דמחייב לאכול בשביל י"ט ע"כ חייב לאכול בסוכה ואפילו כזית או כביצה האמנם הא ודאי דחיקא מילתא טובא היא דא"כ לא לישתמיט לשום א' מהפוסקים לומר דין זה ומסתמיות דבריהם משמע דאכילת עראי שריא לגמרי ואפי' בי"ט ומה גם שמדברי הטור ז"ל בנו מבואר דאפי' בי"ט מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה ממ"ש בסי' תרל"ט וז"ל ומיהו משאכל בה כזית דאז יצא ידי חובה אע"ג דשיעור אכילה בלא סוכה הוא כביצה שאני לילה או שהוא חובה טפי ואפי' לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאוכלו חוצה לה כו' יע"ש הנה מבואר מדבריו דדוקא בלילה הראשונה בלבד הוא דאסור לאכול אפי' כזית חוץ לסוכה אבל בשאר י"ט מותר ולכן נראה דס"ל להתוס' והרא"ש דאף לענין שבת וי"ט לא נפיק ידי חובת סעודת י"ט אלא דוקא ביותר מכביצה אבל בציר מהכי לא חשיבה אכילה דידיה ואינו יוצא ידי חובה וראיה לדבר ממ"ש התוס' בפ' יה"כ דע"ט ד"ה מיני תרגימא דאין יוצאים ידי חובה שלש סעודות בפירות משום דלא מהני גבי סוכה וא"כ מינה נמי משמע דבכביצה לא נפיק ידי חובה כיון דלא בעיא סוכה ומ"ש הטור סי' רצ"א דשיעור סעודה ג' הוי כביצה כבר כתב הרב מג"א ס"ק דלאו דוקא אלא יותר מכביצה ועיין במוהר"ם ן' חביב בקונטריס תיה"כ ד"י שהבין בדברי הטור כפשטן דבכביצה לבד יוצא ידי חובה ותמה עליו דכיון דלא בעי סוכה היאך נפיק ידי חובת סעודה ג' יע"ש מה שתי' ועוד נראה דאפילו נימא שדברי הטור בדוקא הן כמ"ש מוהר"ם ן' חביב אפי"ה איכא למימר דדוקא לענין סעודה ג' הוא דכתב הטור דיוצא ידי חובה בכביצה אע"ג דאינו אלא אכילת עראי אבל בסעודת שחרית וערבי' שהן עיקר כבוד שבת וי"ט לא אלא בעינן סעודת קבע וכמ"ש התוס' והרא"ש בפ' ע"פ דק"א ע"א ד"ה טעימו מידי לענין מיני תרגימה דאפי' אי מיני תרגימה מהני להשלים סעודה שלישית בשבת מ"מ בסעודת שחרית וערבית לא מהני שהם עיקר כבוד שבת ומה שתמה עוד מוהר"ם ן' חביב דמנ"ל להטור והר"ן דשיעור ס"ג בעי כביצה מי עדיפא ס"ג מליל פסח דסגי בכזית מצה וליל סוכה דסגי בכזית פת שיאכל בסוכה יע"ש י"ל דס"ל דהתם שאני דכיון דנפיק ידי חובת מצה וסוכה בכזית חשיבה אכילה דידיה קבע ויוצא בה נמי ידי חובת י"ט אבל בעלמא לא נפיק עד כביצה דבציר מהכי לא מקריא סעודה וא"כ מש"ה ק"ל דכיון דע"כ מיחייב למיכל פת דהיינו יותר מכביצה בשביל י"ט אם כן חייב לאכול בסוכה והא בהא תליא אלא מיהו מהא דגרסי' בפר' כל כתבי דקי"ט ע"ב אמר ר"א לעולם יסדר אדם שולחנו במ"ש אף ע"פ שאינו צריך אלא לכזית משמע דלא מחייב לאכול אלא כזית גרידא וכן מוכח מדתנן בפ"ב דסוכה ר"א אומר י"ד סעודות חייב לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה והשתא קשה לדעת הרא"ש שהסכימה דעתו שם דס"ג בעיא פת א"כ ט"ו סעודות הו"ל למימר שהרי א"א לז' ימים בלא שבת אלא מוכח ודאי דלא מחייב לאכול אלא כזית או כביצה ולא יותר מכביצה דהשתא משום הכי לא קתני ט"ו סעודות משום דיכול לקיימה בכביצה דלא בעי' סוכה ודוקא בשני סעודות שהם עיקרות דנפ"ל מקרא דתשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה כו' מחייב לאכול בסוכה מה שאין כן ס"ג דאינה אלא משום חיובה דקרא דלאו אורחייהו דאינשי אלא בב' סעודות והילכך לא נפ"ל ס"ג מקרא דתשבו כעין תדורו כי היכי דנחייב בסוכה ועיין במג"א סי' תקכ"ט ס"ק ה שהביא ראיה ממשנה זו די"ט לא בעיא ג"ס מדלא קתני אלא י"ד סעודות ולא ידעתי היכי ניחא ליה בהכי שהרי לדידיה נמי תיקשי דליתני ט"ו סעודות משום שבת ודוק ומ"ש רבינו רצה אינו אוכל כל ז' אלא פירות כתב הרב בעל מג"א סי' תרל"ט ס"ק דלאו דוקא כל ז' אלא בחה"מ אבל י"ט ושבת צריך כזית פת אך לא בעי סוכה וקשה שדבריו סותרים למ"ש בסימן רצ"א דס"ג לא מהני אלא ביותר מכביצה דבציר מהכי הוי אכילת עראי וא"כ איך כתב כאן דבכזית פת די ליום טוב ושבת וצ"ע:<br><b> ודע </b> שזה שכתבנו למעלה משם התוס' והרא"ש בפ' ע"פ דאפי' במיני תרגימה מהני להשלים סעודה ג' מ"מ בסעודת שחרית וערבית שהם עיקריות לא מהני נראה שמוכרח הדבר מדאמרינן בפרק שלשה שאכלו אלא מעתה שבתות וימים טובים דע"כ אכיל ה"נ דאם טעה חוזר א"ל הן והשתא אם איתא דאפי' בסעודת שחרית וערבית מהני מיני תרגימה אם כן היכי קאמר תלמודא דבשבתות חוזר הא אי בעי לא אכיל פת אלא מיני תרגימה דלא מיחייב בב"ה דומיא דר"ח דאינו חוזר משום דאי בעי לא אכיל פת אלא פירות א"ו משמע דבסעודת שחרית וערבית מיהא מחייב לאכול דהשתא ההיא דפ' שלשה שאכלו דקאמר אלא מעתה שבתות וי"ט מיירי בסעודת שחרית וערבית האמנם מדברי ה"ה בפ' ל' מה' שבת דין ט"ו משמע דס"ל דאפי' בסעודת שחרית וערבית יש מי שאומר דיכול להשלימן במיני פירות שכתב על מה שכתב רבינו חייב אדם לאכול ג"ס כו' וז"ל ונחלקו המפרשים האחרונים אם יכול להשלימן במיני פירות כו' ודעת ר"ת דלא וכן נר' מדברי רבי' ע"כ משמע דהג"ס שכתב רבינו קאמר דנחלקו המפרשים אם יכול להשלימן במיני פירות דאם לא כן הכי הול"ל ונחלקו המפרשים על ס"ג אי יכול להשלימה במיני פירות וכן מבואר מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו בפ' כל כתבי שכתב דיש אומרים דאפי' אי עביד ג"ס הללו במיני תרגימה יצא יע"ש והוא תימה דא"כ מה יענו לההיא דפרק שלשה שאכלו דקאמר דבשבת וי"ט אם טעה חוזר ואמאי אי בעי לא אכיל פת דומיא דר"ח ובדוחק יש ליישב דס"ל לי"א הללו דכיון דהא מיהא מחייב לאכול אע"ג דלא מיחייב לאכול פת מ"מ מסתמא ודאי אורחיה דאינש לאכול פת בשבת וי"ט ומש"ה חייב לחזור וההיא דר"ח דקאמר דאם טעה אינו חוזר משום דאי בעי לא אכיל לאו למימרא דאי בעי לא אכיל פת אלא פירות כמ"ש התוס' ז"ל דא"כ חייב לחזור דומיא דשבת אלא אי בעי לא אכיל כלל וכדעת רי"ו שכתב מר"ן הב"י בסי' תר"ב יע"ש ועוד יש ליישב בזה ועיין במרן הב"י ז"ל א"ח סימן תקפ"ח ובהרב החינוך סדר עקב סימן תכ"ח ודוק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א)</b>
+<b> מה </b> שכתב רבינו המחבר דלא לישתמיט לאחד מן הפוסקים לומר כן נעלם הי' ממנו ספר תניא וס' שבולי לקט סי' קי"א המביא הדין בשם רבינו אביגדור דהאי דאוכלין אכילת עראי לאו בי"ט איירי דסעודת שבת וי"ט עושה קבע וא"כ לא רחוקה לנו ממנו לומר דתוס' והרא"ש הכי סבירא להו ולאו מטעמיה משום שלומדין הדבר ממעשר ששבת קובע למעשר אלא לפי שצריך לאכול פת משום שמחת י"ט המצוה הזאת עושה סעודת קבע אף לפחות מכביצה וכן ראיתי למורי הגאון נר"י בחדושיו לצל"ח על מסכת ברכות שכתב נמי הדבר מסברתי' דתוס' והרא"ש סבירא להו סעודת שמחת י"ט הוי קבע והסתיר נמי הדבר מדברי הטור שכ' לילה הראשון דוקא אסור לאכול כזית חוץ לסוכה כמו שהקשה הרב פה על דבריו וגם מרבינו צל"ח נעלם היה רבינו אביגדור וגדולה מזו דברי ריא"ז ריש פ' ערבי פסחים ע"ש דכתב בפי' דשבת וי"ט קובע ואפילו לענין פירות ואף שאין דעת הפוסקים מסכימים אתו בזה לענין פירות מ"מ לענין פת ודאי י"ל דלא צריך שיעור ביצה אלא בכזית לבד הוי קבע כיון דצריך לברך אחריו ברכת המזון ועושה שבת קבע שיוצא בו סעודת שבת ומדברי רבינו אביגדור וגם מדברי צל"ח משמע דקבע הוא כיון שצריך לאכול בי"ט ולא סגי בלא"ה והיינו מצד חיוב שמחת י"ט ולא מפאת עונג ואף אם אין י"ט קובע למעשר כשבת דגבי שבת כתיב עונג ולא גבי י"ט וכמ"ש פרק ב' מהלכות מעשר עיין עליו ובהערותינו שם היינו כל אכילתו מ"מ ודאי סעודה זאת שהיא חיוב עושה קבע דכל חיוב הוא קבע ולפי הערה זו באמת מסולקת תמיהת הר"ב אלי' רבה סי' תרל"ט על דברי רבינו אביגדור דאם י"ט עושה קבע מאי הקשה הש"ס בסוכה [כ"ו ב'] מעשה לסתור דלמא מה שאמר ר"ג העלום לסוכה הי' בי"ט וסעודת י"ט הוי קבע ולפי הערותינו ליתא דדוקא לענין שיעור אמר רבינו אביגדור למילתיה דהיינו שי"ט עושה כזית פת לקבע כיון שיוצא בו ידי שמחת י"ט הוי קבע אבל טעימא של ריב"ז ושתי כותבות שאמר רבן גמליאל העלום לסוכה אינו קבע והיינו דלא כריא"ז ריש פ' ע"פ שהבאנו לעיל שאמר אפי' פירות הוי קבע עיין לענין קידוש במקום סעודה עיין ברי"ף פרק ערבי פסחים קנ"א ע"ב דפוס זולצבאך:<br><b> ואולם </b> אנכי הקשתי לפ"ז קושיא אחרת דהנה הב"ח סי' רצ"א כ' בדברי הטור שם שכתב דסעודה שלישית הוי שיעור ביצה היינו לחומרא דלמא כר' יהודה דברכת המזון הוי כביצה עייש"ה. ומינה משמע דזה תליא בזה אם ברכת המזון בכזית סגי שיעור סעודת שבת וי"ט בכזית ואם ברכת המזון בכביצה שיעור סעודת שבת וי"ט כביצה עיין עליו א"כ לפ"ז לא מקשי הגמ' ביומא [ע"ט ב'] מר' צדוק הא כביצה בעי שיעור דלמא לעולם כביצה נמי לא בעי שיעור אלא מעשה דר' צדוק בי"ט הוי והרי הוא סובר כרבי יהודה דברכת המזון כביצה ע"ש בתוס' ד"ה ולא בירך אחריו וא"כ פחות מכביצה לא הוי סעודת י"ט כסברת הב"ח ולפ"ז אין י"ט קובע והיה אוכל חוץ לסוכה אבל בביצה יוצא בסעודת י"ט וי"ט קובע והיה צריך לאכול בסוכה כל זה בפת אבל בפירות זה ליתא כאשר בארנו לפרק קושית הר"ב אליה רבה לכן ר"ג דאוכל פירות ואף שהשיעור היה יותר מביצה אפ"ה עראי הוא דאין יוצא בסעודת י"ט ולכן רק מחומרא אמר העלום לסוכה ולולי דמסתפינא הייתי אומר דעל ר"ג לשיטתיה פריך הש"ס דהא ר"ג אית ליה במשנה ברכות [מ"ד א'] דעל כל שבעת מינין מברך שלש ברכות דארץ לא הפסיק הענין ואכלת ושבעת אכולא קאי ולדידי' הי' סובר הש"ס דיוצאין סעודת י"ט ושבת בפירות אם המה מז' המינין ואפילו לזה שבת קובע וכסברת הריא"ז שהבאנו לעיל ואף שלדידן לא ס"ל הכי כיון דאנן קיי"ל דלא כר"ג לכן צריכין פת לסעודת י"ט אבל לדידיה אף על הפירות אם המה משבעת המינין יוצא והוי קבע והרי כותבת משבעת המינין הוא וקושית אליה רבה אפ"ה מסולקת דעיקר קושית הש"ס מריב"ז היה דהוה רק טעמא בעלמא ודאי אין י"ט ושבת קובע דלית מאן דחש לטעימה. ובהך סברא תרצתי נמי קו' מג"א סי' תרל"ט ס"ק ג' על הרא"ש שפסק אף למ"ד פרי בעי סוכה היינו דוקא אם קובע סעודה עליו זולת זאת הוי עראי א"כ מאי הקשה הש"ס יומא [ע"ט] מר"ג דרק לחומרא אמר העלום לסוכה הלא מדינא הוא דלמא לא קבע סעודה עליה ודומיא דריב"ז עייש"ה ואמרתי דודאי הרא"ש אמר למילתיה בשאר פירות או שלא אליבא דר"ג אבל בכותבות אליבא דר"ג הרא"ש מודה אי פירי בעי סוכה אף אי אוכל דרך עראי אם אוכל כשיעור ביצה או יותר הוי קבע כיון דהכותבות חייבים לברכת המזון אליבא דידיה והוי כפת. ובאמת אנכי נבוך בזה אמאי לדידיה לא יהיה חייב בסוכה אף אי פירי לא בעי סוכה שבעת המינין לדידי' שאני דהתורה אחשביה לסעודה ועיי"ש ובחי' הארכתי בזה מאד:<br><b> ועל </b> דברת הרב מג"א סי' תקכ"ח שרצה להוכיח דאין לעשות ס"ג בי"ט מר' אליעזר דאמר י"ד סעודות שהביא הרב פה והוא תמה מפני מה הקשה מי"ט ולא משבת ולדידי קשה טובא על הר"ב מגן אברהם הלא מי"ט ל"ק כלל דהא ודאי אף לפוסקים דס"ל חייב לעשות ס"ג היינו לדידן דקיי"ל כרבי יהושע דשמחת י"ט הוא חוב אמרו הם דחכמים השוו כבוד י"ט לכבוד שבת אבל לרבי אליעזר דס"ל בכ"מ שמחת י"ט הוא רשות וא"כ מצד י"ט אם רצה מתענה ודאי לדידיה לא צריך לעשות סעודה ג' וא"כ ר"א לשיטתיה מה יאמר יותר מי"ד סעודות הא סעודה ג' לאו מתשבו כעין תדורו נפקא אלא מצד חיוב י"ט ולדידיה ליתא כלל בחיוב י"ט וצע"ג:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קפא) </b> דאי בעי לא אכיל אלא כזית או כביצה כו'. ובסוכה לא מיחייב עד דאכיל יותר מכביצה. לענ"ד יש ליישב קושייתו דהא דכביצה לא בעי סוכה היינו רק אכילת רשות אבל לא אכילת מצוה דכיון דאחשבה רחמנא לאכילתו בעי סוכה וכעין זה תמצא ברש"י ביצה דף כ"ז ע"ב בסוף ד"ה חלה שנטמאת כו' וכעין זה כתב הרמ"ה ז"ל אליבא דר"ש דס"ל דכל שהוא למכות וכזית לקרבן והיינו משום דמלקות צריך להיות מזיד מ"ה לוקה אכ"ש משום דאחשבי' להאי כ"ש וע"ש. תדע שכן הוא דהא גמרינן דבסוכה בליל סוכות דחייב לאכול פת בג"ש דט"ו ט"ו מחג המצות והתם הרי סגי בכזית דומיא דמצה ואי נימא דכזית גם במקום שחייב לאכלו חשיב נמי עראי א"כ הא כיון דאכילת עראי אינו חייב בסוכה אמאי צריך לאכלו להאי כזית בסוכה דוקא הרי אכילת עראי פטור מסוכה ולא מקיים כלל מצות סוכה באכילת עראי אע"כ צ"ל דכיון דחייב לאכול כזית בליל סוכות בסוכה חייב לאכלו ממילא משום דהמצוה עשאו קבע וא"כ הה"ד נמי אי חייב לאכול כזית פת ביו"ט יהיה מאיזה טעם שיהיה נתחייב לאכלו בסוכה דוקא. אבל לא מטעם דשבת קובע וכמ"ש הגאון המחבר ז"ל אלא מטעם דהמצוה עצמה משויא לי' קבע. ונ"מ בזה דלאחר שאכל בשבת ג' סעודות או ביו"ט ב' סעודות יכול לאכול אחריהן כביצה פת חוץ לסוכה דכיון דאין מצוה לאכילה זו אינה קובעת ונמצא לפ"ז דהא דקתני אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה לאו לשאר ימי החג דוקא אלא אפי' בשבת וביו"ט נמי לאחר שקיים את הסעודות שהן חובה עליו לאכלן מותר לו ג"כ לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה: ולפ"ז לא קשה נמי אהא דפריך הש"ס בסוכה דף כ"ו ע"ב מעשה לסתור דמאי פריך דדלמא עובדא דר"י ב"ז ור"ג ביו"ט הוה (וכמו שהקשה הא"ר ארבינו אביגדור דס"ל דיו"ט קובע) משום דכיון דאין יוצאין ידי חובת סעודה בטעימה ובפירות א"כ גם ביו"ט מקרי זה סעודת עראי משום דיו"ט אינו קובע אלא סעודת המצוה קובעת והא"ר שהקשה כן על רבינו אביגדור היינו משום דמשמע דס"ל דיו"ט קובע וכמ"ש נמי המחבר ז"ל בתירוצו. שוב ראיתי דכעין מ"ש בזה כתב נמי הטעם המלך אבל הבוחן יבחון כי לא דרכתי דרכו ודו"ק:<br><b> (קפב) </b> דסעודה ג' בעיא פת א"כ ט"ו סעודות הול"ל כו'. אלא מוכח ודאי דלא מיחייב לאכול אלא כזית או כביצה כו'. לענ"ד יש להקהות בראיה זו טובא משום דאפי' תימא דגם סעודה ג' בעיא יותר מכביצה מ"מ לא חשיב ר"א ט"ו סעודות משום שבת מפני דר"א לא קא חשיב אלא הסעודות שמחויב לאכול בסוכה משום תשבו כעין תדורו דחייב לאכול כל הסעודות בסוכה מה"ט אבל מה שחייב לאכול בשבת עוד סעודה ג' משום מצוה הא לא קחשיב ר"א משום דמצוה לא אייתי קרא ואי משום דכיון דסעודה ג' נמי שיעורה ביותר מכביצה וא"כ ממילא חייב בט"ו סעודות בסוכה הא ליתא דאי משום הא הרי יכול לאכול כביצה פת בביתו ולהשלים המותר בסוכה בכדי אכילת פרס אי לא מקרי סעודה בע"א ודו"ק:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>עצי </b>
+<b> סוכה אסורים כל ח' ימי החג בין עצי דפנו' בין עצי סכך כו'.</b> כתב ה"ה ומהסוגיא דס"פ המביא משמע דלא מהני שום תנאי בעצי סוכה דמצוה וכן עיקר כו' הרי מוכח בהדיא מהא דפרכינן התם אבל סוכה דמצוה לא. והתניא סככה כהלכתה ועיטרה בסדינין המצויירין כו' אביי ורבא דאמרי תרוייהו באומר איני בודל מהם כל בין השמשות דלא חלה קדושה עלייהו כו' ופירש"י ז"ל ד"ה אביי ורבא דאמרי תרווייהו כו' אבל עצי סוכה שאינו יכול להתנות תנאי זה שהרי ע"כ יבדלו מהן כל בין השמשות משום דסתר אהלה וב"ה ס' י"ט הוא חלה קדושה עליהם וע"י קדושה זו הוקצה לז' כו' וכתב הר"ב ח"ה וז"ל וה"ה דהאי תנאי דאיני בודל מהן לא מהני בסוכה דעלמא דע"כ יבדיל מהן כל בה"ש משום דסתר אהלה אלא דמהני בה תנאה כדאוקימנא לעיל דסיפא אתאן לסוכה בעלמא דהיינו שאם התנה עליה מבע"י שאם תפול למחר יסיקנה וכצ"ל לפר"ת ז"ל שכתבו התוספות בפרק במה מדליקין דמהני תנאה ביותר מכדי שיעור סוכה היינו תנאה דלעיל אבל האי תנאה דאיני בודל לא מהני ביה משום סתירת אהל דהא קאמר הכא אבל עצי סוכה דחיילה קדושה עלייהו אתקצאי לז' כפר"ת ובסוכה דמצוה האי תנאה דלעיל לא מהני משום דמה חג כו' עכ"ל:<br><b> ואיני </b> מבין דבריו דאיך אפשר לומר דלדעת ר"ת ז"ל בעצי סוכה היתרים על כדי הכשר סוכה מהני תנאה שאם יפול שהרי כתבו שם בפ' במה מדליקין דכ"ב ד"ה סוכה וז"ל והשיב ר"ת דבין נוי סוכה בין עצי סוכה היתרים על כדי הכשר סוכה לא אסירי אלא משום בזוי או משום הואיל והוקצו למצותו ולא אסירי מקרא אלא דוקא כדי הכשר סוכה והמקשה דפריך בביצה מנויי אעצי סוכה לא ידע שיש חילוק בין יותר מכדי הכשר סוכה לכדי הכשר סוכה ומשני באומר איני בודל מהן כל בה"ש דלא חיילה קדושה עלייהו וכן על עצים היתרים מכדי הכשר סוכה מהני ביה תנאה עכ"ל והשתא אם איתא דס"ל לר"ת דעצים היתרים מכדי הכשר סוכה מהני בהו תנאי שאם יפול ומשום דכיון דאינו אלא מדרבנן משום בזוי או משום הוקצה למצותו מהני בי' תנאה שאם יפול א"כ קשה דאמאי איצטריך אביי ורבא לאוקמי לברייתא באומר איני בודל כו' הא נויי סוכה נמי לא אסירי אלא מדרבנן משום בזוי כמו שכתב ר"ת ואם כן כי היכי דמהני תנאה שאם יפול בעצים היתרים על כדי הכשר סוכה הכי נמי בנויי סוכה דתרווייהו שוים הם לדעת ר"ת וא"כ למאי אצטריך לאוקמי לברייתא באומר איני בודל הוה ליה לאוקמא כפשטא בתנאי שאם יפול ותו דא"כ מאי פריך בגמרא מההיא דהפריש ז' אתרוגין לז' ימים דאמר רב אשי כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה למחר התם שאני דכיון דאינו אסור אלא מדרבנן ומשום דהוקצו למצותו משום הכי שרי דכיון דהפריש שבעה אתרוגין הוה ליה כאלו התנה בהדיא ותנאי מהני דומיא דעצים היתרים על כדי הכשר סוכה דמהני ביה תנאי שאם יפול אע"ג דחלה קדושה עלייהו מטעמא דאינו אלא מדרבנן לדעת ר"ת ז"ל אלא ודאי משמע שלדעת ר"ת בעצים היתרים על כדי הכשר סוכה לא מהני אלא דוקא תנאי דאיני בודל אבל תנאי שאם יפול לא מהני כיון דחלה קדושה עלייהו אע"ג דאינו אלא מדרבנן משום דכעין דאורייתא תקון והיינו דפריך שפיר מההיא דהפריש ז' אתרוגין וא"ת איך אפשר לומר דלדעת ר"ש בעצים היתרים על כדי הכשר סוכה מהני תנאה דאיני בודל ע"כ בודל מהן משום סתירת אהל הא לא קשיא כלל דאם כן תקשי לך לדעת הרי"ף ז"ל דס"ל דתנאי דאיני בודל מהני לעצי סוכה גופייהו אלא עכ"ל דכיון דקאמר איני בודל גלי דעתי' דאינו רוצה שיחול קדושה עלייהו כלל ומש"ה שרי ומ"ש בגמרא אבל עצי סוכה דחיילה קדושה עלייהו אתקצאי לז' לאו היינו משום איסור סתירת אהל כפרש"י אלא לר"ת הכי פי' אבל עצי סוכה דחילה קדושה עליוהו ד"ה אתקצאי לז' כלומר הופרשו למצותן מדאורייתא וכ"כ רש"ל ז"ל בס' יש"ש דהכי מתפרש הסוגיא לדעת ר"ת ודברי הרב ח"ה תמוהים ואי קשיא לך אם איתא דלדעת ר"ת דבעצים היתרים על כדי הכשר סוכה לא מהני תנאה שאם יפול א"כ אמאי הוצרך לומר ר"ת דהמקשה דפריך בביצה מנויי סוכה אעצי סוכה לא ידע שיש חילוק בין יותר מכדי הכשר סוכה כו' ואמאי לא כתבו בפשיטות דה"ט דמקשה משום דלא אסיק אדעתי' לאוקמ' לבריי' בתנאי דאיני בודל ומש"ה ק"ל שפיר דכיון דחל' קדושה עלייהו אע"ג דאינו אלא מדרבנן היכי מהני תנאי שאם יפול וכמו שכן הוא לפי האמת הא ל"ק כלל דאע"ג דלדעת אביי ורבא ע"כ לו' דס"ל דתנאי שאם יפול לא מהני בעצים היתרים מכדי הכשר סוכה או בנויי סוכה היינו משום דהכי קים להו מסברא דנפשייהו ומש"ה מוקמי לברייתא בתנאי דאיני בודל אבל מ"מ לדעת המקשה ק"ל שפיר דמאיזה כח בא להקשות כיון שרב המרחק ביניהם דנויי סוכה הוו מדרבנן ועצי סוכה אסירי מדאוריי' אימא דמש"ה מהני תנאי בנויי סוכה מש"ה הוצרך לו' דהמקשה לא הוה ידע שיש לחלק אלא הוה ס"ל דתרוייהו מדאוריי' ומש"ה ק"ל שפיר כנ"ל:<br><b> ודע </b> שהרא"ש פ"ק דסוכה אחר שכתב תי' ר"ת כתב עוד וז"ל והא דאסירי עצי סוכה היינו עצי הסכך אבל עצי הדפנות מישרא שרי כו' ודלא כרבי' שכתב עצי סוכה אסורים כל ז' בין עצי הדפנות בין עצי סוכה ומשמע מדבריו דבעצי דפנות אין בהם שום איסור כלל ואפי' מדרבנן וכ"כ מרן הב"י סי' תרל"ח וראיתי להרב ט"ז סי' הנז' סק"א שהקשה עליו מהא דאמרי' התם בפ"ק דסוכה ד"י לימא מסייע ליה לרב חסדא דאמר לנאותה כשרה דתניא סככה כהלכתה ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין אסור להסתפק מהן כו' ודחינן דילמא מן הצד ופרש"י לדפנות אבל תחת הסכך אסור לפרוס סדין הרי בהדיא דאפילו נויי סוכה התלויין אצל הדפנות אסורים משום מוקצה כ"ש עצי הדפנות גופייהו ומכח זה כתב שאף הרא"ש אזיל ומודה דאסורים מדרבנן משום מוקצה ומ"ש דעצי הדפנות מישרא שרי היינו מדאורייתא ומש"ה תמה על רבי' משום דמדכללן רבינו יחד וכתב בין עצי הדפנות בין עצי סוכה משמע דס"ל דתרוייהו מדאורייתא נינהו ולבסוף כתב דאין כאן שום דיעה להתיר עצי דפנות אפילו מדרבנן רק מחלוקת הרא"ש ורבינו אינו אלא מדאורייתא ושלא כדעת מרן הב"י יע"ש ודבריו תמוהים שהרי מדברי הטור מבואר כדעת מרן הב"י דעצי הדפנות מותרים אפי' מדרבנן שכן כתב וז"ל ור"ת פי' כו' אין האיסור מן התורה אלא במה שצריך להכשר סוכה והשאר אינו אסור אלא מדרבנן ובדפנות אין בהם שום איסור ואולי דס"ל דמ"ש ובעצי הדפנות אין בהם שום איסור דמשמע ואפי' מדרבנן קאי איותר מכדי הכשר סוכה וס"ל להטור דדוקא בעצי סכך גופייהו כיון דבכדי הכשר סוכה אסירי מדאוריי' אסרו חכמים אפי' ביותר מכדי הכשר משום מוקצה אמנם בדפנות דעיקרן אינו אלא מדרבנן כי אסרו חכמים היינו דוקא בכדי הכשר סוכה אבל יותר מכדי הכשר לא וזה דוחק ודאי ולכן העיקר כדעת מרן ז"ל ומה שהק' מההיא דפ"ק דסוכה דדחינן התם דילמא מן הצד דמשמע בהדיא דאפילו נויין התלוין בדפנות אסורים כ"ש עצי הדפנות גופייהו י"ל דהרא"ש אינו מפרש כפי' רש"י שפי' דמן הצד היינו לדפנות אלא הכי מפרש דס"ד דמק' דברייתא דקתני עיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין מיירי שעיטר' על פני כולה בסדינין עד שלא נשאר בה סכך כשר כדינו ואהא מייתי ראיה שפיר מהך ברייתא לר"ח דקאמר דכל לנאותה כשרה ולא מיקרי מסכך בדבר פסול והיינו דדחי ליה דילמא מן הצד כלומר דברייתא דקתני עיטרה בקרמים לאו היינו שעיטרה על פני כולה אלא מן הצד אחד עיטרה בקרמים דהשתא אע"ג דהוי סכך פסול מ"מ סכך פסול מן הצד אינו פסול אלא בד' אמות ובנשאר סכך כשר כדינו כנ"ל ועיין בהרב מג"א שם בסי' הנז' סק"א ודוק עוד כתבו התוספות ז"ל בראש דבריהם וז"ל סוכה תניא משמע דנוי סוכה אסורין משום בזוי מצוה וקשה לר"י דבפרק כירה משמע דטעמא משום דאתקצאי למצותה ותי' דצריך לתרוייהו דאי משום דאתקצאי למצותו לא הוה אסרינן בחש"מ דלא שייך מוקצה אלא בנפל בשבת ובי"ט ומשום בזוי מצוה לא הוה אסרי היכא דנפלו אבל השתא כו' אסרינן אפילו נפלו ואפילו בח"ה עכ"ל וכתב הרב ח"ה וז"ל לצדדין קאמר אפי' נפלו בי"ט ושבת ומשום מוקצה ואפילו בח"ה ולא נפלו דהוי מיהא בזוי מצוה כו' וכ"ה בהג' אשירי עכ"ל ומ"ש שכן הוא בהגהת אשירי כן משמע מדבריו שכתב נויי סוכה אסורין כו' ואפי' בח"ה שאין שייך מוקצה ואפי' נפלה הסוכה דליכא בזוי מצוה אסור בי"ט משום מוקצה משמע דבנפלה לא אסירי אלא בי"ט אבל נפלה בח"ה שרי דליכא לא משום בזוי ולא משום מוקצה אלא דק"ל טובא דאם כן ע"כ צריך לומר דברייתא דקתני סיככה כהלכתה ותלה בהן כו' אסור להסתפק מהן עד מוצאי י"ט האחרון בדלא נפלו איירי דאי בדנפלו היכי קתני עד מוצאי י"ט האחרון הא בח"ה שרי וכיון שכן ק' דהיכי פריך בפ' כירה לר"י ולית ליה הוקצה למצותו והתניא כו' ומאי קושיא הא ברייתא בדלא נפלו מיירי וא"כ טעמא דברייתא לאו היינו משום מוקצה אלא משום בזוי מצוה ואמאי הוצרך לומר וממאי דר"ש היא הא אפי' תימא דר"ש היא אפ"ה לק"מ דטעמא דברייתא משום בזוי מצוה וליכא למימר דס"ל כמו שכתב הטור בסימן תרל"ח דלפי תירוץ אחד של תוספות לא מהני תנאה אפי' בנויי אלא לאחר שנפלו ואם כן היינו דק"ל לתלמודא שפיר מברייתא דסככה כהלכתא מסיפא דבריי' דקתני ואם התנה עלי' הכל לפי תנאו דע"כ מיירי בדנפלו דאי בלא נפלו לא מהני תנאי ואפ"ה טעמא דהתנה עלייהו הא לא"ה אסירי אע"ג דליכא משום בזוי מצוה דהא ליתא שהרי כיון דס"ל דבריי' דקתני עד מוצאי י"ט האחרון איירי בדלא נפלו דוקא א"כ ודאי דכי קתני בתר הכי ואם התנה עליה הכל לפי תנאו אדינא דרישא קאי ואפי' בלא נפלו קאמר דקמהני תנאה ומ"ש הטור דלתי' אחד של תוס' לא מהני תנאה מבואר מדברי הרא"ש בתשו' כלל כ"ד שהם בעלי התו' אחרים שתיר' כן לקושיתם דאצטריך לטעמא דבזוי מצוה היכא שאמר איני בודל מהן כל בין השמשות דלא איתקצאי למצותן ואסורים משום בזוי מצוה כל זמן שהן תלוין יע"ש וא"כ מבואר דלדעת ר"י שכתבו התוס' תנאי דאיני בודל מהני אפי' בזמן שהן תלוין מדלא תיר' כן וכ"כ הרב ב"ח יע"ש ופשוט א"כ הדרא קושיא לדוכתא דמאי פריך בפ' כירה מברייתא דסככה כהלכתא ולכן נראה לי דדברי התו' כפשטן דאפילו נפלו בח"ה אסורים ומ"ש דאי משום טעמא דאיתקצאי למצותה לא הוה אסרינן בחש"מ היינו אי לאו טעמא דבזוי מצוה ולא הוה אסיר אפילו בעודן תלוין אלא משום מוקצה הו"א דבחש"מ דליתא משום מוקצה שרי להסתפק מהן אמנם השתא דאיכא טעמא דבזוי מצוה ומשום בזוי מצוה אסורים כל זמן שהן תלוין אפי' בח"ה אסרינן להו אפי' נפלו בח"ה משום דהוקצה למצותן כל זמן שהן תלוין וכ"כ בהדיא הרא"ש ז"ל בתשו' כלל כ"ד ומ"ש בהגהת אשירי י"ט צ"ל דלאו דוקא ותדע שהרי כתב ואפילו נפלה הסוכה דליכא בזוי מצוה אסור בי"ט ואלו בעצי סוכה עצמה מבואר בדברי הרא"ש בתשו' דלתי' ר"י שתי' לקמן דההיא דפ' כירה מיירי בסוכה שנפלה צ"ל דאפילו נפלה בח"ה אסורים משום מוקצה ומטעמא דצריך לחזור ולבנות הסוכה מן העצים עצמן לאכול בסוכה יע"ש וא"כ משום הכי פריך תלמודא שפיר בפ' כירה מברייתא דסככה כהלכתא משום דסתמא קתני ברייתא אסור להסתפק דמשמע אפי' נפלו כנ"ל ודוק והרא"ש בתשו' הנז' כתב על תי' זה של תוס' וז"ל אעג"ב דאסרינן אתרוג בחש"מ מטעמא דמוקצה כדמוכח בפרק המביא כדי יין היינו משום דמבטל המצוה דידיה כשהוא אוכל אבל הכא אם מסתפק מנוי סוכה לא מבטלה מצות סוכה עכ"ד וק"ל עליו שהרי בפרק לולב הגזול דל"ז ע"ב אמר רבה הדס של מצוה אסור להריח בו מ"ט הדס דלריחא קאי כי אקציה מריחא אקצי' כו' ומשמע דאסור להריח בו כל ז' כמ"ש רש"י שם דסתמא קא' והשתא ק' דבחש"מ אמאי אסור הא אין כאן משום מוקצה ולא מבטלה מצוה דידיה במה שהריח בו והו"ל כנויי סוכה ממש וי"ל אך קשה מדאמרינן בפר' לולב וערבה דמ"ז קם ר"ז בשיטתיה דאבוה דשמואל דאמר ר"ז אתרוג שנפסל אסור לאוכלו כל שבעה והשתא קשה דבחולו של מועד לישתרי דהא לא שייך מוקצה והכא לא שייך טעמא דמיבטלה מצוה דידיה שהרי כבר נפסל וליכא למימר דכיון דבעודו כשר אסור ליהנות ממנו כל שבעה משום דמבטלה מצוה דידיה כי נפסל נמי אסור משום דאתקצאי למצותו בעודו כשר וכההיא דנויי סוכה שכתב הרא"ש ז"ל דאסורים אפילו נפלו בח"ה מטעמא דהוקצו למצותן בעודן תלוים דהא ליתא דע"כ לא כתב הרא"ש אלא דוקא גבי נויי סוכה משום דכיון דלא מפסיקין לילות מימים הו"ל כחדא יומא אריכתא והילכך כיון שבעודן תלוין היו אסור אפי' בח"ה מטעמא דבזוי מצוה הוקצו למצותן ואסורים אפי' נפלו בח"ה מה"ט משא"כ גבי אתרוג אע"ג דבעודו כשר היה אסור מטעמא דמבטלה מצוה דידיה מ"מ כי נפסל מיה' לישתרי דהא כל יומא ויומא מצוה באנפי נפשה היא ותו דנויי סוכה שנפלו שאני שהרי חזו למצותן עוד מש"ה אסרינן להו מטעמא דאתקצאי למצותו בעודן תלוי' משא"כ אתרוג שנפסל דלא חזי למצותו עוד ואפשר דר"ז ס"ל דאפי' בחש"מ אסור משום דהוקצו למצותו ופליג אריב"ל ורב יוסף דס"ל בפרק במה מדליקין דטעמא דנויי סוכה אסורין כל ז' היינו משום ביזוי מצוה משום דס"ל דבחש"מ לא אסרינן ליה מטעם דהוקצו למצותו ובהא ניחא מה שהרי"ף ורבינו ז"ל בפ"ז מה' לולב השמיטו הא דר"ז משום דס"ל דלא קי"ל כותיה אלא כריב"ל וכרב יוסף דפ' במה מדליקין דבחש"מ אין לאסור מטעם דהוקצו למצותו ובהכי ניחא מה שהקשה מרן הב"י ז"ל בסי' תרס"ו על הא"ח ז"ל שהביא משם הירוש' דאתרוג שנפסל ביום א' מותר לאוכלו ותמה עליו דאמאי לא מיתסר משום דכיון דאתקצאי לב"ה אתקצאי לכולי יומא ע"ש אכן כפי מ"ש הנה נכון דס"ל להא"ח ז"ל דלא קי"ל כר"ז אלא כהירושלמי משום דריב"ל ורבי יוסף הכי נמי ס"ל דבחש"מ אין לאסור מטעם דהוקצו למצותו ודוקא באתרוג דחזי למצוה אסור משום דמבטלה מצוה דידיה ומ"ש הירוש' דאתרוג שנפסל ביום א' מותר לאוכלו היינו בחש"מ דלא שייך טעם מוקצה אבל ביט"א מיהא אסור משום דאתקצאי לב"ה:<br><b> וראיתי </b> להרב ט"ז ז"ל בסימן הנז' סק"ב שתי' לזה וז"ל ונלע"ד ליישב דלהכי מביא הא"ח הירוש' ללמוד ממנו לדידן דאם נפסל אז מותר בח' דמן הדין היה לנו להתיר בח' אפילו בלא נפסל דלא שייך ביה אתקצאי ב"ה של יום השמיני כמ"ש התוס' בדפ"א אלא דמ"ה אתרוג אסור דלדידן אף בח' גזירה משום סוכה דאתקצאי ב"ה של שמיני דאלו אתרמי ליה סעודה היה צריך לאוכלה בסוכה מכח ס' שמא עדין יום הוא ומ"ה אם נפסל אתרוג שייך לומר לא גזרינן בח' אטו סוכה דגם סוכה יש להתיר בנפלה ליהנות ממנה אחר יום ז' דהא בנפלה אפילו תוך ז' אינו אסור אלא מדרבנן כו' ואף לפי מ"ש הר"ן ז"ל דבנפילה אין קולא רק שמהני תנאי מ"מ לא שייך למיסר אתרוג בח' בנפסל כיון דבסוכה גופיה יש קולא בח' בנפל כו' א"ד יע"ש ודבריו תמוהים דא"כ היכי אמרינן בפרק לולב וערבה קם ר"ז בשיטתיה דאבוה דשמואל דאמר אתרוג בח' מותר אימא דע"כ ל"ק ר"ז אלא דוקא באתרוג שנפסל משום דלא שייך למיגזר אטו סוכה כמ"ש הר"ב ז"ל אבל באתרוג שלא נפסל אימא דס"ל כלוי דאף בח' אסור משום דגזר אטו סוכה ולכן מ"ש נ"ל עיקר: והר"ן ז"ל בפ' המביא תי' לקו' התוס' משם הרמב"ן ז"ל וז"ל תי' הרמב"ן דכולהו איתנהו דעצי סוכה כל ז' אסורין מן התורה כחגיגה ונוי סוכה אסורין כל ז' משום ביזוי מצוה והיינו ההיא דפרק ב"מ ובח' של חג סוכה ונויה אסורין משום מוקצה והיינו ההיא דפרק כירה עכ"ל וק"ל טובא דאיך אפשר לומר דההיא דפרק כירה דקאמר דטעמא דנויי סוכה משום מוקצה איירי בח' של חג שהרי התם אליבא דר"ש קיימינן דבעי למפשט דר"ש אית ליה מוקצה למצותו מהך ברייתא ואלו ר"ש לית ליה מיגו דאתקצאי לב"ה אפי' במוקצה מחמת מצוה מדשרי מותר השמן שבנר אע"ג דב"ה הוקצה למצותו וכמו שהקשה ר"ת ז"ל וע"כ לומר דמה שאוסרת הברייתא י"ט אחרון לא אתיא כר"ש וכמ"ש התוס' שם בד"ה עד מוצאי י"ט ואולי דס"ל להרמב"ן ז"ל דע"כ לא שרי ר"ש מותר השמן שבנר אע"ג דהוקצו למצותו ב"ה אלא דוקא משום דעיקר מצות' מדרבנן משום שלום הבית משא"כ בנויי סוכה כיון דעיקר מצותה מדרבנן ס"ל לר"ש דאמרי' מיגו דאתקצאי ב"ה וזה דוחק וצ"ע:<br><b> כתב </b> הטור ז"ל בסי' תרל"ח משם בה"ג וז"ל עיטורי סוכה שנפלו בשבת אסורין באכילה ואסורין לטלטלן במקומם נפלו בי"ט אסורים באכילה ומותרים לטלטלן במקומן כו' ואיני מבין מה שחילק לענין טלטול במקומן בין שבת לי"ט ע"כ וכתב עליו הרא"ם ז"ל בתוספותיו על הסמ"ג שהדין עם הטור ז"ל שהרי בסוף שבת מקשה מסתם משנה די"ט אר' יוחנן דקאי בשבת משמע דאין חילוק ביניהם כו' יע"ש ואיני מבין דבריו מאי ראיה מייתי מההיא דפ' מי שהחשיך לדחות דברי בה"ג ולו' דאין חילוק בין שבת לי"ט שהרי התם בגמרא פריך שפיר לר"י דפסק כר"ש בשבת דלית ליה מוקצה מסתם מתני' די"ט דסתם לן תנא כר"י דכיון דאפי' בי"ט דקיל סתם לן תנא כר"י מכ"ש שבת דחמיר דהלכה כר"י ולעולם אימא לך דשבת חמיר מי"ט לענין מוקצה וצריך עיון:<br><b> ומרן </b> ז"ל כתב שם וז"ל אבל אי קשיא הא קשיא שבה"ג גופיה פסק כר"ש דלית ליה מוקצה בין בי"ט בין בשבת וכמ"ש רבינו בתחילת הי"ט כו' אבל במרדכי פ"ק דסוכה כתובים דברי בה"ג בסגנון אחר דלא מפליג בין שבת לי"ט כו' ולגירסא זו ניחא קושית הרא"ם ז"ל שהרי אינו מחלק בין שבת לי"ט אבל קושיתו עדיין במקומ' עומדת שהוא אוסר לטלטלן בין בשבת בין בי"ט והוא סובר דהלכה כר"ש בין בשבת בין בי"ט ואפשר לומר דשאני ליה ז"ל בין מוקצה מחמת איסור למוקצה מחמת ביזוי מצוה עכ"ל:<br><b> והנה </b> דברי מרן ז"ל לכאורה הם תמוהים הרבה דמאי ק"ל ממה שפסק בה"ג כר"ש הא בהדיא מסקינן בפ' כירה דר"ש אית ליה מוקצה מחמת מצוה וכן תמה עליו רש"ל ז"ל בספר יש"ש סי' ד' וכתב דאשתמיט מיניה סוגיא דפ' כירה אמנם אחר ההשקפה נר' לע"ד שדברי מר"ן ז"ל נכונים בטעמם ונמוקו עמו שהרי כתבו התוס' ז"ל בפ' כירה דמ"ב ע"ב ד"ה ואין ניאותין וז"ל איכא לאוקמא כר"ש דמתיר מותר השמן שבנר ואין ניאותין דקתני הכא היינו כל זמן שדולק דבמוקצה מחמת מצוה מודה ר"ש כדאמרינן לקמן כו' והטילטול דנר עצמו אין לאסור מטעם דהוקצה למצותו ולא אסור לטלטלו אלא משום דנעשה בסיס לדבר האיסור כדאמרינן בס"פ הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור אבל מטעם הוקצה למצותו לא הוה אסור לטלטלו שאין ביטול מצוה במה שמטלטלו עכ"ל וכ"כ שם בדף מ"ה ד"ה אלא שמן שבנר יע"ש וא"כ מעתה היינו דק"ל למרן שפיר על מה שאסר בה"ג ז"ל לטלטל נויי סוכה בשבת ובי"ט דכיון דבה"ג ז"ל פסק דהלכה כר"ש בין בשבת ובין בי"ט וא"כ נויי סוכה מותרין בטלטול לר"ש כיון שאין כאן ביטול מצוה במה שמטלטלן כמ"ש התוס' ומ"ש בפ' כירה דנויי סוכה אסורין לר"ש משום דא"ל מוקצה למצותו היינו דוקא לענין להסתפק מהם אבל לטלטלן מותר וכדמוכח בהדיא בס"פכירה ואהא תריץ יתיב מרן ז"ל בדרך אפשר דשאני ליה לבה"ג בין מוקצה מחמת איסור למוקצה מחמת ביזוי מצוה כלומר דאע"ג דבמוקצה מחמת איסור ס"ל כר"ש במוקצה מחמת ביזוי מצוה דחמיר טפי לא ס"ל כותיה אלא כר"י דאפי' בטלטול אסורין כנ"ל נכון כדעת מרן ז"ל ודו"ק:<br><b> עוד </b> כתב מרן ז"ל בס"ס הנז' דכתב הרשב"א בתשו' דמסתבר ליה כדעת הרי"ף דתנאי מהני בעצי סוכה ושכך כתבו בס' עבודת הקדש יע"ש וראיתי למהר"ם בן חביב בקונטריס כפות תמרים ד"ל ע"ב שהקשה ממ"ש מרן בסי' תרנ"ג משם תשובת הרשב"א וז"ל שאלת הדס של מצוה אם מותר להריח בו בה"ש בהבדלה כשהתנה מסתברא שהתנאי מועיל דמ"ש מאתרוג דאמרי' הפריש ז' אתרוגים לז' ימים כל אחד יוצא בו ואוכלו למחר לרב אשי ולא דמי לעצי סוכה דהתם חג הסוכות לה' כתיב ע"כ הרי משמע מדבריו דתנאי אינו מועיל לעצי סוכה ותי' דאפשר לו' דמ"ש הרשב"א בתשו' ולא דמי לעצי סוכה כו' היינו לומר דאפי' לדעת האומר דבעצי סוכה לא מהני תנאה מודה בהדס עכ"ל ולפי הנראה שהרב ז"ל לא ראה תשו' הרשב"א במקומה כי אם ע"פ מה שהביאה מרן וחשב הרב כי שתי תשובות בדבר ואינו אלא כי באותה תשובה שכתב מרן סי' תרנ"ג והיא בסי' תס"ט אחר מה שכתב ול"ד לעצי סוכה כו' כתב ומיהו אפי' בעצי סוכה מסתברא לי דמהני תנאי באומר איני בודל מהם כל בה"ש והנה אצליכם ס' עבודת הקודש שם כתבתיה בארוכה עכ"ל וכונת דבריו במ"ש ול"ד לעצי סוכה לע"ד אינו כמו שהבין הרב ז"ל דאפי' לדעת האומר דבעצי סוכה לא מהני תנאה קאמר דמודה בהדס אלא כונת דבריו פשוטה דשאלת השואל אם מותר להריח בו משהתנה משמע דהיינו בכל מידי דתנאי בין שהתנה להריח בו במ"ש בין בתנאי דאיני בודל מהם כל בה"ש ואהא כתב דמסתברא דכל תנאי מהני בהו ולא בעינן תנאי דאיני בודל מהם שהרי הפריש ז' אתרוגים לאו היינו תנאי דאיני בודל והיינו דק"ל שפיר מעצי סוכה דלא מהני שאר תנאה אלא דוקא תנאי שאיני בודל מהם כנ"ל פשוט מיהו מ"ש דהתם חג הסוכות לה' כתיב תמה אני דמה צריך לזה הא בשמעתין פרכינן לה מ"ש מהפריש ז' אתרוגים ומשני לה דכיון דמפסקי לילות מימים כל יומא ויומא מצוה באנפי נפשה וצ"ע:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קפג) </b> דאי משום דאתקצאי למצותו כו' לא ידעתי מאי שנא הא משמן שבנ"ח הנותר ביום ח' דעושה לו מדורה בפ"ע ושורפו לכ"ע (כדאיתא בילמדנו ובפסיקתא רבתי עיין או"ח סי' תרע"ז) אם נשאר מהשמן הצריך לשיעור הדלקה וע"ש וא"כ ה"נ נוי סוכה אפי' בחוה"מ הרי הוי כשמן שבנר חנוכה הצריך לשיעור הדלקת נר חנוכה. ומכש"כ למאי שהוכיח הפר"ח בסי' הנ"ל דפירוש בילמדנו ובפסיקתא רבתי שהבאתי דאפי' אם נתן שמן בנר חנוכה סתם ואפי' אח"כ ואפי' כבתה מ"מ אסור להשתמש בה וכתב שם דכן משמע בתוס' פ' כירה דף מ"ד ד"ה שבנר כו' ולא דמי לעצי סוכה ונויה דמותרין אחר החג היינו משום שעשויין להשאר אחר החג משא"כ נר דעשוי להתבער לגמרי וכל זה מבואר וא"כ הרי בחוה"מ עצמו פשיטא דלכ"ע אסורים עצי סוכה ונויה אעפ"י שנפלו ודו"ק:<br><b> (קפד) </b> וא"כ נוי סוכה מותרין בטלטול לר"ש כו' כמ"ש התוס'. איני יודע מה ענין דברי התוס' שכתבו שם גבי נר להא דנוי סוכה משום דגבי נר כתבו שפיר שאין ביטול מצוה במה שמטלטלו משום דמצות נר אינו אלא משום שלום בית וא"כ מאי נ"מ לענין שלום בית בין אם הוא מונח על השלחן לבין אם הוא ביד המטלטלו כיון דעכ"פ נר מאיר בבית משא"כ לענין נוי סוכה דדוקא כשהוא תלוי במקום שמתנאה בו הסוכה הוי נוי אבל לא כשהוא ביד אדם ומטולטל ממקום למקום וא"כ הרי ע"י טלטולו מבטל המצוה וז"פ:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וכל </b>
+<b> היום כשר לנטילת לולב כו'.</b> כתוב בהגהות מיי' וז"ל פ' לולב הגזול תנן מי שבא בדרך ואין בידו לולב נוטל על שולחנו כו' שכל היום כשר לנטילת לולב ומסיק בגמרא דפוסק סעודתו ויטול ודוקא בי"טא דאורייתא כו' ודע שהרא"ש ז"ל תמה על הרי"ף שהביא המשנה כצורתה ולא הביא שקלא וטריי' דגמרא דמתני' ביט"ב מיירי ובדליכא שהות ביום אבל אם יש שהות ביום אינו מפסיק דומיא דתפלה וע"ש ולעד"ן ליישב דס"ל להרי"ף כמ"ש התוספ' שם בד"ה יט"ב דאכתי הוה מצי לשנויי אידי ואידי דאיכא שהות אלא משום דכולי יומא זמניה הוא חיישינן טפי דילמא אתי למפשע כדאמרינן פ"ק דשבת במנחה כיון דקאי' לה זמנא מירתת ולא אתי למפשע ערבית כיון דכולי ליליא זמניה הוא לא מירתת ואתי למיפשע ואף שהתוס' ז"ל תי' לזה דתפלה צריכה שהות יע"ש הרי"ף ז"ל לא ס"ל הכי אלא ס"ל דר"ס דאוקי למתני' דהכא בדליכא שהות לא ס"ל כההיא תי' דתלמודא התם אלא כאידך תי' דתי' התם אבל לפום אידך תי' דקא' התם דערבית כיון דכולי' ליליא זמניה הוא לא מירתת ואתי למפשע לא צרכינן השתא לתי' דרב ספרא והילכך כיון שהרי"ף בפ' במה מדליקין הביא תי' דר' ספר' השמיט כל הך שקלא וטריא דהשתא מתני' אתיא כפשטה כנ"ל ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קפה) </b> שנסתפק על מי שנזהרים שלא לשאוב מעלה עשן הטוטין בי"ט כו'. או דלמא כיון דלאחריני מישרי שרי אין כאן מוקצה לכאורה הי' מקום למפשט ספיקי' זה מהא דמותר להאכיל לקטנים ביוה"כ והרי מטלטל אז מידי דאסור לדידיה אע"כ דכיון דקטנים מותרים באכילה ביוה"כ לאו מוקצה הוא וה"נ בנ"ד כיון דלאחריני שרי אין כאן מוקצה. אמנם יש לדחות זה משום דשאני יוה"כ דכיון דעכ"ר צריך להאכיל להקטנים משום סכנה שוב אין האוכל מוקצה ולפיכך אפי' שלא במקום סכנה נמי מותר לטלטלו בידו דתו אינו מוקצה אבל בנ"ד מי יימר דיתרמי לי' דיצטרך לטלטל את המעלה עשן בשביל מי שאינו נזהר בזה: אלא דלפ"ז יש לפקפק קצת נמי במאי דבעי למיפשט ספיקו זה מלולב וע"ש משום דשאני התם דאשה כיון דמחויבת בשימוש בעלה א"כ י"ל דמשום הכי אינה מקצה מדעתה מידי דחזי לבעלה דדלמא יצטרך לשימושה וזה דומה קצת לאכילת קטנים ביוה"כ וכנ"ל משא"כ בנ"ד ויש ליישב: ומ"מ בעיקר ספיקא הדא לא אדע מה דפשיטא לי' דמי שנזהר שלא לשתות עשן טוטין ביו"ט אם יטלטל הקנה לצורך מי שאינו נזהר אין בזה איסור אלא משום מוקצה ולדידי מבעיא לי בזה טובא דכיון דמי שנזהר בזה הרי תופש לעיקר כהסוברים דדבר שאינו שוה לכל נפש אסור מדינא ושתיית טוטין הרי אינו שוה לכל נפש אי שרי לי' להושיט הקנה למי שמקיל לשתותו ביו"ט דכיון דלדידי' אסור מדינא א"כ חבירו איסורא קעביד ואפי' בדלא קאי בתרי עברי דנהרא אע"ג דלפני עור ליכא בזה מ"מ איסורא מיהא איכא וכמ"ש הראשונים בריש מסכת שבת וע"ש: ומהא דאשה מקבלת הלולב מיד בנה וכן מאינך כגון תרומה ודמאי שהביא המחבר ז"ל ודאי אין ראיה לזה משום דהתם הרי למי דחזי לי' הלולב והתרומה אין עליו שום איסור לטלטלו ומשום הכי מותר גם הוא לטלטלו בשבילו משא"כ בנ"ד איך שרי לטלטלו בשביל אחר כיון דלא חזי לזה האחר יותר מלדידי' שהרי לדעתו אותו האחר עובר על איסור הבערה שלא לצורך: אולם בפשיטות דלא דמיא אלא להא למי שנזהר בחדש משום דס"ל דהעיקר כדעת הפוסקים המחמירים בו גם בזה"ז ובח"ל הרי אסור לו להאכילו למי שאינו נזהר בו וא"כ ה"נ בנ"ד איך מותר למי דס"ל דעישון ביו"ט אסור משום הבערה שלא לצורך להושיט קנה העשן להקרואים שלדעתו הם עושים מלאכה האסורה ביו"ט ודו"ק:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>מקבלת </b>
+<b> אשה הלולב מיד בנה.</b> מ"כ להרב המובהק כמוהר"י ן' נעים ז"ל שנסתפק על מי שנזהרים שלא לשאוב מעלה עשן הטוטון בי"ט אם יכול לטלטל הקנה ששואפים הטוטון ממנו מי נימא כיון דלדידיה אזהר רחמנא משום הבערה שלא לצורך הו"ל כלי שמלאכתו לאיסור ואסור משום מוקצה או דילמא כיון דלאחרינא מישרי שרי אין כאן מוקצה והביא ראיה ממתני' הלזו דפרכינן עלה בגמ' פשיטא ומשנינן מ"ד הואיל ואשה לאו בת חיובא היא אימא לא תקבל קמ"ל ופרש"י אימא לא דלגבה איכא איסור טלטול קמ"ל כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול ע"כ יע"ש הרי מבואר דאע"ג דלאשה לא חזיא כלל כל דחזו לאנשים מותר בטלטול ה"נ דכוותא אף ע"ג דלדידיה לא חזי כל דחזי לאחריני ש"ד את"ד יע"ש ולע"ד נראה דמסוגיא הלזו אין ראיה אלא לדעת רש"י דסובר דלר"י דס"ל דנשים אינן סומכות רשות ה"ט משום דנראה כמוסיפות וקא עברה אבל תוסיף וכמ"ש בהדיא בפ' המוצא תפילין דצ"ו וא"כ עכ"ל דטעמא דמתני' דקתני מקבלת אשה מיד בנה הוא משום דראוי לנטילת אנשים דאלו לדידה לא חזו כלל ואיסורא נמי איכא אם רצונה ליטול לולב משום בל תוסיף ומתני' משמע דאתיא אליבא דכ"ע ואף כר"מ ור"י דפליגי אר"י דס"ל נשים סומכות רשות דאי כר"י דוקא הוה ליה לתלמודא לומר ה"מ ר"י היא. אמנם לדעת ר"י שכתבו שם בעירובין דר"מ ור"י לא פליגי אר"י אלא דוקא בתפילין משום דבעינן נקיות הגוף ובסמיכה משום דקא עביד עבודה בקדשים ובתקיעת שופר משום דהיא מלאכה דרבנן והוכיחו הדבר מההיא דפ"ק דסוכה דקאמר ר"י הילני המלכה היתה יושבת בסוכה וב' בניה עמה ה"נ בלולב פשיטא ודאי דלכ"ע נשים רשאות ליטול לולב דומיא דסוכה כיון דאין חשש איסור כלל ואם כן איכא למימר דמה"ט הוא דמקבלת אשה מיד בנה משום דלנשים נמי מיחזא חזו אבל בנ"ד כיון דלדידיה הוי כלי שמלאכתו לאיסור ה"נ דאיכא משום איסור מוקצה וכן כתב בהגהות אשרי שם דר"ת מתיר לנשים לברך על מצות עשה שהז"ג ומפרש הסוגיא בענין אחר ועיין בב"ח סימן תרנ"ד הן אמת שהר"ן ז"ל שם כתב כפרש"י וז"ל קמ"ל כיון דראוי לנטילת אנשים יע"ש ואלו בפ"ג דר"ה עלתה הסכמתו כפי' ר"ת דיכולות לברך על מ"ע שהז"ג וכיון שכן קשה טובא דאמאי הוצרך לטעמא דראוי לנטילת אנשים ות"ל דלדידהו נמי חזו וכמו כן ראיתי בס' שארית יעקב ז"ל דפ"א ע"ג שהקשה כן וכתב דלולי דברי הרא"ש ז"ל היה מקום לומר דהוצרך הר"ן לזה כי היכי דלא תיקשי סתמא אסתמ' דבר"ה סתם לן תנא כר"מ ור"י דנשים מעכבתם מלתקוע ובסוכה סתם לן תנא כר"י דנשים סומכות רשות ולפי זה י"ל דר"מ נמי מפרש טעמא דמתני' כפי' רש"י כי היכי דלא תקשי סתמא אהדדי ועוד דטעמא של הר"ן דפי' למתני' כפרש"י משום דס"ל דאע"ג דקי"ל כר"י היינו דאי עבדי לא מחינן בידייהו אבל אורויי לא מורינן להו והכי דייק לישנא דברייתא דקאמר אין מעכבין את הנשים מלתקוע דמשמע אבל אורויי לא מורינן ומתני' קתני מקבלת אשה ע"כ משום טעמא דראויות לנשים הוא את"ד יע"ש ואין דבריו נראין שהרי מדברי הר"ן בפ"ק דקידושין דף תרל"א גבי ההיא דגדול המצווה ועושה מבואר דס"ל דר"מ ור"י לא פליגי אלא דוקא גבי סמיכה משום דמשתמש בקדשים וכמ"ש שם וז"ל משמע דלמאי דס"ל דאין סומכות רשות מיחה ואמאי בשלמא סמיכה משום דמשתמש בקדשים אבל בהנחת תפילין מאי איסורא איכא וכתב עוד דה"ט דתפילין דמיחה משום דצריכים גוף נקי ונשים אינן נקיות דעת ולא נקיות הגוף יע"ש ואם כן גבי לולב פשיטא ודאי דלכ"ע אין כאן איסור כלל:<br><b> גם </b> מ"ש דלא מחינן בידייהו ואורויי לא מורינן הא נמי ליתא דדוקא בתפילין דצריכים גוף נקי הוא דלא מורינן להו אבל בלולב פשיטא ודאי דאורויי נמי מורינן להו וזה פשוט ומהא דגרסינן בר"פ מפנין תרומה טהורה פשיטא לא נצרכה דמנחה ביד ישראל מ"ד כיון דלא חזי ליה אסור קמ"ל כיון דחזי לכהן ש"ד וכתבו התוס' שם וז"ל אע"ג דאמרינן בשלהי כירה דבגדי עניים לא הכא לכ"ע חזיא אלא איסורא הוא דרביע עליה אבל התם לא חזו מחמת גריעותא יע"ש היה נראה להוכיח בנ"ד נמי דמותר לטלטלו הואיל ולדידיה חזי אלא איסורא הוא דרביע עליה והילכך כיון דחזי לאחריני ש"ד דומיא דתרומה ממש אמנם אחר העיון נראה דיש לחלק דתרומה שאני דעיקרו אינו אלא לכהן ואין בו אלא טובת הנאה גרידא ומש"ה ודאי אמרינן דלא מקצי לי' כלל משא"כ בנ"ד דעיקרו לדידיה קאי וכיון דבה"ש לא חזי לדידי' אמרי' דאקצי' מדעת אמנם אכתי יש להביא ראי' ממ"ש התוס' שם סמוך ונראה ד"ה דאי בעי מפקר לנכסי וז"ל הו"מ למימר כדלעיל כיון דחזי לעניים אלא כיון דמשכח טעמא כו' יע"ש הרי בהדיא דאפילו בדמאי דעיקרו לדידיה קאי ולא למיתב לעניים אפילו הכי ס"ל להתוספ' ז"ל דלא חשיב מוקצה כיון דחזי לעניים אף אנן נמי נימא בנ"ד נמי אע"ג דעיקרו לדידי' קאי מ"מ כיון דחזי לאחריני לא מקצי אינש דעתיה מיניה:<br><b> וראיתי </b> להרשב"א והריטב"א ז"ל בשיטת כ"י שכתבו ויש מעמידין הגירסא ואומרים דדוקא גבי תרומה דלא חזי לעולם אלא לכהן אבל דמאי חזי לדידיה ולכל העולם שהוא מצניעו עד למחר ומתקנו והשתא לא חזי ליה לא מטלטל ליה אלא כיון דאי בעי חזי ליה א"ד יע"ש וא"כ בנ"ד נמי נראה דבמחלוקת הוא שנוי דלדעת יש מפרשים שהביא הריטב"א ז"ל כיון דחזי ליה מעיקרו והשתא לא חזי ליה יש כאן משום מוקצה אף ע"ג דחזי לאחריני ומ"מ נראה דאפשר לומר דבנ"ד כ"ע מודו דהתם גבי דמאי שאני דאמרינן כיון דחזי לדידיה לתקנו למחר ולאוכלו מידי דחזי לדידיה לאכילה לא יהיב לאחריני ושביק לדידי' משום דאי יהיב לעניים נמצא ביתו ריקם ולא שביק איניש מידי דחזי לדידיה ויהיב לאחריני מה שאין כן בנ"ד דעיקרו עומד לדידיה ולאחריני שקנה זו עשוי מתחילתו לכך וכי יהיב לאחריני שישאפו הטוטון ממנו חזי נמי לדידיה בתר הכי שכן הוא בנוהג שבעולם שנותנים הקנה לאנשים הקרואים אליו כדי שישאפו הטוטון ממנו והילכך אמרינן שפיר דכיון דחזי לאחריני בי"ט עצמו לא מקצה אינש דעתיה מיניה כיון דלדידיה נמי חזי למוצאי י"ט:<br><b> ומצאתי </b> להרא"ש ז"ל שכתב בפרק אין צדין דפירות הבאים מחוץ לתחום אף ע"ג שאסורים באכילה למי שהובאו בשבילו אפי"ה מותרים בטלטול כיון דמותר לישראל אחר יע"ש וכן פסק הטור סי' תקט"ו ונראה דלדעת י"מ דסבירא ליה דדמאי הואיל דחזי לדידיה שהוא מצניעו עד למחר אע"ג דחזי לאחריני אפי' הכי חשיב מוקצה ה"נ גבי פירות הבאים מחוץ לתחום כיון דחזי לדידיה שהוא מצניעו עד למחר והשתא לא חזי ליה אסור לטלטלו ואולי נאמר דהתם אין בו משום סרך מוקצה כלל וראיה שהרי אפילו לדידיה לא אסרו באכילה אלא משום גזירה שמא יאמר לעכו"ם להביא מחוץ לתחום והילכך איכא למימר דכי גזור דוקא באכילה אבל בטלטול לא גזור ומ"ש הרא"ש דמותרים בטלטול כיון דמותר לישראל אחר טעמא הוא דקא יהיב לומר דמותרים בטלטול ואין כאן איסור מוקצה כלל מדחזינן דשרי לישראל אחר משא"כ גבי דמאי איכא למימר דבה"ש אקצינהו מדעתי' הואיל ולא חזי לדידיה ודוק ועיין בתוס' פ' כירה דמ"ו ע"ב ד"ה מי יימר שכתבו וז"ל ואע"ג דפירות שנדרה מהן אינן מוקצה לענין טלטול דהא חזו לשאר בני אדם מ"מ אית לן למימר מיגו דאתקצאי כו' יע"ש הנה מבואר דאזלי לשיטתם שכתבו בפ' מפנין דאפי' בדמאי אמרינן דלא חשיב מוקצה הואיל דחזי לעניים ועיין בחי' הרשב"א ז"ל שם ועיין במה שכתב הר"ן שם בפ' כירה גבי ההוא דבגדי עניים וז"ל מהא שמעינן דמוקצה לעשירים מוקצה ואפי' לעניים אין מטלטלין אותן כו' והכי נמי משמע טעמא בגמרא דאמרינן גבי מפירין נדרים לצורך השבת ואמאי מי יימר דמזדקק לה בעל וחכם אלמא מפני שאסר הככר על עצמו נעשה מוקצה יע"ש הנה דעת הר"ן ז"ל חולק על התוס' מן הקצה אל הקצה דהתוספות ז"ל ס"ל דבנודר' הנאה אפי' לדידיה חזי בטלטול הואיל וחזי לאחריני:<br><b> ולדעת </b> הר"ן ז"ל אסור בטלטול אפילו לאחריני וצ"ל דההיא דתרומה דמותר בטלטול הואיל וחזי לכהן וכן ההיא דמקבלת אשה לולב מיד בנה דמותר בטלטול מה"ט שאני דכיון דעיקרו לא חזו אלא לכהנים וכן לולב לא חזו אלא לאינשי ובה"ש להכי קאי לא מקצי איניש דעתיה מה שא"כ גבי נודרת הנאה דעיקרו לאו לאחריני קאי דאפשר דהיום או למחר ישאל על נדרו ועיין בשה"ג שם ובהר"ב מג"א סימן ש"ח ס"ק ודו"ק:<br><b> ודע </b> דבפ' ד' אחין דל"ג ע"ב פרכינן התם זר ששימש בשבת במאי בשחיטה שחיטה בזר כשירה אי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא כו' ע"ש הרי מבואר דבקבלת הדם ע"י זר יש בו משום מוקצה וקשה טובא דאמאי לא נימא כיון דראוי לכהנים לא חשיב מוקצה דומיא דלולב ממש דאע"ג דלאשה לא חזיא אפי"ה הואיל וראוי לאנשים אין בו משום איסור טלטול וכמו כן תרומה מה"ט ואין לומר דהכא שאני דכיון דקבלה בזר פסולה וקא עבר האיסור זרות חשיב מוקצה מחמת איסור מה שאין כן בתרומה ולולב דאף ע"ג דלא חזי לדידיה לאכילה מ"מ חזי לטלטולי דאין בו איסור לזר בטלטול תרומה דהא ודאי ליתא דאע"ג דקבלה בזר פסולה מ"מ בטלטול הדם מישרא שרי כיון דאין כאן עבודה ויש לחלק וכעת צ"ע ועיין בריש פרק לולב וערבה בתוספות ד"ה טלטול כו' יעיין שם:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>או </b>
+<b> שהיה מאשרה הנעבדת אע"פ שבטלו כו'.</b> כתב ס"ה ומ"מ אף בנכרי אם מתכוין יש' לזכות בה הו"ל ע"ז דישראל ואין לה ביטול ואם נטל לא יצא וכשאמרו יצא הוא ביום שני כו' וכ"כ התוס' בפ' לולב הגזול דל"א ע"ב ד"ה באשירה דמשה יע"ש ודע שדעת הסמ"ג ז"ל בלאוין מ"ה שע"ז של גוי שבאה ליד ישראל אין לה ביטול דוקא מדרבנן אבל מדאורייתא יש לה ביטול כל שאינה ע"ז של ישראל עצמה שעבדה שכתב וז"ל וכן ע"ז של גוי שבאה ליד ישראל ואח"כ ביטלו אין ביטולו מועיל כלום מדרבנן אלא אסור בהנאה לעולם גזירה משום ע"ז של ישראל עצמה כדמפרש התם וכתב הר"א ממיץ דמשמשי ע"ז כו' ואח"כ ביטלם גוי מותרים דאין להחמיר בהם משום גזירה זו ע"כ. וכן נראה בהדייא שהוא דעת הטור ז"ל בסימן קמ"ו שכתב וז"ל אפי' ע"ז של גוי שבאת ליד ישראל וזכה בה שוב אין לה ביטול וכתב הר"א ממיץ דמשמשי ע"ז כו' הנה בהדייא דס"ל דאפילו בזכה בה ישראל יש לה ביטול מדאורייתא מדהביא דברי הרא"ם ז"ל דבמשמשין מותר אפי' בזכה בהן דאי בשלא זכה בהן אפילו ע"ז עצמה מותרת ואי ס"ל דבזכה בהן מדאורייתא אין לה ביטול כע"ז עצמה של יש' משמשין נמי יהיו אסורין דהא משמשי ע"ז דיש' אין להן ביטול מדאורייתא כמ"ש הר"ן משם הרמב"ן בפר"י ואיך הביא דברי הר"א ממיץ כיון דהרא"ם לא אמרה אלא משום דס"ל דהוי מדרבנן וכמ"ש דאין להחמיר בהן משום גזירה זו ואף שמרן ז"ל שם הביא גירסא אחרת דגריס אע"פ שעדיין לא זכה בה מ"מ כבר הכריע מרן ז"ל שגירסת ה"ה עיקר ובלא זכה בה ישראל אפילו מדרבנן יש לה ביטול וכן פסק בשולחנו הטהור סי' הנז' סעיף ב' ובמשמשי ע"ז דיש' אפי' בזכה פסק דיש לה ביטול ומ"ש בא"ח סי' תקפ"א סעיף ג' וז"ל שופר של ע"ז וכן במשמשי ע"ז של גוי לא יתקע ואם תקע יצא והוא שלא נתכון לזכות צריך לומר דארישא דוקא קאי ודוק וא"כ מ"ש הרא"ש ע"ז של גוי שבאת ליד ישראל כו' ע"כ דוקא בזכה בה קמיירי כמ"ש הטור וכן כתבו הלבוש והפרישה שם בלי חולק יע"ש ועיין בס' בתי כהונה למורינו הרב ז"ל בחלק בית דין סי' י"ג ומבואר שם ככל מ"ש ויש להוכיח כן בהדיא מההיא דפר"י דכ"ג ע"ב דאמרי' אר"י א"ר יש' שזקף לבינה כו' אסורה ואמרינן עלה מנ"ל מתחילתו של א"י דכתיב ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם כו' ואי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו ופרש"י ז"ל הנך דמעיקרא קודם שניתנה הארץ לאברהם אבינו כו' והשתא אם איתא דע"ז של גוי שבאה ליד ישראל וזכה בה אין לה ביטול מדאורייתא מאי קו' אימא דמש"ה כתיב ואשריהם תשרפון דכיון שניתנ' הארץ לא"א ולזרעו קנאום והו"ל ע"ז של גוי שבאת ליד יש' דאין לה ביטול אמנם לפי דעת הסמ"ג ודעימיה דס"ל דהוי מדרבנן פריך שפיר לקרא דואשריהם תשרפון באש דאי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו מן התורה וכמ"ש הסמ"ג כדמפרש התם וציין המרשים דף מ"ב אין כונתו להביא ראיה משם דהוי מדרבנן דהא מהתם אדרבא משמע לכאורה דמדאורייתא הוא וכמו שהקש' בס' בתי כהונה דהא ודאי פשיטא לי' להסמ"ג מההוא דפר"י כדכתיב אלא מה שהביא ראיה משם הוא לענין שיהא אסור מדרבנן משום גזירה של ישראל עצמה כדמפרש התם דגזרו בביטול ישראל אפילו קודם שבא לידו דלמא מגבה לה הכי נמי איכא למיגזר בביטול גוי אחר שבאת ליד ישראל משום ע"ז עצמה ואע"ג דברייתא מפורשת היא בפ' השוכר את הפועלים דס"ד מ"מ התם לא מפרש מאיזה טעם הוא דאסור ומש"ה מייתי מההיא דדף מ"ב כנ"ל:<br><b> ומעתה </b> יש להסתפק בדעת רוב המפרשים שכתב ה"ה והתוס' דלכאורה משמע דס"ל דע"ז של גוי שזכה בה ישראל אין לה ביטול מן התורה דאל"כ מאי קשיא להו דע"ז דגוי נמי מדאגבהא קניא ונעשית ע"ז של ישראל הא כיון דמדאורייתא יש לה ביטול ולא מיכתת שיעורי' משו"ה לכתחלה לא יטול ואם נטל יצא בו י"ח לולב ושופר וחליצתו כשרה דבר תורה ואם נאמר דס"ל דכיון דמן התורה צריך שיעור בשעת נטילת לולב כדי שיהא מינכר לקיחתה כמ"ש התוס' לעיל ד"ה משום דהו"ל כתותי מיכתת שיעוריה ולא מינכר לקיחתה כיון דהשתא לשריפה קאי מכח גזירת חכמים ומשו"ה אינו יוצא בו מדאורייתא וה"ז דומה קצת למקדש באיסורי הנאה דרבנן שכתבו רוב הפוסקים ז"ל דאינה מקודשת כלל כיון דבשעת נתינת קידושין לאו ממונא קא יהיב לה מכח איסור חכמים ז"ל קשיא לי טובא מהא דגרסינן בפרק הישן דכ"ג ע"א אמתני' דקתני העושה סוכתו על גבי ראש האילן או ע"ג גמל כשרה ואין עולין לה בי"ט וקאמר בגמ' מתני' מני ר"מ היא דתניא העושה סוכתו ע"ג בהמה ר"מ מכשיר ור"י פוסל מ"ט דר"י אמר קרא חג הסוכות תעשה לך סוכה הראויה לשבעה שמה סוכה שאינה ראויה לז' ל"ש סוכה ור"מ הא נמי מחזי חזי מדאורייתא ורבנן הוא דגזרו בה ופסקו הפוסקים ז"ל הרי"ף ורבינו והרא"ש והטור כר"מ דכשרה משום דכיון דמדאורייתא מיחזי חזי סוכה הראויה לז' מיקרי וא"כ התם נמי אמאי לא אמרינן שכיון שכך דין תורה ליפסל סוכה שאינה ראוי' לז' א"כ כיון שחכמים אסרו לעלות באילן הרי אינה ראויה לז' עכשיו מכח גזירת רז"ל ויהיה פסולה מדין תורה שזהו סברת ר"י התם כמ"ש הריטב"א שם יע"ש וה"ז דומה ממש להא דע"ז של גוי ואיני רואה שום הפרש ביניהם אפילו כמלא נימא. והיה אפשר לומר לזה שדעת רוב המפרשים שכתב ה"ה והתוס' כסברת הרי"ץ בן גיאת שכתב הר"ן שם וז"ל ואיכא מ"ד דמדאמרינן מתני' מני ר"מ היא משמע דליתא למתני' דלהכי גלי תלמודא דר"י פליג עליה לומר דר"מ ור"י הלכה כר"י והילכך ליתא למתני' וכן פסק הרי"ץ בן גיאת משמייהו דרבוותא עכ"ל. וא"כ מש"ה ק"ל שפיר הכא דהיכי קאמר רבא בע"ז של גוי דיוצא י"ח והרי כיון דמיכתת שיעוריה ועומד לשרפה מכח גזרת רז"ל יהא פסול ד"ת וכדק"ל התם כר"י מהאי טעמא גופיה כמ"ש הריטב"א אלא שמ"מ אכתי קשה לס' הטור ז"ל שהרי כתבנו שדעת הטור כדעת הסמ"ג לפי גירסת מרן ז"ל ואלו בא"ח סי' תרמ"ט כתב דלולב של ע"ז של גוי אם נטל יצא מיום א' ואילך והיינו משום דס"ל כתי' התוס' דצריך שיטלנו ע"מ שלא לזכות בו והילכך ביום א' לא משכחת לה דאי זכה בה הרי נעשית ע"ז של ישראל ואין לה ביטול ואי לא זכה בה בעינן לכם וכ"כ בסי' תקפ"ו לענין שופר והשתא ק' דמאי שנא מהעושה סוכה בראש האילן דפסק הטור ז"ל בסי' תרכ"ח כר"מ דכשרה מטעמא דכיון דמדאורייתא מיחזא חזי ועוד אני אומר דאף לדברי התוס' לא ניתן ליאמר תי' זה ממ"ש בתר הכי ובשמעתין הו"מ לתרוצי דמתני' איירי בי"ט א' כו' וכפי מ"ש היכי הו"מ לשנויי הכי שהרי סתם מתני' בפ' הישן כר"מ אלא דאנן לא קי"ל כסתם מתני' לדעת הרי"ץ בן גיאת וא"כ הכא נמי כיון דמדאורייתא יש לה ביטול לא מכתת שיעורי' לר"מ ומש"ה הוצרך תלמודא לשנויי דמתני' מיירי באשרה דאין לה ביטול ד"ת ולזה נמי י"ל עם מה שראיתי להרב כמוהר"ח עשאל ז"ל בס' סם חיים הנדפס בקרב ימים ס' אמור דמ"א שהק' על ההיא סוגיא דפ' הישן דודאי הא דדריש ר"י סוכה שאינה ראויה לז' לא שמיה סוכה לאו לאפוקי סוכה שעל גבי גמל דהא מדאורייתא מיחזא חזי וכי אתא קרא לדרבנן אלא ודאי דאתא לאפוקי הא דר"א דאמר בדף כ"ז דס"ל דאם עשה סוכה בחולו של מועד פסולה כדאיתא התם ומינה נשמע דהשתא דסוכה שעל גבי גמל לא חזיא לז' פסולה וכיון שכן קשה טובא מאי פריך בגמ' ור"מ כו' אימא דר"מ ס"ל כחכמים דהלכה כוותייהו דה"ק קרא עשה סוכה בחג יע"ש שהניחו בצ"ע. ולפי חומר הנושא נ"ל ליישב דמש"ה לא משני תלמודא דטעמא דר"מ משום דס"ל כחכמים דא"כ אמאי נקט בברייתא פלוגתייהו דר"מ ור"י בעושה סוכה ע"ג גמל גרידא דאינה ראויה לז' אלא מדרבנן והו"ל לברייתא למינקט פליגתייהו נמי בעושה סוכה בחולו של מועד דהשתא הוי אשמועינן רבותא טפי לר"מ ומדחזינן דלא נקיט לה בכה"ג נמי שמעינן דדוקא בהא הוא דפליגי אבל בעושה סוכה בחש"מ אפילו ר"מ מודה ומש"ה הוצרך לשנויי דטעמא דר"מ משום דמדאורייתא מיחזא חזי כנ"ל:<br><b> אך </b> דברי הר"ן שכתב משם הרי"ץ גיאת דהלכה כר"י קשה לי טובא דהיכי מצינן למיפסק כר"י כיון דקי"ל כרבנן דעושין סוכה בחש"מ קרא דתעשה לך במאי מוקמת לה בסוכה שעל גבי גמל וכי אצטריך קרא לדרבנן וליכא למימר דהתם נמי ס"ל לרי"ץ גיאת דהלכה כר"א דהא ליתא דבפ"ק דסוכה ד"ט קאמר תלמודא התם דב"ה דמכשירין סוכה ישנה ס"ל כרבנן דר"א דעושין סוכה בחש"מ והלכה כב"ה וצ"ע לדעת הרי"ץ גיאת:<br><b> ומעתה </b> אפשר ליישב דעת התוס' והטור דאע"ג דקי"ל כסתם מתני' דפ' הישן דסוכה שע"ג האילן כשרה לאו מטעמא דר"מ דקאמר משום דמדאורייתא מיחזא חזי פסקינן כותי' אלא משום דקי"ל כרבנן דר"א דעושין סוכה בחש"מ דלרבנן הך דינא דר"י לא מצי למיקם ואע"ג דבעלמא ר"מ ור"י הלכה כר"י הכא לא קי"ל כותי' כיון דסתם מתני' כר"מ וב"ה נמי הכי ס"ל וב"ש במקום ב"ה אינה משנה אמנם במה דפליגי ר"מ ור"י בשאינה ראויה לז' מדרבנן דלר"י פסולה מן התורה משום דהשתא לא חזי ולר"מ כיון דמדאורייתא חזי כשרה דנ"מ מהך פלוגתא לשאר דינין דעלמא וכעין נדון דידן בהא אזלינן לכללין דר"מ ור"י הלכה כר"י דס"ל דכיון דמדרבנן לא חזי פסולה ומש"ה מקשו שפיר התוס' ומיהו אכתי אין זה נוח לי כל כך והדבר צ"ת:<br><b> תו </b> קשיא לי מהא דגרסינן בפ' כל שעה דף ל"ח ע"א בעי רשב"ל מהו שיצא אדם ידי חובת מצה בחלה של מעשר שני בירושלים כו' וכתבו התוס' שם בד"ה אבל וז"ל הך סוגיא כמ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא דאי מדרבנן כו' א"נ כיון דמדרבנן אין להם פדיון לא חשיב נאכל בכל מושבות כו' יע"ש וקשה דאיך כתבו כן בפשיטות ומאי שנא מעושה סוכתו ע"ג האילן דכשרה לר"מ מטעמא דמדאורייתא חזי וכן קשה למ"ש רש"י דל"ט ע"ב בעי רמב"ח מהו שיצא אדם י"ח במרור של מע"ש כו' כי תבעי לך אליבא דר"י הגלילי במצה דאורייתא הוא דלא נפיק אבל מרור דרבנן נפיק ופרש"י מרור דמעשר ירק דרבנן ומדאורייתא אית ליה היתר במושבות כו' יע"ש וק' טובא מאי שנא מהא דהעושה סוכה בראש האילן דקי"ל כר"מ מטעמא דהואיל מדאורייתא מיחזא חזי והדבר צריך תלמוד לחלק ביניהם ודע שהתוס' פרק לולב הגזול דל"ה ע"א ד"ה לפי שאין כתבו בתוך דבריהם וז"ל וא"ת אתרוג של ערלה תיפוק ליה דמיכתת שיעוריה דמצותו בשריפה ואפשר דאפילו דמדאורייתא הויא בשריפה כו' יע"ש והנראה שהוצרכו לזה לומר דמדאורייתא הויא בשריפה משום דאי מדרבנן לא הוי מיכתת שיעוריה ולא מפסיל כלל משום האי טעמא כיון דמדאו' קרינן ביה לקיחה תמה וכההיא דהעושה סוכה בראש האילן דקי"ל כר"מ וכ"כ הר"ב שער אפרים סי' ל"ה יע"ש:<br><b> ואולם </b> אכתי אפשר לומר דלעולם ס"ל דכיון דמדרבנן מיהא מיכתת שיעוריה אינו יוצא בו י"ח ומה שהוצרכו לומר דהויא בשריפה מדאורייתא משום דאי הוי מדרבנן לא הוי ק"ל מידי דאיכא למימר דתלמודא נקט טעמא דאין בו היתר אכילה כדי לפוסלו מדין תורה דאי משום טעמא דמיכתת שיעוריה לא מיפסל אלא מדרבנן כיון דמדין תורה אינו טעון שריפה אמנם הא ודאי מודו התוס' דמדרבנן מיהא מיפסל וא"כ איכא למימר דס"ל דאפילו מדאורייתא נמי מיפסל כיון דהשתא מיהא טעון שריפה מכח גזירת רז"ל אלא דאי מדאורייתא אינו טעון שריפה לא הוה ק"ל מידי דאיכא למימר דתלמודא נקט טעמא דאין בו היתר אכילה שהוא פסול מדין תורה ואפילו קודם גזירת רז"ל וכן נראה ודאי שהרי אתרוג של תרומה טמאה בין לטעמא דאין בו היתר אכילה בין לטעמא דמיכתת שיעוריה שכתבו התוס' לא הוי אלא מדרבנן שהרי תרומות פירות לדעת רש"י והתוס' אינו אלא מדרבנן ועי' בפ"ק דביצה ד"ד ע"ב ד"ה ותנן ובמרן כ"מ בה' תרומות פ"ב דין א' ואפ"ה קתני מתני' דאתרוג של תרומה טמאה פסול וכן כתב בחי' הריטב"א וז"ל ואע"ג דתרומות פירות דרבנן כל היכא דקאי לשריפה מידי טעמא ליהוי כתותי מיכתת ופסול מן התורה עכ"ל. הן אמת דקשה לי על הריטב"א מההיא דפ' הישן שכתבתי לעיל דקי"ל כר"מ וכמו שפסקו רוב הפוסקים מטעמא דכיון דמדאורייתא מיחזא חזי סוכה הראויה לז' מיקרי ואפשר ליישב לדעת הריטב"א ז"ל כמ"ש לדעת התוס' והטור ז"ל:<br><b> ועוד </b> נראה לחלק ולומר דדוקא גבי אתרוג של תרומה טמאה כיון דאיכא תרומת דגן תירוש ויצהר דהויא מדאורייתא אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ועשאוהו כתרומה דאורייתא משא"כ בההיא דהעושה סוכתו בראש האילן דעיקרו אינו אלא מדרבנן מש"ה פסקינן כר"מ ובהא ניחא נמי מאי דאקשינן לעיל דהתם נמי כיון דע"ז של ישראל אין לה ביטול ד"ת כי גזרו רבנן בע"ז של גוי שבאת ליד ישראל עשאוהו כעין של תורה גם ההיא דפרק כ"ש מהו שיצא אדם י"ח במרור של מע"ב בירושלים כו' מתרצתא היא בהכי דתלמודא התם אפילו למאי דקי"ל כר"מ גבי ההיא דהעושה סוכתו בראש האילן קא מבעיא ליה דהתם שאני דעיקרו דרבנן משא"כ גבי מעשר ירק דרבנן כיון דאיכא מעשר דאורייתא אמרינן דכעין דאורייתא תקון מיהו אכתי קשה דמאי קא מבעיא ליה ותפשוט לי' ממתני' דידן דפסל אתרוג של תרומה טמאה משום דכתיב לכם הראוי לכם לאכילה אע"ג דמדאורייתא אית ליה היתר אכילה וע"כ היינו משום דכעין דאורייתא תקון וצ"ע. ואפשר דה"ט דלישנא אחרינא שכתב רש"י שם דמפרשי לה משום דמצה בז"הז דאורייתא ומרור דרבנן משום דק"ל דאי כפרש"י דה"ט משום דמעשר ירק דרבנן ומדאורייתא אית לי' היתר בכל מושבות מאי קא מבעיא לי' לרמב"ח ותפשוט לי' ממתני' דאתרוג של תרומה טמאה וכמ"ש ועוד אפשר לומר דס"ל להך לישנא אחרינא כדעת הסמ"ג שכתב בעשין סי' קל"ו דבספרי פ' ראה משמע דמע"ב נוהג בכל דבר מן התורה ואפילו בירק יע"ש ומש"ה הוצרכו לפרש שלא כפרש"י ז"ל ועי' בהרב מש"ל פ"א מהל' מע"ב כתב וז"ל ודין זה הוא תימא בעיני לחלק בין מע"ב לשאר מעשרות ולא ראיתי לשום א' מן הראשונים שחלקו חילוק זה ואין ספק דס"ל דברייתא הלזו אסמכתא בעלמא כו' יע"ש ולפי הנראה אשתמיט מיניה לשון רש"י הלזו דמבואר בהדיא דס"ל דמעשר ירק דרבנן מדלא הזכירו על דל שפתיו ועי' במ"ש בפ"א מהל' מע"ב ודוק:<br><b> ודע </b> שלאותה גירסא שכתב מרן והיא גירסת הב"ח דס"ל להטור דאפילו שעדיין לא זכה בו כל שבאת ליד ישראל אין לו ביטול צריך לומר דמ"ש הטור סי' תקפ"ו ותרמ"ט דבנתכוון שלא לזכות יוצא בו י"ח לולב ושופר אע"ג דמשבאת ליד ישראל אין לו ביטול ואפילו לא זכה בו וה"ט דס"ל דכיון דמדאורייתא יש לו ביטול יוצא שפיר י"ח לולב וכההיא דר"מ וכל שזכה בו ישראל אפילו אינה ע"ז של ישראל עצמה אין לו ביטול מן התורה ומש"ה כתב דאם זכה בו אינו יוצא דהא ודאי ליכא למימר דלולב ושופר של משמשי ע"ז קאמר דכל כי האי הו"ל לפרש ודלא כמ"ש מורינו הרב בס' בתי כהונה דאפילו לפי גירסא זו אפשר דאפי' זכה בו אינו אלא מדרבנן דאין לו ביטול דהא ליתא דאם כן אמאי כתב בסימן הנז' דבזכה בו אינו יוצא י"ח שופר ולולב ואי משום דכיון דהשתא מיהא בעי שריפה מיכתת שיעוריה כדכתיב לעיל א"כ אפילו לא זכה נמי אינו יוצא אלא ודאי כמ"ש דלגירסא זו ס"ל דזכה בו אין לו ביטול מן התורה וכן נ"ל שהוא דעת הרמב"ן שכתב הר"ן פר"י על ההיא דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כתב וז"ל וסובר הרמב"ן דכל כה"ג בביטולא בעלמא סגי להו דאע"ג דע"ז של גוי שבאת ליד ישראל אין לו ביטול הכא יש לו ביטול שכיון שזו שלא מדעת בעליה נאסרה מפני מעשה שנעשה בה כי היכי דמהני ההוא מעשה שתהא נאסרת כאלו היתה של גוי ה"נ הויא כשלו לענין ביטול והוזקקו לומר כן מדאמרי' בגמרא אמר ר"י אמר רב ישראל שזקף לבינה כו' ואמרינן עלה מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דשא"ש כו' ומקשו עלה מאי ראיה דילמא ע"י מעשה אסרום דהא אמרי' דהאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ותירץ הרמב"ן ז"ל דכל כה"ג בביטול בעלמא סגי עכ"ד והשתא אי ס"ל להרמב"ן ז"ל דע"ז של גוי שבאת ליד ישראל יש לה ביטול מדאורייתא ואפי' זכה בה א"כ ע"כ מ"ש הרמב"ן דאע"ג דאדם אוסר כו' בביטול בעלמא סגי להו אפי' מדרבנן קאמר שיש לו ביטול שהרי כתב אע"ג דע"ז של גוי כו' הכא יש לו ביטול כיון שכן מאי ראיה מייתי מההיא דר"י אמר רב אכתי נימא דאין לו ביטול מדרבנן ואע"ג דלענין שתהא נאסרת חשבינן כשלו לענין ביטול לא חשבינן לה כשלו אלא ממונא דישראל והו"ל כע"ז של גוי שבאת ליד ישראל שאין לו ביטול מדרבנן ומאי דלא משני הכי תלמודא דלמא ע"י מעשה אסרום משום דהתם בגמ' אקרא דואשריהם תשרפון באש הוא דפריך מדאורייתא יש לה ביטול כל זמן שלא עבדו ישראל לדעת הסמ"ג וא"כ אפי' נימא דלענין ביטול לא חשבינן לה כשלו אלא ממונא דישראל מ"מ לא יהא חמור דינו יותר מע"ז של גוי שבאת ליד ישראל דיש לה ביטול מן התורה אלא ודאי נראה בהדיא שדעת הרמב"ן דכל שזכה בו אי"ל ביטול מן התורה והילכך מייתי ראיה שפיר דאי אמרת דלענין ביטול לא חשבינן לה כשלו א"כ הו"ל כע"ז של גוי שבאת ליד ישראל דאין לה ביטול ד"ת וא"כ אמאי לא משני הכי בתלמודא וכן נראה ג"כ שהוא דעת הר"ן ז"ל מדהוצרך לדחות ראיית הרמב"ן באופן אחר. ומעתה לפי שיטתם ק' טובא מה שהקשינו לעיל דמאי פריך בביטולא בעלמא סגי כיון שזכה א"א וזרעו אחר כך קנאום והו"ל ע"ז של גוי שבאת ליד ישראל. אחר זמן רב בא לידי ספר תורת חיים וראיתי לו שהקשה קו' הלזו בפשט השמועה ותירץ וז"ל וי"ל דאע"ג דקי"ל חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו מ"מ איסורא לא ניחא להו דליקני ע"כ. ואין תירוץ זה נוח לי כלל דאכתי תקשי ליה לר"א דפשיט הך מימרא דרב דאמר ישראל שזכה כו' אסרה מתחלתה של א"י וקאמר מדפלחו ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו בע"ז וכי אתו גוים שליחותייהו קא עבדי הכא נמי ישראל שזכה כו' וכי אתי גוי ופלח שליחותיה קא עביד ומאי ראי' הא איכא למימר דישראל שזכה כו' לא אסרה כיון שאינה שלו ולא אמרינן שליחותיה קא עביד וקרא דואשריהם תשרפון באש לאו מטעמא דשליחותייהו קא עביד הוא אלא דכיון דפלחו ישראל לעגל ואוו לאלהות הרבה כמ"ש הרי ניחא להו בע"ז וכיון שכן הרי זכו באותה שעה בהנהו אשירות דמעיקרא דהכא ליכא למימר לא ניחא להו דליקני איסורא דהרי באותה שעה ניחא להו בע"ז גופא כ"ש בקנינם ולעולם דבהנהו אשרות דבתר ירוש' לא נאסרו אף משפלחו לעגל משום דאין אדם אוסר דבר שא"ש וקרא משום הנך דמעיקרא הוא דהצריך שריפה משום דמאן מוכח ואכתי מנא ליה דשליחותייהו קא עביד וצ"ע כעת:<br><b> ודע </b> עוד שמדברי הרמב"ן הללו נראה בהדיא דס"ל דהא דאמרי' אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה הוא מדאורייתא דאי ס"ל דהוי מדרבנן מאי מקשה עלה דדילמא על ידי מעשה אסרום ומשו"ה כתיב ואשיריהם תשרפון באש הא מדאורייתא אפילו ע"י מעשה מותר וכ"כ הרב המובהק כמוהר"ב הלוי הובאו דבריו בס' יד אהרן דף קנ"ו וכתב עוד שם שמדברי רש"י שם פר"י דנ"ד ע"ב ד"ה איתסרו להו שכתב וז"ל גזרו עליהם חזקיה וסיעתו איסור עולם אף להדיוט כו' נראה בהדיא דס"ל דאינו אלא מדרבנן ושכן נראה דעת התוס' והר"ן וריא"ז יע"ש ולדעתי ק"ל טובא לפי שיטה זו מהא דגרסינן פרק מרובה דף ע"א ע"א אמרי מאן חכמים ר"ש היא דאמר שחיט' שאינה ראוי' לא שמה שחיטה אמרי בשלמא ע"ז ושור הנסקל שחיטה שאינה ראוי' היא כו' ופירש"י ז"ל וזה לשונו בשלמא ע"ז ושור הנסקל איסורי הנאה נינהו דאמרינן במסכת ע"ז אעפ"י שאמרו המשתחוה לע"ז כו' עשה בו מעשה אסרה וכן כתבו התוספות ז"ל בדבור המתחיל בשלמא יע"ש והשתא לפי שיטתם ז"ל דמדאורייתא אין אדם אוסר דשא"ש אפילו ע"י מעשה אם כן היכי הוה ניחא ליה לתלמודא בע"ז גופא דהוה ליה שחיטה שאינה ראויה ומש"ה פטרי רבנן מתשלומי ד' וה' הא כיון דמדאורייתא הו"ל שחיטה הראויה כי גזרו עליה לא גזרו אלא להחמיר לא להקל מעליו למפטרי מד' וה' וכדפריך בתר הכי למ"ד דמעשה שבת דרבנן אמאי פטרי רבנן מד' וה' ומשני דכי פטרי רבנן אשארה אע"ז ושור הנסקל והשתא נמי תקשי ליה דאמאי פטרי רבנן אע"ז כיון דמדאורייתא הויא שחיטה ראוי' לדעת רש"י והתוס' ז"ל דומיא דמעשה שבת ממש ויש ליישב בדוחק וצ"ע ועיין בתוס' שם דע"ב ע"ב ד"ה ואי ס"ד ועיין בפ' כל הצלמים דמ"ד ע"א ודוק:<br><b> ודע </b> שזה ימים רבים הייתי מסתפק בהא דקי"ל דד' מינים שבלולב אם היה א' מהן גזול פסול אם היה זה גזל מדבריהם כגון מציאת חש"ו דקי"ל דיש בהן משום גזל מפני דרכי שלום אם גזל מאלו אם יוצא בו י"ח כיון דמדאורייתא קרינן ביה לכם או דילמא כיון דמדרבנן מיהא לא מיקרי לכם אינו יוצא בו י"ח ומכלל האמור נר' דאינו יוצא בו י"ח דומיא דאתרוג של תרומה טמאה דאינו יוצא בו י"ח כיון דמדרבנן לא מיקריא לכם הואיל ועיקר תרומה מן התורה ואם כן הכא נמי דכוותא הואיל ועיקר גזל מן התורה:<br><b> שבתי </b> וראה דבנדון זה לכ"ע יוצא בו י"ח מטעמא דהא דקי"ל דיש בהן משום גזל ה"ד לענין איסור גזל אמנם אם עבר וגזל אינה יוצאה בדיינים ואינו חייב להחזיר דלא קי"ל כר"י דא' ה"ז גזל גמור מדבריהם וכמ"ש רבינו פי"ז מהל' גזילה דין י"ב וא"כ שפיר קרינן ביה לכם אפי' מדרבנן ואולם מטעם אחר היה נראה דאינו יוצא בו י"ח משום דה"ל מה"ב והיה מקום לצדד ולומר דמשום מה"ב לא מיפסיל אלא בעבירה דאוריי' אמנם בעבירה דרבנן לא מיפסיל משום מה"ב אולם מצאתי לרש"י שכתב בפ' כ"ש דל"ה ע"ב וז"ל טבול מדרבנן ואפ"ה מה"ב היא חשיב לה ע"ש וכ"כ שם לעיל בד"ה ודמאי לא חזי ליה כו' א"נ הויא לי' מה"ב ע"ש וא"נ ה"נ דכוותא אע"ג דאינו אלא איסורא דרבנן חשיב מה"ב כנ"ל ועוד יש בזה אריכות דברים לא עת האסף פה ודעת הר"ן כדעת התוס' וכתב עוד דהא דרבא אפי' קודם ביטול דאי לאחר ביטול אפי' לכתחילה נמי כיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה ואע"ג דלר"ל מבעיא ליה התם בפ' כ"ה רבא פשיטא ליה ע"כ ויש לדקדק עליו שנראה סותר את עצמו ממ"ש בפ' כ"ה דף ק"ט וז"ל הילכך הא דאמר רבא בפ' לולב הגזול דלולב של ע"ז אם נטל יצא לא משכחת לה אלא בי"ט ב' דלא בעינן לכם וא"נ ביט"א כגון שעבדו מעי"ט וביטלו בי"ט אבל אי עבדו בי"ט כו' הרי שכתב שמימרת רבא איירי נמי ביט"א וביטלו ואילו בכאן כתב דלאחר ביטול אפילו לכתחילה נמי וצריך לידחק ולומר שמ"ש א"נ ביט"א לא קאי אמימרא דרבא דרבא ודאי לא מצי איירי בביטול דבהא אפי' לכתחילה שרי כמ"ש כאן אלא אדינא דרבא קאמר דהך דינא דרבא לא משכחת לה אלא בתרי גווני או ביט"ב א"נ ביט"א וביטלו דאז יצא ואפי' לכתחילה ולאפוקי בשעבדו בי"ט כו' דאז אפי' בדיעבד אינו יוצא ודוחק:<br><b> ומ"ש </b> ה"ה וכשאמרו יצא הוא ביום ב' כ"כ התוס' שם והטור ז"ל סי' הנז' והנה מתוך דבריהם אלו משמע דס"ל דאף ביט"ב דרבנן אם נטל יצא משום דאמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו אפי' במצות דרבנן וכן נראה שהוא דעת הרשב"א בתשו' סי' תשמ"ו שכתב דהמודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו דיוצא בו בי"ט שני מטעמא דמצות לאו ליהנות נתנו ושלא כדעת הרז"ה שכתב בפרק ראוהו ב"ד גבי המודר הנאה מחבירו דמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דדוקא בתקיעות דר"ה שהוא מצוה מן התורה אבל בתעניות לא וכ"כ הר"ב שע"א ז"ל סי' ל"ה שדעת הרשב"א שלא כדעת הרז"ה אך קשה לי טובא שדברי הרז"ה נראה כסותרים דבפרקין כתב כדעת התו' ממש שכ"כ וז"ל והא דאמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר כו' ואם נטלו כשר אפי' קודם ביטול כיון דא"ל ביטול ומצות לאו ליהנות ניתנו וכשר ביט"ב דלא בעינן לכם והוא אינו מתכוין לזכות כו' והנה מבואר מדבריו דאפי' ביט"ב דדבריהם ס"ל ז"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו הפך ממ"ש בפ' ראוהו ב"ד ודוחק לומר דמ"ש בפ' ראוהו ב"ד אינו אלא לכתחילה דלא יתקע בתקיעות דרבנן דכיון דאף במצות דרבנן אמרינן דמצות לאו ליהנות ניתנו והנאת המצות לא חשיבה הנאה כי לא ניתנו אלא לעול על צואריהם מה"ט נמי יהא מותר אפי' לכתחילה וכן משמע קצת מדבריו שבפרקין שכתב בין כך ובין כך לכתחילה לא יטול משום דמאיס לגבוה משמע דהא לאו הכי אפי' לכתחילה נמי ולכן נר' שאף הרז"ה לא כתב כן אלא גבי מודר הנאה משופר משום דסבירא ליה דאיכא הנאה בשמיעת הקול וכדמשמע מפשט דברי רבינו ז"ל בפ"א מה' שופר דין ג' וכ"כ הרב פ"ח בסי' תקפ"ו סק"ה שזהו דעת רבינו יע"ש ומ"ש ס"ל להרז"ה דדוקא בתקיע' דר"ה שהיא מן התורה אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו אע"ג דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה אבל בתקיעות דרבנן כיון דאיכא הנאת הגוף לא שרי' ליה משום מצות דרבנן אמנם גבי לולב דליכא הנאה בנטילתה כלל פשיטא ודאי דאפי' במצוה דדבריהם דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו שהרי אפי' תימא דמצות דרבנן לא חשיבא מצוה אלא כרשות ליכא הנאה בנטילת כלל מהם ואפי' אם נטלה בדרך רשות אין כאן איסור הנאה כלל אלא דבנטילת מצוה הוה ס"ד דחשיבא הנאה מה שמקיים המצוה וכיון דאמרינן דהנאת המצוה לאו הנאה היא מה לי מצוה דרבנן מה לי מצוה דאורייתא ואדרבא במצוה דאוריי' הוה שייך טפי למימר דחשיבה ליה הנאה יותר שמקיים מצוה דאורייתא ומעתה אין ראיה מדברי הרשב"א שחולק לדעת הרז"ה ז"ל דלא כמ"ש הר"ב שע"א ז"ל כנ"ל:<br><b> הן </b> אמת שלפי זה קשה טובא דכיון דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו כדאמרינן בר"ה גבי המודר הנאה ממעיין טובל בו טבילת מצוה בימות הגשמים אבל בימות החמה לא וכ"כ הר"ן בנדרים דף ט"ו ד"ה והא כו' ומ"ט כתב מרן הב"י סימן תקפ"ו משם הכלבו דדוקא אדם אחר תוקע לו והוא שומע אבל המודר עצמו אסור לפי שיש הרבה בני אדם שנהנין כשהן תוקעין וכל מידי דאיכא הנאה לגוף לא מהני טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו וע"ש ולע"ד נראה שיצא לו דין זה להכלבו ז"ל משום דק"ל ההיא דאמרינן התם בר"ה הדר אמר רבה אחד זה ואחד זה יצא מאי טעמא מצות לאו ליהנות ניתנו דמשמע דוקא דיעבד הוא דיצא הא לכתחילה לא ומ"ש ממודר הנאה בשופר דשרינן ליה לתקוע אפי' לכתחילה מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו וכן גבי כסוי הדם אמרינן דמכסין בעפר עיר הנדחת מה"ט ועיין במהר"ם די בוטון דף ק"ל ובהרב כנה"ג חי"ד סימן כ"ח מש"ה ס"ל ז"ל דגבי מודר לא שרינן אלא לאחר שיתקע לו אבל הוא עצמו אסור ומה"ט לא שרינן לכתחילה לתקוע בשופר של עולה ושלמים משום דנהנה מתקיעתו ומ"מ נראה דאף הכלבו ז"ל מודה דאם תקע המודר עצמו דיצא ואע"ג דכי תקע באיסורא תקע משום דכיון דאמרי' שהנאת המצוה לא חשיבא הנאה משום דעביד איסורא שנהנה גופו לא מפסל בהכי משום דאפי' נימא דלא יצא סוף איסורא מאן פקע ליה שהרי נהנה גופו מקול תקיעתו והא דאמר רבא התם אימת מעל לבתר דתקע כי תקע באיסורא קא תקע דמשמע דמשום האי טעמא אמרינן דלא יצא לק"מ דהתם לפום מאי דס"ד דמצות ליהנות ניתנו פריך ליה שפיר דהיכי אמרינן דיצא י"ח כדי שיהנה גופו משופר עולה במה שמקיים המצוה דנהי דכבר עבד איסורא במה שנהנה מקול תקיעתו מכל מקום היכי שרינן ליה להוסיף על חטאתו פשע ושיהנה ג"כ בקיום המצוה מן הראוי לנו לומר שלא יצא י"ח כדי שלא יהנה אמנם לפום מאי דמסיק דמצות לאו ליהנות ניתנו א"כ הנאת המצוה לאו הנאה היא ואי משום דנהנה גופו מקול תקיעתו כיון דלא מיתקן במאי דאמרינן לא יצא י"ח אמרינן דיצא י"ח ואיסורא דעבד עבד ואי משום דהו"ל מה"ב איכא למימר דכיון דאינו אלא מדרבנן לא חיישינן הן אמת שמדברי רש"י ז"ל בפ' כ"ש נראה בהדיא דאפי' באיסורא דרבנן חשיבא מה"ב ומ"מ לדעת הכלבו אפשר לומר דלא ס"ל כדעת רש"י וא"נ משום דגבי שופר גלי קרא דיום תרועה יהיה לכם דיוצאים בשופר הגזול כדאיתא בירוש' ולא חיישינן למה"ב ועיין בהראב"ד פ' מה' שופר ודוק ועיין בחי' הרשב"א למס' יבמות דק"ב ע"ב ותמצא כדברי ודוק:<br><b> ומעתה </b> לק"מ מה שהקשה הפר"ח מהא דאמרינן בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא דמשמע דאף התוקע עצמו יוצא כנ"ל נכון ודוק ואיך שיהיה הדרן לדמעיקרא שלפי דעת רבינו ז"ל קשה מההיא דהמודר הנאה ממעיין והפר"ח תי' דשמא י"ל דלא חשיבא השמיעה והתקיעה הנאה כולי האי כמו גבי הזאה ומודר הנאה ממעיין יע"ש ואכתי תי' זה לא יתכן לדעת הרשב"א ז"ל בנדרים דף הנז' שהק' וז"ל ומיהו ק"ל אפי' לאוקמתיה דרבינא באומר הנאת תשמישך עלי הא מצווה במצו' עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו ומ"ש ממודר הנאה משופר דמותר לתקוע תקיעה של מצוה ותי' יע"ש ומדלא תיר' כתי' הר"ן ז"ל שם דשאני הכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה משמע בהדיא דס"ל דאפי' בדאיכא הנאת הגוף בהדי מצו' שרי ופשיטא ודאי דהנאת תשמיש לא גריע' מההיא דהזא' ומההיא דהמודר הנא' ממעיין לכן נ"ל דס"ל לרבי' והרשב"א ז"ל דדוקא גבי הזאה ומודר הנא' ממעיין קאמר רבא דאסור משום דהתם מיד כשהזה עליו וטבל נגמרה המצוה ואי משהי בהו בתר הכי נמצא נהנה גופו שלא במקום מצוה והילכך קאמר רבא דבימוה"ח לא גזרו שמא ישהא וכה"ג אשכחן בנדרים דל"ח אמתני' דהמודר הנאה מחבירו נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב יע"ש משא"כ בההיא דרבינו דליכא למיחש למידי כנ"ל:<br><b> ואחר </b> זמן רב שכתבתי זה נדפס ובא ספר מעשה רוקח ובראש הספר הובאו שם חידושים על רבינו מכ"י לקדושים אשר בארץ וראיתי שם בפ' י"ז מה' שבת כתוב לאמר משם המאירי ז"ל וז"ל ומזה הפי' הוציא רבינו שמואל שמותר לסכך הסוכה באיסורי הנאה כו' והמפ' יצ"ו הקשו שהרי מצות לאו ליהנות ניתנו פי' שאנו מחויבין לעשות בע"כ ולא להנאת עצמינו והילכך בסוכה בשעת עשייתה שהיא הישיבה יש הנאה לגוף מאיסורי הנאה דהיינו צל כדאמרינן בע"ז ומיהו יש פי' אחר במצות לאו ליהנות ניתנו שאף ע"פ שבשעת קיום המצות איכא הנאה לגוף אין בכך כלום ובלבד שלא יהנה אחר עשית המצוה כגון המודר הנאה ממעיין דאסור לטבול בו בימו"ה מפני שאחר שנטהר נהנה אחר עשיית המצוה ולפי' זה מותר לסכך באיסורי הנאה ודברים אלו נכונים ומחודשים עכ"ל הנה מבואר מ"ש ושמח לבי כמו שלל רב שזכיתי לדעת גדולים:<br><b> ולדעת </b> הר"ן והכלבו דס"ל דבדאיכא הנאת הגוף לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ק"ל טובא מהא דגרסינן בפ' בכל מערבין דל"א א"ה מ"ט דרבא קסברי אסור לקנות בית באיסורי הנאה מכלל דר"י סבר מותר קסבר מצות לאו ליהנות ניתנו אלא הא דאמר רבא מצות לאו ליהנות ניתנו לימא כתנאי אמרה לשמעתיה אמר לך רבא אי ס"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה דכ"ע מצות לאו ליהנות ניתנו והכא בהא קא מפלגי כו' ופרש"י מצות לאו ליהנות דאין מערבין אלא לדבר מצוה ללכת אל בית האבל או לבית המשתה ע"כ והשתא לפי דעתם הא לבית המשתה מצוה שיש בה הנאת הגוף היא והיכי שרי ר"י מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ויש לחלק דע"כ לא כתבו הר"ן והכלבו דבדאיכא הנאת הגוף לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו אלא דוקא היכא דנהנה גופו מהדבר עצמו שאסרו עליו בהנאה כגון ההיא דמודר הנאה משופר שגופו נהנה מתקיעת שופר עצמו שאסרו עליו בהנאה וכן ההוא דהאומר הנאת תשמישך עלי הרי גופו נהנה מהדבר עצמו שאסור עליו בהנאה מה שא"כ ההיא דאין מערבין אלא לדבר מצוה דאע"ג דגופו נהנה מבית המשתה מ"מ אין גופו נהנה מבית הקברות דהיינו הדבר דאסור בהנאה אלא מבית המשתה והמשתה אינו אסור עליו בהנאה ואינו אלא גרמא בעלמא שגרם לו בית הקברות ליהנות גופו מדבר המותר עליו ובכי הא אמרינן שפיר מצות לאו ליהנות ניתנו ובזה ניחא לי מה שהקשה הרב שע"א לדעת הרז"ה דס"ל דבמצות דרבנן אמרינן מצות ליהנות ניתנו מהך דפרק בכל מערבין דאע"ג דללכת אל בית האבל ולבית המשתה אינו אלא מצוה דרבנן אפי"ה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו אכן כפי מ"ש יש ליישב ע"כ לא כתב הרז"ה ז"ל אלא דוקא במודר הנאה משופר שגופו נהנה משופר עצמו שאסור עליו בהנאה וכמ"ש לעיל מה שאין כן הכא כן נראה לי נכון:<br><b> ודע </b> שמהא דתנן בפ"ג דמעילה דמ"ג ע"ב ערבה לא נהנים ולא מועלין ראב"ץ אומר נוהגין היו הזקנים שהיו נותנין אותן בלולביהן וכתבו התוס' שם דה"ט דקסבר מצות לאו ליהנות ניתנו נר' לכאורה דהא דאמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו היינו אפילו לכתחילה ושלא כדעת מוהר"ם די בוטון ז"ל אלא שיש לדחות דהתם שאני דכיון דאינו אלא איסורא דרבנן בעלמא משום הכי התירו אפילו לכתחילה ותדע מדלא פרכינן לרב יהודה דס"ל בפרק ראוהו ב"ד דמצות ליהנות ניתנו מהך מתני' ועוד נראה דמש"ה לא פרכינן לרב יהודה משום דאיכא למימר דראב"ץ פליג את"ק וס"ל דערבה של הקדש מותר ליהנות הימנה דהשתא דייק לישנא דמתני' שפיר דקתני ראב"ץ אומר ול"ק אמר ראב"ץ ומ"ש התוס' היינו לפום הלכתא דקי"ל כרבא דמצות לאו ליהנות ניתנו ורבינו ז"ל בפה"מ כתב וז"ל ומ"ש ראב"ץ אינו מודה שמותר ליהנות בו לפי שעיקר בידינו מצות לאו ליהנות ניתנו ואע"פ שדעת ראב"ץ ז"ל שמותר ליהנות בו אינו הלכה עכ"ל ואם הדברים ככתבן הן תמוהין דאיך כתב דאין הלכה כראב"ץ כיון דקי"ל כרבא דמצות לאו ליהנות ניתנו וכבר תמה עליו הר"ב תי"ט יע"ש וראיתי בהרב חזון נחום הנדפס בקרב ימים שהגי' בדבריו במקום אינו מודה אינו מוכרח וכונת דבריו הוא דראב"ץ חולק על ת"ק מדקאמר ראב"ץ אומר וה"פ דת"ק קאמר ערבה של הקדש לא נהנין ולא מועלין וראב"ץ ס"ל שנהנין ממנה אפי' לדבר הרשות והביא ראיה על זה שמה שהיו נותנין אותן בלולביהן משום דס"ל דמצות ליהנות ניתנו וא"כ אין חילוק בין דבר הרשות לדבר מצוה אמנם לפי מאי דקי"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו אם כן אין ראייתו מכרחת דמצוה שאני דלא חשיבה הנאה וזהו שכתב רבינו ז"ל ומ"ש ראב"ץ אינו מוכרח שמותר ליהנות בו לפי שעיקר בידינו מצות לאו ליהנות ניתנו וא"כ אזדא ליה ראייתו אלו דבריו יעיין שם ואין דבריו נכונים לע"ד שהרי משמע דהא דרבא דאמר מצות לאו ליהנות ניתנו אליבא דכ"ע היא מדפרכינן פרק כסוי הדם דף פ"ה לרבא מברייתא דקתני לולב של ע"ז לא יטול ולא משני דהא מני ראב"ץ היא ובפ' בכל מערבין דל"ה אמרינן אלא הא דאמר רבא מצות לאו ליהנות ניתנו לימא כתנאי אמרה לשמעתיה כו' משמע בהדיא דהא דרבא מילתא פסיקתא אליבא דכ"ע היא ולכן נראה דבמקום אינו מודה צ"ל אינו אומר וכונת דבריו לומר דראב"ץ אינו חולק את"ק לומר דמותר ליהנות לפי שעיקר בידינו מצות לאו ליהנות ניתנו דקי"ל כרבא וחזר ואמר ואע"פ שדעת ראב"ץ שמותר ליהנות כלומר דאפי' לדעת ר' יהודה דס"ל דמצות ליהנות ניתנו ואם כן ע"כ שדעת ראב"ץ שמותר ליהנות ופליג את"ק אפ"ה אין הלכה כמותו וכן נראה מלשון מוהר"י קורקוס שהביא אח"כ ע"ש ודוק:<br><b> כתב </b> מרן הכ"מ ז"ל וז"ל אבל כך נראה לי לומר שלדעת רבינו דין לולב ושופר של ע"ז כך הוא דקודם ביטול לא יצא כו' עד ובפ' לולב הגזול מקשינן בגמרא ושל אשרה פסול והא אמר רבא לולב של ע"ז לא יטול כו' ה"פ דאי אשרה דמתניתין קודם ביטול פשיטא דכתותיה מיכתת שיעוריה ולא אשמועינן מידי אלא ודאי דלאחר ביטול עסקינן ומשום הכי פריך לרבא דאמר דלאחר ביטול אם נטל כשר ע"ש הנה דעת ר"ת ז"ל כן כמ"ש התוס' שם בד"ה באשירה דמשה ויש לדקדק על מרן הכ"מ ז"ל אמאי הוצרך לזה ולא כתב כמ"ש התוספות דלא משני בדכותי וקודם ביטול משום דמשנקצץ האילן נתבטל כו' ותו יש לתמוה עליו במ"ש לקמן דהא דאמרינן בפרק ראב"ד אר"י שופר של ע"ז אם תקע בו יצא וכתוב בקצת נוסחאות מ"ט מצות לאו ליהנות ניתנו דמשמע דשלא ביטלו עסקינן י"ל שכשכתב רבי' כו' דלא קיי"ל כותיה למשרי קודם ביטול כו' והשתא לפי דבריו דלר"י אפילו קודם ביטול לא יצא משום דלא ס"ל ה"ט דמיכתת שיעוריה אם כן מאי פריך בשמעתין לרבא ממתניתין דלולב של אשירה נימא דמתני' איירי קודם ביטול ואשמועינן מתני' דקודם ביטול לא יצא לאפוקי סברת ר"י ואיך כתב מרן דאי אשרה דמתני' קודם ביטול פשיטא דפסול והרי ר"י פליג עליה וסבר דאפילו קודם ביטול נמי יצא כמ"ש אח"ז ואם נאמ' דמ"ש לעיל קאי לא"נ שכתב אחר כך מ"מ לתי' זה תקשי ליה דא"כ מאי פריך ממתני' ותו ק"ט דאי קוש' הגמרא הוא משום דאי איירי מתני' קודם ביטול פשיטא דמיכתת שיעוריה אם כן תקשי ליה לרב מברייתא דס"פכסוי הדם דקתני אם נטל לא יצא אם תקע לא יצא דאי ברייתא איירי קודם ביטול או בע"ז דיש' דאין לו ביטול פשיטא אלא ודאי דלאחר ביטול דהכא לא שייך תירוצא דמשני אמתניתין דאיירי באשרה דמשה:<br><b> תו </b> ק"ל דכיון דרב יאודה סבירא ליה דשופר של עבודה זרה אפי' קודם ביטול יצא ואם כן לרב יאודה ברייתא דקתני אם נטל לא יצא אם תקע לא יצא ע"כ צ"ל דאיירי בע"ז של ישראל שאין לה ביטול לעולם ובע"ז של גוי דוקא ס"ל לרב יהודא דאם נטל יצא וכיון שי"ל ביטול ל"מ מיכתת שיעוריה וכיון שכן קשה דמי המכריע לנו לומר דרבא ס"ל דקודם ביטול לא יצא ופליג אסברת רב יאודה ופסק כרבא אדרבא נימא דבהא לא פליגי ואתיא מימרת רבא כפשטא אפי' קודם ביטול דאיפושי פלוגתא לא מפשינן וכל זה צ"ע כעת גם אמ"ש עוד שם מרן דמ"ש רבינו בה' יבום דסנדל של ע"ז חליצתה כשיר' איירי אפי' קודם ביטול וה"ט משום דחליצה לית ביה שיעור קצוב אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו וכיון שאין לו שיעור קצוב לא אמרי' מכתת שיעורי' כו' הקשה הרב מקראי קודש בה' לולב דאם כן איך כתב רבי' ז"ל דסנדל של תקרובת ע"ז ושל ע"ה חליצתה פסולה וע"כ היינו טעמא כמ"ש רש"י בפ' מצו"ח משום דמיכתת שיעוריה ולפי דברי מרן דכיון דאין לו שיעור קצוב לא אמרינן מיכתת שיעוריה אם כן גם של תקרובת ע"ז ליתכשר יע"ש שהניחו בצ"ע ולענ"ד נראה ליישב דכיון דכבר כתב מרן ז"ל דאשירה דמתחילת נטיעה הית' להיות נעבד אפי' בטלו אחר כך אם נטל לא יצא משום דכיון דמתחילת ברייתה כתותי מכתת מאיסא למצוה ופסול אפי' דיעבד אם כן איכא למימר דכ"ש ע"ז של יש' ותקרובת ע"ז דאין להם ביטול לעולם דיהא פסול דיעבד גם כן משום דמאיסא למצוה ותדע לך שהרי לדעת ה"ה ז"ל שכתב דאשירה שבטלה פסולה משום מה"ב הקשה מרן דיותר ראוי לאסור ע"ז של גוי כל שלא ביטלו וכ"ש ע"ז של ישראל דאין לה ביטול מאשרה שבטלה אף על פי שמתחלת נטיעתה היתה להיות נעבד וא"כ ע"כ לדעת מרן ז"ל דאשירה שבטלה פסולה דיעבד משום דמאיס צ"ל ג"כ דע"ז של ישראל דכיון דאין לו ביטול ראוי ליפסל משום דמאיס מכל שכן דאשרה שבטלה ואע"ג דע"ז של גוי קודם שבטלה לא פסיל לדעת מרן ז"ל אלא משום דמיכתת שיעוריה ה"ט משום דכיון דטעמא דאשירה שבטלה לא יצא הוא משום דמאיס' למצוה איכא למימר דדוקא באשירה שבטלה כיון שמתחילת ברייתה נעבדה ולא היתה לה שעת הכושר מאיסה למצוה משא"כ ע"ז של גוי כיון שמתחלת ברייתה היתה לה שעת הכושר ועכשיו נמי שנעבד' ניתרת ע"י ביטול לא מאיסה כולי האי וגריעה מאשירה מה שא"כ ע"ז של ישראל ותקרובת ע"ז דאין להם ביטול לעולם נהי דמתחילת ברייתה היתה לה שעת הכושר ובצד זה גריעה מאשירה שבטלה מ"מ מצד אחר חמור יותר דעכשיו שנעבד אין לה היתר ובאיסוריה קאי עד עולם ולפחות מיהא יהא דינו שוה כדין אשירה שבטלה דפסול בדיעבד משום דמאיס והילכך פסק רבינו ז"ל דתקרובת ע"ז כיון דאין לו ביטול חליצתו פסולה משום דמאיס ולא משום דמיכתת שיעוריה דבחליצה נמי איכא מאיס מצוה כמ"ש התוס' ומרן גופיה כנ"ל לפי חומר הנושא ועיין ברי"ו נתיב כ"ה חלק ב' שכתב וז"ל אבל של תקרובת ע"ז אם חלצה חליצתו פסולה ולא משום איסור הנאה ולא משום דאין לו ביטול דכי אמרינן דאין לו ביטול דוקא תקרובת של אוכלין שעשאוהו דרך שבירה או חתוך אלא משום דלא עביד להילוכה עד כאן ודו"ק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> לולי </b> הוסיף הר"ן על דברי
+<b>היה </b>
+<b> אחד מהן של עכו"ם לא יטול כו'.</b> מימרא דרבא פ' לולב הגזול דל"א ופי' רש"י וז"ל לולב של ע"ז ששימשו בו לע"ז לכבד לפניה קרקע א"נ שעבודתה בלולב להעבירו בפניה או נזרקה בו ע"כ וראיתי למוהר"ם בן חביב שהק' לדברי רש"י וז"ל שאיך נאסר הלולב משום שהעבירו לפניה או נזרקה בו הלא תקרובת ע"ז אינו נאסר משום תקרובת אלא כשהוא כגון תקרובת פנים כמ"ש בע"ז דף נ"א ע"א אר"ן א"ר בר אבוה ע"ז שעובדין אותה במקל שבר מקל בפניה חייב ונאסרת זרק מקל בפניה חייב ואינה נאסרת משום דבעינן זריקה המשתברת ולא הוי כעין תקרובת פנים דזריקת דם משתברת וא"כ איך כתב רש"י דמה שאמר רבא לולב של ע"ז לא יטול מיירי בתקרוב' ע"ז שעבודתה כו' הלא בכה"ג לא נאסר הלולב בהנאה ואיך כתב אחר כך ואם נטל כשר ואע"ג דאיסורי הנאה הוא דמצות לאו ליהנות ניתנו עוד הקשה לפרש"י דמ"ש רבא לולב של ע"ז איירי בתקרובת ע"ז דהיכי משני בגמרא דמתני' דקתני לא יצא מיירי באשירה דמשה דאין לה ביטול דכתותי מיכתת שיעוריה והשתא לדעת רש"י דרבא איירי בתקרובת ע"ז היכי קאמר דאם נטל לא יצא הלא קי"ל בר"פ ר"י דתקרובת ע"ז אין לו ביטול וכן אמרו בפ' מצות חליצה דף ק"ג א"ר סנדל של ע"ז כו' של תקרובת ע"ז כו' ופרש"י של תקרובת ע"ז שהקריב ומסרוהו לפניה לשם דורון וקי"ל תקרובת ע"ז אין לו ביטול ואם כן הכא נמי אמאי קאמר דיצא כיון דאיירי בתקרובת ע"ז וליכא למימר דמ"ש רש"י דאיירי בתקרובת ע"ז היינו לדעת המקשה דפריך ממתני' ארבא דס"ד דהמקשה דרבא מיירי אפי' בתקרובת ע"ז אמנם למסקנא דמשני דמתני' מיירי באשירה דמשה ע"כ דרבא לא איירי אלא בתשמישי ע"ז דאכתי תקשי לדעת המקשה דרבא איירי בתקרובת ע"ז הלא רבא גופיה קאמר בפ' מצות חליצה דסנדל של תקרובת ע"ז חליצתה פסולה משום דאין לה ביטול ע"כ ת"ק יע"ש:<br><b> והנה </b> לכאורה היה אפשר לתרץ לקו' הרב ז"ל עם מה שמצאתי בשיטת המאירי למס' ע"ז מכ"י שכתב משם רבו הר' יונה בריש פרק לפני אידיהן וז"ל ע"כ נראה למורי הר' יונה דאפי' לקנות מהן כלים אסור מפני שאפי' המעות היו מקריבים לע"ז והביא ראיה מן הירוש' מצא לפני ע"ז לפנים מן הקלקין כיסים מלאים אסורים פי' לפנים מן הקלקין מקום הטנופת ששם מושיבים ע"ז באותו מקום כל דבר הנמצא שם אסור בהנאה ואפי' דבר שאינו של נוי לפי שודאי הקריבוהו לע"ז אבל אם הוא חוץ לקלקי דבר שהוא של נוי אסור שאינו של נוי כגון כיסים מלאין מעות מותר ואע"פ שאינו כעין פנים דבעינן דומיא דזבח וליכא אפ"ה אם נהנה אדם משם בשום דבר חייב דכיון דהקריבוהו לע"ז אסור בהנאה עכ"ד וכן הוא גם כן דעת רבינו ז"ל בפ"ז מה' ע"ז דין י"ח והביאו הטור י"ד סימן קל"א דאם מצא בפנים במקום עבודתה בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי על גבי המזבח כל הנמצא שם אסור ואם כן איכא למימר שדעת רש"י ז"ל גם כן כדעת רבינו והר' יונה ז"ל ומ"ש רש"י ז"ל שדרך עבודתה בכך להעבירו בפניה איירי בהקריבוהו לפנים מן הקלקלין במקו' עבודת' דאז אפי' בתקרובת שלא כעין פנים אסור:<br><b> ואגב </b> אורחין ראיתי למרן הב"י ז"ל בסוף סימן קל"ט ממ"ש הטור דנרות שמדליקין לפני ע"ז אם כבן הגוי מותרים כתב וז"ל ודע שדינים אלו ליתנהו אלא לדעת הסוברים שלא נאסר הנמצא בבית אליל אא"כ הוא דבר הראוי לקרב ע"ג המזבח אבל לפי מה שכתבתי בסמוך בשם רבינו נראה דאפילו דבר שאינו קרב ע"ג המזבח אסור אם נמצא במקום עבודתה ואם כן הני נרות נמי אם הכניסם במקום עבודתה תקרובת נינהו ולית ליה ביטול ע"כ ובודאי שכונת מרן ז"ל לומר דלדעת רבינו הני נרות אסורים אפי' ע"י ביטול משום דכיון דאם הכניסה במקום עבודתה הוה ליה תקרובת ואין לו ביטול אם כן איכא למיחש שמא הכניסם במקום עבודתה ודלא כדמשמע לכאורה מדבריו דדוקא בידוע שהכניסם במקום עבודתה אסורים אפי' בביטול אבל בסתמא לא חיישינן דאם כן איך כתב ודע שדינים הללו ליתנהו אלא לדעת הסוברים כו' הא לדעת רבינו נמי איתנהו שפיר לדינים אלו בשאין ידוע בודאי שהכניסם במקום עבודתה אלא ודאי כמ"ש וכ"כ הב"ח בסימן זה אחר שהביא דברי מרן אלו וז"ל ודבריו נכונים ולאו דוקא בנרות אלא בכל הדברים שהיו בבית תרפותם איכא משום תקרובת ע"ז דשמא נכנסו במקום עבודתה ואין להם ביטול כלל וכיון שכן יש לתמוה עליו שהרי כתבנו משם המאירי שדעת הר' יונה ז"ל כדעת רבינו ז"ל דלפנים מן הקלקין אפי' שלא כעין פנים אסור ואלו הטור ז"ל בסימן הנז' כתב בשם הר' יונה דנרות שעוה שהדליקו לפני ע"ז אפילו אם כבן על דעת לחזור ולהדליקן מותרים והרי לפי דעתו יהיו נאסרים אפילו בביטול משום תקרוב' ע"ז אפי' שלא כעין פנים גם המאירי ז"ל בפ' ר"י התיר נרות שעוה מה"ט דאין זו תקרוב' ע"ז כעין פנים ובפ' לפני אידיהן הסכים לדעת רבו וכן יש להקשות על מ"ש ה"ה בפ"ד מה' יבום דין ב' וז"ל ופי' תקרובת ע"ז כגון שזבח בהמה לפניה ועשה מנעל אבל אם הקריבו סנדל ומסרוהו לפניה לשם דורון אין זה תקרובת שאין תקרובת אלא המשתפך כעין פנים וכן מתבאר מדברי רבינו שהכשיר אותם שמניחים ברגלי הצורה כו' והדבר תמוה דהרי לפי דברי רבינו אפי' בתקרובת שלא כעין פנים מיתסר אם הוא לפנים מן הקלקין במקום עבודתה וא"כ משכחת לה סנדל של תקרובת ע"ז אפי' בהקריבה סנדל ומסרוהו לפניו לשם דורון במקום עבודה ואיך כתב וכן מתבאר מדברי רבי' ולכן נ"ל דאפי' לדעת רבינו והר' יונה דס"ל דאפי' תקרובת שלא כעין פנים אסור אם נמצא במקום עבודתה נראה דמודו מיהא דיש לו ביטול דכיון דדין זה דתקרובת ע"ז אין לו ביטול חידוש הוא שחידשה תורה שיהא חמור יותר מע"ז עצמה דנפקא לן מקרא דויאכלו זבחי מתים מה מת אין לו בטילה לעולם אף תקרובת ע"ז אין לו בטילה לעולם כדאיתא בריש פ' ר"י אין לך בו אלא חידושו ודוקא בתקרובת כעין פנים דאיירי ביה קרא דהיינו זבח אמרינן דאין לו ביטול אבל בתקרובת שלא כע"פ אע"ג דנאסר משום תקרובת יש לו היתר ע"י ביטול דלא יהא חמור יותר מע"ז עצמה והיכא דגלי קרא גלי דאין לך בו אלא חידושו ויש הכרע עצום לזה ממ"ש רבי' בפ"ז מהלכו' ע"ז דין ט"ז וז"ל ופעור ומרקוליס כל הנמצא עמהן בין בפנים בין בחוץ אסור בהנאה והוא מימרא דר"י בר חנינא בפ' ר"י דנ"א ע"ב דאמר נקטינן אין קלקין לפעור ומרקוליס ומסיק דחוץ כפנים דמי ואסור משום תקרובת וכמ"ש מרן הכ"מ שם ואם כן לדעת רבינו ז"ל בפעור ומרקוליס נאסר אפי' תקרובת שלא כעין פנים כמו מעות וכסות משום דכפנים דמי ולפי דעת מרן ז"ל כיון דנאסר משום תקרובת אין לו ביטול דומיא דנמצא בפנים מן הקלקין ואלו בפ' ח' מה' הנז' כתב בדין י"ב וז"ל וכיצד מבטלין אבני מרקוליס כיון שבנה מהן או חפה בהן דרכים מותרי' בהנאה והיא ברייתא בפ' ר"י ואמרינן בגמ' דה"ט משום דבעינן תקרובת כע"פ וליתא ומותרים בביטול אלא ודאי כמ"ש דאע"ג דאסור בהנאה יש לו ביטול כיון דהוי שלא כעין פנים ומעתה צדקו דברי הר' יונה דמש"ה כתב דאם כבן מותרים בביטול דוקא דהוי שלא כעין פנים כדכתיב' גם דברי ה"ה מתיישב שפיר על דרך זה וז"ש ופי' תקרובת כגון זבח בהמה לפניה כו' אבל אם הקריבו לפניה לשם דורון אין זה תקרובת כו' כלומר דאם הקריבו לפניה לשם דורון אין לו דין תקרובת ע"ז שאין לו ביטול דאין דין תקרובת הנאסר אפי' על ידי ביטול אלא כו' וכיון שיש לו היתר ע"י ביטול לא מכתת שיעוריה וחליצתו כשרה ודעת ה"ה כדעת התוספ' שכתבו בפרקין וכל שיש לו ביטול לא מיכתת שיעוריה ודלא כדעת ר"ת ז"ל ועל פי זה יש ליישב בדוחק מה שכתב עוד ה"ה וכן מתבאר מדברי רבינו שהכשיר אותם שמניחי' ברגלי הצורה ותמה עליו מוהר"ם ן' חביב ז"ל דראיה זו אינו מכיר דטעמא דההיא משום דהוי תשמישי ע"ז והתם לא איירי שהביאו לה דורון ותקרובת מסנדל יע"ש. ולפי מ"ש אפשר דאין כונתו להוכיח דאין זו תקרובת כמובן מפשט דבריו אלא דהתם משום משמשי ע"ז הוא אלא כונת ה"ה ז"ל להוכיח מ"ש דאם הקריב סנדל אין לו דין תקרובת ע"ז שאין לו ביטול וחליצתו כשירה כיון שיש לו ביטול והא מייתי ראיה מדברי רבינו שהכשיר אותם שמניחים ברגלי הצורה אפילו קודם ביטול כדמוכח מדבריו שם שכתב אע"פ שהוא אסור בהנאה ועיין במרן כ"מ בפ"ח מהלכות לולב שאכתוב לקמן כנ"ל ודברי מרן ז"ל נפלאו ממני וצ"ע ואף אם תרצה לפרש דברי ה"ה כפשטן איכא למימר דה"ה מיירי במצאן חוץ לקלקין אלא דלא מצי למימר דמשכחת לה בפנים מן הקלקין דאפילו שלא כע"פ אסור לדעת רבינו משום דאז ניתר בביטול וס"ל כדעת התוספות כנ"ל ומ"מ אפי' לפי מה שכתבתי לדעת רבינו ז"ל ק"ל ממאי דפריך בפ' ר"י דף נ"א ע"ב אלא מעתה אבני מרקוליס במה יאסרו ומאי קו' הא פעור ומרקוליס נאסר אפילו שלא כעין פנים דומיא דלפנים מן הקלקין משום דחוץ כפנים דמי כדאמר ר"י בר חנינא וליכא למימר דהכי פריך אבני מרקוליס במה יאסרו אפי' בביטול דלשון אסור אפי' בביטול נמי משמע כמ"ש מרן הב"י סימן קמ"ו יע"ש דא"כ מאי משני נעשה כמגדל ע"ז הא ע"ז גופה יש לו ביטול וצ"ל לדעתו ז"ל דתלמוד' השתא לא שמיע ליה הא דר"י בר חנינא דמייתי לקמן ומשו"ה מקשה שפיר ואה"נ דלמאי דמייתי בתר הכי הא דר"י בר חנינ' מתורץ שפיר הך קושיא ודוחק שוב בא לידי ספר כנה"ג ח"ג וראיתי שם סי' קל"ט בהגהת ב"י אות י"ד שהקשה מעין מה שהקשינו מההיא דמרקוליס וכתב וצ"ל לפי דעתי דנרות גם כן הוו כעין פנים ולא ידעתי איך תקן בזה לדעת רבינו דס"ל דלפנים מן הקלקין אפי' שלא כעין פנים הוי תקרובת שאין לו ביטול והעיקר נ"ל כמ"ש דבהכי מיישבא שפיר ההוא דמרקוליס ודברי הר' יונה וה"ה ז"ל ומ"מ לדעת ריא"ז שכתב בשה"ג דנרות שעוה הוו תקרובות ע"ז ואין לו ביטול צ"ל כמ"ש הרב ז"ל דס"ל דנרות הוו כעין פנים ואיך שיהיה למאי דאתאן עלה מעיקרא ליישב דברי רש"י ז"ל המעיין במ"ש רש"י בפ' ר"י דף נ"א ע"ב ד"ה אפי' מים ומלח יראה בהדיא דס"ל דאפי' לפנים מן הקלקין תקרובות שלא כעין פנים מותר שלא כדעת רבינו ז"ל עוד היה אפשר לתרץ לקו' מוהר"ם בן חביב ז"ל עם מ"ש מרן כ"מ בפ"ח מה' ע"ז משם הרמ"ך וז"ל תימא איך סתם ואמר דתקרובת אינ' בטילה לעולם דהא יש תקרובת דיש לו ביטול היכא דלא הוה משתבר כעין פנים וכדחזינן באבני מרקוליס שביטלן כותי דשרי ומפרש טעמא בגמרא משום דבעינן כעין פנים ובזרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת ש"מ דליאסר בעינן כעין פנים ע"כ וכתב הרב כנה"ג סימן הנז' בהגהת ב"י אות ג' דדעת הרמ"ך דהא דבעי' כע"פ היינו לענין שיה' נאסר אפי' ע"י ביטול אבל כל שאינו כע"פ איתסורי מיתסר ובביטול סגי ומש"ה קאמר התם בפ' ר"י דמאן דלא פריש סבר בעינן כעין פנים וליכא ומותרים בביטול כיון שחיפו בהם דרכים יע"ש ואם כן איכא למימר דדעת רש"י ז"ל הוא כדעת הרמ"ך ומתורץ הכל ומ"ש רש"י בפ' ר"י דנ"א ע"א ד"ה ותקרובת לחברתה אבל תקרובת כו' אלא הוי דבעינן כעין פנים כו' ומקל לא איתעבד ע"ז ושרי לגמרי יש לדחו' דשרי לגמרי ע"י ביטול קאמר דבהכי קאי כמ"ש קודם ונאסרת ממנה חבירתה משום ע"ז וניתרת בביטול וכן ראיתי מתרצים והא נמי ליתא שהרי כתבו התוס' שם בד"ן ע"א ד"ה בעינן כו' וז"ל פי' רשב"ם ז"ל בשם רבינו שלמה כעין זביחה כו' הילכך הני אבנים בלא תקרובת שרי ומיהו איתסורי הוא דמיתסר משום דנעשית ע"ז עצמה וכדלקמן ובע"ז מהני ביטול הרי שכתבו משם רש"י ז"ל דדוקא משום דנעשית ע"ז עצמה הוא דמיתסר הא לאו הכי היו מותרים לגמרי משום דלא הוו כעין פנים שלא כדעת הרמ"ך וכן מבואר בהדיא ממה שהתיר ג"כ נרות של שעוה משום דלא הוו תקרובת כעין פנים וכל זה הוא מדברי רש"י ז"ל כמ"ש בסוף הדבור ועיין בכנה"ג דין י"ז וכן נראה גם כן ממ"ש רש"י בדף נ"א ע"ב אמתני' דקתני מצא בראשו מעות כסות אוכלין מותרים דאמרקוליס קאי ובגמ' אמרינן דפעור ומרקוליס חוץ כפנים דמו ואסור אפי' דבר שאינו של נוי משום תקרובת משא"כ בשאר ע"ז דחוץ לקלקין לא מנחי תקרובת כמבואר מדברי רש"י ז"ל שם ואם כן אי ס"ל לרש"י כדעת הרמ"ך אמאי קתני דמותרים הא אף ע"ג דהוו שלא כעין פנים מיתסר משום תקרובת אלא ודאי דדעת רש"י ז"ל נראה פשוט דשלא כעין פנים שרי לגמרי:<br><b> ועוד </b> נראה לי דאעיקרא דמילתא דמה שהבין הרב כנה"ג בדברי הרמ"ך דאסור מיהא אחר המחילה ליתא כלל מכמה טעמי חדא דא"כ מאי פריך בגמ' שם אלא מעתה אבני מרקוליס במה יאסרו והשתא לדעת הרמ"ך מאי קו' אע"ג דבעינן כע"פ היינו שלא יהא ניתר ע"י ביטול אבל איתסורי מיהא מיתסר אפי' שלא כע"פ וליכא למימר דמאי דפריך אבני מרקוליס במה יאסרו אפי' בביטול קאמר חדא דא"כ מאי משני כדכתיב לעיל ועוד דאם כן מאי קושיא דאימא ה"נ דאבני מרקוליס מותרים ע"י ביטול משום דלא הוו כע"פ וכדקתני בברייתא דלעיל גוי שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפו בהם דרכי' מותרים אלא ודאי דמאי דפריך במה יאסרו הוא כפשטיה ופריך שפיר אברייתא דקתני ישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהם דרכים כו' אסורים משום דישראל אינו מבטל ע"ז של גוי ומשו"ה פריך דכיון דבעינן כעין פנים אינן אסורות כלל ולא צריכי ביטול ותירץ משום דנעשה כמגדל ע"ז כו' וכיון דצריך ביטול משו"ה קאמר בברייתא דע"י ישראל אסורות ומהתימה על הרב שהק' לדברי הרמ"ך ממאי דפריך בסמוך א"ה בתרייתא מיהא תשתרי דהיכי שרי הא תקרובת שלא כע"פ נאסרת להצריכה ביטול ולא ידעתי אמאי לא הוקשה לו ממאי דפריך מעיקרא אבני מרקוליס במה יאסרו כדאקשינן והנראה דמשם לא עלה על דעתו להק' אפי' בדרך קו' משום דפשיטא ליה דאיכא למימר דהכי פריך במה יאסרו אפי' בביטול אמנם ממאי דפריך בתר הכי בתרייתא מיהא תישתרי ק"ל דהיכי קאמר דשרי ואהא דחק את עצמו הרב דהכא נמי הכי פריך בתרייתא מיהא תישתרי אפי' בביטול ולע"ד הא ליתא כלל וכמ"ש ועוד ק' ממאי דפריך בתר הכי ממתני' דמצא בראשו כו' בשלמא יינות ושמנים איכא כעין פנים כו' אלא פרכילי ענבים לא כעין פנים איכא ולא כעין זריקה ומאי קו' הא אע"ג דהוי שלא כעין פנים אסור מיהא ולהא הוה מצינן למימר דס"ל למקשה דאסורין דקתני מתני' אפי' בביטול קאמר דהא קתני בהדייהו יינות ושמנים וכי היכי דהנהו אסורים דקתני אפי' בביטול ה"נ אסור דקאי נמי אפרכילי ענבים אפילו בביטול קאמר ודוק:<br><b> עוד </b> קשה טובא לפי מה שהבין בדברי הרמ"ך ממ"ש מרן הכ"מ בפ"ז מה' הנז' דין י"ז משם הרמ"ך וז"ל כתב עוד ופעור ומרקוליס אסורים בהנאה תימא דהא מצא מעות אמרקוליס קאי וכן פרש"י ואינו אסור כיון דאינו כעין פנים ואינו של נוי מיהו אי הוה כעין פנים או דבר של נוי מיתסר ע"כ הנה בפי' בדברי הרמ"ך דס"ל דכל תקרובות שלא כעין פנים מותר והקשה על דעת רבינו שכתב דאסורים בהנאה ולפי דבריו נמצאו דברי הרמ"ך סותרים וליכא למימר דמ"ש ואינו אסור ר"ל אינו אסור אפי' ע"י ביטול דס"ל להרמ"ך ז"ל דמותרים דקתני במתניתין מותרים ע"י ביטול קאמר וכמו שדחה הרב לההיא דפריך בתרייתא מיהא תשתרי דהא ודאי בדברי הרמ"ך זו דוחק גדול מאד לומר כן ותו דהא ליתא דאי מ"ש הרמ"ך ואינו אסור אפי' ע"י ביטול קאמר אם כן אמאי כתב שאינו של נויי ואינו כעין פנים אפי' יהיה דבר של נוי כל שאינו כעין פנים יש לו ביטול דהא נויי עבודה זרה ותשמישיהן יש להן ביטול ותו דמותרים דקתני מתני' ע"כ אפי' בלא ביטול קאמר דאי ע"י ביטול מאי פריך בגמ' מעות דבר של נוי הוא ומה בכך הא נויי ע"ז יש להן ביטול אלא ודאי מוכח בהדיא דדעת הרמ"ך דתקרובת שלא כעין פנים מותרים לגמרי שלא כמו שהבין הרב ומ"ש בפ"ח דתקרובת יש לו ביטול היכא דלא הוי משתבר כעין פנים אין הכונה לומר דאיסורא מיהא איכא כמו שהבין הרב אלא כונת הרמ"ך להקשות על רבינו שכתב סתם תקרובת ע"ז אין לו ביטול וכנראה שאפי' שלא כעין פנים קאמר ואהא בא להכריח דהא ליתא דהא מצינו תקרובת יש לו ביטול כדחזינן באבני מרקוליס ולפי דעת רבינו נהי דמשום ע"ז עצמה יש לו ביטול אכתי יהא אסור אפי' בביטול משום דהוי תקרובת ע"ז וכדאמרינן בגמר' כל חד וחד נעשית ע"ז ותקרובת ע"ז לחברתה אלא ודאי דבשלא כעין פנים לא נאמר דין זה ומשום דכל ראייתו הוא מאבני מרקוליס והתם צריך ביטול משום ע"ז עצמה נקיט בלישניה יש לו ביטול כנ"ל פשוט אמנם אין הכי נמי דתקרוב' ע"ז שלא כעין פנים גרידא מותר לגמרי והיינו מה שהביא בתר הכי מההיא דזרק מקל מדקאמר אינה נאסרת משמע דשרי לגמרי דלפי מה שהבין הרב ז"ל דברים אלו אין להם מובן כלל וכמו שהוקשה להרב עצמו יע"ש ובהא ניחא לי מה שיש לדקדק בפשט השמועה שם במאי דפריך אלא מעתה אבני מרקוליס כו' דאמאי נטר להקשות קו' זו על מימרא דרב דאמר זרק מקל כו' אינ' נאסרת לעיל מינ' אברייתא דקתני גוי שהביא אבנים כו' מותרות וקאמר רב ששת התם דהיינו טעמא משום דבעינן כעין פנים הו"ל לאקשויי אלא מעתה דבעי' כעין פנים במה יאסר אמנם לפי מ"ש ניחא דאברייתא גופי' לא מצי לאקשויי משום דהוה מצי למימר דהא דבעינן כעין פנים היינו לענין שיהא נאסרת ע"י ביטול אבל שלא כעין פנים נמי מיתסר משום תקרובת להצריכו ביטול כמו שהבין הרב לפי האמת אמנם לרב דקאמר זרק מקל כו' אינה נאסרת דמשמע דשרי לגמרי פריך שפיר אלא מעתה כו' ודוק. גם מ"ש עוד הרב הנזכר בסמוך על דברי רבינו שבפ"ח דהא דאיכא רבנן דפרשי ואיכא רבנן דלא פרשי לאו משום דפליגי אי ביטול מועיל בזה או לא אלא דהנך דלא פרשי סברי דהוי תקרובת ושרי והנך דפרשי סברי דלא הוי תקרובת אלא ע"ז עצמה יעיין שם הם דברים תמוהים משוללים הבנה דהא בהדיא קאמר בתלמודא מ"ט דמאן דפריש ס"ל כההיא דרב גידל א"ר מנין לתקרובת ע"ז שאין לו ביטול כו' ותו דאי הנך דפרשי ס"ל דהוי ע"ז ולא תקרובת הרי הותרה בביטול ע"י שחיפ' בהם דרכים וצ"ע ולכן נראה לי ליישב לקו' הרב מוהר"ם ן' חביב עם מ"ש מרן הב"י בסי' הנז' בשם המרדכי ראבי"א קבל מאביו רבינו יואל בנרות ושעוה של אליל אסורים לנר מצוה בשבת וחנוכה או לב"ה כדאמרינן בפ' כ"ה גבי המשתחו' לדקל וכן באשירה שבטלה איבעיא להו וסלקא בתיק"ו יעיין שם וכ"כ רי"ו נתיב י"ז חלק ד' שהביא דין נרות וחתיכות שעוה שמותרים משום דאינו תקרובת כעין פנים כתב ורבותי כתבו דאסורים לב"ה והביא ראיה מההיא דהמשתחוה לדקל והא הכא מאיס למצוה אע"ג דשרי להדיוט ומה שהתיר רי"ו בנתיב ח' ח"ג ליטול לולב למצוה מאילנות שנוטעים לפני ע"ז כבר כתב רי"ו שם דאין לאסרם משום דמאיסי למצוה כההיא דמשתחוה לבהמה כו' דלא דמי דהכא אינו ע"ז ולא תקרובת ע"ז יע"ש הנה נראה מדבריו דאם היה תקרובת ע"ז אע"ג דלא נאסר להדיוט דאינו כעין פנים היה מאיס למצוה דומיא דשעוה של אליל דמאיס למצוה אע"ג דלא מיתסר לא משום נוי ולא משום תקרובת ואם כן לפי מה שכתב הטור בי"ד סימן קמ"ב בשם י"א דאילני סרק שנוטעים לפני ע"ז נטיעתן זו היא תקרובתן ותקרובת כזה אינו נאסר כיון דאינו כע"פ והיא סברת א"ח משם הרשב"א כמ"ש בבד"ה אסור ליקח מאילנות אלו למצוה כיון דס"ל דהוי תקרובת ע"ז דומיא דהמשתחוה לבהמה וחתיכות שעוה שכתבו רי"ו והמרדכי ומכ"ש לי"א שכתב הטור שם דלא גרע מנויי ע"ז דאסורים אפי' להדיוט דמאיסי למצוה לכתחילה מיהא דלא כרי"ו ויש לתמוה על מור"ם שפסק בא"ח סי' תרמ"ט ס"ד כדעת רי"ו ז"ל שמותר לכתחילה ליקח מאילנות אלו לולב למצוה מאחר שהרשב"א והטור חלוקין עליו כמ"ש ולפחות היה לו להזכיר הדבר במחלוקת והיותר תימה דבי"ד סי' הנזכר פסק מרן שם כסברת הטור דאסורים להדיוט משום דלא גרע מנויי ע"ז ולא הגיה עליו כלום משמע דהכי ס"ל ונמצא סותר את עצמו וכן יש לתמוה על הלבוש שבסי' תרמ"ט ס' י"ד כתב כדעת רי"ו ומור"ם ובי"ד סי' רנ"ו סי"ג פסק כדעת הטור דלא גרע מנויי ע"ז וצ"ע ואם כן איכא למימר שדעת רש"י כדעת רי"ו והמרדכי דאע"ג דלא מיתסר משום תקרובת אסור לכתחילה משום דמאיס כיון דלשם תקרובת ע"ז יהבו ואיכא לתא דע"ז עליה ומשו"ה קאמר רבא לא יטול וכמ"ש רש"י בדבור שאח"ז לא יטול משום דמאיס למצוה ובהכי ניחא לי מה שיש לדקדק על רש"י אמאי לא פי' דלולב של ע"ז דקאמר רבא כפשטיה דהיינו לולב של אשירה של גוי א"נ שהשתחוה ללולב שהיא עצמה ע"ז שעבדה והנראה מדבריו דלא משכחת לה אלא בהני תלת גווני דוקא משום דרש"י קשיא ליה כקו' התוס' דע"ז של גוי נמי מכי אגבהה קניה ונעשית ע"ז של ישראל ודחיקא ליה מילתא טובא לומר דאיירי ביט"ב דלא בעינן לכם משום מאי דפריך ממתניתין דלולב של אשירה ולא משני דאיירי ביט"א וכבר נדחקו בזה התוס' וליישב זה כתב רש"י דמאי דאמר רבא לולב של ע"ז אם נטל יצא לא משכחת ליה אלא בלולב ששימשו בו לע"ז דס"ל לרש"י כדעת הראב"ד והר"א ממי"ץ שכתב הטור בסי' קמ"ו דמשמשי ע"ז אפי' זכה בהן ישראל יש לו ביטול ע"י גוי וכתב עוד א"נ שעבודתה בלולב כו' משו"ה קאמר רבא לא יטול משום דמאיס למצוה ואם נטל יצא כיון דמותרים להדיוט משום דלא הוי תקרובת כע"פ ולאפוקי אם הוא לולב של ע"ז עצמ' דבהא לא משכחת לה להא דרבא ומ"ש רש"י ואם נטל יצא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו הוצרך לטעם זה משום אידך חלוקה שכתב שרבא איירי נמי במשמשי ע"ז דאע"ג דאסורים בהנאה יצא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואע"ג דר"ל מבעיא ליה בפרק כ"ה המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה לרבא פשיטא ליה דלכתחלה לא יצא ובדיעבד יטול וכמ"ש הרמב"ן הביאו הר"ן שם וא"נ דבעיא דריש לקיש הוא לכתחילה דוקא ומשום דלא פשיטא לי' קאמר רבא דלא יטול דאזיל לחומרא ומ"ש רש"י שדרך עבודתה בכך להעבירו בפניה איכא למימר דס"ל לרש"י דדוקא בשדרך עבודתה דמתחייב העובדה בסייף וחל עליו שם ע"ז הוא דמאיס למצוה דומיא דמשתחוה לדקל דמבעיא ליה לר"ל דאף ע"ג דאין נעבד במחובר העובדה חייב בסייף וכדאיתא בברייתא בפ' כ"ה דף מ"ז ע"א משא"כ בשאין דרך עבודתה בכך דהעובדה נמי אינו חייב עליו כלל לא מאיס למצוה ולא מקריא לולב של ע"ז כלל זה נראה לי נכון ויציב בדברי רש"ל ז"ל ומיהו מה שהקשה הרב הנזכר על דברי רש"י דפ' מצו"ח דמשמע מדבריו דסנדל של תקרובת ע"ז היינו שהקריבו סנדל הא ודאי ק' אלימתא איהו וכן ראיתי בשיטת הרשב"א שק' כן על דברי רש"י ועיין בתוס' פ"ק דע"ז די"ב ע"א ד"ה דכוותא ודוק ועיין בספר בית שמואל סי' ס"ק ובתוס' פרק אין מעמידין דל"ב ע"ב ד"ה שכתבו דלריב"ב אפי' תקרובות שלא כע"פ אסור יע"ש:
+
+Halakhah 2
+
+<b>אתרוג </b>
+<b> של ערלה ושל תרומה טמאה כו' פסול.</b> שם דל"ה ע"א פליגי בה ר"ח בר אבין ורב אשי חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בה דין ממון כו' והקשו התוספות שם בד"ה לפי וז"ל וא"ת גבי לולב של אשירה ל"ל טעמא דכתותי מיכתת שיעוריה כו' וראיתי למוהר"ם ן' חביב בקונ' כ"ת שכתב דעיקר קושייתם היא דלמה לי טעמא דמיכתת שיעוריה ולא מיירי אלא בע"ז של יש' לימא דמיירי אפי' בע"ז דגוי שאבדה ונתייאש ממנו דהוי הפקר ומצאה ישראל ונטלו על מנת שלא לזכות בו דאינו יוצא ביום טוב ראשון כיון דאין בו דין ממון דאינו יכול ליהנות ממנו קודם ביטול ולא מיקריא לכם ע"כ דבריו:<br><b> ולע"ד </b> זה ליתא שהרי בכוון שלא לזכות בו למה לי טעמא דאין בה דין ממון בלא"ה אינו יוצא בו ביט"א משום דלא מקריא לכם וכמ"ש התוס' שם בהדיא ותו שכפי מ"ש התוספות בפ"ד דהו"מ למימר נמי מע"ב בגבולין ואליבא דכ"ע משמע בהדיא דס"ל דלמ"ד לפי שאין בו היתר אכילה מע"ב בגבולין יש בו היתר אכילה מקרי כיון דאי בעי פדי ליה וכמ"ש רש"ל ז"ל אם כן הכא נמי בע"ז של גוי קודם ביטול קרינן ביה לכם כיון דאי בעי מבטל ליה ממוניה הוא (ולמ"ד מ"ב ממון גבוה הוא היינו טעמא דאינו יוצא בו ולא אמרינן מיגו דאי בעי מתשיל עלה כמ"ש התוס' בפ' אלו עוברין דמ"ו ד"ה הואיל ע"ש) כנ"ל ובמה שתי' וי"ל דודאי לא היה צריך אלא נחלקו כו' משום דנ"מ לענין מ"ב עיין מ"ש הרב ח"ה ז"ל ומה שהקשה עליו מוהר"ם ן' חביב דאכתי איכא נפקותא כגון אתרוג של טבל שהוא של כהן דהתרומה דיפריש ממנו היא שלו ואין שייך לפוסלו משום אתרוג השותפין ואי בעינן דין ממון ולא היתר אכילה יכול לצאת בו אבל אי בעינן היתר אכילה אינו יוצא י"ח כיון דאסור באכילה גם לכהן יע"ש לק"מ שהרי לדעת התוס' קיימינן ולדעתם ע"כ דס"ל דטבל מקרי יש בו היתר אכילה כיון דאי בעי מפריש ליה ולהכי קאי אכתי תקשי להו דמצה של טבל ת"ל דאינו יוצא בו משום דבעי' משלכם דבהא לא שייך תי' שתירץ בדבור שאח"ז ואם כן לדעת התוס' אתרוג של טבל של כהן פשיטא ודאי דיוצא בו אפי' למאן דבעי היתר אכילה וליכא נפקותא מידי וזה פשוט:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קצח) </b> א"כ ה"נ בע"ז של גוי קודם ביטול קרינן בי' לכם כו'. תמהני דאיך מדמה מעשר שני בגבולין לע"ז של גוי דבמעשר שני הא אמרינן הואיל ואי בעי פדי לי' משום דבידו לפדות משא"כ בע"ז הא אין הישראל יכול לבטל ע"ז וא"כ הרי אין זה בידו ומשום הכי לא קרינן בי' לכם. ואפשר לומר דכיון דנכרי יכול לבטל ע"ז בעל כרחי' כדאיתא בע"ז דף מ"ג ע"א בעובדא דר"א הקפר א"כ הוי כאילו הוא בידו לבטלו ואע"ג דלא אמרינן הואיל היכא די"ל מי יימר כדאיתא בשבת ס"פ כירה דאמרינן התם מי יימר דמזדקק לי' חכם מ"מ הא אמרינן התם דהיכא דסגי בג' הדיוטות לא אמרינן מי יימר וא"כ ה"נ אפשר דאמרינן הואיל ואי בעי הוה כייף לנכרי לבטל וצ"ע. ועוד י"ל דכמו דאמרינן שם דאפשר בג' הדיוטות ותו לא אמרינן מי יימר ה"נ בע"ז כמו דקיי"ל דנכרי מבטל ע"ז של חבירו אעפ"י שאינו עובדה ולפ"ז תו שכיח שיזדקק לי' נכרי לבטל אותה דכיון שאינה הע"ז שעובדה לא יחוש ויבטלה וא"כ תו לא אמרינן מי יימר ודו"ק:
+<b>ושל </b>
+<b> מע"ב בירושלים כו' ואם נטל כשר.</b> משנה פרק לולב הגזול דל"ד ע"ב ופרש"י וז"ל ואם נטל כשר שהרי יש בה היתר אכילה אבל חוץ לירושלים לא דלכם כתיב הראוי לכם ע"כ והקשה מוהר"ם בן חביב ז"ל דכיון דמע"ב חוץ לירושלים יכול לפדותו הרי יש בו היתר אכילה מיקרי מיגו דאי בעי פדי ליה כדאמרינן בגמרא גבי דמאי דיוצא בו מטעמא דאי בעי מפקר לנכסיה וכן משמע ממ"ש רש"י ז"ל בגמ' גבי אתרוג של תרומה ד"ה הרי וז"ל הרי יש בו היתר אכילה לכהן וישראל נמי נפיק ביה כו' אבל פדיון אין לו להיות ניתרת לאכילת ישראל משמע דאי הוה ניתרת בפדיון הוה סגי לן הך טעמא שיצא ישראל באתרוג של תרומה משום דקרינן ביה לכם הראוי לכם במיגו דאי בעי פדי ליה עכת"ק:<br><b> ולע"ד </b> נראה לומר דס"ל לרש"י ז"ל כמ"ש התוס' בפרק בכל מערבין דף ל' ע"ב ד"ה וליפרוש לענין עירוב דבעינן דבר הראוי לו דדוקא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון תרומה דחזיא לכהנים אמרינן הואיל ומקרי ראוי לו אבל במידי דלא חזי השתא לשום אדם לא אמרינן הואיל והביאו ראיה ממתני' דקתני התם דאין מערבין בהקדשות שלא נפדו אע"ג דאיכא מיגו דאי בעי מתשיל עלה יע"ש וא"כ גבי דמאי דחזי לעניים משו"ה אמרינן הואיל ואי בעי מפקר לנכסיה מקרי ראוי לכם וכן גבי תרומה טהורה דחזי לכהנים כתב רש"י דאי הוה ביה פדיון הוה סגי לן הך טעמא ולא הוה צרכינן לטעמא שכתב רש"י דישראל נמי נפיק ביה הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן אלא דאפי' היה הדין דאינו יכול להאכילו לבן בתו כהן יוצא בו משום דאמרינן הואיל ואי בעי פדי ליה כיון דחזי לכהנים אמנם גבי מע"ב חוץ לירושלים דלא חזי לשום אדם מש"ה כתב רש"י דאינו יוצא בו משום דבעינן הראוי לכם כנ"ל נכון וכ"כ הרב כרם שלמה סי' ב' דף כ"ה ע"א דה"ט דבאתרוג של טבל לא אמרינן הואיל משום דבעינן מידי דחזי השתא לשום אדם ושכ"כ הרשב"א ז"ל בספר עבודת הקודש יע"ש וק"ל קצת ממ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה סימן תשמ"ו שנשאל במי שאסר על עצמו נכסיו אם יוצא בו אף ביום א' הואיל ואי בעי מיתשיל עלה והשיב דאף בזה אינו יוצא י"ח דא"כ אף באתרוג של תרומה שנטמא ביד ישראל יוצא בה כיון דאי בעי מיתשיל עלה ואנן סתמא תנן של תרומה טמאה פסול ע"כ והשתא כפי מ"ש הרשב"א בספר עבודת הקודש מאי ראיה מייתי מתרומה טמאה שאני תרומה טמאה דלא חזי לשום אדם מש"ה לא אמרינן הואיל ולא מקרי ראוי לכם משא"כ בקונם דחזי לעלמא מיקרי ראוי לכם הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ויש ליישב ופשוט: ודרך אגב אומר מה שראיתי מקשים שם בסוגיא דפ' בכל מערבין (ועיין בס' קיקיון דיונה) דכיון דאוקימנא לסומכוס דס"ל כרבנן דר' דכל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בה"ש ומש"ה קא' בחולין אבל לא בתרומה דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה כיון דהדרא לטיבלא א"כ נימא דת"ק דסומכוס דאמר מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה משום דס"ל כרבי דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש ומש"ה אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ואף דהדר לטבליה הא חזי לתקוני בבה"ש ואם כן היכי אמרינן התם בדף כ"ח ואב"א לעולם לחשוכי בנים דהא חזו למרובה בנים מי לא תנן מערבין לנזיר כו' אלמא אע"ג דלא חזי להאי חזי להאי ה"נ כו' ומנ"ל הא ולע"ד נר' דלק"מ כפי מ"ש התוס' שם בדל"א ע"א ד"ה דמאי וז"ל וא"ת ולסומכוס נמי הא חזי לאפרושי מיניה וביה דספק חשיכה מעשרין את הדמאי וי"ל דמשמע ליה מתניתין אפילו אין לו אלא ב' סעודות מצומצמות דמסתמא מתני' איירי בכל ענין ולעיל נמי דפריך מאי פסקא משום דמשמע ליה דמתני' איירי אפי' ביתר מב' סעודות עכ"ל וא"כ ע"כ דטעמא דמתני' דתני מערבין לנזיר כו' משום דס"ל דאע"ג דלא חזי להאי חזי להאי דאי משום טעמא דאי בעי מיתשל עלה היכי פסיק ותני דמערבין אפי' אין לו אלא ב' סעודות מצומצמות הא אי מיתשיל עלה הדרא לטיבלה וזה פשוט ועיין ברש"י ז"ל בפרק כל שעה דף כ"ג ע"א ד"ה מערבין כו': ובמה שתירץ מוהר"ם בן חביב דס"ל לרש"י ז"ל דאין לומר מיגו דיכול לפדותו משום דאין פודין בי"ט ומש"ה אינו יוצא נראה שיש להקשות על תירוצו דא"כ גבי דמאי נמי היכי אמרינן בגמרא דכיון דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה הא הפקר נמי אין מפקירין בי"ט ושבת וכמ"ש הפר"ח חלק או"ח סי' תנ"ד וכן מצאתי להריטב"א בשיטה כ"י למסכת שבת פי"ו דק"כ שכתב וז"ל ואומר לאחרים בואו והצילו לכם אף עג"ב דאסור להפקיר בשבת שנראה כמקנה קנין בשבת ואיכא שבות דרבנן שאני הכא שהוא כמופקר מאליו והולך לאיבוד ולא מיחזי כקנין ע"כ וא"כ ע"כ צ"ל דס"ל לש"ס דקרא לא קפיד אלא שיהא זה הראוי לכם לאכילה באיזה זמן שיהיה והילכך גבי דמאי כיון דאיכא ביה זמן דחזי לאכילה אי מפקר לנכסיה קרי' ביה דבר הראוי לכם ויוצא בו דקרא לא כתיב שיהיה ראוי לכם בי"ט עצמו ואם כן גבי מע"ב נמי אע"ג דאין פודין בי"ט ובי"ט לא חזי לאכילה מ"מ כיון דאיכא ביה היתר אכילה באיזה זמן שיהיה קרינן ביה שפיר לכם דומיא דדמאי: הן אמת דמההיא דפרק בכל מערבין דף ל"א נראה דקשה לדעת הריטב"א ז"ל שהרי התם פרכינן דמאי הא לא חזי ליה ומשני מיגו דא"ב מפקר לנכסי' והוי עני וחזי ליה כו' ולפ"ד הריטב"א היכי משני התם הכי הא גבי עירובין ודאי בעי' שיהא ראוי לו לאכילה בבה"ש כדאמרינן התם לעיל אליבא דסומכוס וי"ל דס"ל להריטב"א דהך מתני' דמערבין בדמאי לא אתי אלא כר' דס"ל דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש ומשו"ה משני שפיר תלמודא דמיגו דאי בעי מפקר לנכסיה בב"ה והוי עני וחזי ליה כו' ודלא כמ"ש התוס' שם דלסומכוס דוקא פריך דלרבנן אע"ג דלא חזי ליה הא חזי לעניים אלא ס"ל להריטב"א דלרבנן דוקא הוא וה"ה דהו"מ לשנויי משום דחזי לעניים אלא משום דבפ' כל שעה ובפרק שלשה שאכלו בעי לשנויי הכי משני נמי התם הכי וכמ"ש התוס' בההיא דפרק מפנין ודפרקין מיהו מההיא דר"פ מפנין קשה טובא לדעת הריטב"א דפרכינן התם דמאי הא לא חזי ליה ומשני מיגו דאי בעי מפקר לנכסיה כו' ולדעת הריטב"א הא הו"ל מוקצה מחמת איסור כיון דאינו יכול להפקיר בשבת והו"ל כטבל ושוב מצאתי בס' עבודת הגרשוני ח"א סי' שכתב בפשיטות דשרי להפקיר בשבת מההיא דפרק מפנין וצ"ע לדעת הריטב"א ועיין עוד בשבת דקל"א ע"ב דאמרי' התם דאם צייץ בשבת טליתו חייב לר"א משום דבידו להפקירו והא ודאי לק"מ לדעת הריטב"א דהתם לענין חיוב חטאת כיון דמדאוריי' יכול להפקירו משו"ה חייב עליה חטאת מיהו קמיית' קשיא ואולי יש לחלק דלא כתב הריטב"א דאסור להפקיר בשבת אלא דוקא בשכוונתו שיזכו בו אחרים כההיא דאומר לאחרים בואו והצילו לכם דהתם ודאי נראה דמקנה קנין בשבת משא"כ בכל הני דאין כונתו ורצונו שיזכו בו אחרים בהפקר זה דאדרבא טפי ניחא לי' שלא יזכו בה אלא כל מגמתו כדי שיוכל לאכול הדמאי או לצאת י"ח בו בהא ודאי ש"ד כנ"ל ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> בד"ה </b> ושל מעשר שני. הנה כתבתי בזה בתשובה לאחד וז"ל ע"ד שא' אם מותר לקנות דבר מן ההפקר בשבת אחר שעיקר האיסור דלקנות בשבת אסור מכח שמא יכתוב ובהפקר לא שייך שמא יכתוב. הנה זה ברור דאסור לקנות מן ההפקר ואם כי רבך מהר"י סגן הכהן רצה להביא ראי' ממוציא כיס בשבת יפה דחית די"ל דהתם מיירי שאינו מכוין לקנות. אך יש ראי' ברורה ומפורשת השעה"מ בפ"א מלולב ד"ה ושל מע"ב מביא בשם הריטב"א והפר"ח דאסור להפקיר בשבת ויו"ט והרי להפקיר נמי לא שייך שמא יכתוב והוי רק דבור בעלמא ומ"מ אסור בשבת ומכ"ש לקנות דעושה מעשה דאסור. אף גם לדעת המג"א בהל' ציצית סי' י"ג דמפורש שם בדבריו דלהפקיר מותר אף מדרבנן וראייתו משבת קל"א דקאמר הואיל ובידו להפקיר ולא קאמר ליתן במתנה וכו' והנה השעה"מ הביא הש"ס הנ"ל וכ' דמזה אין תמי' על הריטב"א דהתם מיירי מדאוריי' ונעלם ממנו המג"א הנ"ל דמפורש להיפוך שמותר להפקיר אף גם דבריו תמוהין דמה דחה דהתם מדאורייתא מיירי דאם כן קשיא קושית המג"א למה לא קאמר ליתן במתנה לקטן ונכרי והנה מקטן אין כ"כ קשיא די"ל דהריטב"א יסבור כהסוברים דקטן אין לו קנין כלל מן התורה אפי' כשדעת אחרת מקנה אותו. וכיון דהתם מה"ת מיירי יכול למכרו בדמים אך נראה ליישב דעת הריטב"א דע"כ לא אסר הריטב"א להפקיר רק הפקר עולמית אבל הפקר לשעה כיון דאינו הפקר גמור רק על יום השבת מותר להפקיר כיון דאינו קנין ממש דקיי"ל קה"פ לאו כקהג"ד וגם אינו קנין רק סילוק רשותא שרי בשבתא דדוקא אם דומה בחד צד לקנין כגון אם הוי עולמית דנחשב קנין ממש או אף דאינו עולמית רק דהוי קנין שעה אך באותה שעה הוי קנין ממש אז כיון דעכ"פ בחד צד דומה לקנין וחז"ל אסרו לקנות בשבת אבל אם הוי סלוק רשותא ורק לשעה אין לו דמיון כלל לשבת ומותר בודאי וראי' מהל' שבת סי' רמ"ו במשכיר בהמתו לנכרי דיפקירנו בפני שלשה ועוד ראי' מעירובין גבי לשכור מן הנכרי בשבת דלמ"ד דהוי מקני רשותא אסור בשבתא ולמ"ד דהוי סלוק רשותא מותר בשבתא אם כן מוכח דסלוק רשותא בשבתא שרי והרי לדעת הריטב"א אסור להפקיר בשבת דהוי נמי סלוק רשותא ובע"כ דהתם הוי סלוק רק על יום השבת לבד ובזה מודה הריטב"א דמותר ולכך לק"מ מן הסוגיא כיון דלדידן קיי"ל דכלי קופסא אין חייבין בציצית מוכח דעיקר החיוב הוי אלבישה לכך אף דהתם בשבת אזיל למ"ד כלי קופסא חייבין מ"מ אין החיוב על גופו רק על הלבישה אם ראוין עכ"פ ללבוש והנאת הלבישה שלו חייב בציצית אבל אם אין הלבישה שלו אף אם גופו הוי שלו לכ"ע פטור ולכך בזה מהני הפקר לזמן דעכ"פ ביום הזה אין הלבישה שלו נפטר מציצית לכך קאמר דבידו להפקירו על יום השבת לבד נהי דקה"פ לאו כקהג"ד מ"מ לענין ציצית פטור ולכך איסור שבת ליכא בזה כיון דהוי רק קנין שעה ולאו כקהג"ד ועשה דציצית לא שייך בזה וא"ש. ואף להמג"א דס"ל דמותר להפקיר בשבת הוי רק להפקיר כיון דהוי דיבור בלי מעשה אבל לקנות דבעי מעשה ודאי אסור בשבת והטעם דודאי עיקר הטעם דאסרו חז"ל מקח וממכר הוי מכח שמא יכתוב אבל כיון דכבר אסרו מה"ט שוב כל הדומה לקנין לא פלוג רבנן ואסרו כיון דהוי כקונה קנין וראי' מעירובין הנ"ל דאם הוי סלוק רשותא מותר וקשה אכתי ניחוש בזה שמא יכתוב ואם בזה לא שייך שמא יכתוב אם כן למ"ד דמקני רשותא הוא אמאי אסור הרי לא שייך שמא יכתוב ובע"כ דזה החילוק למ"ד מקני רשותא אם כן הוי בכלל קונה קנין וכיון דחז"ל אסרי קונה קנין בשבת בכל ענין אסרי אבל למ"ד סלוקי רשותא אינו בכלל קונה קנין כלל ואינו בכלל התקנה ועוד ראיה מירושלמי דהלין נכנסין ארמלין צריכין למכנסה מבע"י מכח דהוי כקונה קנין בשבת והרי התם בקנין ביאה לא שייך שמא יכתוב דמי כותב שטר קנין על אשה ואם החשש שמא יכתוב הכתובה אם כן למה מותר לבעול בתולה בשבת הרי אסור לבא עלי' בלי כתובה ונגזור שמא יכתוב ובע"כ דלא מכח שמא יכתוב גזרו רק כיון דעכ"פ קונה קנין הכל הוי בכלל איסור זה ובפרט לדעת הר"ן בנדרים כ"ט דכל קנין אשה לבעלה הוי כקונה מן ההפקר דהאשה מפקרת עצמה לגבי בעל עיי"ש ואם כן לפ"ז מפורש בירושלמי דאסור לקנות הפקר בשבת ובלא"ה הדין כן ברור:<br><b> והנה </b> מלבד הנ"ל דברי המג"א תמוהין בראי' הנ"ל וצדקו דברי השעה"מ דהש"ס מוכרח לומר דבידו להפקירן דא"א לומר בידו ליתן מתנה דז"א בידו דמי יודע אם ירצה הלה לקבלו וכמ"ש בפ"ג דקידושין גבי כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה וכו' א"כ מוכח דכל שתולה בדעת אחרים לא נחשב בידו משא"כ בידו להפקירו זה הוי בידו שפיר ועוד הרי באמת יפסיד ממון וזה לא נחשב בידו רק הרמ"א כתב כיוצא בזה בסי' רמ"ו דמ"מ אין אדם יכול לזכות בו כיון דידוע שמפקירן רק מכח איסור שבת עיי"ש א"כ ה"נ הוי כן אך תינח בהפקר דלא יצא לרשות אחר מעולם ולכך נהי לומר בפי' שמפקירו ע"מ שלא יזכה בו אחר לא מהני ובודאי צריך להפקירו סתם מ"מ אזלינן בתר אומדנא דכוונתו הוי רק מכח איסור שבת ומהני בזה אומדנא כיון דהוי להחזיק שלא להוציא מחזקתו מהני אומדנא אבל אם יתנו במתנה בזה דרך הערמה לא הוי מתנה כמ"ש בנדרים במעשה דבני חורין וא"כ א"א ליתנו רק במתנה גמורה לו יהא שיהי' מתנה לשעה עכ"פ אם ירצה אח"כ להוציאו ממנו ממ"נ אם יתן לו רק לשעה אפשר דלא מהני ואם יתן לו סתמא לא אמרינן אומדנא להוציא ממון מחזקתו וא"כ לא יצטרך הלה להחזיר לו ויהי' לו הפסד ממון ולכך לא נקט הש"ס זה רק שבידו להפקירו. ועוד ראיה דאסור לקנות מן ההפקר בשבת מאהע"ז סי' קל"ז והוא ש"ס גיטין ע"ז בש"מ המגרש בשבת דתיזול איהי ותיחוד ותפתח וכו' ובזה יש להוכיח ממ"נ דלהריטב"א ופר"ח דאסור להפקיר בשבת בודאי מכ"ש דאסור לקנות הפקר בשבת ולהמג"א דס"ל דמותר להפקיר בשבת קשה א"כ למה לא יעשה השכ"מ כן שיפקיר תחלה ביתו ואח"כ תזכה בו היא עם הגט ולא יצטרך לעשות איסורא לקנות בשבת ונהי דסוף סוף יצטרך לקנות הגט מ"מ למעט באיסורא עדיף וא"ל שיהי' כטלי גיטך מעג"ק דהרי התוס' שם הקשו דהוי טלי גיטך מעג"ק ותירצו דכיון דבא מרשותו לרשותה לא נחשב טלי גיטך וכו' וא"כ אם יפקיר חצרו תחלה יהי' טלי גיטך מעג"ק אך ז"א חדא לפמ"ש המרדכי בפ"ק דב"מ בר"ג וזקנים דאף דט"ה אינו ממון והוי כהפקר מ"מ נחשב דעת אחרת מקנה כיון דמקנה אותו עם החצר עיי"ש א"כ ה"נ להיפוך בשלמא בטלי גיטך מעג"ק דאינה קונית הקרקע כלל ובנטילתה היא מתגרשת זה לא מהני אבל כאן דהיא מתגרשת בקניית גוף הקרקע וכיון דזוכית בקרקע עם הגט וכיון דהוא מקנה לה גם הגט דהוי שלו נחשב אף החצר דעת אחרת מקנה והוי כאלו בא מרשותו לרשותה ועוד אף אם נחלק בין נדון זה לנדון המרדכי מ"מ קשה דהרי קיי"ל דהפקר כל ג' ימים דלא אתי לרשות זוכה הרי הוא שלו ובידו לחזור בו גם דעת כמה פוסקים דמקנין דרבנן נעשה דאורייתא אם כן כיון דמדרבנן יכול לחזור בו אף מה"ת הוי שלו וכשזכתה בו היא הוי כאלו בא מרשותו לרשותה ולא נחשב טלי גיטך מעג"ק ומ"מ איסורא ליכא כיון דהוא הפקיר חצרו והיא קנתה מן ההפקר ובע"כ לפ"ד המג"א דמותר להפקיר יהי' מוכח דעכ"פ לקנות מן ההפקר אסור אם כן לא נרויח בזה כלום ומוכח ממ"נ דאסור לקנות דבר הפקר בשבת וז"ב ונכון לדעתי:<br><b> שם</b><br><b> מ"ש </b> על רש"י שכתב דבמע"ש אין יוצאין בגבולין משום דלא מקרי לכם והקשה דלמא מגו דאי בעי פריק לה וכו' ודבריו צ"ע קצת שהרי מבואר בש"ס שאמר ר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם וכו' חמץ בפסח וכו' הרי כיון שאסור בהנאה אינו ברשותו:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קצט) </b> דק' לדעת הריטב"א ז"ל שהרי התם פרכינן דמאי הא לא חזי לי' ומשני מיגו דא"ב מפקר לנכסי' כו'. לענ"ד אינו מוכרח לומר כן דמאן דס"ל דאסור להפקיר בשבת ויו"ט הוא מודה למוהר"ם חביב דלא אמרינן מיגו במעשר שני כיון דאין פודין ביו"ט דהא ליתא משום די"ל דמיגו אמרינן אפי' לעבור על שבות דרבנן לענין דיצא ידי חובת מצוה (כיון דא"צ יותר אלא להפקיר נכסי' או לחלל מעשר שני על מעות ידועים שיש לו דזה סגי באמירה וא"צ שום מעשה). וא"כ הרי לק"מ קושיית הגאון המחבר על הריטב"א ז"ל מהא דעירובין דף ל"א הנ"ל משום דמיגו אמרינן בכה"ג כיון דבשבות דהפקר אין בו שום מעשה ואע"ג דאמירה זו אסורה משום שבות אפ"ה אמרינן מיגו כדאמרינן בעלמא ולא שני לי' למר בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה (בתמי') לענין אמירה לנכרי להחם חמין לינוקא אלמא דשבות שאין בו מעשה קיל טפי ומ"ה אמרינן בי' מיגו דאי בעי עבר אשבות קל כזה ושוב חזי ליה. אבל תמהני על הגאון המחבר ז"ל שלא כתב להקשות על הריטב"א ז"ל מברייתא ערוכה בפסחים דף ז' ע"א דאיתא התם היה יושב בביהמ"ד ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו אחד שבת ואחד יו"ט כו' וע"ש והא ביטול הוא מטעם הפקר וא"כ הרי להדיא דמותר להפקיר בשבת ויו"ט: ונלע"ד ליישב בזה למ"ש הר"ן בריש מכילתין דהביטול הוא גילוי מלתא בעלמא שאינו רוצה לזכות בחמץ שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וע"ש וא"כ הרי גילוי מלתא בלבד מותר בשבת וביו"ט אבל להפקיר ממש י"ל דאסור בשבת וביו"ט: ועוד י"ל דמשום מצוה והיינו כדי שלא יעבור בבל יראה מותר לו לעבור על שבות דמפקיר בשבת וביו"ט דומה למה שהתירו קנין בשבת בגט שכיב מרע בר"פ הזורק אבל במקום שאין בו מצוה י"ל דאסור להפקיר בשבת ויו"ט: אולם כנגד זה מצינו דאין מקדשין אשה ביו"ט ולדעת החולקים על ר"ת הרי אפי' בשאין לו אשה ובנים נמי אין מקדשין ביו"ט וא"כ הרי משמע מזה דאפי' במקום מצוה אסור לעבור על שבות דרבנן. ואפשר לומר דחמץ דמי להצלה מפני הדליקה בשבת דאומר לאחרים בואו והצילו לכם והיינו משום שהוא כמופקר מאליו וכמ"ש הריטב"א ז"ל וא"כ ה"נ בהאי דחמץ דכיון שיגיע הזמן שתאסר העיסה עליו ותלך לאיבוד א"כ הא הוי נמי כמופקר מאליו ומ"ה מותר לו לבטלה בשבת ויו"ט:
+<b>של דמאי כשר שאפשר שיפקיר נכסיו ויהיה עני שמותר לו לאכול דמאי</b> כתב הר' מנוח וז"ל ואי קשיא לך אמאי לא אמרינן שאפשר שיפקיר אותו אתרוג והאתרוג פטור מן המעשר תריץ הא לא מצות אמרת דכי אמרינן דהפקר פטור מן המעשר ה"מ קודם שבא לו חיוב מעשר אבל לאחר שבא לו חיוב מעשר תו לא פקע בהפקר ושמעינן להא מילתא מההיא דאמרי' בספרי וכל תרומה לכל קדשי ב"י ר"י אומר בא הכתוב על מקדיש עד שלא מירח שהוא פטור או עד משימרח ת"ל ראשית דגנך וה"ה בהפקר דלא עדיף הפקר מהקדש ואם הקדיש אחר שנתחייב לא חייל כדי לפטור ה"נ הפקר ואיבעית אימא דהפקר כה"ג לאו הפקר הוא לפוטרו מן המעשר כדאמרי' המפקיר את כרמו ולמחר השכים ובצרו חייב בפרט ועוללות וה"נ כיון דאיהו הדר וזכי בי' גלי אדעתיה דהפקרו לאו הפקר הוא עכ"ל והנה מה שרצה להוכיח דלאחר שבא לו חיוב מעשר תו לא פקע בהפקר והביא ראיה מהקדש דאם הקדיש אחר שמרחו חייב דלא עדיף הפקר מהקדש תמה אני על דבריו שהרי מבואר הוא דהפקר עדיף מהקדש דבפ"ד דפאה מ"ח ופ"ג דחלה מ"ד תנן כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן חייבין כו' הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן פטורים כו' ופסקו רבינו פ"ג מהל' מעשר דין כ"ה הנה מבואר דאם הקדישן עד שלא נגמרו מלאכתן ופדאן ונגמרה מלאכתן בידו חייב להעשר ואלו גבי הפקר קי"ל דאפי' אם נגמרה מלאכתן בידו אחר שזכה בהן פטורים וכדקי"ל דהמפקיר את כרמו והשכים בבקר וזכה בו לעצמו פטור מן המעשרות וכמ"ש רבינו פ"ו מה' מתנות עניים דין כ"ז ובפרק ב' מהל' תרומות דין י"ב כתב רבי' דאם הפקיר שבולין וזכה בהן והפריש מהן תרומה אינו תרומה הרי מבואר דאפי' בשמירתן אח"כ הוא פטור ועיין בהשגת הראב"ד פ"ב מהל' מעשר דין ב' וא"כ דכוותא נמי נימא דבהפקר אפי' אם הפקירן אחר שמירחן ונתחייבו במעשר שיהיה פטור מן המעשרו' דאע"ג דבהקדש קי"ל דאם הקדיש אחר שמירח חייב מ"מ הפקר שאני ומ"מ אע"ג דראייתו מהקדש אינה ראיה עיקר דינו דין אמת ואמינא לה מהא דגרסינן פרק יה"ך דפ"ג טבל ותרומה תנאי היא דתניא מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה בן תימא אומר תרומה ולא טבל אמר רבה היכא דאפשר בחולין כ"ע לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה כי פליגי בדלא אפשר בחולין כו' ופרש"י בדאפשר בחולין שיש די בחולין של טבל זה להאכילו לאחר שתנטל תרומתו כו' כי פליגי בדלא אפשר בחולין אלא א"כ אוכל את כולו כו' יע"ש והשתא ק' דאמאי מאכילין אותו טבל הא איתיה בתקנתא שיפקירנו דהפקר פטור מן המעשרות אלא מוכח ודאי דכל שבא לידי חיוב מעשר תו לא פקע בהפקר וליכא למימר דהתם מיירי בשלא היו הבעלים בעיר דאין כאן מי שיפקירנו (ועיין בהר"ב פרשת דרכים) דא"כ אפי' בדאפשר בחולין נמי היכי קאמר דמתקנינן ליה הא כל שאין הבעלים בעיר אינו יכול לתקנו ות"ל משום דיכול להפקירו ויכול לאכלו כולו בהיתר ובגמרא פריך התם אפשר בחולין פשיטא ל"צ בשבת ופי' רש"י דאפי' הוא שבת שאסור להפריש תרומה ומעשר יפרישוה ולא יאכלוה טבלים והשתא קשה דהיכי שרי' להפריש בשבת כיון דאיתיה בתקנתא ע"י הפקר דהפקר בשבת מישרא שרי לכ"ע בכל כה"ג וכמ"ש לעיל ומ"מ אכתי יש לדחות דתלמודא התם מיירי בשהטבל הוא של החולה בעצמו דאי מפקיר ליה והדר זכי ביה הוא בעצמו כל כי האי לא חשיבא הפקר כמ"ש הר' מנוח בתי' הב' אלא דאכתי יש לדקדק דהא איתיה בתקנתא שיפקירנו ולא יזכה הוא בה אלא אחרים יזכו בהם וליספו ליה דרך מתנה או הלואה אלא ודאי מבואר הדבר דכל שבא לידי חיוב מעשר תו לא פקע ע"י הפקר ועוד אני מביא ראיה ממ"ש בר"פ מפנין אבל לא את הטבל ופרכינן פשיטא ל"צ בטבל טבול מדרבנן והשתא קשה דנימא מיגו דאי בעי מפקר ליה וכה"ג אמרינן התם גבי דמאי דמותר לטלטלו מטעמא דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה ואף למ"ש המ' בתי' הב' דכל דהדר זכי ביה לא הוי הפקר מ"מ הא איכא למימר שפיר דאי בעי מפקר ליה וחזי לאחריני וכל דחזי לאחריני מותר בטלטול כדאמר התם גבי תרומה וגבי דמאי נמי כתבו התוס' דבלאו טעמא מפקר לנכסיה שרי בטלטול מטעמא דחזי לעניים ותו דכל כה"ג חזי לדידיה מיקרי שהרי כל שזכו בו אחרי' אף הוא מותר לאכול ממנו וכה"ג ק' נמי ממתני' דבכל מערבין דקתני אין מערבין בטבל ולא אמרינן מיגו דאי בעי מפקר ליה וחזי ליה ולזה יש לדחות ע"פ מ"ש התוס' שם ד"ל ד"ה וליפרוש דלא אמרינן הואיל אלא דוקא במידי דחזי השתא לשום אדם משא"כ בטבל כיון דלא חזי השתא לשום אדם לא אמרינן הואיל ועיין בהר"ב כרם שלמה וכמ"ש לעיל ומ"מ ההיא דפ' יה"כ מכרעא מילתא טובא כמ"ש שוב ראיתי שדין זה שכתב הר' מנוח היא משנה ערוכה פ"ב דדמאי מ"ב דתנן התם הרוצה לחזום עלי ירק להקל ממשאו לא ישליך עד שיעשר ופי' הר"ש שם וז"ל במשליך מירק הנאגד מיירי דתנן ירק הנאגד משיאגד דאי עד שלא נאגד ולא נתחייב במעשר אמאי יעשר הא הפקר פטור מן המעשרות ומה שהוא משליך הוא מפקיר יע"ש הרי מבואר דכל שנתחייב במעשר תו לא פקע ע"י הפקר ומהתימה על המ' איך אשתמיט מיניה משנה הלזו עד שהוצרך להביא ראיה מן הספרי ומן ההקדש ובפ"ק דפאה מ"ו מפורש בהדיא הכי דתנן התם לעולם הוא נותן כו' ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח ופירש הר"ש שם וז"ל וכן הפקירה קודם מירוח פטור לאחר מירוח חייב כו' ומאחר שחל עליו חיוב מעשר תו לא מיפטרה אפי' הפקיר יע"ש ומ"מ אכתי נראה דמכל הני אין ראיה דאיכא למימר דאפי' נתחייב במעשר אם עבר והפקירו פטור מן המעשר ושלא כדעת הר"ש אלא דמתני' דינא קתני לענין שאינו יכול להפקירו לכתחלה כדי להפקיע ממנו חיוב מעשר אחר שנתחייב במעשר וכדרך שאסרו גבי חלה שלא לאפות פחות פחות מכשיעור כמו שכתב רבינו בהלכות בכורים פ' ששי דין ט"ז יעוין שם ומצאתי להר"ש ז"ל פ"ג דמע"ב מ"ו שכתב וז"ל תניא בתוספתא כו' אמר להם ב"ש לא אם אמרתם בפירות שלא נגמרו מלאכתן שיכול להפקיר להוציא מידי תרומה ומעשר כו' בירושלמי יש גירסא אחרת אמרו להם ב"ה אף פירות שנגמרו מלאכתן יכול להפקירם ולפוטרן מן המעשרות וגירסא דתוספתא עיקר וס"ס בירוש' דתנן סוף פ' א' דפאה ונותן משום הפקר עד שימרח ולא מסתבר לומר דתיתי מתני' כב"ש ומיהו אין כ"כ תימא דהא רישא נמי סתמא כב"ש ועוד יש ליישב ההיא דנותן משום הפקר אף כב"ה ואיירי התם בשמירח בבית ולא הכניסה במוץ שלה והכא בשמירח בשדה א"ד יע"ש:<br><b> הנה </b> מבואר שדין זה שכתב המ' לפי הירושלמי הוא מחלוק' ב"ש וב"ה ולפי תי' הב' שכתב הר"ש ז"ל בשמירח בבית לכ"ע אין הפקר פוטר מן המעשר וכשמירח בשדה לב"ה דקי"ל כוותייהו פטור מן המעשר ולתי' הא' שכתב הר"ש ק"ל מההיא דפ' יה"כ שהבאתי לעיל דא"כ צ"ל דפליגי הנהו תנאי אליבא דב"ש וזה ודאי דוחק ותו דלמאי איכפל רבא התם לו' היכא דאפשר בחולין כו' מאחר דלא קי"ל כוותייהו ואולם לתי' הב' אפשר לו' דהתם מיירי בשמירח בבית ומ"מ אכתי דין זה שכתב הר"ש שכל שנתחייב במעשר אין ההפקר פוטרו איני רואה ראיה מפורשת בזה דאיכא למימר דאף בירושלמי לא אמרו אלא דפירות שנגמרו מלאכתן אינו יכול להפקירן ולהפקיע ממנו חיוב מעשר אמנם אם הפקירן ה"נ דפטרי:<br><b> האמנם </b> מצאתי בירושלמי פ"ג דמעשר הביאו מוהר"י קורקוס ז"ל פ"ג דמעשרות דין כ"ב וז"ל מצא פירות ממורחי' בשדה מכונסין אסורין משום גזל מפוזרין מותרים משום גזל בין כך ובין כך חייבין במעשר הנה מבואר מהירושלמי הלז שכל שמירחן אפילו הפקירן חייבין במעשרות ומהירושלמי הלזה מבואר דאפי' מירחן בשדה חייב ושלא כדעת הר"ש ועל התי' הב' שכתב הר' מנוח דהפקר כה"ג לאו הפקר הוא והביא ראיה ממתניתין דהמפקיר את כרמו ולמחר כו' תמיה מילתא טובא שהרי בבריי' דהתם מסיים בה חייבין בפרט כו' ופטורין מן המעשרות הרי דאפי' בחזר וזכה בו נמי פטור מן המעשר ואולי יש לחלק דהתם מיירי בשהפקירו מתחלה לגמרי אדעתא שיזכו בו אחרים אלא שלמחר חזר הוא בו וזכה משא"כ הכא גבי אתרוג דמעיקרא לא אפקרי' לגמרי ואין רצונו שיזכו בו אחרים אלא שהוא מפקיר כדי לזכות בו אחר כך כל כי האי לא חשיבא הפקר כלל אלא הערמה ועיין בסוף פרק אין בין המודר ומ"מ כל כי האי היה לו להרב לפרש ודו"ק ועיין במ"ש מרן כ"מ פ"ג מה' תרומות דין ד' בס"ד וז"ל אבל עדיין יקשה דאיכא למיחש שמא יוסיפו בתרומה כו' וצ"ל דלב ב"ד מתנה עליהן שיהיה אותו תוספת הפקר וההפקר פטור מתרומה וממעשר ע"כ ואם הדברים כפשטן ק' טובא הא הפקר אחר מירוח אינו מפקיע מידי חיוב מעשר כמ"ש וצ"ל דה"ק דלב ב"ד מתנה עליהן שיהא אותו תוספות הפקר מקודם שנתמרח כנ"ל ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (ר) </b> ופרכינן פשיטא כו'. והשתא קשה דנימא מיגו דאי בעי מפקר לי'. תמהני שהרי בדבר שהוא עצמו מוקצה לא שייך לומר דאי בעי מפקרי' דאל"כ הרי יקשה ברייתא בשבת דף קכ"ח סע"א דאמרינן התם דדג תפל אסור לטלטלו משום דמידי דחזי לאינש לא שדי לכלבים משום דקפיד על ממוני' וקשה ע"ז שהרי גדולה מזו אמרינן דדמאי מותר לטלטלו משום דאי בעי מפקר נכסי' וא"כ איך אפשר לומר דקפיד על דג תפל ולא מקצהו למשדי לכלבים ועל כל נכסיו לא קפיד וה"נ אמאי לא נימא דאי בעי שדי לי' לכלבא אע"כ דבגוף הדבר שהוקצה לא אמרינן דאי בעי הוה מפקר לי' ודמאי דמותר לטלטלו היינו משום דמעיקרא לא אקציי' (ואם הוא מפקר לנכסי' ממילא הדמאי מותר לו ולא שייך לומר התם טעמא דאי בעי מפקר לי' לדמאי גופי') דהא עכ"ר מיירי כשהדמאי אינו שלו משום דבבעלים עצמו שהדמאי שלו הוא הרי לא שייך מוקצה דהא הוא יודע אם מעושר הוא אם לאו משא"כ בטבל דשלו הוא והקצהו בין השמשות ואי דמיירי בטבל של אחר א"כ ממילא קושייתו לק"מ דפשיטא דאסור לטלטלו משום דא"א לו להפקיר טבל שאינו שלו ודו"ק:<br><b> (רא) </b> ובירושלמי יש גירסא אחרת אמרו להם ב"ה אף פירות שנגמרה מלאכתן כו'. ממ"ש התוס' ביבמות דף פ"ט ע"ב בד"ה שהפקר ב"ד הפקר ליישב פירכת הש"ס אדרב חסדא דפריך התם מי איכא מידי דמדאורייתא הוי תרומה כו' וע"ז כתבו הא בתורם מן הרעה על היפה נמי א"ל דהפקר ב"ד הפקר ומש"ה לא הוי תרומה משום דבתר הכי נמי שלו הוא ועליו לתקנו ע"ש משמע להדיא מדבריהם שם דלאחר מירוח לא מהני הפקר לפוטרו מן המתנות דאל"כ האיך אפשר לאתויי עלה מטעם הפקר ב"ד הא רב חסדא קאמר דאפי' האי גירויא הדרה לטיבלא ואי הפקר מהני לבתר מירוח הא הכל חולין ואפי' אותו גירויא ואמאי צריכי התוס' לתרץ משום דבתר הכי הכל שלו כו' אע"כ דקושייתם היא דנימא דהפקירו ב"ד רשות בעלים דאין תרומתן תרומה משום דלהפקיר לפוטרם ממעשרות אינם יכולים משום דכבר נתחייבו משעת מירוח והפקר אינו מועיל אלא קודם גמר מלאכה: [אמר נ"ה עיין תוס' ב"מ כ"א ע"ב ד"ה ופטורות ותוס' ב"מ פ"ח ע"א ד"ה ותבואת שכתבו להדיא כדברי הר"מ שהביא השעה"מ עיי"ש]:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ואין </b>
+<b> ממעטין ביום טוב כו'.</b> ק"ל דאם עבר ולקטן ביום טוב אמאי כשר הא הו"ל מה"ב ואמרינן בריש פרק לולב הגזול פסול מה"ט ואף למ"ש התוספות שם בד"ה משום דבעינן דמחמת עבירה באה המצוה ה"נ כה"ג הוא דמחמת עבירה דעבר ולקטן באה דאל"ה היו ענביו מרובין מעליו ופסול למצוה וליכא למי' דע"כ לא אמרינן דמשום מה"ב מיפסיל אלא דוקא בעביר' דאוריי' דומיא דגזל משא"כ הכא דאינו אלא איסורא דרבנן משום שבות שדומה למתקן כלי ומכשירו כמ"ש רש"י ז"ל לעיל בד"ה עבר ולקטן דהא ליתא דמדברי רש"י ז"ל בפרק כל שעה דל"ה ע"ב בד"ה דמאי ומדברי הר"ן שם מבואר דאפי' בעבירה דרבנן הו"ל מה"ב ופסול כמו שיע"ש והיה נראה לחלק ולומר דע"כ לא אמרי' דמשום מה"ב פסול אלא דוקא בגזול וכן בההיא דמצה של דמאי וכיוצא דבשעת עשיית המצוה דהיינו אכילת מצה עושה העבירה שאוכל טבל או דמאי וכן נמי בלולב הגזול כל עוד שאינו מחזירו לבעלי' הרי עבירה הוא בידו ועובר אעשה דוהשיב את הגזילה נמצא דבשעת עשיית המצוה הוא בעבירה ומש"ה פסול משא"כ הכא דבשעת עשית המצוה אין כאן סרך עבירה כלל אף ע"ג דמחמת עבירה באה המצוה אפי' הכי כיון דבשעת עשית המצוה אין כאן סרך עבירה לא אמרינן מה"ב ומש"ה אם עבר ולקטן כשר אלא שמדברי התוס' בד"ה הנז' נראה דלא ס"ל לחלק בהכי שכתבו וז"ל וא"ת לקמן דפסלינן לולב של אשירה ושל עיר הנדחת משום דמיכתת שיעוריה ת"ל משום מה"ב כו' וי"ל דלא דמי לגזול דמחמת עבירה באה המצוה אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק ביה ע"כ ואם איתא הו"ל לתרוצי דהתם שאני דבשעת עשית המצוה אין כאן סרך עבירה כלל:<br><b> גם </b> מדברי הרב פ"ח ז"ל בהלכות פסח סי' תנ"ד סק"ד שדחה דברי ס' בית מועד שכתב המצה שהוציאוה מרה"י לר"ה אינו יוצא בה י"ח בפסח משום דהוי מה"ב מטעם שכתבו התו' דאטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק י"ח משמע נמי הכי דאל"כ הו"ל לדחות ס' בית מועד מה"ט דשאני גבי מצה שהוציאוה מרה"י לר"ה דאין כאן סרך עבירה כלל בשעת עשית המצוה וכיון שכן הדרא קו' לדוכתא וי"ל דשאני הכא דכיון דאפשר למצוה שתעשה בלתי עבירה כגון אם לקטן לאכילה ודאית ליה הושענה אחריתי אע"ג דלקטן באיסור לא קרינן ביה מה"ב כיון דמשכחת לה שילקטם בהיתר בלתי עבירה ודוחק: אחר זמן רב שכתבתי זה ראיתי להמרדכי בר"פ שכת' וז"ל כתב הרב אביגדור הכהן כשחל הושענה רבה להיות באחד בשבת וקצצו גוים ערבה בשבת והביאו כשרה ולא אמרינן מצוה הבאה בעבירה היא דהא תנן אם מעטן כשר ומיירי אפי' במשיר כו' ולא מיפסיל משום מה"ב כו' יע"ש ודבריו תמוהים כי לא פורש מאיזה טעם לא אמרינן בכה"ג מה"ב ואולי שכונתו למ"ש לעיל דכל דבשעת עשית המצוה אין כאן סרך עבירה שרי ולא אמרי' מה"ב היא ושוב ראיתי דהירוש' בפ' האורג בדין הקורע בשבת דיצא י"ח קריעה אותיב ליה ממצה גזולה דהויא מה"ב ואינו יוצא בה ומשני תמן גופא עבירה ברם הכא איהו הוא דקעבר ומעתה מתרצתא ההיא קו' ומהתימא על המרדכי ז"ל אמאי לא הביא ראיה מהירושלמי הלזו כי משם בא ר"ה דכל שאיסורו מחמת ד"א לא מיפסיל משום מה"ב מ"מ עדיין צריכין אנו לחלוק שכתבנו לעיל למאי דס"ד בירוש' דאדפריך מדין הקורע בשבת תקשי לי' מתני' דידן דקתני אם מיעטן כשר ודו"ק:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מ"ש </b> בשם המרדכי למה באין ממעטין ביו"ט ואם מיעטן כשר הרי הוי מה"ב. נ"ל לומר דהנה התוס' הקשו בלולב וכן בסוכה למ"ל למעט גזולה ת"ל דהוי מה"ב וכן הקשו בפסחים למ"ל למעט מצה של טבל הרי הוי מה"ב ולפענ"ד אין התחלה לקו' זו דמריש הוי ק"ל למה יופסל מה"ב הרי בנזיר כ"ג רוצה רנב"י עצמו לומר דגדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה ואח"כ פריך לה ומסיק דהוי כמצוה שלא לשמה ומ"ט לא פריך הרי הוי מה"ב ופסול ואינו יוצא י"ח ובמצוה שלא לשמה ודאי יוצא י"ח אם כן חזינן דעברה לשמה גרע ואין לומר דדוקא מצוה שחייב בה פסול מה"ב והש"ס בנזיר מיירי במצוה שאינו חייב בה ז"א דהרי בש"ס מפורש דלמד למה"ב מקרא דאני ה' שונא גזל בעולה ומוכח דאף במה שאינו חייב בה שייך מה"ב ואדרבא בהר"ן הבאתיו בספר החיים מוכח להיפוך דבמצוה שאינו מחויב בה פסול יותר מה"ב וגם אין לומר דהש"ס בעברה לשמה מיירי כגון שלא הי' אפשר לקיים המצוה רק ע"י העברה דהרי למדו מאשה יעל ושם הוי כן והש"ס דפוסל מה"ב מיירי באפשר לקיים דרך היתר דאם כן ודאי דקשה מה התחילו התוס' להקשות הרי י"ל דקרא איצטרך להיכא דא"א לקיים דרך היתר מ"מ פסול גזול אך באמת העיקר נלפענ"ד דעברה לשמה ודין מה"ב הוי ענינים נפרדים דעברה לשמה מיירי דתחלה עושה עברה רק כדי לקיים המצוה זה הוי עברה לשמה ושקול כמצוה שלא לשמה אבל מה"ב מיירי דתחלה עשה העברה כפשוטו רק אח"כ רוצה לקיים בו מצוה וא"כ כיון דעברה מתחלה נעשה שלא לשם מצוה והוי עברה ממש והוי מאוס שוב אף ידי מצוה אינו יוצא בו אבל אם מתחלת עברה עושהו לשם מצוה זה אינו מאוס ויוצא בו י"מ ולכך איצטרך בזה קרא למעט גזולה וז"ב. ובזה י"ל הירושלמי בפ' האורג הלכה ג' וז"ל בעון קומי רבי בא האיך מה דאמר תמן השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת וכו' חברייא בעון קומי ר"י לא כן אמר ר"י בשם ר"ש בן יוצדק מצה גזולה אינו יוצא בה י"ח בפסח א"ל תמן גופה עברה ברם הכא הוא עבר עברה כך אני אומר הוציא וכו' עד ר"י אמר אין מצוה עברה אר"א אלה המצות אם עשייתן כמצותן הן מצות ואם לאו אינן מצות עכ"ל ועיין בק"ע מה שנדחק בכוונתו. ולפי הנ"ל נראה כך בעזה"י ונקדים דעת התוס' דעשה דפשיעה אינו דוחה ועיימ"ש בסה"ח דזה דוקא אם המצוה הוי חל בלי העברה אז נחשב עשה דפשיעה אבל אם לולי הפשיעה לא הי' המצוה לא נחשב עשה דפשיעה ועוד נקדים דעת הריב"א דהיכא דהוי עשה ול"ת אף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר עכ"פ הל"ת נדחה ונשאר רק העשה ואין לוקה וזה יהי' כוונת הירושלמי דתחלה מביא ראי' דנהי דנקט במשנה דפטור מ"מ ידי קריעה לא יצא והיינו דסבר דבשלמא פטור הוי דנהי דלכתחלה אין עדל"ת ועשה בדעבד פטור דהל"ת נדחה ועל העשה ליכא חיוב ולכך אמר נהי דפטור מ"מ ידי קריעה לא יצא כיון דעכ"פ הוי בעברה דעשה עבר והביא ראי' ממביא חטאתו בשבת דחייב אחרת ולא יצא בזה אם כן ה"נ לא יצא ידי קריעה ואח"כ דוחה די"ל דלעולם בדיעבד כיון דפטור יצא נמי רק בחטאת כיון דהוא גרם לו חטא זה אם כן הוי עשה דפשיעה לכך אינו דוחה והוי כאן עשה ול"ת לכך לא יצא אבל בקורע על מתו דאין העשה ע"י פשיעה לכך י"ל כיון דהל"ת נדחה יצא בדיעבד ושוב פריך כי גם בחטאת לולי שחטא לא הי' חייב קרבן זה א"כ המצוה באה רק ע"י פשיעה ואין לומר דהי' לו דבר אחר להתכפר לו כגון לשוב בתשובה ולא להביא קרבן והוי פשיעה דלא עשה תשובה והביא קרבן ז"א דבשוגג היכי דחייב קרבן לא מהני תשובה ובעי קרבן דוקא א"כ אם לא אמרת לי' במה הי' מתכפר ואין לו כפרה רק הקרבן אם כן לא נחשב עשה דפשיעה ולכך מוכרח לומר דר"ש הוא ואח"כ פריך דלמה במצה גזולה אינו יוצא וקורע יצא ולזה משני כך דהתם המצה גופו הוי עברה והיינו כיון דהוא לא עשאו לשם מצוה א"כ הוי עברה ממש לכך פסול דהוי מה"ב אבל הכא דהוא עשאה לשם מצוה אם כן הוי העברה בשעת המצוה א"כ המעשה גופו אינו עברה כיון דהוי לשמה רק הוא שעבר עליו דעשאו תחלה שלא כדין העברה לשמה נמי אסור לכתחלה כמו מצוה שלא לשמה אבל דעבד יצא והנה בזה פליגי הני מ"ד דמ"ד אין עברה מצוה היינו אפי' אם עשה עברה לשמה נמי הוי מה"ב דאין עברה מצוה ואידך ס"ל להיפוך דאין מצוה עברה דכיון דהוי לשם מצוה אינו עברה ויוצא בו אבל אם הוי העברה מתחלה שלא לשמה מודה דמה"ב פסול ולא כבעל ק"ע שכתב להיפוך ואח"כ בא אידך ואמר אלה המצות אם עשאן כמצותן מצוה ואם לאו אינו מצוה זה מסייע לדעה הראשונה דאפי' אם עשה העברה בשעת מעשה המצוה אינו יוצא דעברה לשמה נמי פסול וא"ש ודוק היטב:<br><b> ובזה </b> מיושב קו' השעה"מ בשם המרדכי למה באין ממעטין ביו"ט ואם מיעטן כשר הרי הוי מה"ב והנה אין לומר כיון דהוי רק עברה דרבנן דהוי רק כנראה כמתקן ז"א דהרי אמרינן בש"ס דאף ביו"ט שני דרבנן פסול מה"ב ומה לי מצוה דרבנן ועברה דאורייתא ומה לי עברה דרבנן ומצוה דאורייתא. אך לפי הנ"ל א"ש דודאי היכא דהעברה נעשית שלא לשמה ודאי אין חילוק בין עברה דאורייתא או דרבנן בכל ענין פסול מה"ב אבל היכי דבשעת עשיית עברה עושה רק לשם מצוה וא"כ הרי יש חד מ"ד דס"ל עברה לשמה הוי כמצוה שלא לשמה ויוצא בו אף דהוי עברה מה"ת ומצוה של תורה ואם כן אף למ"ד בירושלמי דאין עברה מצוה וס"ל דעברה לשמה גרוע ממצוה שלא לשמה מ"מ היינו רק בעברה דאורייתא אבל בעברה דרבנן ומצוה של תורה ודאי הוי עברה לשמה כמצוה שלא לשמה דהרי מצינו בכמה מקומות דלא העמידו חז"ל דבריהם במקום מצוה ולכך אף במקום דהעמידו דבריהם היינו רק לכתחלה אבל בדעבד ודאי דהוי מצוה ואינו דומה להתם בגזול ביו"ט שני דהתם לא נעשה העברה לשמה ודוק וא"ש בעזה"י וזה כלל נכון בעזה"י. ועוד יש לחלק די"ל דנהי דעברה לשמה הוי כמצוה שלא לשמה היינו אם עשאה לשמה אך זה אם כבר עשאה אבל לומר לו לכתחלה לעשותו אסור דלמא לא יכוין לשמה והרי אמרינן בפ"ק דזבחים דתקנו שלא לומר לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו ועיין בנוב"ק חיו"ד מ"ש בזה לענין לשם יחוד כן וא"כ ה"נ בשלמא במצוה שלא דרך עברה אין חשש דאף אם יאמר שלא לשמו יצא כיון דקיים המצוה כדינו גם כוון לשם מצוה רק דכוון לשם יהודא וכדומה אבל בעברה אם לא יכוין לשם מצוה עושה עברה ובעינן לשמה אם כן יש לחוש דלמא לא יכוין לשמה ואם כן א"ש די"ל דודאי לעשות עברה לכתחלה אפי' לשם מצוה כגון לגזול כדי ליטול לולב או להקריב עולה או לאכול מצה של איסור זה אסור דדלמא לא יכוין לשמו אבל אם כבר נעשה העברה לשמה מותר לצאת בו אבל אם נעשה העברה שלא עבור מצוה זה אפי' בדיעבד פסול אם הוי מה"ב כיון דמאיס לגבוה כיון דנעבד בו עברה. כנלפענ"ד נכון בעזה"י ואין להקשות ע"ז ממה דפריך הש"ס בגטין גבי ר"א ששחרר עבדו דהרי הוי מה"ב דהתם שאני דפריך רק דלכתחלה איך עשה כן דנהי דמה"ב לא הוי ובדעבד יצא עכ"פ לכתחלה אין לו לעשות כן דגם בעברה לשמה לכתחלה אין לו לעשות כן כמו מצוה שלא לשמה והבן:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רב) </b> שדחה דברי ס' בית מועד שכ' המצה שהוציאוה מרה"י לרה"ר א"י בה י"ח בפסח כו'. וכיון שכן הדרא קו' לדוכתא. ולענ"ד הקושיא מעיקרא ליתא שהרי בלקיטת הענבים האלו אין שום איסור מצד המלאכה עצמה אלא משום דכוונתו לתקן ההדס הזה כדי לצאת בו י"ח וא"כ הרי לבתר דמיעט את הענבים אפי' אי תימא דאינו כשר לצאת בו י"ח. מ"מ הא איסורא דעבד ליתא בחזרה כיון דבשעת הלקיטה היתה כוונתו לתקנו וא"כ כיון דבגוף המלאכה עצמה ליכא איסורא אלא משום המחשבה והיא כבר נעשית מהיכא תיתי לדמותה למצוה הבאה בעבירה ולומר דא"י בו י"ח: ואפי' אי נימא במצה שהוציאוה מרשות לרשות דאינו יוצא בה ידי חובתו בפסח משום דהוי מצוה הבאה בעבירה וכדעת הס' בית מועד הנ"ל התם שאני דההוצאה היא עבירה מצד עצמה משא"כ במיעוט הענבים דאינה עבירה מצד עצמה וכנ"ל לא שייך בזה מצוה הבאה בעבירה וכיון דאפי' אי נימא דא"י בה י"ח נמי לא מתקן העבירה ההיא בכך דבתר שעת לקיטתו אזלינן א"כ אמאי נימא דאינו יוצא בו ידי חובתו: ואפשר דזהו כוונת הירושלמי בשבת דפריך אמאי קורע בשבת יוצא ידי חובתו ומאי שנא ממצה גזולה וה"ה דהיה יכול נמי להקשות כן בסוכה אמאי אם עבר ולקטן כשר אלא דפריך בשבת דקדים לסוכה ובשינויא דמשני בשבת יתיישב נמי בסוכה דהא גם הקריעה בשבת אינה אסורה מצד עצמה שהרי מקלקל הוא אלא משום דכוונתו בה לתקן ולקיים מצותה ולזה קאמר שפיר בירושלמי דלא דמי למצה גזולה תמן גופא עבירה והיינו דגזל עבירה היא עכ"פ משא"כ קריעה דאי קרע ע"מ לקלקל לחוד ליכא עבירה אלא משום דקרע על מת איהו דקעבר והיינו דבתר כוונתו הוא דעבר אבל עבירה בפ"ע ליכא בזה ובכה"ג לא אמרינן דמצוה הבאה בעבירה לא יצא בה ידי חובתו וא"כ ה"נ בליקט הענבים ביו"ט דליכא עבירה בגופה אלא בכוונה: ומזה הירושלמי אין ראיה כלל לדעת הרב ר' אביגדור שבמרדכי דהתם ההוצאה שעשה הנכרי היא גופא עבירה וא"כ הרי אין כאן תימה על המרדכי שלא הביא ראיה מזה הירושלמי ולא עוד אלא שזה הירושלמי הוא תיובתא להמרדכי שהרי לפי מאי דמשני הירושלמי אין ראיה מהא דאם מיעטן כשר משום דשאני התם דאין זה גופא עבירה אלא איהו דקעבר:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b>
+<b> אלו שאמרנו כו'.</b> כתב הראב"ד אין הכל מודים בגזול כו' הו"ל מה"ב כו' דעתו ז"ל מבואר לפסוק כר"י דאמר בריש פרק לולב הגזול דאפילו ביט"ב פסול משום דהו"ל מה"ב וראיתי להתו' שם בד"ה משום שהקשה וז"ל וא"ת לקמן דפסלינן לולב של אשירה משום דמיכתת שיעוריה ת"ל משום מה"ב כו' והק' הר"ב חד"ה ז"ל וז"ל וצ"ע אדק"ל מלולב של אשירה וממצה אמאי לא מקשי להו מסוכה גזולה דלעיל סוף פרק הישן וכבר הקשו כן בפ"ק דף ט' ואם ניחא להו מסוכה בתי' דהתם אם כן קו' מלולב וממצה נמי ניחא יע"ש ומוהר"ם ן' חביב ז"ל תירץ וז"ל ואפשר לומר דהא דאצטריך קרא לאשמועינן דסוכה גזולה פסולה היינו כגון דלא שייך מה"ב כגון דקודם החג גזלה וקנאה ונשתמש בה ובכה"ג לא שייך מה"ב כמ"ש לקמן דהיכא דקנה קודם עשית המצוה ליכא תו משום מה"ב ואפ"ה פסל הכתוב סוכה גזולה א"כ איך קאמר ר"ן בסמוך מחלוקת בשתקף כו' אבל גזל עצים וסיכך בהם אין לו אלא דמי עצים ופירש"י ז"ל דקנינהו בשינוי השם ושינוי מעשה וכן בההיא סבתא קאמר ר"ן פעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים בלבד והא לפי דעת הרב ז"ל אפי' דקנינהו קודם עשיית המצוה פסליה רחמנא משום דס"ס מגזל בא וליכא למימר דההיא דר"ן היינו דוקא בנותן דמי עצים וכדעת בה"ע שכתב הטור סי' אבל בשאינו נותן דמי עצים אע"ג דקניה גוף הדבר ולא הוי מצוה ה"ב פסל הכתוב משום גזולה דהא ליתא דהרי מדברי התוספ' בדף ל"א ד"ה אבל גזל עצים נראה בהדיא דלית להו כסברת הר"ב העיטור מדלא אשכחו סוכה גזולה דפסל הכתוב אלא בראובן שבנה סוכה בחצירו של שמעון כו' יע"ש וכ"כ מרן הב"י שם מה"ט גופה שדעת רש"י ז"ל הפך דעת העיטור יעויין שם אלא ודאי הא ליתא: ומצאתי בחי' הריטב"א ז"ל דל"א שהוקשה לו קו' התוספות ז"ל שבפ"ק ותי' די"ל דהיא גופא קמ"ל קרא תעשה לך משלך כי היכי דלא תהוי מה"ב סד"א דלא חיישינן להא בסוכה שאינה באה לרצות קמ"ל וכי אמרינן לך למעוטי גזולה היינו משום מה"ב עכ"ל יע"ש וא"כ איכא למימר דהתוס' דשמעתין יתרצו לקושיא שבפ"ק כמו שתי' הריטב"א ומש"ה ל"ק להו אלא מלולב וממצה דכיון דהא מתעשה לך דסוכה שמעינן דאפי' בדבר שאינ' באה לרצות איכא משום מה"ב א"כ תו למאי איצטריך קרא גבי מצה של טבל ת"ל משום מה"ב ודו"ק: מיהו הא ק"ל לפי תי' הריטב"א ז"ל דאם כן מאי פריך בפ"ק כד תריץ דלך דסוכה איצטריך למעוטי גזולה פריך התם נמי ניבעי ליה למעוטי גזולה ומשני התם כתיב קרא אחרינא ועשו להם ולפי דעתו מאי קושיא הא כיון דלך דסוכה דמיעט גזולה היינו משום מה"ב מעתה ילפינן מיניה לגבי ציצית נמי דגזול פסול משום דהוי מה"ב וכדאמרינן בעלמא גבי מצה גזולה דפסול משום מה"ב כמ"ש בירושלמי וכ"כ הוא ז"ל בפ"ק ד"ט אף ע"ג דלא כתיב קרא למעוטי ולהא י"ל בדוחק דהכי פריך דמאי חזית לומר דגבי ציצית בעינן טויה לשמה משום דכתיב לך לשם חובה וגבי סוכה נמי הא כתיב לך מאי אמרת דההוא מבעי לי' למעוטי גזולה כלומר ואשמועינן דאפי' כה"ג דאינו בא לרצות אמרינן מה"ב ומש"ה לא בעינן סוכה העשויה לשמה משום דליכא ביה קרא דממעט לה א"כ התם נמי מיבעי ליה למעוטי גזולה כלומר דנימא דלך דציצית אתי למעוטי גזולה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ומינה ילפינן לסוכה נמי דגזולה פסול' משום דהוי מה"ב ולך דסוכה נימא דאתי לומר לך לשם חובך ומאי חזית לומר דלך דסוכה אתי למעוטי גזולה ולך דציצית אתי למעוטי טויה שלא לשמה נימא איפכא ואהא תריץ דגבי ציצית לא אצטריך למעוטי גזולה דהא כתיב קרא אחרינא ועשו להם א"כ ע"כ דאתי לטויה לשמה מיהו לישנא דגמרא דקאמר התם נמי לא דייק כלל לפי זה ואכתי איכא למימר דהמקשה דפריך התם נמי לא שמיע ליה הא דר"י דמה"ב ומש"ה פריך שפיר והמתרץ דלא תירץ לי' הכי משום דאכתי קשיא ליה דמאי חזית וכדכתיבנא ודו"ק: מיהו אכתי ק' לפי המסקנא דא"כ גבי סוכה למאי אצטריך לך למעוטי גזולה ת"ל משום דהוי מה"ב ואי לאשמועי' דאפי' במצוה שאינה באה לרצות איכא משום מה"ב הא שמעינן ליה מציצית דכתיב ועשו להם ציצית וממעטינן גזולה וילפינן מיניה לעלמא דגזול פסול משום מה"ב ויש לדחות ועיין בתומת ישרים סי' מ"ו יע"ש עוד היה אפשר לומר לקו' הר"ב חד"ה ז"ל דמש"ה ל"ק להו גבי סוכה דאמאי אצטריך למעוטי גזולה משום דס"ל דמה"ב לא אמרינן אלא דוקא לגנב עצמו דקעביד עבירה אבל לאחרים ליכא ביה משום מה"ב וא"כ אי לא הוה כתיב קרא דלך למעוטי גזולה הו"א דאם גזלה ומכרה לאחר קודם יאוש דכשר כיון דלאחרים ליכא משום מה"ב וכן נראה שהוא דעת רש"י ז"ל בסמוך ד"ה וקרקע שכתב וא"נ יאוש קני הו"ל מה"ב ואפ"ה קאמר רב הונא דלאחרים שרי משום דהוי יאוש ושינוי רשות ואמאי הא פסול משום מה"ב אע"ג דקני ליה לדעת רש"י ז"ל אלא ודאי דלאחרים לא מיקרי מה"ב כיון דאינהו לא גזלו וכ"כ הר"ב מג"א סימן תרמ"ט ס"ק ג' יע"ש וא"כ משום הכי אצטריך לך למעוטי גזולה אף לאחרים משום דלא מקרי לך כיון דליכא אלא שינוי רשות גרידא לא קנאו אמנם בההיא דלולב של אשירה ומצה של טבל ק"ל שפיר דת"ל משום מה"ב אלא דהא ליתא דא"כ אמאי הוצרכו התוספות ז"ל לומר דהא דתניא לקמן לכם להוציא את השאול ואת הגזול דמשום שאול אצטריך דבלאו לכם נפ"ל גזול משום דהוי מה"ב ואמאי ל"ק דלכם אצטריך שפיר להוציא את הגזול אפילו לאחרים דליכא בהו משום מה"ב דאפי"ה פסול משום דלא מקרי לכם כיון דלא קנאו אלא נראה ודאי דס"ל ז"ל דאפי' לאחרים הוי מה"ב וכ"כ הר"ב מג"א שם שכן הוא דעת הרמב"ן ז"ל במלחמותיו יע"ש מיהו הא ק"ל דבסמוך ד"ה הא קניה ביאוש כתבו וז"ל וי"ל דאם איתא דיאוש כדי קני הוי שלו קודם הקדש ולא חשיב מה"ב וכן מוכח לקמן בשמעתין גבי אונכרי דפריך ולקנינהו בשינוי מעשה משמע דאי קנו ליה מצי נפיק ולא חשיב מה"ב כו' והשתא ק' דאמאי הוצרכו להוכיח כן ממאי דפריך וליקנינהו כו' ואמאי לא הוכיחו כן ממילת' דר"ה גופיה דקאמר הילכך ליגזזו אינהו כי היכי דליהוי יאיש בידייהו ושנוי רשות בידייכו דס"ס אע"ג דקנינהו ביאוש ושנוי רשות לא מהני משום מה"ב וכן ראיתי בשיטת הריטב"א ז"ל מכ"י למסכת גיטין בפרק הניזקין שהוכיח כן ממילתא דר"ה גופיה יע"ש גם הרשב"א ז"ל שם בחי' נראה שהוכיח כן ג"כ ממילתא דר"ה גופיה כמו שיראה המעיין אלא ודאי מדלא הוכיחו כן ממילתא דר"ה משמע דס"ל דלאחרים לא קרינן ביה מה"ב כיון דאינהו לא גזלוה וכדעת רש"י ז"ל אמנם ממאי דפריך וליקני בשנוי מעשה כלומר ולא צריך שנוי רשות הוכיחו שפיר כיון דאינהו הם החותכים וגוזלים שייך בהו מה"ב וכיון שכן אמאי הוצרכו לומר בדבור זה דמשום שאול אצטריכא ליה לכן נראה דבדאיכא יאוש ושנוי רשות מודו התוס' ז"ל דלא הוי מה"ב ומש"ה לא הוכיחו ממילתא דרב הונא משום דבהיתרא אתא לידיה וה"ז כמוצא אבידה דאפי' למ"ד יאוש כדי לא קני בגזלן היינו משום דבאיסור' אתא לידיה כדאיתא במרובה ומה"ט כתבו התו' ז"ל שם בד"ה אמר עולא דביאוש ושנוי רשות אפילו דמים אינו חייב להחזיר ע"ש והילכך לא מיקרי מה"ב משא"כ בגזלן אע"ג דקנינהו בשנוי השם ס"ס מעיקרא באיסור גזל אתא לידיה ומיקרי מה"ב לדעת ר"ת אמנם בשנוי רשות בלא יאוש מודו התוס' ז"ל דהוי מה"ב כיון דבגזל בא לידו אף ע"ג דאיהו לא קא עביד עבירה מ"מ איסור גזל בידו אם אינו מחזירה ומש"ה לא דחו לעיל דקרא דלכם אצטריך לגזולה כדכתיב ודלא כמג"א ז"ל שהוכיח מדברי רש"י דס"ל דלאחרים אפי' קודם יאוש לא הוי מה"ב כדעת הא"ח ז"ל דליתא דע"כ לא כתב רש"י ז"ל אלא ביאוש ושנוי רשות משום דבהיתרא אתא לידיה אבל קודם יאוש אפשר דמודה רש"י דהוי מה"ב ודו"ק:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי לעמוד על מ"ש התוספות שם באותה סוגיא בד"ה הא קניא ביאוש וז"ל וקשה דבמרובה אמרי' דתשלומי ד' וה' חיוביה כו' ואי יאוש קני אמאי חייב כו' ובתוס' שם דף ס"ז ד"ה אמר עולא הקשה קושיא זו דבפרק מרובה קאמר מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול ואלו בפ' הגוזל בתרא קאמ' גבי פלוגתא דר"ש ורבנן מחלוקת בסתם אבל בידוע ד"ה קונה יע"ש והקשה מוהרש"ך ז"ל בח"א דף ע"ו דמאי קושיא מעולא אעולא נימא דמאי דקאמר לא קני הוי מדאורייתא ומאי דקא' קני הוי מדרבנן דס"ל לעולא דיאוש קונה מדרבנן וכדקאמר רבא התם יאוש אמרי רבנן דנקני מיהו לא ידענא אי מדאוריית' או מדרבנן משום תקנת השבים יע"ש. ונלע"ד דס"ל לתוס' ז"ל דאי יאוש קני מדרבנן משום תק"ה היינו דוקא כשאין הגזילה בעין וכמ"ש ז"ל שם דס"ו ע"א ד"ה משום וז"ל שלא יהא צריך לטרוח אחר הגזילה עצמה משמע מדבריו דדוקא כשאין הגזילה בעין כגון שמכרה קודם יאוש אמרו רבנן דקני מפני תק"ה שלא יהא צריך לטרוח אחר הגזילה אבל אם הגזילה בעין אינו קונה אפי' מדרבנן וכן כתב הגהות מיימוני הביאו רש"ל שם בסימן ז' וז"ל דכל זמן שהגזילה קיימת בעין בידו לא עבידו רבנן תקנה לשבים כדמוכח בר"פ הגוזל קמא וכן פרש"י מפני ת"ה שלא יהא צריך לטרוח כו' עכ"ל יע"ש וכיון שכן שפיר קשיא להו להתוספות דאי ס"ל דיאוש אינו קונה אלא מדרבנן א"כ התם גבי פלוגת' דר"ש ורבנן דאיירי בשהגזילה קיימת בעין וכדקאמר של גזלן מחשבה מטמאתן (ואיירי נמי אפילו בדליכא שינוי מעשה כגון עוצבא כדמסיק במרובה) איך קאמר עולא אבל בידוע ד"ה יאוש קני הא כיון שהגזיל' בעין לא קני אפי' מדרבנן וכדכתיבנא ויש לתמוה על רש"ל דבסי' הנז' העלה לענין דינא דכל זמן שהגזילה בעין צריך להחזירה ואלו בפ' הגוזל בתרא סי' כ"ו כתב דדעת רבינו דיאוש כדי קני מדרבנן מדכתב בפרק כ"ד מה' כלים מי שגנב משכב של חבירו וישב עליו הזב דטמא שחזקתו שהבעלים נתייאשו מהם אע"ג דאין כאן שום שינוי בעולם בלא יאוש לחוד אלא מוכרח דפסק כרבה דיאוש קני מדרב' ומשו"ה טמא דכיון דתיקנו ליה רבנן דניקני הוי כשלו וכתב עוד שכן דעת הרא"ש יע"ש והשתא כפי מ"ש בפ' מרובה איך אפשר דס"ל דיאוש קני מדרבנן דא"כ התם בהלכ' כלים דמיירי רבינו שהגזילה בעין כמ"ש שם אפילו מדרבנן לא קני ואמאי כתב דטמא ועיין בל"מ פ' מה' גזילה דין א' מה שתירץ יע"ש אלא נראה דדעת רבינו דיאוש אינו קונה אפילו מדרבנן דלא כמוהרש"ל וכ"כ הר"ב בה"ז בלשונות הרמב"ם ממס' מנחות דף ק"ן ומה שהביא ראי' לזה ממה שפסק רבי' בפ"ב מה' גניבה דין כ"ו דגנב והקדיש ואח"כ מכר אינו משלם דו"ה דאי יאוש כדי קני בלא הקדיש פטור וכמו שהקשה ר"י לר"ל כמדובר אלא ע"כ ס"ל דיאוש לחוד אינו קונה כלל יע"ש לא ידעתי איך אשתמיט מיני' מ"ש מוהרש"ל שם בסוף סי' נ"ז דאע"ג דיאוש כדי קני מדרב' מ"מ לענין דו"ה הל' כוותייהו דמשלם אפי' מכר אחר יאוש דרבנן לא תיקנו אלא בהא שיכול לסלק הדמים אבל לאפטורי מדו"ה דחייבו רחמנא אחר יאוש לא תקינו ומאי דפריך ר"י לר"ל מהא דגנב והקדיש היינו משום דר"ל ס"ל דיאוש קונה מדאורייתא ופשוט:<br><b> ובמ"ש </b> עוד וכן מוכח לקמן בשמעתין דפריך לקנינהו כו' הנה התוספות בגיטין פרק הנזקין דנ"ה ד"ה מ"ט דחו לזה וז"ל ודוחק לומר דסבר כריב"ן דלא חייש למה"ב כו' ונר' דהתוס' דהתם פליגי אמ"ש בשמע' בד"ה מתוך דאפי' לשמואל דלית ליה מה"ב היינו דוקא במצוה דרבנן כגון יט"ב אבל ביט"א דאורייתא חיישינן למה"ב ומש"ה כתבו דדוחק לומר דסבר כריב"ן אבל לפי מ"ש הכא האי דיחויא ליתא כלל דביט"א אפי' ריב"ן מודה וא"כ מאי פריך וליקנינהו דהא אי אמרת דס"ל כריב"ן ע"כ ההיא דר"א משום יט"א הוא דקאמר דביט"ב אפילו ודאי גזול כשר לריב"ן וה"ט דבשמעתין לא כתבו ז"ל הך דיחויא משום דס"ל כשיטתם דלקמן ודוק:<br><b> ועוד </b> דאעיקרא דמילתא דברי התוס' דהתם הם תמוהים דבשלמא אי קו' היא לסברת ר"ה שפיר איכא למידחי דר"ה יסבור כריב"ן אמנם קושיא היא למקשה מאי פריך וא"כ איך דחו בזה דסבר כריב"ן אכתי תיקשי למקשה מאי פריך דאימא דר"ה יסבור כר"י בשם רשב"י דאית ליה מה"ב ומש"ה קאמר דליגזזו אינהו והמתרץ דתריץ דקסבר לולב אין צריך אגד אמאי לא תירץ לי' קסבר כר"י דחייש למה"ב ולכן נראה דהתוס' דהתם מתחילה הביאו ראיה ממילתיה דר"ה וזה מדוקדק בלשונם שם שכתבו כדמוכח בסוכה דאמר להו ר"ה כו' ליגזזו אינהו ופריך וליקנינהו בשינוי השם ומדלא כתבו כדמוכח גבי ההיא דר"ה דפריך וליקנייה כו' כמ"ש בשמעתין משמע דראייתם הוא ממאי דקאמר ר"ה ליגזזו אינהו והן ממאי דפריך וליקנייה וכמו שהביא הריטב"א וכמ"ש לעיל ומש"ה דחו שפיר דסבר כריב"ן דכיון דר"ה סבר כריב"ן ומש"ה קאמר ליגזזו אינהו פריך שפיר לפי סברתו וליקנייה בשינוי השם ודוק ומ"מ מ"ש עוד התם וז"ל ועוד דאמרי' התם האי כשור' דמטללתא עבדו בה רבנן תקנתא מפני ת"ה ובסוכה לא בעי' משלכם ולא מיפסלא אלא משום מה"ב וכי קנה בתקנתא דרבנן לא חשיב מה"ב כו' יע"ש ונראה פשוט דכונתם במה שהביא ראיה מההיא דכשורא לומר דהתם ליכא לדחויי כמו שדחו לההיא דר"ה וזהו שכתבו דסוכה לא בעינן משלכם ולא מיפסלא אלא משום מה"ב כלומר דאיכא למימר דסבר כריב"ן דלא חייש למה"ב וא"כ היכא דליכא מפני ת"ה אמאי פסולה הא בסוכה לא בעי' משלכם אלא ודאי דמשום מה"ב הוא דפסול וזה פשוט וכיון שכן יש לתמוה עליהם דע"כ לא פליגי רבנן אר' אליעזר וס"ל דלא בעינן לכם אלא דוקא בסוכה שאולה משום דכתיב כל האזרח אבל בגזולה כ"ע מודו דפסול משום דכתיב לך משלך וכדאיתא פרק הישן דכ"ז ע"ב ורבנן האי לך מאי דרשי ליה מבעי ליה למעוטי גזולה וצ"ע: ובמ"ש עוד א"נ שאני ברכה דאיכא הזכרת שם שמים כתב הר"ב חד"ה פ' מרובה וז"ל ולגבי אסא דפריך וליקנינהו בשינוי השם היינו לענין קיום מצוה אבל לענין ברכה יש להחמיר יותר ע"כ ואיני מבין דבריו דאכתי תיקשי דמאי פריך וליקנינהו בשינוי השם אימא דמשו"ה אצטריך ר"ה לומר דלא ליגזזו אינהו כדי להרויח הברכה ג"כ דאי מטעמא דליקנינהו בשינוי השם אין ראוי לברך משום דהוי מה"ב וכבר כתבנו דמדברי התו' דשמעתין נראה דבההיא דר"ה אין לחוש משום מה"ב וכן נראה מלשון הר"ב חד"ה ולכן נראה לי דהתם כיון דהוי ספק גזל אין ראוי להחמיר כ"כ אפי' לענין ברכה ומשו"ה פריך דליקנינהו בשינוי השם ושוב מצאתי כן בס' מע"ח ומ"מ אכתי יש לגמג' קצת מההיא דר"ן דקאמר פעית' היא דא ודוק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ב) </b>
+<b> הרבה </b> דברתי בסוגיא זו כי שריגיה עלו למעלה ראש. ואולם פה על דברת המלך אנכי עומד וכרשומי דברים בעלמא והנה מה שרצה הרב לומר לתרץ קושית הרב מהרש"א דתוס' ס"ל דבאחרים ליכא מצוה הבאה בעבירה וכתב בלשונו אמנם בההיא דלולב של אשירה ומצה ק"ל שפיר לא ידעתי פירושו בשלמא מצה שפיר דאיכא איסור באכילה אמנם באשירה מי איכא איסור בנטילה הא מצות לאו ליהנות נתנו. והעבירה היא במה שעבדו בו ע"ז ומי לא עסקינן שעבד בו ראובן ושמעון נטלו ומאי הקשה תוס' וכן נמי מה שחוכך בתוס' ד"ה הא קני ביאוש מאי הקשה מגמ' ולא קשיא להו להתוס' מר"ה גופא מאי אהני שנוי רשות הא הוי מה"ב ורוצה להוכיח מזה דתוס' סבירא להו באחרים ליכא מה"ב נעלם ממנו דברי הרב טורי זהב סי' תרמ"ט ס"ק ג' דקאמר היינו טעמא דר"ה משום כיון דקצץ גוי ליכא מה"ב דבמה שהגוי עובר עבירה לאו מה"ב הוא ופשוט הוא אולם מסוף דברי המג"א שמסיים וכ"מ בגמרא גבי אונכרי דהוי יאוש ושנוי רשות עי"ש עכ"ל משמע דהרב מגן אברהם סובר דלאו משום גוי נגע אלא היינו טעמא משום דהוי אחרים ולכך הוכיח שפיר ע"כ אי לא קנין אפי' לאחרים הוי מה"ב דאל"כ אמאי צריך הש"ס לנקוט הלשון שנוי רשות דמשמע מדין קנין נגע בו תיפוק ליה כיון דהוי אחרים וע"כ אם לא הוי קנין לא מהני אחרים דאכתי הוי מה"ב ולכן נקט הש"ס שנוי רשות וסובר הש"ס יאוש לא קני ולא כסברת רש"י בפי' האחרון ואי אמרי' כסברת הט"ז דאם עובר עבירה לא שייך מצוה הבאה בעבירה אכתי קשיא למאי צריך ר"ה לנקוט הלשון שנוי רשות תיפוק ליה [כיון דגוי קצצו וע"כ כפי' רש"י דזהו עצמו כונת הנושא בשינוי רשות למימר דלא הוי מה"ב והאי שנוי רשות לאו ככל שינוי רשות דעלמא או שבלא"ה צריכין שנוי רשות מצד קנין משום דבי"ט ראשון איירי היינו אי לא אמרינן כרש"י בפי' האחרון דיאוש כדי קני וצריך שנוי רשות שיהיה שלו וזה צריך עיון על המג"א בלא"ה וכן תמה על המג"א מורי הגאון זצ"ל בשולחנו הטהור עי"ש סוף כל סוף על רבותינו בעלי התוס' ז"ל אין כאן תמיהה דפשוטו של הדברים משמע כדעת הט"ז דמשום דקצצו גוים ליכא מה"ב ורק קושית תוס' מהאי דהקשו הגמר' ולקנינהו בשינוי השם אבל מ"מ קשיא לדברי תוספות מדוע הקשו קושייתם על האי קושית הש"ס ולא תיכף בהאי דמקשי הש"ס סוף כל סוף כי גזזי אונכרי להוי יאוש בידייהו דידהו ושנוי הרשות בידן וע"כ דלא קשיא הכי כיון דגמרא מקשי דאונכרי יקצצו ואחרים יצאו בה לא הוי מה"ב אבל על קושי' השניה קשיא דהא הש"ס תי' לא צריכא בהושענה דאונכרי גופייהו ועל זה פריך הש"ס ולקנינהו בשינוי כו' ושפיר קשיא הא הוה מה"ב לדידהו ומהאי דהקשו הגמ' סוף סוף כי גזזו אונכרי להוי יאוש בידייהו ושנוי רשות בידן מהאי הוכיח המג"א מדברי רש"י שם דלאחרים לא הוי מהב"ב וזה כוונתו וכן משמע מדברי רש"י דף ל' וכן הוכיח מזה הט"ז סי' תרס"ד ס"ק ו' וכן מוכח ממהרש"א שם דהא הוא הקשה על רש"י בהאי דלקנינהו גם קו' תוס' ותי' כיון דקנין אחר מפסיק לא הוי מה"ב ומדוע לא הוכיח סברתיה מקושיא זו דהק' הש"ס סוף סוף וע"כ דלאחרים לא הוי מצוה הבאה בעבירה כל זה על קושית הש"ס אמנם מר"ה גופיה אף אי אמרינן דטעמא משום מה"ב לא מוכח מידי דטעמא משום גוי שעבר עבירה לא הוי מה"ב דוק. ובאמת קושית מהרש"א תרצתי בכמה אופנים חדא דתוס' לא מקשי מסוכה דמשכחת לה שגזל מגוי ואם גזל גוי מותר לא הוה עבירה ואינו יוצא בו כיון שבדיניהם צריך להחזיר לא מקרי שלו וכן דעת ס' יראים ועיין במג"א סי' תקל"ז סק"ג ושם רוצה לומר אפי' למ"ד גזל גוי אסור לא הוי מה"ב עיין עליו עוד תרצתי לקושית מהרש"א ע"פ סברת תשובת חות יאיר סי' ע"ט דרוצה לומר לדעת תוס' סנהדרין פ' סורר ומורה דאם גר עשה עבירה בגיותו ואח"כ נתגייר אינו חייב בדיני שמים ורק בדיני אדם חייב אם כן אם גזל בגיותו ואח"כ נתגייר אינו חייב להחזיר מדיני שמים. כיון דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ורק חייב להחזיר מדיני אדם. א"כ הרי צריך לך למעוטי גזולה לגר שגזל קודם י"ט ונתגייר אחר כך מצד מצוה הבאה בעבירה ליכא כיון דפטור מדיני שמים ולא הוי עבירה ולאו לכם מקרי כיון דמוציאין ממנו בב"ד ועוד כהנה וכהנה אתי בחידושי:<br><b> ועוד </b> הרבה יש לי לחדש בסוגיא דמצוה הבאה בעבירה ואכתוב הדברים בקיצור נמרץ המהרש"א כתב בדברי רש"י לקמן באונכרי דכתבו דטעמא דר"ה משום מה"ב א"כ קשיא מאי הקשה הש"ס וליקנינהו בשנוי מעשה ושינוי השם ולכן כתב המהרש"א דרש"י סובר כיון דאיכא הפסק קנין אחר בין יאוש ומצוה אף שקני ביאוש לא הוי מה"ב ואין כן דעת תוס' ד"ה הא קני ביאוש עיין במהרש"א היטב ולכאורה קשיא על המהרש"א הא רש"י כתב בגיטין [נ"ה ב] ד"ה כרת מאי עבידתיה דבשלמא לענין דו"ה ל"ק דאפשר לומר כי אמרה יאוש כדי ל"ק לענין הקרבה קאמר ולא לענין הקדש עכ"ל והיינו שיטת ר"ת שם לכל מי שמעיין ואם כן קשיא לדעת מוהרש"א מאי אהני לרש"י זאת דאי הסברא אם בין היאוש ועשיית המצוה יש קנין אחר אף שאין צריך להאי קנין מ"מ שוב לא הוי מה"ב א"כ ה"נ דהא הוי שינוי השם מעיקרא חולין והשתא הקדש. [וע' במג"א סימן תרמ"ט סק"ב דאף לענין ברכה אמר כסברת מהרש"א] וכמ"ש תוספות התם ד"ה מאי טעמא והכא בסוגין וכן נמי במרובה ד"ה אמר עולא עי"ש ולכאורה יש לומר דזה דוקא בקנין גמור כגון שינוי מעשה שהוא קנין לעצמו אף שהשתא אין צריך לו כיון דכבר קני ביאוש מ"מ מהני שלא יהיה מה"ב וכן נמי בשינוי השם בכל מקום הוי קנין לעצמו. אבל גבי שנוי השם של הקדש דלא הוי קנין בפני עצמו זולת ע"י יאוש מעיקרא דאי לא הוי יאוש לא יכול להקדיש כלל וכן כתב התוס' בב"ק [ס"ז א'] ד"ה הא לאו הכי ע"ש בסוף הדבור דלא הוי קנין בפני עצמו. ולפ"ז לא הוי נמי הפסק כיון דלא הוי קנין בפני עצמו וכן משמע נמי מדברי מג"א סי' תרמ"ט סק"ג דהוכיח מרש"י דמה"ב לאחרים ליכא. והאי הוכחה דילמא כסברת מהרש"א שהביא הוא עצמו סעיף קטן ב' וע"כ דלשינוי רשות לא אמרינן כמהרש"א ועיין והבין. ואולם לפ"ז צ"ל כפירוש ראשון בתוס' הכא בסוגיין ד"ה וליקנוהו בשנוי השם דפריך הגמרא אליבא דר' יוסף דאף שנוי החוזר לברייתו הוי שנוי אבל לתירוץ תוס' האחרון דכתבו דהש"ס פריך הכא על ר"ה ולקנוהו בשנוי השם היינו עם שנוי מעשה ויאוש. אם כן קשיא לרש"י הא לא הוי קנין בפני עצמו והוי מה"ב לפי סברתינו וישבתי בזה דקדוק צח וצ"ע בשלשה מקומות בתוס' הכא בסוגיין בד"ה הא קני ביאוש ובגיטין [נ"ה א'] ד"ה מאי טעמא ובב"ק [ס"ז א'] ד"ה אמר עולא דהקשו לשיטת ר"ת דאם קני ביאוש כבר הוי מה"ב מאי פריך הש"ס הכא באונכרי וליקנינהו בשנוי השם ולכאורה קשיא מדוע דקדקו בג' מקומות אלו להקשות מקושיית הש"ס השניה ולא מהאי דמקשה הש"ס על רב הונא ולקניא בשינוי מעשה ולפי הצעותינו אתי שפיר דודאי התוס' נמי אסיקן דעתן לומר די"ל כסברת מהרש"א אם יש קנין אחר מפסיק לא הוי מה"ב ור"ת סובר דוקא אם אין קנין אחר מפסיק אמנם לפ"ז הא גבי הקדש נמי הוי קנין אחר דהא הוי שינוי השם וצ"ל דשנוי השם זה שהוא אינו קנין בפני עצמו לא משוה הפסק ולא מהני לענין זה ואם כן קשיא שפיר מהא דהקשה הש"ס ולקנינהו בשינוי השם מאי פריך הש"ס הא עכ"פ הוי מהב"ב והיינו דתוס' סברי כתי' השני בסוגיין ד"ה ולקנינהו בשנוי השם דקושי' הש"ס קאי לקנינהו עם שנוי המעשה דהא כבר פריך הש"ס דהוי שינוי החוזר לברייתו אבל בקושיא ראשונה של הש"ס שהקשה הש"ס ולקנינהו בשינוי מעשה ולא ידע המקשן דהוי שנוי החוזר לברייתו ואם כן שנוי מעשה לחוד קונה אם כן ליכא קושיא הא הוי מהב"ב דאמרינן כסברת המהרש"א אבל על קושי' ולקנינהו בשינוי השם ליכא למימר כסברת המהרש"א כדבארנו:<br><b> כל </b> זה אמרתי לפי פשוטו אמנם אנן בדידן יכולין למימר דסברא זו ליתא אלא אפי' אם אין קנין גמור מפסיק לא הוי מה"ב וכן משמע מדברי הרב פני יהושע בב"ק שם ע"ב בתוס' ד"ה אף גזול עי"ש והוא לא ידע שבעיקר הסברא קדמוהו הרב מהרש"א פה בסוגיין וכן מוכח להני פוסקים דס"ל אף לאחרים הוי מה"ב א"כ קשיא מהאי דמקשה הש"ס סוף סוף הא הוי מה"ב וצ"ל טעמא של מהרש"א כיון דהוי שינוי רשות וכמו שבארנו לעיל ואם כך דרכו של תורה אמרתי דבר חריף והוא שתוס' בב"ק ובגיטין הקשו על שיטת ר"ת דסובר דאף אם הוי כבר קנין יאוש אפ"ה הוי מה"ב א"כ קשיא מאי הקשה שם אביי לרבה דאמר יאוש קונה מן התורה מקרבנו ולא מן הגזול הא ע"כ התם הטעם משום מה"ב דזולת זה אף לדידיה קשיא הא הוי נמי שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש וא"נ דילמא לעולם יאוש קונה והא דאסר רחמנא להקרבה משום מה"ב עיין היטב וי"ל לפי הצעותינו די"ל ולחלק בין קרבן חטאת לעולה דבחטאת דהוי קדשים שחייב באחריותן הוי רק שייך קנין יאוש לחודיה דשנוי רשות ליכא כיון דחייב באחריותן וכמ"ש תוס' בסוגיין בב"ק [ס"ז א] ד"ה מעיקרא חולין עי"ש ושנוי השם נמי ליכא כמ"ש תוס' ב"ק [ע"ז א] ד"ה והשתא תורא דשמעינן דבקדשי מזבח ל"ש כלל שינוי השם ודברי תוספות אלו מחולקים זה עם זה ועיין בבעה"מ ובעל המלחמות סוף פרק הגוזל בתרא וכ"כ הרב פני יהושע בתוס' אשר אנו עומדין עליו עיין היטב דמה שאמרו בתוס' הא הוי שינוי השם גבי הקדש לאו דוקא אלא שינוי רשות כיון דקדשי מזבח הוא עיין עליו ובחטאת דהוי קדשים שחייב באחריותו באמת ליכא נמי שינוי רשות כאשר בארנו זולת בעולה שהוא אינו חייב באחריות וא"כ י"ל איפכא כיון דאיכא נמי קנין המפסיק היינו שינוי רשות אף שאינה קנין בפני עצמו מ"מ הפסק הוא בין הקנין של יאוש והקרבה ולהכי לא הוי מה"ב כסברת מהרש"א ולפ"ז אתיא שפיר ודאי עולא בגיטין שאמר בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת מ"ט יאוש ל"ק הרי קאי התם על המתני' דהעיד רבי יוחנן בן גודגדא על חטאת הגזולה להכי אמר שפיר שאינה מכפרת כיון דהוי מה"ב ולא מפסיק בין הקנין יאוש והקרבה שום קנין אחר דבחטאת דהוי קדשים שחייב באחריותן וגם קדשי מזבח ליכא קנין אחר לא שינוי השם ולא שינוי רשות וכן נמי הכא בב"ק דאמר עולא מנין ליאוש שאינה קונה וכונתו לענין מצוה הבאה בעבירה כביאור ר"ת נמי יש לומר דאיירי רק בחטאת וראייתו מפסוק והבאתם כו' י"ל נמי דמוקי לה הקרא בחטאת. אבל עולה דהוי שינוי רשות אחר היאוש לא הוי מה"ב ולפ"ז שפיר הקשה אביי לרבה מקרבנו ולא מן הגזול כיון דקרבנו איירי בעולה דהא בעולה כתיבה אם עולה קרבנו שפיר הקשה ליה ע"כ יאוש ל"ק דאי יאוש כדי קני אמאי פסול דהא קניא ליה ביאוש וליכא למימר משום מה"ב הא בעולה איירי ואחר היאוש איכא עוד קנין המפסיק וליכא מה"ב וע"כ דיאוש כדי ל"ק ואינה נעשה הקדש זולת ע"י שינוי רשות ושינוי רשות הויא הקנין האמתי ואחר הקנין של שינוי רשות בין הקרבה לא מפסיק דבר והוי מה"ב ולזה כוון רבינו רש"י במתק לשונו בהאי קושיא דמקשה אביי מקרבנו ולא הגזול מציין רש"י וז"ל קרבנו [אם עולה קרבנו ויקרא א'] ובא רש"י בציונו לאמר לן דקשיא הא מקרבנו דכתיב בעולה דק ורבא או רב פפא דמפקי ליה מקרא דקרבנו ולא הגזול דיאוש לא קני היינו דל"ק בכל מידי ולא לענין הקרבה כעולא לדעת ר"ת אלא בכל מקום וכן משמע מדברי התוס' ד"ה רבא אמר מהכא מסוף הדבור דהוכיח דרבא אית ליה בכ"מ יאוש ל"ק עיין עליו והא דהקשה רבא בגיטין על עולא מהאי דתני עלה אם שחט בחוץ חייב כרת ואי אמרת יאוש כדי ל"ק כרת מאי עבידתיה ולר"ת ורש"י שם הקושי' אי יאוש כדי ל"ק לענין הקרבה דהוי מה"ב כרת מאי עבידתיה ולדברינו הא י"ל דהאי הקדיש איירי בעולה ולהכי אם שחט בחוץ חייב כרת משום דלא הוי מה"ב כיון דאיכא שינוי רשות אחר היאוש יש ליישב כיון דקתני מתני' גנב והקדיש ואח"כ טבח פטור מדו"ה וזה אפי' בחטאת ואשם דהא ודאי הקדש הוא דהא השתא קיימא לן יאוש כדי קני ונעשה שלו והקדש [ובאמת הוה ליה להש"ס להקשות אפי' לא הקדיש נמי כקושי' בסמוך] ועליה קאי אם שחט בחוץ בכה"ג ענוש כרת וזה ליתא כיון דמתני' איירי בין בחטאת ובין בעולה ובחטאת אינה ראויה להקרבה כיון דאין שם קנין אחר הקנין של יאוש מפסיק ובזה ישבתי השגת הראב"ד על הר"מ [פ"ה מה' איסורי מזבח הלכה ז'] דכתב הרמב"ם ואם נתיאשו הבעלים כשר ואפי' היה חטאת ע"ש בכ"מ ועל זה משיג הראב"ד אין כאן אפי' ולדידי ניחא דיש כאן אפי' דלא מבעיא עולה דאפי' עולא מודה אלא אפי' חטאת דלעולא אינה מתכפר אפ"ה מתכפר כיון דרמב"ם פוסק כר"י ולא כעולא דק ונכון להמעיין כי קצרתי ובחדושי הארכתי למעניתי גם בארתי כל דברי הרמב"ם בכל מילי הכא ובמעה"ק ואין פה הגליון מספיק:<br><b> גם </b> מה שעומד עליו הרב פה על דברי תוס' דכתבו שאני ברכה דאיכא הזכרת שם שמים א"כ מאי פריך הש"ס גבי אונכרי ולקנינהו בשינוי השם אימא דלהכי אמר ר"ה דלגזזו אינהו משום ברכה וכן הק' הרב מג"א סי' תרל"ז ס"ק ג' אמרתי בחידושי גרגר אחד דהא דהקשה הש"ס ולקנינהו בשינוי השם הרי כתב התוס' דעיקר הקושיא לרב יוסף בב"ק דסובר שנוי השם קונה אף בחוזר לברייתו עיין תוס' ד"ה ולקנינהו בשינוי השם והנה ודאי ר"ה דאמר לאוונכרי כי זבניתו לא א"ל דוקא כי זבניתו ביום ראשון אלא אפילו בשאר הימים ומשום מה"ב ואית ליה מה"ב אפי' בי"ט שני ואמרינן לקמן [מ"ה ב] אמר רב יהודא א"ש לולב כל שבעה וסוכה יום אחד ורבה בר בר חנה א"ר יוחנן סוכה שבעה ולולב יום אחד כו' כי אתא רבין אר"י אחד זה ואחד זה שבעה אמר רב יוסף נקוט דרבה בר בר חנה בידך ואם כן אית ליה לרב יוסף דאין מברכין זולת בי"ט ראשון וא"כ שפיר הקושיא על שאר הימים ולקנינהו בשינוי השם ול"ק הא אסור לברך עכ"פ הא עיקר הקושיא לרב יוסף ור"י אית ליה דאין מברכין בשאר הימים ק"ל וצח. ועוד הארכתי הרבה בסוגיא זאת ולקצר אנכי אף שעת להאריך ואין הגליון מספיק:
+
+Halakhah 10
+
+<b>נתנו </b>
+<b> לו ע"מ להחזירו כו'.</b> כתב ה"ה ז"ל שם בגמ' הא לך אתרוג זה במתנה ע"מ שתחזירו לי כו' והתו' שם בד"ה הילך אתרוג זה הקשה וז"ל וא"ת כיון דאמר ע"מ שתחזירהו לי אינו מקודש כו' וא"כ איך יצא והא אנן תנן בנדרים כו' הנה הר"ן ז"ל הקשה קו' זו וכתב וז"ל ומפני זה כתב רבינו שמואל בבבא בתרא דלא גרסינן לי כו' יע"ש וראיתי להרב בני אהרן ז"ל ה' מתנה ומחילה סי' רמ"ה דקכ"ט ע"ד שתמה עליו וז"ל אבל אי קשי' הא קשיא דנהי דלדברי רבא יאמרו שהוא ט"ס אבל גבי שור דא"ר אשי בפ' י"נ חזי' אי אמר ע"מ שתחזירהו הא אהדרי' ואי אמר לי מידי דחזי לי קא' ואיך הויא מתנה כיון שאינו יכול להקדישו וכי יאמרו שכל זה ט"ס אין סברא עכ"ל יע"ש שהניח בצ"ע והנה לפום ריהטא נראה לומר דמההיא דרב אשי לא קשיא דאיכא למימר דרב אשי היא גופה קאמר וה"ק חזינן אי אמ"ל ע"מ שתחזירהו הא אהדרי' כלומר והויא מתנה כיון שיכול להקדיש ואי אמר ע"מ שתחזירהו לי מידי דחזי לי קאמר ואינו יכול להקדישה וממילא דלא הויא מתנה כיון שאינו יכול להקדישה אמנם מההיא דרבא דקאמר החזירו יצא דחשיבה מתנה ק"ל שפיר ואהא כתב ר"ש דלא גרסינן לי והיותר נכון דמההיא דרב אשי לא ק"ל כפי מ"ש הרא"ש ז"ל והר"ן בשמעתין משם הרב העיטור דאף ע"ג דבעלמא גבי ממונא חזרת דמים הויא חזרה גבי אתרוג כי אמר החזירו לי דוקא קאמר וחזרת דמים לא הויא חזרה וכ"כ הרא"ש ז"ל בפ"ק דקדושין וז"ל וגבי שור בפרק יש נוחלין יראה דאם אמר שור זה נתון במתנה ע"מ שתחזירהו לי והקדישו והחזיר לו דמיו ה"ז קדוש אע"ג דקאמר לי דכיון שהחזיר לו דמיו קרינן ביה שפיר מידי דחזי לי כו' יע"ש ולפי דבריו צ"ל דההיא דפ' י"נ דמשמע התם דאינו מוקדש כשאינו רוצה ליתן לו דמיו מיירי התם ואם כן מעתה לא תיקשי לן מידי מההיא דכיון דבידו ליתן דמיו ולהקדישו מש"ה הויא מתנה אמנם בההיא דהילך אתרוג זה ק"ל שפיר דגבי אתרוג לא מהני חזרת דמים ואהא תי' דלא גרסינן לי ושוב ראיתי בתשובת הרא"ש ז"ל כלל ל"ה סימן א' הובא שם תשובה מהר' אביגדור הכהן שכתב כמ"ש וז"ל וההיא דפ' י"נ שור זה נתון לך במתנה ע"מ להחזיר כו' התם מיירי בהקדישו והחזירו בלא פדיון והשתא אתי שפיר דלא תקשי ממתנת בית חורון דתנן כל מתנה שאם הקדישו כו' דמתנה ע"מ להחזיר יכול להקדישה כו' יע"ש צ"ל שהרב אביגדור סובר כדעת רבינו שמואל דגבי אתרוג לא גרסי' לי דאל"כ אכתי תקשי ליה מההיא דאתרוג דמשמע ודאי דחזרת דמים לא מהני כמ"ש הרב העיטור ודו"ק: ודברי הר"ן קשים בעיני קצת דבשמעתין כתב כדעת הרב העיטור דחזרת דמים בממון דלהרוח' קמכוון מהני ואלו בפ"ק דקידושין כתב וז"ל ומקשו הכא היכי אמרינן דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה והא תנן בנדרים כל מתנה שאם הקדישה כו' הנה הר"ן ז"ל תפס קו' אדינא דקי"ל דבעלמא מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וכ"כ בפרק השותפין דנדרים ולפי מ"ש כאן דחזרת דמים הויא חזרה מההיא לק"מ כיון שבידו ליתן דמיו ולהקדישו ולא הו"ל להקשות אלא מהא דאתרוג גרידא ואולי יש לומר דע"כ לא כתב הר"ן דחזרת דמים הויא חזרה אלא דוקא בנגנב או נאבד אבל היכא דאיתיה בעיניה אע"ג דלהרוחה קא מכוין לא מהני וכדמוכח מההיא דפרק מי שאחזו ועיין בהרב בני אהרן שם ובס' מחנה אפרים ה' זכיה ומתנה סימן ך' מיהו הא ק"ל לתירוץ רבינו שמואל ז"ל מההיא דגרסינן בפ"ב דגיטין ת"ר הז"ג והנייר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזירי לי את הנייר ה"ז מגורשת ופירש רש"י ז"ל מגורשת ותחזיר דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה הרי דאע"ג דקאמר לי ואינו יכול להקדישה אפי"ה הויא מתנה וקרינן ביה ונתן בידה וליכא למימר דהכא נמי ס"ל לרבי' שמואל ז"ל דלא גרסינן לי אבל באומ' ע"מ שתחזירהו לי ה"נ דאינה מגורשת דא"כ אדתני רישא ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ומטעמא דאותיות פורחות באויר כמ"ש רש"י ז"ל לישמועינן רבותא וליפלוג וליתני בדידיה בין האו' ע"מ שתחזירהו לי לאומר ע"מ שתחזירהו וצ"ע כעת: ובמה שתירץ דהכא נמי בידו להקדישו להיות קדוש כל זמן שהוא בידו כתב מוהר"ם בן חביב ז"ל וז"ל היכן מצינו הקדש יוצא בלא פדיון ושמא ס"ל דיש הקדש לזמן והיותר נכון דכונתם דחוזר ופודה אותו לאחר שמחזירו אלו דבריו יע"ש ואשתמיט מיניה סוגיא דספ"ד דנדרים דכ"ח כי שם בארה שדבר זה אם יש הקדש לזמן במחלוקת הוא שנוי דלבר פדא אפילו הקדש דמים לא פקעא בכדי ואין הקדש לזמן ורבא ס"ל דקדושת דמים פקעא בכדי ויש הקדש דמים לזמן וקדושת הגוף לא פקעא בכדי ועולא ס"ל דאפילו קדושת הגוף פקעא בכדי וא"כ מאחר שכבר כתבנו שקו' אינה אלא אליבא דרבא אבל בהא דקי"ל בעלמא מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה לא ק"ל וא"כ שפיר תי' קו' ז"ל אליבא דרבא דס"ל הכי בעלמא דקדושת דמים פקעא בכדי וכן פסק רבי' ז"ל פ' ט"ו מה' מעה"ק דין ז' דהלכה כרבא ועוד נ"ל דאפי' לבר פדא דס"ל דקדושת דמים לא פקעא בכדי היינו דוקא כי ההיא דנטיעות האלו קרבן עד שיקצצו דבידו להקדישן לעולם והילכך כיון דחלה קדושה שוב לא פקע אבל הכא דאין בידו להקדישו אלא עד שיחזירנהו מודה בר פדא דפקעא בכדי כנ"ל: ועיין במ"ש רש"י פרק בכל מערבין דל"ו ע"א ד"ה היום הקדש וז"ל ולמחר תהיה הקדש על מעות שיש לי בבית כו' כנר' שהוצרך לזה משום דאי בדבורא גרידא אין הקדש יוצא בלא פדיון ויש לדקדק דהתם רבא הוא דבעי לה ורבא ס"ל דהקדש דמים יוצא בלא פדיון וא"כ הי"ל לפרש דברי רבא כפשטן וצ"ע ודוק: ודע דהא דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ה"ד דאומר ע"מ שתחזירהו לי אבל באומר הילך אתרוג זה במתנה ותחזירהו לי כתב הרשב"א בתשובה סי' קצ"ט ותשנ"ט דלא הוי מתנ' כלל ופסקו מוהר"ם ז"ל גבי פדיון הבן י"ד סי' ש"ו ועיין בש"ך ובט"ז שם הטעם ומהתימה על הרב מג"א בה' פסח סימן תמ"ח סק"ה שכתב וז"ל ונ"ל דאפילו לפי דברי הרדב"ז ז"ל דוקא כשתולה המתנה בחזרה שאמר הריני נותן לך ע"מ שתחזירהו לי דנמצא שאם לא יחזירהו לו לא הוי מתנתו מתנה אבל אם אמר הריני נותן לך ותחזירהו לי נמצא שאין המתנה תלויה בחזרה שאם לא יחזירהו לו הוי מתנה פשיטא דשרי מדינא אם לא משום חומר חמץ עכ"ל והוא תימא איך אשתמיט מיניה תשובת הרשב"א הלזו שכתב דכל שלא אמר ע"מ אין מתנתו מתנה ומדינא ודאי אסור ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רג) </b> כתב מוהר"ם בן חביב ז"ל וז"ל היכן מצינו הקדש יוצא בלא פדיון. תמה אני על תמיהתו שהרי תוספתא שלימה שנינו במשכיר שדה לחבירו ועמד השוכר והקדישה הרי זו מקודשת עד שתצא מרשותו וע"ש הרי לך בהדיא דהקדש יוצא בלא פדיון ועכ"ר דה"ט משום דהיכא דאין בידו להקדיש לעולם כיון דלאחר שיכלו ימי שכירותו אין השדה שלו מש"ה אין ההקדש חל אלא לזמן ההוא ומכאן ואילך אינו הקדש וניהו דאין הקדש יוצא בלא פדיון מ"מ שדה זו אינה הקדש לאחר ימי השכירות וא"כ ה"נ במתנה ע"מ להחזיר יש בידו להקדישה כל זמן שהוא ברשותו ואפי' אי תימא דאין הקדש לזמן היינו דמי שיכול להקדיש לעולם אינו יכול להקדיש לזמן דמי יפקיע מן ההקדש כשיגיע הזמן כיון דעודנו עומד ברשות המקדיש אבל גבי שוכר או מקבל מתנה ע"מ להחזיר הרי רשות המשכיר או הנותן שהם הבעלים מפקיע להנקדש מרשות ההקדש ועיין עירובין דף כ"א ע"א בתוס' בד"ה הכי קאמר כו' ודו"ק:<br><b> (רד) </b> והוא תימא איך אשתמיט מיני' תשו' הרשב"א הלזו כו'. לכאורה דברי הרשב"א תמוהים מברייתא דגיטין דף כ' ע"ב דמחלק שם בין אם אמר הרי זה גיטך והנייר שלי דאינה מגורשת לבין אם אמר ה"ז גיטך ע"מ שתחזירי לי את הנייר דמגורשת ואם איתא לדברי הרשב"א ז"ל ליפלוג וליתני בדידי' דאם אמר הרי זה גיטך והחזירהו לי ולא אמר על מנת נמי אינה מגורשת אפי' בלי טעמא דהו"ל אותיות פורחות באויר ויש ליישב ודו"ק:
+<b>ואין </b>
+<b> נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה כו'.</b> הנה מדברי רבינו ז"ל מבואר שדעתו שהקטן זוכה לעצמו מן התורה כל דאי' דעת אחרת מקנה האמנם מדברי התוס' דפ' האיש מקדש דמ"ב ע"א נראה דס"ל דאפילו בדעת אחרת מקנה אין זכייתו אלא מדרבנן שכתבו בד"ה איש זוכה וז"ל וא"ת ל"ל קרא והא קי"ל דאין יד לקטן כו' יע"ש ואולם התוס' בפסחים דצ"א ד"ה איש זוכה כתבו בפשיטות דבדעת אחרת מקנה אותו קנה דבר תורה ומש"ה אצטריך קרא למעוטי דאע"ג דזוכה לעצמו אינו זוכה לאחרים משום דזכי' מטעם שליחות ואין שליחות לקטן דמהך קרא נפ"ל בעלמא דאין שליחות לקטן ע"ש וראיתי להרב ח"ה ז"ל שם שהקשה לדבריהם דודאי לריב"ק דס"ל דשליחות נפ"ל מקרא דושחטו אותו ולא אימעיט מיניה קטן אצטריך איש שה למעט קטן מזכיה מטעם שליחות אבל לפי סוגין דהכא לר"י דיליף שליחות מאיש שה הא אמעיט קטן משליחות ול"ל הא דר' יצחק למעט קטן מזכיה מאיש לפי אכלו הא כיון דאין לו שליחות אין לו זכיה דזכיה מטעם שליחות היא ויש ליישב בדוחק עכ"ל ולע"ד איני רואה בזה מקום קושיא כלל דודאי לרבי יונתן דיליף שליחות אפי' בדלית ליה שותפות בגויה מקרא דאיש שה איצטריך קרא דאיש לפי אכלו למעט קטן מזכיה משום דאי לאו קרא דאיש לפי אכלו הוי אמינא דקרא דאיש שה לא אתא אלא למעוטי קטן מזכיה ולעולם דקרא לא מיירי אלא בדאית ליה שותפות בגויה כמ"ש רש"י ז"ל ואכתי שליחות בקדשים בדלית ליה שותפות בגויה מנ"ל משו"ה אצטריך קרא דאיש לפי אכלו למעט קטן מזכיה דהשתא קרא דאיש שה לא אתא אלא לאשמועי' דין שליחות אפי' בדלית ליה שותפות דאי בדאית ליה שותפות ל"ל קרא הא מושחטו אותו נפקא וזה פשוט: גם התוס' בפ"ק דקדושין דף י"ט ע"א ד"ה אומר אדם כתבו בפשיטות דבדעת אחרת מקנה קנה ד"ת וכן כתב בר"פ בן סורר ד"ה קטן וז"ל והא דתנן בהנזקין מציאת חש"ו יש בהן משום גזל מפני ד"ש אבל מדאורייתא לא דעת אחרת מקנה אותן שאני והשתא ניחא הא דאמר בפ' לולב הגזול לא ליקני אינש לולב לינוקא דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני דמיקנא קני אפי' מדאורייתא כו' וכונת דבריהם מבוארת שהביאו ראי' לדבריהם דקנה ד"ת מההיא דלא ליקני אינש לולבא לינוקא משום דסתמא קאמר דמשמע אפילו בהגיע לעונת הפעוטות והשתא אי זכיית קטן אינו קונה אלא מדרבנן היכי קאמר דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקנה הא בשהגיע לעונת הפעוטות אקנויי נמי מקנה כדתנן מקחן מקח וממכרן ממכר וה"ה למתנתו כדאמרינן התם ואם כן אתי דרבנן ומפיק דרבנן אלא משמע ודאי דמיקנא קני מדאורייתא אקנויי לא מקנה אלא מדרבנן ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ועיין במוהרימ"ט חא"ה סי' מ"א והוצרכתי לזה מפני שראיתי להר"ב בני חיי בחידושיו שם שנעלם ממנו כונתם מ"מ גם הר"ן בפ"ק דקידושין גבי ההיא דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך כתב וז"ל ומיהו כי אמרינן דקטן אית ליה זכיה מן התורה לנפשיה ה"מ כי איכא דעת אחרת מקנה אבל במציאה וכיוצא לא כו' יע"ש: ומעתה תמיה לי על מ"ש הר"ב פר"ח בספר מים חיים בתשובה סי' ד' וז"ל ובדעת הר"ן ליכא למידק מידי מאי ס"ל בדעת אחרת מקנה אי אית ליה זכיה מן התורה או לא ועמ"ש בפ' לולב וערבה גבי ההיא דלא ליקני דבקטן שלא הגיע לעונת הפעוט' עסקינן דאלו בהגיע אקנויי נמי מקנה ומתנתו מתנה כו' יראה לכאורה שכונת הר"ן היא דמשמע ליה דבדעת אחרת מקנה לית ליה זכיה אלא מדרבנן ומעתה ע"כ צ"ל דאקנויי נמי לא מקנה אפי' מדרבנן ומש"ה אצטריך לאוקמא בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות אבל אי ס"ל דקטן אית ליה זכיה מן התורה לוקמא בהגיע לעונת הפעוטות וקני מן התורה ואינו מקנה מן התורה ומ"ה לא ליקני אינש כו' וכן הבין הלח"מ וליתא דכונת הר"ן היא דמדקאמר אקנויי לא מקנה משמע דלא מקנה כלל אפי' מדרבנן ולהכי איצטריך לאוקמא בשלא הגיע לעונת הפעוט' והרשב"א בפ' התקבל כתב כלשון הר"ן ז"ל וא"א לפרש שם אלא כדפרישית ויגיד עליו ריעו עכ"ד יע"ש והוא תימה איך נעלם מהם לשון הר"ן ז"ל שכתבנו דס"ל בהדיא דזוכה מדאורייתא ומה שפי' הרב ז"ל בכונת הר"ן אין נכון בעיני דדברי הר"ן כפשטן משמע דלענין דינא קאמר דבשהגיעו לעונת הפעוטות יכול להקנות לולבא לינוקא משום דאקנויי נמי מקנה ותו דלפי דבריו אכתי ק"ק לתלמודא גופה אמאי נקיט לה מילתא בשלא הגיעו לעונת הפעוטות לישמועינן רבותא אפי' בהגיעו לעונ' הפעו' לא ליקני משום דמיקנא קני מן התורה אקנויי לא מקנה אלא מדרבנן ויותר נראה לומר שכונת הר"ן היא דבהגיעו לעונת הפעוטות כיון דאקנויי מקנה מדרבנן הפקר ב"ד הפקר ומהניה זכיה דידהו בדאורייתא לצאת י"ח וקרינן ביה שפיר לכם כעין זה כתב בפ' התקבל יע"ש וראיה לזה מההיא סבתא דפ' לולב הגזול דצווחא קמיה דר"ן דריש גלותא וכולהו רבנן יתבי בסוכה גזולה ואמר ר"ן דפעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים בלבד הרי דאע"ג דמדאורייתא לא מפקא מידי סוכה גזולה בכך עד דסותר את ביתו ומחזיר מרי' גופיה אפ"ה מכי תקון רבנן דאין לו אלא דמי עצים בלבד ודמים הוא חייב לו שפיר חזי ומפקא מידי סוכה גזולה דהפקר ב"ד הפקר וה"נ דכוותא ואדרבא לדעת רבינו שכתב בדין שלפנינו דאפילו בהגיע לעונת הפעוטות לא ליקני משום דאינו מקנה לאחרים מן התורה וכן לדעת התוס' בר"פ בן סורר לפי מה שפי' בכונתם נראה דקשה מההיא סבתא דאע"ג דאין קניתו אלא מדרבנן אפי"ה קרינן ביה שפיר לכם ויוצא בה י"ח סוכה מדאוריי' וא"כ ה"נ כיון דתקון רבנן דמקנה לאחרים אם כן שפיר קרינן ביה לכם וכן ראיתי שהקשה הר"ב משאת משה חא"ח סי' ד' יע"ש מה שתירץ ואין דבריו ראוים כמו שיראה המעיין וכן ק' למ"ש הרמב"ן בחידושיו בפ' הספינ' דט"ז שהק' למ"ד דמכירת שטרות דרבנן מההיא דאמרינן בפרק האיש מקדש התקדשי לי בשט"ח זה רמ"א מקודשת ותירץ דמאי מקודשת מדרבנן וכ"כ רי"ו ז"ל והביאו מרן ז"ל בח' א"ה סימן כ"ח דאם קדשה בחוב שיש לו על אחרים במעמד שלשתן דאינה מקודשת אלא מדרבנן וכתב מרן שם דאינו מוכרח דכיון דתקינו רבנן נקנו לו המעות והויא מקודשת מדאורייתא והשתא לדעת הרמב"ן ורי"ו תיקשי להו מההיא סבתא דמשום קנין דרבנן יוצא בו י"ח מדאורייתא ואם כן כ"ש גבי קידושין דאיכא למימר כל המקדש כו' גם ממ"ש התוס' בפרק הגוזל קמא דק"ד ע"ב ד"ה אגב אסיפא גבי היה עומד בגורן דכיון דפדיון מ"ש הוי מן התורה בעינן שיקנה אותו בקנין שהוא מן התורה אבל קנין אודיתא אינו אלא מדרבנן ודוק נראה דס"ל דכ"ש במצות לולב דכתיב לכם דבעינן שיהא משלכם מן התורה וכמ"ש הר"ב מחנה אפרים בה' קנין משיכה סימן ב' יע"ש ואפשר לחלק ולומר דההיא דסבתא שאני דאע"ג דמן התורה לא קני ומחייב לאהדורא חפצא גופי' מ"מ אי אתרמי ונתרצה למוכרו וליקח הדמים פשיטא ודאי דקני מן התורה ויוצא בה י"ח דלכם קרינן ביה ואע"ג דלא יהיב דמי לאלתר וכ"ת מעות קונות מ"מ אי זקפן עליו במלוה מיהא קנה ד"ת עיין בס' מח"א הלכות קנין מעות סי' ה' והילכך מכי תקון רבנן דאין לו אלא דמים הו"ל כאלו נתרצה למוכרו שהרי מצוה לקיים דברי חכמים ולא גרע מתלוה וזבין דזביניה זביני והלכך הו"ל מכירה גמורה מן התורה ודמים חייב הוא לו דהו"ל כאלו זקפן עליו במלוה ומכי יהיב דמי בתר הכי נמצא קניתו למפרע ונמצא אם כן דלבתר דתקון רבנן דאין לו אלא דמי עצים ומכח תקנתא דידהו הו"ל השתא קניה מן התורה מה שאין כן בההיא דזכית קטן כיון דמן התורה אין הקנאתו כלום ושאול הוא גביה אע"ג דחכמים תקנו שיהיה הקנאתו הקנאה אינו יוצא בו י"ח שהרי מן התורה אינו שלו אפי' לבתר דתקינו רבנן והיינו טעמיה דרי"ו והרמב"ן שכתבו גבי ההיא דמ"ש ומכירת שטרות דאינה מקודשת אלא מדרבנן ואפשר דה"ט שכתב הטור ז"ל בא"ח סי' תרל"ז דאם אינו רוצה ליתן דמים לא יצא י"ח וכתב מרן שם דס"ל דכי תקון רבנן אינו אלא כי יהיב דמי אבל אי לא יהיב דמי אוקמו אדין תורה ומחייב לאהדורי חפצא ע"ש אכן כפי מ"ש אין צורך לזה דאפילו אי ס"ל לבה"ע ז"ל דתקנתא דרבנן היא אפי' אי לא יהיב דמי ודמים הוא חייב לו אפי"ה לענין לצאת י"ח סוכה מדאורייתא לא מהני אלא אי יהיב דמי בתר הכי דהשתא הו"ל למפרע מכירה גמורה מן התורה אבל אי לא יהיב דמי אע"ג דמדרבנן חפצה דידיה היא ודמים הוא חייב לו מכל מקום כיון דמדאורייתא מחייב לאהדורי חפצה לא קרינן ביה לכם ד"ת: מיהו אכתי קשה לי במ"ש רי"ו הביאו מרן בא"ח סי' הנזכר וז"ל כתב רי"ו מוכח בפ' מרובה שאם קדשה בגזילה אחר יאוש לחוד מקודשת מדרבנן ע"כ והשתא ק"ט דמ"ש מההיא סבתא דס"ל לר"ן דיוצא בה י"ח סוכה מן התורה משום דכיון דתיקנו חכמים שיתן לו את הדמים הו"ל מכירה גמורה מן התורה ולכם קרינן ביה וא"כ ה"נ נימא כיון דתקנו חכמים דיאוש כדי קני ואין לו אלא דמים הו"ל מכירה גמורה מן התורה ומקודשת מדאורייתא ומן האמור בזה נראה ליישב מ"ש הטור ח"מ סי' שנ"ג וז"ל ואם נתיאשו הבעלים קימא לן דאינו קונה מן התורה וצריך להחזירה ונראה לא"א הרא"ש כיון דרבא מספ"ל אי קני מדאורייתא או דרבנן נהי דלא קי"ל כו' אלא כעולא ור"י דסברי לא קני מ"מ אם קדש בו אשה צריכה גט מס' דשמא קונה מדרבנן עכ"ל ותמהו עליו כל גדולי האחרונים שהרי מדברי הרא"ש בפ' מרובה משמע בהדיא דפשיטא ליה דיאוש כדי קני מדרבנן שכתב וז"ל וביאוש כדי פליגי בה רבה ור"י רבה ס"ל דקונה אלא דמספקא ליה אי קני מדאורייתא או מדרבנן ור"י ס"ל דאפי' מדרבנן לא קני וקי"ל כרבה וקנ' יאוש לחומרא ואם קדש אשה בגזילה צריכה גט עכ"ל:<br><b> וראיתי </b> להרב גט פשוט סי' ק"ג סק"ו שכתב וז"ל והיה אפשר לומר דהטור דייק לה מדכתב הרא"ש וקי"ל כרבה וקני יאוש לחומרא דמדקאמר לחומרא משמע דמס"ל אלא דזה אינו דכוונת הרא"ש במ"ש לחומרא היינו לומר דכיון דיאוש כדי לא קני אלא מדרבנן הוי לחומרא דאם קדשה אחר צריכה גט מזה ומזה עכ"ל יעיין שם ולפי האמור נחה שקטה תמיהתם דהוכרח לפרש כן בדברי הרא"ש משום דק"ל במ"ש וקני יאוש לחומרא והשתא אי מ"ש דקיי"ל כרבה היינו שפוסק כרבה לגמרי דקני מדרבנן היאך כתב דקני יאוש לחומרא כלומר דצריכה גט מזה ומזה וכן משמע ממ"ש אם קדש אשה בגזילה צריכה גט ומדלא כתב ה"ז מקודשת משמע דס"ל דאינה מקודשת אלא לענין זה בלבד שתהא צריכה גט אמנם אי קדשה אחר מקודשת והשתא אי ס"ל דיאוש קני מדרבנן אמאי אינה מקודשת גמורה ואפי' בא אחר וקדשה לא יהיו תופסין קדושין כלל דכיון דתקנו חכמים שיתן לו את הדמים הוה ליה מכירה גמורה מן התורה וכההיא סבתא דר"ן דיוצא מן התורה י"ח סוכה כ"ש הכא דאיכא למימר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש משו"ה הוצרך הטור ז"ל לומר דמ"ש הרא"ש וקי"ל כרבה וקני יאוש לחומרא היינו לומר דקי"ל כרבה לענין זה שתהא צריכה גט דמיחש חיישי' ליה לסברת רבה דשמא קונה מדרבנן כנ"ל: וליישב דעת רי"ו אפשר לומר בדוחק דס"ל לרי"ו דכיון דתקון רבנן דיאוש כדי קני אפי' אינו רוצה ליתן את הדמים אין לה דין גזל וחפצה מיהא קני ודמים הוא חייב לו ושלא כדעת בה"ע שכתב מרן ז"ל ומ"ש רי"ו דמקודשת מדרבנן מיירי בשאינו רוצה ליתן את הדמים דתקנתא דרבנן גרידא הוא דמדאורייתא מחייב לאהדור' חפצה ומש"ה אינה מקודשת אלא מדרבנן וההיא דקאמר ר"ן פעיתא היא דא היינו משום שנתנו לה הדמים אחר כך ומש"ה יצאו בו י"ח ד"ת דהשתא הוה לי' מכירה גמורה מן התורה כדכתיבנא זה נ"ל ליישב בדוחק ומ"מ לדעת הר"ן ז"ל שכתבנו לעיל דאפילו בזכיית קטן כיון דאקניה מקנה מדרבנן יוצא בו י"ח ד"ת וכההיא סבתא דר"ן ולא ס"ל לחלק בהכי כמ"ש ומה גם לדעת רש"י שכתב מרן בסי' הנז' דס"ל דאפילו בשאינו רוצה ליתן את הדמים יוצא בו י"ח ד"ת דהשתא אין מקום לחילוק שכתבנו לעיל וכן נראה דצ"ל גם כן למ"ש הרשב"א בפ' התקבל כדברי הר"ן אף ע"ג דהוא ז"ל הכריח שם דזכוית קטן דאורייתא אלא ה"ט דס"ל דכל דאית ליה קנין מדרבנן מהני לצאת י"ח דאורייתא וכן פסק בס' מח"א סי' הנז' בהג"ה לבן הרב המחבר יע"ש אלא דק"ל שהרי הרשב"א ז"ל שם כתב וז"ל הא לכם מעות הללו ופדו מ"ש מהכא משמע דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא אפי' בממון דאל"כ אינן פודין אלא משל אב והיה להם להוסיף חומש אלא ש"מ דזוכה ד"ת ע"כ והשתא מאי ראיה מייתי נימא דכיון דיש לו קנין מדרבנן קרינן ביה שלהם ד"ת ואינו צריך להוסיף חומש כי היכי דמהני לצאת י"ח לולב ד"ת מה"ט וכבר הרב מח"א ז"ל הכריח מדברי התו' דפ' הגוזל קמא שכתבנו דכיון דפדיון מ"ש דאורייתא בעינן שיקנהו בקנין דאורייתא כיון שאינו אלא מדרבנן לא מהני לענין פדיון מ"ש דאוריי' דה"ה וכ"ש לענין מצות לולב דבעינן שיהא משלכם ד"ת ואם כן כפי מ"ש נמצאו דברי הרשב"א סותרים אם לא שנאמר כמ"ש הפר"ח בכונתו ודוחק וצ"ע:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רה) </b> ומיהו כי אמרינן דקטן אית לי' זכי' מה"ת לנפשי' כו' אולם ממ"ש הר"ן עצמו בפ' האיש מקדש דף רכ"ב ע"ב נראה שחזר בו ממ"ש בפ"ק הנ"ל שהרי קאמר התם בהדיא דלס"ד דהש"ס הוה ס"ל למימר דקטן אית לי' זכי' מדאורייתא כבחלוקת א"י אבל להמסקנא דוקא בא"י דחלוקתן גילוי מלתא בעלמא היא וב"ד מעמידין אפוטרופוס לכך אבל בעלמא אין זכי' לקטן מדאורייתא ומה שזכין לו מדרבנן בעלמא הוא וכ"כ התוס' בקדושין דף מ"ב מביאם הגאון המחבר לעיל: ובחידושי תמהתי איך אפשר לומר כן והרי הוא נגד סוגיא ערוכה בב"ב דף ע"ב דפריך התם הש"ס לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר דכ' רחמנא למה לי פי' דהא יכול ליתן נכסיו שיפלו לו לאחר מכאן במתנה ודחק שם לשנויי דנ"מ לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וע"ש ולדעת התוס' והר"ן הנ"ל הרי הקושיא מעיקרא ליתא דהא אצטריך האי קרא דיכיר לענין קטן שאין לו זכי' מדאורייתא אפי' בדעת אחרת מקנה אותו:<br><b> (רו) </b> וא"כ ה"נ כיון דתקון רבנן דמקנה לאחרים כו'. נ"ב ובתשובה למעזיריטש הארכתי בזה ופלפלתי ליישב לשיטת הסוברים דקנין דרבנן לא מהני לענין דבר תורה מה דקשה לדידהו מש"ס ערוך ביבמות דף ס"ז ע"ב דאיתא שם דעבדים אכלו בתרומה בנכסים מועטין והניחה מעוברת בדאיכא בן בהדי בת (והתם הרי בתרומה דאורייתא איירי) והרי מדאורייתא אין לבת כלום והבן אינו מאכיל משום חלקו של עובר ע"ש ודו"ק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..559c5af9e30c78cf0a4435fb997cbf8daf190e56
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zemanim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,438 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Shofar,_Sukkah_and_Lulav
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>לפיכך </b>
+<b> המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה כו'.</b> ובאומר תקיעת שופר עלי נסתפקו התוספות בפרק ראוהו בית דין דף כ"ח ע"ב דבור המתחיל המודר וזה לשונו ולדברי רבא היה משמע דאם אמר תקיעת שופר עלי אסור לתקוע בשופר של מצוה וכמו דאמר גבי סוכה אם לא נחלק משום דגבי סוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה כו' וראיתי להרב מחנה אפרים הל' נדרים סימן כ"ה שהקשה דאם כדבריהם דבסוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה אם כן מאי קא מותיב רבא לאביי בפרק ב' דנדרים די"ז וכי מצות להנות ניתנו ומאי קו' הא כיון דמטי ליה הנאת הגוף בישיבה לא שרי מטעם מצות לאו ליהנות ניתנו וכמ"ש הר"ן ז"ל שם בנדרים דט"ו ע"ב גבי האומר קונם הנאת תשמישך וז"ל וכי אמר הנאת תשמישך מאי הוי מצות לאו ליהנות ניתנו י"ל דכי אמרי' הכי ה"מ לו' דאין קיום המצוה חשיב הנאה אבל אי מתהני גופיה בהדי דמתקיים מצוה אסור כו' ע"כ ובפרק אין בין המודר הנאה שנינו המודר הנאה מחבירו וחלה נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב וקאמר שם בגמ' אם בשנכסי חולה אסורים על המבקר אפי' עומד נמי לא ופירש הר"ן שם דהיינו דנהנה מדריסת הרגל ומשום מצוה לית ליה לאיתהנויי מאיסורא יע"ש ודוק:<br><b> ולע"ד </b> נראה דלק"מ כפי מה שכתבתי בהלכות לולב פ"ח שדעת הרשב"א שלא כדעת הר"ן אלא דאפי' איכא הנאת הגוף בהדי מצוה אפ"ה שרי ממה שהק' שם כקושית הר"ן וז"ל ומיהו אכתי ק"ל דהא מצווה במצות עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו וי"ל דמצוה זו אינו אלא מחמתה ולא מחמתו כו' ועדיין ק"ל דהא איכא מצות פ"ו דרמיא עליה וי"ל דאינו מחוייב להקים זרע מזו דהא אפשר לו באשה אחריתי כו' יע"ש ומדלא תי' כתירץ הר"ן דשאני הכא דאיכא הנאת הגוף משמע בהדיא דס"ל דאפילו בדאיכא הנאת הגוף אפילו הכי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו וההיא דמודר הנאה ממעיין דאסור לטבול בה בימו"ה כבר כתבנו שם משם המאירי ז"ל דה"ט מפני שהוא נהנה ממנו אחר המצוה דהיינו אחר שנטהר ובהכי יש ליישב ההיא דפרק אין בין המודר דפריך אי בשנכסי חולה אסורים על המבקר אפי' עומד נמי לא דהיינו מפני שהוא נהנה מדריסת הרגל אחר עשיית המצוה דהיינו בשעה שיוצא משם וא"כ מעתה איכא למי' שדעת התו' בפ' ראב"ד כדעת הרשב"א ויתרצו לקו' הר"ן כתי' הרשב"א הן אמת שלתירץ הרשב"א ז"ל שכתב דה"ט דלא שרינן בהנאת תשמישך עלי משום מצות לאו ליהנות ניתנו משום דאינו מחוייב להקים זרע מזו דאפשר לו באשה אחריתי קשה שהרי המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה אע"ג דאפשר לו לשמוע מאיש אחר ואפ"ה שרינן מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ואולי דסבירא ליה דטעמא דמודר הנאה מחבירו לאו היינו משום מצות לאו ליהנות ניתנו וכמ"ש רש"י ז"ל ד"ה מותר לתקוע לו טעמא דכולהו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו יע"ש אלא ס"ל דהיינו טעמא משום דסתם מודר מחבירו אין דעתו על דבר מצוה כמ"ש התוס' ז"ל בד"ה המודר הנאה ממעיין ואף שהתוס' ז"ל לא כתבו כן אלא לס"ד בעלמא אפ"ה הרשב"א ז"ל ס"ל דקושטא דמילתא הכי הוי ובהכי ניחא לי מאי דק"ל טובא בפשטא דשמעתתא דרב יהודא דס"ל דשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא משום דס"ל מצות ליהנות ניתנו תקשי ליה מתני' דפ' אין בין המודר דל"ה דתנן התם גבי המודר הנאה מחבירו דמלמדו מדרש הלכות ואגדות ופי' הר"ן ז"ל דה"ט משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וכן כתב בדל"ז ע"א יע"ש אכן כפי מ"ש הנה נכון דגבי המודר הנאה מחבירו אפי' רב יהודה מודה דמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה משום דאין דעתו על דבר מצוה וה"ט דמלמדו מקרא הן אמת שמדברי הר"ן ז"ל בשמעתין משמע שלא כ"כ אלא לס"ד בעלמא וכמ"ש התוס' אבל לפום קושטא דעתו של נודר אפי' לדבר מצוה אלא דאפ"ה שרי משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואפשר שלא כתבו כן אלא לדעת רבא דמדכייל ותני להו בהדי הדדי משמע דטעמיה דכולהו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו אמנם רב יאודה דסבירא ליה דגבי מודר הנאה מחבירו אפי' אם מצות ליהנות ניתנו אפי"ה שרי מטעמא דאין דעתו על דבר מצוה כנ"ל ודעת הר"ן זכרונו לברכה דתקיעת שופר עלי דינו כאומר ישיבת סוכה עלי שכתב וזה לשונו וכי אמרינן דשרי דוקא במודר הנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל באומר קונם שופר לתקיעתו עלי אסור אפי' לתקיעה של מצוה כו' יע"ש ויש לדקדק דמשמע מדבריו ז"ל דדוקא באומר קונם שופר לתקיעתו אבל אם אמר קונם תקיעת שופר עלי מותר דתקיעה דבר שאין בו ממש הוא ואין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש ואמאי הא אע"ג דאין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש אפ"ה בל יחל מדרבנן מיהא איכא כדקאמר רבינא בפ"ב דנדרים דף ט"ו ע"א ופסקוהו כל הפוסקים ז"ל וכן קשה לכאורה על מה שהק' הר"ן ז"ל שם בנדרים די"ו וז"ל וא"ת כי אמר ישיבת סוכה עלי מאי הוי הא דבר שאין בו ממש הוא ומאי קושיא הא מדרבנן מיהא אסור ולהא ודאי יש ליישב בבירור דהתם בסוגיא אקרא קאי דפריך מ"ש נדר דכתיב לה' שבועה נמי הא כתיב לה' ולהא משני הא דאמר ישיבת סוכה כו' והיינו דק"ל דמדאורייתא היכי מתסר מיהו מ"ש הכא בשמעתין ק' גם ליכא למימר דס"ל דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן לא חייל למדחי מצוה של תורה וכמו שכן ראיתי להרנב"י ז"ל בשיטה כ"י בפירוש להלכות הרמב"ם ז"ל שכתב כן שהרי כתב בדט"ו ע"ב ד"ה והא וז"ל וא"ת האי נדרא דרבנן הוא דהנאת תשמיש לית ביה ממש וכיון דמדרבנן בעלמא הוא היכי חייל נדרא לאפקועי מצות עונה יש לומר כיון דנדרא חייל ממילא פקעי להו הנך מצות דיש כח ביד חכמים לעקור דבר בשב ואל תעשה יעיין שם ומהתימא על הפר"ח ז"ל שכתב בסי' תקפ"ו סק"ה וז"ל ומסתברא שאם אמר קונם קול שופר עלי דלא הוי כלום דקול לית ביה ממש ואין הנדר חל אלא בדבר שיש בו ממש והוא תימא שהרי לדעת הר"ן ז"ל מדרבנן מיהא חל אפילו למדחי מצוה של תורה גם לדעת התוספות ז"ל שכתבו הר"ן והרשב"א ז"ל שם דכל שמזכיר החפץ אע"פ שאינו מזכיר בפיו האסור אלא על הנאתו הרי הוא כאילו אסר החפץ עליו וכן נראה ג"כ דעת הטור ז"ל ומרן בשולחנו הטהור י"ד סי' רל"ד ס"ז שכתבו דאומר הנאת תשמישך עלי אסור אע"ג דאין בו ממש משום דמתרצינן לדבוריה כאילו אמר גופך לתשמישך עלי וכמ"ש הש"ך והט"ז שם ועיין בסי' רי"ג ובסי' רט"ו ורל"ט וא"כ ה"נ באומר קונם קול שופר עלי נמי מתרצינן לדיבוריה כאלו אמר שופר לקולו וכן נראה ממ"ש מור"ם ז"ל בסי' תקפ"ט דהאומר קונם תקיעתו עלי דאסור בכל ענין וע"כ דהיינו משום דמתרצינן לדיבוריה כאלו אמר גופך לתקיעותיו וא"כ מדרבנן מיהא אסור וא"כ איך כתב בפשיטות מסברא דנפשיה דלא הוי כלום מאחר שלהקת הנביאים כולם שכתבנו מבואר דס"ל דאסור ודוק עוד כתב הר"ן ז"ל ומיהו מסתברא לי דכי אמרינן מותר לתקוע לו דוקא כגון שהוא תוקע מאליו להוציא המודר הנאה אבל כל שאמר ליה המודר תקע לי והוציאני אסור דשליחותו קא עביד וראיה לדבר מדאמרי' בפרק אין בין המודר כו' ואמרינן נמי אלא לדעתיה דבעל הא קא מהני ליה דקא עביד שליחותיה אלמא כל היכא דעביד שליחותיה אסור כו' יע"ש והביא דבריו מרן הב"י ז"ל סימן תקפ"ט בלי חולק:<br><b> ולע"ד </b> דבר זה נראה שבמחלוקת הוא שנוי והוא שהטור ז"ל חי"ד סימן רכ"ח גבי ההיא דקי"ל המודר הנאה מחבירו מלמדו מקרא מדרש כתב וז"ל הילכך אפילו אם הנאסר אומר לו שילמדנו מותר והרמב"ן ז"ל כתב שאם הנאסר אומר לו שילמדנו שאז הוא כשלוחו ואינו מותר אלא אם כן ילמדנו הוא עצמו וא"א הרא"ש כתב כסברה הראשונה עכ"ד ומבואר מדברי מרן ז"ל דה"ט דהרא"ש ז"ל דע"כ לא אמרינן בגמרא דלמעבד שליחותיה אסור היינו דוקא בדבר שצריך דעת ושליחות כגון תרומה וקרבן אבל מחזיר אבידתו ומלמדו מדרש כיון דאין צריך דעת ושליחות אפי' אם מצוה לעשות מותר כו' יע"ש ואם כן מינה נשמע גבי שופר כיון דאין צריך דעת ושליחות אפילו באומר לו תקע והוציאני מותר לדעת הרא"ש ז"ל ויש לי מן התימה קצת על מור"ם ז"ל בהג"ה דבי"ד סי' הנז' ס"ב על מה שפסק מרן שם כדעת הרמב"ן כתב ויש חולקים ומתירין אפילו אומר לו שילמדנו כו' יע"ש ואילו כאן בסי' תקפ"ט פסק מרן דברי הר"ן ז"ל ולא הגיה עליו כלום וצ"ע ודע דמימרא דרבא דהמודר הנאה מחבירו מזה עליו מי חטאת בימו"הג אבל לא בימות החמה וכן המודר הנאה ממעיין השמיטו רבינו ז"ל וכבר תמהו עליו בזה הפר"ח ז"ל סי' תקפ"ו ומוהר"ם בן חביב בקונט' יום תרועה דף ז' ע"ב וכתב שכנראה שדחה אותו מהלכה מפני שהיא הנאה מועטת דטיפה זו מה תהא עליה וכההיא דמותר להשקותו כוס של תנחומין ושל בית המרחץ ופסקו רבינו ז"ל הלכות נדרים פ"ו ודבריו תמוהים שהרי מעולם לא התיר רבינו ז"ל אלא בכוס של מודר וכמבואר שם ולא שרי אלא השימוש וכבר תמה עליו בזה מו"ה הי"ו בחי"ד ה' נדרים סימן ק"ך יע"ש ואפשר ליישב דבריו דסבירא ליה לרבינו דהא דקאמר מזה עליו מי חטאת בימו"ה כו' מיירי נמי במי הזאה של המודר אבל במי הזאה של המדיר אפי' בימוה"ג אסור דכיון דמותר ליקח שכר הבאה כדאיתא בסוף פרק האיש מקדש נמצא דקא מהני ליה שו"פ ומאי דאסר רבא בימו"ה היינו משום הנאת שימוש דנהנה גופו במה ששימשו והילכך דחאו להא דרבא מהלכה מכח ההיא דנדרים ומ"מ אכתי אין תי' זה עולה יפה למה שהשמיט ההיא דהמודר הנאה ממעיין ולכן נראה דרבי' סמך למה שפסק בספ"א מה"נ דהאומר הנאת תשמישך אסורה עלי אסורה עליו וכבר כתבנו משם הר"ן דאע"ג דמצות לאו ליהנות ניתנו אפי"ה כיון דאיכא הנאת הגוף אסור דומיא דהמודר הנאה ממעיין וא"כ כיון שרבינו ז"ל פסק לההיא דהנאת תשמישך עלי מינה נשמע להא דהמודר הנאה ממעיין דאסור מה"ט כיון דאיכא הנאת הגוף כנ"ל ולפי זה צ"ל דהנאת השמיעה והתקיעה לא חשיבא כולי האי כהנאת המעיין וכמ"ש לעיל משם הפר"ח ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קסח) </b> וי"ל דאינו מחויב להקים זרע מזו דהא אפשר לי' באשה אחריתי כו'. תמהני דהא הנודרת הנאה מיבמה דכופין אותו שיחלוץ ואמאי לא נימא דמותר ליבמה משום דמצות לאו להנות ניתנו כמו בהא דהנאת תשמישך ובזה לא שייך תירוץ הרשב"א דהא א"א לו באשה אחריתי אי דליכא אלא יבמה זו מבית הזה והרי ס"ל להרשב"א דיבמה שנדרה הנאה מן היבם דמדאורייתא אינה עולה ליבום כמ"ש בחידושיו בריש מסכת יבמות באומר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שלא תנשאי לפלוני ונפלה ליבום לאותו פלוני דצריכה חליצה ולא אמרינן בזה דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה כו' והרי זו הויא כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפ' ב"ש דכופין אותו שיחלוץ לה והרי זו אינה עולה ליבום ד"ת דקיימא עלי' בלאו ועשה ע"ש והשתא אי נימא דלא כהר"ן אלא דאפילו במקום שנהנה בגופו נמי אמרינן דמצות לאו להנות ניתנו א"כ תתייבם מדאורייתא ואיך קאמר הרשב"א דמן התורה אינה עולה ליבום וכן משמע להדיא ביבמות דף ק' ע"א דאלמנה לכ"ג מן הנשואין מדאורייתא אינה עולה ליבום ואמאי הא מצות לאו להנות ניתנו אע"כ דאא"ל כן. וכן בריש יבמות בסוגיא דעליה נמי מוכח דא"א לומר כן משום דאי נימא דמצות לאו להנות ניתנו אפי' במקום הנאת הגוף א"כ הרי צריך האי קרא דעליה גבי אחות אשה לאשמעינן דאסורה להתייבם אע"פ דמצות לאו להנות ניתנו ולא כמו דקאמר התם מטעם דעשה דוחה לל"ת דדחי לי' הש"ס התם משום דל"ת שיש בו כרת לא דחי לה העשה אלא דהי"ל למימר דסד"א דמשום דמצות לאו להנות ניתנו יהי' מותר לו ליבם אחות אשה היכא דליכא אחרת להתייבם וע"ש:<br><b> אך </b> דבהא ובהך דאלמנה לכ"ג י"ל דס"ל להרשב"א ז"ל דהיבמה אינה עושה מצוה בהייבום וא"כ ניהו דכל היכא דהוא אינו מוזהר היא נמי אינה מוזהרת דמה"ט באלמנה מן האירוסין לכ"ג אמרינן דמדאורייתא העשה דוחה לל"ת מ"מ היינו דוקא מטעם דחיה אבל מטעם מצות לאו להנות ניתנו אמרינן דכיון שהיא אינה עושה מצוה בהייבום הרי נהנית היא מן העבירה שלא במקום מצוה (אע"פ שדוחק לחלק בין הפרקים). אבל בהאי דיבמה שנדרה הנאה מן היבם שלה בחיי בעלה אי נימא דאסרה עצמה איבם שלה (וכמו דאיבעיא להו ביבמות דף קי"ב סוף ע"א באומרת נטולה אני מן היהודים מהו ליבם וע"ש בתוס' ד"ה איבעיא להו כו') דהיא לא עבדה איסורא כמ"ש הר"ן בנדרים דף ט"ו ע"א בד"ה הלכה כו' וכמו שהוכיח שם מהא דאמרינן לקמן דף ל"ה מי מעל למעול נותן הא לא אסירא עלי' אלמא דאין האוסר עובר וע"ש ואמאי לא תתייבם. ואפי' אם נפרש הא דהנודרת מיבמה דהיינו שאסרה על עצמה הנאת יבמה ומש"ה אסורה להתייבם מ"מ בהך בעיא דנטולה אני מן היהודים דמסיק התם רב אמר יבם אינו כבעל וכופין אותו שיחלוץ לה והיינו דדינה ממש כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה קשה אמאי כופין אותו שיחלוץ לה, תתייבם דהא מצות לאו להנות ניתנו והיא הא לא עבדה איסורא באומרת נטולה אני מן היהודים משום דאסרה נפשה אכ"ע ולא שאסרה כ"ע עליה (מנ"ה: עיין לקמן בהגה"ה לאות קצ"ד):<br><b> [הן </b> אמת דקשה עוד דניהו דהמודר לוקה אלאו דלא יחל וכמ"ש הר"ן שם דלא יחל אדבר קאי מ"מ הא בפשיטות דהעשה דכל היוצא מפיו יעשה לא שייך גבי מודר וא"כ הרי גם להר"ן קשה אמאי כופין אותו שיחלוץ לה תתייבם ותיתי עשה דיבום ותדחי לל"ת דלא יחל (אי נימא דהר"ן מודה לי' להרשב"א בזה דיבמה שנדרה הנאה מן היבם אינה עולה ליבום מדאורייתא) אלא די"ל בזה דכי היכי דלא יחל קאי אדבר ה"נ האי עשה דכל היוצא מפיו יעשה קאי על היוצא מפיו של המדיר והמודר עובר בלאו ועשה ולק"מ על הר"ן כ"א על הרשב"א] (מנ"ה: המעיין ברשב"א נדרים ט"ו ד"ה והא, יראה דחולק על הרמב"ם):<br><b> אכן </b> י"ל דהרשב"א ז"ל ס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דהמדיר לוקה (ואין הזמן גורם לחפש דעת הרשב"א בזה) והרב בעל מחנה אפרים ז"ל כבר יישב האי דנדרים דף ל"ה אליבא דהרמב"ם ז"ל והביא ראי' מהנודר הנאה מחתנו לדעת הרמב"ם ז"ל. ועוד יש להעיר בזה אהאי דיבמה שנדרה הנאה מן היבם עד שכופין אותו לחלוץ נכוף אותה להתייבם שהרי יבמה נקנית בעל כרחה ובכה"ג הא היא אינה עוברת משום דקרקע עולם היא וא"כ הרי תיהדר הקושיא להרשב"א ז"ל גם מאחות אשה ומאלמנה מן הנשואין לכ"ג וכנ"ל ואפשר דאין דרכי' דרכי נועם לכוף אותה ודוק:<br><b> (קסט) </b> וההוא דמודר הנאה ממעין דאסור לטבול בו בימוה"ח כו'. לא ידעתי מה יענה אהא דאמר רבא דבימות החמה אין מזה מי חטאת על המודר הנאה ממנו והרי בהזאה מועטת כזו ודאי לא שייך דנהנה מזה אח"כ גם מ"ש הרב המחבר בדעת הרשב"א דס"ל דה"ט דמותר לתקוע לו משום דאין דעתו על דבר מצוה א"כ מ"ט אינו מזה עליו בימות החמה:<br><b> (קע) </b> י"ל כיון דנדרא חייל כו' דיש כח ביד חכמים לעקור דבר בשב ואל תעשה. זה תמוה לכאורה דהא זה שייך היכא דרצו לעקור אבל בנ"ד שאמרו דגם באין בו ממש אסור והעובר על דבריהן הוא בלאו דלא תסור מ"מ עשה דשופר דחי ללאו זה שהרי אפילו ביש בו ממש נתחבטו הראשונים אמאי אין עשה דוחה לל"ת דבל יחל ותירצו דנדרים הוי נמי עשה ואין עשה דוחה לל"ת ועשה ומכ"ש דלא תסור איתא בשאלה ועשה דשלום הבית לא עדיף יותר מעשה דאורייתא לגבי לאו דרבנן ואפשר לומר דרבנן באין בו ממש כיש בו ממש עבדי ליה דדמי לידות נדרים דלא גמר להזכיר הגוף בין בתשמיש ובין בסוכה וצ"ע:
+
+Halakhah 4
+
+<b>שופר </b>
+<b> של ר"ה אין מחללין עליו את י"ט כו'.</b> עיין מ"ש בזה באורך בפ"ב מה' יו"ט הל' י"ח ודוק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>י"ט </b>
+<b> של ר"ה שחל להיות בשבת כו' ולמה אין תוקעין גזירה שמא כו'.</b> הנה הר"ן בר"פי"ט של ר"ה שחל להיות בשבת הק' וז"ל וא"ת ומ"ש הני דגזרינן בשבת ומ"ש מילה דשריא בשבת ולא גזרינן שמא יעביר תנוק או איזמל ד"א בר"ה כו' וראיתי להרב כנ"הג סי' תקפ"ח שתמה עליו וז"ל ודבריו תמוהים דכבר אמרו בפ' לולב וערבה דלולב גזרו משום דלא ידעינן בקבועה דירחא וטעם זה יספיק ג"כ לתת הפרש בין לולב למילה ובשופר ג"כ כבר כתב הוא ז"ל דהוי דומיא דלולב לענין דלא ידעינן בקבועה דירחא וכן ראיתי בס' תמים דעים סי' כ"ט נתן טעם זה כו' יע"ש ועיין בתוס' פ"ק דמגילה ד"ד ע"א ד"ה ויעבירנו שהקשו כקו' הר"ן ותי' באופן אחר יע"ש. וראיתי למורינו הרב המופלא בס' מקראי קדש שכתב לזה וז"ל וליתא דבזמן המקדש מאי איכא למימר גם הזאה אינה דוחה שבת כדאיתא באלו דברים עכ"ד ואין דבריו מובנים במ"ש דבזמן המקדש מאי א"ל שהרי כבר כתב הר"ן ז"ל פ"ק דמגילה דאפילו בזמן המקדש לא הי' דוחה שבת במדינה לפי שרוב השנים לא היו יודעים בשחרית שהוא זמן תקיעת שופר קיבועו של חדש זה ואם נתיר להם לתקוע כשבאו עדים בשחרית לשנה הבאה ג"כ יתקעו אע"פ שעדיין לא באו עדים עכ"ד וכ"כ הרמב"ן ז"ל במלחמותיו פ' לולב וערבה יע"ש גם מ"ש דהזאה אינה דוחה שבת אע"ג דהיא מצוה ודאית לא ידעתי איך נתיישבה קו' הרב כנ"הג בזה שהרי קו' זו תקשי לתלמודא למאי דבעי למימר דבלולב גזרו משום דלא ידעינן בקיבועה דירחא מ"ש מהזאה דאע"ג דהיא מצוה ודאית אינה דוחה שבת ושוב ראיתי להריטב"א ז"ל בחי' למס' סוכה שתירץ לקושית הר"ן ז"ל כתי' הר"ב כנה"ג והוקשה לו מהזאה וכתב וז"ל והזאה אע"פ שזמן הפסח ברור והיא מצוה מן התורה אפ"ה כיון שבעודו עכשיו טמא אינו מחוייב בפסח עד שיזה לפיכך גזרו בהזאתו משום דרבה שאין אנו עכשיו עוקרין ממנו פסחו אלא גורמין שלא להתחייב בו א"ד יע"ש. וליישב דעת הר"ן ז"ל נראה דס"ל להר"ן דאע"ג דגבי לולב ה"ט משום דלא ידעי' בקיבועה דירחא הא לא"ה הוה דחי שבת ולא גזרינן משום שמא יעבירנו היינו משום דהוי מצוה דכל ישראל דאלימא אבל במצוה דיחיד אפילו במצוה ודאית לא דחי שבת וה"ט דהזאה דלא דחי שבת אע"ג דהוי מצוה ודאית משום דהוי מצוה דיחיד ולא מן הטעם שכתב הריטב"א ומש"ה ק"ל שפיר ממילה דהוי מצוה דיחיד כנ"ל ועיין בספר לשון למודים למו"ה הי"ו ה' ר"ה סימן רי"ג כנ"ל ודוק:<br><b> ובמה </b> שתי' הר"ן דהני שאני לפי שהכל טרודים בהם ולא מדכר חד לחבריה מה שאין כן במילה ק"ל טובא מהא דגרסי' פ"ק דיומא ולטעמיך הזאה כל ז' מי איכא והא קי"ל דהזאה שבות ואינה דוחה את השבת והשתא הא לפי דעתו קשה דא"כ היכי קאמר הכא תלמודא הזאה כל ז' מי איכא הא כיון דטעמא דהזאה משום גזירה שמא יעבירנה ד"א בר"ה כדאמרינן באלו דברים והזאה מ"ט לא דחי' שבת מכדי טלטול בעלמא הוא תדחי שבת משום פסח אמר רבה גזירה שמא יעבירנו כו' הכא ליכא למגזר משום דמדכרו ליה דומיא דמילה ולעולם דהזאה כל ז' איכא ויש ליישב דס"ל להר"ן ז"ל דהא דאמרינן התם הזאה שבות ואינה דוחה לאו היינו משום טעמא דשמא יעבירנו ד"א דאי משום הא ליכא למיגזר דמדכרו ליה אלא משום טלטול הוא דגזרו ואע"ג דחזי למצוה שייך ביה איסור מוקצה כמ"ש התוס' בר"פ לולב וערבה ד"ה טלטול והיינו דאמרי' בא"ד מכדי טלטול בעלמא תדחי שבת משום פסח משמע דאיכא ביה סרך איסור משום טלטול מוקצה אלא דמכל מקום פריך התם שפיר דמשום איסור טלטול בעלמא ליכא למיגזר שיבטל ממצות עשה דקרבן פסח כיון דאין בו סייג לתורה ועיין ברש"י פרק לולב וערבה ואהא הוצרכו לומר דהיינו משום גזירה שמא יעבירנו דאיכא ביה סייג לתורה אמנם הכא גבי כ"ג כיון דהא דמזין עליו כל ז' אינו אלא מעלה בעלמא כדאמרינן לעיל דפ"ד ואפילו לר"י דיליף ממלואים אינו אלא אסמכת' בעלמא כמ"ש התוס' יע"ש אם כן פריך בגמ' שפיר דהזאה כל ז' מי איכא והא הזאת שבות משום טלטול מוקצה וכיון דאינו אלא מדרבנן מוטב שלא להזות עליו ולעקור מצות חכמים בשב וא"ת הלהזות עליו דמתעקר' מלתא דחכמים בקום עשה כנ"ל ליישב דעת הר"ן ודוק. אכן שמעתי מקשים משם הרב כמוהר"א חאקו ז"ל לדברי הר"ן הללו מהא דפרכינן בפ"ב די"ט דף י"ח ע"א דכ"ע מיהת כלים בשבת לא מטבלינן אמר רבה גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד"א בר"ה ולפי דברי הר"ן ז"ל קשה דכיון דאין הכל טרודין ליכא למיגזר ולכן נראה לי דאף הר"ן ז"ל אזיל ומודה דאע"ג דאין הכל טרודין מ"מ איכא למיחש שמא יעבירנו ולא יהבי אדעתייהו ולא מדכרו ליה וא"נ שמא באותה שעה אינו מוצא בני אדם בשוק שידכרו אותו אלא מיהו חששה רחוקה היא ומש"ה גבי מילה לא חיישי רבנן להך חששה רחוקה כדי לבטל מ"ע מן התורה אלא דוקא גבי הזאה ודכותיה דכיון דאין הכל טרודין איכא למיחש בהו טפי דס' קרוב לודאי הוא ולא מדכרו ליה ומש"ה העמידו דבריהם במקום כרת משא"כ גבי טבילת כלים כיון דליכא בהו סרך מצוה דאורייתא כלל חששו רבנן להך חששא כנ"ל:<br><b> ועוד </b> נראה לי לתרץ יותר נכון דע"כ לא כתב הר"ן ז"ל כן אלא דוקא גבי מילה וכל הני דמצותן ביום ולא בלילה והלכך כיון שאין כל העם טרודין בו ליכא למיחש דאי מעביר ליה מדכרי ליה דמסתמא ודאי כי גזרינן שמא יעבירנו איזמל או תינוק בשעת מצותו דהיינו ביום דאיכא למיחש שמא יעבירנו וביום שכיחי רבים ומדכרי לו משא"כ גבי טבילת כלים שטבילתן ביום ובלילה איכא למיחש שמא יעבירנו בלילה כדי להשתמש בו בלילה ולא שכיחי רבים דלידכרו ליה כנ"ל:<br><b> והרא"ם </b> ז"ל הקשה דגם ביו"ט איכא איסורא בתקיעה משום שמא יתקן כלי שיר והיה להם לחכמים לבטל ד"ת בשב וא"ת וע"ש מה שתי' והפר"ח ז"ל סימן תקפ"ה סק"ה תירץ דעיקר קו' אינה שהרי לא מצינו שב"ד יעקרו מצוה אחת לגמרי מן התורה ושיאמרו שלא יתקעו שופר לעולם וכ"ת מטעמ' דשמא יתקן נגזור בר"ה שחל להיות בשבת דלא הוי עקירה לגמרי דהא מקיימי מצות שופר בשאר השנים הא לק"מ דא"כ מחזי כחוכא ואיטלולא דבי"ט לא גזרו ובשבת גזרו עם כי הטעם דשייך בשבת שייך בי"ט עכ"ל יע"ש. והנה מה שתירץ לקושית הרא"ם ז"ל הנה נכון הדבר ומצאתי ראיה לדבר ממ"ש התוספות פרק ב' דיבמות דף כ' ע"ב ד"ה א"ה וז"ל כל הני פרכי לא פריך שיעקרו חכמים לגמרי מצות יבום אלא הכי פי' כו' יע"ש. מיהו מה שתי' הוא ז"ל דכשחל בשבת לא גזרו משום שמא יתקן משום דא"כ מחזי כחוכא ואיטלולא דבי"ט לא גזרו ובשבת גזרו ק"ל עלה דא"כ לב"ש דס"ל בפ"ק די"ט דאין מוציאין את הלולב מרה"י לר"ה בי"ט משום דס"ל דלא אמרי' מתוך וכן לר"ע דס"ל הכי בפ"ק דפסחים אם כן היכי גזרו בשבת משום גזירה שמא יעבירנו הא בי"ט נמי איפא הך גזירה דשמא יעבירנו ולו' דלמאן דס"ל דלא אמרינן מתוך ה"נ דלא גזרו ש"י משום דמחזי כחוכה ובי"ט נמי לא גזרו משום דמעקרא מצוה לגמרי זה ודאי דוחק גדול דסתמא דמתני' יום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה משחרב בית המקדש כו' משמע דהלכה פסיקא היא ואם איתא לא היה משתמיט בגמרא לומר מתני' דלא כב"ש ור"ע דלית להו מתוך אלא נראה דאפי' לב"ש אפ"ה דוקא בשבת גזרו אבל לא בי"ט וכדאמרינן בפ' חרש דקי"ב שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן יו"ט דאיסור לאו לא גזרו ובפ"ב דיום טוב דף כ"א אמרינן שאני שבות דשבת משבות די"ט ועיין בהרב מ"ל ז"ל ה' יו"ט פ"א הלכה י"ז ובהכי ניחא נמי קו' הרא"ם ז"ל וכמובן ומעתה הדרא קושי' לדוכתא דאמאי לא גזרו בשבת משום גזירה שמא יתקן כלי שיר ולכן היותר נראה מ"ש הרב ט"ז סימן הנז' סק"ה דכיון דקול השופר לא ניתן לשיר אלא לתקיעה של מצוה לא גזרו ועיין בתוס' בפ' החליל ד"ה ורבנן שכתבו דבשופר לא שייך למיגזר כ"כ משום שמא יתקן כלי שיר דלא בעי תיקון ע"ש ודוק:<br><b> ודע </b> שכפי מה שכתב הפר"ח ז"ל אשכחנא פתרי למאי דק"ל אמאי דאמרינן התם בר"פי"ט שחל ד"ל שוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכה אלא שביובל תוקעין בין בב"ד שקדשו את החדש בין בב"ד שלא קדשו את החדש ובר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין אלא בב"ד שקדשו את החודש כו' וקשה דמ"ש דבר"ה שחל להיות בשבת גזרו שמא יעבירנו ביובל ביום הכפורים שחל להיות בשבת לא גזרו אכן כפי דברי הרב הנז' ניחא דביובל לא גזרו כשחל י"ה להיות בשבת משום דמחזי כחוכא ואיטלולא דביה"כ לא גזרו ובשבת גזרו ובשאר יה"כ נמי לא מצי למיגזר משום דמעקרה מצוה לגמרי אלא דאכתי קשה לרפרם דס"ל בפרק שני שעירי יוה"כ ובכריתות דאין עירוב והוצאה ליוה"כ אם כן תקשי ליה ברייתא זו דאמאי לא גזרו ביה"כ שחל להיות בשבת משום שמא יעבירנו ומה גם לפי הנראה מדברי רש"י ז"ל פ' ג' דשבועות ד"ד הא דרפרם הלכתא היא וכן ממ"ש בפרק אלו נאמרין יע"ש והיה נראה לישב עפ"י מה שכתב הט"ז ז"ל לישב קו' הר"ן שכתב דשאני מילה דלא גזרו משום דהתורה רבתה בפי' וביום הח' אפילו בשבת ואין לחכמים לעקור ד"ת בפיר' יע"ש ואם כן איכא למימר דמה"ט נמי לא גזרו ביובל משום דבת"כ פ' בהר אמרינן ביוה"כ אפי' בשבת אלא שדברי הט"ז קשים אצלי דבפר' ר"א דמילה אמרינן דר"א דריש יום תרועה יהיה לכם ואפילו בשבת וא"כ לפי דעתו ז"ל צ"ל דמתניתין דר"פי"ט אתיא דלא כר"א דלר"א כיון דהתורה רבתה בפי' אין כח ביד חכמים לגזור וזה ודאי דוחק דמתני' דר"פי"ט משמע דהלכה פסוקה היא ובר מן דין נר' דהא דדרשינן בת"כ ביה"ך ואפי' בשבת אסמכתא בעלמא היא וכי אצטריך קרא למישרי טלטול וכדפרכינן התם וכ"כ הרא"ם ז"ל בסדר בהר יע"ש וצריך עיון כעת ויש ליישב בדוחק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> הנה </b> מה שהקשה הרב ז"ל לבית שמאי דסבירא להו ל"א מתוך א"כ קשיא בי"ט נמי לגזור שמא יעבירנו ואם לא חששו בי"ט אמאי חששו בשבת כמו שכתב הרב פרי חדש וע"כ דלשבות די"ט לא חששו ושאני שבות שבת מי"ט דשבת חמירא דאיסור כרת יש כאן וע"ז קשיא למאן דאמר יבמות [קי"ט א'] דאמר מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת וכמו שהעיר מזה המ"ל שהביא הרב. ועוד היותר נבוך בענין הזה כי ודאי לא יהי' כלל שום איסור כרת ורק איסור בעלמא דמה בכך אם יעבירנו הא קיי"ל כר' יוסי בסוכה [מ"א ב'] דאמר אם טעה והעביר לא מחייב כלום דהא טעה בדבר מצוה הוא ואם עביד מצוה ודאי הוי טעה בדבר מצוה לכולי עלמא. ובלא"ה קשיא איך גזרו לשמא יעבירנו דממה נפשך אם לא יהי' בהיל לדבר מצוה מהיכא תיתי ישכח ויעביר ארבע אמות או יוציאנו <span class="R"> (קעה)</span> ואם יהיה בהיל לדבר מצוה אינו עובר כלל ואף אם נדחק ולומר דאפ"ה גזרו לכתחלה שלא יבא לידי טעות מ"מ לדברי הרב קשיא דהא לא שייך לומר דאיסור כרת הוא דהא אינו מחייב כלום ואינו צריך להביא קרבן כמבואר בכ"מ ועי' רמב"ם [פ"ב מהל' שגגות] ובאמת דעתי לא נח כלל בזה דרבנן יגזרו לחשש שמא יעבירנו דאף אם מעביר אינו חייב דטעה בדבר מצוה הוא. ואולם אמרתי לומר לדעת הר"ן והרמב"ן ריש פרק לולב וערבה והביא המג"א סי' תקפ"ח דטעמא דגזרינן גבי שופר ולולב שמא יעבירנו העיקר שלא בקיאין בקביעא דירחא ל"ק כלל דשפיר גזרו דהא קיי"ל טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב וא"כ חיישינן דלמא לאו י"ט היום ויעביר ארבע אמות ויחייב חטאת ולא שייך למימר הא טעה בדבר מצוה הוא כיון דאין היום י"ט לא עשה מצוה ועיין בש"ס סוכה [מ"ב א'] ובש"ס פסחים [ע"ב א'] [וברמב"ם פרק ב' מהל' שגגות] ובלח"מ שם ולהכי בי"ט לא גזרו דמה בכך אם יעביר ארבע אמות ברשות הרבים הא טעה בדבר מצוה הוא ול"ק כלל לב"ש דלא ס"ל מתוך א"כ יגזור נמי בי"ט דזה ליתא לכך לא גזרו בי"ט דממה נפשך <span class="R"> (קעו)</span> אי י"ט הוא אף אם יעבור טעה בדבר מצוה ועשה מצוה ואי חול הוא ולא עשה מצוה הרי חול הוא ולא עבר מידי. ולפי הצעתינו יש לפרק טענת המגן אברהם [סי' תקפ"ח ס"ק ה'] דקשיא לי' אי אמרינן כדעת הר"ן דלהכי גזרו שמא יעבירנו משום דלא בקיאין בקביעא דירחא א"כ הדרא קושיא לדוכתא נימא הטעם משום תיקון כ"ש ואפ"ה לא גזרו גבי י"ט דממה נפשך אי לאו י"ט ליכא למגזר עייש"ה. וי"ל דהר"ן דמצריך לומר טעמא דגזרינן שמא יעבירנו דוקא משום דלא בקיאין בקביעא דירחא היינו דאם בקיאין בקביעות וידעינן שהוא י"ט לא גזרינן כיון דהוא י"ט ודאי לא שייך הגזירה דמה בכך אם יעביר הלא יהיה טעה בדבר מצוה כאשר בארנו לכך אמר סברתי' דחיישינן דלמא לאו י"ט ויעביר ד' אמות שלא ברשות לכך גזרו בי"ט שחל להיות בשבת כאשר בארנו. כל זה לענין הוצאה והעברה ד' אמות ברשות. אבל גבי י"ט שחל להיות בחול ממה נפשך לא גזרינן אי איכא י"ט הרי עביד מצוה ופטור ואי לאו י"ט א"כ אינו עובר כלל אבל לענין תיקון כלי שיר הדרא הסברא דאם חיישינן לזה חיישינן נמי בי"ט וליכא למימר ממה נפשך אי י"ט הוא הא לא חיישינן כיון דטעה בדבר מצוה זה ליתא דאנן בעניותינו פ"ב מהלכות שגגות הארכנו לומר הא דטעה בדבר מצוה פטור דוקא אם טעה בדבר מצוה דאורייתא והיינו כיון שבהול לקיים מצות עשה שצוה התורה הוי כמו אונס אבל אי טעה בדבר מצוה דרבנן ועבר אאיסור דאורייתא לא הוי טעה בדבר מצוה וא"כ הכא בתקיעות שמעורבין בהן דאורייתא ורבנן דהא תקיעות שופר יש מהן דאורייתא ויש מהן מדרבנן כמש"ל שנים מדאורייתא וא' מדברי סופרים או אחד מדאורייתא ושנים מהן מדברי סופרים. א"כ יש לחוש דלמא יתקן כלי שיר בתקיעות דרבנן ויעבור על איסור דאורייתא דתיקנן ולא יהא טעה בדבר מצוה כיון דיצא כבר בתקיעות דאורייתא ואין עליו אלא תקיעות דרבנן. וא"כ קשיא מאי שנא י"ט משבת ולכך לא גזרו כלל משום תיקון כלי שיר כתירוץ המגן אברהם ופרי חדש. ולא יהי' הדבר זר שמשום תקיעות דרבנן נגעו בו הרי גם הרב רז"ה במאור ריש פ' לולב וערבה אמר למילתי' דמש"ה גזרו בשופר אפילו בזמן שבי"המק קיים לפי שיש בו תקיעות דרבנן ואם הוא אמר הדבר לאמת הלא אנן יכולין למימר דלכך אמר רבה טעמא אחרינא ועיין בזה, דוק:<br><b> ודאתאן </b> עלה נמי מיושב קושי' הרב כנסת הגדולה שהביא הרב פה בתחלת דבריו על הר"ן שהקשה למה לא גזרו גבי מילה שמא יעבירנו והקשה הוא ז"ל הא לדעתי' טעמא דגזרינן שמא יעבירנו דוקא משום דלא ידעינן בקביעות וחיישינן דלמא לאו י"ט הוא משא"כ גבי מילה הא ודאי יום השמיני הוא ואומר אני דלדברינו ניחא דיעו"י בסוכה [מ"ב א'] בתוס' ד"ה מהו דתימא דכתבו הא דאמרי' טעה בדבר מצוה פטור היינו דוקא גבי מצוה שמחויב על האדם עצמו ואין אחר יכול לעשותו. כגון לולב שהלא מחויב כל אחד מישראל לצאת אבל מצוה שאחר יכול לעשותו לא שייך טעה בדבר מצוה וא"כ לפ"ז גבי מילה שאין החיוב אלא על האב ורוב פעמים אין אבי הבן מוהל אלא אחר מל אותו וגזרינן שמא יעבירנו ואם עובר חייב ול"ש למימר טעה בדבר מצוה הוא והיכא דל"ש למימר טעה בדבר מצוה מודה הר"ן דגזרינן אף במצוה ודאי כמו שביארנו ולפי סברא זאת לא צריך למימר לכך לא גזרי' משום שמא יתקן כלי שיר דא"כ גבי י"ט נמי והיינו שחיישינן דלמא יתקן גבי שאר תקיעות והתם הוא דרבנן כאשר בארנו די"ל לעולם אף במצוה דרבנן הוי טעה בדבר מצוה פטור אבל לכך חיישינן לשמא יתקן כלי שיר כיון דאין המצוה עליו לתקוע אלא בשמיעה לבד יוצא א"כ דלמא יתקן כלי שיר ועובר ולא הוי טעה בדבר מצוה דאין המצוה כלל עליו דיתקע לו אחר אבל גבי שמא יעבירנו שהולך אצל בקי ללמוד היינו שלא שמע תקיעות וא"כ צריך לשמוע או לתקוע אינו עובר אם הוציא וטעה בדבר מצוה. ודוקא גבי שבת גזרינן דלמא לאו י"ט הוא אבל גבי י"ט לא גזרינן ממה נפשך אי י"ט הוא הא צריך ללכת אצל חכם לשמוע שופר או ללמוד לתקוע ואף שאין התקיעה עליו מ"מ השמיעה מחויב עליו ואם לא שמע צריך לתקוע. ובאמת גם רבינו הרמב"ם ז"ל פה גבי שופר נותן הטעם שמא ילך אצל הבקי ויתקע לו היינו שהולך לשמוע ולכך לא גזרינן גבי י"ט דהתם טרוד במצוה הוא דוק:<br><b> ובדברי </b> הר"ן מיושב נמי קושי' שניה של הרב פה מדוע לא גזרו גבי י"הכ שחל להיות בשבת שמא יעבירנו ארבע אמות וגבי י"הכ נמי ליכא למגזר כלל כיון דקיי"ל כרפרם ולסברת הר"ן ניחא כיון דגבי י"הכ לא חשו חכמים לספיקא דיומא וסמכינן על בקיאותנו בקביעות בכל הדברים שדוחה שבת ואין עושין ב' ימים מספק איך יחוש לשמא יעבירנו והא לא גזרינן כלל שמא יעבירנו אלא מספק דלמא לאו י"ט היום. ואולם באמת תמה אני על הרב ז"ל שהוקשה לו קושיא זאת <span class="R"> (קעז)</span> דהא היינו טעמא ביובל דאמרינן שם בגמ' דף ל' דאין תוקעין אלא בזמן ב"ד משום דגזרו שמא יעבירנו וכן כתב הרמב"ן בספר המלחמות ריש פרק לולב וערבה בהדיא וא"כ מאי קשיא לי' <span class="R"> (קעח)</span> ואדרבה איפכא קשיא איך גזרו שמא יעבירנו הא אין עירוב והוצאה לי"הכ ועל כרחך דלא כרפרם ועי' בתשובת שאגת ארי' סי' ע'. ומיום דעתי את הר"ן והרמב"ן בענין הזה דכתבו דטעמא דגזרינן שמא יעבירנו אף גבי שופר משום דלא בקיאין בקביעות ודלמא לאו י"ט הוא, אנכי נבוך באר"ש מאי יענו אריות הללו להאי דאמרינן חולין [פ"ד ב'] תקיעות שופר תוכיח שודאי אינו דוחה שבת וספיקה דוחה י"ט וצ"ע לדבריהם הא טעמא דאין תקיעות שופר דוחה שבת היינו נמי משום ספק דלמא לאו י"ט הוא ומאי קאמר הש"ס שאין ודאי דוחה שבת הא אין כאן ודאי ויש ליישב בדוחק לפי סברת המהרש"א שם בתוס' ד"ה תקיעות שופר דכ' המהרש"א דתוס' היו סברי דמלבד טעמא דשמא יעבירנו איכא טעם אחר בשבת עייש"ה ודברי מהרש"א צריכין עיון מכל צד ועי' בתוס' בסוגיין דר"ה ד"ה רדיית הפת ובתוס' מגילה [ד' ב'] ובכל הפוסקים ראשונים ואחרונים ובפרט שלפי זה הר"ן והרי"ף לא צריכא לדחוק כלל וכלל ועי' וצ"ע:<br><b> ובאמת </b> מהאי סוגיין נמי פירכא להרב המחבר פה שר"ל ולחלק דבי"ט דקיל איסורו בלאו ל"ג כלל ורק בשבת גזרו דאיסורו חמיר וא"כ מאי קאמר הש"ס בסוגיין דחולין אין ספיקו דוחה י"ט והיינו ספק איש ספק אשה הא ל"ג כלל בי"ט ואפי' לב"ש דאיסורו ודאי ל"ג לדעת הרב פה ויש לדחות קצת דמאי דל"ג לב"ש אפי' אית לי' איסור הוצאה בי"ט היינו טעמא כיון דאיסורו קל ל"ג במקום מצוה אבל גבי ספק איש ספק אשה דיש לחוש שאין כאן כלל מצוה הוי להו לגזור אף בי"ט ושפיר הוא היוכיח שלענין ודאי גבי שבת גזרו אפילו במקום מצוה וספיקו דוחה י"ט אפי' שהספק הוא דלמא אינו מצוה כלל וק"ל. ומה שיש עוד להאריך בזה הענין ולדקדק בדברי הר"מ שכ' דחיישינן להוצאה מרשות לרשות והגמ' קאמר רק שחיישינן להעברות ארבע אמות כתבתי במקום אחר ואין כאן מקומו ועיין עוד לקמן הל' לולב מה שכתבנו בההוא דטעה בדבר מצוה:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קעא) </b> הנה הר"ן כו' ודבריו תמוהים כו'. אני תמה על תמיהתו דהא צריך הר"ן ליישב דלא תקשי לרשב"ג דס"ל דכל שלא שהה למ"ד יום באדם חיישינן דלמא נפל הוא. (וקיי"ל כוותי' לכתחלה אלא דבדיעבד סמכינן ארבנן דאזלי בתר רובא) וא"כ אמאי מלין בשבת ולא חיישינן לשמא יעבירנו ד"א ברה"ר דניהו דמילה עצמה מותרת בשבת דממנ"פ אי לאו נפל הוא הא שפיר מלין ואי נמי נפל הוא הא הו"ל מחתך בשר בעלמא כדאמרינן בשבת היינו דמה"ט אינו עובר אאיסור דנטילת נשמה ואחובל בשבת אבל מ"מ כיון דספק נפל הוא ניחוש לשמא יעבירנו כו' כיון דאיכא ספיקא אי מקיים מצות מילה כלל והו"ל כשופר ולולב דספק הוא אם היום זמנן ומקיים מצותן או לא:<br><b> (קעב) </b> כיון שבעודו עכשיו טמא אינו מחויב בפסח עד שיזה כו'. סברא זו קשה להולמה שהרי עשה דהשלמה נדחה מפני העשה דפסח במחוסר כפורים בערב הפסח כדאיתא בפסחים דף נ"ט ע"א דאמרינן התם אתי עשה דפסח דאית בי' כרת ודחי עשה דהשלמה דלית בי' כרת אלמא דעדיף עשה דפסח ואע"פ שעודו מחוסר כפורים מ"מ קא חשיב לי' לעשה דפסח טפי מעשה דהשלמה וכן אמרינן בעלמא העמידו דבריהם במקום כרת בהזאה דהיינו טמא שחל ז' שלו בערב הפסח אלמא דאע"ג דאכתי טמא הוא מ"מ קרי לי' הש"ס מקום כרת בכמה דוכתי ודוק:<br><b> (קעג) </b> ואם איתא לא היה משתמיט בגמ' לומר מתניתין דלא כב"ש ור"ע דלית להו מתוך. תמהני דטפי הו"ל להקשות בהכרח דהא מרא דהאי שמעתתא דאין תוקעין בשבת מגזירה דשמא יעבירנו כו' הוא רבה והרי רבה לית לי' מתוך כדאיתא במסכת ביצה דף י"ב (ועיין מ"ש לעיל על הגליון) ואפילו אי נימא דרבה חזר בו לגבי רב יוסף וכמ"ש גיסי הגאון בעל חתם סופר ז"ל ודלא כמש"ל בעל טעם המלך מ"מ עכ"פ הרי קודם שחזר בו הי' ס"ל לרבה דלכ"ע לא אמרינן מתוך וא"כ הא יקשה לי' מתני' דר"ה שחל להיות בשבת דתנן דאין תוקעין:<br><b> (קעד) </b> וקשה כו' וביובל ביו"ה כשחל להיות בשבת לא גזרו. לכאורה דבריו תמוהים דהא אמרינן בר"ה דף ל' ע"א דביובל אין תוקעין אלא בזמן ב"ד אמנם לא משמע לי' להגאון המחבר ז"ל דהוא מגזירה דרבה כיון דל"צ שיתקע בפני ב"ד:<br><b> (קעה) </b> בטעה"מ: ואם יהיה בהיל לדבר מצוה אינו עובר כלל כו' מ"מ לדברי הרב קשיא. לק"מ דחיישינן שילך לחכם ללמוד הנענועים אחר שכבר יצא ידי חובתו בנטילת הלולב:<br><b> (קעו) </b> שם: אי י"ט הוא אף אם יעבור טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כו'. במחכ"ת טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה דהא ב"ש ע"כ ס"ל דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה חייב שהרי ר"א דשמותי הוא ס"ל כן כדאיתא בשבת דף קל"ז ופשיטא דר' אליעזר אינו חולק עם ב"ש. אולם למ"ש לעיל בדף זה על הגליון בד"ה תמהני כו' (באות קעג) דרבה לית לי' מתוך. לפ"ז הדברים נתונים להאמר אליבי' דרבה דאיהו ודאי כר' יהושע ס"ל (דהלכה כוותי' לגבי ר' אליעזר) דטעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור:<br><b> (קעז) </b> שם: דהא ה"ט ביובל כו' דגזרו שמא יעבירנו כו'. עיין מ"ש לעיל בד"ה לכאורה (באות קע"ד):<br><b> (קעח) </b> ואדרבה איפכא קשיא איך גזרו שמא יעבירנו כו'. זה תמוה מאד דהא התם קאמרינן דתקיעה דר"ה ויובל דוחה שבת דהיינו כשחל יוה"כ להיות בשבת וכן אידך ברייתא נמי מיירי כשחל יוה"כ בשבת וכן הרמב"ן ז"ל שהביא ע"כ נמי בשחל יוה"כ בשבת מיירי דהא קא יהיב טעמא למה אין תוקעין ביובל אלא בזמן ב"ד שאימת אזהרתן עליהן כו' ובמדינה שלא שמעו מפי ב"ד מקודש מספיקא לא דחי ר"ה ויוה"כ כו' ע"כ וע"כ דבשחל להיות בשבת מיירי דאל"כ לידחי בממנ"פ וא"כ מאי קושייתו לרפרם ודוק:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>דפני </b>
+<b> סוכה כשרים מן הכל כו' ואפי' מב"ח.</b> כתב ה"ה פ' הישן ת"ר כו' וקי"ל כר"י הנה הרב ל"מ ז"ל פ"א מה' נזירות תמה על רבינו דבפ' הישן איפליגו שם בטעמא דר"מ אביי אמר שמא תמות ר"ז אמר שמא תברח והק' שם ומי אמר אביי ר"מ חייש למיתה ור"י לא חייש למית' והתנן בת ישראל שנשאת לכהן כו' הרי זו אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים ורמינן עלה ה"ז גיטך שעה אחת קודם למיתה אסורה לאכול בתרומה מיד ואמר אביי ל"ק הא ר"מ הא ר"י כו' ומשנינן איפוך ר"מ חייש למיתה ור"י לא חייש כדתניא עשאה לבהמה דופן לסוכה כו' יע"ש וכיון דרבינו פסק כאן כר"י ע"כ דס"ל דלא חיישינן שמא תמות ובפ"ט מה' תרומות דין א' פסק רבינו דאסורה לאכול בתרומה מיד וע"כ היינו משום דחיישינן שמא ימות גם בפ"א מה' נזירות דין ה' פסק רבינו דהאומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר הרי זה נזיר מיד שמא ימות עתה ובפ"ק דנדרים דמו זה לההיא דהאומר ה"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתי דאסורה לאכול בתרומה מיד וא"כ איך פסק כאן כר"י דלא חייש למיתה א"ד והנה מה שהק' מההיא דנזיר לק"מ ואשתמיט מיני' לשון הרא"ש ז"ל שם בפ"ק דנדרים וז"ל ואפי' מאן דפליג בפ' כל הגט ואמר דלא חיישינן לשמא ימות הכא לזמן מרובה דלימי נזירות חיישי' הילכך כיון דראוי לקבל עליו נזירות כו' יע"ש וא"כ משו"ה פסק רבינו דה"ז נזיר מיד משא"כ הכא גבי דפני סוכה כיון דזמן מועט לא חיישי' אלא מיהו מההיא דתרומות קשה טובא והרב הנז' תי' עם מאי דקש' תו בפשטא דשמעתתא לר"ז דאית ליה דלא חיישי' שמא תמו' לכ"ע א"כ ק' דר"י אדר"י דגבי הלוקח יין מן הכותי' חייש ר"י לבקיעת הנוד אע"ג דאפשר דמסר לשומר ואם כן כ"ש דניחוש שמא תמות וליכא למימר דר"ז ס"ל דר"י לדבריו דר"מ קא' ולדידיה טעמא משום ברירה דא"כ כיון דכ"ע לא חיישי לשמא ימות מתני' דה"ז גיטך שעה אחת כו' אסורה לאכול בתרומה מיד כמאן מתוקמא כיון דכ"ע לא חיישי שמא תמות ותי' הרב ז"ל דלר"ז לא תיקשי דר"י אדר"י דלעול' דר"י חייש למיתה כי היכי דחייש לשמא יבקע וברייתא דה"ז גיטך שעה א' כו' ר"י היא ואפ"ה גבי עשאה דופן לסוכה ס"ל לר"ז דלכ"ע לא חיישי למיתה משום דחששה רחוקה היא דאמרינן התם בפ' הישן למ"ד שמא תמו' הא מתיחא באשלי מלעיל ותי' זמנין דמוקים בפחות משלשה סמוך לסוכה וכיון דמתה כווצא ולאו אדעתיה ומשו"ה אמרו דר"ז ס"ל דמיתה לא שכיח כלומר למיתה למיחש כולי האי לא שכיח ורבי' פסק כר"ז את"ד יע"ש והנה דברי הרב הן הן דברי הריטב"א בחדושיו פ' הישן שהקשה למסקנא דסוגייא דפרק כל הגט ודפ"ק דחולין דאסיקנא דטעמא דר"י משום בקיעת הנוד א"כ היכי לא חייש ר"י הכא גבי עשאה לבהמ' דופן לסוכה למיתה וחייש לבקיעת הנוד ותירץ דהכא לאו משום דלא חייש למיתה אלא דהא אוקימנא פלוגתא בבהמה קשורה ומתוחא באשלי דכי נמי מתה לא בצר שיעור דופן ואיהו לא חייש לזמנין דמוקי לה פחות מג' כו' יע"ש:<br><b> האמנם </b> הרואה יראה דתירוץ זה אינו עולה יפה לר"ז דמוקי פלוגתייהו דר"מ ור"י בבהמה שאינה קשורה ור"י לא חייש לשמא תברח דהשתא תקשי לן דר"י אדר"י שהרי חששה דשמא תברח קרובה יותר מחששה דשמא יבקע הנוד דאפי' ר"מ דלא חייש למיתה אליבא דר"ז אפ"ה חייש לשמא תברח וכיון דר"י לא חייש לשמא תברח מכ"ש דלא חייש לשמא ימות ובקיעת הנוד ושמא ימות לפחות מיהא שוין הן וא"כ הדק"ל לר"ז תקשי לן דר"י אדר"י וכן נוטין דברי הריטב"א ז"ל שכתב דלפום סוגיא דפ' כל הגט מוקמינן לפלוגתייהו דר"מ ור"י בבהמה קשורה אמת מבואר מדבריו דבבהמה שאינה קשורה לית לה פתרי לאוקמיה משום דכ"ש תקשי לן טפי דר"י אדר"י דהכא לא חייש לשמא תברח והתם חייש לשמא יבקע ועיין בהר"ב ח"ה מ"ש שם בסוגיי' וכמו כן נראה דק' על רבי' דמדסת' וכתב בכל עושין דופני הסוכה כו' ואפילו מב"ח משמע דס"ל דאפי' בהמה שאינה קשורה נמי ומשום דס"ל דקי"ל כר"ז דבבהמה שאינה קשורה פליגי ופסק כר"י וא"כ אפשר דע"כ לא פליגי אביי ור"ז אלא אליבא דר"מ דלאביי אפי' בבהמה קשורה ר"מ פוסל משום דחייש שמא תמות ולר"ז ע"כ לא פסל ר"מ אלא בבהמה שאינה קשורה אבל בקשורה מכשיר ר"מ אמנם בהיתרא דר"י אפילו אביי מודה דכי קא מכשיר ר"י אפי' בשאינה קשורה מכשיר ותדע לך מדלא קאמר תלמודא דבבהמה שאינה קשורה אליבא דר"י פליגי אביי ורבא כי היכי דקאמר דבבהמה קשורה פליגי אליבא דר"מ והא עדיפא אליבא דהלכתא אלא ודאי משמע דבהיתרא דר"י כ"ע מודו דאפי' כשאינה קשורה מכשיר:<br><b> אולם </b> ראיתי להטור ז"ל סימן תר"ל שכתב וז"ל ועושין מחיצה אפי' מבע"ח שיקשור שם בהמה לדופן הנה דעתו ז"ל נרא' לפסוק כאביי דבבהמה קשורה פליגי וס"ל ז"ל דלאביי ע"כ לא מכשיר ר"י אלא דוקא בקשורה אבל בשאינה קשורה מודה דחיישי' שמא תברח ושלא כמ"ש לדעת רבינו ז"ל ויש מן התימה על מרן הב"י ז"ל איך לא כתב שרבינו ז"ל חולק עליו שבתי וראה שדברי רבינו ז"ל אף שבאו סתומים מ"מ נראין הדברים מוכרחים דבבהמה קשורה הוא דוקא שהתיר וזה ממ"ש בפי"ו מה' שבת דין כ"א וז"ל בכל עושין מחיצה כו' אפי' בבהמה ושאר מיני חיה והוא שיהיו כפותים כדי שלא ינודו גם בפי"ח מה' הנז' דין י"ב על מה שפסק רבינו בכל עושין לחים אפי' שיש בו רוח חיים כתב ה"ה וז"ל ודוקא כשהב"ח קבועים ואינם נדים אבל נדים לא כמ"ש למעלה וידוע שהלחי משום מחיצה ע"כ וא"כ נראה ודאי דגבי סוכה נמי כיון דמדין מחיצה הוא בעינן נמי כפותים לדעת רבינו וראיתי להרב המגיד ז"ל שם פי"ו כתב וז"ל ומ"ש רבינו והוא שיהיו כפותים אבהמה קאי שהן נדים שלא לדעת ובעינן מחיצה יכולה לעמוד ועומדת ומהסוגיא שבפ' הישן הוציא דין זה אע"פ שאינה מוכרחת אלו דבריו ז"ל ודבריו באו סתומים במ"ש דמסוגייא שבפרק הישן הוציא דין זה דאי כונתו לומר להא דאמרי' בשמעתין דלר"ז בהמה שאינה קשורה פסולה גזירה שמא תברח וכמו שכן ראיתי להרב מג"א ז"ל סי' שס"ב דמ"ש רבינו שיהיו כפותים כדי שלא ינודו היינו משום חשש שמא תברח וכמ"ש בגמ' ע"ש הא ודאי ליתא שהרי ר"ז ל"ק כן אלא אליבא דר"מ אמנם אליבא דר"י דקי"ל כוותיה לא חייש לשמא תברח ואי דעתו ז"ל לומר דפוסק כאביי דבבהמה קשורה פליגי וס"ל דבשאינה קשורה אליבא דאביי אפילו ר"י לא מכשיר משום חשש שמא תברח לא ידעתי איך כתב דמהסוגיא זו הוציא דין זה שהרי אדרבא סוגייא דפרק הישן רהטה דלר"י אפי' בשאינה קשורה מכשיר לכ"ע ובה לא פליגי אביי ור"ז כמ"ש ותו דכל כי האי הי"ל לה"ה לפרש דפסק כאביי ובר מן דין לפי תי' הרב לח"מ שדעת רבינו לפסוק כר"ז לא יתכן זה וכן מלשון ה"ה שכתב דבעינן מחיצה יכולה לעמוד ועומדת מבואר דלאו משום חשש שמא תברח הוא כמ"ש הרב מ"א מדערבינהו להו בחדא מחת' בהדי מחיצה יכולה לעמוד דהת' טעמא משו' דכל מחיצה שאינה יכול' לעמוד ברוח מצויה לאו מחיצ' הוא:<br><b> ותו </b> הדבר קשה דאי טעמיה דרבינו משום חשש שמא תברח תיקשי לן ממה שפסק רבינו בפ"ו מה' טומאת מת דין ד' וכן בהמה שכפתה ועשה אותה גולל הנוגע בה טמא הרי דלענין טומאה נמי הצריך רבינו ז"ל שיהא כפותה אע"ג דטעמא דשמא תברח לא אהני לן לענין טומאה דגזירה דרבנן בעלמא היא כדפריך בשמעתין וראיתי למרן הכ"מ ז"ל שם שכתב וז"ל ומ"ש שכפתה משום דאל"כ הרי היא הולכת לכאן ולכאן ואין כאן גולל א"ד והדבר תמוה דסוגייא דפ' הישן הויא תיובתא דפרכינן בין למ"ד שמא תמות בין למ"ד שמא תברח מדאורייתא מחיצה מעלייא היא ורבנן הוא דגזרו אלא מעתה תטמא משום גולל אלמא תנן ר"י מטמא ור"מ מטהר ולפי דברי מרן ז"ל אפכא הו"ל לאקשויי למ"ד שמא תברח דמוקי למתני' בבהמה שאינה קשורה היכי מטמא בה ר"י הא כיון שאינה כפותה והולכת לכאן ולכאן אין כאן גולל והכי פריך עלה למ"ד שמא תברח תטמא משום גולל ולכן הנר' אצלי שרבינו ז"ל הוציא דין זה מהא דאמרינן התם פרק הישן לקמן דכ"ד ארב"י כל מחיצ' שאינ' יכול' לעמוד ברוח מצוי' אינה מחיצה וס"ל לרבינו לראב"י כי היכי דבעינן יכולה לעמוד ברוח מצויה ה"נ בעי' שיהא עומדת מדעת המניח ור"ז דקאמר דטעמא דר"מ היא משום שמא תברח ואפי' בשאינה קשורה מכשיר ר"י פליג אדראב"י וס"ל דלא בעי' מחיצה יכולה לעמוד והכי נמי כי פריך התם למ"ד שמא תברח מדאורייתא מחיצה מעלייתא היא לפום דעת ר"ז דס"ל דלא בעינן מחיצה היכולה לעמוד ועומדת הוא דפריך אמנם לראב"י דקי"ל כוותיה כל שאינה קשורה לא שמה מחיצה ולראב"י ע"כ פלוגתא דר"מ ור"י גבי סוכה ולחי גולל בבהמה כפותה מיירי דבשאינה כפותה כ"ע מודו דל"ש מחיצה וזה אצלי כונת ה"ה שכתב דמסוגי' דפ' הישן הוציא דין זה וציין המרשים שם דכ"ד והיינו הא דראב"י שכתבנו דאלו משום חשש שמא תברח הי"ל לסיים דכ"ג ומ"ש אע"פ שאינה מכרחת כונתו דשאני מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דהגריעות מצד עצמה שהיא תלושה והרוח מנידתו משא"כ בהמה שהן מנדין עצמן וכמ"ש הרב מג"א ז"ל זה הנ"ל אמיתות דברי ה"ה ומ"מ לבי מגמגם על רבי' דבה' סוכה דשם עיקר מימרת ראב"י שמשם הוציא רבינו דין זה לא ביאר רבינו דבעינן בהמה כפותה ובה' שבת ביארו וגם על ה"ה ז"ל יש לגמגם איך לא ביאר זה ואיך שיהיה לדאתאן עלה נראה דתי' הרב לח"מ ז"ל לא יתכן אליבא דר"ז דס"ל דר"י לא חייש לשמא תברח א"כ קשה דר"י אדר"י דחייש לבקיעת הנוד והנר' אצלי דלר"ז לא תקשי לן דס"ל לר"ז דכי חייש ר"י לבקיעת הנוד בתרומה דאיסור מיתה אבל מסוכה דמצו' עשה לא חייש וכעין זה אמרינן פ"ק דסוכה די"ו ע"ב ע"כ ל"ק ר"י אלא בסוכה דמצות עשה אבל בשבת דאיסור סקילה החמירו ובגמרא כי פרכינן קשיא דר"י אדר"י לא מצי לשנויי דבתרומה דאיסור מיתה חייש אבל בסוכה דמ"ע לא חייש משום דאביי ע"כ לא ס"ל לחלק בהכי כדקאמר הא ר"מ והא ר"י דתניא עשאה לבהמה דופן לסוכה כו' וע"ד שכתב הרב ל"מ לפי תי' כנ"ל:<br><b> ועוד </b> נראה לי ליישב ובהכי יתיישבו ג"כ דברי רבי' ז"ל דר"ז דקא' מיתה לא שכיח ס"ל דלמיתה דזמן מועט כי הך דסוכה ולחים לא חיישינן משום דמיתה פתאומית לא שכיח וכמ"ש התו' פרק כל הגט ופ"ק דיומא דלמיתה דזמן מרובה חיישינן למיתה דיומי' לא חיישינן ור"י דאסר גבי הלוקח יין מבין הכותים לא משום טעמא דבקיעת הנוד אלא טעמא משום ברירה דכיון דלא חייש למיתה דזמן מועט ולשמא תברח כ"ש דלא חייש לשמא יבקע הנוד אלא לדבריו דר"מ דלר"מ דחייש לשמא תברח ליחוש לשמא יבקע דס"ל לר"י דחששת שמא תברח וחששת שמא יבקע כי הדדי נינהו וכ"ת אכתי תקשי א"כ מתני' דה"ז גיטך שעה אחת קודם מיתה אסורה לאכול בתרומה מיד כמאן מיתוקמא כיון דכ"ע ס"ל כר"ז דלא חיישינן למיתה דזמן מועט י"ל דס"ל לר"ז דדוקא גבי סוכה ולחים וכיוצא דחששת דבת יומא הוא לא חיישינן שימות מיתה בת יומא שהרי לאחר י"ט ולאחר שבת אין כאן כלום ומש"ה התירו לזמן מועט משא"כ בההיא דה"ז גיטך שעה אחת כו' דאם אנו מתירין השתא לאכול מיד מטעם דלא חיישינן למיתה דזמן מועט נמצא דהרי היא מותרת לאכול כל ימיה דבכל יום ויום הרי הוא חי לפנינו ואין לנו לחוש שימות באותו יום וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ספ"ק דיבמות דלר"מ דלא חייש למיתה דזמן מועט אם אתה אוסרה מיד נמצאת חושש למיתה דלאחר שעה ואי לא תחוש נמצאת אוכלת כל ימיה א"ד יע"ש ונמצא למפרע מתירין אנו לזמן מרובה וכל כי האי לא אמרינן לא חיישינן שמא ימות מאי אמרת נתירנה לאכול באותו יום שגרשה ולא לאחר זמן לא פלוג רבנן משום דמחזי כחוכא ונמצא א"כ דלר"ז מתני' הלזו אתיא ככ"ע ורבינו פסק כר"ז ומש"ה פסקה לההיא דתרומות ופסק ג"כ דעושין דופן מב"ח ובהכי ניחא מה שהק' עוד הרב לח"מ דבפ"ז מה' מעשר פסק רבינו גבי הלוקח יין מן הכותים דלא יתחיל וישתה כר"י וכתב טעמא דאין ברירה דאי יש ברירה היה מותר לשתות ואמאי כיון דהוא חייש לשמא ימות חיישינן לבקיעת הנוד והרב ז"ל תי' דנקט רבינו טעמא דברירה דמודו כולהו וכן דרכו של רבינו להזכיר טעם המבואר אף שיהיה לו טעם אחר מסכים להלכה א"ד יע"ש ולע"ד אחר המחילה לא דק בתי' זה דרבינו שם כתב וז"ל מי שהיה לו מאה לוג של יין טבול מן התורה וכתב מרן שם שדקדק רבינו לכתוב טבול מן התורה משום דבטבל דרבנן הא קיימא לן דבדרבנן יש ברירה יע"ש והשתא קשה דאכתי ת"ל דאסור לשתות משום חשש שמא יבקע הנוד וליכא למימר דס"ל לרבינו דדוקא בדאורייתא חששו לשמא יבקע אבל בטבל דרבנן לא חששו דא"כ בפ"ט מה' תרומות גבי האומר לאשה ה"ז גיטך שעה אחת כו' אסורה לאכול בתרומ' היה לו להתנות דדוקא בתרומה דאורייתא אינ' אוכלת אבל בתרו' דרבנן אוכלת ולא חיישינן לשמא ימות אלא מבואר דכי חיישי' לשמא ימות אפי' בתרומה דרבנן חיישי':<br><b> אכן </b> לפי מה שכתבנו הנה נכון דהתם שאני כיון דחששה דבת יומא לא חיישי' וכמובן ועל פי האמור מייתבא לן שפיר מה שהק' מוהר"ץ אשכנזי ז"ל בתשובה סי' ק"ו דפ"ז ע"ב וז"ל ויש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם דבפ"ט מה"ת פסק דחיישי' שמא ימות לאלתר ובה' יה"כ פסק דלא כר"י דאמר אף אשה אחרת מתקנין לו והיינו משום דס"ל דלא חיישי' למיתה דזמן מועט ולא די שהדברים סותרים אלא רואה אני הדברים ק"ו דהשתא ביה"כ דמעלה היא והו"ל למפסק כר"י כדקאמר רב הונא בפרק הישן לא חיישינן למעבד מעלה כל שכן גבי תרומה ואין לומר דהיא הנותנת דכיון דכפרת כל ישראל תלויה בו ניחוש אפילו לתרתי ותלת כמ"ש התוספו' ז"ל בפרק קמא דיומא בתי' בתרא דההיא תרוצא ליכא למימר אלא אי לא חיישינן מן הדין לשמא ימות לזמן מועט כזה אלא דמשום חששה בעלמא בעינן למיחש שפיר קאמרי רבנן דאי בעית למיחש למיתה דחד משום חומרא ניחוש לתרתי ותלת אבל אי ס"ל דמן הדין יש לנו למיחש למיתה דחד ואפי' לזמן מועט וכההיא דתרומה תו ליכא למימר דניחוש גם למיתה דתרתי ותלת דודאי מיתת ב' או שלשה לא שכיח כמו מיתה דחדא וכי תיסק אדעתין דלענין יה"כ יש לנו להקל מן הדין מפני שאי אפשר לנו להחמיר יותר מן הדין הא ודאי ליתא את"ד יע"ש והניחו בצ"ע ולפי מה שכתבתי תנוח דעתו דרבינו ז"ל דהתם כיון דחששה דבת יומא היא דלאחר יה"כ אין כאן כלום מש"ה לא חיישינן למיתה דזמן מועט משא"כ בההיא דתרו' ובר מן דין מה שהניח הרב ז"ל ביסוד מוסד דטעמייהו דרבנן דאמרי אין לדבר סוף משום דס"ל דלא חיישינן למיתה דזמן מועט אבל אי ס"ל דחיישינן לא הקל במה שהוא מן הדין מפני שאין להחמיר בו יותר מן הדין ועל פי זה בנה דייק קו' נראה דליתא ובהדייא מבואר בחידושי הרשב"א ז"ל פ"ק דיבמות די"ח ד"ה וקסבר וז"ל וק"ל דהא ר"מ לא חייש למיתה כדאיתא בגיטין כו' ותנן נמי פ"ק דיומא ר"י אומר אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות ופליגי רבנן עליה ומאן תנא דפליגי אר"י ר"מ כו' ויש מי שתי' כיון דיבום כו' וגבי יוה"ך משום דא"כ אין לדבר סוף וכדמפרש התם ואפי' מאן דחייש בעלמא הכא לא חייש כו' יע"ש הרי מבואר מדברי הרשב"א ז"ל דס"ל דאפי' מאן דחייש בעלמא מן הדין למיתה דזמן מועט ביה"כ לא חייש מטעמא דאין לדבר סוף ולדעתי נראה הדבר מוכרח מהא דפרכינן בפרק כל הגט לרבא דאמר שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן והרי נוד דשמא ימות הוא ופליגי ומשנינן אר"י שאני נוד דאפשר דמסר לשומר מתקיף לה רב משרשיא ערביך ערבא צריך כו' והשתא אם איתא לדעת הרב ז"ל דטעמייהו דרבנן דאמרי דאין לדבר סוף היינו משום דס"ל דלא חיישינן למיתה דזמן מועט אדפריך מברייתא דנוד אמאי לא פריך ממתני' דיומא דשמא ימות גופי' דלא חיישינן לרבנן דהשתא לא שייך תי' דנוד אלא נרא' מוכרח דאפי' כי נימא דחיישינן בעלמא אפי' הכי הכא לא חששו מטעמ' דאין לדבר סוף וכן נראה מוכרח ג"כ מהא דפרכינן התם פ"ק דיומא די"ג ורבנן נמי נימרו אינהו לנפשייהו אמרי לך רבנן כ"ג זריז הוא כו' וכיון דעבדינן ליה צרה כ"ש דמזדרז טפי כו' והשתא לפי דברי הרב מאי קו' הא בפשיטות איכא לתרוצי דגבי מיתה כיון דמן הדין לא חיישינן משום דמיתה דזמן מועט לא שכיח משו"ה קאמרי רבנן דאי בעי למיחש אין לדבר סוף דניחוש למיתה דתרתי ותלת משא"כ טומאה דשכיח וחיישינן לה מן הדין מפני שאין לדבר סוף נקל במה שהוא מן הדין וכדברי הרב ז"ל אלא נראה דליתא הן אמת שדברי הרשב"א ז"ל ג"כ ק"ק לפי דבריו מהא דפריך התם ורבנן נמי הא חיישי' לשמא אמרי לך רבנן טומאה שכיח כו' והשתא אמאי לא משני דטומאה כיון דאיתיה בתקנתא כיון דעבדינן ליה צרה מזדרז טפי ומש"ה חששו משא"כ מיתה כיון דליתיה בתקנתא משום דאין לדבר סוף לא חששו וי"ל ודוק ועיין בהרב מג"א א"ח סי' תקס"ח ס"ק י"ג מה שהק' על מה שפסק מר"ן ז"ל שם דמי שנדר להתענות כך וכך תעניות יכול לדחותם עד ימות החורף וז"ל וצ"ע דמתחייב להתענות מיד שמא ימות כו' ובס"ד כתב ומיהו לזמן מועט לא חיישינן לשמא ימות כמ"ש הרא"ש בסנהדרין א"ד יע"ש ואחר המחילה לא דק שהרא"ש ז"ל לא כתב לפסק הלכה דלמיתה דזמן מועט לא חיישינן אלא מ"ש הרא"ש ז"ל הוא לומר דאפילו מאן דפליג בעלמא וס"ל דלא חיישינן לזמן מועט גבי נזיר דזמן מרובה חיישי' אמנם להלכה אפשר דס"ל דק"ל כמ"ד דאפי' למיתה דזמן מועט חיישינן וכמו שכן נראה דעת רבינו ז"ל כמ"ש הלח"מ ז"ל ותו ק' עליו דכיון דקי"ל דלמיתה דזמן מועט לא חיישי' א"כ מה"ט נמי יהי' מותר להלוות' עד ימות החורף משום דכל יום ויום הרי חי לפנינו דומה לתרומה שכתב הרשב"א דלמאן דלא חייש ל"ד מועט ה"ז אוכל' בתרומה כל ימיה ולפי מ"ש בעניותינו בדעת רבינו יש מן הישוב לדברי הרב ודוק ועיין בהשגת הראב"ד פ"ג מה' מע"ב דין ח' כתב בס"ד וז"ל ועם כל זה אין דעתי נוחה אלא במעות שהוא פקדון ארוך ויש לחוש שמא ימות כו' אבל בפירות שאינם לזמן ארוך כולי האי לא חיישינן ומר"ן הק' עליו דאפי' לא יהא לזמן ארוך מי ליכא למיחש שימות הנפקד ביום אשר הפקד אתו או למחרתו כו' ועיין בס' מח"א בהגהותיו על רבינו שתמה עליו שהרי כתבו התוס' פ"ק דיומא ופרק כל הגט דלמיתה דזמן מועט לא חיישינן יע"ש ולא דק שהרי לדעת רבינו ז"ל כפי מה שפסק בפ"ט מה' תרומות אפי' למיתה דזמן מועט חיישינן והראב"ד לא השיגו מבואר דהכי ס"ל וא"כ שפיר ק"ל למרן ולפי מ"ש אנן אדידן בדעת רבינו יתיישב נמי השגת הראב"ד ז"ל ודוק:<br><b> ודע </b> שזה שכתבו התוס' דלמיתה דזמן מועט לא חיישי' לא פורש בדבריהם איזה זמן מיקרי זמן מועט אם הוא יום או יומים או עד חדש ימים כמ"ש הרא"ש ז"ל בנזירות דל' יום מקרי זמן מרובה ומריהוט לשונם שכתבו בפ"ד אחין ובפ' כל הגט דלשמא ימות לאלתר לא חיישינן גם מדברי תוספות ישנים למסכ' יומא שכתבו דלמיתה דזמן מרובה חיישינן למיתה דיומא לא חיישינן ע"ש היה נראה לדקדק דדוקא במיתה דיומא לא חיישינן אבל במיתה דימים ב' או ג' חיישינן האמנם נראה ודאי דהא ליתא ויש להוכיח דאפי' למיתה דז' ימים מיקרי זמן מועט ולא חיישי' מדפרכינן בפ' כל הישן ומי אמר אביי ר"מ חיישי למיתה והתנן הלוקח יין מבין הכותים כו' ואם איתא מאי קו' כי לא חייש ר"מ לבקיעת הנוד משום דחששא דיומא הוא משא"כ גבי סוכה דחיישי' שמא ימות בתוך ז' ימי הסוכה וכיון דמיתה כווצא ולאו אדעתיה וכיון דזמן מרובה הוא חיישינן אלא מבואר דאפי' מיתה דז' ימים זמן מועט מיקרי ולא חיישינן הן אמת שרש"י בד"ה גזירה שמא תמות כתב וז"ל שמא תמות הבהמה בי"ט ותיפול ואין כאן דופן ונמצא בטל ממצות סוכה כו' ולא ידעתי אמאי הוצרך לומר שהחששה הוא שמא ימות בי"ט והלא אפי' ימות בח"ה ג"כ איכא למיחש משום דלא יהיב אדעתיה כמ"ש בגמרא ולפי דעתו ז"ל דהחששה הוא שמא תמות בי"ט לא ידעתי לאיזה תכלית הוצרכו בגמ' לומר דילמא מתה וכיוצא ולא יהיב אדעתיה לתקנה ות"ל דאפי' יהיב אדעתיה כל שמתה בי"ט לא מצי לתקוני ונמצא בטל ממצות סוכה וכעת צ"ע:<br><b> עוד </b> ראיתי למוהר"ץ אשכנזי בתשו' סי' מ"א שהק' למ"ש התוס' פ"ק דיומא ופר' ר"א דלמיתה דזמן מרובה חיישינן לכ"ע ממ"ש בפ' ר"א דנדרים דמיתה נולד הוא משום דלא שכיח וכתב דההוא ודאי ל"ק משום דדתן ואבירם תרי הוו ולמיתה דתרי לא חיישינן אלא דאכתי קשה מההיא דאמרינן התם קונם שאני נושא לפ' שאביה רע ואמרו לו מת כו' ואקשינן מת נולד הוא ואף דהתם אפי' לזמן מרובה ולמיתה דחד ועוד קשה מהא דאמרינן בהאשה שנפלו דף ע"ט ולד בהמה מלוג לבעל ולד שפחה מלוג לאשה חנניא בן אחי ר"י אומר אף ולד שפחה מלוג לבעל ומפרש התם טעמא דחנניא משום דלמיתה לא חיישינן ואמרינן התם דהלכה כחנניא ש"מ דלא חיישינן אפי' למיתה דחד ואפי' לזמן מרובה עכת"ד והנה מה שהקשה מההיא דנדרים כבר קדמו בזה רבינו הגדול מרן בי"ד סי' רכ"ח ותי' וז"ל נראה לי דנהי דמיתה שכיחא מ"מ למות שונאיו בחייו לא שכיח דהא אשכחן דהע"ה צוח ואומר ואויבי חיים עצמו א"נ כ"כ שכיח שימות זה בחייו של זה כמו איפכא כו' יע"ש ולתי' הראשון נראה דק' עליה מההיא דקונם שאני נושא לפ' מפני שאביה רע דהתם לאו בשונא עסקי' ואפי' הכי פריך מת נולד הוא וי"ל בדוחק גם מה שהקשה מהא דהאשה שנפלו נר' דלא קשיא מידי דהתם נמי למיתה דתרי הוא דחיישינן שתמו' השפחה קודם וגם שימות בעלה בחייו דאלו מתה היא בחיי בעלה לא איכפת לן מידי דהוו של בעל וכ"כ הרשב"א שם וכיון דמיתה דתרי הוא משו"ה לא חיישינן וזה פשוט ועיין עוד פ' הכותב דפ"ג ע"ב בתוספות ד"ה מיתה לא שכיח שכתבו דשמא משום דרוב פעמים מסתכנת בלידה ועיין במוהראנ"ח ח"ב סי' מ"ה שהאריך לפלפל בדבריהם ולפי תי' ב' שכתבנו משם מרן דכ"כ שכיח שימות זה בחייו של זה כמו איפכא דבריהם מבוארים וכמובן ודו"ק ומ"מ למ"ש דמיתה באשה שכיח טפי מבאיש נראה דק' לכאורה מהא דפרכי' בפ' הישן ור"י לא חייש למיתה והאר"י אף אשה אחרת מתקנים לו כו' ולפי דבריהם מאי קו' שאני התם דמיתה דאשה הוא ושכיחא טפי מבאיש ואמנם נראה ודאי דהא ל"ק דמעולם לא כתבו התוס' כן אלא במיתה דזמן מרובה ומשום טעמא דמסתכנת בלידה אבל במיתה דבת יומא כההיא דיוה"כ איש ואשה שוים הן וזה פשוט ומ"מ למדנו מדבריהם דנ"מ לענין נדרים דאמרינן דמיתה נולד הוא משום טעמא דכ"כ שכיח שימות זה בחייו של זה כמו איפכא כמ"ש מרן דהיינו דוקא במיתה דאיש ובההיא דקונם כו' שאביה רע אבל האומר קונם כו' שאמה רעה כיון דמיתה דאשה שכיח לא חשיב נולד כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קעט) </b> ואשתמיט מיני' לשון הרא"ש ז"ל כו' הכא לזמן מרובה דלימי נזירות חיישינן כו'. בחידושי לנדרים תמהתי על דברי הרא"ש אלו וז"ל שם, תמוה לי דהכא א"צ לזה דאפי' לא משך נזירות רק שעה אחת ולא שלשים יום נמי כ"ע מודי בזה דחיישינן למיתה משום דאי לא ניחוש נמצא דימות ולא יהי' נזיר כלל משום דכל זמן שהוא חי יאמר דעוד יש לו שהות להיות נזיר ומש"ה צריך לקבל עליו נזירות מיד דמאי שנא שעה זו משעה אחרת לאחר עשרים שנה והרי הוא נדר להיות נזיר קודם מותו וא"כ אי לא תיחוש דימות מקודם כיון דסופו למות בודאי לא יהי' נזיר כלל משום דבכל פעם יאמר שיש לו עוד שעה לנזירות משא"כ בתרומה דאין הכרח שתאכל תרומה בזרות דהיינו בשעה שקודם מיתת בעלה דשמא תמות היא תחלה ולהכי לא חיישינן התם למיתה אבל בנזיר כיון דבכל יום יסמוך א"ע שיש לו עוד שהות להיות נזיר א"כ בודאי ימות בלי קיום נדרו להיות נזיר כיון דסוף אדם למות ומה זה ענין לחששא דשמא ימות וע"ש:<br><b> ולפ"ז </b> יש ליישב קושיית הלח"מ על הרמב"ם ז"ל משום די"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל דלא חיישינן למיתה ומש"ה פסק דדופני סוכה מבעלי חיים נמי כשרים ושאני גבי תרומה משום דבעלה ודאי ימות וא"כ אי תאכל כל ימיה תרומה הרי תאכל נמי שעה אחת קודם מיתתו בתר חלות הגט ואע"ג דאין הכרח שתאכל תרומה בזרות דדלמא תמות היא תחלה וכמ"ש לעיל והיינו דרמי הש"ס בסוכה דף כ"ג ע"ב אהאי דקתני אסורה לאכול בתרומה מיד מהך דאוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים דגיטין דף כ"ח והיינו משום דאם היא תמות ברישא אין הכרח שתאכל תרומה בזרות ומשני אביי דהא ר"י הוא דחייש למיתה כו' אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל דטעמא דר"י דאוסר בלוקח יין מבין הכותים היינו מטעם דאין ברירה וכמ"ש ברפ"ז מהלכות מעשר ולא משום דחייש לשמא יבקע הנוד וא"כ ס"ל דלא חיישינן לשמא ימות ואפשר משום דרבנן בריש מסכת יומא ס"ל הכי ומ"מ שפיר פוסק הרמב"ם ז"ל בריש פ"ט מהלכות תרומות דאסורה לאכול בתרומה מיד משום דהתם לאו מחששא דשמא ימות הבעל לאחר שעה הוא אלא מטעם דאי נימא דתאכל עכשיו בתרומה משום דלא חיישינן לשמא ימות אחר שעה א"כ ה"נ תהי' מותרת בתרומה מה"ט כל ימי חייה ומאן לימא לן דהיא תמות ברישא וא"כ מידי ספיקא לא נפקא ומש"ה אסורה לאכול בתרומה מיד מספק. ואע"ג דס"ל להרמב"ם ז"ל דספיקא דאורייתא הוי מן התורה לקולא וא"כ הכא דיש לה חזקת היתר לתרומה דהא עד עכשיו הוה אכלה בתרומה הרי הו"ל למימר דמותרת לאכול בתרומה מ"מ הא ליתא שהרי באשה שהלך בעלה למדינת הים דאוכלת בתרומה הוא רק משום חזקת חיים שיש לו להבעל אבל לא בפשיטות דנימא כיון דספק הוא אם מת מוקמינן לה אחזקתה חזקת היתר לתרומה ומש"ה אוכלת בתרומה דזה אינו אלמא דבספיקא אסורה בתרומה וא"כ בנ"ד דהוא ספק השקול מי ימות ברישא הרי מספק אסורה לאכול בתרומה מיד ומכש"כ דהאי ספק גרע מספק דעלמא כיון דעביד לגלויי שאכלה בתרומה אחר מיתת בעלה. ואפשר דאפי' מדאורייתא אסורה לאכול בתרומה מיד. ולא רק משום דספק דאורייתא הוי מדרבנן לחומרא לדעת הרמב"ם ז"ל. ונ"מ בזה. דאסורה לאכול מיד אפי' בתרומה דרבנן. דהא אפי' אי נימא דטעמא דהרמב"ם הוא משום דחייש לשמא ימות נמי אינו אלא חששא וגרע מספק השקול. ואפ"ה משמע שם דאפי' בתרומה דרבנן אסורה: [וכבר כתב גיסי הגאון ז"ל בשו"ת חתם סופר בשם אחד מגדולי הראשונים ז"ל (וכמדומה לי בשם הראב"ן ז"ל). דאע"ג דקיי"ל דוסתות דרבנן מ"מ ההפרשה בעונה סמוך לוסתה הוי דאורייתא דשמא תראה כו' וכ"כ הנו"ב ז"ל והיינו ע"כ למאן דס"ל האי טעמא דחיישינן לשמא ימות וצ"ע לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דלשמא ימות לא חיישינן ופשיטא דזה הוי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. ועיין במגיד שם דלית לי' האי קרא לאסמכתא דכיון דחזקה הוא מדרבנן דאורח בזמנו בא א"כ פשיטא דאסור לבא עליה בזמן ההוא ודו"ק]:<br><b> (קפ) </b> דלר"מ דל"ח למיתה דזמן מועט אם אתה אוסרה מיד כו'. ואי לא תחוש נמצאת אוכלת כל ימיה. לא זכיתי להבין דברי קדשו של הרשב"א ז"ל דמה בכך אטו ההכרח הוא שבעלה ימות תחלה וא"כ אפי' אי נימא דלזמן מרובה לכ"ע חיישינן לשמא ימות הרי כמו כן בזמן מרובה י"ל נמי דתמות היא תחלה. ואי דבעי למימר דמשום האי ספיקא דהיינו שמא ימות הבעל תחלה אסורה לאכול בתרומה מיד ומטעם שכתבתי לעיל (באות קע"ט) א"כ הרי לא צריך לאתויי עלה מטעם דלזמן מרובה חיישינן לשמא ימות אלא כמ"ש לעיל מטעם דסוף כל אדם למות ובע"כ שימות וחיישינן שמא הוא ימות תחלה וכנ"ל ודו"ק:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>העושה </b>
+<b> סוכה תחת האילן כו' הדלה עליה עלי האילנות ובדיהן וסכך על גבן ואחר כך קצצן אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה כו'.</b> וכתב הרב כ"מ שמפירוש המ' לרבינו נראה שהוא מפרש דחבטן היינו שקצצן כו' ולפי זה מתני' דהדלה עליה הכי מפרשא אם היה הסיכוך הרבה מהן כשרה בלא ניענוע כלל וכדאוקימנא לה בשחבטן היינו שקצצן ומאי או שקצצן או שקצצן כמשפט דהיינו בנענוע כו' וכ"כ הרא"ם ז"ל בתוספותיו על הסמ"ג שדעת רבינו ז"ל שהוא מפרש חבטן היינו שקצצן כדעת המפרש שכתב רש"י ד"ט ע"ב ד"ה בשחבטן ומה שהקשה רש"י ז"ל על פי' זה דגבה הדלה עליה אמאי בעי סכוך הרבה ל"ק ליה לרבינו דכיון דרישא איירי בשלא נענען משו"ה בעי סכוך הרבה מהן ואע"ג דבסכך פסול לדעת רבינו לא מהני סיכוך הרבה מהן כל שהן מעורבין הכא שאני כיון דאין פסולו אלא משום תעשה ולא מן העשוי מהני א"ד יע"ש וק' טובא דאכתי תקשי לפי' זה מה יענה אליבא דרב דס"ל בפ"ק די"א דקצצן גרידא מהני לא הוי תעשה ולא מן העשוי משום דקציצתן זו היא עשייתן א"כ רישא אליביה במאי מיירי אי בשקצצן אמאי בעי סיכוך הרבה מהן ואי בשלא קצצן הא קמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר כדהקשו בגמ' וכן ראיתי מקשים ולזה היה אפשר ליישב בפשיטות ולומר שהרי שם פרכינן אליבא דרב מבריי' דקתני תעשה ולא מן העשוי מכאן אמרו הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסו' וסיכך על גבן פסולה היכי דמי אילימא בשלא קצצן מאי אריא משום תעשה ולא מן העשוי ת"ל משום מחובר אלא בשקצצן וקתני פסולה אלא ש"מ לא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן ותיובתיה דרב ומשנינן אמר לך רב הב"ע דשלפנהו שלופי דלא מנכרה עשיה דידהו וא"כ ה"נ איכא למימר דרישא דמתני' דקתני אם היה סיכוך הרבה מהן כשרה מיירי בדשלפנהו שלופי דהשתא משום מחובר ליכא וכיון דאין פסולו אלא משום תולמ"ה מש"ה סגי בסיכוך הרבה מהן ובהכי ניחא מאי דדחיק' טובא לפי' רבינו דאי רישא איירי בשקצצן אם כן מאי או שקצצן דקתני ולומר דקצצן כמשפט קאמר דהיינו בניענוע קשה דאם כן העיקר חסר והכי הו"ל למתני או שנענען אכן לפי מ"ש ניחא דתני או שקצצן לאשמועינן דדינא דרישא איירי אפי' בשלא קצצן לגמרי אלא דשלפינהו שלופי ואפ"ה מהני אלא דאכתי ק' לתירוץ זה דהניחא לפום מאי דתריץ תלמודא הב"ע דשלפי שלופי:<br><b> אמנם </b> לדעת המקשה דפריך מהך ברייתא ולא אסיק הך דשלפינהו שלופי א"כ אדק"ל מהך ברייתא תקשי ליה מתני' גופא אליבא דרב במאי איירי אי בשקצצן מאי איריא סיכוך הרבה מהן ואי בשלא קצצן הא קמצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר כדפריך בגמ' ולא אשכח לה פתרי לדעת רבינו אלא לאוקמא בשחבטן דהיינו בשקצצן ואם כן אליבא דרב תיקשי וי"ל דמשו"ה לא ק"ל ממתני' אליבא דרב משום דמצי לשנויי אליבא דמתניתין דמיירי בשאינן מעורבין אלא שהפרידן זה מזה דהשתא כל שהסכך כשר רבה עליו מהני כמ"ש רבי' לקמן ומה שתי' בשחבטן היינו אליבא דהלכתא דקי"ל כשמואל דאמר דצריך לנענע דמהשתא אין צריך לידחק ולאוקמי למתני' בשהפרידן משום דפשטא דמתני' דקתני וסיכך על גבן משמע דבמעורבין מיירי כנ"ל ליישב ודו"ק:<br><b> ובהיותי </b> בזה ראיתי לעמוד במ"ש התוס' בד"ה הא קא מצטרף בתוך דבריהם וז"ל והא דאמרינן בסמוך שתחתונה כשרה ועליונה פסולה התם מיירי כשאין התחתונה צלתה מרובה כו' וא"ת כיון שאין התחתונה צלתה מרובה אלא מחמת העליונה אמאי כשרה היא הא לקמן אמרינן סוכה המדובללת כשרה ומפ' בגמ' קנה עול' וקנה יורד וקאמר אביי ל"ש אלא שאין בין זל"ז ג' אבל אם יש בין זה לזה שלשה פסולה י"ל דהא אמר רבא התם דאפי' יש בין זה לזה שלשה אם יש בגגו טפח אמרינן חבוט רמי עכ"ל:<br><b> ויש </b> לדקדק טובא דאם כן כי פריך בגמ' פשיטא אמאי אצטריך לומר תחתונה כשרה ועליונה פסולה איצטריכה ליה מ"ד נגזר כו' ואמאי אצטריך להכי הא בלא"ה אשמועינן שפיר לאפוקי מדאביי דאמר דכל שיש בין זה לזה שלשה פסולה ואפי' יש בגגו טפח דלכאורה משמע דאביי ורבא פליגי בהכי וכן ראיתי בהגהות מיי' בדין כ"א על מה שפסק רבינו כרבא כתב וז"ל כרבא ודלא כאביי דפסיל בכל ענין אם יש בין זה לזה שלשה כו' יע"ש ועוד דאפי' תימא דס"ל להתוס' דאביי ורבא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אכתי תיקשי דנימא דהא דרבא איצטריך ליה לאשמועינן וכדאשמעינן רבא ולא פריך עליה פשיטא ובדוחק יש ליישב דלא ניחא ליה לתלמודא בהכי משום דאם איתא דעיקר מילתיה דר' ירמיה להכי הוא דאתא לאשמועינן א"כ לא הוה לי' לאשמועי' הכא אלא אעיקר מילתי' דסוכה המדובללת הו"ל לאשמועי' כו' דאם יש בגגו טפח אמרי' חבוט רמי כנ"ל ובמ"ש עוד ור"ת מפ' דלמעלה מעשרים לא חשיב סכך פסול כו' ודוחק הוא זה דמה"ט הו"מ למימר שתיהן כשרות איצטריכא ליה כו' הק' הרב חד"ה וז"ל כפי לשון רש"י דסבר כמאן דליתיה כו' לכאורה אין זה דומה דבחמתו מרובה סבר כמאן דליתי' דלאו סכך הוא אבל בההיא דשתיהן כשרות דעליונה צלתה מרובה וסכך מיקרי אמאי לא תפסול למעלה מעשרים גם התחתונה ועוד דאם כן הוה צריך לההוא סככה דלמעלה מעשרים כיון דתחתונה חמתה מרובה וסכך דידה כמאן דליתיה ומהיכא תיתי לן למיגזר בדקיימי תרוייהו בהנך עשרים משום הך דקיימא עליונה למעלה מעשרים דאטו נפסל כל סוכה אפי' בתוך עשרים מה"ט דשמא יכשר למעלה מעשרים כו' ע"ש מה שתירץ ולע"ד נראה דאין כונת התוס' לומר דמה"ט הוה מצי למימר שתיהן כשירות איצטריך ליה היכא דקיימי תרווייהו בתוך עשרים מ"ד נגזור היכא דקיימא עליונה למעלה מעשרים וצלתו מרובה כמו שהבין הוא ז"ל דהא ודאי ליכא למיגזר דא"כ תיפסול כל סוכה כמו שהקשה הוא ז"ל אלא כונתם להקשות דכי היכי דמשני בגמרא תחתונה כשירה ועליונה פסולה אצטריכא ליה מ"ד ניגזור דילמא מצטרף סכך פסול כו' והיינו טעמא דחיישינן דילמא אתי למטעי ולומר דכיון שהתירו חכמים התחתונה ולא מיפסלה משום סוכה שתחת סוכה מטעמא דכיון שעליונה חמתו מרובה הו"ל כמאן דליתיה א"כ מהאי טעמא אתי למטעי ולומר דאפי' היכא דקיימא למעלה מך' נמי תחתונה כשירה דחשיב כמאן דליתיה ולא מסיק אדעתי' למיחש משום צרוף פסול כמו שכתב רש"י ג"כ מה"ט נימא דשתיהן כשרות כו' אצטריכא ליה מ"ד ניגזור כיון שאנו מתירין את התחתונה ולא מיפסלה משום סוכה ע"ג סוכה דכיון דהתחתונה חמתה מרובה חשיב לההוא סכך כמאן דליתיה א"כ אתי למטעי נמי היכי דקיימא עליונה למעלה מעשרי' וחמתה מרובה מצלתה ותחתונה צלתה מרובה דסבר דחשיב לההוא סכך כמאן דליתיה כיון דחמתה מרובה כנ"ל ודו"ק:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אכילה </b>
+<b> בליל יט"א בסוכה חובה מכאן ואילך רשות כו' רצה אינו אוכל כל ז' אלא פירות כו'.</b> הנה התוס' ז"ל בפ' ג"ש דמ"ט ע"ב בד"ה אי בעי אכיל הקשו וז"ל ותימה דאמרינן בסוכה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל חוץ מלילה הראשונה בלבד ואלו בפ' שלשה שאכלו משמע דבי"ט חייב לאכול פת ומש"ה אם טעה ולא הזכיר י"ט בבה"מ חוזר ותירץ די"ל דה"פ שאינו צריך לאכול בסוכה אם לא ירצה אבל חייב בשביל י"ט חזרו והקשו וא"ת ומאי נ"מ אי צריך לאכול בשביל י"ט או בשביל סוכה יע"ש וכונתם מבוארת דק"ל דכיון דע"כ בשביל י"ט מחייב לאכול פת א"כ חייב לאכול בסוכה דהא בהא תליא וכן מבואר בהרא"ש וכיון שכן יש לתמוה דמאי ק"ל הא משכחת לה שפיר דיוצא ידי חובת י"ט ולא מיחייב לאכול בסוכה דאי בעי לא אכיל אלא כזית או כביצה דמשום י"ט נפיק ידי חובה ובסוכה לא מחייב עד דאכיל יותר מכביצה דבציר מהכי הו"ל אכילת עראי וכדאיתא בהדיא בפ"ב דסוכה דכ"ו וכן כתב הר"ן שם בהדיא וז"ל לפיכך נראה כו' וביט"א של סוכות דאמרי' נמי דמחייב לאכול שיעור שהוא חייב לאכול בסוכה דאלו מדין י"ט סגי לי' לאכול כביצ' עראי חוץ לסוכה כו' יע"ש וכ"כ בחידושי הרשב"א יע"ש וכבר ראיתי מי שתמה על הרא"ש כן עיין בס' דבר משה סי' ולפי חומר הנושא היה נראה לומר דס"ל דהא דאמרי' דאוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה היינו דוקא לשאר ימי החג אבל בי"ט אפי' אכילת עראי דהיינו כזית או כביצה אסורה וה"ט משום דאכילת שבת וי"ט עראי דידהו חשיבה קבע כיון דכתיב וקראת לשבת עונג וכההיא דאמרי' בפ' המביא שבת קובעת למעשר וה"ט משום דכתיב וקראת לשבת עונג ופרש"י דכיון דאכילה דידיה עונג קבע שאין בו עוד שם עראי עליה אלא שם קבוע יע"ש וא"כ הכא נמי דכוותא ואף ע"ג דהתם קאמר שבת קובעת מ"מ משמע דה"ה י"ט די"ט נמי אקרי שבת ומצוה לכבדו ולענגו כשבת וכמ"ש רבינו בפ' מהלכ' שבת וכבר הארכתי בזה בפ' מה' מעשר ב' וא"כ היינו דק"ל שפיר דכיון דמחייב לאכול בשביל י"ט ע"כ חייב לאכול בסוכה ואפילו כזית או כביצה האמנם הא ודאי דחיקא מילתא טובא היא דא"כ לא לישתמיט לשום א' מהפוסקים לומר דין זה ומסתמיות דבריהם משמע דאכילת עראי שריא לגמרי ואפי' בי"ט ומה גם שמדברי הטור ז"ל בנו מבואר דאפי' בי"ט מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה ממ"ש בסי' תרל"ט וז"ל ומיהו משאכל בה כזית דאז יצא ידי חובה אע"ג דשיעור אכילה בלא סוכה הוא כביצה שאני לילה או שהוא חובה טפי ואפי' לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאוכלו חוצה לה כו' יע"ש הנה מבואר מדבריו דדוקא בלילה הראשונה בלבד הוא דאסור לאכול אפי' כזית חוץ לסוכה אבל בשאר י"ט מותר ולכן נראה דס"ל להתוס' והרא"ש דאף לענין שבת וי"ט לא נפיק ידי חובת סעודת י"ט אלא דוקא ביותר מכביצה אבל בציר מהכי לא חשיבה אכילה דידיה ואינו יוצא ידי חובה וראיה לדבר ממ"ש התוס' בפ' יה"כ דע"ט ד"ה מיני תרגימא דאין יוצאים ידי חובה שלש סעודות בפירות משום דלא מהני גבי סוכה וא"כ מינה נמי משמע דבכביצה לא נפיק ידי חובה כיון דלא בעיא סוכה ומ"ש הטור סי' רצ"א דשיעור סעודה ג' הוי כביצה כבר כתב הרב מג"א ס"ק דלאו דוקא אלא יותר מכביצה ועיין במוהר"ם ן' חביב בקונטריס תיה"כ ד"י שהבין בדברי הטור כפשטן דבכביצה לבד יוצא ידי חובה ותמה עליו דכיון דלא בעי סוכה היאך נפיק ידי חובת סעודה ג' יע"ש מה שתי' ועוד נראה דאפילו נימא שדברי הטור בדוקא הן כמ"ש מוהר"ם ן' חביב אפי"ה איכא למימר דדוקא לענין סעודה ג' הוא דכתב הטור דיוצא ידי חובה בכביצה אע"ג דאינו אלא אכילת עראי אבל בסעודת שחרית וערבי' שהן עיקר כבוד שבת וי"ט לא אלא בעינן סעודת קבע וכמ"ש התוס' והרא"ש בפ' ע"פ דק"א ע"א ד"ה טעימו מידי לענין מיני תרגימה דאפי' אי מיני תרגימה מהני להשלים סעודה שלישית בשבת מ"מ בסעודת שחרית וערבית לא מהני שהם עיקר כבוד שבת ומה שתמה עוד מוהר"ם ן' חביב דמנ"ל להטור והר"ן דשיעור ס"ג בעי כביצה מי עדיפא ס"ג מליל פסח דסגי בכזית מצה וליל סוכה דסגי בכזית פת שיאכל בסוכה יע"ש י"ל דס"ל דהתם שאני דכיון דנפיק ידי חובת מצה וסוכה בכזית חשיבה אכילה דידיה קבע ויוצא בה נמי ידי חובת י"ט אבל בעלמא לא נפיק עד כביצה דבציר מהכי לא מקריא סעודה וא"כ מש"ה ק"ל דכיון דע"כ מיחייב למיכל פת דהיינו יותר מכביצה בשביל י"ט אם כן חייב לאכול בסוכה והא בהא תליא אלא מיהו מהא דגרסי' בפר' כל כתבי דקי"ט ע"ב אמר ר"א לעולם יסדר אדם שולחנו במ"ש אף ע"פ שאינו צריך אלא לכזית משמע דלא מחייב לאכול אלא כזית גרידא וכן מוכח מדתנן בפ"ב דסוכה ר"א אומר י"ד סעודות חייב לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה והשתא קשה לדעת הרא"ש שהסכימה דעתו שם דס"ג בעיא פת א"כ ט"ו סעודות הו"ל למימר שהרי א"א לז' ימים בלא שבת אלא מוכח ודאי דלא מחייב לאכול אלא כזית או כביצה ולא יותר מכביצה דהשתא משום הכי לא קתני ט"ו סעודות משום דיכול לקיימה בכביצה דלא בעי' סוכה ודוקא בשני סעודות שהם עיקרות דנפ"ל מקרא דתשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה כו' מחייב לאכול בסוכה מה שאין כן ס"ג דאינה אלא משום חיובה דקרא דלאו אורחייהו דאינשי אלא בב' סעודות והילכך לא נפ"ל ס"ג מקרא דתשבו כעין תדורו כי היכי דנחייב בסוכה ועיין במג"א סי' תקכ"ט ס"ק ה שהביא ראיה ממשנה זו די"ט לא בעיא ג"ס מדלא קתני אלא י"ד סעודות ולא ידעתי היכי ניחא ליה בהכי שהרי לדידיה נמי תיקשי דליתני ט"ו סעודות משום שבת ודוק ומ"ש רבינו רצה אינו אוכל כל ז' אלא פירות כתב הרב בעל מג"א סי' תרל"ט ס"ק דלאו דוקא כל ז' אלא בחה"מ אבל י"ט ושבת צריך כזית פת אך לא בעי סוכה וקשה שדבריו סותרים למ"ש בסימן רצ"א דס"ג לא מהני אלא ביותר מכביצה דבציר מהכי הוי אכילת עראי וא"כ איך כתב כאן דבכזית פת די ליום טוב ושבת וצ"ע:<br><b> ודע </b> שזה שכתבנו למעלה משם התוס' והרא"ש בפ' ע"פ דאפי' במיני תרגימה מהני להשלים סעודה ג' מ"מ בסעודת שחרית וערבית שהם עיקריות לא מהני נראה שמוכרח הדבר מדאמרינן בפרק שלשה שאכלו אלא מעתה שבתות וימים טובים דע"כ אכיל ה"נ דאם טעה חוזר א"ל הן והשתא אם איתא דאפי' בסעודת שחרית וערבית מהני מיני תרגימה אם כן היכי קאמר תלמודא דבשבתות חוזר הא אי בעי לא אכיל פת אלא מיני תרגימה דלא מיחייב בב"ה דומיא דר"ח דאינו חוזר משום דאי בעי לא אכיל פת אלא פירות א"ו משמע דבסעודת שחרית וערבית מיהא מחייב לאכול דהשתא ההיא דפ' שלשה שאכלו דקאמר אלא מעתה שבתות וי"ט מיירי בסעודת שחרית וערבית האמנם מדברי ה"ה בפ' ל' מה' שבת דין ט"ו משמע דס"ל דאפי' בסעודת שחרית וערבית יש מי שאומר דיכול להשלימן במיני פירות שכתב על מה שכתב רבינו חייב אדם לאכול ג"ס כו' וז"ל ונחלקו המפרשים האחרונים אם יכול להשלימן במיני פירות כו' ודעת ר"ת דלא וכן נר' מדברי רבי' ע"כ משמע דהג"ס שכתב רבינו קאמר דנחלקו המפרשים אם יכול להשלימן במיני פירות דאם לא כן הכי הול"ל ונחלקו המפרשים על ס"ג אי יכול להשלימה במיני פירות וכן מבואר מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו בפ' כל כתבי שכתב דיש אומרים דאפי' אי עביד ג"ס הללו במיני תרגימה יצא יע"ש והוא תימה דא"כ מה יענו לההיא דפרק שלשה שאכלו דקאמר דבשבת וי"ט אם טעה חוזר ואמאי אי בעי לא אכיל פת דומיא דר"ח ובדוחק יש ליישב דס"ל לי"א הללו דכיון דהא מיהא מחייב לאכול אע"ג דלא מיחייב לאכול פת מ"מ מסתמא ודאי אורחיה דאינש לאכול פת בשבת וי"ט ומש"ה חייב לחזור וההיא דר"ח דקאמר דאם טעה אינו חוזר משום דאי בעי לא אכיל לאו למימרא דאי בעי לא אכיל פת אלא פירות כמ"ש התוס' ז"ל דא"כ חייב לחזור דומיא דשבת אלא אי בעי לא אכיל כלל וכדעת רי"ו שכתב מר"ן הב"י בסי' תר"ב יע"ש ועוד יש ליישב בזה ועיין במרן הב"י ז"ל א"ח סימן תקפ"ח ובהרב החינוך סדר עקב סימן תכ"ח ודוק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א)</b>
+<b> מה </b> שכתב רבינו המחבר דלא לישתמיט לאחד מן הפוסקים לומר כן נעלם הי' ממנו ספר תניא וס' שבולי לקט סי' קי"א המביא הדין בשם רבינו אביגדור דהאי דאוכלין אכילת עראי לאו בי"ט איירי דסעודת שבת וי"ט עושה קבע וא"כ לא רחוקה לנו ממנו לומר דתוס' והרא"ש הכי סבירא להו ולאו מטעמיה משום שלומדין הדבר ממעשר ששבת קובע למעשר אלא לפי שצריך לאכול פת משום שמחת י"ט המצוה הזאת עושה סעודת קבע אף לפחות מכביצה וכן ראיתי למורי הגאון נר"י בחדושיו לצל"ח על מסכת ברכות שכתב נמי הדבר מסברתי' דתוס' והרא"ש סבירא להו סעודת שמחת י"ט הוי קבע והסתיר נמי הדבר מדברי הטור שכ' לילה הראשון דוקא אסור לאכול כזית חוץ לסוכה כמו שהקשה הרב פה על דבריו וגם מרבינו צל"ח נעלם היה רבינו אביגדור וגדולה מזו דברי ריא"ז ריש פ' ערבי פסחים ע"ש דכתב בפי' דשבת וי"ט קובע ואפילו לענין פירות ואף שאין דעת הפוסקים מסכימים אתו בזה לענין פירות מ"מ לענין פת ודאי י"ל דלא צריך שיעור ביצה אלא בכזית לבד הוי קבע כיון דצריך לברך אחריו ברכת המזון ועושה שבת קבע שיוצא בו סעודת שבת ומדברי רבינו אביגדור וגם מדברי צל"ח משמע דקבע הוא כיון שצריך לאכול בי"ט ולא סגי בלא"ה והיינו מצד חיוב שמחת י"ט ולא מפאת עונג ואף אם אין י"ט קובע למעשר כשבת דגבי שבת כתיב עונג ולא גבי י"ט וכמ"ש פרק ב' מהלכות מעשר עיין עליו ובהערותינו שם היינו כל אכילתו מ"מ ודאי סעודה זאת שהיא חיוב עושה קבע דכל חיוב הוא קבע ולפי הערה זו באמת מסולקת תמיהת הר"ב אלי' רבה סי' תרל"ט על דברי רבינו אביגדור דאם י"ט עושה קבע מאי הקשה הש"ס בסוכה [כ"ו ב'] מעשה לסתור דלמא מה שאמר ר"ג העלום לסוכה הי' בי"ט וסעודת י"ט הוי קבע ולפי הערותינו ליתא דדוקא לענין שיעור אמר רבינו אביגדור למילתיה דהיינו שי"ט עושה כזית פת לקבע כיון שיוצא בו ידי שמחת י"ט הוי קבע אבל טעימא של ריב"ז ושתי כותבות שאמר רבן גמליאל העלום לסוכה אינו קבע והיינו דלא כריא"ז ריש פ' ע"פ שהבאנו לעיל שאמר אפי' פירות הוי קבע עיין לענין קידוש במקום סעודה עיין ברי"ף פרק ערבי פסחים קנ"א ע"ב דפוס זולצבאך:<br><b> ואולם </b> אנכי הקשתי לפ"ז קושיא אחרת דהנה הב"ח סי' רצ"א כ' בדברי הטור שם שכתב דסעודה שלישית הוי שיעור ביצה היינו לחומרא דלמא כר' יהודה דברכת המזון הוי כביצה עייש"ה. ומינה משמע דזה תליא בזה אם ברכת המזון בכזית סגי שיעור סעודת שבת וי"ט בכזית ואם ברכת המזון בכביצה שיעור סעודת שבת וי"ט כביצה עיין עליו א"כ לפ"ז לא מקשי הגמ' ביומא [ע"ט ב'] מר' צדוק הא כביצה בעי שיעור דלמא לעולם כביצה נמי לא בעי שיעור אלא מעשה דר' צדוק בי"ט הוי והרי הוא סובר כרבי יהודה דברכת המזון כביצה ע"ש בתוס' ד"ה ולא בירך אחריו וא"כ פחות מכביצה לא הוי סעודת י"ט כסברת הב"ח ולפ"ז אין י"ט קובע והיה אוכל חוץ לסוכה אבל בביצה יוצא בסעודת י"ט וי"ט קובע והיה צריך לאכול בסוכה כל זה בפת אבל בפירות זה ליתא כאשר בארנו לפרק קושית הר"ב אליה רבה לכן ר"ג דאוכל פירות ואף שהשיעור היה יותר מביצה אפ"ה עראי הוא דאין יוצא בסעודת י"ט ולכן רק מחומרא אמר העלום לסוכה ולולי דמסתפינא הייתי אומר דעל ר"ג לשיטתיה פריך הש"ס דהא ר"ג אית ליה במשנה ברכות [מ"ד א'] דעל כל שבעת מינין מברך שלש ברכות דארץ לא הפסיק הענין ואכלת ושבעת אכולא קאי ולדידי' הי' סובר הש"ס דיוצאין סעודת י"ט ושבת בפירות אם המה מז' המינין ואפילו לזה שבת קובע וכסברת הריא"ז שהבאנו לעיל ואף שלדידן לא ס"ל הכי כיון דאנן קיי"ל דלא כר"ג לכן צריכין פת לסעודת י"ט אבל לדידיה אף על הפירות אם המה משבעת המינין יוצא והוי קבע והרי כותבת משבעת המינין הוא וקושית אליה רבה אפ"ה מסולקת דעיקר קושית הש"ס מריב"ז היה דהוה רק טעמא בעלמא ודאי אין י"ט ושבת קובע דלית מאן דחש לטעימה. ובהך סברא תרצתי נמי קו' מג"א סי' תרל"ט ס"ק ג' על הרא"ש שפסק אף למ"ד פרי בעי סוכה היינו דוקא אם קובע סעודה עליו זולת זאת הוי עראי א"כ מאי הקשה הש"ס יומא [ע"ט] מר"ג דרק לחומרא אמר העלום לסוכה הלא מדינא הוא דלמא לא קבע סעודה עליה ודומיא דריב"ז עייש"ה ואמרתי דודאי הרא"ש אמר למילתיה בשאר פירות או שלא אליבא דר"ג אבל בכותבות אליבא דר"ג הרא"ש מודה אי פירי בעי סוכה אף אי אוכל דרך עראי אם אוכל כשיעור ביצה או יותר הוי קבע כיון דהכותבות חייבים לברכת המזון אליבא דידיה והוי כפת. ובאמת אנכי נבוך בזה אמאי לדידיה לא יהיה חייב בסוכה אף אי פירי לא בעי סוכה שבעת המינין לדידי' שאני דהתורה אחשביה לסעודה ועיי"ש ובחי' הארכתי בזה מאד:<br><b> ועל </b> דברת הרב מג"א סי' תקכ"ח שרצה להוכיח דאין לעשות ס"ג בי"ט מר' אליעזר דאמר י"ד סעודות שהביא הרב פה והוא תמה מפני מה הקשה מי"ט ולא משבת ולדידי קשה טובא על הר"ב מגן אברהם הלא מי"ט ל"ק כלל דהא ודאי אף לפוסקים דס"ל חייב לעשות ס"ג היינו לדידן דקיי"ל כרבי יהושע דשמחת י"ט הוא חוב אמרו הם דחכמים השוו כבוד י"ט לכבוד שבת אבל לרבי אליעזר דס"ל בכ"מ שמחת י"ט הוא רשות וא"כ מצד י"ט אם רצה מתענה ודאי לדידיה לא צריך לעשות סעודה ג' וא"כ ר"א לשיטתיה מה יאמר יותר מי"ד סעודות הא סעודה ג' לאו מתשבו כעין תדורו נפקא אלא מצד חיוב י"ט ולדידיה ליתא כלל בחיוב י"ט וצע"ג:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קפא) </b> דאי בעי לא אכיל אלא כזית או כביצה כו'. ובסוכה לא מיחייב עד דאכיל יותר מכביצה. לענ"ד יש ליישב קושייתו דהא דכביצה לא בעי סוכה היינו רק אכילת רשות אבל לא אכילת מצוה דכיון דאחשבה רחמנא לאכילתו בעי סוכה וכעין זה תמצא ברש"י ביצה דף כ"ז ע"ב בסוף ד"ה חלה שנטמאת כו' וכעין זה כתב הרמ"ה ז"ל אליבא דר"ש דס"ל דכל שהוא למכות וכזית לקרבן והיינו משום דמלקות צריך להיות מזיד מ"ה לוקה אכ"ש משום דאחשבי' להאי כ"ש וע"ש. תדע שכן הוא דהא גמרינן דבסוכה בליל סוכות דחייב לאכול פת בג"ש דט"ו ט"ו מחג המצות והתם הרי סגי בכזית דומיא דמצה ואי נימא דכזית גם במקום שחייב לאכלו חשיב נמי עראי א"כ הא כיון דאכילת עראי אינו חייב בסוכה אמאי צריך לאכלו להאי כזית בסוכה דוקא הרי אכילת עראי פטור מסוכה ולא מקיים כלל מצות סוכה באכילת עראי אע"כ צ"ל דכיון דחייב לאכול כזית בליל סוכות בסוכה חייב לאכלו ממילא משום דהמצוה עשאו קבע וא"כ הה"ד נמי אי חייב לאכול כזית פת ביו"ט יהיה מאיזה טעם שיהיה נתחייב לאכלו בסוכה דוקא. אבל לא מטעם דשבת קובע וכמ"ש הגאון המחבר ז"ל אלא מטעם דהמצוה עצמה משויא לי' קבע. ונ"מ בזה דלאחר שאכל בשבת ג' סעודות או ביו"ט ב' סעודות יכול לאכול אחריהן כביצה פת חוץ לסוכה דכיון דאין מצוה לאכילה זו אינה קובעת ונמצא לפ"ז דהא דקתני אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה לאו לשאר ימי החג דוקא אלא אפי' בשבת וביו"ט נמי לאחר שקיים את הסעודות שהן חובה עליו לאכלן מותר לו ג"כ לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה: ולפ"ז לא קשה נמי אהא דפריך הש"ס בסוכה דף כ"ו ע"ב מעשה לסתור דמאי פריך דדלמא עובדא דר"י ב"ז ור"ג ביו"ט הוה (וכמו שהקשה הא"ר ארבינו אביגדור דס"ל דיו"ט קובע) משום דכיון דאין יוצאין ידי חובת סעודה בטעימה ובפירות א"כ גם ביו"ט מקרי זה סעודת עראי משום דיו"ט אינו קובע אלא סעודת המצוה קובעת והא"ר שהקשה כן על רבינו אביגדור היינו משום דמשמע דס"ל דיו"ט קובע וכמ"ש נמי המחבר ז"ל בתירוצו. שוב ראיתי דכעין מ"ש בזה כתב נמי הטעם המלך אבל הבוחן יבחון כי לא דרכתי דרכו ודו"ק:<br><b> (קפב) </b> דסעודה ג' בעיא פת א"כ ט"ו סעודות הול"ל כו'. אלא מוכח ודאי דלא מיחייב לאכול אלא כזית או כביצה כו'. לענ"ד יש להקהות בראיה זו טובא משום דאפי' תימא דגם סעודה ג' בעיא יותר מכביצה מ"מ לא חשיב ר"א ט"ו סעודות משום שבת מפני דר"א לא קא חשיב אלא הסעודות שמחויב לאכול בסוכה משום תשבו כעין תדורו דחייב לאכול כל הסעודות בסוכה מה"ט אבל מה שחייב לאכול בשבת עוד סעודה ג' משום מצוה הא לא קחשיב ר"א משום דמצוה לא אייתי קרא ואי משום דכיון דסעודה ג' נמי שיעורה ביותר מכביצה וא"כ ממילא חייב בט"ו סעודות בסוכה הא ליתא דאי משום הא הרי יכול לאכול כביצה פת בביתו ולהשלים המותר בסוכה בכדי אכילת פרס אי לא מקרי סעודה בע"א ודו"ק:
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>עצי </b>
+<b> סוכה אסורים כל ח' ימי החג בין עצי דפנו' בין עצי סכך כו'.</b> כתב ה"ה ומהסוגיא דס"פ המביא משמע דלא מהני שום תנאי בעצי סוכה דמצוה וכן עיקר כו' הרי מוכח בהדיא מהא דפרכינן התם אבל סוכה דמצוה לא. והתניא סככה כהלכתה ועיטרה בסדינין המצויירין כו' אביי ורבא דאמרי תרוייהו באומר איני בודל מהם כל בין השמשות דלא חלה קדושה עלייהו כו' ופירש"י ז"ל ד"ה אביי ורבא דאמרי תרווייהו כו' אבל עצי סוכה שאינו יכול להתנות תנאי זה שהרי ע"כ יבדלו מהן כל בין השמשות משום דסתר אהלה וב"ה ס' י"ט הוא חלה קדושה עליהם וע"י קדושה זו הוקצה לז' כו' וכתב הר"ב ח"ה וז"ל וה"ה דהאי תנאי דאיני בודל מהן לא מהני בסוכה דעלמא דע"כ יבדיל מהן כל בה"ש משום דסתר אהלה אלא דמהני בה תנאה כדאוקימנא לעיל דסיפא אתאן לסוכה בעלמא דהיינו שאם התנה עליה מבע"י שאם תפול למחר יסיקנה וכצ"ל לפר"ת ז"ל שכתבו התוספות בפרק במה מדליקין דמהני תנאה ביותר מכדי שיעור סוכה היינו תנאה דלעיל אבל האי תנאה דאיני בודל לא מהני ביה משום סתירת אהל דהא קאמר הכא אבל עצי סוכה דחיילה קדושה עלייהו אתקצאי לז' כפר"ת ובסוכה דמצוה האי תנאה דלעיל לא מהני משום דמה חג כו' עכ"ל:<br><b> ואיני </b> מבין דבריו דאיך אפשר לומר דלדעת ר"ת ז"ל בעצי סוכה היתרים על כדי הכשר סוכה מהני תנאה שאם יפול שהרי כתבו שם בפ' במה מדליקין דכ"ב ד"ה סוכה וז"ל והשיב ר"ת דבין נוי סוכה בין עצי סוכה היתרים על כדי הכשר סוכה לא אסירי אלא משום בזוי או משום הואיל והוקצו למצותו ולא אסירי מקרא אלא דוקא כדי הכשר סוכה והמקשה דפריך בביצה מנויי אעצי סוכה לא ידע שיש חילוק בין יותר מכדי הכשר סוכה לכדי הכשר סוכה ומשני באומר איני בודל מהן כל בה"ש דלא חיילה קדושה עלייהו וכן על עצים היתרים מכדי הכשר סוכה מהני ביה תנאה עכ"ל והשתא אם איתא דס"ל לר"ת דעצים היתרים מכדי הכשר סוכה מהני בהו תנאי שאם יפול ומשום דכיון דאינו אלא מדרבנן משום בזוי או משום הוקצה למצותו מהני בי' תנאה שאם יפול א"כ קשה דאמאי איצטריך אביי ורבא לאוקמי לברייתא באומר איני בודל כו' הא נויי סוכה נמי לא אסירי אלא מדרבנן משום בזוי כמו שכתב ר"ת ואם כן כי היכי דמהני תנאה שאם יפול בעצים היתרים על כדי הכשר סוכה הכי נמי בנויי סוכה דתרווייהו שוים הם לדעת ר"ת וא"כ למאי אצטריך לאוקמי לברייתא באומר איני בודל הוה ליה לאוקמא כפשטא בתנאי שאם יפול ותו דא"כ מאי פריך בגמרא מההיא דהפריש ז' אתרוגין לז' ימים דאמר רב אשי כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה למחר התם שאני דכיון דאינו אסור אלא מדרבנן ומשום דהוקצו למצותו משום הכי שרי דכיון דהפריש שבעה אתרוגין הוה ליה כאלו התנה בהדיא ותנאי מהני דומיא דעצים היתרים על כדי הכשר סוכה דמהני ביה תנאי שאם יפול אע"ג דחלה קדושה עלייהו מטעמא דאינו אלא מדרבנן לדעת ר"ת ז"ל אלא ודאי משמע שלדעת ר"ת בעצים היתרים על כדי הכשר סוכה לא מהני אלא דוקא תנאי דאיני בודל אבל תנאי שאם יפול לא מהני כיון דחלה קדושה עלייהו אע"ג דאינו אלא מדרבנן משום דכעין דאורייתא תקון והיינו דפריך שפיר מההיא דהפריש ז' אתרוגין וא"ת איך אפשר לומר דלדעת ר"ש בעצים היתרים על כדי הכשר סוכה מהני תנאה דאיני בודל ע"כ בודל מהן משום סתירת אהל הא לא קשיא כלל דאם כן תקשי לך לדעת הרי"ף ז"ל דס"ל דתנאי דאיני בודל מהני לעצי סוכה גופייהו אלא עכ"ל דכיון דקאמר איני בודל גלי דעתי' דאינו רוצה שיחול קדושה עלייהו כלל ומש"ה שרי ומ"ש בגמרא אבל עצי סוכה דחיילה קדושה עלייהו אתקצאי לז' לאו היינו משום איסור סתירת אהל כפרש"י אלא לר"ת הכי פי' אבל עצי סוכה דחילה קדושה עליוהו ד"ה אתקצאי לז' כלומר הופרשו למצותן מדאורייתא וכ"כ רש"ל ז"ל בס' יש"ש דהכי מתפרש הסוגיא לדעת ר"ת ודברי הרב ח"ה תמוהים ואי קשיא לך אם איתא דלדעת ר"ת דבעצים היתרים על כדי הכשר סוכה לא מהני תנאה שאם יפול א"כ אמאי הוצרך לומר ר"ת דהמקשה דפריך בביצה מנויי סוכה אעצי סוכה לא ידע שיש חילוק בין יותר מכדי הכשר סוכה כו' ואמאי לא כתבו בפשיטות דה"ט דמקשה משום דלא אסיק אדעתי' לאוקמ' לבריי' בתנאי דאיני בודל ומש"ה ק"ל שפיר דכיון דחל' קדושה עלייהו אע"ג דאינו אלא מדרבנן היכי מהני תנאי שאם יפול וכמו שכן הוא לפי האמת הא ל"ק כלל דאע"ג דלדעת אביי ורבא ע"כ לו' דס"ל דתנאי שאם יפול לא מהני בעצים היתרים מכדי הכשר סוכה או בנויי סוכה היינו משום דהכי קים להו מסברא דנפשייהו ומש"ה מוקמי לברייתא בתנאי דאיני בודל אבל מ"מ לדעת המקשה ק"ל שפיר דמאיזה כח בא להקשות כיון שרב המרחק ביניהם דנויי סוכה הוו מדרבנן ועצי סוכה אסירי מדאוריי' אימא דמש"ה מהני תנאי בנויי סוכה מש"ה הוצרך לו' דהמקשה לא הוה ידע שיש לחלק אלא הוה ס"ל דתרוייהו מדאוריי' ומש"ה ק"ל שפיר כנ"ל:<br><b> ודע </b> שהרא"ש פ"ק דסוכה אחר שכתב תי' ר"ת כתב עוד וז"ל והא דאסירי עצי סוכה היינו עצי הסכך אבל עצי הדפנות מישרא שרי כו' ודלא כרבי' שכתב עצי סוכה אסורים כל ז' בין עצי הדפנות בין עצי סוכה ומשמע מדבריו דבעצי דפנות אין בהם שום איסור כלל ואפי' מדרבנן וכ"כ מרן הב"י סי' תרל"ח וראיתי להרב ט"ז סי' הנז' סק"א שהקשה עליו מהא דאמרי' התם בפ"ק דסוכה ד"י לימא מסייע ליה לרב חסדא דאמר לנאותה כשרה דתניא סככה כהלכתה ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין אסור להסתפק מהן כו' ודחינן דילמא מן הצד ופרש"י לדפנות אבל תחת הסכך אסור לפרוס סדין הרי בהדיא דאפילו נויי סוכה התלויין אצל הדפנות אסורים משום מוקצה כ"ש עצי הדפנות גופייהו ומכח זה כתב שאף הרא"ש אזיל ומודה דאסורים מדרבנן משום מוקצה ומ"ש דעצי הדפנות מישרא שרי היינו מדאורייתא ומש"ה תמה על רבי' משום דמדכללן רבינו יחד וכתב בין עצי הדפנות בין עצי סוכה משמע דס"ל דתרוייהו מדאורייתא נינהו ולבסוף כתב דאין כאן שום דיעה להתיר עצי דפנות אפילו מדרבנן רק מחלוקת הרא"ש ורבינו אינו אלא מדאורייתא ושלא כדעת מרן הב"י יע"ש ודבריו תמוהים שהרי מדברי הטור מבואר כדעת מרן הב"י דעצי הדפנות מותרים אפי' מדרבנן שכן כתב וז"ל ור"ת פי' כו' אין האיסור מן התורה אלא במה שצריך להכשר סוכה והשאר אינו אסור אלא מדרבנן ובדפנות אין בהם שום איסור ואולי דס"ל דמ"ש ובעצי הדפנות אין בהם שום איסור דמשמע ואפי' מדרבנן קאי איותר מכדי הכשר סוכה וס"ל להטור דדוקא בעצי סכך גופייהו כיון דבכדי הכשר סוכה אסירי מדאוריי' אסרו חכמים אפי' ביותר מכדי הכשר משום מוקצה אמנם בדפנות דעיקרן אינו אלא מדרבנן כי אסרו חכמים היינו דוקא בכדי הכשר סוכה אבל יותר מכדי הכשר לא וזה דוחק ודאי ולכן העיקר כדעת מרן ז"ל ומה שהק' מההיא דפ"ק דסוכה דדחינן התם דילמא מן הצד דמשמע בהדיא דאפילו נויין התלוין בדפנות אסורים כ"ש עצי הדפנות גופייהו י"ל דהרא"ש אינו מפרש כפי' רש"י שפי' דמן הצד היינו לדפנות אלא הכי מפרש דס"ד דמק' דברייתא דקתני עיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין מיירי שעיטר' על פני כולה בסדינין עד שלא נשאר בה סכך כשר כדינו ואהא מייתי ראיה שפיר מהך ברייתא לר"ח דקאמר דכל לנאותה כשרה ולא מיקרי מסכך בדבר פסול והיינו דדחי ליה דילמא מן הצד כלומר דברייתא דקתני עיטרה בקרמים לאו היינו שעיטרה על פני כולה אלא מן הצד אחד עיטרה בקרמים דהשתא אע"ג דהוי סכך פסול מ"מ סכך פסול מן הצד אינו פסול אלא בד' אמות ובנשאר סכך כשר כדינו כנ"ל ועיין בהרב מג"א שם בסי' הנז' סק"א ודוק עוד כתבו התוספות ז"ל בראש דבריהם וז"ל סוכה תניא משמע דנוי סוכה אסורין משום בזוי מצוה וקשה לר"י דבפרק כירה משמע דטעמא משום דאתקצאי למצותה ותי' דצריך לתרוייהו דאי משום דאתקצאי למצותו לא הוה אסרינן בחש"מ דלא שייך מוקצה אלא בנפל בשבת ובי"ט ומשום בזוי מצוה לא הוה אסרי היכא דנפלו אבל השתא כו' אסרינן אפילו נפלו ואפילו בח"ה עכ"ל וכתב הרב ח"ה וז"ל לצדדין קאמר אפי' נפלו בי"ט ושבת ומשום מוקצה ואפילו בח"ה ולא נפלו דהוי מיהא בזוי מצוה כו' וכ"ה בהג' אשירי עכ"ל ומ"ש שכן הוא בהגהת אשירי כן משמע מדבריו שכתב נויי סוכה אסורין כו' ואפי' בח"ה שאין שייך מוקצה ואפי' נפלה הסוכה דליכא בזוי מצוה אסור בי"ט משום מוקצה משמע דבנפלה לא אסירי אלא בי"ט אבל נפלה בח"ה שרי דליכא לא משום בזוי ולא משום מוקצה אלא דק"ל טובא דאם כן ע"כ צריך לומר דברייתא דקתני סיככה כהלכתה ותלה בהן כו' אסור להסתפק מהן עד מוצאי י"ט האחרון בדלא נפלו איירי דאי בדנפלו היכי קתני עד מוצאי י"ט האחרון הא בח"ה שרי וכיון שכן ק' דהיכי פריך בפ' כירה לר"י ולית ליה הוקצה למצותו והתניא כו' ומאי קושיא הא ברייתא בדלא נפלו מיירי וא"כ טעמא דברייתא לאו היינו משום מוקצה אלא משום בזוי מצוה ואמאי הוצרך לומר וממאי דר"ש היא הא אפי' תימא דר"ש היא אפ"ה לק"מ דטעמא דברייתא משום בזוי מצוה וליכא למימר דס"ל כמו שכתב הטור בסימן תרל"ח דלפי תירוץ אחד של תוספות לא מהני תנאה אפי' בנויי אלא לאחר שנפלו ואם כן היינו דק"ל לתלמודא שפיר מברייתא דסככה כהלכתא מסיפא דבריי' דקתני ואם התנה עלי' הכל לפי תנאו דע"כ מיירי בדנפלו דאי בלא נפלו לא מהני תנאי ואפ"ה טעמא דהתנה עלייהו הא לא"ה אסירי אע"ג דליכא משום בזוי מצוה דהא ליתא שהרי כיון דס"ל דבריי' דקתני עד מוצאי י"ט האחרון איירי בדלא נפלו דוקא א"כ ודאי דכי קתני בתר הכי ואם התנה עליה הכל לפי תנאו אדינא דרישא קאי ואפי' בלא נפלו קאמר דקמהני תנאה ומ"ש הטור דלתי' אחד של תוס' לא מהני תנאה מבואר מדברי הרא"ש בתשו' כלל כ"ד שהם בעלי התו' אחרים שתיר' כן לקושיתם דאצטריך לטעמא דבזוי מצוה היכא שאמר איני בודל מהן כל בין השמשות דלא איתקצאי למצותן ואסורים משום בזוי מצוה כל זמן שהן תלוין יע"ש וא"כ מבואר דלדעת ר"י שכתבו התוס' תנאי דאיני בודל מהני אפי' בזמן שהן תלוין מדלא תיר' כן וכ"כ הרב ב"ח יע"ש ופשוט א"כ הדרא קושיא לדוכתא דמאי פריך בפ' כירה מברייתא דסככה כהלכתא ולכן נראה לי דדברי התו' כפשטן דאפילו נפלו בח"ה אסורים ומ"ש דאי משום טעמא דאיתקצאי למצותה לא הוה אסרינן בחש"מ היינו אי לאו טעמא דבזוי מצוה ולא הוה אסיר אפילו בעודן תלוין אלא משום מוקצה הו"א דבחש"מ דליתא משום מוקצה שרי להסתפק מהן אמנם השתא דאיכא טעמא דבזוי מצוה ומשום בזוי מצוה אסורים כל זמן שהן תלוין אפי' בח"ה אסרינן להו אפי' נפלו בח"ה משום דהוקצה למצותן כל זמן שהן תלוין וכ"כ בהדיא הרא"ש ז"ל בתשו' כלל כ"ד ומ"ש בהגהת אשירי י"ט צ"ל דלאו דוקא ותדע שהרי כתב ואפילו נפלה הסוכה דליכא בזוי מצוה אסור בי"ט ואלו בעצי סוכה עצמה מבואר בדברי הרא"ש בתשו' דלתי' ר"י שתי' לקמן דההיא דפ' כירה מיירי בסוכה שנפלה צ"ל דאפילו נפלה בח"ה אסורים משום מוקצה ומטעמא דצריך לחזור ולבנות הסוכה מן העצים עצמן לאכול בסוכה יע"ש וא"כ משום הכי פריך תלמודא שפיר בפ' כירה מברייתא דסככה כהלכתא משום דסתמא קתני ברייתא אסור להסתפק דמשמע אפי' נפלו כנ"ל ודוק והרא"ש בתשו' הנז' כתב על תי' זה של תוס' וז"ל אעג"ב דאסרינן אתרוג בחש"מ מטעמא דמוקצה כדמוכח בפרק המביא כדי יין היינו משום דמבטל המצוה דידיה כשהוא אוכל אבל הכא אם מסתפק מנוי סוכה לא מבטלה מצות סוכה עכ"ד וק"ל עליו שהרי בפרק לולב הגזול דל"ז ע"ב אמר רבה הדס של מצוה אסור להריח בו מ"ט הדס דלריחא קאי כי אקציה מריחא אקצי' כו' ומשמע דאסור להריח בו כל ז' כמ"ש רש"י שם דסתמא קא' והשתא ק' דבחש"מ אמאי אסור הא אין כאן משום מוקצה ולא מבטלה מצוה דידיה במה שהריח בו והו"ל כנויי סוכה ממש וי"ל אך קשה מדאמרינן בפר' לולב וערבה דמ"ז קם ר"ז בשיטתיה דאבוה דשמואל דאמר ר"ז אתרוג שנפסל אסור לאוכלו כל שבעה והשתא קשה דבחולו של מועד לישתרי דהא לא שייך מוקצה והכא לא שייך טעמא דמיבטלה מצוה דידיה שהרי כבר נפסל וליכא למימר דכיון דבעודו כשר אסור ליהנות ממנו כל שבעה משום דמבטלה מצוה דידיה כי נפסל נמי אסור משום דאתקצאי למצותו בעודו כשר וכההיא דנויי סוכה שכתב הרא"ש ז"ל דאסורים אפילו נפלו בח"ה מטעמא דהוקצו למצותן בעודן תלוים דהא ליתא דע"כ לא כתב הרא"ש אלא דוקא גבי נויי סוכה משום דכיון דלא מפסיקין לילות מימים הו"ל כחדא יומא אריכתא והילכך כיון שבעודן תלוין היו אסור אפי' בח"ה מטעמא דבזוי מצוה הוקצו למצותן ואסורים אפי' נפלו בח"ה מה"ט משא"כ גבי אתרוג אע"ג דבעודו כשר היה אסור מטעמא דמבטלה מצוה דידיה מ"מ כי נפסל מיה' לישתרי דהא כל יומא ויומא מצוה באנפי נפשה היא ותו דנויי סוכה שנפלו שאני שהרי חזו למצותן עוד מש"ה אסרינן להו מטעמא דאתקצאי למצותו בעודן תלוי' משא"כ אתרוג שנפסל דלא חזי למצותו עוד ואפשר דר"ז ס"ל דאפי' בחש"מ אסור משום דהוקצו למצותו ופליג אריב"ל ורב יוסף דס"ל בפרק במה מדליקין דטעמא דנויי סוכה אסורין כל ז' היינו משום ביזוי מצוה משום דס"ל דבחש"מ לא אסרינן ליה מטעם דהוקצו למצותו ובהא ניחא מה שהרי"ף ורבינו ז"ל בפ"ז מה' לולב השמיטו הא דר"ז משום דס"ל דלא קי"ל כותיה אלא כריב"ל וכרב יוסף דפ' במה מדליקין דבחש"מ אין לאסור מטעם דהוקצו למצותו ובהכי ניחא מה שהקשה מרן הב"י ז"ל בסי' תרס"ו על הא"ח ז"ל שהביא משם הירוש' דאתרוג שנפסל ביום א' מותר לאוכלו ותמה עליו דאמאי לא מיתסר משום דכיון דאתקצאי לב"ה אתקצאי לכולי יומא ע"ש אכן כפי מ"ש הנה נכון דס"ל להא"ח ז"ל דלא קי"ל כר"ז אלא כהירושלמי משום דריב"ל ורבי יוסף הכי נמי ס"ל דבחש"מ אין לאסור מטעם דהוקצו למצותו ודוקא באתרוג דחזי למצוה אסור משום דמבטלה מצוה דידיה ומ"ש הירוש' דאתרוג שנפסל ביום א' מותר לאוכלו היינו בחש"מ דלא שייך טעם מוקצה אבל ביט"א מיהא אסור משום דאתקצאי לב"ה:<br><b> וראיתי </b> להרב ט"ז ז"ל בסימן הנז' סק"ב שתי' לזה וז"ל ונלע"ד ליישב דלהכי מביא הא"ח הירוש' ללמוד ממנו לדידן דאם נפסל אז מותר בח' דמן הדין היה לנו להתיר בח' אפילו בלא נפסל דלא שייך ביה אתקצאי ב"ה של יום השמיני כמ"ש התוס' בדפ"א אלא דמ"ה אתרוג אסור דלדידן אף בח' גזירה משום סוכה דאתקצאי ב"ה של שמיני דאלו אתרמי ליה סעודה היה צריך לאוכלה בסוכה מכח ס' שמא עדין יום הוא ומ"ה אם נפסל אתרוג שייך לומר לא גזרינן בח' אטו סוכה דגם סוכה יש להתיר בנפלה ליהנות ממנה אחר יום ז' דהא בנפלה אפילו תוך ז' אינו אסור אלא מדרבנן כו' ואף לפי מ"ש הר"ן ז"ל דבנפילה אין קולא רק שמהני תנאי מ"מ לא שייך למיסר אתרוג בח' בנפסל כיון דבסוכה גופיה יש קולא בח' בנפל כו' א"ד יע"ש ודבריו תמוהים דא"כ היכי אמרינן בפרק לולב וערבה קם ר"ז בשיטתיה דאבוה דשמואל דאמר אתרוג בח' מותר אימא דע"כ ל"ק ר"ז אלא דוקא באתרוג שנפסל משום דלא שייך למיגזר אטו סוכה כמ"ש הר"ב ז"ל אבל באתרוג שלא נפסל אימא דס"ל כלוי דאף בח' אסור משום דגזר אטו סוכה ולכן מ"ש נ"ל עיקר: והר"ן ז"ל בפ' המביא תי' לקו' התוס' משם הרמב"ן ז"ל וז"ל תי' הרמב"ן דכולהו איתנהו דעצי סוכה כל ז' אסורין מן התורה כחגיגה ונוי סוכה אסורין כל ז' משום ביזוי מצוה והיינו ההיא דפרק ב"מ ובח' של חג סוכה ונויה אסורין משום מוקצה והיינו ההיא דפרק כירה עכ"ל וק"ל טובא דאיך אפשר לומר דההיא דפרק כירה דקאמר דטעמא דנויי סוכה משום מוקצה איירי בח' של חג שהרי התם אליבא דר"ש קיימינן דבעי למפשט דר"ש אית ליה מוקצה למצותו מהך ברייתא ואלו ר"ש לית ליה מיגו דאתקצאי לב"ה אפי' במוקצה מחמת מצוה מדשרי מותר השמן שבנר אע"ג דב"ה הוקצה למצותו וכמו שהקשה ר"ת ז"ל וע"כ לומר דמה שאוסרת הברייתא י"ט אחרון לא אתיא כר"ש וכמ"ש התוס' שם בד"ה עד מוצאי י"ט ואולי דס"ל להרמב"ן ז"ל דע"כ לא שרי ר"ש מותר השמן שבנר אע"ג דהוקצו למצותו ב"ה אלא דוקא משום דעיקר מצות' מדרבנן משום שלום הבית משא"כ בנויי סוכה כיון דעיקר מצותה מדרבנן ס"ל לר"ש דאמרי' מיגו דאתקצאי ב"ה וזה דוחק וצ"ע:<br><b> כתב </b> הטור ז"ל בסי' תרל"ח משם בה"ג וז"ל עיטורי סוכה שנפלו בשבת אסורין באכילה ואסורין לטלטלן במקומם נפלו בי"ט אסורים באכילה ומותרים לטלטלן במקומן כו' ואיני מבין מה שחילק לענין טלטול במקומן בין שבת לי"ט ע"כ וכתב עליו הרא"ם ז"ל בתוספותיו על הסמ"ג שהדין עם הטור ז"ל שהרי בסוף שבת מקשה מסתם משנה די"ט אר' יוחנן דקאי בשבת משמע דאין חילוק ביניהם כו' יע"ש ואיני מבין דבריו מאי ראיה מייתי מההיא דפ' מי שהחשיך לדחות דברי בה"ג ולו' דאין חילוק בין שבת לי"ט שהרי התם בגמרא פריך שפיר לר"י דפסק כר"ש בשבת דלית ליה מוקצה מסתם מתני' די"ט דסתם לן תנא כר"י דכיון דאפי' בי"ט דקיל סתם לן תנא כר"י מכ"ש שבת דחמיר דהלכה כר"י ולעולם אימא לך דשבת חמיר מי"ט לענין מוקצה וצריך עיון:<br><b> ומרן </b> ז"ל כתב שם וז"ל אבל אי קשיא הא קשיא שבה"ג גופיה פסק כר"ש דלית ליה מוקצה בין בי"ט בין בשבת וכמ"ש רבינו בתחילת הי"ט כו' אבל במרדכי פ"ק דסוכה כתובים דברי בה"ג בסגנון אחר דלא מפליג בין שבת לי"ט כו' ולגירסא זו ניחא קושית הרא"ם ז"ל שהרי אינו מחלק בין שבת לי"ט אבל קושיתו עדיין במקומ' עומדת שהוא אוסר לטלטלן בין בשבת בין בי"ט והוא סובר דהלכה כר"ש בין בשבת בין בי"ט ואפשר לומר דשאני ליה ז"ל בין מוקצה מחמת איסור למוקצה מחמת ביזוי מצוה עכ"ל:<br><b> והנה </b> דברי מרן ז"ל לכאורה הם תמוהים הרבה דמאי ק"ל ממה שפסק בה"ג כר"ש הא בהדיא מסקינן בפ' כירה דר"ש אית ליה מוקצה מחמת מצוה וכן תמה עליו רש"ל ז"ל בספר יש"ש סי' ד' וכתב דאשתמיט מיניה סוגיא דפ' כירה אמנם אחר ההשקפה נר' לע"ד שדברי מר"ן ז"ל נכונים בטעמם ונמוקו עמו שהרי כתבו התוס' ז"ל בפ' כירה דמ"ב ע"ב ד"ה ואין ניאותין וז"ל איכא לאוקמא כר"ש דמתיר מותר השמן שבנר ואין ניאותין דקתני הכא היינו כל זמן שדולק דבמוקצה מחמת מצוה מודה ר"ש כדאמרינן לקמן כו' והטילטול דנר עצמו אין לאסור מטעם דהוקצה למצותו ולא אסור לטלטלו אלא משום דנעשה בסיס לדבר האיסור כדאמרינן בס"פ הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור אבל מטעם הוקצה למצותו לא הוה אסור לטלטלו שאין ביטול מצוה במה שמטלטלו עכ"ל וכ"כ שם בדף מ"ה ד"ה אלא שמן שבנר יע"ש וא"כ מעתה היינו דק"ל למרן שפיר על מה שאסר בה"ג ז"ל לטלטל נויי סוכה בשבת ובי"ט דכיון דבה"ג ז"ל פסק דהלכה כר"ש בין בשבת ובין בי"ט וא"כ נויי סוכה מותרין בטלטול לר"ש כיון שאין כאן ביטול מצוה במה שמטלטלן כמ"ש התוס' ומ"ש בפ' כירה דנויי סוכה אסורין לר"ש משום דא"ל מוקצה למצותו היינו דוקא לענין להסתפק מהם אבל לטלטלן מותר וכדמוכח בהדיא בס"פכירה ואהא תריץ יתיב מרן ז"ל בדרך אפשר דשאני ליה לבה"ג בין מוקצה מחמת איסור למוקצה מחמת ביזוי מצוה כלומר דאע"ג דבמוקצה מחמת איסור ס"ל כר"ש במוקצה מחמת ביזוי מצוה דחמיר טפי לא ס"ל כותיה אלא כר"י דאפי' בטלטול אסורין כנ"ל נכון כדעת מרן ז"ל ודו"ק:<br><b> עוד </b> כתב מרן ז"ל בס"ס הנז' דכתב הרשב"א בתשו' דמסתבר ליה כדעת הרי"ף דתנאי מהני בעצי סוכה ושכך כתבו בס' עבודת הקדש יע"ש וראיתי למהר"ם בן חביב בקונטריס כפות תמרים ד"ל ע"ב שהקשה ממ"ש מרן בסי' תרנ"ג משם תשובת הרשב"א וז"ל שאלת הדס של מצוה אם מותר להריח בו בה"ש בהבדלה כשהתנה מסתברא שהתנאי מועיל דמ"ש מאתרוג דאמרי' הפריש ז' אתרוגים לז' ימים כל אחד יוצא בו ואוכלו למחר לרב אשי ולא דמי לעצי סוכה דהתם חג הסוכות לה' כתיב ע"כ הרי משמע מדבריו דתנאי אינו מועיל לעצי סוכה ותי' דאפשר לו' דמ"ש הרשב"א בתשו' ולא דמי לעצי סוכה כו' היינו לומר דאפי' לדעת האומר דבעצי סוכה לא מהני תנאה מודה בהדס עכ"ל ולפי הנראה שהרב ז"ל לא ראה תשו' הרשב"א במקומה כי אם ע"פ מה שהביאה מרן וחשב הרב כי שתי תשובות בדבר ואינו אלא כי באותה תשובה שכתב מרן סי' תרנ"ג והיא בסי' תס"ט אחר מה שכתב ול"ד לעצי סוכה כו' כתב ומיהו אפי' בעצי סוכה מסתברא לי דמהני תנאי באומר איני בודל מהם כל בה"ש והנה אצליכם ס' עבודת הקודש שם כתבתיה בארוכה עכ"ל וכונת דבריו במ"ש ול"ד לעצי סוכה לע"ד אינו כמו שהבין הרב ז"ל דאפי' לדעת האומר דבעצי סוכה לא מהני תנאה קאמר דמודה בהדס אלא כונת דבריו פשוטה דשאלת השואל אם מותר להריח בו משהתנה משמע דהיינו בכל מידי דתנאי בין שהתנה להריח בו במ"ש בין בתנאי דאיני בודל מהם כל בה"ש ואהא כתב דמסתברא דכל תנאי מהני בהו ולא בעינן תנאי דאיני בודל מהם שהרי הפריש ז' אתרוגים לאו היינו תנאי דאיני בודל והיינו דק"ל שפיר מעצי סוכה דלא מהני שאר תנאה אלא דוקא תנאי שאיני בודל מהם כנ"ל פשוט מיהו מ"ש דהתם חג הסוכות לה' כתיב תמה אני דמה צריך לזה הא בשמעתין פרכינן לה מ"ש מהפריש ז' אתרוגים ומשני לה דכיון דמפסקי לילות מימים כל יומא ויומא מצוה באנפי נפשה וצ"ע:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קפג) </b> דאי משום דאתקצאי למצותו כו' לא ידעתי מאי שנא הא משמן שבנ"ח הנותר ביום ח' דעושה לו מדורה בפ"ע ושורפו לכ"ע (כדאיתא בילמדנו ובפסיקתא רבתי עיין או"ח סי' תרע"ז) אם נשאר מהשמן הצריך לשיעור הדלקה וע"ש וא"כ ה"נ נוי סוכה אפי' בחוה"מ הרי הוי כשמן שבנר חנוכה הצריך לשיעור הדלקת נר חנוכה. ומכש"כ למאי שהוכיח הפר"ח בסי' הנ"ל דפירוש בילמדנו ובפסיקתא רבתי שהבאתי דאפי' אם נתן שמן בנר חנוכה סתם ואפי' אח"כ ואפי' כבתה מ"מ אסור להשתמש בה וכתב שם דכן משמע בתוס' פ' כירה דף מ"ד ד"ה שבנר כו' ולא דמי לעצי סוכה ונויה דמותרין אחר החג היינו משום שעשויין להשאר אחר החג משא"כ נר דעשוי להתבער לגמרי וכל זה מבואר וא"כ הרי בחוה"מ עצמו פשיטא דלכ"ע אסורים עצי סוכה ונויה אעפ"י שנפלו ודו"ק:<br><b> (קפד) </b> וא"כ נוי סוכה מותרין בטלטול לר"ש כו' כמ"ש התוס'. איני יודע מה ענין דברי התוס' שכתבו שם גבי נר להא דנוי סוכה משום דגבי נר כתבו שפיר שאין ביטול מצוה במה שמטלטלו משום דמצות נר אינו אלא משום שלום בית וא"כ מאי נ"מ לענין שלום בית בין אם הוא מונח על השלחן לבין אם הוא ביד המטלטלו כיון דעכ"פ נר מאיר בבית משא"כ לענין נוי סוכה דדוקא כשהוא תלוי במקום שמתנאה בו הסוכה הוי נוי אבל לא כשהוא ביד אדם ומטולטל ממקום למקום וא"כ הרי ע"י טלטולו מבטל המצוה וז"פ:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וכל </b>
+<b> היום כשר לנטילת לולב כו'.</b> כתוב בהגהות מיי' וז"ל פ' לולב הגזול תנן מי שבא בדרך ואין בידו לולב נוטל על שולחנו כו' שכל היום כשר לנטילת לולב ומסיק בגמרא דפוסק סעודתו ויטול ודוקא בי"טא דאורייתא כו' ודע שהרא"ש ז"ל תמה על הרי"ף שהביא המשנה כצורתה ולא הביא שקלא וטריי' דגמרא דמתני' ביט"ב מיירי ובדליכא שהות ביום אבל אם יש שהות ביום אינו מפסיק דומיא דתפלה וע"ש ולעד"ן ליישב דס"ל להרי"ף כמ"ש התוספ' שם בד"ה יט"ב דאכתי הוה מצי לשנויי אידי ואידי דאיכא שהות אלא משום דכולי יומא זמניה הוא חיישינן טפי דילמא אתי למפשע כדאמרינן פ"ק דשבת במנחה כיון דקאי' לה זמנא מירתת ולא אתי למפשע ערבית כיון דכולי ליליא זמניה הוא לא מירתת ואתי למיפשע ואף שהתוס' ז"ל תי' לזה דתפלה צריכה שהות יע"ש הרי"ף ז"ל לא ס"ל הכי אלא ס"ל דר"ס דאוקי למתני' דהכא בדליכא שהות לא ס"ל כההיא תי' דתלמודא התם אלא כאידך תי' דתי' התם אבל לפום אידך תי' דקא' התם דערבית כיון דכולי' ליליא זמניה הוא לא מירתת ואתי למפשע לא צרכינן השתא לתי' דרב ספרא והילכך כיון שהרי"ף בפ' במה מדליקין הביא תי' דר' ספר' השמיט כל הך שקלא וטריא דהשתא מתני' אתיא כפשטה כנ"ל ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קפה) </b> שנסתפק על מי שנזהרים שלא לשאוב מעלה עשן הטוטין בי"ט כו'. או דלמא כיון דלאחריני מישרי שרי אין כאן מוקצה לכאורה הי' מקום למפשט ספיקי' זה מהא דמותר להאכיל לקטנים ביוה"כ והרי מטלטל אז מידי דאסור לדידיה אע"כ דכיון דקטנים מותרים באכילה ביוה"כ לאו מוקצה הוא וה"נ בנ"ד כיון דלאחריני שרי אין כאן מוקצה. אמנם יש לדחות זה משום דשאני יוה"כ דכיון דעכ"ר צריך להאכיל להקטנים משום סכנה שוב אין האוכל מוקצה ולפיכך אפי' שלא במקום סכנה נמי מותר לטלטלו בידו דתו אינו מוקצה אבל בנ"ד מי יימר דיתרמי לי' דיצטרך לטלטל את המעלה עשן בשביל מי שאינו נזהר בזה: אלא דלפ"ז יש לפקפק קצת נמי במאי דבעי למיפשט ספיקו זה מלולב וע"ש משום דשאני התם דאשה כיון דמחויבת בשימוש בעלה א"כ י"ל דמשום הכי אינה מקצה מדעתה מידי דחזי לבעלה דדלמא יצטרך לשימושה וזה דומה קצת לאכילת קטנים ביוה"כ וכנ"ל משא"כ בנ"ד ויש ליישב: ומ"מ בעיקר ספיקא הדא לא אדע מה דפשיטא לי' דמי שנזהר שלא לשתות עשן טוטין ביו"ט אם יטלטל הקנה לצורך מי שאינו נזהר אין בזה איסור אלא משום מוקצה ולדידי מבעיא לי בזה טובא דכיון דמי שנזהר בזה הרי תופש לעיקר כהסוברים דדבר שאינו שוה לכל נפש אסור מדינא ושתיית טוטין הרי אינו שוה לכל נפש אי שרי לי' להושיט הקנה למי שמקיל לשתותו ביו"ט דכיון דלדידי' אסור מדינא א"כ חבירו איסורא קעביד ואפי' בדלא קאי בתרי עברי דנהרא אע"ג דלפני עור ליכא בזה מ"מ איסורא מיהא איכא וכמ"ש הראשונים בריש מסכת שבת וע"ש: ומהא דאשה מקבלת הלולב מיד בנה וכן מאינך כגון תרומה ודמאי שהביא המחבר ז"ל ודאי אין ראיה לזה משום דהתם הרי למי דחזי לי' הלולב והתרומה אין עליו שום איסור לטלטלו ומשום הכי מותר גם הוא לטלטלו בשבילו משא"כ בנ"ד איך שרי לטלטלו בשביל אחר כיון דלא חזי לזה האחר יותר מלדידי' שהרי לדעתו אותו האחר עובר על איסור הבערה שלא לצורך: אולם בפשיטות דלא דמיא אלא להא למי שנזהר בחדש משום דס"ל דהעיקר כדעת הפוסקים המחמירים בו גם בזה"ז ובח"ל הרי אסור לו להאכילו למי שאינו נזהר בו וא"כ ה"נ בנ"ד איך מותר למי דס"ל דעישון ביו"ט אסור משום הבערה שלא לצורך להושיט קנה העשן להקרואים שלדעתו הם עושים מלאכה האסורה ביו"ט ודו"ק:
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>מקבלת </b>
+<b> אשה הלולב מיד בנה.</b> מ"כ להרב המובהק כמוהר"י ן' נעים ז"ל שנסתפק על מי שנזהרים שלא לשאוב מעלה עשן הטוטון בי"ט אם יכול לטלטל הקנה ששואפים הטוטון ממנו מי נימא כיון דלדידיה אזהר רחמנא משום הבערה שלא לצורך הו"ל כלי שמלאכתו לאיסור ואסור משום מוקצה או דילמא כיון דלאחרינא מישרי שרי אין כאן מוקצה והביא ראיה ממתני' הלזו דפרכינן עלה בגמ' פשיטא ומשנינן מ"ד הואיל ואשה לאו בת חיובא היא אימא לא תקבל קמ"ל ופרש"י אימא לא דלגבה איכא איסור טלטול קמ"ל כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול ע"כ יע"ש הרי מבואר דאע"ג דלאשה לא חזיא כלל כל דחזו לאנשים מותר בטלטול ה"נ דכוותא אף ע"ג דלדידיה לא חזי כל דחזי לאחריני ש"ד את"ד יע"ש ולע"ד נראה דמסוגיא הלזו אין ראיה אלא לדעת רש"י דסובר דלר"י דס"ל דנשים אינן סומכות רשות ה"ט משום דנראה כמוסיפות וקא עברה אבל תוסיף וכמ"ש בהדיא בפ' המוצא תפילין דצ"ו וא"כ עכ"ל דטעמא דמתני' דקתני מקבלת אשה מיד בנה הוא משום דראוי לנטילת אנשים דאלו לדידה לא חזו כלל ואיסורא נמי איכא אם רצונה ליטול לולב משום בל תוסיף ומתני' משמע דאתיא אליבא דכ"ע ואף כר"מ ור"י דפליגי אר"י דס"ל נשים סומכות רשות דאי כר"י דוקא הוה ליה לתלמודא לומר ה"מ ר"י היא. אמנם לדעת ר"י שכתבו שם בעירובין דר"מ ור"י לא פליגי אר"י אלא דוקא בתפילין משום דבעינן נקיות הגוף ובסמיכה משום דקא עביד עבודה בקדשים ובתקיעת שופר משום דהיא מלאכה דרבנן והוכיחו הדבר מההיא דפ"ק דסוכה דקאמר ר"י הילני המלכה היתה יושבת בסוכה וב' בניה עמה ה"נ בלולב פשיטא ודאי דלכ"ע נשים רשאות ליטול לולב דומיא דסוכה כיון דאין חשש איסור כלל ואם כן איכא למימר דמה"ט הוא דמקבלת אשה מיד בנה משום דלנשים נמי מיחזא חזו אבל בנ"ד כיון דלדידיה הוי כלי שמלאכתו לאיסור ה"נ דאיכא משום איסור מוקצה וכן כתב בהגהות אשרי שם דר"ת מתיר לנשים לברך על מצות עשה שהז"ג ומפרש הסוגיא בענין אחר ועיין בב"ח סימן תרנ"ד הן אמת שהר"ן ז"ל שם כתב כפרש"י וז"ל קמ"ל כיון דראוי לנטילת אנשים יע"ש ואלו בפ"ג דר"ה עלתה הסכמתו כפי' ר"ת דיכולות לברך על מ"ע שהז"ג וכיון שכן קשה טובא דאמאי הוצרך לטעמא דראוי לנטילת אנשים ות"ל דלדידהו נמי חזו וכמו כן ראיתי בס' שארית יעקב ז"ל דפ"א ע"ג שהקשה כן וכתב דלולי דברי הרא"ש ז"ל היה מקום לומר דהוצרך הר"ן לזה כי היכי דלא תיקשי סתמא אסתמ' דבר"ה סתם לן תנא כר"מ ור"י דנשים מעכבתם מלתקוע ובסוכה סתם לן תנא כר"י דנשים סומכות רשות ולפי זה י"ל דר"מ נמי מפרש טעמא דמתני' כפי' רש"י כי היכי דלא תקשי סתמא אהדדי ועוד דטעמא של הר"ן דפי' למתני' כפרש"י משום דס"ל דאע"ג דקי"ל כר"י היינו דאי עבדי לא מחינן בידייהו אבל אורויי לא מורינן להו והכי דייק לישנא דברייתא דקאמר אין מעכבין את הנשים מלתקוע דמשמע אבל אורויי לא מורינן ומתני' קתני מקבלת אשה ע"כ משום טעמא דראויות לנשים הוא את"ד יע"ש ואין דבריו נראין שהרי מדברי הר"ן בפ"ק דקידושין דף תרל"א גבי ההיא דגדול המצווה ועושה מבואר דס"ל דר"מ ור"י לא פליגי אלא דוקא גבי סמיכה משום דמשתמש בקדשים וכמ"ש שם וז"ל משמע דלמאי דס"ל דאין סומכות רשות מיחה ואמאי בשלמא סמיכה משום דמשתמש בקדשים אבל בהנחת תפילין מאי איסורא איכא וכתב עוד דה"ט דתפילין דמיחה משום דצריכים גוף נקי ונשים אינן נקיות דעת ולא נקיות הגוף יע"ש ואם כן גבי לולב פשיטא ודאי דלכ"ע אין כאן איסור כלל:<br><b> גם </b> מ"ש דלא מחינן בידייהו ואורויי לא מורינן הא נמי ליתא דדוקא בתפילין דצריכים גוף נקי הוא דלא מורינן להו אבל בלולב פשיטא ודאי דאורויי נמי מורינן להו וזה פשוט ומהא דגרסינן בר"פ מפנין תרומה טהורה פשיטא לא נצרכה דמנחה ביד ישראל מ"ד כיון דלא חזי ליה אסור קמ"ל כיון דחזי לכהן ש"ד וכתבו התוס' שם וז"ל אע"ג דאמרינן בשלהי כירה דבגדי עניים לא הכא לכ"ע חזיא אלא איסורא הוא דרביע עליה אבל התם לא חזו מחמת גריעותא יע"ש היה נראה להוכיח בנ"ד נמי דמותר לטלטלו הואיל ולדידיה חזי אלא איסורא הוא דרביע עליה והילכך כיון דחזי לאחריני ש"ד דומיא דתרומה ממש אמנם אחר העיון נראה דיש לחלק דתרומה שאני דעיקרו אינו אלא לכהן ואין בו אלא טובת הנאה גרידא ומש"ה ודאי אמרינן דלא מקצי לי' כלל משא"כ בנ"ד דעיקרו לדידיה קאי וכיון דבה"ש לא חזי לדידי' אמרי' דאקצי' מדעת אמנם אכתי יש להביא ראי' ממ"ש התוס' שם סמוך ונראה ד"ה דאי בעי מפקר לנכסי וז"ל הו"מ למימר כדלעיל כיון דחזי לעניים אלא כיון דמשכח טעמא כו' יע"ש הרי בהדיא דאפילו בדמאי דעיקרו לדידיה קאי ולא למיתב לעניים אפילו הכי ס"ל להתוספ' ז"ל דלא חשיב מוקצה כיון דחזי לעניים אף אנן נמי נימא בנ"ד נמי אע"ג דעיקרו לדידי' קאי מ"מ כיון דחזי לאחריני לא מקצי אינש דעתיה מיניה:<br><b> וראיתי </b> להרשב"א והריטב"א ז"ל בשיטת כ"י שכתבו ויש מעמידין הגירסא ואומרים דדוקא גבי תרומה דלא חזי לעולם אלא לכהן אבל דמאי חזי לדידיה ולכל העולם שהוא מצניעו עד למחר ומתקנו והשתא לא חזי ליה לא מטלטל ליה אלא כיון דאי בעי חזי ליה א"ד יע"ש וא"כ בנ"ד נמי נראה דבמחלוקת הוא שנוי דלדעת יש מפרשים שהביא הריטב"א ז"ל כיון דחזי ליה מעיקרו והשתא לא חזי ליה יש כאן משום מוקצה אף ע"ג דחזי לאחריני ומ"מ נראה דאפשר לומר דבנ"ד כ"ע מודו דהתם גבי דמאי שאני דאמרינן כיון דחזי לדידיה לתקנו למחר ולאוכלו מידי דחזי לדידיה לאכילה לא יהיב לאחריני ושביק לדידי' משום דאי יהיב לעניים נמצא ביתו ריקם ולא שביק איניש מידי דחזי לדידיה ויהיב לאחריני מה שאין כן בנ"ד דעיקרו עומד לדידיה ולאחריני שקנה זו עשוי מתחילתו לכך וכי יהיב לאחריני שישאפו הטוטון ממנו חזי נמי לדידיה בתר הכי שכן הוא בנוהג שבעולם שנותנים הקנה לאנשים הקרואים אליו כדי שישאפו הטוטון ממנו והילכך אמרינן שפיר דכיון דחזי לאחריני בי"ט עצמו לא מקצה אינש דעתיה מיניה כיון דלדידיה נמי חזי למוצאי י"ט:<br><b> ומצאתי </b> להרא"ש ז"ל שכתב בפרק אין צדין דפירות הבאים מחוץ לתחום אף ע"ג שאסורים באכילה למי שהובאו בשבילו אפי"ה מותרים בטלטול כיון דמותר לישראל אחר יע"ש וכן פסק הטור סי' תקט"ו ונראה דלדעת י"מ דסבירא ליה דדמאי הואיל דחזי לדידיה שהוא מצניעו עד למחר אע"ג דחזי לאחריני אפי' הכי חשיב מוקצה ה"נ גבי פירות הבאים מחוץ לתחום כיון דחזי לדידיה שהוא מצניעו עד למחר והשתא לא חזי ליה אסור לטלטלו ואולי נאמר דהתם אין בו משום סרך מוקצה כלל וראיה שהרי אפילו לדידיה לא אסרו באכילה אלא משום גזירה שמא יאמר לעכו"ם להביא מחוץ לתחום והילכך איכא למימר דכי גזור דוקא באכילה אבל בטלטול לא גזור ומ"ש הרא"ש דמותרים בטלטול כיון דמותר לישראל אחר טעמא הוא דקא יהיב לומר דמותרים בטלטול ואין כאן איסור מוקצה כלל מדחזינן דשרי לישראל אחר משא"כ גבי דמאי איכא למימר דבה"ש אקצינהו מדעתי' הואיל ולא חזי לדידיה ודוק ועיין בתוס' פ' כירה דמ"ו ע"ב ד"ה מי יימר שכתבו וז"ל ואע"ג דפירות שנדרה מהן אינן מוקצה לענין טלטול דהא חזו לשאר בני אדם מ"מ אית לן למימר מיגו דאתקצאי כו' יע"ש הנה מבואר דאזלי לשיטתם שכתבו בפ' מפנין דאפי' בדמאי אמרינן דלא חשיב מוקצה הואיל דחזי לעניים ועיין בחי' הרשב"א ז"ל שם ועיין במה שכתב הר"ן שם בפ' כירה גבי ההוא דבגדי עניים וז"ל מהא שמעינן דמוקצה לעשירים מוקצה ואפי' לעניים אין מטלטלין אותן כו' והכי נמי משמע טעמא בגמרא דאמרינן גבי מפירין נדרים לצורך השבת ואמאי מי יימר דמזדקק לה בעל וחכם אלמא מפני שאסר הככר על עצמו נעשה מוקצה יע"ש הנה דעת הר"ן ז"ל חולק על התוס' מן הקצה אל הקצה דהתוספות ז"ל ס"ל דבנודר' הנאה אפי' לדידיה חזי בטלטול הואיל וחזי לאחריני:<br><b> ולדעת </b> הר"ן ז"ל אסור בטלטול אפילו לאחריני וצ"ל דההיא דתרומה דמותר בטלטול הואיל וחזי לכהן וכן ההיא דמקבלת אשה לולב מיד בנה דמותר בטלטול מה"ט שאני דכיון דעיקרו לא חזו אלא לכהנים וכן לולב לא חזו אלא לאינשי ובה"ש להכי קאי לא מקצי איניש דעתיה מה שא"כ גבי נודרת הנאה דעיקרו לאו לאחריני קאי דאפשר דהיום או למחר ישאל על נדרו ועיין בשה"ג שם ובהר"ב מג"א סימן ש"ח ס"ק ודו"ק:<br><b> ודע </b> דבפ' ד' אחין דל"ג ע"ב פרכינן התם זר ששימש בשבת במאי בשחיטה שחיטה בזר כשירה אי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא כו' ע"ש הרי מבואר דבקבלת הדם ע"י זר יש בו משום מוקצה וקשה טובא דאמאי לא נימא כיון דראוי לכהנים לא חשיב מוקצה דומיא דלולב ממש דאע"ג דלאשה לא חזיא אפי"ה הואיל וראוי לאנשים אין בו משום איסור טלטול וכמו כן תרומה מה"ט ואין לומר דהכא שאני דכיון דקבלה בזר פסולה וקא עבר האיסור זרות חשיב מוקצה מחמת איסור מה שאין כן בתרומה ולולב דאף ע"ג דלא חזי לדידיה לאכילה מ"מ חזי לטלטולי דאין בו איסור לזר בטלטול תרומה דהא ודאי ליתא דאע"ג דקבלה בזר פסולה מ"מ בטלטול הדם מישרא שרי כיון דאין כאן עבודה ויש לחלק וכעת צ"ע ועיין בריש פרק לולב וערבה בתוספות ד"ה טלטול כו' יעיין שם:
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>או </b>
+<b> שהיה מאשרה הנעבדת אע"פ שבטלו כו'.</b> כתב ס"ה ומ"מ אף בנכרי אם מתכוין יש' לזכות בה הו"ל ע"ז דישראל ואין לה ביטול ואם נטל לא יצא וכשאמרו יצא הוא ביום שני כו' וכ"כ התוס' בפ' לולב הגזול דל"א ע"ב ד"ה באשירה דמשה יע"ש ודע שדעת הסמ"ג ז"ל בלאוין מ"ה שע"ז של גוי שבאה ליד ישראל אין לה ביטול דוקא מדרבנן אבל מדאורייתא יש לה ביטול כל שאינה ע"ז של ישראל עצמה שעבדה שכתב וז"ל וכן ע"ז של גוי שבאה ליד ישראל ואח"כ ביטלו אין ביטולו מועיל כלום מדרבנן אלא אסור בהנאה לעולם גזירה משום ע"ז של ישראל עצמה כדמפרש התם וכתב הר"א ממיץ דמשמשי ע"ז כו' ואח"כ ביטלם גוי מותרים דאין להחמיר בהם משום גזירה זו ע"כ. וכן נראה בהדייא שהוא דעת הטור ז"ל בסימן קמ"ו שכתב וז"ל אפי' ע"ז של גוי שבאת ליד ישראל וזכה בה שוב אין לה ביטול וכתב הר"א ממיץ דמשמשי ע"ז כו' הנה בהדייא דס"ל דאפילו בזכה בה ישראל יש לה ביטול מדאורייתא מדהביא דברי הרא"ם ז"ל דבמשמשין מותר אפי' בזכה בהן דאי בשלא זכה בהן אפילו ע"ז עצמה מותרת ואי ס"ל דבזכה בהן מדאורייתא אין לה ביטול כע"ז עצמה של יש' משמשין נמי יהיו אסורין דהא משמשי ע"ז דיש' אין להן ביטול מדאורייתא כמ"ש הר"ן משם הרמב"ן בפר"י ואיך הביא דברי הר"א ממיץ כיון דהרא"ם לא אמרה אלא משום דס"ל דהוי מדרבנן וכמ"ש דאין להחמיר בהן משום גזירה זו ואף שמרן ז"ל שם הביא גירסא אחרת דגריס אע"פ שעדיין לא זכה בה מ"מ כבר הכריע מרן ז"ל שגירסת ה"ה עיקר ובלא זכה בה ישראל אפילו מדרבנן יש לה ביטול וכן פסק בשולחנו הטהור סי' הנז' סעיף ב' ובמשמשי ע"ז דיש' אפי' בזכה פסק דיש לה ביטול ומ"ש בא"ח סי' תקפ"א סעיף ג' וז"ל שופר של ע"ז וכן במשמשי ע"ז של גוי לא יתקע ואם תקע יצא והוא שלא נתכון לזכות צריך לומר דארישא דוקא קאי ודוק וא"כ מ"ש הרא"ש ע"ז של גוי שבאת ליד ישראל כו' ע"כ דוקא בזכה בה קמיירי כמ"ש הטור וכן כתבו הלבוש והפרישה שם בלי חולק יע"ש ועיין בס' בתי כהונה למורינו הרב ז"ל בחלק בית דין סי' י"ג ומבואר שם ככל מ"ש ויש להוכיח כן בהדיא מההיא דפר"י דכ"ג ע"ב דאמרי' אר"י א"ר יש' שזקף לבינה כו' אסורה ואמרינן עלה מנ"ל מתחילתו של א"י דכתיב ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם כו' ואי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו ופרש"י ז"ל הנך דמעיקרא קודם שניתנה הארץ לאברהם אבינו כו' והשתא אם איתא דע"ז של גוי שבאה ליד ישראל וזכה בה אין לה ביטול מדאורייתא מאי קו' אימא דמש"ה כתיב ואשריהם תשרפון דכיון שניתנ' הארץ לא"א ולזרעו קנאום והו"ל ע"ז של גוי שבאת ליד יש' דאין לה ביטול אמנם לפי דעת הסמ"ג ודעימיה דס"ל דהוי מדרבנן פריך שפיר לקרא דואשריהם תשרפון באש דאי משום הנך דמעיקרא בביטולא בעלמא סגי להו מן התורה וכמ"ש הסמ"ג כדמפרש התם וציין המרשים דף מ"ב אין כונתו להביא ראיה משם דהוי מדרבנן דהא מהתם אדרבא משמע לכאורה דמדאורייתא הוא וכמו שהקש' בס' בתי כהונה דהא ודאי פשיטא לי' להסמ"ג מההוא דפר"י כדכתיב אלא מה שהביא ראיה משם הוא לענין שיהא אסור מדרבנן משום גזירה של ישראל עצמה כדמפרש התם דגזרו בביטול ישראל אפילו קודם שבא לידו דלמא מגבה לה הכי נמי איכא למיגזר בביטול גוי אחר שבאת ליד ישראל משום ע"ז עצמה ואע"ג דברייתא מפורשת היא בפ' השוכר את הפועלים דס"ד מ"מ התם לא מפרש מאיזה טעם הוא דאסור ומש"ה מייתי מההיא דדף מ"ב כנ"ל:<br><b> ומעתה </b> יש להסתפק בדעת רוב המפרשים שכתב ה"ה והתוס' דלכאורה משמע דס"ל דע"ז של גוי שזכה בה ישראל אין לה ביטול מן התורה דאל"כ מאי קשיא להו דע"ז דגוי נמי מדאגבהא קניא ונעשית ע"ז של ישראל הא כיון דמדאורייתא יש לה ביטול ולא מיכתת שיעורי' משו"ה לכתחלה לא יטול ואם נטל יצא בו י"ח לולב ושופר וחליצתו כשרה דבר תורה ואם נאמר דס"ל דכיון דמן התורה צריך שיעור בשעת נטילת לולב כדי שיהא מינכר לקיחתה כמ"ש התוס' לעיל ד"ה משום דהו"ל כתותי מיכתת שיעוריה ולא מינכר לקיחתה כיון דהשתא לשריפה קאי מכח גזירת חכמים ומשו"ה אינו יוצא בו מדאורייתא וה"ז דומה קצת למקדש באיסורי הנאה דרבנן שכתבו רוב הפוסקים ז"ל דאינה מקודשת כלל כיון דבשעת נתינת קידושין לאו ממונא קא יהיב לה מכח איסור חכמים ז"ל קשיא לי טובא מהא דגרסינן בפרק הישן דכ"ג ע"א אמתני' דקתני העושה סוכתו על גבי ראש האילן או ע"ג גמל כשרה ואין עולין לה בי"ט וקאמר בגמ' מתני' מני ר"מ היא דתניא העושה סוכתו ע"ג בהמה ר"מ מכשיר ור"י פוסל מ"ט דר"י אמר קרא חג הסוכות תעשה לך סוכה הראויה לשבעה שמה סוכה שאינה ראויה לז' ל"ש סוכה ור"מ הא נמי מחזי חזי מדאורייתא ורבנן הוא דגזרו בה ופסקו הפוסקים ז"ל הרי"ף ורבינו והרא"ש והטור כר"מ דכשרה משום דכיון דמדאורייתא מיחזי חזי סוכה הראויה לז' מיקרי וא"כ התם נמי אמאי לא אמרינן שכיון שכך דין תורה ליפסל סוכה שאינה ראוי' לז' א"כ כיון שחכמים אסרו לעלות באילן הרי אינה ראויה לז' עכשיו מכח גזירת רז"ל ויהיה פסולה מדין תורה שזהו סברת ר"י התם כמ"ש הריטב"א שם יע"ש וה"ז דומה ממש להא דע"ז של גוי ואיני רואה שום הפרש ביניהם אפילו כמלא נימא. והיה אפשר לומר לזה שדעת רוב המפרשים שכתב ה"ה והתוס' כסברת הרי"ץ בן גיאת שכתב הר"ן שם וז"ל ואיכא מ"ד דמדאמרינן מתני' מני ר"מ היא משמע דליתא למתני' דלהכי גלי תלמודא דר"י פליג עליה לומר דר"מ ור"י הלכה כר"י והילכך ליתא למתני' וכן פסק הרי"ץ בן גיאת משמייהו דרבוותא עכ"ל. וא"כ מש"ה ק"ל שפיר הכא דהיכי קאמר רבא בע"ז של גוי דיוצא י"ח והרי כיון דמיכתת שיעוריה ועומד לשרפה מכח גזרת רז"ל יהא פסול ד"ת וכדק"ל התם כר"י מהאי טעמא גופיה כמ"ש הריטב"א אלא שמ"מ אכתי קשה לס' הטור ז"ל שהרי כתבנו שדעת הטור כדעת הסמ"ג לפי גירסת מרן ז"ל ואלו בא"ח סי' תרמ"ט כתב דלולב של ע"ז של גוי אם נטל יצא מיום א' ואילך והיינו משום דס"ל כתי' התוס' דצריך שיטלנו ע"מ שלא לזכות בו והילכך ביום א' לא משכחת לה דאי זכה בה הרי נעשית ע"ז של ישראל ואין לה ביטול ואי לא זכה בה בעינן לכם וכ"כ בסי' תקפ"ו לענין שופר והשתא ק' דמאי שנא מהעושה סוכה בראש האילן דפסק הטור ז"ל בסי' תרכ"ח כר"מ דכשרה מטעמא דכיון דמדאורייתא מיחזא חזי ועוד אני אומר דאף לדברי התוס' לא ניתן ליאמר תי' זה ממ"ש בתר הכי ובשמעתין הו"מ לתרוצי דמתני' איירי בי"ט א' כו' וכפי מ"ש היכי הו"מ לשנויי הכי שהרי סתם מתני' בפ' הישן כר"מ אלא דאנן לא קי"ל כסתם מתני' לדעת הרי"ץ בן גיאת וא"כ הכא נמי כיון דמדאורייתא יש לה ביטול לא מכתת שיעורי' לר"מ ומש"ה הוצרך תלמודא לשנויי דמתני' מיירי באשרה דאין לה ביטול ד"ת ולזה נמי י"ל עם מה שראיתי להרב כמוהר"ח עשאל ז"ל בס' סם חיים הנדפס בקרב ימים ס' אמור דמ"א שהק' על ההיא סוגיא דפ' הישן דודאי הא דדריש ר"י סוכה שאינה ראויה לז' לא שמיה סוכה לאו לאפוקי סוכה שעל גבי גמל דהא מדאורייתא מיחזא חזי וכי אתא קרא לדרבנן אלא ודאי דאתא לאפוקי הא דר"א דאמר בדף כ"ז דס"ל דאם עשה סוכה בחולו של מועד פסולה כדאיתא התם ומינה נשמע דהשתא דסוכה שעל גבי גמל לא חזיא לז' פסולה וכיון שכן קשה טובא מאי פריך בגמ' ור"מ כו' אימא דר"מ ס"ל כחכמים דהלכה כוותייהו דה"ק קרא עשה סוכה בחג יע"ש שהניחו בצ"ע. ולפי חומר הנושא נ"ל ליישב דמש"ה לא משני תלמודא דטעמא דר"מ משום דס"ל כחכמים דא"כ אמאי נקט בברייתא פלוגתייהו דר"מ ור"י בעושה סוכה ע"ג גמל גרידא דאינה ראויה לז' אלא מדרבנן והו"ל לברייתא למינקט פליגתייהו נמי בעושה סוכה בחולו של מועד דהשתא הוי אשמועינן רבותא טפי לר"מ ומדחזינן דלא נקיט לה בכה"ג נמי שמעינן דדוקא בהא הוא דפליגי אבל בעושה סוכה בחש"מ אפילו ר"מ מודה ומש"ה הוצרך לשנויי דטעמא דר"מ משום דמדאורייתא מיחזא חזי כנ"ל:<br><b> אך </b> דברי הר"ן שכתב משם הרי"ץ גיאת דהלכה כר"י קשה לי טובא דהיכי מצינן למיפסק כר"י כיון דקי"ל כרבנן דעושין סוכה בחש"מ קרא דתעשה לך במאי מוקמת לה בסוכה שעל גבי גמל וכי אצטריך קרא לדרבנן וליכא למימר דהתם נמי ס"ל לרי"ץ גיאת דהלכה כר"א דהא ליתא דבפ"ק דסוכה ד"ט קאמר תלמודא התם דב"ה דמכשירין סוכה ישנה ס"ל כרבנן דר"א דעושין סוכה בחש"מ והלכה כב"ה וצ"ע לדעת הרי"ץ גיאת:<br><b> ומעתה </b> אפשר ליישב דעת התוס' והטור דאע"ג דקי"ל כסתם מתני' דפ' הישן דסוכה שע"ג האילן כשרה לאו מטעמא דר"מ דקאמר משום דמדאורייתא מיחזא חזי פסקינן כותי' אלא משום דקי"ל כרבנן דר"א דעושין סוכה בחש"מ דלרבנן הך דינא דר"י לא מצי למיקם ואע"ג דבעלמא ר"מ ור"י הלכה כר"י הכא לא קי"ל כותי' כיון דסתם מתני' כר"מ וב"ה נמי הכי ס"ל וב"ש במקום ב"ה אינה משנה אמנם במה דפליגי ר"מ ור"י בשאינה ראויה לז' מדרבנן דלר"י פסולה מן התורה משום דהשתא לא חזי ולר"מ כיון דמדאורייתא חזי כשרה דנ"מ מהך פלוגתא לשאר דינין דעלמא וכעין נדון דידן בהא אזלינן לכללין דר"מ ור"י הלכה כר"י דס"ל דכיון דמדרבנן לא חזי פסולה ומש"ה מקשו שפיר התוס' ומיהו אכתי אין זה נוח לי כל כך והדבר צ"ת:<br><b> תו </b> קשיא לי מהא דגרסינן בפ' כל שעה דף ל"ח ע"א בעי רשב"ל מהו שיצא אדם ידי חובת מצה בחלה של מעשר שני בירושלים כו' וכתבו התוס' שם בד"ה אבל וז"ל הך סוגיא כמ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא דאי מדרבנן כו' א"נ כיון דמדרבנן אין להם פדיון לא חשיב נאכל בכל מושבות כו' יע"ש וקשה דאיך כתבו כן בפשיטות ומאי שנא מעושה סוכתו ע"ג האילן דכשרה לר"מ מטעמא דמדאורייתא חזי וכן קשה למ"ש רש"י דל"ט ע"ב בעי רמב"ח מהו שיצא אדם י"ח במרור של מע"ש כו' כי תבעי לך אליבא דר"י הגלילי במצה דאורייתא הוא דלא נפיק אבל מרור דרבנן נפיק ופרש"י מרור דמעשר ירק דרבנן ומדאורייתא אית ליה היתר במושבות כו' יע"ש וק' טובא מאי שנא מהא דהעושה סוכה בראש האילן דקי"ל כר"מ מטעמא דהואיל מדאורייתא מיחזא חזי והדבר צריך תלמוד לחלק ביניהם ודע שהתוס' פרק לולב הגזול דל"ה ע"א ד"ה לפי שאין כתבו בתוך דבריהם וז"ל וא"ת אתרוג של ערלה תיפוק ליה דמיכתת שיעוריה דמצותו בשריפה ואפשר דאפילו דמדאורייתא הויא בשריפה כו' יע"ש והנראה שהוצרכו לזה לומר דמדאורייתא הויא בשריפה משום דאי מדרבנן לא הוי מיכתת שיעוריה ולא מפסיל כלל משום האי טעמא כיון דמדאו' קרינן ביה לקיחה תמה וכההיא דהעושה סוכה בראש האילן דקי"ל כר"מ וכ"כ הר"ב שער אפרים סי' ל"ה יע"ש:<br><b> ואולם </b> אכתי אפשר לומר דלעולם ס"ל דכיון דמדרבנן מיהא מיכתת שיעוריה אינו יוצא בו י"ח ומה שהוצרכו לומר דהויא בשריפה מדאורייתא משום דאי הוי מדרבנן לא הוי ק"ל מידי דאיכא למימר דתלמודא נקט טעמא דאין בו היתר אכילה כדי לפוסלו מדין תורה דאי משום טעמא דמיכתת שיעוריה לא מיפסל אלא מדרבנן כיון דמדין תורה אינו טעון שריפה אמנם הא ודאי מודו התוס' דמדרבנן מיהא מיפסל וא"כ איכא למימר דס"ל דאפילו מדאורייתא נמי מיפסל כיון דהשתא מיהא טעון שריפה מכח גזירת רז"ל אלא דאי מדאורייתא אינו טעון שריפה לא הוה ק"ל מידי דאיכא למימר דתלמודא נקט טעמא דאין בו היתר אכילה שהוא פסול מדין תורה ואפילו קודם גזירת רז"ל וכן נראה ודאי שהרי אתרוג של תרומה טמאה בין לטעמא דאין בו היתר אכילה בין לטעמא דמיכתת שיעוריה שכתבו התוס' לא הוי אלא מדרבנן שהרי תרומות פירות לדעת רש"י והתוס' אינו אלא מדרבנן ועי' בפ"ק דביצה ד"ד ע"ב ד"ה ותנן ובמרן כ"מ בה' תרומות פ"ב דין א' ואפ"ה קתני מתני' דאתרוג של תרומה טמאה פסול וכן כתב בחי' הריטב"א וז"ל ואע"ג דתרומות פירות דרבנן כל היכא דקאי לשריפה מידי טעמא ליהוי כתותי מיכתת ופסול מן התורה עכ"ל. הן אמת דקשה לי על הריטב"א מההיא דפ' הישן שכתבתי לעיל דקי"ל כר"מ וכמו שפסקו רוב הפוסקים מטעמא דכיון דמדאורייתא מיחזא חזי סוכה הראויה לז' מיקרי ואפשר ליישב לדעת הריטב"א ז"ל כמ"ש לדעת התוס' והטור ז"ל:<br><b> ועוד </b> נראה לחלק ולומר דדוקא גבי אתרוג של תרומה טמאה כיון דאיכא תרומת דגן תירוש ויצהר דהויא מדאורייתא אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ועשאוהו כתרומה דאורייתא משא"כ בההיא דהעושה סוכתו בראש האילן דעיקרו אינו אלא מדרבנן מש"ה פסקינן כר"מ ובהא ניחא נמי מאי דאקשינן לעיל דהתם נמי כיון דע"ז של ישראל אין לה ביטול ד"ת כי גזרו רבנן בע"ז של גוי שבאת ליד ישראל עשאוהו כעין של תורה גם ההיא דפרק כ"ש מהו שיצא אדם י"ח במרור של מע"ב בירושלים כו' מתרצתא היא בהכי דתלמודא התם אפילו למאי דקי"ל כר"מ גבי ההיא דהעושה סוכתו בראש האילן קא מבעיא ליה דהתם שאני דעיקרו דרבנן משא"כ גבי מעשר ירק דרבנן כיון דאיכא מעשר דאורייתא אמרינן דכעין דאורייתא תקון מיהו אכתי קשה דמאי קא מבעיא ליה ותפשוט לי' ממתני' דידן דפסל אתרוג של תרומה טמאה משום דכתיב לכם הראוי לכם לאכילה אע"ג דמדאורייתא אית ליה היתר אכילה וע"כ היינו משום דכעין דאורייתא תקון וצ"ע. ואפשר דה"ט דלישנא אחרינא שכתב רש"י שם דמפרשי לה משום דמצה בז"הז דאורייתא ומרור דרבנן משום דק"ל דאי כפרש"י דה"ט משום דמעשר ירק דרבנן ומדאורייתא אית לי' היתר בכל מושבות מאי קא מבעיא לי' לרמב"ח ותפשוט לי' ממתני' דאתרוג של תרומה טמאה וכמ"ש ועוד אפשר לומר דס"ל להך לישנא אחרינא כדעת הסמ"ג שכתב בעשין סי' קל"ו דבספרי פ' ראה משמע דמע"ב נוהג בכל דבר מן התורה ואפילו בירק יע"ש ומש"ה הוצרכו לפרש שלא כפרש"י ז"ל ועי' בהרב מש"ל פ"א מהל' מע"ב כתב וז"ל ודין זה הוא תימא בעיני לחלק בין מע"ב לשאר מעשרות ולא ראיתי לשום א' מן הראשונים שחלקו חילוק זה ואין ספק דס"ל דברייתא הלזו אסמכתא בעלמא כו' יע"ש ולפי הנראה אשתמיט מיניה לשון רש"י הלזו דמבואר בהדיא דס"ל דמעשר ירק דרבנן מדלא הזכירו על דל שפתיו ועי' במ"ש בפ"א מהל' מע"ב ודוק:<br><b> ודע </b> שלאותה גירסא שכתב מרן והיא גירסת הב"ח דס"ל להטור דאפילו שעדיין לא זכה בו כל שבאת ליד ישראל אין לו ביטול צריך לומר דמ"ש הטור סי' תקפ"ו ותרמ"ט דבנתכוון שלא לזכות יוצא בו י"ח לולב ושופר אע"ג דמשבאת ליד ישראל אין לו ביטול ואפילו לא זכה בו וה"ט דס"ל דכיון דמדאורייתא יש לו ביטול יוצא שפיר י"ח לולב וכההיא דר"מ וכל שזכה בו ישראל אפילו אינה ע"ז של ישראל עצמה אין לו ביטול מן התורה ומש"ה כתב דאם זכה בו אינו יוצא דהא ודאי ליכא למימר דלולב ושופר של משמשי ע"ז קאמר דכל כי האי הו"ל לפרש ודלא כמ"ש מורינו הרב בס' בתי כהונה דאפילו לפי גירסא זו אפשר דאפי' זכה בו אינו אלא מדרבנן דאין לו ביטול דהא ליתא דאם כן אמאי כתב בסימן הנז' דבזכה בו אינו יוצא י"ח שופר ולולב ואי משום דכיון דהשתא מיהא בעי שריפה מיכתת שיעוריה כדכתיב לעיל א"כ אפילו לא זכה נמי אינו יוצא אלא ודאי כמ"ש דלגירסא זו ס"ל דזכה בו אין לו ביטול מן התורה וכן נ"ל שהוא דעת הרמב"ן שכתב הר"ן פר"י על ההיא דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כתב וז"ל וסובר הרמב"ן דכל כה"ג בביטולא בעלמא סגי להו דאע"ג דע"ז של גוי שבאת ליד ישראל אין לו ביטול הכא יש לו ביטול שכיון שזו שלא מדעת בעליה נאסרה מפני מעשה שנעשה בה כי היכי דמהני ההוא מעשה שתהא נאסרת כאלו היתה של גוי ה"נ הויא כשלו לענין ביטול והוזקקו לומר כן מדאמרי' בגמרא אמר ר"י אמר רב ישראל שזקף לבינה כו' ואמרינן עלה מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דשא"ש כו' ומקשו עלה מאי ראיה דילמא ע"י מעשה אסרום דהא אמרי' דהאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ותירץ הרמב"ן ז"ל דכל כה"ג בביטול בעלמא סגי עכ"ד והשתא אי ס"ל להרמב"ן ז"ל דע"ז של גוי שבאת ליד ישראל יש לה ביטול מדאורייתא ואפי' זכה בה א"כ ע"כ מ"ש הרמב"ן דאע"ג דאדם אוסר כו' בביטול בעלמא סגי להו אפי' מדרבנן קאמר שיש לו ביטול שהרי כתב אע"ג דע"ז של גוי כו' הכא יש לו ביטול כיון שכן מאי ראיה מייתי מההיא דר"י אמר רב אכתי נימא דאין לו ביטול מדרבנן ואע"ג דלענין שתהא נאסרת חשבינן כשלו לענין ביטול לא חשבינן לה כשלו אלא ממונא דישראל והו"ל כע"ז של גוי שבאת ליד ישראל שאין לו ביטול מדרבנן ומאי דלא משני הכי תלמודא דלמא ע"י מעשה אסרום משום דהתם בגמ' אקרא דואשריהם תשרפון באש הוא דפריך מדאורייתא יש לה ביטול כל זמן שלא עבדו ישראל לדעת הסמ"ג וא"כ אפי' נימא דלענין ביטול לא חשבינן לה כשלו אלא ממונא דישראל מ"מ לא יהא חמור דינו יותר מע"ז של גוי שבאת ליד ישראל דיש לה ביטול מן התורה אלא ודאי נראה בהדיא שדעת הרמב"ן דכל שזכה בו אי"ל ביטול מן התורה והילכך מייתי ראיה שפיר דאי אמרת דלענין ביטול לא חשבינן לה כשלו א"כ הו"ל כע"ז של גוי שבאת ליד ישראל דאין לה ביטול ד"ת וא"כ אמאי לא משני הכי בתלמודא וכן נראה ג"כ שהוא דעת הר"ן ז"ל מדהוצרך לדחות ראיית הרמב"ן באופן אחר. ומעתה לפי שיטתם ק' טובא מה שהקשינו לעיל דמאי פריך בביטולא בעלמא סגי כיון שזכה א"א וזרעו אחר כך קנאום והו"ל ע"ז של גוי שבאת ליד ישראל. אחר זמן רב בא לידי ספר תורת חיים וראיתי לו שהקשה קו' הלזו בפשט השמועה ותירץ וז"ל וי"ל דאע"ג דקי"ל חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו מ"מ איסורא לא ניחא להו דליקני ע"כ. ואין תירוץ זה נוח לי כלל דאכתי תקשי ליה לר"א דפשיט הך מימרא דרב דאמר ישראל שזכה כו' אסרה מתחלתה של א"י וקאמר מדפלחו ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו בע"ז וכי אתו גוים שליחותייהו קא עבדי הכא נמי ישראל שזכה כו' וכי אתי גוי ופלח שליחותיה קא עביד ומאי ראי' הא איכא למימר דישראל שזכה כו' לא אסרה כיון שאינה שלו ולא אמרינן שליחותיה קא עביד וקרא דואשריהם תשרפון באש לאו מטעמא דשליחותייהו קא עביד הוא אלא דכיון דפלחו ישראל לעגל ואוו לאלהות הרבה כמ"ש הרי ניחא להו בע"ז וכיון שכן הרי זכו באותה שעה בהנהו אשירות דמעיקרא דהכא ליכא למימר לא ניחא להו דליקני איסורא דהרי באותה שעה ניחא להו בע"ז גופא כ"ש בקנינם ולעולם דבהנהו אשרות דבתר ירוש' לא נאסרו אף משפלחו לעגל משום דאין אדם אוסר דבר שא"ש וקרא משום הנך דמעיקרא הוא דהצריך שריפה משום דמאן מוכח ואכתי מנא ליה דשליחותייהו קא עביד וצ"ע כעת:<br><b> ודע </b> עוד שמדברי הרמב"ן הללו נראה בהדיא דס"ל דהא דאמרי' אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה הוא מדאורייתא דאי ס"ל דהוי מדרבנן מאי מקשה עלה דדילמא על ידי מעשה אסרום ומשו"ה כתיב ואשיריהם תשרפון באש הא מדאורייתא אפילו ע"י מעשה מותר וכ"כ הרב המובהק כמוהר"ב הלוי הובאו דבריו בס' יד אהרן דף קנ"ו וכתב עוד שם שמדברי רש"י שם פר"י דנ"ד ע"ב ד"ה איתסרו להו שכתב וז"ל גזרו עליהם חזקיה וסיעתו איסור עולם אף להדיוט כו' נראה בהדיא דס"ל דאינו אלא מדרבנן ושכן נראה דעת התוס' והר"ן וריא"ז יע"ש ולדעתי ק"ל טובא לפי שיטה זו מהא דגרסינן פרק מרובה דף ע"א ע"א אמרי מאן חכמים ר"ש היא דאמר שחיט' שאינה ראוי' לא שמה שחיטה אמרי בשלמא ע"ז ושור הנסקל שחיטה שאינה ראוי' היא כו' ופירש"י ז"ל וזה לשונו בשלמא ע"ז ושור הנסקל איסורי הנאה נינהו דאמרינן במסכת ע"ז אעפ"י שאמרו המשתחוה לע"ז כו' עשה בו מעשה אסרה וכן כתבו התוספות ז"ל בדבור המתחיל בשלמא יע"ש והשתא לפי שיטתם ז"ל דמדאורייתא אין אדם אוסר דשא"ש אפילו ע"י מעשה אם כן היכי הוה ניחא ליה לתלמודא בע"ז גופא דהוה ליה שחיטה שאינה ראויה ומש"ה פטרי רבנן מתשלומי ד' וה' הא כיון דמדאורייתא הו"ל שחיטה הראויה כי גזרו עליה לא גזרו אלא להחמיר לא להקל מעליו למפטרי מד' וה' וכדפריך בתר הכי למ"ד דמעשה שבת דרבנן אמאי פטרי רבנן מד' וה' ומשני דכי פטרי רבנן אשארה אע"ז ושור הנסקל והשתא נמי תקשי ליה דאמאי פטרי רבנן אע"ז כיון דמדאורייתא הויא שחיטה ראוי' לדעת רש"י והתוס' ז"ל דומיא דמעשה שבת ממש ויש ליישב בדוחק וצ"ע ועיין בתוס' שם דע"ב ע"ב ד"ה ואי ס"ד ועיין בפ' כל הצלמים דמ"ד ע"א ודוק:<br><b> ודע </b> שזה ימים רבים הייתי מסתפק בהא דקי"ל דד' מינים שבלולב אם היה א' מהן גזול פסול אם היה זה גזל מדבריהם כגון מציאת חש"ו דקי"ל דיש בהן משום גזל מפני דרכי שלום אם גזל מאלו אם יוצא בו י"ח כיון דמדאורייתא קרינן ביה לכם או דילמא כיון דמדרבנן מיהא לא מיקרי לכם אינו יוצא בו י"ח ומכלל האמור נר' דאינו יוצא בו י"ח דומיא דאתרוג של תרומה טמאה דאינו יוצא בו י"ח כיון דמדרבנן לא מיקריא לכם הואיל ועיקר תרומה מן התורה ואם כן הכא נמי דכוותא הואיל ועיקר גזל מן התורה:<br><b> שבתי </b> וראה דבנדון זה לכ"ע יוצא בו י"ח מטעמא דהא דקי"ל דיש בהן משום גזל ה"ד לענין איסור גזל אמנם אם עבר וגזל אינה יוצאה בדיינים ואינו חייב להחזיר דלא קי"ל כר"י דא' ה"ז גזל גמור מדבריהם וכמ"ש רבינו פי"ז מהל' גזילה דין י"ב וא"כ שפיר קרינן ביה לכם אפי' מדרבנן ואולם מטעם אחר היה נראה דאינו יוצא בו י"ח משום דה"ל מה"ב והיה מקום לצדד ולומר דמשום מה"ב לא מיפסיל אלא בעבירה דאוריי' אמנם בעבירה דרבנן לא מיפסיל משום מה"ב אולם מצאתי לרש"י שכתב בפ' כ"ש דל"ה ע"ב וז"ל טבול מדרבנן ואפ"ה מה"ב היא חשיב לה ע"ש וכ"כ שם לעיל בד"ה ודמאי לא חזי ליה כו' א"נ הויא לי' מה"ב ע"ש וא"נ ה"נ דכוותא אע"ג דאינו אלא איסורא דרבנן חשיב מה"ב כנ"ל ועוד יש בזה אריכות דברים לא עת האסף פה ודעת הר"ן כדעת התוס' וכתב עוד דהא דרבא אפי' קודם ביטול דאי לאחר ביטול אפי' לכתחילה נמי כיון דשרי להדיוט לא מאיס למצוה ואע"ג דלר"ל מבעיא ליה התם בפ' כ"ה רבא פשיטא ליה ע"כ ויש לדקדק עליו שנראה סותר את עצמו ממ"ש בפ' כ"ה דף ק"ט וז"ל הילכך הא דאמר רבא בפ' לולב הגזול דלולב של ע"ז אם נטל יצא לא משכחת לה אלא בי"ט ב' דלא בעינן לכם וא"נ ביט"א כגון שעבדו מעי"ט וביטלו בי"ט אבל אי עבדו בי"ט כו' הרי שכתב שמימרת רבא איירי נמי ביט"א וביטלו ואילו בכאן כתב דלאחר ביטול אפילו לכתחילה נמי וצריך לידחק ולומר שמ"ש א"נ ביט"א לא קאי אמימרא דרבא דרבא ודאי לא מצי איירי בביטול דבהא אפי' לכתחילה שרי כמ"ש כאן אלא אדינא דרבא קאמר דהך דינא דרבא לא משכחת לה אלא בתרי גווני או ביט"ב א"נ ביט"א וביטלו דאז יצא ואפי' לכתחילה ולאפוקי בשעבדו בי"ט כו' דאז אפי' בדיעבד אינו יוצא ודוחק:<br><b> ומ"ש </b> ה"ה וכשאמרו יצא הוא ביום ב' כ"כ התוס' שם והטור ז"ל סי' הנז' והנה מתוך דבריהם אלו משמע דס"ל דאף ביט"ב דרבנן אם נטל יצא משום דאמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו אפי' במצות דרבנן וכן נראה שהוא דעת הרשב"א בתשו' סי' תשמ"ו שכתב דהמודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו דיוצא בו בי"ט שני מטעמא דמצות לאו ליהנות נתנו ושלא כדעת הרז"ה שכתב בפרק ראוהו ב"ד גבי המודר הנאה מחבירו דמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דדוקא בתקיעות דר"ה שהוא מצוה מן התורה אבל בתעניות לא וכ"כ הר"ב שע"א ז"ל סי' ל"ה שדעת הרשב"א שלא כדעת הרז"ה אך קשה לי טובא שדברי הרז"ה נראה כסותרים דבפרקין כתב כדעת התו' ממש שכ"כ וז"ל והא דאמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר כו' ואם נטלו כשר אפי' קודם ביטול כיון דא"ל ביטול ומצות לאו ליהנות ניתנו וכשר ביט"ב דלא בעינן לכם והוא אינו מתכוין לזכות כו' והנה מבואר מדבריו דאפי' ביט"ב דדבריהם ס"ל ז"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו הפך ממ"ש בפ' ראוהו ב"ד ודוחק לומר דמ"ש בפ' ראוהו ב"ד אינו אלא לכתחילה דלא יתקע בתקיעות דרבנן דכיון דאף במצות דרבנן אמרינן דמצות לאו ליהנות ניתנו והנאת המצות לא חשיבה הנאה כי לא ניתנו אלא לעול על צואריהם מה"ט נמי יהא מותר אפי' לכתחילה וכן משמע קצת מדבריו שבפרקין שכתב בין כך ובין כך לכתחילה לא יטול משום דמאיס לגבוה משמע דהא לאו הכי אפי' לכתחילה נמי ולכן נר' שאף הרז"ה לא כתב כן אלא גבי מודר הנאה משופר משום דסבירא ליה דאיכא הנאה בשמיעת הקול וכדמשמע מפשט דברי רבינו ז"ל בפ"א מה' שופר דין ג' וכ"כ הרב פ"ח בסי' תקפ"ו סק"ה שזהו דעת רבינו יע"ש ומ"ש ס"ל להרז"ה דדוקא בתקיע' דר"ה שהיא מן התורה אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו אע"ג דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה אבל בתקיעות דרבנן כיון דאיכא הנאת הגוף לא שרי' ליה משום מצות דרבנן אמנם גבי לולב דליכא הנאה בנטילתה כלל פשיטא ודאי דאפי' במצוה דדבריהם דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו שהרי אפי' תימא דמצות דרבנן לא חשיבא מצוה אלא כרשות ליכא הנאה בנטילת כלל מהם ואפי' אם נטלה בדרך רשות אין כאן איסור הנאה כלל אלא דבנטילת מצוה הוה ס"ד דחשיבא הנאה מה שמקיים המצוה וכיון דאמרינן דהנאת המצוה לאו הנאה היא מה לי מצוה דרבנן מה לי מצוה דאורייתא ואדרבא במצוה דאוריי' הוה שייך טפי למימר דחשיבה ליה הנאה יותר שמקיים מצוה דאורייתא ומעתה אין ראיה מדברי הרשב"א שחולק לדעת הרז"ה ז"ל דלא כמ"ש הר"ב שע"א ז"ל כנ"ל:<br><b> הן </b> אמת שלפי זה קשה טובא דכיון דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו כדאמרינן בר"ה גבי המודר הנאה ממעיין טובל בו טבילת מצוה בימות הגשמים אבל בימות החמה לא וכ"כ הר"ן בנדרים דף ט"ו ד"ה והא כו' ומ"ט כתב מרן הב"י סימן תקפ"ו משם הכלבו דדוקא אדם אחר תוקע לו והוא שומע אבל המודר עצמו אסור לפי שיש הרבה בני אדם שנהנין כשהן תוקעין וכל מידי דאיכא הנאה לגוף לא מהני טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו וע"ש ולע"ד נראה שיצא לו דין זה להכלבו ז"ל משום דק"ל ההיא דאמרינן התם בר"ה הדר אמר רבה אחד זה ואחד זה יצא מאי טעמא מצות לאו ליהנות ניתנו דמשמע דוקא דיעבד הוא דיצא הא לכתחילה לא ומ"ש ממודר הנאה בשופר דשרינן ליה לתקוע אפי' לכתחילה מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו וכן גבי כסוי הדם אמרינן דמכסין בעפר עיר הנדחת מה"ט ועיין במהר"ם די בוטון דף ק"ל ובהרב כנה"ג חי"ד סימן כ"ח מש"ה ס"ל ז"ל דגבי מודר לא שרינן אלא לאחר שיתקע לו אבל הוא עצמו אסור ומה"ט לא שרינן לכתחילה לתקוע בשופר של עולה ושלמים משום דנהנה מתקיעתו ומ"מ נראה דאף הכלבו ז"ל מודה דאם תקע המודר עצמו דיצא ואע"ג דכי תקע באיסורא תקע משום דכיון דאמרי' שהנאת המצוה לא חשיבא הנאה משום דעביד איסורא שנהנה גופו לא מפסל בהכי משום דאפי' נימא דלא יצא סוף איסורא מאן פקע ליה שהרי נהנה גופו מקול תקיעתו והא דאמר רבא התם אימת מעל לבתר דתקע כי תקע באיסורא קא תקע דמשמע דמשום האי טעמא אמרינן דלא יצא לק"מ דהתם לפום מאי דס"ד דמצות ליהנות ניתנו פריך ליה שפיר דהיכי אמרינן דיצא י"ח כדי שיהנה גופו משופר עולה במה שמקיים המצוה דנהי דכבר עבד איסורא במה שנהנה מקול תקיעתו מכל מקום היכי שרינן ליה להוסיף על חטאתו פשע ושיהנה ג"כ בקיום המצוה מן הראוי לנו לומר שלא יצא י"ח כדי שלא יהנה אמנם לפום מאי דמסיק דמצות לאו ליהנות ניתנו א"כ הנאת המצוה לאו הנאה היא ואי משום דנהנה גופו מקול תקיעתו כיון דלא מיתקן במאי דאמרינן לא יצא י"ח אמרינן דיצא י"ח ואיסורא דעבד עבד ואי משום דהו"ל מה"ב איכא למימר דכיון דאינו אלא מדרבנן לא חיישינן הן אמת שמדברי רש"י ז"ל בפ' כ"ש נראה בהדיא דאפי' באיסורא דרבנן חשיבא מה"ב ומ"מ לדעת הכלבו אפשר לומר דלא ס"ל כדעת רש"י וא"נ משום דגבי שופר גלי קרא דיום תרועה יהיה לכם דיוצאים בשופר הגזול כדאיתא בירוש' ולא חיישינן למה"ב ועיין בהראב"ד פ' מה' שופר ודוק ועיין בחי' הרשב"א למס' יבמות דק"ב ע"ב ותמצא כדברי ודוק:<br><b> ומעתה </b> לק"מ מה שהקשה הפר"ח מהא דאמרינן בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא דמשמע דאף התוקע עצמו יוצא כנ"ל נכון ודוק ואיך שיהיה הדרן לדמעיקרא שלפי דעת רבינו ז"ל קשה מההיא דהמודר הנאה ממעיין והפר"ח תי' דשמא י"ל דלא חשיבא השמיעה והתקיעה הנאה כולי האי כמו גבי הזאה ומודר הנאה ממעיין יע"ש ואכתי תי' זה לא יתכן לדעת הרשב"א ז"ל בנדרים דף הנז' שהק' וז"ל ומיהו ק"ל אפי' לאוקמתיה דרבינא באומר הנאת תשמישך עלי הא מצווה במצו' עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו ומ"ש ממודר הנאה משופר דמותר לתקוע תקיעה של מצוה ותי' יע"ש ומדלא תיר' כתי' הר"ן ז"ל שם דשאני הכא דאיכא הנאת הגוף בהדי מצוה משמע בהדיא דס"ל דאפי' בדאיכא הנאת הגוף בהדי מצו' שרי ופשיטא ודאי דהנאת תשמיש לא גריע' מההיא דהזא' ומההיא דהמודר הנא' ממעיין לכן נ"ל דס"ל לרבי' והרשב"א ז"ל דדוקא גבי הזאה ומודר הנא' ממעיין קאמר רבא דאסור משום דהתם מיד כשהזה עליו וטבל נגמרה המצוה ואי משהי בהו בתר הכי נמצא נהנה גופו שלא במקום מצוה והילכך קאמר רבא דבימוה"ח לא גזרו שמא ישהא וכה"ג אשכחן בנדרים דל"ח אמתני' דהמודר הנאה מחבירו נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב יע"ש משא"כ בההיא דרבינו דליכא למיחש למידי כנ"ל:<br><b> ואחר </b> זמן רב שכתבתי זה נדפס ובא ספר מעשה רוקח ובראש הספר הובאו שם חידושים על רבינו מכ"י לקדושים אשר בארץ וראיתי שם בפ' י"ז מה' שבת כתוב לאמר משם המאירי ז"ל וז"ל ומזה הפי' הוציא רבינו שמואל שמותר לסכך הסוכה באיסורי הנאה כו' והמפ' יצ"ו הקשו שהרי מצות לאו ליהנות ניתנו פי' שאנו מחויבין לעשות בע"כ ולא להנאת עצמינו והילכך בסוכה בשעת עשייתה שהיא הישיבה יש הנאה לגוף מאיסורי הנאה דהיינו צל כדאמרינן בע"ז ומיהו יש פי' אחר במצות לאו ליהנות ניתנו שאף ע"פ שבשעת קיום המצות איכא הנאה לגוף אין בכך כלום ובלבד שלא יהנה אחר עשית המצוה כגון המודר הנאה ממעיין דאסור לטבול בו בימו"ה מפני שאחר שנטהר נהנה אחר עשיית המצוה ולפי' זה מותר לסכך באיסורי הנאה ודברים אלו נכונים ומחודשים עכ"ל הנה מבואר מ"ש ושמח לבי כמו שלל רב שזכיתי לדעת גדולים:<br><b> ולדעת </b> הר"ן והכלבו דס"ל דבדאיכא הנאת הגוף לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ק"ל טובא מהא דגרסינן בפ' בכל מערבין דל"א א"ה מ"ט דרבא קסברי אסור לקנות בית באיסורי הנאה מכלל דר"י סבר מותר קסבר מצות לאו ליהנות ניתנו אלא הא דאמר רבא מצות לאו ליהנות ניתנו לימא כתנאי אמרה לשמעתיה אמר לך רבא אי ס"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה דכ"ע מצות לאו ליהנות ניתנו והכא בהא קא מפלגי כו' ופרש"י מצות לאו ליהנות דאין מערבין אלא לדבר מצוה ללכת אל בית האבל או לבית המשתה ע"כ והשתא לפי דעתם הא לבית המשתה מצוה שיש בה הנאת הגוף היא והיכי שרי ר"י מטעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ויש לחלק דע"כ לא כתבו הר"ן והכלבו דבדאיכא הנאת הגוף לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו אלא דוקא היכא דנהנה גופו מהדבר עצמו שאסרו עליו בהנאה כגון ההיא דמודר הנאה משופר שגופו נהנה מתקיעת שופר עצמו שאסרו עליו בהנאה וכן ההוא דהאומר הנאת תשמישך עלי הרי גופו נהנה מהדבר עצמו שאסור עליו בהנאה מה שא"כ ההיא דאין מערבין אלא לדבר מצוה דאע"ג דגופו נהנה מבית המשתה מ"מ אין גופו נהנה מבית הקברות דהיינו הדבר דאסור בהנאה אלא מבית המשתה והמשתה אינו אסור עליו בהנאה ואינו אלא גרמא בעלמא שגרם לו בית הקברות ליהנות גופו מדבר המותר עליו ובכי הא אמרינן שפיר מצות לאו ליהנות ניתנו ובזה ניחא לי מה שהקשה הרב שע"א לדעת הרז"ה דס"ל דבמצות דרבנן אמרינן מצות ליהנות ניתנו מהך דפרק בכל מערבין דאע"ג דללכת אל בית האבל ולבית המשתה אינו אלא מצוה דרבנן אפי"ה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו אכן כפי מ"ש יש ליישב ע"כ לא כתב הרז"ה ז"ל אלא דוקא במודר הנאה משופר שגופו נהנה משופר עצמו שאסור עליו בהנאה וכמ"ש לעיל מה שאין כן הכא כן נראה לי נכון:<br><b> ודע </b> שמהא דתנן בפ"ג דמעילה דמ"ג ע"ב ערבה לא נהנים ולא מועלין ראב"ץ אומר נוהגין היו הזקנים שהיו נותנין אותן בלולביהן וכתבו התוס' שם דה"ט דקסבר מצות לאו ליהנות ניתנו נר' לכאורה דהא דאמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו היינו אפילו לכתחילה ושלא כדעת מוהר"ם די בוטון ז"ל אלא שיש לדחות דהתם שאני דכיון דאינו אלא איסורא דרבנן בעלמא משום הכי התירו אפילו לכתחילה ותדע מדלא פרכינן לרב יהודה דס"ל בפרק ראוהו ב"ד דמצות ליהנות ניתנו מהך מתני' ועוד נראה דמש"ה לא פרכינן לרב יהודה משום דאיכא למימר דראב"ץ פליג את"ק וס"ל דערבה של הקדש מותר ליהנות הימנה דהשתא דייק לישנא דמתני' שפיר דקתני ראב"ץ אומר ול"ק אמר ראב"ץ ומ"ש התוס' היינו לפום הלכתא דקי"ל כרבא דמצות לאו ליהנות ניתנו ורבינו ז"ל בפה"מ כתב וז"ל ומ"ש ראב"ץ אינו מודה שמותר ליהנות בו לפי שעיקר בידינו מצות לאו ליהנות ניתנו ואע"פ שדעת ראב"ץ ז"ל שמותר ליהנות בו אינו הלכה עכ"ל ואם הדברים ככתבן הן תמוהין דאיך כתב דאין הלכה כראב"ץ כיון דקי"ל כרבא דמצות לאו ליהנות ניתנו וכבר תמה עליו הר"ב תי"ט יע"ש וראיתי בהרב חזון נחום הנדפס בקרב ימים שהגי' בדבריו במקום אינו מודה אינו מוכרח וכונת דבריו הוא דראב"ץ חולק על ת"ק מדקאמר ראב"ץ אומר וה"פ דת"ק קאמר ערבה של הקדש לא נהנין ולא מועלין וראב"ץ ס"ל שנהנין ממנה אפי' לדבר הרשות והביא ראיה על זה שמה שהיו נותנין אותן בלולביהן משום דס"ל דמצות ליהנות ניתנו וא"כ אין חילוק בין דבר הרשות לדבר מצוה אמנם לפי מאי דקי"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו אם כן אין ראייתו מכרחת דמצוה שאני דלא חשיבה הנאה וזהו שכתב רבינו ז"ל ומ"ש ראב"ץ אינו מוכרח שמותר ליהנות בו לפי שעיקר בידינו מצות לאו ליהנות ניתנו וא"כ אזדא ליה ראייתו אלו דבריו יעיין שם ואין דבריו נכונים לע"ד שהרי משמע דהא דרבא דאמר מצות לאו ליהנות ניתנו אליבא דכ"ע היא מדפרכינן פרק כסוי הדם דף פ"ה לרבא מברייתא דקתני לולב של ע"ז לא יטול ולא משני דהא מני ראב"ץ היא ובפ' בכל מערבין דל"ה אמרינן אלא הא דאמר רבא מצות לאו ליהנות ניתנו לימא כתנאי אמרה לשמעתיה כו' משמע בהדיא דהא דרבא מילתא פסיקתא אליבא דכ"ע היא ולכן נראה דבמקום אינו מודה צ"ל אינו אומר וכונת דבריו לומר דראב"ץ אינו חולק את"ק לומר דמותר ליהנות לפי שעיקר בידינו מצות לאו ליהנות ניתנו דקי"ל כרבא וחזר ואמר ואע"פ שדעת ראב"ץ שמותר ליהנות כלומר דאפי' לדעת ר' יהודה דס"ל דמצות ליהנות ניתנו ואם כן ע"כ שדעת ראב"ץ שמותר ליהנות ופליג את"ק אפ"ה אין הלכה כמותו וכן נראה מלשון מוהר"י קורקוס שהביא אח"כ ע"ש ודוק:<br><b> כתב </b> מרן הכ"מ ז"ל וז"ל אבל כך נראה לי לומר שלדעת רבינו דין לולב ושופר של ע"ז כך הוא דקודם ביטול לא יצא כו' עד ובפ' לולב הגזול מקשינן בגמרא ושל אשרה פסול והא אמר רבא לולב של ע"ז לא יטול כו' ה"פ דאי אשרה דמתניתין קודם ביטול פשיטא דכתותיה מיכתת שיעוריה ולא אשמועינן מידי אלא ודאי דלאחר ביטול עסקינן ומשום הכי פריך לרבא דאמר דלאחר ביטול אם נטל כשר ע"ש הנה דעת ר"ת ז"ל כן כמ"ש התוס' שם בד"ה באשירה דמשה ויש לדקדק על מרן הכ"מ ז"ל אמאי הוצרך לזה ולא כתב כמ"ש התוספות דלא משני בדכותי וקודם ביטול משום דמשנקצץ האילן נתבטל כו' ותו יש לתמוה עליו במ"ש לקמן דהא דאמרינן בפרק ראב"ד אר"י שופר של ע"ז אם תקע בו יצא וכתוב בקצת נוסחאות מ"ט מצות לאו ליהנות ניתנו דמשמע דשלא ביטלו עסקינן י"ל שכשכתב רבי' כו' דלא קיי"ל כותיה למשרי קודם ביטול כו' והשתא לפי דבריו דלר"י אפילו קודם ביטול לא יצא משום דלא ס"ל ה"ט דמיכתת שיעוריה אם כן מאי פריך בשמעתין לרבא ממתניתין דלולב של אשירה נימא דמתני' איירי קודם ביטול ואשמועינן מתני' דקודם ביטול לא יצא לאפוקי סברת ר"י ואיך כתב מרן דאי אשרה דמתני' קודם ביטול פשיטא דפסול והרי ר"י פליג עליה וסבר דאפילו קודם ביטול נמי יצא כמ"ש אח"ז ואם נאמ' דמ"ש לעיל קאי לא"נ שכתב אחר כך מ"מ לתי' זה תקשי ליה דא"כ מאי פריך ממתני' ותו ק"ט דאי קוש' הגמרא הוא משום דאי איירי מתני' קודם ביטול פשיטא דמיכתת שיעוריה אם כן תקשי ליה לרב מברייתא דס"פכסוי הדם דקתני אם נטל לא יצא אם תקע לא יצא דאי ברייתא איירי קודם ביטול או בע"ז דיש' דאין לו ביטול פשיטא אלא ודאי דלאחר ביטול דהכא לא שייך תירוצא דמשני אמתניתין דאיירי באשרה דמשה:<br><b> תו </b> ק"ל דכיון דרב יאודה סבירא ליה דשופר של עבודה זרה אפי' קודם ביטול יצא ואם כן לרב יאודה ברייתא דקתני אם נטל לא יצא אם תקע לא יצא ע"כ צ"ל דאיירי בע"ז של ישראל שאין לה ביטול לעולם ובע"ז של גוי דוקא ס"ל לרב יהודא דאם נטל יצא וכיון שי"ל ביטול ל"מ מיכתת שיעוריה וכיון שכן קשה דמי המכריע לנו לומר דרבא ס"ל דקודם ביטול לא יצא ופליג אסברת רב יאודה ופסק כרבא אדרבא נימא דבהא לא פליגי ואתיא מימרת רבא כפשטא אפי' קודם ביטול דאיפושי פלוגתא לא מפשינן וכל זה צ"ע כעת גם אמ"ש עוד שם מרן דמ"ש רבינו בה' יבום דסנדל של ע"ז חליצתה כשיר' איירי אפי' קודם ביטול וה"ט משום דחליצה לית ביה שיעור קצוב אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו וכיון שאין לו שיעור קצוב לא אמרי' מכתת שיעורי' כו' הקשה הרב מקראי קודש בה' לולב דאם כן איך כתב רבי' ז"ל דסנדל של תקרובת ע"ז ושל ע"ה חליצתה פסולה וע"כ היינו טעמא כמ"ש רש"י בפ' מצו"ח משום דמיכתת שיעוריה ולפי דברי מרן דכיון דאין לו שיעור קצוב לא אמרינן מיכתת שיעוריה אם כן גם של תקרובת ע"ז ליתכשר יע"ש שהניחו בצ"ע ולענ"ד נראה ליישב דכיון דכבר כתב מרן ז"ל דאשירה דמתחילת נטיעה הית' להיות נעבד אפי' בטלו אחר כך אם נטל לא יצא משום דכיון דמתחילת ברייתה כתותי מכתת מאיסא למצוה ופסול אפי' דיעבד אם כן איכא למימר דכ"ש ע"ז של יש' ותקרובת ע"ז דאין להם ביטול לעולם דיהא פסול דיעבד גם כן משום דמאיסא למצוה ותדע לך שהרי לדעת ה"ה ז"ל שכתב דאשירה שבטלה פסולה משום מה"ב הקשה מרן דיותר ראוי לאסור ע"ז של גוי כל שלא ביטלו וכ"ש ע"ז של ישראל דאין לה ביטול מאשרה שבטלה אף על פי שמתחלת נטיעתה היתה להיות נעבד וא"כ ע"כ לדעת מרן ז"ל דאשירה שבטלה פסולה דיעבד משום דמאיס צ"ל ג"כ דע"ז של ישראל דכיון דאין לו ביטול ראוי ליפסל משום דמאיס מכל שכן דאשרה שבטלה ואע"ג דע"ז של גוי קודם שבטלה לא פסיל לדעת מרן ז"ל אלא משום דמיכתת שיעוריה ה"ט משום דכיון דטעמא דאשירה שבטלה לא יצא הוא משום דמאיס' למצוה איכא למימר דדוקא באשירה שבטלה כיון שמתחילת ברייתה נעבדה ולא היתה לה שעת הכושר מאיסה למצוה משא"כ ע"ז של גוי כיון שמתחלת ברייתה היתה לה שעת הכושר ועכשיו נמי שנעבד' ניתרת ע"י ביטול לא מאיסה כולי האי וגריעה מאשירה מה שא"כ ע"ז של ישראל ותקרובת ע"ז דאין להם ביטול לעולם נהי דמתחילת ברייתה היתה לה שעת הכושר ובצד זה גריעה מאשירה שבטלה מ"מ מצד אחר חמור יותר דעכשיו שנעבד אין לה היתר ובאיסוריה קאי עד עולם ולפחות מיהא יהא דינו שוה כדין אשירה שבטלה דפסול בדיעבד משום דמאיס והילכך פסק רבינו ז"ל דתקרובת ע"ז כיון דאין לו ביטול חליצתו פסולה משום דמאיס ולא משום דמיכתת שיעוריה דבחליצה נמי איכא מאיס מצוה כמ"ש התוס' ומרן גופיה כנ"ל לפי חומר הנושא ועיין ברי"ו נתיב כ"ה חלק ב' שכתב וז"ל אבל של תקרובת ע"ז אם חלצה חליצתו פסולה ולא משום איסור הנאה ולא משום דאין לו ביטול דכי אמרינן דאין לו ביטול דוקא תקרובת של אוכלין שעשאוהו דרך שבירה או חתוך אלא משום דלא עביד להילוכה עד כאן ודו"ק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> לולי </b> הוסיף הר"ן על דברי
+<b>היה </b>
+<b> אחד מהן של עכו"ם לא יטול כו'.</b> מימרא דרבא פ' לולב הגזול דל"א ופי' רש"י וז"ל לולב של ע"ז ששימשו בו לע"ז לכבד לפניה קרקע א"נ שעבודתה בלולב להעבירו בפניה או נזרקה בו ע"כ וראיתי למוהר"ם בן חביב שהק' לדברי רש"י וז"ל שאיך נאסר הלולב משום שהעבירו לפניה או נזרקה בו הלא תקרובת ע"ז אינו נאסר משום תקרובת אלא כשהוא כגון תקרובת פנים כמ"ש בע"ז דף נ"א ע"א אר"ן א"ר בר אבוה ע"ז שעובדין אותה במקל שבר מקל בפניה חייב ונאסרת זרק מקל בפניה חייב ואינה נאסרת משום דבעינן זריקה המשתברת ולא הוי כעין תקרובת פנים דזריקת דם משתברת וא"כ איך כתב רש"י דמה שאמר רבא לולב של ע"ז לא יטול מיירי בתקרוב' ע"ז שעבודתה כו' הלא בכה"ג לא נאסר הלולב בהנאה ואיך כתב אחר כך ואם נטל כשר ואע"ג דאיסורי הנאה הוא דמצות לאו ליהנות ניתנו עוד הקשה לפרש"י דמ"ש רבא לולב של ע"ז איירי בתקרובת ע"ז דהיכי משני בגמרא דמתני' דקתני לא יצא מיירי באשירה דמשה דאין לה ביטול דכתותי מיכתת שיעוריה והשתא לדעת רש"י דרבא איירי בתקרובת ע"ז היכי קאמר דאם נטל לא יצא הלא קי"ל בר"פ ר"י דתקרובת ע"ז אין לו ביטול וכן אמרו בפ' מצות חליצה דף ק"ג א"ר סנדל של ע"ז כו' של תקרובת ע"ז כו' ופרש"י של תקרובת ע"ז שהקריב ומסרוהו לפניה לשם דורון וקי"ל תקרובת ע"ז אין לו ביטול ואם כן הכא נמי אמאי קאמר דיצא כיון דאיירי בתקרובת ע"ז וליכא למימר דמ"ש רש"י דאיירי בתקרובת ע"ז היינו לדעת המקשה דפריך ממתני' ארבא דס"ד דהמקשה דרבא מיירי אפי' בתקרובת ע"ז אמנם למסקנא דמשני דמתני' מיירי באשירה דמשה ע"כ דרבא לא איירי אלא בתשמישי ע"ז דאכתי תקשי לדעת המקשה דרבא איירי בתקרובת ע"ז הלא רבא גופיה קאמר בפ' מצות חליצה דסנדל של תקרובת ע"ז חליצתה פסולה משום דאין לה ביטול ע"כ ת"ק יע"ש:<br><b> והנה </b> לכאורה היה אפשר לתרץ לקו' הרב ז"ל עם מה שמצאתי בשיטת המאירי למס' ע"ז מכ"י שכתב משם רבו הר' יונה בריש פרק לפני אידיהן וז"ל ע"כ נראה למורי הר' יונה דאפי' לקנות מהן כלים אסור מפני שאפי' המעות היו מקריבים לע"ז והביא ראיה מן הירוש' מצא לפני ע"ז לפנים מן הקלקין כיסים מלאים אסורים פי' לפנים מן הקלקין מקום הטנופת ששם מושיבים ע"ז באותו מקום כל דבר הנמצא שם אסור בהנאה ואפי' דבר שאינו של נוי לפי שודאי הקריבוהו לע"ז אבל אם הוא חוץ לקלקי דבר שהוא של נוי אסור שאינו של נוי כגון כיסים מלאין מעות מותר ואע"פ שאינו כעין פנים דבעינן דומיא דזבח וליכא אפ"ה אם נהנה אדם משם בשום דבר חייב דכיון דהקריבוהו לע"ז אסור בהנאה עכ"ד וכן הוא גם כן דעת רבינו ז"ל בפ"ז מה' ע"ז דין י"ח והביאו הטור י"ד סימן קל"א דאם מצא בפנים במקום עבודתה בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי על גבי המזבח כל הנמצא שם אסור ואם כן איכא למימר שדעת רש"י ז"ל גם כן כדעת רבינו והר' יונה ז"ל ומ"ש רש"י ז"ל שדרך עבודתה בכך להעבירו בפניה איירי בהקריבוהו לפנים מן הקלקלין במקו' עבודת' דאז אפי' בתקרובת שלא כעין פנים אסור:<br><b> ואגב </b> אורחין ראיתי למרן הב"י ז"ל בסוף סימן קל"ט ממ"ש הטור דנרות שמדליקין לפני ע"ז אם כבן הגוי מותרים כתב וז"ל ודע שדינים אלו ליתנהו אלא לדעת הסוברים שלא נאסר הנמצא בבית אליל אא"כ הוא דבר הראוי לקרב ע"ג המזבח אבל לפי מה שכתבתי בסמוך בשם רבינו נראה דאפילו דבר שאינו קרב ע"ג המזבח אסור אם נמצא במקום עבודתה ואם כן הני נרות נמי אם הכניסם במקום עבודתה תקרובת נינהו ולית ליה ביטול ע"כ ובודאי שכונת מרן ז"ל לומר דלדעת רבינו הני נרות אסורים אפי' ע"י ביטול משום דכיון דאם הכניסה במקום עבודתה הוה ליה תקרובת ואין לו ביטול אם כן איכא למיחש שמא הכניסם במקום עבודתה ודלא כדמשמע לכאורה מדבריו דדוקא בידוע שהכניסם במקום עבודתה אסורים אפי' בביטול אבל בסתמא לא חיישינן דאם כן איך כתב ודע שדינים הללו ליתנהו אלא לדעת הסוברים כו' הא לדעת רבינו נמי איתנהו שפיר לדינים אלו בשאין ידוע בודאי שהכניסם במקום עבודתה אלא ודאי כמ"ש וכ"כ הב"ח בסימן זה אחר שהביא דברי מרן אלו וז"ל ודבריו נכונים ולאו דוקא בנרות אלא בכל הדברים שהיו בבית תרפותם איכא משום תקרובת ע"ז דשמא נכנסו במקום עבודתה ואין להם ביטול כלל וכיון שכן יש לתמוה עליו שהרי כתבנו משם המאירי שדעת הר' יונה ז"ל כדעת רבינו ז"ל דלפנים מן הקלקין אפי' שלא כעין פנים אסור ואלו הטור ז"ל בסימן הנז' כתב בשם הר' יונה דנרות שעוה שהדליקו לפני ע"ז אפילו אם כבן על דעת לחזור ולהדליקן מותרים והרי לפי דעתו יהיו נאסרים אפילו בביטול משום תקרוב' ע"ז אפי' שלא כעין פנים גם המאירי ז"ל בפ' ר"י התיר נרות שעוה מה"ט דאין זו תקרוב' ע"ז כעין פנים ובפ' לפני אידיהן הסכים לדעת רבו וכן יש להקשות על מ"ש ה"ה בפ"ד מה' יבום דין ב' וז"ל ופי' תקרובת ע"ז כגון שזבח בהמה לפניה ועשה מנעל אבל אם הקריבו סנדל ומסרוהו לפניה לשם דורון אין זה תקרובת שאין תקרובת אלא המשתפך כעין פנים וכן מתבאר מדברי רבינו שהכשיר אותם שמניחים ברגלי הצורה כו' והדבר תמוה דהרי לפי דברי רבינו אפי' בתקרובת שלא כעין פנים מיתסר אם הוא לפנים מן הקלקין במקום עבודתה וא"כ משכחת לה סנדל של תקרובת ע"ז אפי' בהקריבה סנדל ומסרוהו לפניו לשם דורון במקום עבודה ואיך כתב וכן מתבאר מדברי רבי' ולכן נ"ל דאפי' לדעת רבינו והר' יונה דס"ל דאפי' תקרובת שלא כעין פנים אסור אם נמצא במקום עבודתה נראה דמודו מיהא דיש לו ביטול דכיון דדין זה דתקרובת ע"ז אין לו ביטול חידוש הוא שחידשה תורה שיהא חמור יותר מע"ז עצמה דנפקא לן מקרא דויאכלו זבחי מתים מה מת אין לו בטילה לעולם אף תקרובת ע"ז אין לו בטילה לעולם כדאיתא בריש פ' ר"י אין לך בו אלא חידושו ודוקא בתקרובת כעין פנים דאיירי ביה קרא דהיינו זבח אמרינן דאין לו ביטול אבל בתקרובת שלא כע"פ אע"ג דנאסר משום תקרובת יש לו היתר ע"י ביטול דלא יהא חמור יותר מע"ז עצמה והיכא דגלי קרא גלי דאין לך בו אלא חידושו ויש הכרע עצום לזה ממ"ש רבי' בפ"ז מהלכו' ע"ז דין ט"ז וז"ל ופעור ומרקוליס כל הנמצא עמהן בין בפנים בין בחוץ אסור בהנאה והוא מימרא דר"י בר חנינא בפ' ר"י דנ"א ע"ב דאמר נקטינן אין קלקין לפעור ומרקוליס ומסיק דחוץ כפנים דמי ואסור משום תקרובת וכמ"ש מרן הכ"מ שם ואם כן לדעת רבינו ז"ל בפעור ומרקוליס נאסר אפי' תקרובת שלא כעין פנים כמו מעות וכסות משום דכפנים דמי ולפי דעת מרן ז"ל כיון דנאסר משום תקרובת אין לו ביטול דומיא דנמצא בפנים מן הקלקין ואלו בפ' ח' מה' הנז' כתב בדין י"ב וז"ל וכיצד מבטלין אבני מרקוליס כיון שבנה מהן או חפה בהן דרכים מותרי' בהנאה והיא ברייתא בפ' ר"י ואמרינן בגמ' דה"ט משום דבעינן תקרובת כע"פ וליתא ומותרים בביטול אלא ודאי כמ"ש דאע"ג דאסור בהנאה יש לו ביטול כיון דהוי שלא כעין פנים ומעתה צדקו דברי הר' יונה דמש"ה כתב דאם כבן מותרים בביטול דוקא דהוי שלא כעין פנים כדכתיב' גם דברי ה"ה מתיישב שפיר על דרך זה וז"ש ופי' תקרובת כגון זבח בהמה לפניה כו' אבל אם הקריבו לפניה לשם דורון אין זה תקרובת כו' כלומר דאם הקריבו לפניה לשם דורון אין לו דין תקרובת ע"ז שאין לו ביטול דאין דין תקרובת הנאסר אפי' על ידי ביטול אלא כו' וכיון שיש לו היתר ע"י ביטול לא מכתת שיעוריה וחליצתו כשרה ודעת ה"ה כדעת התוספ' שכתבו בפרקין וכל שיש לו ביטול לא מיכתת שיעוריה ודלא כדעת ר"ת ז"ל ועל פי זה יש ליישב בדוחק מה שכתב עוד ה"ה וכן מתבאר מדברי רבינו שהכשיר אותם שמניחי' ברגלי הצורה ותמה עליו מוהר"ם ן' חביב ז"ל דראיה זו אינו מכיר דטעמא דההיא משום דהוי תשמישי ע"ז והתם לא איירי שהביאו לה דורון ותקרובת מסנדל יע"ש. ולפי מ"ש אפשר דאין כונתו להוכיח דאין זו תקרובת כמובן מפשט דבריו אלא דהתם משום משמשי ע"ז הוא אלא כונת ה"ה ז"ל להוכיח מ"ש דאם הקריב סנדל אין לו דין תקרובת ע"ז שאין לו ביטול וחליצתו כשירה כיון שיש לו ביטול והא מייתי ראיה מדברי רבינו שהכשיר אותם שמניחים ברגלי הצורה אפילו קודם ביטול כדמוכח מדבריו שם שכתב אע"פ שהוא אסור בהנאה ועיין במרן כ"מ בפ"ח מהלכות לולב שאכתוב לקמן כנ"ל ודברי מרן ז"ל נפלאו ממני וצ"ע ואף אם תרצה לפרש דברי ה"ה כפשטן איכא למימר דה"ה מיירי במצאן חוץ לקלקין אלא דלא מצי למימר דמשכחת לה בפנים מן הקלקין דאפילו שלא כע"פ אסור לדעת רבינו משום דאז ניתר בביטול וס"ל כדעת התוספות כנ"ל ומ"מ אפי' לפי מה שכתבתי לדעת רבינו ז"ל ק"ל ממאי דפריך בפ' ר"י דף נ"א ע"ב אלא מעתה אבני מרקוליס במה יאסרו ומאי קו' הא פעור ומרקוליס נאסר אפילו שלא כעין פנים דומיא דלפנים מן הקלקין משום דחוץ כפנים דמי כדאמר ר"י בר חנינא וליכא למימר דהכי פריך אבני מרקוליס במה יאסרו אפי' בביטול דלשון אסור אפי' בביטול נמי משמע כמ"ש מרן הב"י סימן קמ"ו יע"ש דא"כ מאי משני נעשה כמגדל ע"ז הא ע"ז גופה יש לו ביטול וצ"ל לדעתו ז"ל דתלמוד' השתא לא שמיע ליה הא דר"י בר חנינא דמייתי לקמן ומשו"ה מקשה שפיר ואה"נ דלמאי דמייתי בתר הכי הא דר"י בר חנינ' מתורץ שפיר הך קושיא ודוחק שוב בא לידי ספר כנה"ג ח"ג וראיתי שם סי' קל"ט בהגהת ב"י אות י"ד שהקשה מעין מה שהקשינו מההיא דמרקוליס וכתב וצ"ל לפי דעתי דנרות גם כן הוו כעין פנים ולא ידעתי איך תקן בזה לדעת רבינו דס"ל דלפנים מן הקלקין אפי' שלא כעין פנים הוי תקרובת שאין לו ביטול והעיקר נ"ל כמ"ש דבהכי מיישבא שפיר ההוא דמרקוליס ודברי הר' יונה וה"ה ז"ל ומ"מ לדעת ריא"ז שכתב בשה"ג דנרות שעוה הוו תקרובות ע"ז ואין לו ביטול צ"ל כמ"ש הרב ז"ל דס"ל דנרות הוו כעין פנים ואיך שיהיה למאי דאתאן עלה מעיקרא ליישב דברי רש"י ז"ל המעיין במ"ש רש"י בפ' ר"י דף נ"א ע"ב ד"ה אפי' מים ומלח יראה בהדיא דס"ל דאפי' לפנים מן הקלקין תקרובות שלא כעין פנים מותר שלא כדעת רבינו ז"ל עוד היה אפשר לתרץ לקו' מוהר"ם בן חביב ז"ל עם מ"ש מרן כ"מ בפ"ח מה' ע"ז משם הרמ"ך וז"ל תימא איך סתם ואמר דתקרובת אינ' בטילה לעולם דהא יש תקרובת דיש לו ביטול היכא דלא הוה משתבר כעין פנים וכדחזינן באבני מרקוליס שביטלן כותי דשרי ומפרש טעמא בגמרא משום דבעינן כעין פנים ובזרק מקל לפניה חייב ואינה נאסרת ש"מ דליאסר בעינן כעין פנים ע"כ וכתב הרב כנה"ג סימן הנז' בהגהת ב"י אות ג' דדעת הרמ"ך דהא דבעי' כע"פ היינו לענין שיה' נאסר אפי' ע"י ביטול אבל כל שאינו כע"פ איתסורי מיתסר ובביטול סגי ומש"ה קאמר התם בפ' ר"י דמאן דלא פריש סבר בעינן כעין פנים וליכא ומותרים בביטול כיון שחיפו בהם דרכים יע"ש ואם כן איכא למימר דדעת רש"י ז"ל הוא כדעת הרמ"ך ומתורץ הכל ומ"ש רש"י בפ' ר"י דנ"א ע"א ד"ה ותקרובת לחברתה אבל תקרובת כו' אלא הוי דבעינן כעין פנים כו' ומקל לא איתעבד ע"ז ושרי לגמרי יש לדחו' דשרי לגמרי ע"י ביטול קאמר דבהכי קאי כמ"ש קודם ונאסרת ממנה חבירתה משום ע"ז וניתרת בביטול וכן ראיתי מתרצים והא נמי ליתא שהרי כתבו התוס' שם בד"ן ע"א ד"ה בעינן כו' וז"ל פי' רשב"ם ז"ל בשם רבינו שלמה כעין זביחה כו' הילכך הני אבנים בלא תקרובת שרי ומיהו איתסורי הוא דמיתסר משום דנעשית ע"ז עצמה וכדלקמן ובע"ז מהני ביטול הרי שכתבו משם רש"י ז"ל דדוקא משום דנעשית ע"ז עצמה הוא דמיתסר הא לאו הכי היו מותרים לגמרי משום דלא הוו כעין פנים שלא כדעת הרמ"ך וכן מבואר בהדיא ממה שהתיר ג"כ נרות של שעוה משום דלא הוו תקרובת כעין פנים וכל זה הוא מדברי רש"י ז"ל כמ"ש בסוף הדבור ועיין בכנה"ג דין י"ז וכן נראה גם כן ממ"ש רש"י בדף נ"א ע"ב אמתני' דקתני מצא בראשו מעות כסות אוכלין מותרים דאמרקוליס קאי ובגמ' אמרינן דפעור ומרקוליס חוץ כפנים דמו ואסור אפי' דבר שאינו של נוי משום תקרובת משא"כ בשאר ע"ז דחוץ לקלקין לא מנחי תקרובת כמבואר מדברי רש"י ז"ל שם ואם כן אי ס"ל לרש"י כדעת הרמ"ך אמאי קתני דמותרים הא אף ע"ג דהוו שלא כעין פנים מיתסר משום תקרובת אלא ודאי דדעת רש"י ז"ל נראה פשוט דשלא כעין פנים שרי לגמרי:<br><b> ועוד </b> נראה לי דאעיקרא דמילתא דמה שהבין הרב כנה"ג בדברי הרמ"ך דאסור מיהא אחר המחילה ליתא כלל מכמה טעמי חדא דא"כ מאי פריך בגמ' שם אלא מעתה אבני מרקוליס במה יאסרו והשתא לדעת הרמ"ך מאי קו' אע"ג דבעינן כע"פ היינו שלא יהא ניתר ע"י ביטול אבל איתסורי מיהא מיתסר אפי' שלא כע"פ וליכא למימר דמאי דפריך אבני מרקוליס במה יאסרו אפי' בביטול קאמר חדא דא"כ מאי משני כדכתיב לעיל ועוד דאם כן מאי קושיא דאימא ה"נ דאבני מרקוליס מותרים ע"י ביטול משום דלא הוו כע"פ וכדקתני בברייתא דלעיל גוי שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפו בהם דרכי' מותרים אלא ודאי דמאי דפריך במה יאסרו הוא כפשטיה ופריך שפיר אברייתא דקתני ישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהם דרכים כו' אסורים משום דישראל אינו מבטל ע"ז של גוי ומשו"ה פריך דכיון דבעינן כעין פנים אינן אסורות כלל ולא צריכי ביטול ותירץ משום דנעשה כמגדל ע"ז כו' וכיון דצריך ביטול משו"ה קאמר בברייתא דע"י ישראל אסורות ומהתימה על הרב שהק' לדברי הרמ"ך ממאי דפריך בסמוך א"ה בתרייתא מיהא תשתרי דהיכי שרי הא תקרובת שלא כע"פ נאסרת להצריכה ביטול ולא ידעתי אמאי לא הוקשה לו ממאי דפריך מעיקרא אבני מרקוליס במה יאסרו כדאקשינן והנראה דמשם לא עלה על דעתו להק' אפי' בדרך קו' משום דפשיטא ליה דאיכא למימר דהכי פריך במה יאסרו אפי' בביטול אמנם ממאי דפריך בתר הכי בתרייתא מיהא תישתרי ק"ל דהיכי קאמר דשרי ואהא דחק את עצמו הרב דהכא נמי הכי פריך בתרייתא מיהא תישתרי אפי' בביטול ולע"ד הא ליתא כלל וכמ"ש ועוד ק' ממאי דפריך בתר הכי ממתני' דמצא בראשו כו' בשלמא יינות ושמנים איכא כעין פנים כו' אלא פרכילי ענבים לא כעין פנים איכא ולא כעין זריקה ומאי קו' הא אע"ג דהוי שלא כעין פנים אסור מיהא ולהא הוה מצינן למימר דס"ל למקשה דאסורין דקתני מתני' אפי' בביטול קאמר דהא קתני בהדייהו יינות ושמנים וכי היכי דהנהו אסורים דקתני אפי' בביטול ה"נ אסור דקאי נמי אפרכילי ענבים אפילו בביטול קאמר ודוק:<br><b> עוד </b> קשה טובא לפי מה שהבין בדברי הרמ"ך ממ"ש מרן הכ"מ בפ"ז מה' הנז' דין י"ז משם הרמ"ך וז"ל כתב עוד ופעור ומרקוליס אסורים בהנאה תימא דהא מצא מעות אמרקוליס קאי וכן פרש"י ואינו אסור כיון דאינו כעין פנים ואינו של נוי מיהו אי הוה כעין פנים או דבר של נוי מיתסר ע"כ הנה בפי' בדברי הרמ"ך דס"ל דכל תקרובות שלא כעין פנים מותר והקשה על דעת רבינו שכתב דאסורים בהנאה ולפי דבריו נמצאו דברי הרמ"ך סותרים וליכא למימר דמ"ש ואינו אסור ר"ל אינו אסור אפי' ע"י ביטול דס"ל להרמ"ך ז"ל דמותרים דקתני במתניתין מותרים ע"י ביטול קאמר וכמו שדחה הרב לההיא דפריך בתרייתא מיהא תשתרי דהא ודאי בדברי הרמ"ך זו דוחק גדול מאד לומר כן ותו דהא ליתא דאי מ"ש הרמ"ך ואינו אסור אפי' ע"י ביטול קאמר אם כן אמאי כתב שאינו של נויי ואינו כעין פנים אפי' יהיה דבר של נוי כל שאינו כעין פנים יש לו ביטול דהא נויי עבודה זרה ותשמישיהן יש להן ביטול ותו דמותרים דקתני מתני' ע"כ אפי' בלא ביטול קאמר דאי ע"י ביטול מאי פריך בגמ' מעות דבר של נוי הוא ומה בכך הא נויי ע"ז יש להן ביטול אלא ודאי מוכח בהדיא דדעת הרמ"ך דתקרובת שלא כעין פנים מותרים לגמרי שלא כמו שהבין הרב ומ"ש בפ"ח דתקרובת יש לו ביטול היכא דלא הוי משתבר כעין פנים אין הכונה לומר דאיסורא מיהא איכא כמו שהבין הרב אלא כונת הרמ"ך להקשות על רבינו שכתב סתם תקרובת ע"ז אין לו ביטול וכנראה שאפי' שלא כעין פנים קאמר ואהא בא להכריח דהא ליתא דהא מצינו תקרובת יש לו ביטול כדחזינן באבני מרקוליס ולפי דעת רבינו נהי דמשום ע"ז עצמה יש לו ביטול אכתי יהא אסור אפי' בביטול משום דהוי תקרובת ע"ז וכדאמרינן בגמר' כל חד וחד נעשית ע"ז ותקרובת ע"ז לחברתה אלא ודאי דבשלא כעין פנים לא נאמר דין זה ומשום דכל ראייתו הוא מאבני מרקוליס והתם צריך ביטול משום ע"ז עצמה נקיט בלישניה יש לו ביטול כנ"ל פשוט אמנם אין הכי נמי דתקרוב' ע"ז שלא כעין פנים גרידא מותר לגמרי והיינו מה שהביא בתר הכי מההיא דזרק מקל מדקאמר אינה נאסרת משמע דשרי לגמרי דלפי מה שהבין הרב ז"ל דברים אלו אין להם מובן כלל וכמו שהוקשה להרב עצמו יע"ש ובהא ניחא לי מה שיש לדקדק בפשט השמועה שם במאי דפריך אלא מעתה אבני מרקוליס כו' דאמאי נטר להקשות קו' זו על מימרא דרב דאמר זרק מקל כו' אינ' נאסרת לעיל מינ' אברייתא דקתני גוי שהביא אבנים כו' מותרות וקאמר רב ששת התם דהיינו טעמא משום דבעינן כעין פנים הו"ל לאקשויי אלא מעתה דבעי' כעין פנים במה יאסר אמנם לפי מ"ש ניחא דאברייתא גופי' לא מצי לאקשויי משום דהוה מצי למימר דהא דבעינן כעין פנים היינו לענין שיהא נאסרת ע"י ביטול אבל שלא כעין פנים נמי מיתסר משום תקרובת להצריכו ביטול כמו שהבין הרב לפי האמת אמנם לרב דקאמר זרק מקל כו' אינה נאסרת דמשמע דשרי לגמרי פריך שפיר אלא מעתה כו' ודוק. גם מ"ש עוד הרב הנזכר בסמוך על דברי רבינו שבפ"ח דהא דאיכא רבנן דפרשי ואיכא רבנן דלא פרשי לאו משום דפליגי אי ביטול מועיל בזה או לא אלא דהנך דלא פרשי סברי דהוי תקרובת ושרי והנך דפרשי סברי דלא הוי תקרובת אלא ע"ז עצמה יעיין שם הם דברים תמוהים משוללים הבנה דהא בהדיא קאמר בתלמודא מ"ט דמאן דפריש ס"ל כההיא דרב גידל א"ר מנין לתקרובת ע"ז שאין לו ביטול כו' ותו דאי הנך דפרשי ס"ל דהוי ע"ז ולא תקרובת הרי הותרה בביטול ע"י שחיפ' בהם דרכים וצ"ע ולכן נראה לי ליישב לקו' הרב מוהר"ם ן' חביב עם מ"ש מרן הב"י בסי' הנז' בשם המרדכי ראבי"א קבל מאביו רבינו יואל בנרות ושעוה של אליל אסורים לנר מצוה בשבת וחנוכה או לב"ה כדאמרינן בפ' כ"ה גבי המשתחו' לדקל וכן באשירה שבטלה איבעיא להו וסלקא בתיק"ו יעיין שם וכ"כ רי"ו נתיב י"ז חלק ד' שהביא דין נרות וחתיכות שעוה שמותרים משום דאינו תקרובת כעין פנים כתב ורבותי כתבו דאסורים לב"ה והביא ראיה מההיא דהמשתחוה לדקל והא הכא מאיס למצוה אע"ג דשרי להדיוט ומה שהתיר רי"ו בנתיב ח' ח"ג ליטול לולב למצוה מאילנות שנוטעים לפני ע"ז כבר כתב רי"ו שם דאין לאסרם משום דמאיסי למצוה כההיא דמשתחוה לבהמה כו' דלא דמי דהכא אינו ע"ז ולא תקרובת ע"ז יע"ש הנה נראה מדבריו דאם היה תקרובת ע"ז אע"ג דלא נאסר להדיוט דאינו כעין פנים היה מאיס למצוה דומיא דשעוה של אליל דמאיס למצוה אע"ג דלא מיתסר לא משום נוי ולא משום תקרובת ואם כן לפי מה שכתב הטור בי"ד סימן קמ"ב בשם י"א דאילני סרק שנוטעים לפני ע"ז נטיעתן זו היא תקרובתן ותקרובת כזה אינו נאסר כיון דאינו כע"פ והיא סברת א"ח משם הרשב"א כמ"ש בבד"ה אסור ליקח מאילנות אלו למצוה כיון דס"ל דהוי תקרובת ע"ז דומיא דהמשתחוה לבהמה וחתיכות שעוה שכתבו רי"ו והמרדכי ומכ"ש לי"א שכתב הטור שם דלא גרע מנויי ע"ז דאסורים אפי' להדיוט דמאיסי למצוה לכתחילה מיהא דלא כרי"ו ויש לתמוה על מור"ם שפסק בא"ח סי' תרמ"ט ס"ד כדעת רי"ו ז"ל שמותר לכתחילה ליקח מאילנות אלו לולב למצוה מאחר שהרשב"א והטור חלוקין עליו כמ"ש ולפחות היה לו להזכיר הדבר במחלוקת והיותר תימה דבי"ד סי' הנזכר פסק מרן שם כסברת הטור דאסורים להדיוט משום דלא גרע מנויי ע"ז ולא הגיה עליו כלום משמע דהכי ס"ל ונמצא סותר את עצמו וכן יש לתמוה על הלבוש שבסי' תרמ"ט ס' י"ד כתב כדעת רי"ו ומור"ם ובי"ד סי' רנ"ו סי"ג פסק כדעת הטור דלא גרע מנויי ע"ז וצ"ע ואם כן איכא למימר שדעת רש"י כדעת רי"ו והמרדכי דאע"ג דלא מיתסר משום תקרובת אסור לכתחילה משום דמאיס כיון דלשם תקרובת ע"ז יהבו ואיכא לתא דע"ז עליה ומשו"ה קאמר רבא לא יטול וכמ"ש רש"י בדבור שאח"ז לא יטול משום דמאיס למצוה ובהכי ניחא לי מה שיש לדקדק על רש"י אמאי לא פי' דלולב של ע"ז דקאמר רבא כפשטיה דהיינו לולב של אשירה של גוי א"נ שהשתחוה ללולב שהיא עצמה ע"ז שעבדה והנראה מדבריו דלא משכחת לה אלא בהני תלת גווני דוקא משום דרש"י קשיא ליה כקו' התוס' דע"ז של גוי נמי מכי אגבהה קניה ונעשית ע"ז של ישראל ודחיקא ליה מילתא טובא לומר דאיירי ביט"ב דלא בעינן לכם משום מאי דפריך ממתניתין דלולב של אשירה ולא משני דאיירי ביט"א וכבר נדחקו בזה התוס' וליישב זה כתב רש"י דמאי דאמר רבא לולב של ע"ז אם נטל יצא לא משכחת ליה אלא בלולב ששימשו בו לע"ז דס"ל לרש"י כדעת הראב"ד והר"א ממי"ץ שכתב הטור בסי' קמ"ו דמשמשי ע"ז אפי' זכה בהן ישראל יש לו ביטול ע"י גוי וכתב עוד א"נ שעבודתה בלולב כו' משו"ה קאמר רבא לא יטול משום דמאיס למצוה ואם נטל יצא כיון דמותרים להדיוט משום דלא הוי תקרובת כע"פ ולאפוקי אם הוא לולב של ע"ז עצמ' דבהא לא משכחת לה להא דרבא ומ"ש רש"י ואם נטל יצא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו הוצרך לטעם זה משום אידך חלוקה שכתב שרבא איירי נמי במשמשי ע"ז דאע"ג דאסורים בהנאה יצא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואע"ג דר"ל מבעיא ליה בפרק כ"ה המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה לרבא פשיטא ליה דלכתחלה לא יצא ובדיעבד יטול וכמ"ש הרמב"ן הביאו הר"ן שם וא"נ דבעיא דריש לקיש הוא לכתחילה דוקא ומשום דלא פשיטא לי' קאמר רבא דלא יטול דאזיל לחומרא ומ"ש רש"י שדרך עבודתה בכך להעבירו בפניה איכא למימר דס"ל לרש"י דדוקא בשדרך עבודתה דמתחייב העובדה בסייף וחל עליו שם ע"ז הוא דמאיס למצוה דומיא דמשתחוה לדקל דמבעיא ליה לר"ל דאף ע"ג דאין נעבד במחובר העובדה חייב בסייף וכדאיתא בברייתא בפ' כ"ה דף מ"ז ע"א משא"כ בשאין דרך עבודתה בכך דהעובדה נמי אינו חייב עליו כלל לא מאיס למצוה ולא מקריא לולב של ע"ז כלל זה נראה לי נכון ויציב בדברי רש"ל ז"ל ומיהו מה שהקשה הרב הנזכר על דברי רש"י דפ' מצו"ח דמשמע מדבריו דסנדל של תקרובת ע"ז היינו שהקריבו סנדל הא ודאי ק' אלימתא איהו וכן ראיתי בשיטת הרשב"א שק' כן על דברי רש"י ועיין בתוס' פ"ק דע"ז די"ב ע"א ד"ה דכוותא ודוק ועיין בספר בית שמואל סי' ס"ק ובתוס' פרק אין מעמידין דל"ב ע"ב ד"ה שכתבו דלריב"ב אפי' תקרובות שלא כע"פ אסור יע"ש:
+
+Halakhah 2
+
+<b>אתרוג </b>
+<b> של ערלה ושל תרומה טמאה כו' פסול.</b> שם דל"ה ע"א פליגי בה ר"ח בר אבין ורב אשי חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וחד אמר לפי שאין בה דין ממון כו' והקשו התוספות שם בד"ה לפי וז"ל וא"ת גבי לולב של אשירה ל"ל טעמא דכתותי מיכתת שיעוריה כו' וראיתי למוהר"ם ן' חביב בקונ' כ"ת שכתב דעיקר קושייתם היא דלמה לי טעמא דמיכתת שיעוריה ולא מיירי אלא בע"ז של יש' לימא דמיירי אפי' בע"ז דגוי שאבדה ונתייאש ממנו דהוי הפקר ומצאה ישראל ונטלו על מנת שלא לזכות בו דאינו יוצא ביום טוב ראשון כיון דאין בו דין ממון דאינו יכול ליהנות ממנו קודם ביטול ולא מיקריא לכם ע"כ דבריו:<br><b> ולע"ד </b> זה ליתא שהרי בכוון שלא לזכות בו למה לי טעמא דאין בה דין ממון בלא"ה אינו יוצא בו ביט"א משום דלא מקריא לכם וכמ"ש התוס' שם בהדיא ותו שכפי מ"ש התוספות בפ"ד דהו"מ למימר נמי מע"ב בגבולין ואליבא דכ"ע משמע בהדיא דס"ל דלמ"ד לפי שאין בו היתר אכילה מע"ב בגבולין יש בו היתר אכילה מקרי כיון דאי בעי פדי ליה וכמ"ש רש"ל ז"ל אם כן הכא נמי בע"ז של גוי קודם ביטול קרינן ביה לכם כיון דאי בעי מבטל ליה ממוניה הוא (ולמ"ד מ"ב ממון גבוה הוא היינו טעמא דאינו יוצא בו ולא אמרינן מיגו דאי בעי מתשיל עלה כמ"ש התוס' בפ' אלו עוברין דמ"ו ד"ה הואיל ע"ש) כנ"ל ובמה שתי' וי"ל דודאי לא היה צריך אלא נחלקו כו' משום דנ"מ לענין מ"ב עיין מ"ש הרב ח"ה ז"ל ומה שהקשה עליו מוהר"ם ן' חביב דאכתי איכא נפקותא כגון אתרוג של טבל שהוא של כהן דהתרומה דיפריש ממנו היא שלו ואין שייך לפוסלו משום אתרוג השותפין ואי בעינן דין ממון ולא היתר אכילה יכול לצאת בו אבל אי בעינן היתר אכילה אינו יוצא י"ח כיון דאסור באכילה גם לכהן יע"ש לק"מ שהרי לדעת התוס' קיימינן ולדעתם ע"כ דס"ל דטבל מקרי יש בו היתר אכילה כיון דאי בעי מפריש ליה ולהכי קאי אכתי תקשי להו דמצה של טבל ת"ל דאינו יוצא בו משום דבעי' משלכם דבהא לא שייך תי' שתירץ בדבור שאח"ז ואם כן לדעת התוס' אתרוג של טבל של כהן פשיטא ודאי דיוצא בו אפי' למאן דבעי היתר אכילה וליכא נפקותא מידי וזה פשוט:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קצח) </b> א"כ ה"נ בע"ז של גוי קודם ביטול קרינן בי' לכם כו'. תמהני דאיך מדמה מעשר שני בגבולין לע"ז של גוי דבמעשר שני הא אמרינן הואיל ואי בעי פדי לי' משום דבידו לפדות משא"כ בע"ז הא אין הישראל יכול לבטל ע"ז וא"כ הרי אין זה בידו ומשום הכי לא קרינן בי' לכם. ואפשר לומר דכיון דנכרי יכול לבטל ע"ז בעל כרחי' כדאיתא בע"ז דף מ"ג ע"א בעובדא דר"א הקפר א"כ הוי כאילו הוא בידו לבטלו ואע"ג דלא אמרינן הואיל היכא די"ל מי יימר כדאיתא בשבת ס"פ כירה דאמרינן התם מי יימר דמזדקק לי' חכם מ"מ הא אמרינן התם דהיכא דסגי בג' הדיוטות לא אמרינן מי יימר וא"כ ה"נ אפשר דאמרינן הואיל ואי בעי הוה כייף לנכרי לבטל וצ"ע. ועוד י"ל דכמו דאמרינן שם דאפשר בג' הדיוטות ותו לא אמרינן מי יימר ה"נ בע"ז כמו דקיי"ל דנכרי מבטל ע"ז של חבירו אעפ"י שאינו עובדה ולפ"ז תו שכיח שיזדקק לי' נכרי לבטל אותה דכיון שאינה הע"ז שעובדה לא יחוש ויבטלה וא"כ תו לא אמרינן מי יימר ודו"ק:
+<b>ושל </b>
+<b> מע"ב בירושלים כו' ואם נטל כשר.</b> משנה פרק לולב הגזול דל"ד ע"ב ופרש"י וז"ל ואם נטל כשר שהרי יש בה היתר אכילה אבל חוץ לירושלים לא דלכם כתיב הראוי לכם ע"כ והקשה מוהר"ם בן חביב ז"ל דכיון דמע"ב חוץ לירושלים יכול לפדותו הרי יש בו היתר אכילה מיקרי מיגו דאי בעי פדי ליה כדאמרינן בגמרא גבי דמאי דיוצא בו מטעמא דאי בעי מפקר לנכסיה וכן משמע ממ"ש רש"י ז"ל בגמ' גבי אתרוג של תרומה ד"ה הרי וז"ל הרי יש בו היתר אכילה לכהן וישראל נמי נפיק ביה כו' אבל פדיון אין לו להיות ניתרת לאכילת ישראל משמע דאי הוה ניתרת בפדיון הוה סגי לן הך טעמא שיצא ישראל באתרוג של תרומה משום דקרינן ביה לכם הראוי לכם במיגו דאי בעי פדי ליה עכת"ק:<br><b> ולע"ד </b> נראה לומר דס"ל לרש"י ז"ל כמ"ש התוס' בפרק בכל מערבין דף ל' ע"ב ד"ה וליפרוש לענין עירוב דבעינן דבר הראוי לו דדוקא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון תרומה דחזיא לכהנים אמרינן הואיל ומקרי ראוי לו אבל במידי דלא חזי השתא לשום אדם לא אמרינן הואיל והביאו ראיה ממתני' דקתני התם דאין מערבין בהקדשות שלא נפדו אע"ג דאיכא מיגו דאי בעי מתשיל עלה יע"ש וא"כ גבי דמאי דחזי לעניים משו"ה אמרינן הואיל ואי בעי מפקר לנכסיה מקרי ראוי לכם וכן גבי תרומה טהורה דחזי לכהנים כתב רש"י דאי הוה ביה פדיון הוה סגי לן הך טעמא ולא הוה צרכינן לטעמא שכתב רש"י דישראל נמי נפיק ביה הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן אלא דאפי' היה הדין דאינו יכול להאכילו לבן בתו כהן יוצא בו משום דאמרינן הואיל ואי בעי פדי ליה כיון דחזי לכהנים אמנם גבי מע"ב חוץ לירושלים דלא חזי לשום אדם מש"ה כתב רש"י דאינו יוצא בו משום דבעינן הראוי לכם כנ"ל נכון וכ"כ הרב כרם שלמה סי' ב' דף כ"ה ע"א דה"ט דבאתרוג של טבל לא אמרינן הואיל משום דבעינן מידי דחזי השתא לשום אדם ושכ"כ הרשב"א ז"ל בספר עבודת הקודש יע"ש וק"ל קצת ממ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה סימן תשמ"ו שנשאל במי שאסר על עצמו נכסיו אם יוצא בו אף ביום א' הואיל ואי בעי מיתשיל עלה והשיב דאף בזה אינו יוצא י"ח דא"כ אף באתרוג של תרומה שנטמא ביד ישראל יוצא בה כיון דאי בעי מיתשיל עלה ואנן סתמא תנן של תרומה טמאה פסול ע"כ והשתא כפי מ"ש הרשב"א בספר עבודת הקודש מאי ראיה מייתי מתרומה טמאה שאני תרומה טמאה דלא חזי לשום אדם מש"ה לא אמרינן הואיל ולא מקרי ראוי לכם משא"כ בקונם דחזי לעלמא מיקרי ראוי לכם הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ויש ליישב ופשוט: ודרך אגב אומר מה שראיתי מקשים שם בסוגיא דפ' בכל מערבין (ועיין בס' קיקיון דיונה) דכיון דאוקימנא לסומכוס דס"ל כרבנן דר' דכל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בה"ש ומש"ה קא' בחולין אבל לא בתרומה דלא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה כיון דהדרא לטיבלא א"כ נימא דת"ק דסומכוס דאמר מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה משום דס"ל כרבי דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש ומש"ה אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עלה ואף דהדר לטבליה הא חזי לתקוני בבה"ש ואם כן היכי אמרינן התם בדף כ"ח ואב"א לעולם לחשוכי בנים דהא חזו למרובה בנים מי לא תנן מערבין לנזיר כו' אלמא אע"ג דלא חזי להאי חזי להאי ה"נ כו' ומנ"ל הא ולע"ד נר' דלק"מ כפי מ"ש התוס' שם בדל"א ע"א ד"ה דמאי וז"ל וא"ת ולסומכוס נמי הא חזי לאפרושי מיניה וביה דספק חשיכה מעשרין את הדמאי וי"ל דמשמע ליה מתניתין אפילו אין לו אלא ב' סעודות מצומצמות דמסתמא מתני' איירי בכל ענין ולעיל נמי דפריך מאי פסקא משום דמשמע ליה דמתני' איירי אפי' ביתר מב' סעודות עכ"ל וא"כ ע"כ דטעמא דמתני' דתני מערבין לנזיר כו' משום דס"ל דאע"ג דלא חזי להאי חזי להאי דאי משום טעמא דאי בעי מיתשל עלה היכי פסיק ותני דמערבין אפי' אין לו אלא ב' סעודות מצומצמות הא אי מיתשיל עלה הדרא לטיבלה וזה פשוט ועיין ברש"י ז"ל בפרק כל שעה דף כ"ג ע"א ד"ה מערבין כו': ובמה שתירץ מוהר"ם בן חביב דס"ל לרש"י ז"ל דאין לומר מיגו דיכול לפדותו משום דאין פודין בי"ט ומש"ה אינו יוצא נראה שיש להקשות על תירוצו דא"כ גבי דמאי נמי היכי אמרינן בגמרא דכיון דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה הא הפקר נמי אין מפקירין בי"ט ושבת וכמ"ש הפר"ח חלק או"ח סי' תנ"ד וכן מצאתי להריטב"א בשיטה כ"י למסכת שבת פי"ו דק"כ שכתב וז"ל ואומר לאחרים בואו והצילו לכם אף עג"ב דאסור להפקיר בשבת שנראה כמקנה קנין בשבת ואיכא שבות דרבנן שאני הכא שהוא כמופקר מאליו והולך לאיבוד ולא מיחזי כקנין ע"כ וא"כ ע"כ צ"ל דס"ל לש"ס דקרא לא קפיד אלא שיהא זה הראוי לכם לאכילה באיזה זמן שיהיה והילכך גבי דמאי כיון דאיכא ביה זמן דחזי לאכילה אי מפקר לנכסיה קרי' ביה דבר הראוי לכם ויוצא בו דקרא לא כתיב שיהיה ראוי לכם בי"ט עצמו ואם כן גבי מע"ב נמי אע"ג דאין פודין בי"ט ובי"ט לא חזי לאכילה מ"מ כיון דאיכא ביה היתר אכילה באיזה זמן שיהיה קרינן ביה שפיר לכם דומיא דדמאי: הן אמת דמההיא דפרק בכל מערבין דף ל"א נראה דקשה לדעת הריטב"א ז"ל שהרי התם פרכינן דמאי הא לא חזי ליה ומשני מיגו דא"ב מפקר לנכסי' והוי עני וחזי ליה כו' ולפ"ד הריטב"א היכי משני התם הכי הא גבי עירובין ודאי בעי' שיהא ראוי לו לאכילה בבה"ש כדאמרינן התם לעיל אליבא דסומכוס וי"ל דס"ל להריטב"א דהך מתני' דמערבין בדמאי לא אתי אלא כר' דס"ל דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש ומשו"ה משני שפיר תלמודא דמיגו דאי בעי מפקר לנכסיה בב"ה והוי עני וחזי ליה כו' ודלא כמ"ש התוס' שם דלסומכוס דוקא פריך דלרבנן אע"ג דלא חזי ליה הא חזי לעניים אלא ס"ל להריטב"א דלרבנן דוקא הוא וה"ה דהו"מ לשנויי משום דחזי לעניים אלא משום דבפ' כל שעה ובפרק שלשה שאכלו בעי לשנויי הכי משני נמי התם הכי וכמ"ש התוס' בההיא דפרק מפנין ודפרקין מיהו מההיא דר"פ מפנין קשה טובא לדעת הריטב"א דפרכינן התם דמאי הא לא חזי ליה ומשני מיגו דאי בעי מפקר לנכסיה כו' ולדעת הריטב"א הא הו"ל מוקצה מחמת איסור כיון דאינו יכול להפקיר בשבת והו"ל כטבל ושוב מצאתי בס' עבודת הגרשוני ח"א סי' שכתב בפשיטות דשרי להפקיר בשבת מההיא דפרק מפנין וצ"ע לדעת הריטב"א ועיין עוד בשבת דקל"א ע"ב דאמרי' התם דאם צייץ בשבת טליתו חייב לר"א משום דבידו להפקירו והא ודאי לק"מ לדעת הריטב"א דהתם לענין חיוב חטאת כיון דמדאוריי' יכול להפקירו משו"ה חייב עליה חטאת מיהו קמיית' קשיא ואולי יש לחלק דלא כתב הריטב"א דאסור להפקיר בשבת אלא דוקא בשכוונתו שיזכו בו אחרים כההיא דאומר לאחרים בואו והצילו לכם דהתם ודאי נראה דמקנה קנין בשבת משא"כ בכל הני דאין כונתו ורצונו שיזכו בו אחרים בהפקר זה דאדרבא טפי ניחא לי' שלא יזכו בה אלא כל מגמתו כדי שיוכל לאכול הדמאי או לצאת י"ח בו בהא ודאי ש"ד כנ"ל ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> בד"ה </b> ושל מעשר שני. הנה כתבתי בזה בתשובה לאחד וז"ל ע"ד שא' אם מותר לקנות דבר מן ההפקר בשבת אחר שעיקר האיסור דלקנות בשבת אסור מכח שמא יכתוב ובהפקר לא שייך שמא יכתוב. הנה זה ברור דאסור לקנות מן ההפקר ואם כי רבך מהר"י סגן הכהן רצה להביא ראי' ממוציא כיס בשבת יפה דחית די"ל דהתם מיירי שאינו מכוין לקנות. אך יש ראי' ברורה ומפורשת השעה"מ בפ"א מלולב ד"ה ושל מע"ב מביא בשם הריטב"א והפר"ח דאסור להפקיר בשבת ויו"ט והרי להפקיר נמי לא שייך שמא יכתוב והוי רק דבור בעלמא ומ"מ אסור בשבת ומכ"ש לקנות דעושה מעשה דאסור. אף גם לדעת המג"א בהל' ציצית סי' י"ג דמפורש שם בדבריו דלהפקיר מותר אף מדרבנן וראייתו משבת קל"א דקאמר הואיל ובידו להפקיר ולא קאמר ליתן במתנה וכו' והנה השעה"מ הביא הש"ס הנ"ל וכ' דמזה אין תמי' על הריטב"א דהתם מיירי מדאוריי' ונעלם ממנו המג"א הנ"ל דמפורש להיפוך שמותר להפקיר אף גם דבריו תמוהין דמה דחה דהתם מדאורייתא מיירי דאם כן קשיא קושית המג"א למה לא קאמר ליתן במתנה לקטן ונכרי והנה מקטן אין כ"כ קשיא די"ל דהריטב"א יסבור כהסוברים דקטן אין לו קנין כלל מן התורה אפי' כשדעת אחרת מקנה אותו. וכיון דהתם מה"ת מיירי יכול למכרו בדמים אך נראה ליישב דעת הריטב"א דע"כ לא אסר הריטב"א להפקיר רק הפקר עולמית אבל הפקר לשעה כיון דאינו הפקר גמור רק על יום השבת מותר להפקיר כיון דאינו קנין ממש דקיי"ל קה"פ לאו כקהג"ד וגם אינו קנין רק סילוק רשותא שרי בשבתא דדוקא אם דומה בחד צד לקנין כגון אם הוי עולמית דנחשב קנין ממש או אף דאינו עולמית רק דהוי קנין שעה אך באותה שעה הוי קנין ממש אז כיון דעכ"פ בחד צד דומה לקנין וחז"ל אסרו לקנות בשבת אבל אם הוי סלוק רשותא ורק לשעה אין לו דמיון כלל לשבת ומותר בודאי וראי' מהל' שבת סי' רמ"ו במשכיר בהמתו לנכרי דיפקירנו בפני שלשה ועוד ראי' מעירובין גבי לשכור מן הנכרי בשבת דלמ"ד דהוי מקני רשותא אסור בשבתא ולמ"ד דהוי סלוק רשותא מותר בשבתא אם כן מוכח דסלוק רשותא בשבתא שרי והרי לדעת הריטב"א אסור להפקיר בשבת דהוי נמי סלוק רשותא ובע"כ דהתם הוי סלוק רק על יום השבת לבד ובזה מודה הריטב"א דמותר ולכך לק"מ מן הסוגיא כיון דלדידן קיי"ל דכלי קופסא אין חייבין בציצית מוכח דעיקר החיוב הוי אלבישה לכך אף דהתם בשבת אזיל למ"ד כלי קופסא חייבין מ"מ אין החיוב על גופו רק על הלבישה אם ראוין עכ"פ ללבוש והנאת הלבישה שלו חייב בציצית אבל אם אין הלבישה שלו אף אם גופו הוי שלו לכ"ע פטור ולכך בזה מהני הפקר לזמן דעכ"פ ביום הזה אין הלבישה שלו נפטר מציצית לכך קאמר דבידו להפקירו על יום השבת לבד נהי דקה"פ לאו כקהג"ד מ"מ לענין ציצית פטור ולכך איסור שבת ליכא בזה כיון דהוי רק קנין שעה ולאו כקהג"ד ועשה דציצית לא שייך בזה וא"ש. ואף להמג"א דס"ל דמותר להפקיר בשבת הוי רק להפקיר כיון דהוי דיבור בלי מעשה אבל לקנות דבעי מעשה ודאי אסור בשבת והטעם דודאי עיקר הטעם דאסרו חז"ל מקח וממכר הוי מכח שמא יכתוב אבל כיון דכבר אסרו מה"ט שוב כל הדומה לקנין לא פלוג רבנן ואסרו כיון דהוי כקונה קנין וראי' מעירובין הנ"ל דאם הוי סלוק רשותא מותר וקשה אכתי ניחוש בזה שמא יכתוב ואם בזה לא שייך שמא יכתוב אם כן למ"ד דמקני רשותא הוא אמאי אסור הרי לא שייך שמא יכתוב ובע"כ דזה החילוק למ"ד מקני רשותא אם כן הוי בכלל קונה קנין וכיון דחז"ל אסרי קונה קנין בשבת בכל ענין אסרי אבל למ"ד סלוקי רשותא אינו בכלל קונה קנין כלל ואינו בכלל התקנה ועוד ראיה מירושלמי דהלין נכנסין ארמלין צריכין למכנסה מבע"י מכח דהוי כקונה קנין בשבת והרי התם בקנין ביאה לא שייך שמא יכתוב דמי כותב שטר קנין על אשה ואם החשש שמא יכתוב הכתובה אם כן למה מותר לבעול בתולה בשבת הרי אסור לבא עלי' בלי כתובה ונגזור שמא יכתוב ובע"כ דלא מכח שמא יכתוב גזרו רק כיון דעכ"פ קונה קנין הכל הוי בכלל איסור זה ובפרט לדעת הר"ן בנדרים כ"ט דכל קנין אשה לבעלה הוי כקונה מן ההפקר דהאשה מפקרת עצמה לגבי בעל עיי"ש ואם כן לפ"ז מפורש בירושלמי דאסור לקנות הפקר בשבת ובלא"ה הדין כן ברור:<br><b> והנה </b> מלבד הנ"ל דברי המג"א תמוהין בראי' הנ"ל וצדקו דברי השעה"מ דהש"ס מוכרח לומר דבידו להפקירן דא"א לומר בידו ליתן מתנה דז"א בידו דמי יודע אם ירצה הלה לקבלו וכמ"ש בפ"ג דקידושין גבי כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה וכו' א"כ מוכח דכל שתולה בדעת אחרים לא נחשב בידו משא"כ בידו להפקירו זה הוי בידו שפיר ועוד הרי באמת יפסיד ממון וזה לא נחשב בידו רק הרמ"א כתב כיוצא בזה בסי' רמ"ו דמ"מ אין אדם יכול לזכות בו כיון דידוע שמפקירן רק מכח איסור שבת עיי"ש א"כ ה"נ הוי כן אך תינח בהפקר דלא יצא לרשות אחר מעולם ולכך נהי לומר בפי' שמפקירו ע"מ שלא יזכה בו אחר לא מהני ובודאי צריך להפקירו סתם מ"מ אזלינן בתר אומדנא דכוונתו הוי רק מכח איסור שבת ומהני בזה אומדנא כיון דהוי להחזיק שלא להוציא מחזקתו מהני אומדנא אבל אם יתנו במתנה בזה דרך הערמה לא הוי מתנה כמ"ש בנדרים במעשה דבני חורין וא"כ א"א ליתנו רק במתנה גמורה לו יהא שיהי' מתנה לשעה עכ"פ אם ירצה אח"כ להוציאו ממנו ממ"נ אם יתן לו רק לשעה אפשר דלא מהני ואם יתן לו סתמא לא אמרינן אומדנא להוציא ממון מחזקתו וא"כ לא יצטרך הלה להחזיר לו ויהי' לו הפסד ממון ולכך לא נקט הש"ס זה רק שבידו להפקירו. ועוד ראיה דאסור לקנות מן ההפקר בשבת מאהע"ז סי' קל"ז והוא ש"ס גיטין ע"ז בש"מ המגרש בשבת דתיזול איהי ותיחוד ותפתח וכו' ובזה יש להוכיח ממ"נ דלהריטב"א ופר"ח דאסור להפקיר בשבת בודאי מכ"ש דאסור לקנות הפקר בשבת ולהמג"א דס"ל דמותר להפקיר בשבת קשה א"כ למה לא יעשה השכ"מ כן שיפקיר תחלה ביתו ואח"כ תזכה בו היא עם הגט ולא יצטרך לעשות איסורא לקנות בשבת ונהי דסוף סוף יצטרך לקנות הגט מ"מ למעט באיסורא עדיף וא"ל שיהי' כטלי גיטך מעג"ק דהרי התוס' שם הקשו דהוי טלי גיטך מעג"ק ותירצו דכיון דבא מרשותו לרשותה לא נחשב טלי גיטך וכו' וא"כ אם יפקיר חצרו תחלה יהי' טלי גיטך מעג"ק אך ז"א חדא לפמ"ש המרדכי בפ"ק דב"מ בר"ג וזקנים דאף דט"ה אינו ממון והוי כהפקר מ"מ נחשב דעת אחרת מקנה כיון דמקנה אותו עם החצר עיי"ש א"כ ה"נ להיפוך בשלמא בטלי גיטך מעג"ק דאינה קונית הקרקע כלל ובנטילתה היא מתגרשת זה לא מהני אבל כאן דהיא מתגרשת בקניית גוף הקרקע וכיון דזוכית בקרקע עם הגט וכיון דהוא מקנה לה גם הגט דהוי שלו נחשב אף החצר דעת אחרת מקנה והוי כאלו בא מרשותו לרשותה ועוד אף אם נחלק בין נדון זה לנדון המרדכי מ"מ קשה דהרי קיי"ל דהפקר כל ג' ימים דלא אתי לרשות זוכה הרי הוא שלו ובידו לחזור בו גם דעת כמה פוסקים דמקנין דרבנן נעשה דאורייתא אם כן כיון דמדרבנן יכול לחזור בו אף מה"ת הוי שלו וכשזכתה בו היא הוי כאלו בא מרשותו לרשותה ולא נחשב טלי גיטך מעג"ק ומ"מ איסורא ליכא כיון דהוא הפקיר חצרו והיא קנתה מן ההפקר ובע"כ לפ"ד המג"א דמותר להפקיר יהי' מוכח דעכ"פ לקנות מן ההפקר אסור אם כן לא נרויח בזה כלום ומוכח ממ"נ דאסור לקנות דבר הפקר בשבת וז"ב ונכון לדעתי:<br><b> שם</b><br><b> מ"ש </b> על רש"י שכתב דבמע"ש אין יוצאין בגבולין משום דלא מקרי לכם והקשה דלמא מגו דאי בעי פריק לה וכו' ודבריו צ"ע קצת שהרי מבואר בש"ס שאמר ר"א שני דברים אינן ברשותו של אדם וכו' חמץ בפסח וכו' הרי כיון שאסור בהנאה אינו ברשותו:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (קצט) </b> דק' לדעת הריטב"א ז"ל שהרי התם פרכינן דמאי הא לא חזי לי' ומשני מיגו דא"ב מפקר לנכסי' כו'. לענ"ד אינו מוכרח לומר כן דמאן דס"ל דאסור להפקיר בשבת ויו"ט הוא מודה למוהר"ם חביב דלא אמרינן מיגו במעשר שני כיון דאין פודין ביו"ט דהא ליתא משום די"ל דמיגו אמרינן אפי' לעבור על שבות דרבנן לענין דיצא ידי חובת מצוה (כיון דא"צ יותר אלא להפקיר נכסי' או לחלל מעשר שני על מעות ידועים שיש לו דזה סגי באמירה וא"צ שום מעשה). וא"כ הרי לק"מ קושיית הגאון המחבר על הריטב"א ז"ל מהא דעירובין דף ל"א הנ"ל משום דמיגו אמרינן בכה"ג כיון דבשבות דהפקר אין בו שום מעשה ואע"ג דאמירה זו אסורה משום שבות אפ"ה אמרינן מיגו כדאמרינן בעלמא ולא שני לי' למר בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה (בתמי') לענין אמירה לנכרי להחם חמין לינוקא אלמא דשבות שאין בו מעשה קיל טפי ומ"ה אמרינן בי' מיגו דאי בעי עבר אשבות קל כזה ושוב חזי ליה. אבל תמהני על הגאון המחבר ז"ל שלא כתב להקשות על הריטב"א ז"ל מברייתא ערוכה בפסחים דף ז' ע"א דאיתא התם היה יושב בביהמ"ד ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו אחד שבת ואחד יו"ט כו' וע"ש והא ביטול הוא מטעם הפקר וא"כ הרי להדיא דמותר להפקיר בשבת ויו"ט: ונלע"ד ליישב בזה למ"ש הר"ן בריש מכילתין דהביטול הוא גילוי מלתא בעלמא שאינו רוצה לזכות בחמץ שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו וע"ש וא"כ הרי גילוי מלתא בלבד מותר בשבת וביו"ט אבל להפקיר ממש י"ל דאסור בשבת וביו"ט: ועוד י"ל דמשום מצוה והיינו כדי שלא יעבור בבל יראה מותר לו לעבור על שבות דמפקיר בשבת וביו"ט דומה למה שהתירו קנין בשבת בגט שכיב מרע בר"פ הזורק אבל במקום שאין בו מצוה י"ל דאסור להפקיר בשבת ויו"ט: אולם כנגד זה מצינו דאין מקדשין אשה ביו"ט ולדעת החולקים על ר"ת הרי אפי' בשאין לו אשה ובנים נמי אין מקדשין ביו"ט וא"כ הרי משמע מזה דאפי' במקום מצוה אסור לעבור על שבות דרבנן. ואפשר לומר דחמץ דמי להצלה מפני הדליקה בשבת דאומר לאחרים בואו והצילו לכם והיינו משום שהוא כמופקר מאליו וכמ"ש הריטב"א ז"ל וא"כ ה"נ בהאי דחמץ דכיון שיגיע הזמן שתאסר העיסה עליו ותלך לאיבוד א"כ הא הוי נמי כמופקר מאליו ומ"ה מותר לו לבטלה בשבת ויו"ט:
+<b>של דמאי כשר שאפשר שיפקיר נכסיו ויהיה עני שמותר לו לאכול דמאי</b> כתב הר' מנוח וז"ל ואי קשיא לך אמאי לא אמרינן שאפשר שיפקיר אותו אתרוג והאתרוג פטור מן המעשר תריץ הא לא מצות אמרת דכי אמרינן דהפקר פטור מן המעשר ה"מ קודם שבא לו חיוב מעשר אבל לאחר שבא לו חיוב מעשר תו לא פקע בהפקר ושמעינן להא מילתא מההיא דאמרי' בספרי וכל תרומה לכל קדשי ב"י ר"י אומר בא הכתוב על מקדיש עד שלא מירח שהוא פטור או עד משימרח ת"ל ראשית דגנך וה"ה בהפקר דלא עדיף הפקר מהקדש ואם הקדיש אחר שנתחייב לא חייל כדי לפטור ה"נ הפקר ואיבעית אימא דהפקר כה"ג לאו הפקר הוא לפוטרו מן המעשר כדאמרי' המפקיר את כרמו ולמחר השכים ובצרו חייב בפרט ועוללות וה"נ כיון דאיהו הדר וזכי בי' גלי אדעתיה דהפקרו לאו הפקר הוא עכ"ל והנה מה שרצה להוכיח דלאחר שבא לו חיוב מעשר תו לא פקע בהפקר והביא ראיה מהקדש דאם הקדיש אחר שמרחו חייב דלא עדיף הפקר מהקדש תמה אני על דבריו שהרי מבואר הוא דהפקר עדיף מהקדש דבפ"ד דפאה מ"ח ופ"ג דחלה מ"ד תנן כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדאן חייבין כו' הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר ואח"כ פדאן פטורים כו' ופסקו רבינו פ"ג מהל' מעשר דין כ"ה הנה מבואר דאם הקדישן עד שלא נגמרו מלאכתן ופדאן ונגמרה מלאכתן בידו חייב להעשר ואלו גבי הפקר קי"ל דאפי' אם נגמרה מלאכתן בידו אחר שזכה בהן פטורים וכדקי"ל דהמפקיר את כרמו והשכים בבקר וזכה בו לעצמו פטור מן המעשרות וכמ"ש רבינו פ"ו מה' מתנות עניים דין כ"ז ובפרק ב' מהל' תרומות דין י"ב כתב רבי' דאם הפקיר שבולין וזכה בהן והפריש מהן תרומה אינו תרומה הרי מבואר דאפי' בשמירתן אח"כ הוא פטור ועיין בהשגת הראב"ד פ"ב מהל' מעשר דין ב' וא"כ דכוותא נמי נימא דבהפקר אפי' אם הפקירן אחר שמירחן ונתחייבו במעשר שיהיה פטור מן המעשרו' דאע"ג דבהקדש קי"ל דאם הקדיש אחר שמירח חייב מ"מ הפקר שאני ומ"מ אע"ג דראייתו מהקדש אינה ראיה עיקר דינו דין אמת ואמינא לה מהא דגרסינן פרק יה"ך דפ"ג טבל ותרומה תנאי היא דתניא מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה בן תימא אומר תרומה ולא טבל אמר רבה היכא דאפשר בחולין כ"ע לא פליגי דמתקנינן ליה ומספינן ליה כי פליגי בדלא אפשר בחולין כו' ופרש"י בדאפשר בחולין שיש די בחולין של טבל זה להאכילו לאחר שתנטל תרומתו כו' כי פליגי בדלא אפשר בחולין אלא א"כ אוכל את כולו כו' יע"ש והשתא ק' דאמאי מאכילין אותו טבל הא איתיה בתקנתא שיפקירנו דהפקר פטור מן המעשרות אלא מוכח ודאי דכל שבא לידי חיוב מעשר תו לא פקע בהפקר וליכא למימר דהתם מיירי בשלא היו הבעלים בעיר דאין כאן מי שיפקירנו (ועיין בהר"ב פרשת דרכים) דא"כ אפי' בדאפשר בחולין נמי היכי קאמר דמתקנינן ליה הא כל שאין הבעלים בעיר אינו יכול לתקנו ות"ל משום דיכול להפקירו ויכול לאכלו כולו בהיתר ובגמרא פריך התם אפשר בחולין פשיטא ל"צ בשבת ופי' רש"י דאפי' הוא שבת שאסור להפריש תרומה ומעשר יפרישוה ולא יאכלוה טבלים והשתא קשה דהיכי שרי' להפריש בשבת כיון דאיתיה בתקנתא ע"י הפקר דהפקר בשבת מישרא שרי לכ"ע בכל כה"ג וכמ"ש לעיל ומ"מ אכתי יש לדחות דתלמודא התם מיירי בשהטבל הוא של החולה בעצמו דאי מפקיר ליה והדר זכי ביה הוא בעצמו כל כי האי לא חשיבא הפקר כמ"ש הר' מנוח בתי' הב' אלא דאכתי יש לדקדק דהא איתיה בתקנתא שיפקירנו ולא יזכה הוא בה אלא אחרים יזכו בהם וליספו ליה דרך מתנה או הלואה אלא ודאי מבואר הדבר דכל שבא לידי חיוב מעשר תו לא פקע ע"י הפקר ועוד אני מביא ראיה ממ"ש בר"פ מפנין אבל לא את הטבל ופרכינן פשיטא ל"צ בטבל טבול מדרבנן והשתא קשה דנימא מיגו דאי בעי מפקר ליה וכה"ג אמרינן התם גבי דמאי דמותר לטלטלו מטעמא דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה ואף למ"ש המ' בתי' הב' דכל דהדר זכי ביה לא הוי הפקר מ"מ הא איכא למימר שפיר דאי בעי מפקר ליה וחזי לאחריני וכל דחזי לאחריני מותר בטלטול כדאמר התם גבי תרומה וגבי דמאי נמי כתבו התוס' דבלאו טעמא מפקר לנכסיה שרי בטלטול מטעמא דחזי לעניים ותו דכל כה"ג חזי לדידיה מיקרי שהרי כל שזכו בו אחרי' אף הוא מותר לאכול ממנו וכה"ג ק' נמי ממתני' דבכל מערבין דקתני אין מערבין בטבל ולא אמרינן מיגו דאי בעי מפקר ליה וחזי ליה ולזה יש לדחות ע"פ מ"ש התוס' שם ד"ל ד"ה וליפרוש דלא אמרינן הואיל אלא דוקא במידי דחזי השתא לשום אדם משא"כ בטבל כיון דלא חזי השתא לשום אדם לא אמרינן הואיל ועיין בהר"ב כרם שלמה וכמ"ש לעיל ומ"מ ההיא דפ' יה"כ מכרעא מילתא טובא כמ"ש שוב ראיתי שדין זה שכתב הר' מנוח היא משנה ערוכה פ"ב דדמאי מ"ב דתנן התם הרוצה לחזום עלי ירק להקל ממשאו לא ישליך עד שיעשר ופי' הר"ש שם וז"ל במשליך מירק הנאגד מיירי דתנן ירק הנאגד משיאגד דאי עד שלא נאגד ולא נתחייב במעשר אמאי יעשר הא הפקר פטור מן המעשרות ומה שהוא משליך הוא מפקיר יע"ש הרי מבואר דכל שנתחייב במעשר תו לא פקע ע"י הפקר ומהתימה על המ' איך אשתמיט מיניה משנה הלזו עד שהוצרך להביא ראיה מן הספרי ומן ההקדש ובפ"ק דפאה מ"ו מפורש בהדיא הכי דתנן התם לעולם הוא נותן כו' ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח ופירש הר"ש שם וז"ל וכן הפקירה קודם מירוח פטור לאחר מירוח חייב כו' ומאחר שחל עליו חיוב מעשר תו לא מיפטרה אפי' הפקיר יע"ש ומ"מ אכתי נראה דמכל הני אין ראיה דאיכא למימר דאפי' נתחייב במעשר אם עבר והפקירו פטור מן המעשר ושלא כדעת הר"ש אלא דמתני' דינא קתני לענין שאינו יכול להפקירו לכתחלה כדי להפקיע ממנו חיוב מעשר אחר שנתחייב במעשר וכדרך שאסרו גבי חלה שלא לאפות פחות פחות מכשיעור כמו שכתב רבינו בהלכות בכורים פ' ששי דין ט"ז יעוין שם ומצאתי להר"ש ז"ל פ"ג דמע"ב מ"ו שכתב וז"ל תניא בתוספתא כו' אמר להם ב"ש לא אם אמרתם בפירות שלא נגמרו מלאכתן שיכול להפקיר להוציא מידי תרומה ומעשר כו' בירושלמי יש גירסא אחרת אמרו להם ב"ה אף פירות שנגמרו מלאכתן יכול להפקירם ולפוטרן מן המעשרות וגירסא דתוספתא עיקר וס"ס בירוש' דתנן סוף פ' א' דפאה ונותן משום הפקר עד שימרח ולא מסתבר לומר דתיתי מתני' כב"ש ומיהו אין כ"כ תימא דהא רישא נמי סתמא כב"ש ועוד יש ליישב ההיא דנותן משום הפקר אף כב"ה ואיירי התם בשמירח בבית ולא הכניסה במוץ שלה והכא בשמירח בשדה א"ד יע"ש:<br><b> הנה </b> מבואר שדין זה שכתב המ' לפי הירושלמי הוא מחלוק' ב"ש וב"ה ולפי תי' הב' שכתב הר"ש ז"ל בשמירח בבית לכ"ע אין הפקר פוטר מן המעשר וכשמירח בשדה לב"ה דקי"ל כוותייהו פטור מן המעשר ולתי' הא' שכתב הר"ש ק"ל מההיא דפ' יה"כ שהבאתי לעיל דא"כ צ"ל דפליגי הנהו תנאי אליבא דב"ש וזה ודאי דוחק ותו דלמאי איכפל רבא התם לו' היכא דאפשר בחולין כו' מאחר דלא קי"ל כוותייהו ואולם לתי' הב' אפשר לו' דהתם מיירי בשמירח בבית ומ"מ אכתי דין זה שכתב הר"ש שכל שנתחייב במעשר אין ההפקר פוטרו איני רואה ראיה מפורשת בזה דאיכא למימר דאף בירושלמי לא אמרו אלא דפירות שנגמרו מלאכתן אינו יכול להפקירן ולהפקיע ממנו חיוב מעשר אמנם אם הפקירן ה"נ דפטרי:<br><b> האמנם </b> מצאתי בירושלמי פ"ג דמעשר הביאו מוהר"י קורקוס ז"ל פ"ג דמעשרות דין כ"ב וז"ל מצא פירות ממורחי' בשדה מכונסין אסורין משום גזל מפוזרין מותרים משום גזל בין כך ובין כך חייבין במעשר הנה מבואר מהירושלמי הלז שכל שמירחן אפילו הפקירן חייבין במעשרות ומהירושלמי הלזה מבואר דאפי' מירחן בשדה חייב ושלא כדעת הר"ש ועל התי' הב' שכתב הר' מנוח דהפקר כה"ג לאו הפקר הוא והביא ראיה ממתניתין דהמפקיר את כרמו ולמחר כו' תמיה מילתא טובא שהרי בבריי' דהתם מסיים בה חייבין בפרט כו' ופטורין מן המעשרות הרי דאפי' בחזר וזכה בו נמי פטור מן המעשר ואולי יש לחלק דהתם מיירי בשהפקירו מתחלה לגמרי אדעתא שיזכו בו אחרים אלא שלמחר חזר הוא בו וזכה משא"כ הכא גבי אתרוג דמעיקרא לא אפקרי' לגמרי ואין רצונו שיזכו בו אחרים אלא שהוא מפקיר כדי לזכות בו אחר כך כל כי האי לא חשיבא הפקר כלל אלא הערמה ועיין בסוף פרק אין בין המודר ומ"מ כל כי האי היה לו להרב לפרש ודו"ק ועיין במ"ש מרן כ"מ פ"ג מה' תרומות דין ד' בס"ד וז"ל אבל עדיין יקשה דאיכא למיחש שמא יוסיפו בתרומה כו' וצ"ל דלב ב"ד מתנה עליהן שיהיה אותו תוספת הפקר וההפקר פטור מתרומה וממעשר ע"כ ואם הדברים כפשטן ק' טובא הא הפקר אחר מירוח אינו מפקיע מידי חיוב מעשר כמ"ש וצ"ל דה"ק דלב ב"ד מתנה עליהן שיהא אותו תוספות הפקר מקודם שנתמרח כנ"ל ודו"ק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (ר) </b> ופרכינן פשיטא כו'. והשתא קשה דנימא מיגו דאי בעי מפקר לי'. תמהני שהרי בדבר שהוא עצמו מוקצה לא שייך לומר דאי בעי מפקרי' דאל"כ הרי יקשה ברייתא בשבת דף קכ"ח סע"א דאמרינן התם דדג תפל אסור לטלטלו משום דמידי דחזי לאינש לא שדי לכלבים משום דקפיד על ממוני' וקשה ע"ז שהרי גדולה מזו אמרינן דדמאי מותר לטלטלו משום דאי בעי מפקר נכסי' וא"כ איך אפשר לומר דקפיד על דג תפל ולא מקצהו למשדי לכלבים ועל כל נכסיו לא קפיד וה"נ אמאי לא נימא דאי בעי שדי לי' לכלבא אע"כ דבגוף הדבר שהוקצה לא אמרינן דאי בעי הוה מפקר לי' ודמאי דמותר לטלטלו היינו משום דמעיקרא לא אקציי' (ואם הוא מפקר לנכסי' ממילא הדמאי מותר לו ולא שייך לומר התם טעמא דאי בעי מפקר לי' לדמאי גופי') דהא עכ"ר מיירי כשהדמאי אינו שלו משום דבבעלים עצמו שהדמאי שלו הוא הרי לא שייך מוקצה דהא הוא יודע אם מעושר הוא אם לאו משא"כ בטבל דשלו הוא והקצהו בין השמשות ואי דמיירי בטבל של אחר א"כ ממילא קושייתו לק"מ דפשיטא דאסור לטלטלו משום דא"א לו להפקיר טבל שאינו שלו ודו"ק:<br><b> (רא) </b> ובירושלמי יש גירסא אחרת אמרו להם ב"ה אף פירות שנגמרה מלאכתן כו'. ממ"ש התוס' ביבמות דף פ"ט ע"ב בד"ה שהפקר ב"ד הפקר ליישב פירכת הש"ס אדרב חסדא דפריך התם מי איכא מידי דמדאורייתא הוי תרומה כו' וע"ז כתבו הא בתורם מן הרעה על היפה נמי א"ל דהפקר ב"ד הפקר ומש"ה לא הוי תרומה משום דבתר הכי נמי שלו הוא ועליו לתקנו ע"ש משמע להדיא מדבריהם שם דלאחר מירוח לא מהני הפקר לפוטרו מן המתנות דאל"כ האיך אפשר לאתויי עלה מטעם הפקר ב"ד הא רב חסדא קאמר דאפי' האי גירויא הדרה לטיבלא ואי הפקר מהני לבתר מירוח הא הכל חולין ואפי' אותו גירויא ואמאי צריכי התוס' לתרץ משום דבתר הכי הכל שלו כו' אע"כ דקושייתם היא דנימא דהפקירו ב"ד רשות בעלים דאין תרומתן תרומה משום דלהפקיר לפוטרם ממעשרות אינם יכולים משום דכבר נתחייבו משעת מירוח והפקר אינו מועיל אלא קודם גמר מלאכה: [אמר נ"ה עיין תוס' ב"מ כ"א ע"ב ד"ה ופטורות ותוס' ב"מ פ"ח ע"א ד"ה ותבואת שכתבו להדיא כדברי הר"מ שהביא השעה"מ עיי"ש]:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ואין </b>
+<b> ממעטין ביום טוב כו'.</b> ק"ל דאם עבר ולקטן ביום טוב אמאי כשר הא הו"ל מה"ב ואמרינן בריש פרק לולב הגזול פסול מה"ט ואף למ"ש התוספות שם בד"ה משום דבעינן דמחמת עבירה באה המצוה ה"נ כה"ג הוא דמחמת עבירה דעבר ולקטן באה דאל"ה היו ענביו מרובין מעליו ופסול למצוה וליכא למי' דע"כ לא אמרינן דמשום מה"ב מיפסיל אלא דוקא בעביר' דאוריי' דומיא דגזל משא"כ הכא דאינו אלא איסורא דרבנן משום שבות שדומה למתקן כלי ומכשירו כמ"ש רש"י ז"ל לעיל בד"ה עבר ולקטן דהא ליתא דמדברי רש"י ז"ל בפרק כל שעה דל"ה ע"ב בד"ה דמאי ומדברי הר"ן שם מבואר דאפי' בעבירה דרבנן הו"ל מה"ב ופסול כמו שיע"ש והיה נראה לחלק ולומר דע"כ לא אמרי' דמשום מה"ב פסול אלא דוקא בגזול וכן בההיא דמצה של דמאי וכיוצא דבשעת עשיית המצוה דהיינו אכילת מצה עושה העבירה שאוכל טבל או דמאי וכן נמי בלולב הגזול כל עוד שאינו מחזירו לבעלי' הרי עבירה הוא בידו ועובר אעשה דוהשיב את הגזילה נמצא דבשעת עשיית המצוה הוא בעבירה ומש"ה פסול משא"כ הכא דבשעת עשית המצוה אין כאן סרך עבירה כלל אף ע"ג דמחמת עבירה באה המצוה אפי' הכי כיון דבשעת עשית המצוה אין כאן סרך עבירה לא אמרינן מה"ב ומש"ה אם עבר ולקטן כשר אלא שמדברי התוס' בד"ה הנז' נראה דלא ס"ל לחלק בהכי שכתבו וז"ל וא"ת לקמן דפסלינן לולב של אשירה ושל עיר הנדחת משום דמיכתת שיעוריה ת"ל משום מה"ב כו' וי"ל דלא דמי לגזול דמחמת עבירה באה המצוה אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק ביה ע"כ ואם איתא הו"ל לתרוצי דהתם שאני דבשעת עשית המצוה אין כאן סרך עבירה כלל:<br><b> גם </b> מדברי הרב פ"ח ז"ל בהלכות פסח סי' תנ"ד סק"ד שדחה דברי ס' בית מועד שכתב המצה שהוציאוה מרה"י לר"ה אינו יוצא בה י"ח בפסח משום דהוי מה"ב מטעם שכתבו התו' דאטו מחמת עבירה שנעשית בו מי נפיק י"ח משמע נמי הכי דאל"כ הו"ל לדחות ס' בית מועד מה"ט דשאני גבי מצה שהוציאוה מרה"י לר"ה דאין כאן סרך עבירה כלל בשעת עשית המצוה וכיון שכן הדרא קו' לדוכתא וי"ל דשאני הכא דכיון דאפשר למצוה שתעשה בלתי עבירה כגון אם לקטן לאכילה ודאית ליה הושענה אחריתי אע"ג דלקטן באיסור לא קרינן ביה מה"ב כיון דמשכחת לה שילקטם בהיתר בלתי עבירה ודוחק: אחר זמן רב שכתבתי זה ראיתי להמרדכי בר"פ שכת' וז"ל כתב הרב אביגדור הכהן כשחל הושענה רבה להיות באחד בשבת וקצצו גוים ערבה בשבת והביאו כשרה ולא אמרינן מצוה הבאה בעבירה היא דהא תנן אם מעטן כשר ומיירי אפי' במשיר כו' ולא מיפסיל משום מה"ב כו' יע"ש ודבריו תמוהים כי לא פורש מאיזה טעם לא אמרינן בכה"ג מה"ב ואולי שכונתו למ"ש לעיל דכל דבשעת עשית המצוה אין כאן סרך עבירה שרי ולא אמרי' מה"ב היא ושוב ראיתי דהירוש' בפ' האורג בדין הקורע בשבת דיצא י"ח קריעה אותיב ליה ממצה גזולה דהויא מה"ב ואינו יוצא בה ומשני תמן גופא עבירה ברם הכא איהו הוא דקעבר ומעתה מתרצתא ההיא קו' ומהתימא על המרדכי ז"ל אמאי לא הביא ראיה מהירושלמי הלזו כי משם בא ר"ה דכל שאיסורו מחמת ד"א לא מיפסיל משום מה"ב מ"מ עדיין צריכין אנו לחלוק שכתבנו לעיל למאי דס"ד בירוש' דאדפריך מדין הקורע בשבת תקשי לי' מתני' דידן דקתני אם מיעטן כשר ודו"ק:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מ"ש </b> בשם המרדכי למה באין ממעטין ביו"ט ואם מיעטן כשר הרי הוי מה"ב. נ"ל לומר דהנה התוס' הקשו בלולב וכן בסוכה למ"ל למעט גזולה ת"ל דהוי מה"ב וכן הקשו בפסחים למ"ל למעט מצה של טבל הרי הוי מה"ב ולפענ"ד אין התחלה לקו' זו דמריש הוי ק"ל למה יופסל מה"ב הרי בנזיר כ"ג רוצה רנב"י עצמו לומר דגדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה ואח"כ פריך לה ומסיק דהוי כמצוה שלא לשמה ומ"ט לא פריך הרי הוי מה"ב ופסול ואינו יוצא י"ח ובמצוה שלא לשמה ודאי יוצא י"ח אם כן חזינן דעברה לשמה גרע ואין לומר דדוקא מצוה שחייב בה פסול מה"ב והש"ס בנזיר מיירי במצוה שאינו חייב בה ז"א דהרי בש"ס מפורש דלמד למה"ב מקרא דאני ה' שונא גזל בעולה ומוכח דאף במה שאינו חייב בה שייך מה"ב ואדרבא בהר"ן הבאתיו בספר החיים מוכח להיפוך דבמצוה שאינו מחויב בה פסול יותר מה"ב וגם אין לומר דהש"ס בעברה לשמה מיירי כגון שלא הי' אפשר לקיים המצוה רק ע"י העברה דהרי למדו מאשה יעל ושם הוי כן והש"ס דפוסל מה"ב מיירי באפשר לקיים דרך היתר דאם כן ודאי דקשה מה התחילו התוס' להקשות הרי י"ל דקרא איצטרך להיכא דא"א לקיים דרך היתר מ"מ פסול גזול אך באמת העיקר נלפענ"ד דעברה לשמה ודין מה"ב הוי ענינים נפרדים דעברה לשמה מיירי דתחלה עושה עברה רק כדי לקיים המצוה זה הוי עברה לשמה ושקול כמצוה שלא לשמה אבל מה"ב מיירי דתחלה עשה העברה כפשוטו רק אח"כ רוצה לקיים בו מצוה וא"כ כיון דעברה מתחלה נעשה שלא לשם מצוה והוי עברה ממש והוי מאוס שוב אף ידי מצוה אינו יוצא בו אבל אם מתחלת עברה עושהו לשם מצוה זה אינו מאוס ויוצא בו י"מ ולכך איצטרך בזה קרא למעט גזולה וז"ב. ובזה י"ל הירושלמי בפ' האורג הלכה ג' וז"ל בעון קומי רבי בא האיך מה דאמר תמן השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת וכו' חברייא בעון קומי ר"י לא כן אמר ר"י בשם ר"ש בן יוצדק מצה גזולה אינו יוצא בה י"ח בפסח א"ל תמן גופה עברה ברם הכא הוא עבר עברה כך אני אומר הוציא וכו' עד ר"י אמר אין מצוה עברה אר"א אלה המצות אם עשייתן כמצותן הן מצות ואם לאו אינן מצות עכ"ל ועיין בק"ע מה שנדחק בכוונתו. ולפי הנ"ל נראה כך בעזה"י ונקדים דעת התוס' דעשה דפשיעה אינו דוחה ועיימ"ש בסה"ח דזה דוקא אם המצוה הוי חל בלי העברה אז נחשב עשה דפשיעה אבל אם לולי הפשיעה לא הי' המצוה לא נחשב עשה דפשיעה ועוד נקדים דעת הריב"א דהיכא דהוי עשה ול"ת אף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר עכ"פ הל"ת נדחה ונשאר רק העשה ואין לוקה וזה יהי' כוונת הירושלמי דתחלה מביא ראי' דנהי דנקט במשנה דפטור מ"מ ידי קריעה לא יצא והיינו דסבר דבשלמא פטור הוי דנהי דלכתחלה אין עדל"ת ועשה בדעבד פטור דהל"ת נדחה ועל העשה ליכא חיוב ולכך אמר נהי דפטור מ"מ ידי קריעה לא יצא כיון דעכ"פ הוי בעברה דעשה עבר והביא ראי' ממביא חטאתו בשבת דחייב אחרת ולא יצא בזה אם כן ה"נ לא יצא ידי קריעה ואח"כ דוחה די"ל דלעולם בדיעבד כיון דפטור יצא נמי רק בחטאת כיון דהוא גרם לו חטא זה אם כן הוי עשה דפשיעה לכך אינו דוחה והוי כאן עשה ול"ת לכך לא יצא אבל בקורע על מתו דאין העשה ע"י פשיעה לכך י"ל כיון דהל"ת נדחה יצא בדיעבד ושוב פריך כי גם בחטאת לולי שחטא לא הי' חייב קרבן זה א"כ המצוה באה רק ע"י פשיעה ואין לומר דהי' לו דבר אחר להתכפר לו כגון לשוב בתשובה ולא להביא קרבן והוי פשיעה דלא עשה תשובה והביא קרבן ז"א דבשוגג היכי דחייב קרבן לא מהני תשובה ובעי קרבן דוקא א"כ אם לא אמרת לי' במה הי' מתכפר ואין לו כפרה רק הקרבן אם כן לא נחשב עשה דפשיעה ולכך מוכרח לומר דר"ש הוא ואח"כ פריך דלמה במצה גזולה אינו יוצא וקורע יצא ולזה משני כך דהתם המצה גופו הוי עברה והיינו כיון דהוא לא עשאו לשם מצוה א"כ הוי עברה ממש לכך פסול דהוי מה"ב אבל הכא דהוא עשאה לשם מצוה אם כן הוי העברה בשעת המצוה א"כ המעשה גופו אינו עברה כיון דהוי לשמה רק הוא שעבר עליו דעשאו תחלה שלא כדין העברה לשמה נמי אסור לכתחלה כמו מצוה שלא לשמה אבל דעבד יצא והנה בזה פליגי הני מ"ד דמ"ד אין עברה מצוה היינו אפי' אם עשה עברה לשמה נמי הוי מה"ב דאין עברה מצוה ואידך ס"ל להיפוך דאין מצוה עברה דכיון דהוי לשם מצוה אינו עברה ויוצא בו אבל אם הוי העברה מתחלה שלא לשמה מודה דמה"ב פסול ולא כבעל ק"ע שכתב להיפוך ואח"כ בא אידך ואמר אלה המצות אם עשאן כמצותן מצוה ואם לאו אינו מצוה זה מסייע לדעה הראשונה דאפי' אם עשה העברה בשעת מעשה המצוה אינו יוצא דעברה לשמה נמי פסול וא"ש ודוק היטב:<br><b> ובזה </b> מיושב קו' השעה"מ בשם המרדכי למה באין ממעטין ביו"ט ואם מיעטן כשר הרי הוי מה"ב והנה אין לומר כיון דהוי רק עברה דרבנן דהוי רק כנראה כמתקן ז"א דהרי אמרינן בש"ס דאף ביו"ט שני דרבנן פסול מה"ב ומה לי מצוה דרבנן ועברה דאורייתא ומה לי עברה דרבנן ומצוה דאורייתא. אך לפי הנ"ל א"ש דודאי היכא דהעברה נעשית שלא לשמה ודאי אין חילוק בין עברה דאורייתא או דרבנן בכל ענין פסול מה"ב אבל היכי דבשעת עשיית עברה עושה רק לשם מצוה וא"כ הרי יש חד מ"ד דס"ל עברה לשמה הוי כמצוה שלא לשמה ויוצא בו אף דהוי עברה מה"ת ומצוה של תורה ואם כן אף למ"ד בירושלמי דאין עברה מצוה וס"ל דעברה לשמה גרוע ממצוה שלא לשמה מ"מ היינו רק בעברה דאורייתא אבל בעברה דרבנן ומצוה של תורה ודאי הוי עברה לשמה כמצוה שלא לשמה דהרי מצינו בכמה מקומות דלא העמידו חז"ל דבריהם במקום מצוה ולכך אף במקום דהעמידו דבריהם היינו רק לכתחלה אבל בדעבד ודאי דהוי מצוה ואינו דומה להתם בגזול ביו"ט שני דהתם לא נעשה העברה לשמה ודוק וא"ש בעזה"י וזה כלל נכון בעזה"י. ועוד יש לחלק די"ל דנהי דעברה לשמה הוי כמצוה שלא לשמה היינו אם עשאה לשמה אך זה אם כבר עשאה אבל לומר לו לכתחלה לעשותו אסור דלמא לא יכוין לשמה והרי אמרינן בפ"ק דזבחים דתקנו שלא לומר לשמו דלמא אתי למימר שלא לשמו ועיין בנוב"ק חיו"ד מ"ש בזה לענין לשם יחוד כן וא"כ ה"נ בשלמא במצוה שלא דרך עברה אין חשש דאף אם יאמר שלא לשמו יצא כיון דקיים המצוה כדינו גם כוון לשם מצוה רק דכוון לשם יהודא וכדומה אבל בעברה אם לא יכוין לשם מצוה עושה עברה ובעינן לשמה אם כן יש לחוש דלמא לא יכוין לשמה ואם כן א"ש די"ל דודאי לעשות עברה לכתחלה אפי' לשם מצוה כגון לגזול כדי ליטול לולב או להקריב עולה או לאכול מצה של איסור זה אסור דדלמא לא יכוין לשמו אבל אם כבר נעשה העברה לשמה מותר לצאת בו אבל אם נעשה העברה שלא עבור מצוה זה אפי' בדיעבד פסול אם הוי מה"ב כיון דמאיס לגבוה כיון דנעבד בו עברה. כנלפענ"ד נכון בעזה"י ואין להקשות ע"ז ממה דפריך הש"ס בגטין גבי ר"א ששחרר עבדו דהרי הוי מה"ב דהתם שאני דפריך רק דלכתחלה איך עשה כן דנהי דמה"ב לא הוי ובדעבד יצא עכ"פ לכתחלה אין לו לעשות כן דגם בעברה לשמה לכתחלה אין לו לעשות כן כמו מצוה שלא לשמה והבן:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רב) </b> שדחה דברי ס' בית מועד שכ' המצה שהוציאוה מרה"י לרה"ר א"י בה י"ח בפסח כו'. וכיון שכן הדרא קו' לדוכתא. ולענ"ד הקושיא מעיקרא ליתא שהרי בלקיטת הענבים האלו אין שום איסור מצד המלאכה עצמה אלא משום דכוונתו לתקן ההדס הזה כדי לצאת בו י"ח וא"כ הרי לבתר דמיעט את הענבים אפי' אי תימא דאינו כשר לצאת בו י"ח. מ"מ הא איסורא דעבד ליתא בחזרה כיון דבשעת הלקיטה היתה כוונתו לתקנו וא"כ כיון דבגוף המלאכה עצמה ליכא איסורא אלא משום המחשבה והיא כבר נעשית מהיכא תיתי לדמותה למצוה הבאה בעבירה ולומר דא"י בו י"ח: ואפי' אי נימא במצה שהוציאוה מרשות לרשות דאינו יוצא בה ידי חובתו בפסח משום דהוי מצוה הבאה בעבירה וכדעת הס' בית מועד הנ"ל התם שאני דההוצאה היא עבירה מצד עצמה משא"כ במיעוט הענבים דאינה עבירה מצד עצמה וכנ"ל לא שייך בזה מצוה הבאה בעבירה וכיון דאפי' אי נימא דא"י בה י"ח נמי לא מתקן העבירה ההיא בכך דבתר שעת לקיטתו אזלינן א"כ אמאי נימא דאינו יוצא בו ידי חובתו: ואפשר דזהו כוונת הירושלמי בשבת דפריך אמאי קורע בשבת יוצא ידי חובתו ומאי שנא ממצה גזולה וה"ה דהיה יכול נמי להקשות כן בסוכה אמאי אם עבר ולקטן כשר אלא דפריך בשבת דקדים לסוכה ובשינויא דמשני בשבת יתיישב נמי בסוכה דהא גם הקריעה בשבת אינה אסורה מצד עצמה שהרי מקלקל הוא אלא משום דכוונתו בה לתקן ולקיים מצותה ולזה קאמר שפיר בירושלמי דלא דמי למצה גזולה תמן גופא עבירה והיינו דגזל עבירה היא עכ"פ משא"כ קריעה דאי קרע ע"מ לקלקל לחוד ליכא עבירה אלא משום דקרע על מת איהו דקעבר והיינו דבתר כוונתו הוא דעבר אבל עבירה בפ"ע ליכא בזה ובכה"ג לא אמרינן דמצוה הבאה בעבירה לא יצא בה ידי חובתו וא"כ ה"נ בליקט הענבים ביו"ט דליכא עבירה בגופה אלא בכוונה: ומזה הירושלמי אין ראיה כלל לדעת הרב ר' אביגדור שבמרדכי דהתם ההוצאה שעשה הנכרי היא גופא עבירה וא"כ הרי אין כאן תימה על המרדכי שלא הביא ראיה מזה הירושלמי ולא עוד אלא שזה הירושלמי הוא תיובתא להמרדכי שהרי לפי מאי דמשני הירושלמי אין ראיה מהא דאם מיעטן כשר משום דשאני התם דאין זה גופא עבירה אלא איהו דקעבר:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל </b>
+<b> אלו שאמרנו כו'.</b> כתב הראב"ד אין הכל מודים בגזול כו' הו"ל מה"ב כו' דעתו ז"ל מבואר לפסוק כר"י דאמר בריש פרק לולב הגזול דאפילו ביט"ב פסול משום דהו"ל מה"ב וראיתי להתו' שם בד"ה משום שהקשה וז"ל וא"ת לקמן דפסלינן לולב של אשירה משום דמיכתת שיעוריה ת"ל משום מה"ב כו' והק' הר"ב חד"ה ז"ל וז"ל וצ"ע אדק"ל מלולב של אשירה וממצה אמאי לא מקשי להו מסוכה גזולה דלעיל סוף פרק הישן וכבר הקשו כן בפ"ק דף ט' ואם ניחא להו מסוכה בתי' דהתם אם כן קו' מלולב וממצה נמי ניחא יע"ש ומוהר"ם ן' חביב ז"ל תירץ וז"ל ואפשר לומר דהא דאצטריך קרא לאשמועינן דסוכה גזולה פסולה היינו כגון דלא שייך מה"ב כגון דקודם החג גזלה וקנאה ונשתמש בה ובכה"ג לא שייך מה"ב כמ"ש לקמן דהיכא דקנה קודם עשית המצוה ליכא תו משום מה"ב ואפ"ה פסל הכתוב סוכה גזולה א"כ איך קאמר ר"ן בסמוך מחלוקת בשתקף כו' אבל גזל עצים וסיכך בהם אין לו אלא דמי עצים ופירש"י ז"ל דקנינהו בשינוי השם ושינוי מעשה וכן בההיא סבתא קאמר ר"ן פעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים בלבד והא לפי דעת הרב ז"ל אפי' דקנינהו קודם עשיית המצוה פסליה רחמנא משום דס"ס מגזל בא וליכא למימר דההיא דר"ן היינו דוקא בנותן דמי עצים וכדעת בה"ע שכתב הטור סי' אבל בשאינו נותן דמי עצים אע"ג דקניה גוף הדבר ולא הוי מצוה ה"ב פסל הכתוב משום גזולה דהא ליתא דהרי מדברי התוספ' בדף ל"א ד"ה אבל גזל עצים נראה בהדיא דלית להו כסברת הר"ב העיטור מדלא אשכחו סוכה גזולה דפסל הכתוב אלא בראובן שבנה סוכה בחצירו של שמעון כו' יע"ש וכ"כ מרן הב"י שם מה"ט גופה שדעת רש"י ז"ל הפך דעת העיטור יעויין שם אלא ודאי הא ליתא: ומצאתי בחי' הריטב"א ז"ל דל"א שהוקשה לו קו' התוספות ז"ל שבפ"ק ותי' די"ל דהיא גופא קמ"ל קרא תעשה לך משלך כי היכי דלא תהוי מה"ב סד"א דלא חיישינן להא בסוכה שאינה באה לרצות קמ"ל וכי אמרינן לך למעוטי גזולה היינו משום מה"ב עכ"ל יע"ש וא"כ איכא למימר דהתוס' דשמעתין יתרצו לקושיא שבפ"ק כמו שתי' הריטב"א ומש"ה ל"ק להו אלא מלולב וממצה דכיון דהא מתעשה לך דסוכה שמעינן דאפי' בדבר שאינ' באה לרצות איכא משום מה"ב א"כ תו למאי איצטריך קרא גבי מצה של טבל ת"ל משום מה"ב ודו"ק: מיהו הא ק"ל לפי תי' הריטב"א ז"ל דאם כן מאי פריך בפ"ק כד תריץ דלך דסוכה איצטריך למעוטי גזולה פריך התם נמי ניבעי ליה למעוטי גזולה ומשני התם כתיב קרא אחרינא ועשו להם ולפי דעתו מאי קושיא הא כיון דלך דסוכה דמיעט גזולה היינו משום מה"ב מעתה ילפינן מיניה לגבי ציצית נמי דגזול פסול משום דהוי מה"ב וכדאמרינן בעלמא גבי מצה גזולה דפסול משום מה"ב כמ"ש בירושלמי וכ"כ הוא ז"ל בפ"ק ד"ט אף ע"ג דלא כתיב קרא למעוטי ולהא י"ל בדוחק דהכי פריך דמאי חזית לומר דגבי ציצית בעינן טויה לשמה משום דכתיב לך לשם חובה וגבי סוכה נמי הא כתיב לך מאי אמרת דההוא מבעי לי' למעוטי גזולה כלומר ואשמועינן דאפי' כה"ג דאינו בא לרצות אמרינן מה"ב ומש"ה לא בעינן סוכה העשויה לשמה משום דליכא ביה קרא דממעט לה א"כ התם נמי מיבעי ליה למעוטי גזולה כלומר דנימא דלך דציצית אתי למעוטי גזולה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ומינה ילפינן לסוכה נמי דגזולה פסול' משום דהוי מה"ב ולך דסוכה נימא דאתי לומר לך לשם חובך ומאי חזית לומר דלך דסוכה אתי למעוטי גזולה ולך דציצית אתי למעוטי טויה שלא לשמה נימא איפכא ואהא תריץ דגבי ציצית לא אצטריך למעוטי גזולה דהא כתיב קרא אחרינא ועשו להם א"כ ע"כ דאתי לטויה לשמה מיהו לישנא דגמרא דקאמר התם נמי לא דייק כלל לפי זה ואכתי איכא למימר דהמקשה דפריך התם נמי לא שמיע ליה הא דר"י דמה"ב ומש"ה פריך שפיר והמתרץ דלא תירץ לי' הכי משום דאכתי קשיא ליה דמאי חזית וכדכתיבנא ודו"ק: מיהו אכתי ק' לפי המסקנא דא"כ גבי סוכה למאי אצטריך לך למעוטי גזולה ת"ל משום דהוי מה"ב ואי לאשמועי' דאפי' במצוה שאינה באה לרצות איכא משום מה"ב הא שמעינן ליה מציצית דכתיב ועשו להם ציצית וממעטינן גזולה וילפינן מיניה לעלמא דגזול פסול משום מה"ב ויש לדחות ועיין בתומת ישרים סי' מ"ו יע"ש עוד היה אפשר לומר לקו' הר"ב חד"ה ז"ל דמש"ה ל"ק להו גבי סוכה דאמאי אצטריך למעוטי גזולה משום דס"ל דמה"ב לא אמרינן אלא דוקא לגנב עצמו דקעביד עבירה אבל לאחרים ליכא ביה משום מה"ב וא"כ אי לא הוה כתיב קרא דלך למעוטי גזולה הו"א דאם גזלה ומכרה לאחר קודם יאוש דכשר כיון דלאחרים ליכא משום מה"ב וכן נראה שהוא דעת רש"י ז"ל בסמוך ד"ה וקרקע שכתב וא"נ יאוש קני הו"ל מה"ב ואפ"ה קאמר רב הונא דלאחרים שרי משום דהוי יאוש ושינוי רשות ואמאי הא פסול משום מה"ב אע"ג דקני ליה לדעת רש"י ז"ל אלא ודאי דלאחרים לא מיקרי מה"ב כיון דאינהו לא גזלו וכ"כ הר"ב מג"א סימן תרמ"ט ס"ק ג' יע"ש וא"כ משום הכי אצטריך לך למעוטי גזולה אף לאחרים משום דלא מקרי לך כיון דליכא אלא שינוי רשות גרידא לא קנאו אמנם בההיא דלולב של אשירה ומצה של טבל ק"ל שפיר דת"ל משום מה"ב אלא דהא ליתא דא"כ אמאי הוצרכו התוספות ז"ל לומר דהא דתניא לקמן לכם להוציא את השאול ואת הגזול דמשום שאול אצטריך דבלאו לכם נפ"ל גזול משום דהוי מה"ב ואמאי ל"ק דלכם אצטריך שפיר להוציא את הגזול אפילו לאחרים דליכא בהו משום מה"ב דאפי"ה פסול משום דלא מקרי לכם כיון דלא קנאו אלא נראה ודאי דס"ל ז"ל דאפי' לאחרים הוי מה"ב וכ"כ הר"ב מג"א שם שכן הוא דעת הרמב"ן ז"ל במלחמותיו יע"ש מיהו הא ק"ל דבסמוך ד"ה הא קניה ביאוש כתבו וז"ל וי"ל דאם איתא דיאוש כדי קני הוי שלו קודם הקדש ולא חשיב מה"ב וכן מוכח לקמן בשמעתין גבי אונכרי דפריך ולקנינהו בשינוי מעשה משמע דאי קנו ליה מצי נפיק ולא חשיב מה"ב כו' והשתא ק' דאמאי הוצרכו להוכיח כן ממאי דפריך וליקנינהו כו' ואמאי לא הוכיחו כן ממילת' דר"ה גופיה דקאמר הילכך ליגזזו אינהו כי היכי דליהוי יאיש בידייהו ושנוי רשות בידייכו דס"ס אע"ג דקנינהו ביאוש ושנוי רשות לא מהני משום מה"ב וכן ראיתי בשיטת הריטב"א ז"ל מכ"י למסכת גיטין בפרק הניזקין שהוכיח כן ממילתא דר"ה גופיה יע"ש גם הרשב"א ז"ל שם בחי' נראה שהוכיח כן ג"כ ממילתא דר"ה גופיה כמו שיראה המעיין אלא ודאי מדלא הוכיחו כן ממילתא דר"ה משמע דס"ל דלאחרים לא קרינן ביה מה"ב כיון דאינהו לא גזלוה וכדעת רש"י ז"ל אמנם ממאי דפריך וליקני בשנוי מעשה כלומר ולא צריך שנוי רשות הוכיחו שפיר כיון דאינהו הם החותכים וגוזלים שייך בהו מה"ב וכיון שכן אמאי הוצרכו לומר בדבור זה דמשום שאול אצטריכא ליה לכן נראה דבדאיכא יאוש ושנוי רשות מודו התוס' ז"ל דלא הוי מה"ב ומש"ה לא הוכיחו ממילתא דרב הונא משום דבהיתרא אתא לידיה וה"ז כמוצא אבידה דאפי' למ"ד יאוש כדי לא קני בגזלן היינו משום דבאיסור' אתא לידיה כדאיתא במרובה ומה"ט כתבו התו' ז"ל שם בד"ה אמר עולא דביאוש ושנוי רשות אפילו דמים אינו חייב להחזיר ע"ש והילכך לא מיקרי מה"ב משא"כ בגזלן אע"ג דקנינהו בשנוי השם ס"ס מעיקרא באיסור גזל אתא לידיה ומיקרי מה"ב לדעת ר"ת אמנם בשנוי רשות בלא יאוש מודו התוס' ז"ל דהוי מה"ב כיון דבגזל בא לידו אף ע"ג דאיהו לא קא עביד עבירה מ"מ איסור גזל בידו אם אינו מחזירה ומש"ה לא דחו לעיל דקרא דלכם אצטריך לגזולה כדכתיב ודלא כמג"א ז"ל שהוכיח מדברי רש"י דס"ל דלאחרים אפי' קודם יאוש לא הוי מה"ב כדעת הא"ח ז"ל דליתא דע"כ לא כתב רש"י ז"ל אלא ביאוש ושנוי רשות משום דבהיתרא אתא לידיה אבל קודם יאוש אפשר דמודה רש"י דהוי מה"ב ודו"ק:<br><b> ודרך </b> אגב ראיתי לעמוד על מ"ש התוספות שם באותה סוגיא בד"ה הא קניא ביאוש וז"ל וקשה דבמרובה אמרי' דתשלומי ד' וה' חיוביה כו' ואי יאוש קני אמאי חייב כו' ובתוס' שם דף ס"ז ד"ה אמר עולא הקשה קושיא זו דבפרק מרובה קאמר מנין ליאוש שאינו קונה שנאמר והבאתם גזול ואלו בפ' הגוזל בתרא קאמ' גבי פלוגתא דר"ש ורבנן מחלוקת בסתם אבל בידוע ד"ה קונה יע"ש והקשה מוהרש"ך ז"ל בח"א דף ע"ו דמאי קושיא מעולא אעולא נימא דמאי דקאמר לא קני הוי מדאורייתא ומאי דקא' קני הוי מדרבנן דס"ל לעולא דיאוש קונה מדרבנן וכדקאמר רבא התם יאוש אמרי רבנן דנקני מיהו לא ידענא אי מדאוריית' או מדרבנן משום תקנת השבים יע"ש. ונלע"ד דס"ל לתוס' ז"ל דאי יאוש קני מדרבנן משום תק"ה היינו דוקא כשאין הגזילה בעין וכמ"ש ז"ל שם דס"ו ע"א ד"ה משום וז"ל שלא יהא צריך לטרוח אחר הגזילה עצמה משמע מדבריו דדוקא כשאין הגזילה בעין כגון שמכרה קודם יאוש אמרו רבנן דקני מפני תק"ה שלא יהא צריך לטרוח אחר הגזילה אבל אם הגזילה בעין אינו קונה אפי' מדרבנן וכן כתב הגהות מיימוני הביאו רש"ל שם בסימן ז' וז"ל דכל זמן שהגזילה קיימת בעין בידו לא עבידו רבנן תקנה לשבים כדמוכח בר"פ הגוזל קמא וכן פרש"י מפני ת"ה שלא יהא צריך לטרוח כו' עכ"ל יע"ש וכיון שכן שפיר קשיא להו להתוספות דאי ס"ל דיאוש אינו קונה אלא מדרבנן א"כ התם גבי פלוגת' דר"ש ורבנן דאיירי בשהגזילה קיימת בעין וכדקאמר של גזלן מחשבה מטמאתן (ואיירי נמי אפילו בדליכא שינוי מעשה כגון עוצבא כדמסיק במרובה) איך קאמר עולא אבל בידוע ד"ה יאוש קני הא כיון שהגזיל' בעין לא קני אפי' מדרבנן וכדכתיבנא ויש לתמוה על רש"ל דבסי' הנז' העלה לענין דינא דכל זמן שהגזילה בעין צריך להחזירה ואלו בפ' הגוזל בתרא סי' כ"ו כתב דדעת רבינו דיאוש כדי קני מדרבנן מדכתב בפרק כ"ד מה' כלים מי שגנב משכב של חבירו וישב עליו הזב דטמא שחזקתו שהבעלים נתייאשו מהם אע"ג דאין כאן שום שינוי בעולם בלא יאוש לחוד אלא מוכרח דפסק כרבה דיאוש קני מדרב' ומשו"ה טמא דכיון דתיקנו ליה רבנן דניקני הוי כשלו וכתב עוד שכן דעת הרא"ש יע"ש והשתא כפי מ"ש בפ' מרובה איך אפשר דס"ל דיאוש קני מדרבנן דא"כ התם בהלכ' כלים דמיירי רבינו שהגזילה בעין כמ"ש שם אפילו מדרבנן לא קני ואמאי כתב דטמא ועיין בל"מ פ' מה' גזילה דין א' מה שתירץ יע"ש אלא נראה דדעת רבינו דיאוש אינו קונה אפילו מדרבנן דלא כמוהרש"ל וכ"כ הר"ב בה"ז בלשונות הרמב"ם ממס' מנחות דף ק"ן ומה שהביא ראי' לזה ממה שפסק רבי' בפ"ב מה' גניבה דין כ"ו דגנב והקדיש ואח"כ מכר אינו משלם דו"ה דאי יאוש כדי קני בלא הקדיש פטור וכמו שהקשה ר"י לר"ל כמדובר אלא ע"כ ס"ל דיאוש לחוד אינו קונה כלל יע"ש לא ידעתי איך אשתמיט מיני' מ"ש מוהרש"ל שם בסוף סי' נ"ז דאע"ג דיאוש כדי קני מדרב' מ"מ לענין דו"ה הל' כוותייהו דמשלם אפי' מכר אחר יאוש דרבנן לא תיקנו אלא בהא שיכול לסלק הדמים אבל לאפטורי מדו"ה דחייבו רחמנא אחר יאוש לא תקינו ומאי דפריך ר"י לר"ל מהא דגנב והקדיש היינו משום דר"ל ס"ל דיאוש קונה מדאורייתא ופשוט:<br><b> ובמ"ש </b> עוד וכן מוכח לקמן בשמעתין דפריך לקנינהו כו' הנה התוספות בגיטין פרק הנזקין דנ"ה ד"ה מ"ט דחו לזה וז"ל ודוחק לומר דסבר כריב"ן דלא חייש למה"ב כו' ונר' דהתוס' דהתם פליגי אמ"ש בשמע' בד"ה מתוך דאפי' לשמואל דלית ליה מה"ב היינו דוקא במצוה דרבנן כגון יט"ב אבל ביט"א דאורייתא חיישינן למה"ב ומש"ה כתבו דדוחק לומר דסבר כריב"ן אבל לפי מ"ש הכא האי דיחויא ליתא כלל דביט"א אפי' ריב"ן מודה וא"כ מאי פריך וליקנינהו דהא אי אמרת דס"ל כריב"ן ע"כ ההיא דר"א משום יט"א הוא דקאמר דביט"ב אפילו ודאי גזול כשר לריב"ן וה"ט דבשמעתין לא כתבו ז"ל הך דיחויא משום דס"ל כשיטתם דלקמן ודוק:<br><b> ועוד </b> דאעיקרא דמילתא דברי התוס' דהתם הם תמוהים דבשלמא אי קו' היא לסברת ר"ה שפיר איכא למידחי דר"ה יסבור כריב"ן אמנם קושיא היא למקשה מאי פריך וא"כ איך דחו בזה דסבר כריב"ן אכתי תיקשי למקשה מאי פריך דאימא דר"ה יסבור כר"י בשם רשב"י דאית ליה מה"ב ומש"ה קאמר דליגזזו אינהו והמתרץ דתריץ דקסבר לולב אין צריך אגד אמאי לא תירץ לי' קסבר כר"י דחייש למה"ב ולכן נראה דהתוס' דהתם מתחילה הביאו ראיה ממילתיה דר"ה וזה מדוקדק בלשונם שם שכתבו כדמוכח בסוכה דאמר להו ר"ה כו' ליגזזו אינהו ופריך וליקנינהו בשינוי השם ומדלא כתבו כדמוכח גבי ההיא דר"ה דפריך וליקנייה כו' כמ"ש בשמעתין משמע דראייתם הוא ממאי דקאמר ר"ה ליגזזו אינהו והן ממאי דפריך וליקנייה וכמו שהביא הריטב"א וכמ"ש לעיל ומש"ה דחו שפיר דסבר כריב"ן דכיון דר"ה סבר כריב"ן ומש"ה קאמר ליגזזו אינהו פריך שפיר לפי סברתו וליקנייה בשינוי השם ודוק ומ"מ מ"ש עוד התם וז"ל ועוד דאמרי' התם האי כשור' דמטללתא עבדו בה רבנן תקנתא מפני ת"ה ובסוכה לא בעי' משלכם ולא מיפסלא אלא משום מה"ב וכי קנה בתקנתא דרבנן לא חשיב מה"ב כו' יע"ש ונראה פשוט דכונתם במה שהביא ראיה מההיא דכשורא לומר דהתם ליכא לדחויי כמו שדחו לההיא דר"ה וזהו שכתבו דסוכה לא בעינן משלכם ולא מיפסלא אלא משום מה"ב כלומר דאיכא למימר דסבר כריב"ן דלא חייש למה"ב וא"כ היכא דליכא מפני ת"ה אמאי פסולה הא בסוכה לא בעי' משלכם אלא ודאי דמשום מה"ב הוא דפסול וזה פשוט וכיון שכן יש לתמוה עליהם דע"כ לא פליגי רבנן אר' אליעזר וס"ל דלא בעינן לכם אלא דוקא בסוכה שאולה משום דכתיב כל האזרח אבל בגזולה כ"ע מודו דפסול משום דכתיב לך משלך וכדאיתא פרק הישן דכ"ז ע"ב ורבנן האי לך מאי דרשי ליה מבעי ליה למעוטי גזולה וצ"ע: ובמ"ש עוד א"נ שאני ברכה דאיכא הזכרת שם שמים כתב הר"ב חד"ה פ' מרובה וז"ל ולגבי אסא דפריך וליקנינהו בשינוי השם היינו לענין קיום מצוה אבל לענין ברכה יש להחמיר יותר ע"כ ואיני מבין דבריו דאכתי תיקשי דמאי פריך וליקנינהו בשינוי השם אימא דמשו"ה אצטריך ר"ה לומר דלא ליגזזו אינהו כדי להרויח הברכה ג"כ דאי מטעמא דליקנינהו בשינוי השם אין ראוי לברך משום דהוי מה"ב וכבר כתבנו דמדברי התו' דשמעתין נראה דבההיא דר"ה אין לחוש משום מה"ב וכן נראה מלשון הר"ב חד"ה ולכן נראה לי דהתם כיון דהוי ספק גזל אין ראוי להחמיר כ"כ אפי' לענין ברכה ומשו"ה פריך דליקנינהו בשינוי השם ושוב מצאתי כן בס' מע"ח ומ"מ אכתי יש לגמג' קצת מההיא דר"ן דקאמר פעית' היא דא ודוק:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> ב) </b>
+<b> הרבה </b> דברתי בסוגיא זו כי שריגיה עלו למעלה ראש. ואולם פה על דברת המלך אנכי עומד וכרשומי דברים בעלמא והנה מה שרצה הרב לומר לתרץ קושית הרב מהרש"א דתוס' ס"ל דבאחרים ליכא מצוה הבאה בעבירה וכתב בלשונו אמנם בההיא דלולב של אשירה ומצה ק"ל שפיר לא ידעתי פירושו בשלמא מצה שפיר דאיכא איסור באכילה אמנם באשירה מי איכא איסור בנטילה הא מצות לאו ליהנות נתנו. והעבירה היא במה שעבדו בו ע"ז ומי לא עסקינן שעבד בו ראובן ושמעון נטלו ומאי הקשה תוס' וכן נמי מה שחוכך בתוס' ד"ה הא קני ביאוש מאי הקשה מגמ' ולא קשיא להו להתוס' מר"ה גופא מאי אהני שנוי רשות הא הוי מה"ב ורוצה להוכיח מזה דתוס' סבירא להו באחרים ליכא מה"ב נעלם ממנו דברי הרב טורי זהב סי' תרמ"ט ס"ק ג' דקאמר היינו טעמא דר"ה משום כיון דקצץ גוי ליכא מה"ב דבמה שהגוי עובר עבירה לאו מה"ב הוא ופשוט הוא אולם מסוף דברי המג"א שמסיים וכ"מ בגמרא גבי אונכרי דהוי יאוש ושנוי רשות עי"ש עכ"ל משמע דהרב מגן אברהם סובר דלאו משום גוי נגע אלא היינו טעמא משום דהוי אחרים ולכך הוכיח שפיר ע"כ אי לא קנין אפי' לאחרים הוי מה"ב דאל"כ אמאי צריך הש"ס לנקוט הלשון שנוי רשות דמשמע מדין קנין נגע בו תיפוק ליה כיון דהוי אחרים וע"כ אם לא הוי קנין לא מהני אחרים דאכתי הוי מה"ב ולכן נקט הש"ס שנוי רשות וסובר הש"ס יאוש לא קני ולא כסברת רש"י בפי' האחרון ואי אמרי' כסברת הט"ז דאם עובר עבירה לא שייך מצוה הבאה בעבירה אכתי קשיא למאי צריך ר"ה לנקוט הלשון שנוי רשות תיפוק ליה [כיון דגוי קצצו וע"כ כפי' רש"י דזהו עצמו כונת הנושא בשינוי רשות למימר דלא הוי מה"ב והאי שנוי רשות לאו ככל שינוי רשות דעלמא או שבלא"ה צריכין שנוי רשות מצד קנין משום דבי"ט ראשון איירי היינו אי לא אמרינן כרש"י בפי' האחרון דיאוש כדי קני וצריך שנוי רשות שיהיה שלו וזה צריך עיון על המג"א בלא"ה וכן תמה על המג"א מורי הגאון זצ"ל בשולחנו הטהור עי"ש סוף כל סוף על רבותינו בעלי התוס' ז"ל אין כאן תמיהה דפשוטו של הדברים משמע כדעת הט"ז דמשום דקצצו גוים ליכא מה"ב ורק קושית תוס' מהאי דהקשו הגמר' ולקנינהו בשינוי השם אבל מ"מ קשיא לדברי תוספות מדוע הקשו קושייתם על האי קושית הש"ס ולא תיכף בהאי דמקשי הש"ס סוף כל סוף כי גזזי אונכרי להוי יאוש בידייהו דידהו ושנוי הרשות בידן וע"כ דלא קשיא הכי כיון דגמרא מקשי דאונכרי יקצצו ואחרים יצאו בה לא הוי מה"ב אבל על קושי' השניה קשיא דהא הש"ס תי' לא צריכא בהושענה דאונכרי גופייהו ועל זה פריך הש"ס ולקנינהו בשינוי כו' ושפיר קשיא הא הוה מה"ב לדידהו ומהאי דהקשו הגמ' סוף סוף כי גזזו אונכרי להוי יאוש בידייהו ושנוי רשות בידן מהאי הוכיח המג"א מדברי רש"י שם דלאחרים לא הוי מהב"ב וזה כוונתו וכן משמע מדברי רש"י דף ל' וכן הוכיח מזה הט"ז סי' תרס"ד ס"ק ו' וכן מוכח ממהרש"א שם דהא הוא הקשה על רש"י בהאי דלקנינהו גם קו' תוס' ותי' כיון דקנין אחר מפסיק לא הוי מה"ב ומדוע לא הוכיח סברתיה מקושיא זו דהק' הש"ס סוף סוף וע"כ דלאחרים לא הוי מצוה הבאה בעבירה כל זה על קושית הש"ס אמנם מר"ה גופיה אף אי אמרינן דטעמא משום מה"ב לא מוכח מידי דטעמא משום גוי שעבר עבירה לא הוי מה"ב דוק. ובאמת קושית מהרש"א תרצתי בכמה אופנים חדא דתוס' לא מקשי מסוכה דמשכחת לה שגזל מגוי ואם גזל גוי מותר לא הוה עבירה ואינו יוצא בו כיון שבדיניהם צריך להחזיר לא מקרי שלו וכן דעת ס' יראים ועיין במג"א סי' תקל"ז סק"ג ושם רוצה לומר אפי' למ"ד גזל גוי אסור לא הוי מה"ב עיין עליו עוד תרצתי לקושית מהרש"א ע"פ סברת תשובת חות יאיר סי' ע"ט דרוצה לומר לדעת תוס' סנהדרין פ' סורר ומורה דאם גר עשה עבירה בגיותו ואח"כ נתגייר אינו חייב בדיני שמים ורק בדיני אדם חייב אם כן אם גזל בגיותו ואח"כ נתגייר אינו חייב להחזיר מדיני שמים. כיון דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ורק חייב להחזיר מדיני אדם. א"כ הרי צריך לך למעוטי גזולה לגר שגזל קודם י"ט ונתגייר אחר כך מצד מצוה הבאה בעבירה ליכא כיון דפטור מדיני שמים ולא הוי עבירה ולאו לכם מקרי כיון דמוציאין ממנו בב"ד ועוד כהנה וכהנה אתי בחידושי:<br><b> ועוד </b> הרבה יש לי לחדש בסוגיא דמצוה הבאה בעבירה ואכתוב הדברים בקיצור נמרץ המהרש"א כתב בדברי רש"י לקמן באונכרי דכתבו דטעמא דר"ה משום מה"ב א"כ קשיא מאי הקשה הש"ס וליקנינהו בשנוי מעשה ושינוי השם ולכן כתב המהרש"א דרש"י סובר כיון דאיכא הפסק קנין אחר בין יאוש ומצוה אף שקני ביאוש לא הוי מה"ב ואין כן דעת תוס' ד"ה הא קני ביאוש עיין במהרש"א היטב ולכאורה קשיא על המהרש"א הא רש"י כתב בגיטין [נ"ה ב] ד"ה כרת מאי עבידתיה דבשלמא לענין דו"ה ל"ק דאפשר לומר כי אמרה יאוש כדי ל"ק לענין הקרבה קאמר ולא לענין הקדש עכ"ל והיינו שיטת ר"ת שם לכל מי שמעיין ואם כן קשיא לדעת מוהרש"א מאי אהני לרש"י זאת דאי הסברא אם בין היאוש ועשיית המצוה יש קנין אחר אף שאין צריך להאי קנין מ"מ שוב לא הוי מה"ב א"כ ה"נ דהא הוי שינוי השם מעיקרא חולין והשתא הקדש. [וע' במג"א סימן תרמ"ט סק"ב דאף לענין ברכה אמר כסברת מהרש"א] וכמ"ש תוספות התם ד"ה מאי טעמא והכא בסוגין וכן נמי במרובה ד"ה אמר עולא עי"ש ולכאורה יש לומר דזה דוקא בקנין גמור כגון שינוי מעשה שהוא קנין לעצמו אף שהשתא אין צריך לו כיון דכבר קני ביאוש מ"מ מהני שלא יהיה מה"ב וכן נמי בשינוי השם בכל מקום הוי קנין לעצמו. אבל גבי שנוי השם של הקדש דלא הוי קנין בפני עצמו זולת ע"י יאוש מעיקרא דאי לא הוי יאוש לא יכול להקדיש כלל וכן כתב התוס' בב"ק [ס"ז א'] ד"ה הא לאו הכי ע"ש בסוף הדבור דלא הוי קנין בפני עצמו. ולפ"ז לא הוי נמי הפסק כיון דלא הוי קנין בפני עצמו וכן משמע נמי מדברי מג"א סי' תרמ"ט סק"ג דהוכיח מרש"י דמה"ב לאחרים ליכא. והאי הוכחה דילמא כסברת מהרש"א שהביא הוא עצמו סעיף קטן ב' וע"כ דלשינוי רשות לא אמרינן כמהרש"א ועיין והבין. ואולם לפ"ז צ"ל כפירוש ראשון בתוס' הכא בסוגיין ד"ה וליקנוהו בשנוי השם דפריך הגמרא אליבא דר' יוסף דאף שנוי החוזר לברייתו הוי שנוי אבל לתירוץ תוס' האחרון דכתבו דהש"ס פריך הכא על ר"ה ולקנוהו בשנוי השם היינו עם שנוי מעשה ויאוש. אם כן קשיא לרש"י הא לא הוי קנין בפני עצמו והוי מה"ב לפי סברתינו וישבתי בזה דקדוק צח וצ"ע בשלשה מקומות בתוס' הכא בסוגיין בד"ה הא קני ביאוש ובגיטין [נ"ה א'] ד"ה מאי טעמא ובב"ק [ס"ז א'] ד"ה אמר עולא דהקשו לשיטת ר"ת דאם קני ביאוש כבר הוי מה"ב מאי פריך הש"ס הכא באונכרי וליקנינהו בשנוי השם ולכאורה קשיא מדוע דקדקו בג' מקומות אלו להקשות מקושיית הש"ס השניה ולא מהאי דמקשה הש"ס על רב הונא ולקניא בשינוי מעשה ולפי הצעותינו אתי שפיר דודאי התוס' נמי אסיקן דעתן לומר די"ל כסברת מהרש"א אם יש קנין אחר מפסיק לא הוי מה"ב ור"ת סובר דוקא אם אין קנין אחר מפסיק אמנם לפ"ז הא גבי הקדש נמי הוי קנין אחר דהא הוי שינוי השם וצ"ל דשנוי השם זה שהוא אינו קנין בפני עצמו לא משוה הפסק ולא מהני לענין זה ואם כן קשיא שפיר מהא דהקשה הש"ס ולקנינהו בשינוי השם מאי פריך הש"ס הא עכ"פ הוי מהב"ב והיינו דתוס' סברי כתי' השני בסוגיין ד"ה ולקנינהו בשנוי השם דקושי' הש"ס קאי לקנינהו עם שנוי המעשה דהא כבר פריך הש"ס דהוי שינוי החוזר לברייתו אבל בקושיא ראשונה של הש"ס שהקשה הש"ס ולקנינהו בשינוי מעשה ולא ידע המקשן דהוי שנוי החוזר לברייתו ואם כן שנוי מעשה לחוד קונה אם כן ליכא קושיא הא הוי מהב"ב דאמרינן כסברת המהרש"א אבל על קושי' ולקנינהו בשינוי השם ליכא למימר כסברת המהרש"א כדבארנו:<br><b> כל </b> זה אמרתי לפי פשוטו אמנם אנן בדידן יכולין למימר דסברא זו ליתא אלא אפי' אם אין קנין גמור מפסיק לא הוי מה"ב וכן משמע מדברי הרב פני יהושע בב"ק שם ע"ב בתוס' ד"ה אף גזול עי"ש והוא לא ידע שבעיקר הסברא קדמוהו הרב מהרש"א פה בסוגיין וכן מוכח להני פוסקים דס"ל אף לאחרים הוי מה"ב א"כ קשיא מהאי דמקשה הש"ס סוף סוף הא הוי מה"ב וצ"ל טעמא של מהרש"א כיון דהוי שינוי רשות וכמו שבארנו לעיל ואם כך דרכו של תורה אמרתי דבר חריף והוא שתוס' בב"ק ובגיטין הקשו על שיטת ר"ת דסובר דאף אם הוי כבר קנין יאוש אפ"ה הוי מה"ב א"כ קשיא מאי הקשה שם אביי לרבה דאמר יאוש קונה מן התורה מקרבנו ולא מן הגזול הא ע"כ התם הטעם משום מה"ב דזולת זה אף לדידיה קשיא הא הוי נמי שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש וא"נ דילמא לעולם יאוש קונה והא דאסר רחמנא להקרבה משום מה"ב עיין היטב וי"ל לפי הצעותינו די"ל ולחלק בין קרבן חטאת לעולה דבחטאת דהוי קדשים שחייב באחריותן הוי רק שייך קנין יאוש לחודיה דשנוי רשות ליכא כיון דחייב באחריותן וכמ"ש תוס' בסוגיין בב"ק [ס"ז א] ד"ה מעיקרא חולין עי"ש ושנוי השם נמי ליכא כמ"ש תוס' ב"ק [ע"ז א] ד"ה והשתא תורא דשמעינן דבקדשי מזבח ל"ש כלל שינוי השם ודברי תוספות אלו מחולקים זה עם זה ועיין בבעה"מ ובעל המלחמות סוף פרק הגוזל בתרא וכ"כ הרב פני יהושע בתוס' אשר אנו עומדין עליו עיין היטב דמה שאמרו בתוס' הא הוי שינוי השם גבי הקדש לאו דוקא אלא שינוי רשות כיון דקדשי מזבח הוא עיין עליו ובחטאת דהוי קדשים שחייב באחריותו באמת ליכא נמי שינוי רשות כאשר בארנו זולת בעולה שהוא אינו חייב באחריות וא"כ י"ל איפכא כיון דאיכא נמי קנין המפסיק היינו שינוי רשות אף שאינה קנין בפני עצמו מ"מ הפסק הוא בין הקנין של יאוש והקרבה ולהכי לא הוי מה"ב כסברת מהרש"א ולפ"ז אתיא שפיר ודאי עולא בגיטין שאמר בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת מ"ט יאוש ל"ק הרי קאי התם על המתני' דהעיד רבי יוחנן בן גודגדא על חטאת הגזולה להכי אמר שפיר שאינה מכפרת כיון דהוי מה"ב ולא מפסיק בין הקנין יאוש והקרבה שום קנין אחר דבחטאת דהוי קדשים שחייב באחריותן וגם קדשי מזבח ליכא קנין אחר לא שינוי השם ולא שינוי רשות וכן נמי הכא בב"ק דאמר עולא מנין ליאוש שאינה קונה וכונתו לענין מצוה הבאה בעבירה כביאור ר"ת נמי יש לומר דאיירי רק בחטאת וראייתו מפסוק והבאתם כו' י"ל נמי דמוקי לה הקרא בחטאת. אבל עולה דהוי שינוי רשות אחר היאוש לא הוי מה"ב ולפ"ז שפיר הקשה אביי לרבה מקרבנו ולא מן הגזול כיון דקרבנו איירי בעולה דהא בעולה כתיבה אם עולה קרבנו שפיר הקשה ליה ע"כ יאוש ל"ק דאי יאוש כדי קני אמאי פסול דהא קניא ליה ביאוש וליכא למימר משום מה"ב הא בעולה איירי ואחר היאוש איכא עוד קנין המפסיק וליכא מה"ב וע"כ דיאוש כדי ל"ק ואינה נעשה הקדש זולת ע"י שינוי רשות ושינוי רשות הויא הקנין האמתי ואחר הקנין של שינוי רשות בין הקרבה לא מפסיק דבר והוי מה"ב ולזה כוון רבינו רש"י במתק לשונו בהאי קושיא דמקשה אביי מקרבנו ולא הגזול מציין רש"י וז"ל קרבנו [אם עולה קרבנו ויקרא א'] ובא רש"י בציונו לאמר לן דקשיא הא מקרבנו דכתיב בעולה דק ורבא או רב פפא דמפקי ליה מקרא דקרבנו ולא הגזול דיאוש לא קני היינו דל"ק בכל מידי ולא לענין הקרבה כעולא לדעת ר"ת אלא בכל מקום וכן משמע מדברי התוס' ד"ה רבא אמר מהכא מסוף הדבור דהוכיח דרבא אית ליה בכ"מ יאוש ל"ק עיין עליו והא דהקשה רבא בגיטין על עולא מהאי דתני עלה אם שחט בחוץ חייב כרת ואי אמרת יאוש כדי ל"ק כרת מאי עבידתיה ולר"ת ורש"י שם הקושי' אי יאוש כדי ל"ק לענין הקרבה דהוי מה"ב כרת מאי עבידתיה ולדברינו הא י"ל דהאי הקדיש איירי בעולה ולהכי אם שחט בחוץ חייב כרת משום דלא הוי מה"ב כיון דאיכא שינוי רשות אחר היאוש יש ליישב כיון דקתני מתני' גנב והקדיש ואח"כ טבח פטור מדו"ה וזה אפי' בחטאת ואשם דהא ודאי הקדש הוא דהא השתא קיימא לן יאוש כדי קני ונעשה שלו והקדש [ובאמת הוה ליה להש"ס להקשות אפי' לא הקדיש נמי כקושי' בסמוך] ועליה קאי אם שחט בחוץ בכה"ג ענוש כרת וזה ליתא כיון דמתני' איירי בין בחטאת ובין בעולה ובחטאת אינה ראויה להקרבה כיון דאין שם קנין אחר הקנין של יאוש מפסיק ובזה ישבתי השגת הראב"ד על הר"מ [פ"ה מה' איסורי מזבח הלכה ז'] דכתב הרמב"ם ואם נתיאשו הבעלים כשר ואפי' היה חטאת ע"ש בכ"מ ועל זה משיג הראב"ד אין כאן אפי' ולדידי ניחא דיש כאן אפי' דלא מבעיא עולה דאפי' עולא מודה אלא אפי' חטאת דלעולא אינה מתכפר אפ"ה מתכפר כיון דרמב"ם פוסק כר"י ולא כעולא דק ונכון להמעיין כי קצרתי ובחדושי הארכתי למעניתי גם בארתי כל דברי הרמב"ם בכל מילי הכא ובמעה"ק ואין פה הגליון מספיק:<br><b> גם </b> מה שעומד עליו הרב פה על דברי תוס' דכתבו שאני ברכה דאיכא הזכרת שם שמים א"כ מאי פריך הש"ס גבי אונכרי ולקנינהו בשינוי השם אימא דלהכי אמר ר"ה דלגזזו אינהו משום ברכה וכן הק' הרב מג"א סי' תרל"ז ס"ק ג' אמרתי בחידושי גרגר אחד דהא דהקשה הש"ס ולקנינהו בשינוי השם הרי כתב התוס' דעיקר הקושיא לרב יוסף בב"ק דסובר שנוי השם קונה אף בחוזר לברייתו עיין תוס' ד"ה ולקנינהו בשינוי השם והנה ודאי ר"ה דאמר לאוונכרי כי זבניתו לא א"ל דוקא כי זבניתו ביום ראשון אלא אפילו בשאר הימים ומשום מה"ב ואית ליה מה"ב אפי' בי"ט שני ואמרינן לקמן [מ"ה ב] אמר רב יהודא א"ש לולב כל שבעה וסוכה יום אחד ורבה בר בר חנה א"ר יוחנן סוכה שבעה ולולב יום אחד כו' כי אתא רבין אר"י אחד זה ואחד זה שבעה אמר רב יוסף נקוט דרבה בר בר חנה בידך ואם כן אית ליה לרב יוסף דאין מברכין זולת בי"ט ראשון וא"כ שפיר הקושיא על שאר הימים ולקנינהו בשינוי השם ול"ק הא אסור לברך עכ"פ הא עיקר הקושיא לרב יוסף ור"י אית ליה דאין מברכין בשאר הימים ק"ל וצח. ועוד הארכתי הרבה בסוגיא זאת ולקצר אנכי אף שעת להאריך ואין הגליון מספיק:
+
+Halakhah 10
+
+<b>נתנו </b>
+<b> לו ע"מ להחזירו כו'.</b> כתב ה"ה ז"ל שם בגמ' הא לך אתרוג זה במתנה ע"מ שתחזירו לי כו' והתו' שם בד"ה הילך אתרוג זה הקשה וז"ל וא"ת כיון דאמר ע"מ שתחזירהו לי אינו מקודש כו' וא"כ איך יצא והא אנן תנן בנדרים כו' הנה הר"ן ז"ל הקשה קו' זו וכתב וז"ל ומפני זה כתב רבינו שמואל בבבא בתרא דלא גרסינן לי כו' יע"ש וראיתי להרב בני אהרן ז"ל ה' מתנה ומחילה סי' רמ"ה דקכ"ט ע"ד שתמה עליו וז"ל אבל אי קשי' הא קשיא דנהי דלדברי רבא יאמרו שהוא ט"ס אבל גבי שור דא"ר אשי בפ' י"נ חזי' אי אמר ע"מ שתחזירהו הא אהדרי' ואי אמר לי מידי דחזי לי קא' ואיך הויא מתנה כיון שאינו יכול להקדישו וכי יאמרו שכל זה ט"ס אין סברא עכ"ל יע"ש שהניח בצ"ע והנה לפום ריהטא נראה לומר דמההיא דרב אשי לא קשיא דאיכא למימר דרב אשי היא גופה קאמר וה"ק חזינן אי אמ"ל ע"מ שתחזירהו הא אהדרי' כלומר והויא מתנה כיון שיכול להקדיש ואי אמר ע"מ שתחזירהו לי מידי דחזי לי קאמר ואינו יכול להקדישה וממילא דלא הויא מתנה כיון שאינו יכול להקדישה אמנם מההיא דרבא דקאמר החזירו יצא דחשיבה מתנה ק"ל שפיר ואהא כתב ר"ש דלא גרסינן לי והיותר נכון דמההיא דרב אשי לא ק"ל כפי מ"ש הרא"ש ז"ל והר"ן בשמעתין משם הרב העיטור דאף ע"ג דבעלמא גבי ממונא חזרת דמים הויא חזרה גבי אתרוג כי אמר החזירו לי דוקא קאמר וחזרת דמים לא הויא חזרה וכ"כ הרא"ש ז"ל בפ"ק דקדושין וז"ל וגבי שור בפרק יש נוחלין יראה דאם אמר שור זה נתון במתנה ע"מ שתחזירהו לי והקדישו והחזיר לו דמיו ה"ז קדוש אע"ג דקאמר לי דכיון שהחזיר לו דמיו קרינן ביה שפיר מידי דחזי לי כו' יע"ש ולפי דבריו צ"ל דההיא דפ' י"נ דמשמע התם דאינו מוקדש כשאינו רוצה ליתן לו דמיו מיירי התם ואם כן מעתה לא תיקשי לן מידי מההיא דכיון דבידו ליתן דמיו ולהקדישו מש"ה הויא מתנה אמנם בההיא דהילך אתרוג זה ק"ל שפיר דגבי אתרוג לא מהני חזרת דמים ואהא תי' דלא גרסינן לי ושוב ראיתי בתשובת הרא"ש ז"ל כלל ל"ה סימן א' הובא שם תשובה מהר' אביגדור הכהן שכתב כמ"ש וז"ל וההיא דפ' י"נ שור זה נתון לך במתנה ע"מ להחזיר כו' התם מיירי בהקדישו והחזירו בלא פדיון והשתא אתי שפיר דלא תקשי ממתנת בית חורון דתנן כל מתנה שאם הקדישו כו' דמתנה ע"מ להחזיר יכול להקדישה כו' יע"ש צ"ל שהרב אביגדור סובר כדעת רבינו שמואל דגבי אתרוג לא גרסי' לי דאל"כ אכתי תקשי ליה מההיא דאתרוג דמשמע ודאי דחזרת דמים לא מהני כמ"ש הרב העיטור ודו"ק: ודברי הר"ן קשים בעיני קצת דבשמעתין כתב כדעת הרב העיטור דחזרת דמים בממון דלהרוח' קמכוון מהני ואלו בפ"ק דקידושין כתב וז"ל ומקשו הכא היכי אמרינן דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה והא תנן בנדרים כל מתנה שאם הקדישה כו' הנה הר"ן ז"ל תפס קו' אדינא דקי"ל דבעלמא מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה וכ"כ בפרק השותפין דנדרים ולפי מ"ש כאן דחזרת דמים הויא חזרה מההיא לק"מ כיון שבידו ליתן דמיו ולהקדישו ולא הו"ל להקשות אלא מהא דאתרוג גרידא ואולי יש לומר דע"כ לא כתב הר"ן דחזרת דמים הויא חזרה אלא דוקא בנגנב או נאבד אבל היכא דאיתיה בעיניה אע"ג דלהרוחה קא מכוין לא מהני וכדמוכח מההיא דפרק מי שאחזו ועיין בהרב בני אהרן שם ובס' מחנה אפרים ה' זכיה ומתנה סימן ך' מיהו הא ק"ל לתירוץ רבינו שמואל ז"ל מההיא דגרסינן בפ"ב דגיטין ת"ר הז"ג והנייר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזירי לי את הנייר ה"ז מגורשת ופירש רש"י ז"ל מגורשת ותחזיר דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה הרי דאע"ג דקאמר לי ואינו יכול להקדישה אפי"ה הויא מתנה וקרינן ביה ונתן בידה וליכא למימר דהכא נמי ס"ל לרבי' שמואל ז"ל דלא גרסינן לי אבל באומ' ע"מ שתחזירהו לי ה"נ דאינה מגורשת דא"כ אדתני רישא ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ומטעמא דאותיות פורחות באויר כמ"ש רש"י ז"ל לישמועינן רבותא וליפלוג וליתני בדידיה בין האו' ע"מ שתחזירהו לי לאומר ע"מ שתחזירהו וצ"ע כעת: ובמה שתירץ דהכא נמי בידו להקדישו להיות קדוש כל זמן שהוא בידו כתב מוהר"ם בן חביב ז"ל וז"ל היכן מצינו הקדש יוצא בלא פדיון ושמא ס"ל דיש הקדש לזמן והיותר נכון דכונתם דחוזר ופודה אותו לאחר שמחזירו אלו דבריו יע"ש ואשתמיט מיניה סוגיא דספ"ד דנדרים דכ"ח כי שם בארה שדבר זה אם יש הקדש לזמן במחלוקת הוא שנוי דלבר פדא אפילו הקדש דמים לא פקעא בכדי ואין הקדש לזמן ורבא ס"ל דקדושת דמים פקעא בכדי ויש הקדש דמים לזמן וקדושת הגוף לא פקעא בכדי ועולא ס"ל דאפילו קדושת הגוף פקעא בכדי וא"כ מאחר שכבר כתבנו שקו' אינה אלא אליבא דרבא אבל בהא דקי"ל בעלמא מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה לא ק"ל וא"כ שפיר תי' קו' ז"ל אליבא דרבא דס"ל הכי בעלמא דקדושת דמים פקעא בכדי וכן פסק רבי' ז"ל פ' ט"ו מה' מעה"ק דין ז' דהלכה כרבא ועוד נ"ל דאפי' לבר פדא דס"ל דקדושת דמים לא פקעא בכדי היינו דוקא כי ההיא דנטיעות האלו קרבן עד שיקצצו דבידו להקדישן לעולם והילכך כיון דחלה קדושה שוב לא פקע אבל הכא דאין בידו להקדישו אלא עד שיחזירנהו מודה בר פדא דפקעא בכדי כנ"ל: ועיין במ"ש רש"י פרק בכל מערבין דל"ו ע"א ד"ה היום הקדש וז"ל ולמחר תהיה הקדש על מעות שיש לי בבית כו' כנר' שהוצרך לזה משום דאי בדבורא גרידא אין הקדש יוצא בלא פדיון ויש לדקדק דהתם רבא הוא דבעי לה ורבא ס"ל דהקדש דמים יוצא בלא פדיון וא"כ הי"ל לפרש דברי רבא כפשטן וצ"ע ודוק: ודע דהא דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ה"ד דאומר ע"מ שתחזירהו לי אבל באומר הילך אתרוג זה במתנה ותחזירהו לי כתב הרשב"א בתשובה סי' קצ"ט ותשנ"ט דלא הוי מתנ' כלל ופסקו מוהר"ם ז"ל גבי פדיון הבן י"ד סי' ש"ו ועיין בש"ך ובט"ז שם הטעם ומהתימה על הרב מג"א בה' פסח סימן תמ"ח סק"ה שכתב וז"ל ונ"ל דאפילו לפי דברי הרדב"ז ז"ל דוקא כשתולה המתנה בחזרה שאמר הריני נותן לך ע"מ שתחזירהו לי דנמצא שאם לא יחזירהו לו לא הוי מתנתו מתנה אבל אם אמר הריני נותן לך ותחזירהו לי נמצא שאין המתנה תלויה בחזרה שאם לא יחזירהו לו הוי מתנה פשיטא דשרי מדינא אם לא משום חומר חמץ עכ"ל והוא תימא איך אשתמיט מיניה תשובת הרשב"א הלזו שכתב דכל שלא אמר ע"מ אין מתנתו מתנה ומדינא ודאי אסור ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רג) </b> כתב מוהר"ם בן חביב ז"ל וז"ל היכן מצינו הקדש יוצא בלא פדיון. תמה אני על תמיהתו שהרי תוספתא שלימה שנינו במשכיר שדה לחבירו ועמד השוכר והקדישה הרי זו מקודשת עד שתצא מרשותו וע"ש הרי לך בהדיא דהקדש יוצא בלא פדיון ועכ"ר דה"ט משום דהיכא דאין בידו להקדיש לעולם כיון דלאחר שיכלו ימי שכירותו אין השדה שלו מש"ה אין ההקדש חל אלא לזמן ההוא ומכאן ואילך אינו הקדש וניהו דאין הקדש יוצא בלא פדיון מ"מ שדה זו אינה הקדש לאחר ימי השכירות וא"כ ה"נ במתנה ע"מ להחזיר יש בידו להקדישה כל זמן שהוא ברשותו ואפי' אי תימא דאין הקדש לזמן היינו דמי שיכול להקדיש לעולם אינו יכול להקדיש לזמן דמי יפקיע מן ההקדש כשיגיע הזמן כיון דעודנו עומד ברשות המקדיש אבל גבי שוכר או מקבל מתנה ע"מ להחזיר הרי רשות המשכיר או הנותן שהם הבעלים מפקיע להנקדש מרשות ההקדש ועיין עירובין דף כ"א ע"א בתוס' בד"ה הכי קאמר כו' ודו"ק:<br><b> (רד) </b> והוא תימא איך אשתמיט מיני' תשו' הרשב"א הלזו כו'. לכאורה דברי הרשב"א תמוהים מברייתא דגיטין דף כ' ע"ב דמחלק שם בין אם אמר הרי זה גיטך והנייר שלי דאינה מגורשת לבין אם אמר ה"ז גיטך ע"מ שתחזירי לי את הנייר דמגורשת ואם איתא לדברי הרשב"א ז"ל ליפלוג וליתני בדידי' דאם אמר הרי זה גיטך והחזירהו לי ולא אמר על מנת נמי אינה מגורשת אפי' בלי טעמא דהו"ל אותיות פורחות באויר ויש ליישב ודו"ק:
+<b>ואין </b>
+<b> נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה כו'.</b> הנה מדברי רבינו ז"ל מבואר שדעתו שהקטן זוכה לעצמו מן התורה כל דאי' דעת אחרת מקנה האמנם מדברי התוס' דפ' האיש מקדש דמ"ב ע"א נראה דס"ל דאפילו בדעת אחרת מקנה אין זכייתו אלא מדרבנן שכתבו בד"ה איש זוכה וז"ל וא"ת ל"ל קרא והא קי"ל דאין יד לקטן כו' יע"ש ואולם התוס' בפסחים דצ"א ד"ה איש זוכה כתבו בפשיטות דבדעת אחרת מקנה אותו קנה דבר תורה ומש"ה אצטריך קרא למעוטי דאע"ג דזוכה לעצמו אינו זוכה לאחרים משום דזכי' מטעם שליחות ואין שליחות לקטן דמהך קרא נפ"ל בעלמא דאין שליחות לקטן ע"ש וראיתי להרב ח"ה ז"ל שם שהקשה לדבריהם דודאי לריב"ק דס"ל דשליחות נפ"ל מקרא דושחטו אותו ולא אימעיט מיניה קטן אצטריך איש שה למעט קטן מזכיה מטעם שליחות אבל לפי סוגין דהכא לר"י דיליף שליחות מאיש שה הא אמעיט קטן משליחות ול"ל הא דר' יצחק למעט קטן מזכיה מאיש לפי אכלו הא כיון דאין לו שליחות אין לו זכיה דזכיה מטעם שליחות היא ויש ליישב בדוחק עכ"ל ולע"ד איני רואה בזה מקום קושיא כלל דודאי לרבי יונתן דיליף שליחות אפי' בדלית ליה שותפות בגויה מקרא דאיש שה איצטריך קרא דאיש לפי אכלו למעט קטן מזכיה משום דאי לאו קרא דאיש לפי אכלו הוי אמינא דקרא דאיש שה לא אתא אלא למעוטי קטן מזכיה ולעולם דקרא לא מיירי אלא בדאית ליה שותפות בגויה כמ"ש רש"י ז"ל ואכתי שליחות בקדשים בדלית ליה שותפות בגויה מנ"ל משו"ה אצטריך קרא דאיש לפי אכלו למעט קטן מזכיה דהשתא קרא דאיש שה לא אתא אלא לאשמועי' דין שליחות אפי' בדלית ליה שותפות דאי בדאית ליה שותפות ל"ל קרא הא מושחטו אותו נפקא וזה פשוט: גם התוס' בפ"ק דקדושין דף י"ט ע"א ד"ה אומר אדם כתבו בפשיטות דבדעת אחרת מקנה קנה ד"ת וכן כתב בר"פ בן סורר ד"ה קטן וז"ל והא דתנן בהנזקין מציאת חש"ו יש בהן משום גזל מפני ד"ש אבל מדאורייתא לא דעת אחרת מקנה אותן שאני והשתא ניחא הא דאמר בפ' לולב הגזול לא ליקני אינש לולב לינוקא דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקני דמיקנא קני אפי' מדאורייתא כו' וכונת דבריהם מבוארת שהביאו ראי' לדבריהם דקנה ד"ת מההיא דלא ליקני אינש לולבא לינוקא משום דסתמא קאמר דמשמע אפילו בהגיע לעונת הפעוטות והשתא אי זכיית קטן אינו קונה אלא מדרבנן היכי קאמר דינוקא מיקנא קני אקנויי לא מקנה הא בשהגיע לעונת הפעוטות אקנויי נמי מקנה כדתנן מקחן מקח וממכרן ממכר וה"ה למתנתו כדאמרינן התם ואם כן אתי דרבנן ומפיק דרבנן אלא משמע ודאי דמיקנא קני מדאורייתא אקנויי לא מקנה אלא מדרבנן ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ועיין במוהרימ"ט חא"ה סי' מ"א והוצרכתי לזה מפני שראיתי להר"ב בני חיי בחידושיו שם שנעלם ממנו כונתם מ"מ גם הר"ן בפ"ק דקידושין גבי ההיא דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך כתב וז"ל ומיהו כי אמרינן דקטן אית ליה זכיה מן התורה לנפשיה ה"מ כי איכא דעת אחרת מקנה אבל במציאה וכיוצא לא כו' יע"ש: ומעתה תמיה לי על מ"ש הר"ב פר"ח בספר מים חיים בתשובה סי' ד' וז"ל ובדעת הר"ן ליכא למידק מידי מאי ס"ל בדעת אחרת מקנה אי אית ליה זכיה מן התורה או לא ועמ"ש בפ' לולב וערבה גבי ההיא דלא ליקני דבקטן שלא הגיע לעונת הפעוט' עסקינן דאלו בהגיע אקנויי נמי מקנה ומתנתו מתנה כו' יראה לכאורה שכונת הר"ן היא דמשמע ליה דבדעת אחרת מקנה לית ליה זכיה אלא מדרבנן ומעתה ע"כ צ"ל דאקנויי נמי לא מקנה אפי' מדרבנן ומש"ה אצטריך לאוקמא בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות אבל אי ס"ל דקטן אית ליה זכיה מן התורה לוקמא בהגיע לעונת הפעוטות וקני מן התורה ואינו מקנה מן התורה ומ"ה לא ליקני אינש כו' וכן הבין הלח"מ וליתא דכונת הר"ן היא דמדקאמר אקנויי לא מקנה משמע דלא מקנה כלל אפי' מדרבנן ולהכי איצטריך לאוקמא בשלא הגיע לעונת הפעוט' והרשב"א בפ' התקבל כתב כלשון הר"ן ז"ל וא"א לפרש שם אלא כדפרישית ויגיד עליו ריעו עכ"ד יע"ש והוא תימה איך נעלם מהם לשון הר"ן ז"ל שכתבנו דס"ל בהדיא דזוכה מדאורייתא ומה שפי' הרב ז"ל בכונת הר"ן אין נכון בעיני דדברי הר"ן כפשטן משמע דלענין דינא קאמר דבשהגיעו לעונת הפעוטות יכול להקנות לולבא לינוקא משום דאקנויי נמי מקנה ותו דלפי דבריו אכתי ק"ק לתלמודא גופה אמאי נקיט לה מילתא בשלא הגיעו לעונת הפעוטות לישמועינן רבותא אפי' בהגיעו לעונ' הפעו' לא ליקני משום דמיקנא קני מן התורה אקנויי לא מקנה אלא מדרבנן ויותר נראה לומר שכונת הר"ן היא דבהגיעו לעונת הפעוטות כיון דאקנויי מקנה מדרבנן הפקר ב"ד הפקר ומהניה זכיה דידהו בדאורייתא לצאת י"ח וקרינן ביה שפיר לכם כעין זה כתב בפ' התקבל יע"ש וראיה לזה מההיא סבתא דפ' לולב הגזול דצווחא קמיה דר"ן דריש גלותא וכולהו רבנן יתבי בסוכה גזולה ואמר ר"ן דפעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים בלבד הרי דאע"ג דמדאורייתא לא מפקא מידי סוכה גזולה בכך עד דסותר את ביתו ומחזיר מרי' גופיה אפ"ה מכי תקון רבנן דאין לו אלא דמי עצים בלבד ודמים הוא חייב לו שפיר חזי ומפקא מידי סוכה גזולה דהפקר ב"ד הפקר וה"נ דכוותא ואדרבא לדעת רבינו שכתב בדין שלפנינו דאפילו בהגיע לעונת הפעוטות לא ליקני משום דאינו מקנה לאחרים מן התורה וכן לדעת התוס' בר"פ בן סורר לפי מה שפי' בכונתם נראה דקשה מההיא סבתא דאע"ג דאין קניתו אלא מדרבנן אפי"ה קרינן ביה שפיר לכם ויוצא בה י"ח סוכה מדאוריי' וא"כ ה"נ כיון דתקון רבנן דמקנה לאחרים אם כן שפיר קרינן ביה לכם וכן ראיתי שהקשה הר"ב משאת משה חא"ח סי' ד' יע"ש מה שתירץ ואין דבריו ראוים כמו שיראה המעיין וכן ק' למ"ש הרמב"ן בחידושיו בפ' הספינ' דט"ז שהק' למ"ד דמכירת שטרות דרבנן מההיא דאמרינן בפרק האיש מקדש התקדשי לי בשט"ח זה רמ"א מקודשת ותירץ דמאי מקודשת מדרבנן וכ"כ רי"ו ז"ל והביאו מרן ז"ל בח' א"ה סימן כ"ח דאם קדשה בחוב שיש לו על אחרים במעמד שלשתן דאינה מקודשת אלא מדרבנן וכתב מרן שם דאינו מוכרח דכיון דתקינו רבנן נקנו לו המעות והויא מקודשת מדאורייתא והשתא לדעת הרמב"ן ורי"ו תיקשי להו מההיא סבתא דמשום קנין דרבנן יוצא בו י"ח מדאורייתא ואם כן כ"ש גבי קידושין דאיכא למימר כל המקדש כו' גם ממ"ש התוס' בפרק הגוזל קמא דק"ד ע"ב ד"ה אגב אסיפא גבי היה עומד בגורן דכיון דפדיון מ"ש הוי מן התורה בעינן שיקנה אותו בקנין שהוא מן התורה אבל קנין אודיתא אינו אלא מדרבנן ודוק נראה דס"ל דכ"ש במצות לולב דכתיב לכם דבעינן שיהא משלכם מן התורה וכמ"ש הר"ב מחנה אפרים בה' קנין משיכה סימן ב' יע"ש ואפשר לחלק ולומר דההיא דסבתא שאני דאע"ג דמן התורה לא קני ומחייב לאהדורא חפצא גופי' מ"מ אי אתרמי ונתרצה למוכרו וליקח הדמים פשיטא ודאי דקני מן התורה ויוצא בה י"ח דלכם קרינן ביה ואע"ג דלא יהיב דמי לאלתר וכ"ת מעות קונות מ"מ אי זקפן עליו במלוה מיהא קנה ד"ת עיין בס' מח"א הלכות קנין מעות סי' ה' והילכך מכי תקון רבנן דאין לו אלא דמים הו"ל כאלו נתרצה למוכרו שהרי מצוה לקיים דברי חכמים ולא גרע מתלוה וזבין דזביניה זביני והלכך הו"ל מכירה גמורה מן התורה ודמים חייב הוא לו דהו"ל כאלו זקפן עליו במלוה ומכי יהיב דמי בתר הכי נמצא קניתו למפרע ונמצא אם כן דלבתר דתקון רבנן דאין לו אלא דמי עצים ומכח תקנתא דידהו הו"ל השתא קניה מן התורה מה שאין כן בההיא דזכית קטן כיון דמן התורה אין הקנאתו כלום ושאול הוא גביה אע"ג דחכמים תקנו שיהיה הקנאתו הקנאה אינו יוצא בו י"ח שהרי מן התורה אינו שלו אפי' לבתר דתקינו רבנן והיינו טעמיה דרי"ו והרמב"ן שכתבו גבי ההיא דמ"ש ומכירת שטרות דאינה מקודשת אלא מדרבנן ואפשר דה"ט שכתב הטור ז"ל בא"ח סי' תרל"ז דאם אינו רוצה ליתן דמים לא יצא י"ח וכתב מרן שם דס"ל דכי תקון רבנן אינו אלא כי יהיב דמי אבל אי לא יהיב דמי אוקמו אדין תורה ומחייב לאהדורי חפצא ע"ש אכן כפי מ"ש אין צורך לזה דאפילו אי ס"ל לבה"ע ז"ל דתקנתא דרבנן היא אפי' אי לא יהיב דמי ודמים הוא חייב לו אפי"ה לענין לצאת י"ח סוכה מדאורייתא לא מהני אלא אי יהיב דמי בתר הכי דהשתא הו"ל למפרע מכירה גמורה מן התורה אבל אי לא יהיב דמי אע"ג דמדרבנן חפצה דידיה היא ודמים הוא חייב לו מכל מקום כיון דמדאורייתא מחייב לאהדורי חפצה לא קרינן ביה לכם ד"ת: מיהו אכתי קשה לי במ"ש רי"ו הביאו מרן בא"ח סי' הנזכר וז"ל כתב רי"ו מוכח בפ' מרובה שאם קדשה בגזילה אחר יאוש לחוד מקודשת מדרבנן ע"כ והשתא ק"ט דמ"ש מההיא סבתא דס"ל לר"ן דיוצא בה י"ח סוכה מן התורה משום דכיון דתיקנו חכמים שיתן לו את הדמים הו"ל מכירה גמורה מן התורה ולכם קרינן ביה וא"כ ה"נ נימא כיון דתקנו חכמים דיאוש כדי קני ואין לו אלא דמים הו"ל מכירה גמורה מן התורה ומקודשת מדאורייתא ומן האמור בזה נראה ליישב מ"ש הטור ח"מ סי' שנ"ג וז"ל ואם נתיאשו הבעלים קימא לן דאינו קונה מן התורה וצריך להחזירה ונראה לא"א הרא"ש כיון דרבא מספ"ל אי קני מדאורייתא או דרבנן נהי דלא קי"ל כו' אלא כעולא ור"י דסברי לא קני מ"מ אם קדש בו אשה צריכה גט מס' דשמא קונה מדרבנן עכ"ל ותמהו עליו כל גדולי האחרונים שהרי מדברי הרא"ש בפ' מרובה משמע בהדיא דפשיטא ליה דיאוש כדי קני מדרבנן שכתב וז"ל וביאוש כדי פליגי בה רבה ור"י רבה ס"ל דקונה אלא דמספקא ליה אי קני מדאורייתא או מדרבנן ור"י ס"ל דאפי' מדרבנן לא קני וקי"ל כרבה וקנ' יאוש לחומרא ואם קדש אשה בגזילה צריכה גט עכ"ל:<br><b> וראיתי </b> להרב גט פשוט סי' ק"ג סק"ו שכתב וז"ל והיה אפשר לומר דהטור דייק לה מדכתב הרא"ש וקי"ל כרבה וקני יאוש לחומרא דמדקאמר לחומרא משמע דמס"ל אלא דזה אינו דכוונת הרא"ש במ"ש לחומרא היינו לומר דכיון דיאוש כדי לא קני אלא מדרבנן הוי לחומרא דאם קדשה אחר צריכה גט מזה ומזה עכ"ל יעיין שם ולפי האמור נחה שקטה תמיהתם דהוכרח לפרש כן בדברי הרא"ש משום דק"ל במ"ש וקני יאוש לחומרא והשתא אי מ"ש דקיי"ל כרבה היינו שפוסק כרבה לגמרי דקני מדרבנן היאך כתב דקני יאוש לחומרא כלומר דצריכה גט מזה ומזה וכן משמע ממ"ש אם קדש אשה בגזילה צריכה גט ומדלא כתב ה"ז מקודשת משמע דס"ל דאינה מקודשת אלא לענין זה בלבד שתהא צריכה גט אמנם אי קדשה אחר מקודשת והשתא אי ס"ל דיאוש קני מדרבנן אמאי אינה מקודשת גמורה ואפי' בא אחר וקדשה לא יהיו תופסין קדושין כלל דכיון דתקנו חכמים שיתן לו את הדמים הוה ליה מכירה גמורה מן התורה וכההיא סבתא דר"ן דיוצא מן התורה י"ח סוכה כ"ש הכא דאיכא למימר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש משו"ה הוצרך הטור ז"ל לומר דמ"ש הרא"ש וקי"ל כרבה וקני יאוש לחומרא היינו לומר דקי"ל כרבה לענין זה שתהא צריכה גט דמיחש חיישי' ליה לסברת רבה דשמא קונה מדרבנן כנ"ל: וליישב דעת רי"ו אפשר לומר בדוחק דס"ל לרי"ו דכיון דתקון רבנן דיאוש כדי קני אפי' אינו רוצה ליתן את הדמים אין לה דין גזל וחפצה מיהא קני ודמים הוא חייב לו ושלא כדעת בה"ע שכתב מרן ז"ל ומ"ש רי"ו דמקודשת מדרבנן מיירי בשאינו רוצה ליתן את הדמים דתקנתא דרבנן גרידא הוא דמדאורייתא מחייב לאהדור' חפצה ומש"ה אינה מקודשת אלא מדרבנן וההיא דקאמר ר"ן פעיתא היא דא היינו משום שנתנו לה הדמים אחר כך ומש"ה יצאו בו י"ח ד"ת דהשתא הוה לי' מכירה גמורה מן התורה כדכתיבנא זה נ"ל ליישב בדוחק ומ"מ לדעת הר"ן ז"ל שכתבנו לעיל דאפילו בזכיית קטן כיון דאקניה מקנה מדרבנן יוצא בו י"ח ד"ת וכההיא סבתא דר"ן ולא ס"ל לחלק בהכי כמ"ש ומה גם לדעת רש"י שכתב מרן בסי' הנז' דס"ל דאפילו בשאינו רוצה ליתן את הדמים יוצא בו י"ח ד"ת דהשתא אין מקום לחילוק שכתבנו לעיל וכן נראה דצ"ל גם כן למ"ש הרשב"א בפ' התקבל כדברי הר"ן אף ע"ג דהוא ז"ל הכריח שם דזכוית קטן דאורייתא אלא ה"ט דס"ל דכל דאית ליה קנין מדרבנן מהני לצאת י"ח דאורייתא וכן פסק בס' מח"א סי' הנז' בהג"ה לבן הרב המחבר יע"ש אלא דק"ל שהרי הרשב"א ז"ל שם כתב וז"ל הא לכם מעות הללו ופדו מ"ש מהכא משמע דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא אפי' בממון דאל"כ אינן פודין אלא משל אב והיה להם להוסיף חומש אלא ש"מ דזוכה ד"ת ע"כ והשתא מאי ראיה מייתי נימא דכיון דיש לו קנין מדרבנן קרינן ביה שלהם ד"ת ואינו צריך להוסיף חומש כי היכי דמהני לצאת י"ח לולב ד"ת מה"ט וכבר הרב מח"א ז"ל הכריח מדברי התו' דפ' הגוזל קמא שכתבנו דכיון דפדיון מ"ש דאורייתא בעינן שיקנהו בקנין דאורייתא כיון שאינו אלא מדרבנן לא מהני לענין פדיון מ"ש דאוריי' דה"ה וכ"ש לענין מצות לולב דבעינן שיהא משלכם ד"ת ואם כן כפי מ"ש נמצאו דברי הרשב"א סותרים אם לא שנאמר כמ"ש הפר"ח בכונתו ודוחק וצ"ע:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (רה) </b> ומיהו כי אמרינן דקטן אית לי' זכי' מה"ת לנפשי' כו' אולם ממ"ש הר"ן עצמו בפ' האיש מקדש דף רכ"ב ע"ב נראה שחזר בו ממ"ש בפ"ק הנ"ל שהרי קאמר התם בהדיא דלס"ד דהש"ס הוה ס"ל למימר דקטן אית לי' זכי' מדאורייתא כבחלוקת א"י אבל להמסקנא דוקא בא"י דחלוקתן גילוי מלתא בעלמא היא וב"ד מעמידין אפוטרופוס לכך אבל בעלמא אין זכי' לקטן מדאורייתא ומה שזכין לו מדרבנן בעלמא הוא וכ"כ התוס' בקדושין דף מ"ב מביאם הגאון המחבר לעיל: ובחידושי תמהתי איך אפשר לומר כן והרי הוא נגד סוגיא ערוכה בב"ב דף ע"ב דפריך התם הש"ס לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר דכ' רחמנא למה לי פי' דהא יכול ליתן נכסיו שיפלו לו לאחר מכאן במתנה ודחק שם לשנויי דנ"מ לנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וע"ש ולדעת התוס' והר"ן הנ"ל הרי הקושיא מעיקרא ליתא דהא אצטריך האי קרא דיכיר לענין קטן שאין לו זכי' מדאורייתא אפי' בדעת אחרת מקנה אותו:<br><b> (רו) </b> וא"כ ה"נ כיון דתקון רבנן דמקנה לאחרים כו'. נ"ב ובתשובה למעזיריטש הארכתי בזה ופלפלתי ליישב לשיטת הסוברים דקנין דרבנן לא מהני לענין דבר תורה מה דקשה לדידהו מש"ס ערוך ביבמות דף ס"ז ע"ב דאיתא שם דעבדים אכלו בתרומה בנכסים מועטין והניחה מעוברת בדאיכא בן בהדי בת (והתם הרי בתרומה דאורייתא איירי) והרי מדאורייתא אין לבת כלום והבן אינו מאכיל משום חלקו של עובר ע"ש ודו"ק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1f2b0b46e1c79ace16f15ac58ba69ac8d16b02d0
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,356 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Diverse Species
+שער המלך על משנה תורה, הלכות כלאים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות כלאים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הזורע </b>
+<b> ב' מיני זרעים כו' לוקה.</b> עיין מש"כ רש"י פ"ט דשבת דף פ"ד דכלאי זרעים לא אסרי אלא מדרבנן וכ"כ בבכורות דנ"ד ועיין בתוס' פרק אלו עוברין דמ"ז ד"ה והן מוקדשין שהקשה לפרש"י שם וז"ל וע"ק לפי פירושו ליחשוב נמי כלאי זרעים ולוקמא כגון שזרעו הרבה מינים בכרם כו' יע"ש וק"ל שהרי דעת רש"י דכלאי זרעים דרבנן וא"כ מאי ק"ל על פי' ויש ליישב ודוק ועיין בהרב מש"ל:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואסור </b>
+<b> לאדם לקיים כלאי זרעים כו'.</b> כתב מרן הכ"מ אבל ק' ע"ז דרבינו פסק בפ"ה מה' שבת דמנכש הוי תולדת חורש כרבה וי"ל דאף למה דאוקימנא כולה כר"ע משמע כו' ורבנן פליגי עליה כו' וא"נ מספ"ל כו' הו"ל ספיקא ולקולא כו' יעו"ש הנה דברי מרן אפשיטי דספרא אין להם מובן דאי רבנן פליגי עליה הדק"ל דאיך פסק רבינו דהמנכש והמחפה בכלאים לוקה דאי משום זורע ליכא למימר כיון דפסק כרבה והנראה ודאי שכונתו לומר דכי פליגי רבנן עליה דר"ע ה"ד במקיים שלא ע"י מעשה אבל במקיים שע"י מעשה אפי' רבנן מודו ובהא פליגי דר"ע ס"ל דכי דרשינן כלאים שדך לא לגמרי אסר רחמנא מקיים את הכלאים אפילו שלא ע"י מעשה ורבנן נמי דרשי לקרא דכלאים שדך לא כדדריש ר"ע אלא דס"ל דכי אסר רחמנא כלאים משום מקיים ה"ד היכא דעביד מעשה דומיא דזריעה אך ק' לפי דברי מרן דא"כ אמאי הוצרכו במ"ק לומר דלרבה ברייתא כולה ר"ע ואמאי לא משני דרישא רבנן היא ובהא קא מפלגי דרבנן סברי דוקא מנכש ומחפה דעביד מעשה אסר רחמנא משום מקיים אבל מקיים שלא ע"י מעשה שרי ור"ע ס"ל דאפילו במקיים שלא עי"מ אסר קרא ויש ליישב דע"כ הוצרך תלמודא לאוקמי לברייתא כולה כר"ע משום דאי רישא רבנן ומשום דהו"ל מקיים ע"י מעשה אדתני מנכש ומחפה דחשיבי כזורע דעביד מעשה בגופן של זרעים לישמועינן רבותא אפילו היכא דלא עביד מעשה בגופייהו אלא שעשה גדר סביב לה דאפ"ה חייב אמנם אי מתני' כולה ר"ע הוא ניחא שפיר דתנא רישא מנכש ומחפה דעביד מעשה בגופייהו דחייב משום מקיים וקא יהיב טעמא משום שר"ע אוסר אפי' המקיים שלא ע"י מעשה ומכ"ש מנכש כנ"ל:<br><b> אך </b> הא קל"ט לפי דברי מרן שרבינו פסק כרבה דמנכש חייב משום חורש וכולה ר"ע היא וכן לדעת יש מי שאומר שהביא אח"כ דא"כ ע"כ צ"ל דס"ל דמתני' דפ"ג דמכות דיש חורש תלם אחד וחייב עליה שמונה לאוין מוקמינן לה כר"ל דאמר התם אי לאו דקילסך גברא רבא הו"א מתני' מני ר"ע היא דאמר המקיים בכלאים לוקה דהא דר"ל אתיא כרבה ואמר כולה ר"ע היא וכמ"ש רש"י שם וא"כ ע"כ מתני' דקתני ובשביעית ע"כ דמשום חורש מחייב ליה תנא דמתני' וכמ"ש רש"י שם וס"ל לר"ל כמ"ד ברפ"ק דמ"ק דחורש בשביעית חייב אבל למאן דס"ל דחורש בשביעית אינו לוקה ע"כ טעמא דמתני' כרב יוסף דמחפה חייב משום זורע כמ"ש התוס' פרק א"ע דמ"ז ע"ב ד"ה בשביעית וכיון שרבינו פרק א' מה' שמיטה פסק כמ"ד דחורש בשביעית אינו לוקה איך אפשר לומר דס"ל כרבה דמנכש ומחפה אינו חייב משום זורע אלא משום מקיים דאם כן תקשי ליה מתני' דמכות דקתני שביעית כמאן וצ"ע כעת ואולם אחר החיפוש אשכחנא לה פתרי ע"פ מ"ש התוס' בריש מ"ק ד"ג ע"ב ד"ה שהרי וז"ל ואפי' אם ת"ל חרישה צריכה אזהרה חרישה לא אשכחן אלא הכא כו' א"נ ס"ל לר"ע כההיא דאמרינן לעיל דלוקה על החרישה וכדאמרינן טעמא לעיל דס"ל לר"ע דתרוייהו מיותרים כו' יע"ש אשר מבואר מדבריהם דלהך תי' דס"ל דפלוגתייהו דר"י ור"א אי לוקין על החרישה אינו אלא אליבא דרבי ישמעאל דדריש מה חריש רשות כו' אבל לר"ע כ"ע מודו דס"ל דחורש בשביעית לוקה ועיין בחידושי הריטב"א וא"כ איכא למימר דרבינו ה"נ ס"ל דמתני' דמכות לרבה כיון דמוקמינן לה כר"ע דאמר המקיים בכלאים לוקה אם כן משום הכי קתני בשביעית משום דס"ל לר"ע דחורש בשביעית לוקה מיהו אנן לא קיימא לן כוותיה אלא כרבי ישמעאל ואליבא דמ"ד חורש בשביעית אינו לוקה ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרב ח"ה על מ"ש רש"י במכות דכ"א ע"ב ד"ה אי לאו דקלסיך וז"ל אי לאו דקלסיך הו"א טעמא דמתני' משום מקיים לוקה לר"ע וכן בשביעית משום חורש מחייב ליה תנא דמתני' כו' הק' וז"ל ק"ק דפלוגתא היא במכות ואיכא מ"ד דחורש בשביעית אינו לוקה ע"ש ואמנם כפי מ"ש י"ל דרש"י ס"ל כא"נ שכ' התו' דלר"ע כ"ע מודו דס"ל דחורש בשביעית לוקה ומ"ה רש"י דקאי הכא למאי דמוקמינן מתני' כר"ע כתב בפשיטות דלוקה כנ"ל. א) ובמ"ש הר"ן אם כן מספ"ל כו' ק"ט שהרי מההיא דמכות נראה בהדייא דאפילו להך אוקמתא דרבה נמי ע"כ פליגי רבנן עליה וכמבואר מדברי רש"י שם והוא מוכרח מסוגייא דאל"כ למאי אכפל ר"ל לו' אי לאו דקילסך כו' הו"א הא מני ר"ע היא הא אפי' תימא דר"ע היא א"ה דינא דרבי ינאי בדוכתיה קאי דהמחפה בכלאים לוקה אלא מבואר ודאי דאפילו לאוקמתא דרבה רבנן פליגי עלי' וס"ל דא"ל והיינו דקאמר ר"ל הא מני ר"ע היא כלומר ולדידן דקי"ל כרבנן דהמחפה בכלאים אינו לוקה וכמו כן קשה טובא לתירוץ א' שכתב הר"ן דרבנן פליגי עליה דוקא במקיים שלא ע"י מעש' אבל עי"מ אפי' רבנן מודו דא"כ מאי קאמר ר"ל מתני' מני ר"ע הא אפילו נימא דבריית' כולה ר"ע היא דינא דר"י בדוכתא קאי וס"ל דהמחפה בכלאים לוקה דאפילו רבנן מודו ומי גילה לו רז זה לר"ל לומר דטעמיה דר"י משום דחשיב כזורע ואמאי לא נימא דטעמיה משום דהו"ל מקיים על ידי מעשה דאפילו רבנן מודו אלא מבואר הוא דלהך אוקמתא רבנן דפטרי במקיים פטרי נמי במחפה וכמ"ש רש"י שם והדבר מוכרח כמ"ש ולומר דר"ל ה"נ דס"ל דלרבנן דר"ע פטרי לגמרי אפי' במקיים ע"י מעשה ולרבה במקיים ע"י מעשה אפילו רבנן מודו ורבינו פסק כרבה הא ודאי ליתא דמי המכריח לנו לאפושי במחלוקת מאחר דההיא דר"ל אתייא כאוקמתא דרבה וכעת צ"ע עוד ראיתי להרב מש"ל שתמה על דברי מרן מסוגייא דפרק הפועל דס"ד דאמרינן בהדייא דרבנן פליגי עליה ולא עוד אלא שנראה שם דלרבנן מותר לקיים וזה הוא הפך דברי מרן שכתב דלרבנן איסור' איכא וקו' הא' יש ליישב דההיא סוגייא דפ' השוכר אתייא אליבא דר"י אבל לרבה דאמר כולה ר"ע היא ה"נ דלא פליגי עליה ולקו' הב' ראיתי בס' בני דוד שתי' דלרבנן כיון דס"ל במקיים שלא ע"י מעשה אינו עובר עליו אלא איסורא גרידא איכא למימר דדוקא במקיים בשדה של ישראל הוא דאסור אבל במקיים כלאים בשדה של גוי אפילו איסורא ליכא והיינו דפריך התם דלרבנן מאי אירייא עוקרין אפי' קיומי נמי ש"ד כל שהוא בשדה של גוי אלו דבריו יע"ש וק"ל לתירוץ זה ממ"ש רבינו בפרק ה' מה' אלו דין ה' ואין עודרין עם הגוי בכלאים אבל עוקרין עמו כדי למעט את התפלה והשתא לדעת מרן דס"ל דרבינו פסק כרבנן דליכא אלא איסורא גרידא ובמקיים כלאים בשדה של גוי אפילו איסורא ליכא אם כן למה זה נ"ט כדי למעוטי את התפלה ומאי אירייא משום למעט אפילו קיומי נמי ש"ד ובשלמא לדעת יש מי שאומר שכתב מרן דרבינו פסק כר"ע ניחא שפיר ואולי נאמר שהוצרך לטעם זה כדי להתיר אפילו היכא דעביד בחנם דאף ע"ג דאסור ליתן להם מתנת חנם כדקי"ל כר"י כמ"ש רבי' בפ' יו"ד מה' ע"ז כל למעוטי תפלה ש"ד כנ"ל ודע שלדעת מרן דס"ל דבמקיים ע"י מעשה אפי' רבנן מודו צ"ל דההיא דעוקרין עם הנכרי לא מיקרי מקיים ע"י מעשה ושלא כמ"ש התוס' שם בד"ה ר"ע דאל"כ מאי פריך אי רבנן מאי אירייא עוקרין כו' הא בקיים ע"י מעשה אפילו רבנן מודו ומש"ה הוצרך בבריית' לטעמא דלמעט את התפלה ולדעת יש מי שאומר שכתב מרן ז"ל עכ"ל דההיא דעוקרין חשיב מקיים על ידי מעשה כדעת התוס' ז"ל ובמה שכתב מרן ז"ל ויש מי שאומר דלמאי דאמרי' בריש מ"ק כולה ר"ע כי אמר ר"ע המקיי' לוק' דוקא בעושה מעשה כגון מנכש או מחפה אבל המקיים שלא ע"י מעשה אינו לוקה וק"ל דאם כן מנ"ל שאסור כו' יש לדקדק טובא דמאי קו' הא בכל התורה כולה קי"ל דלאו שאין בו מעשה אע"ג דעובר בלא תעשה אין לוקין עליו כנודע ואם כן מאי ק"ל דא"כ מנ"ל דאסור ואדרבא טפי הו"ל להק' דלמה זה כתב רבינו ואסור לאדם לקיים כו' דמשמע דליכא אלא איסורא בעלמא אבל בל"ת אין עובר עליו והו"ל לומר דהמקיים כלאים אע"פ שעובר בל"ת אינו לוקה כדרך שכתב גבי נותר ובכל לאו שאין בו מעשה ועוד יש להבין בדברי מרן ז"ל דאדק"ל לדעת יש מי שאומר תקשי ליה לדידיה נמי דלפי מה שפסק כרבנן דבמקיים ע"י מעשה דוקא חייב ובשלא ע"י מעשה פטור אבל אסור דאם כן איסורא מנ"ל ותו יש לדקדק שדברי יש מי שאומר הללו הן הן דברי רש"י והתוס' פרק בתרא דע"ז שכתבו דר"ע דוקא מיירי במקיים ע"י מעשה ולמה זה כתבו בשם יש מי שאומר והנראה אצלי שנעמוד על סודו של מרן ז"ל כשנדקדק בדבריו במ"ש דוקא בעושה מעשה כגון מנכש או מחפה כו' דלמה זה הוצרך לפרש ענין מקיים ע"י מעשה מה הוא והלא סתמו כפירושו וכדרך שאמרו בירושלמי ותו שהרי מקיים ע"י מעשה משכחת לה באופן אחר כגון שעשה גדר סביב לה וכמ"ש רש"י בפרק השוכר ולמה כתב אופן מקיים ע"י מעשה במנכש ומחפה גרידא ולכן הנראה אצלי שדבריו באו בדקדוק וכונתו ז"ל לומר דאפי' לר"ע דאמר אף המקיים ה"ד במקיים ע"י מעשה כגון מנכש או מחפה דעביד מעשה בגופן של זרעים גופייהו אמנם היכא דלא עביד מעשה בגופן של זרעים אפילו עשה גדר סביב לה אפי"ה לא מחייב משום מקיים וה"ט דס"ל דכיון דקרא כתי' שדך לא תזרע כלאים דוקא זריעה א"כ כי מייתינן מדרשא דכלאים שדך לא ה"ד במקיים דעביד מעשה בגופן של זרעים דומיא דלא תזרע אמנם היכא דאינו עושה מעשה בזרעים גופייהו אע"ג דקא עביד מעשה א"ה לא מחייב דדומייא דזריעה דוקא הוא דאסר רחמנא והוצרך היש מי שאומר לזה משום דלישנא דרבינו שכתב ואם קיימן אינו לוקה סתמא משמע בכל אופן מקיים ואפי' מקיים עי"מ שעושה גדר סביב לה דאל"כ הו"ל לרבינו למיהב טעמא דמה שאינו לוקה הוא משום דהוי לאו שאין בו מעש' כדרך שכתב בכל לאו שאין בו מעשה אלא ע"כ דבכל אופן קאמר דאינו לוקה והיינו משום דקרא לא אסר אלא דוקא במנכש או מחפה דעביד מעשה בזרעים עצמן והיינו שלא כתב רבינו אלא איסור גרידתא ולא כתב עובר בל"ת כדרכו בכל המקומות והשתא היינו דק"ל למרן ז"ל שפיר דאם כן מנ"ל שאסור משום דבשלמא בכל לאוין שאין בהן מעשה דעלמא דאמרינן דעובר בל"ת ואינו לוקה ה"ט משום דבפי' אזהר רחמנא עליה אפילו אין בו מעשה אלא דאפ"ה אינו לוקה משום דלא דמי לאויה ללאו דחסימה דעביד מעשה אמנם לדעת היש מי שאומר דפיטורא דמקיים שלא על ידי מעשה לאו היינו משום דהוי לאו שאב"מ שהרי אפי' היכא דעביד מעש' דהיינו שעשה ג"ס אפ"ה קאמר דפטור מטעמ' דכי אזהר רחמנא מקיים היינו דוקא דומייא דזריעה א"כ איסורא גופיה מנ"ל כיון דבהא לא אזהר רחמנא ונמצא אם כן שדברי היש מי שאומר הללו רחוקים הן מדברי רש"י והתוס' ז"ל שלדעת רש"י אפי' בעושה גדר סביב לה מחייב ר"ע ולדעת היש מי שאומר לא מחייב אלא דוקא במנכש ומחפה ומאי דלא ק"ל למרן ז"ל לפי דרכו שכת' דלרבנן במקיים ע"י מעשה מודו דמחייב וכי פטרי רבנן במקיים שלא ע"י מעשה דאם כן איסור' מנ"ל ה"ט משום דלפי דרכו ז"ל איכא למימר שפיר דודאי כי דרשינן סמיכותא דכלא' שדך לא משמעותא משמע שלא ימצא כלאים בשדהו ואף הוא מחוייב לחזור אחריו לבער קוצים מן הכרם וכל שלא ביערם הרי הוא עובר אלא דבהא פליגי ר"ע ורבנן דר"ע ס"ל דדרשה גמורה היא וחייבין עליה כזריע' עצמה ורבנן ס"ל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו שדך לא תזרע היינו זריעה ממש או מנכש ומחפה דעביד מעשה בזרעים עצמם ודרשה דכלאים שדך לא לא אתא אלא לאיסור בעלמ' וה"ז דומה לחצי שיעור דמרבינן לה מרובייא דכל חלב ואינו אלא איסורא בעלמא אמנם לדעת היש מי שאומר שכ' מרן דס"ל דאפי' ר"ע לא מחייב אלא במנכש ומחפה וע"כ משום דס"ל דדרשא דכלאים שדך לא מיירי דוק' במנכש ומחפה אמנם במקיי' שלא ע"י מעשה בהא לא אזהר רחמנא ק"ל שפיר דכיון דבהא לא מיירי קרא א"כ איסורא מנ"ל זה הנ"ל כפתור ופרח ליישב דברי מרן ז"ל ואולם דברי התוס' ז"ל דפ"ב דע"ז תמוהים הם בעיני שהק' לפרש"י שפי' דהמקיים בכלאים דלוקה לר"ע ה"ד בדעביד מעשה שעשה להם על ידי סייג וז"ל וא"ת האיך ס"ד להוכיח דלעקור היה איסור כו' התם הוא שעושה מעשה באיסור שעושה גדר אבל הכא אין כאן מעשה כלל באיסור כו' יע"ש והשתא ק"ט דמאי קושיא נימא דס"ל לרש"י דקרא דדרשינן שדך לא בכל מקיי' אזהר רחמנא ואפילו שאין בו מעשה אלא דלענין מלקות הוא דקאמר רש"י ז"ל דלא לקי אלא דוקא בעושה מעשה אבל בשאינו עושה מעשה אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה אבל הא מיהא עובר בל"ת כדין לשאב"מ דעלמ' ובדוחק יש ליישב דהיינו דק"ל דבשלמא לפי' הערוך שכתב דאף המקיים דקאמר ר"ע בפשיטות מיירי ואפילו בשלא ע"מ היינו דס"ד להוכיח שפיר כיון דס"ל לר"ע בהדיא דאפי' במקיים שלא ע"מ אזהר רחמנ' אמנם לפירש"י שפי' דאף המקיים דר"ע לא מיירי אלא במקיים על ידי מעשה אם כן מסתבר לומר דקרא דכלאים שדך לא אפי' לרבי עקיבא לא אזהר רחמנא אלא היכא דעביד מעשה דומיא דזריעה אבל היכא דלא עביד מעשה אפילו רבי עקיבא מודה דאפושי פלוגתא לא מפשינן כנ"ל ודע שרש"י ז"ל במכות נראה בהדייא שהוא סובר כפי' הערוך ז"ל דלר"ע המקיים כלאים בכרם אפילו מבלי מעשה חייב דס"ל לר"ע דלאו שאין ב"מ לוקין עליו שכתב בד"ה מי וזה לשונו אי לאו דאמרי לך חורש דמחייב משום כלאים לאו משום זורע אלא משום מקיים דשביק להו ולא עקר להו יע"ש והדבר תמוה דמלבד משה"ק התוס' לפי' הערוך דר"ע ס"ל דלאו שאין ב"מ אין לוקין עליו עוד אני תמיה ממש"כ רש"י שם בד"ה אי לאו וז"ל והודה לך דמחפה חייב משום זורע לכ"ע דמדקאמר רבי ינאי המחפה בכלאים לוקה ולא קאמר מקיים בכלאים לוקה ש"מ דעדיף ליה מחפה ממקיים דמחפה כזורע חשיב ליה כו' והיותר ק"ט דאכתי נימא דטעמא דרבי ינאי דקאמר המחפה בכלאים לוקה משום מקיים הוא וכר"ע ולא משום זורע הוא ומאי דנקט רבי ינאי מחפה ולא מקיים משום דר"י וכל החבורה ס"ל דלאו שאב"מ אל"ע כדקיי"ל בעלמא ומש"ה נקט דוקא מחפה דעביד מעשה ולכן הנראה אצלי שדעת רש"י ז"ל כדעת ה"ה שכתב בפ' י"ג מה' שכירות ליישב דעת רבינו שכתב דאם חסמה בקול לוקה דאע"ג דהוי לאו שאין בו מעשה ותירץ דשאני החסימה כיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול הויא כמעשה יע"ש וא"כ ה"נ גבי מקיים כלאים כיון דאפשר לעבור עליו ע"י מעשה דעביד לה סייג אפילו היכא דלא עביד מעשה נמי חייב ועיין בהרב מש"ל פ"ד מה' מו"ל ד"ד הן אמת דק' לדברי ה"ה ז"ל ממה שפסק רבינו פ"ה מה' חו"מ דהמניח חמץ ברשותו אינו לוקה אלא א"כ חמצו בידים ובהדייא אמרו בתוספתא הביא ה"ה שם המניח חמץ ברשותו והמקיים בכלאים אינו לוקה מטעמא דהוי לאו שאין בו מעשה אע"ג דאפשר לעבור עליו ע"י מעשה וצ"ע כעת ועיין מ"ש רש"י בפ"ק דמ"ק ד"ג ע"ב ד"ה אף המקיים שדבריו סותרים למ"ש בע"ז וצ"ע:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> לפי </b> מה שהסיק הרב פה דמתניתין אתי' כרבי עקיבא בהאי דחריש וקציר תשבות. וכן מוכח דעל כרחך בהאי דאמר ר"ל אי לאו דקילסך כו' ה"א ר"ע היא דאמר המקיים בכלאים לוקה. וא"כ קשיא תינח כלאים. שביעית מאי איכא למימר. וע"כ כדעת המפרש דחורש בשביעית לוקה. וקשיא הא אי אפשר לרבי יוחנן לומר הכי דהא רבי יוחנן הוא האי מאן דאמר דסבירא ליה חורש בשביעית אינו לוקה (וזה אפשר לומר דהוי כונת המהרש"א בקושייתו) לא מיבעיא לחד תירוצא בתוס' במועד קטן (ד' ב') ד"ה ר' אליעזר שכתבו דמוכח דר' אלעזר הוא המ"ד דסובר לוקה אלא אפילו לתרוצא השני שם דכתבו דלא מוכח מידי. מ"מ הרי מפורש בירושלמי בהדי' בסנהדרין דרבי יוחנן סובר חורש בשביעית אינו לוקה. וכן הביא האי ירושלמי רבינו לקמן פ"א מהלכות שמיטה ויובל הלכה א' עיין עליו. קשיא לי הא ע"כ מתניתין לאו ר"ע בזה. דהא רבינו הקשה בפרק ח' מהל' מ"א הלכה ויו על הש"ס מכות שם דאמרינן בסוף הסוגי' האי תנא איסור כולל לית לי' איך חל איסור י"ט על שביעית דקדים. ואי דאיירי בי"ט של ר"ה. מ"מ הרי איסור לחרוש שלשים יום קודם ר"ה והסיק דמתני' איירי בעשר נטיעות דבשבילן מותר לחרוש. וכל זה לר' ישמעאל דאית ליה איסור חרישה מהל' למשה. אבל לרבי עקיבא דס"ל איסור חרישה מבחריש ובקציר אין כאן הלכה כלל בעשר נטיעות. כמו שמסיק הש"ס מ"ק (ד"א) הלכתא לרבי ישמעאל קרא לרבי עקיבא ואמרתי בחדושי בזה גרגיר אחד דריש לקיש הכי אזיל לשיטתי' בזה. דהא ריש לקיש אית לי' שבועות (כ"ד א') היכי אמרינן איסור כולל. באיסור הבא מאליו. באיסור הבא מעצמו לא אמרינן א"כ לפי דברי ריש לקיש ל"ק היאך חל איסור י"ה על איסור שביעית הא י"ל דחל בכולל כיון די"ט גם שאר מלאכות אסור. וכמ"ש רבינו שם בעצמו ול"ק הא ע"כ המתניתין לית לי' איסור כולל. דאל"כ לתני שבועה שלא אחרוש בין בחול בין בי"ט. וע"כ האי תנא א"כ לית ליה כדמסיק הש"ס במכות זה ליתא לדברי ר"ל די"ל דלהכי לא חייל גבי שבועה כיון דהוי איסור הבא מעצמו. אבל באיסור הבא מאליו כמו י"ט ושביעית מודה המתניתין דחל בכולל וכן כתב הריטב"א שם בפי' ע"ע. וא"כ הכי קאמר ריש לקיש אי לאו דקילסך גברא רבה. ה"א כלומר אנכי אמרתי מתניתין מני רבי עקיבא ודאי לדידך הוי מוכח דמחפה הוי זורע דאל"כ קשיא תינח כלאים. שביעית מא"ל. ואי בזה נמי כר"ע וחורש בשביעית לוקה. הא ע"כ מתניתין כרבי ישמעאל בזה דלא דרשינן חריש וקציר לחריש' של ערב שביעית אלא הלכה למשה מסיני הוא. דאם לא כן לא משכחת שביעית וי"ט דהא לא חייל בכולל. וע"כ בב"א איירי והיינו בי"ט של ר"ה ואו בי' נטיעות ואו בזמן שאין בית המקדש קיים דמותר לחרוש עד ערב ראש השנה. ואם מתניתין כרבי ישמעאל בזה הרי חורש בשביעית אינו לוקה וע"כ דמחפה הוי זורע. אבל לדידי יש לומר מחפה לאו זורע ומשום מקיים. והמתני' אתי' נמי בזה כרבי עקיבא דחורש בשביעית לוקה. ובאמת לא הוי שביעית וי"ט בב"א אלא חל בכולל. ומתניתין איסור כולל אית לי' זולת גבי שבועה ל"ל למתניתין כולל משום דהוי איסור הבא מאיליו ועיין עוד בדברינו בדברי רבינו פ"ה מהל' מ"א הלכה ויו בסוף דבריו שם עיין היטב. וזה לא קשיא אי מתניתין כר"ע הא רבי עקיבא לית ליה כלל איסור חל על איסור כמו שמוכח בסוגי' דחולין (ק"א ב') זה לא קשי' דמתני' סבירא לי' כוותי' בחדא. ופליג עלי' בחדא. אבל בהך דחורש כולה חדא מילתא ונקשרים הענינים בעצמם ודוק והבין:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שסד) </b> דקשה לדברי ה"ה ז"ל ממה שפסק רבינו פ"ה מה' חו"מ דהמניח חמץ ברשותו אינו לוקה אלא א"כ חמצו בידים כו'. במקום אחר הארכתי בזה גם כתבתי על הגליון בס' מגלת ספר דלא דמי חמץ לחסימה דעד כאן לא קאמר ה"ה ז"ל אלא היכא דעכשיו בידו לעבור ע"י מעשה ממילא לוקה כאילו עשה מעשה דהא בהמה זו עצמה שחסמה בקול הרי היה בידו לחסמה בפועל ממש בידו משא"כ חמץ שהניח ברשותו ולא השביתו קודם פסח תו א"א לו לעבור עליו ע"י מעשה אע"ג דיכול לחמץ עיסה חדשה או לקנות חמץ במעשה מ"מ הא בחמץ זה שהוא שלו תו אין בו מעשה במציאות: (מנ"ה מו"ז זצ"ל בחלוקו כוון לדברי הנוב"י מה"ת או"ח סי' ע"ו עיי"ש). גם פלפלתי בסברת הרא"ה ז"ל שהיא להיפך מסברא זו והיינו דהיכא דמשכחת לה לעבור על הלאו בשב ואל תעשה אפי' בדעביד מעשה שוב אינו לוקה ואכמ"ל:<br><b> (שסה) </b> ונראה דלפי מה שפסק רבינו ז"ל כו'. דאפי' בזא"ז חייב כו'. תמהני אם בא להוכיח מסתמיות הלשון דעל כוי לא משכחת לה לעולם דלוקה ואפי' בשהרביעה על חיה ועל בהמה בזה אחר זה א"כ הא יש להוכיח נמי דאפי' אם הרביעה עם בהמה וחיה בבת אחת דהיינו שבידו האחת הכניס בהמה כמכחול בשפופרת דכוי ובידו השני' הכניס חיה כמב"ש דכוי בב"א או להיפך דג"כ אינו לוקה ולמה לי' לאתויי עלה מטעם דהתראת ספק שמה התראה הרי בבת אחת לכ"ע חייב ור"א דס"ל לחד תנא אליבא דר' יהודה ביבמות דף ק"א ע"א דאפי' בקלל או הכה שניהם בבת אחת נמי פטור היינו משום דיליף ברכה דלמטה מדלמעלה ומקיש הכאה לקללה אבל בלא"ה ליכא למ"ד דבבת אחת פטור ועכ"ר צריך אתה לומר דהרמב"ם לא קאמר ואין לוקין אלא כפשוטו ולא לעולם דהא משכחת לה בבת אחת דלוקה וא"כ ה"נ י"ל דאפי' בזה אחר זה נמי לוקה משום דהתראת ספק שמה התראה: אבל באמת לא מצאנו בפירוש דס"ל להרמב"ם ז"ל דהתראת ספק שמה התראה בכהאי גוונא היכא דיש ספק בגוף העבירה דהא דפסק כר"י בנשבע שלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל להאיסורא ואח"כ אכל להתנאי דחייב עיין בפ"ד הי"ז מה' שבועות שאני התם דאין שם ספק בגוף האיסור אלא דהדבר תלוי בדעת הנשבע אי יאכל להתנאי או לא יאכל וכן בנותר אי ישרפנו או לא ישרפנו משא"כ בכוי כיון דהספק הוא בגוף האיסור שגם המרביע לא ידע אם הוא עובר או לא בזה לא מצינו כלל שיפסוק הרמב"ם ז"ל מידי:<br><b> ואע"ג </b> דת"ק ור' יהודה פליגי בהא מלתא מ"מ הא ר' יוחנן ור"ל לא פליגי בהא מלתא מידי וניהו נמי דר"ל לא ס"ל לחלק בזה דהא קאמרינן במכות דף ט"ז ע"א דר"ל ס"ל כאידך תנא דר"י דס"ל דבזה אחר זה פטור מ"מ הא ר' יוחנן שפיר מחלק ביניהם ומש"ה אע"פ דס"ל לר' יוחנן גבי נותר דהתראת ספק שמה התראה מ"מ ס"ל בהכה את זה כו' דפטור משום דבכה"ג דאיכא ספק על גוף העבירה ס"ל לר' יוחנן דלא שמה התראה: וראיה לסברתינו זו מדברי התוס' יבמות דף פ' ע"א בד"ה נעשה סריס כו' שכתבו וז"ל אע"ג דבשעת התראה היה ספק כו' ע"ש וקשה דהאי מאי קושיא היא וכי כעורה זו הסברא לומר דרב ס"ל כר' יוחנן דקיי"ל כוותי' דהתראת ספק שמה התראה אלא עכ"ר צ"ל משום דבכה"ג דאיכא ספק על גוף האיסור אפי' לר' יוחנן אמרינן דלא שמה התראה וה"ה בכוי וכדומה דבזה אחר זה פטור: ועוד ראיה לדברינו מדברי הרמב"ם גופיה ממ"ש בפ"ה ה"ב מהלכות שבועות בנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו וז"ל ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק הוא שאין לוקין עליה כו' עכ"ל וקשה דהרי הרמב"ם ז"ל כר' יוחנן פוסק דהתראת ספק שמה התראה אע"כ צ"ל דדוקא בדבר התלוי ברצון המותרה אמרינן דשמה התראה. וא"כ הרי הדברים ק"ו השתא ומה התם דאע"פ שהדבר עומד להתברר אם ישמעו ממנו האחרים או לא ואפ"ה אמרינן דלא שמה התראה א"כ מכש"כ בכוי שאינו עומד להתברר לעולם (ועיין בלחם משנה שם) דודאי אמרינן דלא שמה התראה: ונמצא לפ"ז דכיון דר' יהודה גופיה ס"ל דהתראת ספק לא שמה התראה גבי הכה את זה וחזר והכה את זה ואפ"ה קאמר גבי נותר דאינו לוקה מטעמא דהוי ניתק לעשה מכלל דמשום התראת ספק אי אפשר למפטרי' היינו משום דהספק דהתם הוא תלוי ברצון המותרה דבכה"ג בלבד שמה התראה אבל היכא דתלוי בדעת אחרים הוי כאלו הספק הוא בעיקר האיסור ואמרינן דלא שמה התראה וא"כ לפ"ז כיון שפסק הרמב"ם בפ"ה מה' שבועות הנ"ל דבתלוי בדעת אחרים הוי התראת ספק ולא שמה התראה א"כ תו לא צריך להביא בהלכות ממרים דבהכה את זה וחזר והכה את זה הוא פטור משום דזה כבר נלמד ממ"ש בפ"ה מהלכות שבועות הנ"ל ובזה נתיישב קושייתו של הרב הגאון המחבר ז"ל:<br><b> אמר </b> עקיבא סופר נ"ה המלה"ד דברי מו"ז ז"ל נפלאו ממני הא בש"ס חולין (פ"ב צ"א ע"א) מוכח דהש"ס לא ס"ל חילוק זה שכתב מו"ז ז"ל דמקשי על ר' יהודה מ"ט מחייב באכל גיה"נ מזה כזית ומזה כזית הא ס"ל ה"ס ל"ש התראה בהכה את זה וחזר והכה את זה ומשני סבר לה כאידך תנא דר' יהודה דאמר ה"ס שמה התראה דתניא לא תותירו ממנו עד בקר וכו' עיי"ש ולפי חלוקו של מו"ז זצ"ל אכתי תקשי הא באכל גיה"נ למאי דס"ד דספוקי מספקא ליה הספק הוא בגוף האיסור ול"ד לנותר דהדבר תלוי ביד המותרה אם ישרפנו או לא משמע דהש"ס ס"ל שאין לחלק כחלוקו של מו"ז ז"ל ועוד ראיה מדברי התוס' נדה מ"ו ע"ב ד"ה ר"י ור"ל דאמרי וכו' שהקשו והא סבר ר"ל התראת ספק ל"ש התראה עיי"ש והנה לפי חלוקו של מו"ז ז"ל דר' יוחנן אזיל ומודה אם הספק בגוף העבירה דה"ס ל"ש התראה מדוע לא הקשו התוס' גם לר' יוחנן הא הוי ה"ס שמא לא יביא ב' שערות עד ג' שנים והוי ספק אם אכל הקדש אלא מוכח דליתא לחילוק זה. אמנם גברא רבא אמר מילתא אין מזניחין אותו די"ל דסוגיא דחולין אזלא אליבא דר"ל ומו"ז ז"ל כתב חלוקו רק אליבא דר' יוחנן כמו שכתב פה. ומה שהעירותי מדברי התוס' נדה מ"ו ע"ב ד"ה ר"י ור"ל נלע"ד לישב דלכאורה קשה על דברי התו' הללו מדבריהם מיבמות דף פ' ע"א בד"ה נעשה סריס שכתבו דל"ה בכה"ג התראת ספק כיון דאיגלאי מילתא שהיה גדול בשעת התראה וכבר הקשה המל"מ בפט"ו מהלכות סנהדרין הלכה ד' דבריהם אהדדי והניח בצ"ע. אמנם נלע"ד לישב שהתוס' ביבמות כתבו סתמא דזה ל"ה ה"ס כיון דאיגלאי מילתא למפרע וליכא להוכיח דרב ס"ל ה"ס שמה התראה (ועיין חולין פ"א דרבא שהוא בתרא ס"ל ה"ס ל"ש התראה) אך בנדה מ"ו ע"ב הקשו בפירוש לר"ש בן לקיש ולדידיה ליכא לתרץ כמו שכתבו ביבמות דאיגלאי מילתא למפרע דהא ר"ל לשטתו ביבמות ריש פרק החולץ דס"ל איגלי מילתא למפרע לא אמרינן. ולפ"ז יש לקיים סברת מו"ז ז"ל דבספק בגוף העבירה גם ר' יוחנן מודה דה"ס ל"ש התראה ומה שלא הקשו התוס' בנדה גם לר' יוחנן משום דלדידיה יש לתרץ כמו שכתבו ביבמות דהיכא דאיגלאי מילתא למפרע ל"ה התראת ספק ע"כ הקשו רק לר"ל ונזקקו לתירוץ אחר עיי"ש כנלע"ד לאמר בדרך הפלפול: ע"כ הגה"ה:<br><b> אלא </b> דאכתי קשה מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל דינא דהכה שניהם בבת אחת דהא אמרינן ביבמות בדף הנ"ל דפליגי תרי תנאי אליבא דר' יהודה ולאידך תנא אפי' בבת אחת פטור משום דילפינן מטה ממעלה ומקשינן הכאה לקללה וכנ"ל וא"כ הרי היה להרמב"ם ז"ל להביא מאי דינו של הכה שניהם בבת אחת וכן הקשה הנוב"י מה"ת חאהע"ז סי' ע"ז ע"ש: ומה שהקשה שם על מה דהשמיט הרמב"ם ז"ל דינא דהכה את זה וחזר והכה את זה מתרץ שם הגאון הנ"ל בענין אחר והוא עפ"י נוסחא משובשת בהרמב"ם בסוף הלכה ב' בפ"ה מה' שבועות הנ"ל שכתוב שם בזה"ל ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אא"כ היה לאו שבו מפורש בתורה וקאמר הגאון הנ"ל דדוקא בלאו שבא האזהרה על התראת ספק אמרינן דשמה התראה והיינו בנותר ולא היכא דמשכח הלאו בודאי נמי וע"ש אבל אפשר דיפה כיון הגאון ז"ל מווילנא שהוא מגיה בדברי רמב"ם אלו שכצ"ל ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה. ואח"כ הוי לאו שאין בו מעשה. (והיינו שהיה כתוב כ"ז בר"ת ונתחלפו האותיות) הן אמת שגם על הגהה זו יש לפקפק הרבה ואכמ"ל: ודע דמה שכתבתי בהתחלת הגהתי זו דמשכחת לה איסור בת אחת בהרבעה דכוי כגון דבידו אחת הכניס בהמה כמכחול בשפופרת דכוי ובידו השניה הכניס חיה בכוי או להיפך כתבתי כן עפ"י דברי רש"י ביבמות דף ק"א ע"א בד"ה בבת אחת כו' שכתב שם וז"ל שחבטן במקל בהכאה אחת ע"ש אבל לפי מה שפירש"י במכות דף ט"ז ע"א בד"ה בבת אחת וז"ל בהתראה אחת בתוך כדי דיבור דהו"ל התראת ודאי דממנ"פ חד מנייהו אבוהו הוא וע"ש. (וצע"ק על רש"י ז"ל בשנותו את טעמו). פשיטא דקשה טפי לפ"ז על הרב המחבר ז"ל דדייק מדברי הרמב"ם ז"ל דלא משכחת לה מלקות בכלאים דכוי והרי בהתראה תוך כ"ד ודאי משכחת לה וא"כ אפי' אי נימא דלא שכיח שיכניס בבת אחת שני מינים בהמה בכוי וחיה בכוי או להיפך ומש"ה נקט הרמב"ם ז"ל סתמא דאין לוקין על הרבעה דכוי מ"מ הא בהתראה תוך כדי דיבור שפיר משכחת לה וא"כ למה סתים הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על כוי אי דיוקו של המחבר הוי דיוק:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הזורע </b>
+<b> זרעים כלאים וכן המרכיב אילנות כו'.</b> כ"כ הטור ז"ל ס"ס רצ"ד וכתב מרן הב"י ז"ל שם וז"ל והטעם שהן מדמין הרכבת האילן לכלאי זרעים שהן מותרין באכילה ע"ש וק"ל על דבריו שהרי בפרק כל הבשר דקט"ו פרכינן כלאי זרעים ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא כו' ומשנינן איתקוש לכלאי בהמתך היוצא ממנה מותרת אף שדך היוצא ממנו מותר וכלאי בהמה גופה מנ"ל מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ע"כ הרי מבואר מסוגיא הלזו דהרכבת האילן פירותיהן מותרים באכילה שהרי עיקר היקשא דבהמתך לא תרביע כלאים כו' להרכבת האילן הוא דאתא כדאיתא בקידושין דל"ט מה בהמתך בהרכבה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בח"ל אף שדך נוהג בין בארץ בין בח"ל ואדרבא בכלאי זרעים לא כתיב בהדיא היתרא אלא משום דילפינן מהרכבת האילן דכי היכי הרכבת האילן מותר באכילה ה"נ כלאי זרעים ודוקא לענין ח"ל הוא דמעטינהו קרא ממעוט' דשדך וא"כ איך כתב מרן ז"ל דהיינו טעמא דרבינו והטור מפני שהן מדמין הרכבת האילן לכלאי זרעים והלא נהפוך הוא דעיקר היתרא בהרכבת האילן כתיבה וכלאי זרעים הוא דילפינן מהרכבת האילן ועיין בתוס' ב"ב דכ"ד ע"א ד"ה סאה שכ' בתוך דבריהם וז"ל מה שפי' שאם נשרשו אין להם תקנה אגב חורפיה לא עיין דלא אמר הכי בפרק כל שעה אלא גבי כלאי הכרם אבל כלאי זרעים מותרים באכילה ובהנאה כדמשמע בפ' כ"ה דפריך אלא מעתה כלאי זרעים ליתסרו ודבריהם לעין הקורא הוא מן המתמיהין במ"ש כדמשמע בפרק כ"ה שהרי בפי' אתמר התם דכלאי זרעים מותרין באכילה ואולם לפי האמור מקום יש בראש ליישב דבריהם דמש"ה כתב כדמשמע משום דא"ל דמאי דקאמר בגמרא כלאי זרעים ליתסרו להרכבת האילן קרי כלאי זרעים וכמו כן כתבו התוס' בפ"ט דשבת דפ"ט ע"ב ד"ה מנין ע"ש ודוקא הרכבת האילן דעיקר היקש' דבהמתך להרכבת האילן הוא דאתא כדאיתא בקידושין הוא דשרינן באכילה אבל כלאי זרעים ה"נ נימא דאסור באכילה מיהו עיקר דבריהם תמוהים למה זה הוצרכו להביא ראיה מפ' כ"ה והלא משנה שלימה שנינו ריש פ"ח דכלאים כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרים באכילה וכ"ש בהנאה ובדוחק יש ליישב דאי ממתניתין הו"א דהא דקתני מותרין באכילה ה"ד שצמחו מעצמם דלא קא עבר אלאו דשדך לא תזרע ואאסיר לקיימ' דסמיך ליה קאי דאע"ג דאפי' צמחו מעצמם אסורין מלקיים מותרין הם באכילה אמנם בזרעיה בידים דקא עבר אלאו דשדך אסורים באכילה ובהכי נתיישבו דברי רשב"ם ז"ל כמובן להכי הוצרכו להביא ראיה מההיא דפ' כ"ה דאפילו היכא דעבר על הלאו מישרא שרי כנ"ל ועיין בתוס' פ' מרובה דפ"א ע"א ד"ה במ' שהקשה שם לפירוש רש"י דאין מחייבין משמע דאין איסור בהנאתו כו' ודבריהם תמוהים שסותרים למ"ש הם עצמם בב"ב ובמתני' דריש פ"ח דכלאים והנר' אצלי שט"ס נפל בדבריהם ובמקום בהנאתו באל"ף צ"ל בהנחתו וכוונתם להק' דאין מחייבין משמע דאין איסור בהנחתו ומותר לקיימו ועיין בהרב תיו"ט בריש פרק קמא דשקלים ופ"ב דכלאים משנה ה' ודוק ועיין במ"ש מרן הב"י ריש סי' רצ"ז וז"ל הנולד מכלאים מותר בהנאה ובאכילה כו' כ"כ הרמב"ם וכן משמע בפ"ב דבכורים דכוי חלבו אסור משמע דבשרו מותר ע"כ והן דברי' תמוהים דלמה זה הוצרך להביא ראיה ממשמעות דורשין ממתני' דפ"ב דביכורים והלא תלמוד ערוך בפ' כ"ה דכלאי בהמה שרו כמ"ש וצ"ע גם מש"כ וכן משמע פ"ב דביכורים ק"ט דמאי משמע דקאמר הרי בהדייא מבואר דבשרו מותר ואפשר דה"ט משום דאיכא למידחי דמתני' דביכורים אתיא כמ"ד כוי בריה בפני עצמה ועיין בתוס' פ"ק דקידושין ד"ב ד"ה לא לחיה ומ"מ לא ידעתי אדמייתי ראיה מרן ז"ל מסיפא דקתני חלבו אסור אמאי לא מייתי ראיה מרישא דמתני' דהתם דקתני ודמו טעון כיסוי הרי בהדייא דהותר באכילה ודוק ובגופא דשמעתתא דפ' כ"ה קל"ט דמדהוצרך להוכיח דכלאי בהמה שרו מדאסר רחמנא כלאי' לגבוה אמאי לא משני עדיפא מינה דבפירוש שרי רחמנא להדיוט מדאמרינן פ' הזרוע דקל"ב גבי מתנות כהונה שור מה ת"ל אם שור לרבות את הכלאים ואי כלאי בהמה אסורין באכילה פשיטא דאינו חייב במתנות כהונה כדאמרינן פ' ראשית הגז דקל"ה ע"ב חומר בראשית הגז שנוהג בטריפה משא"כ במתנות וליכא למימר דתלמודא ה"פ דכיון דכלאי בהמה דבר שתעבתי לך הוא מנ"ל דשרי אימא דאסור ואם שור דגבי מתנות כהונה ע"כ איצטריך לדרשא אחריתי וכעין זה כ' התוס' פ' או"ב דע"ח ע"ב ד"ה או לרבות את הכלאים שהקשה דהיכא פריך התם ואימא במוקדשין אין בחולין לא הא מדאצטריך או לרבות את הכלאים ע"כ בחולין איירי דכלאים בקדשים ליכא ותירצו דאי הוה מוקמינן קרא דאו"ב במוקדשין ע"כ היה דרשינן או לדרשא אחריתי ע"ש דהא ודאי ליתא דא"כ מאי משני מדאסר רחמנא כלא' לגבוה הא מאי דאסר רחמנא כלאים לגבוה לאו בפי' איתמר אלא מדרשא דאו כשב או עז נפקא לן כמ"ש רש"י וא"כ אכתי תיקשי דכלאי בהמה מנ"ל דשרי אימא דאסור מקרא דלא תאכל כל תועב' ואו דגבי שור או כשב איצטריך לדרשא אחריתי וצ"ע ודע דמסוגייא הלזו קל"ט על מ"ש הרא"ם סדר ראה גבי צורם אוזן בכור דמקרא דלא תאכל כל תועבה לא מתסר אלא דוקא היכא דנפל בו מום על ידי אחרים ואפילו ע"י גוי אבל היכא דנפל בו מום מעצמו משרא שרי ע"ש באורך והשתא לפי דבריו ק"ט מאי משני בגמרא מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי אכתי נימא דכלאי בהמה אסירי מקרא דלא תאכל כל תועבה מיהו ה"ד היכא דנרבע על ידי אדם ואפי' ע"י גוי אמנם היכא דנרבעו ע"י עצמם שרי וקרא דאסר כלאים לגבוה אצטריך לאסור אפילו נרבעו מעצמם דליכא משום לא תאכל כל תועבה ועוד יש לעמוד בזה והדברים עתיקים ועיין בהפר"ח סי' ס"ד ס"ק כ"ו ובהרב מש"ל פ"ד מה' בכורות בתוך התשובה ע"ש ודוק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>בצל </b>
+<b> שנטעו בכרם כו'.</b> עיין מה שכתבתי פרק ג' מהלכות אישות הלכה יו"ד:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>והכוי </b>
+<b> כלאים עם החיה ועם הבהמה כו'.</b> משנה פ"ב דבכורים ודע שהתוס' פ"ק דקדושין דפ"ג ע"א ד"ה לא לחיה כו' הק' וז"ל הק' הר' אליעזר למ"ד כוי בריה בפ"ע מאי אירייא משום דמספ"ל אפי' ידעינן דחיה היא לא מרבעינן כו' וכתב מורימ"ט שם וז"ל דכונת' דמעיקרא היה ס"ל דע"כ הך מתני' לא מתוקמא אלא כמ"ד בריה בפ"ע דמ"ד כוי זה תיש הבא על הצביה לאו ספיקא הוי אלא יש בו צד חיה וצד בהמה ולא שייך לומר יש בו דרכים שוה לחיה דלאו משום דשוה הוא אלא שחלבה אסור משום צד בהמה שבו וטעון כסוי משום צד חיה שבו ועוד היכי מסיים מתני' שאין חייבין על חלבו ואין מכסין אותו ביום טוב אלמא משום ספיקא הוא וז"ש פי' משום דמספקא ליה כו' כלומר דכולה מתניתין מוכח דמשום ספק הוא ולא מתוקמא אלא כמ"ד בריה בפ"ע ואהא הק' דהיכי מתוקמא לענין הרבעה ותי' כו' אלו תורף דבריו יע"ש ויש לדקדק לפי זה אמאי ל"ק להו מרישא דמתני' דקתני וחייב בזרוע ולחיים כבהמה דכיון דס"ל דכוי בריה בפ"ע אמאי חייב הא ק"ל המע"ה ונראה דס"ל להתוס' ז"ל דמההיא ל"ק להו דה"ט דרבנן דאמרי חייב בזרוע ולחיים כדאמרי' בפ' הזרוע דף קל"ב כי אתא רבין אר"י כוי לרבנן חייב בכולהו מתנות דתניא שור כו' שה מת"ל אם שה לרבות את הכוי וס"ל ז"ל כמו שכתב הר"ן ז"ל שם וז"ל פירוש רש"י ז"ל דאף על גב דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב להכי אהני רבויה דאפילו לית ביה אלא מקצת שה חייב אף בחצי האחר כו' והאי פי' לא נהירא דאם כן כו' ובריש פ"ב דיומא גבי הא דתניא כוי וחצי שיעור מנין מוכחינן מינה דכוי בריה בפ"ע היא דאי ס' היא וכי אצטריך קרא לרבויי ס' לפיכך נראה דרבין ור"י כו' לאו בצבי הבא על התיישה מוקי לה אלא ס"ל דכוי בריה בפ"ע היא ורבי' קרא לשוייה כבהמה כו' ומדברי הרמב"ם למדתי כן שכתב הכוי אע"פ שהוא ס' מפרישין ממנו כל המתנות כו' א"ד ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו דכיון שהוא ז"ל דחה דברי רש"י ז"ל מכח ההיא דיומא דפרכינן אצטריך קרא לרבוי ס' אם כן היא גופא תיקשי ליה ז"ל דאי ס"ל דכוי בריה בפ"ע היא ולא הכריעו בו חכמים אי מין חיה אי מין בהמה וכי אצטריך קרא לרבויי ס' הא קמיה שמיא גליא אי בהמה הי' אי חיה וכדפריך התם וכמ"ש רש"י ז"ל והתוס' שם וליכא למימר דמ"ש הר"ן דס"ל דכוי בריה בפ"ע היא לאו היינו סברת ר"י דס"ל בפ' אותו ואת בנו דברי' בפ"ע ולא הכריעו בו חכמים אלא הך ברייתא אתייא כברייתא דפ' יה"ך דמוקמינן לה כמ"ד בריה בפ"ע וכתבו התוס' שם וז"ל האי בריה בפ"ע היינו שאינו ס' חיה או בהמה אבל הא דאר"י כו' יע"ש דהא ליתא חדא דא"כ כי קא' התם ה"נ מסתברא דאלת"ה הא דאמר רב אף כל לאתויי כו' אמאי לא מייתי עדיפא מינה מהך ברייתא דקתני אם שה לרבות את הכוי כוי ס' הוא אצטריך קרא לרבויי ס' אלא בריה כו' מדלא מייתי לה משמע דמהך ברייתא ליכא למשמע מינה מידי ותו דאם איתא דלרבין ור"י מתוקמא הך ברייתא כמ"ד בריה בפ"ע ולא הוה לא חיה ולא בהמה א"כ תקשי ליה רישא דברייתא דקתני ודמו חייב לכסות ואי ס"ל כברייתא דהתם לאו בר כסויי הוא כלל כיון שאינו מין חיה כמ"ש התוס' שם ותו שהר"ן ז"ל כתב שלמד כן מדעת הרמב"ם ורבינו ז"ל כתב כוי אף על פי שהוא ס' וכיון שכן תיקשי ליה וכי אצטריך קרא הא קמיה שמיא גליה ועיין בפ"ח י"ד סי' ס"ה ומ"ש הרב החבי"ב ז"ל בי"ד סימן ס"א בהגהת ב"י אות כ"ה במ"ש רבינו אע"פ שהוא ס' אין הכונ' אע"פ שהוא ס' בהמה או חיה אלא אע"פ שהוא ס' לנו אם חייב במתנות או לא קרא רבייה ולעולם דבריה בפ"ע היא ולא הוי לא חיה ולא בהמה יע"ש אין דבריו נכונים דא"כ קשה איך פסק רבינו בפי"ב מה' שחיטה דהכוי טעון כסוי הא כיון דבריה היא ליכא ס' כלל כמ"ש התוס' וכן ק"ט להרי"ף כפי מ"ש הרא"ש בפ' אותו ואת בנו שהרי"ף ז"ל השמיט כל ההיא סוגייא דהתם משום דס"ל דקי"ל כריב"ל דאין בהמה מתעברת מחיה ולא חיה מבהמה יע"ש דא"כ איך הביא בפ' הזרוע ברייתא דאם שה לרבות את הכוי הא כיון שלפי דעתו ז"ל ע"כ כוי לא הוי אלא בריה בפ"ע ולא הכריעו בו חכמים כו' א"כ ק' אצטריך קרא לרבויי ס' וליכא למימר דס"ל דכוי בריה בפ"ע ולא הוי לא חיה ולא בהמה וכברייתא דפרק יה"כ שהרי בפרק כסוי הדם פסק כר"י דכוי אין שוחטין אותו בי"ט וטעון כסוי מס' וצ"ע ועל הרא"ש יש לתמוה דבפרק אותו ואת בנו דחה דברי הרי"ף וכתב וז"ל ואיכא רביה דבטמאה וטהורה הלכה כריב"ל אבל לא בבהמה וחיה כו' ובחיה ובהמה אפשר דהלכה כר"א יע"ש ואלו בפ"ק דבכורות כתב וז"ל וקי"ל כריב"ל הילכך כוי שדברו חכמים בריה בפ"ע היא ולא הכריעו בו אי מין חיה או מין בהמה מבואר מדבריו דס"ל דקי"ל כריב"ל בכל מילי דאין חיה מתעברת מבהמה וצ"ל דבפ' או"ב לא כתב כן אלא לדחות ראית הרי"ף ובדרך אפשר אבל בבכורות הסכימה דעתו כדעת הרי"ף ז"ל אלא שאני תמיה על הטור ז"ל בסימן ס"א שכתב שדעת הרא"ש דתיש הבא על הצביה חייב בכל המתנות וצבי הבא על התיישה פטור והדבר תמוה שהרי לדעת הרא"ש לא מצאנו צבי הבא על התיישה כלל וצ"ע: עוד יש לדקדק כפי מה שהבין הר"ש בדעת הרי"ף דפסק כריב"ל דאין חיה מתעברת מבהמה אם כן מאי האי דכתב בפרק הזרוע כוי חייב בכל המתנות דתניא כו' ומאי רבותיה לומר דחייב בכל המתנות הא כיון דכוי ס' חי' ס' בהמה פשיטא ודאי דאי חייב במתנות מרובייא דקר' דחייב בכל המתנות ואי נימא דפטור פטור מכל וכל ובשלמא אי כוי שכתב הרי"ף מיירי בצבי הבא על התיישה או איפכא איכא למימר שפיר דאשמועינן דלא נימא חוששין לזרע האב ואיכא מקצת שה ואינו חייב אלא בחצי מתנות כדאסיקנא בפרק או"ב קמ"ל דחייב בכולן דקי"ל כרבין אמר ר"י אמנם אי מיירי בכוי ס' חיה ס' בהמה לא ידעתי למאי הלכתא הוצרך לומר דחייב בכל המתנות וצ"ע ומה שהקשה הר"ן לפי' רש"י ז"ל דאם כן תיפשוט מינה דחוששין לזרע האב עיין בתוס' פרק או"ב דע"ט ד"ה עיין לי שהקשה כן ותי' דלר"י אצטריך קרא לאתויי תיש הבא על הצביה דבין חוששין בין אין חוששין אצטריך קרא לחייבן בכל המתנות ע"ש ועיין עוד שם שהקשה דמשמע התם דלא פטר ר"א אלא ממתנות וכיסוי אבל הא דאמרינן חלבו אסורה חלב בהמה לא פלוג (לא היה להו להק' ממשמעות דבהדיא אמרינן בכריתות פרק ספק אכל דר"א אומר כוי חייבין על חלבו אשם תלוי וצ"ע) ואמאי אפילו חוששין לזרע האב הא אית ליה לר"א דשה ולא מקצת שה כו' א"נ לעולם ס"ל דשה ולא מקצת שה ושאני חלב דרביה קרא כדדרשינן בריש פרק בתרא דיומא כל חלב לרבות כוי וחצי שיעור עכ"ל ויש לי לדקדק בדבריהם טובא דאם כן כי פרכינן התם כוי ספקא הוא אצטריך קרא לרבויי ספקא אמאי הוצרך תלמודא לשנויי הא ל"ק קסבר כוי בריה בפ"ע דהיינו לא חיה ולא בהמה כמ"ש התוס' שם דסברא זאת לא אשכחן שום תנא דס"ל הכי ואמאי לא משני עדיפא מינה דהך ברייתא ר"א היא דס"ל שה ולא מקצת שה ואצטריך קרא לרבויי דחייב על חלבו בשלמא כרבנן לא מצי מוקי לה דכיון דרבנן ס"ל דשה ואפילו מקצת שה דמספקא להו אי חוששין לזרע האב אם כן ע"כ קרא לא אתיא לרבויי כוי דבין בתיש הבא על הצביה ובין בצבי הבא על התישה הא איכא מקצת שה ואי נימא דקרא אצטריך לתיש הבא על הצביה דלא נימא דאין חוששין וליכא מקצת שה אם כן תיפשוט מינה דאין חוששין דאי חוששין למה לי קרא אכן כר"א הוה מצי לאוקמי שפיר וצ"ע כעת. ודע דהתוספות שם בקידושין תירצו לקושיא הלזו וזה לשונו וי"ל דאתיא כמ"ד כוי זה הבא מן התיש כו' ומספ"ל אי חוששין כו' דאי אין חוששין היינו מרביעין עליה צבי ועיין בהרב לחם חמודות בה' כלאים דק"ט ע"ב ספ"א שכתב וז"ל תו תנן בפ"ב דבכורים הכוי אסור עם החיה כו' ונחלקו החכמים בפי' כוי וכאן אין לפרש כמו שכתב בשם הרמב"ן סי' ט"ו (דהיינו הבא מתיש וצביה) אלא נ"ל לפרש כמ"ד כוי בריה בפ"ע היא ולא הכריעו בו חכמים אלו דבריו יע"ש והן דברים תמוהים דאיך אשתמיט מיניה דברי התוס' הללו ואדרבא נהפוך הוא דלא מתוקמ' אלא בכוי הבא מתייש וצביה וכמ"ש ועל מ"ש רבינו ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק יש לדקדק טובא בדבריו דבמאי עסקינן אי מיירי בכוי דתיש הבא על הצביה אם כן איך כתב דהוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואינו לוקה ובשלמ' בחיה דהיינו צבי ניחא דאינו לוקה משום דמס"ל שמא אין חוששין לזרע האב וה"ל מיב"מ כמ"ש התוס' ז"ל אמנם אם הרכיבו על הבהמה דהיינו תיש משמע דלוקה ממ"נ דאי אין חוששין הו"ל מרכיב חיה עם בהמה ואי חוששין נמי ודאי לוקה מידי דהוי אפרד עם אמו דאמרי' פרק או"ב דלמ"ד חוששין לזרע האב הו"ל מבש"מ וכמו שפסק סמוך ונראה ואי מיירי בכוי דצבי הבא על התיישה ק' איפכא דעל הבהמה לא לילקי ועל החיה לילקי. והיותר ק' לפי מש"כ מרן כ"מ פ"ט דביכורים שדעת רבינו דכוי שדברו חכמים בכל מקום הוא בריה בפ"ע וכר"י דקאמר הכי בפ' או"ב ומש"כ רבינו בפ"א מהמ"א כלאים הבא מן בהמה וחיה הוא הנקרא כוי היא גרסא משובשת ע"ש דאם כן ק"ט איך כ' כאן דהכוי דהיינו בריה בפ"ע אסור עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק הא אפילו ידעינן דחיה היא אין מרביעין עליה חיה אחרת דהו"ל מבש"מ כמו שכתבו התוס' וראיתי להרשב"א בחידושיו שתי' לקו' התוס' הלזו וז"ל א"נ י"ל אפי' כמ"ד כוי בריה בפ"ע וספקתו מפני שהוא דומה בצורתו לצבי בחיות ולעז בבהמות כו' והיינו דנקט התם תייש הבא על הצביה והילכך אילו היה ידוע שהוא מין בהמה היה מותר להרביעו עם התייש שהוא מינו וכאילו היה מביא עז מדברי על עז ישובי וכן אילו היה ידוע שהוא מין חיה היה מותר עם הצבי ולפיכך אם מביאו על התיישה אסור ואינו לוקה אבל אם מביאו על השור או חמור לוקה דודאי כלאים זה בזה הוא עכ"ד ע"ש: ואף לפי תי' זה לא יגהה מזור לדעת רבינו שהוא כ' הכוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו והיה לו לפ' דה"ד כשהרביעו עם תיש או צבי אבל אם הרביעו על בהמה או חיה אחרת ודאי לוקה ובר מן דין תי' הרשב"א שכתב דאילו היה ידוע שהוא מין בהמה היה מותר עם התיש וכאילו היה מביא עז מדברי עם עז ישובי לע"ד הוא תמוה שהרי אמרינן בירוש' פ"ח דכלאים משנ' ו' הביאו הר"ש והרא"ה דלרבנן דס"ל התם דשור הבר מין בהמה ומותר להרביעו עם השור דהיינו טעמא משום דס"ל לרבנן דשור הבר עיקרו מן הישוב אלא שפרח למדבר ונעשה שור בר ע"ש ואם כן מה דמות תערכו לו לכוי שדברו חכמים דהיינו ברייה בפ"ע שברא הקב"ה בעולמו לעז מדברי עם עז ישובי דהתם שאני דעז מדברי הוא אינהו עז ישובי מתחילת ברייתו משא"כ כוי דהן לו יהי שהוא דומה לתייש בצורתו מכל מקום כיון דברייה בפ"ע הוא מתחילת ברייתו פשיטא ודאי דהוי מבש"מ ולוקה עליו משום כלאים וליכא למימר דס"ל דכוי נמי מספקא להו לרבנן אם מין חיה הוא דהיינו צבי שברח למדבר ונעשה צבי הבר או מין בהמה דהיינו עז מדברי דהא ודאי ליתא דא"כ לא הול"ל כוי ברי' בפ"ע אלא הכי הול"ל כוי לא הכריעו בו חכמים אם הוא עז הבר או צבי הבר וכן מבואר מלשון הרשב"א שכתב וכאילו היה מביא עז מדברי עם עז ישובי הנה מבואר מדבריו דכוי לאו היינו עז מדברי אלא שרוצה לדמותו לדין עז מדברי ואין זה דמיון כלל וכמ"ש ודרך אגב ראיתי להרב תיו"ט שם דברים תמוהים בעיני שכתב וז"ל כתב הרב וחלבו אסור וטעמו דאילו לענין כלאים לא נפק"ל מידי דכל שני מינין אפי' שניהם מין בהמה או מין חיה אסורים זה עם זה כדתנן במ"ב לענין לחרוש וכ"ש לענין הרבעה ומיהו למ"ש לעיל דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה מדרבנן א"ל דנפ"ל מינה לענין מלקות ולכן נראה דתרי מתלת נקט אבל לקמן בד"ה כלב לא משמע הכי וצ"ע עכ"ל:<br><b> והנה </b> מ"ש דלענין כלאים לא נ"מ מידי אשתמיט מיניה לשון הירושלמי שכתבנו דאמרינן בהדיא דלרבנן מותר להרביע שור הבר עם השור וכן פסק רבינו בדין שלפנינו והוא עצמו הביאו בלחם חמודות דף הנז' יע"ש וכן ראיתי להרב ש"ך י"ד סי' רצ"ז ס"ק שתמה עליו כן גם מ"ש שלדעת הרמב"ם דטמאה עם טמאה מדרבנן נ"מ לענין מלקות לא הבינותי דבריו דאכתי לא נ"מ מידי דבמאי עסקי' אי במנהיג שור הבר עם בהמה טמאה א"כ בין לרבנן בין לר"י פשיטא ודאי דלוקה שהרי המנהיג טמאה עם טהורה בין בהמה ע"ב בין בהמה עם חי' לוקין כמ"ש רבינו בדין ז' ואם מיירי במנהיג עם בהמה או חיה טהורה א"כ בין לרבנן דס"ל דשור הבר מין בהמה בין לר"י דס"ל מין חיה אינו לוקה דכל ששניהם טהורים אף בהמה עם חיה לדעת רבינו אינו אסור מן התורה דקרא לא אסר אלא שור וחמור בלבד וכן משמע ממ"ש בדין ח' וז"ל ואחד שור וחמור כו' שאחד טמא ואחד טהור בין בהמה כו' או חיה עם בהמה ככלב עם העז או צבי עם החזיר כו' יע"ש הרי מבואר דאפילו בחיה עם בהמה אינו לוקה אלא בצבי עם החזיר או כלב עם העז הא בששני' טמאים או טהורים אינו לוקה וכן ראיתי להרב מש"ל ה' י"א גבי החורש בשור פסולי המוקדשין דלוקה וכתב הראב"ד אנו אין בידינו אלא כחיה עם בהמה כו' שתמה על הראב"ד דפי' זה לא יתכן לדעת רבינו דס"ל דלא הזהיר הכתוב אלא במין אחד טהור ומין אחד טמא דומייא דשור וחמור אבל בשניהם טהורים אפילו חיה עם בהמה אינו אסור אלא מדרבנן ואם כן איך יתכן שילקה החורש בשור פסולי המוקדשין מפני שהוא כחיה עם בהמה ואם הראב"ד חולק עליו וס"ל דכל ב' מינים אפילו שניהם טהורים או טמאים אסור להנהיגם מדין תורה אם כן היה לו להשיגו בעיקר הדין אך מאחר שלא השיגו ושתיקה כהודאה דמייא איך כתב טעם זה כאן עיין שם שהניחו בצ"ע הרי מבואר מדבריו שלדעת רבינו כל ששניהם טהורים או טמאים אפי' בהמה עם חיה מותר מן התורה וכן מתבאר מדברי מוהר"י קורקוס שם יע"ש וכיון שכן הרי מן התימה על הרב בעל תי"ט איך כתב דנ"מ לענין מלקות:<br><b> ואולם </b> אחר העיון רואה אני את דברי הרב בתי"ט ז"ל שלדעת רבינו בהמה עם חיה אפי' בשניהם טהורים לוקה מן התורה וכמו שכן נראה מדקדוק לשון הרא"ש בה' כלאים שכתב וז"ל ונראה דס"ל דאע"ג דילפי' שור שור משבת הכי ילפינן לעשות כל בהמה וחיה כשור וחמור ומיהו בעינן דומיא דשור וחמור אבל שני מיני בהמה טהורה או שני מיני בהמה טמאה אינן אסורין אלא מדרבנן יע"ש משמע דדוקא בשני מיני בהמה טהורה או טמאה קאמר דמותר מן התורה אבל חיה עם בהמה אפי' שניהם טהורים אסור מן התורה ואע"ג דקרא לא כתיב אלא דוקא שור וחמור דהיינו מין אחד טמא ומין אחד טהור איכא למימר דכיון דאסרה תורה שני מיני בהמה מכיון שחלוקים בטומאה וטהרה מכ"ש יש ללמוד בבהמה וחיה אפי' שניהם טהורים כיון שחלוקים הם במינם שזה חיה וזה בהמה וסמך לדבר מ"ש בת"ך ס' קדושים בהמתך לא תרביע כלאים אין לי אלא בהמה על חיה וחיה על בהמה טמאה על טהורה מנין ת"ל את חקותי תשמורו משמע דטפי הוה מסתבר לאסור בהמה על חיה מטמאה על טהורה ואם כן מכיון שאסרה תורה טמאה עם טהורה בשני מיני בהמה מכ"ש חיה עם בהמה אפי' ב' טהורים וזה נראה מוכרח ממ"ש רבינו בסמוך וז"ל ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים כגון עז עם שבוט' ואם עשה כן פטור והיא בעייא בגמ' בסוף פרק הפרה ומדבריו משמע דלענין מלקות מפרש לה מדקאמר פטור והשתא קשה דת"ל כיון דשניהם טהורים אפי' ביבשה נמי פטור ומוהר"י קורקוס ז"ל כתב דס"ל לרבינו דשבוטה הוא חיה שבים טמאה ע"ש וק' לדבריו דשבוטה משמע שהוא מין טהור כדאמרי' בפרק כל הבשר דף קט"ו א"ל ילתא לר"נ כו' אסר לן בשר חזיר שרא לן מוחא דשבוטה ע"ש אכן לפי מ"ש דבריו נכונים דס"ל לרבינו דבהמה עם חיה אפי' ב' טהורים אסורים מן התורה כמו שכתבתי ובהכי נתישב גם כן השגת הראב"ד ז"ל ואין בו מן הקושי כמו שתמה עליו הרב מש"ל וכמובן ואחר כל האמור ע"כ לומר שמ"ש רבינו או חיה עם בהמה ככלב עם העז לאו בדוקא אלא ה"ה אפי' שניהם טהורים וסמך אמ"ש סמוך ונראה ואסור להנהיג כו' כגון עז עם שבוטי אשר מבואר מדבריו דאפי' בשניהם טהורים בהמה עם חיה אסור מן התורה ואם כנים אנחנו בכל מ"ש הנה מקום ליישב דברי רבינו ז"ל שכתב דכוי כלאים עם חיה ועם בהמה ואין לוקין עליו דרבינו בכוי דבפ"ע מיירי וכר"י דקי"ל כותיה וכמ"ש מרן וס"ל לרבינו דמתני' דקתני ואסור עם החיה ועם הבהמה לא מיירי לענין הרבעה כמ"ש התוס' אלא בהנהגה מיירי וניחא נמי דקתני סתמא אסור עם החיה ועם הבהמה דלפי פי' התוס' מתני' לא צריכא אלא לתיש וצבי אכן לדעת רבינו ז"ל מתני' מתפרש' כפשטה לענין הנהגה ולענין איסור תורה קאמר והיינו דכתב דאין לוקין עליו בין אם הנהיגו עם חיה או בהמה מפני שהוא ס' דשמא חיה היא ואינו אסור מן התורה כל ששניהן טהורין וכן נמי על הבהמה אינו לוקה דשמא בהמה היא זה הנראה אצלי ליישב דעת רבינו ז"ל האמנם הטור ז"ל בסי' רצ"ז העתיק לשון רבינו ז"ל כדמותו בצלמו עם שהוא ז"ל חולק על רבינו וס"ל דאיסור הנהגה כאיסור רביעה ולפי דבריו הדק"ל וצ"ע:<br><b> ודע </b> דמסתמיות לשון רבי' ז"ל שכתב ואין לוקין עליו כו' משמע דאפי' אם הרביעו על שניהם על החיה ועל הבהמה אינו לוקה אע"ג דממ"נ עובר משום כלאים ונראה שדין זה דומה למ"ש פ' אלו הן הלוקין די"ו הכה את זה וחזר והכה את זה חייב ר"י אומר בבת אחת חייב בזא"ז פטור יע"ש ונראה דלפי מה שפסק רבינו ז"ל דהתראת ס' שמה התראה יש לפסוק כת"ק דאפי' בזא"ז חייב ורבינו בה' ממרים השמיט דין זה ולא ידעתי למה וצ"ע כעת:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>לפיכך </b>
+<b> החורש בשור פסולי המוקדשין כו'.</b> הנה רבינו ז"ל לשיטתיה קא אזיל שכתב בפרק זה שלא הזהיר הכתוב אלא דוקא במין אחד טהור ומין אחד טמא דומיא דשור בחמור ומשו"ה הוצרך לומר דעשאו הכתוב כשני גופים אחד טמא ואחד טהור ואולם מדברי התוס' ז"ל פ"ק דמכות דף כ"ב ע"א ד"ה שהרי מבואר דס"ל דאפי' בשני מינין טהורין לוקה משום מנהיג בכלאים וכן מבואר דעת רש"י ז"ל ממ"ש שם דכ"א ע"ב ד"ה והן מוקדשין וז"ל בכור שור ופטר חמור וקעבר בהם משום לא תעבוד בבכור שורך כו' א"נ מתני' כמאן דאסר פטר חמור בהנאה ושור וחמור דקתני מתני' לאו דוקא דשור ושה קאמר והא דנקט חמור משום לישנא דקרא כו' ומשום הנאה דמתהני מהקדש כו' לא לקי דבכור לאו בר מעילה יע"ש וכונת דבריו ז"ל מבואר דלהך א"נ שכתב רש"י ז"ל עכ"ל דחמור דקתני מתני' בחמור של קדשי ב"ה מיירי וקעבר אשור משום לא תעבוד ואחמור משום הזיד במעיל' וכן מבואר ממ"ש רש"י פ' אלו עוברין דמ"ז והתו' שם בד"ה והם מוקדשים הק' עליו וז"ל ובחנם דחק דבשור גופיה מחייב משום מעילה אם הוא עולה או חטאת כו' יע"ש וכונת דבריהם מבוארת דק"ל למה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דחמור דקתני מתני' מיירי בחמור של קב"ה הא אפילו בחמור של חולין מצי מתוקמא מתני' ומיירי בשור של עולה דחייב משום לא תעבוד ומשום לאו דמעילה ואני תמיה על דבריהם דטפי הו"ל להקשות דאדתני מתני' יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום ח' לאוין ליתני חייב עליו משום עשרה ובחורש בשור ושה דמיחייב אשור תרתי משום לא תעבוד ומשום לאו דמעילה ואשה נמי מיחייב ב' וכמו כן ק"ט לפי' ר"י שכתב דלאו דמעילה לא קא חשיב דלא חשיב אלא הנך לאוי דעובר אחרישה כ"ש דאכתי קשה דאדתני שור וחמור אמאי לא תני שור ושה וליתני ט' דאשור עובר משום לא תעבוד ואשה נמי עובר משום לא תעבוד ובשלמא לדעת רבינו ז"ל דס"ל דלא לקי אלא מין א' טמא ומין אחד טהור ניחא וכמובן אכן לדעת התוס' ורש"י ז"ל ק"ט וליכא למימר דכיון דמתני' בהתראה אחת איירי א"כ אלאו דלא תעבוד ואלאו דמעילה לא לקי אלא חדא כיון דלאו אחד הוא שהרי לפי' ראשון שכתב רש"י דחמור דמתני' היינו פטר חמור כתב דקעבר בהם משום לאו דלא תעבוד הרי דאלאו דלא תעבוד לוקה שנים משום שור ומשום חמור ובהדייא אמרינן פרק עשרה יוחסין דע"ז האי אלמנה היכי דמי אילימא שבא על אלמנת ראובן ועל אלמנת לוי כו' הרי גופין מוחלקין ושמות מוחלקין הרי מבואר דבגופין ושמות מוחלקין בהתראה אחת לוקה על כל א' ואחת וה"נ שור ושה אין לך גופין מוחלקין ושמות מוחלקין גדול מזה ובשלמא לפי' ר"י ז"ל אפשר לומר דע"כ לא אמרו דבגופין מוחלקין לוקה ב' אלא דוקא כההיא דבעל חמש אלמנות או חמש נדות שכתבו התוס' שם דהוי בזא"ז אמנם הכא גבי חורש כיון דבבת א' הוא אפי' על גופין מוחלקין אינו חייב אלא אחת וגדולה מזו כתב מוהרימ"ט ז"ל שם דגבי אוכל אבר מ"ה מב' בהמות אפילו בזא"ז לא מחייב אלא אחת כיון שיכול לאוכלן בבת אחת דדוקא גבי בעילו' שהן מוחלקות לגמרי הוא דחייב ב' יע"ש: ועוד אפשר לומר שע"כ לא אמרינן גופין מוחלקין אלא דוקא בבני אדם אבל לא בבהמה ושלא כדעת תוס' רי"ד שכתבו שם דאפילו בבהמה נמי אמרינן גופין מוחלקין ועיין בהרב מש"ל פ"א מה' אישות הלכה א' ופ"ו מה' שגגות הלכה ב' וכבר כתבתי בזה באורך פי"ז מה' איסורי ביאה הלכה י"א אכן לדעת רש"י כפי פי' ראשון מבואר דס"ל דאפילו גבי בהמות ובבת א' אמרינן גופין מוחלקין ואם כן קשה טובא דליתני עשרה ובר מן דין קשה טובא לפי' ראשון שכתב רש"י ממ"ש פ' ד"מ הנרבע לזכר ולנקבה לר"י אינו חייב אלא א' והתוס' שם כתבו וז"ל אע"ג דגופין מוחלקין הן לא מחייב לר"י אלא א' וגבי ה' נדות דמיחייב משום דדרשינן ואשה לחלק יע"ש והשתא לפי פי' רש"י תקשי ליה לר"י מתני' דיש חורש תלם א' דמיחייב אלאו דלא תעבוד ב' מטעמא דגופין מוחלקין ובשלמא ההיא דעשרה יוחסין לא תקשי דאיכא למימר דסוגייא דהתם פליגא אדר"י אכן מתני' לר"י ק' ואולי נאמר דלר"י מפרשה מתני' דיש חורש תלם א' כפי' ב' שכתב רש"י כנ"ל: ודע דבעיקר טעמא דהחורש בשור פהמ"ו לוקה משום כלאים נאמרו ב' טעמים כי הנה רש"י במכות פי' דמיירי בשנפדו וה"ט דחשיבי כלאים משום דחולין וקדשים מעורבין בו דהחולין הוא שמותר לשוחטו ולאכלו והקדשים הוא שאסור בגיזה ועבודה כמו שאר קדשים והראב"ד והתוס' ס"ל דה"ט משום דכתיב כצבי וכאיל עשאו הכתוב כב' מינין ולפי טעמים אלו נראו ודאי דהמרביע והמנהיג פהמ"ו קודם שנפדו אינו לוקה משום כלאים לפי' רש"י משום דאין כאן תערובת חולין ולפי' הראב"ד והתוספות דוקא לאחר שנפדו הוא דעשאו הכתוב כב' מינין אבל קודם שנפדו כיון דלא אשכחן דקראו הכתוב כב' מינין אינו לוקה משום כלאים וכ"כ הרב בעל מש"ל יעש"ב ויש להוכיח כן בהדיא ממ"ש התוס' פ' אלו עוברין דמ"ז ד"ה ומוקדשין בס"ד וז"ל ולפי' ר"י קשה אמאי נקט שור וחמור ליתני שור לחודיה בפהמ"ו כדאמרינן במכות כו' ולפירוש הקונט' ניחא דליכא בפהמ"ו לאו דמעילה יע"ש והשתא אם איתא דאפילו קודם שנפדו לוקה משום כלאים אכתי תקשי להו לפי' רש"י דליתני שור לחודיה ובשלא נפדה דאיכא לאו דמעילה אלא מבואר דקודם שנפדו אינו לוקה משום כלאים ולטעם רבינו שכתב מפני שהיתה קדש ונעשית כקדש וחול מעורבין זה בזה ונמצאת בהמה זו כבהמה טהורה עם הטמאה המעורבין כאחד כתב הרב בעל מש"ל דרבינו חולק על רש"י והתוס' וס"ל דדוקא קודם שנפדו הוא דלוק' משום כלאים משום דלדעתו מאי דחשיבי ב' מינין הוא משום דכתיב ואם בבהמה טמאה כו' והאי קרא בקודם שנפדו מיירי דבתר הכי כתיב והעמיד והעריך והב' מינין הם שהיא קודש ואסור לשוחטה ויש בה מעילה ככל הקדשים והיא חולין שאינה ראויה למזבח וצד זה קראו הכתוב טמאה דחשיב כטמאה דאסור למזבח אבל אחר שנפדו אין כאן קדושה שהרי הם מותרין באכילה ומה שאסורין בגיזה לא חשיבה קדושה וליכא למימר דלרבינו אף אחר שנפדי' חשיב קודש וחולין מעורבין וחלק החולין קראו הכתוב טמאה כו' דהא ליתא דאם כן לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש דמה יענה לההיא סוגיא דמועד קטן דקתני אין מרביעין בפהמ"ו מטעם איסור עבודה והביאה רבינו פ"א מה' מעילה ומוכח מדבריו דליכא כי אם איסורא דרבנן בעלמא והשתא מאי אירייא משום עבודה ת"ל משום כלאים אלא ודאי דלרבינו אינו לוקה כי אם קודם שנפדה וברייתא דמ"ק מיירי לאחר פדיון והשתא פליג רבינו עם רש"י והתוס' מן הקצה אל הקצה את"ד יע"ש והנה מה שהכריע שלדעת רבינו לאחר פדיון אינו לוקה מכח ברייתא דמ"ק נראה לע"ד דלא מכרעה כלל שהרי מבואר מדברי רבינו שאינו לוקה על בהמת פהמ"ו משום כלאי' אלא דוקא בהקדיש תם ונעשית בעלת מום שהרי כתב מפני שהיתה קדש ונעשית כקדש וחול הנה מבואר דדוקא בשהיתה קדש וראויה למזבח אלא שנפל בה מום אחר כך היא דלוקה אבל במקדיש ב"מ מעיקרא לא ואם כן איכא למימר דההיא ברייתא דמ"ק דקתני אין מרביעין בבכור ובשור פהמ"ו מטעם איסור עבודה אצטריך למקדיש ב"מ מעיקרו דמשום כלאים ליכא ומשום איסור עבודה הוא דאסור ובהכי ניחא לי הא דקתני בברייתא אין מרביעין בבכור ובפהמ"ו דלפי דברי הרב מש"ל כיון דבכור דקתני בברייתא לדעת רבינו מיירי בבכור ב"מ אם כן קשה טובא דתרתי ל"ל היינו בכור שהומם היינו פהמ"ו וליתני פהמ"ו גריד' ובכור בכלל וכבר הוקשה לו מעין זה להרב הנז' פ"א מה' מעילה אכן כפי מ"ש ניחא דתני בכור לגלויי אפהמ"ו דאפי' שמקדיש ב"מ מעיקר' אסור להרביע דומיא דבכור דאפילו נולד במומו עובר אלאו דלא תעבוד כמ"ש רבינו פ"א דה' מעילה דין ט': ואולם בעיקר הדין שכתב הרב דרבינו פליג על רש"י והתוס' מן הקצה אל הקצה וכן נמי לפי מ"ש שלדעת רבינו אפילו לאחר פדיון לוקה משום כלאים אין נראה כן מדברי הראב"ד שכתב אנו אין בידינו אלא בחיה עם בהמה שהרי עשאה הכתוב כצבי ואיל הנה המתבאר מדבריו שלא בא להשיג על רבינו אלא בטעמא דמלתא אבל בעיקר הדין משמע דאין שום נפקות' ביניהם ולפי דברי הרב הי"ל להראב"ד להשיג עליו ולומר ודוקא לאחר פדיון אבל קודם פדיון אין בו משום כלאים ולאפוקי מדעת רבינו ובר מן דין לפי דעת הרב דהאי דחשיב ב' מינין טמאה עם טהורה לדעת רבינו הוא משום שהיא קדש ואסור לשוחטה ויש בה מעילה ככל הקדשים והיא חולין שאינה ראוי' למזבח וצד זה קראו הכתוב טמאה ק' טובא דא"כ אפי' במקדיש ב"מ מעיקרו נמי נימא דלוקה משום כלאים כיון שהיא קדש ויש בה מעילה קודם שנפדו כנודע ויש בו צד חולין שקראו הכתוב טמאה מטעם שאינה ראויה למזבח ומדברי רבינו מבואר דדוקא בנפל בו מום אח"כ שכ"כ מפני שהיתה קודש ונעשת כקדש וחול ולכן הנראה אצלי שאף לטעם רבינו דוקא לאחר שנפדו הוא דלוקה משום כלאים וכדעת הראב"ד ורש"י והתוס' וה"ט דס"ל דהב' מינין הם דמה שהוא אסור למזבח נקראת טמאה כמ"ש ואם בבהמה טמאה ומה שהוא חולין לאחר שנפדו ומותרין להדיוט אותו צד הוא קרוי טהורה משא"כ קודם שנפדו כיון שאסור למזבח ולהדיוט אין כאן אלא מין אחד טמאה כדרך שכתוב ואם בבהמה טמאה ומשום הכי אין בו משום כלאים ומעתה ה"ט דבמקדיש ב"מ מעיקרו אין בו משום כלאים משום דאי קודם שנפדו אין כאן אלא מין אחד טמא כיון שאסור למזבח ולהדיוט ואי לאחר שנפדו הרי הן חולין גמור שהרי מותרים הם אפי' בגיזה ועבודה כמ"ש רבינו פ"א מה' מעילה וכ"ת הא אכתי הו"ל שני מינין צד טמא במה שאינו ראוי למזבח וצד טהור במה שהוא מותר להדיוט הא ודאי ליתא דכיון דבתחלת הקדש לא היה ראוי למזבח ולא חלה עליה אלא קדושת דמים לא חשיבא בהמה טמאה דהו"ל כמקדיש עצים ואבנים ואטו מי נימא דבהמת חולין ב"מ כיון שאינה ראוי למזבח ומותר להדיוט הו"ל כב' מינין ויהיה חייב משום כלאים הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר ודוקא במקדיש תם ונפל בה מום כיון דמעיקרא חלה עליו קדושת מזבח ונפל בו מום אח"כ ואפי' לאחר פדיון אסור בגיזה ועבוד' ד"ת אכתי שם בהמת הקדש עליו וחשיבא בהכי בהמה טמאה משא"כ בב"מ מעיקרו דמעיקרא גופא לא חזי אלא לקדושת דמים ולאחר פדיון אין כאן סרך הקדש כלל שהרי מותר בגיזה ועבודה והיינו דהראב"ד לא השיג על רבינו אלא מילתא בטעמא גרידא משום דלענין דינא לא נפ"ל מידי שהרי לדעת ר' ז"ל דוקא בלאחר פדיון הדברים אמורים כנ"ל אמיתות דעת רבינו ז"ל ודוק: ודע שזה שכתבנו דאסור להרביע שור פהמ"ו אפי' במקדיש ב"מ מעיקרו נראה שאין דין זה פשוט ואמינא לה מילתא בטעמא משום דכיון דהא דאסור להרביע' משום לתא דעבודה נגעו בה משום דמחזי כעבודה בקדשים ואין איסורו אלא מדרבנן איכא למימר דדוקא בתם ונעשה ב"מ דאסורה בעבודה ד"ת גזרו משום דמחזי כעבודה בקדשים משא"כ במקדיש ב"מ מעיקרו כיון דאיסור עבודה גופיה אינו אלא מדרבנן כמ"ש רבינו פ"ה מה' מעילה איכא למימר דלא גזרו הרבעה אטו רביעה ומאי דנקט בברייתא בכור איכא למימר לאידך גיסא לאשמועינן דפסולי המוק' דקתני היינו דוקא היכא דאסור בעבודה ד"ת דהיינו תם ונעשה ב"מ דומיא דבכור דאסור בעבודה ד"ת אפי' בנולד במומו אבל כל היכא דאין איסורו אלא מדרבנן לא אסרו להרביע ותדע מדלא קתני אלא שור פסולי המוקדשין ולא קתני שור בדק הבית משמע דבקדשי בדק הבית כיון דאיסור עבודה אינו אלא מדרבנן לא אסרו להרביע כנ"ל:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>כיון </b>
+<b> שנתחבר הצמר עם הפשתן כו'.</b> התו' ספ"ק דביצה בד"ה אלא בקשין כתבו דגמדא אינו אלא כלאים דרבנן כדאמרינן בנדה דמדאורייתא בעינן שיהיה שוע טווי ונוז והלבדים דאסורים אינו אלא דרבנן ושלא כדעת רבינו ז"ל דסביר' ליה דלבדים הוי כלאים מדאורייתא וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל בזה ועיין במרן הכ"מ מה שהאריך ונדחק בזה ומצאתי להמאירי ז"ל שם בשיטה כ"י שכתב משם הרב בדראשי ז"ל שטעם רבינו ז"ל הוא מפני שגמר מלאכתן בכך דכיון שעשה מהן בגד והוא גמר עשייתו אע"פ שאינן אלא שועי' חשוב הוא כבגד ואסור מן התורה וכי אמרינן דשוע בלחוד הוא מדרבנן דוקא בשלא נגמרה מלאכתו שעדיין יש לעשות מהן בגד אבל אם גמר עשייתו בשוע לבדו כגון לבדים אסורי מן התורה והוכרח רבינו לזה משום דבספרי פ' קדושים מפיק לה דלבדים אסורים מדכתיב שעטנז משמע דמדאורייתא הם אסורים עכ"ל:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ומדברי </b>
+<b> סופרים אפי' עשר מצעות כו'.</b> בפ"ק דביצה וכתב הר"ן שם וז"ל ותמהני מאי איריא שמא תכרך דמשמע דלא מפסיק מידי אפי' עשר מצעות אסור גזרה שמא יעלה אותן עליו כו' אלא כך נ"ל דברייתא נקיט לה הכי משום דאפילו בכלאים שאין דרכן בהעלאה אלא בהצעה אסור אבל כל היכי דמפסיק כל שאין דרכן בהעלאה שרי והיינו דתנן הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן עכ"ל ועיין בהרב ב"ש פ"ק דתמיד דכ"א ע"ג שהקשה לדעת הר"ן ז"ל דא"כ מאי פריך בגמ' כלאים למאי חזו ומשני בקשין ואמאי לא משני בשאין עשויין להעלא' אלא להצעה וצ"ע עכ"ל והם דברים תמוהים ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה מ"ש הר"ן סמוך ונראה וז"ל ומיהו כי שני ליה בקשין ה"ה דהו"מ לשנויי בשאין עשויין להעלאה אלא דהא לא אצטריכא ליה דמתני' היא הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים עכ"ל:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+
+
+Halakhah 30
+
+
+
+Halakhah 31
+
+
+
+Halakhah 32
+
+<b>כהנים </b>
+<b> שלבשו בגדי כהונה כו'.</b> עיין במ"ש הראב"ד ז"ל בפ"ח מה' כלי המקדש ובמ"ש מרן שם ועיין בספר בתי כהונה למורינו הרב ז"ל חלק בית ועד דס"ב מה שהאריך בזה וכלל דבריו שדעת הראב"ד ז"ל דכי אשתרו כהנים כלאים לגבייהו לא הותר אלא בשעה שראויה לעבודה שהוא יום ולא לילה וז"ש בערכין נהי דאשתרי כלאים לגבייהו הני מילי בעידן עבודה כלומר בשעת שראויה לעבודה יע"ש והנראה דאשתמיט מיניה מ"ש הראב"ד ז"ל הובאו דבריו בס' תמים דעים בהשגותיו על הרז"ה ז"ל בשמעתין שכתב כן משם י"א והוא ז"ל דחה דבריהם וכתב דלילה נמי עידן עבודה מקרי שהרי אברים ופרקים קרבין כל הלילה יע"ש ולכן הנכון שדעת הראב"ד ז"ל כדעת ר"ת שכתבו התוס' במנחות דמ"ה ד"ה תכלת ובפ' כל הבשר דף ק"י ע"ב ד"ה טלית שאולה יע"ש ודוק ועיין במ"ש הרע"ב פ"א דתמיד מ' א' ד"ה ומניחין אותן וז"ל כנגד ראשיהן ולא תחת ראשיהן ממש לפי שיש בבגדי כהונה כלאים כגון אבנט כו' ודבריו תמוהים שהרי במשנתינו כתב כאוקמת' דשמעתין דבקשין מותרין בהצעה וכ"כ פ"ט דכלאים מ"ב וא"נ הי"ל לפסוק כר"א דס"ל דמניחין אותם תחת ראשיהן משום דבגדי כהונה קשין הם ומותרים בהצעה ואפשר ליישב דבריו דס"ל דודאי סתמא דתלמודא התם פ' בא לו דקא' ה"נ מסתברא דכנגד ראשיהן דאי ס"ד תחת ראשיהן ת"ל משום כלאים ע"כ דלאו היינו משום דס"ל דקשין יש בהן משום כלאים אפי' בהצעה דא"כ ת"ל מתני' דפ"ט דכלאים דקתני הכרי' והכסתות אין בהם משום כלאים וה"ט משום דקשים הם כמ"ש הרע"ב ז"ל שם אלא ע"כ דתלמודא התם בעי למימר דבגדי כהונה לא מיקרו קשים ויש בהן משום כלאים ופסק הרע"ב כסתמא דתלמודא דהתם כנ"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dd0044e17698d4e6c09fc11c538f1f653309c693
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,359 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Diverse Species
+שער המלך על משנה תורה, הלכות כלאים
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Diverse_Species
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות כלאים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הזורע </b>
+<b> ב' מיני זרעים כו' לוקה.</b> עיין מש"כ רש"י פ"ט דשבת דף פ"ד דכלאי זרעים לא אסרי אלא מדרבנן וכ"כ בבכורות דנ"ד ועיין בתוס' פרק אלו עוברין דמ"ז ד"ה והן מוקדשין שהקשה לפרש"י שם וז"ל וע"ק לפי פירושו ליחשוב נמי כלאי זרעים ולוקמא כגון שזרעו הרבה מינים בכרם כו' יע"ש וק"ל שהרי דעת רש"י דכלאי זרעים דרבנן וא"כ מאי ק"ל על פי' ויש ליישב ודוק ועיין בהרב מש"ל:
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואסור </b>
+<b> לאדם לקיים כלאי זרעים כו'.</b> כתב מרן הכ"מ אבל ק' ע"ז דרבינו פסק בפ"ה מה' שבת דמנכש הוי תולדת חורש כרבה וי"ל דאף למה דאוקימנא כולה כר"ע משמע כו' ורבנן פליגי עליה כו' וא"נ מספ"ל כו' הו"ל ספיקא ולקולא כו' יעו"ש הנה דברי מרן אפשיטי דספרא אין להם מובן דאי רבנן פליגי עליה הדק"ל דאיך פסק רבינו דהמנכש והמחפה בכלאים לוקה דאי משום זורע ליכא למימר כיון דפסק כרבה והנראה ודאי שכונתו לומר דכי פליגי רבנן עליה דר"ע ה"ד במקיים שלא ע"י מעשה אבל במקיים שע"י מעשה אפי' רבנן מודו ובהא פליגי דר"ע ס"ל דכי דרשינן כלאים שדך לא לגמרי אסר רחמנא מקיים את הכלאים אפילו שלא ע"י מעשה ורבנן נמי דרשי לקרא דכלאים שדך לא כדדריש ר"ע אלא דס"ל דכי אסר רחמנא כלאים משום מקיים ה"ד היכא דעביד מעשה דומיא דזריעה אך ק' לפי דברי מרן דא"כ אמאי הוצרכו במ"ק לומר דלרבה ברייתא כולה ר"ע ואמאי לא משני דרישא רבנן היא ובהא קא מפלגי דרבנן סברי דוקא מנכש ומחפה דעביד מעשה אסר רחמנא משום מקיים אבל מקיים שלא ע"י מעשה שרי ור"ע ס"ל דאפילו במקיים שלא עי"מ אסר קרא ויש ליישב דע"כ הוצרך תלמודא לאוקמי לברייתא כולה כר"ע משום דאי רישא רבנן ומשום דהו"ל מקיים ע"י מעשה אדתני מנכש ומחפה דחשיבי כזורע דעביד מעשה בגופן של זרעים לישמועינן רבותא אפילו היכא דלא עביד מעשה בגופייהו אלא שעשה גדר סביב לה דאפ"ה חייב אמנם אי מתני' כולה ר"ע הוא ניחא שפיר דתנא רישא מנכש ומחפה דעביד מעשה בגופייהו דחייב משום מקיים וקא יהיב טעמא משום שר"ע אוסר אפי' המקיים שלא ע"י מעשה ומכ"ש מנכש כנ"ל:<br><b> אך </b> הא קל"ט לפי דברי מרן שרבינו פסק כרבה דמנכש חייב משום חורש וכולה ר"ע היא וכן לדעת יש מי שאומר שהביא אח"כ דא"כ ע"כ צ"ל דס"ל דמתני' דפ"ג דמכות דיש חורש תלם אחד וחייב עליה שמונה לאוין מוקמינן לה כר"ל דאמר התם אי לאו דקילסך גברא רבא הו"א מתני' מני ר"ע היא דאמר המקיים בכלאים לוקה דהא דר"ל אתיא כרבה ואמר כולה ר"ע היא וכמ"ש רש"י שם וא"כ ע"כ מתני' דקתני ובשביעית ע"כ דמשום חורש מחייב ליה תנא דמתני' וכמ"ש רש"י שם וס"ל לר"ל כמ"ד ברפ"ק דמ"ק דחורש בשביעית חייב אבל למאן דס"ל דחורש בשביעית אינו לוקה ע"כ טעמא דמתני' כרב יוסף דמחפה חייב משום זורע כמ"ש התוס' פרק א"ע דמ"ז ע"ב ד"ה בשביעית וכיון שרבינו פרק א' מה' שמיטה פסק כמ"ד דחורש בשביעית אינו לוקה איך אפשר לומר דס"ל כרבה דמנכש ומחפה אינו חייב משום זורע אלא משום מקיים דאם כן תקשי ליה מתני' דמכות דקתני שביעית כמאן וצ"ע כעת ואולם אחר החיפוש אשכחנא לה פתרי ע"פ מ"ש התוס' בריש מ"ק ד"ג ע"ב ד"ה שהרי וז"ל ואפי' אם ת"ל חרישה צריכה אזהרה חרישה לא אשכחן אלא הכא כו' א"נ ס"ל לר"ע כההיא דאמרינן לעיל דלוקה על החרישה וכדאמרינן טעמא לעיל דס"ל לר"ע דתרוייהו מיותרים כו' יע"ש אשר מבואר מדבריהם דלהך תי' דס"ל דפלוגתייהו דר"י ור"א אי לוקין על החרישה אינו אלא אליבא דרבי ישמעאל דדריש מה חריש רשות כו' אבל לר"ע כ"ע מודו דס"ל דחורש בשביעית לוקה ועיין בחידושי הריטב"א וא"כ איכא למימר דרבינו ה"נ ס"ל דמתני' דמכות לרבה כיון דמוקמינן לה כר"ע דאמר המקיים בכלאים לוקה אם כן משום הכי קתני בשביעית משום דס"ל לר"ע דחורש בשביעית לוקה מיהו אנן לא קיימא לן כוותיה אלא כרבי ישמעאל ואליבא דמ"ד חורש בשביעית אינו לוקה ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרב ח"ה על מ"ש רש"י במכות דכ"א ע"ב ד"ה אי לאו דקלסיך וז"ל אי לאו דקלסיך הו"א טעמא דמתני' משום מקיים לוקה לר"ע וכן בשביעית משום חורש מחייב ליה תנא דמתני' כו' הק' וז"ל ק"ק דפלוגתא היא במכות ואיכא מ"ד דחורש בשביעית אינו לוקה ע"ש ואמנם כפי מ"ש י"ל דרש"י ס"ל כא"נ שכ' התו' דלר"ע כ"ע מודו דס"ל דחורש בשביעית לוקה ומ"ה רש"י דקאי הכא למאי דמוקמינן מתני' כר"ע כתב בפשיטות דלוקה כנ"ל. א) ובמ"ש הר"ן אם כן מספ"ל כו' ק"ט שהרי מההיא דמכות נראה בהדייא דאפילו להך אוקמתא דרבה נמי ע"כ פליגי רבנן עליה וכמבואר מדברי רש"י שם והוא מוכרח מסוגייא דאל"כ למאי אכפל ר"ל לו' אי לאו דקילסך כו' הו"א הא מני ר"ע היא הא אפי' תימא דר"ע היא א"ה דינא דרבי ינאי בדוכתיה קאי דהמחפה בכלאים לוקה אלא מבואר ודאי דאפילו לאוקמתא דרבה רבנן פליגי עלי' וס"ל דא"ל והיינו דקאמר ר"ל הא מני ר"ע היא כלומר ולדידן דקי"ל כרבנן דהמחפה בכלאים אינו לוקה וכמו כן קשה טובא לתירוץ א' שכתב הר"ן דרבנן פליגי עליה דוקא במקיים שלא ע"י מעש' אבל עי"מ אפי' רבנן מודו דא"כ מאי קאמר ר"ל מתני' מני ר"ע הא אפילו נימא דבריית' כולה ר"ע היא דינא דר"י בדוכתא קאי וס"ל דהמחפה בכלאים לוקה דאפילו רבנן מודו ומי גילה לו רז זה לר"ל לומר דטעמיה דר"י משום דחשיב כזורע ואמאי לא נימא דטעמיה משום דהו"ל מקיים על ידי מעשה דאפילו רבנן מודו אלא מבואר הוא דלהך אוקמתא רבנן דפטרי במקיים פטרי נמי במחפה וכמ"ש רש"י שם והדבר מוכרח כמ"ש ולומר דר"ל ה"נ דס"ל דלרבנן דר"ע פטרי לגמרי אפי' במקיים ע"י מעשה ולרבה במקיים ע"י מעשה אפילו רבנן מודו ורבינו פסק כרבה הא ודאי ליתא דמי המכריח לנו לאפושי במחלוקת מאחר דההיא דר"ל אתייא כאוקמתא דרבה וכעת צ"ע עוד ראיתי להרב מש"ל שתמה על דברי מרן מסוגייא דפרק הפועל דס"ד דאמרינן בהדייא דרבנן פליגי עליה ולא עוד אלא שנראה שם דלרבנן מותר לקיים וזה הוא הפך דברי מרן שכתב דלרבנן איסור' איכא וקו' הא' יש ליישב דההיא סוגייא דפ' השוכר אתייא אליבא דר"י אבל לרבה דאמר כולה ר"ע היא ה"נ דלא פליגי עליה ולקו' הב' ראיתי בס' בני דוד שתי' דלרבנן כיון דס"ל במקיים שלא ע"י מעשה אינו עובר עליו אלא איסורא גרידא איכא למימר דדוקא במקיים בשדה של ישראל הוא דאסור אבל במקיים כלאים בשדה של גוי אפילו איסורא ליכא והיינו דפריך התם דלרבנן מאי אירייא עוקרין אפי' קיומי נמי ש"ד כל שהוא בשדה של גוי אלו דבריו יע"ש וק"ל לתירוץ זה ממ"ש רבינו בפרק ה' מה' אלו דין ה' ואין עודרין עם הגוי בכלאים אבל עוקרין עמו כדי למעט את התפלה והשתא לדעת מרן דס"ל דרבינו פסק כרבנן דליכא אלא איסורא גרידא ובמקיים כלאים בשדה של גוי אפילו איסורא ליכא אם כן למה זה נ"ט כדי למעוטי את התפלה ומאי אירייא משום למעט אפילו קיומי נמי ש"ד ובשלמא לדעת יש מי שאומר שכתב מרן דרבינו פסק כר"ע ניחא שפיר ואולי נאמר שהוצרך לטעם זה כדי להתיר אפילו היכא דעביד בחנם דאף ע"ג דאסור ליתן להם מתנת חנם כדקי"ל כר"י כמ"ש רבי' בפ' יו"ד מה' ע"ז כל למעוטי תפלה ש"ד כנ"ל ודע שלדעת מרן דס"ל דבמקיים ע"י מעשה אפי' רבנן מודו צ"ל דההיא דעוקרין עם הנכרי לא מיקרי מקיים ע"י מעשה ושלא כמ"ש התוס' שם בד"ה ר"ע דאל"כ מאי פריך אי רבנן מאי אירייא עוקרין כו' הא בקיים ע"י מעשה אפילו רבנן מודו ומש"ה הוצרך בבריית' לטעמא דלמעט את התפלה ולדעת יש מי שאומר שכתב מרן ז"ל עכ"ל דההיא דעוקרין חשיב מקיים על ידי מעשה כדעת התוס' ז"ל ובמה שכתב מרן ז"ל ויש מי שאומר דלמאי דאמרי' בריש מ"ק כולה ר"ע כי אמר ר"ע המקיי' לוק' דוקא בעושה מעשה כגון מנכש או מחפה אבל המקיים שלא ע"י מעשה אינו לוקה וק"ל דאם כן מנ"ל שאסור כו' יש לדקדק טובא דמאי קו' הא בכל התורה כולה קי"ל דלאו שאין בו מעשה אע"ג דעובר בלא תעשה אין לוקין עליו כנודע ואם כן מאי ק"ל דא"כ מנ"ל דאסור ואדרבא טפי הו"ל להק' דלמה זה כתב רבינו ואסור לאדם לקיים כו' דמשמע דליכא אלא איסורא בעלמא אבל בל"ת אין עובר עליו והו"ל לומר דהמקיים כלאים אע"פ שעובר בל"ת אינו לוקה כדרך שכתב גבי נותר ובכל לאו שאין בו מעשה ועוד יש להבין בדברי מרן ז"ל דאדק"ל לדעת יש מי שאומר תקשי ליה לדידיה נמי דלפי מה שפסק כרבנן דבמקיים ע"י מעשה דוקא חייב ובשלא ע"י מעשה פטור אבל אסור דאם כן איסורא מנ"ל ותו יש לדקדק שדברי יש מי שאומר הללו הן הן דברי רש"י והתוס' פרק בתרא דע"ז שכתבו דר"ע דוקא מיירי במקיים ע"י מעשה ולמה זה כתבו בשם יש מי שאומר והנראה אצלי שנעמוד על סודו של מרן ז"ל כשנדקדק בדבריו במ"ש דוקא בעושה מעשה כגון מנכש או מחפה כו' דלמה זה הוצרך לפרש ענין מקיים ע"י מעשה מה הוא והלא סתמו כפירושו וכדרך שאמרו בירושלמי ותו שהרי מקיים ע"י מעשה משכחת לה באופן אחר כגון שעשה גדר סביב לה וכמ"ש רש"י בפרק השוכר ולמה כתב אופן מקיים ע"י מעשה במנכש ומחפה גרידא ולכן הנראה אצלי שדבריו באו בדקדוק וכונתו ז"ל לומר דאפי' לר"ע דאמר אף המקיים ה"ד במקיים ע"י מעשה כגון מנכש או מחפה דעביד מעשה בגופן של זרעים גופייהו אמנם היכא דלא עביד מעשה בגופן של זרעים אפילו עשה גדר סביב לה אפי"ה לא מחייב משום מקיים וה"ט דס"ל דכיון דקרא כתי' שדך לא תזרע כלאים דוקא זריעה א"כ כי מייתינן מדרשא דכלאים שדך לא ה"ד במקיים דעביד מעשה בגופן של זרעים דומיא דלא תזרע אמנם היכא דאינו עושה מעשה בזרעים גופייהו אע"ג דקא עביד מעשה א"ה לא מחייב דדומייא דזריעה דוקא הוא דאסר רחמנא והוצרך היש מי שאומר לזה משום דלישנא דרבינו שכתב ואם קיימן אינו לוקה סתמא משמע בכל אופן מקיים ואפי' מקיים עי"מ שעושה גדר סביב לה דאל"כ הו"ל לרבינו למיהב טעמא דמה שאינו לוקה הוא משום דהוי לאו שאין בו מעש' כדרך שכתב בכל לאו שאין בו מעשה אלא ע"כ דבכל אופן קאמר דאינו לוקה והיינו משום דקרא לא אסר אלא דוקא במנכש או מחפה דעביד מעשה בזרעים עצמן והיינו שלא כתב רבינו אלא איסור גרידתא ולא כתב עובר בל"ת כדרכו בכל המקומות והשתא היינו דק"ל למרן ז"ל שפיר דאם כן מנ"ל שאסור משום דבשלמא בכל לאוין שאין בהן מעשה דעלמא דאמרינן דעובר בל"ת ואינו לוקה ה"ט משום דבפי' אזהר רחמנא עליה אפילו אין בו מעשה אלא דאפ"ה אינו לוקה משום דלא דמי לאויה ללאו דחסימה דעביד מעשה אמנם לדעת היש מי שאומר דפיטורא דמקיים שלא על ידי מעשה לאו היינו משום דהוי לאו שאב"מ שהרי אפי' היכא דעביד מעש' דהיינו שעשה ג"ס אפ"ה קאמר דפטור מטעמ' דכי אזהר רחמנא מקיים היינו דוקא דומייא דזריעה א"כ איסורא גופיה מנ"ל כיון דבהא לא אזהר רחמנא ונמצא אם כן שדברי היש מי שאומר הללו רחוקים הן מדברי רש"י והתוס' ז"ל שלדעת רש"י אפי' בעושה גדר סביב לה מחייב ר"ע ולדעת היש מי שאומר לא מחייב אלא דוקא במנכש ומחפה ומאי דלא ק"ל למרן ז"ל לפי דרכו שכת' דלרבנן במקיים ע"י מעשה מודו דמחייב וכי פטרי רבנן במקיים שלא ע"י מעשה דאם כן איסור' מנ"ל ה"ט משום דלפי דרכו ז"ל איכא למימר שפיר דודאי כי דרשינן סמיכותא דכלא' שדך לא משמעותא משמע שלא ימצא כלאים בשדהו ואף הוא מחוייב לחזור אחריו לבער קוצים מן הכרם וכל שלא ביערם הרי הוא עובר אלא דבהא פליגי ר"ע ורבנן דר"ע ס"ל דדרשה גמורה היא וחייבין עליה כזריע' עצמה ורבנן ס"ל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו שדך לא תזרע היינו זריעה ממש או מנכש ומחפה דעביד מעשה בזרעים עצמם ודרשה דכלאים שדך לא לא אתא אלא לאיסור בעלמ' וה"ז דומה לחצי שיעור דמרבינן לה מרובייא דכל חלב ואינו אלא איסורא בעלמא אמנם לדעת היש מי שאומר שכ' מרן דס"ל דאפי' ר"ע לא מחייב אלא במנכש ומחפה וע"כ משום דס"ל דדרשא דכלאים שדך לא מיירי דוק' במנכש ומחפה אמנם במקיי' שלא ע"י מעשה בהא לא אזהר רחמנא ק"ל שפיר דכיון דבהא לא מיירי קרא א"כ איסורא מנ"ל זה הנ"ל כפתור ופרח ליישב דברי מרן ז"ל ואולם דברי התוס' ז"ל דפ"ב דע"ז תמוהים הם בעיני שהק' לפרש"י שפי' דהמקיים בכלאים דלוקה לר"ע ה"ד בדעביד מעשה שעשה להם על ידי סייג וז"ל וא"ת האיך ס"ד להוכיח דלעקור היה איסור כו' התם הוא שעושה מעשה באיסור שעושה גדר אבל הכא אין כאן מעשה כלל באיסור כו' יע"ש והשתא ק"ט דמאי קושיא נימא דס"ל לרש"י דקרא דדרשינן שדך לא בכל מקיי' אזהר רחמנא ואפילו שאין בו מעשה אלא דלענין מלקות הוא דקאמר רש"י ז"ל דלא לקי אלא דוקא בעושה מעשה אבל בשאינו עושה מעשה אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה אבל הא מיהא עובר בל"ת כדין לשאב"מ דעלמ' ובדוחק יש ליישב דהיינו דק"ל דבשלמא לפי' הערוך שכתב דאף המקיים דקאמר ר"ע בפשיטות מיירי ואפילו בשלא ע"מ היינו דס"ד להוכיח שפיר כיון דס"ל לר"ע בהדיא דאפי' במקיים שלא ע"מ אזהר רחמנ' אמנם לפירש"י שפי' דאף המקיים דר"ע לא מיירי אלא במקיים על ידי מעשה אם כן מסתבר לומר דקרא דכלאים שדך לא אפי' לרבי עקיבא לא אזהר רחמנא אלא היכא דעביד מעשה דומיא דזריעה אבל היכא דלא עביד מעשה אפילו רבי עקיבא מודה דאפושי פלוגתא לא מפשינן כנ"ל ודע שרש"י ז"ל במכות נראה בהדייא שהוא סובר כפי' הערוך ז"ל דלר"ע המקיים כלאים בכרם אפילו מבלי מעשה חייב דס"ל לר"ע דלאו שאין ב"מ לוקין עליו שכתב בד"ה מי וזה לשונו אי לאו דאמרי לך חורש דמחייב משום כלאים לאו משום זורע אלא משום מקיים דשביק להו ולא עקר להו יע"ש והדבר תמוה דמלבד משה"ק התוס' לפי' הערוך דר"ע ס"ל דלאו שאין ב"מ אין לוקין עליו עוד אני תמיה ממש"כ רש"י שם בד"ה אי לאו וז"ל והודה לך דמחפה חייב משום זורע לכ"ע דמדקאמר רבי ינאי המחפה בכלאים לוקה ולא קאמר מקיים בכלאים לוקה ש"מ דעדיף ליה מחפה ממקיים דמחפה כזורע חשיב ליה כו' והיותר ק"ט דאכתי נימא דטעמא דרבי ינאי דקאמר המחפה בכלאים לוקה משום מקיים הוא וכר"ע ולא משום זורע הוא ומאי דנקט רבי ינאי מחפה ולא מקיים משום דר"י וכל החבורה ס"ל דלאו שאב"מ אל"ע כדקיי"ל בעלמא ומש"ה נקט דוקא מחפה דעביד מעשה ולכן הנראה אצלי שדעת רש"י ז"ל כדעת ה"ה שכתב בפ' י"ג מה' שכירות ליישב דעת רבינו שכתב דאם חסמה בקול לוקה דאע"ג דהוי לאו שאין בו מעשה ותירץ דשאני החסימה כיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול הויא כמעשה יע"ש וא"כ ה"נ גבי מקיים כלאים כיון דאפשר לעבור עליו ע"י מעשה דעביד לה סייג אפילו היכא דלא עביד מעשה נמי חייב ועיין בהרב מש"ל פ"ד מה' מו"ל ד"ד הן אמת דק' לדברי ה"ה ז"ל ממה שפסק רבינו פ"ה מה' חו"מ דהמניח חמץ ברשותו אינו לוקה אלא א"כ חמצו בידים ובהדייא אמרו בתוספתא הביא ה"ה שם המניח חמץ ברשותו והמקיים בכלאים אינו לוקה מטעמא דהוי לאו שאין בו מעשה אע"ג דאפשר לעבור עליו ע"י מעשה וצ"ע כעת ועיין מ"ש רש"י בפ"ק דמ"ק ד"ג ע"ב ד"ה אף המקיים שדבריו סותרים למ"ש בע"ז וצ"ע:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> לפי </b> מה שהסיק הרב פה דמתניתין אתי' כרבי עקיבא בהאי דחריש וקציר תשבות. וכן מוכח דעל כרחך בהאי דאמר ר"ל אי לאו דקילסך כו' ה"א ר"ע היא דאמר המקיים בכלאים לוקה. וא"כ קשיא תינח כלאים. שביעית מאי איכא למימר. וע"כ כדעת המפרש דחורש בשביעית לוקה. וקשיא הא אי אפשר לרבי יוחנן לומר הכי דהא רבי יוחנן הוא האי מאן דאמר דסבירא ליה חורש בשביעית אינו לוקה (וזה אפשר לומר דהוי כונת המהרש"א בקושייתו) לא מיבעיא לחד תירוצא בתוס' במועד קטן (ד' ב') ד"ה ר' אליעזר שכתבו דמוכח דר' אלעזר הוא המ"ד דסובר לוקה אלא אפילו לתרוצא השני שם דכתבו דלא מוכח מידי. מ"מ הרי מפורש בירושלמי בהדי' בסנהדרין דרבי יוחנן סובר חורש בשביעית אינו לוקה. וכן הביא האי ירושלמי רבינו לקמן פ"א מהלכות שמיטה ויובל הלכה א' עיין עליו. קשיא לי הא ע"כ מתניתין לאו ר"ע בזה. דהא רבינו הקשה בפרק ח' מהל' מ"א הלכה ויו על הש"ס מכות שם דאמרינן בסוף הסוגי' האי תנא איסור כולל לית לי' איך חל איסור י"ט על שביעית דקדים. ואי דאיירי בי"ט של ר"ה. מ"מ הרי איסור לחרוש שלשים יום קודם ר"ה והסיק דמתני' איירי בעשר נטיעות דבשבילן מותר לחרוש. וכל זה לר' ישמעאל דאית ליה איסור חרישה מהל' למשה. אבל לרבי עקיבא דס"ל איסור חרישה מבחריש ובקציר אין כאן הלכה כלל בעשר נטיעות. כמו שמסיק הש"ס מ"ק (ד"א) הלכתא לרבי ישמעאל קרא לרבי עקיבא ואמרתי בחדושי בזה גרגיר אחד דריש לקיש הכי אזיל לשיטתי' בזה. דהא ריש לקיש אית לי' שבועות (כ"ד א') היכי אמרינן איסור כולל. באיסור הבא מאליו. באיסור הבא מעצמו לא אמרינן א"כ לפי דברי ריש לקיש ל"ק היאך חל איסור י"ה על איסור שביעית הא י"ל דחל בכולל כיון די"ט גם שאר מלאכות אסור. וכמ"ש רבינו שם בעצמו ול"ק הא ע"כ המתניתין לית לי' איסור כולל. דאל"כ לתני שבועה שלא אחרוש בין בחול בין בי"ט. וע"כ האי תנא א"כ לית ליה כדמסיק הש"ס במכות זה ליתא לדברי ר"ל די"ל דלהכי לא חייל גבי שבועה כיון דהוי איסור הבא מעצמו. אבל באיסור הבא מאליו כמו י"ט ושביעית מודה המתניתין דחל בכולל וכן כתב הריטב"א שם בפי' ע"ע. וא"כ הכי קאמר ריש לקיש אי לאו דקילסך גברא רבה. ה"א כלומר אנכי אמרתי מתניתין מני רבי עקיבא ודאי לדידך הוי מוכח דמחפה הוי זורע דאל"כ קשיא תינח כלאים. שביעית מא"ל. ואי בזה נמי כר"ע וחורש בשביעית לוקה. הא ע"כ מתניתין כרבי ישמעאל בזה דלא דרשינן חריש וקציר לחריש' של ערב שביעית אלא הלכה למשה מסיני הוא. דאם לא כן לא משכחת שביעית וי"ט דהא לא חייל בכולל. וע"כ בב"א איירי והיינו בי"ט של ר"ה ואו בי' נטיעות ואו בזמן שאין בית המקדש קיים דמותר לחרוש עד ערב ראש השנה. ואם מתניתין כרבי ישמעאל בזה הרי חורש בשביעית אינו לוקה וע"כ דמחפה הוי זורע. אבל לדידי יש לומר מחפה לאו זורע ומשום מקיים. והמתני' אתי' נמי בזה כרבי עקיבא דחורש בשביעית לוקה. ובאמת לא הוי שביעית וי"ט בב"א אלא חל בכולל. ומתניתין איסור כולל אית לי' זולת גבי שבועה ל"ל למתניתין כולל משום דהוי איסור הבא מאיליו ועיין עוד בדברינו בדברי רבינו פ"ה מהל' מ"א הלכה ויו בסוף דבריו שם עיין היטב. וזה לא קשיא אי מתניתין כר"ע הא רבי עקיבא לית ליה כלל איסור חל על איסור כמו שמוכח בסוגי' דחולין (ק"א ב') זה לא קשי' דמתני' סבירא לי' כוותי' בחדא. ופליג עלי' בחדא. אבל בהך דחורש כולה חדא מילתא ונקשרים הענינים בעצמם ודוק והבין:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שסד) </b> דקשה לדברי ה"ה ז"ל ממה שפסק רבינו פ"ה מה' חו"מ דהמניח חמץ ברשותו אינו לוקה אלא א"כ חמצו בידים כו'. במקום אחר הארכתי בזה גם כתבתי על הגליון בס' מגלת ספר דלא דמי חמץ לחסימה דעד כאן לא קאמר ה"ה ז"ל אלא היכא דעכשיו בידו לעבור ע"י מעשה ממילא לוקה כאילו עשה מעשה דהא בהמה זו עצמה שחסמה בקול הרי היה בידו לחסמה בפועל ממש בידו משא"כ חמץ שהניח ברשותו ולא השביתו קודם פסח תו א"א לו לעבור עליו ע"י מעשה אע"ג דיכול לחמץ עיסה חדשה או לקנות חמץ במעשה מ"מ הא בחמץ זה שהוא שלו תו אין בו מעשה במציאות: (מנ"ה מו"ז זצ"ל בחלוקו כוון לדברי הנוב"י מה"ת או"ח סי' ע"ו עיי"ש). גם פלפלתי בסברת הרא"ה ז"ל שהיא להיפך מסברא זו והיינו דהיכא דמשכחת לה לעבור על הלאו בשב ואל תעשה אפי' בדעביד מעשה שוב אינו לוקה ואכמ"ל:<br><b> (שסה) </b> ונראה דלפי מה שפסק רבינו ז"ל כו'. דאפי' בזא"ז חייב כו'. תמהני אם בא להוכיח מסתמיות הלשון דעל כוי לא משכחת לה לעולם דלוקה ואפי' בשהרביעה על חיה ועל בהמה בזה אחר זה א"כ הא יש להוכיח נמי דאפי' אם הרביעה עם בהמה וחיה בבת אחת דהיינו שבידו האחת הכניס בהמה כמכחול בשפופרת דכוי ובידו השני' הכניס חיה כמב"ש דכוי בב"א או להיפך דג"כ אינו לוקה ולמה לי' לאתויי עלה מטעם דהתראת ספק שמה התראה הרי בבת אחת לכ"ע חייב ור"א דס"ל לחד תנא אליבא דר' יהודה ביבמות דף ק"א ע"א דאפי' בקלל או הכה שניהם בבת אחת נמי פטור היינו משום דיליף ברכה דלמטה מדלמעלה ומקיש הכאה לקללה אבל בלא"ה ליכא למ"ד דבבת אחת פטור ועכ"ר צריך אתה לומר דהרמב"ם לא קאמר ואין לוקין אלא כפשוטו ולא לעולם דהא משכחת לה בבת אחת דלוקה וא"כ ה"נ י"ל דאפי' בזה אחר זה נמי לוקה משום דהתראת ספק שמה התראה: אבל באמת לא מצאנו בפירוש דס"ל להרמב"ם ז"ל דהתראת ספק שמה התראה בכהאי גוונא היכא דיש ספק בגוף העבירה דהא דפסק כר"י בנשבע שלא אוכל זו אם אוכל זו ואכל להאיסורא ואח"כ אכל להתנאי דחייב עיין בפ"ד הי"ז מה' שבועות שאני התם דאין שם ספק בגוף האיסור אלא דהדבר תלוי בדעת הנשבע אי יאכל להתנאי או לא יאכל וכן בנותר אי ישרפנו או לא ישרפנו משא"כ בכוי כיון דהספק הוא בגוף האיסור שגם המרביע לא ידע אם הוא עובר או לא בזה לא מצינו כלל שיפסוק הרמב"ם ז"ל מידי:<br><b> ואע"ג </b> דת"ק ור' יהודה פליגי בהא מלתא מ"מ הא ר' יוחנן ור"ל לא פליגי בהא מלתא מידי וניהו נמי דר"ל לא ס"ל לחלק בזה דהא קאמרינן במכות דף ט"ז ע"א דר"ל ס"ל כאידך תנא דר"י דס"ל דבזה אחר זה פטור מ"מ הא ר' יוחנן שפיר מחלק ביניהם ומש"ה אע"פ דס"ל לר' יוחנן גבי נותר דהתראת ספק שמה התראה מ"מ ס"ל בהכה את זה כו' דפטור משום דבכה"ג דאיכא ספק על גוף העבירה ס"ל לר' יוחנן דלא שמה התראה: וראיה לסברתינו זו מדברי התוס' יבמות דף פ' ע"א בד"ה נעשה סריס כו' שכתבו וז"ל אע"ג דבשעת התראה היה ספק כו' ע"ש וקשה דהאי מאי קושיא היא וכי כעורה זו הסברא לומר דרב ס"ל כר' יוחנן דקיי"ל כוותי' דהתראת ספק שמה התראה אלא עכ"ר צ"ל משום דבכה"ג דאיכא ספק על גוף האיסור אפי' לר' יוחנן אמרינן דלא שמה התראה וה"ה בכוי וכדומה דבזה אחר זה פטור: ועוד ראיה לדברינו מדברי הרמב"ם גופיה ממ"ש בפ"ה ה"ב מהלכות שבועות בנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו וז"ל ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק הוא שאין לוקין עליה כו' עכ"ל וקשה דהרי הרמב"ם ז"ל כר' יוחנן פוסק דהתראת ספק שמה התראה אע"כ צ"ל דדוקא בדבר התלוי ברצון המותרה אמרינן דשמה התראה. וא"כ הרי הדברים ק"ו השתא ומה התם דאע"פ שהדבר עומד להתברר אם ישמעו ממנו האחרים או לא ואפ"ה אמרינן דלא שמה התראה א"כ מכש"כ בכוי שאינו עומד להתברר לעולם (ועיין בלחם משנה שם) דודאי אמרינן דלא שמה התראה: ונמצא לפ"ז דכיון דר' יהודה גופיה ס"ל דהתראת ספק לא שמה התראה גבי הכה את זה וחזר והכה את זה ואפ"ה קאמר גבי נותר דאינו לוקה מטעמא דהוי ניתק לעשה מכלל דמשום התראת ספק אי אפשר למפטרי' היינו משום דהספק דהתם הוא תלוי ברצון המותרה דבכה"ג בלבד שמה התראה אבל היכא דתלוי בדעת אחרים הוי כאלו הספק הוא בעיקר האיסור ואמרינן דלא שמה התראה וא"כ לפ"ז כיון שפסק הרמב"ם בפ"ה מה' שבועות הנ"ל דבתלוי בדעת אחרים הוי התראת ספק ולא שמה התראה א"כ תו לא צריך להביא בהלכות ממרים דבהכה את זה וחזר והכה את זה הוא פטור משום דזה כבר נלמד ממ"ש בפ"ה מהלכות שבועות הנ"ל ובזה נתיישב קושייתו של הרב הגאון המחבר ז"ל:<br><b> אמר </b> עקיבא סופר נ"ה המלה"ד דברי מו"ז ז"ל נפלאו ממני הא בש"ס חולין (פ"ב צ"א ע"א) מוכח דהש"ס לא ס"ל חילוק זה שכתב מו"ז ז"ל דמקשי על ר' יהודה מ"ט מחייב באכל גיה"נ מזה כזית ומזה כזית הא ס"ל ה"ס ל"ש התראה בהכה את זה וחזר והכה את זה ומשני סבר לה כאידך תנא דר' יהודה דאמר ה"ס שמה התראה דתניא לא תותירו ממנו עד בקר וכו' עיי"ש ולפי חלוקו של מו"ז זצ"ל אכתי תקשי הא באכל גיה"נ למאי דס"ד דספוקי מספקא ליה הספק הוא בגוף האיסור ול"ד לנותר דהדבר תלוי ביד המותרה אם ישרפנו או לא משמע דהש"ס ס"ל שאין לחלק כחלוקו של מו"ז ז"ל ועוד ראיה מדברי התוס' נדה מ"ו ע"ב ד"ה ר"י ור"ל דאמרי וכו' שהקשו והא סבר ר"ל התראת ספק ל"ש התראה עיי"ש והנה לפי חלוקו של מו"ז ז"ל דר' יוחנן אזיל ומודה אם הספק בגוף העבירה דה"ס ל"ש התראה מדוע לא הקשו התוס' גם לר' יוחנן הא הוי ה"ס שמא לא יביא ב' שערות עד ג' שנים והוי ספק אם אכל הקדש אלא מוכח דליתא לחילוק זה. אמנם גברא רבא אמר מילתא אין מזניחין אותו די"ל דסוגיא דחולין אזלא אליבא דר"ל ומו"ז ז"ל כתב חלוקו רק אליבא דר' יוחנן כמו שכתב פה. ומה שהעירותי מדברי התוס' נדה מ"ו ע"ב ד"ה ר"י ור"ל נלע"ד לישב דלכאורה קשה על דברי התו' הללו מדבריהם מיבמות דף פ' ע"א בד"ה נעשה סריס שכתבו דל"ה בכה"ג התראת ספק כיון דאיגלאי מילתא שהיה גדול בשעת התראה וכבר הקשה המל"מ בפט"ו מהלכות סנהדרין הלכה ד' דבריהם אהדדי והניח בצ"ע. אמנם נלע"ד לישב שהתוס' ביבמות כתבו סתמא דזה ל"ה ה"ס כיון דאיגלאי מילתא למפרע וליכא להוכיח דרב ס"ל ה"ס שמה התראה (ועיין חולין פ"א דרבא שהוא בתרא ס"ל ה"ס ל"ש התראה) אך בנדה מ"ו ע"ב הקשו בפירוש לר"ש בן לקיש ולדידיה ליכא לתרץ כמו שכתבו ביבמות דאיגלאי מילתא למפרע דהא ר"ל לשטתו ביבמות ריש פרק החולץ דס"ל איגלי מילתא למפרע לא אמרינן. ולפ"ז יש לקיים סברת מו"ז ז"ל דבספק בגוף העבירה גם ר' יוחנן מודה דה"ס ל"ש התראה ומה שלא הקשו התוס' בנדה גם לר' יוחנן משום דלדידיה יש לתרץ כמו שכתבו ביבמות דהיכא דאיגלאי מילתא למפרע ל"ה התראת ספק ע"כ הקשו רק לר"ל ונזקקו לתירוץ אחר עיי"ש כנלע"ד לאמר בדרך הפלפול: ע"כ הגה"ה:<br><b> אלא </b> דאכתי קשה מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל דינא דהכה שניהם בבת אחת דהא אמרינן ביבמות בדף הנ"ל דפליגי תרי תנאי אליבא דר' יהודה ולאידך תנא אפי' בבת אחת פטור משום דילפינן מטה ממעלה ומקשינן הכאה לקללה וכנ"ל וא"כ הרי היה להרמב"ם ז"ל להביא מאי דינו של הכה שניהם בבת אחת וכן הקשה הנוב"י מה"ת חאהע"ז סי' ע"ז ע"ש: ומה שהקשה שם על מה דהשמיט הרמב"ם ז"ל דינא דהכה את זה וחזר והכה את זה מתרץ שם הגאון הנ"ל בענין אחר והוא עפ"י נוסחא משובשת בהרמב"ם בסוף הלכה ב' בפ"ה מה' שבועות הנ"ל שכתוב שם בזה"ל ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה אא"כ היה לאו שבו מפורש בתורה וקאמר הגאון הנ"ל דדוקא בלאו שבא האזהרה על התראת ספק אמרינן דשמה התראה והיינו בנותר ולא היכא דמשכח הלאו בודאי נמי וע"ש אבל אפשר דיפה כיון הגאון ז"ל מווילנא שהוא מגיה בדברי רמב"ם אלו שכצ"ל ונמצא כשמתרים בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עליה. ואח"כ הוי לאו שאין בו מעשה. (והיינו שהיה כתוב כ"ז בר"ת ונתחלפו האותיות) הן אמת שגם על הגהה זו יש לפקפק הרבה ואכמ"ל: ודע דמה שכתבתי בהתחלת הגהתי זו דמשכחת לה איסור בת אחת בהרבעה דכוי כגון דבידו אחת הכניס בהמה כמכחול בשפופרת דכוי ובידו השניה הכניס חיה בכוי או להיפך כתבתי כן עפ"י דברי רש"י ביבמות דף ק"א ע"א בד"ה בבת אחת כו' שכתב שם וז"ל שחבטן במקל בהכאה אחת ע"ש אבל לפי מה שפירש"י במכות דף ט"ז ע"א בד"ה בבת אחת וז"ל בהתראה אחת בתוך כדי דיבור דהו"ל התראת ודאי דממנ"פ חד מנייהו אבוהו הוא וע"ש. (וצע"ק על רש"י ז"ל בשנותו את טעמו). פשיטא דקשה טפי לפ"ז על הרב המחבר ז"ל דדייק מדברי הרמב"ם ז"ל דלא משכחת לה מלקות בכלאים דכוי והרי בהתראה תוך כ"ד ודאי משכחת לה וא"כ אפי' אי נימא דלא שכיח שיכניס בבת אחת שני מינים בהמה בכוי וחיה בכוי או להיפך ומש"ה נקט הרמב"ם ז"ל סתמא דאין לוקין על הרבעה דכוי מ"מ הא בהתראה תוך כדי דיבור שפיר משכחת לה וא"כ למה סתים הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על כוי אי דיוקו של המחבר הוי דיוק:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הזורע </b>
+<b> זרעים כלאים וכן המרכיב אילנות כו'.</b> כ"כ הטור ז"ל ס"ס רצ"ד וכתב מרן הב"י ז"ל שם וז"ל והטעם שהן מדמין הרכבת האילן לכלאי זרעים שהן מותרין באכילה ע"ש וק"ל על דבריו שהרי בפרק כל הבשר דקט"ו פרכינן כלאי זרעים ליתסרו דהא תיעבתי לך הוא כו' ומשנינן איתקוש לכלאי בהמתך היוצא ממנה מותרת אף שדך היוצא ממנו מותר וכלאי בהמה גופה מנ"ל מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ע"כ הרי מבואר מסוגיא הלזו דהרכבת האילן פירותיהן מותרים באכילה שהרי עיקר היקשא דבהמתך לא תרביע כלאים כו' להרכבת האילן הוא דאתא כדאיתא בקידושין דל"ט מה בהמתך בהרכבה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בח"ל אף שדך נוהג בין בארץ בין בח"ל ואדרבא בכלאי זרעים לא כתיב בהדיא היתרא אלא משום דילפינן מהרכבת האילן דכי היכי הרכבת האילן מותר באכילה ה"נ כלאי זרעים ודוקא לענין ח"ל הוא דמעטינהו קרא ממעוט' דשדך וא"כ איך כתב מרן ז"ל דהיינו טעמא דרבינו והטור מפני שהן מדמין הרכבת האילן לכלאי זרעים והלא נהפוך הוא דעיקר היתרא בהרכבת האילן כתיבה וכלאי זרעים הוא דילפינן מהרכבת האילן ועיין בתוס' ב"ב דכ"ד ע"א ד"ה סאה שכ' בתוך דבריהם וז"ל מה שפי' שאם נשרשו אין להם תקנה אגב חורפיה לא עיין דלא אמר הכי בפרק כל שעה אלא גבי כלאי הכרם אבל כלאי זרעים מותרים באכילה ובהנאה כדמשמע בפ' כ"ה דפריך אלא מעתה כלאי זרעים ליתסרו ודבריהם לעין הקורא הוא מן המתמיהין במ"ש כדמשמע בפרק כ"ה שהרי בפי' אתמר התם דכלאי זרעים מותרין באכילה ואולם לפי האמור מקום יש בראש ליישב דבריהם דמש"ה כתב כדמשמע משום דא"ל דמאי דקאמר בגמרא כלאי זרעים ליתסרו להרכבת האילן קרי כלאי זרעים וכמו כן כתבו התוס' בפ"ט דשבת דפ"ט ע"ב ד"ה מנין ע"ש ודוקא הרכבת האילן דעיקר היקש' דבהמתך להרכבת האילן הוא דאתא כדאיתא בקידושין הוא דשרינן באכילה אבל כלאי זרעים ה"נ נימא דאסור באכילה מיהו עיקר דבריהם תמוהים למה זה הוצרכו להביא ראיה מפ' כ"ה והלא משנה שלימה שנינו ריש פ"ח דכלאים כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרים באכילה וכ"ש בהנאה ובדוחק יש ליישב דאי ממתניתין הו"א דהא דקתני מותרין באכילה ה"ד שצמחו מעצמם דלא קא עבר אלאו דשדך לא תזרע ואאסיר לקיימ' דסמיך ליה קאי דאע"ג דאפי' צמחו מעצמם אסורין מלקיים מותרין הם באכילה אמנם בזרעיה בידים דקא עבר אלאו דשדך אסורים באכילה ובהכי נתיישבו דברי רשב"ם ז"ל כמובן להכי הוצרכו להביא ראיה מההיא דפ' כ"ה דאפילו היכא דעבר על הלאו מישרא שרי כנ"ל ועיין בתוס' פ' מרובה דפ"א ע"א ד"ה במ' שהקשה שם לפירוש רש"י דאין מחייבין משמע דאין איסור בהנאתו כו' ודבריהם תמוהים שסותרים למ"ש הם עצמם בב"ב ובמתני' דריש פ"ח דכלאים והנר' אצלי שט"ס נפל בדבריהם ובמקום בהנאתו באל"ף צ"ל בהנחתו וכוונתם להק' דאין מחייבין משמע דאין איסור בהנחתו ומותר לקיימו ועיין בהרב תיו"ט בריש פרק קמא דשקלים ופ"ב דכלאים משנה ה' ודוק ועיין במ"ש מרן הב"י ריש סי' רצ"ז וז"ל הנולד מכלאים מותר בהנאה ובאכילה כו' כ"כ הרמב"ם וכן משמע בפ"ב דבכורים דכוי חלבו אסור משמע דבשרו מותר ע"כ והן דברי' תמוהים דלמה זה הוצרך להביא ראיה ממשמעות דורשין ממתני' דפ"ב דביכורים והלא תלמוד ערוך בפ' כ"ה דכלאי בהמה שרו כמ"ש וצ"ע גם מש"כ וכן משמע פ"ב דביכורים ק"ט דמאי משמע דקאמר הרי בהדייא מבואר דבשרו מותר ואפשר דה"ט משום דאיכא למידחי דמתני' דביכורים אתיא כמ"ד כוי בריה בפני עצמה ועיין בתוס' פ"ק דקידושין ד"ב ד"ה לא לחיה ומ"מ לא ידעתי אדמייתי ראיה מרן ז"ל מסיפא דקתני חלבו אסור אמאי לא מייתי ראיה מרישא דמתני' דהתם דקתני ודמו טעון כיסוי הרי בהדייא דהותר באכילה ודוק ובגופא דשמעתתא דפ' כ"ה קל"ט דמדהוצרך להוכיח דכלאי בהמה שרו מדאסר רחמנא כלאי' לגבוה אמאי לא משני עדיפא מינה דבפירוש שרי רחמנא להדיוט מדאמרינן פ' הזרוע דקל"ב גבי מתנות כהונה שור מה ת"ל אם שור לרבות את הכלאים ואי כלאי בהמה אסורין באכילה פשיטא דאינו חייב במתנות כהונה כדאמרינן פ' ראשית הגז דקל"ה ע"ב חומר בראשית הגז שנוהג בטריפה משא"כ במתנות וליכא למימר דתלמודא ה"פ דכיון דכלאי בהמה דבר שתעבתי לך הוא מנ"ל דשרי אימא דאסור ואם שור דגבי מתנות כהונה ע"כ איצטריך לדרשא אחריתי וכעין זה כ' התוס' פ' או"ב דע"ח ע"ב ד"ה או לרבות את הכלאים שהקשה דהיכא פריך התם ואימא במוקדשין אין בחולין לא הא מדאצטריך או לרבות את הכלאים ע"כ בחולין איירי דכלאים בקדשים ליכא ותירצו דאי הוה מוקמינן קרא דאו"ב במוקדשין ע"כ היה דרשינן או לדרשא אחריתי ע"ש דהא ודאי ליתא דא"כ מאי משני מדאסר רחמנא כלא' לגבוה הא מאי דאסר רחמנא כלאים לגבוה לאו בפי' איתמר אלא מדרשא דאו כשב או עז נפקא לן כמ"ש רש"י וא"כ אכתי תיקשי דכלאי בהמה מנ"ל דשרי אימא דאסור מקרא דלא תאכל כל תועב' ואו דגבי שור או כשב איצטריך לדרשא אחריתי וצ"ע ודע דמסוגייא הלזו קל"ט על מ"ש הרא"ם סדר ראה גבי צורם אוזן בכור דמקרא דלא תאכל כל תועבה לא מתסר אלא דוקא היכא דנפל בו מום על ידי אחרים ואפילו ע"י גוי אבל היכא דנפל בו מום מעצמו משרא שרי ע"ש באורך והשתא לפי דבריו ק"ט מאי משני בגמרא מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי אכתי נימא דכלאי בהמה אסירי מקרא דלא תאכל כל תועבה מיהו ה"ד היכא דנרבע על ידי אדם ואפי' ע"י גוי אמנם היכא דנרבעו ע"י עצמם שרי וקרא דאסר כלאים לגבוה אצטריך לאסור אפילו נרבעו מעצמם דליכא משום לא תאכל כל תועבה ועוד יש לעמוד בזה והדברים עתיקים ועיין בהפר"ח סי' ס"ד ס"ק כ"ו ובהרב מש"ל פ"ד מה' בכורות בתוך התשובה ע"ש ודוק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>בצל </b>
+<b> שנטעו בכרם כו'.</b> עיין מה שכתבתי פרק ג' מהלכות אישות הלכה יו"ד:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>והכוי </b>
+<b> כלאים עם החיה ועם הבהמה כו'.</b> משנה פ"ב דבכורים ודע שהתוס' פ"ק דקדושין דפ"ג ע"א ד"ה לא לחיה כו' הק' וז"ל הק' הר' אליעזר למ"ד כוי בריה בפ"ע מאי אירייא משום דמספ"ל אפי' ידעינן דחיה היא לא מרבעינן כו' וכתב מורימ"ט שם וז"ל דכונת' דמעיקרא היה ס"ל דע"כ הך מתני' לא מתוקמא אלא כמ"ד בריה בפ"ע דמ"ד כוי זה תיש הבא על הצביה לאו ספיקא הוי אלא יש בו צד חיה וצד בהמה ולא שייך לומר יש בו דרכים שוה לחיה דלאו משום דשוה הוא אלא שחלבה אסור משום צד בהמה שבו וטעון כסוי משום צד חיה שבו ועוד היכי מסיים מתני' שאין חייבין על חלבו ואין מכסין אותו ביום טוב אלמא משום ספיקא הוא וז"ש פי' משום דמספקא ליה כו' כלומר דכולה מתניתין מוכח דמשום ספק הוא ולא מתוקמא אלא כמ"ד בריה בפ"ע ואהא הק' דהיכי מתוקמא לענין הרבעה ותי' כו' אלו תורף דבריו יע"ש ויש לדקדק לפי זה אמאי ל"ק להו מרישא דמתני' דקתני וחייב בזרוע ולחיים כבהמה דכיון דס"ל דכוי בריה בפ"ע אמאי חייב הא ק"ל המע"ה ונראה דס"ל להתוס' ז"ל דמההיא ל"ק להו דה"ט דרבנן דאמרי חייב בזרוע ולחיים כדאמרי' בפ' הזרוע דף קל"ב כי אתא רבין אר"י כוי לרבנן חייב בכולהו מתנות דתניא שור כו' שה מת"ל אם שה לרבות את הכוי וס"ל ז"ל כמו שכתב הר"ן ז"ל שם וז"ל פירוש רש"י ז"ל דאף על גב דמספקא ליה אי חוששין לזרע האב להכי אהני רבויה דאפילו לית ביה אלא מקצת שה חייב אף בחצי האחר כו' והאי פי' לא נהירא דאם כן כו' ובריש פ"ב דיומא גבי הא דתניא כוי וחצי שיעור מנין מוכחינן מינה דכוי בריה בפ"ע היא דאי ס' היא וכי אצטריך קרא לרבויי ס' לפיכך נראה דרבין ור"י כו' לאו בצבי הבא על התיישה מוקי לה אלא ס"ל דכוי בריה בפ"ע היא ורבי' קרא לשוייה כבהמה כו' ומדברי הרמב"ם למדתי כן שכתב הכוי אע"פ שהוא ס' מפרישין ממנו כל המתנות כו' א"ד ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו דכיון שהוא ז"ל דחה דברי רש"י ז"ל מכח ההיא דיומא דפרכינן אצטריך קרא לרבוי ס' אם כן היא גופא תיקשי ליה ז"ל דאי ס"ל דכוי בריה בפ"ע היא ולא הכריעו בו חכמים אי מין חיה אי מין בהמה וכי אצטריך קרא לרבויי ס' הא קמיה שמיא גליא אי בהמה הי' אי חיה וכדפריך התם וכמ"ש רש"י ז"ל והתוס' שם וליכא למימר דמ"ש הר"ן דס"ל דכוי בריה בפ"ע היא לאו היינו סברת ר"י דס"ל בפ' אותו ואת בנו דברי' בפ"ע ולא הכריעו בו חכמים אלא הך ברייתא אתייא כברייתא דפ' יה"ך דמוקמינן לה כמ"ד בריה בפ"ע וכתבו התוס' שם וז"ל האי בריה בפ"ע היינו שאינו ס' חיה או בהמה אבל הא דאר"י כו' יע"ש דהא ליתא חדא דא"כ כי קא' התם ה"נ מסתברא דאלת"ה הא דאמר רב אף כל לאתויי כו' אמאי לא מייתי עדיפא מינה מהך ברייתא דקתני אם שה לרבות את הכוי כוי ס' הוא אצטריך קרא לרבויי ס' אלא בריה כו' מדלא מייתי לה משמע דמהך ברייתא ליכא למשמע מינה מידי ותו דאם איתא דלרבין ור"י מתוקמא הך ברייתא כמ"ד בריה בפ"ע ולא הוה לא חיה ולא בהמה א"כ תקשי ליה רישא דברייתא דקתני ודמו חייב לכסות ואי ס"ל כברייתא דהתם לאו בר כסויי הוא כלל כיון שאינו מין חיה כמ"ש התוס' שם ותו שהר"ן ז"ל כתב שלמד כן מדעת הרמב"ם ורבינו ז"ל כתב כוי אף על פי שהוא ס' וכיון שכן תיקשי ליה וכי אצטריך קרא הא קמיה שמיא גליה ועיין בפ"ח י"ד סי' ס"ה ומ"ש הרב החבי"ב ז"ל בי"ד סימן ס"א בהגהת ב"י אות כ"ה במ"ש רבינו אע"פ שהוא ס' אין הכונ' אע"פ שהוא ס' בהמה או חיה אלא אע"פ שהוא ס' לנו אם חייב במתנות או לא קרא רבייה ולעולם דבריה בפ"ע היא ולא הוי לא חיה ולא בהמה יע"ש אין דבריו נכונים דא"כ קשה איך פסק רבינו בפי"ב מה' שחיטה דהכוי טעון כסוי הא כיון דבריה היא ליכא ס' כלל כמ"ש התוס' וכן ק"ט להרי"ף כפי מ"ש הרא"ש בפ' אותו ואת בנו שהרי"ף ז"ל השמיט כל ההיא סוגייא דהתם משום דס"ל דקי"ל כריב"ל דאין בהמה מתעברת מחיה ולא חיה מבהמה יע"ש דא"כ איך הביא בפ' הזרוע ברייתא דאם שה לרבות את הכוי הא כיון שלפי דעתו ז"ל ע"כ כוי לא הוי אלא בריה בפ"ע ולא הכריעו בו חכמים כו' א"כ ק' אצטריך קרא לרבויי ס' וליכא למימר דס"ל דכוי בריה בפ"ע ולא הוי לא חיה ולא בהמה וכברייתא דפרק יה"כ שהרי בפרק כסוי הדם פסק כר"י דכוי אין שוחטין אותו בי"ט וטעון כסוי מס' וצ"ע ועל הרא"ש יש לתמוה דבפרק אותו ואת בנו דחה דברי הרי"ף וכתב וז"ל ואיכא רביה דבטמאה וטהורה הלכה כריב"ל אבל לא בבהמה וחיה כו' ובחיה ובהמה אפשר דהלכה כר"א יע"ש ואלו בפ"ק דבכורות כתב וז"ל וקי"ל כריב"ל הילכך כוי שדברו חכמים בריה בפ"ע היא ולא הכריעו בו אי מין חיה או מין בהמה מבואר מדבריו דס"ל דקי"ל כריב"ל בכל מילי דאין חיה מתעברת מבהמה וצ"ל דבפ' או"ב לא כתב כן אלא לדחות ראית הרי"ף ובדרך אפשר אבל בבכורות הסכימה דעתו כדעת הרי"ף ז"ל אלא שאני תמיה על הטור ז"ל בסימן ס"א שכתב שדעת הרא"ש דתיש הבא על הצביה חייב בכל המתנות וצבי הבא על התיישה פטור והדבר תמוה שהרי לדעת הרא"ש לא מצאנו צבי הבא על התיישה כלל וצ"ע: עוד יש לדקדק כפי מה שהבין הר"ש בדעת הרי"ף דפסק כריב"ל דאין חיה מתעברת מבהמה אם כן מאי האי דכתב בפרק הזרוע כוי חייב בכל המתנות דתניא כו' ומאי רבותיה לומר דחייב בכל המתנות הא כיון דכוי ס' חי' ס' בהמה פשיטא ודאי דאי חייב במתנות מרובייא דקר' דחייב בכל המתנות ואי נימא דפטור פטור מכל וכל ובשלמא אי כוי שכתב הרי"ף מיירי בצבי הבא על התיישה או איפכא איכא למימר שפיר דאשמועינן דלא נימא חוששין לזרע האב ואיכא מקצת שה ואינו חייב אלא בחצי מתנות כדאסיקנא בפרק או"ב קמ"ל דחייב בכולן דקי"ל כרבין אמר ר"י אמנם אי מיירי בכוי ס' חיה ס' בהמה לא ידעתי למאי הלכתא הוצרך לומר דחייב בכל המתנות וצ"ע ומה שהקשה הר"ן לפי' רש"י ז"ל דאם כן תיפשוט מינה דחוששין לזרע האב עיין בתוס' פרק או"ב דע"ט ד"ה עיין לי שהקשה כן ותי' דלר"י אצטריך קרא לאתויי תיש הבא על הצביה דבין חוששין בין אין חוששין אצטריך קרא לחייבן בכל המתנות ע"ש ועיין עוד שם שהקשה דמשמע התם דלא פטר ר"א אלא ממתנות וכיסוי אבל הא דאמרינן חלבו אסורה חלב בהמה לא פלוג (לא היה להו להק' ממשמעות דבהדיא אמרינן בכריתות פרק ספק אכל דר"א אומר כוי חייבין על חלבו אשם תלוי וצ"ע) ואמאי אפילו חוששין לזרע האב הא אית ליה לר"א דשה ולא מקצת שה כו' א"נ לעולם ס"ל דשה ולא מקצת שה ושאני חלב דרביה קרא כדדרשינן בריש פרק בתרא דיומא כל חלב לרבות כוי וחצי שיעור עכ"ל ויש לי לדקדק בדבריהם טובא דאם כן כי פרכינן התם כוי ספקא הוא אצטריך קרא לרבויי ספקא אמאי הוצרך תלמודא לשנויי הא ל"ק קסבר כוי בריה בפ"ע דהיינו לא חיה ולא בהמה כמ"ש התוס' שם דסברא זאת לא אשכחן שום תנא דס"ל הכי ואמאי לא משני עדיפא מינה דהך ברייתא ר"א היא דס"ל שה ולא מקצת שה ואצטריך קרא לרבויי דחייב על חלבו בשלמא כרבנן לא מצי מוקי לה דכיון דרבנן ס"ל דשה ואפילו מקצת שה דמספקא להו אי חוששין לזרע האב אם כן ע"כ קרא לא אתיא לרבויי כוי דבין בתיש הבא על הצביה ובין בצבי הבא על התישה הא איכא מקצת שה ואי נימא דקרא אצטריך לתיש הבא על הצביה דלא נימא דאין חוששין וליכא מקצת שה אם כן תיפשוט מינה דאין חוששין דאי חוששין למה לי קרא אכן כר"א הוה מצי לאוקמי שפיר וצ"ע כעת. ודע דהתוספות שם בקידושין תירצו לקושיא הלזו וזה לשונו וי"ל דאתיא כמ"ד כוי זה הבא מן התיש כו' ומספ"ל אי חוששין כו' דאי אין חוששין היינו מרביעין עליה צבי ועיין בהרב לחם חמודות בה' כלאים דק"ט ע"ב ספ"א שכתב וז"ל תו תנן בפ"ב דבכורים הכוי אסור עם החיה כו' ונחלקו החכמים בפי' כוי וכאן אין לפרש כמו שכתב בשם הרמב"ן סי' ט"ו (דהיינו הבא מתיש וצביה) אלא נ"ל לפרש כמ"ד כוי בריה בפ"ע היא ולא הכריעו בו חכמים אלו דבריו יע"ש והן דברים תמוהים דאיך אשתמיט מיניה דברי התוס' הללו ואדרבא נהפוך הוא דלא מתוקמ' אלא בכוי הבא מתייש וצביה וכמ"ש ועל מ"ש רבינו ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק יש לדקדק טובא בדבריו דבמאי עסקינן אי מיירי בכוי דתיש הבא על הצביה אם כן איך כתב דהוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואינו לוקה ובשלמ' בחיה דהיינו צבי ניחא דאינו לוקה משום דמס"ל שמא אין חוששין לזרע האב וה"ל מיב"מ כמ"ש התוס' ז"ל אמנם אם הרכיבו על הבהמה דהיינו תיש משמע דלוקה ממ"נ דאי אין חוששין הו"ל מרכיב חיה עם בהמה ואי חוששין נמי ודאי לוקה מידי דהוי אפרד עם אמו דאמרי' פרק או"ב דלמ"ד חוששין לזרע האב הו"ל מבש"מ וכמו שפסק סמוך ונראה ואי מיירי בכוי דצבי הבא על התיישה ק' איפכא דעל הבהמה לא לילקי ועל החיה לילקי. והיותר ק' לפי מש"כ מרן כ"מ פ"ט דביכורים שדעת רבינו דכוי שדברו חכמים בכל מקום הוא בריה בפ"ע וכר"י דקאמר הכי בפ' או"ב ומש"כ רבינו בפ"א מהמ"א כלאים הבא מן בהמה וחיה הוא הנקרא כוי היא גרסא משובשת ע"ש דאם כן ק"ט איך כ' כאן דהכוי דהיינו בריה בפ"ע אסור עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק הא אפילו ידעינן דחיה היא אין מרביעין עליה חיה אחרת דהו"ל מבש"מ כמו שכתבו התוס' וראיתי להרשב"א בחידושיו שתי' לקו' התוס' הלזו וז"ל א"נ י"ל אפי' כמ"ד כוי בריה בפ"ע וספקתו מפני שהוא דומה בצורתו לצבי בחיות ולעז בבהמות כו' והיינו דנקט התם תייש הבא על הצביה והילכך אילו היה ידוע שהוא מין בהמה היה מותר להרביעו עם התייש שהוא מינו וכאילו היה מביא עז מדברי על עז ישובי וכן אילו היה ידוע שהוא מין חיה היה מותר עם הצבי ולפיכך אם מביאו על התיישה אסור ואינו לוקה אבל אם מביאו על השור או חמור לוקה דודאי כלאים זה בזה הוא עכ"ד ע"ש: ואף לפי תי' זה לא יגהה מזור לדעת רבינו שהוא כ' הכוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו והיה לו לפ' דה"ד כשהרביעו עם תיש או צבי אבל אם הרביעו על בהמה או חיה אחרת ודאי לוקה ובר מן דין תי' הרשב"א שכתב דאילו היה ידוע שהוא מין בהמה היה מותר עם התיש וכאילו היה מביא עז מדברי עם עז ישובי לע"ד הוא תמוה שהרי אמרינן בירוש' פ"ח דכלאים משנ' ו' הביאו הר"ש והרא"ה דלרבנן דס"ל התם דשור הבר מין בהמה ומותר להרביעו עם השור דהיינו טעמא משום דס"ל לרבנן דשור הבר עיקרו מן הישוב אלא שפרח למדבר ונעשה שור בר ע"ש ואם כן מה דמות תערכו לו לכוי שדברו חכמים דהיינו ברייה בפ"ע שברא הקב"ה בעולמו לעז מדברי עם עז ישובי דהתם שאני דעז מדברי הוא אינהו עז ישובי מתחילת ברייתו משא"כ כוי דהן לו יהי שהוא דומה לתייש בצורתו מכל מקום כיון דברייה בפ"ע הוא מתחילת ברייתו פשיטא ודאי דהוי מבש"מ ולוקה עליו משום כלאים וליכא למימר דס"ל דכוי נמי מספקא להו לרבנן אם מין חיה הוא דהיינו צבי שברח למדבר ונעשה צבי הבר או מין בהמה דהיינו עז מדברי דהא ודאי ליתא דא"כ לא הול"ל כוי ברי' בפ"ע אלא הכי הול"ל כוי לא הכריעו בו חכמים אם הוא עז הבר או צבי הבר וכן מבואר מלשון הרשב"א שכתב וכאילו היה מביא עז מדברי עם עז ישובי הנה מבואר מדבריו דכוי לאו היינו עז מדברי אלא שרוצה לדמותו לדין עז מדברי ואין זה דמיון כלל וכמ"ש ודרך אגב ראיתי להרב תיו"ט שם דברים תמוהים בעיני שכתב וז"ל כתב הרב וחלבו אסור וטעמו דאילו לענין כלאים לא נפק"ל מידי דכל שני מינין אפי' שניהם מין בהמה או מין חיה אסורים זה עם זה כדתנן במ"ב לענין לחרוש וכ"ש לענין הרבעה ומיהו למ"ש לעיל דטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה מדרבנן א"ל דנפ"ל מינה לענין מלקות ולכן נראה דתרי מתלת נקט אבל לקמן בד"ה כלב לא משמע הכי וצ"ע עכ"ל:<br><b> והנה </b> מ"ש דלענין כלאים לא נ"מ מידי אשתמיט מיניה לשון הירושלמי שכתבנו דאמרינן בהדיא דלרבנן מותר להרביע שור הבר עם השור וכן פסק רבינו בדין שלפנינו והוא עצמו הביאו בלחם חמודות דף הנז' יע"ש וכן ראיתי להרב ש"ך י"ד סי' רצ"ז ס"ק שתמה עליו כן גם מ"ש שלדעת הרמב"ם דטמאה עם טמאה מדרבנן נ"מ לענין מלקות לא הבינותי דבריו דאכתי לא נ"מ מידי דבמאי עסקי' אי במנהיג שור הבר עם בהמה טמאה א"כ בין לרבנן בין לר"י פשיטא ודאי דלוקה שהרי המנהיג טמאה עם טהורה בין בהמה ע"ב בין בהמה עם חי' לוקין כמ"ש רבינו בדין ז' ואם מיירי במנהיג עם בהמה או חיה טהורה א"כ בין לרבנן דס"ל דשור הבר מין בהמה בין לר"י דס"ל מין חיה אינו לוקה דכל ששניהם טהורים אף בהמה עם חיה לדעת רבינו אינו אסור מן התורה דקרא לא אסר אלא שור וחמור בלבד וכן משמע ממ"ש בדין ח' וז"ל ואחד שור וחמור כו' שאחד טמא ואחד טהור בין בהמה כו' או חיה עם בהמה ככלב עם העז או צבי עם החזיר כו' יע"ש הרי מבואר דאפילו בחיה עם בהמה אינו לוקה אלא בצבי עם החזיר או כלב עם העז הא בששני' טמאים או טהורים אינו לוקה וכן ראיתי להרב מש"ל ה' י"א גבי החורש בשור פסולי המוקדשין דלוקה וכתב הראב"ד אנו אין בידינו אלא כחיה עם בהמה כו' שתמה על הראב"ד דפי' זה לא יתכן לדעת רבינו דס"ל דלא הזהיר הכתוב אלא במין אחד טהור ומין אחד טמא דומייא דשור וחמור אבל בשניהם טהורים אפילו חיה עם בהמה אינו אסור אלא מדרבנן ואם כן איך יתכן שילקה החורש בשור פסולי המוקדשין מפני שהוא כחיה עם בהמה ואם הראב"ד חולק עליו וס"ל דכל ב' מינים אפילו שניהם טהורים או טמאים אסור להנהיגם מדין תורה אם כן היה לו להשיגו בעיקר הדין אך מאחר שלא השיגו ושתיקה כהודאה דמייא איך כתב טעם זה כאן עיין שם שהניחו בצ"ע הרי מבואר מדבריו שלדעת רבינו כל ששניהם טהורים או טמאים אפי' בהמה עם חיה מותר מן התורה וכן מתבאר מדברי מוהר"י קורקוס שם יע"ש וכיון שכן הרי מן התימה על הרב בעל תי"ט איך כתב דנ"מ לענין מלקות:<br><b> ואולם </b> אחר העיון רואה אני את דברי הרב בתי"ט ז"ל שלדעת רבינו בהמה עם חיה אפי' בשניהם טהורים לוקה מן התורה וכמו שכן נראה מדקדוק לשון הרא"ש בה' כלאים שכתב וז"ל ונראה דס"ל דאע"ג דילפי' שור שור משבת הכי ילפינן לעשות כל בהמה וחיה כשור וחמור ומיהו בעינן דומיא דשור וחמור אבל שני מיני בהמה טהורה או שני מיני בהמה טמאה אינן אסורין אלא מדרבנן יע"ש משמע דדוקא בשני מיני בהמה טהורה או טמאה קאמר דמותר מן התורה אבל חיה עם בהמה אפי' שניהם טהורים אסור מן התורה ואע"ג דקרא לא כתיב אלא דוקא שור וחמור דהיינו מין אחד טמא ומין אחד טהור איכא למימר דכיון דאסרה תורה שני מיני בהמה מכיון שחלוקים בטומאה וטהרה מכ"ש יש ללמוד בבהמה וחיה אפי' שניהם טהורים כיון שחלוקים הם במינם שזה חיה וזה בהמה וסמך לדבר מ"ש בת"ך ס' קדושים בהמתך לא תרביע כלאים אין לי אלא בהמה על חיה וחיה על בהמה טמאה על טהורה מנין ת"ל את חקותי תשמורו משמע דטפי הוה מסתבר לאסור בהמה על חיה מטמאה על טהורה ואם כן מכיון שאסרה תורה טמאה עם טהורה בשני מיני בהמה מכ"ש חיה עם בהמה אפי' ב' טהורים וזה נראה מוכרח ממ"ש רבינו בסמוך וז"ל ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים כגון עז עם שבוט' ואם עשה כן פטור והיא בעייא בגמ' בסוף פרק הפרה ומדבריו משמע דלענין מלקות מפרש לה מדקאמר פטור והשתא קשה דת"ל כיון דשניהם טהורים אפי' ביבשה נמי פטור ומוהר"י קורקוס ז"ל כתב דס"ל לרבינו דשבוטה הוא חיה שבים טמאה ע"ש וק' לדבריו דשבוטה משמע שהוא מין טהור כדאמרי' בפרק כל הבשר דף קט"ו א"ל ילתא לר"נ כו' אסר לן בשר חזיר שרא לן מוחא דשבוטה ע"ש אכן לפי מ"ש דבריו נכונים דס"ל לרבינו דבהמה עם חיה אפי' ב' טהורים אסורים מן התורה כמו שכתבתי ובהכי נתישב גם כן השגת הראב"ד ז"ל ואין בו מן הקושי כמו שתמה עליו הרב מש"ל וכמובן ואחר כל האמור ע"כ לומר שמ"ש רבינו או חיה עם בהמה ככלב עם העז לאו בדוקא אלא ה"ה אפי' שניהם טהורים וסמך אמ"ש סמוך ונראה ואסור להנהיג כו' כגון עז עם שבוטי אשר מבואר מדבריו דאפי' בשניהם טהורים בהמה עם חיה אסור מן התורה ואם כנים אנחנו בכל מ"ש הנה מקום ליישב דברי רבינו ז"ל שכתב דכוי כלאים עם חיה ועם בהמה ואין לוקין עליו דרבינו בכוי דבפ"ע מיירי וכר"י דקי"ל כותיה וכמ"ש מרן וס"ל לרבינו דמתני' דקתני ואסור עם החיה ועם הבהמה לא מיירי לענין הרבעה כמ"ש התוס' אלא בהנהגה מיירי וניחא נמי דקתני סתמא אסור עם החיה ועם הבהמה דלפי פי' התוס' מתני' לא צריכא אלא לתיש וצבי אכן לדעת רבינו ז"ל מתני' מתפרש' כפשטה לענין הנהגה ולענין איסור תורה קאמר והיינו דכתב דאין לוקין עליו בין אם הנהיגו עם חיה או בהמה מפני שהוא ס' דשמא חיה היא ואינו אסור מן התורה כל ששניהן טהורין וכן נמי על הבהמה אינו לוקה דשמא בהמה היא זה הנראה אצלי ליישב דעת רבינו ז"ל האמנם הטור ז"ל בסי' רצ"ז העתיק לשון רבינו ז"ל כדמותו בצלמו עם שהוא ז"ל חולק על רבינו וס"ל דאיסור הנהגה כאיסור רביעה ולפי דבריו הדק"ל וצ"ע:<br><b> ודע </b> דמסתמיות לשון רבי' ז"ל שכתב ואין לוקין עליו כו' משמע דאפי' אם הרביעו על שניהם על החיה ועל הבהמה אינו לוקה אע"ג דממ"נ עובר משום כלאים ונראה שדין זה דומה למ"ש פ' אלו הן הלוקין די"ו הכה את זה וחזר והכה את זה חייב ר"י אומר בבת אחת חייב בזא"ז פטור יע"ש ונראה דלפי מה שפסק רבינו ז"ל דהתראת ס' שמה התראה יש לפסוק כת"ק דאפי' בזא"ז חייב ורבינו בה' ממרים השמיט דין זה ולא ידעתי למה וצ"ע כעת:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>לפיכך </b>
+<b> החורש בשור פסולי המוקדשין כו'.</b> הנה רבינו ז"ל לשיטתיה קא אזיל שכתב בפרק זה שלא הזהיר הכתוב אלא דוקא במין אחד טהור ומין אחד טמא דומיא דשור בחמור ומשו"ה הוצרך לומר דעשאו הכתוב כשני גופים אחד טמא ואחד טהור ואולם מדברי התוס' ז"ל פ"ק דמכות דף כ"ב ע"א ד"ה שהרי מבואר דס"ל דאפי' בשני מינין טהורין לוקה משום מנהיג בכלאים וכן מבואר דעת רש"י ז"ל ממ"ש שם דכ"א ע"ב ד"ה והן מוקדשין וז"ל בכור שור ופטר חמור וקעבר בהם משום לא תעבוד בבכור שורך כו' א"נ מתני' כמאן דאסר פטר חמור בהנאה ושור וחמור דקתני מתני' לאו דוקא דשור ושה קאמר והא דנקט חמור משום לישנא דקרא כו' ומשום הנאה דמתהני מהקדש כו' לא לקי דבכור לאו בר מעילה יע"ש וכונת דבריו ז"ל מבואר דלהך א"נ שכתב רש"י ז"ל עכ"ל דחמור דקתני מתני' בחמור של קדשי ב"ה מיירי וקעבר אשור משום לא תעבוד ואחמור משום הזיד במעיל' וכן מבואר ממ"ש רש"י פ' אלו עוברין דמ"ז והתו' שם בד"ה והם מוקדשים הק' עליו וז"ל ובחנם דחק דבשור גופיה מחייב משום מעילה אם הוא עולה או חטאת כו' יע"ש וכונת דבריהם מבוארת דק"ל למה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דחמור דקתני מתני' מיירי בחמור של קב"ה הא אפילו בחמור של חולין מצי מתוקמא מתני' ומיירי בשור של עולה דחייב משום לא תעבוד ומשום לאו דמעילה ואני תמיה על דבריהם דטפי הו"ל להקשות דאדתני מתני' יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום ח' לאוין ליתני חייב עליו משום עשרה ובחורש בשור ושה דמיחייב אשור תרתי משום לא תעבוד ומשום לאו דמעילה ואשה נמי מיחייב ב' וכמו כן ק"ט לפי' ר"י שכתב דלאו דמעילה לא קא חשיב דלא חשיב אלא הנך לאוי דעובר אחרישה כ"ש דאכתי קשה דאדתני שור וחמור אמאי לא תני שור ושה וליתני ט' דאשור עובר משום לא תעבוד ואשה נמי עובר משום לא תעבוד ובשלמא לדעת רבינו ז"ל דס"ל דלא לקי אלא מין א' טמא ומין אחד טהור ניחא וכמובן אכן לדעת התוס' ורש"י ז"ל ק"ט וליכא למימר דכיון דמתני' בהתראה אחת איירי א"כ אלאו דלא תעבוד ואלאו דמעילה לא לקי אלא חדא כיון דלאו אחד הוא שהרי לפי' ראשון שכתב רש"י דחמור דמתני' היינו פטר חמור כתב דקעבר בהם משום לאו דלא תעבוד הרי דאלאו דלא תעבוד לוקה שנים משום שור ומשום חמור ובהדייא אמרינן פרק עשרה יוחסין דע"ז האי אלמנה היכי דמי אילימא שבא על אלמנת ראובן ועל אלמנת לוי כו' הרי גופין מוחלקין ושמות מוחלקין הרי מבואר דבגופין ושמות מוחלקין בהתראה אחת לוקה על כל א' ואחת וה"נ שור ושה אין לך גופין מוחלקין ושמות מוחלקין גדול מזה ובשלמא לפי' ר"י ז"ל אפשר לומר דע"כ לא אמרו דבגופין מוחלקין לוקה ב' אלא דוקא כההיא דבעל חמש אלמנות או חמש נדות שכתבו התוס' שם דהוי בזא"ז אמנם הכא גבי חורש כיון דבבת א' הוא אפי' על גופין מוחלקין אינו חייב אלא אחת וגדולה מזו כתב מוהרימ"ט ז"ל שם דגבי אוכל אבר מ"ה מב' בהמות אפילו בזא"ז לא מחייב אלא אחת כיון שיכול לאוכלן בבת אחת דדוקא גבי בעילו' שהן מוחלקות לגמרי הוא דחייב ב' יע"ש: ועוד אפשר לומר שע"כ לא אמרינן גופין מוחלקין אלא דוקא בבני אדם אבל לא בבהמה ושלא כדעת תוס' רי"ד שכתבו שם דאפילו בבהמה נמי אמרינן גופין מוחלקין ועיין בהרב מש"ל פ"א מה' אישות הלכה א' ופ"ו מה' שגגות הלכה ב' וכבר כתבתי בזה באורך פי"ז מה' איסורי ביאה הלכה י"א אכן לדעת רש"י כפי פי' ראשון מבואר דס"ל דאפילו גבי בהמות ובבת א' אמרינן גופין מוחלקין ואם כן קשה טובא דליתני עשרה ובר מן דין קשה טובא לפי' ראשון שכתב רש"י ממ"ש פ' ד"מ הנרבע לזכר ולנקבה לר"י אינו חייב אלא א' והתוס' שם כתבו וז"ל אע"ג דגופין מוחלקין הן לא מחייב לר"י אלא א' וגבי ה' נדות דמיחייב משום דדרשינן ואשה לחלק יע"ש והשתא לפי פי' רש"י תקשי ליה לר"י מתני' דיש חורש תלם א' דמיחייב אלאו דלא תעבוד ב' מטעמא דגופין מוחלקין ובשלמא ההיא דעשרה יוחסין לא תקשי דאיכא למימר דסוגייא דהתם פליגא אדר"י אכן מתני' לר"י ק' ואולי נאמר דלר"י מפרשה מתני' דיש חורש תלם א' כפי' ב' שכתב רש"י כנ"ל: ודע דבעיקר טעמא דהחורש בשור פהמ"ו לוקה משום כלאים נאמרו ב' טעמים כי הנה רש"י במכות פי' דמיירי בשנפדו וה"ט דחשיבי כלאים משום דחולין וקדשים מעורבין בו דהחולין הוא שמותר לשוחטו ולאכלו והקדשים הוא שאסור בגיזה ועבודה כמו שאר קדשים והראב"ד והתוס' ס"ל דה"ט משום דכתיב כצבי וכאיל עשאו הכתוב כב' מינין ולפי טעמים אלו נראו ודאי דהמרביע והמנהיג פהמ"ו קודם שנפדו אינו לוקה משום כלאים לפי' רש"י משום דאין כאן תערובת חולין ולפי' הראב"ד והתוספות דוקא לאחר שנפדו הוא דעשאו הכתוב כב' מינין אבל קודם שנפדו כיון דלא אשכחן דקראו הכתוב כב' מינין אינו לוקה משום כלאים וכ"כ הרב בעל מש"ל יעש"ב ויש להוכיח כן בהדיא ממ"ש התוס' פ' אלו עוברין דמ"ז ד"ה ומוקדשין בס"ד וז"ל ולפי' ר"י קשה אמאי נקט שור וחמור ליתני שור לחודיה בפהמ"ו כדאמרינן במכות כו' ולפירוש הקונט' ניחא דליכא בפהמ"ו לאו דמעילה יע"ש והשתא אם איתא דאפילו קודם שנפדו לוקה משום כלאים אכתי תקשי להו לפי' רש"י דליתני שור לחודיה ובשלא נפדה דאיכא לאו דמעילה אלא מבואר דקודם שנפדו אינו לוקה משום כלאים ולטעם רבינו שכתב מפני שהיתה קדש ונעשית כקדש וחול מעורבין זה בזה ונמצאת בהמה זו כבהמה טהורה עם הטמאה המעורבין כאחד כתב הרב בעל מש"ל דרבינו חולק על רש"י והתוס' וס"ל דדוקא קודם שנפדו הוא דלוק' משום כלאים משום דלדעתו מאי דחשיבי ב' מינין הוא משום דכתיב ואם בבהמה טמאה כו' והאי קרא בקודם שנפדו מיירי דבתר הכי כתיב והעמיד והעריך והב' מינין הם שהיא קודש ואסור לשוחטה ויש בה מעילה ככל הקדשים והיא חולין שאינה ראויה למזבח וצד זה קראו הכתוב טמאה דחשיב כטמאה דאסור למזבח אבל אחר שנפדו אין כאן קדושה שהרי הם מותרין באכילה ומה שאסורין בגיזה לא חשיבה קדושה וליכא למימר דלרבינו אף אחר שנפדי' חשיב קודש וחולין מעורבין וחלק החולין קראו הכתוב טמאה כו' דהא ליתא דאם כן לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש דמה יענה לההיא סוגיא דמועד קטן דקתני אין מרביעין בפהמ"ו מטעם איסור עבודה והביאה רבינו פ"א מה' מעילה ומוכח מדבריו דליכא כי אם איסורא דרבנן בעלמא והשתא מאי אירייא משום עבודה ת"ל משום כלאים אלא ודאי דלרבינו אינו לוקה כי אם קודם שנפדה וברייתא דמ"ק מיירי לאחר פדיון והשתא פליג רבינו עם רש"י והתוס' מן הקצה אל הקצה את"ד יע"ש והנה מה שהכריע שלדעת רבינו לאחר פדיון אינו לוקה מכח ברייתא דמ"ק נראה לע"ד דלא מכרעה כלל שהרי מבואר מדברי רבינו שאינו לוקה על בהמת פהמ"ו משום כלאי' אלא דוקא בהקדיש תם ונעשית בעלת מום שהרי כתב מפני שהיתה קדש ונעשית כקדש וחול הנה מבואר דדוקא בשהיתה קדש וראויה למזבח אלא שנפל בה מום אחר כך היא דלוקה אבל במקדיש ב"מ מעיקרא לא ואם כן איכא למימר דההיא ברייתא דמ"ק דקתני אין מרביעין בבכור ובשור פהמ"ו מטעם איסור עבודה אצטריך למקדיש ב"מ מעיקרו דמשום כלאים ליכא ומשום איסור עבודה הוא דאסור ובהכי ניחא לי הא דקתני בברייתא אין מרביעין בבכור ובפהמ"ו דלפי דברי הרב מש"ל כיון דבכור דקתני בברייתא לדעת רבינו מיירי בבכור ב"מ אם כן קשה טובא דתרתי ל"ל היינו בכור שהומם היינו פהמ"ו וליתני פהמ"ו גריד' ובכור בכלל וכבר הוקשה לו מעין זה להרב הנז' פ"א מה' מעילה אכן כפי מ"ש ניחא דתני בכור לגלויי אפהמ"ו דאפי' שמקדיש ב"מ מעיקר' אסור להרביע דומיא דבכור דאפילו נולד במומו עובר אלאו דלא תעבוד כמ"ש רבינו פ"א דה' מעילה דין ט': ואולם בעיקר הדין שכתב הרב דרבינו פליג על רש"י והתוס' מן הקצה אל הקצה וכן נמי לפי מ"ש שלדעת רבינו אפילו לאחר פדיון לוקה משום כלאים אין נראה כן מדברי הראב"ד שכתב אנו אין בידינו אלא בחיה עם בהמה שהרי עשאה הכתוב כצבי ואיל הנה המתבאר מדבריו שלא בא להשיג על רבינו אלא בטעמא דמלתא אבל בעיקר הדין משמע דאין שום נפקות' ביניהם ולפי דברי הרב הי"ל להראב"ד להשיג עליו ולומר ודוקא לאחר פדיון אבל קודם פדיון אין בו משום כלאים ולאפוקי מדעת רבינו ובר מן דין לפי דעת הרב דהאי דחשיב ב' מינין טמאה עם טהורה לדעת רבינו הוא משום שהיא קדש ואסור לשוחטה ויש בה מעילה ככל הקדשים והיא חולין שאינה ראוי' למזבח וצד זה קראו הכתוב טמאה ק' טובא דא"כ אפי' במקדיש ב"מ מעיקרו נמי נימא דלוקה משום כלאים כיון שהיא קדש ויש בה מעילה קודם שנפדו כנודע ויש בו צד חולין שקראו הכתוב טמאה מטעם שאינה ראויה למזבח ומדברי רבינו מבואר דדוקא בנפל בו מום אח"כ שכ"כ מפני שהיתה קודש ונעשת כקדש וחול ולכן הנראה אצלי שאף לטעם רבינו דוקא לאחר שנפדו הוא דלוקה משום כלאים וכדעת הראב"ד ורש"י והתוס' וה"ט דס"ל דהב' מינין הם דמה שהוא אסור למזבח נקראת טמאה כמ"ש ואם בבהמה טמאה ומה שהוא חולין לאחר שנפדו ומותרין להדיוט אותו צד הוא קרוי טהורה משא"כ קודם שנפדו כיון שאסור למזבח ולהדיוט אין כאן אלא מין אחד טמאה כדרך שכתוב ואם בבהמה טמאה ומשום הכי אין בו משום כלאים ומעתה ה"ט דבמקדיש ב"מ מעיקרו אין בו משום כלאים משום דאי קודם שנפדו אין כאן אלא מין אחד טמא כיון שאסור למזבח ולהדיוט ואי לאחר שנפדו הרי הן חולין גמור שהרי מותרים הם אפי' בגיזה ועבודה כמ"ש רבינו פ"א מה' מעילה וכ"ת הא אכתי הו"ל שני מינין צד טמא במה שאינו ראוי למזבח וצד טהור במה שהוא מותר להדיוט הא ודאי ליתא דכיון דבתחלת הקדש לא היה ראוי למזבח ולא חלה עליה אלא קדושת דמים לא חשיבא בהמה טמאה דהו"ל כמקדיש עצים ואבנים ואטו מי נימא דבהמת חולין ב"מ כיון שאינה ראוי למזבח ומותר להדיוט הו"ל כב' מינין ויהיה חייב משום כלאים הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר ודוקא במקדיש תם ונפל בה מום כיון דמעיקרא חלה עליו קדושת מזבח ונפל בו מום אח"כ ואפי' לאחר פדיון אסור בגיזה ועבוד' ד"ת אכתי שם בהמת הקדש עליו וחשיבא בהכי בהמה טמאה משא"כ בב"מ מעיקרו דמעיקרא גופא לא חזי אלא לקדושת דמים ולאחר פדיון אין כאן סרך הקדש כלל שהרי מותר בגיזה ועבודה והיינו דהראב"ד לא השיג על רבינו אלא מילתא בטעמא גרידא משום דלענין דינא לא נפ"ל מידי שהרי לדעת ר' ז"ל דוקא בלאחר פדיון הדברים אמורים כנ"ל אמיתות דעת רבינו ז"ל ודוק: ודע שזה שכתבנו דאסור להרביע שור פהמ"ו אפי' במקדיש ב"מ מעיקרו נראה שאין דין זה פשוט ואמינא לה מילתא בטעמא משום דכיון דהא דאסור להרביע' משום לתא דעבודה נגעו בה משום דמחזי כעבודה בקדשים ואין איסורו אלא מדרבנן איכא למימר דדוקא בתם ונעשה ב"מ דאסורה בעבודה ד"ת גזרו משום דמחזי כעבודה בקדשים משא"כ במקדיש ב"מ מעיקרו כיון דאיסור עבודה גופיה אינו אלא מדרבנן כמ"ש רבינו פ"ה מה' מעילה איכא למימר דלא גזרו הרבעה אטו רביעה ומאי דנקט בברייתא בכור איכא למימר לאידך גיסא לאשמועינן דפסולי המוק' דקתני היינו דוקא היכא דאסור בעבודה ד"ת דהיינו תם ונעשה ב"מ דומיא דבכור דאסור בעבודה ד"ת אפי' בנולד במומו אבל כל היכא דאין איסורו אלא מדרבנן לא אסרו להרביע ותדע מדלא קתני אלא שור פסולי המוקדשין ולא קתני שור בדק הבית משמע דבקדשי בדק הבית כיון דאיסור עבודה אינו אלא מדרבנן לא אסרו להרביע כנ"ל:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>כיון </b>
+<b> שנתחבר הצמר עם הפשתן כו'.</b> התו' ספ"ק דביצה בד"ה אלא בקשין כתבו דגמדא אינו אלא כלאים דרבנן כדאמרינן בנדה דמדאורייתא בעינן שיהיה שוע טווי ונוז והלבדים דאסורים אינו אלא דרבנן ושלא כדעת רבינו ז"ל דסביר' ליה דלבדים הוי כלאים מדאורייתא וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל בזה ועיין במרן הכ"מ מה שהאריך ונדחק בזה ומצאתי להמאירי ז"ל שם בשיטה כ"י שכתב משם הרב בדראשי ז"ל שטעם רבינו ז"ל הוא מפני שגמר מלאכתן בכך דכיון שעשה מהן בגד והוא גמר עשייתו אע"פ שאינן אלא שועי' חשוב הוא כבגד ואסור מן התורה וכי אמרינן דשוע בלחוד הוא מדרבנן דוקא בשלא נגמרה מלאכתו שעדיין יש לעשות מהן בגד אבל אם גמר עשייתו בשוע לבדו כגון לבדים אסורי מן התורה והוכרח רבינו לזה משום דבספרי פ' קדושים מפיק לה דלבדים אסורים מדכתיב שעטנז משמע דמדאורייתא הם אסורים עכ"ל:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ומדברי </b>
+<b> סופרים אפי' עשר מצעות כו'.</b> בפ"ק דביצה וכתב הר"ן שם וז"ל ותמהני מאי איריא שמא תכרך דמשמע דלא מפסיק מידי אפי' עשר מצעות אסור גזרה שמא יעלה אותן עליו כו' אלא כך נ"ל דברייתא נקיט לה הכי משום דאפילו בכלאים שאין דרכן בהעלאה אלא בהצעה אסור אבל כל היכי דמפסיק כל שאין דרכן בהעלאה שרי והיינו דתנן הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן עכ"ל ועיין בהרב ב"ש פ"ק דתמיד דכ"א ע"ג שהקשה לדעת הר"ן ז"ל דא"כ מאי פריך בגמ' כלאים למאי חזו ומשני בקשין ואמאי לא משני בשאין עשויין להעלא' אלא להצעה וצ"ע עכ"ל והם דברים תמוהים ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה מ"ש הר"ן סמוך ונראה וז"ל ומיהו כי שני ליה בקשין ה"ה דהו"מ לשנויי בשאין עשויין להעלאה אלא דהא לא אצטריכא ליה דמתני' היא הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים עכ"ל:
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+
+
+Halakhah 30
+
+
+
+Halakhah 31
+
+
+
+Halakhah 32
+
+<b>כהנים </b>
+<b> שלבשו בגדי כהונה כו'.</b> עיין במ"ש הראב"ד ז"ל בפ"ח מה' כלי המקדש ובמ"ש מרן שם ועיין בספר בתי כהונה למורינו הרב ז"ל חלק בית ועד דס"ב מה שהאריך בזה וכלל דבריו שדעת הראב"ד ז"ל דכי אשתרו כהנים כלאים לגבייהו לא הותר אלא בשעה שראויה לעבודה שהוא יום ולא לילה וז"ש בערכין נהי דאשתרי כלאים לגבייהו הני מילי בעידן עבודה כלומר בשעת שראויה לעבודה יע"ש והנראה דאשתמיט מיניה מ"ש הראב"ד ז"ל הובאו דבריו בס' תמים דעים בהשגותיו על הרז"ה ז"ל בשמעתין שכתב כן משם י"א והוא ז"ל דחה דבריהם וכתב דלילה נמי עידן עבודה מקרי שהרי אברים ופרקים קרבין כל הלילה יע"ש ולכן הנכון שדעת הראב"ד ז"ל כדעת ר"ת שכתבו התוס' במנחות דמ"ה ד"ה תכלת ובפ' כל הבשר דף ק"י ע"ב ד"ה טלית שאולה יע"ש ודוק ועיין במ"ש הרע"ב פ"א דתמיד מ' א' ד"ה ומניחין אותן וז"ל כנגד ראשיהן ולא תחת ראשיהן ממש לפי שיש בבגדי כהונה כלאים כגון אבנט כו' ודבריו תמוהים שהרי במשנתינו כתב כאוקמת' דשמעתין דבקשין מותרין בהצעה וכ"כ פ"ט דכלאים מ"ב וא"נ הי"ל לפסוק כר"א דס"ל דמניחין אותם תחת ראשיהן משום דבגדי כהונה קשין הם ומותרים בהצעה ואפשר ליישב דבריו דס"ל דודאי סתמא דתלמודא התם פ' בא לו דקא' ה"נ מסתברא דכנגד ראשיהן דאי ס"ד תחת ראשיהן ת"ל משום כלאים ע"כ דלאו היינו משום דס"ל דקשין יש בהן משום כלאים אפי' בהצעה דא"כ ת"ל מתני' דפ"ט דכלאים דקתני הכרי' והכסתות אין בהם משום כלאים וה"ט משום דקשים הם כמ"ש הרע"ב ז"ל שם אלא ע"כ דתלמודא התם בעי למימר דבגדי כהונה לא מיקרו קשים ויש בהן משום כלאים ופסק הרע"ב כסתמא דתלמודא דהתם כנ"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..32d5238a154b048b2bfbcf47712bf3a76f779ebb
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,254 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary
+שער המלך על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אבל </b>
+<b> מביא אדם מנכסי אשתו.</b> כתב מוהריב"ל בתשו' ח"ג סי' ק"ז על ענין אי חייב לפרוע הבעל מס מנכסי מלוג כתב דלכאורה היה נראה דחייב לפרוע מההיא דאמרינן בפ' השולח המוכר שדה לפירות ר"י אמר מביא וקורא ר"ל אמר מביא ואינו קורא איתביה ר"י ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו וקורא א"ל שאני התם דכתיב ולביתך א"ד כו' ואם לחשך אדם לומר דנהי דלענין בכורי אשתו תרווייהו ס"ל דאדם מביא בכורי אשתו וקורא מ"מ במוכר שדהו לפירות פליג ר"י ור"ל והלכה כר"ל ואפשר למימר דכי היכא דלא ילפינן מבכורי אשתו לשאר מילי ה"נ נימא דוקא לענין בכורים הוא דגלי קרא דנכסי מלוג כקנין הגוף דמי אבל לשאר מילי דנכסי מלוג לא א"ד יע"ש הנה מדברי הרב ז"ל נראה דהוה ס"ד מעיקרא לומר דמאי דאמרינן בגמרא שאני התם דגלי קרא היינו לומר דבנכסי מלוג גלי קרא דכקנין הגוף דמי ושוב דחה זה בדרך אפשר דאיכא למימר דדוקא לענין בכורים הוא דגלי קרא דנכסי מלוג כקנין הגוף דמי אבל בעלמא אפילו לנכסי מלוג לא ילפינן מיניה ותמהני עליו איך עלה בדעתו לומר כן שהרי אמרינן בהדיא בפ' השואל דצ"ז בעל בנכסי אשתו פלוגתא דר"י ור"ל הרי בהדיא דאפילו בנכסי מלוג פליגי ר"ל ור"י וא"כ ע"כ מ"ש בפ' השולח שאני התם דגלי קרא היינו לומר דדוקא גבי בכורים גלי קרא אבל בעלמא אפילו בנכסי מלוג לאו כקנין הגוף דמי ואמאי כתבו בדרך אפשר והלא זה מבואר מסוגייא שכתבנו וצ"ע:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ואם </b>
+<b> רצה לאכול תחילה ואח"כ יפריש כו'.</b> כתב הרא"ש פ"ק דביצה הא דאמר שמואל חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וז"ל ומיהו מוקף ודאי לא בעי' מדשרינן אוכל והולך ואח"כ מפריש ומה שנהגו בפסח להניח כל המצות בכלי אחד לאו משום דבעינן מוקף אלא משום דנהגו למיפא קפיזא קפיזא כו' והקשה הב"ח א"ח סי' תנ"ו שדברי הרא"ש ז"ל סתרי אמ"ש בפ' אלו עוברין דף קל"ב ע"ב שכתב וז"ל אבל אם היה בו שיעור חלה אינו צריך צירוף סל אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף ותי' שדעת הרא"ש ז"ל לחלק בין לש עיסה אחת ללש הרבה עיסות דבעיסה אחת דאית בה שיעור חלה לא בעינן הקפה והיינו ההיא דשמואל דקאמר אוכל והולך אבל בב' עיסות ובכל אחת שיעור חלה בזה הוא דכתב בפ' אלו עוברין דבעינן מן המוקף כיון שלא נילושו הכיכרות יחד עכ"ד ולע"ד אין תי' זה מחוור דאם איתא מאי האי דקאמר הרא"ש ומ"ש בפסח להניח כל המצות בכלי א' לאו משום דבעינן מוקף אלא כו' דמשמע דדוקא משום שנהגו למיפא קפיזא קפיזא הא אם היה שיעור חלה לא הוה בעינן מוקף ואי כפי דברי הב"ח אמאי הוצרך לטעם זה הול"ל בפשיטות דהתם ה"ט משום שהן עיסות מרובות גם מ"ש שדעת הטור ז"ל שכתב שם ואפילו אם שכח ואכל קצת כו' דס"ל דהא דשמואל דקאמר אוכל והולך לאו לכתחלה קאמר אלא בדיעבד אם שכח ואכל קצת מפריש על המותר ומהני על מה שאכל והוצרך הטור ז"ל לזה משום דק"ל דברי הרא"ש ז"ל אהדדי נראה דליתא דא"כ היכי פריך בגמ' לימא פליג' שמואל אדאבוהו דשמואל דאמר חלת ח"ל כו' ומאי קו' הא כיון דלכתחלה לא יאכל עד שיפריש הו"ל מתקן גמור ומשום הכי קאמר שמואל גלגל עיסה מעי"ט אין מפרישין אותה בי"ט ולכן הדבר ברור שמ"ש הרא"ש בפ' אלו עוברין איירי בחלת א"י וכ"כ הט"ז והפר"ח ז"ל סק"א יע"ש ומ"מ מסתמיות דברי הטור ז"ל סי' הנזכר ובי"ד סי' שכ"ה (שכתב ואם יש בכל עיסה כשיעור ורוצה להפריש מזו על זו א"צ לא צירוף כו' אלא רק בששתיהן לפניו) משמע דס"ל דאפילו בחלת ח"ל בעינן מוקף ואפשר דס"ל כמ"ש הר"ן ז"ל שכתב דיש מי שאומר שצריך להניח לבסוף יותר משיעור חלה כדי שיפריש מן המוקף וכ"כ התוספות בבכורות בפ' עד כמה דף כ"ז יע"ש ועיין בהרב ט"ז שכתב שאשתמיט מיניה דברי התוספות והר"ן הללו יע"ש:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>העושה </b>
+<b> עיסה לחלקה בצק כו'.</b> כתב הראב"ד א"א נ"ל מן הגמרא שאף העיסה שעשתה האשה חייבת בחלה כו' עד ואע"ג דר"י הוא דאמר פטורה ר"ל פליג עליה דאמר נחתום לאו דוקא כו' ומעשה דההיא אתתא מוכחא דבכל עיסה נמי חיישינן לאמלוכי עכ"ל והנראה ודאי דכונת דבריו ז"ל לומר דלא קי"ל כותיה דר"י בהך מילתא דקאמר העושה עיסה ע"מ לחלק בצק פטורה אלא בהא קי"ל כר"ל דאותביה לר"י ממתניתין דנחתום שעשה שאור לחלק כו' דלא ס"ל לחלק בין נחתום לשאר עושה עיסה לחלקה בצק אמנם במאי דס"ל לר"י דהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו חייב בהא ודאי מודה הראב"ד דקי"ל כותיה דר"י וראיה שרבינו ז"ל פ"ג מה' מעשר דין ז' פסק כר"י דהגומר פירותיו של חבירו שלא מדעתו נטבלו למעשר ולא השיג עליו הראב"ד שם משמע דהכי ס"ל ואם כן טעמא דמתניתין דנשים שנתנו לנחתום כו' פטורה מן החלה ע"כ היינו משום דכיון דמנשים רבים הם לא שייך למיחש לאימלוכי כלל והו"ל עושה עיסה על מנת לחלקה בצק ופטורה ויש לי מן התימא על מרן כ"מ שכתב ליישב השגת הראב"ד וז"ל ומה שדייק ממתניתין דנשים שנתנו לנחתום סובר רבינו דמדנקט רישא נחתום כו' ועי"ל שהרי הר"ש פי' דה"ק נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור ובין הכל יש שיעור ולש הכל בבת אחת שלא מדעתן כו' עכ"ד והוא תימא שהרי מה שפי' הר"ש ז"ל דטעמא דמתני' היינו משום דלש הכל הנחתום בבת אחת שלא מדעתן ע"כ אינו אלא אליבא דר"ל דס"ל דהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו אינו נטבל אמנם למאי דקי"ל כר"י דהממרח כריו של חבירו נטבל כמ"ש רבינו ע"כ טעמא לאו היינו משום דלשן שלא מדעתן אלא משום שדעתו לחלקה בצק כמבואר בירושלמי אבל אם לשן בבת אחת שלא מדעתן ולא חלקוה בבצק נטבלת אליבא דר"י וכ"כ הסמ"ג לאוין קמ"א יע"ש ואם כן שפיר קא ק"ל להראב"ד דכיון דטעמא דמתניתין משום עושה עיסה לחלקה בצק אם כן אדתני לה בנשים שנתנו לנחתום לישמועינן באשה אחת דומיא דחמש נשים דאפי"ה פטורה אלא ודאי דעושה עיסה לחלקה בצק חייבת ומשום דחיישינן לאימלוכי ודוקא בה' נשים דלא שייך לאימלוכי הוא דפטורה זה הנ"ל פשוט בכונת הראב"ד ודברי מרן הכ"מ צ"ע:<br><b> ולדעת </b> הראב"ד דס"ל דהעושה עיסה על מנת לחלקה בצק חייבת משום דחיישינן לאימלוכי והביא ראיה מההיא אתתא כו' ק"ל ממ"ש בירושלמי סמוך ונראה אמר רב עיסות כותח (פי' שאין אופין אותה בתנור אלא בחמה) חייבת בחלה אמר רבי בון שמא תמלך ותעשה חריה לבנה וכתבו הר"ש והרא"ש בפרק כל שעה דכי היכי דלא תיפלוג ירושלמי אגמרא דידן דבפרק כיצד מברכין אמרינן לחם העשוי לכותח פטור והתניא חייב ומשני התם כדקתני טעמ' מעשיה מוכיחין עליה עשאן כעכין חייבת עשאן כלמודין פטורה ומטעמא דירושלמי משמע דאפילו עשאן כלמודין חייבת בחלה צ"ל דההיא דירוש' כגון שנטלה מן העיסה מעט לאפותה באור דחיישינן שמא תמלך משום דכיון דמעיקרא דעתה לעשותה כולה לכותח ואח"כ נמלכה לאפות קצתה חיישינן כי היכי דנמלך על אותו מקצ' שמא תמלך על כולה וגמר' דידן מיירי בלא נמלכה כלל דהתם ליכא למיחש שמא תמלך יע"ש והשתא לדעת הראב"ד דלא ס"ל לחלק בהכי מדהביא ראי' לדין העושה עיסה לחלקה בצק מההיא אתתא אם כן ע"כ צ"ל דס"ל דהירושלמי פליג אתלמודא דידן דתלמודא דידן לא חייש לשמא תמלך וכיון שכן קשה איך פסק כהירושלמי הפך תלמודא דידן ותו דלעיל בדין י"ד הביא רבינו דין לחם העשוי לכותח וכתלמודא דידן ולא השיג עליו משמע דהכי ס"ל ואמאי הא לפי דעתו כי היכי דחיישינן בעושה עיסה ע"מ לחלקה בצק וכההיא דעשה עיסה לעשותה אטר"י לשמא תמלך ה"נ הו"ל למיחש בלחם העשוי לכותח וי"ל בדוחק:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>הכוי </b>
+<b> כו'.</b> עיין מ"ש מרן ובמ"ש פ"ט מהלכות כלאים הלכה ה':
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>כיצד </b>
+<b> הרי שהקדיש בהמות לב"ה כו'.</b> כתב מרן וז"ל והר"י קורקוס ז"ל תמה על רבינו שהרי אוקמתא זו נדחית כו' ואלו רבינו ז"ל פסק בפ"ה מה' ערכין דבעי העמדה והערכה כו' עיין במוהר"י קורקוס ז"ל שכתב ב' תשו' בדבר וז"ל ואפשר לחלק ולומר דע"כ לא פסק רבינו דקדשי ב"ה נמי בעו העמד' והערכ' אלא לפדות הבהמה עצמה אבל לפדות הגיזה אפשר דהוי כמקדיש עצים ואבנים לב"ה שהן נפדין וא"נ אפשר אפילו תימא דגיזה בעיא העמד' והערכ' הכא מיירי כשהעמיד הבהמה בעודה עם הגיזה ואז העריכה ואח"כ עבר וגזז דה"א כיון שכבר העמיד והעריך יפדו קמ"ל וכבר התוס' הק' למה לא תי' כן ותי' כו' ודעת רבינו דאה"נ דמצי לתרוצי הכי לקיומי שינוייא אלא דרב מני ניחא ליה דמיירי כשהגיזה חולין יע"ש והנך רואה דכל הדרכים בחזקת סכנה דמאחר דע"כ דעת המקשה לומר דבמקדיש הגיזה בעודה בבהמה טעון הערכ' וא"נ דאפילו כשהעמיד והעריך בחיים אינו יכול לפדותן אחר שחיטה מי המכריח לנו לבדות סברות מלבנו ולומר דהוא הדין דהו"מ לשנויי הכי וי"ל דרכו ז"ל כלפי מה שהק' התוס' בבכורות דנ"ו ד"ה התולש שהק' שם וז"ל ותימא והא בעי האי צמר העמד' והערכ' ואין מועיל לצמר העמדת הבהמה כדמוכח בפ' ראשי' הגז כו' יע"ש מה שנדחקו בתי' קו' זו ואפשר דהיא גופא קשיתיה לרבינו ומשו"ה הוכרח לומר דסוגייא דבכורות פליגא אההיא דפ' ראשית הגז ודרך הב' יש ליישב על אופן זה כלפי מה שהקשה התוספות דר"פ ק"מ ד"ה לא יהא דהקדיש אשפה כו' שהקשה משם הר' חיים הכהן דמי דמי אשפה בר פדיון היא אבל האי לאו בר פדיון הוא דבעינן הע' והע' ותי' דמי לא עסקינן דהעמידה מחיים כו' יע"ש ואם כן ה"ט דרבינו ז"ל דפסק כההיא דמעילה: ואולם ראיתי להרב מש"ל ז"ל פ"ה מה' ערכין הלכה י"ב שדקדק בדברי רבינו ז"ל שכתב לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתפדה לאשמעינן דבעינן פדיה מחיים וכדעת התוספות דפ' ראשית הגז יע"ש וכן נראה להביא ראיה מההיא דגרסינן פ' כל פסולי המוקדשין דף ל"ב ע"ב אמר רב אשי מנא אמינא לה דכתיב והיה הוא ותמורתו כו' אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל הא בעינן הע' והע' אלא ש"מ לא יגאל לא ימכר הוא כו' והשתא אם איתא דכל שהעמיד והעריך מחיים יכול לפדותו לאחר שחיטה אימא דקרא ה"ק מחיים אינו נגאל הא לאחר שחיטה נגאל וכגון שמעמידו ומעריכו מחיים ופודהו לאחר שחיטה והתוס' שם הק' בזה באופן אחר ותי' ז"ל לא יגהה מזור לקושייתנו ולדעתי זו ראיה עצומה ולדעת התוספות דמעילה לא ידעתי מה יענו לסוגייא הלזו וצ"ע כעת: ודע שאני מסתפק בהא דק"ל דקב"ה וק"מ אם מתו יקברו משום דבעינן הע' והע' אם עבר ופדאן אי פדיונו פדיון או לא דאפשר דקרא דכתיב והעמיד היינו דוקא לכתחלה ולא מצאתי גילוי לדין זה אך את זה ראיתי להתוס' בפ' טבול יום דק"ג ע"א שהק' אההיא דאמרי' התם עולת איש פרט לעולת הקדש דברי ר"י ומוקי לה רבי ינאי התם במתפיס עולה לב"ה ואפי' למ"ד לא תפסי ה"מ בשר אבל עור תפיס הק' וז"ל תימא לדידיה אמאי אצטריך הכא דאם שחט קודם פדיה אין עור' לכהנים פשיטא דקדשי ב"ה הוא בכלל הע' והע' והניחוה בתימא יע"ש וכוונתם ז"ל מבוארת דליכא למימר דר"י ס"ל דקדשי ב"ה לא בעו העמד' והערכ' כר"ש משום דרבנן דר"ש דסוף תמורה ר"י היא וכמ"ש רש"י שם והשתא אם נאמר דאם עבר ופדאו מה שעשה עשוי יש לישב שפיר דקרא דעולת איש אצטריך להיכא דשחט קודם פדיון ופדאו שאינו חייב ליתן העור לכהנים וע"פ האמור מקום אתנו ליישב מה שהקשה הרב תי"ט ז"ל בפ"ה דמעילה מ"ג על מה שכתב רע"ב ז"ל ואיכא בין ת"ק לר' ק"מ כו' ר' אומר יקברו משמם דבעינן העמ' והע' כו' וכיון דלא הוו בני פדיה יש בו מועל אחר מועל כו' וח"א יפדו דלא בעו העמ' והע' וכיון דקדוש' דמים נינהו אין בו מועל אחר מועל והלכה כחכמים ע"כ ותמה עליו הרב ז"ל דמאחר שהרע"ב ז"ל פסק בסוף תמורה כרבנן דר"ש דק"מ בעו העמ' והע' איך פסק כחכמים דר' וכמו כן קשה על רבינו ז"ל שהוא פוסק דא' ק"מ וא' קב"ה בעו העמ' והע' ובה' מעילה פסק כרבנן דר' דאין מועל אחר מועל יע"ש שהניחו בצ"ע:<br><b> והנה </b> לדברי הרע"ב היינו יכולי' ליישב דלעולם שדעתו לפסוק כרבנן דר' דק"מ לא בעו העמ' והע' וקדשי ב"ה בעו הע' והע' ולא תקשי לך ממה שפסק בסוף תמורה דא' קדשי מזבח וא' קב"ה יקברו כרבנן דר"ש כי שם כתב וז"ל ואם מתו כו' יקברו ואינו יכול לפדותן ולהאכילן לכלבים ואפי' למ"ד פודין כו' ה"מ בנטרפה אבל משמתו דא"א לקיומי בהו והעמיד והעריך אין פודין אותם רש"א כו' קסבר דלא נאמר והעמיד והעריך אלא בקדשי מזבח ולא בקדשי ב"ה ואין הלכה כר"ש עכ"ל ואיכא למימר דמ"ש בתמורה היינו לומר דאין הלכה כר"ש במאי דס"ל דקב"ה לא בעו העמ' והערכה אלא כחכמים דר"ש דס"ל דקב"ה בעו הע' והע' אמנם בק"מ ה"נ דלא קי"ל כרבנן דר"ש דס"ל דבעו הע' והע' אלא כרבנן דר' סמך אמ"ש במעילה וזהו שדקדק בלשונו וכתב ואין הלכה כר"ש ולא כתב והלכה כחכמים כדרך שכתב במעילה משום דס"ל דאין הלכה כחכמי' במאי דס"ל דק"מ אם מתו יקברו מטעמא דבעינן העמ' והע' ולא כתב ג"כ דאין הלכה כר"ש וחכמים גם כן משום דבעיקר דינא דס"ל דבק"מ אם מתו יקברו הלכתא כוותייהו ולאו מטעמייהו אלא משום דאין פודין את הקדשים כו' ובהכי ניחא לי מ"ש הרע"ב ז"ל בפ"י דחולין מ"ב אההיא דתנן כל שקדם הקדשן כו' ואם מתו יקברו וז"ל ואם מתו מעצמן יקברו דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ע"כ והדבר תמוה שהרי בבכורות אמרינן דטעמא דאם מתו יקברו משום דבעינן העמ' והע' מדלא תני אם נעשו טריפה ואף לאבע"א דמשני התם רב כר"י ס"ל כו' מ"מ מודה הוא דטעמא דאם מתו יקברו משום העמ' והע' וא"כ למה זה כתב הרע"ב ז"ל טעמ' דאין פודין כו' והוצרך לפרש דאם מתו מעצמן קאמר ותי"ל מטעמא דבעינן העמ' והע' ואפי' מתו ע"י אדם דהיינו שנשחטו אפ"ה יקברו ולפחות הי"ל להזכיר שני הטעמים כדרך שפירש רש"י שם ואולם כפי מ"ש הנה נכון דהוצרך לפרש דוקא מטעמא דאין פודין לענין הלכה דטעמא דהעמ' והע' לא אתי כהלכתא זה הנ"ל אמת ויציב בדעת הרע"ב ז"ל:<br><b> האמנם </b> לדעת רבינו לא יתכן דרך זה דבהדיא פסק בה' ערכין דא' ק"מ וא' קב"ה בעו הע' והע' ואולם אם נאמר דס"ל לרבינו ז"ל דהא דבעינן הע' והע' היינו דוקא למצוה אבל אם עבר ופדאו מה שעשה עשוי והכריחו לומר כן מההיא דפ' טבול יום דדריש ר' יהודה עולת איש ולא עולת הקדש יש ליישב דס"ל ז"ל דמש"ה ק"מ תמימים ונעשו ב"מ ועבר ושחטן אין בהם מועל אחר מועל משום דכיון דאם עבר ופדאו פדוי חשוב כקדושת דמי' וכל שעבר ונהנה מן ההקדש הו"ל כאלו עבר ופדאן ויצא לחולין ולא דמי לקדושת הגוף דליתנהו בפדיה כלל ואע"ג דר' ס"ל דכיון דבעינן הע' והע' יש בהן מועל אחר מועל היינו משום דס"ל לר' דאפי' אם עבר ופדאו אין פדיונו פדוי הו"ל כקדושת דמים אמנם ר"י דפ' טבול יום ע"כ פליג אר' וס"ל דבדיעבד אם פדאו ה"ז פדוי ופסק רבינו כר"י כמ"ש בספ"ה מה' מעה"ק כנ"ל ליישב דעת רבינו ודוק:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>פטר </b>
+<b> חמור אסור בהנאה כו'.</b> עיין מה שכתבתי פ"ה מהלכות אישות הלכה ב':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..16ce0472d6c2620b0a20983debedfa44c7bfc84d
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,257 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary
+שער המלך על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_First_Fruits_and_other_Gifts_to_Priests_Outside_the_Sanctuary
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אבל </b>
+<b> מביא אדם מנכסי אשתו.</b> כתב מוהריב"ל בתשו' ח"ג סי' ק"ז על ענין אי חייב לפרוע הבעל מס מנכסי מלוג כתב דלכאורה היה נראה דחייב לפרוע מההיא דאמרינן בפ' השולח המוכר שדה לפירות ר"י אמר מביא וקורא ר"ל אמר מביא ואינו קורא איתביה ר"י ולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו וקורא א"ל שאני התם דכתיב ולביתך א"ד כו' ואם לחשך אדם לומר דנהי דלענין בכורי אשתו תרווייהו ס"ל דאדם מביא בכורי אשתו וקורא מ"מ במוכר שדהו לפירות פליג ר"י ור"ל והלכה כר"ל ואפשר למימר דכי היכא דלא ילפינן מבכורי אשתו לשאר מילי ה"נ נימא דוקא לענין בכורים הוא דגלי קרא דנכסי מלוג כקנין הגוף דמי אבל לשאר מילי דנכסי מלוג לא א"ד יע"ש הנה מדברי הרב ז"ל נראה דהוה ס"ד מעיקרא לומר דמאי דאמרינן בגמרא שאני התם דגלי קרא היינו לומר דבנכסי מלוג גלי קרא דכקנין הגוף דמי ושוב דחה זה בדרך אפשר דאיכא למימר דדוקא לענין בכורים הוא דגלי קרא דנכסי מלוג כקנין הגוף דמי אבל בעלמא אפילו לנכסי מלוג לא ילפינן מיניה ותמהני עליו איך עלה בדעתו לומר כן שהרי אמרינן בהדיא בפ' השואל דצ"ז בעל בנכסי אשתו פלוגתא דר"י ור"ל הרי בהדיא דאפילו בנכסי מלוג פליגי ר"ל ור"י וא"כ ע"כ מ"ש בפ' השולח שאני התם דגלי קרא היינו לומר דדוקא גבי בכורים גלי קרא אבל בעלמא אפילו בנכסי מלוג לאו כקנין הגוף דמי ואמאי כתבו בדרך אפשר והלא זה מבואר מסוגייא שכתבנו וצ"ע:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>ואם </b>
+<b> רצה לאכול תחילה ואח"כ יפריש כו'.</b> כתב הרא"ש פ"ק דביצה הא דאמר שמואל חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וז"ל ומיהו מוקף ודאי לא בעי' מדשרינן אוכל והולך ואח"כ מפריש ומה שנהגו בפסח להניח כל המצות בכלי אחד לאו משום דבעינן מוקף אלא משום דנהגו למיפא קפיזא קפיזא כו' והקשה הב"ח א"ח סי' תנ"ו שדברי הרא"ש ז"ל סתרי אמ"ש בפ' אלו עוברין דף קל"ב ע"ב שכתב וז"ל אבל אם היה בו שיעור חלה אינו צריך צירוף סל אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף ותי' שדעת הרא"ש ז"ל לחלק בין לש עיסה אחת ללש הרבה עיסות דבעיסה אחת דאית בה שיעור חלה לא בעינן הקפה והיינו ההיא דשמואל דקאמר אוכל והולך אבל בב' עיסות ובכל אחת שיעור חלה בזה הוא דכתב בפ' אלו עוברין דבעינן מן המוקף כיון שלא נילושו הכיכרות יחד עכ"ד ולע"ד אין תי' זה מחוור דאם איתא מאי האי דקאמר הרא"ש ומ"ש בפסח להניח כל המצות בכלי א' לאו משום דבעינן מוקף אלא כו' דמשמע דדוקא משום שנהגו למיפא קפיזא קפיזא הא אם היה שיעור חלה לא הוה בעינן מוקף ואי כפי דברי הב"ח אמאי הוצרך לטעם זה הול"ל בפשיטות דהתם ה"ט משום שהן עיסות מרובות גם מ"ש שדעת הטור ז"ל שכתב שם ואפילו אם שכח ואכל קצת כו' דס"ל דהא דשמואל דקאמר אוכל והולך לאו לכתחלה קאמר אלא בדיעבד אם שכח ואכל קצת מפריש על המותר ומהני על מה שאכל והוצרך הטור ז"ל לזה משום דק"ל דברי הרא"ש ז"ל אהדדי נראה דליתא דא"כ היכי פריך בגמ' לימא פליג' שמואל אדאבוהו דשמואל דאמר חלת ח"ל כו' ומאי קו' הא כיון דלכתחלה לא יאכל עד שיפריש הו"ל מתקן גמור ומשום הכי קאמר שמואל גלגל עיסה מעי"ט אין מפרישין אותה בי"ט ולכן הדבר ברור שמ"ש הרא"ש בפ' אלו עוברין איירי בחלת א"י וכ"כ הט"ז והפר"ח ז"ל סק"א יע"ש ומ"מ מסתמיות דברי הטור ז"ל סי' הנזכר ובי"ד סי' שכ"ה (שכתב ואם יש בכל עיסה כשיעור ורוצה להפריש מזו על זו א"צ לא צירוף כו' אלא רק בששתיהן לפניו) משמע דס"ל דאפילו בחלת ח"ל בעינן מוקף ואפשר דס"ל כמ"ש הר"ן ז"ל שכתב דיש מי שאומר שצריך להניח לבסוף יותר משיעור חלה כדי שיפריש מן המוקף וכ"כ התוספות בבכורות בפ' עד כמה דף כ"ז יע"ש ועיין בהרב ט"ז שכתב שאשתמיט מיניה דברי התוספות והר"ן הללו יע"ש:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>העושה </b>
+<b> עיסה לחלקה בצק כו'.</b> כתב הראב"ד א"א נ"ל מן הגמרא שאף העיסה שעשתה האשה חייבת בחלה כו' עד ואע"ג דר"י הוא דאמר פטורה ר"ל פליג עליה דאמר נחתום לאו דוקא כו' ומעשה דההיא אתתא מוכחא דבכל עיסה נמי חיישינן לאמלוכי עכ"ל והנראה ודאי דכונת דבריו ז"ל לומר דלא קי"ל כותיה דר"י בהך מילתא דקאמר העושה עיסה ע"מ לחלק בצק פטורה אלא בהא קי"ל כר"ל דאותביה לר"י ממתניתין דנחתום שעשה שאור לחלק כו' דלא ס"ל לחלק בין נחתום לשאר עושה עיסה לחלקה בצק אמנם במאי דס"ל לר"י דהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו חייב בהא ודאי מודה הראב"ד דקי"ל כותיה דר"י וראיה שרבינו ז"ל פ"ג מה' מעשר דין ז' פסק כר"י דהגומר פירותיו של חבירו שלא מדעתו נטבלו למעשר ולא השיג עליו הראב"ד שם משמע דהכי ס"ל ואם כן טעמא דמתניתין דנשים שנתנו לנחתום כו' פטורה מן החלה ע"כ היינו משום דכיון דמנשים רבים הם לא שייך למיחש לאימלוכי כלל והו"ל עושה עיסה על מנת לחלקה בצק ופטורה ויש לי מן התימא על מרן כ"מ שכתב ליישב השגת הראב"ד וז"ל ומה שדייק ממתניתין דנשים שנתנו לנחתום סובר רבינו דמדנקט רישא נחתום כו' ועי"ל שהרי הר"ש פי' דה"ק נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור ובין הכל יש שיעור ולש הכל בבת אחת שלא מדעתן כו' עכ"ד והוא תימא שהרי מה שפי' הר"ש ז"ל דטעמא דמתני' היינו משום דלש הכל הנחתום בבת אחת שלא מדעתן ע"כ אינו אלא אליבא דר"ל דס"ל דהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו אינו נטבל אמנם למאי דקי"ל כר"י דהממרח כריו של חבירו נטבל כמ"ש רבינו ע"כ טעמא לאו היינו משום דלשן שלא מדעתן אלא משום שדעתו לחלקה בצק כמבואר בירושלמי אבל אם לשן בבת אחת שלא מדעתן ולא חלקוה בבצק נטבלת אליבא דר"י וכ"כ הסמ"ג לאוין קמ"א יע"ש ואם כן שפיר קא ק"ל להראב"ד דכיון דטעמא דמתניתין משום עושה עיסה לחלקה בצק אם כן אדתני לה בנשים שנתנו לנחתום לישמועינן באשה אחת דומיא דחמש נשים דאפי"ה פטורה אלא ודאי דעושה עיסה לחלקה בצק חייבת ומשום דחיישינן לאימלוכי ודוקא בה' נשים דלא שייך לאימלוכי הוא דפטורה זה הנ"ל פשוט בכונת הראב"ד ודברי מרן הכ"מ צ"ע:<br><b> ולדעת </b> הראב"ד דס"ל דהעושה עיסה על מנת לחלקה בצק חייבת משום דחיישינן לאימלוכי והביא ראיה מההיא אתתא כו' ק"ל ממ"ש בירושלמי סמוך ונראה אמר רב עיסות כותח (פי' שאין אופין אותה בתנור אלא בחמה) חייבת בחלה אמר רבי בון שמא תמלך ותעשה חריה לבנה וכתבו הר"ש והרא"ש בפרק כל שעה דכי היכי דלא תיפלוג ירושלמי אגמרא דידן דבפרק כיצד מברכין אמרינן לחם העשוי לכותח פטור והתניא חייב ומשני התם כדקתני טעמ' מעשיה מוכיחין עליה עשאן כעכין חייבת עשאן כלמודין פטורה ומטעמא דירושלמי משמע דאפילו עשאן כלמודין חייבת בחלה צ"ל דההיא דירוש' כגון שנטלה מן העיסה מעט לאפותה באור דחיישינן שמא תמלך משום דכיון דמעיקרא דעתה לעשותה כולה לכותח ואח"כ נמלכה לאפות קצתה חיישינן כי היכי דנמלך על אותו מקצ' שמא תמלך על כולה וגמר' דידן מיירי בלא נמלכה כלל דהתם ליכא למיחש שמא תמלך יע"ש והשתא לדעת הראב"ד דלא ס"ל לחלק בהכי מדהביא ראי' לדין העושה עיסה לחלקה בצק מההיא אתתא אם כן ע"כ צ"ל דס"ל דהירושלמי פליג אתלמודא דידן דתלמודא דידן לא חייש לשמא תמלך וכיון שכן קשה איך פסק כהירושלמי הפך תלמודא דידן ותו דלעיל בדין י"ד הביא רבינו דין לחם העשוי לכותח וכתלמודא דידן ולא השיג עליו משמע דהכי ס"ל ואמאי הא לפי דעתו כי היכי דחיישינן בעושה עיסה ע"מ לחלקה בצק וכההיא דעשה עיסה לעשותה אטר"י לשמא תמלך ה"נ הו"ל למיחש בלחם העשוי לכותח וי"ל בדוחק:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>הכוי </b>
+<b> כו'.</b> עיין מ"ש מרן ובמ"ש פ"ט מהלכות כלאים הלכה ה':
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>כיצד </b>
+<b> הרי שהקדיש בהמות לב"ה כו'.</b> כתב מרן וז"ל והר"י קורקוס ז"ל תמה על רבינו שהרי אוקמתא זו נדחית כו' ואלו רבינו ז"ל פסק בפ"ה מה' ערכין דבעי העמדה והערכה כו' עיין במוהר"י קורקוס ז"ל שכתב ב' תשו' בדבר וז"ל ואפשר לחלק ולומר דע"כ לא פסק רבינו דקדשי ב"ה נמי בעו העמד' והערכ' אלא לפדות הבהמה עצמה אבל לפדות הגיזה אפשר דהוי כמקדיש עצים ואבנים לב"ה שהן נפדין וא"נ אפשר אפילו תימא דגיזה בעיא העמד' והערכ' הכא מיירי כשהעמיד הבהמה בעודה עם הגיזה ואז העריכה ואח"כ עבר וגזז דה"א כיון שכבר העמיד והעריך יפדו קמ"ל וכבר התוס' הק' למה לא תי' כן ותי' כו' ודעת רבינו דאה"נ דמצי לתרוצי הכי לקיומי שינוייא אלא דרב מני ניחא ליה דמיירי כשהגיזה חולין יע"ש והנך רואה דכל הדרכים בחזקת סכנה דמאחר דע"כ דעת המקשה לומר דבמקדיש הגיזה בעודה בבהמה טעון הערכ' וא"נ דאפילו כשהעמיד והעריך בחיים אינו יכול לפדותן אחר שחיטה מי המכריח לנו לבדות סברות מלבנו ולומר דהוא הדין דהו"מ לשנויי הכי וי"ל דרכו ז"ל כלפי מה שהק' התוס' בבכורות דנ"ו ד"ה התולש שהק' שם וז"ל ותימא והא בעי האי צמר העמד' והערכ' ואין מועיל לצמר העמדת הבהמה כדמוכח בפ' ראשי' הגז כו' יע"ש מה שנדחקו בתי' קו' זו ואפשר דהיא גופא קשיתיה לרבינו ומשו"ה הוכרח לומר דסוגייא דבכורות פליגא אההיא דפ' ראשית הגז ודרך הב' יש ליישב על אופן זה כלפי מה שהקשה התוספות דר"פ ק"מ ד"ה לא יהא דהקדיש אשפה כו' שהקשה משם הר' חיים הכהן דמי דמי אשפה בר פדיון היא אבל האי לאו בר פדיון הוא דבעינן הע' והע' ותי' דמי לא עסקינן דהעמידה מחיים כו' יע"ש ואם כן ה"ט דרבינו ז"ל דפסק כההיא דמעילה: ואולם ראיתי להרב מש"ל ז"ל פ"ה מה' ערכין הלכה י"ב שדקדק בדברי רבינו ז"ל שכתב לפיכך אם מתה הבהמה קודם שתפדה לאשמעינן דבעינן פדיה מחיים וכדעת התוספות דפ' ראשית הגז יע"ש וכן נראה להביא ראיה מההיא דגרסינן פ' כל פסולי המוקדשין דף ל"ב ע"ב אמר רב אשי מנא אמינא לה דכתיב והיה הוא ותמורתו כו' אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל הא בעינן הע' והע' אלא ש"מ לא יגאל לא ימכר הוא כו' והשתא אם איתא דכל שהעמיד והעריך מחיים יכול לפדותו לאחר שחיטה אימא דקרא ה"ק מחיים אינו נגאל הא לאחר שחיטה נגאל וכגון שמעמידו ומעריכו מחיים ופודהו לאחר שחיטה והתוס' שם הק' בזה באופן אחר ותי' ז"ל לא יגהה מזור לקושייתנו ולדעתי זו ראיה עצומה ולדעת התוספות דמעילה לא ידעתי מה יענו לסוגייא הלזו וצ"ע כעת: ודע שאני מסתפק בהא דק"ל דקב"ה וק"מ אם מתו יקברו משום דבעינן הע' והע' אם עבר ופדאן אי פדיונו פדיון או לא דאפשר דקרא דכתיב והעמיד היינו דוקא לכתחלה ולא מצאתי גילוי לדין זה אך את זה ראיתי להתוס' בפ' טבול יום דק"ג ע"א שהק' אההיא דאמרי' התם עולת איש פרט לעולת הקדש דברי ר"י ומוקי לה רבי ינאי התם במתפיס עולה לב"ה ואפי' למ"ד לא תפסי ה"מ בשר אבל עור תפיס הק' וז"ל תימא לדידיה אמאי אצטריך הכא דאם שחט קודם פדיה אין עור' לכהנים פשיטא דקדשי ב"ה הוא בכלל הע' והע' והניחוה בתימא יע"ש וכוונתם ז"ל מבוארת דליכא למימר דר"י ס"ל דקדשי ב"ה לא בעו העמד' והערכ' כר"ש משום דרבנן דר"ש דסוף תמורה ר"י היא וכמ"ש רש"י שם והשתא אם נאמר דאם עבר ופדאו מה שעשה עשוי יש לישב שפיר דקרא דעולת איש אצטריך להיכא דשחט קודם פדיון ופדאו שאינו חייב ליתן העור לכהנים וע"פ האמור מקום אתנו ליישב מה שהקשה הרב תי"ט ז"ל בפ"ה דמעילה מ"ג על מה שכתב רע"ב ז"ל ואיכא בין ת"ק לר' ק"מ כו' ר' אומר יקברו משמם דבעינן העמ' והע' כו' וכיון דלא הוו בני פדיה יש בו מועל אחר מועל כו' וח"א יפדו דלא בעו העמ' והע' וכיון דקדוש' דמים נינהו אין בו מועל אחר מועל והלכה כחכמים ע"כ ותמה עליו הרב ז"ל דמאחר שהרע"ב ז"ל פסק בסוף תמורה כרבנן דר"ש דק"מ בעו העמ' והע' איך פסק כחכמים דר' וכמו כן קשה על רבינו ז"ל שהוא פוסק דא' ק"מ וא' קב"ה בעו העמ' והע' ובה' מעילה פסק כרבנן דר' דאין מועל אחר מועל יע"ש שהניחו בצ"ע:<br><b> והנה </b> לדברי הרע"ב היינו יכולי' ליישב דלעולם שדעתו לפסוק כרבנן דר' דק"מ לא בעו העמ' והע' וקדשי ב"ה בעו הע' והע' ולא תקשי לך ממה שפסק בסוף תמורה דא' קדשי מזבח וא' קב"ה יקברו כרבנן דר"ש כי שם כתב וז"ל ואם מתו כו' יקברו ואינו יכול לפדותן ולהאכילן לכלבים ואפי' למ"ד פודין כו' ה"מ בנטרפה אבל משמתו דא"א לקיומי בהו והעמיד והעריך אין פודין אותם רש"א כו' קסבר דלא נאמר והעמיד והעריך אלא בקדשי מזבח ולא בקדשי ב"ה ואין הלכה כר"ש עכ"ל ואיכא למימר דמ"ש בתמורה היינו לומר דאין הלכה כר"ש במאי דס"ל דקב"ה לא בעו העמ' והערכה אלא כחכמים דר"ש דס"ל דקב"ה בעו הע' והע' אמנם בק"מ ה"נ דלא קי"ל כרבנן דר"ש דס"ל דבעו הע' והע' אלא כרבנן דר' סמך אמ"ש במעילה וזהו שדקדק בלשונו וכתב ואין הלכה כר"ש ולא כתב והלכה כחכמים כדרך שכתב במעילה משום דס"ל דאין הלכה כחכמי' במאי דס"ל דק"מ אם מתו יקברו מטעמא דבעינן העמ' והע' ולא כתב ג"כ דאין הלכה כר"ש וחכמים גם כן משום דבעיקר דינא דס"ל דבק"מ אם מתו יקברו הלכתא כוותייהו ולאו מטעמייהו אלא משום דאין פודין את הקדשים כו' ובהכי ניחא לי מ"ש הרע"ב ז"ל בפ"י דחולין מ"ב אההיא דתנן כל שקדם הקדשן כו' ואם מתו יקברו וז"ל ואם מתו מעצמן יקברו דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ע"כ והדבר תמוה שהרי בבכורות אמרינן דטעמא דאם מתו יקברו משום דבעינן העמ' והע' מדלא תני אם נעשו טריפה ואף לאבע"א דמשני התם רב כר"י ס"ל כו' מ"מ מודה הוא דטעמא דאם מתו יקברו משום העמ' והע' וא"כ למה זה כתב הרע"ב ז"ל טעמ' דאין פודין כו' והוצרך לפרש דאם מתו מעצמן קאמר ותי"ל מטעמא דבעינן העמ' והע' ואפי' מתו ע"י אדם דהיינו שנשחטו אפ"ה יקברו ולפחות הי"ל להזכיר שני הטעמים כדרך שפירש רש"י שם ואולם כפי מ"ש הנה נכון דהוצרך לפרש דוקא מטעמא דאין פודין לענין הלכה דטעמא דהעמ' והע' לא אתי כהלכתא זה הנ"ל אמת ויציב בדעת הרע"ב ז"ל:<br><b> האמנם </b> לדעת רבינו לא יתכן דרך זה דבהדיא פסק בה' ערכין דא' ק"מ וא' קב"ה בעו הע' והע' ואולם אם נאמר דס"ל לרבינו ז"ל דהא דבעינן הע' והע' היינו דוקא למצוה אבל אם עבר ופדאו מה שעשה עשוי והכריחו לומר כן מההיא דפ' טבול יום דדריש ר' יהודה עולת איש ולא עולת הקדש יש ליישב דס"ל ז"ל דמש"ה ק"מ תמימים ונעשו ב"מ ועבר ושחטן אין בהם מועל אחר מועל משום דכיון דאם עבר ופדאו פדוי חשוב כקדושת דמי' וכל שעבר ונהנה מן ההקדש הו"ל כאלו עבר ופדאן ויצא לחולין ולא דמי לקדושת הגוף דליתנהו בפדיה כלל ואע"ג דר' ס"ל דכיון דבעינן הע' והע' יש בהן מועל אחר מועל היינו משום דס"ל לר' דאפי' אם עבר ופדאו אין פדיונו פדוי הו"ל כקדושת דמים אמנם ר"י דפ' טבול יום ע"כ פליג אר' וס"ל דבדיעבד אם פדאו ה"ז פדוי ופסק רבינו כר"י כמ"ש בספ"ה מה' מעה"ק כנ"ל ליישב דעת רבינו ודוק:
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>פטר </b>
+<b> חמור אסור בהנאה כו'.</b> עיין מה שכתבתי פ"ה מהלכות אישות הלכה ב':
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2a8cff9883adbf48286c35ca3a25a32589f78630
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,412 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Heave Offerings
+שער המלך על משנה תורה, הלכות תרומות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות תרומות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>פירות </b>
+<b> הגוי שגדלו כו'.</b> כתב מרן כתב הא"ח משם הראב"ד ואם קנה מהגוי שיבולים לצורך מצוה ומירחן גוי בשביל ישראל חייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו אבל אם המוכר גוי ומרחו פטור ותמה עליו מרן דהא קי"ל דאין שליחות לגוי וראיתי להפר"ח בס' מים חיים ובחידושיו על הרמב"ם דכ"ה ע"ב שכתב וז"ל ונראה לע"ד דאברא ודאי דמן התורה אין שליחות לגוי אפי' לחומרא מיהו מדרבנן איכא שליחות לגוי כמ"ש המ"מ בפ"ד מהלכות מו"ל דין ה' עכ"ד: ואחרי המחילה אין דבריו נראין לי שהרי לדעת הראב"ד כפי מ"ש מרן הכ"מ שם והסכים הוא לדעתו סמוך ונראה שמירוח הגוי חייב מדרבנן ואפי' היה מתחילתו של גוי כמ"ש בפי"א מה' מעשר ושלא כדעת רבינו ואם כן ע"כ צ"ל שמ"ש האורחות חיים משם הראב"ד דאם המוכר גוי מירחו פטור מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן מיהא חייב ואם כן מינה נשמע שמ"ש אם מירחן גוי בשביל ישראל חייב מד"ת קאמר ואם כן שפיר ק"ל למרן דהא קי"ל דאין שליחות לגוי מדאוריי' אפי' לחומרא והרב מ"א בהלכות שלוחין סי' י"א תירץ דאפשר דהראב"ד איירי כשמרחן ע"י פועלים כותים דנהי דאין כותים נעשה שליח לישראל מ"מ פועלים שאני דידו כיד בעל הבית וכאילו מרחן ב"ה דמים וכתב שכן משמע מהירושלמי יע"ש: ולע"ד ק"ל עלה מההיא דשור שנגח את הפרה דנ"ג ע"א דפריך בגמ' התם בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי השוו שליח אין שליח ל"ע וכתב הרשב"א שם בחידושיו וק"ל דלמא דשוו שליח גוי וי"ל דאין שליחות לגוי ואפי' אינהו לדידן כדאמרינן באז"נ עכ"ל והשתא אם איתא כמו שכתב הרב דאע"ג דאין שליחות לגוי מ"מ פועל שאני דידו כיד ב"ה דמי אכתי קשה למה לא משני דמשכחת לה בששכרו פועל גוי דידו כיד ב"ה דמי אלא משמע ודאי דלא שנא ולכן העיקר כמו שתי' עוד הרב הנזכר דהא דאמרי' אין שליחות לגוי היינו דוקא במידי דבעי שליחות כגון הפרשת תרומה וכיוצא אבל במידי דלא בעי שליחות כגון מירוח שאם בא חבירו ומירחו שלא מדעתו מה שעשה עשוי והוטבלו פירותיו למעשר בהא ודאי לא אמרי' אין שליחות לגוי ועיין בהב"ח י"ד סי' של"א ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שסו) </b> כתב מרן כ' הא"ח משם הראב"ד ואם קנה מהגוי שבלים לצורך מצוה כו'. לא ידעתי פירושו דמאי נ"מ לאיזה צורך קנאו ובכסף משנה איתא לצורך מצות ועכ"ר דתיבת מצוה ט"ס הוא אבל קשה כיון דקנה שבלים מגוי לצורך מצות תו ליכא שימור משעת קצירה וצ"ל דישראל היה מהפך בכיפי לשם מצוה והיינו דקנה שבלים קודם שעשאן הגוי עמרים:<br><b> (שסז) </b> ומירחן גוי בשביל ישראל חייב בתרומה כו'. אבל אם המוכר גוי ומירחו פטור כו'. לענ"ד י"ל דעיקר הדבר תלוי דבשעת המירוח יהיו הפירות של ישראל ואז אפי' אם מירחן גוי חייבין בתרומה משום דהשעה שמתחייבין פירות במעשרות היא גמר מלאכתן ובדגן הוא המירוח ואם היו השבלים של גוי ומירחן גוי פטורים דכתיב דגנך ולא דיגון גוי והיינו כשהפירות שלו אבל כשהפירות של ישראל אין דיגון נכרי פוטרן ובאמת הא דשליחו של אדם כמותו דנקט הא"ח לישנא קיטעא הוא דמה צורך לשליחות בזה דאטו מירוח מצוה היא והמעיין בכסף משנה יראה שלא תמה על הא"ח כמ"ש הגאון המחבר ז"ל בלשונו כאן אך כתב שיש לגמגם בזה וע"ש: ותדע שכן הוא דאין צריך שליחות למירוח דאל"כ הרי פירות של קטן שמירחן אפי' ישראל יהיו פטורין ממעשרות מטעם דאין שליחות לקטן. (והרי אפוטרופוס תורם להאכיל עכ"פ ואמאי הא לפ"ז לא נתחייבו פירות של קטנים במעשרות ואפי' אי נימא דרק מדרבנן חייבין אכתי קשה להפוסקים דס"ל דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן בידים א"כ אמאי האפוטרופוס תורם להאכיל) אע"כ דאין צריך שליחות למירוח: שוב ראיתי שהפר"ח בתי' השני כתב כעין זה אבל לא יכולתי לעמוד על דבריו בראייתו שהביא לזה דלא בעי שליחות במירוח דהרי אם בא חברו ומירחן שלא מדעתו מה שעשה עשוי וע"ש דמזה אין ראיה כלל דהא אפי' במ"ע המוטלת עליו לעשות כגון מעקה וכדומה נמי כן הוא דאם בא חברו או אפי' נכרי ועשה לו מעקה לגגו הרי מה שעשה עשוי ונפטר הישראל בעל הבית מלעשות מעקה וגדולה מזו כתב הגאון בעל מחנה אפרים ז"ל בהלכות שלוחין ומתנה סי' י"א דאם עשה מעקה ע"י נכרי דאינו מברך משום דאין שליחות לנכרי אלא דע"י פועל ואפי' נכרי מצדד שם לומר דמברך משום דידו כידו וא"כ ה"נ לענין מירוח לעולם י"ל דבעי שליחות ואפ"ה אם בא אחר ומירחו שלא מדעת בעליו מה שעשה עשוי וא"כ הרי אין מזה ראיה דלא בעינן שליחות למירוח ואין הספר מחנה אפרים תחת ידי לעיין בו אך כמדומה לי אשר ראיתי בו זה יותר מעשרים שנה שכ"כ כמו שכתבתי בשמו וע"י שהגאון המחבר ז"ל הביא כאן מה דמיישב הגאון בעל מחנה אפרים קושיית הכסף משנה על האורחות חיים הנ"ל ונזכרתי בדבריו מה שכתב לענין ברכה על עשיית מעקה ע"י גוי: ואולם מדברי התוס' בשבועות דף ג' ע"א בד"ה ועל הזקן כו'. שכתבו שם דעשה דגילוח מצורע יכול לקיים ע"י נכרי. הרי מבואר דאפילו מ"ע יכולה להתקיים ע"י נכרי. וכן משמע להדיא בע"ז דף כ"ו וכ"ז לענין מילה בנכרי וע"ש: (מנ"ה עיין בתשובות הרשב"א ח"א סי' י"ב):<br><b> (שסח) </b> ולע"ד כו' אכתי ק' למה לא משני דמשכחת לה בששכרו פועל גוי דידו כיד בעה"ב דמי כו'. לא ידעתי: הא המ"מ בפ"ד הלכה ה' מהלכות מלוה ולוה (והביאו המחבר בעצמו לעיל). הוכיח. דלחומרא יש שליחות לנכרי: ולפ"ז הרי גם בלא דברי הרב מחנה אפרים הנ"ל נמי יקשה בגמרא הנ"ל. דאמאי לא משני דמשכחת לה בדשוי לנכרי שליח. וכמו שהקשה באמת הרשב"א ז"ל. וא"כ הרי מה שיתרץ על רבינו המ"מ ז"ל. יתרץ ג"כ על הרב מחנה אפרים הנ"ל:<br><b> ואפשר </b> לומר דס"ל להגאון המחבר ז"ל. דכיון דמדאורייתא אין שליחות לגוי אפילו לחומרא א"כ אע"ג דלענין איסור אמרו רבנן לחומרא דיש שליחות לגוי. מ"מ לענין חיוב ממון דבור של שני שותפים. שיתחייבו בתשלומי נזקי הבור. לא אמרו כלל דיש שליחות לגוי:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>אין </b>
+<b> תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף כו'.</b> הנה התוס' פ' כל הגט דף ל' כתבו תרומה גדולה מדאורייתא בעיא מוקף ותרומת מעשר הצריכו רבנן מוקף משום גזירה אטו תרומה גדולה וראיתי בס' מש"ל שכתב החכם המגיה וז"ל והיה נראה לומר דכל מידי דאינו חייב בתרומה ומעשר אלא מדרבנן לא בעינן מוקף אך מצינן למימר דכעין דאורייתא תקון והכי מוכח מדברי התוס' פ' כל הגט שהקשה מההיא דהמפקיד דאיירי בפירות משמע דפשיטא להו דבכל דבר בעי' מוקף ואינהו ס"ל דאינו חייב מן התורה אלא דגן תירוש ויצהר ומהא דפריך התם וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ליכא לאוכוחי מדלא מוקי לה בפירות דברייתא קתני כור מעשר ולישנא דכור לא שייך אלא בחיטים כו' א"ד עי"ש. והדבר תמוה שהרי מסוגיא דפרק בכל מערבין דל"ב ע"ב מבואר דאפי' בתרומת פירות דרבנן אין תורמין שלא מן המוקף דמתני' קתני בהדיא האומר צא ולקוט לך תאנים מתאנתי כו' וקאמר עלה רשב"א דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף וכ"כ ראיתי בס' שמע יעקב בקונטריס ארעא דרבנן דף ז' ע"א שכתב שהוא תלמוד ערוך פ"ק דחולין ד"ז ע"א אהא דאמרי' התם דר"מ אכל עלה של ירק בבית שאז ופריך ודלמא ר"מ עישר עליה ממקום אחר ומשני לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף הרי דאפי' במעשר ירק אין תורמין אלא מן המוקף. ואולם אחר השקפה נראה דבריו מצודקים שמעולם לא נסתפק הוא אלא דוקא גבי תרומת מעשר דכיון דעיקרו אינו אלא גזירה דרבנן אטו תרומה גדולה איכא למימר דכי גזרו חכמים אינו אלא בתרומה ובמעשרות דאורייתא אבל בפירות כיון דתרומה גדולה נמי אינו אלא מדרבנן לא גזרו א"ד ל"ש אבל בתרומה גדולה דאיסור שלא מן המוקף מן התורה ה"נ דבפירות נמי דתרומתו מדרבנן בעינן מוקף כעין דאורייתא: ומעתה ההיא דבכל מערבין אין ראיה דהתם גבי תרומה גדולה איירי וכן ההיא דר"מ דעלה של ירק בתרומה גדולה מיירי דאיסורו מן התורה אבל בתרומת מעשר דאיסורו מדרבנן אכתי איכא למימר דבתרומה דרבנן לא גזרו והיינו שהביא ראיה מדברי התוספות שהקשה מההיא דהמפקיד פירות דהתם בתרומת מעשר מיירי כמבואר שם: מיהו לפי מ"ש התוס' בחולין ד"ה שהכריחו דמעשר דר"מ דמאי הוא מדפריך ודילמא נותן עיניו בצד זה מבואר דס"ל דאפי' תרומת מעשר ובתרומה דרבנן אין תורמין אלא מן המוקף שהרי דמאי אין מפרישין ממנו תרומה גדולה אלא תרומת מעשר ומבואר מדבריהם דאפי' בדמאי בעינן מוקף וכ"כ הר"ש פ"ד דחלה משנה ה' יע"ש ושלא כדעת הרב החידושין שכתב בפ"ק דקידושין דף כ"ז גבי מעשר דר"ג דגבי דמאי לא בעינן מוקף והבאתי דבריו פ"ט מה' מעשר הלכה ט' ע"ש ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שסט) </b> ומהא דפריך התם וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף כו' הברייתא קתני כור מעשר. ולישנא דכור לא שייך אלא בחטים כו'. תמהני דהא משנה שלימה שנינו בשבועות דף ל"ח ע"ב כור תבואה לי בידך. אין לך בידי אלא לתך קטניות. פטור: כור פירות לי בידך. אין לך בידי אלא לתך קטניות חייב כו' וע"ש: אלמא דליכא למימר הכי דלישנא דכור לא שייך אלא בחטים דוקא שהרי גם בפירות וקטניות שייך נמי לישנא דכור אלא דקטניות אינו בכלל תבואה. וישנו בכלל פירות: אבל לא בלישנא דכור תליא מלתא וא"כ הרי כור מעשר דברייתא הנ"ל יש לפרשו נמי כור פירות כמו כור חטים:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>האומר </b>
+<b> לשותפו כו' והלכו לתרום וביטל שליחותו כו'.</b> עיין בהשגת הראב"ד ומ"ש מרן הכ"מ וז"ל ועוד יש לתמוה דהתם בקידושין איתיביה ר"י לר"ל מההיא מתני' ושני ליה שאני נתינת מעות ליד האשה דכמעשה דמי כו' ומשמע דאפי' ר"ל לא אמר דלא אתי דבור ומבטל דבור אלא בשיש מעשה כו' וא"כ אפי' לר"ל לא בעיא שינה לפום גמר' דידן עכ"ל: והן דברים תמוהים שהרי ללישנא דרב זביד אפי' בדבור שאין בו מעשה ס"ל לר"ל דלא אתי דבור ומבטל דבור וכמבואר ואם כונתו לומר כיון דלישנא קמא מייתי לה תלמודא בסתם לא היה לו לפסוק כרב זביד אלא כלישנא דסתמא דש"ס אכתי ק' מה שהקשה עוד וז"ל ועל הירושלמי יש לתמוה אמאי לא שני כדמשני בגמ' דידן ומאי ק' הא איכא למימר דהירושלמי ס"ל כלישנא דרב זביד גם מ"ש עוד משם מהר"י קורקוס דגבי תרומה וכיוצא בה מודה גם ר"י כו' הוא דבר תמו' שהרי ר"י אותביה לר"ל מהך מתני' משמע דס"ל דלדידיה מתני' אתיא כפשטא וצ"ע:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>נכרי </b>
+<b> שהפריש תרומה משלו.</b> הנה התוס' ריש פ' האיש מקדש ד"ה הנכרי כו' כתב וז"ל פירש בקונט' ליאסר לזרים קסבר אין קנין לנכרי כו' וקשה לפי' דמשמע דפליגי ביש קנין לנכרי כו' ע"ש ודבריהם תמוהים לכאורה דלא משמע כן מפרש"י אלא דפליגי במירוח הגוי אי פוטר או לא אבל לכ"ע אין קנין לנכרי והרב חד"ה כתב דליכא למימר דמשמע להו דהא בהא תליא כדפירש רש"י בפרק השולח דאם כן תיקשי להו כמו שהקשה הכא והתם דאין סברא לומר דפליגי אמוראי בפלוגתא דתנאי ובמירוח הגוי ודאי פלוגתא דתנאי היא בפ' ר"י וע"ש: ודבריו סתומים דאיך אפשר לומר דס"ל דהא בהא תליא כפי' רש"י דפרק השולח שהרי לפי מ"ש שם בד"ה מר סבר היינו דס"ל לרש"י דמאן דס"ל אין קנין ס"ל מירוח הגוי פוטר ומאן דס"ל יש קנין ס"ל דמירוח הגוי חייב ואילו לפי מ"ש כאן מדברי רש"י מבואר דס"ל לרבנן דאין קנין לנכרי ומירוח הגוי חייב ולא תלייא הא בהא ואם כן איך כתב דמשמע מפי' דפליגי ביש קנין והיה אפשר לומר דהתוס' ס"ל כמ"ש בפ' ר"י דס"ו ע"ב ד"ה מירוח הגוי היפך מפי' רש"י דפרק השולח דמאן דס"ל אין קנין ס"ל דמירוח הגוי חייב ומאן דס"ל יש קנין ס"ל דמירוח הגוי פוטר יע"ש באורך ואפשר שלזה כוון הרב ז"ל מ"ש כפי' רש"י דפרק השולח לאו היינו ממש כפי' רש"י אלא כונתו ע"ד שפי' רש"י דהא בהא תליא אלא דאינהו ס"ל איפכא כמ"ש בפרק ר"י אלא דמ"מ קשה לדברי התוס' דפרק השולח שכתב דמפי' רש"י משמע דמאן דס"ל אין קנין ס"ל מירוח הגוי פוטר דאם כן תיקשי להו לדברי רש"י ז"ל אהדדי ולעיקר קוש' בדברי התוס' נראה שהוצרכו לומר לפירש"י דע"כ ס"ל לתלמודא דר"ש דפוטר ס"ל דיש קנין לנכרי דאי ס"ל דאין קנין לנכרי א"כ מאי פריך בגמ' ולר"ש דפוטר אתם גם אתם למ"ל אימא דאיצטריך קרא משום דאכתי נכרי איתיה בתרומה דנפשיה לר"ש בשהקדימו בשבולים וא"נ בשמירחן ישראל דהשתא הוי תרומה דאורייתא וכן ראיתי בחידושי הרשב"א שהקשה כן לפרש"י ז"ל ומש"ה הוצרכו לומר דלר"ש ס"ל דיש קנין לנכרי דהשתא לא משכחת לה בתרומה דנפשיה ואין להק' דאי מש"ה הוצרכו לפרש כן לפי' רש"י אכתי תיקשי להו דמאי פריך דהא משכחת לה לר"ש תרומה דנפשיה אפי' אי ס"ל יש קנין בשגדלה שליש ביד ישראל ומכרו לנכרי ומירחו ישראל אח"כ וכמ"ש לפרש"י וא"כ מש"ה אצטריך קרא למעטינהו אע"ג דמשכחת לה בתרומה דנפשייהו די"ל דהא ל"ק להו לפירש"י משום דאיכא למימר דס"ל לר"ש דהא לא מקרייא תרומה דנפשיה כיון שהתבואה הביאה שליש ביד ישראל וגם המירוח ע"י ישראל נמצא דעיקר החיוב בא בשביל ישראל ואם כן אכתי אתם למ"ל ובשלמא לפי' התוס' דס"ל דר"ש נמי פוטר בהכי משני שפיר בגמ' כיון דהא מיהא יש לנכרי חלק בו שלקחו מישראל ור"ש פוטר וא"ה ס"ל לרבנן דמחייב דתרומה דנפשיה מקרייא והו"א דשליח נמי עביד קמ"ל וכמ"ש הרב עצמות יוסף. אמנם לפי' רש"י דס"ל דבשהביא השליש ביד ישראל ליכא מאן דפטר משום דלאו תרומה דנפשיה היא כלל פריך בגמ' שפיר דלר"ש אתם למ"ל ומה שהוצרך רש"י לומר דר"ש ס"ל מירוח הגוי פוטר ולא פירש דלר"ש ס"ל יש קנין ומש"ה פוטר ולעולם דס"ל דמירוח הגוי חייב י"ל משום דר"ש פוטר סתמא משמע בכל גוונא ואפי' בתבואה שלקחה מישראל ודוק ודע שכתב התי"ט פ"ג דתרומות מ"ט שמדברי רבינו נראה שהוא מפרש מתניתין דהנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה דהיינו מדבריהם גזירה משום בעלי כיסים שלא יהיה זה הממון של ישראל ויתלה אותו בכותי וכן נראה דעת הרמב"ם ושלא כפי' רש"י והתוס' ז"ל ריש פ"ב דקידושין עכ"ד ודבריו תמוהי' לכאורה דאיך אפשר לומר שרבינו מפ' דתרומתן תרומה מדרבנן קאמר שהרי מסוגייא דפ' האיש מקדש מבואר דמדאוריי' קאמר דאי לא כן מאי משני דקרא דגם אתם אצטריך משום דס"ד אמינא הואיל ואיתיה בתרומה דנפשיה כו' גם בפ"ב דגיטין דכ"ב אמר מתקיף לה רבא טעמא במילתא דליתיה הא במלתא דאיתיה כשר והרי נכרי דאיתיה בתרומה דנפשייהו הרי מבואר דתרומתן תרומה מדאורי' קאמר וי"ל דבריו ע"פ מ"ש הרב בצלאל ז"ל בתשובה סימן א' די"א שרבינו ז"ל מפרש מה שאמרו בפ' ר"י דס"ז גזירה משום בעלי כיסים שלא כפי' רש"י והתוס' ז"ל שפי' לענין מירוח הגוי דחייב מדרבנן אלא הוא מפרש דלכ"ע מירוח הגוי פוטר אפילו מדרבנן והקונה תבואה ממורחת מהגוי פטור אפילו מדרבנן והתם משום לתא דהפרשת גוי קא אתינן עלה דרגלי' לדבר דשל (עשירי) ישראל הם ויתלו אותם בגוי מש"ה תרומתן תרומה וניחא השתא קושית התוספו' ז"ל שהק' שם דהתם מסקינן דאפילו לר"ש דס"ל מירוח הגוי פוטר אפי"ה מדרבנן חייב ואלו בשמעתין אמרינן דר"ש פוטר ותירצו דפוטר מדאורייתא קאמר וזה דוחק אמנם לשיטת הרמב"ם ניחא דאיברא ודאי דמעיקרא ר"פ ורבינא הוו פתרי ברייתות דהתם בפלוגתא דר"ש דלעיל במירוח והוה ס"ל דטעמא דתרומתן תרומה הוא משום דסביר' להו מירוח הגוי אינו פוטר ותרומתן תרומה מדאורייתא קאמר מיהו רבא חדית להו דלא שייך ברייתות אלו בפלוגתא דמירוח ובמידי אחרינא מיירי לענין תרומה עצמה שהפרישה הגוי דהיא אסורה מדרבנן מעתה אפי' תימא דר"ש פוטר אפי' מדרבנן לק"מ דברייתות אלו אתיא כתנא קמא ובדרבנן הוא דפליגי דר"ש ס"ל דכיון דאין חייבים הגוים לתרום דלא ניתנו המצות אלא לבעלי אמונה הלכך אין תרומתן תרומה ואפילו מדרבנן ורבנן ס"ל דמדרבנן מיהא תרומתן תרומה אלו ת"ד יעש"ב וא"כ איכא למימר דסוגיא דשמעתין ואתקפתא דר"א דפ"ב דגיטין אזלא אליבא דרב פפא ורבינא דפ' ר"י דהוה ס"ל דטעמא דהנהו ברייתות הוא משום מירוח הגוי אינו פוטר ותרומתן תרומה מדאורייתא מיהו רבינו ז"ל פסק כשינויא דרבא דהתם דבתראה הוא ודוק והרב עצמות יוסף הקשה על דברי רבינו דכיון דהוא ז"ל פסק דהנכרי והגוי שתרמו אין תרומתן תרומה מדאורייתא א"כ תיקשי לדידיה קרא דגם אתם למאי אצטריך דליכא למימר כתירוצ' דגמרא דאיצטריך סד"א דהואיל ואמר מה אתם ולא אריסין כו' שהרי רבינו פסק בפ"ד מה' נ"ז ד"ח דהשותפין שתרמו תרומתן תרומה וכתב מרן הכ"מ משם מוהר"י קורקוס ז"ל שרבינו ז"ל סובר כתי' הירושלמי כאן להלכה כאן למעשה דלכתחילה גזרינן מאן דלא קפיד אטו דקפיד אבל בדיעבד תרומתו תרומה וא"כ דהך דרשא דשמעתין דלא כהלכתא ופליגא אמתניתין ואמתני' סמכינן יע"ש ושם באותו פרק בדין אריס כתב מרן בשם מוהר"י קורקוס שרבינו סובר דהא דאמרינן בשמעתין אתם ולא אריסין היינו לכתחילה אבל בדיעבד שפיר דמי כדקתני ומשמע ודאי דאינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד וא"כ קשה קרא דגם אתם למאי אצטריך לדעת רבינו יע"ש מה שתי' בדוחק ולע"ד נראה ליישב ולומר דס"ל לרבינו ז"ל דאף על גב דבשמעתין לא אשכחו לה פתרי לאוקמי קרא דגם אתם אליבא דר"ש דס"ל דתרומת הנכרי אינה תרומה אלא משום דסד"א הואיל ואמר מה אתם ולא אריסין כו' היינו משום דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא השתא הא דמסיק לקמן דבכל התורה כולה אין שלד"ע ושאני מעילה משום דיליף חטא חטא מתרומה מש"ה ק"ל שפיר דלמאי אצטריך קרא גבי תרומה נילף מגרושין וקדשים אמנם לפום מה דמסיק תלמוד' לקמן דבכל התורה כולה אשלד"ע ושאני מעילה דיליף חטא חטא מתרומה ל"ק לן מידי למאי אצטריך קרא גבי תרומה דאיכא למימר דאי לא כתיב קרא דגם אתם הו"א דבמעילה לא מהני שליחות משום דאשלד"ע דיליף משחוטי חוץ וא"נ משום דהוי שליחות יד וטביח' ומכיר' ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדים למאי דקיימ"ל הלכתא כב"ה וא"כ הו"א דתרומה נמי לא משוי שליח משום דיליף חטא חטא ממעילה להכי אצטריך קרא דגם אתם לאשמועינן דבתרומה משוי שליח דהשתא הדר יליף מעיל' מתרומה מג"ש וכן ראיתי בשיטה אחת לקדושין הנדפס מקרב ימים לא נודע למי מקדושים אשר בארץ ומתוך דבריו ניכר כי רב גובריא ופוק חזי מאן גברא רבה מסהיד עלה הרב מוהר"ב ז"ל בתשובה סי' הנז' ד"ח ע"א שכתב וז"ל וראיתי בחידושין לרב גדול ולא ידענו מנו אבל מחידושיו ניכר דרב גובריה והיה קדמון בזמן הרשב"א כו' ודבריו שם הם דברים מועתקים משיטה הנז' כמו שיראה הרואה שהקשה כן וז"ל תו קשיא לן הא דאמרינן לעיל אתם גם אתם ל"ל והא אצטריך למכתב שליחות בתרומה כי היכי דלא נילף ממעילה מה התם לא משוי שליח דאשלד"ע אף תרומה לא משוי שליח יע"ש מה שתי' אמנם לרבינו ז"ל הא ל"ק ליה דס"ל כמ"ש דאה"נ דלפום מאי דמסיק לקמן דטעמ' דמעילה משום דיליף מתרומה אזלא לה כל ההיא שקלא וטרייא דלעיל דקרא אצטריך שפיר כמ"ש והשתא ניחא מ"ש רבינו ז"ל שם בראש הפ' וז"ל עושה אדם שליח להפריש תרומות שנא' גם אתם לרבות שלוחכם דקשה דלמאי אצטריך קרא להכי הא אסיקנא בגמרא דמגרושין וקדשים נפקא וכבר נרגש מזה הרב הנזכר אכן לפי מש"כ הנה נכון ודוק ועוד אפשר לישב דס"ל לרבינו ז"ל דקרא דגם אתם אצטריך לומר מה אתם בני ברית ואע"ג דליתיה בתרומה דנפשייהו סד"א לילף חטא חטא ממעילה וכי היכי דבמעילה תנן בפ"ז דאם שלח ביד חש"ו אם עשו שליחו' ב"ה מעל ואע"ג דלאו בני שליחות נינהו ומשמע ודאי דה"ה נכרי כדמוכח התם ה"נ גבי תרומה הו"א דנכרי נמי משוי שליח להכי אצטריך קרא דגם אתם ותלמודא דפריך לר"ש ל"ל קרא ה"ה דהו"מ לשנויי הכי אלא דחדא מיניה נקט ואפשר שהכריחו לזה משום דקשיא ליה קו' התוספת שהקשה בפ"ב דגיטין ד"ה מה אתם ב"ב דבשמעתין משמע דלר"ש לא אצטריך למדרש מה אתם ב"ב ואם כן לדידי' מנ"ל הא דקי"ל בכל דוכתא דנכרי לאו בר שליחות לענין זכיה ורבית כו' וע"ש אכן כפי מ"ש ניחא דלר"ש נמי אצטריך קרא למעוטי ב"ב וילפינן מיניה לעלמא ולפי זה ניחא מה שהוצרך רבינו ז"ל למעט נכרי בשליחות לענין תרומה מקרא דגם אתם אע"ג דליתיה בתרומה דנפשיה וא"כ לא צריך קרא להכי כדאמרינן בגמרא וכבר נתקשה בזה הרב ל"מ ז"ל פ"ג מה' אישות דין י"ז אכן כפי מ"ש ניחא ודוק וא"נ אפשר לומר באופן אחר דס"ל לרבינו ז"ל דאע"ג דהא דאמרינן אתם ולא אריסין אתם ולא שותפין אינו אלא לכתחילה ומדרבנן וכמ"ש מוהרי"ק ז"ל מ"מ הך דרשה דדרשינן אתם ולא אפוטרופסין ס"ל דדרשה גמורה היא ומדאורייתא וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו וז"ל יש לפ' דדרשה גמורה היא והא דתנן אפוטרופוס כו' תורמין ומעשרין משום הפקר ב"ד נגעו בה לתקנת יתומים כדי להאכיל והיינו דלהניח אסור כדאיתא בפ' הניזקין עכ"ד. וכן הוא דעת התוספות בפ' השולח ד"מ ע"ב ד"ה וכתיב ואף על גב דשותפין ואריסין תרומתן תרומה מדאורייתא לדעת רבינו שאני הנהו דאית להו חלק בגוייהו ואם כן משום הכי אצטריך קרא דגם אתם לרבות את השליח משום דסד"א הואיל ומעטינהו קרא לאפוטרופסין אימא אתם ולא שלוחכם נמי קמ"ל כנ"ל נכון ליישב דעת רבינו ז"ל:
+
+Halakhah 16
+
+<b>הפריש </b>
+<b> תרומה במחשבתו כו'.</b> הנה רש"י ז"ל פ' הא"מ דמ"א ופ"ק דביצה די"ג ע"א ובפ' כל הגט דל"א ע"ב פי' וז"ל ובמחשבה נותן עינו בצד זה ואוכל בצד אחר כו' וראיתי להתוספת ז"ל בפרק כל הגט דל"א ע"א ד"ה ובמחשב' הקשה וז"ל וא"ת כיון דשרי כשנתן עינו בצד זה אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת דהא תנן במסכת שבת פ' נוטל ר"י אומר אף מעלין את המדומע באחת ומאה ופריך בגמרא והא קא מתקן ומשני דסבר כרשב"א דאמר נותן עינו בצד זה כו' ולהכי לא חשיב מתקן בשבת כשמעלה כיון דאפשר במחשבה והכא נמי אפשר במחשבה ויש לומר דשאני מדומע שכבר הוא מתוקן אבל תחילת תיקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה ואפי' דמאי אסור לתקן בשבת כו' יע"ש וי"ל בדבריהם דמאי קו' הא אמרינן התם בפ' היה נוטל דרשב"א פליג עליה דר"י וס"ל דנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר אבל לעלותו אסור כיון דאפשר ליה למעבד עונג שבת בכה"ג כמ"ש רש"י ז"ל שם ואם כן נימא דהא דאין מגביהין תרומות ומעשרות אתיא דלא כר"י דלית הלכתא כותיה וכמ"ש רבינו והרע"ב שם בפי' המשנה וכן ראיתי בשיט' כ"י למהר"א מוטל שהקשה כן והניחו בצ"ע ולע"ד נ"ל דמשמע להו דאפילו לר"י דס"ל דמעלין את המדומע משום דאפשר במחשבה מודה הוא דאין מגביהין תרומות ומעשרות דאם לא כן הא דקאמר ר"י דמעלין את המדומע לישמועינן רבותא דאפי' טבל גמור מגביהין תרומות וכ"ש מדומע והיינו דק"ל דא"כ לר"י אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות מהאי טעמא גופי' הואיל ואפשר במחשבה ועוד נראה דלק"מ דע"כ ודאי הא דאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת משמע דהלכתא פסיקתא היא מדפרכינן בפ' משילין דף ל"ז אמתני' דקתני ולא מגביהין תרומות ומעשרות פשיטא תני ר"י לא נצרכא כו' ואם איתא דלר"י דס"ל דמעלין את המדומע בשבת ה"נ דמגביהין תרומות היכי פריך עליה פשיטא במידי דבפלוגתא אתמר ועוד דבפרק בכל מערבין דל"ט אמרינן ועוד אמר ר"י מתנה אדם על הכלכלה ביו"ט א' לאוכלה בשני ופרש"י ז"ל ואומר אם היום חול תהא זו תרומה ואם היום קודש אין בדברי כלום דאין מגביהין תרומה ביו"ט כו' הרי בהדיא דר"י גופיה סבירא ליה דאין מגביהין תרומה בי"ט ובעיקר דברי התוספות שתירצו דתחילת תיקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה נראה שיש לדקדק לכאורה מהא דגרסינן פ"ק דביצה ד"ט אבוה דשמואל אמר אפילו גילגל עיסה מעי"ט אין מפריש ממנה חלתה ביו"ט ופרכינן לימא פליגא דשמואל אדאבוה דשמואל דאמר חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש כו' ופי' רש"י ז"ל אלמא הפרשה שלא לצורך היא ולא הוי הפרשה והמפרישה ביום טוב אינו כמתקן כשאר הגבהת תרומה דגזור בה רבנן מפני שנראה כמתקן ע"ש והשתא לפום ס"ד דהך מקשן דס"ל דכיון דאפשר להאכיל בלא הפרש' לא הוי כמתקן ואפי' בתחילת תיקונו של טבל א"כ תיקשי למתני' דאין מגביהין תו"מ בשבת דאמאי הא כיון דאפשר לאכול בלא הפרשה לא הוי כמתקן ואפי' בתחיל' תקונו של טבל כי היכי דשרי בחלת ח"ל מה"ט ועיין בהרמב"ן במלחמותיו שם וי"ל וברור אך קל"ט לדעת התוספות ורש"י דאם איתא דשרי בנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר א"כ היכי אמרינן בריש פרק מפנין מפנין תרומה טהורה כו' אבל לא את הטבל ופריך בגמרא פשיטא כו' והשתא כפי זה אמאי אסור לטלטל את הטבל נימא מיגו דאי בעי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר וחזי ליה השתא נמי חזי ליה כי היכי דשרינן בדמאי בטילטול מטעמא דמיגו דאי בעי מפקיר לנכסיו והוי עני וחזי ליה ועיין מ"ש הר"ש בפ"ז דדמאי מ"ד ע"ש ובתוספות פ' הישן דכ"ג ע"ב ד"ה שני לוגין וכן קשה מהא דגרסינן פ' בכל מערבין מערבין בדמאי אבל לא בטבל וא"א דשרי ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר אמאי אין מערבין בטבל הא חזי ליה ע"י מחשבה ול"ל דהתם מיירי בדלית בה שיעורא שהניח מזון שתי סעודות מצומצמות שהרי התם בדף ל' ע"ב בעי לאוקמא דמתני' דהתם סומכוס אומר בחולין אבל לא בתרומה בדלית בה שיעורא ופריך עליה ומאי פסקא ולהא ודאי י"ל כפי מ"ש התוספות בד"ה וליפרוש דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי לשום אדם כגון תרומה דחזי לכהנים או דמאי דחזי לעניים אבל בטבל דלא חזי לשום אדם כיון דהשתא מיהא לא חזי לשום אדם לא מהני טעמא דאי בעי נותן עיניו בצד זה אך אכתי קשה מההיא דפרכינן התם אמתניתין דסומכוס אומר בחולין ואלו בנזיר ביין לא פליג מ"ט דאפשר דמתשיל אנזירותיה א"ה תרומה נמי אפשר דמתשיל עליה ומשני אי מתשיל עלה הדרא לטבלא כו' והדר פריך ולפרוש עליה מיניה וביה כו' ומשני אלא סומכוס ס"ל כרב"ג דר' דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עלה בין השמשות והשתא כפי זה מאי משני הא אכתי תיקשי ליה דאי מתשיל עלה ליפרוש עליה מיניה וביה ע"י מחשבה דאפי' בשבת שרי כ"ש בה"ש דהשתא בתרומה כיון דחזי לכהנים אמרינן שפיר הואיל וכן קשה מההיא דגרסינן פ' יוה"כ ד"פ מי שנשכו נחש כו' וגוזזין לו את הכרישין ומאכילין אותו ואין צריך לעשר דברי ר' רשב"א אומר לא יאכל עד שיעשר והשתא אי שרי להפריש ע"י מחשבה היכי קאמר ר' דאין צריך לעשר הא אפשר להפריש ע"י מחשבה בהיתר ולולי דברי התוספות היינו יכולים לומר דדעת רש"י דדוקא במדומע שכבר הוא מתוקן מקודם שרינן בשבת ליתן עינו בצד זה ולאכול בצד אחר אבל בטבל שלא ניתקן לא שרינן בשבת ליתן עינו בצד זה דהו"ל מתקן וזהו תיקונו וניחא השתא הא דקאמר רשב"א במדומע נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר דלפי דברי התוספות קשה דמאי קמ"ל הא בטבל ממש נמי שרי וכ"ש מדומע ולדעת התוספות י"ל דרשב"א לא אתא לאשמועינן דשרי ליתן עיניו בצד זה דהא פשיטא דאפי' בטבל נמי שרי אלא לאפלוגי אר"י דאמר מעלין את המדומע הוא דאתא וקאמר דוקא ליתן עיניו בצד זה הוא דשרי הא להעלותו לא וזה ברור ועיין (בהרח"ה) [בהר"ח] שם אך מדברי התוספות שכתב אבל בתחילת תקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה נראה בהדי' דס"ל דבשבת נמי שרי ליתן עיניו בצד זה אפילו בטבל גמור וכ"כ בשיטה מקובצת פ' המביא דל"ד ע"ב וכיון שכן ק"ט מההיא דפ' מפנין ובכל מערבין וצ"ע כעת:<br><b> ודע </b> דמדברי התוספות בפ"ק דחולין ד"ו ד"ה והתיר נראה דס"ל דטבל גמור לא משתרי על ידי נותן עיניו בצד זה היפך ממ"ש בגיטין ובבכורות שכתבו וז"ל ואומר ר"ת דהכא ובפ' ר"י איירי בדמאי כו' אבל ודאי טבל חייב מ"מ וכן משמע דמיירי הכא בדמאי מדפריך לקמן ודלמא ר"מ נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר דלא שרי אלא בדמאי עכ"ל יע"ש ולפי זה צ"ל שר"ת מפרש מה שאמרו מה תרומה גדולה ניטלת במחשבה שלא כפי' רש"י אלא הכי פי' תרומה גדולה ניטלת במחשבה שאם הפריש תרומה גדולה במחשבה ולא הוציא בשפתיו כלום הרי זה תרומה וכן מצאתי בחדושי הרשב"א פ' הא"מ דמ"א שדחה פי' רש"י וכתב יש מי שפי' דבמחשבה נמי פליגי רבנן וראב"ג והכא ה"פ ישנה במחשבה שאם נטל ולא קרא עליו שם תרומתו תרומה יע"ש כלומר דכי פליגי רבנן עליה דראב"ג היינו במחשבה דנותן עיניו בצד זה אבל אם נטל ולא קרא שם בשפתיו מודו רבנן דמהני וזה נראה דעת רבינו שכתב הפריש תרומה במחשבתו כו' ומדלא אשמועינן רבותא דאפי' בלא הפריש אלא נותן עיניו בצד זה משמע שדעתו לפסוק כרבנן דראב"ג וכמו שפסק בפ"ג מה' אלו דין יו"ד דתרומת מעשר אינה ניטלת מאומד כרבנן וס"ל דכי פליגי רבנן עליה דראב"ג היינו במחשבה דנותן עיניו בצד זה אבל אם הפריש ולא הוציא בשפתיו מודו רבנן וכדעת יש מי שפי' שכתב הרשב"א וא"נ דס"ל דמחשבה שאמרו היינו הפריש ולא הוציא בשפתיו אבל נותן עיניו בצד זה לא מהני לכ"ע וס"ל דבמחשבה לא פליגי רבנן עליה דראב"ג כמ"ש התוספות והרשב"א ודברי מרן כ"מ שכתב שדברי רבינו כפי' רש"י והתוספות הן דברים תמוהים כי רב המרחק ביניהם כמ"ש ושוב נדפס ס' מוהר"י קורקוס וראיתי לו שהשוה דעת רבינו לדעת רש"י והתוספות כדברי מרן ונדחק בלשון רבינו שמ"ש הפריש תרומה אין הכוונה שהפריש בפועל אלא במחשבתו יע"ש ולא ידעתי מי הזקיקו לפרש כן בדברי רבינו מאחר שמבואר הוא שדעתו כדעת ר"ת והרשב"א ז"ל שכתבנו ודוק ועיין בספר קיקיון דיונה שם בחולין שהקשה לפי' רש"י ז"ל שם דהא דר"מ מיירי בודאי אם כן איך פריך בגמרא ודילמא ר"מ נותן עיניו בצד זה דלא שרי אלא בדמאי ע"ש. ואשתמיט מיניה דברי רש"י דפ"ק דביצה ודפרק כל הגט שדעת רש"י דאפי' בודאי טבל שרי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר כנ"ל ומהתימה על מוהר"י מטראני ח"א סי' כ"ה שכתב בתוך התשובה וזה לשונו ועוד בפ"א דחולין אהא דר"מ אכל עלה של ירק פרכינן דילמא ר"מ נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ומשני תא חזי מאן גברא רבא מסהיד עליה ולא תימא עלה של ירק שאכל ר"מ דמאי היה ולהכי סגי ליה בהכי דאם כן טפי הו"ל לשנויי ודאי היה ולא סגי ליה בהכי עכ"ל ואתמהא איך לא זכר שם דברי התוס' שם באותה סוגיא שכתבו משם ר"ת דעלה שאכל ר"מ דמאי היה ומשום הכי סגי ליה בנותן עיניו בצד זה והן אמת שמדברי התוס' שכתבו בגיטין ובבכורות נראה שחולקים על זה וכמ"ש מ"מ לא היה לו לומר כן בפשיטות ודע דבהא דפריך בגמ' מה לתרומה שכן ישנה במחשבה ראיתי להרב עצמות יוסף שהקשה וז"ל וק' דא"כ לישתוק קרא דונחשב לכם דכתיב גבי תרומה לאשמועינן שישנו במחשבה וגם קרא דכל נדיב לב עולות דכתיב גבי קרבנות דשמעינן מיניה דקדשים איתנהו במחשבה ומדאצטריך קרא בגירושין ולא נפ"ל מתרוייהו שמעינן דקדשים איתנהו במחשבה ולהכי אצטריך קרא בגרושין דלא מצי למילף מתרוייהו כו' ע"ש מה שתי' והנראה ודאי שעיקר קושיתו הוא לשנויא דמשני בפ"ג דשבועות דכ"ו דחולין מקדשים לא גמרינן דאלו לשנויא קמא דמשני משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים הא ודאי לק"מ דאצטריכו קראי כי היכי דלהוי ב' כתובים הבאים כא' ולא נילף מינה לעלמא ואין לומר וליישב דאי לא הוה כתיב קרא דונחשב הו"א דלעולם דתרומה לא מהני מחשבה ואצטריך קרא בגרושין ולא נפ"ל מתרוייהו כי היכי דלהוו גרושין וחד מהנך שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ולא נילף מינה דין שליחות בעלמא דהא אכתי תקשי למאן דאמר מלמדין למאי אצטריך קרא דונחשב דהכא ליכא אלא ב' כתובים דתרומה וקדשים מצרך צריכי ואף לזאת הי' אפשר לומר דאי לא כתיב קרא דונחשב הו"א דלעולם גבי תרומה לא מהני מחשבה ומאי דאצטריך קרא בגירושין ולא נפ"ל מתרויי' הוא משום דאי לא הוה כתיב בגירושין לא הוה שדינן קרא דאתם בתרומה אלא לרבות את השליח ולא הוה ממעטינן מיניה מה אתם בני ברית אף שלוחכם ב"ב להכי כתיב קרא בגירושין כי היכי דנילף תרומה מתרוייהו דהשתא ע"כ אייתר לן קרא דאתם לומר מה אתם ב"ב ולעולם דמחשבה לא מהני ומש"ה אצטריך קרא דונחשב ומהתימה על הרב הנזכר דלקמן בדף שאח"ז בד"ה ונילף ממעילה תי' כן על מה שהקשה שם ע"ע וא"כ מאי ק"ל הכא האמנם נראה קו' הרב ז"ל אכתי קיימא באנפין לר"ש דאמרי' בגמ' דלא אצטריך קרא דאתם למעוטי בני ברית משום דמסברא ידעינן ליה דליתנהו בתרומה דנפשייהו ואפשר שלזה כוון הרב ז"ל אלא שקצר במקום שאמרו להאריך ואף גם זאת אפשר ליישב דר"ש ס"ל כמ"ד ב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין דהשתא אי לא כתיב קרא דונחשב הו"א דאצטריך קרא דגירושין כי היכי דלהוו גירושין ותרומה ב' כתובים הבאים כאחד ולא נילף מיניה לעלמא דין שליחות ולעולם דתרומה לא מהני מחשבה וכמ"ש כנ"ל ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מה </b> שהוכיח מפרש"י דס"ל דאף אם אכל טבל מהני להפריש אחר כך לתקן מה שאכל למפרע וכן הביא בשם התוי"ט שהוכיח כן מדעת הרמב"ם אך הוכיח מפרש"י גיטין ל"א ד"ה הי' חושש וכו' ואם לא אכלן וכו' דמשמע אם אכלן לא מהני הפרשה עיי"ש. ולכאורה נלפענ"ד דא"ש לפמ"ש בחידושי שבירושלמי משמע שמדאורייתא בעינן מוקף ולפ"ז אף בדעבד לא מהני בלי מוקף ולפ"ז י"ל דזה תלוי בזה דהרמב"ם לשטתו דס"ל דלא בעינן בדעבד מוקף לכך מהני למפרע הפרשה על מה שכבר אכל אבל רש"י ס"ל כהירושלמי דמהני מוקף מן התורה ולכך בפרק כל הגט מיירי רש"י מטבל הטבול לתרומה גדולה שבזה בעינן בדיעבד מוקף לכך לא מהני הפרשה אחר אכילה אבל בברייתא דהבודק את החביות מפרש רש"י דמיירי בטבל הטבול לתרומת מעשר דבזה ודאי לא בעינן מוקף רק מדרבנן לכן מהני הפרשה אף למה שכבר שתה ובזה מיושב כל הקו' שהקשה השעה"מ דאיך משכחת לה להלקות על טבל הרי הוי התראת ספק שמא יפריש אח"כ וכן נמי ביומא דאמרינן שם דמאכילין אותו תרומה עיי"ש דהתם הכל מיירי בטבל הטבול לתרומה גדולה ובזה לא מהני הפרשה לאחר אכילה:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שע) </b> וי"ל דשאני מדומע שכבר הוא מתוקן ואפילו דמאי אסור לתקן בשבת כו'. תמהני דלפי מה דמבואר ממה שכתבו דתחלת תיקונו של טבל לא שרינן כו'. מכלל דבמחשבה עצמה באמת שרינן בשבת אפילו לכתחלה. וא"כ מה יענו נגד תלמוד ערוך ביומא דף פ"ג רע"ב. כהא דאמר רבה. באפשר בחולין כ"ע לא פליגי דמאכילין אותו חולין וע"ז פריך שם הש"ס פשיטא. ומשני לא צריכא אלא בשבת. ופריך שם שבת נמי פשיטא. טלטול דרבנן בעלמא הוא כו' וע"ש: והשתא אי ס"ד דבמחשבה שרינן לכתחילה ליתן עינו בצד זה ולאכול בצד אחר אפילו בשבת. א"כ הא אפילו טלטול אין כאן. ולפ"ז הרי הדרא הקושיא לדוכתא פשיטא. דהא עציץ שאינו נקוב עכ"פ מדרבנן אסור. אבל לתקן טבל במחשבה. הרי אפילו לכתחילה מותר. וצ"ע:<br><b> (שעא) </b> והשתא אי שרי להפריש ע"י מחשבה היכי קאמר רבי דאין צריך לעשר. הא אפשר להפריש ע"י מחשבה בהיתר כו'. עיין מה שכתבתי לעיל ע"א על הגליון. ולכאורה קושיית הגאון המחבר ז"ל מההיא דפ' יוה"כ צריך ביאור. דהא קשה דאפילו אי נימא דלא שרינן להפריש ע"י מחשבה בשבת היינו מטעמא דמתקן אבל בחולה דמותר לו לאכול אפילו בלא הפרשה. א"כ הרי ההפרשה תו אינה תיקון. וא"כ סוף סוף קשה אמאי קאמר רבי דאין צריך לעשר הא אפשר להפריש בהיתר כיון דלאו מתקן הוא. וצ"ע:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>הבודק </b>
+<b> את החבית כו'.</b> כתב מרן הכ"מ וז"ל מ"מ יש לתמוה דהא בסוף קידושין רמי הך ברייתא אברייתא דמקוה ומשני מאן תנא חבית ר"ש כו' למה פסק רבי' כר"ש במקום דרבנן ואפשר דכיון דבפרק המוכר פירות איפליגו בההיא ברייתא ש"מ דהלכתא היא ע"ש ואין תי' זה נכון דאיכא למימר דמאי דשקלו וטרו אליביה משום דנ"מ לרבנן לענין אי ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא ובר מן דין ק"ט דאמאי פסק במקוה כרבנן דר"ש דהו"ל תרתי דסתרין וכבר הוקשה לו כן להריטב"א ז"ל שם בקידושין והונחו בצ"ע:<br><b> וראיתי </b> להרב מש"ל ז"ל פ"י מה' מקואות הלכה ז' דמ"ה ע"ד שהאריך הרבה ליישב דברי רבינו ותוכן דבריו דרבינו ז"ל פסק כלישנא בתרא דאמרי' בריש נדה דטעמא דר"ש משום דגמר סוף טו' מתחילת טומא' ורבנן לא גמרי סוף טומא' מתחילת טומאה וס"ל לרבי' כתי' הרשב"א ז"ל שם דללישנא קמא רבנן נמי ילפי סוף טומא' מתחילת טומא' וה"ט דס"ל דבר"ה טמא משום דאיכא תרתי לרעותא וללישנא בתרא דרבנן לא ילפי סוף טו' מתחילת טומא' ואפי' בחדא לריעותא נמי בסוף טומא' טמא טומא' ודאית וא"כ להך לישנא מתני' דחבית אתיא ככ"ע דלהך לישנא מודים חכמים לר"ש דלא חשיב ריעותא הא דהרי חסר לפנינו אלא דגבי טומא' ס"ל לחכמים דלא גמרינן סוף טומאה מתחילת טומאה ועשו סוף טומא' בר"ה כתחילת טומא' ברה"י כו' יע"ש ולפי דבריו ז"ל יש ליישב מה שהקשה הרב מחנה אפרים ה' אישות סי' ג' ובחי' על הרמב"ם פ"ג מה' הנזכר סוגיא דפרק כל הגט גבי המניח פירות להיות מפריש כו' דקאמרי' בגמ' חלוקין עליו על ר"א דתניא מקוה שנמדד כו' הרי כל הטהרות שנעשו על גביו טמאות למפרע ור"א קאמר מעת לעת ופריך פשיטא ומשני מ"ד מאי למפרע מעת לעת ע"כ משמע דאי הוה מפרש מעת לעת לא היו חלוקים והא ר"א קאמר חושש מס' ובההיא דמקוה קאמר ודאי יע"ש אכן כפי דברי הרב מש"ל יש ליישב דסוגיא דשמעתין אתיא כלישנא קמא דריש נדה וסוגיא דכל הגט אתיא כלישנא בתרא ודוק האמנם קשה לי טובא לפי דבריו ז"ל שהרי רבי' ז"ל שם פסק וז"ל ב' מקואות אחד כשר ואחד פסול וטבל באחד מהם מטומאה חמורה ועשה בהן טהרות הרי אלו תלויות ע"כ והיא תוספתא דמקואות פ"ב והביאה הרב ז"ל שם בריש הלכה ז' וכתב הרב ז"ל עצמו שם וז"ל טהרותיו תלויות ואע"ג דא' בריש נדה דמקוה שנמדד ונמצא חסר דכל טהרות כו' טמאות ודאי כו' י"ל דשאני התם דאיכא רעותא קמן דהרי חסר לפנינו ומש"ה הוי טמא ודאי אבל גבי ב' מקואות דליכא ה"ט טהרותיו תלויות ע"כ ואם כן כיון שרבינו ז"ל פסק כהך תוספתא ע"כ לומר דס"ל לרבינו דריעותא דהרי חסר לפנינו חשיב ריעותא וחשיב כודאי ואי טעמא דרבנן משום דסוף טומא' לא ילפינן מתחילת טומא' גזירת הכתוב היא מה"ט בב' מקואות נמי היל"ל דכל טהרות שנעשו על גביו טמאות ודאי דומיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר שהרי הכא נמי סוף טומא' הוא כמ"ש גם מ"ש הרב הנזכר אתוספתא הלזו וז"ל ומיהו קשה אמאי לא ביאר לנו רבינו דין זה אלא שסתם הדברים ולא זכיתי להבין דבריו שהרי כתבו רבינו בהדיא דטהרותיו תלויות כמ"ש ועיין במ"ש הרב הנזכר דמ"ה ע"א וז"ל ויש לתמוה על התוס' דקתני טהרותיו תלויות ולא ידעתי אמאי ל"ק ליה לרבינו ז"ל גופיה שכתב כתוספתא הלזו ומדבריו שכתב וכן מקוה שנמדד כו' משמע דטמא ודאי ודבריו סתרי אהדדי ועכ"ל דוכן מקוה שנמדד שכתב רבינו לאו דוקא והא כדאיתיה והא כדאיתיה ודוק ומ"מ תי' הרב ז"ל אזלה לה מנגד כמ"ש ולע"ד נ"ל ליישב על נכון דס"ל לרבינו ז"ל דהא דרמינן חבית אמקוה ומוקמינן לה כר"ש היינו דוקא אליבא דריב"ל וא"כ משום דהמקשה דהכא ודריש נדה ס"ל כותיה דכל שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ מכאן ולהלן ספק משום דס"ל דריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא והילכך פריך שפיר דכיון דגבי מקוה משום דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי ה"נ גבי חבית ואי משום דגבי מקוה חסר ואתאי ואיתרע לה לחזקה מקמי הכי טובא ולא ידעינן הילכך ריע טפי כמ"ש רש"י אם כן ה"נ החמיץ ואתא שהרי איתרע לה לחזקה ודאי זה שלשה ימים דכיון דעכשיו חומץ גמור ודאי אין פחות מג' ימים שהתחיל להחמיץ והוי חומץ משא"כ לר"י דס"ל דג' ימים הראשונים ודאי יין מכאן ואילך ספק ואפילו כל שלשה ימים האחרונים דאיכא למימר זה ג' ימים האחרונים שהתחיל להחמיץ והוי טעמיה חמרא עד עכשיו שנגמר חמוצו כמ"ש רשב"ם בפ' המוכר דצ"ו אם כן לא תקשי לן מידי ממקוה דהתם שאני דודאי חסר ואתאי דדרכו של מקוה לחסר מעט מעט וא"כ כיון דאיתרע לה לחזקה בודאי מקמי הכי מש"ה מטמאינן למפרע משא"כ גבי חבית דאיכא למימר דשמא בג' ימים האחרונים התחיל להחמיץ ועכשיו נגמר חימוצו ואף ע"ג דאיכא למימר דזה ימים רבים החמיץ ואתא מ"מ כיון דאיכא למתלי נמי דשמא השתא הוא דנגמר חימוצו מידי ספק לא נפקא משא"כ במקוה דליכא למימר דהשתא הוא דחסר שהרי אין דרכו לחסר אלא טיפה אחר טיפה ומכיון שחסר הרבה בודאי שזה ימים רבים חסר ואתאי והא דאמרינן פ"ק דנדה התם איכא למימר חסר ואתאי הכא מי איכא למימר חזאי ואתא ומאי קושיא דלמא הגס הגס חזיתיה דאלמא משמע דאע"ג דליכא למימר דבודאי הגס הגס חזיתיה היה מטמאינן למפרע אי לאו משום טעמא דליכא תרתי לריעותא י"ל דודאי הא דפריך התם ודילמא הגס הגס חזיתיה לאו להלל קא פריך דאמאי תולין מעת לעת נימא הגס הגס חזיתיה דודאי משום דילמא הגס כו' לא מטמאינן ליה בודאי אלא לשמאי קא פריך דדילמא הגס חזיתיה וכ"כ הרשב"א ז"ל שם בשיטה כ"י יע"ש ובהכי מדוקדקין דברי רש"י ז"ל שכתב בשמעתין ד"ה מ"ש ממקוה וז"ל דמחזקינן ליה כו' ומ"ש גבי חבית דקתני מכאן ולהלן ספק ולא אמרינן דמשעתא דסליק ידיו מלבודקו החמיץ ע"כ ובודאי דמ"ש רש"י ולא אמרינן דמשעתא דסליק כו' ע"כ אליבא דריב"ל הוא דקאמר דלר"י הא אמרינן דשלשה ימים הראשונים ודאי יין וכיון שכן יש לדקדק דמי הכריחו לרש"י ז"ל לפ' מאי דפריך מ"ש מקוה כו' אליבא דריב"ל גרידא ולא נימא דאתרוייהו פריך ואמאי קתני מכאן ולהלן ספק למר כדאית ליה ולא נימא הרי החמיץ לפנינו אכן כפי מ"ש הנה נכון אלא שמדברי רש"י בפ"ק דנדה לא משמע קצת הכי ודוק ועיין בהפר"ח ז"ל בחי' לגיטין שכתב דה"ט דחבית שפסק רבינו משום דקי"ל כר"י דכל שלש ימים הראשונים ודאי יין והילכך כיון דלאחר הבדיקה ע"כ יין הוא ולא מצינן למימר דמשעת בדיקה החמיץ הו"ל ספק יע"ש ומלבד שאין תי' זה מבואר אכתי קשה בתורם של יין ונמצאו של חומץ אמאי אמרינן דאם ספק תרומה ויחזור ויתרום ואמאי לא נימא הרי חומץ לפנינו ומשעה שתרם חומץ הוה דהכא לא בדק כלל ולכן נראה לי עיקר מ"ש ודוק כתב מרן כ"מ פ"י מה' מעשר דין ד' ומ"ש רבינו ואינו מעשר ודאי פשוט הוא כו' והר"ב מש"ל ז"ל שם תמה עליה דמאי דפשיטא ליה למרן צריכא רבה מההיא דאמרינן בשמעתין ובריש נדה ורמי חבית אמקוה ואמרינן מאן תנא חבית ר"ש אלמא דרבנן כל היכא דאיכא תרתי לריעותא הוי ודאי טבל וכבר תמה עליו מרן לעיל כו' ופשיטא דאין הפרש בין החמיץ לאבדו אלא דרבינו ז"ל כתב כאן דאינו מעשר ודאי משום דאזיל לשיטתיה שפסק בחבית אך מ"ש מרן פשוט הוא תימה בעיני ע"כ ולע"ד נראה דמה דפשיטא ליה להרב ז"ל דאין הפרש בין החמיץ לאבדו לדידי צריכא רבה דאיכא למימר דדוקא גבי חבית והחמיץ סבירא להו לרבנן דכל דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי משום דאיכא טעמא דהחמיץ ואתא כדאמרינן בריש נדה וכמו שנראה מדברי התוספות שם ד"ה תרתי לריעותא אבל גבי מצאן שאבדו דליכא למימר אבד ואתא אע"ג דאיכא תרתי לריעותא ספק הוי והכריחו למרן לומר כן מכח מה שהקשה הרב בעל מחנה אפרים ז"ל וכתבנו דבריו לעיל דהיכי קאמר מ"ד מאי למפרע מעת לעת כו' דמשמע דאי הוה מפרשינן הכי לא היו חלוקי' והא ר"א קאמר חושש מספק ובההיא דמקוה קאמר ודאי וכמ"ש דבריו לעיל אכן כפי האמור ניחא ודוק ודע שרש"י שם ד"ה היה בודק את החבית כתב וז"ל כשבא לשתות כו' ובתוספות רי"ד הקשו דאמאי קתני ברייתא מכאן ואילך ספק ויחזור ויתרום והא כיון דשתה מאי נ"מ להפריש תרומה הרי שתה טבל למפרע ופי' הם ז"ל דמיירי בבא למכור יע"ש ומהיותר תימה שדברי רש"י ז"ל סותרים למ"ש פרק כל הגט דף ל"א וז"ל ה"ז חושש לאותן טבלים שתקן בהבטחתן ואם לא אכלן צריך להפריש מהן הרי מבואר דאם אכלן א"צ להפריש והיה נראה שיש סיוע לזה למ"ש הרב תי"ט שם שמדברי רבינו נראה שאף אם אכלן צריך להפריש ושי"ל שאף רש"י ז"ל לא כ"כ אלא לר"א ן' שמוע שאינו חושש אלא מעת לעת אם כן יש לנו לחלק בהכי כיון דחזינא דחששא רחוקה היא מקילין בה אבל רבינו כ"כ לפי מה שפסק דלא כר"א ן' שמוע וחייב למפרע על כל מה שתקן ואם כן חששה מעלייתא היא יע"ש ואם כן ניחא שפיר דהכא גבי בודק את החבית כיון דס"ל לברייתא דחוששין למפרע על כל מה שתקן דס"ל דחששא מעלייתא היא מש"ה כתב דיחזור ויתרום ודוק ומ"מ אכתי יש לומר דמ"ש רש"י ז"ל בפ' כל הגט הו"א אפילו למאי דקי"ל דלא כר"א בן שמוע ולא תקשי ברייתא דהכא דקתני מכאן ואילך ספק ויחזור ויתרום דאיכא למימר דברייתא מיירי בשתרם ב' לוגין מחבית זה שהזמינו לכך על מאה לוגין מחבית אחרת והיה שותה ובא ואחר כך כשמצאו חומץ נשתייר מן המאה לוגין יין בעין אהא קתני בברייתא דיחזור ויתרום על מה שנשתייר אמנם ודאי דממה ששתה כבר אינו צריך להפריש ודוק האמנם תמיה מילתא טובא לדעת רבי' כפי מה שהבין הרב תי"ט דאם כן היכי משכחת לה מלקות באוכל טבל למאן דס"ל התראת ספק לא שמה התראה דהא אוכל טבל התראת ספק היא דשמא יתקן אח"כ על מה שאכל ועוד ראיתי בספר בני דוד הלכות תרומות פ"ה שהקשה מההיא דפ' יה"כ דפליגי תנאי בטבל ותרומה דת"ק ס"ל דמאכילין אותו טבל ובן תימא ס"ל דמאכילין אותו תרומה משום דטבל חמיר ואמאי אין מאכילין אותו טבל כיון דאיתה בתקנתא שיפרוש תרומה אח"כ על מה שאכל יע"ש ולדעת רבינו יש ליישב דס"ל דמ"ש בגמ' כי פליגי בדלא אפשר לתקנו מיירי בטבל שהלכו בעליו למ"ה דאין בידו לתקנו אח"כ ועיין בהרב פרשת דרכים דמ"ב ע"ג ע"ש ודוק ועיין בפ"ו מה' מעשר דין ז' שכתב רבינו וז"ל המוכר פירות לחברו וזכר שהם של טבל כו' אם ידע שאין קיימי' שכבר אבדו או נאכלו אין צריך לעשר ולפי מה שהבין הרב תי"ט שלדעת רבינו יש תקון לטבל הנאכל ואפילו אם אכלן צריך להפריש קשה טובא דאם נאכלת אמאי אין צריך לעשר ודוק ובפשטא דשמעתתא דאמרינן ורמינן חבית כו' אמקוה יעיין שם דהכא ודאי ומ"ש דהכא ספק יש לדקדק טובא דאדקשיא ליה מתניתין דמקוה אברייתא דחבית אמאי ל"ק ליה מתניתין דמקוה אמתניתין דחבית דתנן פ"ג דתרומות התורם חבית של יין ונמצא של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ אם עד שלא תרמה אינה תרומה כו' אם ספק תרומה ויחזור יתרום והו"ל לשנויי דמתני' ר"ש היא ולא רבנן והר"ש שם כתב דה"ה דהו"מ להקשות מהך כו' יע"ש והוא תימא דאדרבא ממתניתין הו"ל לאקשויי וכבר נתקשה בזה הרפ"ח בחידושיו למס' גיטין ד"פ יע"ש שהניחו בצ"ע:<br><b> ולע"ד </b> נראה ליישב דאי ממתני' לא הוה ק"ל דלר"י דס"ל דכל ג' ימים הראשונים ודאי יין איכא למימר דמתניתין ה"ק אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה שאח"כ נודע לו שמקודם שתרמה טעם ממנה והיה חומץ ובשעה שתרם לא זכר ממה שטעם אותה ואם עד שתרמה החמיצה כגון שאחר שתרם תיכף ומיד טעם אותה והיה יין ואם ספק תרומה כו' כגון שבדק את החבית ומצאה יין ואחר ימים עשאה תרומה ואינו יודע אם בתוך שלשה ימים לבדיקה תרמה דאז הוי ודאי יין או לאחר שלשה ימים תרם אותה דאז הוי ודאי חומץ משום הכי קאמר דהוי תרומה ויחזור ויתרום דשמא בתוך ג' ימים לבדיקה תרמה אבל בתרם לאחר ג' ימים ה"נ דאמרינן הרי חומץ לפניך והוי ודאי טבל ואם כן כיון דלר"י לא מצי למפרך מהך מתניתין משום הכי לא פריך אלא מברייתא כי היכי דתקשי אליבא דכ"ע וא"נ דאפילו לריב"ל דס"ל דג' ימים האחרונים ודאי חומץ ומכאן ואילך ספק איכא למימר דמתניתין דקתני ואם ספק כו' מיירי כגון דמספ"ל לתורם ואינו זוכר אי כשתרמה בדקה מקודם תיכף ומיד והיה יין או לא בדקה כלל ומשום הכי הוי תרומה דשמא בדקה קודם שתרמה סמוך לתרומתה תיכף ומיד כנ"ל נכון ובמאי דמשני התם בגמ' שאני התם דהעמד טמא על חזקתו ראיתי להריטב"א שם שהקשה וז"ל וק"ל אמאי אזלינן בתר חזקת טמא ניזל בתר חזקת טהרות שנגע בהם שהיו בחזקת טהרה ולא נטמאו מספק ואיכא למימר דכיון דודאי נגע בהם אין להם שום חזקה וכדאמרינן בשליא כו' יע"ש האמנם מדברי התוספות פ"ג דערובין דל"ו ד"ה במקוה שלא נמדד נראה שחולקין על זה שהקשה וז"ל וא"ת והא ר"י מטמא אפילו טהרות אם נגע דלענין דאמרינן זיל טבול אפילו ר"מ מודה כדאמרינן גבי ספק טומאה בר"ה ואם כן אדרבא נימא העמד טהרות אחזקתייהו וי"ל כו' ופליגי אגברא אי בעי טבילה וכן איתא במס' מקואות כו' הנה מבואר דס"ל דחזקה דאוקמי טהרות אחזקתייהו חזקה גמורה היא ומשום הכי ק"ל שפיר דאכתי ספק הוי ובדרבנן ספק טהור ותמיהא לי טובא דאם כן מה יענו ארישא דמתניתין דקתני מקוה שנמדד ונמצא חסר כו' בר"ה טמא והיינו טעמא דאיכא תרתי לריעותא העמד טמא על חזקתיה והרי חסר לפניך חשיב כודאי ואמאי לא נימא דאכתי ספק הוי כיון דאיכא חזקה דטהרות ובר"ה אמאי טמא וליכא למימר דרישא נמי מיירי לענין דאמרינן ליה זיל טבול דהא כל טהרות שנעשו ע"ג קתני ותו דאם כן היכי פליג ר"ש בברייתא ואמר דבר"ה ספק טהור הא לכ"ע ס' טומא' בר"ה אמרינן ליה זיל טבול וליכא למימר נמי דכיון דאיכא טעמא דהעמד טמא על חזקתיה והרי חסר לפנינו חזקה דטהרה לא חשיבא וחשיב כודאי דא"כ ה"נ נימא במכ"ש במקוה שלא נמדד ונמצא חסר דכיון דאיכא תרתי לריעותא והיה נראה ליישב דהתוס' ז"ל ס"ל דכי קתני מתני' ספק טבל במ' סאה ספק לא טבל שלא כפרש"י ז"ל שפי' שם בפ' בכל מערבין דל"ה ע"ג ד"ה אפילו טבל וז"ל כגון ספק טבל במ' סאה שהיה מקוה לפנינו ונמצא חסר ואין אנו יודעים אם בשעת טבילה היה בו מ' סאה כו' דאי בנמצא חסר מיירי מתני' אם כן כי פריך אדרבא העמד מקוה אחזקתו דפריך אס' טבל במ' סאה כמ"ש התוספות ד"ה ספק לא טבל יע"ש אמאי לא משני הרי חסר לפנינו וכמו שהקשה התוספות בד"ה שם אדרבא כו' ומה שתי' אלא דלא מיירי הכא במקוה שנמדד ונמצא חסר הם דברים סתומים דכיון דע"כ מתני' דקתני ספק טבל במ' סאה מיירי בנמצא חסר כמ"ש רש"י אם כן ל"ל לתלמודא לשנויי דמתני' מיירי במקוה שלא נמדד ובפשיטות הו"ל לשנויי דהתם שאני שהרי חסר לפנינו ולעולם דאפילו בנמדד אלא כונתם ז"ל דס"ל לתלמודא דמתניתין דקתני ספק טבל במ' סאה לא מיירי בנמצא חסר דאם כן היינו סיפא דקתני מקוה שנמדד ונמצא חסר ומכ"ש בשלא נמדד אלא ספק טבל במ' סאה דקתני מתניתין מיירי בשלא היינו יודעים מעיקרא אם היה בו מ' סאה וגם עתה אין אנו יכולים לברר הדבר וכגון שאחר שטבל נתמלא גשמים בהא הוא דקתני מתני' ספק טמא והיינו כוונתם ז"ל שכתבו דלא מיירי הכא במקוה שנמדד ונמצא חסר כלומר דע"כ מתניתין מיירי בשלא נמדד ונמצא חסר דאל"כ היינו סיפא ודוק ומעתה איכא למימר שפיר דע"כ לא כתבו התוספות דחזקה דטהרות חשיבא חזקה אלא דוקא בשלא נמצא חסר דליכא ריעותא דהרי חסר לפנינו אבל בנמצא חסר כיון דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי וחזקה דטהרות לא חשיבא חזקה כלל ומן האמור בזה צ"ל דכי קתני מתניתין מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות כו' בין ברה"י בין בר"ה ספק טהור לא קאי אלא אחלוקה דמקוה שנמדד ונמצא חסר אבל בחלוקה דספק טבל בר"ה טהור דלא חשיבא כודאי דאע"ג דליכא חזקה דהעמד טמא על חזקתו הא איכא חזקה דטהרות:<br><b> האמנם </b> מדברי רבינו ז"ל אין נראה כן ממ"ש בפרק עשירי מהלכות מקואות הלכה ו' וכן מקוה שנמדד כו' ונראה שדברי רבינו ז"ל מוכרחים דאי ס' טמא דקתני מתניתין ברישא מיירי ברה"י מאי אשמועינן מתניתין הא פשיטא דספק טומאה ברה"י ספק טמא אפי' בספק נגע דאיכא חזקה דהעמד טהור על חזקתו כ"ש וק"ו בודאי טמא דאיכא חזקה דהעמד טמא על חזקתו ובר מן דין קשה דמה יענו התוספות ז"ל לההיא דשלוחא בבית ודנדה שהקשה הריטב"א ז"ל וצ"ע והר"ש ז"ל כתב בפ"ב דמקואות מ"ג דהא דר"י מטמא היינו דצריך לטבול שניה ומודה דאם עשה טהרות טהורה כדאמ' נמי לעיל דלטמא טהור יע"ש הנה מבואר דס"ל כדברי התוספות ז"ל דהא דר"י מטמא היינו דוקא לענין דאמרינן ליה זיל טבול משום דלגבי דידיה איכא חזקה דהעמד טמא על חזקתו אבל גבי טהרות כיון דאיכא חזקה דהעמד טהרות על חזקתן הו"ל ספק שקול וס' דרבנן לקולא והרב מש"ל ז"ל שם תמה על דבריו וז"ל ודברים אלו תמוהים הם בעיני דאיך יתכן שהאדם יהיה טמא וטהרות יהיו טהורות כו' ונדחק עצמו ליישב דאפשר דמדמה לה לספק טומאה בר"ה דאית ליה לר"מ ולר"י דטהרות שנעשו הם טהורות מפני שאין להם תקנה ומיהו גברי הם טמאים שאפשר להם בטבילה והזאה כו' יע"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוספות דמבואר הוא שדברי הר"ש הן הן דברי התוס' וה"ט משום דאיכא חזקה דטהרות והו"ל ספק שקול ודוק אלא שמדברי הר"ש ז"ל במ"א גבי ספק טבל במ' סאה כו' שכתב כפרש"י דמיירי בנמצא חסר ואם כן לפי פי' ז"ל דהכא הדרא קו' דלעיל לדוכתא וצ"ע ומה שהקשה עוד דע"כ לא אמרינן לר"י דלטמא טהור אלא בספק נגע בו וכן הקשה הרב בעל אליהו רבה והחזיק עוד לומר דמדקא' ר"י כל דבר שהוא בחזקת טומאה כו' ועוד דדומיא דס' ליטמא דקתני מתני' במיירי בספק מגע ה"נ ליטמא דקתני מתניתין יע"ש הנה מדברי התוס' ז"ל שכתבנו לק"מ דמבואר מדבריהם שהתוס' ז"ל לא גרסי במתני' כגירסת רבינו ז"ל דגריס כל דבר שהוא בחזקת טומאה כו' אבל ס' לטמא וליטמא טהור אלא הכי גרסי ר"י מטמא שספקו ליטמא טמא לטמא לאחרים טהור וכמ"ש בס"ד וכן איתא כו' ולפי גירסא זו ע"כ פי' דמתניתין הכי הוא שס' ליטמא טמא כלומר דדוקא ליטמא את האדם שיהיה טעון טבילה הוא מ"ש ר"י טמא אבל לטמא אחרים דהיינו הטהרות שנגע טהור אבל ליכא לפרושי דספק דליטמא טמא דקאמר ר"י מיירי בספק אוכל אוכלין טמאין דהא פשיטא ודאי דהוא טהור שהרי ליכא טעמא דהעמד טמא על חזקתו וא"כ ע"כ ספק ליטמא דקאמר קאי אספק טבל במ' סאה האמור במתניתין אהא קאמר ר"י דטמא תנא והדר מפרש דמאי דקמטמא ר"י היינו דוקא בספק ליטמא את האדם כדי שיהא טעון טבילה אבל ליטמא את הטהרות טהורות והיינו ממש דברי הר"ש כנ"ל: כתב הרב מחנה אפרים ז"ל הלכות אישות סי' ג' ד"ז וז"ל וצריך להבין בפרק בכל מערבין גבי מתניתין דתרומה ונטמאת אם ס' ר"מ אומר ה"ז חמור גמל ור"י אומר ה"ז עירוב פריך בגמ' ממתני' דטמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ר"י מטמא ומשני אמר רבא ה"ט דר"י התם העמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל אדרבא העמד מקוה על חזקתה ואימור לא חסר בשלא נמדד ופרש"י העמד טמא על חזקתו כו' חזקה לחומרא איכא לקולא ליכא אבל מתני' איכא חזקה לקולא ולחומרא העמד אדם על חזקת עירוב בביתו ואימור לא ערב העמד תרומה אחזקתה ועירב ובדרבנן אזלינן לקולא עכ"ד וק"ל דהא איכא שם תרתי לריעותא חדא דהעמד אדם בחזקת שלא עירב וכי תימא הא איכא תרומה דהעמד תרומה אחזקתה בחזקת שהיתה טהורה הרי טמאה לפניך וכל דאיכא תרתי לריעותא אפי' בר"ה טמא דחשיב ודאי כו' ונ"ל לתרץ דע"כ לא אמרינן הכי אלא במקוה משום דאיכא למימר חסר ואתאי כו' יע"ש וק"ל דאכתי מה יענה לר"מ דקאמר בטומא' קלה ספק טהור אחלוקת דספק טבל במ' סאה ונמצא חסר כמ"ש רש"י ז"ל ואמאי כיון דאיכא תרתי לריעותא וחשיב כודאי אלא ע"כ לו' דדוקא בטומאה דאורייתא חשיב כודאי אבל בטומאה דרבנן אע"ג דאיכא תרתי לריעותא לא חשיב כודאי גמור וכל בדרבנן הקילו ואם כן ה"נ איכא למימר לר"י דמשו"ה ס"ל ספק עירוב כשר אע"ג דאיכא תרתי לריעותא כיון דמדרבנן היא ובטומאה קלה דוקא ס"ל לר"י דמטמא משום דליכא חזקה דטהרה כלל במקוה שלא נמדד כדאיתא בגמ' אבל גבי עירוב כיון דאיכא חזקה לקולא אע"ג דאיכא תרתי לריעותא לא חשיב כודאי וכל בדרבנן הקילו ומ"מ מ"ש התוס' שם דהו"מ לשנויי דשאני התם דהרי חסר לפנינו ע"כ כונתם לומר דנימא דר"י ס"ל דדוקא במקוה כל דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי ואפי' בדרבנן מטעמא דחסר ואתאי אבל גבי תרומה כיון דליכא למימר טמא ואתאי לא חשיבא אלא ספק וספקא דרבנן לקולא וכ"כ בכונתם בס' מע"ח יע"ש: עוד כתב הרב הנזכר וז"ל אבל לע"ד נראה דר"מ ור"י אית להו דאפי' היכא דאיכא תרתי לריעותא הוי ס' ומ"ה אמר ר"מ במקוה שלא נמדד ונמצא חסר ספק טהור כיון דנטמא בטומא' קלה כו' דספק דרבנן היא ואזלינן לקולא ולא אמרינן כיון דאיכא תרתי לריעותא ס' חשיב כודאי אלא ס"ל כר"ש דפליג אחכמים ואומר בר"ה טהור כו' והרב כ"מ לא זכר שם דר"י ור"מ כולהו סברי כר"ש כו' יע"ש והן דברים תמוהים ואשתמיט מיניה מתניתין דמקואות דקתני מקוה שנמדד ונמצא חסר בין ברה"י בין בר"ה ס' טמא במה דברים אמורים בטומא' חמורה אבל בטומא' קלה כו' הרי בהדיא דרבנן דר"ש ס"ל דאפי' בר"ה טמא וטעמא דכיון דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי ואפי"ה קתני דבטומא' קלה ספק טהור וצ"ע:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שעב) </b> ודע שרש"י שם ד"ה היה בודק את החבית כתב וז"ל. כשבא לשתות כו'. אין לשון רש"י כך. אלא דז"ל שם. הי' בודק את החבית. להיות סומך עלי'. והולך ושותה שאר חביות. ונותן עיניו בזו. להפריש ממנה עליהן לאחר זמן. שהתרומה נטלה במחשבה. עכ"ל שם. ולכאורה קשה דכיון שנתן עיניו בה בשעת בדיקה. ומחשבה כזו הרי הוי כהפרשה וא"כ הא מה ששותה אח"כ משאר חביות נתקן למפרע. מאותה שעה שנתן עיניו בה והרי אינו צריך כלל שיאמר בשעה שהוא שותה. שהחבית שבדק תחלה יהי' תרומה על מה שישתה דהא החבית שבדק נעשה כבר תרומה. משעה שנתן עיניו בה. ע"י המחשבה שתהי' תרומה על מה שישתה וא"כ הרי אפילו מה ששותה אחר ג' ימים. ואפילו אי ידעינן בבירור כששותה שאר חביות. שכבר נתחמץ החבית שבדק. נמי אין צריך לחזור ולתרום משום דשאר החביות ואפילו אם הם חמשים. הא כבר נתקנו בחבית האחת שבדק דנעשית תרומה על החמשים חביות של טבל. ונתקנו ע"י המחשבה. ואפילו אם יש לו יותר מחמשים חביות של טבל. והחבית האחת שבדק והפריש במחשבה. אין בה שיעור תרומה לכל החביות טבל שיש לו. נמי נתקנו לכאורה:<br><b> ואפשר </b> דבכה"ג לא מהני משום די"ל דמדאורייתא אין ברירה ולהכי צריך שיאמר בשעה שהוא בא לשתות משאר החביות שהחבית שבדק תהי' תרומה על שאר החביות שהוא רוצה לשתות מהן אבל מ"מ כיון דזה גופא דאמרינן דמדאורייתא אין ברירה. הוא רק מספק. וכמ"ש הר"ן ז"ל בפ' כל הגט. א"כ הרי הכא דמספקא לן. איזהו חימוץ. הא הו"ל ס"ס לקולא. ואמאי צריך לחזור ולתרום אחר ג' ימים אולם מה שכתב רש"י שם וז"ל. להפריש ממנה עליהם לאח"ז וע"ש. זה מורה. דעכשיו אכתי לא עשה את החבית תרומה. אלא שבדקה אם יכול להפריש ממנה לאח"ז. אלא דמ"ש רש"י שם בתחלה. ונותן עיניו בזו. וכן מה דמסיים שם דתרומה נטלת במחשבה וע"ש, כ"ז צ"ע. ועכ"ר צריך לדחוק ולסרס את הדברים ושיעור דברי רש"י ז"ל דלאו בשעת הבדיקה נותן עיניו בה אלא דלאח"ז כשירצה לשתות משאר החביות. נותן עיניו בה. שתהא תרומה במחשבה על מה שרוצה לשתות עכשיו. וא"כ לפ"ז מאי קשיא לי' לתוס' רי"ד על רש"י ז"ל דלפ"ז. הא שפיר קתני בברייתא. דלאחר ג' ימים אם אמר תהי' החבית שבדקתי תרומה על זה שאני רוצה לשתות עכשיו. וקודם ששתה את כולו או את מקצתו. נמצא שהחבית שבדק הוא חומץ. הרי זה יחזור ויתרום. ודו"ק:<br><b> (שעג) </b> ולפי מה שהבין הרב תי"ט. שלדעת רבינו יש תקון לטבל הנאכל כו'. ק' טובא. דאם נאכלו אמאי אין צריך לעשר כו'. תמהני. די"ל ולטעמיך. ניהו נמי דלא מהני הפרשה על מה שכבר נאכל ומעוות שלא יוכל לתקן הוא. דהא אכל טבלים מ"מ אמאי אינו חייב להפריש עליו ממקום אחר. משום השבת גזל השבט תרומת מעשר שבו. (וגם לישני' קשה להבין. דפתח ואמר. המוכר טבל לחבירו. ורץ אחריו לתקנו ולא מצאו אם ידוע שאינן קיימין. ושכבר אבדו או נאכלו. אין צריך לעשר וע"ש. וקשה. דהא כיון דלא מצאו כשהי' רץ אחריו. הרי הי' לו לעשר מיד. דהא בזמן ההוא עדיין הי' הטבל קיים ואין הירושלמי בידי לעיין בו): ועיין לעיל בהלכות חמץ ומצה דף ע' ע"ב. מה שכתבתי שם על הגליון. להביא ראי' שגם התוס' בפסחים ס"ל כדעת מו"ז רבינו התויו"ט ז"ל: גם הבאתי שם ראי' מש"ס ערוך נדרים דף נ"ח ע"א לדבריו:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>לפיכך </b>
+<b> אם היה העובר חלל כו'.</b> עיין מ"ש פ"ג מה' יבום וחליצה הלכה י"ז:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>מי </b>
+<b> שנשאת לכהן כו'.</b> עיין מ"ש פט"ו מהלכות א"ב הלכה י"ח:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>קטנה </b>
+<b> בת ישראל שנשאת כו'.</b> כתב הרא"ש ז"ל בפרק האיש מקדש וז"ל ואפילו למ"ד אוכלת מודה הוא דאם מתה אינו יורשה כמו בהלך אביה למ"ה דאמר רב דאם מתה אינו יורשה ולכך לא הביא הרי"ף ז"ל הנהו תרי פלוגתייהו דר"ה ור"י עכ"ד וראיתי להרב נת"מ ז"ל דר"ה ע"ב תמה עליו שהרי כתב הרא"ש לעיל מיניה דטעמא דמודה רב דאם מתה אינו יורשה היינו משום דלתרומה ה"ט דאוכלת ד"ת ארוסה אוכלת בתרומה אבל בירושה דמדאורייתא ארוסה אין הבעל יורשה גם מה שנשאת שלא לדעת אביה אינו יורשה ואם כן גבי נתקדשה שלא לדעת אביה דאין כאן אירוסין דמדאורייתא אינה אוכלת בתרומה ואע"פ כן ס"ל לר"ה דאוכלת בתרומה אם כן ה"ה דהבעל יורשה דתרומה וירושה שוים כיון דלא שייך בזה הטעם שכתב הרא"ש ז"ל ואם כן הי"ל להרי"ף ז"ל להביא הך פלוגתא בתרא לפסוק הלכה כמאן כיון דנ"מ לענין ירושה יע"ש שהניחו בצ"ע. ולפי חומר הנושא עלה על דעתי לומר דס"ל להרא"ש ז"ל דהא דאמרינן בגמ' מ"ט דר"ה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי אביה ופי' רש"י ז"ל דבשלמא נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת איכא למימר בחדא שתיקה מירתח רתח אבל כולי האי לא שתיק לאו למימרא דלא איתיה בר נש דשתיק כולי האי וחשיב כודאי גמור אלא מדין רובא הוא דקאמר דרובא דעלמא מסתמא ודאי לא שתקי כולי האי אי לאו דשתיקה הודאה היא אמנם הא ודאי ס"ל דהמצא ימצא לחד בדרא או תרי בדרא דכולי האי נמי שתקי ומירתח קא רתח שהרי לר"י דקאמר אינה אוכלת בתרומה ע"כ לו' דחשיב ליה ספיקא אי מירתח קא רתח כולי האי או לא ואם כן לא נפלאת היא לומר אנן בדידן לר"ה נמי דמודה ואזיל דהמצא ימצא לפעמים מן המעוט ואדרבא הא עדיפא לומר דלא פליגי בסברא מן הקצה אל הקצה ואם כן היינו דקאמר הרא"ש ז"ל דאפי' לר"ה דקאמר אוכלת בתרומה מודה הוא דאינו יורשה משום דע"כ לא שרי ר"ה אלא דוקא גבי תרומה משום דאזלינן בתר רובא אבל ליורשה לא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב ואפשר שדקדק הרא"ש ז"ל כן מלישנא דר"ה דקאמר אוכלת בתרומה ולא אשמועינן רבותא טפי דאם מתה יורשה משמע דביורשה מודה מטעמא דכתיבנא ואף שהרא"ש ז"ל דחה פי' זה לעיל היינו לרב משום דאשכחן לרב בעלמא דס"ל הולכין בממון אחר הרוב אבל לר"ה מצינן למימר שפיר דאיהו ס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב כדקי"ל הלכתא בעלמא: אמנם כד מעיינת שפיר לא יתכן תי' זה כלל משום דאם כן נראה ודאי דלר"ה דסבירא ליה דאוכלת בתרומה משום דאזלינן בתר רובא אם כן ה"נ דס"ל דמותר ליטמא לה וכיון שכן קשה איך כתב הרא"ש ז"ל דלכך לא הביא הרי"ף ז"ל הנהו תרי פלוגתייהו הרי ע"כ הי"ל להביאו כיון דנ"מ לענין טומאה אם מותר ליטמא לה או לא ולכן נראה דס"ל להרא"ש ז"ל דהא דאמרינן דכולי האי לא שתיק לאו למימרא דשתיקתו הודאה דניחא ליה בקידושין ובנשואין שהרי כיון דס"ל לר"ה בנתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת דבחדא שתיקה מירתח קא רתח ה"נ איכא למיחש הכא ולומר דבקדושין ניחא ליה ושתיקתו הודאה ובנשואין מירתח קא רתח דבחדא שתיקה מירתח רתח אלא טעמא דר"ה לא אהני לן אלא דשתיקתו דקדושין ודאי הודאה הוא דאם איתא דמירתח קא רתח על הקדושין וכ"ש על הנשואין כולי האי לא הוה שתיק ואם כן לענין תרומה ס"ל לר"ה דאוכלת בתרומה כיון דחשיבה ארוסה ודאית וד"ת ארוסה אוכלת בתרומה אבל לענין ירושה מודה דנכסים בחזקתן וכ"ת הרי בנתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ס"ל לר"ה דאינה אוכלת בתרומה משום דמירתח קא רתח בחדא שתיקה אף על גב דאיכא טעמא דד"ת דאוכלת בתרומה י"ל דהתם שאני דנתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ושתק ס"ל לר"ה דאינה אוכלת משום דמדשתק מירתח קא רתח דמסתמ' כך היא המדה ברוב בני אדם שמקפידין שלא תנשא בלתי רשותו והילכך מסתבר טפי למימר דשתיקתו ריתחא היא אמנם בנתקדשה ונשאת שלא לדעת כיון דע"כ צ"ל דשתיקה דקדושין הודאה היא מטעמא דכולי האי לא שתיק איכא למימר דכי היכי דהאי גברא לא קפיד אקדושין ה"נ לא קפיד אנשואין והילכך כיון דהויא ספק הקילו בתרומה מטעמא דד"ת ארוסה אוכלת בתרומה כנ"ל ודוק ועיין במרן הב"י סימן ל"ז שנראה שגירסה אחרת היתה לו בדברי הרא"ש ז"ל ומ"ש הם דברים תמוהים וכבר תמה עליו הרב ע"י ז"ל ע"ש ודוק:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אסור </b>
+<b> ליטמא את התרומה כו'.</b> כתב הרב מש"ל ז"ל וז"ל מתוך דברי התוספות פ' כל פסולי המוקדשין דף ל"ג ד"ה ה"ג נראה דלרבי יוחנן דמוקי לקרא דבכל קודש לא תגע בתרומה לוקה וכן נראה ממ"ש התוספות ז"ל שם ד"ה ההיא בשם הר' חיים כהן אך בפ' אלו הן הלוקין די"ד ד"ה ההוא כתבו משם הר"ש מדרוי"ש דלעולם ליכא מלקות לר"י בנגיעה וכן הוא דעת רבינו אף שפסק כרבי יוחנן פי"ח מהלכות פסולי המוקדשין וכן נראה מן הסוגייא דפ' הערל דע"א דאמרינן התם דקרא דבמים יובא אצטריך לנגיעת תרומה אלמא ליכא מלקות בנגיעה א"ד ז"ל והנה מ"ש שכן דעת רבינו כדעת הר"ש מדרויש ממ"ש אסור ליטמא את התרומה משמע דמלקות ליכא אף שפסק כרבי יוחנן בה' פה"מ אין דבריו מובנים אצלי כלל דהן אמת שרבינו בפ' הנז' הלכה י"ב פסק כר"י דטמא שנגע בקודש אינו לוקה מ"מ מבואר מדבריו שם דין י"ג שהוא פוסק כר"ל דקרא דבכל קודש לא תגע מיירי בקדש ולא בתרומה שכ"כ שם וז"ל והיכן הזהיר על עון זה ביולדת שהרי נאמר בה בכל קדש לא תגע מפי השמועה למדו שזו אזהרה לטמא שלא יאכל קודש קודם שיטבול וכתב מרן הכ"מ וז"ל בפרק אלו הן הלוקין אמר ר"ל הכי ואע"ג דר"י פליג כו' כתב רבינו כר"ל משום דתניא כוותיה יע"ש ואם כן לר"ל דס"ל דקרא דבכל קדש לא תגע לא מיירי בתרומה פשיטא ודאי דטמא שנגע בתרומה אינו לוקה ולהא ודאי לא הוצרכנו ומעולם לא כתבו התוספות דלוקה אלא דוקא אליבא דר"י הן אמת שדברי רבינו שם צריכין עיון דכיון דפסק כר"ל דקרא דבכל קדש לא תגע מיירי בקדש משום דתניא כוותיה א"כ איך פסק כר"י דטמא שנגע בקדש אינו לוקה הא הוה ליה תרתי דסתרן וכן קשה ממה שפסק שם דין י"ז דאם אכל את הבשר קודם זריקת דמים אינו לוקה משום טמא שאכל את הקדש כר"י שהרי מבואר בפרק אלו הן הלוקין דר"י לטעמיה דאמר קרא טומאתו וכי כתיב טומאתו לאחר זריקה וכיון שרבינו ז"ל פסק כר"ל הי"ל לפסוק דאפי' קודם זריקה לוקה והנראה ודאי שדעת רבינו ז"ל דכי אמרינן התם תניא כותיה דר"ל לאו למימרא דברייתא זו אתיא כר"ל בכל פרטיו דטמא שאכל את הקדש לוקה מדאפקיה רחמנ' בלשון נגיעה וכן טמא שאכל את הקדש קודם זריקה לוקה מרבוייא דכל אלא כי אמרי' תניא כותי' דר"ל אינו אלא למאי דס"ל דקרא דבכל קדש לא תגע מיירי בקדש ולא בתרומה מ"מ אפשר דס"ל לברייתא דטמא שנגע את הקדש אינו לוקה ולא דריש מדאפקי' בלשון נגיעה וכן לא דריש רבוייא דבכל לקודם זריקה וכיון דבהא לא אשכחן ברייתא בהדיא דס"ל כר"ל הדרינן לכללן דר"ל ור"י הלכה כר"י ומהתימה על הרב מש"ל ז"ל ה' טומאת צרעת פי"א הלכה ב' דט"ו ע"ב שנסתפק בזה איך לא השגיח שדעת רבי' מבואר כמ"ש ודוק:<br><b> ודע </b> שמדברי רש"י פרק כל הפסולין דף הנזכר ד"ה בתרומה שכתב וז"ל וכיון דבתרומה כתיב לא ילפינן מלקות בקדש ואפילו בק"ו דאין מזהירין מן הדין כו' נראה מבואר שדעתו ז"ל שלא כדעת הר"ש מדרוי"ש וס"ל דטמא שנגע תרומה לר"י לוקה: ואולם ק"ל לכאורה לשיטה זו מההיא דגרסינן באלו הן הלוקין די"ד ע"ב ור"י מ"ט לא אמר כר"ל ההוא אזהרה לתרומה ור"ל אזהרה לתרומה מנ"ל נפ"ל מאיש איש כו' איזהו דבר ששוה בזרעו של אהרן זו תרומה ואידך ההיא לאכילה והא לנגיעה והשתא קשה דאם איתא דעל הנגיעה לוקה לר"י אם כן קרא דאיש איש לאכילה ל"ל אם על הנגיעה חייב על האכילה לא כ"ש וכ"כ רש"י ז"ל בפי' החומש סדר אמור ד"ה כל איש אשר יקרב וז"ל אין קריבה זו אלא אכילה וכן מצינו שנאמרה אזהרת אכילת קדשים בטומאה בלשון נגיעה כו' וא"א לומר שחייב על הנגיעה שהרי נאמר כרת על האכילה כו' ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה כו' יע"ש וא"כ דכוותא נמי נימא הכא ובשלמא לסבר' הר"ש מדרוי"ש ז"ל דאין בנגיעה מלקות ניחא שפיר אמנם לדעת רש"י ז"ל וסייעתיה ק' וראיתי להרא"ם ז"ל שם שכתב על דברי רש"י ז"ל הללו וז"ל וליכא למימר דאפ"ה אצטריך לכתוב גם האכילה משו' דאין עונשין מן הדין דלא אמרינן אין עונשין מן הדין אל' בעונש דיני אדם אבל בעונש דיני שמים לא א"נ האי ק"ו גלוי מילתא בעלמא הוא דלא גרע מנגיעה דא"א לאכילה בלא נגיעה עכ"ל: והנה כפי תי' הראשון שכתב הרא"ם מתרצה היא קו' דהכא בתרומה אע"ג דכתיב אזהרה אנגיעה אצטריך לכתוב גם על אכילה משום דאין מזהירין מן הדין הן אמת שדברי הרא"ם הללו הם תמוהים וכבר תמה עליו מרן החבי"ב בכה"ג בא"ח בלשונות הרא"ם ז"ל אמנם לתי' הב' שכתב דק"ו זה חשיב גילוי מילתא ק' טובא דא"כ תרי קראי בתרומה ל"ל ואולם אחר השקפה נראה דלא ק"מ דגבי אזהרה לא תיקשי לן מידי אם על הנגיעה חייב למה הוצרך לחייבו על האכילה משום דא"ל דקרא אצטריך לחייבו ב' מלקות אחד על הנגיעה וא' על האכילה ומעולם לא הוקשה לו לרש"י ז"ל כן אלא גבי כרת דגבי מיתה לא שייך לחייבו ב' ועיין בהרב מש"ל בש"ב מה' ביאת המקדש דין ב' מ"ש בזה באורך גם מהא דפרכינן התם ור"ל האי בכל קדש לא תגע להכי הוא דאתא ההוא מבעי ליה לטמא שנגע בקדש כו' אין להקשות לפי תי' השני של הרא"ם ז"ל דמאי פריך הא מכיון דעל הנגיעה חייב לר"ל ק"ו על האכילה די"ל דתלמודא הכי פריך דכיון דלר"ל אזהרה לטמא שאכל את הקדש נפק"ל מקרא דבכל קדש לא תגע אם כן מהיכא נפ"ל לר"ל דטמא שנגע בקדש לוקה לימא דעיקר קרא לא אתא אלא אזהרה לאוכל ומשני דנפ"ל מדאפקיה קרא בלשון נגיעה וכמו כן צ"ל גם כן למאי דפריך התם בסמוך ואכתי להכי הוא דאתא ההוא מבעי ליה לטמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים כו'. והדבר קשה דמאי קושי' הא בכלל מאתים מנה ומכיון דקודם זריקה חייב כ"ש לאחר זריקה אלא ודאי דתלמודא הכי פריך דכיון דלר"ל עיקר קרא אתא לאזהרת טמא שאכל את הקדש אם כן קודם זריקה מנ"ל ומשני דנפ"ל מריבויא דבכל. האמנם הדבר הקשה ממה שתי' בגמ' טמא שנגע בקדש מדאפקיה רחמנא בלשון נגיעה אזהרה לאוכל נפ"ל מדאיתקש קדש למקדש והשתא לדעת הרא"ם ז"ל קשה דלמאי אצטריך תלמודא לומר באזהרה לאוכל נפ"ל מדאיתקש קדש למקדש הא מכיון דנפ"ל אזהרה לנוגע מדאפקיה בל' נגיעה מינה נפקא אכילה מק"ו ובשלמא אם נאמר דק"ו זה לא חשיב גילוי מילתא ניחא שפיר דמשו"ה אצטריך לאתויי מהיקשא משום דמק"ו אין מזהירין מ"ה וכעת צ"ע: ודע שהתוס' ז"ל פ' כל הפסולין ד"ה ההוא בתרומה כתבו וז"ל הק' הר' חיים מ"מ לילקי בקדש כדאשכחן פ"ק דכריתות דאוכל חלב המוקדשין לוקה שלש משום וכל זר לא יאכל קדש אע"ג דבתרומה כתיב כיון דכתיב לשון קדש ותי' דהתם איכא מעילה שהוא נהנה יליף חטא חטא מתרומה כו' אבל לענין שאר לאוין לא ילפינן לילקות בקדש כמו בתרומה כו' ובנוגע בקדש ליכא מעילה א"ד ז"ל וק"ל טובא דהך תי' ניחא שפיר לסוגיא דפ' כל הפסולין דקאי התם לענין טמא שנגע את הקדש אמנם מה יענו לסוגיא דפרק אלו הן הלוקין דקאי התם לענין טמא שאכל את הקדש וקאמר התם אזהרה מנין ר"ל אמר בכל קדש לא תגע ור"י אמר אתיא טומאתו טומאתו ופרכינן ר"י מ"ט לא אמר כר"ל אמר לך ההוא אזהרה לתרומה והשתא תקשי להו דאכתי מאי משני הא מהיכא דנפ"ל תרומה נפ"ל מיניה קדש כיון דכתיב בלשון קדש והתם כיון דלענין אכילה קאי שהוא נהנה לא שייך תי' ז"ל ואף למאי דמסיק דאכילה דתרומה נפ"ל מקרא דאיש איש מ"מ התם נמי לכתוב לשון קדש כדכתיב בקדשים לא יאכל ובר מן דין דבריהם ז"ל תמוהים בעיני דלפי גרסתם ז"ל דזר שאכל קדש לוקה משום וכל זר לא יאכל קדש מדאמרינן פרק אלו הן הלוקין דף י"ח עמוד שני אמר רב גידל אמר רב זר שאכל חטאת ואשם קודם זריקה פטור מ"ט דאמר קרא ואכלו אותם כו' כל היכא דקרינן ואכלו קרינן ביה וזר לא יאכל ופרש"י וז"ל קרינן ביה וזר לא יאכל דהוא סיפי' דהאי קרא וכל זר לא יאכל קדש לאו בקדשים מתני' אלא בתרומה כדכתיב ברישא דעניינא איש איש כו' ולפי דברי התוס' ק"ט דלילקי משום וכל זר לא יאכל קדש כיון דכתיב בלשון קדש ועיין בתוס' מנחות דף ע"ד ע"א ד"ה ורבנן האי כל כו' ועל הכל צ"ע לעת הפנאי ועיין בהרב מש"ל ז"ל בהלכות הנזכר מה שתמה על הרא"ם ז"ל דאי מקרא דובא השמש וטהר אין כאן אלא לאו הבא מכלל עשה וכתב שכן הק' הרב ח"ה ז"ל ולדעתי ק' דאם כן גבי מחוסר כפורים דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה ה"נ לימא דאין כאן אלא לאו הבא מכלל עשה מק"ו דובא השמש דהתם קרא דובא השמש סמיך אלאו דידיה והיל"ל דאהדריה קרא ללאו כ"ש בקרא דוכפר עליה הכהן דאתי מרחוק אלאו דבכל קודש לא תגע ועוד צריך לעמוד בזה אי שייך הכא לומר אהדריה קרא לאיסוריה כל זה כתבתי דרך עראי לזכרון בעלמא ובעזר השם יתברך לכשאפנה אשנה פרק זה באורך:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שעד) </b> ואע"ג דר' יוחנן פליג כו' כתב רבינו כר"ל משום דתניא כוותי' כו'. בהנך תלת מילי דקיי"ל כר"ל לגבי ר' יוחנן. איכא נמי חדא דתניא כוותי' דר"ל. והוא בפ' החולץ. גבי החולץ למעוברת. ואפ"ה קא חשיב נמי הך בתוך הנך תלת מילי דהלכה כר"ל. וקשה. דלפ"ז ליחשב נמי האי. דבכל קודש אי נימא דהלכה כר"ל בהא. דאקודש קא מזהר ולא אתרומה: ועיין מ"ש הר"ן ז"ל ברפ"ק דע"ז. בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל בנשא ונתן בי"א. ודו"ק: (אמר נ"ה לפמ"ש התוס' במס' שבת דף ע' ע"א ד"ה נודע לו דלא איירי ביבמות רק בדברים הנוגעים בזמה"ז עיי"ש אתי שפיר דלא חשיב שם האי דבכל קדש) ע"כ הגה"ה:<br><b> (שעה) </b> וליכא למימר כו' דאין עונשין מן הדין כו'. א"נ האי ק"ו גלוי מלתא בעלמא הוא כו'. כעין זה תירץ הר"ש בפ"ג משנה ג' במסכת טבול יום. במאי דקשה לאביי דיליף דהיתר מצטרף לאיסור בק"ו מנזיר. וכן לר"י דיליף מזה לטעם כעיקר. וקשה דהא אין עונשין מן הדין. וע"ז תירץ שם דגלוי מלתא בעלמא הוא. ובתשובה הארכתי בזה:<br><b> (שעו) </b> והדבר קשה דמאי קושיא. הא בכלל מאתים מנה. ומכיון דקודם זריק' חייב. כ"ש לאחר זריקה כו'. תמהני דלכאורה גם היכא דבכלל מאתים מנה. נמי אין עונשין מן הדין שהרי סוגיא ערוכה בריש מכות וכריתות. דבאחותו מאב ומאם צריך קרא. אע"ג דכבר חייב באחותו מאב או מאם. ויש בכלל מאתים מנה. וע"ש:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fddcd880e1ff0b491e08363713648ec26ba5c273
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,415 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Heave Offerings
+שער המלך על משנה תורה, הלכות תרומות
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Heave_Offerings
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות תרומות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>פירות </b>
+<b> הגוי שגדלו כו'.</b> כתב מרן כתב הא"ח משם הראב"ד ואם קנה מהגוי שיבולים לצורך מצוה ומירחן גוי בשביל ישראל חייב בתרומה דשלוחו של אדם כמותו אבל אם המוכר גוי ומרחו פטור ותמה עליו מרן דהא קי"ל דאין שליחות לגוי וראיתי להפר"ח בס' מים חיים ובחידושיו על הרמב"ם דכ"ה ע"ב שכתב וז"ל ונראה לע"ד דאברא ודאי דמן התורה אין שליחות לגוי אפי' לחומרא מיהו מדרבנן איכא שליחות לגוי כמ"ש המ"מ בפ"ד מהלכות מו"ל דין ה' עכ"ד: ואחרי המחילה אין דבריו נראין לי שהרי לדעת הראב"ד כפי מ"ש מרן הכ"מ שם והסכים הוא לדעתו סמוך ונראה שמירוח הגוי חייב מדרבנן ואפי' היה מתחילתו של גוי כמ"ש בפי"א מה' מעשר ושלא כדעת רבינו ואם כן ע"כ צ"ל שמ"ש האורחות חיים משם הראב"ד דאם המוכר גוי מירחו פטור מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן מיהא חייב ואם כן מינה נשמע שמ"ש אם מירחן גוי בשביל ישראל חייב מד"ת קאמר ואם כן שפיר ק"ל למרן דהא קי"ל דאין שליחות לגוי מדאוריי' אפי' לחומרא והרב מ"א בהלכות שלוחין סי' י"א תירץ דאפשר דהראב"ד איירי כשמרחן ע"י פועלים כותים דנהי דאין כותים נעשה שליח לישראל מ"מ פועלים שאני דידו כיד בעל הבית וכאילו מרחן ב"ה דמים וכתב שכן משמע מהירושלמי יע"ש: ולע"ד ק"ל עלה מההיא דשור שנגח את הפרה דנ"ג ע"א דפריך בגמ' התם בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי השוו שליח אין שליח ל"ע וכתב הרשב"א שם בחידושיו וק"ל דלמא דשוו שליח גוי וי"ל דאין שליחות לגוי ואפי' אינהו לדידן כדאמרינן באז"נ עכ"ל והשתא אם איתא כמו שכתב הרב דאע"ג דאין שליחות לגוי מ"מ פועל שאני דידו כיד ב"ה דמי אכתי קשה למה לא משני דמשכחת לה בששכרו פועל גוי דידו כיד ב"ה דמי אלא משמע ודאי דלא שנא ולכן העיקר כמו שתי' עוד הרב הנזכר דהא דאמרי' אין שליחות לגוי היינו דוקא במידי דבעי שליחות כגון הפרשת תרומה וכיוצא אבל במידי דלא בעי שליחות כגון מירוח שאם בא חבירו ומירחו שלא מדעתו מה שעשה עשוי והוטבלו פירותיו למעשר בהא ודאי לא אמרי' אין שליחות לגוי ועיין בהב"ח י"ד סי' של"א ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שסו) </b> כתב מרן כ' הא"ח משם הראב"ד ואם קנה מהגוי שבלים לצורך מצוה כו'. לא ידעתי פירושו דמאי נ"מ לאיזה צורך קנאו ובכסף משנה איתא לצורך מצות ועכ"ר דתיבת מצוה ט"ס הוא אבל קשה כיון דקנה שבלים מגוי לצורך מצות תו ליכא שימור משעת קצירה וצ"ל דישראל היה מהפך בכיפי לשם מצוה והיינו דקנה שבלים קודם שעשאן הגוי עמרים:<br><b> (שסז) </b> ומירחן גוי בשביל ישראל חייב בתרומה כו'. אבל אם המוכר גוי ומירחו פטור כו'. לענ"ד י"ל דעיקר הדבר תלוי דבשעת המירוח יהיו הפירות של ישראל ואז אפי' אם מירחן גוי חייבין בתרומה משום דהשעה שמתחייבין פירות במעשרות היא גמר מלאכתן ובדגן הוא המירוח ואם היו השבלים של גוי ומירחן גוי פטורים דכתיב דגנך ולא דיגון גוי והיינו כשהפירות שלו אבל כשהפירות של ישראל אין דיגון נכרי פוטרן ובאמת הא דשליחו של אדם כמותו דנקט הא"ח לישנא קיטעא הוא דמה צורך לשליחות בזה דאטו מירוח מצוה היא והמעיין בכסף משנה יראה שלא תמה על הא"ח כמ"ש הגאון המחבר ז"ל בלשונו כאן אך כתב שיש לגמגם בזה וע"ש: ותדע שכן הוא דאין צריך שליחות למירוח דאל"כ הרי פירות של קטן שמירחן אפי' ישראל יהיו פטורין ממעשרות מטעם דאין שליחות לקטן. (והרי אפוטרופוס תורם להאכיל עכ"פ ואמאי הא לפ"ז לא נתחייבו פירות של קטנים במעשרות ואפי' אי נימא דרק מדרבנן חייבין אכתי קשה להפוסקים דס"ל דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן בידים א"כ אמאי האפוטרופוס תורם להאכיל) אע"כ דאין צריך שליחות למירוח: שוב ראיתי שהפר"ח בתי' השני כתב כעין זה אבל לא יכולתי לעמוד על דבריו בראייתו שהביא לזה דלא בעי שליחות במירוח דהרי אם בא חברו ומירחן שלא מדעתו מה שעשה עשוי וע"ש דמזה אין ראיה כלל דהא אפי' במ"ע המוטלת עליו לעשות כגון מעקה וכדומה נמי כן הוא דאם בא חברו או אפי' נכרי ועשה לו מעקה לגגו הרי מה שעשה עשוי ונפטר הישראל בעל הבית מלעשות מעקה וגדולה מזו כתב הגאון בעל מחנה אפרים ז"ל בהלכות שלוחין ומתנה סי' י"א דאם עשה מעקה ע"י נכרי דאינו מברך משום דאין שליחות לנכרי אלא דע"י פועל ואפי' נכרי מצדד שם לומר דמברך משום דידו כידו וא"כ ה"נ לענין מירוח לעולם י"ל דבעי שליחות ואפ"ה אם בא אחר ומירחו שלא מדעת בעליו מה שעשה עשוי וא"כ הרי אין מזה ראיה דלא בעינן שליחות למירוח ואין הספר מחנה אפרים תחת ידי לעיין בו אך כמדומה לי אשר ראיתי בו זה יותר מעשרים שנה שכ"כ כמו שכתבתי בשמו וע"י שהגאון המחבר ז"ל הביא כאן מה דמיישב הגאון בעל מחנה אפרים קושיית הכסף משנה על האורחות חיים הנ"ל ונזכרתי בדבריו מה שכתב לענין ברכה על עשיית מעקה ע"י גוי: ואולם מדברי התוס' בשבועות דף ג' ע"א בד"ה ועל הזקן כו'. שכתבו שם דעשה דגילוח מצורע יכול לקיים ע"י נכרי. הרי מבואר דאפילו מ"ע יכולה להתקיים ע"י נכרי. וכן משמע להדיא בע"ז דף כ"ו וכ"ז לענין מילה בנכרי וע"ש: (מנ"ה עיין בתשובות הרשב"א ח"א סי' י"ב):<br><b> (שסח) </b> ולע"ד כו' אכתי ק' למה לא משני דמשכחת לה בששכרו פועל גוי דידו כיד בעה"ב דמי כו'. לא ידעתי: הא המ"מ בפ"ד הלכה ה' מהלכות מלוה ולוה (והביאו המחבר בעצמו לעיל). הוכיח. דלחומרא יש שליחות לנכרי: ולפ"ז הרי גם בלא דברי הרב מחנה אפרים הנ"ל נמי יקשה בגמרא הנ"ל. דאמאי לא משני דמשכחת לה בדשוי לנכרי שליח. וכמו שהקשה באמת הרשב"א ז"ל. וא"כ הרי מה שיתרץ על רבינו המ"מ ז"ל. יתרץ ג"כ על הרב מחנה אפרים הנ"ל:<br><b> ואפשר </b> לומר דס"ל להגאון המחבר ז"ל. דכיון דמדאורייתא אין שליחות לגוי אפילו לחומרא א"כ אע"ג דלענין איסור אמרו רבנן לחומרא דיש שליחות לגוי. מ"מ לענין חיוב ממון דבור של שני שותפים. שיתחייבו בתשלומי נזקי הבור. לא אמרו כלל דיש שליחות לגוי:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>אין </b>
+<b> תורמין תרומה גדולה אלא מן המוקף כו'.</b> הנה התוס' פ' כל הגט דף ל' כתבו תרומה גדולה מדאורייתא בעיא מוקף ותרומת מעשר הצריכו רבנן מוקף משום גזירה אטו תרומה גדולה וראיתי בס' מש"ל שכתב החכם המגיה וז"ל והיה נראה לומר דכל מידי דאינו חייב בתרומה ומעשר אלא מדרבנן לא בעינן מוקף אך מצינן למימר דכעין דאורייתא תקון והכי מוכח מדברי התוס' פ' כל הגט שהקשה מההיא דהמפקיד דאיירי בפירות משמע דפשיטא להו דבכל דבר בעי' מוקף ואינהו ס"ל דאינו חייב מן התורה אלא דגן תירוש ויצהר ומהא דפריך התם וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ליכא לאוכוחי מדלא מוקי לה בפירות דברייתא קתני כור מעשר ולישנא דכור לא שייך אלא בחיטים כו' א"ד עי"ש. והדבר תמוה שהרי מסוגיא דפרק בכל מערבין דל"ב ע"ב מבואר דאפי' בתרומת פירות דרבנן אין תורמין שלא מן המוקף דמתני' קתני בהדיא האומר צא ולקוט לך תאנים מתאנתי כו' וקאמר עלה רשב"א דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף וכ"כ ראיתי בס' שמע יעקב בקונטריס ארעא דרבנן דף ז' ע"א שכתב שהוא תלמוד ערוך פ"ק דחולין ד"ז ע"א אהא דאמרי' התם דר"מ אכל עלה של ירק בבית שאז ופריך ודלמא ר"מ עישר עליה ממקום אחר ומשני לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף הרי דאפי' במעשר ירק אין תורמין אלא מן המוקף. ואולם אחר השקפה נראה דבריו מצודקים שמעולם לא נסתפק הוא אלא דוקא גבי תרומת מעשר דכיון דעיקרו אינו אלא גזירה דרבנן אטו תרומה גדולה איכא למימר דכי גזרו חכמים אינו אלא בתרומה ובמעשרות דאורייתא אבל בפירות כיון דתרומה גדולה נמי אינו אלא מדרבנן לא גזרו א"ד ל"ש אבל בתרומה גדולה דאיסור שלא מן המוקף מן התורה ה"נ דבפירות נמי דתרומתו מדרבנן בעינן מוקף כעין דאורייתא: ומעתה ההיא דבכל מערבין אין ראיה דהתם גבי תרומה גדולה איירי וכן ההיא דר"מ דעלה של ירק בתרומה גדולה מיירי דאיסורו מן התורה אבל בתרומת מעשר דאיסורו מדרבנן אכתי איכא למימר דבתרומה דרבנן לא גזרו והיינו שהביא ראיה מדברי התוספות שהקשה מההיא דהמפקיד פירות דהתם בתרומת מעשר מיירי כמבואר שם: מיהו לפי מ"ש התוס' בחולין ד"ה שהכריחו דמעשר דר"מ דמאי הוא מדפריך ודילמא נותן עיניו בצד זה מבואר דס"ל דאפי' תרומת מעשר ובתרומה דרבנן אין תורמין אלא מן המוקף שהרי דמאי אין מפרישין ממנו תרומה גדולה אלא תרומת מעשר ומבואר מדבריהם דאפי' בדמאי בעינן מוקף וכ"כ הר"ש פ"ד דחלה משנה ה' יע"ש ושלא כדעת הרב החידושין שכתב בפ"ק דקידושין דף כ"ז גבי מעשר דר"ג דגבי דמאי לא בעינן מוקף והבאתי דבריו פ"ט מה' מעשר הלכה ט' ע"ש ודוק:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שסט) </b> ומהא דפריך התם וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף כו' הברייתא קתני כור מעשר. ולישנא דכור לא שייך אלא בחטים כו'. תמהני דהא משנה שלימה שנינו בשבועות דף ל"ח ע"ב כור תבואה לי בידך. אין לך בידי אלא לתך קטניות. פטור: כור פירות לי בידך. אין לך בידי אלא לתך קטניות חייב כו' וע"ש: אלמא דליכא למימר הכי דלישנא דכור לא שייך אלא בחטים דוקא שהרי גם בפירות וקטניות שייך נמי לישנא דכור אלא דקטניות אינו בכלל תבואה. וישנו בכלל פירות: אבל לא בלישנא דכור תליא מלתא וא"כ הרי כור מעשר דברייתא הנ"ל יש לפרשו נמי כור פירות כמו כור חטים:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>האומר </b>
+<b> לשותפו כו' והלכו לתרום וביטל שליחותו כו'.</b> עיין בהשגת הראב"ד ומ"ש מרן הכ"מ וז"ל ועוד יש לתמוה דהתם בקידושין איתיביה ר"י לר"ל מההיא מתני' ושני ליה שאני נתינת מעות ליד האשה דכמעשה דמי כו' ומשמע דאפי' ר"ל לא אמר דלא אתי דבור ומבטל דבור אלא בשיש מעשה כו' וא"כ אפי' לר"ל לא בעיא שינה לפום גמר' דידן עכ"ל: והן דברים תמוהים שהרי ללישנא דרב זביד אפי' בדבור שאין בו מעשה ס"ל לר"ל דלא אתי דבור ומבטל דבור וכמבואר ואם כונתו לומר כיון דלישנא קמא מייתי לה תלמודא בסתם לא היה לו לפסוק כרב זביד אלא כלישנא דסתמא דש"ס אכתי ק' מה שהקשה עוד וז"ל ועל הירושלמי יש לתמוה אמאי לא שני כדמשני בגמ' דידן ומאי ק' הא איכא למימר דהירושלמי ס"ל כלישנא דרב זביד גם מ"ש עוד משם מהר"י קורקוס דגבי תרומה וכיוצא בה מודה גם ר"י כו' הוא דבר תמו' שהרי ר"י אותביה לר"ל מהך מתני' משמע דס"ל דלדידיה מתני' אתיא כפשטא וצ"ע:
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>נכרי </b>
+<b> שהפריש תרומה משלו.</b> הנה התוס' ריש פ' האיש מקדש ד"ה הנכרי כו' כתב וז"ל פירש בקונט' ליאסר לזרים קסבר אין קנין לנכרי כו' וקשה לפי' דמשמע דפליגי ביש קנין לנכרי כו' ע"ש ודבריהם תמוהים לכאורה דלא משמע כן מפרש"י אלא דפליגי במירוח הגוי אי פוטר או לא אבל לכ"ע אין קנין לנכרי והרב חד"ה כתב דליכא למימר דמשמע להו דהא בהא תליא כדפירש רש"י בפרק השולח דאם כן תיקשי להו כמו שהקשה הכא והתם דאין סברא לומר דפליגי אמוראי בפלוגתא דתנאי ובמירוח הגוי ודאי פלוגתא דתנאי היא בפ' ר"י וע"ש: ודבריו סתומים דאיך אפשר לומר דס"ל דהא בהא תליא כפי' רש"י דפרק השולח שהרי לפי מ"ש שם בד"ה מר סבר היינו דס"ל לרש"י דמאן דס"ל אין קנין ס"ל מירוח הגוי פוטר ומאן דס"ל יש קנין ס"ל דמירוח הגוי חייב ואילו לפי מ"ש כאן מדברי רש"י מבואר דס"ל לרבנן דאין קנין לנכרי ומירוח הגוי חייב ולא תלייא הא בהא ואם כן איך כתב דמשמע מפי' דפליגי ביש קנין והיה אפשר לומר דהתוס' ס"ל כמ"ש בפ' ר"י דס"ו ע"ב ד"ה מירוח הגוי היפך מפי' רש"י דפרק השולח דמאן דס"ל אין קנין ס"ל דמירוח הגוי חייב ומאן דס"ל יש קנין ס"ל דמירוח הגוי פוטר יע"ש באורך ואפשר שלזה כוון הרב ז"ל מ"ש כפי' רש"י דפרק השולח לאו היינו ממש כפי' רש"י אלא כונתו ע"ד שפי' רש"י דהא בהא תליא אלא דאינהו ס"ל איפכא כמ"ש בפרק ר"י אלא דמ"מ קשה לדברי התוס' דפרק השולח שכתב דמפי' רש"י משמע דמאן דס"ל אין קנין ס"ל מירוח הגוי פוטר דאם כן תיקשי להו לדברי רש"י ז"ל אהדדי ולעיקר קוש' בדברי התוס' נראה שהוצרכו לומר לפירש"י דע"כ ס"ל לתלמודא דר"ש דפוטר ס"ל דיש קנין לנכרי דאי ס"ל דאין קנין לנכרי א"כ מאי פריך בגמ' ולר"ש דפוטר אתם גם אתם למ"ל אימא דאיצטריך קרא משום דאכתי נכרי איתיה בתרומה דנפשיה לר"ש בשהקדימו בשבולים וא"נ בשמירחן ישראל דהשתא הוי תרומה דאורייתא וכן ראיתי בחידושי הרשב"א שהקשה כן לפרש"י ז"ל ומש"ה הוצרכו לומר דלר"ש ס"ל דיש קנין לנכרי דהשתא לא משכחת לה בתרומה דנפשיה ואין להק' דאי מש"ה הוצרכו לפרש כן לפי' רש"י אכתי תיקשי להו דמאי פריך דהא משכחת לה לר"ש תרומה דנפשיה אפי' אי ס"ל יש קנין בשגדלה שליש ביד ישראל ומכרו לנכרי ומירחו ישראל אח"כ וכמ"ש לפרש"י וא"כ מש"ה אצטריך קרא למעטינהו אע"ג דמשכחת לה בתרומה דנפשייהו די"ל דהא ל"ק להו לפירש"י משום דאיכא למימר דס"ל לר"ש דהא לא מקרייא תרומה דנפשיה כיון שהתבואה הביאה שליש ביד ישראל וגם המירוח ע"י ישראל נמצא דעיקר החיוב בא בשביל ישראל ואם כן אכתי אתם למ"ל ובשלמא לפי' התוס' דס"ל דר"ש נמי פוטר בהכי משני שפיר בגמ' כיון דהא מיהא יש לנכרי חלק בו שלקחו מישראל ור"ש פוטר וא"ה ס"ל לרבנן דמחייב דתרומה דנפשיה מקרייא והו"א דשליח נמי עביד קמ"ל וכמ"ש הרב עצמות יוסף. אמנם לפי' רש"י דס"ל דבשהביא השליש ביד ישראל ליכא מאן דפטר משום דלאו תרומה דנפשיה היא כלל פריך בגמ' שפיר דלר"ש אתם למ"ל ומה שהוצרך רש"י לומר דר"ש ס"ל מירוח הגוי פוטר ולא פירש דלר"ש ס"ל יש קנין ומש"ה פוטר ולעולם דס"ל דמירוח הגוי חייב י"ל משום דר"ש פוטר סתמא משמע בכל גוונא ואפי' בתבואה שלקחה מישראל ודוק ודע שכתב התי"ט פ"ג דתרומות מ"ט שמדברי רבינו נראה שהוא מפרש מתניתין דהנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה דהיינו מדבריהם גזירה משום בעלי כיסים שלא יהיה זה הממון של ישראל ויתלה אותו בכותי וכן נראה דעת הרמב"ם ושלא כפי' רש"י והתוס' ז"ל ריש פ"ב דקידושין עכ"ד ודבריו תמוהי' לכאורה דאיך אפשר לומר שרבינו מפ' דתרומתן תרומה מדרבנן קאמר שהרי מסוגייא דפ' האיש מקדש מבואר דמדאוריי' קאמר דאי לא כן מאי משני דקרא דגם אתם אצטריך משום דס"ד אמינא הואיל ואיתיה בתרומה דנפשיה כו' גם בפ"ב דגיטין דכ"ב אמר מתקיף לה רבא טעמא במילתא דליתיה הא במלתא דאיתיה כשר והרי נכרי דאיתיה בתרומה דנפשייהו הרי מבואר דתרומתן תרומה מדאורי' קאמר וי"ל דבריו ע"פ מ"ש הרב בצלאל ז"ל בתשובה סימן א' די"א שרבינו ז"ל מפרש מה שאמרו בפ' ר"י דס"ז גזירה משום בעלי כיסים שלא כפי' רש"י והתוס' ז"ל שפי' לענין מירוח הגוי דחייב מדרבנן אלא הוא מפרש דלכ"ע מירוח הגוי פוטר אפילו מדרבנן והקונה תבואה ממורחת מהגוי פטור אפילו מדרבנן והתם משום לתא דהפרשת גוי קא אתינן עלה דרגלי' לדבר דשל (עשירי) ישראל הם ויתלו אותם בגוי מש"ה תרומתן תרומה וניחא השתא קושית התוספו' ז"ל שהק' שם דהתם מסקינן דאפילו לר"ש דס"ל מירוח הגוי פוטר אפי"ה מדרבנן חייב ואלו בשמעתין אמרינן דר"ש פוטר ותירצו דפוטר מדאורייתא קאמר וזה דוחק אמנם לשיטת הרמב"ם ניחא דאיברא ודאי דמעיקרא ר"פ ורבינא הוו פתרי ברייתות דהתם בפלוגתא דר"ש דלעיל במירוח והוה ס"ל דטעמא דתרומתן תרומה הוא משום דסביר' להו מירוח הגוי אינו פוטר ותרומתן תרומה מדאורייתא קאמר מיהו רבא חדית להו דלא שייך ברייתות אלו בפלוגתא דמירוח ובמידי אחרינא מיירי לענין תרומה עצמה שהפרישה הגוי דהיא אסורה מדרבנן מעתה אפי' תימא דר"ש פוטר אפי' מדרבנן לק"מ דברייתות אלו אתיא כתנא קמא ובדרבנן הוא דפליגי דר"ש ס"ל דכיון דאין חייבים הגוים לתרום דלא ניתנו המצות אלא לבעלי אמונה הלכך אין תרומתן תרומה ואפילו מדרבנן ורבנן ס"ל דמדרבנן מיהא תרומתן תרומה אלו ת"ד יעש"ב וא"כ איכא למימר דסוגיא דשמעתין ואתקפתא דר"א דפ"ב דגיטין אזלא אליבא דרב פפא ורבינא דפ' ר"י דהוה ס"ל דטעמא דהנהו ברייתות הוא משום מירוח הגוי אינו פוטר ותרומתן תרומה מדאורייתא מיהו רבינו ז"ל פסק כשינויא דרבא דהתם דבתראה הוא ודוק והרב עצמות יוסף הקשה על דברי רבינו דכיון דהוא ז"ל פסק דהנכרי והגוי שתרמו אין תרומתן תרומה מדאורייתא א"כ תיקשי לדידיה קרא דגם אתם למאי אצטריך דליכא למימר כתירוצ' דגמרא דאיצטריך סד"א דהואיל ואמר מה אתם ולא אריסין כו' שהרי רבינו פסק בפ"ד מה' נ"ז ד"ח דהשותפין שתרמו תרומתן תרומה וכתב מרן הכ"מ משם מוהר"י קורקוס ז"ל שרבינו ז"ל סובר כתי' הירושלמי כאן להלכה כאן למעשה דלכתחילה גזרינן מאן דלא קפיד אטו דקפיד אבל בדיעבד תרומתו תרומה וא"כ דהך דרשא דשמעתין דלא כהלכתא ופליגא אמתניתין ואמתני' סמכינן יע"ש ושם באותו פרק בדין אריס כתב מרן בשם מוהר"י קורקוס שרבינו סובר דהא דאמרינן בשמעתין אתם ולא אריסין היינו לכתחילה אבל בדיעבד שפיר דמי כדקתני ומשמע ודאי דאינו אלא מדרבנן דמדאורייתא אין לחלק בין לכתחילה לדיעבד וא"כ קשה קרא דגם אתם למאי אצטריך לדעת רבינו יע"ש מה שתי' בדוחק ולע"ד נראה ליישב ולומר דס"ל לרבינו ז"ל דאף על גב דבשמעתין לא אשכחו לה פתרי לאוקמי קרא דגם אתם אליבא דר"ש דס"ל דתרומת הנכרי אינה תרומה אלא משום דסד"א הואיל ואמר מה אתם ולא אריסין כו' היינו משום דאכתי לא שמיע ליה לתלמודא השתא הא דמסיק לקמן דבכל התורה כולה אין שלד"ע ושאני מעילה משום דיליף חטא חטא מתרומה מש"ה ק"ל שפיר דלמאי אצטריך קרא גבי תרומה נילף מגרושין וקדשים אמנם לפום מה דמסיק תלמוד' לקמן דבכל התורה כולה אשלד"ע ושאני מעילה דיליף חטא חטא מתרומה ל"ק לן מידי למאי אצטריך קרא גבי תרומה דאיכא למימר דאי לא כתיב קרא דגם אתם הו"א דבמעילה לא מהני שליחות משום דאשלד"ע דיליף משחוטי חוץ וא"נ משום דהוי שליחות יד וטביח' ומכיר' ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדים למאי דקיימ"ל הלכתא כב"ה וא"כ הו"א דתרומה נמי לא משוי שליח משום דיליף חטא חטא ממעילה להכי אצטריך קרא דגם אתם לאשמועינן דבתרומה משוי שליח דהשתא הדר יליף מעיל' מתרומה מג"ש וכן ראיתי בשיטה אחת לקדושין הנדפס מקרב ימים לא נודע למי מקדושים אשר בארץ ומתוך דבריו ניכר כי רב גובריא ופוק חזי מאן גברא רבה מסהיד עלה הרב מוהר"ב ז"ל בתשובה סי' הנז' ד"ח ע"א שכתב וז"ל וראיתי בחידושין לרב גדול ולא ידענו מנו אבל מחידושיו ניכר דרב גובריה והיה קדמון בזמן הרשב"א כו' ודבריו שם הם דברים מועתקים משיטה הנז' כמו שיראה הרואה שהקשה כן וז"ל תו קשיא לן הא דאמרינן לעיל אתם גם אתם ל"ל והא אצטריך למכתב שליחות בתרומה כי היכי דלא נילף ממעילה מה התם לא משוי שליח דאשלד"ע אף תרומה לא משוי שליח יע"ש מה שתי' אמנם לרבינו ז"ל הא ל"ק ליה דס"ל כמ"ש דאה"נ דלפום מאי דמסיק לקמן דטעמ' דמעילה משום דיליף מתרומה אזלא לה כל ההיא שקלא וטרייא דלעיל דקרא אצטריך שפיר כמ"ש והשתא ניחא מ"ש רבינו ז"ל שם בראש הפ' וז"ל עושה אדם שליח להפריש תרומות שנא' גם אתם לרבות שלוחכם דקשה דלמאי אצטריך קרא להכי הא אסיקנא בגמרא דמגרושין וקדשים נפקא וכבר נרגש מזה הרב הנזכר אכן לפי מש"כ הנה נכון ודוק ועוד אפשר לישב דס"ל לרבינו ז"ל דקרא דגם אתם אצטריך לומר מה אתם בני ברית ואע"ג דליתיה בתרומה דנפשייהו סד"א לילף חטא חטא ממעילה וכי היכי דבמעילה תנן בפ"ז דאם שלח ביד חש"ו אם עשו שליחו' ב"ה מעל ואע"ג דלאו בני שליחות נינהו ומשמע ודאי דה"ה נכרי כדמוכח התם ה"נ גבי תרומה הו"א דנכרי נמי משוי שליח להכי אצטריך קרא דגם אתם ותלמודא דפריך לר"ש ל"ל קרא ה"ה דהו"מ לשנויי הכי אלא דחדא מיניה נקט ואפשר שהכריחו לזה משום דקשיא ליה קו' התוספת שהקשה בפ"ב דגיטין ד"ה מה אתם ב"ב דבשמעתין משמע דלר"ש לא אצטריך למדרש מה אתם ב"ב ואם כן לדידי' מנ"ל הא דקי"ל בכל דוכתא דנכרי לאו בר שליחות לענין זכיה ורבית כו' וע"ש אכן כפי מ"ש ניחא דלר"ש נמי אצטריך קרא למעוטי ב"ב וילפינן מיניה לעלמא ולפי זה ניחא מה שהוצרך רבינו ז"ל למעט נכרי בשליחות לענין תרומה מקרא דגם אתם אע"ג דליתיה בתרומה דנפשיה וא"כ לא צריך קרא להכי כדאמרינן בגמרא וכבר נתקשה בזה הרב ל"מ ז"ל פ"ג מה' אישות דין י"ז אכן כפי מ"ש ניחא ודוק וא"נ אפשר לומר באופן אחר דס"ל לרבינו ז"ל דאע"ג דהא דאמרינן אתם ולא אריסין אתם ולא שותפין אינו אלא לכתחילה ומדרבנן וכמ"ש מוהרי"ק ז"ל מ"מ הך דרשה דדרשינן אתם ולא אפוטרופסין ס"ל דדרשה גמורה היא ומדאורייתא וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו וז"ל יש לפ' דדרשה גמורה היא והא דתנן אפוטרופוס כו' תורמין ומעשרין משום הפקר ב"ד נגעו בה לתקנת יתומים כדי להאכיל והיינו דלהניח אסור כדאיתא בפ' הניזקין עכ"ד. וכן הוא דעת התוספות בפ' השולח ד"מ ע"ב ד"ה וכתיב ואף על גב דשותפין ואריסין תרומתן תרומה מדאורייתא לדעת רבינו שאני הנהו דאית להו חלק בגוייהו ואם כן משום הכי אצטריך קרא דגם אתם לרבות את השליח משום דסד"א הואיל ומעטינהו קרא לאפוטרופסין אימא אתם ולא שלוחכם נמי קמ"ל כנ"ל נכון ליישב דעת רבינו ז"ל:
+
+Halakhah 16
+
+<b>הפריש </b>
+<b> תרומה במחשבתו כו'.</b> הנה רש"י ז"ל פ' הא"מ דמ"א ופ"ק דביצה די"ג ע"א ובפ' כל הגט דל"א ע"ב פי' וז"ל ובמחשבה נותן עינו בצד זה ואוכל בצד אחר כו' וראיתי להתוספת ז"ל בפרק כל הגט דל"א ע"א ד"ה ובמחשב' הקשה וז"ל וא"ת כיון דשרי כשנתן עינו בצד זה אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת דהא תנן במסכת שבת פ' נוטל ר"י אומר אף מעלין את המדומע באחת ומאה ופריך בגמרא והא קא מתקן ומשני דסבר כרשב"א דאמר נותן עינו בצד זה כו' ולהכי לא חשיב מתקן בשבת כשמעלה כיון דאפשר במחשבה והכא נמי אפשר במחשבה ויש לומר דשאני מדומע שכבר הוא מתוקן אבל תחילת תיקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה ואפי' דמאי אסור לתקן בשבת כו' יע"ש וי"ל בדבריהם דמאי קו' הא אמרינן התם בפ' היה נוטל דרשב"א פליג עליה דר"י וס"ל דנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר אבל לעלותו אסור כיון דאפשר ליה למעבד עונג שבת בכה"ג כמ"ש רש"י ז"ל שם ואם כן נימא דהא דאין מגביהין תרומות ומעשרות אתיא דלא כר"י דלית הלכתא כותיה וכמ"ש רבינו והרע"ב שם בפי' המשנה וכן ראיתי בשיט' כ"י למהר"א מוטל שהקשה כן והניחו בצ"ע ולע"ד נ"ל דמשמע להו דאפילו לר"י דס"ל דמעלין את המדומע משום דאפשר במחשבה מודה הוא דאין מגביהין תרומות ומעשרות דאם לא כן הא דקאמר ר"י דמעלין את המדומע לישמועינן רבותא דאפי' טבל גמור מגביהין תרומות וכ"ש מדומע והיינו דק"ל דא"כ לר"י אמאי אין מגביהין תרומות ומעשרות מהאי טעמא גופי' הואיל ואפשר במחשבה ועוד נראה דלק"מ דע"כ ודאי הא דאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת משמע דהלכתא פסיקתא היא מדפרכינן בפ' משילין דף ל"ז אמתני' דקתני ולא מגביהין תרומות ומעשרות פשיטא תני ר"י לא נצרכא כו' ואם איתא דלר"י דס"ל דמעלין את המדומע בשבת ה"נ דמגביהין תרומות היכי פריך עליה פשיטא במידי דבפלוגתא אתמר ועוד דבפרק בכל מערבין דל"ט אמרינן ועוד אמר ר"י מתנה אדם על הכלכלה ביו"ט א' לאוכלה בשני ופרש"י ז"ל ואומר אם היום חול תהא זו תרומה ואם היום קודש אין בדברי כלום דאין מגביהין תרומה ביו"ט כו' הרי בהדיא דר"י גופיה סבירא ליה דאין מגביהין תרומה בי"ט ובעיקר דברי התוספות שתירצו דתחילת תיקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה נראה שיש לדקדק לכאורה מהא דגרסינן פ"ק דביצה ד"ט אבוה דשמואל אמר אפילו גילגל עיסה מעי"ט אין מפריש ממנה חלתה ביו"ט ופרכינן לימא פליגא דשמואל אדאבוה דשמואל דאמר חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש כו' ופי' רש"י ז"ל אלמא הפרשה שלא לצורך היא ולא הוי הפרשה והמפרישה ביום טוב אינו כמתקן כשאר הגבהת תרומה דגזור בה רבנן מפני שנראה כמתקן ע"ש והשתא לפום ס"ד דהך מקשן דס"ל דכיון דאפשר להאכיל בלא הפרש' לא הוי כמתקן ואפי' בתחילת תיקונו של טבל א"כ תיקשי למתני' דאין מגביהין תו"מ בשבת דאמאי הא כיון דאפשר לאכול בלא הפרשה לא הוי כמתקן ואפי' בתחיל' תקונו של טבל כי היכי דשרי בחלת ח"ל מה"ט ועיין בהרמב"ן במלחמותיו שם וי"ל וברור אך קל"ט לדעת התוספות ורש"י דאם איתא דשרי בנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר א"כ היכי אמרינן בריש פרק מפנין מפנין תרומה טהורה כו' אבל לא את הטבל ופריך בגמרא פשיטא כו' והשתא כפי זה אמאי אסור לטלטל את הטבל נימא מיגו דאי בעי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר וחזי ליה השתא נמי חזי ליה כי היכי דשרינן בדמאי בטילטול מטעמא דמיגו דאי בעי מפקיר לנכסיו והוי עני וחזי ליה ועיין מ"ש הר"ש בפ"ז דדמאי מ"ד ע"ש ובתוספות פ' הישן דכ"ג ע"ב ד"ה שני לוגין וכן קשה מהא דגרסינן פ' בכל מערבין מערבין בדמאי אבל לא בטבל וא"א דשרי ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר אמאי אין מערבין בטבל הא חזי ליה ע"י מחשבה ול"ל דהתם מיירי בדלית בה שיעורא שהניח מזון שתי סעודות מצומצמות שהרי התם בדף ל' ע"ב בעי לאוקמא דמתני' דהתם סומכוס אומר בחולין אבל לא בתרומה בדלית בה שיעורא ופריך עליה ומאי פסקא ולהא ודאי י"ל כפי מ"ש התוספות בד"ה וליפרוש דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי לשום אדם כגון תרומה דחזי לכהנים או דמאי דחזי לעניים אבל בטבל דלא חזי לשום אדם כיון דהשתא מיהא לא חזי לשום אדם לא מהני טעמא דאי בעי נותן עיניו בצד זה אך אכתי קשה מההיא דפרכינן התם אמתניתין דסומכוס אומר בחולין ואלו בנזיר ביין לא פליג מ"ט דאפשר דמתשיל אנזירותיה א"ה תרומה נמי אפשר דמתשיל עליה ומשני אי מתשיל עלה הדרא לטבלא כו' והדר פריך ולפרוש עליה מיניה וביה כו' ומשני אלא סומכוס ס"ל כרב"ג דר' דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עלה בין השמשות והשתא כפי זה מאי משני הא אכתי תיקשי ליה דאי מתשיל עלה ליפרוש עליה מיניה וביה ע"י מחשבה דאפי' בשבת שרי כ"ש בה"ש דהשתא בתרומה כיון דחזי לכהנים אמרינן שפיר הואיל וכן קשה מההיא דגרסינן פ' יוה"כ ד"פ מי שנשכו נחש כו' וגוזזין לו את הכרישין ומאכילין אותו ואין צריך לעשר דברי ר' רשב"א אומר לא יאכל עד שיעשר והשתא אי שרי להפריש ע"י מחשבה היכי קאמר ר' דאין צריך לעשר הא אפשר להפריש ע"י מחשבה בהיתר ולולי דברי התוספות היינו יכולים לומר דדעת רש"י דדוקא במדומע שכבר הוא מתוקן מקודם שרינן בשבת ליתן עינו בצד זה ולאכול בצד אחר אבל בטבל שלא ניתקן לא שרינן בשבת ליתן עינו בצד זה דהו"ל מתקן וזהו תיקונו וניחא השתא הא דקאמר רשב"א במדומע נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר דלפי דברי התוספות קשה דמאי קמ"ל הא בטבל ממש נמי שרי וכ"ש מדומע ולדעת התוספות י"ל דרשב"א לא אתא לאשמועינן דשרי ליתן עיניו בצד זה דהא פשיטא דאפי' בטבל נמי שרי אלא לאפלוגי אר"י דאמר מעלין את המדומע הוא דאתא וקאמר דוקא ליתן עיניו בצד זה הוא דשרי הא להעלותו לא וזה ברור ועיין (בהרח"ה) [בהר"ח] שם אך מדברי התוספות שכתב אבל בתחילת תקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה נראה בהדי' דס"ל דבשבת נמי שרי ליתן עיניו בצד זה אפילו בטבל גמור וכ"כ בשיטה מקובצת פ' המביא דל"ד ע"ב וכיון שכן ק"ט מההיא דפ' מפנין ובכל מערבין וצ"ע כעת:<br><b> ודע </b> דמדברי התוספות בפ"ק דחולין ד"ו ד"ה והתיר נראה דס"ל דטבל גמור לא משתרי על ידי נותן עיניו בצד זה היפך ממ"ש בגיטין ובבכורות שכתבו וז"ל ואומר ר"ת דהכא ובפ' ר"י איירי בדמאי כו' אבל ודאי טבל חייב מ"מ וכן משמע דמיירי הכא בדמאי מדפריך לקמן ודלמא ר"מ נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר דלא שרי אלא בדמאי עכ"ל יע"ש ולפי זה צ"ל שר"ת מפרש מה שאמרו מה תרומה גדולה ניטלת במחשבה שלא כפי' רש"י אלא הכי פי' תרומה גדולה ניטלת במחשבה שאם הפריש תרומה גדולה במחשבה ולא הוציא בשפתיו כלום הרי זה תרומה וכן מצאתי בחדושי הרשב"א פ' הא"מ דמ"א שדחה פי' רש"י וכתב יש מי שפי' דבמחשבה נמי פליגי רבנן וראב"ג והכא ה"פ ישנה במחשבה שאם נטל ולא קרא עליו שם תרומתו תרומה יע"ש כלומר דכי פליגי רבנן עליה דראב"ג היינו במחשבה דנותן עיניו בצד זה אבל אם נטל ולא קרא שם בשפתיו מודו רבנן דמהני וזה נראה דעת רבינו שכתב הפריש תרומה במחשבתו כו' ומדלא אשמועינן רבותא דאפי' בלא הפריש אלא נותן עיניו בצד זה משמע שדעתו לפסוק כרבנן דראב"ג וכמו שפסק בפ"ג מה' אלו דין יו"ד דתרומת מעשר אינה ניטלת מאומד כרבנן וס"ל דכי פליגי רבנן עליה דראב"ג היינו במחשבה דנותן עיניו בצד זה אבל אם הפריש ולא הוציא בשפתיו מודו רבנן וכדעת יש מי שפי' שכתב הרשב"א וא"נ דס"ל דמחשבה שאמרו היינו הפריש ולא הוציא בשפתיו אבל נותן עיניו בצד זה לא מהני לכ"ע וס"ל דבמחשבה לא פליגי רבנן עליה דראב"ג כמ"ש התוספות והרשב"א ודברי מרן כ"מ שכתב שדברי רבינו כפי' רש"י והתוספות הן דברים תמוהים כי רב המרחק ביניהם כמ"ש ושוב נדפס ס' מוהר"י קורקוס וראיתי לו שהשוה דעת רבינו לדעת רש"י והתוספות כדברי מרן ונדחק בלשון רבינו שמ"ש הפריש תרומה אין הכוונה שהפריש בפועל אלא במחשבתו יע"ש ולא ידעתי מי הזקיקו לפרש כן בדברי רבינו מאחר שמבואר הוא שדעתו כדעת ר"ת והרשב"א ז"ל שכתבנו ודוק ועיין בספר קיקיון דיונה שם בחולין שהקשה לפי' רש"י ז"ל שם דהא דר"מ מיירי בודאי אם כן איך פריך בגמרא ודילמא ר"מ נותן עיניו בצד זה דלא שרי אלא בדמאי ע"ש. ואשתמיט מיניה דברי רש"י דפ"ק דביצה ודפרק כל הגט שדעת רש"י דאפי' בודאי טבל שרי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר כנ"ל ומהתימה על מוהר"י מטראני ח"א סי' כ"ה שכתב בתוך התשובה וזה לשונו ועוד בפ"א דחולין אהא דר"מ אכל עלה של ירק פרכינן דילמא ר"מ נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ומשני תא חזי מאן גברא רבא מסהיד עליה ולא תימא עלה של ירק שאכל ר"מ דמאי היה ולהכי סגי ליה בהכי דאם כן טפי הו"ל לשנויי ודאי היה ולא סגי ליה בהכי עכ"ל ואתמהא איך לא זכר שם דברי התוס' שם באותה סוגיא שכתבו משם ר"ת דעלה שאכל ר"מ דמאי היה ומשום הכי סגי ליה בנותן עיניו בצד זה והן אמת שמדברי התוס' שכתבו בגיטין ובבכורות נראה שחולקים על זה וכמ"ש מ"מ לא היה לו לומר כן בפשיטות ודע דבהא דפריך בגמ' מה לתרומה שכן ישנה במחשבה ראיתי להרב עצמות יוסף שהקשה וז"ל וק' דא"כ לישתוק קרא דונחשב לכם דכתיב גבי תרומה לאשמועינן שישנו במחשבה וגם קרא דכל נדיב לב עולות דכתיב גבי קרבנות דשמעינן מיניה דקדשים איתנהו במחשבה ומדאצטריך קרא בגירושין ולא נפ"ל מתרוייהו שמעינן דקדשים איתנהו במחשבה ולהכי אצטריך קרא בגרושין דלא מצי למילף מתרוייהו כו' ע"ש מה שתי' והנראה ודאי שעיקר קושיתו הוא לשנויא דמשני בפ"ג דשבועות דכ"ו דחולין מקדשים לא גמרינן דאלו לשנויא קמא דמשני משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים הא ודאי לק"מ דאצטריכו קראי כי היכי דלהוי ב' כתובים הבאים כא' ולא נילף מינה לעלמא ואין לומר וליישב דאי לא הוה כתיב קרא דונחשב הו"א דלעולם דתרומה לא מהני מחשבה ואצטריך קרא בגרושין ולא נפ"ל מתרוייהו כי היכי דלהוו גרושין וחד מהנך שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ולא נילף מינה דין שליחות בעלמא דהא אכתי תקשי למאן דאמר מלמדין למאי אצטריך קרא דונחשב דהכא ליכא אלא ב' כתובים דתרומה וקדשים מצרך צריכי ואף לזאת הי' אפשר לומר דאי לא כתיב קרא דונחשב הו"א דלעולם גבי תרומה לא מהני מחשבה ומאי דאצטריך קרא בגירושין ולא נפ"ל מתרויי' הוא משום דאי לא הוה כתיב בגירושין לא הוה שדינן קרא דאתם בתרומה אלא לרבות את השליח ולא הוה ממעטינן מיניה מה אתם בני ברית אף שלוחכם ב"ב להכי כתיב קרא בגירושין כי היכי דנילף תרומה מתרוייהו דהשתא ע"כ אייתר לן קרא דאתם לומר מה אתם ב"ב ולעולם דמחשבה לא מהני ומש"ה אצטריך קרא דונחשב ומהתימה על הרב הנזכר דלקמן בדף שאח"ז בד"ה ונילף ממעילה תי' כן על מה שהקשה שם ע"ע וא"כ מאי ק"ל הכא האמנם נראה קו' הרב ז"ל אכתי קיימא באנפין לר"ש דאמרי' בגמ' דלא אצטריך קרא דאתם למעוטי בני ברית משום דמסברא ידעינן ליה דליתנהו בתרומה דנפשייהו ואפשר שלזה כוון הרב ז"ל אלא שקצר במקום שאמרו להאריך ואף גם זאת אפשר ליישב דר"ש ס"ל כמ"ד ב' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין דהשתא אי לא כתיב קרא דונחשב הו"א דאצטריך קרא דגירושין כי היכי דלהוו גירושין ותרומה ב' כתובים הבאים כאחד ולא נילף מיניה לעלמא דין שליחות ולעולם דתרומה לא מהני מחשבה וכמ"ש כנ"ל ודוק:<br><b> אפריון שלמה</b>
+<b> מה </b> שהוכיח מפרש"י דס"ל דאף אם אכל טבל מהני להפריש אחר כך לתקן מה שאכל למפרע וכן הביא בשם התוי"ט שהוכיח כן מדעת הרמב"ם אך הוכיח מפרש"י גיטין ל"א ד"ה הי' חושש וכו' ואם לא אכלן וכו' דמשמע אם אכלן לא מהני הפרשה עיי"ש. ולכאורה נלפענ"ד דא"ש לפמ"ש בחידושי שבירושלמי משמע שמדאורייתא בעינן מוקף ולפ"ז אף בדעבד לא מהני בלי מוקף ולפ"ז י"ל דזה תלוי בזה דהרמב"ם לשטתו דס"ל דלא בעינן בדעבד מוקף לכך מהני למפרע הפרשה על מה שכבר אכל אבל רש"י ס"ל כהירושלמי דמהני מוקף מן התורה ולכך בפרק כל הגט מיירי רש"י מטבל הטבול לתרומה גדולה שבזה בעינן בדיעבד מוקף לכך לא מהני הפרשה אחר אכילה אבל בברייתא דהבודק את החביות מפרש רש"י דמיירי בטבל הטבול לתרומת מעשר דבזה ודאי לא בעינן מוקף רק מדרבנן לכן מהני הפרשה אף למה שכבר שתה ובזה מיושב כל הקו' שהקשה השעה"מ דאיך משכחת לה להלקות על טבל הרי הוי התראת ספק שמא יפריש אח"כ וכן נמי ביומא דאמרינן שם דמאכילין אותו תרומה עיי"ש דהתם הכל מיירי בטבל הטבול לתרומה גדולה ובזה לא מהני הפרשה לאחר אכילה:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שע) </b> וי"ל דשאני מדומע שכבר הוא מתוקן ואפילו דמאי אסור לתקן בשבת כו'. תמהני דלפי מה דמבואר ממה שכתבו דתחלת תיקונו של טבל לא שרינן כו'. מכלל דבמחשבה עצמה באמת שרינן בשבת אפילו לכתחלה. וא"כ מה יענו נגד תלמוד ערוך ביומא דף פ"ג רע"ב. כהא דאמר רבה. באפשר בחולין כ"ע לא פליגי דמאכילין אותו חולין וע"ז פריך שם הש"ס פשיטא. ומשני לא צריכא אלא בשבת. ופריך שם שבת נמי פשיטא. טלטול דרבנן בעלמא הוא כו' וע"ש: והשתא אי ס"ד דבמחשבה שרינן לכתחילה ליתן עינו בצד זה ולאכול בצד אחר אפילו בשבת. א"כ הא אפילו טלטול אין כאן. ולפ"ז הרי הדרא הקושיא לדוכתא פשיטא. דהא עציץ שאינו נקוב עכ"פ מדרבנן אסור. אבל לתקן טבל במחשבה. הרי אפילו לכתחילה מותר. וצ"ע:<br><b> (שעא) </b> והשתא אי שרי להפריש ע"י מחשבה היכי קאמר רבי דאין צריך לעשר. הא אפשר להפריש ע"י מחשבה בהיתר כו'. עיין מה שכתבתי לעיל ע"א על הגליון. ולכאורה קושיית הגאון המחבר ז"ל מההיא דפ' יוה"כ צריך ביאור. דהא קשה דאפילו אי נימא דלא שרינן להפריש ע"י מחשבה בשבת היינו מטעמא דמתקן אבל בחולה דמותר לו לאכול אפילו בלא הפרשה. א"כ הרי ההפרשה תו אינה תיקון. וא"כ סוף סוף קשה אמאי קאמר רבי דאין צריך לעשר הא אפשר להפריש בהיתר כיון דלאו מתקן הוא. וצ"ע:
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>הבודק </b>
+<b> את החבית כו'.</b> כתב מרן הכ"מ וז"ל מ"מ יש לתמוה דהא בסוף קידושין רמי הך ברייתא אברייתא דמקוה ומשני מאן תנא חבית ר"ש כו' למה פסק רבי' כר"ש במקום דרבנן ואפשר דכיון דבפרק המוכר פירות איפליגו בההיא ברייתא ש"מ דהלכתא היא ע"ש ואין תי' זה נכון דאיכא למימר דמאי דשקלו וטרו אליביה משום דנ"מ לרבנן לענין אי ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא ובר מן דין ק"ט דאמאי פסק במקוה כרבנן דר"ש דהו"ל תרתי דסתרין וכבר הוקשה לו כן להריטב"א ז"ל שם בקידושין והונחו בצ"ע:<br><b> וראיתי </b> להרב מש"ל ז"ל פ"י מה' מקואות הלכה ז' דמ"ה ע"ד שהאריך הרבה ליישב דברי רבינו ותוכן דבריו דרבינו ז"ל פסק כלישנא בתרא דאמרי' בריש נדה דטעמא דר"ש משום דגמר סוף טו' מתחילת טומא' ורבנן לא גמרי סוף טומא' מתחילת טומאה וס"ל לרבי' כתי' הרשב"א ז"ל שם דללישנא קמא רבנן נמי ילפי סוף טומא' מתחילת טומא' וה"ט דס"ל דבר"ה טמא משום דאיכא תרתי לרעותא וללישנא בתרא דרבנן לא ילפי סוף טו' מתחילת טומא' ואפי' בחדא לריעותא נמי בסוף טומא' טמא טומא' ודאית וא"כ להך לישנא מתני' דחבית אתיא ככ"ע דלהך לישנא מודים חכמים לר"ש דלא חשיב ריעותא הא דהרי חסר לפנינו אלא דגבי טומא' ס"ל לחכמים דלא גמרינן סוף טומאה מתחילת טומאה ועשו סוף טומא' בר"ה כתחילת טומא' ברה"י כו' יע"ש ולפי דבריו ז"ל יש ליישב מה שהקשה הרב מחנה אפרים ה' אישות סי' ג' ובחי' על הרמב"ם פ"ג מה' הנזכר סוגיא דפרק כל הגט גבי המניח פירות להיות מפריש כו' דקאמרי' בגמ' חלוקין עליו על ר"א דתניא מקוה שנמדד כו' הרי כל הטהרות שנעשו על גביו טמאות למפרע ור"א קאמר מעת לעת ופריך פשיטא ומשני מ"ד מאי למפרע מעת לעת ע"כ משמע דאי הוה מפרש מעת לעת לא היו חלוקים והא ר"א קאמר חושש מס' ובההיא דמקוה קאמר ודאי יע"ש אכן כפי דברי הרב מש"ל יש ליישב דסוגיא דשמעתין אתיא כלישנא קמא דריש נדה וסוגיא דכל הגט אתיא כלישנא בתרא ודוק האמנם קשה לי טובא לפי דבריו ז"ל שהרי רבי' ז"ל שם פסק וז"ל ב' מקואות אחד כשר ואחד פסול וטבל באחד מהם מטומאה חמורה ועשה בהן טהרות הרי אלו תלויות ע"כ והיא תוספתא דמקואות פ"ב והביאה הרב ז"ל שם בריש הלכה ז' וכתב הרב ז"ל עצמו שם וז"ל טהרותיו תלויות ואע"ג דא' בריש נדה דמקוה שנמדד ונמצא חסר דכל טהרות כו' טמאות ודאי כו' י"ל דשאני התם דאיכא רעותא קמן דהרי חסר לפנינו ומש"ה הוי טמא ודאי אבל גבי ב' מקואות דליכא ה"ט טהרותיו תלויות ע"כ ואם כן כיון שרבינו ז"ל פסק כהך תוספתא ע"כ לומר דס"ל לרבינו דריעותא דהרי חסר לפנינו חשיב ריעותא וחשיב כודאי ואי טעמא דרבנן משום דסוף טומא' לא ילפינן מתחילת טומא' גזירת הכתוב היא מה"ט בב' מקואות נמי היל"ל דכל טהרות שנעשו על גביו טמאות ודאי דומיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר שהרי הכא נמי סוף טומא' הוא כמ"ש גם מ"ש הרב הנזכר אתוספתא הלזו וז"ל ומיהו קשה אמאי לא ביאר לנו רבינו דין זה אלא שסתם הדברים ולא זכיתי להבין דבריו שהרי כתבו רבינו בהדיא דטהרותיו תלויות כמ"ש ועיין במ"ש הרב הנזכר דמ"ה ע"א וז"ל ויש לתמוה על התוס' דקתני טהרותיו תלויות ולא ידעתי אמאי ל"ק ליה לרבינו ז"ל גופיה שכתב כתוספתא הלזו ומדבריו שכתב וכן מקוה שנמדד כו' משמע דטמא ודאי ודבריו סתרי אהדדי ועכ"ל דוכן מקוה שנמדד שכתב רבינו לאו דוקא והא כדאיתיה והא כדאיתיה ודוק ומ"מ תי' הרב ז"ל אזלה לה מנגד כמ"ש ולע"ד נ"ל ליישב על נכון דס"ל לרבינו ז"ל דהא דרמינן חבית אמקוה ומוקמינן לה כר"ש היינו דוקא אליבא דריב"ל וא"כ משום דהמקשה דהכא ודריש נדה ס"ל כותיה דכל שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ מכאן ולהלן ספק משום דס"ל דריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא והילכך פריך שפיר דכיון דגבי מקוה משום דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי ה"נ גבי חבית ואי משום דגבי מקוה חסר ואתאי ואיתרע לה לחזקה מקמי הכי טובא ולא ידעינן הילכך ריע טפי כמ"ש רש"י אם כן ה"נ החמיץ ואתא שהרי איתרע לה לחזקה ודאי זה שלשה ימים דכיון דעכשיו חומץ גמור ודאי אין פחות מג' ימים שהתחיל להחמיץ והוי חומץ משא"כ לר"י דס"ל דג' ימים הראשונים ודאי יין מכאן ואילך ספק ואפילו כל שלשה ימים האחרונים דאיכא למימר זה ג' ימים האחרונים שהתחיל להחמיץ והוי טעמיה חמרא עד עכשיו שנגמר חמוצו כמ"ש רשב"ם בפ' המוכר דצ"ו אם כן לא תקשי לן מידי ממקוה דהתם שאני דודאי חסר ואתאי דדרכו של מקוה לחסר מעט מעט וא"כ כיון דאיתרע לה לחזקה בודאי מקמי הכי מש"ה מטמאינן למפרע משא"כ גבי חבית דאיכא למימר דשמא בג' ימים האחרונים התחיל להחמיץ ועכשיו נגמר חימוצו ואף ע"ג דאיכא למימר דזה ימים רבים החמיץ ואתא מ"מ כיון דאיכא למתלי נמי דשמא השתא הוא דנגמר חימוצו מידי ספק לא נפקא משא"כ במקוה דליכא למימר דהשתא הוא דחסר שהרי אין דרכו לחסר אלא טיפה אחר טיפה ומכיון שחסר הרבה בודאי שזה ימים רבים חסר ואתאי והא דאמרינן פ"ק דנדה התם איכא למימר חסר ואתאי הכא מי איכא למימר חזאי ואתא ומאי קושיא דלמא הגס הגס חזיתיה דאלמא משמע דאע"ג דליכא למימר דבודאי הגס הגס חזיתיה היה מטמאינן למפרע אי לאו משום טעמא דליכא תרתי לריעותא י"ל דודאי הא דפריך התם ודילמא הגס הגס חזיתיה לאו להלל קא פריך דאמאי תולין מעת לעת נימא הגס הגס חזיתיה דודאי משום דילמא הגס כו' לא מטמאינן ליה בודאי אלא לשמאי קא פריך דדילמא הגס חזיתיה וכ"כ הרשב"א ז"ל שם בשיטה כ"י יע"ש ובהכי מדוקדקין דברי רש"י ז"ל שכתב בשמעתין ד"ה מ"ש ממקוה וז"ל דמחזקינן ליה כו' ומ"ש גבי חבית דקתני מכאן ולהלן ספק ולא אמרינן דמשעתא דסליק ידיו מלבודקו החמיץ ע"כ ובודאי דמ"ש רש"י ולא אמרינן דמשעתא דסליק כו' ע"כ אליבא דריב"ל הוא דקאמר דלר"י הא אמרינן דשלשה ימים הראשונים ודאי יין וכיון שכן יש לדקדק דמי הכריחו לרש"י ז"ל לפ' מאי דפריך מ"ש מקוה כו' אליבא דריב"ל גרידא ולא נימא דאתרוייהו פריך ואמאי קתני מכאן ולהלן ספק למר כדאית ליה ולא נימא הרי החמיץ לפנינו אכן כפי מ"ש הנה נכון אלא שמדברי רש"י בפ"ק דנדה לא משמע קצת הכי ודוק ועיין בהפר"ח ז"ל בחי' לגיטין שכתב דה"ט דחבית שפסק רבינו משום דקי"ל כר"י דכל שלש ימים הראשונים ודאי יין והילכך כיון דלאחר הבדיקה ע"כ יין הוא ולא מצינן למימר דמשעת בדיקה החמיץ הו"ל ספק יע"ש ומלבד שאין תי' זה מבואר אכתי קשה בתורם של יין ונמצאו של חומץ אמאי אמרינן דאם ספק תרומה ויחזור ויתרום ואמאי לא נימא הרי חומץ לפנינו ומשעה שתרם חומץ הוה דהכא לא בדק כלל ולכן נראה לי עיקר מ"ש ודוק כתב מרן כ"מ פ"י מה' מעשר דין ד' ומ"ש רבינו ואינו מעשר ודאי פשוט הוא כו' והר"ב מש"ל ז"ל שם תמה עליה דמאי דפשיטא ליה למרן צריכא רבה מההיא דאמרינן בשמעתין ובריש נדה ורמי חבית אמקוה ואמרינן מאן תנא חבית ר"ש אלמא דרבנן כל היכא דאיכא תרתי לריעותא הוי ודאי טבל וכבר תמה עליו מרן לעיל כו' ופשיטא דאין הפרש בין החמיץ לאבדו אלא דרבינו ז"ל כתב כאן דאינו מעשר ודאי משום דאזיל לשיטתיה שפסק בחבית אך מ"ש מרן פשוט הוא תימה בעיני ע"כ ולע"ד נראה דמה דפשיטא ליה להרב ז"ל דאין הפרש בין החמיץ לאבדו לדידי צריכא רבה דאיכא למימר דדוקא גבי חבית והחמיץ סבירא להו לרבנן דכל דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי משום דאיכא טעמא דהחמיץ ואתא כדאמרינן בריש נדה וכמו שנראה מדברי התוספות שם ד"ה תרתי לריעותא אבל גבי מצאן שאבדו דליכא למימר אבד ואתא אע"ג דאיכא תרתי לריעותא ספק הוי והכריחו למרן לומר כן מכח מה שהקשה הרב בעל מחנה אפרים ז"ל וכתבנו דבריו לעיל דהיכי קאמר מ"ד מאי למפרע מעת לעת כו' דמשמע דאי הוה מפרשינן הכי לא היו חלוקי' והא ר"א קאמר חושש מספק ובההיא דמקוה קאמר ודאי וכמ"ש דבריו לעיל אכן כפי האמור ניחא ודוק ודע שרש"י שם ד"ה היה בודק את החבית כתב וז"ל כשבא לשתות כו' ובתוספות רי"ד הקשו דאמאי קתני ברייתא מכאן ואילך ספק ויחזור ויתרום והא כיון דשתה מאי נ"מ להפריש תרומה הרי שתה טבל למפרע ופי' הם ז"ל דמיירי בבא למכור יע"ש ומהיותר תימה שדברי רש"י ז"ל סותרים למ"ש פרק כל הגט דף ל"א וז"ל ה"ז חושש לאותן טבלים שתקן בהבטחתן ואם לא אכלן צריך להפריש מהן הרי מבואר דאם אכלן א"צ להפריש והיה נראה שיש סיוע לזה למ"ש הרב תי"ט שם שמדברי רבינו נראה שאף אם אכלן צריך להפריש ושי"ל שאף רש"י ז"ל לא כ"כ אלא לר"א ן' שמוע שאינו חושש אלא מעת לעת אם כן יש לנו לחלק בהכי כיון דחזינא דחששא רחוקה היא מקילין בה אבל רבינו כ"כ לפי מה שפסק דלא כר"א ן' שמוע וחייב למפרע על כל מה שתקן ואם כן חששה מעלייתא היא יע"ש ואם כן ניחא שפיר דהכא גבי בודק את החבית כיון דס"ל לברייתא דחוששין למפרע על כל מה שתקן דס"ל דחששא מעלייתא היא מש"ה כתב דיחזור ויתרום ודוק ומ"מ אכתי יש לומר דמ"ש רש"י ז"ל בפ' כל הגט הו"א אפילו למאי דקי"ל דלא כר"א בן שמוע ולא תקשי ברייתא דהכא דקתני מכאן ואילך ספק ויחזור ויתרום דאיכא למימר דברייתא מיירי בשתרם ב' לוגין מחבית זה שהזמינו לכך על מאה לוגין מחבית אחרת והיה שותה ובא ואחר כך כשמצאו חומץ נשתייר מן המאה לוגין יין בעין אהא קתני בברייתא דיחזור ויתרום על מה שנשתייר אמנם ודאי דממה ששתה כבר אינו צריך להפריש ודוק האמנם תמיה מילתא טובא לדעת רבי' כפי מה שהבין הרב תי"ט דאם כן היכי משכחת לה מלקות באוכל טבל למאן דס"ל התראת ספק לא שמה התראה דהא אוכל טבל התראת ספק היא דשמא יתקן אח"כ על מה שאכל ועוד ראיתי בספר בני דוד הלכות תרומות פ"ה שהקשה מההיא דפ' יה"כ דפליגי תנאי בטבל ותרומה דת"ק ס"ל דמאכילין אותו טבל ובן תימא ס"ל דמאכילין אותו תרומה משום דטבל חמיר ואמאי אין מאכילין אותו טבל כיון דאיתה בתקנתא שיפרוש תרומה אח"כ על מה שאכל יע"ש ולדעת רבינו יש ליישב דס"ל דמ"ש בגמ' כי פליגי בדלא אפשר לתקנו מיירי בטבל שהלכו בעליו למ"ה דאין בידו לתקנו אח"כ ועיין בהרב פרשת דרכים דמ"ב ע"ג ע"ש ודוק ועיין בפ"ו מה' מעשר דין ז' שכתב רבינו וז"ל המוכר פירות לחברו וזכר שהם של טבל כו' אם ידע שאין קיימי' שכבר אבדו או נאכלו אין צריך לעשר ולפי מה שהבין הרב תי"ט שלדעת רבינו יש תקון לטבל הנאכל ואפילו אם אכלן צריך להפריש קשה טובא דאם נאכלת אמאי אין צריך לעשר ודוק ובפשטא דשמעתתא דאמרינן ורמינן חבית כו' אמקוה יעיין שם דהכא ודאי ומ"ש דהכא ספק יש לדקדק טובא דאדקשיא ליה מתניתין דמקוה אברייתא דחבית אמאי ל"ק ליה מתניתין דמקוה אמתניתין דחבית דתנן פ"ג דתרומות התורם חבית של יין ונמצא של חומץ אם ידוע שהיתה של חומץ אם עד שלא תרמה אינה תרומה כו' אם ספק תרומה ויחזור יתרום והו"ל לשנויי דמתני' ר"ש היא ולא רבנן והר"ש שם כתב דה"ה דהו"מ להקשות מהך כו' יע"ש והוא תימא דאדרבא ממתניתין הו"ל לאקשויי וכבר נתקשה בזה הרפ"ח בחידושיו למס' גיטין ד"פ יע"ש שהניחו בצ"ע:<br><b> ולע"ד </b> נראה ליישב דאי ממתני' לא הוה ק"ל דלר"י דס"ל דכל ג' ימים הראשונים ודאי יין איכא למימר דמתניתין ה"ק אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה שאח"כ נודע לו שמקודם שתרמה טעם ממנה והיה חומץ ובשעה שתרם לא זכר ממה שטעם אותה ואם עד שתרמה החמיצה כגון שאחר שתרם תיכף ומיד טעם אותה והיה יין ואם ספק תרומה כו' כגון שבדק את החבית ומצאה יין ואחר ימים עשאה תרומה ואינו יודע אם בתוך שלשה ימים לבדיקה תרמה דאז הוי ודאי יין או לאחר שלשה ימים תרם אותה דאז הוי ודאי חומץ משום הכי קאמר דהוי תרומה ויחזור ויתרום דשמא בתוך ג' ימים לבדיקה תרמה אבל בתרם לאחר ג' ימים ה"נ דאמרינן הרי חומץ לפניך והוי ודאי טבל ואם כן כיון דלר"י לא מצי למפרך מהך מתניתין משום הכי לא פריך אלא מברייתא כי היכי דתקשי אליבא דכ"ע וא"נ דאפילו לריב"ל דס"ל דג' ימים האחרונים ודאי חומץ ומכאן ואילך ספק איכא למימר דמתניתין דקתני ואם ספק כו' מיירי כגון דמספ"ל לתורם ואינו זוכר אי כשתרמה בדקה מקודם תיכף ומיד והיה יין או לא בדקה כלל ומשום הכי הוי תרומה דשמא בדקה קודם שתרמה סמוך לתרומתה תיכף ומיד כנ"ל נכון ובמאי דמשני התם בגמ' שאני התם דהעמד טמא על חזקתו ראיתי להריטב"א שם שהקשה וז"ל וק"ל אמאי אזלינן בתר חזקת טמא ניזל בתר חזקת טהרות שנגע בהם שהיו בחזקת טהרה ולא נטמאו מספק ואיכא למימר דכיון דודאי נגע בהם אין להם שום חזקה וכדאמרינן בשליא כו' יע"ש האמנם מדברי התוספות פ"ג דערובין דל"ו ד"ה במקוה שלא נמדד נראה שחולקין על זה שהקשה וז"ל וא"ת והא ר"י מטמא אפילו טהרות אם נגע דלענין דאמרינן זיל טבול אפילו ר"מ מודה כדאמרינן גבי ספק טומאה בר"ה ואם כן אדרבא נימא העמד טהרות אחזקתייהו וי"ל כו' ופליגי אגברא אי בעי טבילה וכן איתא במס' מקואות כו' הנה מבואר דס"ל דחזקה דאוקמי טהרות אחזקתייהו חזקה גמורה היא ומשום הכי ק"ל שפיר דאכתי ספק הוי ובדרבנן ספק טהור ותמיהא לי טובא דאם כן מה יענו ארישא דמתניתין דקתני מקוה שנמדד ונמצא חסר כו' בר"ה טמא והיינו טעמא דאיכא תרתי לריעותא העמד טמא על חזקתיה והרי חסר לפניך חשיב כודאי ואמאי לא נימא דאכתי ספק הוי כיון דאיכא חזקה דטהרות ובר"ה אמאי טמא וליכא למימר דרישא נמי מיירי לענין דאמרינן ליה זיל טבול דהא כל טהרות שנעשו ע"ג קתני ותו דאם כן היכי פליג ר"ש בברייתא ואמר דבר"ה ספק טהור הא לכ"ע ס' טומא' בר"ה אמרינן ליה זיל טבול וליכא למימר נמי דכיון דאיכא טעמא דהעמד טמא על חזקתיה והרי חסר לפנינו חזקה דטהרה לא חשיבא וחשיב כודאי דא"כ ה"נ נימא במכ"ש במקוה שלא נמדד ונמצא חסר דכיון דאיכא תרתי לריעותא והיה נראה ליישב דהתוס' ז"ל ס"ל דכי קתני מתני' ספק טבל במ' סאה ספק לא טבל שלא כפרש"י ז"ל שפי' שם בפ' בכל מערבין דל"ה ע"ג ד"ה אפילו טבל וז"ל כגון ספק טבל במ' סאה שהיה מקוה לפנינו ונמצא חסר ואין אנו יודעים אם בשעת טבילה היה בו מ' סאה כו' דאי בנמצא חסר מיירי מתני' אם כן כי פריך אדרבא העמד מקוה אחזקתו דפריך אס' טבל במ' סאה כמ"ש התוספות ד"ה ספק לא טבל יע"ש אמאי לא משני הרי חסר לפנינו וכמו שהקשה התוספות בד"ה שם אדרבא כו' ומה שתי' אלא דלא מיירי הכא במקוה שנמדד ונמצא חסר הם דברים סתומים דכיון דע"כ מתני' דקתני ספק טבל במ' סאה מיירי בנמצא חסר כמ"ש רש"י אם כן ל"ל לתלמודא לשנויי דמתני' מיירי במקוה שלא נמדד ובפשיטות הו"ל לשנויי דהתם שאני שהרי חסר לפנינו ולעולם דאפילו בנמדד אלא כונתם ז"ל דס"ל לתלמודא דמתניתין דקתני ספק טבל במ' סאה לא מיירי בנמצא חסר דאם כן היינו סיפא דקתני מקוה שנמדד ונמצא חסר ומכ"ש בשלא נמדד אלא ספק טבל במ' סאה דקתני מתניתין מיירי בשלא היינו יודעים מעיקרא אם היה בו מ' סאה וגם עתה אין אנו יכולים לברר הדבר וכגון שאחר שטבל נתמלא גשמים בהא הוא דקתני מתני' ספק טמא והיינו כוונתם ז"ל שכתבו דלא מיירי הכא במקוה שנמדד ונמצא חסר כלומר דע"כ מתניתין מיירי בשלא נמדד ונמצא חסר דאל"כ היינו סיפא ודוק ומעתה איכא למימר שפיר דע"כ לא כתבו התוספות דחזקה דטהרות חשיבא חזקה אלא דוקא בשלא נמצא חסר דליכא ריעותא דהרי חסר לפנינו אבל בנמצא חסר כיון דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי וחזקה דטהרות לא חשיבא חזקה כלל ומן האמור בזה צ"ל דכי קתני מתניתין מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות כו' בין ברה"י בין בר"ה ספק טהור לא קאי אלא אחלוקה דמקוה שנמדד ונמצא חסר אבל בחלוקה דספק טבל בר"ה טהור דלא חשיבא כודאי דאע"ג דליכא חזקה דהעמד טמא על חזקתו הא איכא חזקה דטהרות:<br><b> האמנם </b> מדברי רבינו ז"ל אין נראה כן ממ"ש בפרק עשירי מהלכות מקואות הלכה ו' וכן מקוה שנמדד כו' ונראה שדברי רבינו ז"ל מוכרחים דאי ס' טמא דקתני מתניתין ברישא מיירי ברה"י מאי אשמועינן מתניתין הא פשיטא דספק טומאה ברה"י ספק טמא אפי' בספק נגע דאיכא חזקה דהעמד טהור על חזקתו כ"ש וק"ו בודאי טמא דאיכא חזקה דהעמד טמא על חזקתו ובר מן דין קשה דמה יענו התוספות ז"ל לההיא דשלוחא בבית ודנדה שהקשה הריטב"א ז"ל וצ"ע והר"ש ז"ל כתב בפ"ב דמקואות מ"ג דהא דר"י מטמא היינו דצריך לטבול שניה ומודה דאם עשה טהרות טהורה כדאמ' נמי לעיל דלטמא טהור יע"ש הנה מבואר דס"ל כדברי התוספות ז"ל דהא דר"י מטמא היינו דוקא לענין דאמרינן ליה זיל טבול משום דלגבי דידיה איכא חזקה דהעמד טמא על חזקתו אבל גבי טהרות כיון דאיכא חזקה דהעמד טהרות על חזקתן הו"ל ספק שקול וס' דרבנן לקולא והרב מש"ל ז"ל שם תמה על דבריו וז"ל ודברים אלו תמוהים הם בעיני דאיך יתכן שהאדם יהיה טמא וטהרות יהיו טהורות כו' ונדחק עצמו ליישב דאפשר דמדמה לה לספק טומאה בר"ה דאית ליה לר"מ ולר"י דטהרות שנעשו הם טהורות מפני שאין להם תקנה ומיהו גברי הם טמאים שאפשר להם בטבילה והזאה כו' יע"ש ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה דברי התוספות דמבואר הוא שדברי הר"ש הן הן דברי התוס' וה"ט משום דאיכא חזקה דטהרות והו"ל ספק שקול ודוק אלא שמדברי הר"ש ז"ל במ"א גבי ספק טבל במ' סאה כו' שכתב כפרש"י דמיירי בנמצא חסר ואם כן לפי פי' ז"ל דהכא הדרא קו' דלעיל לדוכתא וצ"ע ומה שהקשה עוד דע"כ לא אמרינן לר"י דלטמא טהור אלא בספק נגע בו וכן הקשה הרב בעל אליהו רבה והחזיק עוד לומר דמדקא' ר"י כל דבר שהוא בחזקת טומאה כו' ועוד דדומיא דס' ליטמא דקתני מתני' במיירי בספק מגע ה"נ ליטמא דקתני מתניתין יע"ש הנה מדברי התוס' ז"ל שכתבנו לק"מ דמבואר מדבריהם שהתוס' ז"ל לא גרסי במתני' כגירסת רבינו ז"ל דגריס כל דבר שהוא בחזקת טומאה כו' אבל ס' לטמא וליטמא טהור אלא הכי גרסי ר"י מטמא שספקו ליטמא טמא לטמא לאחרים טהור וכמ"ש בס"ד וכן איתא כו' ולפי גירסא זו ע"כ פי' דמתניתין הכי הוא שס' ליטמא טמא כלומר דדוקא ליטמא את האדם שיהיה טעון טבילה הוא מ"ש ר"י טמא אבל לטמא אחרים דהיינו הטהרות שנגע טהור אבל ליכא לפרושי דספק דליטמא טמא דקאמר ר"י מיירי בספק אוכל אוכלין טמאין דהא פשיטא ודאי דהוא טהור שהרי ליכא טעמא דהעמד טמא על חזקתו וא"כ ע"כ ספק ליטמא דקאמר קאי אספק טבל במ' סאה האמור במתניתין אהא קאמר ר"י דטמא תנא והדר מפרש דמאי דקמטמא ר"י היינו דוקא בספק ליטמא את האדם כדי שיהא טעון טבילה אבל ליטמא את הטהרות טהורות והיינו ממש דברי הר"ש כנ"ל: כתב הרב מחנה אפרים ז"ל הלכות אישות סי' ג' ד"ז וז"ל וצריך להבין בפרק בכל מערבין גבי מתניתין דתרומה ונטמאת אם ס' ר"מ אומר ה"ז חמור גמל ור"י אומר ה"ז עירוב פריך בגמ' ממתני' דטמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ר"י מטמא ומשני אמר רבא ה"ט דר"י התם העמד טמא על חזקתו ואימור לא טבל אדרבא העמד מקוה על חזקתה ואימור לא חסר בשלא נמדד ופרש"י העמד טמא על חזקתו כו' חזקה לחומרא איכא לקולא ליכא אבל מתני' איכא חזקה לקולא ולחומרא העמד אדם על חזקת עירוב בביתו ואימור לא ערב העמד תרומה אחזקתה ועירב ובדרבנן אזלינן לקולא עכ"ד וק"ל דהא איכא שם תרתי לריעותא חדא דהעמד אדם בחזקת שלא עירב וכי תימא הא איכא תרומה דהעמד תרומה אחזקתה בחזקת שהיתה טהורה הרי טמאה לפניך וכל דאיכא תרתי לריעותא אפי' בר"ה טמא דחשיב ודאי כו' ונ"ל לתרץ דע"כ לא אמרינן הכי אלא במקוה משום דאיכא למימר חסר ואתאי כו' יע"ש וק"ל דאכתי מה יענה לר"מ דקאמר בטומא' קלה ספק טהור אחלוקת דספק טבל במ' סאה ונמצא חסר כמ"ש רש"י ז"ל ואמאי כיון דאיכא תרתי לריעותא וחשיב כודאי אלא ע"כ לו' דדוקא בטומאה דאורייתא חשיב כודאי אבל בטומאה דרבנן אע"ג דאיכא תרתי לריעותא לא חשיב כודאי גמור וכל בדרבנן הקילו ואם כן ה"נ איכא למימר לר"י דמשו"ה ס"ל ספק עירוב כשר אע"ג דאיכא תרתי לריעותא כיון דמדרבנן היא ובטומאה קלה דוקא ס"ל לר"י דמטמא משום דליכא חזקה דטהרה כלל במקוה שלא נמדד כדאיתא בגמ' אבל גבי עירוב כיון דאיכא חזקה לקולא אע"ג דאיכא תרתי לריעותא לא חשיב כודאי וכל בדרבנן הקילו ומ"מ מ"ש התוס' שם דהו"מ לשנויי דשאני התם דהרי חסר לפנינו ע"כ כונתם לומר דנימא דר"י ס"ל דדוקא במקוה כל דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי ואפי' בדרבנן מטעמא דחסר ואתאי אבל גבי תרומה כיון דליכא למימר טמא ואתאי לא חשיבא אלא ספק וספקא דרבנן לקולא וכ"כ בכונתם בס' מע"ח יע"ש: עוד כתב הרב הנזכר וז"ל אבל לע"ד נראה דר"מ ור"י אית להו דאפי' היכא דאיכא תרתי לריעותא הוי ס' ומ"ה אמר ר"מ במקוה שלא נמדד ונמצא חסר ספק טהור כיון דנטמא בטומא' קלה כו' דספק דרבנן היא ואזלינן לקולא ולא אמרינן כיון דאיכא תרתי לריעותא ס' חשיב כודאי אלא ס"ל כר"ש דפליג אחכמים ואומר בר"ה טהור כו' והרב כ"מ לא זכר שם דר"י ור"מ כולהו סברי כר"ש כו' יע"ש והן דברים תמוהים ואשתמיט מיניה מתניתין דמקואות דקתני מקוה שנמדד ונמצא חסר בין ברה"י בין בר"ה ס' טמא במה דברים אמורים בטומא' חמורה אבל בטומא' קלה כו' הרי בהדיא דרבנן דר"ש ס"ל דאפי' בר"ה טמא וטעמא דכיון דאיכא תרתי לריעותא חשיב כודאי ואפי"ה קתני דבטומא' קלה ספק טהור וצ"ע:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שעב) </b> ודע שרש"י שם ד"ה היה בודק את החבית כתב וז"ל. כשבא לשתות כו'. אין לשון רש"י כך. אלא דז"ל שם. הי' בודק את החבית. להיות סומך עלי'. והולך ושותה שאר חביות. ונותן עיניו בזו. להפריש ממנה עליהן לאחר זמן. שהתרומה נטלה במחשבה. עכ"ל שם. ולכאורה קשה דכיון שנתן עיניו בה בשעת בדיקה. ומחשבה כזו הרי הוי כהפרשה וא"כ הא מה ששותה אח"כ משאר חביות נתקן למפרע. מאותה שעה שנתן עיניו בה והרי אינו צריך כלל שיאמר בשעה שהוא שותה. שהחבית שבדק תחלה יהי' תרומה על מה שישתה דהא החבית שבדק נעשה כבר תרומה. משעה שנתן עיניו בה. ע"י המחשבה שתהי' תרומה על מה שישתה וא"כ הרי אפילו מה ששותה אחר ג' ימים. ואפילו אי ידעינן בבירור כששותה שאר חביות. שכבר נתחמץ החבית שבדק. נמי אין צריך לחזור ולתרום משום דשאר החביות ואפילו אם הם חמשים. הא כבר נתקנו בחבית האחת שבדק דנעשית תרומה על החמשים חביות של טבל. ונתקנו ע"י המחשבה. ואפילו אם יש לו יותר מחמשים חביות של טבל. והחבית האחת שבדק והפריש במחשבה. אין בה שיעור תרומה לכל החביות טבל שיש לו. נמי נתקנו לכאורה:<br><b> ואפשר </b> דבכה"ג לא מהני משום די"ל דמדאורייתא אין ברירה ולהכי צריך שיאמר בשעה שהוא בא לשתות משאר החביות שהחבית שבדק תהי' תרומה על שאר החביות שהוא רוצה לשתות מהן אבל מ"מ כיון דזה גופא דאמרינן דמדאורייתא אין ברירה. הוא רק מספק. וכמ"ש הר"ן ז"ל בפ' כל הגט. א"כ הרי הכא דמספקא לן. איזהו חימוץ. הא הו"ל ס"ס לקולא. ואמאי צריך לחזור ולתרום אחר ג' ימים אולם מה שכתב רש"י שם וז"ל. להפריש ממנה עליהם לאח"ז וע"ש. זה מורה. דעכשיו אכתי לא עשה את החבית תרומה. אלא שבדקה אם יכול להפריש ממנה לאח"ז. אלא דמ"ש רש"י שם בתחלה. ונותן עיניו בזו. וכן מה דמסיים שם דתרומה נטלת במחשבה וע"ש, כ"ז צ"ע. ועכ"ר צריך לדחוק ולסרס את הדברים ושיעור דברי רש"י ז"ל דלאו בשעת הבדיקה נותן עיניו בה אלא דלאח"ז כשירצה לשתות משאר החביות. נותן עיניו בה. שתהא תרומה במחשבה על מה שרוצה לשתות עכשיו. וא"כ לפ"ז מאי קשיא לי' לתוס' רי"ד על רש"י ז"ל דלפ"ז. הא שפיר קתני בברייתא. דלאחר ג' ימים אם אמר תהי' החבית שבדקתי תרומה על זה שאני רוצה לשתות עכשיו. וקודם ששתה את כולו או את מקצתו. נמצא שהחבית שבדק הוא חומץ. הרי זה יחזור ויתרום. ודו"ק:<br><b> (שעג) </b> ולפי מה שהבין הרב תי"ט. שלדעת רבינו יש תקון לטבל הנאכל כו'. ק' טובא. דאם נאכלו אמאי אין צריך לעשר כו'. תמהני. די"ל ולטעמיך. ניהו נמי דלא מהני הפרשה על מה שכבר נאכל ומעוות שלא יוכל לתקן הוא. דהא אכל טבלים מ"מ אמאי אינו חייב להפריש עליו ממקום אחר. משום השבת גזל השבט תרומת מעשר שבו. (וגם לישני' קשה להבין. דפתח ואמר. המוכר טבל לחבירו. ורץ אחריו לתקנו ולא מצאו אם ידוע שאינן קיימין. ושכבר אבדו או נאכלו. אין צריך לעשר וע"ש. וקשה. דהא כיון דלא מצאו כשהי' רץ אחריו. הרי הי' לו לעשר מיד. דהא בזמן ההוא עדיין הי' הטבל קיים ואין הירושלמי בידי לעיין בו): ועיין לעיל בהלכות חמץ ומצה דף ע' ע"ב. מה שכתבתי שם על הגליון. להביא ראי' שגם התוס' בפסחים ס"ל כדעת מו"ז רבינו התויו"ט ז"ל: גם הבאתי שם ראי' מש"ס ערוך נדרים דף נ"ח ע"א לדבריו:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>לפיכך </b>
+<b> אם היה העובר חלל כו'.</b> עיין מ"ש פ"ג מה' יבום וחליצה הלכה י"ז:
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>מי </b>
+<b> שנשאת לכהן כו'.</b> עיין מ"ש פט"ו מהלכות א"ב הלכה י"ח:
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>קטנה </b>
+<b> בת ישראל שנשאת כו'.</b> כתב הרא"ש ז"ל בפרק האיש מקדש וז"ל ואפילו למ"ד אוכלת מודה הוא דאם מתה אינו יורשה כמו בהלך אביה למ"ה דאמר רב דאם מתה אינו יורשה ולכך לא הביא הרי"ף ז"ל הנהו תרי פלוגתייהו דר"ה ור"י עכ"ד וראיתי להרב נת"מ ז"ל דר"ה ע"ב תמה עליו שהרי כתב הרא"ש לעיל מיניה דטעמא דמודה רב דאם מתה אינו יורשה היינו משום דלתרומה ה"ט דאוכלת ד"ת ארוסה אוכלת בתרומה אבל בירושה דמדאורייתא ארוסה אין הבעל יורשה גם מה שנשאת שלא לדעת אביה אינו יורשה ואם כן גבי נתקדשה שלא לדעת אביה דאין כאן אירוסין דמדאורייתא אינה אוכלת בתרומה ואע"פ כן ס"ל לר"ה דאוכלת בתרומה אם כן ה"ה דהבעל יורשה דתרומה וירושה שוים כיון דלא שייך בזה הטעם שכתב הרא"ש ז"ל ואם כן הי"ל להרי"ף ז"ל להביא הך פלוגתא בתרא לפסוק הלכה כמאן כיון דנ"מ לענין ירושה יע"ש שהניחו בצ"ע. ולפי חומר הנושא עלה על דעתי לומר דס"ל להרא"ש ז"ל דהא דאמרינן בגמ' מ"ט דר"ה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי אביה ופי' רש"י ז"ל דבשלמא נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת איכא למימר בחדא שתיקה מירתח רתח אבל כולי האי לא שתיק לאו למימרא דלא איתיה בר נש דשתיק כולי האי וחשיב כודאי גמור אלא מדין רובא הוא דקאמר דרובא דעלמא מסתמא ודאי לא שתקי כולי האי אי לאו דשתיקה הודאה היא אמנם הא ודאי ס"ל דהמצא ימצא לחד בדרא או תרי בדרא דכולי האי נמי שתקי ומירתח קא רתח שהרי לר"י דקאמר אינה אוכלת בתרומה ע"כ לו' דחשיב ליה ספיקא אי מירתח קא רתח כולי האי או לא ואם כן לא נפלאת היא לומר אנן בדידן לר"ה נמי דמודה ואזיל דהמצא ימצא לפעמים מן המעוט ואדרבא הא עדיפא לומר דלא פליגי בסברא מן הקצה אל הקצה ואם כן היינו דקאמר הרא"ש ז"ל דאפי' לר"ה דקאמר אוכלת בתרומה מודה הוא דאינו יורשה משום דע"כ לא שרי ר"ה אלא דוקא גבי תרומה משום דאזלינן בתר רובא אבל ליורשה לא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב ואפשר שדקדק הרא"ש ז"ל כן מלישנא דר"ה דקאמר אוכלת בתרומה ולא אשמועינן רבותא טפי דאם מתה יורשה משמע דביורשה מודה מטעמא דכתיבנא ואף שהרא"ש ז"ל דחה פי' זה לעיל היינו לרב משום דאשכחן לרב בעלמא דס"ל הולכין בממון אחר הרוב אבל לר"ה מצינן למימר שפיר דאיהו ס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב כדקי"ל הלכתא בעלמא: אמנם כד מעיינת שפיר לא יתכן תי' זה כלל משום דאם כן נראה ודאי דלר"ה דסבירא ליה דאוכלת בתרומה משום דאזלינן בתר רובא אם כן ה"נ דס"ל דמותר ליטמא לה וכיון שכן קשה איך כתב הרא"ש ז"ל דלכך לא הביא הרי"ף ז"ל הנהו תרי פלוגתייהו הרי ע"כ הי"ל להביאו כיון דנ"מ לענין טומאה אם מותר ליטמא לה או לא ולכן נראה דס"ל להרא"ש ז"ל דהא דאמרינן דכולי האי לא שתיק לאו למימרא דשתיקתו הודאה דניחא ליה בקידושין ובנשואין שהרי כיון דס"ל לר"ה בנתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת דבחדא שתיקה מירתח קא רתח ה"נ איכא למיחש הכא ולומר דבקדושין ניחא ליה ושתיקתו הודאה ובנשואין מירתח קא רתח דבחדא שתיקה מירתח רתח אלא טעמא דר"ה לא אהני לן אלא דשתיקתו דקדושין ודאי הודאה הוא דאם איתא דמירתח קא רתח על הקדושין וכ"ש על הנשואין כולי האי לא הוה שתיק ואם כן לענין תרומה ס"ל לר"ה דאוכלת בתרומה כיון דחשיבה ארוסה ודאית וד"ת ארוסה אוכלת בתרומה אבל לענין ירושה מודה דנכסים בחזקתן וכ"ת הרי בנתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ס"ל לר"ה דאינה אוכלת בתרומה משום דמירתח קא רתח בחדא שתיקה אף על גב דאיכא טעמא דד"ת דאוכלת בתרומה י"ל דהתם שאני דנתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ושתק ס"ל לר"ה דאינה אוכלת משום דמדשתק מירתח קא רתח דמסתמ' כך היא המדה ברוב בני אדם שמקפידין שלא תנשא בלתי רשותו והילכך מסתבר טפי למימר דשתיקתו ריתחא היא אמנם בנתקדשה ונשאת שלא לדעת כיון דע"כ צ"ל דשתיקה דקדושין הודאה היא מטעמא דכולי האי לא שתיק איכא למימר דכי היכי דהאי גברא לא קפיד אקדושין ה"נ לא קפיד אנשואין והילכך כיון דהויא ספק הקילו בתרומה מטעמא דד"ת ארוסה אוכלת בתרומה כנ"ל ודוק ועיין במרן הב"י סימן ל"ז שנראה שגירסה אחרת היתה לו בדברי הרא"ש ז"ל ומ"ש הם דברים תמוהים וכבר תמה עליו הרב ע"י ז"ל ע"ש ודוק:
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אסור </b>
+<b> ליטמא את התרומה כו'.</b> כתב הרב מש"ל ז"ל וז"ל מתוך דברי התוספות פ' כל פסולי המוקדשין דף ל"ג ד"ה ה"ג נראה דלרבי יוחנן דמוקי לקרא דבכל קודש לא תגע בתרומה לוקה וכן נראה ממ"ש התוספות ז"ל שם ד"ה ההיא בשם הר' חיים כהן אך בפ' אלו הן הלוקין די"ד ד"ה ההוא כתבו משם הר"ש מדרוי"ש דלעולם ליכא מלקות לר"י בנגיעה וכן הוא דעת רבינו אף שפסק כרבי יוחנן פי"ח מהלכות פסולי המוקדשין וכן נראה מן הסוגייא דפ' הערל דע"א דאמרינן התם דקרא דבמים יובא אצטריך לנגיעת תרומה אלמא ליכא מלקות בנגיעה א"ד ז"ל והנה מ"ש שכן דעת רבינו כדעת הר"ש מדרויש ממ"ש אסור ליטמא את התרומה משמע דמלקות ליכא אף שפסק כרבי יוחנן בה' פה"מ אין דבריו מובנים אצלי כלל דהן אמת שרבינו בפ' הנז' הלכה י"ב פסק כר"י דטמא שנגע בקודש אינו לוקה מ"מ מבואר מדבריו שם דין י"ג שהוא פוסק כר"ל דקרא דבכל קודש לא תגע מיירי בקדש ולא בתרומה שכ"כ שם וז"ל והיכן הזהיר על עון זה ביולדת שהרי נאמר בה בכל קדש לא תגע מפי השמועה למדו שזו אזהרה לטמא שלא יאכל קודש קודם שיטבול וכתב מרן הכ"מ וז"ל בפרק אלו הן הלוקין אמר ר"ל הכי ואע"ג דר"י פליג כו' כתב רבינו כר"ל משום דתניא כוותיה יע"ש ואם כן לר"ל דס"ל דקרא דבכל קדש לא תגע לא מיירי בתרומה פשיטא ודאי דטמא שנגע בתרומה אינו לוקה ולהא ודאי לא הוצרכנו ומעולם לא כתבו התוספות דלוקה אלא דוקא אליבא דר"י הן אמת שדברי רבינו שם צריכין עיון דכיון דפסק כר"ל דקרא דבכל קדש לא תגע מיירי בקדש משום דתניא כוותיה א"כ איך פסק כר"י דטמא שנגע בקדש אינו לוקה הא הוה ליה תרתי דסתרן וכן קשה ממה שפסק שם דין י"ז דאם אכל את הבשר קודם זריקת דמים אינו לוקה משום טמא שאכל את הקדש כר"י שהרי מבואר בפרק אלו הן הלוקין דר"י לטעמיה דאמר קרא טומאתו וכי כתיב טומאתו לאחר זריקה וכיון שרבינו ז"ל פסק כר"ל הי"ל לפסוק דאפי' קודם זריקה לוקה והנראה ודאי שדעת רבינו ז"ל דכי אמרינן התם תניא כותיה דר"ל לאו למימרא דברייתא זו אתיא כר"ל בכל פרטיו דטמא שאכל את הקדש לוקה מדאפקיה רחמנ' בלשון נגיעה וכן טמא שאכל את הקדש קודם זריקה לוקה מרבוייא דכל אלא כי אמרי' תניא כותי' דר"ל אינו אלא למאי דס"ל דקרא דבכל קדש לא תגע מיירי בקדש ולא בתרומה מ"מ אפשר דס"ל לברייתא דטמא שנגע את הקדש אינו לוקה ולא דריש מדאפקי' בלשון נגיעה וכן לא דריש רבוייא דבכל לקודם זריקה וכיון דבהא לא אשכחן ברייתא בהדיא דס"ל כר"ל הדרינן לכללן דר"ל ור"י הלכה כר"י ומהתימה על הרב מש"ל ז"ל ה' טומאת צרעת פי"א הלכה ב' דט"ו ע"ב שנסתפק בזה איך לא השגיח שדעת רבי' מבואר כמ"ש ודוק:<br><b> ודע </b> שמדברי רש"י פרק כל הפסולין דף הנזכר ד"ה בתרומה שכתב וז"ל וכיון דבתרומה כתיב לא ילפינן מלקות בקדש ואפילו בק"ו דאין מזהירין מן הדין כו' נראה מבואר שדעתו ז"ל שלא כדעת הר"ש מדרוי"ש וס"ל דטמא שנגע תרומה לר"י לוקה: ואולם ק"ל לכאורה לשיטה זו מההיא דגרסינן באלו הן הלוקין די"ד ע"ב ור"י מ"ט לא אמר כר"ל ההוא אזהרה לתרומה ור"ל אזהרה לתרומה מנ"ל נפ"ל מאיש איש כו' איזהו דבר ששוה בזרעו של אהרן זו תרומה ואידך ההיא לאכילה והא לנגיעה והשתא קשה דאם איתא דעל הנגיעה לוקה לר"י אם כן קרא דאיש איש לאכילה ל"ל אם על הנגיעה חייב על האכילה לא כ"ש וכ"כ רש"י ז"ל בפי' החומש סדר אמור ד"ה כל איש אשר יקרב וז"ל אין קריבה זו אלא אכילה וכן מצינו שנאמרה אזהרת אכילת קדשים בטומאה בלשון נגיעה כו' וא"א לומר שחייב על הנגיעה שהרי נאמר כרת על האכילה כו' ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה כו' יע"ש וא"כ דכוותא נמי נימא הכא ובשלמא לסבר' הר"ש מדרוי"ש ז"ל דאין בנגיעה מלקות ניחא שפיר אמנם לדעת רש"י ז"ל וסייעתיה ק' וראיתי להרא"ם ז"ל שם שכתב על דברי רש"י ז"ל הללו וז"ל וליכא למימר דאפ"ה אצטריך לכתוב גם האכילה משו' דאין עונשין מן הדין דלא אמרינן אין עונשין מן הדין אל' בעונש דיני אדם אבל בעונש דיני שמים לא א"נ האי ק"ו גלוי מילתא בעלמא הוא דלא גרע מנגיעה דא"א לאכילה בלא נגיעה עכ"ל: והנה כפי תי' הראשון שכתב הרא"ם מתרצה היא קו' דהכא בתרומה אע"ג דכתיב אזהרה אנגיעה אצטריך לכתוב גם על אכילה משום דאין מזהירין מן הדין הן אמת שדברי הרא"ם הללו הם תמוהים וכבר תמה עליו מרן החבי"ב בכה"ג בא"ח בלשונות הרא"ם ז"ל אמנם לתי' הב' שכתב דק"ו זה חשיב גילוי מילתא ק' טובא דא"כ תרי קראי בתרומה ל"ל ואולם אחר השקפה נראה דלא ק"מ דגבי אזהרה לא תיקשי לן מידי אם על הנגיעה חייב למה הוצרך לחייבו על האכילה משום דא"ל דקרא אצטריך לחייבו ב' מלקות אחד על הנגיעה וא' על האכילה ומעולם לא הוקשה לו לרש"י ז"ל כן אלא גבי כרת דגבי מיתה לא שייך לחייבו ב' ועיין בהרב מש"ל בש"ב מה' ביאת המקדש דין ב' מ"ש בזה באורך גם מהא דפרכינן התם ור"ל האי בכל קדש לא תגע להכי הוא דאתא ההוא מבעי ליה לטמא שנגע בקדש כו' אין להקשות לפי תי' השני של הרא"ם ז"ל דמאי פריך הא מכיון דעל הנגיעה חייב לר"ל ק"ו על האכילה די"ל דתלמודא הכי פריך דכיון דלר"ל אזהרה לטמא שאכל את הקדש נפק"ל מקרא דבכל קדש לא תגע אם כן מהיכא נפ"ל לר"ל דטמא שנגע בקדש לוקה לימא דעיקר קרא לא אתא אלא אזהרה לאוכל ומשני דנפ"ל מדאפקיה קרא בלשון נגיעה וכמו כן צ"ל גם כן למאי דפריך התם בסמוך ואכתי להכי הוא דאתא ההוא מבעי ליה לטמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים כו'. והדבר קשה דמאי קושי' הא בכלל מאתים מנה ומכיון דקודם זריקה חייב כ"ש לאחר זריקה אלא ודאי דתלמודא הכי פריך דכיון דלר"ל עיקר קרא אתא לאזהרת טמא שאכל את הקדש אם כן קודם זריקה מנ"ל ומשני דנפ"ל מריבויא דבכל. האמנם הדבר הקשה ממה שתי' בגמ' טמא שנגע בקדש מדאפקיה רחמנא בלשון נגיעה אזהרה לאוכל נפ"ל מדאיתקש קדש למקדש והשתא לדעת הרא"ם ז"ל קשה דלמאי אצטריך תלמודא לומר באזהרה לאוכל נפ"ל מדאיתקש קדש למקדש הא מכיון דנפ"ל אזהרה לנוגע מדאפקיה בל' נגיעה מינה נפקא אכילה מק"ו ובשלמא אם נאמר דק"ו זה לא חשיב גילוי מילתא ניחא שפיר דמשו"ה אצטריך לאתויי מהיקשא משום דמק"ו אין מזהירין מ"ה וכעת צ"ע: ודע שהתוס' ז"ל פ' כל הפסולין ד"ה ההוא בתרומה כתבו וז"ל הק' הר' חיים מ"מ לילקי בקדש כדאשכחן פ"ק דכריתות דאוכל חלב המוקדשין לוקה שלש משום וכל זר לא יאכל קדש אע"ג דבתרומה כתיב כיון דכתיב לשון קדש ותי' דהתם איכא מעילה שהוא נהנה יליף חטא חטא מתרומה כו' אבל לענין שאר לאוין לא ילפינן לילקות בקדש כמו בתרומה כו' ובנוגע בקדש ליכא מעילה א"ד ז"ל וק"ל טובא דהך תי' ניחא שפיר לסוגיא דפ' כל הפסולין דקאי התם לענין טמא שנגע את הקדש אמנם מה יענו לסוגיא דפרק אלו הן הלוקין דקאי התם לענין טמא שאכל את הקדש וקאמר התם אזהרה מנין ר"ל אמר בכל קדש לא תגע ור"י אמר אתיא טומאתו טומאתו ופרכינן ר"י מ"ט לא אמר כר"ל אמר לך ההוא אזהרה לתרומה והשתא תקשי להו דאכתי מאי משני הא מהיכא דנפ"ל תרומה נפ"ל מיניה קדש כיון דכתיב בלשון קדש והתם כיון דלענין אכילה קאי שהוא נהנה לא שייך תי' ז"ל ואף למאי דמסיק דאכילה דתרומה נפ"ל מקרא דאיש איש מ"מ התם נמי לכתוב לשון קדש כדכתיב בקדשים לא יאכל ובר מן דין דבריהם ז"ל תמוהים בעיני דלפי גרסתם ז"ל דזר שאכל קדש לוקה משום וכל זר לא יאכל קדש מדאמרינן פרק אלו הן הלוקין דף י"ח עמוד שני אמר רב גידל אמר רב זר שאכל חטאת ואשם קודם זריקה פטור מ"ט דאמר קרא ואכלו אותם כו' כל היכא דקרינן ואכלו קרינן ביה וזר לא יאכל ופרש"י וז"ל קרינן ביה וזר לא יאכל דהוא סיפי' דהאי קרא וכל זר לא יאכל קדש לאו בקדשים מתני' אלא בתרומה כדכתיב ברישא דעניינא איש איש כו' ולפי דברי התוס' ק"ט דלילקי משום וכל זר לא יאכל קדש כיון דכתיב בלשון קדש ועיין בתוס' מנחות דף ע"ד ע"א ד"ה ורבנן האי כל כו' ועל הכל צ"ע לעת הפנאי ועיין בהרב מש"ל ז"ל בהלכות הנזכר מה שתמה על הרא"ם ז"ל דאי מקרא דובא השמש וטהר אין כאן אלא לאו הבא מכלל עשה וכתב שכן הק' הרב ח"ה ז"ל ולדעתי ק' דאם כן גבי מחוסר כפורים דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה ה"נ לימא דאין כאן אלא לאו הבא מכלל עשה מק"ו דובא השמש דהתם קרא דובא השמש סמיך אלאו דידיה והיל"ל דאהדריה קרא ללאו כ"ש בקרא דוכפר עליה הכהן דאתי מרחוק אלאו דבכל קודש לא תגע ועוד צריך לעמוד בזה אי שייך הכא לומר אהדריה קרא לאיסוריה כל זה כתבתי דרך עראי לזכרון בעלמא ובעזר השם יתברך לכשאפנה אשנה פרק זה באורך:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שעד) </b> ואע"ג דר' יוחנן פליג כו' כתב רבינו כר"ל משום דתניא כוותי' כו'. בהנך תלת מילי דקיי"ל כר"ל לגבי ר' יוחנן. איכא נמי חדא דתניא כוותי' דר"ל. והוא בפ' החולץ. גבי החולץ למעוברת. ואפ"ה קא חשיב נמי הך בתוך הנך תלת מילי דהלכה כר"ל. וקשה. דלפ"ז ליחשב נמי האי. דבכל קודש אי נימא דהלכה כר"ל בהא. דאקודש קא מזהר ולא אתרומה: ועיין מ"ש הר"ן ז"ל ברפ"ק דע"ז. בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל בנשא ונתן בי"א. ודו"ק: (אמר נ"ה לפמ"ש התוס' במס' שבת דף ע' ע"א ד"ה נודע לו דלא איירי ביבמות רק בדברים הנוגעים בזמה"ז עיי"ש אתי שפיר דלא חשיב שם האי דבכל קדש) ע"כ הגה"ה:<br><b> (שעה) </b> וליכא למימר כו' דאין עונשין מן הדין כו'. א"נ האי ק"ו גלוי מלתא בעלמא הוא כו'. כעין זה תירץ הר"ש בפ"ג משנה ג' במסכת טבול יום. במאי דקשה לאביי דיליף דהיתר מצטרף לאיסור בק"ו מנזיר. וכן לר"י דיליף מזה לטעם כעיקר. וקשה דהא אין עונשין מן הדין. וע"ז תירץ שם דגלוי מלתא בעלמא הוא. ובתשובה הארכתי בזה:<br><b> (שעו) </b> והדבר קשה דמאי קושיא. הא בכלל מאתים מנה. ומכיון דקודם זריק' חייב. כ"ש לאחר זריקה כו'. תמהני דלכאורה גם היכא דבכלל מאתים מנה. נמי אין עונשין מן הדין שהרי סוגיא ערוכה בריש מכות וכריתות. דבאחותו מאב ומאם צריך קרא. אע"ג דכבר חייב באחותו מאב או מאם. ויש בכלל מאתים מנה. וע"ש:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a86aa3fab7cebc979304e82556b20fd9b5bf98f9
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,82 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות </b>
+<b> עשה לשבות מעבודת הארץ כו'.</b> הנה מבואר מדברי רבינו דאע"ג דקי"ל דחורש בשביעית אינו לוקה היינו דוקא לענין מלקות אבל עובר הוא בעשה שהרי כתיב ושבתה הארץ וכתיב בחריש ובקציר תשבות ואפילו לר"י דדריש ליה לענין שבת ולומר מה חריש רשות כו' מ"מ שביתת הארץ מחרישה משתמע נמי וכן מוכח בהדיא מהא דפרכינן התם במ"ק תנן משקין בית השלחין במועד ובשביעית בשלמא מועד כו' אלא שביעי' בין למ"ד משום זורע בין למ"ד משום חורש חרישה וזריעה בשביעית מי שרי והשתא אם איתא דלמ"ד אינו לוקה אין איסורו אלא מדרבנן היכי פריך בפשיטות חרישה מי שרי ומאי קו' נימא דמ"ד משום חורש ס"ל כמ"ד דחורש בשביעית אינו לוקה ואינו אסור אלא מדרבנן ומשום פסידא התירו וכן מבואר מדברי רש"י שם יע"ש ועוד אמרינן התם בסמוך אמרי ר"א אמר ר"י משום רבי נחוניא עשר נטיעות כו' הל"מ משמע דלכ"ע אסור מן התורה ולומר דלמ"ד חורש אינו לוקה לית ליה הל"מ זה ודאי אינו ותו דר"י גופיה ס"ל בירושלמי דחורש בשביעית אינו לוקה (עיין בהתוס' שם ד"ה ר"א דכתבו לחד תי' דר"י ס"ל דלוקה וצ"ע איך אשתמיט מהם ירושלמי הלזו) כמ"ש מרן ואיהו קאמר דהוי הל"מ אלא מבואר הוא דלכ"ע חרישה בשביעית עובר בעשה ולא פליגו אלא בענין מלקות וכן מבואר בהדיא בחידושי הריטב"א שם במ"ק:<br><b> ואולם </b> ראיתי להרמב"ן ז"ל בשיטה כ"י למסכת מכות אמתני' דיש חורש תלם אחד כו' שהק' לפום מאי דמסקינן התם דמחפה את הזרעים חייב משום זורע וז"ל ואי קשיא לך וליחייב נמי משום חורש בשביעית איכא למימר דאין חילוק מלאכות בשביעית כשם שאין חילוק מלאכות בי"ט ואיכא דאמר בריש מס' משקין דחורש בשביעית אינו לוקה ומדרבנן הוא וטעמא כדאיתא התם בגמ' א"ד יע"ש והוא תימא שהרי כפי מ"ש מבואר דלכ"ע איסור עשה מיהא איכא ואולי שמ"ש ומדרבנן הוא לענין מלקות הוא דקאמר דמדרבנן הוא דלוקה מכת מרדות ואין זה במשמעות דבריו כלל ומ"מ למדנו מדבריו דכי היכי דאין חילוק מלאכות בי"ט ה"נ אין חילוק מלאכות בשביעית: ודע שאני מסתפק בהא דאמרינן חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט אי י"ה דינו כשבת ויש חילוק מלאכות בי"ה או דינו כי"ט דדוקא בשבת דבסקילה גזרת הכתוב הוא אבל י"ה דבכרת לא א"ד אין חילוק מלאכות לי"ט דוקא קאמר דהוי איסור לאו אבל י"ה דינו כשבת והיה נ"ל להוכיח דאין חילוק מלאכות לי"ה ממתני' דמכות דקתני יש חורש תלם אחד וחייב עליו כו' ושביעית וי"ט ופי' רש"י בפסחים דמ"ז וז"ל וי"ט הרי ששה ושבת לא תני משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ואין לוקין עליו יע"ש וכונתו מבוארת דקשיא ליה אמאי לא תני שבת וי"ט וליתני חייב עליו משום ט' לאוין ותריץ יתיב דבשבת ליתיה למלקות כלל משום דהוי לאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין והשתא אם איתא דבי"ה יש חילוק מלאכות אם כן קשה טובא דאמאי לא תני עובר בט' לאוין וליתני י"ה דהשתא חייב משום חורש ומשום זורע אלא משמע דבי"ה נמי אין חילוק מלאכות דהשתא משום הכי תני י"ט דהוי הווה טפי מי"ה ואולם לדידי חזי לי שדין זה תלוי בפלוגתא דר' נתן ורבי יוסי דלר"ן דסבירא ליה דחילוק מלאכות לשבת נפ"ל מקרא דלא תבערו אש דלחלק יצאתה איכא למימר שפיר דדוקא בשבת דחמיר הוא דגלי קרא אבל בי"ה דזדונו בכרת לא אמנם לר"י דנפ"ל חילוק מלאכות מקרא דועשה אחת מהנה כדאיתא פ' כלל גדול א"כ כיון דקרא באיסורין דאית בהו חיוב חטאת כתיב כמ"ש רש"י במכות דף הנז' ד"ה ואין חילוק משמע ודאי די"ה נמי כיון דמחייבי חטאת נינהו אמרינן ודאי דיש חילוק מלאכות ומתני' דלא תני י"ה איכא למימר דבפלוגתא לא מיירי כנ"ל אחר זמן רב מצאתי להרמ"ע מפאנו ז"ל סי' קכ"ג דקכ"ב ע"א שכתב וז"ל ועוד מאן לימא לן די"ה חמור משום כרת דאכילה הא ודאי שבת חמירא דיש בה חילוק מלאכות ובסקילה כו' הנה הרב ז"ל מפשט פשיטא לי' כביעתא בכותחא דבי"ה אין בו חילוק מלאכות ולדעתי נר' כמ"ש:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> דברי </b> רבינו צדקו יחדיו דלכולי עלמא מיהא עשה איכא. אלא דלר' עקיבא דסובר בחריש ובקציר תשבות לחרישה של ערב שביעית איכא חד תירוצא בתוס' מ"ק (ג' ב') ד"ה שהרי שלוחן עיי' עליו ואולם על רבינו הרמב"ם תמה אנכי מדוע נקט וכתיב נמי בחריש ובקציר תשבות וזהו דעת ר"ע והרי הר"מ פוסק (פ"ח מהל' תמידין ומוספין) דמצוה לקצור חרישת עומר בשבת וזהו דעת ר' ישמעאל. ועוד הרי הרמב"ם פוסק (פ"ב מהל' שמיטה ויובל) דבזמן הזה מותר לחרוש עד ער"ה והיינו כרבי ישמעאל דאמר חרישה בשביעית הלמ"מ ודומי' דניסוך המים. מה ניסוך המים בזמן שבית המקדש קיים כמו שמסיק הש"ס מ"ק (ד' א') עיי' עליו וא"כ אוחז הר"מ החבל בתרין ראשין וצ"ע קצת ולא ראיתי מימי מי שהרגיש בזה: ועל דברת רבינו פה בענין חילוק מלאכות ליה"כ הנה גם הרב בעל טורי אבן בחדושיו למגלה עומד בזה ורוצה להביא ראי' ממתנ' דמגילה (ז' ב') אין בין יה"כ לשבת אלא כו' ואם איתא דאין חלוק מלאכות ליה"כ הא טובא איכא בינייהו. והעלה הוא גם כן די"ל מתני' ר' יוסי היא דנפקא לי' חלוק מלאכות ממאחת מהנה. ואין חילוק בין שבת ליה"כ עייש"ה ובאמת צדקו דבריהם ונאמנים לכל דורשיהם. וכן מפורש הדבר בירושלמי פ"ג דשביעית על מתני' שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה כו' וז"ל הירושלמי הצריך לענינינו הדא אמרה אין אבות מלאכות ביה"כ. פי' שאין כל המלאכות שחייב עליו בשבת חייב עליו ביה"כ כגון הוצאה ועירוב. אלו מי שעשה כולם בהעלם אחד כלום חייב אלא אחת. כלומר בזה אין חילוק בין שבת ליה"כ דכל המלאכות שחייב עליו בשבת חייב ביה"כ אלא זאת הוא ההבדל בין שבת ליה"כ שאין חייב ביה"כ על מלאכות הרבה בהעלם אחת דאין חילוק מלאכות ביה"כ ועיי' שם בהרב פני משה. ומה שהרב פה רוצה להביא ראי' אי יש חילוק מלאכות ליה"כ מדוע נקט המתני' דיש חורש י"ט ולא נקט יה"כ והוי תשעה משום זורע ומשום חורש. אמרתי לפי מה שכ' המחבר עצמו בפ"ח מהל' מאכלות אסורות סוף הל' ו' והקשה שם איך חל איסור י"ט על איסור שביעית. ואי משום כולל הא מתני' דידן לית ליה כולל כדמסיק הש"ס במכות שם ומפרש רבינו דאיירי ביו"ט של ר"ה ואיסור שביעית ואיסור י"ט באין בבת אחת וא"כ לפ"ז אי אפשר לנקוט בגונא אחרינא זולת י"ט וקושי' רש"י ושבת לא קתני היינו כמו שפי' הרב בעצמו לתני י"ט שחל בשבת. ואולם האמת אגיד כי פי' הרב לא נייח לי בדברי רש"י דאי אפשר לומר ולפרש כונת רש"י כן דקשי' ליה ושבת לא קתני דהיינו י"ט שחל להיות בשבת הא רש"י פי' שם בתחלה דדוקא לאוין חלוקין קתני והאי לא חלוקין הן. דעל שתיהן עובר משום ל"ת כל מלאכה. ועיי' במפרש במתני' דמכות שם. אלא לי נראה כונת רש"י ושבת לא קתני תמורת י"ט. דשבת שכיחי יותר והוה הווה טפי מי"ט ועוד יש לפ' בכונת רש"י לתני שבת תמורת י"ט ואייתר לן דגבי י"ט ליכא חילוק מלאכות ושבת איכא חילוק מלאכות וחייב תשעה כמו שהקשה הרב לענין יה"כ ובאמת דברי הרב קשי' להבין מדוע לא פירש הוא כן בדברי רש"י והעמיד כונה אחרת ודוחקתי בכונת רש"י ז"ל. ולפי דברינו דאין לומר ולפ' בכונת רש"י לנקוט שבת וי"ט דזה לא הוי לאוין חלוקין כאשר יעדנו. אלא הפי' לנקוט שבת תמורת י"ט א"נ קושי' רש"י באמת לפי הייעוד לעיל נמי ל"ק דע"כ צריך לנקוט י"ט דאיירי בי"ט של ר"ה ואי אפשר בגונא אחרת. ואולם יש לומר דאפ"ה קשי' לתני י"ט של ר"ה שחל בשבת. ואפ"ה הוי לאוין חלוקין כיון דעל י"ט אינן לוקין אלא על זורע לחוד או על חורש לחוד ומשום שבת לוקין תרתי ולא דמי' לשני שורים ושני חמורים שעמד עליו המפרש במכות וכונת רש"י פה עיי' בזה ודו"ק:<br><b> עוד </b> אמרתי לפי מה שתרצתי בפ"ח מהל' מ"א הקושי' שהק' הרב על המתני' איך יחול איסור נזיר על כהן ואמרתי דמתני' ריה"ג היא דא"ל אין איסור חל על איסור בכולל זולת בכולל וחמור על קל כדאמרי' חולין (ק"א א') ונזיר הוי חמור דלוקין עליו שמונים עייש"ה בדברינו ולפ"ז אכתי קשי' לתני תמורת י"ט יה"כ ואפ"ה יחול איסור יה"כ על איסור שביעית דהוי חמור על קל דבשביעית בלאו ויה"כ בכרת:<br><b> ועוד </b> יש להביא ראיה דאין חילוק מלאכות ליה"כ מהאי דאמרי' בפסחי' ופה בסוגיין במכות בברייתא המבשל ג"ה בחלב בי"ט כו' ומסיק הש"ס דאפיק הבערה ועייל עצי הקדש והקשה מורי הגאון נר"ו בצל"ח לתני המבשל ג"ה בחלב ביה"כ והוי שש דביה"כ לא שייך הואיל ואף אי לא מחייב כו' מ"מ חייב על בישול והבערה ביה"כ עייש"ה ואי אמרי' אין חילוק מלאכות לק"מ כמבואר מאיליו: ואגב ארחין אזכיר מה שקשה לי על דברי הש"ס פסחים (מ"ז א') דהקשה הש"ס ואי אמרת הואיל אחרישה לא לחייב ופירש"י ותוס' בד"ה כתישה דעיקר קושי' הש"ס אחרישה לא לחייב דהוי חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה וק"ל לפ"ז מאי הקשה הש"ס כלל וכלל והא בש"ס מכות הקשה ולילקי נמי משום זורע בי"ט ומשני הגמרא יש חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליום טוב ולכך אין לוקין שתי' על יום טוב ולפ"ז איך ראה רב חסדא בפסחים דחייב משום חרישה ביום טוב דלמא באמת אינו חייב משום חרישה דהוי חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה אלא חייב משום זורע. דהא ודאי זורע הוי. וכן קשי' לכאורה איפכא על גמר' מכות דפריך וללקי נמי משום זורע: דלמא באמת משום זורע לחוד חייב אבל משום חורש אינו חייב. דאמרי' הואיל. ואולי זה יש לדחות. דהא ע"כ ר' יוחנן לית ליה הואיל מדאמר בביצה (י"ב א') פוק תני לברא הבערה ובישול כו' ואת"ל משנה ב"ש הוא דאמר מתוך ע"כ ואי אית ליה הואיל אכתי משנה מצד הואיל ומאי אהני לן שב"ש היא וא"כ לפ"ז הש"ס במכות דעל ר' יוחנן סובב והולך דסבור דהא איהו אמר שם מחפה הוי זורע. ושפיר הקשה וללקי נמי משום זורע. דהא על חרישה נמי חייב. אבל על הש"ס פסחים קשי' לכאורה טובא דלמא באמת חייב משום זורע לבד ולא משום חורש. ולמאי צריך לדחוק ולוקמי במתונתא. ויש לתרץ דרבה לשיטתי' אזיל דהא רבה מוקים לי' במועד קטן (ב' ב') מתני' דקתני המנכש והמחפה בכלאים לוקה כולה כר"ע משום מקיים. וא"כ לדידי' מוכח דמחפה בכלאים לא הוי זורע. דאל"כ תקשה מדוע נקט הברייתא מחפה ומשום מקיים אליבא דר"ע. וע"כ מחפה לאו זורע ומתני' דמכות לאו משום זורע בכלאים חייב אלא משום מקיים ותינח כלאים דחייב משום מקיים אבל י"ט מאי איכא למימר וע"כ דעל י"ט חייב משום חורש. ואולם לפ"ז קשה קצת מדוע משני רבה במכות עלה דהאי קושי' חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט (ואף שהגירסא לפנינו הוא רבא באל"ף מ"מ מוכח שהוא רבה בה"א חדא מדאקשי לי' אביי ועיין תוס' סנהדרין (ס"ב א') וגיטין (כ"ו א') ועוד הרי בפסחים (מח א') אמרי בפי' והא את הוא דאמרת אין חילוק מלאכות לי"ט ומפרש רש"י והא את הוא דאמרת במכות והא בענין פלוגתת הואיל הוא רבה בה"א) וא"כ קשי' לכאורה מאי צריך רבה לפ' כן הא לדידי' אין צריך לזה. דהא איהו ס"ל מחפה הוי מקיים. וצ"ע קצת. ועוד קשי' לי במכות מאי הקשה עולא וללקי נמי משום זורע בי"ט דלמא באמת אינו חייב אלא משום זורע. ואחרישה אינו חייב כלל דאיירי מתני' בעפר תחוח. ובעפר תחוח לא הוי חרישה כמו שמפורש בכמה מקומות ועיין ביצה (ח' ב') ובתוס' שם במכות (כ"ב א') ד"ה אמר ליה ואין לתרץ דהא מוקמי' ע"כ בפסחים (מ"ז ב') במתונתא זה ליתא דהא יעדנו לעיל זה הוא למ"ד הואיל אבל לר' יוחנן לית ליה הואיל כאשר בארנו (ואי לא אסיק אדעתן הכא פשיטא דל"ק אפי' לא איירי בעפר תחוח כאשר הערנו דלמא אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לדם צפור והוי חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה. אבל משום זורע חייב) והיכן ראה דאיירי במתונתא וי"ל דעולא הוכיח דע"כ המתני' לאו בעפר תחוח איירי דאל"כ קושי' הש"ס בסמוך לתני שבועה שלא אחרוש כו' קיימת ואין לפרק כפרוקא של הש"ס דמושבע ועומד מהר סיני הוא. קשי' הא בעפר תחוח מותר לחרוש בי"ט ושבועה חלה. וע"כ המתני' לאו בעפר תחוח איירי אלא בסתם עפר. ול"ק באמת מדוע לא נקט המתני' שבועה ובעפר תחוח ומשום י"ט אפ"ה משום זורע חייב. והוי תשעה זה לאו קושי' היא דהמתני' בסתם איירי וסתם עפר לאו תחוח הוא. ובחדושי הארכתי מאוד ואין כאן מקומו אלא להעיר על המעיין קצת. כי הענין רחוב ועמוק. ומסתעף להרבה סעיפי' ודו"ק: והנה לא אכחד תחת לשוני דבר נחמד ונעים מה ששמעתי בענין הזה מפי ידיד נפשי רעי ועמיתי הרב המופלג החריף והבקי מוה' איסרל ליסא ר"ו והוא במה שעומד הרב שאגת ארי' בתשובתו. והרב המחבר פ"ח מה' מ"א סוף הל' ו'. על הש"ס במכות דמשני האי תנא איסור כולל לית ליה וא"כ איך יצויר מאי דקתני במתני' י"ט ושביעית איך חל איסור י"ט על איסור שביעית ואמר הרב הנ"ל דל"ק דאף דבעלמא לא אמרי' איסור חל על איסור. מ"מ באיסור הזה גלי לן קרא דחל. דהנה איתא במכילתא הובאה ברש"י פ' משפטים דלהכי סמך הכתוב שמירת שבת לאזהרת שביעית לומר לך אפילו שבת שבתוך שביעית תשמור דברים אלה סתומים וכי מפני שנוהג קדושה בשאר ימות השנה מגרע גרע קדושת שבת להקל בשבת של שביעית יותר משאר שבתות השנה. אבל הדבר ברור דכונת המכילתא היא להשמיענו דאיסור שבת חייל על איסור שביעית. ולא תימא כיון דבלא"ה מוזהר ועומד על החרישה ועבודת האדמה משום שביעית. אם חרש וזרע בשבת שבתוך השביעית לא אתיא איסור שבת וחייל אשמוע' קרא דחייל איסור שבת על איסור שביעית וה"ה י"ט דאיקרי שבת ואין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואין ספק שחל נמי על איסור שביעית והנה הרב האריך עוד בזה לפלפל דקשיא לפ"ז לילף מיניה לכל אחע"א. והרים ידו בפלפול גדול ואין פה המקום להאריך. שוב נזכרתי הלכה במסכת הוריות (ד' ב') בעי ר' זירא אין שבת בשביעית מאי. במאי טעו בהדין קרא בחריש ובקציר תשבות בזמן דאיכא חרישה. איכא שבת. בזמן דליכא חרישה. ליכא שבת. ופירש"י בזמן דאיכא בשאר שני שבוע כו' עייש"ה עינינו רואות דאיכא למטעי וא"כ לזה צריך המכילת' לאשמועי' דלית לן לומר כן והתורה להכי אסמכי' שביתות שבת לשביתות שביעית לומר לך דיש שבת בשביעית וק"ל: ובעוד אנכי מעתיק הקונטריס הנוכחי הנה לפני עלה א' מעלים לתרופה ספר הורה גבר על מסכ' הוריות אשר כעת הוא תחת מכבש הדפוס ויצא לאור תוך ימים לא כבירים אי"ה חברו כבוד ידיד נפשי ועמיתי הרב המובהק מופלג בתורה מוהר"ר בצלאל ראנשבורג נר"ו והנה הוא הביא תוס' הרא"ש על מס' זו וז"ל הרא"ש את"ל אין חרישה בשבת דלעקור כל הגוף דמי ופטורין אמרו אין חרישה וקציר בשבת בשביעית מאי עכ"ל והרב בעל הורה גבר האריך מאוד למעניתו בדברי רא"ש אלו דמשיטת הש"ס משמע ומרהיטת הלשון נשמע דלענין כל המלאכות בשבת בשביעית איירי והנה הוא העלה שם דלהרא"ש קשיא לי' שם קושי' תוס' בד"ה ש"מ אין שבת בשביעית. וכתבו התו' וז"ל משמע דאין צדוקי' מודין בהאי דרשא אע"ג דדרשי יהי' לה לשומרת וכוונת תוס' בקצרה דהא יותר פשיטא האי דרשא מהאי דרשא. ואם בדרשא דלעיל מודין מכ"ש הכא וס"ל ודאי לצדוקי' דיש שבת בשביעית. ובלא"ה פטורין כיון דהצדוקים מודין כדאמר לעיל בש"ס א"ש אין כ"ד חייבין כו' ולכך המציא הרא"ש דודאי לאו לענין כל מלאכות איירי אלא לענין חרישה בשביעית עייש"ה בדברי הרב בעל הורה גבר. ולפי דברי הרב ידידי מוהר"ר איסרל נר"ו הנה נמתק הדבר יותר דלכך סברי הצדוקים לחלק בין שאר מלאכות שנוהגין בשביעית ובין חרישה כיון דיש כאן אחע"א. ולכך סברי דאין חרישה בשביעית ואולי זה כוונת הרא"ש בכל דבריו ועיין בזה: ומדי דברי בענין הזאת לא אחדל מלהזכיר עוד דבר נחמד בשם הרב בעל הורה גבר שם. והוא לתרץ קושיית תוספות שזכרנו הא ודאי האי יותר פשוט מויהי' לה לדרוש מני' לשומרת ואמאי אין הצדוקין מודין ודרשי דאין שבת בשביעית וכ' הרב הנזכר בקונטרס הנזכר והנלענ"ד בזה בישוב קושייתו משום דקשי' להו לצדוקי' יתורא דקרא בחריש ובקציר תשבות ל"ל מכדי כתיב ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות וחז"ל דרשו באמת מזה בר"ה (ט' א') תו' שביעית והצדוקי' תו' לא משמע להו דגם בשבת ויה"כ לית להו תוס' ומה שדרשו עוד שם לקציר מצוה שדוחה שבת דהיינו קצירת העומר הא ודאי לית להו לצדוקי' דהא אמרי עצרת לעולם אחר השבת כדאית' במנחות (ס"ה א') וא"כ לדידהו עצרת לא חל בשבת כלל וליכא לאשכוחי קצירה של מצוה שידחה שבת ואייתר להו קרא דבחריש ובקציר תשבות לפיכך דורשין בזמן דאיכא חרישה איכא שבת ובזמן דליכא חרישה ליכא שבת עכ"ל הזהב מקונטרס הורה גבר:<br><b> ועוד </b> אחת אזכור משם ידידי הרב מוהר"א ליסא נרו בענין הזאת והוא לתרץ הרמב"ם בפי' המשניות במכות שכ' הרמב"ם על המתני' דיש חורש אין בכל אלה איסור חל על איסור אבל הם איסורים הרבה נכפלו בזמן א' עייש"ה ודברים אלו מרפסין איגרא מדוע ליכא בכל הני איסורי אחע"א הלא שביעית וי"ט כהן ונזיר לא ימלט לאמור דחייב על כל א' וא' אם לא נאמר דאחע"א בפרט מה. וכמו שבאמת עמדו בזה הרב ש"א בתשובותיו בהל' יה"כ ורבינו המחבר בפ"ח מהל' מ"א סוף הל' ו' יעוי"ש, ואמר הרב מוהר"א נר"ו כי ס"ל להר"מ ז"ל שיטה אחרת בזה. והוא מאי דמשני הש"ס במכות האי תנא אחע"א לית לי' אין הכונה דנסב לה לציורי דמתני' לדברי האומר אחע"א דא"כ תקשי סתמא אהדדי (כמו שהקשה בעל קיקיון דיונה בתו' ריש פ' ג"ה והובא בדברי רבינו פ"ח מהל' א"ב בקונטרס אחע"א) אלא כונת הש"ס דהתנא לא חשיב כלל אסורים בתוך הענינים האלו אשר הוא מונה ענין אשר לא יתכן בו חיוב מלקות אם לא דנימא אחע"א וס"ל דהך שינוי דעל שביעית חייב משום זורע ועל י"ט משום חורש יעיי' בחדושי אבן העוזר במס' פסחים (מז' ב'). ולא שייך מעתה אאחע"א אע"ג דחרישה אסורה ג"כ בשביעית דע"כ לא אמרי' אין אחע"א אלא אם כבר חייב על איסור א' אינו במס' עוד בזה משום איסור השני וכסברת הרא"ש הביאו המהרי"ט בחדושיו לקדושין פ' עשרה יוחסין וכיון דעדיין אינו לוקה משום חורש חייב בי"ט משום איסור חרישה או איפכא אם היה לוקה בשביעית משום חורש שפיר יכול ללקות על איסור זורע משום י"ט (ועיי' מה שכתבנו ת"ל בעניותינו בפ"ח מהל' א"ב הל' א' בקונטרס אחע"א) וגבי כהן ונזיר שחייב על הטומאה משום שני שמות ס"ל להאי תנא דילפי' מיתורא דעל כל נפש מת לא יבוא דכתיב בנזיר ולמאי אצטרך לי' לילף נזיר בק"ו מכהן ומה כהן הדיוט דאינו מוזהר על הקרובים ואפ"ה מוזהר על טומאת רחוקים נזיר שמוזהר על הקרובי' לא כ"ש אלא ע"כ לעבור בשני לאוין הוא דאתי שאם הי' כהן ונזיר חייב ב'. ועיי' בש"ס נזיר ר"פ כהן גדול דשקיל וטרי התם טובא בזה ומש"ה השמיט הר"מ ז"ל בס' יד החזקה ולא הביא להך מתני' דמשכחת רבוי לאוין על פעולה אחת דסברת מהרי"ט דחוי' היא מכמה מקומות וכן בנזיר לאו יתורא היא לפי מסקנת הש"ס בנזיר. והנה הרב נר"ו האריך מאוד לסתור דעת המהרי"ט הנזכרת ורוב ראיותיו כאשר הביאן רבינו המחבר בהל' א"ב ואשר כתבנו עליו בעניותינו שם. גם האריך הרב נר"ו עוד בענין הזה בכמה דברי' ואנכי את גדרי אשמור בלתי צאת מגדר הקונטרוס ולקצר אנכי צריך במקום שראוי להאריך. ועיי' בכל הדברים כי נאמרי' בקצור נמרץ. ועיי' היטב בפ"א מהל' א"ב בקונטרס אחע"א ובהל' מ"א בכמה מקומות:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ומד"ס </b>
+<b> שיהיו כל הספיחים אסורין כו'.</b> וכתב מרן משנה פ"ט דשביעית וחכ"א כל הספיחים אסורין כו' ודע שהתוספות פ"ק דקדושין ד"ה אתרוג כתבו בתוך דבריהם וז"ל וההיא דמקום שנהגו דקתני כל הספי' מיירי בספיחין שגדלו בשביעית ואליבא דר"ע דדריש וכי מאחר שלא נזרעו כו' יע"ש וראיתי להרב מאיר עיני חכמים בפרק מקום שנהגו הק' לדבריהם דלר"ע דס"ל דספיחים אסורים קודם הביעור הא כתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה דבשלמא הא דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור ל"ק לחכמים דיש לפרש כמו שפרש"י לא תקצור מן המשומר אבל אתה קוצר מן המופקר אבל לר"ע קשה והעולם מיישבין זה דר"ע דס"ל דספיחין אסורים היינו מן המשומר אבל מן המופקר ה"נ דמותר וזה נראה דוחק ועוד דבהדיא כתב הרא"ם ס' בהר דלר"ע אסור בכל ענין יע"ש. ואנכי הרואה נראה שיש סמוכות ליישוב העולם ממ"ש התוס' פ"ק דר"ה ד"ט ד"ה וקציר של שביעי' שכתבו וז"ל פי' ריב"א בקציר ספיחין שהביאו שליש בשביעית כו' ואכתי קשה דהא נמי מהן לא נזרע נפקא לפי' ר"ת דאסר ספיחים אפילו קודם הביעור כו' וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית דוקא כי אורחיה אסור לקצור אבל ע"י שינוי מותר אף בשביעית כדאיתא בת"כ דדריש ואת ענבי נזירך כו' והא דתניא בתורת כהנים מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר מופקר נמי כדרך בצירה אסור וע"י שינוי שרי כו' יע"ש הרי מבואר שכתבו דקציר של שביעית ע"י שינוי ובמופקר מותר אפי' בשביעית והתם אליבא דר"ע הוא דקיימי דברייתא דהתם ר"ע היא האמנם הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר ממ"ש בפ"ק דמנחות תיתי ממנחת העומר מה למנחות העומר שכן מתרת החדש ומשני בשביעית ופריך שכן מתרת ספיחין ומשני כר"ע דאמר ספיחין אסורין כו' והשתא אכתי לר"ע נמי איכא למיפרך שכן מתרת ספיחים מן המופקר אלא ודאי דלר"ע אפילו מן המופקר ס"ל דספיחים אסורין ד"ת ולפי זה צ"ל דמ"ש התוספות דקציר של שביעית ע"י שינוי מותר אפילו בשביעית היינו לפום הלכתא דקי"ל כרבנן דר"ע ולאו אברייתא דרבי עקיבא דקאי התם הוא דקאמרי אלא דאכתי קשה דלרבנן נמי ספיחין אסורין מדרבנן והיכי כתבו דעל ידי שינוי מותר ושמא מותר מן התורה הוא דקאמרי וזה דוחק: ודע דהא דאסור ספיחים לר"ע ד"ת היינו דוקא בזרעים אבל בפירות האילן לכ"ע מותר וזה מבואר מדברי התוס' דפרק מקום שנהגו דנ"א ד"ה כל הספיחים דלר"ש ספיחי כרוב מותר דלא אסרה תורה אלא ספיחים דומיא דזרעים כו' אבל ספיחי כרוב דדמי לאילן מותר כו' יע"ש וכן מבואר ג"כ מדברי הר"ש פ"ט דשביעית ויש לי מן התימא על הרב קרבן אהרן סדר בהר דרס"ז ע"ג שכתב אברייתא דקתני התם את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים כו' כתב וז"ל לפי שאין איסור ספיחים אסורים מן התורה אלא מדרבנן כדלקמן לזה אמר סמכו ולא אמר מכאן אמרו אבל הרמב"ן והרא"ם סוברים דברייתא זו אתיא אליבא דר"ע דאמר לא תקצור בכל אופן משמע ומדאורייתא אסורים הספיחים ומ"ש לקמן לא תבצור כדרך הבוצרים אתיא אליבא דחכמים א"ד והוא תימא דההיא דלא תבצור כדרך הבוצרים אפילו כר"ע אתיא דבאילן לכ"ע מותר כמ"ש ומהיותר תימא דסמוך ונראה גבי ההיא דלא תבצור כדרך הבוצרים כתב וז"ל וזה שא"א שתהיה שלילה החלטית שלא יבצור אותם כלל שהרי אמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ובהכרח יבצור אותו כו' ואם כן איך כתב לעיל דההיא אתיא כחכמים דלר"ע אפי' שלא כדרך הבוצרים אסור דאם כן קרא דוהיתה שבת הארץ מאי עביד ליה הן אמת דמקרא דוהיתה שבת הארץ אין כאן קושיא דאיכא למימר דקרא דוהיתה שבת הארץ בספיחי ששית הנכנסים לז' מיירי דר"ע לא אסר ספיחים אלא בספיחים שגדלו בז' וכמ"ש הרא"ש גם מה שהכריח ממ"ש סמכו ולא אמר מכאן אמרו יש לתמוה שהרי לקמן כתב בת"כ בקרא דהן לא נזרע קאמר ר"ע מכאן סמכו אע"ג דהוי מדאורייתא ואדרבא נראה שיש להוכיח סברת הרמב"ן והרא"ם דברייתא זו ר"ע ממה שדרשו בקרא דואת ענבי נזירך לא תבצור לא תבצור כדרך הבוצרים ולא דרשו כן בקרא דלעיל מזה לא תקצור כדרך הקוצרים והכי היל"ל לא תקצור כדרך הקוצרים אבל שלא כדרך הקוצרים מותר אבל אמרו חכמים ספיחים אסורים אלא משמע דברייתא זו ר"ע היא דס"ל בכל אופן אסור ואין להקשות דאי ר"ע אם כן תרי קראי ל"ל הא נפ"ל מקרא דהן לא נזרע וכעין מה שהקשה התוס' בר"ה ד"ה הנז' די"ל דאי מקרא דלא תקצור גרידא י"ל דכדרך הקוצרים גרידא אסור ואי מקרא דהן לא נזרע איכא למימר כחכמים דהתם להכי צריכי תרווייהו לגלויי כל חד אחבריה ומדברי מרן כ"מ נראה שהבין כדברי הרב קרבן אהרן דברייתא זו אתיא כחכמים יע"ש ודוק:<br><b> ודע </b> דהא דאסור ספיחים לר"ע נראה ודאי דהיינו דוקא באכילה אבל בהנאה מותרים וכן נראה מדברי התוס' וכל הפוסקים ז"ל דלא הזכירו אלא איסור אכילה וזה מוכרח שהרי מקרא דוכי תאמרו מה נאכל בשנה הז' נפקא דהיינו דוקא אכילה ואפילו לר' אבהו דס"ל דכ"מ שנאמר לא תאכלו א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע כבר כתבו התוס' בפ' כל שעה דכי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו דלא נאמר זה אלא דוקא באזהרה ועל פי זה יש מקום ליישב מה שהק' הר"ש בפ"ט דשביעית וז"ל וצריך לדקדק לר"ע במאי מיתוקמא דין ביעור דדרשינן מכלה לחיה בשדה דהא יש ביעור בירק כו' וכפי מ"ש לק"מ דאפילו לר"ע דספיחים אסורים יש בו דין ביעור לאוסרם בהנאה וצ"ע: ולענין הלכה הנה דעת רבינו מבואר לפסוק כחכמים דר"ע וכמ"ש מרן ויש לדקדק טובא במ"ש כל הספיחים אסורים דהיל"ל דספיחי כרוב מותר כר"ש דס"ל הכי בפ' מקום שנהגו וליכא למימר דפסק כחכמים דר"ש דס"ל התם דגזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים שהרי כתבו התוס' שם משם ר"ת וז"ל ור"ש ורבנן פליגי הכא אליבא דר"ע ומתיר ר"ש ספיחי כרוב דלא אסרה תורה אלא דומיא דזריעה כו' ורבנן גזרו ודוקא אליבא דר"ע דאסר ספיחים מדאורייתא פליגי אבל לרבנן דס"ל דאיסור ספיחי' מדרבנן ליכא למיגזר ע"כ וליכא למימר דס"ל לרבי' דלרבנן דרבי עקיבא נמי גזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים וכולה חדא גזירה דאם כן אמאי הוצרכו בגמרא התם לומר ותרוייהו אליבא דר"ע כו' גם אין לומר דרבינו מפרש ההיא דמקום שנהגו כפי' רבינו נסים שכתבו התוס' שם דסוגייא דהתם מיירי בספיחי ז' שיצאו למוצאי ז' דלפי' רבינו נסים בספיחי ז' בז' אפילו ספיחי כרוב אסור כמו שיר' המעיין שם ומשום הכי סתם וכתב דכל הספיחים אסורים מדרבנן דאכתי קשה דאם כן כשכתב בדין ה' דספיחים של ז' שיצאו למוצאי ז' אסורים היל"ל דספיחי כרוב מותרים מיד שהרי לפי' רבינו נסים עכ"ל דספיחי כרוב שיצאו למוצאי ז' מותרים מיד לרבנן דר"ע דס"ל דספיחים אסורים מדרבנן וכמ"ש שם בס"ד וז"ל ותרווייהו אליבא דר"ע דאיסור ספיחים מדאורייתא אבל לרבנן דפליגי עליה ליכא למיגזר ע"כ והוא מוכרח ממ"ש ותרוייהו אליבא דר"ע גם ליכא למימר דרבינו מפרש ההיא דמקום שנהגו בלאחר הביעור ופלוגתא דרבנן ור"ע בלאחר הביעור מיירי כמ"ש רש"י שם שהרי מדברי רבינו מבואר דמפרש פלוגתייהו דרבנן ור"ע בספיחי שביעית בז' וכמבואר והנראה אצלי ליישב דברי רבינו בשום שכל והבין למה זה פסק רבינו ז"ל כרבנן דר"ע דאיסור ספיחים מדרבנן מאחר שר"ש ורבנן דר"ש כולהו ס"ל כר"ע גם מההיא עובד' דמייתי התם תלמוד' דר"ש ן' לקונייא דנכנס לגינה ונטל ספיחי כרוב ואכל ונתן לר' יוחנן בן אלעזר וא"ל בני בפני אכול שלא בפני לא תיכול אני שראיתי את רשב"י כו' מוכח נמי דס"ל כר"ע דאי כרבנן דר"ע לכ"ע ספיחי כרוב מותרים ומאחר שכן הי"ל לרבינו לפסוק כר"ע והנראה שטעמו של רבינו משום דק"ל מה שהקשה הר"ש פ"ט דשביעית וז"ל וי"ל דהשתא ספיחי ז' לר"ע אסורים באכילה מדאורייתא כו' ובכמה משניות אשכחן דשרו באכילה מתני' דהכא הפיגם והירבוזין וההיא דהאומר לפועל הילך סלע זה ולקוט לי ירק היום בפ"ח ולוקח ירקות שדה ובנו מוכר ע"י בפ"ז והר"ש ז"ל תי' דכל הנהו מתני' מיירי בספיחים שגדלו בששית כו' יע"ש אמנם רבינו ז"ל ס"ל כדי ליישב כל זה דכל הנהו מתניתין מיירי בירקות שאין דרך האדם לזורען ואתו כל הנהו מתניתין אליבא דרבנן דר"ע דס"ל דאיסור ספיחים מדרבנן גזירה שמא יזרע ויאמר שהם ספיחים שצמחו מאליהן ומשום הכי בירקות שאין דרך האדם לזרען לא גזרו וזהו שכתב רבינו ז"ל בדין ג' הא למדת שאין אוכלין מפירות ז' כו' והעשבים שאין דרך האדם לזורען כגון הפוגם כו' הנה כ"כ ליישב קו' הר"ש ז"ל וכן ראיתי לרמב"ן ז"ל בפי' על התורה ס' בהר שכתב ליישב כל הנהו מתני' כתי' הר"ש וכתב עוד וי"א שאלו הנזכרים וכיוצא שאין דרך רוב האדם לזורעם כו' יע"ש והיא היא סברת רבינו ז"ל שכתבנו ומאחר עלות מ"ש יש מקום ליישב דברי רבינו ז"ל דס"ל דכל הנהו מתני' דשרי ירקות שאין דרך רוב האדם לזורעם היינו משום דס"ל כרבנן דר"ע דאיסור ספיחים מדרבנן גזירה שמא יזרע והלכך בירקות שאין דרך רוב האדם לזורען לא גזרו אמנם לר"ע דס"ל דאיסור ספיחים מדאורייתא אין לחלק בין ירקות שאין דרך בני אדם לזורען לירקות שדרך בני אדם לזורען דגזירת הכתוב היא בספיחים שיהיו אסורים ומשום הכי פסק כרבנן דר"ע מאחר דכל הנהו מתני' אתי' דלא כר"ע כמ"ש וסוגייא דשמעתא הכי מפרש לה רבינו דמה שהוצרכו בגמ' לומר ותרוייהו אליבא דר"ע לאו היינו משום דלרבנן דר"ע ליכא למיגזר כמ"ש התוס' דהא ודאי איכא למימר דלרבנן נמי גזרו דכולה חדא גזירה היא וההיא דר"ש בן לקוניא הכי מוכחא דאפי' לרבנן דר"ע ספיחי כרוב אסורי' כמ"ש ותו דאי כדברי התוס' אמאי הוצרכו בגמ' לומר ותרוייהו אליבא דרבי עקיבא ולמה לא קאמר דר"ש ורבנן בהא פליגי דר"ש סבירא ליה דספיחים אסורים מדאוריי' וגזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים ורבנן דר"ש ס"ל כרבנן דרבי עקיבא דספיחים אסורים מדרבנן והו"ל גזירה לגזירה אלא רבינו מפרש דמה שהוצרכו לומר דתרוייהו אליבא דרבי עקיבא משום דלישנא דברייתא דקאמר כל הספיחים אסורים חוץ מספיחי כרוב וכן נמי רבנן דאמרי כל הספיחים אסורים משמע דכללא הוא ואי ס"ל כרבנן דר"ע הי"ל לומר חוץ מן הפיגם והירבוזין וכל הני ודוגמא לזה הקש' התוס' לפי' רש"י דהו"ל למעוטי עיקר הלוף השוטה כו' אלא מוכרח דתרוייהו ס"ל כר"ע דלר"ע גזרת הכתוב הוא ואין לחלק בין דרך לזורען לאין דרך לזורען כמ"ש אמנם לענין ספיחי כרוב ה"נ דאסורים מדרבנן כשאר ספיחים דכולה חדא גזיר' היא וכשגזרו על הספיחים שדרך לזורען גזרו נמי על ספיחי כרוב שדרכן לזורען דמהשתא ההיא דר"ש בן לקוניא אתיא אליבא דהלכתא אפילו לרבנן דר"ע זה הנראה אצלי ליישב דעת רבינו ועוד י"ל שרבינו מפרש היפך פי' ר"ת דמ"ש ותרוייהו אליבא דר"ע לאו משום דלרבנן דר"ע ליכא למיגזר אטו שאר ספיחים דהא ליתא כמ"ש אלא ס"ל דבשלמא לר"ע דס"ל דאיסור ספיחים מדאורייתא איכא למימר שפיר דכיון דספיחי כרוב דומה לאילן מותר דלא אסרה תור' אלא דומיא דזריעה אמנם לרבנן דר"ע כיון דטעמא דספיחים הוא משום גזירה דעוברי עבירה שיזרעו בז' ויאמרו שצמחו מאליהן אם כן מה"ט נמי ספיחי כרוב אסורים דאע"ג דדמו לאילן מ"מ כיון שדרך האדם לזורען איכא למיגזר בהו כשאר ספיחים וא"כ מ"ש ותרוייהו אליבא דר"ע לדעת רבינו איפכא מתפרשא ומשום הכי כיון דרבינו ז"ל פסק כרבנן דר"ע משום הכי אסר כל הספיחים וגם זה נכון ודוק:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>האורז </b>
+<b> והדוחן.</b> עיין מ"ש פ"א מהלכות מעשר שני הלכה ה':
+
+Halakhah 12
+
+<b>והאתרוג </b>
+<b> אפי' היה כפול קודם ר"ה כו' הרי הוא כפירות שביעית להחמיר.</b> מה שכתב מרן שדעת רבינו נראה דספוקי מספ"ל אי אזלינן בתר חנטה לז' כה' זקנים וכמתני' דבכורים או אחר לקיטה כרבותינו דבאושא וכסתם מתני' דפרק לולב הגזול וכן מספ"ל אי אזלינן בתר חנטה למעשרות כר"א וכר"י ור"ל דבתראי נינהו או אזלינן בתר לקיטה כר"ג כו' ופסק כתרוייהו לחומרא את"ד הרואה יראה שדבריו מן המתמיהים דמאחר דבפ"ק דר"ה דט"ו ע"א קאמר התם רבה דאתרוג בת ששית הנכנס לז' פטור' מן הביעור ופטורה מן המעשר משום דס"ל דאזלינן בתר חנטה לז' וכן רב המנונא התם ס"ל הכי גם ר"י ור"ל כולהו ס"ל התם דאחר חנטה לז' אם כן מה ראה על ככה רבי' להכניס עצמו לבית הספק אי קי"ל כרבותינו שבאושא דאמרי אחר לקיטה לז' ותו קשה דכיון דרבינו ז"ל ס"ל דאתרוג בת ששית הנכנס לז' חייב בו מכח ספק אם כן ממילא נימא דפטור מן המעשר מאחר דחייבו חכמים להפקיר מס' וראיה לזה ממ"ש שם בר"ה אמר רבה אתרוג בת ששית כו' אתרוג בת ז' הנכנס כו' א"ל אביי בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאזלינן בתר חנטה א"ה תתחייב במעשר כו' ופרש"י וז"ל בשלמא סיפא דאזלה בה בתר חנטה לענין הפקר ז' כו' כל הך סיפא אע"ג דסתרא לרישא דאמרה בת ששית ד"ה פטור מן המעשר דהפקר הוא משום ז' דאזלת בתר לקיטה כו' הא לא הוה ק"ל דאמינא ספוקי מספ"ל אי אזלינן באתרוג בתר חנטה לענין ז' או בתר לקיטה ואזלת לחומרא ע"כ והנראה מבואר שהכריחו לרש"י לפרש כן דאי מ"ש אביי בשלמא סיפא לחומרא היינו סיפא גרידא דאתרוג בת ז' הנכנס לח' אמאי אצטריך למימר משום חומרא ולא הי"ל לומר אלא בשלמא סיפא דאמרינן זיל בתר חנטה ותו כי קאמר אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאמרינן זיל בתר חנטה א"ה תחייב במעשר כו' אמאי הוצרך להקשות מרישא בפשיטות הי"ל להקשות בשלמא סיפא דאזיל בתר חנטה אלא רישא פטורה מן המעשר אמאי אלא משמע ודאי דאחלוקת פטורה מן המעשר קאמר ולא קאי אסיפא משום דאזיל לחומרא דמספ"ל אי בתר חנטה או בתר לקיטה גם התוס' ז"ל שם כתבו מעין פי' רש"י יע"ש הנה כי כן מבואר הוא דכל שאנו מחייבים אותו מס' לנהוג בו דין ז' ממילא פטור מן המעשר כיון דחייב להפקיר מס' וא"כ כיון שרבינו ז"ל מספ"ל הלכתא כמאן וס"ל דחייב לנהוג בו דין ז' מס' היל"ל דפטור מן המעשר גם מ"ש וכן מספ"ל אי אזיל בתר חנטה למעשרות כר"א קשה טובא דא"כ נפקא מינה לאתרוג שחנט בשנה ב' ונלקט בשנה ג' צריך לנהוג בו ב' עישורים כדקאמר התם אליבא דר"ע ואלו בפ"א מה' מעשר כתב רבינו ז"ל וכן האתרוג הרי הוא כירק לז' כיצד אם נלקט בג' כו' מפרישין ממנו מעשר עני אע"פ שנגמר בשניה כו' הרי שלא חייב לנהוג בו ב' עישורים (ומ"ש מרן שם וז"ל וכן האתרוג כו' משנה פ"ב דבכורים וכר"ג יע"ש הם דברים תמוהים דלר"ג אתרוג בתר חנטה לז' ואלו רבינו שם כתב והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לז' והיל"ל שפסק כרבותי' שבאושא גם מ"ש דר"י ור"ל ס"ל כר"א דאתרוג אחר חנטה למעשר לא ידעתי היכא רמיזא דר"י ור"ל לא איירי התם אלא לענין ז' אי משום דקאמר לעולם ששית ופי' רש"י חייבת במעשר ופטורה מן הביעור ואי ס"ל דבתר לקיטה למעשר היל"ל פטור מן המעשר בשביעית משום דאזלינן בתר לקיטה ופטורה מן הביעור דאזלינן בתר חנטה לז' הא ליתא שהרי רש"י ז"ל כתב לעיל מזה בד"ה חסורי וז"ל ורבה ור"ה ס"ל כאפטולמוס כו' ומיפלג פליגי במילתיה דאפטולמוס ר"ה סבר כיון דפטורה מן הביעור חייבת במעשר דלאו הפקרה דמלכא הוא כו' הרי דאפי' לאפטולמוס דס"ל דאחר לקיטה למעשר אפי"ה קאמר ר"ה דאתרוג בת ששית הנכנס לז' חייבת במעשר ונראה דה"ט דס"ל לרש"י דע"כ לא אמרו אחר לקיטה למעשר אלא לענין חדש וישן ולענין שניה הנכנס לג' לנהוג בו בשנה ג' אבל לענין שנה ששית הנכנס לז' כיון דטעמא דז' פטורה מן המעשר הוא משום הפקרא דמלכא והפקר פטור מן המעשר א"כ באתרוג בת ששית הנכנס לז' כי נמי נימא דאחר לקיטה למעשר אפי' הכי חייבת במעשר כיון דלאו הפקרא דמלכא הוא ועיין במוהר"י קורקוס הנדפס מחדש פ"א מה' מעשר שגם הוא ז"ל הבין מדברי רש"י הללו שכתב חייבת במעשר ופטורה מן הביעור דס"ל דר"י אתי כר"א ותמה עליו דא"כ הי"ל לר"י לומר הלכה כר"א ואחר המחילה לא דק בזה כמ"ש ואולם מדברי התוס' בד"ה יד הכל נראה דס"ל דהא דר"ה ודר"י ודר"ל דקאמרי לעולם ששית ע"כ משום דס"ל כר"א הוא ממ"ש וז"ל לא נקט האי טעמא למ"ד שוה לאילן לכל דבר כו' דלמאי דסבר אפטולמוס דאחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לז' לא היה צריך לטעם זה כו' הנה מבואר דס"ל דלאפטולמוס דס"ל דאחר לקיטה למעשר אתרוג בת ששית הנכנס לז' פטורה מן המעשר כדין פירות ז' ופטורה מן הביעור כדין ששית משום דאחר חנטה לז' ונראה דטעמייהו משום דס"ל דז' פטור מן המעשר מכח אפקעתא דמלכא ולאו משום הפקרא דמלכא פטירי וא"כ ע"כ דר"ה ור"י ור"ל דס"ל דחייבת במעשר הוא משום דס"ל כר"א ואולי שלזה נתכוין מרן ז"ל כדעת התוס' ומ"מ לא הו"ל למסתם סתומי ועיין במוהר"ם ן' חביב בקונט' כפו' תמרים דל"ח ע"א ואשר אני אחזה ליישב דעת רבינו ז"ל דלרבינו קשיתיה דאי כפי' רש"י ז"ל דלעולם ששית דקאמר ר"י ור"ל הוא לומר שחייבת במעשר ופטורה מן הביעור כפי' רש"י א"כ ע"כ דס"ל כמתני' דבכורים דאחר חנטה לז' וק' טובא דא"כ הי"ל לתלמודא להקשות ומי אמר ר"י הכי והאר"י הלכה כסתם משנה וסתם מתני' דפרק לולב הגזול כרבותינו דאושא דאחר לקיטה בין למעשר בין לז' כדמסיק התם וכדפריך בכמה דוכתי וליכא למימר דטעמא דר"י משום דסתמא אחרינא אשכח דהיינו מתני' דבכורים דקתני דאתרוג אחר חנטה לז' בין לר"ג בין לר"א דאכתי תקשי מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא כדפריך בדוכתי טובא כי על כן מכח קו' זו הוכרח רבינו ז"ל לומר דמ"ש ר"י ור"ל לעולם ששית היינו דוקא לענין שחייבת במעשר אבל לפוטרו מן הביעור לא אמר דדוקא לענין חיוב מעשר אזיל לחומרא משום דכיון דאיכא תרי סתמי דסתרי אהדדי מס' אזלינן לחומרא דלא ידעינן סתמא בתרא איזו היא וכמ"ש הר"ן ז"ל בפ' ע"פ והביאו הרב יבין שמועה כלל ס"ז ומשום הכי כיון דלסתמא דבכורים דס"ל אחר חנטה לז' הרי הוא חייב במעשר קאמר ר"י דלעולם ששית אמנם לענין ז' ודאי דס"ל לר"י דבת ששית הנכנס לז' חייבת בביעור דכיון דסתמא דפרק לולב הגזול ס"ל כרבותינו דאושא דאחר לקיטה לז' מס' חייבת בביעור דשמא סתמא דלולב הגזול בתראה היא והילכך חייב בביעור מס' ומעתה לא תיקשי לן מאי דאקשי' לעיל דכיון דס"ל לרבינו דחייב בביעור מס' ממילא פטורה מן המעשר כדמוכח בהדיא מההיא דאביי דקאמר בשלמא סיפא לחומרא דס"ל לרבינו דאביי ל"ק הכי אלא ליתובי מלתא דרבה דמסיפא לא הוה ק"ל משום דאיכא למימר דלחומרא קאמר וס"ל לרבה דכיון דחייבוהו חכמים להפקיר מס' ממילא הם פטורים אמנם ר"י דקאמר לעולם ששית ודאי דלית ליה הך סברא אלא ס"ל כיון דמספ"ל אזלינן בתרוייהו לחומרא וכהוה ק"ל להתוס' ז"ל מעיקרא ד"ה בשלמא יע"ש: ובהכי מתרצתא נמי מה שפסק בה' מ"ש דאתרוג שחנט בשניה ונלקט בג' דמפרישין ממנו מעשר עני גרידה משום דס"ל דודאי לענין מעשר ליכא לספוקי כלל הלכתא כמאן דכיון דלרבותינו שבאושא ור"ג ואבטולמוס ס"ל דאחר לקיטה למעשר ודאי דלא קי"ל כר"א דשמותי הוא וכי מספ"ל היינו דוקא לענין ז' משום דאיכא תרי סתמי דסתרי אהדדי כדכתיב' וס"ל לרבי' כדעת רש"י ז"ל שכתבנו לעיל דאפי' לאבטולמוס דס"ל אחר לקיטה למעשר אפי"ה אתרוג בת ששית הנכנס לז' חייבת במעשר דז' משום הפקר הוא והא ליכא והלכך לענין מעשר כיון דמספ"ל אי קי"ל כסתמא דבכורים דאחר חנטה לז' ממילא חייבת במעשר ומשום הכי אזלינן לחומרא זה הנ"ל אמת ויציב בדעת רבי' ז"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c2005d02c8900b7e24a363feed9f5eb4efe4ad65
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,85 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Sabbatical_Year_and_the_Jubilee
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות </b>
+<b> עשה לשבות מעבודת הארץ כו'.</b> הנה מבואר מדברי רבינו דאע"ג דקי"ל דחורש בשביעית אינו לוקה היינו דוקא לענין מלקות אבל עובר הוא בעשה שהרי כתיב ושבתה הארץ וכתיב בחריש ובקציר תשבות ואפילו לר"י דדריש ליה לענין שבת ולומר מה חריש רשות כו' מ"מ שביתת הארץ מחרישה משתמע נמי וכן מוכח בהדיא מהא דפרכינן התם במ"ק תנן משקין בית השלחין במועד ובשביעית בשלמא מועד כו' אלא שביעי' בין למ"ד משום זורע בין למ"ד משום חורש חרישה וזריעה בשביעית מי שרי והשתא אם איתא דלמ"ד אינו לוקה אין איסורו אלא מדרבנן היכי פריך בפשיטות חרישה מי שרי ומאי קו' נימא דמ"ד משום חורש ס"ל כמ"ד דחורש בשביעית אינו לוקה ואינו אסור אלא מדרבנן ומשום פסידא התירו וכן מבואר מדברי רש"י שם יע"ש ועוד אמרינן התם בסמוך אמרי ר"א אמר ר"י משום רבי נחוניא עשר נטיעות כו' הל"מ משמע דלכ"ע אסור מן התורה ולומר דלמ"ד חורש אינו לוקה לית ליה הל"מ זה ודאי אינו ותו דר"י גופיה ס"ל בירושלמי דחורש בשביעית אינו לוקה (עיין בהתוס' שם ד"ה ר"א דכתבו לחד תי' דר"י ס"ל דלוקה וצ"ע איך אשתמיט מהם ירושלמי הלזו) כמ"ש מרן ואיהו קאמר דהוי הל"מ אלא מבואר הוא דלכ"ע חרישה בשביעית עובר בעשה ולא פליגו אלא בענין מלקות וכן מבואר בהדיא בחידושי הריטב"א שם במ"ק:<br><b> ואולם </b> ראיתי להרמב"ן ז"ל בשיטה כ"י למסכת מכות אמתני' דיש חורש תלם אחד כו' שהק' לפום מאי דמסקינן התם דמחפה את הזרעים חייב משום זורע וז"ל ואי קשיא לך וליחייב נמי משום חורש בשביעית איכא למימר דאין חילוק מלאכות בשביעית כשם שאין חילוק מלאכות בי"ט ואיכא דאמר בריש מס' משקין דחורש בשביעית אינו לוקה ומדרבנן הוא וטעמא כדאיתא התם בגמ' א"ד יע"ש והוא תימא שהרי כפי מ"ש מבואר דלכ"ע איסור עשה מיהא איכא ואולי שמ"ש ומדרבנן הוא לענין מלקות הוא דקאמר דמדרבנן הוא דלוקה מכת מרדות ואין זה במשמעות דבריו כלל ומ"מ למדנו מדבריו דכי היכי דאין חילוק מלאכות בי"ט ה"נ אין חילוק מלאכות בשביעית: ודע שאני מסתפק בהא דאמרינן חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט אי י"ה דינו כשבת ויש חילוק מלאכות בי"ה או דינו כי"ט דדוקא בשבת דבסקילה גזרת הכתוב הוא אבל י"ה דבכרת לא א"ד אין חילוק מלאכות לי"ט דוקא קאמר דהוי איסור לאו אבל י"ה דינו כשבת והיה נ"ל להוכיח דאין חילוק מלאכות לי"ה ממתני' דמכות דקתני יש חורש תלם אחד וחייב עליו כו' ושביעית וי"ט ופי' רש"י בפסחים דמ"ז וז"ל וי"ט הרי ששה ושבת לא תני משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ואין לוקין עליו יע"ש וכונתו מבוארת דקשיא ליה אמאי לא תני שבת וי"ט וליתני חייב עליו משום ט' לאוין ותריץ יתיב דבשבת ליתיה למלקות כלל משום דהוי לאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין והשתא אם איתא דבי"ה יש חילוק מלאכות אם כן קשה טובא דאמאי לא תני עובר בט' לאוין וליתני י"ה דהשתא חייב משום חורש ומשום זורע אלא משמע דבי"ה נמי אין חילוק מלאכות דהשתא משום הכי תני י"ט דהוי הווה טפי מי"ה ואולם לדידי חזי לי שדין זה תלוי בפלוגתא דר' נתן ורבי יוסי דלר"ן דסבירא ליה דחילוק מלאכות לשבת נפ"ל מקרא דלא תבערו אש דלחלק יצאתה איכא למימר שפיר דדוקא בשבת דחמיר הוא דגלי קרא אבל בי"ה דזדונו בכרת לא אמנם לר"י דנפ"ל חילוק מלאכות מקרא דועשה אחת מהנה כדאיתא פ' כלל גדול א"כ כיון דקרא באיסורין דאית בהו חיוב חטאת כתיב כמ"ש רש"י במכות דף הנז' ד"ה ואין חילוק משמע ודאי די"ה נמי כיון דמחייבי חטאת נינהו אמרינן ודאי דיש חילוק מלאכות ומתני' דלא תני י"ה איכא למימר דבפלוגתא לא מיירי כנ"ל אחר זמן רב מצאתי להרמ"ע מפאנו ז"ל סי' קכ"ג דקכ"ב ע"א שכתב וז"ל ועוד מאן לימא לן די"ה חמור משום כרת דאכילה הא ודאי שבת חמירא דיש בה חילוק מלאכות ובסקילה כו' הנה הרב ז"ל מפשט פשיטא לי' כביעתא בכותחא דבי"ה אין בו חילוק מלאכות ולדעתי נר' כמ"ש:<br><b> טעם המלך</b>
+<b> א) </b>
+<b> דברי </b> רבינו צדקו יחדיו דלכולי עלמא מיהא עשה איכא. אלא דלר' עקיבא דסובר בחריש ובקציר תשבות לחרישה של ערב שביעית איכא חד תירוצא בתוס' מ"ק (ג' ב') ד"ה שהרי שלוחן עיי' עליו ואולם על רבינו הרמב"ם תמה אנכי מדוע נקט וכתיב נמי בחריש ובקציר תשבות וזהו דעת ר"ע והרי הר"מ פוסק (פ"ח מהל' תמידין ומוספין) דמצוה לקצור חרישת עומר בשבת וזהו דעת ר' ישמעאל. ועוד הרי הרמב"ם פוסק (פ"ב מהל' שמיטה ויובל) דבזמן הזה מותר לחרוש עד ער"ה והיינו כרבי ישמעאל דאמר חרישה בשביעית הלמ"מ ודומי' דניסוך המים. מה ניסוך המים בזמן שבית המקדש קיים כמו שמסיק הש"ס מ"ק (ד' א') עיי' עליו וא"כ אוחז הר"מ החבל בתרין ראשין וצ"ע קצת ולא ראיתי מימי מי שהרגיש בזה: ועל דברת רבינו פה בענין חילוק מלאכות ליה"כ הנה גם הרב בעל טורי אבן בחדושיו למגלה עומד בזה ורוצה להביא ראי' ממתנ' דמגילה (ז' ב') אין בין יה"כ לשבת אלא כו' ואם איתא דאין חלוק מלאכות ליה"כ הא טובא איכא בינייהו. והעלה הוא גם כן די"ל מתני' ר' יוסי היא דנפקא לי' חלוק מלאכות ממאחת מהנה. ואין חילוק בין שבת ליה"כ עייש"ה ובאמת צדקו דבריהם ונאמנים לכל דורשיהם. וכן מפורש הדבר בירושלמי פ"ג דשביעית על מתני' שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה כו' וז"ל הירושלמי הצריך לענינינו הדא אמרה אין אבות מלאכות ביה"כ. פי' שאין כל המלאכות שחייב עליו בשבת חייב עליו ביה"כ כגון הוצאה ועירוב. אלו מי שעשה כולם בהעלם אחד כלום חייב אלא אחת. כלומר בזה אין חילוק בין שבת ליה"כ דכל המלאכות שחייב עליו בשבת חייב ביה"כ אלא זאת הוא ההבדל בין שבת ליה"כ שאין חייב ביה"כ על מלאכות הרבה בהעלם אחת דאין חילוק מלאכות ביה"כ ועיי' שם בהרב פני משה. ומה שהרב פה רוצה להביא ראי' אי יש חילוק מלאכות ליה"כ מדוע נקט המתני' דיש חורש י"ט ולא נקט יה"כ והוי תשעה משום זורע ומשום חורש. אמרתי לפי מה שכ' המחבר עצמו בפ"ח מהל' מאכלות אסורות סוף הל' ו' והקשה שם איך חל איסור י"ט על איסור שביעית. ואי משום כולל הא מתני' דידן לית ליה כולל כדמסיק הש"ס במכות שם ומפרש רבינו דאיירי ביו"ט של ר"ה ואיסור שביעית ואיסור י"ט באין בבת אחת וא"כ לפ"ז אי אפשר לנקוט בגונא אחרינא זולת י"ט וקושי' רש"י ושבת לא קתני היינו כמו שפי' הרב בעצמו לתני י"ט שחל בשבת. ואולם האמת אגיד כי פי' הרב לא נייח לי בדברי רש"י דאי אפשר לומר ולפרש כונת רש"י כן דקשי' ליה ושבת לא קתני דהיינו י"ט שחל להיות בשבת הא רש"י פי' שם בתחלה דדוקא לאוין חלוקין קתני והאי לא חלוקין הן. דעל שתיהן עובר משום ל"ת כל מלאכה. ועיי' במפרש במתני' דמכות שם. אלא לי נראה כונת רש"י ושבת לא קתני תמורת י"ט. דשבת שכיחי יותר והוה הווה טפי מי"ט ועוד יש לפ' בכונת רש"י לתני שבת תמורת י"ט ואייתר לן דגבי י"ט ליכא חילוק מלאכות ושבת איכא חילוק מלאכות וחייב תשעה כמו שהקשה הרב לענין יה"כ ובאמת דברי הרב קשי' להבין מדוע לא פירש הוא כן בדברי רש"י והעמיד כונה אחרת ודוחקתי בכונת רש"י ז"ל. ולפי דברינו דאין לומר ולפ' בכונת רש"י לנקוט שבת וי"ט דזה לא הוי לאוין חלוקין כאשר יעדנו. אלא הפי' לנקוט שבת תמורת י"ט א"נ קושי' רש"י באמת לפי הייעוד לעיל נמי ל"ק דע"כ צריך לנקוט י"ט דאיירי בי"ט של ר"ה ואי אפשר בגונא אחרת. ואולם יש לומר דאפ"ה קשי' לתני י"ט של ר"ה שחל בשבת. ואפ"ה הוי לאוין חלוקין כיון דעל י"ט אינן לוקין אלא על זורע לחוד או על חורש לחוד ומשום שבת לוקין תרתי ולא דמי' לשני שורים ושני חמורים שעמד עליו המפרש במכות וכונת רש"י פה עיי' בזה ודו"ק:<br><b> עוד </b> אמרתי לפי מה שתרצתי בפ"ח מהל' מ"א הקושי' שהק' הרב על המתני' איך יחול איסור נזיר על כהן ואמרתי דמתני' ריה"ג היא דא"ל אין איסור חל על איסור בכולל זולת בכולל וחמור על קל כדאמרי' חולין (ק"א א') ונזיר הוי חמור דלוקין עליו שמונים עייש"ה בדברינו ולפ"ז אכתי קשי' לתני תמורת י"ט יה"כ ואפ"ה יחול איסור יה"כ על איסור שביעית דהוי חמור על קל דבשביעית בלאו ויה"כ בכרת:<br><b> ועוד </b> יש להביא ראיה דאין חילוק מלאכות ליה"כ מהאי דאמרי' בפסחי' ופה בסוגיין במכות בברייתא המבשל ג"ה בחלב בי"ט כו' ומסיק הש"ס דאפיק הבערה ועייל עצי הקדש והקשה מורי הגאון נר"ו בצל"ח לתני המבשל ג"ה בחלב ביה"כ והוי שש דביה"כ לא שייך הואיל ואף אי לא מחייב כו' מ"מ חייב על בישול והבערה ביה"כ עייש"ה ואי אמרי' אין חילוק מלאכות לק"מ כמבואר מאיליו: ואגב ארחין אזכיר מה שקשה לי על דברי הש"ס פסחים (מ"ז א') דהקשה הש"ס ואי אמרת הואיל אחרישה לא לחייב ופירש"י ותוס' בד"ה כתישה דעיקר קושי' הש"ס אחרישה לא לחייב דהוי חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה וק"ל לפ"ז מאי הקשה הש"ס כלל וכלל והא בש"ס מכות הקשה ולילקי נמי משום זורע בי"ט ומשני הגמרא יש חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליום טוב ולכך אין לוקין שתי' על יום טוב ולפ"ז איך ראה רב חסדא בפסחים דחייב משום חרישה ביום טוב דלמא באמת אינו חייב משום חרישה דהוי חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה אלא חייב משום זורע. דהא ודאי זורע הוי. וכן קשי' לכאורה איפכא על גמר' מכות דפריך וללקי נמי משום זורע: דלמא באמת משום זורע לחוד חייב אבל משום חורש אינו חייב. דאמרי' הואיל. ואולי זה יש לדחות. דהא ע"כ ר' יוחנן לית ליה הואיל מדאמר בביצה (י"ב א') פוק תני לברא הבערה ובישול כו' ואת"ל משנה ב"ש הוא דאמר מתוך ע"כ ואי אית ליה הואיל אכתי משנה מצד הואיל ומאי אהני לן שב"ש היא וא"כ לפ"ז הש"ס במכות דעל ר' יוחנן סובב והולך דסבור דהא איהו אמר שם מחפה הוי זורע. ושפיר הקשה וללקי נמי משום זורע. דהא על חרישה נמי חייב. אבל על הש"ס פסחים קשי' לכאורה טובא דלמא באמת חייב משום זורע לבד ולא משום חורש. ולמאי צריך לדחוק ולוקמי במתונתא. ויש לתרץ דרבה לשיטתי' אזיל דהא רבה מוקים לי' במועד קטן (ב' ב') מתני' דקתני המנכש והמחפה בכלאים לוקה כולה כר"ע משום מקיים. וא"כ לדידי' מוכח דמחפה בכלאים לא הוי זורע. דאל"כ תקשה מדוע נקט הברייתא מחפה ומשום מקיים אליבא דר"ע. וע"כ מחפה לאו זורע ומתני' דמכות לאו משום זורע בכלאים חייב אלא משום מקיים ותינח כלאים דחייב משום מקיים אבל י"ט מאי איכא למימר וע"כ דעל י"ט חייב משום חורש. ואולם לפ"ז קשה קצת מדוע משני רבה במכות עלה דהאי קושי' חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט (ואף שהגירסא לפנינו הוא רבא באל"ף מ"מ מוכח שהוא רבה בה"א חדא מדאקשי לי' אביי ועיין תוס' סנהדרין (ס"ב א') וגיטין (כ"ו א') ועוד הרי בפסחים (מח א') אמרי בפי' והא את הוא דאמרת אין חילוק מלאכות לי"ט ומפרש רש"י והא את הוא דאמרת במכות והא בענין פלוגתת הואיל הוא רבה בה"א) וא"כ קשי' לכאורה מאי צריך רבה לפ' כן הא לדידי' אין צריך לזה. דהא איהו ס"ל מחפה הוי מקיים. וצ"ע קצת. ועוד קשי' לי במכות מאי הקשה עולא וללקי נמי משום זורע בי"ט דלמא באמת אינו חייב אלא משום זורע. ואחרישה אינו חייב כלל דאיירי מתני' בעפר תחוח. ובעפר תחוח לא הוי חרישה כמו שמפורש בכמה מקומות ועיין ביצה (ח' ב') ובתוס' שם במכות (כ"ב א') ד"ה אמר ליה ואין לתרץ דהא מוקמי' ע"כ בפסחים (מ"ז ב') במתונתא זה ליתא דהא יעדנו לעיל זה הוא למ"ד הואיל אבל לר' יוחנן לית ליה הואיל כאשר בארנו (ואי לא אסיק אדעתן הכא פשיטא דל"ק אפי' לא איירי בעפר תחוח כאשר הערנו דלמא אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לדם צפור והוי חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה. אבל משום זורע חייב) והיכן ראה דאיירי במתונתא וי"ל דעולא הוכיח דע"כ המתני' לאו בעפר תחוח איירי דאל"כ קושי' הש"ס בסמוך לתני שבועה שלא אחרוש כו' קיימת ואין לפרק כפרוקא של הש"ס דמושבע ועומד מהר סיני הוא. קשי' הא בעפר תחוח מותר לחרוש בי"ט ושבועה חלה. וע"כ המתני' לאו בעפר תחוח איירי אלא בסתם עפר. ול"ק באמת מדוע לא נקט המתני' שבועה ובעפר תחוח ומשום י"ט אפ"ה משום זורע חייב. והוי תשעה זה לאו קושי' היא דהמתני' בסתם איירי וסתם עפר לאו תחוח הוא. ובחדושי הארכתי מאוד ואין כאן מקומו אלא להעיר על המעיין קצת. כי הענין רחוב ועמוק. ומסתעף להרבה סעיפי' ודו"ק: והנה לא אכחד תחת לשוני דבר נחמד ונעים מה ששמעתי בענין הזה מפי ידיד נפשי רעי ועמיתי הרב המופלג החריף והבקי מוה' איסרל ליסא ר"ו והוא במה שעומד הרב שאגת ארי' בתשובתו. והרב המחבר פ"ח מה' מ"א סוף הל' ו'. על הש"ס במכות דמשני האי תנא איסור כולל לית ליה וא"כ איך יצויר מאי דקתני במתני' י"ט ושביעית איך חל איסור י"ט על איסור שביעית ואמר הרב הנ"ל דל"ק דאף דבעלמא לא אמרי' איסור חל על איסור. מ"מ באיסור הזה גלי לן קרא דחל. דהנה איתא במכילתא הובאה ברש"י פ' משפטים דלהכי סמך הכתוב שמירת שבת לאזהרת שביעית לומר לך אפילו שבת שבתוך שביעית תשמור דברים אלה סתומים וכי מפני שנוהג קדושה בשאר ימות השנה מגרע גרע קדושת שבת להקל בשבת של שביעית יותר משאר שבתות השנה. אבל הדבר ברור דכונת המכילתא היא להשמיענו דאיסור שבת חייל על איסור שביעית. ולא תימא כיון דבלא"ה מוזהר ועומד על החרישה ועבודת האדמה משום שביעית. אם חרש וזרע בשבת שבתוך השביעית לא אתיא איסור שבת וחייל אשמוע' קרא דחייל איסור שבת על איסור שביעית וה"ה י"ט דאיקרי שבת ואין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואין ספק שחל נמי על איסור שביעית והנה הרב האריך עוד בזה לפלפל דקשיא לפ"ז לילף מיניה לכל אחע"א. והרים ידו בפלפול גדול ואין פה המקום להאריך. שוב נזכרתי הלכה במסכת הוריות (ד' ב') בעי ר' זירא אין שבת בשביעית מאי. במאי טעו בהדין קרא בחריש ובקציר תשבות בזמן דאיכא חרישה. איכא שבת. בזמן דליכא חרישה. ליכא שבת. ופירש"י בזמן דאיכא בשאר שני שבוע כו' עייש"ה עינינו רואות דאיכא למטעי וא"כ לזה צריך המכילת' לאשמועי' דלית לן לומר כן והתורה להכי אסמכי' שביתות שבת לשביתות שביעית לומר לך דיש שבת בשביעית וק"ל: ובעוד אנכי מעתיק הקונטריס הנוכחי הנה לפני עלה א' מעלים לתרופה ספר הורה גבר על מסכ' הוריות אשר כעת הוא תחת מכבש הדפוס ויצא לאור תוך ימים לא כבירים אי"ה חברו כבוד ידיד נפשי ועמיתי הרב המובהק מופלג בתורה מוהר"ר בצלאל ראנשבורג נר"ו והנה הוא הביא תוס' הרא"ש על מס' זו וז"ל הרא"ש את"ל אין חרישה בשבת דלעקור כל הגוף דמי ופטורין אמרו אין חרישה וקציר בשבת בשביעית מאי עכ"ל והרב בעל הורה גבר האריך מאוד למעניתו בדברי רא"ש אלו דמשיטת הש"ס משמע ומרהיטת הלשון נשמע דלענין כל המלאכות בשבת בשביעית איירי והנה הוא העלה שם דלהרא"ש קשיא לי' שם קושי' תוס' בד"ה ש"מ אין שבת בשביעית. וכתבו התו' וז"ל משמע דאין צדוקי' מודין בהאי דרשא אע"ג דדרשי יהי' לה לשומרת וכוונת תוס' בקצרה דהא יותר פשיטא האי דרשא מהאי דרשא. ואם בדרשא דלעיל מודין מכ"ש הכא וס"ל ודאי לצדוקי' דיש שבת בשביעית. ובלא"ה פטורין כיון דהצדוקים מודין כדאמר לעיל בש"ס א"ש אין כ"ד חייבין כו' ולכך המציא הרא"ש דודאי לאו לענין כל מלאכות איירי אלא לענין חרישה בשביעית עייש"ה בדברי הרב בעל הורה גבר. ולפי דברי הרב ידידי מוהר"ר איסרל נר"ו הנה נמתק הדבר יותר דלכך סברי הצדוקים לחלק בין שאר מלאכות שנוהגין בשביעית ובין חרישה כיון דיש כאן אחע"א. ולכך סברי דאין חרישה בשביעית ואולי זה כוונת הרא"ש בכל דבריו ועיין בזה: ומדי דברי בענין הזאת לא אחדל מלהזכיר עוד דבר נחמד בשם הרב בעל הורה גבר שם. והוא לתרץ קושיית תוספות שזכרנו הא ודאי האי יותר פשוט מויהי' לה לדרוש מני' לשומרת ואמאי אין הצדוקין מודין ודרשי דאין שבת בשביעית וכ' הרב הנזכר בקונטרס הנזכר והנלענ"ד בזה בישוב קושייתו משום דקשי' להו לצדוקי' יתורא דקרא בחריש ובקציר תשבות ל"ל מכדי כתיב ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות וחז"ל דרשו באמת מזה בר"ה (ט' א') תו' שביעית והצדוקי' תו' לא משמע להו דגם בשבת ויה"כ לית להו תוס' ומה שדרשו עוד שם לקציר מצוה שדוחה שבת דהיינו קצירת העומר הא ודאי לית להו לצדוקי' דהא אמרי עצרת לעולם אחר השבת כדאית' במנחות (ס"ה א') וא"כ לדידהו עצרת לא חל בשבת כלל וליכא לאשכוחי קצירה של מצוה שידחה שבת ואייתר להו קרא דבחריש ובקציר תשבות לפיכך דורשין בזמן דאיכא חרישה איכא שבת ובזמן דליכא חרישה ליכא שבת עכ"ל הזהב מקונטרס הורה גבר:<br><b> ועוד </b> אחת אזכור משם ידידי הרב מוהר"א ליסא נרו בענין הזאת והוא לתרץ הרמב"ם בפי' המשניות במכות שכ' הרמב"ם על המתני' דיש חורש אין בכל אלה איסור חל על איסור אבל הם איסורים הרבה נכפלו בזמן א' עייש"ה ודברים אלו מרפסין איגרא מדוע ליכא בכל הני איסורי אחע"א הלא שביעית וי"ט כהן ונזיר לא ימלט לאמור דחייב על כל א' וא' אם לא נאמר דאחע"א בפרט מה. וכמו שבאמת עמדו בזה הרב ש"א בתשובותיו בהל' יה"כ ורבינו המחבר בפ"ח מהל' מ"א סוף הל' ו' יעוי"ש, ואמר הרב מוהר"א נר"ו כי ס"ל להר"מ ז"ל שיטה אחרת בזה. והוא מאי דמשני הש"ס במכות האי תנא אחע"א לית לי' אין הכונה דנסב לה לציורי דמתני' לדברי האומר אחע"א דא"כ תקשי סתמא אהדדי (כמו שהקשה בעל קיקיון דיונה בתו' ריש פ' ג"ה והובא בדברי רבינו פ"ח מהל' א"ב בקונטרס אחע"א) אלא כונת הש"ס דהתנא לא חשיב כלל אסורים בתוך הענינים האלו אשר הוא מונה ענין אשר לא יתכן בו חיוב מלקות אם לא דנימא אחע"א וס"ל דהך שינוי דעל שביעית חייב משום זורע ועל י"ט משום חורש יעיי' בחדושי אבן העוזר במס' פסחים (מז' ב'). ולא שייך מעתה אאחע"א אע"ג דחרישה אסורה ג"כ בשביעית דע"כ לא אמרי' אין אחע"א אלא אם כבר חייב על איסור א' אינו במס' עוד בזה משום איסור השני וכסברת הרא"ש הביאו המהרי"ט בחדושיו לקדושין פ' עשרה יוחסין וכיון דעדיין אינו לוקה משום חורש חייב בי"ט משום איסור חרישה או איפכא אם היה לוקה בשביעית משום חורש שפיר יכול ללקות על איסור זורע משום י"ט (ועיי' מה שכתבנו ת"ל בעניותינו בפ"ח מהל' א"ב הל' א' בקונטרס אחע"א) וגבי כהן ונזיר שחייב על הטומאה משום שני שמות ס"ל להאי תנא דילפי' מיתורא דעל כל נפש מת לא יבוא דכתיב בנזיר ולמאי אצטרך לי' לילף נזיר בק"ו מכהן ומה כהן הדיוט דאינו מוזהר על הקרובים ואפ"ה מוזהר על טומאת רחוקים נזיר שמוזהר על הקרובי' לא כ"ש אלא ע"כ לעבור בשני לאוין הוא דאתי שאם הי' כהן ונזיר חייב ב'. ועיי' בש"ס נזיר ר"פ כהן גדול דשקיל וטרי התם טובא בזה ומש"ה השמיט הר"מ ז"ל בס' יד החזקה ולא הביא להך מתני' דמשכחת רבוי לאוין על פעולה אחת דסברת מהרי"ט דחוי' היא מכמה מקומות וכן בנזיר לאו יתורא היא לפי מסקנת הש"ס בנזיר. והנה הרב נר"ו האריך מאוד לסתור דעת המהרי"ט הנזכרת ורוב ראיותיו כאשר הביאן רבינו המחבר בהל' א"ב ואשר כתבנו עליו בעניותינו שם. גם האריך הרב נר"ו עוד בענין הזה בכמה דברי' ואנכי את גדרי אשמור בלתי צאת מגדר הקונטרוס ולקצר אנכי צריך במקום שראוי להאריך. ועיי' בכל הדברים כי נאמרי' בקצור נמרץ. ועיי' היטב בפ"א מהל' א"ב בקונטרס אחע"א ובהל' מ"א בכמה מקומות:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ומד"ס </b>
+<b> שיהיו כל הספיחים אסורין כו'.</b> וכתב מרן משנה פ"ט דשביעית וחכ"א כל הספיחים אסורין כו' ודע שהתוספות פ"ק דקדושין ד"ה אתרוג כתבו בתוך דבריהם וז"ל וההיא דמקום שנהגו דקתני כל הספי' מיירי בספיחין שגדלו בשביעית ואליבא דר"ע דדריש וכי מאחר שלא נזרעו כו' יע"ש וראיתי להרב מאיר עיני חכמים בפרק מקום שנהגו הק' לדבריהם דלר"ע דס"ל דספיחים אסורים קודם הביעור הא כתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה דבשלמא הא דכתיב את ספיח קצירך לא תקצור ל"ק לחכמים דיש לפרש כמו שפרש"י לא תקצור מן המשומר אבל אתה קוצר מן המופקר אבל לר"ע קשה והעולם מיישבין זה דר"ע דס"ל דספיחין אסורים היינו מן המשומר אבל מן המופקר ה"נ דמותר וזה נראה דוחק ועוד דבהדיא כתב הרא"ם ס' בהר דלר"ע אסור בכל ענין יע"ש. ואנכי הרואה נראה שיש סמוכות ליישוב העולם ממ"ש התוס' פ"ק דר"ה ד"ט ד"ה וקציר של שביעי' שכתבו וז"ל פי' ריב"א בקציר ספיחין שהביאו שליש בשביעית כו' ואכתי קשה דהא נמי מהן לא נזרע נפקא לפי' ר"ת דאסר ספיחים אפילו קודם הביעור כו' וקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית דוקא כי אורחיה אסור לקצור אבל ע"י שינוי מותר אף בשביעית כדאיתא בת"כ דדריש ואת ענבי נזירך כו' והא דתניא בתורת כהנים מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר מופקר נמי כדרך בצירה אסור וע"י שינוי שרי כו' יע"ש הרי מבואר שכתבו דקציר של שביעית ע"י שינוי ובמופקר מותר אפי' בשביעית והתם אליבא דר"ע הוא דקיימי דברייתא דהתם ר"ע היא האמנם הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר ממ"ש בפ"ק דמנחות תיתי ממנחת העומר מה למנחות העומר שכן מתרת החדש ומשני בשביעית ופריך שכן מתרת ספיחין ומשני כר"ע דאמר ספיחין אסורין כו' והשתא אכתי לר"ע נמי איכא למיפרך שכן מתרת ספיחים מן המופקר אלא ודאי דלר"ע אפילו מן המופקר ס"ל דספיחים אסורין ד"ת ולפי זה צ"ל דמ"ש התוספות דקציר של שביעית ע"י שינוי מותר אפילו בשביעית היינו לפום הלכתא דקי"ל כרבנן דר"ע ולאו אברייתא דרבי עקיבא דקאי התם הוא דקאמרי אלא דאכתי קשה דלרבנן נמי ספיחין אסורין מדרבנן והיכי כתבו דעל ידי שינוי מותר ושמא מותר מן התורה הוא דקאמרי וזה דוחק: ודע דהא דאסור ספיחים לר"ע ד"ת היינו דוקא בזרעים אבל בפירות האילן לכ"ע מותר וזה מבואר מדברי התוס' דפרק מקום שנהגו דנ"א ד"ה כל הספיחים דלר"ש ספיחי כרוב מותר דלא אסרה תורה אלא ספיחים דומיא דזרעים כו' אבל ספיחי כרוב דדמי לאילן מותר כו' יע"ש וכן מבואר ג"כ מדברי הר"ש פ"ט דשביעית ויש לי מן התימא על הרב קרבן אהרן סדר בהר דרס"ז ע"ג שכתב אברייתא דקתני התם את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהיו אסורים כו' כתב וז"ל לפי שאין איסור ספיחים אסורים מן התורה אלא מדרבנן כדלקמן לזה אמר סמכו ולא אמר מכאן אמרו אבל הרמב"ן והרא"ם סוברים דברייתא זו אתיא אליבא דר"ע דאמר לא תקצור בכל אופן משמע ומדאורייתא אסורים הספיחים ומ"ש לקמן לא תבצור כדרך הבוצרים אתיא אליבא דחכמים א"ד והוא תימא דההיא דלא תבצור כדרך הבוצרים אפילו כר"ע אתיא דבאילן לכ"ע מותר כמ"ש ומהיותר תימא דסמוך ונראה גבי ההיא דלא תבצור כדרך הבוצרים כתב וז"ל וזה שא"א שתהיה שלילה החלטית שלא יבצור אותם כלל שהרי אמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ובהכרח יבצור אותו כו' ואם כן איך כתב לעיל דההיא אתיא כחכמים דלר"ע אפי' שלא כדרך הבוצרים אסור דאם כן קרא דוהיתה שבת הארץ מאי עביד ליה הן אמת דמקרא דוהיתה שבת הארץ אין כאן קושיא דאיכא למימר דקרא דוהיתה שבת הארץ בספיחי ששית הנכנסים לז' מיירי דר"ע לא אסר ספיחים אלא בספיחים שגדלו בז' וכמ"ש הרא"ש גם מה שהכריח ממ"ש סמכו ולא אמר מכאן אמרו יש לתמוה שהרי לקמן כתב בת"כ בקרא דהן לא נזרע קאמר ר"ע מכאן סמכו אע"ג דהוי מדאורייתא ואדרבא נראה שיש להוכיח סברת הרמב"ן והרא"ם דברייתא זו ר"ע ממה שדרשו בקרא דואת ענבי נזירך לא תבצור לא תבצור כדרך הבוצרים ולא דרשו כן בקרא דלעיל מזה לא תקצור כדרך הקוצרים והכי היל"ל לא תקצור כדרך הקוצרים אבל שלא כדרך הקוצרים מותר אבל אמרו חכמים ספיחים אסורים אלא משמע דברייתא זו ר"ע היא דס"ל בכל אופן אסור ואין להקשות דאי ר"ע אם כן תרי קראי ל"ל הא נפ"ל מקרא דהן לא נזרע וכעין מה שהקשה התוס' בר"ה ד"ה הנז' די"ל דאי מקרא דלא תקצור גרידא י"ל דכדרך הקוצרים גרידא אסור ואי מקרא דהן לא נזרע איכא למימר כחכמים דהתם להכי צריכי תרווייהו לגלויי כל חד אחבריה ומדברי מרן כ"מ נראה שהבין כדברי הרב קרבן אהרן דברייתא זו אתיא כחכמים יע"ש ודוק:<br><b> ודע </b> דהא דאסור ספיחים לר"ע נראה ודאי דהיינו דוקא באכילה אבל בהנאה מותרים וכן נראה מדברי התוס' וכל הפוסקים ז"ל דלא הזכירו אלא איסור אכילה וזה מוכרח שהרי מקרא דוכי תאמרו מה נאכל בשנה הז' נפקא דהיינו דוקא אכילה ואפילו לר' אבהו דס"ל דכ"מ שנאמר לא תאכלו א' איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע כבר כתבו התוס' בפ' כל שעה דכי כל אוכל לא ילפינן מלא תאכלו דלא נאמר זה אלא דוקא באזהרה ועל פי זה יש מקום ליישב מה שהק' הר"ש בפ"ט דשביעית וז"ל וצריך לדקדק לר"ע במאי מיתוקמא דין ביעור דדרשינן מכלה לחיה בשדה דהא יש ביעור בירק כו' וכפי מ"ש לק"מ דאפילו לר"ע דספיחים אסורים יש בו דין ביעור לאוסרם בהנאה וצ"ע: ולענין הלכה הנה דעת רבינו מבואר לפסוק כחכמים דר"ע וכמ"ש מרן ויש לדקדק טובא במ"ש כל הספיחים אסורים דהיל"ל דספיחי כרוב מותר כר"ש דס"ל הכי בפ' מקום שנהגו וליכא למימר דפסק כחכמים דר"ש דס"ל התם דגזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים שהרי כתבו התוס' שם משם ר"ת וז"ל ור"ש ורבנן פליגי הכא אליבא דר"ע ומתיר ר"ש ספיחי כרוב דלא אסרה תורה אלא דומיא דזריעה כו' ורבנן גזרו ודוקא אליבא דר"ע דאסר ספיחים מדאורייתא פליגי אבל לרבנן דס"ל דאיסור ספיחי' מדרבנן ליכא למיגזר ע"כ וליכא למימר דס"ל לרבי' דלרבנן דרבי עקיבא נמי גזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים וכולה חדא גזירה דאם כן אמאי הוצרכו בגמרא התם לומר ותרוייהו אליבא דר"ע כו' גם אין לומר דרבינו מפרש ההיא דמקום שנהגו כפי' רבינו נסים שכתבו התוס' שם דסוגייא דהתם מיירי בספיחי ז' שיצאו למוצאי ז' דלפי' רבינו נסים בספיחי ז' בז' אפילו ספיחי כרוב אסור כמו שיר' המעיין שם ומשום הכי סתם וכתב דכל הספיחים אסורים מדרבנן דאכתי קשה דאם כן כשכתב בדין ה' דספיחים של ז' שיצאו למוצאי ז' אסורים היל"ל דספיחי כרוב מותרים מיד שהרי לפי' רבינו נסים עכ"ל דספיחי כרוב שיצאו למוצאי ז' מותרים מיד לרבנן דר"ע דס"ל דספיחים אסורים מדרבנן וכמ"ש שם בס"ד וז"ל ותרווייהו אליבא דר"ע דאיסור ספיחים מדאורייתא אבל לרבנן דפליגי עליה ליכא למיגזר ע"כ והוא מוכרח ממ"ש ותרוייהו אליבא דר"ע גם ליכא למימר דרבינו מפרש ההיא דמקום שנהגו בלאחר הביעור ופלוגתא דרבנן ור"ע בלאחר הביעור מיירי כמ"ש רש"י שם שהרי מדברי רבינו מבואר דמפרש פלוגתייהו דרבנן ור"ע בספיחי שביעית בז' וכמבואר והנראה אצלי ליישב דברי רבינו בשום שכל והבין למה זה פסק רבינו ז"ל כרבנן דר"ע דאיסור ספיחים מדרבנן מאחר שר"ש ורבנן דר"ש כולהו ס"ל כר"ע גם מההיא עובד' דמייתי התם תלמוד' דר"ש ן' לקונייא דנכנס לגינה ונטל ספיחי כרוב ואכל ונתן לר' יוחנן בן אלעזר וא"ל בני בפני אכול שלא בפני לא תיכול אני שראיתי את רשב"י כו' מוכח נמי דס"ל כר"ע דאי כרבנן דר"ע לכ"ע ספיחי כרוב מותרים ומאחר שכן הי"ל לרבינו לפסוק כר"ע והנראה שטעמו של רבינו משום דק"ל מה שהקשה הר"ש פ"ט דשביעית וז"ל וי"ל דהשתא ספיחי ז' לר"ע אסורים באכילה מדאורייתא כו' ובכמה משניות אשכחן דשרו באכילה מתני' דהכא הפיגם והירבוזין וההיא דהאומר לפועל הילך סלע זה ולקוט לי ירק היום בפ"ח ולוקח ירקות שדה ובנו מוכר ע"י בפ"ז והר"ש ז"ל תי' דכל הנהו מתני' מיירי בספיחים שגדלו בששית כו' יע"ש אמנם רבינו ז"ל ס"ל כדי ליישב כל זה דכל הנהו מתניתין מיירי בירקות שאין דרך האדם לזורען ואתו כל הנהו מתניתין אליבא דרבנן דר"ע דס"ל דאיסור ספיחים מדרבנן גזירה שמא יזרע ויאמר שהם ספיחים שצמחו מאליהן ומשום הכי בירקות שאין דרך האדם לזרען לא גזרו וזהו שכתב רבינו ז"ל בדין ג' הא למדת שאין אוכלין מפירות ז' כו' והעשבים שאין דרך האדם לזורען כגון הפוגם כו' הנה כ"כ ליישב קו' הר"ש ז"ל וכן ראיתי לרמב"ן ז"ל בפי' על התורה ס' בהר שכתב ליישב כל הנהו מתני' כתי' הר"ש וכתב עוד וי"א שאלו הנזכרים וכיוצא שאין דרך רוב האדם לזורעם כו' יע"ש והיא היא סברת רבינו ז"ל שכתבנו ומאחר עלות מ"ש יש מקום ליישב דברי רבינו ז"ל דס"ל דכל הנהו מתני' דשרי ירקות שאין דרך רוב האדם לזורעם היינו משום דס"ל כרבנן דר"ע דאיסור ספיחים מדרבנן גזירה שמא יזרע והלכך בירקות שאין דרך רוב האדם לזורען לא גזרו אמנם לר"ע דס"ל דאיסור ספיחים מדאורייתא אין לחלק בין ירקות שאין דרך בני אדם לזורען לירקות שדרך בני אדם לזורען דגזירת הכתוב היא בספיחים שיהיו אסורים ומשום הכי פסק כרבנן דר"ע מאחר דכל הנהו מתני' אתי' דלא כר"ע כמ"ש וסוגייא דשמעתא הכי מפרש לה רבינו דמה שהוצרכו בגמ' לומר ותרוייהו אליבא דר"ע לאו היינו משום דלרבנן דר"ע ליכא למיגזר כמ"ש התוס' דהא ודאי איכא למימר דלרבנן נמי גזרו דכולה חדא גזירה היא וההיא דר"ש בן לקוניא הכי מוכחא דאפי' לרבנן דר"ע ספיחי כרוב אסורי' כמ"ש ותו דאי כדברי התוס' אמאי הוצרכו בגמ' לומר ותרוייהו אליבא דרבי עקיבא ולמה לא קאמר דר"ש ורבנן בהא פליגי דר"ש סבירא ליה דספיחים אסורים מדאוריי' וגזרו ספיחי כרוב אטו שאר ספיחים ורבנן דר"ש ס"ל כרבנן דרבי עקיבא דספיחים אסורים מדרבנן והו"ל גזירה לגזירה אלא רבינו מפרש דמה שהוצרכו לומר דתרוייהו אליבא דרבי עקיבא משום דלישנא דברייתא דקאמר כל הספיחים אסורים חוץ מספיחי כרוב וכן נמי רבנן דאמרי כל הספיחים אסורים משמע דכללא הוא ואי ס"ל כרבנן דר"ע הי"ל לומר חוץ מן הפיגם והירבוזין וכל הני ודוגמא לזה הקש' התוס' לפי' רש"י דהו"ל למעוטי עיקר הלוף השוטה כו' אלא מוכרח דתרוייהו ס"ל כר"ע דלר"ע גזרת הכתוב הוא ואין לחלק בין דרך לזורען לאין דרך לזורען כמ"ש אמנם לענין ספיחי כרוב ה"נ דאסורים מדרבנן כשאר ספיחים דכולה חדא גזיר' היא וכשגזרו על הספיחים שדרך לזורען גזרו נמי על ספיחי כרוב שדרכן לזורען דמהשתא ההיא דר"ש בן לקוניא אתיא אליבא דהלכתא אפילו לרבנן דר"ע זה הנראה אצלי ליישב דעת רבינו ועוד י"ל שרבינו מפרש היפך פי' ר"ת דמ"ש ותרוייהו אליבא דר"ע לאו משום דלרבנן דר"ע ליכא למיגזר אטו שאר ספיחים דהא ליתא כמ"ש אלא ס"ל דבשלמא לר"ע דס"ל דאיסור ספיחים מדאורייתא איכא למימר שפיר דכיון דספיחי כרוב דומה לאילן מותר דלא אסרה תור' אלא דומיא דזריעה אמנם לרבנן דר"ע כיון דטעמא דספיחים הוא משום גזירה דעוברי עבירה שיזרעו בז' ויאמרו שצמחו מאליהן אם כן מה"ט נמי ספיחי כרוב אסורים דאע"ג דדמו לאילן מ"מ כיון שדרך האדם לזורען איכא למיגזר בהו כשאר ספיחים וא"כ מ"ש ותרוייהו אליבא דר"ע לדעת רבינו איפכא מתפרשא ומשום הכי כיון דרבינו ז"ל פסק כרבנן דר"ע משום הכי אסר כל הספיחים וגם זה נכון ודוק:
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>האורז </b>
+<b> והדוחן.</b> עיין מ"ש פ"א מהלכות מעשר שני הלכה ה':
+
+Halakhah 12
+
+<b>והאתרוג </b>
+<b> אפי' היה כפול קודם ר"ה כו' הרי הוא כפירות שביעית להחמיר.</b> מה שכתב מרן שדעת רבינו נראה דספוקי מספ"ל אי אזלינן בתר חנטה לז' כה' זקנים וכמתני' דבכורים או אחר לקיטה כרבותינו דבאושא וכסתם מתני' דפרק לולב הגזול וכן מספ"ל אי אזלינן בתר חנטה למעשרות כר"א וכר"י ור"ל דבתראי נינהו או אזלינן בתר לקיטה כר"ג כו' ופסק כתרוייהו לחומרא את"ד הרואה יראה שדבריו מן המתמיהים דמאחר דבפ"ק דר"ה דט"ו ע"א קאמר התם רבה דאתרוג בת ששית הנכנס לז' פטור' מן הביעור ופטורה מן המעשר משום דס"ל דאזלינן בתר חנטה לז' וכן רב המנונא התם ס"ל הכי גם ר"י ור"ל כולהו ס"ל התם דאחר חנטה לז' אם כן מה ראה על ככה רבי' להכניס עצמו לבית הספק אי קי"ל כרבותינו שבאושא דאמרי אחר לקיטה לז' ותו קשה דכיון דרבינו ז"ל ס"ל דאתרוג בת ששית הנכנס לז' חייב בו מכח ספק אם כן ממילא נימא דפטור מן המעשר מאחר דחייבו חכמים להפקיר מס' וראיה לזה ממ"ש שם בר"ה אמר רבה אתרוג בת ששית כו' אתרוג בת ז' הנכנס כו' א"ל אביי בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאזלינן בתר חנטה א"ה תתחייב במעשר כו' ופרש"י וז"ל בשלמא סיפא דאזלה בה בתר חנטה לענין הפקר ז' כו' כל הך סיפא אע"ג דסתרא לרישא דאמרה בת ששית ד"ה פטור מן המעשר דהפקר הוא משום ז' דאזלת בתר לקיטה כו' הא לא הוה ק"ל דאמינא ספוקי מספ"ל אי אזלינן באתרוג בתר חנטה לענין ז' או בתר לקיטה ואזלת לחומרא ע"כ והנראה מבואר שהכריחו לרש"י לפרש כן דאי מ"ש אביי בשלמא סיפא לחומרא היינו סיפא גרידא דאתרוג בת ז' הנכנס לח' אמאי אצטריך למימר משום חומרא ולא הי"ל לומר אלא בשלמא סיפא דאמרינן זיל בתר חנטה ותו כי קאמר אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאמרינן זיל בתר חנטה א"ה תחייב במעשר כו' אמאי הוצרך להקשות מרישא בפשיטות הי"ל להקשות בשלמא סיפא דאזיל בתר חנטה אלא רישא פטורה מן המעשר אמאי אלא משמע ודאי דאחלוקת פטורה מן המעשר קאמר ולא קאי אסיפא משום דאזיל לחומרא דמספ"ל אי בתר חנטה או בתר לקיטה גם התוס' ז"ל שם כתבו מעין פי' רש"י יע"ש הנה כי כן מבואר הוא דכל שאנו מחייבים אותו מס' לנהוג בו דין ז' ממילא פטור מן המעשר כיון דחייב להפקיר מס' וא"כ כיון שרבינו ז"ל מספ"ל הלכתא כמאן וס"ל דחייב לנהוג בו דין ז' מס' היל"ל דפטור מן המעשר גם מ"ש וכן מספ"ל אי אזיל בתר חנטה למעשרות כר"א קשה טובא דא"כ נפקא מינה לאתרוג שחנט בשנה ב' ונלקט בשנה ג' צריך לנהוג בו ב' עישורים כדקאמר התם אליבא דר"ע ואלו בפ"א מה' מעשר כתב רבינו ז"ל וכן האתרוג הרי הוא כירק לז' כיצד אם נלקט בג' כו' מפרישין ממנו מעשר עני אע"פ שנגמר בשניה כו' הרי שלא חייב לנהוג בו ב' עישורים (ומ"ש מרן שם וז"ל וכן האתרוג כו' משנה פ"ב דבכורים וכר"ג יע"ש הם דברים תמוהים דלר"ג אתרוג בתר חנטה לז' ואלו רבינו שם כתב והולכין אחר לקיטתו בין למעשר בין לז' והיל"ל שפסק כרבותי' שבאושא גם מ"ש דר"י ור"ל ס"ל כר"א דאתרוג אחר חנטה למעשר לא ידעתי היכא רמיזא דר"י ור"ל לא איירי התם אלא לענין ז' אי משום דקאמר לעולם ששית ופי' רש"י חייבת במעשר ופטורה מן הביעור ואי ס"ל דבתר לקיטה למעשר היל"ל פטור מן המעשר בשביעית משום דאזלינן בתר לקיטה ופטורה מן הביעור דאזלינן בתר חנטה לז' הא ליתא שהרי רש"י ז"ל כתב לעיל מזה בד"ה חסורי וז"ל ורבה ור"ה ס"ל כאפטולמוס כו' ומיפלג פליגי במילתיה דאפטולמוס ר"ה סבר כיון דפטורה מן הביעור חייבת במעשר דלאו הפקרה דמלכא הוא כו' הרי דאפי' לאפטולמוס דס"ל דאחר לקיטה למעשר אפי"ה קאמר ר"ה דאתרוג בת ששית הנכנס לז' חייבת במעשר ונראה דה"ט דס"ל לרש"י דע"כ לא אמרו אחר לקיטה למעשר אלא לענין חדש וישן ולענין שניה הנכנס לג' לנהוג בו בשנה ג' אבל לענין שנה ששית הנכנס לז' כיון דטעמא דז' פטורה מן המעשר הוא משום הפקרא דמלכא והפקר פטור מן המעשר א"כ באתרוג בת ששית הנכנס לז' כי נמי נימא דאחר לקיטה למעשר אפי' הכי חייבת במעשר כיון דלאו הפקרא דמלכא הוא ועיין במוהר"י קורקוס הנדפס מחדש פ"א מה' מעשר שגם הוא ז"ל הבין מדברי רש"י הללו שכתב חייבת במעשר ופטורה מן הביעור דס"ל דר"י אתי כר"א ותמה עליו דא"כ הי"ל לר"י לומר הלכה כר"א ואחר המחילה לא דק בזה כמ"ש ואולם מדברי התוס' בד"ה יד הכל נראה דס"ל דהא דר"ה ודר"י ודר"ל דקאמרי לעולם ששית ע"כ משום דס"ל כר"א הוא ממ"ש וז"ל לא נקט האי טעמא למ"ד שוה לאילן לכל דבר כו' דלמאי דסבר אפטולמוס דאחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לז' לא היה צריך לטעם זה כו' הנה מבואר דס"ל דלאפטולמוס דס"ל דאחר לקיטה למעשר אתרוג בת ששית הנכנס לז' פטורה מן המעשר כדין פירות ז' ופטורה מן הביעור כדין ששית משום דאחר חנטה לז' ונראה דטעמייהו משום דס"ל דז' פטור מן המעשר מכח אפקעתא דמלכא ולאו משום הפקרא דמלכא פטירי וא"כ ע"כ דר"ה ור"י ור"ל דס"ל דחייבת במעשר הוא משום דס"ל כר"א ואולי שלזה נתכוין מרן ז"ל כדעת התוס' ומ"מ לא הו"ל למסתם סתומי ועיין במוהר"ם ן' חביב בקונט' כפו' תמרים דל"ח ע"א ואשר אני אחזה ליישב דעת רבינו ז"ל דלרבינו קשיתיה דאי כפי' רש"י ז"ל דלעולם ששית דקאמר ר"י ור"ל הוא לומר שחייבת במעשר ופטורה מן הביעור כפי' רש"י א"כ ע"כ דס"ל כמתני' דבכורים דאחר חנטה לז' וק' טובא דא"כ הי"ל לתלמודא להקשות ומי אמר ר"י הכי והאר"י הלכה כסתם משנה וסתם מתני' דפרק לולב הגזול כרבותינו דאושא דאחר לקיטה בין למעשר בין לז' כדמסיק התם וכדפריך בכמה דוכתי וליכא למימר דטעמא דר"י משום דסתמא אחרינא אשכח דהיינו מתני' דבכורים דקתני דאתרוג אחר חנטה לז' בין לר"ג בין לר"א דאכתי תקשי מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא כדפריך בדוכתי טובא כי על כן מכח קו' זו הוכרח רבינו ז"ל לומר דמ"ש ר"י ור"ל לעולם ששית היינו דוקא לענין שחייבת במעשר אבל לפוטרו מן הביעור לא אמר דדוקא לענין חיוב מעשר אזיל לחומרא משום דכיון דאיכא תרי סתמי דסתרי אהדדי מס' אזלינן לחומרא דלא ידעינן סתמא בתרא איזו היא וכמ"ש הר"ן ז"ל בפ' ע"פ והביאו הרב יבין שמועה כלל ס"ז ומשום הכי כיון דלסתמא דבכורים דס"ל אחר חנטה לז' הרי הוא חייב במעשר קאמר ר"י דלעולם ששית אמנם לענין ז' ודאי דס"ל לר"י דבת ששית הנכנס לז' חייבת בביעור דכיון דסתמא דפרק לולב הגזול ס"ל כרבותינו דאושא דאחר לקיטה לז' מס' חייבת בביעור דשמא סתמא דלולב הגזול בתראה היא והילכך חייב בביעור מס' ומעתה לא תיקשי לן מאי דאקשי' לעיל דכיון דס"ל לרבינו דחייב בביעור מס' ממילא פטורה מן המעשר כדמוכח בהדיא מההיא דאביי דקאמר בשלמא סיפא לחומרא דס"ל לרבינו דאביי ל"ק הכי אלא ליתובי מלתא דרבה דמסיפא לא הוה ק"ל משום דאיכא למימר דלחומרא קאמר וס"ל לרבה דכיון דחייבוהו חכמים להפקיר מס' ממילא הם פטורים אמנם ר"י דקאמר לעולם ששית ודאי דלית ליה הך סברא אלא ס"ל כיון דמספ"ל אזלינן בתרוייהו לחומרא וכהוה ק"ל להתוס' ז"ל מעיקרא ד"ה בשלמא יע"ש: ובהכי מתרצתא נמי מה שפסק בה' מ"ש דאתרוג שחנט בשניה ונלקט בג' דמפרישין ממנו מעשר עני גרידה משום דס"ל דודאי לענין מעשר ליכא לספוקי כלל הלכתא כמאן דכיון דלרבותינו שבאושא ור"ג ואבטולמוס ס"ל דאחר לקיטה למעשר ודאי דלא קי"ל כר"א דשמותי הוא וכי מספ"ל היינו דוקא לענין ז' משום דאיכא תרי סתמי דסתרי אהדדי כדכתיב' וס"ל לרבי' כדעת רש"י ז"ל שכתבנו לעיל דאפי' לאבטולמוס דס"ל אחר לקיטה למעשר אפי"ה אתרוג בת ששית הנכנס לז' חייבת במעשר דז' משום הפקר הוא והא ליכא והלכך לענין מעשר כיון דמספ"ל אי קי"ל כסתמא דבכורים דאחר חנטה לז' ממילא חייבת במעשר ומשום הכי אזלינן לחומרא זה הנ"ל אמת ויציב בדעת רבי' ז"ל:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9df1842c16544017a9ffbc6b0e5e2ba563443860
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,169 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>והולכין </b>
+<b> אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית.</b> הנה התוס' פ"ק דר"ה די"ד ע"ב ד"ה ולשביעית הק' וז"ל וא"ת דהכא משמע דאזלינן בתר לקיטה לשביעית ובמס' שביעית תנן כל הספיחים כו' ותי' וז"ל ונראה לפרש דהא דאמר בירק בתר לקיטה היינו כשלא נגמר גדולם בששית אבל נגמר גדולם שרי כו' ומיהו קשה מאתרוג דבסמוך דאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט"ו דאידך שבט ומשמע דמספ"ל כו' נהג ב' עישורים כו' אע"ג דנגמר פרי דהרי חנט בשבט של שנה שעברה ולא נלקט עד שבט אחר ושמא כו' יע"ש ודבריהם ז"ל לעין הקורא הן מן המתמיהין דמאי ק"ל הלא התם חנטה בשניה קודם ט"ו דאידך שבט ובג' נגמר פרי שלה ולכך הצריך ב' עישורי' משום דמספ"ל אי אזלי' בתר חנטה או בתר לקיטה דשנה ג' דהיינו גמר פרי וכבר נתקשו בזה הרב ח"ה ומוהרש"ל ז"ל ונדחקו הרבה בתי' קו' זו וראיתי למוהר"ם ן' חבי"ב ז"ל בקונט' כפות תמרים דל"ז ע"ב שתי' וז"ל ולדידי הדברים פשוטים דמ"ש שם דחנטו פירותי' קודם ט"ו דאידך שבט לא למימרא דחנטה בטבת דשנה שניה דנמצא דגמר פריו בשנה ג' דמעולם לא ראינו שום אילן של אתרוג שחנטו פירותיו מתשרי ואילך דחנטה שלהם היא בימי הקיץ מסיון עד אלול ורוב האתרוגים בחג הסוכות נגמר פיריין וע"כ מ"ש באתרוג שחנט קודם ט"ו דאידך שבט הכונה לו' שחנטו בקיץ ונמצא דגמר פיריין בשנה השני' ואם כן היינו דק"ל דלמה נהג ב' עישורים מס' דשמא אזלינן בתר לקיטה הא כיון שחנטו בקיץ בודאי דנגמר פריין בשנה שחנטו א"ד ז"ל ואין דבריו נראין לי דכפי דבריו אמאי הוצרכו התוס' להק' קו' מאוקימתא דרבי חנינא דאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט"ו דאידך שבט בפשיטות הוי לי' להק' מדר"ע גופיה דקאמר ר"י לא מנהג ב"ש וב"ה נהג בו אלא מנהג ר"ג ור"א כו' דכיון דר"ע לקט אתרוג בשבט אם כן בודאי דחנטו פירותיה בימי הקיץ ונגמר פיריין בשנה ב' ולמה נהג ב' עישורים ותו דכפי דבריו ז"ל לא אדע שכול מ"ש דהרי חנט בשבט של שנה שעברה ולא נלקט עד שבט אחר כו' ומה לנו אם לא נלקט עד שבט אחר הא עיקר קו' אינו אלא משום דנגמר פריו קודם ט"ו דאידך שבט ומה שלא נלקט עד שנה שעברה לא אהני לן מידי לקו' ז"ל ולכן נראה דהא ודאי ליתא והנראה אצלי בכונת דבריהם ז"ל דקו' ז"ל לאו היינו מאוקמתא דר' חנינא דמהתם ודאי ל"ק להו מידי כמ"ש אלא כונתם ז"ל דמשמע להו דאוקמתא דרבי חנינא דקאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט"ו דאידך שבט קושטא קאי לרבינא דאמר כרוך ותני לא אחד בשבט היה אלא ט"ו בשבט היה כו' דלהך אוקימתא דרבינא נמי מצינן למימר דאתרוג שלקט ר"ע בט"ו בשבט דשנה ג' חנט קודם ט"ו בשבט דשנה ב' דנמצא חנטה בשנה ראשונה וזה נראה כמוכרח דאם נאמר דלהך אוקמתא דרבינא מעשה דר"ע לא מתוקמא אלא באתרוג שחנט קודם ט"ו בשבט דאותה שנה דהיינו בשנה שניה דא"כ הו"ל לרבינא לאפלוגי אאוקמתא דר"ח ולומר הכי רבינא אמר הכא באתרוג שחנטו פירותיה קודם ט"ו בשבט דאותה שנה דכיון דאתרוג דר באילנו ב' או ג' שנים כמ"ש רש"י ז"ל הי"ל לפרש ולומר דאתרוג שלקט ר"ע הוה קים ליה בנפשיה דחנט באותו שנה אלא משמע דלהך אוקמתא דרבינא מצינן לאוקמא להא דר"ע בכל גוונא ואפי' באתרוג שחנט קודם ט"ו בשבט דשנה ב' דהיינו שנה ראשונה והיינו דק"ל שפיר דכיון דחנט קודם ט"ו בשבט דשנה ב' הרי נגמר פריו קודם ט"ו בשבט דשנה ג' וא"כ לא הי"ל להפריש אלא מע"ב גרידא כדין שנה א' ושנה ב' זה הנ"ל אמת ויציב בכונת דבריהם ז"ל: ודע שמדברי רבינו ז"ל פ"ד מה' שביעית נראה שחולק אדברי התוס' הללו וס"ל דאפילו בגמר פרי אזלינן בתר לקיטה וזה שבדין י"א כתב האורז והדוחן כו' הולכין אחר גמר פרי וסמוך לזה כתב הירק בשעת לקיטתו כו' מבואר מדבריו דבירק אפי' בגמר פרי הולכין אחר לקיטה וראיתי למרן ז"ל שכתב וז"ל הירק בשעת לקיטתו פ"ק דר"ה עלה י"ב לענין תרומה ומעשר ומשמע לרבינו דה"ה לענין שביעית ע"כ ולעין הקורא דבריו תמוהים דלמה זה הוצרך להביא עצות מרחוק ממ"ש פ"ק דר"ה לענין תרומה ובמשמעות דורשין לענין שביעית והלא דבר זה מבואר מעצמו לענין שביעית ממתני' דידן דקתני אתרוג שוה לאילן לשביעית שהולכין בו אחר חנטה באילן ולא כירק דבתר לקיטה ובהדיא אמרו שם בר"ה דרבותינו שבאושה נמנו וגמרו הולכין אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית הנה מבואר דבירק הולכין אחר לקיטה לשביעית והנראה שכונת דבריו ז"ל להוכיח ממה שנראה מדברי רבינו ז"ל דבירק אפילו נגמר פריו בשנה ששית ואפילו לא גדל כלל בשביעית הולכין בו אחר לקיטה ושלא כדעת התוס' ז"ל ואהא כתב דזה יצא לו לרבינו ממ"ש בר"ה עלה י"ב דהיינו מ"ש שם בברייתא ליקט ירק עד שלא תבא השמש וחזר וליקט עד שתבא השמש אין תורמין ומעשרין זה על זה ומשמע דאפילו לא גדל כלל וכבר ראיתי להר"ש ז"ל בפה"מ פ"ט דשביעית שכתב ליישב קו' התוס' הלזו וז"ל וכתב דמכל מקום בעינן שיגדלו קצת בשביעית והכא בשנגמרו גדוליו בששית הא משמע התם דאגידול לא חיישינן אלא אלקיטה דתניא התם ליקט ערב ר"ה כו' ושמא יש לחלק בין מעשר לשביעית דלענין איסור שביעית בעינן גידול קצת כו' יע"ש וא"כ היינו שהוצרך מרן להביא ראיה מההיא דר"ה ולומר דמשמע ליה לרבי' דה"ה לענין שביעית דהולכין אחר לקיטה אפי' לא גדל כלל שלא כדעת הר"ש דממתני' דידן אין ראיה דאיכא למימר דמיירי בשגדל קצת בשביעית כנ"ל ודוק:<br><b> ודע </b> שהתוס' פ"ק דקידושין ד"ג הקשה שהרי אתרוג שהוא גדל על כל מים ואפי"ה אמרינן ששוה לאילן לענין שביעית לילך בתר חנטה ושמא י"ל דהא דאזלינן בתר חנטה להחמיר כגון אם חנט בשביעית כו' והק' הרב עצמות יוסף ז"ל דאי כדברי התוס' מאי פריך בפ' לולב הגזול אמתני' דהלוקח לולב מחברו בשביעית כו' א"ה לולב נמי ומשני לולב בששית כו' והדר פריך א"ה אתרוג נמי בת ששית כו' ומשני אתרוג בתר לקיטה והדר פריך והא בין לר"ג בין לר"א אתרוג בתר חנטה כו' ומאי קושיא הא לר"ג נמי לא קאמר דאתרוג בתר חנטה לשביעית אלא להחמיר כגון אם חנט בשביעית אבל היכא דחנט בששית ונלקט בשביעית ס"ל לר"ג דאזלינן בתר לקיטה כירק ועוד קשה דרבה ורב המנונא ור"י ור"ל ס"ל בפ"ק דר"ה דאתרוג בת ששית הנכנס לשביעית דפטור מן הביעור משום דאזלינן בתר חנטה אם כן אמאי לא פריך להו מהך מתני' דלא אזיל בתר חנטה אלא להחמיר את"ד יע"ש מה שתי' שהם דברים תמוהים כמו שיראה המעיין: ולע"ד מה שהק' מההיא דרבה ור"ה דפ"ק דר"ה לק"מ דע"כ לא כתבו התוס' דאזלינן בתר חנטה להחמיר אלא דוקא לר"ג דס"ל דהולכין אחר לקיטה למעשר משום דגדל על כל מים ואהא ק"ל דאם כן לענין שביעית היה לנו לו' דאזלינן בתר לקיטה כירק דהא עיקר קרא לענין שביעית הוא דכתיב והוצרכו לומר דהיינו דוקא לחומרא אבל לר"א דס"ל דהרי הוא כאילן לכל דבר פשיטא ודאי דאזלינן בתר חנטה בין להחמיר בין להקל ורבה ור"ה דפ"ק דר"ה איכא למימר דס"ל כר"א ומשום הכי ס"ל דאתרוג בת ששית הנכנס לשביעית פטורה מן הביעור וכן מבואר מדברי התוס' שם ד"ה יד הכל שכתבו וז"ל לא נקט האי טעמא אלא למ"ד שוה לאילן לכל דבר כו' דלמ"ד אחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית לא היה צריך לטעם זה ע"כ אשר מבואר מדבריהם דר"ה דס"ל לעולם ששית ע"כ ס"ל כר"א דאלו לאבטולמוס אפילו נימא דטעמא דיד הכל ממשמשין לית ליה אכתי פטורה מן המעשר משום דאזלינן בתר לקיטה למעשר ואדרבא מסוגייא דהתם נראה שיש סעד לתי' התוס' דידן דלפי דבריהם דהתם ניחא מ"ש דרבה אצטריך לטעמא דיד הכל כו' למ"ד שוה לאילן לכל דבר אבל מ"מ תקשי להו למאי דפריך אביי התם אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאמרינן זיל בתר חנטה א"ה תחייב במעשר דמאי פריך וכי לא שמיע ליה מתני' דבכורים דס"ל לר"ג דאתרוג בתר חנטה לשביעית ובתר לקיטה למעשר ואימא דרבה כוותיה ס"ל אכן כפי דברי התוס' דפ"ק דקדושין ניחא שפיר דע"כ רבה דקאמר פטורה מן הביעור כר"א ס"ל דאי כר"ג חייב בביעור דאזיל בתר לקיטה להחמיר גם מאי דקאמר אביי התם בשלמא סיפא לחומרא ופי' רש"י והתוס' שם דהיינו משום דמספ"ל אי אזלינן בתר חנטה לשביעית או בתר לקיטה במעשר יש לגמגם דהא אכתי לא שמיע לן הא דרבותינו שבאושה דס"ל בתר לקיטה לשביעית אדנימא דמספ"ל לרבה אי הלכתא כוותייהו אכן לדברי התוס' דקדושין ניחא שפיר דמאי דקאמר אביי בשלמא סיפא לחומרא היינו ממש כר"ג ודוק מיהו מה שהק' מההיא דפ' לולב הגזול הא ודאי קו' אלימתא היא דאמאי לא משני דמתני' ר"ג היא דס"ל דאזלי' בתר חנטה להחמיר דוקא ולפי חומר הנושא נ"ל לומר דמאי דקשיא להו להתוס' מעיקרא דהרי אתרוג שגדל על כל מים ואפי' הכי אזלי' בתר חנטה לשביעית לאו מדאורייתא ק"ל דודאי ד"ת אין לנו לחלקו משאר אילנות כמו שלא חלקתו תורה לענין ערלה ורבעי כמ"ש בתי' הב' וכדנפ"ל מקרא דבשנה הד' פעמים שברביעי ואסור משום ערלה אלא דק"ל דכיון דחזינן דלענין מעשר דרבנן תקינו רבנן לילך אחר לקיטה כירק הואיל ודמי לירק שגדל על כל מים אם כן ה"נ לענין שביעית הי"ל לחכמים להחמיר ולומר שיהא שוה לירק לילך אחר לקיטה הואיל ודמי לירק ואהא תי' דאה"נ ולא אמרו אחר חנטה אלא להחמיר ואם כן איכא למימר דתלמודא התם הכי פריך דכיון דהא דאין מוסרין דמי שביעית לע"ה הוא משום דחיישינן שמא לא ינהוג בהן דיני שביעית וקעבר אלפני עור אין לנו לאסור אלא במה שהוא אסור מן התורה אבל באיסור דרבנן לית לן בה ואף למ"ש התוס' ספ"ק דע"ז דבאיסורא דרבנן נמי עבר משום לפני עור איכא למימר דלא כ"כ אלא בדספי ליה ודאי איסורא אבל הכא דאין כאן ודאי איסור אלא מס' שמא לא ינהוג בהן מנהג שביעית איכא למימר דבאיסור דרבנן לא חיישי' והיינו דפריך והא בין לר"ג בין לר"א אתרוג בתר חנטה ד"ת וכיון שכן לענין איסור אין מוסרין דמי שביעית פשיטא דלא חיישינן ותי' הוא דאמר כי האי תנא דאתרוג אחר לקיטה ד"ת ואפילו לקולא כנ"ל. ומ"ש מרן שרבינו פסק כר"ג הן דברים תמוהים עיין מה שכתבתי פ"ד מהלכות שמיטה ויובל דין י"ב ודוק:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>פירות </b>
+<b> שניה כו'.</b> עיין בהשגת הראב"ד ומ"ש מרן משם מוהרי"ק וז"ל לא ידעתי איך הק' כן דא"כ זו נקר' טבל תיקשי ליה אמתני' דמכשירין שאמרו בהדיא והולכין אחר הרוב כו' וצ"ע דאכתי מה יענה לסיפא דמתני' דהתם דקתני פירות שנה ששית שנתערבו עם שביעית הולכין אחר הרוב מחצה למחצה להחמיר דהרי קי"ל דח' אוסרה בכ"ש לביעור וצ"ע ומ"ש עוד מרן בסוף לשונו ומשום דק"ל ההיא דפ"ק דר"ה דר"ע הפריש ב' עישורין כתב לחלק ביניהם הן דברים שאינם מובנים והנראה דט"ס נפל בדבריו וצ"ל ומאי דק"ל וכוונתו לומר דמאי דק"ל להראב"ד מההיא דר"ע כתב מוהרי"ק לחלק ביניהם וכבר מבואר ובא בספרו הנדפס שכתב ליישב דהתם ר"ע גמריה אסתפק לי' אי ב"ה סוברים דר"ה לאילן בא' בשבט או בט"ו ולכן הוציא ב' עישורין כו' ועוד דאם היה מוציא ב' לבד יהיו סבורים דק"ל דב"ה בא' בשבט אמרו ולכן הוציא שנים להודיע שהי' מסופק בתלמודו ועוד תי' דר"ע הי' מחבב את המעשרות והי' מחמיר על עצמו לחוש בספיקו א"ד ועל פי דבריו יש ליישב מה שהוקשה אצלי וכתבתיו בפנים פ"י מה' מקואות בכללי ס' דרבנן לדעת הסוברים דתרומת פירות דרבנן מהא דר"ע יע"ש מיהו הא ק"ל לתי' מוהרי"ק ז"ל מה יענה למ"ש בירוש' ספ"ד דמעשרות אביונות נותנין עליהן חומרי אילן וחומרי זרעים שאם היתה שניה נכנסת לשלישי שהוא מפריש ופודהו ונותנו לעני כו' וצ"ע:
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b>
+<b> הפטור ממעשר ראשון פטור מן הב' כו'.</b> הנה הסמ"ג ז"ל בעשין קל"ו כתב דבספרי פ' ראה משמע דמע"ב נוהג בכל דבר ומשמע מדבריו שם דאפילו בירק נוהג מן התורה וכ"כ בעשין קס"א יע"ש האמנם מדברי התוס' ז"ל פ"ק דקדושין ד"ג ד"ה מה ירק שכתבו וז"ל ואע"ג דמעשר ירק דרבנן כו' אסמכוהו דרבנן אקראי ור"י פי' אם אינו ענין למעשר תנהו ענין לשביעית כו' יע"ש נראה בהדיא דס"ל דאפי' במע"ב מעשר ירק מדרבנן ממה שלא כתבו עדיפא מינה דקרא אצטריך למעשר גופיה לענין מע"ב שאם חנט בשנה שניה ונלקט בג' הולכין אחר לקיטתו ואינו חייב במע"ב ואם חנט בג' ונלקט בד' הרי הוא חייב במע"ב וכן נראה ג"כ מדברי רש"י שם שכתב אף כל כו' מתעשרין לשעבר ואע"ג דמעשר דידהו דרבנן כו' הרי דלענין מע"ב דקאי רש"י ז"ל כמ"ש מתעשרין לשעבר קאמר דהוי מדרבנן ועוד נראה שכן הוא מוכרח לדעת התוס' ורש"י והראב"ד וסיעתייהו דס"ל דמעשר פירות דרבנן כמ"ש בפ"ק דר"ה ד"ה תנא וכתבו שם דמ"ש בגמ' שם דט"ו אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן ואת אמרת לי שביעית דאורייתא דחרובין לאו דוקא אלא כל מעשר פירות האילן דרבנן ולא מיירי בחרובי שיטה וצלמונה כמ"ש רבינו ז"ל בפ' זה דין ג' ועכ"ל דאפילו מע"ב נמי אינו נוהג ד"ת אלא בדגן תירוש ויצהר שהרי תלמודא התם לענין מע"ב מיירי דקאמר ר"י דנהוג עלמא בחרובין כר"ג דמתעשרין לשנה הבאה ואם לקטן בשנה הג' פטורים ממע"ב ויש לי מן התימה על הרב מש"ל ז"ל שכתב בדין שלפנינו וז"ל ודין זה שכתב הסמ"ג הוא תימא בעיני לחלק בין מע"ב לשאר מעשרות ולא ראיתי לשום אחד מהגדולים שחילקו חילוק זה ואין ס' שסוברים דברייתא זו דספרי אסמכתא בעלמא היא יע"ש והוא תימא שהרי ממקומו הוא מוכרח שלדעת החולקים על רבינו וס"ל דמעשר פירות דרבנן עכ"ל דמע"ב נמי דינא הכי כמ"ש ועיין בפ' כל שעה דל"ט ע"ב במה שפי' רש"י שם וז"ל מרור דמעשר ירק דרבנן ומדאורייתא אית ליה היתר בכל מושבות כו' הרי מבואר דס"ל לרש"י ז"ל דמע"ב נמי הוי מדרבנן וכנראה דאשתמיטתיה מיניה: ודע שלכאורה היה נראה להביא ראיה לדעת הסמ"ג ז"ל מההיא דגרסינן פ' התקבל דס"ה מתיב רב אויא מערימין על מע"ב כו' ודחיק לאוקומא במע"ב בזה"ז דרבנן ובתר הכי פריך ואמה העבריה בזמן הזה מי איכא ומסיק אלא בעציץ שאינו נקוב מדרבנן והשתא אמאי לא מוקי לה בפשיטות במעשר ירק או שאר אילנות דרבנן אלא משמע דמע"ב נוהג אפילו בירק מדאורייתא: וראיתי להריטב"א ז"ל שם שנתקשה בזה וכתב וז"ל והא דלא משני במע"ב דרבנן כגון מע"ב דאילנות וירקות משום דההיא אית ליה עיקר מן התורה וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אבל בעציץ שאינו נקוב אין לו עיקר מן התורה כלל עכ"ל אלא דא"כ קשה למאי דהוה בעי לאוקמא במע"ב בזמן הזה דרבנן אמאי לא ק"ל כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וליכא למימר דס"ל לתלמודא דמע"ב בזמן הזה כיון דאין שום מעשר מן התורה חשיבא כמי שאין לו עיקר מן התורה וכבר ראיתי מי שרצה לומר כן ורצה ללמוד מסוגיא זו דמרור בזמן הזה חשיבא עיקרו מדרבנן דומייא דמע"ב בזמן הזה והא ודאי ליתא שהרי ללישנא אחרינא שכתב רש"י ז"ל בההיא דפ' כל שעה מבואר דס"ל דמרור בזמן הזה חשיבא עיקרו מן התורה ואמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ורש"י ז"ל מדלא דחי לה משום האי טעמא משמע דהכי ס"ל ובפ' ע"פ דף קי"ז ע"ב אמרינן והא רב אחא בר"י הוא דאמר מצה בזמן הזה דרבנן קסבר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון הרי מבואר דמרור בזמן הזה חשיבא עיקרו מן התורה ולכן נראה דתלמודא התם ה"נ דהו"מ למיפרך כל דתקון כו' אלא דעדיפא מינה פריך ואמה עבריה בזמן הזה מי איכא ועיין בתוס' שם ד"ה ואמה שכתבו דה"נ הו"מ למיפרך אי בזה"ז ל"ל להערים יע"ש ודוק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>מעשר </b>
+<b> שני ממון גבוה כו'.</b> פ' הא"מ דנ"ד ע"ב אמרינן הלכה כר"מ במעשר הואיל וסתם לן תנא כותיה וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שהק' וז"ל וא"ת הא בתרי מסכתי אין ס' למשנה ודילמא סתם ואח"כ מחלוקת היא ותי' בתו' דנהי דסתם גמור לא הוי מ"מ הוי כרבים אצל יחיד יע"ש וכלל זה כתבוהו התוס' פ' החולץ דף מ"ב ע"ב ד"ה סתם ובפ"ק דע"ז ד"ז ד"ה פשיטא ובעירובין פ' כל גגות דל"ב ע"א ד"ה והאמר ר"י יע"ש וראיתי להרב יבין שמועה כלל רצ"ט דצ"א ע"ב הק' דכיון דיחיד ורבים הלכה כרבים א"כ מאי נ"מ אם נחשב כסתם או יחשב כרבים לעולם כך הלכה יע"ש מה שהאריך בזה ובכלל ר"ג דקי"א תי' דנ"מ טובא דאי הוי סתם גמור הוי פסק הלכה גמורה אע"ג דמסתבר טעמיה דיחיד דפליג אבל כשהסתם חשוב כרבי' אז התנא לא נחית לפסוק הלכה אלא גלי לן שהוא דעת רבים ואז חזינן אי מסתבר טעמיה דיחיד פסקינן כיחיד א"ד יע"ש וכדבריו ממש כתב הרשב"א בתשובה סי' קי"ד וכתב עוד דמש"ה פסק רבי יוחנן בההיא דהחולץ כר"י משום דמסתבר טעמיה דר"י יע"ש ודע דכל זה שכתבנו היינו דוקא כשהסתם הוא אליבא דיחיד אז אע"ג דחשיב כרבים אפי"ה פסקינן כיחיד היכא דמסתבר טעמיה אך היכא דהסתם הוי אליבא דרבים אז אע"ג דמסתבר טעמי' דיחיד אפי"ה פסקינן כההיא סתמא וזה מבואר מההיא דפ' החולץ דאמרינן התם הכי אמר ר"י הלכה כרבי יוסי מכלל דיחידאה פליג עליה אין משמע דאי הוי סתמא אליבא דרבים אין כח ביד ר"י לפסוק כרבי יוסי אף ע"ג דמסתבר טעמיה וכ"כ הרב ח"ה שם יע"ש אלא דק"ל ממ"ש התוס' בעירובין דף הנז' ד"ה והאמר וז"ל וקשה דסתם ואח"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם ואע"ג דלכל הפחות חשיב סתם כרבים כלפי היחיד הכא אין נ"מ דבל"א פליגי רבנן עליו יע"ש וכונתם ז"ל לומר דליכא למימר דמאי דפריך התם והאמר ר"י כו' משום דחשיב ההוא סתמא כרבים פריך דאם כן בלא"ה תיפוק ליה דאמאי פסק כר"ש דיחידאה הוא לגבי רבנן דפליגי עליה התם והוצרכתי לזה מפני שראיתי להרב י"ש כלל רנ"ט שנראה מדבריו שרצה להבין במ"ש התוספות דבלא"ה רבנן פליגי עליה שכונ' לומר דרבנן פליגי אההוא סתמא וכיון שכן אף ע"ג דההוא סתמא חשיבא כרבים אפי"ה הוי רבים כנגד רבים ושקולי' הם ופעמים כך ופעמים כך ואין אלו אלא דברי תימא שכונתם מבוארת כמ"ש דבהדייא תנן התם בריש פרק כל גגות דחכמים ס"ל דאפי' גגות כל אחד ואחד רשות לעצמו ור"ש פליג עלייהו וס"ל דאפי' חצירות רשות אחד הן וא"כ ההיא סתמא ודאי אתיא כרבנן והשתא קשה טובא דמאי ק"ל הא שפיר איכא למימר דמאי דפריך ואמר ר"י כו' הוא משום דחשיב כרבים ואף על גב דבלא"ה פליגי רבנן עליה אפי' הכי אי לאו משום ההוא סתמא לא הו"מ למיפרך לר"י משום דאיכא למימר דפסק כר"ש משום דמסתבר ליה טעמיה אכן כיון דאיכא סתמא אליבא דרבים קשיא ליה שפיר דאפילו מסתבר ליה טעמיה דר"ש לא הי"ל לפסוק כמותו כדמוכח מההיא דפ' החולץ וכמ"ש ושמא י"ל דס"ל דהא דמוכח פ' החולץ דהיכא דסתמא הוי אליבא דרבים אין כח ביד האמורא לפסוק כיחיד אע"ג דמסתבר טעמי' היינו דוקא כשהמחלוקת בסמוך באותה משנה כההיא דהתם דליכא למימר דהדר ביה רבי אבל כשאין המחלוקת בסמוך אע"ג דההוא סתמא הוי אליבא דרבים יש כח ביד האמורא לפסוק כיחיד היכא דמסתבר טעמיה כיון דאיכא למימר דר' הדר ביה ומסתבר ליה טעמא דיחיד ושנאה באחרונה וכעין זה חילקו התוספות ז"ל פרק יש נוחלין יע"ש ודוק:<br><b> וראיתי </b> למוהרנ"ח ז"ל ח"ב סימן ע"א שהקשה על דברי הרמב"ן ז"ל שכתב פ' אלו עוברין דההיא סתמא דריש פ' אלו עוברין דאתיא כר"א דאמר על עירובו בלאו לאו דסמכא היא משום דהוי סתם ואח"כ מחלוקת בשלהי ההוא פירקא דקתני שאור ישרף והאוכלו פטור יע"ש וז"ל ויש להבין שהרי הכריחו התוספות דסתם ואחר כך מחלוקת נהי דלא חשיב סתם גמור מ"מ חשיב כרבים לגבי יחיד ומן הסתם פסקינן כההוא סתמא ואם כן הרמב"ן איך דחה ההוא סתמא בלי ראיה א"ד יע"ש ואחר המחילה רבה לא ידענא מאי ק"ל שהרי מבואר מדברי הרמב"ן ז"ל שם שלא כ"כ אלא ליישב לרבי יוחנן דפסק כרבנן אע"ג דאיהו הוא דקאמר הלכה כסתם משנה ולא רמינן עליה דידיה אדידיה כדפריך בדוכתי טובא אהא הוא דכתב דלא חשיב סתמא משום דהוי סתם ואח"כ מחלוקת וא"כ מעתה מה מקום להקשות דסתמא חשיב כרבים הא אע"ג דסתמא חשיב כרבים סבירא ליה לר"י דלא כוותייהו דיש כח ביד האמורא לפסוק כיחיד וכדס"ל בההיא דהחולץ נגד סתם משנה דחשיב כרבים ובר מן דין דהכא רבנן הוא דפליגי אההוא סתמא ואם כן הו"ל רבים כנגד רבים ומדברי תלמידי הרשב"א ז"ל שהביא מוהרי"ק בכללי הגמרא משמע דכל שהסתם אליבא דיחיד ורבים פליגי אההוא סתמא אין הלכה כההוא סתם ואף למה שפי' הרב יבין שמועה בכונתם מ"מ הא מיהא ס"ל כיון דרבים נגד רבים הם יש כח ביד האמורא לפסוק פעמים כך ופעמים כך וזה פשוט גם מה שהקשה עוד שם על מה שתי' הרשב"א בקידושין לקו' התוס' ז"ל דר"ן משום דברייתא קאי כותיה דר"מ קאמר וז"ל ועוד דמה יאמר ברב יאודה דפסק כותיה משום דסתם לן תנא כותיה אע"ג דליכא התם בר' דקאי כוותיה ואע"ג דר"מ ור"י הלכה כר"י מ"מ כיון דאצטריך לומר הלכה כר"י הואיל שסתם לן תנא כותיה נראה דלית ליה להאי כללא וכרב דלא ס"ל הכי בפ' הוציאו לו יע"ש מה שהאריך ליישב זה גם בזה אחר המחילה לא ידענא מאי ק"ל שהרי הרשב"א ז"ל עצמו נרגש מזה ויישבו שכתב בס"ד וז"ל והא דאמרינן וכר"י בהקדש משום דסתם לן תנא כותיה בדוכתה דהי' עיקר עכ"ל ומהפלא על הרב איך אשתמיט מיניה ודוק:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וכשם </b>
+<b> שאין כו' כך אין נטע רבעי בסוריא כו'.</b> כתב מרן ובתשובה להרמב"ן ז"ל סימן קנ"ו העלה דנטע רבעי נוהג אפילו בח"ל כו' ועיין בתוס' פ"ק דקדושין ד"ה אתרוג שוה לאילן שכתבו וז"ל וי"מ דאפילו מאן דתני כרם רבעי מודה כו' ויש נפקותא דאי פליגי דמאן דתני כרם רבעי דוקא אבל נטע רבעי אין נוהג כלל אפילו מדרבנן אם כן עכשיו בח"ל אין דין רבעי נוהג באילנות ואמרו כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל כו' יע"ש ויש לדקדק דבסוף פ"ק דקדושין דף ל"ט אמרינן רב יוסף מערב ביזרני וזרע א"ל אביי והאנן תנן הכלאים מד"ס א"ל ל"ק כאן בכלאי הכרם כאן בכלאי זרעים כלאי הכרם דבארץ אסורים בהנאה בח"ל נמי גזרו רבנן כלאי זרעים דבארץ לא אסרי בהנאה בח"ל לא גזרו רבנן וא"כ דכוותא נמי בנטע רבעי אפי' נימא דבארץ נוהג נטע רבעי מדרבנן אפ"ה בח"ל לא גזרו רבנן כיון דבארץ גופיה לא אסור בהנאה בנטע רבעי אלא דוקא באכילה אסור וגדולה מזו כתב הרא"ש בה' כלאים הביאו מרן הב"י בי"ד סימן רצ"ו לענין כלאי הכרם דקי"ל כר"י דאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכתב הראב"ד דאינו חייב מלקות אבל איסורא מדרבנן מיהא איכא כתב וז"ל ואף לדעת הראב"ד נראה דלא אסירי בח"ל דאע"ג דאסור בהנאה בארץ כיון דלא אסורי אלא מדרבנן לא עדיף מכלאי זרעים דאסור מדאורייתא בארץ ולא גזרו עליה בח"ל יע"ש ואם כן כ"ש בנטע רבעי דאפילו בארץ אינו אסור בהנאה אלא באכילה ומדרבנן ואף לדעת הרמ"ה שכתב הרא"ש שם דאפי' בח"ל אסור היינו משום דבארץ גופיה אסור בהנאה אבל בנטע רבעי דאינו אסור בהנאה מודה וצריך לומר דס"ל להתוספות ז"ל דהא דקאמר התם כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה בח"ל לא גזרו לאו ה"ט משום איסור הנאה אלא עיקר טעמא משום דכלאי זרעים אפילו בארץ מותרים באכילה כדתנן פ"ח דכלאים אלא כיון דגבי כלאי הכרם נקט איסור הנאה נקט גבי זרעים היתר הנאה והילכך גבי נטע רבעי דכיון דבארץ אסור באכילה מדרבנן בח"ל נמי גזרו רבנן ודע שראיתי להרא"ש בסוף פרקין שכתב לענין מבריך ומרכיב ולשינוייא דפ' משוח מלחמה לראב"י לא הוי מבריך ומרכיב בכלל נוטע אם כן אין ערלה נוהגת בח"ל אלא נוטע אילן מעיקרו שהרי פסקו התוספות שאין נטע רבעי נוהג בח"ל כמאן דתני כרם דקי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל א"כ בח"ל נאמר כו' כראב"י עכ"ל ויש לדקדק דלמה זה הוצרך הרא"ש להביא ראיה לדבריו ממה שפסקו התוס' גבי נטע רבעי והלא כלל זה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל גמ' ערוכה היא בר"פ כיצד מברכין ובפ' תולין דקל"ט ונראה שכונתו ז"ל כלפי מ"ש תלמידי הר' יונה ז"ל בר"פ כיצד מברכין וז"ל אבל ר"י הזקן ז"ל היה אומר שאין זו ראיה שנוכל לומר שלא אמרו כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אלא דוקא גבי צלף כו' אבל בשאר מילי לא אזלינן לקולא דהיכא דאיתמר איתמר ועוד קשה למורי נר"ו מדאמרינן בקידושין ר"ן ורב ענן הוו אזלי באורחא חזו ההוא גברא דהוה זרע כו' א"ל לא צהריתו לא קי"ל כר"י דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כו' ואם איתא אמאי הוצרך לומר הא קי"ל כר"י לימא ליה כל המיקל בארץ כו' ומדלא הדר להו הכי שמעינן שאין זה הכלל אמור בכל מקום עכ"ד יע"ש הנה כי כן מבוארין הן דברי הרא"ש ז"ל שהוא ז"ל רצה לומר דבח"ל קי"ל כראב"י דמבריך ומרכיב אינו בכלל נוטע מטעמא דכל המיקל בארץ כדאמרינן בפ' כיצד מברכין ומשום דלא נימא דאין זה הכלל אמור אלא היכא דאיתמר בגמ' כס' ר"י הזקן לזה הוצרך להביא ראיה מדברי התוס' שפסקו דאין נטע רבעי נוהג בח"ל מטעמא דכל המיקל בארץ דס"ל דכללא הוא בכל מילי זה הנראה פשוט אצלי בכונת הרא"ש ז"ל ולדעת התוס' צ"ל דההיא דר"ן עדיפא מינה קאמר דאפילו בא"י קי"ל כר"י וכ"כ בס' מע"מ וזה ודאי דוחק ועוד נ"ל לחלק ולומר דע"כ לא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אלא דוקא כי ההיא דפ' כיצד מברכין גבי צלף של ערלה וכיוצא דהספק בא לפנינו ומספ"ל אי חייב בערלה או אינו חייב כר"ע ומש"ה אמרינן כל המיקל כו' משום דכיון דאינו אלא מדרבנן הו"ל כספקא דרבנן ולקולא וכן נמי ההיא דפ' תולין דאמר ולישלח להו כר' טרפון דאמר כשותא אינו כלאים בכרם קי"ל כל המיקל בארץ כו' היינו משום דלישנא דלוי דקאמר כשותא בכרמא ערובא משמע דאפילו אם זרעו הוי כלאים בכרם ואסור בהנאה ואהא פריך ולישלח להו כר"ט דאם עבר וזרעו מותר דכל המיקל בארץ כו' אבל לכתחילה ודאי דאסור לזרוע דאין לנו ליכנס לבית הס' לכתחלה והיינו דהוצרך ר"ן לומר לא צהריתו הא קי"ל כר"י משום דהתם הוה זרע שערי ביני גופני לכתחילה ולכתחלה ודאי לא היה להם ליכנס לבית הס' אי לאו מטעמא דקי"ל כר"י וראיה לדבר מ"ש ה"ה ז"ל פ"ו מה' ערובין דבס' חשיכה אין מערבין עירובי תחומין לכתחילה ומ"מ אם עירב ספק חשיכה עירובו עירוב וכתב שם ה"ה דהטעם דלכתחילה אין מערבין שאין לו ליכנס לבית הספק שיהיה התחלת העירוב בספק יע"ש ועיין בהרב מש"ל ה' בכורות פ"ד בתוך התשובה וכמ"ש פ"י מה' מקואות בכללי ספק דרבנן כנ"ל נכון ועיין בתוספות בפ' תולין ד"ה ולישלח שכפי מ"ש שם בתוך דבריהם אין מקום לקו' תלמידי הר' יונה והנראה שאשתמיט מיניה מהרב מע"מ דברי התוספות הללו ודוק: ומכלל האמור יש לי לתמוה על מרן הב"י ז"ל דבש"ע י"ד סימן רצ"ד סעיף ז' כתב וזה לשונו דין נטע רבעי נוהג אף בחוצה לארץ ויש מי שאומר שאינו נוהג אלא בארץ כו' הנה מבואר מדבריו שהרב ז"ל סתם כסברת תלמידי הר' יונה ור"י הזקן שכתב בב"י דנטע רבעי נוהג בח"ל והיינו משום דלא אמרינן כל המיקל בארץ אלא דוקא היכא דאתמר בגמ' אלא שאח"כ כתב סברת רבינו בשם יש מי שאומר דאפי' כרם רבעי אינו נוהג בח"ל כמ"ש בב"י ואלו שם בסעיף י"ז כתב וז"ל אע"פ שמנהג עובדי אדמה להבריך גפנים בכל שנה כו' ואפי' בכרמים שישראל עובדים אותם ומבריכין אותם בכל שנה מותר משום דמבריך ומרכיב אינו חייב בערלה אלא בארץ אבל לא בח"ל ע"כ ומבואר הוא שסברא זו הוא סברת הרא"ש שכתבנו דס"ל דמבריך ומרכיב אין בו משום ערלה בח"ל מטעמא דכל המיקל בארץ והיינו כס' התוספות שכתבנו גבי נטע רבעי דאמרינן כל המיקל דאילו לדעת ר"י הזקן כיון דס"ל גבי נ"ר דלא אמרינן כל המיקל אלא דוקא היכא דאיתמר בגמ' ה"נ אית לן למימר גבי מבריך ומרכיב וכיון דמרן ז"ל פסק בנטע רבעי כס' ר"י הזקן איך פסק במבריך ומרכיב כסברת הרא"ש ז"ל דאזיל כסברת התוס' ולומר דמה שפסק מרן גבי נטע רבעי דנוהג בח"ל לאו היינו מטעמא דתלמידי הר"י ז"ל אלא דס"ל כדעת י"מ שכתבו התוספות דידן דאפי' למ"ד כרם רבעי נטע רבעי נוהג מדרבנן הא ודאי דחיקא מילתא טובא לומר שלדעת זו סמך מרן ז"ל בש"ע אחר שבב"י לא זכר שם דברי הי"מ הללו וצ"ע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ca3e15d822441d1f26b7bf224418cd99a145e3df
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,172 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Second_Tithes_and_Fourth_Year's_Fruit
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>והולכין </b>
+<b> אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית.</b> הנה התוס' פ"ק דר"ה די"ד ע"ב ד"ה ולשביעית הק' וז"ל וא"ת דהכא משמע דאזלינן בתר לקיטה לשביעית ובמס' שביעית תנן כל הספיחים כו' ותי' וז"ל ונראה לפרש דהא דאמר בירק בתר לקיטה היינו כשלא נגמר גדולם בששית אבל נגמר גדולם שרי כו' ומיהו קשה מאתרוג דבסמוך דאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט"ו דאידך שבט ומשמע דמספ"ל כו' נהג ב' עישורים כו' אע"ג דנגמר פרי דהרי חנט בשבט של שנה שעברה ולא נלקט עד שבט אחר ושמא כו' יע"ש ודבריהם ז"ל לעין הקורא הן מן המתמיהין דמאי ק"ל הלא התם חנטה בשניה קודם ט"ו דאידך שבט ובג' נגמר פרי שלה ולכך הצריך ב' עישורי' משום דמספ"ל אי אזלי' בתר חנטה או בתר לקיטה דשנה ג' דהיינו גמר פרי וכבר נתקשו בזה הרב ח"ה ומוהרש"ל ז"ל ונדחקו הרבה בתי' קו' זו וראיתי למוהר"ם ן' חבי"ב ז"ל בקונט' כפות תמרים דל"ז ע"ב שתי' וז"ל ולדידי הדברים פשוטים דמ"ש שם דחנטו פירותי' קודם ט"ו דאידך שבט לא למימרא דחנטה בטבת דשנה שניה דנמצא דגמר פריו בשנה ג' דמעולם לא ראינו שום אילן של אתרוג שחנטו פירותיו מתשרי ואילך דחנטה שלהם היא בימי הקיץ מסיון עד אלול ורוב האתרוגים בחג הסוכות נגמר פיריין וע"כ מ"ש באתרוג שחנט קודם ט"ו דאידך שבט הכונה לו' שחנטו בקיץ ונמצא דגמר פיריין בשנה השני' ואם כן היינו דק"ל דלמה נהג ב' עישורים מס' דשמא אזלינן בתר לקיטה הא כיון שחנטו בקיץ בודאי דנגמר פריין בשנה שחנטו א"ד ז"ל ואין דבריו נראין לי דכפי דבריו אמאי הוצרכו התוס' להק' קו' מאוקימתא דרבי חנינא דאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט"ו דאידך שבט בפשיטות הוי לי' להק' מדר"ע גופיה דקאמר ר"י לא מנהג ב"ש וב"ה נהג בו אלא מנהג ר"ג ור"א כו' דכיון דר"ע לקט אתרוג בשבט אם כן בודאי דחנטו פירותיה בימי הקיץ ונגמר פיריין בשנה ב' ולמה נהג ב' עישורים ותו דכפי דבריו ז"ל לא אדע שכול מ"ש דהרי חנט בשבט של שנה שעברה ולא נלקט עד שבט אחר כו' ומה לנו אם לא נלקט עד שבט אחר הא עיקר קו' אינו אלא משום דנגמר פריו קודם ט"ו דאידך שבט ומה שלא נלקט עד שנה שעברה לא אהני לן מידי לקו' ז"ל ולכן נראה דהא ודאי ליתא והנראה אצלי בכונת דבריהם ז"ל דקו' ז"ל לאו היינו מאוקמתא דר' חנינא דמהתם ודאי ל"ק להו מידי כמ"ש אלא כונתם ז"ל דמשמע להו דאוקמתא דרבי חנינא דקאמר הכא באתרוג שחנטו פירותיו קודם ט"ו דאידך שבט קושטא קאי לרבינא דאמר כרוך ותני לא אחד בשבט היה אלא ט"ו בשבט היה כו' דלהך אוקימתא דרבינא נמי מצינן למימר דאתרוג שלקט ר"ע בט"ו בשבט דשנה ג' חנט קודם ט"ו בשבט דשנה ב' דנמצא חנטה בשנה ראשונה וזה נראה כמוכרח דאם נאמר דלהך אוקמתא דרבינא מעשה דר"ע לא מתוקמא אלא באתרוג שחנט קודם ט"ו בשבט דאותה שנה דהיינו בשנה שניה דא"כ הו"ל לרבינא לאפלוגי אאוקמתא דר"ח ולומר הכי רבינא אמר הכא באתרוג שחנטו פירותיה קודם ט"ו בשבט דאותה שנה דכיון דאתרוג דר באילנו ב' או ג' שנים כמ"ש רש"י ז"ל הי"ל לפרש ולומר דאתרוג שלקט ר"ע הוה קים ליה בנפשיה דחנט באותו שנה אלא משמע דלהך אוקמתא דרבינא מצינן לאוקמא להא דר"ע בכל גוונא ואפי' באתרוג שחנט קודם ט"ו בשבט דשנה ב' דהיינו שנה ראשונה והיינו דק"ל שפיר דכיון דחנט קודם ט"ו בשבט דשנה ב' הרי נגמר פריו קודם ט"ו בשבט דשנה ג' וא"כ לא הי"ל להפריש אלא מע"ב גרידא כדין שנה א' ושנה ב' זה הנ"ל אמת ויציב בכונת דבריהם ז"ל: ודע שמדברי רבינו ז"ל פ"ד מה' שביעית נראה שחולק אדברי התוס' הללו וס"ל דאפילו בגמר פרי אזלינן בתר לקיטה וזה שבדין י"א כתב האורז והדוחן כו' הולכין אחר גמר פרי וסמוך לזה כתב הירק בשעת לקיטתו כו' מבואר מדבריו דבירק אפי' בגמר פרי הולכין אחר לקיטה וראיתי למרן ז"ל שכתב וז"ל הירק בשעת לקיטתו פ"ק דר"ה עלה י"ב לענין תרומה ומעשר ומשמע לרבינו דה"ה לענין שביעית ע"כ ולעין הקורא דבריו תמוהים דלמה זה הוצרך להביא עצות מרחוק ממ"ש פ"ק דר"ה לענין תרומה ובמשמעות דורשין לענין שביעית והלא דבר זה מבואר מעצמו לענין שביעית ממתני' דידן דקתני אתרוג שוה לאילן לשביעית שהולכין בו אחר חנטה באילן ולא כירק דבתר לקיטה ובהדיא אמרו שם בר"ה דרבותינו שבאושה נמנו וגמרו הולכין אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית הנה מבואר דבירק הולכין אחר לקיטה לשביעית והנראה שכונת דבריו ז"ל להוכיח ממה שנראה מדברי רבינו ז"ל דבירק אפילו נגמר פריו בשנה ששית ואפילו לא גדל כלל בשביעית הולכין בו אחר לקיטה ושלא כדעת התוס' ז"ל ואהא כתב דזה יצא לו לרבינו ממ"ש בר"ה עלה י"ב דהיינו מ"ש שם בברייתא ליקט ירק עד שלא תבא השמש וחזר וליקט עד שתבא השמש אין תורמין ומעשרין זה על זה ומשמע דאפילו לא גדל כלל וכבר ראיתי להר"ש ז"ל בפה"מ פ"ט דשביעית שכתב ליישב קו' התוס' הלזו וז"ל וכתב דמכל מקום בעינן שיגדלו קצת בשביעית והכא בשנגמרו גדוליו בששית הא משמע התם דאגידול לא חיישינן אלא אלקיטה דתניא התם ליקט ערב ר"ה כו' ושמא יש לחלק בין מעשר לשביעית דלענין איסור שביעית בעינן גידול קצת כו' יע"ש וא"כ היינו שהוצרך מרן להביא ראיה מההיא דר"ה ולומר דמשמע ליה לרבי' דה"ה לענין שביעית דהולכין אחר לקיטה אפי' לא גדל כלל שלא כדעת הר"ש דממתני' דידן אין ראיה דאיכא למימר דמיירי בשגדל קצת בשביעית כנ"ל ודוק:<br><b> ודע </b> שהתוס' פ"ק דקידושין ד"ג הקשה שהרי אתרוג שהוא גדל על כל מים ואפי"ה אמרינן ששוה לאילן לענין שביעית לילך בתר חנטה ושמא י"ל דהא דאזלינן בתר חנטה להחמיר כגון אם חנט בשביעית כו' והק' הרב עצמות יוסף ז"ל דאי כדברי התוס' מאי פריך בפ' לולב הגזול אמתני' דהלוקח לולב מחברו בשביעית כו' א"ה לולב נמי ומשני לולב בששית כו' והדר פריך א"ה אתרוג נמי בת ששית כו' ומשני אתרוג בתר לקיטה והדר פריך והא בין לר"ג בין לר"א אתרוג בתר חנטה כו' ומאי קושיא הא לר"ג נמי לא קאמר דאתרוג בתר חנטה לשביעית אלא להחמיר כגון אם חנט בשביעית אבל היכא דחנט בששית ונלקט בשביעית ס"ל לר"ג דאזלינן בתר לקיטה כירק ועוד קשה דרבה ורב המנונא ור"י ור"ל ס"ל בפ"ק דר"ה דאתרוג בת ששית הנכנס לשביעית דפטור מן הביעור משום דאזלינן בתר חנטה אם כן אמאי לא פריך להו מהך מתני' דלא אזיל בתר חנטה אלא להחמיר את"ד יע"ש מה שתי' שהם דברים תמוהים כמו שיראה המעיין: ולע"ד מה שהק' מההיא דרבה ור"ה דפ"ק דר"ה לק"מ דע"כ לא כתבו התוס' דאזלינן בתר חנטה להחמיר אלא דוקא לר"ג דס"ל דהולכין אחר לקיטה למעשר משום דגדל על כל מים ואהא ק"ל דאם כן לענין שביעית היה לנו לו' דאזלינן בתר לקיטה כירק דהא עיקר קרא לענין שביעית הוא דכתיב והוצרכו לומר דהיינו דוקא לחומרא אבל לר"א דס"ל דהרי הוא כאילן לכל דבר פשיטא ודאי דאזלינן בתר חנטה בין להחמיר בין להקל ורבה ור"ה דפ"ק דר"ה איכא למימר דס"ל כר"א ומשום הכי ס"ל דאתרוג בת ששית הנכנס לשביעית פטורה מן הביעור וכן מבואר מדברי התוס' שם ד"ה יד הכל שכתבו וז"ל לא נקט האי טעמא אלא למ"ד שוה לאילן לכל דבר כו' דלמ"ד אחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית לא היה צריך לטעם זה ע"כ אשר מבואר מדבריהם דר"ה דס"ל לעולם ששית ע"כ ס"ל כר"א דאלו לאבטולמוס אפילו נימא דטעמא דיד הכל ממשמשין לית ליה אכתי פטורה מן המעשר משום דאזלינן בתר לקיטה למעשר ואדרבא מסוגייא דהתם נראה שיש סעד לתי' התוס' דידן דלפי דבריהם דהתם ניחא מ"ש דרבה אצטריך לטעמא דיד הכל כו' למ"ד שוה לאילן לכל דבר אבל מ"מ תקשי להו למאי דפריך אביי התם אלא רישא פטורה מן הביעור אמאי דאמרינן זיל בתר חנטה א"ה תחייב במעשר דמאי פריך וכי לא שמיע ליה מתני' דבכורים דס"ל לר"ג דאתרוג בתר חנטה לשביעית ובתר לקיטה למעשר ואימא דרבה כוותיה ס"ל אכן כפי דברי התוס' דפ"ק דקדושין ניחא שפיר דע"כ רבה דקאמר פטורה מן הביעור כר"א ס"ל דאי כר"ג חייב בביעור דאזיל בתר לקיטה להחמיר גם מאי דקאמר אביי התם בשלמא סיפא לחומרא ופי' רש"י והתוס' שם דהיינו משום דמספ"ל אי אזלינן בתר חנטה לשביעית או בתר לקיטה במעשר יש לגמגם דהא אכתי לא שמיע לן הא דרבותינו שבאושה דס"ל בתר לקיטה לשביעית אדנימא דמספ"ל לרבה אי הלכתא כוותייהו אכן לדברי התוס' דקדושין ניחא שפיר דמאי דקאמר אביי בשלמא סיפא לחומרא היינו ממש כר"ג ודוק מיהו מה שהק' מההיא דפ' לולב הגזול הא ודאי קו' אלימתא היא דאמאי לא משני דמתני' ר"ג היא דס"ל דאזלי' בתר חנטה להחמיר דוקא ולפי חומר הנושא נ"ל לומר דמאי דקשיא להו להתוס' מעיקרא דהרי אתרוג שגדל על כל מים ואפי' הכי אזלי' בתר חנטה לשביעית לאו מדאורייתא ק"ל דודאי ד"ת אין לנו לחלקו משאר אילנות כמו שלא חלקתו תורה לענין ערלה ורבעי כמ"ש בתי' הב' וכדנפ"ל מקרא דבשנה הד' פעמים שברביעי ואסור משום ערלה אלא דק"ל דכיון דחזינן דלענין מעשר דרבנן תקינו רבנן לילך אחר לקיטה כירק הואיל ודמי לירק שגדל על כל מים אם כן ה"נ לענין שביעית הי"ל לחכמים להחמיר ולומר שיהא שוה לירק לילך אחר לקיטה הואיל ודמי לירק ואהא תי' דאה"נ ולא אמרו אחר חנטה אלא להחמיר ואם כן איכא למימר דתלמודא התם הכי פריך דכיון דהא דאין מוסרין דמי שביעית לע"ה הוא משום דחיישינן שמא לא ינהוג בהן דיני שביעית וקעבר אלפני עור אין לנו לאסור אלא במה שהוא אסור מן התורה אבל באיסור דרבנן לית לן בה ואף למ"ש התוס' ספ"ק דע"ז דבאיסורא דרבנן נמי עבר משום לפני עור איכא למימר דלא כ"כ אלא בדספי ליה ודאי איסורא אבל הכא דאין כאן ודאי איסור אלא מס' שמא לא ינהוג בהן מנהג שביעית איכא למימר דבאיסור דרבנן לא חיישי' והיינו דפריך והא בין לר"ג בין לר"א אתרוג בתר חנטה ד"ת וכיון שכן לענין איסור אין מוסרין דמי שביעית פשיטא דלא חיישינן ותי' הוא דאמר כי האי תנא דאתרוג אחר לקיטה ד"ת ואפילו לקולא כנ"ל. ומ"ש מרן שרבינו פסק כר"ג הן דברים תמוהים עיין מה שכתבתי פ"ד מהלכות שמיטה ויובל דין י"ב ודוק:
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>פירות </b>
+<b> שניה כו'.</b> עיין בהשגת הראב"ד ומ"ש מרן משם מוהרי"ק וז"ל לא ידעתי איך הק' כן דא"כ זו נקר' טבל תיקשי ליה אמתני' דמכשירין שאמרו בהדיא והולכין אחר הרוב כו' וצ"ע דאכתי מה יענה לסיפא דמתני' דהתם דקתני פירות שנה ששית שנתערבו עם שביעית הולכין אחר הרוב מחצה למחצה להחמיר דהרי קי"ל דח' אוסרה בכ"ש לביעור וצ"ע ומ"ש עוד מרן בסוף לשונו ומשום דק"ל ההיא דפ"ק דר"ה דר"ע הפריש ב' עישורין כתב לחלק ביניהם הן דברים שאינם מובנים והנראה דט"ס נפל בדבריו וצ"ל ומאי דק"ל וכוונתו לומר דמאי דק"ל להראב"ד מההיא דר"ע כתב מוהרי"ק לחלק ביניהם וכבר מבואר ובא בספרו הנדפס שכתב ליישב דהתם ר"ע גמריה אסתפק לי' אי ב"ה סוברים דר"ה לאילן בא' בשבט או בט"ו ולכן הוציא ב' עישורין כו' ועוד דאם היה מוציא ב' לבד יהיו סבורים דק"ל דב"ה בא' בשבט אמרו ולכן הוציא שנים להודיע שהי' מסופק בתלמודו ועוד תי' דר"ע הי' מחבב את המעשרות והי' מחמיר על עצמו לחוש בספיקו א"ד ועל פי דבריו יש ליישב מה שהוקשה אצלי וכתבתיו בפנים פ"י מה' מקואות בכללי ס' דרבנן לדעת הסוברים דתרומת פירות דרבנן מהא דר"ע יע"ש מיהו הא ק"ל לתי' מוהרי"ק ז"ל מה יענה למ"ש בירוש' ספ"ד דמעשרות אביונות נותנין עליהן חומרי אילן וחומרי זרעים שאם היתה שניה נכנסת לשלישי שהוא מפריש ופודהו ונותנו לעני כו' וצ"ע:
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b>
+<b> הפטור ממעשר ראשון פטור מן הב' כו'.</b> הנה הסמ"ג ז"ל בעשין קל"ו כתב דבספרי פ' ראה משמע דמע"ב נוהג בכל דבר ומשמע מדבריו שם דאפילו בירק נוהג מן התורה וכ"כ בעשין קס"א יע"ש האמנם מדברי התוס' ז"ל פ"ק דקדושין ד"ג ד"ה מה ירק שכתבו וז"ל ואע"ג דמעשר ירק דרבנן כו' אסמכוהו דרבנן אקראי ור"י פי' אם אינו ענין למעשר תנהו ענין לשביעית כו' יע"ש נראה בהדיא דס"ל דאפי' במע"ב מעשר ירק מדרבנן ממה שלא כתבו עדיפא מינה דקרא אצטריך למעשר גופיה לענין מע"ב שאם חנט בשנה שניה ונלקט בג' הולכין אחר לקיטתו ואינו חייב במע"ב ואם חנט בג' ונלקט בד' הרי הוא חייב במע"ב וכן נראה ג"כ מדברי רש"י שם שכתב אף כל כו' מתעשרין לשעבר ואע"ג דמעשר דידהו דרבנן כו' הרי דלענין מע"ב דקאי רש"י ז"ל כמ"ש מתעשרין לשעבר קאמר דהוי מדרבנן ועוד נראה שכן הוא מוכרח לדעת התוס' ורש"י והראב"ד וסיעתייהו דס"ל דמעשר פירות דרבנן כמ"ש בפ"ק דר"ה ד"ה תנא וכתבו שם דמ"ש בגמ' שם דט"ו אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן ואת אמרת לי שביעית דאורייתא דחרובין לאו דוקא אלא כל מעשר פירות האילן דרבנן ולא מיירי בחרובי שיטה וצלמונה כמ"ש רבינו ז"ל בפ' זה דין ג' ועכ"ל דאפילו מע"ב נמי אינו נוהג ד"ת אלא בדגן תירוש ויצהר שהרי תלמודא התם לענין מע"ב מיירי דקאמר ר"י דנהוג עלמא בחרובין כר"ג דמתעשרין לשנה הבאה ואם לקטן בשנה הג' פטורים ממע"ב ויש לי מן התימה על הרב מש"ל ז"ל שכתב בדין שלפנינו וז"ל ודין זה שכתב הסמ"ג הוא תימא בעיני לחלק בין מע"ב לשאר מעשרות ולא ראיתי לשום אחד מהגדולים שחילקו חילוק זה ואין ס' שסוברים דברייתא זו דספרי אסמכתא בעלמא היא יע"ש והוא תימא שהרי ממקומו הוא מוכרח שלדעת החולקים על רבינו וס"ל דמעשר פירות דרבנן עכ"ל דמע"ב נמי דינא הכי כמ"ש ועיין בפ' כל שעה דל"ט ע"ב במה שפי' רש"י שם וז"ל מרור דמעשר ירק דרבנן ומדאורייתא אית ליה היתר בכל מושבות כו' הרי מבואר דס"ל לרש"י ז"ל דמע"ב נמי הוי מדרבנן וכנראה דאשתמיטתיה מיניה: ודע שלכאורה היה נראה להביא ראיה לדעת הסמ"ג ז"ל מההיא דגרסינן פ' התקבל דס"ה מתיב רב אויא מערימין על מע"ב כו' ודחיק לאוקומא במע"ב בזה"ז דרבנן ובתר הכי פריך ואמה העבריה בזמן הזה מי איכא ומסיק אלא בעציץ שאינו נקוב מדרבנן והשתא אמאי לא מוקי לה בפשיטות במעשר ירק או שאר אילנות דרבנן אלא משמע דמע"ב נוהג אפילו בירק מדאורייתא: וראיתי להריטב"א ז"ל שם שנתקשה בזה וכתב וז"ל והא דלא משני במע"ב דרבנן כגון מע"ב דאילנות וירקות משום דההיא אית ליה עיקר מן התורה וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אבל בעציץ שאינו נקוב אין לו עיקר מן התורה כלל עכ"ל אלא דא"כ קשה למאי דהוה בעי לאוקמא במע"ב בזמן הזה דרבנן אמאי לא ק"ל כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וליכא למימר דס"ל לתלמודא דמע"ב בזמן הזה כיון דאין שום מעשר מן התורה חשיבא כמי שאין לו עיקר מן התורה וכבר ראיתי מי שרצה לומר כן ורצה ללמוד מסוגיא זו דמרור בזמן הזה חשיבא עיקרו מדרבנן דומייא דמע"ב בזמן הזה והא ודאי ליתא שהרי ללישנא אחרינא שכתב רש"י ז"ל בההיא דפ' כל שעה מבואר דס"ל דמרור בזמן הזה חשיבא עיקרו מן התורה ואמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ורש"י ז"ל מדלא דחי לה משום האי טעמא משמע דהכי ס"ל ובפ' ע"פ דף קי"ז ע"ב אמרינן והא רב אחא בר"י הוא דאמר מצה בזמן הזה דרבנן קסבר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון הרי מבואר דמרור בזמן הזה חשיבא עיקרו מן התורה ולכן נראה דתלמודא התם ה"נ דהו"מ למיפרך כל דתקון כו' אלא דעדיפא מינה פריך ואמה עבריה בזמן הזה מי איכא ועיין בתוס' שם ד"ה ואמה שכתבו דה"נ הו"מ למיפרך אי בזה"ז ל"ל להערים יע"ש ודוק:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>מעשר </b>
+<b> שני ממון גבוה כו'.</b> פ' הא"מ דנ"ד ע"ב אמרינן הלכה כר"מ במעשר הואיל וסתם לן תנא כותיה וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שהק' וז"ל וא"ת הא בתרי מסכתי אין ס' למשנה ודילמא סתם ואח"כ מחלוקת היא ותי' בתו' דנהי דסתם גמור לא הוי מ"מ הוי כרבים אצל יחיד יע"ש וכלל זה כתבוהו התוס' פ' החולץ דף מ"ב ע"ב ד"ה סתם ובפ"ק דע"ז ד"ז ד"ה פשיטא ובעירובין פ' כל גגות דל"ב ע"א ד"ה והאמר ר"י יע"ש וראיתי להרב יבין שמועה כלל רצ"ט דצ"א ע"ב הק' דכיון דיחיד ורבים הלכה כרבים א"כ מאי נ"מ אם נחשב כסתם או יחשב כרבים לעולם כך הלכה יע"ש מה שהאריך בזה ובכלל ר"ג דקי"א תי' דנ"מ טובא דאי הוי סתם גמור הוי פסק הלכה גמורה אע"ג דמסתבר טעמיה דיחיד דפליג אבל כשהסתם חשוב כרבי' אז התנא לא נחית לפסוק הלכה אלא גלי לן שהוא דעת רבים ואז חזינן אי מסתבר טעמיה דיחיד פסקינן כיחיד א"ד יע"ש וכדבריו ממש כתב הרשב"א בתשובה סי' קי"ד וכתב עוד דמש"ה פסק רבי יוחנן בההיא דהחולץ כר"י משום דמסתבר טעמיה דר"י יע"ש ודע דכל זה שכתבנו היינו דוקא כשהסתם הוא אליבא דיחיד אז אע"ג דחשיב כרבים אפי"ה פסקינן כיחיד היכא דמסתבר טעמיה אך היכא דהסתם הוי אליבא דרבים אז אע"ג דמסתבר טעמי' דיחיד אפי"ה פסקינן כההיא סתמא וזה מבואר מההיא דפ' החולץ דאמרינן התם הכי אמר ר"י הלכה כרבי יוסי מכלל דיחידאה פליג עליה אין משמע דאי הוי סתמא אליבא דרבים אין כח ביד ר"י לפסוק כרבי יוסי אף ע"ג דמסתבר טעמיה וכ"כ הרב ח"ה שם יע"ש אלא דק"ל ממ"ש התוס' בעירובין דף הנז' ד"ה והאמר וז"ל וקשה דסתם ואח"כ מחלוקת היא ואין הלכה כסתם ואע"ג דלכל הפחות חשיב סתם כרבים כלפי היחיד הכא אין נ"מ דבל"א פליגי רבנן עליו יע"ש וכונתם ז"ל לומר דליכא למימר דמאי דפריך התם והאמר ר"י כו' משום דחשיב ההוא סתמא כרבים פריך דאם כן בלא"ה תיפוק ליה דאמאי פסק כר"ש דיחידאה הוא לגבי רבנן דפליגי עליה התם והוצרכתי לזה מפני שראיתי להרב י"ש כלל רנ"ט שנראה מדבריו שרצה להבין במ"ש התוספות דבלא"ה רבנן פליגי עליה שכונ' לומר דרבנן פליגי אההוא סתמא וכיון שכן אף ע"ג דההוא סתמא חשיבא כרבים אפי"ה הוי רבים כנגד רבים ושקולי' הם ופעמים כך ופעמים כך ואין אלו אלא דברי תימא שכונתם מבוארת כמ"ש דבהדייא תנן התם בריש פרק כל גגות דחכמים ס"ל דאפי' גגות כל אחד ואחד רשות לעצמו ור"ש פליג עלייהו וס"ל דאפי' חצירות רשות אחד הן וא"כ ההיא סתמא ודאי אתיא כרבנן והשתא קשה טובא דמאי ק"ל הא שפיר איכא למימר דמאי דפריך ואמר ר"י כו' הוא משום דחשיב כרבים ואף על גב דבלא"ה פליגי רבנן עליה אפי' הכי אי לאו משום ההוא סתמא לא הו"מ למיפרך לר"י משום דאיכא למימר דפסק כר"ש משום דמסתבר ליה טעמיה אכן כיון דאיכא סתמא אליבא דרבים קשיא ליה שפיר דאפילו מסתבר ליה טעמיה דר"ש לא הי"ל לפסוק כמותו כדמוכח מההיא דפ' החולץ וכמ"ש ושמא י"ל דס"ל דהא דמוכח פ' החולץ דהיכא דסתמא הוי אליבא דרבים אין כח ביד האמורא לפסוק כיחיד אע"ג דמסתבר טעמי' היינו דוקא כשהמחלוקת בסמוך באותה משנה כההיא דהתם דליכא למימר דהדר ביה רבי אבל כשאין המחלוקת בסמוך אע"ג דההוא סתמא הוי אליבא דרבים יש כח ביד האמורא לפסוק כיחיד היכא דמסתבר טעמיה כיון דאיכא למימר דר' הדר ביה ומסתבר ליה טעמא דיחיד ושנאה באחרונה וכעין זה חילקו התוספות ז"ל פרק יש נוחלין יע"ש ודוק:<br><b> וראיתי </b> למוהרנ"ח ז"ל ח"ב סימן ע"א שהקשה על דברי הרמב"ן ז"ל שכתב פ' אלו עוברין דההיא סתמא דריש פ' אלו עוברין דאתיא כר"א דאמר על עירובו בלאו לאו דסמכא היא משום דהוי סתם ואח"כ מחלוקת בשלהי ההוא פירקא דקתני שאור ישרף והאוכלו פטור יע"ש וז"ל ויש להבין שהרי הכריחו התוספות דסתם ואחר כך מחלוקת נהי דלא חשיב סתם גמור מ"מ חשיב כרבים לגבי יחיד ומן הסתם פסקינן כההוא סתמא ואם כן הרמב"ן איך דחה ההוא סתמא בלי ראיה א"ד יע"ש ואחר המחילה רבה לא ידענא מאי ק"ל שהרי מבואר מדברי הרמב"ן ז"ל שם שלא כ"כ אלא ליישב לרבי יוחנן דפסק כרבנן אע"ג דאיהו הוא דקאמר הלכה כסתם משנה ולא רמינן עליה דידיה אדידיה כדפריך בדוכתי טובא אהא הוא דכתב דלא חשיב סתמא משום דהוי סתם ואח"כ מחלוקת וא"כ מעתה מה מקום להקשות דסתמא חשיב כרבים הא אע"ג דסתמא חשיב כרבים סבירא ליה לר"י דלא כוותייהו דיש כח ביד האמורא לפסוק כיחיד וכדס"ל בההיא דהחולץ נגד סתם משנה דחשיב כרבים ובר מן דין דהכא רבנן הוא דפליגי אההוא סתמא ואם כן הו"ל רבים כנגד רבים ומדברי תלמידי הרשב"א ז"ל שהביא מוהרי"ק בכללי הגמרא משמע דכל שהסתם אליבא דיחיד ורבים פליגי אההוא סתמא אין הלכה כההוא סתם ואף למה שפי' הרב יבין שמועה בכונתם מ"מ הא מיהא ס"ל כיון דרבים נגד רבים הם יש כח ביד האמורא לפסוק פעמים כך ופעמים כך וזה פשוט גם מה שהקשה עוד שם על מה שתי' הרשב"א בקידושין לקו' התוס' ז"ל דר"ן משום דברייתא קאי כותיה דר"מ קאמר וז"ל ועוד דמה יאמר ברב יאודה דפסק כותיה משום דסתם לן תנא כותיה אע"ג דליכא התם בר' דקאי כוותיה ואע"ג דר"מ ור"י הלכה כר"י מ"מ כיון דאצטריך לומר הלכה כר"י הואיל שסתם לן תנא כותיה נראה דלית ליה להאי כללא וכרב דלא ס"ל הכי בפ' הוציאו לו יע"ש מה שהאריך ליישב זה גם בזה אחר המחילה לא ידענא מאי ק"ל שהרי הרשב"א ז"ל עצמו נרגש מזה ויישבו שכתב בס"ד וז"ל והא דאמרינן וכר"י בהקדש משום דסתם לן תנא כותיה בדוכתה דהי' עיקר עכ"ל ומהפלא על הרב איך אשתמיט מיניה ודוק:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וכשם </b>
+<b> שאין כו' כך אין נטע רבעי בסוריא כו'.</b> כתב מרן ובתשובה להרמב"ן ז"ל סימן קנ"ו העלה דנטע רבעי נוהג אפילו בח"ל כו' ועיין בתוס' פ"ק דקדושין ד"ה אתרוג שוה לאילן שכתבו וז"ל וי"מ דאפילו מאן דתני כרם רבעי מודה כו' ויש נפקותא דאי פליגי דמאן דתני כרם רבעי דוקא אבל נטע רבעי אין נוהג כלל אפילו מדרבנן אם כן עכשיו בח"ל אין דין רבעי נוהג באילנות ואמרו כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל כו' יע"ש ויש לדקדק דבסוף פ"ק דקדושין דף ל"ט אמרינן רב יוסף מערב ביזרני וזרע א"ל אביי והאנן תנן הכלאים מד"ס א"ל ל"ק כאן בכלאי הכרם כאן בכלאי זרעים כלאי הכרם דבארץ אסורים בהנאה בח"ל נמי גזרו רבנן כלאי זרעים דבארץ לא אסרי בהנאה בח"ל לא גזרו רבנן וא"כ דכוותא נמי בנטע רבעי אפי' נימא דבארץ נוהג נטע רבעי מדרבנן אפ"ה בח"ל לא גזרו רבנן כיון דבארץ גופיה לא אסור בהנאה בנטע רבעי אלא דוקא באכילה אסור וגדולה מזו כתב הרא"ש בה' כלאים הביאו מרן הב"י בי"ד סימן רצ"ו לענין כלאי הכרם דקי"ל כר"י דאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכתב הראב"ד דאינו חייב מלקות אבל איסורא מדרבנן מיהא איכא כתב וז"ל ואף לדעת הראב"ד נראה דלא אסירי בח"ל דאע"ג דאסור בהנאה בארץ כיון דלא אסורי אלא מדרבנן לא עדיף מכלאי זרעים דאסור מדאורייתא בארץ ולא גזרו עליה בח"ל יע"ש ואם כן כ"ש בנטע רבעי דאפילו בארץ אינו אסור בהנאה אלא באכילה ומדרבנן ואף לדעת הרמ"ה שכתב הרא"ש שם דאפי' בח"ל אסור היינו משום דבארץ גופיה אסור בהנאה אבל בנטע רבעי דאינו אסור בהנאה מודה וצריך לומר דס"ל להתוספות ז"ל דהא דקאמר התם כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה בח"ל לא גזרו לאו ה"ט משום איסור הנאה אלא עיקר טעמא משום דכלאי זרעים אפילו בארץ מותרים באכילה כדתנן פ"ח דכלאים אלא כיון דגבי כלאי הכרם נקט איסור הנאה נקט גבי זרעים היתר הנאה והילכך גבי נטע רבעי דכיון דבארץ אסור באכילה מדרבנן בח"ל נמי גזרו רבנן ודע שראיתי להרא"ש בסוף פרקין שכתב לענין מבריך ומרכיב ולשינוייא דפ' משוח מלחמה לראב"י לא הוי מבריך ומרכיב בכלל נוטע אם כן אין ערלה נוהגת בח"ל אלא נוטע אילן מעיקרו שהרי פסקו התוספות שאין נטע רבעי נוהג בח"ל כמאן דתני כרם דקי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל א"כ בח"ל נאמר כו' כראב"י עכ"ל ויש לדקדק דלמה זה הוצרך הרא"ש להביא ראיה לדבריו ממה שפסקו התוס' גבי נטע רבעי והלא כלל זה דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל גמ' ערוכה היא בר"פ כיצד מברכין ובפ' תולין דקל"ט ונראה שכונתו ז"ל כלפי מ"ש תלמידי הר' יונה ז"ל בר"פ כיצד מברכין וז"ל אבל ר"י הזקן ז"ל היה אומר שאין זו ראיה שנוכל לומר שלא אמרו כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אלא דוקא גבי צלף כו' אבל בשאר מילי לא אזלינן לקולא דהיכא דאיתמר איתמר ועוד קשה למורי נר"ו מדאמרינן בקידושין ר"ן ורב ענן הוו אזלי באורחא חזו ההוא גברא דהוה זרע כו' א"ל לא צהריתו לא קי"ל כר"י דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כו' ואם איתא אמאי הוצרך לומר הא קי"ל כר"י לימא ליה כל המיקל בארץ כו' ומדלא הדר להו הכי שמעינן שאין זה הכלל אמור בכל מקום עכ"ד יע"ש הנה כי כן מבוארין הן דברי הרא"ש ז"ל שהוא ז"ל רצה לומר דבח"ל קי"ל כראב"י דמבריך ומרכיב אינו בכלל נוטע מטעמא דכל המיקל בארץ כדאמרינן בפ' כיצד מברכין ומשום דלא נימא דאין זה הכלל אמור אלא היכא דאיתמר בגמ' כס' ר"י הזקן לזה הוצרך להביא ראיה מדברי התוס' שפסקו דאין נטע רבעי נוהג בח"ל מטעמא דכל המיקל בארץ דס"ל דכללא הוא בכל מילי זה הנראה פשוט אצלי בכונת הרא"ש ז"ל ולדעת התוס' צ"ל דההיא דר"ן עדיפא מינה קאמר דאפילו בא"י קי"ל כר"י וכ"כ בס' מע"מ וזה ודאי דוחק ועוד נ"ל לחלק ולומר דע"כ לא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אלא דוקא כי ההיא דפ' כיצד מברכין גבי צלף של ערלה וכיוצא דהספק בא לפנינו ומספ"ל אי חייב בערלה או אינו חייב כר"ע ומש"ה אמרינן כל המיקל כו' משום דכיון דאינו אלא מדרבנן הו"ל כספקא דרבנן ולקולא וכן נמי ההיא דפ' תולין דאמר ולישלח להו כר' טרפון דאמר כשותא אינו כלאים בכרם קי"ל כל המיקל בארץ כו' היינו משום דלישנא דלוי דקאמר כשותא בכרמא ערובא משמע דאפילו אם זרעו הוי כלאים בכרם ואסור בהנאה ואהא פריך ולישלח להו כר"ט דאם עבר וזרעו מותר דכל המיקל בארץ כו' אבל לכתחילה ודאי דאסור לזרוע דאין לנו ליכנס לבית הס' לכתחלה והיינו דהוצרך ר"ן לומר לא צהריתו הא קי"ל כר"י משום דהתם הוה זרע שערי ביני גופני לכתחילה ולכתחלה ודאי לא היה להם ליכנס לבית הס' אי לאו מטעמא דקי"ל כר"י וראיה לדבר מ"ש ה"ה ז"ל פ"ו מה' ערובין דבס' חשיכה אין מערבין עירובי תחומין לכתחילה ומ"מ אם עירב ספק חשיכה עירובו עירוב וכתב שם ה"ה דהטעם דלכתחילה אין מערבין שאין לו ליכנס לבית הספק שיהיה התחלת העירוב בספק יע"ש ועיין בהרב מש"ל ה' בכורות פ"ד בתוך התשובה וכמ"ש פ"י מה' מקואות בכללי ספק דרבנן כנ"ל נכון ועיין בתוספות בפ' תולין ד"ה ולישלח שכפי מ"ש שם בתוך דבריהם אין מקום לקו' תלמידי הר' יונה והנראה שאשתמיט מיניה מהרב מע"מ דברי התוספות הללו ודוק: ומכלל האמור יש לי לתמוה על מרן הב"י ז"ל דבש"ע י"ד סימן רצ"ד סעיף ז' כתב וזה לשונו דין נטע רבעי נוהג אף בחוצה לארץ ויש מי שאומר שאינו נוהג אלא בארץ כו' הנה מבואר מדבריו שהרב ז"ל סתם כסברת תלמידי הר' יונה ור"י הזקן שכתב בב"י דנטע רבעי נוהג בח"ל והיינו משום דלא אמרינן כל המיקל בארץ אלא דוקא היכא דאתמר בגמ' אלא שאח"כ כתב סברת רבינו בשם יש מי שאומר דאפי' כרם רבעי אינו נוהג בח"ל כמ"ש בב"י ואלו שם בסעיף י"ז כתב וז"ל אע"פ שמנהג עובדי אדמה להבריך גפנים בכל שנה כו' ואפי' בכרמים שישראל עובדים אותם ומבריכין אותם בכל שנה מותר משום דמבריך ומרכיב אינו חייב בערלה אלא בארץ אבל לא בח"ל ע"כ ומבואר הוא שסברא זו הוא סברת הרא"ש שכתבנו דס"ל דמבריך ומרכיב אין בו משום ערלה בח"ל מטעמא דכל המיקל בארץ והיינו כס' התוספות שכתבנו גבי נטע רבעי דאמרינן כל המיקל דאילו לדעת ר"י הזקן כיון דס"ל גבי נ"ר דלא אמרינן כל המיקל אלא דוקא היכא דאיתמר בגמ' ה"נ אית לן למימר גבי מבריך ומרכיב וכיון דמרן ז"ל פסק בנטע רבעי כס' ר"י הזקן איך פסק במבריך ומרכיב כסברת הרא"ש ז"ל דאזיל כסברת התוס' ולומר דמה שפסק מרן גבי נטע רבעי דנוהג בח"ל לאו היינו מטעמא דתלמידי הר"י ז"ל אלא דס"ל כדעת י"מ שכתבו התוספות דידן דאפי' למ"ד כרם רבעי נטע רבעי נוהג מדרבנן הא ודאי דחיקא מילתא טובא לומר שלדעת זו סמך מרן ז"ל בש"ע אחר שבב"י לא זכר שם דברי הי"מ הללו וצ"ע:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8a1e4b70ec6fb0cbc3b45f4ef15efc95333bfdaf
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,253 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tithes
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מעשרות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מעשרות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b>
+<b> מוציאין המעשר מיד הכהנים שנא' כו'.</b> זה מבואר בספרי ס' קרח הביאו מוהר"י קורקוס ז"ל ע"ש וכן מבואר מהירושלמי פ"ה דמעשר ב' דגרסינן התם ואע"ג דאת אומר אין נותנים מעשר לכהן מודה שאין מוציאין מידם מ"ט תקחו מאת בני ישראל כו' יעוין שם. ואולם מדברי רש"י ז"ל פ' הא"מ דנ"ח ע"ב ד"ה לא דכ"ע שכתב וז"ל יזכה אבי אמו בתרומות ומעשרות שבו שאף מעשר ראשון לכהנים מדקנסינהו עזרא ללוים עכ"ל מבואר דס"ל דכהן המפריש מעשר מטבלו חייב ליתנו ללוי מד"ת קודם דקנסינהו עזרא והנראה דלעיל שם דמוקמינן למתני' דהמקדש בתרומות ובמעשרות כו' בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו לא הוצרך רש"י לפרש כן משום דאיכא למימר דתלמודא חדא מינייהו נקט לחלוקת מקדש בתרומות ובמעשרות דקתני מתני' מיירי נמי בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו לוי וכן כתב הריטב"א שם ומבואר מדברי הריטב"א ג"כ דקאי בשיטת רש"י ז"ל דכהן המפריש מעשר מטבלו חייב ליתנו ללוי מד"ת ושלא כדעת רבינו והדבר תמיה דמאחר דבספרי ובירושלמי מבואר כדברי רבינו ז"ל מנ"ל לדחות הספרי והירושלמי מהלכה מאחר שבתלמודא דידן לא אשכחן דפליג ומההיא דגרסינן פ' הזרוע דקל"א ע"ב ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע כו' אין מוציאים לא מכהן לכהן כו' הא מלוי לכהן מוציאין אלמא איקרי עם כגון הזרוע ולא זרוע ומאי ניהו מעשר ראשון כו' היה נראה להוכיח ג"כ כדעת רבינו ז"ל דאין מוציאין המעשר מיד הכהן דאי כדעת רש"י קשה דאי ברייתא במעשר ראשון מיירי אמאי אין מוציאין מכהן והא ודאי יש לומר דהיא גופא הוא דפריך התם בתר הכי מעשר ראשון דלוי הוא כלומר ואמאי אין מוציאין מכהן ומשני דברייתא ר"א היא הן אמת שרש"י ז"ל פירש שם וז"ל ופריך מעשר ראשון דלוי הוא ואמאי אין מוציאין אותו מידו לתתו לכהן יע"ש כנראה דס"ל דפרכא דתלמודא היינו אדייוקא דברייתא דדייקינן מינה הא מלוי לכהן מוציאין ולפי דעתו ז"ל עדיפא מינה הי"ל לפרש דאמאי אין מוציאין מכהן והנראה אצלי שרש"י והריטב"א ז"ל ס"ל דתלמודא דידן פליג אירושלמי ואספרי מההיא דגרסינן פ' הספינה דפ"א ע"ב דפרכינן התם אמתני' דקתני הקונה אילן אחד בתוך שדה של חברו מביא ואינו קורא ודילמא לאו בכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומות ומעשרות דמפרק להו בשלמא תרומה גדולה לכהן מעשר עני יהיב ליה לכהן עני אלא מעשר ראשון דלוי הוא למאן יהיב ליה דיהיב ליה לכהן וכראב"ע דאמר כו' והשתא קשה לדעת רבינו דס"ל דכהן המפריש ממעשרותיו אינו חייב ליתנו ללוי אדמוקי למתני' כראב"ע אמאי לא מוקי לה ככ"ע וכדיהיב ליה להני בכורים לכהנים כשהן בטבלייהו דכי מפרשי כהנים בתר הכי לא מחייבי ליתנו ללוי אלא מוכח דתלמוד' דידן ס"ל דאף כהן המפריש חייב ליתן מעשר ללוים מש"ה דחו לההיא דספרי והירושלמי ז"ל ומ"מ אכתי יש לדחות ולחלק דלא פליגא תלמודא דידן והספרי והירושלמי דע"כ ל"ק בספרי דאין מוציאין מיד הכהנים אלא דוקא בכהן המפריש מעשר מגורן שלו וא"נ בלקחן מישראל קודם שבאו לעונת המעשרות אמנם כל שבאו לעונת המעשרות בעודם ביד ישראל הרי חל חיובא עלייהו ליתנן ללוי בעודם ביד ישראל ותו לא פקע מיניה חיובא וחייב הכהן ליתנן ללוי ומש"ה הוצרך תלמודא לאוקמי למתני' דוקא כרבא אלא דמסתמיות דברי רבינו ז"ל נראה דבכל גוונא אינו חייב להפריש כנ"ל ודוק:
+<b>וכל מתנות כהונה אין מוציאין אותן מכהן לכהן</b> כתב מרן כ"מ וז"ל אך קשה דתניא בתר הכי זה הכלל כל דבר שבקדושה כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה מוציאין אותן מידו לידו כו' וי"ל שראה רבינו לדחות ברייתא מקמי מתני' דסוף פ"ק דפאה כו' הנה דברי מרן ז"ל תמוהים דכנראה שהבין דמוציאין דקתני בברייתא מוציאין מכהן לכהן קאמר וזה ודאי ליתא שהרי בפי' כתב רש"י ז"ל שם בד"ה כל דבר וז"ל כגון תרומה וכיוצא בהן מוציאין מיד לוי לכהן הרי דס"ל דמוציאין דברייתא לאו מכהן לכהן קאמר אלא מלוי לכהן אבל מכהן לכהן אין מוציאין ואם כן מאי ק' ליה על רבינו ז"ל וכן מבואר גם כן ממ"ש רש"י ז"ל פ' האיש מקדש דף הנזכר ע"א ד"ה כמי שהורמו וז"ל וזכה הכהן בחייו בתרומה שבו שלא הוטל עליו אלא להפרישו ולקיימה לעצמו כו' ע"ש:<br><b> ומצאתי </b> בשיטה כ"י למוהר"י בי רב ז"ל שם כתב וז"ל כגון שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו הק' הרשב"א דמונפשלייר ז"ל האי טבל ה"ד אם היא של אבי אמו כהן נמי היה חייב ליתנו לכהן אחר כדאמרינן במס' קידושין כל דבר שבקדושה מוציאין אותו מידו דתקנתא דרבנן היא דילמא פשע ואכיל לה בטבלה הואיל ותרומ' שלו לא מפריש לה ואם כן אפי' נפלו לו מבית אבי אמו כהן חייב ליתנו לכהן אחר ואין לו אלא טובת הנאה וי"ל כיון דתקנתא דרבנן היא דילמא אכיל ליה בטבלה דכהן אבי אמו הוא דגזרו אבל האי דישראל הוא ליכא למגזר דלמא אתי למיכל' בטבל' דישראל השתא לא אכיל תרומה אבל כהן דאכיל גזרו ומזה הפי' נשמר רש"י שכתב וזכה הכהן בחייו בתרומה שלו וא"ת האי דמוציאין אותו מידו נתרץ לדעת רש"י ולומר דכי אמרינן התם אין מוציאין מידו מלוי לכהן קאמר א"ד ז"ל יע"ש הנה מבואר שדעת הרשב"א כדעת מרן הכ"מ ז"ל וכן מבואר גם כן מדברי הרב החידושין ז"ל שם שנדפסו מחדש לאחד מן הראשונים שהיה בזמן הרשב"א ז"ל שכתב וז"ל והא דאמרינן כל דבר שבקדושה מוציאין אותו מידו התם טעמא מאי דמימר אמר כיון שהתרומה מותרת לי למה לי להפרישה אבל ישראל כיון דאסירה ליה תרומה אין מוציאין מידו עכ"ד הרי מבואר דשני המאורות הללו מפרשים לברייתא דמוציאין מידו מכהן לכהן כדעת מרן ז"ל ולא כמ"ש רש"י מלוי לכהן ויש לתמוה על מוהר"י בי רב ז"ל איך לא סייע עצמו מדברי רש"י ז"ל דפרק הזרוע שכתב כן בהדיא ולדעתי נראה שיש להכריח כדברי רש"י ז"ל מסוגיא דפרק הזרוע דפריך התם לרב דמספ"ל אי לויים אקרו עם או לא מברייתא דקתני זה הכלל כל דבר שבקדושה כגון תרומה כו' ופרש"י ז"ל אלמא פשיטא ליה דלא אקרו עם ואין מוציאין מלוי לכהן והיכי מספ"ל לרב והשתא אם איתא דמוציאין מידו דקתני רישא דברייתא מכהן לכהן קאמר אם כן נימא דכי קתני סיפא אין מוציאין מכהן לכהן קאמר וכאידך ברייתא דקתני ושאר מתנות כהונה אין מוציאין מכהן לכהן כו' ולעולם דמלוי לכהן מוציאין משום דאיקרו עם אלא משמע ודאי דמוציאין דקתני ברישא דוקא מלוי לכהן קאמר אבל מכהן לכהן אין מוציאין דהשתא ע"כ כי קתני סיפא אין מוציאין אפי' מלוי לכהן קאמר ומשום הכי פריך שפיר אמנם אין להקשות עוד לדעת הרשב"א והרב בעל החידושין דאמרינן התם הזרוע ולא זרוע ומאי נינהו מעשר משמע דמעשר אין מוציאין מכהן לכהן ואמאי לא חששו חכמים במעשר דילמא אכיל לה בטבליה כי היכי דחששו בתרומה דהא ודאי בורכא היא דמעשר ודאי ע"כ מפריש לה כהן משום תרומת מעשר שבו דמחייב ליתנו לכהן אחר והילכך לא חיישינן וזה פשוט ולקושיא קמייתא יש ליישב לדעתם ז"ל דס"ל לתלמודא דע"כ ברייתא דקתני כל דבר שבקדושה כו' מוציאין וכל דבר שאינו בקדושה כו' אין מוציאין רישא וסיפא אכולהו קתני דמוציאין ואין מוציאין בין מכהן לכהן בין מלוי לכהן משום דאי מוציאין ואין מוציאין דוקא מכהן לכהן מיירי קשיא דסיפא למה לי הא כיון דתני רישא כל דבר שבקדושה כו' מוציאין מכהן לכהן משמע ממילא דכל דבר שאינו בקדושה אין מוציאין מכהן לכהן ותו דתרתי ל"ל הא תני לה אידך בהדיא ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע כו' אין מוציאין מכהן לכהן אלא משמע ודאי דאין מוציאין דקתני סיפא אפי' מלוי קאמר דהשתא הוצרך סיפא למתניא בהדיא דאי מדיוקא דרישא דקתני כל דבר שבקדושה מוציאין הו"א דהכי דייקינן מיניה כל דבר שבקדושה מוציאין מכהן לכהן ומלוי לכהן הא כל דבר שאינו בקדושה אין מוציאין מכהן לכהן אבל מלוי לכהן מוציאין להכי תני סיפא בהדיא לאשמועינן דאין מוציאין כלל כנ"ל נכון ליישב לדעתם ז"ל ואדרבא ברייתא דקתני ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע אין מוציאין מכהן לכהן מסתייע שפיר לדעתם ז"ל דאי כדעת רש"י דתרומה אין מוציאין מכהן לכהן אמאי תני לה לחלוקה מכהן לכהן גבי הזרוע הא כיון דתרומה דהוי דבר שבקדושה אין מוציאין כ"ש גבי זרוע אלא משמע דבתרומה מוציאין ולהכי תני לה גבי זרוע דוקא אחרי כותבי כל זה נדפס ובא ס' בגדי כהונה למוהר"א הכהן פרחייא ז"ל וראיתי לו שם בדף פ"ג ע"א שעמד על דברי מרן ז"ל והוקשה לו מה שהקשינו ודחה דבריו ז"ל ומתוך מ"ש הרואה יראה שדברי מרן יש להם על מה שיסמכו סמיכה דרבנן קדשי הנהו תרי ארייותא ויש ליישב דבריהם כאשר כתבנו כנ"ל ואולם אכתי י"ל על הרשב"א ז"ל והרב החידושין ז"ל מה יענו למתניתין דספ"ק דפאה דקתני כהנים ולוים שלקחו את הגורן המעשרות שלהם דמוכח בהדיא דאין הכהן חייב ליתן תרומותיו לכהן אחר כמו שהכריח מרן ז"ל ואי ס"ל דמתניתין פליגא אברייתא דפרק הזרוע וכמ"ש מרן ז"ל לדעת רבינו אם כן מאי קשיא ליה בההיא דפרק האיש מקדש דמוקי למתניתין דהמקדש בתרומות כו' בישראל שנפלו לו מבית אבי אמו מההיא ברייתא דפרק הזרוע הא איכא למימר דמתניתין דקדושין פליגא אברייתא ואמתניתין דסוף פ"ק דפאה אלא משמע ודאי דס"ל דברייתא דפרק הזרוע הלכתא פסיקתא היא ואפשר לומר שהן ז"ל מפרשים למתניתין דפאה כפי' הראב"ד ז"ל שכתב בפ"ו מהלכות אלו הלכה ט"ו דמתניתין לאו משום קנסא אלא משום שאומר לו מנתא דכהן לא זבני לך יע"ש והמעשרות שלהם דקתני במתניתין לאו לענין שיהיו שלהן לגמרי קאמר שהרי מחוייב הוא ליתנו לכהן אחר מתקנתא דרבנן אלא לענין טובת הנאה שלהם דלא מצי בעל הגורן לאפוקניה מנייהו בע"כ כנ"ל:<br><b> אך </b> קשה לי טובא לפי' הראב"ד ז"ל דכיון דקי"ל טובת הנאה אינה ממון ומתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין איך יכול להוציאו ממנו בע"כ ובהדיא כתבו רבינו ז"ל פי"ב מהלכות תרומות הלכה ט"ו דאם לקח הכהן שלא מדעת הבעלים זכה בהן מפני שטובת הנאה אינה ממון וצ"ע כעת ושוב ראיתי להרב מחנה אפרים הלכות טובת הנאה סימן א' שתמה עליו כן יע"ש ועוד נראה ליישב לדעתם ז"ל דס"ל בפי' דמתניתין כפי' רבינו ז"ל דהיינו משום קנסא וכדאיתא בירושלמי בהדיא וס"ל דמתניתין דקתני כהנים ולוים שלקחו את הגורן המעשרות שלהם מיתפרשה במעשרות דוקא ודייקא נמי מתני' דלא קתני התרומות ומעשרות שלהם משום דבתרומות ודאי חייבים ליתנן לכהן אחר מתקנתא דרבנן ואפילו בגורן שלהן אלא דוקא מעשרות הוא דקתני דהם שלהם משום דגבי מעשרות ליכא למיחש דילמא אכיל להו בטבלייהו דמכיון דתקון רבנן דמחייב ליתן התרומה לכהן אחר ע"כ מפריש המעשר כדי להפריש תרומת מעשר שבו וזה נראה לי נכון: אך קשה לי לפי שיטתם ז"ל מהא דתנן בפרק נושאין על האנוסה הגדילו התערובות ושחררו זה את זה כו' אינן חולקין על הגורן ומוכרין את התרומה והדמים שלהם ופירש"י ז"ל ומוכרין את התרומה תרומת תבואתן כשמפרישין אותה אין צריכים לתתה לכהן אחר דכל חד אמר לכהן אייתי ראיה דלאו כהן אנא ושקול כו' יע"ש: והשתא לפי דעתם ז"ל קשה טובא שהרי ממה נפשך חייבים לתתם לכהן דאי כהנים נינהו הרי הם חייבים ואי ישראל נינהו הרי חייבים ואין להם בהם אלא טו"ה גרידא ושמא נאמר דכי תקון רבנן דחייבים לתנם לכהן אחר היינו דוקא בכהן ודאי ומטעמא דמימר אמרי כיון שהתרומה מותרת לי ל"ל לאפרשה אבל בספק כהן כיון דע"כ מפריש משום דאסור לאכול בתרומה מספק לא תקון רבנן כנ"ל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אחד </b>
+<b> מששה דברים כו' והחצר והשבת.</b> בפרק המביא דל"ה בעא מיניה רבא מר"ן שבת מהו שתקבע למעשר מי אמרינן כיון דכתיב וקראת לשבת עונג קבעה אפילו בדבר שלא נ"מ או דילמא כו' ומסקינן כי אתא רבין אמר ר"י אחד שבת ואחד חצר כו' אין קובעין אלא בדבר שנ"מ כו' וראיתי בשיטת כ"י להמאירי ז"ל שכתב וז"ל ולענין חצר דאמרינן עלה דלא קבעה בתאנים שהכניסן לקצות מבעי' לן לאחר שיבשו מיהא ונ"מ מי קבעה להו חצר ממילא או דילמא כיון דבשעה שהכניס ליבש לא קבעתן תו לא מקבעי ואיכא מ"ד דתו לא קבעי וכדאמרינן דמערים אדם ומכניסם במוץ שלה ואע"ג דהדר וממרח לה בתוך ביתו תו לא מחייבי וכדאמרינן עלה בפסחים חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אע"פ שהן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין ואתינן עלה מטעמא דהכניסן במוץ שלהן ומדקאמר מלאה פירות אלמא בנמרחין קא מיירי וש"מ דאע"ג דנתמרחו תו לא אתי לידי חיוב אלא דמ"מ איכא למימר דלא דמי דהתם בשעה שהכניסן אין בהן חיוב דבמוץ שלהן נכנסה אבל הכא אי לאו דאינו מחשב הרי נ"מ וכי הכניסם אין בה מחוסר מעשה לגמר שלהן והילכך כי נגמרה מחשבתו מיהא מחייב והדברים נראין כן אלא שאין בידינו להכריע עכ"ל ומדברי התוספות שם בד"ה אחד שבת כו' שהקשה וז"ל וא"ת ומאי נ"מ כיון שאינו קובע אלא בדבר שנ"מ כו' נראה דס"ל דכי נ"מ אחר כך חצר קובע ממילא דאל"כ אמאי לא תי' דנ"מ היכא דהכניסן לחצר קודם שנ"מ דלאחר שיבשו ונ"מ שבת קובעת דאי לאו משום שבת כיון שבשעה שהכניסן לחצר לא נ"מ לא מיקבעי אלא משמע דס"ל דכל שנ"מ אח"כ חצר קבעה להו אלא דמ"מ קשה דאמאי לא תי' דנ"מ היכא שהכניסן במוץ שלה דלא קבעה להו חצר אח"כ לכ"ע וצריך לומר דעדיפא מינה קא משני ועיין בתוספות פרק השוכר את הפועלים דפ"ח ע"ב ד"ה שכתבו שם דדוקא בחיטין ושעורין שדרכן למרחן בשדה ולהכניסן לבית ממורחין אין מחוייבין במעשר אלא אם כן ראו פני הבית ממורחין אבל קישואין ודילועין רגילות להכניסן לבית עם הפקוס והילכך כל שפסקן בבית נתחייבו במעשר והוכיחו כן מתוס' דהתם יע"ש וצריך לומר לדעת איכא מ"ד שכתב המאירי ז"ל דתאנים לקצות נמי דרכן לייבשן בשדה ולהכניסן לבית יבשים והילכך הו"ל כחיטין ושעורין אלא דאפילו הכי דחי המאירי ז"ל דכיון דבמחשבתו הדבר תלוי ולא מיחסר מעשה הוקבעו למעשר ודוק ובפשטא דשמעתא איכא למידק דמאי קא מבעיא ליה לרבא אי שבת קובעת בדבר שנ"מ הא פלוגתא דר"א ור"י היא דקתני היה אוכל באשכול וחשכה עליו ליל שבת ר"א אומר יגמור ר"י אומר לא יגמור ואי שמיע ליה לרבא ברייתא דקתני ר"ן או לא כשאמר ר"א יגמור בשבת יגמור אלא ממתין למ"ש ויגמור א"כ לכ"ע שבת קובעת בדבר שנ"מ ומאי קא מבעיא ליה: וראיתי בשיטה מקובצת למוהר"ב שכתב משם יש מפרשים דע"כ לא מבעיא ליה לרבא אלא דוקא בשיחדם לשבת אי אסורין למ"ש אבל בשבת עצמו פשיטא ליה דאסור ואפי' לא יחדם לשבת יע"ש ואם כן לפי זה יש ליישב קושיין דאיכא למימר דקא מבעיא ליה אליבא דר"א דס"ל יגמור למ"ש אם היינו דוקא בשלא יחדם לשבת אבל כל שיחדם לשבת אפילו ר"א מודה דאף למ"ש אסורין אלא דקשה טובא לפי י"מ הללו דאם כן מאי האי דקאמר מר זוטרא אף אנן נמי תנינן ועוד אמר ר"א עומד אדם על המוקצה כו' ומאי ראיה מייתי ממתניתין לבעייא דרבא הא התם בשבת גופיה מיירי מתני' ובשבת עצמו פשיטא ליה דאסור ולכן נראה דרבא ודאי שמיע ליה ברייתא דר' נתן דקאמר לא כשאמר ר"י יגמור ואפ"ה קא מבעייא ליה לרבא לדידן דקיימא לן כסתם מתניתין דקתני המעביר תאנים לקצות כו' דס"ל דחצר אינה קובעת בדבר שנ"מ מי נימא דשבת דינו כחצר או עדיפא מיניה דהשתא מתניתין דהיה אוכל בתאנים כו' ליכא למיפשט מידי דאיכא למימר דמאי דס"ל לר"א ור"י דשבת קובעת בדבר שנ"מ הוא משום דס"ל ג"כ דחצר קובעת בדבר שנ"מ אבל לדידן דקיימא לן כסתם מתניתין דהמעביר תאנים בחצר אינו קובעת בדבר שנ"מ הכא נמי שבת אינו קובעת: אך אכתי תימה לרב שימי בר אשי דקאמר לקמן ר"א קאמרת ר"א לטעמיה דקאמר תרומה קבעה וכ"ש שבת כו' והשתא קשה דאי שמיע ליה לרב שימי ברייתא דרבי נתן אמאי לא הקשה בפשיטות ר"א קאמרת ר"א לטעמיה דאית ליה חצר ושבת קובעין בדבר שלא נ"מ כדקאי רבי נתן ואמאי הוצרך להביא עצות מרחוק מתרומה דאי לא שמיע ליה ברייתא דרבי נתן אם כן תקשי ליה מתני' דקאמר ר"א אומר יגמור דס"ל דשבת אינה קובעת בדבר שלא נ"מ וליכא למימר דלעולם לא שמיע ליה ברייתא דרבי נתן אלא דס"ל דע"כ לא קאמר ר"א התם יגמור אלא משום דהתחיל בהתר ואם כן קשה דמאי פריך לקמן מר"א לר"א וצ"ע:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>במד"א </b>
+<b> בתבואה אבל בקיטניות כו'.</b> כתב מרן פ"ק דביצה מימרא דאביי וכלישנא בתרא ופירש רש"י ז"ל וז"ל בהנהו הוא דמחייב ר"י לפי שהרבה כונסין אותו למלילות אבל בקיטני' סתם הכנסתם למירוח כו' ויש לדקדק טובא דאם כן מאי פריך בגמ' ממתני' דקתני מי שהיו לו חבילי תילתן כו' של טבל כו' אימא דע"כ לא קאמר אביי אלא בשאר קטניות דסתם הכנסתם למירוח אבל בתילתן כיון שאין דרך בני אדם לעשותן כרי ומירוח אלא נותנו מעט מעט בקדרה למתק ונותנו בעצמו כמ"ש רש"י ז"ל בד"ה לישמועינן ה"נ דאיסורייתא טבלה וי"ל בדוחק וצ"ע ובשיטה כ"י להמאירי ז"ל כתב על פי' רש"י ז"ל וז"ל ואין הדברים נראין דמיני קטניות ודאי לאו סתמייהו למירוח טפי מדגן ולא אף מדגן ומש"ה אית דמפרשי מחלוקת בשבולי' דתרומתן מן התורה אבל קטניות הואיל ותרומתן מדרבנן אף לאחר מירוחן איסורייתא לא טבלא בהו ומצי למיכל מינה אכיל' עראי עכ"ד ולהך פי' ניחא האי דפריך ממתני' דתלתן ודוק:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>היה </b>
+<b> אוכל באשכול וחשכה עליו ליל שבת כו'.</b> הנה רבינו בפי' המ' פ"ח דתרומות מ"ג נראה דגריס בבבא שניה ר"י אומר יגמור ר"א אומר לא יגמור שכתב וז"ל וכמו כן מאמר ר"י יגמור ר"ל שיניחנו למטה ויגמור כו' ע"ש וכתב רש"ל ז"ל בס' יש"ש ס"י שכן נראה מדברי הר"ש שם ממה שהקשה שם וז"ל ומיהו ר"י בריש פ"ב דמעשרות אמר רבי יוחנן דשבת טובלת בפירות שליקטן שלא לצורך שבת וקדש עליהם שבת וצ"ל דלא אמרו יגמור למ"ש אלא מפני שהתחיל בהיתר ע"כ ואי גריס כגירסא דידן מאי ק"ל הא ר"י ס"ל כרבי יהושע דהלכתא כוותיה יע"ש והמעיין בדברי הר"ש שם יראה דגריס כגירסא דידן ומה שהכריח ממה שהקשה מההיא דר"י ג"כ דכוונת הר"ש ז"ל דמשמע ליה דהא דר"י אליבא דכ"ע אמרה מדחזינן בירושלמי דאותבי' ר"ל לר"י ממתני' דפ"ב דמעשרות דקתלי המעלה פירות מן הגליל ליהודה אוכל מהן עד שהוא מגיע למקום שהוא הולך ותני עלה ואפי' לן אפי' שבת ומשני ליה מאי אפילו שבת ברוצה לשבות והשתא מאי ק"ל נימא דההיא ברייתא ר"א היא דאמר יגמור ומ"מ מה שתירץ הר"ש ז"ל דלא אמרינן יגמור אלא מפני שהתחיל בהיתר ק"ל דאכתי תיקשי ליה דר"י אדר"י דר"י גופיה קאמר דאין שבת קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ואי ס"ל דההוא דירושלמי איירי בפירות שנגמרה מלאכתו א"כ מאי ק"ל מדר"א הא ר"א ל"ק אלא באשכול שלא נגמרה מלאכתו כמ"ש הר"ש ז"ל וצ"ע ולגירסת רבינו ז"ל יש לעיין דאם כן מאי פריך בגמ' מדר"א אדר"א הא ר"א קאמר דלא יגמור דס"ל דשבת קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכדס"ל במתני' דבשאר שני שבוע לא משום דשבת קבעה וכבר תמה בזה רש"ל ז"ל. ונלע"ד דס"ל לרבינו דהא דקא פריך בגמרא ממתני' דהיה אוכל באשכול לאו מדר"א אדר"א קא פריך כפרש"י ז"ל אלא ארבא דקא מבעיא ליה אי שבת קובעה בדבר שלא נגמרה מלאכתו ועדיפא מחצר או דילמא תרוייהו שוין הן דאהא קא פריך דמאי קא מבעיא ליה מלתא דפליגו בה תנאי דר"א ס"ל דאע"ג דחצר אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו שבת עדיפה מחצר וקובעת אפי' בדבר שלא נ"מ ולר"י אע"ג דחצר קובעת אפי' בדבר שלא נ"מ שבת גריעא מחצר ואינה קובעת אלא בשנ"מ ואם כן מאי קא מבעיא ליה ומשני התם כדקתני טעמא ר"ן אומר לא כשאמר ר"א יגמור בחצר יגמור כו' ואם כן נמצא דלכ"ע בין לר"א בין לר"י חצר קובעת בדבר שנ"מ ומאי דקא מיבעיא ליה לרבא היינו לסתמא דמתני' דידן דקתני המעביר תאנים כו' דס"ל דחצר אינה קובעת בדבר שלא נ"מ אי שבת נמי דינו כחצר או לא כנ"ל ודוק ודברי מרן ז"ל בזה הם דברים תמוהים הן במה שהקשה הן במה שתי' ועיין בספר מש"ל ז"ל מה שרצה לתרץ מוהר"י כולי ז"ל דיש מקום לצדד ולומר דשרי לעשר בשבת דבר שלא נ"מ כיון דמה"ת לא בא לעונת המעשרות ואיסורא דשבת רביע עלה מדרבנן לא הוי כמתקן ועוד מדאמרינן בפ' משילין וה"מ פירי דטבלי מאתמול וא"כ ה"נ כיון דפירות אלו לא הוו טבלי מאתמול כיון דלא נגמרה מלאכתן ואיסורא דשבת רביע עלייהו שרי לעשרם יע"ש:<br><b> והנה </b> מ"ש דכיון דמן התורה לא באו לעונת המעשרות דאיסורא דשבת רביע עלייהו מדרבנן לא הוי כמתקן הא ליתא ואמינא לה מההיא דפ"ק דביצה די"ב ע"ב רב טובי ברי' דרב נחמיה הוה לי' גרבא דחמרא דתרומה אתא לקמי' דרב יוסף מהו לאמטויינהו לכהן האידנא כו' הרי מבואר דאפי' בדבר שאין חיובו אלא מדרבנן אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט שהרי הא דרב טובי בח"ל הוא דאין חיובו אלא מדרבנן כמ"ש הר"ן ז"ל ואם איתא דבדבר שחיובו מדרבנן מותר להפריש תרומות ומעשרות בי"ט מאי קא מיבעיא ליה מהו לאמטויי לכהן האידנא הא טעמא דאין מוליכין תרומה בי"ט היינו משום דאינו זכאי בהרמתה כדקתני מתני' ואם כן בתרומת ח"ל כיון דזכאי בהרמתה פשיטא ודאי דשרי בהולכתה דומיא דחלה ומתנות וכן משמע בהדיא מהא דאמרינן התם ד"ט ע"א אבוה דשמואל אמר אפילו גילגל עיסה מערב יו"ט אין מפריש ממנה חלתה ביום טוב והתם בחלת ח"ל איירי דחיובא מדרבנן מדפריך עלה נימא פליגא דשמואל אאבוה דשמואל דאמר חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש כו' גם בפ' נוטל דקמ"ב פרכינן התם אמתני' דקתני ר"י אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה ואמאי הא קא מתקן ומשני לה ע"ש וא"כ מאי קשי' ליה הא מדומע אין איסורו אלא מדרבנן דמדאורייתא ברובא בטיל גם בפרק מפנין דקכ"ח פרכינן התם אמתני' דקתני מפנין תרומה טמאה כו' אבל לא את הטבל פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן שזרעו בעציץ שאינו נקוב וא"א אמאי קא אסור במתני' לפנות את הטבל נימא מיגו דאי בעי מפריש עלה תרומה בשבת וחזי ליה השתא נמי חזי ליה כי היכי דאמרי' התם גבי דמאי גם בפרק בכל מערבין דף ל"ב אמתני' דקתני' מערבין בדמאי אבל לא בטבל פריך עלה פשיטא ומשני בטבל טבול מדרבנן וכי שרי להפריש בשבת אמאי אין מערבין הא חזי ליה אם מפריש עלה וכדאמרי' גבי דמאי דמערבין מהאי טעמא דאי בעי מפקיר לנכסי והוי עני וחזי ליה ולזה י"ל ע"פ מ"ש התוס' שם ד"ל ע"ב ד"ה וליפרוש עלה דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון תרומה דחזייא לכהנים והכריחו כן מדאמרינן דאין מערבין בהקדשות אע"ג דאפשר לאתשולי עלייהו ע"ש ואם כן משום הכי אין מערבין בטבל טבול מדרבנן אע"ג דאי בעי מתקן ליה כיון דהשתא מיהא לא מתקן ליה ולא דמי לדמאי דדמאי הא חזי מיהא השתא לעניים וכן מוכח בהדיא מהא דגרסינן בפרק יום הכיפורים דף פ"ב ע"ב אפשר בחול' פשיטא ל"צ בשבת בשבת נמי פשיטא טלטול דרבנן הוא הב"ע בעציץ שאינו נקוב דרבנן הרי בהדיא דאפי' עציץ שאינו נקוב ומעשר ירק דרבנן לא שרי לעשר בשבת כללא דמילתא מכל הנהו דוכתי דכתיבנא מוכח דאפי' בדבר שאין חיוב תרומתו אלא מדרבנן אמור רבנן דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט דלא כהרב הנזכר ומה שרצה להוכיח מדאמרי' פ"ב דביצה די"ח כלי שנטמא באב הטו' אין מטבילין אותו בי"ט בולד הטומא' מטבילין אותו בי"ט ופרש"י דבאב הטומא' כיון דטמא מן התורה הוה ליה כמתקן. בולד הטומאה כיון שאין טומאתו אלא מדרבנן לא מחזי כמתקן ע"ש י"ל דהתם שאני דלא מחזי כמתקן כולי האי כיון שאפי' קודם טבילה היה הכלי ראוי להשתמש בו לטמא ולמי שאינו אוכל חולין בטהרה וכמ"ש הרב המגיד פ"ד די"ט דין י"ז ע"ש: וא"נ דהתם שאני דאינו אלא כהדחת כלים בעלמא ומ"ה לא גזרו אלא באב הטומאה מה שאין כן בהגבהת תרומות ומעשרות דמתקן גמור הוא וקא עביד מעשה דקורא עליה שם תרומה ואוסרה לזרים ותדע מדחזינן התם לרבה ולר"י דהוצרכו למיהב טעמא אחרינ' להא דאין מטבילין כלים בשבת גזירה שמא יעבירנו ד"א בר"ה או משום גזירה שמא יסחוט וא"א תיפוק ליה משום מתקן דומיא דאין מגביהין תרומות ומעשרות מה"ט אלא משמע דהא לא חשיב מתקן גמור כמ"ש ועיין בשיטה מקובצת למוהר"ב שם. גם מ"ש דכיון דפירות אלו לא הוו טבילי מאתמול שרי לעשרן נראה דיש לדקדק ע"ז מדפרכינן התם לרבה דאמר מוללין מלילות בי"ט אם כן מצינו תרומה שזכאי בהרמתה ותנן לא אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה ופרש"י א"כ דמוללין מלילות בי"ט כו' והשתא א"א דפירות שלא נגמרה מלאכתן ובא שבת וקבען שרי לעשרן בשבת אם כן אדפריך לרבה לדידיה נמי מי ניחא הא מצינו תרומה שזכאי בהרמתה בה"ג וע"כ צ"ל דרוב תרומה קאמר ואם כן מאי ק"ל לרבה ואע"ג דההיא מתני' בי"ט קא מיירי מ"מ משמע דכי היכי דשבת קובעת למעשר ה"נ י"ט דיום טוב נמי מקרי שבת ותו שהרי טעמא דשבת קובעת למעשר היינו משום דכתיב וקראת לשבת עונג ואם כן מהאי טעמא י"ט נמי דינה הכי שהרי כתב רבינו פ"ו מה' י"ט דין י"ז דכשם שמצוה לכבד את השבת ולענגו כך כל ימים טובים שנאמר לקדוש ה' מכובד אבל ימים טובים נאמר בהם מקרא קודש ע"ש וכנ"ר דעת הר"ש ז"ל בריש פ"ד דדמאי שכתב וז"ל חברייא בשם רבי חנינה מפני כבוד שבת התירו רב ביבי בשם ר"ח אימת שבת עליו והוא אומר אמת כו' פי' אימת שבת עליו משום דאמרינן בפרק המביא דשבת קובעת למעשר עכ"ל ואילו שם בירוש' מבואר דבי"ט נמי דינא הכי דאוכל על פיו וע"כ היינו משום דאימת י"ט עליו. הנה מבואר די"ט נמי קובעת למעשר ועיין מ"ש רבינו ריש פרק ג' מה' אלו ודוק וכן מוכח ממה שכתב התוי"ט פ' המביא וז"ל עומד אדם על המוקצ' ע"ש לרבותא נקט ע"ש דאע"ג דסתם לן תנא כר"ש אפ"ה בהך מוקצה דגרוגרות וצמוקים מודה ר"ש כו' ע"ש והשתא א"א דשבת קובעת למעשר אבל י"ט לא א"כ מאי קשי' ליה דאמאי נקט במתני' ע"ש הא איצטריך למתני ע"ש לאשמועינן דדוקא ע"ש בשביעית אבל בשאר שני שבוע לא משום דשבת קובעת כדאמרינן בגמ' ואי הוה תני עי"ט לא מצי למתני' בשביעית דאפי' בשאר שני שבוע נמי כיון די"ט אינה קובעת ויש לדחות דמאי דק"ל להרב תוי"ט ז"ל היינו לפום מסקנא דשמעתין דמסיק רב שימי רב קאמרת רב לטעמיה דאמר תרומה קובעה וכ"ש שבת ואם כן היינו דק"ל דאמאי לא תני י"ט ואפי' בשאר שני שבוע ואי משום דאשמועינן רב דשבת קובעת הא שמעינן ליה מכ"ש דתרומה וכן מצאתי למאירי ז"ל שכתב בהדיא די"ט אינה קובעת שכתב וז"ל וכן יש מי שמפרש דהאי אפי' בחול דקאמר בי"ט קבעי למימר כלומר אמאי אשמועי' פלוגתייהו בשבת לישמו' פלוגתייהו בי"ט דהא בי"ט נמי שייך פלוגתא דבריר' ואמאי אשמועינן שבת אי לאו דאתא לאשמועינן דשבת קובעת דכתיב בה עונה ובי"ט דלא כתיב בה עונה לא ומשני האי דנקט שבת לאשמועינן דאפי' שבת טבל מוכן הוא עכ"ל ומ"מ נר' שד"ז שכתב החכם הנזכר ליתא מדאמרי' בגמ' אף אנן נמי תנינן עומד אדם על המוקצה ע"ש בשביעית טעמא דשביעית דלאו בר עשורי הא בשאר שני שבוע ה"נ דאסור מאי טעמא לאו משום דשבת קובעת והשתא א"א דשרי לעשרם בשבת כו' קשה דאמאי לא תני ע"ש בשאר שני שבוע ובתנאי שיעשרם בשבת אלא משמע דלא חשיבי כפירי דטבילי האידנא אלא דוקא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה דא"א להביאה לידי חיוב מערב יום טוב משום דאפייתה בי"ט ניחא ליה יותר דמה"ט הוא דשרינן אפייה בי"ט משא"כ בפירות שאפשר להביאם לידי חיוב ביום טוב ויש לי להכריח הדבר ממ"ש התוס' פ"ק דביצה ד"ג ע"א ד"ה הא ר"י וז"ל פרש"י כו' ועוד קשה לרבי היכן מצינו דזכאי בהרמתה בי"ט כו' א"כ נתחייבו מאתמול ואינו יכול להפרישו בי"ט ע"ש וי"ל בדבריהם דמאי קושיא הא לרבי משכחת לה שפיר תרומה דזכאי בהרמתה משהכניסה לבית ביום טוב דהשתא כיון דהוטבלו ביום טוב ודאי מפריש תרומה בי"ט מש"ה קאמר תלמודא דמתני' דקתני לא אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה ר"י בר יאודה היא דלרבי מצינו תרומה שזכאי בהרמתה בכה"ג וכן ראיתי בשיטה מקובצת למהור"ב שתי' כן משם רבו והק' עוד לפי' ר"ת דכי פריך ולרבי משכחת לה כגון שהכניס שיבולים לעשות מהם עיסה כו' אמאי לא פריך עדיפא מינה דלרבי משכחת לה כגון שהכניס השיבולים בי"ט לצורך מלילות דכיון דהוטבלו בי"ט מפריש מהם בי"ט ע"ש אמנם ע"פ מ"ש דברי התו' ז"ל נכונים בטעמם ויש להביא ראיה מדפרכינן התם לרבא דאמר מוללין ביו"ט א"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה ותנן כו' וא"א מאי פריך לרבא הא אפי' נימא דאין מוללין בי"ט תיקשי ליה מתני' דהא משכחת לה תרומה שזכאי בהרמתה בפירות או חיטים שנגמרו מלאכתן מעי"ט והכניסן לבית בי"ט דהשתא כיון דהוטבלו בי"ט הו"ל כפירות דטבילי האידנא ומפריש מהן בי"ט אלא ודאי משמע דמה"ט לא חשיב כפירות דטבילי האידנא כדי שיוכל להפריש מהן בי"ט כיון דבידו להכניסן מעי"ט ולהביאן לידי חיוב תרומה מעי"ט ול"ד לעיסה שמפריש ממנה חלתה בי"ט משום דהו"ל כפירי דטבילי האידנא דהתם שאני דאינו יכול להביאה לידי חיוב מעי"ט משום דאפייתה בי"ט ניחא ליה יותר דמה"ט הוא דשרינן אפיה בי"ט ולא מיקרי אוכל נפש שיכול לעשותו מעי"ט וכמו שכתב רש"י והתו' בר"פ אין צדין ע"ש וזה נראה לע"ד מה שאמרו בגמ' פרק אין משילין דל"ז והנ"מ פירי דטבילי מאתמול אבל פירי דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה מפרישינן דק"ק דאמאי הוצרך תלמודא להאריך ולומר כגון עיסה כו' היה לו לומר סתם אבל פירי דטבילי האידנא מפרישינן וממילא משתמע דעיסה מפרישין ממנה חלתה בי"ט דהוא כפירי דטבילי האידנא אלא דתלמודא הא אתא לאשמועינן דדוקא פירי דטבילי האידנא דומיא דעיסה דאי אפשר להביאה לידי חיוב בערב יום טוב מפרישין ממנה ביום טוב הא לאו הכי וכגון בשהכניס פירות או חטין בי"ט אע"ג דהוי פירי דטבילי האידנא אין מפריש בי"ט כיון שבידו להביאו לידי חיוב תרומה מעי"ט וכמו שכתבנו והיינו דפרכינן לרבה דאמר מוללין בי"ט א"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה דה"נ מלילת מלילות ופירוך קטניות בני יומן עדיפי טפי והו"ל כעיסה דמפרשינן ממנה חלתה בי"ט דמה"ט הוא דשרי רבא מלילה בי"ט וכמו שכ' המאירי בשיטת כ"י וז"ל ובדבעי מהו לפרוכינהו בי"ט דהא אפי' הויא מלאכה גמורה צורך אוכל נפש הוא וכ"ש הכא דדישה כלאחר יד הוא או דילמא הואיל ואפשר מעי"ט אסור מ"מ שמעינן אגב אורחין דכתישת חרדל מיהא שרי דהא חרדל לא אכיל ליה בעיניה ומה הועיל בפירוכה אם אינו יכול לכותשו אלא ודאי מותר דכתישה מיהא אם נידוך מעי"ט מפיג טעמו הוא כו' והכא מיהא קא בעי לה לענין הפרכה האי ודאי אפשר לעשות מעי"ט ואפי' הכי שרי ליה הואיל ובשבת לאו איסורא דאורייתא היא בי"ט לא גזור ואע"ג דכתיבנא לעיל דאפילו בדבר מד"ס אם אפשר לו לעשות מעי"ט אסור נ"ל דמלילת מלילות ופירוך קטניות בני יומן עדיפי טפי וכן ראיתי שכתב הרב הגדול עכ"ד ואי ת"ל מאי האי דפריך לעיל אביי לרבא דאמר מוללין בי"ט מברייתא דקתני המולל מעי"ט למחר מנפח על יד על יד ויאכל ואפילו בקינון ותמחוי מעי"ט אין ביום טוב לא ומאי קושיא אימא דברייתא חידוש' אשמועינן דל"מ דמוללין בי"ט ומנפח בקנון ותמחוי משום דמלילתה בי"ט עדיף יותר אלא אפי' מללן מעי"ט דהשתא הא חזינן דהאי גברא ניחא ליה מלילתה מעי"ט ואם כן הוה אמינא דאסור לנפח בקנון ותמחוי כיון דיכול לעשות מעי"ט קמל"ן דאפי"ה שרי וכן ראיתי למוהר"י גלאנטי שהקשה כן יע"ש י"ל דשפיר קא פריך דליתני המולל בי"ט דליכא למטעי ולומר דכשמללן מעי"ט אסור לנפח בקנון ותמחוי משום דיכול לעשותו מעי"ט דאם כן היכי קתני ברישא המולל מלילות מע"ש מנפח מיד ליד אבל לא בקנון ותמחוי ואם איתא מאי אריא ע"ש אפי' עי"ט נמי וכ"ש שבת אלא ודאי משמע דבי"ט שרי כנ"ל נכון ודוק ואיך שיהיה המורם מכל האמור דבפירות אפי' דטבילי האידנא לא שרי להפריש בי"ט ומעתה ע"כ לומר שמ"ש רבי' היה אוכל באשכול לא יגמור אכילתו עד שיעשר לאו למימרא דשרי לעשרן בשבת אלא דינא קאמר דאינו יכול לאכול עד שיעשר ונ"מ אם עבר ועישרן כנ"ל:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>זרעונין </b>
+<b> שהביאו שליש כו'.</b> עיין מ"ש פ"ג מה' אישות ה' יוד:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>והתקינו </b>
+<b> שלא יהיה מפריש מן הדמאי אלא תרומת מעשר אבל מעשר ראשון כו'.</b> כתב הרב מש"ל ז"ל וז"ל וא"ת תרומת מעשר נמי נהי דצריך להפרישה לאחר שהפרישה מיהא ימכרנה לכהנים דהשתא ליכא אלא איסור גזל ונימא המע"ה ומדברי רבינו שכתב בסתם ונותנו לכהן משמע שנותנו בחנם כבר תי' רש"י ז"ל פ' ע"ע דמ"ח וז"ל ואחמור עליה שלא לעכבו אצלו ולמכור לכהן גזרה דילמא משהא לה לגביה ואכיל ליה אבל מעשר ראשון ומעשר עני מותרין לזרים וראיתי להטור י"ד סימן של"א שכתב וז"ל ומפריש א' מעשרה שבו לתרומת מעשר ומוכרו לכהן וכתב מרן שם דלמד דין זה מדין מעשר ראשון ומעשר עני ותמהני איך לא כתב דרש"י ורבינו חולקין על הטור וס"ל דתרומת מעשר נותנה לכהן בלא דמים אלו דבריו יע"ש ואנכי הדל אני תמה טובא על הטור ז"ל דס"ל דתרומת מעשר של דמאי מוכרה לכהן שלא כדעת רבינו ורש"י מהא דפרכינן פרק הזרוע דף קל"א לר"ח דאמר המזיק מתנות כהונה ואכלן פטור משום דהוי ממון שאין לו תובעין מברייתא דקתני תשעה נכסי כהן תרומה ותרומת מעשר וחלה כו' והדמאי והבכורים כו' למאי הלכתא לאו להוציאו בדיינים לא לכדתנן למה אמרו נכסי כהן שקונה בהם עבדים כו' והשתא לדעת הטור דס"ל דתרומת מעשר של דמאי מוכרו לכהן היכי הוה ס"ד לומר דנכסי כהן דקתני בברייתא להוציאו בדיינים דאם כן תיקשי ליה דהיכי מני בהדייהו דמאי דמוציאו בדיינים הרי אפי' לתנו אינו חייב מכ"ש להוציאו בדיינים וליכא למימר דודאי למאי דהוה ס"ד לומר דנכסי כהן דקתני בברייתא לענין להוציאו בדייני' קאמר ה"נ דהוה ס"ל ע"כ דתרומת מעשר של דמאי נותנו לכהן בלא דמים אמנם למאי דמסיק דנכסי כהן דקתני לענין שקונ' בהם עבדים ה"נ תרומה של דמאי מוכרה לכהן דהא ודאי בורכא היא דמי הכניסנו לשום מחלוקת בין המסקנא לס"ד ותו דא"כ הכי הו"ל למיפרך ותסברא והרי קתני דמאי ובר מן דין קשיא אצלי טובא לדעת הטור שדבריו הם הפך משנה ערוכה בריש פ"ב דערלה דתנן התם התרומה ותרומת מעשר של דמאי החלה כו' עולין בא' ומאה וצריך להרים ומבואר שם בירושלמי והביאו רבינו ז"ל בה' תרומה ובה' מאכ"א פי"א ה"ט דהתרומה צריך להרים והערלה וכלאי הכרם אין צריך להרים מפני גזל השבט שהוא ממון של כהן ואם הוא דבר שאין הכהנים מקפידין עליו א"צ להרים כנודע והשתא אם איתא דתרומת מעשר של דמאי מוכרה לכהן היכי קתני מתני' דעולה בא' ומאה וצריך להרים הא משום אסורו דאית ביה הרי נתבטל ומשום גזל השבט נמי ליכא שהרי מוכרה לכהן ובירושלמי פרכינן עלה התם רבי יונה בעי ולמה לא תנינן החלה והדמאי כו' א"ל ר"ח לבר לוליבא נוטל הוא דמיו מן השבט א"ל כן אמר שמואל שהוא נוטל דמיו מן השבט רבי מונה בשם ר"י אינו נוטל דמיו מן השבט למחר הוא מביא ודאי ואומר דמאי הוא כדי ליטול ממנו דמיו ופי' שם המפרש מהר"א ליב ז"ל שם דשמואל לתרץ קו' דר"י אתא דמשום הכי לא תני חלת דמאי משום דנוטל דמיו מן השבט ואם כן אינו צריך להרים ולא מיתניא ליה בהדי אינך דצריך להרים יע"ש והדבר תמוה איך נעלם מהטור ז"ל משנה ערוכה וצ"ע עוד כתב הרב מש"ל ז"ל וז"ל והתוס' פ"א דיומא ד"ט ד"ה מעשר כתבו והא דלא אמרינן בתרומה ג"כ דימכרנה לכהנים י"ל כיון דדבר מועט הוא שאינו אלא א' ממאה ועוד דמיה מועטים שהוא צריך למכרה בזול תיקנו רבנן שיתנה לכהנים והא דתנן דגר שנתגייר כו' ואם ס' חייב וקאמר עלה בירושלמי דמוכרה לכהן לפי דברי התוס' י"ל דשאני התם דחלה הוא דבר מרובה אך לרש"י ק' דה"נ גבי חלה נימא דילמא כי משהא לה גביה אכיל ליה י"ל דשאני הכא גבי דמאי דמיקל ואכיל לתרומת מעשר שבו משום דסבר רוב ע"ה מעשרין ומשום הכי חיישינן דילמא אכיל ליה אבל התם גבי חלה ליכא למיחש כו' מ"מ אני מסתפק באותה ששנינו בריש פ"ג דדמאי הלוקח מן הנחתום כו' נוטל כדי תרומת מעשר כו' וחלה אם שיעור החלה יכול למוכרה לכהן כדברי התוס' דכתבו דטעמא שאינו מוכר הוא משום דהוי דבר מועט כו' יע"ש ולא ידעתי מה מקום יש להסתפק שהרי מבואר בירושלמי שכתבנו דבמחלוקת היא שנויה דר"ח ושמואל ס"ל דחלת דמאי נוטל דמיו מן השבט ור' מונה ס"ל דאינו נוטל משום דחיישינן למחר מביא ודאי ואומר דמאי והנראה דאשתמיטיה מיניה דברי הירושלמי הללו ועיין שם בהרב שדה יהושע ומ"מ י"ל לר"ח דס"ל דחלת דמאי נוטל דמיו מן השבט מ"ש דבתרומה ומעשר של דמאי אינו נוטל ובשלמא לדעת התוס' דטעמא דתרומה שאינו מוכר משום דהוי דבר מועט איכא למימר דהיינו טעמא דר"ח ושמואל דס"ל דבחלה כיון שהוא דבר מרובה לא תקינו רבנן אכן לדעת רש"י ז"ל דס"ל דהיינו טעמא דתרומה משום דחיישינן דילמא משהי ואכיל לה ה"נ גבי חלת דמאי ניחוש והכא לא שייך תירוץ המש"ל שתי' לההיא דגר שנתגייר וראיתי להרב שדה יאושע ז"ל דברים תמוהים שכתב וז"ל ור"ח נוטל הוא דמיו מן השבט כו' ואע"ג דבתרומת מעשר של דמאי נותנה לכהן ואינו נוטל דמיו מן השבט שאני התם דידעינן ודאי שלא תרם אבל חלה מוצי' כו' יע"ש והוא תימא שהרי קי"ל דרוב ע"ה מעשרין הם ולדעת רש"י י"ל דס"ל לר"ח ושמואל דדוקא גבי תרומת מעשר כיון דדבר מועט הוא משום הכי חששו דילמא משהי ליה ואפקרינהו רבנן לממוניה ויהבו לכהן אמנם בחלה כיון שדבר מרובה הוא משום חששא דילמא משהי לא אפקרינהו רבנן לנכסיה דלאיבוד מועט לא חששו וחדית ליה ר' מונה דאפי' בחלה נמי אינו נוטל דמיו משום דלמחר מביא ודאי ואומר דמאי הוא ומן האמור בענין מבואר דמה שהוצרכו רש"י והתוס' לתת טעם לתרומת מעשר של דמאי מטעמא דהוי דבר מועט וא"נ משום דילמא משהי לה לא הוצרכו לזה אלא אליבא דר"ח ושמואל דס"ל דבחלת דמאי נוטל דמיו מן השבט דלר' מונה דס"ל דאינו נוטל דמים משום דלמחר מביא ודאי ואומר דמאי מה"ט נמי איכא למימר נמי גבי תרומה דאינו נוטל דמים ומ"מ אני תמיה דהי"ל להתוס' ז"ל להזכיר הירושלמי הלזו ודוק ועיין במ"ש רש"י ז"ל בפ"ק דבכורות די"א ע"ב ד"ה דמאי וז"ל וישראל מוכר לכהן את התרומה והדמים שלו והאי דמאי כו' יע"ש ודוק ודע דמהירושלמי הלזו שהביא הרב מש"ל גבי גר שנתגייר דקתני מתני' אם ספק חייב ואמרו בירושלמי דמוכרה לכהן ק' אצלי למ"ש התוס' פרק הספינה דפ"א ע"ב ד"ה אלא מעשר ראשון דלוי הוא שכתבו וז"ל ואע"ג דדמאי אינו מחוייב ליתנו מספק משום דמצי אמר אייתי ראיה ושקול אומר רשב"א כו' ועוד דמאי דלא הוי אלא ספק דרבנן אין צריך לקיים מצוה דנתינה א"ד יע"ש אשר מבואר מדבריהם דדוקא גבי דמאי דהוי ספק דרבנן דרוב עמי הארץ מעשרין הם אינו מחוייב ליתנו אבל בס' שקול אע"ג דקי"ל דהמוציא מע"ה מחוייב לקיים מצות נתינה מספק והדבר קשה דאם כן גבי גר שנתגייר כיון דספק דאורייתא הוא היכי קאמר בירושלמי דמוכר לכהן הא לא מקיים מצות נתינה ומספק חייב לקיים כמ"ש ז"ל וכן קשה ממתניתין דר"פ נושאים על האנוסה דקתני הגדילו התערובות כו' ומוכרין את התרומה והדמים שלהם דכיון דספק שקול הוא הא מיהא חייב לקיים מצות נתינה מס' ואולי יש לחלק דהתם שאני דגברא גופי' לאו בר חיובא הוא דשמא הוא כהן ואינו מצווה על מצות נתינה כלל משא"כ בההוא דבכורים דגברא בר חיובא הוא ומצווה הוא על הנתינה אלא דמספ"ל לפירות הללו אם יש בהם מצות נתינה או לא והלכך חייב לקיים מצות נתינה מס' וכן ההוא דגר שנתגייר יש ליישב דהתם שאני דמספ"ל בשעת הגלגול אם היה גוי ולא הוי בר חיובא כלל כנ"ל נכון ועדיין צ"ע ועוד י"ל דעיסה שאני דבחזקת פטורה קיימא כדאיתא בפרק הזרוע דקל"ד ע"א משא"כ הכא גבי בכורים דאין כאן חזקה לא לפטור ולא לחיוב אך ק' לי מהא דגרסינן בבכורות מת אחד מהם יחלוקו דברי ר"ט ר"ע אומר המע"ה כו' הרי דאע"ג דליכא למימר בהו בחזקת פטור קאי כגון בא' שהיה ודאי בכור אצלו ואם מת אחד מהם אומר לכהן הבא ראיה וטול ואינו מחוייב לקיים מצות נתינה מס' אע"ג דספק דאורייתא הוא ובחולין דע"ט אמרינן דתייש הבא על הצבייה אומר לכהן הבא ראיה דחוששין לזרע האב וטול ואע"ג דספק דאוריי' הוא אינו מחוייב לקיים מצות נתינה מס' ועיין במהרימ"ט ח"א סי' ל"ט שהקשה על סוגיא דפרק הזרוע דאמרי' קמה הואיל ובחזקת חיובא קיימא לא אמרי' המע"ה מההיא סוגיא דתיקן ריב"ם דמעשר ראשון ומ"ש מפרישן והן שלו אע"ג דפירות הללו בחזקת חיוב הפרשת מעשרות קיימי ואפ"ה אמרינן המע"ה והנראה דאישתמיט מיניה דברי התוס' הללו שכתבו דשאני דמאי דספק דרבנן הוא ודוק ובהיותי בענין זה ראיתי להרב החידושין בפ"א דקידושין כ"ז גבי מעשר דר"ג והזקנים שהיו באים בספינה דברים תמוהים שכתב שם ליישב קו' התוס' והמפרשי' דאמאי לא הפריש ר"ג תרומה גדולה וז"ל ואיכא דאמרי דמאי היה ולכך לא חשש ר"ג להפריש שלא מן המוקף ולא חשש נמי אם יצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו דדמאי קיל דרוב ע"ה מעשרין הם והיינו דלא הפריש ר"ג תרומה גדולה לפי שע"ה מפרישין ת"ג עכ"ד ואשתומם על המראה איך יצאו דברים אלו מפה קדוש דהא קי"ל הלכה רווחת דאין מפרישין מן הדמאי אלא תרומת מעשר בלבד אבל מ"א ומ"ע מפרישן והן שלו וא"כ תימא על עצמך אי מעשה דר"ג דמאי היה למה זה הוצרך ליתן מ"ע לר"י ומ"ע לר"ע וליכא למימר דר"ג לפנים משורת הדין הוא דעבד ומדת חסידות שנו כאן דהא ליתא שהרי בפ"ק דמציעא דף י"א אמרי' אמר רבא שפיר עבד דלא קבלה וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין הכי נמי טובת הנאה אינו ממון לקנות אג"ק ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיבה בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא מטלטלי אג"ק נתינה אלימתא הוא והשתא אם איתא דר"ג מידת חסידות הוא דעבד ומן הדין לא היה חייב ליתנם לר"י ולר"ע אם כן היכא קאמר טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין הרי ממון גמור הוא דאי בעי לא יהיב להו מידי וכן נמי קשה ממאי דמסיק מ"כ נתינה כתיבה חליפין דרך מו"מ הוא הא כיון דדמאי הוא רשאי למוכרם וממונו הוא וכ"ש להקנותם בחליפין והדק"ל וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין ואולי נאמר דר"ג ע"כ היה צריך להשכיר המקום לר"י משום תרומת מעשר שבו דלתרומת מעשר כיון דע"כ צריך ליתנו לכהן ואינו יכול למוכרו כדעת רבינו ורש"י ז"ל וכמו שהוכחנו לעיל בראיות ברורות שלא כדעת הטור א"כ אינו יכול להקנות ר"י לרב"ע תרומת מעשר בחליפין כיון דאין לו לר"י בו אלא טובת הנאה וכיון שהוצרך להשכיר המקום לר"י ולהקנותו בקנין אגב עשה ג"כ כמו כן במ"ע לר"ע ורבא הכי פריך דאם איתא דטובת הנאה ממון היה לו להקנותו בחליפין ולא היה צריך ר"ג לקנין אגב כלל אבל מכיון דטובת הנאה אינה ממון והוצרך להקנות בקנין אגב לר"י משום תרומת מעשר שבו אקני ליה לר"מ נמי בקנין אגב כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שעז) </b> הא משום איסורו דאית בי' הרי נתבטל. ומשום גזל השבט נמי ליכא. שהרי מוכרה לכהן כו'. בתשובה כתבתי לתמוה על הרב בעל תפארת ישראל על משניות. שכתב דצריך להרים. משום דאכתי הוי גזל השבט מה שצריך למכור התרומה לכהן בזול. אי לא נתבטל. ע"ש. והקשיתי עליו מהירושלמי. שכתב דתרומת הכליסים או שעורים אדומים שנתערבו. אין צריך להרים. וא"כ מכש"כ שאין צריך להרים בשביל האי פורתא דמוזיל לגבי כהן. וכעת אני רואה שהגאון המחבר ז"ל רמז על זה בקיצור. שכתב דאם הוא דבר שאין הכהנים מקפידים עליו. אין צריך להרים. ושם הארכתי:<br><b> ומ"ש </b> התוס' בפ"ק דיומא גבי תרומה של דמאי. דהוא דבר מועט. ומש"ה לא אמרינן בה דימכרנה לכהן. עיקר סברתם הוא מטעמא דאינה אלא אחד ממאה. ולסניף בעלמא כתבו דצריך למוכרה בזול ומ"מ מהאי דהירושלמי הנ"ל. דאין צריך להרים דבר שאין הכהנים מקפידין עליו. אין כל כך תיובתא על הטור. משום די"ל כמ"ש הרב תירוץ הנ"ל. דצריך להרים בתרומת מעשר של דמאי. משום גזל השבט. דצריך למכור בזול וכנ"ל. וה"ט. דניהו דבתרומת הכליסים וכדומה אין הכהנים מקפידים. מ"מ כאן צריך להרים. משום דאל"כ הרי יערבו בידים תרומת מעשר של דמאי באחד ומאה. כדי שיתבטל. ולא יצטרכו להרים ולמכור בזול. ונמצא שיפסידו הכהנים מליקח בזול כל תרומת מעשר של דמאי שבעולם. דאי לא ערבוהו. הוה לקחוהו בזול. וכיון דרוב ע"ה מעשרין הן. חיישינן שיערבו במזיד. וכעין שכתב רש"י בסוטה דף מ"ח ע"א בד"ה מפריש כו' וז"ל. דלמא כי משהי לי' גבי' אכיל לי' וע"ש (והיינו דמשום דרוב ע"ה מעשרין הן יסמוך על הרוב). ולפיכך יש קפידא בזה לכהנים. משא"כ תרומת הכליסים וכדומה. דגרועה. ליכא חשש דיערבו בידים בשביל תרומה גרועה כזו. ובפרט בתרומת כליסים ודאית. דממנ"פ לא שייך חשש עירוב בידים. כיון דאסורה מה"ת. וגם בדמאי בתרומת מעשר גרועה. אע"ג דאינה אסורה אלא מדרבנן. מ"מ ליכא חשש עירוב בידים משום דאינו מקפיד למכור תרומה גרועה בזול. ולא יערבה בידים. וא"כ לפ"ז אין תיובתא על הטור נמי ממתניתין דפ"ב דערלה. משום די"ל דאיכא קפידא לכהנים. אי נימא דתרומת מעשר של דמאי א"צ להרים. דכיון דרוב בעלי השדות ע"ה נינהו. והלוקחים מע"ה אם יערבו תרומת מעשר. הרי יפסידו הכהנים. דהא לא יהי' בידם ליקחו בזול. מש"ה צריך להרים. כדי שיצטרכו למכור בזול את התרומת מעשר שנתערב. ומכש"כ שלא יערבו בידם. כן יש ליישב דעת הטור בדוחק. וגם הך דחולין פ' הזרוע יש לדחוק. דיוצאה בדיינים כשנותן לו הכהן כשער הזול. ואין מניחין לו להפסיד תרומה בידים. או להניחה עד שתירקב. או מטעמא דשמא יבוא לאכלו. אלא דלרש"י ז"ל מה"ט צריך ליתנה לכהן בחנם. ולהטור כשער הזול. ואפשר דלדעת הטור. באמת צריך להפריש מיד כשלוקח מע"ה. ולמכור התרומת מעשר שבו לכהן. ואסור לשהות במכירה. ואם שהה במכירה קנסינן לי' שיתנה לכהן בחנם. ומתניתין דפ"ב דערלה. וסוגיא דפ' הזרוע מיירי בשכבר שהה. ובאופן זה יש לדחוק ולקרב דעת הטור לדעת רש"י ז"ל. דהא לטעמי' דרש"י ז"ל נמי אינו מרווח כל כך האי דפ' הזרוע. שהרי משום גזירה דדילמא אכיל מינה כשמשהה לה לא שייך לומר להוציאה בדיינים דליהוי נכסי כהן. דהא אי בעי מערבה בתרומה ודאי וכדומה באופן שיסתלק החשש דשמא יבוא לאכלה. וא"כ הרי לא שייך כ"כ לומר בתרומת מעשר של דמאי שיוצאה בדיינים לכהן בעכ"ר של הבעלים. ויש לומר עוד בפשיטות. דממתניתין דערלה הנ"ל אין תיובתא על הטור ז"ל משום דהך מתניתין ר"מ היא. דמחמיר בדבריהם כמו בשל תורה. דתנינן הרואה כתם הרי היא מקולקלת. וכדאיתא בירושלמי. הביאו הר"ש ומו"ז ז"ל בתיו"ט. אבל לדידן אין חומר בת"מ של דמאי כודאי. אלא לענין איסורא. אבל לא לענין ממונא ומש"ה מוכרה לכהן:<br><b> גם </b> י"ל שדברי הטור ז"ל אינם היפך דברי המשנה הנ"ל בפ"ב דערלה. דלמ"ש התוס' בבכורות דף כ"ב ע"ב בד"ה תעלה כו'. דתרומה טמאה שנתערבה במאה חולין. אע"פ שנתבטלה מ"מ קדושת תרומה יש בה. וצריך להעלותה. וכ"כ הר"ש פ"ה דתרומה וכ"כ הרא"ש. דלא כפ"ה בבכורות שם. א"כ לפ"ז אין תימא כלל על הטור. דכמו בתרומה טמאה שנפלה במאה דלית בה משום גזל השבט. ואפ"ה צריך להעלותה. משום דבקדושתה קיימא. (וצריך ליתנה לכהן שיאכלנה קליות וכמ"ש הרא"ש שם) ה"נ בתרומת מעשר של דמאי צריך להרים משום דמ"מ בקדושה שלה מדרבנן קיימא ואע"פ שאין בה משום גזל השבט אפ"ה צריך להרים ולמכרה לכהן ולא דמי לערלה כלל ועיין מ"ש התוס' בבכורות בדף הנ"ל בסד"ה תירום ותירקב כו' ודוק:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>המוצא </b>
+<b> פירות בדרך כו'.</b> משנה פ"ב דמכשירין ותנן עוד התם אוצר שישראל ועכו"ם מטילין לתוכו אם רוב כו' ודאי וחכ"א אפי' כלם עע"ז וישראל אחד מטיל לתוכו אם רוב כו' ורבינו ז"ל השמיט חלוקה הלזו וראיתי להתי"ט שהקשה וז"ל ולא ידענא טעמא מאי דאפי' ודאי תרומה עולה בא' וק' ותרומת מעשר אינו אלא א' מק' נמצא בשיש עוד מעע"א בלבד נתבטלה ולהרים נמי א"צ דטעמא דמרים פי' הרע"ב שהוא משום גזל השבט א"ד ורואה אני דבריו מן המתמיהין דמה שהקשה דאפילו ודאי תרומה עולה בא' וק' לא ידענא מאי ק"ל דאף על גב דתרומת מעשר עולה בא' וק' מכל מקום טבל הטבול לתרומת מעשר אפי' באלף לא בטיל משום דהו"ל דשיל"מ וצריך להפריש עליו ממקום אחר כנודע גם מ"ש דאפי' להרים א"צ כיון דמטעם ספק הוא לא ידעתי איך השתמיט משנה ערוכה רפי"ב דערלה דקתני התם בהדיא דתרומת מעשר של דמאי צריך להרים ובחלת דמאי דוקא הוא דאיפליגו בירושלמי שם ועיין מה שהארכתי בזה בפנים פ"ט מה' אלו ע"ש ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f0eec166bad7313eb10dd9dedf1935e2996787eb
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Sha'ar HaMelekh/Sefer Zeraim/Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,256 @@
+Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Tithes
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מעשרות
+merged
+https://www.sefaria.org/Sha'ar_HaMelekh_on_Mishneh_Torah,_Tithes
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+שער המלך על משנה תורה, הלכות מעשרות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b>
+<b> מוציאין המעשר מיד הכהנים שנא' כו'.</b> זה מבואר בספרי ס' קרח הביאו מוהר"י קורקוס ז"ל ע"ש וכן מבואר מהירושלמי פ"ה דמעשר ב' דגרסינן התם ואע"ג דאת אומר אין נותנים מעשר לכהן מודה שאין מוציאין מידם מ"ט תקחו מאת בני ישראל כו' יעוין שם. ואולם מדברי רש"י ז"ל פ' הא"מ דנ"ח ע"ב ד"ה לא דכ"ע שכתב וז"ל יזכה אבי אמו בתרומות ומעשרות שבו שאף מעשר ראשון לכהנים מדקנסינהו עזרא ללוים עכ"ל מבואר דס"ל דכהן המפריש מעשר מטבלו חייב ליתנו ללוי מד"ת קודם דקנסינהו עזרא והנראה דלעיל שם דמוקמינן למתני' דהמקדש בתרומות ובמעשרות כו' בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו לא הוצרך רש"י לפרש כן משום דאיכא למימר דתלמודא חדא מינייהו נקט לחלוקת מקדש בתרומות ובמעשרות דקתני מתני' מיירי נמי בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו לוי וכן כתב הריטב"א שם ומבואר מדברי הריטב"א ג"כ דקאי בשיטת רש"י ז"ל דכהן המפריש מעשר מטבלו חייב ליתנו ללוי מד"ת ושלא כדעת רבינו והדבר תמיה דמאחר דבספרי ובירושלמי מבואר כדברי רבינו ז"ל מנ"ל לדחות הספרי והירושלמי מהלכה מאחר שבתלמודא דידן לא אשכחן דפליג ומההיא דגרסינן פ' הזרוע דקל"א ע"ב ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע כו' אין מוציאים לא מכהן לכהן כו' הא מלוי לכהן מוציאין אלמא איקרי עם כגון הזרוע ולא זרוע ומאי ניהו מעשר ראשון כו' היה נראה להוכיח ג"כ כדעת רבינו ז"ל דאין מוציאין המעשר מיד הכהן דאי כדעת רש"י קשה דאי ברייתא במעשר ראשון מיירי אמאי אין מוציאין מכהן והא ודאי יש לומר דהיא גופא הוא דפריך התם בתר הכי מעשר ראשון דלוי הוא כלומר ואמאי אין מוציאין מכהן ומשני דברייתא ר"א היא הן אמת שרש"י ז"ל פירש שם וז"ל ופריך מעשר ראשון דלוי הוא ואמאי אין מוציאין אותו מידו לתתו לכהן יע"ש כנראה דס"ל דפרכא דתלמודא היינו אדייוקא דברייתא דדייקינן מינה הא מלוי לכהן מוציאין ולפי דעתו ז"ל עדיפא מינה הי"ל לפרש דאמאי אין מוציאין מכהן והנראה אצלי שרש"י והריטב"א ז"ל ס"ל דתלמודא דידן פליג אירושלמי ואספרי מההיא דגרסינן פ' הספינה דפ"א ע"ב דפרכינן התם אמתני' דקתני הקונה אילן אחד בתוך שדה של חברו מביא ואינו קורא ודילמא לאו בכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומות ומעשרות דמפרק להו בשלמא תרומה גדולה לכהן מעשר עני יהיב ליה לכהן עני אלא מעשר ראשון דלוי הוא למאן יהיב ליה דיהיב ליה לכהן וכראב"ע דאמר כו' והשתא קשה לדעת רבינו דס"ל דכהן המפריש ממעשרותיו אינו חייב ליתנו ללוי אדמוקי למתני' כראב"ע אמאי לא מוקי לה ככ"ע וכדיהיב ליה להני בכורים לכהנים כשהן בטבלייהו דכי מפרשי כהנים בתר הכי לא מחייבי ליתנו ללוי אלא מוכח דתלמוד' דידן ס"ל דאף כהן המפריש חייב ליתן מעשר ללוים מש"ה דחו לההיא דספרי והירושלמי ז"ל ומ"מ אכתי יש לדחות ולחלק דלא פליגא תלמודא דידן והספרי והירושלמי דע"כ ל"ק בספרי דאין מוציאין מיד הכהנים אלא דוקא בכהן המפריש מעשר מגורן שלו וא"נ בלקחן מישראל קודם שבאו לעונת המעשרות אמנם כל שבאו לעונת המעשרות בעודם ביד ישראל הרי חל חיובא עלייהו ליתנן ללוי בעודם ביד ישראל ותו לא פקע מיניה חיובא וחייב הכהן ליתנן ללוי ומש"ה הוצרך תלמודא לאוקמי למתני' דוקא כרבא אלא דמסתמיות דברי רבינו ז"ל נראה דבכל גוונא אינו חייב להפריש כנ"ל ודוק:
+<b>וכל מתנות כהונה אין מוציאין אותן מכהן לכהן</b> כתב מרן כ"מ וז"ל אך קשה דתניא בתר הכי זה הכלל כל דבר שבקדושה כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה מוציאין אותן מידו לידו כו' וי"ל שראה רבינו לדחות ברייתא מקמי מתני' דסוף פ"ק דפאה כו' הנה דברי מרן ז"ל תמוהים דכנראה שהבין דמוציאין דקתני בברייתא מוציאין מכהן לכהן קאמר וזה ודאי ליתא שהרי בפי' כתב רש"י ז"ל שם בד"ה כל דבר וז"ל כגון תרומה וכיוצא בהן מוציאין מיד לוי לכהן הרי דס"ל דמוציאין דברייתא לאו מכהן לכהן קאמר אלא מלוי לכהן אבל מכהן לכהן אין מוציאין ואם כן מאי ק' ליה על רבינו ז"ל וכן מבואר גם כן ממ"ש רש"י ז"ל פ' האיש מקדש דף הנזכר ע"א ד"ה כמי שהורמו וז"ל וזכה הכהן בחייו בתרומה שבו שלא הוטל עליו אלא להפרישו ולקיימה לעצמו כו' ע"ש:<br><b> ומצאתי </b> בשיטה כ"י למוהר"י בי רב ז"ל שם כתב וז"ל כגון שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו הק' הרשב"א דמונפשלייר ז"ל האי טבל ה"ד אם היא של אבי אמו כהן נמי היה חייב ליתנו לכהן אחר כדאמרינן במס' קידושין כל דבר שבקדושה מוציאין אותו מידו דתקנתא דרבנן היא דילמא פשע ואכיל לה בטבלה הואיל ותרומ' שלו לא מפריש לה ואם כן אפי' נפלו לו מבית אבי אמו כהן חייב ליתנו לכהן אחר ואין לו אלא טובת הנאה וי"ל כיון דתקנתא דרבנן היא דילמא אכיל ליה בטבלה דכהן אבי אמו הוא דגזרו אבל האי דישראל הוא ליכא למגזר דלמא אתי למיכל' בטבל' דישראל השתא לא אכיל תרומה אבל כהן דאכיל גזרו ומזה הפי' נשמר רש"י שכתב וזכה הכהן בחייו בתרומה שלו וא"ת האי דמוציאין אותו מידו נתרץ לדעת רש"י ולומר דכי אמרינן התם אין מוציאין מידו מלוי לכהן קאמר א"ד ז"ל יע"ש הנה מבואר שדעת הרשב"א כדעת מרן הכ"מ ז"ל וכן מבואר גם כן מדברי הרב החידושין ז"ל שם שנדפסו מחדש לאחד מן הראשונים שהיה בזמן הרשב"א ז"ל שכתב וז"ל והא דאמרינן כל דבר שבקדושה מוציאין אותו מידו התם טעמא מאי דמימר אמר כיון שהתרומה מותרת לי למה לי להפרישה אבל ישראל כיון דאסירה ליה תרומה אין מוציאין מידו עכ"ד הרי מבואר דשני המאורות הללו מפרשים לברייתא דמוציאין מידו מכהן לכהן כדעת מרן ז"ל ולא כמ"ש רש"י מלוי לכהן ויש לתמוה על מוהר"י בי רב ז"ל איך לא סייע עצמו מדברי רש"י ז"ל דפרק הזרוע שכתב כן בהדיא ולדעתי נראה שיש להכריח כדברי רש"י ז"ל מסוגיא דפרק הזרוע דפריך התם לרב דמספ"ל אי לויים אקרו עם או לא מברייתא דקתני זה הכלל כל דבר שבקדושה כגון תרומה כו' ופרש"י ז"ל אלמא פשיטא ליה דלא אקרו עם ואין מוציאין מלוי לכהן והיכי מספ"ל לרב והשתא אם איתא דמוציאין מידו דקתני רישא דברייתא מכהן לכהן קאמר אם כן נימא דכי קתני סיפא אין מוציאין מכהן לכהן קאמר וכאידך ברייתא דקתני ושאר מתנות כהונה אין מוציאין מכהן לכהן כו' ולעולם דמלוי לכהן מוציאין משום דאיקרו עם אלא משמע ודאי דמוציאין דקתני ברישא דוקא מלוי לכהן קאמר אבל מכהן לכהן אין מוציאין דהשתא ע"כ כי קתני סיפא אין מוציאין אפי' מלוי לכהן קאמר ומשום הכי פריך שפיר אמנם אין להקשות עוד לדעת הרשב"א והרב בעל החידושין דאמרינן התם הזרוע ולא זרוע ומאי נינהו מעשר משמע דמעשר אין מוציאין מכהן לכהן ואמאי לא חששו חכמים במעשר דילמא אכיל לה בטבליה כי היכי דחששו בתרומה דהא ודאי בורכא היא דמעשר ודאי ע"כ מפריש לה כהן משום תרומת מעשר שבו דמחייב ליתנו לכהן אחר והילכך לא חיישינן וזה פשוט ולקושיא קמייתא יש ליישב לדעתם ז"ל דס"ל לתלמודא דע"כ ברייתא דקתני כל דבר שבקדושה כו' מוציאין וכל דבר שאינו בקדושה כו' אין מוציאין רישא וסיפא אכולהו קתני דמוציאין ואין מוציאין בין מכהן לכהן בין מלוי לכהן משום דאי מוציאין ואין מוציאין דוקא מכהן לכהן מיירי קשיא דסיפא למה לי הא כיון דתני רישא כל דבר שבקדושה כו' מוציאין מכהן לכהן משמע ממילא דכל דבר שאינו בקדושה אין מוציאין מכהן לכהן ותו דתרתי ל"ל הא תני לה אידך בהדיא ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע כו' אין מוציאין מכהן לכהן אלא משמע ודאי דאין מוציאין דקתני סיפא אפי' מלוי קאמר דהשתא הוצרך סיפא למתניא בהדיא דאי מדיוקא דרישא דקתני כל דבר שבקדושה מוציאין הו"א דהכי דייקינן מיניה כל דבר שבקדושה מוציאין מכהן לכהן ומלוי לכהן הא כל דבר שאינו בקדושה אין מוציאין מכהן לכהן אבל מלוי לכהן מוציאין להכי תני סיפא בהדיא לאשמועינן דאין מוציאין כלל כנ"ל נכון ליישב לדעתם ז"ל ואדרבא ברייתא דקתני ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע אין מוציאין מכהן לכהן מסתייע שפיר לדעתם ז"ל דאי כדעת רש"י דתרומה אין מוציאין מכהן לכהן אמאי תני לה לחלוקה מכהן לכהן גבי הזרוע הא כיון דתרומה דהוי דבר שבקדושה אין מוציאין כ"ש גבי זרוע אלא משמע דבתרומה מוציאין ולהכי תני לה גבי זרוע דוקא אחרי כותבי כל זה נדפס ובא ס' בגדי כהונה למוהר"א הכהן פרחייא ז"ל וראיתי לו שם בדף פ"ג ע"א שעמד על דברי מרן ז"ל והוקשה לו מה שהקשינו ודחה דבריו ז"ל ומתוך מ"ש הרואה יראה שדברי מרן יש להם על מה שיסמכו סמיכה דרבנן קדשי הנהו תרי ארייותא ויש ליישב דבריהם כאשר כתבנו כנ"ל ואולם אכתי י"ל על הרשב"א ז"ל והרב החידושין ז"ל מה יענו למתניתין דספ"ק דפאה דקתני כהנים ולוים שלקחו את הגורן המעשרות שלהם דמוכח בהדיא דאין הכהן חייב ליתן תרומותיו לכהן אחר כמו שהכריח מרן ז"ל ואי ס"ל דמתניתין פליגא אברייתא דפרק הזרוע וכמ"ש מרן ז"ל לדעת רבינו אם כן מאי קשיא ליה בההיא דפרק האיש מקדש דמוקי למתניתין דהמקדש בתרומות כו' בישראל שנפלו לו מבית אבי אמו מההיא ברייתא דפרק הזרוע הא איכא למימר דמתניתין דקדושין פליגא אברייתא ואמתניתין דסוף פ"ק דפאה אלא משמע ודאי דס"ל דברייתא דפרק הזרוע הלכתא פסיקתא היא ואפשר לומר שהן ז"ל מפרשים למתניתין דפאה כפי' הראב"ד ז"ל שכתב בפ"ו מהלכות אלו הלכה ט"ו דמתניתין לאו משום קנסא אלא משום שאומר לו מנתא דכהן לא זבני לך יע"ש והמעשרות שלהם דקתני במתניתין לאו לענין שיהיו שלהן לגמרי קאמר שהרי מחוייב הוא ליתנו לכהן אחר מתקנתא דרבנן אלא לענין טובת הנאה שלהם דלא מצי בעל הגורן לאפוקניה מנייהו בע"כ כנ"ל:<br><b> אך </b> קשה לי טובא לפי' הראב"ד ז"ל דכיון דקי"ל טובת הנאה אינה ממון ומתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין איך יכול להוציאו ממנו בע"כ ובהדיא כתבו רבינו ז"ל פי"ב מהלכות תרומות הלכה ט"ו דאם לקח הכהן שלא מדעת הבעלים זכה בהן מפני שטובת הנאה אינה ממון וצ"ע כעת ושוב ראיתי להרב מחנה אפרים הלכות טובת הנאה סימן א' שתמה עליו כן יע"ש ועוד נראה ליישב לדעתם ז"ל דס"ל בפי' דמתניתין כפי' רבינו ז"ל דהיינו משום קנסא וכדאיתא בירושלמי בהדיא וס"ל דמתניתין דקתני כהנים ולוים שלקחו את הגורן המעשרות שלהם מיתפרשה במעשרות דוקא ודייקא נמי מתני' דלא קתני התרומות ומעשרות שלהם משום דבתרומות ודאי חייבים ליתנן לכהן אחר מתקנתא דרבנן ואפילו בגורן שלהן אלא דוקא מעשרות הוא דקתני דהם שלהם משום דגבי מעשרות ליכא למיחש דילמא אכיל להו בטבלייהו דמכיון דתקון רבנן דמחייב ליתן התרומה לכהן אחר ע"כ מפריש המעשר כדי להפריש תרומת מעשר שבו וזה נראה לי נכון: אך קשה לי לפי שיטתם ז"ל מהא דתנן בפרק נושאין על האנוסה הגדילו התערובות ושחררו זה את זה כו' אינן חולקין על הגורן ומוכרין את התרומה והדמים שלהם ופירש"י ז"ל ומוכרין את התרומה תרומת תבואתן כשמפרישין אותה אין צריכים לתתה לכהן אחר דכל חד אמר לכהן אייתי ראיה דלאו כהן אנא ושקול כו' יע"ש: והשתא לפי דעתם ז"ל קשה טובא שהרי ממה נפשך חייבים לתתם לכהן דאי כהנים נינהו הרי הם חייבים ואי ישראל נינהו הרי חייבים ואין להם בהם אלא טו"ה גרידא ושמא נאמר דכי תקון רבנן דחייבים לתנם לכהן אחר היינו דוקא בכהן ודאי ומטעמא דמימר אמרי כיון שהתרומה מותרת לי ל"ל לאפרשה אבל בספק כהן כיון דע"כ מפריש משום דאסור לאכול בתרומה מספק לא תקון רבנן כנ"ל:
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אחד </b>
+<b> מששה דברים כו' והחצר והשבת.</b> בפרק המביא דל"ה בעא מיניה רבא מר"ן שבת מהו שתקבע למעשר מי אמרינן כיון דכתיב וקראת לשבת עונג קבעה אפילו בדבר שלא נ"מ או דילמא כו' ומסקינן כי אתא רבין אמר ר"י אחד שבת ואחד חצר כו' אין קובעין אלא בדבר שנ"מ כו' וראיתי בשיטת כ"י להמאירי ז"ל שכתב וז"ל ולענין חצר דאמרינן עלה דלא קבעה בתאנים שהכניסן לקצות מבעי' לן לאחר שיבשו מיהא ונ"מ מי קבעה להו חצר ממילא או דילמא כיון דבשעה שהכניס ליבש לא קבעתן תו לא מקבעי ואיכא מ"ד דתו לא קבעי וכדאמרינן דמערים אדם ומכניסם במוץ שלה ואע"ג דהדר וממרח לה בתוך ביתו תו לא מחייבי וכדאמרינן עלה בפסחים חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אע"פ שהן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין ואתינן עלה מטעמא דהכניסן במוץ שלהן ומדקאמר מלאה פירות אלמא בנמרחין קא מיירי וש"מ דאע"ג דנתמרחו תו לא אתי לידי חיוב אלא דמ"מ איכא למימר דלא דמי דהתם בשעה שהכניסן אין בהן חיוב דבמוץ שלהן נכנסה אבל הכא אי לאו דאינו מחשב הרי נ"מ וכי הכניסם אין בה מחוסר מעשה לגמר שלהן והילכך כי נגמרה מחשבתו מיהא מחייב והדברים נראין כן אלא שאין בידינו להכריע עכ"ל ומדברי התוספות שם בד"ה אחד שבת כו' שהקשה וז"ל וא"ת ומאי נ"מ כיון שאינו קובע אלא בדבר שנ"מ כו' נראה דס"ל דכי נ"מ אחר כך חצר קובע ממילא דאל"כ אמאי לא תי' דנ"מ היכא דהכניסן לחצר קודם שנ"מ דלאחר שיבשו ונ"מ שבת קובעת דאי לאו משום שבת כיון שבשעה שהכניסן לחצר לא נ"מ לא מיקבעי אלא משמע דס"ל דכל שנ"מ אח"כ חצר קבעה להו אלא דמ"מ קשה דאמאי לא תי' דנ"מ היכא שהכניסן במוץ שלה דלא קבעה להו חצר אח"כ לכ"ע וצריך לומר דעדיפא מינה קא משני ועיין בתוספות פרק השוכר את הפועלים דפ"ח ע"ב ד"ה שכתבו שם דדוקא בחיטין ושעורין שדרכן למרחן בשדה ולהכניסן לבית ממורחין אין מחוייבין במעשר אלא אם כן ראו פני הבית ממורחין אבל קישואין ודילועין רגילות להכניסן לבית עם הפקוס והילכך כל שפסקן בבית נתחייבו במעשר והוכיחו כן מתוס' דהתם יע"ש וצריך לומר לדעת איכא מ"ד שכתב המאירי ז"ל דתאנים לקצות נמי דרכן לייבשן בשדה ולהכניסן לבית יבשים והילכך הו"ל כחיטין ושעורין אלא דאפילו הכי דחי המאירי ז"ל דכיון דבמחשבתו הדבר תלוי ולא מיחסר מעשה הוקבעו למעשר ודוק ובפשטא דשמעתא איכא למידק דמאי קא מבעיא ליה לרבא אי שבת קובעת בדבר שנ"מ הא פלוגתא דר"א ור"י היא דקתני היה אוכל באשכול וחשכה עליו ליל שבת ר"א אומר יגמור ר"י אומר לא יגמור ואי שמיע ליה לרבא ברייתא דקתני ר"ן או לא כשאמר ר"א יגמור בשבת יגמור אלא ממתין למ"ש ויגמור א"כ לכ"ע שבת קובעת בדבר שנ"מ ומאי קא מבעיא ליה: וראיתי בשיטה מקובצת למוהר"ב שכתב משם יש מפרשים דע"כ לא מבעיא ליה לרבא אלא דוקא בשיחדם לשבת אי אסורין למ"ש אבל בשבת עצמו פשיטא ליה דאסור ואפי' לא יחדם לשבת יע"ש ואם כן לפי זה יש ליישב קושיין דאיכא למימר דקא מבעיא ליה אליבא דר"א דס"ל יגמור למ"ש אם היינו דוקא בשלא יחדם לשבת אבל כל שיחדם לשבת אפילו ר"א מודה דאף למ"ש אסורין אלא דקשה טובא לפי י"מ הללו דאם כן מאי האי דקאמר מר זוטרא אף אנן נמי תנינן ועוד אמר ר"א עומד אדם על המוקצה כו' ומאי ראיה מייתי ממתניתין לבעייא דרבא הא התם בשבת גופיה מיירי מתני' ובשבת עצמו פשיטא ליה דאסור ולכן נראה דרבא ודאי שמיע ליה ברייתא דר' נתן דקאמר לא כשאמר ר"י יגמור ואפ"ה קא מבעייא ליה לרבא לדידן דקיימא לן כסתם מתניתין דקתני המעביר תאנים לקצות כו' דס"ל דחצר אינה קובעת בדבר שנ"מ מי נימא דשבת דינו כחצר או עדיפא מיניה דהשתא מתניתין דהיה אוכל בתאנים כו' ליכא למיפשט מידי דאיכא למימר דמאי דס"ל לר"א ור"י דשבת קובעת בדבר שנ"מ הוא משום דס"ל ג"כ דחצר קובעת בדבר שנ"מ אבל לדידן דקיימא לן כסתם מתניתין דהמעביר תאנים בחצר אינו קובעת בדבר שנ"מ הכא נמי שבת אינו קובעת: אך אכתי תימה לרב שימי בר אשי דקאמר לקמן ר"א קאמרת ר"א לטעמיה דקאמר תרומה קבעה וכ"ש שבת כו' והשתא קשה דאי שמיע ליה לרב שימי ברייתא דרבי נתן אמאי לא הקשה בפשיטות ר"א קאמרת ר"א לטעמיה דאית ליה חצר ושבת קובעין בדבר שלא נ"מ כדקאי רבי נתן ואמאי הוצרך להביא עצות מרחוק מתרומה דאי לא שמיע ליה ברייתא דרבי נתן אם כן תקשי ליה מתני' דקאמר ר"א אומר יגמור דס"ל דשבת אינה קובעת בדבר שלא נ"מ וליכא למימר דלעולם לא שמיע ליה ברייתא דרבי נתן אלא דס"ל דע"כ לא קאמר ר"א התם יגמור אלא משום דהתחיל בהתר ואם כן קשה דמאי פריך לקמן מר"א לר"א וצ"ע:
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>במד"א </b>
+<b> בתבואה אבל בקיטניות כו'.</b> כתב מרן פ"ק דביצה מימרא דאביי וכלישנא בתרא ופירש רש"י ז"ל וז"ל בהנהו הוא דמחייב ר"י לפי שהרבה כונסין אותו למלילות אבל בקיטני' סתם הכנסתם למירוח כו' ויש לדקדק טובא דאם כן מאי פריך בגמ' ממתני' דקתני מי שהיו לו חבילי תילתן כו' של טבל כו' אימא דע"כ לא קאמר אביי אלא בשאר קטניות דסתם הכנסתם למירוח אבל בתילתן כיון שאין דרך בני אדם לעשותן כרי ומירוח אלא נותנו מעט מעט בקדרה למתק ונותנו בעצמו כמ"ש רש"י ז"ל בד"ה לישמועינן ה"נ דאיסורייתא טבלה וי"ל בדוחק וצ"ע ובשיטה כ"י להמאירי ז"ל כתב על פי' רש"י ז"ל וז"ל ואין הדברים נראין דמיני קטניות ודאי לאו סתמייהו למירוח טפי מדגן ולא אף מדגן ומש"ה אית דמפרשי מחלוקת בשבולי' דתרומתן מן התורה אבל קטניות הואיל ותרומתן מדרבנן אף לאחר מירוחן איסורייתא לא טבלא בהו ומצי למיכל מינה אכיל' עראי עכ"ד ולהך פי' ניחא האי דפריך ממתני' דתלתן ודוק:
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>היה </b>
+<b> אוכל באשכול וחשכה עליו ליל שבת כו'.</b> הנה רבינו בפי' המ' פ"ח דתרומות מ"ג נראה דגריס בבבא שניה ר"י אומר יגמור ר"א אומר לא יגמור שכתב וז"ל וכמו כן מאמר ר"י יגמור ר"ל שיניחנו למטה ויגמור כו' ע"ש וכתב רש"ל ז"ל בס' יש"ש ס"י שכן נראה מדברי הר"ש שם ממה שהקשה שם וז"ל ומיהו ר"י בריש פ"ב דמעשרות אמר רבי יוחנן דשבת טובלת בפירות שליקטן שלא לצורך שבת וקדש עליהם שבת וצ"ל דלא אמרו יגמור למ"ש אלא מפני שהתחיל בהיתר ע"כ ואי גריס כגירסא דידן מאי ק"ל הא ר"י ס"ל כרבי יהושע דהלכתא כוותיה יע"ש והמעיין בדברי הר"ש שם יראה דגריס כגירסא דידן ומה שהכריח ממה שהקשה מההיא דר"י ג"כ דכוונת הר"ש ז"ל דמשמע ליה דהא דר"י אליבא דכ"ע אמרה מדחזינן בירושלמי דאותבי' ר"ל לר"י ממתני' דפ"ב דמעשרות דקתלי המעלה פירות מן הגליל ליהודה אוכל מהן עד שהוא מגיע למקום שהוא הולך ותני עלה ואפי' לן אפי' שבת ומשני ליה מאי אפילו שבת ברוצה לשבות והשתא מאי ק"ל נימא דההיא ברייתא ר"א היא דאמר יגמור ומ"מ מה שתירץ הר"ש ז"ל דלא אמרינן יגמור אלא מפני שהתחיל בהיתר ק"ל דאכתי תיקשי ליה דר"י אדר"י דר"י גופיה קאמר דאין שבת קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ואי ס"ל דההוא דירושלמי איירי בפירות שנגמרה מלאכתו א"כ מאי ק"ל מדר"א הא ר"א ל"ק אלא באשכול שלא נגמרה מלאכתו כמ"ש הר"ש ז"ל וצ"ע ולגירסת רבינו ז"ל יש לעיין דאם כן מאי פריך בגמ' מדר"א אדר"א הא ר"א קאמר דלא יגמור דס"ל דשבת קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו וכדס"ל במתני' דבשאר שני שבוע לא משום דשבת קבעה וכבר תמה בזה רש"ל ז"ל. ונלע"ד דס"ל לרבינו דהא דקא פריך בגמרא ממתני' דהיה אוכל באשכול לאו מדר"א אדר"א קא פריך כפרש"י ז"ל אלא ארבא דקא מבעיא ליה אי שבת קובעה בדבר שלא נגמרה מלאכתו ועדיפא מחצר או דילמא תרוייהו שוין הן דאהא קא פריך דמאי קא מבעיא ליה מלתא דפליגו בה תנאי דר"א ס"ל דאע"ג דחצר אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו שבת עדיפה מחצר וקובעת אפי' בדבר שלא נ"מ ולר"י אע"ג דחצר קובעת אפי' בדבר שלא נ"מ שבת גריעא מחצר ואינה קובעת אלא בשנ"מ ואם כן מאי קא מבעיא ליה ומשני התם כדקתני טעמא ר"ן אומר לא כשאמר ר"א יגמור בחצר יגמור כו' ואם כן נמצא דלכ"ע בין לר"א בין לר"י חצר קובעת בדבר שנ"מ ומאי דקא מיבעיא ליה לרבא היינו לסתמא דמתני' דידן דקתני המעביר תאנים כו' דס"ל דחצר אינה קובעת בדבר שלא נ"מ אי שבת נמי דינו כחצר או לא כנ"ל ודוק ודברי מרן ז"ל בזה הם דברים תמוהים הן במה שהקשה הן במה שתי' ועיין בספר מש"ל ז"ל מה שרצה לתרץ מוהר"י כולי ז"ל דיש מקום לצדד ולומר דשרי לעשר בשבת דבר שלא נ"מ כיון דמה"ת לא בא לעונת המעשרות ואיסורא דשבת רביע עלה מדרבנן לא הוי כמתקן ועוד מדאמרינן בפ' משילין וה"מ פירי דטבלי מאתמול וא"כ ה"נ כיון דפירות אלו לא הוו טבלי מאתמול כיון דלא נגמרה מלאכתן ואיסורא דשבת רביע עלייהו שרי לעשרם יע"ש:<br><b> והנה </b> מ"ש דכיון דמן התורה לא באו לעונת המעשרות דאיסורא דשבת רביע עלייהו מדרבנן לא הוי כמתקן הא ליתא ואמינא לה מההיא דפ"ק דביצה די"ב ע"ב רב טובי ברי' דרב נחמיה הוה לי' גרבא דחמרא דתרומה אתא לקמי' דרב יוסף מהו לאמטויינהו לכהן האידנא כו' הרי מבואר דאפי' בדבר שאין חיובו אלא מדרבנן אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט שהרי הא דרב טובי בח"ל הוא דאין חיובו אלא מדרבנן כמ"ש הר"ן ז"ל ואם איתא דבדבר שחיובו מדרבנן מותר להפריש תרומות ומעשרות בי"ט מאי קא מיבעיא ליה מהו לאמטויי לכהן האידנא הא טעמא דאין מוליכין תרומה בי"ט היינו משום דאינו זכאי בהרמתה כדקתני מתני' ואם כן בתרומת ח"ל כיון דזכאי בהרמתה פשיטא ודאי דשרי בהולכתה דומיא דחלה ומתנות וכן משמע בהדיא מהא דאמרינן התם ד"ט ע"א אבוה דשמואל אמר אפילו גילגל עיסה מערב יו"ט אין מפריש ממנה חלתה ביום טוב והתם בחלת ח"ל איירי דחיובא מדרבנן מדפריך עלה נימא פליגא דשמואל אאבוה דשמואל דאמר חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש כו' גם בפ' נוטל דקמ"ב פרכינן התם אמתני' דקתני ר"י אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה ואמאי הא קא מתקן ומשני לה ע"ש וא"כ מאי קשי' ליה הא מדומע אין איסורו אלא מדרבנן דמדאורייתא ברובא בטיל גם בפרק מפנין דקכ"ח פרכינן התם אמתני' דקתני מפנין תרומה טמאה כו' אבל לא את הטבל פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן שזרעו בעציץ שאינו נקוב וא"א אמאי קא אסור במתני' לפנות את הטבל נימא מיגו דאי בעי מפריש עלה תרומה בשבת וחזי ליה השתא נמי חזי ליה כי היכי דאמרי' התם גבי דמאי גם בפרק בכל מערבין דף ל"ב אמתני' דקתני' מערבין בדמאי אבל לא בטבל פריך עלה פשיטא ומשני בטבל טבול מדרבנן וכי שרי להפריש בשבת אמאי אין מערבין הא חזי ליה אם מפריש עלה וכדאמרי' גבי דמאי דמערבין מהאי טעמא דאי בעי מפקיר לנכסי והוי עני וחזי ליה ולזה י"ל ע"פ מ"ש התוס' שם ד"ל ע"ב ד"ה וליפרוש עלה דאינו מועיל מה שראוי לתקנו אלא במידי דחזי השתא לשום אדם כגון תרומה דחזייא לכהנים והכריחו כן מדאמרינן דאין מערבין בהקדשות אע"ג דאפשר לאתשולי עלייהו ע"ש ואם כן משום הכי אין מערבין בטבל טבול מדרבנן אע"ג דאי בעי מתקן ליה כיון דהשתא מיהא לא מתקן ליה ולא דמי לדמאי דדמאי הא חזי מיהא השתא לעניים וכן מוכח בהדיא מהא דגרסינן בפרק יום הכיפורים דף פ"ב ע"ב אפשר בחול' פשיטא ל"צ בשבת בשבת נמי פשיטא טלטול דרבנן הוא הב"ע בעציץ שאינו נקוב דרבנן הרי בהדיא דאפי' עציץ שאינו נקוב ומעשר ירק דרבנן לא שרי לעשר בשבת כללא דמילתא מכל הנהו דוכתי דכתיבנא מוכח דאפי' בדבר שאין חיוב תרומתו אלא מדרבנן אמור רבנן דאין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט דלא כהרב הנזכר ומה שרצה להוכיח מדאמרי' פ"ב דביצה די"ח כלי שנטמא באב הטו' אין מטבילין אותו בי"ט בולד הטומא' מטבילין אותו בי"ט ופרש"י דבאב הטומא' כיון דטמא מן התורה הוה ליה כמתקן. בולד הטומאה כיון שאין טומאתו אלא מדרבנן לא מחזי כמתקן ע"ש י"ל דהתם שאני דלא מחזי כמתקן כולי האי כיון שאפי' קודם טבילה היה הכלי ראוי להשתמש בו לטמא ולמי שאינו אוכל חולין בטהרה וכמ"ש הרב המגיד פ"ד די"ט דין י"ז ע"ש: וא"נ דהתם שאני דאינו אלא כהדחת כלים בעלמא ומ"ה לא גזרו אלא באב הטומאה מה שאין כן בהגבהת תרומות ומעשרות דמתקן גמור הוא וקא עביד מעשה דקורא עליה שם תרומה ואוסרה לזרים ותדע מדחזינן התם לרבה ולר"י דהוצרכו למיהב טעמא אחרינ' להא דאין מטבילין כלים בשבת גזירה שמא יעבירנו ד"א בר"ה או משום גזירה שמא יסחוט וא"א תיפוק ליה משום מתקן דומיא דאין מגביהין תרומות ומעשרות מה"ט אלא משמע דהא לא חשיב מתקן גמור כמ"ש ועיין בשיטה מקובצת למוהר"ב שם. גם מ"ש דכיון דפירות אלו לא הוו טבילי מאתמול שרי לעשרן נראה דיש לדקדק ע"ז מדפרכינן התם לרבה דאמר מוללין מלילות בי"ט אם כן מצינו תרומה שזכאי בהרמתה ותנן לא אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה ופרש"י א"כ דמוללין מלילות בי"ט כו' והשתא א"א דפירות שלא נגמרה מלאכתן ובא שבת וקבען שרי לעשרן בשבת אם כן אדפריך לרבה לדידיה נמי מי ניחא הא מצינו תרומה שזכאי בהרמתה בה"ג וע"כ צ"ל דרוב תרומה קאמר ואם כן מאי ק"ל לרבה ואע"ג דההיא מתני' בי"ט קא מיירי מ"מ משמע דכי היכי דשבת קובעת למעשר ה"נ י"ט דיום טוב נמי מקרי שבת ותו שהרי טעמא דשבת קובעת למעשר היינו משום דכתיב וקראת לשבת עונג ואם כן מהאי טעמא י"ט נמי דינה הכי שהרי כתב רבינו פ"ו מה' י"ט דין י"ז דכשם שמצוה לכבד את השבת ולענגו כך כל ימים טובים שנאמר לקדוש ה' מכובד אבל ימים טובים נאמר בהם מקרא קודש ע"ש וכנ"ר דעת הר"ש ז"ל בריש פ"ד דדמאי שכתב וז"ל חברייא בשם רבי חנינה מפני כבוד שבת התירו רב ביבי בשם ר"ח אימת שבת עליו והוא אומר אמת כו' פי' אימת שבת עליו משום דאמרינן בפרק המביא דשבת קובעת למעשר עכ"ל ואילו שם בירוש' מבואר דבי"ט נמי דינא הכי דאוכל על פיו וע"כ היינו משום דאימת י"ט עליו. הנה מבואר די"ט נמי קובעת למעשר ועיין מ"ש רבינו ריש פרק ג' מה' אלו ודוק וכן מוכח ממה שכתב התוי"ט פ' המביא וז"ל עומד אדם על המוקצ' ע"ש לרבותא נקט ע"ש דאע"ג דסתם לן תנא כר"ש אפ"ה בהך מוקצה דגרוגרות וצמוקים מודה ר"ש כו' ע"ש והשתא א"א דשבת קובעת למעשר אבל י"ט לא א"כ מאי קשי' ליה דאמאי נקט במתני' ע"ש הא איצטריך למתני ע"ש לאשמועינן דדוקא ע"ש בשביעית אבל בשאר שני שבוע לא משום דשבת קובעת כדאמרינן בגמ' ואי הוה תני עי"ט לא מצי למתני' בשביעית דאפי' בשאר שני שבוע נמי כיון די"ט אינה קובעת ויש לדחות דמאי דק"ל להרב תוי"ט ז"ל היינו לפום מסקנא דשמעתין דמסיק רב שימי רב קאמרת רב לטעמיה דאמר תרומה קובעה וכ"ש שבת ואם כן היינו דק"ל דאמאי לא תני י"ט ואפי' בשאר שני שבוע ואי משום דאשמועינן רב דשבת קובעת הא שמעינן ליה מכ"ש דתרומה וכן מצאתי למאירי ז"ל שכתב בהדיא די"ט אינה קובעת שכתב וז"ל וכן יש מי שמפרש דהאי אפי' בחול דקאמר בי"ט קבעי למימר כלומר אמאי אשמועי' פלוגתייהו בשבת לישמו' פלוגתייהו בי"ט דהא בי"ט נמי שייך פלוגתא דבריר' ואמאי אשמועינן שבת אי לאו דאתא לאשמועינן דשבת קובעת דכתיב בה עונה ובי"ט דלא כתיב בה עונה לא ומשני האי דנקט שבת לאשמועינן דאפי' שבת טבל מוכן הוא עכ"ל ומ"מ נר' שד"ז שכתב החכם הנזכר ליתא מדאמרי' בגמ' אף אנן נמי תנינן עומד אדם על המוקצה ע"ש בשביעית טעמא דשביעית דלאו בר עשורי הא בשאר שני שבוע ה"נ דאסור מאי טעמא לאו משום דשבת קובעת והשתא א"א דשרי לעשרם בשבת כו' קשה דאמאי לא תני ע"ש בשאר שני שבוע ובתנאי שיעשרם בשבת אלא משמע דלא חשיבי כפירי דטבילי האידנא אלא דוקא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה דא"א להביאה לידי חיוב מערב יום טוב משום דאפייתה בי"ט ניחא ליה יותר דמה"ט הוא דשרינן אפייה בי"ט משא"כ בפירות שאפשר להביאם לידי חיוב ביום טוב ויש לי להכריח הדבר ממ"ש התוס' פ"ק דביצה ד"ג ע"א ד"ה הא ר"י וז"ל פרש"י כו' ועוד קשה לרבי היכן מצינו דזכאי בהרמתה בי"ט כו' א"כ נתחייבו מאתמול ואינו יכול להפרישו בי"ט ע"ש וי"ל בדבריהם דמאי קושיא הא לרבי משכחת לה שפיר תרומה דזכאי בהרמתה משהכניסה לבית ביום טוב דהשתא כיון דהוטבלו ביום טוב ודאי מפריש תרומה בי"ט מש"ה קאמר תלמודא דמתני' דקתני לא אם אמרתם בתרומה שאינו זכאי בהרמתה ר"י בר יאודה היא דלרבי מצינו תרומה שזכאי בהרמתה בכה"ג וכן ראיתי בשיטה מקובצת למהור"ב שתי' כן משם רבו והק' עוד לפי' ר"ת דכי פריך ולרבי משכחת לה כגון שהכניס שיבולים לעשות מהם עיסה כו' אמאי לא פריך עדיפא מינה דלרבי משכחת לה כגון שהכניס השיבולים בי"ט לצורך מלילות דכיון דהוטבלו בי"ט מפריש מהם בי"ט ע"ש אמנם ע"פ מ"ש דברי התו' ז"ל נכונים בטעמם ויש להביא ראיה מדפרכינן התם לרבא דאמר מוללין ביו"ט א"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה ותנן כו' וא"א מאי פריך לרבא הא אפי' נימא דאין מוללין בי"ט תיקשי ליה מתני' דהא משכחת לה תרומה שזכאי בהרמתה בפירות או חיטים שנגמרו מלאכתן מעי"ט והכניסן לבית בי"ט דהשתא כיון דהוטבלו בי"ט הו"ל כפירות דטבילי האידנא ומפריש מהן בי"ט אלא ודאי משמע דמה"ט לא חשיב כפירות דטבילי האידנא כדי שיוכל להפריש מהן בי"ט כיון דבידו להכניסן מעי"ט ולהביאן לידי חיוב תרומה מעי"ט ול"ד לעיסה שמפריש ממנה חלתה בי"ט משום דהו"ל כפירי דטבילי האידנא דהתם שאני דאינו יכול להביאה לידי חיוב מעי"ט משום דאפייתה בי"ט ניחא ליה יותר דמה"ט הוא דשרינן אפיה בי"ט ולא מיקרי אוכל נפש שיכול לעשותו מעי"ט וכמו שכתב רש"י והתו' בר"פ אין צדין ע"ש וזה נראה לע"ד מה שאמרו בגמ' פרק אין משילין דל"ז והנ"מ פירי דטבילי מאתמול אבל פירי דטבילי האידנא כגון עיסה לאפרושי ממנה חלה מפרישינן דק"ק דאמאי הוצרך תלמודא להאריך ולומר כגון עיסה כו' היה לו לומר סתם אבל פירי דטבילי האידנא מפרישינן וממילא משתמע דעיסה מפרישין ממנה חלתה בי"ט דהוא כפירי דטבילי האידנא אלא דתלמודא הא אתא לאשמועינן דדוקא פירי דטבילי האידנא דומיא דעיסה דאי אפשר להביאה לידי חיוב בערב יום טוב מפרישין ממנה ביום טוב הא לאו הכי וכגון בשהכניס פירות או חטין בי"ט אע"ג דהוי פירי דטבילי האידנא אין מפריש בי"ט כיון שבידו להביאו לידי חיוב תרומה מעי"ט וכמו שכתבנו והיינו דפרכינן לרבה דאמר מוללין בי"ט א"כ מצינו תרומה שזכאי בהרמתה דה"נ מלילת מלילות ופירוך קטניות בני יומן עדיפי טפי והו"ל כעיסה דמפרשינן ממנה חלתה בי"ט דמה"ט הוא דשרי רבא מלילה בי"ט וכמו שכ' המאירי בשיטת כ"י וז"ל ובדבעי מהו לפרוכינהו בי"ט דהא אפי' הויא מלאכה גמורה צורך אוכל נפש הוא וכ"ש הכא דדישה כלאחר יד הוא או דילמא הואיל ואפשר מעי"ט אסור מ"מ שמעינן אגב אורחין דכתישת חרדל מיהא שרי דהא חרדל לא אכיל ליה בעיניה ומה הועיל בפירוכה אם אינו יכול לכותשו אלא ודאי מותר דכתישה מיהא אם נידוך מעי"ט מפיג טעמו הוא כו' והכא מיהא קא בעי לה לענין הפרכה האי ודאי אפשר לעשות מעי"ט ואפי' הכי שרי ליה הואיל ובשבת לאו איסורא דאורייתא היא בי"ט לא גזור ואע"ג דכתיבנא לעיל דאפילו בדבר מד"ס אם אפשר לו לעשות מעי"ט אסור נ"ל דמלילת מלילות ופירוך קטניות בני יומן עדיפי טפי וכן ראיתי שכתב הרב הגדול עכ"ד ואי ת"ל מאי האי דפריך לעיל אביי לרבא דאמר מוללין בי"ט מברייתא דקתני המולל מעי"ט למחר מנפח על יד על יד ויאכל ואפילו בקינון ותמחוי מעי"ט אין ביום טוב לא ומאי קושיא אימא דברייתא חידוש' אשמועינן דל"מ דמוללין בי"ט ומנפח בקנון ותמחוי משום דמלילתה בי"ט עדיף יותר אלא אפי' מללן מעי"ט דהשתא הא חזינן דהאי גברא ניחא ליה מלילתה מעי"ט ואם כן הוה אמינא דאסור לנפח בקנון ותמחוי כיון דיכול לעשות מעי"ט קמל"ן דאפי"ה שרי וכן ראיתי למוהר"י גלאנטי שהקשה כן יע"ש י"ל דשפיר קא פריך דליתני המולל בי"ט דליכא למטעי ולומר דכשמללן מעי"ט אסור לנפח בקנון ותמחוי משום דיכול לעשותו מעי"ט דאם כן היכי קתני ברישא המולל מלילות מע"ש מנפח מיד ליד אבל לא בקנון ותמחוי ואם איתא מאי אריא ע"ש אפי' עי"ט נמי וכ"ש שבת אלא ודאי משמע דבי"ט שרי כנ"ל נכון ודוק ואיך שיהיה המורם מכל האמור דבפירות אפי' דטבילי האידנא לא שרי להפריש בי"ט ומעתה ע"כ לומר שמ"ש רבי' היה אוכל באשכול לא יגמור אכילתו עד שיעשר לאו למימרא דשרי לעשרן בשבת אלא דינא קאמר דאינו יכול לאכול עד שיעשר ונ"מ אם עבר ועישרן כנ"ל:
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>זרעונין </b>
+<b> שהביאו שליש כו'.</b> עיין מ"ש פ"ג מה' אישות ה' יוד:
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>והתקינו </b>
+<b> שלא יהיה מפריש מן הדמאי אלא תרומת מעשר אבל מעשר ראשון כו'.</b> כתב הרב מש"ל ז"ל וז"ל וא"ת תרומת מעשר נמי נהי דצריך להפרישה לאחר שהפרישה מיהא ימכרנה לכהנים דהשתא ליכא אלא איסור גזל ונימא המע"ה ומדברי רבינו שכתב בסתם ונותנו לכהן משמע שנותנו בחנם כבר תי' רש"י ז"ל פ' ע"ע דמ"ח וז"ל ואחמור עליה שלא לעכבו אצלו ולמכור לכהן גזרה דילמא משהא לה לגביה ואכיל ליה אבל מעשר ראשון ומעשר עני מותרין לזרים וראיתי להטור י"ד סימן של"א שכתב וז"ל ומפריש א' מעשרה שבו לתרומת מעשר ומוכרו לכהן וכתב מרן שם דלמד דין זה מדין מעשר ראשון ומעשר עני ותמהני איך לא כתב דרש"י ורבינו חולקין על הטור וס"ל דתרומת מעשר נותנה לכהן בלא דמים אלו דבריו יע"ש ואנכי הדל אני תמה טובא על הטור ז"ל דס"ל דתרומת מעשר של דמאי מוכרה לכהן שלא כדעת רבינו ורש"י מהא דפרכינן פרק הזרוע דף קל"א לר"ח דאמר המזיק מתנות כהונה ואכלן פטור משום דהוי ממון שאין לו תובעין מברייתא דקתני תשעה נכסי כהן תרומה ותרומת מעשר וחלה כו' והדמאי והבכורים כו' למאי הלכתא לאו להוציאו בדיינים לא לכדתנן למה אמרו נכסי כהן שקונה בהם עבדים כו' והשתא לדעת הטור דס"ל דתרומת מעשר של דמאי מוכרו לכהן היכי הוה ס"ד לומר דנכסי כהן דקתני בברייתא להוציאו בדיינים דאם כן תיקשי ליה דהיכי מני בהדייהו דמאי דמוציאו בדיינים הרי אפי' לתנו אינו חייב מכ"ש להוציאו בדיינים וליכא למימר דודאי למאי דהוה ס"ד לומר דנכסי כהן דקתני בברייתא לענין להוציאו בדייני' קאמר ה"נ דהוה ס"ל ע"כ דתרומת מעשר של דמאי נותנו לכהן בלא דמים אמנם למאי דמסיק דנכסי כהן דקתני לענין שקונ' בהם עבדים ה"נ תרומה של דמאי מוכרה לכהן דהא ודאי בורכא היא דמי הכניסנו לשום מחלוקת בין המסקנא לס"ד ותו דא"כ הכי הו"ל למיפרך ותסברא והרי קתני דמאי ובר מן דין קשיא אצלי טובא לדעת הטור שדבריו הם הפך משנה ערוכה בריש פ"ב דערלה דתנן התם התרומה ותרומת מעשר של דמאי החלה כו' עולין בא' ומאה וצריך להרים ומבואר שם בירושלמי והביאו רבינו ז"ל בה' תרומה ובה' מאכ"א פי"א ה"ט דהתרומה צריך להרים והערלה וכלאי הכרם אין צריך להרים מפני גזל השבט שהוא ממון של כהן ואם הוא דבר שאין הכהנים מקפידין עליו א"צ להרים כנודע והשתא אם איתא דתרומת מעשר של דמאי מוכרה לכהן היכי קתני מתני' דעולה בא' ומאה וצריך להרים הא משום אסורו דאית ביה הרי נתבטל ומשום גזל השבט נמי ליכא שהרי מוכרה לכהן ובירושלמי פרכינן עלה התם רבי יונה בעי ולמה לא תנינן החלה והדמאי כו' א"ל ר"ח לבר לוליבא נוטל הוא דמיו מן השבט א"ל כן אמר שמואל שהוא נוטל דמיו מן השבט רבי מונה בשם ר"י אינו נוטל דמיו מן השבט למחר הוא מביא ודאי ואומר דמאי הוא כדי ליטול ממנו דמיו ופי' שם המפרש מהר"א ליב ז"ל שם דשמואל לתרץ קו' דר"י אתא דמשום הכי לא תני חלת דמאי משום דנוטל דמיו מן השבט ואם כן אינו צריך להרים ולא מיתניא ליה בהדי אינך דצריך להרים יע"ש והדבר תמוה איך נעלם מהטור ז"ל משנה ערוכה וצ"ע עוד כתב הרב מש"ל ז"ל וז"ל והתוס' פ"א דיומא ד"ט ד"ה מעשר כתבו והא דלא אמרינן בתרומה ג"כ דימכרנה לכהנים י"ל כיון דדבר מועט הוא שאינו אלא א' ממאה ועוד דמיה מועטים שהוא צריך למכרה בזול תיקנו רבנן שיתנה לכהנים והא דתנן דגר שנתגייר כו' ואם ס' חייב וקאמר עלה בירושלמי דמוכרה לכהן לפי דברי התוס' י"ל דשאני התם דחלה הוא דבר מרובה אך לרש"י ק' דה"נ גבי חלה נימא דילמא כי משהא לה גביה אכיל ליה י"ל דשאני הכא גבי דמאי דמיקל ואכיל לתרומת מעשר שבו משום דסבר רוב ע"ה מעשרין ומשום הכי חיישינן דילמא אכיל ליה אבל התם גבי חלה ליכא למיחש כו' מ"מ אני מסתפק באותה ששנינו בריש פ"ג דדמאי הלוקח מן הנחתום כו' נוטל כדי תרומת מעשר כו' וחלה אם שיעור החלה יכול למוכרה לכהן כדברי התוס' דכתבו דטעמא שאינו מוכר הוא משום דהוי דבר מועט כו' יע"ש ולא ידעתי מה מקום יש להסתפק שהרי מבואר בירושלמי שכתבנו דבמחלוקת היא שנויה דר"ח ושמואל ס"ל דחלת דמאי נוטל דמיו מן השבט ור' מונה ס"ל דאינו נוטל משום דחיישינן למחר מביא ודאי ואומר דמאי והנראה דאשתמיטיה מיניה דברי הירושלמי הללו ועיין שם בהרב שדה יהושע ומ"מ י"ל לר"ח דס"ל דחלת דמאי נוטל דמיו מן השבט מ"ש דבתרומה ומעשר של דמאי אינו נוטל ובשלמא לדעת התוס' דטעמא דתרומה שאינו מוכר משום דהוי דבר מועט איכא למימר דהיינו טעמא דר"ח ושמואל דס"ל דבחלה כיון שהוא דבר מרובה לא תקינו רבנן אכן לדעת רש"י ז"ל דס"ל דהיינו טעמא דתרומה משום דחיישינן דילמא משהי ואכיל לה ה"נ גבי חלת דמאי ניחוש והכא לא שייך תירוץ המש"ל שתי' לההיא דגר שנתגייר וראיתי להרב שדה יאושע ז"ל דברים תמוהים שכתב וז"ל ור"ח נוטל הוא דמיו מן השבט כו' ואע"ג דבתרומת מעשר של דמאי נותנה לכהן ואינו נוטל דמיו מן השבט שאני התם דידעינן ודאי שלא תרם אבל חלה מוצי' כו' יע"ש והוא תימא שהרי קי"ל דרוב ע"ה מעשרין הם ולדעת רש"י י"ל דס"ל לר"ח ושמואל דדוקא גבי תרומת מעשר כיון דדבר מועט הוא משום הכי חששו דילמא משהי ליה ואפקרינהו רבנן לממוניה ויהבו לכהן אמנם בחלה כיון שדבר מרובה הוא משום חששא דילמא משהי לא אפקרינהו רבנן לנכסיה דלאיבוד מועט לא חששו וחדית ליה ר' מונה דאפי' בחלה נמי אינו נוטל דמיו משום דלמחר מביא ודאי ואומר דמאי הוא ומן האמור בענין מבואר דמה שהוצרכו רש"י והתוס' לתת טעם לתרומת מעשר של דמאי מטעמא דהוי דבר מועט וא"נ משום דילמא משהי לה לא הוצרכו לזה אלא אליבא דר"ח ושמואל דס"ל דבחלת דמאי נוטל דמיו מן השבט דלר' מונה דס"ל דאינו נוטל דמים משום דלמחר מביא ודאי ואומר דמאי מה"ט נמי איכא למימר נמי גבי תרומה דאינו נוטל דמים ומ"מ אני תמיה דהי"ל להתוס' ז"ל להזכיר הירושלמי הלזו ודוק ועיין במ"ש רש"י ז"ל בפ"ק דבכורות די"א ע"ב ד"ה דמאי וז"ל וישראל מוכר לכהן את התרומה והדמים שלו והאי דמאי כו' יע"ש ודוק ודע דמהירושלמי הלזו שהביא הרב מש"ל גבי גר שנתגייר דקתני מתני' אם ספק חייב ואמרו בירושלמי דמוכרה לכהן ק' אצלי למ"ש התוס' פרק הספינה דפ"א ע"ב ד"ה אלא מעשר ראשון דלוי הוא שכתבו וז"ל ואע"ג דדמאי אינו מחוייב ליתנו מספק משום דמצי אמר אייתי ראיה ושקול אומר רשב"א כו' ועוד דמאי דלא הוי אלא ספק דרבנן אין צריך לקיים מצוה דנתינה א"ד יע"ש אשר מבואר מדבריהם דדוקא גבי דמאי דהוי ספק דרבנן דרוב עמי הארץ מעשרין הם אינו מחוייב ליתנו אבל בס' שקול אע"ג דקי"ל דהמוציא מע"ה מחוייב לקיים מצות נתינה מספק והדבר קשה דאם כן גבי גר שנתגייר כיון דספק דאורייתא הוא היכי קאמר בירושלמי דמוכר לכהן הא לא מקיים מצות נתינה ומספק חייב לקיים כמ"ש ז"ל וכן קשה ממתניתין דר"פ נושאים על האנוסה דקתני הגדילו התערובות כו' ומוכרין את התרומה והדמים שלהם דכיון דספק שקול הוא הא מיהא חייב לקיים מצות נתינה מס' ואולי יש לחלק דהתם שאני דגברא גופי' לאו בר חיובא הוא דשמא הוא כהן ואינו מצווה על מצות נתינה כלל משא"כ בההוא דבכורים דגברא בר חיובא הוא ומצווה הוא על הנתינה אלא דמספ"ל לפירות הללו אם יש בהם מצות נתינה או לא והלכך חייב לקיים מצות נתינה מס' וכן ההוא דגר שנתגייר יש ליישב דהתם שאני דמספ"ל בשעת הגלגול אם היה גוי ולא הוי בר חיובא כלל כנ"ל נכון ועדיין צ"ע ועוד י"ל דעיסה שאני דבחזקת פטורה קיימא כדאיתא בפרק הזרוע דקל"ד ע"א משא"כ הכא גבי בכורים דאין כאן חזקה לא לפטור ולא לחיוב אך ק' לי מהא דגרסינן בבכורות מת אחד מהם יחלוקו דברי ר"ט ר"ע אומר המע"ה כו' הרי דאע"ג דליכא למימר בהו בחזקת פטור קאי כגון בא' שהיה ודאי בכור אצלו ואם מת אחד מהם אומר לכהן הבא ראיה וטול ואינו מחוייב לקיים מצות נתינה מס' אע"ג דספק דאורייתא הוא ובחולין דע"ט אמרינן דתייש הבא על הצבייה אומר לכהן הבא ראיה דחוששין לזרע האב וטול ואע"ג דספק דאוריי' הוא אינו מחוייב לקיים מצות נתינה מס' ועיין במהרימ"ט ח"א סי' ל"ט שהקשה על סוגיא דפרק הזרוע דאמרי' קמה הואיל ובחזקת חיובא קיימא לא אמרי' המע"ה מההיא סוגיא דתיקן ריב"ם דמעשר ראשון ומ"ש מפרישן והן שלו אע"ג דפירות הללו בחזקת חיוב הפרשת מעשרות קיימי ואפ"ה אמרינן המע"ה והנראה דאישתמיט מיניה דברי התוס' הללו שכתבו דשאני דמאי דספק דרבנן הוא ודוק ובהיותי בענין זה ראיתי להרב החידושין בפ"א דקידושין כ"ז גבי מעשר דר"ג והזקנים שהיו באים בספינה דברים תמוהים שכתב שם ליישב קו' התוס' והמפרשי' דאמאי לא הפריש ר"ג תרומה גדולה וז"ל ואיכא דאמרי דמאי היה ולכך לא חשש ר"ג להפריש שלא מן המוקף ולא חשש נמי אם יצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו דדמאי קיל דרוב ע"ה מעשרין הם והיינו דלא הפריש ר"ג תרומה גדולה לפי שע"ה מפרישין ת"ג עכ"ד ואשתומם על המראה איך יצאו דברים אלו מפה קדוש דהא קי"ל הלכה רווחת דאין מפרישין מן הדמאי אלא תרומת מעשר בלבד אבל מ"א ומ"ע מפרישן והן שלו וא"כ תימא על עצמך אי מעשה דר"ג דמאי היה למה זה הוצרך ליתן מ"ע לר"י ומ"ע לר"ע וליכא למימר דר"ג לפנים משורת הדין הוא דעבד ומדת חסידות שנו כאן דהא ליתא שהרי בפ"ק דמציעא דף י"א אמרי' אמר רבא שפיר עבד דלא קבלה וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין אלא טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין הכי נמי טובת הנאה אינו ממון לקנות אג"ק ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיבה בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא מטלטלי אג"ק נתינה אלימתא הוא והשתא אם איתא דר"ג מידת חסידות הוא דעבד ומן הדין לא היה חייב ליתנם לר"י ולר"ע אם כן היכא קאמר טובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין הרי ממון גמור הוא דאי בעי לא יהיב להו מידי וכן נמי קשה ממאי דמסיק מ"כ נתינה כתיבה חליפין דרך מו"מ הוא הא כיון דדמאי הוא רשאי למוכרם וממונו הוא וכ"ש להקנותם בחליפין והדק"ל וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין ואולי נאמר דר"ג ע"כ היה צריך להשכיר המקום לר"י משום תרומת מעשר שבו דלתרומת מעשר כיון דע"כ צריך ליתנו לכהן ואינו יכול למוכרו כדעת רבינו ורש"י ז"ל וכמו שהוכחנו לעיל בראיות ברורות שלא כדעת הטור א"כ אינו יכול להקנות ר"י לרב"ע תרומת מעשר בחליפין כיון דאין לו לר"י בו אלא טובת הנאה וכיון שהוצרך להשכיר המקום לר"י ולהקנותו בקנין אגב עשה ג"כ כמו כן במ"ע לר"ע ורבא הכי פריך דאם איתא דטובת הנאה ממון היה לו להקנותו בחליפין ולא היה צריך ר"ג לקנין אגב כלל אבל מכיון דטובת הנאה אינה ממון והוצרך להקנות בקנין אגב לר"י משום תרומת מעשר שבו אקני ליה לר"מ נמי בקנין אגב כנ"ל:<br><b> מעשה חושב</b>
+<b> (שעז) </b> הא משום איסורו דאית בי' הרי נתבטל. ומשום גזל השבט נמי ליכא. שהרי מוכרה לכהן כו'. בתשובה כתבתי לתמוה על הרב בעל תפארת ישראל על משניות. שכתב דצריך להרים. משום דאכתי הוי גזל השבט מה שצריך למכור התרומה לכהן בזול. אי לא נתבטל. ע"ש. והקשיתי עליו מהירושלמי. שכתב דתרומת הכליסים או שעורים אדומים שנתערבו. אין צריך להרים. וא"כ מכש"כ שאין צריך להרים בשביל האי פורתא דמוזיל לגבי כהן. וכעת אני רואה שהגאון המחבר ז"ל רמז על זה בקיצור. שכתב דאם הוא דבר שאין הכהנים מקפידים עליו. אין צריך להרים. ושם הארכתי:<br><b> ומ"ש </b> התוס' בפ"ק דיומא גבי תרומה של דמאי. דהוא דבר מועט. ומש"ה לא אמרינן בה דימכרנה לכהן. עיקר סברתם הוא מטעמא דאינה אלא אחד ממאה. ולסניף בעלמא כתבו דצריך למוכרה בזול ומ"מ מהאי דהירושלמי הנ"ל. דאין צריך להרים דבר שאין הכהנים מקפידין עליו. אין כל כך תיובתא על הטור. משום די"ל כמ"ש הרב תירוץ הנ"ל. דצריך להרים בתרומת מעשר של דמאי. משום גזל השבט. דצריך למכור בזול וכנ"ל. וה"ט. דניהו דבתרומת הכליסים וכדומה אין הכהנים מקפידים. מ"מ כאן צריך להרים. משום דאל"כ הרי יערבו בידים תרומת מעשר של דמאי באחד ומאה. כדי שיתבטל. ולא יצטרכו להרים ולמכור בזול. ונמצא שיפסידו הכהנים מליקח בזול כל תרומת מעשר של דמאי שבעולם. דאי לא ערבוהו. הוה לקחוהו בזול. וכיון דרוב ע"ה מעשרין הן. חיישינן שיערבו במזיד. וכעין שכתב רש"י בסוטה דף מ"ח ע"א בד"ה מפריש כו' וז"ל. דלמא כי משהי לי' גבי' אכיל לי' וע"ש (והיינו דמשום דרוב ע"ה מעשרין הן יסמוך על הרוב). ולפיכך יש קפידא בזה לכהנים. משא"כ תרומת הכליסים וכדומה. דגרועה. ליכא חשש דיערבו בידים בשביל תרומה גרועה כזו. ובפרט בתרומת כליסים ודאית. דממנ"פ לא שייך חשש עירוב בידים. כיון דאסורה מה"ת. וגם בדמאי בתרומת מעשר גרועה. אע"ג דאינה אסורה אלא מדרבנן. מ"מ ליכא חשש עירוב בידים משום דאינו מקפיד למכור תרומה גרועה בזול. ולא יערבה בידים. וא"כ לפ"ז אין תיובתא על הטור נמי ממתניתין דפ"ב דערלה. משום די"ל דאיכא קפידא לכהנים. אי נימא דתרומת מעשר של דמאי א"צ להרים. דכיון דרוב בעלי השדות ע"ה נינהו. והלוקחים מע"ה אם יערבו תרומת מעשר. הרי יפסידו הכהנים. דהא לא יהי' בידם ליקחו בזול. מש"ה צריך להרים. כדי שיצטרכו למכור בזול את התרומת מעשר שנתערב. ומכש"כ שלא יערבו בידם. כן יש ליישב דעת הטור בדוחק. וגם הך דחולין פ' הזרוע יש לדחוק. דיוצאה בדיינים כשנותן לו הכהן כשער הזול. ואין מניחין לו להפסיד תרומה בידים. או להניחה עד שתירקב. או מטעמא דשמא יבוא לאכלו. אלא דלרש"י ז"ל מה"ט צריך ליתנה לכהן בחנם. ולהטור כשער הזול. ואפשר דלדעת הטור. באמת צריך להפריש מיד כשלוקח מע"ה. ולמכור התרומת מעשר שבו לכהן. ואסור לשהות במכירה. ואם שהה במכירה קנסינן לי' שיתנה לכהן בחנם. ומתניתין דפ"ב דערלה. וסוגיא דפ' הזרוע מיירי בשכבר שהה. ובאופן זה יש לדחוק ולקרב דעת הטור לדעת רש"י ז"ל. דהא לטעמי' דרש"י ז"ל נמי אינו מרווח כל כך האי דפ' הזרוע. שהרי משום גזירה דדילמא אכיל מינה כשמשהה לה לא שייך לומר להוציאה בדיינים דליהוי נכסי כהן. דהא אי בעי מערבה בתרומה ודאי וכדומה באופן שיסתלק החשש דשמא יבוא לאכלה. וא"כ הרי לא שייך כ"כ לומר בתרומת מעשר של דמאי שיוצאה בדיינים לכהן בעכ"ר של הבעלים. ויש לומר עוד בפשיטות. דממתניתין דערלה הנ"ל אין תיובתא על הטור ז"ל משום דהך מתניתין ר"מ היא. דמחמיר בדבריהם כמו בשל תורה. דתנינן הרואה כתם הרי היא מקולקלת. וכדאיתא בירושלמי. הביאו הר"ש ומו"ז ז"ל בתיו"ט. אבל לדידן אין חומר בת"מ של דמאי כודאי. אלא לענין איסורא. אבל לא לענין ממונא ומש"ה מוכרה לכהן:<br><b> גם </b> י"ל שדברי הטור ז"ל אינם היפך דברי המשנה הנ"ל בפ"ב דערלה. דלמ"ש התוס' בבכורות דף כ"ב ע"ב בד"ה תעלה כו'. דתרומה טמאה שנתערבה במאה חולין. אע"פ שנתבטלה מ"מ קדושת תרומה יש בה. וצריך להעלותה. וכ"כ הר"ש פ"ה דתרומה וכ"כ הרא"ש. דלא כפ"ה בבכורות שם. א"כ לפ"ז אין תימא כלל על הטור. דכמו בתרומה טמאה שנפלה במאה דלית בה משום גזל השבט. ואפ"ה צריך להעלותה. משום דבקדושתה קיימא. (וצריך ליתנה לכהן שיאכלנה קליות וכמ"ש הרא"ש שם) ה"נ בתרומת מעשר של דמאי צריך להרים משום דמ"מ בקדושה שלה מדרבנן קיימא ואע"פ שאין בה משום גזל השבט אפ"ה צריך להרים ולמכרה לכהן ולא דמי לערלה כלל ועיין מ"ש התוס' בבכורות בדף הנ"ל בסד"ה תירום ותירקב כו' ודוק:
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>המוצא </b>
+<b> פירות בדרך כו'.</b> משנה פ"ב דמכשירין ותנן עוד התם אוצר שישראל ועכו"ם מטילין לתוכו אם רוב כו' ודאי וחכ"א אפי' כלם עע"ז וישראל אחד מטיל לתוכו אם רוב כו' ורבינו ז"ל השמיט חלוקה הלזו וראיתי להתי"ט שהקשה וז"ל ולא ידענא טעמא מאי דאפי' ודאי תרומה עולה בא' וק' ותרומת מעשר אינו אלא א' מק' נמצא בשיש עוד מעע"א בלבד נתבטלה ולהרים נמי א"צ דטעמא דמרים פי' הרע"ב שהוא משום גזל השבט א"ד ורואה אני דבריו מן המתמיהין דמה שהקשה דאפילו ודאי תרומה עולה בא' וק' לא ידענא מאי ק"ל דאף על גב דתרומת מעשר עולה בא' וק' מכל מקום טבל הטבול לתרומת מעשר אפי' באלף לא בטיל משום דהו"ל דשיל"מ וצריך להפריש עליו ממקום אחר כנודע גם מ"ש דאפי' להרים א"צ כיון דמטעם ספק הוא לא ידעתי איך השתמיט משנה ערוכה רפי"ב דערלה דקתני התם בהדיא דתרומת מעשר של דמאי צריך להרים ובחלת דמאי דוקא הוא דאיפליגו בירושלמי שם ועיין מה שהארכתי בזה בפנים פ"ט מה' אלו ע"ש ודוק:
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..53d95dabcb3b6d9614037cd62cdbc69a9d92d377
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,317 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף ס"ה.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כהן </b>
+<b> שיצא מן המקדש בשעת העבודה חייב מיתה וכו'.</b> וכתב עליו הר"א וז"ל תימה גדול הוא זה וכו' עכ"ל. ופלוגתייהו תלוי במ"ש בתורת כהנים אין לי אלא אהרן ובניו וכו' מנין לכהנים של כל הדורות דלדעת רבינו פירושו כהני הדורות הדיוטות וא"כ ומן המקדש לא יצא דאיירי בכהן גדול הוא שיעבוד עבודה ג"כ ולהראב"ד ז"ל כהני הדורות הם כהנים גדולים שבכל דור ודור אבל כהן הדיוט יצא ויטמא (דלא) [דלה] יטמא מצוה.<br><b> וראיתי</b> להרב קרבן אהרן שדוחה לפירוש הראב"ד דקשה לו לפירושו דמרבה כהן גדול מכי שמן משחת ה' דא"כ למה לי ריבויא תיפוק ליה שנמשחו גם הם דהא כל כהן גדול נמשח בשמן המשחה והרי דומים לאהרן ובניו אלא ודאי דהפירוש הוא כהנים הדיוטות. ועוד הכריח כפירוש רבינו מלישנא דברייתא דתני אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאר כהני הדורות מנין וכו' ולפירוש הר"א הכי הו"ל למימר אין לי אלא אהרן ובניו לחוד שאר כהנים מנין דהא בין אלו בין המתרבים נמשחו אבל לרבינו ניחא דהמתרבים שאר כהנים הדיוטות. וראיתי להר"י קורקוס והרדב"ז כת"י שכל אחד הקשה קושיא אחת מאלו להר"א.<br><b> ולענ"ד</b> אחר נשיקת ידיהם ורגליהם אין מכל אלה קושיא להר"א ולעולם דכהני הדורות הם כהנים גדולים של כל דור ודור ואצטריך ריבויא לזמן דליכא שמן המשחה אלא מרובה בגדים ויש לו דין כהן גדול ממש כמ"ש בתורת כהנים סדר אמור פ"ב סי' ו' כי שמן משחת אלהיו אין לי אלא משוח בשמן המשחה מרובה בגדים מנין ת"ל כי שמן משחת אלהיו או כגירסא אחרת ת"ל כי נזר וכו' ואף דיוצא משם שדומה לכהן גדול מ"מ שיהא במיתה אם יוצא בשעת העבודה מנא לן ומפיק לה מהכא מריבויא דכי שמן משחת ה' וא"כ לא הוי הריבוי לכהנים גדולים שנמשחו אלא לכהנים גדולים שלא נמשחו ודייק לה הראב"ד דבשלמא אי איירי קרא בכהן גדול אלא שהוא מרובה בגדים ניחא דמתרבה בכי שמן משחת ה' עליכם כיון דגברא חזי למשיחא אלא דאינו נמצא שמן המשחה וחשיב כאילו נמשח בלבישת הבגדים וכמ"ש רבינו, וז"ש הר"א שהרי שמן משחת קדש הוא מרבה אותם כלומר שיהא המתרבה שייך בשמן המשחה אבל כהן הדיוט מאן דכר שמיה בשמן המשחה עד שיתרבה אלא ודאי דאיירי בכהן גדול. גם מרן כ"מ הבין בדברי הראב"ד כמו שהבינו הרבנים הנזכרים דכוונתו לפרש הברייתא על כהנים גדולים משוחים ממ"ש וז"ל נראה שטעמו של הר"א משום דכתיב כי שמן וכו' ודעת הרמב"ן בזה כדעת רבינו ומדבריו נתיישבה תמיהת הר"א וז"ל הרמב"ן בס' המצוות עיקר הה' וז"ל ת"ל כי שמן וכו' לומר שאפי' כהן הדיוט דבכל הדורות וכו' ואיתמר באזהרה זאת שלא להניח עבודה ולצאת והראיה כי שמן משחת ה' עליכם מדלא כתיב כי בשמן הקדש נמשחתם ואמר שמשחת ה' עליכם שהוא לדורותם כמ"ש והיתה להם משחתם לכהונת עולם לדורותם עכ"ל. והליץ כן משום שהבין דדעת הר"א לרבות כהנים גדולים משוחים מדכתיב כי שמן וכו' וע"כ מתרץ לקרא דר"ל כמו והיתה להם משחתם מדלא כתיב כי בשמן המשחה נמשחתם אבל לפי מה שפירשתי כונת הר"א דכונתו לרבות כהנים גדולים שלא נמשחו ניחא דלא כתיב כי בשמן המשחה נמשחתם דבא לרבות אפי' למי שלא נמשח כיון דראויים למשוח.<br><b> וע"פ</b> האמור לא קשה מה שהקשה עוד הרדב"ז בכת"י וז"ל ותו לדברי הר"א למי צריך קרא דכי שמן משחת ה' עליכם כי היכי דיין ושכר אל תשת וכן ואל יבוא בכל עת אל הקדש ואי משום שלא נמשחו בשמן רבינו יתרץ דאין הדבר תלוי בשמן המשחה אלא מפני כבוד העבודה שלא יניח העבודה ויצא וז"ש כלומר לא תניחו העבודה עכ"ל. וכבר פירשתי כונת הר"א להקשות דאי לרבות כל כהן ואפי' הדיוט איך מתרבה מכי שמן דאדרבה משמע להיפך דוקא הראוי למשיחה שהוא כהן גדול ולא כהן הדיוט. ומה שהקשה מיין ושכר אל תשת שהוא לדורות אף דליכא ריבוי י"ל שאני התם דסיים הכתוב חקת עולם לדורותיכם. גם מה שהקשה מאל יבוא בכל עת לא קשה ע"פ האמור דכשם דלדעת רבינו לא קשה משום דקרא איירי במשוחים ואתא לרבות כהן הדיוט ה"ה להראב"ד קרא אתא לרבות כהן גדול אף דאינו משוח אלא מרובה בגדים ואם כן לא קשה לא מאל יבוא ולא מיין ושכר אל תשת.<br><b> וראיתי</b> להרב טירת כסף סדר שמיני דף קס"ד רצה לדחות דברי הרמב"ן והכריח כפירוש רבינו מדלא כתיב כי בשמן המשחה נמשחתם ודאי להורות דלא על כהן גדול קאי קרא דאימא דאמר קרא הכי ללמד שכל זמן ששמן המשחה עליהם שמן המשחה מקרי ובקדושתיה קאי ואסור ליהנות וכמ"ש בכריתות פ"ק מנין לכהן גדול שנטל משמן שעל ראשו ונתן על בני מעיו שחייב שנאמר על בשר אדם לא יסך א"ל ר' אחא לרב אשי מאי שנא מהא דתניא כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש התם כיון דבטליה בהיתרא בטליה דומתו בו כי יחללהו כתיב אבל גבי שמן המשחה כתיב כי נזר שמן משחת אלהיו עליו דאע"ג דאיתיה עליו בקדושתיה קאי ולא איתחיל ולכן אמר הכא ג"כ בזה הלשון גבי כהן הדיוט כדי ללמד לכהן הדיוט דהוי ככהן גדול ושניהם צריכי חד לכהן גדול וחד לכהן הדיוט אלו דבריו והמה תמוהים טובא חדא דהך קרא דידן בין לכהן גדול בין לכהן הדיוט דכתיב דבר וכו' ומפתח אהל מועד לא תצאו וכו' כי שמן משחת ה' עליכם וא"כ דהך קרא אתא שלא יהנו משמן המשחה שעליהם למה לי קרא לכהן גדול לחוד ועוד דבשלמא בכהן גדול איצטריך קרא ללמד לדורות הבאים לכהנים גדולים שכשנמשחים בשמן המשחה שלא יהנו אבל כהנים הדיוטות אינן נמשחים לדורות ולמה לי קרא כיון דליכא למילף לדורות אלא ודאי דלא אתא קרא להכי.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא דהך ברייתא מוקי לקרא דומפתח אהל מועד דוקא בשעת העבודה ואיך כאן דריש ליה לכהן גדול שלא יצא אחר מתו והוי בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה דבשלמא הדרשא הראשונה שלא יתאבלו בבית הוא דרשא בעלמא ועיקר קרא הוא שלא יצאו הכהנים בשעת עבודה אבל האי דבר אחר דדריש ליה גם שלא בשעת עבודה ונפק"מ לדינא וחיוב מיתה קשה טובא. ועוד קשה טובא דבסדר אמור פ"ב סי' ה' נפקא ליה להאי דינא דלא יצאו הכהנים הגדולים אחר מתם מקרא אחרינא דתניא ומן המקדש לא יצא עמהם אינו יוצא אבל יוצא אחריהם הם נכסים והוא נגלה וכו' דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אינו יוצא כל עיקר והיא משנה פ"ב דסנהדרין וא"כ איך כאן נפקא ליה מקרא דומפתח אהל מועד ואי מהתם ליכא מיתה אי יצא כמו שהוא ברור מדברי רבינו יעו"ש בדברי הרא"ם סדר אמור גבי ומן המקדש לא יצא ואי נפקא מהכא איכא מיתה באופן דסיפא דהאי ברייתא נעלמה מני.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>עיין </b> מ"ש בספרי תועפות ראם דף צ"א ע"ג.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>וכן </b>
+<b> מצורע שנכנס לירושלים לוקה.</b> וכתב מרן וז"ל ואע"ג דרב חסדא סבר דפטור כיון [דפלוגתא] דר' יהודה ור' שמעון היא פסק רבינו כר"י עכ"ל. ועיין בב"י יו"ד סי' קי"ט כתב ידוע דר"י ור"ש הלכה כר"ש וצ"ע. ואיך שיהיה פסק רבינו כר"י והקשה לי החכם השלם יאודה אלגאזי הי"ו דרבינו מזכה שטרא לבי תרי דבפסחים דף ס"ז ע"ב פריך התם ור' יהודה שפיר קאמר ר"ש ההוא מיבעיא ליה לכדתניא ר' אליעזר אומר יכול דחקו זבים ומצורעים ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יהיו חייבים ת"ל וישלחו מן המחנה וכו' בשעה שטמאי מתים משתלחים זבים ומצורעים משתלחים, ובפ' מי שהיה טמא דף צ"ה ע"ב מבואר דסברת ר"א הלזו במחלוקת היא שנויה דת"ק פליג עליה ורבינו פ"ד מהל' אלו הי"ב פסק כת"ק דר"א, וכיון דפסק רבינו כר' יהודה על כרחך לומר דקרא דוישלחו איצטריך לדר' אליעזר. ולענ"ד נראה דרבינו ס"ל דאינו הכרח דר"י יסבור וישלחו מן המחנה לדרשת ר"א, דזה דאמרו בש"ס מיבעיא ליה לכדתניא ר"א אומר יכול וכו' הוא מכח קושיית שפיר קאמר ר"ש וכו' ברם כיון דחזינן דר"ש הוא יחיד בזה דס"ל מזהירין מן הדין דהא אי יאמר הכתוב זב דהיינו וישלחו מן המחנה זב וטמא לנפש ועלה יכתוב ולא יטמאו את מחניהם דהוי לאו איך מצורע דנכנס לפנים ממחיצתו יהיה מוזהר מן הדין והא קי"ל אין מזהירין מן הדין דלא שייך לומר בזה גילוי מילתא בעלמא כמו שיראה המעיין כל ענייני גילוי מילתא דלא דמו לזה, דזב ומצורע הם נפרדים זה מזה והוי ממש אזהרה מן הדין והוא הלכה פסוקה ופסקה רבינו בכמה דוכתי א"כ אין מקום לקושיית הש"ס שפיר קאמר ר"ש דלר"י דלא ס"ל מזהירין מן הדין איצטריך קרא וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש לגופיה בשביל האזהרה דולא יטמאו את מחניהם, והש"ס דלא תירץ לה הכי איכא למימר דה"ה דהוה מצי לתרץ הכי. ואחרי הודיע אלהים אותנו דברי ר"ש בברייתא הלזו דנראה בפירוש דס"ל מזהירין מן הדין קשה טובא לסתמא דש"ס מכות דף י"ז ע"ב דהקשו על דברי ר"ש וכי מזהירין מן הדין אפילו למ"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין ומאי קושיא הא ר"ש הוא דס"ל מזהירין מן הדין ולו יהי דלא היה ר"ש התנא דמכות עדיין קשה דאיך אומר וכי מזהירין מן הדין אפי' וכו' ומאי קושיא אימא דס"ל כר"ש וצ"ע.<br><b> ושוב</b> נדפס ס' שער המלך וראיתי לו נתקשה בהא דר"ש ממאי דס"ל אין מזהירין מן הדין ואדרבה על הש"ס דמכות ראוי לתמוה דכיון דחזינן דברי ר"ש דהכא ודהתם נראה ברור דס"ל מזהירין מן הדין. ודרך אגב ראיתי עוד לו דעומד ומתמיה על מ"ש הרב המגיד סוף פ"ק מהל' שבת דכתב דאפי' עשה אין מזהירין מן הדין, ממאי דגרסינן במכות דף ט"ו אמר עולא ולא יאמר ולו תהיה לאשה באונס ולגמור ממוציא שם רע מק"ו ומה מוציא שם רע שלא עשה מעשה אמר קרא וכו' והשתא קשה דהא אין מזהירין מן הדין אלא ודאי משמע דבעשה מזהירין לכו"ע ולא ידע מה יענה הרה"מ לקושיא הלזו והצריך עיון. ולי אחר המחילה לק"מ לפי דאונס ומוציא שם רע הם קנס ובקנס מזהירין מן הדין וכדאיתא שם במכות דף ד' בשלמא לרבנן וכו' אלא ר"מ מ"ט אמר עולא גמר ממוציא שם רע מוציא שם רע לוקה ומשלם אף כל לוקה ומשלם מה למוציא שם רע שכן קנס סבר לה כר"ע דאמר עדים זוממין קנסא הוא הרי דכל שהוא קנס מקנס ילפינן ואף רבנן מודו בזה וכמ"ש התוס' ז"ל שם אלא דס"ל דעדים זוממין לא הוי קנס אלא ממון יעו"ש, מינה דבקנס כו"ע מודו דילפינן ולאו משום שהוא עשה דולו תהיה לאשה אלא משום דהוי קנס דהא נחזי אנן כשאמרו שם אמר עולא לא יאמר לו תהיה לאשה באונס וכי דוקא לו תהיה לאשה הוא דקאמר דלא לכתוב ולא יוכל לשלחה כל ימיו לכתוב היאך יכתוב לא יוכל וכו' בלי קדימת ולו תהיה וכו', ועוד דא"כ דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו מה הכרח הוא למיגמר ממוציא שם רע שלא עשה מעשה וכו' והא מדכתיב לא יוכל לשלחה מובן דצריך לקחתה, אלא ודאי קושטא קאי דקאי לכל הכתוב ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו דא"צ לזה דממוציא שם רע נגמר דצריך לקחתה וזה פשוט דא"כ דקאמר דגם הלאו לא לכתוב היאך קאמר דלא לכתוב באונס והא נימא דאיצטריך ליה ללאו דאין מזהירין מן הדין אלא ודאי דאינו ענין הא דאנן קיימין למזהירין מן הדין דזה הוא קנס ונלמד זה מזה לקנס מכח הק"ו ולא שייך בזה אין מזהירין מן הדין אף דהוי לאו. ואם כנים אנחנו בזה יצא כלל אמיתי דלענין קנס יליף מקנס אף דבנלמד ליכא מפורש בכתוב קנס אלא דמעיקרא הכל נלמד מכח ק"ו דלא כמו שהסכים היד מלאכי אות ק' סי' תקנ"א דכתב דכשאין הקנס מפורש רק באחד מן הנושאין ובאנו ללמוד עיקר דין הקנס לנושא האחר אם הנושאין חלוקים זה מזה אליבא דכו"ע לא ילפינן וכו' יעו"ש.<br><b> עוד</b> לו שם בשער המלך רצה להוכיח דבעשה מזהירין מן הדין דלא כדעת הרב המגיד ז"ל מדברי התוס' בקידושין דף ל"ד ע"ב ד"ה ואנא אמינא דכתבו בלא מצה נמי נפקא ליה חיובא בהקהל מקל וחומר דטפלים חייבים נשים לא כ"ש וכו' ואי ס"ל כדעת הרה"מ דעשה נמי אין מזהירין מן הדין מאי קושיא אי לא כתיב מצה לא ילפינן חיובא בהקהל מק"ו דטפלים משום דאין מזהירין מן הדין וכו' יעו"ש. ולענ"ד אין ראיה מדבריהם אלו לזה דהתם הוי גילוי מילתא לפי דטף כולל איש ואשה קטנים ונמצא טף ונשים הוי גוף אחד דהא האשה שנתגדלה מכח הטף באה ודוגמא לזה אמרו בסנהדרין גבי בתו מאנוסתו דאמר אביי ק"ו על בת בתו ענוש על בתו לא כ"ש וכי עונשין מן הדין גילוי מילתא בעלמא הוא ופי' רש"י אין זה עונש מן הדין דהא בת בתו מקורבה דבתו הוא דאתי וכו' ע"כ, הרי דכל דבא מכח המוזהר או הענוש לא חשיב עונש ואזהרה מן הדין וה"ה הכא דבאה האשה מכח הטף דלא חשיב עונש ואזהרה מן הדין והוי כ"ש וכ"ש נידון דידן מההיא לפי דנידון דידן הוי גוף אחד ובגוף אחד לא חשיב מזהירין מן הדין דומיא דונגוע בקצהו אפי' בקצהו ק"ו בגוף ההר עצמו שהקצה וגוף ההר עצמו שניהם חד גופא וכמ"ש הרא"ם סדר תצא ד"ה ואסור ליכנס למחנה לויה והוי דומה בדומה דכונת הרא"ם שם לומר דהא דאמרינן אין מזהירין מן הדין אפי' אליבא דרבא דלא תריץ לה כאביי אלא משום דאתיא הנה הנה זמה זמה מ"מ שאני ההיא דמחנה לויה ושכינה וכו' ואין מקום למה שהקשיתי בספרי תועפות ראם יעו"ש.<br><b> ואף</b> למה שגמגמתי שם בתועפות ראם למה שרצה ללמוד מהאי דונגוע בקצהו לההיא דמחנה לויה ומחנה שכינה לנידון דידן אין אנו צריכין לו כ"כ דבלא"ה כבר כתבתי דהוי גילוי מילתא לאביי והלכתא כוותיה וכמ"ש רבינו בס' המצוות לא תעשה של"ו ובס' היד הל' איסורי ביאה פ"ב ה"ו וכן בכמה דוכתי וכמ"ש בספרי תועפות ראם סדר אמור ד"ה ואי אפשר, ועוד דהרי נידון דידן הוי דומה בדומה למ"ש הרא"ם סדר אמור שם וז"ל א"נ האי (ק"ל) [ק"ו] גילוי מילתא בעלמא הוא דלא גרע מנגיעה דא"א לאכילה בלא נגיעה עכ"ל, ואף אנו נאמר הכא א"א להיות אשה גדולה אי לא היתה טף בתחילה ומה גם למ"ש הכנסת הגדולה מהדו"ק שם דבהאי גילוי מילתא דהוי חד גופא אפילו רבא דלא ס"ל גילוי מילתא מודה יעו"ש, ונמצא א"כ דברינו אף לדעת רבא. וגם מדברי הרב אלו מסתייע למ"ש בכונת הרא"ם סדר תצא דמה שנשא ונתן שם הוא אף לדעת רבא דלא ס"ל כאביי בבתו מאנוסתו דהוא גילוי מילתא מ"מ בההיא דמחנות דהוי כחד גופא אף רבא מודה וכל זה מוסכם.<br><b> וע"פ</b> זה הרווחנו לתרץ מה שהקשה שם הרב שער המלך בדברי הרא"ם אלו דכתב דב' מחנות אלו של שכינה ולויה כחד חשיבי ממ"ש בספרי בסדר נשא הביאו הילקוט סי' תרצ"ו וז"ל וישלחו מן המחנה ממחנה שכינה או שומע אני ממחנה לויה וכו' עד שלא יאמר יש לי בדין אם נדחו טמאין ממחנה ארון הקל ק"ו ממחנה שכינה א"כ ענשת מן הדין לכך נאמר וישלחו מן המחנה והכי אמר שם סמוך ונראה בשם ר' יונתן ועיין בסי' ת"ש הנה מבואר היפך הרא"ם עכ"ל, דהרא"ם ז"ל לא אזלא בהא כהספרי אלא לפי ש"ס דילן דהביא בפירוש בהנך קראי דרשות אחרות דהיינו הש"ס דפסחים דף ס"ז ומה גם דכל הש"ס מלא מזה גילוי מילתא בעלמא ולפי דברי הסיפרי אלו דזה הוי עונש מן הדין א"א בעולם למצוא גילוי מילתא. וראיה לדברינו שכן נראה מדברי רש"י גבי ש"ס זו והביאו הרא"ם בתחילת דבריו וז"ל ויצא אל מחוץ למחנה זה מחנה לויה וכשבא לצאת ממנה אל יכנס למחנה שכינה ואי לא כתיבי ב' מחנות הללו הוה מוקמינן ליה בעומד במחנה שכינה וכו' ע"כ, וכונתו ודאי במ"ש ואי לא כתיבי ב' מחנות וכו' הוא לתרץ דכיון דאמר הכתוב ויצא אל מחוץ למחנה לויה כ"ש מחנה שכינה ואהא תירץ דאי לא כתב ב' מחנות הוה מוקמינא למחנה שכינה וכו' הוי דהוה נפקא מחנה שכינה ממחנה לויה וודאי משום דהוי גילוי מילתא בעלמא ועליו הוא דכתב הרא"ם כן וחיליה דרש"י הוא ממאי דכתיבנא.<br><b> ולפי"ז</b> אין מקום ג"כ למה שהקשה עוד על הרא"ם דלמה לא תירץ ע"פ דברי הרב המגיד, שבסדר שמיני ייחס סברא הלזו לרש"י יעו"ש, דעדיפא מינה משני דכאן ליכא אזהרה מן הדין אלא גילוי מילתא בעלמא והכל חשיב חד ואיך שיהיה הדרן לקמייתא דאין הכרח מדבריהם דלא סברי כהרה"מ אלא שפיר מצו אתו כהרה"מ וכיון דאתא לידן דברי הרא"ם אלו דסדר תצא אמרתי להגיד מה שלא זכיתי להבין כעת במ"ש ושמא י"ל מכיון דחייבה תורה לא תעשה על הנכנס למחנה לויה למדנו וכו' דזה שכתב הוא הס"ד דתני תנא ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה ואל יבא אל תוך המחנה זו מחנה לויה דנמצא הלא תעשה הוא במחנה לויה וא"כ כ"ש במחנה שכינה ברם לקושטא דמילתא אחר דאתקיף וא"ל אכתי וכו' ואפיך וקאמר אלא אימא מחוץ למחנה זו מחנה לויה ואל יבא זו מחנה שכינה נמצא דהלא תעשה הוי במחנה שכינה וא"כ לא שייכי דבריו כלל וכלל וכן הוא בסיפרי ג"כ ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה לויה ויצא וכו' זו מחנה שכינה וכן העתיק הוא ג"כ לישנא דש"ס ואיך בתוך כדי דבור כתב כן ולא ידענא מאי אידון בה. ועוד בה מן הגמגום דרש"י לא פירש בתחילת דבריו הכתוב בב' מחנות של לויה ושל שכינה כדי שממנו נלמוד איסור לא תעשה ג"כ בשל שכינה. גם מה שתירץ בשנית יש בו מן הגמגום דמהיכן בא לו לרש"י דת"ק מוקי לקרא בעשה ולא תעשה ובמחנה לויה ואימא תפשת מועט תפשת ואימא דאיירי במחנה שכינה דוקא ומה גם דמדברי רש"י עצמו שהבאנו בתחילת דברינו ממ"ש בש"ס דאי לא כתיבי ב' מחנות הוה מוקמינן ליה במחנה שכינה דוקא נראה סותר לזה באופן דאין בדבריו דבר שירווה צמאוננו בדברי רש"י אלו. ובדברי הרה"מ שהיינו בם עיין בספרי תועפות ראם סדר שמיני ד"ה מבשרם, ומ"ש אח"כ בהל' מאכלות אסורות פ"ב ה"א.
+
+Halakhah 9
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף ע"ג ע"א.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>ומנין </b>
+<b> שטומאת מת דחויה היא בצבור וכו'.</b> הכי איתא ביומא דף ו' איתמר טומאת המת וכו' ושם סמוך לזה אמר רב תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת טומאה הותרה בצבור וכו' והקשו התוס' שם ד"ה א"ר תחליפא וכו' יעו"ש וכתבו בתירוץ ב' וז"ל מ"מ כיון דלאו כל ישראל מייתו חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורין אפי' למ"ד טומאה הותרה בקרבן צבור גמור וכו', וקשה דא"כ בפסחים דף ס"ו דקאמר אמר מר ועוד קל וחומר ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת וכו' איכא למיפרך מה לתמיד שכן תדיר וכליל וכו'. ולפי דבריהם אמאי לא דחי מה לתמיד שכן קרבן ציבור גמור תאמר בפסח דלאו קרבן ציבור גמור. ולכאורה תירצתי דהאי דלא הוי קרבן ציבור גמור לא מהני אלא לנחות דרגא לעשות הדין דלהוי דחוי ברם לחלקו מתמיד לא דהא מיהא קרבן ציבור הוא דאתי בכינופיא ודומה לתמיד לענין הדין ויש לבע"ד לחלוק בזה ולכן נ"ל דהא דלא פריך בש"ס הכי משום דבעי למיפרך לכו"ע דהא רבי נתן קאמר במס' פסחים כל ישראל יוצאים בפסח אחד ואע"ג שאין כולן אוכלין דאכילה לא מעכבא יעו"ש בתוס' ישנים דיומא דף נ"א ד"ה ונוקמא יעו"ש, ונמצא דהוי קרבן ציבור ממש כתמיד והשתא אזדא להך פירכא וש"ס נקט פירכא דאתי אף לר' נתן דאי לא מצי לדחות האי תנא כר' נתן ס"ל ברם כאן התוס' קיימי להלכתא דאין יוצאין כל ישראל בפסח אחד ורבא ס"ל כהלכתא חילקו הכי.<br><b> גם</b> בפ' טרף בקלפי דף מ"ו איתא אמר רב הונא תמיד תחילתו דוחה סופו אינו דוחה מאי אינו דוחה רב חסדא אמר דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה ורבא אמר איפכא וכו', הנה מסוגיא זאת אני תמיה אמה שכתבו התוס' בפסחים דף ס"ו ד"ה מה מועדו שכתבו ובפ' כיצד צולין משמע דדריש ליה ממשמעות דבמועדו וכו' יעו"ש והנה משם אין ראיה כלל ושוב ראיתי להחידושי הלכות [מהרש"א] שהקשה כן, והי'ה להם להביא מהך סוגיא דהכא דמוכח בבירור דממועדו נפקא והניחו המקומות דאיכא הוכחה והביאו ממקום דליכא הוכחה. ושוב ראיתי להתוס' בשבת דף כ' ע"א ד"ה למישרי אברים ופדרים שהקשה מהך ש"ס דיומא דממשמעות דמועדו דריש לה לאברים ופדרים דערב שבת ואילו שם בשבת ממושבותיכם מפיק לה ותירצו דעיקר דרשא מבמושבותיכם והתם נקט במועדו ואפי' בשבת אגב דבעי למינקט במועדו ואפי' בטומאה וכו' יעו"ש וא"כ אף אנו נאמר לקושייתם דלעולם דלאו ממשמעות דבמועדו נפקא אלא אגב נקטי דלטומאה נפקא מבמועדו מועדו בגז"ש דפסח.<br><b> ואין</b> להקשות בדברי רש"י אלו דיומא שפי' דקאי לאברי תמיד דער"ש דא"כ מאי מקשה אביי מאי שנא שבת דכתיב במועדו טומאה ג"כ כתיב במועדו, שבת שאני דכתיב בכל מושבותיכם למישרי אברים ופדרים דאתמול לא כן בטומאה, דהא כתבו בתוס' שזכרנו לעיל דנקט בש"ס במועדו בשבת אגב טומאה וא"כ מה שאמר מאי שנא שבת דכתיב במועדו הכי היה לו לומר מאי שנא שבת דכתיב בכל מושבותיכם טומאה ג"כ כתיב במועדו ומה לי האי קרא מה לי האי קרא אלא אגב נקטי.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וכהן </b>
+<b> וכו'.</b> וכתב רבינו בס' המצוות מצות עשה כ"ד הוא שציוה לכהנים לרחוץ כל זמן שיצטרכו ליכנס להיכל וכו', נראה בבירור דס"ל דבביאה ריקנית אינו חייב מיתה והוא מסוגיית זבחים דף י"ט ע"ב דממנה מוכח בבירור כן דקאמר שם אי כתב בבואם ולא כתב בגשתם הו"א אפי' אביאה ריקנית הא כתיב לשרת אלא בגשתם מיבעי ליה וכו' יעו"ש הרי דס"ל דקרא דלשרת קאי גם לבבואם אל אהל מועד ומן התימה על התוס' דיומא דף ה' ע"ב תוך ד"ה להביא שכתבו דאביאה רקנית באהל מועד חייב מיתה והרגישו מש"ס זבחים וכתבו דהכי פירושו אי כתב בבואם אל אהל מועד או אל המזבח ולא כתב לשרת הו"א דאפילו אמזבח חייב בביאה קמ"ל דאמזבח אינו חייב וכו', ומאי קושיא הא אי לא כתיב לשרת הוא דקאמר. וכן הר"ש פ"ק דכלים מ"ט הכריח מסוגיא זאת דאביאה רקנית אינו חייב מיתה בלא רחוץ ידים ורגלים. ושוב ראיתי להתוס' בסנהדרין דף פ"ג ומה שסותרין דבריהם לא קשה כי תוס' יומא הם מהר"ם מרוטנבורק אבל קשה מה שהקשינו מהש"ס עצמו וכ"כ רש"י בחומש סדר תשא ד"ה בבואם אל אהל מועד, להקטיר.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b>
+<b> כהן וכו'.</b> כתב רבינו בס' המצוות וז"ל מצוה ע"א שהזהיר בעל מום עובר שלא לעבוד וכו' והשיגו הרמב"ן כי לא יחשב אזהרת בעל מום עובר לאחת ואזהרת בעל מום קבוע לאחת כי הכל אזהרה אחת כי לא להקריב שום בעל מום לא קבוע ולא עובר. והמגילת אסתר כתב הנכון שהם שנים כי הלאו האחד הוא מניעה על הכניסה וזה הלאו הוא על העבודה עכ"ל, ולא ידעתי מהו שח דרבינו מביא במצוה ע' מקרא דלא יגש להקריב ואיך הוא אומר שהוא לאו על הכניסה אין זה אלא מרוב חשקו להליץ בעד רבינו וכמו כן נתפס במצוה ס"ט. ומה שנ"ל להליץ בעד רבינו הוא דמדפלגיה רחמנא בב' קראי דמום קבוע הוא מקרא דאיש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום ומום עובר הוא מקרא כל איש אשר בו מום מזרע אהרן לא יגש להקריב ש"מ למימנינהו בב' לאוי, ועוד מדכתב רחמנא למום קבוע לאין צורך דאי מום עובר חייב בכלל הוא קבוע אלא ודאי רצונו שימנה ב' לאוי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b>
+<b> מי וכו' אע"פ שהוא לוקה וכו'.</b> ועיין להמל"מ שהקשה מפ"ח [דמס'] בכורות והצריך עיון אף שראה דברי התוס' יו"ט והאמת אתו דאין דברי התוס' יו"ט מובנים כי הם דברי רש"י בדף מ"ג ע"א דס"ל דהוי לאו הבא מכלל עשה עשה ועיין במרכבת המשנה מה שתירץ לפי דוחק השעה. וז"ל מהר"י קורקוס ליישב לרבינו אחר שהביא פי' רש"י, אבל רבינו מפרש כל איש אשר בו מום או אשר בו [גריעות] דבר דשייך לשווי זרעו של אהרן (דהיינו שאינו שוה זרעו של אהרן בקדשים לא יאכל) עכ"ל.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מי </b>
+<b> שניקב וכו' ככרשינה וכו'.</b> הנה מרן ציין הש"ס ולא הרגיש כלל מהש"ס יעו"ש בהש"ס וכבר אחרוני זמנינו נתלבטו בזה ויש ליישב דעת רבינו עפ"י דברי רבינו גרשום מאוה"ג ז"ל בכת"י בפי' הש"ס וז"ל שמא מקדח וחיסומו שנינו כאותו מקדח שנוקבין בו את החבית שהוא דק מלמטה ועב מלמעלה שאותו עב סותם את הנקב והיינו וחיסומו והיינו כמלא מקדח נכנס ויוצא ותפשוט מיהא דר' הושעיא ואותו כמלא מקדח דבית שמאי דגולגולת דזוטר הוי מכסלע וב"ה אמרי וכו' היינו כסלע והכי איכא בינייהו א"ל רב תחליפא כלומר שמה שאמרת הוא עיקר כאותו עדות של חזקיה וכו' עכ"ל, נמצא דהתם גבי בית שמאי דשנינו וחיסומו היינו מקדח קצת קטן שהוא נכנס ויוצא ונפשט בעיא דר' הושעיא בכרשינה דתני כרשינה לחוד ולא וחיסומה או תיבה אחרת משמע שלא תהא הכרשינה נכנסת ויוצאת אלא קצת גדולה שתהא עומדת שם אמטו להכי כתב רבנו כרשינה לחוד ודו"ק.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מי </b>
+<b> שיש בו גרב יבש וכו'.</b> עיין כ"מ שהעתיק ש"ס בכורות דף מ"א ובכלל העתיק לח מבפנים ויבש מבחוץ דמצרים וכו' ושנה ושילש בזה, ט"ס הוא דהאמת יורה דרכו שהוא בהיפך כדאמר בש"ס דמצרים וכו' דכתיב שחין פורח אבעבועות ויעו"ש בפירוש והיינו לח מבחוץ ואיך אפשר לומר יבש מבחוץ וכן העתיק הלח"מ בפ"ב מהל' איסורי מזבח ה"ז דברי מרן להיפך יבש מבפנים ולח מבחוץ ואף דרש"י בחומש סדר תבא כתב כן כבר כתבתי בסיפרי תועפות ראם דט"ס נפל יעו"ש והכרחתי מש"ס דב"ק וכן מפי' רש"י עצמו דבכורות וכן הדעת נוטה דהמוחש לא יוכחש כי כשהיובש הוא מבפנים שייך לומר דליכא רפואה (מכשהלחות מבחוץ והיובש מבפנים) [מכשהלחות מבפנים והיובש מבחוץ] וכן נראה מגירסת הרא"ם ברש"י. וכעת חזינא להתוס' יו"ט במתני' י"ב פ"ו דבכורות כתב וז"ל ומ"מ גירסתנו בש"ס דמצרית לח מבפנים ויבש מבחוץ וכן העתיק רש"י בסדר תבא ואתמהא אמאי לא דחה גירסא זו מכח הש"ס גופא ופי' רש"י שם, ומה גם דרש"י גופיה בחומש סדר אמור כתב כגירסתינו דזה מורה דט"ס נפל בדבריו בסדר תבא. וכעת ראיתי להרב שושנים לדוד במשנה זאת דרצה לומר דהכל אחד בין לח מבחוץ ויבש מבפנים בין להיפך ליכא רפואה כלל ותיקן בזה דברי רש"י בחומש דסדר אמור וסדר תבא ועייל כמה פילי בקופא דמחטא כאשר עיני המעיין יראו מכח סוגיא דהוינן בה ומכח המוחש דכתיבנא וק"ל.<br><b> ודע</b> דעל דברי מרן דאנן קאימנא תפס עליו הלח"מ בהל' איסורי מזבח פ"ב ה"ז וז"ל ועל כן דברי הכ"מ נפלאו ממני שכתב שם דגרב שכתב רבינו הוי יבש מבפנים ולח מבחוץ דאיך אפשר לומר כן דהיינו חזזית המצרית שכתב רבינו שם ע"כ. ועליה דידיה תפול התימה ג"כ דאיך כתב רבינו בהל' איסורי מזבח גרב לח חזזית שאינה מצרית הא לדידיה הכל אחד גרב לח מבחוץ ומבפנים וחזזית כן לח מכל וכל דאילו חזזית לח מבחוץ ויבש מבפנים היינו חזזית המצרית וכמ"ש הוא בפירוש ודו"ק.<br><b> ודע</b> עוד שעל דברי רש"י בחומש סדר אמור ד"ה גרב וילפת שדבריו נגררים אחר ש"ס דילן דבכורות הרא"ם פירש דבריו ברוחב ע"פ הש"ס הנזכר ועיני המעיין יראה שיש איזה ט"ס בדבריו וכן צ"ל ושם ילפת נופל על הלח מבחוץ ולא מבפנים כילפת (ר"ל כילפת שמלפפתו והולכת עד יום המיתה וקיצר) ומתני' דתנן וכו' ובעל יבלת ובעל חזזית אוקימנא דמיירי בלח מבחוץ ומבפנים וכו' והיינו הש"ס, שכן דרכו בכל המקום להרגיש הוא בתחילה ומביא דברי הש"ס והאמת יורה דרכו ואין מקום להשגת הנחלת יעקב עליו כי לא מצינו גירסא אחרת במשנה זאת כדי שנאמר שהרא"ם היה גורס כאותה גירסא המוטעית.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף פ"ג ע"ב.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>וכן </b>
+<b> וכו'. לזר להדליקן.</b> עיין מה שהביא מרן מש"ס יומא דף כ"ב ודברי הריטב"א ודעת רבינו דלא כדעת הריטב"א והר"א יעו"ש. וכתב עליו הרב עץ החיים סדר בהעלותך וז"ל וליתא דעבודה שאינה תמה ביוצק ובולל מילקא לקי הזר ואילו בהדלקה לא לקי ומה דמיון יש להדלקה שכשירה בזר לעבודה שאינה תמה שפסולה בזר. עוד קשה דבפרק במה מדליקין אסקינן הדלקה עושה מצוה ובמקומה בעינן ולמה יוכשר בהדליקה הזר בחוץ וצ"ע עכ"ל.<br><b> והנה</b> מה שהקשה ראשונה לא קשה דהריטב"א לא ס"ל כדעת רבינו דהדלקה שריא ע"י זר אלא דחיוב מיתה ליכא אמנם מלקות איכא וכדעת הר"א דכשרות כיון דליכא חיוב מיתה ברם מלקות איכא שכן כתב הריטב"א בפירוש דלאו עבודה היא לחייב עליה מיתה בזר מכלל דמלקות איכא, והכי מתפרש הסוגיא אליביה הדליק ליחייב מיתה שהיא עבודה תמה דליכא אחריה עבודה הדלקה לאו עבודה היא כלומר אין מעשיה חשוב מעשה גמור כי היכי דתחשב עבודה וכיון שהיא תמה יתחייב מיתה אלא חשיב כעבודה שאינה תמה כיון דאין מעשיה מעשה גמור וחשיב כעבודה לענין מלקות כיון דהיא גמר הענין ואהא מותיב ליה דהדלקה חשיב מעשה גמור כיון דקפיד קרא ונתנו בני אהרן אש וכו' ואי לא חשיב ליה מעשה למה קפיד קרא בהצתת אליתא אלא ודאי דחשיב ליה מעשה וכאן שאין אחריה עבודה הוי תמה וליחייב ומשני דאותה הדלקה איכא מעשה בהדלקתה משא"כ בהדלקת הנרות דמיד כשהדליק עולה השלהבת מאליה כמ"ש הריטב"א ע"ש רש"י נמצא לא חשיב לה מעשה וכיון שכן אף שהיא תמה אינו חייב מיתה משא"כ מלקות דחייב משום דאיכא קצת מעשה והיא תמה והביא מרן דברי הריטב"א ואח"כ דברי הר"א ושוב כתב דעת רבינו דס"ל דאפילו מלקות ליכא כמו שחיטה שהוא היתר גמור. אבל קשה מה שהקשה שניה וכן הקשה בס' בני דוד יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לפי חומר הנושא נראה דמ"ש רבינו והוציאן לחוץ לאו חוץ ממש הוא אלא לצד חוץ דהיינו דמקום המנורה הוא תוך ההיכל מקום שאין יד מי שהוא בחוץ משגת למנורה ולכן צריך להוצאה לצד החוץ כדי שתשיג יד מי שהוא בחוץ אבל ההיכל חשוב מקומה אף שאינה ממש נגד בית קדשי הקדשים ונמצא א"כ דמדליקה הזר במקומה ואף דמעייל היד הזר בפנים לא שמה ביאה כמ"ש באחד מן המקומות רבינו ז"ל. ועיין מ"ש עוד בזה בפ"ד מהל' חנוכה.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a5d82c48515ecbf52fdd14d04edec5c493000909
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,320 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Admission into the Sanctuary
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Admission_into_the_Sanctuary
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף ס"ה.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כהן </b>
+<b> שיצא מן המקדש בשעת העבודה חייב מיתה וכו'.</b> וכתב עליו הר"א וז"ל תימה גדול הוא זה וכו' עכ"ל. ופלוגתייהו תלוי במ"ש בתורת כהנים אין לי אלא אהרן ובניו וכו' מנין לכהנים של כל הדורות דלדעת רבינו פירושו כהני הדורות הדיוטות וא"כ ומן המקדש לא יצא דאיירי בכהן גדול הוא שיעבוד עבודה ג"כ ולהראב"ד ז"ל כהני הדורות הם כהנים גדולים שבכל דור ודור אבל כהן הדיוט יצא ויטמא (דלא) [דלה] יטמא מצוה.<br><b> וראיתי</b> להרב קרבן אהרן שדוחה לפירוש הראב"ד דקשה לו לפירושו דמרבה כהן גדול מכי שמן משחת ה' דא"כ למה לי ריבויא תיפוק ליה שנמשחו גם הם דהא כל כהן גדול נמשח בשמן המשחה והרי דומים לאהרן ובניו אלא ודאי דהפירוש הוא כהנים הדיוטות. ועוד הכריח כפירוש רבינו מלישנא דברייתא דתני אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאר כהני הדורות מנין וכו' ולפירוש הר"א הכי הו"ל למימר אין לי אלא אהרן ובניו לחוד שאר כהנים מנין דהא בין אלו בין המתרבים נמשחו אבל לרבינו ניחא דהמתרבים שאר כהנים הדיוטות. וראיתי להר"י קורקוס והרדב"ז כת"י שכל אחד הקשה קושיא אחת מאלו להר"א.<br><b> ולענ"ד</b> אחר נשיקת ידיהם ורגליהם אין מכל אלה קושיא להר"א ולעולם דכהני הדורות הם כהנים גדולים של כל דור ודור ואצטריך ריבויא לזמן דליכא שמן המשחה אלא מרובה בגדים ויש לו דין כהן גדול ממש כמ"ש בתורת כהנים סדר אמור פ"ב סי' ו' כי שמן משחת אלהיו אין לי אלא משוח בשמן המשחה מרובה בגדים מנין ת"ל כי שמן משחת אלהיו או כגירסא אחרת ת"ל כי נזר וכו' ואף דיוצא משם שדומה לכהן גדול מ"מ שיהא במיתה אם יוצא בשעת העבודה מנא לן ומפיק לה מהכא מריבויא דכי שמן משחת ה' וא"כ לא הוי הריבוי לכהנים גדולים שנמשחו אלא לכהנים גדולים שלא נמשחו ודייק לה הראב"ד דבשלמא אי איירי קרא בכהן גדול אלא שהוא מרובה בגדים ניחא דמתרבה בכי שמן משחת ה' עליכם כיון דגברא חזי למשיחא אלא דאינו נמצא שמן המשחה וחשיב כאילו נמשח בלבישת הבגדים וכמ"ש רבינו, וז"ש הר"א שהרי שמן משחת קדש הוא מרבה אותם כלומר שיהא המתרבה שייך בשמן המשחה אבל כהן הדיוט מאן דכר שמיה בשמן המשחה עד שיתרבה אלא ודאי דאיירי בכהן גדול. גם מרן כ"מ הבין בדברי הראב"ד כמו שהבינו הרבנים הנזכרים דכוונתו לפרש הברייתא על כהנים גדולים משוחים ממ"ש וז"ל נראה שטעמו של הר"א משום דכתיב כי שמן וכו' ודעת הרמב"ן בזה כדעת רבינו ומדבריו נתיישבה תמיהת הר"א וז"ל הרמב"ן בס' המצוות עיקר הה' וז"ל ת"ל כי שמן וכו' לומר שאפי' כהן הדיוט דבכל הדורות וכו' ואיתמר באזהרה זאת שלא להניח עבודה ולצאת והראיה כי שמן משחת ה' עליכם מדלא כתיב כי בשמן הקדש נמשחתם ואמר שמשחת ה' עליכם שהוא לדורותם כמ"ש והיתה להם משחתם לכהונת עולם לדורותם עכ"ל. והליץ כן משום שהבין דדעת הר"א לרבות כהנים גדולים משוחים מדכתיב כי שמן וכו' וע"כ מתרץ לקרא דר"ל כמו והיתה להם משחתם מדלא כתיב כי בשמן המשחה נמשחתם אבל לפי מה שפירשתי כונת הר"א דכונתו לרבות כהנים גדולים שלא נמשחו ניחא דלא כתיב כי בשמן המשחה נמשחתם דבא לרבות אפי' למי שלא נמשח כיון דראויים למשוח.<br><b> וע"פ</b> האמור לא קשה מה שהקשה עוד הרדב"ז בכת"י וז"ל ותו לדברי הר"א למי צריך קרא דכי שמן משחת ה' עליכם כי היכי דיין ושכר אל תשת וכן ואל יבוא בכל עת אל הקדש ואי משום שלא נמשחו בשמן רבינו יתרץ דאין הדבר תלוי בשמן המשחה אלא מפני כבוד העבודה שלא יניח העבודה ויצא וז"ש כלומר לא תניחו העבודה עכ"ל. וכבר פירשתי כונת הר"א להקשות דאי לרבות כל כהן ואפי' הדיוט איך מתרבה מכי שמן דאדרבה משמע להיפך דוקא הראוי למשיחה שהוא כהן גדול ולא כהן הדיוט. ומה שהקשה מיין ושכר אל תשת שהוא לדורות אף דליכא ריבוי י"ל שאני התם דסיים הכתוב חקת עולם לדורותיכם. גם מה שהקשה מאל יבוא בכל עת לא קשה ע"פ האמור דכשם דלדעת רבינו לא קשה משום דקרא איירי במשוחים ואתא לרבות כהן הדיוט ה"ה להראב"ד קרא אתא לרבות כהן גדול אף דאינו משוח אלא מרובה בגדים ואם כן לא קשה לא מאל יבוא ולא מיין ושכר אל תשת.<br><b> וראיתי</b> להרב טירת כסף סדר שמיני דף קס"ד רצה לדחות דברי הרמב"ן והכריח כפירוש רבינו מדלא כתיב כי בשמן המשחה נמשחתם ודאי להורות דלא על כהן גדול קאי קרא דאימא דאמר קרא הכי ללמד שכל זמן ששמן המשחה עליהם שמן המשחה מקרי ובקדושתיה קאי ואסור ליהנות וכמ"ש בכריתות פ"ק מנין לכהן גדול שנטל משמן שעל ראשו ונתן על בני מעיו שחייב שנאמר על בשר אדם לא יסך א"ל ר' אחא לרב אשי מאי שנא מהא דתניא כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש התם כיון דבטליה בהיתרא בטליה דומתו בו כי יחללהו כתיב אבל גבי שמן המשחה כתיב כי נזר שמן משחת אלהיו עליו דאע"ג דאיתיה עליו בקדושתיה קאי ולא איתחיל ולכן אמר הכא ג"כ בזה הלשון גבי כהן הדיוט כדי ללמד לכהן הדיוט דהוי ככהן גדול ושניהם צריכי חד לכהן גדול וחד לכהן הדיוט אלו דבריו והמה תמוהים טובא חדא דהך קרא דידן בין לכהן גדול בין לכהן הדיוט דכתיב דבר וכו' ומפתח אהל מועד לא תצאו וכו' כי שמן משחת ה' עליכם וא"כ דהך קרא אתא שלא יהנו משמן המשחה שעליהם למה לי קרא לכהן גדול לחוד ועוד דבשלמא בכהן גדול איצטריך קרא ללמד לדורות הבאים לכהנים גדולים שכשנמשחים בשמן המשחה שלא יהנו אבל כהנים הדיוטות אינן נמשחים לדורות ולמה לי קרא כיון דליכא למילף לדורות אלא ודאי דלא אתא קרא להכי.<br><b> איך</b> שיהיה נמצא דהך ברייתא מוקי לקרא דומפתח אהל מועד דוקא בשעת העבודה ואיך כאן דריש ליה לכהן גדול שלא יצא אחר מתו והוי בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה דבשלמא הדרשא הראשונה שלא יתאבלו בבית הוא דרשא בעלמא ועיקר קרא הוא שלא יצאו הכהנים בשעת עבודה אבל האי דבר אחר דדריש ליה גם שלא בשעת עבודה ונפק"מ לדינא וחיוב מיתה קשה טובא. ועוד קשה טובא דבסדר אמור פ"ב סי' ה' נפקא ליה להאי דינא דלא יצאו הכהנים הגדולים אחר מתם מקרא אחרינא דתניא ומן המקדש לא יצא עמהם אינו יוצא אבל יוצא אחריהם הם נכסים והוא נגלה וכו' דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אינו יוצא כל עיקר והיא משנה פ"ב דסנהדרין וא"כ איך כאן נפקא ליה מקרא דומפתח אהל מועד ואי מהתם ליכא מיתה אי יצא כמו שהוא ברור מדברי רבינו יעו"ש בדברי הרא"ם סדר אמור גבי ומן המקדש לא יצא ואי נפקא מהכא איכא מיתה באופן דסיפא דהאי ברייתא נעלמה מני.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>עיין </b> מ"ש בספרי תועפות ראם דף צ"א ע"ג.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>וכן </b>
+<b> מצורע שנכנס לירושלים לוקה.</b> וכתב מרן וז"ל ואע"ג דרב חסדא סבר דפטור כיון [דפלוגתא] דר' יהודה ור' שמעון היא פסק רבינו כר"י עכ"ל. ועיין בב"י יו"ד סי' קי"ט כתב ידוע דר"י ור"ש הלכה כר"ש וצ"ע. ואיך שיהיה פסק רבינו כר"י והקשה לי החכם השלם יאודה אלגאזי הי"ו דרבינו מזכה שטרא לבי תרי דבפסחים דף ס"ז ע"ב פריך התם ור' יהודה שפיר קאמר ר"ש ההוא מיבעיא ליה לכדתניא ר' אליעזר אומר יכול דחקו זבים ומצורעים ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יהיו חייבים ת"ל וישלחו מן המחנה וכו' בשעה שטמאי מתים משתלחים זבים ומצורעים משתלחים, ובפ' מי שהיה טמא דף צ"ה ע"ב מבואר דסברת ר"א הלזו במחלוקת היא שנויה דת"ק פליג עליה ורבינו פ"ד מהל' אלו הי"ב פסק כת"ק דר"א, וכיון דפסק רבינו כר' יהודה על כרחך לומר דקרא דוישלחו איצטריך לדר' אליעזר. ולענ"ד נראה דרבינו ס"ל דאינו הכרח דר"י יסבור וישלחו מן המחנה לדרשת ר"א, דזה דאמרו בש"ס מיבעיא ליה לכדתניא ר"א אומר יכול וכו' הוא מכח קושיית שפיר קאמר ר"ש וכו' ברם כיון דחזינן דר"ש הוא יחיד בזה דס"ל מזהירין מן הדין דהא אי יאמר הכתוב זב דהיינו וישלחו מן המחנה זב וטמא לנפש ועלה יכתוב ולא יטמאו את מחניהם דהוי לאו איך מצורע דנכנס לפנים ממחיצתו יהיה מוזהר מן הדין והא קי"ל אין מזהירין מן הדין דלא שייך לומר בזה גילוי מילתא בעלמא כמו שיראה המעיין כל ענייני גילוי מילתא דלא דמו לזה, דזב ומצורע הם נפרדים זה מזה והוי ממש אזהרה מן הדין והוא הלכה פסוקה ופסקה רבינו בכמה דוכתי א"כ אין מקום לקושיית הש"ס שפיר קאמר ר"ש דלר"י דלא ס"ל מזהירין מן הדין איצטריך קרא וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש לגופיה בשביל האזהרה דולא יטמאו את מחניהם, והש"ס דלא תירץ לה הכי איכא למימר דה"ה דהוה מצי לתרץ הכי. ואחרי הודיע אלהים אותנו דברי ר"ש בברייתא הלזו דנראה בפירוש דס"ל מזהירין מן הדין קשה טובא לסתמא דש"ס מכות דף י"ז ע"ב דהקשו על דברי ר"ש וכי מזהירין מן הדין אפילו למ"ד עונשין מן הדין אין מזהירין מן הדין ומאי קושיא הא ר"ש הוא דס"ל מזהירין מן הדין ולו יהי דלא היה ר"ש התנא דמכות עדיין קשה דאיך אומר וכי מזהירין מן הדין אפי' וכו' ומאי קושיא אימא דס"ל כר"ש וצ"ע.<br><b> ושוב</b> נדפס ס' שער המלך וראיתי לו נתקשה בהא דר"ש ממאי דס"ל אין מזהירין מן הדין ואדרבה על הש"ס דמכות ראוי לתמוה דכיון דחזינן דברי ר"ש דהכא ודהתם נראה ברור דס"ל מזהירין מן הדין. ודרך אגב ראיתי עוד לו דעומד ומתמיה על מ"ש הרב המגיד סוף פ"ק מהל' שבת דכתב דאפי' עשה אין מזהירין מן הדין, ממאי דגרסינן במכות דף ט"ו אמר עולא ולא יאמר ולו תהיה לאשה באונס ולגמור ממוציא שם רע מק"ו ומה מוציא שם רע שלא עשה מעשה אמר קרא וכו' והשתא קשה דהא אין מזהירין מן הדין אלא ודאי משמע דבעשה מזהירין לכו"ע ולא ידע מה יענה הרה"מ לקושיא הלזו והצריך עיון. ולי אחר המחילה לק"מ לפי דאונס ומוציא שם רע הם קנס ובקנס מזהירין מן הדין וכדאיתא שם במכות דף ד' בשלמא לרבנן וכו' אלא ר"מ מ"ט אמר עולא גמר ממוציא שם רע מוציא שם רע לוקה ומשלם אף כל לוקה ומשלם מה למוציא שם רע שכן קנס סבר לה כר"ע דאמר עדים זוממין קנסא הוא הרי דכל שהוא קנס מקנס ילפינן ואף רבנן מודו בזה וכמ"ש התוס' ז"ל שם אלא דס"ל דעדים זוממין לא הוי קנס אלא ממון יעו"ש, מינה דבקנס כו"ע מודו דילפינן ולאו משום שהוא עשה דולו תהיה לאשה אלא משום דהוי קנס דהא נחזי אנן כשאמרו שם אמר עולא לא יאמר לו תהיה לאשה באונס וכי דוקא לו תהיה לאשה הוא דקאמר דלא לכתוב ולא יוכל לשלחה כל ימיו לכתוב היאך יכתוב לא יוכל וכו' בלי קדימת ולו תהיה וכו', ועוד דא"כ דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו מה הכרח הוא למיגמר ממוציא שם רע שלא עשה מעשה וכו' והא מדכתיב לא יוכל לשלחה מובן דצריך לקחתה, אלא ודאי קושטא קאי דקאי לכל הכתוב ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו דא"צ לזה דממוציא שם רע נגמר דצריך לקחתה וזה פשוט דא"כ דקאמר דגם הלאו לא לכתוב היאך קאמר דלא לכתוב באונס והא נימא דאיצטריך ליה ללאו דאין מזהירין מן הדין אלא ודאי דאינו ענין הא דאנן קיימין למזהירין מן הדין דזה הוא קנס ונלמד זה מזה לקנס מכח הק"ו ולא שייך בזה אין מזהירין מן הדין אף דהוי לאו. ואם כנים אנחנו בזה יצא כלל אמיתי דלענין קנס יליף מקנס אף דבנלמד ליכא מפורש בכתוב קנס אלא דמעיקרא הכל נלמד מכח ק"ו דלא כמו שהסכים היד מלאכי אות ק' סי' תקנ"א דכתב דכשאין הקנס מפורש רק באחד מן הנושאין ובאנו ללמוד עיקר דין הקנס לנושא האחר אם הנושאין חלוקים זה מזה אליבא דכו"ע לא ילפינן וכו' יעו"ש.<br><b> עוד</b> לו שם בשער המלך רצה להוכיח דבעשה מזהירין מן הדין דלא כדעת הרב המגיד ז"ל מדברי התוס' בקידושין דף ל"ד ע"ב ד"ה ואנא אמינא דכתבו בלא מצה נמי נפקא ליה חיובא בהקהל מקל וחומר דטפלים חייבים נשים לא כ"ש וכו' ואי ס"ל כדעת הרה"מ דעשה נמי אין מזהירין מן הדין מאי קושיא אי לא כתיב מצה לא ילפינן חיובא בהקהל מק"ו דטפלים משום דאין מזהירין מן הדין וכו' יעו"ש. ולענ"ד אין ראיה מדבריהם אלו לזה דהתם הוי גילוי מילתא לפי דטף כולל איש ואשה קטנים ונמצא טף ונשים הוי גוף אחד דהא האשה שנתגדלה מכח הטף באה ודוגמא לזה אמרו בסנהדרין גבי בתו מאנוסתו דאמר אביי ק"ו על בת בתו ענוש על בתו לא כ"ש וכי עונשין מן הדין גילוי מילתא בעלמא הוא ופי' רש"י אין זה עונש מן הדין דהא בת בתו מקורבה דבתו הוא דאתי וכו' ע"כ, הרי דכל דבא מכח המוזהר או הענוש לא חשיב עונש ואזהרה מן הדין וה"ה הכא דבאה האשה מכח הטף דלא חשיב עונש ואזהרה מן הדין והוי כ"ש וכ"ש נידון דידן מההיא לפי דנידון דידן הוי גוף אחד ובגוף אחד לא חשיב מזהירין מן הדין דומיא דונגוע בקצהו אפי' בקצהו ק"ו בגוף ההר עצמו שהקצה וגוף ההר עצמו שניהם חד גופא וכמ"ש הרא"ם סדר תצא ד"ה ואסור ליכנס למחנה לויה והוי דומה בדומה דכונת הרא"ם שם לומר דהא דאמרינן אין מזהירין מן הדין אפי' אליבא דרבא דלא תריץ לה כאביי אלא משום דאתיא הנה הנה זמה זמה מ"מ שאני ההיא דמחנה לויה ושכינה וכו' ואין מקום למה שהקשיתי בספרי תועפות ראם יעו"ש.<br><b> ואף</b> למה שגמגמתי שם בתועפות ראם למה שרצה ללמוד מהאי דונגוע בקצהו לההיא דמחנה לויה ומחנה שכינה לנידון דידן אין אנו צריכין לו כ"כ דבלא"ה כבר כתבתי דהוי גילוי מילתא לאביי והלכתא כוותיה וכמ"ש רבינו בס' המצוות לא תעשה של"ו ובס' היד הל' איסורי ביאה פ"ב ה"ו וכן בכמה דוכתי וכמ"ש בספרי תועפות ראם סדר אמור ד"ה ואי אפשר, ועוד דהרי נידון דידן הוי דומה בדומה למ"ש הרא"ם סדר אמור שם וז"ל א"נ האי (ק"ל) [ק"ו] גילוי מילתא בעלמא הוא דלא גרע מנגיעה דא"א לאכילה בלא נגיעה עכ"ל, ואף אנו נאמר הכא א"א להיות אשה גדולה אי לא היתה טף בתחילה ומה גם למ"ש הכנסת הגדולה מהדו"ק שם דבהאי גילוי מילתא דהוי חד גופא אפילו רבא דלא ס"ל גילוי מילתא מודה יעו"ש, ונמצא א"כ דברינו אף לדעת רבא. וגם מדברי הרב אלו מסתייע למ"ש בכונת הרא"ם סדר תצא דמה שנשא ונתן שם הוא אף לדעת רבא דלא ס"ל כאביי בבתו מאנוסתו דהוא גילוי מילתא מ"מ בההיא דמחנות דהוי כחד גופא אף רבא מודה וכל זה מוסכם.<br><b> וע"פ</b> זה הרווחנו לתרץ מה שהקשה שם הרב שער המלך בדברי הרא"ם אלו דכתב דב' מחנות אלו של שכינה ולויה כחד חשיבי ממ"ש בספרי בסדר נשא הביאו הילקוט סי' תרצ"ו וז"ל וישלחו מן המחנה ממחנה שכינה או שומע אני ממחנה לויה וכו' עד שלא יאמר יש לי בדין אם נדחו טמאין ממחנה ארון הקל ק"ו ממחנה שכינה א"כ ענשת מן הדין לכך נאמר וישלחו מן המחנה והכי אמר שם סמוך ונראה בשם ר' יונתן ועיין בסי' ת"ש הנה מבואר היפך הרא"ם עכ"ל, דהרא"ם ז"ל לא אזלא בהא כהספרי אלא לפי ש"ס דילן דהביא בפירוש בהנך קראי דרשות אחרות דהיינו הש"ס דפסחים דף ס"ז ומה גם דכל הש"ס מלא מזה גילוי מילתא בעלמא ולפי דברי הסיפרי אלו דזה הוי עונש מן הדין א"א בעולם למצוא גילוי מילתא. וראיה לדברינו שכן נראה מדברי רש"י גבי ש"ס זו והביאו הרא"ם בתחילת דבריו וז"ל ויצא אל מחוץ למחנה זה מחנה לויה וכשבא לצאת ממנה אל יכנס למחנה שכינה ואי לא כתיבי ב' מחנות הללו הוה מוקמינן ליה בעומד במחנה שכינה וכו' ע"כ, וכונתו ודאי במ"ש ואי לא כתיבי ב' מחנות וכו' הוא לתרץ דכיון דאמר הכתוב ויצא אל מחוץ למחנה לויה כ"ש מחנה שכינה ואהא תירץ דאי לא כתב ב' מחנות הוה מוקמינא למחנה שכינה וכו' הוי דהוה נפקא מחנה שכינה ממחנה לויה וודאי משום דהוי גילוי מילתא בעלמא ועליו הוא דכתב הרא"ם כן וחיליה דרש"י הוא ממאי דכתיבנא.<br><b> ולפי"ז</b> אין מקום ג"כ למה שהקשה עוד על הרא"ם דלמה לא תירץ ע"פ דברי הרב המגיד, שבסדר שמיני ייחס סברא הלזו לרש"י יעו"ש, דעדיפא מינה משני דכאן ליכא אזהרה מן הדין אלא גילוי מילתא בעלמא והכל חשיב חד ואיך שיהיה הדרן לקמייתא דאין הכרח מדבריהם דלא סברי כהרה"מ אלא שפיר מצו אתו כהרה"מ וכיון דאתא לידן דברי הרא"ם אלו דסדר תצא אמרתי להגיד מה שלא זכיתי להבין כעת במ"ש ושמא י"ל מכיון דחייבה תורה לא תעשה על הנכנס למחנה לויה למדנו וכו' דזה שכתב הוא הס"ד דתני תנא ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה ואל יבא אל תוך המחנה זו מחנה לויה דנמצא הלא תעשה הוא במחנה לויה וא"כ כ"ש במחנה שכינה ברם לקושטא דמילתא אחר דאתקיף וא"ל אכתי וכו' ואפיך וקאמר אלא אימא מחוץ למחנה זו מחנה לויה ואל יבא זו מחנה שכינה נמצא דהלא תעשה הוי במחנה שכינה וא"כ לא שייכי דבריו כלל וכלל וכן הוא בסיפרי ג"כ ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה לויה ויצא וכו' זו מחנה שכינה וכן העתיק הוא ג"כ לישנא דש"ס ואיך בתוך כדי דבור כתב כן ולא ידענא מאי אידון בה. ועוד בה מן הגמגום דרש"י לא פירש בתחילת דבריו הכתוב בב' מחנות של לויה ושל שכינה כדי שממנו נלמוד איסור לא תעשה ג"כ בשל שכינה. גם מה שתירץ בשנית יש בו מן הגמגום דמהיכן בא לו לרש"י דת"ק מוקי לקרא בעשה ולא תעשה ובמחנה לויה ואימא תפשת מועט תפשת ואימא דאיירי במחנה שכינה דוקא ומה גם דמדברי רש"י עצמו שהבאנו בתחילת דברינו ממ"ש בש"ס דאי לא כתיבי ב' מחנות הוה מוקמינן ליה במחנה שכינה דוקא נראה סותר לזה באופן דאין בדבריו דבר שירווה צמאוננו בדברי רש"י אלו. ובדברי הרה"מ שהיינו בם עיין בספרי תועפות ראם סדר שמיני ד"ה מבשרם, ומ"ש אח"כ בהל' מאכלות אסורות פ"ב ה"א.
+
+Halakhah 9
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף ע"ג ע"א.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>ומנין </b>
+<b> שטומאת מת דחויה היא בצבור וכו'.</b> הכי איתא ביומא דף ו' איתמר טומאת המת וכו' ושם סמוך לזה אמר רב תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת טומאה הותרה בצבור וכו' והקשו התוס' שם ד"ה א"ר תחליפא וכו' יעו"ש וכתבו בתירוץ ב' וז"ל מ"מ כיון דלאו כל ישראל מייתו חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורין אפי' למ"ד טומאה הותרה בקרבן צבור גמור וכו', וקשה דא"כ בפסחים דף ס"ו דקאמר אמר מר ועוד קל וחומר ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת וכו' איכא למיפרך מה לתמיד שכן תדיר וכליל וכו'. ולפי דבריהם אמאי לא דחי מה לתמיד שכן קרבן ציבור גמור תאמר בפסח דלאו קרבן ציבור גמור. ולכאורה תירצתי דהאי דלא הוי קרבן ציבור גמור לא מהני אלא לנחות דרגא לעשות הדין דלהוי דחוי ברם לחלקו מתמיד לא דהא מיהא קרבן ציבור הוא דאתי בכינופיא ודומה לתמיד לענין הדין ויש לבע"ד לחלוק בזה ולכן נ"ל דהא דלא פריך בש"ס הכי משום דבעי למיפרך לכו"ע דהא רבי נתן קאמר במס' פסחים כל ישראל יוצאים בפסח אחד ואע"ג שאין כולן אוכלין דאכילה לא מעכבא יעו"ש בתוס' ישנים דיומא דף נ"א ד"ה ונוקמא יעו"ש, ונמצא דהוי קרבן ציבור ממש כתמיד והשתא אזדא להך פירכא וש"ס נקט פירכא דאתי אף לר' נתן דאי לא מצי לדחות האי תנא כר' נתן ס"ל ברם כאן התוס' קיימי להלכתא דאין יוצאין כל ישראל בפסח אחד ורבא ס"ל כהלכתא חילקו הכי.<br><b> גם</b> בפ' טרף בקלפי דף מ"ו איתא אמר רב הונא תמיד תחילתו דוחה סופו אינו דוחה מאי אינו דוחה רב חסדא אמר דוחה את השבת ואינו דוחה את הטומאה ורבא אמר איפכא וכו', הנה מסוגיא זאת אני תמיה אמה שכתבו התוס' בפסחים דף ס"ו ד"ה מה מועדו שכתבו ובפ' כיצד צולין משמע דדריש ליה ממשמעות דבמועדו וכו' יעו"ש והנה משם אין ראיה כלל ושוב ראיתי להחידושי הלכות [מהרש"א] שהקשה כן, והי'ה להם להביא מהך סוגיא דהכא דמוכח בבירור דממועדו נפקא והניחו המקומות דאיכא הוכחה והביאו ממקום דליכא הוכחה. ושוב ראיתי להתוס' בשבת דף כ' ע"א ד"ה למישרי אברים ופדרים שהקשה מהך ש"ס דיומא דממשמעות דמועדו דריש לה לאברים ופדרים דערב שבת ואילו שם בשבת ממושבותיכם מפיק לה ותירצו דעיקר דרשא מבמושבותיכם והתם נקט במועדו ואפי' בשבת אגב דבעי למינקט במועדו ואפי' בטומאה וכו' יעו"ש וא"כ אף אנו נאמר לקושייתם דלעולם דלאו ממשמעות דבמועדו נפקא אלא אגב נקטי דלטומאה נפקא מבמועדו מועדו בגז"ש דפסח.<br><b> ואין</b> להקשות בדברי רש"י אלו דיומא שפי' דקאי לאברי תמיד דער"ש דא"כ מאי מקשה אביי מאי שנא שבת דכתיב במועדו טומאה ג"כ כתיב במועדו, שבת שאני דכתיב בכל מושבותיכם למישרי אברים ופדרים דאתמול לא כן בטומאה, דהא כתבו בתוס' שזכרנו לעיל דנקט בש"ס במועדו בשבת אגב טומאה וא"כ מה שאמר מאי שנא שבת דכתיב במועדו הכי היה לו לומר מאי שנא שבת דכתיב בכל מושבותיכם טומאה ג"כ כתיב במועדו ומה לי האי קרא מה לי האי קרא אלא אגב נקטי.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וכהן </b>
+<b> וכו'.</b> וכתב רבינו בס' המצוות מצות עשה כ"ד הוא שציוה לכהנים לרחוץ כל זמן שיצטרכו ליכנס להיכל וכו', נראה בבירור דס"ל דבביאה ריקנית אינו חייב מיתה והוא מסוגיית זבחים דף י"ט ע"ב דממנה מוכח בבירור כן דקאמר שם אי כתב בבואם ולא כתב בגשתם הו"א אפי' אביאה ריקנית הא כתיב לשרת אלא בגשתם מיבעי ליה וכו' יעו"ש הרי דס"ל דקרא דלשרת קאי גם לבבואם אל אהל מועד ומן התימה על התוס' דיומא דף ה' ע"ב תוך ד"ה להביא שכתבו דאביאה רקנית באהל מועד חייב מיתה והרגישו מש"ס זבחים וכתבו דהכי פירושו אי כתב בבואם אל אהל מועד או אל המזבח ולא כתב לשרת הו"א דאפילו אמזבח חייב בביאה קמ"ל דאמזבח אינו חייב וכו', ומאי קושיא הא אי לא כתיב לשרת הוא דקאמר. וכן הר"ש פ"ק דכלים מ"ט הכריח מסוגיא זאת דאביאה רקנית אינו חייב מיתה בלא רחוץ ידים ורגלים. ושוב ראיתי להתוס' בסנהדרין דף פ"ג ומה שסותרין דבריהם לא קשה כי תוס' יומא הם מהר"ם מרוטנבורק אבל קשה מה שהקשינו מהש"ס עצמו וכ"כ רש"י בחומש סדר תשא ד"ה בבואם אל אהל מועד, להקטיר.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b>
+<b> כהן וכו'.</b> כתב רבינו בס' המצוות וז"ל מצוה ע"א שהזהיר בעל מום עובר שלא לעבוד וכו' והשיגו הרמב"ן כי לא יחשב אזהרת בעל מום עובר לאחת ואזהרת בעל מום קבוע לאחת כי הכל אזהרה אחת כי לא להקריב שום בעל מום לא קבוע ולא עובר. והמגילת אסתר כתב הנכון שהם שנים כי הלאו האחד הוא מניעה על הכניסה וזה הלאו הוא על העבודה עכ"ל, ולא ידעתי מהו שח דרבינו מביא במצוה ע' מקרא דלא יגש להקריב ואיך הוא אומר שהוא לאו על הכניסה אין זה אלא מרוב חשקו להליץ בעד רבינו וכמו כן נתפס במצוה ס"ט. ומה שנ"ל להליץ בעד רבינו הוא דמדפלגיה רחמנא בב' קראי דמום קבוע הוא מקרא דאיש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום ומום עובר הוא מקרא כל איש אשר בו מום מזרע אהרן לא יגש להקריב ש"מ למימנינהו בב' לאוי, ועוד מדכתב רחמנא למום קבוע לאין צורך דאי מום עובר חייב בכלל הוא קבוע אלא ודאי רצונו שימנה ב' לאוי.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b>
+<b> מי וכו' אע"פ שהוא לוקה וכו'.</b> ועיין להמל"מ שהקשה מפ"ח [דמס'] בכורות והצריך עיון אף שראה דברי התוס' יו"ט והאמת אתו דאין דברי התוס' יו"ט מובנים כי הם דברי רש"י בדף מ"ג ע"א דס"ל דהוי לאו הבא מכלל עשה עשה ועיין במרכבת המשנה מה שתירץ לפי דוחק השעה. וז"ל מהר"י קורקוס ליישב לרבינו אחר שהביא פי' רש"י, אבל רבינו מפרש כל איש אשר בו מום או אשר בו [גריעות] דבר דשייך לשווי זרעו של אהרן (דהיינו שאינו שוה זרעו של אהרן בקדשים לא יאכל) עכ"ל.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>מי </b>
+<b> שניקב וכו' ככרשינה וכו'.</b> הנה מרן ציין הש"ס ולא הרגיש כלל מהש"ס יעו"ש בהש"ס וכבר אחרוני זמנינו נתלבטו בזה ויש ליישב דעת רבינו עפ"י דברי רבינו גרשום מאוה"ג ז"ל בכת"י בפי' הש"ס וז"ל שמא מקדח וחיסומו שנינו כאותו מקדח שנוקבין בו את החבית שהוא דק מלמטה ועב מלמעלה שאותו עב סותם את הנקב והיינו וחיסומו והיינו כמלא מקדח נכנס ויוצא ותפשוט מיהא דר' הושעיא ואותו כמלא מקדח דבית שמאי דגולגולת דזוטר הוי מכסלע וב"ה אמרי וכו' היינו כסלע והכי איכא בינייהו א"ל רב תחליפא כלומר שמה שאמרת הוא עיקר כאותו עדות של חזקיה וכו' עכ"ל, נמצא דהתם גבי בית שמאי דשנינו וחיסומו היינו מקדח קצת קטן שהוא נכנס ויוצא ונפשט בעיא דר' הושעיא בכרשינה דתני כרשינה לחוד ולא וחיסומה או תיבה אחרת משמע שלא תהא הכרשינה נכנסת ויוצאת אלא קצת גדולה שתהא עומדת שם אמטו להכי כתב רבנו כרשינה לחוד ודו"ק.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>מי </b>
+<b> שיש בו גרב יבש וכו'.</b> עיין כ"מ שהעתיק ש"ס בכורות דף מ"א ובכלל העתיק לח מבפנים ויבש מבחוץ דמצרים וכו' ושנה ושילש בזה, ט"ס הוא דהאמת יורה דרכו שהוא בהיפך כדאמר בש"ס דמצרים וכו' דכתיב שחין פורח אבעבועות ויעו"ש בפירוש והיינו לח מבחוץ ואיך אפשר לומר יבש מבחוץ וכן העתיק הלח"מ בפ"ב מהל' איסורי מזבח ה"ז דברי מרן להיפך יבש מבפנים ולח מבחוץ ואף דרש"י בחומש סדר תבא כתב כן כבר כתבתי בסיפרי תועפות ראם דט"ס נפל יעו"ש והכרחתי מש"ס דב"ק וכן מפי' רש"י עצמו דבכורות וכן הדעת נוטה דהמוחש לא יוכחש כי כשהיובש הוא מבפנים שייך לומר דליכא רפואה (מכשהלחות מבחוץ והיובש מבפנים) [מכשהלחות מבפנים והיובש מבחוץ] וכן נראה מגירסת הרא"ם ברש"י. וכעת חזינא להתוס' יו"ט במתני' י"ב פ"ו דבכורות כתב וז"ל ומ"מ גירסתנו בש"ס דמצרית לח מבפנים ויבש מבחוץ וכן העתיק רש"י בסדר תבא ואתמהא אמאי לא דחה גירסא זו מכח הש"ס גופא ופי' רש"י שם, ומה גם דרש"י גופיה בחומש סדר אמור כתב כגירסתינו דזה מורה דט"ס נפל בדבריו בסדר תבא. וכעת ראיתי להרב שושנים לדוד במשנה זאת דרצה לומר דהכל אחד בין לח מבחוץ ויבש מבפנים בין להיפך ליכא רפואה כלל ותיקן בזה דברי רש"י בחומש דסדר אמור וסדר תבא ועייל כמה פילי בקופא דמחטא כאשר עיני המעיין יראו מכח סוגיא דהוינן בה ומכח המוחש דכתיבנא וק"ל.<br><b> ודע</b> דעל דברי מרן דאנן קאימנא תפס עליו הלח"מ בהל' איסורי מזבח פ"ב ה"ז וז"ל ועל כן דברי הכ"מ נפלאו ממני שכתב שם דגרב שכתב רבינו הוי יבש מבפנים ולח מבחוץ דאיך אפשר לומר כן דהיינו חזזית המצרית שכתב רבינו שם ע"כ. ועליה דידיה תפול התימה ג"כ דאיך כתב רבינו בהל' איסורי מזבח גרב לח חזזית שאינה מצרית הא לדידיה הכל אחד גרב לח מבחוץ ומבפנים וחזזית כן לח מכל וכל דאילו חזזית לח מבחוץ ויבש מבפנים היינו חזזית המצרית וכמ"ש הוא בפירוש ודו"ק.<br><b> ודע</b> עוד שעל דברי רש"י בחומש סדר אמור ד"ה גרב וילפת שדבריו נגררים אחר ש"ס דילן דבכורות הרא"ם פירש דבריו ברוחב ע"פ הש"ס הנזכר ועיני המעיין יראה שיש איזה ט"ס בדבריו וכן צ"ל ושם ילפת נופל על הלח מבחוץ ולא מבפנים כילפת (ר"ל כילפת שמלפפתו והולכת עד יום המיתה וקיצר) ומתני' דתנן וכו' ובעל יבלת ובעל חזזית אוקימנא דמיירי בלח מבחוץ ומבפנים וכו' והיינו הש"ס, שכן דרכו בכל המקום להרגיש הוא בתחילה ומביא דברי הש"ס והאמת יורה דרכו ואין מקום להשגת הנחלת יעקב עליו כי לא מצינו גירסא אחרת במשנה זאת כדי שנאמר שהרא"ם היה גורס כאותה גירסא המוטעית.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף פ"ג ע"ב.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>וכן </b>
+<b> וכו'. לזר להדליקן.</b> עיין מה שהביא מרן מש"ס יומא דף כ"ב ודברי הריטב"א ודעת רבינו דלא כדעת הריטב"א והר"א יעו"ש. וכתב עליו הרב עץ החיים סדר בהעלותך וז"ל וליתא דעבודה שאינה תמה ביוצק ובולל מילקא לקי הזר ואילו בהדלקה לא לקי ומה דמיון יש להדלקה שכשירה בזר לעבודה שאינה תמה שפסולה בזר. עוד קשה דבפרק במה מדליקין אסקינן הדלקה עושה מצוה ובמקומה בעינן ולמה יוכשר בהדליקה הזר בחוץ וצ"ע עכ"ל.<br><b> והנה</b> מה שהקשה ראשונה לא קשה דהריטב"א לא ס"ל כדעת רבינו דהדלקה שריא ע"י זר אלא דחיוב מיתה ליכא אמנם מלקות איכא וכדעת הר"א דכשרות כיון דליכא חיוב מיתה ברם מלקות איכא שכן כתב הריטב"א בפירוש דלאו עבודה היא לחייב עליה מיתה בזר מכלל דמלקות איכא, והכי מתפרש הסוגיא אליביה הדליק ליחייב מיתה שהיא עבודה תמה דליכא אחריה עבודה הדלקה לאו עבודה היא כלומר אין מעשיה חשוב מעשה גמור כי היכי דתחשב עבודה וכיון שהיא תמה יתחייב מיתה אלא חשיב כעבודה שאינה תמה כיון דאין מעשיה מעשה גמור וחשיב כעבודה לענין מלקות כיון דהיא גמר הענין ואהא מותיב ליה דהדלקה חשיב מעשה גמור כיון דקפיד קרא ונתנו בני אהרן אש וכו' ואי לא חשיב ליה מעשה למה קפיד קרא בהצתת אליתא אלא ודאי דחשיב ליה מעשה וכאן שאין אחריה עבודה הוי תמה וליחייב ומשני דאותה הדלקה איכא מעשה בהדלקתה משא"כ בהדלקת הנרות דמיד כשהדליק עולה השלהבת מאליה כמ"ש הריטב"א ע"ש רש"י נמצא לא חשיב לה מעשה וכיון שכן אף שהיא תמה אינו חייב מיתה משא"כ מלקות דחייב משום דאיכא קצת מעשה והיא תמה והביא מרן דברי הריטב"א ואח"כ דברי הר"א ושוב כתב דעת רבינו דס"ל דאפילו מלקות ליכא כמו שחיטה שהוא היתר גמור. אבל קשה מה שהקשה שניה וכן הקשה בס' בני דוד יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לפי חומר הנושא נראה דמ"ש רבינו והוציאן לחוץ לאו חוץ ממש הוא אלא לצד חוץ דהיינו דמקום המנורה הוא תוך ההיכל מקום שאין יד מי שהוא בחוץ משגת למנורה ולכן צריך להוצאה לצד החוץ כדי שתשיג יד מי שהוא בחוץ אבל ההיכל חשוב מקומה אף שאינה ממש נגד בית קדשי הקדשים ונמצא א"כ דמדליקה הזר במקומה ואף דמעייל היד הזר בפנים לא שמה ביאה כמ"ש באחד מן המקומות רבינו ז"ל. ועיין מ"ש עוד בזה בפ"ד מהל' חנוכה.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d977b5118be81c93d99a05e69072dd432871d429
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,398 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף ס"א.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>וכשמוציאין </b>
+<b> אותו חוץ לעיר מניחין אותו במקום שאין הרוחות מנשבות שם ולא יפזרנו שם שנאמר ושמו שיניחנו בנחת וכו'.</b> והשיג עליו הר"א זה לא נאמר אלא על תרומת הדשן ואין מעילה אלא בתרומת הדשן. וכתב עליו הר"י קורקוס וז"ל נראה שדין ההנאה למד רבינו מההיא דנחלקו רב ור' יוחנן בנהנה מאפר שעל תפוח לאחר שהרימו דר"י סבר שמועלים ורב סבר דאין מועלין והלכה כר"י וכן פסק בהל' מעילה עכ"ל. ועיין להרב בעל טירת כסף דף כ"ו ע"ג שכתב עליו וז"ל והא כבר הכרחנו דאף לר"י דמועלין היינו עד שתצא לבית הדשן וכן נראה (גי') מל' הרמב"ם גופיה פ"ב דמעילה דכתב מועלין עד שתצא לבית הדשן מכלל דאי יצא אין מועלין, ולעיקר קושיית הראב"ד קשה טובא דהא הרמב"ם לא כתב דחוץ למחנה מועלין אלא אסור ליהנות.<br><b> והנה</b> למה שהקשה להראב"ד לא קשה דגם הר"א ידע זה אלא כוונתו היא דהאי ושמו לא נאמר אלא על תרומת הדשן ומשו"ה מועלין ותדע דדוקא על תרומת הדשן נאמר דהא אין מעילה אלא בתרומת הדשן ואי איתא כדעת רבינו דקאי גם להוצאת הדשן הנהנה ממנו יהיה מועל ולא באיסור לחוד. ולמה שהקשה על הר"י קורקוס משנים רבות היה כתוב אצלי וכעת ראיתי אותו בס' מעיל שמואל בליקוטים והוא במה שנדקדק בדבריו דקדוק דק שכתב וז"ל נראה שדין ההנאה למד רבינו מההיא וכו', דמה הלשון אומר למד רבינו והכי הו"ל למימר מחלוקת רב ור' יוחנן אלא דכוונתו לתרץ דמ"ש כן הרמב"ם הוא שלמד בהדרגות דכיון שהוא סובר דכשהוא בתפוח מועלין כשהוא חוץ לעיר הא מיהא אין מועלין אבל אסור, וזהו שאמר למד רבינו, וקרא אסמכתא בעלמא. אמנם לעיתות כאלו זכיתי וראיתי לשון מהר"י קורקוס בכת"י וסיים הכי וכיון שכן מה שכתב רבינו כשמוציאין ואסור ליהנות הכונה בעת שמוציאין אותו אבל לאחר לא וכמתני' דמעילה עכ"ל. ומורה מדבריו דאין כונתו לא כמו שהבין הטירת כסף שהביא מהגמ' לאסור גם לאחר ההוצאה מחוץ למחנה ולא כמו שפירשתי כונתו דהוא לאסור בהדרגות אלא דמה שנקט ואסור ליהנות הוא גם מעילה אלא היינו בעת ההוצאה שהוא עדיין ע"ג המזבח או אחר ירידתו מהמזבח אבל משם ואילך שרי. ומ"מ קשה עליו טובא דאיך אפשר לומר שהאיסור שכתב הר"מ הוא על עת הוצאתו מהמזבח והא כתב וכשמוציאין אותו חוץ לעיר מניחין אותו במקום שאין הרוחות מנשבות שם בחזקה ולא חזירים גורפים אותו ולא יפזרנו שם שנאמר ושמו שיניחנו בנחת ואסור ליהנות עכ"ל, הרי דשלא יניחו אותו במקום הרוח ושלא יפזר מפיק ליה מקרא ואהא כתב ואסור ליהנות וזה מורה שהוא על אחר ההנחה בחוץ ולא על שעת ההוצאה שהוא עדיין על המזבח, ועוד עדיין לא נמלטנו מהשגת הר"א דקרא דושמו לא אמר אלא על תרומת הדשן ולא על הוצאת הדשן ואיך הביא קרא דושמו.<br><b> עוד</b> כתב הר"י קורקוס וז"ל או אפשר שהוא סובר שמה שאמר תרומת הדשן גם ההוצאה בכלל וקרא דושמו אכל הדשן קאי שבכל מקום שישים אותו יהיה בנחת והוא הנראה בדעתו ומ"מ צ"ע כי לא מצאנו שיהיה טעון גניזה מה שמוציא לחוץ ואנן דרשינן שם תהא גניזתו עכ"ל. ודבריו תמוהים מהסוגיא שזכרנו דכו"ע ביוצא חוץ למזבח שרי ועכ"ל פליגי אלא כשהם חוץ לתפוח. גם רבינו שכתב ומועלין עד שתצא לבית הדשן מכלל דאח"כ שרי. גם רבינו בפי' המשנה רפ"ב דמעילה פי' המתחלת העולה מועלין כתב וז"ל וכשמרימין כל האפר מע"ג המזבח ומשליכין אותו בבית הדשן אין מועלין בו שכבר נעשית מצותו עכ"ל, הרי בפירוש דס"ל דקרא דושמו איירי בתרומת הדשן דוקא. לכן נראה לי מכח דברי רבינו שבפי' המשנה דמ"ש אסור הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא והראב"ד שהשיג עליו משום שהבין דברים כפשטן.<br><b> וראיתי</b> להרדב"ז בכת"י כתב ליישב להשגת הראב"ד ז"ל וז"ל אבל רבינו סמך על הסוגיא דשלהי תמורה דתנן התם כל הנקברים לא ישרפו וכל הנשרפים לא יקברו ואמר עלה מאי טעמא משום דנקברין אפרן אסור ונשרפין אפרן מותר ופריך עלה ונשרפין דהקדש אפרן מותר והא תניא כל הנשרפים אפרן מותר חוץ מאפר אשרה ואפר דהקדש לעולם אסור קתני מיהא אפר דהקדש דלעולם אסור אמר רמי בר חמא כגון שנפלה דליקה בעצי הקדש מאליה כיון דלא ידיע מאן דלא הוי איניש דלמעול דליפוק אפרן לחולין רב שמעיה אמר כי תניא הא מתניתא בתרומת הדשן תניא דלעולם אסור דתניא ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר, ורבינו פסק כרמי בר חמא והראב"ד ז"ל תירץ כתירוצו של רב שמעיה דתירץ כי תניא ההיא מתניתא בתרומת הדשן תניא הרי לך דהוי פלוגתא דאמוראי ולדעת רמי בר חמא אע"ג דקרא דושמו אצל המזבח בתרומת הדשן כתיב כל הדשן שוה לענין זה עכ"ל. וכמה תמוהים דבריו דמי הכריחנו לזה דלדעת רמי בר חמא אע"ג דקרא קאי בתרומת הדשן ה"ה כל הדשן והיכן רמוז זה ואי אמרת כן לדעת רמי בר חמא אמאי לא נאמר כן לדעת רב שמעיה ג"כ והיאך נתהוה מתירוצו מחלוקת זה, ועוד רבינו בפי' המשנה הביא דברי רב שמעיה לחוד גם כאן בחיבור פי"ט מפסולי המוקדשין הי"ג כתב רבינו הכי כל הנקברים אפרן אסור וכל הנשרפין של הקדש אפרן מותר חוץ מדשן המזבח החיצון והפנימי ודישון המנורה הרי שתירץ תירוץ רב שמעיה ולא תירוץ רמי בר חמא דא"כ הו"ל לומר חוץ שאם נפלה דליקה בעצי הקדש באופן שלא זכיתי לכונתו. והר"א ז"ל השיגו שם וז"ל א"א הרמת הדשן. וכתב מרן וז"ל נראה שטעמו לומר שלא אמרו אסור אלא דשן שהיה מרים כהן בכל יום ממזבח העולה כדכתיב והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה ושמו אצל המזבח ודישון מזבח הפנימי והמנורה אינם בכלל זה ורבינו סובר דילפינן מדישון מזבח העולה. ועוד י"ל דרבינו לטעמיה אזיל שהוא סובר דדשן שעל גבי המזבח אסור בהנאה וכמבואר בספ"ב מהל' מעילה עכ"ל. וכמה תמוהים דבריו בפירושו להשגה זאת דמאי קשה לו דדישון מזבח הפנימי והמנורה אינן בכלל זה ואמאי לא והא משנה ערוכה שנינו בפ"ג דמעילה דף י"א דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין ופי' רש"י הדשן שעליהן היה מוציאו ומניחו אצל מזבח החיצון מקום שהוא מניח תרומת הדשן של מזבח החיצון וקודם שהניחו שם לא נהנין ולא מועלין דהכא לא כתיב ושמו כמו שכתוב בדישון מזבח החיצון ובש"ס נפקא ליה מקראי דדישון מזבח הפנימי והמנורה מניחו אצל מזבח החיצון מקום שהיה מניח תרומת הדשן יעו"ש וא"כ שפיר כתב רבינו וכל הנשרפין אפרן מותר חוץ מדשן מזבח החיצון ופנימי ודישון המנורה שאינו מותר דהא לא נהנין קתני ואחר שהניחו אצל המזבח גם מועלים וכמ"ש רש"י בסוגיא שם דף י"ב ד"ה אלא דישון מזבח הפנימי מנא לן שהיה מניחו אצל מזבח החיצון ושיהו מועלין בו לאחר שבא עם תרומת הדשן עכ"ל, הרי דדמי לתרומת הדשן ומאי דנקט רב שמעיה בתירוצו תרומת הדשן דוקא י"ל כיון דמיניה ילפינן לדישון מזבח הפנימי והמנורה והמלמד הוא תרומת הדשן נקטיה וה"ה הנך. גם יישוב מרן בעד רבינו הוא תמוה שכתב דרבינו סובר דילפינן להו מדישון מזבח העולה ונראה מדבריו דמשוינן ליה לתרומת הדשן ממש ומה התם מעת הוצאת המחתה מהמזבח מיד מועלין אף דישון מזבח הפנימי והמנורה כן והוא היפך מתני' שזכרנו דקתני לא נהנין ולא מועלין ואי כונתו מ"ש לתרץ להשגת הראב"ד חוץ דאינו בלשונו אדרבה הוה ליה לתמוה על הר"א, גם במ"ש ועוד י"ל דרבינו לטעמיה אזיל שהוא סובר דדשן שע"ג המזבח אסור בהנאה דבריו תמוהים דכיון דהוא פירש בפירוש ההשגה דבא לחלוק על דישון מזבח החיצון והמנורה מה בא לתרץ במה שסובר דמועלין באפר שעל גבי מזבח, ועוד דנראה מדבריו דהראב"ד פליג עליה בהאי דינא דאפר שע"ג תפוח דס"ל כרב דאין מועלין וא"כ קשה טובא דהו"ל להשיגו שם בפ"ב דמעילה דשם פסק ר"מ ז"ל כר' יוחנן ולא כאן שהוא אגב.<br><b> ולענ"ד</b> נראה בכוונת ההשגות שהבין במ"ש חוץ מדשן המזבח החיצון דכלל כולו ואפי' מה שמוציאין לחוץ לעיר ואף אחר שמניחין אותו שם וכמו שנראה ממ"ש בספ"ב דתמידין ומוספין מושמו שלא יפזרנו שם ואסור ליהנות וע"ז השיג וכתב א"א בתרומת הדשן דמועל אבל לא במה שמוציאין לחוץ לעיר והיא ממש השגתו דלשם.<br><b> עוד</b> סיים הרדב"ז שם וז"ל וליכא לפרושי דלעולם לית ביה מעילה אבל אסור ליהנות בו מדרבנן וקרא בתרומת הדשן מיירי שהרי כתב בהל' מעילה דשן המזבח החיצון בין קודם תרומת הדשן בין אחרי הרמה מועלין בה ואי איירי בתרומת הדשן דוקא הכי הו"ל למימר דשן תרומת המזבח וכו' אלא ודאי דלא איירי הכא בדיני מעילה עכ"ל. והנה חוץ שכל מה שהקשיתי לעיל שייך לדבריו אלו קשה דמה הכריח מדבריו אלה והא שם קאי רבינו בדשן שע"ג תפוח וכתב דמועלין משום דפסק כר' יוחנן אבל מה שמוציאין חוץ לעיר לכו"ע שרי וכדהכרחנו לעיל וא"כ שפיר י"ל מ"ש כאן רבינו אסור ליהנות היינו מדרבנן וכדכתיבנא לעיל.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מהו </b>
+<b> דישון וכו' ומדליק נר שכבה וכו'.</b> וכתב מרן שהוא דעת רבינו דגם בבוקר מדליק ופי' בהטיבו בהדליקו וכו' יעו"ש. ושמעתי מקשים על רבינו מקרא דדברי הימים ב' סי' י"ג ומנורת הזהב ונרותיה לבער בערב בערב וכו' הרי בפירוש דדוקא בערב היו מדליקים ולא בבוקר. ולענ"ד נראה ע"פ מ"ש הלח"מ על קושיית הרשב"א לרבינו מש"ס פ' התכלת דף נ' דנראה ממנה דבבוקר לא היו מדליקין וז"ל ונראה דרז"ל קרי הטבה לכל דבר שהיה דולק ואינו דולק יפה שמטיבו כדי שיהיה באיתנו הראשון דהיינו הדלקתו כאדם שהוא חולה ומרפאים אותו שיחזור לבריאותו וא"כ ההטבה היא הנר שכבה שידליקו אותה כדי שיחזור הדבר לאיתנו וכן מי שלא כבה מתקנו וכמ"ש רבינו ז"ל וכו' עכ"ל לעניינינו, נ"ל מדבריו דהך הדלקה דבוקר לאו שמה הדלקה אלא הטבה דחוזר הדבר לאיתנו א"כ עיקר הענין הוא בלילה ואמטו להכי לא כתבו הכתוב אלא לבער בערב בערב ולא הזכיר ההטבה ומה שלא הזכיר ההטבה בלאו הכי תיקשי לך אפי' שלא יהיה ההדלקה, וצ"ל שלא הזכיר הכל (כל) כמו שלא הזכיר כמה פרטים וה"ה הטבה ודוק.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>עיין </b> מ"ש בספרי תועפות ראם דף כ"ג.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>עיין </b> מ"ש בספרי תועפות ראם דף נ"ז.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>וכיצד </b>
+<b> וכו' וטפחו של זה בתוך טפחו של זה וכו'.</b> הנה פסק כרבנן דפרק שתי הלחם וקמאי ובתראי צווחו ככרוכיא דלמה לא פסק כר' יוסי דסתם לן תנא כוותיה בסוף פ"ב דמגילה דתני זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום ואמר בש"ס לאתויי סידור בזיכין וכר' יוסי וכו', ולענ"ד נראה עם מה שנתעוררתי מה שלא נתעורר אדם דאיך קאמר וכר"י ואימא גם כרבנן דלו יהי דס"ל טפחו של זה כנגד טפחו של זה מ"מ מצוה זאת דהערכת לחם הפנים היא ביום השבת ולא נימא דדוקא בעמוד השחר אבל אחר כך פסול קמ"ל דכל היום כשר וכשארא דמתני' והוי מתני' גם כרבנן אלא ודאי דמאי דקאמר בגמ' וכר"י לאו למימרא לאפוקי דרבנן אלא כר"י דמצינו לו בפירוש דהוי כל היום דתני אפי' סידר את הישנה ערבית אבל רבנן לא מצינו לו בפירוש דהסידור אפשר גם בערבית ומ"מ קושטא קאי דלא פליגי בזה אי כשר כל היום או לא דהיכן מצינו מחלוקת זאת ולא פליגי אלא בפירוש תמיד אי צריך טפחו של זה או לא, ורב אחאי מהרי"א נר"ו סייעני מדקאמר לאתויי סידור בזיכין וכר"י וזה הכלל דסיפא אמר דלא כר' אלעזר בן עזריה, וא"כ הדרינן לכללין דהלכה כרבנן.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>עיין </b> מ"ש בספרי תועפות ראם דף מ"ו ע"ב.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עיין </b> מ"ש בספרי תועפות ראם דף ס"ג.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b>
+<b> מביאין מנחה זאת וכו'.</b> וכתב הלח"מ ואע"ג דרבינו פסק בהל' מאכלות אסורות דחדש בחו"ל הוי דאורייתא ומ"מ וכו'. ויש לגמגם כיון דר' יוסי בר יהודה הוא דאמר דבין בארץ בין בחו"ל אסור לאכול חדש ואפי' בחו"ל מהני להביא המנחה חדשה ותלי להו הא בהא כמו שיעו"ש בש"ס מנא ליה לרבינו לחלק ביניהם. ונראה דרבינו דייק לה מהש"ס דאיכא תנא דס"ל דאסור לאכול חדש גם בחו"ל ואפ"ה אסור להביא המנחה חדשה מחו"ל מדקאמר בש"ס עד כאן לא פליגי אלא בחדש אבל בארץ לא פליגי דעומר ושתי הלחם מארץ אין מחו"ל לא כמאן דלא כי האי תנא דתניא ר"י בר יהודה אומר ואם איתא דמאן דס"ל דאסור לאכול גם בחו"ל מוכרח דיסבור דיכול להביא מנחה חדשה גם מחו"ל במקום הברייתא הלזו היה יכול להביא מתני' דקידושין דר' אליעזר ס"ל דגם החדש אסיר בחו"ל ומינה דגם המנחה חדשה (אסיר) [יכול] להביא מחו"ל דהא בהא תליא או מתני' דסוף ערלה דתני דחדש אסור גם בחו"ל אלא ודאי דלאו הא בהא תליא אלא דאף דאיסור חדש גם בחו"ל אפ"ה אינו מועיל מנחה חדשה מחו"ל ועל כרחך לומר דכיון דסתם לן תנא בסוף ערלה דחדש אסור בחו"ל פסק רבינו כן בהל' מאכלות אסורות ובמנחות סתם לן תנא דאין מביאין מנחה חדשה אלא מן הארץ פסק רבינו כן והיינו טעמא דלאו הא בהא תליא מילתא ולא פליגי סתמי אהדדי וק"ל.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עיין </b> מ"ש בספרי תועפות ראם דף נ"ח.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>וכל </b>
+<b> המקריב מנחה מן החדש תחילה מברך שהחיינו.</b> הכי תניא במנחות דף ע"ה היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר שהחיינו ופי' רש"י שם וז"ל או שהקריב מנחה חדשה כגון מנחת העומר אומר שהחיינו והיינו ממש מ"ש רבינו. ועוד פי' רש"י שם שלא הקריב עדיין כהן זה מנחה מימיו ועיין בדברי התוס' שדחו ב' פירושי רש"י הללו ונראה שלא היה להם בגירסתם בפי' רש"י כגירסתנו ואמטו להכי כתבו מה שכתבו ואינהו בדידהו פירשו דהיינו טעמא דמברכין שהחיינו כיון דכל עבודתם היה שני ימים בשנה והיה עובר ששה חדשים ביניהם והוי קבוע להם זמן וכ"כ בברכות דף ל"ז ע"ב דטעמא משום זמן קבוע. ובפרק לולב וערבה דף מ"ו ד"ה העושה חקרו מאי שנא בסוכה ולולב ומגילה ופדיון הבן מברכינן שהחיינו ובתפילין וציצית ומילה והלל אין מברכין ותירצו וז"ל ונראה דמצוה שיש עליו שמחה תיקנו שהחיינו ודאמרינן בהרואה דמברך על כלים חדשים כתב רב שרירא גאון דלא סמכינן דמסקינן בכל מערבין דבעינן מידי דאתי מזמן לזמן וקשה מפדיון הבן עכ"ל. וכתב הרב חידושי הלכות [מהרש"א] וז"ל ר"ל דבהך מילתא דרב שרירא יתיישבו כל הקושיות לבר מהא דפדיון הבן אלו דבריו, ויש לעיין דאיך יתיישב הלל דהוי מזמן לזמן ואין מברכין עליו והו"ל לסיים אבל קשה מהלל ופדיון הבן.<br><b> וראיתי</b> להר"ן שהביא חקירת התוס' הלזו שם בפ' לולב וערבה וסיים וז"ל אבל לא פירשו מפני מה במקצתן אומר שהחיינו ובמקצתן לא ולי נראה דשהחיינו דמצוות בזמן תלוי כדמוכח בעירובין הילכך סוכה ולולב ומגילה בזמן תלוי ופדיון הבן אע"ג דלאו מזמן לזמן אתיא אפ"ה כיון שהיא מצוה תלויה בזמן ל' יום של תינוק שייך לברוכי שהחיינו והלל של ב' ימים טובים נמי אע"ג דתלי בזמן כיון שתקנו לומר על כל צרה שלא תבוא על הצבור אין זמנו קבוע עכ"ל. ויש לדקדק בדבריו דנקט ב' ימים טובים אפי' דנחשוב לשמיני עצרת עם חג הסוכות לאחד מ"מ אכתי ג' נינהו חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות ואולי ט"ס הוא ברם אכתי יש לעורר עליו במה שהשיב דכיון דתקינו על כל צרה שלא תבא הוי אין זמנו קבוע ועדיפא מינה לימא מר כיון דתקנו בכל ר"ח וחנוכה הוי אין זמנו קבוע ואם תאמר דס"ל דהלל דר"ח וחנוכה חשיב להו זמנו קבוע א"כ אמאי קשיא ליה ז"ל מהלל דימים טובים לחוד ולא מהלל דר"ח וחנוכה ג"כ אלא ודאי דמהנך לא קשיא ליה משום דחנוכה הוא בכ"ה בכסליו וליכא ל' יום דאמירת הלל דר"ח ובר"ח ג"כ איכא כמה ר"ח חסרים וליכא ל' יום דאמירת הלל אין זמן זה מועט פחות מל' חשיב מזמן לזמן וא"כ חזרה קושיא לדוכתא דלימא מר מטעם זה ולא מטעם צרה שלא תבוא דלא שכיחא וליתא ואיך שיהיה דוחק לומר דזו היא דעת התוס' בהלל שלא הרגישו דיותר פשוט הוא בפדיון הבן מהלל והם לא הוקשה להם מהלל והרגישו מפדיון הבן, דא עקא. והר"ד אבודרהם הביאו החבי"ב בכנסת הגדולה סי' תכ"ב כתב דמה שאין מברכין זמן על הלל מפני שפעמים החדשים חסרים והוי תוך ל' עכ"ל.<br><b> וראיתי</b> להמגן אברהם סק"ה כתב עליו וז"ל וצ"ע דהא גם כשהחודש מלא הוי ב' ימים ר"ח וקורין ביום ל' ואפשר דס"ל כיון דיום הב' עיקר הו"ל ביום א' כקורא בתורה דאינו מחוייב ומ"מ אעיקרא דדינא פירכא דלא תקנו זמן אדבר שהוא רגיל דדוקא בחצי שנה כתבו התוס' בברכות דף ל"ז דמברך זמן עכ"ל. והנה מ"ש ואפשר וכו' דבריו סתומים ואדרבה היא הנותנת כיון דביום א' הוי כקורא בתורה נמצא הב' עיקר ויברך שהחיינו בב' ואולי משום דא"כ מתגלה דיום הא' לא חשיב כלל משו"ה לא מברכינן גם בראשון. גם מ"ש אעיקרא דדינא פירכא וכו' כמ"ש התוס' אין משם פירכא כלל דהתוס' לא כתבו דבפחות מו' חדשים לא חשיב מזמן לזמן אלא דנידונם הוא דבכל ו' חדשים עובד הכהן וכתבו דזה חשיב מזמן לזמן וה"ה פחות מזה כל שהוא מזמן לזמן. ואיך שיהיה לדעת רב שרירא כל דלא אתי מזמן לזמן אינו מברך שהחיינו כמ"ש התוס' בשמו. וראיתי כתוב לחכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו דקשיא ליה מהך למ"ש התוס' במנחות דף מ"ב ע"ב ד"ה ואילו וכו' וז"ל דבכלים חדשים מברך שהחיינו וכ"כ רב שרירא גאון, וקשו דבריהם אהדדי. והוא אמר דט"ס נפל שם במנחות וצ"ל ולא כתב כן רב שרירא, ומכריח ליה ממ"ש בהגהות מיימוני פ"י מהל' ברכות ה"ב וז"ל ובמנחות כתב רבינו שמשון בשם ר' שרירא גאון דאין מברכין שהחיינו אלא על דבר שבא מזמן לזמן עכ"ל, ור' שמשון הוא אחד מבעלי התוס' וכתבו שכ"כ רבינו שמשון במנחות והיינו היפך מ"ש לפנינו ודאי שהוא ט"ס, ואיישר חיליה לאורייתא. והנה מדברי רבינו כאן נראה שדעתו כר' שרירא שתלוי בזמן וכ"כ פי"א מהלכות ברכות ה"ט כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה וכו' הרי דתולה בזמן וכ"כ בפ"י ה"ב הרואה פרי המתחדש משנה לשנה בתחילת ראיתו מברך שהחיינו וכו' ומ"מ אינו מודה לו במ"ש ר' שרירא דבכלים חדשים אינו מברך אלא ס"ל דבכלים חדשים מברך וכמ"ש שם ה"א וכן בהל' ט' מפרק י"א שכתב דבקניית ציצית ותפלין מברך שהחיינו והיינו טעמא דכל דבר שהיא שמחה לאדם מברך שהחיינו וקניית ציצית ותפלין מברך משום כלים חדשים ששמח בקנייתם ומצוות שהם מזמן לזמן שמח בהם כיון דרחוקים בזמנן וכ"כ עוד דגם מצוות שאינן תדירות ואינן מצויות בכל עת דומה למצוה שהיא מזמן לזמן ומברך כיון דאינן מצויות איכא שמחה בעשייתן וכן הוא דעת הטור או"ח סי' רכ"ג ורכ"ה.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף נ"ח.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>עיין </b> מ"ש בסיפרי תועפות ראם דף פ"ה.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b>
+<b> ז' ימי החג מנסכין את המים וכו'. הלכה למשה מסיני.</b> ודע דאין זה מוסכם בתנאים דאיכא תנאי דפליגי והוא ר' יהודה בן בתירא בתעניות דף ב' וג' דלא ס"ל הל"מ אלא ממ"ם יו"ד מ"ם וס"ל דששת ימים לחוד היה ניסוך המים דהיינו מיום ב' ואילך ור"מ ס"ל דלא היה ניסוך המים כי אם ב' יומי ו' וז' דמפיק ליה מונסכיה דכתיב בו' ואיכא עוד ר' יהודה במתני' דסוכה דס"ל כל ח' דהיינו גם שמיני עצרת יעו"ש. וע"פ האמור לא באתי לכוונת דברי התוס' בריש מועד קטן דף ג' ע"ב ד"ה ניסוך המים והא דאמרינן בעלמא מ' י' מ' לרבות ניסוך המים מן התורה אינו אלא אסמכתא בעלמא כפר"ח עכ"ל. ואתמהא דאיך מערבין דעות חלוקות זו עם זו דמאן דס"ל הל"מ הוא תנא ריש פ' לולב וערבה כמ"ש במס' תעניות דף ג' ור"י בן בתירא דמפיק ליה מרמז מ"ם יו"ד מ"ם לא ס"ל ז' אלא ששה ימים ור"ע ב' ימים וא"כ האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי.<br><b> ודע</b> דע"פ ראות סברת התנא האלהי רשב"י ז"ל דתני בפ' פנחס וז"ל ואם צמא השקהו מים אילין מים דרשימין הכא ביומי דחג בב' בו' ובז' וסימנך בוז יבוזו לו וכו' מים דלהון אתפליגו ביומין בו"ז אשתארו שאר יומין דאינון ג' ד' ה' וסימנך חרש את חרשי אדמה וכו' יעו"ש ועיין להרב חמדת ימים בחול המועד דסוכות פ"ו שהביא דברי התנא הלזו וקא פריש לה בטוב טעם נראה דזו היא דעת ר' יהודה בן בתירא דמפיק לה מהאי רשימו בהני ג' יומין מ"ם יו"ד מ"ם דלא היה ניסוך המים כי אם בהנך ג' יומין וכן לר"ע דמפיק לה מונסכיה שהם ב' ובכח הרמז של מ"ם יו"ד מ"ם כמ"ש בש"ס כולהו הנך ס"ל כן דלא היה ניסוך המים כי אם בג' יומין מדחזינן דרשב"י שהוא חבירם ברמז זה דמ"ם יו"ד מ"ם ס"ל בפירוש דלא היה ניסוך זה כי אם בג' ימים ומאן לימא לן דפליגי וסתמא דש"ס דלא נראה בזמנם ס' הזהר הבין בריב"ב דס"ל דמב' ואילך היה ניסוך ובר"ע מו' ואילך דלא ראו ס' הלזו דלא היה ניסוך כי אם בב' ובו' ובז' ואיך שיהיה האי הלכה למשה מסיני דניסוך המים אינו מוסכם כי אם לת"ק דריש פרק לולב וערבה ברם איכא מ"ד שמונה והוא רבי יהודה במתני' גם בפרק ולולב וערבה ור"י ב"ב לדעת הש"ס ששה דוקא ולר"ע לדעת ש"ס דילן שנים דוקא ולרשב"י ג' דוקא ב' וו' וז' ולדעתי גם ריב"ב ור"ע ס"ל כרשב"י דהוי ג' דוקא וסימנך בוז וק"ל.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..92e14488d3a9e0747cd6034d7bb3cb5e4b6eb4a8
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,401 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Daily Offerings and Additional Offerings
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Daily_Offerings_and_Additional_Offerings
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תמידים ומוספין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף ס"א.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>וכשמוציאין </b>
+<b> אותו חוץ לעיר מניחין אותו במקום שאין הרוחות מנשבות שם ולא יפזרנו שם שנאמר ושמו שיניחנו בנחת וכו'.</b> והשיג עליו הר"א זה לא נאמר אלא על תרומת הדשן ואין מעילה אלא בתרומת הדשן. וכתב עליו הר"י קורקוס וז"ל נראה שדין ההנאה למד רבינו מההיא דנחלקו רב ור' יוחנן בנהנה מאפר שעל תפוח לאחר שהרימו דר"י סבר שמועלים ורב סבר דאין מועלין והלכה כר"י וכן פסק בהל' מעילה עכ"ל. ועיין להרב בעל טירת כסף דף כ"ו ע"ג שכתב עליו וז"ל והא כבר הכרחנו דאף לר"י דמועלין היינו עד שתצא לבית הדשן וכן נראה (גי') מל' הרמב"ם גופיה פ"ב דמעילה דכתב מועלין עד שתצא לבית הדשן מכלל דאי יצא אין מועלין, ולעיקר קושיית הראב"ד קשה טובא דהא הרמב"ם לא כתב דחוץ למחנה מועלין אלא אסור ליהנות.<br><b> והנה</b> למה שהקשה להראב"ד לא קשה דגם הר"א ידע זה אלא כוונתו היא דהאי ושמו לא נאמר אלא על תרומת הדשן ומשו"ה מועלין ותדע דדוקא על תרומת הדשן נאמר דהא אין מעילה אלא בתרומת הדשן ואי איתא כדעת רבינו דקאי גם להוצאת הדשן הנהנה ממנו יהיה מועל ולא באיסור לחוד. ולמה שהקשה על הר"י קורקוס משנים רבות היה כתוב אצלי וכעת ראיתי אותו בס' מעיל שמואל בליקוטים והוא במה שנדקדק בדבריו דקדוק דק שכתב וז"ל נראה שדין ההנאה למד רבינו מההיא וכו', דמה הלשון אומר למד רבינו והכי הו"ל למימר מחלוקת רב ור' יוחנן אלא דכוונתו לתרץ דמ"ש כן הרמב"ם הוא שלמד בהדרגות דכיון שהוא סובר דכשהוא בתפוח מועלין כשהוא חוץ לעיר הא מיהא אין מועלין אבל אסור, וזהו שאמר למד רבינו, וקרא אסמכתא בעלמא. אמנם לעיתות כאלו זכיתי וראיתי לשון מהר"י קורקוס בכת"י וסיים הכי וכיון שכן מה שכתב רבינו כשמוציאין ואסור ליהנות הכונה בעת שמוציאין אותו אבל לאחר לא וכמתני' דמעילה עכ"ל. ומורה מדבריו דאין כונתו לא כמו שהבין הטירת כסף שהביא מהגמ' לאסור גם לאחר ההוצאה מחוץ למחנה ולא כמו שפירשתי כונתו דהוא לאסור בהדרגות אלא דמה שנקט ואסור ליהנות הוא גם מעילה אלא היינו בעת ההוצאה שהוא עדיין ע"ג המזבח או אחר ירידתו מהמזבח אבל משם ואילך שרי. ומ"מ קשה עליו טובא דאיך אפשר לומר שהאיסור שכתב הר"מ הוא על עת הוצאתו מהמזבח והא כתב וכשמוציאין אותו חוץ לעיר מניחין אותו במקום שאין הרוחות מנשבות שם בחזקה ולא חזירים גורפים אותו ולא יפזרנו שם שנאמר ושמו שיניחנו בנחת ואסור ליהנות עכ"ל, הרי דשלא יניחו אותו במקום הרוח ושלא יפזר מפיק ליה מקרא ואהא כתב ואסור ליהנות וזה מורה שהוא על אחר ההנחה בחוץ ולא על שעת ההוצאה שהוא עדיין על המזבח, ועוד עדיין לא נמלטנו מהשגת הר"א דקרא דושמו לא אמר אלא על תרומת הדשן ולא על הוצאת הדשן ואיך הביא קרא דושמו.<br><b> עוד</b> כתב הר"י קורקוס וז"ל או אפשר שהוא סובר שמה שאמר תרומת הדשן גם ההוצאה בכלל וקרא דושמו אכל הדשן קאי שבכל מקום שישים אותו יהיה בנחת והוא הנראה בדעתו ומ"מ צ"ע כי לא מצאנו שיהיה טעון גניזה מה שמוציא לחוץ ואנן דרשינן שם תהא גניזתו עכ"ל. ודבריו תמוהים מהסוגיא שזכרנו דכו"ע ביוצא חוץ למזבח שרי ועכ"ל פליגי אלא כשהם חוץ לתפוח. גם רבינו שכתב ומועלין עד שתצא לבית הדשן מכלל דאח"כ שרי. גם רבינו בפי' המשנה רפ"ב דמעילה פי' המתחלת העולה מועלין כתב וז"ל וכשמרימין כל האפר מע"ג המזבח ומשליכין אותו בבית הדשן אין מועלין בו שכבר נעשית מצותו עכ"ל, הרי בפירוש דס"ל דקרא דושמו איירי בתרומת הדשן דוקא. לכן נראה לי מכח דברי רבינו שבפי' המשנה דמ"ש אסור הוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא והראב"ד שהשיג עליו משום שהבין דברים כפשטן.<br><b> וראיתי</b> להרדב"ז בכת"י כתב ליישב להשגת הראב"ד ז"ל וז"ל אבל רבינו סמך על הסוגיא דשלהי תמורה דתנן התם כל הנקברים לא ישרפו וכל הנשרפים לא יקברו ואמר עלה מאי טעמא משום דנקברין אפרן אסור ונשרפין אפרן מותר ופריך עלה ונשרפין דהקדש אפרן מותר והא תניא כל הנשרפים אפרן מותר חוץ מאפר אשרה ואפר דהקדש לעולם אסור קתני מיהא אפר דהקדש דלעולם אסור אמר רמי בר חמא כגון שנפלה דליקה בעצי הקדש מאליה כיון דלא ידיע מאן דלא הוי איניש דלמעול דליפוק אפרן לחולין רב שמעיה אמר כי תניא הא מתניתא בתרומת הדשן תניא דלעולם אסור דתניא ושמו בנחת ושמו כולו ושמו שלא יפזר, ורבינו פסק כרמי בר חמא והראב"ד ז"ל תירץ כתירוצו של רב שמעיה דתירץ כי תניא ההיא מתניתא בתרומת הדשן תניא הרי לך דהוי פלוגתא דאמוראי ולדעת רמי בר חמא אע"ג דקרא דושמו אצל המזבח בתרומת הדשן כתיב כל הדשן שוה לענין זה עכ"ל. וכמה תמוהים דבריו דמי הכריחנו לזה דלדעת רמי בר חמא אע"ג דקרא קאי בתרומת הדשן ה"ה כל הדשן והיכן רמוז זה ואי אמרת כן לדעת רמי בר חמא אמאי לא נאמר כן לדעת רב שמעיה ג"כ והיאך נתהוה מתירוצו מחלוקת זה, ועוד רבינו בפי' המשנה הביא דברי רב שמעיה לחוד גם כאן בחיבור פי"ט מפסולי המוקדשין הי"ג כתב רבינו הכי כל הנקברים אפרן אסור וכל הנשרפין של הקדש אפרן מותר חוץ מדשן המזבח החיצון והפנימי ודישון המנורה הרי שתירץ תירוץ רב שמעיה ולא תירוץ רמי בר חמא דא"כ הו"ל לומר חוץ שאם נפלה דליקה בעצי הקדש באופן שלא זכיתי לכונתו. והר"א ז"ל השיגו שם וז"ל א"א הרמת הדשן. וכתב מרן וז"ל נראה שטעמו לומר שלא אמרו אסור אלא דשן שהיה מרים כהן בכל יום ממזבח העולה כדכתיב והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה ושמו אצל המזבח ודישון מזבח הפנימי והמנורה אינם בכלל זה ורבינו סובר דילפינן מדישון מזבח העולה. ועוד י"ל דרבינו לטעמיה אזיל שהוא סובר דדשן שעל גבי המזבח אסור בהנאה וכמבואר בספ"ב מהל' מעילה עכ"ל. וכמה תמוהים דבריו בפירושו להשגה זאת דמאי קשה לו דדישון מזבח הפנימי והמנורה אינן בכלל זה ואמאי לא והא משנה ערוכה שנינו בפ"ג דמעילה דף י"א דישון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין ופי' רש"י הדשן שעליהן היה מוציאו ומניחו אצל מזבח החיצון מקום שהוא מניח תרומת הדשן של מזבח החיצון וקודם שהניחו שם לא נהנין ולא מועלין דהכא לא כתיב ושמו כמו שכתוב בדישון מזבח החיצון ובש"ס נפקא ליה מקראי דדישון מזבח הפנימי והמנורה מניחו אצל מזבח החיצון מקום שהיה מניח תרומת הדשן יעו"ש וא"כ שפיר כתב רבינו וכל הנשרפין אפרן מותר חוץ מדשן מזבח החיצון ופנימי ודישון המנורה שאינו מותר דהא לא נהנין קתני ואחר שהניחו אצל המזבח גם מועלים וכמ"ש רש"י בסוגיא שם דף י"ב ד"ה אלא דישון מזבח הפנימי מנא לן שהיה מניחו אצל מזבח החיצון ושיהו מועלין בו לאחר שבא עם תרומת הדשן עכ"ל, הרי דדמי לתרומת הדשן ומאי דנקט רב שמעיה בתירוצו תרומת הדשן דוקא י"ל כיון דמיניה ילפינן לדישון מזבח הפנימי והמנורה והמלמד הוא תרומת הדשן נקטיה וה"ה הנך. גם יישוב מרן בעד רבינו הוא תמוה שכתב דרבינו סובר דילפינן להו מדישון מזבח העולה ונראה מדבריו דמשוינן ליה לתרומת הדשן ממש ומה התם מעת הוצאת המחתה מהמזבח מיד מועלין אף דישון מזבח הפנימי והמנורה כן והוא היפך מתני' שזכרנו דקתני לא נהנין ולא מועלין ואי כונתו מ"ש לתרץ להשגת הראב"ד חוץ דאינו בלשונו אדרבה הוה ליה לתמוה על הר"א, גם במ"ש ועוד י"ל דרבינו לטעמיה אזיל שהוא סובר דדשן שע"ג המזבח אסור בהנאה דבריו תמוהים דכיון דהוא פירש בפירוש ההשגה דבא לחלוק על דישון מזבח החיצון והמנורה מה בא לתרץ במה שסובר דמועלין באפר שעל גבי מזבח, ועוד דנראה מדבריו דהראב"ד פליג עליה בהאי דינא דאפר שע"ג תפוח דס"ל כרב דאין מועלין וא"כ קשה טובא דהו"ל להשיגו שם בפ"ב דמעילה דשם פסק ר"מ ז"ל כר' יוחנן ולא כאן שהוא אגב.<br><b> ולענ"ד</b> נראה בכוונת ההשגות שהבין במ"ש חוץ מדשן המזבח החיצון דכלל כולו ואפי' מה שמוציאין לחוץ לעיר ואף אחר שמניחין אותו שם וכמו שנראה ממ"ש בספ"ב דתמידין ומוספין מושמו שלא יפזרנו שם ואסור ליהנות וע"ז השיג וכתב א"א בתרומת הדשן דמועל אבל לא במה שמוציאין לחוץ לעיר והיא ממש השגתו דלשם.<br><b> עוד</b> סיים הרדב"ז שם וז"ל וליכא לפרושי דלעולם לית ביה מעילה אבל אסור ליהנות בו מדרבנן וקרא בתרומת הדשן מיירי שהרי כתב בהל' מעילה דשן המזבח החיצון בין קודם תרומת הדשן בין אחרי הרמה מועלין בה ואי איירי בתרומת הדשן דוקא הכי הו"ל למימר דשן תרומת המזבח וכו' אלא ודאי דלא איירי הכא בדיני מעילה עכ"ל. והנה חוץ שכל מה שהקשיתי לעיל שייך לדבריו אלו קשה דמה הכריח מדבריו אלה והא שם קאי רבינו בדשן שע"ג תפוח וכתב דמועלין משום דפסק כר' יוחנן אבל מה שמוציאין חוץ לעיר לכו"ע שרי וכדהכרחנו לעיל וא"כ שפיר י"ל מ"ש כאן רבינו אסור ליהנות היינו מדרבנן וכדכתיבנא לעיל.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מהו </b>
+<b> דישון וכו' ומדליק נר שכבה וכו'.</b> וכתב מרן שהוא דעת רבינו דגם בבוקר מדליק ופי' בהטיבו בהדליקו וכו' יעו"ש. ושמעתי מקשים על רבינו מקרא דדברי הימים ב' סי' י"ג ומנורת הזהב ונרותיה לבער בערב בערב וכו' הרי בפירוש דדוקא בערב היו מדליקים ולא בבוקר. ולענ"ד נראה ע"פ מ"ש הלח"מ על קושיית הרשב"א לרבינו מש"ס פ' התכלת דף נ' דנראה ממנה דבבוקר לא היו מדליקין וז"ל ונראה דרז"ל קרי הטבה לכל דבר שהיה דולק ואינו דולק יפה שמטיבו כדי שיהיה באיתנו הראשון דהיינו הדלקתו כאדם שהוא חולה ומרפאים אותו שיחזור לבריאותו וא"כ ההטבה היא הנר שכבה שידליקו אותה כדי שיחזור הדבר לאיתנו וכן מי שלא כבה מתקנו וכמ"ש רבינו ז"ל וכו' עכ"ל לעניינינו, נ"ל מדבריו דהך הדלקה דבוקר לאו שמה הדלקה אלא הטבה דחוזר הדבר לאיתנו א"כ עיקר הענין הוא בלילה ואמטו להכי לא כתבו הכתוב אלא לבער בערב בערב ולא הזכיר ההטבה ומה שלא הזכיר ההטבה בלאו הכי תיקשי לך אפי' שלא יהיה ההדלקה, וצ"ל שלא הזכיר הכל (כל) כמו שלא הזכיר כמה פרטים וה"ה הטבה ודוק.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>עיין </b> מ"ש בספרי תועפות ראם דף כ"ג.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>עיין </b> מ"ש בספרי תועפות ראם דף נ"ז.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>וכיצד </b>
+<b> וכו' וטפחו של זה בתוך טפחו של זה וכו'.</b> הנה פסק כרבנן דפרק שתי הלחם וקמאי ובתראי צווחו ככרוכיא דלמה לא פסק כר' יוסי דסתם לן תנא כוותיה בסוף פ"ב דמגילה דתני זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום ואמר בש"ס לאתויי סידור בזיכין וכר' יוסי וכו', ולענ"ד נראה עם מה שנתעוררתי מה שלא נתעורר אדם דאיך קאמר וכר"י ואימא גם כרבנן דלו יהי דס"ל טפחו של זה כנגד טפחו של זה מ"מ מצוה זאת דהערכת לחם הפנים היא ביום השבת ולא נימא דדוקא בעמוד השחר אבל אחר כך פסול קמ"ל דכל היום כשר וכשארא דמתני' והוי מתני' גם כרבנן אלא ודאי דמאי דקאמר בגמ' וכר"י לאו למימרא לאפוקי דרבנן אלא כר"י דמצינו לו בפירוש דהוי כל היום דתני אפי' סידר את הישנה ערבית אבל רבנן לא מצינו לו בפירוש דהסידור אפשר גם בערבית ומ"מ קושטא קאי דלא פליגי בזה אי כשר כל היום או לא דהיכן מצינו מחלוקת זאת ולא פליגי אלא בפירוש תמיד אי צריך טפחו של זה או לא, ורב אחאי מהרי"א נר"ו סייעני מדקאמר לאתויי סידור בזיכין וכר"י וזה הכלל דסיפא אמר דלא כר' אלעזר בן עזריה, וא"כ הדרינן לכללין דהלכה כרבנן.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>עיין </b> מ"ש בספרי תועפות ראם דף מ"ו ע"ב.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עיין </b> מ"ש בספרי תועפות ראם דף ס"ג.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אין </b>
+<b> מביאין מנחה זאת וכו'.</b> וכתב הלח"מ ואע"ג דרבינו פסק בהל' מאכלות אסורות דחדש בחו"ל הוי דאורייתא ומ"מ וכו'. ויש לגמגם כיון דר' יוסי בר יהודה הוא דאמר דבין בארץ בין בחו"ל אסור לאכול חדש ואפי' בחו"ל מהני להביא המנחה חדשה ותלי להו הא בהא כמו שיעו"ש בש"ס מנא ליה לרבינו לחלק ביניהם. ונראה דרבינו דייק לה מהש"ס דאיכא תנא דס"ל דאסור לאכול חדש גם בחו"ל ואפ"ה אסור להביא המנחה חדשה מחו"ל מדקאמר בש"ס עד כאן לא פליגי אלא בחדש אבל בארץ לא פליגי דעומר ושתי הלחם מארץ אין מחו"ל לא כמאן דלא כי האי תנא דתניא ר"י בר יהודה אומר ואם איתא דמאן דס"ל דאסור לאכול גם בחו"ל מוכרח דיסבור דיכול להביא מנחה חדשה גם מחו"ל במקום הברייתא הלזו היה יכול להביא מתני' דקידושין דר' אליעזר ס"ל דגם החדש אסיר בחו"ל ומינה דגם המנחה חדשה (אסיר) [יכול] להביא מחו"ל דהא בהא תליא או מתני' דסוף ערלה דתני דחדש אסור גם בחו"ל אלא ודאי דלאו הא בהא תליא אלא דאף דאיסור חדש גם בחו"ל אפ"ה אינו מועיל מנחה חדשה מחו"ל ועל כרחך לומר דכיון דסתם לן תנא בסוף ערלה דחדש אסור בחו"ל פסק רבינו כן בהל' מאכלות אסורות ובמנחות סתם לן תנא דאין מביאין מנחה חדשה אלא מן הארץ פסק רבינו כן והיינו טעמא דלאו הא בהא תליא מילתא ולא פליגי סתמי אהדדי וק"ל.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עיין </b> מ"ש בספרי תועפות ראם דף נ"ח.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>וכל </b>
+<b> המקריב מנחה מן החדש תחילה מברך שהחיינו.</b> הכי תניא במנחות דף ע"ה היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר שהחיינו ופי' רש"י שם וז"ל או שהקריב מנחה חדשה כגון מנחת העומר אומר שהחיינו והיינו ממש מ"ש רבינו. ועוד פי' רש"י שם שלא הקריב עדיין כהן זה מנחה מימיו ועיין בדברי התוס' שדחו ב' פירושי רש"י הללו ונראה שלא היה להם בגירסתם בפי' רש"י כגירסתנו ואמטו להכי כתבו מה שכתבו ואינהו בדידהו פירשו דהיינו טעמא דמברכין שהחיינו כיון דכל עבודתם היה שני ימים בשנה והיה עובר ששה חדשים ביניהם והוי קבוע להם זמן וכ"כ בברכות דף ל"ז ע"ב דטעמא משום זמן קבוע. ובפרק לולב וערבה דף מ"ו ד"ה העושה חקרו מאי שנא בסוכה ולולב ומגילה ופדיון הבן מברכינן שהחיינו ובתפילין וציצית ומילה והלל אין מברכין ותירצו וז"ל ונראה דמצוה שיש עליו שמחה תיקנו שהחיינו ודאמרינן בהרואה דמברך על כלים חדשים כתב רב שרירא גאון דלא סמכינן דמסקינן בכל מערבין דבעינן מידי דאתי מזמן לזמן וקשה מפדיון הבן עכ"ל. וכתב הרב חידושי הלכות [מהרש"א] וז"ל ר"ל דבהך מילתא דרב שרירא יתיישבו כל הקושיות לבר מהא דפדיון הבן אלו דבריו, ויש לעיין דאיך יתיישב הלל דהוי מזמן לזמן ואין מברכין עליו והו"ל לסיים אבל קשה מהלל ופדיון הבן.<br><b> וראיתי</b> להר"ן שהביא חקירת התוס' הלזו שם בפ' לולב וערבה וסיים וז"ל אבל לא פירשו מפני מה במקצתן אומר שהחיינו ובמקצתן לא ולי נראה דשהחיינו דמצוות בזמן תלוי כדמוכח בעירובין הילכך סוכה ולולב ומגילה בזמן תלוי ופדיון הבן אע"ג דלאו מזמן לזמן אתיא אפ"ה כיון שהיא מצוה תלויה בזמן ל' יום של תינוק שייך לברוכי שהחיינו והלל של ב' ימים טובים נמי אע"ג דתלי בזמן כיון שתקנו לומר על כל צרה שלא תבוא על הצבור אין זמנו קבוע עכ"ל. ויש לדקדק בדבריו דנקט ב' ימים טובים אפי' דנחשוב לשמיני עצרת עם חג הסוכות לאחד מ"מ אכתי ג' נינהו חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות ואולי ט"ס הוא ברם אכתי יש לעורר עליו במה שהשיב דכיון דתקינו על כל צרה שלא תבא הוי אין זמנו קבוע ועדיפא מינה לימא מר כיון דתקנו בכל ר"ח וחנוכה הוי אין זמנו קבוע ואם תאמר דס"ל דהלל דר"ח וחנוכה חשיב להו זמנו קבוע א"כ אמאי קשיא ליה ז"ל מהלל דימים טובים לחוד ולא מהלל דר"ח וחנוכה ג"כ אלא ודאי דמהנך לא קשיא ליה משום דחנוכה הוא בכ"ה בכסליו וליכא ל' יום דאמירת הלל דר"ח ובר"ח ג"כ איכא כמה ר"ח חסרים וליכא ל' יום דאמירת הלל אין זמן זה מועט פחות מל' חשיב מזמן לזמן וא"כ חזרה קושיא לדוכתא דלימא מר מטעם זה ולא מטעם צרה שלא תבוא דלא שכיחא וליתא ואיך שיהיה דוחק לומר דזו היא דעת התוס' בהלל שלא הרגישו דיותר פשוט הוא בפדיון הבן מהלל והם לא הוקשה להם מהלל והרגישו מפדיון הבן, דא עקא. והר"ד אבודרהם הביאו החבי"ב בכנסת הגדולה סי' תכ"ב כתב דמה שאין מברכין זמן על הלל מפני שפעמים החדשים חסרים והוי תוך ל' עכ"ל.<br><b> וראיתי</b> להמגן אברהם סק"ה כתב עליו וז"ל וצ"ע דהא גם כשהחודש מלא הוי ב' ימים ר"ח וקורין ביום ל' ואפשר דס"ל כיון דיום הב' עיקר הו"ל ביום א' כקורא בתורה דאינו מחוייב ומ"מ אעיקרא דדינא פירכא דלא תקנו זמן אדבר שהוא רגיל דדוקא בחצי שנה כתבו התוס' בברכות דף ל"ז דמברך זמן עכ"ל. והנה מ"ש ואפשר וכו' דבריו סתומים ואדרבה היא הנותנת כיון דביום א' הוי כקורא בתורה נמצא הב' עיקר ויברך שהחיינו בב' ואולי משום דא"כ מתגלה דיום הא' לא חשיב כלל משו"ה לא מברכינן גם בראשון. גם מ"ש אעיקרא דדינא פירכא וכו' כמ"ש התוס' אין משם פירכא כלל דהתוס' לא כתבו דבפחות מו' חדשים לא חשיב מזמן לזמן אלא דנידונם הוא דבכל ו' חדשים עובד הכהן וכתבו דזה חשיב מזמן לזמן וה"ה פחות מזה כל שהוא מזמן לזמן. ואיך שיהיה לדעת רב שרירא כל דלא אתי מזמן לזמן אינו מברך שהחיינו כמ"ש התוס' בשמו. וראיתי כתוב לחכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו דקשיא ליה מהך למ"ש התוס' במנחות דף מ"ב ע"ב ד"ה ואילו וכו' וז"ל דבכלים חדשים מברך שהחיינו וכ"כ רב שרירא גאון, וקשו דבריהם אהדדי. והוא אמר דט"ס נפל שם במנחות וצ"ל ולא כתב כן רב שרירא, ומכריח ליה ממ"ש בהגהות מיימוני פ"י מהל' ברכות ה"ב וז"ל ובמנחות כתב רבינו שמשון בשם ר' שרירא גאון דאין מברכין שהחיינו אלא על דבר שבא מזמן לזמן עכ"ל, ור' שמשון הוא אחד מבעלי התוס' וכתבו שכ"כ רבינו שמשון במנחות והיינו היפך מ"ש לפנינו ודאי שהוא ט"ס, ואיישר חיליה לאורייתא. והנה מדברי רבינו כאן נראה שדעתו כר' שרירא שתלוי בזמן וכ"כ פי"א מהלכות ברכות ה"ט כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה וכו' הרי דתולה בזמן וכ"כ בפ"י ה"ב הרואה פרי המתחדש משנה לשנה בתחילת ראיתו מברך שהחיינו וכו' ומ"מ אינו מודה לו במ"ש ר' שרירא דבכלים חדשים אינו מברך אלא ס"ל דבכלים חדשים מברך וכמ"ש שם ה"א וכן בהל' ט' מפרק י"א שכתב דבקניית ציצית ותפלין מברך שהחיינו והיינו טעמא דכל דבר שהיא שמחה לאדם מברך שהחיינו וקניית ציצית ותפלין מברך משום כלים חדשים ששמח בקנייתם ומצוות שהם מזמן לזמן שמח בהם כיון דרחוקים בזמנן וכ"כ עוד דגם מצוות שאינן תדירות ואינן מצויות בכל עת דומה למצוה שהיא מזמן לזמן ומברך כיון דאינן מצויות איכא שמחה בעשייתן וכן הוא דעת הטור או"ח סי' רכ"ג ורכ"ה.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף נ"ח.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>עיין </b> מ"ש בסיפרי תועפות ראם דף פ"ה.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כל </b>
+<b> ז' ימי החג מנסכין את המים וכו'. הלכה למשה מסיני.</b> ודע דאין זה מוסכם בתנאים דאיכא תנאי דפליגי והוא ר' יהודה בן בתירא בתעניות דף ב' וג' דלא ס"ל הל"מ אלא ממ"ם יו"ד מ"ם וס"ל דששת ימים לחוד היה ניסוך המים דהיינו מיום ב' ואילך ור"מ ס"ל דלא היה ניסוך המים כי אם ב' יומי ו' וז' דמפיק ליה מונסכיה דכתיב בו' ואיכא עוד ר' יהודה במתני' דסוכה דס"ל כל ח' דהיינו גם שמיני עצרת יעו"ש. וע"פ האמור לא באתי לכוונת דברי התוס' בריש מועד קטן דף ג' ע"ב ד"ה ניסוך המים והא דאמרינן בעלמא מ' י' מ' לרבות ניסוך המים מן התורה אינו אלא אסמכתא בעלמא כפר"ח עכ"ל. ואתמהא דאיך מערבין דעות חלוקות זו עם זו דמאן דס"ל הל"מ הוא תנא ריש פ' לולב וערבה כמ"ש במס' תעניות דף ג' ור"י בן בתירא דמפיק ליה מרמז מ"ם יו"ד מ"ם לא ס"ל ז' אלא ששה ימים ור"ע ב' ימים וא"כ האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי.<br><b> ודע</b> דע"פ ראות סברת התנא האלהי רשב"י ז"ל דתני בפ' פנחס וז"ל ואם צמא השקהו מים אילין מים דרשימין הכא ביומי דחג בב' בו' ובז' וסימנך בוז יבוזו לו וכו' מים דלהון אתפליגו ביומין בו"ז אשתארו שאר יומין דאינון ג' ד' ה' וסימנך חרש את חרשי אדמה וכו' יעו"ש ועיין להרב חמדת ימים בחול המועד דסוכות פ"ו שהביא דברי התנא הלזו וקא פריש לה בטוב טעם נראה דזו היא דעת ר' יהודה בן בתירא דמפיק לה מהאי רשימו בהני ג' יומין מ"ם יו"ד מ"ם דלא היה ניסוך המים כי אם בהנך ג' יומין וכן לר"ע דמפיק לה מונסכיה שהם ב' ובכח הרמז של מ"ם יו"ד מ"ם כמ"ש בש"ס כולהו הנך ס"ל כן דלא היה ניסוך המים כי אם בג' יומין מדחזינן דרשב"י שהוא חבירם ברמז זה דמ"ם יו"ד מ"ם ס"ל בפירוש דלא היה ניסוך זה כי אם בג' ימים ומאן לימא לן דפליגי וסתמא דש"ס דלא נראה בזמנם ס' הזהר הבין בריב"ב דס"ל דמב' ואילך היה ניסוך ובר"ע מו' ואילך דלא ראו ס' הלזו דלא היה ניסוך כי אם בב' ובו' ובז' ואיך שיהיה האי הלכה למשה מסיני דניסוך המים אינו מוסכם כי אם לת"ק דריש פרק לולב וערבה ברם איכא מ"ד שמונה והוא רבי יהודה במתני' גם בפרק ולולב וערבה ור"י ב"ב לדעת הש"ס ששה דוקא ולר"ע לדעת ש"ס דילן שנים דוקא ולרשב"י ג' דוקא ב' וו' וז' ולדעתי גם ריב"ב ור"ע ס"ל כרשב"י דהוי ג' דוקא וסימנך בוז וק"ל.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..33b2d4e9e65786b0ec6291a7fa86b12b782d606e
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,278 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>עיין </b> מ"ש הלח"מ ולא ידעתי וכו'. ועיין בדברי רבינו לקמן הי"ד ודו"ק.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>אם </b>
+<b> נקבה בת שתים יביאנה שלמים וכו'.</b> וקשה לי דהא אוקים בש"ס דממתין לה עד שתומם ואם תאמר דלא קאמר כן ר' יוחנן אלא בחלוקה ראשונה דתני זכרים עולות והיינו משום דאיכא לאסתפוקי בהו נמי לשלמים וכמ"ש שם בתחילת הסוגיא וצריך לחללה כדי להביא מדמיה עולה ושלמים וכל שהיא תמימה אינו יכול לחללה להכי צריך שימתין לה עד שתומם משא"כ בחלוקה שניה דתני נקבות זבחי שלמים דליכא לאיסתפוקי בעולות מקריבה היא גופא שלמים ומשום תודה מייתי עמה לחם דשניהם שלמים נינהו דלית ליה לרבינו כמ"ש התוס' שם ויעו"ש בלח"מ ז"ל, מ"מ עדיין תיקשי לן בחלוקה שניה ודילמא מעשר הוא ואינו יכול להתנות במעשר משום דאין מתנותיהן שוות דתודה ושלמים הן מתן ארבע ובכור ומעשר מתנה אחת וא"כ על כרחך צ"ל כמו שתירץ לעיל למאי הלכתא למיכלינהו במומן ה"נ למיכלינהו במומן וא"כ איך כתב רבינו יביאנה שלמים. ובני יצחק יצ"ו אמר דמדלא הקשו כן בש"ס ותירצו כן כדלעיל ש"מ דלא קשה כלל ממעשר דאין לומר דסמך אדלעיל דא"כ למה לא סמך כמו כן בשאר הקושיות דתודה ולחם אלא ודאי דלא קשה והיינו טעמא דמעשר ניכר בצבע שהיה סוקרו בסיקרא וכמ"ש בבכורות פרק אחרון וכיון שכן ליכא לספוקי במעשר ולעיל גבי זכרים שהקשו והרי בכור ומעשר אגב בכור נקט מעשר כעין מ"ש התוס' באשם נזיר ומצורע יעו"ש בקידושין דף נ"ה וצ"ל גם בלשון רבינו כמ"ש בחלוקה דזכר ויאכל במומו שמא בכור או מעשר הוא דלישנא דש"ס נקט אף דליכא לספוקי במעשר ודוחק.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>עיין </b> מ"ש בסיפרי תועפות ראם דף ס"ט ע"א.
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אע"פ </b>
+<b> שהשלמים אסורים באכילה [וכו'] אין שורפין אותן אלא ביום בין בזמנו בין שלא בזמנו.</b> ועיין להרב שער המלך דרצה להכריח מדברי התוס' דקידושין דף ל"ד ע"א ד"ה מעקה דשלא בזמנן נוהג בין ביום ובין בלילה ומשו"ה מקרי מצות עשה שלא הזמן גרמא דאל"ה אין דבריהם מובנים במ"ש משם הר"ר יוסף מארץ ישראל דמאי קשה הא פשיטא דאשה לא תוכל להדליק בשמן שריפה ביו"ט דהא שריפת קדשים אינו נוהג [אלא] ביום והו"ל מצות עשה שהזמן גרמא והלכך אע"ג דאשה אינה חייבת בעשה דיו"ט אפ"ה אינה יכולה להדליק בשמן שריפה כיון דלגבי נשים ליתנהו לעשה כלל ויעו"ש באורך.<br><b> וכשאני</b> לעצמי אין כאן הכרח כלל וקושייתו לדברי הר"ר יוסף מא"י מעיקרא ליתא והוא דשאני שריפת תרומה טמאה וכן שריפת חלה טמאה דלית להן זמן מוגבל לשריפתם כמו שלמים דהוי שני ימים ולילה אחד או פסח דהוי עד חצות או שאר קרבנות דהוי ליום ולילה אלא כשנטמא התרומה או החלה סליק להו להסיקן תחת תבשילו לעת הצריך להן ולא נלמוד משריפת קדשים אלא שיהיה ביום ולא בלילה וא"כ על כרחך לא מיקרו שריפת קדשים מצות עשה שהזמן גרמא אלא מטעם דיש להו זמן מוגבל דמתחיל זמנן מזמן מוגבל והוו ביום דומיא דמילה דמתחיל מיום השמיני והלאה משא"כ תרומה וחלה דליכא בהו זמן מוגבל אלא כל זמן שירצה ומשום היותם ביום לא חשיב מצות עשה שהזמן גרמא.<br><b> ויותר</b> נראה דס"ל להר"י מארץ ישראל כסברת התוס' בפסחים דף מ' ע"א ד"ה לא תקרא וז"ל ור"י פירש דודאי מותר לשרוף ביו"ט תרומה לצורך אוכל נפש אלא דגזרינן לצורך אטו שלא לצורך דשלא לצורך אסור מן התורה דגמרינן מקדשים דאין שורפין ביו"ט ע"כ, וכ"כ בשבת דף כ"ד ע"ב יעו"ש נמצא לפי"ז דשריפת תרומה וחלה טמאה ליכא איסורא ביו"ט אלא משום גזרת קדשים מדרבנן ונמצא משום דוגמא בעלמא הוא דאסרו חכמים להדליק בשמן תרומה טמאה וכיון דמצינו דהותר מן התורה להסיקה ביו"ט כיון דהוי צורך אוכל נפש נמצא לא דמי לשאר שריפת קדשים דנאסרו ליהנות מהן ואף אנו נאמר דאינו הכרח ג"כ לשורפן ביום אלא גם בלילה מועיל דזה הוי כמו חולין קצת שנהנה ממנו ואינו דומה להנך שריפת קדשים דאינן סוג אחד עם אותן האסורין לשורפן בלילה ומשו"ה דייק הר"י מא"י למינקט בקושייתו מעניין הדלקה בשמן שריפה ולא נקט סתם שריפת קדשים ביו"ט דאשה תהיה מותרת וכן ראיתי לרש"י בפסחים דף מ"ו ד"ה כיצד וכו' כתב וז"ל ולשהותה לשורפה לערב א"א וכו' עכ"ל, הרי דס"ל דשפיר דמי לשורפה בלילה וכ"כ רבינו פ"ג מהל' יו"ט ה"ט כיצד יעשה בה יניחנה עד הערב וישרוף אותה ע"כ.<br><b> ושוב</b> ראיתי דהוא אמת ויציב הא דשריפת תרומה טמאה וחלה טמאה דשרי לשרוף בלילה לכו"ע ולא דמי לשאר שריפת קדשים ודברי רש"י ורבינו הם נכונים והוו משנה וגמ' דהא תנן אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט והיינו בלילה כמו שנראה פשוט, וכן ממ"ש עוד ר' ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן וכו' ואמרו בש"ס מאי טעמא וכו' דכולהו טעמי הוו משום יו"ט אבל משום שריפת קדשים בלילה אין קפידא וא"כ לא קשה כלל להר"ר יוסף מא"י דאיהו איירי בשריפת תרומה וא"צ לכל מה שכתבתי.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>עיין </b> מ"ש בחידושיי הל' תמידין ומוספין פ"ב.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..01cd4bc4b83512fcc0f7dee9668cc032e8504fc1
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,281 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sacrifices Rendered Unfit
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Sacrifices_Rendered_Unfit
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות פסולי המוקדשין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>עיין </b> מ"ש הלח"מ ולא ידעתי וכו'. ועיין בדברי רבינו לקמן הי"ד ודו"ק.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>אם </b>
+<b> נקבה בת שתים יביאנה שלמים וכו'.</b> וקשה לי דהא אוקים בש"ס דממתין לה עד שתומם ואם תאמר דלא קאמר כן ר' יוחנן אלא בחלוקה ראשונה דתני זכרים עולות והיינו משום דאיכא לאסתפוקי בהו נמי לשלמים וכמ"ש שם בתחילת הסוגיא וצריך לחללה כדי להביא מדמיה עולה ושלמים וכל שהיא תמימה אינו יכול לחללה להכי צריך שימתין לה עד שתומם משא"כ בחלוקה שניה דתני נקבות זבחי שלמים דליכא לאיסתפוקי בעולות מקריבה היא גופא שלמים ומשום תודה מייתי עמה לחם דשניהם שלמים נינהו דלית ליה לרבינו כמ"ש התוס' שם ויעו"ש בלח"מ ז"ל, מ"מ עדיין תיקשי לן בחלוקה שניה ודילמא מעשר הוא ואינו יכול להתנות במעשר משום דאין מתנותיהן שוות דתודה ושלמים הן מתן ארבע ובכור ומעשר מתנה אחת וא"כ על כרחך צ"ל כמו שתירץ לעיל למאי הלכתא למיכלינהו במומן ה"נ למיכלינהו במומן וא"כ איך כתב רבינו יביאנה שלמים. ובני יצחק יצ"ו אמר דמדלא הקשו כן בש"ס ותירצו כן כדלעיל ש"מ דלא קשה כלל ממעשר דאין לומר דסמך אדלעיל דא"כ למה לא סמך כמו כן בשאר הקושיות דתודה ולחם אלא ודאי דלא קשה והיינו טעמא דמעשר ניכר בצבע שהיה סוקרו בסיקרא וכמ"ש בבכורות פרק אחרון וכיון שכן ליכא לספוקי במעשר ולעיל גבי זכרים שהקשו והרי בכור ומעשר אגב בכור נקט מעשר כעין מ"ש התוס' באשם נזיר ומצורע יעו"ש בקידושין דף נ"ה וצ"ל גם בלשון רבינו כמ"ש בחלוקה דזכר ויאכל במומו שמא בכור או מעשר הוא דלישנא דש"ס נקט אף דליכא לספוקי במעשר ודוחק.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>עיין </b> מ"ש בסיפרי תועפות ראם דף ס"ט ע"א.
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>אע"פ </b>
+<b> שהשלמים אסורים באכילה [וכו'] אין שורפין אותן אלא ביום בין בזמנו בין שלא בזמנו.</b> ועיין להרב שער המלך דרצה להכריח מדברי התוס' דקידושין דף ל"ד ע"א ד"ה מעקה דשלא בזמנן נוהג בין ביום ובין בלילה ומשו"ה מקרי מצות עשה שלא הזמן גרמא דאל"ה אין דבריהם מובנים במ"ש משם הר"ר יוסף מארץ ישראל דמאי קשה הא פשיטא דאשה לא תוכל להדליק בשמן שריפה ביו"ט דהא שריפת קדשים אינו נוהג [אלא] ביום והו"ל מצות עשה שהזמן גרמא והלכך אע"ג דאשה אינה חייבת בעשה דיו"ט אפ"ה אינה יכולה להדליק בשמן שריפה כיון דלגבי נשים ליתנהו לעשה כלל ויעו"ש באורך.<br><b> וכשאני</b> לעצמי אין כאן הכרח כלל וקושייתו לדברי הר"ר יוסף מא"י מעיקרא ליתא והוא דשאני שריפת תרומה טמאה וכן שריפת חלה טמאה דלית להן זמן מוגבל לשריפתם כמו שלמים דהוי שני ימים ולילה אחד או פסח דהוי עד חצות או שאר קרבנות דהוי ליום ולילה אלא כשנטמא התרומה או החלה סליק להו להסיקן תחת תבשילו לעת הצריך להן ולא נלמוד משריפת קדשים אלא שיהיה ביום ולא בלילה וא"כ על כרחך לא מיקרו שריפת קדשים מצות עשה שהזמן גרמא אלא מטעם דיש להו זמן מוגבל דמתחיל זמנן מזמן מוגבל והוו ביום דומיא דמילה דמתחיל מיום השמיני והלאה משא"כ תרומה וחלה דליכא בהו זמן מוגבל אלא כל זמן שירצה ומשום היותם ביום לא חשיב מצות עשה שהזמן גרמא.<br><b> ויותר</b> נראה דס"ל להר"י מארץ ישראל כסברת התוס' בפסחים דף מ' ע"א ד"ה לא תקרא וז"ל ור"י פירש דודאי מותר לשרוף ביו"ט תרומה לצורך אוכל נפש אלא דגזרינן לצורך אטו שלא לצורך דשלא לצורך אסור מן התורה דגמרינן מקדשים דאין שורפין ביו"ט ע"כ, וכ"כ בשבת דף כ"ד ע"ב יעו"ש נמצא לפי"ז דשריפת תרומה וחלה טמאה ליכא איסורא ביו"ט אלא משום גזרת קדשים מדרבנן ונמצא משום דוגמא בעלמא הוא דאסרו חכמים להדליק בשמן תרומה טמאה וכיון דמצינו דהותר מן התורה להסיקה ביו"ט כיון דהוי צורך אוכל נפש נמצא לא דמי לשאר שריפת קדשים דנאסרו ליהנות מהן ואף אנו נאמר דאינו הכרח ג"כ לשורפן ביום אלא גם בלילה מועיל דזה הוי כמו חולין קצת שנהנה ממנו ואינו דומה להנך שריפת קדשים דאינן סוג אחד עם אותן האסורין לשורפן בלילה ומשו"ה דייק הר"י מא"י למינקט בקושייתו מעניין הדלקה בשמן שריפה ולא נקט סתם שריפת קדשים ביו"ט דאשה תהיה מותרת וכן ראיתי לרש"י בפסחים דף מ"ו ד"ה כיצד וכו' כתב וז"ל ולשהותה לשורפה לערב א"א וכו' עכ"ל, הרי דס"ל דשפיר דמי לשורפה בלילה וכ"כ רבינו פ"ג מהל' יו"ט ה"ט כיצד יעשה בה יניחנה עד הערב וישרוף אותה ע"כ.<br><b> ושוב</b> ראיתי דהוא אמת ויציב הא דשריפת תרומה טמאה וחלה טמאה דשרי לשרוף בלילה לכו"ע ולא דמי לשאר שריפת קדשים ודברי רש"י ורבינו הם נכונים והוו משנה וגמ' דהא תנן אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט והיינו בלילה כמו שנראה פשוט, וכן ממ"ש עוד ר' ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן וכו' ואמרו בש"ס מאי טעמא וכו' דכולהו טעמי הוו משום יו"ט אבל משום שריפת קדשים בלילה אין קפידא וא"כ לא קשה כלל להר"ר יוסף מא"י דאיהו איירי בשריפת תרומה וא"צ לכל מה שכתבתי.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>עיין </b> מ"ש בחידושיי הל' תמידין ומוספין פ"ב.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..35aa0e0267753168708d82a0eaa657f75596b6bd
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,672 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף נ"ז.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עיין </b> בספרי הנזכר דף מ"ב ע"א.
+
+Halakhah 12
+
+<b>עיין </b> בספרי הנזכר דף מ"ב ע"א.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>עיין </b> בחידושיו להל' גירושין פ"ה ה"ג.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף ס' ע"א.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף נ"ח ע"ג וד' ודף ס'.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>פר </b>
+<b> כו'.</b> עיין להרב מל"מ מ"ש בכונת דברי התוס' דיומא וסיים בפי' דברי התוס' דמגילה ע"פ מה שהגיה ושפתים ישק. ודע שגם בדבריו נפל ט"ס וכן צ"ל דאפילו כהן הדיוט יכול להקריבו וכ"ש מרובה בגדים וכו' יעו"ש והכי פירושו לדעת התוס' פר כהן משיח דכתיב ביה אם הכהן המשיח יחטא והוי דוקא ולא מרובה בגדים דאם חטא אינו מביא אפ"ה בקרבן שהביא הכהן משיח כהן הדיוט יכול להקריבו כמו שריבה בתורת כהנים בפירוש דאף דכתב בתו"כ מרובה בגדים, לאו דוקא, כמ"ש הרב בסמוך אלא פי' הוא כהן הדיוט וכ"ש מרובה בגדים. פר העלם דבר של ציבור דלא קפיד קרא אלא כל שחטאו מביאים קרבן לא יהא כהן הדיוט כשר להקריב והוצרכתי לבארו לפי שראיתי להרב שער יוסף דף ק' ע"ג שלא בא לכונתו ומכל האמור בדברי הרב מל"מ הוא ברור דאף דבפר כהן משיח הוא דמרבה בתו"כ בהקרבתו גם לכהן הדיוט ה"ה בפר העלם דבר של ציבור דכל הכתוב בפר כהן משיח כתוב בפר העלם דבר של ציבור.<br><b> ובזה</b> יובנו כונת התוס' בקידושין דף ל"ו ע"ב ד"ה אי, דכתבו וז"ל ונראה להר"ם דאע"ג דפר העלם דבר מרבינן התם (בתו"כ סדר ויקרא) דעבודתה כשרה אפי' בכהן הדיוט וכו', והכי פירושו דבין פר כהן משיח בין פר העלם דבר של ציבור דשניהם נקראו פר העלם דבר מרבינן התם דעבודתה כשרה משום דס"ל דשניהם אחד. ועיין להרב חידושי הלכות [מהרש"א] שחשב שהוא ש"ס דמגילה ואינו ענין זה לזה יעו"ש, וזה נראה כוונת רש"י בהוריות דף י"א ע"ב בפירוש דמתני' דמגילה כתב וז"ל שמרובה בגדים אינו מביא פר העלם דבר לא משלו ולא משל ציבור אבל מביא כשבה או שעירה כיחיד עכ"ל, ופי' דבריו הוא פר כהן משיח דוקא כי היכי דלא לפלוג אמה שכתב איהו גופיה במגילה יעו"ש וכן ראיתי להרב באר שבע, ואף דלשון ולא משל ציבור אינו מדוקדק דמהיכא תיתי דהמרובה בגדים חטא ויביא משל ציבור אלא כדי נסבא דאלת"ה ותאמר דהוי פר העלם ציבור איך כתב לא משלו, וא"ת מאי חזית דלא משל ציבור הוא כדי נסבא ולא לא משלו, חדא דלא משלו הוא ראשון ובראשון לא שייך לומר כדי, ועוד שהוא היפך מ"ש במגילה, ועוד שסיים אבל מביא כשבה או שעירה כיחיד, ועוד דלא מצינו מי שיפרש כן דאפי' ריב"א דחולק אר"י ביומא מפרש למתני' בשניהם יעו"ש ואם נאמר דרש"י הכא הוא כדעת ריב"א ופר העלם דבר כולל לשניהם בין פר כהן משיח בין פר העלם ציבור ומשום פר כהן משיח נקט לא משלו ומשום פר העלם ציבור נקט ולא משל ציבור, גם זה לא ניתן ליאמר דהיאך מערבם כיון דבחד הוי הבאה וחד הקרבה ואף דהמתני' סתמא מ"מ אין דרך רש"י בכך, ועוד דהתחיל בלשון הבאה דכתב אינו מביא, ועוד דסיים אבל מביא כשבה או שעירה באופן דהאמת כדכתיבנא.<br><b> ומזה</b> בין תבין דמ"ש בדף י"ב ע"ב רש"י גופיה פר העלם דבר של ציבור תבת של ציבור הוא ט"ס דראו המדפיסים פר העלם דבר סיימו של ציבור אלא לא גרסינן ליה ופירוש פר העלם לחוד שהוא פר כהן משיח ולא פליג אמה שכתב במגילה, והרב באר שבע נתקשה בזה ולי נראה כדכתיבנא. וראיתי להרב אור יקרות בחי' מגילה שהקשה דברי רש"י אהדדי ממ"ש במגילה דחילק מפר העלם דבר של ציבור לפר כהן משיח ואילו בקידושין דף ל"ו השוום יעו"ש שהניח צ"ע ודבריו תמוהים דבקידושין קאי לענין הקרבה דבזה שניהם שוים דלכתחילה בכהן משיח כמ"ש בתורת כהנים וכדכתיבנא ובמגילה קאי בהבאת דפר כהן משיח אינו מביא כי אם כהן משיח ולא מרובה בגדים ונמצא דעת רש"י כדעת ר"י אמנם דעת ריב"א לכאורה הוא פלא דמה יענה להך תו"כ.<br><b> וראיתי</b> במכתב לחכם בני יצחק יצ"ו שהביא מש"ס דפ' החליל דף נ"ו דקאמר על מתני' דמשמר שזמנו קבוע הוא מקריב את הכל לאתויי פר העלם דבר דמוכח דאף לכתחילה יכול להקריב כהן הדיוט דאי לכתחילה צריך כהן משיח היכי קאמר משמר שזמנו קבוע הוא מקריב והא צריך כהן משיח ולדיעבד א"א לומר דכאן הוא אומר משמר שזמנו קבוע מקריב אלא ודאי דאף כהן הדיוט מקריב אף לכתחילה משא"כ פר כהן משיח דלכתחילה מיהא בעי כהן משיח וזה דלא כש"ס דקידושין דף ל"ו שהבאנו דמוכח דשניהם שוין דלהקרבת שניהם צריך לכתחילה כהן משיח והן סוגיות חלוקות אלו דבריו.<br><b> ולענ"ד</b> סוגיא הלזו דש"ס דסוכה דס"ל דבפר כהן משיח לכתחילה בעי כהן משיח ובפר העלם דבר לכתחילה אף כהן הדיוט תמוה היא בעיני דקראי שוין נינהו בפר כהן משיח ופר העלם ולקח הכהן המשיח מדם הפר והביא הכהן המשיח מדם הפר, ועוד אי לכתחילה בפר העלם דבר אפילו כהן הדיוט מהני אמאי כתב רחמנא והביא הכהן המשיח מדם הפר. לכן נראה לענ"ד דלעולם דסברה המשנה שם דשניהם שוין פר כהן משיח ופר העלם ולכתחילה צריך שיקריבם הכהן משיח ואפילו כהן הדיוט אם הקריב כשר ובההיא דאנשי משמר חשיב כדיעבד דכיון דהוי קרבן ציבור הדין הוא דכל בני משמר שוין משא"כ פר כהן משיח דהוי קרבן יחיד שהדין הוא דבעליו מקריבין אותו ואפילו יש לו רשות ליתנו לכל כהן שירצה כמ"ש רבינו פ"ד דכלי המקדש ה"ז ומה תאמר היכי משכחת לכתחילה שיקריב פר העלם דבר של ציבור דלעולם איכא משמרות לא קשה דמשה רבינו ע"ה הוא דחילק המשמרות יעו"ש בתעניות דף כ"ז וקרא דמזהיר לכתחילה בכמה מקומות לקודם שיסדר משה רבינו סדר המשמרות וזה הוא אמת ויציב, וזה הוא דעת רבינו שכתב בפ"ד דכלי המקדש הי"ד אין בין כהן משיח וכו' למרובה בגדים אלא פר שמביא הכהן המשיח וכו' אבל לשאר הדברים שוים הם עכ"ל, הרי בפירוש דלהקרבה שיהיה ככהן משיח לכתחילה שוין נינהו וכסברת ר"י שהביאו התוס' וכן היא סברת רש"י וכדכתיבנא וכ"כ הרב משנה למלך שם ומן התימה גדולה מהרב מל"מ דמאחר שכבר כתב בהל' כלי המקדש איך כתב הכא וז"ל ואני מסתפק לפי מ"ש דגם בפר העלם דבר של ציבור בעינן לכתחילה כהן משיח אבל בדיעבד אף כהן הדיוט כשר, היכא דליכא כהן משיח כי אם מרובה בגדים אי צריך לכתחילה המרובה בגדים או דילמא כיון דליכא כהן משיח אין הפרש בין מרובה בגדים לכהן הדיוט ע"כ, והא כיון דכתב בכלי המקדש דחוץ דבהבאת פר כהן משיח דשאני כהן משיח ממרובה בגדים בשאר דברים שוין נינהו א"כ כשם דבפר העלם לכתחילה צריך להקריבו הכהן משיח כן המרובה בגדים לכתחילה צריך להקריבו המרובה בגדים דאל"ה לאו שוין נינהו אלא המרובה בגדים גרוע דאין צריך להקדימו אף לכתחילה משא"כ כהן משיח דצריך להקדימו לכתחילה וא"כ מה מקום לספק.
+
+Halakhah 16
+
+<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף נ"ט ע"א.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>עין </b> בספרי תועפות ראם דף נ"ב.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף ס' ע"ג.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בספרי </b> תועפות ראם דף ע"ב ע"א.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>בספרי </b> תועפות ראם דף ס"ב.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>בספרי </b> תועפות ראם שם.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>בספרי </b> תועפות ראם דף ס"ג.
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>בספרי </b> תועפות ראם דף נ"ז ונ"ח.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>בספרי </b> תועפות ראם דף נ"ט.
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>עיין </b> מה שהקשה המל"מ להתוס' בחולין והצריך עיון. ויותר הו"ל להקשות מברייתא ערוכה במגילה דף ח' ומייתי לה מקרא דונרצה לו דאינו יוצא ידי נדרו עד שיוקרב יעו"ש, ולענ"ד נראה דיש לחלק בין כשניתן ביד הכהן לכשמקריבו הכהן ונפסל או נאבד מיד הכהן והוא דאה"נ דכשהקריבו בפיסול או נאבד אינו יוצא מידי נדרו ברם אי הקריבו כדינו למפרע בשעה שנתנו ביד הכהן יצא ידי נדרו ונפק"מ דאי אחר שנתנו לכהן רצה לישאל על נדרו אינו יכול דהא קיימו כיון שהוא ביד כהן אבל אי לא מיקרי שקיים נדרו יכול לישאל על נדרו ודו"ק. אבל קשה לתלמידי ר"י שיטה כתב יד לר"ה בפ"ק כתבו דכל שלא מסרו לגזבר חייב באחריותו עד ק' פעמים ואם מסרו ליד הגזבר שוב אינו משלם.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>אחד </b>
+<b> נדרים ונדבות וכו'.</b> כתב המל"מ וז"ל לא מצאתי מקום דין זה שיהיה כאילו עשה ופשטיה דקרא לא מיירי אלא במידי דהקרבה וכו' עכ"ל. ולענ"ד יראה דכיון דבין עשה ובין לא תעשה דצדקה כמו שהוא בש"ס שם בפירוש כולהו בעניינא דקרבנות כתיבי נמצא דשוינהו רחמנא צדקות ושאר עניינים לקרבנות א"כ מה קרבנות עובר בעשה אחר רגל ראשון ולא קודם גם צדקה כן וכל זה בין אחר רגל ראשון דעובר בעשה ואחר שלשה בבל תאחר היינו היכא דלא קיימי עניים אבל אי קיימי עניים לאלתר וכשיטת התוס' דף ד' ד"ה צדקות וכשם דלבל תאחר מחלקינן הכי ודאי ה"ה לעשה כן הוא וזה דעת רבינו ואיירי בדלא קיימי עניים ודינא דרבא דמחייב לאלתר בדקיימי עניים פסקו ברפ"ח דהל' מתנות עניים. אבל קשה שם דכתב דעובר בבל תאחר לחוד ולא כתב דעובר גם בעשה דמוצא שפתיך תשמור וראיה לדברי תמצא בדברי הרשב"א דהסכים לפרש הפירוש דסתרו התוס' יעו"ש שמתוך דבריו מתברר מאי דכתיבנא לתרץ תמיהת הרב מל"מ ז"ל.
+<b> עברו</b>
+<b> עליו שלשה רגלים וכו'.</b> וכתב רבינו בס' המצוות מצות עשה פ"ג וז"ל היא שציונו להביא כל הקרבנות ברגל ראשון עד סוף הלשון, וכונתו בקיצור שברגל ראשון עובר בעשה וכדאיתא בסיפרי בפירוש ולעבור בבל תאחר עד שיעברו שלשה רגלים כסדרן וכר' שמעון דריש ר"ה דף ד' והיינו טעמא דפוסק הכי כיון דהסיפרי מסייע לרבנן דלרגל ראשון עובר בעשה נקיט כוותייהו ופוסק דלבל תאחר דוקא כסדרן כיון דסתם מתני' כוותיה אף דהמתני' היא גם דאינו עובר עד שיהא כסדרן כר"ש דס"ל הכי דגם עשה אינו עובר מ"מ נקוט מיהא פלגא כיון דרבנן והסיפרי סברי דלעשה ברגל ראשון ואינו עובר בבל תאחר עד שיעברו שלשה רגלים כסדרן. ומנא אמינא לה דלבל תאחר ס"ל שלשה רגלים כסדרן ממ"ש שלשה רגלים כל השנה כולה ומה הלשון אומרת כל השנה כולה ודאי דכוונתו להכי וא"כ מ"ש כאן בס' היד עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה ודאי הכי פירושו שיעברו שלשה רגלים כסדרן נמצא דבמקצת פסק כסתם מתני' וכר"ש דהיינו לבל תאחר ולענין עשה נייד ממתני' ור"ש ופוסק כהסיפרי. ומ"ש רבינו בפי' המשנה דריש מס' ראש השנה עיי"ש שדבריו מגומגמים דהתחיל בבל תאחר וסיים בעשה ומ"מ כונתו דאין הלכה כר"ש וכמתני' דאף בעשה אינו עובר עד שיעבור שלשה רגלים כסדרן אלא ברגל ראשון עובר בעשה ומ"מ לבל תאחר צריך שלשה רגלים כסדרן זה דעתי בכונת רבינו. ברם מרן ז"ל אין דעתו כן שכתב ואע"ג דסתם מתני' התם כר"ש לא חש לה רבינו דת"ק דברייתא פליג ור' מאיר ור' אליעזר בן יעקב ורבים נינהו נמצא דהבין דבלא תעשה עובר לדעת רבינו אף בשלשה שלא כסדרן וכבר הכרחנו מדברי רבינו להיפך וכדכתיבנא, ושוב זכיתי ומצאתי כדברי לרבינו בס' המצוות לא תעשה קנ"ה שכתב בפירוש עד שיעברו שלשה רגלים כסדרן וכ"כ גם במצוה קנ"ז. גם מ"ש מר"מ וראב"י לא זכיתי להבינו דהן אמת דר"מ וראב"י חולקין עם ר"ש גם ר"מ וראב"י חולקין עם ת"ק דברייתא. גם מ"ש מהר"י קורקוס דהאי סתמא לא אתא לאשמועינן אלא דהוי ר"ה לרגלים וכו' לא הבינותי דסתמא קתני לרגלים ולמלכים וכמה דוכתי תני תנא ב' דברים בסתמא וכולהו סתמי נינהו, ויותר נראה כונת רבינו כאן ובס' המצוות ואף שאינו מכוין עם מ"ש בפי' המשנה אין קפידא כמו שמצינו בכמה דוכתי, והוא זה דס"ל דכשאמר בש"ס מתני' כר"ש היינו לבל תאחר דזו היא דעת ר"ש ג"כ דלבל תאחר צריך שלשה רגלים כסדרן אבל לעשה ודאי ברגל ראשון עובר וה"ק בש"ס ורבנן הוא לעשה והאי רבנן הוא ר"ש ג"כ נמצא פסק רבינו כר"ש וכסתמא דמתני' דס"ל דלעשה ברגל אחד ולבל תאחר בשלשה רגלים כסדרן ושוב אחר זמן רב כמו עשרים שנה ראיתי לה"ה בעל שער אפרים סי' ל"ב שכתב כדברי ממש ולא ימלט מדבר חידוש משלי.
+
+Halakhah 14
+
+<b>עיין </b> בחידושיי הל' חגיגה פ"א ה"א.
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף נ"ז ע"ב.
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף ע"ד ע"א.
+
+Halakhah 3
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף ע"ד ע"א.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>עיין </b> מ"ש הלח"מ ומ"ש בחידושיי ר"פ ח' מהל' לולב ובספרי תועפות ראם דף נ"ב.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f20c4c403a55cd3db98c1678d7c4cbe9bfab2779
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,675 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sacrificial Procedure
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Sacrificial_Procedure
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף נ"ז.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עיין </b> בספרי הנזכר דף מ"ב ע"א.
+
+Halakhah 12
+
+<b>עיין </b> בספרי הנזכר דף מ"ב ע"א.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>עיין </b> בחידושיו להל' גירושין פ"ה ה"ג.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף ס' ע"א.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף נ"ח ע"ג וד' ודף ס'.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>פר </b>
+<b> כו'.</b> עיין להרב מל"מ מ"ש בכונת דברי התוס' דיומא וסיים בפי' דברי התוס' דמגילה ע"פ מה שהגיה ושפתים ישק. ודע שגם בדבריו נפל ט"ס וכן צ"ל דאפילו כהן הדיוט יכול להקריבו וכ"ש מרובה בגדים וכו' יעו"ש והכי פירושו לדעת התוס' פר כהן משיח דכתיב ביה אם הכהן המשיח יחטא והוי דוקא ולא מרובה בגדים דאם חטא אינו מביא אפ"ה בקרבן שהביא הכהן משיח כהן הדיוט יכול להקריבו כמו שריבה בתורת כהנים בפירוש דאף דכתב בתו"כ מרובה בגדים, לאו דוקא, כמ"ש הרב בסמוך אלא פי' הוא כהן הדיוט וכ"ש מרובה בגדים. פר העלם דבר של ציבור דלא קפיד קרא אלא כל שחטאו מביאים קרבן לא יהא כהן הדיוט כשר להקריב והוצרכתי לבארו לפי שראיתי להרב שער יוסף דף ק' ע"ג שלא בא לכונתו ומכל האמור בדברי הרב מל"מ הוא ברור דאף דבפר כהן משיח הוא דמרבה בתו"כ בהקרבתו גם לכהן הדיוט ה"ה בפר העלם דבר של ציבור דכל הכתוב בפר כהן משיח כתוב בפר העלם דבר של ציבור.<br><b> ובזה</b> יובנו כונת התוס' בקידושין דף ל"ו ע"ב ד"ה אי, דכתבו וז"ל ונראה להר"ם דאע"ג דפר העלם דבר מרבינן התם (בתו"כ סדר ויקרא) דעבודתה כשרה אפי' בכהן הדיוט וכו', והכי פירושו דבין פר כהן משיח בין פר העלם דבר של ציבור דשניהם נקראו פר העלם דבר מרבינן התם דעבודתה כשרה משום דס"ל דשניהם אחד. ועיין להרב חידושי הלכות [מהרש"א] שחשב שהוא ש"ס דמגילה ואינו ענין זה לזה יעו"ש, וזה נראה כוונת רש"י בהוריות דף י"א ע"ב בפירוש דמתני' דמגילה כתב וז"ל שמרובה בגדים אינו מביא פר העלם דבר לא משלו ולא משל ציבור אבל מביא כשבה או שעירה כיחיד עכ"ל, ופי' דבריו הוא פר כהן משיח דוקא כי היכי דלא לפלוג אמה שכתב איהו גופיה במגילה יעו"ש וכן ראיתי להרב באר שבע, ואף דלשון ולא משל ציבור אינו מדוקדק דמהיכא תיתי דהמרובה בגדים חטא ויביא משל ציבור אלא כדי נסבא דאלת"ה ותאמר דהוי פר העלם ציבור איך כתב לא משלו, וא"ת מאי חזית דלא משל ציבור הוא כדי נסבא ולא לא משלו, חדא דלא משלו הוא ראשון ובראשון לא שייך לומר כדי, ועוד שהוא היפך מ"ש במגילה, ועוד שסיים אבל מביא כשבה או שעירה כיחיד, ועוד דלא מצינו מי שיפרש כן דאפי' ריב"א דחולק אר"י ביומא מפרש למתני' בשניהם יעו"ש ואם נאמר דרש"י הכא הוא כדעת ריב"א ופר העלם דבר כולל לשניהם בין פר כהן משיח בין פר העלם ציבור ומשום פר כהן משיח נקט לא משלו ומשום פר העלם ציבור נקט ולא משל ציבור, גם זה לא ניתן ליאמר דהיאך מערבם כיון דבחד הוי הבאה וחד הקרבה ואף דהמתני' סתמא מ"מ אין דרך רש"י בכך, ועוד דהתחיל בלשון הבאה דכתב אינו מביא, ועוד דסיים אבל מביא כשבה או שעירה באופן דהאמת כדכתיבנא.<br><b> ומזה</b> בין תבין דמ"ש בדף י"ב ע"ב רש"י גופיה פר העלם דבר של ציבור תבת של ציבור הוא ט"ס דראו המדפיסים פר העלם דבר סיימו של ציבור אלא לא גרסינן ליה ופירוש פר העלם לחוד שהוא פר כהן משיח ולא פליג אמה שכתב במגילה, והרב באר שבע נתקשה בזה ולי נראה כדכתיבנא. וראיתי להרב אור יקרות בחי' מגילה שהקשה דברי רש"י אהדדי ממ"ש במגילה דחילק מפר העלם דבר של ציבור לפר כהן משיח ואילו בקידושין דף ל"ו השוום יעו"ש שהניח צ"ע ודבריו תמוהים דבקידושין קאי לענין הקרבה דבזה שניהם שוים דלכתחילה בכהן משיח כמ"ש בתורת כהנים וכדכתיבנא ובמגילה קאי בהבאת דפר כהן משיח אינו מביא כי אם כהן משיח ולא מרובה בגדים ונמצא דעת רש"י כדעת ר"י אמנם דעת ריב"א לכאורה הוא פלא דמה יענה להך תו"כ.<br><b> וראיתי</b> במכתב לחכם בני יצחק יצ"ו שהביא מש"ס דפ' החליל דף נ"ו דקאמר על מתני' דמשמר שזמנו קבוע הוא מקריב את הכל לאתויי פר העלם דבר דמוכח דאף לכתחילה יכול להקריב כהן הדיוט דאי לכתחילה צריך כהן משיח היכי קאמר משמר שזמנו קבוע הוא מקריב והא צריך כהן משיח ולדיעבד א"א לומר דכאן הוא אומר משמר שזמנו קבוע מקריב אלא ודאי דאף כהן הדיוט מקריב אף לכתחילה משא"כ פר כהן משיח דלכתחילה מיהא בעי כהן משיח וזה דלא כש"ס דקידושין דף ל"ו שהבאנו דמוכח דשניהם שוין דלהקרבת שניהם צריך לכתחילה כהן משיח והן סוגיות חלוקות אלו דבריו.<br><b> ולענ"ד</b> סוגיא הלזו דש"ס דסוכה דס"ל דבפר כהן משיח לכתחילה בעי כהן משיח ובפר העלם דבר לכתחילה אף כהן הדיוט תמוה היא בעיני דקראי שוין נינהו בפר כהן משיח ופר העלם ולקח הכהן המשיח מדם הפר והביא הכהן המשיח מדם הפר, ועוד אי לכתחילה בפר העלם דבר אפילו כהן הדיוט מהני אמאי כתב רחמנא והביא הכהן המשיח מדם הפר. לכן נראה לענ"ד דלעולם דסברה המשנה שם דשניהם שוין פר כהן משיח ופר העלם ולכתחילה צריך שיקריבם הכהן משיח ואפילו כהן הדיוט אם הקריב כשר ובההיא דאנשי משמר חשיב כדיעבד דכיון דהוי קרבן ציבור הדין הוא דכל בני משמר שוין משא"כ פר כהן משיח דהוי קרבן יחיד שהדין הוא דבעליו מקריבין אותו ואפילו יש לו רשות ליתנו לכל כהן שירצה כמ"ש רבינו פ"ד דכלי המקדש ה"ז ומה תאמר היכי משכחת לכתחילה שיקריב פר העלם דבר של ציבור דלעולם איכא משמרות לא קשה דמשה רבינו ע"ה הוא דחילק המשמרות יעו"ש בתעניות דף כ"ז וקרא דמזהיר לכתחילה בכמה מקומות לקודם שיסדר משה רבינו סדר המשמרות וזה הוא אמת ויציב, וזה הוא דעת רבינו שכתב בפ"ד דכלי המקדש הי"ד אין בין כהן משיח וכו' למרובה בגדים אלא פר שמביא הכהן המשיח וכו' אבל לשאר הדברים שוים הם עכ"ל, הרי בפירוש דלהקרבה שיהיה ככהן משיח לכתחילה שוין נינהו וכסברת ר"י שהביאו התוס' וכן היא סברת רש"י וכדכתיבנא וכ"כ הרב משנה למלך שם ומן התימה גדולה מהרב מל"מ דמאחר שכבר כתב בהל' כלי המקדש איך כתב הכא וז"ל ואני מסתפק לפי מ"ש דגם בפר העלם דבר של ציבור בעינן לכתחילה כהן משיח אבל בדיעבד אף כהן הדיוט כשר, היכא דליכא כהן משיח כי אם מרובה בגדים אי צריך לכתחילה המרובה בגדים או דילמא כיון דליכא כהן משיח אין הפרש בין מרובה בגדים לכהן הדיוט ע"כ, והא כיון דכתב בכלי המקדש דחוץ דבהבאת פר כהן משיח דשאני כהן משיח ממרובה בגדים בשאר דברים שוין נינהו א"כ כשם דבפר העלם לכתחילה צריך להקריבו הכהן משיח כן המרובה בגדים לכתחילה צריך להקריבו המרובה בגדים דאל"ה לאו שוין נינהו אלא המרובה בגדים גרוע דאין צריך להקדימו אף לכתחילה משא"כ כהן משיח דצריך להקדימו לכתחילה וא"כ מה מקום לספק.
+
+Halakhah 16
+
+<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף נ"ט ע"א.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>עין </b> בספרי תועפות ראם דף נ"ב.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף ס' ע"ג.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בספרי </b> תועפות ראם דף ע"ב ע"א.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>בספרי </b> תועפות ראם דף ס"ב.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>בספרי </b> תועפות ראם שם.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>בספרי </b> תועפות ראם דף ס"ג.
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>בספרי </b> תועפות ראם דף נ"ז ונ"ח.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>בספרי </b> תועפות ראם דף נ"ט.
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>עיין </b> מה שהקשה המל"מ להתוס' בחולין והצריך עיון. ויותר הו"ל להקשות מברייתא ערוכה במגילה דף ח' ומייתי לה מקרא דונרצה לו דאינו יוצא ידי נדרו עד שיוקרב יעו"ש, ולענ"ד נראה דיש לחלק בין כשניתן ביד הכהן לכשמקריבו הכהן ונפסל או נאבד מיד הכהן והוא דאה"נ דכשהקריבו בפיסול או נאבד אינו יוצא מידי נדרו ברם אי הקריבו כדינו למפרע בשעה שנתנו ביד הכהן יצא ידי נדרו ונפק"מ דאי אחר שנתנו לכהן רצה לישאל על נדרו אינו יכול דהא קיימו כיון שהוא ביד כהן אבל אי לא מיקרי שקיים נדרו יכול לישאל על נדרו ודו"ק. אבל קשה לתלמידי ר"י שיטה כתב יד לר"ה בפ"ק כתבו דכל שלא מסרו לגזבר חייב באחריותו עד ק' פעמים ואם מסרו ליד הגזבר שוב אינו משלם.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>אחד </b>
+<b> נדרים ונדבות וכו'.</b> כתב המל"מ וז"ל לא מצאתי מקום דין זה שיהיה כאילו עשה ופשטיה דקרא לא מיירי אלא במידי דהקרבה וכו' עכ"ל. ולענ"ד יראה דכיון דבין עשה ובין לא תעשה דצדקה כמו שהוא בש"ס שם בפירוש כולהו בעניינא דקרבנות כתיבי נמצא דשוינהו רחמנא צדקות ושאר עניינים לקרבנות א"כ מה קרבנות עובר בעשה אחר רגל ראשון ולא קודם גם צדקה כן וכל זה בין אחר רגל ראשון דעובר בעשה ואחר שלשה בבל תאחר היינו היכא דלא קיימי עניים אבל אי קיימי עניים לאלתר וכשיטת התוס' דף ד' ד"ה צדקות וכשם דלבל תאחר מחלקינן הכי ודאי ה"ה לעשה כן הוא וזה דעת רבינו ואיירי בדלא קיימי עניים ודינא דרבא דמחייב לאלתר בדקיימי עניים פסקו ברפ"ח דהל' מתנות עניים. אבל קשה שם דכתב דעובר בבל תאחר לחוד ולא כתב דעובר גם בעשה דמוצא שפתיך תשמור וראיה לדברי תמצא בדברי הרשב"א דהסכים לפרש הפירוש דסתרו התוס' יעו"ש שמתוך דבריו מתברר מאי דכתיבנא לתרץ תמיהת הרב מל"מ ז"ל.
+<b> עברו</b>
+<b> עליו שלשה רגלים וכו'.</b> וכתב רבינו בס' המצוות מצות עשה פ"ג וז"ל היא שציונו להביא כל הקרבנות ברגל ראשון עד סוף הלשון, וכונתו בקיצור שברגל ראשון עובר בעשה וכדאיתא בסיפרי בפירוש ולעבור בבל תאחר עד שיעברו שלשה רגלים כסדרן וכר' שמעון דריש ר"ה דף ד' והיינו טעמא דפוסק הכי כיון דהסיפרי מסייע לרבנן דלרגל ראשון עובר בעשה נקיט כוותייהו ופוסק דלבל תאחר דוקא כסדרן כיון דסתם מתני' כוותיה אף דהמתני' היא גם דאינו עובר עד שיהא כסדרן כר"ש דס"ל הכי דגם עשה אינו עובר מ"מ נקוט מיהא פלגא כיון דרבנן והסיפרי סברי דלעשה ברגל ראשון ואינו עובר בבל תאחר עד שיעברו שלשה רגלים כסדרן. ומנא אמינא לה דלבל תאחר ס"ל שלשה רגלים כסדרן ממ"ש שלשה רגלים כל השנה כולה ומה הלשון אומרת כל השנה כולה ודאי דכוונתו להכי וא"כ מ"ש כאן בס' היד עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה ודאי הכי פירושו שיעברו שלשה רגלים כסדרן נמצא דבמקצת פסק כסתם מתני' וכר"ש דהיינו לבל תאחר ולענין עשה נייד ממתני' ור"ש ופוסק כהסיפרי. ומ"ש רבינו בפי' המשנה דריש מס' ראש השנה עיי"ש שדבריו מגומגמים דהתחיל בבל תאחר וסיים בעשה ומ"מ כונתו דאין הלכה כר"ש וכמתני' דאף בעשה אינו עובר עד שיעבור שלשה רגלים כסדרן אלא ברגל ראשון עובר בעשה ומ"מ לבל תאחר צריך שלשה רגלים כסדרן זה דעתי בכונת רבינו. ברם מרן ז"ל אין דעתו כן שכתב ואע"ג דסתם מתני' התם כר"ש לא חש לה רבינו דת"ק דברייתא פליג ור' מאיר ור' אליעזר בן יעקב ורבים נינהו נמצא דהבין דבלא תעשה עובר לדעת רבינו אף בשלשה שלא כסדרן וכבר הכרחנו מדברי רבינו להיפך וכדכתיבנא, ושוב זכיתי ומצאתי כדברי לרבינו בס' המצוות לא תעשה קנ"ה שכתב בפירוש עד שיעברו שלשה רגלים כסדרן וכ"כ גם במצוה קנ"ז. גם מ"ש מר"מ וראב"י לא זכיתי להבינו דהן אמת דר"מ וראב"י חולקין עם ר"ש גם ר"מ וראב"י חולקין עם ת"ק דברייתא. גם מ"ש מהר"י קורקוס דהאי סתמא לא אתא לאשמועינן אלא דהוי ר"ה לרגלים וכו' לא הבינותי דסתמא קתני לרגלים ולמלכים וכמה דוכתי תני תנא ב' דברים בסתמא וכולהו סתמי נינהו, ויותר נראה כונת רבינו כאן ובס' המצוות ואף שאינו מכוין עם מ"ש בפי' המשנה אין קפידא כמו שמצינו בכמה דוכתי, והוא זה דס"ל דכשאמר בש"ס מתני' כר"ש היינו לבל תאחר דזו היא דעת ר"ש ג"כ דלבל תאחר צריך שלשה רגלים כסדרן אבל לעשה ודאי ברגל ראשון עובר וה"ק בש"ס ורבנן הוא לעשה והאי רבנן הוא ר"ש ג"כ נמצא פסק רבינו כר"ש וכסתמא דמתני' דס"ל דלעשה ברגל אחד ולבל תאחר בשלשה רגלים כסדרן ושוב אחר זמן רב כמו עשרים שנה ראיתי לה"ה בעל שער אפרים סי' ל"ב שכתב כדברי ממש ולא ימלט מדבר חידוש משלי.
+
+Halakhah 14
+
+<b>עיין </b> בחידושיי הל' חגיגה פ"א ה"א.
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף נ"ז ע"ב.
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף ע"ד ע"א.
+
+Halakhah 3
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף ע"ד ע"א.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>עיין </b> מ"ש הלח"מ ומ"ש בחידושיי ר"פ ח' מהל' לולב ובספרי תועפות ראם דף נ"ב.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4aab813f020ecfe49e0b54540e728d3cf77d51e9
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,83 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>עיין </b> מ"ש בחידושיי פ"ט דתרומות ה"א.
+<b> עבר</b>
+<b> יה"כ הראשון חוזר לעבודתו והשני וכו' ואם עבד עבודתו כשירה.</b> וכתב מרן וז"ל ויש לתמוה על רבינו שפסק כר' יוסי ולא שבק מלמינקט לישנא דר' מאיר וכו' וי"ל דלישנא דכל מצות כהונה גדולה עליו כולל שני דברים אחד שהוא עובד בכהונה גדולה ב' שהוא אסור בדברים שכהן גדול אסור בהם ור"י לא פליג אלא וכו' אבל במאי דאסור בדברים שכהן גדול אסור בהם מודה דהא מדינא עובד בכהונה גדולה אם לא משום איבה וכו' עכ"ל.<br><b> וראיתי</b> להרב אש דת סדר במדבר כתב שדברי מרן תמוהים דאי איתא דר' יוסי מודה לר' מאיר דכהן שעבר כל מצות כהונה גדולה עליו לדברים שכהן גדול אסור עליו אלא שהחילוק הוא דוקא שאינו רשאי לעבוד משום איבה א"כ כדפריך הש"ס אימא סיפא אין בין כהן משמש לכהן שעבר אלא פר יום הכפורים הא לכל דבריהם זה וזה שוין אתאן לר"מ והוצרך לידחק וכו' הא כפי דבריו אמאי לא מוקי שמה שדקדק מתני' לומר כהן משמש היינו משום שהוא דוקא רשאי לשמש בעבודה ולא כהן גדול שעבר והיינו כר' יוסי דאתי כרבנן וכו' וכמ"ש הכ"מ וכו' עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> לא ראיתי מקום קושיא לדברי מרן דלעולם לא שייך לשון דאין בין זה לזה אלא כששניהם שוים וליכא הפרש ביניהם אלא ההוא דבר שפירש דאיכא ביניהם דומיא דכל הנך אין בין דתני מתני' שם במגילה משא"כ הך דאין בין כהן משמש לכהן שעבר דאיכא ביניהם דכהן משמש הוא עובד ככהן גדול גמור וכהן שעבר אינו יכול לעבוד משום איבה אלא דאם בדיעבד עבד עבודתו כשרה וא"כ רב המרחק ביניהם ואיך שייך לומר אין בין וכו' אלא וכו' ומשו"ה ס"ל לש"ס דהך מתני' ר"מ היא דוקא ולעולם כדכתב מרן ז"ל דלר' יוסי כל איסורי כהונה גדולה עליו וכן הסכים עמו הפר"ח שם ושרבינו נמשך אחר לשון התוספתא והכי איתא התם ר' יוסי אומר אע"פ שאמרו כל מצות כהונה גדולה עליו אינו כשר לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט עכ"ל. ובש"ס שם אמרו הלכה כר' יוסי. ואחר זמן רב נדפס ס' רוח אליהו עיי"ש סדר קרח מ"ש בזה.<br><b> וכתבו</b> בתוס' וז"ל תימה הלכתא למשיחא וכו' וי"ל דאיכא נפק"מ בזמן הזה לפרנס הממונה על הצבור ועבר מחמת אונס שכשיעבור האונס חוזר לשררתו וגם נוהגים כבוד לשני וכו' עכ"ל. וכתב הרב חידושי הלכות [מהרש"א] וז"ל והיינו ממ"ש רב יהודה חוזר לעבודתו וכ"כ התוס' בפ' ד' מיתות וקצת קשה דלהך מילתא לא הוה איצטריך למיפסק הלכתא כר' יוסי כיון דר"מ נמי קאמר הכי וכו' ויש ליישב עכ"ל. פי' דבריו דקשה לו במ"ש בתירוצם דחוץ דנפק"מ דגם נוהגים כבוד לשני משום דמעלין בקודש ולא מורידין ודוגמתו במעשה דר"ג וראב"ע דנפק"מ נמי לראשון דהיינו דפרנס הממונה על הציבור ועבר מחמת אונס שכשיעבור האונס חוזר לשררתו דנראה מתוך דבריהם דשני נפק"מ בין לראשון שחוזר לשררתו בין לשני דנוהגים כבוד לו יותר ממה שהיה מקודם דכל זה נלמד מר' יוסי ואהא גמגם וקשה לו קצת דלראשון א"צ ללמוד מר"י דגם מר"מ נלמד ולא היו צריכים לומר אלא דמר"י נלמוד לשני דוקא דנוהגים כבוד לו יותר ממה שהיה מקודם ולא ממש כראשון כסברת ר"מ דקאמר כל מצוות כהונה גדולה עליו ואהא כתב דיש ליישב כלומר דלא נחתו לומר דלראשון נמי נלמד מר"י אלא כדי לומר דבשני נותנים בו כבוד התחילו לפרש הענין וכתבו דנפק"מ לפרנס הממונה על הצבור ועבר וכו' שחוזר לשררותו דגם נוהגים כבוד בשני והוא לשון שלילה והלשון נרדף ור"ל דבראשון שהוא פשוט דלכו"ע חוזר לשררתו גם נוהגים כבוד בשני שהוא המחודש לר' יוסי משא"כ לר"מ שהוא שוה לראשון ואף שהלשון הוא קצת מגומגם יגיד עליו רעו דבריהם פ' ד' מיתות דף נ"א ופ' בית שמאי דף מ"ה שכתבו וז"ל ובפ"ק דיומא דפסקו כר' יוסי דראשון חוזר לעבודתו נפק"מ לנשיא או פרנס שנתמנה על הצבור ועבר מחמת האונס עכ"ל, ונראה ברור דר"ל דאיכא דוגמתו בזמן הזה דבמקום כהן גדול דבזמן המקדש איכא עכשיו נשיא או פרנס והלימוד מר"י הניחוהו בעל פה ולא הוצרכו לפרשו כי מובן הוא ממנו והיינו הך דהכא אלא דביומא ביארו יותר דידוע הוא דאין לשונם כלשון התוס' ממש דהתוס' דביומא הם מהר"מ מרוטנבורק. ושוב ראיתי להרב אש דת סדר במדבר שהעתיק דברי הרב חידושי הלכות אלו ותירץ בכוונת התוס' כדכתיבנא והוא לשון סתום הרבה ומתוך דברינו יתבארו דבריו היטב ושפיר מוכח כן מדברי הריטב"א וכן הרב זרע אברהם חלק חו"מ סי' כ"א כתב בתירוץ ב' וז"ל עוד וכו' דמאי דהוצרכו למילף הא דפרנס מר"י ולא מר"מ לפי שמר"מ דאמר כל מצות כהונה עליו שפירושו שמשמש בשמונה בגדים ככהן גדול א"כ גם בפרנס שניהם ישרתו בקדש דבשלמא גבי כהן גדול קרא לראשון משמש ולשני כהן שעבר כי אנו אין לנו אלא כהן גדול אחד כנודע אבל גבי פרנס וכיוצא אתה יכול לקיים שניהם ברם מר' יוסי שאמר שני ידחה ילפינן דראשון חוזר לעבודתו ושני ידחה ממקומו עכ"ל, והיינו הך מאי דכתיבנא בכוונתם והיא אמת ויציב דנמצא דתירוץ זה הוא לשני ולא לראשון אמנם מה שתירץ בראשונה דמה שלמדו התוס' בפרנס הוא ממ"ש ומודה ר' יוסי שאם מת ראשון שחוזר לעבודתו יעו"ש דבריו תמוהים הן מהדוחק עצמו הן דתלמודא בתחילה אמר הלכה כר"י ואח"כ ומודה ר"י שאם מת ראשון שני חוזר לעבודתו ועלה דהלכה כר"י כתבו התוס' הא דפרנס ודו"ק.<br><b> וכן</b> דבריו תמוהים במה שהקשה הקושיא על דברי התוס' בלשון זה ובדברי התוס' אלה יש לכת הקודמים מקום עיון דהא להא מילתא דפרנס וכיוצא מר"מ נמי ילפינן לה כי פליגי בשני וכו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא הלכתא למשיחא עכ"ל, נראה מתוך קושייתו שהבין בדברי התוס' שכוונתם לתרץ דנפק"מ לפרנס הראשון שיחזור לשררותו ולא לשני כלל ואהא קשה לו שפיר דא"כ זה נלמד מר"מ ג"כ ואמאי אמרו הלכה כר"י אלא ודאי שהוא הלכתא למשיחא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא הלכתא למשיחא, ואחרי נשיקת ידיו ורגליו ליתא דלעולם דכתבו התוס' נפקותא גם בשני לפי הפשט אלא דקשה להו לכת הקודמים דניחא הנפקותא דכתבו בשני אבל בראשון לא היו צריכין להזכיר נפק"מ כי לראשון שחוזר לשררותו הוא לכו"ע וכמ"ש החידושי הלכות.<br><b> ושוב</b> ראיתי גם להמגן אברהם או"ח סי' קנ"ג ס"ק מ"ט כתב כדברי הרב זרע אברהם וז"ל וה"ה לפרנס שעבר מחמת אונס ומינו אחר תחתיו דכשיעבור האונס הראשון חוזר לשררותו כ"כ התוס' ביומא ודבריהם צ"ע דמ"מ אמאי אצטריך הש"ס למיפסק כר"י הא ר"מ נמי מודה בזה דראשון חוזר לעבודתו ואפשר שבא לומר שלא יהא לשני שום כבוד מפרנסות משום איבה דראשון וצ"ע, אח"כ מצאתי שהקשה הרש"א קושיא זאת עכ"ל. והנה הקשה אותה הקושיא כמו שהקשה הרב זרע אברהם הן בתירוצו שלט להבין כן ודברי התוס' עומדות כנגדו ככותל שכתבו וגם וכו' באופן שדבריו תמוהים טובא.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>עיין </b> מ"ש בסיפרי תועפות ראם דף ע"ד.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ולמה </b>
+<b> לא יקרא בספר אחר לפי שאין אחד קורא בשני ספרים משום פגם ראשון.</b> הכי איתא ביומא דף ע' ע"א ונייתי אחרינא ונקרי רב הונא וכו' אמר משום פגמו של ראשון וריש לקיש אמר משום ברכה שאינה צריכה ומי חיישינן לפגמא והאמר וכו' ואחד של ר"ח, תלתא גברי בתלתא ספרי ליכא פגמא חד גברא בתרי ספרי איכא פגמא עכ"ל.<br><b> והנה</b> רבינו לא כתב אלא טעמא דפגמו של ראשון ולא טעמו דר"ל משום ברכה שא"צ ויש להבין מי הביאו לזה דאימא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכולהו טעמי תריצי נינהו ומהיכא בא לו לומר דמ"ד משום פגמו חולק וסובר דאין כאן איסור ברכה שא"צ וכן מ"ד משום ברכה שא"צ לא ס"ל טעמא דפגמו של ראשון, וכן הרא"ש ביומא הביא השני תירוצים כנראה דס"ל דלא פליגי. ונראה דאף דרבינו לא הביא אלא התירוץ דפגמו של ראשון מ"מ אינו חולק אמאן דאמר משום ברכה שא"צ דזה ודאי פשוט ומוסכם דכל דאפשר למעט בברכות איכא איסורא דברכה שא"צ אלא דאתא לטפויי טעמא אחרינא משום פגמו של ראשון ונפק"מ לטעם זה לבעלמא לדידן דלא יקרא איש אחד בשתי תורות משום פגמו של ראשון ופסקו רבינו פי"ב מהל' תפילה הכ"ג יעו"ש ומה שלא הביא טעמא דר"ל משום ברכה שא"צ סמך על מ"ש פ"א מהל' ברכות הט"ו דכתב כל המברך ברכה שא"צ הרי זה נושא שם שמים לשוא ואף דהתם קאי במי שיצא ידי חובתו דהוי ממש ברכה שא"צ משא"כ הכא שמביא עצמו לידי ברכה מ"מ הן אמת דכן נראה מנדון הש"ס אשר ממנה העתיק רבינו דין זה מ"מ כיון דר"ל הוא מאריה דשמעתתא דהתם ור"ל הוא דהכא ש"מ ס"ל דהכל אחד כל שמברך או שכבר יצא ידי חובתו או שמביא עצמו לידי ברכה הכל הוי ברכה שאינה צריכה וזה שכתב רבינו שם כל המברך ברכה שא"צ סתמא ונמצא א"כ כבר כתב רבינו גם דברי ר"ל ולא פליגי וזו היא דעת מהרשד"ם בתשובה א' מחלק או"ח בדעת רבינו והוא קיצר בלשונו וכן נ"ל בפירוש דבריו ובזה ניצל ממה שהשיג עליו מורינו ורבינו הגדול שלמה הלוי ז"ל בתשובה הביאה מהר"א אלפ'אנדארי ז"ל בס' מרכבת המשנה פי"ב מהל' תפילה יעו"ש דרבינו לא ס"ל טעמא דברכה שא"צ ומ"ש בהל' ברכות הוא סוג אחר יעו"ש.<br><b> גם</b> מ"ש עליו דאם איתא דס"ל לרבינו טעמא דברכה שא"צ א"כ אפי' בס"ת אחד לא יוכל לקרות שני פעמים ורבינו פי"ב מהל' תפילה לא כתב אלא אדם אחד בשני ס"ת משום פגמו של ראשון וכו' יעו"ש י"ל דאה"נ דגם בס"ת אחד אסור לאדם אחד לקרות שני פעמים אלא דלדידן בזמננו זה אין אדם שיקרא שני פעמים בס"ת אלא שבירך ברכה אחרונה ושוב נמלך ורצה לקרוא פעם שניה ובזה ליכא ברכה שא"צ דפנים חדשות באו לכאן דרוצה לקרוא פעם שניה משא"כ בכהן גדול דאם קורא בס"ת אחר ובעשור לחדש דקורא בו בלא ברכה אחרונה מהקריאה ראשונה ודעתו עדיין לקרוא ובעשור כשיברך ראשונה א"כ כשמברך בספר שני מכח שהוא ס"ת אחר הוי ברכה שא"צ ולכך היה קורא בעל פה כדי שלא לברך ולא כן בשתי תורות בין בענין אחד בין בשני עניינים איכא פגמו של ראשון.<br><b> גם</b> אין מקום למה שהכריח ז"ל דמדש"ס שקיל וטרי לפרושי טעמא דפגמו של ראשון ואם איתא דחיישינן גם לברכה דא"צ מאי מקשה בש"ס ומי חיישינן לפגמו של ראשון מאחר דבלא"ה איכא טעמא דברכה שא"צ ואין לומר דמקשה לרב הונא דא"כ הו"ל למימר הניחא לר"ל וכו' יעו"ש, ולא ידעתי את שיחו דהא בפירוש קאמר ומי חיישינן לפגמא והוא פשוט דהכי קאמר דאיך קאמר טעמא דפגמו של ראשון והא הכא דקורין בשלש תורות ולא חיישינן לפגמו של ראשון דאה"נ דלטעם דברכה שא"צ לא קשה דשאני הכא דהוי ג' גברי משא"כ למ"ד משום פגמו דאיכא פגם גם הכא בשלש תורות וחדית דליכא משום פגם כיון דהוי ג' גברי ותצא דינא דאיכא משום פגמו של ראשון בשתי תורות משא"כ בס"ת אחד אלא דבס"ת אחד בנדון כהן גדול איכא טעמא אחרינא משום ברכה שא"צ מה שאינו שייך בזמננו ומשו"ה לא פסקו רבינו ונמצא א"כ דכל שיכול לפטור עצמו בלא ברכה אחרת איכא לתא דברכה שא"צ וכמ"ש ריש לקיש.<br><b> גם</b> מהאמור בסמוך בדעת רבינו אין מקום למה שהכריח הרב הנזכר בדעת הרא"ש דס"ל דשינויא דר"ל משום ברכה שא"צ לאו הלכה מדלא הביאה בפ' הקורא עומד, דמה דלא הביאה שם משום דלא נפק"מ לדידן לענין ס"ת כלל כמ"ש בסמוך משא"כ מתירוצא דרב הונא דנפק"מ לדינא מספר אחד לשני ספרים לדידן ולמה שנלמד משינויא דר"ל לבעלמא משום ברכה שא"צ כבר כתבה שם ביומא.<br><b> ומה</b> שהכריח ג"כ מדהרא"ש בשבת דף קי"ח השמיט דברי ר"י שסייע עצמו משינויא דר"ל ש"מ דלא ס"ל, אינו הכרח חדא דיש לדחות דקיצר בראיות וכבר כתב שינויא דר"ל שם ביומא בדוכתא, ועוד דמשם אין ללמוד אלא דלא יפסיק בינתים באכילתו אבל שלא יהו שתי הסעודות בשחרית ובהפסק גדול בינתים זה אינו נלמד משינויא דר"ל ולכן הביא הראיה אחת של תוס' ללמוד ממנה אפי' להפסק גדול בינתים וכ"ש בהפסק מעט ולא הוצרך להביא הראיה דר"י דאין ללמוד ממנה אלא להפסק בינתים.<br><b> ומה</b> שנסתייע מדברי הרא"ש בתשובה בענין סעודה שלישית לא הבנתיו דהא כתב בסוף דבריו וכשהוא מפסיק בסעודתו ומברך ברכת המוציא אין כאן משום מרבה בברכות שלא לצורך כיון שהוא מפסיק לכבוד שבת וכו' הרי דאי לאו משום כבוד שבת היה אסור משום ברכה שא"צ ונמצא דס"ל ההיא שינויא דר"ל וס"ל ז"ל דמשום כבוד שבת שגדול כבודו לא חשיב ברכה שאינה צריכה כי צריכה היא לכבוד השבת.<br><b> והשתא</b> דאתאן להכי תשובה מוצאת למה שלא הביא הרא"ש הא דר"י לפי שהוא חולק וס"ל דאף דשינויא דר"ל אמת מ"מ כאן דאיכא כבוד שבת לא חשיב שא"צ ולא הביא בפסקיו אלא שזמן סעודה שלישית מן המנחה ולמעלה אבל כשנמשך סעודתו עד הערב וצריך להפסיק אין קפידא משום ברכה שא"צ דצריכה היא משום כבוד שבת והוי חולק אר"י. נמצינו למדים שדעתו דכל דמברך משום כבוד שבת לא הוי ברכה שא"צ משא"כ בשאינו מברך אזל כבוד שבת וזה אינו דומה לנדונות אחרים שכתב מהרש"ל שרצה לענות אמן או להפטיר ודו"ק.<br><b> ומה</b> שחילק בין בירך בעצמו ליוצא ידי חובתו בברכת חבירו דבר זה תלוי באומד הדעת ודעתו ז"ל הוא האדם הגדול מהרשד"ם ז"ל שאין לחלק ובשאר הראיות שהביא גם מה שהאריך וכתב שאין ראוי לעשות כן מ"מ חייב לברך וכו' אחרי נשיקת ידיו ורגליו לא כתב מהרשד"ם שאינו חייב לברך כי ודאי חייב וחייב אלא דעבד איסורא שהביא על עצמו חיובא לברך במקום שהיה יכול ליפטר בברכת חבירו דומיא דכהן גדול דהיה קורא על פה שלא להתחייב בברכה ואמר ר"ל משום ברכה שא"צ נמצא דאף דחייב לברך מיקריא ברכה שא"צ. אלא דמ"ש רבינו אין עונין אחריו אמן לאו בסוג זה קאי אף דכלול בתוכו, אלא היכא דיצא ידי חובתו ממש. ומ"ש בסוף הל' ברכות ולעולם יזהר אדם בברכה שא"צ רומז ביותר נדון דידן שלא יביא עצמו לברכה שא"צ.<br><b> עוד</b> ראיתי לו ז"ל כתב דאי לא דמיסתפי היה אומר דשלשה סוגי ברכה שא"צ הוו והשלישי הוא מי שיכול לפטור בשמיעה וקאמר רבינו דאדרבא מצוה בו יותר משלוחו ולא יכוין לצאת בשמיעה מאחר אלא יברך הוא בעצמו ודייק לה ממ"ש רבינו וירבה בברכות הצריכות יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> משום דקדוק קל כזה אינו סובל פירוש זה דתידוק מרישא איפכא דכתב וכן כל דבר שיסתפק לך אי טעון ברכה או לא עושין אותה בלא ברכה וכו' וזו היא הסוג השני שכתב הרב הנזכר וא"כ מ"ש רבינו עוד ולעולם יזהר אדם בברכה שא"צ וכו' ולדעתו זה מה הכונה בדבריו אלה אי דקא מספקא לאדם אי יברך או לא היינו הסוג השני וכבר כתבו ריש מילין ואי הסוג השלישי א"א דלדעת הרב לדעת רבינו אדרבה מצוה רמיא עליו לברך דמצוה בו יותר משלוחו וז"ש רבינו וירבה בברכות אלא ודאי דמ"ש רבינו ולעולם יזהר אדם בברכה שא"צ היינו הסוג השלישי דיכול להפטר עצמו בשמיעת חבירו וכדר"ל דסוגיית יומא ומ"ש וירבה בברכות אינו מדוקדק כ"כ ואפשר ליישבו דאם אדם נמלך והסיח דעתו מלאכול עוד וחזר בו לא ימנע אדם מלברך בחושבו דאיכא ברכה לבטלה אלא ירבה בברכות כיון דפנים חדשות באו לכאן, איך שיהיה כך היא חובתנו להליץ טוב בעד אדם גדול שדעתו רחבה.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..46ea2aef8bdedb39052be1cc823f85a6ed6230a1
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,86 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Service on the Day of Atonement
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Service_on_the_Day_of_Atonement
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>עיין </b> מ"ש בחידושיי פ"ט דתרומות ה"א.
+<b> עבר</b>
+<b> יה"כ הראשון חוזר לעבודתו והשני וכו' ואם עבד עבודתו כשירה.</b> וכתב מרן וז"ל ויש לתמוה על רבינו שפסק כר' יוסי ולא שבק מלמינקט לישנא דר' מאיר וכו' וי"ל דלישנא דכל מצות כהונה גדולה עליו כולל שני דברים אחד שהוא עובד בכהונה גדולה ב' שהוא אסור בדברים שכהן גדול אסור בהם ור"י לא פליג אלא וכו' אבל במאי דאסור בדברים שכהן גדול אסור בהם מודה דהא מדינא עובד בכהונה גדולה אם לא משום איבה וכו' עכ"ל.<br><b> וראיתי</b> להרב אש דת סדר במדבר כתב שדברי מרן תמוהים דאי איתא דר' יוסי מודה לר' מאיר דכהן שעבר כל מצות כהונה גדולה עליו לדברים שכהן גדול אסור עליו אלא שהחילוק הוא דוקא שאינו רשאי לעבוד משום איבה א"כ כדפריך הש"ס אימא סיפא אין בין כהן משמש לכהן שעבר אלא פר יום הכפורים הא לכל דבריהם זה וזה שוין אתאן לר"מ והוצרך לידחק וכו' הא כפי דבריו אמאי לא מוקי שמה שדקדק מתני' לומר כהן משמש היינו משום שהוא דוקא רשאי לשמש בעבודה ולא כהן גדול שעבר והיינו כר' יוסי דאתי כרבנן וכו' וכמ"ש הכ"מ וכו' עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> לא ראיתי מקום קושיא לדברי מרן דלעולם לא שייך לשון דאין בין זה לזה אלא כששניהם שוים וליכא הפרש ביניהם אלא ההוא דבר שפירש דאיכא ביניהם דומיא דכל הנך אין בין דתני מתני' שם במגילה משא"כ הך דאין בין כהן משמש לכהן שעבר דאיכא ביניהם דכהן משמש הוא עובד ככהן גדול גמור וכהן שעבר אינו יכול לעבוד משום איבה אלא דאם בדיעבד עבד עבודתו כשרה וא"כ רב המרחק ביניהם ואיך שייך לומר אין בין וכו' אלא וכו' ומשו"ה ס"ל לש"ס דהך מתני' ר"מ היא דוקא ולעולם כדכתב מרן ז"ל דלר' יוסי כל איסורי כהונה גדולה עליו וכן הסכים עמו הפר"ח שם ושרבינו נמשך אחר לשון התוספתא והכי איתא התם ר' יוסי אומר אע"פ שאמרו כל מצות כהונה גדולה עליו אינו כשר לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט עכ"ל. ובש"ס שם אמרו הלכה כר' יוסי. ואחר זמן רב נדפס ס' רוח אליהו עיי"ש סדר קרח מ"ש בזה.<br><b> וכתבו</b> בתוס' וז"ל תימה הלכתא למשיחא וכו' וי"ל דאיכא נפק"מ בזמן הזה לפרנס הממונה על הצבור ועבר מחמת אונס שכשיעבור האונס חוזר לשררתו וגם נוהגים כבוד לשני וכו' עכ"ל. וכתב הרב חידושי הלכות [מהרש"א] וז"ל והיינו ממ"ש רב יהודה חוזר לעבודתו וכ"כ התוס' בפ' ד' מיתות וקצת קשה דלהך מילתא לא הוה איצטריך למיפסק הלכתא כר' יוסי כיון דר"מ נמי קאמר הכי וכו' ויש ליישב עכ"ל. פי' דבריו דקשה לו במ"ש בתירוצם דחוץ דנפק"מ דגם נוהגים כבוד לשני משום דמעלין בקודש ולא מורידין ודוגמתו במעשה דר"ג וראב"ע דנפק"מ נמי לראשון דהיינו דפרנס הממונה על הציבור ועבר מחמת אונס שכשיעבור האונס חוזר לשררתו דנראה מתוך דבריהם דשני נפק"מ בין לראשון שחוזר לשררתו בין לשני דנוהגים כבוד לו יותר ממה שהיה מקודם דכל זה נלמד מר' יוסי ואהא גמגם וקשה לו קצת דלראשון א"צ ללמוד מר"י דגם מר"מ נלמד ולא היו צריכים לומר אלא דמר"י נלמוד לשני דוקא דנוהגים כבוד לו יותר ממה שהיה מקודם ולא ממש כראשון כסברת ר"מ דקאמר כל מצוות כהונה גדולה עליו ואהא כתב דיש ליישב כלומר דלא נחתו לומר דלראשון נמי נלמד מר"י אלא כדי לומר דבשני נותנים בו כבוד התחילו לפרש הענין וכתבו דנפק"מ לפרנס הממונה על הצבור ועבר וכו' שחוזר לשררותו דגם נוהגים כבוד בשני והוא לשון שלילה והלשון נרדף ור"ל דבראשון שהוא פשוט דלכו"ע חוזר לשררתו גם נוהגים כבוד בשני שהוא המחודש לר' יוסי משא"כ לר"מ שהוא שוה לראשון ואף שהלשון הוא קצת מגומגם יגיד עליו רעו דבריהם פ' ד' מיתות דף נ"א ופ' בית שמאי דף מ"ה שכתבו וז"ל ובפ"ק דיומא דפסקו כר' יוסי דראשון חוזר לעבודתו נפק"מ לנשיא או פרנס שנתמנה על הצבור ועבר מחמת האונס עכ"ל, ונראה ברור דר"ל דאיכא דוגמתו בזמן הזה דבמקום כהן גדול דבזמן המקדש איכא עכשיו נשיא או פרנס והלימוד מר"י הניחוהו בעל פה ולא הוצרכו לפרשו כי מובן הוא ממנו והיינו הך דהכא אלא דביומא ביארו יותר דידוע הוא דאין לשונם כלשון התוס' ממש דהתוס' דביומא הם מהר"מ מרוטנבורק. ושוב ראיתי להרב אש דת סדר במדבר שהעתיק דברי הרב חידושי הלכות אלו ותירץ בכוונת התוס' כדכתיבנא והוא לשון סתום הרבה ומתוך דברינו יתבארו דבריו היטב ושפיר מוכח כן מדברי הריטב"א וכן הרב זרע אברהם חלק חו"מ סי' כ"א כתב בתירוץ ב' וז"ל עוד וכו' דמאי דהוצרכו למילף הא דפרנס מר"י ולא מר"מ לפי שמר"מ דאמר כל מצות כהונה עליו שפירושו שמשמש בשמונה בגדים ככהן גדול א"כ גם בפרנס שניהם ישרתו בקדש דבשלמא גבי כהן גדול קרא לראשון משמש ולשני כהן שעבר כי אנו אין לנו אלא כהן גדול אחד כנודע אבל גבי פרנס וכיוצא אתה יכול לקיים שניהם ברם מר' יוסי שאמר שני ידחה ילפינן דראשון חוזר לעבודתו ושני ידחה ממקומו עכ"ל, והיינו הך מאי דכתיבנא בכוונתם והיא אמת ויציב דנמצא דתירוץ זה הוא לשני ולא לראשון אמנם מה שתירץ בראשונה דמה שלמדו התוס' בפרנס הוא ממ"ש ומודה ר' יוסי שאם מת ראשון שחוזר לעבודתו יעו"ש דבריו תמוהים הן מהדוחק עצמו הן דתלמודא בתחילה אמר הלכה כר"י ואח"כ ומודה ר"י שאם מת ראשון שני חוזר לעבודתו ועלה דהלכה כר"י כתבו התוס' הא דפרנס ודו"ק.<br><b> וכן</b> דבריו תמוהים במה שהקשה הקושיא על דברי התוס' בלשון זה ובדברי התוס' אלה יש לכת הקודמים מקום עיון דהא להא מילתא דפרנס וכיוצא מר"מ נמי ילפינן לה כי פליגי בשני וכו' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא הלכתא למשיחא עכ"ל, נראה מתוך קושייתו שהבין בדברי התוס' שכוונתם לתרץ דנפק"מ לפרנס הראשון שיחזור לשררותו ולא לשני כלל ואהא קשה לו שפיר דא"כ זה נלמד מר"מ ג"כ ואמאי אמרו הלכה כר"י אלא ודאי שהוא הלכתא למשיחא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא הלכתא למשיחא, ואחרי נשיקת ידיו ורגליו ליתא דלעולם דכתבו התוס' נפקותא גם בשני לפי הפשט אלא דקשה להו לכת הקודמים דניחא הנפקותא דכתבו בשני אבל בראשון לא היו צריכין להזכיר נפק"מ כי לראשון שחוזר לשררותו הוא לכו"ע וכמ"ש החידושי הלכות.<br><b> ושוב</b> ראיתי גם להמגן אברהם או"ח סי' קנ"ג ס"ק מ"ט כתב כדברי הרב זרע אברהם וז"ל וה"ה לפרנס שעבר מחמת אונס ומינו אחר תחתיו דכשיעבור האונס הראשון חוזר לשררותו כ"כ התוס' ביומא ודבריהם צ"ע דמ"מ אמאי אצטריך הש"ס למיפסק כר"י הא ר"מ נמי מודה בזה דראשון חוזר לעבודתו ואפשר שבא לומר שלא יהא לשני שום כבוד מפרנסות משום איבה דראשון וצ"ע, אח"כ מצאתי שהקשה הרש"א קושיא זאת עכ"ל. והנה הקשה אותה הקושיא כמו שהקשה הרב זרע אברהם הן בתירוצו שלט להבין כן ודברי התוס' עומדות כנגדו ככותל שכתבו וגם וכו' באופן שדבריו תמוהים טובא.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>עיין </b> מ"ש בסיפרי תועפות ראם דף ע"ד.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ולמה </b>
+<b> לא יקרא בספר אחר לפי שאין אחד קורא בשני ספרים משום פגם ראשון.</b> הכי איתא ביומא דף ע' ע"א ונייתי אחרינא ונקרי רב הונא וכו' אמר משום פגמו של ראשון וריש לקיש אמר משום ברכה שאינה צריכה ומי חיישינן לפגמא והאמר וכו' ואחד של ר"ח, תלתא גברי בתלתא ספרי ליכא פגמא חד גברא בתרי ספרי איכא פגמא עכ"ל.<br><b> והנה</b> רבינו לא כתב אלא טעמא דפגמו של ראשון ולא טעמו דר"ל משום ברכה שא"צ ויש להבין מי הביאו לזה דאימא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכולהו טעמי תריצי נינהו ומהיכא בא לו לומר דמ"ד משום פגמו חולק וסובר דאין כאן איסור ברכה שא"צ וכן מ"ד משום ברכה שא"צ לא ס"ל טעמא דפגמו של ראשון, וכן הרא"ש ביומא הביא השני תירוצים כנראה דס"ל דלא פליגי. ונראה דאף דרבינו לא הביא אלא התירוץ דפגמו של ראשון מ"מ אינו חולק אמאן דאמר משום ברכה שא"צ דזה ודאי פשוט ומוסכם דכל דאפשר למעט בברכות איכא איסורא דברכה שא"צ אלא דאתא לטפויי טעמא אחרינא משום פגמו של ראשון ונפק"מ לטעם זה לבעלמא לדידן דלא יקרא איש אחד בשתי תורות משום פגמו של ראשון ופסקו רבינו פי"ב מהל' תפילה הכ"ג יעו"ש ומה שלא הביא טעמא דר"ל משום ברכה שא"צ סמך על מ"ש פ"א מהל' ברכות הט"ו דכתב כל המברך ברכה שא"צ הרי זה נושא שם שמים לשוא ואף דהתם קאי במי שיצא ידי חובתו דהוי ממש ברכה שא"צ משא"כ הכא שמביא עצמו לידי ברכה מ"מ הן אמת דכן נראה מנדון הש"ס אשר ממנה העתיק רבינו דין זה מ"מ כיון דר"ל הוא מאריה דשמעתתא דהתם ור"ל הוא דהכא ש"מ ס"ל דהכל אחד כל שמברך או שכבר יצא ידי חובתו או שמביא עצמו לידי ברכה הכל הוי ברכה שאינה צריכה וזה שכתב רבינו שם כל המברך ברכה שא"צ סתמא ונמצא א"כ כבר כתב רבינו גם דברי ר"ל ולא פליגי וזו היא דעת מהרשד"ם בתשובה א' מחלק או"ח בדעת רבינו והוא קיצר בלשונו וכן נ"ל בפירוש דבריו ובזה ניצל ממה שהשיג עליו מורינו ורבינו הגדול שלמה הלוי ז"ל בתשובה הביאה מהר"א אלפ'אנדארי ז"ל בס' מרכבת המשנה פי"ב מהל' תפילה יעו"ש דרבינו לא ס"ל טעמא דברכה שא"צ ומ"ש בהל' ברכות הוא סוג אחר יעו"ש.<br><b> גם</b> מ"ש עליו דאם איתא דס"ל לרבינו טעמא דברכה שא"צ א"כ אפי' בס"ת אחד לא יוכל לקרות שני פעמים ורבינו פי"ב מהל' תפילה לא כתב אלא אדם אחד בשני ס"ת משום פגמו של ראשון וכו' יעו"ש י"ל דאה"נ דגם בס"ת אחד אסור לאדם אחד לקרות שני פעמים אלא דלדידן בזמננו זה אין אדם שיקרא שני פעמים בס"ת אלא שבירך ברכה אחרונה ושוב נמלך ורצה לקרוא פעם שניה ובזה ליכא ברכה שא"צ דפנים חדשות באו לכאן דרוצה לקרוא פעם שניה משא"כ בכהן גדול דאם קורא בס"ת אחר ובעשור לחדש דקורא בו בלא ברכה אחרונה מהקריאה ראשונה ודעתו עדיין לקרוא ובעשור כשיברך ראשונה א"כ כשמברך בספר שני מכח שהוא ס"ת אחר הוי ברכה שא"צ ולכך היה קורא בעל פה כדי שלא לברך ולא כן בשתי תורות בין בענין אחד בין בשני עניינים איכא פגמו של ראשון.<br><b> גם</b> אין מקום למה שהכריח ז"ל דמדש"ס שקיל וטרי לפרושי טעמא דפגמו של ראשון ואם איתא דחיישינן גם לברכה דא"צ מאי מקשה בש"ס ומי חיישינן לפגמו של ראשון מאחר דבלא"ה איכא טעמא דברכה שא"צ ואין לומר דמקשה לרב הונא דא"כ הו"ל למימר הניחא לר"ל וכו' יעו"ש, ולא ידעתי את שיחו דהא בפירוש קאמר ומי חיישינן לפגמא והוא פשוט דהכי קאמר דאיך קאמר טעמא דפגמו של ראשון והא הכא דקורין בשלש תורות ולא חיישינן לפגמו של ראשון דאה"נ דלטעם דברכה שא"צ לא קשה דשאני הכא דהוי ג' גברי משא"כ למ"ד משום פגמו דאיכא פגם גם הכא בשלש תורות וחדית דליכא משום פגם כיון דהוי ג' גברי ותצא דינא דאיכא משום פגמו של ראשון בשתי תורות משא"כ בס"ת אחד אלא דבס"ת אחד בנדון כהן גדול איכא טעמא אחרינא משום ברכה שא"צ מה שאינו שייך בזמננו ומשו"ה לא פסקו רבינו ונמצא א"כ דכל שיכול לפטור עצמו בלא ברכה אחרת איכא לתא דברכה שא"צ וכמ"ש ריש לקיש.<br><b> גם</b> מהאמור בסמוך בדעת רבינו אין מקום למה שהכריח הרב הנזכר בדעת הרא"ש דס"ל דשינויא דר"ל משום ברכה שא"צ לאו הלכה מדלא הביאה בפ' הקורא עומד, דמה דלא הביאה שם משום דלא נפק"מ לדידן לענין ס"ת כלל כמ"ש בסמוך משא"כ מתירוצא דרב הונא דנפק"מ לדינא מספר אחד לשני ספרים לדידן ולמה שנלמד משינויא דר"ל לבעלמא משום ברכה שא"צ כבר כתבה שם ביומא.<br><b> ומה</b> שהכריח ג"כ מדהרא"ש בשבת דף קי"ח השמיט דברי ר"י שסייע עצמו משינויא דר"ל ש"מ דלא ס"ל, אינו הכרח חדא דיש לדחות דקיצר בראיות וכבר כתב שינויא דר"ל שם ביומא בדוכתא, ועוד דמשם אין ללמוד אלא דלא יפסיק בינתים באכילתו אבל שלא יהו שתי הסעודות בשחרית ובהפסק גדול בינתים זה אינו נלמד משינויא דר"ל ולכן הביא הראיה אחת של תוס' ללמוד ממנה אפי' להפסק גדול בינתים וכ"ש בהפסק מעט ולא הוצרך להביא הראיה דר"י דאין ללמוד ממנה אלא להפסק בינתים.<br><b> ומה</b> שנסתייע מדברי הרא"ש בתשובה בענין סעודה שלישית לא הבנתיו דהא כתב בסוף דבריו וכשהוא מפסיק בסעודתו ומברך ברכת המוציא אין כאן משום מרבה בברכות שלא לצורך כיון שהוא מפסיק לכבוד שבת וכו' הרי דאי לאו משום כבוד שבת היה אסור משום ברכה שא"צ ונמצא דס"ל ההיא שינויא דר"ל וס"ל ז"ל דמשום כבוד שבת שגדול כבודו לא חשיב ברכה שאינה צריכה כי צריכה היא לכבוד השבת.<br><b> והשתא</b> דאתאן להכי תשובה מוצאת למה שלא הביא הרא"ש הא דר"י לפי שהוא חולק וס"ל דאף דשינויא דר"ל אמת מ"מ כאן דאיכא כבוד שבת לא חשיב שא"צ ולא הביא בפסקיו אלא שזמן סעודה שלישית מן המנחה ולמעלה אבל כשנמשך סעודתו עד הערב וצריך להפסיק אין קפידא משום ברכה שא"צ דצריכה היא משום כבוד שבת והוי חולק אר"י. נמצינו למדים שדעתו דכל דמברך משום כבוד שבת לא הוי ברכה שא"צ משא"כ בשאינו מברך אזל כבוד שבת וזה אינו דומה לנדונות אחרים שכתב מהרש"ל שרצה לענות אמן או להפטיר ודו"ק.<br><b> ומה</b> שחילק בין בירך בעצמו ליוצא ידי חובתו בברכת חבירו דבר זה תלוי באומד הדעת ודעתו ז"ל הוא האדם הגדול מהרשד"ם ז"ל שאין לחלק ובשאר הראיות שהביא גם מה שהאריך וכתב שאין ראוי לעשות כן מ"מ חייב לברך וכו' אחרי נשיקת ידיו ורגליו לא כתב מהרשד"ם שאינו חייב לברך כי ודאי חייב וחייב אלא דעבד איסורא שהביא על עצמו חיובא לברך במקום שהיה יכול ליפטר בברכת חבירו דומיא דכהן גדול דהיה קורא על פה שלא להתחייב בברכה ואמר ר"ל משום ברכה שא"צ נמצא דאף דחייב לברך מיקריא ברכה שא"צ. אלא דמ"ש רבינו אין עונין אחריו אמן לאו בסוג זה קאי אף דכלול בתוכו, אלא היכא דיצא ידי חובתו ממש. ומ"ש בסוף הל' ברכות ולעולם יזהר אדם בברכה שא"צ רומז ביותר נדון דידן שלא יביא עצמו לברכה שא"צ.<br><b> עוד</b> ראיתי לו ז"ל כתב דאי לא דמיסתפי היה אומר דשלשה סוגי ברכה שא"צ הוו והשלישי הוא מי שיכול לפטור בשמיעה וקאמר רבינו דאדרבא מצוה בו יותר משלוחו ולא יכוין לצאת בשמיעה מאחר אלא יברך הוא בעצמו ודייק לה ממ"ש רבינו וירבה בברכות הצריכות יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> משום דקדוק קל כזה אינו סובל פירוש זה דתידוק מרישא איפכא דכתב וכן כל דבר שיסתפק לך אי טעון ברכה או לא עושין אותה בלא ברכה וכו' וזו היא הסוג השני שכתב הרב הנזכר וא"כ מ"ש רבינו עוד ולעולם יזהר אדם בברכה שא"צ וכו' ולדעתו זה מה הכונה בדבריו אלה אי דקא מספקא לאדם אי יברך או לא היינו הסוג השני וכבר כתבו ריש מילין ואי הסוג השלישי א"א דלדעת הרב לדעת רבינו אדרבה מצוה רמיא עליו לברך דמצוה בו יותר משלוחו וז"ש רבינו וירבה בברכות אלא ודאי דמ"ש רבינו ולעולם יזהר אדם בברכה שא"צ היינו הסוג השלישי דיכול להפטר עצמו בשמיעת חבירו וכדר"ל דסוגיית יומא ומ"ש וירבה בברכות אינו מדוקדק כ"כ ואפשר ליישבו דאם אדם נמלך והסיח דעתו מלאכול עוד וחזר בו לא ימנע אדם מלברך בחושבו דאיכא ברכה לבטלה אלא ירבה בברכות כיון דפנים חדשות באו לכאן, איך שיהיה כך היא חובתנו להליץ טוב בעד אדם גדול שדעתו רחבה.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..765e90a9295fbc58e5f208ba604a185d500e66a0
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,161 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Chosen Temple
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות בית הבחירה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות בית הבחירה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כשבונין </b>
+<b> וכו'. עד בונין באבנים.</b> ועיין מ"ש מרן ודבריו תמוהים ממ"ש רבינו סמוך ונראה בהי"ג יעו"ש וכמ"ש בס' בירך יצחק סוף סדר תרומה. ולענ"ד נראה בשנדקדק לשון מרן שכתב וילפינן מיניה לבנין הבית והו"ל למימר וכ"ש לבנין הבית דהוא קיל טפי וכן סיים במכילתא ומה אם מזבח החמור אם רצה לשנות ישנה ק"ו לשאר כל הכלים עכ"ל, אשר מזה מוכרח דכונת מרן דאפי' דרבינו פוסק כתנא דואם מזבח אבנים תעשה לי הוא חובה ולא רשות והוי דוקא מאבנים וכדכתיב אבנים שלמות תבנה ולא כמאן דדריש ואם, אם רצה מאבנים עושה רצה של לבנים עושה והוי ואם ככל אם, מ"מ ס"ל כיון דמצינו תנא דדריש כן ומיקל דאם רצה מלבנים עושה אף דלא סבירא לן כוותיה מ"מ לבנין הבית דהוי קיל טפי פסקינן כוותיה וזה שכתב מרן לבנין הבית כלומר אף דלא פסקינן כוותיה מ"מ לבנין הבית למדינן מיניה. אמנם חזות קשה חזיתי במכילתא עצמה וז"ל ואם מזבח אבנים חובה או אינו אלא רשות ת"ל ואם מזבח אבנים אלא אם רצה לעשות של לבנים עושה של אבנים עושה והוי ב' דסתרן וודאי נ"ל דט"ס נפל וצ"ל דבר אחר אם רצה.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואסור </b>
+<b> לכל אדם וכו'.</b> וכתב רבינו בספר המצוות מצות עשה כ"א וז"ל היא שציונו לירא מן המקדש וכו' וכבר התבאר במקומות מן הש"ס שאין מותר לישב בעזרה אלא מלכי בית דוד וזה וכו' באומרו יתברך ומקדשי תיראו עכ"ל. הנה נתבאר מדבריו דאיסור זה דישיבה בעזרה הוא מן התורה ככל הנך דנפקי מקרא דומקדשי תיראו דלא יכנס בהר הבית במקלו וכו' ואפשר שלזה כיון רש"י שכתב פ"ז דסוטה דף מ' אין ישיבה בעזרה דאין כבוד שמים בכך ואפילו מלאכי השרת אין להן ישיבה עכ"ל, נמצא דמשום כבוד ומורא מה' הוא ויראת המקדש אינו אלא ממה שציוה על יראתו וכמ"ש כאן רבינו ועיין להמל"מ בזה ובארעא דרבנן אות האל"ף.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אסור </b>
+<b> לאדם וכו' או שיישן וכו' אלא בין צפון לדרום וכו'.</b> ועיין בב"י או"ח סי' ג' ביאור דבריו, ועיין בספרו הקצר שם שאסר לישן בין מזרח למערב אם אשתו עמו ועיין בב"ח פי' דבריו ושבזהר חולק והצריך עיון. וכתב החבי"ב דעכשיו אין נזהרים בכך דלא ידעינן כמאן נעביד או כש"ס דילן או כהזהר. ולא ידענא מה התנצלות הוא זה דהא כלל ידוע כשחולק הש"ס עם הזהר עבדינן כהש"ס, ועוד דהכא שאני דאפשר לפרש הש"ס כהזהר והוי ככו"ע ומה גם דרש"י פירש כן.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואם </b>
+<b> בטלו שמירה וכו'.</b> ונראה לענ"ד כונת רבינו ע"פ מ"ש מרן בה"א שהוא סיפרי זוטא והוא מ"ש בסיפרי וז"ל וזר לא יקרב אין לי אלא בלא תעשה בעשה מנין אמרת ושמרתם את משמרת הקדש נמצא דשמירת משמרת הקדש הוא העשה וקאי בין לזרים בין לכהנים והלוים ומה שסיים רבינו דאיכא לא תעשה ג"כ לכהנים וללוים הוא ממ"ש במכילתא הביאה רבינו בספר המצוות עשין כ"ב ולא תעשה ס"ז ושמרתם משמרת אין לי אלא בעשה דקאי ג"כ לכהנים וללוים בלא תעשה מנין ת"ל ושמרתם את משמרת הקדש והיינו כתוב שלאחריו ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח וא"כ העשה הוא כתוב אחד והלא תעשה הוא כתוב אחר ואף דהלא תעשה הוא על העשה ממש וכמ"ש רש"י סדר משפטים ליתן לא תעשה על העשה ועיין להחבי"ב בנימוקיו על רבינו. אך קשה על רבינו דלא כתב כשביטלו השמירה עברו גם העשה ודוק. ומתוך הכתוב כאן אין מקום למ"ש בספרי תועפות ראם סדר תצא בסוף לשון מוצא שפתיך יעו"ש שאין בהם לא טעם ולא ריח.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>חוץ </b>
+<b> מלילי שבת וכו'.</b> כתב מרן ואע"ג דקי"ל דאין שבות במקדש שאני הכא דאפשר בנרות הדולקים מערב שבת עכ"ל. וע"פ דבריו אלו הנה מקום אתי ליישב למאי דקשיא לי בש"ס בפ"ק דיומא אהא דתנן ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן השחיטה תנא לא היו מעסיקין אותו לא בנבל ולא בכינור אלא בפה דאמאי לא היו מעסיקין אותו בנבל וכינור הרי אין שבות במקדש ואיסור ניגון בנבל וכינור אינו אלא משום שבות גזרה שמא יתקן כלי שיר וכמ"ש רבינו פכ"ג מהל' שבת יעו"ש. אמנם כפי דברי מרן לא קשה כיון דהיה אפשר לעסוק עמו בפה לא התירו שבות אף דאין שבות במקדש. האמנם קשה לי טובא בדברי מרן ממ"ש איהו גופיה בפכ"ג מהל' שבת ה"ד וז"ל ואין להקשות מדתנן ביומא שהיו מכין לפני כהן גדול באצבע דשאני מקדש שאין בו שבות עכ"ל, ואי כדברי מרן דלכאן אמאי הותר להכות באצבע במקדש הרי אפשר להקיצו בענין אחר וכיון שכן אף במקדש איכא משום שבות וכמ"ש כאן. ונראה ליישב דעד כאן לא כתב מרן חילוק זה אלא דוקא בשבות חמור כגון הך דטלטול נר וכיוצא דקרוב הדבר שיבוא להטות ומכבה ומבעיר כל כי האי כיון דאפשר בלאו הכי לא התירו אבל גבי כהן גדול שמכין לפניו באצבע שהוא שמא יתקן כלי שיר שרחוק הדבר שמהכאת אצבע יבוא לתקן כלי שיר דבשלמא לנגן בכלי שיר קרוב הדבר שיבוא לתקן שמא יקלקל ע"י השיר ויתקנהו ומשו"ה לא היו מעסיקין אותו לכהן גדול אלא בפה וכדכתיבנא לעיל דהוי שבות חמור וכדכתיבנא ברם בהכאת אצבע שהוא שבות קל וכדכתיבנא אף שאפשר להקיצו בענין אחר לא חיישינן מאחר שאין שבות במקדש. ומצינו בדברי הראשונים חילוק בין שבות לשבות וכדכתיבנא וכמ"ש התוס' בעירובין דף ק"ב ע"ב ד"ה והעליון ובד"ה הא בלחה ששבות קטן התירו וגדול לא התירו יעו"ש א"כ ממנו נקח דס"ל בדעת רבינו דבשבות גדול אין להתיר כל שאפשר בלא"ה ובשבות קטן התירו במקדש אף דאפשר בלאו הכי וכדכתיבנא.<br><b> וראיתי</b> להרב מל"מ שהקשה על דברי מרן ממ"ש מהר"י איסרלן דלהקיש באצבעו בשבת לשתק את התינוק שרי והביא ראיה מדתנן בקש להתנמנם וכו' ולא מידק עלה משום שאין שבות במקדש וכו' ואם כדברי מרן על כרחך טעמא לאו משום דאין שבות וכו' דהא אפשר להקיצו בענין אחר וכו' עכ"ד, ואחר המחילה רבה דבריו תמוהים טובא דאיך הוה מצי להכריח דמותר משום דאי הוה אסור במקדש נמי הוה אסור כיון דאפשר להקיצו בענין אחר הרי מרן גופיה שהוא המחלק בכך בין כשאפשר בענין אחר ללא אפשר אפ"ה בההיא דכהן גדול דמכין לפניו ס"ל דמותר מטעם דאין שבות במקדש אף דאפשר להקיצו בענין אחר וכמ"ש בהל' שבת וא"כ על כרחך צריך לחלק בין ענין לענין וכבר חילקתי בעניותי בין שבות חמור כגון טלטול לשבות קל וכמ"ש לעיל וא"כ מה קושיא יש מדברי מהרי"א לחילוק זה.<br><b> ולענ"ד</b> בלא"ה נמי אין להקשות על מרן מדברי מהרי"א מאחר דבעיקר הדין פליגי דלרבינו אסור להכות באצבע בשבת ומהרי"א מתיר מכח ההיא סוגיא א"כ מרן מחלק לדעת רבינו אף דמהרי"א פליג בכך דכמו דפליג בעיקר הדין ה"נ פליג בחילוק זה. וע"פ חילוק זה דכתיבנא לדעת מרן בין שבות חמור לשבות קל ניחא מאי דהוה קשה על מרן מהא דאמרינן בעירובין דף ק"ג מתניתין חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה ויעו"ש בש"ס ולפי דברי מרן שכתב כאן דכל דאפשר בנרות הדלוקים מערב שבת לא דחינן שבת א"כ גבי יבלת נמי אפשר לעשותו מאתמול וכמו שיעו"ש שם בש"ס ובריש פ' אלו דברים בפסחים דף ס"א יעו"ש, וע"פ חילוק זה דכתיבנא יש ליישב דחתיכת יבלת הוא שבות קל ודו"ק.<br><b> עוד</b> הקשה הרב מל"מ ממ"ש רבינו בפ"ב מהלכות עבודת יום הכפורים שאם היה הכהן זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל וכו' ואי כדברי מרן למה היו עוברין על שבות כיון שהיה אפשר להחם מים דלית ביה איסורא יעו"ש. ולענ"ד יש ליישב דזה שכתב רבינו או מערבין מים חמין במי המקוה היינו בשאי אפשר לליבון עששיות דלכתחילה צריך עששיות והוא ע"פ הירושלמי שם ביומא דפריך ויחם לו חמין ומשני כדי שלא יהיו אומרים ראינו כהן גדול טובל במים שאובים והכי משמע לישנא דתלמודא דידן דאמר ר' יהודה עששיות של ברזל היו מטילין למים וכו' דלפרושי מתני' דקאמר ומחמין לו חמין קאתי וקאמר דהיינו ע"י עששיות ולא כדמשמע סתמא דמתני' דהיינו דמחמין לו מים וא"כ מוכרח מאחר דלא פליגי תלמודא דידן עם הירושלמי דמ"ש רבינו או מערבין מים חמין היינו בדיעבד היכא דלא ליבנו או היכא דאי אפשר לליבון אבל לכתחילה צריך ללבן ולא למים חמין והשתא משו"ה היו עוברים על שבות דרבנן בליבון כדי שלא יאמרו הכהן גדול טובל במים שאובין וכמ"ש בירושלמי ודוק. [מחתני רך וטוב נקצץ בלא זימניה החכם הנעלה יעקב הלוי נ"ע].
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f633734b8d0b12696b5134f870a366e40db87635
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Chosen Temple/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,164 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Chosen Temple
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות בית הבחירה
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_The_Chosen_Temple
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות בית הבחירה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>כשבונין </b>
+<b> וכו'. עד בונין באבנים.</b> ועיין מ"ש מרן ודבריו תמוהים ממ"ש רבינו סמוך ונראה בהי"ג יעו"ש וכמ"ש בס' בירך יצחק סוף סדר תרומה. ולענ"ד נראה בשנדקדק לשון מרן שכתב וילפינן מיניה לבנין הבית והו"ל למימר וכ"ש לבנין הבית דהוא קיל טפי וכן סיים במכילתא ומה אם מזבח החמור אם רצה לשנות ישנה ק"ו לשאר כל הכלים עכ"ל, אשר מזה מוכרח דכונת מרן דאפי' דרבינו פוסק כתנא דואם מזבח אבנים תעשה לי הוא חובה ולא רשות והוי דוקא מאבנים וכדכתיב אבנים שלמות תבנה ולא כמאן דדריש ואם, אם רצה מאבנים עושה רצה של לבנים עושה והוי ואם ככל אם, מ"מ ס"ל כיון דמצינו תנא דדריש כן ומיקל דאם רצה מלבנים עושה אף דלא סבירא לן כוותיה מ"מ לבנין הבית דהוי קיל טפי פסקינן כוותיה וזה שכתב מרן לבנין הבית כלומר אף דלא פסקינן כוותיה מ"מ לבנין הבית למדינן מיניה. אמנם חזות קשה חזיתי במכילתא עצמה וז"ל ואם מזבח אבנים חובה או אינו אלא רשות ת"ל ואם מזבח אבנים אלא אם רצה לעשות של לבנים עושה של אבנים עושה והוי ב' דסתרן וודאי נ"ל דט"ס נפל וצ"ל דבר אחר אם רצה.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ואסור </b>
+<b> לכל אדם וכו'.</b> וכתב רבינו בספר המצוות מצות עשה כ"א וז"ל היא שציונו לירא מן המקדש וכו' וכבר התבאר במקומות מן הש"ס שאין מותר לישב בעזרה אלא מלכי בית דוד וזה וכו' באומרו יתברך ומקדשי תיראו עכ"ל. הנה נתבאר מדבריו דאיסור זה דישיבה בעזרה הוא מן התורה ככל הנך דנפקי מקרא דומקדשי תיראו דלא יכנס בהר הבית במקלו וכו' ואפשר שלזה כיון רש"י שכתב פ"ז דסוטה דף מ' אין ישיבה בעזרה דאין כבוד שמים בכך ואפילו מלאכי השרת אין להן ישיבה עכ"ל, נמצא דמשום כבוד ומורא מה' הוא ויראת המקדש אינו אלא ממה שציוה על יראתו וכמ"ש כאן רבינו ועיין להמל"מ בזה ובארעא דרבנן אות האל"ף.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אסור </b>
+<b> לאדם וכו' או שיישן וכו' אלא בין צפון לדרום וכו'.</b> ועיין בב"י או"ח סי' ג' ביאור דבריו, ועיין בספרו הקצר שם שאסר לישן בין מזרח למערב אם אשתו עמו ועיין בב"ח פי' דבריו ושבזהר חולק והצריך עיון. וכתב החבי"ב דעכשיו אין נזהרים בכך דלא ידעינן כמאן נעביד או כש"ס דילן או כהזהר. ולא ידענא מה התנצלות הוא זה דהא כלל ידוע כשחולק הש"ס עם הזהר עבדינן כהש"ס, ועוד דהכא שאני דאפשר לפרש הש"ס כהזהר והוי ככו"ע ומה גם דרש"י פירש כן.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואם </b>
+<b> בטלו שמירה וכו'.</b> ונראה לענ"ד כונת רבינו ע"פ מ"ש מרן בה"א שהוא סיפרי זוטא והוא מ"ש בסיפרי וז"ל וזר לא יקרב אין לי אלא בלא תעשה בעשה מנין אמרת ושמרתם את משמרת הקדש נמצא דשמירת משמרת הקדש הוא העשה וקאי בין לזרים בין לכהנים והלוים ומה שסיים רבינו דאיכא לא תעשה ג"כ לכהנים וללוים הוא ממ"ש במכילתא הביאה רבינו בספר המצוות עשין כ"ב ולא תעשה ס"ז ושמרתם משמרת אין לי אלא בעשה דקאי ג"כ לכהנים וללוים בלא תעשה מנין ת"ל ושמרתם את משמרת הקדש והיינו כתוב שלאחריו ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח וא"כ העשה הוא כתוב אחד והלא תעשה הוא כתוב אחר ואף דהלא תעשה הוא על העשה ממש וכמ"ש רש"י סדר משפטים ליתן לא תעשה על העשה ועיין להחבי"ב בנימוקיו על רבינו. אך קשה על רבינו דלא כתב כשביטלו השמירה עברו גם העשה ודוק. ומתוך הכתוב כאן אין מקום למ"ש בספרי תועפות ראם סדר תצא בסוף לשון מוצא שפתיך יעו"ש שאין בהם לא טעם ולא ריח.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>חוץ </b>
+<b> מלילי שבת וכו'.</b> כתב מרן ואע"ג דקי"ל דאין שבות במקדש שאני הכא דאפשר בנרות הדולקים מערב שבת עכ"ל. וע"פ דבריו אלו הנה מקום אתי ליישב למאי דקשיא לי בש"ס בפ"ק דיומא אהא דתנן ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן השחיטה תנא לא היו מעסיקין אותו לא בנבל ולא בכינור אלא בפה דאמאי לא היו מעסיקין אותו בנבל וכינור הרי אין שבות במקדש ואיסור ניגון בנבל וכינור אינו אלא משום שבות גזרה שמא יתקן כלי שיר וכמ"ש רבינו פכ"ג מהל' שבת יעו"ש. אמנם כפי דברי מרן לא קשה כיון דהיה אפשר לעסוק עמו בפה לא התירו שבות אף דאין שבות במקדש. האמנם קשה לי טובא בדברי מרן ממ"ש איהו גופיה בפכ"ג מהל' שבת ה"ד וז"ל ואין להקשות מדתנן ביומא שהיו מכין לפני כהן גדול באצבע דשאני מקדש שאין בו שבות עכ"ל, ואי כדברי מרן דלכאן אמאי הותר להכות באצבע במקדש הרי אפשר להקיצו בענין אחר וכיון שכן אף במקדש איכא משום שבות וכמ"ש כאן. ונראה ליישב דעד כאן לא כתב מרן חילוק זה אלא דוקא בשבות חמור כגון הך דטלטול נר וכיוצא דקרוב הדבר שיבוא להטות ומכבה ומבעיר כל כי האי כיון דאפשר בלאו הכי לא התירו אבל גבי כהן גדול שמכין לפניו באצבע שהוא שמא יתקן כלי שיר שרחוק הדבר שמהכאת אצבע יבוא לתקן כלי שיר דבשלמא לנגן בכלי שיר קרוב הדבר שיבוא לתקן שמא יקלקל ע"י השיר ויתקנהו ומשו"ה לא היו מעסיקין אותו לכהן גדול אלא בפה וכדכתיבנא לעיל דהוי שבות חמור וכדכתיבנא ברם בהכאת אצבע שהוא שבות קל וכדכתיבנא אף שאפשר להקיצו בענין אחר לא חיישינן מאחר שאין שבות במקדש. ומצינו בדברי הראשונים חילוק בין שבות לשבות וכדכתיבנא וכמ"ש התוס' בעירובין דף ק"ב ע"ב ד"ה והעליון ובד"ה הא בלחה ששבות קטן התירו וגדול לא התירו יעו"ש א"כ ממנו נקח דס"ל בדעת רבינו דבשבות גדול אין להתיר כל שאפשר בלא"ה ובשבות קטן התירו במקדש אף דאפשר בלאו הכי וכדכתיבנא.<br><b> וראיתי</b> להרב מל"מ שהקשה על דברי מרן ממ"ש מהר"י איסרלן דלהקיש באצבעו בשבת לשתק את התינוק שרי והביא ראיה מדתנן בקש להתנמנם וכו' ולא מידק עלה משום שאין שבות במקדש וכו' ואם כדברי מרן על כרחך טעמא לאו משום דאין שבות וכו' דהא אפשר להקיצו בענין אחר וכו' עכ"ד, ואחר המחילה רבה דבריו תמוהים טובא דאיך הוה מצי להכריח דמותר משום דאי הוה אסור במקדש נמי הוה אסור כיון דאפשר להקיצו בענין אחר הרי מרן גופיה שהוא המחלק בכך בין כשאפשר בענין אחר ללא אפשר אפ"ה בההיא דכהן גדול דמכין לפניו ס"ל דמותר מטעם דאין שבות במקדש אף דאפשר להקיצו בענין אחר וכמ"ש בהל' שבת וא"כ על כרחך צריך לחלק בין ענין לענין וכבר חילקתי בעניותי בין שבות חמור כגון טלטול לשבות קל וכמ"ש לעיל וא"כ מה קושיא יש מדברי מהרי"א לחילוק זה.<br><b> ולענ"ד</b> בלא"ה נמי אין להקשות על מרן מדברי מהרי"א מאחר דבעיקר הדין פליגי דלרבינו אסור להכות באצבע בשבת ומהרי"א מתיר מכח ההיא סוגיא א"כ מרן מחלק לדעת רבינו אף דמהרי"א פליג בכך דכמו דפליג בעיקר הדין ה"נ פליג בחילוק זה. וע"פ חילוק זה דכתיבנא לדעת מרן בין שבות חמור לשבות קל ניחא מאי דהוה קשה על מרן מהא דאמרינן בעירובין דף ק"ג מתניתין חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה ויעו"ש בש"ס ולפי דברי מרן שכתב כאן דכל דאפשר בנרות הדלוקים מערב שבת לא דחינן שבת א"כ גבי יבלת נמי אפשר לעשותו מאתמול וכמו שיעו"ש שם בש"ס ובריש פ' אלו דברים בפסחים דף ס"א יעו"ש, וע"פ חילוק זה דכתיבנא יש ליישב דחתיכת יבלת הוא שבות קל ודו"ק.<br><b> עוד</b> הקשה הרב מל"מ ממ"ש רבינו בפ"ב מהלכות עבודת יום הכפורים שאם היה הכהן זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל וכו' ואי כדברי מרן למה היו עוברין על שבות כיון שהיה אפשר להחם מים דלית ביה איסורא יעו"ש. ולענ"ד יש ליישב דזה שכתב רבינו או מערבין מים חמין במי המקוה היינו בשאי אפשר לליבון עששיות דלכתחילה צריך עששיות והוא ע"פ הירושלמי שם ביומא דפריך ויחם לו חמין ומשני כדי שלא יהיו אומרים ראינו כהן גדול טובל במים שאובים והכי משמע לישנא דתלמודא דידן דאמר ר' יהודה עששיות של ברזל היו מטילין למים וכו' דלפרושי מתני' דקאמר ומחמין לו חמין קאתי וקאמר דהיינו ע"י עששיות ולא כדמשמע סתמא דמתני' דהיינו דמחמין לו מים וא"כ מוכרח מאחר דלא פליגי תלמודא דידן עם הירושלמי דמ"ש רבינו או מערבין מים חמין היינו בדיעבד היכא דלא ליבנו או היכא דאי אפשר לליבון אבל לכתחילה צריך ללבן ולא למים חמין והשתא משו"ה היו עוברים על שבות דרבנן בליבון כדי שלא יאמרו הכהן גדול טובל במים שאובין וכמ"ש בירושלמי ודוק. [מחתני רך וטוב נקצץ בלא זימניה החכם הנעלה יעקב הלוי נ"ע].
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f72c5632c14ac56fbc1ea634262f9ba2963bd304
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,190 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>השוחט </b>
+<b> וכו'.</b> ועיין מ"ש מרן וז"ל ואיכא תנא דפליג עלה ואע"ג דלא אידכר ההוא תנא הכא בגמ' וכו' עכ"ל. ודבר ה' בפיהו אמת דאיכא תנא דפליג עלה הובא בפסחים דף מ"א ע"א ת"ר יכול אכל כזית חי יהא חייב וכו' עד ת"ל כי אם צלי אש ומן התימה על מרן דלא הזכירו. ואש"ס גופיה אני תמיה איך מההיא ברייתא דהמקדיש בעלי מומין מותיב מינה ואסיק בתיובתא אחרי דאיכא ברייתא אחריתא בר פלוגתא הובאה בפסחים. גם בש"ס פסחים גופא יש להפליא אחרי דהביאו ההיא ברייתא דהביאו פלוגתא דאביי ורבא כמי שהוא ענין זר ולא קאמר דברייתא ההיא פליגא דחד מינייהו וגם נמצא דאביי ורבא פליגי בפלוגתא דתנאי. וכן קשה לי בש"ס בסנהדרין דף ס"ג דהביא מדרבי אבין דעל כולהו לא לקי משום דהוי לאו שבכללות וכו' יעו"ש להורות דזה מוסכם והא איכא תנא שהביא הש"ס בתמורה דכתיבנא דס"ל דאף בלאו שבכללות לוקה. ולזה יש ליישב ע"פ מ"ש התוס' שם דהרגישו מעין זה מפלוגתא דאביי ורבא וחילקו דאף מאן דאמר התם דלקי הכא מודה דלא מפרש קרא יעו"ש והתם מפרש קרא דכתיב ומהם לא תתנו וכו' ומשמע בין כולו בין מקצתו. ומ"מ על התוס' יש לגמגם דהו"ל לכתוב כן על ההיא דתמורה. ושוב ראיתי להרשב"א סי' קמ"א שכתב כדברי התוס' וז"ל ומיהו הדברים עתיקים שענין לאו שבכללות בש"ס אינו כולו על צד אחד אלא יש שכולן מודים בו שאין לוקין עליו כאותה האמורה בסנהדרין המגפף וכו' ויש שלוקין עליו כדעת רבא בפ' ראשון דתמורה גבי המעלה אברי בעלי מומין לגבי מזבח ויש שנחלקו בהן אביי ורבא בנא ומבושל וכיוצא בהן והלכה כמאן דאמר אין לוקין ומסתברא לי משום דשינה פלוגתייהו בפלוגתא דתנאי בפ"ק דכריתות דתניא שור וכו' לא תאכלו לחייב על כל אחד ואחד [וכו'] וחכ"א אינו חייב אלא אחת וקאמר עלה נימא בהא קמיפליגי דר' ישמעאל סבר לוקין על לאו שבכללות ורבנן סברי אין לוקין ודחינן לעולם סבר ר"י אין לוקין וכו' ושקלו וטרו טובא שלא להעמיד לר"י דסובר לוקין ואפילו נאמר דפליגי בהכי הלכה כחכמים וכיון שכן אפילו אית לרבא לוקין לא קי"ל כוותיה אלא שעדיין צ"ע אמאי לא אותיבו בש"ס למ"ד לוקין עכ"ל, הרי שכתב כדעת התוס' דשניא ההיא דהמגפף וכו' וכולהו מודו דאין לוקין על אותו לאו שבכללות ובההיא דתמורה כתב דהלכה כרבא דשניא ההיא ג"כ והיינו כדכתיבנא. ומתשובות הרשב"א הלזו תשובה מוצאת להאי דינא דפסק רבינו כאן דשאני הא דתמורה דהלכה כרבא וא"צ למה שהאריך הוא ואישתמיטתיה מיניה הך תשובת הרשב"א וכפי דברי הרשב"א הללו מתיישב מה שהקשינו אגופא דש"ס דאסיק בתיובתא לפי דשניא הא דתמורה מההיא דפסחים, אבל קשה למרן דלא דרך בדרך זה. ולמה שהקשה הרשב"א דלא אותיבו בש"ס למ"ד לוקין מההיא ברייתא לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דמאן דאמר לוקין יאמר אנא דאמרי כר' ישמעאל ולא יאמר דשאני ההיא כמ"ש בש"ס ומה תאמר דפליגי בפלוגתא דתנאי ברייתא לא שמיע להו.<br><b> ומהך</b> סוגיא דסנהדרין אני תמיה אמה שכתב הרב ראש יוסף חו"מ ריש סי' כ"ז דלא מיקרי לאו שבכללות אלא כעין לאו דלא תאכלו על הדם דמשמע מיניה ענינים הרבה מובדלים זה מזה אבל היכא שהלאו אינו כולל אלא ענין אחד כגון לאו שבקללה אע"פ שיצא ממנו איסור לגופין מוחלקין לא שייך ביה לאו שבכללות וכו' יעו"ש והרי בהאי סוגיא היפך זה דמגפף ומנשק וכו' דומה לקללה. ושוב ראיתי שדברי הרב הן דברי התוס' בסנהדרין דף ס"ג ע"ב ד"ה שלא ידור ומה שהקשינו יישבו התוס' שם ע"א ד"ה על יעו"ש.
+
+Halakhah 5
+
+<b>אחד </b>
+<b> בעל מום קבוע או בעל מום עובר אם הקריבו עובר שנאמר לא תזבח וכו'.</b> וכתב מרן משם ס' המצוות לרבינו שהוא מהסיפרי יעו"ש. הילך מ"ש מרן החבי"ב בכנסת הגדולה כללי הפוסקים סי' כ"ח בשם תומת ישרים דהיכא דהסיפרא והסיפרי מוכחים היפך שיטת הש"ס דרך רבינו לפסוק כוותייהו דהא הכא פסק כהסיפרי היפך ש"ס ערוך בבכורות דף י"ד ע"ב דהתם דריש לה הכי אמר ר' אלעזר מנין לזובח בהמה בעלת מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות שהוא בלא תעשה שנאמר לא תזבח לה' אלהיך וכו' הרי דפסק כהסיפרי נגד הש"ס וזה שכתב הרב תומת ישרים וז"ל וכן מצאנו בכמה מקומות היכא דהסיפרא או סיפרי או תורת כהנים או הירושלמי מוכחים כן אף דשיטת הש"ס לא ריהטא הכי פוסק היפך שיטת הש"ס דוק ותשכח בכמה דוכתי ומכללם הל' מלוה ולוה פ"ה מצוה להשיך לנכרי והשיב עליו הר"א וז"ל ואולי טעה במ"ש בסיפרי הרי לך שהרמב"ם סמך על סיפרי והניח ש"ס דאיזהו נשך ואף הראב"ד משמע שהיה נח לו אלא מפני שטעה וכו' עכ"ל, הרי שכתב דלאו דוקא בהל' מלוה ולוה אלא דוק ותשכח כמה דוכתי והרי לך שהבאתי חד מינייהו. ולפי הכתוב אין מקום למ"ש הרב יד מלאכי כללי הרמב"ם ס"ט על דברי הר"ב תומת ישרים וז"ל ועוד שעמד על עיקרן של דברים בתומת ישרים וראיתי שעיקר ראיותיו בזה הוא ממ"ש פ"ה מהל' מלוה וכו' ועל כגון דא לא שייך לומר דרכו של הרמב"ם כיון דאחת היא ופרסמה הכתוב ונסתייע בזה מדברי הר"י די ליאון יעו"ש, ואתמהא וכי לא ראה שכתב התומת ישרים דוק ותשכח בכמה דוכתי ומכלל הל' מלוה ולוה והרי לך מה שהבאתי ולא אחד הוא ולא שנים ג"כ נינהו דכן פסק ג"כ בהל' רוצח פ"א דרוצח ניתן להצילו בנפשו מוקצותה את כפה והשיג עליו הר"א דפסק כסיפרי נגד הש"ס הרי דדרכו בכך ואפי' נגד הש"ס ובג' הויא חזקה. גם הרב מהר"א חאקו הביא דבריו הרב לשון ערומים בלשונות הרא"ם סדר תצא כתב וז"ל ולהרמב"ם לק"מ דדרכו לפסוק כסברת הסיפרי אפי' נגד ש"ס דילן וכמ"ש מהר"י קולון עכ"ל. ומ"מ כפי כל הכתוב צ"ע מה שהשיב רבינו לחכמי לוניל הביאו המגדל עוז פי"ב דנדרים דכל דדרשת הסיפרי לא הוזכרה לא בש"ס בבלית ולא בש"ס ירושלמי ליתא לההיא דרשא יעו"ש, והאמת דצריך להתיישב בזה לפי הענינים.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אבל </b>
+<b> אם היתה אוזן וכו' קטנה אפי' עד כפול כשרה.</b> עיין בכ"מ ולח"מ ונמצא א"כ דפסק דלא כמתני' משום רבנן דברייתא ולכאורה קשה דהוי היפך דף מ"א על מתני' דתני על אלו מומין שוחטין את הבכור הקשו בש"ס הא תו למה לי וכו' אלא איידי דתני ג' הוסיף וכו' וקתני ואתי כיחידאה וקא סתים ליה ככולהו על אלו מומין וכו' ע"כ, ופי' רש"י ד"ה וקתני ואתי וכו' והדר תני ואתא במומין שאינה סתמא אלא יחידאי קא אמרי לה כגון וכו' וסוף דבריו פליגי רבנן עלייהו להכי הדר וסתם וכו' עכ"ל, הרי דכל הני סתמי כיחידאי הלכתא נינהו ואיך פסק רבינו דלא כמתני'. ולא קשה כלל דרבינו לא הוה גריס בש"ס תיבות אלו וקתני ואתי כיחיד דיחידאה כמו שנראה מפי' המשנה שלו וכן מדברי הרע"ב בפי' המשנה, וכוונת הש"ס דמשום הנך ג' דלא הודו לו ואמרו לא שמענו וכו' קאמר על אלו מומין שוחטין כיחידאה והיינו טעמא כיון דבי"ד של אחריהם אמרו הרי זה מום אבל בשאר הפרק כל דמצינן דפליגי עליה דמתני' פסקינן כרבים וכל דלא מצינן דפליגי פסקינן כמתני' אף דיחידאה נינהו ומ"מ פסק רבינו הכא כברייתא דרבים נינהו נגד המתני' ומשא"כ בשאר המומין דלא נמצא חולק פסק כולהו דמתני'. ואצלי הדל האי גירסא דרש"י תמוה היא אצלי דכיון דרבינו הקדוש ידע דבכל אלו הדינים ליכא חולק ומשו"ה סתמן להלכתא אף דהן יחידאי איך חשש שמא יטעה הטועה ולא יפסוק הלכתא כהנך מתני' משום דשמא פליגי רבנן ומי הוא זה (ואיזי) [ואיזה] הוא שיפסוק נגד מתני' משום ספקא דאיכא מאן דפליג אתמהא, וכ"כ התוס' יו"ט במשנה זאת דרבינו והרע"ב לא גרסי כגירסת רש"י וכבר ברירנא דגם מחיבורו בס' היד מורה כן מדפסק באזנו אחת גדולה ואחת קטנה כפול כשרה דלא כמתני' ומן התימה על שושנים לדוד שכתב על דברי התוס' יו"ט וז"ל להרמב"ם ודאי א"א לומר שהוא ז"ל פסק לכולהו דיחידאי וכו', ואין מקום לדבריו כלל וכדכתיבנא דאדרבא נהפוך הוא ודוק.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עיין </b> בסיפרי תועפות ראם דף נ"ו ע"ג.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>עיין </b> מה שנסתפק הרב מל"מ ומאי דקא פשיט מדברי רבינו ומאי דדחי לה הרב שער המלך, ויפה כח הדוחה. ואף גם זאת מאי דקא פשיט מדברי התוס' בערכין דף י"ח יעו"ש מה שכתבו וסיים הוא על דבריהם ואם איתא וכו' ליתא דהא משכחת לה תמידין בראש השנה וכגון שנולדו בר"ה וידעינן שכלו לו חדשיו אלא ודאי דאפי' דידעי שכלו לו חדשיו לא מהני אלו דבריו. לענ"ד יש לדחות דשפיר מקשו התוס' דאי לא תימא הכי היאך נמצא תמידין כשרים לר"ה וכו' דלו יהי דבידוע שכלו לו חדשיו מהני מ"מ זו אינו שכיח שיהיו נולדים בר"ה וידוע שכלו חדשיו. עוד ראיתי לו ז"ל עומד ותמיה על הרב פרי חדש במה שהבין בכונת הש"ס בפרק כל הבשר מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה וכו' דפירושו מחוסר זמן דקודם יום הח' יעו"ש באורך.<br><b> ולענ"ד</b> נראה כמו שהבין הפר"ח דמחוסר זמן דש"ס הוא אותו דקודם ח' ימים דאי לאו הכי מה הלשון אומרת בש"ס מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה והכי הו"ל למימר מדאסר רחמנא לגבוה דהיינו אותו ואת בנו דמקודשין דעליה אנו קיימין ולמה קרא לו שם זה דמחוסר זמן והוא יתר אלא ודאי דקאי למחוסרי זמן דקודם ח' ימים והכי פירושא דש"ס אותו ואת בנו ליתסר באכילה כיון דאסרו הכתוב משום היותו מחוסר זמן דהיום לא חזי לשחיטה ולמחר חזי ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן דקודם ח' ימים והיינו דקודם ח' ימים אסריה רחמנא ואפי' דכלו לו חדשיו והוי דומה לאותו ואת בנו דהיום אסור ומחר שרי והתם יום ז' אסור לח' שרי ולמה איצטריך לאוסרו לגבוה כיון דמחוסר זמן להדיוט נמי אסיר אלא ודאי דלהדיוט שרי ולעולם דבכלו לו חדשיו בחולין שרי באכילה ולא הוו סוג אחד כלו לו חדשיו דחולין עם כלו לו חדשיו דקרבן דכלו לו חדשיו דחולין כיון שיצא מכלל נפל לא חשיב כנבלה ושריא משא"כ בקרבן אף דכלו לו חדשיו ויצא מכלל נפל אפ"ה אסריה רחמנא ומחוסר זמן דקרבן דמי למחוסר זמן דאותו ואת בנו וזה אפשר בכונת רש"י שכתב אותו ואת בנו אינו אלא מחוסר זמן שהיום אסור ולמחר מותר עכ"ל, כלומר דומה אותו ואת בנו למחוסר זמן דח' ימים כי גם אותו ואת בנו חשיב מחוסר זמן דלמחר חזי.<br><b> אמנם</b> מצד אחר חזינא דא"א פירוש זה בש"ס מכל וכל דהא אי לאו דכתב רחמנא ומיום הח' ירצה מהיכא הוה ידעינן דעד יום הח' פסול לקרבן וכי מאותו ואת בנו ילפינן לאסור לגבוה פחות מח' ימים לא ראי זה כראי זה והיכי אמרינן מדאסר רחמנא מחוסר זמן וכו' כלומר דלא הוה צריך קרא למיכתביה דילפת לה מהדיוט דהשתא להדיוט אסיר לגבוה מיבעיא אלא ודאי דלהדיוט שרי והא מהדיוט שהוא אותו ואת בנו איך ילפינן לפחות מח' ובשלמא במ"ש המל"מ ז"ל דכונת הש"ס הוא מחוסר זמן דאותו ואת בנו ניחא דקא פשיט דשרי להדיוט אותו ואת בנו ממאי דחזינן דאותו ואת בנו אסרו לגבוה ואי אסיר להדיוט אין צריך לאוסרו לגבוה וצריך לידחק בלשון הש"ס.<br><b> עוד</b> כתב הרב מל"מ וז"ל ולא ידעתי למה לא ביאר וכו', ליתא דהא כתבו לקמן בסוף ה"י וז"ל וכן המקדיש מחוסר זמן ה"ז כמקדיש בעל מום עובר ואינו לוקה וכו'. ואף שדימהו למקדיש בעל מום עובר והוא מסוגיית מעילה דף י"ב ע"א מ"מ הא כתב הדין.<br><b> עוד</b> כתב וז"ל ובפ' ולד חטאת אמר מתקיף לה וכו' יעו"ש, יפה הקשה עמיתי החכם השלם שב"ע נר"ו דשאני התם דאיירי בעופות ויש לחלק ביניהם כמו דאיתא שם במעילה דף י"ב ע"א יעו"ש. ודרך אגב ראיתי להתוס' שם בתמורה דף י"ט ע"ב ד"ה אף וז"ל וי"ל דהני מילי לכתחילה מיהו אם עבר והקדיש קדוש דילפינן ליה מבכור עכ"ל, והמה תמוהים אחרי ראות הסוגיא דבכורות דף כ"א ע"ב דמאי דיליף הוא מעשר בהמה דוקא דיליף ליה מהעברה העברה ולא שאר קדשים ומשו"ה אף לכתחילה שרי להקדיש ואף דנאמר דתיבות דילפינן ליה מבכור הם יתרות וט"ס הן שכן בזבחים דף קי"ב ע"ב ד"ה היתר לא סיימו כן יעו"ש עדיין אין דבריהם מובנים דא"כ איך בתמורה מערב למחוסר זמן דבעלמא עם מחוסר זמן דמעשר בהמה דההיא דמעשר בהמה אפילו לכתחילה מקדיש לה דיליף מבכור משא"כ בשאר קדשים. גם במה שתפסו דבורם מסיפא דברייתא אינו מובן דהברייתא היא גופא איתא בבכורות ולק"מ אלא אי קשה הוא ממ"ש בש"ס והרי מחוסר זמן וכו' כמ"ש בבכורות. גם דבריהם דבכורות ד"ה מחוסר זמן וכו' היינו במעשר בהמה וכו' עכ"ל, המה תמוהים מההיא דחולין דף פ"א שהיה ר' שמעון אומר כל הראוי לבא לאחר זמן הרי הוא בלא תעשה ואין בו כרת וכן כתבו רש"י והתוס' בתמורה דף י"ט והיא משנה בזבחים דף קי"ב ע"ב ונראה בבירור דאיירי בשאר קדשים וכן במעילה דף י"ב יעו"ש. ובר מן דין מצד עצמם דבריהם אינם מובנים דהם הקשו ממ"ש בתמורה הרי מחוסר זמן דלא חזי וכו' א"כ איך מתרצים דהיינו במעשר בהמה א"כ קושיית הש"ס לא קשה מידי דשאני מחוסר זמן ממעשר בהמה באופן דכל דבריהם צ"ע.<br><b> וכעת</b> חזינא דכונתם הכי דמ"ש בתמורה דבקדשים אם עבר והקדיש קדוש דיליף כן מבכור היינו בלכתחילה הוא דאסור אבל בדיעבד קדוש ולאו ממש דומיא דבכור והשתא הכי ריהטא סוגיא שם בתמורה והרי מחוסר זמן דלא חזי ואמר ר' שמעון דקדוש פי' דלא חזי לכתחילה בקדשים ומשני שאני מחוסר זמן דיליף מבכור כדתניא וכו', והא כדאיתיה והא כדאיתיה דלמעשר בהמה אף לכתחילה נכנס לדיר להתעשר דומיא דבכור ממש ולשאר קדשים דוקא בדיעבד שרי כבכור ברם לאו ממש כבכור ומ"ש בבכורות ואדיליף מבכור נילף מקדשים ר"ל דמעשר אדנילף מבכור לומר דאפי' לכתחילה שרי נילף מקדשים דילפי מבכור דלא שרי אלא בדיעבד אבל לא לכתחילה אבל לעולם הבכור הוא המלמד בין לקדשים בין למעשר בהמה והא כדאיתיה והא כדאיתיה ואף דהתוס' בזבחים דף קי"ד כתבו סתמא דקדשים במחוסר זמן קדשי וליכא אלא איסור עשה דביום הח' ירצה כונתם דלא אמרינן ואי לאו לא ירצה ואפי' בדיעבד כיון דחזינן בבכור דאף לכתחילה מהני ומכח בכור מפרשינן לקרא דלא ירצה בלכתחילה ודבריהם בזבחים ותמורה חדא היא, וכל זה לא ימלט מן הגמגום אמנם זו היא כונתם, ובבכורות חלוקים בעיסתם דלא תירצו כמו שתירצו בתמורה לחלק בין לכתחילה לדיעבד אלא חילקו דמ"ש שם בתמורה הרי מחוסר זמן דלא חזיא ואמר ר"ש קדוש היינו במעשר בהמה וכו' אבל בשאר קדשים מודה ר"ש ולפירושם מ"ש הש"ס שם והרי מחוסר זמן וכו' איירי במעשר בהמה ואהא תירץ שאני מחוסר זמן דיליף מבכור וכו' דלא כפי' רש"י והתוס' שם בפירושא דהך קשיא והרי וכו', ולפי"ז אה"נ דבקדשים גם בדיעבד לא מהני וכפשטא דסוגיא דבכורות. אבל קשה לדבריהם דניחזי אנן מאי מקשה הש"ס בתמורה והרי מחוסר זמן וכו' דהיינו במעשר בהמה ולדידיה מי ניחא הרי בקדשים דלא קדשי במחוסר זמן והוי היפך מחוסר זמן דמעשר בהמה, וצריך לתרץ שאני מעשר בהמה דיליף מבכור וא"כ לא קשה כלל והרי (מעשר) [מחוסר זמן] דהוי מעשר בהמה וכו'.<br><b> ובהיותי</b> בזה חזות קשה חזינא לרש"י במעילה דף י"ב ד"ה אלא לרבנן מ"ש מחוסר זמן דבהמה וכו' מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר וכו' ע"כ, והא מסוגיא דבכורות נהרא נהרא ופשטא דהך דמחוסר זמן נכנס לדיר הוא לר' שמעון ורבנן חלוקין עליו יעו"ש בפירוש וכך היא מתני' מפורשת בבכורות דף נ"ז דמחוסר זמן אינו מתעשר והיא רבנן דר"ש וא"כ מאי קשיא לרבנן אלא הקושיא היא לרבנן מ"ש ממחוסר זמן דקדשים דבדיעבד קדשי והיינו כמ"ש התוס' בתמורה ונמצא סוגיא זאת מכרחת לפי' התוס' הנזכר ושוב ראיתי אחר זמן להמל"מ פ"ב דמעילה הט"ז תמה על רש"י כן ועיין בהלכה זאת בסיפרי תועפות ראם דף ק"ו.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>הרובע </b>
+<b> ונרבע וכו'.</b> הכי איתא במתני' בכורות דף מ"א ואלו שאין שוחטין לא במקדש וכו' ושנעבדה בו עבירה וכו' ובש"ס מנא הני מילי דת"ר מן הבהמה להוציא רובע ונרבע וכו' ונמצא דפירושא דמתני' דנעבדה בו עבירה היינו רובע ונרבע וכן מחד מיעוטא נתמעטו דשניהם שוים ומן התימה על רש"י במתני' שכתב ושנעבדה בו עבירה שנרבע ע"כ, והו"ל למימר רובע ונרבע. וכן הרע"ב כתב בפי' שניהם ונכנס ברובע וסיים בנרבע ובכונה כתב כן ודלא כהתוס' יו"ט דכתב [לא] דקדק בלשונו שנכנס ברובע וסיים בנרבע יעו"ש.<br><b> ודע</b> דבש"ס הקשו על הך דרובע ונרבע ונוגח הני בני קטלא נינהו ותירצו ע"פ עד אחד ע"כ. כנראה להדיא דליתא האי גירסא במתני' ע"פ עד אחד וכ"כ רש"י בש"ס ופרכינן והני בני קטלא נינהו וכו' ומשני כגון שאין שם אלא עד אחר ומוכרח שמה שנראה מפירושו במתני' דהוה גריס ע"פ עד אחד ליתא וצריך לתקן בלשונו כמו שראיתי גמ' ישנה שהוגה כן ברש"י ד"ה או שהמית אדם וכו' ולא בנגיחה או ע"פ עצמו וכו' הוי בסקילה ואפי' בהנאה מיתסר עכ"ל. ונראה מזה דמ"ש ע"פ עד אחד או ע"פ עצמו הם דברי עצמו שהביא פירוש הש"ס על מתני' ולא שתפש מלשון המשנה וכן נראה מדברי רבינו בפי' המשנה דלא הוה גריס כן במתני' וכן נראה מדברי הרא"ם בחומש סדר ויקרא ד"ה מן הבהמה ולא כולה יעו"ש בסוף הלשון ודו"ק. וכל זה מוכרח מלשון רש"י בש"ס והן הן דברי הרע"ב בפי' המשנה ודלא כהרב תוס' יו"ט שכתב דגריס רש"י במתני' ע"פ עד אחד או ע"פ עצמו ודו"ק.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>המשתחוה </b>
+<b> להר וכו'. אסורים למזבח.</b> והיינו טעמא דגבוה מהדיוט שאני דאף דלהדיוט קרקע עולם אינו נאסר מ"מ לגבוה מאיס והיינו מ"ש מהר"ש יפה בבראשית רבה סדר ויחי פרשה צ"ט על מ"ש שם כולכם נעשית עבודה זרה על ראשיכם ואע"ג דקרקע עולם אינו נאסר לענין שכינה גנאי הדבר שתשרה שכינה במקום שנעשה ע"ז וכו' אלו דבריו, כלומר דלגבוה שאני מהדיוט וכמו שהוא פשוט זה מדינא דגמרא ופסקו רבינו כאן. וראיתי לרב יהודאי גאון בס' פרשת דרכים דרך ענוים דרוש י"ד דכתב על דברי מהר"ש יפה הנ"ל ולא ידעתי מה הוקשה לרב שהרי פשוט הוא דיש נעבד במחובר אצל גבוה ואין דבר גבוה כירידת ה' על הר סיני אלו דבריו.<br><b> ולענ"ד</b> לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דהך דהוא פשוט כתבו הוא ג"כ בפשיטות, ועוד נראה למתק יותר דהס"ד הוא דזה דהר סיני לא חשיב כאבני מזבח ולא היה נראה לאסור וחדית דגם זה חשיב כענייני מזבח דגנאי הוא שתשרה שכינה וכו'. וראיתי בס' יצא מחדש קרבן אליצור דף מ"ג כתב על דברי מהר"ש יפה דנראה מדבריו דהע"ז ליתא עכשיו אלא דהיה כבר וכן נראה מלשון הב"ר וא"כ למה הקשה מהר"ש יפה כן ולא הקשה באופן אחר כיון דליכא עכשיו ע"ז התנן ג' בתים הם והכניס לתוכו ע"ז וסילקה הרי זה מותר וכן הוא מתני' דג' אבנים והן הלכתא והיה מתרץ כן והאריך בזה ולא ידעתי את שיחו דהא בהני מתנייתא פי' רש"י הכניס לתוכו ע"ז ואת הבית עצמו לא נתכוון לעבוד ולא הקצהו לתשמיש ע"א אלא לפי שעה הכניס לתוכו ע"א וכן פירש גבי אבן נמצא דמה שהוא מותר היינו טעמא שהוא דרך עראי ואם הוא בקבע אסור גם להדיוט ואלו הרים הגבוהים הם בסיס לע"ז כמ"ש במתני' כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וכו' דע שיש ע"ז אמטו להכי לא הקשה אלא דקרקע אינו נאסר ותירץ דלגבוה שאני ופשוט. וכן הקשו בירושלמי עלה דהך מתני' דר"ע כל מקום שאתה מוצא וכו' ולא כן סברינן מימר דבר שיש בו רוח חיים אע"פ שאינו אסור להדיוט אסור לגבוה בית הבחירה איך נבנה ותירצו ע"פ נביא והביאו התוספות ופירשו דכשם דגבי דבר שיש בו רוח חיים אסור לגבוה אף דשרי להדיוט אף ההרים הרמים אף דשרו להדיוט מטעם שהן קרקע עולם ואינן נאסרים משום בסיס לדבר האסור כמו בית ואבן דנאסרין כשנעשו ע"ז על גביהם בקבע משו"ה נאסרים לגבוה וא"כ איך נבנה בית הבחירה בהר גבוה ואף שנאמר דביערום מע"ז מ"מ לגבוה אסור כיון דנעשה בסיס בקבע לע"ז ותירצו ע"פ נביא נודע שלא היה ע"ז שם מעולם ואיני מבין למה שלא (הבין) [הביא] הירושלמי הלזה ספר הנזכר שם באומרו דשאני בע"ח דהן נעבדים עצמן משו"ה מאיסי לגבוה משא"כ הרים דהן עצמן אינם נעבדים וכבר ביערו הע"ז וכו' יעו"ש. וע"פ האמור בענין פי' לה רב יהודאי הנ"ל האגדות דמס' מגילה ומס' סוטה דתבור וכרמל מהיותם בעלי גאוה נפסלו ומב"ר סדר ויחי נראה דמשום לתא דע"ז נפסלו, והוא דכולהו ס"ל דמשום גבהותם נפסלו אלא דהאגדה אחת ס"ל דמשום גבהותם איכא לתא דע"ז ואגדה אחת ס"ל דמשום גבהותם היינו טעמא ללמד לבריות שהקב"ה מחבב את הענוה יעו"ש ועדיין לא ניצול שהם אגדות חלוקות.<br><b> ונראה</b> לענ"ד לומר דלא פליגי ובהקדים מאי דגרסינן בסוטה א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי כל אדם שיש בו גסות הרוח כעובד ע"ז כתיב תועבת ה' כל גבה לב וכתיב ולא תביא תועבה אל ביתך והתייחסות הענין היאך תלוי זה בזה עיין בפרשת דרכים דרך כרמים דף ט"ז ז"ש אחרי שנתגאו לאמר עלי נתנה תורה כולכם גבנונים בעלי מומין ובהגדה אחת מפרש מה הוא המום כולכם נעשית ע"ז על ראשיכם כלומר כיון שאתם גאים חשיב כעובד ע"ז והרי זה דומה כאלו נעשית ע"ז על ראשיכם ודוק. ועיין מ"ש על דברי הלח"מ בהלכה זאת בספרי אגורה באהלך דף כ"ו ע"ב.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עיין </b> מה שכתבתי בספרי אגורה באהלך דף ז' ע"ג.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הגונב </b>
+<b> והקריב קרבן וכו'.</b> ועיין השגות ומה שהליץ מרן על רבינו יעו"ש וכתב עליו הרב אור יקרות חי' גיטין דף נ"ה וז"ל ודבריו תמוהים דכיון דמשו"ה פסול מהיכא תיתי דמשום דהכהנים אוכלים שיהא כשר והדבר ברור דאפי' קאי למטה וכו' יעו"ש, ודבריו תמוהים דמה שברור לו דקאי למטה אינו, דלשון רבינו מכחישו שכתב ומפני, ולפי דבריו הו"ל למיכתב מפני בלא וא"ו. ומה שהקשה לפי' מרן לא קשה כלל דהא לעולא מפני שלא יהיו הכהנים עצבים שאכלו את בשרה מכפרת וא"כ שפיר הוי ס"ד אף שלא נתיאשו, מפני הכהנים (שיכפרת) [שתכפר] לכן כתב ואפי' וק"ל.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף ע"ז ע"ד.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0a446cb5ee048e4f4c87781e1d25dec29895a8b5
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,193 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Things Forbidden on the Altar
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Things_Forbidden_on_the_Altar
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>השוחט </b>
+<b> וכו'.</b> ועיין מ"ש מרן וז"ל ואיכא תנא דפליג עלה ואע"ג דלא אידכר ההוא תנא הכא בגמ' וכו' עכ"ל. ודבר ה' בפיהו אמת דאיכא תנא דפליג עלה הובא בפסחים דף מ"א ע"א ת"ר יכול אכל כזית חי יהא חייב וכו' עד ת"ל כי אם צלי אש ומן התימה על מרן דלא הזכירו. ואש"ס גופיה אני תמיה איך מההיא ברייתא דהמקדיש בעלי מומין מותיב מינה ואסיק בתיובתא אחרי דאיכא ברייתא אחריתא בר פלוגתא הובאה בפסחים. גם בש"ס פסחים גופא יש להפליא אחרי דהביאו ההיא ברייתא דהביאו פלוגתא דאביי ורבא כמי שהוא ענין זר ולא קאמר דברייתא ההיא פליגא דחד מינייהו וגם נמצא דאביי ורבא פליגי בפלוגתא דתנאי. וכן קשה לי בש"ס בסנהדרין דף ס"ג דהביא מדרבי אבין דעל כולהו לא לקי משום דהוי לאו שבכללות וכו' יעו"ש להורות דזה מוסכם והא איכא תנא שהביא הש"ס בתמורה דכתיבנא דס"ל דאף בלאו שבכללות לוקה. ולזה יש ליישב ע"פ מ"ש התוס' שם דהרגישו מעין זה מפלוגתא דאביי ורבא וחילקו דאף מאן דאמר התם דלקי הכא מודה דלא מפרש קרא יעו"ש והתם מפרש קרא דכתיב ומהם לא תתנו וכו' ומשמע בין כולו בין מקצתו. ומ"מ על התוס' יש לגמגם דהו"ל לכתוב כן על ההיא דתמורה. ושוב ראיתי להרשב"א סי' קמ"א שכתב כדברי התוס' וז"ל ומיהו הדברים עתיקים שענין לאו שבכללות בש"ס אינו כולו על צד אחד אלא יש שכולן מודים בו שאין לוקין עליו כאותה האמורה בסנהדרין המגפף וכו' ויש שלוקין עליו כדעת רבא בפ' ראשון דתמורה גבי המעלה אברי בעלי מומין לגבי מזבח ויש שנחלקו בהן אביי ורבא בנא ומבושל וכיוצא בהן והלכה כמאן דאמר אין לוקין ומסתברא לי משום דשינה פלוגתייהו בפלוגתא דתנאי בפ"ק דכריתות דתניא שור וכו' לא תאכלו לחייב על כל אחד ואחד [וכו'] וחכ"א אינו חייב אלא אחת וקאמר עלה נימא בהא קמיפליגי דר' ישמעאל סבר לוקין על לאו שבכללות ורבנן סברי אין לוקין ודחינן לעולם סבר ר"י אין לוקין וכו' ושקלו וטרו טובא שלא להעמיד לר"י דסובר לוקין ואפילו נאמר דפליגי בהכי הלכה כחכמים וכיון שכן אפילו אית לרבא לוקין לא קי"ל כוותיה אלא שעדיין צ"ע אמאי לא אותיבו בש"ס למ"ד לוקין עכ"ל, הרי שכתב כדעת התוס' דשניא ההיא דהמגפף וכו' וכולהו מודו דאין לוקין על אותו לאו שבכללות ובההיא דתמורה כתב דהלכה כרבא דשניא ההיא ג"כ והיינו כדכתיבנא. ומתשובות הרשב"א הלזו תשובה מוצאת להאי דינא דפסק רבינו כאן דשאני הא דתמורה דהלכה כרבא וא"צ למה שהאריך הוא ואישתמיטתיה מיניה הך תשובת הרשב"א וכפי דברי הרשב"א הללו מתיישב מה שהקשינו אגופא דש"ס דאסיק בתיובתא לפי דשניא הא דתמורה מההיא דפסחים, אבל קשה למרן דלא דרך בדרך זה. ולמה שהקשה הרשב"א דלא אותיבו בש"ס למ"ד לוקין מההיא ברייתא לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דמאן דאמר לוקין יאמר אנא דאמרי כר' ישמעאל ולא יאמר דשאני ההיא כמ"ש בש"ס ומה תאמר דפליגי בפלוגתא דתנאי ברייתא לא שמיע להו.<br><b> ומהך</b> סוגיא דסנהדרין אני תמיה אמה שכתב הרב ראש יוסף חו"מ ריש סי' כ"ז דלא מיקרי לאו שבכללות אלא כעין לאו דלא תאכלו על הדם דמשמע מיניה ענינים הרבה מובדלים זה מזה אבל היכא שהלאו אינו כולל אלא ענין אחד כגון לאו שבקללה אע"פ שיצא ממנו איסור לגופין מוחלקין לא שייך ביה לאו שבכללות וכו' יעו"ש והרי בהאי סוגיא היפך זה דמגפף ומנשק וכו' דומה לקללה. ושוב ראיתי שדברי הרב הן דברי התוס' בסנהדרין דף ס"ג ע"ב ד"ה שלא ידור ומה שהקשינו יישבו התוס' שם ע"א ד"ה על יעו"ש.
+
+Halakhah 5
+
+<b>אחד </b>
+<b> בעל מום קבוע או בעל מום עובר אם הקריבו עובר שנאמר לא תזבח וכו'.</b> וכתב מרן משם ס' המצוות לרבינו שהוא מהסיפרי יעו"ש. הילך מ"ש מרן החבי"ב בכנסת הגדולה כללי הפוסקים סי' כ"ח בשם תומת ישרים דהיכא דהסיפרא והסיפרי מוכחים היפך שיטת הש"ס דרך רבינו לפסוק כוותייהו דהא הכא פסק כהסיפרי היפך ש"ס ערוך בבכורות דף י"ד ע"ב דהתם דריש לה הכי אמר ר' אלעזר מנין לזובח בהמה בעלת מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות שהוא בלא תעשה שנאמר לא תזבח לה' אלהיך וכו' הרי דפסק כהסיפרי נגד הש"ס וזה שכתב הרב תומת ישרים וז"ל וכן מצאנו בכמה מקומות היכא דהסיפרא או סיפרי או תורת כהנים או הירושלמי מוכחים כן אף דשיטת הש"ס לא ריהטא הכי פוסק היפך שיטת הש"ס דוק ותשכח בכמה דוכתי ומכללם הל' מלוה ולוה פ"ה מצוה להשיך לנכרי והשיב עליו הר"א וז"ל ואולי טעה במ"ש בסיפרי הרי לך שהרמב"ם סמך על סיפרי והניח ש"ס דאיזהו נשך ואף הראב"ד משמע שהיה נח לו אלא מפני שטעה וכו' עכ"ל, הרי שכתב דלאו דוקא בהל' מלוה ולוה אלא דוק ותשכח כמה דוכתי והרי לך שהבאתי חד מינייהו. ולפי הכתוב אין מקום למ"ש הרב יד מלאכי כללי הרמב"ם ס"ט על דברי הר"ב תומת ישרים וז"ל ועוד שעמד על עיקרן של דברים בתומת ישרים וראיתי שעיקר ראיותיו בזה הוא ממ"ש פ"ה מהל' מלוה וכו' ועל כגון דא לא שייך לומר דרכו של הרמב"ם כיון דאחת היא ופרסמה הכתוב ונסתייע בזה מדברי הר"י די ליאון יעו"ש, ואתמהא וכי לא ראה שכתב התומת ישרים דוק ותשכח בכמה דוכתי ומכלל הל' מלוה ולוה והרי לך מה שהבאתי ולא אחד הוא ולא שנים ג"כ נינהו דכן פסק ג"כ בהל' רוצח פ"א דרוצח ניתן להצילו בנפשו מוקצותה את כפה והשיג עליו הר"א דפסק כסיפרי נגד הש"ס הרי דדרכו בכך ואפי' נגד הש"ס ובג' הויא חזקה. גם הרב מהר"א חאקו הביא דבריו הרב לשון ערומים בלשונות הרא"ם סדר תצא כתב וז"ל ולהרמב"ם לק"מ דדרכו לפסוק כסברת הסיפרי אפי' נגד ש"ס דילן וכמ"ש מהר"י קולון עכ"ל. ומ"מ כפי כל הכתוב צ"ע מה שהשיב רבינו לחכמי לוניל הביאו המגדל עוז פי"ב דנדרים דכל דדרשת הסיפרי לא הוזכרה לא בש"ס בבלית ולא בש"ס ירושלמי ליתא לההיא דרשא יעו"ש, והאמת דצריך להתיישב בזה לפי הענינים.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אבל </b>
+<b> אם היתה אוזן וכו' קטנה אפי' עד כפול כשרה.</b> עיין בכ"מ ולח"מ ונמצא א"כ דפסק דלא כמתני' משום רבנן דברייתא ולכאורה קשה דהוי היפך דף מ"א על מתני' דתני על אלו מומין שוחטין את הבכור הקשו בש"ס הא תו למה לי וכו' אלא איידי דתני ג' הוסיף וכו' וקתני ואתי כיחידאה וקא סתים ליה ככולהו על אלו מומין וכו' ע"כ, ופי' רש"י ד"ה וקתני ואתי וכו' והדר תני ואתא במומין שאינה סתמא אלא יחידאי קא אמרי לה כגון וכו' וסוף דבריו פליגי רבנן עלייהו להכי הדר וסתם וכו' עכ"ל, הרי דכל הני סתמי כיחידאי הלכתא נינהו ואיך פסק רבינו דלא כמתני'. ולא קשה כלל דרבינו לא הוה גריס בש"ס תיבות אלו וקתני ואתי כיחיד דיחידאה כמו שנראה מפי' המשנה שלו וכן מדברי הרע"ב בפי' המשנה, וכוונת הש"ס דמשום הנך ג' דלא הודו לו ואמרו לא שמענו וכו' קאמר על אלו מומין שוחטין כיחידאה והיינו טעמא כיון דבי"ד של אחריהם אמרו הרי זה מום אבל בשאר הפרק כל דמצינן דפליגי עליה דמתני' פסקינן כרבים וכל דלא מצינן דפליגי פסקינן כמתני' אף דיחידאה נינהו ומ"מ פסק רבינו הכא כברייתא דרבים נינהו נגד המתני' ומשא"כ בשאר המומין דלא נמצא חולק פסק כולהו דמתני'. ואצלי הדל האי גירסא דרש"י תמוה היא אצלי דכיון דרבינו הקדוש ידע דבכל אלו הדינים ליכא חולק ומשו"ה סתמן להלכתא אף דהן יחידאי איך חשש שמא יטעה הטועה ולא יפסוק הלכתא כהנך מתני' משום דשמא פליגי רבנן ומי הוא זה (ואיזי) [ואיזה] הוא שיפסוק נגד מתני' משום ספקא דאיכא מאן דפליג אתמהא, וכ"כ התוס' יו"ט במשנה זאת דרבינו והרע"ב לא גרסי כגירסת רש"י וכבר ברירנא דגם מחיבורו בס' היד מורה כן מדפסק באזנו אחת גדולה ואחת קטנה כפול כשרה דלא כמתני' ומן התימה על שושנים לדוד שכתב על דברי התוס' יו"ט וז"ל להרמב"ם ודאי א"א לומר שהוא ז"ל פסק לכולהו דיחידאי וכו', ואין מקום לדבריו כלל וכדכתיבנא דאדרבא נהפוך הוא ודוק.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עיין </b> בסיפרי תועפות ראם דף נ"ו ע"ג.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>עיין </b> מה שנסתפק הרב מל"מ ומאי דקא פשיט מדברי רבינו ומאי דדחי לה הרב שער המלך, ויפה כח הדוחה. ואף גם זאת מאי דקא פשיט מדברי התוס' בערכין דף י"ח יעו"ש מה שכתבו וסיים הוא על דבריהם ואם איתא וכו' ליתא דהא משכחת לה תמידין בראש השנה וכגון שנולדו בר"ה וידעינן שכלו לו חדשיו אלא ודאי דאפי' דידעי שכלו לו חדשיו לא מהני אלו דבריו. לענ"ד יש לדחות דשפיר מקשו התוס' דאי לא תימא הכי היאך נמצא תמידין כשרים לר"ה וכו' דלו יהי דבידוע שכלו לו חדשיו מהני מ"מ זו אינו שכיח שיהיו נולדים בר"ה וידוע שכלו חדשיו. עוד ראיתי לו ז"ל עומד ותמיה על הרב פרי חדש במה שהבין בכונת הש"ס בפרק כל הבשר מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה וכו' דפירושו מחוסר זמן דקודם יום הח' יעו"ש באורך.<br><b> ולענ"ד</b> נראה כמו שהבין הפר"ח דמחוסר זמן דש"ס הוא אותו דקודם ח' ימים דאי לאו הכי מה הלשון אומרת בש"ס מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה והכי הו"ל למימר מדאסר רחמנא לגבוה דהיינו אותו ואת בנו דמקודשין דעליה אנו קיימין ולמה קרא לו שם זה דמחוסר זמן והוא יתר אלא ודאי דקאי למחוסרי זמן דקודם ח' ימים והכי פירושא דש"ס אותו ואת בנו ליתסר באכילה כיון דאסרו הכתוב משום היותו מחוסר זמן דהיום לא חזי לשחיטה ולמחר חזי ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן דקודם ח' ימים והיינו דקודם ח' ימים אסריה רחמנא ואפי' דכלו לו חדשיו והוי דומה לאותו ואת בנו דהיום אסור ומחר שרי והתם יום ז' אסור לח' שרי ולמה איצטריך לאוסרו לגבוה כיון דמחוסר זמן להדיוט נמי אסיר אלא ודאי דלהדיוט שרי ולעולם דבכלו לו חדשיו בחולין שרי באכילה ולא הוו סוג אחד כלו לו חדשיו דחולין עם כלו לו חדשיו דקרבן דכלו לו חדשיו דחולין כיון שיצא מכלל נפל לא חשיב כנבלה ושריא משא"כ בקרבן אף דכלו לו חדשיו ויצא מכלל נפל אפ"ה אסריה רחמנא ומחוסר זמן דקרבן דמי למחוסר זמן דאותו ואת בנו וזה אפשר בכונת רש"י שכתב אותו ואת בנו אינו אלא מחוסר זמן שהיום אסור ולמחר מותר עכ"ל, כלומר דומה אותו ואת בנו למחוסר זמן דח' ימים כי גם אותו ואת בנו חשיב מחוסר זמן דלמחר חזי.<br><b> אמנם</b> מצד אחר חזינא דא"א פירוש זה בש"ס מכל וכל דהא אי לאו דכתב רחמנא ומיום הח' ירצה מהיכא הוה ידעינן דעד יום הח' פסול לקרבן וכי מאותו ואת בנו ילפינן לאסור לגבוה פחות מח' ימים לא ראי זה כראי זה והיכי אמרינן מדאסר רחמנא מחוסר זמן וכו' כלומר דלא הוה צריך קרא למיכתביה דילפת לה מהדיוט דהשתא להדיוט אסיר לגבוה מיבעיא אלא ודאי דלהדיוט שרי והא מהדיוט שהוא אותו ואת בנו איך ילפינן לפחות מח' ובשלמא במ"ש המל"מ ז"ל דכונת הש"ס הוא מחוסר זמן דאותו ואת בנו ניחא דקא פשיט דשרי להדיוט אותו ואת בנו ממאי דחזינן דאותו ואת בנו אסרו לגבוה ואי אסיר להדיוט אין צריך לאוסרו לגבוה וצריך לידחק בלשון הש"ס.<br><b> עוד</b> כתב הרב מל"מ וז"ל ולא ידעתי למה לא ביאר וכו', ליתא דהא כתבו לקמן בסוף ה"י וז"ל וכן המקדיש מחוסר זמן ה"ז כמקדיש בעל מום עובר ואינו לוקה וכו'. ואף שדימהו למקדיש בעל מום עובר והוא מסוגיית מעילה דף י"ב ע"א מ"מ הא כתב הדין.<br><b> עוד</b> כתב וז"ל ובפ' ולד חטאת אמר מתקיף לה וכו' יעו"ש, יפה הקשה עמיתי החכם השלם שב"ע נר"ו דשאני התם דאיירי בעופות ויש לחלק ביניהם כמו דאיתא שם במעילה דף י"ב ע"א יעו"ש. ודרך אגב ראיתי להתוס' שם בתמורה דף י"ט ע"ב ד"ה אף וז"ל וי"ל דהני מילי לכתחילה מיהו אם עבר והקדיש קדוש דילפינן ליה מבכור עכ"ל, והמה תמוהים אחרי ראות הסוגיא דבכורות דף כ"א ע"ב דמאי דיליף הוא מעשר בהמה דוקא דיליף ליה מהעברה העברה ולא שאר קדשים ומשו"ה אף לכתחילה שרי להקדיש ואף דנאמר דתיבות דילפינן ליה מבכור הם יתרות וט"ס הן שכן בזבחים דף קי"ב ע"ב ד"ה היתר לא סיימו כן יעו"ש עדיין אין דבריהם מובנים דא"כ איך בתמורה מערב למחוסר זמן דבעלמא עם מחוסר זמן דמעשר בהמה דההיא דמעשר בהמה אפילו לכתחילה מקדיש לה דיליף מבכור משא"כ בשאר קדשים. גם במה שתפסו דבורם מסיפא דברייתא אינו מובן דהברייתא היא גופא איתא בבכורות ולק"מ אלא אי קשה הוא ממ"ש בש"ס והרי מחוסר זמן וכו' כמ"ש בבכורות. גם דבריהם דבכורות ד"ה מחוסר זמן וכו' היינו במעשר בהמה וכו' עכ"ל, המה תמוהים מההיא דחולין דף פ"א שהיה ר' שמעון אומר כל הראוי לבא לאחר זמן הרי הוא בלא תעשה ואין בו כרת וכן כתבו רש"י והתוס' בתמורה דף י"ט והיא משנה בזבחים דף קי"ב ע"ב ונראה בבירור דאיירי בשאר קדשים וכן במעילה דף י"ב יעו"ש. ובר מן דין מצד עצמם דבריהם אינם מובנים דהם הקשו ממ"ש בתמורה הרי מחוסר זמן דלא חזי וכו' א"כ איך מתרצים דהיינו במעשר בהמה א"כ קושיית הש"ס לא קשה מידי דשאני מחוסר זמן ממעשר בהמה באופן דכל דבריהם צ"ע.<br><b> וכעת</b> חזינא דכונתם הכי דמ"ש בתמורה דבקדשים אם עבר והקדיש קדוש דיליף כן מבכור היינו בלכתחילה הוא דאסור אבל בדיעבד קדוש ולאו ממש דומיא דבכור והשתא הכי ריהטא סוגיא שם בתמורה והרי מחוסר זמן דלא חזי ואמר ר' שמעון דקדוש פי' דלא חזי לכתחילה בקדשים ומשני שאני מחוסר זמן דיליף מבכור כדתניא וכו', והא כדאיתיה והא כדאיתיה דלמעשר בהמה אף לכתחילה נכנס לדיר להתעשר דומיא דבכור ממש ולשאר קדשים דוקא בדיעבד שרי כבכור ברם לאו ממש כבכור ומ"ש בבכורות ואדיליף מבכור נילף מקדשים ר"ל דמעשר אדנילף מבכור לומר דאפי' לכתחילה שרי נילף מקדשים דילפי מבכור דלא שרי אלא בדיעבד אבל לא לכתחילה אבל לעולם הבכור הוא המלמד בין לקדשים בין למעשר בהמה והא כדאיתיה והא כדאיתיה ואף דהתוס' בזבחים דף קי"ד כתבו סתמא דקדשים במחוסר זמן קדשי וליכא אלא איסור עשה דביום הח' ירצה כונתם דלא אמרינן ואי לאו לא ירצה ואפי' בדיעבד כיון דחזינן בבכור דאף לכתחילה מהני ומכח בכור מפרשינן לקרא דלא ירצה בלכתחילה ודבריהם בזבחים ותמורה חדא היא, וכל זה לא ימלט מן הגמגום אמנם זו היא כונתם, ובבכורות חלוקים בעיסתם דלא תירצו כמו שתירצו בתמורה לחלק בין לכתחילה לדיעבד אלא חילקו דמ"ש שם בתמורה הרי מחוסר זמן דלא חזיא ואמר ר"ש קדוש היינו במעשר בהמה וכו' אבל בשאר קדשים מודה ר"ש ולפירושם מ"ש הש"ס שם והרי מחוסר זמן וכו' איירי במעשר בהמה ואהא תירץ שאני מחוסר זמן דיליף מבכור וכו' דלא כפי' רש"י והתוס' שם בפירושא דהך קשיא והרי וכו', ולפי"ז אה"נ דבקדשים גם בדיעבד לא מהני וכפשטא דסוגיא דבכורות. אבל קשה לדבריהם דניחזי אנן מאי מקשה הש"ס בתמורה והרי מחוסר זמן וכו' דהיינו במעשר בהמה ולדידיה מי ניחא הרי בקדשים דלא קדשי במחוסר זמן והוי היפך מחוסר זמן דמעשר בהמה, וצריך לתרץ שאני מעשר בהמה דיליף מבכור וא"כ לא קשה כלל והרי (מעשר) [מחוסר זמן] דהוי מעשר בהמה וכו'.<br><b> ובהיותי</b> בזה חזות קשה חזינא לרש"י במעילה דף י"ב ד"ה אלא לרבנן מ"ש מחוסר זמן דבהמה וכו' מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר וכו' ע"כ, והא מסוגיא דבכורות נהרא נהרא ופשטא דהך דמחוסר זמן נכנס לדיר הוא לר' שמעון ורבנן חלוקין עליו יעו"ש בפירוש וכך היא מתני' מפורשת בבכורות דף נ"ז דמחוסר זמן אינו מתעשר והיא רבנן דר"ש וא"כ מאי קשיא לרבנן אלא הקושיא היא לרבנן מ"ש ממחוסר זמן דקדשים דבדיעבד קדשי והיינו כמ"ש התוס' בתמורה ונמצא סוגיא זאת מכרחת לפי' התוס' הנזכר ושוב ראיתי אחר זמן להמל"מ פ"ב דמעילה הט"ז תמה על רש"י כן ועיין בהלכה זאת בסיפרי תועפות ראם דף ק"ו.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>הרובע </b>
+<b> ונרבע וכו'.</b> הכי איתא במתני' בכורות דף מ"א ואלו שאין שוחטין לא במקדש וכו' ושנעבדה בו עבירה וכו' ובש"ס מנא הני מילי דת"ר מן הבהמה להוציא רובע ונרבע וכו' ונמצא דפירושא דמתני' דנעבדה בו עבירה היינו רובע ונרבע וכן מחד מיעוטא נתמעטו דשניהם שוים ומן התימה על רש"י במתני' שכתב ושנעבדה בו עבירה שנרבע ע"כ, והו"ל למימר רובע ונרבע. וכן הרע"ב כתב בפי' שניהם ונכנס ברובע וסיים בנרבע ובכונה כתב כן ודלא כהתוס' יו"ט דכתב [לא] דקדק בלשונו שנכנס ברובע וסיים בנרבע יעו"ש.<br><b> ודע</b> דבש"ס הקשו על הך דרובע ונרבע ונוגח הני בני קטלא נינהו ותירצו ע"פ עד אחד ע"כ. כנראה להדיא דליתא האי גירסא במתני' ע"פ עד אחד וכ"כ רש"י בש"ס ופרכינן והני בני קטלא נינהו וכו' ומשני כגון שאין שם אלא עד אחר ומוכרח שמה שנראה מפירושו במתני' דהוה גריס ע"פ עד אחד ליתא וצריך לתקן בלשונו כמו שראיתי גמ' ישנה שהוגה כן ברש"י ד"ה או שהמית אדם וכו' ולא בנגיחה או ע"פ עצמו וכו' הוי בסקילה ואפי' בהנאה מיתסר עכ"ל. ונראה מזה דמ"ש ע"פ עד אחד או ע"פ עצמו הם דברי עצמו שהביא פירוש הש"ס על מתני' ולא שתפש מלשון המשנה וכן נראה מדברי רבינו בפי' המשנה דלא הוה גריס כן במתני' וכן נראה מדברי הרא"ם בחומש סדר ויקרא ד"ה מן הבהמה ולא כולה יעו"ש בסוף הלשון ודו"ק. וכל זה מוכרח מלשון רש"י בש"ס והן הן דברי הרע"ב בפי' המשנה ודלא כהרב תוס' יו"ט שכתב דגריס רש"י במתני' ע"פ עד אחד או ע"פ עצמו ודו"ק.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>המשתחוה </b>
+<b> להר וכו'. אסורים למזבח.</b> והיינו טעמא דגבוה מהדיוט שאני דאף דלהדיוט קרקע עולם אינו נאסר מ"מ לגבוה מאיס והיינו מ"ש מהר"ש יפה בבראשית רבה סדר ויחי פרשה צ"ט על מ"ש שם כולכם נעשית עבודה זרה על ראשיכם ואע"ג דקרקע עולם אינו נאסר לענין שכינה גנאי הדבר שתשרה שכינה במקום שנעשה ע"ז וכו' אלו דבריו, כלומר דלגבוה שאני מהדיוט וכמו שהוא פשוט זה מדינא דגמרא ופסקו רבינו כאן. וראיתי לרב יהודאי גאון בס' פרשת דרכים דרך ענוים דרוש י"ד דכתב על דברי מהר"ש יפה הנ"ל ולא ידעתי מה הוקשה לרב שהרי פשוט הוא דיש נעבד במחובר אצל גבוה ואין דבר גבוה כירידת ה' על הר סיני אלו דבריו.<br><b> ולענ"ד</b> לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דהך דהוא פשוט כתבו הוא ג"כ בפשיטות, ועוד נראה למתק יותר דהס"ד הוא דזה דהר סיני לא חשיב כאבני מזבח ולא היה נראה לאסור וחדית דגם זה חשיב כענייני מזבח דגנאי הוא שתשרה שכינה וכו'. וראיתי בס' יצא מחדש קרבן אליצור דף מ"ג כתב על דברי מהר"ש יפה דנראה מדבריו דהע"ז ליתא עכשיו אלא דהיה כבר וכן נראה מלשון הב"ר וא"כ למה הקשה מהר"ש יפה כן ולא הקשה באופן אחר כיון דליכא עכשיו ע"ז התנן ג' בתים הם והכניס לתוכו ע"ז וסילקה הרי זה מותר וכן הוא מתני' דג' אבנים והן הלכתא והיה מתרץ כן והאריך בזה ולא ידעתי את שיחו דהא בהני מתנייתא פי' רש"י הכניס לתוכו ע"ז ואת הבית עצמו לא נתכוון לעבוד ולא הקצהו לתשמיש ע"א אלא לפי שעה הכניס לתוכו ע"א וכן פירש גבי אבן נמצא דמה שהוא מותר היינו טעמא שהוא דרך עראי ואם הוא בקבע אסור גם להדיוט ואלו הרים הגבוהים הם בסיס לע"ז כמ"ש במתני' כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וכו' דע שיש ע"ז אמטו להכי לא הקשה אלא דקרקע אינו נאסר ותירץ דלגבוה שאני ופשוט. וכן הקשו בירושלמי עלה דהך מתני' דר"ע כל מקום שאתה מוצא וכו' ולא כן סברינן מימר דבר שיש בו רוח חיים אע"פ שאינו אסור להדיוט אסור לגבוה בית הבחירה איך נבנה ותירצו ע"פ נביא והביאו התוספות ופירשו דכשם דגבי דבר שיש בו רוח חיים אסור לגבוה אף דשרי להדיוט אף ההרים הרמים אף דשרו להדיוט מטעם שהן קרקע עולם ואינן נאסרים משום בסיס לדבר האסור כמו בית ואבן דנאסרין כשנעשו ע"ז על גביהם בקבע משו"ה נאסרים לגבוה וא"כ איך נבנה בית הבחירה בהר גבוה ואף שנאמר דביערום מע"ז מ"מ לגבוה אסור כיון דנעשה בסיס בקבע לע"ז ותירצו ע"פ נביא נודע שלא היה ע"ז שם מעולם ואיני מבין למה שלא (הבין) [הביא] הירושלמי הלזה ספר הנזכר שם באומרו דשאני בע"ח דהן נעבדים עצמן משו"ה מאיסי לגבוה משא"כ הרים דהן עצמן אינם נעבדים וכבר ביערו הע"ז וכו' יעו"ש. וע"פ האמור בענין פי' לה רב יהודאי הנ"ל האגדות דמס' מגילה ומס' סוטה דתבור וכרמל מהיותם בעלי גאוה נפסלו ומב"ר סדר ויחי נראה דמשום לתא דע"ז נפסלו, והוא דכולהו ס"ל דמשום גבהותם נפסלו אלא דהאגדה אחת ס"ל דמשום גבהותם איכא לתא דע"ז ואגדה אחת ס"ל דמשום גבהותם היינו טעמא ללמד לבריות שהקב"ה מחבב את הענוה יעו"ש ועדיין לא ניצול שהם אגדות חלוקות.<br><b> ונראה</b> לענ"ד לומר דלא פליגי ובהקדים מאי דגרסינן בסוטה א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי כל אדם שיש בו גסות הרוח כעובד ע"ז כתיב תועבת ה' כל גבה לב וכתיב ולא תביא תועבה אל ביתך והתייחסות הענין היאך תלוי זה בזה עיין בפרשת דרכים דרך כרמים דף ט"ז ז"ש אחרי שנתגאו לאמר עלי נתנה תורה כולכם גבנונים בעלי מומין ובהגדה אחת מפרש מה הוא המום כולכם נעשית ע"ז על ראשיכם כלומר כיון שאתם גאים חשיב כעובד ע"ז והרי זה דומה כאלו נעשית ע"ז על ראשיכם ודוק. ועיין מ"ש על דברי הלח"מ בהלכה זאת בספרי אגורה באהלך דף כ"ו ע"ב.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עיין </b> מה שכתבתי בספרי אגורה באהלך דף ז' ע"ג.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>הגונב </b>
+<b> והקריב קרבן וכו'.</b> ועיין השגות ומה שהליץ מרן על רבינו יעו"ש וכתב עליו הרב אור יקרות חי' גיטין דף נ"ה וז"ל ודבריו תמוהים דכיון דמשו"ה פסול מהיכא תיתי דמשום דהכהנים אוכלים שיהא כשר והדבר ברור דאפי' קאי למטה וכו' יעו"ש, ודבריו תמוהים דמה שברור לו דקאי למטה אינו, דלשון רבינו מכחישו שכתב ומפני, ולפי דבריו הו"ל למיכתב מפני בלא וא"ו. ומה שהקשה לפי' מרן לא קשה כלל דהא לעולא מפני שלא יהיו הכהנים עצבים שאכלו את בשרה מכפרת וא"כ שפיר הוי ס"ד אף שלא נתיאשו, מפני הכהנים (שיכפרת) [שתכפר] לכן כתב ואפי' וק"ל.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף ע"ז ע"ד.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b013133a80c8e2749c51a141e1147b180006a16f
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,61 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Trespass
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מעילה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מעילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כשפוסקין </b>
+<b> וכו' באמה בת עשרים אצבע וכו'.</b> כן הוא בבכורות דף מ' כשהיו אומנים נוטלין בקטנה ומחזירין בגדולה ופי' רש"י כשהיו מתנין עם האומנין היו מתנין בשל משה והן עושין למידה הגדולה וכו' יעו"ש והיינו אמה של כ"ד אצבעות אלא שמחזיר בגדולה דהיינו אצבע יתר. ודברי רבינו הם תמוהים ע"פ ש"ס זה. וכבר העיר בזה מהר"י קורקוס הובאו דבריו בס' חזון נחום בלשון רבינו דף רט"ו ומה שרצה לתרץ דמפרש רבינו ולמה היו אחת גדולה ואחת קטנה היינו גדולה של ו' טפחים וקטנה היינו של ה' ולא על ב' אמות שבשושן קאי דאותן ב' וגם של משה כיון שהיה בהם ו' טפחים גדולות הן וקטנה אינה נקראת אלא של ה' שהוזכר שם למעלה מזה כדאיתא בפ"ב דעירובין וכו' יעו"ש והמה דברים תמוהים דהא משניות אלו הם במסכת כלים פי"ז ושם במשנה ט' איתא הא דולמה אמרו אחת גדולה ואחת קטנה וכו' ובמשנה י' איתא הא דר' יהודה אומר אמת הבנין ו' טפחים ושל כלים ה' ואיך קאי מ"ש במשנה ט' על מ"ש במשנה י', וכן בס' מרכבת המשנה דרך על דרך זה יעו"ש כאן ובהל' שבת פי"ב ולא הרגישו בזה.<br><b> ודע</b> דאמה של משה המוזכר בכל ענין זה היינו בת כ"ד אצבעות שהוא של ו' טפחים ששיעור זה היה אמת הבנין של משה וכ"כ רבינו בפי' המשנה כלים פי"ז מ"ט וז"ל ובינונית היא אמה בת ו' טפחים וכל טפח ד' אצבעות בגודל והיא אמה של משה ר"ל אשר בה ישער המשכן וכו', נמצא בפירוש דשל משה ר"ל אשר ישער המשכן וכן הוא בפי' רש"י בבכורות דף מ"ד ע"א אמר רב משה רבינו עשר אמות היה וכו' אמר ליה שימי באמה של קרש קאמינא ופי' רש"י דהיינו עשר אמה באמה של קרשים וכו' והא דאמרן בפירקא דלעיל אחת יתירה על של משה חצי אצבע לאו בשל משה ממש קאמר דודאי של משה היתה יתירה על אותה של קרשים שתיקן משה ע"כ וכל זה פשוט והוצרכתי לזה לפי שראיתי להתוס' יו"ט דברים אשר לא כן שם במשנה ט' פי"ז דכלים וז"ל של משה לפי מידת ארכו של משה דהיינו אמתו כך פי' רש"י בעירובין דף מ"ח והיינו ממ"ש שם סוף ד"ה של קדש וז"ל ב' אמות שהיו בשושן הבירה שנעשו למידת אמתו של משה עכ"ל, והבין דמ"ש אמתו של משה ר"ל של משה ממש וליתא כמו שביררנו ומ"ש אמתו של משה ר"ל שהיה משער המשכן ופשוט, מחכם בני הי"ו.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..48949de7036d5a4b12a6ee0057631d17b44777e1
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Trespass/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,64 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Trespass
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מעילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Trespass
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מעילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כשפוסקין </b>
+<b> וכו' באמה בת עשרים אצבע וכו'.</b> כן הוא בבכורות דף מ' כשהיו אומנים נוטלין בקטנה ומחזירין בגדולה ופי' רש"י כשהיו מתנין עם האומנין היו מתנין בשל משה והן עושין למידה הגדולה וכו' יעו"ש והיינו אמה של כ"ד אצבעות אלא שמחזיר בגדולה דהיינו אצבע יתר. ודברי רבינו הם תמוהים ע"פ ש"ס זה. וכבר העיר בזה מהר"י קורקוס הובאו דבריו בס' חזון נחום בלשון רבינו דף רט"ו ומה שרצה לתרץ דמפרש רבינו ולמה היו אחת גדולה ואחת קטנה היינו גדולה של ו' טפחים וקטנה היינו של ה' ולא על ב' אמות שבשושן קאי דאותן ב' וגם של משה כיון שהיה בהם ו' טפחים גדולות הן וקטנה אינה נקראת אלא של ה' שהוזכר שם למעלה מזה כדאיתא בפ"ב דעירובין וכו' יעו"ש והמה דברים תמוהים דהא משניות אלו הם במסכת כלים פי"ז ושם במשנה ט' איתא הא דולמה אמרו אחת גדולה ואחת קטנה וכו' ובמשנה י' איתא הא דר' יהודה אומר אמת הבנין ו' טפחים ושל כלים ה' ואיך קאי מ"ש במשנה ט' על מ"ש במשנה י', וכן בס' מרכבת המשנה דרך על דרך זה יעו"ש כאן ובהל' שבת פי"ב ולא הרגישו בזה.<br><b> ודע</b> דאמה של משה המוזכר בכל ענין זה היינו בת כ"ד אצבעות שהוא של ו' טפחים ששיעור זה היה אמת הבנין של משה וכ"כ רבינו בפי' המשנה כלים פי"ז מ"ט וז"ל ובינונית היא אמה בת ו' טפחים וכל טפח ד' אצבעות בגודל והיא אמה של משה ר"ל אשר בה ישער המשכן וכו', נמצא בפירוש דשל משה ר"ל אשר ישער המשכן וכן הוא בפי' רש"י בבכורות דף מ"ד ע"א אמר רב משה רבינו עשר אמות היה וכו' אמר ליה שימי באמה של קרש קאמינא ופי' רש"י דהיינו עשר אמה באמה של קרשים וכו' והא דאמרן בפירקא דלעיל אחת יתירה על של משה חצי אצבע לאו בשל משה ממש קאמר דודאי של משה היתה יתירה על אותה של קרשים שתיקן משה ע"כ וכל זה פשוט והוצרכתי לזה לפי שראיתי להתוס' יו"ט דברים אשר לא כן שם במשנה ט' פי"ז דכלים וז"ל של משה לפי מידת ארכו של משה דהיינו אמתו כך פי' רש"י בעירובין דף מ"ח והיינו ממ"ש שם סוף ד"ה של קדש וז"ל ב' אמות שהיו בשושן הבירה שנעשו למידת אמתו של משה עכ"ל, והבין דמ"ש אמתו של משה ר"ל של משה ממש וליתא כמו שביררנו ומ"ש אמתו של משה ר"ל שהיה משער המשכן ופשוט, מחכם בני הי"ו.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..33570766cb62bd13ba205404a0373775922ab9f6
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,313 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וכהן </b>
+<b> גדול שנטל שמן המשחה מראשו וסך במעיו חייב כרת.</b> והוא מש"ס כריתות דף ז' ומזה קשיתיה למהר"ח אבואלעפיה בס' ישרש יעקב בכריתות שאמר שם כשמן הטוב על הראש כעין ב' טיפות וכו' שמא מעלתי בשמן המשחה יצאת בת קול ואמרה כטל חרמון מה טל זה אין בו מעילה אף שמן שבזקן אהרן אין בו מעילה ופי' הרמ"ה משום דכל דבר שנעשה מצותו אין בו מעילה והרי חייב כרת אף אחר דנעשית מצוותו והצריך עיון.<br><b> וראיתי</b> להרב לשון ערומים דף מ' כתב וז"ל ולענ"ד נראה לחלק בין שוגג למזיד דבמזיד אף אחר שנעשה מצותו חייב כרת אבל בשוגג שהמעילה היא על השוגג אמרינן אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו וזה ברור עכ"ל. ואחרי המחילה ליתא כלל וכלל דהא בכריתות דף ז' דתני שם הך דינא דכהן גדול שנטל משמן המשחה וסך בו חייב הקשו מהא דתניא כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש ותירצו בשלמא תרומה הא איתחיל אבל בשמן המשחה כתיב נזר שמן משחת אלהיו עליו אע"ג דאיתא עליו לא איתחיל ע"כ, הרי דמאי דחייב במזיד הוא מקרא דגלי דגם אחר שהוא עליו לא איתחיל וכיון דלא איתחיל איך אמרינן דנעשה בו מצוותו ואין בו מעילה והא לא איתחיל דקדושתו עליו. וכן ראיתי כתוב לחכם בני יצ"ו דחי ליה ממאי דתנן בריש כריתות כל דבר שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת. גם מה שרצה לתקן החכם בני הי"ו ליתא והוא עפ"י מ"ש שם בכריתות ת"ר המפטם את הקטורת וכו' והמריח בו פטור אלא שמעל וכו' ריח אחר שתעלה תמרתו אין בו מעילה דאין לך דבר אחר שנעשית מצותו והרי תרומת הדשן וכו' הוי תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים, ובדף ז' הקשו התוס' דאמאי לא אמר כאן בדף ו' דשמן המשחה ג"כ גלי ביה קרא דהוי דבר שנעשה מצותו (ואין מועלין) [ומועלין] והו"ל ג' קראי ותירצו דלא חשיב נעשית מצותו אלא לאחר שניגב השמן כדמסיק שמן משחת אלהיו עליו אע"ג דאית עליו לא איתחיל אלו דבריהם והוי תירוץ דחוק דגם בתרומת הדשן נימא הכי דכיון דכתיב ושמו אצל המזבח דמועלין בו וכן בעגלה ערופה דכתיב שם והוא מצוותה דשם תהא קבורתה א"כ נמצאו דעדיין מצוותן עליהן ונמצא א"כ דהסוגיות חולקות ושפיר כתב הרמ"ה וקאי להסוגיא דלא חשיב לשמן המשחה דנעשה מצוותו וחייב ורבינו ז"ל הכא פסק כסוגיא האחרת אלו דבריו. והנה מה שהקשה בתירוץ התוס' לא קשה כלל דשאני ענין שמן המשחה מתרומת הדשן ועגלה ערופה דשמן המשחה מדקרי ליה רחמנא נזר שמן משחת אף אחר שהוא עליו מורה דעדיין בקדושתיה קאי ולא נתחלל וככחו אז כחו עתה משא"כ בתרומת הדשן ועגלה ערופה משום דהטעינם הכתוב גניזה לא משמע דבקדושתייהו קיימי אלא אף דנעשית מצוותן גלי קרא בהם דטעונים גניזה והוי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין.<br><b> ועוד</b> קשה דאיך אפשר דפליגי הסוגיא דמפטם את הקטורת עם ההיא ברייתא וכי האמוראים פליגי עם ברייתא דהסוגיא דמפטם הוא אמוראי דשקלו וטרו וההיא דשמן המשחה הוי ברייתא דתני רב חנניא וגם שקלו וטרו אמוראי לקיומה באופן דקושטא קאי דלא פליגי וכדכתבו התוס' ז"ל וחזרה קושיא לדוכתא על דברי הרמ"ה.<br><b> והאמת</b> נראה מה שתירץ עוד חכם בני יצ"ו דעד כאן לא אמרו בגמ' דכהן גדול שנטל משמן המשחה וסך במעיו דחייב אלא דוקא כשנטל מראשו דכל זמן שהשמן בראשו מצותו היא ולא חשיב דבר שנעשית מצותו ובקדושתיה קאי דגלי קרא כי נזר שמן משחת אלהיו עליו דכל זמן שהוא בראשו בקדושתיה קאי אבל כשירד השמן מהראש על הזקן דבזקן אין מקום מצותו ודאי דאם נטל מהזקן וסך במעיו דאינו חייב דכבר נעשית מצותו ועל כן אמרו בהוריות מה טל אין בו מעילה אף שמן שבזקן אהרן אין בו מעילה ופי' הרמ"ה משום דהוי דבר שנעשית מצותו דכיון דירד אל הזקן כבר נעשה מצותו ואין בו מעילה.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כתב </b> רבינו בס' המצות וז"ל מצות עשה ל"ד שישאו הכהנים הארון וכו' ואע"פ שזה הציווי בא ללוים וכו' עד סוף הלשון ועיין בסוטה דף ל"ג ברייתות נראין היפך דבריו יעו"ש. ושוב ראיתי להרב החינוך סדר נשא הביא בשם הרמב"ן דפליג עליה דרבינו ז"ל דס"ל דכולם כשרים ולא נפסלו הכהנים אלא כולם שוין, ועיין לו לעיל מצוה ל"ג ובשרש ג'.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דרבינו חזר בו ממ"ש בס' המצוות למ"ש כאן בהל' אלו בתחילתו וז"ל לשאת הארון על הכתף. ולא כתב הכהנים או הלוים ש"מ דשניהם שוין ואח"כ כתב וז"ל שיעבוד הלוי במקדש ודוק. וכן כאן כתב <b> מצוה לנושאו על הכתף שנאמר וכו'. </b> ולא כתב מי ומי, ובריש פ"ג כתב זרע לוי מובדל וכו' ומה היא עבודה שלהן וכו' יעו"ש.
+
+Halakhah 13
+
+<b>שהמסיר </b>
+<b> וכו'.</b> ועיין לרבינו בס' המצוות כתב וז"ל [מצוה] פ"ו שהזהירנו מהוציא בדי הארון וכו', ודבריו סתרי אהדדי ועיין מ"ש בזה הרב מוצל מאש בסוף ספר אש דת סי' נ"א ודבריו תמוהים וכמו שכתבתי בסוף ספר אגורה באהלך בהשמטות ובס' תועפות ראם סדר תרומה יעו"ש.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>זרע </b>
+<b> לוי וכו'.</b> כתב רבינו בס' המצוות וז"ל מצוה ע"ב שהזהיר הלוים מעבודת הכהנים והכהנים מעבודת הלוים וכו'. ולא זכיתי להבין אמאי מנה זה למצוה אחת כי אין המניעות שוות דלכהנים מונע מהם עבודת הלוים וללוים מונע מהם עבודת הכהנים דוגמא לזה עיין במצות עשה ע"ה מ"ש רבינו שם יעו"ש.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וכשם </b>
+<b> שמוזהרים וכו' כך הכהנים וכו'.</b> ולפי דעת הר"א הם ג"כ במיתה וטעם מחלוקתם יעו"ש במרן שהאריך. ומן התימה על התוס' בתעניות דף כ"ז ע"א ד"ה מר, שכתבו וז"ל ולמ"ד עיקר שירה בכלי א"כ צריך שיהיו כהנים או לוים וכו' עכ"ל, והם דברים תמוהים דכהנים מוזהרים שלא לעבוד עבודת הלוים וכמבואר ולפי חומר הנושא נראה דכהנים לא קאי לשירה בכלי שהיא עבודת הלוים אלא לעבודתם והכי ריהטא דלישנם ולמ"ד וכו' א"כ צריך שיהיו דוקא כהנים ולוים הא כדאיתיה והא כדאיתיה וטעמא דלוים דוקא ולא ישראלים דהא הכלי זמר היה קדוש, ומה שלא הזכירו ישראל במעמדם שהוא ג"כ דוקא משום שלא הוזכר בהך מתניתא ישראל במעמדם ומה שהזכירו לכהנים ללא צורך לומר דלפי"ז אתו חלוקת כהנים דומה ללוים ששניהם דוקא ולא זולתם ולא גרסינן או, אלא ולוים. ואף גם זאת תחילת דבריהם מגומגמים טובא דלפי פשטן של דברים נראה דכונתם דגם פסולים כשרים לומר שירה משום דעיקר שירה בפה ואתמהא וכי משום דעיקר שירה בפה הפסולים יהיו כשרים והא קרא ללוים דוקא ציוה וכן נראה מש"ס ערכין דף י"א ולכן נראה דהכי פירושו דלמ"ד עיקר שירה בפה אפילו פסולים וכו' יכולים לומר שירה בכלי דלא הוי אלא בפה כלומר דהמצוה הוא בפה ומאן דשורר בכלי הוא לבסומי קלא כן נ"ל בכונתם ועיין בחידושי הלכות [מהרש"א] שדבריו תמוהים בכל מכל ואף גם זאת דמאן דהזכיר ישראלים הוא למעמדן ודו"ק.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>משה </b>
+<b> רבינו חלק הכהנים לח' משמרות וכו'.</b> כתב רבינו בס' המצוות וז"ל מצוה ל"ו היא שציונו שיהיו הכהנים עובדים למשמרות וכו'. ועיין להרמב"ן מה שהשיג עליו ולענ"ד נימוקו עמו ומה שהליץ המגילת אסתר באות א' כי ראיית רבינו הגדול הוא מתחילת הכתוב ליתא כי גם מזה הוא שלילה דדוקא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד אינן רשאין ליחלק מכלל דבשאר ימות השנה רשאין ליחלק ולעשות משמרות. ומה שהביא דמיון דלא אכלתי באוני ממנו ליתא כלל וכלל. גם מ"ש באות ב' לפרש דבריו שבחיבורו א"צ להשיב כי נראה ברור שכונתו לטובה להליץ בעד רבינו אבל המוחש לא יוכחש. גם מ"ש באות ד' אינו כלום דמדברי הש"ס מורה דהוי הכל תיקון דרבנן. גם מ"ש באות ה' דזה לא יזיק למה לא יזיק דמשם באר'ה דכשם דבלוים הוא תיקון נביאים גם בכהנים כן וילמד סתום מן המפורש.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>עיין </b> להמל"מ מה שהאריך ובתוך הלשון כתב וז"ל ועוד אני תמיה שראיתי למרן בשו"ע או"ח סי' תצ"ד שפסק שאסור להתענות במוצאי חג שבועות וכו' וראיתי להרב מגן אברהם שכתב וכו' ודבריו שלא בדקדוק וכו' עכ"ל. וראיתי להרב מלכי בקודש סוף הל' פסח דף מ"ה דכתב דלא קשה כלל להמג"א ותורף דבריו דכיון דמדינא כשחל בשבת יום טבוח הוא יום ראשון ואסיר בהספד ותענית אלא מפני הצדוקים הוא דשרינן ליה א"כ כשחל בחול דליכא יום טבוח ממשיכינן ליה האיסור מהיכא שחל בשבת להיכא שחל בחול ולא יקשה עליך יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא שהרי ערל וטמא אינו אוכל בתרומה ונשיהם ועבדיהם אוכלים מכוחם אלו דבריו. ולא דמי כלל כעוכלא לדנא חדא דהתם הכהן חזי וכשימול אוכל וכן הטמא כשיטהר אוכל נמצא שפיר חזי אלא לפי שעה הוא דאינו אוכל, ועוד דהעבד והאשה הם כגוף אחד עבד לאדון ואיש לאשה דהוו קניינם ואמטו להכי שפיר אכלי מכוחם דאיש ואדון משא"כ הכא דמכח הצדוקים עקרו הדין מכל וכל והתירו בכל זמן ועת ולא נשאר זמן ועת באיסורו גם כשחל עצרת בחול אינו נמשך מכשחל בשבת והם ענינים נפרדים והיאך נאמר שיהא נמשך מכשחל בשבת ושפיר איכא למתמה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא.<br><b> והנראה</b> אצלי לומר כיון דגם כשחל בחול איכא יום טבוח למי שלא הקריב ביו"ט דיש לו תשלומים כל שבעה כיון דהוי יום טבוח שלו אסרינן ליה בהספד ותענית אלא מפני הצדוקים התירוהו וא"כ כשחל בחול ביום ראשון דוקא אסרינן ליה בהצטרפות כשחל עצרת בשבת וזה הוא דעת ר' טרפון לאסור ביום טבוח כשחל עצרת בחול אף להלכה של בית הלל ולזה כיון המג"א שכתב דכשחל עצרת בשבת היה יום טבוח אחר השבת כדי לתרץ דכשחל בחול מה לי יום ראשון מה לי שאר הימים הבאים אחריו ולזה תירץ כיון דכשחל עצרת וכו' וכדכתיבנא.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עיין </b> מ"ש המל"מ וז"ל באמצע דבריו דהא דקי"ל דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה היינו דוקא היכא שהודלקה בהיתר אז הנהנה מאותו האור אינו מועל משום דאין בו ממש וכדאיתא בפרק כל שעה אבל הלוקח פתילה של הקדש ומדליקה אין לך מועל גדול מזה עכ"ל. פירוש דבריו כשהפתילה של הקדש הודלקה בהיתר דהיינו לצורך הקדש אז כשנהנה מהשלהבת אינו מועל ברם במדליק הפתילה של הקדש נמצא מועל בפתילה שנהנה ממנה שהיא קודש וודאי מועל ולפי"ז אין מקום למה שהקשה עליו הרב יד מלאכי בכללי הדינים אות קו"ף סי' תקמ"ד מדברי רבינו פ"א מהל' שופר דין ג' גבי שופר של עולה שכתב רבינו דאין בקול דין מעילה אף שהשופר בידו, דהתם אינו נהנה מהקרן עצמו אלא מהקול ומשו"ה ליכא מעילה משא"כ בפתילה שנהנה מהפתילה עצמה ובמה שנהנה ממנה לא נשאר ממנה כלל חשיב מועל מן ההקדש. ברם במה שהקשה להרדב"ז בשניות סי' רצ"ו שכתב דבמריח תפוח או ורד של הקדש או מדליק מנר של הקדש מעל מפני שנהנה מגוף של הקדש קשה משופר של עולה שכתב רבינו דלא מעל וכן הקשה הרב שער המלך בפ"ה מהל' יו"ט הט"ז בסוף דבריו יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> יש להליץ בעד הרדב"ז דאינו דומה כל נידונות הרדב"ז לתוקע בשופר של עולה דתוקע בשופר של עולה קרן זה אינו עשוי לתקוע אלא אדם זה תיקנו לתקוע והנאתו ממנו אינו אלא קול בעלמא בזה אמרינן קול וכו' אין בו משום מעילה אמנם בתפוח או ורד של הקדש המריח בו מעל כיון דריח זה בגופו הוא ובבריאתו נברא הריח נמצא נהנה מגופו של הקדש וכן אם לקח כלי שיר של הקדש וניגן בו שעשוי כלי לנגן במקדש כשמנגן לחולין נמצא נהנה מגופו של הקדש וכן כשמדליק משלהבת של הקדש נמצא נהנה מן ההקדש ממש משא"כ כשהולך לאור שלהבת ההקדש או כששומע קול כלי שיר שמנגנים במקדש שאינו נוטל מהקדש כלום אלא הקדש במקומו עומד ואינו נוטל ממנו כלום בזה אמרינן קול ומראה וריח אין בו משום מעילה הכלל העולה דכל הנהו דכתב הרדב"ז דאית בהו מעילה הנאתן בגופן קודם דמשתמש בחולין משא"כ בשופר הך הנאה אינה בגופו של קרן בקודש אלא בחולין כיון דהוי קול ליכא מעילה ודוק. גם מה שהקשה עוד שם הרב שער המלך להרדב"ז לחלוקה שכתב דמדליק משלהבת של הקדש מעל ממה שפירש רש"י ברישא דמתני' בפ"ה דביצה ושלהבת כרגלי מי שהביאו כגון הדליק נרו בשלהבת חבירו וכו' וא"כ סיפא דקתני גחלת של הקדש וכו' ושלהבת לא נהנים ולא מועלים הוי דומיא דרישא שהדליק נרו משלהבת של הקדש ואפ"ה קתני לא מועלין לא קשה דמה שפירש רש"י כן הוא מוכרח דבשלהבת כרגלי מי שהביאו אי אפשר לפרש אלא שהדליק מנר של חבירו דלא שייך שהלך לאור שלהבת חבירו משא"כ בשלהבת הקדש דשייך שם שהלך לאור השלהבת אמרינן דדוקא בזה לא מעל אבל בהדליק בנר של הקדש מעל ואינו הכרח שידמו אהדדי ממש וק"ל.<br><b> גם</b> מה שהכריח מהירושלמי דס"ל דבמדליק נר מנר הקדש איסורא איכא ולא מעילה ומינה לש"ס דילן וכו' יעו"ש אינו הכרח דיש לדחות דמשום דהירושלמי [ד]ס"ל דבהולך לאור של הקדש שרי במדליק אוסר ולא מועל ברם בש"ס דילן דאוסר בהולך לאור של הקדש מינה דבמדליק מנר מועל והא בהא תליא.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כיצד </b>
+<b> מעשה הציץ וכו'. קדש מלמטה לה' מלמעלה ואם כתבו שיטה אחת כשר וכו'.</b> הגדתי היום שלא באתי לכונת רבינו בלשון זה דלו יהי דהוה גריס בש"ס דשבת כן כמ"ש מרן מ"מ הו"ל להרגיש דהיא גירסא מוטעת חדא דבמס' סוכה ליתא הכי ועוד דבלא"ה לית דסמכה דנחזי אנן לפי אותה נוסחא איך היה כתוב דאי כתוב לה' מלמעלה וקדש מלמטה ממש זה ע"ג זה אין הדעת סובלו להיות כתוב להיפך תחתונים למעלה ועליונים למטה ואינו נקראת כהלכתו ואי קדש מלמטה הוא בתחילת שיטה ב' ולה' מלמעלה ר"ל בסוף שיטה א' ונקראת כהלכתו וכמ"ש התוס' ז"ל והיה כתוב כן שלא יהיו אותיות אחרות נכתבות קודם אותיות ה' א"כ גם הלמ"ד צריכה ליכתב בשיטה ב' בצד תבת קדש והיינו גירסתנו וכגירסת מס' סוכה שהיא גירסא המתיישבת על הלב ואיך כתב כן גריס רבינו. גם מ"ש ואם כתבו וכו' ופעמים וכו' הן הנה דברי ר"א (בן יעקב) [בר' יוסי] שראה כן ואחרי שראה כן מי הגיד לנו דגם תנא דברייתא שלא ראה אלא שאמר כן מסברא דנפשיה לא חזר בו אלא דמסדר הברייתא כתב לנו מה שאמר ת"ק ומה שאמר ראב"י שראה כן וודאי גדולה ראיה. וגם מ"ש ופעמים וכו' מי הגיד דפעמים היה כתוב הכי ופעמים הכי אלא דמה שראה ר' אליעזר ב"ר יוסי הוא הציץ שהיה במשכן והוא היה והוא הווה דנשאר בגניזה מזמן לזמן ואף אם תימצי לומר דמה שראה ראב"י לא היה הראשון מאן לימא לן דשינה האחרון מן הראשון כיון דלא ראינו הראשון ומן האחרון נילף לראשון ולמה נאמר פעמים הכי ופעמים הכי, ובס' אור החיים רצה ליישב לזה ואין בדבריו כדי שביעה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>והקורע </b>
+<b> פי המעיל לוקה שנאמר לא יקרע וה"ה לכל בגדי כהונה שהקורען דרך השחתה לוקה.</b> וכתב הרב מל"מ וז"ל עיין להרב קרבן חגיגה סי' ס"ח דס"ל דדוקא בשאר בגדי כהונה אינו לוקה כי אם דרך השחתה אבל במעיל לוקה אפי' שלא כדרך השחתה ומטי לה ממ"ש רבינו פ"ח דמעשה הקרבנות ה"כ ולדידי ליתנהו להני מילי עכ"ל. ולא פירש לנו טעמו דלא חש לה ואני אפרש לה דכל מה שהכריחו הרבנים ז"ל הוא מדלא הזכירו התיקון דמכניסו פחות פחות בשאר בגדי כהונה משמע דדוקא במעיל חייב אם יקרענו אפילו שאינו דרך השחתה וכו' אבל בשאר בגדים יכול לקורען כיון דלא הוי דרך השחתה וכו' יעו"ש, ומכח זה פירשו הש"ס דיומא דרך חריפות ואמת דצריך לברך ברוך שחלק מחכמתו ליראיו ברם אינו מן הראוי דמתוך פילפול כזה להוציא דין ממנו, ומה שהביאו מפרק דם חטאת ליכא למיגמר מיניה די"ל דמה דנקט מעיל משום דביה איירי קרא ומיניה גמרינן לכל בגדי כהונה דאסור לקורען, ועוד דנקט מעיל ללמד דאף דהוי קשה כמו עבים ורכים ואפי' ג' על ג' יכניס קמ"ל דוקא פחות מג' על ג' יכניס דשאני המעיל דאגב אבוהון חשיבי ולעולם דבין מעיל בין שאר בגדי כהונה דינן שוה דוקא דרך השחתה לוקה. וזכיתי ומצאתי כדברי לרבינו ז"ל גופיה בס' המצוות לא תעשה פ"ח וז"ל ומי שחתכו במספרים או הדומה להם לוקה ע"כ, וודאי הכונה לומר דרך השחתה דאל"ה מה טעם למספריים וכיוצא ודוק ומה שלא הזכיר בס' המצוות לשאר בגדים שהוא לא בא לבאר כל פרטי הדברים אלא מנין המצוות. ושוב ראיתי עוד ראיה לדברינו ממ"ש לקמן ה"י וכל המזיח החשן מעל האפוד דרך קלקול לוקה ע"כ, והתם כתיב ולא יזח החשן מעל האפוד ומאי שנא מלא יקרע ונראה דהכל לא קפיד קרא אלא דרך השחתה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>האפוד </b>
+<b> וכו'.</b> ועיין מ"ש מרן. ועיין בספרי תועפות ראם סדר תצוה מ"ש על דבריו וכעת חזינא שמ"ש שם מתיבות ואם נאמר דט"ס נפל וכו' עד יעו"ש הוא יתר וכנטול דמי, ולעת כזאת כל מה שהקשיתי על דברי מרן כן ראיתי להרב אור החיים סדר תצוה הקשה כן באורך יעו"ש וכל המדברים בזה המה ראו כן תמהו על מרן ז"ל ועיין להרב צדה לדרך סדר תצוה ולמהר"ר שמחה בספר שמות בשם בנימין ובהקדמת ספר נחלת שבעה דשטרות ובחי' הריטב"א דיומא פרק בא לו ובשמע שלמה סדר תצוה ובשיירי כנסת הגדולה בנימוקיו על הרמב"ם ובס' גט פשוט דף קי"ט ובתאוה לעינים קונטרס אחרון מס' סוטה ובס' כנסת יחזקאל ריש ספרו.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מצות </b>
+<b> עשה לעשות בגדים וכו'.</b> וכתב רבינו בס' המצות מצות עשה ל"ג הוא שצוה לכהנים ללבוש וכו'. וכתב הרמב"ן שבעל ההלכות לא מנה עשה זה ונתן טעם כי היא הכשר העבודה והיא חלק ממצות העבודה יעו"ש. והמגילת אסתר חילק עליו מהכשר לחלק, דבהכשר תקרא מצוה ובחלק לא יעו"ש. ולענ"ד הכל אחד דכיון דהוי הכשר והוא הכשר הכרחי שא"א בזולתה היינו חלק מחלקי המצוה וכל שלא עשה כל החלקים אינה מצוה ונמצא הכל מצוה אחת ומה שהביא משחיטת הפסח שהיא מצוה התם הוא מצוה בפני עצמה שצוה לשוחטו בערב פסח בכך שעות ביום ולא קודם ולא אחר. ומה שהביא משריפת פרה היא גופא היא המצוה שיעשה פרה שרופה וכי מפני שענינה היא לטהר טמאים לא תחשב מצוה באופן שלכאורה דברי הרמב"ן נכונים וע"פ זה אין מקום למ"ש באות ג'. גם מ"ש באות ג' והביא ראיה מתכלת ולבן אינה ראיה כמו שיראה המעיין בדברי רבינו שרש ט'.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fd4e035ba721394ea4182ebe549fe1edd7e6d349
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Avodah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,316 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Vessels_of_the_Sanctuary_and_Those_who_Serve_Therein
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וכהן </b>
+<b> גדול שנטל שמן המשחה מראשו וסך במעיו חייב כרת.</b> והוא מש"ס כריתות דף ז' ומזה קשיתיה למהר"ח אבואלעפיה בס' ישרש יעקב בכריתות שאמר שם כשמן הטוב על הראש כעין ב' טיפות וכו' שמא מעלתי בשמן המשחה יצאת בת קול ואמרה כטל חרמון מה טל זה אין בו מעילה אף שמן שבזקן אהרן אין בו מעילה ופי' הרמ"ה משום דכל דבר שנעשה מצותו אין בו מעילה והרי חייב כרת אף אחר דנעשית מצוותו והצריך עיון.<br><b> וראיתי</b> להרב לשון ערומים דף מ' כתב וז"ל ולענ"ד נראה לחלק בין שוגג למזיד דבמזיד אף אחר שנעשה מצותו חייב כרת אבל בשוגג שהמעילה היא על השוגג אמרינן אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו וזה ברור עכ"ל. ואחרי המחילה ליתא כלל וכלל דהא בכריתות דף ז' דתני שם הך דינא דכהן גדול שנטל משמן המשחה וסך בו חייב הקשו מהא דתניא כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש ותירצו בשלמא תרומה הא איתחיל אבל בשמן המשחה כתיב נזר שמן משחת אלהיו עליו אע"ג דאיתא עליו לא איתחיל ע"כ, הרי דמאי דחייב במזיד הוא מקרא דגלי דגם אחר שהוא עליו לא איתחיל וכיון דלא איתחיל איך אמרינן דנעשה בו מצוותו ואין בו מעילה והא לא איתחיל דקדושתו עליו. וכן ראיתי כתוב לחכם בני יצ"ו דחי ליה ממאי דתנן בריש כריתות כל דבר שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת. גם מה שרצה לתקן החכם בני הי"ו ליתא והוא עפ"י מ"ש שם בכריתות ת"ר המפטם את הקטורת וכו' והמריח בו פטור אלא שמעל וכו' ריח אחר שתעלה תמרתו אין בו מעילה דאין לך דבר אחר שנעשית מצותו והרי תרומת הדשן וכו' הוי תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים, ובדף ז' הקשו התוס' דאמאי לא אמר כאן בדף ו' דשמן המשחה ג"כ גלי ביה קרא דהוי דבר שנעשה מצותו (ואין מועלין) [ומועלין] והו"ל ג' קראי ותירצו דלא חשיב נעשית מצותו אלא לאחר שניגב השמן כדמסיק שמן משחת אלהיו עליו אע"ג דאית עליו לא איתחיל אלו דבריהם והוי תירוץ דחוק דגם בתרומת הדשן נימא הכי דכיון דכתיב ושמו אצל המזבח דמועלין בו וכן בעגלה ערופה דכתיב שם והוא מצוותה דשם תהא קבורתה א"כ נמצאו דעדיין מצוותן עליהן ונמצא א"כ דהסוגיות חולקות ושפיר כתב הרמ"ה וקאי להסוגיא דלא חשיב לשמן המשחה דנעשה מצוותו וחייב ורבינו ז"ל הכא פסק כסוגיא האחרת אלו דבריו. והנה מה שהקשה בתירוץ התוס' לא קשה כלל דשאני ענין שמן המשחה מתרומת הדשן ועגלה ערופה דשמן המשחה מדקרי ליה רחמנא נזר שמן משחת אף אחר שהוא עליו מורה דעדיין בקדושתיה קאי ולא נתחלל וככחו אז כחו עתה משא"כ בתרומת הדשן ועגלה ערופה משום דהטעינם הכתוב גניזה לא משמע דבקדושתייהו קיימי אלא אף דנעשית מצוותן גלי קרא בהם דטעונים גניזה והוי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין.<br><b> ועוד</b> קשה דאיך אפשר דפליגי הסוגיא דמפטם את הקטורת עם ההיא ברייתא וכי האמוראים פליגי עם ברייתא דהסוגיא דמפטם הוא אמוראי דשקלו וטרו וההיא דשמן המשחה הוי ברייתא דתני רב חנניא וגם שקלו וטרו אמוראי לקיומה באופן דקושטא קאי דלא פליגי וכדכתבו התוס' ז"ל וחזרה קושיא לדוכתא על דברי הרמ"ה.<br><b> והאמת</b> נראה מה שתירץ עוד חכם בני יצ"ו דעד כאן לא אמרו בגמ' דכהן גדול שנטל משמן המשחה וסך במעיו דחייב אלא דוקא כשנטל מראשו דכל זמן שהשמן בראשו מצותו היא ולא חשיב דבר שנעשית מצותו ובקדושתיה קאי דגלי קרא כי נזר שמן משחת אלהיו עליו דכל זמן שהוא בראשו בקדושתיה קאי אבל כשירד השמן מהראש על הזקן דבזקן אין מקום מצותו ודאי דאם נטל מהזקן וסך במעיו דאינו חייב דכבר נעשית מצותו ועל כן אמרו בהוריות מה טל אין בו מעילה אף שמן שבזקן אהרן אין בו מעילה ופי' הרמ"ה משום דהוי דבר שנעשית מצותו דכיון דירד אל הזקן כבר נעשה מצותו ואין בו מעילה.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כתב </b> רבינו בס' המצות וז"ל מצות עשה ל"ד שישאו הכהנים הארון וכו' ואע"פ שזה הציווי בא ללוים וכו' עד סוף הלשון ועיין בסוטה דף ל"ג ברייתות נראין היפך דבריו יעו"ש. ושוב ראיתי להרב החינוך סדר נשא הביא בשם הרמב"ן דפליג עליה דרבינו ז"ל דס"ל דכולם כשרים ולא נפסלו הכהנים אלא כולם שוין, ועיין לו לעיל מצוה ל"ג ובשרש ג'.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דרבינו חזר בו ממ"ש בס' המצוות למ"ש כאן בהל' אלו בתחילתו וז"ל לשאת הארון על הכתף. ולא כתב הכהנים או הלוים ש"מ דשניהם שוין ואח"כ כתב וז"ל שיעבוד הלוי במקדש ודוק. וכן כאן כתב <b> מצוה לנושאו על הכתף שנאמר וכו'. </b> ולא כתב מי ומי, ובריש פ"ג כתב זרע לוי מובדל וכו' ומה היא עבודה שלהן וכו' יעו"ש.
+
+Halakhah 13
+
+<b>שהמסיר </b>
+<b> וכו'.</b> ועיין לרבינו בס' המצוות כתב וז"ל [מצוה] פ"ו שהזהירנו מהוציא בדי הארון וכו', ודבריו סתרי אהדדי ועיין מ"ש בזה הרב מוצל מאש בסוף ספר אש דת סי' נ"א ודבריו תמוהים וכמו שכתבתי בסוף ספר אגורה באהלך בהשמטות ובס' תועפות ראם סדר תרומה יעו"ש.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>זרע </b>
+<b> לוי וכו'.</b> כתב רבינו בס' המצוות וז"ל מצוה ע"ב שהזהיר הלוים מעבודת הכהנים והכהנים מעבודת הלוים וכו'. ולא זכיתי להבין אמאי מנה זה למצוה אחת כי אין המניעות שוות דלכהנים מונע מהם עבודת הלוים וללוים מונע מהם עבודת הכהנים דוגמא לזה עיין במצות עשה ע"ה מ"ש רבינו שם יעו"ש.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וכשם </b>
+<b> שמוזהרים וכו' כך הכהנים וכו'.</b> ולפי דעת הר"א הם ג"כ במיתה וטעם מחלוקתם יעו"ש במרן שהאריך. ומן התימה על התוס' בתעניות דף כ"ז ע"א ד"ה מר, שכתבו וז"ל ולמ"ד עיקר שירה בכלי א"כ צריך שיהיו כהנים או לוים וכו' עכ"ל, והם דברים תמוהים דכהנים מוזהרים שלא לעבוד עבודת הלוים וכמבואר ולפי חומר הנושא נראה דכהנים לא קאי לשירה בכלי שהיא עבודת הלוים אלא לעבודתם והכי ריהטא דלישנם ולמ"ד וכו' א"כ צריך שיהיו דוקא כהנים ולוים הא כדאיתיה והא כדאיתיה וטעמא דלוים דוקא ולא ישראלים דהא הכלי זמר היה קדוש, ומה שלא הזכירו ישראל במעמדם שהוא ג"כ דוקא משום שלא הוזכר בהך מתניתא ישראל במעמדם ומה שהזכירו לכהנים ללא צורך לומר דלפי"ז אתו חלוקת כהנים דומה ללוים ששניהם דוקא ולא זולתם ולא גרסינן או, אלא ולוים. ואף גם זאת תחילת דבריהם מגומגמים טובא דלפי פשטן של דברים נראה דכונתם דגם פסולים כשרים לומר שירה משום דעיקר שירה בפה ואתמהא וכי משום דעיקר שירה בפה הפסולים יהיו כשרים והא קרא ללוים דוקא ציוה וכן נראה מש"ס ערכין דף י"א ולכן נראה דהכי פירושו דלמ"ד עיקר שירה בפה אפילו פסולים וכו' יכולים לומר שירה בכלי דלא הוי אלא בפה כלומר דהמצוה הוא בפה ומאן דשורר בכלי הוא לבסומי קלא כן נ"ל בכונתם ועיין בחידושי הלכות [מהרש"א] שדבריו תמוהים בכל מכל ואף גם זאת דמאן דהזכיר ישראלים הוא למעמדן ודו"ק.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>משה </b>
+<b> רבינו חלק הכהנים לח' משמרות וכו'.</b> כתב רבינו בס' המצוות וז"ל מצוה ל"ו היא שציונו שיהיו הכהנים עובדים למשמרות וכו'. ועיין להרמב"ן מה שהשיג עליו ולענ"ד נימוקו עמו ומה שהליץ המגילת אסתר באות א' כי ראיית רבינו הגדול הוא מתחילת הכתוב ליתא כי גם מזה הוא שלילה דדוקא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד אינן רשאין ליחלק מכלל דבשאר ימות השנה רשאין ליחלק ולעשות משמרות. ומה שהביא דמיון דלא אכלתי באוני ממנו ליתא כלל וכלל. גם מ"ש באות ב' לפרש דבריו שבחיבורו א"צ להשיב כי נראה ברור שכונתו לטובה להליץ בעד רבינו אבל המוחש לא יוכחש. גם מ"ש באות ד' אינו כלום דמדברי הש"ס מורה דהוי הכל תיקון דרבנן. גם מ"ש באות ה' דזה לא יזיק למה לא יזיק דמשם באר'ה דכשם דבלוים הוא תיקון נביאים גם בכהנים כן וילמד סתום מן המפורש.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>עיין </b> להמל"מ מה שהאריך ובתוך הלשון כתב וז"ל ועוד אני תמיה שראיתי למרן בשו"ע או"ח סי' תצ"ד שפסק שאסור להתענות במוצאי חג שבועות וכו' וראיתי להרב מגן אברהם שכתב וכו' ודבריו שלא בדקדוק וכו' עכ"ל. וראיתי להרב מלכי בקודש סוף הל' פסח דף מ"ה דכתב דלא קשה כלל להמג"א ותורף דבריו דכיון דמדינא כשחל בשבת יום טבוח הוא יום ראשון ואסיר בהספד ותענית אלא מפני הצדוקים הוא דשרינן ליה א"כ כשחל בחול דליכא יום טבוח ממשיכינן ליה האיסור מהיכא שחל בשבת להיכא שחל בחול ולא יקשה עליך יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא שהרי ערל וטמא אינו אוכל בתרומה ונשיהם ועבדיהם אוכלים מכוחם אלו דבריו. ולא דמי כלל כעוכלא לדנא חדא דהתם הכהן חזי וכשימול אוכל וכן הטמא כשיטהר אוכל נמצא שפיר חזי אלא לפי שעה הוא דאינו אוכל, ועוד דהעבד והאשה הם כגוף אחד עבד לאדון ואיש לאשה דהוו קניינם ואמטו להכי שפיר אכלי מכוחם דאיש ואדון משא"כ הכא דמכח הצדוקים עקרו הדין מכל וכל והתירו בכל זמן ועת ולא נשאר זמן ועת באיסורו גם כשחל עצרת בחול אינו נמשך מכשחל בשבת והם ענינים נפרדים והיאך נאמר שיהא נמשך מכשחל בשבת ושפיר איכא למתמה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא.<br><b> והנראה</b> אצלי לומר כיון דגם כשחל בחול איכא יום טבוח למי שלא הקריב ביו"ט דיש לו תשלומים כל שבעה כיון דהוי יום טבוח שלו אסרינן ליה בהספד ותענית אלא מפני הצדוקים התירוהו וא"כ כשחל בחול ביום ראשון דוקא אסרינן ליה בהצטרפות כשחל עצרת בשבת וזה הוא דעת ר' טרפון לאסור ביום טבוח כשחל עצרת בחול אף להלכה של בית הלל ולזה כיון המג"א שכתב דכשחל עצרת בשבת היה יום טבוח אחר השבת כדי לתרץ דכשחל בחול מה לי יום ראשון מה לי שאר הימים הבאים אחריו ולזה תירץ כיון דכשחל עצרת וכו' וכדכתיבנא.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עיין </b> מ"ש המל"מ וז"ל באמצע דבריו דהא דקי"ל דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה היינו דוקא היכא שהודלקה בהיתר אז הנהנה מאותו האור אינו מועל משום דאין בו ממש וכדאיתא בפרק כל שעה אבל הלוקח פתילה של הקדש ומדליקה אין לך מועל גדול מזה עכ"ל. פירוש דבריו כשהפתילה של הקדש הודלקה בהיתר דהיינו לצורך הקדש אז כשנהנה מהשלהבת אינו מועל ברם במדליק הפתילה של הקדש נמצא מועל בפתילה שנהנה ממנה שהיא קודש וודאי מועל ולפי"ז אין מקום למה שהקשה עליו הרב יד מלאכי בכללי הדינים אות קו"ף סי' תקמ"ד מדברי רבינו פ"א מהל' שופר דין ג' גבי שופר של עולה שכתב רבינו דאין בקול דין מעילה אף שהשופר בידו, דהתם אינו נהנה מהקרן עצמו אלא מהקול ומשו"ה ליכא מעילה משא"כ בפתילה שנהנה מהפתילה עצמה ובמה שנהנה ממנה לא נשאר ממנה כלל חשיב מועל מן ההקדש. ברם במה שהקשה להרדב"ז בשניות סי' רצ"ו שכתב דבמריח תפוח או ורד של הקדש או מדליק מנר של הקדש מעל מפני שנהנה מגוף של הקדש קשה משופר של עולה שכתב רבינו דלא מעל וכן הקשה הרב שער המלך בפ"ה מהל' יו"ט הט"ז בסוף דבריו יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> יש להליץ בעד הרדב"ז דאינו דומה כל נידונות הרדב"ז לתוקע בשופר של עולה דתוקע בשופר של עולה קרן זה אינו עשוי לתקוע אלא אדם זה תיקנו לתקוע והנאתו ממנו אינו אלא קול בעלמא בזה אמרינן קול וכו' אין בו משום מעילה אמנם בתפוח או ורד של הקדש המריח בו מעל כיון דריח זה בגופו הוא ובבריאתו נברא הריח נמצא נהנה מגופו של הקדש וכן אם לקח כלי שיר של הקדש וניגן בו שעשוי כלי לנגן במקדש כשמנגן לחולין נמצא נהנה מגופו של הקדש וכן כשמדליק משלהבת של הקדש נמצא נהנה מן ההקדש ממש משא"כ כשהולך לאור שלהבת ההקדש או כששומע קול כלי שיר שמנגנים במקדש שאינו נוטל מהקדש כלום אלא הקדש במקומו עומד ואינו נוטל ממנו כלום בזה אמרינן קול ומראה וריח אין בו משום מעילה הכלל העולה דכל הנהו דכתב הרדב"ז דאית בהו מעילה הנאתן בגופן קודם דמשתמש בחולין משא"כ בשופר הך הנאה אינה בגופו של קרן בקודש אלא בחולין כיון דהוי קול ליכא מעילה ודוק. גם מה שהקשה עוד שם הרב שער המלך להרדב"ז לחלוקה שכתב דמדליק משלהבת של הקדש מעל ממה שפירש רש"י ברישא דמתני' בפ"ה דביצה ושלהבת כרגלי מי שהביאו כגון הדליק נרו בשלהבת חבירו וכו' וא"כ סיפא דקתני גחלת של הקדש וכו' ושלהבת לא נהנים ולא מועלים הוי דומיא דרישא שהדליק נרו משלהבת של הקדש ואפ"ה קתני לא מועלין לא קשה דמה שפירש רש"י כן הוא מוכרח דבשלהבת כרגלי מי שהביאו אי אפשר לפרש אלא שהדליק מנר של חבירו דלא שייך שהלך לאור שלהבת חבירו משא"כ בשלהבת הקדש דשייך שם שהלך לאור השלהבת אמרינן דדוקא בזה לא מעל אבל בהדליק בנר של הקדש מעל ואינו הכרח שידמו אהדדי ממש וק"ל.<br><b> גם</b> מה שהכריח מהירושלמי דס"ל דבמדליק נר מנר הקדש איסורא איכא ולא מעילה ומינה לש"ס דילן וכו' יעו"ש אינו הכרח דיש לדחות דמשום דהירושלמי [ד]ס"ל דבהולך לאור של הקדש שרי במדליק אוסר ולא מועל ברם בש"ס דילן דאוסר בהולך לאור של הקדש מינה דבמדליק מנר מועל והא בהא תליא.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כיצד </b>
+<b> מעשה הציץ וכו'. קדש מלמטה לה' מלמעלה ואם כתבו שיטה אחת כשר וכו'.</b> הגדתי היום שלא באתי לכונת רבינו בלשון זה דלו יהי דהוה גריס בש"ס דשבת כן כמ"ש מרן מ"מ הו"ל להרגיש דהיא גירסא מוטעת חדא דבמס' סוכה ליתא הכי ועוד דבלא"ה לית דסמכה דנחזי אנן לפי אותה נוסחא איך היה כתוב דאי כתוב לה' מלמעלה וקדש מלמטה ממש זה ע"ג זה אין הדעת סובלו להיות כתוב להיפך תחתונים למעלה ועליונים למטה ואינו נקראת כהלכתו ואי קדש מלמטה הוא בתחילת שיטה ב' ולה' מלמעלה ר"ל בסוף שיטה א' ונקראת כהלכתו וכמ"ש התוס' ז"ל והיה כתוב כן שלא יהיו אותיות אחרות נכתבות קודם אותיות ה' א"כ גם הלמ"ד צריכה ליכתב בשיטה ב' בצד תבת קדש והיינו גירסתנו וכגירסת מס' סוכה שהיא גירסא המתיישבת על הלב ואיך כתב כן גריס רבינו. גם מ"ש ואם כתבו וכו' ופעמים וכו' הן הנה דברי ר"א (בן יעקב) [בר' יוסי] שראה כן ואחרי שראה כן מי הגיד לנו דגם תנא דברייתא שלא ראה אלא שאמר כן מסברא דנפשיה לא חזר בו אלא דמסדר הברייתא כתב לנו מה שאמר ת"ק ומה שאמר ראב"י שראה כן וודאי גדולה ראיה. וגם מ"ש ופעמים וכו' מי הגיד דפעמים היה כתוב הכי ופעמים הכי אלא דמה שראה ר' אליעזר ב"ר יוסי הוא הציץ שהיה במשכן והוא היה והוא הווה דנשאר בגניזה מזמן לזמן ואף אם תימצי לומר דמה שראה ראב"י לא היה הראשון מאן לימא לן דשינה האחרון מן הראשון כיון דלא ראינו הראשון ומן האחרון נילף לראשון ולמה נאמר פעמים הכי ופעמים הכי, ובס' אור החיים רצה ליישב לזה ואין בדבריו כדי שביעה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>והקורע </b>
+<b> פי המעיל לוקה שנאמר לא יקרע וה"ה לכל בגדי כהונה שהקורען דרך השחתה לוקה.</b> וכתב הרב מל"מ וז"ל עיין להרב קרבן חגיגה סי' ס"ח דס"ל דדוקא בשאר בגדי כהונה אינו לוקה כי אם דרך השחתה אבל במעיל לוקה אפי' שלא כדרך השחתה ומטי לה ממ"ש רבינו פ"ח דמעשה הקרבנות ה"כ ולדידי ליתנהו להני מילי עכ"ל. ולא פירש לנו טעמו דלא חש לה ואני אפרש לה דכל מה שהכריחו הרבנים ז"ל הוא מדלא הזכירו התיקון דמכניסו פחות פחות בשאר בגדי כהונה משמע דדוקא במעיל חייב אם יקרענו אפילו שאינו דרך השחתה וכו' אבל בשאר בגדים יכול לקורען כיון דלא הוי דרך השחתה וכו' יעו"ש, ומכח זה פירשו הש"ס דיומא דרך חריפות ואמת דצריך לברך ברוך שחלק מחכמתו ליראיו ברם אינו מן הראוי דמתוך פילפול כזה להוציא דין ממנו, ומה שהביאו מפרק דם חטאת ליכא למיגמר מיניה די"ל דמה דנקט מעיל משום דביה איירי קרא ומיניה גמרינן לכל בגדי כהונה דאסור לקורען, ועוד דנקט מעיל ללמד דאף דהוי קשה כמו עבים ורכים ואפי' ג' על ג' יכניס קמ"ל דוקא פחות מג' על ג' יכניס דשאני המעיל דאגב אבוהון חשיבי ולעולם דבין מעיל בין שאר בגדי כהונה דינן שוה דוקא דרך השחתה לוקה. וזכיתי ומצאתי כדברי לרבינו ז"ל גופיה בס' המצוות לא תעשה פ"ח וז"ל ומי שחתכו במספרים או הדומה להם לוקה ע"כ, וודאי הכונה לומר דרך השחתה דאל"ה מה טעם למספריים וכיוצא ודוק ומה שלא הזכיר בס' המצוות לשאר בגדים שהוא לא בא לבאר כל פרטי הדברים אלא מנין המצוות. ושוב ראיתי עוד ראיה לדברינו ממ"ש לקמן ה"י וכל המזיח החשן מעל האפוד דרך קלקול לוקה ע"כ, והתם כתיב ולא יזח החשן מעל האפוד ומאי שנא מלא יקרע ונראה דהכל לא קפיד קרא אלא דרך השחתה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>האפוד </b>
+<b> וכו'.</b> ועיין מ"ש מרן. ועיין בספרי תועפות ראם סדר תצוה מ"ש על דבריו וכעת חזינא שמ"ש שם מתיבות ואם נאמר דט"ס נפל וכו' עד יעו"ש הוא יתר וכנטול דמי, ולעת כזאת כל מה שהקשיתי על דברי מרן כן ראיתי להרב אור החיים סדר תצוה הקשה כן באורך יעו"ש וכל המדברים בזה המה ראו כן תמהו על מרן ז"ל ועיין להרב צדה לדרך סדר תצוה ולמהר"ר שמחה בספר שמות בשם בנימין ובהקדמת ספר נחלת שבעה דשטרות ובחי' הריטב"א דיומא פרק בא לו ובשמע שלמה סדר תצוה ובשיירי כנסת הגדולה בנימוקיו על הרמב"ם ובס' גט פשוט דף קי"ט ובתאוה לעינים קונטרס אחרון מס' סוטה ובס' כנסת יחזקאל ריש ספרו.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מצות </b>
+<b> עשה לעשות בגדים וכו'.</b> וכתב רבינו בס' המצות מצות עשה ל"ג הוא שצוה לכהנים ללבוש וכו'. וכתב הרמב"ן שבעל ההלכות לא מנה עשה זה ונתן טעם כי היא הכשר העבודה והיא חלק ממצות העבודה יעו"ש. והמגילת אסתר חילק עליו מהכשר לחלק, דבהכשר תקרא מצוה ובחלק לא יעו"ש. ולענ"ד הכל אחד דכיון דהוי הכשר והוא הכשר הכרחי שא"א בזולתה היינו חלק מחלקי המצוה וכל שלא עשה כל החלקים אינה מצוה ונמצא הכל מצוה אחת ומה שהביא משחיטת הפסח שהיא מצוה התם הוא מצוה בפני עצמה שצוה לשוחטו בערב פסח בכך שעות ביום ולא קודם ולא אחר. ומה שהביא משריפת פרה היא גופא היא המצוה שיעשה פרה שרופה וכי מפני שענינה היא לטהר טמאים לא תחשב מצוה באופן שלכאורה דברי הרמב"ן נכונים וע"פ זה אין מקום למ"ש באות ג'. גם מ"ש באות ג' והביא ראיה מתכלת ולבן אינה ראיה כמו שיראה המעיין בדברי רבינו שרש ט'.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Haflaah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Haflaah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0a79077d63af465c810e2965fd08ac7a7ec3e2d9
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Haflaah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,290 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>עיין </b> מ"ש המל"מ ומ"ש בחידושיו הלכות תרומות פ"ט ה"ב.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>עיין </b> בספרי אגורה באהלך בסופו סדר בחוקותי.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>המקדיש </b>
+<b> את עצמו לא הקדיש אלא דמיו.</b> ועיין למרן. והינו טעמא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כמ"ש שם בגיטין ורבינו פסק בפ"א דלא כרבי מאיר, וכן הקשה המל"מ והצריך עיון. ולענ"ד נראה לפי חומר הנושא דעד כאן לא קאמר בש"ס ה"נ מסתברא דקתני סיפא וכו' דנראה דלמ"ד אדם מוציא דבריו לבטלה (ליתי) [ליתא] לדין זה דסיפא אלא משום דתני בסיפא בלשון זה וכן הוא שהקדיש עצמו דמלשון דוכן מורה דדינא דרישא ודסיפא מטעם אחד נינהו וא"כ מוכרח דיהא ההיא סיפא ר"מ דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה דאי הוי רבנן דס"ל אדם מוציא דבריו לבטלה ותני רישא המקדיש עבדו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו ור"ל דכיון דהעבד עשוי לימכר ודאי פירושו הוא לדמיו וליכא למימר ביה אדם מוציא דבריו לבטלה א"כ איך תני סיפא וכן וכו' כנראה דמחד טעמא נינהו והא בסיפא דקאי במקדיש עצמו הדין נותן דהוציא דבריו לבטלה כיון דלא שייך מכירה בגופיה נמצא דמאי דקאמר הש"ס הכי הוי מכח וכן, ברם אה"נ דלדידן דקי"ל כשהקדיש עבדו דגופו קודש ואסור ליהנות ממנו עד שיפדה כמ"ש רבינו הל' י"ז והינו טעמא דאף דקי"ל כרבנן אדם מוציא דבריו לבטלה מ"מ בזה הרי מפורש בדבריו שיהיה קדוש עד שיפדה והיינו שמוכרן אותן לאחרים וא"כ במקדיש עצמו דלא שייך מכירה בגופיה ודאי קאי לדמים ולאו מטעם דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא דחשיב זה כמפרש כן, דלא אמרינן בלשונו לשון אחר כמו ערך זה וצריך לפרש דמי זה אלא הרי עצמי הקדש ודוק.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+
+
+Halakhah 30
+
+<b>ואם </b>
+<b> דר בו השוכר מעל.</b> עיין מה שהקשה הלח"מ וכן הקשה המל"מ ועיין בהרדב"ז החדשות ח"ב לשונות הר"מ סי' קי"ט מ"ש בזה יעו"ש. ונראה לענ"ד דסוגיית ערכין ודאי אתיא כרב דלרב בין לגבי ע"ז בין לגבי מעילה הדין אחד אלא כיון דמצינו לריש לקיש דפליג עליה דרב והוא בתרא פסק כר"ל לגבי מעילה לחלק בין מקדיש בית בנוי למקדיש עצים ואבנים ברם גבי ע"ז משום חומרא דע"ז וגם דלא אשכחן מאן דפליג עליה בהדיא פסק כרב וכמ"ש מרן שם בהל' מעילה ונמצא בחדא פסק כרב ובחדא כר"ל ופשוט.
+
+Halakhah 31
+
+
+
+Halakhah 32
+
+
+
+Halakhah 33
+
+<b>כתוב </b> אצלי בחי' נדרים דף ג' ע"ב גמ' אמר רבא כגון דאמר לא אפטר מן העולם וכו'. ועיין בפי' רש"י והר"ן והיוצא מדבריהם דבאומר כן אינו עובר אלא בבל תאחר אבל לא בבל יחל וכן כתב הר"מ פ"א דנזירות ה"א יעו"ש והינו טעמא דעובר בבל תאחר מפני שכשאמר לא אפטר מן העולם וכו' פי' עד שאקבל להיות נזיר וכל שאינו מקבל עובר בבל תאחר אבל אין פי' לא אפטר עד שאהא נזיר דמיד הוא נזיר בלא קבלה דאם כן מאי בל תאחר איכא הרי הוא נזיר מיד עליו וליכא אלא דאם אכל עבר אבל תאכל ואי שתה עבר אבל ישתה ולא אבל תאחר אשר מזה אני תמיה על מ"ש הרב מל"מ פ"ו מהל' ערכין הל' ל"ג שכתב הן אמת דמפשט דברי רבינו בריש הלכות נזירות דכתב הרי זה נזיר מיד משמע דס"ל כדברי התוס' דאי כהרא"ש הו"ל למימר ה"ז חייב לקבל נזירות מיד וכו' עכ"ל.<br><b> ודבריו</b> תמוהים דאיך אפשר לצדד בדברי רבינו כן והא כתב דעובר בבל תאחר ואי ס"ל דהפי' שיהיה נזיר בלא קבלה ומיד הוא נזיר איך יעבור בבל תאחר והא הוא נזיר ואינו חייב אלא בבל יאכל וכן מלשונו שכותב ואם איחר נזירותו נראה בבירור שצריך לקבלו וא"כ מ"ש הרי זה נזיר מיד פי' הוא צריך שיתחיל הנזירות מיד. ומ"ש בדעת התוס' אחרי נשיקת ידיו ורגליו לא מצאתי כן בתוס' אלא בדעת הרא"ש וז"ל התוס' כגון דאמר לא אפטר מן העולם וכו' דמההיא שעתא וכו' כלומר דמיד יש לו להתחיל נזירותו ואם לא התחיל עובר בבל תאחר ופי' דבריהם מיד יש לו לקבל נזירות ואם לא קבל עובר וכו' ומוכרח לפרש כן בדבריהם כדברירנא בתחילת דברינו ובל יחל עובר אם ימות ולא קיים נדרו אבל כשיקיים נדרו אינו עובר אלא בבל תאחר ואי משום שהביאו גירסת ר"ת גם הרא"ש הביאה ומזה קשיתיה לה"ה שלמה בן עזרא נר"ו על מ"ש הר"מ בסה"מ לא תעשה הנזכר דכשעובר אבל תאחר דהיינו ג' רגלים עובר ג"כ על בל יחל והרמב"ן חלק עליו במצות עשה צ"ד וסובר דבל יחל אינו עובר אלא כשיעבוד בעניין שא"א לקיימו כגון אם ימות וכיוצא וסוגיא דידן הוי היפך דברי הר"מ וסייעתא לדברי הרמב"ן, ונראה לחלק על צד הדחק דשאני ההיא דהרמב"ם דכיון דעבר ג' רגלים ורחמנא אמר דלא יאחר יותר מג' רגלים כשעבר מג' חוץ דעבר על בל תאחר עבר ג"כ אבל יחל דהא חילל דברו דכשנדר דעתו לשלם קודם ג' רגלים וכמאמר הש"י ועבר ע"ז עשה דברו חולין ברם כאן שאמר שלא אפטר מן העולם עד שיהיה נזיר וליכא בזה ג' רגלים וכמ"ש הר"ן משום שמא ימות צריך למיחש ולעשות מיד ולא יאחר וא"כ כשיאחר עבר אבל יאחר אבל בל יחל לא דלא עשה דברו חולין דלא שם זמן.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Haflaah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Haflaah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..db6a67d0ead816abd50f0ea18cd15c368375dc9c
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Haflaah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,293 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Appraisals and Devoted Property
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Appraisals_and_Devoted_Property
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ערכים וחרמין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>עיין </b> מ"ש המל"מ ומ"ש בחידושיו הלכות תרומות פ"ט ה"ב.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>עיין </b> בספרי אגורה באהלך בסופו סדר בחוקותי.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>המקדיש </b>
+<b> את עצמו לא הקדיש אלא דמיו.</b> ועיין למרן. והינו טעמא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כמ"ש שם בגיטין ורבינו פסק בפ"א דלא כרבי מאיר, וכן הקשה המל"מ והצריך עיון. ולענ"ד נראה לפי חומר הנושא דעד כאן לא קאמר בש"ס ה"נ מסתברא דקתני סיפא וכו' דנראה דלמ"ד אדם מוציא דבריו לבטלה (ליתי) [ליתא] לדין זה דסיפא אלא משום דתני בסיפא בלשון זה וכן הוא שהקדיש עצמו דמלשון דוכן מורה דדינא דרישא ודסיפא מטעם אחד נינהו וא"כ מוכרח דיהא ההיא סיפא ר"מ דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה דאי הוי רבנן דס"ל אדם מוציא דבריו לבטלה ותני רישא המקדיש עבדו עושה ואוכל שלא הקדיש אלא דמיו ור"ל דכיון דהעבד עשוי לימכר ודאי פירושו הוא לדמיו וליכא למימר ביה אדם מוציא דבריו לבטלה א"כ איך תני סיפא וכן וכו' כנראה דמחד טעמא נינהו והא בסיפא דקאי במקדיש עצמו הדין נותן דהוציא דבריו לבטלה כיון דלא שייך מכירה בגופיה נמצא דמאי דקאמר הש"ס הכי הוי מכח וכן, ברם אה"נ דלדידן דקי"ל כשהקדיש עבדו דגופו קודש ואסור ליהנות ממנו עד שיפדה כמ"ש רבינו הל' י"ז והינו טעמא דאף דקי"ל כרבנן אדם מוציא דבריו לבטלה מ"מ בזה הרי מפורש בדבריו שיהיה קדוש עד שיפדה והיינו שמוכרן אותן לאחרים וא"כ במקדיש עצמו דלא שייך מכירה בגופיה ודאי קאי לדמים ולאו מטעם דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אלא דחשיב זה כמפרש כן, דלא אמרינן בלשונו לשון אחר כמו ערך זה וצריך לפרש דמי זה אלא הרי עצמי הקדש ודוק.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+
+
+Halakhah 30
+
+<b>ואם </b>
+<b> דר בו השוכר מעל.</b> עיין מה שהקשה הלח"מ וכן הקשה המל"מ ועיין בהרדב"ז החדשות ח"ב לשונות הר"מ סי' קי"ט מ"ש בזה יעו"ש. ונראה לענ"ד דסוגיית ערכין ודאי אתיא כרב דלרב בין לגבי ע"ז בין לגבי מעילה הדין אחד אלא כיון דמצינו לריש לקיש דפליג עליה דרב והוא בתרא פסק כר"ל לגבי מעילה לחלק בין מקדיש בית בנוי למקדיש עצים ואבנים ברם גבי ע"ז משום חומרא דע"ז וגם דלא אשכחן מאן דפליג עליה בהדיא פסק כרב וכמ"ש מרן שם בהל' מעילה ונמצא בחדא פסק כרב ובחדא כר"ל ופשוט.
+
+Halakhah 31
+
+
+
+Halakhah 32
+
+
+
+Halakhah 33
+
+<b>כתוב </b> אצלי בחי' נדרים דף ג' ע"ב גמ' אמר רבא כגון דאמר לא אפטר מן העולם וכו'. ועיין בפי' רש"י והר"ן והיוצא מדבריהם דבאומר כן אינו עובר אלא בבל תאחר אבל לא בבל יחל וכן כתב הר"מ פ"א דנזירות ה"א יעו"ש והינו טעמא דעובר בבל תאחר מפני שכשאמר לא אפטר מן העולם וכו' פי' עד שאקבל להיות נזיר וכל שאינו מקבל עובר בבל תאחר אבל אין פי' לא אפטר עד שאהא נזיר דמיד הוא נזיר בלא קבלה דאם כן מאי בל תאחר איכא הרי הוא נזיר מיד עליו וליכא אלא דאם אכל עבר אבל תאכל ואי שתה עבר אבל ישתה ולא אבל תאחר אשר מזה אני תמיה על מ"ש הרב מל"מ פ"ו מהל' ערכין הל' ל"ג שכתב הן אמת דמפשט דברי רבינו בריש הלכות נזירות דכתב הרי זה נזיר מיד משמע דס"ל כדברי התוס' דאי כהרא"ש הו"ל למימר ה"ז חייב לקבל נזירות מיד וכו' עכ"ל.<br><b> ודבריו</b> תמוהים דאיך אפשר לצדד בדברי רבינו כן והא כתב דעובר בבל תאחר ואי ס"ל דהפי' שיהיה נזיר בלא קבלה ומיד הוא נזיר איך יעבור בבל תאחר והא הוא נזיר ואינו חייב אלא בבל יאכל וכן מלשונו שכותב ואם איחר נזירותו נראה בבירור שצריך לקבלו וא"כ מ"ש הרי זה נזיר מיד פי' הוא צריך שיתחיל הנזירות מיד. ומ"ש בדעת התוס' אחרי נשיקת ידיו ורגליו לא מצאתי כן בתוס' אלא בדעת הרא"ש וז"ל התוס' כגון דאמר לא אפטר מן העולם וכו' דמההיא שעתא וכו' כלומר דמיד יש לו להתחיל נזירותו ואם לא התחיל עובר בבל תאחר ופי' דבריהם מיד יש לו לקבל נזירות ואם לא קבל עובר וכו' ומוכרח לפרש כן בדבריהם כדברירנא בתחילת דברינו ובל יחל עובר אם ימות ולא קיים נדרו אבל כשיקיים נדרו אינו עובר אלא בבל תאחר ואי משום שהביאו גירסת ר"ת גם הרא"ש הביאה ומזה קשיתיה לה"ה שלמה בן עזרא נר"ו על מ"ש הר"מ בסה"מ לא תעשה הנזכר דכשעובר אבל תאחר דהיינו ג' רגלים עובר ג"כ על בל יחל והרמב"ן חלק עליו במצות עשה צ"ד וסובר דבל יחל אינו עובר אלא כשיעבוד בעניין שא"א לקיימו כגון אם ימות וכיוצא וסוגיא דידן הוי היפך דברי הר"מ וסייעתא לדברי הרמב"ן, ונראה לחלק על צד הדחק דשאני ההיא דהרמב"ם דכיון דעבר ג' רגלים ורחמנא אמר דלא יאחר יותר מג' רגלים כשעבר מג' חוץ דעבר על בל תאחר עבר ג"כ אבל יחל דהא חילל דברו דכשנדר דעתו לשלם קודם ג' רגלים וכמאמר הש"י ועבר ע"ז עשה דברו חולין ברם כאן שאמר שלא אפטר מן העולם עד שיהיה נזיר וליכא בזה ג' רגלים וכמ"ש הר"ן משום שמא ימות צריך למיחש ולעשות מיד ולא יאחר וא"כ כשיאחר עבר אבל יאחר אבל בל יחל לא דלא עשה דברו חולין דלא שם זמן.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Haflaah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Haflaah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c43007636483733e53b8cf340fe3c0b2681fcb0d
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Haflaah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,210 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Nazariteship
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות נזירות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות נזירות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>עיין </b> במ"ש פ"ה מהלכות מלכים ה"ח.
+
+Halakhah 19
+
+<b>עיין </b> במ"ש פ"ה מהלכות מלכים ה"ח.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>נכנס </b>
+<b> וכו'.</b> עיין במ"ש פ"ה מהל' מלכים ה"ח וכעת חזינא להרדב"ז בנימוקיו על רבינו דאדרבא קא מתמה על הראב"ד בהשגה זאת וקא מפרש דמ"ש רבינו דאינו לוקה היינו טעמא דלא התרו בו וכו' יעו"ש, ולענ"ד אינו נח לי דא"כ העיקר חסר מן הספר דהו"ל למימר משום דלא התרו בו ועוד דא"כ הדין זה יתר דודאי מלקות ליכא בלא התראה ומה גם שהוא דין (מעצמו) [לעצמו] למאי הלכתא כתביה ומאי אע"פ ששהא מהיכא תיתי דילקה כל דליכא התראה אלא ודאי דאיירי בהתראה כדינו וכמה דינים בפרק זה דכתב רבינו לוקה ואינו מזכיר התראה דודאי ליכא מלקות בלא התראה והרי הרב גופיה לעיל בהל' ח' על מ"ש רבינו ולוקה על שהייתו כתב על כרחך איירי בדאתרו בו וכו' יעו"ש ומה שנ"ל בכוונתו כבר כתבתי שם.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>ובכל </b>
+<b> מקום אין עשה דוחה לא תעשה ועשה וכו'.</b> הנה מסתמיות דברי רבינו נראה דלא שאני ליה בין עשה קל בין עשה חמור בין עשה דאית ביה כרת אינן דוחין לעשה ולא תעשה וכ"כ התוספות בריש אותו ואת בנו דף ע"ח ד"ה מנין יעו"ש, אמנם בזבחים דף ל"ג ד"ה לענין מלקות כתבו דעשה שיש בו כרת אלים טובא למידחי עשה ולא תעשה ודבריהם סיתראי נינהו וכמ"ש הרב יד מלאכי סימן תקט"ז ואף אני אביא מן ההדיוט להוכיח מדבריהם דפסחים דף נ"ט ד"ה אתי שהקשו דהיאך אתי עשה דפסח ודוחה עשה דהשלמה הא לא הוי בעידנא ותירצו מה שתירצו ואי ס"ל דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה ולא תעשה הו"ל לתרץ דשאני פסח דדחי לעשה אחר אף דלא הוי בעידנא כיון דהוי כ"כ חמור דדוחה אף לעשה ולא תעשה אלא ודאי דס"ל דאף דעשה דפסח אית ביה כרת אפ"ה אינו דוחה לעשה ולא תעשה וכדבריהם דאותו ואת בנו. ועיי"ש בדבריהם דפסחים דתירץ ר"י דכיון דהוי חמור א"צ בעידנא דוגמא דעשה דמצורע דחמיר [דהוה דחי] לעשה דשילוח הקן אי לאו תשלח יתר וכו', והקשה הרב אור יקרות דשאני מצורע דכיון דשחטה הרי התחיל לקיים המצוה והוי דומה למ"ש הנמוק"י על שם הר"ן בפ"ב דב"מ גבי אבידה והיא בבית הקברות דנכנס כהן דחשיב בעידנא יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לא קשה דכשם דגבי טהרת המצורע א"א לטהרה בלא שחיטת הצפור כן אכילת הקרבן פסח א"א לאכילתו בליל פסח בלא שחיטה ונמצא שניהם שוים ושפיר ילפי התוס' מטהרת המצורע לפסח דא"צ בעידנא למאי דקשיא להו וס"ל דזה לא חשיב בעידנא ואם נפשך בזה י"ל דהתוס' כאן הם חלוקים עם הר"ן והנמוק"י וס"ל כהרב המגיד ז"ל פי"א דגזלה הי"ח דחולק עם הר"ן בזה וס"ל דגם ההיא דבית הקברות לא חשיב בעידנא ואף דהתוס' בפ' אלו מציאות שם גורסים כגירסת הר"ן דלא כהרה"מ מ"מ הכא לא אזלי כשיטת הר"ן וסיתראי נינהו כמו שנמצא כזה כמה וכמה. ויותר נראה כאן דבמציאה הוי סתם תוס' בלי שם ובפסחים הוא ריב"א ור"י ותרי ר"י נינהו ר"י הבחור ור"י הזקן ואח"ז ראיתי בפירוש לר"י דלא ס"ל כהנמוק"י, שכתבו התוס' בב"ב דף י"ג ע"א ד"ה כופין וז"ל וא"ת יבוא עשה דפריה ורביה וידחה ל"ת דלא יהיה קדש ואומר ר"י דלא הוי בעידנא דמשעת העראה קא עקר ללאו ועשה דפריה ורביה לא מקיים עד גמר ביאה עכ"ל, הרי דזה דומה לאבידה בבית הקברות ממש ואפ"ה לא קרי ליה בעידנא הנה בפירוש דלא ס"ל כהנמוק"י וכדכתיבנא מסברתינו.<br><b> ועוד</b> כתבו התוס' שם בב"ב על שם ר"י וז"ל ועוד שהיא אסורה לינשא לו דלגבי דידה ליכא עשה ע"כ. והיינו כדברי האחרונים שהביא מהר"ח אבולעפיה בישרש יעקב פ' יוה"כ גבי גדולה תשובה שדוחה לא תעשה שבתורה שהקשה דמאי אולמיה דתשובה כך היא המדה אתי עשה ודחי לא תעשה ותירץ בשם האחרונים דהיינו דוקא כשעשה ולא תעשה בחד גברא אבל בתשובה ישראל מקיימין עשה והקב"ה עובר אלא תעשה יעו"ש. אמנם דברי ר"י דתוס' הנזכרים נראין כסותרין למ"ש הם עצמם על שם ר"י שם בא"ד וז"ל וא"ת היכי כייפינן וכו' והא המשחרר עבדו עובר בעשה וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ואומר ר"י מצוה רבה שרי כדאמרינן פ' תמיד נשחט דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה וכו' עכ"ד, וא"כ דמצינן דזה מקיים וזה עובר ומשו"ה כייפינן לרבו לשחרר איך תירצו לקושיית דליתי עשה ולידחי לא תעשה שהיא אינה מקיימת עשה דלא מפקדה אפריה ורביה מה בכך כדי שיקיים האיש תעבור היא העשה.<br><b> ולק"מ</b> לר"י עצמו דעד כאן לא אמר ר"י דמשום דזה יקיים זה יעבור אלא בב' עשין זה חמור וזה קל אז אמרינן הכי ברם באחד עשה ואחד לא תעשה דאמרינן עשה דוחה לא תעשה אז לא אמרינן זה יקיים וזה יעבור. ומנא אמינא לחילוק זה ממ"ש התוס' על שם ר"י גופיה בפ' תמיד נשחט שם למה שהקשה ריב"א בההיא דהשלמה דלא הוי בעידנא ותירצו דלגבי עשה הקל א"צ בעידנא יעו"ש א"כ ה"ה נמי לגבי שנים דזה מקיים וזה יעבור כיון שהוא לגביו עשה קל יעבור אחד עשה קל דלקיים חבירו עשה חמור משא"כ גבי עשה ולא תעשה דהלא תעשה הוא חמור וצריך בעידנא צריך ג"כ דמי שמקיים העשה יעבור הלא תעשה ומשו"ה שפיר כתב ר"י דלגבי דידה ליכא עשה משום דאינהו קיימי בעשה ולא תעשה וק"ל, וא"כ שפיר תירצו האחרונים שהביא מהר"ח אבולעפיה דזו היא מעלת התשובה דבעשה ולא תעשה זה יקיים וזה יעבור.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Haflaah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Haflaah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c78c90f288a65137e4114be685088356ef307791
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Haflaah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Nazariteship/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,213 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Nazariteship
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות נזירות
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Nazariteship
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות נזירות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>עיין </b> במ"ש פ"ה מהלכות מלכים ה"ח.
+
+Halakhah 19
+
+<b>עיין </b> במ"ש פ"ה מהלכות מלכים ה"ח.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>נכנס </b>
+<b> וכו'.</b> עיין במ"ש פ"ה מהל' מלכים ה"ח וכעת חזינא להרדב"ז בנימוקיו על רבינו דאדרבא קא מתמה על הראב"ד בהשגה זאת וקא מפרש דמ"ש רבינו דאינו לוקה היינו טעמא דלא התרו בו וכו' יעו"ש, ולענ"ד אינו נח לי דא"כ העיקר חסר מן הספר דהו"ל למימר משום דלא התרו בו ועוד דא"כ הדין זה יתר דודאי מלקות ליכא בלא התראה ומה גם שהוא דין (מעצמו) [לעצמו] למאי הלכתא כתביה ומאי אע"פ ששהא מהיכא תיתי דילקה כל דליכא התראה אלא ודאי דאיירי בהתראה כדינו וכמה דינים בפרק זה דכתב רבינו לוקה ואינו מזכיר התראה דודאי ליכא מלקות בלא התראה והרי הרב גופיה לעיל בהל' ח' על מ"ש רבינו ולוקה על שהייתו כתב על כרחך איירי בדאתרו בו וכו' יעו"ש ומה שנ"ל בכוונתו כבר כתבתי שם.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>ובכל </b>
+<b> מקום אין עשה דוחה לא תעשה ועשה וכו'.</b> הנה מסתמיות דברי רבינו נראה דלא שאני ליה בין עשה קל בין עשה חמור בין עשה דאית ביה כרת אינן דוחין לעשה ולא תעשה וכ"כ התוספות בריש אותו ואת בנו דף ע"ח ד"ה מנין יעו"ש, אמנם בזבחים דף ל"ג ד"ה לענין מלקות כתבו דעשה שיש בו כרת אלים טובא למידחי עשה ולא תעשה ודבריהם סיתראי נינהו וכמ"ש הרב יד מלאכי סימן תקט"ז ואף אני אביא מן ההדיוט להוכיח מדבריהם דפסחים דף נ"ט ד"ה אתי שהקשו דהיאך אתי עשה דפסח ודוחה עשה דהשלמה הא לא הוי בעידנא ותירצו מה שתירצו ואי ס"ל דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה ולא תעשה הו"ל לתרץ דשאני פסח דדחי לעשה אחר אף דלא הוי בעידנא כיון דהוי כ"כ חמור דדוחה אף לעשה ולא תעשה אלא ודאי דס"ל דאף דעשה דפסח אית ביה כרת אפ"ה אינו דוחה לעשה ולא תעשה וכדבריהם דאותו ואת בנו. ועיי"ש בדבריהם דפסחים דתירץ ר"י דכיון דהוי חמור א"צ בעידנא דוגמא דעשה דמצורע דחמיר [דהוה דחי] לעשה דשילוח הקן אי לאו תשלח יתר וכו', והקשה הרב אור יקרות דשאני מצורע דכיון דשחטה הרי התחיל לקיים המצוה והוי דומה למ"ש הנמוק"י על שם הר"ן בפ"ב דב"מ גבי אבידה והיא בבית הקברות דנכנס כהן דחשיב בעידנא יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לא קשה דכשם דגבי טהרת המצורע א"א לטהרה בלא שחיטת הצפור כן אכילת הקרבן פסח א"א לאכילתו בליל פסח בלא שחיטה ונמצא שניהם שוים ושפיר ילפי התוס' מטהרת המצורע לפסח דא"צ בעידנא למאי דקשיא להו וס"ל דזה לא חשיב בעידנא ואם נפשך בזה י"ל דהתוס' כאן הם חלוקים עם הר"ן והנמוק"י וס"ל כהרב המגיד ז"ל פי"א דגזלה הי"ח דחולק עם הר"ן בזה וס"ל דגם ההיא דבית הקברות לא חשיב בעידנא ואף דהתוס' בפ' אלו מציאות שם גורסים כגירסת הר"ן דלא כהרה"מ מ"מ הכא לא אזלי כשיטת הר"ן וסיתראי נינהו כמו שנמצא כזה כמה וכמה. ויותר נראה כאן דבמציאה הוי סתם תוס' בלי שם ובפסחים הוא ריב"א ור"י ותרי ר"י נינהו ר"י הבחור ור"י הזקן ואח"ז ראיתי בפירוש לר"י דלא ס"ל כהנמוק"י, שכתבו התוס' בב"ב דף י"ג ע"א ד"ה כופין וז"ל וא"ת יבוא עשה דפריה ורביה וידחה ל"ת דלא יהיה קדש ואומר ר"י דלא הוי בעידנא דמשעת העראה קא עקר ללאו ועשה דפריה ורביה לא מקיים עד גמר ביאה עכ"ל, הרי דזה דומה לאבידה בבית הקברות ממש ואפ"ה לא קרי ליה בעידנא הנה בפירוש דלא ס"ל כהנמוק"י וכדכתיבנא מסברתינו.<br><b> ועוד</b> כתבו התוס' שם בב"ב על שם ר"י וז"ל ועוד שהיא אסורה לינשא לו דלגבי דידה ליכא עשה ע"כ. והיינו כדברי האחרונים שהביא מהר"ח אבולעפיה בישרש יעקב פ' יוה"כ גבי גדולה תשובה שדוחה לא תעשה שבתורה שהקשה דמאי אולמיה דתשובה כך היא המדה אתי עשה ודחי לא תעשה ותירץ בשם האחרונים דהיינו דוקא כשעשה ולא תעשה בחד גברא אבל בתשובה ישראל מקיימין עשה והקב"ה עובר אלא תעשה יעו"ש. אמנם דברי ר"י דתוס' הנזכרים נראין כסותרין למ"ש הם עצמם על שם ר"י שם בא"ד וז"ל וא"ת היכי כייפינן וכו' והא המשחרר עבדו עובר בעשה וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך ואומר ר"י מצוה רבה שרי כדאמרינן פ' תמיד נשחט דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה וכו' עכ"ד, וא"כ דמצינן דזה מקיים וזה עובר ומשו"ה כייפינן לרבו לשחרר איך תירצו לקושיית דליתי עשה ולידחי לא תעשה שהיא אינה מקיימת עשה דלא מפקדה אפריה ורביה מה בכך כדי שיקיים האיש תעבור היא העשה.<br><b> ולק"מ</b> לר"י עצמו דעד כאן לא אמר ר"י דמשום דזה יקיים זה יעבור אלא בב' עשין זה חמור וזה קל אז אמרינן הכי ברם באחד עשה ואחד לא תעשה דאמרינן עשה דוחה לא תעשה אז לא אמרינן זה יקיים וזה יעבור. ומנא אמינא לחילוק זה ממ"ש התוס' על שם ר"י גופיה בפ' תמיד נשחט שם למה שהקשה ריב"א בההיא דהשלמה דלא הוי בעידנא ותירצו דלגבי עשה הקל א"צ בעידנא יעו"ש א"כ ה"ה נמי לגבי שנים דזה מקיים וזה יעבור כיון שהוא לגביו עשה קל יעבור אחד עשה קל דלקיים חבירו עשה חמור משא"כ גבי עשה ולא תעשה דהלא תעשה הוא חמור וצריך בעידנא צריך ג"כ דמי שמקיים העשה יעבור הלא תעשה ומשו"ה שפיר כתב ר"י דלגבי דידה ליכא עשה משום דאינהו קיימי בעשה ולא תעשה וק"ל, וא"כ שפיר תירצו האחרונים שהביא מהר"ח אבולעפיה דזו היא מעלת התשובה דבעשה ולא תעשה זה יקיים וזה יעבור.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Haflaah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Haflaah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..193054c2cf509c4609e6717a5bf20c2a851f0621
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Haflaah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,167 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Oaths
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שבועות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שבועות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>שלישית </b>
+<b> שנשבע לבטל וכו' או שיתענה בשבתות וימים טובים וכו'.</b> וקשה לי טובא דלמה לא יהא חייל שבועה בנשבע שיתענה בשבתות וי"ט כיון דאינו מפורש בתורה איסור זה דהא בפ' (ר"ע) [כל כתבי] נפקא ליה מאכלוהו היום ג' זמני לג' סעודות ואף אם נדחה דמהיום שלושה נפקא ג' סעודות אבל שלא להתענות נפקא מפשטיה דקרא דאכלוהו היום משמע ציווי שלא להתענות הא ליתא דהא פשטיה דקרא הוא כמו שפי' רש"י בחומש והוא מהמכילתא יעו"ש וברא"ם דהכי ס"ל לרבינו דכל שאין האיסור מפורש בתורה חייל עליה שבועה כמ"ש בפ"ה הל' ז' שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלה וטריפה חייב בשבועה שהרי אינו מושבע עליו והיינו טעמא דאינו מפורש בתורה וכ"כ הרדב"ז בחדשות ח"ב בנימוקיו על רבינו דף ס"ו סוף ע"א בטעמו של רבינו דכיון דאינו מפורש בתורה אינו מושבע מהר סיני וכן מתבאר בהל' י"ז נשבע להרע לעצמו כגון שיחבול בעצמו אע"פ שאינו רשאי חלה שבועה ואם לא הרע חייב משום שבועת ביטוי וכן פסק פ"ה דחובל ומזיק דאינו רשאי לחבול בעצמו ומפיק לה בש"ס [בבא] קמא דף צ"א מוכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכו' יעו"ש והיינו טעמא דחייל שבועת ביטוי כיון דאינו מפורש בתורה וזו היא דעת התוס' בשבועות דף כ"א ע"ב וכ"ג ע"ב והר"ן שם בחי' על הש"ס ובנימוקיו על הרי"ף ובחי' נדרים דף ח' ותוס' ישנים דיומא ריש פ' יום הכפורים יעו"ש וא"כ איך כתב כאן דהוי שבועת שוא.<br><b> וע"פ</b> סברא הלזו נ"ל לתרץ מה ששמעתי מקשים באותה אגדה ששנינו בנדה דף ל"א שאלו תלמידיו לרבי שמעון בר יוחאי מפני מה יולדת מביאה קרבן אמר להם מפני שכשכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה וכו' דזה ניחא למ"ד דדוקא הזכר מצווה על פריה ורביה ולא הנקבה אבל למ"ד אחד האיש ואחד האשה מצווים על פריה ורביה דעל שניהם נאמר פריה ורביה יעו"ש במתני' ביבמות הוי שבועת שוא ואמאי לא אתקיף ליה רב יוסף גם זאת דכיון דהוא דבר שאינו מפורש בתורה דאיכא מ"ד דאין זה כוונת הכתוב דלא על שניהם קא מזהר פריה ורביה לא הוי שבועת שוא.<br><b> אך</b> קשה ממ"ש בנדרים דף ט"ו דאמר רב כהנא תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו דשעבודא משעבדת ליה ופי' רש"י דלאו כל כמינה לאסור נפשה עליו דהיא משועבדת לו להנאתו וא"כ קשה איך חלה שבועה דהוי שבועת שוא וי"ל דכשנשבעת האשה הנאת תשמישו עליה וכדאמרינן שם הנאת תשמישך עלי אסור וק"ל.<br><b> ודרך</b> אגב לא תעזוב נפשי לשאו"ל מאי דקשה מהאי ש"ס דנידה לש"ס דכריתות דף כ"ו דקאמר התם ספק יולדת שעבר עליה יוה"כ לא תייתי דהא כיפר עליה יוה"כ דחטא שאין מכיר אלא ה' הוא אמר ר' אושעיא לכל חטאתם ולא לכל טומאתם ולרבי שמעון בר יוחאי דאמר יולדת חוטאת היא מאי איכא למימר יולדת כי קא מייתי קרבן לאישתרויי באכילת קדשים ולא לכפרה ע"כ. וקשה טובא היכי קאמר לדעת רשב"י דקרבן יולדת היא לאישתרויי בקדשים ולא לכפרה והא רב יוסף מקשה לרשב"י שם בנידה והא מזידה היא ובחרטה תליא מילתא ועוד קרבן שבועה בעי אתויי ואם איתא דלאישתרויי בקדשים הוא דאתא מאי מקשה ליה רב יוסף ועוד מלשון עצמו דרשב"י דאמר קופצת ונשבעת לפיכך אמרה תורה תביא קרבן מורה בפירוש דהקרבן מפני השבועה ומה גם למ"ש רש"י דאיסור השבועה מתכפר בצער לידה קשה טובא מההיא דרשב"י וש"ס דנידה וכן קשה להתוס' בשבועות דף ח' ע"א ד"ה ואימא וכו' וז"ל אפי' לר' שמעון דאמר יולדת חוטאת היא מ"מ עיקרו אינו בא אלא להכשיר בקדשים וכו' עכ"ל, וכ"כ הר"ן בפי' נדרים דף ד' סוף ע"א וכל מה שנאמר בזה הוא דוחק גדול והוא פליא.<br><b> וראיתי</b> לרש"י שם בנידה דף ה' ועוד קרבן שבועה בעי אתויי כשבה או שעירה והאי עוף הוא עכ"ל. פי' דבריו דבקרבן שבועה החטאת היא כשבה או שעירה והעולה היא עוף אלא דאם לא תשיג ידו מביא גם החטאת מעוף משא"כ ביולדת דהחטאת היא מעוף והעולה היא מבהמה ואם לא תשיג ידו מביא גם העולה מעוף ומ"מ העיקר דהוא החטאת היא מעוף וק"ל, וכן קשה בההיא סוגיא במ"ש עוד אלא מעתה ספק נזיר וכו' נזיר כי קא מייתי קרבן לאו לכפרה מייתי אלא לאישתרויי בקדשים עכ"ל, ואתמהא דהא אליבא דר' אלעזר הקפר קאי ולדידיה אף בנזיר טהור קרי ליה חוטא משום שציער עצמו מן היין וכתב הכתוב ביה כפרה בקרבן כדאיתא בנדרים דף י' ונזיר דף י"ט וא"כ איך קאמר דקרבן נזיר לאו לכפרה קא אתי ומה גם לרש"י שכתב דמה שנצטער מן היין מתכפר לו בניוול דגידול שער ודברי ר"א הקפר צווחי דכפרת הקרבן הוא משום שנצטער מן היין וצריך לידחק הרבה יותר מדאי בזה.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>נשבע </b>
+<b> שלא יאכל מצה שנה או שנתים הרי זה אסור לאכול מצה בליל פסח וכו'.</b> וראיתי להרב רוח אליהו בשיטת קידושין דף י"ד כתב משם הרב הגדול משה לוי נזיר ז"ל בכ"י וז"ל ודרך אגב אומר דהוקשה לי כעת אמאי אמר דכי נשבע בכולל אסור לאכול מצה אמאי לא אמרינן דליתי עשה דאכילת מצה ולידחי לא תעשה דלא יחל דברו ובעל הספר כתב עליו בסוף דבריו וז"ל עוד עלה על דעתי לעקור הקושיא מעיקרא דידוע הוא דנדר ושבועה הוי עשה ולא תעשה וכן מנאן הרמב"ם במנין המצוות ולא אתי עשה דמצה ודחי עשה ולא תעשה דנדר ושבועה אבל קשה מהיכא שנשבע בכולל דלא לאכול בשר דנראה לכאורה דחייל נמי אקרבן פסח וקרבן פסח הוי עשה שיש בו כרת והוי עשה אלים וכבר כתבו התוס' פרק כל הפסולים דעשה אלים דוחה עשה ולא תעשה וא"כ אף הכא ידחה לעשה ולא תעשה דנדר ושבועה.<br><b> ואני</b> תם לא אדע שכול היאך דחה תירוץ שהיא אמיתי מכח הא דקרבן פסח דמי זאת אמר דלא דחי עשה אלים דקרבן פסח דכרת ללא תעשה ועשה דנדר ושבועה עד שמכח זה דקרבן פסח תיקשי לן במצה כיון שהוא אמת ודאי דלא אתי עשה ודחי עשה ולא תעשה ולא זו אף זו אלא דנאמר דבקרבן פסח לא אתי עשה דקרבן פסח ודחי לעשה ולא תעשה דנדר ושבועה ואף שהוא אלים דלא שנא דהא מצינו להתוס' עצמם בחולין פרק אותו ואת בנו דף ע"ח ד"ה מנין, דלא קים להו הכי דעשה דקרבן פסח יהא דוחה עשה ולא תעשה יעו"ש בפי' וכן נראה מדבריהם בפסחים דף נ"ט ד"ה אתי מדלא תירצו דשאני פסח שדוחה עשה ולא תעשה יעו"ש וא"כ התירוץ שתירץ דנדר ושבועה הוי עשה ולא תעשה ולא אתי עשה דמצה ודחי עשה ולא תעשה הוא אמת ודאי ולדבריהם דזבחים נאמר דאה"נ דאתי עשה אלים דכרת דקרבן פסח ודחי עשה ולא תעשה דשבועה וא"כ א"צ למה שקדם לתרץ בדברי התוס' דקידושין דף ל"ח.<br><b> ואף</b> גם זאת ראיתי למהרא"ח הנזכר במ"ש לתרץ ע"פ תירוץ ב' של תוס' דגזרינן כזית ראשון אטו ב' וכו' דקשיא ליה וז"ל מה נענה אם נשבע בכולל שלא לאכול בשר דנראה לכאורה דחייל אקרבן פסח והא קרבן פסח עשה ולא תעשה הוא דאיכא לא תעשה דבל תותיר וכו' יעו"ש. ולענ"ד קשה מי זאת אמר דלכאורה בקרבן פסח חייל בכולל ועוד במ"ש דאיכא עשה ולא תעשה דבל תותיר והא בל תותיר הוי לאו הניתק לעשה דבאש תשרופו וכמ"ש רבינו פ"י דקרבן פסח הי"א וז"ל ואינו לוקה על לאו זה שהרי ניתק לעשה וכו' וכיון שבידו לתקנו ושורפו נמצא לא עבר על הלאו דבל תותיר.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>עמ"ש </b> בספרי תועפות רא"ם דף כ"א ע"ד.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כשם </b>
+<b> וכו' כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבי"ד.</b> וכתב רבינו בספר המצוות מצות עשה ז' היא שצונו להשבע בשמו וכו', והשיגו הרמב"ן מסיגנון סוגיית תמורה דף ג' יעו"ש. ועיין מ"ש בספרי תועפות ראם סדר ואתחנן דאין מסוגיא זאת תפישה לרבינו, וכעת חזינא להרב מגילת אסתר דכתב כדכתיבנא שם דכשהשיב בש"ס זה אי אפשר דהכתיב ובשמו תשבע פי' ומשמעו הוא שמצוה להשבע בעת הצורך ומאחר שהיא מצוה אינו לוקה ומה שהרגשתי כעת בזה ראיתי להרב הנזכר הרגיש וז"ל ואין לפרש דכשהשיב ובשמו תשבע שרצונו שיהא מותר בלבד שא"כ הדרא קושיא לדוכתא וכו' דאימא ה"מ לפייס את חבירו וכו' אבל מילקא לילקי וכו' עכ"ל. ואין זו הכרח דב' קראי לרשות ושילקה למה לי אלא ודאי דהאי קרא יתירא הוא להורות דלא לילקי אבל לעולם לא יהא אלא רשאי ולא מצוה וכדעת הרמב"ן. ודע שדברי הרמב"ן כאן בהשגות לא שייכי לדבריו שבחומש סדר ואתחנן ולא ראיתי מי שנתעורר בהם דשם פי' דהוא אזהרה שבשמו בלבד תשבע ולא בשם אל אחר וכו' יעו"ש וכאן כתב שהוא ליתן רשות שישבע ודוק.<br><b> ועיין</b> להרב מגילת אסתר מ"ש על דברי הרא"ם וז"ל מ"מ אין הנדון דומה לראיה כי עת החולי נקרא כאן בעת שצריך לישבע לקיים דבר או להכחיש וא"כ יהיה חיובי ועת הצורך בשבועה הרי הוא כמצוה לחולה אכול דבר פלוני לרפואתך וכו' עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> ליתא כי עת החולי בשבועה הוא בעת שאין לו הכרח לישבע אינו יכול לישבע וכשם דכשאינו חולה יכול לאכול כל מה שירצה כן כשיש לו הכרח לישבע יכול לישבע ואם אינו רוצה אינו נשבע כמו המשל דאם אינו רוצה אינו אוכל כשהוא בריא ועיין בספרי שם.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Haflaah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Haflaah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..31c1d8fd769bc51189276466365b66cbd26209b3
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Haflaah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Oaths/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,170 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Oaths
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שבועות
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Oaths
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שבועות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>שלישית </b>
+<b> שנשבע לבטל וכו' או שיתענה בשבתות וימים טובים וכו'.</b> וקשה לי טובא דלמה לא יהא חייל שבועה בנשבע שיתענה בשבתות וי"ט כיון דאינו מפורש בתורה איסור זה דהא בפ' (ר"ע) [כל כתבי] נפקא ליה מאכלוהו היום ג' זמני לג' סעודות ואף אם נדחה דמהיום שלושה נפקא ג' סעודות אבל שלא להתענות נפקא מפשטיה דקרא דאכלוהו היום משמע ציווי שלא להתענות הא ליתא דהא פשטיה דקרא הוא כמו שפי' רש"י בחומש והוא מהמכילתא יעו"ש וברא"ם דהכי ס"ל לרבינו דכל שאין האיסור מפורש בתורה חייל עליה שבועה כמ"ש בפ"ה הל' ז' שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלה וטריפה חייב בשבועה שהרי אינו מושבע עליו והיינו טעמא דאינו מפורש בתורה וכ"כ הרדב"ז בחדשות ח"ב בנימוקיו על רבינו דף ס"ו סוף ע"א בטעמו של רבינו דכיון דאינו מפורש בתורה אינו מושבע מהר סיני וכן מתבאר בהל' י"ז נשבע להרע לעצמו כגון שיחבול בעצמו אע"פ שאינו רשאי חלה שבועה ואם לא הרע חייב משום שבועת ביטוי וכן פסק פ"ה דחובל ומזיק דאינו רשאי לחבול בעצמו ומפיק לה בש"ס [בבא] קמא דף צ"א מוכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכו' יעו"ש והיינו טעמא דחייל שבועת ביטוי כיון דאינו מפורש בתורה וזו היא דעת התוס' בשבועות דף כ"א ע"ב וכ"ג ע"ב והר"ן שם בחי' על הש"ס ובנימוקיו על הרי"ף ובחי' נדרים דף ח' ותוס' ישנים דיומא ריש פ' יום הכפורים יעו"ש וא"כ איך כתב כאן דהוי שבועת שוא.<br><b> וע"פ</b> סברא הלזו נ"ל לתרץ מה ששמעתי מקשים באותה אגדה ששנינו בנדה דף ל"א שאלו תלמידיו לרבי שמעון בר יוחאי מפני מה יולדת מביאה קרבן אמר להם מפני שכשכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה וכו' דזה ניחא למ"ד דדוקא הזכר מצווה על פריה ורביה ולא הנקבה אבל למ"ד אחד האיש ואחד האשה מצווים על פריה ורביה דעל שניהם נאמר פריה ורביה יעו"ש במתני' ביבמות הוי שבועת שוא ואמאי לא אתקיף ליה רב יוסף גם זאת דכיון דהוא דבר שאינו מפורש בתורה דאיכא מ"ד דאין זה כוונת הכתוב דלא על שניהם קא מזהר פריה ורביה לא הוי שבועת שוא.<br><b> אך</b> קשה ממ"ש בנדרים דף ט"ו דאמר רב כהנא תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו דשעבודא משעבדת ליה ופי' רש"י דלאו כל כמינה לאסור נפשה עליו דהיא משועבדת לו להנאתו וא"כ קשה איך חלה שבועה דהוי שבועת שוא וי"ל דכשנשבעת האשה הנאת תשמישו עליה וכדאמרינן שם הנאת תשמישך עלי אסור וק"ל.<br><b> ודרך</b> אגב לא תעזוב נפשי לשאו"ל מאי דקשה מהאי ש"ס דנידה לש"ס דכריתות דף כ"ו דקאמר התם ספק יולדת שעבר עליה יוה"כ לא תייתי דהא כיפר עליה יוה"כ דחטא שאין מכיר אלא ה' הוא אמר ר' אושעיא לכל חטאתם ולא לכל טומאתם ולרבי שמעון בר יוחאי דאמר יולדת חוטאת היא מאי איכא למימר יולדת כי קא מייתי קרבן לאישתרויי באכילת קדשים ולא לכפרה ע"כ. וקשה טובא היכי קאמר לדעת רשב"י דקרבן יולדת היא לאישתרויי בקדשים ולא לכפרה והא רב יוסף מקשה לרשב"י שם בנידה והא מזידה היא ובחרטה תליא מילתא ועוד קרבן שבועה בעי אתויי ואם איתא דלאישתרויי בקדשים הוא דאתא מאי מקשה ליה רב יוסף ועוד מלשון עצמו דרשב"י דאמר קופצת ונשבעת לפיכך אמרה תורה תביא קרבן מורה בפירוש דהקרבן מפני השבועה ומה גם למ"ש רש"י דאיסור השבועה מתכפר בצער לידה קשה טובא מההיא דרשב"י וש"ס דנידה וכן קשה להתוס' בשבועות דף ח' ע"א ד"ה ואימא וכו' וז"ל אפי' לר' שמעון דאמר יולדת חוטאת היא מ"מ עיקרו אינו בא אלא להכשיר בקדשים וכו' עכ"ל, וכ"כ הר"ן בפי' נדרים דף ד' סוף ע"א וכל מה שנאמר בזה הוא דוחק גדול והוא פליא.<br><b> וראיתי</b> לרש"י שם בנידה דף ה' ועוד קרבן שבועה בעי אתויי כשבה או שעירה והאי עוף הוא עכ"ל. פי' דבריו דבקרבן שבועה החטאת היא כשבה או שעירה והעולה היא עוף אלא דאם לא תשיג ידו מביא גם החטאת מעוף משא"כ ביולדת דהחטאת היא מעוף והעולה היא מבהמה ואם לא תשיג ידו מביא גם העולה מעוף ומ"מ העיקר דהוא החטאת היא מעוף וק"ל, וכן קשה בההיא סוגיא במ"ש עוד אלא מעתה ספק נזיר וכו' נזיר כי קא מייתי קרבן לאו לכפרה מייתי אלא לאישתרויי בקדשים עכ"ל, ואתמהא דהא אליבא דר' אלעזר הקפר קאי ולדידיה אף בנזיר טהור קרי ליה חוטא משום שציער עצמו מן היין וכתב הכתוב ביה כפרה בקרבן כדאיתא בנדרים דף י' ונזיר דף י"ט וא"כ איך קאמר דקרבן נזיר לאו לכפרה קא אתי ומה גם לרש"י שכתב דמה שנצטער מן היין מתכפר לו בניוול דגידול שער ודברי ר"א הקפר צווחי דכפרת הקרבן הוא משום שנצטער מן היין וצריך לידחק הרבה יותר מדאי בזה.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>נשבע </b>
+<b> שלא יאכל מצה שנה או שנתים הרי זה אסור לאכול מצה בליל פסח וכו'.</b> וראיתי להרב רוח אליהו בשיטת קידושין דף י"ד כתב משם הרב הגדול משה לוי נזיר ז"ל בכ"י וז"ל ודרך אגב אומר דהוקשה לי כעת אמאי אמר דכי נשבע בכולל אסור לאכול מצה אמאי לא אמרינן דליתי עשה דאכילת מצה ולידחי לא תעשה דלא יחל דברו ובעל הספר כתב עליו בסוף דבריו וז"ל עוד עלה על דעתי לעקור הקושיא מעיקרא דידוע הוא דנדר ושבועה הוי עשה ולא תעשה וכן מנאן הרמב"ם במנין המצוות ולא אתי עשה דמצה ודחי עשה ולא תעשה דנדר ושבועה אבל קשה מהיכא שנשבע בכולל דלא לאכול בשר דנראה לכאורה דחייל נמי אקרבן פסח וקרבן פסח הוי עשה שיש בו כרת והוי עשה אלים וכבר כתבו התוס' פרק כל הפסולים דעשה אלים דוחה עשה ולא תעשה וא"כ אף הכא ידחה לעשה ולא תעשה דנדר ושבועה.<br><b> ואני</b> תם לא אדע שכול היאך דחה תירוץ שהיא אמיתי מכח הא דקרבן פסח דמי זאת אמר דלא דחי עשה אלים דקרבן פסח דכרת ללא תעשה ועשה דנדר ושבועה עד שמכח זה דקרבן פסח תיקשי לן במצה כיון שהוא אמת ודאי דלא אתי עשה ודחי עשה ולא תעשה ולא זו אף זו אלא דנאמר דבקרבן פסח לא אתי עשה דקרבן פסח ודחי לעשה ולא תעשה דנדר ושבועה ואף שהוא אלים דלא שנא דהא מצינו להתוס' עצמם בחולין פרק אותו ואת בנו דף ע"ח ד"ה מנין, דלא קים להו הכי דעשה דקרבן פסח יהא דוחה עשה ולא תעשה יעו"ש בפי' וכן נראה מדבריהם בפסחים דף נ"ט ד"ה אתי מדלא תירצו דשאני פסח שדוחה עשה ולא תעשה יעו"ש וא"כ התירוץ שתירץ דנדר ושבועה הוי עשה ולא תעשה ולא אתי עשה דמצה ודחי עשה ולא תעשה הוא אמת ודאי ולדבריהם דזבחים נאמר דאה"נ דאתי עשה אלים דכרת דקרבן פסח ודחי עשה ולא תעשה דשבועה וא"כ א"צ למה שקדם לתרץ בדברי התוס' דקידושין דף ל"ח.<br><b> ואף</b> גם זאת ראיתי למהרא"ח הנזכר במ"ש לתרץ ע"פ תירוץ ב' של תוס' דגזרינן כזית ראשון אטו ב' וכו' דקשיא ליה וז"ל מה נענה אם נשבע בכולל שלא לאכול בשר דנראה לכאורה דחייל אקרבן פסח והא קרבן פסח עשה ולא תעשה הוא דאיכא לא תעשה דבל תותיר וכו' יעו"ש. ולענ"ד קשה מי זאת אמר דלכאורה בקרבן פסח חייל בכולל ועוד במ"ש דאיכא עשה ולא תעשה דבל תותיר והא בל תותיר הוי לאו הניתק לעשה דבאש תשרופו וכמ"ש רבינו פ"י דקרבן פסח הי"א וז"ל ואינו לוקה על לאו זה שהרי ניתק לעשה וכו' וכיון שבידו לתקנו ושורפו נמצא לא עבר על הלאו דבל תותיר.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>עמ"ש </b> בספרי תועפות רא"ם דף כ"א ע"ד.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כשם </b>
+<b> וכו' כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבי"ד.</b> וכתב רבינו בספר המצוות מצות עשה ז' היא שצונו להשבע בשמו וכו', והשיגו הרמב"ן מסיגנון סוגיית תמורה דף ג' יעו"ש. ועיין מ"ש בספרי תועפות ראם סדר ואתחנן דאין מסוגיא זאת תפישה לרבינו, וכעת חזינא להרב מגילת אסתר דכתב כדכתיבנא שם דכשהשיב בש"ס זה אי אפשר דהכתיב ובשמו תשבע פי' ומשמעו הוא שמצוה להשבע בעת הצורך ומאחר שהיא מצוה אינו לוקה ומה שהרגשתי כעת בזה ראיתי להרב הנזכר הרגיש וז"ל ואין לפרש דכשהשיב ובשמו תשבע שרצונו שיהא מותר בלבד שא"כ הדרא קושיא לדוכתא וכו' דאימא ה"מ לפייס את חבירו וכו' אבל מילקא לילקי וכו' עכ"ל. ואין זו הכרח דב' קראי לרשות ושילקה למה לי אלא ודאי דהאי קרא יתירא הוא להורות דלא לילקי אבל לעולם לא יהא אלא רשאי ולא מצוה וכדעת הרמב"ן. ודע שדברי הרמב"ן כאן בהשגות לא שייכי לדבריו שבחומש סדר ואתחנן ולא ראיתי מי שנתעורר בהם דשם פי' דהוא אזהרה שבשמו בלבד תשבע ולא בשם אל אחר וכו' יעו"ש וכאן כתב שהוא ליתן רשות שישבע ודוק.<br><b> ועיין</b> להרב מגילת אסתר מ"ש על דברי הרא"ם וז"ל מ"מ אין הנדון דומה לראיה כי עת החולי נקרא כאן בעת שצריך לישבע לקיים דבר או להכחיש וא"כ יהיה חיובי ועת הצורך בשבועה הרי הוא כמצוה לחולה אכול דבר פלוני לרפואתך וכו' עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> ליתא כי עת החולי בשבועה הוא בעת שאין לו הכרח לישבע אינו יכול לישבע וכשם דכשאינו חולה יכול לאכול כל מה שירצה כן כשיש לו הכרח לישבע יכול לישבע ואם אינו רוצה אינו נשבע כמו המשל דאם אינו רוצה אינו אוכל כשהוא בריא ועיין בספרי שם.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Haflaah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Haflaah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..39637a088470e58e948efc558cac98f01f76cc6d
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Haflaah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,370 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Vows
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות נדרים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות נדרים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כתוב </b> אצלי בחי' מס' נדרים וז"ל דף י"ח ע"ב מתני' סתם וכו' ופי' להקל וכו' עיין פירוש רש"י בב' פנים והר"ן פי' כפי' ראשון של רש"י, ומ"מ רש"י בפי' ראשון איירי דשיילינן ליה והר"ן לא איירי בהכי. והרמב"ם פי' כפי' ראשון של רש"י יעו"ש. ובדבריו יש מקום עיון והן קדם נקדים מ"ש הרשב"א בחי' וז"ל ולענין הלכה קי"ל דסתם נדרים להחמיר ופי' להקל וכו' וכן פסקו הפוסקים אלא דקשה לי דהא טעמא דסתם נדרים להחמיר משום דמעייל איניש נפשיה לספיקא וכדאיתא בשמעתין ואילו לקמן פ' קונם ובקידושין דף ס"ד פליגי ר' מאיר ור' יוסי יעו"ש ואוקימנא פלוגתייהו במעייל איניש נפשיה לספיקא דר"מ סבר מעייל ור"י סבר לא מעייל וקי"ל כר"י לגבי ר"מ וי"ל דהתם היינו טעמא משום דספקו חמור מוודאו כדאמרינן בשמעתא כדעתיה דר"י וכו' יעו"ש אלו דבריו ז"ל.<br><b> והמה</b> תמוהים דמה יענה אבנר להרמב"ם דפסק כאן להחמיר דמעייל איניש נפשיה לספיקא ובפ"י ה"ז פסק בעד פני הפסח דוקא עד שיגיע דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא וכר' יוסי דברייתא דהלכה כוותיה לגבי ר' מאיר וא"כ איך תירץ כן לדעת הפוסקים ולא זכר שר להרמב"ם דא"א לתרץ כן.<br><b> ולע"ד</b> נראה לחלק בין מעייל איניש נפשיה לספיקא דהכא לדהתם דהכא אמרינן מעייל איניש נפשיה לספיקא לפי דלחד צד הוי נדר ולחד צד לא הוי נדר וכיון דלהצד האחד לא הוי נדר אמרינן ודאי שדעתו לנדור ועייל נפשיה בספיקא דאי לאו הכי למה אמר דברים אלו משא"כ התם גבי פני הפסח דאי אמרינן מעייל לספיקא הוי הנדר עד סוף הפסח ואי אמרינן לא מעייל לספיקא הוי נדר עד תחילת הפסח נמצא דבין הכי ובין הכי איכא נדר אמרינן לא מעייל איניש נפשיה לספיקא כיון דהא מיהא איכא נדר ודבריו יש להם מקום לנוח דלא הוו לבטלה והוא חילוק נכון ואין להקשות לזה ממ"ש הרמב"ם פ"י ה"ב נדר שאיני טועם יום ה"ז ספק ואסור מעת לעת וכו' והא התם דמשום הספק אזלינן לחומרא ואף דמ"מ איכא נדר גם להצד האחר דהיינו י"ב שעות דהתם לאו מטעם מעייל איניש נפשיה לספיקא נגעו בה אלא התם הענין הוא דאיכא ספיקא אי קרו בני אדם לי"ב שעות יום או לכ"ד שעות יום וכמו שנראה מדברי הרמב"ם פ"ט וההא כתב כן בפ"י ואינו ענין לעניינינו.<br><b> אך</b> קשה לכאורה לחילוק זה ממאי דגרסי' בנזיר דף ח' ע"א ר' יוחנן אמר אפילו תימא ר' יהודה התם לא נחית ליה לנזירות הכא נחית ליה לנזירות במאי לסלוקי וכו' והוי ממש היפך הסברא שכתבנו.<br><b> ולענ"ד</b> יש לחלק דשאני התם דבמ"ש הריני נזיר מלא הקופה בדבריו אלו מוכרח דאיכא נזירות דל' יום וכיון דנחית לנזירות במאי לסלוקי משא"כ הכא דאף דלא יזכיר פני אלא שאומר עד הפסח כבר איכא נדר עד הפסח ומה שהוסיף תיבת פני איכא לספוקי אי פירושו עד שיגיע או עד שיצא וכיון דגם בלא פני חייל הנדר עד הפסח לא שייך למימר במאי לסלוקי דלאו מכח פני הוא דחל הנדר עד הפסח ודוק כי הוא חילוק דק.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כתוב </b> אצלי בחי' מס' נדרים דף י"ג ה"ז מותר כתב הר"ן ואפי' עם הארץ וכו' א"צ פתח וכו' ולהכי אע"ג דפתח ותנא ואלו מותרין וכו'. וקשה דא"כ מתיבת מותר יתר מורה דאפי' ע"ה א"צ פתח וא"כ אדהקשה בש"ס מדקתני סיפא וכו' תיפו"ל מדקתני מותר יתר ונמצא מפורש במתני' ממש ולא מדיוקא וי"ל דהיינו הך דאי לאו מותר ליכא הכרח כלל מדקתני סיפא דליכא כאן סיפא דאכולהו מתני' קאי אבל ממאי דתני מותר. ואח"כ תני בסיפא פותחין פתח וכו' מכלל דמותר דרישא בלא פתח.<br><b> והנה</b> הרמב"ם פ"ב מהלכות נדרים הי"ג חלוק עליו בזה וסובר דבכל הנך דמתני' צריך פתח וז"ל וכן האומר לאשתו וכו' או האומר פירות אלו עלי כבשר חזיר וכו' ואם היה עם הארץ צריך שאלה וכו' ותמה עליו מרן מש"ס דידן דקאמר מי איכא לאסוקי אדעתא הכי וכו' וכן תמה על הרא"ש דאיך כתב דברי הש"ס מסברא דנפשיה יעו"ש והתוס' יו"ט הניח הנחה מונחת דהרמב"ם וכן הרא"ש לא הוו גרסי ומי איכא לאסוקי ובכן הר"מ ס"ל דפותחין קאי לכולה מתני' ולחולין דקתני הוי איידי וכמ"ש גם מרן כן.<br><b> ואנא</b> זעירא אחר נשיקת ידיו ורגליו לא כן אדמה דקושטא קאי דגירסא זאת בש"ס ליכא מאן דלא קתני לה והנה הר"ן בבירור קתני לה כמו שנראה מדבריו בסוף פי' במתני' וז"ל והיינו דנדרים דרישא דמתני' מותרין לגמרי כדאיתא בש"ס וכן נראה ממ"ש בדף י"ד ע"ב ד"ה הא דמסקינן וכו' ואילו במתפיס בדבר האסור דייקינן ממתני' דא"צ וכו' וכן רש"י בפי' וכן הרשב"א כדאכתוב בסמוך וכן הרא"ש מוכרח מדכתב בדף י"ד ע"א וז"ל והתניא בניחותא אבל במתני' ליכא לפרש שלא יקל ראשו בשאר נדרים דא"כ אפי' בבשר חזיר צריך שאלה עכ"ל, ואי לא גריס האי דקאמר בש"ס מי איכא לאסוקי איך כתב א"כ אפי' בבשר חזיר וכו' ואה"נ דגם בבשר חזיר צריך שאלה ואי משום הסברא דהיינו מדקתני סיפא וכו' וכמ"ש בפסקיו הו"ל למימר בפירוש וכן ולא להניחו בע"פ דבר שלא הוזכר בש"ס, אבל אי גריס כן ניחא דלא הוצרך לבאר דסמך על הש"ס דקאמר לה בפירוש ובפסקיו ביאר יותר דכתב מדקתני סיפא והיינו דהכי קאמר בש"ס ואגב ריהטא לא כתב כדאמר בש"ס והרואה יראה שדבריו שבפסקיו הן הן הדברים שכתב בפירושו, וכן הרשב"א דחזינן ליה דגריס גירסא זאת ובכלל דבריו כתב כלשון הרא"ש בסתם מדקתני סיפא וכו' וז"ל הרשב"א ז"ל גמ' והתניא הנודר וכו' קשה לי אשמעתין דמהכא משמע דלהנך אמוראי האומר לאשתו דמתני' לאו דוקא אלא ה"ה לאומר ככר עלי כאימא דהא בנודר בתורה נמי אמרינן לה ואילו במתני' לא משמע הכין מדקתני סיפא האומר לאשתו פותחין וכו' מכלל דרישא אפילו שאלה לא בעי וכו' וסיים וז"ל ומיהו בירושלמי פליג אפילו באומר ככרי עלי כאימא איכא מאן דאסר ואיכא מאן דשרי וגם להרמב"ם מצאתי שפסק כן בפירוש באיסור פירות ואינו נראה לי שסוגיית הש"ס מוכחת להיפך עכ"ל.<br><b> הרי</b> דאף דגריס כן בגמ' כמו שמוכח מסוף דבריו כתב סתם כלשון הרא"ש ומה גם דלא מצינו בפירוש לשום פוסק דלא גריס כן, ואם כן חזרה קושית מרן למקומה ואיך פסק הרמב"ם נגד הש"ס משא"כ להרא"ש לא קשה כלל כדכתיבנא ועיין להלח"מ מ"ש ליישב לתמיהת מרן.<br><b> ולענ"ד</b> קשה דא"כ מאי מותיב בש"ס מסיפא בשלמא בסיפא כיון דהוי מילתא דאיסורא דוקא לעם הארץ שלא יקל אבל תלמיד חכם ידע דלא חל אבל ברישא גם ת"ח צריך. גם מה שתירץ הרב מחנה אפרים בתוך הל' נדרים יעו"ש ליתא דכיון שיש לתרץ כמו שתירץ הרא"ש ז"ל וכן הר"ן למה נוקים דפליגי הסוגיות. ולענ"ד נראה דהרמב"ם קשיא ליה במ"ש בש"ס ומי איכא לאסוקי וכו' מכלל דרישא לא בעיא וכו' ומאי הכרח הוא זה אימא דגם ברישא צריך שאלה אלא דבסיפא היינו רבותא דפותחין לו ממקום אחר משא"כ ברישא נמצא דגם ברישא הוא ע"י שאלה וכיון דרבינא שהוא בתרא ס"ל בפי' דמתני' כן משו"ה ס"ל להר"מ הכי אלא דמ"ש דבחולין אתא למעט בזה לא ס"ל הכי דאין זה פשטא דמתני' וכיון דתניא הנודר בתורה לא אמר כלום והיינו דמ"מ צריך שאלה לעם הארץ ונראה מפשטא דה"ה לכל הנודר בדבר האסור פסק הרמב"ם הכי כן נ"ל, אך קשה שבספר היד פסק דוקא לעם הארץ וכתירוץ רבא ואילו בפי' המשניות כתב כתירוץ אביי יעו"ש ואין זו קושיא דמ"ש בפירוש המשנה היינו לומר שזו השאלה היא מדרבנן ולעולם לעם הארץ.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>נדר </b>
+<b> מזרע אברהם וכו'. שנא' כי ביצחק יקרא לך זרע.</b> והוא משנה וש"ס נדרים דף ל"א. ועיין להריב"ש סי' ל"ח שכתב וז"ל הנוסחא המפורסמת היא ועקידת יצחק היום לזרעו תזכור והמדקדק לומר לזרע יעקב תזכור משנה וכו' כי לא מחכמה שאל זה שהרי שנינו קונם שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר באומות משום שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע עכ"ל, הביאו מרן באו"ח סי' תקצ"א. וכתב הכנה"ג שם וז"ל א"ה נראה לי שראיית הריב"ש כך היא שהרי שנינו קונם וכו' ומותר באומות והיינו טעמא דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע משום דזרע כשר איקרי זרע זרע פסול לא איקרי זרע וא"כ ה"ה דזרע פסול כעשו לא איקרי זרע יצחק אלא דוקא יעקב עכ"ל.<br><b> ולכאורה</b> קשיא טובא בדבריו דכיון דמהאי טעמא הוא דמתמעטו דזרע פסול לא איקרי זרע מאי מותיב בש"ס והא איכא עשו ומשני ביצחק וכו' והא עשו זרע פסול הוא והיינו ישמעאל ולמאי איצטריך בי"ת דביצחק והא עשו מתמעט מיצחק מהאי טעמא בלי קרא ומה חילוק יש ביניהם. ברם אחרי ראות תשובת מהר"ר יחיאל בסאן בסימן א' מה שהשיב לשואלו על דברי הריב"ש ז"ל דמה ראיה מייתי מהמשנה והש"ס התם הוא דעשו לא מיקרי זרע אברהם אבל יקרא זרע יצחק במה שחקר ז"ל דכיון דקי"ל בקידושין דזרע פסול לא מקרי זרע מדכתיב וזרע אין לה עיין לה וכו' א"כ אמאי אצטריך בנדרים לאהדורי אקראי לאפוקי ישמעאל ועשו מכלל זרע אברהם וכ"ש האומות דיוצאים מהם הא ודאי הנה אלה רשעים ולא מיקרו זרע אברהם ותירץ דהא דאמר בקידושין דזרע פסול לא מיקרי זרע לאו ממשמעות זרע הוא דנפקא אלא מהכא דכי ביצחק יקרא לך זרע ולא ישמעאל והיינו טעמא דזרע פסול לא מיקרי זרע וכי תימא למאי איצטריך בי"ת דכי ביצחק יקרא לך זרע למעט עשו מה בין ישמעאל לעשו אי לאו מיעוטא דבי"ת למעט עשו לא הוה ילפינן מישמעאל לבעלמא דשאני ישמעאל דהיה בן השפחה אי נמי משום כבודה דשרה דאמרה כי לא ירש בן האמה אבל השתא דמפיק לעשו ודאי דהוי מפני רשעותו ומינה ילפינן לעלמא דזרע פסול לא מיקרי זרע אלו דבריו ז"ל. נמצא א"כ דצריך הבי"ת למעט לעשו ואין מקום למה שהקשינו על הרב.<br><b> ברם</b> בעיקר יסודו שיסד מהר"ר יחיאל זלה"ה דממילת זרע לא משתמע אלא הכשר יש לידון דבהיפך כתבו התוספות על מ"ש בש"ס על וזרע אין לה עיין לה הקשו התוס' דהא גמרינן מובן אין לו עיין לו ליבום וה"ה לתרומה ותירצו דאצטריך אין לה עיין לה בתרומה לפי דזרע מורה על הכשר וכו' יעו"ש ביבמות דף כ"ב ובב"ב דף קט"ו וא"כ דמילת זרע לא משמע אלא הכשר נפל פיתא בבירא ואולי מ"ש התוס' הוא לפי האמת דאיכא קרא דכי ביצחק וכו' ודוק. ולענ"ד איצטריך קרא דכי ביצחק יקרא לך זרע לעובד ע"ז וכדכתב רבינו והטור ז"ל ומהכא הוא דנפק"ל.<br><b> אמנם</b> לעיקר הקושיא שהקשה השואל להרב יחיאל בסאן לדברי הריב"ש וכן הקשו כת הקודמין הלא בספרתם דמה ראיה הביא הריב"ש מעשו לאברהם לעשו מיצחק דלמא זרע יצחק יקרא עשו, אנכי לא ידעתי מה מקום להקשות דנחזי אנן לאיזה ענין הבדילו ה' לעשו מאברהם אי משום שלא יתבזה אברהם כו"ע ידעי שהוא נכדו ועוד למה חשש משום כבודו של אברהם ולא חשש לכבוד יצחק אלא ודאי שהוא משום ירושה שלא יירש לאברהם והבדילו ה' לרעה וא"כ מה הרווחנו בזה כיון דזרע יצחק איקרי יורש עם יעקב שוה בשוה או פי שניים אם היה בכור ואם כן היכן מצינו הפרשה לעשו מאברהם אלא ודאי דזרע יצחק ג"כ לא מיקרי והא בהא תליא ועיין להמג"א סי' זה ס"ק ז' שתי' לקושיית השואל למהר"ר יחיאל בסאן ז"ל במונח דמה שנתן הקב"ה קיני וקניזי וכו' לא היה מתורת ירושה ממש יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> הוכחתי דהוי ירושה ממש יעו"ש בחידושי לקראי ותאמר שרה גרש את האמה. גם מ"ש מטעם דלא יירש לא נהירא דבש"ס לא נפיק מטעם זה כי אם מכי ביצחק יקרא לך זרע והנראה אמת מ"ש דאין סברא לחלק בין יצחק לאברהם.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כתוב </b> אצלי בחי' מס' נדרים וז"ל דף ט"ו גמ' אסורה ולוקה וכו'. וכתב הר"ן אבל הרמב"ם כתב לוקה הוא וכו' והילך לשונו <b> מי שהדיר וכו' ואם הלכה וכו' הרי זה לוקה. </b> ומרן הביא קושיית הר"ן וכתב וז"ל וי"ל שדעת רבינו לומר שהיא פשיטא שלוקה אלא אתא לאשמועינן שאם הוא ההנה אותה בידים גם הוא לוקה וכו' אלו דבריו. ומה יענה אבנר להא דפרק אין בין המודר דקאמר למעול נותן הא לא אסיר עליה וכו' ואי ס"ל לחלק בין מעילה לנדר הוה ליה לפרש ולא להניחו בע"פ. ועוד זה קשה טובא עליו איך נעלם ממנו מ"ש הר"מ ריש פ"ה ראובן וכו' ואם עבר הנהנה אינו לוקה שהרי לא אמר שמעון כלום עכ"ל. הרי דכתב בפירוש שאין המודר לוקה כיון שהוא לא נדר וצ"ע.<br><b> וראיתי</b> להרב מחנה אפרים הל' שלוחין סי' ט' כתב לסייע לסברת הר"מ הלזו וז"ל ולסברת הר"מ נ"ל להכריע מדתנן בנדרים דף פ"ח המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות צריך שיאמר על מנת שאין לבעליך רשות ולפי סברת הר"ן שאין האוסר עובר כלל אמאי צריך להתנות יתן לה בסתם וחתנו לא יהנה מכח האיסור אבל לדעת הרמב"ם אם לא התנה אסור ליתן דכיון דיד האשה כיד בעלה קנאם הבעל ונמצא זה מהנה לחתנו וכו' אלו דבריו ז"ל, ולענ"ד אין כאן הכרע להר"מ ולדידיה הכי פירושא דמתני' המדיר וכו' ורוצה לתת לבתו מעות ואינו מקפיד אי נהנה חתנו אומר לה וכו' ושוב אי נהנה הבעל אין קפידא דמאשתו הוא דנהנה ולא מחמיו ואה"נ אי מקפיד בהנאת חתנו ודאי דאין צריך שיאמר שום דבר וק"ל.<br><b> עוד</b> כתב הר"מ <b> עבר הפסח אע"פ שעבר התנאי הרי זה אסור. </b> והשיג עליו הר"א וז"ל חיי ראשי צורת ההלכה אינה כן וכו'. ואני תמיה עליה ממשנה ערוכה בדף נ"ז שאת נהנה לי עד החג וכו' ומותרת לילך אחר הפסח ע"כ, הרי דליכא למיחש לכלל וה"ה ברישא ואם כן עדיפא מינה תיקשי ליה להראב"ד, וכן קשה על הטור יעו"ש שהקשה עליו מסברא, וכן קשה על מרן ז"ל במ"ש בתחילת דבריו יעו"ש. ושוב ראיתי מ"ש הלח"ם בדוחק ואי אינהו ז"ל עלה על דעתייהו הכי לא קשיא להו מידי. עוד כתב מרן וז"ל ולכן נראה לי דרבינו מודה ודאי וכו' עכ"ל. ואמנם קשה דבפי' המשנה משמע כמ"ש בדרכו הראשונה. ועוד דבפ"ד הל' י"ד כתב ואם לא הלך אינו לוקה עכ"ל, ולכאורה הם דברי מותר אלא הכונה דאיסורא איכא והיינו מ"ש כאן.
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>שאין </b>
+<b> הבעל מפר בקודמין.</b> וכתב מרן וז"ל נראה מדבריו דבנדרים שנדרה קודם שנמסרה וכו' ומדברי הטור וכו' יעו"ש, וז"ל הטור סי' רל"ד מסרה האב או שלוחיו לשלוחי הבעל יצאה מרשות האב ומיהו אין הבעל מפר לה עד שתכנס לחופה עכ"ל, ותמה עליו מרן בב"י דלא ידע מנ"ל ושכן נראה מדברי הר"ן שכתב דהו"ל הך מסירה כנשואין אלו דבריו.<br><b> והנה</b> מ"ש על שם הר"ן הוא תימה דבהיפך כתב הר"ן בכתובות גבי סוגיית דף מ"ח וז"ל ומיהו דוקא לרשות הבעל הוא דלא נכנסה אלא לירושתה אבל לענין הפרת נדרים יצאה מרשות האב וכדתנא דבי ר"י וכו' עכ"ל הרי דס"ל לחלוק בין ירושה להפרת נדרים דבירושה נכנסה לרשות הבעל אבל בהפרת נדרים לא אלא דיצאה מרשות אביה אבל לרשות הבעל לא נכנסה. ונראה דכוונתו למ"ש הר"ן בנדרים דף פ"ט ע"א וז"ל זה הכלל וכו' לאתויי מסר האב לשלוחי הבעל דכיון דמסרה להם שוב אין לאביה רשות בה דהויא להך מסירה כנשואין שהבעל מפר בנדרים שתדור מנישואין ואילך אבל נדרים וכו' עכ"ל, והיינו כמ"ש מרן משמו.<br><b> אמנם</b> נראה לענ"ד אחרי ראות מ"ש הר"ן בכתובות כי היכי דלא תיקשי דבריו אהדדי, דט"ס נפל בדברי הר"ן דנדרים וצריך להגיה אות אחת במקום שי"ן צ"ל וא"ו במקומה וכצ"ל להך מסירה כנשואין והבעל מפר וכו' כלומר אף שאמרנו שיצאת מרשות האב ברם אינה נכנסה ברשות הבעל אלא הבעל מפר במה שתדור מנשואין ואילך אבל מה שנדרה כבר דהיינו אחר המסירה ביד שלוחיו וכו' והיינו כמ"ש בכתובות דאחר מסירה ביד שלוחיו יצאת מרשות אביה ולרשות הבעל לא נכנסה באותו הזמן ולפ"ז נמצא דדעת הר"ן כהטור ז"ל היפך מ"ש מרן בשמו וכ"כ רש"י שם בנדרים וז"ל דאותה שעה יצאה מרשות האב עד שהגיע לרשות הבעל ויצאה לרשות עצמה ואין הבעל מפר נדריה וכו' עכ"ל, הרי שכתב בפירוש כדעת הטור ולפי"ז מ"ש מרן ב"י סי' רל"ד על דברי רש"י שבש"ס כתובות דף מ"ח וז"ל ומיהו אפשר דרש"י סובר וכו' ובאותו זמן לא בעל ולא אב מפירין וכו' עכ"ל, יצא מדרך אפשר ונכנס בדרך ודאי שכן הוא דעת רש"י שמעולם לא חשיבא מסירה ליד שלוחיו עד שנכנסה לחופה.<br><b> ונפק"מ</b> עוד דאם מת הבעל קודם כניסתה לחופה חוזרת לבית אביה ואם נדרה אביה מפר לה משא"כ בנכנסה לחופה ומת הבעל דאינה חוזרת לאביה אלא הרי היא ברשות עצמה ואף מה שנודרת אח"כ אין לאביה רשות בה. ומן התימה על מרן שם בב"י לקמן שכתב וז"ל ואפילו לפי דעתו דלא חשיב נשואין מ"מ כיון דע"י כך יצאת מרשות האב לגמרי אין סברא לומר שתחזור עוד לרשותו אפי' לנדרים שתדור לאחר מיתת הבעל וכן נראה מפשט דברי רש"י אברייתא דר' ישמעאל שהזכרתי עכ"ל. ואינו כן כמו שהכרחנו מדברי רש"י דכיון דלא נכנסה לרשות הבעל אחרי מיתת הבעל שפיר תחזור לבית אביה דהכל תלוי בכניסתה לבית הבעל דאף דיצאת מרשות אביה ונכנסה ברשות עצמה לא יחויב מזה דאף אחרי מיתת הבעל קודם שנכנסה לרשותו שלא תחזור לרשות אביה משום דלא מסרה אלא כדי שתכנס לרשות הבעל וכל שלא נכנסה לרשות הבעל תחזור לרשות אביה. ומה גם דאי כדעת מרן שאינה חוזרת לרשות אביה להפר א"כ מנ"ל לרש"י לפרש בההיא ברייתא דר' ישמעאל שנדרה בדרך ואימא כפשטא דש"ס שלא נדרה בדרך כלל אלא נתאלמנה בדרך ושוב נדרה בהיותה אלמנה אינה חוזרת לאביה להפר אלא ודאי דס"ל לרש"י דבנדרה אח"כ אביה מיפר וברייתא איירי בנדרה בדרך ואפשר שלזה כיון הב"ח. ולפי האמור והוא מוכרח, מ"ש רש"י שם שלא תקרא לה בית אביה אלא בית אישה צ"ל שכוונתו לאפוקי שאינה בית אביה אבל גם בית אישה לא הוי אלא ברשותה וכמ"ש בנדרים וכדכתיבנא.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כתוב </b> אצלי בחי' מס' נדרים דף ט"ז ע"ב גמ' אמר רבא וכי מצוות ליהנות ניתנו וכו'. וכתב הר"ן וא"ת וכי אמר ישיבת סוכה וכו' אבל בתוס' אמרו שאפי' אמר ישיבת סוכה וכו' מהני כיון שמזכיר החפץ הוי דבר שיש בו ממש ולפי"ז מאי דאמרינן [ב]פ' אע"פ וכו' לאו באומר אלא נעשה וכו'. והנה מ"ש גבי מקדיש מעשה ידי אשתו הוא מגומגם דלא אמרו כן אלא בפי' דמתני' דקונם שאני עושה לפיך כמו שיעו"ש, אלא הכוונה דקאי על פ' אע"פ ושם היא שנויה הך מתני' דמקדיש מעשה ידי אשתו ואגב הובאה מתני' דקונם וז"ש גבי מקדיש וכו'. אך קשה מה שסיים וז"ל נעשה כאומר קאמר כיון שהזכיר את הידים ודוק. ומ"מ היוצא מדבריו דכל שהזכיר חפץ הוי כאומר שיאסר החפץ אף דלא אמר בפירוש שיאסר החפץ והיינו כמ"ש הר"ן ג"כ לעיל סוף פ' א' גבי באומר יאסר פי לדבורי דלאו דאמר הכי ממש אלא נעשה כאומר יעו"ש. והנה הרשב"א לעיל בדף ט"ו ע"ב בתוך ד"ה באומר הנאת תשמישך הביא הנך דברי התוס' והקשה עלייהו מסוגיא דסוף פ"א שהקשו בש"ס ממתני' דחומר בשבועות וכו' ומאי קשה הא הזכיר במתני' פי מדבר וכיון שהזכיר פי הוי כאוסר הפה שהוא החפץ ותירץ וז"ל ואולי נאמר דלפי דבריהם היינו מה שתירץ רב יהודה באומר פי לדיבורי כלומר כיון שמזכיר פי הוי כאילו אמר פי לדיבורי ואכתי קשה מההיא סוגיא דפ' בתרא גבי מתני' דקונם שאיני עושה לפיך שהקשו אשמואל דידיה אדידיה ופריק דאמר יקדשו ידי לעושיהן דידים איתנהו בעולם דוקא באומר בפירוש יקדשו ידי וכו' הא סתמא לא וכו' והצריך עיון, ולכאורה דבריו תמוהים דמאי קשיא ליה דכשם שתירץ ההיא סוגיא דסוף פ"א דהכונה היא נעשה כאומר יאסר פי וכו' ואף דלא אמר הכי כן נאמר בהך סוגיא דפ' בתרא נעשה כאומר יקדשו ידי לעושיהן וכמ"ש הר"ן לדעת התוס' ומאי אולמיה דהאי סוגיא מהאי סוגיא ונראה לענ"ד דשנא ושנא דבשלמא בסוף פ' א' שהזכיר פי לדיבורי ולמה אמר פי והו"ל למימר קונם דיבורי ודאי דרצה לומר יאסר פי וכמ"ש בש"ס דייקא נמי וכו' ובהא הוא דאמר נעשה אבל בסוף פ' בתרא דקאמר קונם שאיני עושה ולא הזכירה ידים כלל ודאי דלא אמרינן נעשה כאומר אלא דאמר כך בפירוש ומ"ש שאני עושה א"א לומר בלא"ה וא"כ קונם ישיבת סוכה עלי אף דהזכיר החפץ כיון שא"א לומר בלא"ה דהיאך יאסור ישיבת סוכה עליו בלשון אחר ה"ז דומה לההיא דפרק בתרא ומה התם אין פי' נעשה אף כאן כן והוי היפך דברי התוס'.<br><b> אך</b> קשה עליו דכאן כתב וז"ל ואולי נאמר לפי דבריהם דהיינו מה שתירץ רב יהודה באומר יאסר פי לדבורי וכו' אלא דאכתי קשה וכו' נראה מדבריו דפי' כן לפי דברי התוס' כמסתפק ובתחילת מכילתין גבי דף ב' ע"א כתב וז"ל והא דתנן קונם פי מדבר עימך ופרישנא בש"ס דהוי כמ"ד יאסר פי לדיבורי וכו' יעו"ש הרי דפשיטא ליה דהוי נעשה כאומר. ושוב ראיתי שדברי הרשב"א פשוטים ודברי הר"ן צ"ע דמש"ס דפ' בתרא א"א ליאמר נעשה דא"כ דנעשה יקדשו ידי נימא ג"כ במקדיש מעשה ידי אשתו דנעשה כאומר יקדשו ידיך דמאי שנא וא"כ דברי הר"ן תמוהים. ומ"מ בין תבין שאין דעת הר"ן כדעת התוס' חדא דמ"ש הר"ן לעיל סוף פרק א' לא הוי כטעם התוס' דלפי' הר"ן דלעיל דוקא התם דקאמר פי לדיבורי אבל בישיבת סוכה לא, ועוד הכרח גמור ממ"ש הר"ן גופיה לקמן דף נ"ז ע"א ד"ה האומר לאשתו קונם וז"ל ולא תיקשי לך מעשה ידיה דבר שאין בו ממש הוא דאיכא לאוקמה באומר קונם ידיך למעשיהם, ואם איתא דס"ל כשיטת התוס' לק"מ וא"צ לתירוצו אלא ודאי דאזיל לשיטתיה דכתב סוף פ"א ולא ס"ל כהתוס' והתם שאני דאמר פי וכו' וידי וכו'. ולפי האמור מובן מ"ש הר"ן פ' אע"פ הביאו מרן ביו"ד סי' רל"ד וז"ל ולפיכך אני תמיה על הרמב"ם שכתב פי"ב מהל' נדרים אמר יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה במעשה ידיה וכו' דמשמע דבנדרה שלא יהנה במעשה ידיה צריך להפר ואמאי הא דבר שלא בא לעולם הוא עכ"ל, משום דלא ניחא ליה שיסבור הרמב"ם כדעת התוס' דאמר נעשה כיון שהזכיר הידים והיינו ודאי משום קושיית הרשב"א שהיא חזקה ואלימתא וע"כ לא אמרינן נעשה כאומר אלא באומר יאסר פי לדיבורי וכמ"ש הר"ן שם וא"כ מצאה הקפידה מקום לנוח וכן מרן לא תירץ לקושיית הר"ן באומרו דס"ל כדעת התוס', דהוא לא כתב בסי' רי"ג אלא שדעת הרמב"ם כדעת הר"ן שכתב סוף פרק א' ביאסר פי לדיבורי ולא כדעת התוס' שהביא הר"ן כאן. ודע שדעת הלח"ם חלוק מדעת הב"י במ"ש שדעת הרמב"ם כדעת הר"ן וסובר ז"ל דדעת הרמב"ם גם בקונם פי לא אמרינן נעשה ואם הר"ן יסבור כן יהיה התמיה קיימת דהא הוי דבר שלא בא לעולם ועיין בפי' המשנה להרמב"ם בסוף פרק א' דנראה לכאורה דמנגד לדברי הלח"מ וליתא למעיין היטב, ועיין בתוס' יו"ט פרק בתרא דמכילתין.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Haflaah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Haflaah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fcb0e6e74035d6074f41036d2427915be22e690f
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Haflaah/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Vows/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,373 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Vows
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות נדרים
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Vows
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות נדרים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כתוב </b> אצלי בחי' מס' נדרים וז"ל דף י"ח ע"ב מתני' סתם וכו' ופי' להקל וכו' עיין פירוש רש"י בב' פנים והר"ן פי' כפי' ראשון של רש"י, ומ"מ רש"י בפי' ראשון איירי דשיילינן ליה והר"ן לא איירי בהכי. והרמב"ם פי' כפי' ראשון של רש"י יעו"ש. ובדבריו יש מקום עיון והן קדם נקדים מ"ש הרשב"א בחי' וז"ל ולענין הלכה קי"ל דסתם נדרים להחמיר ופי' להקל וכו' וכן פסקו הפוסקים אלא דקשה לי דהא טעמא דסתם נדרים להחמיר משום דמעייל איניש נפשיה לספיקא וכדאיתא בשמעתין ואילו לקמן פ' קונם ובקידושין דף ס"ד פליגי ר' מאיר ור' יוסי יעו"ש ואוקימנא פלוגתייהו במעייל איניש נפשיה לספיקא דר"מ סבר מעייל ור"י סבר לא מעייל וקי"ל כר"י לגבי ר"מ וי"ל דהתם היינו טעמא משום דספקו חמור מוודאו כדאמרינן בשמעתא כדעתיה דר"י וכו' יעו"ש אלו דבריו ז"ל.<br><b> והמה</b> תמוהים דמה יענה אבנר להרמב"ם דפסק כאן להחמיר דמעייל איניש נפשיה לספיקא ובפ"י ה"ז פסק בעד פני הפסח דוקא עד שיגיע דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא וכר' יוסי דברייתא דהלכה כוותיה לגבי ר' מאיר וא"כ איך תירץ כן לדעת הפוסקים ולא זכר שר להרמב"ם דא"א לתרץ כן.<br><b> ולע"ד</b> נראה לחלק בין מעייל איניש נפשיה לספיקא דהכא לדהתם דהכא אמרינן מעייל איניש נפשיה לספיקא לפי דלחד צד הוי נדר ולחד צד לא הוי נדר וכיון דלהצד האחד לא הוי נדר אמרינן ודאי שדעתו לנדור ועייל נפשיה בספיקא דאי לאו הכי למה אמר דברים אלו משא"כ התם גבי פני הפסח דאי אמרינן מעייל לספיקא הוי הנדר עד סוף הפסח ואי אמרינן לא מעייל לספיקא הוי נדר עד תחילת הפסח נמצא דבין הכי ובין הכי איכא נדר אמרינן לא מעייל איניש נפשיה לספיקא כיון דהא מיהא איכא נדר ודבריו יש להם מקום לנוח דלא הוו לבטלה והוא חילוק נכון ואין להקשות לזה ממ"ש הרמב"ם פ"י ה"ב נדר שאיני טועם יום ה"ז ספק ואסור מעת לעת וכו' והא התם דמשום הספק אזלינן לחומרא ואף דמ"מ איכא נדר גם להצד האחר דהיינו י"ב שעות דהתם לאו מטעם מעייל איניש נפשיה לספיקא נגעו בה אלא התם הענין הוא דאיכא ספיקא אי קרו בני אדם לי"ב שעות יום או לכ"ד שעות יום וכמו שנראה מדברי הרמב"ם פ"ט וההא כתב כן בפ"י ואינו ענין לעניינינו.<br><b> אך</b> קשה לכאורה לחילוק זה ממאי דגרסי' בנזיר דף ח' ע"א ר' יוחנן אמר אפילו תימא ר' יהודה התם לא נחית ליה לנזירות הכא נחית ליה לנזירות במאי לסלוקי וכו' והוי ממש היפך הסברא שכתבנו.<br><b> ולענ"ד</b> יש לחלק דשאני התם דבמ"ש הריני נזיר מלא הקופה בדבריו אלו מוכרח דאיכא נזירות דל' יום וכיון דנחית לנזירות במאי לסלוקי משא"כ הכא דאף דלא יזכיר פני אלא שאומר עד הפסח כבר איכא נדר עד הפסח ומה שהוסיף תיבת פני איכא לספוקי אי פירושו עד שיגיע או עד שיצא וכיון דגם בלא פני חייל הנדר עד הפסח לא שייך למימר במאי לסלוקי דלאו מכח פני הוא דחל הנדר עד הפסח ודוק כי הוא חילוק דק.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כתוב </b> אצלי בחי' מס' נדרים דף י"ג ה"ז מותר כתב הר"ן ואפי' עם הארץ וכו' א"צ פתח וכו' ולהכי אע"ג דפתח ותנא ואלו מותרין וכו'. וקשה דא"כ מתיבת מותר יתר מורה דאפי' ע"ה א"צ פתח וא"כ אדהקשה בש"ס מדקתני סיפא וכו' תיפו"ל מדקתני מותר יתר ונמצא מפורש במתני' ממש ולא מדיוקא וי"ל דהיינו הך דאי לאו מותר ליכא הכרח כלל מדקתני סיפא דליכא כאן סיפא דאכולהו מתני' קאי אבל ממאי דתני מותר. ואח"כ תני בסיפא פותחין פתח וכו' מכלל דמותר דרישא בלא פתח.<br><b> והנה</b> הרמב"ם פ"ב מהלכות נדרים הי"ג חלוק עליו בזה וסובר דבכל הנך דמתני' צריך פתח וז"ל וכן האומר לאשתו וכו' או האומר פירות אלו עלי כבשר חזיר וכו' ואם היה עם הארץ צריך שאלה וכו' ותמה עליו מרן מש"ס דידן דקאמר מי איכא לאסוקי אדעתא הכי וכו' וכן תמה על הרא"ש דאיך כתב דברי הש"ס מסברא דנפשיה יעו"ש והתוס' יו"ט הניח הנחה מונחת דהרמב"ם וכן הרא"ש לא הוו גרסי ומי איכא לאסוקי ובכן הר"מ ס"ל דפותחין קאי לכולה מתני' ולחולין דקתני הוי איידי וכמ"ש גם מרן כן.<br><b> ואנא</b> זעירא אחר נשיקת ידיו ורגליו לא כן אדמה דקושטא קאי דגירסא זאת בש"ס ליכא מאן דלא קתני לה והנה הר"ן בבירור קתני לה כמו שנראה מדבריו בסוף פי' במתני' וז"ל והיינו דנדרים דרישא דמתני' מותרין לגמרי כדאיתא בש"ס וכן נראה ממ"ש בדף י"ד ע"ב ד"ה הא דמסקינן וכו' ואילו במתפיס בדבר האסור דייקינן ממתני' דא"צ וכו' וכן רש"י בפי' וכן הרשב"א כדאכתוב בסמוך וכן הרא"ש מוכרח מדכתב בדף י"ד ע"א וז"ל והתניא בניחותא אבל במתני' ליכא לפרש שלא יקל ראשו בשאר נדרים דא"כ אפי' בבשר חזיר צריך שאלה עכ"ל, ואי לא גריס האי דקאמר בש"ס מי איכא לאסוקי איך כתב א"כ אפי' בבשר חזיר וכו' ואה"נ דגם בבשר חזיר צריך שאלה ואי משום הסברא דהיינו מדקתני סיפא וכו' וכמ"ש בפסקיו הו"ל למימר בפירוש וכן ולא להניחו בע"פ דבר שלא הוזכר בש"ס, אבל אי גריס כן ניחא דלא הוצרך לבאר דסמך על הש"ס דקאמר לה בפירוש ובפסקיו ביאר יותר דכתב מדקתני סיפא והיינו דהכי קאמר בש"ס ואגב ריהטא לא כתב כדאמר בש"ס והרואה יראה שדבריו שבפסקיו הן הן הדברים שכתב בפירושו, וכן הרשב"א דחזינן ליה דגריס גירסא זאת ובכלל דבריו כתב כלשון הרא"ש בסתם מדקתני סיפא וכו' וז"ל הרשב"א ז"ל גמ' והתניא הנודר וכו' קשה לי אשמעתין דמהכא משמע דלהנך אמוראי האומר לאשתו דמתני' לאו דוקא אלא ה"ה לאומר ככר עלי כאימא דהא בנודר בתורה נמי אמרינן לה ואילו במתני' לא משמע הכין מדקתני סיפא האומר לאשתו פותחין וכו' מכלל דרישא אפילו שאלה לא בעי וכו' וסיים וז"ל ומיהו בירושלמי פליג אפילו באומר ככרי עלי כאימא איכא מאן דאסר ואיכא מאן דשרי וגם להרמב"ם מצאתי שפסק כן בפירוש באיסור פירות ואינו נראה לי שסוגיית הש"ס מוכחת להיפך עכ"ל.<br><b> הרי</b> דאף דגריס כן בגמ' כמו שמוכח מסוף דבריו כתב סתם כלשון הרא"ש ומה גם דלא מצינו בפירוש לשום פוסק דלא גריס כן, ואם כן חזרה קושית מרן למקומה ואיך פסק הרמב"ם נגד הש"ס משא"כ להרא"ש לא קשה כלל כדכתיבנא ועיין להלח"מ מ"ש ליישב לתמיהת מרן.<br><b> ולענ"ד</b> קשה דא"כ מאי מותיב בש"ס מסיפא בשלמא בסיפא כיון דהוי מילתא דאיסורא דוקא לעם הארץ שלא יקל אבל תלמיד חכם ידע דלא חל אבל ברישא גם ת"ח צריך. גם מה שתירץ הרב מחנה אפרים בתוך הל' נדרים יעו"ש ליתא דכיון שיש לתרץ כמו שתירץ הרא"ש ז"ל וכן הר"ן למה נוקים דפליגי הסוגיות. ולענ"ד נראה דהרמב"ם קשיא ליה במ"ש בש"ס ומי איכא לאסוקי וכו' מכלל דרישא לא בעיא וכו' ומאי הכרח הוא זה אימא דגם ברישא צריך שאלה אלא דבסיפא היינו רבותא דפותחין לו ממקום אחר משא"כ ברישא נמצא דגם ברישא הוא ע"י שאלה וכיון דרבינא שהוא בתרא ס"ל בפי' דמתני' כן משו"ה ס"ל להר"מ הכי אלא דמ"ש דבחולין אתא למעט בזה לא ס"ל הכי דאין זה פשטא דמתני' וכיון דתניא הנודר בתורה לא אמר כלום והיינו דמ"מ צריך שאלה לעם הארץ ונראה מפשטא דה"ה לכל הנודר בדבר האסור פסק הרמב"ם הכי כן נ"ל, אך קשה שבספר היד פסק דוקא לעם הארץ וכתירוץ רבא ואילו בפי' המשניות כתב כתירוץ אביי יעו"ש ואין זו קושיא דמ"ש בפירוש המשנה היינו לומר שזו השאלה היא מדרבנן ולעולם לעם הארץ.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>נדר </b>
+<b> מזרע אברהם וכו'. שנא' כי ביצחק יקרא לך זרע.</b> והוא משנה וש"ס נדרים דף ל"א. ועיין להריב"ש סי' ל"ח שכתב וז"ל הנוסחא המפורסמת היא ועקידת יצחק היום לזרעו תזכור והמדקדק לומר לזרע יעקב תזכור משנה וכו' כי לא מחכמה שאל זה שהרי שנינו קונם שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר באומות משום שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע עכ"ל, הביאו מרן באו"ח סי' תקצ"א. וכתב הכנה"ג שם וז"ל א"ה נראה לי שראיית הריב"ש כך היא שהרי שנינו קונם וכו' ומותר באומות והיינו טעמא דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע משום דזרע כשר איקרי זרע זרע פסול לא איקרי זרע וא"כ ה"ה דזרע פסול כעשו לא איקרי זרע יצחק אלא דוקא יעקב עכ"ל.<br><b> ולכאורה</b> קשיא טובא בדבריו דכיון דמהאי טעמא הוא דמתמעטו דזרע פסול לא איקרי זרע מאי מותיב בש"ס והא איכא עשו ומשני ביצחק וכו' והא עשו זרע פסול הוא והיינו ישמעאל ולמאי איצטריך בי"ת דביצחק והא עשו מתמעט מיצחק מהאי טעמא בלי קרא ומה חילוק יש ביניהם. ברם אחרי ראות תשובת מהר"ר יחיאל בסאן בסימן א' מה שהשיב לשואלו על דברי הריב"ש ז"ל דמה ראיה מייתי מהמשנה והש"ס התם הוא דעשו לא מיקרי זרע אברהם אבל יקרא זרע יצחק במה שחקר ז"ל דכיון דקי"ל בקידושין דזרע פסול לא מקרי זרע מדכתיב וזרע אין לה עיין לה וכו' א"כ אמאי אצטריך בנדרים לאהדורי אקראי לאפוקי ישמעאל ועשו מכלל זרע אברהם וכ"ש האומות דיוצאים מהם הא ודאי הנה אלה רשעים ולא מיקרו זרע אברהם ותירץ דהא דאמר בקידושין דזרע פסול לא מיקרי זרע לאו ממשמעות זרע הוא דנפקא אלא מהכא דכי ביצחק יקרא לך זרע ולא ישמעאל והיינו טעמא דזרע פסול לא מיקרי זרע וכי תימא למאי איצטריך בי"ת דכי ביצחק יקרא לך זרע למעט עשו מה בין ישמעאל לעשו אי לאו מיעוטא דבי"ת למעט עשו לא הוה ילפינן מישמעאל לבעלמא דשאני ישמעאל דהיה בן השפחה אי נמי משום כבודה דשרה דאמרה כי לא ירש בן האמה אבל השתא דמפיק לעשו ודאי דהוי מפני רשעותו ומינה ילפינן לעלמא דזרע פסול לא מיקרי זרע אלו דבריו ז"ל. נמצא א"כ דצריך הבי"ת למעט לעשו ואין מקום למה שהקשינו על הרב.<br><b> ברם</b> בעיקר יסודו שיסד מהר"ר יחיאל זלה"ה דממילת זרע לא משתמע אלא הכשר יש לידון דבהיפך כתבו התוספות על מ"ש בש"ס על וזרע אין לה עיין לה הקשו התוס' דהא גמרינן מובן אין לו עיין לו ליבום וה"ה לתרומה ותירצו דאצטריך אין לה עיין לה בתרומה לפי דזרע מורה על הכשר וכו' יעו"ש ביבמות דף כ"ב ובב"ב דף קט"ו וא"כ דמילת זרע לא משמע אלא הכשר נפל פיתא בבירא ואולי מ"ש התוס' הוא לפי האמת דאיכא קרא דכי ביצחק וכו' ודוק. ולענ"ד איצטריך קרא דכי ביצחק יקרא לך זרע לעובד ע"ז וכדכתב רבינו והטור ז"ל ומהכא הוא דנפק"ל.<br><b> אמנם</b> לעיקר הקושיא שהקשה השואל להרב יחיאל בסאן לדברי הריב"ש וכן הקשו כת הקודמין הלא בספרתם דמה ראיה הביא הריב"ש מעשו לאברהם לעשו מיצחק דלמא זרע יצחק יקרא עשו, אנכי לא ידעתי מה מקום להקשות דנחזי אנן לאיזה ענין הבדילו ה' לעשו מאברהם אי משום שלא יתבזה אברהם כו"ע ידעי שהוא נכדו ועוד למה חשש משום כבודו של אברהם ולא חשש לכבוד יצחק אלא ודאי שהוא משום ירושה שלא יירש לאברהם והבדילו ה' לרעה וא"כ מה הרווחנו בזה כיון דזרע יצחק איקרי יורש עם יעקב שוה בשוה או פי שניים אם היה בכור ואם כן היכן מצינו הפרשה לעשו מאברהם אלא ודאי דזרע יצחק ג"כ לא מיקרי והא בהא תליא ועיין להמג"א סי' זה ס"ק ז' שתי' לקושיית השואל למהר"ר יחיאל בסאן ז"ל במונח דמה שנתן הקב"ה קיני וקניזי וכו' לא היה מתורת ירושה ממש יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> הוכחתי דהוי ירושה ממש יעו"ש בחידושי לקראי ותאמר שרה גרש את האמה. גם מ"ש מטעם דלא יירש לא נהירא דבש"ס לא נפיק מטעם זה כי אם מכי ביצחק יקרא לך זרע והנראה אמת מ"ש דאין סברא לחלק בין יצחק לאברהם.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כתוב </b> אצלי בחי' מס' נדרים וז"ל דף ט"ו גמ' אסורה ולוקה וכו'. וכתב הר"ן אבל הרמב"ם כתב לוקה הוא וכו' והילך לשונו <b> מי שהדיר וכו' ואם הלכה וכו' הרי זה לוקה. </b> ומרן הביא קושיית הר"ן וכתב וז"ל וי"ל שדעת רבינו לומר שהיא פשיטא שלוקה אלא אתא לאשמועינן שאם הוא ההנה אותה בידים גם הוא לוקה וכו' אלו דבריו. ומה יענה אבנר להא דפרק אין בין המודר דקאמר למעול נותן הא לא אסיר עליה וכו' ואי ס"ל לחלק בין מעילה לנדר הוה ליה לפרש ולא להניחו בע"פ. ועוד זה קשה טובא עליו איך נעלם ממנו מ"ש הר"מ ריש פ"ה ראובן וכו' ואם עבר הנהנה אינו לוקה שהרי לא אמר שמעון כלום עכ"ל. הרי דכתב בפירוש שאין המודר לוקה כיון שהוא לא נדר וצ"ע.<br><b> וראיתי</b> להרב מחנה אפרים הל' שלוחין סי' ט' כתב לסייע לסברת הר"מ הלזו וז"ל ולסברת הר"מ נ"ל להכריע מדתנן בנדרים דף פ"ח המודר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות צריך שיאמר על מנת שאין לבעליך רשות ולפי סברת הר"ן שאין האוסר עובר כלל אמאי צריך להתנות יתן לה בסתם וחתנו לא יהנה מכח האיסור אבל לדעת הרמב"ם אם לא התנה אסור ליתן דכיון דיד האשה כיד בעלה קנאם הבעל ונמצא זה מהנה לחתנו וכו' אלו דבריו ז"ל, ולענ"ד אין כאן הכרע להר"מ ולדידיה הכי פירושא דמתני' המדיר וכו' ורוצה לתת לבתו מעות ואינו מקפיד אי נהנה חתנו אומר לה וכו' ושוב אי נהנה הבעל אין קפידא דמאשתו הוא דנהנה ולא מחמיו ואה"נ אי מקפיד בהנאת חתנו ודאי דאין צריך שיאמר שום דבר וק"ל.<br><b> עוד</b> כתב הר"מ <b> עבר הפסח אע"פ שעבר התנאי הרי זה אסור. </b> והשיג עליו הר"א וז"ל חיי ראשי צורת ההלכה אינה כן וכו'. ואני תמיה עליה ממשנה ערוכה בדף נ"ז שאת נהנה לי עד החג וכו' ומותרת לילך אחר הפסח ע"כ, הרי דליכא למיחש לכלל וה"ה ברישא ואם כן עדיפא מינה תיקשי ליה להראב"ד, וכן קשה על הטור יעו"ש שהקשה עליו מסברא, וכן קשה על מרן ז"ל במ"ש בתחילת דבריו יעו"ש. ושוב ראיתי מ"ש הלח"ם בדוחק ואי אינהו ז"ל עלה על דעתייהו הכי לא קשיא להו מידי. עוד כתב מרן וז"ל ולכן נראה לי דרבינו מודה ודאי וכו' עכ"ל. ואמנם קשה דבפי' המשנה משמע כמ"ש בדרכו הראשונה. ועוד דבפ"ד הל' י"ד כתב ואם לא הלך אינו לוקה עכ"ל, ולכאורה הם דברי מותר אלא הכונה דאיסורא איכא והיינו מ"ש כאן.
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>שאין </b>
+<b> הבעל מפר בקודמין.</b> וכתב מרן וז"ל נראה מדבריו דבנדרים שנדרה קודם שנמסרה וכו' ומדברי הטור וכו' יעו"ש, וז"ל הטור סי' רל"ד מסרה האב או שלוחיו לשלוחי הבעל יצאה מרשות האב ומיהו אין הבעל מפר לה עד שתכנס לחופה עכ"ל, ותמה עליו מרן בב"י דלא ידע מנ"ל ושכן נראה מדברי הר"ן שכתב דהו"ל הך מסירה כנשואין אלו דבריו.<br><b> והנה</b> מ"ש על שם הר"ן הוא תימה דבהיפך כתב הר"ן בכתובות גבי סוגיית דף מ"ח וז"ל ומיהו דוקא לרשות הבעל הוא דלא נכנסה אלא לירושתה אבל לענין הפרת נדרים יצאה מרשות האב וכדתנא דבי ר"י וכו' עכ"ל הרי דס"ל לחלוק בין ירושה להפרת נדרים דבירושה נכנסה לרשות הבעל אבל בהפרת נדרים לא אלא דיצאה מרשות אביה אבל לרשות הבעל לא נכנסה. ונראה דכוונתו למ"ש הר"ן בנדרים דף פ"ט ע"א וז"ל זה הכלל וכו' לאתויי מסר האב לשלוחי הבעל דכיון דמסרה להם שוב אין לאביה רשות בה דהויא להך מסירה כנשואין שהבעל מפר בנדרים שתדור מנישואין ואילך אבל נדרים וכו' עכ"ל, והיינו כמ"ש מרן משמו.<br><b> אמנם</b> נראה לענ"ד אחרי ראות מ"ש הר"ן בכתובות כי היכי דלא תיקשי דבריו אהדדי, דט"ס נפל בדברי הר"ן דנדרים וצריך להגיה אות אחת במקום שי"ן צ"ל וא"ו במקומה וכצ"ל להך מסירה כנשואין והבעל מפר וכו' כלומר אף שאמרנו שיצאת מרשות האב ברם אינה נכנסה ברשות הבעל אלא הבעל מפר במה שתדור מנשואין ואילך אבל מה שנדרה כבר דהיינו אחר המסירה ביד שלוחיו וכו' והיינו כמ"ש בכתובות דאחר מסירה ביד שלוחיו יצאת מרשות אביה ולרשות הבעל לא נכנסה באותו הזמן ולפ"ז נמצא דדעת הר"ן כהטור ז"ל היפך מ"ש מרן בשמו וכ"כ רש"י שם בנדרים וז"ל דאותה שעה יצאה מרשות האב עד שהגיע לרשות הבעל ויצאה לרשות עצמה ואין הבעל מפר נדריה וכו' עכ"ל, הרי שכתב בפירוש כדעת הטור ולפי"ז מ"ש מרן ב"י סי' רל"ד על דברי רש"י שבש"ס כתובות דף מ"ח וז"ל ומיהו אפשר דרש"י סובר וכו' ובאותו זמן לא בעל ולא אב מפירין וכו' עכ"ל, יצא מדרך אפשר ונכנס בדרך ודאי שכן הוא דעת רש"י שמעולם לא חשיבא מסירה ליד שלוחיו עד שנכנסה לחופה.<br><b> ונפק"מ</b> עוד דאם מת הבעל קודם כניסתה לחופה חוזרת לבית אביה ואם נדרה אביה מפר לה משא"כ בנכנסה לחופה ומת הבעל דאינה חוזרת לאביה אלא הרי היא ברשות עצמה ואף מה שנודרת אח"כ אין לאביה רשות בה. ומן התימה על מרן שם בב"י לקמן שכתב וז"ל ואפילו לפי דעתו דלא חשיב נשואין מ"מ כיון דע"י כך יצאת מרשות האב לגמרי אין סברא לומר שתחזור עוד לרשותו אפי' לנדרים שתדור לאחר מיתת הבעל וכן נראה מפשט דברי רש"י אברייתא דר' ישמעאל שהזכרתי עכ"ל. ואינו כן כמו שהכרחנו מדברי רש"י דכיון דלא נכנסה לרשות הבעל אחרי מיתת הבעל שפיר תחזור לבית אביה דהכל תלוי בכניסתה לבית הבעל דאף דיצאת מרשות אביה ונכנסה ברשות עצמה לא יחויב מזה דאף אחרי מיתת הבעל קודם שנכנסה לרשותו שלא תחזור לרשות אביה משום דלא מסרה אלא כדי שתכנס לרשות הבעל וכל שלא נכנסה לרשות הבעל תחזור לרשות אביה. ומה גם דאי כדעת מרן שאינה חוזרת לרשות אביה להפר א"כ מנ"ל לרש"י לפרש בההיא ברייתא דר' ישמעאל שנדרה בדרך ואימא כפשטא דש"ס שלא נדרה בדרך כלל אלא נתאלמנה בדרך ושוב נדרה בהיותה אלמנה אינה חוזרת לאביה להפר אלא ודאי דס"ל לרש"י דבנדרה אח"כ אביה מיפר וברייתא איירי בנדרה בדרך ואפשר שלזה כיון הב"ח. ולפי האמור והוא מוכרח, מ"ש רש"י שם שלא תקרא לה בית אביה אלא בית אישה צ"ל שכוונתו לאפוקי שאינה בית אביה אבל גם בית אישה לא הוי אלא ברשותה וכמ"ש בנדרים וכדכתיבנא.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כתוב </b> אצלי בחי' מס' נדרים דף ט"ז ע"ב גמ' אמר רבא וכי מצוות ליהנות ניתנו וכו'. וכתב הר"ן וא"ת וכי אמר ישיבת סוכה וכו' אבל בתוס' אמרו שאפי' אמר ישיבת סוכה וכו' מהני כיון שמזכיר החפץ הוי דבר שיש בו ממש ולפי"ז מאי דאמרינן [ב]פ' אע"פ וכו' לאו באומר אלא נעשה וכו'. והנה מ"ש גבי מקדיש מעשה ידי אשתו הוא מגומגם דלא אמרו כן אלא בפי' דמתני' דקונם שאני עושה לפיך כמו שיעו"ש, אלא הכוונה דקאי על פ' אע"פ ושם היא שנויה הך מתני' דמקדיש מעשה ידי אשתו ואגב הובאה מתני' דקונם וז"ש גבי מקדיש וכו'. אך קשה מה שסיים וז"ל נעשה כאומר קאמר כיון שהזכיר את הידים ודוק. ומ"מ היוצא מדבריו דכל שהזכיר חפץ הוי כאומר שיאסר החפץ אף דלא אמר בפירוש שיאסר החפץ והיינו כמ"ש הר"ן ג"כ לעיל סוף פ' א' גבי באומר יאסר פי לדבורי דלאו דאמר הכי ממש אלא נעשה כאומר יעו"ש. והנה הרשב"א לעיל בדף ט"ו ע"ב בתוך ד"ה באומר הנאת תשמישך הביא הנך דברי התוס' והקשה עלייהו מסוגיא דסוף פ"א שהקשו בש"ס ממתני' דחומר בשבועות וכו' ומאי קשה הא הזכיר במתני' פי מדבר וכיון שהזכיר פי הוי כאוסר הפה שהוא החפץ ותירץ וז"ל ואולי נאמר דלפי דבריהם היינו מה שתירץ רב יהודה באומר פי לדיבורי כלומר כיון שמזכיר פי הוי כאילו אמר פי לדיבורי ואכתי קשה מההיא סוגיא דפ' בתרא גבי מתני' דקונם שאיני עושה לפיך שהקשו אשמואל דידיה אדידיה ופריק דאמר יקדשו ידי לעושיהן דידים איתנהו בעולם דוקא באומר בפירוש יקדשו ידי וכו' הא סתמא לא וכו' והצריך עיון, ולכאורה דבריו תמוהים דמאי קשיא ליה דכשם שתירץ ההיא סוגיא דסוף פ"א דהכונה היא נעשה כאומר יאסר פי וכו' ואף דלא אמר הכי כן נאמר בהך סוגיא דפ' בתרא נעשה כאומר יקדשו ידי לעושיהן וכמ"ש הר"ן לדעת התוס' ומאי אולמיה דהאי סוגיא מהאי סוגיא ונראה לענ"ד דשנא ושנא דבשלמא בסוף פ' א' שהזכיר פי לדיבורי ולמה אמר פי והו"ל למימר קונם דיבורי ודאי דרצה לומר יאסר פי וכמ"ש בש"ס דייקא נמי וכו' ובהא הוא דאמר נעשה אבל בסוף פ' בתרא דקאמר קונם שאיני עושה ולא הזכירה ידים כלל ודאי דלא אמרינן נעשה כאומר אלא דאמר כך בפירוש ומ"ש שאני עושה א"א לומר בלא"ה וא"כ קונם ישיבת סוכה עלי אף דהזכיר החפץ כיון שא"א לומר בלא"ה דהיאך יאסור ישיבת סוכה עליו בלשון אחר ה"ז דומה לההיא דפרק בתרא ומה התם אין פי' נעשה אף כאן כן והוי היפך דברי התוס'.<br><b> אך</b> קשה עליו דכאן כתב וז"ל ואולי נאמר לפי דבריהם דהיינו מה שתירץ רב יהודה באומר יאסר פי לדבורי וכו' אלא דאכתי קשה וכו' נראה מדבריו דפי' כן לפי דברי התוס' כמסתפק ובתחילת מכילתין גבי דף ב' ע"א כתב וז"ל והא דתנן קונם פי מדבר עימך ופרישנא בש"ס דהוי כמ"ד יאסר פי לדיבורי וכו' יעו"ש הרי דפשיטא ליה דהוי נעשה כאומר. ושוב ראיתי שדברי הרשב"א פשוטים ודברי הר"ן צ"ע דמש"ס דפ' בתרא א"א ליאמר נעשה דא"כ דנעשה יקדשו ידי נימא ג"כ במקדיש מעשה ידי אשתו דנעשה כאומר יקדשו ידיך דמאי שנא וא"כ דברי הר"ן תמוהים. ומ"מ בין תבין שאין דעת הר"ן כדעת התוס' חדא דמ"ש הר"ן לעיל סוף פרק א' לא הוי כטעם התוס' דלפי' הר"ן דלעיל דוקא התם דקאמר פי לדיבורי אבל בישיבת סוכה לא, ועוד הכרח גמור ממ"ש הר"ן גופיה לקמן דף נ"ז ע"א ד"ה האומר לאשתו קונם וז"ל ולא תיקשי לך מעשה ידיה דבר שאין בו ממש הוא דאיכא לאוקמה באומר קונם ידיך למעשיהם, ואם איתא דס"ל כשיטת התוס' לק"מ וא"צ לתירוצו אלא ודאי דאזיל לשיטתיה דכתב סוף פ"א ולא ס"ל כהתוס' והתם שאני דאמר פי וכו' וידי וכו'. ולפי האמור מובן מ"ש הר"ן פ' אע"פ הביאו מרן ביו"ד סי' רל"ד וז"ל ולפיכך אני תמיה על הרמב"ם שכתב פי"ב מהל' נדרים אמר יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה במעשה ידיה וכו' דמשמע דבנדרה שלא יהנה במעשה ידיה צריך להפר ואמאי הא דבר שלא בא לעולם הוא עכ"ל, משום דלא ניחא ליה שיסבור הרמב"ם כדעת התוס' דאמר נעשה כיון שהזכיר הידים והיינו ודאי משום קושיית הרשב"א שהיא חזקה ואלימתא וע"כ לא אמרינן נעשה כאומר אלא באומר יאסר פי לדיבורי וכמ"ש הר"ן שם וא"כ מצאה הקפידה מקום לנוח וכן מרן לא תירץ לקושיית הר"ן באומרו דס"ל כדעת התוס', דהוא לא כתב בסי' רי"ג אלא שדעת הרמב"ם כדעת הר"ן שכתב סוף פרק א' ביאסר פי לדיבורי ולא כדעת התוס' שהביא הר"ן כאן. ודע שדעת הלח"ם חלוק מדעת הב"י במ"ש שדעת הרמב"ם כדעת הר"ן וסובר ז"ל דדעת הרמב"ם גם בקונם פי לא אמרינן נעשה ואם הר"ן יסבור כן יהיה התמיה קיימת דהא הוי דבר שלא בא לעולם ועיין בפי' המשנה להרמב"ם בסוף פרק א' דנראה לכאורה דמנגד לדברי הלח"מ וליתא למעיין היטב, ועיין בתוס' יו"ט פרק בתרא דמכילתין.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b2225e1755f47956cb9ac4574ba35ce3afe881ac
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,333 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף ע"ו ע"ד.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף צ"ו ע"ד.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>והמלביש והמנעיל.</b> כן הוא במתני' דסנהדרין דף ס"ג ומדחשיב מנעיל בפני עצמו והמלביש בפנ"ע רצה לידון לכאורה הגאון בשער אפרים סי' קכ"ד לאדם שהתקשר נגד חבירו להלבישו ושוב טוען שלא להנעילו דאינו חייב דמלביש לחוד ומנעיל לחוד וסיים דיש לדחות ופשוט דודאי דמ"ש הכא במתני' והמנעיל לחידושא דאפי' שהוא דבר קל חייב ולכאורה היה נראה להביא ראיה דלא הוי מנעיל בכלל מלביש ממ"ש רש"י ז"ל בחומש סדר קדושים איזהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל וכו' הרי דמלביש לחוד ומנעיל לחוד ברם הא ליתא ואדרבא משם ראיה להפך דמנעיל הוא בכלל מלביש דאין זה נוסחא אמיתית דבש"ס קדושין שהובאה ברייתא זאת גריס כן מלביש ומכסה וכן בתורת כהנים סדר קדושים גרסינן כן וכן נראה בפירוש מתוך דברי הרא"ם.<br><b> ושוב</b> חפשתי בפירוש רש"י דפוסים ישנים וראיתי דכתוב בהן כלשון הש"ס והתורת כהנים מלביש ומכסה ופירושו לכסותו במיטה כשהוא שוכב ברם מנעיל בכלל מלביש ולכן לא הזכירו לחוד דודאי גם בהנעלה חייב כהלבשה ונכנס בכלל מלביש נ"ל דמנעיל בכלל מלביש. והחכם השלם רפאל אשכנזי הי"ו הביא ראיה להפך דלא הוי בכלל ממתני' סוף פ"ו דערכין אחד המקדיש וכו' אין לו בכסות אשתו וכו' ולא בסנדלין חדשים שלקחן לשמן וכו' הרי דלא נכנס בכלל כסות סנדל וליתא דאדרבא נהפוך הוא והוא במה שיש לדקדק במה דנקט גבי סנדלים תיבת חדשים דגם בכסות הוא גם כן חדשים וכמ"ש רש"י בב"ק דכן נראה בפירוש מחלוקת ולא בצבע שצבען לשמן וא"כ ה"ה בסנדלים ולמה נקט חדשים אלא ודאי דמאי דנקט האי חילוקא הוא לחידושא דאף דבסנדלים לא נעשה מלאכה לשם אשתו ובניו אלא לשמן לחוד לפי דכך הם נלקחים כמו שהן לשמן חשיב דידהו משא"כ כסות שנעשית בה מלאכה לשמן וכן בצבע שנצבעין לשמן נעשית בהן מלאכה לשמן קמ"ל אף בסנדלין שלקוחין לשמן אין להקדש בהם כלום ומשו"ה פרט סנדלין אף דנכנס בכלל כסות וא"כ נמצא דמשום הך חידושא נקט לה הא לא"ה היה נכנס בכלל כסות ועוד נ"ל להביא ראיה דמנעל בכלל לבוש מסוגית ביצה דף ט"ו אמר ר' פפא ערדלין אין בהם משום כלאים ופרש"י מנעלין וכו' דקשין הן הא לאו קשין אסורין דכתיב לא תלבש שעטנז הרי דמנעל הוי בכלל לבישה וכן כתב הריטב"א הובאו דבריו בשיטה מקובצת שם וז"ל כללו של דבר הוא כעין תחתית מנעל שעושין אותו מבגד קשה תחת פרסת הרגל והמנעל ואוירו עד העקב אבל קלסונס של בגד רך ודאי יש בהן משום כלאים שהוא מחמם עכ"ל. ועיין להרדב"ז פ"י מהל' כלאים הט"ו וכן למהר"י קורקוס שם במ"ש על דברי רבינו דלכולם מה שיש מן הפיטור במנעל כשהוא קשה אבל באינו קשה אסור משום כלאים ונכנס בלא תלבש שעטנז וכמ"ש הריטב"א בקאלסוניס ופשוט.
+<b> המגפף וכו'.</b> עיין מ"ש פרק כ"א מהל' איסורי ביאה ה"א.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>וכן [העושה] עבודה זרה בידו לאחרים וכו'.</b> וכתב רבינו בספר המצות מצות ל"ת ב' וז"ל שהזהירנו מעשות ע"ז וכו' וחייב מלקות ואפי' שעשאה לו זולתו במצותו ואפי' לא עבדה ע"כ וקשה לי כיון דקי"ל אין שליח לדבר עבירה והמשלח פטור אמאי לא נאמר דלא תעשה לך פסל הוי דוקא בעשאה בעצמו אבל ע"י זולתו פטור וי"ל דשאני הכא דהוי שוכר שיעשה לו דאינו עושה לו בחנם וכבר כתב רבינו בפ"ב מהל' רוצח דהשוכר הורג להרוג וכו' חייב מיתה לשמים וזה הוא דעת הריטב"א דדוקא שוכר דעביד מעשה אבל בדיבורא בעלמא לא וכתב שם הרב משנה למלך דזה הוא דעת רבינו יעו"ש וכיון שמצינו מיתה בידי שמים ע"י שכירות ה"ה מלקות ועדיין נראה דיש לגמגם דשאני ההיא מיתה שהוא בגדי שמים משא"כ מלקות דהוי בידי אדם ואף דהוי קיל ולפשוט זה צריך ראיה מבחוץ ומ"מ יותר יש לגמגם דהו"ל לרבינו לפרש דאי מצוה שיעשה לו בחנם פטור ואחר זמן מצאתי למהר"ם די בוטון דף קכ"ח ע"ב דקשיא ליה הכי משם החבי"ב על דברי הרב לח"מ יעו"ש והרב המחבר טרח טובא להליץ בעד מר אביו ואנכי תמיה על הני אשלי רברבי מה להם לצעק על הלח"מ בלא"ה תקשי להו לרבינו כמו שהקשתי אני הדיוט ובכל מה שישב שם יש לגמגם כמו שגמגמתי בהלצתי.<br><b> ושוב</b> כתב מהר"ם ז"ל וז"ל אבל אפשר לומר דמה שכתב רבינו אע"פ שלא עשאה בידו ה"ק שלא עשאה אלא קנה עבודה זרה מאחר ושהה אצלו והקנין הוי מעשה כמ"ש בריש הל' חמץ ומצה אינו עובר בבל יראה ובל ימצא אא"כ קנה וכו' ויש קצת ראיה לזה הפירוש ממ"ש רבינו במצות ל"ת מצוה ג' וז"ל ועובר ג"כ משום שקנו ע"ז וכו' אלו תוכן דבריו.<br><b> ואנכי</b> הדיוט ישבתי משתומם דמאחר שירד לראות מ"ש בספר המצות איך לא ראה מ"ש בסמוך מצוה ב' ואע"פ שעשאה לו זולתו במצותו הרי דאף דלא איירי בקנין ואפ"ה לקי וחזרה קושיא לדוכתא ועיין בספרי תועפת ראם דף ל"ח ע"ג.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>בהמה חציה וכו'.</b> ועיין מ"ש מרן ומה שהקשה עליו הרב זרע אברהם חלק יו"ד סי' כ"ז דף קי"א ע"א דכיון דאכתי לא ידע אי שחיטה מטהרתה מידי נבלה דבתר הכי קא מבעי ליה וסלקא בתיקו ועל צד דשחיטתה מטהרתה מידי נבלה הא שפיר מהניא ליה שחיטה וכמאן דפליגא דמיא והנכון לו על פי מ"ש פרק משילין דף ל"ז גבי מ"ש שנים שלקחו בהמה וחבית בשותפות רב אמר בהמה אסורה חבית מותרת והיינו טעמא דשאני בהמה דינקי תחומין מהדדי וא"כ היינו טעמא דבהמה דהכא דבהמה בחייה ינקי אבריה מהדדי יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> בריה קלה במ"ש יש לי לידון בדבריו אלה והוא דמה שהקשה ז"ל כבר הרגיש רש"י בסוגיא עצמה גבי דבעיא וז"ל בד"ה לא שנא שחטה משחט וכו' אבל דרך שחיטה מהניא ליה לטהרה מידי נבלה דנהי דלאכילה איתסר ואיסור הנאה הוא אבל תיהני לטהרה מידי נבלה עכ"ל וכונתו פשוטה דשאני איסור אכילה והנאה מאיסור נבלה. ובעל ספר פרשת הכסף חילק ביניהם מדעתו ואמת יהגה חכו וכבר רש"י ביארו באותות ב' ונעלם גם מעיניו ואף גם זאת מה שחילק מהר"א יצחקי ז"ל דבהמה ינקי תחומין מהדדי הוא אמת ויציב ורמזו רש"י ז"ל בד"ה עיסה כל אימת דבעי פליג לה ואין חלק של עיר הנדחת מעורב בו ע"כ ויש לדקדק בכונתו דאיך כתב דאינו מעורב והא מעורב הוא בכל חלק וחלק אין לך כל שהוא שאינו מעורב אלא ודאי כונתו דאינו מעורב כ"כ דיניק קצתו מקצתו ויכולים להתחלק קצתו מקצתו משא"כ בהמה דינקי תחומין מהדדי וחילוק זה איצטריך לן לכשהבהמה בחייה והוא פשוט מעצמו אלא דרש"י אתי למאי דקשיא לן עדיין דניחא כשהבהמה קיימת אבל כשנפלוג אותה לאבריה מאי איכא למימר ואהא קאמר חדא דאי אפשר לפלוגא בלא שחיטה וא"ת לאחר שחיטה מאי איכא למימר ואהא כתב דאין בשחיטה כלום כיון דלמיתה קיימא וכו' נמצא דכל מ"ש רש"י הוא לחלק בין בהמה לעיסה כשמתה ברם בחייה החילוק ברור ופירשו גבי עיסה נמצא דעל פי ראות מ"ש רש"י ז"ל בכל הסוגיא הזאת ליכא קושיא ותימה.<br><b> ולענ"ד</b> דברי מרן ורש"י הם דברים אחדים אלא שמרן לא העתיק הדברים כלשונם ולעולם מ"ש רש"י כתב ואף גם זאת מ"ש הרב מרכבת המשנה שגירסת רש"י היתה בש"ס אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה לא ידעתי מה ראה על ככה בדברי רש"י ולא שהם דברי רש"י וע"פ מה שהקדמתי בכונת רש"י בסוגיין אין מקום למ"ש עוד הרב הנזכר יעו"ש ושוב ראיתי לספר יצא מחדש קרבן אליצור בקונטרס ברירה דף קפ"ה שהבין מדברי רש"י כמו שהבין הרב הנזכר דהיה גורס בש"ס אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וגם דא"א לפרש בש"ס כההיא דפרק משילין וכבר כתיבנא דליכא מדברי רש"י גלוי וההיא דפרק משילין יתכן בסוגין גם כדברי רש"י.<br><b> ודע</b> עוד דע"פ דברי רש"י שהבאתי בבעית הש"ס בד"ה לא שנא שחטה משחט שכתב אבל דרך שחיטה מהניא ליה לטהרה מידי נבלה וכו' לא באתי לכונת הפר"ח ז"ל בחידושיו על רבינו שכתב וממית דכתב רש"י לאו דווקא דא"כ היכי מבעיא לן תו אי מהניא שחיטה לטהרו מידי נבלה אלא הכי קאמר וכו' והא רש"י הרגיש בזה וישבו. גם מה שכתב ומסתברא דחציה של עיר הנדחת לא אסירא אלא באכילה משום דליכא סימנים להתירה אבל בהנאה שריא דבלא שחיטה וכו' כמו עיסה עכ"ל והא רש"י ז"ל כתב בפירוש וז"ל אבל דרך שחיטה מהניא ליה לטהרה מידי נבלה דנהי דלאכילה איתסר ואיסור הנאה וכו' הרי לך להדיא דגם בהנאה אסור ועיין בספר יצא מחדש הנזכר שקיל בזה דהנאה ולא הבנתי גם לו יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> למהרא"י ז"ל שם דקשיא ליה לרב חסדא דהא אין ברירה בדאורייתא אם לא שנאמר דס"ל דכל מידי דקאי לחלק לא שייך בזה ברירה וכמאן דפליגא דמיא ולא אמרינן אין ברירה בדאורייתא ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא להאי חילוק דהא בפרק השולח רבי דס"ל אין ברירה אמרו גם במידי דקאי לחלק דהיינו גבי טבל וחולין מעורבין זה בזה יעו"ש. ושוב ראיתי להפר"ח שהקשה כן ובכלל הקושיא כתב ואמרינן בפרק השולח וכו' טבל וחולין מעורבין זה בזה ונראה ודאי דרצונו לשלול חילוק זה דליתיה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>וכתבי הקדש שבתוכה הרי אלו יגנזו.</b> ואמרו שם בגמ' מתני' דלא כר' אליעזר דאמר כל עיר שיש בה מזוזה אפי' אחת אינה נעשית עיר הנדחת שנא' לא תעשון כן לה' אלהיכם ופרש"י הואיל וכתיב בה אזכרות אי אפשר לשרפה והקשה הגדול בעל משנה למלך הביאו בספר בני דוד דליתי עשה דושרפת ולידחי לא תעשה דלא תעשון כן. וראיתי להרב מרכבת המשנה ז"ל תירץ דשאני הכא דעובר הלאו בכל אזכרה ואזכרה דבמזוזה וכה"ג לא אמרינן אתי עשה ודוחה ל"ת והכי דייק לה מלשון רש"י דכתב וכתיב בה (אזכרה) [אזכרות] אלו דבריו ואחר המחילה רבה ליתא דלפי דבריו יוצא דאם ימחוק אדם מזוזה בבת אחת עובר על כל אזכרה ואזכרה ואין הדין כן אלא דעובר דוקא הלאו אחד ומנא אמינא לה ממאי דגרסינן במסכת מכות דף כ' ת"ר לא יקרחו קרחה יכול אפי' קרח ד' וה' קרחות לא יהא חייב אלא אחת ת"ל קרחה לחייב על כל קרחה וקרחה הני ד' וה' קרחות היכי דמי אילימא בזה אחר זה וה' התראות פשיטא אלא בחדא התראה מי מחייב והתנן וכו' לא צריכא דסך ה' אצבעותיו נשא ואותבינהו בבת אחת דהויא התראה לכל אחד ואחד והיינו טעמא מיתורא דקרחה וכמ"ש התוס' שם בפירוש דאי לא תימא הכי אוכל ב' זתים מאיסור בבת אחת יהא לוקה שתים יעו"ש וכן בשריטה על דרך זה שעשאו בבת אחת לוקה הרבה דשם נמי איכא קרא יתירה כמו קרחה ואף דלא פסקו רבינו אלא בקרחה יעו"ש בפי"ב מהלכות אלו הט"ו ולא כתב כן בשריטה הלכה י"ג משום דבש"ס אתמר בקרחה כן כתבו ג"כ הוא בקרחה וה"ה בשריטה דאל"ה מה נענה ומה נאמר להכרח הש"ס בקרחה דהוי ג"כ בשריטה דהקשו אילימא בזה אחר זה וה' התראות פשיטא אלא בחדא התראה מי מיחייב וכו' יעו"ש והש"ס כתב כן בקרחה וה"ה בשריטה המורם מן האמור דמשום יתורא דקרא הוא דחייב על כל אחת ואחת אפי' שהם בבת אחת משא"כ בשאר לאוי דאם עשאם בבת אחת כגון אוכל ב' זתים מאיסורא וכן מוחק שמות בבת אחת בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת ומ"ש רש"י ז"ל אזכרות כיון דאיכא אזכרות טובא נקט אזכרות ולא אזכרה.<br><b> ולעיקר</b> הקושיא לפי חומר הנושא נראה דלא ס"ל לר' אליעזר אתי עשה ודחי ל"ת דזה הוא נלמד מכלאים בציצית מסמיכות לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך יעו"ש ביבמות דף ב' ואמרו שם דאף מאן דלא דריש סמוכים במשנה תורה דריש שכן ר' יהודה דלא דריש ובמשנה תורה דריש גבי אנוסת אביו ואמרו שם דא"כ ת"ק דפליג עליה דר"י אמאי פליג כיון דאיכא סמיכות ומשני דלא חשיב ליה סמיכות יעו"ש וההוא [ת"ק] דר"י הוא ר' אליעזר כמו שנראה בברייתא בברכות דף כ"א נמצא ר"א לא דריש סמיכות אלא סמיכות דאלים טובא וא"כ האי סמיכות דלא תלבש שעטנז עם גדילים תעשה לך לא אלים טובא דשם ביבמות נושא ונותן טובא בסמיכות הזה עד דמסיק בדף ה' ע"ב אלא משעטנז כולה נפקא ועיי"ש בתוס' ד"ה כולה שהקשו כמה קושיות בזה ואף שתירץ לא ניחא ליה לר"א בהכי ומשו"ה נייד מסמיכות הזה ולא דריש להתיר כלאים בציצית ולא נפקא [ליה] האי דינא דאתי עשה ודחי ל"ת.<br><b> ואחר</b> סמוך קצת ימים מצאתי להתוס' פרק ר' אליעזר דמילה דף ק"ל ע"ב ד"ה שלא שהקשה לר"א דהתיר מכשירי מילה בשבת דרך רשות הרבים דהא אפשר דרך גגות וכל מקום דאפשר לקיים שניהם לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת יעו"ש דלא תירצו כלום ולפי קדימתינו דלא ס"ל לר"א אתי עשה ודחי ל"ת ומילה היא היתר ולא דיחוי והיא הלכה למשה מסיני אף מכשירי מילה שרו ליה כמילה גופא דהותרה היא מילה ומכשיריה לדידיה.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הנוטע וכו'.</b> עיין בדינא דחיי לאוין מ"ד מה שהקשה על רבינו דלא כתב ג"כ דאסור ליטע אשירה שהוא ענין אחר ומבואר בכתוב וכמו דאיתא בסיפרי ועי"ש מה שתירץ והיה בהניח דס"ל לרבינו דלא תטע לך אשירה עם אצל מזבח הוא נרדף ולא דהוי ב' עניינים יעו"ש וכ"כ מהר"י הכהן איש ירושלמי הובאו דבריו במרכבת המשנה יעו"ש ודבר ה' בפיהם אמת שכן בפתיחת הלכות ע"ז שמנה מ"ט מצוות לא תעשה כתב וז"ל שלא ליטע אשירה וכאן כתב הנוטע אילן אצל המזבח ובמנין המצוות ל"ת בתחילת ספר היד כתב שלא ליטע אילן במקדש שנאמר לא תטע לך אשירה כל עץ נראה דס"ל דכל הכתובים הוא ענין אחד ודוק ועיין במ"ש מרן ובמ"ש בסיפרי תועפות ראם סדר שופטים.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ואינו לוקה אלא הנודר בשמה.</b> ועיין השגת הר"א והלצת מרן בעד רבינו בדוחק לפי חומר הנושא וראיתי להרב מרכבת המשנה דגמגם עליו דא"כ אמאי לא אמרו בש"ס דלעולם דסבר תנא דידן דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והכא שאני או דדמי לנשבע או משום חומרא דעבודה זרה גם כתב שמהרש"ך תירץ כתירוץ מרן וכו' יעו"ש ואחר המחילה רבה לא ירד לדעת מרן דמ"ש מרן לחלק בין לאו זה לשאר לאוין דאין בהן מעשה לאו לדעת רבינו בלחוד הוא דכתב כן אלא גם לדעת התנא והוא דרבינו הבין דמ"ש בש"ס דתנא דמתני' הוא כר' יהודה רצונו לומר בלאו זה דוקא ופליג עליה בשאר לאוין יעו"ש היטב בדברי מרן וזה אפשר ג"כ בכונת מהרש"ך שכתב דדחקיה ליה לרבינו כלומר ומשו"ה מפרש הש"ס הכי ונמצא דהוא בעד הש"ס ומ"מ איני מחליט בכונת מהרש"ך שאין לשונו בידי מ"מ בכונת מרן פשוט ושוב ראיתי למהר"ם די בוטון עמד ג"כ על דברי מרן ולענ"ד הן פשוטים ומרוב פשיטותן איני מאריך.<br><b> ורגע</b> אדבר לפרש דמאי דנייד הש"ס מלאוקומי מתני' אליבא דמ"ד לאו שבכללות אין לוקין עליו הכא שאני לפי שלא מצינו לשום אדם דפליג ואמר דלוקין משא"כ בלאו שאין בו מעשה דכיון דהא מיהא איכא מ"ד דלוקין עליו אף דמתני' סברה דאין לוקין בעבודה זרה והנשבע מודה דלוקין ודוק ועיין להרב דינא דחיי לאוין ל"ב על שם הרב אחיו וז"ל ודבריו צריכין ביאור כי עיקר תירוצו הוא בהניח דליכא מאן דפליג אלאו שבכללות ויאמר דלוקין עליו ואינו כן דהא מצינו אביי ורבא בפ"ב דפסחים דנחלקו דמר אמר לוקין ומר אמר אין לוקין וכן שם בזג וחרצן ובמנחות בשאור ודבש ואיך כתב דליכא מאן דפליג אלו דבריו ותהי עליה מרנא ז"ל וז"ל ושותיה דמר אחי לא ידענא דכונת הרב לומר דלא מצינו תנא שיחלוק ויאמר דלוקין על לאו שבכללות כמו שמצינו לר' יהודה שהוא תנא דסובר בלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ומשו"ה עדיף טפי לומר שסובר תנא דידן דלוקין על לאו שאין בו מעשה כזה מלומר שסובר תנא דידן דלוקה על לאו שבכללות ואם מצינו לאמוראים שנחלקו על לאו שבכללות מה בכך כיון דליכא תנא דסובר דלוקין ואין סברה לומר דתנא דידן סובר דלוקין עליו דא"כ יקשה על מי שאומר דאין לוקין וכו' יעו"ש שאר דבריו.<br><b> ואני</b> הדיוט לא זכיתי להבינו בכל דבריו אלו חדא במ"ש כי הן אמת שמצינו אמוראים אבל תנא לא מצינו והמה דברים תמוהים דאי לא מצינו תנא דיסבור דלוקין אלאו שבכללות והוא מוסכם מכל התנאים איך איכא אמורא דסובר דלוקין נגד כולהו תנאי ואיך הש"ס לא קא מותיב אמאן דאמר לוקין כיון דליכא תנא דיסבור הכי וכדרך הש"ס בכל מקום כידוע אלא ודאי דידיע לש"ס דאיכא מאן דסבר הכי דלוקין אלאו שבכללות ומשו"ה לא מותיב הש"ס אמאן דאמר לוקין מהברייתא דאמרו דאין לוקין דידע דאיכא תנא דסבר דלוקין ועיין בחידושי בפ"א מהל' איסורי מזבח ה"ד מה שאכתוב.<br><b> גם</b> מ"ש ואין סברא לומר דתנא דידן וכו' דא"כ יקשה וכו' לא באתי לכונתו דהן עוד היום נחזי אנן דכיון דאמרינן דכולהו תנאי הכי סבירא להו דאין לוקין א"כ איך חד מהני אמוראי סברי דלקי ואיך הש"ס לא מותיב ליה וכן איני מבין לכל מ"ש אח"כ בזה דבזמן רב דימי לא היה עדיין מחלוקת זה וכו' ואתמהא דכיון שהוא מוסכם דאין לוקין איך יבא אח"כ האמורא ויחלוק על דבר מוסכם.<br><b> ולעיקר</b> הקושיא של הרב אחיו אחר נשיקת ידיו ורגליו לא קשיא דאינו ענין לאו שבכללות דילן לההיא דפסחים וכמ"ש התוס' בסוגיין דף ס"ג ד"ה על כולן אינו לוקה ואפי' למ"ד בסוף פרק כל שעה דלקי אנא ומבושל הנהו מפרשי טפי מקרא דלא תעבדם וכו' עכ"ל הרי דאין עניינם אחד וז"ל הרשב"א סי' קמ"א ומיהו הדברים עתיקים שענין לאו שבכללות בש"ס אינו כולו על צד אחד אלא יש שכולן מודים בו שאין לוקין עליו כההיא דסנהדרין המגפף וכו' ויש לוקין עליו על דעת רבא בתמורה גבי המעלה אברים וכו' ויש שנחלקו בהן אביי ורבא בנא ובמבושל וכו' יעו"ש הבאתי לשונו בפ"א מאסורי מזבח ה"ד ושוב ראיתי שם בסמוך שתירץ כדברי משם הרב אחיו ז"ל ושפיר דחי ליה רב החבי"ב מדבריו בספר המצות בשרש הט' שכתב שאביי שאמר שלוקין אלאו שבכללות אלאו דכי אם צלי אש קאמר שהוא לאו שבכללות שהוא דומה ללאו דלא תאכלו על הדם וכו' יעו"ש נמצא דאין תירוץ זה מועיל לדעת רבינו שכבר כתב שאין דעתו מסכים עם התוס' והרשב"א.<br><b> ומ"מ</b> י"ל דאף דכתב כן בסה"מ לא דק בזה כי אינו יוצא מזה לענין דינא כי כבר כתב הוא ז"ל שם דסברת אביי נדחה ולא כתב כן בדקדוק ואה"נ דסובר דיש לחלק בין הא דמגפף וכו' לההיא דנא ומבושל וכמ"ש התוס' כאן והרשב"א ואזלא ההיא ש"ס דפסחים עם פי' רש"י ומוכרח הוא כן דאל"כ קשה כאן בסנהדרין כמו שהרגישו בתוס' ויעו"ש בספר יד מלאכי כללי הרמב"ם סי' כ"ג כדברינו ונמצא א"כ תירוץ הרב אחיו נכון ועיין בפרטים אלו בחידושי הלכות קרבן פסח פ"ח ה"ד וה"ו.<br><b> עוד</b> כתב מרן וז"ל דגלי קרא בנשבע לשם שהוא לוקה וכו' ה"ה בנשבע לשם ע"ז עכ"ל והקשה עליו שם בדינא דחיי לאוין דמה ענין נשבע בשם ע"ז לנשבע לשוא דנשבע לשוא חייב מלקות משום מוציא שם שמים לבטלה וכו' אבל בנשבע בשם ע"ז דליכא האי טעמא למה ילקה אי ליכא מעשה אלו דבריו.<br><b> ולענ"ד</b> כונת מרן פשוטה לומר דכי היכי דבהזכרת ה' יהיה מה שיהיה או לשוא או לשקר חשיבא כל כך ללקות אף דהוא ענין דאין בו מעשה א"כ גם בנשבע לע"ז חשיבא האזכרה כ"כ דאף דליכא מעשה לוקה עליה ורצה ללמוד דהאזכרה חשיבא מעשה ללקות ומה לי איסור הזכרה מכח שם שמים לבטלה ומה לי איסור הזכרה מכח שם אלהים אחרים לא תזכירו דרבינו ס"ל דהזכרת שם שמים לבטלה הוי דאורייתא.<br><b> והלח"מ</b> הל' סנהדרין פי"ט ה"ד כתב לישב דברי רבינו ממה שהקשה לו מרן וז"ל דמ"ש רבינו דלוקה הוא בעשה מעשה וכגון שנשבע שלא אוכל ואכל כדאמרינן פ"ק דתמורה גבי חוץ מנשבע ומימר היכי דמי אי דאמר שבועה שלא אוכל ואכל מעשה עשה אלו תורף דבריו והחבי"ב בדינא דחיי שם כתב עליו ולא הבינותי דבריו וכו' שאני התם בנשבע לשם ה' שלא יאכל אין האיסור במה שנשבע אלא במה שנשבע לשקר ולא קיים שבועתו ובשעת השבועה עדיין לא עשה איסור משו"ה חשיב לאו שיש בו מעשה אבל בנשבע לשם ע"ז האיסור הוא משום שנשבע בשם אלהים אחרים בין יאכל בין לא יאכל ובשעת השבועה עבר האיסור ומה שאכל אח"כ ועשה מעשה לא מקרי מעשה לענין שיקרא לאו שיש בו מעשה אלו תורף דבריו.<br><b> ולענ"ד</b> עניינם אחד דומה בדומה דכשם שאסור להזכיר שם ע"ז כך אסור להזכיר שם שמים לבטלה מדאורייתא ואפי' ברכה לבטלה רובא דרברבתא סברי שהוא דאורייתא בלאו דלא תשא וכו' וא"כ כשמזכיר שם שמים לבטלה בלא מעשה איכא איסורא דאורייתא ובעבד מעשה אח"כ מכח השבועה לקי מכח השבועה וא"כ ה"ה בנשבע בשם ע"ז אם לא עשה מעשה ליכא אלא איסורא דאורייתא ברם אי עשה מעשה מכח השבועה שנשבע על שם ע"ז לקי והוי דומה בדומה ועיין להלח"מ עוד שם בהל' סנהדרין במה שתמה על רבינו במנין הלוקין שמנה והצריך עיון. וראיתי להרב מרכבת המשנה שתמה אדרבא על הלח"מ וכתב שרבינו לא מנאן אלא ללאו אחד כמו שיראה המונה יעו"ש אלו דבריו והגדתי היום שלא ידעתי למונם ולא מצאתי דבר חדש אלא כמ"ש הלח"מ ומי יתן ידעתי כונתו בזה.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וגחלת עבודה זרה אסורה והשלהבת מותרת וכו'.</b> ברייתא פרק בתרא דיו"ט וכתב בשיטה מקובצת וז"ל ואע"ג דבפסחים דף כ"ו אמר בשלה ע"ג גחלים דברי הכל מותרת פירושו בדיעבד אבל לכתחילה אסורה אי נמי הכא כשנאסרו הגחלים עצמן בתקרובת ע"ז או בגחלי הקדש ממש והתם כשנאסרו מעצים אסורים עכ"ל.<br><b> והנה</b> תירוצו הראשון תמוה טובא דמוקי לאיסורא דגחלת דברייתא בלכתחילה מאי שנא דגחלת דהקדש מועלין בה דהוא דאורייתא דבגחלת חד איירי ולא בשתי מיני גחלת ועוד דא"כ דשאני גחלת של הקדש מגחלת ע"ז מטעם שיהיה ושאני זה מזה דשל הקדש איסורו מדאורייתא ושל ע"ז מדרבנן א"כ מה הקשה הש"ס שם גבי שלהבת מאי שנא של ע"ז דשריא ומאי שנא דהקדש דאסיר והוצרך לתרץ כמו שתירץ הא לא קשיא כלל [ד]גחלת של ע"ז דאיסורו מדרבנן לא גזרו בשלהבת גחלת של הקדש דהוא דאורייתא גזרו בשלהבת וראיתי להרב שער המלך שהקשה כן למרן בב"י ובשו"ע סי' קמ"ב ביו"ד שפסק דפת שבשלה ע"ג גחלים של אשירה מותרת כמו שהקשינו וניחא ליה דעד כאן לא כתב מרן כן אלא בגחלת של עצי אשירה דאיסור אשירה אזל ובש"ס איירי כשהגחלים עצמן הם תקרובת ע"ז ונמצא א"כ דאיסור ע"ז לא אזל וראוים הדברים למי שאמרן ברם לדעת מוה"ר בצלאל [השיטמ"ק] בתירוץ א' דמוקי לברייתא דידן דגחלת של ע"ז אסורה בלכתחילה קשה טובא כמו שהקשתי וצ"ע.<br><b> אמנם</b> מה שתירץ שנית נכון דגחלת דברייתא בין דהקדש בין דע"ז הוא דהגחלת עצמה היא לשם ע"ז ולא דהיה גחלת דנעשה מעצי ע"ז או מעצי הקדש ובשלהבת שאינה קשורה בגחלת יש הפרש בין הקדש לע"ז וכמ"ש טעמא בש"ס ברם בקשורה בגחלת גם בעבודה זרה אף דנהנה מן השלהבת לחוד אסור וכמ"ש הרא"ש בשמעתין וטעמו עמו דכיון דקשורה בגחלת וגחלת גופא היא דע"ז נעשה השלהבת כגופה דגחלת משא"כ אי הגחלת גופא לאו דע"ז אלא דהיה גחלת מעצי אשירה כשנעשה גחלת אזדא ליה איסורה ופנים חדשות באו לכאן ודאי שרי הגחלת גופא וא"כ ברכת המאור במוצאי שבת שאסור לברך בנר של עבודה זרה הוא משום דהגחלת ושלהבת עמה קשורה הוא של ע"ז דאיירי מתני' במסיבה לשם עבודה זרה והנר להאיר להם נמצא דהיא גופא לשם ע"ז ולא הוי בגחלת מעצי אשירה זו היא סברת הרא"ש והרע"ב שכתבו גבי נר ובשמים דאסורים בהנאה והיינו כדכתיבנא דהנר גופא היא ע"ז ולפי"ז לא קשה מה שהקשה הרב בעל שער המלך להרא"ש והרע"ב דלדידהו קשה להירושלמי דפרק החליל הביאוהו התוס' דף נ"ג שהקשו איך היתה אשה בוררת חיטים מאור בית השואבה ותירצו דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה וא"כ כל שכן בע"ז דקיל טפי ואיך אסרו בברכות מלברך על של גוים דקיל טפי מהקדש יעו"ש דגבי ברכת מאור במוצאי שבת היא גופא דהיינו הנר הוי ע"ז משו"ה אסור משא"כ גבי אור בית השואבה שהגחלת גופא לא הוי הקדש אלא הפתילות והשמן א"כ כשנעשה גחלת ושלהבת ההקדש אזדא ליה ומדאורייתא שרי אלא רבנן גזרו בהקדש ליהנות גם בזה כמ"ש בש"ס דביצה בדוגמא לזה אלא דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה משו"ה שרי לגמרי מה שאין כן בע"ז דהגחלת גופא בנדון כזה שריא דליכא למגזר בה דבדילי מינה אינשי.<br><b> ובזה</b> יתורץ קושית התוס' בסוכה ובפסחים שהקשו מש"ס דילן עם הירושלמי דבש"ס דילן אמרו קול ומראה וריח אין בו משום מעילה אבל איסורא איכא ובירושלמי על שהקשו היאך בוררת אשה חיטים מאור השואבה והא איכא מעילה ותירצו קול ומראה וכו' אין בו משום מעילה ואפי' איסור ליכא דהתם בברירת חיטין הפתילה והשמן הוא הקדש וכשנעשה גחלת ושלהבת כבר יצא מהקדש ובזה אמר קול ומראה וכו' אין בו משום מעילה משא"כ בפסחים דאמרו דאיסורא איכא הוא כשנהנה מהקדש גופיה ולא מהיוצא מההקדש והרב שער המלך כדי לישב הירושלמי עם מתני' דברכות כתב ע"פ מה שתירץ הבאר שבע לקושית התוס' דפליג הירושלמי עם ש"ס דילן בחילוק דכשבא ליקרב להריח או לראות יותר אז איכא איסורא משא"כ היכא שהאור בא לו למקום אשר הוא חונה כההיא דאשה בוררת חיטים שרי א"כ הכא נמי י"ל דטעמא דאין מברכין על נר של ע"ז משום שמקרב עצמו ליהנות מאורה אלו דבריו.<br><b> ולענ"ד</b> אינו מן הישוב דהא תניא שם דף נ"ג היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב כותים אינו מברך וכו' והא התם דדמיא לברירת חיטים מאור השואבה והתם שרי והכא אסור לברך ודוק.<br><b> ומתוך</b> האמור בסוגיין דשאני שלהבת עבודה זרה משלהבת הקדש דשל ע"ז בדילי מיניה אינשי ולכן אין לגזור בשלהבתו ושרי אין מקום למ"ש השושנים לדוד בברכות פ"ח מ"ו וז"ל דהנך דע"ז לאו מדינא דאורייתא הוא דאסירי דהא לא הויא הנאה מדאורייתא דבהדיא קי"ל בפרק כל שעה דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה וה"ה לאיסור ע"ז אלא דמ"מ משום חומרא דע"ז גזרו בה שאסור דהא מיהא נהנה או בראיה או בריח אלו דבריו וליתא כמו שנראה ברור.<br><b> ולהתוס'</b> יומא שהקשו להירושלמי מש"ס דילן וכן בפסחים שהקשו כן דבירושלמי מוכח דקול ומראה וכו' אין בהם משום מעילה ואפי' איסורא ליכא ובש"ס דילן ס"ל דאיסורא איכא יעו"ש י"ל דעדיפא מינה תיקשי להירושלמי ממתני' דברכות דאוסר לברך על מאור של ע"ז ולמה יהא אסור כיון דקול ומראה וכו' אין בהם משום מעילה דבזה א"א לומר דפליגי דהוי הקושיא ממתני' וי"ל דלא קשיא להו ממתני' די"ל דשאני מצוה דאף בשריא ממאיס לגבוה וכמו שתירץ מהר"ם על שם רבו וכדאמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל יצא וטעמא דלא יטול משום דמאיס.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואסור וכו' אלא אם כן נודע וכו'.</b> ומרן והבאים אחריו לא הראו מקום מוצא דין זה והוא בע"ז ס"ה מהנהו עובדי דר' יהודה ורבא דשדרו לארמאי דורונא ביום אידם דידעי בהו דלא פלחי ע"ז.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עיין </b> מ"ש הגהות מיימוני ומ"ש בספר אגורה באהלך דף כ"ט ע"א.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>האשה שגלחה וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ומ"ש הלח"מ ומ"ש עליהם המשנה למלך שהיא קושיא עצמית וראיתי באחרונים מה שצדדו לתרץ ולא נחה דעתי ולענ"ד נראה לדעת רבינו דס"ל דכל הך שקלא וטרייא דהש"ס דקאמר והתניא זקן אשה וסריס וכו' עד ש"מ תרתי אינו אלא לאי בעית אימא בתרא דאמר קרא לא תקיפו וכו' וכמ"ש התוס' ד"ה להשחתה והיינו טעמא דהך דשני קרא בדבוריה אינו דבר מוכרח כל דחזינן בברייתא איפכא אמנם לאי בעית אימא קמא מסברא לא קשה מההיא ברייתא דמיד נדחית להשחתת לא מצית אמרת וכו' וכמו שהעלו אח"כ כיון דהוי הפך הסברה ותדע שהוא הכי דהרי התוס' נדחקו בפירוש הש"ס ואמרו דאף דשני קרא בדבוריה מ"מ מכח הברייתא הוה דחינן השינוי בכתוב ואם איתא דהסברא הוה מצינן למדמי מכח הברייתא יותר היה להם לפרש השקלא וטריא הזאת לאי בעית אימא קמא ולא לפרש לאבע"א בתרא ולא הוה דחינן שינוי הכתוב שהוא נראה יותר לרואי השמש אלא ודאי דלסברא הוא יותר קשה לנו מהברייתא משינוי הכתוב ונמצא א"כ דלאבע"א קמא שהוא מסברא ליכא שום שקלא וטריא ולהך אבע"א קמא הגזירה שוה דפאת פאת לא אתא אלא לכדתניא לא יגלחו יכול וכו' לחוד ומאי דלא כתב קרא את שבזקנך לא ס"ל להאי אבע"א זה נ"ל דלאבע"א קמא נשאר הילפותא מסברא לחוד וכמ"ש רבינו ולכן לא הזכיר עוד מדברי הש"ס והוליד דינו לעבדים דחייבים ומן האמור קשה טובא על הטור ביו"ד סי' קפ"א דפסק כרבינו דעבדים חייבים וכדעת רבינו וכן הביא מרן בב"י שם דברי הנמוק"י על שם הרמ"ה מטעם דנשים לית להו זקן כאבע"א קמא והוא העלים עין מדברי אביו הרא"ש דשם בקידושין לא הביא האבע"א קמא כי אם האבע"א בתרא זקנך ולא זקן אשתך ונפק"מ לפי זה דעבדים פטורים מכח ההקישא דלה לה ומן התימא על מרן שלא הרגיש בזה וכן הט"ז והש"ך הביאו האבע"א קמא כמו דליכא עוד מזה בש"ס וכן הב"ח ולא הרגישו מהרא"ש.<br><b> ולענ"ד</b> [אני] בנו נראה לדעת רבינו דס"ל דהך גזירה שוה אידחייא והוא דאח"כ אמרו בגמ' שם איסי תני אף בבל יקרחו נשים פטורות ויהיב טעמא שם אביי דיליף קרחה קרחה מבני אהרן והקשו בגמ' ואי ס"ד דבני אהרן אכוליה עניינא קאי למה לי ג"ש השתא כהנים וכו' ישראל לא כ"ש ותירצו אי לאו ג"ש הו"א איפסיק הענין וכו' ע"כ והקשו בתוס' בד"ה אי לאו ג"ש דהיכי תיסק אדעתין לומר הכי הא מפקינן לעיל מפאת וכו' וכ"ש דקאי אקרחה וכן לת"ק היכי פליג אקרחה הא אפי' מפאת אמרינן דקאי אבני אהרן כ"ש אקרחה דקרובה לבני אהרן ועיי"ש מה שתירץ והשתא קשיא ליה לרבינו קושית התוס' הלזו ודחיקא ליה לומר כתירוץ התוס' משום דכיון דילפינן ג"ש פאת פאת נמצא דבני אהרן לכוליה קרא קאי וכ"ש אקרחה דכתוב למעלה מפאת ולא יש ס"ד למילף מקרא דעם קדוש לחיובא מאחר דמצינן לאוקמא אשריטה וגדידה וכן לת"ק קשה היאך חייבות אקרחה ומכח קושיא זו ס"ל לרבינו דלא אמר אביי הך ג"ש דפאת פאת אלא קודם שנודע לו דברי איסי דהוה ס"ד לומר דת"ק סבר כאיסי דנשים פטורות בבל יקרחו ג"כ ואין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ ואז לא הוה צרכינן לג"ש דקרחה קרחה אלא מג"ש דפאת פאת נפקא במכל שכן וכאמור ברם השתא דמדברי איסי מוכח דת"ק סבר נשים חייבות בבל יקרחו מוכרח דלית להו ג"ש דפאת פאת אלא מסברא ס"ל דנשים ליתנהו בהקפה ובהשחתה וכיון דלת"ק לית ליה ג"ש דפאת אמרינן דאיסי ג"כ לא פליג ליה בהכי בטעמא דבל תשחית דפטורות דכולהו מודו בהכי דהוא מסברא אלא איסי דתני אף בל יקרחו נשים פטורות הוא משום דגמר קרחה קרחה דאי לאו ג"ש הו"א הפסיק הענין וג"ש דפאת פאת אצטריך לההיא דתניא לא יגלחו וכו' דלא מייתר להו פאה לתרתי וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו לקדושין בדעת איסי ה"נ ס"ל לרבינו לדעת כו"ע וכדכתיבנא ודוק.
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכל מצות עשה וכו' נשים פטורות.</b> נ"ב אי איכא לאו בהנך מצות עשה שהזמן גרמן מוזהרות הן אף בעשה כמ"ש רבינו בספר המצות בסוף מנין מ"ע וכן דעת הרב החינוך סדר אמור סי' רס"ט ורפ"ג יעו"ש אמנם הרב פרשת דרכים בהגהותיו על החינוך הביא מחלוקת בזה וכתב שדעת התוס' בקדושין דף ל"ד ד"ה מעקה במ"ש ויש מפרשים וכו' חולקים וס"ל דלעולם אין הנשים מוזהרות בעשה דהזמן גרמא אף דאיכא לאו יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לא כן אדמה דעד כאן לא כתבו התוס' כן אלא בכהאי גוונא דאיכא עשה נגד ל"ת ועשה דקי"ל אתי עשה ודחי ל"ת ונשאר העשה שבצד הל"ת אז אמרינן האשה אינה מוזהרת בעשה שהזמן גרמא כיון דנשאר עשה לחוד ברם היכא דליכא עשה נגד העשה ול"ת ודאי דהאשה מוזהרת אף על העשה דמכח הלאו שבה מתחייבת על העשה וכסברת רבינו והחינוך ולא משוינן פלוגתא זו היא סברת היש מפרשים. ולפ"ז אין מקום למה שהקשה הרב שער המלך לדברי הי"מ אלו והצריך עיון יעו"ש והר' יוסף איש ירושלים הקשה עליהם מכח שרפת קדשים ביו"ט ודחה לדבריהם יעו"ש והרב בשער המלך ז"ל הסכימה דעתו בדעת התוס' כמו שהבין הרב תנא הוא. ולפ"ז קמה קושית מהר"ש אלגאזי בשמע שלמה דא"כ מאי מקשה בש"ס סוכה דף כ"ח דלמה לי קרא לחייב נשים בעינוי תיפו"ל דחייבות משום לאו דאית בה וכו' דאימא דאתא קרא לאחיובי לנשים גם בעשה יעו"ש ותריץ יתיב לה דכונת הש"ס בקושיא זו לאו דקרא למה לי דאה"נ דאצטריך לחייב נשים בעשה אלא לתנא דברייתא דקאמר לרבות הנשים שחייבות בעינוי שנראה דאי לא"ה פטורות ואינו דגם בלא"ה חייבות מכח הלא תעשה והוי ליה למימר שמוזהרות בעשה אלו דבריו.<br><b> ולענ"ד</b> לא נהירא בכונת הש"ס חדא דלא דמי קושיא האחרת דסוכה למה לי לקושיא דיום הכפורים וכו' ועוד דלפי סגנון הש"ס הי קרא והי הלכתא ותו קרא למ"ל וכו' המעיין היטב יראה דהקושיא היא כפשוטה דקרא יתר וכמ"ש רש"י ז"ל ולפי מ"ש דאין חולק לסברת רבינו והחינוך מעיקרא קושיא ליכא וכמ"ש הרב שער המלך ז"ל ואם נפשך לחלוק במאי דכתיבא בדברי היש מפרשים נראה דאה"נ דקשה לדבריהם מהך סוגייא קושית הרב שמע שלמה ז"ל ובלא"ה כבר הקשה על דבריהם הר"י איש ירושלמי ואה"נ דאף מהכא קשה להו ומ"מ הנראה אמת דכל דאיכא עשה ול"ת גם הנשים מוזהרות בעשה דכולה חדא היא.<br><b> וראיתי</b> לו שם להרב שער המלך שהביא ראיה לזה מש"ס פסחים דף צ"א ע"ב ממ"ש רש"י גבי נשים בפסח ומה שפירש הש"ס אליביה מהיכא נפקא לן דהיינו דמאיש פטרינהו וממכסת למד לעשותן טפלה ואי לאו דכתיב איש למעוטינהו הוה מרבינן מקרא דמכסת חייובן לגמרי אלו דבריו ז"ל. ולא באתי לכונתו איך מזה נלמד להך סברא דכל דאיכא לאו ועשה דהנשים מוזהרות גם בעשה דהתם איכא ב' קראי חד איש וחד מכסת דאיש ממעט נשים ומכסת מרבה ולקיים שניהם אמרינן דאיש ממעט נשים ומכסת מרבה להו לטפלה והתם הוא לעיקר החיוב ולא לאיסור העשה ואינו ענין לענינינו כלל.<br><b> עוד</b> כתב שם דאין להקשות מהא דאמרו שם מאי טעמא דר' יוסי דכתיב במכסת נפשות וכו' דלמה לי קרא לחייובינהו תיפוק ליה כיון דעשה שיש בו כרת הוא מוזהרת עליו די"ל דהוה ילפינן מפסח שני לפיטורא אלו דבריו. ומה יענה אבנ"ר כשנקשה כן מר' יוסי דס"ל דבין בראשון בין בשני נשים חייבות ונפקא ליה בש"ס ממכסת נפשות ונכרתה הנפש ההיא ולמ"ל הנך קראי תיפול דחייבות משום דאיכא כרת. ונראה לומר דאי לאו קראי הו"א דחטאו ישא האיש ההוא הוה ממעט לאשה ברם כיון דאיכא קראי לחיובא מוקמינן לחטאו ישא האיש ההוא למעט קטן מכרת ואתי שפיר למאי דקי"ל דכל דאיכא לאו וכרת נשים מוזהרות.<br><b> והרב</b> גופי הלכות סי' שי"ד כתב דמ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות אף דאיכא לאו וכרת ולמד כן מקושית התוס' בקדושין דף כ"ט ד"ה אותו שהקשו דלמ"ל קרא דאותו לפטור אשה ממילה תיפו"ל דהוי מ"ע שהזמן גרמא ואף דאית בה כרת. והרב בשער המלך שם כתב דכונתו דנשים פטורות מעונש העשה אמנם ודאי דעל עונש הלאו או כרת מחייבות מטעם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה.<br><b> ולענ"ד</b> לא כן אדמה אלא כונתו דפטורות מכל וכל דהא למודו הוא מאותו שהקשו דל"ל קרא דאותו לפטור אשה ממילה תיפו"ל דהוי מ"ע שהזמן גרמא והא הפיטור דאותו ולא אותה הוא לפוטרה מכל וכל ומדהקשו כן נראה דפטורות לגמרי אף דאיכא כרת ואם תאמר למאי נפק"מ כתב הרב כלל זה כיון דליכא מצות עשה שיהא חייב כרת אלא פסח ומילה וממילה היא פטורה ובפסח היא חייבת כר' יוסי דנפק"ל מקרא יעו"ש פסחים דף צ"א לא קשיא די"ל דאה"נ דלא נפקא מינה למצוה אחרת ומ"מ יוצא מזה דלא תיקשי לן דלר"י דהוא הלומד דשוחטין עליה בראשון ובשני בש"ס הנ"ל מקראי למ"ל קרא תיפו"ל דאיכא כרת והשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וודאי חייבת ברם כפי כלל זה דאף דאיכא לאו או כרת אפ"ה כל שהיא מ"ע שהזמן גרמא פטורות ניחא דמשו"ה אצטריך לקראי לאחיובי לאשה דאי לאו הכי פטורות וזה ניחא ג"כ לר' יהודה דס"ל דבראשון שוחטין עליה בפני עצמה ברם לר"ש דס"ל דבראשון עושין אותה טפלה ונפקא ליה בש"ס משום דכתיב איש ולא אשה למ"ל קרא לפוטרה מ"ע שהז"ג היא ואף דאיכא כרת נשים פטורות וי"ל דלר"ש נשים פטורות אף דאיכא כרת ומ"מ אצטריך קרא דסד"א כיון דאיכא כרת הי"א דגם בזה נאמר השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים קמ"ל דאף דאיכא כרת נשים פטורות כיון דהוי שהזמן גרמא ואם כן אף לר"ש מצות עשה שהז"ג אף דאיכא לאו או כרת נשים פטורות וסברא זו דכתבינן לדעת ר"ש כתבה הרב גופי הלכות שם בדעת רש"י שם יעו"ש וסיים וז"ל וכעין זה הקשו התוס' דף ל"ד ד"ה מעקה יעו"ש והיינו שהקשו דאיך אמר דמעקה וכו' הוו שלא הזמן גרמא ומשו"ה נשים חייבות והא בלא"ה חייבות משום ולא תשים דמים וכו' וכן שאר הנך ברם אין זה דומה למ"ש בדעת רש"י דמ"ש בדעת רש"י הוא דסד"א דכיון דאיכא לא תעשה בצד העשה אף דהוי מ"ע שהזמן גרמא הו"א דנשים חייבות קמ"ל דפטורות והתוס' שכתבו דכל דאיכא לאו חייבות הוא במ"ע שלא הזמן גרמא והתם ודאי חייבות.<br><b> ואחר</b> זמן שכתבתי זה ראיתי להרב רוח אליהו בשיטת קדושין דף ל"ד גבי תוס' ד"ה מעקה שהביא דברי הרב גופי הלכות אלו והאריך בכונתו וכעת נראה לי דכונתו של הרב גופי הלכות דמאי דקא פשיט מדברי התוס' הוא דבמ"ע שהזמן גרמא שיש בה בעונשה כרת או אם יש בעונשה עונש לאו דהיינו מלקות אפ"ה נשים פטורות ולא אזלינן בתר העונש כדי לומר השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים אלא בתר המצוה שהיא מ"ע שהזמן גרמא שכן נראה מדברי התוס' ד"ה אותו במצות מילה שהיא מ"ע שהזמן גרמא ורצו לומר דמטעם זה יהיו פטורות ואף דהעונש הוא כרת וכ"ש אי העונש לא הוי כרת אלא עונש לאו דהיינו מלקות דאזלינן בתר עיקר המצוה ולא בתר העונש ואף דליכא מ"ע דעונשה מלקות מ"מ אגב כרת נקט מלקות דמילה ופסח הוו מ"ע שהזמן גרמא ועונשם כרת ולא הוי כונתו דאיכא במ"ע שהזמן גרמא ג"כ לאו בצדה כמו שהבינו הרב רוח אליהו והרב שער המלך ז"ל ועפי"ז נתלבטו בכונתו ונשאו ונתנו ועירבו דברי התוס' ד"ה מעקה עם זה דאינן ענין אחד דמאי דכתבו בד"ה מעקה הוא דמ"ע שהזמן גרמא איכא ג"כ לאו דהיינו עשה ולא תעשה ומ"ש הרב גופי הלכות מדבריהם [ד"ה] דאותו הוא דבמ"ע שהז"ג איכא עונש כרת או מלקות ולא דאיכא לאו בהכי ואם תאמר דמאי נפ"מ מכלל זה כבר כתיבנן בסמוך יעו"ש ונמצא דברי הרב גופי הלכות ענין אחד ודברי התוס' ד"ה מעקה ענין אחר.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>עיין </b> מ"ש בספרי תועפות ראם דף פ"א ופ"ב.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0cefce8df3f2b2b2632211cd5fc91c16270a7e5c
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,336 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Foreign_Worship_and_Customs_of_the_Nations
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף ע"ו ע"ד.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף צ"ו ע"ד.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>והמלביש והמנעיל.</b> כן הוא במתני' דסנהדרין דף ס"ג ומדחשיב מנעיל בפני עצמו והמלביש בפנ"ע רצה לידון לכאורה הגאון בשער אפרים סי' קכ"ד לאדם שהתקשר נגד חבירו להלבישו ושוב טוען שלא להנעילו דאינו חייב דמלביש לחוד ומנעיל לחוד וסיים דיש לדחות ופשוט דודאי דמ"ש הכא במתני' והמנעיל לחידושא דאפי' שהוא דבר קל חייב ולכאורה היה נראה להביא ראיה דלא הוי מנעיל בכלל מלביש ממ"ש רש"י ז"ל בחומש סדר קדושים איזהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל וכו' הרי דמלביש לחוד ומנעיל לחוד ברם הא ליתא ואדרבא משם ראיה להפך דמנעיל הוא בכלל מלביש דאין זה נוסחא אמיתית דבש"ס קדושין שהובאה ברייתא זאת גריס כן מלביש ומכסה וכן בתורת כהנים סדר קדושים גרסינן כן וכן נראה בפירוש מתוך דברי הרא"ם.<br><b> ושוב</b> חפשתי בפירוש רש"י דפוסים ישנים וראיתי דכתוב בהן כלשון הש"ס והתורת כהנים מלביש ומכסה ופירושו לכסותו במיטה כשהוא שוכב ברם מנעיל בכלל מלביש ולכן לא הזכירו לחוד דודאי גם בהנעלה חייב כהלבשה ונכנס בכלל מלביש נ"ל דמנעיל בכלל מלביש. והחכם השלם רפאל אשכנזי הי"ו הביא ראיה להפך דלא הוי בכלל ממתני' סוף פ"ו דערכין אחד המקדיש וכו' אין לו בכסות אשתו וכו' ולא בסנדלין חדשים שלקחן לשמן וכו' הרי דלא נכנס בכלל כסות סנדל וליתא דאדרבא נהפוך הוא והוא במה שיש לדקדק במה דנקט גבי סנדלים תיבת חדשים דגם בכסות הוא גם כן חדשים וכמ"ש רש"י בב"ק דכן נראה בפירוש מחלוקת ולא בצבע שצבען לשמן וא"כ ה"ה בסנדלים ולמה נקט חדשים אלא ודאי דמאי דנקט האי חילוקא הוא לחידושא דאף דבסנדלים לא נעשה מלאכה לשם אשתו ובניו אלא לשמן לחוד לפי דכך הם נלקחים כמו שהן לשמן חשיב דידהו משא"כ כסות שנעשית בה מלאכה לשמן וכן בצבע שנצבעין לשמן נעשית בהן מלאכה לשמן קמ"ל אף בסנדלין שלקוחין לשמן אין להקדש בהם כלום ומשו"ה פרט סנדלין אף דנכנס בכלל כסות וא"כ נמצא דמשום הך חידושא נקט לה הא לא"ה היה נכנס בכלל כסות ועוד נ"ל להביא ראיה דמנעל בכלל לבוש מסוגית ביצה דף ט"ו אמר ר' פפא ערדלין אין בהם משום כלאים ופרש"י מנעלין וכו' דקשין הן הא לאו קשין אסורין דכתיב לא תלבש שעטנז הרי דמנעל הוי בכלל לבישה וכן כתב הריטב"א הובאו דבריו בשיטה מקובצת שם וז"ל כללו של דבר הוא כעין תחתית מנעל שעושין אותו מבגד קשה תחת פרסת הרגל והמנעל ואוירו עד העקב אבל קלסונס של בגד רך ודאי יש בהן משום כלאים שהוא מחמם עכ"ל. ועיין להרדב"ז פ"י מהל' כלאים הט"ו וכן למהר"י קורקוס שם במ"ש על דברי רבינו דלכולם מה שיש מן הפיטור במנעל כשהוא קשה אבל באינו קשה אסור משום כלאים ונכנס בלא תלבש שעטנז וכמ"ש הריטב"א בקאלסוניס ופשוט.
+<b> המגפף וכו'.</b> עיין מ"ש פרק כ"א מהל' איסורי ביאה ה"א.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>וכן [העושה] עבודה זרה בידו לאחרים וכו'.</b> וכתב רבינו בספר המצות מצות ל"ת ב' וז"ל שהזהירנו מעשות ע"ז וכו' וחייב מלקות ואפי' שעשאה לו זולתו במצותו ואפי' לא עבדה ע"כ וקשה לי כיון דקי"ל אין שליח לדבר עבירה והמשלח פטור אמאי לא נאמר דלא תעשה לך פסל הוי דוקא בעשאה בעצמו אבל ע"י זולתו פטור וי"ל דשאני הכא דהוי שוכר שיעשה לו דאינו עושה לו בחנם וכבר כתב רבינו בפ"ב מהל' רוצח דהשוכר הורג להרוג וכו' חייב מיתה לשמים וזה הוא דעת הריטב"א דדוקא שוכר דעביד מעשה אבל בדיבורא בעלמא לא וכתב שם הרב משנה למלך דזה הוא דעת רבינו יעו"ש וכיון שמצינו מיתה בידי שמים ע"י שכירות ה"ה מלקות ועדיין נראה דיש לגמגם דשאני ההיא מיתה שהוא בגדי שמים משא"כ מלקות דהוי בידי אדם ואף דהוי קיל ולפשוט זה צריך ראיה מבחוץ ומ"מ יותר יש לגמגם דהו"ל לרבינו לפרש דאי מצוה שיעשה לו בחנם פטור ואחר זמן מצאתי למהר"ם די בוטון דף קכ"ח ע"ב דקשיא ליה הכי משם החבי"ב על דברי הרב לח"מ יעו"ש והרב המחבר טרח טובא להליץ בעד מר אביו ואנכי תמיה על הני אשלי רברבי מה להם לצעק על הלח"מ בלא"ה תקשי להו לרבינו כמו שהקשתי אני הדיוט ובכל מה שישב שם יש לגמגם כמו שגמגמתי בהלצתי.<br><b> ושוב</b> כתב מהר"ם ז"ל וז"ל אבל אפשר לומר דמה שכתב רבינו אע"פ שלא עשאה בידו ה"ק שלא עשאה אלא קנה עבודה זרה מאחר ושהה אצלו והקנין הוי מעשה כמ"ש בריש הל' חמץ ומצה אינו עובר בבל יראה ובל ימצא אא"כ קנה וכו' ויש קצת ראיה לזה הפירוש ממ"ש רבינו במצות ל"ת מצוה ג' וז"ל ועובר ג"כ משום שקנו ע"ז וכו' אלו תוכן דבריו.<br><b> ואנכי</b> הדיוט ישבתי משתומם דמאחר שירד לראות מ"ש בספר המצות איך לא ראה מ"ש בסמוך מצוה ב' ואע"פ שעשאה לו זולתו במצותו הרי דאף דלא איירי בקנין ואפ"ה לקי וחזרה קושיא לדוכתא ועיין בספרי תועפת ראם דף ל"ח ע"ג.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>בהמה חציה וכו'.</b> ועיין מ"ש מרן ומה שהקשה עליו הרב זרע אברהם חלק יו"ד סי' כ"ז דף קי"א ע"א דכיון דאכתי לא ידע אי שחיטה מטהרתה מידי נבלה דבתר הכי קא מבעי ליה וסלקא בתיקו ועל צד דשחיטתה מטהרתה מידי נבלה הא שפיר מהניא ליה שחיטה וכמאן דפליגא דמיא והנכון לו על פי מ"ש פרק משילין דף ל"ז גבי מ"ש שנים שלקחו בהמה וחבית בשותפות רב אמר בהמה אסורה חבית מותרת והיינו טעמא דשאני בהמה דינקי תחומין מהדדי וא"כ היינו טעמא דבהמה דהכא דבהמה בחייה ינקי אבריה מהדדי יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> בריה קלה במ"ש יש לי לידון בדבריו אלה והוא דמה שהקשה ז"ל כבר הרגיש רש"י בסוגיא עצמה גבי דבעיא וז"ל בד"ה לא שנא שחטה משחט וכו' אבל דרך שחיטה מהניא ליה לטהרה מידי נבלה דנהי דלאכילה איתסר ואיסור הנאה הוא אבל תיהני לטהרה מידי נבלה עכ"ל וכונתו פשוטה דשאני איסור אכילה והנאה מאיסור נבלה. ובעל ספר פרשת הכסף חילק ביניהם מדעתו ואמת יהגה חכו וכבר רש"י ביארו באותות ב' ונעלם גם מעיניו ואף גם זאת מה שחילק מהר"א יצחקי ז"ל דבהמה ינקי תחומין מהדדי הוא אמת ויציב ורמזו רש"י ז"ל בד"ה עיסה כל אימת דבעי פליג לה ואין חלק של עיר הנדחת מעורב בו ע"כ ויש לדקדק בכונתו דאיך כתב דאינו מעורב והא מעורב הוא בכל חלק וחלק אין לך כל שהוא שאינו מעורב אלא ודאי כונתו דאינו מעורב כ"כ דיניק קצתו מקצתו ויכולים להתחלק קצתו מקצתו משא"כ בהמה דינקי תחומין מהדדי וחילוק זה איצטריך לן לכשהבהמה בחייה והוא פשוט מעצמו אלא דרש"י אתי למאי דקשיא לן עדיין דניחא כשהבהמה קיימת אבל כשנפלוג אותה לאבריה מאי איכא למימר ואהא קאמר חדא דאי אפשר לפלוגא בלא שחיטה וא"ת לאחר שחיטה מאי איכא למימר ואהא כתב דאין בשחיטה כלום כיון דלמיתה קיימא וכו' נמצא דכל מ"ש רש"י הוא לחלק בין בהמה לעיסה כשמתה ברם בחייה החילוק ברור ופירשו גבי עיסה נמצא דעל פי ראות מ"ש רש"י ז"ל בכל הסוגיא הזאת ליכא קושיא ותימה.<br><b> ולענ"ד</b> דברי מרן ורש"י הם דברים אחדים אלא שמרן לא העתיק הדברים כלשונם ולעולם מ"ש רש"י כתב ואף גם זאת מ"ש הרב מרכבת המשנה שגירסת רש"י היתה בש"ס אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה לא ידעתי מה ראה על ככה בדברי רש"י ולא שהם דברי רש"י וע"פ מה שהקדמתי בכונת רש"י בסוגיין אין מקום למ"ש עוד הרב הנזכר יעו"ש ושוב ראיתי לספר יצא מחדש קרבן אליצור בקונטרס ברירה דף קפ"ה שהבין מדברי רש"י כמו שהבין הרב הנזכר דהיה גורס בש"ס אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה וגם דא"א לפרש בש"ס כההיא דפרק משילין וכבר כתיבנא דליכא מדברי רש"י גלוי וההיא דפרק משילין יתכן בסוגין גם כדברי רש"י.<br><b> ודע</b> עוד דע"פ דברי רש"י שהבאתי בבעית הש"ס בד"ה לא שנא שחטה משחט שכתב אבל דרך שחיטה מהניא ליה לטהרה מידי נבלה וכו' לא באתי לכונת הפר"ח ז"ל בחידושיו על רבינו שכתב וממית דכתב רש"י לאו דווקא דא"כ היכי מבעיא לן תו אי מהניא שחיטה לטהרו מידי נבלה אלא הכי קאמר וכו' והא רש"י הרגיש בזה וישבו. גם מה שכתב ומסתברא דחציה של עיר הנדחת לא אסירא אלא באכילה משום דליכא סימנים להתירה אבל בהנאה שריא דבלא שחיטה וכו' כמו עיסה עכ"ל והא רש"י ז"ל כתב בפירוש וז"ל אבל דרך שחיטה מהניא ליה לטהרה מידי נבלה דנהי דלאכילה איתסר ואיסור הנאה וכו' הרי לך להדיא דגם בהנאה אסור ועיין בספר יצא מחדש הנזכר שקיל בזה דהנאה ולא הבנתי גם לו יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> למהרא"י ז"ל שם דקשיא ליה לרב חסדא דהא אין ברירה בדאורייתא אם לא שנאמר דס"ל דכל מידי דקאי לחלק לא שייך בזה ברירה וכמאן דפליגא דמיא ולא אמרינן אין ברירה בדאורייתא ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא להאי חילוק דהא בפרק השולח רבי דס"ל אין ברירה אמרו גם במידי דקאי לחלק דהיינו גבי טבל וחולין מעורבין זה בזה יעו"ש. ושוב ראיתי להפר"ח שהקשה כן ובכלל הקושיא כתב ואמרינן בפרק השולח וכו' טבל וחולין מעורבין זה בזה ונראה ודאי דרצונו לשלול חילוק זה דליתיה.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>וכתבי הקדש שבתוכה הרי אלו יגנזו.</b> ואמרו שם בגמ' מתני' דלא כר' אליעזר דאמר כל עיר שיש בה מזוזה אפי' אחת אינה נעשית עיר הנדחת שנא' לא תעשון כן לה' אלהיכם ופרש"י הואיל וכתיב בה אזכרות אי אפשר לשרפה והקשה הגדול בעל משנה למלך הביאו בספר בני דוד דליתי עשה דושרפת ולידחי לא תעשה דלא תעשון כן. וראיתי להרב מרכבת המשנה ז"ל תירץ דשאני הכא דעובר הלאו בכל אזכרה ואזכרה דבמזוזה וכה"ג לא אמרינן אתי עשה ודוחה ל"ת והכי דייק לה מלשון רש"י דכתב וכתיב בה (אזכרה) [אזכרות] אלו דבריו ואחר המחילה רבה ליתא דלפי דבריו יוצא דאם ימחוק אדם מזוזה בבת אחת עובר על כל אזכרה ואזכרה ואין הדין כן אלא דעובר דוקא הלאו אחד ומנא אמינא לה ממאי דגרסינן במסכת מכות דף כ' ת"ר לא יקרחו קרחה יכול אפי' קרח ד' וה' קרחות לא יהא חייב אלא אחת ת"ל קרחה לחייב על כל קרחה וקרחה הני ד' וה' קרחות היכי דמי אילימא בזה אחר זה וה' התראות פשיטא אלא בחדא התראה מי מחייב והתנן וכו' לא צריכא דסך ה' אצבעותיו נשא ואותבינהו בבת אחת דהויא התראה לכל אחד ואחד והיינו טעמא מיתורא דקרחה וכמ"ש התוס' שם בפירוש דאי לא תימא הכי אוכל ב' זתים מאיסור בבת אחת יהא לוקה שתים יעו"ש וכן בשריטה על דרך זה שעשאו בבת אחת לוקה הרבה דשם נמי איכא קרא יתירה כמו קרחה ואף דלא פסקו רבינו אלא בקרחה יעו"ש בפי"ב מהלכות אלו הט"ו ולא כתב כן בשריטה הלכה י"ג משום דבש"ס אתמר בקרחה כן כתבו ג"כ הוא בקרחה וה"ה בשריטה דאל"ה מה נענה ומה נאמר להכרח הש"ס בקרחה דהוי ג"כ בשריטה דהקשו אילימא בזה אחר זה וה' התראות פשיטא אלא בחדא התראה מי מיחייב וכו' יעו"ש והש"ס כתב כן בקרחה וה"ה בשריטה המורם מן האמור דמשום יתורא דקרא הוא דחייב על כל אחת ואחת אפי' שהם בבת אחת משא"כ בשאר לאוי דאם עשאם בבת אחת כגון אוכל ב' זתים מאיסורא וכן מוחק שמות בבת אחת בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת ומ"ש רש"י ז"ל אזכרות כיון דאיכא אזכרות טובא נקט אזכרות ולא אזכרה.<br><b> ולעיקר</b> הקושיא לפי חומר הנושא נראה דלא ס"ל לר' אליעזר אתי עשה ודחי ל"ת דזה הוא נלמד מכלאים בציצית מסמיכות לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך יעו"ש ביבמות דף ב' ואמרו שם דאף מאן דלא דריש סמוכים במשנה תורה דריש שכן ר' יהודה דלא דריש ובמשנה תורה דריש גבי אנוסת אביו ואמרו שם דא"כ ת"ק דפליג עליה דר"י אמאי פליג כיון דאיכא סמיכות ומשני דלא חשיב ליה סמיכות יעו"ש וההוא [ת"ק] דר"י הוא ר' אליעזר כמו שנראה בברייתא בברכות דף כ"א נמצא ר"א לא דריש סמיכות אלא סמיכות דאלים טובא וא"כ האי סמיכות דלא תלבש שעטנז עם גדילים תעשה לך לא אלים טובא דשם ביבמות נושא ונותן טובא בסמיכות הזה עד דמסיק בדף ה' ע"ב אלא משעטנז כולה נפקא ועיי"ש בתוס' ד"ה כולה שהקשו כמה קושיות בזה ואף שתירץ לא ניחא ליה לר"א בהכי ומשו"ה נייד מסמיכות הזה ולא דריש להתיר כלאים בציצית ולא נפקא [ליה] האי דינא דאתי עשה ודחי ל"ת.<br><b> ואחר</b> סמוך קצת ימים מצאתי להתוס' פרק ר' אליעזר דמילה דף ק"ל ע"ב ד"ה שלא שהקשה לר"א דהתיר מכשירי מילה בשבת דרך רשות הרבים דהא אפשר דרך גגות וכל מקום דאפשר לקיים שניהם לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת יעו"ש דלא תירצו כלום ולפי קדימתינו דלא ס"ל לר"א אתי עשה ודחי ל"ת ומילה היא היתר ולא דיחוי והיא הלכה למשה מסיני אף מכשירי מילה שרו ליה כמילה גופא דהותרה היא מילה ומכשיריה לדידיה.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הנוטע וכו'.</b> עיין בדינא דחיי לאוין מ"ד מה שהקשה על רבינו דלא כתב ג"כ דאסור ליטע אשירה שהוא ענין אחר ומבואר בכתוב וכמו דאיתא בסיפרי ועי"ש מה שתירץ והיה בהניח דס"ל לרבינו דלא תטע לך אשירה עם אצל מזבח הוא נרדף ולא דהוי ב' עניינים יעו"ש וכ"כ מהר"י הכהן איש ירושלמי הובאו דבריו במרכבת המשנה יעו"ש ודבר ה' בפיהם אמת שכן בפתיחת הלכות ע"ז שמנה מ"ט מצוות לא תעשה כתב וז"ל שלא ליטע אשירה וכאן כתב הנוטע אילן אצל המזבח ובמנין המצוות ל"ת בתחילת ספר היד כתב שלא ליטע אילן במקדש שנאמר לא תטע לך אשירה כל עץ נראה דס"ל דכל הכתובים הוא ענין אחד ודוק ועיין במ"ש מרן ובמ"ש בסיפרי תועפות ראם סדר שופטים.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ואינו לוקה אלא הנודר בשמה.</b> ועיין השגת הר"א והלצת מרן בעד רבינו בדוחק לפי חומר הנושא וראיתי להרב מרכבת המשנה דגמגם עליו דא"כ אמאי לא אמרו בש"ס דלעולם דסבר תנא דידן דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והכא שאני או דדמי לנשבע או משום חומרא דעבודה זרה גם כתב שמהרש"ך תירץ כתירוץ מרן וכו' יעו"ש ואחר המחילה רבה לא ירד לדעת מרן דמ"ש מרן לחלק בין לאו זה לשאר לאוין דאין בהן מעשה לאו לדעת רבינו בלחוד הוא דכתב כן אלא גם לדעת התנא והוא דרבינו הבין דמ"ש בש"ס דתנא דמתני' הוא כר' יהודה רצונו לומר בלאו זה דוקא ופליג עליה בשאר לאוין יעו"ש היטב בדברי מרן וזה אפשר ג"כ בכונת מהרש"ך שכתב דדחקיה ליה לרבינו כלומר ומשו"ה מפרש הש"ס הכי ונמצא דהוא בעד הש"ס ומ"מ איני מחליט בכונת מהרש"ך שאין לשונו בידי מ"מ בכונת מרן פשוט ושוב ראיתי למהר"ם די בוטון עמד ג"כ על דברי מרן ולענ"ד הן פשוטים ומרוב פשיטותן איני מאריך.<br><b> ורגע</b> אדבר לפרש דמאי דנייד הש"ס מלאוקומי מתני' אליבא דמ"ד לאו שבכללות אין לוקין עליו הכא שאני לפי שלא מצינו לשום אדם דפליג ואמר דלוקין משא"כ בלאו שאין בו מעשה דכיון דהא מיהא איכא מ"ד דלוקין עליו אף דמתני' סברה דאין לוקין בעבודה זרה והנשבע מודה דלוקין ודוק ועיין להרב דינא דחיי לאוין ל"ב על שם הרב אחיו וז"ל ודבריו צריכין ביאור כי עיקר תירוצו הוא בהניח דליכא מאן דפליג אלאו שבכללות ויאמר דלוקין עליו ואינו כן דהא מצינו אביי ורבא בפ"ב דפסחים דנחלקו דמר אמר לוקין ומר אמר אין לוקין וכן שם בזג וחרצן ובמנחות בשאור ודבש ואיך כתב דליכא מאן דפליג אלו דבריו ותהי עליה מרנא ז"ל וז"ל ושותיה דמר אחי לא ידענא דכונת הרב לומר דלא מצינו תנא שיחלוק ויאמר דלוקין על לאו שבכללות כמו שמצינו לר' יהודה שהוא תנא דסובר בלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ומשו"ה עדיף טפי לומר שסובר תנא דידן דלוקין על לאו שאין בו מעשה כזה מלומר שסובר תנא דידן דלוקה על לאו שבכללות ואם מצינו לאמוראים שנחלקו על לאו שבכללות מה בכך כיון דליכא תנא דסובר דלוקין ואין סברה לומר דתנא דידן סובר דלוקין עליו דא"כ יקשה על מי שאומר דאין לוקין וכו' יעו"ש שאר דבריו.<br><b> ואני</b> הדיוט לא זכיתי להבינו בכל דבריו אלו חדא במ"ש כי הן אמת שמצינו אמוראים אבל תנא לא מצינו והמה דברים תמוהים דאי לא מצינו תנא דיסבור דלוקין אלאו שבכללות והוא מוסכם מכל התנאים איך איכא אמורא דסובר דלוקין נגד כולהו תנאי ואיך הש"ס לא קא מותיב אמאן דאמר לוקין כיון דליכא תנא דיסבור הכי וכדרך הש"ס בכל מקום כידוע אלא ודאי דידיע לש"ס דאיכא מאן דסבר הכי דלוקין אלאו שבכללות ומשו"ה לא מותיב הש"ס אמאן דאמר לוקין מהברייתא דאמרו דאין לוקין דידע דאיכא תנא דסבר דלוקין ועיין בחידושי בפ"א מהל' איסורי מזבח ה"ד מה שאכתוב.<br><b> גם</b> מ"ש ואין סברא לומר דתנא דידן וכו' דא"כ יקשה וכו' לא באתי לכונתו דהן עוד היום נחזי אנן דכיון דאמרינן דכולהו תנאי הכי סבירא להו דאין לוקין א"כ איך חד מהני אמוראי סברי דלקי ואיך הש"ס לא מותיב ליה וכן איני מבין לכל מ"ש אח"כ בזה דבזמן רב דימי לא היה עדיין מחלוקת זה וכו' ואתמהא דכיון שהוא מוסכם דאין לוקין איך יבא אח"כ האמורא ויחלוק על דבר מוסכם.<br><b> ולעיקר</b> הקושיא של הרב אחיו אחר נשיקת ידיו ורגליו לא קשיא דאינו ענין לאו שבכללות דילן לההיא דפסחים וכמ"ש התוס' בסוגיין דף ס"ג ד"ה על כולן אינו לוקה ואפי' למ"ד בסוף פרק כל שעה דלקי אנא ומבושל הנהו מפרשי טפי מקרא דלא תעבדם וכו' עכ"ל הרי דאין עניינם אחד וז"ל הרשב"א סי' קמ"א ומיהו הדברים עתיקים שענין לאו שבכללות בש"ס אינו כולו על צד אחד אלא יש שכולן מודים בו שאין לוקין עליו כההיא דסנהדרין המגפף וכו' ויש לוקין עליו על דעת רבא בתמורה גבי המעלה אברים וכו' ויש שנחלקו בהן אביי ורבא בנא ובמבושל וכו' יעו"ש הבאתי לשונו בפ"א מאסורי מזבח ה"ד ושוב ראיתי שם בסמוך שתירץ כדברי משם הרב אחיו ז"ל ושפיר דחי ליה רב החבי"ב מדבריו בספר המצות בשרש הט' שכתב שאביי שאמר שלוקין אלאו שבכללות אלאו דכי אם צלי אש קאמר שהוא לאו שבכללות שהוא דומה ללאו דלא תאכלו על הדם וכו' יעו"ש נמצא דאין תירוץ זה מועיל לדעת רבינו שכבר כתב שאין דעתו מסכים עם התוס' והרשב"א.<br><b> ומ"מ</b> י"ל דאף דכתב כן בסה"מ לא דק בזה כי אינו יוצא מזה לענין דינא כי כבר כתב הוא ז"ל שם דסברת אביי נדחה ולא כתב כן בדקדוק ואה"נ דסובר דיש לחלק בין הא דמגפף וכו' לההיא דנא ומבושל וכמ"ש התוס' כאן והרשב"א ואזלא ההיא ש"ס דפסחים עם פי' רש"י ומוכרח הוא כן דאל"כ קשה כאן בסנהדרין כמו שהרגישו בתוס' ויעו"ש בספר יד מלאכי כללי הרמב"ם סי' כ"ג כדברינו ונמצא א"כ תירוץ הרב אחיו נכון ועיין בפרטים אלו בחידושי הלכות קרבן פסח פ"ח ה"ד וה"ו.<br><b> עוד</b> כתב מרן וז"ל דגלי קרא בנשבע לשם שהוא לוקה וכו' ה"ה בנשבע לשם ע"ז עכ"ל והקשה עליו שם בדינא דחיי לאוין דמה ענין נשבע בשם ע"ז לנשבע לשוא דנשבע לשוא חייב מלקות משום מוציא שם שמים לבטלה וכו' אבל בנשבע בשם ע"ז דליכא האי טעמא למה ילקה אי ליכא מעשה אלו דבריו.<br><b> ולענ"ד</b> כונת מרן פשוטה לומר דכי היכי דבהזכרת ה' יהיה מה שיהיה או לשוא או לשקר חשיבא כל כך ללקות אף דהוא ענין דאין בו מעשה א"כ גם בנשבע לע"ז חשיבא האזכרה כ"כ דאף דליכא מעשה לוקה עליה ורצה ללמוד דהאזכרה חשיבא מעשה ללקות ומה לי איסור הזכרה מכח שם שמים לבטלה ומה לי איסור הזכרה מכח שם אלהים אחרים לא תזכירו דרבינו ס"ל דהזכרת שם שמים לבטלה הוי דאורייתא.<br><b> והלח"מ</b> הל' סנהדרין פי"ט ה"ד כתב לישב דברי רבינו ממה שהקשה לו מרן וז"ל דמ"ש רבינו דלוקה הוא בעשה מעשה וכגון שנשבע שלא אוכל ואכל כדאמרינן פ"ק דתמורה גבי חוץ מנשבע ומימר היכי דמי אי דאמר שבועה שלא אוכל ואכל מעשה עשה אלו תורף דבריו והחבי"ב בדינא דחיי שם כתב עליו ולא הבינותי דבריו וכו' שאני התם בנשבע לשם ה' שלא יאכל אין האיסור במה שנשבע אלא במה שנשבע לשקר ולא קיים שבועתו ובשעת השבועה עדיין לא עשה איסור משו"ה חשיב לאו שיש בו מעשה אבל בנשבע לשם ע"ז האיסור הוא משום שנשבע בשם אלהים אחרים בין יאכל בין לא יאכל ובשעת השבועה עבר האיסור ומה שאכל אח"כ ועשה מעשה לא מקרי מעשה לענין שיקרא לאו שיש בו מעשה אלו תורף דבריו.<br><b> ולענ"ד</b> עניינם אחד דומה בדומה דכשם שאסור להזכיר שם ע"ז כך אסור להזכיר שם שמים לבטלה מדאורייתא ואפי' ברכה לבטלה רובא דרברבתא סברי שהוא דאורייתא בלאו דלא תשא וכו' וא"כ כשמזכיר שם שמים לבטלה בלא מעשה איכא איסורא דאורייתא ובעבד מעשה אח"כ מכח השבועה לקי מכח השבועה וא"כ ה"ה בנשבע בשם ע"ז אם לא עשה מעשה ליכא אלא איסורא דאורייתא ברם אי עשה מעשה מכח השבועה שנשבע על שם ע"ז לקי והוי דומה בדומה ועיין להלח"מ עוד שם בהל' סנהדרין במה שתמה על רבינו במנין הלוקין שמנה והצריך עיון. וראיתי להרב מרכבת המשנה שתמה אדרבא על הלח"מ וכתב שרבינו לא מנאן אלא ללאו אחד כמו שיראה המונה יעו"ש אלו דבריו והגדתי היום שלא ידעתי למונם ולא מצאתי דבר חדש אלא כמ"ש הלח"מ ומי יתן ידעתי כונתו בזה.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>וגחלת עבודה זרה אסורה והשלהבת מותרת וכו'.</b> ברייתא פרק בתרא דיו"ט וכתב בשיטה מקובצת וז"ל ואע"ג דבפסחים דף כ"ו אמר בשלה ע"ג גחלים דברי הכל מותרת פירושו בדיעבד אבל לכתחילה אסורה אי נמי הכא כשנאסרו הגחלים עצמן בתקרובת ע"ז או בגחלי הקדש ממש והתם כשנאסרו מעצים אסורים עכ"ל.<br><b> והנה</b> תירוצו הראשון תמוה טובא דמוקי לאיסורא דגחלת דברייתא בלכתחילה מאי שנא דגחלת דהקדש מועלין בה דהוא דאורייתא דבגחלת חד איירי ולא בשתי מיני גחלת ועוד דא"כ דשאני גחלת של הקדש מגחלת ע"ז מטעם שיהיה ושאני זה מזה דשל הקדש איסורו מדאורייתא ושל ע"ז מדרבנן א"כ מה הקשה הש"ס שם גבי שלהבת מאי שנא של ע"ז דשריא ומאי שנא דהקדש דאסיר והוצרך לתרץ כמו שתירץ הא לא קשיא כלל [ד]גחלת של ע"ז דאיסורו מדרבנן לא גזרו בשלהבת גחלת של הקדש דהוא דאורייתא גזרו בשלהבת וראיתי להרב שער המלך שהקשה כן למרן בב"י ובשו"ע סי' קמ"ב ביו"ד שפסק דפת שבשלה ע"ג גחלים של אשירה מותרת כמו שהקשינו וניחא ליה דעד כאן לא כתב מרן כן אלא בגחלת של עצי אשירה דאיסור אשירה אזל ובש"ס איירי כשהגחלים עצמן הם תקרובת ע"ז ונמצא א"כ דאיסור ע"ז לא אזל וראוים הדברים למי שאמרן ברם לדעת מוה"ר בצלאל [השיטמ"ק] בתירוץ א' דמוקי לברייתא דידן דגחלת של ע"ז אסורה בלכתחילה קשה טובא כמו שהקשתי וצ"ע.<br><b> אמנם</b> מה שתירץ שנית נכון דגחלת דברייתא בין דהקדש בין דע"ז הוא דהגחלת עצמה היא לשם ע"ז ולא דהיה גחלת דנעשה מעצי ע"ז או מעצי הקדש ובשלהבת שאינה קשורה בגחלת יש הפרש בין הקדש לע"ז וכמ"ש טעמא בש"ס ברם בקשורה בגחלת גם בעבודה זרה אף דנהנה מן השלהבת לחוד אסור וכמ"ש הרא"ש בשמעתין וטעמו עמו דכיון דקשורה בגחלת וגחלת גופא היא דע"ז נעשה השלהבת כגופה דגחלת משא"כ אי הגחלת גופא לאו דע"ז אלא דהיה גחלת מעצי אשירה כשנעשה גחלת אזדא ליה איסורה ופנים חדשות באו לכאן ודאי שרי הגחלת גופא וא"כ ברכת המאור במוצאי שבת שאסור לברך בנר של עבודה זרה הוא משום דהגחלת ושלהבת עמה קשורה הוא של ע"ז דאיירי מתני' במסיבה לשם עבודה זרה והנר להאיר להם נמצא דהיא גופא לשם ע"ז ולא הוי בגחלת מעצי אשירה זו היא סברת הרא"ש והרע"ב שכתבו גבי נר ובשמים דאסורים בהנאה והיינו כדכתיבנא דהנר גופא היא ע"ז ולפי"ז לא קשה מה שהקשה הרב בעל שער המלך להרא"ש והרע"ב דלדידהו קשה להירושלמי דפרק החליל הביאוהו התוס' דף נ"ג שהקשו איך היתה אשה בוררת חיטים מאור בית השואבה ותירצו דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה וא"כ כל שכן בע"ז דקיל טפי ואיך אסרו בברכות מלברך על של גוים דקיל טפי מהקדש יעו"ש דגבי ברכת מאור במוצאי שבת היא גופא דהיינו הנר הוי ע"ז משו"ה אסור משא"כ גבי אור בית השואבה שהגחלת גופא לא הוי הקדש אלא הפתילות והשמן א"כ כשנעשה גחלת ושלהבת ההקדש אזדא ליה ומדאורייתא שרי אלא רבנן גזרו בהקדש ליהנות גם בזה כמ"ש בש"ס דביצה בדוגמא לזה אלא דקול ומראה וריח אין בו משום מעילה משו"ה שרי לגמרי מה שאין כן בע"ז דהגחלת גופא בנדון כזה שריא דליכא למגזר בה דבדילי מינה אינשי.<br><b> ובזה</b> יתורץ קושית התוס' בסוכה ובפסחים שהקשו מש"ס דילן עם הירושלמי דבש"ס דילן אמרו קול ומראה וריח אין בו משום מעילה אבל איסורא איכא ובירושלמי על שהקשו היאך בוררת אשה חיטים מאור השואבה והא איכא מעילה ותירצו קול ומראה וכו' אין בו משום מעילה ואפי' איסור ליכא דהתם בברירת חיטין הפתילה והשמן הוא הקדש וכשנעשה גחלת ושלהבת כבר יצא מהקדש ובזה אמר קול ומראה וכו' אין בו משום מעילה משא"כ בפסחים דאמרו דאיסורא איכא הוא כשנהנה מהקדש גופיה ולא מהיוצא מההקדש והרב שער המלך כדי לישב הירושלמי עם מתני' דברכות כתב ע"פ מה שתירץ הבאר שבע לקושית התוס' דפליג הירושלמי עם ש"ס דילן בחילוק דכשבא ליקרב להריח או לראות יותר אז איכא איסורא משא"כ היכא שהאור בא לו למקום אשר הוא חונה כההיא דאשה בוררת חיטים שרי א"כ הכא נמי י"ל דטעמא דאין מברכין על נר של ע"ז משום שמקרב עצמו ליהנות מאורה אלו דבריו.<br><b> ולענ"ד</b> אינו מן הישוב דהא תניא שם דף נ"ג היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב כותים אינו מברך וכו' והא התם דדמיא לברירת חיטים מאור השואבה והתם שרי והכא אסור לברך ודוק.<br><b> ומתוך</b> האמור בסוגיין דשאני שלהבת עבודה זרה משלהבת הקדש דשל ע"ז בדילי מיניה אינשי ולכן אין לגזור בשלהבתו ושרי אין מקום למ"ש השושנים לדוד בברכות פ"ח מ"ו וז"ל דהנך דע"ז לאו מדינא דאורייתא הוא דאסירי דהא לא הויא הנאה מדאורייתא דבהדיא קי"ל בפרק כל שעה דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה וה"ה לאיסור ע"ז אלא דמ"מ משום חומרא דע"ז גזרו בה שאסור דהא מיהא נהנה או בראיה או בריח אלו דבריו וליתא כמו שנראה ברור.<br><b> ולהתוס'</b> יומא שהקשו להירושלמי מש"ס דילן וכן בפסחים שהקשו כן דבירושלמי מוכח דקול ומראה וכו' אין בהם משום מעילה ואפי' איסורא ליכא ובש"ס דילן ס"ל דאיסורא איכא יעו"ש י"ל דעדיפא מינה תיקשי להירושלמי ממתני' דברכות דאוסר לברך על מאור של ע"ז ולמה יהא אסור כיון דקול ומראה וכו' אין בהם משום מעילה דבזה א"א לומר דפליגי דהוי הקושיא ממתני' וי"ל דלא קשיא להו ממתני' די"ל דשאני מצוה דאף בשריא ממאיס לגבוה וכמו שתירץ מהר"ם על שם רבו וכדאמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל יצא וטעמא דלא יטול משום דמאיס.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואסור וכו' אלא אם כן נודע וכו'.</b> ומרן והבאים אחריו לא הראו מקום מוצא דין זה והוא בע"ז ס"ה מהנהו עובדי דר' יהודה ורבא דשדרו לארמאי דורונא ביום אידם דידעי בהו דלא פלחי ע"ז.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עיין </b> מ"ש הגהות מיימוני ומ"ש בספר אגורה באהלך דף כ"ט ע"א.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>האשה שגלחה וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ומ"ש הלח"מ ומ"ש עליהם המשנה למלך שהיא קושיא עצמית וראיתי באחרונים מה שצדדו לתרץ ולא נחה דעתי ולענ"ד נראה לדעת רבינו דס"ל דכל הך שקלא וטרייא דהש"ס דקאמר והתניא זקן אשה וסריס וכו' עד ש"מ תרתי אינו אלא לאי בעית אימא בתרא דאמר קרא לא תקיפו וכו' וכמ"ש התוס' ד"ה להשחתה והיינו טעמא דהך דשני קרא בדבוריה אינו דבר מוכרח כל דחזינן בברייתא איפכא אמנם לאי בעית אימא קמא מסברא לא קשה מההיא ברייתא דמיד נדחית להשחתת לא מצית אמרת וכו' וכמו שהעלו אח"כ כיון דהוי הפך הסברה ותדע שהוא הכי דהרי התוס' נדחקו בפירוש הש"ס ואמרו דאף דשני קרא בדבוריה מ"מ מכח הברייתא הוה דחינן השינוי בכתוב ואם איתא דהסברא הוה מצינן למדמי מכח הברייתא יותר היה להם לפרש השקלא וטריא הזאת לאי בעית אימא קמא ולא לפרש לאבע"א בתרא ולא הוה דחינן שינוי הכתוב שהוא נראה יותר לרואי השמש אלא ודאי דלסברא הוא יותר קשה לנו מהברייתא משינוי הכתוב ונמצא א"כ דלאבע"א קמא שהוא מסברא ליכא שום שקלא וטריא ולהך אבע"א קמא הגזירה שוה דפאת פאת לא אתא אלא לכדתניא לא יגלחו יכול וכו' לחוד ומאי דלא כתב קרא את שבזקנך לא ס"ל להאי אבע"א זה נ"ל דלאבע"א קמא נשאר הילפותא מסברא לחוד וכמ"ש רבינו ולכן לא הזכיר עוד מדברי הש"ס והוליד דינו לעבדים דחייבים ומן האמור קשה טובא על הטור ביו"ד סי' קפ"א דפסק כרבינו דעבדים חייבים וכדעת רבינו וכן הביא מרן בב"י שם דברי הנמוק"י על שם הרמ"ה מטעם דנשים לית להו זקן כאבע"א קמא והוא העלים עין מדברי אביו הרא"ש דשם בקידושין לא הביא האבע"א קמא כי אם האבע"א בתרא זקנך ולא זקן אשתך ונפק"מ לפי זה דעבדים פטורים מכח ההקישא דלה לה ומן התימא על מרן שלא הרגיש בזה וכן הט"ז והש"ך הביאו האבע"א קמא כמו דליכא עוד מזה בש"ס וכן הב"ח ולא הרגישו מהרא"ש.<br><b> ולענ"ד</b> [אני] בנו נראה לדעת רבינו דס"ל דהך גזירה שוה אידחייא והוא דאח"כ אמרו בגמ' שם איסי תני אף בבל יקרחו נשים פטורות ויהיב טעמא שם אביי דיליף קרחה קרחה מבני אהרן והקשו בגמ' ואי ס"ד דבני אהרן אכוליה עניינא קאי למה לי ג"ש השתא כהנים וכו' ישראל לא כ"ש ותירצו אי לאו ג"ש הו"א איפסיק הענין וכו' ע"כ והקשו בתוס' בד"ה אי לאו ג"ש דהיכי תיסק אדעתין לומר הכי הא מפקינן לעיל מפאת וכו' וכ"ש דקאי אקרחה וכן לת"ק היכי פליג אקרחה הא אפי' מפאת אמרינן דקאי אבני אהרן כ"ש אקרחה דקרובה לבני אהרן ועיי"ש מה שתירץ והשתא קשיא ליה לרבינו קושית התוס' הלזו ודחיקא ליה לומר כתירוץ התוס' משום דכיון דילפינן ג"ש פאת פאת נמצא דבני אהרן לכוליה קרא קאי וכ"ש אקרחה דכתוב למעלה מפאת ולא יש ס"ד למילף מקרא דעם קדוש לחיובא מאחר דמצינן לאוקמא אשריטה וגדידה וכן לת"ק קשה היאך חייבות אקרחה ומכח קושיא זו ס"ל לרבינו דלא אמר אביי הך ג"ש דפאת פאת אלא קודם שנודע לו דברי איסי דהוה ס"ד לומר דת"ק סבר כאיסי דנשים פטורות בבל יקרחו ג"כ ואין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ ואז לא הוה צרכינן לג"ש דקרחה קרחה אלא מג"ש דפאת פאת נפקא במכל שכן וכאמור ברם השתא דמדברי איסי מוכח דת"ק סבר נשים חייבות בבל יקרחו מוכרח דלית להו ג"ש דפאת פאת אלא מסברא ס"ל דנשים ליתנהו בהקפה ובהשחתה וכיון דלת"ק לית ליה ג"ש דפאת אמרינן דאיסי ג"כ לא פליג ליה בהכי בטעמא דבל תשחית דפטורות דכולהו מודו בהכי דהוא מסברא אלא איסי דתני אף בל יקרחו נשים פטורות הוא משום דגמר קרחה קרחה דאי לאו ג"ש הו"א הפסיק הענין וג"ש דפאת פאת אצטריך לההיא דתניא לא יגלחו וכו' דלא מייתר להו פאה לתרתי וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו לקדושין בדעת איסי ה"נ ס"ל לרבינו לדעת כו"ע וכדכתיבנא ודוק.
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכל מצות עשה וכו' נשים פטורות.</b> נ"ב אי איכא לאו בהנך מצות עשה שהזמן גרמן מוזהרות הן אף בעשה כמ"ש רבינו בספר המצות בסוף מנין מ"ע וכן דעת הרב החינוך סדר אמור סי' רס"ט ורפ"ג יעו"ש אמנם הרב פרשת דרכים בהגהותיו על החינוך הביא מחלוקת בזה וכתב שדעת התוס' בקדושין דף ל"ד ד"ה מעקה במ"ש ויש מפרשים וכו' חולקים וס"ל דלעולם אין הנשים מוזהרות בעשה דהזמן גרמא אף דאיכא לאו יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לא כן אדמה דעד כאן לא כתבו התוס' כן אלא בכהאי גוונא דאיכא עשה נגד ל"ת ועשה דקי"ל אתי עשה ודחי ל"ת ונשאר העשה שבצד הל"ת אז אמרינן האשה אינה מוזהרת בעשה שהזמן גרמא כיון דנשאר עשה לחוד ברם היכא דליכא עשה נגד העשה ול"ת ודאי דהאשה מוזהרת אף על העשה דמכח הלאו שבה מתחייבת על העשה וכסברת רבינו והחינוך ולא משוינן פלוגתא זו היא סברת היש מפרשים. ולפ"ז אין מקום למה שהקשה הרב שער המלך לדברי הי"מ אלו והצריך עיון יעו"ש והר' יוסף איש ירושלים הקשה עליהם מכח שרפת קדשים ביו"ט ודחה לדבריהם יעו"ש והרב בשער המלך ז"ל הסכימה דעתו בדעת התוס' כמו שהבין הרב תנא הוא. ולפ"ז קמה קושית מהר"ש אלגאזי בשמע שלמה דא"כ מאי מקשה בש"ס סוכה דף כ"ח דלמה לי קרא לחייב נשים בעינוי תיפו"ל דחייבות משום לאו דאית בה וכו' דאימא דאתא קרא לאחיובי לנשים גם בעשה יעו"ש ותריץ יתיב לה דכונת הש"ס בקושיא זו לאו דקרא למה לי דאה"נ דאצטריך לחייב נשים בעשה אלא לתנא דברייתא דקאמר לרבות הנשים שחייבות בעינוי שנראה דאי לא"ה פטורות ואינו דגם בלא"ה חייבות מכח הלא תעשה והוי ליה למימר שמוזהרות בעשה אלו דבריו.<br><b> ולענ"ד</b> לא נהירא בכונת הש"ס חדא דלא דמי קושיא האחרת דסוכה למה לי לקושיא דיום הכפורים וכו' ועוד דלפי סגנון הש"ס הי קרא והי הלכתא ותו קרא למ"ל וכו' המעיין היטב יראה דהקושיא היא כפשוטה דקרא יתר וכמ"ש רש"י ז"ל ולפי מ"ש דאין חולק לסברת רבינו והחינוך מעיקרא קושיא ליכא וכמ"ש הרב שער המלך ז"ל ואם נפשך לחלוק במאי דכתיבא בדברי היש מפרשים נראה דאה"נ דקשה לדבריהם מהך סוגייא קושית הרב שמע שלמה ז"ל ובלא"ה כבר הקשה על דבריהם הר"י איש ירושלמי ואה"נ דאף מהכא קשה להו ומ"מ הנראה אמת דכל דאיכא עשה ול"ת גם הנשים מוזהרות בעשה דכולה חדא היא.<br><b> וראיתי</b> לו שם להרב שער המלך שהביא ראיה לזה מש"ס פסחים דף צ"א ע"ב ממ"ש רש"י גבי נשים בפסח ומה שפירש הש"ס אליביה מהיכא נפקא לן דהיינו דמאיש פטרינהו וממכסת למד לעשותן טפלה ואי לאו דכתיב איש למעוטינהו הוה מרבינן מקרא דמכסת חייובן לגמרי אלו דבריו ז"ל. ולא באתי לכונתו איך מזה נלמד להך סברא דכל דאיכא לאו ועשה דהנשים מוזהרות גם בעשה דהתם איכא ב' קראי חד איש וחד מכסת דאיש ממעט נשים ומכסת מרבה ולקיים שניהם אמרינן דאיש ממעט נשים ומכסת מרבה להו לטפלה והתם הוא לעיקר החיוב ולא לאיסור העשה ואינו ענין לענינינו כלל.<br><b> עוד</b> כתב שם דאין להקשות מהא דאמרו שם מאי טעמא דר' יוסי דכתיב במכסת נפשות וכו' דלמה לי קרא לחייובינהו תיפוק ליה כיון דעשה שיש בו כרת הוא מוזהרת עליו די"ל דהוה ילפינן מפסח שני לפיטורא אלו דבריו. ומה יענה אבנ"ר כשנקשה כן מר' יוסי דס"ל דבין בראשון בין בשני נשים חייבות ונפקא ליה בש"ס ממכסת נפשות ונכרתה הנפש ההיא ולמ"ל הנך קראי תיפול דחייבות משום דאיכא כרת. ונראה לומר דאי לאו קראי הו"א דחטאו ישא האיש ההוא הוה ממעט לאשה ברם כיון דאיכא קראי לחיובא מוקמינן לחטאו ישא האיש ההוא למעט קטן מכרת ואתי שפיר למאי דקי"ל דכל דאיכא לאו וכרת נשים מוזהרות.<br><b> והרב</b> גופי הלכות סי' שי"ד כתב דמ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות אף דאיכא לאו וכרת ולמד כן מקושית התוס' בקדושין דף כ"ט ד"ה אותו שהקשו דלמ"ל קרא דאותו לפטור אשה ממילה תיפו"ל דהוי מ"ע שהזמן גרמא ואף דאית בה כרת. והרב בשער המלך שם כתב דכונתו דנשים פטורות מעונש העשה אמנם ודאי דעל עונש הלאו או כרת מחייבות מטעם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה.<br><b> ולענ"ד</b> לא כן אדמה אלא כונתו דפטורות מכל וכל דהא למודו הוא מאותו שהקשו דל"ל קרא דאותו לפטור אשה ממילה תיפו"ל דהוי מ"ע שהזמן גרמא והא הפיטור דאותו ולא אותה הוא לפוטרה מכל וכל ומדהקשו כן נראה דפטורות לגמרי אף דאיכא כרת ואם תאמר למאי נפק"מ כתב הרב כלל זה כיון דליכא מצות עשה שיהא חייב כרת אלא פסח ומילה וממילה היא פטורה ובפסח היא חייבת כר' יוסי דנפק"ל מקרא יעו"ש פסחים דף צ"א לא קשיא די"ל דאה"נ דלא נפקא מינה למצוה אחרת ומ"מ יוצא מזה דלא תיקשי לן דלר"י דהוא הלומד דשוחטין עליה בראשון ובשני בש"ס הנ"ל מקראי למ"ל קרא תיפו"ל דאיכא כרת והשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וודאי חייבת ברם כפי כלל זה דאף דאיכא לאו או כרת אפ"ה כל שהיא מ"ע שהזמן גרמא פטורות ניחא דמשו"ה אצטריך לקראי לאחיובי לאשה דאי לאו הכי פטורות וזה ניחא ג"כ לר' יהודה דס"ל דבראשון שוחטין עליה בפני עצמה ברם לר"ש דס"ל דבראשון עושין אותה טפלה ונפקא ליה בש"ס משום דכתיב איש ולא אשה למ"ל קרא לפוטרה מ"ע שהז"ג היא ואף דאיכא כרת נשים פטורות וי"ל דלר"ש נשים פטורות אף דאיכא כרת ומ"מ אצטריך קרא דסד"א כיון דאיכא כרת הי"א דגם בזה נאמר השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים קמ"ל דאף דאיכא כרת נשים פטורות כיון דהוי שהזמן גרמא ואם כן אף לר"ש מצות עשה שהז"ג אף דאיכא לאו או כרת נשים פטורות וסברא זו דכתבינן לדעת ר"ש כתבה הרב גופי הלכות שם בדעת רש"י שם יעו"ש וסיים וז"ל וכעין זה הקשו התוס' דף ל"ד ד"ה מעקה יעו"ש והיינו שהקשו דאיך אמר דמעקה וכו' הוו שלא הזמן גרמא ומשו"ה נשים חייבות והא בלא"ה חייבות משום ולא תשים דמים וכו' וכן שאר הנך ברם אין זה דומה למ"ש בדעת רש"י דמ"ש בדעת רש"י הוא דסד"א דכיון דאיכא לא תעשה בצד העשה אף דהוי מ"ע שהזמן גרמא הו"א דנשים חייבות קמ"ל דפטורות והתוס' שכתבו דכל דאיכא לאו חייבות הוא במ"ע שלא הזמן גרמא והתם ודאי חייבות.<br><b> ואחר</b> זמן שכתבתי זה ראיתי להרב רוח אליהו בשיטת קדושין דף ל"ד גבי תוס' ד"ה מעקה שהביא דברי הרב גופי הלכות אלו והאריך בכונתו וכעת נראה לי דכונתו של הרב גופי הלכות דמאי דקא פשיט מדברי התוס' הוא דבמ"ע שהזמן גרמא שיש בה בעונשה כרת או אם יש בעונשה עונש לאו דהיינו מלקות אפ"ה נשים פטורות ולא אזלינן בתר העונש כדי לומר השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים אלא בתר המצוה שהיא מ"ע שהזמן גרמא שכן נראה מדברי התוס' ד"ה אותו במצות מילה שהיא מ"ע שהזמן גרמא ורצו לומר דמטעם זה יהיו פטורות ואף דהעונש הוא כרת וכ"ש אי העונש לא הוי כרת אלא עונש לאו דהיינו מלקות דאזלינן בתר עיקר המצוה ולא בתר העונש ואף דליכא מ"ע דעונשה מלקות מ"מ אגב כרת נקט מלקות דמילה ופסח הוו מ"ע שהזמן גרמא ועונשם כרת ולא הוי כונתו דאיכא במ"ע שהזמן גרמא ג"כ לאו בצדה כמו שהבינו הרב רוח אליהו והרב שער המלך ז"ל ועפי"ז נתלבטו בכונתו ונשאו ונתנו ועירבו דברי התוס' ד"ה מעקה עם זה דאינן ענין אחד דמאי דכתבו בד"ה מעקה הוא דמ"ע שהזמן גרמא איכא ג"כ לאו דהיינו עשה ולא תעשה ומ"ש הרב גופי הלכות מדבריהם [ד"ה] דאותו הוא דבמ"ע שהז"ג איכא עונש כרת או מלקות ולא דאיכא לאו בהכי ואם תאמר דמאי נפ"מ מכלל זה כבר כתיבנן בסמוך יעו"ש ונמצא דברי הרב גופי הלכות ענין אחד ודברי התוס' ד"ה מעקה ענין אחר.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>עיין </b> מ"ש בספרי תועפות ראם דף פ"א ופ"ב.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..240ce2ea55b02972e16ab41d88f00bda80d46045
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,68 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foundations of the Torah
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות יסודי התורה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות יסודי התורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>יסוד וכו'.</b> וכתב רבינו בספר המצות מצות עשה וז"ל מצוה ראשונה היא הציווי בהאמנת האלהות וכו' נתבאר שאנכי היא מכלל התרי"ג והרמב"ן הודה לו אלא שהביא לבעל הלכות גדולות שלא מנאה וכתב בעדו דהיינו טעמא כי קבלת המלכות ענין בפני עצמו ומצות הנגזרות ענין בפני עצמו ולדעת זה מ"ש במכות בתשובת השאלה תורה (תרי"ג) [תרי"א] הוו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום לומר שיש בדבור לא יהיה לך ב' מצוות לתרי"ג לא יהיה לך ולא תעשה לך וכו' כי עד כאן הדברות מפי הגבורה מובנות כאשר הם בלשון מדבר על עצמו וכו' אלו תוכן דבריו. והרב מגילת אסתר סייע לרבינו מההיא דהוריות דף ח' דאמר איזו היא מצוה שנאמרה בתחילה הוי אומר זו עבודת אלילים ופי' רש"י דכתיב בתחילת הדברות אנכי ולא יהיה לך דהיינו עבודת אלילים ע"כ ומדפירש רש"י כן נשמע דגם האמנה באלהים נאמרה והיא מצוה ראשונה מ"מ בו נכלל גם ענין עבודת אלילים ומי שאינו מאמין היינו כעובד עבודת אלילים אלו דבריו. ולא ידעתי מה זו סמיכה דליכא ראיה אלא מדברי רש"י ובה"ג אינו מפרש הכי ואדרבה מסוגיא זו היא ראיה לה"ג דקרי ליה לעבודת אלילים מצוה ראשונה ש"מ דאנכי אינה מצוה אלא היא ענין אחר וכן ראיתי למהראנ"ח סדר יתרו שהביא מסוגיא זאת סעד לסברת ה"ג, ושוב דחי לה דהתם לא קאי אלא (המ') [אמצוות] לא תעשה ואה"נ דאנכי היא מצות עשה ומן התימה עליו איך לא זכר שר מדברי רש"י לפרש דעתו ושוב ראיתי כן להתשב"ץ ח"א סי' קל"ט יעו"ש כדברי מהראנ"ח.<br><b> ומ"מ</b> דעת רש"י שהזכיר אנכי ולא יהיה לך משום דס"ל כדעת רבינו דאנכי היא מצות עשה בפני עצמה אלא כיון דענין הך מצות עשה דהאמנת ה' ולא תעשה דלא יהיה לך הכל הוא ענין אחד שלא לעבוד עבודת אלילים אלא דאית בה עשה ולא תעשה וכ"כ רבינו בפירוש בהלכה ו' לקמן שפירש קאמרינן בש"ס שמצות עבודת אלילים היא תחילה והזכיר רש"י העשה ול"ת שיש בה ודברי אלה מבוררות יותר ממ"ש המגילת אסתר ומ"מ עדיין יש לצדד בדברי רש"י דס"ל כדעת הלכות גדולות דאנכי אינה מצוה אלא על דרך המכילתא שהביא הרמב"ן אנכי היא שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי לא יהיה לך ונמצא דאנכי היא הצעה ללא יהיה לך ולכן כתב רש"י בתחילה תחילת עשרת הדברות אנכי ולא יהיה לך כלומר דמיד אחר אנכי כתיב לא יהיה לך שהיא מצוה ראשונה.<br><b> עוד</b> כתב המגילת אסתר וז"ל ומ"ש עוד כי דעת בה"ג כי לא מנאו שאנכי הוא יסוד לא יגרע היות ג"כ מצוה להאמין ביסוד הזה עכ"ל ואין זו קושייא דכוונת הרב לומר דאין זה בכלל מנין המצוות כיון שהוא סוג אחר מופרד מכל המצוות שהיא הצעה לכל המצוות ואינה נמנית אף שמצוה להאמין ביסוד זה.<br><b> עוד</b> כתב המגילת אסתר וז"ל ומ"ש עוד וכו' עד משלמות החשבון עכ"ל ולזה יש להשיב כי כל כונת התירוץ הוא לתרץ דאלו הכתובים מורים שהם דברי ה' מכח הלשון אשר הוצאתיך וכן על פני וא"כ ה"ה קרא דלא תשתחוה דסיים כי אנכי ה' אלהיך אל קנא והזכירו שנית וה"ה לשאר וכן ראיתי למהראנ"ח שם כשהעתיק דברי הרמב"ן בלשון קצר פירש דבריו כדפרשנו ועיין להראנ"ח שם גמגם בדבריו שנראה שהביא לעצמו סיוע לבעל הלכות גדולות מהמכילתא והמה דברי הרמב"ן.<br><b> עוד</b> כתב המגילת אסתר להליץ בעד רבינו למה שהקשה הרמב"ן עליו שמנה בדבור לא יהיה לך ארבע מניעות לא יהיה לך לא תעשה לא תשתחוה לא תעבדם וא"כ יהיה מפי הגבורה ה' ומפי משה תר"ח וכו' וז"ל לא ידעתי איך יוצא זאת התולדה עד ולא כל פסוק לא יהיה לך יעו"ש ונראה דכוונת הרמב"ן הוא דמידי היינו טעמא דאנכי ולא יהיה לך אמר דהם מפי ה' משום דלשון אשר הוצאתיך וכן לשון על פני מורים כן וא"כ לשון כי אנכי ה' אלהיך אל קנא מורה ג"כ הכי דמה הפרש יש ביניהם.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האל הנכבד וכו'.</b> וכתב רבינו בספר המצות מצות עשה ד' וז"ל היא שציונו להאמין יראתו וכו' זה אומרו את ה' אלהיך תירא ובש"ס סנהדרין אמרו על דרך ויכוח גבי נוקב שם ה' יומת ואימא פירושי דכתיב אשר נקבו בשמות ואזהרה מקרא דה' אלהיך תירא רוצה לומר דנוקב שם יומת הוא שהזכיר שם לבד וא"ת איזה עון בזה כי לא יזכיר שמו לבטלה וכו' עכ"ל נראה בבירור שנטה פירושו בש"ס מפירוש רש"י דפירוש בש"ס וז"ל אימא פרושי שמיה באותיותיו ופירושיה עכ"ל ולא בהזכרת שם שמים לבטלה לבד הו"א יומת ולכאורה נימוקו עמו דמלשון פרושי שמיה משמע כמ"ש רש"י ברם דברי רבינו נראין יותר נכוחין דיש לידחק בלשון הש"ס מכח הראיה דמייתי בש"ס ממאי דכתיב אשר נקבו ושם ליכא אלא הזכרת השמות לבד ולא כמ"ש רש"י ודוק.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ועיין </b> להרב פרי חדש בנימוקיו על הרמב"ם שכתב באות ג' דכתב דכשהגזרה היא להנאת המלכות בדרך משל כגון לבעול כל בתולה הנכנסת לחופה או כגון שיזרעו בשביעית כדי שירויח המלכות הארנונא יעברו ולא יהרגו וכמו שהביא מהירושלמי יעו"ש ויכול היה להביא מסוגיית ריש כתובות דף ג' דקאמר בש"ס שם ולידרוש להו דאונס שרי והא התם שעת השמד היה דהיה גזרה לכל ישראל ואפ"ה אמרו דאונס שרי כיון דהיה הנאת עצמן ואף דכתב הנמוק"י דאסתר לאו שעת שמד מקרי היינו טעמא משום דלאו לישראל לחוד היתה הגזרה אלא לכל האומות בכלל מכלל דאי היתה הגזרה לאומה ישראלית לבדה היתה נקראת שמד וא"כ ההיא דריש כתובות שמד מקרי ולהנאת עצמן שרי. ונראה דעתו דעת עליון דשאני ההיא דריש כתובות שהוא בענין שב ואל תעשה לפי שהנשים קרקע עולם נינהו ולא עבדי מעשה ומשו"ה להנאת עצמן שרי אבל כשהגזרה היא בקום עשה אפי' שהגזרה היא להנאת עצמן יש להסתפק ואמטו להכי הביא מהירושלמי שהוא בקום עשה שיזרעו בשביעית.<br><b> ברם</b> מ"ש עוד הפר"ח וז"ל ובהגהות אשרי הניח ספק זה בצ"ע דבריו תמוהים שאין זה מה שנסתפק בהגהות אשרי. אלא מה שנסתפק עוד הרב וז"ל ואיכא לספוקי בשעת השמד אי אתי גוי וקאמר לישראל קטול אספסתא [בשבתא] כיון דלא מכוון אלא להנאת עצמו אי מחייב לממסר נפשיה או לא דהיינו דהשמד לאו להנאתם הוא אלא לעבורי על דברי תורה ובכל המצות אלא דזה הגוי לחוד מכוון להנאת עצמו דבזה איכא לספוקי אף דנאמר דכשהשמד הוא להנאת עצמן שרי לפי שבזה איכא צדדין להחמיר למעיין דכן נראה לשונו דהגהות אשרי כמו שיעו"ש למדקדק היטב וכן הרב מהר"י הכהן איש ירושלמי הביאו הרב מרכבת המשנה נסתפק לעצמו הך ספיקא דכשהגזרה היא להנאת עצמן ולא זכר שר להגהות אשרי לפי שהבין שאין זה ספק ההגהות אשרי.<br><b> עוד</b> כתב הפר"ח בתוך הלשון וז"ל וקשה לי דא"כ דמיירי רבא בצינעה אמאי קאמר רבא ברישא קטול אספסתא וכו' עיי"ש הלשון פירוש לפירושו דכפי ההנחה שהניח דג' חלוקים יש מוכרח דסיפא דרבא איירי בצינעה א"כ ברישא ודאי שהוא בצינעה ג"כ והלא אפי' בקטול אספסתא לחודיה יעבור ואל יהרג וא"צ שיאמר ושדי לחיותא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ואם יחדוהו להם וכו'.</b> עיין כ"מ וכתב מרן עליו וז"ל ואני אומר שאין טענתו טענה על התוספתא וכו'. וכתב עליו הרב בעץ החיים דף ל"ט וז"ל וליתא דקושית הרמ"ך גם על התוספתא דאפי' בלא יחדוהו אמאי לא ימסרו אחד להציל כולם אחר דהוא והן נהרגין ולא שייך טעמא דמאי חזית והיינו דמסיים בתוספתא אמר ר' יהודה אימתי וכו' אלו דבריו. וכמה תמוהים דבריו במה שכתב דאף בלא יחדוהו כיון שהוא והן נהרגין לא שייך מאי חזית דאמאי לא שייך והא אמרינן למוסר הזה כדי להנצל כולהו מאי חזית דדמך ודחברך סומק טפי מהאי גברא שאתם מוסרים אותו אדרבא תמסרו אחד מכם וינצל אגביו זה באופן דלכל אחד איכא מאי חזית וכבר ביאר מרן בפירוש וז"ל בכל אחד (שירצה) [שירצו] למסור אותו איכא למימר להו מאי חזיתו שתמסרו את זה תמסרו אחד מכם ותנצלו את זה דמאי חזיתו וכו' גם מה שהביא מדברי ר"י בתוס' אין זה כוונת התוס' וכמו שאבאר.<br><b> והן</b> קדם אבאר דברי הרמ"ך ולא תיקשי ליה קושית מרן ז"ל הנה מ"ש הרמ"ך אע"פ שנמצא כן בתוספתא לאו היינו הירושלמי כמו שנראה מדברי מרן ממ"ש והיינו דקתני סיפא יחדוהו וכו' אבל ברישא וכו' אלא תוספתא אחרת פ"ז דתרומות והובאה בבראשית רבה פרשה צ"ד סימן ס' אחר שהביא הא דירושלמי דתני סיעה של בני אדם וכו' ואם יחדוהו וכו' אל יהרגו כולם וז"ל אמר ר"י במה דברים אמורים בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ אבל הוא מבפנים והן מבחוץ הואיל והוא והן נהרגין יתנו להן ואל יהרגו כולם כגון שהוא אומר ותבא האשה אל כל העם וכו' הואיל והוא נהרג ואתם נהרגים תנוהו להם ואל תהרגו כולכם ופירוש דהאי ברייתא כתב מהר"ש יפה שם וז"ל פירוש ת"ק קאמר ואם יחדוהו כשבע בן בכרי שיהא חייב מיתה הא לאו הכי אין נותנים אע"פ שיחדוהו ור"י פליג ואמר בד"א שיהא חייב מיתה בזמן שהוא מבפנים וכו' אבל כשכולם מבפנים כיון דסוף סוף כולם נהרגים יתנו להם המיוחד כי למה יסתכנו בעבורו בלא (הואיל) [הועיל] ומייתי ראיה מותבא וכו' שבאה בטענה זאת הואיל וכולכם נהרגים (תנהו) [תנוהו] להם וכו' וזו היא דעת הר"מ שפסק כריש לקיש דסמך על ברייתא זאת דמינה ילפינן שדעת ת"ק דקאמר והוא שיחדוהו רצונו לומר וחייב מיתה כשבע בן בכרי אלו דבריו בקצור נמצא לפי האמור שר"מ ז"ל סמך על התוספתא הלזו.<br><b> וזה</b> הוא פירוש דברי הרמ"ך אע"פ שנמצא בתוספתא כדבריו דהיינו האי תוספתא דפ"ז דתרומות דמינה מוכח פירושו דת"ק דצריך שיהיה חייב מיתה דוקא כדי למוסרו לא ידענא וכו' דהא מן הטעם דאמרו בש"ס ביהרג ואל יעבור משום מאי חזית וכו' וא"כ גם בשאינו חייב מיתה ליכא מאי חזית דמוטב שיהרג הוא ואל יהרגו גם הם ונמצא א"כ דטענת הרמ"ך על הר"מ הוא בהיכא דיחדוהו ומה מקום לדברי מרן ז"ל ועל פי קושית הרמ"ך ממילא אזלא לה הלצת הרב מהר"ש יפה בעד רבינו שפסק כת"ק דאי הכי קשיא.<br><b> עוד</b> כתב מרן וז"ל ופסק רבינו כריש לקיש אע"ג דמן הסתם לא קיי"ל כוותיה לגבי ר' יוחנן משום דהוי ספק נפשות דלא ימסרוהו ביד הגוים עכ"ל והקשה הרב בספר מקראי קודש דף ק"ו וז"ל וליתא דגם היכא דפליגי ר"י ור"ל וכו' בדיני נפשות פסקינן כר' יוחנן ומ"ש ספק נפשות לחומרא ליתא דמשום ספק נפשות דכולן הו"ל למפסק לקולא דימסרוהו והוי חומרא דאתי לידי קולא עוד קשה לסברת ר"י אמאי לא סיימה המשנה פ"ח דתרומות נשים וכו' דאם יחדוה ימסרוה ולר"ל ניחא ומחמת קושיא זאת שמעתי ממהר"מ גלאנטי דפסק רבינו כר"ל דמתני' מסייע ליה ועיין דף קכ"ו גם כן ובעץ החיים סדר ויגש. והנה הקושיא השניה לא קשיא במה שנדקדק דברי מרן שכתב ספק נפשות ולהחמיר שלא ימסרוהו בידם של גוים כלומר דהן אמת דהוי ג"כ ספק נפשות לכולן מ"מ הכא שאני דלא לימסרוהו בידם של גוים והוי קום עשה בידים וספק נפשות כזה להורגו בידים אזלינן לקולא גם מה שהקשה ממתני' דתרומות לר' יוחנן לענ"ד אדרבא הוי סייעתיה דאי כר"ל דאפי' יחדוה אי אפשר למוסרה ליתני עדיפא מינה אפי' ששאלו ביחוד לאשה אחת יטמאו כולן ואל ימסרוה אבל לר"י ניחא דנקט מתני' בדוקא ששאלו אחת מהן בלא יחוד ומשו"ה אל ימסרוה ומינה נשמע דאי יחדו אשה אחת ימסרוה ואל יטמאו כולן ומדיוקא נשמע ולא הוצרך תנא לבארו וא"כ מה מקום למה שהליץ המהר"מ גלאנטי ברם למה שהקשה ראשונה צריך לעיין אי פסק כר"י בדיני נפשות או לא וכעת לא מצאתי.<br><b> ובדברי</b> מהר"ש יפה שהבאתי גם במה שסיים וז"ל ויש מפרשים דגם בלא יחדוהו אמר ר' יהודה דאם הוא והן נהרגין (ימסרהו) [ימסרוהו] כתב עליו הרב בעץ החיים וז"ל וליתא דאי הכי דמדברי ר"י מוכח דשנים בעי ת"ק מה חידש ר"ל על הברייתא וכ"ת שלא נפרש כפירוש [ה]יש מפרשים א"ה אימא דר"י מפרש הכי ומנא לן דאילו הוה שמיע הך ברייתא הוה הדר ביה עכ"ל. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לק"מ דכמו דאמר דר"י לא ידע הך ברייתא כן נאמר דר"ל לא ידעה ומה שהובא בבראשית רבה ר' שמעון אמר כך אמר להם כל המורד וכו' והוא ריש לקיש וכמ"ש מהר"ש יפה הביטה וראה שלא הובאו דבריו כמו שהובאו בירושלמי ולפום גירסת הבראשית רבה הוא מתרץ לת"ק אבל בירושלמי שלא הובאו אלא דברי ת"ק אמרו ר' שמעון בן לקיש אומר והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי ודוק ולו יהי שנאמר (הוכי) [הכי] תימה שכתב הוא הוא שלא נפרש כפירוש יש מפרשים וכו' לא קשה ג"כ כי יש הפרש גדול בין לומר דאתא למעט פירוש הי"מ לכשנאמר דנפרש הכי דקשה טובא דאי לא יחדוהו היאך ימסרוהו.<br><b> והנה</b> בפירושא דהאי תוספתא שהבאנו לא נתקררה דעתי בכל הפירושים שראיתי בספרים הפירוש הראשון הוא למהר"ש יפה ז"ל שזכרנו ולענ"ד קשה דא"כ כשאמר ר' שמעון אומר כל המורד במלכות בית דוד חייב משמע דת"ק מדבר בשאין כאן חיוב מיתה ור"ש חידש זה ומה גם שאין בדברי ת"ק גלוי מזה וכמ"ש הכנסת הגדולה חלק יו"ד סי' קנ"ז הגהות ב"י אות מ"ז. עוד פירש הרב כנה"ג בתרי אנפי הראשון דבא לפרש דלא אמר ת"ק שאם יחדוהו כשבע בן בכרי נותנים להם אלא כשהוא והם מבפנים דלכולם תדבק הרעה אבל כשהוא מבפנים והם מבחוץ אפי' יחדוהו יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל ועל זה הקשה דא"כ הכי הו"ל למימר במה דברים אמורים בזמן שהוא והם מבפנים אבל הם מבפנים והוא מבחוץ אין נותנים לו ולא שר' יהודה אומר בהפך במה ד"א בזמן שהוא מבפנים והם מבחוץ אבל כשהוא והם מבפנים יתנוהו להם דמוכח מדבריו שבא להקל יותר מת"ק דלא בעינן יחדוהו אלא (כשהוא והם מבפנים) [כשהוא מבפנים והן בחוץ] אבל (אם הוא מבפנים והן מבחוץ) [כשהוא והם מבפנים] לא בעינן יחדוהו עוד פירש במה ד"א שבא ר"י לומר שלא אמר ת"ק שאם לא יחדוהו אין נותנין (לו) [להם] אלא כשהוא מבפנים והן מבחוץ אבל הוא והם מבפנים נותנים (לו) [להם] ואל יהרגו כולם אפילו בלא יחוד ולפי' זה קשה א"כ דאין כאן יחוד (אל) [את] מי מכולם יתנו דמאי חזיתו דדם דידכו סומק טפי מדם האחר וכן מהר"ש יפה דחה פי' זה מכח קושיא זאת ועוד קשה לפי' זה דא"כ מה מביא ראיה דכשהם כולם מבפנים דיתנו אף בלא יחוד מקרא דותבא האשה בחכמתה וכו' אימא דשאני התם דיחדוהו ושתים גרמא לו הנתינה היחוד וגם כן הוא והם מבפנים או היחוד הוא העיקר והיא גרמא המסירה אבל בסתם אפי' הוא והם בפנים לעולם אימא לך דאסור וכן הרגיש הרב כלי יקר לפי' זה בשמואל ב' פרק י"ח וניחא ליה ע"פ מ"ש בבראשית רבה פרשה צ"ד סי' ח' ותבא האשה אל כל העם בחכמתה אמרה להון אלף גוברין (בעו) [בעי] מינן ולא טב אלף גוברין מלחרבה מדינתכון אמרין (ליה) [לה] כל חד וחד ליהב לפום מאי דאית ליה (אמר) [אמרה] להו דילמא אגב פיוסא שביק צבחר עבדא נפשא כמה דאזלא מפייסא והדרא מאלף לחמש מאות עד למאה לעשרה לחד והוא אכסנאי ומנו שבע בן בכרי מיד ויכרתו את ראשו ע"כ וממאי דקא ס"ד למסור האלף או הת"ק ונתרצו למסור אלמא משמע שהוא מותר אפי' בסתם כיון דהוא והם מבפנים ונהרגים זהו שאמרו כמ"ש ותבא האשה בחכמתה ונתרצו לתת לה אלף או ת"ק וכו' ואפי' שלא נקבו בשמות ש"מ דכשהוא והם מבפנים אפי' בלא יחוד נותנים אלו דבריו.<br><b> ואחרי</b> נשיקת ידיו ורגליו חוץ דמלשון התוספתא אינו מורה כן דאחר שהביא הכתוב ותבא האשה וכו' הואיל והוא נהרג והן נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כולכם דמורה מלשון זה דהראיה לאו היא מקא ס"ד אלא מנתינת שבע בן בכרי ועוד יותר קשה שבתוספתא לא מייתי ההיא דרשא דהבראשית רבה ואיך נסמך עלה והביא קרא לחוד לראיה וקושטא קאי דההיא דרשא דדריש בבראשית רבה לאו היינו חכמת דין אלא חכמה חיצונית כמ"ש מהר"ש יפה ז"ל כי כן דרך החכם לבקש יותר ממה שבדעתו כדי שימעט בעין הנשאל אח"כ שאלתו ולא שהיה על פי הדין באופן שאין לפירוש זה מקום לנוח בדברי ר"י.<br><b> גם</b> מה שפי' הרב כנסת הגדולה בסוף דבריו וז"ל ולכן נראה לדרוך בדרך אחרת במה שנבין בדברי ת"ק דתחילה אמר יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל וסיים ואם יחדוהו כשבע בן בכרי נותנין לו ולא אמר ימסרו לו כמו שהתחיל ולא עוד אלא שר"י חוזר ללשון מסירה אימתי וכו' ימסרוהו להם ובהקדים מ"ש מהר"ש יפה על ההיא דירושלמי דעולא וכו' וסיים וזו משנת חסידים ואע"ג דפייסיה ואפייס הו"ל אונס כי אין אדם שליט בעצמו למחול על דמו ועוד דהיה פיתוי ר' יהושע בן לוי וכו' באופן שאפי' ע"י פיוס ופיתוי הויא מסירה וזה הוא טעם ת"ק שהיה משים חילוק בין מסירה מדעתו למסירה שלא מדעתו וזה טעם ת"ק (תני) [דתני] סיעה של בני אדם וכו' אל (ימסור) [ימסרו] להם בין מדעתו בין שלא מדעתו ואם יחדוהו כשבע בן בכרי נותנין להם כלומר ואפ"ה אל ימסרוהו להם בעל כרחו אלא מדעתו כמו שעשו בני יהודה בשמשון ולכן אינו מזכיר כאן מסירה משום דמסירה בעל כרחו אין מוסרין אפי' יחדוהו אלא דוקא מדעתו שיחדוהו ועל זה בא ר"י ופירש דברי ת"ק בד"א בזמן שהוא מבפנים והם מבחוץ כלומר בד"א שבעל כרחו אל ימסרוהו אפי' יחדוהו כשהוא מבפנים והם מבחוץ כמו בשמשון וכן הביא הגירסא רד"ק כמו שעשו בני יהודה בשמשון שהיה הוא לפנים מהסלע והם היו מבחוץ ואפי' שיחדוהו לא מסרוהו אלא מדעתו שנאמר השבעו לי אם תפגעו בי וכו' אבל הוא והם מבפנים דאם הם נהרגים אף הוא נהרג אפי' בעל כרחו מוסרים כמ"ש ותבא האשה וכו' ומסרוהו בעל כרחו ור"ש חולק אר"י וסובר דלא אמר ת"ק דאפי' יחדוהו אין מוסרין אותו בעל כרחו אלא כשאינו חייב מיתה אבל אם הוא חייב מיתה כשבע בן בכרי מוסרין אותו בעל כורחו בין הוא מבפנים והם מבחוץ ובין הוא והן מבפנים כל שיחדוהו והוא חייב מיתה מוסרין אותו בכל גוונא אלו דבריו ז"ל.<br><b> ולענ"ד</b> אחר נשיקת ידיו ורגליו גם פי' זה תמוה בעיני דודאי כדאפייסו ליה ואפייס לא חשיב איסור כלל אלא דלא מיקרייא חסיד אבל מן הדין מוסרין לו כמ"ש ר' יהושע בן לוי ולא משנה עשיתי והשיב לו אליהו וכי היא משנת חסידים וא"כ איך מחלק ועוד דא"כ אדרבא יותר היה צריך למינקט בלישניה הת"ק יהרגו כולם ואל יתנו נפש אחת דאפי' נתינה אסור כיון דאין כאן יחוד ולמה נקט לשון מסירה דמשמע מסירה גמורה והיה צודק לשון נתינה דנכנס בנתינה ויוצא בנתינה ואם יחדוהו נותנים לו ועוד כיון דלפי דברי ר"י לדעת ת"ק איירי האי ואם יחדוהו כנדון שמשון דהיה הוא מבפנים והם מבחוץ למה נקט כשבע בן בכרי הול"ל ואם יחדוהו כשמשון יתנוהו לו דשם הוה יחוד והוה הוא מבפנים והם מבחוץ ועוד למה לא השמיענו ת"ק כשהוא והן מבחוץ או מבפנים דימסרו אותו והאחרון הכביד דלפי דרכו דאיכא הפרש בין מסירה בעל כרחו לאפייסו ליה ואפייס דהיינו אם הוא מבפנים והם מבחוץ אי אפייסו לו נותנין אי לא בעל כרחו אל ימסרוהו ואי הוא והם מבפנים אף בעל כרחו ימסרוהו א"כ בנדון ריב"ל היה הוא והם מבפנים כמ"ש אכפין מדינתא וא"כ משו"ה היה יכול למוסרו בעל כרחו ואפ"ה אפייס ליה נמצא עשה הדרגה יותר מן הדין וזו היא מדת חסידות ואיך אמר לו אליהו וכי היא משנת חסידים והא עשה לפנים משורת הדין אלא ודאי קושטא קאי דבין מסירה בידים בין ע"י פיוס הכל חשיב מסירה ומהר"ש יפה בקושיתו חשב דהפיוס חשיב כמידת חסידות והשיב דחשיב מסירה ולא עשה מדת חסידות אלא שורת הדין וכמו שהשיב ר' יהושע בן לוי ולא משנה עשיתי וכו' ואי לא היה מפייס היה מוסרו בידים בעל כרחו והכל אחד ונמצא דגם פי' זה ליתא בהאי תוספתא.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דהאי בד"א דר"י לאו לפרש אתא אלא לחלוק וכסברת אצילי רברבי דסברי דההיא כללא דכל מקום שאמר ר"י אימתי ובמה לפרש דברי חכמים אינו אלא במשנה אבל לא בברייתא יעו"ש בספר יד מלאכי מערכה לקראת מערכה וסיים הוא ואין בידי להכריח יעו"ש כלל הכ"ף ואנא בריה קלה מכרענא לה מהכא דהיא ברייתא וליכא למפרשה אלא לחלוק והכי פירושו סיעה וכו' דת"ק חילק בין יחדוהו ללא יחדוהו דאי לא יחדוהו אין נותנים מטעמא דמאי חזית ואי יחדוהו נותנים ור"י חולק ואומר החילוק באופן אחר והוא דגם ביחדוהו יש הפרש אם ימסרוהו ללא ימסרוהו ואמר ר"י בד"א באף אם יחדוהו דאין נותנין אלא כשהוא מבפנים והם מבחוץ אבל כשהוא והם מבפנים נותנים ונקט תחילה איסור המסירה ואח"כ ההתר כסיגנון הת"ק ונמצא ר"י החמיר במסירה יותר מת"ק דלת"ק כשיחדוהו לעולם נותנין ולר"י צריך שיהיו כולם מבפנים והביא ראיה מותבא האשה אל העם בחכמתה דהיינו דהואיל והוא והן נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כולכם ובא השלישי ר"ש ואמר כך אמרה להם כל המורד במלכות בן דוד חייב מיתה אי חייב מיתה מוסרין אותו ואי לאו אין מוסרין אותו ופליג את"ק באופן דלאו כמו שחילק הת"ק בין יחדוהו ללא יחדוהו דלעולם גם ביחדוהו יש חילוק אי חייב מיתה מוסרין אותו ואי לאו אין מוסרין אותו כן נראה לי בפי' דהאי תוספתא.<br><b> ואחר</b> החיפוש ראיתי לרש"י בסנהדרין דף ע"ב על מאי דתנן התם יצא ראשו אין נוגעים בו דאין דוחין נפש מפני נפש דהוה ליה כילוד וא"ת מעשה דשבע בן בכרי הנה ראשו מושלך וכו' דדחו נפש מפני נפש התם משום דאפי' לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפסנה יואב והם נהרגים עמו אבל אם היה הוא ניצל אע"פ שהן נהרגין לא היו רשאין למוסרו אי נמי משום דמורד במלכות הוה והכי מפרש לה בתוספתא דתרומות עכ"ל הנך רואה דהני שני תירוצים דתירץ רש"י היינו דברי ר"י ודברי ר"ש דמורד במלכות היה וחייב מיתה ולפי מאי דפרישנא הו"ל לתרץ תירוץ אחר לדעת הת"ק דמחלק בין יחדוהו ללא יחדוהו דבלא יחדוהו אין נותנין וכאן שיצא ראשו וחשיב כילוד לא יחדוהו לו אלא דכדי להציל למקשה לילד רוצים להמית לולד ואין דוחין נפש מפני נפש ונמצא תירוץ שלישי לדעת ת"ק נראה דלא הבין כפירושינו אלא דהוא (אפרש) [יפרש] וכחד מן הפירושים שדחינו שהוא דר"י בא לפרש לת"ק דלא אמר שאם לא יחדוהו אין נותנים אלא כשהוא מבפנים והם מבחוץ אבל אם כולם מבפנים גם אם לא יחדוהו נותנים נמצא דהכל תלוי באם כולן נהרגין כמוהו ונמצא דליכא [תירוץ] שלישי אלא דפירוש זה דחוי מעיקרו וכדכתיבנא דכאן לא שייך יחוד בולד.<br><b> ואיך</b> שיהיה נמצא ס"ל לרש"י דלא פליגי ר"י ות"ק אלא ר"י בא לפרש דעת הת"ק דס"ל דיש הפרש בין הוא מבפנים והם מבחוץ לשכולם מבפנים דכשכולם מבפנים אף בלא יחדוהו נותנין אותו ולר"ש כל שחייב מיתה נותנין אף בלא יחדוהו ואם אינו חייב מיתה אין נותנין אף ביחדוהו ומן התימה על הרב (זרך) [זרע] ברך סדר ויגש שכתב וז"ל ומבואר שם ברש"י ורד"ק דבחייב מיתה כו"ע מודו דמותר ואפי' בלא יחדוהו וביחדוהו מותר אפי' אינו חייב מיתה כי פליגי באינו חייב מיתה ולא יחדוהו וחוץ דרש"י ורד"ק לא דברו כלל מזה אלא הביאו התוספתא כדמותה עוד דמרש"י שהבאנו נראה בפירוש דפליגי בזה למר אף בלא יחדוהו אם כולן נהרגין (יתנהו) [יתנוהו] ולמר דאם חייב מיתה יתנוהו והוא כתב דבחייב מיתה לכו"ע נותנים והא לר"ש יחוד לא מהני ועוד בלא יחדוהו ואינו חייב מיתה מי איכא מ"ד דימסרו למי ימסרו מאי חזית וכו' ואפי' בבן נח אסור כמ"ש הרב פרשת דרכים ומשנה למלך יעו"ש ודבריו נעלמו מני.<br><b> וע"פ</b> מחלוקת זה נראה שיובנו דברי הבראשית רבה פרק צ"א סי' ו' אמר לו יהודה אבא אם הולך בנימין עמנו ספק נתפס ספק לא נתפס ואם אינו הולך עמנו כולנו מתים ברעב מוטב תניח הספק ותתפוס את הודאי אמר מי מערב בו אמר לו אני שנא' אנכי וכו' ולכאורה הוא דבר תמוה אחר שאמר לו דברים של טעם איך שואל מי מערב אלא הכונה הכי הוא דהא פסק הרמב"ם כר"ש דדוקא אי חייב מיתה מוסרין ואי לא אין מוסרין אף דיחדוהו ולכן טוען יהודה דהכא אף דבנימין אינו חייב מיתה אפ"ה צריך ליתנו לו לפי שהוא ספק נתפס משא"כ אי אין אנו נותנין לו כולנו מתים ברעב ואיך נניח את הספק ונתפוס את הודאי ויעקב אבינו חשש להו דסבירא להו כת"ק דכל שיחדוהו אף שאינו חייב מיתה צריך למוסרו אלא דיראים מיעקב לומר דס"ל כת"ק לפי דיעקב לא סבירא ליה הכי ואינו נותנו לכן מודים לו בדין דהלכה כר"ש ומטעם אחר מוסרים לו כי הוא ספק נתפס ואיך יניח את הספק ותתפוס את הודאי ולזה שואל יעקב מי מערב כלומר תן לי ערב דהאמת הוא שהוא ספק נתפס ומטעם זה הוא דאתם רוצים למוסרו ולא דודאי נתפס ואפ"ה אתם רוצים למסרו כי אתם סוברים דהלכה כת"ק דכל שיחדוהו נותנין והשיב יהודה אנכי אערבנו וכו' נתן לו ערבון גמור לבל יתפס בודאי.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>עיין </b> מ"ש חכם בני בדברי המל"מ בספר אגורה באהלך דף ל"ח ול"ט.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0ffbfd44f18b326342bb2556ed8a3a0b99721832
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foundations of the Torah/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,71 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Foundations of the Torah
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות יסודי התורה
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Foundations_of_the_Torah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות יסודי התורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>יסוד וכו'.</b> וכתב רבינו בספר המצות מצות עשה וז"ל מצוה ראשונה היא הציווי בהאמנת האלהות וכו' נתבאר שאנכי היא מכלל התרי"ג והרמב"ן הודה לו אלא שהביא לבעל הלכות גדולות שלא מנאה וכתב בעדו דהיינו טעמא כי קבלת המלכות ענין בפני עצמו ומצות הנגזרות ענין בפני עצמו ולדעת זה מ"ש במכות בתשובת השאלה תורה (תרי"ג) [תרי"א] הוו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום לומר שיש בדבור לא יהיה לך ב' מצוות לתרי"ג לא יהיה לך ולא תעשה לך וכו' כי עד כאן הדברות מפי הגבורה מובנות כאשר הם בלשון מדבר על עצמו וכו' אלו תוכן דבריו. והרב מגילת אסתר סייע לרבינו מההיא דהוריות דף ח' דאמר איזו היא מצוה שנאמרה בתחילה הוי אומר זו עבודת אלילים ופי' רש"י דכתיב בתחילת הדברות אנכי ולא יהיה לך דהיינו עבודת אלילים ע"כ ומדפירש רש"י כן נשמע דגם האמנה באלהים נאמרה והיא מצוה ראשונה מ"מ בו נכלל גם ענין עבודת אלילים ומי שאינו מאמין היינו כעובד עבודת אלילים אלו דבריו. ולא ידעתי מה זו סמיכה דליכא ראיה אלא מדברי רש"י ובה"ג אינו מפרש הכי ואדרבה מסוגיא זו היא ראיה לה"ג דקרי ליה לעבודת אלילים מצוה ראשונה ש"מ דאנכי אינה מצוה אלא היא ענין אחר וכן ראיתי למהראנ"ח סדר יתרו שהביא מסוגיא זאת סעד לסברת ה"ג, ושוב דחי לה דהתם לא קאי אלא (המ') [אמצוות] לא תעשה ואה"נ דאנכי היא מצות עשה ומן התימה עליו איך לא זכר שר מדברי רש"י לפרש דעתו ושוב ראיתי כן להתשב"ץ ח"א סי' קל"ט יעו"ש כדברי מהראנ"ח.<br><b> ומ"מ</b> דעת רש"י שהזכיר אנכי ולא יהיה לך משום דס"ל כדעת רבינו דאנכי היא מצות עשה בפני עצמה אלא כיון דענין הך מצות עשה דהאמנת ה' ולא תעשה דלא יהיה לך הכל הוא ענין אחד שלא לעבוד עבודת אלילים אלא דאית בה עשה ולא תעשה וכ"כ רבינו בפירוש בהלכה ו' לקמן שפירש קאמרינן בש"ס שמצות עבודת אלילים היא תחילה והזכיר רש"י העשה ול"ת שיש בה ודברי אלה מבוררות יותר ממ"ש המגילת אסתר ומ"מ עדיין יש לצדד בדברי רש"י דס"ל כדעת הלכות גדולות דאנכי אינה מצוה אלא על דרך המכילתא שהביא הרמב"ן אנכי היא שקבלתם מלכותי קבלו גזרותי לא יהיה לך ונמצא דאנכי היא הצעה ללא יהיה לך ולכן כתב רש"י בתחילה תחילת עשרת הדברות אנכי ולא יהיה לך כלומר דמיד אחר אנכי כתיב לא יהיה לך שהיא מצוה ראשונה.<br><b> עוד</b> כתב המגילת אסתר וז"ל ומ"ש עוד כי דעת בה"ג כי לא מנאו שאנכי הוא יסוד לא יגרע היות ג"כ מצוה להאמין ביסוד הזה עכ"ל ואין זו קושייא דכוונת הרב לומר דאין זה בכלל מנין המצוות כיון שהוא סוג אחר מופרד מכל המצוות שהיא הצעה לכל המצוות ואינה נמנית אף שמצוה להאמין ביסוד זה.<br><b> עוד</b> כתב המגילת אסתר וז"ל ומ"ש עוד וכו' עד משלמות החשבון עכ"ל ולזה יש להשיב כי כל כונת התירוץ הוא לתרץ דאלו הכתובים מורים שהם דברי ה' מכח הלשון אשר הוצאתיך וכן על פני וא"כ ה"ה קרא דלא תשתחוה דסיים כי אנכי ה' אלהיך אל קנא והזכירו שנית וה"ה לשאר וכן ראיתי למהראנ"ח שם כשהעתיק דברי הרמב"ן בלשון קצר פירש דבריו כדפרשנו ועיין להראנ"ח שם גמגם בדבריו שנראה שהביא לעצמו סיוע לבעל הלכות גדולות מהמכילתא והמה דברי הרמב"ן.<br><b> עוד</b> כתב המגילת אסתר להליץ בעד רבינו למה שהקשה הרמב"ן עליו שמנה בדבור לא יהיה לך ארבע מניעות לא יהיה לך לא תעשה לא תשתחוה לא תעבדם וא"כ יהיה מפי הגבורה ה' ומפי משה תר"ח וכו' וז"ל לא ידעתי איך יוצא זאת התולדה עד ולא כל פסוק לא יהיה לך יעו"ש ונראה דכוונת הרמב"ן הוא דמידי היינו טעמא דאנכי ולא יהיה לך אמר דהם מפי ה' משום דלשון אשר הוצאתיך וכן לשון על פני מורים כן וא"כ לשון כי אנכי ה' אלהיך אל קנא מורה ג"כ הכי דמה הפרש יש ביניהם.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>האל הנכבד וכו'.</b> וכתב רבינו בספר המצות מצות עשה ד' וז"ל היא שציונו להאמין יראתו וכו' זה אומרו את ה' אלהיך תירא ובש"ס סנהדרין אמרו על דרך ויכוח גבי נוקב שם ה' יומת ואימא פירושי דכתיב אשר נקבו בשמות ואזהרה מקרא דה' אלהיך תירא רוצה לומר דנוקב שם יומת הוא שהזכיר שם לבד וא"ת איזה עון בזה כי לא יזכיר שמו לבטלה וכו' עכ"ל נראה בבירור שנטה פירושו בש"ס מפירוש רש"י דפירוש בש"ס וז"ל אימא פרושי שמיה באותיותיו ופירושיה עכ"ל ולא בהזכרת שם שמים לבטלה לבד הו"א יומת ולכאורה נימוקו עמו דמלשון פרושי שמיה משמע כמ"ש רש"י ברם דברי רבינו נראין יותר נכוחין דיש לידחק בלשון הש"ס מכח הראיה דמייתי בש"ס ממאי דכתיב אשר נקבו ושם ליכא אלא הזכרת השמות לבד ולא כמ"ש רש"י ודוק.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ועיין </b> להרב פרי חדש בנימוקיו על הרמב"ם שכתב באות ג' דכתב דכשהגזרה היא להנאת המלכות בדרך משל כגון לבעול כל בתולה הנכנסת לחופה או כגון שיזרעו בשביעית כדי שירויח המלכות הארנונא יעברו ולא יהרגו וכמו שהביא מהירושלמי יעו"ש ויכול היה להביא מסוגיית ריש כתובות דף ג' דקאמר בש"ס שם ולידרוש להו דאונס שרי והא התם שעת השמד היה דהיה גזרה לכל ישראל ואפ"ה אמרו דאונס שרי כיון דהיה הנאת עצמן ואף דכתב הנמוק"י דאסתר לאו שעת שמד מקרי היינו טעמא משום דלאו לישראל לחוד היתה הגזרה אלא לכל האומות בכלל מכלל דאי היתה הגזרה לאומה ישראלית לבדה היתה נקראת שמד וא"כ ההיא דריש כתובות שמד מקרי ולהנאת עצמן שרי. ונראה דעתו דעת עליון דשאני ההיא דריש כתובות שהוא בענין שב ואל תעשה לפי שהנשים קרקע עולם נינהו ולא עבדי מעשה ומשו"ה להנאת עצמן שרי אבל כשהגזרה היא בקום עשה אפי' שהגזרה היא להנאת עצמן יש להסתפק ואמטו להכי הביא מהירושלמי שהוא בקום עשה שיזרעו בשביעית.<br><b> ברם</b> מ"ש עוד הפר"ח וז"ל ובהגהות אשרי הניח ספק זה בצ"ע דבריו תמוהים שאין זה מה שנסתפק בהגהות אשרי. אלא מה שנסתפק עוד הרב וז"ל ואיכא לספוקי בשעת השמד אי אתי גוי וקאמר לישראל קטול אספסתא [בשבתא] כיון דלא מכוון אלא להנאת עצמו אי מחייב לממסר נפשיה או לא דהיינו דהשמד לאו להנאתם הוא אלא לעבורי על דברי תורה ובכל המצות אלא דזה הגוי לחוד מכוון להנאת עצמו דבזה איכא לספוקי אף דנאמר דכשהשמד הוא להנאת עצמן שרי לפי שבזה איכא צדדין להחמיר למעיין דכן נראה לשונו דהגהות אשרי כמו שיעו"ש למדקדק היטב וכן הרב מהר"י הכהן איש ירושלמי הביאו הרב מרכבת המשנה נסתפק לעצמו הך ספיקא דכשהגזרה היא להנאת עצמן ולא זכר שר להגהות אשרי לפי שהבין שאין זה ספק ההגהות אשרי.<br><b> עוד</b> כתב הפר"ח בתוך הלשון וז"ל וקשה לי דא"כ דמיירי רבא בצינעה אמאי קאמר רבא ברישא קטול אספסתא וכו' עיי"ש הלשון פירוש לפירושו דכפי ההנחה שהניח דג' חלוקים יש מוכרח דסיפא דרבא איירי בצינעה א"כ ברישא ודאי שהוא בצינעה ג"כ והלא אפי' בקטול אספסתא לחודיה יעבור ואל יהרג וא"צ שיאמר ושדי לחיותא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ואם יחדוהו להם וכו'.</b> עיין כ"מ וכתב מרן עליו וז"ל ואני אומר שאין טענתו טענה על התוספתא וכו'. וכתב עליו הרב בעץ החיים דף ל"ט וז"ל וליתא דקושית הרמ"ך גם על התוספתא דאפי' בלא יחדוהו אמאי לא ימסרו אחד להציל כולם אחר דהוא והן נהרגין ולא שייך טעמא דמאי חזית והיינו דמסיים בתוספתא אמר ר' יהודה אימתי וכו' אלו דבריו. וכמה תמוהים דבריו במה שכתב דאף בלא יחדוהו כיון שהוא והן נהרגין לא שייך מאי חזית דאמאי לא שייך והא אמרינן למוסר הזה כדי להנצל כולהו מאי חזית דדמך ודחברך סומק טפי מהאי גברא שאתם מוסרים אותו אדרבא תמסרו אחד מכם וינצל אגביו זה באופן דלכל אחד איכא מאי חזית וכבר ביאר מרן בפירוש וז"ל בכל אחד (שירצה) [שירצו] למסור אותו איכא למימר להו מאי חזיתו שתמסרו את זה תמסרו אחד מכם ותנצלו את זה דמאי חזיתו וכו' גם מה שהביא מדברי ר"י בתוס' אין זה כוונת התוס' וכמו שאבאר.<br><b> והן</b> קדם אבאר דברי הרמ"ך ולא תיקשי ליה קושית מרן ז"ל הנה מ"ש הרמ"ך אע"פ שנמצא כן בתוספתא לאו היינו הירושלמי כמו שנראה מדברי מרן ממ"ש והיינו דקתני סיפא יחדוהו וכו' אבל ברישא וכו' אלא תוספתא אחרת פ"ז דתרומות והובאה בבראשית רבה פרשה צ"ד סימן ס' אחר שהביא הא דירושלמי דתני סיעה של בני אדם וכו' ואם יחדוהו וכו' אל יהרגו כולם וז"ל אמר ר"י במה דברים אמורים בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ אבל הוא מבפנים והן מבחוץ הואיל והוא והן נהרגין יתנו להן ואל יהרגו כולם כגון שהוא אומר ותבא האשה אל כל העם וכו' הואיל והוא נהרג ואתם נהרגים תנוהו להם ואל תהרגו כולכם ופירוש דהאי ברייתא כתב מהר"ש יפה שם וז"ל פירוש ת"ק קאמר ואם יחדוהו כשבע בן בכרי שיהא חייב מיתה הא לאו הכי אין נותנים אע"פ שיחדוהו ור"י פליג ואמר בד"א שיהא חייב מיתה בזמן שהוא מבפנים וכו' אבל כשכולם מבפנים כיון דסוף סוף כולם נהרגים יתנו להם המיוחד כי למה יסתכנו בעבורו בלא (הואיל) [הועיל] ומייתי ראיה מותבא וכו' שבאה בטענה זאת הואיל וכולכם נהרגים (תנהו) [תנוהו] להם וכו' וזו היא דעת הר"מ שפסק כריש לקיש דסמך על ברייתא זאת דמינה ילפינן שדעת ת"ק דקאמר והוא שיחדוהו רצונו לומר וחייב מיתה כשבע בן בכרי אלו דבריו בקצור נמצא לפי האמור שר"מ ז"ל סמך על התוספתא הלזו.<br><b> וזה</b> הוא פירוש דברי הרמ"ך אע"פ שנמצא בתוספתא כדבריו דהיינו האי תוספתא דפ"ז דתרומות דמינה מוכח פירושו דת"ק דצריך שיהיה חייב מיתה דוקא כדי למוסרו לא ידענא וכו' דהא מן הטעם דאמרו בש"ס ביהרג ואל יעבור משום מאי חזית וכו' וא"כ גם בשאינו חייב מיתה ליכא מאי חזית דמוטב שיהרג הוא ואל יהרגו גם הם ונמצא א"כ דטענת הרמ"ך על הר"מ הוא בהיכא דיחדוהו ומה מקום לדברי מרן ז"ל ועל פי קושית הרמ"ך ממילא אזלא לה הלצת הרב מהר"ש יפה בעד רבינו שפסק כת"ק דאי הכי קשיא.<br><b> עוד</b> כתב מרן וז"ל ופסק רבינו כריש לקיש אע"ג דמן הסתם לא קיי"ל כוותיה לגבי ר' יוחנן משום דהוי ספק נפשות דלא ימסרוהו ביד הגוים עכ"ל והקשה הרב בספר מקראי קודש דף ק"ו וז"ל וליתא דגם היכא דפליגי ר"י ור"ל וכו' בדיני נפשות פסקינן כר' יוחנן ומ"ש ספק נפשות לחומרא ליתא דמשום ספק נפשות דכולן הו"ל למפסק לקולא דימסרוהו והוי חומרא דאתי לידי קולא עוד קשה לסברת ר"י אמאי לא סיימה המשנה פ"ח דתרומות נשים וכו' דאם יחדוה ימסרוה ולר"ל ניחא ומחמת קושיא זאת שמעתי ממהר"מ גלאנטי דפסק רבינו כר"ל דמתני' מסייע ליה ועיין דף קכ"ו גם כן ובעץ החיים סדר ויגש. והנה הקושיא השניה לא קשיא במה שנדקדק דברי מרן שכתב ספק נפשות ולהחמיר שלא ימסרוהו בידם של גוים כלומר דהן אמת דהוי ג"כ ספק נפשות לכולן מ"מ הכא שאני דלא לימסרוהו בידם של גוים והוי קום עשה בידים וספק נפשות כזה להורגו בידים אזלינן לקולא גם מה שהקשה ממתני' דתרומות לר' יוחנן לענ"ד אדרבא הוי סייעתיה דאי כר"ל דאפי' יחדוה אי אפשר למוסרה ליתני עדיפא מינה אפי' ששאלו ביחוד לאשה אחת יטמאו כולן ואל ימסרוה אבל לר"י ניחא דנקט מתני' בדוקא ששאלו אחת מהן בלא יחוד ומשו"ה אל ימסרוה ומינה נשמע דאי יחדו אשה אחת ימסרוה ואל יטמאו כולן ומדיוקא נשמע ולא הוצרך תנא לבארו וא"כ מה מקום למה שהליץ המהר"מ גלאנטי ברם למה שהקשה ראשונה צריך לעיין אי פסק כר"י בדיני נפשות או לא וכעת לא מצאתי.<br><b> ובדברי</b> מהר"ש יפה שהבאתי גם במה שסיים וז"ל ויש מפרשים דגם בלא יחדוהו אמר ר' יהודה דאם הוא והן נהרגין (ימסרהו) [ימסרוהו] כתב עליו הרב בעץ החיים וז"ל וליתא דאי הכי דמדברי ר"י מוכח דשנים בעי ת"ק מה חידש ר"ל על הברייתא וכ"ת שלא נפרש כפירוש [ה]יש מפרשים א"ה אימא דר"י מפרש הכי ומנא לן דאילו הוה שמיע הך ברייתא הוה הדר ביה עכ"ל. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לק"מ דכמו דאמר דר"י לא ידע הך ברייתא כן נאמר דר"ל לא ידעה ומה שהובא בבראשית רבה ר' שמעון אמר כך אמר להם כל המורד וכו' והוא ריש לקיש וכמ"ש מהר"ש יפה הביטה וראה שלא הובאו דבריו כמו שהובאו בירושלמי ולפום גירסת הבראשית רבה הוא מתרץ לת"ק אבל בירושלמי שלא הובאו אלא דברי ת"ק אמרו ר' שמעון בן לקיש אומר והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי ודוק ולו יהי שנאמר (הוכי) [הכי] תימה שכתב הוא הוא שלא נפרש כפירוש יש מפרשים וכו' לא קשה ג"כ כי יש הפרש גדול בין לומר דאתא למעט פירוש הי"מ לכשנאמר דנפרש הכי דקשה טובא דאי לא יחדוהו היאך ימסרוהו.<br><b> והנה</b> בפירושא דהאי תוספתא שהבאנו לא נתקררה דעתי בכל הפירושים שראיתי בספרים הפירוש הראשון הוא למהר"ש יפה ז"ל שזכרנו ולענ"ד קשה דא"כ כשאמר ר' שמעון אומר כל המורד במלכות בית דוד חייב משמע דת"ק מדבר בשאין כאן חיוב מיתה ור"ש חידש זה ומה גם שאין בדברי ת"ק גלוי מזה וכמ"ש הכנסת הגדולה חלק יו"ד סי' קנ"ז הגהות ב"י אות מ"ז. עוד פירש הרב כנה"ג בתרי אנפי הראשון דבא לפרש דלא אמר ת"ק שאם יחדוהו כשבע בן בכרי נותנים להם אלא כשהוא והם מבפנים דלכולם תדבק הרעה אבל כשהוא מבפנים והם מבחוץ אפי' יחדוהו יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל ועל זה הקשה דא"כ הכי הו"ל למימר במה דברים אמורים בזמן שהוא והם מבפנים אבל הם מבפנים והוא מבחוץ אין נותנים לו ולא שר' יהודה אומר בהפך במה ד"א בזמן שהוא מבפנים והם מבחוץ אבל כשהוא והם מבפנים יתנוהו להם דמוכח מדבריו שבא להקל יותר מת"ק דלא בעינן יחדוהו אלא (כשהוא והם מבפנים) [כשהוא מבפנים והן בחוץ] אבל (אם הוא מבפנים והן מבחוץ) [כשהוא והם מבפנים] לא בעינן יחדוהו עוד פירש במה ד"א שבא ר"י לומר שלא אמר ת"ק שאם לא יחדוהו אין נותנין (לו) [להם] אלא כשהוא מבפנים והן מבחוץ אבל הוא והם מבפנים נותנים (לו) [להם] ואל יהרגו כולם אפילו בלא יחוד ולפי' זה קשה א"כ דאין כאן יחוד (אל) [את] מי מכולם יתנו דמאי חזיתו דדם דידכו סומק טפי מדם האחר וכן מהר"ש יפה דחה פי' זה מכח קושיא זאת ועוד קשה לפי' זה דא"כ מה מביא ראיה דכשהם כולם מבפנים דיתנו אף בלא יחוד מקרא דותבא האשה בחכמתה וכו' אימא דשאני התם דיחדוהו ושתים גרמא לו הנתינה היחוד וגם כן הוא והם מבפנים או היחוד הוא העיקר והיא גרמא המסירה אבל בסתם אפי' הוא והם בפנים לעולם אימא לך דאסור וכן הרגיש הרב כלי יקר לפי' זה בשמואל ב' פרק י"ח וניחא ליה ע"פ מ"ש בבראשית רבה פרשה צ"ד סי' ח' ותבא האשה אל כל העם בחכמתה אמרה להון אלף גוברין (בעו) [בעי] מינן ולא טב אלף גוברין מלחרבה מדינתכון אמרין (ליה) [לה] כל חד וחד ליהב לפום מאי דאית ליה (אמר) [אמרה] להו דילמא אגב פיוסא שביק צבחר עבדא נפשא כמה דאזלא מפייסא והדרא מאלף לחמש מאות עד למאה לעשרה לחד והוא אכסנאי ומנו שבע בן בכרי מיד ויכרתו את ראשו ע"כ וממאי דקא ס"ד למסור האלף או הת"ק ונתרצו למסור אלמא משמע שהוא מותר אפי' בסתם כיון דהוא והם מבפנים ונהרגים זהו שאמרו כמ"ש ותבא האשה בחכמתה ונתרצו לתת לה אלף או ת"ק וכו' ואפי' שלא נקבו בשמות ש"מ דכשהוא והם מבפנים אפי' בלא יחוד נותנים אלו דבריו.<br><b> ואחרי</b> נשיקת ידיו ורגליו חוץ דמלשון התוספתא אינו מורה כן דאחר שהביא הכתוב ותבא האשה וכו' הואיל והוא נהרג והן נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כולכם דמורה מלשון זה דהראיה לאו היא מקא ס"ד אלא מנתינת שבע בן בכרי ועוד יותר קשה שבתוספתא לא מייתי ההיא דרשא דהבראשית רבה ואיך נסמך עלה והביא קרא לחוד לראיה וקושטא קאי דההיא דרשא דדריש בבראשית רבה לאו היינו חכמת דין אלא חכמה חיצונית כמ"ש מהר"ש יפה ז"ל כי כן דרך החכם לבקש יותר ממה שבדעתו כדי שימעט בעין הנשאל אח"כ שאלתו ולא שהיה על פי הדין באופן שאין לפירוש זה מקום לנוח בדברי ר"י.<br><b> גם</b> מה שפי' הרב כנסת הגדולה בסוף דבריו וז"ל ולכן נראה לדרוך בדרך אחרת במה שנבין בדברי ת"ק דתחילה אמר יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל וסיים ואם יחדוהו כשבע בן בכרי נותנין לו ולא אמר ימסרו לו כמו שהתחיל ולא עוד אלא שר"י חוזר ללשון מסירה אימתי וכו' ימסרוהו להם ובהקדים מ"ש מהר"ש יפה על ההיא דירושלמי דעולא וכו' וסיים וזו משנת חסידים ואע"ג דפייסיה ואפייס הו"ל אונס כי אין אדם שליט בעצמו למחול על דמו ועוד דהיה פיתוי ר' יהושע בן לוי וכו' באופן שאפי' ע"י פיוס ופיתוי הויא מסירה וזה הוא טעם ת"ק שהיה משים חילוק בין מסירה מדעתו למסירה שלא מדעתו וזה טעם ת"ק (תני) [דתני] סיעה של בני אדם וכו' אל (ימסור) [ימסרו] להם בין מדעתו בין שלא מדעתו ואם יחדוהו כשבע בן בכרי נותנין להם כלומר ואפ"ה אל ימסרוהו להם בעל כרחו אלא מדעתו כמו שעשו בני יהודה בשמשון ולכן אינו מזכיר כאן מסירה משום דמסירה בעל כרחו אין מוסרין אפי' יחדוהו אלא דוקא מדעתו שיחדוהו ועל זה בא ר"י ופירש דברי ת"ק בד"א בזמן שהוא מבפנים והם מבחוץ כלומר בד"א שבעל כרחו אל ימסרוהו אפי' יחדוהו כשהוא מבפנים והם מבחוץ כמו בשמשון וכן הביא הגירסא רד"ק כמו שעשו בני יהודה בשמשון שהיה הוא לפנים מהסלע והם היו מבחוץ ואפי' שיחדוהו לא מסרוהו אלא מדעתו שנאמר השבעו לי אם תפגעו בי וכו' אבל הוא והם מבפנים דאם הם נהרגים אף הוא נהרג אפי' בעל כרחו מוסרים כמ"ש ותבא האשה וכו' ומסרוהו בעל כרחו ור"ש חולק אר"י וסובר דלא אמר ת"ק דאפי' יחדוהו אין מוסרין אותו בעל כרחו אלא כשאינו חייב מיתה אבל אם הוא חייב מיתה כשבע בן בכרי מוסרין אותו בעל כורחו בין הוא מבפנים והם מבחוץ ובין הוא והן מבפנים כל שיחדוהו והוא חייב מיתה מוסרין אותו בכל גוונא אלו דבריו ז"ל.<br><b> ולענ"ד</b> אחר נשיקת ידיו ורגליו גם פי' זה תמוה בעיני דודאי כדאפייסו ליה ואפייס לא חשיב איסור כלל אלא דלא מיקרייא חסיד אבל מן הדין מוסרין לו כמ"ש ר' יהושע בן לוי ולא משנה עשיתי והשיב לו אליהו וכי היא משנת חסידים וא"כ איך מחלק ועוד דא"כ אדרבא יותר היה צריך למינקט בלישניה הת"ק יהרגו כולם ואל יתנו נפש אחת דאפי' נתינה אסור כיון דאין כאן יחוד ולמה נקט לשון מסירה דמשמע מסירה גמורה והיה צודק לשון נתינה דנכנס בנתינה ויוצא בנתינה ואם יחדוהו נותנים לו ועוד כיון דלפי דברי ר"י לדעת ת"ק איירי האי ואם יחדוהו כנדון שמשון דהיה הוא מבפנים והם מבחוץ למה נקט כשבע בן בכרי הול"ל ואם יחדוהו כשמשון יתנוהו לו דשם הוה יחוד והוה הוא מבפנים והם מבחוץ ועוד למה לא השמיענו ת"ק כשהוא והן מבחוץ או מבפנים דימסרו אותו והאחרון הכביד דלפי דרכו דאיכא הפרש בין מסירה בעל כרחו לאפייסו ליה ואפייס דהיינו אם הוא מבפנים והם מבחוץ אי אפייסו לו נותנין אי לא בעל כרחו אל ימסרוהו ואי הוא והם מבפנים אף בעל כרחו ימסרוהו א"כ בנדון ריב"ל היה הוא והם מבפנים כמ"ש אכפין מדינתא וא"כ משו"ה היה יכול למוסרו בעל כרחו ואפ"ה אפייס ליה נמצא עשה הדרגה יותר מן הדין וזו היא מדת חסידות ואיך אמר לו אליהו וכי היא משנת חסידים והא עשה לפנים משורת הדין אלא ודאי קושטא קאי דבין מסירה בידים בין ע"י פיוס הכל חשיב מסירה ומהר"ש יפה בקושיתו חשב דהפיוס חשיב כמידת חסידות והשיב דחשיב מסירה ולא עשה מדת חסידות אלא שורת הדין וכמו שהשיב ר' יהושע בן לוי ולא משנה עשיתי וכו' ואי לא היה מפייס היה מוסרו בידים בעל כרחו והכל אחד ונמצא דגם פי' זה ליתא בהאי תוספתא.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דהאי בד"א דר"י לאו לפרש אתא אלא לחלוק וכסברת אצילי רברבי דסברי דההיא כללא דכל מקום שאמר ר"י אימתי ובמה לפרש דברי חכמים אינו אלא במשנה אבל לא בברייתא יעו"ש בספר יד מלאכי מערכה לקראת מערכה וסיים הוא ואין בידי להכריח יעו"ש כלל הכ"ף ואנא בריה קלה מכרענא לה מהכא דהיא ברייתא וליכא למפרשה אלא לחלוק והכי פירושו סיעה וכו' דת"ק חילק בין יחדוהו ללא יחדוהו דאי לא יחדוהו אין נותנים מטעמא דמאי חזית ואי יחדוהו נותנים ור"י חולק ואומר החילוק באופן אחר והוא דגם ביחדוהו יש הפרש אם ימסרוהו ללא ימסרוהו ואמר ר"י בד"א באף אם יחדוהו דאין נותנין אלא כשהוא מבפנים והם מבחוץ אבל כשהוא והם מבפנים נותנים ונקט תחילה איסור המסירה ואח"כ ההתר כסיגנון הת"ק ונמצא ר"י החמיר במסירה יותר מת"ק דלת"ק כשיחדוהו לעולם נותנין ולר"י צריך שיהיו כולם מבפנים והביא ראיה מותבא האשה אל העם בחכמתה דהיינו דהואיל והוא והן נהרגין תנוהו להם ואל תהרגו כולכם ובא השלישי ר"ש ואמר כך אמרה להם כל המורד במלכות בן דוד חייב מיתה אי חייב מיתה מוסרין אותו ואי לאו אין מוסרין אותו ופליג את"ק באופן דלאו כמו שחילק הת"ק בין יחדוהו ללא יחדוהו דלעולם גם ביחדוהו יש חילוק אי חייב מיתה מוסרין אותו ואי לאו אין מוסרין אותו כן נראה לי בפי' דהאי תוספתא.<br><b> ואחר</b> החיפוש ראיתי לרש"י בסנהדרין דף ע"ב על מאי דתנן התם יצא ראשו אין נוגעים בו דאין דוחין נפש מפני נפש דהוה ליה כילוד וא"ת מעשה דשבע בן בכרי הנה ראשו מושלך וכו' דדחו נפש מפני נפש התם משום דאפי' לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפסנה יואב והם נהרגים עמו אבל אם היה הוא ניצל אע"פ שהן נהרגין לא היו רשאין למוסרו אי נמי משום דמורד במלכות הוה והכי מפרש לה בתוספתא דתרומות עכ"ל הנך רואה דהני שני תירוצים דתירץ רש"י היינו דברי ר"י ודברי ר"ש דמורד במלכות היה וחייב מיתה ולפי מאי דפרישנא הו"ל לתרץ תירוץ אחר לדעת הת"ק דמחלק בין יחדוהו ללא יחדוהו דבלא יחדוהו אין נותנין וכאן שיצא ראשו וחשיב כילוד לא יחדוהו לו אלא דכדי להציל למקשה לילד רוצים להמית לולד ואין דוחין נפש מפני נפש ונמצא תירוץ שלישי לדעת ת"ק נראה דלא הבין כפירושינו אלא דהוא (אפרש) [יפרש] וכחד מן הפירושים שדחינו שהוא דר"י בא לפרש לת"ק דלא אמר שאם לא יחדוהו אין נותנים אלא כשהוא מבפנים והם מבחוץ אבל אם כולם מבפנים גם אם לא יחדוהו נותנים נמצא דהכל תלוי באם כולן נהרגין כמוהו ונמצא דליכא [תירוץ] שלישי אלא דפירוש זה דחוי מעיקרו וכדכתיבנא דכאן לא שייך יחוד בולד.<br><b> ואיך</b> שיהיה נמצא ס"ל לרש"י דלא פליגי ר"י ות"ק אלא ר"י בא לפרש דעת הת"ק דס"ל דיש הפרש בין הוא מבפנים והם מבחוץ לשכולם מבפנים דכשכולם מבפנים אף בלא יחדוהו נותנין אותו ולר"ש כל שחייב מיתה נותנין אף בלא יחדוהו ואם אינו חייב מיתה אין נותנין אף ביחדוהו ומן התימה על הרב (זרך) [זרע] ברך סדר ויגש שכתב וז"ל ומבואר שם ברש"י ורד"ק דבחייב מיתה כו"ע מודו דמותר ואפי' בלא יחדוהו וביחדוהו מותר אפי' אינו חייב מיתה כי פליגי באינו חייב מיתה ולא יחדוהו וחוץ דרש"י ורד"ק לא דברו כלל מזה אלא הביאו התוספתא כדמותה עוד דמרש"י שהבאנו נראה בפירוש דפליגי בזה למר אף בלא יחדוהו אם כולן נהרגין (יתנהו) [יתנוהו] ולמר דאם חייב מיתה יתנוהו והוא כתב דבחייב מיתה לכו"ע נותנים והא לר"ש יחוד לא מהני ועוד בלא יחדוהו ואינו חייב מיתה מי איכא מ"ד דימסרו למי ימסרו מאי חזית וכו' ואפי' בבן נח אסור כמ"ש הרב פרשת דרכים ומשנה למלך יעו"ש ודבריו נעלמו מני.<br><b> וע"פ</b> מחלוקת זה נראה שיובנו דברי הבראשית רבה פרק צ"א סי' ו' אמר לו יהודה אבא אם הולך בנימין עמנו ספק נתפס ספק לא נתפס ואם אינו הולך עמנו כולנו מתים ברעב מוטב תניח הספק ותתפוס את הודאי אמר מי מערב בו אמר לו אני שנא' אנכי וכו' ולכאורה הוא דבר תמוה אחר שאמר לו דברים של טעם איך שואל מי מערב אלא הכונה הכי הוא דהא פסק הרמב"ם כר"ש דדוקא אי חייב מיתה מוסרין ואי לא אין מוסרין אף דיחדוהו ולכן טוען יהודה דהכא אף דבנימין אינו חייב מיתה אפ"ה צריך ליתנו לו לפי שהוא ספק נתפס משא"כ אי אין אנו נותנין לו כולנו מתים ברעב ואיך נניח את הספק ונתפוס את הודאי ויעקב אבינו חשש להו דסבירא להו כת"ק דכל שיחדוהו אף שאינו חייב מיתה צריך למוסרו אלא דיראים מיעקב לומר דס"ל כת"ק לפי דיעקב לא סבירא ליה הכי ואינו נותנו לכן מודים לו בדין דהלכה כר"ש ומטעם אחר מוסרים לו כי הוא ספק נתפס ואיך יניח את הספק ותתפוס את הודאי ולזה שואל יעקב מי מערב כלומר תן לי ערב דהאמת הוא שהוא ספק נתפס ומטעם זה הוא דאתם רוצים למוסרו ולא דודאי נתפס ואפ"ה אתם רוצים למסרו כי אתם סוברים דהלכה כת"ק דכל שיחדוהו נותנין והשיב יהודה אנכי אערבנו וכו' נתן לו ערבון גמור לבל יתפס בודאי.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>עיין </b> מ"ש חכם בני בדברי המל"מ בספר אגורה באהלך דף ל"ח ול"ט.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..80a441432d0dcd6873da26ac769921d0d661fd56
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,95 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Human Dispositions
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות דעות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות דעות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ולא יתגלו ראשן.</b> נ"ב בתשובות רש"ל בתשובה סי' ע"ב דכיסוי הראש הוא מידת חסידות כדאיתא פרק כל כתבי אמר רב חסדא תיתי לי דלא סגינא ד' אמות בגילוי הראש והוא מידת חסידות כמו שאר הנך תיתי לי וכו' ודקדק מהר"ח אלגאזי בבני חיי דהרי איתא התם תיתי לי דקיימית מצות ציצית ומוכרח לפרש דאין זה ממידת חסידות אלא כפי' רש"י וכו' עכ"ל נראה דחיסור לשון יש כאן דאדרבא מפי' רש"י דהביא לסייעתיה הוי תברתיה דרש"י פירש תיתי לי דקיימית מצות ציצית וכן תיתי לי דקיימית מצות תפילין שלא הלכו ד' אמות בלא ציצית ותפילין והוא דקשיא ליה דמה מעלה היא להשלמים אלו דקיימו מצות ציצית ותפילין דמקרא מלא הוא ועוד וכי לא קיימו אלא מצוות אלו מכל התורה אלא ודאי דרצונם לומר שעשו מידת חסידות שלא הלכו ד' אמות בלא ציצית ותפילין דתפילין אף שמצוותן כל היום כיון דצריך גוף נקי כאלישע התירו שלא להניחם כל היום ואפי' בשעת תפילה אם אי אפשר ליזהר פטור ומשו"ה משבח עצמו שהיה מוזהר ולא היה נפטר ממצות תפילין ולא הלך ד' אמות בזולתן וכן בציצית שהיה יכול להפטר ממנו דהיינו שלא היה לובש לבוש בת ד' כנפות ואפ"ה לא היה פוטר עצמו ולא הלך ד' אמות בלא ציצית.
+<b> ולא יגלה בגדיו עד שישב.</b> וכן כתב בטור או"ח סי' ג' ולא יגלה עצמו וכו' וכתב עליו הרב יד אהרן וז"ל איני יודע אמאי השמיט הא דתמיד פרק א' תוב וגלי וכסי וקום דהיינו דאחר שעשה שיכסה קודם שיקום עכ"ל ולק"מ דחדא מכלל חברתה איתמר דכיון דכתבו דלא יגלה עד שישב מה לי תחילה מה לי סוף מידי הוא טעמא משום צניעות וכן בברכות דף ס"ב בעובדא דר' עקיבא קאמר ולמדתי דאין נפרעין מעומד אלא מיושב ולא עוד וה"ה דכיסה קודם עמידה וק"ל.
+<b> ואם נפנה אחורי הגדר וכו'. ואם נפנה בבקעה וכו'.</b> ועיין מ"ש מרן ועיין בטור או"ח סי' ג' דמזכה שטרא לבי תרי ותירץ הבית חדש דמאחר דאשכחן בבת רב חסדא דעבדא ליה לרבא כותא ומנחא ליה ידא ארישא אלמא דאחורי כותל נפנה מיד ומדחזינן דרב אשי שהוא בתרא קאמר בבקעה כל זמן שאין חבירו רואה פירועו הכי נקטינן עכ"ל ולא ידעתי מה ראיה מביא מבת רב חסדא דהתם שאני שהיה מתפחד מן המזיקין ואי אפשר בלא"ה ואינו מכריח ענין זה נגד הסכנה דמזיקים ואה"נ דיסברו דאחורי הגדר ג"כ צריך כדי שיתעטש ואינו שומע.<br><b> ובטור</b> או"ח סי' ג' כתב ולא יקנח בחרס משום כשפים ולא בעשבים יבשים ולא בצרור שקינח בו חבירו והכל מש"ס ואיני יודע למה השמיטם רבינו ורבינו ירוחם בנתיב י"ג כתב צרור וחרס מקנח בחרס וכתב עליו הב"ח וז"ל ויש לתמוה דשם לא קא עסיק בהלכות שבת אלמא דאפי' בחול יקנח בחרס וזה סותר לש"ס סוף פרק המוציא וצ"ע עכ"ל נראה מדבריו דאי הוה איירי בהלכות שבת ניחא אלא דלא איירי בהכי וזה אינו דאף בשבת בחרס לא משום סכנה וכמ"ש בש"ס ואולי רצונו לומר דהוה פרישנא דחרס דקאמר היינו אוגני כלים דלית בהו משום סכנה אלא משום כשפים לחוד ואין זה במשמעות דבריו ועכ"פ צ"ע.
+<b> ולעולם ילמד אדם עצמו להפנות וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ובדף ט"ו דברכות אמר ר"י הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע וכן כתב הטור באו"ח סי' ג' וכתב הב"ח יש מדקדקין אמאי לא קאמר נמי וילבש ציצית וי"ל דלא קתני לה משום דיכול ללובשו בלא ברכה וכו'.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דלא מזכיר ציצית לפי ששוכב עמו בלילה וכמ"ש מרן משם אומרו לקמן סי' כ"א ומכאן סייעתא למי שאמר כן לאפוקי דהמג"א לקמן סי' כ"א שהביא על שם האר"י דיש לשכב בלילה בטלית קטן והביא ראיה ושדי ביה נרגא ועוד נראה להביא ראיה מההיא דפרק התכלת דף מ"ג רב יהודה רמי וכו' ומברך עליה כל צפרא מדרמי קסבר מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא אמאי מברך כל צפרא וצפרא דקא ס"ד שלא היה פושטו בלילה והוי כיומא אריכתא דאין לילה מפסיק. וכמ"ש רש"י שם וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ב' סי' [יג] וז"ל ומשמע דמעיקרא היה סבור שלא היה פושטו בלילה יעו"ש ומאי דלא אסיק כן הוא מכח הקושיא ואה"נ דאין קפידה בזה הפך הכלבו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>לא ילך תלמיד חכם בקומה זקופה וכו'.</b> הכי איתא בברכות ו' דברים גנאי לת"ח וחד מינייהו הך ומ"מ קשה דאמרו שם בש"ס ואל יהלך בקומה זקופה דאמר מר המהלך בקומה זקופה אפי' ד' אמות כאילו דוחק רגלי שכינה דכתיב מלא כל הארץ כבודו נמצא דלא שנא ת"ח לא שנא עם הארץ דלפי הטעם שוין נינהו וכן אמרו בפ"ק דקידושין אמר רבי יהושע בן לוי אסור לילך בקומה זקופה שנא' מלא כל הארץ כבודו וכן הטור או"ח סי' ב' סתם וכתב ויקום וילך בכפיפת קומה (לכ"ע) [אכו"ע] וא"כ מוכרח דת"ח לאו דווקא דומיא דלשון גנאי דנקט דלאו דוקא דהא איסורא נמי איכא דזיל בתר טעמא וכן אמר ריב"ל בלשון איסור ואולי רבינו סירכיה דברייתא נקיט ועוד נראה דברייתא דתני גנאי לת"ח היינו אפי' פחות מד' אמות וריב"ל דאמר אסור דהיינו לכל אדם היינו ד' אמות אבל פחות לא ורבינו דאיירי בת"ח איירי אפי' פחות מד' אמות ומאי דאמר בש"ס בברכות דאמר מר רוצה לומר דמזה נמשך הגנאי לת"ח אפי' בפחות מד' אמות וזה דוחק דהו"ל לפרש דלת"ח פחות מד' אמות הוי גנאי וביותר מד' אמות ואפי' בד' אמות איכא איסורא ואפי' לעם הארץ.<br><b> ובטור</b> אחר שכתב אסור לילך בקומה זקופה סיים ויכסה ראשו ודקדק הרב בית חדש דמעיקרא הו"ל למימר דיכסה ראשו ואח"כ יאמר דיקום וילך וניחא ליה דאפשר בא להורות דאין להיזהר כלל בגילוי הראש כשיושב ולכן הפך את הסדר ויש לגמגם דכיון דטעמא הוי משום שכינה למעלה מראשו מה לי יושב מה לי מהלך ונראה דסירכיה דש"ס נקט דתחילה הביא שלא יהלך בקומה זקופה ואח"כ הא דגילוי הראש יעו"ש בקידושין.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>עד שיכהו.</b> ועיין מ"ש מרן עד והאי מילתא איסורא היא פירוש ואף דר' אליעזר שמותי הוא כיון דחזינן לרב דס"ל כוותיה וככללין דהלכה כרב באיסורי ומ"מ יש לגמגם דנפסוק כבן עזאי ואף דר"א ור' יהושע פליגי עליה כיון דמצינו לר' יוחנן דקאי כוותיה וי"ל דשאני הא דבן עזאי דהוי מטעם דהוי יחיד נגד רבים ואין הלכה כיחיד וטעם זה הוא יותר מוסכם מטעם דאין הלכה כר"א דשמותי הוא ועוד זאת דאי פסקינן בן עזאי והיינו כר' יוחנן גם ר"י הוי יחיד נגד רב ושמואל והוי יחיד נגד רבים ובזה לא אזלינן אחר הכלל הלכה כר' יוחנן לגבי רב וק"ל.<br><b> עוד</b> כתב מרן ואפי' תימא וכו'. פי' כאן איכא ספקא אי הלכה כבן עזאי אף דלא היה ראוי לפסוק כוותיה דהוי יחיד נגד רבים כיון דר"י קאי כוותיה או הלכה כר"א אף דשמותי הוא יען נדחה ר' יוחנן ונשאר רב ושמואל והלכה כרב מנקט לחומרא עדיף ועיין מהר"י הכהן במרכבת המשנה.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0c67a1673b2453bc1593f4d382d61b42bcf0d85b
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Human Dispositions/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,98 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Human Dispositions
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות דעות
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Human_Dispositions
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות דעות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ולא יתגלו ראשן.</b> נ"ב בתשובות רש"ל בתשובה סי' ע"ב דכיסוי הראש הוא מידת חסידות כדאיתא פרק כל כתבי אמר רב חסדא תיתי לי דלא סגינא ד' אמות בגילוי הראש והוא מידת חסידות כמו שאר הנך תיתי לי וכו' ודקדק מהר"ח אלגאזי בבני חיי דהרי איתא התם תיתי לי דקיימית מצות ציצית ומוכרח לפרש דאין זה ממידת חסידות אלא כפי' רש"י וכו' עכ"ל נראה דחיסור לשון יש כאן דאדרבא מפי' רש"י דהביא לסייעתיה הוי תברתיה דרש"י פירש תיתי לי דקיימית מצות ציצית וכן תיתי לי דקיימית מצות תפילין שלא הלכו ד' אמות בלא ציצית ותפילין והוא דקשיא ליה דמה מעלה היא להשלמים אלו דקיימו מצות ציצית ותפילין דמקרא מלא הוא ועוד וכי לא קיימו אלא מצוות אלו מכל התורה אלא ודאי דרצונם לומר שעשו מידת חסידות שלא הלכו ד' אמות בלא ציצית ותפילין דתפילין אף שמצוותן כל היום כיון דצריך גוף נקי כאלישע התירו שלא להניחם כל היום ואפי' בשעת תפילה אם אי אפשר ליזהר פטור ומשו"ה משבח עצמו שהיה מוזהר ולא היה נפטר ממצות תפילין ולא הלך ד' אמות בזולתן וכן בציצית שהיה יכול להפטר ממנו דהיינו שלא היה לובש לבוש בת ד' כנפות ואפ"ה לא היה פוטר עצמו ולא הלך ד' אמות בלא ציצית.
+<b> ולא יגלה בגדיו עד שישב.</b> וכן כתב בטור או"ח סי' ג' ולא יגלה עצמו וכו' וכתב עליו הרב יד אהרן וז"ל איני יודע אמאי השמיט הא דתמיד פרק א' תוב וגלי וכסי וקום דהיינו דאחר שעשה שיכסה קודם שיקום עכ"ל ולק"מ דחדא מכלל חברתה איתמר דכיון דכתבו דלא יגלה עד שישב מה לי תחילה מה לי סוף מידי הוא טעמא משום צניעות וכן בברכות דף ס"ב בעובדא דר' עקיבא קאמר ולמדתי דאין נפרעין מעומד אלא מיושב ולא עוד וה"ה דכיסה קודם עמידה וק"ל.
+<b> ואם נפנה אחורי הגדר וכו'. ואם נפנה בבקעה וכו'.</b> ועיין מ"ש מרן ועיין בטור או"ח סי' ג' דמזכה שטרא לבי תרי ותירץ הבית חדש דמאחר דאשכחן בבת רב חסדא דעבדא ליה לרבא כותא ומנחא ליה ידא ארישא אלמא דאחורי כותל נפנה מיד ומדחזינן דרב אשי שהוא בתרא קאמר בבקעה כל זמן שאין חבירו רואה פירועו הכי נקטינן עכ"ל ולא ידעתי מה ראיה מביא מבת רב חסדא דהתם שאני שהיה מתפחד מן המזיקין ואי אפשר בלא"ה ואינו מכריח ענין זה נגד הסכנה דמזיקים ואה"נ דיסברו דאחורי הגדר ג"כ צריך כדי שיתעטש ואינו שומע.<br><b> ובטור</b> או"ח סי' ג' כתב ולא יקנח בחרס משום כשפים ולא בעשבים יבשים ולא בצרור שקינח בו חבירו והכל מש"ס ואיני יודע למה השמיטם רבינו ורבינו ירוחם בנתיב י"ג כתב צרור וחרס מקנח בחרס וכתב עליו הב"ח וז"ל ויש לתמוה דשם לא קא עסיק בהלכות שבת אלמא דאפי' בחול יקנח בחרס וזה סותר לש"ס סוף פרק המוציא וצ"ע עכ"ל נראה מדבריו דאי הוה איירי בהלכות שבת ניחא אלא דלא איירי בהכי וזה אינו דאף בשבת בחרס לא משום סכנה וכמ"ש בש"ס ואולי רצונו לומר דהוה פרישנא דחרס דקאמר היינו אוגני כלים דלית בהו משום סכנה אלא משום כשפים לחוד ואין זה במשמעות דבריו ועכ"פ צ"ע.
+<b> ולעולם ילמד אדם עצמו להפנות וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ובדף ט"ו דברכות אמר ר"י הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע וכן כתב הטור באו"ח סי' ג' וכתב הב"ח יש מדקדקין אמאי לא קאמר נמי וילבש ציצית וי"ל דלא קתני לה משום דיכול ללובשו בלא ברכה וכו'.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דלא מזכיר ציצית לפי ששוכב עמו בלילה וכמ"ש מרן משם אומרו לקמן סי' כ"א ומכאן סייעתא למי שאמר כן לאפוקי דהמג"א לקמן סי' כ"א שהביא על שם האר"י דיש לשכב בלילה בטלית קטן והביא ראיה ושדי ביה נרגא ועוד נראה להביא ראיה מההיא דפרק התכלת דף מ"ג רב יהודה רמי וכו' ומברך עליה כל צפרא מדרמי קסבר מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא אמאי מברך כל צפרא וצפרא דקא ס"ד שלא היה פושטו בלילה והוי כיומא אריכתא דאין לילה מפסיק. וכמ"ש רש"י שם וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ב' סי' [יג] וז"ל ומשמע דמעיקרא היה סבור שלא היה פושטו בלילה יעו"ש ומאי דלא אסיק כן הוא מכח הקושיא ואה"נ דאין קפידה בזה הפך הכלבו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>לא ילך תלמיד חכם בקומה זקופה וכו'.</b> הכי איתא בברכות ו' דברים גנאי לת"ח וחד מינייהו הך ומ"מ קשה דאמרו שם בש"ס ואל יהלך בקומה זקופה דאמר מר המהלך בקומה זקופה אפי' ד' אמות כאילו דוחק רגלי שכינה דכתיב מלא כל הארץ כבודו נמצא דלא שנא ת"ח לא שנא עם הארץ דלפי הטעם שוין נינהו וכן אמרו בפ"ק דקידושין אמר רבי יהושע בן לוי אסור לילך בקומה זקופה שנא' מלא כל הארץ כבודו וכן הטור או"ח סי' ב' סתם וכתב ויקום וילך בכפיפת קומה (לכ"ע) [אכו"ע] וא"כ מוכרח דת"ח לאו דווקא דומיא דלשון גנאי דנקט דלאו דוקא דהא איסורא נמי איכא דזיל בתר טעמא וכן אמר ריב"ל בלשון איסור ואולי רבינו סירכיה דברייתא נקיט ועוד נראה דברייתא דתני גנאי לת"ח היינו אפי' פחות מד' אמות וריב"ל דאמר אסור דהיינו לכל אדם היינו ד' אמות אבל פחות לא ורבינו דאיירי בת"ח איירי אפי' פחות מד' אמות ומאי דאמר בש"ס בברכות דאמר מר רוצה לומר דמזה נמשך הגנאי לת"ח אפי' בפחות מד' אמות וזה דוחק דהו"ל לפרש דלת"ח פחות מד' אמות הוי גנאי וביותר מד' אמות ואפי' בד' אמות איכא איסורא ואפי' לעם הארץ.<br><b> ובטור</b> אחר שכתב אסור לילך בקומה זקופה סיים ויכסה ראשו ודקדק הרב בית חדש דמעיקרא הו"ל למימר דיכסה ראשו ואח"כ יאמר דיקום וילך וניחא ליה דאפשר בא להורות דאין להיזהר כלל בגילוי הראש כשיושב ולכן הפך את הסדר ויש לגמגם דכיון דטעמא הוי משום שכינה למעלה מראשו מה לי יושב מה לי מהלך ונראה דסירכיה דש"ס נקט דתחילה הביא שלא יהלך בקומה זקופה ואח"כ הא דגילוי הראש יעו"ש בקידושין.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>עד שיכהו.</b> ועיין מ"ש מרן עד והאי מילתא איסורא היא פירוש ואף דר' אליעזר שמותי הוא כיון דחזינן לרב דס"ל כוותיה וככללין דהלכה כרב באיסורי ומ"מ יש לגמגם דנפסוק כבן עזאי ואף דר"א ור' יהושע פליגי עליה כיון דמצינו לר' יוחנן דקאי כוותיה וי"ל דשאני הא דבן עזאי דהוי מטעם דהוי יחיד נגד רבים ואין הלכה כיחיד וטעם זה הוא יותר מוסכם מטעם דאין הלכה כר"א דשמותי הוא ועוד זאת דאי פסקינן בן עזאי והיינו כר' יוחנן גם ר"י הוי יחיד נגד רב ושמואל והוי יחיד נגד רבים ובזה לא אזלינן אחר הכלל הלכה כר' יוחנן לגבי רב וק"ל.<br><b> עוד</b> כתב מרן ואפי' תימא וכו'. פי' כאן איכא ספקא אי הלכה כבן עזאי אף דלא היה ראוי לפסוק כוותיה דהוי יחיד נגד רבים כיון דר"י קאי כוותיה או הלכה כר"א אף דשמותי הוא יען נדחה ר' יוחנן ונשאר רב ושמואל והלכה כרב מנקט לחומרא עדיף ועיין מהר"י הכהן במרכבת המשנה.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3b51fff9cfe7475c197203938316b6fccce72e32
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,50 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Repentance
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תשובה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תשובה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>איש או אשה וכו'.</b> כתב מרן מצאתי כתוב וכו'. ונעלם ממנו מ"ש רבינו בספר המצות מ"ע ע"ג.
+<b> וכן החובל בחבירו וכו'.</b> ועיין מ"ש מרן בזה. וקשה לי דרבינו לא נגע בה משום בקשת מחילה אלא משום וידוי ובפירוש כתב עד שיתודה ולא כתב עד שיבקש מחילה ואיך כתב משנה בהחובל ועוד קשה דאי כמו שהבין הוא הוי הפך ממ"ש פ"ה מהל' חובל ומזיק וז"ל אינו דומה מזיק חבירו בגופו לממונו יעו"ש הרי בפירוש דכתב דחובל בממונו כיון שהחזיר ההזק אין צריך שיבקש מחילה והוא הפך מכאן ואין לומר דבלא"ה קשה מיניה וביה מהך לישנא דחובל ומזיק למ"ש פ"ב מהלכות אלו יעו"ש דקאמר בפירוש החובל ממון חבירו אע"פ (שחזר) [שהחזיר] ממון צריך שיבקש ממנו מחילה ואילו בחובל ומזיק מוכח הפך דלזה כבר הקשה הלח"מ ותירץ יעו"ש ותירוצו ניחא לפי מה שהקשה הלח"מ אבל מכאן להלכות חובל לא שייך אותו תירוץ וא"כ קשה לדעת מרן ועיין להרב מקראי קודש כתב על תירוץ הלח"מ וז"ל ליתא דאי הכי כשאמר אינו דומה וכו' למזיק ממונו לפלוג הכל בממון. ולענ"ד לא קשיא דהא רבינו פסק המשנה דאיירי בחובל גופו ולזה מתנה דוקא כשחובל גופו אבל ממונו כיון ששילם א"צ עוד מחילה וא"כ נקט דינא דמתני' תחילה ואחר כך דין מחודש.<br><b> נחזור</b> לדברי מרן לפי דעתו עוד קשה דהדין כפול דכיון דכתב כן כאן למה חזר וכתבו בפרק ב' ולענ"ד דברי רבינו פשוטים ולא נגע משום בקשת מחילה אלא משום וידוי ודבריו הם מכילתא סדר נשא והביאה בספר המצות לרבינו ובחינוך סדר הנזכר יעו"ש. ואיהו ז"ל דלא ירד להכי והבין שדבריו הם ממתני' דקמא כתב צ"ע וכו' ודבריו צ"ע ואחר זמן רב ראיתי להרב בעל קול יעקב בגליון רבינו כתב על דברי מרן אלו שכתב צ"ע וכו' עיין בספרי ובב"ק דף ט"ו ע"א עכ"ל נראה דכונתו להשיגו דשם בב"ק ובסיפרי מוקי לקרא דמכל חטאת האדם בנזיקין יעו"ש ואיך כתב מרן כן ולפי מאי דכתיבנא לעיל כונת מרן ז"ל הוא כלפי מה שהבין דרבינו איירי במחילה קשה לי איך כתב זה מכל חטאת האדם ודוק.
+
+Halakhah 2
+
+<b>שעיר וכו'.</b> ועיין מ"ש מרן ומכלל דבריו כתב וז"ל אליבא דנפשיה הוא דקאמר וכו' ולא מפליג וכו' ללא ניתק וכו' עכ"ל נתקשינו אני ובני יצחק יצ"ו דאיך הוה אפשר לחלק והא דבריו אלה הם בפירוש דמתני' דתני לישנא יתירא עשה ול"ת וכו' ואי יפרש דלא תעשה ר"ל הניתק לעשה א"כ נשאר דלא תעשה דלא ניתק לעשה דהוו דומיא דכריתות ומיתות בי"ד וא"כ קשה אדתני מתני' כריתות ומיתות בי"ד לישמועינן חידוש אפי' ל"ת כיון דלא ניתק לעשה אלא ודאי דמאי דתני מתני' ל"ת היינו אפי' לא ניתק לעשה ואפ"ה הוי קיל (בעשה) [כעשה] ודוק ועיין בבית ועד דף מ"ה.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וצריך לפרט וכו'.</b> עיין מ"ש מרן וז"ל וההיא שנויא מצי אתי כר' עקיבא ופסקה רבינו לההיא שינויא וכו' עכ"ל וקשה דכאן כתב דפסק רבינו כר' נחמן ומרן גופיה כתב לקמן בה"ה כשני התירוצים התי' ונמצא דלא פליגי א"כ כאן בה"ג הו"ל למימר דפסק כר' יהודה בן בבא לפי ששני התירוצים אזלי כר' יהודה בן בבא לפי דבריו לקמן מה שאין כן לר"ע דלא אתי אלא כתירוצו דר' נחמן ודוק.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אע"פ שהתשובה וכו'.</b> עיין להרב פרשת דרכים דף כ"ט מה שדקדק ולענ"ד נראה כדעת מרן שדברי רבינו אינם ענין לדר' יצחק אלא דר' שמואל בר אונא ואוקימתא דש"ס שם דהיינו דצבור נענים אפי' בגזר דין גם בשאר ימות השנה ויחיד בגזר דין דוקא בעשרת הימים שבין ר"ה ליוה"כ אבל בדליכא גזר דין אפי' בשאר ימות השנה נענים וכן נראה ג"כ מדף ט"ז ע"ב דאמר ר' יוחנן גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם ומותיב ליה מברייתא דשב וכו' לא שב בנתיים אפילו הביא כל אילי נביות אין מוחלין וזהו שכתב רבינו אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם דאפשר שלא יהיה גזר דין ויועיל בעשרת הימים וכו' היא יפה ביותר וכו' כי אפי' שיש גזר דין נענה בד"א ביחיד אבל בצבור אפי' בשאר הימים יועיל גם לאחר גזר דין.
+<b> אבל צבור וצועקין בלב שלם הם נענים וכו'.</b> מקשים הספרים מההיא דפ"ק דתענית דאמר ר' אמי אין תפילתו של אדם נשמעת וכו' הא ביחיד הא בצבור נמצא דצבור אין צריכין לב שלם היפך רבינו ז"ל ולענ"ד נראה דרבינו איירי כאן באיכא גזר דין ומשו"ה אפי' צבור צריך לב שלם משא"כ בש"ס שם איירי דליכא גזר דין ואין להקשות דא"כ שם בש"ס אדתירצו הא ביחיד הא בצבור לוקמא הא בדאיכא גזר דין הא בדליכא גזר דין דלישנא דר' אמי דאמר אין תפילתו של אדם נשמעת משמע אפילו בדליכא גזר דין ומשו"ה תירצו הא ביחיד הא בצבור ור' אמי איירי בקודם גזר דין.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5ba5f646a8b00620791df9d38787f8283d2645a4
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Repentance/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,53 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Repentance
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תשובה
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Repentance
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תשובה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>איש או אשה וכו'.</b> כתב מרן מצאתי כתוב וכו'. ונעלם ממנו מ"ש רבינו בספר המצות מ"ע ע"ג.
+<b> וכן החובל בחבירו וכו'.</b> ועיין מ"ש מרן בזה. וקשה לי דרבינו לא נגע בה משום בקשת מחילה אלא משום וידוי ובפירוש כתב עד שיתודה ולא כתב עד שיבקש מחילה ואיך כתב משנה בהחובל ועוד קשה דאי כמו שהבין הוא הוי הפך ממ"ש פ"ה מהל' חובל ומזיק וז"ל אינו דומה מזיק חבירו בגופו לממונו יעו"ש הרי בפירוש דכתב דחובל בממונו כיון שהחזיר ההזק אין צריך שיבקש מחילה והוא הפך מכאן ואין לומר דבלא"ה קשה מיניה וביה מהך לישנא דחובל ומזיק למ"ש פ"ב מהלכות אלו יעו"ש דקאמר בפירוש החובל ממון חבירו אע"פ (שחזר) [שהחזיר] ממון צריך שיבקש ממנו מחילה ואילו בחובל ומזיק מוכח הפך דלזה כבר הקשה הלח"מ ותירץ יעו"ש ותירוצו ניחא לפי מה שהקשה הלח"מ אבל מכאן להלכות חובל לא שייך אותו תירוץ וא"כ קשה לדעת מרן ועיין להרב מקראי קודש כתב על תירוץ הלח"מ וז"ל ליתא דאי הכי כשאמר אינו דומה וכו' למזיק ממונו לפלוג הכל בממון. ולענ"ד לא קשיא דהא רבינו פסק המשנה דאיירי בחובל גופו ולזה מתנה דוקא כשחובל גופו אבל ממונו כיון ששילם א"צ עוד מחילה וא"כ נקט דינא דמתני' תחילה ואחר כך דין מחודש.<br><b> נחזור</b> לדברי מרן לפי דעתו עוד קשה דהדין כפול דכיון דכתב כן כאן למה חזר וכתבו בפרק ב' ולענ"ד דברי רבינו פשוטים ולא נגע משום בקשת מחילה אלא משום וידוי ודבריו הם מכילתא סדר נשא והביאה בספר המצות לרבינו ובחינוך סדר הנזכר יעו"ש. ואיהו ז"ל דלא ירד להכי והבין שדבריו הם ממתני' דקמא כתב צ"ע וכו' ודבריו צ"ע ואחר זמן רב ראיתי להרב בעל קול יעקב בגליון רבינו כתב על דברי מרן אלו שכתב צ"ע וכו' עיין בספרי ובב"ק דף ט"ו ע"א עכ"ל נראה דכונתו להשיגו דשם בב"ק ובסיפרי מוקי לקרא דמכל חטאת האדם בנזיקין יעו"ש ואיך כתב מרן כן ולפי מאי דכתיבנא לעיל כונת מרן ז"ל הוא כלפי מה שהבין דרבינו איירי במחילה קשה לי איך כתב זה מכל חטאת האדם ודוק.
+
+Halakhah 2
+
+<b>שעיר וכו'.</b> ועיין מ"ש מרן ומכלל דבריו כתב וז"ל אליבא דנפשיה הוא דקאמר וכו' ולא מפליג וכו' ללא ניתק וכו' עכ"ל נתקשינו אני ובני יצחק יצ"ו דאיך הוה אפשר לחלק והא דבריו אלה הם בפירוש דמתני' דתני לישנא יתירא עשה ול"ת וכו' ואי יפרש דלא תעשה ר"ל הניתק לעשה א"כ נשאר דלא תעשה דלא ניתק לעשה דהוו דומיא דכריתות ומיתות בי"ד וא"כ קשה אדתני מתני' כריתות ומיתות בי"ד לישמועינן חידוש אפי' ל"ת כיון דלא ניתק לעשה אלא ודאי דמאי דתני מתני' ל"ת היינו אפי' לא ניתק לעשה ואפ"ה הוי קיל (בעשה) [כעשה] ודוק ועיין בבית ועד דף מ"ה.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וצריך לפרט וכו'.</b> עיין מ"ש מרן וז"ל וההיא שנויא מצי אתי כר' עקיבא ופסקה רבינו לההיא שינויא וכו' עכ"ל וקשה דכאן כתב דפסק רבינו כר' נחמן ומרן גופיה כתב לקמן בה"ה כשני התירוצים התי' ונמצא דלא פליגי א"כ כאן בה"ג הו"ל למימר דפסק כר' יהודה בן בבא לפי ששני התירוצים אזלי כר' יהודה בן בבא לפי דבריו לקמן מה שאין כן לר"ע דלא אתי אלא כתירוצו דר' נחמן ודוק.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אע"פ שהתשובה וכו'.</b> עיין להרב פרשת דרכים דף כ"ט מה שדקדק ולענ"ד נראה כדעת מרן שדברי רבינו אינם ענין לדר' יצחק אלא דר' שמואל בר אונא ואוקימתא דש"ס שם דהיינו דצבור נענים אפי' בגזר דין גם בשאר ימות השנה ויחיד בגזר דין דוקא בעשרת הימים שבין ר"ה ליוה"כ אבל בדליכא גזר דין אפי' בשאר ימות השנה נענים וכן נראה ג"כ מדף ט"ז ע"ב דאמר ר' יוחנן גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם ומותיב ליה מברייתא דשב וכו' לא שב בנתיים אפילו הביא כל אילי נביות אין מוחלין וזהו שכתב רבינו אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם דאפשר שלא יהיה גזר דין ויועיל בעשרת הימים וכו' היא יפה ביותר וכו' כי אפי' שיש גזר דין נענה בד"א ביחיד אבל בצבור אפי' בשאר הימים יועיל גם לאחר גזר דין.
+<b> אבל צבור וצועקין בלב שלם הם נענים וכו'.</b> מקשים הספרים מההיא דפ"ק דתענית דאמר ר' אמי אין תפילתו של אדם נשמעת וכו' הא ביחיד הא בצבור נמצא דצבור אין צריכין לב שלם היפך רבינו ז"ל ולענ"ד נראה דרבינו איירי כאן באיכא גזר דין ומשו"ה אפי' צבור צריך לב שלם משא"כ בש"ס שם איירי דליכא גזר דין ואין להקשות דא"כ שם בש"ס אדתירצו הא ביחיד הא בצבור לוקמא הא בדאיכא גזר דין הא בדליכא גזר דין דלישנא דר' אמי דאמר אין תפילתו של אדם נשמעת משמע אפילו בדליכא גזר דין ומשו"ה תירצו הא ביחיד הא בצבור ור' אמי איירי בקודם גזר דין.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cef31c4fcb5f3fd33ae62a59dbcdacceeac6eefd
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,168 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Torah Study
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נשים וכו'.</b> ועיין מ"ש הלח"מ והוא תימה איך הביא ההיא דמדרבנן למ"ש רבינו דאיירי מדאורייתא וצ"ל דקאי לקמן ה"ו דשם שייכי דברי הלח"מ אלו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כשם וכו'.</b> ועיין מ"ש הלח"מ ולענ"ד י"ל דקא בעי עד היכן ורצונו לומר עד כמה דורות יש חיוב להקדימן ואמר עד בן בנו דיותר מכן אין דין קדימה והוא ממש כברייתא דתני דחייב ללמד את בן בנו תורה ומפרש רבינו דהך חיובא הוא להקדים דלקריאה לכל העולם חייב ללמד וכדכתב רבינו ולפי"ז תורה יוצאה דלא כמ"ש מרן דמסתברא דגם בן בנו חייב להקדימו לזולתו.<br><b> עוד</b> כתב הלח"מ וז"ל ועוד קשה אמאי לא תירצו בש"ס וכו' יעו"ש וי"ל דדחיקא ליה להש"ס לומר דעד היכן קאי לשכר דלא נרמז בשום דוכתא שצריך להשכיר מלמד כי היכי דתבעי בפשיטות ברמז.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>מכניסין וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל ולפי מ"ש התוס' שם בכתובות דף ג' ד"ה בר שית דהיינו בר שית ויום אחד וכו' והכריחו כן בהכרח גמור אזלא לה לתירוץ מרן.
+
+Halakhah 3
+
+<b>מלמד התנוקות וכו'.</b> ועיין מ"ש הלח"מ ותמיה לי עליו טובא דרש"י דבריו כמ"ש ר"ח שכתב דף כ"א ע"א דגריס ולא דייק שלומד הרבה ולא דייק בלמוד התנוקות שלא ישתבשו ע"כ ואהא מייתי עובדא דיואב וכו' הרי בפירוש כפי' ר"ח דמאי דלא דייק הוא בלימוד התינוקות.
+
+Halakhah 4
+
+<b>וכל אשה לא תלמד תנוקות וכו'.</b> ועיין מ"ש מרן ונראה דדוקא בהיות אשתו עמו שמשמרתו הוא דשרי ברם בשאינה שרויה אצלו בבית הספר אסור וקשה דהרי רבינו פרק כ"ב מאיסורי ביאה הי"ג כתב וז"ל ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה אצלו בבית הספר:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים וכו'.</b> דבריו לכאורה הם היפך ש"ס ערוך וכבר העיר הלח"מ בזה ומה שתירץ נ' בזה דרבינו סבור דלעולם צריך שיהיו שוין דהיינו או שניהם על גבי קרקע או שניהם על המטה וכמ"ש ר' אבהו וכו' ואפ"ה התלמידים מעומד והרב מיושב משום דמה שיושב אינו למעלתו אלא שצריך ישוב הדעת לערוך הדברים ולהבינם ואין זו מעלה אבל כשהוא יושב והתלמידים יושבים אלא שהוא על הכסא והתלמידים ע"ג קרקע אז מעלה הוא לו ופחיתות לתלמידים ויש לעיין בתירוץ זה דמ"ש דהרב יושב והתלמידים לא אדרבא אפכא מסתברא דיותר צריך ישוב הדעת לתלמיד מהרב ולתלמידים לא עבדינן תקנתא ולרב עבדינן ועוד דבש"ס שתירצו לרומיא דקראי רכות מעומד קשות מיושב קאי למשה נמצא דמסתברא לעשות לתלמידים תקנתא ועוד יש להקשות דכיון דמוכרח לרב לישב מכח שצריך לערוך הדברים ולהבינם א"כ ישבו גם התלמידים משום ואתה פה עמוד עמדי וכי יש איסור בדבר אם ישבו ועיין ישוב לזה בנחלת יעקב סדר יתרו על פסוק מדוע אתה יושב לבדך.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>שלשה שהיו מהלכין בדרך וכו'.</b> ועיין להרב מקראי קודש דף ק"ח ולהרב אש דת דף ט"ז וספר חנן אלהים דף קל"א מה שהקשו דלמה השמיט דאי השמאל פנוי גם במצדד אסור לימין וכפי' רש"י יעו"ש בדבריהם באורך. ולענ"ד רבינו לא מפרש כפירוש רש"י אלא באופן אחר כשמשני בש"ס דמצדד אצדודי הכי פירושו דמ"ש גדול מימינו וכן גבריאל בימינו היה במצדד אבל מי שהוא בשמאל גם בלא מצדד שרי וכן הא דשרי במצדד בימין הוי גם אם השמאל פנוי ומאי דנקטו בברייתא שלשה לאו דוקא ולפ"ז מאי דתניא בעירובין דף נ"ד נסתלק אהרן וישב לשמאל משה ולא ישב בימין במצדד אצדודי היינו משום שהיו יושבים סמוך לכותל ולא שייך מצדד לפי דאי אפשר בלא"ה וחיליה דרבינו לפרש הכי נגד פי' רש"י ממתני' דתמיד ופסקה רבינו ריש פ"ה מכלי המקדש בזמן שכהן גדול היה רוצה להקטיר היה עולה בכבש והסגן בימינו והתם צד שמאל פנוי ואפ"ה כיון דמצדד אצדודי שרי ורש"י יתרץ לזה כיון דאח"כ כשהיה באמצע הכבש היה אוחזו בימינו וכיון שלאותו הכרח אח"כ צריך שיהיה לימינו מתחילה היה לימינו ורבינו לא ניחא ליה בהכי.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>המכשיל את העור.</b> וכתב הר"א כגון המכה בנו גדול ע"כ וכתב מרן ויש לתמוה דלמה פירש דבר זה יותר מכל הדברים המוזכרים כאן ואפשר דרצונו לומר אף שבש"ס לא נזכר אלא מכה בנו גדול יפה כיון רבינו לכתוב מכשיל את העור ללמדנו דמכה בנו גדול לאו דוקא וזהו שכתב הר"א כגון המכה בנו גדול.<br><b> והנה</b> דבריו אלה דוחק ולענ"ד נראה כוונת הראב"ד והן קדם אבאר דעתי במאי דנסתפק הרב יד מלאכי סימן שס"ז היכא דנתן מכשול לפני אדם ולא נכשל מי נימא כיון דנתן המכשול אף דלא נכשל עבר אלפני עור או דילמא כיון דלא נכשל לא עבר אף שכיון להכשילו ואיהו לדידיה החליט המאמר דעבר מההיא דואלו מגלחין דף י"ז ע"א דאמתא דרבי חזיא לההוא גברא דמחי בנו גדול שמתיה דקא עבר אלפני עור דתניא וכו' ופי' רש"י דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו ונמצא מכשילו הרי דמיד דמכה לבנו עובר אף שאפשר שלא יבעט ושוב נרגש מש"ס קידושין דף ל"ב דאיתא שם רב הונא קרע שיראי באנפי בריה וכו' ודילמא רתח וקא עבר אלפני עור ומשני דמחיל ליה ומלישנא דילמא רתח וכו' משמע דכל (עיור) [היכא] דלא רתח לא עבר היפך ההיא במו"ק ונדחק בישובו והעלה כמו שהבין בההיא דמו"ק.<br><b> וכשאני</b> לעצמי לא כן אדמה ואדרבה נהפוך דכל עוד דלא נכשל אף שכיון המכשיל להכשילו אינו עובר וכפשטא דש"ס דקידושין דקאמר ודילמא רתח וקעבר אלפני עור דמשמע בהדיא דדוקא כשרתח עובר המכשיל שהוא אביו ואי לא לא דמעולם לא מצינו עונש בישראל על המחשבה כידוע ומ"ש באלו מגלחין אין ראיה משם כלל וה"ק התם אמתיה דרבי חזיה לההוא גברא דמחי בנו גדול שמתיה דקא עבר אלפני עור דתניא ולפני עור זה המכה וכו' והיינו טעמא [שמא] מבעט באביו ונמצא מכשילו ופירוש דברייתא הוי דהמכה בנו גדול עובר היכא דמבעט וקמ"ל ברייתא דאף דהאב מכוין להוכיחו וליסרו ולהדריכו בדרך ישר אפ"ה כיון שהוא גדול ומתוך כך יבא לבעט איכא איסורא דלפני עור ולעולם היכא דמבעט ואמתיה דרבי דשמתיה מיד אף דלא חזא דביעט משום דהכה לבנו ולא חשש שמא יבעט ודעתו אף שיבעט ואף [דאפשר] דלא יבעט ואז אינו עובר מ"מ כיון דלא חשש לשמא יבעט ראוי לשמתא ואיהו עבד הכי להכותו אף דיבעט והרי זה דומה למי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דצריך כפרה וסליחה והרי זה כיון ג"כ (למכשיל) [להכשיל] אף שלא נכשל ראוי לשמתו וצריך סליחה וכפרה ומ"מ הלאו אינו עובר אם לא נעשה האיסור דהיינו שנכשל חבירו במה שנתן המכשול לפניו.<br><b> ומה</b> שהביא ראיה מהרב זקן אהרן וסיים עליו הרי תנא דמסייע לי דלא שייך איסור דולפני עור אלא קודם שחטא וכו' לא הבנתיו דודאי הכי הוא דאם חטא כבר ליכא לפני עצמו ואנו עסוקים היכא דלא נכשל והוא ענין אחר ומה שסייע לעצמו מדברי מהר"א ששון סי' קס"ב מדין רבית דעובר מיד בשעת ההלואה אף שאפשר לא יתן וכו' יעו"ש הא קא יהיב טעמא דגלי קרא דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך וכו' וא"כ איך יליף מהתם ועוד אפשר דכוונתו דלעולם אם לא לקח ריבית אינו עובר אלא כשלקח משעת ההלואה הוא עובר וכעת אין הספר בידי לראות דבריו ואיך שיהיה דעתי בל עימו אלא דכל דלא נכשל אינו עובר המכשיל אלפני עור אבל הא מיהא בר שמתא הוא ונראה דזו היא דעת הר"א בהשגה שכתב כגון המכה בנו גדול כלומר דהאי שמתא לאו במכשיל את העור דהיינו שעבר אלפני עור אלא אף באינו מכשילו אלא עשה מעשה שאפשר שיוכשל העור כגון מכה בנו גדול בר שמתא הוא וכעובדא דאמתה דרב ורבינו אפשר דזו היא כוונתו ג"כ אלא שאין לשונו מבורר ויגיד עליו ריעו מ"ש פ"ו מהל' ממרים ה"ט שכתב והמכה בנו גדול מנדין אותו שהרי הוא עובר אלפני עור לא תתן מכשול ומשו"ה הר"א ז"ל כתב לשונו כמו פירוש לדברי רבינו.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מנודה אסור לספר ולכבס כאבל כל ימי נידוייו.</b> ולא כתב אי אסור בתשמיש המיטה או לא וכתב מרן בב"י חלק יו"ד סי' של"ד דס"ל כהרי"ף לקולא כיון דלא אפשיטא בש"ס יעו"ש וכן הביא הטור שדעת הרי"ף והרא"ש להקל יעו"ש ואין זה כ"כ הכרח בדעתם דס"ל להקל אי משום שכתבו וכל הני בעיי דלא אפשיטא להקל לא קיימי לבעיית המנודה דמנודה מהו בתשמיש המיטה אלא לשאר בעיי דלעיל דסלקן בתיקו וראיה דכתבו כן בבעיי דלעיל ואי דעתם גם בהאי בעיא הו"ל לכתוב כן לקמן אחר הך בעיא דמנודה מהו בתשמיש המטה זאת ועוד דמלישנא דכתבו כל הני בעיי דסלקן בתיקו נראה דדוקא הנהו דלעיל דסלקן בתיקו ולא הא דתשמיש המטה דלא נאמרה בה האי לישנא דתיקו ואחרונה הכביד דברי הרא"ש שהראנו החכם השלם שלמה בן עזרא נר"ו בנדרים דף כ' ע"ב גבי בני תשע מדות וחד מינייהו בני נידוי וכתב הרא"ש אם הוא או היא מנודין ואסורין בתשמיש המטה וה"ה נמי אבל אלא מילתא דשכיחא נקט הרי דעשה נידוי ואבל חד וכתב דאסורין ואיך אפשר לומר דפסק להקל אלא ודאי דלא קאי להאי בעיא דתשמיש המטה ולולי דבריו היינו אומרים דהנך ט' מידות לאו איסורא ממש נינהו אלא כמו עניני עזות ודברים מכוערים ברם לדידיה דפירש כן צ"ל דנפשטא הבעיא (בהא) [מהא] דנדרים והש"ס לא חש לפשוט ממנו דהוי אמורא וצ"ע.<br><b> ונראה</b> לישב דהטור לא הוה ליה דברי הרא"ש הנ"ל דנדרים שכתב באו"ח סי' ר"מ וז"ל בני נידוי בני נידה אע"פ שאינו ממזר מן התורה ויש מפרשים שאם [הם] בנידוי או הוא או היא שאסורים בתשמיש המטה וה"ה אם אחד משניהם אבל עכ"ל ואי הוה גרסי כן בהרא"ש הו"ל למימר ואדוני אבי פירש פי' וכן מרן שם לא כתב שהם דברי הרא"ש נראה דלא הוו גרסי כן ומ"מ לא ימלט מן הגמגום בזה ושוב אחר זמן רב ראיתי לרבינו פרק כ"א מהל' איסו"ב הי"ב כתב וכן אסרו חכמים שלא ישמש וכו' ולא כשהיה אחד מהם מנודה וצריך לעיין גם אחר זמן רב מזה ראיתי סוף משנה ב' מפי"ד דמסכת (טהרות) [נגעים] דתני הכי נכנס לפנים מן החומה מנודה מביתו ז' ימים ואסור בתשמיש המטה וצריך לעיין גם בזה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>והשגת </b> הר"א. עיין בספרי תועפות ראם דף כ"ד ע"א.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d20bf92d26bf551ace2fc169692fee5dd017d8d0
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Madda/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Torah Study/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,171 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Torah Study
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Torah_Study
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>נשים וכו'.</b> ועיין מ"ש הלח"מ והוא תימה איך הביא ההיא דמדרבנן למ"ש רבינו דאיירי מדאורייתא וצ"ל דקאי לקמן ה"ו דשם שייכי דברי הלח"מ אלו.
+
+Halakhah 2
+
+<b>כשם וכו'.</b> ועיין מ"ש הלח"מ ולענ"ד י"ל דקא בעי עד היכן ורצונו לומר עד כמה דורות יש חיוב להקדימן ואמר עד בן בנו דיותר מכן אין דין קדימה והוא ממש כברייתא דתני דחייב ללמד את בן בנו תורה ומפרש רבינו דהך חיובא הוא להקדים דלקריאה לכל העולם חייב ללמד וכדכתב רבינו ולפי"ז תורה יוצאה דלא כמ"ש מרן דמסתברא דגם בן בנו חייב להקדימו לזולתו.<br><b> עוד</b> כתב הלח"מ וז"ל ועוד קשה אמאי לא תירצו בש"ס וכו' יעו"ש וי"ל דדחיקא ליה להש"ס לומר דעד היכן קאי לשכר דלא נרמז בשום דוכתא שצריך להשכיר מלמד כי היכי דתבעי בפשיטות ברמז.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>מכניסין וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ז"ל ולפי מ"ש התוס' שם בכתובות דף ג' ד"ה בר שית דהיינו בר שית ויום אחד וכו' והכריחו כן בהכרח גמור אזלא לה לתירוץ מרן.
+
+Halakhah 3
+
+<b>מלמד התנוקות וכו'.</b> ועיין מ"ש הלח"מ ותמיה לי עליו טובא דרש"י דבריו כמ"ש ר"ח שכתב דף כ"א ע"א דגריס ולא דייק שלומד הרבה ולא דייק בלמוד התנוקות שלא ישתבשו ע"כ ואהא מייתי עובדא דיואב וכו' הרי בפירוש כפי' ר"ח דמאי דלא דייק הוא בלימוד התינוקות.
+
+Halakhah 4
+
+<b>וכל אשה לא תלמד תנוקות וכו'.</b> ועיין מ"ש מרן ונראה דדוקא בהיות אשתו עמו שמשמרתו הוא דשרי ברם בשאינה שרויה אצלו בבית הספר אסור וקשה דהרי רבינו פרק כ"ב מאיסורי ביאה הי"ג כתב וז"ל ואין המלמד צריך שתהיה אשתו שרויה אצלו בבית הספר:
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים וכו'.</b> דבריו לכאורה הם היפך ש"ס ערוך וכבר העיר הלח"מ בזה ומה שתירץ נ' בזה דרבינו סבור דלעולם צריך שיהיו שוין דהיינו או שניהם על גבי קרקע או שניהם על המטה וכמ"ש ר' אבהו וכו' ואפ"ה התלמידים מעומד והרב מיושב משום דמה שיושב אינו למעלתו אלא שצריך ישוב הדעת לערוך הדברים ולהבינם ואין זו מעלה אבל כשהוא יושב והתלמידים יושבים אלא שהוא על הכסא והתלמידים ע"ג קרקע אז מעלה הוא לו ופחיתות לתלמידים ויש לעיין בתירוץ זה דמ"ש דהרב יושב והתלמידים לא אדרבא אפכא מסתברא דיותר צריך ישוב הדעת לתלמיד מהרב ולתלמידים לא עבדינן תקנתא ולרב עבדינן ועוד דבש"ס שתירצו לרומיא דקראי רכות מעומד קשות מיושב קאי למשה נמצא דמסתברא לעשות לתלמידים תקנתא ועוד יש להקשות דכיון דמוכרח לרב לישב מכח שצריך לערוך הדברים ולהבינם א"כ ישבו גם התלמידים משום ואתה פה עמוד עמדי וכי יש איסור בדבר אם ישבו ועיין ישוב לזה בנחלת יעקב סדר יתרו על פסוק מדוע אתה יושב לבדך.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>שלשה שהיו מהלכין בדרך וכו'.</b> ועיין להרב מקראי קודש דף ק"ח ולהרב אש דת דף ט"ז וספר חנן אלהים דף קל"א מה שהקשו דלמה השמיט דאי השמאל פנוי גם במצדד אסור לימין וכפי' רש"י יעו"ש בדבריהם באורך. ולענ"ד רבינו לא מפרש כפירוש רש"י אלא באופן אחר כשמשני בש"ס דמצדד אצדודי הכי פירושו דמ"ש גדול מימינו וכן גבריאל בימינו היה במצדד אבל מי שהוא בשמאל גם בלא מצדד שרי וכן הא דשרי במצדד בימין הוי גם אם השמאל פנוי ומאי דנקטו בברייתא שלשה לאו דוקא ולפ"ז מאי דתניא בעירובין דף נ"ד נסתלק אהרן וישב לשמאל משה ולא ישב בימין במצדד אצדודי היינו משום שהיו יושבים סמוך לכותל ולא שייך מצדד לפי דאי אפשר בלא"ה וחיליה דרבינו לפרש הכי נגד פי' רש"י ממתני' דתמיד ופסקה רבינו ריש פ"ה מכלי המקדש בזמן שכהן גדול היה רוצה להקטיר היה עולה בכבש והסגן בימינו והתם צד שמאל פנוי ואפ"ה כיון דמצדד אצדודי שרי ורש"י יתרץ לזה כיון דאח"כ כשהיה באמצע הכבש היה אוחזו בימינו וכיון שלאותו הכרח אח"כ צריך שיהיה לימינו מתחילה היה לימינו ורבינו לא ניחא ליה בהכי.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>המכשיל את העור.</b> וכתב הר"א כגון המכה בנו גדול ע"כ וכתב מרן ויש לתמוה דלמה פירש דבר זה יותר מכל הדברים המוזכרים כאן ואפשר דרצונו לומר אף שבש"ס לא נזכר אלא מכה בנו גדול יפה כיון רבינו לכתוב מכשיל את העור ללמדנו דמכה בנו גדול לאו דוקא וזהו שכתב הר"א כגון המכה בנו גדול.<br><b> והנה</b> דבריו אלה דוחק ולענ"ד נראה כוונת הראב"ד והן קדם אבאר דעתי במאי דנסתפק הרב יד מלאכי סימן שס"ז היכא דנתן מכשול לפני אדם ולא נכשל מי נימא כיון דנתן המכשול אף דלא נכשל עבר אלפני עור או דילמא כיון דלא נכשל לא עבר אף שכיון להכשילו ואיהו לדידיה החליט המאמר דעבר מההיא דואלו מגלחין דף י"ז ע"א דאמתא דרבי חזיא לההוא גברא דמחי בנו גדול שמתיה דקא עבר אלפני עור דתניא וכו' ופי' רש"י דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו ונמצא מכשילו הרי דמיד דמכה לבנו עובר אף שאפשר שלא יבעט ושוב נרגש מש"ס קידושין דף ל"ב דאיתא שם רב הונא קרע שיראי באנפי בריה וכו' ודילמא רתח וקא עבר אלפני עור ומשני דמחיל ליה ומלישנא דילמא רתח וכו' משמע דכל (עיור) [היכא] דלא רתח לא עבר היפך ההיא במו"ק ונדחק בישובו והעלה כמו שהבין בההיא דמו"ק.<br><b> וכשאני</b> לעצמי לא כן אדמה ואדרבה נהפוך דכל עוד דלא נכשל אף שכיון המכשיל להכשילו אינו עובר וכפשטא דש"ס דקידושין דקאמר ודילמא רתח וקעבר אלפני עור דמשמע בהדיא דדוקא כשרתח עובר המכשיל שהוא אביו ואי לא לא דמעולם לא מצינו עונש בישראל על המחשבה כידוע ומ"ש באלו מגלחין אין ראיה משם כלל וה"ק התם אמתיה דרבי חזיה לההוא גברא דמחי בנו גדול שמתיה דקא עבר אלפני עור דתניא ולפני עור זה המכה וכו' והיינו טעמא [שמא] מבעט באביו ונמצא מכשילו ופירוש דברייתא הוי דהמכה בנו גדול עובר היכא דמבעט וקמ"ל ברייתא דאף דהאב מכוין להוכיחו וליסרו ולהדריכו בדרך ישר אפ"ה כיון שהוא גדול ומתוך כך יבא לבעט איכא איסורא דלפני עור ולעולם היכא דמבעט ואמתיה דרבי דשמתיה מיד אף דלא חזא דביעט משום דהכה לבנו ולא חשש שמא יבעט ודעתו אף שיבעט ואף [דאפשר] דלא יבעט ואז אינו עובר מ"מ כיון דלא חשש לשמא יבעט ראוי לשמתא ואיהו עבד הכי להכותו אף דיבעט והרי זה דומה למי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דצריך כפרה וסליחה והרי זה כיון ג"כ (למכשיל) [להכשיל] אף שלא נכשל ראוי לשמתו וצריך סליחה וכפרה ומ"מ הלאו אינו עובר אם לא נעשה האיסור דהיינו שנכשל חבירו במה שנתן המכשול לפניו.<br><b> ומה</b> שהביא ראיה מהרב זקן אהרן וסיים עליו הרי תנא דמסייע לי דלא שייך איסור דולפני עור אלא קודם שחטא וכו' לא הבנתיו דודאי הכי הוא דאם חטא כבר ליכא לפני עצמו ואנו עסוקים היכא דלא נכשל והוא ענין אחר ומה שסייע לעצמו מדברי מהר"א ששון סי' קס"ב מדין רבית דעובר מיד בשעת ההלואה אף שאפשר לא יתן וכו' יעו"ש הא קא יהיב טעמא דגלי קרא דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך וכו' וא"כ איך יליף מהתם ועוד אפשר דכוונתו דלעולם אם לא לקח ריבית אינו עובר אלא כשלקח משעת ההלואה הוא עובר וכעת אין הספר בידי לראות דבריו ואיך שיהיה דעתי בל עימו אלא דכל דלא נכשל אינו עובר המכשיל אלפני עור אבל הא מיהא בר שמתא הוא ונראה דזו היא דעת הר"א בהשגה שכתב כגון המכה בנו גדול כלומר דהאי שמתא לאו במכשיל את העור דהיינו שעבר אלפני עור אלא אף באינו מכשילו אלא עשה מעשה שאפשר שיוכשל העור כגון מכה בנו גדול בר שמתא הוא וכעובדא דאמתה דרב ורבינו אפשר דזו היא כוונתו ג"כ אלא שאין לשונו מבורר ויגיד עליו ריעו מ"ש פ"ו מהל' ממרים ה"ט שכתב והמכה בנו גדול מנדין אותו שהרי הוא עובר אלפני עור לא תתן מכשול ומשו"ה הר"א ז"ל כתב לשונו כמו פירוש לדברי רבינו.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>מנודה אסור לספר ולכבס כאבל כל ימי נידוייו.</b> ולא כתב אי אסור בתשמיש המיטה או לא וכתב מרן בב"י חלק יו"ד סי' של"ד דס"ל כהרי"ף לקולא כיון דלא אפשיטא בש"ס יעו"ש וכן הביא הטור שדעת הרי"ף והרא"ש להקל יעו"ש ואין זה כ"כ הכרח בדעתם דס"ל להקל אי משום שכתבו וכל הני בעיי דלא אפשיטא להקל לא קיימי לבעיית המנודה דמנודה מהו בתשמיש המיטה אלא לשאר בעיי דלעיל דסלקן בתיקו וראיה דכתבו כן בבעיי דלעיל ואי דעתם גם בהאי בעיא הו"ל לכתוב כן לקמן אחר הך בעיא דמנודה מהו בתשמיש המטה זאת ועוד דמלישנא דכתבו כל הני בעיי דסלקן בתיקו נראה דדוקא הנהו דלעיל דסלקן בתיקו ולא הא דתשמיש המטה דלא נאמרה בה האי לישנא דתיקו ואחרונה הכביד דברי הרא"ש שהראנו החכם השלם שלמה בן עזרא נר"ו בנדרים דף כ' ע"ב גבי בני תשע מדות וחד מינייהו בני נידוי וכתב הרא"ש אם הוא או היא מנודין ואסורין בתשמיש המטה וה"ה נמי אבל אלא מילתא דשכיחא נקט הרי דעשה נידוי ואבל חד וכתב דאסורין ואיך אפשר לומר דפסק להקל אלא ודאי דלא קאי להאי בעיא דתשמיש המטה ולולי דבריו היינו אומרים דהנך ט' מידות לאו איסורא ממש נינהו אלא כמו עניני עזות ודברים מכוערים ברם לדידיה דפירש כן צ"ל דנפשטא הבעיא (בהא) [מהא] דנדרים והש"ס לא חש לפשוט ממנו דהוי אמורא וצ"ע.<br><b> ונראה</b> לישב דהטור לא הוה ליה דברי הרא"ש הנ"ל דנדרים שכתב באו"ח סי' ר"מ וז"ל בני נידוי בני נידה אע"פ שאינו ממזר מן התורה ויש מפרשים שאם [הם] בנידוי או הוא או היא שאסורים בתשמיש המטה וה"ה אם אחד משניהם אבל עכ"ל ואי הוה גרסי כן בהרא"ש הו"ל למימר ואדוני אבי פירש פי' וכן מרן שם לא כתב שהם דברי הרא"ש נראה דלא הוו גרסי כן ומ"מ לא ימלט מן הגמגום בזה ושוב אחר זמן רב ראיתי לרבינו פרק כ"א מהל' איסו"ב הי"ב כתב וכן אסרו חכמים שלא ישמש וכו' ולא כשהיה אחד מהם מנודה וצריך לעיין גם אחר זמן רב מזה ראיתי סוף משנה ב' מפי"ד דמסכת (טהרות) [נגעים] דתני הכי נכנס לפנים מן החומה מנודה מביתו ז' ימים ואסור בתשמיש המטה וצריך לעיין גם בזה.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>והשגת </b> הר"א. עיין בספרי תועפות ראם דף כ"ד ע"א.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..296b35cc480164db36cfa7be1afa1a1146f1aa4d
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,364 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Divorce
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות גירושין
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות גירושין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>עיי"ש </b> מה שהקשה הלחם משנה ומה שנדחק בישובו וע"פ מ"ש הרב משל"מ שם על דברי הרשב"א דהיינו טעמא משום דמתחילה נתן המעות לשם הלואה ושכן מצא להרשב"א במקום אחר יעו"ש א"כ לא קשה מידי דכיון דתלינן בהלואה איך יהיו קדושין בלא נטילת המעות והא קי"ל המקדש במלוה אינה מקודשת וק"ל.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>עיין </b> מ"ש הלח"מ ומה שאכתוב לקמן פ"ח ה"ז.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כתוב </b> אצלי בחידושי מס' גיטין דף י"ט ע"א רש"י ד"ה באבר ששף העופרת במים ומשחיר ע"כ פי' כן ע"פ המסקנא דקאמר בש"ס לקמן לא קשיא הא במיא דאברא הא באברא ופי' הוא ז"ל דאברא גופיה אינו כתב במיא דאברא הוי כתב אמנם בפ' הבונה דף ק"ד ע"ב כתב על דתני רבי חייא באבר כשר וז"ל בעופרת ומשחיר כשהוא משפשף בעופרת על הקלף והקשה לו הרב בני יעקב דמ"ש שם בשבת הוי היפך מסקנת הש"ס דהכא ועיין להרב יד אהרן נר"ו בחלק אה"ע סי' קכ"ה ריש הגהות ב"י מה שישב לזה על צד הדחק.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דדברי רש"י לא הוו היפך הש"ס אלא פירושים מתחלפים דבגיטין פי' דבאבר עצמו לא חשיב כתב ובמי אבר חשיב כתב ובשבת מפרש להפך דבאבר עצמו חשיב כתב ובמי אבר לא חשיב כתב וכמ"ש הלח"מ פ"ד דגירושין ה"א וכן הבית חדש באה"ע סי' קכ"ה וכן פי' הסוגיא הזאת בפירוש הרמ"ה בשיטתו לגיטין הביאו הר"ב יד אהרן נר"ו שם וכיון דנמצא פי' זה להאחרים לא הוי דוחק לומר דרש"י בשבת פי' כן וק"ל והרמב"ם פ"ד מהל' גירושין ה"א כתב סתם כתבו באבר וכו' כשר וקשיא ליה למרן דלמה לא חילק בין אבר למי אבר ותירץ דאמוראי דלא אמרו תקנתא למאן דלא ידעי לחתום באבר לא מחלקי בין אבר למי אבר אלא הכל חשוב כתיבה ומשו"ה סתם הרמב"ם וכתב כן וכ"כ בב"י ריש סי' קכ"ה והקשה הלח"מ דלדעת הרמב"ם קשה ליאמר זה כיון דאיהו פסק בפ"א כמ"ד ברוק וטעמא דס"ל דלא פליגי כל הני אהדדי וכדכתב מרן גופיה בסי' ק"ל אלו דבריו ז"ל.<br><b> ולענ"ד</b> הן קדם אבאר דברי מרן שם בסי' ק"ל וז"ל אחר שהביא דברי הרא"ש והרמב"ם דהכשיר ברושמין ויש להקשות דכיון דתניא כוותיה דרב משמע דדוקא מקרעין אבל לא רושמין וכדמשמע מדברי הרי"ף ואפשר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ותניא כוותיה ר"ל דאשכחן הכי בהדיא בברייתא אי נמי ס"ל דמקרעין עדיף מרושמין ומשו"ה לא מכשיר שמואל אלא ברושמין אבל לא במקרעין ורב מכשר במקרעין וכ"ש ברושמין ותניא כוותיה וכו' עכ"ל.<br><b> והנה</b> לתירוץ הראשון י"ל דלא קשיא דעד כאן לא כתב דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אלא לגבי רושמין דלא הקשה לזה משום דוכתא ברם לסברת שמואל דהכשיר באבר והקשה לו מדתני רבי חייא נהי דהוא דוחק וחילק בין אבר למי אבר ברם רב אין נראה לו לדחוק ולחלק בהכי וכן בברייתא דתני מקרעין דצ"ל דה"ה באבר אבל רשימה דליכא קושיא משום דוכתא אמרינן דהברייתא דתני מקרעין ה"ה רושמין ולתירוץ ב' דאי נמי דפי' דמקרעין גרע מרושמין ופירוש עדיף ר"ל דעדיף חידושיה כיון דגרע מרושמין ושמואל ס"ל דוקא רושמין ורב ס"ל אפי' מקרעין וכ"ש וכו' משא"כ אבר דהוי היפך מאי דתני ר"ח דבאבר כשר נמצא דהוי כתיבה תמה אינו מועיל תקון זה והיינו טעמא דאמוראי דלא אמרו תקון דאבר.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>עיין </b> מ"ש הרב המגיד לדעת רבינו דלא שנו אלא בדרך ירידה פי' בסיפא דמתני' דזורקו לה דרך ירידה כיון שהוא דרך תנועתו הטבעית שדרכו לירד וכו' אבל נמחק דרך עליה פי' ברישא דמתני' כיון שהבעל צריך להעלות הגט שלא כדרך תנועתו הטבעית וכו' יעו"ש הנה לפי פי' זה לא הבנתי מ"ש רבינו לקמן ה"י ד"ה זרק וכו' שכתב וז"ל ואפשר שלגבי גט אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח ממ"ש בש"ס לא שנו וכו' אבל דרך עליה לא מאי טעמא מעיקרא לאו למינח קאי והכא נמי איגלאי מילתא דמעיקרא לאו למינח ברשותה קאי הילכך אינה מגורשת כן נ"ל עכ"ל והשתא כפי מה שפי' הוא בדעת רבינו דדרך עליה דלא הוי גט היינו כיון שהבעל צריך להעלות הגט שלא כדרך תנועתו הטבעית וכו' ומשו"ה הוי ההיא אויר לאו כמונח א"כ לא דמי לדהכא שזרקו לרשותה ועבר בתוך רשותה ונפל חוצה דהאי זריקה לאו שלא כדרך תנועתו הטבעית היא ומ"מ אף אם יחלוק הבע"ד דזה לא הוי כדרך ירידה מ"מ גם דרך עליה לא הוי והוי ספק ואיך כתב רבינו דאינה מגורשת גמורה.<br><b> ועוד</b> קשה דלו יהי כדבריו דההיא בעיא נפשטא לגבי גט מ"מ אי נפשטא היינו מאי דבעי באויר ולא מתגלגל דמתגלגל קאמר שם דשאני דכמונח דמי וא"כ בממון הוי כמונח ובגירושין לאו כמונח מן הקצה אל הקצה דרבינו במתגלגל איירי דכתב אע"פ שעבר בפחות מג' לארץ אינה מקודשת וידוע הוא דכל פחות מג' הוא כלבוד כמ"ש בסוגיין בפירוש נמצא הוי מתגלגל וכעת קשה ועיין להלח"מ מ"ש בדעת הרב המגיד דדעת רבינו דכשם שהדין כן גבי גט ה"ה גבי ממון וחוץ דמפשט לשונו אין נראה כן כמ"ש הוא עצמו זאת עוד דא"כ דגט וממון שוים נינהו איך כתב רבינו בגט במתגלגל דאינה מגורשת ובממון הוי כמונח ומה גם דמה שהביאו לזה אינו הכרח דמה שלא כתב כלל גבי ממון דהו"ל כשאר ספיקות שבממון כמו שכתב הרה"מ על שם הרמב"ן והרשב"א וסיים דלדידהו הוי ספק מגורשת משא"כ לרבינו דלגבי גט נפשטא אבל בממון נשאר בספק באופן דאין מקום לדברי הלח"מ.<br><b> וראיתי</b> להרב שער אפרים סי' נ"א מתמיה על הרב המגיד ודכוותיה דנשאו ונתנו בדברי רבינו אלו דאשתמטא מינייהו ש"ס ערוך בזבחים דף כ"ה ע"ב בעי רב אסי מרבי יוחנן היה מקבל ונפחתו וכו' עד את"ל אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי אויר שסופו לנוח מאי וכו' ופסק רבינו הל' מעשה הקרבנות פ"ד דין ט' וודאי דהיינו מכח האת"ל דס"ל לרבינו דפשיטותא היא וכו' נמצא דהבעיא נפשטא בזבחים דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח והיינו הדין דגירושין אלו דבריווכיון לזה עם הלח"מ שכתב כן בהל' מעשה הקרבנות יעו"ש ויש לי ויכוח עם הלח"מ ז"ל ותחילה אתווכח עם מה ששייך לשניהם יחד דכתבו דבעית בבא מציעא נפשטא בזבחים והוא תימה דזה שנאמר שם את"ל היינו לרב יוסף אבל לרב כהנא ורבה ליכא את"ל אלא כל מה ששאלו שם היינו אויר שסופו לנוח אי הוי כמונח ופשיט ליה דהוי כמונח אבל אויר שאין סופו לנוח לא נזכר לדידהו והם רבים לגבי רב יוסף וא"כ כשם שקשה בגירושין למה פסק דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי כן קשה שם בהל' מעשה הקרבנות.<br><b> ונבא</b> לדברי הלח"מ שם וז"ל ואם הוא הפקר כל הקודם זכה עכ"ל אין פי' מובן דאף אם קדם אחר ולקחו מאויר הראשון או שעבר מאויר זה לרשות אחר בעל אויר הראשון זוכה כמ"ש הרא"ש והטור בפירוש וצ"ל דכוונתו כל הקודם שבא ברשותו דהיינו בעל האויר הראשון וק"ל.<br><b> עוד</b> כתב וז"ל גם אפשר וכו' אבל טעמו מספיק דהיה להם להביאה ולחלק בין הפקר למתנה דבהפקר הוי כמונח וכו' ולענ"ד יספיק דאינהו סברי כהתוס' דהבעיא מוכרח שהיא במתנה כמו שהכריחו ובמתנה ודאי שהוא מבעל המתנה והפקר כיון דבש"ס לא איירי ביה גם הוא לא נחית לפרש מה דינו ע"כ לכך נ"ל וכו' ואע"ג דהיה אפשר לחלק בין הך אויר שאין סופו לנוח וכו' וכמו שחילקו התוס' פרק הזורק וכו' מ"מ וכו' עכ"ל ולא זכיתי להבין היאך ע"פ דברי התוס' יתחלקו הנושאין ההיא בעיא דב"מ עם ההיא בעיא דזבחים דאין עניינם זה לזה כלל כמו שיראה המעיין גם ראיתי להרב אור יקרות דדחי להא דהרב שער אפרים בהא דהתוס' מהתירוץ הב' ולא הבנתיו.<br><b> עוד</b> כתב הרב הנזכר וז"ל ומלבד זה נראה דאין ראיה דמוכרח דאין למדין מקדשים לבעלמא דאל"כ מאי מספקא לרב אסי באויר שסופו לנוח והא מתני' היא הכא בגיטין כיון שהגיע לאויר הגג ה"ז מגורשת ורבי יוחנן ג"כ אמאי לא פשיט לה מהכא ודוחק לומר דלא ידע הך מתני' כההיא דחבית אלו דבריו ז"ל וכתב כן דזה דוחק משום דההיא דחבית היא ברייתא והך דגיטין היא משנה אבל מה נענה לההיא מתני' דפרה שהביא אח"כ דנתן ידו או רגלו וכו' זה הכלל וכו' לפשוט ממנה דאויר שסופו לנוח הוי כמונח נמצא דהשואל לא ידעה וגם זו לא ידעה וכן הפושט לא ידעה או ידעה והביא חדא מנייהו שהיא מדקדוק הלשון דשפיר ניחא ליה להביא מדקדוק ולא מפשט.<br><b> ושוב</b> ראיתי להרב צאן קדושים שם בזבחים דף כ"ה שכתב וז"ל ואת"ל וכו' יש מקשין לשיטת הגאונים דאת"ל הוי פשיטותא נמצא דאפשיטא דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי להרא"ש ונמוק"י בפ"ק דמציעא וטור חו"מ סי' רמ"ג שכתבו דהבעיא דרבא באויר שאין סופו לנוח דלא אפשיטא והמוציא מחבירו עליו הראיה והא אפשיטא כאן דלאו כמונח דמי ודוחק לחלק בין אויר כלי לאויר חצר ובית ע"כ ותמוהים דבריו טובא דלא ראה ש"ס ערוך בגיטין דף ע"ט ע"ב דמבואר היטב דיש לחלק דאמרינן התם ב' חצירות וכו' עד מאי טעמא דהא לא נח ועיין פירוש רש"י ולפי"ז לק"מ דהרא"ש ונמוק"י פסקו כרש"י משו"ה יש לחלק דהכא דאפשיטא היינו באויר כלי אבל ההיא דרבא לא אפשיטא דהוי באויר בית וחצר אלו תורף דבריו ולא ידעתי מה תיקן להטור דלא ס"ל כרש"י אלא כהתוס' וסייעתיה דאויר כלי ככלי ולעיקר קושיתו לא ידעתי מאי קא קשיא ליהו להגאונים הנ"ל דהם לא יסברו דאת"ל פשיטותא והא הרא"ש בפירוש בפ"ק דקידושין גבי התקדשי לי בחצי פרוטה לא ס"ל דהוי את"ל פשיטותא וכן ודאי הוא דעת הטור וכן יסבור הנמוק"י ועוד כפי מאי דכתיבנא לעיל דהאי את"ל הוא לר' יוסף אבל לרבה ורב כהנא דליכא את"ל נמצא לא נפשטא ובתרייהו גרירנן דרבים נינהו אין מקום לקושייתו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>השאיל לה הבעל מקום בחצרו ולא יחד לה וזרק וכו' נתגלגל וכו' עד סוף ההלכה. </b> ועיין לה"ה שכתב פירושים שונים והנה להפירוש הראשון קשה טובא דלא ימנע אי אזלינן בתר תחילתו או בתר סופו דאי אזלינן בתר תחילתו וכיון שנח בתוך ד' אמותיה אף שאח"כ נתגלגל רחוק מד' אמותיה שפיר מתגרשת דאזלינן בתר תחילתו א"כ אף שנתגלגל בפיסלא ויש לה ד' אמות תתגרשה דבתר תחילתו אזלינן ואי לא אזלינן אלא בתר סופו ולכן כשנפל בפיסלא אינה מתגרשת א"כ גם בדליכא פיסלא ונתגלגל רחוק מד' אמות לא תיהוי מגורשת כיון דבתר סופו אזלינן ולבסוף אינו בתוך ד' אמותיה ושוב ראיתי למהריב"ל בנימוקיו לרבינו הל' גירושין שתמה כן.<br><b> ולדידי</b> חזי לי ליישב דרבנן ס"ל דתחילת הגירושין צריך שיהיה בתוך ד' אמותיה ואסוף הגירושין לא קפדינן שיהיו בתוך ד"א ואפי' ברחוק סגי אמנם צריך שיהיה ברשותה דברשות אחרים לא מהני ולכן כשסוף הגירושין הוי ברשות אחרים דב' מקומות לא מושלי אינשי אינה מתגרשת אמנם בדליכא פיסלא רשות אחת היא וסגי ומאי דלא מהני ברחוק ד"א אפי' בדליכא פיסלא היינו משום דאינו בצדו דלא גרע מביתה ממש ומ"ש הרב המגיד ואם נפל ברחוק ממנה נמצא שאותו מקום בלבד הוא מושאל לה ר"ל דמסתמא לא משאיל איניש אלא במקום שנופל דהיינו מה שהוא צריך השואל ולא מסיק אדעתיה יותר ולכן לא הוי גט דלא היה בצידו ברם כשנפל תוך ד' אמותיה ונתגלגל ונפל חוץ כיון שאותה שעה שפיר חייל מה שנתגלגל אח"כ לא קפיד האי כיון שהכל חד רשותא היא ועדיין צריך להתיישב בזה ולהפירוש הב' קשיא טובא דלדבריו ז"ל בקרוב ד' אמות אפילו שיש פיסלא ד"א על ד"א וכו' מהני וכשהוא רחוק צריך דלא ליהוי בפיסלא ד' על ד' או שם ליווי וכו' איך כתב בתחילת דבריו והגיע לד"א שלה מגורשת הא לא הגיע אינה מגורשת ואיירי בסתמא אף בדליכא פיסלא ואמאי אינה מגורשת והא אפילו בדאיכא פיסלא אי הוי רחוק כיון דליכא בפיסלא ד' על ד' מגורשת כ"ש בדליכא פיסלא דמגורשת ואמאי פסיק ותני דדוקא אם הגיע בתוך ד' אמותיה מגורשת ואי לא לא.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>עיין </b> מ"ש הרב המגיד דאפי' למ"ד בעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה בשליחות שאני דבטלה מקצתה בטלה כולה ותפסו עליו הרבנים בעל אור יקרות בגיטין ומעיל שמואל סי' נ"ה דף צ"ב מש"ס גיטין דף ל"ג דקאמר הש"ס הכא במאי עסקינן בעידי הולכה וכו' דהרי נראה משם ברור דגם בשליחות בטלה מקצתה לא בטלה כולה וכך הם דברי המגדל עוז שם להביא מסוגיא זאת דגם בשליחות לא בטלה כולה והיינו כדברי רבינו דכתב שלח הגט וכו' זה שלא בפני זה בטל הגט כלומר מועיל הביטול ולא חיישינן שמא לא ידעו מזה השלוחים אחרים ויתנו הגט דאי נמי יתנו מגורשת היא דלא בטלה כולה וליכא תקלה ממנו ולכן הגירסא הנכונה בדברי הראב"ד הא מחוורא יעו"ש בדברי המגדל עוז.<br><b> וע"פ</b> האמור בכונת רבינו יש לתמוה על הרב המגיד שלא הבין בדברי רבינו כן גם הר"ן הבין בפירוש הסוגיא דלא כהרה"מ אלא כדכתיבנא דגם בשליחות לא בטלה כולה ותמה על רבינו וסיים וכבר השיגו הראב"ד ואף שחזר עצמו ליתן טעם לרבינו דלא ס"ל דגם בשליחות לא בטלה כולה יעו"ש לא כתב כמ"ש הרה"מ ומכל מקום נ"ל בכונת רבינו כדכתיבנא וכמו שהבין המגדל עוז וכמו שנראה מפשט הש"ס דלא כהר"ן והרה"מ ז"ל.<br><b> ועיין</b> בהל' זאת מ"ש המגיה להרב משל"מ לישב בדרך אחרת וכונתו דב' לישני דרש"י הם אחד וקא יהיב טעמא לתקנה הראשונה ומדברי הרב שדרכו להלוך בעקבי רש"י נראה שהם ב' לשונות דסיים דמלקין על תקנת רבן גמליאל יעו"ש גם מ"ש בדרכו הב' הוא דבר זר דנוקמא פלוגתא חדשה ומה שהכריח ממה שתלה בש"ס מחלוקת הא' באחרונים ולא להפך משום דאי היה תולה להפך היה לבע"ד לחלק כמ"ש הוא דעדיין נימא דגם מי שסובר ג' היינו טעמא משום חשש ממזרות ולכן נקט הש"ס בהיפך דבהיפך אין לזוז דאל"כ במאי פליגי רב יוחנן וריש לקיש ואם כן מינה ילפינן לאחרונים ג"כ דמאן דס"ל בג' לאו היינו משום חשש ממזרות ולא לפלגו גם בזה.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>כתוב </b> אצלי בחידושי גיטין דף ל"ב תוס' ד"ה התם דבור ודבור הוא וכו'. יע"ש עד מתורת גט לא בטליה משמע וכו' עכ"ל וכ"כ הרא"ש והר"ן והרשב"א והריטב"א ומן התימה להרב המגיד פ"ו דגרושין הכ"א כתב גירסת הש"ס דילן דגטין וגירסת רבינו חננאל וז"ל נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט לא בטליה וסיים וב' גירסאות יוצאות לדבר אחד ויוצא מהם שאם ביטלו בפירוש מתורת גט שאינו חוזר ומגרש ולכאורה הם דברים תמוהים.<br><b> עוד</b> כתב הרב המגיד וז"ל ולפי דבריו קאי הבעיא אמתני' וכו' יעו"ש כתב כן כמתנצל ממ"ש הר"ן והרשב"א לסברת הרמב"ם יעו"ש והמשל"מ שם הביא תשובת הריב"ש וכתב ודין זה מוכרח ממקום אחר וכו' ולענ"ד לא אידע שכול איך מוכרח מההיא דהתם הן אמת דאי אמר אנוס הוא שאני משביטל בפירוש דאי אמר אנוס הוא אי נודע דלאו אנוס הגט קיים משא"כ בביטל דאף דלאו אנוס הגט בטל מ"מ עדיין הספק דסימן קכ"ז קאי דאי אמר אנוס הוא והאמת שהוא אנוס אי נתבטל הגט ולא יהא כשר עוד אי יתרצה לגרש בלב שלם או לא כיון שהוא אמת שהוא אנוס דומה לביטל בפירוש שהגט מבוטל ואינו מועיל עוד או לא גם אני מגמגם על הריב"ש שכפי מ"ש לדעת רבינו לישבו מההיא דפרק חזקת איך כתב בסוף סי' רל"ב וז"ל הרבה מן המחברים כתבו דאפי' לא נמצא האונס שאמר המודעה קיימת דגלוי מילתא בעלמא הוא כיון שיכול לבטל אפי' בלא אונס כדעת רבינו ז"ל דכל המבטל וכו' די לו בשביטל דעתו שאינו חפץ בדבר ההוא וכו' ומה ראיה יש מדברי רבינו דאי רבינו כתב כן ה"מ דמיירי בביטל בפירוש אבל כל שאמר אנוס צריך שיהיה אנוס וי"ל וק"ל.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כתוב </b> אצלי בחידושי גיטין דף פ"ב גמ' בעי אביי וכו'. הרי את מותרת וכו' עד תיקו עיין להר"מ פ"ח דגרושין שפסק כאת"ל זולת בהרי את מותרת לשמעון או אף לשמעון הוי ספק גרושין מטעם דהאת"ל דלשמעון אינו מפורש אף דהבעיא היא מוכרחות באת"ל וכמ"ש מרן בב"י חלק אה"ע סי' קכ"ב יעו"ש שכתב דכל דהאת"ל אינו מפורש לא הוי פשיטותא ומכאן תשובה מוצאת למה שהקשה הב"ח שם על הך כללא דכייל לן מרן ז"ל דמנא ליה הא אלא דאף דהאת"ל אינו מפורש הויא פשיטות וכ"כ הרב זרע אברהם חיו"ד סי' י"ז דהא מדבריו כאן מורה בפירוש כדברי מרן גם מכאן תברא למ"ש הלח"מ פ"ב מגירושין שחילק עם מרן בהך כללא דאף כשאין האת"ל מפורש פוסק כאת"ל כשהם ב' בעיינים אבל בבעין אחד לא כיון שאינו מפורש ומדבריו כאן הוי תברתיה דהא אף שהם ב' בעיינים כתב ספק מגורשת גם הוא סותר עצמו למ"ש הוא גופיה פ"ג דקריאת שמע ה"ג דאף בבעיין אחד אם אינו מפורש האת"ל פוסק כאת"ל יעו"ש ודוק.<br><b> וכתב</b> הרא"ש בסוגיין ר"ח פסק בכולהו לחומרא והרמב"ם וכו' אבל לראובן אינה מגורשת וכן לשמעון דהא לא אפשיטא עכ"ל וכתב עליו הרב תפארת שמואל וז"ל לא דקדק היטב כי הרמב"ם ס"ל לראובן אינה מגורשת גמורה דשייר שמעון והוא כאת"ל וכשאמר לשמעון הוי ספק מגורשת דלא אפשיטא עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> איהו צריך למחול על כבודו דלא דייק היטב דכתב כן משום שהבין דמ"ש דהא לא אפשיטא קאי גם לראובן ואינו כן דתחילה כתב אבל לראובן אינה מגורשת מדין ודאי וכן לשמעון ולא מדין ודאי אלא דהאי לא אפשיטא ושאני שמעון מראובן.
+
+Halakhah 8
+
+<b>כתוב </b> אצלי בחידושי גיטין דף פ"ב גמ' בעי אביי וכו'. הרי את מותרת וכו' עד תיקו עיין להר"מ פ"ח דגרושין שפסק כאת"ל זולת בהרי את מותרת לשמעון או אף לשמעון הוי ספק גרושין מטעם דהאת"ל דלשמעון אינו מפורש אף דהבעיא היא מוכרחות באת"ל וכמ"ש מרן בב"י חלק אה"ע סי' קכ"ב יעו"ש שכתב דכל דהאת"ל אינו מפורש לא הוי פשיטותא ומכאן תשובה מוצאת למה שהקשה הב"ח שם על הך כללא דכייל לן מרן ז"ל דמנא ליה הא אלא דאף דהאת"ל אינו מפורש הויא פשיטות וכ"כ הרב זרע אברהם חיו"ד סי' י"ז דהא מדבריו כאן מורה בפירוש כדברי מרן גם מכאן תברא למ"ש הלח"מ פ"ב מגירושין שחילק עם מרן בהך כללא דאף כשאין האת"ל מפורש פוסק כאת"ל כשהם ב' בעיינים אבל בבעין אחד לא כיון שאינו מפורש ומדבריו כאן הוי תברתיה דהא אף שהם ב' בעיינים כתב ספק מגורשת גם הוא סותר עצמו למ"ש הוא גופיה פ"ג דקריאת שמע ה"ג דאף בבעיין אחד אם אינו מפורש האת"ל פוסק כאת"ל יעו"ש ודוק.<br><b> וכתב</b> הרא"ש בסוגיין ר"ח פסק בכולהו לחומרא והרמב"ם וכו' אבל לראובן אינה מגורשת וכן לשמעון דהא לא אפשיטא עכ"ל וכתב עליו הרב תפארת שמואל וז"ל לא דקדק היטב כי הרמב"ם ס"ל לראובן אינה מגורשת גמורה דשייר שמעון והוא כאת"ל וכשאמר לשמעון הוי ספק מגורשת דלא אפשיטא עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> איהו צריך למחול על כבודו דלא דייק היטב דכתב כן משום שהבין דמ"ש דהא לא אפשיטא קאי גם לראובן ואינו כן דתחילה כתב אבל לראובן אינה מגורשת מדין ודאי וכן לשמעון ולא מדין ודאי אלא דהאי לא אפשיטא ושאני שמעון מראובן.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כתוב </b> אצלי בחידושי גיטין דף פ"ג גמ' על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות וכתב הרשב"א בחידושיו וז"ל וקשה לי דהא מכרו האב וכו' מותרת לילך דמה שנאסר לה לא הותר לה דאם מכר האב או שמת אע"פ שהיא מותרת ליכנס בו אין זה בית אביה שנאסר בו ואנן כל שלא הותרה במה שנאסרה לא קרינן ביה כריתות וכו'. ואינו מחוור וכו' עכ"ל ואני תמיה אמאי לא אתי מר מסוגיין דתני על מנת שלא תשתי יין כל ימי חיי אין זה כריתות כל ימי חיי פלוני הרי זה כריתות ואותביה עליה בש"ס מאי שנא חיי פלוני דלמא מיית וכו' חיי דידיה נמי דלמא מיית וכו' כנראה דאי ליכא קושיא המאי שנא ליכא קושיא והא קשה טובא דבאמר על מנת שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני אמאי הוי כריתות סוף סוף לא מתקיים התנאי דלו יהי שאחר זמן שותה יין מ"מ אינה שותה בחיי פלוני ונמצא דלעולם התנאי קיים ודוק.<br><b> עוד</b> כתב הרשב"א וז"ל ומסתברא דלישנא לאו דוקא וכו' והיינו נמי דבתוספתא לא קתני על מנת וכו' עכ"ל ותהי עלה הרב משל"מ פ"ח דגרושין הי"א וז"ל ודע דמ"ש וכן נראה מהתוספתא פי' מדתניא על מנת שלא תעלי באילן זה ועל מנת שלא תעלי בכותל וכו' ה"ז גט ולא תני על מנת שלא תכנסי לבית זה וכו' ש"מ דאפילו נפל ה"ז גט וכו' ומיהו אין מכאן הכרח דלא נקט נפילת הבית דלא שכיח כמ"ש פ' המגרש והתימה שכתב כמו שאנו עתידין לכתוב פרק המגרש ושם כתב להיפך עכ"ל ומורי הרב יהודה אשכנזי ז"ל תירץ יפה דמ"ש הרשב"א וזה נראה יותר מהתוספתא לא קאי למה שתירץ ב' לקושייתו אלא לעיקר השיטה דפי' בש"ס דלא כהתוס' והיינו כמ"ש בפרק המגרש דהכריח שיטתיה מהתוספתא.<br><b> ולענ"ד</b> נראה להבין בדברי הרשב"א וכמו שהבין הרב דוזה נראה יותר קאי לתירוץ הב' שתירץ למאי דקשיא ליה לשיטתו והוא זה דבין לתירוץ הראשון דלא שכיח בין לתירוץ בשני מדוקדק כן מהתוספתא מדלא נקט בית אלא דהתירוץ השני מדוייק יותר מדלא נקט בית משמע דבבית דריסת הרגל לא כן לתירוץ ראשון דלא שכיח אין לדייק כ"כ מדלא נקט בית דעדיין אפשר למינקט בלישניה בית ובפירוש העושה תנאי שהוא דוקא בבנין זה וא"כ עדיין קשה דליתני בית הן אמת די"ל דתני דומיא דשארה שהם בסתם נמצא דליכא הוכחה כ"כ ברם לפירוש הב' ניחא דלא תני בית דבשום צד א"א למתני דדריסת רגל אסר עליה וזה שכתב וזה נראה יותר כלומר דתרתי משמע מינה כמו שאנו עתידין לפרש שם התוספתא כפי' הב' ובזה הרווחנו דלא תקשי קושיה עצומה דהוה קשה מיניה וביה שם בהמגרש דאילו הוא ז"ל הכריח מהתוספתא דלא תני בית משום דנפילה לא שכיח וכיון דלא שכיח לא הוי כריתות והוא כתב דכל ימי חיי פלוני הוי כריתות אע"פ שהוא ילד והיא זקנה וכן על מנת שלא תשתי יין מכאן ועד נ' שנה וכו' וזה לא שכיח שתחיה היא יותר כ"כ שנה אלא דבמ"ש ניחא דהוא לא ניחא ליה תירוץ דלא שכיח וכמ"ש שם מהמביא תנין וכיון שכן אף דלא שכיח כיון דהוי דבר דאפשר הוי כריתות ודוק.<br><b> עוד</b> כתב המשל"מ שם בתחילת הלשון על דברי התוס' דפרק המביא דף כ"א דכתבו תימה הא אם מת אביה או מכרו וכו' יעו"ש דקשיא ליה דתינח שתירצו לחלוקת מת אך קשה לחלוקת מכר ומכח קושיא זאת הוליד דס"ל כסברת הריב"ש יעו"ש ואחר נשיקת ידיו ורגליו אינו הכרח דכוונתם י"ל כמ"ש הרב עצמות יוסף דבתירוצם דבית אביך ר"ל המשפחה א"כ גם מכירה לא קשיא אלא עניינו שלא ילך למשפחתה יעו"ש וכ"כ הרב ברוך אנג'יל בחידושיו לגיטין גם מה שהכריח מהר"ן שכ"כ אין בדבריו שום הכרח שיסבור זה דהוא לא כתב אלא שדבר שאפשר שיבא זמן שא"א לעבור על תנאו דהיינו מת או מכר שבאותו זמן א"א לעבור על תנאו הוי כריתות ואין בדבריו שום הוכחה גם מ"ש ובזה ניחא אינו הכרח דיש לתרץ בזה בב' פנים כמ"ש הרשב"א או דלא שכיח או דאף קרקע עצמו אסר יעו"ש.<br><b> עוד</b> עיין להמשל"מ שהביא דברי הר"ן והרשב"א ומאי דקשיא ליה להר"ן והדברים צ"ע והקשה עליו כמהר"ם אשכנזי ז"ל הנ"ל מסוגיית יומא דף י"ג דקאמר דלרבנן למיתה דחד ודשנים הכל אחד אי חיישינן לחד כן לטובא ואי לא חיישינן לטובא ה"ה לחד וא"כ שפיר קא דחי הר"ן כיון דחיישי התוס' למיתה דחדא כן חיישינן למיתת כל הזרע ואנכי הדיוט לא זכיתי להבין מאי קשיא ליה על הר"ן דהר"ן הביא שיטת הרשב"א בשם י"א ולא האריך לבאר הכל מה שצריך לבאר לשיטה זאת ואח"כ הסכים לשיטת הרמב"ם וכיון דלא ס"ל כשיטת הרשב"א משורשה מאי קשיא ליה עליה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>כתוב </b> אצלי בחידושי גטין דף פ"ב ע"ב תוס' ד"ה שר' אליעזר וכו'. הא לאחר חוששין וכו' עכ"ל הקושיא היא בנויה ע"פ מ"ש התוס' לקמן דף פ"ג ד"ה ועמדה וכו' שהוקשה להם והלא אין נשואין חלין שאסורה עליו משום אשת איש והו"ל זנות ותירצו דאחר מיתת המגרש קאמר וכו' והרמב"ן ז"ל הוקשה לו קושית התוס' הנזכר שאין נשואין חלין והו"ל זנות ואינו פוסל הגט דנשואין קאמר תירץ הרב המגיד פ"ח מהל' גירושין הי"ב משמו וז"ל וי"ל דכל שנשאת לו דרך נשואין בטל הגט דכן אתני עלה ועוד דממ"נ אם תאמר עברה על התנאי אין כאן נשואין אם תאמר לא עברה א"כ הגט אינו בטל ומגורשת היא אף לזה וא"א לבטל נשואיו יותר משל אחרים עכ"ל כך הוא הלשון בנוסחאות שבספרים חדשים אמנם בס' מגדל עוז אינו הואם תאמר קמא אלא אם תאמר לא עברה והכל עולה לסיגנון אחד דואם תאמר קמא נשאר בע"פ דהקושיא היא דלא עברה וע"ז משיב דאי לא עברה אין כח בידינו לגרשה מזה ונשאר עם זה נשואה והיינו היפך התנאי ואם תאמר עברה אין כאן קושיא אלא שבספרים חדשים כתבוהו יותר מבואר וט"ס יש בתוספת הזה אם תאמר עברה על התנאי יש כאן נשואין ופשוט.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>נתייחד עמה בפני עדים וכו'.</b> עיין להרב משל"מ מ"ש משם הרדב"ז כת"י שאם בעל בנידות לא שייך לומר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דמאן דעבר האיסור כרת אינו חושש לבעילת זנות וקשיא לי עליו ממ"ש רבינו פ"ב דתמורה יעו"ש דפוסק חזקה שאינו מניח ההתר ועושה האיסור ואף דהא מיהא עביד חדא איסורא יעו"ש והחילוק מבואר כמ"ש הרב מב' איסורין חלוקין לכששניהם בדבר אחד וכן חילק מהר"ב הלוי הביא דבריו תלמידו הרב בס' יד אהרן חאה"ע סי' ל"ח דף מ"ח ודחי לה מבקיאיות אחרות יעו"ש ואיהו דידיה אמר לחלק שאיש זה שעליו אנו דנין יש לו בבהמה זו של הקדש דרך התר גמור ואפי' חסיד שבישראל יכול לחללה על בהמת חולין תמימה בכה"ג אמרינן לא שביק התירה אבל בבעילת זנות דאף שנאמר דהוי לשם קדושין סוף סוף רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה נמצא דלא נטהר מכל וכל לא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלו דבריו בקיצור.<br><b> ומהר"ח</b> עשאל בליקוטים דף ד' ע"ד דחי ליה וז"ל ולדידי לא ניחא לי בזה דכיון דבכשרים אמרינן הכי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין למה לא נאמר כן בפריץ דנהי דרעים וחטאים נינהו מ"מ אינו עובר אדאורייתא אלו דבריו ונראה כוונתו דבשלמא כשהוא כשר אמרינן ודאי דכונתו לקדש ואף דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה כל היכא דאפשר למעט באיסור ולמלא תאותו עביד משא"כ כדחזינן שהוא רשע ובעל נידה לא תלינן דכונתו לקדש ולהקל מאיסור בעילת זנות לאיסור דרבנן דרב מנגיד כיון דהא מיהא לא פלט מאיסורא.<br><b> ולדידיה</b> ניחא ליה בהקדים דברי הש"ס משחרב ביהמ"ק ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה נמצא דמי שנתן עיניו באשה לא מייתבה דעתיה בהתירה והשתא ניחא דלא אמרינן לא שביק איניש התירה אלא בששניהם שוים אבל כשהאיסור יש לו יתרון שביק התירה והכא דחזינן שהוא פריץ ורודף לקיים עצת יצרו נפש רשע איותה רע באיסור ולא בהיתר עכ"ל והמה דברים נכונים.<br><b> ולענ"ד</b> נראה שהוא פשוט ע"פ מה שסיים הרדב"ז דמאן דעבר אאיסור כרת לא חש אבעילת זנות עכ"ל כלומר דהוי איסור חמור ומאן דעבר החמור ודאי דעבר אקל משא"כ התם דב' שוין נינהו ומ"מ דברי אלה יתכנו לקושיתו על הרדב"ז ברם לקושייתו על מהריט"ץ דהתם הבעילה ביום הכיפורים אינה אלא דרבנן לא יתכן ולדעת מהריט"ץ נראה דכיון דלרשע הזה אינו ידוע לו דאיסורא דרבנן הוא ואפ"ה עושה ואף את"ל דידוע לו מ"מ ענין כזה ביום הכיפורים חשיבי לאינשי חמיר טובא כדאורייתא ואפ"ה עושה.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..82e769e88d19f22ed2ac9dca009329d45339398a
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Divorce/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,367 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Divorce
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות גירושין
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Divorce
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות גירושין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>עיי"ש </b> מה שהקשה הלחם משנה ומה שנדחק בישובו וע"פ מ"ש הרב משל"מ שם על דברי הרשב"א דהיינו טעמא משום דמתחילה נתן המעות לשם הלואה ושכן מצא להרשב"א במקום אחר יעו"ש א"כ לא קשה מידי דכיון דתלינן בהלואה איך יהיו קדושין בלא נטילת המעות והא קי"ל המקדש במלוה אינה מקודשת וק"ל.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>עיין </b> מ"ש הלח"מ ומה שאכתוב לקמן פ"ח ה"ז.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כתוב </b> אצלי בחידושי מס' גיטין דף י"ט ע"א רש"י ד"ה באבר ששף העופרת במים ומשחיר ע"כ פי' כן ע"פ המסקנא דקאמר בש"ס לקמן לא קשיא הא במיא דאברא הא באברא ופי' הוא ז"ל דאברא גופיה אינו כתב במיא דאברא הוי כתב אמנם בפ' הבונה דף ק"ד ע"ב כתב על דתני רבי חייא באבר כשר וז"ל בעופרת ומשחיר כשהוא משפשף בעופרת על הקלף והקשה לו הרב בני יעקב דמ"ש שם בשבת הוי היפך מסקנת הש"ס דהכא ועיין להרב יד אהרן נר"ו בחלק אה"ע סי' קכ"ה ריש הגהות ב"י מה שישב לזה על צד הדחק.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דדברי רש"י לא הוו היפך הש"ס אלא פירושים מתחלפים דבגיטין פי' דבאבר עצמו לא חשיב כתב ובמי אבר חשיב כתב ובשבת מפרש להפך דבאבר עצמו חשיב כתב ובמי אבר לא חשיב כתב וכמ"ש הלח"מ פ"ד דגירושין ה"א וכן הבית חדש באה"ע סי' קכ"ה וכן פי' הסוגיא הזאת בפירוש הרמ"ה בשיטתו לגיטין הביאו הר"ב יד אהרן נר"ו שם וכיון דנמצא פי' זה להאחרים לא הוי דוחק לומר דרש"י בשבת פי' כן וק"ל והרמב"ם פ"ד מהל' גירושין ה"א כתב סתם כתבו באבר וכו' כשר וקשיא ליה למרן דלמה לא חילק בין אבר למי אבר ותירץ דאמוראי דלא אמרו תקנתא למאן דלא ידעי לחתום באבר לא מחלקי בין אבר למי אבר אלא הכל חשוב כתיבה ומשו"ה סתם הרמב"ם וכתב כן וכ"כ בב"י ריש סי' קכ"ה והקשה הלח"מ דלדעת הרמב"ם קשה ליאמר זה כיון דאיהו פסק בפ"א כמ"ד ברוק וטעמא דס"ל דלא פליגי כל הני אהדדי וכדכתב מרן גופיה בסי' ק"ל אלו דבריו ז"ל.<br><b> ולענ"ד</b> הן קדם אבאר דברי מרן שם בסי' ק"ל וז"ל אחר שהביא דברי הרא"ש והרמב"ם דהכשיר ברושמין ויש להקשות דכיון דתניא כוותיה דרב משמע דדוקא מקרעין אבל לא רושמין וכדמשמע מדברי הרי"ף ואפשר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ותניא כוותיה ר"ל דאשכחן הכי בהדיא בברייתא אי נמי ס"ל דמקרעין עדיף מרושמין ומשו"ה לא מכשיר שמואל אלא ברושמין אבל לא במקרעין ורב מכשר במקרעין וכ"ש ברושמין ותניא כוותיה וכו' עכ"ל.<br><b> והנה</b> לתירוץ הראשון י"ל דלא קשיא דעד כאן לא כתב דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אלא לגבי רושמין דלא הקשה לזה משום דוכתא ברם לסברת שמואל דהכשיר באבר והקשה לו מדתני רבי חייא נהי דהוא דוחק וחילק בין אבר למי אבר ברם רב אין נראה לו לדחוק ולחלק בהכי וכן בברייתא דתני מקרעין דצ"ל דה"ה באבר אבל רשימה דליכא קושיא משום דוכתא אמרינן דהברייתא דתני מקרעין ה"ה רושמין ולתירוץ ב' דאי נמי דפי' דמקרעין גרע מרושמין ופירוש עדיף ר"ל דעדיף חידושיה כיון דגרע מרושמין ושמואל ס"ל דוקא רושמין ורב ס"ל אפי' מקרעין וכ"ש וכו' משא"כ אבר דהוי היפך מאי דתני ר"ח דבאבר כשר נמצא דהוי כתיבה תמה אינו מועיל תקון זה והיינו טעמא דאמוראי דלא אמרו תקון דאבר.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>עיין </b> מ"ש הרב המגיד לדעת רבינו דלא שנו אלא בדרך ירידה פי' בסיפא דמתני' דזורקו לה דרך ירידה כיון שהוא דרך תנועתו הטבעית שדרכו לירד וכו' אבל נמחק דרך עליה פי' ברישא דמתני' כיון שהבעל צריך להעלות הגט שלא כדרך תנועתו הטבעית וכו' יעו"ש הנה לפי פי' זה לא הבנתי מ"ש רבינו לקמן ה"י ד"ה זרק וכו' שכתב וז"ל ואפשר שלגבי גט אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח ממ"ש בש"ס לא שנו וכו' אבל דרך עליה לא מאי טעמא מעיקרא לאו למינח קאי והכא נמי איגלאי מילתא דמעיקרא לאו למינח ברשותה קאי הילכך אינה מגורשת כן נ"ל עכ"ל והשתא כפי מה שפי' הוא בדעת רבינו דדרך עליה דלא הוי גט היינו כיון שהבעל צריך להעלות הגט שלא כדרך תנועתו הטבעית וכו' ומשו"ה הוי ההיא אויר לאו כמונח א"כ לא דמי לדהכא שזרקו לרשותה ועבר בתוך רשותה ונפל חוצה דהאי זריקה לאו שלא כדרך תנועתו הטבעית היא ומ"מ אף אם יחלוק הבע"ד דזה לא הוי כדרך ירידה מ"מ גם דרך עליה לא הוי והוי ספק ואיך כתב רבינו דאינה מגורשת גמורה.<br><b> ועוד</b> קשה דלו יהי כדבריו דההיא בעיא נפשטא לגבי גט מ"מ אי נפשטא היינו מאי דבעי באויר ולא מתגלגל דמתגלגל קאמר שם דשאני דכמונח דמי וא"כ בממון הוי כמונח ובגירושין לאו כמונח מן הקצה אל הקצה דרבינו במתגלגל איירי דכתב אע"פ שעבר בפחות מג' לארץ אינה מקודשת וידוע הוא דכל פחות מג' הוא כלבוד כמ"ש בסוגיין בפירוש נמצא הוי מתגלגל וכעת קשה ועיין להלח"מ מ"ש בדעת הרב המגיד דדעת רבינו דכשם שהדין כן גבי גט ה"ה גבי ממון וחוץ דמפשט לשונו אין נראה כן כמ"ש הוא עצמו זאת עוד דא"כ דגט וממון שוים נינהו איך כתב רבינו בגט במתגלגל דאינה מגורשת ובממון הוי כמונח ומה גם דמה שהביאו לזה אינו הכרח דמה שלא כתב כלל גבי ממון דהו"ל כשאר ספיקות שבממון כמו שכתב הרה"מ על שם הרמב"ן והרשב"א וסיים דלדידהו הוי ספק מגורשת משא"כ לרבינו דלגבי גט נפשטא אבל בממון נשאר בספק באופן דאין מקום לדברי הלח"מ.<br><b> וראיתי</b> להרב שער אפרים סי' נ"א מתמיה על הרב המגיד ודכוותיה דנשאו ונתנו בדברי רבינו אלו דאשתמטא מינייהו ש"ס ערוך בזבחים דף כ"ה ע"ב בעי רב אסי מרבי יוחנן היה מקבל ונפחתו וכו' עד את"ל אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי אויר שסופו לנוח מאי וכו' ופסק רבינו הל' מעשה הקרבנות פ"ד דין ט' וודאי דהיינו מכח האת"ל דס"ל לרבינו דפשיטותא היא וכו' נמצא דהבעיא נפשטא בזבחים דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח והיינו הדין דגירושין אלו דבריווכיון לזה עם הלח"מ שכתב כן בהל' מעשה הקרבנות יעו"ש ויש לי ויכוח עם הלח"מ ז"ל ותחילה אתווכח עם מה ששייך לשניהם יחד דכתבו דבעית בבא מציעא נפשטא בזבחים והוא תימה דזה שנאמר שם את"ל היינו לרב יוסף אבל לרב כהנא ורבה ליכא את"ל אלא כל מה ששאלו שם היינו אויר שסופו לנוח אי הוי כמונח ופשיט ליה דהוי כמונח אבל אויר שאין סופו לנוח לא נזכר לדידהו והם רבים לגבי רב יוסף וא"כ כשם שקשה בגירושין למה פסק דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי כן קשה שם בהל' מעשה הקרבנות.<br><b> ונבא</b> לדברי הלח"מ שם וז"ל ואם הוא הפקר כל הקודם זכה עכ"ל אין פי' מובן דאף אם קדם אחר ולקחו מאויר הראשון או שעבר מאויר זה לרשות אחר בעל אויר הראשון זוכה כמ"ש הרא"ש והטור בפירוש וצ"ל דכוונתו כל הקודם שבא ברשותו דהיינו בעל האויר הראשון וק"ל.<br><b> עוד</b> כתב וז"ל גם אפשר וכו' אבל טעמו מספיק דהיה להם להביאה ולחלק בין הפקר למתנה דבהפקר הוי כמונח וכו' ולענ"ד יספיק דאינהו סברי כהתוס' דהבעיא מוכרח שהיא במתנה כמו שהכריחו ובמתנה ודאי שהוא מבעל המתנה והפקר כיון דבש"ס לא איירי ביה גם הוא לא נחית לפרש מה דינו ע"כ לכך נ"ל וכו' ואע"ג דהיה אפשר לחלק בין הך אויר שאין סופו לנוח וכו' וכמו שחילקו התוס' פרק הזורק וכו' מ"מ וכו' עכ"ל ולא זכיתי להבין היאך ע"פ דברי התוס' יתחלקו הנושאין ההיא בעיא דב"מ עם ההיא בעיא דזבחים דאין עניינם זה לזה כלל כמו שיראה המעיין גם ראיתי להרב אור יקרות דדחי להא דהרב שער אפרים בהא דהתוס' מהתירוץ הב' ולא הבנתיו.<br><b> עוד</b> כתב הרב הנזכר וז"ל ומלבד זה נראה דאין ראיה דמוכרח דאין למדין מקדשים לבעלמא דאל"כ מאי מספקא לרב אסי באויר שסופו לנוח והא מתני' היא הכא בגיטין כיון שהגיע לאויר הגג ה"ז מגורשת ורבי יוחנן ג"כ אמאי לא פשיט לה מהכא ודוחק לומר דלא ידע הך מתני' כההיא דחבית אלו דבריו ז"ל וכתב כן דזה דוחק משום דההיא דחבית היא ברייתא והך דגיטין היא משנה אבל מה נענה לההיא מתני' דפרה שהביא אח"כ דנתן ידו או רגלו וכו' זה הכלל וכו' לפשוט ממנה דאויר שסופו לנוח הוי כמונח נמצא דהשואל לא ידעה וגם זו לא ידעה וכן הפושט לא ידעה או ידעה והביא חדא מנייהו שהיא מדקדוק הלשון דשפיר ניחא ליה להביא מדקדוק ולא מפשט.<br><b> ושוב</b> ראיתי להרב צאן קדושים שם בזבחים דף כ"ה שכתב וז"ל ואת"ל וכו' יש מקשין לשיטת הגאונים דאת"ל הוי פשיטותא נמצא דאפשיטא דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי להרא"ש ונמוק"י בפ"ק דמציעא וטור חו"מ סי' רמ"ג שכתבו דהבעיא דרבא באויר שאין סופו לנוח דלא אפשיטא והמוציא מחבירו עליו הראיה והא אפשיטא כאן דלאו כמונח דמי ודוחק לחלק בין אויר כלי לאויר חצר ובית ע"כ ותמוהים דבריו טובא דלא ראה ש"ס ערוך בגיטין דף ע"ט ע"ב דמבואר היטב דיש לחלק דאמרינן התם ב' חצירות וכו' עד מאי טעמא דהא לא נח ועיין פירוש רש"י ולפי"ז לק"מ דהרא"ש ונמוק"י פסקו כרש"י משו"ה יש לחלק דהכא דאפשיטא היינו באויר כלי אבל ההיא דרבא לא אפשיטא דהוי באויר בית וחצר אלו תורף דבריו ולא ידעתי מה תיקן להטור דלא ס"ל כרש"י אלא כהתוס' וסייעתיה דאויר כלי ככלי ולעיקר קושיתו לא ידעתי מאי קא קשיא ליהו להגאונים הנ"ל דהם לא יסברו דאת"ל פשיטותא והא הרא"ש בפירוש בפ"ק דקידושין גבי התקדשי לי בחצי פרוטה לא ס"ל דהוי את"ל פשיטותא וכן ודאי הוא דעת הטור וכן יסבור הנמוק"י ועוד כפי מאי דכתיבנא לעיל דהאי את"ל הוא לר' יוסף אבל לרבה ורב כהנא דליכא את"ל נמצא לא נפשטא ובתרייהו גרירנן דרבים נינהו אין מקום לקושייתו.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>השאיל לה הבעל מקום בחצרו ולא יחד לה וזרק וכו' נתגלגל וכו' עד סוף ההלכה. </b> ועיין לה"ה שכתב פירושים שונים והנה להפירוש הראשון קשה טובא דלא ימנע אי אזלינן בתר תחילתו או בתר סופו דאי אזלינן בתר תחילתו וכיון שנח בתוך ד' אמותיה אף שאח"כ נתגלגל רחוק מד' אמותיה שפיר מתגרשת דאזלינן בתר תחילתו א"כ אף שנתגלגל בפיסלא ויש לה ד' אמות תתגרשה דבתר תחילתו אזלינן ואי לא אזלינן אלא בתר סופו ולכן כשנפל בפיסלא אינה מתגרשת א"כ גם בדליכא פיסלא ונתגלגל רחוק מד' אמות לא תיהוי מגורשת כיון דבתר סופו אזלינן ולבסוף אינו בתוך ד' אמותיה ושוב ראיתי למהריב"ל בנימוקיו לרבינו הל' גירושין שתמה כן.<br><b> ולדידי</b> חזי לי ליישב דרבנן ס"ל דתחילת הגירושין צריך שיהיה בתוך ד' אמותיה ואסוף הגירושין לא קפדינן שיהיו בתוך ד"א ואפי' ברחוק סגי אמנם צריך שיהיה ברשותה דברשות אחרים לא מהני ולכן כשסוף הגירושין הוי ברשות אחרים דב' מקומות לא מושלי אינשי אינה מתגרשת אמנם בדליכא פיסלא רשות אחת היא וסגי ומאי דלא מהני ברחוק ד"א אפי' בדליכא פיסלא היינו משום דאינו בצדו דלא גרע מביתה ממש ומ"ש הרב המגיד ואם נפל ברחוק ממנה נמצא שאותו מקום בלבד הוא מושאל לה ר"ל דמסתמא לא משאיל איניש אלא במקום שנופל דהיינו מה שהוא צריך השואל ולא מסיק אדעתיה יותר ולכן לא הוי גט דלא היה בצידו ברם כשנפל תוך ד' אמותיה ונתגלגל ונפל חוץ כיון שאותה שעה שפיר חייל מה שנתגלגל אח"כ לא קפיד האי כיון שהכל חד רשותא היא ועדיין צריך להתיישב בזה ולהפירוש הב' קשיא טובא דלדבריו ז"ל בקרוב ד' אמות אפילו שיש פיסלא ד"א על ד"א וכו' מהני וכשהוא רחוק צריך דלא ליהוי בפיסלא ד' על ד' או שם ליווי וכו' איך כתב בתחילת דבריו והגיע לד"א שלה מגורשת הא לא הגיע אינה מגורשת ואיירי בסתמא אף בדליכא פיסלא ואמאי אינה מגורשת והא אפילו בדאיכא פיסלא אי הוי רחוק כיון דליכא בפיסלא ד' על ד' מגורשת כ"ש בדליכא פיסלא דמגורשת ואמאי פסיק ותני דדוקא אם הגיע בתוך ד' אמותיה מגורשת ואי לא לא.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>עיין </b> מ"ש הרב המגיד דאפי' למ"ד בעדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה בשליחות שאני דבטלה מקצתה בטלה כולה ותפסו עליו הרבנים בעל אור יקרות בגיטין ומעיל שמואל סי' נ"ה דף צ"ב מש"ס גיטין דף ל"ג דקאמר הש"ס הכא במאי עסקינן בעידי הולכה וכו' דהרי נראה משם ברור דגם בשליחות בטלה מקצתה לא בטלה כולה וכך הם דברי המגדל עוז שם להביא מסוגיא זאת דגם בשליחות לא בטלה כולה והיינו כדברי רבינו דכתב שלח הגט וכו' זה שלא בפני זה בטל הגט כלומר מועיל הביטול ולא חיישינן שמא לא ידעו מזה השלוחים אחרים ויתנו הגט דאי נמי יתנו מגורשת היא דלא בטלה כולה וליכא תקלה ממנו ולכן הגירסא הנכונה בדברי הראב"ד הא מחוורא יעו"ש בדברי המגדל עוז.<br><b> וע"פ</b> האמור בכונת רבינו יש לתמוה על הרב המגיד שלא הבין בדברי רבינו כן גם הר"ן הבין בפירוש הסוגיא דלא כהרה"מ אלא כדכתיבנא דגם בשליחות לא בטלה כולה ותמה על רבינו וסיים וכבר השיגו הראב"ד ואף שחזר עצמו ליתן טעם לרבינו דלא ס"ל דגם בשליחות לא בטלה כולה יעו"ש לא כתב כמ"ש הרה"מ ומכל מקום נ"ל בכונת רבינו כדכתיבנא וכמו שהבין המגדל עוז וכמו שנראה מפשט הש"ס דלא כהר"ן והרה"מ ז"ל.<br><b> ועיין</b> בהל' זאת מ"ש המגיה להרב משל"מ לישב בדרך אחרת וכונתו דב' לישני דרש"י הם אחד וקא יהיב טעמא לתקנה הראשונה ומדברי הרב שדרכו להלוך בעקבי רש"י נראה שהם ב' לשונות דסיים דמלקין על תקנת רבן גמליאל יעו"ש גם מ"ש בדרכו הב' הוא דבר זר דנוקמא פלוגתא חדשה ומה שהכריח ממה שתלה בש"ס מחלוקת הא' באחרונים ולא להפך משום דאי היה תולה להפך היה לבע"ד לחלק כמ"ש הוא דעדיין נימא דגם מי שסובר ג' היינו טעמא משום חשש ממזרות ולכן נקט הש"ס בהיפך דבהיפך אין לזוז דאל"כ במאי פליגי רב יוחנן וריש לקיש ואם כן מינה ילפינן לאחרונים ג"כ דמאן דס"ל בג' לאו היינו משום חשש ממזרות ולא לפלגו גם בזה.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>כתוב </b> אצלי בחידושי גיטין דף ל"ב תוס' ד"ה התם דבור ודבור הוא וכו'. יע"ש עד מתורת גט לא בטליה משמע וכו' עכ"ל וכ"כ הרא"ש והר"ן והרשב"א והריטב"א ומן התימה להרב המגיד פ"ו דגרושין הכ"א כתב גירסת הש"ס דילן דגטין וגירסת רבינו חננאל וז"ל נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט לא בטליה וסיים וב' גירסאות יוצאות לדבר אחד ויוצא מהם שאם ביטלו בפירוש מתורת גט שאינו חוזר ומגרש ולכאורה הם דברים תמוהים.<br><b> עוד</b> כתב הרב המגיד וז"ל ולפי דבריו קאי הבעיא אמתני' וכו' יעו"ש כתב כן כמתנצל ממ"ש הר"ן והרשב"א לסברת הרמב"ם יעו"ש והמשל"מ שם הביא תשובת הריב"ש וכתב ודין זה מוכרח ממקום אחר וכו' ולענ"ד לא אידע שכול איך מוכרח מההיא דהתם הן אמת דאי אמר אנוס הוא שאני משביטל בפירוש דאי אמר אנוס הוא אי נודע דלאו אנוס הגט קיים משא"כ בביטל דאף דלאו אנוס הגט בטל מ"מ עדיין הספק דסימן קכ"ז קאי דאי אמר אנוס הוא והאמת שהוא אנוס אי נתבטל הגט ולא יהא כשר עוד אי יתרצה לגרש בלב שלם או לא כיון שהוא אמת שהוא אנוס דומה לביטל בפירוש שהגט מבוטל ואינו מועיל עוד או לא גם אני מגמגם על הריב"ש שכפי מ"ש לדעת רבינו לישבו מההיא דפרק חזקת איך כתב בסוף סי' רל"ב וז"ל הרבה מן המחברים כתבו דאפי' לא נמצא האונס שאמר המודעה קיימת דגלוי מילתא בעלמא הוא כיון שיכול לבטל אפי' בלא אונס כדעת רבינו ז"ל דכל המבטל וכו' די לו בשביטל דעתו שאינו חפץ בדבר ההוא וכו' ומה ראיה יש מדברי רבינו דאי רבינו כתב כן ה"מ דמיירי בביטל בפירוש אבל כל שאמר אנוס צריך שיהיה אנוס וי"ל וק"ל.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>כתוב </b> אצלי בחידושי גיטין דף פ"ב גמ' בעי אביי וכו'. הרי את מותרת וכו' עד תיקו עיין להר"מ פ"ח דגרושין שפסק כאת"ל זולת בהרי את מותרת לשמעון או אף לשמעון הוי ספק גרושין מטעם דהאת"ל דלשמעון אינו מפורש אף דהבעיא היא מוכרחות באת"ל וכמ"ש מרן בב"י חלק אה"ע סי' קכ"ב יעו"ש שכתב דכל דהאת"ל אינו מפורש לא הוי פשיטותא ומכאן תשובה מוצאת למה שהקשה הב"ח שם על הך כללא דכייל לן מרן ז"ל דמנא ליה הא אלא דאף דהאת"ל אינו מפורש הויא פשיטות וכ"כ הרב זרע אברהם חיו"ד סי' י"ז דהא מדבריו כאן מורה בפירוש כדברי מרן גם מכאן תברא למ"ש הלח"מ פ"ב מגירושין שחילק עם מרן בהך כללא דאף כשאין האת"ל מפורש פוסק כאת"ל כשהם ב' בעיינים אבל בבעין אחד לא כיון שאינו מפורש ומדבריו כאן הוי תברתיה דהא אף שהם ב' בעיינים כתב ספק מגורשת גם הוא סותר עצמו למ"ש הוא גופיה פ"ג דקריאת שמע ה"ג דאף בבעיין אחד אם אינו מפורש האת"ל פוסק כאת"ל יעו"ש ודוק.<br><b> וכתב</b> הרא"ש בסוגיין ר"ח פסק בכולהו לחומרא והרמב"ם וכו' אבל לראובן אינה מגורשת וכן לשמעון דהא לא אפשיטא עכ"ל וכתב עליו הרב תפארת שמואל וז"ל לא דקדק היטב כי הרמב"ם ס"ל לראובן אינה מגורשת גמורה דשייר שמעון והוא כאת"ל וכשאמר לשמעון הוי ספק מגורשת דלא אפשיטא עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> איהו צריך למחול על כבודו דלא דייק היטב דכתב כן משום שהבין דמ"ש דהא לא אפשיטא קאי גם לראובן ואינו כן דתחילה כתב אבל לראובן אינה מגורשת מדין ודאי וכן לשמעון ולא מדין ודאי אלא דהאי לא אפשיטא ושאני שמעון מראובן.
+
+Halakhah 8
+
+<b>כתוב </b> אצלי בחידושי גיטין דף פ"ב גמ' בעי אביי וכו'. הרי את מותרת וכו' עד תיקו עיין להר"מ פ"ח דגרושין שפסק כאת"ל זולת בהרי את מותרת לשמעון או אף לשמעון הוי ספק גרושין מטעם דהאת"ל דלשמעון אינו מפורש אף דהבעיא היא מוכרחות באת"ל וכמ"ש מרן בב"י חלק אה"ע סי' קכ"ב יעו"ש שכתב דכל דהאת"ל אינו מפורש לא הוי פשיטותא ומכאן תשובה מוצאת למה שהקשה הב"ח שם על הך כללא דכייל לן מרן ז"ל דמנא ליה הא אלא דאף דהאת"ל אינו מפורש הויא פשיטות וכ"כ הרב זרע אברהם חיו"ד סי' י"ז דהא מדבריו כאן מורה בפירוש כדברי מרן גם מכאן תברא למ"ש הלח"מ פ"ב מגירושין שחילק עם מרן בהך כללא דאף כשאין האת"ל מפורש פוסק כאת"ל כשהם ב' בעיינים אבל בבעין אחד לא כיון שאינו מפורש ומדבריו כאן הוי תברתיה דהא אף שהם ב' בעיינים כתב ספק מגורשת גם הוא סותר עצמו למ"ש הוא גופיה פ"ג דקריאת שמע ה"ג דאף בבעיין אחד אם אינו מפורש האת"ל פוסק כאת"ל יעו"ש ודוק.<br><b> וכתב</b> הרא"ש בסוגיין ר"ח פסק בכולהו לחומרא והרמב"ם וכו' אבל לראובן אינה מגורשת וכן לשמעון דהא לא אפשיטא עכ"ל וכתב עליו הרב תפארת שמואל וז"ל לא דקדק היטב כי הרמב"ם ס"ל לראובן אינה מגורשת גמורה דשייר שמעון והוא כאת"ל וכשאמר לשמעון הוי ספק מגורשת דלא אפשיטא עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> איהו צריך למחול על כבודו דלא דייק היטב דכתב כן משום שהבין דמ"ש דהא לא אפשיטא קאי גם לראובן ואינו כן דתחילה כתב אבל לראובן אינה מגורשת מדין ודאי וכן לשמעון ולא מדין ודאי אלא דהאי לא אפשיטא ושאני שמעון מראובן.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>כתוב </b> אצלי בחידושי גיטין דף פ"ג גמ' על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות וכתב הרשב"א בחידושיו וז"ל וקשה לי דהא מכרו האב וכו' מותרת לילך דמה שנאסר לה לא הותר לה דאם מכר האב או שמת אע"פ שהיא מותרת ליכנס בו אין זה בית אביה שנאסר בו ואנן כל שלא הותרה במה שנאסרה לא קרינן ביה כריתות וכו'. ואינו מחוור וכו' עכ"ל ואני תמיה אמאי לא אתי מר מסוגיין דתני על מנת שלא תשתי יין כל ימי חיי אין זה כריתות כל ימי חיי פלוני הרי זה כריתות ואותביה עליה בש"ס מאי שנא חיי פלוני דלמא מיית וכו' חיי דידיה נמי דלמא מיית וכו' כנראה דאי ליכא קושיא המאי שנא ליכא קושיא והא קשה טובא דבאמר על מנת שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני אמאי הוי כריתות סוף סוף לא מתקיים התנאי דלו יהי שאחר זמן שותה יין מ"מ אינה שותה בחיי פלוני ונמצא דלעולם התנאי קיים ודוק.<br><b> עוד</b> כתב הרשב"א וז"ל ומסתברא דלישנא לאו דוקא וכו' והיינו נמי דבתוספתא לא קתני על מנת וכו' עכ"ל ותהי עלה הרב משל"מ פ"ח דגרושין הי"א וז"ל ודע דמ"ש וכן נראה מהתוספתא פי' מדתניא על מנת שלא תעלי באילן זה ועל מנת שלא תעלי בכותל וכו' ה"ז גט ולא תני על מנת שלא תכנסי לבית זה וכו' ש"מ דאפילו נפל ה"ז גט וכו' ומיהו אין מכאן הכרח דלא נקט נפילת הבית דלא שכיח כמ"ש פ' המגרש והתימה שכתב כמו שאנו עתידין לכתוב פרק המגרש ושם כתב להיפך עכ"ל ומורי הרב יהודה אשכנזי ז"ל תירץ יפה דמ"ש הרשב"א וזה נראה יותר מהתוספתא לא קאי למה שתירץ ב' לקושייתו אלא לעיקר השיטה דפי' בש"ס דלא כהתוס' והיינו כמ"ש בפרק המגרש דהכריח שיטתיה מהתוספתא.<br><b> ולענ"ד</b> נראה להבין בדברי הרשב"א וכמו שהבין הרב דוזה נראה יותר קאי לתירוץ הב' שתירץ למאי דקשיא ליה לשיטתו והוא זה דבין לתירוץ הראשון דלא שכיח בין לתירוץ בשני מדוקדק כן מהתוספתא מדלא נקט בית אלא דהתירוץ השני מדוייק יותר מדלא נקט בית משמע דבבית דריסת הרגל לא כן לתירוץ ראשון דלא שכיח אין לדייק כ"כ מדלא נקט בית דעדיין אפשר למינקט בלישניה בית ובפירוש העושה תנאי שהוא דוקא בבנין זה וא"כ עדיין קשה דליתני בית הן אמת די"ל דתני דומיא דשארה שהם בסתם נמצא דליכא הוכחה כ"כ ברם לפירוש הב' ניחא דלא תני בית דבשום צד א"א למתני דדריסת רגל אסר עליה וזה שכתב וזה נראה יותר כלומר דתרתי משמע מינה כמו שאנו עתידין לפרש שם התוספתא כפי' הב' ובזה הרווחנו דלא תקשי קושיה עצומה דהוה קשה מיניה וביה שם בהמגרש דאילו הוא ז"ל הכריח מהתוספתא דלא תני בית משום דנפילה לא שכיח וכיון דלא שכיח לא הוי כריתות והוא כתב דכל ימי חיי פלוני הוי כריתות אע"פ שהוא ילד והיא זקנה וכן על מנת שלא תשתי יין מכאן ועד נ' שנה וכו' וזה לא שכיח שתחיה היא יותר כ"כ שנה אלא דבמ"ש ניחא דהוא לא ניחא ליה תירוץ דלא שכיח וכמ"ש שם מהמביא תנין וכיון שכן אף דלא שכיח כיון דהוי דבר דאפשר הוי כריתות ודוק.<br><b> עוד</b> כתב המשל"מ שם בתחילת הלשון על דברי התוס' דפרק המביא דף כ"א דכתבו תימה הא אם מת אביה או מכרו וכו' יעו"ש דקשיא ליה דתינח שתירצו לחלוקת מת אך קשה לחלוקת מכר ומכח קושיא זאת הוליד דס"ל כסברת הריב"ש יעו"ש ואחר נשיקת ידיו ורגליו אינו הכרח דכוונתם י"ל כמ"ש הרב עצמות יוסף דבתירוצם דבית אביך ר"ל המשפחה א"כ גם מכירה לא קשיא אלא עניינו שלא ילך למשפחתה יעו"ש וכ"כ הרב ברוך אנג'יל בחידושיו לגיטין גם מה שהכריח מהר"ן שכ"כ אין בדבריו שום הכרח שיסבור זה דהוא לא כתב אלא שדבר שאפשר שיבא זמן שא"א לעבור על תנאו דהיינו מת או מכר שבאותו זמן א"א לעבור על תנאו הוי כריתות ואין בדבריו שום הוכחה גם מ"ש ובזה ניחא אינו הכרח דיש לתרץ בזה בב' פנים כמ"ש הרשב"א או דלא שכיח או דאף קרקע עצמו אסר יעו"ש.<br><b> עוד</b> עיין להמשל"מ שהביא דברי הר"ן והרשב"א ומאי דקשיא ליה להר"ן והדברים צ"ע והקשה עליו כמהר"ם אשכנזי ז"ל הנ"ל מסוגיית יומא דף י"ג דקאמר דלרבנן למיתה דחד ודשנים הכל אחד אי חיישינן לחד כן לטובא ואי לא חיישינן לטובא ה"ה לחד וא"כ שפיר קא דחי הר"ן כיון דחיישי התוס' למיתה דחדא כן חיישינן למיתת כל הזרע ואנכי הדיוט לא זכיתי להבין מאי קשיא ליה על הר"ן דהר"ן הביא שיטת הרשב"א בשם י"א ולא האריך לבאר הכל מה שצריך לבאר לשיטה זאת ואח"כ הסכים לשיטת הרמב"ם וכיון דלא ס"ל כשיטת הרשב"א משורשה מאי קשיא ליה עליה.
+
+Halakhah 12
+
+<b>כתוב </b> אצלי בחידושי גטין דף פ"ב ע"ב תוס' ד"ה שר' אליעזר וכו'. הא לאחר חוששין וכו' עכ"ל הקושיא היא בנויה ע"פ מ"ש התוס' לקמן דף פ"ג ד"ה ועמדה וכו' שהוקשה להם והלא אין נשואין חלין שאסורה עליו משום אשת איש והו"ל זנות ותירצו דאחר מיתת המגרש קאמר וכו' והרמב"ן ז"ל הוקשה לו קושית התוס' הנזכר שאין נשואין חלין והו"ל זנות ואינו פוסל הגט דנשואין קאמר תירץ הרב המגיד פ"ח מהל' גירושין הי"ב משמו וז"ל וי"ל דכל שנשאת לו דרך נשואין בטל הגט דכן אתני עלה ועוד דממ"נ אם תאמר עברה על התנאי אין כאן נשואין אם תאמר לא עברה א"כ הגט אינו בטל ומגורשת היא אף לזה וא"א לבטל נשואיו יותר משל אחרים עכ"ל כך הוא הלשון בנוסחאות שבספרים חדשים אמנם בס' מגדל עוז אינו הואם תאמר קמא אלא אם תאמר לא עברה והכל עולה לסיגנון אחד דואם תאמר קמא נשאר בע"פ דהקושיא היא דלא עברה וע"ז משיב דאי לא עברה אין כח בידינו לגרשה מזה ונשאר עם זה נשואה והיינו היפך התנאי ואם תאמר עברה אין כאן קושיא אלא שבספרים חדשים כתבוהו יותר מבואר וט"ס יש בתוספת הזה אם תאמר עברה על התנאי יש כאן נשואין ופשוט.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>נתייחד עמה בפני עדים וכו'.</b> עיין להרב משל"מ מ"ש משם הרדב"ז כת"י שאם בעל בנידות לא שייך לומר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דמאן דעבר האיסור כרת אינו חושש לבעילת זנות וקשיא לי עליו ממ"ש רבינו פ"ב דתמורה יעו"ש דפוסק חזקה שאינו מניח ההתר ועושה האיסור ואף דהא מיהא עביד חדא איסורא יעו"ש והחילוק מבואר כמ"ש הרב מב' איסורין חלוקין לכששניהם בדבר אחד וכן חילק מהר"ב הלוי הביא דבריו תלמידו הרב בס' יד אהרן חאה"ע סי' ל"ח דף מ"ח ודחי לה מבקיאיות אחרות יעו"ש ואיהו דידיה אמר לחלק שאיש זה שעליו אנו דנין יש לו בבהמה זו של הקדש דרך התר גמור ואפי' חסיד שבישראל יכול לחללה על בהמת חולין תמימה בכה"ג אמרינן לא שביק התירה אבל בבעילת זנות דאף שנאמר דהוי לשם קדושין סוף סוף רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה נמצא דלא נטהר מכל וכל לא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלו דבריו בקיצור.<br><b> ומהר"ח</b> עשאל בליקוטים דף ד' ע"ד דחי ליה וז"ל ולדידי לא ניחא לי בזה דכיון דבכשרים אמרינן הכי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין למה לא נאמר כן בפריץ דנהי דרעים וחטאים נינהו מ"מ אינו עובר אדאורייתא אלו דבריו ונראה כוונתו דבשלמא כשהוא כשר אמרינן ודאי דכונתו לקדש ואף דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה כל היכא דאפשר למעט באיסור ולמלא תאותו עביד משא"כ כדחזינן שהוא רשע ובעל נידה לא תלינן דכונתו לקדש ולהקל מאיסור בעילת זנות לאיסור דרבנן דרב מנגיד כיון דהא מיהא לא פלט מאיסורא.<br><b> ולדידיה</b> ניחא ליה בהקדים דברי הש"ס משחרב ביהמ"ק ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה נמצא דמי שנתן עיניו באשה לא מייתבה דעתיה בהתירה והשתא ניחא דלא אמרינן לא שביק איניש התירה אלא בששניהם שוים אבל כשהאיסור יש לו יתרון שביק התירה והכא דחזינן שהוא פריץ ורודף לקיים עצת יצרו נפש רשע איותה רע באיסור ולא בהיתר עכ"ל והמה דברים נכונים.<br><b> ולענ"ד</b> נראה שהוא פשוט ע"פ מה שסיים הרדב"ז דמאן דעבר אאיסור כרת לא חש אבעילת זנות עכ"ל כלומר דהוי איסור חמור ומאן דעבר החמור ודאי דעבר אקל משא"כ התם דב' שוין נינהו ומ"מ דברי אלה יתכנו לקושיתו על הרדב"ז ברם לקושייתו על מהריט"ץ דהתם הבעילה ביום הכיפורים אינה אלא דרבנן לא יתכן ולדעת מהריט"ץ נראה דכיון דלרשע הזה אינו ידוע לו דאיסורא דרבנן הוא ואפ"ה עושה ואף את"ל דידוע לו מ"מ ענין כזה ביום הכיפורים חשיבי לאינשי חמיר טובא כדאורייתא ואפ"ה עושה.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..81f652e6fdbd4d03cd957c03b31da1457bbd3396
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,112 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>עיין </b> בחי' פ"א מהל' מילה הי"ד.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>מ"ש </b> הלח"מ עיין בספרי אגורה באהלך דף מ"ד ע"ד ודף נ"א.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..63f472b6c9c5c310d97220d2d6185c1f0333571f
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,115 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Levirate Marriage and Release
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Levirate_Marriage_and_Release
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>עיין </b> בחי' פ"א מהל' מילה הי"ד.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+<b>מ"ש </b> הלח"מ עיין בספרי אגורה באהלך דף מ"ד ע"ד ודף נ"א.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..44f2229274da014ba5675e53bd87ece6be23b162
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,725 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Marriage
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות אישות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות אישות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הבת מיום לידתה וכו'. והיא מבת י"ב שנה ויום אחד ומעלה וכו'.</b> ובהלכה י' <b> הבן וכו' והוא מבן י"ג שנה ולמעלה נקרא גדול ונקרא איש.</b> הילך בפי' דכדי שתהיה הבת גדולה והבן גדול צריך מבת י"ב ויום אחד ומעלה ומבן י"ג ויום אחד ולמעלה דהיינו אחר הימים שלמים שכתב ומעלה ואינו מועיל במה שנכנס היום ולומר מקצת היום ככולו וזה אשתמטתיה להלכות קטנות ח"ב סי' נ"ד וז"ל שאלה הא דבן י"ג ויום אחד ובת י"ב ויום אחד אם יש לומר מקצת היום ככולו וכו' וכתב שם יש עליה לידון שהשיב וז"ל מההיא דאמרינן בריש ראש השנה מלך שעמד בכ"ט באדר וכו' מונין לזה ולזה משמע דבכל ענין אמרינן מקצת היום ככולו וכו' אלו דבריו.<br><b> וחוץ</b> דהראנו לדעת דזה פשוט דבנידון דידיה אינו חשוב מקצת היום ככולו עוד זאת דגם באותו מענין ליכא מענין זה דמקצת היום ככולו דמאי דאיתא התם הוא דאפילו נכנס המלך בכ"ט באדר כיון שהגיע ניסן חשיב מניסן ואילך שנה ב' שכך נראה להם לחכמים דכל שנכנס קודם ניסן אפי' שעה אחת מניסן ואילך חשיב שנה ב' דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ולא משום דצריך דוקא יום אחד ושעה אחת חשיב כיום דמקצת היום ככולו ומ"ש בש"ס ויום אחד בשנה חשיב שנה ואה"נ דהיה יכול לומר ושעה אחת בשנה חשיב שנה דהעיקר הוא דכל שקדם לניסן אפי' רגע אחד חשיב שנה גם מה שכתב עוד הלכות קטנות וז"ל ובענין בל תאחר שם בפ"ק דראש השנה לא אמרינן מקצת היום ככולו גבי שהומם בתוך הרגל וכו' לא באתי לכוונתו דשם בדף ה' ליכא אלא דכשהומם וחיללו לענין בל תאחר לא אזלינן בתר תחילה אלא משעה שחיללו ואינו עובר על בל תאחר דלא עבר הרגל שלם ואינו ענין ליום חסר אי חשיב כיום שלם.<br><b> וראיתי</b> בגליון הלכות קטנות להרב חיים יהודה אלגאזי בן ה"ה מהר"ש אלגאזי ז"ל כתב וז"ל ונ"ל להביא ראיה דאמרינן מקצת היום ככולו ולא משגחינן בשעות ממאי דאיתא בפ"א דמגילה דף ה' ע"א וז"ל ורבנן דקסרי בשם רבי אבא אמרו מנין שאין מחשבין שעות לחדשים שנאמר עד חדש ימים ימים אתה מונה לחדשים ואי אתה מונה שעות לחדשים וכתב רש"י ז"ל שעות לחדשים כגון האומר אם לא באתי מכאן עד חדש הרי זה גיטך והיה חדש חסר ובא משחשכה ליום כ"ט אין אומרים עדיין הוא בתוך החדש שהרי חדשה של לבנה כ"ט ומחצה עכ"ל הרי דאפי' לענין גט אשה דהוי ערוה חמורה אמרינן דכיון דחשיכה הוי גט ולא בעינן מעת לעת עכ"ל.<br><b> ואנכי</b> הדיוט לא ידעתי את שיחו דמה ענין זה לזה ורב המרחק ביניהם דהתם הוא דקאמר דכל דאמר חדש בפיו היינו דוקא ימים שלמים דהיינו הכ"ט ימים של חדש אבל השעות שיש עוד בכלל חדש זה אינן נכללים בחדש דכתיב חדש ימים אמנם אי אמרינן מקצת היום ככולו דהיינו דשעה אחת או ב' תחשב כמו יום שלם אין זה נלמד מזה ואין לומר דהכי פירושו דאי אמרינן מקצת היום ככולו ושעה אחת או ב' חשיבא יום א"כ כשאמר חדש דהוי ימים גם השעות נקראים יום ונכנסו השעות דנקראו ימים בכלל החדש דא"כ למה כתב קרא חדש ימים לשתוק קרא מימים ולימא חדש לחוד ונכנס בחדש כל מה שהוא מהחדש דהיינו הימים והשעות שהם מחדש זה ומה ת"ל ימים אם לא להורות כי הימים השלמים הם הנקראים חדש דוקא ולא השעות והיינו מאי דאמר רבי אבא מנין שאין מחשבין שעות לחדשים אבל אי שעה אחת או שתים וכו' חשיב יום בעלמא אינו ענין לזה ועיין לרבינו פ"א מקידוש החדש מה שפי' פירוש אחר בהא דרבי אבא רחוק מפי' רש"י ולא תעזוב נפשי לשאול בדברי רש"י דלמה שינה את פי' בהאי מימרא דאין מחשבין שעות לחדשים ממה שפי' במימרא הסמוכה דאין מחשבין ימים לשנים דבחדא פי' בנזירות ובחדא פי' בנתינת גט ופירוש דדא שייך בחברתה וכן להיפך ודוק.<br><b> ושוב</b> אחר ימים חמותי ראיתי אור מופלג הוא הרב משל"מ פ"ב מהל' אישות הכ"א ואנהר לן עיינין בענין זה ואייתי להתוס' ז"ל באיזה מקומות כתבו דהאי יום אחד הוי שלם ובאיזה מקומות כתבו דא"צ שלם ושוב כתב דעלה בדעתו דהוי פלוגתא דתנאי וידוע דהלכה באותן תנאים כמ"ד דא"צ יום שלם ושוב הביא ש"ס יבמות דף ל"ד מפורש יוצא דא"צ יום שלם והוי צ"ע למאן דבעי יום שלם יעו"ש נפלאות מתורתו ומאחרי ראות כל דבריו אלה הדרי בי במאי דדייקנא מדברי רבינו שכתב ומעלה דר"ל שיהיה היום שלם כי יש לדוחה לדחות ולא ליהוי היפך ש"ס ערוך ודיה לצרה למאן דכתבו בפירוש שצריך שיהיה היום שלם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הבת מיום לידתה וכו'. והיא מבת י"ב שנה ויום אחד ומעלה וכו'.</b> ובהלכה י' <b> הבן וכו' והוא מבן י"ג שנה ולמעלה נקרא גדול ונקרא איש.</b> הילך בפי' דכדי שתהיה הבת גדולה והבן גדול צריך מבת י"ב ויום אחד ומעלה ומבן י"ג ויום אחד ולמעלה דהיינו אחר הימים שלמים שכתב ומעלה ואינו מועיל במה שנכנס היום ולומר מקצת היום ככולו וזה אשתמטתיה להלכות קטנות ח"ב סי' נ"ד וז"ל שאלה הא דבן י"ג ויום אחד ובת י"ב ויום אחד אם יש לומר מקצת היום ככולו וכו' וכתב שם יש עליה לידון שהשיב וז"ל מההיא דאמרינן בריש ראש השנה מלך שעמד בכ"ט באדר וכו' מונין לזה ולזה משמע דבכל ענין אמרינן מקצת היום ככולו וכו' אלו דבריו.<br><b> וחוץ</b> דהראנו לדעת דזה פשוט דבנידון דידיה אינו חשוב מקצת היום ככולו עוד זאת דגם באותו מענין ליכא מענין זה דמקצת היום ככולו דמאי דאיתא התם הוא דאפילו נכנס המלך בכ"ט באדר כיון שהגיע ניסן חשיב מניסן ואילך שנה ב' שכך נראה להם לחכמים דכל שנכנס קודם ניסן אפי' שעה אחת מניסן ואילך חשיב שנה ב' דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ולא משום דצריך דוקא יום אחד ושעה אחת חשיב כיום דמקצת היום ככולו ומ"ש בש"ס ויום אחד בשנה חשיב שנה ואה"נ דהיה יכול לומר ושעה אחת בשנה חשיב שנה דהעיקר הוא דכל שקדם לניסן אפי' רגע אחד חשיב שנה גם מה שכתב עוד הלכות קטנות וז"ל ובענין בל תאחר שם בפ"ק דראש השנה לא אמרינן מקצת היום ככולו גבי שהומם בתוך הרגל וכו' לא באתי לכוונתו דשם בדף ה' ליכא אלא דכשהומם וחיללו לענין בל תאחר לא אזלינן בתר תחילה אלא משעה שחיללו ואינו עובר על בל תאחר דלא עבר הרגל שלם ואינו ענין ליום חסר אי חשיב כיום שלם.<br><b> וראיתי</b> בגליון הלכות קטנות להרב חיים יהודה אלגאזי בן ה"ה מהר"ש אלגאזי ז"ל כתב וז"ל ונ"ל להביא ראיה דאמרינן מקצת היום ככולו ולא משגחינן בשעות ממאי דאיתא בפ"א דמגילה דף ה' ע"א וז"ל ורבנן דקסרי בשם רבי אבא אמרו מנין שאין מחשבין שעות לחדשים שנאמר עד חדש ימים ימים אתה מונה לחדשים ואי אתה מונה שעות לחדשים וכתב רש"י ז"ל שעות לחדשים כגון האומר אם לא באתי מכאן עד חדש הרי זה גיטך והיה חדש חסר ובא משחשכה ליום כ"ט אין אומרים עדיין הוא בתוך החדש שהרי חדשה של לבנה כ"ט ומחצה עכ"ל הרי דאפי' לענין גט אשה דהוי ערוה חמורה אמרינן דכיון דחשיכה הוי גט ולא בעינן מעת לעת עכ"ל.<br><b> ואנכי</b> הדיוט לא ידעתי את שיחו דמה ענין זה לזה ורב המרחק ביניהם דהתם הוא דקאמר דכל דאמר חדש בפיו היינו דוקא ימים שלמים דהיינו הכ"ט ימים של חדש אבל השעות שיש עוד בכלל חדש זה אינן נכללים בחדש דכתיב חדש ימים אמנם אי אמרינן מקצת היום ככולו דהיינו דשעה אחת או ב' תחשב כמו יום שלם אין זה נלמד מזה ואין לומר דהכי פירושו דאי אמרינן מקצת היום ככולו ושעה אחת או ב' חשיבא יום א"כ כשאמר חדש דהוי ימים גם השעות נקראים יום ונכנסו השעות דנקראו ימים בכלל החדש דא"כ למה כתב קרא חדש ימים לשתוק קרא מימים ולימא חדש לחוד ונכנס בחדש כל מה שהוא מהחדש דהיינו הימים והשעות שהם מחדש זה ומה ת"ל ימים אם לא להורות כי הימים השלמים הם הנקראים חדש דוקא ולא השעות והיינו מאי דאמר רבי אבא מנין שאין מחשבין שעות לחדשים אבל אי שעה אחת או שתים וכו' חשיב יום בעלמא אינו ענין לזה ועיין לרבינו פ"א מקידוש החדש מה שפי' פירוש אחר בהא דרבי אבא רחוק מפי' רש"י ולא תעזוב נפשי לשאול בדברי רש"י דלמה שינה את פי' בהאי מימרא דאין מחשבין שעות לחדשים ממה שפי' במימרא הסמוכה דאין מחשבין ימים לשנים דבחדא פי' בנזירות ובחדא פי' בנתינת גט ופירוש דדא שייך בחברתה וכן להיפך ודוק.<br><b> ושוב</b> אחר ימים חמותי ראיתי אור מופלג הוא הרב משל"מ פ"ב מהל' אישות הכ"א ואנהר לן עיינין בענין זה ואייתי להתוס' ז"ל באיזה מקומות כתבו דהאי יום אחד הוי שלם ובאיזה מקומות כתבו דא"צ שלם ושוב כתב דעלה בדעתו דהוי פלוגתא דתנאי וידוע דהלכה באותן תנאים כמ"ד דא"צ יום שלם ושוב הביא ש"ס יבמות דף ל"ד מפורש יוצא דא"צ יום שלם והוי צ"ע למאן דבעי יום שלם יעו"ש נפלאות מתורתו ומאחרי ראות כל דבריו אלה הדרי בי במאי דדייקנא מדברי רבינו שכתב ומעלה דר"ל שיהיה היום שלם כי יש לדוחה לדחות ולא ליהוי היפך ש"ס ערוך ודיה לצרה למאן דכתבו בפירוש שצריך שיהיה היום שלם.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>עיין </b> מ"ש בספרי אגורה באהלך דף מ' ע"ד.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כהן שקידש בחלקו וכו'.</b> משנה בקידושין דף נ"ב ובגמ' אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ר' יהודה סבר וכו' ור' יוסי סבר כאש וכו' והקשו בתוס' ישנים שם דלר' יוסי למה כתב רחמנא לך אדאצטריך למכתב מן האש יעו"ש ולי קשה גם לר"י למה כתב רחמנא מן האש אדאצטריך למימר לך ולזה י"ל דלר"י אצטריך מן האש לומר שיהא אחר הקטרת האשים וכמ"ש רש"י בפירוש החומש לכן אי לאו לך הו"א מן האש ר"ל דומיא דאש מה אש אכילה דוקא אף הדיוט אכילה דוקא אך קשה כמו שהקשו בתוס' ישנים לרבי יוסי ומן התימה על הרא"ם דלא פי' כן ועיין בנח"י שם שאינם מובנים דבריו וכמ"ש בס' תועפות ראם סדר קרח יעו"ש ולקושית התוס' ישנים י"ל דדרשי בלך דרשי אחריני בדרך רז"ל בכל דוכתא ולהכי אצטריך מן האש המורם מן האמור דבין למר ובין למר אצטריך מן האש למר שיהא דוקא אכילה כאכילת מזבח ולמר שיהא אחר הקטרת האשים וא"כ אני תמיה למ"ש התוס' בזבחים דף מ"ד ע"ב ד"ה סד"א מן האש וז"ל תימה לא לכתוב מן האש ולא בעי לכל עכ"ל ולפי מ"ש מאי קשיא להו.<br><b> וחכם</b> בני פחד יצחק יהיה בעזרו אמר לי בכונתם דמה שהקשו למ"ל מן האש ר"ל לא מן האש ולא לך דמשום לך אצטריך מן האש לדעת רבי יוסי וכמ"ש התוס' ישנים כאן וקושיתם הוא לדעת ר' יוסי דר' יהודה חזר בו וכמסקנת הש"ס בקידושין ולפי"ז יפה הקשו בתוס' ישנים לר' יוסי לפי דר' יהודה חזר בו ורש"י בחומש דפי' כר' יהודה משום דהכי הוא פשטיה דקרא וכדרכו בחומש.<br><b> והחכם</b> השלם בנימין פונטרימולי נר"ו תירץ לזה דמה שהקשו התוס' בזבחים דלמ"ל מן האש היינו בההיא ברייתא דסיים בה לך היא ולבניך שלך היא אפי' לקדש בו את האשה ופרש"י במנחות דף ע"ג דקאי לכל הני דאתרבו מהאי קרא וא"כ א"א לומר דמן האש הוא שלא לקדש בו את האשה ושפיר קשיא להו להתוס' ולענ"ד ליתא חדא דלו יהי דפירוש הברייתא הוא כמו שפרש"י במנחות דקאי לכל מאי דאתרבו קשה דמאי קשיא מן האש למאי אצטריך דאצטריך למאי דכתב רש"י בחומש לאחר הקטרת האשים וכמו שקדמתי בקושיא ועוד שדברי רש"י במנחות תמוהים המה וכמו שתמה עלייהו הרב ברכת הזבח והעיקר כמ"ש בזבחים דהאי דרשא דלך לקדש בו את האשה קאי לגזל הגר לחודיה והאי ברייתא כסתם מתני' דידן דהמקדש בחלקו וכו' לא קידש וכן הבינו התוס' במנחות ד"ה ואפי' לקדש ובזבחים ד"ה ואפי' לקדש וא"כ איך הקשו ל"ל מן האש וא"כ חזרה הקושיא לדוכתא והאמת כמ"ש הבן יקיר לי יצ"ו.<br><b> והשתא</b> לפום הך אוקמתא לא קשה מה שהקשה החכם הנ"ל דב' קראי ל"ל להזהיר לכהנים שלא יאכלו אלא אחר הקטרת האשים חד מן האש וחד קרא דסדר צו והקטיר הכהן וכו' והיה החזה וכדתני בברייתא דפרק תמיד נשחט דף נ"ט ע"ב יעו"ש דהך ברייתא ס"ל דקרא דמן האש שלא לקדש בו את האשה וקרא דלך ולבניך שהוא התר לקדש בו את האשה הוא דוקא לגזל הגר וכדעת התוס' ורש"י בזבחים ור' יהודה הוא קודם חזרה דהוה נפקא ליה מתבת מן האש לאחר הקטרת האשים ולא הוה נפקא ליה מהקש דקרא דסדר צו ברם אחר דחזר בו נפקא ליה מהתם מקרא דסדר צו וממן האש שלא לקדש בו את האשה ודוק.
+<b> ישראל שקידש במעשר עני וכו'.</b> עיין מ"ש הלח"מ ומה שכתבתי בחי' לקמן הל' כ"ד ומה שכתבתי בספרי אגורה באהלך דף מ"ב ע"ד.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>עיי"ש </b> בספרי אגורה באהלך דנ"ג ע"א.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>עיין </b> מ"ש בספרי אגורה באהלך דף י"ד ע"א.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וכל תנאי שבעולם וכו'. צריך להיות בתנאי ד' דברים וכו'.</b> וכתב הרב המגיד עליו למה לא הביא תנאי שא"א לקיימו ע"י שליח ותירץ וז"ל ואין זו קושיא לפי שכבר ביאר רבינו פ"ד וכו' פי' דבריו שאלו הד' שמנה הם שמלמד לנו היאך יתנה אותם כדי שיועיל התנאי ולא יהא תנאי בטל אבל הא דא"א לקיימו ע"י שליח הוא דבר שלא יועיל התנאי ולא שייך כאן למנותם עם אלו הד' דהד' אלו הם קיום תנאי והך הוא ביטול וא"כ לא זכיתי להבין מ"ש עליו מרן כ"מ וז"ל ולא נהירא שאם היה כן דעת רבינו שגם זה הוא מתנאי בני גד ובני ראובן היה כותבו כאן וכוללו עם שאר התנאים עכ"ל. ולענ"ד דברי הרב המגיד נכונים בטעמן.<br><b> כתב</b> מרן בב"י אה"ע סי' ל"ח וז"ל והרא"ש ז"ל פרק מי שאחזו כתב שצריך שיהיה תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ואין כן דעת הר"ם שהרי פסק פ"ח דגירושין ה"ז הרי זה גיטך על מנת שהנייר שלי ה"ז גט ותתן ע"כ ודבריו תמוהים בעיני דמאי ראיה מייתי משם שאני ההיא דאיירי בעל מנת ורבינו ס"ל דבעל מנת אין צריך משפטי התנאים וכמ"ש הוא ז"ל פ"ו מהל' אישות ואה"נ דבאם צריך שיהיה תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר וראיה דכשמנה משפטי התנאים לא מנה זה בשום מקום.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>עיין </b> מ"ש המל"מ ומה שכתבתי לקמן פי"ח ה"ט.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>עיין </b> מ"ש הלח"מ ומה שכתבתי עליו בהל' טוען ונטען פ"ד ה"ד.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר וכו' שיש דברים ויש דברים וכו'.</b> הכי איתא בש"ס דף ק"י בכתובות בשלמא מכרך לעיר דבכרך שכיחי כל מילי אלא מעיר לכרך מאי טעמא מסייע וכו' מנין שישיבת כרכין קשה שנא' ויברכו את העם וכו' ע"כ נמצא דיש בזה מה שאין בזה דבכרכין הן אמת שכיחי כל מילי אבל ישיבת כרכין קשה ועיר אה"נ הן אמת דאוירן יפה אבל לא שכיח כל מילי ומשו"ה אין מוציאין מעיר לכרך ולא מכרך לעיר וזה שכתב רבינו שיש דברים ויש דברים וכ"כ הסמ"ג לאוין פ"א וטור אה"ע סי' ע"ה ומן התימה על רש"י בקידושין דף מ"ט ע"ב גבי מתני' על מנת שאני בן כרך ונמצא בן עיר כתב וז"ל אע"פ שהטעה לשבח טעות הוא עכ"ל ולמה פי' שהוא שבח ולא פירש כפשטיה דהוי טעות דבעיר לא שכיחי כל מילי דומיא דסוגיין דבכתובות דיש בזה מה שאין בזה והוי דומיא דבן עיר ונמצא בן כרך דאף דבכרך שכיחי כל מילי מ"מ חשיב טעות כיון דישיבת כרכין קשה ועוד יש לגמגם דלמה בפירוש ישיבת כרכים קשה שינה פירושו מכתובות לקדושין והן אמת דהכל אמת ודוק.<br><b> ועיין</b> בס' ב"ה חלק אה"ע סי' ל"ח דקשיא ליה על מ"ש רש"י בקדושין וז"ל בן עיר וכו' ישיבת כרכים קשה וכו' ושבים עכ"ל מסוגיית כתובות דאנן בה ופירש"י שם וסיים וז"ל וא"כ קשה הך בן כרך חשיב יותר דשכיחי כל מילי והא דאין מוציאין מעיר לכרך היינו מטעם דאין אוירן יפה הא בלא"ה בן כרך חשוב יותר מבן עיר ואיך פרש"י ישיבת כרכין קשה וכו' עוברים ושבים וצ"ע עכ"ל ולא ידעתי מאי קשיא ליה דיפה פירש"י הרעותא דאיכא בכרך מ"ש בש"ס בכתובות דישיבת כרכים קשה ופשוט אך קשה מה שהקשנו עליו.
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>עיין </b> מ"ש בחי' פ"ד מהלכות טוען ה"ד.<br><b> כתוב</b> אצלי בחידושי כתובות דף ט"ו ע"ב תוס' ד"ה אם יש עדים וכו' דמיגו במקום עדים הוא עכ"ל ויש להקשות דמה הקשו ומה תירצו דזה פשיטא דמי יהא נאמן נגד עדים ויראה דכונתם דזה אינו אלא מנהג דהבתולות יוצאות כן ואלמנה לא וסד"א דכיון דאית ליה מיגו אירע כן שאף שהיתה אלמנה יצאת בהינומה וראשה פרועה או חלקו קליות נגד המנהג ולא הוי נגד עדים ותירצו דזה חשיב מיגו במקום עדים.<br><b> וכתב</b> בהגהות אשר"י עלה דהך מתני' אם יש עדים וכו' הא דלא קתני אם יש עדים שנשאת בד' מפרש בירושלמי פ"ק משום דיש שיש להם מאתים וכו' יעו"ש פי' דתני במתני' תקנתא פסיקתא דעדות שיצאת בהינומה וראשה פרועה מועלת לכל הנשים אבל שנשאת בד' אינו מועיל לבוגרת ולמוכת עץ לפי שנשאת גם בשאר הימים ואפשר זו נשאת גם בשאר הימים וכתובתה מאתים ואין להביא אלא שיצאת בהינומה וראשה פרועה.<br><b> והרא"ש</b> כתב וז"ל ואף שבועה דאורייתא לא בעי וכו' הילכך האי מנה דמודה ביה הוי הילך כיון דאין לו טענה ליפטר הימנו עכ"ל פי' דדבר דלא מצי למכפר לא חשיב מודה במקצת הטענה אלא כופר בכל וכן הוא ס' הרמב"ם פ"ד מטוען ה"ד יעו"ש והיינו טעמא כמ"ש המפרשים שם דכיון דס"ל כמ"ד הילך פטור יעו"ש פ"ק דמציעא דף ד' א"צ לדידיה אוקמתא הש"ס דשעבוד קרקעות ושטרא מסייע ליה וכמ"ש הלח"מ שם ומן התימה על הלח"מ פט"ז מהלכות אישות הכ"ה שהקשה על מ"ש הרב המגיד לדעת הרמב"ם מההיא אוקימתא דשעבוד קרקעות ומאי קשה הא איהו גופיה כתב דלדעת הרמב"ם לא ס"ל הך תירוצא אלא טעמא דברייתא משום הילך ועיין להמשל"מ שם מה שפי' בכוונת הראב"ד בהשגה זאת וקשה לפי' דא"כ שם בהל' טוען היה לו להשיגו כי שם מקור הדין ולא כאן דנמשך מהתם ועיין מ"ש הטור ז"ל כאן באה"ע סי' צ"ו דפסק כהרא"ש והוא דעת הרמב"ם ז"ל ובחו"מ ס"ס פ"ט להיפך.
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>והנכסים וכו'.</b> כתב הרב המגיד היינו בעודם בעין ואם אינם בעין חייבת בשבועה יעו"ש והרב נתיבות משפט נתיב כ"ג חלק י"א דף ש"ב אקהי אקהייתא על דבריו אלו משם מהר"ש יפה שדבריו הם היפך דברי התוס' יעו"ש וגם שהכרעתו אינה מכרעת יעו"ש ועיין להרב משל"מ שמזווג דבריו עם דברי התוס' ז"ל ולמה שהודה הרב משל"מ ז"ל שאין הכרעתו מכרעת עיין להרב אור יקרות חידושי גיטין פ' השולח דף ל"ח פי' דבריו בפשיטות ונכון.<br><b> ברם</b> את הדבר הקשה אצלי מ"ש הרב משל"מ ז"ל על דברי הרב המגיד אלו בפט"ז ה"ד וז"ל מדברי הרב מהרש"ך ח"א סי' קע"ז נראה דס"ל דבנדונייא נהי דלא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו מ"מ היורשים צריכים לישבע שלא פקדנו ולא ידעתי מנין לו דין זה דכיון דמורישם נוטלתם בלי שום שבועה ה"נ יורשיה נוטלים בלא שבועה וכן נראה מדברי הרב ב"י סי' צ"ו ד"ה ומ"ש רבינו אבל כל נכסיה וכו' שכתב וגרושה נמי וכו' יעו"ש עכ"ל ודבריו אלה לא זכיתי להבינם דמה שמורישם היתה נוטלת בלא שבועה היינו דהיא תובעת ונכסיה הם בעין ברם יורשיה צריכים לישבע דאפשר דאי היתה קיימת לא הייתה תובעת ומה שנשבעין היורשין הוא שבועה מענין אחר ומה שהביא ראיה מדברי מרן פי' דבריו דכתב מרן וגרושה נמי וכו' והכונה דדוקא בגרושה יורשיה נשבעין שלא פקדנו משא"כ באלמנה.<br><b> ולא</b> נהירא דמאי שנא כמ"ש לקמן בסמוך שנראה מדברי מרן דאף דאין אדם מוריש שבועה לבניו מ"מ נשבע שלא פקדנו ועוד ממה שסיים וכן מבואר מדברי הרמב"ם ואם כונתו דקאי דבאלמנה בנכסי צאן ברזל אף יורשיה אינן נשבעים שלא פקדנו משא"כ באלמנה היאך מבואר כן בדברי רבינו אפשר דרבינו ס"ל דנשבעים שלא פקדנו ולא קאמר רבינו אלא לאפוקי שלא נאמר שאינם יורשים כלום משום דאין אדם מוריש שבועה לבניו וקאמר דיורשים כתובתה ומ"מ בשבועה שלא פקדנו אבא ועוד נחזי אנן אם בגרושה דליכא למיחש כל כך לצררי נשבעים שלא פקדנו כ"ש באלמנה דאיכא למיחש לצררי דודאי דצריך להשביע ליורשים שלא פקדנו אבא וליכא סברא לחלק ביניהם ופירוש דברי מרן נמשכין הכי ארישא קאי דאלמנה גובה בשבועה וא"כ אין היורשין יכולין לישבע וגרושה נמי צריכין לישבע וכו' ויורשיה יורשין משום דהיא עצמה לא היתה נשבעת והיינו דוקא כתובתה אבל נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל אינה צריכה לישבע האלמנה וכיון שכן היורשין יורשין ואה"נ בשבועה שלא פקדנו ולא אכחד שהלשון אינו נכון לפי דעתי בדבריו מ"מ חומר הענין מכריחנו ומ"מ לו יהי שמרן חלוק בזה מ"מ מהרש"ך חולק ואינו מפרש כן והסברא נותנת כותיה ואדרבה לדבריהם שם נראה כדברי מהרש"ך ז"ל בבירור שכתב הטור אין האלמנה וכו' אלא בשבועה אבל נתגרשה וכו' בניה נשבעים שבועה שלא פקדנו וכו' והיינו טעמא כמ"ש מרן שם והוא מש"ס ערוך דאלמנה כיון שהיא חייבת בשבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו אין ליורשים כלום אבל בגרושה שאינה חייבת שבועה גם היורשין נוטלין בלא שבועה ומ"מ נשבעים שלא פקדנו הרי בפי' דמורישם נוטלתם בלא שבועה ויורשיה נוטלין בשבועה ועיי' בתשובות מהרש"ך ח"א סי' ק"ן ואף דלא פי' שם צריכין אנו לפרש דהיורשין צריכין לישבע שבועה שלא פקדנו יעו"ש.
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שאלה </b> פה העירה אזמיר יע"א הסכימו שממעות המדודין שנוטל החתן מחמיו שיתן לכוללות העיר חמשה למאה וכעת לשאול הגיעו בנפטרה אשת ראובן בלי זרע של קימא ובאו לידי חשבון חצי הכתובה אי צריך להשיב ממש חצי המדודין או ינכו מאותו החצי חצי הממון שנתן לכוללות העיר דנמצא לא לקח המדודים כולם כאשר כתוב בכתובה אלא חסר מה שנתן לכולל העיר דרך משל אם לקח ק' חסר חמשה יורינו הדין עם מי ושכמ"ה.<br><b> תשובה</b> לכאורה נראה דזה דומה למה שנסתפקו הפוסקי' בענין הרישים שלוקח הדיין שלהם אי גם יורשי ההשבון פורעים החצי או לא דלפי מ"ש מהרשד"ם חא"ה סי' רכ"ה דנפרע מאמצע גם בנ"ד ינכה מאמצע ברם הא ליתא דלא דמי הא להא דשאני נדון הרישים דזה הרישים חל הוא על הממון וכמ"ש מהרשד"ם ונמצא חל מיד על הממון בפטירת האשה קודם שיבא הממון לרשות יורשי האשה וא"כ כשיבא ליד יורשי האשה בא בידם פחות מירושתם מה שלקח הדיין משא"כ בנ"ד דלא נתחייב ממון זה לכולל העיר אלא עד שיביאו המדודין ליד החתן נמצא דגופו הוא דנתחייב במס זה בעד המדודין שלקח ולא הממון עצמו והא ראיה דקודם נתינתם לחתן לא היה נותן אב הכלה חמשה למאה לכולל העיר דלא הוי כמס דעלמא דאזלינן בתר הממון דכשהם ביד אבי הבת פורע המס אבי הבת וכשנתן המדודין פורע החתן המס ומנכין אותו מאבי הבת אלא נ"ד שאני דבשביל המדודין חייבו לגופו למס זו של ה' למאה וא"כ כשיבא לידי השבון נותן החצי בשלמות ואינו מנכה ממה שנתן לכולל העיר.<br><b> ועוד</b> יש לחלק חי' ברור ואמיתי דשאני נדון הרשד"ם דכל עצמו של רישים אינו בא אלא לחלק ביניהם הנכסים לתת ליורשיה ולהבעל מה שמגיע אליהם ומכח החלוקה בא הרישים משא"כ בנ"ד דהך ה' למאה שנותן לכולל העיר הוא מס לחתן ואינו בא מכחם של הבעל והאשה וודאי הוא לבעל ואף שכתב מהר"א ן' חסון ז"ל בס' משפטים ישרים סי' ו' כי אין זה דינא דמלכותא אלא חמסנותא דאין לדיין רשות ליטול רישים אם לא יבא ברשות ב' הכתות לחלוק ובשכר טרחו נוטל הרישים אבל אם לא נקרא לו אין לו כלל אכתי עלילה זו באה בעד הממון הזה ועליה דידיה דממון זה באה הצרה הזאת וא"כ למה יהיה להבעל דוקא ולא ליורשיה ג"כ כיון דבשביל הממון זה בא הרישים הזה.<br><b> ומתוך</b> הכתוב ק"ל למ"ש הרב הנז' דלב' הטעמי' שכתב הר"ן פרק הכותב לענין ההשבון דהא' הוא דהוי כנותן מתנה ע"מ להחזיר החצי והאחר דהוי כאילו יורש' ומתנה להחזיר מירושתה א"כ לב' הטעמים אלו אין ליורשי האשה מגע יד הדיין דהרי זה כחוב דעלמא דמתחייב לפרו' אותם בשטר חוב ואין מגע יד הדיין בדבר זה כלל וכו' א"ד ז"ל והמה תמוהים וכי מה שעשה המלך עפ"י התורה עשה הן אמת שבדין תורה זה חוב גמור מבעל ליורשי האשה ואעפ"י כן גזר המלך לעשות חלוקה זו על ידם וכדינא דמלכותא דינם קיים ואף שאין זה דינא דמלכותא אלא אם ירצו לחלוק על ידם ולא אם לא יתרצו מ"מ הך חמסנותא לאיזה ענין בא לסיבת הבעל ויורשי האשה הוא וא"כ מה להם עם הבעל לחודיה הרי עלילה זו באה על ממון שניהם לדעת מהרשד"ם ואין לנו עסק עם תורת משה בענין זה.<br><b> איך</b> שיהיה אף למ"ש מהרשד"ם דיחלוק נזק הרישים מ"מ אין דומה נ"ד לרישים כמ"ש והוי הכל לבעל ולא ינכו ליורשים ומה גם למ"ש מהר"ש ן' חסון ז"ל אחר שהביא ב' טעמי' דהר"ן כתב וז"ל וכפי ב' הטעמים הנז' אפשר לומר דלא דמי זה להשותפי' דהרי אינן שותפי' בזה הממון אלא הוא כולו של הבעל והוא נתחייב להחזיר חצי מה שלקח ומה שלקח הדיין מילתא דשכיח הוא והו"ל לאתנויי ולטעם שנתן ע"מ להחזיר אף אם ישאר לחתן החצי מה בכך כל שלא חזר החצי לא קיים התנאי וכו' וא"כ אף בנ"ד דהוא ודאי שנותן לכולל העיר כך וכך והו"ל לאתנויי וכן לטעם הב' כמ"ש באופן כי אף בענין הרישים אינו מוסכם כי בין מהר"ש ן' חסון בין מהר"א ן' חסון ז"ל לא הסכימו להזיק ליורשי האשה אלא מכח שכבר הורה זקן מהרשד"ם ז"ל.<br><b> וכבר</b> נתפש' המנהג והבו דלא לוסיף עלה ומה גם לפי מה שחילקנו בין נדון רישים לנדון דידן.<br><b> וזאת</b> מאתי בנו והוא תלמידו לחלק דאף להוראת זקן מהרשד"ם ז"ל מ"מ נ"ד שאני משום דמיד שנוטל החתן המדודין נותן לכולל העיר החמשה למאה ואפילו הכי כותבין בכתובה סכום המדודין בשלימות שקבל החתן כ"וכ מעות בלי נכוי החמשה למאה שנתן והשתא אם איתא דחצי מה שנתן לכולל העיר נוגע לאשה וכשיבא לידי השבון מנכין ליורשיה לאיזה צורך כותבין בכתובה סכום המדודין בשלימו' הלא חסר ממנו חמשה בכל מאה שלא נטל אלא ודאי דמס זה שנותן לכולל העיר הוא לגופו של חתן ואין לאשה חלק בו.
+
+Chapter 23
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>כתב </b> הרב המגיד על שם הרשב"א דאם גרשה והחזירה בטל תנאו ומייתי לה מדתניא בן לוי שמכר שדה לישראל וכו' שאם מכרו וחזר ולקחו אין לו עליו כלום וראיתי להרב שער אפרים סי' ע' דקא מתמה על הרא"ש בריש פרק הנושא דכתב דין זה דהרשב"א מסברא דנפשיה ולא הביא ראיה מהא דבן לוי יעו"ש ואנכי הרואה ראיתי לו נדחק לחלק בין הא להא ככתוב שם קחינו משם.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דהחילוק פשוט דהתם גבי בן לוי הא אתמר שם דהיינו טעמא דתנאי זה קיים דכיון דאמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי שיורי שייריה למקום מעשר ע"כ וכיון דמכח שייור מקום אתי עלה א"כ כשהתנה כל זמן ששדה זו בידך כשמכרה הרי מחל השיור הנזכר דכך התנה דהשיור הזה יהיה דוקא כשיהיה בידו ברם כל דמכר הרי סילק עצמו מהשיור ועבר כל הקרקע שלם ללוקח וא"כ כשמכר הלוקח הזה למוכר מוכר הכל מה שהיה אצלו ונמצא זוכה בכל הקרקע שלם בלי שיור משא"כ הכא דעשה תנאי בנשואין וגרשה וחזרה אצלו יש לומר שעל מנת כתובה א' החזירה וע"פ התנאי שעשה בנישואין הראשונים וכדתנן בהכותב המחזיר גרושתו על דעת כתובה הראשונה החזירה והרב לא דרך בדרך זה אף שנראה הכל אחד ומ"ש בתוך דבריו ואף שאמרינן בפרק הנושא דף ק"ב אלא היא דליתא בתנאי בי"ד מהני לה קנין בנות דאיתנהו בתנאי בי"ד לא מהני קנין וא"כ לא שייך לומר על תנאי הראשונה החזירה וכו' לא הבנתי כונתו בדברות אלו איך שיהיה אדרבא כל כך לענ"ד החילוק פשוט דיש לתמוה על הרשב"א שלמד משם כיון דאין עניינם אחד.<br><b> וראיתי</b> לו עוד להגאון בעל שער אפרים שם שרצה ללמוד מההיא מתני' דפרק הנושא מסיפא דתני כל זמן שאת עמי דאמרינן נתגרשה אף שחזר ונשאה מ"מ נפטר וכ"ש במוהל שנדר לו הבעה"ב ליתן לו למול את בנו ומתה אשתו שנפטר מנדרו ולענ"ד אין הנדון דומה לראיה דנדון המוהל שנדר לו שימול את בנו מה לי מאשה זו לאשה אחרת לא תלה אלא בו דה"ק לו שנולד לו משא"כ במתני' שהאשה נשאת לו בתנאי שיזון לו את בתו באנו לחלק בין אמרה סתם לאמרה כל זמן שאת עמי וכו' ואין דמיונו עולה יפה ולפי האמור אינו מוכרח גם למה שהביא ראיה מנפל הבית יעו"ש דשאני הכא דתלה הענין בבנו יהיה נוצר מאיזי אשה שיהיה ודוק גם הראיה שהביא ממתני' דכלים פי"ח מ"ו יעו"ש דכיון דנשברה פנים חדשות באו לכאן ואף הכא שמתה אשתו פנים חדשות באו לכאן אחר נשיקת ידיו ורגליו גם זו לפי קוצר דעתי אינה ראיה דהתם כיון שנשברה הכלי אזדא ליה מתורת כלי ופנים חדשות באו לכאן משא"כ בנידון דידיה דמה שנדר הוא על בנו שימול אותו ראובן לא אזל ולא נדחה כי בין יהיה הבן מאשה זו או מאחרת לעולם הוא בנו וליכא דחיה כלל שנאמר פנים חדשות באו לכאן את זה כתבתי כנושא ונותן בדבר הלכה כי כך דרכה של תורה כי איני כדאי לחלוק על דבריו ח"ו.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cc597f5d7ecff16f208e489a5c6577e12119e57c
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Marriage/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,728 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Marriage
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות אישות
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Marriage
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות אישות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הבת מיום לידתה וכו'. והיא מבת י"ב שנה ויום אחד ומעלה וכו'.</b> ובהלכה י' <b> הבן וכו' והוא מבן י"ג שנה ולמעלה נקרא גדול ונקרא איש.</b> הילך בפי' דכדי שתהיה הבת גדולה והבן גדול צריך מבת י"ב ויום אחד ומעלה ומבן י"ג ויום אחד ולמעלה דהיינו אחר הימים שלמים שכתב ומעלה ואינו מועיל במה שנכנס היום ולומר מקצת היום ככולו וזה אשתמטתיה להלכות קטנות ח"ב סי' נ"ד וז"ל שאלה הא דבן י"ג ויום אחד ובת י"ב ויום אחד אם יש לומר מקצת היום ככולו וכו' וכתב שם יש עליה לידון שהשיב וז"ל מההיא דאמרינן בריש ראש השנה מלך שעמד בכ"ט באדר וכו' מונין לזה ולזה משמע דבכל ענין אמרינן מקצת היום ככולו וכו' אלו דבריו.<br><b> וחוץ</b> דהראנו לדעת דזה פשוט דבנידון דידיה אינו חשוב מקצת היום ככולו עוד זאת דגם באותו מענין ליכא מענין זה דמקצת היום ככולו דמאי דאיתא התם הוא דאפילו נכנס המלך בכ"ט באדר כיון שהגיע ניסן חשיב מניסן ואילך שנה ב' שכך נראה להם לחכמים דכל שנכנס קודם ניסן אפי' שעה אחת מניסן ואילך חשיב שנה ב' דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ולא משום דצריך דוקא יום אחד ושעה אחת חשיב כיום דמקצת היום ככולו ומ"ש בש"ס ויום אחד בשנה חשיב שנה ואה"נ דהיה יכול לומר ושעה אחת בשנה חשיב שנה דהעיקר הוא דכל שקדם לניסן אפי' רגע אחד חשיב שנה גם מה שכתב עוד הלכות קטנות וז"ל ובענין בל תאחר שם בפ"ק דראש השנה לא אמרינן מקצת היום ככולו גבי שהומם בתוך הרגל וכו' לא באתי לכוונתו דשם בדף ה' ליכא אלא דכשהומם וחיללו לענין בל תאחר לא אזלינן בתר תחילה אלא משעה שחיללו ואינו עובר על בל תאחר דלא עבר הרגל שלם ואינו ענין ליום חסר אי חשיב כיום שלם.<br><b> וראיתי</b> בגליון הלכות קטנות להרב חיים יהודה אלגאזי בן ה"ה מהר"ש אלגאזי ז"ל כתב וז"ל ונ"ל להביא ראיה דאמרינן מקצת היום ככולו ולא משגחינן בשעות ממאי דאיתא בפ"א דמגילה דף ה' ע"א וז"ל ורבנן דקסרי בשם רבי אבא אמרו מנין שאין מחשבין שעות לחדשים שנאמר עד חדש ימים ימים אתה מונה לחדשים ואי אתה מונה שעות לחדשים וכתב רש"י ז"ל שעות לחדשים כגון האומר אם לא באתי מכאן עד חדש הרי זה גיטך והיה חדש חסר ובא משחשכה ליום כ"ט אין אומרים עדיין הוא בתוך החדש שהרי חדשה של לבנה כ"ט ומחצה עכ"ל הרי דאפי' לענין גט אשה דהוי ערוה חמורה אמרינן דכיון דחשיכה הוי גט ולא בעינן מעת לעת עכ"ל.<br><b> ואנכי</b> הדיוט לא ידעתי את שיחו דמה ענין זה לזה ורב המרחק ביניהם דהתם הוא דקאמר דכל דאמר חדש בפיו היינו דוקא ימים שלמים דהיינו הכ"ט ימים של חדש אבל השעות שיש עוד בכלל חדש זה אינן נכללים בחדש דכתיב חדש ימים אמנם אי אמרינן מקצת היום ככולו דהיינו דשעה אחת או ב' תחשב כמו יום שלם אין זה נלמד מזה ואין לומר דהכי פירושו דאי אמרינן מקצת היום ככולו ושעה אחת או ב' חשיבא יום א"כ כשאמר חדש דהוי ימים גם השעות נקראים יום ונכנסו השעות דנקראו ימים בכלל החדש דא"כ למה כתב קרא חדש ימים לשתוק קרא מימים ולימא חדש לחוד ונכנס בחדש כל מה שהוא מהחדש דהיינו הימים והשעות שהם מחדש זה ומה ת"ל ימים אם לא להורות כי הימים השלמים הם הנקראים חדש דוקא ולא השעות והיינו מאי דאמר רבי אבא מנין שאין מחשבין שעות לחדשים אבל אי שעה אחת או שתים וכו' חשיב יום בעלמא אינו ענין לזה ועיין לרבינו פ"א מקידוש החדש מה שפי' פירוש אחר בהא דרבי אבא רחוק מפי' רש"י ולא תעזוב נפשי לשאול בדברי רש"י דלמה שינה את פי' בהאי מימרא דאין מחשבין שעות לחדשים ממה שפי' במימרא הסמוכה דאין מחשבין ימים לשנים דבחדא פי' בנזירות ובחדא פי' בנתינת גט ופירוש דדא שייך בחברתה וכן להיפך ודוק.<br><b> ושוב</b> אחר ימים חמותי ראיתי אור מופלג הוא הרב משל"מ פ"ב מהל' אישות הכ"א ואנהר לן עיינין בענין זה ואייתי להתוס' ז"ל באיזה מקומות כתבו דהאי יום אחד הוי שלם ובאיזה מקומות כתבו דא"צ שלם ושוב כתב דעלה בדעתו דהוי פלוגתא דתנאי וידוע דהלכה באותן תנאים כמ"ד דא"צ יום שלם ושוב הביא ש"ס יבמות דף ל"ד מפורש יוצא דא"צ יום שלם והוי צ"ע למאן דבעי יום שלם יעו"ש נפלאות מתורתו ומאחרי ראות כל דבריו אלה הדרי בי במאי דדייקנא מדברי רבינו שכתב ומעלה דר"ל שיהיה היום שלם כי יש לדוחה לדחות ולא ליהוי היפך ש"ס ערוך ודיה לצרה למאן דכתבו בפירוש שצריך שיהיה היום שלם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>הבת מיום לידתה וכו'. והיא מבת י"ב שנה ויום אחד ומעלה וכו'.</b> ובהלכה י' <b> הבן וכו' והוא מבן י"ג שנה ולמעלה נקרא גדול ונקרא איש.</b> הילך בפי' דכדי שתהיה הבת גדולה והבן גדול צריך מבת י"ב ויום אחד ומעלה ומבן י"ג ויום אחד ולמעלה דהיינו אחר הימים שלמים שכתב ומעלה ואינו מועיל במה שנכנס היום ולומר מקצת היום ככולו וזה אשתמטתיה להלכות קטנות ח"ב סי' נ"ד וז"ל שאלה הא דבן י"ג ויום אחד ובת י"ב ויום אחד אם יש לומר מקצת היום ככולו וכו' וכתב שם יש עליה לידון שהשיב וז"ל מההיא דאמרינן בריש ראש השנה מלך שעמד בכ"ט באדר וכו' מונין לזה ולזה משמע דבכל ענין אמרינן מקצת היום ככולו וכו' אלו דבריו.<br><b> וחוץ</b> דהראנו לדעת דזה פשוט דבנידון דידיה אינו חשוב מקצת היום ככולו עוד זאת דגם באותו מענין ליכא מענין זה דמקצת היום ככולו דמאי דאיתא התם הוא דאפילו נכנס המלך בכ"ט באדר כיון שהגיע ניסן חשיב מניסן ואילך שנה ב' שכך נראה להם לחכמים דכל שנכנס קודם ניסן אפי' שעה אחת מניסן ואילך חשיב שנה ב' דלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין ולא משום דצריך דוקא יום אחד ושעה אחת חשיב כיום דמקצת היום ככולו ומ"ש בש"ס ויום אחד בשנה חשיב שנה ואה"נ דהיה יכול לומר ושעה אחת בשנה חשיב שנה דהעיקר הוא דכל שקדם לניסן אפי' רגע אחד חשיב שנה גם מה שכתב עוד הלכות קטנות וז"ל ובענין בל תאחר שם בפ"ק דראש השנה לא אמרינן מקצת היום ככולו גבי שהומם בתוך הרגל וכו' לא באתי לכוונתו דשם בדף ה' ליכא אלא דכשהומם וחיללו לענין בל תאחר לא אזלינן בתר תחילה אלא משעה שחיללו ואינו עובר על בל תאחר דלא עבר הרגל שלם ואינו ענין ליום חסר אי חשיב כיום שלם.<br><b> וראיתי</b> בגליון הלכות קטנות להרב חיים יהודה אלגאזי בן ה"ה מהר"ש אלגאזי ז"ל כתב וז"ל ונ"ל להביא ראיה דאמרינן מקצת היום ככולו ולא משגחינן בשעות ממאי דאיתא בפ"א דמגילה דף ה' ע"א וז"ל ורבנן דקסרי בשם רבי אבא אמרו מנין שאין מחשבין שעות לחדשים שנאמר עד חדש ימים ימים אתה מונה לחדשים ואי אתה מונה שעות לחדשים וכתב רש"י ז"ל שעות לחדשים כגון האומר אם לא באתי מכאן עד חדש הרי זה גיטך והיה חדש חסר ובא משחשכה ליום כ"ט אין אומרים עדיין הוא בתוך החדש שהרי חדשה של לבנה כ"ט ומחצה עכ"ל הרי דאפי' לענין גט אשה דהוי ערוה חמורה אמרינן דכיון דחשיכה הוי גט ולא בעינן מעת לעת עכ"ל.<br><b> ואנכי</b> הדיוט לא ידעתי את שיחו דמה ענין זה לזה ורב המרחק ביניהם דהתם הוא דקאמר דכל דאמר חדש בפיו היינו דוקא ימים שלמים דהיינו הכ"ט ימים של חדש אבל השעות שיש עוד בכלל חדש זה אינן נכללים בחדש דכתיב חדש ימים אמנם אי אמרינן מקצת היום ככולו דהיינו דשעה אחת או ב' תחשב כמו יום שלם אין זה נלמד מזה ואין לומר דהכי פירושו דאי אמרינן מקצת היום ככולו ושעה אחת או ב' חשיבא יום א"כ כשאמר חדש דהוי ימים גם השעות נקראים יום ונכנסו השעות דנקראו ימים בכלל החדש דא"כ למה כתב קרא חדש ימים לשתוק קרא מימים ולימא חדש לחוד ונכנס בחדש כל מה שהוא מהחדש דהיינו הימים והשעות שהם מחדש זה ומה ת"ל ימים אם לא להורות כי הימים השלמים הם הנקראים חדש דוקא ולא השעות והיינו מאי דאמר רבי אבא מנין שאין מחשבין שעות לחדשים אבל אי שעה אחת או שתים וכו' חשיב יום בעלמא אינו ענין לזה ועיין לרבינו פ"א מקידוש החדש מה שפי' פירוש אחר בהא דרבי אבא רחוק מפי' רש"י ולא תעזוב נפשי לשאול בדברי רש"י דלמה שינה את פי' בהאי מימרא דאין מחשבין שעות לחדשים ממה שפי' במימרא הסמוכה דאין מחשבין ימים לשנים דבחדא פי' בנזירות ובחדא פי' בנתינת גט ופירוש דדא שייך בחברתה וכן להיפך ודוק.<br><b> ושוב</b> אחר ימים חמותי ראיתי אור מופלג הוא הרב משל"מ פ"ב מהל' אישות הכ"א ואנהר לן עיינין בענין זה ואייתי להתוס' ז"ל באיזה מקומות כתבו דהאי יום אחד הוי שלם ובאיזה מקומות כתבו דא"צ שלם ושוב כתב דעלה בדעתו דהוי פלוגתא דתנאי וידוע דהלכה באותן תנאים כמ"ד דא"צ יום שלם ושוב הביא ש"ס יבמות דף ל"ד מפורש יוצא דא"צ יום שלם והוי צ"ע למאן דבעי יום שלם יעו"ש נפלאות מתורתו ומאחרי ראות כל דבריו אלה הדרי בי במאי דדייקנא מדברי רבינו שכתב ומעלה דר"ל שיהיה היום שלם כי יש לדוחה לדחות ולא ליהוי היפך ש"ס ערוך ודיה לצרה למאן דכתבו בפירוש שצריך שיהיה היום שלם.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>עיין </b> מ"ש בספרי אגורה באהלך דף מ' ע"ד.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כהן שקידש בחלקו וכו'.</b> משנה בקידושין דף נ"ב ובגמ' אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ר' יהודה סבר וכו' ור' יוסי סבר כאש וכו' והקשו בתוס' ישנים שם דלר' יוסי למה כתב רחמנא לך אדאצטריך למכתב מן האש יעו"ש ולי קשה גם לר"י למה כתב רחמנא מן האש אדאצטריך למימר לך ולזה י"ל דלר"י אצטריך מן האש לומר שיהא אחר הקטרת האשים וכמ"ש רש"י בפירוש החומש לכן אי לאו לך הו"א מן האש ר"ל דומיא דאש מה אש אכילה דוקא אף הדיוט אכילה דוקא אך קשה כמו שהקשו בתוס' ישנים לרבי יוסי ומן התימה על הרא"ם דלא פי' כן ועיין בנח"י שם שאינם מובנים דבריו וכמ"ש בס' תועפות ראם סדר קרח יעו"ש ולקושית התוס' ישנים י"ל דדרשי בלך דרשי אחריני בדרך רז"ל בכל דוכתא ולהכי אצטריך מן האש המורם מן האמור דבין למר ובין למר אצטריך מן האש למר שיהא דוקא אכילה כאכילת מזבח ולמר שיהא אחר הקטרת האשים וא"כ אני תמיה למ"ש התוס' בזבחים דף מ"ד ע"ב ד"ה סד"א מן האש וז"ל תימה לא לכתוב מן האש ולא בעי לכל עכ"ל ולפי מ"ש מאי קשיא להו.<br><b> וחכם</b> בני פחד יצחק יהיה בעזרו אמר לי בכונתם דמה שהקשו למ"ל מן האש ר"ל לא מן האש ולא לך דמשום לך אצטריך מן האש לדעת רבי יוסי וכמ"ש התוס' ישנים כאן וקושיתם הוא לדעת ר' יוסי דר' יהודה חזר בו וכמסקנת הש"ס בקידושין ולפי"ז יפה הקשו בתוס' ישנים לר' יוסי לפי דר' יהודה חזר בו ורש"י בחומש דפי' כר' יהודה משום דהכי הוא פשטיה דקרא וכדרכו בחומש.<br><b> והחכם</b> השלם בנימין פונטרימולי נר"ו תירץ לזה דמה שהקשו התוס' בזבחים דלמ"ל מן האש היינו בההיא ברייתא דסיים בה לך היא ולבניך שלך היא אפי' לקדש בו את האשה ופרש"י במנחות דף ע"ג דקאי לכל הני דאתרבו מהאי קרא וא"כ א"א לומר דמן האש הוא שלא לקדש בו את האשה ושפיר קשיא להו להתוס' ולענ"ד ליתא חדא דלו יהי דפירוש הברייתא הוא כמו שפרש"י במנחות דקאי לכל מאי דאתרבו קשה דמאי קשיא מן האש למאי אצטריך דאצטריך למאי דכתב רש"י בחומש לאחר הקטרת האשים וכמו שקדמתי בקושיא ועוד שדברי רש"י במנחות תמוהים המה וכמו שתמה עלייהו הרב ברכת הזבח והעיקר כמ"ש בזבחים דהאי דרשא דלך לקדש בו את האשה קאי לגזל הגר לחודיה והאי ברייתא כסתם מתני' דידן דהמקדש בחלקו וכו' לא קידש וכן הבינו התוס' במנחות ד"ה ואפי' לקדש ובזבחים ד"ה ואפי' לקדש וא"כ איך הקשו ל"ל מן האש וא"כ חזרה הקושיא לדוכתא והאמת כמ"ש הבן יקיר לי יצ"ו.<br><b> והשתא</b> לפום הך אוקמתא לא קשה מה שהקשה החכם הנ"ל דב' קראי ל"ל להזהיר לכהנים שלא יאכלו אלא אחר הקטרת האשים חד מן האש וחד קרא דסדר צו והקטיר הכהן וכו' והיה החזה וכדתני בברייתא דפרק תמיד נשחט דף נ"ט ע"ב יעו"ש דהך ברייתא ס"ל דקרא דמן האש שלא לקדש בו את האשה וקרא דלך ולבניך שהוא התר לקדש בו את האשה הוא דוקא לגזל הגר וכדעת התוס' ורש"י בזבחים ור' יהודה הוא קודם חזרה דהוה נפקא ליה מתבת מן האש לאחר הקטרת האשים ולא הוה נפקא ליה מהקש דקרא דסדר צו ברם אחר דחזר בו נפקא ליה מהתם מקרא דסדר צו וממן האש שלא לקדש בו את האשה ודוק.
+<b> ישראל שקידש במעשר עני וכו'.</b> עיין מ"ש הלח"מ ומה שכתבתי בחי' לקמן הל' כ"ד ומה שכתבתי בספרי אגורה באהלך דף מ"ב ע"ד.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>עיי"ש </b> בספרי אגורה באהלך דנ"ג ע"א.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>עיין </b> מ"ש בספרי אגורה באהלך דף י"ד ע"א.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וכל תנאי שבעולם וכו'. צריך להיות בתנאי ד' דברים וכו'.</b> וכתב הרב המגיד עליו למה לא הביא תנאי שא"א לקיימו ע"י שליח ותירץ וז"ל ואין זו קושיא לפי שכבר ביאר רבינו פ"ד וכו' פי' דבריו שאלו הד' שמנה הם שמלמד לנו היאך יתנה אותם כדי שיועיל התנאי ולא יהא תנאי בטל אבל הא דא"א לקיימו ע"י שליח הוא דבר שלא יועיל התנאי ולא שייך כאן למנותם עם אלו הד' דהד' אלו הם קיום תנאי והך הוא ביטול וא"כ לא זכיתי להבין מ"ש עליו מרן כ"מ וז"ל ולא נהירא שאם היה כן דעת רבינו שגם זה הוא מתנאי בני גד ובני ראובן היה כותבו כאן וכוללו עם שאר התנאים עכ"ל. ולענ"ד דברי הרב המגיד נכונים בטעמן.<br><b> כתב</b> מרן בב"י אה"ע סי' ל"ח וז"ל והרא"ש ז"ל פרק מי שאחזו כתב שצריך שיהיה תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ואין כן דעת הר"ם שהרי פסק פ"ח דגירושין ה"ז הרי זה גיטך על מנת שהנייר שלי ה"ז גט ותתן ע"כ ודבריו תמוהים בעיני דמאי ראיה מייתי משם שאני ההיא דאיירי בעל מנת ורבינו ס"ל דבעל מנת אין צריך משפטי התנאים וכמ"ש הוא ז"ל פ"ו מהל' אישות ואה"נ דבאם צריך שיהיה תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר וראיה דכשמנה משפטי התנאים לא מנה זה בשום מקום.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>עיין </b> מ"ש המל"מ ומה שכתבתי לקמן פי"ח ה"ט.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>עיין </b> מ"ש הלח"מ ומה שכתבתי עליו בהל' טוען ונטען פ"ד ה"ד.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>ואינו יכול להוציאה ממדינה לכפר וכו' שיש דברים ויש דברים וכו'.</b> הכי איתא בש"ס דף ק"י בכתובות בשלמא מכרך לעיר דבכרך שכיחי כל מילי אלא מעיר לכרך מאי טעמא מסייע וכו' מנין שישיבת כרכין קשה שנא' ויברכו את העם וכו' ע"כ נמצא דיש בזה מה שאין בזה דבכרכין הן אמת שכיחי כל מילי אבל ישיבת כרכין קשה ועיר אה"נ הן אמת דאוירן יפה אבל לא שכיח כל מילי ומשו"ה אין מוציאין מעיר לכרך ולא מכרך לעיר וזה שכתב רבינו שיש דברים ויש דברים וכ"כ הסמ"ג לאוין פ"א וטור אה"ע סי' ע"ה ומן התימה על רש"י בקידושין דף מ"ט ע"ב גבי מתני' על מנת שאני בן כרך ונמצא בן עיר כתב וז"ל אע"פ שהטעה לשבח טעות הוא עכ"ל ולמה פי' שהוא שבח ולא פירש כפשטיה דהוי טעות דבעיר לא שכיחי כל מילי דומיא דסוגיין דבכתובות דיש בזה מה שאין בזה והוי דומיא דבן עיר ונמצא בן כרך דאף דבכרך שכיחי כל מילי מ"מ חשיב טעות כיון דישיבת כרכין קשה ועוד יש לגמגם דלמה בפירוש ישיבת כרכים קשה שינה פירושו מכתובות לקדושין והן אמת דהכל אמת ודוק.<br><b> ועיין</b> בס' ב"ה חלק אה"ע סי' ל"ח דקשיא ליה על מ"ש רש"י בקדושין וז"ל בן עיר וכו' ישיבת כרכים קשה וכו' ושבים עכ"ל מסוגיית כתובות דאנן בה ופירש"י שם וסיים וז"ל וא"כ קשה הך בן כרך חשיב יותר דשכיחי כל מילי והא דאין מוציאין מעיר לכרך היינו מטעם דאין אוירן יפה הא בלא"ה בן כרך חשוב יותר מבן עיר ואיך פרש"י ישיבת כרכין קשה וכו' עוברים ושבים וצ"ע עכ"ל ולא ידעתי מאי קשיא ליה דיפה פירש"י הרעותא דאיכא בכרך מ"ש בש"ס בכתובות דישיבת כרכים קשה ופשוט אך קשה מה שהקשנו עליו.
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>עיין </b> מ"ש בחי' פ"ד מהלכות טוען ה"ד.<br><b> כתוב</b> אצלי בחידושי כתובות דף ט"ו ע"ב תוס' ד"ה אם יש עדים וכו' דמיגו במקום עדים הוא עכ"ל ויש להקשות דמה הקשו ומה תירצו דזה פשיטא דמי יהא נאמן נגד עדים ויראה דכונתם דזה אינו אלא מנהג דהבתולות יוצאות כן ואלמנה לא וסד"א דכיון דאית ליה מיגו אירע כן שאף שהיתה אלמנה יצאת בהינומה וראשה פרועה או חלקו קליות נגד המנהג ולא הוי נגד עדים ותירצו דזה חשיב מיגו במקום עדים.<br><b> וכתב</b> בהגהות אשר"י עלה דהך מתני' אם יש עדים וכו' הא דלא קתני אם יש עדים שנשאת בד' מפרש בירושלמי פ"ק משום דיש שיש להם מאתים וכו' יעו"ש פי' דתני במתני' תקנתא פסיקתא דעדות שיצאת בהינומה וראשה פרועה מועלת לכל הנשים אבל שנשאת בד' אינו מועיל לבוגרת ולמוכת עץ לפי שנשאת גם בשאר הימים ואפשר זו נשאת גם בשאר הימים וכתובתה מאתים ואין להביא אלא שיצאת בהינומה וראשה פרועה.<br><b> והרא"ש</b> כתב וז"ל ואף שבועה דאורייתא לא בעי וכו' הילכך האי מנה דמודה ביה הוי הילך כיון דאין לו טענה ליפטר הימנו עכ"ל פי' דדבר דלא מצי למכפר לא חשיב מודה במקצת הטענה אלא כופר בכל וכן הוא ס' הרמב"ם פ"ד מטוען ה"ד יעו"ש והיינו טעמא כמ"ש המפרשים שם דכיון דס"ל כמ"ד הילך פטור יעו"ש פ"ק דמציעא דף ד' א"צ לדידיה אוקמתא הש"ס דשעבוד קרקעות ושטרא מסייע ליה וכמ"ש הלח"מ שם ומן התימה על הלח"מ פט"ז מהלכות אישות הכ"ה שהקשה על מ"ש הרב המגיד לדעת הרמב"ם מההיא אוקימתא דשעבוד קרקעות ומאי קשה הא איהו גופיה כתב דלדעת הרמב"ם לא ס"ל הך תירוצא אלא טעמא דברייתא משום הילך ועיין להמשל"מ שם מה שפי' בכוונת הראב"ד בהשגה זאת וקשה לפי' דא"כ שם בהל' טוען היה לו להשיגו כי שם מקור הדין ולא כאן דנמשך מהתם ועיין מ"ש הטור ז"ל כאן באה"ע סי' צ"ו דפסק כהרא"ש והוא דעת הרמב"ם ז"ל ובחו"מ ס"ס פ"ט להיפך.
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>והנכסים וכו'.</b> כתב הרב המגיד היינו בעודם בעין ואם אינם בעין חייבת בשבועה יעו"ש והרב נתיבות משפט נתיב כ"ג חלק י"א דף ש"ב אקהי אקהייתא על דבריו אלו משם מהר"ש יפה שדבריו הם היפך דברי התוס' יעו"ש וגם שהכרעתו אינה מכרעת יעו"ש ועיין להרב משל"מ שמזווג דבריו עם דברי התוס' ז"ל ולמה שהודה הרב משל"מ ז"ל שאין הכרעתו מכרעת עיין להרב אור יקרות חידושי גיטין פ' השולח דף ל"ח פי' דבריו בפשיטות ונכון.<br><b> ברם</b> את הדבר הקשה אצלי מ"ש הרב משל"מ ז"ל על דברי הרב המגיד אלו בפט"ז ה"ד וז"ל מדברי הרב מהרש"ך ח"א סי' קע"ז נראה דס"ל דבנדונייא נהי דלא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו מ"מ היורשים צריכים לישבע שלא פקדנו ולא ידעתי מנין לו דין זה דכיון דמורישם נוטלתם בלי שום שבועה ה"נ יורשיה נוטלים בלא שבועה וכן נראה מדברי הרב ב"י סי' צ"ו ד"ה ומ"ש רבינו אבל כל נכסיה וכו' שכתב וגרושה נמי וכו' יעו"ש עכ"ל ודבריו אלה לא זכיתי להבינם דמה שמורישם היתה נוטלת בלא שבועה היינו דהיא תובעת ונכסיה הם בעין ברם יורשיה צריכים לישבע דאפשר דאי היתה קיימת לא הייתה תובעת ומה שנשבעין היורשין הוא שבועה מענין אחר ומה שהביא ראיה מדברי מרן פי' דבריו דכתב מרן וגרושה נמי וכו' והכונה דדוקא בגרושה יורשיה נשבעין שלא פקדנו משא"כ באלמנה.<br><b> ולא</b> נהירא דמאי שנא כמ"ש לקמן בסמוך שנראה מדברי מרן דאף דאין אדם מוריש שבועה לבניו מ"מ נשבע שלא פקדנו ועוד ממה שסיים וכן מבואר מדברי הרמב"ם ואם כונתו דקאי דבאלמנה בנכסי צאן ברזל אף יורשיה אינן נשבעים שלא פקדנו משא"כ באלמנה היאך מבואר כן בדברי רבינו אפשר דרבינו ס"ל דנשבעים שלא פקדנו ולא קאמר רבינו אלא לאפוקי שלא נאמר שאינם יורשים כלום משום דאין אדם מוריש שבועה לבניו וקאמר דיורשים כתובתה ומ"מ בשבועה שלא פקדנו אבא ועוד נחזי אנן אם בגרושה דליכא למיחש כל כך לצררי נשבעים שלא פקדנו כ"ש באלמנה דאיכא למיחש לצררי דודאי דצריך להשביע ליורשים שלא פקדנו אבא וליכא סברא לחלק ביניהם ופירוש דברי מרן נמשכין הכי ארישא קאי דאלמנה גובה בשבועה וא"כ אין היורשין יכולין לישבע וגרושה נמי צריכין לישבע וכו' ויורשיה יורשין משום דהיא עצמה לא היתה נשבעת והיינו דוקא כתובתה אבל נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל אינה צריכה לישבע האלמנה וכיון שכן היורשין יורשין ואה"נ בשבועה שלא פקדנו ולא אכחד שהלשון אינו נכון לפי דעתי בדבריו מ"מ חומר הענין מכריחנו ומ"מ לו יהי שמרן חלוק בזה מ"מ מהרש"ך חולק ואינו מפרש כן והסברא נותנת כותיה ואדרבה לדבריהם שם נראה כדברי מהרש"ך ז"ל בבירור שכתב הטור אין האלמנה וכו' אלא בשבועה אבל נתגרשה וכו' בניה נשבעים שבועה שלא פקדנו וכו' והיינו טעמא כמ"ש מרן שם והוא מש"ס ערוך דאלמנה כיון שהיא חייבת בשבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו אין ליורשים כלום אבל בגרושה שאינה חייבת שבועה גם היורשין נוטלין בלא שבועה ומ"מ נשבעים שלא פקדנו הרי בפי' דמורישם נוטלתם בלא שבועה ויורשיה נוטלין בשבועה ועיי' בתשובות מהרש"ך ח"א סי' ק"ן ואף דלא פי' שם צריכין אנו לפרש דהיורשין צריכין לישבע שבועה שלא פקדנו יעו"ש.
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>שאלה </b> פה העירה אזמיר יע"א הסכימו שממעות המדודין שנוטל החתן מחמיו שיתן לכוללות העיר חמשה למאה וכעת לשאול הגיעו בנפטרה אשת ראובן בלי זרע של קימא ובאו לידי חשבון חצי הכתובה אי צריך להשיב ממש חצי המדודין או ינכו מאותו החצי חצי הממון שנתן לכוללות העיר דנמצא לא לקח המדודים כולם כאשר כתוב בכתובה אלא חסר מה שנתן לכולל העיר דרך משל אם לקח ק' חסר חמשה יורינו הדין עם מי ושכמ"ה.<br><b> תשובה</b> לכאורה נראה דזה דומה למה שנסתפקו הפוסקי' בענין הרישים שלוקח הדיין שלהם אי גם יורשי ההשבון פורעים החצי או לא דלפי מ"ש מהרשד"ם חא"ה סי' רכ"ה דנפרע מאמצע גם בנ"ד ינכה מאמצע ברם הא ליתא דלא דמי הא להא דשאני נדון הרישים דזה הרישים חל הוא על הממון וכמ"ש מהרשד"ם ונמצא חל מיד על הממון בפטירת האשה קודם שיבא הממון לרשות יורשי האשה וא"כ כשיבא ליד יורשי האשה בא בידם פחות מירושתם מה שלקח הדיין משא"כ בנ"ד דלא נתחייב ממון זה לכולל העיר אלא עד שיביאו המדודין ליד החתן נמצא דגופו הוא דנתחייב במס זה בעד המדודין שלקח ולא הממון עצמו והא ראיה דקודם נתינתם לחתן לא היה נותן אב הכלה חמשה למאה לכולל העיר דלא הוי כמס דעלמא דאזלינן בתר הממון דכשהם ביד אבי הבת פורע המס אבי הבת וכשנתן המדודין פורע החתן המס ומנכין אותו מאבי הבת אלא נ"ד שאני דבשביל המדודין חייבו לגופו למס זו של ה' למאה וא"כ כשיבא לידי השבון נותן החצי בשלמות ואינו מנכה ממה שנתן לכולל העיר.<br><b> ועוד</b> יש לחלק חי' ברור ואמיתי דשאני נדון הרשד"ם דכל עצמו של רישים אינו בא אלא לחלק ביניהם הנכסים לתת ליורשיה ולהבעל מה שמגיע אליהם ומכח החלוקה בא הרישים משא"כ בנ"ד דהך ה' למאה שנותן לכולל העיר הוא מס לחתן ואינו בא מכחם של הבעל והאשה וודאי הוא לבעל ואף שכתב מהר"א ן' חסון ז"ל בס' משפטים ישרים סי' ו' כי אין זה דינא דמלכותא אלא חמסנותא דאין לדיין רשות ליטול רישים אם לא יבא ברשות ב' הכתות לחלוק ובשכר טרחו נוטל הרישים אבל אם לא נקרא לו אין לו כלל אכתי עלילה זו באה בעד הממון הזה ועליה דידיה דממון זה באה הצרה הזאת וא"כ למה יהיה להבעל דוקא ולא ליורשיה ג"כ כיון דבשביל הממון זה בא הרישים הזה.<br><b> ומתוך</b> הכתוב ק"ל למ"ש הרב הנז' דלב' הטעמי' שכתב הר"ן פרק הכותב לענין ההשבון דהא' הוא דהוי כנותן מתנה ע"מ להחזיר החצי והאחר דהוי כאילו יורש' ומתנה להחזיר מירושתה א"כ לב' הטעמים אלו אין ליורשי האשה מגע יד הדיין דהרי זה כחוב דעלמא דמתחייב לפרו' אותם בשטר חוב ואין מגע יד הדיין בדבר זה כלל וכו' א"ד ז"ל והמה תמוהים וכי מה שעשה המלך עפ"י התורה עשה הן אמת שבדין תורה זה חוב גמור מבעל ליורשי האשה ואעפ"י כן גזר המלך לעשות חלוקה זו על ידם וכדינא דמלכותא דינם קיים ואף שאין זה דינא דמלכותא אלא אם ירצו לחלוק על ידם ולא אם לא יתרצו מ"מ הך חמסנותא לאיזה ענין בא לסיבת הבעל ויורשי האשה הוא וא"כ מה להם עם הבעל לחודיה הרי עלילה זו באה על ממון שניהם לדעת מהרשד"ם ואין לנו עסק עם תורת משה בענין זה.<br><b> איך</b> שיהיה אף למ"ש מהרשד"ם דיחלוק נזק הרישים מ"מ אין דומה נ"ד לרישים כמ"ש והוי הכל לבעל ולא ינכו ליורשים ומה גם למ"ש מהר"ש ן' חסון ז"ל אחר שהביא ב' טעמי' דהר"ן כתב וז"ל וכפי ב' הטעמים הנז' אפשר לומר דלא דמי זה להשותפי' דהרי אינן שותפי' בזה הממון אלא הוא כולו של הבעל והוא נתחייב להחזיר חצי מה שלקח ומה שלקח הדיין מילתא דשכיח הוא והו"ל לאתנויי ולטעם שנתן ע"מ להחזיר אף אם ישאר לחתן החצי מה בכך כל שלא חזר החצי לא קיים התנאי וכו' וא"כ אף בנ"ד דהוא ודאי שנותן לכולל העיר כך וכך והו"ל לאתנויי וכן לטעם הב' כמ"ש באופן כי אף בענין הרישים אינו מוסכם כי בין מהר"ש ן' חסון בין מהר"א ן' חסון ז"ל לא הסכימו להזיק ליורשי האשה אלא מכח שכבר הורה זקן מהרשד"ם ז"ל.<br><b> וכבר</b> נתפש' המנהג והבו דלא לוסיף עלה ומה גם לפי מה שחילקנו בין נדון רישים לנדון דידן.<br><b> וזאת</b> מאתי בנו והוא תלמידו לחלק דאף להוראת זקן מהרשד"ם ז"ל מ"מ נ"ד שאני משום דמיד שנוטל החתן המדודין נותן לכולל העיר החמשה למאה ואפילו הכי כותבין בכתובה סכום המדודין בשלימות שקבל החתן כ"וכ מעות בלי נכוי החמשה למאה שנתן והשתא אם איתא דחצי מה שנתן לכולל העיר נוגע לאשה וכשיבא לידי השבון מנכין ליורשיה לאיזה צורך כותבין בכתובה סכום המדודין בשלימו' הלא חסר ממנו חמשה בכל מאה שלא נטל אלא ודאי דמס זה שנותן לכולל העיר הוא לגופו של חתן ואין לאשה חלק בו.
+
+Chapter 23
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>כתב </b> הרב המגיד על שם הרשב"א דאם גרשה והחזירה בטל תנאו ומייתי לה מדתניא בן לוי שמכר שדה לישראל וכו' שאם מכרו וחזר ולקחו אין לו עליו כלום וראיתי להרב שער אפרים סי' ע' דקא מתמה על הרא"ש בריש פרק הנושא דכתב דין זה דהרשב"א מסברא דנפשיה ולא הביא ראיה מהא דבן לוי יעו"ש ואנכי הרואה ראיתי לו נדחק לחלק בין הא להא ככתוב שם קחינו משם.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דהחילוק פשוט דהתם גבי בן לוי הא אתמר שם דהיינו טעמא דתנאי זה קיים דכיון דאמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי שיורי שייריה למקום מעשר ע"כ וכיון דמכח שייור מקום אתי עלה א"כ כשהתנה כל זמן ששדה זו בידך כשמכרה הרי מחל השיור הנזכר דכך התנה דהשיור הזה יהיה דוקא כשיהיה בידו ברם כל דמכר הרי סילק עצמו מהשיור ועבר כל הקרקע שלם ללוקח וא"כ כשמכר הלוקח הזה למוכר מוכר הכל מה שהיה אצלו ונמצא זוכה בכל הקרקע שלם בלי שיור משא"כ הכא דעשה תנאי בנשואין וגרשה וחזרה אצלו יש לומר שעל מנת כתובה א' החזירה וע"פ התנאי שעשה בנישואין הראשונים וכדתנן בהכותב המחזיר גרושתו על דעת כתובה הראשונה החזירה והרב לא דרך בדרך זה אף שנראה הכל אחד ומ"ש בתוך דבריו ואף שאמרינן בפרק הנושא דף ק"ב אלא היא דליתא בתנאי בי"ד מהני לה קנין בנות דאיתנהו בתנאי בי"ד לא מהני קנין וא"כ לא שייך לומר על תנאי הראשונה החזירה וכו' לא הבנתי כונתו בדברות אלו איך שיהיה אדרבא כל כך לענ"ד החילוק פשוט דיש לתמוה על הרשב"א שלמד משם כיון דאין עניינם אחד.<br><b> וראיתי</b> לו עוד להגאון בעל שער אפרים שם שרצה ללמוד מההיא מתני' דפרק הנושא מסיפא דתני כל זמן שאת עמי דאמרינן נתגרשה אף שחזר ונשאה מ"מ נפטר וכ"ש במוהל שנדר לו הבעה"ב ליתן לו למול את בנו ומתה אשתו שנפטר מנדרו ולענ"ד אין הנדון דומה לראיה דנדון המוהל שנדר לו שימול את בנו מה לי מאשה זו לאשה אחרת לא תלה אלא בו דה"ק לו שנולד לו משא"כ במתני' שהאשה נשאת לו בתנאי שיזון לו את בתו באנו לחלק בין אמרה סתם לאמרה כל זמן שאת עמי וכו' ואין דמיונו עולה יפה ולפי האמור אינו מוכרח גם למה שהביא ראיה מנפל הבית יעו"ש דשאני הכא דתלה הענין בבנו יהיה נוצר מאיזי אשה שיהיה ודוק גם הראיה שהביא ממתני' דכלים פי"ח מ"ו יעו"ש דכיון דנשברה פנים חדשות באו לכאן ואף הכא שמתה אשתו פנים חדשות באו לכאן אחר נשיקת ידיו ורגליו גם זו לפי קוצר דעתי אינה ראיה דהתם כיון שנשברה הכלי אזדא ליה מתורת כלי ופנים חדשות באו לכאן משא"כ בנידון דידיה דמה שנדר הוא על בנו שימול אותו ראובן לא אזל ולא נדחה כי בין יהיה הבן מאשה זו או מאחרת לעולם הוא בנו וליכא דחיה כלל שנאמר פנים חדשות באו לכאן את זה כתבתי כנושא ונותן בדבר הלכה כי כך דרכה של תורה כי איני כדאי לחלוק על דבריו ח"ו.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..536279d40b51439aa5211169df2ecdeeb27a1747
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,112 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Virgin Maiden
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות נערה בתולה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות נערה בתולה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אע"פ שנאמר באונס לא יוכל וכו' כיון שקדמו עשה שנאמר ולו תהיה לאשה ה"ז נתקו לעשה וכו'.</b> נראה בפירוש דפוסק דאפי' דקדמו עשה ללאו הוי ניתק לעשה ואין לוקין עליו כמו דהדר רבי יוחנן יע"ש במכות דף ט"ו ולא ידעתי למה כיון דר"י גופיה נראה דהדר אמר כבתחילה שכן אמר רבין משמיה דר"י כל ימיו בעמוד והחזר קאי וכיון שכן לק"מ מברייתא דאונס ומה גם דמתני' דידן דהבא אל המקדש לוקה הוי מטע' דהוי לאו שקדמו עשה.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>והאונס חרשת משלם צער בלבד.</b> והיינו טעמא דאין לה בושת דחרשת היא ושמעתי מקשים ממ"ש רבינו פ"ג דחובל ה"ד המבייש את החרש חייב ע"כ הרי דיש לו בושת ולק"מ דאין עניינם שוה דבושת דהתם היינו דביישו ברבים ובושתו ניכר ובזה איכא בושת משא"כ הכא דהוי דבר סתר באשה דהיא בר דעת איכא בושת בחרשת בענין זה ליכא בושת וק"ל.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>עיין </b> בספרי ת"ור דע"ח ע"ד.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5ac279604d4b5e7dc2b08ea2a778c2dbebcce086
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Virgin Maiden/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,115 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Virgin Maiden
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות נערה בתולה
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Virgin_Maiden
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות נערה בתולה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>אע"פ שנאמר באונס לא יוכל וכו' כיון שקדמו עשה שנאמר ולו תהיה לאשה ה"ז נתקו לעשה וכו'.</b> נראה בפירוש דפוסק דאפי' דקדמו עשה ללאו הוי ניתק לעשה ואין לוקין עליו כמו דהדר רבי יוחנן יע"ש במכות דף ט"ו ולא ידעתי למה כיון דר"י גופיה נראה דהדר אמר כבתחילה שכן אמר רבין משמיה דר"י כל ימיו בעמוד והחזר קאי וכיון שכן לק"מ מברייתא דאונס ומה גם דמתני' דידן דהבא אל המקדש לוקה הוי מטע' דהוי לאו שקדמו עשה.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>והאונס חרשת משלם צער בלבד.</b> והיינו טעמא דאין לה בושת דחרשת היא ושמעתי מקשים ממ"ש רבינו פ"ג דחובל ה"ד המבייש את החרש חייב ע"כ הרי דיש לו בושת ולק"מ דאין עניינם שוה דבושת דהתם היינו דביישו ברבים ובושתו ניכר ובזה איכא בושת משא"כ הכא דהוי דבר סתר באשה דהיא בר דעת איכא בושת בחרשת בענין זה ליכא בושת וק"ל.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>עיין </b> בספרי ת"ור דע"ח ע"ד.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9b57a666a7783e2c3a4fb95a2265cbb3e1e85c91
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,169 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות סוטה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות סוטה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>קינא לה וכו' וא"ל אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם ב' כאחד ושהתה כדי טומאה וכו' ה"ז אסורה.</b> ושמעתי מקשים שזה היפך מסוגיית דר"פ ב' נזירים דף נ"ז דאיתא שם קתני ב' נזירים שאמר להם ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם ואמאי כל ספק טומאה ברשות היחיד מהיכא ילפינן מסוטה מה סוטה בועל ונבעלת אף כל ספק טומאה ברה"י כגון דאיכא בי תרי אבל הכא ב' נזירים והוא ע"ג הוו ג' והו"ל ספק טומאה ברשות הרבים עכ"ל הרי דכל דאיכא ג' הוי ספיקו טהור ואף אנו נאמר הכא דאיכא ב' גברי והיא הוי ג' והוי רה"ר ואיך פסק נגד ש"ס דילן ומה גם דבירושלמי הוי מחלוקת וגם דהוא פסק כאוקמתת הש"ס מכח הך קושיא דפ' ב' נזירים בפ"ט דנזירות הט"ז יעו"ש ולק"מ דעל כרחך לא נאמר דכל בי ג' חשיב רה"ר אלא כההיא דב' נזירים דאיכא אחד נותר דלא שייך להב' דהיינו אותו הרואה משא"כ נדון רבינו דב' האנשים כולם קינא להם עם האשה אף בהיותם יחד ושוב נסתרה ב' עמה א"כ ב' בועלים נינהו וכחד חשיבי וזר לא קרב עליהם ודאי דהוי רה"י והיינו מ"ש בש"ס מה סוטה בועל ונבעלת וכו' כלומר ליכא זר מהבועל וא"כ בב' בועלים ליכא זר מהבועל ותרתי כחד חשיבי והכי דייקא לישנא דש"ס אבל הכא ב' נזירים והוא על גביהם הוו ג' הרי דדוקא והוא ע"ג חשיב רה"ר אבל בב' בועלים ליכא ע"ג אדם וק"ל.<br><b> וחד</b> מרבנן מארעא דישראל החכם השלם מרדכי סורנאגה הי"ו ששמע דברי אלה ההוא אמר דא"כ לפי דברי אם האומר ראיתי אחד מכם שנטמא הוא ג"כ נטמא נאמר דחשיב רשות היחיד כיון דגם הוא הוי טמא והוו כהב' בועלים דב' כחד חשיבי כיון דשייכי ב' ולכן צריך אני לבאר יותר ואין ה"נ דאפילו אם נטמא האומר ראיתי אחד מכם שנטמא חשיב רשות הרבים דמ"ל אם הוא טמא או טהור סוף סוף הוו גופים ג' וכל דאיכא ג' הוי רה"ר דלמדינן מסוטה דדוקא ב' בועל ונבעלת ואף דאיכא ב' בועלים בועל מיקרי כיון דב' עושים דבר אחד עם האשה ולב' קינא כאחד ולב' נסתרה לא חשיב גוף מוחלק אבל בטומאה לאו משום דאיכא אחר ג"כ טמא חשיבי הטמאים כאחד.<br><b> והחכם</b> השלם הנזכר תירץ וכן חכם בני הי"ו דלא קשיא ההיא דב' נזירים לרבינו דמה דילפינן מסוטה לבעלמא הוי הכי כי היכי דבסוטה ליכא אלא ב' בועל ונבעלת וא"א לבעילה ב' בבת אחת אף כל דאיכא ב' מכלל דג' יוצא מכלל זה והוי רה"ר וא"כ אף בב' בועלים כיון דכל אחד בועל לחודיה הוי רה"י.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>עיין </b> בספרי אגורה באהלך דף מ"ח ע"ב ודנ"א.
+<b> מפי השמועה למדו כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל.</b> עיין להרב ברכי יוסף חאה"ע סימן י' נסתפק באשה שנתגרשה בגט כשר מן התורה ופסול דרבנן וזינתה אי מותרת לבעלה לכתחילה או לא מי אמרינן דקרינן ונטמאה מדרבנן כיון דהגט פסול דרבנן או דלמא כיון דהגט כשר מן התורה אף דזינתה מותרת לבעלה ובסוף דבריו אייתי בידיה להתרה מדברי הרשב"א בחידושים דף ט"ו גבי מ"ש שם כאשר אבדתי אבדתי כשם שאבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך שהקשו התוס' ז"ל שהו"ל לגרשה וכו' ועיי"ש מה שתירצו והקשה הרשב"א בחידושיו שיכתוב לה בכתב ידו דכשר מדאורייתא וטוב היה לעשות כן דהא אסתר ברצונה נבעלה ותהרג ואל תעבור ואילו מגרשה בכתב ידו אינה עוברת על איסור עריות ואינה נאסרת למרדכי וכו' עכ"ל הרי דמגורשת דאורייתא שזינתה יכול בעלה להחזירה אלו דבריו נר"ו.<br><b> ואצלי</b> יש לידון בהאי ראיה די"ל דכונת הרשב"א בדבריו אלו לומר דאף דחכמים אסרו לכתוב גט בכתב יד הבעל משום דלמא אתי לאכשורי בכתב סופר וכמ"ש רש"י פרק המגרש דף פ"ו ע"א מ"מ בכה"ג לא גזרו חדא דלא שכיח ומילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן ועוד דהוי חומרא דאתי לידי קולא שתהא אשת איש מזנה לרצונה ותהא נאסרת למרדכי וז"ש הרשב"א יכתוב בכתב ידו שכשר מדאורייתא וטוב היה לו לעשות כן כלומר לכתחילה דאילו עושה כן אינה עוברת על איסור עריות החמור ולא היתה נאסרת כלומר אדרבא איכא תקלה גדולה ובמקום תקלה לא גזרו דהם אמרו והם אמרו משא"כ בנידון דידיה דרוצה להנשא לכתחילה ולא ניחוש לפיסול דרבנן בזו אין לנו להקל בפיסול דרבנן כדי לסייע ידי עוברי עבירה דלא שייך כאן לומר הם אמרו והם אמרו אדרבא על כזה ועל כיוצא בזה נאמר חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכן נראה מדברי רבינו דעשו חיזוק לדבריהם בפיסולי דרבנן ממ"ש פ"י דגרושין ה"ג וכן אם גירש אשתו בגט פסול וכו' ה"ז מותרת לבעלה וא"צ לברך ז' ברכות וכו' וכתב הרב המגיד כיון שאינה פנויה גמורה וכו' יעו"ש וכתב הלח"מ דאף אם רוצה אינו יכול לברך הרי דאף דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה אפ"ה התירוה להך שנתגרשה מדאורייתא שתהא מתקדשת לבד בלי ז' ברכות והקלו בז' ברכות ואף שהיא כנדה משום דהם אמרו דהגט פסול וכיון שכ"כ החזיקו בפיסולם איך נקל בנידון דידיה ותנשא לכתחילה ולא תחשב פיסולם פיסול. וא"כ מה שהביא ברא"ש אמי"ר לפשוט דיכולה להנשא לבעלה מדברי רבינו פרק י"א דגירושין דין ו' ושגם הראב"ד והרא"ש סברי הכי יעו"ש במה שהאריך היינו לשאם נשאת לא תצא וליכא למילף מינה שתנשא לכתחילה.<br><b> גם</b> מה שהביא משומרת יבם דזינתה מותרת לבעלה וסיים בלשונו הכי והרי יבמה דאם נשאת לזר אפי' בשוגג תצא ואפ"ה אם זינתה מותרת ליבמה לכתחילה וכ"ש בפיסולי דרבנן אינו ענין לעניננו דהתם הא אמרו בש"ס טעמא דמותרת משום הלאו דלא תהיה אשת המת החוצה משא"כ בנידון דידיה מי המכריחנו שתנשא לבעלה.<br><b> גם</b> מה שהביא מדברי הב"י סי' קכ"ז וכן שאר אחרונים שהביאו דבריו דבגט בלא זמן אם נשאת לא תצא אינו לנידון דידיה דהכא אנן קיימין להתירה לכתחילה ומה ענין זה לזה גם מה שהביא מדברי מהר"י באסן שהביא מהר"י כולי בהגהת משל"מ סוף פי"א דאישות שנראה מדבריו דאשת חרש שזינתה מותרת לבעלה שקידושין שלו דרבנן אינו דומה לנידון דידן כלל דהתם שורש הנישואין הוו דרבנן א"כ ליכא קרא דונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל משא"כ נידון דידיה דהוי נשואי פקח והוו קדושין דאורייתא וכיון דחכמים פסלו את הגט ואמרו דלאו גט נינהו נשארו הקדושין והנשואין כדקאי בקדושין גמורים ושייך עלה קרא דונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל דחכמים החזיקו דבריהם כשל תורה כדאוכיחנא אנן בדידן תחילת מאמר באופן דבנדון דידיה נראה לאוסרה לכאורה וליכא הוכחה מכל מה שהביא.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>סוטה ששתה וכו'.</b> ועיין למרן החבי"ב ז"ל בנימוקיו על רבינו בשיירי [כנה"ג] לאו"ח ולענ"ד רבינו פסק כמ"ד אם היתה יולדת בצער יולדת בריוח נקבות יולדת זכרים וכו' יהיה רבי עקיבא או רבי ישמעאל דאמר הכי משום דהקשה בכח למ"ד אם היתה עקרה נפקדת אם כן ילכו כל העקרות ויסתתרו וכו' וכמו שכתב ג"כ בפירוש לעיל פ"ב ה"י שלא נאמר בתורה ונזרעה זרע אלא בראויה לילד שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח נקבות תלד זכרים יעו"ש וא"כ ברור הוא כדכתיבנא וא"כ מ"ש בספר ותלד זכר תבת זכר הוא יתר וצריך למוחקו וכמ"ש החבי"ב ומ"ש רבינו מתחזקת וכו' עד יסור הוא כמ"ש גם החבי"ב ז"ל משום גדולה מדה טובה ממדת פורענות ושוב כתב ותתעבר ותלד ומרווחת בלידה זאת שאם דרכה לילד בצער תלד בריוח נקבות זכרים ואף שהקשו התוס' בסוטה דמה כחה של קושיא זאת שפיר מתרץ לה החבי"ב שם מה כחה של קושיא זאת.<br><b> והנה</b> בדברי רבינו לעיל פ"ב ה"י שהבאנו כתבו עליו הר"א פי' לא הקפידה תורה שתהא האשה הזאת ראויה לילד וכתב עליו מרן פשוט הוא שזהו פי' רבי עקיבא ורבי ישמעאל עכ"ל כונתו פשוטה לומר דמ"ש רבינו שלא נאמר בתורה וכו' רצונו לומר דאף שהיא אילונית משקה אותה שאין פירוש הכתוב ונזרע זרע כמו שפי' רבי שמעון בן אלעזר שפי' מי שדרכה להזריע וא"כ יצאה אילונית אלא פי' הכתוב הוא בראויה לילד וכו' דקים ליה לפסוק כוותיה דמ"ד הכי אם יולדת בצער יולדת בריוח וכו' ואה"נ דגם למ"ד שאם היתה עקרה נפקדת אילונית שותה אלא דנקט רבינו מה שהוא הלכה וז"ש מרן דאה"נ דבין לר"ע בין לר"י לכולהו אילונית שותה ולא שכונת רבינו לומר דדוקא למ"ד אם היתה יולדת בצער יולדת בריוח הוא דשותה ולאפוקי מהמשל"מ שהצריך צ"ע יעו"ש.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1429df80bcfce471053d23ab8d4767a3006fe911
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nashim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,172 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות סוטה
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Woman_Suspected_of_Infidelity
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות סוטה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>קינא לה וכו' וא"ל אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם ב' כאחד ושהתה כדי טומאה וכו' ה"ז אסורה.</b> ושמעתי מקשים שזה היפך מסוגיית דר"פ ב' נזירים דף נ"ז דאיתא שם קתני ב' נזירים שאמר להם ראיתי אחד מכם שנטמא ואיני יודע איזה מכם ואמאי כל ספק טומאה ברשות היחיד מהיכא ילפינן מסוטה מה סוטה בועל ונבעלת אף כל ספק טומאה ברה"י כגון דאיכא בי תרי אבל הכא ב' נזירים והוא ע"ג הוו ג' והו"ל ספק טומאה ברשות הרבים עכ"ל הרי דכל דאיכא ג' הוי ספיקו טהור ואף אנו נאמר הכא דאיכא ב' גברי והיא הוי ג' והוי רה"ר ואיך פסק נגד ש"ס דילן ומה גם דבירושלמי הוי מחלוקת וגם דהוא פסק כאוקמתת הש"ס מכח הך קושיא דפ' ב' נזירים בפ"ט דנזירות הט"ז יעו"ש ולק"מ דעל כרחך לא נאמר דכל בי ג' חשיב רה"ר אלא כההיא דב' נזירים דאיכא אחד נותר דלא שייך להב' דהיינו אותו הרואה משא"כ נדון רבינו דב' האנשים כולם קינא להם עם האשה אף בהיותם יחד ושוב נסתרה ב' עמה א"כ ב' בועלים נינהו וכחד חשיבי וזר לא קרב עליהם ודאי דהוי רה"י והיינו מ"ש בש"ס מה סוטה בועל ונבעלת וכו' כלומר ליכא זר מהבועל וא"כ בב' בועלים ליכא זר מהבועל ותרתי כחד חשיבי והכי דייקא לישנא דש"ס אבל הכא ב' נזירים והוא על גביהם הוו ג' הרי דדוקא והוא ע"ג חשיב רה"ר אבל בב' בועלים ליכא ע"ג אדם וק"ל.<br><b> וחד</b> מרבנן מארעא דישראל החכם השלם מרדכי סורנאגה הי"ו ששמע דברי אלה ההוא אמר דא"כ לפי דברי אם האומר ראיתי אחד מכם שנטמא הוא ג"כ נטמא נאמר דחשיב רשות היחיד כיון דגם הוא הוי טמא והוו כהב' בועלים דב' כחד חשיבי כיון דשייכי ב' ולכן צריך אני לבאר יותר ואין ה"נ דאפילו אם נטמא האומר ראיתי אחד מכם שנטמא חשיב רשות הרבים דמ"ל אם הוא טמא או טהור סוף סוף הוו גופים ג' וכל דאיכא ג' הוי רה"ר דלמדינן מסוטה דדוקא ב' בועל ונבעלת ואף דאיכא ב' בועלים בועל מיקרי כיון דב' עושים דבר אחד עם האשה ולב' קינא כאחד ולב' נסתרה לא חשיב גוף מוחלק אבל בטומאה לאו משום דאיכא אחר ג"כ טמא חשיבי הטמאים כאחד.<br><b> והחכם</b> השלם הנזכר תירץ וכן חכם בני הי"ו דלא קשיא ההיא דב' נזירים לרבינו דמה דילפינן מסוטה לבעלמא הוי הכי כי היכי דבסוטה ליכא אלא ב' בועל ונבעלת וא"א לבעילה ב' בבת אחת אף כל דאיכא ב' מכלל דג' יוצא מכלל זה והוי רה"ר וא"כ אף בב' בועלים כיון דכל אחד בועל לחודיה הוי רה"י.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>עיין </b> בספרי אגורה באהלך דף מ"ח ע"ב ודנ"א.
+<b> מפי השמועה למדו כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל.</b> עיין להרב ברכי יוסף חאה"ע סימן י' נסתפק באשה שנתגרשה בגט כשר מן התורה ופסול דרבנן וזינתה אי מותרת לבעלה לכתחילה או לא מי אמרינן דקרינן ונטמאה מדרבנן כיון דהגט פסול דרבנן או דלמא כיון דהגט כשר מן התורה אף דזינתה מותרת לבעלה ובסוף דבריו אייתי בידיה להתרה מדברי הרשב"א בחידושים דף ט"ו גבי מ"ש שם כאשר אבדתי אבדתי כשם שאבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך שהקשו התוס' ז"ל שהו"ל לגרשה וכו' ועיי"ש מה שתירצו והקשה הרשב"א בחידושיו שיכתוב לה בכתב ידו דכשר מדאורייתא וטוב היה לעשות כן דהא אסתר ברצונה נבעלה ותהרג ואל תעבור ואילו מגרשה בכתב ידו אינה עוברת על איסור עריות ואינה נאסרת למרדכי וכו' עכ"ל הרי דמגורשת דאורייתא שזינתה יכול בעלה להחזירה אלו דבריו נר"ו.<br><b> ואצלי</b> יש לידון בהאי ראיה די"ל דכונת הרשב"א בדבריו אלו לומר דאף דחכמים אסרו לכתוב גט בכתב יד הבעל משום דלמא אתי לאכשורי בכתב סופר וכמ"ש רש"י פרק המגרש דף פ"ו ע"א מ"מ בכה"ג לא גזרו חדא דלא שכיח ומילתא דלא שכיח לא גזרו רבנן ועוד דהוי חומרא דאתי לידי קולא שתהא אשת איש מזנה לרצונה ותהא נאסרת למרדכי וז"ש הרשב"א יכתוב בכתב ידו שכשר מדאורייתא וטוב היה לו לעשות כן כלומר לכתחילה דאילו עושה כן אינה עוברת על איסור עריות החמור ולא היתה נאסרת כלומר אדרבא איכא תקלה גדולה ובמקום תקלה לא גזרו דהם אמרו והם אמרו משא"כ בנידון דידיה דרוצה להנשא לכתחילה ולא ניחוש לפיסול דרבנן בזו אין לנו להקל בפיסול דרבנן כדי לסייע ידי עוברי עבירה דלא שייך כאן לומר הם אמרו והם אמרו אדרבא על כזה ועל כיוצא בזה נאמר חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וכן נראה מדברי רבינו דעשו חיזוק לדבריהם בפיסולי דרבנן ממ"ש פ"י דגרושין ה"ג וכן אם גירש אשתו בגט פסול וכו' ה"ז מותרת לבעלה וא"צ לברך ז' ברכות וכו' וכתב הרב המגיד כיון שאינה פנויה גמורה וכו' יעו"ש וכתב הלח"מ דאף אם רוצה אינו יכול לברך הרי דאף דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה אפ"ה התירוה להך שנתגרשה מדאורייתא שתהא מתקדשת לבד בלי ז' ברכות והקלו בז' ברכות ואף שהיא כנדה משום דהם אמרו דהגט פסול וכיון שכ"כ החזיקו בפיסולם איך נקל בנידון דידיה ותנשא לכתחילה ולא תחשב פיסולם פיסול. וא"כ מה שהביא ברא"ש אמי"ר לפשוט דיכולה להנשא לבעלה מדברי רבינו פרק י"א דגירושין דין ו' ושגם הראב"ד והרא"ש סברי הכי יעו"ש במה שהאריך היינו לשאם נשאת לא תצא וליכא למילף מינה שתנשא לכתחילה.<br><b> גם</b> מה שהביא משומרת יבם דזינתה מותרת לבעלה וסיים בלשונו הכי והרי יבמה דאם נשאת לזר אפי' בשוגג תצא ואפ"ה אם זינתה מותרת ליבמה לכתחילה וכ"ש בפיסולי דרבנן אינו ענין לעניננו דהתם הא אמרו בש"ס טעמא דמותרת משום הלאו דלא תהיה אשת המת החוצה משא"כ בנידון דידיה מי המכריחנו שתנשא לבעלה.<br><b> גם</b> מה שהביא מדברי הב"י סי' קכ"ז וכן שאר אחרונים שהביאו דבריו דבגט בלא זמן אם נשאת לא תצא אינו לנידון דידיה דהכא אנן קיימין להתירה לכתחילה ומה ענין זה לזה גם מה שהביא מדברי מהר"י באסן שהביא מהר"י כולי בהגהת משל"מ סוף פי"א דאישות שנראה מדבריו דאשת חרש שזינתה מותרת לבעלה שקידושין שלו דרבנן אינו דומה לנידון דידן כלל דהתם שורש הנישואין הוו דרבנן א"כ ליכא קרא דונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל משא"כ נידון דידיה דהוי נשואי פקח והוו קדושין דאורייתא וכיון דחכמים פסלו את הגט ואמרו דלאו גט נינהו נשארו הקדושין והנשואין כדקאי בקדושין גמורים ושייך עלה קרא דונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל דחכמים החזיקו דבריהם כשל תורה כדאוכיחנא אנן בדידן תחילת מאמר באופן דבנדון דידיה נראה לאוסרה לכאורה וליכא הוכחה מכל מה שהביא.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>סוטה ששתה וכו'.</b> ועיין למרן החבי"ב ז"ל בנימוקיו על רבינו בשיירי [כנה"ג] לאו"ח ולענ"ד רבינו פסק כמ"ד אם היתה יולדת בצער יולדת בריוח נקבות יולדת זכרים וכו' יהיה רבי עקיבא או רבי ישמעאל דאמר הכי משום דהקשה בכח למ"ד אם היתה עקרה נפקדת אם כן ילכו כל העקרות ויסתתרו וכו' וכמו שכתב ג"כ בפירוש לעיל פ"ב ה"י שלא נאמר בתורה ונזרעה זרע אלא בראויה לילד שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח נקבות תלד זכרים יעו"ש וא"כ ברור הוא כדכתיבנא וא"כ מ"ש בספר ותלד זכר תבת זכר הוא יתר וצריך למוחקו וכמ"ש החבי"ב ומ"ש רבינו מתחזקת וכו' עד יסור הוא כמ"ש גם החבי"ב ז"ל משום גדולה מדה טובה ממדת פורענות ושוב כתב ותתעבר ותלד ומרווחת בלידה זאת שאם דרכה לילד בצער תלד בריוח נקבות זכרים ואף שהקשו התוס' בסוטה דמה כחה של קושיא זאת שפיר מתרץ לה החבי"ב שם מה כחה של קושיא זאת.<br><b> והנה</b> בדברי רבינו לעיל פ"ב ה"י שהבאנו כתבו עליו הר"א פי' לא הקפידה תורה שתהא האשה הזאת ראויה לילד וכתב עליו מרן פשוט הוא שזהו פי' רבי עקיבא ורבי ישמעאל עכ"ל כונתו פשוטה לומר דמ"ש רבינו שלא נאמר בתורה וכו' רצונו לומר דאף שהיא אילונית משקה אותה שאין פירוש הכתוב ונזרע זרע כמו שפי' רבי שמעון בן אלעזר שפי' מי שדרכה להזריע וא"כ יצאה אילונית אלא פי' הכתוב הוא בראויה לילד וכו' דקים ליה לפסוק כוותיה דמ"ד הכי אם יולדת בצער יולדת בריוח וכו' ואה"נ דגם למ"ד שאם היתה עקרה נפקדת אילונית שותה אלא דנקט רבינו מה שהוא הלכה וז"ש מרן דאה"נ דבין לר"ע בין לר"י לכולהו אילונית שותה ולא שכונת רבינו לומר דדוקא למ"ד אם היתה יולדת בצער יולדת בריוח הוא דשותה ולאפוקי מהמשל"מ שהצריך צ"ע יעו"ש.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ed3d8ee53b4d81cc4f30d12d7f6680fac7a24fdb
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,364 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>כל היכול וכו'.</b> וכתב מרן משם הגהות מיימוני אפי' להכניס עצמו בספק סכנה חייב ונראה הטעם שזה ספק וזה ודאי ולי נראה הטעם דרבינו והרי"ף והרא"ש דהשמיטוהו משום דלא אזלא כהלכה דתניא פ' איזהו נשך דף ס"ב שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קתון של מים אם שותים שניהם מתים ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו עד שבא ר' עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חברך ע"כ וכבר ידוע דהל' כר"ע וא"כ בן פטורא דדרש ישתו שניהם וימותו ס"ל כסברת הירושלמי שיכניס עצמו בספק סכנה דהשתא אפי' בודאי שימותו שניהם דרש בן פטורא כן כ"ש בספק זה והלא ודאי דחייב ואף שאין הנדונות אחד מ"מ שפיר משתמע כן משא"כ לר"ע דדרש חייך קודמין מתיבת עמך אפי' בספק אין לו להכניס דאפשר ימות וחייו קודמין ויש לדחות ודוק.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אבל השוכר הורג וכו'. וחייב מיתה לשמים.</b> וכתב המל"מ דדייקי דברי רבינו כדעת הריטב"א בפ' האיש מקדש דדוקא שוכר או עבדים שהם שכורים לו משא"כ שליח דבדבורא בעלמא פטור אף בדיני שמים וע"פ חילוק זה נראה לישב אותה שהקשה רב יהודאי ז"ל גופיה בס' פרשת דרכים דף ו' בבראשית רבה פרשה ל"ד סי' י"ט מיד איש אחיו זה השוכר אחרים להרוג חבירו ואמרו תו התם אמר ר' חנינא כולהון כהלכות בני נח בעד אחד וכו' ע"י שליח וכו' וכתב מהר"ש יפה דבדיני ישראל השליח פטור דאין שליח לדבר עבירה וכו' אבל בבני נח הורגין אותו בבי"ד אלו דבריו והקשה מההיא אגדה דפרק זה בורר מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני וכו' מאי הו"ל למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולפי הבראשית רבה מה היה מועיל לנחש טענה זאת הא לא מהניא בבני נח דהמשלח נהרג בבי"ד זה תורף קושיתו ולפי החילוק דכתיבנא דיש הפרש בן שוכר לשליח וכו' אף אנו נאמר דבבן נח בשוכר הוא דחייב המשלח בבי"ד אבל בשליח בדבור בעלמא אז שוה לישראל דאין שליח לדבר עבירה ובבראשית רבה בשוכר קאי וכן מ"ש ר' חנינא שליח איירי בשכר כההיא דלעיל מיניה דאמרו אבל השוכר הורג וכו' כן נ"ל לזווגם ואף שהוא דוחק.<br><b> אמנם</b> מה שהביא הרב החסיד בארעא דרבנן אות ו' מש"ס דע"ז דף נ"ג דאמרו שם כי עבדו ישראל את העגל גלו אדעתייהו דניחא להו בע"ז וכי אתו גויים שליחותייהו דישראל עבדו הרי דיש שליח לדבר עבירה ותמה על הרב פרשת דרכים שלא הביא מש"ס זו שהוא כהבראשית רבה יעו"ש. ואחר המחילה רבה אינו ענין זה לזה דהן אמת דלגבי נכרים נמי אין שליח לדבר עבירה וההיא דע"ז דאמרו שליחותייהו דישראל עבדו ר"ל דניחא לישראל בע"ז וחשיב כאילו ישראל ממש עובדי ע"ז ונמצא הוי ע"ז של ישראל ואה"נ דהגוים חייבים משום עבודתם ובלא"ה נחזי אנן וכי הגוים בעד ישראל הם עובדים ע"ז ולא להם ודאי דהם אדעתא דידהו עובדים ואיך יהיו פטורים אלא הם עובדים ע"ז לעצמם דבזה לא שייך שליחות אלא כיון דישראל ניחא להו חשיב כשלוחם וכמי שהם עובדים ממש וכיון שהן עובדים ממש חשיב כע"ז דישראל דאין לה ביטול ואינו ענין זה לזה כעוכלא לדנא.<br><b> איך</b> שיהיה על פי חילוק זה דשוכר לשליח נראה לתרץ ההיא שהקשה מהרימ"ט למ"ש רז"ל כשבא יואב להלחם במואב הוציאו אפיסטולס שכתוב בהן אל תצר את מואב ושלח דוד ואמר להם הם פרצו את הגדר תחילה שנא' וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור וכו' ומה פשעו של מואב בזה יכול לומר אין שליח לדבר עבירה ובלעם הוא החוטא, והטירת כסף סדר בלק חיזק הקושיא לאדוננו דוד מלך ישראל דמעשיו סתרי אהדדי דהוא ציוה ליואב להמית לאוריה ודאי דס"ל אין שליח לדבר עבירה וא"כ מ"ט נלחם עם מואב והא אין פשע במואב דאין שליח לדבר עבירה והוי תרתי דסתרן. ולפי האמור לק"מ דמה שציוה ליואב לא היה בשכירות ואין שליח לדבר עבירה משא"כ מואב ששלח בעד בלעם היה בשכר וחייב בדיני שמים המשלח ושפיר חזי ליאמר הם פרצו את הגדר כיון דחייבים בדיני שמים.<br><b> חוזרנו </b> להרב פרשת דרכים שהקשה האגדות אהדדי הביא עוד ההיא דשמות רבה פרשה א' סי' י"ז גבי פסוק בילדכן את העבריות למה צוה להורגן ע"י המילדות כדי שלא יתבע ה' ממנו והרי דגם בבני נח אמרינן אין שליח לדבר עבירה היפך ההיא דבראשית רבה, וכתב לומר דסבור לומר דיש לחלק בין שפיכות דמים לשאר עבירות וסיים ובהכי מתיישבה ההיא דאין טוענין למסית ואין דבריו מובנים למעיין בהם אם לא שנאמר דט"ס נפל וצ"ל ובהא לא מתיישבא אלא הא דאין טוענין למסית ומ"מ גם בזה לא נח נפשי שכתב ועוד י"ל דשאני נחש דהוי בדבר אכילה וכו' יעו"ש וגם ההיא תירוץ אינו אלא לההיא דאין טוענין למסית דוקא דלעולם סתרי אהדדי הא דבראשית רבה עם שמות רבה דשניהם בשפיכות דמים קיימי וסתם דבריו והנראה מריהטא דלישנא דבא לישב הכל וליתא באופן דלא באתי לכוונתו ואיך שיהיה כפי תירוצינו דיש לחלק בין שוכר לשליח לא קשיא גם מההיא דשמות רבה דבההיא ליכא שכירות.<br><b> ועוד </b> י"ל לההיא דשמות רבה דשאני ההיא דהוי השליחות למילדות ולאו בני נח נינהו דיצאו מכלל בני נח ואף למ"ד דלא יצאו אינו אלא להקל אבל להחמיר יצאו וא"כ הו"ל להחמיר ולומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין.<br><b> הדרן</b> לחקירת הטירת כסף ראיתי לו בסדר ויחי כתב לתרץ דמידי הוא טעמא דאל תצורם משום שתי פרידות וכמ"ש בב"ק אם כן בזמן דוד כבר יצאת רות ממואב וכן נעמה העמונית וכו' יעו"ש. ולא ידעתי את שיחו דמאי אהני לן למאי דשלח להו הם פרצו את הגדר והא אין שליח לדבר עבירה ואי ס"ל יש שליח לדבר עבירה איך שלח להמית את אוריה אלא יש לתרץ כמ"ש לחלק בין שוכר לשליח.<br><b> והנה</b> בחילוק זה דשוכר לשליח בדברים קשיא לי ממ"ש בב"ק פ"ה דף נ"א על מתני' בור של שני שותפין וכו' השני חייב והקשו בש"ס בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרוייהו ואמרי ליה זיל כרי לן ואזל וכרא להו אין שליח לדבר עבירה וכו' ולוקמא בשהיה השליח שכיר וא"כ המשלח חייב בדיני שמים והיינו חייב דתני מתני' בדיני שמים וי"ל דדחיקא להו לאוקמי בהכי משום דא"כ הו"ל למתני להדיא חייב בדיני שמים כדאשכחן בכמה מקומות ועוד דלא הוי דומיא לשאר חייב האמורים שם באותו פרק ודו"ק.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>המוכר וכו'.</b> פסק כר' אליעזר דדריש כספו המיוחד לו ומזה דחה הרב מחנה אפרים בהל' שכירות סי' ה' קושית התוס' בפרק הזהב דף נ"ה שהקשו למ"ש שם שכירות ליומיה ממכר הוא ממ"ש בפ"ק דע"ז דף ט"ו דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה תרומה משום דשכירות לא קניא לעולם דשכירות ליומיה ממכר הוא לקנין פירות וביתו קרינן ליה כל זמן שהיא שכורה אצלו וכו' ואע"פ כן לענין תרומה לא מצי להאכילה משום דכספו המיוחד לו בעינן כדאיתא בקמא אלו דבריו ז"ל. והמה תמוהים דא"כ מה מותיב הש"ס שם בע"ז מהך מתני' דלא יאכילנה תרומה למאי דקאמר שם דשכירות קניא ומכח מתני' זאת אמרו למסקנא אלא ש"מ שכירות לא קניא וא"כ נראה ודאי דליתא להאי. וא"ת נחזי אנן בש"ס גופיה אמאי לא קאמר הך מתני' דהיא ר"א דדריש כספו המיוחד לו וכן רבינו דפסק הכא כותיה אמאי בתרומה לא יהיב האי טעמא אלא מטעם דאינו קנין כספו יעו"ש בהל' תרומות, הא לא קשיא דעד כאן לא קאמר ר"א אלא גבי כי כספו הוא דהוא יתר דבעבדו קיימינן משא"כ גבי תרומה דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו דבא ללמד דבעבד כנעני הכתוב מדבר שהוא גופו קנוי בכספו וכן אשתו אוכל דהוי קנין כספו נמצא אצטריך לגופיה ולא לומר כספו המיוחד לו וק"ל.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>עי' </b> מ"ש בספרי תועפות ראם דף ק"ג ע"א.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>ואפי' בירידה שהיא צורך עליה אינו גולה. כיצד היה עולה בסולם וכו'.</b> וכתב מרן בסוף דבריו וז"ל ורבינו מפרש איפכא דהא אייתינן ליה לפיטורא ע"כ. ולא יכולתי להלום לפי פי' זה לפיטורא דמאי מותיב שם בש"ס לזה איתיביה זה הכלל וכו' שלא בדרך ירידתו לאו לאתויי כה"ג וכו' ולפי פי' מרן בדעת רבינו מאי מותיב ממתניתין דקאמר אינו גולה הא איהו נמי אינו גולה קאמר וצ"ע כעת.
+
+Halakhah 14
+
+<b>ואפי' בירידה שהיא צורך עליה אינו גולה. כיצד היה עולה בסולם וכו'.</b> וכתב מרן בסוף דבריו וז"ל ורבינו מפרש איפכא דהא אייתינן ליה לפיטורא ע"כ. ולא יכולתי להלום לפי פי' זה לפיטורא דמאי מותיב שם בש"ס לזה איתיביה זה הכלל וכו' שלא בדרך ירידתו לאו לאתויי כה"ג וכו' ולפי פי' מרן בדעת רבינו מאי מותיב ממתניתין דקאמר אינו גולה הא איהו נמי אינו גולה קאמר וצ"ע כעת.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אחד כ"ג המשוח ואחד המרובה בגדים וכו'. כל אחד מארבע שמת מחזיר את הרוצח.</b> ותיבת מארבע שכתב לא יכולתי להלום דליכא אלא ג' משוח ומרובה בגדים וכהן שעבד דהעובד היינו משוח ומרובה.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עי' </b> מ"ש מרן כאן ומ"ש פ"ב מהלכות מעשר שני הט"ו ודו"ק.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכל המניח גגו בלא מעקה ביטל מ"ע ו[עבר על] ל"ת שנאמר ולא תשים דמים בביתך ואין לוקין וכו'.</b> והוא סיפרי והביאו התוס' פרק האיש מקדש דף ל"ד ד"ה מעקה יעו"ש בקושייתם שהקשו דא"כ איך יהיו נשים פטורות ותירצו דהיכא דנפל ליכא ל"ת דלא תשים דמים יעו"ש. ולא הבינותי מה הפרש יש בין היכא שנפל המעקה ולא עשאו להיכא שבנאו הבנין ולא עשה המעקה מתחילה דבין הכי ובין הכי דמים לא שם בידים ולעולם איכא עשה ול"ת וכן נראה מסתמיות דברי רבינו והסיפרי והעיקרא בקושייתייהו דן אנכי דמאי קשה דמה דנקט בש"ס מעקה אבידה וכו' הוא לסימן בעלמא דהנך לאו זמן גרמא נינהו ואה"נ דאיכא בהו ל"ת ג"כ ולאו לומר דנשים פטורות ומזוזה לחוד הוא דנשים פטורות וכבר יש כמה מצות דומות לאלו שהן פטורות דלאו זמן גרמא נינהו כגון לקט שכחה ופאה וכו' דוגמא לזה כתבו התוס' בשבת דף קל"ב ע"ב ד"ה האי עשה וז"ל ואומר ר"ת דלא נקטי אלא לסימן בעלמא וכו'.<br><b> וראיתי</b> למהרימ"ט בחי' הקשה בדבריהם וז"ל וא"ת אבידה ושילוח הקן לאו שניתק לעשה הן ואין לוקין עליהן כדאמרינן בשלהי חולין שאין הלאו אלא לזרז על האשה ומצות ל"ת נפקא לן לקמן מאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם והני לא מקרו חטאת שנתקן הכתוב לעשה עכ"ל. ולי ההדיוט לא ידעתי קושיא זאת דלו יהי דכל הני הוו ניתק לעשה וכי משו"ה לא חשיבי מצות ל"ת כי היכי דלחייבו נשים כאנשים הא כל הפרש שיש בין ל"ת ללאו הניתק לעשה הוא דבשניתק לעשה אינו לוקה דעדיין יכול לקיים דבידו הוא ברם כל דלא קיים דליכא תקוה עוד שיקיים הרי ביטל הל"ת וכי לא חשיב חטא, ולדעתי מכח הסברא נראה דלקי דהא מיהא הא עקר ללאו אלא דכעת איני יכול לחפש בזה.<br><b> ומ"מ</b> מידי חטא לא נפקא ואף דליכא מלקות ואחר זמן מצאתי סברתי זאת לרבינו פ"א מהל' נערה בתולה ה"ז ופי"ג מהל' שחיטה ובריש הל' מתנות עניים ובריש הלכות מלוה ולוה יעו"ש דכל דליכא תקוה עוד שיקיים העשה לוקה, ועוד ממקום שבאנו לחייב לנשים כאנשים בלאו הוי לאו הניתק לעשה דהיינו מדכתיב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם וקאי בגזלה וכתיב ביה והשיב את הגזלה דהוי ניתק לעשה לכו"ע וכמ"ש בחולין דף קמ"א סוף ע"א יעו"ש.<br><b> והרב</b> תירץ לקושיתו וז"ל וי"ל דמ"מ מעקה אית ביה לאו גמור ולוקין עליו וכו' יעו"ש. וראיתי במכתב לחכם בני הי"ו דקשיא ליה דמעקה הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו וכו' וכמ"ש רבינו הכא וכן ראיתי כעת שהקשה הרב רוח אליהו בחי' לקדושין שנדפס מחדש יעו"ש והוא מתרץ לה דמשכחת לה דסתר המעקה דעבר הלאו בידים דומיא דחמץ דכתב רבינו דאם קנה חמץ לוקה יעו"ש פ"א דחמץ ומצה ה"ג וכיוצא באלו אלו דבריו בקיצור.<br><b> ולענ"ד</b> כוונת מהרימ"ט הוא כלפי מה שהקשה דכל הנך הוו לאו הניתק לעשה והוי כמו מצות עשה ולא חשיב כמו חטא דלא הוי לאו אהא תירץ דמעקה הוי לאו גמור ולא הוי כעשה כיון שניתק לעשה כיון דהעשה הוא קודם הלאו דכיון דהלאו מאוחר חשיב כלאו גמור ולוקין דכתב כלפי נדון זה דלא חשיב ניתק לעשה כיון דכתיב הלאו אחר העשה אלא דמצד אחר אין לוקין דהוי לאו שאין בו מעשה ולו יהי דאין לוקין מ"מ לאו הוא וחטא מיקרי ולאו במלקות תליא מילתא ומה שהקשה הוא למאי דהוה ס"ל דהוי ניתק לעשה וחשיב כעשה וחידש בתירוצו דלא הוי ניתק לעשה ודוק. ועיין עוד להרב רוח אליהו מה שהקשה לתירוץ זה דמהרימ"ט דהוי לאו שבכללות ומ"ש עליו בחי' הלכות תמורה פרק א' ה"א ועיין מ"ש עוד הרב רוח אליהו בדברי התוס' ומ"ש הל' ע"ז פי"ב ה"ג.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ef43d438b725c6970d8c0417521687f68c2783e4
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,367 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Murderer and the Preservation of Life
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Murderer_and_the_Preservation_of_Life
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>כל היכול וכו'.</b> וכתב מרן משם הגהות מיימוני אפי' להכניס עצמו בספק סכנה חייב ונראה הטעם שזה ספק וזה ודאי ולי נראה הטעם דרבינו והרי"ף והרא"ש דהשמיטוהו משום דלא אזלא כהלכה דתניא פ' איזהו נשך דף ס"ב שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קתון של מים אם שותים שניהם מתים ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו עד שבא ר' עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חברך ע"כ וכבר ידוע דהל' כר"ע וא"כ בן פטורא דדרש ישתו שניהם וימותו ס"ל כסברת הירושלמי שיכניס עצמו בספק סכנה דהשתא אפי' בודאי שימותו שניהם דרש בן פטורא כן כ"ש בספק זה והלא ודאי דחייב ואף שאין הנדונות אחד מ"מ שפיר משתמע כן משא"כ לר"ע דדרש חייך קודמין מתיבת עמך אפי' בספק אין לו להכניס דאפשר ימות וחייו קודמין ויש לדחות ודוק.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>אבל השוכר הורג וכו'. וחייב מיתה לשמים.</b> וכתב המל"מ דדייקי דברי רבינו כדעת הריטב"א בפ' האיש מקדש דדוקא שוכר או עבדים שהם שכורים לו משא"כ שליח דבדבורא בעלמא פטור אף בדיני שמים וע"פ חילוק זה נראה לישב אותה שהקשה רב יהודאי ז"ל גופיה בס' פרשת דרכים דף ו' בבראשית רבה פרשה ל"ד סי' י"ט מיד איש אחיו זה השוכר אחרים להרוג חבירו ואמרו תו התם אמר ר' חנינא כולהון כהלכות בני נח בעד אחד וכו' ע"י שליח וכו' וכתב מהר"ש יפה דבדיני ישראל השליח פטור דאין שליח לדבר עבירה וכו' אבל בבני נח הורגין אותו בבי"ד אלו דבריו והקשה מההיא אגדה דפרק זה בורר מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני וכו' מאי הו"ל למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולפי הבראשית רבה מה היה מועיל לנחש טענה זאת הא לא מהניא בבני נח דהמשלח נהרג בבי"ד זה תורף קושיתו ולפי החילוק דכתיבנא דיש הפרש בן שוכר לשליח וכו' אף אנו נאמר דבבן נח בשוכר הוא דחייב המשלח בבי"ד אבל בשליח בדבור בעלמא אז שוה לישראל דאין שליח לדבר עבירה ובבראשית רבה בשוכר קאי וכן מ"ש ר' חנינא שליח איירי בשכר כההיא דלעיל מיניה דאמרו אבל השוכר הורג וכו' כן נ"ל לזווגם ואף שהוא דוחק.<br><b> אמנם</b> מה שהביא הרב החסיד בארעא דרבנן אות ו' מש"ס דע"ז דף נ"ג דאמרו שם כי עבדו ישראל את העגל גלו אדעתייהו דניחא להו בע"ז וכי אתו גויים שליחותייהו דישראל עבדו הרי דיש שליח לדבר עבירה ותמה על הרב פרשת דרכים שלא הביא מש"ס זו שהוא כהבראשית רבה יעו"ש. ואחר המחילה רבה אינו ענין זה לזה דהן אמת דלגבי נכרים נמי אין שליח לדבר עבירה וההיא דע"ז דאמרו שליחותייהו דישראל עבדו ר"ל דניחא לישראל בע"ז וחשיב כאילו ישראל ממש עובדי ע"ז ונמצא הוי ע"ז של ישראל ואה"נ דהגוים חייבים משום עבודתם ובלא"ה נחזי אנן וכי הגוים בעד ישראל הם עובדים ע"ז ולא להם ודאי דהם אדעתא דידהו עובדים ואיך יהיו פטורים אלא הם עובדים ע"ז לעצמם דבזה לא שייך שליחות אלא כיון דישראל ניחא להו חשיב כשלוחם וכמי שהם עובדים ממש וכיון שהן עובדים ממש חשיב כע"ז דישראל דאין לה ביטול ואינו ענין זה לזה כעוכלא לדנא.<br><b> איך</b> שיהיה על פי חילוק זה דשוכר לשליח נראה לתרץ ההיא שהקשה מהרימ"ט למ"ש רז"ל כשבא יואב להלחם במואב הוציאו אפיסטולס שכתוב בהן אל תצר את מואב ושלח דוד ואמר להם הם פרצו את הגדר תחילה שנא' וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור וכו' ומה פשעו של מואב בזה יכול לומר אין שליח לדבר עבירה ובלעם הוא החוטא, והטירת כסף סדר בלק חיזק הקושיא לאדוננו דוד מלך ישראל דמעשיו סתרי אהדדי דהוא ציוה ליואב להמית לאוריה ודאי דס"ל אין שליח לדבר עבירה וא"כ מ"ט נלחם עם מואב והא אין פשע במואב דאין שליח לדבר עבירה והוי תרתי דסתרן. ולפי האמור לק"מ דמה שציוה ליואב לא היה בשכירות ואין שליח לדבר עבירה משא"כ מואב ששלח בעד בלעם היה בשכר וחייב בדיני שמים המשלח ושפיר חזי ליאמר הם פרצו את הגדר כיון דחייבים בדיני שמים.<br><b> חוזרנו </b> להרב פרשת דרכים שהקשה האגדות אהדדי הביא עוד ההיא דשמות רבה פרשה א' סי' י"ז גבי פסוק בילדכן את העבריות למה צוה להורגן ע"י המילדות כדי שלא יתבע ה' ממנו והרי דגם בבני נח אמרינן אין שליח לדבר עבירה היפך ההיא דבראשית רבה, וכתב לומר דסבור לומר דיש לחלק בין שפיכות דמים לשאר עבירות וסיים ובהכי מתיישבה ההיא דאין טוענין למסית ואין דבריו מובנים למעיין בהם אם לא שנאמר דט"ס נפל וצ"ל ובהא לא מתיישבא אלא הא דאין טוענין למסית ומ"מ גם בזה לא נח נפשי שכתב ועוד י"ל דשאני נחש דהוי בדבר אכילה וכו' יעו"ש וגם ההיא תירוץ אינו אלא לההיא דאין טוענין למסית דוקא דלעולם סתרי אהדדי הא דבראשית רבה עם שמות רבה דשניהם בשפיכות דמים קיימי וסתם דבריו והנראה מריהטא דלישנא דבא לישב הכל וליתא באופן דלא באתי לכוונתו ואיך שיהיה כפי תירוצינו דיש לחלק בין שוכר לשליח לא קשיא גם מההיא דשמות רבה דבההיא ליכא שכירות.<br><b> ועוד </b> י"ל לההיא דשמות רבה דשאני ההיא דהוי השליחות למילדות ולאו בני נח נינהו דיצאו מכלל בני נח ואף למ"ד דלא יצאו אינו אלא להקל אבל להחמיר יצאו וא"כ הו"ל להחמיר ולומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין.<br><b> הדרן</b> לחקירת הטירת כסף ראיתי לו בסדר ויחי כתב לתרץ דמידי הוא טעמא דאל תצורם משום שתי פרידות וכמ"ש בב"ק אם כן בזמן דוד כבר יצאת רות ממואב וכן נעמה העמונית וכו' יעו"ש. ולא ידעתי את שיחו דמאי אהני לן למאי דשלח להו הם פרצו את הגדר והא אין שליח לדבר עבירה ואי ס"ל יש שליח לדבר עבירה איך שלח להמית את אוריה אלא יש לתרץ כמ"ש לחלק בין שוכר לשליח.<br><b> והנה</b> בחילוק זה דשוכר לשליח בדברים קשיא לי ממ"ש בב"ק פ"ה דף נ"א על מתני' בור של שני שותפין וכו' השני חייב והקשו בש"ס בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרוייהו ואמרי ליה זיל כרי לן ואזל וכרא להו אין שליח לדבר עבירה וכו' ולוקמא בשהיה השליח שכיר וא"כ המשלח חייב בדיני שמים והיינו חייב דתני מתני' בדיני שמים וי"ל דדחיקא להו לאוקמי בהכי משום דא"כ הו"ל למתני להדיא חייב בדיני שמים כדאשכחן בכמה מקומות ועוד דלא הוי דומיא לשאר חייב האמורים שם באותו פרק ודו"ק.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>המוכר וכו'.</b> פסק כר' אליעזר דדריש כספו המיוחד לו ומזה דחה הרב מחנה אפרים בהל' שכירות סי' ה' קושית התוס' בפרק הזהב דף נ"ה שהקשו למ"ש שם שכירות ליומיה ממכר הוא ממ"ש בפ"ק דע"ז דף ט"ו דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה תרומה משום דשכירות לא קניא לעולם דשכירות ליומיה ממכר הוא לקנין פירות וביתו קרינן ליה כל זמן שהיא שכורה אצלו וכו' ואע"פ כן לענין תרומה לא מצי להאכילה משום דכספו המיוחד לו בעינן כדאיתא בקמא אלו דבריו ז"ל. והמה תמוהים דא"כ מה מותיב הש"ס שם בע"ז מהך מתני' דלא יאכילנה תרומה למאי דקאמר שם דשכירות קניא ומכח מתני' זאת אמרו למסקנא אלא ש"מ שכירות לא קניא וא"כ נראה ודאי דליתא להאי. וא"ת נחזי אנן בש"ס גופיה אמאי לא קאמר הך מתני' דהיא ר"א דדריש כספו המיוחד לו וכן רבינו דפסק הכא כותיה אמאי בתרומה לא יהיב האי טעמא אלא מטעם דאינו קנין כספו יעו"ש בהל' תרומות, הא לא קשיא דעד כאן לא קאמר ר"א אלא גבי כי כספו הוא דהוא יתר דבעבדו קיימינן משא"כ גבי תרומה דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו דבא ללמד דבעבד כנעני הכתוב מדבר שהוא גופו קנוי בכספו וכן אשתו אוכל דהוי קנין כספו נמצא אצטריך לגופיה ולא לומר כספו המיוחד לו וק"ל.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>עי' </b> מ"ש בספרי תועפות ראם דף ק"ג ע"א.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>ואפי' בירידה שהיא צורך עליה אינו גולה. כיצד היה עולה בסולם וכו'.</b> וכתב מרן בסוף דבריו וז"ל ורבינו מפרש איפכא דהא אייתינן ליה לפיטורא ע"כ. ולא יכולתי להלום לפי פי' זה לפיטורא דמאי מותיב שם בש"ס לזה איתיביה זה הכלל וכו' שלא בדרך ירידתו לאו לאתויי כה"ג וכו' ולפי פי' מרן בדעת רבינו מאי מותיב ממתניתין דקאמר אינו גולה הא איהו נמי אינו גולה קאמר וצ"ע כעת.
+
+Halakhah 14
+
+<b>ואפי' בירידה שהיא צורך עליה אינו גולה. כיצד היה עולה בסולם וכו'.</b> וכתב מרן בסוף דבריו וז"ל ורבינו מפרש איפכא דהא אייתינן ליה לפיטורא ע"כ. ולא יכולתי להלום לפי פי' זה לפיטורא דמאי מותיב שם בש"ס לזה איתיביה זה הכלל וכו' שלא בדרך ירידתו לאו לאתויי כה"ג וכו' ולפי פי' מרן בדעת רבינו מאי מותיב ממתניתין דקאמר אינו גולה הא איהו נמי אינו גולה קאמר וצ"ע כעת.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אחד כ"ג המשוח ואחד המרובה בגדים וכו'. כל אחד מארבע שמת מחזיר את הרוצח.</b> ותיבת מארבע שכתב לא יכולתי להלום דליכא אלא ג' משוח ומרובה בגדים וכהן שעבד דהעובד היינו משוח ומרובה.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>עי' </b> מ"ש מרן כאן ומ"ש פ"ב מהלכות מעשר שני הט"ו ודו"ק.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכל המניח גגו בלא מעקה ביטל מ"ע ו[עבר על] ל"ת שנאמר ולא תשים דמים בביתך ואין לוקין וכו'.</b> והוא סיפרי והביאו התוס' פרק האיש מקדש דף ל"ד ד"ה מעקה יעו"ש בקושייתם שהקשו דא"כ איך יהיו נשים פטורות ותירצו דהיכא דנפל ליכא ל"ת דלא תשים דמים יעו"ש. ולא הבינותי מה הפרש יש בין היכא שנפל המעקה ולא עשאו להיכא שבנאו הבנין ולא עשה המעקה מתחילה דבין הכי ובין הכי דמים לא שם בידים ולעולם איכא עשה ול"ת וכן נראה מסתמיות דברי רבינו והסיפרי והעיקרא בקושייתייהו דן אנכי דמאי קשה דמה דנקט בש"ס מעקה אבידה וכו' הוא לסימן בעלמא דהנך לאו זמן גרמא נינהו ואה"נ דאיכא בהו ל"ת ג"כ ולאו לומר דנשים פטורות ומזוזה לחוד הוא דנשים פטורות וכבר יש כמה מצות דומות לאלו שהן פטורות דלאו זמן גרמא נינהו כגון לקט שכחה ופאה וכו' דוגמא לזה כתבו התוס' בשבת דף קל"ב ע"ב ד"ה האי עשה וז"ל ואומר ר"ת דלא נקטי אלא לסימן בעלמא וכו'.<br><b> וראיתי</b> למהרימ"ט בחי' הקשה בדבריהם וז"ל וא"ת אבידה ושילוח הקן לאו שניתק לעשה הן ואין לוקין עליהן כדאמרינן בשלהי חולין שאין הלאו אלא לזרז על האשה ומצות ל"ת נפקא לן לקמן מאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם והני לא מקרו חטאת שנתקן הכתוב לעשה עכ"ל. ולי ההדיוט לא ידעתי קושיא זאת דלו יהי דכל הני הוו ניתק לעשה וכי משו"ה לא חשיבי מצות ל"ת כי היכי דלחייבו נשים כאנשים הא כל הפרש שיש בין ל"ת ללאו הניתק לעשה הוא דבשניתק לעשה אינו לוקה דעדיין יכול לקיים דבידו הוא ברם כל דלא קיים דליכא תקוה עוד שיקיים הרי ביטל הל"ת וכי לא חשיב חטא, ולדעתי מכח הסברא נראה דלקי דהא מיהא הא עקר ללאו אלא דכעת איני יכול לחפש בזה.<br><b> ומ"מ</b> מידי חטא לא נפקא ואף דליכא מלקות ואחר זמן מצאתי סברתי זאת לרבינו פ"א מהל' נערה בתולה ה"ז ופי"ג מהל' שחיטה ובריש הל' מתנות עניים ובריש הלכות מלוה ולוה יעו"ש דכל דליכא תקוה עוד שיקיים העשה לוקה, ועוד ממקום שבאנו לחייב לנשים כאנשים בלאו הוי לאו הניתק לעשה דהיינו מדכתיב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם וקאי בגזלה וכתיב ביה והשיב את הגזלה דהוי ניתק לעשה לכו"ע וכמ"ש בחולין דף קמ"א סוף ע"א יעו"ש.<br><b> והרב</b> תירץ לקושיתו וז"ל וי"ל דמ"מ מעקה אית ביה לאו גמור ולוקין עליו וכו' יעו"ש. וראיתי במכתב לחכם בני הי"ו דקשיא ליה דמעקה הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו וכו' וכמ"ש רבינו הכא וכן ראיתי כעת שהקשה הרב רוח אליהו בחי' לקדושין שנדפס מחדש יעו"ש והוא מתרץ לה דמשכחת לה דסתר המעקה דעבר הלאו בידים דומיא דחמץ דכתב רבינו דאם קנה חמץ לוקה יעו"ש פ"א דחמץ ומצה ה"ג וכיוצא באלו אלו דבריו בקיצור.<br><b> ולענ"ד</b> כוונת מהרימ"ט הוא כלפי מה שהקשה דכל הנך הוו לאו הניתק לעשה והוי כמו מצות עשה ולא חשיב כמו חטא דלא הוי לאו אהא תירץ דמעקה הוי לאו גמור ולא הוי כעשה כיון שניתק לעשה כיון דהעשה הוא קודם הלאו דכיון דהלאו מאוחר חשיב כלאו גמור ולוקין דכתב כלפי נדון זה דלא חשיב ניתק לעשה כיון דכתיב הלאו אחר העשה אלא דמצד אחר אין לוקין דהוי לאו שאין בו מעשה ולו יהי דאין לוקין מ"מ לאו הוא וחטא מיקרי ולאו במלקות תליא מילתא ומה שהקשה הוא למאי דהוה ס"ל דהוי ניתק לעשה וחשיב כעשה וחידש בתירוצו דלא הוי ניתק לעשה ודוק. ועיין עוד להרב רוח אליהו מה שהקשה לתירוץ זה דמהרימ"ט דהוי לאו שבכללות ומ"ש עליו בחי' הלכות תמורה פרק א' ה"א ועיין מ"ש עוד הרב רוח אליהו בדברי התוס' ומ"ש הל' ע"ז פי"ב ה"ג.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ae07ceba1db1370134d6991b99d2ee19454b4ca1
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,160 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל החומד וכו'.</b> ובהגהות מיימוני כתב וז"ל הרי זה עובר בל"ת והיינו חמסן ואע"ג דלא פסלינן ליה לעדות אלא מדרבנן כדאיתא פ' זה בורר היינו טעמא שאין סבור לעבור בלאו דלא תחמוד אלא בלא דמים כדאמרינן בב"מ לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו פי' להו משמע הכי אבל האמת גם בדמים עכ"ל משם ריב"ם. ולפי דבריו הכי מתפרש הש"ס דסנהדרין דף כ"ה מעיקרא סבור דמי קא יהיב ובלא דמי משמע להו ולא עבר אלא תחמוד לפי דעתו ומשו"ה לא פסלינהו וא"ת לפסילנהו מדרבנן אקראי בעלמא הוא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו כיון דחזו דקא חטפי וכו' גזרו עליהם מדרבנן ופסלינהו והוא פירוש נאה ומתקבל. אשר מזה אני תמיה על דברי התוס' שם ד"ה מעיקרא סבור שהקשו וא"ת ולפסול מדאורייתא דקא עבר אלאו דלא תחמוד וי"ל דלא תחמוד משמע דלא יהיב דמי וכו' וא"ת דהא אמרינן במציעא דלא תחמוד בלא דמי משמע להו דנראה לפי האמת אינו כן וי"ל דר"ל דהאמת כן הוא וכו', ומה להו לדחוק כל כך בלשון הש"ס דאמר לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו דמורה בפי' דלהם משמע הכי ואינו כן, במקום דהיו יכולין לתרץ כתירוץ זה דריב"ם דלא תחמוד הוא בדמים גם כן והא דקאמר במציעא הוא כפשטיה דמשמע להו ואינו כן ומשו"ה הוסיפו עליהם מדרבנן החמסנים וריהטא דלישנא דש"ס דסנהדרין כדכתיבנא ומה גם דהם בעצמם לעיל דף כ"ד ע"ב ד"ה ואלו הן כתבו וז"ל ואפי' מיירי בריבית קצוצה לא משמע ליה איסור כיון דמדעתיה וכו' עכ"ל הרי דכתבו דכל דלא ידעי לאיסורא אינו נפסל מדאורייתא.<br><b> גם</b> מה שתירצו בתירוץ שני הוא דוחק הרבה דלדבריהם דקאמר הוו חטפי ושקלי הוא בלא רוצה אני נמצא דהם פסולים מדאורייתא ומלשון עוד הוסיפו עליהן משמע דרבנן ודוחק לומר דעוד הוסיפו עליהן הגזלנים והחמסנים חדא דרבנן וחדא דאורייתא ועוד דבחלוקת חמסנים לא פריך דאורייתא וכו' כנראה דזו הוי דרבנן בפשיטות משא"כ לתירוץ דריב"ם דכל דלא ידע דעבר האיסורא דאורייתא לא פסיל דאורייתא.<br><b> איך</b> שיהיה זו היא דעת רבינו ז"ל דאף בנותן דמים עבר אלא תחמוד ואפי' הכי לא נפסל דאורייתא יען דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע ולא פסלום כי אם דרבנן כמ"ש רבינו פ"י מהל' עדות. ואין להקשות לפי"ז במ"ש בהל' עדות דהפיסול הוא בשלא נתרצה ואמאי אפי' בנתרצה יהיו פסולים מדרבנן מיהא, משום דכל דהיו מפייסים לא פסלום כיון דאינן סבורים דעברי אלאו דלא תחמוד ולא גזרו מדרבנן כיון דאקראי בעלמא וכיון דחזו דחטפי ולא היו מפייסים ואף דלא היו מתרצים הבעלים הוו שקלי אף דמדאורייתא כשרים כיון דהוי חציפותא יתירתא משום ממון פסלום. ואין להקשות במ"ש רבינו שם וכן כל העובר על גזל של דבריהם הרי הוא פסול מדבריהם כיצד החמסנים וכו' דלדעתו דס"ל דלא תחמוד עובר אף שנותן דמים א"כ איך קרי ליה גזל מדבריהם והא הוי דאורייתא, די"ל דהכי פירושו דלעולם דלא תחמוד אף שנותן דמים הוי דאורייתא אלא כיון שהוא מורה התירה דס"ל דלא תחמוד בלא דמי משמע נעשה כאיסורא דרבנן כיון שלא היו מפייסים לבעלים ופסלום לעדות מדרבנן ומשו"ה קרי ליה גזל ואינו גזל דהא קא יהיב דמי וצ"ל דהכי קרי ליה גזל אף דלא הוי גזל וה"ה בתיבת של דבריהם אף דלא הוי ככל איסורא דדבריהם דזה הוי דאורייתא אלא דהם סוברים דאיכא בזה איסורא. נמצא דעת רבינו דאף דלא תחמוד הוי גם ביהיב דמי א"ה אינו נפסל לעדות מדאורייתא כי לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ומשום הכי קאמר בש"ס דסנהדרין דמדרבנן הוא דפסולין וכ"כ הנמוק"י כדעת רבינו דהיינו טעמא דהפיסול הוא מדרבנן דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו הרי דס"ל דלא תחמוד אף בדמים הוי יעו"ש. וראיתי דברים תמוהים להחבי"ב חלק חו"מ סי' ל"ד הגהת ב"י אות נ"ח על מה שרצה להליץ בעד היש מי שכתב שהביא במשרים דחמסן פסול מדאורייתא ע"פ דברי התוס' בתירוץ שני דפ' זה בורר דמוכח דגם מדאורייתא נפסל יעו"ש דמדברי הנמוק"י נראה דאין פיסולו מדאורייתא כי אם מדרבנן יעו"ש.<br><b> ולא</b> זכיתי לכוונתו דמה הביא מהנמוק"י להתוס' לא כתב הנמוק"י כן אלא לדעתו שתירץ הך תירוץ לקושית התוס' וכמו שכן תירץ רבינו ולא הוי לדעת התוס' והוא פלא על מה ירד להבין כן בדעת הנמוק"י כיון דלא הזכיר להתוס' לא לפנים ולא לאחור ועוד דא"כ דעת התוס' כמ"ש בנמוק"י ל"ל להתוספות לחלק בין נתרצה ללא נתרצה בפשיטות הו"ל לחלק דמה שגזרו עליהם הכא מדרבנן משום דמדאורייתא לא פסילי כיון דמשמע להו אלא תחמוד בלא דמי וכמ"ש לעיל שהקשיתי דאמאי לא תירצו התוס' הכי וגם מה שהרגיש במה שהוא פשט דבריהם מלשון הש"ס דקאמר כיון דחזו דקא חטפי גזרו בהו רבנן דמשמע דמדרבנן פסלום ולא מדאורייתא נ"ל דה"פ כיון דתחילה היו מפייסים והיה פיוס גמור נמצא דלא עברי אלאו ומדרבנן לא היו גוזרים כיון דהוי אקראי בעלמא כיון דחזו דלא היו מפייסים וקא עברי אדאורייתא גם דהוי אקראי וכל דהוי אקראי לא גזרו הכא גזרו דתיקום אדאורייתא ואם נפשך לחלוק בזה הא בסמוך קאמר רועים וכו' כיון דשדו לכתחילה גזרו בהו רבנן והתם הוא גזלן דאורייתא דשדו לכתחילה ואיך הוא קאמר גזרו בהו רבנן אך אי יש לגמגם בתירוץ זה הוא כדכתיבנא לעיל.<br><b> אמנם</b> סוף סוף קשה למרן שלא הרגיש בתוס' שתירוצם השני הוא כהיש מי שכתב ונראה דמרן טעמו ונימוקו עמו דאין כונת התוס' כדכתיבנא וכמו שנראה כוונתם ממ"ש בב"ק דף ס"ב ע"א דהעלו דביהיב דמי ולא אמר רוצה אני פסול מדרבנן וקשיא להו ז"ל דליהוו פסולים דאורייתא דעברי אלא תחמוד ותירצו דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וכיון דלא ידעי דעברי אלאו דלא תחמוד לא פסלום מדאורייתא אלא מדרבנן ולדבריהם הכי צ"ל בש"ס דסנהדרין מעיקרא סבור דמי קא יהיב וליכא איסורא דאורייתא וגם רבנן לא גזרו כיון דהוו מפייסי כיון דחזו דשקלי בעל כרחייהו דלא אמרי הבעלים רוצה אני גם דמדאורייתא אינו עובר אלא תחמוד ומדרבנן פסלום וא"כ זהו כוונתם בדבריהם דפ' זה בורר בתירוץ שני וכ"כ בחידושי הלכות דדבריהם מכווני אהדדי וגם מ"ש בפ' איזהו נשך וא"כ משו"ה תפס מרן על יש מי שכתב דוקא מההיא ש"ס דסנהדרין והיינו ההיא דהקשה בסמוך לתירוץ שני של תוס' לפי פירושינו.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>כהן וכו' ואין עשה דוחה ל"ת ועשה.</b> וכתב הרב המגיד דכך היא גירסת ההלכות ורש"י אבל אמת שאין צריכים לכך וכו' דתיפו"ל בעידנא וכו' ואין הגירסא כדבריהם וכו' ע"כ. וקשה טובא דמה יענה אבנר לש"ס דר"ה דף ל"ב ע"ב שופר של ר"ה וכו' מ"ט שופר עשה הוא ויו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה עשה ול"ת ע"כ וכי שם נמי נשבש הגירסא והתם ליכא בעידנא כדהכא ולא משתמש הש"ס מטעם זה וזה מורה כמ"ש הנמוק"י על שם הר"ן דזה חשיב בעידנא ואי יש לתרץ לשיטת הרה"מ לש"ס זו דר"ה הוא כמ"ש התוס' יו"ט גבי הך מתני' דקושטא דמילתא קאמר הש"ס דהוי יו"ט עשה ול"ת ומיהו לא צרכינן להכי דלא הוי בעידנא וכו' וכן היה לו להרה"מ לתרץ למאי דקשיא ליה מש"ס דב"מ ולא לומר דאיכא חילופי גירסאות גם מ"ש ולענין דינא לא נפק"מ מידי תמהני דנפקא ונפקא דאי נקטינן טעמא משום דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה מכלל דנדון כזה חשיב בעידנא אלא דמטעם אחר לא דחי משא"כ אי נקטינן טעמא דלא הוי בעידנא נפק"מ לבעלמא בנדון דומה לזה דלא הוי בעידנא וק"ל.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..eb68157773c0780ab23df7d512f9aa1d4a6a22c6
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Nezikim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,163 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Robbery and Lost Property
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Robbery_and_Lost_Property
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>כל החומד וכו'.</b> ובהגהות מיימוני כתב וז"ל הרי זה עובר בל"ת והיינו חמסן ואע"ג דלא פסלינן ליה לעדות אלא מדרבנן כדאיתא פ' זה בורר היינו טעמא שאין סבור לעבור בלאו דלא תחמוד אלא בלא דמים כדאמרינן בב"מ לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו פי' להו משמע הכי אבל האמת גם בדמים עכ"ל משם ריב"ם. ולפי דבריו הכי מתפרש הש"ס דסנהדרין דף כ"ה מעיקרא סבור דמי קא יהיב ובלא דמי משמע להו ולא עבר אלא תחמוד לפי דעתו ומשו"ה לא פסלינהו וא"ת לפסילנהו מדרבנן אקראי בעלמא הוא ומילתא דלא שכיחא לא גזרו כיון דחזו דקא חטפי וכו' גזרו עליהם מדרבנן ופסלינהו והוא פירוש נאה ומתקבל. אשר מזה אני תמיה על דברי התוס' שם ד"ה מעיקרא סבור שהקשו וא"ת ולפסול מדאורייתא דקא עבר אלאו דלא תחמוד וי"ל דלא תחמוד משמע דלא יהיב דמי וכו' וא"ת דהא אמרינן במציעא דלא תחמוד בלא דמי משמע להו דנראה לפי האמת אינו כן וי"ל דר"ל דהאמת כן הוא וכו', ומה להו לדחוק כל כך בלשון הש"ס דאמר לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו דמורה בפי' דלהם משמע הכי ואינו כן, במקום דהיו יכולין לתרץ כתירוץ זה דריב"ם דלא תחמוד הוא בדמים גם כן והא דקאמר במציעא הוא כפשטיה דמשמע להו ואינו כן ומשו"ה הוסיפו עליהם מדרבנן החמסנים וריהטא דלישנא דש"ס דסנהדרין כדכתיבנא ומה גם דהם בעצמם לעיל דף כ"ד ע"ב ד"ה ואלו הן כתבו וז"ל ואפי' מיירי בריבית קצוצה לא משמע ליה איסור כיון דמדעתיה וכו' עכ"ל הרי דכתבו דכל דלא ידעי לאיסורא אינו נפסל מדאורייתא.<br><b> גם</b> מה שתירצו בתירוץ שני הוא דוחק הרבה דלדבריהם דקאמר הוו חטפי ושקלי הוא בלא רוצה אני נמצא דהם פסולים מדאורייתא ומלשון עוד הוסיפו עליהן משמע דרבנן ודוחק לומר דעוד הוסיפו עליהן הגזלנים והחמסנים חדא דרבנן וחדא דאורייתא ועוד דבחלוקת חמסנים לא פריך דאורייתא וכו' כנראה דזו הוי דרבנן בפשיטות משא"כ לתירוץ דריב"ם דכל דלא ידע דעבר האיסורא דאורייתא לא פסיל דאורייתא.<br><b> איך</b> שיהיה זו היא דעת רבינו ז"ל דאף בנותן דמים עבר אלא תחמוד ואפי' הכי לא נפסל דאורייתא יען דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע ולא פסלום כי אם דרבנן כמ"ש רבינו פ"י מהל' עדות. ואין להקשות לפי"ז במ"ש בהל' עדות דהפיסול הוא בשלא נתרצה ואמאי אפי' בנתרצה יהיו פסולים מדרבנן מיהא, משום דכל דהיו מפייסים לא פסלום כיון דאינן סבורים דעברי אלאו דלא תחמוד ולא גזרו מדרבנן כיון דאקראי בעלמא וכיון דחזו דחטפי ולא היו מפייסים ואף דלא היו מתרצים הבעלים הוו שקלי אף דמדאורייתא כשרים כיון דהוי חציפותא יתירתא משום ממון פסלום. ואין להקשות במ"ש רבינו שם וכן כל העובר על גזל של דבריהם הרי הוא פסול מדבריהם כיצד החמסנים וכו' דלדעתו דס"ל דלא תחמוד עובר אף שנותן דמים א"כ איך קרי ליה גזל מדבריהם והא הוי דאורייתא, די"ל דהכי פירושו דלעולם דלא תחמוד אף שנותן דמים הוי דאורייתא אלא כיון שהוא מורה התירה דס"ל דלא תחמוד בלא דמי משמע נעשה כאיסורא דרבנן כיון שלא היו מפייסים לבעלים ופסלום לעדות מדרבנן ומשו"ה קרי ליה גזל ואינו גזל דהא קא יהיב דמי וצ"ל דהכי קרי ליה גזל אף דלא הוי גזל וה"ה בתיבת של דבריהם אף דלא הוי ככל איסורא דדבריהם דזה הוי דאורייתא אלא דהם סוברים דאיכא בזה איסורא. נמצא דעת רבינו דאף דלא תחמוד הוי גם ביהיב דמי א"ה אינו נפסל לעדות מדאורייתא כי לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ומשום הכי קאמר בש"ס דסנהדרין דמדרבנן הוא דפסולין וכ"כ הנמוק"י כדעת רבינו דהיינו טעמא דהפיסול הוא מדרבנן דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו הרי דס"ל דלא תחמוד אף בדמים הוי יעו"ש. וראיתי דברים תמוהים להחבי"ב חלק חו"מ סי' ל"ד הגהת ב"י אות נ"ח על מה שרצה להליץ בעד היש מי שכתב שהביא במשרים דחמסן פסול מדאורייתא ע"פ דברי התוס' בתירוץ שני דפ' זה בורר דמוכח דגם מדאורייתא נפסל יעו"ש דמדברי הנמוק"י נראה דאין פיסולו מדאורייתא כי אם מדרבנן יעו"ש.<br><b> ולא</b> זכיתי לכוונתו דמה הביא מהנמוק"י להתוס' לא כתב הנמוק"י כן אלא לדעתו שתירץ הך תירוץ לקושית התוס' וכמו שכן תירץ רבינו ולא הוי לדעת התוס' והוא פלא על מה ירד להבין כן בדעת הנמוק"י כיון דלא הזכיר להתוס' לא לפנים ולא לאחור ועוד דא"כ דעת התוס' כמ"ש בנמוק"י ל"ל להתוספות לחלק בין נתרצה ללא נתרצה בפשיטות הו"ל לחלק דמה שגזרו עליהם הכא מדרבנן משום דמדאורייתא לא פסילי כיון דמשמע להו אלא תחמוד בלא דמי וכמ"ש לעיל שהקשיתי דאמאי לא תירצו התוס' הכי וגם מה שהרגיש במה שהוא פשט דבריהם מלשון הש"ס דקאמר כיון דחזו דקא חטפי גזרו בהו רבנן דמשמע דמדרבנן פסלום ולא מדאורייתא נ"ל דה"פ כיון דתחילה היו מפייסים והיה פיוס גמור נמצא דלא עברי אלאו ומדרבנן לא היו גוזרים כיון דהוי אקראי בעלמא כיון דחזו דלא היו מפייסים וקא עברי אדאורייתא גם דהוי אקראי וכל דהוי אקראי לא גזרו הכא גזרו דתיקום אדאורייתא ואם נפשך לחלוק בזה הא בסמוך קאמר רועים וכו' כיון דשדו לכתחילה גזרו בהו רבנן והתם הוא גזלן דאורייתא דשדו לכתחילה ואיך הוא קאמר גזרו בהו רבנן אך אי יש לגמגם בתירוץ זה הוא כדכתיבנא לעיל.<br><b> אמנם</b> סוף סוף קשה למרן שלא הרגיש בתוס' שתירוצם השני הוא כהיש מי שכתב ונראה דמרן טעמו ונימוקו עמו דאין כונת התוס' כדכתיבנא וכמו שנראה כוונתם ממ"ש בב"ק דף ס"ב ע"א דהעלו דביהיב דמי ולא אמר רוצה אני פסול מדרבנן וקשיא להו ז"ל דליהוו פסולים דאורייתא דעברי אלא תחמוד ותירצו דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וכיון דלא ידעי דעברי אלאו דלא תחמוד לא פסלום מדאורייתא אלא מדרבנן ולדבריהם הכי צ"ל בש"ס דסנהדרין מעיקרא סבור דמי קא יהיב וליכא איסורא דאורייתא וגם רבנן לא גזרו כיון דהוו מפייסי כיון דחזו דשקלי בעל כרחייהו דלא אמרי הבעלים רוצה אני גם דמדאורייתא אינו עובר אלא תחמוד ומדרבנן פסלום וא"כ זהו כוונתם בדבריהם דפ' זה בורר בתירוץ שני וכ"כ בחידושי הלכות דדבריהם מכווני אהדדי וגם מ"ש בפ' איזהו נשך וא"כ משו"ה תפס מרן על יש מי שכתב דוקא מההיא ש"ס דסנהדרין והיינו ההיא דהקשה בסמוך לתירוץ שני של תוס' לפי פירושינו.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>כהן וכו' ואין עשה דוחה ל"ת ועשה.</b> וכתב הרב המגיד דכך היא גירסת ההלכות ורש"י אבל אמת שאין צריכים לכך וכו' דתיפו"ל בעידנא וכו' ואין הגירסא כדבריהם וכו' ע"כ. וקשה טובא דמה יענה אבנר לש"ס דר"ה דף ל"ב ע"ב שופר של ר"ה וכו' מ"ט שופר עשה הוא ויו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה עשה ול"ת ע"כ וכי שם נמי נשבש הגירסא והתם ליכא בעידנא כדהכא ולא משתמש הש"ס מטעם זה וזה מורה כמ"ש הנמוק"י על שם הר"ן דזה חשיב בעידנא ואי יש לתרץ לשיטת הרה"מ לש"ס זו דר"ה הוא כמ"ש התוס' יו"ט גבי הך מתני' דקושטא דמילתא קאמר הש"ס דהוי יו"ט עשה ול"ת ומיהו לא צרכינן להכי דלא הוי בעידנא וכו' וכן היה לו להרה"מ לתרץ למאי דקשיא ליה מש"ס דב"מ ולא לומר דאיכא חילופי גירסאות גם מ"ש ולענין דינא לא נפק"מ מידי תמהני דנפקא ונפקא דאי נקטינן טעמא משום דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה מכלל דנדון כזה חשיב בעידנא אלא דמטעם אחר לא דחי משא"כ אי נקטינן טעמא דלא הוי בעידנא נפק"מ לבעלמא בנדון דומה לזה דלא הוי בעידנא וק"ל.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ecd906473a0dcaef3b3669fcf6d6fe2cb1bee6a7
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,293 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Kings and Wars
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כותב לו ס"ת לעצמו יתר וכו'. </b> עיין מה שתמה מרן ומה שכתבתי בחי' להל' ספר תורה פ"ז ה"ב.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף ק"ז ע"א.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל ההורגים וכו' רשות יש למלך וכו'. </b> ומרן לא כתב מהיכן למד דין זה. ולי נראה מקראי דשמואל ב' א' שהרג למבשר מיתת שאול שאמר שהוא הרגו ולא היה בעדים והתראה וקי"ל אין אדם משים עצמו רשע וכן קראי דסי' ה' שהרג לרכב ובענה אחיו לפי שהרגו לאיש בושת ולא היה אלא על פיהם ואף גם זאת דהרגוהו שניהם והא קי"ל כרבנן דבין הרגוהו שניהם בבת אחת בין בזה אחר זה פטורים מדיני אדם וכמו שפסק רבינו פ"ד מהל' רוצח ה"ו יעו"ש ואיך הרגם אלא ודאי רשות יש למלך להרוג באלו וכיוצא באלו.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ומצות עשה וכו'. ואל תשכח בלב. </b> וכתב הרב עץ החיים משם מהר"א צמח דהא אצטריך זכור ואל תשכח למצות עשה ולא תעשה כמו שמנאן רבינו בס' המצות ואי אצטריך לזכור בפה ואל תשכח בלב עשה ולא תעשה מנלן יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> י"ל דעד כאן לא אמרינן בעלמא דאתא קרא לעשה ולא תעשה אלא היכא דלא מצינן למדרש ליה כלל אבל היכא דמצינן למדרש ודאי דרשינן וכאן דדרשינן זכור בפה ואל תשכח בלב וזהו שכתב בס' המצות מצות עשה לזכור מה שעשה עמלק ומצות לא תעשה שלא לשכח מעשיו הרעים וכמ"ש רבינו כאן בריש הלכות אלו במנין המצות יעו"ש וכי משום דרשא זאת ליכא עשה ולא תעשה ומ"ש מצות עשה לזכור עמלק היינו בפה כמ"ש בפנים בפ"ה ובמנין המצות לא אתא אלא למנות הלאוין והעשין של תורה ולא לפרש פירושן של מצות.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מותר לחזור וכו'. ואין אסור אלא להשתקע שם ואין לוקין על לאו זה וכו' אין בו מעשה וכו'. </b> והנה רבינו אזיל לשיטתיה דס"ל התראת ספק שמיה התראה וכמ"ש פט"ז מהל' סנהדרין יעו"ש וא"כ היה אפשר ללקות כאן אף שהיא התראת ספק אלא מטעם אחר נפטר דהוי לאו שאין בו מעשה ומרנא בעץ החיים בלשונות ד"ב קשיא ליה להאי דינא ממ"ש רבינו בהל' נזירות דס"ל התם דשהיה כמעשה יעו"ש ואני בעוניי בספרי תועפות ראם סדר בשלח בהשקפה ראשונה חילקתי בין הכניסות דכשהכניסה היא בהתר גמור אז השהיה לא חשיבה כמעשה ברם כשהכניסה היא באיסור אף שהיה בשוגג מ"מ באיסור היא ואז השהיה חשיבה כמעשה ונסתייעתי מדברי הר"ב אנג'יל בחי' למס' שבועות דף י"ז והלח"מ שם בהל' נזירות.<br><b> וכעת</b> חזינא דחילוק זה לאו דסמכה הוא דהא כתב רבינו שם בהל' נזירות פ"ה הי"ח נזיר שנכנס לבית ושהה שם עד שמת המת או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גם התיבה מעליו הרי זה לוקה וכו' הרי דאף שנכנס בהיתר דהיינו קודם שמת וכן בשידה תיבה ומגדל דליכא טומאה ואפי' הכי לוקה בשהיה במה שהתרו ביה ואמרו לו צא וכתב הרדב"ז בחי' שם דהוי מדעתו דאי לאו מדעתו אין כאן מלקות אלו דבריו. ודבריו באו בקיצור דמה כוונתו במ"ש מדעתו דאי ר"ל דהוא ידע ורצונו בכך למה לי שרצונו בכך אפי' שלא מדעתו ורצונו כיון שהתרו בו שיצא ואיכא שיעורא שיצא ולא יצא לוקה דנמצא שדעתו בכך ואי ר"ל מדעתו דהיינו שידע ולא יצא לאפוקי שלא ידע כלל וכי צריכא למימר זה הא לא מצינו מלקות על השוגג ועוד דאפי' ידע כל דליכא התראה מלקות ליכא ואי היה שוגג שלא ידע כלל היאך שייך התראה.<br><b> ובתוס' </b> נזיר דף מ"ג אהך דינא כתבו וז"ל ד"ה כגון וכו' וצ"ל [דהוא] מסייע להסיר את המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי ע"כ ונראה כוונתם דאי ליכא מעשה מלקות ליכא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליהן ודבריהם סותרים למ"ש הם עצמם בדף י"ז ד"ה אילימא להיכא שנזר והוא בבית הקברות והתרו בו שלא ינזור דלוקה וז"ל ולא הוי האי לאו כלאו שאין בו מעשה במה שמקבל נזירות דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזירות עכ"ד הרי דס"ל דהשהיה שם חשיב מעשה ומה בין זה לזה והא דכתבו בדף י"ז הוא מוכרח מהש"ס דאי לאו הכי למה יהא הנודר בבית הקברות לוקה ואין לומר הטעם אחר משום דעקימת שפתים חשיב מעשה דאין זה אלא במימר ונשבע דוקא. ועיין לרבינו ריש הל' תמורה ובמרן שם ובהרב המגיד פי"ג מהל' שכירות דבכל האמור שם ליכא למימר הכא דהנזירות חשיב מעשה ואולי נאמר דהך סוגיא אזלא כר' יהודה דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו יעו"ש במכות דף ד' ע"ב והוא דוחק גדול ומ"מ דבריהם סתרי אהדדי ומ"מ אם נאמר דדעת רבינו כמ"ש התוס' שהוא מסייע בהסרת המעזיבה חילוקינו נכון דשאני ההיא דינא דרבינו דהמלקות הוא משום המעשה ולא משום השהיה אמנם הא ליתא חדא דא"כ הו"ל לרבינו לומר שסייע להסיר המעזיבה שהוא עיקר למלקות ועוד דבהל' כ"א גבי נדר והוא בבית הקברות כתב דלוקה וודאי טעמו כמ"ש התוס' דהשהיה חשיבה מעשה וכמ"ש הלח"מ ולרבינו אי אפשר לומר כמ"ש בש"ס דאולי ס"ל כר"י דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו דרבינו ס"ל דאין לוקין עליו וכאן לא שייך לומר כדכתב מרן בפי"ג משכירות גבי חוסם בקול יעו"ש נמצא דרבינו ס"ל בפי' דהשהיה חשיב כמעשה ואף שנכנס בהתר כדכתב בהל' י"ח ובהל' כ"א וא"כ חזרה קושית הרב עץ החיים לדוכתה וקושית הלח"מ לב' לישני דרבינו דהלכות נזיר.<br><b> ולעיקר</b> קושית הלח"מ לרבינו בב' לשונות דנזיר נראה דמ"ש בפ"ו ה"ט אע"פ ששהא שם אינו לוקה אינו ר"ל שהיה דהשתחויה אלא שהיה שלא יצא שהיה יכול לצאת ולא יצא אבל לא שהה כדי השתחויה והיינו בעית הש"ס דלא אפשיטא וכיון דלא אפשיטא לא לקי וזהו שכתב רבינו אינו לוקה והכי דייק שכתב אע"פ ששהא ולא כתב כדי השתחויה משא"כ בפ"ה הי"ט שכתב והוא שישהא שם כדי השתחויה ומשו"ה לוקה ובהל' י"א שכתב סתם ולא הזכיר שהיה כלל היינו טעמא דשם לא בא רבינו אלא לומר גוונא דלוקה שנים וודאי שהוא כדינו כמו שהזכיר בהלכה י"ט בשישהא כדי השתחויה ונמצא א"כ דרבינו מפרש בבעיא כפשטא וכפי' המפרש והתוס' אלא דלפי פי' מרן בדברי רבינו פ"ו קשה קושית הלח"מ לרבינו ודברי מרן צ"ע. איך שיהיה חילוקינו לקושית מרן בעץ החיים ליתא ברם החילוק הב' שכתבתי שם נאה ומתקבל דלגבי ארץ מצרים הכל הוא מחשבה.<br><b> וכעת</b> נדפס ס' בירך יצחק עיי"ש בסוף סדר תבא הביא קושית מהר"ח אבולעפיה הנזכר וכתב עליו דאדרבא יש לתמוה על הרב שהקשה כן דאם הוא מפ"ו דנזיר אדרבא שם כתב דאינו לוקה וכו' ודבריו אלה דברי מותר דהא חזינן דלא קאי שם אף דכתוב בספר כן, גם מ"ש וז"ל ואם כונתו להקשות ממ"ש פ"ה הי"ח או הנכנס בשידה וכו' הרי שם לא הזכיר שהיה ע"כ לא ידעתי את שיחו דמה לי שלא הזכיר שהיה וכי בלא שהיה יהא חייב הא יצא מיד אלא ודאי ששהא אלא שלא הזכירו רבינו דכל עצמו בדין זה לא בא אלא לומר דחייב שנים ועיקר הדין כתבו אחריו וכמ"ש בסמוך.<br><b> גם</b> מ"ש וז"ל ומ"ש ונתן טעם הלח"מ כמ"ש התוס' לא על דין זה נתן טעם אלא על דין כ"א והוא ש"ס ערוך בדף י"ז דנזיר והיינו שהתרו בו שלא ידור ולא קבל ונדר וכה"ג אמרינן שהיה לו לקפוץ וליצא משא"כ בנכנס בשידה תיבה ומגדל שנכנס בהתר ונזר שם שהיא בעיא דרבא אי חייב על השהיה או לא וכתבו התוס' דפרע באונס וכו' יעו"ש וליתא דהרואה יראה שערבב הדברים שלא העמיק בפרט זה ומה חילוק יש בין כשנדר והוא בבית הקברות והתרו לו שלא ידור ולא קפץ ויצא דחשיב השהיה כמעשה לכשנכנס בשידה תיבה ומגדל ונדר שם הא בין הכא ובין הכא בהתר נכנס אלא דבהיותו או בבית הקברות או בשידה תיבה ומגדל נדר וקודם שנדר היה התר ישיבת בית הקברות או בשידה תיבה ומגדל ולכן הלח"מ שכתב בהכ"א הוא הדין בכל ההלכות אלא מחמת שהתוס' כתבו כן בדין זה כתבו הלח"ם שם בהכ"א והוא נוח לו מ"ש רבינו פ"ו הט"ו ולכאורה לא אזלא עם פשטא דש"ס וכמ"ש לו הר"א והכ"מ נדחק הרבה בפי' דש"ס ולדידיה נייחא ליה הכל ומדלג על ההרים וקא פסיק ותני לחלק בין נכנס בהתר לנכנס באיסור וכדברי הלח"מ וכבר דחינא ליה וכדכתיבנא ודוק.<br><b> ואחר</b> זמן ראיתי להרב יד משה סדר שופטים כתב לקושית מהרח"א הנזכר וז"ל אבל הכא שאינו ידוע בודאי דנשתקע שם דמי יודע מה שבלבו של אדם דילמא דעתו לצאת משם ודר שם בדירת עראי היאך יתרו בו להלקותו והו"ל כהתראת ספק דאין יכולין לומר לו צא ממצרים דיכול לתרץ עדיין לא נשתקעתי ודעתי לצאת אלו תוכן דבריו. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו דבריו בטלים ע"פ מה שהקדמנו ריש אמיר וק"ל.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף ק"ז ע"א.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>או שגזל כרם אינו חוזר וכן כרם של שני שותפין וכו'. </b> וכתב מרן וא"ת למה לא כתב רבינו וכו' ותירץ בתירוץ ב' דמדחזינן לר' אליעזר בן יעקב דמיעט מחללו מבריך ומרכיב ולא מיעט גוזל כרם שמע מינה דנלמד כרם מבית אלו דבריו בקיצור. ולענ"ד עדיין קשה דמדחזינן דהשוה הכתוב כרם לבית גבי גזל אף אנן נמי נילף בית מכרם בדין של ב' שותפין ומה גם דדין של ב' שותפין לא מקרא נפקא אלא מסברא שיהא כרמו המיוחד לו וא"כ אף בבית נימא הכי. והלח"מ הקשה למרן לשני התירוצים מהירושלמי יעו"ש ונראה דקבע תמיהתו על מרן ולא על רבינו די"ל בעד רבינו דכתב הדין בכרם והוא הדין בבית ומשום דבש"ס דילן (נקשיה) [נקטיה] בכרם אף הוא נקט הכי וסמך על מה שהשום בדין גזל דבשניהם אינו חוזר.<br><b> עוד </b> ראיתי להלח"מ עומד ומתמיה על רבינו דאמאי השמיט מ"ש בירושלמי גבי בית מה ת"ל אשר בנה פרט לשנפל ביתו ובנאו. ואנכי הרואה לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דהא דרשה זאת דאשר בנה פרט לנפל ביתו הוא אליבא דר' יהודה במתני' דתני ר"י אומר אף הבונה בית על מכונו לא היה חוזר משום דדריש תבת בנה דלמאי כתביה קרא מכיון דאפי' לקח וירש חוזר אלא פרט לנפל ובנאו ורבינו לא פסק כר"י בבונה בית על מכונו וכן בפי' המשנה כתב בפי' ואין הלכה כר"י נמצא דהאי ירושלמי לאו דין מחודש הוא אלא דינא דר"י.<br><b> ומה </b> שהקשה הרב מל"מ ה"ח אעיקרא דדינא בפסק זה וז"ל ולא ידעתי מנא ליה דת"ק חולק בזה ובש"ס הביאו על דברי ר"י אם הוסיף בו דימוס אחד חוזר ואם לא היה הלכה כר"י לא הוו מפרשי דבריו וכו' אלו דבריו.<br><b> ואחרי </b> נשיקת ידיו ורגליו דבריו תמוהים חדא דמדתני ר' יהודה אומר שהקדים שמו לאמירתו ולא תני אמר ר"י שמע מינה דפליג וכדכתבו בעלי הכללים ועוד אישתמטתיה ליה התוספתא פ"ז דתני נפל ביתו ובנאו הרי זה חוזר ר"י אומר אם חידש בה דבר חוזר ואם לאו אינו חוזר הרי בפירוש דרבנן פליגי עליה דר"י והלכה כוותייהו ומה שהקשה שמה שפי' דבריו בש"ס ואמרו תנא אם הוסיף בה דימוס אחד חוזר הא קא חזינן סימנא אחרינא להיפך דהא מחזיר גרושתו דאינו חוזר נפקא ליה בש"ס דילן מקרא דאשה חדשה מי שחדשה לו והיינו טעמא דרבנן משא"כ לר"י דס"ל אף הבונה בית על מכונו לא היה חוזר א"כ הוא הדין מחזיר גרושתו כמ"ש ר"י זאת אומרת מחזיר גרושתו אינו חוזר ואי איתא דהלכה כר"י לימא טעמא דר"י דמבורר טפי לפי דקרא דאשה חדשה לא כתיב גבי עניינא דמי שחוזר מעורכי המלחמה אלא גבי עניינא דנקי יהיה לביתו שנה אחת בסדר תצא וצ"ל דמשם נלמד להכא ויותר היה נלמד מעניינא דהכא גופא אלא ודאי דס"ל כרבנן דאף שלא חידש בה דבר חוזר נמצאו דברי רבינו נכונים.<br><b> גם</b> מ"ש עוד המל"מ גבי מ"ש רבינו דמחזיר גרושתו אינו חוזר דהוא הדין גבי בית אם מכרה וחזר וקנאה דאינו חוזר ומיהו אפשר לומר דשאני אשה דכתיב בה חדשה למעוטי מחזיר אבל גבי בית דליכא מיעוטא דאפי' מכר וחזר ולקח חוזר אלו דבריו. והמה תמוהים חדא דהא קא חזינן לרבינו גופיה גבי גזלה למד כרם מבית אף דהמיעוט הוא בבית דכתיב ולא חנכו ואייתר ולא חללו דכרם ודרשו פרט למבריך ומרכיב כמ"ש בש"ס ואף הכא נלמוד בית מאשה, זאת ועוד דמקרא מלא דבר הכתוב מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו הרי דהשוום הכתוב בית לאשה ממש דבשניהם כתיב חדש ואדרבא קשה שניהם למה לי וילמוד חד מחבריה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>שנאמר לא יצא ולא יעבור עליו לכל דבר לעבור עליו בב' לאוין. </b> עיין מ"ש הלח"מ דמדברי רבינו נראה דעליו קאי על האיש ולא על הצבא כדכתב הרמב"ן בפי' התורה דהקשה עליו כמו שהקשה הרא"ם וסיים וז"ל ואולי נאמר דמ"ש הרמב"ן כן לאו לדעת רבינו אלא הוא מפרש פשט הכתוב שהוא כן וכו'.<br><b> ואחרי </b> נשיקת ידיו ורגליו ליתא דעל מה שהביא דברי רש"י וסיים עליו שהוא מדברי רבותינו כתב וא"כ יהיה עליו ועל הצבא הנזכר וכו' והוא פי' נכון ולענ"ד גם הרמב"ן מפרש כרש"י ורבינו דעליו קאי על האיש אלא דמוסיף הרמב"ן בפי' רש"י שהוא מרבותינו דדבר דקרא ר"ל דבר הצבא והיכא רמוז זה וכתב וז"ל וא"כ יהיה עליו ועל הצבא הנזכר יאמר שלא יעבור האיש הזה על הצבא לכל דבר לא להיות פקיד וכו' אלו תוכן דבריו. והכי פירושו דהכתוב הזה כולו רמוז כדלעיל מיניה עליו דהיינו האיש הקדום לעיל ועל הצבא הנזכר לעיל וחזר ופי' דבריו יאמר שלא יעבור האיש הזה על הצבא ותיבת לכל דכתיב עם דבר לא להיות פקיד ולא וכו' ואין מקום לתמיהת הרא"ם עליו.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכן בועל אשה בגיותה וכו'. </b> והיינו טעמא משום דישראל בני כבוש נינהו וכמ"ש בש"ס סנהדרין דף נ"ט שהקשו והרי יפת תואר ותירצו התם משום דלאו בני כבוש נינהו ופי' רש"י לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל שאף לישראל לא הותר יפת תואר אלא במלחמה ע"י כבוש עכ"ל והנה מ"ש רש"י לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל נראה דברים תמוהים דהא אמרינן בגיטין דף ל"ח אמר ר' פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון והוא מוסכם משו"ה באו ישראל ונטלו מסיחון ארצות עמון ומואב דכבר נקנו בחזקה לסיחון ואילולי דברי רש"י יש לפרש בפשט השמועה דמ"ש דאומות העולם לאו בני כבוש נינהו ר"ל לענין שאין לאומות העולם קנין בגוף העבדים אלא למעשה ידיהם כמ"ש בגיטין דף ל"ז יעו"ש וכאן לענין בעילה שהוא לשלוט בגופה של האמה השבויה לאו בני כבוש נינהו אבל לעולם לכבוש ארץ ודאי חשיב כבוש.<br><b> והנה</b> מש"ס זאת דסנהדרין קשיא ליה להרב בס' יקרא דשכבי דרוש ס"א דף קכ"ט ע"א למאי דמייתי מדברי הרשב"א דגיטין דף ל"ח והריטב"א דקידושין דף י"ח דבמלחמה קונה גוי ואפי' לישראל גמור דהא קאמר בש"ס זו דלאו בני כבוש נינהו והצריך עיון ולא ידעתי מה לו אצל אצילי רברבי הנ"ל דהא תיקשי ליה סוגיי אהדדי דהא בסוגיית גיטין מפורש דגוי קונה לישראל בשביה דכתיב וישב ממנו שבי ולתוס' וסיעת מרחמוהי הוי ישראל גמור ולרש"י הוי עבד כנעני שחייב במצות כאשה והכא קאמר דלאו בני כבוש נינהו ודאי דיש לתרץ דבגיטין איירי למעשה ידיו ובסנהדרין איירי לגופן וכדכתיבנא ולא קשיא אלא לרש"י בסנהדרין מש"ס דגיטין דעמון ומואב טיהרו בסיחון ואחרי כתבי כן בקדש חזיתיו למרן מלכא ה"ה מהר"י הכהן זלה"ה הובאו דבריו בס' שארית יעקב סדר שלח לך דקשיא ליה מהך דעמון ומואב טיהרו בסיחון והוא חזקת כבוש וכמ"ש התוספות להך ש"ס דסנהדרין דקאמר דנכרים לאו בני כבוש נינהו ולא קשיא ליה לפי' רש"י כדהקשינו אלא מש"ס עצמה וכבר כתבנו דלש"ס גופא לא קשיא ודו"ק.<br><b> גם</b> מה שהזכיר בקושייתו דההיא דטיהרו בסיחון הוא משום חזקת כבוש לא ידעתי את שיחו דגם לפי' רש"י דחזקת שבאי לעבד הוא הלבישו הנעילו וכו' קשה מההיא דיפת תואר דאסרה רחמנא לנכרי דתהיה מותרת היפת תואר בחזקת דתלביש ותנעיל לרבה נבא לתירוצו שתירץ משם הרב המקשה במ"ש בפ' אלו טרפות אמר הקב"ה ליתי סיחון וליפוק ממואב וליתי ישראל וליפוק מסיחון והיינו דאמר ר' פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון וא"כ אפשר דארץ בני עמון ומואב ע"י סיחון שאני שכך היה חפץ ה' וכמו שפי' מהרימ"ט בפסוק ונתן ארצם לנחלה נחלה לישראל וכו' אלו דבריו. ותמהני אם יצאו מפה קדוש דאעיקרא נבין אי הדין הוא דאף שכבשו הסיחונים מעמון ומואב עדיין ארעא בחזקת מארי קמא הוא והוי מעמון ומואב מה הועיל ה' בעשות זאת וכל דרכיו משפט וההוא אמר אל תצר את מואב וכו' ואי פירוש מהרימ"ט ונתן ארצם לנחלה הוא שעשה ה' ככה ע"פ הדין וזהו שאמרו בש"ס אמר הקב"ה ליתי סיחון וכו' לומר דסיבב ה' כן כדי ליתן לישראל ארצות עמון ומואב כפי הדין כי משפטי ה' צדקו ואף שלזה א"צ ראיה מ"מ נמצא מפורש בש"ס דגיטין דלדיני שבאי דעכשיו דקאמר הש"ס שבאי גופיה מי קני ליה אין למעשה ידיו וכו' אייתי עלה הא דרב פפא דקני בחזקת של כבוש מלחמה יעו"ש ואי ההיא דעמון ומואב טיהרו בסיחון היה משום חפץ ה' ובההיא דוקא היאך מייתי הש"ס מההיא דרב פפא גם הרב החסיד היאך לא נרגש מזה הדרן לקמייתא דלדידי לא קשה אלא לדברי רש"י שכתב לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל.<br><b> ושוב</b> אחרי כותבי זכיתי וראיתי להר"ן בחי' סנהדרין כתב כדברינו וז"ל בסוגיית דף נ"ז וז"ל דהא מתרצינן לקמן גבי יפת תואר שאני התם דלאו בני כבוש נינהו ר"ל שהכותים אין זוכים אלו באלו לקנות קנין הגוף זה בזה ומשו"ה אסורין ביפת תואר דאכתי הויא אשת הכותי חבירו אבל ישראל הם בני כבוש שכובשין את הכותים קנין הגוף והם ממון שלהם ונפקעה מהם תורת אישות ומותר ללוקחה לאשה וכו' עכ"ל הרי פי' בש"ס כדפרישית ולא קשה כי אם לרש"י וצ"ע. ודע שבדברי הר"ן אלו שהבאתי יש לי מקום עיון שכתב כן על דקשיא ליה בגופא דש"ס וז"ל וכי תימא גבי אשת איש איכא לאקשויי הכי דאיכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור שהרי אשת הכותי מותרת לישראל כדדרשינן לעיל אשת רעהו פרט לאשת אחרים ואילו כותי הבא על אשת חבירו חייב מיתה אלא דבהא איכא למימר דאיסורא מיהא איכא ומ"מ לקושיא זאת אין לה מקום דהא מתרצינן וכו'. (הוא הלשון שהבאתי בסמוך).<br><b> ולענ"ד</b> המה דברים תמוהים דמה יושיענו מ"ש דשאני כותים מישראל דהני בני כבוש והני לא דקאי במלחמה לענין מה שהקשה דאשת כותי מותרת לישראל ולכותי אסירה והוי בלא מלחמה וקשיא לי וצ"ע להבינו ושוב אחרי זמן ראיתי דברי רב כהנא הנ"ל המה כתובים בס' קול בן לוי הל' מלכים דף כ"ו ע"א והרב תלמידו בס' קול יעקב בדף כ"ד מזה ההלכה הקשה עליו כדהקשינו יעו"ש אלא דמשתמש מהתי' לדרכו ולא ידעתי למה ועיין בהל' זאת בספרי תועפות ראם דף ק"ח ע"ב.
+
+Halakhah 3
+
+<b>בין אשת איש שאין אישות לגוי. </b> הקשה הרב מקראי קודש דף קל"ח וז"ל וא"ת אם אין אישות לגוי תבת אשת למאי אתא וכו' יעו"ש והקשה עליו הרב אור יקרות דף נ"ו וז"ל וקשיא לי כיון דהוה שרינן יפת תואר לכהן דאיכא איסורא דלאו ומלקות כ"ש דשרינן אף אשת איש דאינו אלא איסור עשה לחד תירוצא או איסורא לחוד לחד תירוצא יעו"ש עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> תירוץ הרב ניתן ליאמר דכיון דכל עיקר טעמא דהיתרא דאשת איש משום יצר הרע א"כ גבי כהן אף דאיכא לאו ומלקות בעלמא שרא רחמנא משום יצר הרע דאי לא יתירנה במה יפיג יצרו משא"כ בישראל ביפת תואר אשת איש כיון דאיכא איסורא או עשה הניחו רחמנא באיסוריה כיון דאפשר להפיג יצרו ביפת תואר פנויה וחשיב שפיר יש לו פת בסלו.
+<b>עיין </b> מ"ש הלח"מ ומה שכתבתי בספרי אגורה באהלך דף פ"ד.
+
+Halakhah 4
+
+<b>הכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה. </b> כתב המרדכי סוף פ' מי שאחזו נשאל לה"ר יצחק אם כהן יכול לגרש אשתו על תנאי וכו' ויכול להחזירה או לא אין להביא ראיה מכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו דהא ג' כהנים היו עמהם ולכל הפחות צריך להיות עמהם כהן אחד הקורא מי האיש הירא ורך הלבב דא"כ מה שאל הש"ס פ"ק דקידושין כהן מהו ביפת תואר תיפו"ל דכהן היה במלחמה אלא ודאי לא קאי עליה דשמא היה חוזר לביתו ולא היה נכנס לעורכי המלחמה גם בנדון זה לא תפשוט עכ"ל ולשון זה צריך פירוש.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דהכי פירושו אם איתא דגם הכהנים היו הולכים למלחמה כישראלים להלחם ונמצא א"כ דגם הם היו מגרשים על תנאי ונלמד דכהן דגירש על תנאי יכול להחזירה א"כ מאי קא מבעיא לש"ס כהן מהו ביפת תואר הא קרא סתמא קאמר כי תצא למלחמה וראיתה בשביה אשת יפת תואר ולא הוציא לכהן מכללם אלא ודאי דלא היה מוזהר לילך עם הישראלים למלחמה אלא אפי' מי שהיה מוכרח לילך כדי לומר מי האיש הירא אפשר שהיה חוזר לביתו מיד אחר הקריאה ולא היה מוזהר להיות עמם עד שיחזרו עם השבי וא"כ קרא דכי תצא לא איירי בכהנים והכי בעי הש"ס כהן אם רצה להיות עם העם עד שיחזרו עם השבי מהו ביפת תואר כיון דחידוש הוא גם לכהן הנמצא שם התירו או דילמא שאני כהנים דריבה להם הכתוב מצוות יתירות ואפי' שנמצא שם אסירה ליה.<br><b> אך</b> קשה מה שהקשה החכם השלם נזר ישראל יו"ט דאנון הי"ו ממ"ש בקידושין דף ע"ח ויבמות דף ע"ט תנא ר' שמעון בן יוחאי אומר גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כשירה לכהונה שנאמר כל הטף בנשים החיו לכם ופנחס הוה בהדייהו ורבנן לעבדים ולשפחות וכו' ע"כ ואי איתא להא דכתב המרדכי דהכהן לא היה מוזהר להלחם אלא היה חוץ למלחמה וכדכתיבנא מה ראיה מייתי רשב"י מדכתיב החיו לכם הא קרא קאי בישראל הלוחמים שהביאו השבי ולא בפנחס דכתיב לעיל מיניה החייתם כל נקבה ועתה הרגו וכו' וכל הטף החיו לכם וכו' ולא בפנחס.<br><b> ונראה </b> לענ"ד דבאותו ענין דפנחס מוכרח שלא חזר לביתו לחודיה כי הוכרח להיות שם (לחודיה) עמהם בשביל הכשפים של בלעם והמלכים כמ"ש רש"י בחומש שהיו פורחים והיה מראה להם הציץ והיו נופלים יעו"ש וכן נראה מקרא שכתוב ויצאו משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי וכו' ואי איתא דפנחס כבר בא מהמלחמה ודאי שיצא עם משה ואלעזר והנשיאים א"כ הו"ל לקרא למימר ויצאו משה ואלעזר ופנחס וכל נשיאי העדה אלא ודאי דפנחס היה בא עם החלוצי צבא וודאי הוא רואה מה שהביאו טף ונשים ולא מיחה א"כ התמיה קיימת גם עליו ונמצא דבור משה עליה דידיה קאי דקאמר החייתם כל נקבה וא"כ גם דבור וכל הטף וכו' החיו לכם קאי גם לפנחס וכד חזינן שפיר לק"מ והוא דבמלחמת מדין שהלך פנחס היה להלחם דוקא דבאותה מלחמה לא היתה קריאה דמי האיש הירא ורך הלבב ושאר קריאות כדי לומר ששלחו ה' יתברך כדי שיקרא קריאות אלו וק"ל.<br><b> ובעיקר</b> פשיטותיה דמרדכי דכהן דגירש על תנאי יכול להחזירה דלאו גרושה הוי הקשה אלי זה רעי החכם השלם רעי ואהובי שלמה בן עזרא נר"ו ממאי דאיתא ביבמות דף ל"ח הכא גבי אשת כהן כיון דלא אפשר עבדינן כרבנן אבל הכא כמאן נעביד אי כר' מאיר הא אמר יוצא ולא יחזיר עולמית אי כרבנן הא אמרי בגט ע"כ ואי איתא דכהן דגירש על תנאי לא הוי גט ויכול להחזירה הא יכול לגרשה בגט על תנאי ויחזירנה ועבדינן תקנתא לכהן אלא ודאי דהכל אחד בין על תנאי בין שלא בתנאי ואסורה לכהן ולק"מ דקושטא הכי הוי דעל תנאי לא הוי גט והוי תקנתא גמורה דומיא דתקנתא דהפרשה על תנאי כדי שישאנה אח"כ ומסיק הש"ס כיון דהתקנה אינה לא כמר ולא כמר לא עבדינן נמצא דאף דבגט על תנאי איכא תקנתא וכן בהפרשה מ"מ כיון דלא הוי גט והוי דלא כמר אינו מועיל שום תקנתא וצריך גט דוקא ולא ישאנה אח"כ וק"ל.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הוסיף לנח אבר מן החי שנא' אך בשר וכו'. </b> והוא הלכה פסוקה אשר מזה אני תמיה על מ"ש תוס' חצוניות כת"י בפ"ק דבכורות דף ו' ע"ב גבי וחלב בהמה טהורה מנא לן דשרי וז"ל וא"ת אמאי לא ילפינן מדכתיב גבי אברהם ויקח חמאה וחלב ובן הבקר ובודאי לא האכילם איסור דאברהם אבינו קיים כל התורה כולה ואומר ר"י מפריש דהוה סבור שהם בני נח ולא נצטוו ע"ז כי אינה מז' מצות בני נח ואף בירושלמי משמע דאכלו בשר בחלב דקאמר שאמר להם הקב"ה כשבקש שתנתן להם התורה אין אתם ראוים לקבלה שמיד שתינוק בא מבית הספר מביאין לו חלב אוכל מביאים לו בשר נוטל ידיו אבל אתם אכלתם בשר בחלב כדכתיב ויקח חמאה וחלב עכ"ל.<br><b> והנה</b> בההיא סוגייא נאמר דאיכא למ"ד דם נעכר ונעשה חלב ואיכא למ"ד דאינו אלא אבריהם מתפרקין וכו' ולההיא מ"ד אצטריך קרא לאסור חלב בהמה טמאה דסד"א הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושריא רחמנא והאי חלב כי אבר מן החי ושרי והלכך אפי' בבהמה טמאה נמי לשתרי קמ"ל דאסיר חלב בהמה טמאה ואהא קא בעי שם וחלב בהמה טהורה מנא לן דשרי כלומר או משום דם נעכר או משום אבר מן החי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואבר מן החי אסור לבן נח כדכתיבנא ריש אמיר וא"כ תפשוט מויקח חמאה וחלב דלו יהי דסבור היה שהיו בני נח מ"מ אסור לו לאברהם אבינו ע"ה להאכילם איסור אלא ודאי דחלב בהמה טהורה שריא ואף דלמ"ד דם נעכר ונעשה חלב ליכא למפשט דדם שרי לבן נח וממילא חלב ומשו"ה האכילן חלב משא"כ בישראל דממ"ד משום אבר מן החי שמעינן למ"ד דדם נעכר דכשם דלמ"ד משום אבר מן החי חזינן דשרי רחמנא חלב אף דהוי אבר מן החי הוא הדין נמי למ"ד משום דם נמי חלב רחמנא שריא דלא משוינן פלוגתא דלמ"ד משום אבר מן החי חלב רחמנא שריא ולמ"ד משום דם חלב רחמנא אסרה ואם כן תפשוט מויקח חמאה וחלב.<br><b> ושוב</b> ראיתי למופת דורינו הרב עץ החיים סדר וישב דברים תמוהים שהביא דברי רבינו דבן נח מותר בדם מן החי וסיים וז"ל ועם זה תירצתי מה שהקשה לי דבפ"ק דבכורות בעו למילף דחלב לית ביה משום אבר מן החי מקראי ודחי להו ואמאי לא פשטוה מאברהם אבינו ויקח חמאה וחלב וכו' וע"ז אתי שפיר דדם נעכר ונעשה חלב ודם שריא והוא הדין חלב עכ"ל ואתמהא דאיך עירב ב' הסברות דמ"ד משום אבר מן החי אחד ומ"ד משום דם אחד ואיהו בקושיתו נקט משום אבר מן החי ואיך תירץ עם מ"ד דם נעכר יעו"ש דלמ"ד משום דם נעכר אה"נ דליכא פשיטותא אבל למ"ד משום אבר מן החי שפיר מפשט וכדכתיבנא וברור איך שיהיה מ"מ קשה עדיין דלפשוט מקרא דבש וחלב תחת לשונך שתיתי ייני עם חלבי דהוא פשוט טפי מקרא דארץ זבת חלב ודבש וק"ל.<br><b> ואחר</b> סמוך ראיתי להרב שער המלך הל' איסורי מזבח פ"ג הי"א כתב וז"ל ודע דאמרינן בבכורות חלב בהמה טהורה מנא לן דשרי מדגלי רחמנא בפסולי המוקדשים בשר ולא חלב מכלל דחולין שרי ויש להקשות דאמאי לא משני דלעולם אסור משום אבר מן החי וקרא דבשר ולא חלב אצטריך לחלב בן פקועה דמשום אבר מן החי ליכא כיון דאינו טעון שחיטה וכו'.<br><b> וע"פ</b> קדימתינו אין מקום לזה דזה ניחא למ"ד משום איסור אבר מן החי ברם למ"ד משום דם נעכר ונעשה חלב א"כ גם בבן פקועה אסיר דבאיסור דם ליכא הפרש וק"ל וע"פ האמור דבבן פקועה ליכא איסור דאבר מן החי תריץ יתיב חכם בני פחד יצחק יגדל בתורה למאי דאקשינן בסמוך דלמה לא הביאו בש"ס קראי דשיר השירים דיש לדחות דאיירי בבן פקועה ואף דלמ"ד דם נעכר ונעשה חלב שפיר מפשט כיון דלא נפשט לכו"ע לא הביאם משם.<br><b> ולענ"ד</b> לפי מאי דכתיבנא לעיל על דברי תוס' חיצוניות דממ"ד זה נלמוד למ"ד אחר נמצא שפיר מפשט ועוד קשיא לי בש"ס דהו"ל להביא קרא דנביאים שמואל ב' סוף סי' י"ז ודבש וחמאה הגישו לדוד וכו' לאכול וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>בן נח שהרג וכו'. </b> ועיין מ"ש מרן ומ"ש עליו הלח"מ. ודבריו תמוהים מאד איך שלט בעצמו להבין דמ"ש רבינו וכן אם הרג רודף וכו' נהרג עליו ר"ל מיתה בידי שמים ולא דיי לנו את הצער הזה אלא דישראל בישראל כתב רבינו דאין בי"ד ממיתין אותו וצריך לדחוק בו דגם גוי בגוי וגוי בישראל נאמר כן ומה גם דאם כן הו"ל לרבינו לפרש דאין בי"ד ממיתין אותו דאף דר' יונתן בן שאול נקט נהרג עליו גבי ישראל בישראל ומפרש לה רבינו בידי שמים מ"מ הרי פי' ולא סתם לא כן הכא דכתב נהרג עליו ואי איתא להא הו"ל לפרש והאחרון הכביד דבברייתא תניא על שפיכות דמים גוי בגוי וגוי בישראל חייב ועלה הוא דתניא כל היכול להציל ולא הציל נהרג עליו וחייב דשפיכות דמים הוי בסייף וכמ"ש רבינו בסוף הפרק ואיך אפשר לומר דחייב דשפיכות דמים הוי בסייף וחייב דכיוצא בו הוא בידי שמים והא חייב תני בכולהו.<br><b> ובעיקר</b> תמיהתו דאיך כתב רבינו משא"כ בישראל לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דהא כיון דהביא מ"ש פ"א מהל' רוצח דישראל בישראל אין בי"ד ממיתין אותו שפיר כתב רבינו משא"כ בישראל דאינו נהרג בבי"ד אלא בידי שמים דאי אפשר לומר שבי"ד ממיתין אותו דמאחר שלא נתכוון אלא להציל לא שייך ביה התראה ולא נקט ר' יונתן בן שאול נהרג עליו אלא לומר שהוא חייב מיתה לשמים והאי טעמא שייך בישראל בישראל דצריך התראה לא כן בגוי דאין צריך התראה וכמ"ש רבינו גופיה סוף פ"ט דמלכים ובן נח נהרג בעד אחד ובלא התראה וכו' ומשו"ה מייתי בש"ס אי משכחת לה דתניא היא ריב"ש משום דלקושטא דמילתא ראוי למיתה בידי אדם אלא משום התראה הוא דנפטר.<br><b> ושוב </b> ראיתי סיום זה באהבת עולם דף פ"ד גם בדין דלקמן דגזל אלא דקאי למ"ש בתחילת ההלכה בן נח חייב על הגזל בין שגזל מגוי בין שגזל מישראל (ואינו) [והיינו] חייב מיתה וכמ"ש בסוף הפרק בפי' דעל שבעה מצות מיתתן בסייף וכן במה שסיים או הכובש שכר שכיר וכו' על הכל הוא חייב ר"ל מיתה שהרי הוא בכלל גזלן ואהא כתב משא"כ בישראל דאינו חייב מיתה אלא בלאו דבגזל ליכא חיוב מיתה ולא קאי לגונב נפש דגונב נפש גם ישראל חייב מיתה והרב בספר אהבת עולם שם לא ניחא ליה בדברי מרן אלא דמ"ש בש"ס אי משכחת לה ריב"ש היא לאו למימרא דרבנן פליגי עליה וגם דפליג עם רש"י דכתב דישראל בישראל חייב כגוי בגוי אלא דשוים הם וכי קאמר בש"ס וריב"ש היא לאו היינו לומר דרבנן פליגי עליה אלא דסובר דבהא פליגי ריב"ש ס"ל דרודף אחר חבירו להורגו ויכול להציל ולא הציל נהרג עליו ולשון חבירו דקתני משמע גוי בגוי וגוי בישראל וישראל בישראל כל שהוא חבירו נהרג עליו וא"כ כיוצא בו דשפיכות דמים מתוקמא כוותיה אמנם רבנן פליגי עליה וסברי דדוקא גוי הרודף אחר חבירו ויכול להציל נהרג עליו אבל ישראל אחר חבירו אין נהרג עליו בבי"ד וא"כ שפיר קאמר בש"ס דכיוצא בו דשפיכות דמים דהיינו גוי בגוי וגוי בישראל וישראל בישראל חייב כמ"ש רש"י ז"ל דריב"ש היא דאילו לרבנן דוקא גוי בגוי וגוי בישראל נהרג הא ישראל פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וא"כ כאן בהל' מלכים פסק כרבנן ודברי רבינו כדברי רש"י אלא דרש"י הוסיף דלרבנן דפליגי עליה מותר גמור ולרבינו בדיני שמים מיהא מחייב דלית לן לאפושי פלוגתא בינייהו וכן פסק בפ"א מהל' רוצח כרבנן דאילו לריב"ש נהרג עליו קאמר אלו דבריו.<br><b> ולי</b> אני הדיוט לא יתכן תירוץ זה דהא בברייתא לא תני אלא על שפיכות דמים גוי בגוי וגוי בישראל חייב וישראל בגוי פטור וא"כ שפיר מצי אתי האי ברייתא כרבנן דגוי בגוי וגוי בישראל חייב ברם ישראל בישראל דלא תני ליה אין אומרים (חיוב) [חייב] מיתה בידי שמים ואמאי נדחק לאוקמי כר' יונתן בן שאול דלא הוי הלכתא כוותיה ועוד דלשון חבירו לא משמע אלא או גוי בגוי או ישראל בישראל שהם חברים זה לזה ולא גוי בישראל ועוד דאם כן נימא נמי ישראל בגוי נכנס בכלל וא"כ לא אתי ברייתא כריב"ש אלא ודאי מחוורתא כדכתב מרן וכדכתיבנא.<br><b> והראב"ד </b> כתב על דברי רבינו קשיא ליה אבנר וכתב מרן הענין הוא ממ"ש פ' נגמר הדין דף מ"ט ויטהו יואב אל תוך השער אמר ר' יוחנן שדנו דין סנהדרין אמר ליה מאי טעמא קטלתיה לעשאל אמר ליה עשאל רודף הוה היה לך להצילו באחד מאבריו לא יכיל ליה וכו' ופשוטו של מאמר זה מורה כדברי הראב"ד אבל רבינו נראה דסובר דלאו דין גמור קאמר ומאי דקאמר שדנו דין סנהדרין לאו גמור הוי אלא אסמכתא בעלמא ותו התראה לא אשכחן דהוה ותו אטו משום אומד הדעת דבדופן חמישית כיוון ליה קם ביה דינא וקטליה אלא על כרחך לא היה מחויב מיתה וניזל אבנר דאמר לו משום טענות אחרות אלו דבריו.<br><b> ולענ"ד</b> ע"פ הנחתו זאת דיואב טעה בדין ולא בדין גמור הוא שדנו לאבנר א"צ לומר דניזל אבנר משום דהיו לו טענות אחרות אלא ממש פטור אתה עליו כפשטיה. והן קדם נקדים מ"ש מהרש"א באותו ענין שם וז"ל על דברי מרן ותו י"ל דכיון דלפי דבריו יואב טעה בדין רודף שיכול להציל דחייב מיתה א"כ קשה דבסוף נגמר הדין דאתיוה ליואב ואמר ליה מאי טעמא קטלתיה לאבנר למה לא הקשו שם התוספות וא"ת היאך נתחייב יואב במאי דקטלתיה לאבנר הא בעי התראה וא"ת חבר א"צ התראה הרי לא היה חבר בדבר זה שהיה טועה בדבר זה בדין רודף ולמה המתינו עד מאי טעמא קטלתיה לעמשא אלו דבריו.<br><b> וחוץ</b> דלא קשיא מדברי מרן לדעת רבינו להתוס' דגברא אגברא קא רמית דהתוס' יסברו כפשט השמועה פטור אתה עליו מן הדין וא"כ אינו טועה יואב בדין מ"מ ומה להם להקשות עוד זאת דלו יהי דסברי דיואב היה טועה בדין מ"מ א"א להקשות כלל לעיל דקודם טענת יואב דהשיב הו"ל להצילו באחד מאבריו דנמצא היה טועה בדין זה דהוה ס"ל דכל דיכול להציל ולא הציל נהרג בידי אדם א"א להקשות דתיפו"ל שהוא פטור יואב משום התראה דהא למ"ד חבר אין צריך התראה לא קשיא דהא עדיין לא ידעינן שהיה טועה בדבר זה גם למ"ד חבר צריך התראה וכן פסק פי"ב מהלכות סנהדרין היינו להבחין בין שוגג למזיד כגון מחול לשבת או משומן לחלב אבל לא בענין הדין דחבר הוא וידע הדין וכמ"ש מרן וכאן לא שייך התראה אלא בענין הדין אי חייב מיתה אבנר או לא וא"כ א"צ ואחר שהשיב יואב הו"ל להצילו באחד מאבריו משום דהשתא בדופן החמישית כיוון ליה דהורה שהיה טועה בדין ולא היה לו התראה אמר ליה ניזיל אבנר וכפי' רש"י פטור אתה עליו מטעם שטעה בדין והרגו וא"כ בזה ניצול רבינו מהשגת הר"א דמ"ש פטור אתה עליו משום שהיה טועה בדין ולא היה התראה הא לאו הכי דהיה התראה חייב יואב בהריגת אבנר משום דאף דיכול להציל ולא הציל אינו נהרג עליו.<br><b> ועוד</b> לאלוה מילין לישב להשגת הר"א ובהקדים מ"ש הרא"ם על מ"ש רש"י סדר וישלח ויצר לו שמא יהרוג את אחרים וז"ל יש מפרשים שמא יהרג את עשו ויקללנו אבא וכו' אך קשה דילמא וכו' עד לפיכך צ"ל וכו' עכ"ל מדבריו אלו משמע בפי' דס"ל דלא נאמר דין זה דיכול להציל באחד מאבריו אלא באיש אחר הבא להציל הנרדף מן הרודף אבל בנרדף עצמו לא נאמר דין זה ויכול להרוג לרודף אפי' שיכול להציל באחד מאבריו וכמו שכתבתי בספרי תועפות ראם סדר וישלח דף י"ח ע"ג.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל שאסור וכו' חייבים עליו וכו'. </b> והוא מוסכם מהש"ס ואף דליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסיר הכא לישראל אסיר ג"כ משום בהמה טמאה ומן התימה על הג"ה פרישה ודרישה יו"ד סי' ס"ב דכתב בפשיטות באבר מן החי דטמאים שרו וליתא.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>בספרי </b> תועפות ראם דף ד' ע"ג.
+
+Halakhah 7
+
+<b>עיין</b> מ"ש המל"מ שם באורך וז"ל וא"ת איך כתבו התוס' דעבדים חייבים בפריה ורביה דהא קי"ל דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה וכן להיפך דגמרינן לה לה מאשה ופריה ורביה קי"ל דאין האשה חייבת בה הא לא קשיא דלא נאמר כלל זה אלא במצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות להך מילתא איתקוש עבד לאשה מגזירה שוה דלה לה אבל במצות עשה שלא הזמן גרמא כגון פריה ורביה דמדינא היו הנשים חייבות אלא שמגזרת הכתוב הוא דמיעטן דכתיב וכבשוה יעו"ש באורך עד ומיהו לזה יש ליישב יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> י"ל באופן אחר התירוץ שתירץ הרב ז"ל ולא תירץ כלל מה שהקשה הוא ז"ל והוא דלעולם בכל מקום דמדינא היו חייבות ומיעטם הכתוב מיעט גם לעבדים דכולהו שוין נינהו משא"כ בפריה ורביה דמיעטם הכתוב בלשון וכבשוה דר"ל דרך איש לכבוש ולא אשה דמיניה נשמע דעבד דדרכו לכבוש חייב והיינו כמי שמגלה הכתוב דבפריה ורביה שאני עבד מאשה ולפי"ז אין מקום למה שהקשה אח"כ גם יתיישב למה שהקשה ה"ה מהר"י נוניש נר"ו לחילוק הרב משקלים דנשים ועבדים פטורים וכתב הרע"ב פ"א דשקלים משנה ג' דהיינו טעמא משום דכתיב ונתנו איש כפר נפשו ולא אשה ועבדים פטורים כמותם וכפי דברי הרב קשה משקלים כמה שהקשה (מסמי') [משמיה] ברם כפי חלוקינו יתיישב הכל ועיין בלשון זה עוד בספרי תועפות ראם דף ד' ע"ב וע"ג ודף י"ב ע"ג.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>בספרי </b> תועפות ראם ע"א ע"א וע"ב וע"ג.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0d35f707a5805293858367ece1100b2f400f63c8
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Kings and Wars/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,296 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Kings and Wars
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Kings_and_Wars
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כותב לו ס"ת לעצמו יתר וכו'. </b> עיין מה שתמה מרן ומה שכתבתי בחי' להל' ספר תורה פ"ז ה"ב.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף ק"ז ע"א.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>כל ההורגים וכו' רשות יש למלך וכו'. </b> ומרן לא כתב מהיכן למד דין זה. ולי נראה מקראי דשמואל ב' א' שהרג למבשר מיתת שאול שאמר שהוא הרגו ולא היה בעדים והתראה וקי"ל אין אדם משים עצמו רשע וכן קראי דסי' ה' שהרג לרכב ובענה אחיו לפי שהרגו לאיש בושת ולא היה אלא על פיהם ואף גם זאת דהרגוהו שניהם והא קי"ל כרבנן דבין הרגוהו שניהם בבת אחת בין בזה אחר זה פטורים מדיני אדם וכמו שפסק רבינו פ"ד מהל' רוצח ה"ו יעו"ש ואיך הרגם אלא ודאי רשות יש למלך להרוג באלו וכיוצא באלו.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ומצות עשה וכו'. ואל תשכח בלב. </b> וכתב הרב עץ החיים משם מהר"א צמח דהא אצטריך זכור ואל תשכח למצות עשה ולא תעשה כמו שמנאן רבינו בס' המצות ואי אצטריך לזכור בפה ואל תשכח בלב עשה ולא תעשה מנלן יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> י"ל דעד כאן לא אמרינן בעלמא דאתא קרא לעשה ולא תעשה אלא היכא דלא מצינן למדרש ליה כלל אבל היכא דמצינן למדרש ודאי דרשינן וכאן דדרשינן זכור בפה ואל תשכח בלב וזהו שכתב בס' המצות מצות עשה לזכור מה שעשה עמלק ומצות לא תעשה שלא לשכח מעשיו הרעים וכמ"ש רבינו כאן בריש הלכות אלו במנין המצות יעו"ש וכי משום דרשא זאת ליכא עשה ולא תעשה ומ"ש מצות עשה לזכור עמלק היינו בפה כמ"ש בפנים בפ"ה ובמנין המצות לא אתא אלא למנות הלאוין והעשין של תורה ולא לפרש פירושן של מצות.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>מותר לחזור וכו'. ואין אסור אלא להשתקע שם ואין לוקין על לאו זה וכו' אין בו מעשה וכו'. </b> והנה רבינו אזיל לשיטתיה דס"ל התראת ספק שמיה התראה וכמ"ש פט"ז מהל' סנהדרין יעו"ש וא"כ היה אפשר ללקות כאן אף שהיא התראת ספק אלא מטעם אחר נפטר דהוי לאו שאין בו מעשה ומרנא בעץ החיים בלשונות ד"ב קשיא ליה להאי דינא ממ"ש רבינו בהל' נזירות דס"ל התם דשהיה כמעשה יעו"ש ואני בעוניי בספרי תועפות ראם סדר בשלח בהשקפה ראשונה חילקתי בין הכניסות דכשהכניסה היא בהתר גמור אז השהיה לא חשיבה כמעשה ברם כשהכניסה היא באיסור אף שהיה בשוגג מ"מ באיסור היא ואז השהיה חשיבה כמעשה ונסתייעתי מדברי הר"ב אנג'יל בחי' למס' שבועות דף י"ז והלח"מ שם בהל' נזירות.<br><b> וכעת</b> חזינא דחילוק זה לאו דסמכה הוא דהא כתב רבינו שם בהל' נזירות פ"ה הי"ח נזיר שנכנס לבית ושהה שם עד שמת המת או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע גם התיבה מעליו הרי זה לוקה וכו' הרי דאף שנכנס בהיתר דהיינו קודם שמת וכן בשידה תיבה ומגדל דליכא טומאה ואפי' הכי לוקה בשהיה במה שהתרו ביה ואמרו לו צא וכתב הרדב"ז בחי' שם דהוי מדעתו דאי לאו מדעתו אין כאן מלקות אלו דבריו. ודבריו באו בקיצור דמה כוונתו במ"ש מדעתו דאי ר"ל דהוא ידע ורצונו בכך למה לי שרצונו בכך אפי' שלא מדעתו ורצונו כיון שהתרו בו שיצא ואיכא שיעורא שיצא ולא יצא לוקה דנמצא שדעתו בכך ואי ר"ל מדעתו דהיינו שידע ולא יצא לאפוקי שלא ידע כלל וכי צריכא למימר זה הא לא מצינו מלקות על השוגג ועוד דאפי' ידע כל דליכא התראה מלקות ליכא ואי היה שוגג שלא ידע כלל היאך שייך התראה.<br><b> ובתוס' </b> נזיר דף מ"ג אהך דינא כתבו וז"ל ד"ה כגון וכו' וצ"ל [דהוא] מסייע להסיר את המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי ע"כ ונראה כוונתם דאי ליכא מעשה מלקות ליכא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליהן ודבריהם סותרים למ"ש הם עצמם בדף י"ז ד"ה אילימא להיכא שנזר והוא בבית הקברות והתרו בו שלא ינזור דלוקה וז"ל ולא הוי האי לאו כלאו שאין בו מעשה במה שמקבל נזירות דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזירות עכ"ד הרי דס"ל דהשהיה שם חשיב מעשה ומה בין זה לזה והא דכתבו בדף י"ז הוא מוכרח מהש"ס דאי לאו הכי למה יהא הנודר בבית הקברות לוקה ואין לומר הטעם אחר משום דעקימת שפתים חשיב מעשה דאין זה אלא במימר ונשבע דוקא. ועיין לרבינו ריש הל' תמורה ובמרן שם ובהרב המגיד פי"ג מהל' שכירות דבכל האמור שם ליכא למימר הכא דהנזירות חשיב מעשה ואולי נאמר דהך סוגיא אזלא כר' יהודה דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו יעו"ש במכות דף ד' ע"ב והוא דוחק גדול ומ"מ דבריהם סתרי אהדדי ומ"מ אם נאמר דדעת רבינו כמ"ש התוס' שהוא מסייע בהסרת המעזיבה חילוקינו נכון דשאני ההיא דינא דרבינו דהמלקות הוא משום המעשה ולא משום השהיה אמנם הא ליתא חדא דא"כ הו"ל לרבינו לומר שסייע להסיר המעזיבה שהוא עיקר למלקות ועוד דבהל' כ"א גבי נדר והוא בבית הקברות כתב דלוקה וודאי טעמו כמ"ש התוס' דהשהיה חשיבה מעשה וכמ"ש הלח"מ ולרבינו אי אפשר לומר כמ"ש בש"ס דאולי ס"ל כר"י דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו דרבינו ס"ל דאין לוקין עליו וכאן לא שייך לומר כדכתב מרן בפי"ג משכירות גבי חוסם בקול יעו"ש נמצא דרבינו ס"ל בפי' דהשהיה חשיב כמעשה ואף שנכנס בהתר כדכתב בהל' י"ח ובהל' כ"א וא"כ חזרה קושית הרב עץ החיים לדוכתה וקושית הלח"מ לב' לישני דרבינו דהלכות נזיר.<br><b> ולעיקר</b> קושית הלח"מ לרבינו בב' לשונות דנזיר נראה דמ"ש בפ"ו ה"ט אע"פ ששהא שם אינו לוקה אינו ר"ל שהיה דהשתחויה אלא שהיה שלא יצא שהיה יכול לצאת ולא יצא אבל לא שהה כדי השתחויה והיינו בעית הש"ס דלא אפשיטא וכיון דלא אפשיטא לא לקי וזהו שכתב רבינו אינו לוקה והכי דייק שכתב אע"פ ששהא ולא כתב כדי השתחויה משא"כ בפ"ה הי"ט שכתב והוא שישהא שם כדי השתחויה ומשו"ה לוקה ובהל' י"א שכתב סתם ולא הזכיר שהיה כלל היינו טעמא דשם לא בא רבינו אלא לומר גוונא דלוקה שנים וודאי שהוא כדינו כמו שהזכיר בהלכה י"ט בשישהא כדי השתחויה ונמצא א"כ דרבינו מפרש בבעיא כפשטא וכפי' המפרש והתוס' אלא דלפי פי' מרן בדברי רבינו פ"ו קשה קושית הלח"מ לרבינו ודברי מרן צ"ע. איך שיהיה חילוקינו לקושית מרן בעץ החיים ליתא ברם החילוק הב' שכתבתי שם נאה ומתקבל דלגבי ארץ מצרים הכל הוא מחשבה.<br><b> וכעת</b> נדפס ס' בירך יצחק עיי"ש בסוף סדר תבא הביא קושית מהר"ח אבולעפיה הנזכר וכתב עליו דאדרבא יש לתמוה על הרב שהקשה כן דאם הוא מפ"ו דנזיר אדרבא שם כתב דאינו לוקה וכו' ודבריו אלה דברי מותר דהא חזינן דלא קאי שם אף דכתוב בספר כן, גם מ"ש וז"ל ואם כונתו להקשות ממ"ש פ"ה הי"ח או הנכנס בשידה וכו' הרי שם לא הזכיר שהיה ע"כ לא ידעתי את שיחו דמה לי שלא הזכיר שהיה וכי בלא שהיה יהא חייב הא יצא מיד אלא ודאי ששהא אלא שלא הזכירו רבינו דכל עצמו בדין זה לא בא אלא לומר דחייב שנים ועיקר הדין כתבו אחריו וכמ"ש בסמוך.<br><b> גם</b> מ"ש וז"ל ומ"ש ונתן טעם הלח"מ כמ"ש התוס' לא על דין זה נתן טעם אלא על דין כ"א והוא ש"ס ערוך בדף י"ז דנזיר והיינו שהתרו בו שלא ידור ולא קבל ונדר וכה"ג אמרינן שהיה לו לקפוץ וליצא משא"כ בנכנס בשידה תיבה ומגדל שנכנס בהתר ונזר שם שהיא בעיא דרבא אי חייב על השהיה או לא וכתבו התוס' דפרע באונס וכו' יעו"ש וליתא דהרואה יראה שערבב הדברים שלא העמיק בפרט זה ומה חילוק יש בין כשנדר והוא בבית הקברות והתרו לו שלא ידור ולא קפץ ויצא דחשיב השהיה כמעשה לכשנכנס בשידה תיבה ומגדל ונדר שם הא בין הכא ובין הכא בהתר נכנס אלא דבהיותו או בבית הקברות או בשידה תיבה ומגדל נדר וקודם שנדר היה התר ישיבת בית הקברות או בשידה תיבה ומגדל ולכן הלח"מ שכתב בהכ"א הוא הדין בכל ההלכות אלא מחמת שהתוס' כתבו כן בדין זה כתבו הלח"ם שם בהכ"א והוא נוח לו מ"ש רבינו פ"ו הט"ו ולכאורה לא אזלא עם פשטא דש"ס וכמ"ש לו הר"א והכ"מ נדחק הרבה בפי' דש"ס ולדידיה נייחא ליה הכל ומדלג על ההרים וקא פסיק ותני לחלק בין נכנס בהתר לנכנס באיסור וכדברי הלח"מ וכבר דחינא ליה וכדכתיבנא ודוק.<br><b> ואחר</b> זמן ראיתי להרב יד משה סדר שופטים כתב לקושית מהרח"א הנזכר וז"ל אבל הכא שאינו ידוע בודאי דנשתקע שם דמי יודע מה שבלבו של אדם דילמא דעתו לצאת משם ודר שם בדירת עראי היאך יתרו בו להלקותו והו"ל כהתראת ספק דאין יכולין לומר לו צא ממצרים דיכול לתרץ עדיין לא נשתקעתי ודעתי לצאת אלו תוכן דבריו. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו דבריו בטלים ע"פ מה שהקדמנו ריש אמיר וק"ל.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף ק"ז ע"א.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>או שגזל כרם אינו חוזר וכן כרם של שני שותפין וכו'. </b> וכתב מרן וא"ת למה לא כתב רבינו וכו' ותירץ בתירוץ ב' דמדחזינן לר' אליעזר בן יעקב דמיעט מחללו מבריך ומרכיב ולא מיעט גוזל כרם שמע מינה דנלמד כרם מבית אלו דבריו בקיצור. ולענ"ד עדיין קשה דמדחזינן דהשוה הכתוב כרם לבית גבי גזל אף אנן נמי נילף בית מכרם בדין של ב' שותפין ומה גם דדין של ב' שותפין לא מקרא נפקא אלא מסברא שיהא כרמו המיוחד לו וא"כ אף בבית נימא הכי. והלח"מ הקשה למרן לשני התירוצים מהירושלמי יעו"ש ונראה דקבע תמיהתו על מרן ולא על רבינו די"ל בעד רבינו דכתב הדין בכרם והוא הדין בבית ומשום דבש"ס דילן (נקשיה) [נקטיה] בכרם אף הוא נקט הכי וסמך על מה שהשום בדין גזל דבשניהם אינו חוזר.<br><b> עוד </b> ראיתי להלח"מ עומד ומתמיה על רבינו דאמאי השמיט מ"ש בירושלמי גבי בית מה ת"ל אשר בנה פרט לשנפל ביתו ובנאו. ואנכי הרואה לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דהא דרשה זאת דאשר בנה פרט לנפל ביתו הוא אליבא דר' יהודה במתני' דתני ר"י אומר אף הבונה בית על מכונו לא היה חוזר משום דדריש תבת בנה דלמאי כתביה קרא מכיון דאפי' לקח וירש חוזר אלא פרט לנפל ובנאו ורבינו לא פסק כר"י בבונה בית על מכונו וכן בפי' המשנה כתב בפי' ואין הלכה כר"י נמצא דהאי ירושלמי לאו דין מחודש הוא אלא דינא דר"י.<br><b> ומה </b> שהקשה הרב מל"מ ה"ח אעיקרא דדינא בפסק זה וז"ל ולא ידעתי מנא ליה דת"ק חולק בזה ובש"ס הביאו על דברי ר"י אם הוסיף בו דימוס אחד חוזר ואם לא היה הלכה כר"י לא הוו מפרשי דבריו וכו' אלו דבריו.<br><b> ואחרי </b> נשיקת ידיו ורגליו דבריו תמוהים חדא דמדתני ר' יהודה אומר שהקדים שמו לאמירתו ולא תני אמר ר"י שמע מינה דפליג וכדכתבו בעלי הכללים ועוד אישתמטתיה ליה התוספתא פ"ז דתני נפל ביתו ובנאו הרי זה חוזר ר"י אומר אם חידש בה דבר חוזר ואם לאו אינו חוזר הרי בפירוש דרבנן פליגי עליה דר"י והלכה כוותייהו ומה שהקשה שמה שפי' דבריו בש"ס ואמרו תנא אם הוסיף בה דימוס אחד חוזר הא קא חזינן סימנא אחרינא להיפך דהא מחזיר גרושתו דאינו חוזר נפקא ליה בש"ס דילן מקרא דאשה חדשה מי שחדשה לו והיינו טעמא דרבנן משא"כ לר"י דס"ל אף הבונה בית על מכונו לא היה חוזר א"כ הוא הדין מחזיר גרושתו כמ"ש ר"י זאת אומרת מחזיר גרושתו אינו חוזר ואי איתא דהלכה כר"י לימא טעמא דר"י דמבורר טפי לפי דקרא דאשה חדשה לא כתיב גבי עניינא דמי שחוזר מעורכי המלחמה אלא גבי עניינא דנקי יהיה לביתו שנה אחת בסדר תצא וצ"ל דמשם נלמד להכא ויותר היה נלמד מעניינא דהכא גופא אלא ודאי דס"ל כרבנן דאף שלא חידש בה דבר חוזר נמצאו דברי רבינו נכונים.<br><b> גם</b> מ"ש עוד המל"מ גבי מ"ש רבינו דמחזיר גרושתו אינו חוזר דהוא הדין גבי בית אם מכרה וחזר וקנאה דאינו חוזר ומיהו אפשר לומר דשאני אשה דכתיב בה חדשה למעוטי מחזיר אבל גבי בית דליכא מיעוטא דאפי' מכר וחזר ולקח חוזר אלו דבריו. והמה תמוהים חדא דהא קא חזינן לרבינו גופיה גבי גזלה למד כרם מבית אף דהמיעוט הוא בבית דכתיב ולא חנכו ואייתר ולא חללו דכרם ודרשו פרט למבריך ומרכיב כמ"ש בש"ס ואף הכא נלמוד בית מאשה, זאת ועוד דמקרא מלא דבר הכתוב מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו הרי דהשוום הכתוב בית לאשה ממש דבשניהם כתיב חדש ואדרבא קשה שניהם למה לי וילמוד חד מחבריה.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>שנאמר לא יצא ולא יעבור עליו לכל דבר לעבור עליו בב' לאוין. </b> עיין מ"ש הלח"מ דמדברי רבינו נראה דעליו קאי על האיש ולא על הצבא כדכתב הרמב"ן בפי' התורה דהקשה עליו כמו שהקשה הרא"ם וסיים וז"ל ואולי נאמר דמ"ש הרמב"ן כן לאו לדעת רבינו אלא הוא מפרש פשט הכתוב שהוא כן וכו'.<br><b> ואחרי </b> נשיקת ידיו ורגליו ליתא דעל מה שהביא דברי רש"י וסיים עליו שהוא מדברי רבותינו כתב וא"כ יהיה עליו ועל הצבא הנזכר וכו' והוא פי' נכון ולענ"ד גם הרמב"ן מפרש כרש"י ורבינו דעליו קאי על האיש אלא דמוסיף הרמב"ן בפי' רש"י שהוא מרבותינו דדבר דקרא ר"ל דבר הצבא והיכא רמוז זה וכתב וז"ל וא"כ יהיה עליו ועל הצבא הנזכר יאמר שלא יעבור האיש הזה על הצבא לכל דבר לא להיות פקיד וכו' אלו תוכן דבריו. והכי פירושו דהכתוב הזה כולו רמוז כדלעיל מיניה עליו דהיינו האיש הקדום לעיל ועל הצבא הנזכר לעיל וחזר ופי' דבריו יאמר שלא יעבור האיש הזה על הצבא ותיבת לכל דכתיב עם דבר לא להיות פקיד ולא וכו' ואין מקום לתמיהת הרא"ם עליו.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכן בועל אשה בגיותה וכו'. </b> והיינו טעמא משום דישראל בני כבוש נינהו וכמ"ש בש"ס סנהדרין דף נ"ט שהקשו והרי יפת תואר ותירצו התם משום דלאו בני כבוש נינהו ופי' רש"י לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל שאף לישראל לא הותר יפת תואר אלא במלחמה ע"י כבוש עכ"ל והנה מ"ש רש"י לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל נראה דברים תמוהים דהא אמרינן בגיטין דף ל"ח אמר ר' פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון והוא מוסכם משו"ה באו ישראל ונטלו מסיחון ארצות עמון ומואב דכבר נקנו בחזקה לסיחון ואילולי דברי רש"י יש לפרש בפשט השמועה דמ"ש דאומות העולם לאו בני כבוש נינהו ר"ל לענין שאין לאומות העולם קנין בגוף העבדים אלא למעשה ידיהם כמ"ש בגיטין דף ל"ז יעו"ש וכאן לענין בעילה שהוא לשלוט בגופה של האמה השבויה לאו בני כבוש נינהו אבל לעולם לכבוש ארץ ודאי חשיב כבוש.<br><b> והנה</b> מש"ס זאת דסנהדרין קשיא ליה להרב בס' יקרא דשכבי דרוש ס"א דף קכ"ט ע"א למאי דמייתי מדברי הרשב"א דגיטין דף ל"ח והריטב"א דקידושין דף י"ח דבמלחמה קונה גוי ואפי' לישראל גמור דהא קאמר בש"ס זו דלאו בני כבוש נינהו והצריך עיון ולא ידעתי מה לו אצל אצילי רברבי הנ"ל דהא תיקשי ליה סוגיי אהדדי דהא בסוגיית גיטין מפורש דגוי קונה לישראל בשביה דכתיב וישב ממנו שבי ולתוס' וסיעת מרחמוהי הוי ישראל גמור ולרש"י הוי עבד כנעני שחייב במצות כאשה והכא קאמר דלאו בני כבוש נינהו ודאי דיש לתרץ דבגיטין איירי למעשה ידיו ובסנהדרין איירי לגופן וכדכתיבנא ולא קשיא אלא לרש"י בסנהדרין מש"ס דגיטין דעמון ומואב טיהרו בסיחון ואחרי כתבי כן בקדש חזיתיו למרן מלכא ה"ה מהר"י הכהן זלה"ה הובאו דבריו בס' שארית יעקב סדר שלח לך דקשיא ליה מהך דעמון ומואב טיהרו בסיחון והוא חזקת כבוש וכמ"ש התוספות להך ש"ס דסנהדרין דקאמר דנכרים לאו בני כבוש נינהו ולא קשיא ליה לפי' רש"י כדהקשינו אלא מש"ס עצמה וכבר כתבנו דלש"ס גופא לא קשיא ודו"ק.<br><b> גם</b> מה שהזכיר בקושייתו דההיא דטיהרו בסיחון הוא משום חזקת כבוש לא ידעתי את שיחו דגם לפי' רש"י דחזקת שבאי לעבד הוא הלבישו הנעילו וכו' קשה מההיא דיפת תואר דאסרה רחמנא לנכרי דתהיה מותרת היפת תואר בחזקת דתלביש ותנעיל לרבה נבא לתירוצו שתירץ משם הרב המקשה במ"ש בפ' אלו טרפות אמר הקב"ה ליתי סיחון וליפוק ממואב וליתי ישראל וליפוק מסיחון והיינו דאמר ר' פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון וא"כ אפשר דארץ בני עמון ומואב ע"י סיחון שאני שכך היה חפץ ה' וכמו שפי' מהרימ"ט בפסוק ונתן ארצם לנחלה נחלה לישראל וכו' אלו דבריו. ותמהני אם יצאו מפה קדוש דאעיקרא נבין אי הדין הוא דאף שכבשו הסיחונים מעמון ומואב עדיין ארעא בחזקת מארי קמא הוא והוי מעמון ומואב מה הועיל ה' בעשות זאת וכל דרכיו משפט וההוא אמר אל תצר את מואב וכו' ואי פירוש מהרימ"ט ונתן ארצם לנחלה הוא שעשה ה' ככה ע"פ הדין וזהו שאמרו בש"ס אמר הקב"ה ליתי סיחון וכו' לומר דסיבב ה' כן כדי ליתן לישראל ארצות עמון ומואב כפי הדין כי משפטי ה' צדקו ואף שלזה א"צ ראיה מ"מ נמצא מפורש בש"ס דגיטין דלדיני שבאי דעכשיו דקאמר הש"ס שבאי גופיה מי קני ליה אין למעשה ידיו וכו' אייתי עלה הא דרב פפא דקני בחזקת של כבוש מלחמה יעו"ש ואי ההיא דעמון ומואב טיהרו בסיחון היה משום חפץ ה' ובההיא דוקא היאך מייתי הש"ס מההיא דרב פפא גם הרב החסיד היאך לא נרגש מזה הדרן לקמייתא דלדידי לא קשה אלא לדברי רש"י שכתב לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל.<br><b> ושוב</b> אחרי כותבי זכיתי וראיתי להר"ן בחי' סנהדרין כתב כדברינו וז"ל בסוגיית דף נ"ז וז"ל דהא מתרצינן לקמן גבי יפת תואר שאני התם דלאו בני כבוש נינהו ר"ל שהכותים אין זוכים אלו באלו לקנות קנין הגוף זה בזה ומשו"ה אסורין ביפת תואר דאכתי הויא אשת הכותי חבירו אבל ישראל הם בני כבוש שכובשין את הכותים קנין הגוף והם ממון שלהם ונפקעה מהם תורת אישות ומותר ללוקחה לאשה וכו' עכ"ל הרי פי' בש"ס כדפרישית ולא קשה כי אם לרש"י וצ"ע. ודע שבדברי הר"ן אלו שהבאתי יש לי מקום עיון שכתב כן על דקשיא ליה בגופא דש"ס וז"ל וכי תימא גבי אשת איש איכא לאקשויי הכי דאיכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסור שהרי אשת הכותי מותרת לישראל כדדרשינן לעיל אשת רעהו פרט לאשת אחרים ואילו כותי הבא על אשת חבירו חייב מיתה אלא דבהא איכא למימר דאיסורא מיהא איכא ומ"מ לקושיא זאת אין לה מקום דהא מתרצינן וכו'. (הוא הלשון שהבאתי בסמוך).<br><b> ולענ"ד</b> המה דברים תמוהים דמה יושיענו מ"ש דשאני כותים מישראל דהני בני כבוש והני לא דקאי במלחמה לענין מה שהקשה דאשת כותי מותרת לישראל ולכותי אסירה והוי בלא מלחמה וקשיא לי וצ"ע להבינו ושוב אחרי זמן ראיתי דברי רב כהנא הנ"ל המה כתובים בס' קול בן לוי הל' מלכים דף כ"ו ע"א והרב תלמידו בס' קול יעקב בדף כ"ד מזה ההלכה הקשה עליו כדהקשינו יעו"ש אלא דמשתמש מהתי' לדרכו ולא ידעתי למה ועיין בהל' זאת בספרי תועפות ראם דף ק"ח ע"ב.
+
+Halakhah 3
+
+<b>בין אשת איש שאין אישות לגוי. </b> הקשה הרב מקראי קודש דף קל"ח וז"ל וא"ת אם אין אישות לגוי תבת אשת למאי אתא וכו' יעו"ש והקשה עליו הרב אור יקרות דף נ"ו וז"ל וקשיא לי כיון דהוה שרינן יפת תואר לכהן דאיכא איסורא דלאו ומלקות כ"ש דשרינן אף אשת איש דאינו אלא איסור עשה לחד תירוצא או איסורא לחוד לחד תירוצא יעו"ש עכ"ל.<br><b> ולענ"ד</b> תירוץ הרב ניתן ליאמר דכיון דכל עיקר טעמא דהיתרא דאשת איש משום יצר הרע א"כ גבי כהן אף דאיכא לאו ומלקות בעלמא שרא רחמנא משום יצר הרע דאי לא יתירנה במה יפיג יצרו משא"כ בישראל ביפת תואר אשת איש כיון דאיכא איסורא או עשה הניחו רחמנא באיסוריה כיון דאפשר להפיג יצרו ביפת תואר פנויה וחשיב שפיר יש לו פת בסלו.
+<b>עיין </b> מ"ש הלח"מ ומה שכתבתי בספרי אגורה באהלך דף פ"ד.
+
+Halakhah 4
+
+<b>הכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה. </b> כתב המרדכי סוף פ' מי שאחזו נשאל לה"ר יצחק אם כהן יכול לגרש אשתו על תנאי וכו' ויכול להחזירה או לא אין להביא ראיה מכל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו דהא ג' כהנים היו עמהם ולכל הפחות צריך להיות עמהם כהן אחד הקורא מי האיש הירא ורך הלבב דא"כ מה שאל הש"ס פ"ק דקידושין כהן מהו ביפת תואר תיפו"ל דכהן היה במלחמה אלא ודאי לא קאי עליה דשמא היה חוזר לביתו ולא היה נכנס לעורכי המלחמה גם בנדון זה לא תפשוט עכ"ל ולשון זה צריך פירוש.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דהכי פירושו אם איתא דגם הכהנים היו הולכים למלחמה כישראלים להלחם ונמצא א"כ דגם הם היו מגרשים על תנאי ונלמד דכהן דגירש על תנאי יכול להחזירה א"כ מאי קא מבעיא לש"ס כהן מהו ביפת תואר הא קרא סתמא קאמר כי תצא למלחמה וראיתה בשביה אשת יפת תואר ולא הוציא לכהן מכללם אלא ודאי דלא היה מוזהר לילך עם הישראלים למלחמה אלא אפי' מי שהיה מוכרח לילך כדי לומר מי האיש הירא אפשר שהיה חוזר לביתו מיד אחר הקריאה ולא היה מוזהר להיות עמם עד שיחזרו עם השבי וא"כ קרא דכי תצא לא איירי בכהנים והכי בעי הש"ס כהן אם רצה להיות עם העם עד שיחזרו עם השבי מהו ביפת תואר כיון דחידוש הוא גם לכהן הנמצא שם התירו או דילמא שאני כהנים דריבה להם הכתוב מצוות יתירות ואפי' שנמצא שם אסירה ליה.<br><b> אך</b> קשה מה שהקשה החכם השלם נזר ישראל יו"ט דאנון הי"ו ממ"ש בקידושין דף ע"ח ויבמות דף ע"ט תנא ר' שמעון בן יוחאי אומר גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כשירה לכהונה שנאמר כל הטף בנשים החיו לכם ופנחס הוה בהדייהו ורבנן לעבדים ולשפחות וכו' ע"כ ואי איתא להא דכתב המרדכי דהכהן לא היה מוזהר להלחם אלא היה חוץ למלחמה וכדכתיבנא מה ראיה מייתי רשב"י מדכתיב החיו לכם הא קרא קאי בישראל הלוחמים שהביאו השבי ולא בפנחס דכתיב לעיל מיניה החייתם כל נקבה ועתה הרגו וכו' וכל הטף החיו לכם וכו' ולא בפנחס.<br><b> ונראה </b> לענ"ד דבאותו ענין דפנחס מוכרח שלא חזר לביתו לחודיה כי הוכרח להיות שם (לחודיה) עמהם בשביל הכשפים של בלעם והמלכים כמ"ש רש"י בחומש שהיו פורחים והיה מראה להם הציץ והיו נופלים יעו"ש וכן נראה מקרא שכתוב ויצאו משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי וכו' ואי איתא דפנחס כבר בא מהמלחמה ודאי שיצא עם משה ואלעזר והנשיאים א"כ הו"ל לקרא למימר ויצאו משה ואלעזר ופנחס וכל נשיאי העדה אלא ודאי דפנחס היה בא עם החלוצי צבא וודאי הוא רואה מה שהביאו טף ונשים ולא מיחה א"כ התמיה קיימת גם עליו ונמצא דבור משה עליה דידיה קאי דקאמר החייתם כל נקבה וא"כ גם דבור וכל הטף וכו' החיו לכם קאי גם לפנחס וכד חזינן שפיר לק"מ והוא דבמלחמת מדין שהלך פנחס היה להלחם דוקא דבאותה מלחמה לא היתה קריאה דמי האיש הירא ורך הלבב ושאר קריאות כדי לומר ששלחו ה' יתברך כדי שיקרא קריאות אלו וק"ל.<br><b> ובעיקר</b> פשיטותיה דמרדכי דכהן דגירש על תנאי יכול להחזירה דלאו גרושה הוי הקשה אלי זה רעי החכם השלם רעי ואהובי שלמה בן עזרא נר"ו ממאי דאיתא ביבמות דף ל"ח הכא גבי אשת כהן כיון דלא אפשר עבדינן כרבנן אבל הכא כמאן נעביד אי כר' מאיר הא אמר יוצא ולא יחזיר עולמית אי כרבנן הא אמרי בגט ע"כ ואי איתא דכהן דגירש על תנאי לא הוי גט ויכול להחזירה הא יכול לגרשה בגט על תנאי ויחזירנה ועבדינן תקנתא לכהן אלא ודאי דהכל אחד בין על תנאי בין שלא בתנאי ואסורה לכהן ולק"מ דקושטא הכי הוי דעל תנאי לא הוי גט והוי תקנתא גמורה דומיא דתקנתא דהפרשה על תנאי כדי שישאנה אח"כ ומסיק הש"ס כיון דהתקנה אינה לא כמר ולא כמר לא עבדינן נמצא דאף דבגט על תנאי איכא תקנתא וכן בהפרשה מ"מ כיון דלא הוי גט והוי דלא כמר אינו מועיל שום תקנתא וצריך גט דוקא ולא ישאנה אח"כ וק"ל.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הוסיף לנח אבר מן החי שנא' אך בשר וכו'. </b> והוא הלכה פסוקה אשר מזה אני תמיה על מ"ש תוס' חצוניות כת"י בפ"ק דבכורות דף ו' ע"ב גבי וחלב בהמה טהורה מנא לן דשרי וז"ל וא"ת אמאי לא ילפינן מדכתיב גבי אברהם ויקח חמאה וחלב ובן הבקר ובודאי לא האכילם איסור דאברהם אבינו קיים כל התורה כולה ואומר ר"י מפריש דהוה סבור שהם בני נח ולא נצטוו ע"ז כי אינה מז' מצות בני נח ואף בירושלמי משמע דאכלו בשר בחלב דקאמר שאמר להם הקב"ה כשבקש שתנתן להם התורה אין אתם ראוים לקבלה שמיד שתינוק בא מבית הספר מביאין לו חלב אוכל מביאים לו בשר נוטל ידיו אבל אתם אכלתם בשר בחלב כדכתיב ויקח חמאה וחלב עכ"ל.<br><b> והנה</b> בההיא סוגייא נאמר דאיכא למ"ד דם נעכר ונעשה חלב ואיכא למ"ד דאינו אלא אבריהם מתפרקין וכו' ולההיא מ"ד אצטריך קרא לאסור חלב בהמה טמאה דסד"א הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושריא רחמנא והאי חלב כי אבר מן החי ושרי והלכך אפי' בבהמה טמאה נמי לשתרי קמ"ל דאסיר חלב בהמה טמאה ואהא קא בעי שם וחלב בהמה טהורה מנא לן דשרי כלומר או משום דם נעכר או משום אבר מן החי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואבר מן החי אסור לבן נח כדכתיבנא ריש אמיר וא"כ תפשוט מויקח חמאה וחלב דלו יהי דסבור היה שהיו בני נח מ"מ אסור לו לאברהם אבינו ע"ה להאכילם איסור אלא ודאי דחלב בהמה טהורה שריא ואף דלמ"ד דם נעכר ונעשה חלב ליכא למפשט דדם שרי לבן נח וממילא חלב ומשו"ה האכילן חלב משא"כ בישראל דממ"ד משום אבר מן החי שמעינן למ"ד דדם נעכר דכשם דלמ"ד משום אבר מן החי חזינן דשרי רחמנא חלב אף דהוי אבר מן החי הוא הדין נמי למ"ד משום דם נמי חלב רחמנא שריא דלא משוינן פלוגתא דלמ"ד משום אבר מן החי חלב רחמנא שריא ולמ"ד משום דם חלב רחמנא אסרה ואם כן תפשוט מויקח חמאה וחלב.<br><b> ושוב</b> ראיתי למופת דורינו הרב עץ החיים סדר וישב דברים תמוהים שהביא דברי רבינו דבן נח מותר בדם מן החי וסיים וז"ל ועם זה תירצתי מה שהקשה לי דבפ"ק דבכורות בעו למילף דחלב לית ביה משום אבר מן החי מקראי ודחי להו ואמאי לא פשטוה מאברהם אבינו ויקח חמאה וחלב וכו' וע"ז אתי שפיר דדם נעכר ונעשה חלב ודם שריא והוא הדין חלב עכ"ל ואתמהא דאיך עירב ב' הסברות דמ"ד משום אבר מן החי אחד ומ"ד משום דם אחד ואיהו בקושיתו נקט משום אבר מן החי ואיך תירץ עם מ"ד דם נעכר יעו"ש דלמ"ד משום דם נעכר אה"נ דליכא פשיטותא אבל למ"ד משום אבר מן החי שפיר מפשט וכדכתיבנא וברור איך שיהיה מ"מ קשה עדיין דלפשוט מקרא דבש וחלב תחת לשונך שתיתי ייני עם חלבי דהוא פשוט טפי מקרא דארץ זבת חלב ודבש וק"ל.<br><b> ואחר</b> סמוך ראיתי להרב שער המלך הל' איסורי מזבח פ"ג הי"א כתב וז"ל ודע דאמרינן בבכורות חלב בהמה טהורה מנא לן דשרי מדגלי רחמנא בפסולי המוקדשים בשר ולא חלב מכלל דחולין שרי ויש להקשות דאמאי לא משני דלעולם אסור משום אבר מן החי וקרא דבשר ולא חלב אצטריך לחלב בן פקועה דמשום אבר מן החי ליכא כיון דאינו טעון שחיטה וכו'.<br><b> וע"פ</b> קדימתינו אין מקום לזה דזה ניחא למ"ד משום איסור אבר מן החי ברם למ"ד משום דם נעכר ונעשה חלב א"כ גם בבן פקועה אסיר דבאיסור דם ליכא הפרש וק"ל וע"פ האמור דבבן פקועה ליכא איסור דאבר מן החי תריץ יתיב חכם בני פחד יצחק יגדל בתורה למאי דאקשינן בסמוך דלמה לא הביאו בש"ס קראי דשיר השירים דיש לדחות דאיירי בבן פקועה ואף דלמ"ד דם נעכר ונעשה חלב שפיר מפשט כיון דלא נפשט לכו"ע לא הביאם משם.<br><b> ולענ"ד</b> לפי מאי דכתיבנא לעיל על דברי תוס' חיצוניות דממ"ד זה נלמוד למ"ד אחר נמצא שפיר מפשט ועוד קשיא לי בש"ס דהו"ל להביא קרא דנביאים שמואל ב' סוף סי' י"ז ודבש וחמאה הגישו לדוד וכו' לאכול וכו'.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>בן נח שהרג וכו'. </b> ועיין מ"ש מרן ומ"ש עליו הלח"מ. ודבריו תמוהים מאד איך שלט בעצמו להבין דמ"ש רבינו וכן אם הרג רודף וכו' נהרג עליו ר"ל מיתה בידי שמים ולא דיי לנו את הצער הזה אלא דישראל בישראל כתב רבינו דאין בי"ד ממיתין אותו וצריך לדחוק בו דגם גוי בגוי וגוי בישראל נאמר כן ומה גם דאם כן הו"ל לרבינו לפרש דאין בי"ד ממיתין אותו דאף דר' יונתן בן שאול נקט נהרג עליו גבי ישראל בישראל ומפרש לה רבינו בידי שמים מ"מ הרי פי' ולא סתם לא כן הכא דכתב נהרג עליו ואי איתא להא הו"ל לפרש והאחרון הכביד דבברייתא תניא על שפיכות דמים גוי בגוי וגוי בישראל חייב ועלה הוא דתניא כל היכול להציל ולא הציל נהרג עליו וחייב דשפיכות דמים הוי בסייף וכמ"ש רבינו בסוף הפרק ואיך אפשר לומר דחייב דשפיכות דמים הוי בסייף וחייב דכיוצא בו הוא בידי שמים והא חייב תני בכולהו.<br><b> ובעיקר</b> תמיהתו דאיך כתב רבינו משא"כ בישראל לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דהא כיון דהביא מ"ש פ"א מהל' רוצח דישראל בישראל אין בי"ד ממיתין אותו שפיר כתב רבינו משא"כ בישראל דאינו נהרג בבי"ד אלא בידי שמים דאי אפשר לומר שבי"ד ממיתין אותו דמאחר שלא נתכוון אלא להציל לא שייך ביה התראה ולא נקט ר' יונתן בן שאול נהרג עליו אלא לומר שהוא חייב מיתה לשמים והאי טעמא שייך בישראל בישראל דצריך התראה לא כן בגוי דאין צריך התראה וכמ"ש רבינו גופיה סוף פ"ט דמלכים ובן נח נהרג בעד אחד ובלא התראה וכו' ומשו"ה מייתי בש"ס אי משכחת לה דתניא היא ריב"ש משום דלקושטא דמילתא ראוי למיתה בידי אדם אלא משום התראה הוא דנפטר.<br><b> ושוב </b> ראיתי סיום זה באהבת עולם דף פ"ד גם בדין דלקמן דגזל אלא דקאי למ"ש בתחילת ההלכה בן נח חייב על הגזל בין שגזל מגוי בין שגזל מישראל (ואינו) [והיינו] חייב מיתה וכמ"ש בסוף הפרק בפי' דעל שבעה מצות מיתתן בסייף וכן במה שסיים או הכובש שכר שכיר וכו' על הכל הוא חייב ר"ל מיתה שהרי הוא בכלל גזלן ואהא כתב משא"כ בישראל דאינו חייב מיתה אלא בלאו דבגזל ליכא חיוב מיתה ולא קאי לגונב נפש דגונב נפש גם ישראל חייב מיתה והרב בספר אהבת עולם שם לא ניחא ליה בדברי מרן אלא דמ"ש בש"ס אי משכחת לה ריב"ש היא לאו למימרא דרבנן פליגי עליה וגם דפליג עם רש"י דכתב דישראל בישראל חייב כגוי בגוי אלא דשוים הם וכי קאמר בש"ס וריב"ש היא לאו היינו לומר דרבנן פליגי עליה אלא דסובר דבהא פליגי ריב"ש ס"ל דרודף אחר חבירו להורגו ויכול להציל ולא הציל נהרג עליו ולשון חבירו דקתני משמע גוי בגוי וגוי בישראל וישראל בישראל כל שהוא חבירו נהרג עליו וא"כ כיוצא בו דשפיכות דמים מתוקמא כוותיה אמנם רבנן פליגי עליה וסברי דדוקא גוי הרודף אחר חבירו ויכול להציל נהרג עליו אבל ישראל אחר חבירו אין נהרג עליו בבי"ד וא"כ שפיר קאמר בש"ס דכיוצא בו דשפיכות דמים דהיינו גוי בגוי וגוי בישראל וישראל בישראל חייב כמ"ש רש"י ז"ל דריב"ש היא דאילו לרבנן דוקא גוי בגוי וגוי בישראל נהרג הא ישראל פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וא"כ כאן בהל' מלכים פסק כרבנן ודברי רבינו כדברי רש"י אלא דרש"י הוסיף דלרבנן דפליגי עליה מותר גמור ולרבינו בדיני שמים מיהא מחייב דלית לן לאפושי פלוגתא בינייהו וכן פסק בפ"א מהל' רוצח כרבנן דאילו לריב"ש נהרג עליו קאמר אלו דבריו.<br><b> ולי</b> אני הדיוט לא יתכן תירוץ זה דהא בברייתא לא תני אלא על שפיכות דמים גוי בגוי וגוי בישראל חייב וישראל בגוי פטור וא"כ שפיר מצי אתי האי ברייתא כרבנן דגוי בגוי וגוי בישראל חייב ברם ישראל בישראל דלא תני ליה אין אומרים (חיוב) [חייב] מיתה בידי שמים ואמאי נדחק לאוקמי כר' יונתן בן שאול דלא הוי הלכתא כוותיה ועוד דלשון חבירו לא משמע אלא או גוי בגוי או ישראל בישראל שהם חברים זה לזה ולא גוי בישראל ועוד דאם כן נימא נמי ישראל בגוי נכנס בכלל וא"כ לא אתי ברייתא כריב"ש אלא ודאי מחוורתא כדכתב מרן וכדכתיבנא.<br><b> והראב"ד </b> כתב על דברי רבינו קשיא ליה אבנר וכתב מרן הענין הוא ממ"ש פ' נגמר הדין דף מ"ט ויטהו יואב אל תוך השער אמר ר' יוחנן שדנו דין סנהדרין אמר ליה מאי טעמא קטלתיה לעשאל אמר ליה עשאל רודף הוה היה לך להצילו באחד מאבריו לא יכיל ליה וכו' ופשוטו של מאמר זה מורה כדברי הראב"ד אבל רבינו נראה דסובר דלאו דין גמור קאמר ומאי דקאמר שדנו דין סנהדרין לאו גמור הוי אלא אסמכתא בעלמא ותו התראה לא אשכחן דהוה ותו אטו משום אומד הדעת דבדופן חמישית כיוון ליה קם ביה דינא וקטליה אלא על כרחך לא היה מחויב מיתה וניזל אבנר דאמר לו משום טענות אחרות אלו דבריו.<br><b> ולענ"ד</b> ע"פ הנחתו זאת דיואב טעה בדין ולא בדין גמור הוא שדנו לאבנר א"צ לומר דניזל אבנר משום דהיו לו טענות אחרות אלא ממש פטור אתה עליו כפשטיה. והן קדם נקדים מ"ש מהרש"א באותו ענין שם וז"ל על דברי מרן ותו י"ל דכיון דלפי דבריו יואב טעה בדין רודף שיכול להציל דחייב מיתה א"כ קשה דבסוף נגמר הדין דאתיוה ליואב ואמר ליה מאי טעמא קטלתיה לאבנר למה לא הקשו שם התוספות וא"ת היאך נתחייב יואב במאי דקטלתיה לאבנר הא בעי התראה וא"ת חבר א"צ התראה הרי לא היה חבר בדבר זה שהיה טועה בדבר זה בדין רודף ולמה המתינו עד מאי טעמא קטלתיה לעמשא אלו דבריו.<br><b> וחוץ</b> דלא קשיא מדברי מרן לדעת רבינו להתוס' דגברא אגברא קא רמית דהתוס' יסברו כפשט השמועה פטור אתה עליו מן הדין וא"כ אינו טועה יואב בדין מ"מ ומה להם להקשות עוד זאת דלו יהי דסברי דיואב היה טועה בדין מ"מ א"א להקשות כלל לעיל דקודם טענת יואב דהשיב הו"ל להצילו באחד מאבריו דנמצא היה טועה בדין זה דהוה ס"ל דכל דיכול להציל ולא הציל נהרג בידי אדם א"א להקשות דתיפו"ל שהוא פטור יואב משום התראה דהא למ"ד חבר אין צריך התראה לא קשיא דהא עדיין לא ידעינן שהיה טועה בדבר זה גם למ"ד חבר צריך התראה וכן פסק פי"ב מהלכות סנהדרין היינו להבחין בין שוגג למזיד כגון מחול לשבת או משומן לחלב אבל לא בענין הדין דחבר הוא וידע הדין וכמ"ש מרן וכאן לא שייך התראה אלא בענין הדין אי חייב מיתה אבנר או לא וא"כ א"צ ואחר שהשיב יואב הו"ל להצילו באחד מאבריו משום דהשתא בדופן החמישית כיוון ליה דהורה שהיה טועה בדין ולא היה לו התראה אמר ליה ניזיל אבנר וכפי' רש"י פטור אתה עליו מטעם שטעה בדין והרגו וא"כ בזה ניצול רבינו מהשגת הר"א דמ"ש פטור אתה עליו משום שהיה טועה בדין ולא היה התראה הא לאו הכי דהיה התראה חייב יואב בהריגת אבנר משום דאף דיכול להציל ולא הציל אינו נהרג עליו.<br><b> ועוד</b> לאלוה מילין לישב להשגת הר"א ובהקדים מ"ש הרא"ם על מ"ש רש"י סדר וישלח ויצר לו שמא יהרוג את אחרים וז"ל יש מפרשים שמא יהרג את עשו ויקללנו אבא וכו' אך קשה דילמא וכו' עד לפיכך צ"ל וכו' עכ"ל מדבריו אלו משמע בפי' דס"ל דלא נאמר דין זה דיכול להציל באחד מאבריו אלא באיש אחר הבא להציל הנרדף מן הרודף אבל בנרדף עצמו לא נאמר דין זה ויכול להרוג לרודף אפי' שיכול להציל באחד מאבריו וכמו שכתבתי בספרי תועפות ראם סדר וישלח דף י"ח ע"ג.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>כל שאסור וכו' חייבים עליו וכו'. </b> והוא מוסכם מהש"ס ואף דליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסיר הכא לישראל אסיר ג"כ משום בהמה טמאה ומן התימה על הג"ה פרישה ודרישה יו"ד סי' ס"ב דכתב בפשיטות באבר מן החי דטמאים שרו וליתא.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>בספרי </b> תועפות ראם דף ד' ע"ג.
+
+Halakhah 7
+
+<b>עיין</b> מ"ש המל"מ שם באורך וז"ל וא"ת איך כתבו התוס' דעבדים חייבים בפריה ורביה דהא קי"ל דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה וכן להיפך דגמרינן לה לה מאשה ופריה ורביה קי"ל דאין האשה חייבת בה הא לא קשיא דלא נאמר כלל זה אלא במצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות להך מילתא איתקוש עבד לאשה מגזירה שוה דלה לה אבל במצות עשה שלא הזמן גרמא כגון פריה ורביה דמדינא היו הנשים חייבות אלא שמגזרת הכתוב הוא דמיעטן דכתיב וכבשוה יעו"ש באורך עד ומיהו לזה יש ליישב יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> י"ל באופן אחר התירוץ שתירץ הרב ז"ל ולא תירץ כלל מה שהקשה הוא ז"ל והוא דלעולם בכל מקום דמדינא היו חייבות ומיעטם הכתוב מיעט גם לעבדים דכולהו שוין נינהו משא"כ בפריה ורביה דמיעטם הכתוב בלשון וכבשוה דר"ל דרך איש לכבוש ולא אשה דמיניה נשמע דעבד דדרכו לכבוש חייב והיינו כמי שמגלה הכתוב דבפריה ורביה שאני עבד מאשה ולפי"ז אין מקום למה שהקשה אח"כ גם יתיישב למה שהקשה ה"ה מהר"י נוניש נר"ו לחילוק הרב משקלים דנשים ועבדים פטורים וכתב הרע"ב פ"א דשקלים משנה ג' דהיינו טעמא משום דכתיב ונתנו איש כפר נפשו ולא אשה ועבדים פטורים כמותם וכפי דברי הרב קשה משקלים כמה שהקשה (מסמי') [משמיה] ברם כפי חלוקינו יתיישב הכל ועיין בלשון זה עוד בספרי תועפות ראם דף ד' ע"ב וע"ג ודף י"ב ע"ג.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>בספרי </b> תועפות ראם ע"א ע"א וע"ב וע"ג.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0587146275c0f978a1dd0e1c17240d4fef43597a
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,257 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Mourning
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות אבל
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות אבל
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף פ"א ע"ג.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כמה חמורה וכו'. </b> מדבריו אלה נראה לדקדק דדוקא לצורך שרי להטמא אבל שלא לצורך לא וכמו שדקדק הרב תרומת הדשן סי' רפ"ב הביאו מרן סי' שע"ג מדברי התוספות פ"ק דפסחים יעו"ש שלא כדעת הרמב"ן הביאו הרא"ש פ"ק דפסחים דבין לצורך בין שלא לצורך צריך להטמא.<br><b> ולענ"ד</b> מה שהביא מדברי הרמב"ן ז"ל ליכא הוכחה כלל דשאני קודם שיסתום הגולל לאחר שיסתום דקודם שיסתום בין הכי ובין הכי קרוי צורך שעי"ז מתאבל וכמו שנראה מדברי רבינו אלא אחר שנסתם שלא לצורך מיקרי ולפ"ז כו"ע שוין ואינן חלוקין התוס' והרמב"ן דעד כאן לא כתבו התוס' בפסחים אלא דומה דההיא דהוטל לבור והרי הוא כנסתם הגולל דזו היא קבורתו ומ"ש ג"כ רבינו לצורך ר"ל קודם שיסתום הגולל ובהכי לא אתו התוס' נגד הברייתא שהביא הרמב"ן ז"ל ומן התימה עליו לפי דעתו שלא הזכיר לרש"י כלל דס"ל דאפי' שלא לצורך שרי להטמא על הקרובים כלל וכיון שכן מה הפרש יש בין צורך ללא צורך וכבר כתיבנא לפי דעתי דכולן שוין.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כהן שנכנס וכו' ואם ישב שם לוקה וכו'. </b> מרן בב"י יו"ד סי' שע"א כתב בשם הכלבו כלשון זה של רבינו ממש וכתב עליו ונ"ל דהאי לוקה לאו דאורייתא דהוי לאו שאין בו מעשה ע"כ וכתב הלח"מ וז"ל ואינו נראה אלא מלקות ממש דכיוצא בזה כתב פ"ה מהלכות נזירות יעו"ש ואין סברא לומר וכו' אלו דבריו יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לא מטעם דאין סברא דהכא והתם מכת מרדות אלא שם מוכח בבירור דהוי מלקות ממש דהא שם פ"ה הי"ח כתב או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל וכו' הרי זה לוקה שנים משום לא יבא ומשום לא יטמא והוי מלקות ממש וכשרוצה לומר מכת מרדות כתב בפירוש פ"ו ה"ט וז"ל אבל מכין אותו מכת מרדות וכן בהל' כ"א דכתב רבינו לוקה ד' מלקיות ומכח ד' קראי והביא הלח"מ דברי התוספות דנזיר יעו"ש ודבריו מוכרחים בדברי רבינו וכמ"ש בחי' פ"ה מהלכות מלכים וא"כ אחרי ראינו כל דברי רבינו האמורים ומ"ש מרן גופיה בסוף הל' כלאים איך כתב מ"ש על דברי הכלבו ודבריו אזלי על מ"ש מרן ה"ו וכל דבריו תמוהים וכמ"ש שם ועיין בארעא דרבנן מערכת ב' סי' קכ"ב ובהל' כלאים ג"כ כתב הכלבו דינא דכתב רבינו סוף הל' כלאים וכתב חייב על כל שהיה ושהיה שהתרו בו והוא העתיק כל דברי רבינו כל אחד במקומו והב"ח סי' שע"א כתב על דברי הכלבו והב"י וז"ל משמע דס"ל דהיכא דעביד מעשה לוקה אף בזמן הזה. ולענ"ד אין זה במשמע אלא שהוא מעתיק כל דברי רבינו אף דאינו בזמן הזה ונפק"מ לאיסורא.
+
+Halakhah 5
+
+<b>המטמא את הכהן וכו' לוקה. </b> וכ"כ רבינו בסוף הל' כלאים ועיי"ש למרן והלח"מ כאן. ועיין בס' אור החיים לה"ה מהר"ח בן עטר זלה"ה ריש פרשת אמור ישוב לדברי רבינו, ולענ"ד אינו מן הישוב דהוא השוה דין תגלחת הנזיר ולבישת כלאים וטומאת כהנים כאחד ורבינו חילקם דאילו בתגלחת בין המתגלח בין המגלח לוקה כמ"ש הל' נזירות פ"ה הל' י"א ובשניהם מזידים ואילו הני ב' אחריני בשניהם מזידים אינם לוקים כי אם הלובש והכהן לא המלביש ולא המטמא יעו"ש נמצא אין מקום לדבריו ודוק.<br><b> והנה</b> לא פורש בדברי רבינו במטמא את הקטן דלוקה וודאי דהוא פשוט דלוקה הגדול המטמא דהא מוזהרים הגדולים על הקטנים מדכתיב אמור ואמרת וכמ"ש בתורת כהנים שם ולכו"ע דלא לטמויינהו בידים ונמצא אזהרה גמורה דציוה לגדולים דלא ליטמא לקטנים וא"כ לוקה וזה נראה יותר פשוט אפי' למאי דקשיא לן לרבינו דלמה יהא חייב ללקות המטמא את הגדול בשוגג ולו יהי דנחלוק עמו מ"מ במטמא את הקטן ודאי לוקה דקטן לאו בר עונשים הוא והו"ל כמזהיר ה' אל תזרוק צרור לים וזרקו דודאי לוקה דאזהרה היא לאדם ואף גם זאת אזהרה לגדול לא תטמא את הקטן וכשעבר אמימרא דרחמנא לוקה אשר בזה אשכחנא לה פתרי לדבר התוס' דיבמות דף צ"ט ע"ב ד"ה ואינן מטמאין למתים שהקשו וז"ל תימה לר"י דאמאי לא קתני נמי ואין סופגין את הארבעים כבסיפא וכו' יעו"ש ולכאורה אין דבריהם מובנים דברישא קאי בקטנים דהא קתני אח"כ הגדילו ואיך הוה מצי מיתניא ואין סופגין וכי קטן בר מלקות הוא והחידושי הלכות נרגש בזה וסיים דיש ליישב ולא ידעתי מהו הישוב וע"פ קדימתנו דבריהם נכונים דהוה מצי למתני אין סופגין את הארבעים הגדולים המטמאין להם ודוק.
+
+Halakhah 6
+
+<b>הרי זה לוקה שתים. </b> והקשה מרן דלא עשה מעשה ולמה ילקה ופי' ע"פ מ"ש התוס' דסייע או התרו בו אל תכנס בשידה תיבה ומגדל שמא יפרע לך אדם הגג וכו' ע"כ. ודבריו תמוהים דמה יענה אבנ"ר למ"ש רבינו פ"ה מהל' נזיר הל' כ"א וז"ל וכן נדר בבית הקברות לוקה משום בל תאחר ושם הוי לאו שאין בו מעשה שאחר שהוא בבית הקברות נדר ולא שייך לומר שם כמו שצידד כאן מרן ודאי דהוי טעמו משום דהוי לאו שיש בו מעשה במה שאינו יוצא וכמ"ש שם הלח"מ על שם התוס' ועיין בספרי פ"ה מהל' מלכים ה"ח מה שכתבתי שם וכן בסוף הל' כלאים שכתב רבינו חייב על כל שהיה דקשיא ליה למרן שם למה ילקה כיון שאינו עושה מעשה וניחא ליה כיון שבידו לתקן ואינו מתקן חשיב מעשה ושכן כתב הריטב"א בשם התוספות ושם ג"כ מוכרח הוא התירוץ הזה ולא שייך מ"ש מרן כאן ואם כן טעמיה דרבינו הוא דכל שאינו יוצא חשיב מעשה ועיין בתוס' יו"ט שם במכות וכמ"ש שם סוף הלכות כלאים וא"כ דבריו צ"ע ועיין בהלכה זאת בספרי תועפות ראם דף פ"ב ע"ב.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>עיין</b> בספרי אגורה באהלך דף כ"ז ע"ג.
+<b> נשיא שמת הכל מטמאין וכו'. </b> (מחכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו). עיין להרב מל"מ ז"ל שהביא הירושלמי שאמרו על קרא דכתיב ויזבחו זבחים וכו' למחרת היום ההוא א"ר יוסי בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר וכתב הרב מל"מ וז"ל ובעיקר דברי ר' יוסי אני תמיה דאם כוונתו מההיא דאמרינן אותו היום שמת רבי בטלה כהונה וכו' אם הדבר כן תיפו"ל שהכל היו טמאי מת וא"כ איך למחר הקריבוהו והא בעי הזאה שלישי ושביעי וכי תימא דלמחרת לאו דוקא אלא הכונה ביום השביעי לאחר שהזו עליו וטבל הביאו וכו' גם זה לא יתכן שהרי התוס' ז"ל הקשו והא בעי סמיכה וכו' ותירצו דמיירי בעופות וכו' וא"כ אף ביום השביעי וכו' וכי תימא דעולות אלו היו עופות גם זה לא יתכן וכו' אלו תוכן דבריו.<br><b> וראיתי</b> להרב שער המלך ז"ל בהל' מעשה הקרבנות פ"ג הי"ג שעמד בדברי הרב מל"מ אלו והקשה עליו בזה שכתב דעולות אלו היו עופות דאיך אפשר דאיירי בעופות דהא קרא אזבחים קאי ועופות לאו בכלל זבחים הם אלא זבחים שולל עופות יעו"ש. ואחרי המחילה רבה אגב ריהטא לא דק דקרא הכי כתיב ויזבחו זבחים לה' ויעלו עולות וכו' הרי להדיא דזבחים לחוד דהיינו שלמים ועולות לחוד וא"כ יכול להיות דעולות דקאמר קרא היינו עופות.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי להרב מל"מ שם בריש הלכות חגיגה שהקשה לדברי מהר"י קורקוס ז"ל שישב על דברי רבינו שכתב דעולות ראיה באה מן העוף דעופות בכלל זבחים הם והקשה עליו ממ"ש בפרק פרת חטאת זבחים ולא עופות וכו' דמוכח להדיא דמלת זבחים שוללת מנחות ועופות יעו"ש וכן אני תמיה ממ"ש בפרק טבול יום דף צ"ט מנין לרבות וכו' ת"ל זבח מנין לרבות העופות וכו' מוכח דעופות לאו זבח נינהו.<br><b> ולענ"ד</b> נראה ברור דודאי מוהרי"ק אזיל ומודה דכל היכא דכתיב זבחים אין עופות ומנחות בכלל וכוונת דבריו שם הוא דבא ליישב למ"ש תחילה לישב דברי רבינו דלא גריס בש"ס או אינו אלא עופות וכו' דעדיין יש לגמגם בתירוץ זה דהא בברייתא נקט תחילה בזבחים אתה אומר בזבחים וכו' ומשמע מתבת זבחים שהיא שוללת עופות ג"כ וא"כ אף דלא תני בברייתא בפי' ולא עופות אינו בא מן העוף דהא זבחים קאמר לזה כתב דמשמע ליה לרבינו דמאחר דלא מעטינהו בברייתא להדייא כמו שמיעט מנחות הרי הוא נכלל בכלל זבחים דקאמר תחילה אבל אה"נ דבכל מקום שהוזכר זבחים סתם בין בקרא בין במשנה וברייתא שוללת עופות ומנחות. שוב ראיתי להרב שער המלך שם בהל' חגיגה שעמד בזה וכתב דדוקא בקרא דייקינן ולא במתני' יעו"ש והוצרך הרב לזה כדי ליישב מה שתמה עוד שם על התוס' ברם למרן אין אנו צריכין לזה אלא אף אם נאמר דאף במשנה וברייתא דייקינן אתי שפיר וכדכתיבנא ואחרי כותבי ראיתי להרב בני יעקב בהגהותיו על רבינו דקשיא ליה על מרן משאר מקומות בש"ס וע"פ מאי דכתיבנא מתיישב הכל שפיר ועיין בפרק האיש מקדש דף נ"ג ע"א ודוק.<br><b> וראיתי</b> עוד לו שם להרב שער המלך שכתב לישב קושית הרב מל"מ הלזו וז"ל ומדברי רש"י שם שכתב וכתיב אותם וכו' נראה שיש לישב דהתם שאני דאיכא מיעוטא עכ"ל ותמהני איך יצאו הדברים אלו מפיו דלדידיה תיקשי דהש"ס אמר זבחים ולא עופות זבחים ולא מנחות דמשמע דמתבת זבחים קא דריש ואיך כתב רש"י דהמיעוט הוא מאותם אלא הכונה פשוטה לרש"י דמפרש דנהי דתבת זבחים שוללת עופות ומנחות אבל מי אמר לנו דמה שלא הקריבו מנחות ועופות הוא משום איסורא דאין להקריב בבמה דילמא לא איתרמי להו ואה"נ דהיו יכולין להקריב וקרא דכתיב זבחים לאו למעוטי אתא אלא מעשה שהיה כך היה לזה כתב רש"י דכתיב אותם שהיא מיעוטא לומר דמה שיש מפורש בקרא הוא דהקריבו בדוקא דזה הוא מה שיכולין להקריב בבמה ותו לא והשתא שפיר דרשינן אנן ממאי דמפורש בקרא זבחים שהוא דוקא קרבנות בהמה ולא עופות ומנחות דכך שוללת תבת זבחים וזהו פשוט.<br><b> ואחר</b> סמוך מצאתי בפ' שתי מדות דף צ' ע"ב אמרו שם בברייתא מן הבקר וכו' מה ת"ל לפי שנאמר עולה שומע אני אפי' עולת העוף ת"ל מן הבקר דברי ר' יאשיה רבי יונתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר זבח ועוף אינו זבח וכו' יעו"ש ופשטן של דברים משמע לכאורה דפליגי בהכי אי עוף נקרא זבח או לא אבל הא ליתא דודאי לכו"ע אין עוף נקרא זבח ומה שהוצרך לר' יאשיה קרא (דבן) [דמן] הבקר אף דכתיב זבח משום דקרא כתיב עולה או זבח ונהי דבמילת זבח אין עוף בכלל מ"מ במילת עולה הו"א אף עולת עוף במשמע.<br><b> ומ"מ</b> מדברי ר' יונתן נלמוד דכל היכא דכתיב בקרא זבח אף עולה דכתיב בהדיה אין עוף נכלל בעולה סתם דכיון דכתיב בקרא גופיה זבח ועוף אינו זבח גם בעולה אינו נכלל ומעתה יפה כח המקשה הוא הרב שער המלך על דברי הרב מל"מ במאי דמוקים קרא דויזבחו וכו' ויעלו עולות דאיירי בעולת העוף דאי אפשר דכתיב בההוא קרא זבחים וכל היכא דכתיב בחד קרא זבחים ועולות גם העולות אינן עופות וכדעת ר' יונתן ותו ליכא לאקשויי על דבריו כמו שהקשתי לעיל דזבחים לחוד ועולות לחוד ואף דהרב ז"ל מסתם סתומי ולא נחית להקשות מכח האי דר' יונתן מ"מ אנן בדידן חזינן דדברי הרב מל"מ תמוהים בהאי דמוקים קרא בעולת העוף דהניחא לר' יאשיה אבל לר' יונתן ליכא לאוקמי בהכי כיון דכתיב באותו קרא זבחים בהדי עולות וכדכתיבנא ודוק.<br><b> ומכאן</b> אני תמיה על דברי מרן בכ"מ בפ"ג מהל' מעשה הקרבנות ה"ב גבי מ"ש רבינו דגוים אין מקבלין מהם אלא עולות והיא ברייתא בפ' אלו מנחות דף ע"ג פלוגתא דר' יוסי הגלילי ור' עקיבא ופסק כרע"ק דאין מקבלים אלא עולות והוסיף רבינו ואמר ואפי' עולת העוף מקבלין וכתב ע"ז מרן וז"ל ומשמע לרבינו דעולת העוף לא נפקא מכלל עולה סתם עכ"ל והוא תימה דבהדיא מוכח מהאי ברייתא בין לרבי יאשיה בין לר' יונתן דעולה סתם נכלל בה נמי עוף דלדעת רבי יאשיה אצטריך קרא (דבן) [דמן] הבקר למעוטי עולת העוף ולדעת רבי יונתן משום דכתיב בההוא קרא זבח הא לאו הכי לכו"ע עולת העוף לא נפקא מכלל עולה סתם ושם בההוא קרא דמרבינן לגוים שמקבלין מהם עולות לא כתיב זבח ולא שום מיעוט אחר דלישתמע מיניה מיעוט לעולת העוף וכן הוא להדייא בירושלמי דשקלים פ"ד אשר יקריב לה' לעולה יכול אפי' עופות ת"ל בבקר ולא בעופות ע"כ וא"כ נמצא דמ"ש רבינו דעוף נכלל בעולה סתם הוא ברור ומוסכם מהש"ס דילן ומהירושלמי וכדכתיבנא וא"כ קשה איך כתב מרן ומשמע לרבינו דהיינו מצד הסברא הרי הכי הוא מוסכם מהש"ס וכדכתיבנא.<br><b> ואף</b> דמאותה ברייתא גופא בפלוגתא דר' יוסי הגלילי ור' עקיבא נראה להדייא דבעולה סתם אינו נכלל עולת העוף דהכי אמרו שם דר"י הגלילי דמרבה הכל הוא משום דכתיב נדריהם וכו' נדבותם וכו' ומנין לרבות העופות והיין וכו' ת"ל לכל וכו' א"כ מה ת"ל עולה וכו' ע"כ דנראה להדיא מדאצטריך קרא אחרינא לרבות הכל ותני בברייתא בכללם העופות דס"ל דבעולה סתם אינו נכלל עופות ובזה לא מצינו דפליגי רבי יוסי הגלילי ורע"ק וא"כ כיון דלר"ע ליכא קרא לרבויי וס"ל דאין מקבלין אלא עולות ודאי שאין עולות העוף בכלל והשתא קשה דפליגי הברייתות בהכי והוא פלאי הא ודאי לא קשיא דמאי דתני העופות בהדי הנך ודאי דאשגרת לישן הוא דהכי דרך התנא בכל דוכתא למעוטי או לרבות כל הנך דכי הדדי נינהו יעו"ש בפ' טבול יום דף צ"ט ע"ב מנין לרבות העופות והיין וכו' וכן איתא בספרי ופנית בבקר וכו' מלמד שכל הזבחים טעונות לינה מנין לרבות העופות וכו' ת"ל ופנית כל פינות שאתה פונה וכו' הביאהו התוס' יומא דף ג' ע"א וסוכה דף מ"ז ופסחים וזבחים יעו"ש ועיין לרבינו בהל' איסורי מזבח פ"ו ה"ד והכא לאו בדוקא נקטי לומר דמרבוייא נפקא דודאי נכלל בעולה סתם אלא דכיון דלקושטא דמילתא הדין דין אמת דמקבלין עופות לא דייק ונקטי בהדי אינך אבל אה"נ דלא צריך קרא לעופות דמעולה נפקא וכדכתיבנא.<br><b> ומעתה</b> מה מאד תימה על מרן ז"ל דאיך כתב סתם דמשמע ליה לרבינו דעולת העוף לא נפקא מכלל עולה סתם דמאחר דמאותה ברייתא עצמה מדברי ר' יוסי הגלילי מוכח דעוף אינו נכלל בעולה סתם וכדכתיבנא א"כ הו"ל למרן להרגיש מזה ולומר כדכתיבנא ודו"ק.<br><b> עוד</b> כתב הרב מל"מ וז"ל מ"מ אכתי שלמים לא משכחת לה וכו' וכי תימא דשלמים אלו היו ממעשר בהמה וכו' גם זה לא יתכן וכו' ואולי נאמר דשלמים הללו היו שלמי שמחה דלכו"ע באים מן המעשר אלו תוכן דבריו. נמצא לדבריו אלו דהביאו כל ישראל שלמי שמחה ממעשר בהמה ביום השביעי לאחר שהזו וטבלו ואכלו אותם לערב.<br><b> ודבריו</b> תמוהים טובא דמה שייך שלמי שמחה בימי החול הרי כל מאי דחייב רחמנא להקריב שלמים משום שמחה היינו כדי שיאכל בשר וישמח באכילתה שאין שמחה אלא בבשר וראיה שאם יש לאדם בשר של נדרים ונדבות ומעשר בהמה וכן כהנים בבכור וחטאת וחזה ושוק יוצא משום שמחה וכמ"ש רבינו בהל' חגיגה פ"ב ה"י יעו"ש והיינו משום דרצונו יתברך שיאכל האדם בשר ביו"ט כדי שישמח ואם כן כיון שלא אכל ולא שמח ביו"ט מה בצע מה שאוכל ושמח אחר יום טוב ולשמחה מה זאת עושה ולא שייך בהם תשלומין כל שבעה כמו ראיה וחגיגה דאית בעצרת תשלומין כל ז' דבשלמא ראיה וחגיגה שהוא חובה לה' משום יו"ט אמר רחמנא דאית ליה תשלומין כל ז' אבל שמחה שכל תכליתה הוא לאכילת בשרה כדי לשמוח בהם ביו"ט מה הועיל תשלומיו וכדכתיבנא.<br><b> הן</b> אמת דראיתי להתוס' בפ"ק דחגיגה דף ו' ע"ב ד"ה יש שכתבו דבתוספתא גרסינן שהשמחה יש לה תשלומין כל ז' ולא כראיה וחגיגה ושמעתתא שלנו דלא גריס ליה ס"ל דגם באינך יש להם תשלומין וכו' יעו"ש דנראה מבואר מדבריהם דלגבי שמחה ודאי אליבא דכו"ע אית בה תשלומין כל שבעה. ונראה דעד כאן לא כתבו כן התוס' אלא בפסח ובחג דכל הימים של התשלומין הם מועד ושייכי בשמחה משא"כ בעצרת דימי חול נינהו וכדכתיבנא.<br><b> האמנם</b> דברי התוס' הללו הם תמוהים בעיני טובא מצד אחר וכמו כן אני תמיה על הרב לח"מ בפ"א מהל' חגיגה ה"ד שכתב על דברי רבינו וז"ל ובכלהו יש תשלומין ואע"ג דלא הזכיר רבינו אלא ראיה וחגיגה הוא הדין לשמחה דיש לה תשלומין וכ"ש הוא ומתבאר מדברי רבינו למטה שכתב דשלמי שמחה דוחה יו"ט וכו' דאם אינו חוגג היום חוגג למחר עכ"ל יעו"ש דהיכי משכחת לה בשמחה תשלומין הרי בשמחה חייב בכל שבעת הימים וכן בחג כל שמנה וכדתנן בריש פ' לולב וערבה ההלל והשמחה שמנה והאי שמחה היינו שלמי שמחה לאכילת בשר וכמ"ש רש"י והתוס' שם יעו"ש ועיין לרבינו פ"ו מהל' יו"ט הל' ט"ז יעו"ש וא"כ כיון דבכל יום ויום חייב בשמחה היכי משלם ליום שעבר הרי כל הבשר שהוא אוכל לשמחת היום הוא שאוכל.<br><b> ומה </b> שהכריח הלח"מ ממה שאינו דוחה שבת דאית להו תשלומין ליתא חדא דכיון דההקרבה הוא משום אכילת בשר משום שמחת האדם דאין שמחה אלא בבשר וכדכתיבנא א"כ אי אפשר בשבת דאינו יכול לבשל הבשר בשבת ואף דבירושלמי בפ"ק דחגיגה אמרו גבי הך מתני' דההלל והשמחה דלא משכחת לה משמנה אלא בשעירי הרגלים ובכהנים דהיינו שהכהנים אוכלים בשר חי דשעירי הרגלים יעו"ש דנמצא דשפיר יוצא ידי שמחה בבשר החי וא"כ ידחה שבת ויאכל חי הרי תלמודא דידן לא ס"ל הכי כמבואר בפ' אלו דברים פסחים דף ע"א דבבשר החי שמחה ליכא יעו"ש ועוד דאעיקרא כיון דקרבן השמחה דחייבה תורה הוא לצורך אכילת האדם לא מצינו שהותרה שבת לצורך אוכל נפש וא"כ אינו יכול לשחוט ולעשות שום מלאכה לצורך אכילה ומה גם למ"ד שאין צריך זביחה בשעת שמחה והכי הלכתא וכמ"ש רבינו שם בפ"ב מהל' חגיגה שיכול לשחוט מערב שבת דודאי לא דחי שבת ומה שגבי חגיגה הוצרך רבינו לומר דמה שאינו דוחה הוא משום דאית ליה תשלומין דמשמע דאי לא הו"ל תשלומין הוה דוחה אף שהוא שלמים והוא לאכילת האדם לא דמי כלל לשלמי שמחה דבחגיגה היינו משום דחובה על האדם להקריב חגיגה ברגל כמו שחייב רחמנא עולת ראיה ולא לצורך האדם הוא אלא לצורך חלבו ודמו אלא דכיון שהוא שלמים ממילא הבעלים אוכלים דזאת תורת זבח השלמים דהבעלים אוכלים את בשרו והכהנים החזה והשוק ואי לא היה לו תשלומין היה נקרב בשבת כמו כבשי עצרת שהם שלמים וקרבין בשבת וצורך גבוה שהוא חלבו ודמו היה נעשה בשבת וצורך הדיוט שהוא הבשר שאוכלים הבעלים היה נעשה לערב למוצאי שבת וכל זה הוא פשוט וא"כ קשה על הלח"מ שכתב דאף דלא הזכיר רבינו שמחה כ"ש הוא ומתבאר ממ"ש שלמי שמחה אינו דוחה וכו' דרצה להשוות שמחה לחגיגה וליתא וכדכתיבנא ועיין במ"ש עוד הלח"מ שם בפ"ב ה"ד.<br><b> ואין </b> לומר דהתוס' איירי בעצרת לבד דאית ליה תשלומין כל ז' שימי התשלומין הם חול דליכא בהו מצד עצמם שמחה ושייך בהו תשלומין דהא ודאי סתמא קתני בתוספתא יש בשמחה וכו' ובכל הרגלים מיירי ובשלמא אי הוה שייך בשני רגלים אף דלא שייך באחד שפיר קתני סתמא אבל אי לא שייך אלא באחד הוא דוחק ועוד דכבר כתיבנא לעיל דלא שייך תשלומין לגבי שמחה דאינו חובת קרבן אלא חובת אכילת בשר לשמחה וכדכתיבנא לעיל ואם כן מה הועיל לו אכילת בשר בחול בשביל יו"ט.<br><b> ולע"ד</b> נראה ליישב התוספתא כי היכי דלא תיהוי משבשתא דהכי גרסינן שהשמחה יש בה כל שבעה ולא בשתיהן ולא גרסינן בה תבת תשלומין והכי פירושו שהשמחה יש בה כל שבעה שכל ימי המועד חייב אדם בשמחה וכמ"ש במתני' ההלל והשמחה שמנה וכדכתיבנא לעיל משא"כ בשתיהן דאין חיובן אלא יום אחד אלא דאית להו תשלומין כל ז' אם לא חגג בראשון ובאיזה מהשבעה ימים שחוגג דיי וכמ"ש רבינו שם בהל' חגיגה כן נ"ל אמת ודוק.<br><b> תו</b> תמיה לי טובא על הרב מל"מ במאי דמוקים לה בשלמי שמחה דכיון דמה שאוכל הבשר הוא לערב דהיינו בליל שמיני אחר הערב שמש א"כ איך יוצא משום שמחה דלו יהי דיהבינן ליה כל דיליה דאית ליה תשלומין מ"מ לא אמרו אלא כל שבעה דיליף לה מפסח וכמ"ש בפ' אין דורשין דף י"ז ע"א וכן פסק רבינו שם בהל' חגיגה ולא אמרו וגם לשמנה בחג יעו"ש וא"כ מה בצע מה שמקריב השלמי שמחה ביום הז' הרי האכילה שהוא העיקר לתשלומין וכדכתיבנא לעיל דהשמחה הוא אכילת הבשר שכן יוצא ידי חובתו בנדרים ונדבות וכיוצא וכן מבואר בסוכה דף מ"ח גבי מ"ש לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה דהיינו שישחט ביום ז' לאכול ליל ח' יעו"ש הוא לערב שמיני שכבר עבר זמן התשלומין ואז אינו יוצא משום שמחה וכדכתיבנא וצ"ע.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי לרש"י ז"ל בפ"ק דחגיגה דף ח' סוף ע"א ד"ה ושמחת כל השמחות במשמע דלא בעי מיניה אלא שמחה ואמר מר אין שמחה אלא בבשר והאי בשר הוא עכ"ל ודבריו אינם מובנים דכיון דמרבינן נדרים וכל הני דבשר נינהו משום דאמר מר אין שמחה אלא בבשר א"כ תו ליכא לספק במנחות ועופות דהא הא דיליף מר הוא בפ' ערבי פסחים מדכתיב גבי הר עיבל וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וא"כ הבשר דהתם הוא בשר בהמה דשלמים נינהו ולא עופות וכ"ש מנחות וא"כ מאי האי דקאמר תו בברייתא יכול אף בעופות ומנחות וכו'. ונראה לישב דודאי הא דתני מנחות בהדי עופות הוא משום דאורחיה דתנא למתני מנחות בהדיה עופות דבכל מקום מיעוט אימעיטו תרוייהו כמבואר שם בחגיגה דף ז' ע"א ובזבחים דף קי"ט ע"ב ודף ח' ע"ב והכא לאו בדוקא אתמר דודאי אין לספק במנחות ונקט תרוייהו כי אורחיה והס"ד דהברייתא דאמר יכול בעופות הוא עפ"י דברי התוס' שם בד"ה ושמחת דכתבו דמיתורא דושמחת דכתיב בחג הסוכות קא דריש דהא כתב גבי עצרת ומינה ילפינן לפסח וחג יעו"ש והשתא הכי מתפרשים דברי רש"י דודאי אי לאו קרא דושמחת בחגך דחג הסוכות הוה צריך שיקריב קרבן שלמים דוקא מן החולין ואינו יוצא בנדרים ונדבות וכיוצא משום דילפינן מהר עיבל דכתיב ביה וזבחת שלמים ואכלת ושמחת דאין שמחה אלא בזביחת שלמים והשתא דכתיב ושמחת יתירא בסתמא ולא כתיב שלמים דרשינן לרבות כל מיני שמחות דהיינו בשר ואפי' שלא יהיה שלמים באים מן החולין אלא כל שהוא בשר קרבן דומיא דשלמים כגון בכור ומעשר בהמה וחזה ושוק לכהנים וכיוצא וזהו שכתב רש"י בתחילת דבריו כל השמחות במשמע וכו' וכתב עוד ואמר מר אין שמחה אלא בבשר וכו' כלומר דבפרק ערבי פסחים לא אמרו אין שמחה אלא בשלמים דומיא דהר עיבל ממש שהוא בזביחת שלמים אלא אמרו בבשר דגמרינן מיניה שצריך בשר קרבן כמו התם שהיה שלמים לאפוקי בשר חולין ממקולין והיינו משום האי ושמחת יתירה וכדכתיבנא וז"ש בסוף דבריו והאי בשר הוא כלומר הואיל וכן דגמרינן מהתם בשר קרבן מכח האי ושמחת יתירא א"כ האי בשר הוא דהיינו בשר נדרים ומעשר בהמה וכיוצא והשתא שפיר קאמר בברייתא יכול אף בעופות וכו' כלומר דכיון דאמרינן דלאו דוקא שלמים אלא כל בשר חזי לשמחה והיינו בשר דקרבן א"כ בעופות נמי דבשר נינהו דהיינו בשר חטאת העוף לכהנים דבשר קרבן איהו דכל מיני שמחות מרבינן ולזה אמר דדומייא דחגיגה בעינן שהוא של בהמה דוקא ורב אשי אמר דמושמחת נפקא דעוף אינו משמח.<br><b> ולפ"ז</b> נמצא דשפיר אצטריכו שתי הדרשות הך דחגיגה דדרשינן מושמחת לרבות כל מיני שמחות וממעטינן עופות ומנחות וההיא דפ' ערבי פסחים דדרשינן אין שמחה אלא בבשר מקרא דוזבחת שלמים דאי הוה הך קרא דושמחת בחגיך לחודיה הוה ילפינן כל מיני שמחות ואפילו עופות ומנחות ואפי' בשר חולין ממקולין דמהיכא תיתי למעוטי דכל דליכא קרא דהר עיבל דמשתמע מיניה דצריך בשר שלמים ודאי הוה אמרינן דכל מידי דמיכלא הוא שמחה וכן יין דמשמח ואי הוה קרא דהר עיבל לחודיה ולא הוה כתיב ושמחת יתירא אז הו"א דצריך שלמים דוקא שיזבח שלמים מן החולין לשם שלמי שמחה דומיא דחגיגה להכי אצטריך ב' קראי לומר דצריך בשר בהמה מקרבן ואינו צריך מן החולין אלא בא מן המעשר וכיוצא אבל לא בחטאת העוף ומנחות וכדכתיבנא.<br><b> ומעתה</b> נחה שקטה קושית התוס' בפ' ערבי פסחים דף ק"ט ע"א ד"ה וזבחת ושם בפ"ק דחגיגה בד"ה מי שכל מה שהקשו שם משם ה"ר אלחנן לא קשה עפי"ז שכתבנו יעו"ש. ודע שקושיא שניה שהקשו התוס' משם ה"ר אלחנן מבואר בירושלמי פלוגתא דאמוראי דחד אמר אפי' בשר מקולין לשמחה וכקושית ה"ר אלחנן וחד אמר ילפינן מהר עיבל מה התם שלמים וכו' וכתירוץ הר' אלחנן יעו"ש ומן התימה על התוס' שהביאו שם הירושלמי דדריש מזבח דהר עיבל למעוטי עופות ולא הביאו הירושלמי הלזה דכתיבנא ועיין להתוס' יו"ט שם בפ"ק דחגיגה משנה ד' דקשיא ליה קושית הר' אלחנן ובסוף דבריו כתב שוב ראיתי להירושלמי אבל לא בעופות דכתיב זבח יעו"ש והוא תימה דכל דבריו הם דברי התוס' דחגיגה שזכרנו בשם הר' אלחנן ודוק.<br><b> ואחרי</b> כתבי כל זה ראיתי לרש"י בפ"ב דביצה דף י"ט ע"ב ד"ה ויוצא בה וז"ל ואע"ג שמחוייב בתודה זו דתניא במס' חגיגה ושמחת בחגיך לרבות וכו' מדלא כתיב וזבחת שלמים וכו' ומיהו פשיטא לן וכו' שאין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים וכו' והאי קרא וכו' דשמחת יו"ט אם יש לך בכורות וכו' אין צריך להביא שלמים עכ"ל נראה מבואר מדבריו דס"ל דמקרא גופיה דושמחת יליף כל מיני שמחות מדלא כתיב בפירוש וזבחת שלמים ולא מיתורא דקרא היפך דעת התוס' שכתבנו לעיל שכתבו דמיתורא דושמחת קדריש והשתא אזדא לה מ"ש לעיל לישב דברי רש"י שבחגיגה ע"פ דברי התוס' אלו.<br><b> ומ"מ</b> שפיר נוכל לישב דבריו על הדרך שכתבתי לעיל והוא דמדלא כתיב וזבחת שלמים ילפינן כל מיני שמחות וכמ"ש בביצה וילפינן נמי מהר עיבל דכמו דהתם הוא בשר קרבן ה"נ גבי שמחת יו"ט וזהו שכתב רש"י ואמר מר וכו' והאי בשר הוא דהיינו מ"ש בברייתא אפי' נדרים ונדבות וכיוצא שאינו צריך מן החולין וע"ז קאמר בברייתא יכול אף בעופות נמי דהיינו חטאת העוף דבשר קרבן הוא ת"ל ושמחת בחגיך מקיש שמחה לחגיגה וכו' לאפוקי עופות.<br><b> וראיתי</b> לרש"י בריש פרק לולב וערבה שכתב וז"ל והשמחה לאכול בשר שלמים דקי"ל בפסחים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים וכו' ואע"ג דהאי קרא לאו ברגלים כתיב מיהו ברגלים שמחה כתיב וכו' עכ"ל ודבריו תמוהים דהוא היפך הש"ס דחגיגה שאמרו לרבות כל מיני שמחות שאינו צריך בשר שלמים בדוקא וכמ"ש איהו גופיה בב' המקומות שזכרנו ויש לישב ועיין עוד לרש"י בפ"ק דחגיגה ריש דף ג' ובר"ה דף ו' ע"ב ודו"ק.<br><b> עוד</b> קשיא לי טובא על הרב מל"מ בהנחתו זאת שהניח דמ"ש בירושלמי דהיו ישראל אוננים היינו שנטמאו ולא היו יכולים להקריב משום דנשיא שמת הכל מטמאין לו דלענ"ד אי אפשר לומר דמה שלא הקריבו בעצרת הוא משום טומאה דהא ניחזי אנן לפי דברי הירושלמי דדוד מת בעצרת מי נתעסק בקבורתו ושאר צרכי המת דהא קי"ל מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין כמ"ש במס' ביצה דף ו' ואיפליגו בה רבוותא הובאו דבריהם בטור וב"י או"ח סי' תקכ"ו אי דוקא בקבורתו הוא דיתעסקו בו עממין אבל טלטולו והוצאתו מותר ע"י ישראל או אף טלטולו והוצאתו נמי אסור ע"י ישראל וטעם המתירין הוא משום דקי"ל כבית הלל דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך יעו"ש והשתא למאן דס"ל דהכל עושין ע"י עממין ואסור אף בטלטול א"כ קשה איך נטמאו כל ישראל ולא היו יכולין להקריב קרבן ביום ההוא הרי כל טעם הטומאה שהתירו לגבי נשיא היינו דעשאוהו לכל ישראל כמת מצוה מפני שהכל חייבין בכבודו כמ"ש רבינו והכבוד הוא שמתעסקין בו כל ישראל ואף שיש לו מתעסקין הרבה מ"מ כל אדם יתעסק בו כאילו אין אחרים מתעסקין זולתו ומבואר הוא כן בדברי מרן כאן שכתב דמבואר בירושלמי שעשו אותו כמת מצוה היינו לפי שאין כבוד הנשיא ביורשים וקרובים אלא בכל אדם שיתעסקו בו כקרוביו ויטמאו לו יעו"ש וכן מבואר בדברי רש"י בפסחים דף ע' וז"ל דמית נשיא ומצוה לכל ישראל להתעסק בו עכ"ל יעו"ש נמצא דכל תכלית הטומאה הוא בשביל העסק ואף אם לא יגיע לו עסק שהרי יש לו הרבה מתעסקים מ"מ ראוי הוא לעסוק אם יכול ודוחק עצמו ונכנס לעסוק במה שיכול ומטמא וא"כ ביו"ט דליכא עסק כלל ע"י ישראל מה בצע לטומאה שיטמאו בו כל ישראל ויפסדו כל קרבנות החג ואין להם תשלומין אפי' ביום השביעי וכדכתיבנא לעיל.<br><b> וגדולה</b> מזו כתבו התוס' בפ"ק דפסחים דאף בטומאת קרובים שהתירה תורה לכהן לא שרי רק לצורך קבורה יעו"ש ולפי דבריהם אלו דן הרב תרומת הדשן הביא דבריו מרן בב"י ביו"ד סי' שע"ג דכהן שמת לו מת בשבת אסור לו לשהות עם המת באהל כיון דאין קוברין אותו בשבת ואף לדעת הרב תה"ד שהתיר לדעת הרא"ש יעו"ש היינו מטעם דצריך לשומרו יעו"ש ואף שמדברי הרא"ש והטור שם נראה שמטמא הכהן אף שלא לצורך מ"מ כאן מודו דמאחר (דטומאה) [דהטומאה] היא דרבנן דעשאוהו לנשיא כמת מצוה כל דאיכא הפסד קרבנות שהם מצות עשה מן התורה ואין להן תשלומין וכדכתיבנא אין להם להטמאות עצמם שלא לצורך שאף בטלטול אסור וכדכתיבנא.<br><b> ועוד</b> אני אומר דאפילו למ"ד דהוצאת המת וטלטולו הוא ע"י ישראל לא אתי שפיר לפי דטעם ההתר הוא משום דקי"ל כבית הלל דהתיר הוצאה שלא לצורך מתוך שהותרה לצורך אבל לבית שמאי אסור דלית להו מתוך וא"כ הכא הירושלמי בעי לאוקומי קרא אף כב"ש יעו"ש וכ"כ הרב מל"מ לפי דרכו למאי דבעי לאוקומי דהשלמים שהקריבו למחר היו ממעשר בהמה דלא יתכן משום דלבית שמאי שלמי חגיגה מן המעשר יעו"ש ואין לומר דכיון שקברוהו בו ביום זו היא כבודו שילווהו כל ישראל ויטמאו לו דמאחר שאסור בטלטול לאיזה צורך יטמאו הרי שפיר מצו למיעבד ליה לויה בלא טומאה שאין צריך שיאהילו עם המת לצורך לויה ואף שלא יבצר שאיזה מישראל יאהילו בעת הוצאת המת מן הבית וכן בכניסת בית הקברות דלא יניחוהו שם עם הגוים לבדם מ"מ כל ישראל אין צריך כיון שאין צורך ואפשר בלא"ה וכדכתיבנא ונמצא השתא לפי מאי דכתיבנא דאם היה האופן שקברוהו בו ביום ע"י עממין לא היו צריכין ליטמא וא"כ ודאי דלא נטמאו וא"כ איך קאמר בירושלמי דמה שהקריבו למחרת היום ההוא הוא משום טומאה.<br><b> ואם</b> נאמר דהניחוהו עד הערב למוצאי עצרת שהוא חול כדי להתעסק בו ישראל והכי הסברא נותנת דמלך ישראל חכם וחסיד אשר כמוהו לא היה יתעסקו בו עממין ודאי שהוא בזיון גדול וכמו שכתב כן הרב בצלאל ז"ל בשיטה מקובצת לביצה שם בדף ו' גבי מ"ש דאסור להלין המת ביו"ט כל שאפשר לקוברו היום ע"י עממין דאם הוא אדם כשר ונכבד שיש לו בזיון לקוברו ע"י גוים מותר להשהותו דהו"ל כמלינו לכבודו יעו"ש וא"כ כ"ש דוד מלך ישראל דמי לנו גדול וחסיד כמוהו אחד מרגלי הכסא דודאי הסברא הוא דהמתינו עד לערב וא"כ קשה למה לא הקריבו בעצרת קרבנותיהם מאחר שאותו יום עשאוהו כשבת שלא קברו אותו ולצורך שמירת המת היה דיי בקצת אנשים ומעתה מוכרח שמ"ש בירושלמי והיו כל ישראל אוננים הוא דוקא אנינות ולא טומאה ודו"ק.<br><b> עוד</b> כתב הרב מל"מ ז"ל וז"ל ועוד מצד אחר לא יתכן שהרי בקרבן ראיה לכו"ע הטמא פטור משום דכתיב בעלותך לראות וכמ"ש רבינו בפ"ב מהל' חגיגה וכו'. ודבריו תמוהים דהא מת בעצרת אמרו והיינו ביום וכמו שכן נראה ג"כ מדברי הרב מל"מ גופיה שכתב בסמוך וז"ל ושמא י"ל דלעולם ישראל לא נטמאו וכו' משום המצוה דחל חייובא עלייהו דהיינו ראיה וכו' יעו"ש והשתא כיון דחל חייובא עלייהו אף שנטמאו לא נפטרו וחייובא רמייא עלייהו לשלומי היכא דיטהרו וכמ"ש רבינו שם בהל' חגיגה בפ"ב ה"ה יעו"ש וא"כ ביום השביעי אחר שיזו ויטבלו יכולין לשלוח קרבנותיהם לתשלומין של ראיה וחגיגה דנתחייבו וכדכתיבנא.<br><b> ואף</b> אם נדחוק בירושלמי דמת בעצרת היינו בליל עצרת ונטמאו דתו ליכא תשלומין קשה דמי הכניסנו בדוחק זה כדי להקשות ולומר דלא יתכן וכו' ומה גם שדבריו שבסמוך מוכיחין כן ועיין שם להרב שער המלך בדברי הרב מל"מ אלו שבסמוך ודוק.<br><b> עוד</b> כתב הרב מל"מ וז"ל ומה שלא הקריבו באותו יום הוא מדין אונן וכו' ועוד נ"ל וכו' אלא דעדיין לא נתקררה דעתי דהא יו"ט וכו' והנראה אצלי דאף שאין אנינות במועד מ"מ אסור לאכול בקדשים משום טירדא וכו' וכן למדנו וכו' אלו תוכן דבריו והנה בזה שכתב והנראה אצלי דאף שאין אנינות וכו' אסור וכו' משום טירדא כונתו פשוטה דאף דכבר כתב לעיל דגבי נשיא ליכא אנינות במועד דהיינו משום דאי אנינות של תורה אף דאיכא ביו"ט מ"מ בנשיא לא גזרו ואי אנינות של דבריהם ביו"ט ליכא ועל זה כתב דאפ"ה איכא משום טירדא דהיינו דאמרו בגמ' דאף במקום דליכא אנינות כגון ההיא דמגורשת אפ"ה איכא משום טירדא ה"נ אף דבנשיא לא גזרו אנינות של תורה ונמצא דהוי כההיא דמגורשת מ"מ איכא טירדא ואסור לאכול בקדשים.<br><b> ומעתה</b> לא באתי לכונת הרב שער המלך שם שהקשה על דברי המל"מ אלו מדברי התוס' ישנים שפי' דאטרודי מטריד היינו מחמת צער המיתה ויבא לאכול ביום הכיפורים והואיל וכן כי פריך ומי גזר ר' יהודה שמא יאכל לאו היינו משום אנינות דכיון שמת ביוה"כ אין כאן אנינות אלא הכי פריך וכו' וכתב בסוף דבריו וז"ל וכן צ"ל על כרחין אף לדעת הרב מל"מ שהרי כתב דאע"ג דאין אנינות במועד מ"מ אסור וכו' משום טירדא וא"כ תי' לפום ס"ד דמקשה דפריך וכהאי גוונא מי חל עליה אנינות וכו' ולא אסיק אדעתיה טעמא דאטרודי אמאי לא פריך מטעמא דאין אנינות ביוה"כ וכו' אלו תוכן דבריו יעו"ש ולא ידענא מאי קאמר דהא המל"מ אזיל ומודה דאיכא אנינות של תורה ביו"ט ולהכי פריך הש"ס תחילה מיוה"כ והשתא כי פריך תו בש"ס וכהאי גוונא מי חל עליה אנינות היינו משום דמגורשת וליכא בה תורת אנינות ואיך הוה אפשר להקשות מטעמא דליכא אנינות מאחר דס"ל דאיכא אנינות ביו"ט ולפ"ז דכתיבנא לא ידעתי מה שהאריך בתחילת דבריו להקשות על המל"מ לפי' התוס' ישנים באומרו דכונת הש"ס תחילה שהקשו ומי גזר ר' יהודה לאו היינו משום אנינות משום דכיון דמת ביוה"כ אין כאן אנינות וכו' יעו"ש ואם נאמר דרצונו להקשות בזה למ"ש המל"מ דמש"ס זה למדנו דאיכא אנינות של תורה ביו"ט ולזה פירש פי' זה לומר דליכא אנינות ביו"ט לא ידעתי מי הכריחו לפרש פי' זה דחוק כדי לומר דאין אנינות ביו"ט מאחר דהאמת כן הוא דאיכא אנינות ביו"ט וכמו שכתב איהו גופיה בסוף דבריו והכריח כן מסוגיית פסחים ואי קשיא על המל"מ הא קשיא דכל זה שלמד דאף במקום דליכא אנינות הא מיהא איכא איסורא משום טירדא אינו אלא לפי פי' רש"י אבל לפי פי' התוס' ישנים דטירדא היינו לומר שיבא לאכול ביוה"כ א"כ ליכא האי דינא כלל וא"כ כאן בדוד שמת בעצרת דליכא אנינות כלל משום דאנינות של תורה לא גזרו מפני מה לא הקריבו.<br><b> ובמה</b> שהכריח הרב דאיכא אנינות של תורה במועד מהא דפסחים איכא למשדי ביה נרגא דאין הכרח משם משום דהש"ס הוא מוכרח לומר דטעמא דמתני' הוא משום דאנינות לילה דדבריהם דאי אמרת דטעמא דמתני' הוא משום דאין אנינות במועד א"כ אמאי תני במתני' אבל לא בקדשים מאי שנא קרבן פסח משאר קדשים וכמ"ש הרב גופיה שם הרי כל שהוא יו"ט יכול לאכול דאין אנינות במועד והכי הו"ל למימר במתני' אבל לא בחול ור"ל דדוקא בפסח יכול לערב מפני שהוא יו"ט משא"כ בחול אלא ודאי מדקאמר הכי משמע דהחילוק הוא מפסח לשאר קדשים ולהכי אמרו דאנינות לילה מדבריהם ובפסח לא העמידו דבריהם במקום כרת ועוד מוכרח כן מדנקט דין זה דוקא בפסח דאוכל את פסחו לערב דאי כונת התנא דנקט פסח משום שהוא יו"ט מאי שנא פסח דנקט לימא האונן טובל ואוכל בקדשים ביו"ט שהוא בין ביום בין בלילה וליתני ליה דין זה במקום (אשייך) [השייך] לו לא בפסחים שהוא דוקא בלילה אלא ודאי מדנקט פסח היינו משום דאכילתו הוא בלילה ואשמועינן דכיון דאנינות לילה מדבריהם בפסח שהוא בכרת לא גזרו משא"כ בשאר קדשים וכדכתיבנא ואה"נ דגם אנינות יום שהוא דאורייתא ליכא ביו"ט ואי היה אכילת פסח ביום כיון שהוא בכרת היה אוכל האונן דלא גזור מדבריהם משא"כ בשאר קדשים דכמו שהם גזרו באנינות לילה אף ביו"ט דלא יאכל בקדשים ה"נ באנינות יום דאורייתא אף דמדאורייתא ביו"ט ליכא אנינות הם אמרו דאסור לאכול.<br><b> האמנם</b> איכא ראיה ברורה לזה ממ"ש בפרק טבול יום דף צ"ט ע"ב מאן תנא דתנא להא דפסחים דאנינות לילה דרבנן ר' שמעון היא דתנייא אנינות לילה מדברי תורה דברי ר' יהודה ר"ש אומר אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים תדע שהרי אמרו אונן טובל ואוכל פסחו לערב אבל לא בקדשים ע"כ נראה להדיא דס"ל לר"ש דמשום דאנינות לילה הוא מדבריהם הוא דהתירו לאונן לאכול פסחו לערב אבל אי היה דאורייתא וכר"י לא היה אוכל ואף שהוא יו"ט ואף ר"י דס"ל שהוא דאורייתא אינו מותר לאונן לאכול מדאמרו דההיא מתני' הוא דוקא ר"ש וזה ברור.<br><b> ודע</b> דבהך סוגייא דפ' טבול יום אמרינן והתניא ר' שמעון אומר שלמים כשהוא שלם וכו' מנין לרבות את התודה מרבה אני את התודה שכן נאכלת בשמחה וכו' מנין לרבות בכור ומעשר וכו' ופרש"י נאכלת בשמחה יוצא בה ידי חובת שמחה דכתיב בה שמחה וכו' ע"כ וקשיא לי בגווה דאמאי הוצרך למילף תו לרבות בכור ומעשר שכן אינן באים על חטא הרי מהילפותא דיליף תחילה לתודה שכן נאכלת בשמחה דהיינו שיוצא ידי חובת שמחה ילפינן נמי לבכור ומעשר דהרי מבכור ומעשר יוצא ידי חובת שמחה וכמ"ש במשנה ובברייתא בחגיגה ישראל יוצאין ידי חובתם בנדרים וכו' ובמעשר בהמה והכהנים בבכור וכו' וכמ"ש לעיל וי"ל ודו"ק.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כהן קטן הרי הגדולים מוזהרים וכו'. </b> נ"ב כתב הרוקח אשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באהל המת דספק ספיקא הוא ספק נקבה ואם תמצי לומר זכר שמא נפל הוא אלו דבריו ומדבריו אלו למד מה"ר עזריה יהושע ז"ל ליזהר למעוברת אשת כהן ליכנס לאהל המת דאף דהוא היתר אינו אלא מספק ספיקא ומ"מ שייך טומאה ומרן בכנסת הגדולה יו"ד סי' שע"א הגהות הטור סק"א נפלאו לו דבריו אלה דמאחר שהרוקח מתיר מטעם ספק ספיקא היאך הוא מביא ראיה ממנו לאסור יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> הפלאה זו איני יודע דהכוונה ברורה למהרע"י דאין ללגלג על הנשים שנזהרות בזה וכמ"ש הוא ז"ל על נשי טיריא שנזהרות שהוא מנהג בורות דמדברי הרוקח דתלי טעמא דהתירא מטעם ספק ספיקא ש"מ דשייך טומאה אם הוא זכר אף בעודו בבטן וא"כ יש ליזהר אף שהוא היתר דאפשר שהוא זכר ולא נפל.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עיין </b> מ"ש מרן על שם הרמב"ן וכן הביאו הטור יו"ד סי' ת"ב ועיין מ"ש עליו הרב כנסת הגדולה שם הגהת הטור סק"ה ומ"ש עליו הרב החסיד בספר דבר משה חלק יו"ד סי' ע"ה דחיסור לשון יש מכח הכת"י שמצא ממהר"א בן שאנג'י ז"ל והטיב אשר דיבר הרב המובהק מהר"ח מודעי נר"ו דמ"ש הכנה"ג שם בהגהות ב"י סק"ו וז"ל אך אם פגע בו הרגל מסתפר יעו"ש ואין דבריו מובנים תנא היכא קאי, ודאי הן דבריו אלו נשמטו ממקומן וצריך להיות לעיל בהגהות הטור אות ה' אחר מ"ש נהוג עלמא שלא להסתפר תוך שלושים יום צריך לסיים הכי אך אם פגע בו הרגל מסתפר ומן התימה על הרב דבר משה שאחר שראה כת"י דהר"א בן שאנג'י וראה דבריו אלו בהגב"י ולא הבינם וכמ"ש בסי' ע"א הו"ל להעבירם לעיל בהגה"ט וכמ"ש אלו דבריו נר"ו וראוין הדברים למי שאמרן ושפתים ישק.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>לשון </b> מרן עיין בספרי תועפות ראם דף פ"ב ע"ב.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ומותר לספוד לפני חנוכה ופורים וכו'. </b> וכתב מרן אף דאפסיקא הלכתא וכו' לא עדיף לפניהם ולאחריהם משאר מגילת תענית שבטלה ע"כ וכתב עליו הרב מקראי קדש הל' מגילה דף ק"מ ע"ב וליתא וכו' יעו"ש באורך.<br><b> ולענ"ד</b> נראה להליץ בעד מרן דלמה שהקשה ראשונה י"ל דרבינו פוסק כרב דפוסק כר' יוסי אף בדלא למספד וכדעת הרא"ש והטור וכמו שיבא לקמן בס"ד וכן מפירוש המשנה שהעתיק בסמוך שהזכיר לאחריהם ומה שהקשה דרב ור' יוחנן הלכה כר"י י"ל דכיון דאיכא כלל אחר ר' יוסי נמוקו עמו פסק כר"י גם מה שהקשה שלישית דאימא דלא התיר רק הספד מרן נמוקו עמו שראה לרבינו בפי' המשנה כתב וז"ל וכבר בטלה אותה מגילה ואינן אסורין בהספד ותענית אותן הימים וכ"ש לפניהם ולאחריהם והוא אומר בטלה מגילת תענית מלבד חנוכה ופורים שהם אסורים בהספד ובתענית ולפניהם ולאחריהם מותר עכ"ל הרי בפירוש דס"ל דלפניהם ולאחריהם מותרים בתענית ג"כ ומ"ש כאן רבינו אבל בהספד היינו משום דבהספד איירי והוא הדין תענית.<br><b> אך </b> קשה מה שהקשה שניה דבהספד לעולם שרי גם בזמן מגילת תענית וכרב אשי וקושיא עצומה היא לרבינו וכן קשיא ליה על מ"ש רש"י ז"ל בפי' המשנה וז"ל לפניו בהספד אסורין וכו' וכן הרע"ב כתב כן יעו"ש גם הוא היפך ממ"ש איהו גופיה בגמ' גבי דברי רב אשי יעו"ש ושוב ראיתי להר"ן שם במתני' רצה לקיים פי' רש"י הנזכר עיין מ"ש הרב פרי חדש שמדבריו נדחין דברי הר"ן יעו"ש.<br><b> והטור</b> באו"ח סי' תרפ"ו נראה דפוסק כר' יוסי שכתב וא"כ לפניהם ולאחריהם וכו' אפילו הכי נוהגים להתענות בי"ג דלא עדיף וכו' נמצא דנתבטלו ימים אלו וכן נראה מדברי הרא"ש במגילה שכתב אית דאמרי דלא עדיף לפניהם ולאחריהם וכו' נמצא דאי לאו דהכי הוי הסברא היה אסור לפניהם ולאחריהם והיינו כר"י דמתני' דהיכא דכתיב דלא למספד אף לאחריו אסור ומכח האי סברא דלא עדיף שרי בלפניהם ולאחריהם וכן פסק מרן בספרו הקצר סי' הנזכר והרב בית חדש כתב בהיפך בדעתם וקשה מיניה וביה דתחילה כתב דמ"ש הטור ועוד יש סמך הוא משום דלטעמא קמא ניחא דאיסור ליכא אבל לומר דאיכא חיובא כתב דאיכא עוד סמך וכמ"ש מרן בב"י ונמצא לפ"ז דב' הטעמים צריכי ואח"כ כתב דמ"ש דלא עדיף אינו אלא לתת טעם למנהג שלא נמצא בש"ס ולפי מ"ש אח"כ א"צ להך סברא דלא עדיף, גם אעיקרא דבריו קשה דזה אפשר לומר להרא"ש אבל הטור לא הו"ל להביא אלא מסקנת הרא"ש ועיין מ"ש הרא"ש בסוגיין על שם הראב"ד דאף דאמרינן בטלה מגילת תענית היינו ליחיד ולא לצבור וכו' וסיים ומה שנהגו להתענות בי"ג באדר והוא יום לפני פורים וכו' י"ל דברי קבלה וכו' ועוד וכו' עכ"ל והנה יש לדון בתירוץ א' דזה ניחא כשנקשה על דרך זה ברם כשנקשה על אופן אחר דאיך מתענים בי"ג שהוא יום נקנור ואף שבטלה מגילת תענית הוא ליחיד ולא לצבור ולא שייך תירוץ א' אלא הב' נמצא תירוץ א' מילי דכדי וכן הר"ן שהביא דברי הראב"ד אלו והקשה על דבריו שהקשה ולא תירץ כי אם התירוץ הב' גם קשה להרא"ש דאילו הוא הביא דברי הראב"ד אלו ונראה מדבריו דלא ס"ל ההיא תירוצא דלא עדיף וכו' וכמ"ש הב"ח ואילו במגילה כתב ואית דמפרשי דאף דלא בטלה מגילת תענית בחנוכה ופורים לפניהם וכו' בטלה ומסתברא וכו' ונפק"מ דבטלו מכל וכל ויכולים לגזור בו תענית בצבור והב"ח קשיא ליה כן להטור שכתב היפך דעת הרא"ש ולא נקיט ליה בליביה להרא"ש ז"ל דכתב שניהם.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מבטלין תלמוד תורה וכו' עד סוף הל' י"א. </b> ונראה לפרש כוונתו כי לכאורה דבריו סתומים והן קדם נציע סוגיית כתובות דף י"ז ת"ר מבטלין ת"ת להוצאת המת וכו' במה דברים אמורים כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו לא וכמה כל צרכו אמר ר' שמואל אמר רב תריסר אלפי גברי וכו' ר' יוחנן אמר נטילתה כנתינתה מה נתינתה בשישים ריבוא אף נטילתה כן והני מילי למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא והתוס' ד"ה להוצאת המת כתבו דבשעת הוצאת המת מבטלין ת"ת בין לת"ח בין לכל אדם דלאותה שעה לא שנא שהקשו דהכא קאמר מבטלין ת"ת והתם קאמר אפי' למלאכה אי איכא חברותא אין מבטלין ואין לחלק מהכא להתם בין ת"ח לשאינו ת"ח דסתם מת קאמר הכא ותירצו דהכא איירי בשעת הוצאת המת דכולם שוין והתם שלא בשעת הוצאת המת דהיינו בשאר צרכי קבורה אי איכא חברותא אין מתבטלין אפי' ממלאכה ובפ' אלו מגלחין דף כ"ז ביארו יותר דלת"ח בית מדרשו בטל אף שלא בשעת הוצאתו ובאינו ת"ח שלא בשעת הוצאתו אין מבטלין אלא ממלאכה ואי איכא חברותא אף ממלאכה אין מתבטלין ולפי האמור מדבריהם קשה מ"ש שמעינן דלמאן דלא קרי ותני אין מבטלין אם יש לו מתעסקין כדי קבורה וכו' והוי היפך מ"ש בעצמם דליכא הפרש בשעת הוצאת בין ת"ח לעם הארץ וצריך לדחוק דמ"ש הכי וממילא וכו' לא קאי לשעת הוצאה אף דקיימי אינהו ור' יוחנן על דברי הברייתא דקאמרה להוצאת המת והיינו ממש שעת הוצאתו כמ"ש בד"ה להוצאת המת אלא לשלא בשעת הוצאתו דכל דלא קרי ותני דיי בכדי צורך קבורתו אבל מלאכה מבטלין וכל זה הוא לשיטת רבי יוחנן דאמר נטילתה כנתינתה דזה דוקא בת"ח אבל בשאינו ת"ח כל דאיכא צרכו דיי דלרב שמואל משמיה דרב דאמר תריסר אלפי גברי כל אדם שוין ונמצא פליגי רב ושמואל משמיה דרב עם ר' יוחנן דלשמואל כולן שוין ולר"י יש הפרש בין ת"ח לשאינו ת"ח.<br><b> אך </b> קשה דלפי האמור צ"ל דר' יוחנן איירי בשלא בשעת הוצאתו דאילו בשעת הוצאתו כולן שוין אף מי שאינו ת"ח וא"כ איך קאמר ר"י נטילתה כנתינתה על מאי דתני בברייתא במה דברים אמורים בשאין עמו כל צרכו וכו' וקאמר עלה א"ר שמואל וכו' תריסר וכו' וקאמר עלה ר"י נטילתה כנתינתה והאי הבמה דברים אמורים נשנה אחרי מבטלין ת"ת להוצאת המת והאי להוצאת המת פי' הוא בשעת הוצאתו והיינו בין ת"ח בין שאינו ת"ח וא"כ הבד"א קאי על שעת הוצאתו ואהא מפרש ר"י נטילתה כנתינתה וממילא הוא דשמעינן דכל דלא קרי ותני די בכדי צורך קבורתו והא בשעת הוצאתו ליכא הפרש ביניהם והכל מתבטלין וקושיא זאת קשה גם להרא"ש דבתחילת דבריו כתב כדכתבו התוס' בד"ה להוצאת המת מכח ההיא דמועד קטן דהכא איירי בשעת הוצאה ואח"כ כתב הא דרב אחאי יעו"ש ובלא"ה קשה על הרא"ש שהביא הא דר"ש משמיה דרב דהיינו תריסר וכו' והא דר"י דנטילתה כנתינתה ואינהו פליגי אהדדי דלרב הכל שוין וצרכו היינו תריסר וכו' ולר"י בת"ח הם שישים ריבוא ובשאר אדם היינו כדי קבורה באופן דהכל מגומגם ואפשר דס"ל להרא"ש דלא פליגי רב עם ר"י והכי פירושא דברייתא לשמואל מבטלין ת"ת להוצאת המת והיינו אפי' אינו ת"ח שעת ההוצאה שוין והיינו דוקא כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו לא וכמה כל צרכו תריסר וכו' ור"י אמר שישים ריבוא כלומר הא דכל צרכו דברייתא ופי' שמואל תריסר [וכו'] הוא בשאר כל אדם אבל בת"ח הוא ס' ריבוא והיינו בין בשעת הוצאה בין שלא בשעת הוצאה אבל בשאר אדם שלא בשעת הוצאה כל דאיכא צורך קבורה דיי אמנם אכתי קשה מה שהביא הא דרב אחאי שסותר לזה ועוד ממ"ש בפרק ואלו מגלחין דגם בת"ח דוקא בשעת הוצאתו אבל שלא בשעת הוצאה לא אלא דוקא בית מדרשו וממ"ש בכתובות ברירנא דלכל אדם בשעת הוצאה מבטלין ת"ת ולת"ח גם שלא בשעת הוצאה.<br><b> ונראה</b> דמ"ש במועד קטן הוא דמבטלין תלמוד תורה למאן דקרי ותני ובשעת הוצאה אבל דלא קרי ותני גם בשעת הוצאה לא אמנם מלאכה אסורה אפי' כשאינו ת"ח ואי איכא חברותא אף מלאכה שרי ובשעת הוצאה אף דאיכא חברותא אסור במלאכה וא"כ שפיר מישב דההיא דמו"ק מת בעיר כל בני העיר אסורים הוא באינו בן תורה אבל בכתובות דקאמר מבטלין ת"ת הוא בת"ח והכל איירי בשעת הוצאה אלא דבת"ח איכא ג"כ ביטול תורה ובעם הארץ ביטול מלאכה אלא דבהאי ביטול מלאכה איכא הפרש דבשעת הוצאה אף דאיכא חברותא אסור ושלא בשעת הוצאה אי איכא חברותא שרי ולפי"ז דברי רב אחאי מוקי להו בשעת הוצאה כפשטן והשתא מתבררין דבריו בכתובות דלאו שהרגיש מהכא להתם אלא דקא מפרש דההיא דמו"ק לא איירי בשעת הוצאה דבשעת הוצאה ליכא לפלוגי בין איכא חברותא אלא לעולם בטלים מעבודתם ושוב כתב הא דרב אחאי דאפי' בשעת הוצאה ביטול תורה ליכא לע"ה אלא בת"ח ובשעת הוצאה.<br><b> ולפי"ז</b> כן צריך לפרש דברי התוס' בכתובות דמ"ש אבל בשעת הוצאה כולם צריכים לבא היינו דליבטלו ממלאכה אבל מלימודם שאני אם הוא בן תורה לאינו בן תורה כמ"ש אח"כ על שם רב אחאי אף שאין זה פשט דבריהם ועיין בזהב שיבה [למוהר"ש אלגאזי] דף קע"ה ומ"ש התוס' במועד קטן לפי דברינו כך צריך לפרשם משמע דבת"ת שרי כלומר דהכא איירי באינו בן תורה ולא אסר בת"ת אלא חכם שמת בית מדרשו בטל וכן בשעת הוצאה כל בתי מדרשות אף שאינו לומד הוא שם אבל לעולם ביטול תורה ליכא אלא לת"ח ובשעת הוצאה למדרשים אחרים ולבית המדרש שלו גם שלא בשעת הוצאה ולפי האמור הכי פירושא דש"ס מבטלין ת"ת להוצאת המת דהיינו ת"ח דוקא והיינו בדליכא כל צרכו וכמה כל צרכו תריסר וכו' ור' יוחנן אמר שישים ריבוא וכו' אך קשה איך הביא הרא"ש הא דתריסר והא דר"י דפליגי אהדדי.<br><b> וזה</b> נראה דעת רבינו ג"כ דלת"ח דוקא בשעת הוצאה מבטלין ת"ת והיינו בדליכא כל צרכו וכל צרכו היינו שישים רבוא ולשאר אדם ליכא איסורא אלא במלאכה ולכן העתיק תחילה הברייתא ושוב פרשה דאיירי בת"ח דביה דוקא איכא ביטול תורה בהוצאתו וכל צרכו הוא ס' רבוא ודין דשאר אדם לחוד דאסור במלאכה אלא דהוא מגומגם דהו"ל לאסוקי תחילה דין ת"ח ואח"כ דין עם הארץ וגם למה סתם ואח"כ פירש.<br><b> וחכם</b> בני יצ"ו פירש בדברי רבינו דס"ל דכל אדם שוין בזה בדין הוצאה דלכל מת אדם מבטלין בהוצאתו וכלישנא דברייתא דתני סתמא מבטלין ת"ת להוצאת המת דכל מת במשמע ושוב פי' הברייתא דהיינו דוקא בשאין שם כל צרכו וכו' וכמה כל צרכו ופי' רש"י תריסר וכו' דהיינו כל אדם זהו צרכו וע"ז בא ר' יוחנן ואמר נטילתה כנתינתה כלומר לא כר' שמואל דפירש דצרכו של כל אדם בשוה דהיינו תריסר וכו' בין לת"ח בין לכל אדם אלא ת"ח שאני דנטילתה כנתינתה וצרכו של ת"ח הוא שישים רבוא וע"ז מחלק עוד ות"ח שאמרנו שצרכו הוא ס' רבוא הוא מאן דקרי ותני אבל מאן דמתני לית ליה שיעורא ומבטלין הכל ת"ת להוצאת מת ת"ח דמתני.<br><b> והנה</b> כל זה הוא לענין ביטול תורה בהוצאת המת אבל לענין ביטול מלאכה כדי להתעסק בצורך קבורתו וגם להוצאת המת כולן שוין וכולן בטלין ממלאכתם כשיש מת בעיר וזהו מ"ש במועד קטן מת בעיר כולן בטלין ממלאכתם אלא דלענין ביטול מלאכה יש חילוק בין איכא חברותא לליכא כמ"ש שם במו"ק.<br><b> והשתא</b> מש"ה רבינו תחילה הביא הברייתא סתמית מבטלין ת"ת להוצאת המת עד כדי צרכו דבזה כל אדם שוין וסמך לו דין איסור עשית מלאכה כשיש מת בעיר דבזה ג"כ כל אדם שוין ושוב כתב דת"ח שמת דלהוצאתו צריך שישים רבוא וכל שלא יש ס' רבוא מבטלין ת"ת דצרכו היינו ס' רבוא וכר' יוחנן דהלכתא כוותיה ואם היה מלמד לאחרים הכל מבטלין ת"ת להוצאתו דלית ליה שיעורא. אלא שעדיין נשאר לנו גמגום בדברי רבינו דלא ביאר שיעור דכל צרכו מהו ועיין בלח"מ ודו"ק.
+
+Halakhah 10
+
+<b>מבטלין תלמוד תורה וכו' עד סוף הל' י"א. </b> ונראה לפרש כוונתו כי לכאורה דבריו סתומים והן קדם נציע סוגיית כתובות דף י"ז ת"ר מבטלין ת"ת להוצאת המת וכו' במה דברים אמורים כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו לא וכמה כל צרכו אמר ר' שמואל אמר רב תריסר אלפי גברי וכו' ר' יוחנן אמר נטילתה כנתינתה מה נתינתה בשישים ריבוא אף נטילתה כן והני מילי למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא והתוס' ד"ה להוצאת המת כתבו דבשעת הוצאת המת מבטלין ת"ת בין לת"ח בין לכל אדם דלאותה שעה לא שנא שהקשו דהכא קאמר מבטלין ת"ת והתם קאמר אפי' למלאכה אי איכא חברותא אין מבטלין ואין לחלק מהכא להתם בין ת"ח לשאינו ת"ח דסתם מת קאמר הכא ותירצו דהכא איירי בשעת הוצאת המת דכולם שוין והתם שלא בשעת הוצאת המת דהיינו בשאר צרכי קבורה אי איכא חברותא אין מתבטלין אפי' ממלאכה ובפ' אלו מגלחין דף כ"ז ביארו יותר דלת"ח בית מדרשו בטל אף שלא בשעת הוצאתו ובאינו ת"ח שלא בשעת הוצאתו אין מבטלין אלא ממלאכה ואי איכא חברותא אף ממלאכה אין מתבטלין ולפי האמור מדבריהם קשה מ"ש שמעינן דלמאן דלא קרי ותני אין מבטלין אם יש לו מתעסקין כדי קבורה וכו' והוי היפך מ"ש בעצמם דליכא הפרש בשעת הוצאת בין ת"ח לעם הארץ וצריך לדחוק דמ"ש הכי וממילא וכו' לא קאי לשעת הוצאה אף דקיימי אינהו ור' יוחנן על דברי הברייתא דקאמרה להוצאת המת והיינו ממש שעת הוצאתו כמ"ש בד"ה להוצאת המת אלא לשלא בשעת הוצאתו דכל דלא קרי ותני דיי בכדי צורך קבורתו אבל מלאכה מבטלין וכל זה הוא לשיטת רבי יוחנן דאמר נטילתה כנתינתה דזה דוקא בת"ח אבל בשאינו ת"ח כל דאיכא צרכו דיי דלרב שמואל משמיה דרב דאמר תריסר אלפי גברי כל אדם שוין ונמצא פליגי רב ושמואל משמיה דרב עם ר' יוחנן דלשמואל כולן שוין ולר"י יש הפרש בין ת"ח לשאינו ת"ח.<br><b> אך </b> קשה דלפי האמור צ"ל דר' יוחנן איירי בשלא בשעת הוצאתו דאילו בשעת הוצאתו כולן שוין אף מי שאינו ת"ח וא"כ איך קאמר ר"י נטילתה כנתינתה על מאי דתני בברייתא במה דברים אמורים בשאין עמו כל צרכו וכו' וקאמר עלה א"ר שמואל וכו' תריסר וכו' וקאמר עלה ר"י נטילתה כנתינתה והאי הבמה דברים אמורים נשנה אחרי מבטלין ת"ת להוצאת המת והאי להוצאת המת פי' הוא בשעת הוצאתו והיינו בין ת"ח בין שאינו ת"ח וא"כ הבד"א קאי על שעת הוצאתו ואהא מפרש ר"י נטילתה כנתינתה וממילא הוא דשמעינן דכל דלא קרי ותני די בכדי צורך קבורתו והא בשעת הוצאתו ליכא הפרש ביניהם והכל מתבטלין וקושיא זאת קשה גם להרא"ש דבתחילת דבריו כתב כדכתבו התוס' בד"ה להוצאת המת מכח ההיא דמועד קטן דהכא איירי בשעת הוצאה ואח"כ כתב הא דרב אחאי יעו"ש ובלא"ה קשה על הרא"ש שהביא הא דר"ש משמיה דרב דהיינו תריסר וכו' והא דר"י דנטילתה כנתינתה ואינהו פליגי אהדדי דלרב הכל שוין וצרכו היינו תריסר וכו' ולר"י בת"ח הם שישים ריבוא ובשאר אדם היינו כדי קבורה באופן דהכל מגומגם ואפשר דס"ל להרא"ש דלא פליגי רב עם ר"י והכי פירושא דברייתא לשמואל מבטלין ת"ת להוצאת המת והיינו אפי' אינו ת"ח שעת ההוצאה שוין והיינו דוקא כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו לא וכמה כל צרכו תריסר וכו' ור"י אמר שישים ריבוא כלומר הא דכל צרכו דברייתא ופי' שמואל תריסר [וכו'] הוא בשאר כל אדם אבל בת"ח הוא ס' ריבוא והיינו בין בשעת הוצאה בין שלא בשעת הוצאה אבל בשאר אדם שלא בשעת הוצאה כל דאיכא צורך קבורה דיי אמנם אכתי קשה מה שהביא הא דרב אחאי שסותר לזה ועוד ממ"ש בפרק ואלו מגלחין דגם בת"ח דוקא בשעת הוצאתו אבל שלא בשעת הוצאה לא אלא דוקא בית מדרשו וממ"ש בכתובות ברירנא דלכל אדם בשעת הוצאה מבטלין ת"ת ולת"ח גם שלא בשעת הוצאה.<br><b> ונראה</b> דמ"ש במועד קטן הוא דמבטלין תלמוד תורה למאן דקרי ותני ובשעת הוצאה אבל דלא קרי ותני גם בשעת הוצאה לא אמנם מלאכה אסורה אפי' כשאינו ת"ח ואי איכא חברותא אף מלאכה שרי ובשעת הוצאה אף דאיכא חברותא אסור במלאכה וא"כ שפיר מישב דההיא דמו"ק מת בעיר כל בני העיר אסורים הוא באינו בן תורה אבל בכתובות דקאמר מבטלין ת"ת הוא בת"ח והכל איירי בשעת הוצאה אלא דבת"ח איכא ג"כ ביטול תורה ובעם הארץ ביטול מלאכה אלא דבהאי ביטול מלאכה איכא הפרש דבשעת הוצאה אף דאיכא חברותא אסור ושלא בשעת הוצאה אי איכא חברותא שרי ולפי"ז דברי רב אחאי מוקי להו בשעת הוצאה כפשטן והשתא מתבררין דבריו בכתובות דלאו שהרגיש מהכא להתם אלא דקא מפרש דההיא דמו"ק לא איירי בשעת הוצאה דבשעת הוצאה ליכא לפלוגי בין איכא חברותא אלא לעולם בטלים מעבודתם ושוב כתב הא דרב אחאי דאפי' בשעת הוצאה ביטול תורה ליכא לע"ה אלא בת"ח ובשעת הוצאה.<br><b> ולפי"ז</b> כן צריך לפרש דברי התוס' בכתובות דמ"ש אבל בשעת הוצאה כולם צריכים לבא היינו דליבטלו ממלאכה אבל מלימודם שאני אם הוא בן תורה לאינו בן תורה כמ"ש אח"כ על שם רב אחאי אף שאין זה פשט דבריהם ועיין בזהב שיבה [למוהר"ש אלגאזי] דף קע"ה ומ"ש התוס' במועד קטן לפי דברינו כך צריך לפרשם משמע דבת"ת שרי כלומר דהכא איירי באינו בן תורה ולא אסר בת"ת אלא חכם שמת בית מדרשו בטל וכן בשעת הוצאה כל בתי מדרשות אף שאינו לומד הוא שם אבל לעולם ביטול תורה ליכא אלא לת"ח ובשעת הוצאה למדרשים אחרים ולבית המדרש שלו גם שלא בשעת הוצאה ולפי האמור הכי פירושא דש"ס מבטלין ת"ת להוצאת המת דהיינו ת"ח דוקא והיינו בדליכא כל צרכו וכמה כל צרכו תריסר וכו' ור' יוחנן אמר שישים ריבוא וכו' אך קשה איך הביא הרא"ש הא דתריסר והא דר"י דפליגי אהדדי.<br><b> וזה</b> נראה דעת רבינו ג"כ דלת"ח דוקא בשעת הוצאה מבטלין ת"ת והיינו בדליכא כל צרכו וכל צרכו היינו שישים רבוא ולשאר אדם ליכא איסורא אלא במלאכה ולכן העתיק תחילה הברייתא ושוב פרשה דאיירי בת"ח דביה דוקא איכא ביטול תורה בהוצאתו וכל צרכו הוא ס' רבוא ודין דשאר אדם לחוד דאסור במלאכה אלא דהוא מגומגם דהו"ל לאסוקי תחילה דין ת"ח ואח"כ דין עם הארץ וגם למה סתם ואח"כ פירש.<br><b> וחכם</b> בני יצ"ו פירש בדברי רבינו דס"ל דכל אדם שוין בזה בדין הוצאה דלכל מת אדם מבטלין בהוצאתו וכלישנא דברייתא דתני סתמא מבטלין ת"ת להוצאת המת דכל מת במשמע ושוב פי' הברייתא דהיינו דוקא בשאין שם כל צרכו וכו' וכמה כל צרכו ופי' רש"י תריסר וכו' דהיינו כל אדם זהו צרכו וע"ז בא ר' יוחנן ואמר נטילתה כנתינתה כלומר לא כר' שמואל דפירש דצרכו של כל אדם בשוה דהיינו תריסר וכו' בין לת"ח בין לכל אדם אלא ת"ח שאני דנטילתה כנתינתה וצרכו של ת"ח הוא שישים רבוא וע"ז מחלק עוד ות"ח שאמרנו שצרכו הוא ס' רבוא הוא מאן דקרי ותני אבל מאן דמתני לית ליה שיעורא ומבטלין הכל ת"ת להוצאת מת ת"ח דמתני.<br><b> והנה</b> כל זה הוא לענין ביטול תורה בהוצאת המת אבל לענין ביטול מלאכה כדי להתעסק בצורך קבורתו וגם להוצאת המת כולן שוין וכולן בטלין ממלאכתם כשיש מת בעיר וזהו מ"ש במועד קטן מת בעיר כולן בטלין ממלאכתם אלא דלענין ביטול מלאכה יש חילוק בין איכא חברותא לליכא כמ"ש שם במו"ק.<br><b> והשתא</b> מש"ה רבינו תחילה הביא הברייתא סתמית מבטלין ת"ת להוצאת המת עד כדי צרכו דבזה כל אדם שוין וסמך לו דין איסור עשית מלאכה כשיש מת בעיר דבזה ג"כ כל אדם שוין ושוב כתב דת"ח שמת דלהוצאתו צריך שישים רבוא וכל שלא יש ס' רבוא מבטלין ת"ת דצרכו היינו ס' רבוא וכר' יוחנן דהלכתא כוותיה ואם היה מלמד לאחרים הכל מבטלין ת"ת להוצאתו דלית ליה שיעורא. אלא שעדיין נשאר לנו גמגום בדברי רבינו דלא ביאר שיעור דכל צרכו מהו ועיין בלח"מ ודו"ק.
+
+Halakhah 11
+
+<b>מבטלין תלמוד תורה וכו' עד סוף הל' י"א. </b> ונראה לפרש כוונתו כי לכאורה דבריו סתומים והן קדם נציע סוגיית כתובות דף י"ז ת"ר מבטלין ת"ת להוצאת המת וכו' במה דברים אמורים כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו לא וכמה כל צרכו אמר ר' שמואל אמר רב תריסר אלפי גברי וכו' ר' יוחנן אמר נטילתה כנתינתה מה נתינתה בשישים ריבוא אף נטילתה כן והני מילי למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא והתוס' ד"ה להוצאת המת כתבו דבשעת הוצאת המת מבטלין ת"ת בין לת"ח בין לכל אדם דלאותה שעה לא שנא שהקשו דהכא קאמר מבטלין ת"ת והתם קאמר אפי' למלאכה אי איכא חברותא אין מבטלין ואין לחלק מהכא להתם בין ת"ח לשאינו ת"ח דסתם מת קאמר הכא ותירצו דהכא איירי בשעת הוצאת המת דכולם שוין והתם שלא בשעת הוצאת המת דהיינו בשאר צרכי קבורה אי איכא חברותא אין מתבטלין אפי' ממלאכה ובפ' אלו מגלחין דף כ"ז ביארו יותר דלת"ח בית מדרשו בטל אף שלא בשעת הוצאתו ובאינו ת"ח שלא בשעת הוצאתו אין מבטלין אלא ממלאכה ואי איכא חברותא אף ממלאכה אין מתבטלין ולפי האמור מדבריהם קשה מ"ש שמעינן דלמאן דלא קרי ותני אין מבטלין אם יש לו מתעסקין כדי קבורה וכו' והוי היפך מ"ש בעצמם דליכא הפרש בשעת הוצאת בין ת"ח לעם הארץ וצריך לדחוק דמ"ש הכי וממילא וכו' לא קאי לשעת הוצאה אף דקיימי אינהו ור' יוחנן על דברי הברייתא דקאמרה להוצאת המת והיינו ממש שעת הוצאתו כמ"ש בד"ה להוצאת המת אלא לשלא בשעת הוצאתו דכל דלא קרי ותני דיי בכדי צורך קבורתו אבל מלאכה מבטלין וכל זה הוא לשיטת רבי יוחנן דאמר נטילתה כנתינתה דזה דוקא בת"ח אבל בשאינו ת"ח כל דאיכא צרכו דיי דלרב שמואל משמיה דרב דאמר תריסר אלפי גברי כל אדם שוין ונמצא פליגי רב ושמואל משמיה דרב עם ר' יוחנן דלשמואל כולן שוין ולר"י יש הפרש בין ת"ח לשאינו ת"ח.<br><b> אך </b> קשה דלפי האמור צ"ל דר' יוחנן איירי בשלא בשעת הוצאתו דאילו בשעת הוצאתו כולן שוין אף מי שאינו ת"ח וא"כ איך קאמר ר"י נטילתה כנתינתה על מאי דתני בברייתא במה דברים אמורים בשאין עמו כל צרכו וכו' וקאמר עלה א"ר שמואל וכו' תריסר וכו' וקאמר עלה ר"י נטילתה כנתינתה והאי הבמה דברים אמורים נשנה אחרי מבטלין ת"ת להוצאת המת והאי להוצאת המת פי' הוא בשעת הוצאתו והיינו בין ת"ח בין שאינו ת"ח וא"כ הבד"א קאי על שעת הוצאתו ואהא מפרש ר"י נטילתה כנתינתה וממילא הוא דשמעינן דכל דלא קרי ותני די בכדי צורך קבורתו והא בשעת הוצאתו ליכא הפרש ביניהם והכל מתבטלין וקושיא זאת קשה גם להרא"ש דבתחילת דבריו כתב כדכתבו התוס' בד"ה להוצאת המת מכח ההיא דמועד קטן דהכא איירי בשעת הוצאה ואח"כ כתב הא דרב אחאי יעו"ש ובלא"ה קשה על הרא"ש שהביא הא דר"ש משמיה דרב דהיינו תריסר וכו' והא דר"י דנטילתה כנתינתה ואינהו פליגי אהדדי דלרב הכל שוין וצרכו היינו תריסר וכו' ולר"י בת"ח הם שישים ריבוא ובשאר אדם היינו כדי קבורה באופן דהכל מגומגם ואפשר דס"ל להרא"ש דלא פליגי רב עם ר"י והכי פירושא דברייתא לשמואל מבטלין ת"ת להוצאת המת והיינו אפי' אינו ת"ח שעת ההוצאה שוין והיינו דוקא כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו לא וכמה כל צרכו תריסר וכו' ור"י אמר שישים ריבוא כלומר הא דכל צרכו דברייתא ופי' שמואל תריסר [וכו'] הוא בשאר כל אדם אבל בת"ח הוא ס' ריבוא והיינו בין בשעת הוצאה בין שלא בשעת הוצאה אבל בשאר אדם שלא בשעת הוצאה כל דאיכא צורך קבורה דיי אמנם אכתי קשה מה שהביא הא דרב אחאי שסותר לזה ועוד ממ"ש בפרק ואלו מגלחין דגם בת"ח דוקא בשעת הוצאתו אבל שלא בשעת הוצאה לא אלא דוקא בית מדרשו וממ"ש בכתובות ברירנא דלכל אדם בשעת הוצאה מבטלין ת"ת ולת"ח גם שלא בשעת הוצאה.<br><b> ונראה</b> דמ"ש במועד קטן הוא דמבטלין תלמוד תורה למאן דקרי ותני ובשעת הוצאה אבל דלא קרי ותני גם בשעת הוצאה לא אמנם מלאכה אסורה אפי' כשאינו ת"ח ואי איכא חברותא אף מלאכה שרי ובשעת הוצאה אף דאיכא חברותא אסור במלאכה וא"כ שפיר מישב דההיא דמו"ק מת בעיר כל בני העיר אסורים הוא באינו בן תורה אבל בכתובות דקאמר מבטלין ת"ת הוא בת"ח והכל איירי בשעת הוצאה אלא דבת"ח איכא ג"כ ביטול תורה ובעם הארץ ביטול מלאכה אלא דבהאי ביטול מלאכה איכא הפרש דבשעת הוצאה אף דאיכא חברותא אסור ושלא בשעת הוצאה אי איכא חברותא שרי ולפי"ז דברי רב אחאי מוקי להו בשעת הוצאה כפשטן והשתא מתבררין דבריו בכתובות דלאו שהרגיש מהכא להתם אלא דקא מפרש דההיא דמו"ק לא איירי בשעת הוצאה דבשעת הוצאה ליכא לפלוגי בין איכא חברותא אלא לעולם בטלים מעבודתם ושוב כתב הא דרב אחאי דאפי' בשעת הוצאה ביטול תורה ליכא לע"ה אלא בת"ח ובשעת הוצאה.<br><b> ולפי"ז</b> כן צריך לפרש דברי התוס' בכתובות דמ"ש אבל בשעת הוצאה כולם צריכים לבא היינו דליבטלו ממלאכה אבל מלימודם שאני אם הוא בן תורה לאינו בן תורה כמ"ש אח"כ על שם רב אחאי אף שאין זה פשט דבריהם ועיין בזהב שיבה [למוהר"ש אלגאזי] דף קע"ה ומ"ש התוס' במועד קטן לפי דברינו כך צריך לפרשם משמע דבת"ת שרי כלומר דהכא איירי באינו בן תורה ולא אסר בת"ת אלא חכם שמת בית מדרשו בטל וכן בשעת הוצאה כל בתי מדרשות אף שאינו לומד הוא שם אבל לעולם ביטול תורה ליכא אלא לת"ח ובשעת הוצאה למדרשים אחרים ולבית המדרש שלו גם שלא בשעת הוצאה ולפי האמור הכי פירושא דש"ס מבטלין ת"ת להוצאת המת דהיינו ת"ח דוקא והיינו בדליכא כל צרכו וכמה כל צרכו תריסר וכו' ור' יוחנן אמר שישים ריבוא וכו' אך קשה איך הביא הרא"ש הא דתריסר והא דר"י דפליגי אהדדי.<br><b> וזה</b> נראה דעת רבינו ג"כ דלת"ח דוקא בשעת הוצאה מבטלין ת"ת והיינו בדליכא כל צרכו וכל צרכו היינו שישים רבוא ולשאר אדם ליכא איסורא אלא במלאכה ולכן העתיק תחילה הברייתא ושוב פרשה דאיירי בת"ח דביה דוקא איכא ביטול תורה בהוצאתו וכל צרכו הוא ס' רבוא ודין דשאר אדם לחוד דאסור במלאכה אלא דהוא מגומגם דהו"ל לאסוקי תחילה דין ת"ח ואח"כ דין עם הארץ וגם למה סתם ואח"כ פירש.<br><b> וחכם</b> בני יצ"ו פירש בדברי רבינו דס"ל דכל אדם שוין בזה בדין הוצאה דלכל מת אדם מבטלין בהוצאתו וכלישנא דברייתא דתני סתמא מבטלין ת"ת להוצאת המת דכל מת במשמע ושוב פי' הברייתא דהיינו דוקא בשאין שם כל צרכו וכו' וכמה כל צרכו ופי' רש"י תריסר וכו' דהיינו כל אדם זהו צרכו וע"ז בא ר' יוחנן ואמר נטילתה כנתינתה כלומר לא כר' שמואל דפירש דצרכו של כל אדם בשוה דהיינו תריסר וכו' בין לת"ח בין לכל אדם אלא ת"ח שאני דנטילתה כנתינתה וצרכו של ת"ח הוא שישים רבוא וע"ז מחלק עוד ות"ח שאמרנו שצרכו הוא ס' רבוא הוא מאן דקרי ותני אבל מאן דמתני לית ליה שיעורא ומבטלין הכל ת"ת להוצאת מת ת"ח דמתני.<br><b> והנה</b> כל זה הוא לענין ביטול תורה בהוצאת המת אבל לענין ביטול מלאכה כדי להתעסק בצורך קבורתו וגם להוצאת המת כולן שוין וכולן בטלין ממלאכתם כשיש מת בעיר וזהו מ"ש במועד קטן מת בעיר כולן בטלין ממלאכתם אלא דלענין ביטול מלאכה יש חילוק בין איכא חברותא לליכא כמ"ש שם במו"ק.<br><b> והשתא</b> מש"ה רבינו תחילה הביא הברייתא סתמית מבטלין ת"ת להוצאת המת עד כדי צרכו דבזה כל אדם שוין וסמך לו דין איסור עשית מלאכה כשיש מת בעיר דבזה ג"כ כל אדם שוין ושוב כתב דת"ח שמת דלהוצאתו צריך שישים רבוא וכל שלא יש ס' רבוא מבטלין ת"ת דצרכו היינו ס' רבוא וכר' יוחנן דהלכתא כוותיה ואם היה מלמד לאחרים הכל מבטלין ת"ת להוצאתו דלית ליה שיעורא. אלא שעדיין נשאר לנו גמגום בדברי רבינו דלא ביאר שיעור דכל צרכו מהו ועיין בלח"מ ודו"ק.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>עיין</b> מ"ש המל"מ פיסקא המתחלת וראיתי להרב בס' יראים וכו' מ"ש מתוך הסוגיא דנזיר דף ד' דהיכא דכתיב קרא הכאה הוי הריגה יעו"ש. ולענ"ד אף דמפשט הש"ס הכי משמע לא כן אדמה איבעית אימא קרא איבעית אימא גמרא איבעית אימא קרא בסדר משפטים מכה איש ומת מות יומת ואי סתם הכאה היא מיתה למאי אצטריך ומת וכן במכה אביו ואמו מות יומת דלא כתיב ביה ומת הוא הכאה בלא מיתה ובסדר אמור דכתיב ומכה אדם יומת איירי בהכאה בלא מיתה ובמכה אביו ואמו איירי קרא וכמ"ש רש"י ושאר הכאות סתם דכתיבי שם בסדר אמור והם מיתה כתיבי בהו נפש דלא שייך הכאה בלא מיתה בנפש אלא מיתה וכן בסדר מסעי בכל הנהו הכאות דהוו במיתה באיזה מהם כתוב מיתה ובאיזה מהם כתוב בהם נפש דחשיב כאלו כתוב בהן מיתה בפי' איבעית אימא גמ' סנהדרין דף פ"ד דמותיב אקרא דומכה אביו ואמו אימר עד דקטל ליה מיקטל ותריץ דכתיב מכה איש ומת מות יומת וכתיב או באיבה היכהו וימות שמע מינה כל היכא דכתיב הכאה סתם לאו מיתה היא.<br><b> ומתוך</b> הכתוב קשו דברי רש"י בסדר משפטים שכתב לפי שנאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם שומע אני הכאה בלא מיתה וכו' ואיך יתכן בהכאת נפש בלא מיתה ובספרי תועפות ראם הקשתי דברי רש"י אהדדי מסדר משפטים לסדר אמור ומה שישבתי שם דמ"ש רש"י בסדר אמור הוא לפי האמת וכו' יעו"ש כעת נראה דליתא דמ"ש רש"י בסדר אמור הוא ממשמעות דנפש דקושטא קאי דבנפש לא שייך הכאה שאין בה מיתה וכדכתיבנא.<br><b> איך </b> שיהיה הראנו לדעת דכל מקום דכתיב הכאה סתם הוי הכאה בלא מיתה ובכן צריך לישב ההיא ש"ס דנזיר דלכאורה נראה ממנה דהכאה סתם הוי מיתה והוא במה שנדקדק בדברי המקשה ומנא לן דאיטמי אילימא מדכתיב בלחי החמור הכיתי וכו' דילמא וכו' ולא נגע אלא מהכא דאמאי הביא המקשה קרא דהוא מאוחר דליכא ראיה ולא הביא מקרא דויך שלשים איש שהוא מוקדם והוה דחי כדדחי בש"ס אלא ודאי דבהאי קרא דבלחי החמור הכיתי אף דכתיב הכאה סתם הענין מורה דהוי הכאה של מיתה דבמכה איש לאלף ומשתבח הוי הכאה בלא מיתה זה אי אפשר ואפי' אי קצת מהם לא מתו הא מיהא כמה מתו ושפיר איכא למילף דנטמא שמשון נמצא דמכח הענין מורה ובא דבהאי הכיתי פי' הוא מיתה ומשו"ה הביא מהאי קרא מאוחר לומר דאי מההיא ליכא למילף והביא הש"ס מויך מהם ל' איש דגמ' גמירי דהוה מיתה ואף דכתיב הכאה סתם ואהא דחי דאה"נ דהוה מיתה אמנם אשלחינן ברישא וכו' ושוב דחי דילמא גוססין אלא גמרא גמירי לה גם דתחילה קטלינהו והדר שלחינון נמצא דהכל הוי גמ' הן דקטלינהו והדר שלחינהו וזה כתבוהו התוס' בפי' ד"ה אלא גמ' פי' דגמרינן דקטלינהו ממש והדר שלוחי וכו' ותבת ממש לכאורה אינו מובן דלענין קטלא לאו מהלכה הוא אלא ודאי כדכתיבנא דהכל הוא מהלכה וז"ש פי' דגמ' הן דקטלינהו ממש הן דהדר שלחינון משא"כ לקס"ד דלא גמרינן מהלכה אלא דקטלינהו נמצא דאי לאו ההלכה למשה מסיני הוה אמרינן דויך לל' איש הוי הכאה בלא מיתה דהיכה בהם בלא מיתה ויקח את חליצותם ומשו"ה תרגם יונתן בכולהו מיתה גם בדוד דכתיב ויך בפלשתים מאתים איש ותרגם יונתן קטלא הוא משום דאי לאו דקטלינהו לאיזה צורך כתב קרא ויך וכו' כך הו"ל למימר ויקם דוד וכו' ויבא דוד את ערלותיהם דזה הוא עיקר הענין אלא ודאי דרצה לגלות דהרגם וגם ממאי דכתיב ויאמר שאול וכו' להנקם וכו' מורה דמגמת המלך בנקמת הריגה וכל דמורה הענין הריגה אף דכתיב הכאה סתם הוי הריגה והוי ככל הורג נפש.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4798e672f9c191b6f6607ce1d858dc3ee1b094bd
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Mourning/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,260 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Mourning
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות אבל
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Mourning
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות אבל
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עיין</b> בספרי תועפות ראם דף פ"א ע"ג.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כמה חמורה וכו'. </b> מדבריו אלה נראה לדקדק דדוקא לצורך שרי להטמא אבל שלא לצורך לא וכמו שדקדק הרב תרומת הדשן סי' רפ"ב הביאו מרן סי' שע"ג מדברי התוספות פ"ק דפסחים יעו"ש שלא כדעת הרמב"ן הביאו הרא"ש פ"ק דפסחים דבין לצורך בין שלא לצורך צריך להטמא.<br><b> ולענ"ד</b> מה שהביא מדברי הרמב"ן ז"ל ליכא הוכחה כלל דשאני קודם שיסתום הגולל לאחר שיסתום דקודם שיסתום בין הכי ובין הכי קרוי צורך שעי"ז מתאבל וכמו שנראה מדברי רבינו אלא אחר שנסתם שלא לצורך מיקרי ולפ"ז כו"ע שוין ואינן חלוקין התוס' והרמב"ן דעד כאן לא כתבו התוס' בפסחים אלא דומה דההיא דהוטל לבור והרי הוא כנסתם הגולל דזו היא קבורתו ומ"ש ג"כ רבינו לצורך ר"ל קודם שיסתום הגולל ובהכי לא אתו התוס' נגד הברייתא שהביא הרמב"ן ז"ל ומן התימה עליו לפי דעתו שלא הזכיר לרש"י כלל דס"ל דאפי' שלא לצורך שרי להטמא על הקרובים כלל וכיון שכן מה הפרש יש בין צורך ללא צורך וכבר כתיבנא לפי דעתי דכולן שוין.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>כהן שנכנס וכו' ואם ישב שם לוקה וכו'. </b> מרן בב"י יו"ד סי' שע"א כתב בשם הכלבו כלשון זה של רבינו ממש וכתב עליו ונ"ל דהאי לוקה לאו דאורייתא דהוי לאו שאין בו מעשה ע"כ וכתב הלח"מ וז"ל ואינו נראה אלא מלקות ממש דכיוצא בזה כתב פ"ה מהלכות נזירות יעו"ש ואין סברא לומר וכו' אלו דבריו יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לא מטעם דאין סברא דהכא והתם מכת מרדות אלא שם מוכח בבירור דהוי מלקות ממש דהא שם פ"ה הי"ח כתב או שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל וכו' הרי זה לוקה שנים משום לא יבא ומשום לא יטמא והוי מלקות ממש וכשרוצה לומר מכת מרדות כתב בפירוש פ"ו ה"ט וז"ל אבל מכין אותו מכת מרדות וכן בהל' כ"א דכתב רבינו לוקה ד' מלקיות ומכח ד' קראי והביא הלח"מ דברי התוספות דנזיר יעו"ש ודבריו מוכרחים בדברי רבינו וכמ"ש בחי' פ"ה מהלכות מלכים וא"כ אחרי ראינו כל דברי רבינו האמורים ומ"ש מרן גופיה בסוף הל' כלאים איך כתב מ"ש על דברי הכלבו ודבריו אזלי על מ"ש מרן ה"ו וכל דבריו תמוהים וכמ"ש שם ועיין בארעא דרבנן מערכת ב' סי' קכ"ב ובהל' כלאים ג"כ כתב הכלבו דינא דכתב רבינו סוף הל' כלאים וכתב חייב על כל שהיה ושהיה שהתרו בו והוא העתיק כל דברי רבינו כל אחד במקומו והב"ח סי' שע"א כתב על דברי הכלבו והב"י וז"ל משמע דס"ל דהיכא דעביד מעשה לוקה אף בזמן הזה. ולענ"ד אין זה במשמע אלא שהוא מעתיק כל דברי רבינו אף דאינו בזמן הזה ונפק"מ לאיסורא.
+
+Halakhah 5
+
+<b>המטמא את הכהן וכו' לוקה. </b> וכ"כ רבינו בסוף הל' כלאים ועיי"ש למרן והלח"מ כאן. ועיין בס' אור החיים לה"ה מהר"ח בן עטר זלה"ה ריש פרשת אמור ישוב לדברי רבינו, ולענ"ד אינו מן הישוב דהוא השוה דין תגלחת הנזיר ולבישת כלאים וטומאת כהנים כאחד ורבינו חילקם דאילו בתגלחת בין המתגלח בין המגלח לוקה כמ"ש הל' נזירות פ"ה הל' י"א ובשניהם מזידים ואילו הני ב' אחריני בשניהם מזידים אינם לוקים כי אם הלובש והכהן לא המלביש ולא המטמא יעו"ש נמצא אין מקום לדבריו ודוק.<br><b> והנה</b> לא פורש בדברי רבינו במטמא את הקטן דלוקה וודאי דהוא פשוט דלוקה הגדול המטמא דהא מוזהרים הגדולים על הקטנים מדכתיב אמור ואמרת וכמ"ש בתורת כהנים שם ולכו"ע דלא לטמויינהו בידים ונמצא אזהרה גמורה דציוה לגדולים דלא ליטמא לקטנים וא"כ לוקה וזה נראה יותר פשוט אפי' למאי דקשיא לן לרבינו דלמה יהא חייב ללקות המטמא את הגדול בשוגג ולו יהי דנחלוק עמו מ"מ במטמא את הקטן ודאי לוקה דקטן לאו בר עונשים הוא והו"ל כמזהיר ה' אל תזרוק צרור לים וזרקו דודאי לוקה דאזהרה היא לאדם ואף גם זאת אזהרה לגדול לא תטמא את הקטן וכשעבר אמימרא דרחמנא לוקה אשר בזה אשכחנא לה פתרי לדבר התוס' דיבמות דף צ"ט ע"ב ד"ה ואינן מטמאין למתים שהקשו וז"ל תימה לר"י דאמאי לא קתני נמי ואין סופגין את הארבעים כבסיפא וכו' יעו"ש ולכאורה אין דבריהם מובנים דברישא קאי בקטנים דהא קתני אח"כ הגדילו ואיך הוה מצי מיתניא ואין סופגין וכי קטן בר מלקות הוא והחידושי הלכות נרגש בזה וסיים דיש ליישב ולא ידעתי מהו הישוב וע"פ קדימתנו דבריהם נכונים דהוה מצי למתני אין סופגין את הארבעים הגדולים המטמאין להם ודוק.
+
+Halakhah 6
+
+<b>הרי זה לוקה שתים. </b> והקשה מרן דלא עשה מעשה ולמה ילקה ופי' ע"פ מ"ש התוס' דסייע או התרו בו אל תכנס בשידה תיבה ומגדל שמא יפרע לך אדם הגג וכו' ע"כ. ודבריו תמוהים דמה יענה אבנ"ר למ"ש רבינו פ"ה מהל' נזיר הל' כ"א וז"ל וכן נדר בבית הקברות לוקה משום בל תאחר ושם הוי לאו שאין בו מעשה שאחר שהוא בבית הקברות נדר ולא שייך לומר שם כמו שצידד כאן מרן ודאי דהוי טעמו משום דהוי לאו שיש בו מעשה במה שאינו יוצא וכמ"ש שם הלח"מ על שם התוס' ועיין בספרי פ"ה מהל' מלכים ה"ח מה שכתבתי שם וכן בסוף הל' כלאים שכתב רבינו חייב על כל שהיה דקשיא ליה למרן שם למה ילקה כיון שאינו עושה מעשה וניחא ליה כיון שבידו לתקן ואינו מתקן חשיב מעשה ושכן כתב הריטב"א בשם התוספות ושם ג"כ מוכרח הוא התירוץ הזה ולא שייך מ"ש מרן כאן ואם כן טעמיה דרבינו הוא דכל שאינו יוצא חשיב מעשה ועיין בתוס' יו"ט שם במכות וכמ"ש שם סוף הלכות כלאים וא"כ דבריו צ"ע ועיין בהלכה זאת בספרי תועפות ראם דף פ"ב ע"ב.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>עיין</b> בספרי אגורה באהלך דף כ"ז ע"ג.
+<b> נשיא שמת הכל מטמאין וכו'. </b> (מחכם בני פחד יצחק יהיה בעזרו). עיין להרב מל"מ ז"ל שהביא הירושלמי שאמרו על קרא דכתיב ויזבחו זבחים וכו' למחרת היום ההוא א"ר יוסי בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר וכתב הרב מל"מ וז"ל ובעיקר דברי ר' יוסי אני תמיה דאם כוונתו מההיא דאמרינן אותו היום שמת רבי בטלה כהונה וכו' אם הדבר כן תיפו"ל שהכל היו טמאי מת וא"כ איך למחר הקריבוהו והא בעי הזאה שלישי ושביעי וכי תימא דלמחרת לאו דוקא אלא הכונה ביום השביעי לאחר שהזו עליו וטבל הביאו וכו' גם זה לא יתכן שהרי התוס' ז"ל הקשו והא בעי סמיכה וכו' ותירצו דמיירי בעופות וכו' וא"כ אף ביום השביעי וכו' וכי תימא דעולות אלו היו עופות גם זה לא יתכן וכו' אלו תוכן דבריו.<br><b> וראיתי</b> להרב שער המלך ז"ל בהל' מעשה הקרבנות פ"ג הי"ג שעמד בדברי הרב מל"מ אלו והקשה עליו בזה שכתב דעולות אלו היו עופות דאיך אפשר דאיירי בעופות דהא קרא אזבחים קאי ועופות לאו בכלל זבחים הם אלא זבחים שולל עופות יעו"ש. ואחרי המחילה רבה אגב ריהטא לא דק דקרא הכי כתיב ויזבחו זבחים לה' ויעלו עולות וכו' הרי להדיא דזבחים לחוד דהיינו שלמים ועולות לחוד וא"כ יכול להיות דעולות דקאמר קרא היינו עופות.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי להרב מל"מ שם בריש הלכות חגיגה שהקשה לדברי מהר"י קורקוס ז"ל שישב על דברי רבינו שכתב דעולות ראיה באה מן העוף דעופות בכלל זבחים הם והקשה עליו ממ"ש בפרק פרת חטאת זבחים ולא עופות וכו' דמוכח להדיא דמלת זבחים שוללת מנחות ועופות יעו"ש וכן אני תמיה ממ"ש בפרק טבול יום דף צ"ט מנין לרבות וכו' ת"ל זבח מנין לרבות העופות וכו' מוכח דעופות לאו זבח נינהו.<br><b> ולענ"ד</b> נראה ברור דודאי מוהרי"ק אזיל ומודה דכל היכא דכתיב זבחים אין עופות ומנחות בכלל וכוונת דבריו שם הוא דבא ליישב למ"ש תחילה לישב דברי רבינו דלא גריס בש"ס או אינו אלא עופות וכו' דעדיין יש לגמגם בתירוץ זה דהא בברייתא נקט תחילה בזבחים אתה אומר בזבחים וכו' ומשמע מתבת זבחים שהיא שוללת עופות ג"כ וא"כ אף דלא תני בברייתא בפי' ולא עופות אינו בא מן העוף דהא זבחים קאמר לזה כתב דמשמע ליה לרבינו דמאחר דלא מעטינהו בברייתא להדייא כמו שמיעט מנחות הרי הוא נכלל בכלל זבחים דקאמר תחילה אבל אה"נ דבכל מקום שהוזכר זבחים סתם בין בקרא בין במשנה וברייתא שוללת עופות ומנחות. שוב ראיתי להרב שער המלך שם בהל' חגיגה שעמד בזה וכתב דדוקא בקרא דייקינן ולא במתני' יעו"ש והוצרך הרב לזה כדי ליישב מה שתמה עוד שם על התוס' ברם למרן אין אנו צריכין לזה אלא אף אם נאמר דאף במשנה וברייתא דייקינן אתי שפיר וכדכתיבנא ואחרי כותבי ראיתי להרב בני יעקב בהגהותיו על רבינו דקשיא ליה על מרן משאר מקומות בש"ס וע"פ מאי דכתיבנא מתיישב הכל שפיר ועיין בפרק האיש מקדש דף נ"ג ע"א ודוק.<br><b> וראיתי</b> עוד לו שם להרב שער המלך שכתב לישב קושית הרב מל"מ הלזו וז"ל ומדברי רש"י שם שכתב וכתיב אותם וכו' נראה שיש לישב דהתם שאני דאיכא מיעוטא עכ"ל ותמהני איך יצאו הדברים אלו מפיו דלדידיה תיקשי דהש"ס אמר זבחים ולא עופות זבחים ולא מנחות דמשמע דמתבת זבחים קא דריש ואיך כתב רש"י דהמיעוט הוא מאותם אלא הכונה פשוטה לרש"י דמפרש דנהי דתבת זבחים שוללת עופות ומנחות אבל מי אמר לנו דמה שלא הקריבו מנחות ועופות הוא משום איסורא דאין להקריב בבמה דילמא לא איתרמי להו ואה"נ דהיו יכולין להקריב וקרא דכתיב זבחים לאו למעוטי אתא אלא מעשה שהיה כך היה לזה כתב רש"י דכתיב אותם שהיא מיעוטא לומר דמה שיש מפורש בקרא הוא דהקריבו בדוקא דזה הוא מה שיכולין להקריב בבמה ותו לא והשתא שפיר דרשינן אנן ממאי דמפורש בקרא זבחים שהוא דוקא קרבנות בהמה ולא עופות ומנחות דכך שוללת תבת זבחים וזהו פשוט.<br><b> ואחר</b> סמוך מצאתי בפ' שתי מדות דף צ' ע"ב אמרו שם בברייתא מן הבקר וכו' מה ת"ל לפי שנאמר עולה שומע אני אפי' עולת העוף ת"ל מן הבקר דברי ר' יאשיה רבי יונתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר זבח ועוף אינו זבח וכו' יעו"ש ופשטן של דברים משמע לכאורה דפליגי בהכי אי עוף נקרא זבח או לא אבל הא ליתא דודאי לכו"ע אין עוף נקרא זבח ומה שהוצרך לר' יאשיה קרא (דבן) [דמן] הבקר אף דכתיב זבח משום דקרא כתיב עולה או זבח ונהי דבמילת זבח אין עוף בכלל מ"מ במילת עולה הו"א אף עולת עוף במשמע.<br><b> ומ"מ</b> מדברי ר' יונתן נלמוד דכל היכא דכתיב בקרא זבח אף עולה דכתיב בהדיה אין עוף נכלל בעולה סתם דכיון דכתיב בקרא גופיה זבח ועוף אינו זבח גם בעולה אינו נכלל ומעתה יפה כח המקשה הוא הרב שער המלך על דברי הרב מל"מ במאי דמוקים קרא דויזבחו וכו' ויעלו עולות דאיירי בעולת העוף דאי אפשר דכתיב בההוא קרא זבחים וכל היכא דכתיב בחד קרא זבחים ועולות גם העולות אינן עופות וכדעת ר' יונתן ותו ליכא לאקשויי על דבריו כמו שהקשתי לעיל דזבחים לחוד ועולות לחוד ואף דהרב ז"ל מסתם סתומי ולא נחית להקשות מכח האי דר' יונתן מ"מ אנן בדידן חזינן דדברי הרב מל"מ תמוהים בהאי דמוקים קרא בעולת העוף דהניחא לר' יאשיה אבל לר' יונתן ליכא לאוקמי בהכי כיון דכתיב באותו קרא זבחים בהדי עולות וכדכתיבנא ודוק.<br><b> ומכאן</b> אני תמיה על דברי מרן בכ"מ בפ"ג מהל' מעשה הקרבנות ה"ב גבי מ"ש רבינו דגוים אין מקבלין מהם אלא עולות והיא ברייתא בפ' אלו מנחות דף ע"ג פלוגתא דר' יוסי הגלילי ור' עקיבא ופסק כרע"ק דאין מקבלים אלא עולות והוסיף רבינו ואמר ואפי' עולת העוף מקבלין וכתב ע"ז מרן וז"ל ומשמע לרבינו דעולת העוף לא נפקא מכלל עולה סתם עכ"ל והוא תימה דבהדיא מוכח מהאי ברייתא בין לרבי יאשיה בין לר' יונתן דעולה סתם נכלל בה נמי עוף דלדעת רבי יאשיה אצטריך קרא (דבן) [דמן] הבקר למעוטי עולת העוף ולדעת רבי יונתן משום דכתיב בההוא קרא זבח הא לאו הכי לכו"ע עולת העוף לא נפקא מכלל עולה סתם ושם בההוא קרא דמרבינן לגוים שמקבלין מהם עולות לא כתיב זבח ולא שום מיעוט אחר דלישתמע מיניה מיעוט לעולת העוף וכן הוא להדייא בירושלמי דשקלים פ"ד אשר יקריב לה' לעולה יכול אפי' עופות ת"ל בבקר ולא בעופות ע"כ וא"כ נמצא דמ"ש רבינו דעוף נכלל בעולה סתם הוא ברור ומוסכם מהש"ס דילן ומהירושלמי וכדכתיבנא וא"כ קשה איך כתב מרן ומשמע לרבינו דהיינו מצד הסברא הרי הכי הוא מוסכם מהש"ס וכדכתיבנא.<br><b> ואף</b> דמאותה ברייתא גופא בפלוגתא דר' יוסי הגלילי ור' עקיבא נראה להדייא דבעולה סתם אינו נכלל עולת העוף דהכי אמרו שם דר"י הגלילי דמרבה הכל הוא משום דכתיב נדריהם וכו' נדבותם וכו' ומנין לרבות העופות והיין וכו' ת"ל לכל וכו' א"כ מה ת"ל עולה וכו' ע"כ דנראה להדיא מדאצטריך קרא אחרינא לרבות הכל ותני בברייתא בכללם העופות דס"ל דבעולה סתם אינו נכלל עופות ובזה לא מצינו דפליגי רבי יוסי הגלילי ורע"ק וא"כ כיון דלר"ע ליכא קרא לרבויי וס"ל דאין מקבלין אלא עולות ודאי שאין עולות העוף בכלל והשתא קשה דפליגי הברייתות בהכי והוא פלאי הא ודאי לא קשיא דמאי דתני העופות בהדי הנך ודאי דאשגרת לישן הוא דהכי דרך התנא בכל דוכתא למעוטי או לרבות כל הנך דכי הדדי נינהו יעו"ש בפ' טבול יום דף צ"ט ע"ב מנין לרבות העופות והיין וכו' וכן איתא בספרי ופנית בבקר וכו' מלמד שכל הזבחים טעונות לינה מנין לרבות העופות וכו' ת"ל ופנית כל פינות שאתה פונה וכו' הביאהו התוס' יומא דף ג' ע"א וסוכה דף מ"ז ופסחים וזבחים יעו"ש ועיין לרבינו בהל' איסורי מזבח פ"ו ה"ד והכא לאו בדוקא נקטי לומר דמרבוייא נפקא דודאי נכלל בעולה סתם אלא דכיון דלקושטא דמילתא הדין דין אמת דמקבלין עופות לא דייק ונקטי בהדי אינך אבל אה"נ דלא צריך קרא לעופות דמעולה נפקא וכדכתיבנא.<br><b> ומעתה</b> מה מאד תימה על מרן ז"ל דאיך כתב סתם דמשמע ליה לרבינו דעולת העוף לא נפקא מכלל עולה סתם דמאחר דמאותה ברייתא עצמה מדברי ר' יוסי הגלילי מוכח דעוף אינו נכלל בעולה סתם וכדכתיבנא א"כ הו"ל למרן להרגיש מזה ולומר כדכתיבנא ודו"ק.<br><b> עוד</b> כתב הרב מל"מ וז"ל מ"מ אכתי שלמים לא משכחת לה וכו' וכי תימא דשלמים אלו היו ממעשר בהמה וכו' גם זה לא יתכן וכו' ואולי נאמר דשלמים הללו היו שלמי שמחה דלכו"ע באים מן המעשר אלו תוכן דבריו. נמצא לדבריו אלו דהביאו כל ישראל שלמי שמחה ממעשר בהמה ביום השביעי לאחר שהזו וטבלו ואכלו אותם לערב.<br><b> ודבריו</b> תמוהים טובא דמה שייך שלמי שמחה בימי החול הרי כל מאי דחייב רחמנא להקריב שלמים משום שמחה היינו כדי שיאכל בשר וישמח באכילתה שאין שמחה אלא בבשר וראיה שאם יש לאדם בשר של נדרים ונדבות ומעשר בהמה וכן כהנים בבכור וחטאת וחזה ושוק יוצא משום שמחה וכמ"ש רבינו בהל' חגיגה פ"ב ה"י יעו"ש והיינו משום דרצונו יתברך שיאכל האדם בשר ביו"ט כדי שישמח ואם כן כיון שלא אכל ולא שמח ביו"ט מה בצע מה שאוכל ושמח אחר יום טוב ולשמחה מה זאת עושה ולא שייך בהם תשלומין כל שבעה כמו ראיה וחגיגה דאית בעצרת תשלומין כל ז' דבשלמא ראיה וחגיגה שהוא חובה לה' משום יו"ט אמר רחמנא דאית ליה תשלומין כל ז' אבל שמחה שכל תכליתה הוא לאכילת בשרה כדי לשמוח בהם ביו"ט מה הועיל תשלומיו וכדכתיבנא.<br><b> הן</b> אמת דראיתי להתוס' בפ"ק דחגיגה דף ו' ע"ב ד"ה יש שכתבו דבתוספתא גרסינן שהשמחה יש לה תשלומין כל ז' ולא כראיה וחגיגה ושמעתתא שלנו דלא גריס ליה ס"ל דגם באינך יש להם תשלומין וכו' יעו"ש דנראה מבואר מדבריהם דלגבי שמחה ודאי אליבא דכו"ע אית בה תשלומין כל שבעה. ונראה דעד כאן לא כתבו כן התוס' אלא בפסח ובחג דכל הימים של התשלומין הם מועד ושייכי בשמחה משא"כ בעצרת דימי חול נינהו וכדכתיבנא.<br><b> האמנם</b> דברי התוס' הללו הם תמוהים בעיני טובא מצד אחר וכמו כן אני תמיה על הרב לח"מ בפ"א מהל' חגיגה ה"ד שכתב על דברי רבינו וז"ל ובכלהו יש תשלומין ואע"ג דלא הזכיר רבינו אלא ראיה וחגיגה הוא הדין לשמחה דיש לה תשלומין וכ"ש הוא ומתבאר מדברי רבינו למטה שכתב דשלמי שמחה דוחה יו"ט וכו' דאם אינו חוגג היום חוגג למחר עכ"ל יעו"ש דהיכי משכחת לה בשמחה תשלומין הרי בשמחה חייב בכל שבעת הימים וכן בחג כל שמנה וכדתנן בריש פ' לולב וערבה ההלל והשמחה שמנה והאי שמחה היינו שלמי שמחה לאכילת בשר וכמ"ש רש"י והתוס' שם יעו"ש ועיין לרבינו פ"ו מהל' יו"ט הל' ט"ז יעו"ש וא"כ כיון דבכל יום ויום חייב בשמחה היכי משלם ליום שעבר הרי כל הבשר שהוא אוכל לשמחת היום הוא שאוכל.<br><b> ומה </b> שהכריח הלח"מ ממה שאינו דוחה שבת דאית להו תשלומין ליתא חדא דכיון דההקרבה הוא משום אכילת בשר משום שמחת האדם דאין שמחה אלא בבשר וכדכתיבנא א"כ אי אפשר בשבת דאינו יכול לבשל הבשר בשבת ואף דבירושלמי בפ"ק דחגיגה אמרו גבי הך מתני' דההלל והשמחה דלא משכחת לה משמנה אלא בשעירי הרגלים ובכהנים דהיינו שהכהנים אוכלים בשר חי דשעירי הרגלים יעו"ש דנמצא דשפיר יוצא ידי שמחה בבשר החי וא"כ ידחה שבת ויאכל חי הרי תלמודא דידן לא ס"ל הכי כמבואר בפ' אלו דברים פסחים דף ע"א דבבשר החי שמחה ליכא יעו"ש ועוד דאעיקרא כיון דקרבן השמחה דחייבה תורה הוא לצורך אכילת האדם לא מצינו שהותרה שבת לצורך אוכל נפש וא"כ אינו יכול לשחוט ולעשות שום מלאכה לצורך אכילה ומה גם למ"ד שאין צריך זביחה בשעת שמחה והכי הלכתא וכמ"ש רבינו שם בפ"ב מהל' חגיגה שיכול לשחוט מערב שבת דודאי לא דחי שבת ומה שגבי חגיגה הוצרך רבינו לומר דמה שאינו דוחה הוא משום דאית ליה תשלומין דמשמע דאי לא הו"ל תשלומין הוה דוחה אף שהוא שלמים והוא לאכילת האדם לא דמי כלל לשלמי שמחה דבחגיגה היינו משום דחובה על האדם להקריב חגיגה ברגל כמו שחייב רחמנא עולת ראיה ולא לצורך האדם הוא אלא לצורך חלבו ודמו אלא דכיון שהוא שלמים ממילא הבעלים אוכלים דזאת תורת זבח השלמים דהבעלים אוכלים את בשרו והכהנים החזה והשוק ואי לא היה לו תשלומין היה נקרב בשבת כמו כבשי עצרת שהם שלמים וקרבין בשבת וצורך גבוה שהוא חלבו ודמו היה נעשה בשבת וצורך הדיוט שהוא הבשר שאוכלים הבעלים היה נעשה לערב למוצאי שבת וכל זה הוא פשוט וא"כ קשה על הלח"מ שכתב דאף דלא הזכיר רבינו שמחה כ"ש הוא ומתבאר ממ"ש שלמי שמחה אינו דוחה וכו' דרצה להשוות שמחה לחגיגה וליתא וכדכתיבנא ועיין במ"ש עוד הלח"מ שם בפ"ב ה"ד.<br><b> ואין </b> לומר דהתוס' איירי בעצרת לבד דאית ליה תשלומין כל ז' שימי התשלומין הם חול דליכא בהו מצד עצמם שמחה ושייך בהו תשלומין דהא ודאי סתמא קתני בתוספתא יש בשמחה וכו' ובכל הרגלים מיירי ובשלמא אי הוה שייך בשני רגלים אף דלא שייך באחד שפיר קתני סתמא אבל אי לא שייך אלא באחד הוא דוחק ועוד דכבר כתיבנא לעיל דלא שייך תשלומין לגבי שמחה דאינו חובת קרבן אלא חובת אכילת בשר לשמחה וכדכתיבנא לעיל ואם כן מה הועיל לו אכילת בשר בחול בשביל יו"ט.<br><b> ולע"ד</b> נראה ליישב התוספתא כי היכי דלא תיהוי משבשתא דהכי גרסינן שהשמחה יש בה כל שבעה ולא בשתיהן ולא גרסינן בה תבת תשלומין והכי פירושו שהשמחה יש בה כל שבעה שכל ימי המועד חייב אדם בשמחה וכמ"ש במתני' ההלל והשמחה שמנה וכדכתיבנא לעיל משא"כ בשתיהן דאין חיובן אלא יום אחד אלא דאית להו תשלומין כל ז' אם לא חגג בראשון ובאיזה מהשבעה ימים שחוגג דיי וכמ"ש רבינו שם בהל' חגיגה כן נ"ל אמת ודוק.<br><b> תו</b> תמיה לי טובא על הרב מל"מ במאי דמוקים לה בשלמי שמחה דכיון דמה שאוכל הבשר הוא לערב דהיינו בליל שמיני אחר הערב שמש א"כ איך יוצא משום שמחה דלו יהי דיהבינן ליה כל דיליה דאית ליה תשלומין מ"מ לא אמרו אלא כל שבעה דיליף לה מפסח וכמ"ש בפ' אין דורשין דף י"ז ע"א וכן פסק רבינו שם בהל' חגיגה ולא אמרו וגם לשמנה בחג יעו"ש וא"כ מה בצע מה שמקריב השלמי שמחה ביום הז' הרי האכילה שהוא העיקר לתשלומין וכדכתיבנא לעיל דהשמחה הוא אכילת הבשר שכן יוצא ידי חובתו בנדרים ונדבות וכיוצא וכן מבואר בסוכה דף מ"ח גבי מ"ש לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה דהיינו שישחט ביום ז' לאכול ליל ח' יעו"ש הוא לערב שמיני שכבר עבר זמן התשלומין ואז אינו יוצא משום שמחה וכדכתיבנא וצ"ע.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי לרש"י ז"ל בפ"ק דחגיגה דף ח' סוף ע"א ד"ה ושמחת כל השמחות במשמע דלא בעי מיניה אלא שמחה ואמר מר אין שמחה אלא בבשר והאי בשר הוא עכ"ל ודבריו אינם מובנים דכיון דמרבינן נדרים וכל הני דבשר נינהו משום דאמר מר אין שמחה אלא בבשר א"כ תו ליכא לספק במנחות ועופות דהא הא דיליף מר הוא בפ' ערבי פסחים מדכתיב גבי הר עיבל וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת וא"כ הבשר דהתם הוא בשר בהמה דשלמים נינהו ולא עופות וכ"ש מנחות וא"כ מאי האי דקאמר תו בברייתא יכול אף בעופות ומנחות וכו'. ונראה לישב דודאי הא דתני מנחות בהדי עופות הוא משום דאורחיה דתנא למתני מנחות בהדיה עופות דבכל מקום מיעוט אימעיטו תרוייהו כמבואר שם בחגיגה דף ז' ע"א ובזבחים דף קי"ט ע"ב ודף ח' ע"ב והכא לאו בדוקא אתמר דודאי אין לספק במנחות ונקט תרוייהו כי אורחיה והס"ד דהברייתא דאמר יכול בעופות הוא עפ"י דברי התוס' שם בד"ה ושמחת דכתבו דמיתורא דושמחת דכתיב בחג הסוכות קא דריש דהא כתב גבי עצרת ומינה ילפינן לפסח וחג יעו"ש והשתא הכי מתפרשים דברי רש"י דודאי אי לאו קרא דושמחת בחגך דחג הסוכות הוה צריך שיקריב קרבן שלמים דוקא מן החולין ואינו יוצא בנדרים ונדבות וכיוצא משום דילפינן מהר עיבל דכתיב ביה וזבחת שלמים ואכלת ושמחת דאין שמחה אלא בזביחת שלמים והשתא דכתיב ושמחת יתירא בסתמא ולא כתיב שלמים דרשינן לרבות כל מיני שמחות דהיינו בשר ואפי' שלא יהיה שלמים באים מן החולין אלא כל שהוא בשר קרבן דומיא דשלמים כגון בכור ומעשר בהמה וחזה ושוק לכהנים וכיוצא וזהו שכתב רש"י בתחילת דבריו כל השמחות במשמע וכו' וכתב עוד ואמר מר אין שמחה אלא בבשר וכו' כלומר דבפרק ערבי פסחים לא אמרו אין שמחה אלא בשלמים דומיא דהר עיבל ממש שהוא בזביחת שלמים אלא אמרו בבשר דגמרינן מיניה שצריך בשר קרבן כמו התם שהיה שלמים לאפוקי בשר חולין ממקולין והיינו משום האי ושמחת יתירה וכדכתיבנא וז"ש בסוף דבריו והאי בשר הוא כלומר הואיל וכן דגמרינן מהתם בשר קרבן מכח האי ושמחת יתירא א"כ האי בשר הוא דהיינו בשר נדרים ומעשר בהמה וכיוצא והשתא שפיר קאמר בברייתא יכול אף בעופות וכו' כלומר דכיון דאמרינן דלאו דוקא שלמים אלא כל בשר חזי לשמחה והיינו בשר דקרבן א"כ בעופות נמי דבשר נינהו דהיינו בשר חטאת העוף לכהנים דבשר קרבן איהו דכל מיני שמחות מרבינן ולזה אמר דדומייא דחגיגה בעינן שהוא של בהמה דוקא ורב אשי אמר דמושמחת נפקא דעוף אינו משמח.<br><b> ולפ"ז</b> נמצא דשפיר אצטריכו שתי הדרשות הך דחגיגה דדרשינן מושמחת לרבות כל מיני שמחות וממעטינן עופות ומנחות וההיא דפ' ערבי פסחים דדרשינן אין שמחה אלא בבשר מקרא דוזבחת שלמים דאי הוה הך קרא דושמחת בחגיך לחודיה הוה ילפינן כל מיני שמחות ואפילו עופות ומנחות ואפי' בשר חולין ממקולין דמהיכא תיתי למעוטי דכל דליכא קרא דהר עיבל דמשתמע מיניה דצריך בשר שלמים ודאי הוה אמרינן דכל מידי דמיכלא הוא שמחה וכן יין דמשמח ואי הוה קרא דהר עיבל לחודיה ולא הוה כתיב ושמחת יתירא אז הו"א דצריך שלמים דוקא שיזבח שלמים מן החולין לשם שלמי שמחה דומיא דחגיגה להכי אצטריך ב' קראי לומר דצריך בשר בהמה מקרבן ואינו צריך מן החולין אלא בא מן המעשר וכיוצא אבל לא בחטאת העוף ומנחות וכדכתיבנא.<br><b> ומעתה</b> נחה שקטה קושית התוס' בפ' ערבי פסחים דף ק"ט ע"א ד"ה וזבחת ושם בפ"ק דחגיגה בד"ה מי שכל מה שהקשו שם משם ה"ר אלחנן לא קשה עפי"ז שכתבנו יעו"ש. ודע שקושיא שניה שהקשו התוס' משם ה"ר אלחנן מבואר בירושלמי פלוגתא דאמוראי דחד אמר אפי' בשר מקולין לשמחה וכקושית ה"ר אלחנן וחד אמר ילפינן מהר עיבל מה התם שלמים וכו' וכתירוץ הר' אלחנן יעו"ש ומן התימה על התוס' שהביאו שם הירושלמי דדריש מזבח דהר עיבל למעוטי עופות ולא הביאו הירושלמי הלזה דכתיבנא ועיין להתוס' יו"ט שם בפ"ק דחגיגה משנה ד' דקשיא ליה קושית הר' אלחנן ובסוף דבריו כתב שוב ראיתי להירושלמי אבל לא בעופות דכתיב זבח יעו"ש והוא תימה דכל דבריו הם דברי התוס' דחגיגה שזכרנו בשם הר' אלחנן ודוק.<br><b> ואחרי</b> כתבי כל זה ראיתי לרש"י בפ"ב דביצה דף י"ט ע"ב ד"ה ויוצא בה וז"ל ואע"ג שמחוייב בתודה זו דתניא במס' חגיגה ושמחת בחגיך לרבות וכו' מדלא כתיב וזבחת שלמים וכו' ומיהו פשיטא לן וכו' שאין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים וכו' והאי קרא וכו' דשמחת יו"ט אם יש לך בכורות וכו' אין צריך להביא שלמים עכ"ל נראה מבואר מדבריו דס"ל דמקרא גופיה דושמחת יליף כל מיני שמחות מדלא כתיב בפירוש וזבחת שלמים ולא מיתורא דקרא היפך דעת התוס' שכתבנו לעיל שכתבו דמיתורא דושמחת קדריש והשתא אזדא לה מ"ש לעיל לישב דברי רש"י שבחגיגה ע"פ דברי התוס' אלו.<br><b> ומ"מ</b> שפיר נוכל לישב דבריו על הדרך שכתבתי לעיל והוא דמדלא כתיב וזבחת שלמים ילפינן כל מיני שמחות וכמ"ש בביצה וילפינן נמי מהר עיבל דכמו דהתם הוא בשר קרבן ה"נ גבי שמחת יו"ט וזהו שכתב רש"י ואמר מר וכו' והאי בשר הוא דהיינו מ"ש בברייתא אפי' נדרים ונדבות וכיוצא שאינו צריך מן החולין וע"ז קאמר בברייתא יכול אף בעופות נמי דהיינו חטאת העוף דבשר קרבן הוא ת"ל ושמחת בחגיך מקיש שמחה לחגיגה וכו' לאפוקי עופות.<br><b> וראיתי</b> לרש"י בריש פרק לולב וערבה שכתב וז"ל והשמחה לאכול בשר שלמים דקי"ל בפסחים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים וכו' ואע"ג דהאי קרא לאו ברגלים כתיב מיהו ברגלים שמחה כתיב וכו' עכ"ל ודבריו תמוהים דהוא היפך הש"ס דחגיגה שאמרו לרבות כל מיני שמחות שאינו צריך בשר שלמים בדוקא וכמ"ש איהו גופיה בב' המקומות שזכרנו ויש לישב ועיין עוד לרש"י בפ"ק דחגיגה ריש דף ג' ובר"ה דף ו' ע"ב ודו"ק.<br><b> עוד</b> קשיא לי טובא על הרב מל"מ בהנחתו זאת שהניח דמ"ש בירושלמי דהיו ישראל אוננים היינו שנטמאו ולא היו יכולים להקריב משום דנשיא שמת הכל מטמאין לו דלענ"ד אי אפשר לומר דמה שלא הקריבו בעצרת הוא משום טומאה דהא ניחזי אנן לפי דברי הירושלמי דדוד מת בעצרת מי נתעסק בקבורתו ושאר צרכי המת דהא קי"ל מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין כמ"ש במס' ביצה דף ו' ואיפליגו בה רבוותא הובאו דבריהם בטור וב"י או"ח סי' תקכ"ו אי דוקא בקבורתו הוא דיתעסקו בו עממין אבל טלטולו והוצאתו מותר ע"י ישראל או אף טלטולו והוצאתו נמי אסור ע"י ישראל וטעם המתירין הוא משום דקי"ל כבית הלל דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך יעו"ש והשתא למאן דס"ל דהכל עושין ע"י עממין ואסור אף בטלטול א"כ קשה איך נטמאו כל ישראל ולא היו יכולין להקריב קרבן ביום ההוא הרי כל טעם הטומאה שהתירו לגבי נשיא היינו דעשאוהו לכל ישראל כמת מצוה מפני שהכל חייבין בכבודו כמ"ש רבינו והכבוד הוא שמתעסקין בו כל ישראל ואף שיש לו מתעסקין הרבה מ"מ כל אדם יתעסק בו כאילו אין אחרים מתעסקין זולתו ומבואר הוא כן בדברי מרן כאן שכתב דמבואר בירושלמי שעשו אותו כמת מצוה היינו לפי שאין כבוד הנשיא ביורשים וקרובים אלא בכל אדם שיתעסקו בו כקרוביו ויטמאו לו יעו"ש וכן מבואר בדברי רש"י בפסחים דף ע' וז"ל דמית נשיא ומצוה לכל ישראל להתעסק בו עכ"ל יעו"ש נמצא דכל תכלית הטומאה הוא בשביל העסק ואף אם לא יגיע לו עסק שהרי יש לו הרבה מתעסקים מ"מ ראוי הוא לעסוק אם יכול ודוחק עצמו ונכנס לעסוק במה שיכול ומטמא וא"כ ביו"ט דליכא עסק כלל ע"י ישראל מה בצע לטומאה שיטמאו בו כל ישראל ויפסדו כל קרבנות החג ואין להם תשלומין אפי' ביום השביעי וכדכתיבנא לעיל.<br><b> וגדולה</b> מזו כתבו התוס' בפ"ק דפסחים דאף בטומאת קרובים שהתירה תורה לכהן לא שרי רק לצורך קבורה יעו"ש ולפי דבריהם אלו דן הרב תרומת הדשן הביא דבריו מרן בב"י ביו"ד סי' שע"ג דכהן שמת לו מת בשבת אסור לו לשהות עם המת באהל כיון דאין קוברין אותו בשבת ואף לדעת הרב תה"ד שהתיר לדעת הרא"ש יעו"ש היינו מטעם דצריך לשומרו יעו"ש ואף שמדברי הרא"ש והטור שם נראה שמטמא הכהן אף שלא לצורך מ"מ כאן מודו דמאחר (דטומאה) [דהטומאה] היא דרבנן דעשאוהו לנשיא כמת מצוה כל דאיכא הפסד קרבנות שהם מצות עשה מן התורה ואין להן תשלומין וכדכתיבנא אין להם להטמאות עצמם שלא לצורך שאף בטלטול אסור וכדכתיבנא.<br><b> ועוד</b> אני אומר דאפילו למ"ד דהוצאת המת וטלטולו הוא ע"י ישראל לא אתי שפיר לפי דטעם ההתר הוא משום דקי"ל כבית הלל דהתיר הוצאה שלא לצורך מתוך שהותרה לצורך אבל לבית שמאי אסור דלית להו מתוך וא"כ הכא הירושלמי בעי לאוקומי קרא אף כב"ש יעו"ש וכ"כ הרב מל"מ לפי דרכו למאי דבעי לאוקומי דהשלמים שהקריבו למחר היו ממעשר בהמה דלא יתכן משום דלבית שמאי שלמי חגיגה מן המעשר יעו"ש ואין לומר דכיון שקברוהו בו ביום זו היא כבודו שילווהו כל ישראל ויטמאו לו דמאחר שאסור בטלטול לאיזה צורך יטמאו הרי שפיר מצו למיעבד ליה לויה בלא טומאה שאין צריך שיאהילו עם המת לצורך לויה ואף שלא יבצר שאיזה מישראל יאהילו בעת הוצאת המת מן הבית וכן בכניסת בית הקברות דלא יניחוהו שם עם הגוים לבדם מ"מ כל ישראל אין צריך כיון שאין צורך ואפשר בלא"ה וכדכתיבנא ונמצא השתא לפי מאי דכתיבנא דאם היה האופן שקברוהו בו ביום ע"י עממין לא היו צריכין ליטמא וא"כ ודאי דלא נטמאו וא"כ איך קאמר בירושלמי דמה שהקריבו למחרת היום ההוא הוא משום טומאה.<br><b> ואם</b> נאמר דהניחוהו עד הערב למוצאי עצרת שהוא חול כדי להתעסק בו ישראל והכי הסברא נותנת דמלך ישראל חכם וחסיד אשר כמוהו לא היה יתעסקו בו עממין ודאי שהוא בזיון גדול וכמו שכתב כן הרב בצלאל ז"ל בשיטה מקובצת לביצה שם בדף ו' גבי מ"ש דאסור להלין המת ביו"ט כל שאפשר לקוברו היום ע"י עממין דאם הוא אדם כשר ונכבד שיש לו בזיון לקוברו ע"י גוים מותר להשהותו דהו"ל כמלינו לכבודו יעו"ש וא"כ כ"ש דוד מלך ישראל דמי לנו גדול וחסיד כמוהו אחד מרגלי הכסא דודאי הסברא הוא דהמתינו עד לערב וא"כ קשה למה לא הקריבו בעצרת קרבנותיהם מאחר שאותו יום עשאוהו כשבת שלא קברו אותו ולצורך שמירת המת היה דיי בקצת אנשים ומעתה מוכרח שמ"ש בירושלמי והיו כל ישראל אוננים הוא דוקא אנינות ולא טומאה ודו"ק.<br><b> עוד</b> כתב הרב מל"מ ז"ל וז"ל ועוד מצד אחר לא יתכן שהרי בקרבן ראיה לכו"ע הטמא פטור משום דכתיב בעלותך לראות וכמ"ש רבינו בפ"ב מהל' חגיגה וכו'. ודבריו תמוהים דהא מת בעצרת אמרו והיינו ביום וכמו שכן נראה ג"כ מדברי הרב מל"מ גופיה שכתב בסמוך וז"ל ושמא י"ל דלעולם ישראל לא נטמאו וכו' משום המצוה דחל חייובא עלייהו דהיינו ראיה וכו' יעו"ש והשתא כיון דחל חייובא עלייהו אף שנטמאו לא נפטרו וחייובא רמייא עלייהו לשלומי היכא דיטהרו וכמ"ש רבינו שם בהל' חגיגה בפ"ב ה"ה יעו"ש וא"כ ביום השביעי אחר שיזו ויטבלו יכולין לשלוח קרבנותיהם לתשלומין של ראיה וחגיגה דנתחייבו וכדכתיבנא.<br><b> ואף</b> אם נדחוק בירושלמי דמת בעצרת היינו בליל עצרת ונטמאו דתו ליכא תשלומין קשה דמי הכניסנו בדוחק זה כדי להקשות ולומר דלא יתכן וכו' ומה גם שדבריו שבסמוך מוכיחין כן ועיין שם להרב שער המלך בדברי הרב מל"מ אלו שבסמוך ודוק.<br><b> עוד</b> כתב הרב מל"מ וז"ל ומה שלא הקריבו באותו יום הוא מדין אונן וכו' ועוד נ"ל וכו' אלא דעדיין לא נתקררה דעתי דהא יו"ט וכו' והנראה אצלי דאף שאין אנינות במועד מ"מ אסור לאכול בקדשים משום טירדא וכו' וכן למדנו וכו' אלו תוכן דבריו והנה בזה שכתב והנראה אצלי דאף שאין אנינות וכו' אסור וכו' משום טירדא כונתו פשוטה דאף דכבר כתב לעיל דגבי נשיא ליכא אנינות במועד דהיינו משום דאי אנינות של תורה אף דאיכא ביו"ט מ"מ בנשיא לא גזרו ואי אנינות של דבריהם ביו"ט ליכא ועל זה כתב דאפ"ה איכא משום טירדא דהיינו דאמרו בגמ' דאף במקום דליכא אנינות כגון ההיא דמגורשת אפ"ה איכא משום טירדא ה"נ אף דבנשיא לא גזרו אנינות של תורה ונמצא דהוי כההיא דמגורשת מ"מ איכא טירדא ואסור לאכול בקדשים.<br><b> ומעתה</b> לא באתי לכונת הרב שער המלך שם שהקשה על דברי המל"מ אלו מדברי התוס' ישנים שפי' דאטרודי מטריד היינו מחמת צער המיתה ויבא לאכול ביום הכיפורים והואיל וכן כי פריך ומי גזר ר' יהודה שמא יאכל לאו היינו משום אנינות דכיון שמת ביוה"כ אין כאן אנינות אלא הכי פריך וכו' וכתב בסוף דבריו וז"ל וכן צ"ל על כרחין אף לדעת הרב מל"מ שהרי כתב דאע"ג דאין אנינות במועד מ"מ אסור וכו' משום טירדא וא"כ תי' לפום ס"ד דמקשה דפריך וכהאי גוונא מי חל עליה אנינות וכו' ולא אסיק אדעתיה טעמא דאטרודי אמאי לא פריך מטעמא דאין אנינות ביוה"כ וכו' אלו תוכן דבריו יעו"ש ולא ידענא מאי קאמר דהא המל"מ אזיל ומודה דאיכא אנינות של תורה ביו"ט ולהכי פריך הש"ס תחילה מיוה"כ והשתא כי פריך תו בש"ס וכהאי גוונא מי חל עליה אנינות היינו משום דמגורשת וליכא בה תורת אנינות ואיך הוה אפשר להקשות מטעמא דליכא אנינות מאחר דס"ל דאיכא אנינות ביו"ט ולפ"ז דכתיבנא לא ידעתי מה שהאריך בתחילת דבריו להקשות על המל"מ לפי' התוס' ישנים באומרו דכונת הש"ס תחילה שהקשו ומי גזר ר' יהודה לאו היינו משום אנינות משום דכיון דמת ביוה"כ אין כאן אנינות וכו' יעו"ש ואם נאמר דרצונו להקשות בזה למ"ש המל"מ דמש"ס זה למדנו דאיכא אנינות של תורה ביו"ט ולזה פירש פי' זה לומר דליכא אנינות ביו"ט לא ידעתי מי הכריחו לפרש פי' זה דחוק כדי לומר דאין אנינות ביו"ט מאחר דהאמת כן הוא דאיכא אנינות ביו"ט וכמו שכתב איהו גופיה בסוף דבריו והכריח כן מסוגיית פסחים ואי קשיא על המל"מ הא קשיא דכל זה שלמד דאף במקום דליכא אנינות הא מיהא איכא איסורא משום טירדא אינו אלא לפי פי' רש"י אבל לפי פי' התוס' ישנים דטירדא היינו לומר שיבא לאכול ביוה"כ א"כ ליכא האי דינא כלל וא"כ כאן בדוד שמת בעצרת דליכא אנינות כלל משום דאנינות של תורה לא גזרו מפני מה לא הקריבו.<br><b> ובמה</b> שהכריח הרב דאיכא אנינות של תורה במועד מהא דפסחים איכא למשדי ביה נרגא דאין הכרח משם משום דהש"ס הוא מוכרח לומר דטעמא דמתני' הוא משום דאנינות לילה דדבריהם דאי אמרת דטעמא דמתני' הוא משום דאין אנינות במועד א"כ אמאי תני במתני' אבל לא בקדשים מאי שנא קרבן פסח משאר קדשים וכמ"ש הרב גופיה שם הרי כל שהוא יו"ט יכול לאכול דאין אנינות במועד והכי הו"ל למימר במתני' אבל לא בחול ור"ל דדוקא בפסח יכול לערב מפני שהוא יו"ט משא"כ בחול אלא ודאי מדקאמר הכי משמע דהחילוק הוא מפסח לשאר קדשים ולהכי אמרו דאנינות לילה מדבריהם ובפסח לא העמידו דבריהם במקום כרת ועוד מוכרח כן מדנקט דין זה דוקא בפסח דאוכל את פסחו לערב דאי כונת התנא דנקט פסח משום שהוא יו"ט מאי שנא פסח דנקט לימא האונן טובל ואוכל בקדשים ביו"ט שהוא בין ביום בין בלילה וליתני ליה דין זה במקום (אשייך) [השייך] לו לא בפסחים שהוא דוקא בלילה אלא ודאי מדנקט פסח היינו משום דאכילתו הוא בלילה ואשמועינן דכיון דאנינות לילה מדבריהם בפסח שהוא בכרת לא גזרו משא"כ בשאר קדשים וכדכתיבנא ואה"נ דגם אנינות יום שהוא דאורייתא ליכא ביו"ט ואי היה אכילת פסח ביום כיון שהוא בכרת היה אוכל האונן דלא גזור מדבריהם משא"כ בשאר קדשים דכמו שהם גזרו באנינות לילה אף ביו"ט דלא יאכל בקדשים ה"נ באנינות יום דאורייתא אף דמדאורייתא ביו"ט ליכא אנינות הם אמרו דאסור לאכול.<br><b> האמנם</b> איכא ראיה ברורה לזה ממ"ש בפרק טבול יום דף צ"ט ע"ב מאן תנא דתנא להא דפסחים דאנינות לילה דרבנן ר' שמעון היא דתנייא אנינות לילה מדברי תורה דברי ר' יהודה ר"ש אומר אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים תדע שהרי אמרו אונן טובל ואוכל פסחו לערב אבל לא בקדשים ע"כ נראה להדיא דס"ל לר"ש דמשום דאנינות לילה הוא מדבריהם הוא דהתירו לאונן לאכול פסחו לערב אבל אי היה דאורייתא וכר"י לא היה אוכל ואף שהוא יו"ט ואף ר"י דס"ל שהוא דאורייתא אינו מותר לאונן לאכול מדאמרו דההיא מתני' הוא דוקא ר"ש וזה ברור.<br><b> ודע</b> דבהך סוגייא דפ' טבול יום אמרינן והתניא ר' שמעון אומר שלמים כשהוא שלם וכו' מנין לרבות את התודה מרבה אני את התודה שכן נאכלת בשמחה וכו' מנין לרבות בכור ומעשר וכו' ופרש"י נאכלת בשמחה יוצא בה ידי חובת שמחה דכתיב בה שמחה וכו' ע"כ וקשיא לי בגווה דאמאי הוצרך למילף תו לרבות בכור ומעשר שכן אינן באים על חטא הרי מהילפותא דיליף תחילה לתודה שכן נאכלת בשמחה דהיינו שיוצא ידי חובת שמחה ילפינן נמי לבכור ומעשר דהרי מבכור ומעשר יוצא ידי חובת שמחה וכמ"ש במשנה ובברייתא בחגיגה ישראל יוצאין ידי חובתם בנדרים וכו' ובמעשר בהמה והכהנים בבכור וכו' וכמ"ש לעיל וי"ל ודו"ק.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כהן קטן הרי הגדולים מוזהרים וכו'. </b> נ"ב כתב הרוקח אשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באהל המת דספק ספיקא הוא ספק נקבה ואם תמצי לומר זכר שמא נפל הוא אלו דבריו ומדבריו אלו למד מה"ר עזריה יהושע ז"ל ליזהר למעוברת אשת כהן ליכנס לאהל המת דאף דהוא היתר אינו אלא מספק ספיקא ומ"מ שייך טומאה ומרן בכנסת הגדולה יו"ד סי' שע"א הגהות הטור סק"א נפלאו לו דבריו אלה דמאחר שהרוקח מתיר מטעם ספק ספיקא היאך הוא מביא ראיה ממנו לאסור יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> הפלאה זו איני יודע דהכוונה ברורה למהרע"י דאין ללגלג על הנשים שנזהרות בזה וכמ"ש הוא ז"ל על נשי טיריא שנזהרות שהוא מנהג בורות דמדברי הרוקח דתלי טעמא דהתירא מטעם ספק ספיקא ש"מ דשייך טומאה אם הוא זכר אף בעודו בבטן וא"כ יש ליזהר אף שהוא היתר דאפשר שהוא זכר ולא נפל.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עיין </b> מ"ש מרן על שם הרמב"ן וכן הביאו הטור יו"ד סי' ת"ב ועיין מ"ש עליו הרב כנסת הגדולה שם הגהת הטור סק"ה ומ"ש עליו הרב החסיד בספר דבר משה חלק יו"ד סי' ע"ה דחיסור לשון יש מכח הכת"י שמצא ממהר"א בן שאנג'י ז"ל והטיב אשר דיבר הרב המובהק מהר"ח מודעי נר"ו דמ"ש הכנה"ג שם בהגהות ב"י סק"ו וז"ל אך אם פגע בו הרגל מסתפר יעו"ש ואין דבריו מובנים תנא היכא קאי, ודאי הן דבריו אלו נשמטו ממקומן וצריך להיות לעיל בהגהות הטור אות ה' אחר מ"ש נהוג עלמא שלא להסתפר תוך שלושים יום צריך לסיים הכי אך אם פגע בו הרגל מסתפר ומן התימה על הרב דבר משה שאחר שראה כת"י דהר"א בן שאנג'י וראה דבריו אלו בהגב"י ולא הבינם וכמ"ש בסי' ע"א הו"ל להעבירם לעיל בהגה"ט וכמ"ש אלו דבריו נר"ו וראוין הדברים למי שאמרן ושפתים ישק.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>לשון </b> מרן עיין בספרי תועפות ראם דף פ"ב ע"ב.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ומותר לספוד לפני חנוכה ופורים וכו'. </b> וכתב מרן אף דאפסיקא הלכתא וכו' לא עדיף לפניהם ולאחריהם משאר מגילת תענית שבטלה ע"כ וכתב עליו הרב מקראי קדש הל' מגילה דף ק"מ ע"ב וליתא וכו' יעו"ש באורך.<br><b> ולענ"ד</b> נראה להליץ בעד מרן דלמה שהקשה ראשונה י"ל דרבינו פוסק כרב דפוסק כר' יוסי אף בדלא למספד וכדעת הרא"ש והטור וכמו שיבא לקמן בס"ד וכן מפירוש המשנה שהעתיק בסמוך שהזכיר לאחריהם ומה שהקשה דרב ור' יוחנן הלכה כר"י י"ל דכיון דאיכא כלל אחר ר' יוסי נמוקו עמו פסק כר"י גם מה שהקשה שלישית דאימא דלא התיר רק הספד מרן נמוקו עמו שראה לרבינו בפי' המשנה כתב וז"ל וכבר בטלה אותה מגילה ואינן אסורין בהספד ותענית אותן הימים וכ"ש לפניהם ולאחריהם והוא אומר בטלה מגילת תענית מלבד חנוכה ופורים שהם אסורים בהספד ובתענית ולפניהם ולאחריהם מותר עכ"ל הרי בפירוש דס"ל דלפניהם ולאחריהם מותרים בתענית ג"כ ומ"ש כאן רבינו אבל בהספד היינו משום דבהספד איירי והוא הדין תענית.<br><b> אך </b> קשה מה שהקשה שניה דבהספד לעולם שרי גם בזמן מגילת תענית וכרב אשי וקושיא עצומה היא לרבינו וכן קשיא ליה על מ"ש רש"י ז"ל בפי' המשנה וז"ל לפניו בהספד אסורין וכו' וכן הרע"ב כתב כן יעו"ש גם הוא היפך ממ"ש איהו גופיה בגמ' גבי דברי רב אשי יעו"ש ושוב ראיתי להר"ן שם במתני' רצה לקיים פי' רש"י הנזכר עיין מ"ש הרב פרי חדש שמדבריו נדחין דברי הר"ן יעו"ש.<br><b> והטור</b> באו"ח סי' תרפ"ו נראה דפוסק כר' יוסי שכתב וא"כ לפניהם ולאחריהם וכו' אפילו הכי נוהגים להתענות בי"ג דלא עדיף וכו' נמצא דנתבטלו ימים אלו וכן נראה מדברי הרא"ש במגילה שכתב אית דאמרי דלא עדיף לפניהם ולאחריהם וכו' נמצא דאי לאו דהכי הוי הסברא היה אסור לפניהם ולאחריהם והיינו כר"י דמתני' דהיכא דכתיב דלא למספד אף לאחריו אסור ומכח האי סברא דלא עדיף שרי בלפניהם ולאחריהם וכן פסק מרן בספרו הקצר סי' הנזכר והרב בית חדש כתב בהיפך בדעתם וקשה מיניה וביה דתחילה כתב דמ"ש הטור ועוד יש סמך הוא משום דלטעמא קמא ניחא דאיסור ליכא אבל לומר דאיכא חיובא כתב דאיכא עוד סמך וכמ"ש מרן בב"י ונמצא לפ"ז דב' הטעמים צריכי ואח"כ כתב דמ"ש דלא עדיף אינו אלא לתת טעם למנהג שלא נמצא בש"ס ולפי מ"ש אח"כ א"צ להך סברא דלא עדיף, גם אעיקרא דבריו קשה דזה אפשר לומר להרא"ש אבל הטור לא הו"ל להביא אלא מסקנת הרא"ש ועיין מ"ש הרא"ש בסוגיין על שם הראב"ד דאף דאמרינן בטלה מגילת תענית היינו ליחיד ולא לצבור וכו' וסיים ומה שנהגו להתענות בי"ג באדר והוא יום לפני פורים וכו' י"ל דברי קבלה וכו' ועוד וכו' עכ"ל והנה יש לדון בתירוץ א' דזה ניחא כשנקשה על דרך זה ברם כשנקשה על אופן אחר דאיך מתענים בי"ג שהוא יום נקנור ואף שבטלה מגילת תענית הוא ליחיד ולא לצבור ולא שייך תירוץ א' אלא הב' נמצא תירוץ א' מילי דכדי וכן הר"ן שהביא דברי הראב"ד אלו והקשה על דבריו שהקשה ולא תירץ כי אם התירוץ הב' גם קשה להרא"ש דאילו הוא הביא דברי הראב"ד אלו ונראה מדבריו דלא ס"ל ההיא תירוצא דלא עדיף וכו' וכמ"ש הב"ח ואילו במגילה כתב ואית דמפרשי דאף דלא בטלה מגילת תענית בחנוכה ופורים לפניהם וכו' בטלה ומסתברא וכו' ונפק"מ דבטלו מכל וכל ויכולים לגזור בו תענית בצבור והב"ח קשיא ליה כן להטור שכתב היפך דעת הרא"ש ולא נקיט ליה בליביה להרא"ש ז"ל דכתב שניהם.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>מבטלין תלמוד תורה וכו' עד סוף הל' י"א. </b> ונראה לפרש כוונתו כי לכאורה דבריו סתומים והן קדם נציע סוגיית כתובות דף י"ז ת"ר מבטלין ת"ת להוצאת המת וכו' במה דברים אמורים כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו לא וכמה כל צרכו אמר ר' שמואל אמר רב תריסר אלפי גברי וכו' ר' יוחנן אמר נטילתה כנתינתה מה נתינתה בשישים ריבוא אף נטילתה כן והני מילי למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא והתוס' ד"ה להוצאת המת כתבו דבשעת הוצאת המת מבטלין ת"ת בין לת"ח בין לכל אדם דלאותה שעה לא שנא שהקשו דהכא קאמר מבטלין ת"ת והתם קאמר אפי' למלאכה אי איכא חברותא אין מבטלין ואין לחלק מהכא להתם בין ת"ח לשאינו ת"ח דסתם מת קאמר הכא ותירצו דהכא איירי בשעת הוצאת המת דכולם שוין והתם שלא בשעת הוצאת המת דהיינו בשאר צרכי קבורה אי איכא חברותא אין מתבטלין אפי' ממלאכה ובפ' אלו מגלחין דף כ"ז ביארו יותר דלת"ח בית מדרשו בטל אף שלא בשעת הוצאתו ובאינו ת"ח שלא בשעת הוצאתו אין מבטלין אלא ממלאכה ואי איכא חברותא אף ממלאכה אין מתבטלין ולפי האמור מדבריהם קשה מ"ש שמעינן דלמאן דלא קרי ותני אין מבטלין אם יש לו מתעסקין כדי קבורה וכו' והוי היפך מ"ש בעצמם דליכא הפרש בשעת הוצאת בין ת"ח לעם הארץ וצריך לדחוק דמ"ש הכי וממילא וכו' לא קאי לשעת הוצאה אף דקיימי אינהו ור' יוחנן על דברי הברייתא דקאמרה להוצאת המת והיינו ממש שעת הוצאתו כמ"ש בד"ה להוצאת המת אלא לשלא בשעת הוצאתו דכל דלא קרי ותני דיי בכדי צורך קבורתו אבל מלאכה מבטלין וכל זה הוא לשיטת רבי יוחנן דאמר נטילתה כנתינתה דזה דוקא בת"ח אבל בשאינו ת"ח כל דאיכא צרכו דיי דלרב שמואל משמיה דרב דאמר תריסר אלפי גברי כל אדם שוין ונמצא פליגי רב ושמואל משמיה דרב עם ר' יוחנן דלשמואל כולן שוין ולר"י יש הפרש בין ת"ח לשאינו ת"ח.<br><b> אך </b> קשה דלפי האמור צ"ל דר' יוחנן איירי בשלא בשעת הוצאתו דאילו בשעת הוצאתו כולן שוין אף מי שאינו ת"ח וא"כ איך קאמר ר"י נטילתה כנתינתה על מאי דתני בברייתא במה דברים אמורים בשאין עמו כל צרכו וכו' וקאמר עלה א"ר שמואל וכו' תריסר וכו' וקאמר עלה ר"י נטילתה כנתינתה והאי הבמה דברים אמורים נשנה אחרי מבטלין ת"ת להוצאת המת והאי להוצאת המת פי' הוא בשעת הוצאתו והיינו בין ת"ח בין שאינו ת"ח וא"כ הבד"א קאי על שעת הוצאתו ואהא מפרש ר"י נטילתה כנתינתה וממילא הוא דשמעינן דכל דלא קרי ותני די בכדי צורך קבורתו והא בשעת הוצאתו ליכא הפרש ביניהם והכל מתבטלין וקושיא זאת קשה גם להרא"ש דבתחילת דבריו כתב כדכתבו התוס' בד"ה להוצאת המת מכח ההיא דמועד קטן דהכא איירי בשעת הוצאה ואח"כ כתב הא דרב אחאי יעו"ש ובלא"ה קשה על הרא"ש שהביא הא דר"ש משמיה דרב דהיינו תריסר וכו' והא דר"י דנטילתה כנתינתה ואינהו פליגי אהדדי דלרב הכל שוין וצרכו היינו תריסר וכו' ולר"י בת"ח הם שישים ריבוא ובשאר אדם היינו כדי קבורה באופן דהכל מגומגם ואפשר דס"ל להרא"ש דלא פליגי רב עם ר"י והכי פירושא דברייתא לשמואל מבטלין ת"ת להוצאת המת והיינו אפי' אינו ת"ח שעת ההוצאה שוין והיינו דוקא כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו לא וכמה כל צרכו תריסר וכו' ור"י אמר שישים ריבוא כלומר הא דכל צרכו דברייתא ופי' שמואל תריסר [וכו'] הוא בשאר כל אדם אבל בת"ח הוא ס' ריבוא והיינו בין בשעת הוצאה בין שלא בשעת הוצאה אבל בשאר אדם שלא בשעת הוצאה כל דאיכא צורך קבורה דיי אמנם אכתי קשה מה שהביא הא דרב אחאי שסותר לזה ועוד ממ"ש בפרק ואלו מגלחין דגם בת"ח דוקא בשעת הוצאתו אבל שלא בשעת הוצאה לא אלא דוקא בית מדרשו וממ"ש בכתובות ברירנא דלכל אדם בשעת הוצאה מבטלין ת"ת ולת"ח גם שלא בשעת הוצאה.<br><b> ונראה</b> דמ"ש במועד קטן הוא דמבטלין תלמוד תורה למאן דקרי ותני ובשעת הוצאה אבל דלא קרי ותני גם בשעת הוצאה לא אמנם מלאכה אסורה אפי' כשאינו ת"ח ואי איכא חברותא אף מלאכה שרי ובשעת הוצאה אף דאיכא חברותא אסור במלאכה וא"כ שפיר מישב דההיא דמו"ק מת בעיר כל בני העיר אסורים הוא באינו בן תורה אבל בכתובות דקאמר מבטלין ת"ת הוא בת"ח והכל איירי בשעת הוצאה אלא דבת"ח איכא ג"כ ביטול תורה ובעם הארץ ביטול מלאכה אלא דבהאי ביטול מלאכה איכא הפרש דבשעת הוצאה אף דאיכא חברותא אסור ושלא בשעת הוצאה אי איכא חברותא שרי ולפי"ז דברי רב אחאי מוקי להו בשעת הוצאה כפשטן והשתא מתבררין דבריו בכתובות דלאו שהרגיש מהכא להתם אלא דקא מפרש דההיא דמו"ק לא איירי בשעת הוצאה דבשעת הוצאה ליכא לפלוגי בין איכא חברותא אלא לעולם בטלים מעבודתם ושוב כתב הא דרב אחאי דאפי' בשעת הוצאה ביטול תורה ליכא לע"ה אלא בת"ח ובשעת הוצאה.<br><b> ולפי"ז</b> כן צריך לפרש דברי התוס' בכתובות דמ"ש אבל בשעת הוצאה כולם צריכים לבא היינו דליבטלו ממלאכה אבל מלימודם שאני אם הוא בן תורה לאינו בן תורה כמ"ש אח"כ על שם רב אחאי אף שאין זה פשט דבריהם ועיין בזהב שיבה [למוהר"ש אלגאזי] דף קע"ה ומ"ש התוס' במועד קטן לפי דברינו כך צריך לפרשם משמע דבת"ת שרי כלומר דהכא איירי באינו בן תורה ולא אסר בת"ת אלא חכם שמת בית מדרשו בטל וכן בשעת הוצאה כל בתי מדרשות אף שאינו לומד הוא שם אבל לעולם ביטול תורה ליכא אלא לת"ח ובשעת הוצאה למדרשים אחרים ולבית המדרש שלו גם שלא בשעת הוצאה ולפי האמור הכי פירושא דש"ס מבטלין ת"ת להוצאת המת דהיינו ת"ח דוקא והיינו בדליכא כל צרכו וכמה כל צרכו תריסר וכו' ור' יוחנן אמר שישים ריבוא וכו' אך קשה איך הביא הרא"ש הא דתריסר והא דר"י דפליגי אהדדי.<br><b> וזה</b> נראה דעת רבינו ג"כ דלת"ח דוקא בשעת הוצאה מבטלין ת"ת והיינו בדליכא כל צרכו וכל צרכו היינו שישים רבוא ולשאר אדם ליכא איסורא אלא במלאכה ולכן העתיק תחילה הברייתא ושוב פרשה דאיירי בת"ח דביה דוקא איכא ביטול תורה בהוצאתו וכל צרכו הוא ס' רבוא ודין דשאר אדם לחוד דאסור במלאכה אלא דהוא מגומגם דהו"ל לאסוקי תחילה דין ת"ח ואח"כ דין עם הארץ וגם למה סתם ואח"כ פירש.<br><b> וחכם</b> בני יצ"ו פירש בדברי רבינו דס"ל דכל אדם שוין בזה בדין הוצאה דלכל מת אדם מבטלין בהוצאתו וכלישנא דברייתא דתני סתמא מבטלין ת"ת להוצאת המת דכל מת במשמע ושוב פי' הברייתא דהיינו דוקא בשאין שם כל צרכו וכו' וכמה כל צרכו ופי' רש"י תריסר וכו' דהיינו כל אדם זהו צרכו וע"ז בא ר' יוחנן ואמר נטילתה כנתינתה כלומר לא כר' שמואל דפירש דצרכו של כל אדם בשוה דהיינו תריסר וכו' בין לת"ח בין לכל אדם אלא ת"ח שאני דנטילתה כנתינתה וצרכו של ת"ח הוא שישים רבוא וע"ז מחלק עוד ות"ח שאמרנו שצרכו הוא ס' רבוא הוא מאן דקרי ותני אבל מאן דמתני לית ליה שיעורא ומבטלין הכל ת"ת להוצאת מת ת"ח דמתני.<br><b> והנה</b> כל זה הוא לענין ביטול תורה בהוצאת המת אבל לענין ביטול מלאכה כדי להתעסק בצורך קבורתו וגם להוצאת המת כולן שוין וכולן בטלין ממלאכתם כשיש מת בעיר וזהו מ"ש במועד קטן מת בעיר כולן בטלין ממלאכתם אלא דלענין ביטול מלאכה יש חילוק בין איכא חברותא לליכא כמ"ש שם במו"ק.<br><b> והשתא</b> מש"ה רבינו תחילה הביא הברייתא סתמית מבטלין ת"ת להוצאת המת עד כדי צרכו דבזה כל אדם שוין וסמך לו דין איסור עשית מלאכה כשיש מת בעיר דבזה ג"כ כל אדם שוין ושוב כתב דת"ח שמת דלהוצאתו צריך שישים רבוא וכל שלא יש ס' רבוא מבטלין ת"ת דצרכו היינו ס' רבוא וכר' יוחנן דהלכתא כוותיה ואם היה מלמד לאחרים הכל מבטלין ת"ת להוצאתו דלית ליה שיעורא. אלא שעדיין נשאר לנו גמגום בדברי רבינו דלא ביאר שיעור דכל צרכו מהו ועיין בלח"מ ודו"ק.
+
+Halakhah 10
+
+<b>מבטלין תלמוד תורה וכו' עד סוף הל' י"א. </b> ונראה לפרש כוונתו כי לכאורה דבריו סתומים והן קדם נציע סוגיית כתובות דף י"ז ת"ר מבטלין ת"ת להוצאת המת וכו' במה דברים אמורים כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו לא וכמה כל צרכו אמר ר' שמואל אמר רב תריסר אלפי גברי וכו' ר' יוחנן אמר נטילתה כנתינתה מה נתינתה בשישים ריבוא אף נטילתה כן והני מילי למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא והתוס' ד"ה להוצאת המת כתבו דבשעת הוצאת המת מבטלין ת"ת בין לת"ח בין לכל אדם דלאותה שעה לא שנא שהקשו דהכא קאמר מבטלין ת"ת והתם קאמר אפי' למלאכה אי איכא חברותא אין מבטלין ואין לחלק מהכא להתם בין ת"ח לשאינו ת"ח דסתם מת קאמר הכא ותירצו דהכא איירי בשעת הוצאת המת דכולם שוין והתם שלא בשעת הוצאת המת דהיינו בשאר צרכי קבורה אי איכא חברותא אין מתבטלין אפי' ממלאכה ובפ' אלו מגלחין דף כ"ז ביארו יותר דלת"ח בית מדרשו בטל אף שלא בשעת הוצאתו ובאינו ת"ח שלא בשעת הוצאתו אין מבטלין אלא ממלאכה ואי איכא חברותא אף ממלאכה אין מתבטלין ולפי האמור מדבריהם קשה מ"ש שמעינן דלמאן דלא קרי ותני אין מבטלין אם יש לו מתעסקין כדי קבורה וכו' והוי היפך מ"ש בעצמם דליכא הפרש בשעת הוצאת בין ת"ח לעם הארץ וצריך לדחוק דמ"ש הכי וממילא וכו' לא קאי לשעת הוצאה אף דקיימי אינהו ור' יוחנן על דברי הברייתא דקאמרה להוצאת המת והיינו ממש שעת הוצאתו כמ"ש בד"ה להוצאת המת אלא לשלא בשעת הוצאתו דכל דלא קרי ותני דיי בכדי צורך קבורתו אבל מלאכה מבטלין וכל זה הוא לשיטת רבי יוחנן דאמר נטילתה כנתינתה דזה דוקא בת"ח אבל בשאינו ת"ח כל דאיכא צרכו דיי דלרב שמואל משמיה דרב דאמר תריסר אלפי גברי כל אדם שוין ונמצא פליגי רב ושמואל משמיה דרב עם ר' יוחנן דלשמואל כולן שוין ולר"י יש הפרש בין ת"ח לשאינו ת"ח.<br><b> אך </b> קשה דלפי האמור צ"ל דר' יוחנן איירי בשלא בשעת הוצאתו דאילו בשעת הוצאתו כולן שוין אף מי שאינו ת"ח וא"כ איך קאמר ר"י נטילתה כנתינתה על מאי דתני בברייתא במה דברים אמורים בשאין עמו כל צרכו וכו' וקאמר עלה א"ר שמואל וכו' תריסר וכו' וקאמר עלה ר"י נטילתה כנתינתה והאי הבמה דברים אמורים נשנה אחרי מבטלין ת"ת להוצאת המת והאי להוצאת המת פי' הוא בשעת הוצאתו והיינו בין ת"ח בין שאינו ת"ח וא"כ הבד"א קאי על שעת הוצאתו ואהא מפרש ר"י נטילתה כנתינתה וממילא הוא דשמעינן דכל דלא קרי ותני די בכדי צורך קבורתו והא בשעת הוצאתו ליכא הפרש ביניהם והכל מתבטלין וקושיא זאת קשה גם להרא"ש דבתחילת דבריו כתב כדכתבו התוס' בד"ה להוצאת המת מכח ההיא דמועד קטן דהכא איירי בשעת הוצאה ואח"כ כתב הא דרב אחאי יעו"ש ובלא"ה קשה על הרא"ש שהביא הא דר"ש משמיה דרב דהיינו תריסר וכו' והא דר"י דנטילתה כנתינתה ואינהו פליגי אהדדי דלרב הכל שוין וצרכו היינו תריסר וכו' ולר"י בת"ח הם שישים ריבוא ובשאר אדם היינו כדי קבורה באופן דהכל מגומגם ואפשר דס"ל להרא"ש דלא פליגי רב עם ר"י והכי פירושא דברייתא לשמואל מבטלין ת"ת להוצאת המת והיינו אפי' אינו ת"ח שעת ההוצאה שוין והיינו דוקא כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו לא וכמה כל צרכו תריסר וכו' ור"י אמר שישים ריבוא כלומר הא דכל צרכו דברייתא ופי' שמואל תריסר [וכו'] הוא בשאר כל אדם אבל בת"ח הוא ס' ריבוא והיינו בין בשעת הוצאה בין שלא בשעת הוצאה אבל בשאר אדם שלא בשעת הוצאה כל דאיכא צורך קבורה דיי אמנם אכתי קשה מה שהביא הא דרב אחאי שסותר לזה ועוד ממ"ש בפרק ואלו מגלחין דגם בת"ח דוקא בשעת הוצאתו אבל שלא בשעת הוצאה לא אלא דוקא בית מדרשו וממ"ש בכתובות ברירנא דלכל אדם בשעת הוצאה מבטלין ת"ת ולת"ח גם שלא בשעת הוצאה.<br><b> ונראה</b> דמ"ש במועד קטן הוא דמבטלין תלמוד תורה למאן דקרי ותני ובשעת הוצאה אבל דלא קרי ותני גם בשעת הוצאה לא אמנם מלאכה אסורה אפי' כשאינו ת"ח ואי איכא חברותא אף מלאכה שרי ובשעת הוצאה אף דאיכא חברותא אסור במלאכה וא"כ שפיר מישב דההיא דמו"ק מת בעיר כל בני העיר אסורים הוא באינו בן תורה אבל בכתובות דקאמר מבטלין ת"ת הוא בת"ח והכל איירי בשעת הוצאה אלא דבת"ח איכא ג"כ ביטול תורה ובעם הארץ ביטול מלאכה אלא דבהאי ביטול מלאכה איכא הפרש דבשעת הוצאה אף דאיכא חברותא אסור ושלא בשעת הוצאה אי איכא חברותא שרי ולפי"ז דברי רב אחאי מוקי להו בשעת הוצאה כפשטן והשתא מתבררין דבריו בכתובות דלאו שהרגיש מהכא להתם אלא דקא מפרש דההיא דמו"ק לא איירי בשעת הוצאה דבשעת הוצאה ליכא לפלוגי בין איכא חברותא אלא לעולם בטלים מעבודתם ושוב כתב הא דרב אחאי דאפי' בשעת הוצאה ביטול תורה ליכא לע"ה אלא בת"ח ובשעת הוצאה.<br><b> ולפי"ז</b> כן צריך לפרש דברי התוס' בכתובות דמ"ש אבל בשעת הוצאה כולם צריכים לבא היינו דליבטלו ממלאכה אבל מלימודם שאני אם הוא בן תורה לאינו בן תורה כמ"ש אח"כ על שם רב אחאי אף שאין זה פשט דבריהם ועיין בזהב שיבה [למוהר"ש אלגאזי] דף קע"ה ומ"ש התוס' במועד קטן לפי דברינו כך צריך לפרשם משמע דבת"ת שרי כלומר דהכא איירי באינו בן תורה ולא אסר בת"ת אלא חכם שמת בית מדרשו בטל וכן בשעת הוצאה כל בתי מדרשות אף שאינו לומד הוא שם אבל לעולם ביטול תורה ליכא אלא לת"ח ובשעת הוצאה למדרשים אחרים ולבית המדרש שלו גם שלא בשעת הוצאה ולפי האמור הכי פירושא דש"ס מבטלין ת"ת להוצאת המת דהיינו ת"ח דוקא והיינו בדליכא כל צרכו וכמה כל צרכו תריסר וכו' ור' יוחנן אמר שישים ריבוא וכו' אך קשה איך הביא הרא"ש הא דתריסר והא דר"י דפליגי אהדדי.<br><b> וזה</b> נראה דעת רבינו ג"כ דלת"ח דוקא בשעת הוצאה מבטלין ת"ת והיינו בדליכא כל צרכו וכל צרכו היינו שישים רבוא ולשאר אדם ליכא איסורא אלא במלאכה ולכן העתיק תחילה הברייתא ושוב פרשה דאיירי בת"ח דביה דוקא איכא ביטול תורה בהוצאתו וכל צרכו הוא ס' רבוא ודין דשאר אדם לחוד דאסור במלאכה אלא דהוא מגומגם דהו"ל לאסוקי תחילה דין ת"ח ואח"כ דין עם הארץ וגם למה סתם ואח"כ פירש.<br><b> וחכם</b> בני יצ"ו פירש בדברי רבינו דס"ל דכל אדם שוין בזה בדין הוצאה דלכל מת אדם מבטלין בהוצאתו וכלישנא דברייתא דתני סתמא מבטלין ת"ת להוצאת המת דכל מת במשמע ושוב פי' הברייתא דהיינו דוקא בשאין שם כל צרכו וכו' וכמה כל צרכו ופי' רש"י תריסר וכו' דהיינו כל אדם זהו צרכו וע"ז בא ר' יוחנן ואמר נטילתה כנתינתה כלומר לא כר' שמואל דפירש דצרכו של כל אדם בשוה דהיינו תריסר וכו' בין לת"ח בין לכל אדם אלא ת"ח שאני דנטילתה כנתינתה וצרכו של ת"ח הוא שישים רבוא וע"ז מחלק עוד ות"ח שאמרנו שצרכו הוא ס' רבוא הוא מאן דקרי ותני אבל מאן דמתני לית ליה שיעורא ומבטלין הכל ת"ת להוצאת מת ת"ח דמתני.<br><b> והנה</b> כל זה הוא לענין ביטול תורה בהוצאת המת אבל לענין ביטול מלאכה כדי להתעסק בצורך קבורתו וגם להוצאת המת כולן שוין וכולן בטלין ממלאכתם כשיש מת בעיר וזהו מ"ש במועד קטן מת בעיר כולן בטלין ממלאכתם אלא דלענין ביטול מלאכה יש חילוק בין איכא חברותא לליכא כמ"ש שם במו"ק.<br><b> והשתא</b> מש"ה רבינו תחילה הביא הברייתא סתמית מבטלין ת"ת להוצאת המת עד כדי צרכו דבזה כל אדם שוין וסמך לו דין איסור עשית מלאכה כשיש מת בעיר דבזה ג"כ כל אדם שוין ושוב כתב דת"ח שמת דלהוצאתו צריך שישים רבוא וכל שלא יש ס' רבוא מבטלין ת"ת דצרכו היינו ס' רבוא וכר' יוחנן דהלכתא כוותיה ואם היה מלמד לאחרים הכל מבטלין ת"ת להוצאתו דלית ליה שיעורא. אלא שעדיין נשאר לנו גמגום בדברי רבינו דלא ביאר שיעור דכל צרכו מהו ועיין בלח"מ ודו"ק.
+
+Halakhah 11
+
+<b>מבטלין תלמוד תורה וכו' עד סוף הל' י"א. </b> ונראה לפרש כוונתו כי לכאורה דבריו סתומים והן קדם נציע סוגיית כתובות דף י"ז ת"ר מבטלין ת"ת להוצאת המת וכו' במה דברים אמורים כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו לא וכמה כל צרכו אמר ר' שמואל אמר רב תריסר אלפי גברי וכו' ר' יוחנן אמר נטילתה כנתינתה מה נתינתה בשישים ריבוא אף נטילתה כן והני מילי למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא והתוס' ד"ה להוצאת המת כתבו דבשעת הוצאת המת מבטלין ת"ת בין לת"ח בין לכל אדם דלאותה שעה לא שנא שהקשו דהכא קאמר מבטלין ת"ת והתם קאמר אפי' למלאכה אי איכא חברותא אין מבטלין ואין לחלק מהכא להתם בין ת"ח לשאינו ת"ח דסתם מת קאמר הכא ותירצו דהכא איירי בשעת הוצאת המת דכולם שוין והתם שלא בשעת הוצאת המת דהיינו בשאר צרכי קבורה אי איכא חברותא אין מתבטלין אפי' ממלאכה ובפ' אלו מגלחין דף כ"ז ביארו יותר דלת"ח בית מדרשו בטל אף שלא בשעת הוצאתו ובאינו ת"ח שלא בשעת הוצאתו אין מבטלין אלא ממלאכה ואי איכא חברותא אף ממלאכה אין מתבטלין ולפי האמור מדבריהם קשה מ"ש שמעינן דלמאן דלא קרי ותני אין מבטלין אם יש לו מתעסקין כדי קבורה וכו' והוי היפך מ"ש בעצמם דליכא הפרש בשעת הוצאת בין ת"ח לעם הארץ וצריך לדחוק דמ"ש הכי וממילא וכו' לא קאי לשעת הוצאה אף דקיימי אינהו ור' יוחנן על דברי הברייתא דקאמרה להוצאת המת והיינו ממש שעת הוצאתו כמ"ש בד"ה להוצאת המת אלא לשלא בשעת הוצאתו דכל דלא קרי ותני דיי בכדי צורך קבורתו אבל מלאכה מבטלין וכל זה הוא לשיטת רבי יוחנן דאמר נטילתה כנתינתה דזה דוקא בת"ח אבל בשאינו ת"ח כל דאיכא צרכו דיי דלרב שמואל משמיה דרב דאמר תריסר אלפי גברי כל אדם שוין ונמצא פליגי רב ושמואל משמיה דרב עם ר' יוחנן דלשמואל כולן שוין ולר"י יש הפרש בין ת"ח לשאינו ת"ח.<br><b> אך </b> קשה דלפי האמור צ"ל דר' יוחנן איירי בשלא בשעת הוצאתו דאילו בשעת הוצאתו כולן שוין אף מי שאינו ת"ח וא"כ איך קאמר ר"י נטילתה כנתינתה על מאי דתני בברייתא במה דברים אמורים בשאין עמו כל צרכו וכו' וקאמר עלה א"ר שמואל וכו' תריסר וכו' וקאמר עלה ר"י נטילתה כנתינתה והאי הבמה דברים אמורים נשנה אחרי מבטלין ת"ת להוצאת המת והאי להוצאת המת פי' הוא בשעת הוצאתו והיינו בין ת"ח בין שאינו ת"ח וא"כ הבד"א קאי על שעת הוצאתו ואהא מפרש ר"י נטילתה כנתינתה וממילא הוא דשמעינן דכל דלא קרי ותני די בכדי צורך קבורתו והא בשעת הוצאתו ליכא הפרש ביניהם והכל מתבטלין וקושיא זאת קשה גם להרא"ש דבתחילת דבריו כתב כדכתבו התוס' בד"ה להוצאת המת מכח ההיא דמועד קטן דהכא איירי בשעת הוצאה ואח"כ כתב הא דרב אחאי יעו"ש ובלא"ה קשה על הרא"ש שהביא הא דר"ש משמיה דרב דהיינו תריסר וכו' והא דר"י דנטילתה כנתינתה ואינהו פליגי אהדדי דלרב הכל שוין וצרכו היינו תריסר וכו' ולר"י בת"ח הם שישים ריבוא ובשאר אדם היינו כדי קבורה באופן דהכל מגומגם ואפשר דס"ל להרא"ש דלא פליגי רב עם ר"י והכי פירושא דברייתא לשמואל מבטלין ת"ת להוצאת המת והיינו אפי' אינו ת"ח שעת ההוצאה שוין והיינו דוקא כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו לא וכמה כל צרכו תריסר וכו' ור"י אמר שישים ריבוא כלומר הא דכל צרכו דברייתא ופי' שמואל תריסר [וכו'] הוא בשאר כל אדם אבל בת"ח הוא ס' ריבוא והיינו בין בשעת הוצאה בין שלא בשעת הוצאה אבל בשאר אדם שלא בשעת הוצאה כל דאיכא צורך קבורה דיי אמנם אכתי קשה מה שהביא הא דרב אחאי שסותר לזה ועוד ממ"ש בפרק ואלו מגלחין דגם בת"ח דוקא בשעת הוצאתו אבל שלא בשעת הוצאה לא אלא דוקא בית מדרשו וממ"ש בכתובות ברירנא דלכל אדם בשעת הוצאה מבטלין ת"ת ולת"ח גם שלא בשעת הוצאה.<br><b> ונראה</b> דמ"ש במועד קטן הוא דמבטלין תלמוד תורה למאן דקרי ותני ובשעת הוצאה אבל דלא קרי ותני גם בשעת הוצאה לא אמנם מלאכה אסורה אפי' כשאינו ת"ח ואי איכא חברותא אף מלאכה שרי ובשעת הוצאה אף דאיכא חברותא אסור במלאכה וא"כ שפיר מישב דההיא דמו"ק מת בעיר כל בני העיר אסורים הוא באינו בן תורה אבל בכתובות דקאמר מבטלין ת"ת הוא בת"ח והכל איירי בשעת הוצאה אלא דבת"ח איכא ג"כ ביטול תורה ובעם הארץ ביטול מלאכה אלא דבהאי ביטול מלאכה איכא הפרש דבשעת הוצאה אף דאיכא חברותא אסור ושלא בשעת הוצאה אי איכא חברותא שרי ולפי"ז דברי רב אחאי מוקי להו בשעת הוצאה כפשטן והשתא מתבררין דבריו בכתובות דלאו שהרגיש מהכא להתם אלא דקא מפרש דההיא דמו"ק לא איירי בשעת הוצאה דבשעת הוצאה ליכא לפלוגי בין איכא חברותא אלא לעולם בטלים מעבודתם ושוב כתב הא דרב אחאי דאפי' בשעת הוצאה ביטול תורה ליכא לע"ה אלא בת"ח ובשעת הוצאה.<br><b> ולפי"ז</b> כן צריך לפרש דברי התוס' בכתובות דמ"ש אבל בשעת הוצאה כולם צריכים לבא היינו דליבטלו ממלאכה אבל מלימודם שאני אם הוא בן תורה לאינו בן תורה כמ"ש אח"כ על שם רב אחאי אף שאין זה פשט דבריהם ועיין בזהב שיבה [למוהר"ש אלגאזי] דף קע"ה ומ"ש התוס' במועד קטן לפי דברינו כך צריך לפרשם משמע דבת"ת שרי כלומר דהכא איירי באינו בן תורה ולא אסר בת"ת אלא חכם שמת בית מדרשו בטל וכן בשעת הוצאה כל בתי מדרשות אף שאינו לומד הוא שם אבל לעולם ביטול תורה ליכא אלא לת"ח ובשעת הוצאה למדרשים אחרים ולבית המדרש שלו גם שלא בשעת הוצאה ולפי האמור הכי פירושא דש"ס מבטלין ת"ת להוצאת המת דהיינו ת"ח דוקא והיינו בדליכא כל צרכו וכמה כל צרכו תריסר וכו' ור' יוחנן אמר שישים ריבוא וכו' אך קשה איך הביא הרא"ש הא דתריסר והא דר"י דפליגי אהדדי.<br><b> וזה</b> נראה דעת רבינו ג"כ דלת"ח דוקא בשעת הוצאה מבטלין ת"ת והיינו בדליכא כל צרכו וכל צרכו היינו שישים רבוא ולשאר אדם ליכא איסורא אלא במלאכה ולכן העתיק תחילה הברייתא ושוב פרשה דאיירי בת"ח דביה דוקא איכא ביטול תורה בהוצאתו וכל צרכו הוא ס' רבוא ודין דשאר אדם לחוד דאסור במלאכה אלא דהוא מגומגם דהו"ל לאסוקי תחילה דין ת"ח ואח"כ דין עם הארץ וגם למה סתם ואח"כ פירש.<br><b> וחכם</b> בני יצ"ו פירש בדברי רבינו דס"ל דכל אדם שוין בזה בדין הוצאה דלכל מת אדם מבטלין בהוצאתו וכלישנא דברייתא דתני סתמא מבטלין ת"ת להוצאת המת דכל מת במשמע ושוב פי' הברייתא דהיינו דוקא בשאין שם כל צרכו וכו' וכמה כל צרכו ופי' רש"י תריסר וכו' דהיינו כל אדם זהו צרכו וע"ז בא ר' יוחנן ואמר נטילתה כנתינתה כלומר לא כר' שמואל דפירש דצרכו של כל אדם בשוה דהיינו תריסר וכו' בין לת"ח בין לכל אדם אלא ת"ח שאני דנטילתה כנתינתה וצרכו של ת"ח הוא שישים רבוא וע"ז מחלק עוד ות"ח שאמרנו שצרכו הוא ס' רבוא הוא מאן דקרי ותני אבל מאן דמתני לית ליה שיעורא ומבטלין הכל ת"ת להוצאת מת ת"ח דמתני.<br><b> והנה</b> כל זה הוא לענין ביטול תורה בהוצאת המת אבל לענין ביטול מלאכה כדי להתעסק בצורך קבורתו וגם להוצאת המת כולן שוין וכולן בטלין ממלאכתם כשיש מת בעיר וזהו מ"ש במועד קטן מת בעיר כולן בטלין ממלאכתם אלא דלענין ביטול מלאכה יש חילוק בין איכא חברותא לליכא כמ"ש שם במו"ק.<br><b> והשתא</b> מש"ה רבינו תחילה הביא הברייתא סתמית מבטלין ת"ת להוצאת המת עד כדי צרכו דבזה כל אדם שוין וסמך לו דין איסור עשית מלאכה כשיש מת בעיר דבזה ג"כ כל אדם שוין ושוב כתב דת"ח שמת דלהוצאתו צריך שישים רבוא וכל שלא יש ס' רבוא מבטלין ת"ת דצרכו היינו ס' רבוא וכר' יוחנן דהלכתא כוותיה ואם היה מלמד לאחרים הכל מבטלין ת"ת להוצאתו דלית ליה שיעורא. אלא שעדיין נשאר לנו גמגום בדברי רבינו דלא ביאר שיעור דכל צרכו מהו ועיין בלח"מ ודו"ק.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>עיין</b> מ"ש המל"מ פיסקא המתחלת וראיתי להרב בס' יראים וכו' מ"ש מתוך הסוגיא דנזיר דף ד' דהיכא דכתיב קרא הכאה הוי הריגה יעו"ש. ולענ"ד אף דמפשט הש"ס הכי משמע לא כן אדמה איבעית אימא קרא איבעית אימא גמרא איבעית אימא קרא בסדר משפטים מכה איש ומת מות יומת ואי סתם הכאה היא מיתה למאי אצטריך ומת וכן במכה אביו ואמו מות יומת דלא כתיב ביה ומת הוא הכאה בלא מיתה ובסדר אמור דכתיב ומכה אדם יומת איירי בהכאה בלא מיתה ובמכה אביו ואמו איירי קרא וכמ"ש רש"י ושאר הכאות סתם דכתיבי שם בסדר אמור והם מיתה כתיבי בהו נפש דלא שייך הכאה בלא מיתה בנפש אלא מיתה וכן בסדר מסעי בכל הנהו הכאות דהוו במיתה באיזה מהם כתוב מיתה ובאיזה מהם כתוב בהם נפש דחשיב כאלו כתוב בהן מיתה בפי' איבעית אימא גמ' סנהדרין דף פ"ד דמותיב אקרא דומכה אביו ואמו אימר עד דקטל ליה מיקטל ותריץ דכתיב מכה איש ומת מות יומת וכתיב או באיבה היכהו וימות שמע מינה כל היכא דכתיב הכאה סתם לאו מיתה היא.<br><b> ומתוך</b> הכתוב קשו דברי רש"י בסדר משפטים שכתב לפי שנאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם שומע אני הכאה בלא מיתה וכו' ואיך יתכן בהכאת נפש בלא מיתה ובספרי תועפות ראם הקשתי דברי רש"י אהדדי מסדר משפטים לסדר אמור ומה שישבתי שם דמ"ש רש"י בסדר אמור הוא לפי האמת וכו' יעו"ש כעת נראה דליתא דמ"ש רש"י בסדר אמור הוא ממשמעות דנפש דקושטא קאי דבנפש לא שייך הכאה שאין בה מיתה וכדכתיבנא.<br><b> איך </b> שיהיה הראנו לדעת דכל מקום דכתיב הכאה סתם הוי הכאה בלא מיתה ובכן צריך לישב ההיא ש"ס דנזיר דלכאורה נראה ממנה דהכאה סתם הוי מיתה והוא במה שנדקדק בדברי המקשה ומנא לן דאיטמי אילימא מדכתיב בלחי החמור הכיתי וכו' דילמא וכו' ולא נגע אלא מהכא דאמאי הביא המקשה קרא דהוא מאוחר דליכא ראיה ולא הביא מקרא דויך שלשים איש שהוא מוקדם והוה דחי כדדחי בש"ס אלא ודאי דבהאי קרא דבלחי החמור הכיתי אף דכתיב הכאה סתם הענין מורה דהוי הכאה של מיתה דבמכה איש לאלף ומשתבח הוי הכאה בלא מיתה זה אי אפשר ואפי' אי קצת מהם לא מתו הא מיהא כמה מתו ושפיר איכא למילף דנטמא שמשון נמצא דמכח הענין מורה ובא דבהאי הכיתי פי' הוא מיתה ומשו"ה הביא מהאי קרא מאוחר לומר דאי מההיא ליכא למילף והביא הש"ס מויך מהם ל' איש דגמ' גמירי דהוה מיתה ואף דכתיב הכאה סתם ואהא דחי דאה"נ דהוה מיתה אמנם אשלחינן ברישא וכו' ושוב דחי דילמא גוססין אלא גמרא גמירי לה גם דתחילה קטלינהו והדר שלחינון נמצא דהכל הוי גמ' הן דקטלינהו והדר שלחינהו וזה כתבוהו התוס' בפי' ד"ה אלא גמ' פי' דגמרינן דקטלינהו ממש והדר שלוחי וכו' ותבת ממש לכאורה אינו מובן דלענין קטלא לאו מהלכה הוא אלא ודאי כדכתיבנא דהכל הוא מהלכה וז"ש פי' דגמ' הן דקטלינהו ממש הן דהדר שלחינון משא"כ לקס"ד דלא גמרינן מהלכה אלא דקטלינהו נמצא דאי לאו ההלכה למשה מסיני הוה אמרינן דויך לל' איש הוי הכאה בלא מיתה דהיכה בהם בלא מיתה ויקח את חליצותם ומשו"ה תרגם יונתן בכולהו מיתה גם בדוד דכתיב ויך בפלשתים מאתים איש ותרגם יונתן קטלא הוא משום דאי לאו דקטלינהו לאיזה צורך כתב קרא ויך וכו' כך הו"ל למימר ויקם דוד וכו' ויבא דוד את ערלותיהם דזה הוא עיקר הענין אלא ודאי דרצה לגלות דהרגם וגם ממאי דכתיב ויאמר שאול וכו' להנקם וכו' מורה דמגמת המלך בנקמת הריגה וכל דמורה הענין הריגה אף דכתיב הכאה סתם הוי הריגה והוי ככל הורג נפש.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..95454978da592aaed13a5f7693f903503965e901
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,236 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rebels
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ממרים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ממרים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>הרי השואל עם אותו בית דין וכו'. </b> עיין להלח"מ שדקדק מאין הוציא ששואל גם הבי"ד ותירץ שדקדק כן מסיפא דברייתא יעו"ש וטעם לדבר נ"ל דכיון דלא ידעו הבי"ד נכון שילכו הם או שלוחיו כדי לידע דין זה לעתיד לבוא וללמד את העם וק"ל.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הואיל וכו'. עד והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף וכו'.</b> בס' לשון למודים חלק או"ח סי' כ"ח הביא מכת"י מר חמיו הרב מהר"א חאקו ז"ל שהקשה וז"ל משמע מדברי רבינו דלעבור בעי כוונה שאינו עובר על בל תוסיף אם לא שאומר שכך נצטווה והדבר תמוה מההיא דפרק ראוהו בי"ד דמסקינן התם דלעבור בזמנן לא בעי כוונה ובנדון שעסוק רבינו לא שייך שלא בזמנו דלבעי כוונה כמ"ש רבא שם במסקנא דשלא בזמנו בעי כוונה דהכא כל שעתא ושעתא זמניה הוא אלו דבריו ודבריו תמוהים איך עירב נדון רבינו עם ההיא דרבא דפרק ראוהו בי"ד דאין הנדונות שוות דההיא דפרק ראוהו בי"ד קאי במצות עשה ורבינו קאי במצות לא תעשה ולכן גבי מצות עשה דוקא בזמנה א"צ כוונה לעבור בבל תוסיף דממילא עובר על בל תוסיף משא"כ שלא בזמנה דאי מכוון דוקא לשם מצוה עובר אבל כל דאינו מכוון לשם מצוה אינו עובר כי הוי מתעסק בעלמא במעשה ידיו ומעשה קוף הוא אמנם בנדון רבינו דקאי במצות לא תעשה דהתורה אסרה דבר אחד והוא מוסיף על האיסור אפילו דכל שעתא חשיב זימניה כל שאינו מכוין בתוספת הזה משום מצות ה' מה בכך וכי חייב לאכול בשר עוף בחלב וכיוצא דבר שהתירה תורה ואינו רוצה לעשות ואינו מכוין משום מצוה למה יהא נחשב עובר בבל תוסיף דבר זה אינו אלא סייג ולא שייך בל תוסיף ומה לתבן עם הבר אלא דהראב"ד חלוק עם רבינו דבמצות לא תעשה ליכא כלל בל תוסיף אפילו במכוין לשם מצוה וכבר הליץ על רבינו מרן כ"מ שם יעו"ש.<br><b> ומסוגייא</b> זאת דפרק ראוהו בי"ד ראיתי למרן ב"י חלק או"ח סי' תרנ"א דקשיא ליה על מ"ש הטור שם ולא יוסיף עליהם מין אחר אפילו לא יאגדנו אם יאחזנו בידו עמהם לשם מצות לולב איכא בל תוסיף וכו' וז"ל קשה דהא אסיקנא בפרק ראוהו בי"ד דלעבור בזמנו לא בעי כוונה עכ"ל ואנא בריה קלה במ"ש נראה דבלולב לא שייך לומר בזמנו לא בעי כוונה משום דאי כבר יצא ידי חובתו בפעם אחת אף דזמנו כל היום כיון דיצא ידי חובתו שאר היום לאו זימניה מקרי לאדם זה דדוקא בשופר וברכת כהנים שייך לומר כל היום זימניה הוא אף שתקע פעם אחת ואף שבירך פעם אחת משום דאי מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר ותקע וכן בברכת כהנים אי מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך וכן בבכור אילו איתרמי ליה בוכרא אחרינא בעי מזה יעו"ש בסוגייא ותוס' פרק ראוהו בי"ד וכן בפ"ק שם וכן פרק לולב הגזול משא"כ בלולב דלא שייך בו אי אתרמי ליה כיון שיצא ידי חובתו בפעם אחת שוב לאו זימניה הוא אפילו בו ביום ולפי"ז שפיר מתפרשין דברי הטור ולא יוסיף וכו' אף בלי אגד אם יאחזנו בידו עמהם לשם מצות לולב פי' בפעם ראשונה שאז נוטלו לשם מצוה איכא בל תוסיף משא"כ אחר שיצא ידי חובתו אפילו נוטלו באגד עם התוספת אין קפידה דלאו זמניה הוא אלא מעשה קוף בעלמא, נמצא דמ"ש הטור לשם מצות לולב ר"ל בפעם ראשונה לצאת ידי חובתו דאז מקרי זימניה וא"צ שיכוין להוסיף במצוה ברם אם נטל פעם שניה דלאו זימניה וכדאמרן אז צריך שיכוין לעבור דהיינו לעשות המצוה בתוספת.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>עיין </b> מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ק"ז ע"א.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>ויש לב"ד וכו'.</b> עיין מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ל"ח ע"א.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין לא תעשה וכו' לא ישמע לו וכו' כולכם חייבין בכבודי.</b> הכי איתא בב"מ דף ל"ב ואותביה בש"ס טעמא דכתב רחמנא וכו' הא לאו הכי הו"א צייתי ליה ואמאי האי עשה והאי לא תעשה ועשה ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה אצטריך סד"א הואיל והוקש כבוד אב ואם לכבודו של מקום וכו' לציית ליה קמ"ל דלא ע"כ ופרש"י ד"ה הו"א צייתא וז"ל דאתי עשה דכבוד ודחי לא תעשה דלא תוכל להתעלם אבידה עשה ולא תעשה השב תשיבם לא תוכל להתעלם עכ"ל. ועיין בתשובה להרב שער אפרים סי' ע"ח בדברי הרב הבן דקשיא ליה לרש"י שפי' פרכת הש"ס אחדא מינייהו ולא אשניהם כפשט הש"ס ושם נאמר בדרך השני דקשיא ליה לרש"י בש"ס דאם נאמר דפריך גם אטומאה מאי קאמר אח"כ אצטריך סד"א הואיל והוקש כבודם וכו' לציית ליה וכו' ואיך ס"ד האי סברא שהרי שקולים הם בהקש כבודם ומאי חזית דציית לאביו ולא להקב"ה בשלמא אי פריך אאבידה לחוד סברה נכונה היא לציית לאביו מאחר שהוקש כבודו לכבוד המקום וזה כלל גדול שב ואל תעשה שאני וה' צוה לו להחזיר אבידה והוא קום עשה ואביו אמר לו אל תחזיר יש סברה שיציית לאביו בשב ואל תעשה משא"כ בטומאה דהוי קום עשה מאי חזית דיציית לאביו ולזה נשמר רש"י ופירש דקאי אאבידה לחוד ויעו"ש שהאריך בזה.<br><b> ולענ"ד</b> דבריו תמוהים טובא דהא ילפותא זו נפקא לה בברייתא מדכתיב ואת שבתותי תשמורו וכו' כולכם חייבין בכבודי וגבי שבת הענין הוא קום עשה שאומר לו אביו חלל שבת והוי כמו טומאה שאומר לו אביו להטמא והוצרך ה' לומר ואת שבתותי תשמורו משום דסד"א כיון דהוקש כבודם לכבוד המקום ולפי דבריו מה ס"ד הוא זה וכן רבינו ז"ל כתב לעבור על דברי תורה בין לא תעשה וכו' היפך דבריו ומה שגמגם דמהיכא תיתי שיהיה חייב לציית לאביו ולעבור בקום עשה אין כוונת הש"ס בס"ד זה שיהיה חייב לציית לאביו מכח דהוקש כבודם לכבוד המקום עד דתיקשה ליה מאי חזית וכו' אלא דהוה ס"ד דכיון דהוקש כבודם לכבוד המקום הוו שקולים ואם אדם זה נגרר אחר אביו ועשה כמאמר אביו היפך ה' אין עליו חטא משפט מות ומ"ש סד"א לציית ליה לאו דהדין הכי בהכרח אלא הכי פירושו סד"א לציית ליה ואם ציית ליה אין בו חטא קמ"ל ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי ואם עבר על מצות ה' חייב ויעויין בפי' רש"י שם גבי שבת בפי' ומה שסייע את עצמו ממ"ש רש"י ד"ה הוקש כבודם בגזרה שוה כבד וכו' כבד וכו' ליכא סייעתא כלל כי רש"י הרגיש בלשון הש"ס דקאמר הוקש כבודם וכו' דאינו הקש אלא גז"ש ולזה כתב רש"י דהאי לשון הקש הוא לשון מושאל ור"ל גז"ש דהיינו כבד וכבד ופשוט.<br><b> וזה</b> אצלי כוונת הפרישה ביו"ד ריש סי' ר"ס שהוקש וכו' לשון הוקש אינו מדוקדק כל כך שאין זה הקש ממש אלא מדאפקיה רחמנא כיבוד אב ואם בלשון דמפיק כיבוד המקום עכ"ל וכוונתו דלשון הקש הוא לשון מושאל ועל האמת הוא גזירה שוה ולאפוקי מהרב הנזכר דקשיא ליה על הפרישה מדברי רש"י אלו יעו"ש בתחילת דבריו ברם מ"ש בדרך הראשונה ע"פ דברי התוס' נכון הדבר.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי למ"ש אחרי זאת על מה דפשיט לשאלת הגאון אביו מהליכת יעקב מאת יצחק אביו וז"ל ובאשר דשערי דחיות לא ננעלו כי י"ל דמה שנענש היה שלא היה מאכילו וכו' יעו"ש לענ"ד אין זה דחיה אלא קושטא קאי גם במה שסיים והעיקר מאן לימא לן שהיה סומא דלא מצינו אלא כיהוי עינים אף שהוכחתי במקום אחר שהיה סומא ממש עכ"ל לא ידעתי את שיחו דמקרא מלא הוא בסדר תולדות שלא היה רואה כלל כשנטל יעקב את הברכות.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>ומדברי סופרים שיהא אדם חייב בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו. </b> ומסתברא ליה להלכות קטנות ח"א סי' קכ"ה שהוא גדול האחים שנכנס במקום אב שהוא אב לכולם ומסברא ליה הרב שבות יעקב ח"א סימן ע"ו מההיא דפ' הנושא אע"פ ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא שנאמר ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור וכיון שהוא נכנס במקום אביו ראוי לכבדו ומה שהרגיש מדברי רש"י בחומש סדר ויחי גבי שמעון ולוי אחים שכתב שלא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים יעו"ש כבר תריץ ליה בטוב טעם דלדבר בפני מי שגדול ממנו יהיה מי שיהיה הוי דרך ביזיון ושאני כבוד מבזיון וכמו שביאר בדבריו קחינו משם.<br><b> וראיתי</b> להרב כמה"ר אהרן אמארילייו ז"ל בסוף ס' מלכי בקדש דף קנ"ז שדחה לו בדברים ונשתמש מדברי רש"י הנ"ל שהביא השבות יעקב וכן מתשובת הרא"ש שהביא השבות יעקב ז"ל שאפי' אח מאמו חייב בכבודו דלא שייך לומר שיורש גדולה יעו"ש. וליתא דגם באם שייך ירושה דהגע עצמך דבמיתת האם איכא ירושה כגון שגבתה כתובתה ומתה ויורשים לה ב' אחים שהם בניה אף שהם מב' בני אדם וכן אם יש לה איזה גדולה יהיה מה שיהיה הגדול קודם דומיא דאב.<br><b> גם </b> מה שדחה דלפי טעמו לא יהיה חייב בכבוד אחיו הגדול כי אם לאחר מיתת אביו ולמה יהא חייב גם בחיי אביו וכן משמע מדברי הר"מ וכמ"ש הכנסת הגדולה יו"ד סי' ר"מ הגהת הטור וכ"ש לדעת הרמב"ן ז"ל דדוקא בחיי אביו ולא לאחר מיתה ואילו לטעם הרב יותר מסתברא לכבד אחר מיתת אביו מבחיי אביו וכו' יעו"ש ואי מהא לא אריא דכיון דבן זה הגדול ראוי לירש הגדולה של אביו לאחר מיתה חשיב לכבדו גם בחיי אביו גם לדעת הרמב"ן כיון דהוי ראוי לירש לאביו הגדולה חשוב בעיני אביו הוא ויש לו נחת רוח לאביו בראותו שמכבד לבנו הראוי ליכנס במקומו ונמצא בזה מכבד לאביו משא"כ לאחר מותו.<br><b> עוד </b> כתב וז"ל ותו קשה דמאי ראיה מייתי מרבינו הקדוש שאמר שאע"פ ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא שאני התם שאינו יורש המלכות רק הבן הגדול שאם הניח בנים הרבה אינו יורש המלוכה רק הבן הגדול דא"א שיהיו כולם מלכים ומסתברא דהגדול קודם אבל גבי כבוד לאחיו הגדול מי מעכב שלא לכבד את כולם אלו דבריו ולא דק בראיה להבינה והכי פירושו מה מצינו התם דאף דשמעון חכם גמליאל נשיא משום היותו גדול ממנו א"כ נלמוד משם לכבד את הגדול דוקא כיון דלו נאה הירושה ליכנס במקום אביו אף דאיכא חכם אחריו מה שאין כן לשני ולשלישי דאינו יורש גדולת אביו והכל מסברא ודוק.<br><b> וראיתי</b> כתוב להרב חיים יהודה אלגאזי בן מהר"ש אלגאזי ז"ל בגליון הלכות קטנות וז"ל קשה דאם כן וי"ו יתירה לרבות גדול האחים (מ"ל) [למה לי] ואפשר לומר לדעת הרב ז"ל דאה"נ אלא לישנא דקרא נקט דכתיב אביך בכינוי ולא קאמר אב ואם אמנם אכתי קשה דהו"ל למימר וא"ו יתירה לרבות גדול שבאחים ואפשר דכוונת הרב לומר דרבויה דוא"ו דומיא דאב ואם דקרא מה אב ואם יחידים אף גדול האחים יחיד מיוחד שבאחים שהוא הגדול שבכולן וזהו שכתב שנכנס במקום האב שהוא אב לכולם. ואחר זמן ראיתי להרב ברכי יוסף בחלק יו"ד שהביא משם האר"י ז"ל דחייב לכבד לכל האחים הגדולים ממנו יעו"ש.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..56182ed63d7a62651789b02865e35cf0bd6caaf0
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rebels/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,239 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Rebels
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ממרים
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Rebels
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ממרים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>הרי השואל עם אותו בית דין וכו'. </b> עיין להלח"מ שדקדק מאין הוציא ששואל גם הבי"ד ותירץ שדקדק כן מסיפא דברייתא יעו"ש וטעם לדבר נ"ל דכיון דלא ידעו הבי"ד נכון שילכו הם או שלוחיו כדי לידע דין זה לעתיד לבוא וללמד את העם וק"ל.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>הואיל וכו'. עד והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף וכו'.</b> בס' לשון למודים חלק או"ח סי' כ"ח הביא מכת"י מר חמיו הרב מהר"א חאקו ז"ל שהקשה וז"ל משמע מדברי רבינו דלעבור בעי כוונה שאינו עובר על בל תוסיף אם לא שאומר שכך נצטווה והדבר תמוה מההיא דפרק ראוהו בי"ד דמסקינן התם דלעבור בזמנן לא בעי כוונה ובנדון שעסוק רבינו לא שייך שלא בזמנו דלבעי כוונה כמ"ש רבא שם במסקנא דשלא בזמנו בעי כוונה דהכא כל שעתא ושעתא זמניה הוא אלו דבריו ודבריו תמוהים איך עירב נדון רבינו עם ההיא דרבא דפרק ראוהו בי"ד דאין הנדונות שוות דההיא דפרק ראוהו בי"ד קאי במצות עשה ורבינו קאי במצות לא תעשה ולכן גבי מצות עשה דוקא בזמנה א"צ כוונה לעבור בבל תוסיף דממילא עובר על בל תוסיף משא"כ שלא בזמנה דאי מכוון דוקא לשם מצוה עובר אבל כל דאינו מכוון לשם מצוה אינו עובר כי הוי מתעסק בעלמא במעשה ידיו ומעשה קוף הוא אמנם בנדון רבינו דקאי במצות לא תעשה דהתורה אסרה דבר אחד והוא מוסיף על האיסור אפילו דכל שעתא חשיב זימניה כל שאינו מכוין בתוספת הזה משום מצות ה' מה בכך וכי חייב לאכול בשר עוף בחלב וכיוצא דבר שהתירה תורה ואינו רוצה לעשות ואינו מכוין משום מצוה למה יהא נחשב עובר בבל תוסיף דבר זה אינו אלא סייג ולא שייך בל תוסיף ומה לתבן עם הבר אלא דהראב"ד חלוק עם רבינו דבמצות לא תעשה ליכא כלל בל תוסיף אפילו במכוין לשם מצוה וכבר הליץ על רבינו מרן כ"מ שם יעו"ש.<br><b> ומסוגייא</b> זאת דפרק ראוהו בי"ד ראיתי למרן ב"י חלק או"ח סי' תרנ"א דקשיא ליה על מ"ש הטור שם ולא יוסיף עליהם מין אחר אפילו לא יאגדנו אם יאחזנו בידו עמהם לשם מצות לולב איכא בל תוסיף וכו' וז"ל קשה דהא אסיקנא בפרק ראוהו בי"ד דלעבור בזמנו לא בעי כוונה עכ"ל ואנא בריה קלה במ"ש נראה דבלולב לא שייך לומר בזמנו לא בעי כוונה משום דאי כבר יצא ידי חובתו בפעם אחת אף דזמנו כל היום כיון דיצא ידי חובתו שאר היום לאו זימניה מקרי לאדם זה דדוקא בשופר וברכת כהנים שייך לומר כל היום זימניה הוא אף שתקע פעם אחת ואף שבירך פעם אחת משום דאי מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר ותקע וכן בברכת כהנים אי מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך וכן בבכור אילו איתרמי ליה בוכרא אחרינא בעי מזה יעו"ש בסוגייא ותוס' פרק ראוהו בי"ד וכן בפ"ק שם וכן פרק לולב הגזול משא"כ בלולב דלא שייך בו אי אתרמי ליה כיון שיצא ידי חובתו בפעם אחת שוב לאו זימניה הוא אפילו בו ביום ולפי"ז שפיר מתפרשין דברי הטור ולא יוסיף וכו' אף בלי אגד אם יאחזנו בידו עמהם לשם מצות לולב פי' בפעם ראשונה שאז נוטלו לשם מצוה איכא בל תוסיף משא"כ אחר שיצא ידי חובתו אפילו נוטלו באגד עם התוספת אין קפידה דלאו זמניה הוא אלא מעשה קוף בעלמא, נמצא דמ"ש הטור לשם מצות לולב ר"ל בפעם ראשונה לצאת ידי חובתו דאז מקרי זימניה וא"צ שיכוין להוסיף במצוה ברם אם נטל פעם שניה דלאו זימניה וכדאמרן אז צריך שיכוין לעבור דהיינו לעשות המצוה בתוספת.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>עיין </b> מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ק"ז ע"א.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>ויש לב"ד וכו'.</b> עיין מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ל"ח ע"א.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין לא תעשה וכו' לא ישמע לו וכו' כולכם חייבין בכבודי.</b> הכי איתא בב"מ דף ל"ב ואותביה בש"ס טעמא דכתב רחמנא וכו' הא לאו הכי הו"א צייתי ליה ואמאי האי עשה והאי לא תעשה ועשה ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה אצטריך סד"א הואיל והוקש כבוד אב ואם לכבודו של מקום וכו' לציית ליה קמ"ל דלא ע"כ ופרש"י ד"ה הו"א צייתא וז"ל דאתי עשה דכבוד ודחי לא תעשה דלא תוכל להתעלם אבידה עשה ולא תעשה השב תשיבם לא תוכל להתעלם עכ"ל. ועיין בתשובה להרב שער אפרים סי' ע"ח בדברי הרב הבן דקשיא ליה לרש"י שפי' פרכת הש"ס אחדא מינייהו ולא אשניהם כפשט הש"ס ושם נאמר בדרך השני דקשיא ליה לרש"י בש"ס דאם נאמר דפריך גם אטומאה מאי קאמר אח"כ אצטריך סד"א הואיל והוקש כבודם וכו' לציית ליה וכו' ואיך ס"ד האי סברא שהרי שקולים הם בהקש כבודם ומאי חזית דציית לאביו ולא להקב"ה בשלמא אי פריך אאבידה לחוד סברה נכונה היא לציית לאביו מאחר שהוקש כבודו לכבוד המקום וזה כלל גדול שב ואל תעשה שאני וה' צוה לו להחזיר אבידה והוא קום עשה ואביו אמר לו אל תחזיר יש סברה שיציית לאביו בשב ואל תעשה משא"כ בטומאה דהוי קום עשה מאי חזית דיציית לאביו ולזה נשמר רש"י ופירש דקאי אאבידה לחוד ויעו"ש שהאריך בזה.<br><b> ולענ"ד</b> דבריו תמוהים טובא דהא ילפותא זו נפקא לה בברייתא מדכתיב ואת שבתותי תשמורו וכו' כולכם חייבין בכבודי וגבי שבת הענין הוא קום עשה שאומר לו אביו חלל שבת והוי כמו טומאה שאומר לו אביו להטמא והוצרך ה' לומר ואת שבתותי תשמורו משום דסד"א כיון דהוקש כבודם לכבוד המקום ולפי דבריו מה ס"ד הוא זה וכן רבינו ז"ל כתב לעבור על דברי תורה בין לא תעשה וכו' היפך דבריו ומה שגמגם דמהיכא תיתי שיהיה חייב לציית לאביו ולעבור בקום עשה אין כוונת הש"ס בס"ד זה שיהיה חייב לציית לאביו מכח דהוקש כבודם לכבוד המקום עד דתיקשה ליה מאי חזית וכו' אלא דהוה ס"ד דכיון דהוקש כבודם לכבוד המקום הוו שקולים ואם אדם זה נגרר אחר אביו ועשה כמאמר אביו היפך ה' אין עליו חטא משפט מות ומ"ש סד"א לציית ליה לאו דהדין הכי בהכרח אלא הכי פירושו סד"א לציית ליה ואם ציית ליה אין בו חטא קמ"ל ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי ואם עבר על מצות ה' חייב ויעויין בפי' רש"י שם גבי שבת בפי' ומה שסייע את עצמו ממ"ש רש"י ד"ה הוקש כבודם בגזרה שוה כבד וכו' כבד וכו' ליכא סייעתא כלל כי רש"י הרגיש בלשון הש"ס דקאמר הוקש כבודם וכו' דאינו הקש אלא גז"ש ולזה כתב רש"י דהאי לשון הקש הוא לשון מושאל ור"ל גז"ש דהיינו כבד וכבד ופשוט.<br><b> וזה</b> אצלי כוונת הפרישה ביו"ד ריש סי' ר"ס שהוקש וכו' לשון הוקש אינו מדוקדק כל כך שאין זה הקש ממש אלא מדאפקיה רחמנא כיבוד אב ואם בלשון דמפיק כיבוד המקום עכ"ל וכוונתו דלשון הקש הוא לשון מושאל ועל האמת הוא גזירה שוה ולאפוקי מהרב הנזכר דקשיא ליה על הפרישה מדברי רש"י אלו יעו"ש בתחילת דבריו ברם מ"ש בדרך הראשונה ע"פ דברי התוס' נכון הדבר.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי למ"ש אחרי זאת על מה דפשיט לשאלת הגאון אביו מהליכת יעקב מאת יצחק אביו וז"ל ובאשר דשערי דחיות לא ננעלו כי י"ל דמה שנענש היה שלא היה מאכילו וכו' יעו"ש לענ"ד אין זה דחיה אלא קושטא קאי גם במה שסיים והעיקר מאן לימא לן שהיה סומא דלא מצינו אלא כיהוי עינים אף שהוכחתי במקום אחר שהיה סומא ממש עכ"ל לא ידעתי את שיחו דמקרא מלא הוא בסדר תולדות שלא היה רואה כלל כשנטל יעקב את הברכות.
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>ומדברי סופרים שיהא אדם חייב בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו. </b> ומסתברא ליה להלכות קטנות ח"א סי' קכ"ה שהוא גדול האחים שנכנס במקום אב שהוא אב לכולם ומסברא ליה הרב שבות יעקב ח"א סימן ע"ו מההיא דפ' הנושא אע"פ ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא שנאמר ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור וכיון שהוא נכנס במקום אביו ראוי לכבדו ומה שהרגיש מדברי רש"י בחומש סדר ויחי גבי שמעון ולוי אחים שכתב שלא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים יעו"ש כבר תריץ ליה בטוב טעם דלדבר בפני מי שגדול ממנו יהיה מי שיהיה הוי דרך ביזיון ושאני כבוד מבזיון וכמו שביאר בדבריו קחינו משם.<br><b> וראיתי</b> להרב כמה"ר אהרן אמארילייו ז"ל בסוף ס' מלכי בקדש דף קנ"ז שדחה לו בדברים ונשתמש מדברי רש"י הנ"ל שהביא השבות יעקב וכן מתשובת הרא"ש שהביא השבות יעקב ז"ל שאפי' אח מאמו חייב בכבודו דלא שייך לומר שיורש גדולה יעו"ש. וליתא דגם באם שייך ירושה דהגע עצמך דבמיתת האם איכא ירושה כגון שגבתה כתובתה ומתה ויורשים לה ב' אחים שהם בניה אף שהם מב' בני אדם וכן אם יש לה איזה גדולה יהיה מה שיהיה הגדול קודם דומיא דאב.<br><b> גם </b> מה שדחה דלפי טעמו לא יהיה חייב בכבוד אחיו הגדול כי אם לאחר מיתת אביו ולמה יהא חייב גם בחיי אביו וכן משמע מדברי הר"מ וכמ"ש הכנסת הגדולה יו"ד סי' ר"מ הגהת הטור וכ"ש לדעת הרמב"ן ז"ל דדוקא בחיי אביו ולא לאחר מיתה ואילו לטעם הרב יותר מסתברא לכבד אחר מיתת אביו מבחיי אביו וכו' יעו"ש ואי מהא לא אריא דכיון דבן זה הגדול ראוי לירש הגדולה של אביו לאחר מיתה חשיב לכבדו גם בחיי אביו גם לדעת הרמב"ן כיון דהוי ראוי לירש לאביו הגדולה חשוב בעיני אביו הוא ויש לו נחת רוח לאביו בראותו שמכבד לבנו הראוי ליכנס במקומו ונמצא בזה מכבד לאביו משא"כ לאחר מותו.<br><b> עוד </b> כתב וז"ל ותו קשה דמאי ראיה מייתי מרבינו הקדוש שאמר שאע"פ ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא שאני התם שאינו יורש המלכות רק הבן הגדול שאם הניח בנים הרבה אינו יורש המלוכה רק הבן הגדול דא"א שיהיו כולם מלכים ומסתברא דהגדול קודם אבל גבי כבוד לאחיו הגדול מי מעכב שלא לכבד את כולם אלו דבריו ולא דק בראיה להבינה והכי פירושו מה מצינו התם דאף דשמעון חכם גמליאל נשיא משום היותו גדול ממנו א"כ נלמוד משם לכבד את הגדול דוקא כיון דלו נאה הירושה ליכנס במקום אביו אף דאיכא חכם אחריו מה שאין כן לשני ולשלישי דאינו יורש גדולת אביו והכל מסברא ודוק.<br><b> וראיתי</b> כתוב להרב חיים יהודה אלגאזי בן מהר"ש אלגאזי ז"ל בגליון הלכות קטנות וז"ל קשה דאם כן וי"ו יתירה לרבות גדול האחים (מ"ל) [למה לי] ואפשר לומר לדעת הרב ז"ל דאה"נ אלא לישנא דקרא נקט דכתיב אביך בכינוי ולא קאמר אב ואם אמנם אכתי קשה דהו"ל למימר וא"ו יתירה לרבות גדול שבאחים ואפשר דכוונת הרב לומר דרבויה דוא"ו דומיא דאב ואם דקרא מה אב ואם יחידים אף גדול האחים יחיד מיוחד שבאחים שהוא הגדול שבכולן וזהו שכתב שנכנס במקום האב שהוא אב לכולם. ואחר זמן ראיתי להרב ברכי יוסף בחלק יו"ד שהביא משם האר"י ז"ל דחייב לכבד לכל האחים הגדולים ממנו יעו"ש.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fe7f17e346cd658b5ca188df3fd5b463f1685297
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,44 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Testimony
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עדות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עדות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>עד אחד אומר וכו' אבל אחר חצי החדש וכו'. </b> עד סוף הלשון. והוא מש"ס סנהדרין דף מ"א יעו"ש והקשה מו"ה מהרח"א נר"ו דא"כ למה היו השלוחים יוצאים בכסלו מפני חנוכה והוא בכ"ה לחדש והא אין אחר חצי החדש בא מבלי ידעו הכל אימתי היה ר"ח.<br><b> ולענ"ד</b> יש לחלק דעד כאן לא אמרינן כן דאחר חצי החדש ודאי ידעי אימתי היה ר"ח אלא במי שבא להעיד ואומר ביום כך לחדש היה זה וודאי דייק ואמר כיון שעבר חצי החדש משא"כ באינו בא להעיד אמר לא ידע וא"כ לא ידעי לעשות חנוכה בכ"ה ואמטו להכי השלוחין יוצאין וראיה לדברי ממאי דאמרינן בערכין דף י"א ע"ב אמר רמי בריה דרב ייבא כבש הבא עם העומר קמבעיא להו מי קבע ר"ח דליקרב או לא יעו"ש והא ט"ז הוא אחר חצי החדש ואמאי אצטריך לשאול אימתי הוקבע ר"ח אלא ודאי כדאמרן דלא נאמר זה דאחר חצי החדש יודע אדם אימתי היה ר"ח אלא במעיד בכך וכך לחדש היה ענין זה אבל באינו מעיד אינו ודאי שידעו אימתי היה ר"ח אף שהוא אחר חצי החדש.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וכו' צריך וכו'.</b> עיין מ"ש מרן וכן תירצו התוספות בסנהדרין דף ל"ב ע"ב ד"ה כאן בדין מרומה יעו"ש ולענ"ד לא הוה צריך לתירוץ זה דבלא"ה יש לתרץ שפיר ואף שיודעין בו שהוא מרומה ולא קשיא מהכא להתם דהתם לא קאמר אלא שלא יחתכנו ע"פ העדים באומרו קולר תלוי בצוארם משא"כ הכא דקאמר שיחקור וידרוש דמהיות טוב אל תקרי רע דאה"נ דאם אפשר לברר הדבר ולבער הרע עדיף טפי אבל כשא"א לברר אה"נ שיסתלק וכן מורים דברי רבינו בהל' סנהדרין אחר שהעתיק הברייתא דפרק שבועת העדות כתב עליה כיצד יעשה ידרוש וכו' ואם לבו נוקפו יסלק עצמו ולכן כתב כאן בהל' עדות וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה צריך דרישה וחקירה ר"ל אם אפשר וזה מורה ברור בדברי רבינו יותר מתירוץ מרן.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1fd892eeda850539e110d1ba3283ccfd30866b9f
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Testimony/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,47 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Testimony
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עדות
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Testimony
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות עדות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>עד אחד אומר וכו' אבל אחר חצי החדש וכו'. </b> עד סוף הלשון. והוא מש"ס סנהדרין דף מ"א יעו"ש והקשה מו"ה מהרח"א נר"ו דא"כ למה היו השלוחים יוצאים בכסלו מפני חנוכה והוא בכ"ה לחדש והא אין אחר חצי החדש בא מבלי ידעו הכל אימתי היה ר"ח.<br><b> ולענ"ד</b> יש לחלק דעד כאן לא אמרינן כן דאחר חצי החדש ודאי ידעי אימתי היה ר"ח אלא במי שבא להעיד ואומר ביום כך לחדש היה זה וודאי דייק ואמר כיון שעבר חצי החדש משא"כ באינו בא להעיד אמר לא ידע וא"כ לא ידעי לעשות חנוכה בכ"ה ואמטו להכי השלוחין יוצאין וראיה לדברי ממאי דאמרינן בערכין דף י"א ע"ב אמר רמי בריה דרב ייבא כבש הבא עם העומר קמבעיא להו מי קבע ר"ח דליקרב או לא יעו"ש והא ט"ז הוא אחר חצי החדש ואמאי אצטריך לשאול אימתי הוקבע ר"ח אלא ודאי כדאמרן דלא נאמר זה דאחר חצי החדש יודע אדם אימתי היה ר"ח אלא במעיד בכך וכך לחדש היה ענין זה אבל באינו מעיד אינו ודאי שידעו אימתי היה ר"ח אף שהוא אחר חצי החדש.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה וכו' צריך וכו'.</b> עיין מ"ש מרן וכן תירצו התוספות בסנהדרין דף ל"ב ע"ב ד"ה כאן בדין מרומה יעו"ש ולענ"ד לא הוה צריך לתירוץ זה דבלא"ה יש לתרץ שפיר ואף שיודעין בו שהוא מרומה ולא קשיא מהכא להתם דהתם לא קאמר אלא שלא יחתכנו ע"פ העדים באומרו קולר תלוי בצוארם משא"כ הכא דקאמר שיחקור וידרוש דמהיות טוב אל תקרי רע דאה"נ דאם אפשר לברר הדבר ולבער הרע עדיף טפי אבל כשא"א לברר אה"נ שיסתלק וכן מורים דברי רבינו בהל' סנהדרין אחר שהעתיק הברייתא דפרק שבועת העדות כתב עליה כיצד יעשה ידרוש וכו' ואם לבו נוקפו יסלק עצמו ולכן כתב כאן בהל' עדות וכן אם ראה הדיין שהדין מרומה צריך דרישה וחקירה ר"ל אם אפשר וזה מורה ברור בדברי רבינו יותר מתירוץ מרן.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7eede126d6b3d658d81fbbd7b1f702c46d3f8016
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,312 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות עשה וכו'.</b> עיין מה שהקשה מרן ומ"ש הלח"מ לתרץ דפלך ופלך שכתב רבינו ר"ל שבט ושבט וכן הברייתות יעו"ש ונראין דבריו ולפי הנחה הלזו שפיר נאה לומר שיש לרבינו גירסא אחרת הפוכה וגורס שם במכות אבל בחו"ל אי אתה מושיב בכל פלך ופלך אבל אתה מושיב בכל עיר ועיר וניחא הגירסא לומר תפשת מועט תפשת דהיינו בכל עיר ועיר ישבו בתי דינים אבל לא בכל פלך ופלך דהיינו בכל שבט ושבט דאם יהיו ב' שבטים בעיר אחת א"צ ב' בתי דינים משום השבטים לאפוקי ממ"ש הלח"מ בהל' ב'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>עיין </b> מ"ש הלח"מ ומ"ש בהל' א' ומ"ש בדינא דחיי עשין צ"ז דף ק"ו ע"ג.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עיין </b> מ"ש מרן משם הרמ"ך ומה שכתבתי בספרי תועפות ראם סדר דברים ומ"ש המל"מ ומ"ש שם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>עיין </b> מ"ש הלח"מ ומה שכתבתי בספרי תועפות ראם סדר דברים.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עיין</b> מ"ש הלח"מ ולדעתי אינו מן הישוב דעל זה היה בעית הש"ס. ולענ"ד נראה דס"ל לרבינו כמ"ש הלח"מ ורמז לה במ"ש דכהן גדול בדיני נפשות בע"א מכלל דבדיני ממונות בעשרים ושלשה ושוב כתב דממונות דכהן גדול בשלשה הא כיצד שור הנסקל בעשרים ושלשה שאר ממונות בשלשה.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>עיין </b> מה שהקשה המל"מ והצריך עיון ונראה דאה"נ דהן רשאין בשלן והרא"ש איירי דהן מתרצין שלא לעשות מה שפסק הדיין הזה ברם עדיין רוצין להדיין עם דיין אחר בזה יש לו כח להאי דיינא יען נתרצו להדיין עמו שלא לדיינו בבי"ד אחר דאפשר ידין הבי"ד אחר נגדו ושוב זכיתי ומצאתי לסברא הלזו למהרשד"ם חו"מ סי' י"ב וז"ל הצריך לעניננו גם יש לדעת שאם בעלי דין עמדו לדין אפי' לפני ג' הדיוטות וקבלו דינם עליהם דינם דין וכתב הנמוק"י וז"ל אבל אם היה ברצון בעלי דין הוי כפשרה ודיניהם דין דהא ברצונם נעשה ומכאן סתירה למ"ש הרב על סמך שמעשה היה על ראובן שתבע את שמעון לפני פרנסי ק"ק סיסלייא עד ששמעון תבע בפיו שידונו אותו ואחר שקבלו הדין מרו בקהל של סיסילייא והלכו לבי"ד של כת"ר ורצה כת"ר להפך הדין ולסתור מה שכבר עשו פרנסי וממוני ק"ק סיסילייא אם כנים הדברים לא ידעתי על מה ועל מה כת"ר סומך שהרי מה שעשו עשוי ואין להרהר אחר שום בי"ד עכ"ל ומתוך הכתוב תפול התמה על מהרשד"ם שלא הביא גם מדברי הרא"ש אלו לתמוה על החכם ההוא.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אמרו וכו'.</b> עיין מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף צ"ז ע"א.
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>נמצא</b> פסק רבינו משל צבור ועיין להלח"מ מה שתירץ וראיתי למרן החבי"ב בשיטת סנהדרין כת"י [חמרא וחיי] כתב עליו וז"ל והנכון דאחר דפשיט הש"ס למאי דבעי עוד קורט של לבונה והיין משל מי ופשיט משל צבור והוי הצלה הוא הדין הנך אלו דבריו בקיצור. ולענ"ד יש לבעל דין לחלוק דשאני הנך דמשל צבור משום דלאו הצלה ממש היא מהמיתה אלא בלבול הדעת שלא יצטער טובא וסוף סוף הכנה למיתה היא משא"כ סודר שמניף וסוף סוף הוא לצורך הצלה ממש עדיין ספיקו כדקאי קאי. ולמה שהקשה החבי"ב על רבינו אמאי לא מני פתילה של אבר לשריפה דלא שייך לתרץ אליביה כמ"ש התוס' י"ל כמו שתירץ בשיטת כת"י להמאירי כיון דליכא שוה פרוטה לא מני ליה.
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>עיין </b> מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף צ"ו ע"ד.
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכן נביא וכו'. </b> עיין מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ק"ז ע"ב.
+
+Chapter 20
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>עיין </b> מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ע"ח ע"א.
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>שאל וכו' מדבריהם נזדכה פלוני.</b> והיינו כר' אלעזר דפליג אר' יוחנן וריש לקיש בסנהדרין דף ל' ע"א ואף דר' אלעזר ור"י דפליגי הלכה כר"י דרביה דר"א הוא והוא מוסכם דהלכה כר"י מ"מ שאני הכא דהלכה כר"א כמ"ש הרא"ש דר"א אית ליה דתרוייהו ומסתבר טעמיה. ולפ"ז אין מקום להשיג מכאן על הפרי חדש במים חיים פ"ג מהל' עבודת יוה"כ ד' ע"א ע"ב שכתב דלשיהא הלכה כר"א נגד ר"י צריך שיזכיר הש"ס דברי ר"א ברישא והכא מזכיר דברי ר"י ור"ל ברישא ואפ"ה הלכה כר"א נמצא דאינו תלוי בקדימה דשאני הכא דמסתבר טעמיה וכמ"ש הרא"ש ז"ל ומשו"ה לא חש לה הש"ס לאקדומי לר"א.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי להתוס' שם בש"ס כתבו משום דמחזי כשיקרא ומשום לא תלך רכיל אין כאן עכ"ל. ופירוש דבריהם לענ"ד פשוט דקשיא להו דלמ"ד מיחזי כשיקרא איך לא חשש ללא תלך רכיל דחזינן למתני' דחשש דתנן מנין שלא יאמר מה אעשה וכו' ת"ל לא תלך רכיל וכו' ואהא תירצו לא תלך רכיל אין כאן בנדון זה והוא פשוט דלא תלך רכיל הוא שאומר להנידון שיצא חייב ומגלה לו מי המחייבו משא"כ הכא שאינו אומר לנידון החייב אלא בפתקא של הזכאי הוא דכותבים לו פלוני ופלוני מזכים וכו' לא שייך לא תלך רכיל באופן דאין לתפוש ממתני' ושוב ראיתי שלא הונח זה להחידושי הלכות וז"ל ודוחק הוא דודאי יש כאן לא תלך רכיל אלא דריש לקיש לא חש הכא משום טעמא דמחזי כשיקרא ולפי מ"ש אין מקום לדבריו וק"ל ונהפוך הוא דמ"ש הוא בכונתם הוא דוחק גדול חדא שעשה ט"ס ועוד לפי פירושו כדבריהם מ"ש ז"ל הוא דברי הגמ' בהדיא דאמר ור' אלעזר אית ליה דמר ואית ליה דמר וכו' וק"ל ואינו ענין להנמוק"י יעו"ש.<br><b> והנה</b> מהאי דינא דהוינן בה דן הגאון מרן [הב"י] בתשובת המבי"ט ח"ב סי' קע"ג על בי"ד של ג' ששנים מהם זיכו לאחד והדיין השלישי לא הודה להם דהדין הוא דאזלינן בתר רובא דצריך לחתום עמהם גם השלישי אף שאין דעתו כן משום אחרי רבים להטות שכן כתב בסוף התשובה וחיליה ודאי מהאי סוגיא שרמזה בתחילת התשובה למה שנתרעם על שנתן החכם אחר פסק דין נגד הב' ובא עליו הגאון שכנגדו המבי"ט ז"ל לחלוק עליו שא"צ שיחתום השלישי נגד דעתו ואחר שהעתיק ש"ס זה כתב הרי שאינו מוכרח לחתום כי יש ב' דרכים לפסוק הדין הגדול שבדיינים אומר איש פלוני אתה זכאי או יכתבו הסופרים מדבריהם נזדכה פלוני אלו תוכן דבריו.<br><b> ואני</b> עפר ואפר מתחת כפות רגליהם באתי לידון לפניהם כי מהאי סוגייא קשה לשניהם למרן בית יוסף קשה שפסק שצריך לחתום דהוי שקר וכבר אמר בש"ס דר' אלעזר אית ליה דשניהם והלכתא כוותיה הרי דלפום דינא חיישינן למחזי כשקרא ואיך יחתום ומה גם בנדון זה דחתימה אפי' ר' יוחנן מודה דלא יחתום דלא אמר ר"י אלא שיכתבו לו זכאי ומשום לא תלך רכיל ולא חשש למחזי כשקרא לפי שיש במובן ג"כ שהוא זכאי ע"פ הרוב אלא משום דיש לפרש ג"כ זכאי ע"פ כולם משום לא תלך רכיל לא חיישינן להא דמחזי כשיקרא שהוא זכאי ע"פ כולם וכן נראה מפשט הלשון מחזי כשקרא ברם לחתום המחייב עם המזכים אז לא מחזי כשקרא אלא שקר ממש נמצא דאף לר"י אינו יכול לחתום אף אם ירצה, ולגאון שכנגדו הוא המבי"ט דלמד מתוך הש"ס זה שאינו מוכרח לחתום מכלל שאם ירצה לחתום רשאי ואינו כן כי אם ירצה לחתום אינו רשאי דמחזי כשקרא דגם ר"א מודה לטעם זה כמ"ש בש"ס ר"א אית ליה דמר ודמר ומה גם בנדון דחתימה דהוי שקר ממש דאפי' ר"י מודה וכדכתיבנא ונמצא דלא דיי דלא כייפינן ליה לחתום אלא דאינו רשאי.<br><b> ומן </b> התימה על הרב מהר"ש אמארילייו ז"ל הביאו בנו הרב בס' דבר משה חלק חו"מ סימן ד' דעבד עובדא וכפה לחתום לשלישי עם השנים נגד המבי"ט. ולכאורה הדין עמו וכ"ש למאי דכתיבנא לענ"ד דאיכא טעמא דמחזי כשקרא יותר מנדון הש"ס דזה הוי שקר ממש והוא מוסכם אף לר' יוחנן ובקונטריס בית הרואה ערבב דברים בזה ולא פנה להקשות כמו שהקשתי אחרי שראה דברי המבי"ט ז"ל וכעת לא ראיתי תשובת מרן בספרו שציין הרב דבר משה בדף קל"ח ושוב חיפשתי אחריו וראיתי דתשובה זאת לאו ממרן מהר"י קארו היא אלא מסרכין ג' רבני אשכנז וגם המה זלה"ה לא כתבו דצריך לחתום נגד דעתו אלא שנתרעמו נגד רב אחד שהסכימה דעתו עמהם וז"ל ושלחנו אל החכם שיחתום עמנו כאשר היה עמנו ונמנה עמנו (כאשר כתוב בשאלה) וראינו כי הטו אותו מחשבות זרות בבוקר השכם ורוח אחר נשב בו והשיב וכו' ואע"פ שישב עמנו בדין ונמנה עמנו וכו' ואע"פ שאין דעתו כן אינו רשאי לומר אני מזכה אדרבא החזיק יד היבם בדבור ובמעשה ואמר לו בהדייא שלא יחוש לגזרתינו וכו' עכ"ל נמצא דמה ששלחו לו שיחתום עמהם היה קודם יודעם שחזר בו ברם אחרי יודעם בחזרתו תפשו לו דאינו רשאי לומר אני מזכה וכ"ש לאמר שלא יחוש לשניהם ונמצאו דברי רבני אשכנז כדת וכהלכה ומעולם לא נתרעמו שיחתום עמהם אף שאין דעת החותם כן ומן התימה על הרב הגדול מהר"ש אמארילייו דעבד עובדא וגם בנו מהרמ"א לא נרגש כלל וכלל.
+
+Chapter 23
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים. </b> משנה פ' עד כמה דף כ"ט וסיים שם להעיד עדותיו בטלין ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו והטור ושו"ע הך סיפא דמתני' ועיין להר"ן הביאו הב"י דפ' האיש מקדש כתב דמדתנן דיניו בטלין ולא תני דינו בטל דלא אותו דין שידוע שנטל בו שכר בלבד הוא שבטל אלא כל דינים שדן פסולים אא"כ ידוע שלא נטל בהם שכר ע"כ ועיין להחבי"ב חלק חו"מ סי' כ"ח הגהת הטור אות קל"ה נסתפק אי גם בעדות כל העדויות בטלים או דילמא בעדות אינו בטל אלא אותו עדות שנטל שכר וכו' אלו דבריו והנראה שלא ראה דברי הר"ן במקומן אלא בב"י דהר"ן בפי' כתב בעדות כמ"ש בדין יעו"ש ועיין במל"מ מ"ש בפכ"ג מהל' עדות ששייך ללשון זה ונכתב שם בטעות.
+
+Chapter 24
+
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+Chapter 26
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>עיין</b> מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ע"ה.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2a85e183afe365a71dce079f84a3fabb3d467658
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Shoftim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,315 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, The Sanhedrin and the Penalties within their Jurisdiction
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_The_Sanhedrin_and_the_Penalties_within_their_Jurisdiction
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות עשה וכו'.</b> עיין מה שהקשה מרן ומ"ש הלח"מ לתרץ דפלך ופלך שכתב רבינו ר"ל שבט ושבט וכן הברייתות יעו"ש ונראין דבריו ולפי הנחה הלזו שפיר נאה לומר שיש לרבינו גירסא אחרת הפוכה וגורס שם במכות אבל בחו"ל אי אתה מושיב בכל פלך ופלך אבל אתה מושיב בכל עיר ועיר וניחא הגירסא לומר תפשת מועט תפשת דהיינו בכל עיר ועיר ישבו בתי דינים אבל לא בכל פלך ופלך דהיינו בכל שבט ושבט דאם יהיו ב' שבטים בעיר אחת א"צ ב' בתי דינים משום השבטים לאפוקי ממ"ש הלח"מ בהל' ב'.
+
+Halakhah 2
+
+<b>עיין </b> מ"ש הלח"מ ומ"ש בהל' א' ומ"ש בדינא דחיי עשין צ"ז דף ק"ו ע"ג.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עיין </b> מ"ש מרן משם הרמ"ך ומה שכתבתי בספרי תועפות ראם סדר דברים ומ"ש המל"מ ומ"ש שם.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>עיין </b> מ"ש הלח"מ ומה שכתבתי בספרי תועפות ראם סדר דברים.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עיין</b> מ"ש הלח"מ ולדעתי אינו מן הישוב דעל זה היה בעית הש"ס. ולענ"ד נראה דס"ל לרבינו כמ"ש הלח"מ ורמז לה במ"ש דכהן גדול בדיני נפשות בע"א מכלל דבדיני ממונות בעשרים ושלשה ושוב כתב דממונות דכהן גדול בשלשה הא כיצד שור הנסקל בעשרים ושלשה שאר ממונות בשלשה.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>עיין </b> מה שהקשה המל"מ והצריך עיון ונראה דאה"נ דהן רשאין בשלן והרא"ש איירי דהן מתרצין שלא לעשות מה שפסק הדיין הזה ברם עדיין רוצין להדיין עם דיין אחר בזה יש לו כח להאי דיינא יען נתרצו להדיין עמו שלא לדיינו בבי"ד אחר דאפשר ידין הבי"ד אחר נגדו ושוב זכיתי ומצאתי לסברא הלזו למהרשד"ם חו"מ סי' י"ב וז"ל הצריך לעניננו גם יש לדעת שאם בעלי דין עמדו לדין אפי' לפני ג' הדיוטות וקבלו דינם עליהם דינם דין וכתב הנמוק"י וז"ל אבל אם היה ברצון בעלי דין הוי כפשרה ודיניהם דין דהא ברצונם נעשה ומכאן סתירה למ"ש הרב על סמך שמעשה היה על ראובן שתבע את שמעון לפני פרנסי ק"ק סיסלייא עד ששמעון תבע בפיו שידונו אותו ואחר שקבלו הדין מרו בקהל של סיסילייא והלכו לבי"ד של כת"ר ורצה כת"ר להפך הדין ולסתור מה שכבר עשו פרנסי וממוני ק"ק סיסילייא אם כנים הדברים לא ידעתי על מה ועל מה כת"ר סומך שהרי מה שעשו עשוי ואין להרהר אחר שום בי"ד עכ"ל ומתוך הכתוב תפול התמה על מהרשד"ם שלא הביא גם מדברי הרא"ש אלו לתמוה על החכם ההוא.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>אמרו וכו'.</b> עיין מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף צ"ז ע"א.
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>נמצא</b> פסק רבינו משל צבור ועיין להלח"מ מה שתירץ וראיתי למרן החבי"ב בשיטת סנהדרין כת"י [חמרא וחיי] כתב עליו וז"ל והנכון דאחר דפשיט הש"ס למאי דבעי עוד קורט של לבונה והיין משל מי ופשיט משל צבור והוי הצלה הוא הדין הנך אלו דבריו בקיצור. ולענ"ד יש לבעל דין לחלוק דשאני הנך דמשל צבור משום דלאו הצלה ממש היא מהמיתה אלא בלבול הדעת שלא יצטער טובא וסוף סוף הכנה למיתה היא משא"כ סודר שמניף וסוף סוף הוא לצורך הצלה ממש עדיין ספיקו כדקאי קאי. ולמה שהקשה החבי"ב על רבינו אמאי לא מני פתילה של אבר לשריפה דלא שייך לתרץ אליביה כמ"ש התוס' י"ל כמו שתירץ בשיטת כת"י להמאירי כיון דליכא שוה פרוטה לא מני ליה.
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>עיין </b> מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף צ"ו ע"ד.
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>וכן נביא וכו'. </b> עיין מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ק"ז ע"ב.
+
+Chapter 20
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>עיין </b> מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ע"ח ע"א.
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>שאל וכו' מדבריהם נזדכה פלוני.</b> והיינו כר' אלעזר דפליג אר' יוחנן וריש לקיש בסנהדרין דף ל' ע"א ואף דר' אלעזר ור"י דפליגי הלכה כר"י דרביה דר"א הוא והוא מוסכם דהלכה כר"י מ"מ שאני הכא דהלכה כר"א כמ"ש הרא"ש דר"א אית ליה דתרוייהו ומסתבר טעמיה. ולפ"ז אין מקום להשיג מכאן על הפרי חדש במים חיים פ"ג מהל' עבודת יוה"כ ד' ע"א ע"ב שכתב דלשיהא הלכה כר"א נגד ר"י צריך שיזכיר הש"ס דברי ר"א ברישא והכא מזכיר דברי ר"י ור"ל ברישא ואפ"ה הלכה כר"א נמצא דאינו תלוי בקדימה דשאני הכא דמסתבר טעמיה וכמ"ש הרא"ש ז"ל ומשו"ה לא חש לה הש"ס לאקדומי לר"א.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי להתוס' שם בש"ס כתבו משום דמחזי כשיקרא ומשום לא תלך רכיל אין כאן עכ"ל. ופירוש דבריהם לענ"ד פשוט דקשיא להו דלמ"ד מיחזי כשיקרא איך לא חשש ללא תלך רכיל דחזינן למתני' דחשש דתנן מנין שלא יאמר מה אעשה וכו' ת"ל לא תלך רכיל וכו' ואהא תירצו לא תלך רכיל אין כאן בנדון זה והוא פשוט דלא תלך רכיל הוא שאומר להנידון שיצא חייב ומגלה לו מי המחייבו משא"כ הכא שאינו אומר לנידון החייב אלא בפתקא של הזכאי הוא דכותבים לו פלוני ופלוני מזכים וכו' לא שייך לא תלך רכיל באופן דאין לתפוש ממתני' ושוב ראיתי שלא הונח זה להחידושי הלכות וז"ל ודוחק הוא דודאי יש כאן לא תלך רכיל אלא דריש לקיש לא חש הכא משום טעמא דמחזי כשיקרא ולפי מ"ש אין מקום לדבריו וק"ל ונהפוך הוא דמ"ש הוא בכונתם הוא דוחק גדול חדא שעשה ט"ס ועוד לפי פירושו כדבריהם מ"ש ז"ל הוא דברי הגמ' בהדיא דאמר ור' אלעזר אית ליה דמר ואית ליה דמר וכו' וק"ל ואינו ענין להנמוק"י יעו"ש.<br><b> והנה</b> מהאי דינא דהוינן בה דן הגאון מרן [הב"י] בתשובת המבי"ט ח"ב סי' קע"ג על בי"ד של ג' ששנים מהם זיכו לאחד והדיין השלישי לא הודה להם דהדין הוא דאזלינן בתר רובא דצריך לחתום עמהם גם השלישי אף שאין דעתו כן משום אחרי רבים להטות שכן כתב בסוף התשובה וחיליה ודאי מהאי סוגיא שרמזה בתחילת התשובה למה שנתרעם על שנתן החכם אחר פסק דין נגד הב' ובא עליו הגאון שכנגדו המבי"ט ז"ל לחלוק עליו שא"צ שיחתום השלישי נגד דעתו ואחר שהעתיק ש"ס זה כתב הרי שאינו מוכרח לחתום כי יש ב' דרכים לפסוק הדין הגדול שבדיינים אומר איש פלוני אתה זכאי או יכתבו הסופרים מדבריהם נזדכה פלוני אלו תוכן דבריו.<br><b> ואני</b> עפר ואפר מתחת כפות רגליהם באתי לידון לפניהם כי מהאי סוגייא קשה לשניהם למרן בית יוסף קשה שפסק שצריך לחתום דהוי שקר וכבר אמר בש"ס דר' אלעזר אית ליה דשניהם והלכתא כוותיה הרי דלפום דינא חיישינן למחזי כשקרא ואיך יחתום ומה גם בנדון זה דחתימה אפי' ר' יוחנן מודה דלא יחתום דלא אמר ר"י אלא שיכתבו לו זכאי ומשום לא תלך רכיל ולא חשש למחזי כשקרא לפי שיש במובן ג"כ שהוא זכאי ע"פ הרוב אלא משום דיש לפרש ג"כ זכאי ע"פ כולם משום לא תלך רכיל לא חיישינן להא דמחזי כשיקרא שהוא זכאי ע"פ כולם וכן נראה מפשט הלשון מחזי כשקרא ברם לחתום המחייב עם המזכים אז לא מחזי כשקרא אלא שקר ממש נמצא דאף לר"י אינו יכול לחתום אף אם ירצה, ולגאון שכנגדו הוא המבי"ט דלמד מתוך הש"ס זה שאינו מוכרח לחתום מכלל שאם ירצה לחתום רשאי ואינו כן כי אם ירצה לחתום אינו רשאי דמחזי כשקרא דגם ר"א מודה לטעם זה כמ"ש בש"ס ר"א אית ליה דמר ודמר ומה גם בנדון דחתימה דהוי שקר ממש דאפי' ר"י מודה וכדכתיבנא ונמצא דלא דיי דלא כייפינן ליה לחתום אלא דאינו רשאי.<br><b> ומן </b> התימה על הרב מהר"ש אמארילייו ז"ל הביאו בנו הרב בס' דבר משה חלק חו"מ סימן ד' דעבד עובדא וכפה לחתום לשלישי עם השנים נגד המבי"ט. ולכאורה הדין עמו וכ"ש למאי דכתיבנא לענ"ד דאיכא טעמא דמחזי כשקרא יותר מנדון הש"ס דזה הוי שקר ממש והוא מוסכם אף לר' יוחנן ובקונטריס בית הרואה ערבב דברים בזה ולא פנה להקשות כמו שהקשתי אחרי שראה דברי המבי"ט ז"ל וכעת לא ראיתי תשובת מרן בספרו שציין הרב דבר משה בדף קל"ח ושוב חיפשתי אחריו וראיתי דתשובה זאת לאו ממרן מהר"י קארו היא אלא מסרכין ג' רבני אשכנז וגם המה זלה"ה לא כתבו דצריך לחתום נגד דעתו אלא שנתרעמו נגד רב אחד שהסכימה דעתו עמהם וז"ל ושלחנו אל החכם שיחתום עמנו כאשר היה עמנו ונמנה עמנו (כאשר כתוב בשאלה) וראינו כי הטו אותו מחשבות זרות בבוקר השכם ורוח אחר נשב בו והשיב וכו' ואע"פ שישב עמנו בדין ונמנה עמנו וכו' ואע"פ שאין דעתו כן אינו רשאי לומר אני מזכה אדרבא החזיק יד היבם בדבור ובמעשה ואמר לו בהדייא שלא יחוש לגזרתינו וכו' עכ"ל נמצא דמה ששלחו לו שיחתום עמהם היה קודם יודעם שחזר בו ברם אחרי יודעם בחזרתו תפשו לו דאינו רשאי לומר אני מזכה וכ"ש לאמר שלא יחוש לשניהם ונמצאו דברי רבני אשכנז כדת וכהלכה ומעולם לא נתרעמו שיחתום עמהם אף שאין דעת החותם כן ומן התימה על הרב הגדול מהר"ש אמארילייו דעבד עובדא וגם בנו מהרמ"א לא נרגש כלל וכלל.
+
+Chapter 23
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים. </b> משנה פ' עד כמה דף כ"ט וסיים שם להעיד עדותיו בטלין ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו והטור ושו"ע הך סיפא דמתני' ועיין להר"ן הביאו הב"י דפ' האיש מקדש כתב דמדתנן דיניו בטלין ולא תני דינו בטל דלא אותו דין שידוע שנטל בו שכר בלבד הוא שבטל אלא כל דינים שדן פסולים אא"כ ידוע שלא נטל בהם שכר ע"כ ועיין להחבי"ב חלק חו"מ סי' כ"ח הגהת הטור אות קל"ה נסתפק אי גם בעדות כל העדויות בטלים או דילמא בעדות אינו בטל אלא אותו עדות שנטל שכר וכו' אלו דבריו והנראה שלא ראה דברי הר"ן במקומן אלא בב"י דהר"ן בפי' כתב בעדות כמ"ש בדין יעו"ש ועיין במל"מ מ"ש בפכ"ג מהל' עדות ששייך ללשון זה ונכתב שם בטעות.
+
+Chapter 24
+
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+Chapter 26
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>עיין</b> מה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף ע"ה.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8ed3a1742ce69d47b17516b2c52773ca3bd7da76
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,198 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Diverse Species
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות כלאים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות כלאים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואסור </b>
+<b> לאדם לקיים כלאי זרעים אלא עוקר ואם קיימן אינו לוקה.</b> וכתב מרן כת"ק ומ"מ איסורא איכא וכו' אבל קשה שרבינו פ"ח דשבת פסק כרבה וכו' עכ"ל. ודבריו תמוהים דשם פסק כרב יוסף וכמ"ש הרב המגיד [שם] ואיהו ז"ל מפרש ומטעים דבריו לתרץ מאי דקשה לכאורה על הרה"מ ואף דקשה דהשמיט רבינו מנכש דמועד קטן יש ליישב כיון דהביא הא דמשקה צמחים ותרווייהו פליגי סמך עליה ואם נאמר דחזר בו למה כתב כאן בהל' ב' מה שפירש"י במנכש דצמחי הני טפי מהני. ועוד למה חזר כיון דראוי לפסוק בהך פלוגתא כרב יוסף כיון דסוגיית מכות דף כ"א ע"ב כרב יוסף דהוי משום זורע ומתניתא לאו כולא ר' עקיבא וכן סוגיית דעבודה זרה דף ס"ד מוכח מינה דמתניתא לאו כולה ר"ע דכל זה הוי דלא כרבה ואפשר דזו היא כונת המל"מ ז"ל במה שהשיג למרן דכתב וז"ל עיין מ"ש מרן, ובע"ז דף ס"ד דאמרינן בהדיא דרבנן פליגי עליה דר"ע עכ"ל. ולכאורה אינו מובן מאי דקשיא ליה דההיא סוגיא אזלא כרב יוסף ורבינו פסק כרבה ולרבה כולה מתני' ר"ע אלא הכי פירושו דקשיא ליה כיון דההיא סוגיא מוכח בהדיא דרבנן פליגי עליה והיינו כרב יוסף למה פסק כרבה או אפשר דקשיא ליה למ"ש דאף למאי דאוקימנא כר"ע וכו' ורבנן פליגי עליה עכ"ל, וגם במ"ש אי נמי אי מספקא לן אי פליגי וכו' קשה לי דהא שם מפורש דפליגי ואף דשם הוי לרב יוסף לא מצינו בזה מחלוקת ביניהם דלר' יוסף פליגי רבנן עליה ולרבה לא. עוד כתב מרן וז"ל ויש מי שאומר וכו' דוקא בעושה מעשה כגון מנכש וכו' אבל בלא מעשה אינו לוקה עכ"ל. ולא יכולתי להלום פי' זה דלפי' זה למה נקרא המנכש והמחפה מקיים ולוקה ואי לאו מנכש ומחפה אינו לוקה ודאי דהיינו טעמא דכשזה מנכש ומחפה מסייע לצמוח ולגדל והוי כזורע ולקי משא"כ במקיים לחוד בלא מעשה דלא הוי זורע ולא לקי וא"כ היינו כרב יוסף והיאך מתרץ כן רבה לעצמו דס"ל משום חורש חרישה בכלאים איכא וכעת קשה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכן </b>
+<b> המרכיב ירק באילן וכו'.</b> ועיין מ"ש מרן ודבריו תמוהים דאיך נוקים לר' חנינא בר פפא שהוא אמורא דפליגא אמתני'. ועוד רבינא דאיבעיא ליה מאי קא מיבעיא ליה כיון דלא נפקא לן מידי דלמתני' לוקה והלכה כמתני' נגד האמורא. וראיתי למהר"י קורקוס כתב וז"ל וכן המרכיב, פ"ק דכלאים, ועד כאן לא מיבעיא ליה בחולין אלא בהרכיב ב' מיני דשאים דהוי ירק בירק אבל אילן בירק לוקה לכו"ע עכ"ל. נראה דר"ל דאי קאי התם בתיקו היינו ירק בירק ולכן לא פסקו רבינו משא"כ ירק באילן, ודבריו תמוהים דגם ירק בירק בארץ ישראל לוקה כדאיתא במתני' וכמ"ש מרן.<br><b> והנה</b> מתוך ש"ס הלז דחולין קשיא ליה להרב ישרש יעקב משם מהר"ש אלימן על מ"ש במשנה [סנהדרין] פרק הנחנקים נביא המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו מיתתו בידי אדם. וקאמר בש"ס מה שלא שמע כגון צדקיה בן כנענה ועל מה שלא נאמר לו הא לחבירו נאמר כגון חנניה בן עזור דקאי בשוק העליון וקאמר הנני שובר (מטה) [קשת] עילם נשא חנניה ק"ו בעצמו מה עילם שלא באו אלא לעזור לבבל אמר הקב"ה הנני וכו' כשדים עצמם לא כל שכן אתא איהו בשוק התחתון וקאמר כה אמר ה' שברתי את עול מלך בבל א"ל רב פפא לאביי האי לחבירו נמי לא נאמר אמר ליה כיון דאיתיהיב ק"ו למידרש כמאן דאיתמר דמי הוא ניהו דלא נאמר לו ע"כ. והא לפי הא דסנהדרין מאי בעי רבינא הרכיב ב' דשאים וכו' כיון דאיתיהיב ק"ו למדרש כמאן דכתיבא דמי. וכתב מהר"ח אבולעפיה וליתא דהא קי"ל אין עונשין מן הדין ושאני התם דבלא"ה הוי נביא שקר שמתנבא מה שלא שמע ולא שייך למימר אין עונשין מן הדין משא"כ (מספיקא) [בספיקא] אי הוי כמאן דכתוב ולוקה כיון דהסכים או לא אלו דבריו.<br><b> והרב</b> בירך יצחק סדר בהעלותך קשיא ליה עלה דא"כ אמאי איצטריכו שני קראי דהא למתנבא מה שלא שמע נפקא ליה מדכתיב אשר יזיד והמתנבא מה שלא נאמר לו הא לחבירו נאמר נפקא ליה מדכתיב ואשר לא צויתיו ואם איתא דהוי בכלל מתנבא מה שלא שמע מאי פריך רב פפא האי לחבירו נמי לא נאמר כלומר ובלא"ה תיפוק ליה דהוי נביא השקר ומאי קשה לפי פי' הרב וכו' אלו תורף דבריו. הנה הבין בדברי מרן דכונתו דמאי דלוקה במתנבא מה שלא נאמר לו היינו משום דהוא נביא שקר דלקושטא שקר הוא דלא שמע מידי ואמטו להכי קשיא ליה הכי ומן התימה איך חשדו לרבינו הגדול דלא קרא פשטא דשמעתתא והו"ל לעיין בדבריו ולהבין תירוצו ז"ל דכוונתו לתרץ למה שהקשה מההיא דהנחנקים דקאמר דכיון דאיתיהיב ק"ו למידרש כמאן דכתיבא דמי וא"כ ה"נ הוי כמאן דכתיבא וילקה, דבלא"ה נחזי אנן דא"כ לפי קושיא זאת דעונשין מן הדין והא קי"ל אין עונשין מן הדין אלא ודאי אינו ענין זה לזה דההיא דהנחנקים לאו מכח ק"ו הוא מת דאדרבא אי לא חשיב הקל וחומר לכלל חשיב נביא השקר ומת דכתיב אשר יזיד לדבר ומשו"ה חשיב ליה בש"ס כדכתיב והוי כלא נאמר לו הא לחבירו נאמר כיון דלאו מכח הק"ו מת משו"ה לא חששו לקרות לההיא דחנניא דלחבירו נאמר והק"ו חשיב כדכתיבנא כיון דלא נפק"מ מידי ואף שבא בקיצור בדברי הרב ניתן ליאמר והוא אמת ויציב.<br><b> ועוד</b> בה חזינא להרב הנזכר שהבין בבעיית (ר"י) [רבינא] דהרכיב שני דשאים וכו' דלהצד האחד אפילו איסורא ליכא ושרי לכתחילה וע"פ זה פירש הכתובים יעו"ש, וליתא דבעיית הש"ס הוא לענין מלקות כמ"ש בפי' לא (לקי) [מיחייב] וכו' והספק הוא אי חשיב כמאן דכתיבא ולקי או לא חשיב ולא לקי ברם איסורא מיהא איכא מכח ק"ו דמאי דקי"ל הוא אין עונשין מן הדין דהיינו מלקות וכן הוא לשון הבעיא הרכיב וכו' ולא בעי מהו להרכיב ומ"ש רש"י ושרי להרכיב אינו מדוקדק ורצונו לומר דלהצד הזה שרי דליכא מלקות והוא פשוט.<br><b> ועוד</b> שמעתי מקשים משמיה דקמאי לההיא ש"ס דסנהדרין דקאמר כיון דאיתיהיב ק"ו למידרש כמאן דכתיבא דמי ממ"ש ביבמות פ"ו דף ס"ב ובית הלל נמי לילף ממשה א"ל משה מדעתיה הוא דעבד דתניא ג' דברים עשה משה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום פירש מן האשה וכו' מאי דרש וכו' על אחת כמה וכמה וכו' והסכימה דעתו לדעת המקום שנא' שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ע"כ, הרי דאף דעשה ק"ו והסכים ה' עמו קרי ליה ב"ה מדעתיה ולא חשיב ליה כמאן דכתיבא.<br><b> והנה</b> ע"פ מ"ש רש"י שם ביבמות וז"ל מדעתיה משום שכינה ואסור לכל אדם לעשות כן עכ"ל, לא קשה מידי דפי' מדעתיה לאו כפשטיה אלא דלעולם לא חשבינן ליה מדעתיה ושאני התם ולא למדינן מינה לעלמא דהתם משום שכינה ודחיק רש"י אנפשיה בתיבת מדעתיה. גם ע"פ מ"ש התוס' שם לא קשה מידי דלאו ק"ו גמור הוא יעו"ש ד"ה מדעתיה, וכן עיין בד"ה דכתיב, דמה שנתרעמו על משה אף שהסכים ה' על ידו ואמר לו ואתה פה עמוד עמדי משום דאמרינן בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו יעו"ש נמצא דשפיר הוי מדעתיה אף דהסכים ה' על ידו ושניא ההיא נדון מההיא דסנהדרין ואין להן שייכות, ולבי אומר לי דלא הקשו כלל קמאי אלא דתלו בהו.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>רחל </b>
+<b> בת עז וכו'.</b> ועיין מ"ש מרן. וקשה דעדיפא מינה הו"ל לתרץ דכיון דאמרו בש"ס עוד שם דהכל מודים דצמרה פסול לתכלת נמצא דלא חשיב כלל צמר מדאורייתא והיינו טעמא כמ"ש מרן גופיה פ"ב מהל' ציצית ה"א יעו"ש ואפשר לומר דאי מהא אין ראיה דזיל הכא לחומרא וזיל הכא לחומרא ושוב ראיתי שכן הקשה מהר"י ערוך הובאו דבריו בארעא דרבנן אות צ' עוד הקשה ממ"ש מרן פי"ב דע"ז ה"ה וז"ל וי"ל דאי הוה ביה איסורא דאורייתא מלקות נמי הוה ביה עכ"ל יעו"ש, ונראה כונתו להקשות דא"כ איך כתב כאן דאימא מלקות ליכא אבל איסורא איכא והוצרך ליישב, ולע"ד לא קשה דבלא"ה נחזי אנן במ"ש שם דאי הוה ביה איסורא מלקות נמי הוה ביה והא כמה איסורי איכא בתורה דאסירי מדאורייתא ולא לקו אלא ודאי הכונה באותו נדון אי איתא דאשה היא בכלל בל תקיף אית בה ג"כ מלקות ולא דמי לשאר דינים דאפשר דאיכא איסורא באיזה רמז בתורה ולא נכנס בלאו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>מותר </b>
+<b> לעשות מן הכלאים תכריכין למת שאין על המתים מצוה.</b> והיא מתני' במס' כלאים פ"ט מ"ד והיינו טעמא דכיון דמת נעשה חפשי מן המצות וכר' יוחנן דאמר בנדה דף ס"א דאפילו לקוברו שרי דאזיל לטעמיה דאמר כיון שמת נעשה חפשי מן המצות.<br><b> והנה</b> מה שפשטו בסוגיא זאת מר' יוחנן דמצות בטלות לעתיד לבוא כתבו התוס' שם ד"ה אמר רבי יוסף וכן הר"ש בפי' המשנה דהיינו מ"ש בכתובות עתידים צדיקים לעמוד בלבושיהן ואי מצוות אינן בטלות היאך יקומו בכלאים אלא ודאי בטלות ומאן דאמר לקוברו אסור משום דס"ל אינן בטלות לעתיד לבוא יעו"ש. ודע דהרשב"א בחידושי אגדות פ"א דברכות גבי ברייתא דאמר בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח מיאן בפי' זה וז"ל דע שמ"ש בנדה מצות בטלות לעתיד לבוא פי' לע"ל הוא על זמן הבא בין רחוק בין קרוב ואפילו סמוך ממש וכו' ומצות בטלות לעתיד לבוא שאמרו פי' לאחר מיתה ממש רצונם לומר שהמתים בעודם מתים פטורים מן המצות וכמו שכתוב במתים חפשי וכו' ואם תשאל אם בעודנו מת איך חלק רבי אמי ואמר שאינו פטור והמת אינו בן מצות דע כי לדעת רבי אמי המת כתינוק שלא הגיע למצות מצד עצמו ואילו עובר על המצוה אין בי"ד מצוין להפרישו כדאיתא פ' חרש ואפ"ה אנו מוזהרים שלא להאכילו בידים וכו' לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים וכו' יעו"ש עוד מה שהאריך כדי לקיים פי' זה והחזיקו כראי מוצק, אמנם מתוך דבריו בחי' שם בברכות דף י"ח נראה שמיאן בפי' זה והוא שהקשה שם במ"ש דלייה דלא לימרו למחר וכו' ועכשיו מחרפין, דנראה מזה דאין מטילין ציצית בטלית של מת ואילו במנחות אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית ומודה שמואל בעשה לתכריכין שפטורה מן הציצית וודאי רמינן ליה משום לועג לרש ותירץ דההיא אליבא דשמואל דאמר פרק שואל אדם, מצות אינן בטלות לעתיד לבוא וכיון שהוא אינו יכול להטיל לעצמו אם לא יטילו לו הקוברים איכא משום לועג לרש וקי"ל כר' יוחנן דמצות בטלות לע"ל וכו' יעו"ש והיוצא מדבריו דלשמואל דס"ל דמצות אינן בטלות לע"ל והמת אינו יכול להטיל הציצית צריך להטיל לו משום לועג לרש ומאי דאמר דלייה וכו' דנראה דלא היו מטילין ציצית למת הוא כר"י דס"ל דמצוות בטלות ומ"מ כשמראין להן הציצית מצטערין דנראה כמזלזלין אותם שהם פטורים משא"כ כלאים כמו שסיים עוד הרשב"א ע"ש רש"י ור"ת, והשתא אי איתא לההיא דפירש בחידושי אגדות דלעתיד לבוא ר"ל כשהוא מת ולר"י כשהוא מת הוא פטור דהיינו דס"ל בטלות לע"ל ובר פלוגתיה ס"ל דאינן בטלות לע"ל ורצונם לומר שאין אנו רשאין להעבירו בידים דקרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים א"כ לשמואל דס"ל דאינן בטלות לע"ל אין אנו יכולין להלבישן בידים טלית בת ד' כנפות משום לא תאכילום וקשה א"כ למה אמר שמואל דמטילין למת ציצית משום לועג לרש והא לדידיה איסורא איכא משום לא תאכילום, ברם אי הפי' הוא כדפירשו הר"ש והתוס' דבטלות ואינן בטלות רצונם לומר בזמן התחיה לעתיד לבוא א"כ שפיר אתי לתירוצו ושמואל ס"ל אינן בטלות לע"ל בזמן התחיה ברם כשנקבר אין בידו להטיל לעצמו ומה יעשה אותו הבן ואם לא יטילו לו איכא משום לועג לרש דלועגין עליו שהוא מת והוי חפשי מן המצות ולא חזי עוד למצות ומצטער המת דלו יהי דבהיותו מת פטור מ"מ כשקם בתחיית המתים הוא חייב משא"כ לרבי יוחנן דס"ל דמצות בטלות לעתיד לבוא ומשעה שמת לא חזר עוד למצות ליכא לועג לרש אלא דמ"מ כשמראין למת ציצית אומרים למחר באים אצלינו ועכשיו מחרפין אותנו לומר דנפטרו מהמצות וזה הוי סוג אחר ואין הכי נמי לפי דבריו בחידושי אגדות לא קשה מה שהקשה הרב אור יקרות בחידושיו למס' סנהדרין דף צ' דקשה ר' יוחנן דידיה אדידיה דאילו בסנהדרין אמר ר"י מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר ונתתם וכו' לאהרן הכהן וכו' שעתיד לחיות וכו' וא"כ נראה דמצות אינן בטלות לע"ל ואילו ר"י בנדה נראה דפי' דס"ל דמצות בטלות לע"ל והצריך עיון וכמו מאמר הרב המובהק מהר"ח מודעי הי"ו ברם לפי' דבריו בחידושי הלכות וכן להתוס' והר"ש דכתיבנא הקושיא קיימת וצ"ע.<br><b> ורגע</b> אדבר במה שלא באתי לכונת הרשב"א שם בחי' לש"ס שכתב דשמואל ס"ל מצות אינן בטלות כמ"ש בפ' שואל וכו' והכי איתא שם דף קנ"א והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימי המשיח שאין בהן לא זכות ולא חובה ופליגא דשמואל דקאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד שנא' כי לא יחדל אביון וכו' ופי' רש"י לא זכות ולא חובה לא דבר לזכות בו שכולן עשירים ולא חובה לאמץ לב ולקפוץ יד ועלה פליג שמואל מכח הכתוב כי לא יחדל אביון ונמצא איכא עשירים ועניים א"כ לא אמר שמואל אלא דאיכא עניים לימות המשיח ולא דמצות אינן בטלות וכן מוכח הש"ס דפרק במה אשה דף ס"ג יעו"ש וכן נראה כל הבקיאות שהביאו הא דשמואל בש"ס באופן שאינו ענין הא דשמואל עם מצות אינן בטלות.<br><b> ואחרי</b> כותבי ראיתי להתוס' בב"ב דף ע"ד ע"א כתבו משם רבינו חיים כהן דשמואל ס"ל אין מצוות בטלות לעתיד לבוא, ואי מהא דכתב הרשב"א לע"ד ליכא למילף כן וחוץ מזה לא מצאתי ידי ורגלי בהך תירוץ שתירצו דטעמא דשמואל משום חיובא דלעתיד והא בפירוש אמר שמואל וההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש וכו' ולא אמר משום לעתיד. ושוב ראיתי התוס' עצמם בע"ז דף ס"ה ע"ב ד"ה אבל כתבו התירוץ הזה על שם ר' יהודה והרגישו במה שהרגשתי מלישנא דשמואל ולא זכיתי להבין מה שיישבו יעו"ש ומ"מ היוצא מדבריהם ז"ל דמ"ד מצות אינן בטלות לע"ל ושמואל חד מהם היינו לאחר התחיה וכמ"ש בדעת הרשב"א בחידושי הלכות והם דברים אחדים והוי סיוע למ"ש בדעת הרשב"א.<br><b> נחזור</b> לקושיית הרב אור יקרות שהצריך עיון נראה לחלק על צד הדחק בין מצוה למצוה דמצות תרומה שאני שהיא הכרח למקבל לפי ששבט לוי לא נטלו חלק בארץ ונתן להם ה' מתנות כהונה משא"כ מצות דליכא מקבל דלא כמו שכתב הסמ"ג לאוין רע"ו ורשב"ם בב"ב דף קכ"ב דלעתיד נוטלין חלק שנאמר שער לוי אחד כדאיתא פ' יש נוחלין דף קכ"ב דהא תמה עליהם הר"ן הובאו דבריו בשיטמ"ק לב"ב שם מקראי גופייהו דיחזקאל והכריח דשבט לוי לא נטל חלק יעו"ש.
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+<b>ואע"פ </b>
+<b> שכתוב בתורה לא תסור מן הדבר הרי לאו זה נדחה מפני כבוד הבריות.</b> והיינו ממ"ש בברכות דף י"ט בלאו דלא תסור וכו' כל מילי דרבנן אסמכינהו הלאו דלא תסור וכו' וכן במנחות דף ל"ח ע"א מוקמו הנהו אמוראי להך ברייתא דגדול כבוד הבריות בלאו דלא תסור יעו"ש, ברם רש"י ז"ל במגילה דף ג' כתב את לא תעשה דכתיב לא תוכל להתעלם וכו' כגון זקן ואינו לפי כבודו וכך כתב בשבת דף פ"א והרב חידושי הלכות [מהרש"א] תמה עליו יעו"ש.<br><b> ולע"ד</b> טעמו דאף דמוקי לה הש"ס הכי היינו לקס"ד ברם אחר דמותיב הש"ס מוהתעלמת וכן מולאחותו ומפרק להו, למפרע הדרינן לפשטא דברייתא דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה פי' השבת אבדה ומקרא מגילה אלא דלא גמרינן מינייהו ובזה יובן אצלי דעת תשובת אשכנזי שהביא מרן בסוף סימן י"ג מהל' ציצית וז"ל ומיהו אם הלך אדם לבית הכנסת ומצא טליתו שנפסקו וכו' ומתבייש וכו' אפשר שמותר וכו' עכ"ל. וצריך לברר תשובה זאת מאי דעתה וודאי דלא ס"ל כדעת הר' שלמה שהביא המרדכי שם בבית יוסף דאם כן היאך התיר לעבור בעשה מפני ביוש וודאי דס"ל כהר"י הנז' שם במרדכי שם בב"י דליכא איסור עשה בשבת וא"כ קשה למה הוצרך לטעם דביוש בלא"ה שרי דליכא איסור בשבת גם מרן ז"ל למה שדי נרגא בחילוק שאני התם דהוי ביוש גדול וכו' וכן התם איכא כרמלית דרבנן ולא כן הכא.<br><b> וראיתי</b> להמג"א ז"ל הרגיש בזה וכתב דהא מיהא איסורא איכא אף דאינו עובר בעשה ולכן צריך לטעם דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. ולע"ד אין צריך לזה דלעולם סובר כה"ר שלמה דעובר בעשה ברם אפילו הכי גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה בשב ואל תעשה וכדעת רש"י שהזכרנו וציצית הוי שוא"ת וכמ"ש רש"י שם והתוס' ביבמות דף צ' ד"ה כולהו יעו"ש דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשוא"ת לזה כתב מרן עליו ואינו נראה דיושב בפני הקהל בלא ציצית לא הוי כפושט טליתו בשוק כלומר דלא נכנס בסוג דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה.<br><b> וע"פ</b> האמור ינוח הר"ש מדרויש מהשגת הר"י שהשיג עליו מש"ס דמנחות דלא חששו לאיסור עשה דשאני התם דהיה לבוש ואח"כ נפסק והיה צריך לפושטו וקי"ל גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה וציצית הוי שב ואל תעשה ולא חששו אלא לאיסור שבת דהוי קום עשה לא כן בנדון הר"ש דכתב דאסור ללובשו דליכא כבוד הבריות בזה כדעת מרן והר"י שתפס להר"ש דאזיל לשיטתיה דכבוד הבריות אינו דוחה למצוה דאורייתא אפילו שהיא שוא"ת וכדעת הרב חידושי הלכות בחי' מגילה דף ג' שתמה על דברי רש"י ז"ל וכנראה מש"ס דפרק הקומץ ולא ס"ל דההיא דהקומץ הוי כס"ד דש"ס דברכות אלא הוי קושט דברי אמת ולמסקנא לא חזר הש"ס מאוקימתא דגדול כבוד הבריות הוי הלאו דלא תסור וא"כ כפי זה יוצא דאי הוי האיסור מדרבנן אפי' קום עשה עובר וכההיא דהתם ואי אמרינן דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה הוי אפי' דאורייתא כדעת רש"י אלא דדוקא בשוא"ת א"כ ה"ה בדרבנן ג"כ דמאין בא לנו לחלק מדרבנן לדאורייתא אדרבא חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וא"כ תורה יוצאה בההיא דהקומץ דהיה צריך לפשוט הטלית בשוק ולא עשו כך משום דס"ל דלא תעשה שבתורה הוי לאו דלא תסור. ועיין להרב המגיד פי"ט מהל' שבת ה"כ מ"ש, ונ"ל דלא כתבו רבינו דין זה דסמך אמ"ש כאן וע"פ הנחתנו זאת לדעת הר"י אזדא לה קושיית המג"א שהקשה להר"י דלמה לא התיר אפי' בחול יעו"ש.
+
+Halakhah 30
+
+<b>חייב </b>
+<b> על כל שהייה ושהייה.</b> וכתב מרן ויש לתמוה היאך לוקה מאחר שאינו עושה מעשה בכל פעם וצ"ל שמאחר שבידו לתקן בכל פעם ואינו מתקן חשיב כלובש ע"כ. ומה זו תמיה כ"כ רבינו ג"כ [ב]פ"ה מהל' נזירות הי"ט וודאי שמאחר שבידו לתקן וכו' וכמ"ש מרן והתוס' יו"ט אחר שהביא דברי מרן אלו הביא תירוץ הר"ן זה כאילו הוא תירוץ אחר ולענ"ד היא היא תירוץ מרן שתירץ דבכל פעם שמתרין חשיב כלובש והיינו טעמא משום מעשה דמתחילה דאי לא תימא הכי התראה זו מה עושה.
+
+Halakhah 31
+
+<b>עיין </b> מ"ש רבינו פ"ג מהל' אבל הל' ה' ומה שכתבתי שם.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..2bc00d47d17bc2af0188f8b8c137a7e1e347d684
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Diverse Species/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,201 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Diverse Species
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות כלאים
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Diverse_Species
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות כלאים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ואסור </b>
+<b> לאדם לקיים כלאי זרעים אלא עוקר ואם קיימן אינו לוקה.</b> וכתב מרן כת"ק ומ"מ איסורא איכא וכו' אבל קשה שרבינו פ"ח דשבת פסק כרבה וכו' עכ"ל. ודבריו תמוהים דשם פסק כרב יוסף וכמ"ש הרב המגיד [שם] ואיהו ז"ל מפרש ומטעים דבריו לתרץ מאי דקשה לכאורה על הרה"מ ואף דקשה דהשמיט רבינו מנכש דמועד קטן יש ליישב כיון דהביא הא דמשקה צמחים ותרווייהו פליגי סמך עליה ואם נאמר דחזר בו למה כתב כאן בהל' ב' מה שפירש"י במנכש דצמחי הני טפי מהני. ועוד למה חזר כיון דראוי לפסוק בהך פלוגתא כרב יוסף כיון דסוגיית מכות דף כ"א ע"ב כרב יוסף דהוי משום זורע ומתניתא לאו כולא ר' עקיבא וכן סוגיית דעבודה זרה דף ס"ד מוכח מינה דמתניתא לאו כולה ר"ע דכל זה הוי דלא כרבה ואפשר דזו היא כונת המל"מ ז"ל במה שהשיג למרן דכתב וז"ל עיין מ"ש מרן, ובע"ז דף ס"ד דאמרינן בהדיא דרבנן פליגי עליה דר"ע עכ"ל. ולכאורה אינו מובן מאי דקשיא ליה דההיא סוגיא אזלא כרב יוסף ורבינו פסק כרבה ולרבה כולה מתני' ר"ע אלא הכי פירושו דקשיא ליה כיון דההיא סוגיא מוכח בהדיא דרבנן פליגי עליה והיינו כרב יוסף למה פסק כרבה או אפשר דקשיא ליה למ"ש דאף למאי דאוקימנא כר"ע וכו' ורבנן פליגי עליה עכ"ל, וגם במ"ש אי נמי אי מספקא לן אי פליגי וכו' קשה לי דהא שם מפורש דפליגי ואף דשם הוי לרב יוסף לא מצינו בזה מחלוקת ביניהם דלר' יוסף פליגי רבנן עליה ולרבה לא. עוד כתב מרן וז"ל ויש מי שאומר וכו' דוקא בעושה מעשה כגון מנכש וכו' אבל בלא מעשה אינו לוקה עכ"ל. ולא יכולתי להלום פי' זה דלפי' זה למה נקרא המנכש והמחפה מקיים ולוקה ואי לאו מנכש ומחפה אינו לוקה ודאי דהיינו טעמא דכשזה מנכש ומחפה מסייע לצמוח ולגדל והוי כזורע ולקי משא"כ במקיים לחוד בלא מעשה דלא הוי זורע ולא לקי וא"כ היינו כרב יוסף והיאך מתרץ כן רבה לעצמו דס"ל משום חורש חרישה בכלאים איכא וכעת קשה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>וכן </b>
+<b> המרכיב ירק באילן וכו'.</b> ועיין מ"ש מרן ודבריו תמוהים דאיך נוקים לר' חנינא בר פפא שהוא אמורא דפליגא אמתני'. ועוד רבינא דאיבעיא ליה מאי קא מיבעיא ליה כיון דלא נפקא לן מידי דלמתני' לוקה והלכה כמתני' נגד האמורא. וראיתי למהר"י קורקוס כתב וז"ל וכן המרכיב, פ"ק דכלאים, ועד כאן לא מיבעיא ליה בחולין אלא בהרכיב ב' מיני דשאים דהוי ירק בירק אבל אילן בירק לוקה לכו"ע עכ"ל. נראה דר"ל דאי קאי התם בתיקו היינו ירק בירק ולכן לא פסקו רבינו משא"כ ירק באילן, ודבריו תמוהים דגם ירק בירק בארץ ישראל לוקה כדאיתא במתני' וכמ"ש מרן.<br><b> והנה</b> מתוך ש"ס הלז דחולין קשיא ליה להרב ישרש יעקב משם מהר"ש אלימן על מ"ש במשנה [סנהדרין] פרק הנחנקים נביא המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו מיתתו בידי אדם. וקאמר בש"ס מה שלא שמע כגון צדקיה בן כנענה ועל מה שלא נאמר לו הא לחבירו נאמר כגון חנניה בן עזור דקאי בשוק העליון וקאמר הנני שובר (מטה) [קשת] עילם נשא חנניה ק"ו בעצמו מה עילם שלא באו אלא לעזור לבבל אמר הקב"ה הנני וכו' כשדים עצמם לא כל שכן אתא איהו בשוק התחתון וקאמר כה אמר ה' שברתי את עול מלך בבל א"ל רב פפא לאביי האי לחבירו נמי לא נאמר אמר ליה כיון דאיתיהיב ק"ו למידרש כמאן דאיתמר דמי הוא ניהו דלא נאמר לו ע"כ. והא לפי הא דסנהדרין מאי בעי רבינא הרכיב ב' דשאים וכו' כיון דאיתיהיב ק"ו למדרש כמאן דכתיבא דמי. וכתב מהר"ח אבולעפיה וליתא דהא קי"ל אין עונשין מן הדין ושאני התם דבלא"ה הוי נביא שקר שמתנבא מה שלא שמע ולא שייך למימר אין עונשין מן הדין משא"כ (מספיקא) [בספיקא] אי הוי כמאן דכתוב ולוקה כיון דהסכים או לא אלו דבריו.<br><b> והרב</b> בירך יצחק סדר בהעלותך קשיא ליה עלה דא"כ אמאי איצטריכו שני קראי דהא למתנבא מה שלא שמע נפקא ליה מדכתיב אשר יזיד והמתנבא מה שלא נאמר לו הא לחבירו נאמר נפקא ליה מדכתיב ואשר לא צויתיו ואם איתא דהוי בכלל מתנבא מה שלא שמע מאי פריך רב פפא האי לחבירו נמי לא נאמר כלומר ובלא"ה תיפוק ליה דהוי נביא השקר ומאי קשה לפי פי' הרב וכו' אלו תורף דבריו. הנה הבין בדברי מרן דכונתו דמאי דלוקה במתנבא מה שלא נאמר לו היינו משום דהוא נביא שקר דלקושטא שקר הוא דלא שמע מידי ואמטו להכי קשיא ליה הכי ומן התימה איך חשדו לרבינו הגדול דלא קרא פשטא דשמעתתא והו"ל לעיין בדבריו ולהבין תירוצו ז"ל דכוונתו לתרץ למה שהקשה מההיא דהנחנקים דקאמר דכיון דאיתיהיב ק"ו למידרש כמאן דכתיבא דמי וא"כ ה"נ הוי כמאן דכתיבא וילקה, דבלא"ה נחזי אנן דא"כ לפי קושיא זאת דעונשין מן הדין והא קי"ל אין עונשין מן הדין אלא ודאי אינו ענין זה לזה דההיא דהנחנקים לאו מכח ק"ו הוא מת דאדרבא אי לא חשיב הקל וחומר לכלל חשיב נביא השקר ומת דכתיב אשר יזיד לדבר ומשו"ה חשיב ליה בש"ס כדכתיב והוי כלא נאמר לו הא לחבירו נאמר כיון דלאו מכח הק"ו מת משו"ה לא חששו לקרות לההיא דחנניא דלחבירו נאמר והק"ו חשיב כדכתיבנא כיון דלא נפק"מ מידי ואף שבא בקיצור בדברי הרב ניתן ליאמר והוא אמת ויציב.<br><b> ועוד</b> בה חזינא להרב הנזכר שהבין בבעיית (ר"י) [רבינא] דהרכיב שני דשאים וכו' דלהצד האחד אפילו איסורא ליכא ושרי לכתחילה וע"פ זה פירש הכתובים יעו"ש, וליתא דבעיית הש"ס הוא לענין מלקות כמ"ש בפי' לא (לקי) [מיחייב] וכו' והספק הוא אי חשיב כמאן דכתיבא ולקי או לא חשיב ולא לקי ברם איסורא מיהא איכא מכח ק"ו דמאי דקי"ל הוא אין עונשין מן הדין דהיינו מלקות וכן הוא לשון הבעיא הרכיב וכו' ולא בעי מהו להרכיב ומ"ש רש"י ושרי להרכיב אינו מדוקדק ורצונו לומר דלהצד הזה שרי דליכא מלקות והוא פשוט.<br><b> ועוד</b> שמעתי מקשים משמיה דקמאי לההיא ש"ס דסנהדרין דקאמר כיון דאיתיהיב ק"ו למידרש כמאן דכתיבא דמי ממ"ש ביבמות פ"ו דף ס"ב ובית הלל נמי לילף ממשה א"ל משה מדעתיה הוא דעבד דתניא ג' דברים עשה משה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום פירש מן האשה וכו' מאי דרש וכו' על אחת כמה וכמה וכו' והסכימה דעתו לדעת המקום שנא' שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ע"כ, הרי דאף דעשה ק"ו והסכים ה' עמו קרי ליה ב"ה מדעתיה ולא חשיב ליה כמאן דכתיבא.<br><b> והנה</b> ע"פ מ"ש רש"י שם ביבמות וז"ל מדעתיה משום שכינה ואסור לכל אדם לעשות כן עכ"ל, לא קשה מידי דפי' מדעתיה לאו כפשטיה אלא דלעולם לא חשבינן ליה מדעתיה ושאני התם ולא למדינן מינה לעלמא דהתם משום שכינה ודחיק רש"י אנפשיה בתיבת מדעתיה. גם ע"פ מ"ש התוס' שם לא קשה מידי דלאו ק"ו גמור הוא יעו"ש ד"ה מדעתיה, וכן עיין בד"ה דכתיב, דמה שנתרעמו על משה אף שהסכים ה' על ידו ואמר לו ואתה פה עמוד עמדי משום דאמרינן בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו יעו"ש נמצא דשפיר הוי מדעתיה אף דהסכים ה' על ידו ושניא ההיא נדון מההיא דסנהדרין ואין להן שייכות, ולבי אומר לי דלא הקשו כלל קמאי אלא דתלו בהו.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>רחל </b>
+<b> בת עז וכו'.</b> ועיין מ"ש מרן. וקשה דעדיפא מינה הו"ל לתרץ דכיון דאמרו בש"ס עוד שם דהכל מודים דצמרה פסול לתכלת נמצא דלא חשיב כלל צמר מדאורייתא והיינו טעמא כמ"ש מרן גופיה פ"ב מהל' ציצית ה"א יעו"ש ואפשר לומר דאי מהא אין ראיה דזיל הכא לחומרא וזיל הכא לחומרא ושוב ראיתי שכן הקשה מהר"י ערוך הובאו דבריו בארעא דרבנן אות צ' עוד הקשה ממ"ש מרן פי"ב דע"ז ה"ה וז"ל וי"ל דאי הוה ביה איסורא דאורייתא מלקות נמי הוה ביה עכ"ל יעו"ש, ונראה כונתו להקשות דא"כ איך כתב כאן דאימא מלקות ליכא אבל איסורא איכא והוצרך ליישב, ולע"ד לא קשה דבלא"ה נחזי אנן במ"ש שם דאי הוה ביה איסורא מלקות נמי הוה ביה והא כמה איסורי איכא בתורה דאסירי מדאורייתא ולא לקו אלא ודאי הכונה באותו נדון אי איתא דאשה היא בכלל בל תקיף אית בה ג"כ מלקות ולא דמי לשאר דינים דאפשר דאיכא איסורא באיזה רמז בתורה ולא נכנס בלאו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+
+
+Halakhah 25
+
+<b>מותר </b>
+<b> לעשות מן הכלאים תכריכין למת שאין על המתים מצוה.</b> והיא מתני' במס' כלאים פ"ט מ"ד והיינו טעמא דכיון דמת נעשה חפשי מן המצות וכר' יוחנן דאמר בנדה דף ס"א דאפילו לקוברו שרי דאזיל לטעמיה דאמר כיון שמת נעשה חפשי מן המצות.<br><b> והנה</b> מה שפשטו בסוגיא זאת מר' יוחנן דמצות בטלות לעתיד לבוא כתבו התוס' שם ד"ה אמר רבי יוסף וכן הר"ש בפי' המשנה דהיינו מ"ש בכתובות עתידים צדיקים לעמוד בלבושיהן ואי מצוות אינן בטלות היאך יקומו בכלאים אלא ודאי בטלות ומאן דאמר לקוברו אסור משום דס"ל אינן בטלות לעתיד לבוא יעו"ש. ודע דהרשב"א בחידושי אגדות פ"א דברכות גבי ברייתא דאמר בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח מיאן בפי' זה וז"ל דע שמ"ש בנדה מצות בטלות לעתיד לבוא פי' לע"ל הוא על זמן הבא בין רחוק בין קרוב ואפילו סמוך ממש וכו' ומצות בטלות לעתיד לבוא שאמרו פי' לאחר מיתה ממש רצונם לומר שהמתים בעודם מתים פטורים מן המצות וכמו שכתוב במתים חפשי וכו' ואם תשאל אם בעודנו מת איך חלק רבי אמי ואמר שאינו פטור והמת אינו בן מצות דע כי לדעת רבי אמי המת כתינוק שלא הגיע למצות מצד עצמו ואילו עובר על המצוה אין בי"ד מצוין להפרישו כדאיתא פ' חרש ואפ"ה אנו מוזהרים שלא להאכילו בידים וכו' לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים וכו' יעו"ש עוד מה שהאריך כדי לקיים פי' זה והחזיקו כראי מוצק, אמנם מתוך דבריו בחי' שם בברכות דף י"ח נראה שמיאן בפי' זה והוא שהקשה שם במ"ש דלייה דלא לימרו למחר וכו' ועכשיו מחרפין, דנראה מזה דאין מטילין ציצית בטלית של מת ואילו במנחות אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית ומודה שמואל בעשה לתכריכין שפטורה מן הציצית וודאי רמינן ליה משום לועג לרש ותירץ דההיא אליבא דשמואל דאמר פרק שואל אדם, מצות אינן בטלות לעתיד לבוא וכיון שהוא אינו יכול להטיל לעצמו אם לא יטילו לו הקוברים איכא משום לועג לרש וקי"ל כר' יוחנן דמצות בטלות לע"ל וכו' יעו"ש והיוצא מדבריו דלשמואל דס"ל דמצות אינן בטלות לע"ל והמת אינו יכול להטיל הציצית צריך להטיל לו משום לועג לרש ומאי דאמר דלייה וכו' דנראה דלא היו מטילין ציצית למת הוא כר"י דס"ל דמצוות בטלות ומ"מ כשמראין להן הציצית מצטערין דנראה כמזלזלין אותם שהם פטורים משא"כ כלאים כמו שסיים עוד הרשב"א ע"ש רש"י ור"ת, והשתא אי איתא לההיא דפירש בחידושי אגדות דלעתיד לבוא ר"ל כשהוא מת ולר"י כשהוא מת הוא פטור דהיינו דס"ל בטלות לע"ל ובר פלוגתיה ס"ל דאינן בטלות לע"ל ורצונם לומר שאין אנו רשאין להעבירו בידים דקרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים א"כ לשמואל דס"ל דאינן בטלות לע"ל אין אנו יכולין להלבישן בידים טלית בת ד' כנפות משום לא תאכילום וקשה א"כ למה אמר שמואל דמטילין למת ציצית משום לועג לרש והא לדידיה איסורא איכא משום לא תאכילום, ברם אי הפי' הוא כדפירשו הר"ש והתוס' דבטלות ואינן בטלות רצונם לומר בזמן התחיה לעתיד לבוא א"כ שפיר אתי לתירוצו ושמואל ס"ל אינן בטלות לע"ל בזמן התחיה ברם כשנקבר אין בידו להטיל לעצמו ומה יעשה אותו הבן ואם לא יטילו לו איכא משום לועג לרש דלועגין עליו שהוא מת והוי חפשי מן המצות ולא חזי עוד למצות ומצטער המת דלו יהי דבהיותו מת פטור מ"מ כשקם בתחיית המתים הוא חייב משא"כ לרבי יוחנן דס"ל דמצות בטלות לעתיד לבוא ומשעה שמת לא חזר עוד למצות ליכא לועג לרש אלא דמ"מ כשמראין למת ציצית אומרים למחר באים אצלינו ועכשיו מחרפין אותנו לומר דנפטרו מהמצות וזה הוי סוג אחר ואין הכי נמי לפי דבריו בחידושי אגדות לא קשה מה שהקשה הרב אור יקרות בחידושיו למס' סנהדרין דף צ' דקשה ר' יוחנן דידיה אדידיה דאילו בסנהדרין אמר ר"י מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר ונתתם וכו' לאהרן הכהן וכו' שעתיד לחיות וכו' וא"כ נראה דמצות אינן בטלות לע"ל ואילו ר"י בנדה נראה דפי' דס"ל דמצות בטלות לע"ל והצריך עיון וכמו מאמר הרב המובהק מהר"ח מודעי הי"ו ברם לפי' דבריו בחידושי הלכות וכן להתוס' והר"ש דכתיבנא הקושיא קיימת וצ"ע.<br><b> ורגע</b> אדבר במה שלא באתי לכונת הרשב"א שם בחי' לש"ס שכתב דשמואל ס"ל מצות אינן בטלות כמ"ש בפ' שואל וכו' והכי איתא שם דף קנ"א והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימי המשיח שאין בהן לא זכות ולא חובה ופליגא דשמואל דקאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד שנא' כי לא יחדל אביון וכו' ופי' רש"י לא זכות ולא חובה לא דבר לזכות בו שכולן עשירים ולא חובה לאמץ לב ולקפוץ יד ועלה פליג שמואל מכח הכתוב כי לא יחדל אביון ונמצא איכא עשירים ועניים א"כ לא אמר שמואל אלא דאיכא עניים לימות המשיח ולא דמצות אינן בטלות וכן מוכח הש"ס דפרק במה אשה דף ס"ג יעו"ש וכן נראה כל הבקיאות שהביאו הא דשמואל בש"ס באופן שאינו ענין הא דשמואל עם מצות אינן בטלות.<br><b> ואחרי</b> כותבי ראיתי להתוס' בב"ב דף ע"ד ע"א כתבו משם רבינו חיים כהן דשמואל ס"ל אין מצוות בטלות לעתיד לבוא, ואי מהא דכתב הרשב"א לע"ד ליכא למילף כן וחוץ מזה לא מצאתי ידי ורגלי בהך תירוץ שתירצו דטעמא דשמואל משום חיובא דלעתיד והא בפירוש אמר שמואל וההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש וכו' ולא אמר משום לעתיד. ושוב ראיתי התוס' עצמם בע"ז דף ס"ה ע"ב ד"ה אבל כתבו התירוץ הזה על שם ר' יהודה והרגישו במה שהרגשתי מלישנא דשמואל ולא זכיתי להבין מה שיישבו יעו"ש ומ"מ היוצא מדבריהם ז"ל דמ"ד מצות אינן בטלות לע"ל ושמואל חד מהם היינו לאחר התחיה וכמ"ש בדעת הרשב"א בחידושי הלכות והם דברים אחדים והוי סיוע למ"ש בדעת הרשב"א.<br><b> נחזור</b> לקושיית הרב אור יקרות שהצריך עיון נראה לחלק על צד הדחק בין מצוה למצוה דמצות תרומה שאני שהיא הכרח למקבל לפי ששבט לוי לא נטלו חלק בארץ ונתן להם ה' מתנות כהונה משא"כ מצות דליכא מקבל דלא כמו שכתב הסמ"ג לאוין רע"ו ורשב"ם בב"ב דף קכ"ב דלעתיד נוטלין חלק שנאמר שער לוי אחד כדאיתא פ' יש נוחלין דף קכ"ב דהא תמה עליהם הר"ן הובאו דבריו בשיטמ"ק לב"ב שם מקראי גופייהו דיחזקאל והכריח דשבט לוי לא נטל חלק יעו"ש.
+
+Halakhah 26
+
+
+
+Halakhah 27
+
+
+
+Halakhah 28
+
+
+
+Halakhah 29
+
+<b>ואע"פ </b>
+<b> שכתוב בתורה לא תסור מן הדבר הרי לאו זה נדחה מפני כבוד הבריות.</b> והיינו ממ"ש בברכות דף י"ט בלאו דלא תסור וכו' כל מילי דרבנן אסמכינהו הלאו דלא תסור וכו' וכן במנחות דף ל"ח ע"א מוקמו הנהו אמוראי להך ברייתא דגדול כבוד הבריות בלאו דלא תסור יעו"ש, ברם רש"י ז"ל במגילה דף ג' כתב את לא תעשה דכתיב לא תוכל להתעלם וכו' כגון זקן ואינו לפי כבודו וכך כתב בשבת דף פ"א והרב חידושי הלכות [מהרש"א] תמה עליו יעו"ש.<br><b> ולע"ד</b> טעמו דאף דמוקי לה הש"ס הכי היינו לקס"ד ברם אחר דמותיב הש"ס מוהתעלמת וכן מולאחותו ומפרק להו, למפרע הדרינן לפשטא דברייתא דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה פי' השבת אבדה ומקרא מגילה אלא דלא גמרינן מינייהו ובזה יובן אצלי דעת תשובת אשכנזי שהביא מרן בסוף סימן י"ג מהל' ציצית וז"ל ומיהו אם הלך אדם לבית הכנסת ומצא טליתו שנפסקו וכו' ומתבייש וכו' אפשר שמותר וכו' עכ"ל. וצריך לברר תשובה זאת מאי דעתה וודאי דלא ס"ל כדעת הר' שלמה שהביא המרדכי שם בבית יוסף דאם כן היאך התיר לעבור בעשה מפני ביוש וודאי דס"ל כהר"י הנז' שם במרדכי שם בב"י דליכא איסור עשה בשבת וא"כ קשה למה הוצרך לטעם דביוש בלא"ה שרי דליכא איסור בשבת גם מרן ז"ל למה שדי נרגא בחילוק שאני התם דהוי ביוש גדול וכו' וכן התם איכא כרמלית דרבנן ולא כן הכא.<br><b> וראיתי</b> להמג"א ז"ל הרגיש בזה וכתב דהא מיהא איסורא איכא אף דאינו עובר בעשה ולכן צריך לטעם דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. ולע"ד אין צריך לזה דלעולם סובר כה"ר שלמה דעובר בעשה ברם אפילו הכי גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה בשב ואל תעשה וכדעת רש"י שהזכרנו וציצית הוי שוא"ת וכמ"ש רש"י שם והתוס' ביבמות דף צ' ד"ה כולהו יעו"ש דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשוא"ת לזה כתב מרן עליו ואינו נראה דיושב בפני הקהל בלא ציצית לא הוי כפושט טליתו בשוק כלומר דלא נכנס בסוג דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה.<br><b> וע"פ</b> האמור ינוח הר"ש מדרויש מהשגת הר"י שהשיג עליו מש"ס דמנחות דלא חששו לאיסור עשה דשאני התם דהיה לבוש ואח"כ נפסק והיה צריך לפושטו וקי"ל גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה וציצית הוי שב ואל תעשה ולא חששו אלא לאיסור שבת דהוי קום עשה לא כן בנדון הר"ש דכתב דאסור ללובשו דליכא כבוד הבריות בזה כדעת מרן והר"י שתפס להר"ש דאזיל לשיטתיה דכבוד הבריות אינו דוחה למצוה דאורייתא אפילו שהיא שוא"ת וכדעת הרב חידושי הלכות בחי' מגילה דף ג' שתמה על דברי רש"י ז"ל וכנראה מש"ס דפרק הקומץ ולא ס"ל דההיא דהקומץ הוי כס"ד דש"ס דברכות אלא הוי קושט דברי אמת ולמסקנא לא חזר הש"ס מאוקימתא דגדול כבוד הבריות הוי הלאו דלא תסור וא"כ כפי זה יוצא דאי הוי האיסור מדרבנן אפי' קום עשה עובר וכההיא דהתם ואי אמרינן דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה הוי אפי' דאורייתא כדעת רש"י אלא דדוקא בשוא"ת א"כ ה"ה בדרבנן ג"כ דמאין בא לנו לחלק מדרבנן לדאורייתא אדרבא חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וא"כ תורה יוצאה בההיא דהקומץ דהיה צריך לפשוט הטלית בשוק ולא עשו כך משום דס"ל דלא תעשה שבתורה הוי לאו דלא תסור. ועיין להרב המגיד פי"ט מהל' שבת ה"כ מ"ש, ונ"ל דלא כתבו רבינו דין זה דסמך אמ"ש כאן וע"פ הנחתנו זאת לדעת הר"י אזדא לה קושיית המג"א שהקשה להר"י דלמה לא התיר אפי' בחול יעו"ש.
+
+Halakhah 30
+
+<b>חייב </b>
+<b> על כל שהייה ושהייה.</b> וכתב מרן ויש לתמוה היאך לוקה מאחר שאינו עושה מעשה בכל פעם וצ"ל שמאחר שבידו לתקן בכל פעם ואינו מתקן חשיב כלובש ע"כ. ומה זו תמיה כ"כ רבינו ג"כ [ב]פ"ה מהל' נזירות הי"ט וודאי שמאחר שבידו לתקן וכו' וכמ"ש מרן והתוס' יו"ט אחר שהביא דברי מרן אלו הביא תירוץ הר"ן זה כאילו הוא תירוץ אחר ולענ"ד היא היא תירוץ מרן שתירץ דבכל פעם שמתרין חשיב כלובש והיינו טעמא משום מעשה דמתחילה דאי לא תימא הכי התראה זו מה עושה.
+
+Halakhah 31
+
+<b>עיין </b> מ"ש רבינו פ"ג מהל' אבל הל' ה' ומה שכתבתי שם.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5c2caee42762497e606d30db65b748581cd2aa30
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,625 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כ"ד </b>
+<b> מתנות כהונה ניתנו לכהנים וכו'.</b> ועיין מ"ש מרן וז"ל ואיני יודע למה שינה וכו'. ועיין גם למהר"י קורקוס שכתב דמשם למד רבינו לכל כ"ד מתנות כהונה שכל שאינו מודה בהן אין נותנין להם וכו' יעו"ש. ולא ידעתי למה להו ליכנס בדוחק והא הש"ס בפירוש משוה להו דהא מותיב מהאי ברייתא לרב חסדא דאמר כל כהן שאינו בקי בכ"ד מתנות אין נותנין לו מתנה ודחי לדר"ח יעו"ש, ואם איתא דאינן שוין נימא דבעבודה צריך שיהיה מודה אבל במתנות כהונה צריך גם שיהיה בקי (ו)היאך יאכל ואי אינו בקי אין נותנין אלא ודאי דס"ל להש"ס דשוין נינהו ועיין להתוס' שם בד"ה ולאו וכו' שכתבו הוה מצי למימר וכו' יעו"ש וקשה א"כ נחזי אנן הנך תרתי ההיא דריש פרקין דנראה דוקא אם הוא תלמיד חכם נותנין לו ואם הוא עם הארץ אין נותנין לו והכא תלי ליה במודה דאי מודה נותנין לו אפי' שאינו ת"ח וע"פ דבריהם דלעיל ד"ה מנין שאין נותנין מתנות שכתבו דהיינו דוקא כשיש כהן חבר אבל אי ליכא כהן חבר אלא עם הארץ יתנו לו יעו"ש לא קשה מידי דהתם איירי בקדימה ולכן צריך ת"ח והכא איירי אף בדליכא אלא ע"ה לבד ואפ"ה אי מודה נותנין לו ואי אינו מודה אין נותנין לו.<br><b> אך</b> קשה דא"כ אין מקום לדבריהם דהכא דכתבו הוה מצי למימר וכו' וליתא דאינו סותר לדרב חסדא דמ"ש ר"ח דצריך שיהיה בקי איירי אפי' בדליכא ת"ח דאי אינו בקי אין נותנין וההיא דתלי טעמא בת"ח היינו לאקדומי וא"כ משו"ה הש"ס לא דחי לר"ח מכח ההיא דמחזיקין בתורת ה' אלא מהך ברייתא דמודה. ורבינו שהשמיט ההיא דמחזיקין בתורת ה' יש לו מנת ס"ל שהוא על דרך ועשית הישר והטוב בעיני ה' כמ"ש בפי' המשנה דחלה משנה ט' פ"ד והיינו טעמא דאי הוי לפום דינא למה לא דחו בש"ס לדר"ח מהך כדעת התוס' דשפיר דומין זה לזה ומ"מ אין זה הכרח ואדרבא כדברי התוס' יש לדקדק דאינו סותר לדר"ח דמי שהוא ת"ח ודאי הוא בקי בדיניו וק"ל.
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכל </b>
+<b> האוכל וכו'.</b> כתב הרדב"ז ז"ל שהיא מצות עשה של תורה שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם וכתיב והנותר מן המנחה יאכלו אהרן ובניו יעו"ש. מבואר מדבריו שהבין בדברי רבינו דהאי מברך הוא לקדשים דוקא דהיא מ"ע משא"כ בתרומה דליכא מ"ע דאי אינו רוצה לאכול תרומה כל ימיו אינו אוכל, ואתמהא דבפירוש כתב רבינו סוף תרומות דמברך הכהן באכילת תרומה אשר קדשנו וכו' ומה מאד יגדל התימה דאיהו גופיה הרגיש שם על רבינו איך מברך באכילת תרומה כיון דאין אכילת תרומה מצות עשה ותירץ דפי' וציונו שיאכלו הכהנים תרומה ולא זרים דהיינו שמותרת להם יעו"ש. וא"כ איך הבין כאן בדעת רבינו דלא יברך על התרומה. ומהר"י קורקוס כתב כיון דכל המצות צריך לברך עליהן ואכילת תרומה מצוה צריך לברך עליה וכו'. ודבריו תמוהים דהיכן מצא שאכילת תרומה מצוה ונראה דבמ"ש רבינו ריש פ"ח דהל' מעשה הקרבנות אכילת החטאת והאשם מצות עשה וכו' וסיים וה"ה לשאר הקדשים שאוכלין אותן הכהנים שאכילתן מצוה, נכנס גם אכילת תרומה ומ"מ נראה כונת רבינו דאף דהיא מצוה לאו מצות עשה היא שכן נראה דבחטאת ואשם כתב מצות עשה וכן באכילת שיירי מנחות כתב מ"ע ובאכילת שאר קדשים כתב שאכילתן מצוה ולא כתב מ"ע, ומצוה רצה לומר שדוקא כהן אוכלה ולא זר וכמ"ש הרדב"ז גבי ברכת התרומה שכתב רבינו וזה כתבתי בהניח דבאכילת תרומה ליכא מ"ע וכמו שנראה מהכתובים.<br><b> ברם</b> אחרי ראות מ"ש רבינו בפי' המשנה פי"ז דאהלות מ"ד שכתב וז"ל אבל אכילת תרומה אין בה זולת מצות עשה שכל אכילת קדשים מ"ע וכו' ע"כ. מובן היטב טעמו של רבינו שכתב לברך אשר קדשנו וכו', וכן הרע"ב שם באהלות נמשך אחר רבינו וכתב דאכילת תרומה איכא מ"ע. אמנם צ"ע היכן מצאו מ"ע זאת ושוב ראיתי דרבינו בספר היד לא ס"ל הכי דבאכילת תרומה איכא מ"ע שכן בריש הל' תרומות שמנה רבינו מצות עשה ולא תעשה דאיכא בתרומה לא מנה מ"ע לאכול תרומה משא"כ בריש הל' מעשה הקרבנות מנה שם מ"ע לאכול חטאת ואשם וכן מצות עשה אחרת לאכול שיירי מנחה מורה בפירוש דבאכילת תרומה ליכא מ"ע וחזר הדין דמ"ש לברך באכילת תרומה כמ"ש הרדב"ז דרצה לומר דרשאי לאכול משא"כ זר דאינו רשאי ועדיין צריך להתיישב בזה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>החמש </b>
+<b> שבירושלים הן קדשים קלים וכו' והבכור וכו' ואין מקריבו אלא איש.</b> מדנשתמש מטעם דאין מקריבו אלא איש ולא מטעם שהוא לאנשי משמר וכמ"ש גבי חמש שבירושלים שהן לאנשי משמר מורה בפירוש דס"ל דהבכור אינו ניתן לאנשי משמר אלא לכל כהן שירצה וע"פ ראות דבריו אלו נאמנו דברי הרב פר"ח במים חיים בנימוקיו על רבינו פ"י מהל' בכורות הט"ו שכתב רבינו יראה לי שהבכורות נותן לכל כהן שירצה, וכתב מרן דהיינו טובת הנאה לבעלים, ובספרי תועפות ראם הקשיתי דא"כ למה כתב יראה לי דבין למ"ש מרן בב"י סי' של"א בעד רבינו במ"ש פי"ב מהל' תרומות בין למ"ש הפר"ח יו"ד סי' ס"א שהוא ירושלמי איך כתב יראה לי, וכן לא נראה להפר"ח פירוש זה ופי' לעצמו וז"ל פי' אפי' בכור תמים ואף לכהן שאינו מאנשי בית אב וראיה מש"ס ערכין דף כ"ח החרים מטלטלין נותנן לכל כהן שירצה החרים שדות נותנן לכהן שבאותו משמר עכ"ל. וכן פירשנו אנחנו קודם ראות דברי הפר"ח ברם לא הונח לנו שעמד לפנינו ככותל דברי רבינו בפי' המשנה פ"ד דחלה מ"ט וז"ל אמרו בגמ' הבכורים והבכורות לאנשי משמר והשאר לכל כהן וכו' והוא גמ' ירושלמי על האי מתני' וז"ל יש מהן לאנשי משמר ויש מהן לכל כהן כיצד החרמים והבכורות וקדשי המקדש והבכורים לאנשי משמר ושאר כולהון לכל כהן. ונמצא סותר זה לפי פי' זה לדברי רבינו ואף דלא מצינו לרבינו שכתב בפירוש בספר היד דהבכורות הן לאנשי משמר כמ"ש בחרמים וקדשי מקדש וביכורים מצות עשה, אפשר שסמך על איזה דיבור באיזה מקום ואנחנו לא נדע אבל שנפרש דבריו ע"פ שנאמר שאינן לאנשי משמר היפך דבריו והירושלמי לא נראה בעינינו ודחינוהו.<br><b> אמנם</b> אחר שראינו דבריו אלה דאתן עלה נראה בפירוש כונתו בהל' ביכורים כמ"ש הפר"ח ואנחנו קודם ראות דבריו. ומ"מ הפר"ח שלא זכר דברי רבינו דאנן קיימין איך פי' כן, דאילו זכר שר היה מביאן לסייעתו וכן בס' בירך יצחק בסדר תבוא הבין כן בפשיטות שלא ירד בויכוח הזה דאנן קיימין. אך קשה על רבינו דהוי היפך הירושלמי מוסכם בלא חולק וכן מדבריו בפי' המשנה וצ"ע.
+<b> וכן</b>
+<b> פדיון הבן לזכרי כהונה וכו'.</b> כונתו דאף דמקרא זה הוא בספר במדבר גבי בכורות העודפים על הלוים דהצריכם הכתוב ליתן חמש סלעים והיא מצוה בפני עצמה מ"מ הכל הוא פדיון בכורות ודינם שוין מה אותן חמש שקלים לאהרן ובניו דוקא אף פדיון בכור זה לזכרים דוקא וכ"כ הרא"ש ג"כ בסוף בכורות וכן דעת התוס' בחולין דף קל"ב ד"ה רב כהנא, שכתבו ואחר יש שהיה כהן בקידושין דף ח' רב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן עכ"ל. ואי פדיון הבן ניתן לנקבות מה הכרח הוא דאיכא שנים, אימא דלא היה אלא אחד ובשביל אשתו הוה שקיל סודרא אלא ודאי ס"ל דפדיון הבן אינו אלא לזכרי כהונה. אמנם בפסחים דף מ"ט כתבו לקושיא זו דשקל סודרא בשביל אשתו היפך הא דכתבו הכא ובקידושין כתבו שניהם יעו"ש נראה דלא גמרו בדעתם אי מדמינן חמשה שקלים דבמדבר סיני לה' סלעים דפדיון הבן או לא.<br><b> וראיתי</b> להר"א בן עזרא בפי' על החומש גבי כתובים שחייבם לבכורות העודפים חמשת שקלים כתב וז"ל יש מכחישים אומרים מזה נלמוד כי פדיון כל בכור חמש שקלים ואינה ראיה כי זאת מצוה בפני עצמה והאמת דברי קבלה עכ"ל. ולא זכיתי לדבריו כי מקרא מלא דבר הכתוב בסדר קרח ופדויו וכו' כסף חמשת שקלים וכו' וצ"ע.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מ"ע </b>
+<b> וכו' ומביאין של דבריהם מערי סיחון ועוג וכו'.</b> וכתב מרן וז"ל ומשמע לרבינו דלא פליג ת"ק אלא מדאורייתא אבל מדרבנן מודו דמיחייב וכו'. ואינם מובנים דבריו דכיון דהלכה כת"ק היאך קאמר דת"ק מדאורייתא קאמר דחייב דא"כ הו"ל לפסוק דמביא דאורייתא. ונראה ודאי דטעות סופר נפל בדבריו וצ"ל דמאי דפליגי הוא בדרבנן ות"ק מחייב אבל מדאורייתא לכו"ע פטור ופסק כת"ק כמ"ש רבינו עצמו בפי' המשנה וכ"כ הר"י קורקוס והרדב"ז בחידושיו יעו"ש, וזה מוכרח דהוא טעות סופר וכדכתיבנא ממה שסיים מרן וכבר כתב מהרי"ק בסי' קנ"ב להוכיח מהיכא משמע ליה הכי וכו', דהיינו כמ"ש דמאי דפליגי במתני' הוא מדרבנן אבל לכו"ע מדאורייתא פטור יעו"ש בדברי מהרי"ק בתשובה הנזכרת מבואר כן וזה פשוט. ואחר זמן רב נדפס ספר רוח אליהו ז"ל וראיתי שם דנתלבט בפי' דברי מרן אלו והאמת ניכר דטעות סופר נפל וכדכתיבנא וא"כ מ"ש רבינו בפי' המשנה דלת"ק הרי יכול לומר אשר נתת לי ואין הלכה כר' יוסי הגלילי מדרבנן קאמר דמדאורייתא צריך בדוקא ארץ זבת חלב ודבש.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אשרה </b>
+<b> שביטלה וכו'.</b> והחונים עליו לא הראו מקום מוצאו והרדב"ז כתב משום דמאיס דומיא דקרבן דכתיב מן הצאן להוציא הנעבד, ועיין בירושלמי בפ"ק דבכורים, ועיין לרבינו בפ"ד מהל' איסורי מזבח ה"ז ובמ"ש שם הרב מל"מ ז"ל, ועיין עוד שם בדברי רבינו בהלכה ח'. ועיין להרב קרבן חגיגה דף מ"א שהתיר לעשות סוכה מעצי אשרה כיון דיוצא ידי חובה בשאולה יעו"ש ודבריו תמוהים דמבואר להדיא בפ' כל הצלמים דף מ"ז דבעיית ריש לקיש גבי אשרה שביטלה לולבו מהו למצוה דהספק הוא אי אמרינן יש דיחוי אצל מצות או לא וא"כ גבי סוכה ה"נ דמצות כי הדדי נינהו וא"כ רבינו דפסק לחומרא בפ"ח מהל' לולב ככל תיקו דאיסורא ה"נ בסוכה אסור. ועיין בירושלמי שהזכרנו למעלה דנראה דמיפשט פשיטא להו דאין דיחוי אצל מצות ומותר דלא הוי כגבוה זולת בבכורים דאפליגו אי חשיב כקדשי מקדש והוי כלגבוה או כקדשי הגבול ופסק רבינו כרבנן דכקדשי מקדש נינהו ועיין עוד מ"ש על דברי הרב קרבן חגיגה הללו בספרי אגורה באהלך דף כ"ה ע"ד ודוק.
+
+Halakhah 17
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף ק"י ע"ג.
+
+Halakhah 18
+
+<b>הפריש </b>
+<b> וכו'.</b> ומרן סגר עלינו את הדלת ולכאורה לא משמע הכי מהמשנה דפ"ג דבכורים יעו"ש, וכן נתקשה מהר"י קורקוס יעו"ש וניחא ליה וז"ל ונראה שהוא מפרש דאימתי אמרו היינו להיות כבכורים לגמרי וזהו שפי' ואמרו אימתי אמרו תוספת הבכורים כבכורים בזמן וכו' דוק מינה מה שמביאין מסוריא כבכורים הוא דלא הוי אבל נאכלת היא בטהרה כיון שהביאה לבכורים וכו' אלו דבריו ז"ל. ויש להקשות דאי מדיוקא מהיכא יצא לו דהא מיהא נאכל בטהרה ולא לדבר אחר ממעלת הבכורים. ועוד דמנא ליה האי דיוקא ואדרבא נימא כפשטא דכל שאינה באה מן הארץ אינה כבכורים כלל כיון דמעיקרא הבכורים עצמן הן דרבנן נמצא דהכל דרך נביאות והרדב"ז ז"ל נשמר מזה ומייתי לה מדתנן תוספת הבכורים נאכלת בטהרה ולא איירי בשל ארץ ישראל דהא תני תוספת הבכורים כבכורים אלא ודאי איירי באותן שבחו"ל דמ"מ צריך לאוכלן בטהרה.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הבכורים </b>
+<b> נותנין אותן לאנשי משמר וכו'.</b> משנה סוף בכורים ר' יהודה אומר אין נותנין אותם אלא לחבר בטובה וחכמים אומרים נותנין אותם לאנשי משמר וכו', וכתב רבינו לחבר בטובה שנותנין אותו לתלמיד חכם בדרך הצדקה והחסד ואפשר לעשות כן לדעת ר"י והלכה כחכמים. ופי' דבריו נ"ל שדעתו לדעת ר"י דאם ירצה ליתנו לת"ח אף שאינו מאנשי משמר של אותו שבוע יתן ואף דאיכא באותו משמר ג"כ ת"ח דכיון דמצוה זאת היא משום צדקה וחסד ת"ח שירצה קודם. אבל הרע"ב לא פי' כן וז"ל אלא לחבר בטובה אין הכהן יכול ליתן הבכורים אלא לכהן חבר וכו' לאפוקי מת"ק יעו"ש, וכתב התוס' יו"ט ואע"ג דאין נותנין דר"י [מיירי] בכהנים, נותנים דחכמים בבעלים. והרב שושנים לדוד נר"ו כתב דלדעתו גם אין נותנין דר"י אבעלים קאי יעו"ש, ואין זה לדעתו דוקא כי כן כתב רבינו בפירוש וכדכתיבנא ולא כתב התוס' יו"ט כן אלא ליישב מתני' לפי' הרע"ב אבל ודאי פשטא דמתני' כפי' רבינו וכן נראה שהבין הר"ש שם בפי' המשנה יעו"ש.<br><b> ומהאמור</b> אני אובין ואדון שזו היא כונת רש"י בחומש סדר תבוא, אל הכהן אשר יהיה בימים ההם אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא, שהכונה לו למ"ש חכמים שנותנין אותן לאנשי משמר יהיו כמו שהם ואף שאינם חברים ומאי דנקט לשון זה אין לך אלא כהן שבימיך נמשך אחר לשון דאמרו רז"ל גבי אל השופט אשר יהיה בימים ההם דסדר (תבוא) [שופטים] ברם הכונה הוא בעד אנשי משמר ובזה סרה מעליו תלונת הרמב"ן יעו"ש הביא דבריו הרא"ם ז"ל, והרא"ם לא דרך בדרך זה בדעת רש"י ז"ל והבין כמו שהבין הרמב"ן בדעתו ואפ"ה תמה על הרמב"ן איך לא הבין דברי רש"י כי אין הפרש בין שופט לכהן ויפה תפשו עליו כי רב המרחק ביניהם כי גבי שופט ליכא מצות עשה להדיין משא"כ בהבאת בכורים כי היא מ"ע.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לפרש דבריו דהדמיון הוא כך דנהי דליכא מצות עשה להתדיין מ"מ התובע שרוצה להדיין להוציא מהנתבע והנתבע אומר שאינו רוצה להתדיין בשופט זה כי אינו כראשונים וכי מניחו התובע בדברים אלו ודאי מכריחו להתדיין בשופט זה ואפ"ה מזהירו הכתוב אל השופט אשר יהיה בימים ההם אין לך אלא שופט שבימיך ולא יאמר כדברים אלו ולא יסרב מלילך והדמיון בזה הוא בבכורים שלא יאמר איני רוצה להביא בכורי לפני כהנים כאלו שאינם כראשונים ואף שמוכרח להביאם מכח מצות עשה מזהירו הכתוב שלא יאמר כן כי אין לך אלא כהן שבימיך וזה הוא מ"ש בש"ס על זה אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים דתלי הדבר באמירה ודו"ק זה נראה לפי חומר הנושא.<br><b> עוד</b> כתב הרא"ם וז"ל אבל בסיפרי שנו וכו' רצה לומר דרשא אחרת אלא כהן שהוא כשר ומוחזק לך באותן הימים היה קרוב ונתרחק כשר. ועל כרחך לומר שהפי' בשניהם אחד וכמו דגבי חכם דעכשיו נתרחק כן גבי כהן דעכשיו נתרחק מאותן השמועות רעות ונמצא הקירוב והריחוק שוה בדמיונם ואף שאין עניינם אחד. וקשיא ליה להרא"ם עצמו בזה דנמצא גבי שופט הקירוב והריחוק הוא כפשטיה והקירוב והריחוק דכהן זה פי' שהוא משמועות רעות ואהא משיב דאין פי' זה זר דר' יוחנן דריש הכי ג"כ גבי שלום שלום לרחוק ולקרוב וזה מדוייק בדבריו שאין הקורבה כאן כמשמעו.<br><b> ושוב</b> קשיא ליה על הרמב"ן שפי' דאחר זמן נמצא בן גרושה וכו' דאינו משתנה ממה שהיה שכך הבין בדברי הרמב"ן שמפרש בסיפרי אלא כהן שהוא מוחזק וכשר לך היה קרוב ונתרחק וכו', הכי שהוא מוחזק וכשר באותן הימים ונמצא היה קרוב בכשרות ואח"כ נתרחק שנמצא פסול שפיר דמי דאזלינן בתר השתא וז"ש הכתוב אשר יהיה בימים ההם. ויכנס בו עוד שאם היה וכו' כשר, כלומר בתיבות של אשר יהיה בימים ההם יכנס בו עוד פי' אחר שאם היה קרוב ונתרחק כשר וזה לענין הזקן שאינו נדון ע"פ קרוב, כלומר פי' זה דאמרן בתיבות אלו בענין הזקן שהוא השופט שאינו נדון ע"פ קרוב והיינו מ"ש בסיפרי שם גבי זקן והובא בפ' זה בורר השופט אשר יהיה בימים ההם היה קרוב ונתרחק כשר זה הבין הרא"ם בפי' הרמב"ן וע"פ זה תמה עליו הרא"ם דאינן דומין הדרשות דשופט לכהן, דהדרשה דכהן הוא דאח"כ נתגלה שהיה פסול משא"כ בשופט דתחילה היה פסול ואח"כ נתכשר ברם לפי' הרא"ם שוין הריחוק והקירוב שמתחילה היה קרוב ושוב נתרחק גבי שופט וגבי כהן דמתחילה היה קרוב לעברות ונתרחק אלו הן דברי הרא"ם בקצת ביאור דבריו והוצרכתי לבארם להנצל ממה שהקשה עליו הרב בס' יקרא דשכבי דרוש מ"ד, ראשונה הקשה על מ"ש הרא"ם דמה הפרש יש ביניהם בין כהן לשופט וכו', דרב המרחק ביניהם דבשלמא בשופט צריך שיהיה חכם ומשו"ה אומר שיהיה כראשונים משא"כ בכהן אין צריך שיהיה צדיק וחסיד כראשונים יעו"ש, ולענ"ד לא קשה דהן אמת דאין צריך שיהיו הכהנים צדיקים וחסידים מ"מ אין זה אלא לקושטא דמילתא ומשום דכתיב אשר יהיה בימים ההם אבל אי לאו קרא הו"א הכי שהכהן צריך שיהיה כאהרן ובניו, ועוד היום ר' יהודה אמר במתני' שיתן לחבר בטובה דהיינו ת"ח.<br><b> עוד</b> כתב עליו וז"ל ומ"ש דצריך שיהיה פי' קרוב ונתרחק דכהן כמו דשופט, מלבד דלדידיה נמי קשה דהא אינן שוין דבשופט הוי דהיה נשוי בתו וגרשה או מתה ודכהן היינו שהיה רשע וחזר בו עכ"ד. וכבר כתיבנא כונתו דלדידיה אף דאין הנדונות שוות מ"מ דומין הנושאין דמה שהיה בתחילה אינו עכשיו דבתחילה היה נשוי בתו ומתה ועכשיו אינו קרוב וכן בכהן דתחילה היה רשע ועכשיו בעל תשובה.<br><b> עוד</b> כתב עליו וז"ל היכן מצא בהרמב"ן שמפרש קרוב ונתרחק שחשבוהו קרוב שהיה כהן כשר לא אמר פי' זה אלא במ"ש בסיפרי שהוא מוחזק וכשר לך וכו' על זה כתב פי' זה אבל בקרוב ונתרחק לא פי' כן אלא דקאי לזקן ולא לבכורים וכו' אלו דבריו. וכבר כתיבנא כונת הרמב"ן לדעת הרא"ם ומוכרח הוא כמו שהבין הרא"ם דאיך אפשר דידרוש כתוב הנאמר בבכורים לענין השופט דאין לומר באם אינו ענין דהא דרש אותו לאם שנמצא בן גרושה וכו' וכמו שהקשה איהו אח"כ להרמב"ן לפי מה שהבין הוא בדבריו נמצא דלפי מה שהבין הוא בדברי הרמב"ן דבריו אינן מובנים כלל וכלל, אלא ודאי הכונה לו כמו שהבין הרא"ם. הנה זכינו לבאר דברי הרא"ם ושוב ראיתי דגם הרב הנחלת יעקב ז"ל הבין כן בדברי הרמב"ן ותמה עליו ולא הביט דהרא"ם לא הבין כן.<br><b> וראיתי</b> לו להנחלת יעקב תפש על הרא"ם דהבין בכתוב דאל השופט איירי בהבאת הדין ואינו אלא בהמראתו שאינו רוצה לשמוע לדין כדכתיב והאיש אשר יעשה בזדון וכו' אלו דבריו, ולא ידעתי מה ראה להשתמש מקרא דבתריה טובא והאיש אשר יעשה בזדון ולא מקרא גופיה כי יפלא וכו' דברי ריבות בשעריך וכו' ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וכו' עוד הקשה על הרא"ם דשאני בכורים שהוא מצוה וכו' יעו"ש, וכבר תריצנא לזה בסמוך.<br><b> עוד</b> כתב הנחלת יעקב על מ"ש הרא"ם אבל בסיפרי שנו אולי בספר הרמב"ן שהיה להרא"ם כתוב כן וכו', ולא ידעתי את שיחו מה הכוונה. עוד כתב הנח"י וז"ל ועוד קשה לי על הרא"ם הלא הרמב"ן לא פי' דברי הסיפרי מדעתו אלא מביא הפי' בשם הגמ' דקידושין וכו' אלו דבריו, והמה תמוהים דלא ראה הגמ' דקידושין ומשיג על הרא"ם, דהגמ' לא אמרה כן בעד הסיפרי אלא לעצמה והרמב"ן פי' (עפ"י) אותו הסיפרי ע"פ אותה הש"ס, וקשיא ליה להרא"ם דאינו סובל פי' זה בסיפרי ואיני מאריך בכל דבריו כי הרואה יראה דלא עיין יפה בדברי הרא"ם וע"פ זה כתב מ"ש.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כהן </b>
+<b> וכו' שנאמר לא תוכל וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ומ"ש עליו הרב לח"מ בפ"א מהלכות בכורות הל' ט"ז יעו"ש, ולא ידעתי מאי קא קשיא ליה דדברי מרן ברורים דקאמר דמאי דהוצרך רבינו להביא קרא דלא תוכל אף דקאמר ר' שמעון דמק"ו נפקא וקרא אתא ללאו דאם אכלו קודם הנחה או קודם קריאה, מ"מ הוצרך להביאו משום דאין מזהירין מן הדין והיינו כמו שהקשה שם בש"ס לר"ש ותירצו דהכי נמי דקרא ללאו איצטריך אלא דמדהוה מצי למיכתב לא תוכל לאכלם וכתב בפרטות לאתויי מאי דדרש ר"ש וא"כ נמצא דעיקר קרא דלא תוכל ללאו דאוכל חוץ לחומה אתא לחיובי מלקות ולפ"ז אין מקום למ"ש איהו לעצמו בדעת רבינו דמ"ש קרא דלא תוכל וכו' משום שהוא דרשא יותר פשוטה וכו' יעו"ש כאלו הוא פסוק אחר והרי פסוק זה הוא דפשיט הש"ס מיניה אלא דמדהוה מצי למכתב לא תוכל לאכלם ילפינן תרתי וכדכתיבנא וברור.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ומנין </b>
+<b> שהבכורים אסורים לאונן וכו'.</b> הכי איתא בפרק כל שעה ור"ש נהי דהיקש לית ליה שמחה מיהא כתיבה ושמחת וכו' ההוא לזמן שמחה וכו'. ומאי דקשה לרבינו דפסק כאן אסור לאונן מקרא דושמחת דפסק דלא כמאן עיין להר"י קורקוס מה שתירץ בשני פנים ובתירוץ השני כתב דכן דרך רבינו להביא מקרא אחרינא שהוא ראיה פשוטה ולהסמיך הדין על כתוב שלא הוזכר בש"ס להיותו נכון ולענין דינא אין נפקותא יעו"ש. ואין להקשות לפ"ז דהא נפק"מ טובא לדינא דאי ילפינן מושמחת א"כ אין לוקין עליו דהוי לאו הבא מכלל עשה וכמ"ש מרן אבל אי הוי מהקישא לוקה וכמ"ש הריטב"א הביאו הרב כנסת הגדולה בשיירי או"ח בסוף הספר כללים נפרדים יעו"ש והוא מבואר בש"ס דסנהדרין דף ע"ג, דהא ליתא דעד כאן לא אמרינן הכי אלא דהיקש מופנה אבל בשאינו מופנה לא כמבואר ברש"י שם בסנהדרין ובכאן אינו מופנה כמבואר וא"כ בין הכי ובין הכי אינו לוקה.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ולאברהם </b>
+<b> היתה השבועה תחילה וכו'.</b> פי' דבריו נ"ל פשוט שהוא סיום למ"ש דהגר מביא וקורא משום דאברהם נקרא אב המון דזה ניחא אם היתה השבועה דנתינת הארץ לאברהם לבד ואינו כן דהשבועה היתה גם ליצחק וליעקב והם לא נקראו אב המון וא"כ איך קורא הגר לאבותינו ולזה כתב ולאברהם היתה השבועה תחילה כלומר כיון דלו היתה השבועה תחילה הוא העיקר ושפיר קורא הגר. ומרן ז"ל פי' בדברי רבינו ענין אחר ולא ידעתי למה לא ביאר כמ"ש שהוא פשט דברי רבינו, וז"ל מרן כלומר אע"פ שאברהם אב לכל העולם לא נטלו הגרים וכו' ע"כ. ולא באתי לכונתו דמה תירץ במה שהשבועה היתה מקודם שנאמר לו אב המון גוים ונמצא שלא זכו כי אם בניו ממש דא"כ דלא זכו הגרים עדיין קשה מה מועיל מה שהיה אברהם אב לכל העולם איך אומר אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו והא הוא אומר לנו ולו אין לו חלק, ועיין בהרדב"ז החדשות ח"ב סימן ר"כ שגם עליו התמיהה קיימת.<br><b> ועוד</b> קשה כמ"ש המל"מ דמ"ש מנשים דמשום דלא נטלו חלק בארץ אף דיכולות לומר לאבותינו אינן קוראות. ועיין להרב המגיה בספר מל"מ מה שתירץ משם מהר"ם בן חביב ז"ל והיה בהניח שהגרים יש להם נחלה לעתיד והביא מקראי דיחזקאל ומרבה [מדרש רבה] דקהלת על פסוק כל הנחלים הולכים אל הים יעו"ש, וכה הראני החכם המושלם אברהם בנבנשת נין ונכד להחבי"ב ז"ל מ"ש בספרי סדר בהעלותך על קרא נוסעים אנחנו וכו' וז"ל אשר אמר ה' אותו אתן לכם ואין לגרים חלק בו מה אני מקיים והיה השבט אשר גר הגר אתו וכו' (הוא קרא דיחזקאל) אם אינו ענין לירושה תנהו ענין לכפרה וכו' דבר אחר אם אינו ענין לירושה תנהו ענין לקבורה ניתן לגרים קבורה בארץ ישראל ע"כ. הרי בפירוש דס"ל להספרי דלא ניתן לגרים חלק בארץ אף לעתיד ומה גם דברבה ליכא למשמע מיניה היפך הספרי וז"ל הרבה אר"י ולא עוד אלא במקום שהוא מתגייר משם הוא נוטל חלקו שנאמר והיה בשבט אשר גר הגר וכו' ע"כ. ויש לפרשו על הקבורה ואף דמיסתם סתומי כי היכי דלא ליפלוג על הסיפרי ועוד לו יהי דפליג הרבה עם הסיפרי דרך רבינו על הרוב לפסוק כהסיפרי ואפי' היכא דפליג עם תלמוד דידן וכמ"ש הרב תומת ישרים הביאו הכנסת הגדולה בכללי הפוסקים אות כ"ח וכ"ש עם הרבה דהרי כתב הרמ"ע מפאנו סי' ל"ג דאין ללמוד הלכה ממדרש הרבות יעו"ש. ועוד מטעם זה יקראו הכהנים ולוים ואין צריך לטעם דערי מגרש דלאו מתורת נחלה אתו אלא טעמא דלעתיד יטלו חלק בארץ וכמ"ש הסמ"ג ורשב"ם דף קכ"ב יעו"ש.<br><b> ושוב</b> אחר זמן רב נגלה אלי מ"ש הר"ן הובא בשיטה מקובצת לב"ב שם דקשיא ליה לסברא הלזו דלעתיד יטלו הלוים חלק בארץ מקראי גופייהו דיחזקאל יעו"ש ולפי זה אין מקום למה שהקשינו דרבינו הכי ס"ל כהר"ן דלעתיד לא יטלו הלוים ודו"ק. ועיין להרב שער אפרים סי' י"ד מה שחילק בין בכורים למעשר ומה שלא הונח להרב בנו שם בהגה"ה והוא חילק דשאני בכורים דכתיב כי באתי אל הארץ ואומר הנתינה לבסוף ונוכל לפרש שהשבועה לא קאי אלא על נתינת הארץ לישראל ולתת לנו דקאמר לא קאי לא על השבועה ולא על נתינת הארץ ולא על דברים אחרים וכמ"ש בפ' הספינה והכתיב אשר נתת לי ומשני דיהבת לן זוזי וזבני בהו קרקע אלו דבריו ז"ל ולא באתי לכונתו חדא דאינו מובן לפי זה פי' דקרא דקאמר אל הארץ אשר נשבע ה' ומה הוא מה שנשבע ה' כיון דלא קאי למ"ש אח"כ לתת לנו, ועוד לתת לנו באמצע מה הכוונה וכי זה דומה למ"ש בש"ס בכתוב אשר נתת לי דרצה לומר דיהבת לי זוזי דהוא פי' נאה ומתקבל משא"כ הכא דלפי דבריו היכא קאי לתת לנו ואם תשאל דלמה לא הקשה בש"ס לשמואל על דברי ר"מ מקרא דלתת לנו משום דלתת לנו קאי לכל ישראל ואינו צריך שיהיה לו קרקע וכמ"ש רשב"ם ז"ל בדף ק"נ ע"א יעו"ש משא"כ אשר נתת לי דליכא לפרש לכל ישראל ודחי ליה דיהבת לי זוזי.<br><b> והרב</b> שי למורא סי' נ"ד תירץ לקושיא הלזו יעו"ש ובתוך דבריו כתב וז"ל ומ"מ קשה שהרי כתיב ויתן לנו את הארץ ואפשר דכיון דלא אמר בתר הכי כאשר נשבעת לאבותינו לא משמע שנטלו חלק אלא שנתנה לו במעות שקנאה משא"כ גבי וידוי מעשר דכתיב ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו דמשמע שנתנה לו ולא במעות אלו דבריו, וגם זה לענ"ד אינו תירוץ דאיך אפשר לומר בויתן לנו שהוא לשון רבים שהוא במעות ועד כאן לא אמרו בש"ס כן אלא גבי אשר נתת לי שהוא לשון יחיד שייך לומר דיהבת לי במעות משא"כ בלשון רבים.<br><b> ולעת</b> כזאת ראיתי להרב אור יקרות ז"ל שתירץ בזה דגבי וידוי מעשר שאני דכתיב כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש וזה לא קאי לאברהם דלאברהם לא נאמר לו שהיא ארץ זבת חלב ודבש ורש"י בחומש תיקן דהכי קאמר כאשר נשבעת לתת לנו וקיימת ארץ זבת חלב ודבש והשתא מחמת זה ס"ל לרבינו דלאבותינו קאי איוצאי מצרים יעו"ש. ודבריו תמוהים דאיך אפשר דקאי ליוצאי מצרים דהא קרא כתיב כאשר נשבעת וליוצאי מצרים לא נשבע אלא דאמר להם להוציאם משם ולהוליכם אל ארץ ישראל כאשר נשבע להאבות כמבואר בכל המקראות וא"כ בהכרח צריך לומר דלאבותינו קאי לאברהם וארץ זבת חלב ודבש היינו כמ"ש רש"י, וכן צ"ל במקרא שכתוב בסדר עקב ולמען תאריכו וכו' אשר נשבע לאבותיכם ארץ זבת וכו' דלא קאי ארץ זבת לשבועת האבות אלא השבועה קאי למתנת הארץ לבד ושוב אומר קרא שהיא הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודו"ק.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>המוכר </b>
+<b> שדהו לפירות וכו'.</b> פסק כריש לקיש יעו"ש בגיטין דף מ"ז ע"ב, וכן פסק ברייתא דולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו והיינו משום דגלי קרא ולביתך יעו"ש, אך קשה במה שפסק אברייתא אחרת ששמע שמתה אשתו מביא וקורא דה"ה דלא מתה ומתה איצטריכא ליה סד"א ליגזור וכו', דזה איתמר בש"ס לר' יוחנן ולא לר"ל, וי"ל דס"ל דבתר דשני ליה ר"י מתה איצטריכא ליה סד"א וכו' קבלה ר"ל וגם הוא מפרש לה הכי דהא הוא לא אותביה לר"י ולא שמע בהא כלל אלא הש"ס הוא דשקיל וטרי אליבייהו ואנן מפרשינן לה הכי גם אליבא דר"ל דאי לאו הכי קשה בפשט השמועה דמאי מותיב איתיביה וכו' ולדידיה מי ניחא דהא איהו ג"כ מודה בבכורי אשתו מדכתיב ולביתך כדאמר לעיל אלא ודאי דמאן דהקשה האי איתביה לא ידע מאי דאיתמר לעיל שאני התם דכתיב ולביתך ועיין בהרשב"א שם בחידושיו לגיטין. אמנם הר"ש פ"ק דבכורים משנה ה' נייד משיטת רבינו זאת וכתב על ברייתא דולביתך מלמד שאדם מביא בכורים מנכסי אשתו ומסיק התם מתוך ברייתא אחרת דלא איירי בחיי אשתו לר"ל אלא לאחר מיתה וכו' עכ"ל. ומבואר כן מדברי הירושלמי שהביא שם בסוף משנה זאת יעו"ש וכ"כ התוס' שם בגיטין בד"ה מתה יעו"ש.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>המביא </b>
+<b> וכו'.</b> עיין מ"ש מרן דלא ס"ל לרבינו כחילוק הירושלמי יעו"ש, והוא תימה דהרי רבינו כתב האי חילוקא דהירושלמי לעיל בסוף פ"ב והמפריש וכו' לא ישלחם ביד שליח וכו' וכתב מרן שהוא מהאי ירושלמי, ואף שיש להליץ דמ"ש רבינו לעיל אין כונתו דאי ליקטן להעלותן בידו ואי לא מצי להעלותן בידו דירקבו אלא דלכתחילה לא ישלחם ביד שליח ואי לא מצי ע"י עצמו משלחן ביד שליח ואינו קורא, מ"מ הו"ל למרן להרגיש בזה וליישב, גם לעיל דציין בירושלמי אין זה דינא דירושלמי לפי פירוש הזה דהירושלמי חילק כן כדי ליישב השני מימרי ומינה נשמע דאי אינו יכול להעלותן בידו ירקבו ולא בלכתחילה.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עיין </b> מ"ש מרן על השגת הראב"ד ומה שכתבתי בחי' להל' תרומות פ"א הכ"ב.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הלוקח </b>
+<b> מן הנחתום וכו'.</b> עיין מ"ש מרן דרמי הירושלמי מתני' אהדדי ותירץ. ועיין להרדב"ז מ"ש בזה והוא תימה מדברי הירושלמי הזה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואין </b>
+<b> קרוי לחם וכו'.</b> ואין דבריו אלו בשום תנא דירושלמי דלמר נפקא ליה מלחם ולא כל ואימא חטים ושעורים דוקא ראשית עריסותכם ריבה וכו' ומר נפקא ליה מגזרה שוה דלחם לחם בפסח וכן בפ' ר' ישמעאל.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>היו </b>
+<b> ישראל וגוים שותפין וכו'.</b> הכי איתא בפרק ג' דחלה משנה ה' העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור חלה פטורה מן החלה ע"כ. ודין זה איתא ג"כ בתרומה שפסק רבינו פ"א מהלכות תרומות ה"כ שותפות הנכרי חייבת בתרומות וכו' ולדעת מרן שם שסובר רבינו כפי' רש"י דמוציא מטבל אחר עליו על חלקו של ישראל או שמוציא כפליים מכלל השותפות יעו"ש, הכא נמי ג"כ כל דאיכא בשל ישראל שיעור דחיוב חלה או מוציא מטבל אחר על חלקו של ישראל או מוציא מיניה וביה כפליים. ועיין להרא"ש הל' חלה על מתני' הלזו וגם לפי' מהר"י קורקוס אינו מנגד דרבינו סובר כרש"י דצריך להפריש מטבל אחר חלק הישראל או מיניה וביה כפליים אלא דבתרומה ליכא שיעור לחיובא אלא כל שהוא די ובחלה איכא שיעורא לחיובא וזה לא יליף לה מקרא.<br><b> וראיתי</b> להרדב"ז ז"ל כתב וז"ל יש להסתפק אם נוטל חלה מכל העיסה או מחלקו של ישראל ונראה לומר מכל העיסה כיון שישראל עושה אותה ויש לו חלק בה שפיר קרי ביה עריסותיכם וכו' אלו דבריו. ודבריו אינם מובנים ואדרבא נהפוך הוא דאינו חייב אלא עיסת הישראל כמו תרומה דאינו חייב אלא חלק הישראל ומפריש מטבל אחר על חלקו או מיניה וביה כפליים ולא מתורת חיוב שיש בחלק הנכרי אלא למצוא תיקון שיפריש כתיקונו ולא יהא מן הפטור על החיוב והוי כתרומה, וכן נראה מלשון רבינו <b> אם יש וכו' הרי זו חייבת. </b> כלומר זו החלק של ישראל.<br><b> ונראה</b> דכונת ספיקו הוא דנסתפק אי צריך לחלק חלק הנכרי מחלק הישראל ואח"כ להפריש החלה או בהיותה כל העיסה מחובר יפריש וליכא למיחש שיפריש מן הפטור על החיוב ולעולם דאינו חייב להפריש אלא מחלק הישראל ופשיט לה מר כיון שישראל עושה אותה ויש לו חלק בה שפיר קרי ביה עריסותיכם כלומר ואפי' אם מעורב בה חלק הנכרי לא הוי מן הפטור על החיוב, וכן משמע ממ"ש עוד בסוף דבריו וז"ל ומדכתב רבינו משמע דס"ל שיכול להפריש מיניה וביה ולא חיישינן שמא מחלק הנכרי עלה בידו ונמצא מן הפיטור על החיוב דהא קי"ל דיש בילה בלח ואי אפשר שלא תעלה מחלק הישראל ומן התורה אין לה שיעור ע"כ. הרי דכונתו שאין צריך להפריש אלא מחלק הישראל ומ"מ לשונו מגומגם שכתב בתוך לשונו משמע שעיסת שותפות הנכרי אם יש לישראל כשיעור חלה כולה חייבת דלשון כולה חייבת מורה דגם עיסת נכרי חייבת להפריש ממנה ולפי מה שביארנו כונתו ליתא להאי חיובא כלל.<br><b> ומ"מ</b> עדיין יש לגמגם עליו דלא ימנע אי חלק הנכרי פטורה מן התורה כשמפריש מעורב עם חלק הנכרי היאך לא הוי מן הפטור על החיוב ולמה יקרא עריסותיכם ואי הוי חייבת חלק הנכרי אין צריך לומר מטעם שישראל עושה אותה והוי עריסותיכם תיפוק ליה דהכל חייב, ובשלמא מ"ש בסוף דבריו הוא טעם נכון דכיון דמן התורה אין לה שיעור כשהפריש החלה כיון שהוא בלול היטב לו יהי דאיכא מעורב מעיסת הנכרי מה שיש מעיסת ישראל די והשאר הוי חולין והיינו כתיקון דכתב רש"י בתרומה דמפריש כפליים כמ"ש בסמוך. ברם מ"ש בתחילת דבריו אינו מובן והוא ז"ל כלל הכל מ"ש מתחילת דבריו עם מ"ש בסוף דבריו באופן שדבריו מגומגמים.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>עיין </b> בחידושיי הלכות ברכות פ"ג ה"א בכתב בא אלי.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ספק </b>
+<b> וכו' עשו למי שאינו זוכה כזוכה וכו'.</b> ועיין מ"ש מרן וז"ל ועוד י"ל דיש לחלק וכו' עד סוף דבריו יעו"ש. והנה דבריו אלה משוללי ההבנה למעיין ושוב ראיתי למהר"י קורקוס ז"ל פ"ז מהל' מעשר ה"ה וז"ל אלא סובר רבינו דהכי פירושו כיחידאה לא מוקמינן דס"ל דבכה"ג לא אמר ר' יוסי עשו שאינו זוכה כזוכה דכיון דלאו מכר הוא ולא זכהו עדיין לכהן לא מקיימא מצות נתינה בכך וכוותייהו נקטינן וכך פי' הרשב"א עכ"ל. וממילא נתבארו דברי מרן אלא שדברי הרשב"א ז"ל לא נתבארו אצלי וכמ"ש בספרי אגורה באהלך דף כ"ג ע"ג דלדבריו איך אמר כיחידאה לא מוקמינן והא לא הוי אפי' כיחידאה, וצ"ל דהכי פירושו לדברי הרשב"א כיחידאה שהוא ר' יוסי כלומר כר"י לא מוקמינן דאף הוא לא אמר ר"י גופיה עשו שאינו זוכה כזוכה כיון דלאו מכר הוא וכו' ומתוך דברי מהר"י קורקוס שם בין תבין דאין מקום למ"ש שם בספרי אגורה באהלך ליישב דברי מרן למה שהקשה עליו הרב קול יעקב דרוש כ"ח יעו"ש דאינו דומה מ"ש התוס' בעד הש"ס למ"ש רבינו ודו"ק, ואיך שיהיה אתה הראת לדעת דפסק רבינו כאן כר"י בפירוש ועיין להרב לח"מ פ"ה מהל' בכורות ה"ג תמה על מרן ב"י ביו"ד סי' שי"ח שכתב שמדברי רבינו פ"ה מהל' בכורות נראה שפסק כר"י אבל הו"ל לכתוב דבפ"ט מהל' בכורים פסק להדיא כר"י וכן תמה עליו התוס' יו"ט פ"ב מבכורות מ"ו וכתב דטעות סופר הוא וצ"ל פ"ט מהל' בכורים אלא דלא הוה ליה לכתוב שנראה אלו דבריו יעו"ש, ולענ"ד נראה כן אמת וכצ"ל בדבריו והטעם נראה שפסק כר"י וכו' ונכון, ועיין להחבי"ב ז"ל שציין בדברי מרן אלו גם להב"ח ופרישה ולא דיברו כלום ולא ציין להרב לח"מ יעו"ש.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ולוים </b>
+<b> פטורים וכו'.</b> עיין מ"ש הרב מל"מ וז"ל כתב הב"ח וכו' וליתא וכו' יעו"ש, וזה ימים רבים לא באתי לכונתו וכמו שכתבתי בספרי תועפות ראם סדר שופטים יעו"ש. ולעת כזאת זכיתי לכונתו וחיסור לשון יש בדבריו מהשמטת המדפיס והוא דכתב הב"ח בסוף ס"ק י"ז דאי תפס הלוי מתנות מישראל לא מפקינן מיניה משום דיכול לומר קים לי אלא דאין נותנין לו לכתחילה, אהא כתב עליו דליתא דקרא כתיב וזה יהיה משפט הכהנים דהיינו שיתנו מתנות אלו לכהנים ולא ללוים דעד כאן לא נסתפקו בש"ס אלא אי לוים מיקרו עם או לא אבל אי לוים מיקרו כהנים לא נסתפקו ולכן כל הספק הוא אי לוים פטירי או חייבים ולא הוי הספק אם הם לוקחים דהם לא מיקרו כהנים ולפ"ז תיבת אלא הוא יתר ובמקום תיבת פירושא צ"ל במקומה דינא והענין יוכיח דזה אמת בכונתו וכן השיגו להב"ח, הש"ך יו"ד סי' ס"א וכן הפר"ח שם ס"ק ל"ג ועיי"ש מה שנתלבט לדברי התוס' דמציעא דף ו' ובצד השני כתב דבמקום בן לוי צ"ל כהן יעו"ש והוא אמת אין בו מן הספק דהא העתיקו ז"ל דחטף מתנתא זלזולי מזלזל דלשון פריצותא ממש ליכא אלא זה והיינו הך.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>עיין </b> בספרי אגורה באהלך דף כ"א וכ"ג.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b>
+<b> חייבין בראשית הגז וכו' אלא כדי ללבוש.</b> משנה בחולין ריש פי"א, ומן התימה על הטור ביו"ד שלא פי' דדוקא מן הכבשים יעו"ש, ובש"ס קא פשיט לה מקרא דלעמוד לשרת דבר הראוי לשירות ואהא קשיא ליה לש"ס אלא גיזה גיזה למאי אתא ותירצו למעט לצמר קשה, ומן התימה על רבינו שסיים שאין מתנה זו לכהן אלא כדי ללבוש ממנה שנראה כונתו לרמוז למ"ש בש"ס מקודם תתן לו ולא לשקו והא למסקנא דגיזה גיזה ממעט לצמר קשה אין אנו צריכין ללו ולא לשקו. ויותר תימה על הרדב"ז שכתב על דברי רבינו הא דגיזה גיזה למעט צמר קשה וסיים ז"ל ואמר תתן לו ולא לשקו כדי לפרש דברי רבינו והא למסקנא אין צריך לזה, ועיין לרבינו בפי' המשנה מ"ש, שלא באתי לכונתו. וא"ת נחזי אנן למסקנא דדרשינן גיזה גיזה למעט צמר קשה למאי אצטריך תתן לו ולא לשקו, כבר הקשה כן הרב גופי הלכות דף כ"ד ולא תירץ, והרב שער המלך הל' יו"ט פ"ג ה"ב תירץ דכיון דבדף קל"ז דריש מלעמוד לשרת שיעור הנתינה אי לאו לו ולא לשקו לא הוה דרשינן אלא ההיא דרשא לחודא והגזרה שוה הוה אתי למילף גיזה מבכור וכו' אלו דבריו, וליתא דהאי דרשא דלעמוד לשרת דר' יהושע בן לוי אינה אלא חדא דבר הראוי לשירות אלא דמכח תפשת מועט תפסת מוקמינן לקטן שבבגדים, ועוד לפי דבריו הו"ל לש"ס לדחות דנילף מלעמוד לשרת לההיא דרשא דדף קל"ח והגזרה שוה דגיזה גיזה למילף מבכור והיה יוצא הדין להיפך.<br><b> ולענ"ד</b> נראה במאי דדריש במתני' שם דף קל"ה תתן לו שיהיה בו כדי מתנה וכן ראיתי לרש"י בפי' החומש ע"ש ר' עקיבא דדריש מתתן לו שיהיה חמשה יעו"ש נמצא דלאלו הדרשות אצטריך לו בעד תיבת תתן, דבלאו לו לא שייך תתן ולמסקנא לא דרשינן לו ולא לשקו אלא דלס"ד היה דורש גם תבת לו או למאן דלא דריש כר' עקיבא דמסיק לחמש צאן מקרא אחרינא אשר בזה מתורץ קושיא אחרת שהקשה הרב גופי הלכות שם דכיון דדרשינן לו ולא לשקו למאי איצטריך דלא תגוז ולא תעבוד לחייב על גיזת השור מדאיצטריך הכא לו ולא לשקו מכלל דגיזת שור חשיב גיזה דיש לומר דהוה דרשינן האי לו לחמש דתתן או לכדי מתנה ואגב כתב קרא לו משו"ה איצטריך ההיקש. ועוד י"ל דכיון דקרא כתיב צאנך איך אפשר לומר מדאיצטריך לרבות גיזת שור.<br><b> ועוד</b> י"ל דאף דדרשינן לו ולא לשקו לא אמרינן מדאצטריך דבכלל גיזה איתיה גיזת שור אלא לעולם דגיזת שור לא שמיה גיזה ומיעט שקו דהינו גיזת צאן מהקשה שבו דמצאן יוצא דק לבגדים נאים וקשה לשקים ולהכי איצטריך לו ולא לשקו ושוב ראיתי להתוס' פ"ג דמעילה דף י"ג ע"א ד"ה אתיא שהקשו כקושיא זאת וז"ל וא"ת וכו' תיפוק ליה וכו' בשר ולא חלב וכו' ועיין מה שתירץ משם מורי וה"ה הכא וק"ל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אבל </b>
+<b> אם גזז וכו'.</b> עיין להמל"מ שכתב משם הטור יו"ד דבבא לצאת ידי שמים חייב יעו"ש, וכן מבואר בדברי רבינו לעיל בפ"ט הי"ד וכמ"ש מרן שם ושזו היא דעת התוס' והרא"ש יעו"ש ודו"ק.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>המפריש </b>
+<b> וכו' חייב באחריותו.</b> עיי' מ"ש המל"מ ומ"ש מהר"ח אלגאזי בספר בני חיי חלק או"ח סי' תרצ"ד הגהת הטור אות ג' ומשאת משה בשניות סי' ד' ומ"ש בחידושיי להל' תרומות פי"ב הי"ז הלא הוא בספרי אגורה באהלך דף כ"א ע"ב וע"ג לעיקר קושייתו, ברם בפי' דבריו כך צ"ל דמה שכתב וכמ"ש הר"ן שם היינו מ"ש שדעת התוס' שצריך לצאת ידי שמים ומשו"ה נקט הזיק או אכל דבאיתנהו בעין אפי' בידי אדם חייב דאילו הר"ן גופיה כתב להיפך דמטעם ממון שאין לו תובעים מה לי איתנהו בעינייהו מה לי ליתנהו ולפי חומר הנושא כתבתי כן גם כי ספר הר"ן כעת אינו מצוי אצלי כי אם ע"פ מה שהעתיק מרן פ"ט הי"ד לעיל יעו"ש, ומ"מ תירוץ הרב נכון דרבינו פסק כהתוס' וכמ"ש מרן שם ועיין שם בספרי אגורה באהלך.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הלוקח </b>
+<b> וכו'.</b> עיין במ"ש מרן ז"ל ועיין במ"ש רבינו בהל' ט"ו דלא כפי' רש"י והר"ן, ואנכי הדיוט לא ידעתי לפי' רבינו זה בש"ס דגזז ומכר ראשונה רצה לומר הגיזה היאך אתי לישנא דש"ס רבי נתן אמר פטור וכו' בעינן צאנך וליכא וכו' והא הצאן לא מכר אלא הגיזה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>השותפין </b>
+<b> וכו' והוא שיהיה וכו'.</b> וכתב מרן נראה שהוא מדין חלה בנשים וכו' יעו"ש, ואחר נשיקת ידיו ורגלי קדשו דבריו תמוהים במאד מאד דהא דנשים שנתנו לנחתום היינו טעמא משום שלש הנחתום הכל בבת אחת שלא מדעת הנשים יעו"ש במתני' פ"א דחלה, וראיה לזה דסתם רבינו לעיל פ"ו ה"ו עיסת השותפין חייבת בחלה דנראה דאף דליכא בכל אחד מהן כשיעור חייבת וודאי טעמו דשותפין נעשה כמי שהיא הכל מאחד משא"כ בנשים דשלא מדעתן נתערב, וכן בהל' ט' כתב בהיו שותפין ישראל עם נכרי אם יש בשל ישראל כשיעור עיסה החייבת חייב ואם לאו פטור מכלל דבשני ישראלים אין צריך שיעור עיסה החייבת בכל אחד אלא די בשניהם שיעור עיסה החייבת וזה ברור וצ"ע.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>ראשית </b>
+<b> וכו' יראה לי וכו'.</b> עיין להרדב"ז שכתב שהוצרך רבינו לזה לפי שכתוב ראשית גז צאנך תתן לו סד"א לו ולא לכהנת לזה כתב דיש ללמוד ממתנות דשקולים הם וכו' יעו"ש. ונ"ל בכונתו דקשיא ליה בדברי רבינו שכתב יראה לי וכו' שהרי כתב רבינו בפ"א הל' י"א דראשית הגז ניתן לכהנות דאיתקש לתרומה דכתיב ראשית דגנך וכו' וראשית גז צאנך וא"כ איך הוצרך כאן ללמוד מסברתו דשקולים הם עם מתנות ולזה כתב לפי שכתוב ראשית וכו' כלומר דנהי דיש לנו היקש אבל מי אמר לנו דלזה איתקש נימא דאיתקש לחומרא כי היכי דתרומה אינו נאכל אלא לכהנות בהיותן ברשות אביהן אבל לא כשנישאו לישראל ה"נ ראשית הגז אינו ניתן לכהנת אשת ישראל לזה הוצרך רבינו בכאן לומר יראה לי דכיון שהן חולין ולא הוי כתרומה א"כ ההיקש הוא דניתן לכהנות כמו מתנות ודו"ק. ועיין למהר"י קורקוס ז"ל שכתב דאף שבש"ס פ' בא סימן מבואר דראשית הגז איתקש למתנות וא"כ למה הוצרך רבינו לומר יראה לי וכו' משום דכתיב ראשית דגנך וראשית גז צאנך וכו' דמשמע דלמי שאתה נותן תרומה אתה נותן ראשית הגז לכך כתב כיון שהן חולין וכו' יעו"ש, ודבריו תמוהים דהרי הוא האמת דתרומה ניתנת לכהנות ולהכי איתקש לומר דניתנת לכהנות וכמ"ש רבינו בפ"א וצ"ע.
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>נתן </b>
+<b> לו כלי וכו'.</b> וקדמאי תמהו עליו דאמאי לא חילק באם דרכו להתייקר או לא כמ"ש בש"ס, ומה שהליץ מרן הוא דוחק גדול. ומהר"י קורקוס תירץ בתירוץ ראשון דשאני גברא רבה כרב כהנא אבל כו"ע אין להם לעשות כן דהוי כמסייע בבית הגרנות יעו"ש. וקשה טובא דא"כ מה צורך לומר בש"ס ומיבעי ליה סודרא ארישיה, דיו שיאמר כגון רב כהנא דגברא רבה הוא ואין צריך ראיה שהיה גברא רבה מכח הסודר. ועוד קשה לפי"ז איך יתיישב מה שאמרו עוד שם בש"ס כי הא דמר בר רב אשי וכו' זבן סודרא וכו' יעו"ש. ועיין גם להרדב"ז מה שתירץ בזה והוא תימה מהש"ס מהך עובדא דמר בר רב אשי ועיין להרב עצמות יוסף שהביא דברי רבינו ירוחם והקשה עליו ומה שתירץ הוא ומה שהקשה עליו הרב כנסת הגדולה יו"ד סי' ש"ה ומה שתירץ הב"ח ומה שהקשו עליו הש"ך והט"ז ז"ל ומה שתירץ הט"ז וגם דבריו אינם מובנים היטב. גם מ"ש הש"ך ע"פ גירסת הלכות גדולות אין לו שחר דא"כ הו"ל לפרש דדוקא לאדם גדול דידע למחול מועיל מאי דשקיל פחות מחמש סלעים בעד חמש באופן שדברי רבינו צ"ע ויותר תימה על הטור דנמשך אחר רבינו ולא אחר אביו הרא"ש ודוק.
+
+Halakhah 8
+
+<b>וכן </b>
+<b> אם פירש ונתן וכו'.</b> וכתב מרן ומסיים בה התם ואסור לעשות כן וכו' ואיני יודע למה השמיטו רבינו ע"כ. ובספרי רבינו החדשים כתוב בהגהה לאחד קדוש דהך דמסייע שייך טובא במילי דתרומה וכדתנן בבכורות כהנים המסייעים בבית הגרנות וכו' יעו"ש. וקשה טובא דתניא בבכורות דף כ"ו הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הגרנות ובבית המטבחיים ובית הרועים אין נותנין להם ופסקו רבינו בהל' תרומות פי"ב ובהל' בכורות פ"א יעו"ש, ואיך כתב בתרומה דוקא, ואפשר לומר בדוחק בכונתו במ"ש תרומה היינו תרומה ודוגמתיה כגון בהמה טהורה דשכיחי טובא בכל שנה בכל אדם כמו תרומה וכן מתנות שיש בכל יום דשכיחי ובהני דוקא הוא דאמרו בברייתא בית הגרנות ובית הרועים ובית המטבחיים דשכיחי וכדכתיבנא משא"כ בכור אדם דאינו כ"כ שכיח טובא והוי בביתו של אדם לא גזרינן ואף אם לא כיון ההגה בכך אנן בדידן שפיר אפשר לומר כך בדעת רבינו ודוק.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>מת </b>
+<b> הבן וכו'. ואפי' ביום שלשים וכו'.</b> מתני' בבכורות דף מ"ט יום שלשים כיום שלפניו. ופי' רש"י ואע"פ שנתן יחזיר לו, וקאמר בש"ס דטעמא דיליף ממדבר מדבר יעו"ש בש"ס. ומן התימה על רבינו בפי' המשנה כתב וז"ל לפי שלמדנו זה משנת ערכין וכו' יעו"ש.
+<b> ואם מת אחר ל' יום חייב בפדיון ואם לא נתן יתן. </b> משנה בבכורות דף מ"ט וטעמא בש"ס דף נ"א ע"ב.
+
+Halakhah 18
+
+<b>ואם </b>
+<b> אמר לו לאחר ל' יום בנו פדוי.</b> כתב מרן ומהר"י קורקוס ז"ל דרבינו והרא"ש לא היו גורסים כגירסת הספרים דקאמר ואע"ג דקי"ל הלכתא כרב באיסורי וכו' יעו"ש. והראשונים תמהו על הרא"ש דבריש מס' נדה כתב וקי"ל הלכתא כרב באיסורי כדאיתא בבכורות פרק יש בכור יעו"ש, הרי דגריס ליה. ונראה לענ"ד בדוחק דהרא"ש ודאי דראה בקצת ספרים גירסא זאת אלא דברוב ספרים ליתא והתוס' הוו גרסי לה כמו שנראה מדבריהם בנידה דף ט"ז ופ' מרובה בסוגיית הרצאה יעו"ש, ואף דהוא בנה יסודו כהנהו ספרים דלא גרסי לה ומשו"ה פסק כרב מ"מ מהנהו ספרים דגרסי לה מוכח מכל מקום דהלכתא כרב באיסורי דבזה לא פליגי הגירסאות אי הלכתא כרב באיסורי אלא חילוק הגירסאות בדין זה אי הלכתא כרב או כשמואל כן נ"ל על צד הדוחק.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות עשה </b>
+<b> לפדות וכו'.</b> כתב רבינו בס' המצות וז"ל מצות עשה פ"ב היא שציונו לערוף פטר חמור וכו' לולי מה שמצינו לרבותינו וכו' וכמו שהיבמה וכו' עכ"ל. בדבריו אלו תשובה להשגת הראב"ד כאן דבפירוש השיב רבינו להשגת הראב"ד ומרן ז"ל נדחק כאן מלשון המשנה דקראו מצוה ויותר נראה כמ"ש רבינו ז"ל משאר החלוקות דהוו מצוה וכולן יחד גם מ"ש הרב חזון נחום הוא דוחק גדול.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואם </b>
+<b> מכרו קודם פדיון וכו'.</b> ועיין השגות ותמה מהר"י קורקוס שדברי ההשגות הוא ש"ס ערוך בכורות דף י' ותירץ לדעתו דמ"ש בש"ס דמיו אסורין רצה לומר שהשכירו וכפי' רש"י בש"ס וסיים ומ"מ אין זה במשמע דברי הראב"ד גם אינן מתישבין בזה ואי קשיא גם בזה קשיא אלו דבריו. ז"ל ולא ידעתי היאך אינו מתיישב בזה כיון דפירש הוא כרש"י בדמיו אסורים היינו בשכירות דוקא א"כ במוכר דמיו מותרים ולא קשה היאך יתנם לכהן דדמיו מותרים ואין דמיו תופסין ומרן שכתב שקושיית הראב"ד היא בש"ס ולא על רבינו תלונתו נראה דלא היה בפי' רש"י של ש"ס שלו כמ"ש בספרינו אלא כנוסחא אחרת שיש ברש"י במקום אם השכירה אם מכרה שכן ראיתי בכת"י בגליון ש"ס ישן וז"ל נוסחא אחרת אם מכרה, וא"כ פשטא דש"ס הוא במכירה ולא בא בדעתו לומר השכירה ומשו"ה כתב כן.<br><b> וראיתי</b> בגט מקושר שבס' נאות יעקב דף ל"א ע"א דתמה על מרן שכתב שקושיית הראב"ד היא על הש"ס דאינו שבש"ס יש לומר דהיינו לכתחילה וכו' יעו"ש, ואדרבא דבריו תמוהים וכי בלשון אסור בהנאה שייך לומר לכתחילה היכן מצא דוגמתו ולא אמרו בקידושין דהוי בדיעבד אלא משום דתני שם ואם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דמורה הלשון שהוא בדיעבד אבל כאן באסור בהנאה שהוא לכתחילה לא אמרו אדם מעולם. הדרן לדברי מהרי"ק שסיים עוד וז"ל ומ"מ הרא"ש מפרשה במכר וז"ל והיכי דמי כגון דמזבין למאן דלא ידע שהוא פטר חמור וכו' אבל למישקל וכו' שפיר דמי ע"כ. אבל נראה דגם רבינו יודה בזה דכיון שהניח ביד הקונה לתת לכהן הרי זה כאילו פדה אותו המוכר וכו' אלו דבריו. הנה מתוך דבריו בין תבין כונת הרא"ש דהא דקאמר דשרי במודיע ללוקח שהוא פטר חמור הוא דוקא במניח כדי שה קטן ביד הלוקח שיתן לכהן ונמצא דהרי הוא פודהו בשה אלא במקום נתינתו לכהן נשאר השה ביד הלוקח כדי שיתנו לכהן והרי הוא שלוחו והנותר הוא שלו כמאמר ה' אבל אי כדי כל שיווי הפטר חמור לקח מהלוקח אף שהודיעו ללוקח שהוא פטר חמור והלוקח פודהו דמיו אסורים שהבעל החמור לא עשה מצוה ואפי' שאר דמיו שחוץ משה קטן אסורין כיון דלא נפדה והרי הוא כטבל שלא נתרם ממנו תרומה שכל הדגן אסור ולא אמרינן דוקא מה שראוי לתרום יהיה אסור והשאר מותר אף הכא כל שלא נפדה בשה כל דמיו אסורים והוי כטבל והיינו כמו שהביא הדין הטור משם אביו הרא"ש ביו"ד סי' שכ"א ודלא כמרן ב"י שכתב דנראה מדברי הרא"ש שאם מכרו למי שיודע שהוא פטר חמור אפי' נתן לו כל דמי שוויו לגמרי מותר וכו' אלו דבריו. ואחר נשיקת ידי ורגלי קדשו דבריו תמוהים דהיאך נראה כן מדברי הרא"ש חדא דהרא"ש נקט בלשון דוקא בהניח כדי שה קטן ביד הלוקח ואי איתא להא לישמועינן חידוש אפילו לקח דמי כולו. ועוד דהפרש רב ביניהם וכמ"ש דבלקח דמי כולו לא נפדה ובהניח דמי שה ביד הלוקח נפדה ואיך כתב דמתוך דבריו נראה דאפילו לקח כל דמי שוויו שרי בהודיעו ללוקח שהוא פטר חמור וצ"ע.<br><b> ויותר</b> תימה על הרב פרישה שלא די שלא הרגיש על דברי מרן עוד זאת שרצה לומר דגם הטור דעתו בדעת הרא"ש כמו שהבין מרן אלא דאורחא דמילתא נקט דאם הודיעו אינו נותן דמי כולו תדע שהרי כתב שאם מכרו בשוויו למי שאינו יודע הדמים אסורים משמע הא ידע ורוצה לפדותו אע"פ שנותן לו הדמים מותרים אלו דבריו, והמה תמוהים דלגבי דברי הטור כתב דאורחא דמילתא נקט דאם הודיעו אינו רגיל ליתן דמי כולו וכשבא לדייק בדברי הרא"ש דייק משום דלא ידע הא ידע אפי' דמי כולו שפיר דמי ואימא דאורחא דמילתא נקט דלא ידע שהוא פטר חמור ונתן דמי כולו דביודע אינו נותן דמי כולו ואה"נ דגם ביודע כל שלוקח דמי כולו דמיו אסורין ומה גם דהרי כתיבנא מילתא בטעמא דיש הפרש רב בין יודע לאינו יודע וברור.<br><b> ולפי</b> זה אין צריך לרבינו לחלק דהוא פשוט דמ"ש במכר דמיו אסורים היינו במכר סתם למי שאינו יודע ונמצא לוקח כל דמיו ואסורין דלמי שיודע שהוא פטר חמור ומניח כדי שה ביד הלוקח דלא שכיח שיתן כדי שויו והוא צריך שיפריש שה ודאי דמיו מותרים וכמ"ש מהר"י קורקוס בדעת רבינו דלא כמרן ב"י ומעתה כפי מאי דברירנא כוונת הרא"ש בהפרש שיש בין מכר פטר חמור ליודע שהוא פטר חמור ולוקח דמי כולו למניח כדי שה ביד הלוקח מילתא בטעמא דבמניח כדי שה נמצא שהוא פודהו ממש אין מקום למ"ש הרב מרכבת המשנה בדעת הרא"ש וע"פ זה רצה ליישב דעת רבינו מהשגת הראב"ד יעו"ש, וליתא. גם מ"ש עוד שם בלשון זה הכל מגומגם.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ופודין </b>
+<b> בבן פקועה.</b> וכתב מרן דפסק כרב אשי דבתרא הוא ואנכי לא ידעתי איך הוי ר"א בתרא ממר זוטרא והא קאמר ליה מר זוטרא לר"א מאי דעתיך דילפת מפסח וכו' ומדאמר ליה מאי דעתיך ולא א"ל מאי דעתיה דמר מורה דיותר גדול היה מ"ז מרב אשי או לפחות היו שוין. ומ"מ נראה דכך הוא דעת רבינו דלא כספרים דגורסין אין פודין שכן הטור כתב על שם רבינו דס"ל דפודין דלא כהר"י קורקוס והרדב"ז דגורסין בדברי רבינו אין פודין. והרא"ש קשיא דידיה אדידיה כמ"ש הרב מעדני מלך דבחולין פסק כר"א ובבכורות הביא משם ר"ח דפסק כמר זוטרא ולא חלק עליו יעו"ש. ויותר קשה על הטור דנמשך אחר מ"ש בבכורות משם ר"ח ולא אחר מ"ש בחולין בסתם דאדרבא מ"ש בחולין נראה עיקר שהוא סברתו בסתם משא"כ בבכורות שהוא משם ר"ח ואיכא למימר כי היכי דלא תיקשי דברי הרא"ש אהדדי כי מ"ש בשם ר"ח לא ס"ל הכי וסמך אמ"ש בחולין. ונראה דס"ל להטור דמ"ש בבכורות הוא העיקר דהוי דוכתיה ודוק.<br><b> ועיין</b> לרש"ל בפ' בהמה המקשה סי' ס' ולהרב דמשק אליעזר דף קצ"ז ע"ב שכתבו דבדברי הטור גרסינן הרמב"ן בנו"ן משום דהרמב"ם פסק דאין פודין יעו"ש, והיינו משום שגירסתם היתה כגירסת מהר"י קורקוס והרדב"ז שגורסים אין פודין וכדכתיבנא ותהי עלייהו חכם בני נר"ו דאי אפשר לגרוס בדברי הטור הרמב"ן, והוא דהטור כייל ותני משם הרמב"ם דין בן פקועה ודין נדמה, והוא דתחילה כתב הטור וז"ל ובן פקועה חשוב כשחוט ונדמה מיבעיא ולא איפשיטא וכו' ואם פדה בו הוי ספק וכו' ואח"כ כתב משם הרמב"ם על שני הדינים אלו וז"ל והרמב"ם כתב שפודין בבן פקועה לכתחילה ואם פדה בנדמה פדוי וא"א הרא"ש כתב כסברא הראשונה עכ"ל, והשתא אם איתא דגרסינן הרמב"ן בנו"ן איך כייל בהדי בן פקועה דין נדמה שאם פדה בנדמה פדוי הרי הרמב"ן ס"ל דאסור בהנאה מספק וכסברת הרא"ש שהרי עיקר דין זה דהרא"ש דאם מת הפטר חמור קודם נתינה לכהן דלא יתן דהמוציא מחברו עליו הראיה והפטר חמור יקבר שהביאו הטור בתחילה הכל הוא מתורתו של הרמב"ן ז"ל והרא"ש ז"ל שכתב כל זה כתבו בשמו יעו"ש בסוף פ"ק דבכורות שסיים בסוף דבריו הרמב"ן ז"ל יעו"ש, ולא מצינו סברא זו בנדמה שאם פדה פדוי אלא רבינו בלחוד כמ"ש לעיל בסמוך וא"כ מוכרח דבטור גרסינן והרמב"ם במ"ם והכי הוא העיקר בדברי רבינו וכגירסת כל הספרים שבידינו ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e1aa7d3419e645e78dd965aa3d732c502e741b40
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,628 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, First Fruits and other Gifts to Priests Outside the Sanctuary
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_First_Fruits_and_other_Gifts_to_Priests_Outside_the_Sanctuary
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כ"ד </b>
+<b> מתנות כהונה ניתנו לכהנים וכו'.</b> ועיין מ"ש מרן וז"ל ואיני יודע למה שינה וכו'. ועיין גם למהר"י קורקוס שכתב דמשם למד רבינו לכל כ"ד מתנות כהונה שכל שאינו מודה בהן אין נותנין להם וכו' יעו"ש. ולא ידעתי למה להו ליכנס בדוחק והא הש"ס בפירוש משוה להו דהא מותיב מהאי ברייתא לרב חסדא דאמר כל כהן שאינו בקי בכ"ד מתנות אין נותנין לו מתנה ודחי לדר"ח יעו"ש, ואם איתא דאינן שוין נימא דבעבודה צריך שיהיה מודה אבל במתנות כהונה צריך גם שיהיה בקי (ו)היאך יאכל ואי אינו בקי אין נותנין אלא ודאי דס"ל להש"ס דשוין נינהו ועיין להתוס' שם בד"ה ולאו וכו' שכתבו הוה מצי למימר וכו' יעו"ש וקשה א"כ נחזי אנן הנך תרתי ההיא דריש פרקין דנראה דוקא אם הוא תלמיד חכם נותנין לו ואם הוא עם הארץ אין נותנין לו והכא תלי ליה במודה דאי מודה נותנין לו אפי' שאינו ת"ח וע"פ דבריהם דלעיל ד"ה מנין שאין נותנין מתנות שכתבו דהיינו דוקא כשיש כהן חבר אבל אי ליכא כהן חבר אלא עם הארץ יתנו לו יעו"ש לא קשה מידי דהתם איירי בקדימה ולכן צריך ת"ח והכא איירי אף בדליכא אלא ע"ה לבד ואפ"ה אי מודה נותנין לו ואי אינו מודה אין נותנין לו.<br><b> אך</b> קשה דא"כ אין מקום לדבריהם דהכא דכתבו הוה מצי למימר וכו' וליתא דאינו סותר לדרב חסדא דמ"ש ר"ח דצריך שיהיה בקי איירי אפי' בדליכא ת"ח דאי אינו בקי אין נותנין וההיא דתלי טעמא בת"ח היינו לאקדומי וא"כ משו"ה הש"ס לא דחי לר"ח מכח ההיא דמחזיקין בתורת ה' אלא מהך ברייתא דמודה. ורבינו שהשמיט ההיא דמחזיקין בתורת ה' יש לו מנת ס"ל שהוא על דרך ועשית הישר והטוב בעיני ה' כמ"ש בפי' המשנה דחלה משנה ט' פ"ד והיינו טעמא דאי הוי לפום דינא למה לא דחו בש"ס לדר"ח מהך כדעת התוס' דשפיר דומין זה לזה ומ"מ אין זה הכרח ואדרבא כדברי התוס' יש לדקדק דאינו סותר לדר"ח דמי שהוא ת"ח ודאי הוא בקי בדיניו וק"ל.
+
+Halakhah 2
+
+<b>וכל </b>
+<b> האוכל וכו'.</b> כתב הרדב"ז ז"ל שהיא מצות עשה של תורה שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם וכתיב והנותר מן המנחה יאכלו אהרן ובניו יעו"ש. מבואר מדבריו שהבין בדברי רבינו דהאי מברך הוא לקדשים דוקא דהיא מ"ע משא"כ בתרומה דליכא מ"ע דאי אינו רוצה לאכול תרומה כל ימיו אינו אוכל, ואתמהא דבפירוש כתב רבינו סוף תרומות דמברך הכהן באכילת תרומה אשר קדשנו וכו' ומה מאד יגדל התימה דאיהו גופיה הרגיש שם על רבינו איך מברך באכילת תרומה כיון דאין אכילת תרומה מצות עשה ותירץ דפי' וציונו שיאכלו הכהנים תרומה ולא זרים דהיינו שמותרת להם יעו"ש. וא"כ איך הבין כאן בדעת רבינו דלא יברך על התרומה. ומהר"י קורקוס כתב כיון דכל המצות צריך לברך עליהן ואכילת תרומה מצוה צריך לברך עליה וכו'. ודבריו תמוהים דהיכן מצא שאכילת תרומה מצוה ונראה דבמ"ש רבינו ריש פ"ח דהל' מעשה הקרבנות אכילת החטאת והאשם מצות עשה וכו' וסיים וה"ה לשאר הקדשים שאוכלין אותן הכהנים שאכילתן מצוה, נכנס גם אכילת תרומה ומ"מ נראה כונת רבינו דאף דהיא מצוה לאו מצות עשה היא שכן נראה דבחטאת ואשם כתב מצות עשה וכן באכילת שיירי מנחות כתב מ"ע ובאכילת שאר קדשים כתב שאכילתן מצוה ולא כתב מ"ע, ומצוה רצה לומר שדוקא כהן אוכלה ולא זר וכמ"ש הרדב"ז גבי ברכת התרומה שכתב רבינו וזה כתבתי בהניח דבאכילת תרומה ליכא מ"ע וכמו שנראה מהכתובים.<br><b> ברם</b> אחרי ראות מ"ש רבינו בפי' המשנה פי"ז דאהלות מ"ד שכתב וז"ל אבל אכילת תרומה אין בה זולת מצות עשה שכל אכילת קדשים מ"ע וכו' ע"כ. מובן היטב טעמו של רבינו שכתב לברך אשר קדשנו וכו', וכן הרע"ב שם באהלות נמשך אחר רבינו וכתב דאכילת תרומה איכא מ"ע. אמנם צ"ע היכן מצאו מ"ע זאת ושוב ראיתי דרבינו בספר היד לא ס"ל הכי דבאכילת תרומה איכא מ"ע שכן בריש הל' תרומות שמנה רבינו מצות עשה ולא תעשה דאיכא בתרומה לא מנה מ"ע לאכול תרומה משא"כ בריש הל' מעשה הקרבנות מנה שם מ"ע לאכול חטאת ואשם וכן מצות עשה אחרת לאכול שיירי מנחה מורה בפירוש דבאכילת תרומה ליכא מ"ע וחזר הדין דמ"ש לברך באכילת תרומה כמ"ש הרדב"ז דרצה לומר דרשאי לאכול משא"כ זר דאינו רשאי ועדיין צריך להתיישב בזה.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>החמש </b>
+<b> שבירושלים הן קדשים קלים וכו' והבכור וכו' ואין מקריבו אלא איש.</b> מדנשתמש מטעם דאין מקריבו אלא איש ולא מטעם שהוא לאנשי משמר וכמ"ש גבי חמש שבירושלים שהן לאנשי משמר מורה בפירוש דס"ל דהבכור אינו ניתן לאנשי משמר אלא לכל כהן שירצה וע"פ ראות דבריו אלו נאמנו דברי הרב פר"ח במים חיים בנימוקיו על רבינו פ"י מהל' בכורות הט"ו שכתב רבינו יראה לי שהבכורות נותן לכל כהן שירצה, וכתב מרן דהיינו טובת הנאה לבעלים, ובספרי תועפות ראם הקשיתי דא"כ למה כתב יראה לי דבין למ"ש מרן בב"י סי' של"א בעד רבינו במ"ש פי"ב מהל' תרומות בין למ"ש הפר"ח יו"ד סי' ס"א שהוא ירושלמי איך כתב יראה לי, וכן לא נראה להפר"ח פירוש זה ופי' לעצמו וז"ל פי' אפי' בכור תמים ואף לכהן שאינו מאנשי בית אב וראיה מש"ס ערכין דף כ"ח החרים מטלטלין נותנן לכל כהן שירצה החרים שדות נותנן לכהן שבאותו משמר עכ"ל. וכן פירשנו אנחנו קודם ראות דברי הפר"ח ברם לא הונח לנו שעמד לפנינו ככותל דברי רבינו בפי' המשנה פ"ד דחלה מ"ט וז"ל אמרו בגמ' הבכורים והבכורות לאנשי משמר והשאר לכל כהן וכו' והוא גמ' ירושלמי על האי מתני' וז"ל יש מהן לאנשי משמר ויש מהן לכל כהן כיצד החרמים והבכורות וקדשי המקדש והבכורים לאנשי משמר ושאר כולהון לכל כהן. ונמצא סותר זה לפי פי' זה לדברי רבינו ואף דלא מצינו לרבינו שכתב בפירוש בספר היד דהבכורות הן לאנשי משמר כמ"ש בחרמים וקדשי מקדש וביכורים מצות עשה, אפשר שסמך על איזה דיבור באיזה מקום ואנחנו לא נדע אבל שנפרש דבריו ע"פ שנאמר שאינן לאנשי משמר היפך דבריו והירושלמי לא נראה בעינינו ודחינוהו.<br><b> אמנם</b> אחר שראינו דבריו אלה דאתן עלה נראה בפירוש כונתו בהל' ביכורים כמ"ש הפר"ח ואנחנו קודם ראות דבריו. ומ"מ הפר"ח שלא זכר דברי רבינו דאנן קיימין איך פי' כן, דאילו זכר שר היה מביאן לסייעתו וכן בס' בירך יצחק בסדר תבוא הבין כן בפשיטות שלא ירד בויכוח הזה דאנן קיימין. אך קשה על רבינו דהוי היפך הירושלמי מוסכם בלא חולק וכן מדבריו בפי' המשנה וצ"ע.
+<b> וכן</b>
+<b> פדיון הבן לזכרי כהונה וכו'.</b> כונתו דאף דמקרא זה הוא בספר במדבר גבי בכורות העודפים על הלוים דהצריכם הכתוב ליתן חמש סלעים והיא מצוה בפני עצמה מ"מ הכל הוא פדיון בכורות ודינם שוין מה אותן חמש שקלים לאהרן ובניו דוקא אף פדיון בכור זה לזכרים דוקא וכ"כ הרא"ש ג"כ בסוף בכורות וכן דעת התוס' בחולין דף קל"ב ד"ה רב כהנא, שכתבו ואחר יש שהיה כהן בקידושין דף ח' רב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן עכ"ל. ואי פדיון הבן ניתן לנקבות מה הכרח הוא דאיכא שנים, אימא דלא היה אלא אחד ובשביל אשתו הוה שקיל סודרא אלא ודאי ס"ל דפדיון הבן אינו אלא לזכרי כהונה. אמנם בפסחים דף מ"ט כתבו לקושיא זו דשקל סודרא בשביל אשתו היפך הא דכתבו הכא ובקידושין כתבו שניהם יעו"ש נראה דלא גמרו בדעתם אי מדמינן חמשה שקלים דבמדבר סיני לה' סלעים דפדיון הבן או לא.<br><b> וראיתי</b> להר"א בן עזרא בפי' על החומש גבי כתובים שחייבם לבכורות העודפים חמשת שקלים כתב וז"ל יש מכחישים אומרים מזה נלמוד כי פדיון כל בכור חמש שקלים ואינה ראיה כי זאת מצוה בפני עצמה והאמת דברי קבלה עכ"ל. ולא זכיתי לדבריו כי מקרא מלא דבר הכתוב בסדר קרח ופדויו וכו' כסף חמשת שקלים וכו' וצ"ע.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מ"ע </b>
+<b> וכו' ומביאין של דבריהם מערי סיחון ועוג וכו'.</b> וכתב מרן וז"ל ומשמע לרבינו דלא פליג ת"ק אלא מדאורייתא אבל מדרבנן מודו דמיחייב וכו'. ואינם מובנים דבריו דכיון דהלכה כת"ק היאך קאמר דת"ק מדאורייתא קאמר דחייב דא"כ הו"ל לפסוק דמביא דאורייתא. ונראה ודאי דטעות סופר נפל בדבריו וצ"ל דמאי דפליגי הוא בדרבנן ות"ק מחייב אבל מדאורייתא לכו"ע פטור ופסק כת"ק כמ"ש רבינו עצמו בפי' המשנה וכ"כ הר"י קורקוס והרדב"ז בחידושיו יעו"ש, וזה מוכרח דהוא טעות סופר וכדכתיבנא ממה שסיים מרן וכבר כתב מהרי"ק בסי' קנ"ב להוכיח מהיכא משמע ליה הכי וכו', דהיינו כמ"ש דמאי דפליגי במתני' הוא מדרבנן אבל לכו"ע מדאורייתא פטור יעו"ש בדברי מהרי"ק בתשובה הנזכרת מבואר כן וזה פשוט. ואחר זמן רב נדפס ספר רוח אליהו ז"ל וראיתי שם דנתלבט בפי' דברי מרן אלו והאמת ניכר דטעות סופר נפל וכדכתיבנא וא"כ מ"ש רבינו בפי' המשנה דלת"ק הרי יכול לומר אשר נתת לי ואין הלכה כר' יוסי הגלילי מדרבנן קאמר דמדאורייתא צריך בדוקא ארץ זבת חלב ודבש.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+<b>אשרה </b>
+<b> שביטלה וכו'.</b> והחונים עליו לא הראו מקום מוצאו והרדב"ז כתב משום דמאיס דומיא דקרבן דכתיב מן הצאן להוציא הנעבד, ועיין בירושלמי בפ"ק דבכורים, ועיין לרבינו בפ"ד מהל' איסורי מזבח ה"ז ובמ"ש שם הרב מל"מ ז"ל, ועיין עוד שם בדברי רבינו בהלכה ח'. ועיין להרב קרבן חגיגה דף מ"א שהתיר לעשות סוכה מעצי אשרה כיון דיוצא ידי חובה בשאולה יעו"ש ודבריו תמוהים דמבואר להדיא בפ' כל הצלמים דף מ"ז דבעיית ריש לקיש גבי אשרה שביטלה לולבו מהו למצוה דהספק הוא אי אמרינן יש דיחוי אצל מצות או לא וא"כ גבי סוכה ה"נ דמצות כי הדדי נינהו וא"כ רבינו דפסק לחומרא בפ"ח מהל' לולב ככל תיקו דאיסורא ה"נ בסוכה אסור. ועיין בירושלמי שהזכרנו למעלה דנראה דמיפשט פשיטא להו דאין דיחוי אצל מצות ומותר דלא הוי כגבוה זולת בבכורים דאפליגו אי חשיב כקדשי מקדש והוי כלגבוה או כקדשי הגבול ופסק רבינו כרבנן דכקדשי מקדש נינהו ועיין עוד מ"ש על דברי הרב קרבן חגיגה הללו בספרי אגורה באהלך דף כ"ה ע"ד ודוק.
+
+Halakhah 17
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף ק"י ע"ג.
+
+Halakhah 18
+
+<b>הפריש </b>
+<b> וכו'.</b> ומרן סגר עלינו את הדלת ולכאורה לא משמע הכי מהמשנה דפ"ג דבכורים יעו"ש, וכן נתקשה מהר"י קורקוס יעו"ש וניחא ליה וז"ל ונראה שהוא מפרש דאימתי אמרו היינו להיות כבכורים לגמרי וזהו שפי' ואמרו אימתי אמרו תוספת הבכורים כבכורים בזמן וכו' דוק מינה מה שמביאין מסוריא כבכורים הוא דלא הוי אבל נאכלת היא בטהרה כיון שהביאה לבכורים וכו' אלו דבריו ז"ל. ויש להקשות דאי מדיוקא מהיכא יצא לו דהא מיהא נאכל בטהרה ולא לדבר אחר ממעלת הבכורים. ועוד דמנא ליה האי דיוקא ואדרבא נימא כפשטא דכל שאינה באה מן הארץ אינה כבכורים כלל כיון דמעיקרא הבכורים עצמן הן דרבנן נמצא דהכל דרך נביאות והרדב"ז ז"ל נשמר מזה ומייתי לה מדתנן תוספת הבכורים נאכלת בטהרה ולא איירי בשל ארץ ישראל דהא תני תוספת הבכורים כבכורים אלא ודאי איירי באותן שבחו"ל דמ"מ צריך לאוכלן בטהרה.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הבכורים </b>
+<b> נותנין אותן לאנשי משמר וכו'.</b> משנה סוף בכורים ר' יהודה אומר אין נותנין אותם אלא לחבר בטובה וחכמים אומרים נותנין אותם לאנשי משמר וכו', וכתב רבינו לחבר בטובה שנותנין אותו לתלמיד חכם בדרך הצדקה והחסד ואפשר לעשות כן לדעת ר"י והלכה כחכמים. ופי' דבריו נ"ל שדעתו לדעת ר"י דאם ירצה ליתנו לת"ח אף שאינו מאנשי משמר של אותו שבוע יתן ואף דאיכא באותו משמר ג"כ ת"ח דכיון דמצוה זאת היא משום צדקה וחסד ת"ח שירצה קודם. אבל הרע"ב לא פי' כן וז"ל אלא לחבר בטובה אין הכהן יכול ליתן הבכורים אלא לכהן חבר וכו' לאפוקי מת"ק יעו"ש, וכתב התוס' יו"ט ואע"ג דאין נותנין דר"י [מיירי] בכהנים, נותנים דחכמים בבעלים. והרב שושנים לדוד נר"ו כתב דלדעתו גם אין נותנין דר"י אבעלים קאי יעו"ש, ואין זה לדעתו דוקא כי כן כתב רבינו בפירוש וכדכתיבנא ולא כתב התוס' יו"ט כן אלא ליישב מתני' לפי' הרע"ב אבל ודאי פשטא דמתני' כפי' רבינו וכן נראה שהבין הר"ש שם בפי' המשנה יעו"ש.<br><b> ומהאמור</b> אני אובין ואדון שזו היא כונת רש"י בחומש סדר תבוא, אל הכהן אשר יהיה בימים ההם אין לך אלא כהן שבימיך כמו שהוא, שהכונה לו למ"ש חכמים שנותנין אותן לאנשי משמר יהיו כמו שהם ואף שאינם חברים ומאי דנקט לשון זה אין לך אלא כהן שבימיך נמשך אחר לשון דאמרו רז"ל גבי אל השופט אשר יהיה בימים ההם דסדר (תבוא) [שופטים] ברם הכונה הוא בעד אנשי משמר ובזה סרה מעליו תלונת הרמב"ן יעו"ש הביא דבריו הרא"ם ז"ל, והרא"ם לא דרך בדרך זה בדעת רש"י ז"ל והבין כמו שהבין הרמב"ן בדעתו ואפ"ה תמה על הרמב"ן איך לא הבין דברי רש"י כי אין הפרש בין שופט לכהן ויפה תפשו עליו כי רב המרחק ביניהם כי גבי שופט ליכא מצות עשה להדיין משא"כ בהבאת בכורים כי היא מ"ע.<br><b> ולענ"ד</b> נראה לפרש דבריו דהדמיון הוא כך דנהי דליכא מצות עשה להתדיין מ"מ התובע שרוצה להדיין להוציא מהנתבע והנתבע אומר שאינו רוצה להתדיין בשופט זה כי אינו כראשונים וכי מניחו התובע בדברים אלו ודאי מכריחו להתדיין בשופט זה ואפ"ה מזהירו הכתוב אל השופט אשר יהיה בימים ההם אין לך אלא שופט שבימיך ולא יאמר כדברים אלו ולא יסרב מלילך והדמיון בזה הוא בבכורים שלא יאמר איני רוצה להביא בכורי לפני כהנים כאלו שאינם כראשונים ואף שמוכרח להביאם מכח מצות עשה מזהירו הכתוב שלא יאמר כן כי אין לך אלא כהן שבימיך וזה הוא מ"ש בש"ס על זה אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים דתלי הדבר באמירה ודו"ק זה נראה לפי חומר הנושא.<br><b> עוד</b> כתב הרא"ם וז"ל אבל בסיפרי שנו וכו' רצה לומר דרשא אחרת אלא כהן שהוא כשר ומוחזק לך באותן הימים היה קרוב ונתרחק כשר. ועל כרחך לומר שהפי' בשניהם אחד וכמו דגבי חכם דעכשיו נתרחק כן גבי כהן דעכשיו נתרחק מאותן השמועות רעות ונמצא הקירוב והריחוק שוה בדמיונם ואף שאין עניינם אחד. וקשיא ליה להרא"ם עצמו בזה דנמצא גבי שופט הקירוב והריחוק הוא כפשטיה והקירוב והריחוק דכהן זה פי' שהוא משמועות רעות ואהא משיב דאין פי' זה זר דר' יוחנן דריש הכי ג"כ גבי שלום שלום לרחוק ולקרוב וזה מדוייק בדבריו שאין הקורבה כאן כמשמעו.<br><b> ושוב</b> קשיא ליה על הרמב"ן שפי' דאחר זמן נמצא בן גרושה וכו' דאינו משתנה ממה שהיה שכך הבין בדברי הרמב"ן שמפרש בסיפרי אלא כהן שהוא מוחזק וכשר לך היה קרוב ונתרחק וכו', הכי שהוא מוחזק וכשר באותן הימים ונמצא היה קרוב בכשרות ואח"כ נתרחק שנמצא פסול שפיר דמי דאזלינן בתר השתא וז"ש הכתוב אשר יהיה בימים ההם. ויכנס בו עוד שאם היה וכו' כשר, כלומר בתיבות של אשר יהיה בימים ההם יכנס בו עוד פי' אחר שאם היה קרוב ונתרחק כשר וזה לענין הזקן שאינו נדון ע"פ קרוב, כלומר פי' זה דאמרן בתיבות אלו בענין הזקן שהוא השופט שאינו נדון ע"פ קרוב והיינו מ"ש בסיפרי שם גבי זקן והובא בפ' זה בורר השופט אשר יהיה בימים ההם היה קרוב ונתרחק כשר זה הבין הרא"ם בפי' הרמב"ן וע"פ זה תמה עליו הרא"ם דאינן דומין הדרשות דשופט לכהן, דהדרשה דכהן הוא דאח"כ נתגלה שהיה פסול משא"כ בשופט דתחילה היה פסול ואח"כ נתכשר ברם לפי' הרא"ם שוין הריחוק והקירוב שמתחילה היה קרוב ושוב נתרחק גבי שופט וגבי כהן דמתחילה היה קרוב לעברות ונתרחק אלו הן דברי הרא"ם בקצת ביאור דבריו והוצרכתי לבארם להנצל ממה שהקשה עליו הרב בס' יקרא דשכבי דרוש מ"ד, ראשונה הקשה על מ"ש הרא"ם דמה הפרש יש ביניהם בין כהן לשופט וכו', דרב המרחק ביניהם דבשלמא בשופט צריך שיהיה חכם ומשו"ה אומר שיהיה כראשונים משא"כ בכהן אין צריך שיהיה צדיק וחסיד כראשונים יעו"ש, ולענ"ד לא קשה דהן אמת דאין צריך שיהיו הכהנים צדיקים וחסידים מ"מ אין זה אלא לקושטא דמילתא ומשום דכתיב אשר יהיה בימים ההם אבל אי לאו קרא הו"א הכי שהכהן צריך שיהיה כאהרן ובניו, ועוד היום ר' יהודה אמר במתני' שיתן לחבר בטובה דהיינו ת"ח.<br><b> עוד</b> כתב עליו וז"ל ומ"ש דצריך שיהיה פי' קרוב ונתרחק דכהן כמו דשופט, מלבד דלדידיה נמי קשה דהא אינן שוין דבשופט הוי דהיה נשוי בתו וגרשה או מתה ודכהן היינו שהיה רשע וחזר בו עכ"ד. וכבר כתיבנא כונתו דלדידיה אף דאין הנדונות שוות מ"מ דומין הנושאין דמה שהיה בתחילה אינו עכשיו דבתחילה היה נשוי בתו ומתה ועכשיו אינו קרוב וכן בכהן דתחילה היה רשע ועכשיו בעל תשובה.<br><b> עוד</b> כתב עליו וז"ל היכן מצא בהרמב"ן שמפרש קרוב ונתרחק שחשבוהו קרוב שהיה כהן כשר לא אמר פי' זה אלא במ"ש בסיפרי שהוא מוחזק וכשר לך וכו' על זה כתב פי' זה אבל בקרוב ונתרחק לא פי' כן אלא דקאי לזקן ולא לבכורים וכו' אלו דבריו. וכבר כתיבנא כונת הרמב"ן לדעת הרא"ם ומוכרח הוא כמו שהבין הרא"ם דאיך אפשר דידרוש כתוב הנאמר בבכורים לענין השופט דאין לומר באם אינו ענין דהא דרש אותו לאם שנמצא בן גרושה וכו' וכמו שהקשה איהו אח"כ להרמב"ן לפי מה שהבין הוא בדבריו נמצא דלפי מה שהבין הוא בדברי הרמב"ן דבריו אינן מובנים כלל וכלל, אלא ודאי הכונה לו כמו שהבין הרא"ם. הנה זכינו לבאר דברי הרא"ם ושוב ראיתי דגם הרב הנחלת יעקב ז"ל הבין כן בדברי הרמב"ן ותמה עליו ולא הביט דהרא"ם לא הבין כן.<br><b> וראיתי</b> לו להנחלת יעקב תפש על הרא"ם דהבין בכתוב דאל השופט איירי בהבאת הדין ואינו אלא בהמראתו שאינו רוצה לשמוע לדין כדכתיב והאיש אשר יעשה בזדון וכו' אלו דבריו, ולא ידעתי מה ראה להשתמש מקרא דבתריה טובא והאיש אשר יעשה בזדון ולא מקרא גופיה כי יפלא וכו' דברי ריבות בשעריך וכו' ואל השופט אשר יהיה בימים ההם וכו' עוד הקשה על הרא"ם דשאני בכורים שהוא מצוה וכו' יעו"ש, וכבר תריצנא לזה בסמוך.<br><b> עוד</b> כתב הנחלת יעקב על מ"ש הרא"ם אבל בסיפרי שנו אולי בספר הרמב"ן שהיה להרא"ם כתוב כן וכו', ולא ידעתי את שיחו מה הכוונה. עוד כתב הנח"י וז"ל ועוד קשה לי על הרא"ם הלא הרמב"ן לא פי' דברי הסיפרי מדעתו אלא מביא הפי' בשם הגמ' דקידושין וכו' אלו דבריו, והמה תמוהים דלא ראה הגמ' דקידושין ומשיג על הרא"ם, דהגמ' לא אמרה כן בעד הסיפרי אלא לעצמה והרמב"ן פי' (עפ"י) אותו הסיפרי ע"פ אותה הש"ס, וקשיא ליה להרא"ם דאינו סובל פי' זה בסיפרי ואיני מאריך בכל דבריו כי הרואה יראה דלא עיין יפה בדברי הרא"ם וע"פ זה כתב מ"ש.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>כהן </b>
+<b> וכו' שנאמר לא תוכל וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ומ"ש עליו הרב לח"מ בפ"א מהלכות בכורות הל' ט"ז יעו"ש, ולא ידעתי מאי קא קשיא ליה דדברי מרן ברורים דקאמר דמאי דהוצרך רבינו להביא קרא דלא תוכל אף דקאמר ר' שמעון דמק"ו נפקא וקרא אתא ללאו דאם אכלו קודם הנחה או קודם קריאה, מ"מ הוצרך להביאו משום דאין מזהירין מן הדין והיינו כמו שהקשה שם בש"ס לר"ש ותירצו דהכי נמי דקרא ללאו איצטריך אלא דמדהוה מצי למיכתב לא תוכל לאכלם וכתב בפרטות לאתויי מאי דדרש ר"ש וא"כ נמצא דעיקר קרא דלא תוכל ללאו דאוכל חוץ לחומה אתא לחיובי מלקות ולפ"ז אין מקום למ"ש איהו לעצמו בדעת רבינו דמ"ש קרא דלא תוכל וכו' משום שהוא דרשא יותר פשוטה וכו' יעו"ש כאלו הוא פסוק אחר והרי פסוק זה הוא דפשיט הש"ס מיניה אלא דמדהוה מצי למכתב לא תוכל לאכלם ילפינן תרתי וכדכתיבנא וברור.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>ומנין </b>
+<b> שהבכורים אסורים לאונן וכו'.</b> הכי איתא בפרק כל שעה ור"ש נהי דהיקש לית ליה שמחה מיהא כתיבה ושמחת וכו' ההוא לזמן שמחה וכו'. ומאי דקשה לרבינו דפסק כאן אסור לאונן מקרא דושמחת דפסק דלא כמאן עיין להר"י קורקוס מה שתירץ בשני פנים ובתירוץ השני כתב דכן דרך רבינו להביא מקרא אחרינא שהוא ראיה פשוטה ולהסמיך הדין על כתוב שלא הוזכר בש"ס להיותו נכון ולענין דינא אין נפקותא יעו"ש. ואין להקשות לפ"ז דהא נפק"מ טובא לדינא דאי ילפינן מושמחת א"כ אין לוקין עליו דהוי לאו הבא מכלל עשה וכמ"ש מרן אבל אי הוי מהקישא לוקה וכמ"ש הריטב"א הביאו הרב כנסת הגדולה בשיירי או"ח בסוף הספר כללים נפרדים יעו"ש והוא מבואר בש"ס דסנהדרין דף ע"ג, דהא ליתא דעד כאן לא אמרינן הכי אלא דהיקש מופנה אבל בשאינו מופנה לא כמבואר ברש"י שם בסנהדרין ובכאן אינו מופנה כמבואר וא"כ בין הכי ובין הכי אינו לוקה.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ולאברהם </b>
+<b> היתה השבועה תחילה וכו'.</b> פי' דבריו נ"ל פשוט שהוא סיום למ"ש דהגר מביא וקורא משום דאברהם נקרא אב המון דזה ניחא אם היתה השבועה דנתינת הארץ לאברהם לבד ואינו כן דהשבועה היתה גם ליצחק וליעקב והם לא נקראו אב המון וא"כ איך קורא הגר לאבותינו ולזה כתב ולאברהם היתה השבועה תחילה כלומר כיון דלו היתה השבועה תחילה הוא העיקר ושפיר קורא הגר. ומרן ז"ל פי' בדברי רבינו ענין אחר ולא ידעתי למה לא ביאר כמ"ש שהוא פשט דברי רבינו, וז"ל מרן כלומר אע"פ שאברהם אב לכל העולם לא נטלו הגרים וכו' ע"כ. ולא באתי לכונתו דמה תירץ במה שהשבועה היתה מקודם שנאמר לו אב המון גוים ונמצא שלא זכו כי אם בניו ממש דא"כ דלא זכו הגרים עדיין קשה מה מועיל מה שהיה אברהם אב לכל העולם איך אומר אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו והא הוא אומר לנו ולו אין לו חלק, ועיין בהרדב"ז החדשות ח"ב סימן ר"כ שגם עליו התמיהה קיימת.<br><b> ועוד</b> קשה כמ"ש המל"מ דמ"ש מנשים דמשום דלא נטלו חלק בארץ אף דיכולות לומר לאבותינו אינן קוראות. ועיין להרב המגיה בספר מל"מ מה שתירץ משם מהר"ם בן חביב ז"ל והיה בהניח שהגרים יש להם נחלה לעתיד והביא מקראי דיחזקאל ומרבה [מדרש רבה] דקהלת על פסוק כל הנחלים הולכים אל הים יעו"ש, וכה הראני החכם המושלם אברהם בנבנשת נין ונכד להחבי"ב ז"ל מ"ש בספרי סדר בהעלותך על קרא נוסעים אנחנו וכו' וז"ל אשר אמר ה' אותו אתן לכם ואין לגרים חלק בו מה אני מקיים והיה השבט אשר גר הגר אתו וכו' (הוא קרא דיחזקאל) אם אינו ענין לירושה תנהו ענין לכפרה וכו' דבר אחר אם אינו ענין לירושה תנהו ענין לקבורה ניתן לגרים קבורה בארץ ישראל ע"כ. הרי בפירוש דס"ל להספרי דלא ניתן לגרים חלק בארץ אף לעתיד ומה גם דברבה ליכא למשמע מיניה היפך הספרי וז"ל הרבה אר"י ולא עוד אלא במקום שהוא מתגייר משם הוא נוטל חלקו שנאמר והיה בשבט אשר גר הגר וכו' ע"כ. ויש לפרשו על הקבורה ואף דמיסתם סתומי כי היכי דלא ליפלוג על הסיפרי ועוד לו יהי דפליג הרבה עם הסיפרי דרך רבינו על הרוב לפסוק כהסיפרי ואפי' היכא דפליג עם תלמוד דידן וכמ"ש הרב תומת ישרים הביאו הכנסת הגדולה בכללי הפוסקים אות כ"ח וכ"ש עם הרבה דהרי כתב הרמ"ע מפאנו סי' ל"ג דאין ללמוד הלכה ממדרש הרבות יעו"ש. ועוד מטעם זה יקראו הכהנים ולוים ואין צריך לטעם דערי מגרש דלאו מתורת נחלה אתו אלא טעמא דלעתיד יטלו חלק בארץ וכמ"ש הסמ"ג ורשב"ם דף קכ"ב יעו"ש.<br><b> ושוב</b> אחר זמן רב נגלה אלי מ"ש הר"ן הובא בשיטה מקובצת לב"ב שם דקשיא ליה לסברא הלזו דלעתיד יטלו הלוים חלק בארץ מקראי גופייהו דיחזקאל יעו"ש ולפי זה אין מקום למה שהקשינו דרבינו הכי ס"ל כהר"ן דלעתיד לא יטלו הלוים ודו"ק. ועיין להרב שער אפרים סי' י"ד מה שחילק בין בכורים למעשר ומה שלא הונח להרב בנו שם בהגה"ה והוא חילק דשאני בכורים דכתיב כי באתי אל הארץ ואומר הנתינה לבסוף ונוכל לפרש שהשבועה לא קאי אלא על נתינת הארץ לישראל ולתת לנו דקאמר לא קאי לא על השבועה ולא על נתינת הארץ ולא על דברים אחרים וכמ"ש בפ' הספינה והכתיב אשר נתת לי ומשני דיהבת לן זוזי וזבני בהו קרקע אלו דבריו ז"ל ולא באתי לכונתו חדא דאינו מובן לפי זה פי' דקרא דקאמר אל הארץ אשר נשבע ה' ומה הוא מה שנשבע ה' כיון דלא קאי למ"ש אח"כ לתת לנו, ועוד לתת לנו באמצע מה הכוונה וכי זה דומה למ"ש בש"ס בכתוב אשר נתת לי דרצה לומר דיהבת לי זוזי דהוא פי' נאה ומתקבל משא"כ הכא דלפי דבריו היכא קאי לתת לנו ואם תשאל דלמה לא הקשה בש"ס לשמואל על דברי ר"מ מקרא דלתת לנו משום דלתת לנו קאי לכל ישראל ואינו צריך שיהיה לו קרקע וכמ"ש רשב"ם ז"ל בדף ק"נ ע"א יעו"ש משא"כ אשר נתת לי דליכא לפרש לכל ישראל ודחי ליה דיהבת לי זוזי.<br><b> והרב</b> שי למורא סי' נ"ד תירץ לקושיא הלזו יעו"ש ובתוך דבריו כתב וז"ל ומ"מ קשה שהרי כתיב ויתן לנו את הארץ ואפשר דכיון דלא אמר בתר הכי כאשר נשבעת לאבותינו לא משמע שנטלו חלק אלא שנתנה לו במעות שקנאה משא"כ גבי וידוי מעשר דכתיב ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו דמשמע שנתנה לו ולא במעות אלו דבריו, וגם זה לענ"ד אינו תירוץ דאיך אפשר לומר בויתן לנו שהוא לשון רבים שהוא במעות ועד כאן לא אמרו בש"ס כן אלא גבי אשר נתת לי שהוא לשון יחיד שייך לומר דיהבת לי במעות משא"כ בלשון רבים.<br><b> ולעת</b> כזאת ראיתי להרב אור יקרות ז"ל שתירץ בזה דגבי וידוי מעשר שאני דכתיב כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש וזה לא קאי לאברהם דלאברהם לא נאמר לו שהיא ארץ זבת חלב ודבש ורש"י בחומש תיקן דהכי קאמר כאשר נשבעת לתת לנו וקיימת ארץ זבת חלב ודבש והשתא מחמת זה ס"ל לרבינו דלאבותינו קאי איוצאי מצרים יעו"ש. ודבריו תמוהים דאיך אפשר דקאי ליוצאי מצרים דהא קרא כתיב כאשר נשבעת וליוצאי מצרים לא נשבע אלא דאמר להם להוציאם משם ולהוליכם אל ארץ ישראל כאשר נשבע להאבות כמבואר בכל המקראות וא"כ בהכרח צריך לומר דלאבותינו קאי לאברהם וארץ זבת חלב ודבש היינו כמ"ש רש"י, וכן צ"ל במקרא שכתוב בסדר עקב ולמען תאריכו וכו' אשר נשבע לאבותיכם ארץ זבת וכו' דלא קאי ארץ זבת לשבועת האבות אלא השבועה קאי למתנת הארץ לבד ושוב אומר קרא שהיא הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודו"ק.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>המוכר </b>
+<b> שדהו לפירות וכו'.</b> פסק כריש לקיש יעו"ש בגיטין דף מ"ז ע"ב, וכן פסק ברייתא דולביתך מלמד שאדם מביא בכורי אשתו והיינו משום דגלי קרא ולביתך יעו"ש, אך קשה במה שפסק אברייתא אחרת ששמע שמתה אשתו מביא וקורא דה"ה דלא מתה ומתה איצטריכא ליה סד"א ליגזור וכו', דזה איתמר בש"ס לר' יוחנן ולא לר"ל, וי"ל דס"ל דבתר דשני ליה ר"י מתה איצטריכא ליה סד"א וכו' קבלה ר"ל וגם הוא מפרש לה הכי דהא הוא לא אותביה לר"י ולא שמע בהא כלל אלא הש"ס הוא דשקיל וטרי אליבייהו ואנן מפרשינן לה הכי גם אליבא דר"ל דאי לאו הכי קשה בפשט השמועה דמאי מותיב איתיביה וכו' ולדידיה מי ניחא דהא איהו ג"כ מודה בבכורי אשתו מדכתיב ולביתך כדאמר לעיל אלא ודאי דמאן דהקשה האי איתביה לא ידע מאי דאיתמר לעיל שאני התם דכתיב ולביתך ועיין בהרשב"א שם בחידושיו לגיטין. אמנם הר"ש פ"ק דבכורים משנה ה' נייד משיטת רבינו זאת וכתב על ברייתא דולביתך מלמד שאדם מביא בכורים מנכסי אשתו ומסיק התם מתוך ברייתא אחרת דלא איירי בחיי אשתו לר"ל אלא לאחר מיתה וכו' עכ"ל. ומבואר כן מדברי הירושלמי שהביא שם בסוף משנה זאת יעו"ש וכ"כ התוס' שם בגיטין בד"ה מתה יעו"ש.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>המביא </b>
+<b> וכו'.</b> עיין מ"ש מרן דלא ס"ל לרבינו כחילוק הירושלמי יעו"ש, והוא תימה דהרי רבינו כתב האי חילוקא דהירושלמי לעיל בסוף פ"ב והמפריש וכו' לא ישלחם ביד שליח וכו' וכתב מרן שהוא מהאי ירושלמי, ואף שיש להליץ דמ"ש רבינו לעיל אין כונתו דאי ליקטן להעלותן בידו ואי לא מצי להעלותן בידו דירקבו אלא דלכתחילה לא ישלחם ביד שליח ואי לא מצי ע"י עצמו משלחן ביד שליח ואינו קורא, מ"מ הו"ל למרן להרגיש בזה וליישב, גם לעיל דציין בירושלמי אין זה דינא דירושלמי לפי פירוש הזה דהירושלמי חילק כן כדי ליישב השני מימרי ומינה נשמע דאי אינו יכול להעלותן בידו ירקבו ולא בלכתחילה.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>עיין </b> מ"ש מרן על השגת הראב"ד ומה שכתבתי בחי' להל' תרומות פ"א הכ"ב.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>הלוקח </b>
+<b> מן הנחתום וכו'.</b> עיין מ"ש מרן דרמי הירושלמי מתני' אהדדי ותירץ. ועיין להרדב"ז מ"ש בזה והוא תימה מדברי הירושלמי הזה.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואין </b>
+<b> קרוי לחם וכו'.</b> ואין דבריו אלו בשום תנא דירושלמי דלמר נפקא ליה מלחם ולא כל ואימא חטים ושעורים דוקא ראשית עריסותכם ריבה וכו' ומר נפקא ליה מגזרה שוה דלחם לחם בפסח וכן בפ' ר' ישמעאל.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>היו </b>
+<b> ישראל וגוים שותפין וכו'.</b> הכי איתא בפרק ג' דחלה משנה ה' העושה עיסה עם הנכרי אם אין בשל ישראל כשיעור חלה פטורה מן החלה ע"כ. ודין זה איתא ג"כ בתרומה שפסק רבינו פ"א מהלכות תרומות ה"כ שותפות הנכרי חייבת בתרומות וכו' ולדעת מרן שם שסובר רבינו כפי' רש"י דמוציא מטבל אחר עליו על חלקו של ישראל או שמוציא כפליים מכלל השותפות יעו"ש, הכא נמי ג"כ כל דאיכא בשל ישראל שיעור דחיוב חלה או מוציא מטבל אחר על חלקו של ישראל או מוציא מיניה וביה כפליים. ועיין להרא"ש הל' חלה על מתני' הלזו וגם לפי' מהר"י קורקוס אינו מנגד דרבינו סובר כרש"י דצריך להפריש מטבל אחר חלק הישראל או מיניה וביה כפליים אלא דבתרומה ליכא שיעור לחיובא אלא כל שהוא די ובחלה איכא שיעורא לחיובא וזה לא יליף לה מקרא.<br><b> וראיתי</b> להרדב"ז ז"ל כתב וז"ל יש להסתפק אם נוטל חלה מכל העיסה או מחלקו של ישראל ונראה לומר מכל העיסה כיון שישראל עושה אותה ויש לו חלק בה שפיר קרי ביה עריסותיכם וכו' אלו דבריו. ודבריו אינם מובנים ואדרבא נהפוך הוא דאינו חייב אלא עיסת הישראל כמו תרומה דאינו חייב אלא חלק הישראל ומפריש מטבל אחר על חלקו או מיניה וביה כפליים ולא מתורת חיוב שיש בחלק הנכרי אלא למצוא תיקון שיפריש כתיקונו ולא יהא מן הפטור על החיוב והוי כתרומה, וכן נראה מלשון רבינו <b> אם יש וכו' הרי זו חייבת. </b> כלומר זו החלק של ישראל.<br><b> ונראה</b> דכונת ספיקו הוא דנסתפק אי צריך לחלק חלק הנכרי מחלק הישראל ואח"כ להפריש החלה או בהיותה כל העיסה מחובר יפריש וליכא למיחש שיפריש מן הפטור על החיוב ולעולם דאינו חייב להפריש אלא מחלק הישראל ופשיט לה מר כיון שישראל עושה אותה ויש לו חלק בה שפיר קרי ביה עריסותיכם כלומר ואפי' אם מעורב בה חלק הנכרי לא הוי מן הפטור על החיוב, וכן משמע ממ"ש עוד בסוף דבריו וז"ל ומדכתב רבינו משמע דס"ל שיכול להפריש מיניה וביה ולא חיישינן שמא מחלק הנכרי עלה בידו ונמצא מן הפיטור על החיוב דהא קי"ל דיש בילה בלח ואי אפשר שלא תעלה מחלק הישראל ומן התורה אין לה שיעור ע"כ. הרי דכונתו שאין צריך להפריש אלא מחלק הישראל ומ"מ לשונו מגומגם שכתב בתוך לשונו משמע שעיסת שותפות הנכרי אם יש לישראל כשיעור חלה כולה חייבת דלשון כולה חייבת מורה דגם עיסת נכרי חייבת להפריש ממנה ולפי מה שביארנו כונתו ליתא להאי חיובא כלל.<br><b> ומ"מ</b> עדיין יש לגמגם עליו דלא ימנע אי חלק הנכרי פטורה מן התורה כשמפריש מעורב עם חלק הנכרי היאך לא הוי מן הפטור על החיוב ולמה יקרא עריסותיכם ואי הוי חייבת חלק הנכרי אין צריך לומר מטעם שישראל עושה אותה והוי עריסותיכם תיפוק ליה דהכל חייב, ובשלמא מ"ש בסוף דבריו הוא טעם נכון דכיון דמן התורה אין לה שיעור כשהפריש החלה כיון שהוא בלול היטב לו יהי דאיכא מעורב מעיסת הנכרי מה שיש מעיסת ישראל די והשאר הוי חולין והיינו כתיקון דכתב רש"י בתרומה דמפריש כפליים כמ"ש בסמוך. ברם מ"ש בתחילת דבריו אינו מובן והוא ז"ל כלל הכל מ"ש מתחילת דבריו עם מ"ש בסוף דבריו באופן שדבריו מגומגמים.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>עיין </b> בחידושיי הלכות ברכות פ"ג ה"א בכתב בא אלי.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>ספק </b>
+<b> וכו' עשו למי שאינו זוכה כזוכה וכו'.</b> ועיין מ"ש מרן וז"ל ועוד י"ל דיש לחלק וכו' עד סוף דבריו יעו"ש. והנה דבריו אלה משוללי ההבנה למעיין ושוב ראיתי למהר"י קורקוס ז"ל פ"ז מהל' מעשר ה"ה וז"ל אלא סובר רבינו דהכי פירושו כיחידאה לא מוקמינן דס"ל דבכה"ג לא אמר ר' יוסי עשו שאינו זוכה כזוכה דכיון דלאו מכר הוא ולא זכהו עדיין לכהן לא מקיימא מצות נתינה בכך וכוותייהו נקטינן וכך פי' הרשב"א עכ"ל. וממילא נתבארו דברי מרן אלא שדברי הרשב"א ז"ל לא נתבארו אצלי וכמ"ש בספרי אגורה באהלך דף כ"ג ע"ג דלדבריו איך אמר כיחידאה לא מוקמינן והא לא הוי אפי' כיחידאה, וצ"ל דהכי פירושו לדברי הרשב"א כיחידאה שהוא ר' יוסי כלומר כר"י לא מוקמינן דאף הוא לא אמר ר"י גופיה עשו שאינו זוכה כזוכה כיון דלאו מכר הוא וכו' ומתוך דברי מהר"י קורקוס שם בין תבין דאין מקום למ"ש שם בספרי אגורה באהלך ליישב דברי מרן למה שהקשה עליו הרב קול יעקב דרוש כ"ח יעו"ש דאינו דומה מ"ש התוס' בעד הש"ס למ"ש רבינו ודו"ק, ואיך שיהיה אתה הראת לדעת דפסק רבינו כאן כר"י בפירוש ועיין להרב לח"מ פ"ה מהל' בכורות ה"ג תמה על מרן ב"י ביו"ד סי' שי"ח שכתב שמדברי רבינו פ"ה מהל' בכורות נראה שפסק כר"י אבל הו"ל לכתוב דבפ"ט מהל' בכורים פסק להדיא כר"י וכן תמה עליו התוס' יו"ט פ"ב מבכורות מ"ו וכתב דטעות סופר הוא וצ"ל פ"ט מהל' בכורים אלא דלא הוה ליה לכתוב שנראה אלו דבריו יעו"ש, ולענ"ד נראה כן אמת וכצ"ל בדבריו והטעם נראה שפסק כר"י וכו' ונכון, ועיין להחבי"ב ז"ל שציין בדברי מרן אלו גם להב"ח ופרישה ולא דיברו כלום ולא ציין להרב לח"מ יעו"ש.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>ולוים </b>
+<b> פטורים וכו'.</b> עיין מ"ש הרב מל"מ וז"ל כתב הב"ח וכו' וליתא וכו' יעו"ש, וזה ימים רבים לא באתי לכונתו וכמו שכתבתי בספרי תועפות ראם סדר שופטים יעו"ש. ולעת כזאת זכיתי לכונתו וחיסור לשון יש בדבריו מהשמטת המדפיס והוא דכתב הב"ח בסוף ס"ק י"ז דאי תפס הלוי מתנות מישראל לא מפקינן מיניה משום דיכול לומר קים לי אלא דאין נותנין לו לכתחילה, אהא כתב עליו דליתא דקרא כתיב וזה יהיה משפט הכהנים דהיינו שיתנו מתנות אלו לכהנים ולא ללוים דעד כאן לא נסתפקו בש"ס אלא אי לוים מיקרו עם או לא אבל אי לוים מיקרו כהנים לא נסתפקו ולכן כל הספק הוא אי לוים פטירי או חייבים ולא הוי הספק אם הם לוקחים דהם לא מיקרו כהנים ולפ"ז תיבת אלא הוא יתר ובמקום תיבת פירושא צ"ל במקומה דינא והענין יוכיח דזה אמת בכונתו וכן השיגו להב"ח, הש"ך יו"ד סי' ס"א וכן הפר"ח שם ס"ק ל"ג ועיי"ש מה שנתלבט לדברי התוס' דמציעא דף ו' ובצד השני כתב דבמקום בן לוי צ"ל כהן יעו"ש והוא אמת אין בו מן הספק דהא העתיקו ז"ל דחטף מתנתא זלזולי מזלזל דלשון פריצותא ממש ליכא אלא זה והיינו הך.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>עיין </b> בספרי אגורה באהלך דף כ"א וכ"ג.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b>
+<b> חייבין בראשית הגז וכו' אלא כדי ללבוש.</b> משנה בחולין ריש פי"א, ומן התימה על הטור ביו"ד שלא פי' דדוקא מן הכבשים יעו"ש, ובש"ס קא פשיט לה מקרא דלעמוד לשרת דבר הראוי לשירות ואהא קשיא ליה לש"ס אלא גיזה גיזה למאי אתא ותירצו למעט לצמר קשה, ומן התימה על רבינו שסיים שאין מתנה זו לכהן אלא כדי ללבוש ממנה שנראה כונתו לרמוז למ"ש בש"ס מקודם תתן לו ולא לשקו והא למסקנא דגיזה גיזה ממעט לצמר קשה אין אנו צריכין ללו ולא לשקו. ויותר תימה על הרדב"ז שכתב על דברי רבינו הא דגיזה גיזה למעט צמר קשה וסיים ז"ל ואמר תתן לו ולא לשקו כדי לפרש דברי רבינו והא למסקנא אין צריך לזה, ועיין לרבינו בפי' המשנה מ"ש, שלא באתי לכונתו. וא"ת נחזי אנן למסקנא דדרשינן גיזה גיזה למעט צמר קשה למאי אצטריך תתן לו ולא לשקו, כבר הקשה כן הרב גופי הלכות דף כ"ד ולא תירץ, והרב שער המלך הל' יו"ט פ"ג ה"ב תירץ דכיון דבדף קל"ז דריש מלעמוד לשרת שיעור הנתינה אי לאו לו ולא לשקו לא הוה דרשינן אלא ההיא דרשא לחודא והגזרה שוה הוה אתי למילף גיזה מבכור וכו' אלו דבריו, וליתא דהאי דרשא דלעמוד לשרת דר' יהושע בן לוי אינה אלא חדא דבר הראוי לשירות אלא דמכח תפשת מועט תפסת מוקמינן לקטן שבבגדים, ועוד לפי דבריו הו"ל לש"ס לדחות דנילף מלעמוד לשרת לההיא דרשא דדף קל"ח והגזרה שוה דגיזה גיזה למילף מבכור והיה יוצא הדין להיפך.<br><b> ולענ"ד</b> נראה במאי דדריש במתני' שם דף קל"ה תתן לו שיהיה בו כדי מתנה וכן ראיתי לרש"י בפי' החומש ע"ש ר' עקיבא דדריש מתתן לו שיהיה חמשה יעו"ש נמצא דלאלו הדרשות אצטריך לו בעד תיבת תתן, דבלאו לו לא שייך תתן ולמסקנא לא דרשינן לו ולא לשקו אלא דלס"ד היה דורש גם תבת לו או למאן דלא דריש כר' עקיבא דמסיק לחמש צאן מקרא אחרינא אשר בזה מתורץ קושיא אחרת שהקשה הרב גופי הלכות שם דכיון דדרשינן לו ולא לשקו למאי איצטריך דלא תגוז ולא תעבוד לחייב על גיזת השור מדאיצטריך הכא לו ולא לשקו מכלל דגיזת שור חשיב גיזה דיש לומר דהוה דרשינן האי לו לחמש דתתן או לכדי מתנה ואגב כתב קרא לו משו"ה איצטריך ההיקש. ועוד י"ל דכיון דקרא כתיב צאנך איך אפשר לומר מדאיצטריך לרבות גיזת שור.<br><b> ועוד</b> י"ל דאף דדרשינן לו ולא לשקו לא אמרינן מדאצטריך דבכלל גיזה איתיה גיזת שור אלא לעולם דגיזת שור לא שמיה גיזה ומיעט שקו דהינו גיזת צאן מהקשה שבו דמצאן יוצא דק לבגדים נאים וקשה לשקים ולהכי איצטריך לו ולא לשקו ושוב ראיתי להתוס' פ"ג דמעילה דף י"ג ע"א ד"ה אתיא שהקשו כקושיא זאת וז"ל וא"ת וכו' תיפוק ליה וכו' בשר ולא חלב וכו' ועיין מה שתירץ משם מורי וה"ה הכא וק"ל.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אבל </b>
+<b> אם גזז וכו'.</b> עיין להמל"מ שכתב משם הטור יו"ד דבבא לצאת ידי שמים חייב יעו"ש, וכן מבואר בדברי רבינו לעיל בפ"ט הי"ד וכמ"ש מרן שם ושזו היא דעת התוס' והרא"ש יעו"ש ודו"ק.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>המפריש </b>
+<b> וכו' חייב באחריותו.</b> עיי' מ"ש המל"מ ומ"ש מהר"ח אלגאזי בספר בני חיי חלק או"ח סי' תרצ"ד הגהת הטור אות ג' ומשאת משה בשניות סי' ד' ומ"ש בחידושיי להל' תרומות פי"ב הי"ז הלא הוא בספרי אגורה באהלך דף כ"א ע"ב וע"ג לעיקר קושייתו, ברם בפי' דבריו כך צ"ל דמה שכתב וכמ"ש הר"ן שם היינו מ"ש שדעת התוס' שצריך לצאת ידי שמים ומשו"ה נקט הזיק או אכל דבאיתנהו בעין אפי' בידי אדם חייב דאילו הר"ן גופיה כתב להיפך דמטעם ממון שאין לו תובעים מה לי איתנהו בעינייהו מה לי ליתנהו ולפי חומר הנושא כתבתי כן גם כי ספר הר"ן כעת אינו מצוי אצלי כי אם ע"פ מה שהעתיק מרן פ"ט הי"ד לעיל יעו"ש, ומ"מ תירוץ הרב נכון דרבינו פסק כהתוס' וכמ"ש מרן שם ועיין שם בספרי אגורה באהלך.
+
+Halakhah 9
+
+<b>הלוקח </b>
+<b> וכו'.</b> עיין במ"ש מרן ז"ל ועיין במ"ש רבינו בהל' ט"ו דלא כפי' רש"י והר"ן, ואנכי הדיוט לא ידעתי לפי' רבינו זה בש"ס דגזז ומכר ראשונה רצה לומר הגיזה היאך אתי לישנא דש"ס רבי נתן אמר פטור וכו' בעינן צאנך וליכא וכו' והא הצאן לא מכר אלא הגיזה.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>השותפין </b>
+<b> וכו' והוא שיהיה וכו'.</b> וכתב מרן נראה שהוא מדין חלה בנשים וכו' יעו"ש, ואחר נשיקת ידיו ורגלי קדשו דבריו תמוהים במאד מאד דהא דנשים שנתנו לנחתום היינו טעמא משום שלש הנחתום הכל בבת אחת שלא מדעת הנשים יעו"ש במתני' פ"א דחלה, וראיה לזה דסתם רבינו לעיל פ"ו ה"ו עיסת השותפין חייבת בחלה דנראה דאף דליכא בכל אחד מהן כשיעור חייבת וודאי טעמו דשותפין נעשה כמי שהיא הכל מאחד משא"כ בנשים דשלא מדעתן נתערב, וכן בהל' ט' כתב בהיו שותפין ישראל עם נכרי אם יש בשל ישראל כשיעור עיסה החייבת חייב ואם לאו פטור מכלל דבשני ישראלים אין צריך שיעור עיסה החייבת בכל אחד אלא די בשניהם שיעור עיסה החייבת וזה ברור וצ"ע.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>ראשית </b>
+<b> וכו' יראה לי וכו'.</b> עיין להרדב"ז שכתב שהוצרך רבינו לזה לפי שכתוב ראשית גז צאנך תתן לו סד"א לו ולא לכהנת לזה כתב דיש ללמוד ממתנות דשקולים הם וכו' יעו"ש. ונ"ל בכונתו דקשיא ליה בדברי רבינו שכתב יראה לי וכו' שהרי כתב רבינו בפ"א הל' י"א דראשית הגז ניתן לכהנות דאיתקש לתרומה דכתיב ראשית דגנך וכו' וראשית גז צאנך וא"כ איך הוצרך כאן ללמוד מסברתו דשקולים הם עם מתנות ולזה כתב לפי שכתוב ראשית וכו' כלומר דנהי דיש לנו היקש אבל מי אמר לנו דלזה איתקש נימא דאיתקש לחומרא כי היכי דתרומה אינו נאכל אלא לכהנות בהיותן ברשות אביהן אבל לא כשנישאו לישראל ה"נ ראשית הגז אינו ניתן לכהנת אשת ישראל לזה הוצרך רבינו בכאן לומר יראה לי דכיון שהן חולין ולא הוי כתרומה א"כ ההיקש הוא דניתן לכהנות כמו מתנות ודו"ק. ועיין למהר"י קורקוס ז"ל שכתב דאף שבש"ס פ' בא סימן מבואר דראשית הגז איתקש למתנות וא"כ למה הוצרך רבינו לומר יראה לי וכו' משום דכתיב ראשית דגנך וראשית גז צאנך וכו' דמשמע דלמי שאתה נותן תרומה אתה נותן ראשית הגז לכך כתב כיון שהן חולין וכו' יעו"ש, ודבריו תמוהים דהרי הוא האמת דתרומה ניתנת לכהנות ולהכי איתקש לומר דניתנת לכהנות וכמ"ש רבינו בפ"א וצ"ע.
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>נתן </b>
+<b> לו כלי וכו'.</b> וקדמאי תמהו עליו דאמאי לא חילק באם דרכו להתייקר או לא כמ"ש בש"ס, ומה שהליץ מרן הוא דוחק גדול. ומהר"י קורקוס תירץ בתירוץ ראשון דשאני גברא רבה כרב כהנא אבל כו"ע אין להם לעשות כן דהוי כמסייע בבית הגרנות יעו"ש. וקשה טובא דא"כ מה צורך לומר בש"ס ומיבעי ליה סודרא ארישיה, דיו שיאמר כגון רב כהנא דגברא רבה הוא ואין צריך ראיה שהיה גברא רבה מכח הסודר. ועוד קשה לפי"ז איך יתיישב מה שאמרו עוד שם בש"ס כי הא דמר בר רב אשי וכו' זבן סודרא וכו' יעו"ש. ועיין גם להרדב"ז מה שתירץ בזה והוא תימה מהש"ס מהך עובדא דמר בר רב אשי ועיין להרב עצמות יוסף שהביא דברי רבינו ירוחם והקשה עליו ומה שתירץ הוא ומה שהקשה עליו הרב כנסת הגדולה יו"ד סי' ש"ה ומה שתירץ הב"ח ומה שהקשו עליו הש"ך והט"ז ז"ל ומה שתירץ הט"ז וגם דבריו אינם מובנים היטב. גם מ"ש הש"ך ע"פ גירסת הלכות גדולות אין לו שחר דא"כ הו"ל לפרש דדוקא לאדם גדול דידע למחול מועיל מאי דשקיל פחות מחמש סלעים בעד חמש באופן שדברי רבינו צ"ע ויותר תימה על הטור דנמשך אחר רבינו ולא אחר אביו הרא"ש ודוק.
+
+Halakhah 8
+
+<b>וכן </b>
+<b> אם פירש ונתן וכו'.</b> וכתב מרן ומסיים בה התם ואסור לעשות כן וכו' ואיני יודע למה השמיטו רבינו ע"כ. ובספרי רבינו החדשים כתוב בהגהה לאחד קדוש דהך דמסייע שייך טובא במילי דתרומה וכדתנן בבכורות כהנים המסייעים בבית הגרנות וכו' יעו"ש. וקשה טובא דתניא בבכורות דף כ"ו הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הגרנות ובבית המטבחיים ובית הרועים אין נותנין להם ופסקו רבינו בהל' תרומות פי"ב ובהל' בכורות פ"א יעו"ש, ואיך כתב בתרומה דוקא, ואפשר לומר בדוחק בכונתו במ"ש תרומה היינו תרומה ודוגמתיה כגון בהמה טהורה דשכיחי טובא בכל שנה בכל אדם כמו תרומה וכן מתנות שיש בכל יום דשכיחי ובהני דוקא הוא דאמרו בברייתא בית הגרנות ובית הרועים ובית המטבחיים דשכיחי וכדכתיבנא משא"כ בכור אדם דאינו כ"כ שכיח טובא והוי בביתו של אדם לא גזרינן ואף אם לא כיון ההגה בכך אנן בדידן שפיר אפשר לומר כך בדעת רבינו ודוק.
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>מת </b>
+<b> הבן וכו'. ואפי' ביום שלשים וכו'.</b> מתני' בבכורות דף מ"ט יום שלשים כיום שלפניו. ופי' רש"י ואע"פ שנתן יחזיר לו, וקאמר בש"ס דטעמא דיליף ממדבר מדבר יעו"ש בש"ס. ומן התימה על רבינו בפי' המשנה כתב וז"ל לפי שלמדנו זה משנת ערכין וכו' יעו"ש.
+<b> ואם מת אחר ל' יום חייב בפדיון ואם לא נתן יתן. </b> משנה בבכורות דף מ"ט וטעמא בש"ס דף נ"א ע"ב.
+
+Halakhah 18
+
+<b>ואם </b>
+<b> אמר לו לאחר ל' יום בנו פדוי.</b> כתב מרן ומהר"י קורקוס ז"ל דרבינו והרא"ש לא היו גורסים כגירסת הספרים דקאמר ואע"ג דקי"ל הלכתא כרב באיסורי וכו' יעו"ש. והראשונים תמהו על הרא"ש דבריש מס' נדה כתב וקי"ל הלכתא כרב באיסורי כדאיתא בבכורות פרק יש בכור יעו"ש, הרי דגריס ליה. ונראה לענ"ד בדוחק דהרא"ש ודאי דראה בקצת ספרים גירסא זאת אלא דברוב ספרים ליתא והתוס' הוו גרסי לה כמו שנראה מדבריהם בנידה דף ט"ז ופ' מרובה בסוגיית הרצאה יעו"ש, ואף דהוא בנה יסודו כהנהו ספרים דלא גרסי לה ומשו"ה פסק כרב מ"מ מהנהו ספרים דגרסי לה מוכח מכל מקום דהלכתא כרב באיסורי דבזה לא פליגי הגירסאות אי הלכתא כרב באיסורי אלא חילוק הגירסאות בדין זה אי הלכתא כרב או כשמואל כן נ"ל על צד הדוחק.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>מצות עשה </b>
+<b> לפדות וכו'.</b> כתב רבינו בס' המצות וז"ל מצות עשה פ"ב היא שציונו לערוף פטר חמור וכו' לולי מה שמצינו לרבותינו וכו' וכמו שהיבמה וכו' עכ"ל. בדבריו אלו תשובה להשגת הראב"ד כאן דבפירוש השיב רבינו להשגת הראב"ד ומרן ז"ל נדחק כאן מלשון המשנה דקראו מצוה ויותר נראה כמ"ש רבינו ז"ל משאר החלוקות דהוו מצוה וכולן יחד גם מ"ש הרב חזון נחום הוא דוחק גדול.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ואם </b>
+<b> מכרו קודם פדיון וכו'.</b> ועיין השגות ותמה מהר"י קורקוס שדברי ההשגות הוא ש"ס ערוך בכורות דף י' ותירץ לדעתו דמ"ש בש"ס דמיו אסורין רצה לומר שהשכירו וכפי' רש"י בש"ס וסיים ומ"מ אין זה במשמע דברי הראב"ד גם אינן מתישבין בזה ואי קשיא גם בזה קשיא אלו דבריו. ז"ל ולא ידעתי היאך אינו מתיישב בזה כיון דפירש הוא כרש"י בדמיו אסורים היינו בשכירות דוקא א"כ במוכר דמיו מותרים ולא קשה היאך יתנם לכהן דדמיו מותרים ואין דמיו תופסין ומרן שכתב שקושיית הראב"ד היא בש"ס ולא על רבינו תלונתו נראה דלא היה בפי' רש"י של ש"ס שלו כמ"ש בספרינו אלא כנוסחא אחרת שיש ברש"י במקום אם השכירה אם מכרה שכן ראיתי בכת"י בגליון ש"ס ישן וז"ל נוסחא אחרת אם מכרה, וא"כ פשטא דש"ס הוא במכירה ולא בא בדעתו לומר השכירה ומשו"ה כתב כן.<br><b> וראיתי</b> בגט מקושר שבס' נאות יעקב דף ל"א ע"א דתמה על מרן שכתב שקושיית הראב"ד היא על הש"ס דאינו שבש"ס יש לומר דהיינו לכתחילה וכו' יעו"ש, ואדרבא דבריו תמוהים וכי בלשון אסור בהנאה שייך לומר לכתחילה היכן מצא דוגמתו ולא אמרו בקידושין דהוי בדיעבד אלא משום דתני שם ואם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דמורה הלשון שהוא בדיעבד אבל כאן באסור בהנאה שהוא לכתחילה לא אמרו אדם מעולם. הדרן לדברי מהרי"ק שסיים עוד וז"ל ומ"מ הרא"ש מפרשה במכר וז"ל והיכי דמי כגון דמזבין למאן דלא ידע שהוא פטר חמור וכו' אבל למישקל וכו' שפיר דמי ע"כ. אבל נראה דגם רבינו יודה בזה דכיון שהניח ביד הקונה לתת לכהן הרי זה כאילו פדה אותו המוכר וכו' אלו דבריו. הנה מתוך דבריו בין תבין כונת הרא"ש דהא דקאמר דשרי במודיע ללוקח שהוא פטר חמור הוא דוקא במניח כדי שה קטן ביד הלוקח שיתן לכהן ונמצא דהרי הוא פודהו בשה אלא במקום נתינתו לכהן נשאר השה ביד הלוקח כדי שיתנו לכהן והרי הוא שלוחו והנותר הוא שלו כמאמר ה' אבל אי כדי כל שיווי הפטר חמור לקח מהלוקח אף שהודיעו ללוקח שהוא פטר חמור והלוקח פודהו דמיו אסורים שהבעל החמור לא עשה מצוה ואפי' שאר דמיו שחוץ משה קטן אסורין כיון דלא נפדה והרי הוא כטבל שלא נתרם ממנו תרומה שכל הדגן אסור ולא אמרינן דוקא מה שראוי לתרום יהיה אסור והשאר מותר אף הכא כל שלא נפדה בשה כל דמיו אסורים והוי כטבל והיינו כמו שהביא הדין הטור משם אביו הרא"ש ביו"ד סי' שכ"א ודלא כמרן ב"י שכתב דנראה מדברי הרא"ש שאם מכרו למי שיודע שהוא פטר חמור אפי' נתן לו כל דמי שוויו לגמרי מותר וכו' אלו דבריו. ואחר נשיקת ידי ורגלי קדשו דבריו תמוהים דהיאך נראה כן מדברי הרא"ש חדא דהרא"ש נקט בלשון דוקא בהניח כדי שה קטן ביד הלוקח ואי איתא להא לישמועינן חידוש אפילו לקח דמי כולו. ועוד דהפרש רב ביניהם וכמ"ש דבלקח דמי כולו לא נפדה ובהניח דמי שה ביד הלוקח נפדה ואיך כתב דמתוך דבריו נראה דאפילו לקח כל דמי שוויו שרי בהודיעו ללוקח שהוא פטר חמור וצ"ע.<br><b> ויותר</b> תימה על הרב פרישה שלא די שלא הרגיש על דברי מרן עוד זאת שרצה לומר דגם הטור דעתו בדעת הרא"ש כמו שהבין מרן אלא דאורחא דמילתא נקט דאם הודיעו אינו נותן דמי כולו תדע שהרי כתב שאם מכרו בשוויו למי שאינו יודע הדמים אסורים משמע הא ידע ורוצה לפדותו אע"פ שנותן לו הדמים מותרים אלו דבריו, והמה תמוהים דלגבי דברי הטור כתב דאורחא דמילתא נקט דאם הודיעו אינו רגיל ליתן דמי כולו וכשבא לדייק בדברי הרא"ש דייק משום דלא ידע הא ידע אפי' דמי כולו שפיר דמי ואימא דאורחא דמילתא נקט דלא ידע שהוא פטר חמור ונתן דמי כולו דביודע אינו נותן דמי כולו ואה"נ דגם ביודע כל שלוקח דמי כולו דמיו אסורין ומה גם דהרי כתיבנא מילתא בטעמא דיש הפרש רב בין יודע לאינו יודע וברור.<br><b> ולפי</b> זה אין צריך לרבינו לחלק דהוא פשוט דמ"ש במכר דמיו אסורים היינו במכר סתם למי שאינו יודע ונמצא לוקח כל דמיו ואסורין דלמי שיודע שהוא פטר חמור ומניח כדי שה ביד הלוקח דלא שכיח שיתן כדי שויו והוא צריך שיפריש שה ודאי דמיו מותרים וכמ"ש מהר"י קורקוס בדעת רבינו דלא כמרן ב"י ומעתה כפי מאי דברירנא כוונת הרא"ש בהפרש שיש בין מכר פטר חמור ליודע שהוא פטר חמור ולוקח דמי כולו למניח כדי שה ביד הלוקח מילתא בטעמא דבמניח כדי שה נמצא שהוא פודהו ממש אין מקום למ"ש הרב מרכבת המשנה בדעת הרא"ש וע"פ זה רצה ליישב דעת רבינו מהשגת הראב"ד יעו"ש, וליתא. גם מ"ש עוד שם בלשון זה הכל מגומגם.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ופודין </b>
+<b> בבן פקועה.</b> וכתב מרן דפסק כרב אשי דבתרא הוא ואנכי לא ידעתי איך הוי ר"א בתרא ממר זוטרא והא קאמר ליה מר זוטרא לר"א מאי דעתיך דילפת מפסח וכו' ומדאמר ליה מאי דעתיך ולא א"ל מאי דעתיה דמר מורה דיותר גדול היה מ"ז מרב אשי או לפחות היו שוין. ומ"מ נראה דכך הוא דעת רבינו דלא כספרים דגורסין אין פודין שכן הטור כתב על שם רבינו דס"ל דפודין דלא כהר"י קורקוס והרדב"ז דגורסין בדברי רבינו אין פודין. והרא"ש קשיא דידיה אדידיה כמ"ש הרב מעדני מלך דבחולין פסק כר"א ובבכורות הביא משם ר"ח דפסק כמר זוטרא ולא חלק עליו יעו"ש. ויותר קשה על הטור דנמשך אחר מ"ש בבכורות משם ר"ח ולא אחר מ"ש בחולין בסתם דאדרבא מ"ש בחולין נראה עיקר שהוא סברתו בסתם משא"כ בבכורות שהוא משם ר"ח ואיכא למימר כי היכי דלא תיקשי דברי הרא"ש אהדדי כי מ"ש בשם ר"ח לא ס"ל הכי וסמך אמ"ש בחולין. ונראה דס"ל להטור דמ"ש בבכורות הוא העיקר דהוי דוכתיה ודוק.<br><b> ועיין</b> לרש"ל בפ' בהמה המקשה סי' ס' ולהרב דמשק אליעזר דף קצ"ז ע"ב שכתבו דבדברי הטור גרסינן הרמב"ן בנו"ן משום דהרמב"ם פסק דאין פודין יעו"ש, והיינו משום שגירסתם היתה כגירסת מהר"י קורקוס והרדב"ז שגורסים אין פודין וכדכתיבנא ותהי עלייהו חכם בני נר"ו דאי אפשר לגרוס בדברי הטור הרמב"ן, והוא דהטור כייל ותני משם הרמב"ם דין בן פקועה ודין נדמה, והוא דתחילה כתב הטור וז"ל ובן פקועה חשוב כשחוט ונדמה מיבעיא ולא איפשיטא וכו' ואם פדה בו הוי ספק וכו' ואח"כ כתב משם הרמב"ם על שני הדינים אלו וז"ל והרמב"ם כתב שפודין בבן פקועה לכתחילה ואם פדה בנדמה פדוי וא"א הרא"ש כתב כסברא הראשונה עכ"ל, והשתא אם איתא דגרסינן הרמב"ן בנו"ן איך כייל בהדי בן פקועה דין נדמה שאם פדה בנדמה פדוי הרי הרמב"ן ס"ל דאסור בהנאה מספק וכסברת הרא"ש שהרי עיקר דין זה דהרא"ש דאם מת הפטר חמור קודם נתינה לכהן דלא יתן דהמוציא מחברו עליו הראיה והפטר חמור יקבר שהביאו הטור בתחילה הכל הוא מתורתו של הרמב"ן ז"ל והרא"ש ז"ל שכתב כל זה כתבו בשמו יעו"ש בסוף פ"ק דבכורות שסיים בסוף דבריו הרמב"ן ז"ל יעו"ש, ולא מצינו סברא זו בנדמה שאם פדה פדוי אלא רבינו בלחוד כמ"ש לעיל בסמוך וא"כ מוכרח דבטור גרסינן והרמב"ם במ"ם והכי הוא העיקר בדברי רבינו וכגירסת כל הספרים שבידינו ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9a6c05a812929265415a793bd10324ee61fb9464
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,251 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Gifts to the Poor
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מתנות עניים
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מתנות עניים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ונותנו </b>
+<b> לעניים שנתינתו מצות עשה שנא' לעני ולגר וכו'.</b> לא יכולתי להלום דברים אלו ולהבינם על מתכונתם.
+
+Halakhah 3
+
+<b>אבד </b>
+<b> כל הקציר וכו' הרי זה לוקה.</b> וכתב הרדב"ז אע"פ שבזמן שהתרו בו הוי התראת ספק שמה התראה וכמ"ש רבינו פי"ז מהל' סנהדרין וצ"ע דהא קי"ל כר' יוחנן דאמר התראת ספק לא שמה התראה וי"ל דמודה ר"י בהתראה כזו שהרי ודאי עובר באותה שעה על לאו והספק אינו אלא אם ילקה או לא כנ"ל עכ"ל. ולא באתי לכונתו דהא ר"י הוא דס"ל התראת ספק שמה התראה וכוותיה פסק רבינו בהל' סנהדרין וריש לקיש שחולק על ר' יוחנן וס"ל דהתראת ספק לא שמה התראה בנדון כזה אנו עסוקים דהיינו שעובר אלא תעשה והספק והס' הוא אם ילקה או לא יעו"ש בש"ס מכות דף ט"ו וק"ל.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>עיין </b> מ"ש המל"מ ומ"ש בספרי תועפות ראם סדר שלח לך דף צ"ו.
+
+Halakhah 10
+
+<b>נאמר </b>
+<b> כו'.</b> והוא מש"ס פ' הזרוע דף קל"ד וכמ"ש מרן. ומהר"י קורקוס ז"ל אחר שפי' דברי רבינו ע"פ ש"ס זה סיים וז"ל והעיקר מפני שלא כתב ונתן כמסקנא דהתם אלו דבריו. ונראה מדבריו דאיכא בההיא ש"ס ס"ד ומסקנא ורבינו עירב, ואינו דלעולם מה שאינו מניח הפאה שם בשדה היינו טעמא דלעני ולגר דוקא ולא לעורבים ועטלפים אלא דכלפי דלא נימא דהן אמת דלא יעזבהו לעורבים מ"מ ישכור פרה ויביאם לעניים ליתנם בידם לזה צריכין לטעם דלא כתיב ונתן וכיון דאינו מחויב ליתנם בידם אלא לעוזבם מיפטר מלשכור פרה ולהביאם ואינו עוזבם שם דלא לעורבים ולעטלפים ונאכלין לבעלים דאין להם קדושה ולא אמרו בש"ס השתא דאתית להכי אלא כלפי מה שתירצו שאני תרומה דטבלה וכו' והוא פשוט.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>עיין</b> מ"ש המל"מ ומ"ש בספרי תועפות ראם סדר שלח לך דף צ"ו.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>עיין </b> מ"ש מרן ומ"ש בספרי תועפות ראם דף ע"ו ע"ד.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>לשון </b> המל"מ עיין בספרי תועפות ראם דף צ"ה ע"ג.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>בא </b>
+<b> העני וכו'.</b> הנה כתב רבינו בפי' המשנה ריש פאה וז"ל בממונו יש לו שיעור והוא חמישית ממונו ולא יתחייב לתת יותר מחמישית ממונו לבד אם עשה כן במידת חסידות וביאור זאת ההלכה כשיראה וכו' יעו"ש. והקשה מהר"ש יפה ביפה מראה מההיא דפרק נערה דאל יבזבז יותר מחומש ומעשה באחד וכו' ולא הניחוהו חביריו. גם למ"ש פ"ז מהלכותיו דחומש מצוה מן המובחר ואחד מעשרה בינונית וכו' והא על כרחו יתן חומש. ולזה כתב וז"ל הלכך נראה נמנו באושא היינו שלא יוסיף על חומש אבל אי בעי למיהב חומש או בציר הרשות בידו והיינו דבעי עד היכן וכו' יעו"ש דבריו, ואנכי לא ידעתי תנא היכא קאי דאי למ"ש רבינו בהל' מתנות עניים ליתא דשם כתב בא העני ושאל די מחסורו וכו' הרי דלא איירי בבא לחלק סתם לעניים ואי למ"ש בפי' המשנה ליתא דהרי כתב בפירוש דאפי' לפדיון שבוים דאינו חייב יותר מחומש ולא די מחסורו, ואי כתב זה לעצמו דלא כמ"ש רבינו בב' המקומות איך בחר דרך לעצמו דלא כרבינו מכל וכל.<br><b> ולענ"ד</b> דבריו שבפי' המשנה הם חלוקים מספר היד והוא דבפי' המשנה ס"ל דחייב בחומש והיינו די מחסורו וכשבא להפריש ג"כ צריך חומש ובמידת חסידות יותר מחומש אפי' אם ירצה יתן ובספר היד סבירא ליה דיותר מחומש אינו יכול ליתן אלא חומש או פחות וז"ש דהיינו או חומש או עשר והקפידא היא שלא יתן יותר מחומש וזה תלוי בההיא דערכין דף כ"ח דתנן מחרים וכו' אמר ר' אלעזר בן עזריה וכו' ותהי בש"ס היינו ת"ק איכא בינייהו הא דבאושא התקינו אל יבזבז וכו' נמצא דהך תקנה במחלוקת היא שנויה דלמר אל יבזבז יותר מחומש ולמר יבזבז ולכן בס' היד קאי כמ"ד אל יבזבז יותר אלא או חומש או פחות דהיינו עשר כרצונו אבל בפי' המשנה קאי דיכול לבזבז יותר מחומש כמו שירצה דהוי מידת חסידות כיון דלא מצינו כי אם עשר אעשרנו לך הוי במידת חסידות וכזה מצינו לו כמה פעמים מספר היד לפי' המשנה ולפי האמור אין מקום למה שהקשה עליו מפ' נערה דאל יבזבז יותר מחומש וההיא דלא הניחו לו חבריו דההיא כמ"ד בערכין דיותר מחומש לא גם אין מקום למה דהוה קשיא לי מזה שנים מההיא דמר עוקבא דבזבז לפלגא דממוניה והקשו שם מהא דאל יבזבז יותר מחומש ומאי קשה אימא במידת חסידות, וכן ממ"ש רבינו סוף הל' ערכין לעולם וכו' וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה וכו' אלא אל יפזר יותר מחומש וכו' והייתי מתרץ כמ"ש רבינו שם שהוא שטות היינו למי שמבזבז כל נכסיו כמו שהתחיל ולאו דוקא כל נכסיו אלא כל מי שמבזבז יותר מדאי כמו רוב או מקצת ממונו ואח"כ כתב שהדרך הנכון הוא שיבזבז חומש דוקא אבל ביותר מחומש לא ביאר שהוא מידת חסידות ולא פליג דידיה אדידיה ומה שהקשו שם למר עוקבא היינו משום דבזבז מקצתו והוי הון רב, וכעת נראה דמ"ש בהל' ערכין אזיל לשיטתיה שכתב בספר היד כדכתיבנא וההיא דמר עוקבא בלא"ה תיקשי לך דמאי קשיא איהו ס"ל כמ"ד דיכול לבזבז, ומהך ש"ס דערכין תברא למה שמצאתי כתוב בב"י בשם אשל אברהם על מ"ש בירושלמי מעשה בר' ישבב שחילק כל נכסיו לעניים שלח לו רבן גמליאל והלא אמרו חומש למצוה ופריך בירושלמי ורבן גמליאל לא קודם לאושא הוה רבי בון בשם ר' לוי כך היתה הלכה בידם ושכחוה ועמדו השניים והסכימו על דברי הראשונים וכתב מהר"ש יפה שגם מימות ר"ג נתקנה תקנה זאת אלא ששכחוה וחזרו ויסדוה באושא ואינן דברי טעם דכך היתה הלכה בידם אינה תקנה אלא דין תורה ואפשר הלכה למשה מסיני ומדאורייתא היא מקרא דעשר אעשרנו לך ואמרינן התקינו שנשתכחה הלכה זאת מישראל וחזרו ויסדוה באושא וכו' עכ"ל. ולפי מה שהקדמנו שזו היא מחלוקת קדום מתנאים אי יכול לבזבז יותר מחומש או לא איך נאמר דהוי דאורייתא ונשתכח אלא ודאי כמ"ש מהרש יפה דהיתה תקנה קדומה ונשתכחה ומר פליג על עיקר התקנה.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>המתפיס </b>
+<b> בצדקה וכו' הרי זו צדקה.</b> הכי איתא בנדרים דף ז' אילימא דאמר הדין זוזא לצדקה והדין נמי וכו' וזה שכתב רבינו כאן הדין הפשוט דהיינו המתפיס בצדקה חייב כיצד דאמר הרי סלע זו כזו דהיינו דאמר מקודם הדין זוזא לצדקה וסיים הרי זו כזו וקיצר במובן, דסמך זו כזו דמוכרח דאמר מקודם הדין זוזא לצדקה ומ"מ גם אי איכא בפנינו סלע של צדקה ולקח סלע שני ואמר הרי זו כזו ודאי דהוי צדקה אלא דהש"ס נקט דאמר הרי זה לצדקה והדין נמי ואף דמקיצור לשון רבינו נראה דכוונתו להאי נדון שני שכתבנו דהיה סלע של צדקה לפנינו, ליתא דנדון הש"ס אינו כן ורבינו מעתיק לשון הש"ס ומ"מ מדכתב אחריו המפריש סלע ואמר הרי זו צדקה וכו' נראה דבדין דקדם לא איירי בזה אלא שהפרישו מקודם ועכשיו הוא לפניו דאי בדאמר ה"ז צדקה בתחילה הו"ל לכתוב דין המפריש ואמר הרי זו צדקה ואמר הרי סלע זו כזו הרי זו צדקה ואם לקח סלע שני ואמר וזו הרי השני צדקה ומדכתב כן בדין השני ש"מ שבדין הראשון לא איירי בהכי ולא חשש למינקט כלשון הש"ס כיון דהכל אחד וכן הטור הל' צדקה סי' רנ"ח כתב כן היה סלע של צדקה מונח לפניו נראה דנמשך אחר רבינו.<br><b> אמנם</b> מה שהכריח הרדב"ז בחידושיו לרבינו דכך היא כוונת רבינו כדכתיבנא דאי בדאמר סלע זו לצדקה והדין נמי זה פשיטא דהיינו צדקה עצמה כמ"ש בש"ס וכו', לענ"ד אינו הכרח דכן דרך רבינו לכתוב הפשוט תחילה ואח"כ החידוש כמ"ש בש"ס ור"ל כך דין זה שאמר וזו כמי שאמר זו כזו. ועוד דשני הדינים שוים נינהו ושניהם פשוטים בין אמר סלע זו לצדקה וזה נמי בין שהיה סלע של צדקה לפניו ואמר זו כזו וודאי דהוו צדקה דאי איכא חידוש יותר כשהיה הסלע לפניו אדקאמר בש"ס אי לימא וכו' עדיפא מינה לימא אי דהיה סלע לפניו וכו'. איך שיהיה מ"ש הרדב"ז דבהיה סלע לפניו של צדקה ואמר וזו לחוד דאינו מתפיס הוא פשוט טובא וליכא לספק בו כלל.
+<b> המפריש</b>
+<b> סלע ואמר הרי זו וכו' וזו וכו'.</b> וכתב מרן פ"ק דנדרים בעיא דאיפשיטא באם תימצי לומר כדעת רבינו. ועיין בחידושי הר"ן מ"ש משם הרשב"א והרמב"ן שכתבו דכל תיקו דאיסורא לחומרא ותמה עלייהו מסוגיית חולין דף קל"ד דספק ממון עניים הרי הוא ספק ממון ואזלינן לקולא לנתבע וכן מש"ס יומא דף ח' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לא קשה להני אצילי רברבי דמ"ש הם דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא לאו משום דממון מתנות עניים הוי איסורא דלעולם דהוי ממון ואיסורא דהכא הוי מדין נדר דבפיך זו צדקה והוי ככל הנדרים וכ"כ רבינו ריש הפרק הצדקה הרי היא בכלל הנדרים לפיכך וכו' והשתא הספק הוא אי האי התפסה הוי נדר כראשון או לא ואהא כתבו דהוי ספק איסור נדר ולחומרא ומטעם נדר אתו עלה. וראיה לדברינו דהרשב"א בתשובה סי' תרנ"ו כתב דכל ספק ממון עניים הוי ספיקא דממונא ולכאורה קשה דידיה אדידיה אלא ודאי הכוונה כדכתיבנא ומרן נקט לדעת רבינו טעמא דאיפשיטא באם תימצי לומר לחוד ולא טעמא דספיקא דאיסורא לחומרא מכח קושיית הר"ן ז"ל, אמנם לענ"ד שניהם איתנהו בדעת הרשב"א והרמב"ן ולא קשה מידי. ומן התימה על הרדב"ז שכתב לדעת רבינו טעמא דספיקא דאורייתא ולא כתב טעמא דאת"ל פשיטותא שהוא מוסכם לדעת רבינו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כתוב </b> אצלי בחידושי מסכת גיטין דף מ"ה ע"א גמ' מאי בינייהו דליכא אלא חד ועיין פי' רש"י ז"ל ועיין להרמב"ם פ"ח דמתנות עניים הי"ב דנראה דפסק כרשב"ג למעיין בלשונו ברם בפי' המשנה פסק בפירוש כחכמים וכן דייקי דברי מרן הב"י חלק יו"ד סי' רנ"ב שכתב ופסק הרמב"ם בפי' המשנה הלכה כת"ק ולא הזכיר לספר היד גם מדברי הטור שם נראה כדעת הרמב"ם בספר היד יעו"ש והנה ממ"ש בפ' המשנה דהלכה כחכמים נראה דלא ס"ל כללא דר' יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו משום דאמוראי נינהו וכמ"ש התוס' יו"ט כאן ובדוכתי טובא והביא כמה לשונות רבינו דפסק דלא כרשב"ג ויותר מהם יש שלא הביאם הרב וא"כ יותר יגדל התימה על מרן בכ"מ פ"ט דטומאת מת הל' ה' שכתב לדעת הרמב"ם דהל' כרשב"ג אף בברייתא יעו"ש, וכן קשה על מ"ש מרן פי"ב דמעשר הי"ז יעו"ש.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7c82f2672c4bddfe719ad5f8a38213284ad88f3b
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Gifts to the Poor/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,254 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Gifts to the Poor
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מתנות עניים
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Gifts_to_the_Poor
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מתנות עניים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ונותנו </b>
+<b> לעניים שנתינתו מצות עשה שנא' לעני ולגר וכו'.</b> לא יכולתי להלום דברים אלו ולהבינם על מתכונתם.
+
+Halakhah 3
+
+<b>אבד </b>
+<b> כל הקציר וכו' הרי זה לוקה.</b> וכתב הרדב"ז אע"פ שבזמן שהתרו בו הוי התראת ספק שמה התראה וכמ"ש רבינו פי"ז מהל' סנהדרין וצ"ע דהא קי"ל כר' יוחנן דאמר התראת ספק לא שמה התראה וי"ל דמודה ר"י בהתראה כזו שהרי ודאי עובר באותה שעה על לאו והספק אינו אלא אם ילקה או לא כנ"ל עכ"ל. ולא באתי לכונתו דהא ר"י הוא דס"ל התראת ספק שמה התראה וכוותיה פסק רבינו בהל' סנהדרין וריש לקיש שחולק על ר' יוחנן וס"ל דהתראת ספק לא שמה התראה בנדון כזה אנו עסוקים דהיינו שעובר אלא תעשה והספק והס' הוא אם ילקה או לא יעו"ש בש"ס מכות דף ט"ו וק"ל.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>עיין </b> מ"ש המל"מ ומ"ש בספרי תועפות ראם סדר שלח לך דף צ"ו.
+
+Halakhah 10
+
+<b>נאמר </b>
+<b> כו'.</b> והוא מש"ס פ' הזרוע דף קל"ד וכמ"ש מרן. ומהר"י קורקוס ז"ל אחר שפי' דברי רבינו ע"פ ש"ס זה סיים וז"ל והעיקר מפני שלא כתב ונתן כמסקנא דהתם אלו דבריו. ונראה מדבריו דאיכא בההיא ש"ס ס"ד ומסקנא ורבינו עירב, ואינו דלעולם מה שאינו מניח הפאה שם בשדה היינו טעמא דלעני ולגר דוקא ולא לעורבים ועטלפים אלא דכלפי דלא נימא דהן אמת דלא יעזבהו לעורבים מ"מ ישכור פרה ויביאם לעניים ליתנם בידם לזה צריכין לטעם דלא כתיב ונתן וכיון דאינו מחויב ליתנם בידם אלא לעוזבם מיפטר מלשכור פרה ולהביאם ואינו עוזבם שם דלא לעורבים ולעטלפים ונאכלין לבעלים דאין להם קדושה ולא אמרו בש"ס השתא דאתית להכי אלא כלפי מה שתירצו שאני תרומה דטבלה וכו' והוא פשוט.
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>עיין</b> מ"ש המל"מ ומ"ש בספרי תועפות ראם סדר שלח לך דף צ"ו.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>עיין </b> מ"ש מרן ומ"ש בספרי תועפות ראם דף ע"ו ע"ד.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>לשון </b> המל"מ עיין בספרי תועפות ראם דף צ"ה ע"ג.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>בא </b>
+<b> העני וכו'.</b> הנה כתב רבינו בפי' המשנה ריש פאה וז"ל בממונו יש לו שיעור והוא חמישית ממונו ולא יתחייב לתת יותר מחמישית ממונו לבד אם עשה כן במידת חסידות וביאור זאת ההלכה כשיראה וכו' יעו"ש. והקשה מהר"ש יפה ביפה מראה מההיא דפרק נערה דאל יבזבז יותר מחומש ומעשה באחד וכו' ולא הניחוהו חביריו. גם למ"ש פ"ז מהלכותיו דחומש מצוה מן המובחר ואחד מעשרה בינונית וכו' והא על כרחו יתן חומש. ולזה כתב וז"ל הלכך נראה נמנו באושא היינו שלא יוסיף על חומש אבל אי בעי למיהב חומש או בציר הרשות בידו והיינו דבעי עד היכן וכו' יעו"ש דבריו, ואנכי לא ידעתי תנא היכא קאי דאי למ"ש רבינו בהל' מתנות עניים ליתא דשם כתב בא העני ושאל די מחסורו וכו' הרי דלא איירי בבא לחלק סתם לעניים ואי למ"ש בפי' המשנה ליתא דהרי כתב בפירוש דאפי' לפדיון שבוים דאינו חייב יותר מחומש ולא די מחסורו, ואי כתב זה לעצמו דלא כמ"ש רבינו בב' המקומות איך בחר דרך לעצמו דלא כרבינו מכל וכל.<br><b> ולענ"ד</b> דבריו שבפי' המשנה הם חלוקים מספר היד והוא דבפי' המשנה ס"ל דחייב בחומש והיינו די מחסורו וכשבא להפריש ג"כ צריך חומש ובמידת חסידות יותר מחומש אפי' אם ירצה יתן ובספר היד סבירא ליה דיותר מחומש אינו יכול ליתן אלא חומש או פחות וז"ש דהיינו או חומש או עשר והקפידא היא שלא יתן יותר מחומש וזה תלוי בההיא דערכין דף כ"ח דתנן מחרים וכו' אמר ר' אלעזר בן עזריה וכו' ותהי בש"ס היינו ת"ק איכא בינייהו הא דבאושא התקינו אל יבזבז וכו' נמצא דהך תקנה במחלוקת היא שנויה דלמר אל יבזבז יותר מחומש ולמר יבזבז ולכן בס' היד קאי כמ"ד אל יבזבז יותר אלא או חומש או פחות דהיינו עשר כרצונו אבל בפי' המשנה קאי דיכול לבזבז יותר מחומש כמו שירצה דהוי מידת חסידות כיון דלא מצינו כי אם עשר אעשרנו לך הוי במידת חסידות וכזה מצינו לו כמה פעמים מספר היד לפי' המשנה ולפי האמור אין מקום למה שהקשה עליו מפ' נערה דאל יבזבז יותר מחומש וההיא דלא הניחו לו חבריו דההיא כמ"ד בערכין דיותר מחומש לא גם אין מקום למה דהוה קשיא לי מזה שנים מההיא דמר עוקבא דבזבז לפלגא דממוניה והקשו שם מהא דאל יבזבז יותר מחומש ומאי קשה אימא במידת חסידות, וכן ממ"ש רבינו סוף הל' ערכין לעולם וכו' וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה וכו' אלא אל יפזר יותר מחומש וכו' והייתי מתרץ כמ"ש רבינו שם שהוא שטות היינו למי שמבזבז כל נכסיו כמו שהתחיל ולאו דוקא כל נכסיו אלא כל מי שמבזבז יותר מדאי כמו רוב או מקצת ממונו ואח"כ כתב שהדרך הנכון הוא שיבזבז חומש דוקא אבל ביותר מחומש לא ביאר שהוא מידת חסידות ולא פליג דידיה אדידיה ומה שהקשו שם למר עוקבא היינו משום דבזבז מקצתו והוי הון רב, וכעת נראה דמ"ש בהל' ערכין אזיל לשיטתיה שכתב בספר היד כדכתיבנא וההיא דמר עוקבא בלא"ה תיקשי לך דמאי קשיא איהו ס"ל כמ"ד דיכול לבזבז, ומהך ש"ס דערכין תברא למה שמצאתי כתוב בב"י בשם אשל אברהם על מ"ש בירושלמי מעשה בר' ישבב שחילק כל נכסיו לעניים שלח לו רבן גמליאל והלא אמרו חומש למצוה ופריך בירושלמי ורבן גמליאל לא קודם לאושא הוה רבי בון בשם ר' לוי כך היתה הלכה בידם ושכחוה ועמדו השניים והסכימו על דברי הראשונים וכתב מהר"ש יפה שגם מימות ר"ג נתקנה תקנה זאת אלא ששכחוה וחזרו ויסדוה באושא ואינן דברי טעם דכך היתה הלכה בידם אינה תקנה אלא דין תורה ואפשר הלכה למשה מסיני ומדאורייתא היא מקרא דעשר אעשרנו לך ואמרינן התקינו שנשתכחה הלכה זאת מישראל וחזרו ויסדוה באושא וכו' עכ"ל. ולפי מה שהקדמנו שזו היא מחלוקת קדום מתנאים אי יכול לבזבז יותר מחומש או לא איך נאמר דהוי דאורייתא ונשתכח אלא ודאי כמ"ש מהרש יפה דהיתה תקנה קדומה ונשתכחה ומר פליג על עיקר התקנה.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>המתפיס </b>
+<b> בצדקה וכו' הרי זו צדקה.</b> הכי איתא בנדרים דף ז' אילימא דאמר הדין זוזא לצדקה והדין נמי וכו' וזה שכתב רבינו כאן הדין הפשוט דהיינו המתפיס בצדקה חייב כיצד דאמר הרי סלע זו כזו דהיינו דאמר מקודם הדין זוזא לצדקה וסיים הרי זו כזו וקיצר במובן, דסמך זו כזו דמוכרח דאמר מקודם הדין זוזא לצדקה ומ"מ גם אי איכא בפנינו סלע של צדקה ולקח סלע שני ואמר הרי זו כזו ודאי דהוי צדקה אלא דהש"ס נקט דאמר הרי זה לצדקה והדין נמי ואף דמקיצור לשון רבינו נראה דכוונתו להאי נדון שני שכתבנו דהיה סלע של צדקה לפנינו, ליתא דנדון הש"ס אינו כן ורבינו מעתיק לשון הש"ס ומ"מ מדכתב אחריו המפריש סלע ואמר הרי זו צדקה וכו' נראה דבדין דקדם לא איירי בזה אלא שהפרישו מקודם ועכשיו הוא לפניו דאי בדאמר ה"ז צדקה בתחילה הו"ל לכתוב דין המפריש ואמר הרי זו צדקה ואמר הרי סלע זו כזו הרי זו צדקה ואם לקח סלע שני ואמר וזו הרי השני צדקה ומדכתב כן בדין השני ש"מ שבדין הראשון לא איירי בהכי ולא חשש למינקט כלשון הש"ס כיון דהכל אחד וכן הטור הל' צדקה סי' רנ"ח כתב כן היה סלע של צדקה מונח לפניו נראה דנמשך אחר רבינו.<br><b> אמנם</b> מה שהכריח הרדב"ז בחידושיו לרבינו דכך היא כוונת רבינו כדכתיבנא דאי בדאמר סלע זו לצדקה והדין נמי זה פשיטא דהיינו צדקה עצמה כמ"ש בש"ס וכו', לענ"ד אינו הכרח דכן דרך רבינו לכתוב הפשוט תחילה ואח"כ החידוש כמ"ש בש"ס ור"ל כך דין זה שאמר וזו כמי שאמר זו כזו. ועוד דשני הדינים שוים נינהו ושניהם פשוטים בין אמר סלע זו לצדקה וזה נמי בין שהיה סלע של צדקה לפניו ואמר זו כזו וודאי דהוו צדקה דאי איכא חידוש יותר כשהיה הסלע לפניו אדקאמר בש"ס אי לימא וכו' עדיפא מינה לימא אי דהיה סלע לפניו וכו'. איך שיהיה מ"ש הרדב"ז דבהיה סלע לפניו של צדקה ואמר וזו לחוד דאינו מתפיס הוא פשוט טובא וליכא לספק בו כלל.
+<b> המפריש</b>
+<b> סלע ואמר הרי זו וכו' וזו וכו'.</b> וכתב מרן פ"ק דנדרים בעיא דאיפשיטא באם תימצי לומר כדעת רבינו. ועיין בחידושי הר"ן מ"ש משם הרשב"א והרמב"ן שכתבו דכל תיקו דאיסורא לחומרא ותמה עלייהו מסוגיית חולין דף קל"ד דספק ממון עניים הרי הוא ספק ממון ואזלינן לקולא לנתבע וכן מש"ס יומא דף ח' יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לא קשה להני אצילי רברבי דמ"ש הם דהוי ספיקא דאורייתא ולחומרא לאו משום דממון מתנות עניים הוי איסורא דלעולם דהוי ממון ואיסורא דהכא הוי מדין נדר דבפיך זו צדקה והוי ככל הנדרים וכ"כ רבינו ריש הפרק הצדקה הרי היא בכלל הנדרים לפיכך וכו' והשתא הספק הוא אי האי התפסה הוי נדר כראשון או לא ואהא כתבו דהוי ספק איסור נדר ולחומרא ומטעם נדר אתו עלה. וראיה לדברינו דהרשב"א בתשובה סי' תרנ"ו כתב דכל ספק ממון עניים הוי ספיקא דממונא ולכאורה קשה דידיה אדידיה אלא ודאי הכוונה כדכתיבנא ומרן נקט לדעת רבינו טעמא דאיפשיטא באם תימצי לומר לחוד ולא טעמא דספיקא דאיסורא לחומרא מכח קושיית הר"ן ז"ל, אמנם לענ"ד שניהם איתנהו בדעת הרשב"א והרמב"ן ולא קשה מידי. ומן התימה על הרדב"ז שכתב לדעת רבינו טעמא דספיקא דאורייתא ולא כתב טעמא דאת"ל פשיטותא שהוא מוסכם לדעת רבינו.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כתוב </b> אצלי בחידושי מסכת גיטין דף מ"ה ע"א גמ' מאי בינייהו דליכא אלא חד ועיין פי' רש"י ז"ל ועיין להרמב"ם פ"ח דמתנות עניים הי"ב דנראה דפסק כרשב"ג למעיין בלשונו ברם בפי' המשנה פסק בפירוש כחכמים וכן דייקי דברי מרן הב"י חלק יו"ד סי' רנ"ב שכתב ופסק הרמב"ם בפי' המשנה הלכה כת"ק ולא הזכיר לספר היד גם מדברי הטור שם נראה כדעת הרמב"ם בספר היד יעו"ש והנה ממ"ש בפ' המשנה דהלכה כחכמים נראה דלא ס"ל כללא דר' יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו משום דאמוראי נינהו וכמ"ש התוס' יו"ט כאן ובדוכתי טובא והביא כמה לשונות רבינו דפסק דלא כרשב"ג ויותר מהם יש שלא הביאם הרב וא"כ יותר יגדל התימה על מרן בכ"מ פ"ט דטומאת מת הל' ה' שכתב לדעת הרמב"ם דהל' כרשב"ג אף בברייתא יעו"ש, וכן קשה על מ"ש מרן פי"ב דמעשר הי"ז יעו"ש.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ffb8f4b3f2393f548d03222e5650cbd7421e655e
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,818 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Heave Offerings
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תרומות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תרומות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עיין </b> מ"ש הרב מל"מ על דברי הלח"מ ולע"ד נראה טעם לשבח למה לא כתב רבינו דין דטבל כאן בהל' תרומות ומעשרות וכתבו בהל' מאכלות אסורות משום דטבל חשיב מאכל האיסור דגם לכהן לא חזיא ואפי' בתבואה שלו חייב להפריש משא"כ תרומה ומעשר דחזי לכהן וללוי לא חשיב מאכל האיסור.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ארץ </b>
+<b> ישראל האמורה וכו'.</b> וכתב מרן ופסק כר' יוסי וכו'. ומלבד מ"ש הפר"ח בנימוקיו דהכי פסקו בגמ' כר"י, עוד זאת קשה דבגיטין דף מ"ז מוקי בגמ' לרבה דס"ל אין קנין לנכרי בארץ ישראל והלכתא כוותיה כמ"ש רבינו לקמן הל' י' דקסבר כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש ופי' בש"ס דברייתא דקתני ישראל שלקח שדה מנכרי דאיירי בסוריא ופסקה רבינו שם יעו"ש.
+
+Halakhah 3
+
+<b>הארצות </b>
+<b> וכו'.</b> וכתב הרדב"ז בנמוקיו לרבינו וז"ל משמע דאי כבש אותם אחר כל ארץ ישראל היה בהם קדושה כשאר א"י ולבי מהסס דדילמא דוקא לענין שנוהג בה תרומות ומעשרות מן התורה אבל לענין קדושת א"י ממש לא וצ"ע עכ"ל. ואתמהא דמדברי הספרי סדר עקב שהזכירו התוס' בגיטין דף ח' ובע"ז דף כ"א דמשם הוא שורש הדין דרבינו נראה בבירור דכל שכובש אחר כל א"י חשיב כארץ ישראל גמור בכלל ובפרט יעו"ש.
+
+Halakhah 4
+
+<b>סוריא </b>
+<b> וכו'.</b> וכתב מרן ומ"ש בסוריא מדברי סופרים כלומר דאילו מדין תורה פטור כיון דאינה מן הארץ שניתנה לאברהם וכו' עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהים דהא טעם סוריא דלא חשיב כארץ ישראל בא הביאור בדברי רבינו בהל' ג' ואפי' דלאו מארצות שנתן ה' לאברהם כיון דכובש אותם אחר כל א"י לא חשיב כבוש יחיד ונראה דהכי פירושו כיון דאינה מן הארץ שניתנה לאברהם וכבשה קודם שיכבוש כל א"י מה שאין כן אי היה מארצות שנתן ה' לאברהם ליכא בהו קדימה ואיחור וק"ל. ולמד כן מרן ממ"ש רבינו סוף הל' שמיטה ויובל יעו"ש בהל' י"א ובמ"ש הראב"ד ומ"ש מרן שם ומ"ש המל"מ וע"ש מה שכתבתי.<br><b> עוד</b> כתב מרן וז"ל וק"ל וכו' עד סוף ההלכה. ועיין בחידושיי לרבינו בהל' שבת פ"ו הי"א מ"ש על זה. וראיתי למהר"י קורקוס ז"ל שכתב דאף למ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש מכל מקום מודה דלא הוי ממש כא"י כמו שהוכיח מסוגיית גיטין ושכן מצא להר"ן ז"ל בעבודה זרה יעו"ש ויותר הו"ל להביא מדברי רש"י בגמ' שכתב כן והוא מוכרח מהגמ' וק"ל.
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל </b>
+<b> כו' ולא פטרום וכו' אלא כדי שיסמכו וכו'.</b> כך נראה שהיה גורס מהר"י קורקוס ז"ל יעו"ש ובספרינו ליתי לתבת אלא ולכן נראה יותר לגרוס במקום תיבת ולא אלא, או שלא לגרוס כלל ולא ,והכונה לו ז"ל מהאי טעמא הניחום כך בלא קדושה ופטרום מתרומות ומעשרות כדי שיסמכו העניים וכו' ומ"מ למה שהקשה מהר"י קורקוס בין על רבינו בין על רש"י ז"ל והאריך בישובו לא נתקררה דעתי והדברים תמוהים.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אבל </b>
+<b> עכו וכו'.</b> עיין למרן שהביא מהירושלמי דאשקלון היה מעולי מצרים שכבשום וכו' וכן הוא בתוספתא ציינה הרב מל"מ בהל' ה' ומן התימה על התוס' ריש גיטין ד"ה ואשקלון שהביאו ראיה לדבריהם מההיא דבית שאן דחולין ולא הביאו הא דאשקלון גופא ודוק.
+
+Halakhah 10
+
+<b>גוי שקנה קרקע וכו'. </b> כתב מרן ואע"ג דכמה משניות מסדר זרעים משמע דיש קנין וכו' עכ"ל. והנה לא ביאר מה הן המשניות הללו ואדרבא המשנה דפ"ד דפאה מ"ט מינה נסתייע רבה אלא דבגיטין דחו לה ומ"מ ליכא למשמע מינה איפכא ואי מההיא דדמאי פ"ה מ"ט שם במחלוקת היא שנויה וליכא למשמע מינה כלל. ועוד דאי איכא משניות בסדר זרעים לא הוה שתיק תלמודא מלאותביה מינייהו לרבה. עוד כתב מרן אי נמי התם שלא חזר ולקחה ממנו ישראל וכו' עכ"ל. וכן כתב התוס' יו"ט פ"ד דגיטין משנה ט' על מה שהביא דברי רבינו אלו דס"ל דאין קנין לגוי יעו"ש. והדברים תמוהים טובא דנמצא דמה שפסק רבה אין קנין הוא בחזר ולקח השדה וא"כ קשה טובא איך מייתי ראיה בש"ס ממתני' דפאה והא ההיא מתני' איירי בלקח פירות ולאו הלכתא היא ואף שיש לדוחה לדחות מ"מ אין נראה כן פשט הש"ס. וכן קשה ממאי דמותיב בש"ס לר' אלעזר מברייתא דישראל ונכרי ומאי קושיא דיש לחלק טובא אלא ודאי דלא שנא. ועיין מ"ש מרן בהל' כ' ומה שכתבתי שם. ובתוס' דגיטין דף מ"ז ע"א ד"ה אמר העלו דר' מאיר ס"ל דיש קנין מכח סוגיית ע"ז דף כ"א וכן כתבו בע"ז ג"כ ברם רבינו בפי' המשנה שם בע"ז כתב ע"ש ר"מ דס"ל אין קנין ודבריו הם כהירושלמי וכמ"ש התוס' ז"ל במנחות דף ס"ו ע"ב סוף ד"ה מירוח יעו"ש ומן התימה עליו אמאי נייד מש"ס דילן וק"ל.
+<b> ויש</b>
+<b> קנין לגוי וכו'.</b> כתב מרן ז"ל שם, עכ"ל יעו"ש, והיינו ההיא ברייתא דישראל שלקח שדה מגוי וחזר ומכרה משהביאה שליש וכו' דאוקמוה בסוריא וקסבר כבוש יחיד לא שמיה כבוש ומשו"ה אי לא נתחייבה בשליש ביד ישראל הגוי מפקיעו אבל אי נתחייבה ביד ישראל אין הגוי מפקיעו והשתא הכי מתפרשים דברי רבינו גוי שקנה וכו' לא הפקיעוה ואם חזר ישראל ולקחה וכו' מפריש תרומות ומעשרות בכל גוונא אפי' הביא שליש ביד גוי כיון דאין קנין לגוי בא"י, ויש קנין בסוריא להפקיע כשהביא שליש ביד גוי אבל לא הביא שליש ביד גוי אלא ביד ישראל חוזר לדינו דמדרבנן חייב בכבוש יחיד. והוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב פר"ח בנימוקיו מבוכה גדולה על דברי מרן ביו"ד סי' של"א ס"ג שפסק כדברי רבינו אלו והוא ברור דמרן העתיק דברי רבינו כמנהגו.
+
+Halakhah 11
+
+<b>עיין</b> מ"ש מרן משם האורחות חיים ומ"ש עליו והנה במ"ש ואפשר דהכי קאמר אם וכו'. קשיא ליה להרב פר"ח דא"כ ברישא הוה ליה לכתוב כן. ועוד קשה לי דאם כן אין צריך לכותבו דזה הוא דינא דגמ' והוא מבואר במ"ש בריש דבריו דכתב אם מירח ישראל חייב לאפוקי מירח גוי. ומ"ש הפר"ח נראה נכון.<br><b> עוד</b> כתב מרן ומ"ש דשלוחו של אדם כמותו יש לגמגם דאין שליחות לגוי. ועיין מ"ש עליו הפר"ח שם. ולענ"ד כוונת מרן הוא דאה"נ דלחומרא מדרבנן איכא אבל מלשון הארחות חיים דקאמר דשלוחו של אדם כמותו ולא כתב לחומרא משמע דהוי גם מדאורייתא ומה גם דאין זה מוסכם כמבואר שם וזה מדוקדק בלשון מרן שכתב יש לגמגם ואי כמו שהבין הפר"ח הו"ל למרן לכתוב ויש לתמוה אלא ודאי הכוונה לו כדכתיבנא ומה שהיה כתוב אצלי לפרש דברי הארחות חיים מצאתיו כעת להרב מחנה אפרים הל' שלוחין סי' י"א ועיין במ"ש עליו הרב שער המלך בפרקין.<br><b> עוד</b> כתב מרן וז"ל ולית להו גזרה דבעלי כיסים וכו' עכ"ל. ודבריו תמוהים טובא ממ"ש רבינו לקמן פ"ד הט"ו וכמ"ש הפר"ח, הן אמת דעל רבינו ז"ל התמיהה קיימת ממ"ש כאן למ"ש שם דסתראי נינהו. ומה שעלה על דעתי לחלק כעת ראיתי כן למהר"י קורקוס לקמן [פ"ד] הל' ט"ו יעו"ש ואף שלא ימלט מהדוחק, ובהכי ניחא גם מ"ש סוף פ' י"א מהל' מעשר הט"ו שכתב שאפי' החליף הכותי פטורים יעו"ש ועיין להרדב"ז מ"ש בסוף פי"א דמעשר שדבריו תמוהים דמה יענה למ"ש רבינו כאן ופ"ד הט"ו וצ"ע.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>ישראל </b>
+<b> וכו'.</b> ועיין השגות ולא ידעתי אמאי לא השיג מר השגתו לעיל הי"א שכתב דין זה עצמו שכתב פטורים מכלום וכו'. ואין לומר דשאני התם די"ל דחייב מדבריהם חדא דמלשון פטורים מכלום לא משמע הכי ועוד דמסוגיית בכורות דף י"א דמשם לוקח הדין נראה דגם מדרבנן פטור ורבינו דכפל הדין אגב סיפא נקט לה ואם אחר וכו' וכמ"ש הרדב"ז ז"ל יעו"ש. אמנם במ"ש שהדין פשוט לו טובא דיש לחלק בין קנה קרקע ללא קנה, אחר נשיקת ידיו ורגליו אצלי קשה טובא וכמו שהקשיתי למרן לעיל ה"י יעו"ש.<br><b> ועיין</b> מ"ש מרן להשגת הראב"ד. ולענ"ד לא זכיתי להבינו דהך חילוק שייך היכא שלקח הישראל הפירות מהגוי ולא הקרקע משא"כ הכא דהישראל מכר הפירות ולא הקרקע כ"ש דאמרינן אין קנין לגוי והפירות נגררין אחר הקרקע ומ"ש על שם הר"י קורקוס נראה אמת ויציב וכן נראה דעת רש"י שהביא מהסוגיא ואין מקום למה שנתקשה הרב ברוך אנג'יל שם בחידושיו ודוק.
+<b> וכן</b>
+<b> גוי שגמר פירות ישראל וכו'.</b> כתב הרדב"ז הכי אמרינן במנחות פ' ר' ישמעאל מירוח הגוי פוטר ומשמע אפי' בשל ישראל מן התורה פטר אבל מדרבנן חייב גזרה משום בעלי כיסין וכו' עכ"ל יעו"ש. והיינו כפי' ב' של רש"י בדף ס"ז סוף ע"א ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא ממ"ש רבינו לקמן פ"ד הט"ו יעו"ש ועיין מה שכתבתי בהל' י"א, וכונת רבינו כאן קושטא הוי כמ"ש מרן בשם מהר"י קורקוס.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי למורינו הרב המופלא בס' עץ החיים סדר שלח לך דף פ"ב שתמה על הרע"ב ז"ל בפ"ג דחלה שפי' דאין גלגול הגוי פוטר בעיסה של ישראל דליתא דבתרומה דיגון גוי פוטר מן התורה דגן ישראל דכתיב דגנך וכמ"ש רבינו כאן ולמה גלגול של גוי לא יפטרנו דכתיב עריסותיכם ולא של גוי עכ"ל יעו"ש. ואחר נשיקת ידיו ורגליו דבריו תמוהים והם כשגגה היוצא מלפני השליט דדברי הרע"ב הם הלכה למשה מסיני וכ"כ הרא"ש בהלכות חלה על מתני' הלזו כדבריו ממש ופסקו הטור הל' חלה סי' ש"ל והיינו טעמא דבתרומה דרשו דגנך דיגונך ולא דיגון גוי דהיינו דמירוח הגוי פוטר את של ישראל משא"כ בעריסותיכם דממעט עיסת גוי דהיינו כשהעיסה היא של גוי ולא כשהגלגול הוא של גוי ולא אמרו גלגול אלא דמשעת גלגול נתחייב העיסה בחלה דקודם לכן לא נקראת עיסה דקרא כתיב עריסותיכם אבל אין גלגול הגוי פוטר וכ"כ מרן על שם הרשב"א בפסקי חלה שלו בשם רבוותא וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ב' סי' ב' כמו שנראה לענ"ד וז"ל מה שגלגול הגוי פוטר היינו דוקא בשלו אבל בשל ישראל אינו פוטר ושמעתי שרבינו שמחה הביא ראיה מהירושלמי דפאה על מתני' קצרוה גוים וכו' בשקצרוה לעצמן אבל לישראל חייבת, והדין עמו דמדמה חלה לפאה כי מה שקצירת הגוי פוטר משכחה ופאה דורש בתורת כהנים ובקוצרכם פרט לקצרוה גוים ובשכחה וכו' וגלגול הגוי דפוטר היינו מעריסותיכם א"כ כמו ובקוצרכם אינו ממעט אלא דוקא קצירת גוי משלו ה"ה עריסותיכם אינו ממעט אלא גלגול הגוי בעיסתו אבל בשל ישראל מנא ליה, ועוד מפשטיה דקרא משמע עריסותיכם ולא של גוי אבל גלגול הגוי בשל ישראל מנ"ל דפטר, ועוד אני מביא ראיה ממתני' פ"ג דחלה נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה אלמא שהכל תלוי בעיסה כמו שגלגול של ישראל אינו (פוטר) [מחייב] עיסת גוי ה"ה גלגול הגוי אינו פוטר עיסת ישראל אלו דבריו ז"ל. ואני תמיה על כל הני אצילי רברבי דאזלי להו לעצות מרחוק דגמ' ערוכה שנינו בירושלמי פ"ג דחלה תני ר' יהודה מלאי של ישראל ופועלים גוים עושים לתוכו חייב בחלה מלאי של גוי ופועלים ישראל עושים לתוכו פטור מן החלה אמר ר' יוסי אוף אנן נמי תנינא גוי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה מן החלה (ופי' מלאי הוא הסחורה דהיינו העיסה), נמצא דין זה מוסכם דגלגול הגוי אינו פוטר בעיסת ישראל היפך דברי הרב וצ"ע.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>הקונה </b>
+<b> שדה בסוריא וכו'.</b> דין זה אגב סיפא נקטיה דכבר שנוי לעיל ה"ד יעו"ש על דרך שכתבנו לעיל הי"ג ע"ש הרדב"ז יעו"ש, וכתב הרדב"ז וז"ל ואיכא למידק דאמרינן עלה קסבר כיבוש יחיד וכו' וי"ל משום דקתני כקונה בפרוורי ירושלים וכו' יעו"ש. וחכם בני יצחק תירץ דמוקמא בגמ' להאי ברייתא הכי משום דמלישנא דברייתא דקאמר דשוותה סוריא לא"י משמע הכי דאי מדרבנן הכי הו"ל למימר בג' דברים שיוו סוריא לא"י דהיינו דחכמים השוו אותה ולא שוותה דמשמע מעצמה אלא ודאי דס"ל כבוש יחיד שמיה כיבוש אבל אנן לא קי"ל הכי וק"ל. ועיין לעיל בדברי מרן ה"ד ומה שכתבתי שם.<br><b> ומרן</b> ז"ל כתב וז"ל וכן משמע במשנה וכו' דכל מקום ששנה רשב"ג וכו' יעו"ש. ודבריו תמוהים דהא בכמה דוכתי פסק רבינו דלא כרשב"ג כמ"ש בחידושיי בפ' השולח וז"ל והר"מ פ"ג מהל' תפלין הט"ו פסק כת"ק וכמ"ש מרן שם, ועיין להרב יד אהרן הל' תפלין סי' ל"ב הגהות ב"י מ"ש בזה, ומ"מ אחרי ראות מ"ש מהר"ם ישראל שם והרב תוס' יו"ט בפרק שקודם זאת ורמזתיו לעיל במשנה דאין מבריחין וכן במקומות אחרים נראה בבירור דלא ס"ל להרמב"ם הך כללא וכ"כ רש"ל הביא דבריו הרב ב"ח או"ח סי' תל"ג סעיף י"א. ומן התימה להרב יד אהרן נר"ו שם שתמה על רש"ל דבכל ספר היד פסק הרמב"ם כרשב"ג וכו' וכ"כ גם מרן פי"ב דמעשר הי"ז, וליתא וכדכתיבנא. גם מה שתמה הרב הנזכר במ"ש רש"ל על שם הרי"ף דלא ס"ל הך כללא, ממה שהרי"ף גופיה הביא בפ' גט פשוט הך מימרא דר' יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג וכו' יעו"ש, הן אמת דכך פסק הרי"ף שם ברם רש"ל כ"כ בפירוש על פי ע"פ מ"ש הרא"ש (פ"ד) [פ"ה] דב"ק דף מ"ח ע"ב וז"ל הרי"ף הביא המשנה כצורתה ולא פי' במאי פליגי משום דסבר דהלכה כרבנן דלית ליה כללא דכל מקום ששנה רשב"ג עכ"ל, ומי לנו בקי בדברי הרי"ף יותר מהרא"ש וכ"כ עוד הרא"ש כן לדעת הרי"ף בסוף כתובות יעו"ש גבי' מתני' דג' ארצות. ומן התימה על הרא"ש בפ' גט פשוט הביא דברי הרי"ף וז"ל וליתא לדרשב"ג וכו' דאמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג חוץ מערב וצידן וכו' וצריך לדחוק דמ"ש הרי"ף כן הוא אפי' לר' יוחנן דאמר הלכה כרשב"ג כאן ליתא לדרשב"ג כ"ש לדידן דלית לן הא דר"י דאמוראי נינהו ואליבא דר"י.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>ישראל </b>
+<b> וכו'.</b> עיין למרן שגמגם דלמה ליה שיהא עתה ביד ישראל, ומ"ש ע"ש מהר"י קורקוס. ועיין להפר"ח ונפק"מ לדינא דאם מירח הישראל אף שלא קנה קרקע חייב והו"ל לרבינו לפרש כל כי האי ומה גם דהוא בב' מקומות ולא הוה סתים כולי האי.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>שותפים </b>
+<b> וכו'.</b> כתב מרן וי"ל דהו"מ לשנויי וכו'. הנה היישוב בא לו למרן למה שהקשינו לעיל בדבריו הל' י' יעו"ש ומשו"ה לא נח נפשי בזה דהא כל מקום דמותיב הש"ס מחד דוכתא ומפרק ומותיב ומפרק ההיא פירוקא עצמה הכוונה בההיא תיובתא בתרייתא לומר גם כאן תדחוק בההיא תירוץ והתרצן דחיק אנפשיה ופריק כן כלומר וליכא פירוקא אחרינא וא"כ אי איתא דאיכא פירוקא אחרינא הו"ל לפרוקי ולא ההיא פירוקא דמקודם גם אפי' שנדחוק כאן כמ"ש מרן מ"ש לעיל קשה שהוא מדברי רבה דאמר מנא אמינא לה.<br><b> עוד</b> כתב מרן וז"ל ולפי מ"ש רבינו בסוף פ"ז דהאידנא אין אנו חייבין במעשר אלא מדרבנן גם בא"י יש ברירה עכ"ל. והיינו טעמא משום דלא הוי עיקרו מן התורה ודמי לסוריא וכמ"ש רבינו בהל' כ"א ולהכי חשיב אין עיקרו מן התורה משום דבזמן הזה ליכא כלל דאורייתא ומן התימה להרב ארעא דרבנן אות ב' סי' פ"ז כתב משם מרן כאן דיש ברירה בדרבנן אף דעיקרו דאורייתא וליתא וכדכתיבנא. ומה גם דבריו תמוהים לפי מ"ש הוא עצמו באות מ' סי' תי"ד שכל דבריו שם אמת ויציב כנראה מסוגיית דפ' התקבל דבזמן הזה חשיב אין עיקרו דאורייתא וכדכתיבנא. גם מ"ש באות ת' סי' תרכ"ט על דברי הרב מל"מ דפרק ו' דהלכות אלו דתרומה בזמן הזה מיקרי דעיקרו מן התורה ליתא דהא מרן כאן לא ס"ל הכי והוא מוכרח כמו שהכריח הוא באות מ'.<br><b> עוד</b> הקשה עליו חכם בני נר"ו על מ"ש בהקדמת ארעא דרבנן לדברי הרב מל"מ דפ"ד מהל' בכורות ממ"ש בפ"ז מהל' אלו גבי טומטום ותמה ג"כ על מרן ז"ל יעו"ש, דלא זכר שר מדברי הרב מל"מ שם בפ"ז מהל' אלו שהאריך להוכיח דס"ל לרבינו דבספיקא אף דתרומה בזה"ז דרבנן אזלינן לחומרא יעו"ש וודאי צ"ל דאף דאין עיקרו מן התורה בזמן הזה וכדכתיבנא וכמו שהוכיח הרב באות מ' אפ"ה אזלינן לחומרא דלענין ספק ליכא חילוק בין עיקרו מן התורה ללא וכמ"ש המל"מ בפ"ד מהל' בכורות ודוק.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>פירות </b>
+<b> ארץ ישראל וכו'. ואם יצאו לסוריא חייבים מדבריהם.</b> מבואר להדיא מדברי רבינו אלו דאי יצאו לחוץ לארץ פטורין אף מדבריהם ועיין השגות ומה שתירץ מרן דכיון דלא שכיחי לא גזרו יעו"ש, וכך כתב פי"ג דמעשר ה"ד וז"ל אבל בחו"ל לא וכו' יעו"ש. ואף שבפי' המשנה שם בפ"ב דדמאי כתב רבינו להיפך חזר בו בחיבורו כמו שמצינו בכמה מקומות אין מספר ומן התימה על מרן בפ"ה דבכורים ה"ו כתב על דברי ההשגות וז"ל ולא היה צריך לכתוב דהרי כתבו רבינו בסמוך עכ"ל יעו"ש, והמה תמוהים דהא ברירנא דליתא מדרבנן כלל וכלל וכמ"ש איהו גופיה כאן וכדכתיבנא. ומ"ש רבינו שם בסמוך היינו בפירות חו"ל גופייהו ומשום דלא תשתכח תורת חלה כמבואר וכן קשה על מהר"י קורקוס ז"ל שם שפי' כמרן יעו"ש וצ"ע.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b>
+<b> אוכל אדם וכו'.</b> עיין מ"ש המל"מ ז"ל ממסכת פרה ומסוגיית בכורות דנראה היפך דעת רבינו יעו"ש ועיין להר"ש שם במשנה דפרה שיישב לההיא דפרה ולסוגיית בכורות י"ל על פי מ"ש מרן פ"א דמעשר שני ה"ג ליישב סוגיית ברכות יעו"ש.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ואלו </b>
+<b> וכו'.</b> עיין להמל"מ מה שנסתפק ומה שפשט לחיובא. ועיין בספרי תועפות ראם סדר שלח לך, ועיין בפ"ד דנדרים דף מ"ג דאמרו שם בש"ס דפליגי ר' יוסי ורבנן אי הפקר כמתנה וכן בירושלמי שם ובפ"ק דפאה יעו"ש. ונמצא דלדעת ת"ק דהלכתא כוותייהו נסתלקו הבעלים מיד והוי הפקר גמור ופטור מן המעשר וא"כ ה"ה לפאה דכהפקר הוא ודלא כהרב מל"מ ז"ל.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הפקיר </b>
+<b> קמה וכו'.</b> עיין השגות. וכתב מרן דלא היה גורס ועבר וכו'. ולענ"ד אין דבריו מובנים דוהפריש הכי משמע דעבר והפריש ולא שיהא חייב להפריש.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>תרומה </b>
+<b> גדולה וכו'.</b> בירושלמי ריש פאה, והכי איתא התם למה לא תנינן תרומה אמר ר' יוסי שאין אדם עושה כל שדהו תרומה אתיבון הרי הוא אומר פאה ואין אדם עושה כל שדהו פאה ותניתה א"ר יוסי וכו' יעו"ש, וקשה לי דמאי קשיא ליה להמקשן בלא"ה תיפוק ליה דתניא בתוספתא הובאה בש"ס דילן מנין שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה עושה ת"ל פאת שדך ומה את צ"ל כמ"ש ר' יוסי וא"כ מאי קשיא ליה, וצריך לומר דהנך אמוראי לא הוו ידעי ההיא ברייתא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>המפריש </b>
+<b> וכו'.</b> כתב מרן ברייתא בכתובות דף צ"ט והגירסא הנכונה אפי' אחד מעשרים וכך מצאתי בספר מוגה עכ"ל. ולא זכינו לידע האחרת גם מאיזה טעם היא נכונה דהא מאי רבותיה דעשרים ושוב ראיתי להרדב"ז דנתלבט בזה והגיה אחד מעשרה ופי' שם הכונה וכתב דלא מצא בדין זה מקום מוצאו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>ישראל </b>
+<b> וכו'.</b> ועיין מה שהאריך המל"מ ובמ"ש בפירושו המתחלת ומ"מ אני תמיה וכו' וז"ל ודברי סתמא דש"ס וכו' דקאמר תניא נמי הכי צריך תלמוד דלא ראי זה כראי זה וכו' עכ"ל. ועיין להרדב"ז יישב לזה ומ"מ לא ימלט מהדוחק.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>בן ישראל </b>
+<b> וכו'.</b> עיין להרדב"ז לעיל בהל' י"ב שתמה דזה הוא כאבא אלעזר בן גמלא ורבינו פסק דלא כוותיה לעיל בה"י גבי מאומד, ותירץ דלענין מאומד דוקא לא קי"ל כוותיה יעו"ש. ועיין בברכת הזבח מנחות דף נ"ד ע"ב מה שתירץ. ומן התימה על מהרימ"ט בח"א סי' פ"ה הביאו החבי"ב ביו"ד סי' של"א הגהות הטור אות כ"ח שכתב שאינו רשאי לתרום הישראל יעו"ש והוא היפך דברי רבינו ודוק.
+
+Halakhah 16
+
+<b>תרומות מעשר </b>
+<b> וכו'.</b> ודבריו תמוהים וכמו שהשיג עליו הראב"ד וכן קשה ממ"ש בפירוש המשנה אבל יצניעם עד שיבוא כהן יעו"ש. וראיתי להרדב"ז שכתב ליישב לרבינו דרבינו גריס גירסא אחרת בברייתא ופי' התוספתא במונח דתרומת פירות דרבנן משא"כ שמן ויין וכו' יעו"ש, וכמה תמוהים דבריו דהא רבינו ס"ל דתרומת שאר פירות דאורייתא יעו"ש לעיל פ"ב וכן בהל' מעשר ובהל' מעשר שני יעו"ש וצ"ע.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עושה </b>
+<b> וכו'.</b> עיין בסוגיית קידושין דף מ"א ובמ"ש הרב עצמות יוסף ז"ל שם ועיין במה שכתב שם לדעת ר' שמעון דמכח הסמיכות נמי ידעינן מה אתם בני ברית וכו' ובזה ניחא ליה מ"ש המרדכי לדעת ר"ש מנ"ל דגוי לאו בר שליחות יעו"ש ולא זכר שר להתוס' בפרק המביא תניין דף כ"ג ד"ה מה אתם דכ"כ בפירוש כמ"ש הרב ז"ל ובזה מיושב מ"ש רש"י בחולין דף י"ב ומציעא דף כ"ב שכתב דשליחות דתרומה מגם אתם אתרבי ומינה וכו' והיינו כר"ש וכמ"ש התוס' בגיטין וכדכתיבנא ודוק. ועיין במציעא דף ע"א ובמ"ש הרשב"א והר"ן בקידושין דף מ"א ודוק.
+
+Halakhah 2
+
+<b>חמשה </b>
+<b> לא יתרומו וכו'.</b> וקשה דבפ' חרש דף קי"ג פסקו רב חייא בר אשי ושמואל כר' אלעזר דברייתא היפך משנה זאת. וי"ל דש"ס דשבת דף קנ"ג ע"ב ס"ל כרבנן דמתני' אמטו להכי פסק כן וכמ"ש בחידושי פרק כ' מהל' שבת ה"ז.
+<b> אבל</b>
+<b> התורם וכו' הרי זו תרומה.</b> ועיין מ"ש מרן ודבריו סתומים כאן אמנם בביאורו בב"י יו"ד סי' של"א ביאר היטב תירוצו הלזו יעו"ש. ועיין להרב מל"מ מ"ש על דברי מרן וע"פ מאי דביאר בב"י שפיר מובנים דבריו. וכן מבואר ממ"ש התוס' בב"ק דף ס"ח ע"ב ד"ה הוא דאמר וכו' וכמ"ש הרב מל"מ והרב ב"ח ז"ל שדי נרגא בתירוץ מרן וז"ל וי"ל דאפילו נימא וכו' בעל כרחך צריך לפרש דלא הויא תרומה אלא מטעם שזכין לאדם שלא בפניו והך תרומה זכות הוא לו שמרויחו וא"כ מסתמא הו"ל כשלוחו וא"כ אין חילוק בין צריך דעתו או לא וכו' עכ"ל יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לא קשה מידי דמאי דמדמה בגמ' זכין לאדם שלא בפניו לשלוחו של אדם כמותו וכמ"ש המפרשים היינו דכשם דשלוחו של אדם כמותו ומועיל הפרשת השליח בעד המשלח כן זכין לאדם וכו' ומועיל הפרשתו של זה בעד הכרי של אחר אבל לאו מתורת שליח אלא דחשיב כשלוחו כמו שליח דמהני ה"נ כשהוא זכות לו מהני וא"כ אם איתא דס"ל לר' יוחנן דצריך דעת בעל הכרי פשיטא דטובת הנאה של בעל הכרי דהו"ל שלוחו ואינו בדין שיהא של תורם אלא ודאי פשיטא ליה דאין צריך דעתו ולא הו"ל שלוחו אלא מטעם זיכוי ואפילו שלא בפניו וקא בעי משל מי טובת הנאה וכן נראה מסוגיית קידושין דף מ"ב ע"א דזכיה אינה מטעם שליחות יעו"ש ומ"ש הוא לעיקר הקושיא אין דבריו כדאים לכתוב דלא קשה מידי יעו"ש דלדבריו לא נשארה שום בעיא דלא נפשטה ומה גם בנדון דידן דהדחיה היא הלכה ופסקה רבינו בהל' נדרים.<br><b> אך</b> קשה מה שנתעורר בני יצחק יצ"ו דא"כ דלרבי ירמיה פשיטא ליה דאין צריך דעת בעל הכרי איך קאמר בגמ' בבעיא הראשונה לדחות הפשיטות כדאמר רבא וכו' והא הא דרבא נאמר על בעיית רבי ירמיה ואחרי ראות דלר' יוחנן פשיטא ליה מאי קמיבעיא ליה לש"ס, ולזה י"ל דכונתו לשאול אי איכא פשיטות ממשנה או מברייתא אבל אה"נ דידע דלר"י פשיטא ליה. ועיין להרב מל"מ שכתב דרבינו פסק כן מסוגיית בכורות דף י"א ושכן דעת הריטב"א ודלא כדעת התוס' יעו"ש ותמה על דבריהם דכיון דשלוחו של אדם כמותו מתרומה ילפינן לה הרי התם גלי קרא ואמר אתם גם אתם לומר דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם כן וא"כ פשיטא דבכל מקום דאמרינן דמהני שליח ודאי דבעינן דומיא דתרומה יעו"ש.<br><b> ודבריו</b> תמוהים דהא ברור הוא בריש האיש מקדש דלאו מתרומה ילפינן לכל התורה אלא מגירושין וקדשים ודתרומה אצטריך לגופיה דסד"א דלא יהא מועיל לדעת ר' שמעון ולרבנן אצטריך למה אתם בני ברית יעו"ש בקידושין דף מ"א וא"כ ס"ל להתוס' דאין ללמוד משם לבעלמא דצריך מדעתו אך זו היא שקשה על התוס' דמאי שנא דרשה זו דמה אתם בני ברית דילפינן מינה לבעלמא ולא כן בהך דמה אתם לדעתכם.
+
+Halakhah 3
+
+<b>התורם </b>
+<b> וכו'.</b> הנה רבינו ז"ל הביא הך ברייתא דכלך אצל יפות ולא כתב בשוייה שליח כאוקימתא דרבא אליבא דאביי וכתב מרן דחיליה מש"ס דקידושין ומש"ס דמציעא דמשמע דבדלא שוייה שליח איירי יעו"ש וכל דבריו דחוקים דהא בש"ס דקידושין הוא רבא ורבא הוא דתרגם הכי במציעא ואף דהיה אליבא דאביי אי לאו דס"ל הכי לא מתרץ הכי, ועוד לשון ה"נ מסתברא משמע שהם דברי רבא. ומ"ש דרבינו לא הוה גריס הכי אלא ותסברא סוף סוף הכל אחד והכי פירושו ותסברא אי בדלא שוייה שליח מי הויא תרומתו תרומה אלא דלא ניחא להו להתוס' בגירסא זאת משום דהוי ותסברא מחודש בכאן שלא נאמר אלא לקיים האוקימתא ובכל מקום לא נאמר אלא לסתור וכמ"ש כל זה בשיטה מקובצת למציעא יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> למהר"י קורקוס שכתב כדברי מרן וביאר יותר וז"ל ואפשר דרבינו גורס ותסברא אי שוייה שליח כי לא נמצאו יפות מהם אמאי אין תרומתו תרומה ומשני הכא במאי עסקינן דאמר ליה תרום סתמא וכו' והיא הגירסא דכתבו התוס' דלא גרסי לה וכו' עכ"ל.<br><b> ואחרי</b> נשיקת ידיו ורגלי קדשו לא נמצא גירסא זו בשום ספר ולא כתבו התוס' אלא דאיכא נוסחא דותסברא לחודא והיינו כמ"ש בשיטה מקובצת וכדכתיבנא. גם מ"ש מרן מעובדא דמרי בר איסק דלא שוייה שליח אינו הכרח וכמ"ש בשיטה מקובצת משם כמה גאונים דשאני תרומה דצריך דשוייה שליח משום דהוי על תרומה דלמפרע אבל תרומה דלהבא אפי' דלא שוייה שליח, וכן ראיתי למהר"י קורקוס ג"כ דחה זה יעו"ש, וא"כ לפ"ז אין מקום למה שסיים מרן וז"ל אפי' דגריס היינו מקמי דידעינן וכו' דהא מ"ש בגמ' דתרומה מצוה היא וניחא ליה היינו גם בשוייה שליח אלא דמאי דמוקמינן בשוייה שליח היינו לדלמפרע אבל לדלהבא יש הפרש בין תרומה לדבר אחר וא"כ אין מכל זה הכרח לרבינו ומ"מ עדיין יש ליישב לדברי מרן דכיון דאיכא הך סברא דשאני תרומה מועיל גם בלמפרע וחשיב שליח ומתורץ לאביי גם בדלא שוייה שליח וזהו דעת רש"י כאן בקידושין דפי' וז"ל שיועיל למי שנטל וכו' יעו"ש דמשמע מפשט דבריו דגם בתרומה לא שוייה שליח וכן משמע מדבריו בעירובין וכמ"ש ודלא כמ"ש התוס' בדעת רש"י וכמ"ש.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דחיליה דרבינו ממ"ש בירושלמי פ"א דתרומות וז"ל בא אביו ואימן על ידו למפרע נעשית תרומה או מכאן ולהבא א"ר שימי נשמיענה מן הדא הרי שבא בעל הבית וכו' (היא הברייתא דידן) בין כך ובין כך תרומתו תרומה אית לך מימר למפרע נעשית תרומה ודחי ליה מכאן ולהבא ואוף הכא נמי מכאן ולהבא נעשית תרומה וכתב המפרש הר"א ליב ז"ל וז"ל ובאלו מציאות הדיוק בהיפך משום דמוקי לה בעשאו שליח מעיקרא אבל הש"ס זה משמע ליה דלא נעשה שליח אלא השתא עכ"ל. הרי דהירושלמי פליג בפי' דהאי ברייתא דס"ל דלא עשאו שליח וכיון דהירושלמי והש"ס דילן דעירובין דף ע"א ס"ל דלא עשאו שליח הכי נקט לה רבינו ומה גם דלשון הברייתא דקאמרה שלא ברשות מסייעת ולכן כתב רבינו בהל' אישות פ"ה ה"ח כשנטל הוא מעצמו לקדש את האשה דאינה מקודשת הא אי עשאו שליח מקודשת ויש הפרש מתרומה דאף בלא עשאו שליח מועיל כפי מאי דפסק רבינו כאן ודוק.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ואפילו </b>
+<b> בתרומה של תורה וכו'.</b> עיין להרב מל"מ מ"ש בפ"ב דנזירות הי"ג ועיין להרדב"ז שם מה שיישב לזה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>האומר </b>
+<b> לשלוחו וכו'.</b> עיין מ"ש הטור יו"ד סי' של"א על שם הרב שמשון ותמה עליו הרב מל"מ שהוא היפך הגמ' יעו"ש ודברי הר"ש הנזכר הביאום התוס' והרא"ש בעירובין ריש דף ל"א ולא כתבו כמ"ש הטור. ועיין בהל' בכורות פ"ד ה"א הקשה כן הרב מל"מ גם שם והמג"א סי' ת"ט ס"ק י"ז ומהר"א חאקו ז"ל בס' לשון למודים הל' פסח סי' ק"ע ומחנה אפרים הל' שלוחין סי' כ"א. ומן התימה על הר"ב ב"ח סי' הנזכר כתב על דברי הטור שמחלוקת זה מבואר בתוס' דעירובין וליתא יעו"ש.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>והשותפים </b>
+<b> וכו'.</b> עיין מ"ש מרן משם הר"י קורקוס, ומ"ש בהל' י' גבי אריס ובמ"ש שם הרב מל"מ ז"ל.
+
+Halakhah 9
+
+<b>האומר </b>
+<b> וכו'.</b> עיין מ"ש מרן משם מהר"י קורקוס ליישב דעת רבינו דרבינו סובר דר' יוחנן מודה בתרומה וכו' משא"כ בקידושין וכו' יעו"ש. ולע"ד איני יכול להסביר תירוץ זה דמאחר דאיהו הוא ר"י דמקשה לריש לקיש מהך מתני' איך יעלה על הדעת דר"י מודה בתרומה זה אין הדעת סובלו. וכן קשה להרדב"ז שכתב לחלק ממ"ש רבינו בהל' אישות למ"ש כאן יעו"ש.
+<b> ואם</b>
+<b> שינה וכו'.</b> והוא מהירושלמי צריך להתבונן מאי שנא מהא דתנן במעילה פ"ו משנה א' אבל אם אמר לו הבא לי מן החלון והביא מגלוסקמא או להיפך שליח מעל הרי דמשום שינוי כזה לא חשיב שלוחו ואף דמה שיש בחלון ובגלוסקמא אחד הוא והוי דומה להך דהכא וצריך להתיישב בזה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אריס </b>
+<b> שתרם וכו'.</b> כתב מרן משם הר"י קורקוס דהיינו בתורם על חלקו של בעה"ב וכו'. וכתב הרב מל"מ דפי' על חלקו לאו חלקו לבד אלא חלקו עם חלק בעה"ב דכיון דתרם על הכל דינו כשותפים עכ"ל. ונראה דמה שהכריחו להרב לומר כן משום דאי על חלקו לבד הוא דרשאי ולא עם חלקו דבעה"ב א"כ מה יענה למ"ש רבינו לעיל גבי שותפין דכל התורם מהם תרומתו תרומה דהיינו חלק שניהם יחד ובש"ס מאתם אימעיטו שניהם שדרשו אתם ולא שותפין אתם ולא אריסין דכי הדדי נינהו, אלא ודאי צ"ל דעל חלק בעה"ב לחודיה הוא דאינו רשאי אבל על חלק שניהם ביחד יכול לתרום וזהו שסיים הרב דינו כשותפין וכדכתיבנא. אלא דקשה טובא דסיום התוספתא הוא כך אבל אין רשאי להוציא מעשר אלא על חלקו בלבד ומינה הוא דלמד הר"י קורקוס חידוש זה וא"כ מוכרח דהדברים כפשטן דעל חלקו דוקא הוא שכתב הר"י קורקוס דיכול לתרום ומעתה קשה טובא להר"י קורקוס כפי תירוץ זה מה יענה למ"ש רבינו גבי שותפין וכדכתיבנא ודוק.
+<b> והאפוטרופוסין</b>
+<b> וכו'.</b> עיין מ"ש מרן, ועיין מ"ש מהר"י קורקוס בתירוץ ראשון דרבינו איירי כשתרם בדיעבד יעו"ש באורך. ולשון רבינו שכתב תורמין לא משמע אלא לכתחילה ולכן נראה כמ"ש בתירוץ שני יעו"ש.
+
+Halakhah 11
+
+<b>הגנב </b>
+<b> וכו'.</b> עיין למרן מה שהקשה ומה שתירץ. ולענ"ד דבריו תמוהים דאדרבא ממ"ש בסוף דבריו נראה דרישא איירי בסתם שאינו ידוע משום דבסיפא איירי ברודף אחריהם והיינו בידוע דאינו מייאש ומשמע דוקא בידוע הא בסתם תרומתו תרומה ועיין להרב לח"מ פ"ו מהל' גזלה ה"ג.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>פועל </b>
+<b> וכו'.</b> עיין השגות ומ"ש מרן ומה שהקשה המל"מ לדבריו יעו"ש. ולע"ד לא קשה ע"פ מ"ש הרדב"ז וז"ל בתוספתא פועל וכו' ואם אמר לו כנוס לי גרני תרומתו תרומה שאין הגורן נכנס אלא א"כ נתרם, ומדברי רבינו נראה דדוקא דא"ל כנוס לי גרני ותרום, וי"ל דלרבותא נקט הכי לא מיבעיא אי לא אמר תרום דפשיטא דתרומתו תרומה שאין הגורן נכנס וכו' אלא אפילו א"ל כנוס ותרום סד"א קפידא הוי ומעביר על דבריו הוי קמ"ל דאין זו קפידא כיון שאין הגורן נכנס אלא א"כ נתרם עכ"ל. והשתא לא קשה לריש לקיש מהאי תוספתא דהאי דלא יהיב טעמא משום דנעשה רצונו משום דאין מועיל כאן טעם זה מאחר דהאריך בלשונו ואמר כנוס ותרום דלאיזה צורך האריך ואמר ותרום כיון דבאומרו כנוס נכלל תרומה דבכלל כניסה הוא תרומה אלא ודאי דקפידא הוא ונחית לסדר משו"ה הוצרך לטעמא דאין הגורן נכנס אלא א"כ נתרם וקמ"ל דאף שדיבר שלא לצורך לא הוי קפידא.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>תורמין </b>
+<b> וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ובמה שכתבתי בהל' ברכות פ"ז ה"ד.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b>
+<b> תורמין וכו'.</b> עיין לרבינו בפי' המשנה, ועיין להרדב"ז בתשובה ח"א סי' ה' במה שדחק לתרץ. ועיין בירושלמי ובפי' מהר"א ליב ז"ל שם.
+<b> אבל</b>
+<b> אם ידע ושגג שמותר לתרום וכו'.</b> עיין להרב מל"מ פט"ו דמאכלות אסורות הל' כ"ה שכתב שדין זה סותר למ"ש התוס' פ"ג דבכורות דף כ"ג ד"ה סבר וכו', דהיכא דקסבור שמותר לבטל חשיב שוגג יעו"ש. ולענ"ד אפשר לחלק בנדונות דבשלמא בביטול אסור כיון שהוא דבר דאזיל לאיבוד וליכא תקנתא עוד הקילו רבנן ואמרו דהרי הוא כשוגג מה שאין כן כאן בתרומה דאיתיה בתקנתא שלא יחשב אותה הפרשה כלום ולא תיקן את השיריים אלא יחזור ויתרום כהוגן ולא אזיל שום דבר לאיבוד לכן החמירו רבנן וחשבו אותו כמזיד ודוק.
+<b> וכן</b>
+<b> בתרומת מעשר וכו'.</b> עיין מ"ש מרן שטעמו מדברי הירושלמי דפ"ק דתרומות ואנו לא מצאנו כן בירושלמי שלפנינו אלא הוא ענין אחר אמנם הר"י קורקוס הביא ירושלמי מפורש פלוגתא בזה ופסק רבינו כת"ק.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>מפני </b>
+<b> שאסור וכו'.</b> דברי רבינו מתבארים על פי מ"ש בפי' המשנה פ"ד דחלה מ"ט והוא ע"פ הש"ס דסנהדרין דף ק' וכמו שכתבתי בספרי אגורה באהלך דף כ"ג ע"ב יעו"ש. ומן התימה על מהר"י קורקוס שהביא על דברי רבינו סוגיית פ' הזרוע ולא יתכן.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ישראלית </b>
+<b> וכו'.</b> כתב התוס' יו"ט בפרק הניזקין משנה ה' וז"ל לא מצאתי להרמב"ם שהעתיק משנה זו כלל דמ"ש בפ"ו ה"ג ההיא איירי בהשיאה אביה וכו' והצריך עיון יעו"ש. וי"ל בדוחק דרבינו אזיל לשיטתיה דס"ל בפי"ב דשבת ופרק י"ז דמאכלות אסורות דקטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווין להפרישו וא"כ מתני' איירי בתרומה דאורייתא ואפילו ביתומה ועיין בתוס' ד"ה ועל. ומ"ש רבינו ודין תורה שתאכל משנתארסה וכו' הוא משום דכלל בדין זה גם ההיא דמשנה ד' פ"ה דנדה. ועיין להר"י קורקוס שגם הוא הבין כהתוס' יו"ט.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ועבד עברי </b>
+<b> הרי הוא כתושב ושכיר וכו'.</b> ועיין למרן מה שהאריך ביישוב דברי רבינו וכך כתב מהר"י קורקוס יעו"ש, ודבריו צריכין ביאור דהא עדיין נכלל בשכיר שנים דהיינו לשש וקושיא כדקאי קאי. וצ"ל כיון דמוכר עצמו יש לו רשות למכור עצמו ליתר על שש הו"א דחשיב כקנין כספו ממש משא"כ מכרוהו בי"ד דאינו נמכר אלא לשש קמ"ל התורת כהנים ורבינו דאינו אוכל. ואין להקשות בדברי הת"כ במאי דיליף עבד עברי דאינו אוכל מקרא דכסף דהיינו משום דבסוף שש יוצא חנם דהא מצינו דיוצא בגרעון כסף ומחזיר לו לפי חשבון דהתם שאני שהעבד רוצה לצאת אבל אם הוא אינו רוצה לצאת אין האדון רשאי למכרו או ליתנו במתנה לאחר דאין לו בו אלא עבודת שש ודוק. ומכלל האמור מ"ש הרדב"ז בזה דבריו תמוהים.
+<b> וכהנת</b>
+<b> אשת הזר וכו'.</b> עיין מהר"י קורקוס ז"ל שדבריו נכונים. ומ"ש שבכהנת אשת הזר איכא לאו לא לאפוקי מיתה קאמר אלא לאתויי שהיא בלאו ולא איסור עשה לחוד אבל מיתה איכא ג"כ כזר דעלמא כמ"ש בהל' ו' גבי זר וזאת נכללת בזר דעלמא והיינו טעמא כמ"ש הרב פרשת דרכים דרך מצותיך ח"ג דלקושטא דמילתא דאשת הזר נפקא מקרא דוכל זר וכדאיתא בש"ס דיבמות עלה ס"ח דתרי וכל זר כתיבי נראה דחייבת מיתה כזר דקרא הכי קאמר וכל זר בין הוא בין אשתו וכמ"ש רבינו כאן בפירוש, משא"כ בבת כהן שנתחללה ואכלה תרומה דאינה אלא בלאו ולא במיתה דאינה נקראת זרה גמורה וכמ"ש שם הרב פרשת דרכים דליכא למימר אהדריה קרא לאיסוריה דאינן סוג אחד. וזה מוכרח ביותר ממ"ש רבינו בהל' סנהדרין דבחללה שאכלה תרומה כתב שהיא במלקות לחוד ובבת כהן שנשאת לישראל ואכלה תרומה לא כתב כלל אם (לא) [לוקה] דכיון שנשאת לישראל איכא בה מיתה ג"כ הרי היא נכללת בזר דעלמא שאכל תרומה דאית ביה מיתה וכבר כתב רבינו במנין לאוין דאית בהו מיתה ונמצא חומר בנשאת לישראל שאכלה תרומה מחללה שאכלה תרומה וזה ודאי גזרת הכתוב היא שתהא חללה קלה יותר ולפי הכתוב הזה אין מקום למ"ש הרדב"ז ז"ל גבי הל' ז' וז"ל ויש ללמוד שאם נשאת לישראל לא נעשית זרה לגמרי ואם אכלה תרומה במזיד אינה במיתה ולא במלקות וכו' הלכך אם אכלה בין בשוגג בין במזיד משלמת את הקרן ותו לא עכ"ל, והמה דברים תמוהים הרבה דאיך כתב גם במלקות פטורה והא אמרו בש"ס בפירוש דאית בה לאו וכמו שהביא מהר"י קורקוס וכן לשון רבינו בפירוש וצ"ע. אך קשה מה שהקשה הרב עוד שם בסוף דבריו מ"ש מחומש וחזינא להרב בס' מרכבת המשנה כאן דלא ניחא ליה בכל דברי הרב פרשת דרכים ולא זכר שר מה שהכריח הפרשת דרכים מדבריו שבהל' סנהדרין ודוק.
+
+Halakhah 6
+
+<b>זר </b>
+<b> שאכל תרומה וכו'.</b> כתב מרן דפסק דלא כרב דפרק הנשרפין שהוא נגד המשניות יעו"ש. וקשה ליה להרדב"ז דאמאי לא מותבי עליה דרב ממתני' דפ"ק דחלה ופ"ב דבכורים ותירץ דרב מפרש לה בכהן טמא והיינו דתני סיפא ואסורים וכו' יעו"ש. ועיין בירושלמי פ"ב דבכורים דמותבי לרב הכי ותירצו כן וכמ"ש הרדב"ז יעו"ש.
+<b> ואינו</b>
+<b> משלם וכו'.</b> ועיין מ"ש המל"מ והצריך עיון. ולענ"ד י"ל דכאן לא נחית רבינו אלא ללמד דין דאינו לוקה ומשלם ולא נחית לפרש היאך הוא הנדון דצריך שיהיו שניהם בבת אחת וסמך אמ"ש בהלכות גנבה ריש פרק ג' ה"ה דשם ביאר היטב דצריך שיהיו שניהם בבת אחת ליפטר יעו"ש ודוק.
+<b> שאינו</b>
+<b> לוקה ומשלם.</b> כתב הרדב"ז וז"ל משמע מדבריו דהיכא דאיכא שנים לוקה ואינו משלם ובמכות אמרו כל המשלם אינו לוקה וכו' וכ"כ רבינו בסוף פט"ז מהלכות סנהדרין וז"ל לפיכך כל המכה את חבירו וכו' הואיל והוא חייב לשלם ממון אין אדם משלם ולוקה, וי"ל דרבינו מודה היכא דהוי לאו גרידא ותשלומין דמשלם ואינו לוקה אבל היכא דאיכא כרת או מיתה בידי שמים לוקה ואינו משלם לפטור אותו מהכרת או ממיתה בידי שמים עכ"ל. ודבריו תמוהים דבהדיא פסק רבינו בריש פ"ג מהל' גנבה ובפ"א מהל' נערה בתולה הי"א דגם בלאו גרידא אין אדם לוקה ומשלם.<br><b> ולעיקר</b> קושייתו מעיקרא קושיא ליתא דרבינו פסק כר' יוחנן דלא כעולא יעו"ש בכתובות דף ל"ב ע"א וההיא דפט"ז מהל' סנהדרין שהביא הרב מבואר בש"ס דכתובות שם דאפי' ר"י מודה דמשלם ואינו לוקה דבפירוש ריבתה תורה לתשלומין יעו"ש ומ"ש רבינו בפי"ח מהל' סנהדרין וריש הל' גנבה וריש הלכות גזלה כבר הקשה שם מרן בהלכות סנהדרין ויפה תירץ הרב יבין שמועה סי ר"ג והרב פר"ח בקונטרס מים חיים דף ל"ז יעו"ש ודוק.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וטמא </b>
+<b> שאכל וכו'.</b> ויש לגמגם דאימא מיתה ליכא דמיעטיה קרא ומתו בו כי יחללוהו וכו' אבל לילקי מיהא, ורבינו נראה שנשמר מזה וכתב שהרי אינה קדש ועדיין קשה א"כ דאינה קדש א"כ אינו נכלל בחיוב הלאו דהוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל ואמאי כתב אע"פ שהוא בלאו. וראיתי להרב פר"ח במים חיים שתמה על רש"י ביבמות דף צ' ובגיטין דף נ"ד שכתב דכהן טמא שאכל תרומה טמאה במיתה ואיהו מתרץ לה שטעמו משום דבזבחים דף ק"ח הויא פלוגתא דר' יוסי הגלילי ורבנן בטמא שאכל קודש טמא ומשמע ליה דכי היכי דרבנן מחייבי בקודש טמא ה"ה בתרומה טמאה והך מימרא דפרק הנשרפין אתיא כר' יוסי הגלילי ורבנן לית להו הך דרשא וכו' ואין כן דעת התוס' וכו' יעו"ש ודבריו תמוהים דהיכי מצינו למימר דהך דשמואל אזלא כר' יוסי הגלילי הא טעמא דשמואל הוא דדריש פרט לזו שמחוללת ואילו ר"י הגלילי ס"ל גם בטמא שאכל קודש טמא שהוא חייב ואף שמחולל דהכי איתא התם שפיר קאמרי ליה רבנן לר"י הגלילי אמר רבא כל היכא דנטמא טומאת הגוף ואחר כך בשר כו"ע לא פליגי דחייב וכו' כי פליגי כשנטמא בשר תחלה ואח"כ הגוף דרבנן סברי אמרינן מיגו ור"י סבר לא אמרינן מיגו ופי' רש"י ז"ל כל היכא דנטמא וכו' ואח"כ בשר ע"י אחרים מודה ר"י דחייב דמה לי על ידו מה לי על ידי אחרים דטעמא דר' יוסי משום דאין איסור חל על איסור וכאן איסור טומאת הגוף וכו' כשנטמא בשר תחילה ונאסר על זה משום טומאת בשר שאין חייב עליה חטאת וכו', הרי להדיא דטעמא דר"י לאו משום דמחולל ועומד הוא אלא משום דסבר לא אמרינן מיגו וא"כ שנטמא הגוף תחילה אף שמחולל ועומד חייב וא"כ היכי מצינן למימר דהך דשמואל אזלא כהך דר"י הגלילי, ואם נאמר דכונתו לומר דמ"ש שמואל יצא זו שמחולל ועומד היינו כשנטמא התרומה תחילה ואחר כך הגוף הא ליתא דאי כיון לזה עדיין יוכל לומר דהך דשמואל אזיל כרבנן דעד כאן לא חייבו בין כשנטמא הגוף או לא אלא בקודש ברם בתרומה דגלי קרא ומתו בו וכו' פטור היכא שנטמא התרומה קודם וכמ"ש התוס' פרק גיד הנשה דף ק"א יעו"ש, ולמה לו לאוקמי פלוגתא בין רש"י ותוס' שסיים בסוף דבריו ואין כן דעת התוס'. ועיין בארעא דרבנן מהדורא בתרא אות ה' הקשה כן ומה שתירץ בתירוץ שני עיין להרב מל"מ כאן שנסתפק בזה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>עבד </b>
+<b> של שני שותפין וכו'.</b> וכתב מרן שהוא מהירושלמי ותורת כהנים סדר אמור יעו"ש דילפינן לה מקרא וכמ"ש שם הרב קרבן אהרן ז"ל שם. וקשה לי עליו דלזה למה לי קרא מסברא נדע שאינו אוכל דהיאך אתי צד עבדות של ישראל ואוכל מתרומה דומה לזה אמרו בריש חגיגה מי שחציו עבד וכו' א"ל בית שמאי תקנתם את רבו וכו' לישא שפחה אינו יכול וכו' לישא בת חורין אינו יכול שכבר חציו עבד וכו' יעו"ש והשתא בנדון דידן היאך יהנה מתרומה הצד האחד שאינו עבד כהן שהרי מעורב בו בכל אבר ואבר מאדון כהן וישראל יעו"ש בתוס' ובגיטין דף מ"א דאפי' מינו שהוא חציה שפחה וחציה בת חורין אינו יכול לישא משום דאתי עבדות ומשתמש בצד חירות ודוק.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>נשא </b>
+<b> שנייה אוכלת וכו'.</b> עיין מ"ש מרן, גם מ"ש הרדב"ז אינו מעלה ארוכה דכיון דאינו חייב לזונה אמאי יאכילנה תרומה ומה גם שהוא היפך מהאי סוגיא דהבא על יבמתו כמ"ש מרן. ואפשר שדעתו כדעת התוס' ר"פ אלמנה לכהן גדול גבי מתני' דישראל ששכר פרה מכהן דמאכילה אף שמזונותיה על ישראל משום דהוי קנין כספו דכהן וה"ה כאן דאשה זו הוי כשרה והוי קנין כספו דכהן ודלא כהתוס' פ"ק דע"ז דדוקא כשאין מזונותיה על ישראל יעו"ש.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>וכל </b>
+<b> אשת כהן שאמרה טמאה אני אסורה וכו'.</b> וכתב מרן דפסק כרבא דבתרא הוא דאמר הכי בסוף נדרים יעו"ש. ונראה לענ"ד דפשוט דלדעת רבא דס"ל באומרת טמאה אני לך לבד אסורה לאכול בתרומה דודאי לדידיה מתני' דסוטה דקתני דהאומרת טמאה אני לך וכו' אסורה לאכול בתרומה היינו באמירה לחודא ואף דליכא רגלים לדבר ולדידיה מאי דתני במתני' אסורות לאכול הוא דוקא לאסור לה תרומה ברם אינה אסורה לבעלה דאינה נאמנת דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר וכמשנה אחרונה שם בנדרים דף צ' וכן פסק רבינו פכ"ד דאישות יעו"ש ואף דלא דמי חלוקה זאת לאחרות דמני מתני' ושבאו עדים וכו' ושבעלה בא עליה בדרך וכו' והנך אסורות לבעליהן נינהו אין בכך כלום דא"צ שיהיו כל החלוקות שוות דומות לכל עניניהם ואם כן מעתה אין מקום למ"ש הרב מל"מ בסוף הלשון דזה כמו זר נחשב וכו' דהא לרבא הכי ס"ל לקושטא דמילתא ומה זר הוא דהבינו כן לדעת רב ששת לפום ריהטא והקשו לרב ששת. גם מ"ש הרב ועוד דפשטא דמילתא הוא דמתני' אחר קינוי וסתירה איירי וכו' הם דברים תמוהים דאיך אפשר לומר דמתני' איירי בהכי דהשתא בקינוי וסתירה לחוד תני רישא דאינה אוכלת כשהוסיפה היא והודית מיבעיא אלא ודאי דאיירי בלא קינא לה ונסתרה וכן קשה למה שתירצו התוספות לדעת ר"ש דהכא איירי לאחר קינוי וסתירה.<br><b> ונראה</b> לענ"ד דמ"ש התוס' דהכא מיירי אחר קינוי וסתירה אין פירושו אחר שניהם אלא או קינוי או סתירה דשני אלו כל חד באנפי נפשיה אינן אוסרות לאכול בתרומה אלא שתיהן יחד כמבואר בריש פ"ק דסוטה יעו"ש והשתא אשמועינן מתני' דבאחד מהן קינוי או סתירה עם אמירה דטמאה אני לך דאסורה לאכול בתרומה וזו היא ג"כ כונת הירושלמי ומעתה אין מקום לכל מ"ש המל"מ על דבריהם. גם מ"ש הרב מל"מ וז"ל ואם נאמר וכו' דאין הבעל יכול לכופה לשתות זו וכו' הא שמעינן לה וכו' עכ"ל, לא היה צריך לזה דהא משנה ערוכה שנינו שם בפ"ק דסוטה סמוך להאי מתני' אומרים לה עשי לשם הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים וכו' ואם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה וכו' הרי שכל (שתודית) [שמודית] אין משקין לה ואף גם זאת לא יכולתי להלום סיגנון לשונו ומ"מ לפי מ"ש בכונת התוס' והירושלמי אין מקום לכל מ"ש הרב וכדכתיבנא ודוק.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אסורה </b>
+<b> לאכול בתרומה וכו'.</b> עיין בספרי אגורה באהלך דף נ'.
+<b> האומר</b>
+<b> לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי וכו'.</b> והקשה הרב [חכם] צבי בסי' ק"ו וז"ל ויש לי מקום עיון דכאן פסק כברייתא דפ' כל הגט דף כ"ח וש"מ דחיישינן שמא ימות לאלתר ובהל' יוה"כ פסק דלא כר' יהודה וכו' יעו"ש. ולענ"ד נ"ל דשאני הא דתרומה דאיכא ימים טובא ואיכא למיחש שמא ימות היום או למחר וכיון דבאנו לידי מידה זאת למיחש שמא ימות חיישינן לה מיד משא"כ ביוה"כ דליכא זמן טובא אלא יום אחד לא חיישינן למיתה וק"ל ועיין אור יקרות הלכות עבודת יוה"כ.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אבל </b>
+<b> מי שנגמר דינו בבי"ד וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ומ"ש עליו הרב מל"מ וראיתי להרב מל"מ שם בהלכות ערכין פ"א הי"ג שהקשה על דברי מרן וז"ל אגב שיטפא לא דק דהתם בפרק כל הגט וכו' אבל גבי ערכין אין הדבר תלוי אלא בגמר דין וכו' אבל בבי"ד של גוים גמר דינם לאו כלום הוא יעו"ש. ואחר המחילה רבה נראה דמרן אבי התעודה דק ואשכח ודעתו כדעת הרא"ם בחומש שם דדמיא לההיא דפרק כל הגט והיינו טעמא דכיון דנגמר דינו למיתה ללישנא קמא דבגוים ודאי קטלי הרי הוא כמת ומה לי אם דיניהם דין או לא מאחר שבודאי ימיתוהו הרי הוא כמת ולא דמי למוכה שחין ודכוותייהו שאף שאינו שוה כלום הא מיהא חי הוא וכן ללישנא בתרא היינו טעמא דהוא בספק אם יצול או לא ואזלינן לחומרא וכמ"ש מרן ולא מטעם דאין דיניהם דין דמה לי אי הוי דין או לא סוף סוף הרי הוא בספק הריגה נמצא דמיונם עולה יפה וזה מבואר בדברי הרא"ם שם בתחילת לשונו שהביא הרב מל"מ יעו"ש, וכך כתב הרב קרבן אהרן בפי"ב סי' ז' יעו"ש. ומן התימה על הרב מל"מ דמאחר דהרא"ם קדם והציע כן מאי קא קשיא ליה בסוף דבריו לדברי הרא"ם.<br><b> הדרן</b> לדברי הרב מל"מ שבכאן, דקשיא ליה למ"ש מרן בהל' ערכין שהשוה דין ערכין לההיא דכל הגט ושוב כתב אבל לפי מ"ש שם שאין זיווגם עולה יפה לא קשה ולא זכיתי לכונתו דהא גם לפי דבריו דלשם קשה דהו"ל לרבינו לפרש כשהעמידוהו בבית הסקילה דכיון שאפשר שילמדו עליו זכות אף אחר גמר דין נמצא דלא חשיב עדיין כמת וכי היכי דאמרינן כאן לענין תרומה דתאכל אשתו בתרומה אף אחר שנגמר דינו כל שלא העמידוהו בבית הסקילה אף דאפשר שלא ילמדו עליו זכות ונמצא למפרע דמשעה שנגמר דינו חשיב מת אפ"ה אמרינן כיון שהיה בספק אם ילמדו עליו זכות אינו חשוב כמת ה"נ לענין ערכין אף לאחר גמר דין כל שלא העמידוהו בבית הסקילה לא חשיב כמת ונערך והקושיא כדקאי קאי דהוה ליה לרבינו לפרש וכדכתיבנא. ועיין להרב מהר"י קורקוס מ"ש בזה שגם עליו תיפול קושיית המל"מ הלזו. ולענ"ד נראה לומר בדוחק שכונת רבינו שכתב כאן והניחוהו בבית הסקילה רצה לומר כיון שנגמר דינו הרי הוא כמי שהניחוהו בבית הסקילה כלומר ולא שכיח שילמדו עליו זכות, ועיין להרב לח"מ פ"ו מהל' גירושין הכ"ה ודוק.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>המשחרר </b>
+<b> וכו'.</b> וכתב מרן בעיא דלא איפשיטא בפ' השולח ולחומרא, ועוד יתבאר בסמוך עכ"ל. פי' דבריו דקשיא ליה דלו יהי דכאן לא איפשיטא הא איפשיטא בכריתות דקאמר שם לת"ק דרשב"ג דס"ל דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה ותירץ לזה בסמוך הל' ו' וז"ל ויש מקום לומר דרשב"ג פליג עליה בהא עכ"ל. פי' דאף די"ל דבזה לא פליגי רשב"ג ות"ק והיינו משום דאפשר דעד כאן לא פליג רשב"ג אלא משום דס"ל כדיהיב טעמא כי יהיב איניש מידי אדעתא דמקבלין ליה מיניה וכו' יעו"ש, מ"מ כיון דחזינן דכאן לא איפשיטא משמע דס"ל לש"ס דגם בזו פליגי התם רשב"ג ות"ק והתם לא ברירא לן כמאן הלכתא דאמרו בפרק השוחט דלא אמרו בה לא איסור ולא היתר וא"כ אזלינן לחומרא ואף דבפרק השוחט אינו מבואר הך דס"ל לת"ק דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה מ"מ הוא מוכרח דהא כיון דלדידהו כשזיכה ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח קנינהו ומיהדר קא הדר א"כ נמצא דהפקירן במאי דהדר וא"כ אמאי אוכלין בתרומה וא"כ מוכרח לומר כיון דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכל זה דברים ברורים והוצרכתי לבארם מראות להרב מל"מ שהצריך עיון יעו"ש. ומעתה אחרי ביאורינו זה בדברי מרן לא קשה כמו שהקשה בפר"ח בחי' לגיטין וז"ל ומ"ש הכ"מ דיש מקום לומר דרשב"ג פליג עליה בהא אין זה כלום דבמאי דלא אשכחן בהדיא דפליגי לא משוינן פלוגתא ואף דבגמ' לא איפשיטא לא בעי למיפשט בעיא ממימרת ריש לקיש כמו בכמה דוכתי דלא בעי למפשט ממימרת אמורא עכ"ל. ואחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו ליתא דהא בעי למיפשטא ממימרת רב משרשיא דאמר הגדילו וכו' נמצא דברי מרן נכונים בטעמם. ומ"ש דרבינו פסק כר"ל בפ"ד מזכיה ומתנה וכ"כ ג"כ הר"י קורקוס ז"ל וכ"כ הגהות מיימוני שם לא זכיתי לכונתם דהא שם בהל' ג' פסק בפלוגתא דרשב"ג ות"ק דהוי הדין ספק וכמ"ש כאן בהל' ו' וההיא דר"ל אתיא כת"ק ואי פסק כר"ל היאך פסק אח"כ דהוי ספק ושניהם לא יכונו אלא ודאי ברור הוא דמ"ש בהל' א' איירי שבא לידו וזכה בו ולא הוי דינא דריש לקיש ולא ס"ל כר"ל אלא בדינא דר"ל ס"ל ספק כמ"ש בה"ג ואיירי בין ר"ל בין הברייתא קודם שהגיע לידו וזה מבואר באר היטב בדבריו וכ"כ הרדב"ז בחי' על רבינו כאן דרבינו אינו פוסק כר"ל יעו"ש וברור.<br><b> ולעיקר</b> הקושיא תירץ מהר"י קורקוס וז"ל וי"ל דהא דאסיקו בכריתות היינו כי היכי דתיקום מילתא דריש לקיש כת"ק דברייתא דהכותב נכסיו לאחר דקאמר ת"ק דאם היה רבו שני כהן אוכל בתרומה ומקשה מת"ק לר"ל ברם אי סובר כרשב"ג דפליג עליה דת"ק לא קשה מידי ולא נצטרך לומר דקסבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכו' אלו דבריו ז"ל והמה תמוהים דהא בגמ' צווח הכי בשלמא לרשב"ג קסבר וכו' כי לא מקבלין לה מיניה הדרא למרה אלא לת"ק וכו' ועיין פי' רש"י וצ"ע.
+
+Halakhah 6
+
+<b>הכותב </b>
+<b> נכסיו וכו'.</b> עיין מ"ש הרדב"ז בחי' על רבינו ודבריו תמוהים דבהדיא אמרו בפרק השוחט על הך ברייתא זה היה מעשה ולא אמרו לא אסור ולא היתר וכמ"ש מרן יעו"ש ועוד קשה עליו ממ"ש רבינו בפ"ט דטומאת מת דהא דקי"ל הלכה כרשב"ג לאו דוקא במשנה אלא אף בברייתא וכ"כ שם מרן.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ישראל </b>
+<b> ששכר פרה וכו'.</b> עיין מ"ש המל"מ ובמה שכתבתי לעיל פ"ז ה"כ ודוק.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>יראה </b>
+<b> לי וכו' עד שימשוך וכו'.</b> הקשה ה"ה כמהר"ר יעקב אלבעלי נר"ו ממאי דאיתא במציעא דף מ"ט ע"א ומודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכא דעתיה הכי נמי מסתברא דאמר ר' יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר וכו' אלא אי אמרת מצי למיהדר ביה אמאי רשאי וכו' יעו"ש, נמצא דמשום דלא מצי למיהדר ומטעם דשארית ישראל [וגו'] לא ידברו כזב אוכל בתרומה שבביתו הלוי ולא חייש לטבל כ"ש בנידון דידן דאי חוזר הישראל צריך שיקבל מי שפרע דיותר יש לומר בה שארית ישראל וגו' ויאכיל לבהמה כרשיני תרומה ומאי שנא.<br><b> ולענ"ד</b> י"ל על פי מ"ש הרא"ש הובאו דבריו בשיטה מקובצת וז"ל רשאי בן לוי לעשותו וכו' כתב ר"מ אע"פ שלא קנאו בן לוי לא במשיכה ולא בהגבהה איירי במכירי כהונה ולויה דחשיב כאילו בא לידו כדאיתא בגיטין פרק כל הגט אי נמי לא גרע מנותן רשות לחברו שיתרום מכריו על תבואה שלו, הרא"ש עכ"ל. ואין להקשות לדבריו דא"כ מאי פשיט מההיא דבן לוי לנותן מתנה מועטת שאני ההיא דבן לוי דאיירי במכירי לויה משום דגם נותן מתנה לחברו אי לאו מכירו לא יהיב ליה וסוגיין דעלמא כך היא אי לא דהוה יהיב ליה מידי לא הוה קיהיב ליה ונמצא הוי כמכירי כהונה ולפ"ז לא קשה כלל לרבינו דשאני התם מהך דהכא ושפיר יש לחלק ואף דרבינו בפ"ז מהל' מעשר ה"ח לא הזכיר מכירי כהונה הביא הברייתא כצורתה כמנהגו וכמו שצריך לאוקמי הברייתא במכירי הכי נמי צ"ל בדברי רבינו. וחכם בני יצחק נר"ו תירץ דבמוכר לא מהני מידי מאי דלא מיהדר משום שארית ישראל דאפילו ידעינן בבירור דלא מיהדר לא מהני והיינו טעמא כיון דחכמים תיקנו משיכה כל זמן שלא משך עדיין לא קנה לוקח וא"כ לא קנה הכהן עדיין הבהמה ואינה שלו כדי שיוכל להאכילה כרשיני תרומה דרחמנא אמר קנין כספו ועדיין לא קנה וכדכתיבנא וא"כ לא מהני מידי מאי דלא מיהדר המוכר ישראל דאף דלא מיהדר כל שעדיין לא משך אינה שלו וכדכתיבנא משא"כ בההיא דבן לוי דאינו תלוי בקניה להפריש מעשר דאדם יכול להפריש משלו על של חברו או משל חברו על שלו כל זמן שנתרצו שניהם ומשו"ה סמכינן על דיבוריה משום שארית ישראל ולכן יכול להפריש מאותו כור על מה שיש לבן לוי בביתו ודוק.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>זר </b>
+<b> שאכל תרומה וכו'.</b> עיין מ"ש המל"מ על דברי הקרבן אהרן ז"ל, ומה שכתבתי בספרי אגורה באהלך דף כ"ב ע"א.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>עיין </b> השגות, ומה שכתבתי בחי' להל' ברכות פ"ג ה"א.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>והשותה </b>
+<b> שמן וכו'.</b> נראה פשוט דהיינו טעמא דאוזוקי מזיק כמ"ש בברכות דף ל"ה ע"ב משא"כ אם שתה שמן מעורב עם דברים אחרים כמו ע"י אניגרון וכיוצא דאמרו שם בברכות דאינו מזיק ודאי שחייב עליה קרן וחומש וזה שכתב רבינו לעיל בהל' ז' או ששתה שמן וחומץ ודוק.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>שתי </b>
+<b> קופות וכו'.</b> עיין מה שנסתפק הרב מל"מ על פי דברי התוס' דפ' נושאין יעו"ש. ואין להקשות דאימא דכונת התוס' שכתבו שצריך להפריש משום כפרה היינו שצריך ליתנו לכהן חנם אין כסף כדי לצאת ידי שמים דאי לא מה כפרה איכא בהפרשה וא"כ מה שהביא ראיה מחלה דגר שנוטל דמיו מהכהן אין ראיה משם דהתם איירי מדינא משום המוציא מחבירו עליו הראיה אבל בבא לצאת ידי שמים חייב ליתנה לכהן בלא כסף, וכן מ"ש עוד ואע"ג וכו', דהא ליתא דהא כתבו התוס' בפירוש בפ' אלו נערות דף ל' ע"ב ד"ה זר, דההפרשה היא הכפרה יעו"ש, וכן מבואר בדברי רבינו לקמן בפרקין הל' ט"ז.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>כל </b>
+<b> האוכל וכו'.</b> עיין בספרי אגורה באהלך דף כ"ג ע"ד.
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>סך </b>
+<b> וכו'.</b> עיין להרב מל"מ במה שהקשה לרבינו בפירוש המשנה והצריך עיון יעו"ש באורך. ולענ"ד יראה ליישב ע"פ מ"ש רבינו בהל' מעשר שני והביאו המל"מ כאן שכתב וז"ל אומר אדם לחברו וכו' אע"פ שניסוכה ידו וכו' יעו"ש, וע"פ זה מבואר דבריו שבפי' המשנה וחכמים אומרים שאין דמים וכו' ור"ל דאין חשיב זה דמים אמשיחת ידו כיון דאין בני אדם מקפידים אם ימשח ידו ואין צריך לקבל שכר על זה והיינו טעמא דאין מקפידים כיון שהוא עצמו נמשח ובלא"ה השמן מתחלל ונפטר מה היזק יש לו אם מתבשם אחר ועל כן אינו מקפיד וכיון דאינו מקפיד מה משתכר איכא נמצא דהא בהא תליא, והשתא רבינו כאן קאי כשהכהן עצמו סך ובהל' מעשר שני בא לפסוק מתני' דמ"ש דאומר לו שיסוך ואיכא למיחש שישתכר במעשר שני וכדעת ר' שמעון פסק כחכמים דאין זה בשכר סיכתו כיון דבלא"ה הוא מתבשם ואינו מתחלל על ידו וזהו שאמר בירושלמי מה הקלו בתרומה כההא דתניא סך כהן וכו' כלומר כתרומה שהיא חמורה מתבשם ומתעגל הזר וכו' והיינו טעמא דכבר נתחלל במה שסך הכהן א"כ איך יקפיד וירצה ליטול שכר כשסכו ישראל, גם שם מתחלל ונפסד ע"י הכהן בלא"ה והוי זה נהנה וזה אינו חסר. וכל זה במונח שהניח המל"מ דכשסך הישראל לכהן אין זה דרך סיכה לישראל והוי דומה לכשסך הכהן עצמו ומתעגל הישראל.<br><b> וראיתי</b> להרדב"ז בחי' על רבינו כתב ויש ללמוד שאסור לזר לסוך את הכהן וכו' וליכא התירא אלא לסוך עצמו ואח"כ הזר ודבריו תמוהים טובא דבהדיא כתב רבינו בפי' המשנה דמעשר שני וז"ל אם הקל בתרומה חמורה וכו' והתירו בה בזה המעשה רצה לומר שיתן הכהן לישראל שמן של תרומה וימשח אותו בו ולא נקפיד במה שידבק בידו מן השמן וכו' וכן גבי מעשר שני כתב רבינו אומר וכו' לסוך אותו בשמן ואין הפרש ביניהם דאי יש הפרש מה ק"ו הוא אם הקלו וכו' הא בתרומה לא הקלו בזה ומה גם דהרדב"ז גופיה כתב כן בפירוש בהל' מעשר שני שם דגם בתרומה כן, ברם המל"מ לא החליט המאמר בדעת רבינו דאסור לזר לסוך את הכהן אלא קשיא ליה דאמאי לא כתב דגם לסוך לכהן שרי והצריך עיון.<br><b> ולענ"ד</b> נראה כיון דדרך רבינו להעתיק הדינים כמו שהם בברייתות וא"כ כאן בתרומות דכך הוא לשון הברייתא בסך הכהן עצמו כתב כן איהו, וגבי מעשר שני דאיירי מתני' בסכו הישראל לכהן כתב כן איהו ג"כ, וכיון דבמעשר שני הדין כן ה"ה כאן וא"צ לכפול הדין גם בתרומות ודוק.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>חבית </b>
+<b> של תרומה וכו'.</b> פסק כרבן גמליאל וכמ"ש מרן. ועיין לרבינו בפי' המשנה שפי' בדברי ר' יהושע דסובר דראוי להניחה למקרים ולמאורעות, וכן נראה מפי' רש"י בבכורות דף ל"ג ע"ב וז"ל הלכך יגלנה ותטמא ותהא ראויה לזילוף עכ"ל. אבל רש"י בפסחים דף ט"ו פי' דיניחנה במקום התורפה היינו לומר אם רצה לגרום לה טומאה יעו"ש, משמע דאינו מוכרח להניחה אלא אם ירצה היפך מ"ש בבכורות. ועיין מהר"י קורקוס מ"ש בזה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>אין </b>
+<b> ישראל וכו'.</b> עיין בספרי אגורה באהלך דף כ"א ע"ב.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>ורשאי </b>
+<b> ישראל לומר וכו'.</b> וכתב מרן פ' עד כמה. ודבריו תמוהים שאותה סוגיא הויא תברתיה דרבינו יעו"ש, וכבר תמה על רבינו הטור ביו"ד סי' של"א ועיין בתועפות ראם אשר לי סדר נשא מ"ש בזה. וכעת זאת מצאתי בגליון גמ' ישנה פי' בסוגיא זו על שם הרבינו גרשום מאור הגולה ועל פי פירושו יתכנו דברי רבינו וז"ל ות"ק דאמר אין נותנין להם תרומות ומעשרות בשכרן ואם עשו כן חיללו מאי טעמא לא אמר במתנות נמי (ולהכי אמר ות"ק משום דהאי דקאמר וביקשו חכמים לקונסן הוא תנא אחריתי) אמר לך כיון דלא מתחלא שלעולם אין פודין לתרומה להוציאה לחולין לא אתי למיטעי דאע"ג דאמר הכא חיללו לא אתי כהן לזלזולי בהו למכלינהו בטומאה אבל הני מתנות כיון דקדושת דמים נינהו דנפדין אי אמינא חיללו אתי למיטעי בהו ואתי למנהג בהן מנהג זילזול דחולין ושמא יאכילן לכלבים והוי בזיון, הרגמ"ה עכ"ל. ונמצא א"כ לפי פי' זה דהך חילוק דחילק בש"ס בין תרומות ומעשרות לשאר מתנות אינו אלא לת"ק דאמר חילל בתו"מ דוקא אבל בסיפא דתני ובכולן יש בהם טובת הנאה לבעלים אף דתני כיצד וכו' תרומה לאו דוקא תרומה אלא כל מתנות כהונה דהא תני ובכולן, ועוד ראיה דאי הוי דוקא למה לא תני מעשר ג"כ דאית ביה תרומת מעשר אלא ודאי חדא נקט וה"ה כולן כמו שנכנס ונמצאו דברי רבינו נכונים.<br><b> אך</b> קשה דניצלנו מן הדוב ופגע בנו הארי, דא"כ דפי' רבינו כן בש"ס הדין יוצא דחילול לא נאמר אלא גבי תו"מ ולא בשאר מתנות כהונה ולא נמצא חולק בזה עם האי תנא וא"כ איך פסק רבינו בהל' דידן גם גבי מתנות כהונה דרועה דאם נתן חילל.<br><b> והנראה</b> דעת רבינו כמ"ש חכם בני יצחק נר"ו וז"ל. ולענ"ד נראה דרבינו קשיתיה קושיית תוס' חיצוניות בכתב יד בפ' עד כמה וז"ל, וא"ת הא אמרינן בפ' המקדיש שדהו דף כ"ח ע"ב בכור בין תם בין בעל מום מקדשין ומחרימין אותם ואומדין כמה אדם רוצה ליתן לבן בתו כהן וי"ל דמדאורייתא טובת הנאה שריא ולכך שייך ביה הקדש אלא מדרבנן הוא דאסירא טובת הנאה כדמפרש טעמא עכ"ל. והשתא קושיא זאת קשיתיה לרבינו דמוכח מערכין דגם בבכור וכיוצא איכא טובת הנאה לבעלים ולא ניחא ליה כתירוץ התוס' דמדאורייתא שריא דכיון דאסרו רבנן טובת הנאה לבעלים מה החרים והקדיש כיון דאינו יכול ליהנות משו"ה ס"ל לרבינו דתנא דמתני' דערכין פליג אתנא דברייתא וס"ל דלא חששו חכמים להאי חששא דמשום דהוי קדושת דמים דילמא אתי למיטעי אלא ס"ל דלא חיישינן להא.
+
+Halakhah 21
+
+<b>בד"א </b>
+<b> וכו'. אבל הבעלים וכו'.</b> וכתב מרן, ירושלמי פ"ו דדמאי. והנה מדברי הירושלמי שלפנינו נראה דמאי דרשאי אינו אלא כשהיה רצונו ליתן לשני כהנים ואחד מהם בן בתו, וז"ל הירושלמי ר' יוחנן אמר אין אדם מביא מעשרותיו בטובת הנאה מתני' פליגא על ר' יוחנן אומר ישראל לישראל הילך סלע זה ותן בכור זה לבן בתי כהן פתר לה ברוצה ליתנה לשני כהנים ובן בתו אחד מהם והוא אומר הילך סלע זה ותן כולם לבן בתי כהן עכ"ל. ופירש המפרש וז"ל הואיל ובלא"ה רוצה ליתן ג"כ לבן בתו אינו נראה כמוכר בטובת הנאה בחצי השני עכ"ל, כנראה דדוקא משום דבלא"ה היה נותן לו החצי הוא דרשאי. ונראה דגירסת רבינו בירושלמי כמ"ש כאן בחיבורו ומה גם דמצד הסברא נראה דיותר טוב הוא כשהיה רוצה ליתנו כולו לזה או לאחר דכבר היה אפשר שיתנו בחנם כולו לבן בתו ומה שנתן סלע כדי שיגמור דעתו שלא לתת כי אם לבן בתו לא חשיב כמוכרו משא"כ כשהיה רוצה ליתנה לשני כהנים דנמצא גמר בדעתו שלא לתת לבן בתו כי אם החצי והחצי האחר הוי כמכירה ונמצא דלפי גירסתו בירושלמי הוי כ"ש למה שפסק רבינו וכדכתיבנא.<br><b> ומ"ש</b> רבינו <b> אבל הבעלים שאמרו וכו' הילך חלק זה בטובת הנאה הרי זה אסור. </b> לכאורה אינם מובנים דבריו לי אני עני דזה אינו מקביל למ"ש תחילה ורשאי. ונראה דצריך לדחוק בלשון והכי פירושו דזה דאמרינן דרשאי הישראל לומר לבעלים שיתננו לבן בתו אינו אלא כשהבעלים רצונם היה ליתן בחנם אבל הבעלים וכו' דגילו דעתם שלא לתת כי אם בטובת הנאה ובא ישראל ונתן לבעלים סלע כדי שיתננו לבן בתו כהן אסור דהוי כמכירה ונמצא השתא דהכל קאי לישראל אחר. ועיין להרב פרישה ס"ק ס"ז שנראה מדבריו שהבין דאמירת הבעלים לכהן שהוא בשביל טובת הנאה הוא שאסור וזה לא מצינן בש"ס אלא דוקא לישראל אחר הוא שאסור לומר לבעלים דנראה כמכירה לכן נראה כדכתיבנא ועיין להרדב"ז.
+
+Halakhah 22
+
+<b>עשרה </b>
+<b> וכו'.</b> עיין בספרי אגורה באהלך דף כ' ע"ב.
+<b> והעבד</b>
+<b> שמא יראוהו וכו'.</b> עיין להרב תוס' יו"ט פ"ב דכתובות מ"ח שהקשה לדברי רבינו אלו דמזכה שטרא לבי תרי דאיהו פסק בהל' איסורי ביאה כמ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין וביבמות מוכח דמאן דס"ל דאין חולקין תרומה לעבד הוא משום דמעלין מתרומה ליוחסין ואיך פסק כאן דאין חולקין תרומה לעבד יעו"ש באורך. ועיין להפר"ח ז"ל בנימוקיו שהקשה במה דיהיב טעמא רבינו כאן משום דילמא יעידו עליו וכו' דבגמ' אמרו הטעם משום דילמא אתי לאסוקי מתרומה ליוחסין יעו"ש. וליישב הכל נראה לענ"ד דרבינו ז"ל קשיתיה קושיית התוס' בפ' האשה שנתארמלה דף כ"ח ע"א בד"ה ודילמא דכפי' הש"ס דלשם מוכח דאי לאו טעמא דיוצא מבית הספר ואסור לאדם ללמד לעבדו תורה חיישינן דילמא עבד כהן היה ונשתחרר ואילו ביבמות מוכח דמה שאין חולקין תרומה לעבד הוא משום דילמא אתי לאסוקי מתרומה ליוחסין ומה צריך להאי טעמא הו"ל למימר דאין חולקין אפילו אין מעלין שמא ישאל אחר שישתחרר ועיי"ש מה שתירצו. והשתא רבינו פוסק כהך סוגיא דכתובות דאף דקי"ל אין מעלין מתרומה ליוחסין חיישינן דילמא אחר שישתחרר ישאל תרומה ומתוך כך יעידו עליו שהוא כהן כדי ליטול תרומה אבל לעולם דליוחסין לא חיישינן ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d2fd4410936b0d33925ffa19a7ca5b86d5b8183d
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Heave Offerings/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,821 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Heave Offerings
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תרומות
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Heave_Offerings
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות תרומות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עיין </b> מ"ש הרב מל"מ על דברי הלח"מ ולע"ד נראה טעם לשבח למה לא כתב רבינו דין דטבל כאן בהל' תרומות ומעשרות וכתבו בהל' מאכלות אסורות משום דטבל חשיב מאכל האיסור דגם לכהן לא חזיא ואפי' בתבואה שלו חייב להפריש משא"כ תרומה ומעשר דחזי לכהן וללוי לא חשיב מאכל האיסור.
+
+Halakhah 2
+
+<b>ארץ </b>
+<b> ישראל האמורה וכו'.</b> וכתב מרן ופסק כר' יוסי וכו'. ומלבד מ"ש הפר"ח בנימוקיו דהכי פסקו בגמ' כר"י, עוד זאת קשה דבגיטין דף מ"ז מוקי בגמ' לרבה דס"ל אין קנין לנכרי בארץ ישראל והלכתא כוותיה כמ"ש רבינו לקמן הל' י' דקסבר כיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש ופי' בש"ס דברייתא דקתני ישראל שלקח שדה מנכרי דאיירי בסוריא ופסקה רבינו שם יעו"ש.
+
+Halakhah 3
+
+<b>הארצות </b>
+<b> וכו'.</b> וכתב הרדב"ז בנמוקיו לרבינו וז"ל משמע דאי כבש אותם אחר כל ארץ ישראל היה בהם קדושה כשאר א"י ולבי מהסס דדילמא דוקא לענין שנוהג בה תרומות ומעשרות מן התורה אבל לענין קדושת א"י ממש לא וצ"ע עכ"ל. ואתמהא דמדברי הספרי סדר עקב שהזכירו התוס' בגיטין דף ח' ובע"ז דף כ"א דמשם הוא שורש הדין דרבינו נראה בבירור דכל שכובש אחר כל א"י חשיב כארץ ישראל גמור בכלל ובפרט יעו"ש.
+
+Halakhah 4
+
+<b>סוריא </b>
+<b> וכו'.</b> וכתב מרן ומ"ש בסוריא מדברי סופרים כלומר דאילו מדין תורה פטור כיון דאינה מן הארץ שניתנה לאברהם וכו' עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהים דהא טעם סוריא דלא חשיב כארץ ישראל בא הביאור בדברי רבינו בהל' ג' ואפי' דלאו מארצות שנתן ה' לאברהם כיון דכובש אותם אחר כל א"י לא חשיב כבוש יחיד ונראה דהכי פירושו כיון דאינה מן הארץ שניתנה לאברהם וכבשה קודם שיכבוש כל א"י מה שאין כן אי היה מארצות שנתן ה' לאברהם ליכא בהו קדימה ואיחור וק"ל. ולמד כן מרן ממ"ש רבינו סוף הל' שמיטה ויובל יעו"ש בהל' י"א ובמ"ש הראב"ד ומ"ש מרן שם ומ"ש המל"מ וע"ש מה שכתבתי.<br><b> עוד</b> כתב מרן וז"ל וק"ל וכו' עד סוף ההלכה. ועיין בחידושיי לרבינו בהל' שבת פ"ו הי"א מ"ש על זה. וראיתי למהר"י קורקוס ז"ל שכתב דאף למ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש מכל מקום מודה דלא הוי ממש כא"י כמו שהוכיח מסוגיית גיטין ושכן מצא להר"ן ז"ל בעבודה זרה יעו"ש ויותר הו"ל להביא מדברי רש"י בגמ' שכתב כן והוא מוכרח מהגמ' וק"ל.
+
+Halakhah 5
+
+<b>כל </b>
+<b> כו' ולא פטרום וכו' אלא כדי שיסמכו וכו'.</b> כך נראה שהיה גורס מהר"י קורקוס ז"ל יעו"ש ובספרינו ליתי לתבת אלא ולכן נראה יותר לגרוס במקום תיבת ולא אלא, או שלא לגרוס כלל ולא ,והכונה לו ז"ל מהאי טעמא הניחום כך בלא קדושה ופטרום מתרומות ומעשרות כדי שיסמכו העניים וכו' ומ"מ למה שהקשה מהר"י קורקוס בין על רבינו בין על רש"י ז"ל והאריך בישובו לא נתקררה דעתי והדברים תמוהים.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אבל </b>
+<b> עכו וכו'.</b> עיין למרן שהביא מהירושלמי דאשקלון היה מעולי מצרים שכבשום וכו' וכן הוא בתוספתא ציינה הרב מל"מ בהל' ה' ומן התימה על התוס' ריש גיטין ד"ה ואשקלון שהביאו ראיה לדבריהם מההיא דבית שאן דחולין ולא הביאו הא דאשקלון גופא ודוק.
+
+Halakhah 10
+
+<b>גוי שקנה קרקע וכו'. </b> כתב מרן ואע"ג דכמה משניות מסדר זרעים משמע דיש קנין וכו' עכ"ל. והנה לא ביאר מה הן המשניות הללו ואדרבא המשנה דפ"ד דפאה מ"ט מינה נסתייע רבה אלא דבגיטין דחו לה ומ"מ ליכא למשמע מינה איפכא ואי מההיא דדמאי פ"ה מ"ט שם במחלוקת היא שנויה וליכא למשמע מינה כלל. ועוד דאי איכא משניות בסדר זרעים לא הוה שתיק תלמודא מלאותביה מינייהו לרבה. עוד כתב מרן אי נמי התם שלא חזר ולקחה ממנו ישראל וכו' עכ"ל. וכן כתב התוס' יו"ט פ"ד דגיטין משנה ט' על מה שהביא דברי רבינו אלו דס"ל דאין קנין לגוי יעו"ש. והדברים תמוהים טובא דנמצא דמה שפסק רבה אין קנין הוא בחזר ולקח השדה וא"כ קשה טובא איך מייתי ראיה בש"ס ממתני' דפאה והא ההיא מתני' איירי בלקח פירות ולאו הלכתא היא ואף שיש לדוחה לדחות מ"מ אין נראה כן פשט הש"ס. וכן קשה ממאי דמותיב בש"ס לר' אלעזר מברייתא דישראל ונכרי ומאי קושיא דיש לחלק טובא אלא ודאי דלא שנא. ועיין מ"ש מרן בהל' כ' ומה שכתבתי שם. ובתוס' דגיטין דף מ"ז ע"א ד"ה אמר העלו דר' מאיר ס"ל דיש קנין מכח סוגיית ע"ז דף כ"א וכן כתבו בע"ז ג"כ ברם רבינו בפי' המשנה שם בע"ז כתב ע"ש ר"מ דס"ל אין קנין ודבריו הם כהירושלמי וכמ"ש התוס' ז"ל במנחות דף ס"ו ע"ב סוף ד"ה מירוח יעו"ש ומן התימה עליו אמאי נייד מש"ס דילן וק"ל.
+<b> ויש</b>
+<b> קנין לגוי וכו'.</b> כתב מרן ז"ל שם, עכ"ל יעו"ש, והיינו ההיא ברייתא דישראל שלקח שדה מגוי וחזר ומכרה משהביאה שליש וכו' דאוקמוה בסוריא וקסבר כבוש יחיד לא שמיה כבוש ומשו"ה אי לא נתחייבה בשליש ביד ישראל הגוי מפקיעו אבל אי נתחייבה ביד ישראל אין הגוי מפקיעו והשתא הכי מתפרשים דברי רבינו גוי שקנה וכו' לא הפקיעוה ואם חזר ישראל ולקחה וכו' מפריש תרומות ומעשרות בכל גוונא אפי' הביא שליש ביד גוי כיון דאין קנין לגוי בא"י, ויש קנין בסוריא להפקיע כשהביא שליש ביד גוי אבל לא הביא שליש ביד גוי אלא ביד ישראל חוזר לדינו דמדרבנן חייב בכבוש יחיד. והוצרכתי לזה לפי שראיתי להרב פר"ח בנימוקיו מבוכה גדולה על דברי מרן ביו"ד סי' של"א ס"ג שפסק כדברי רבינו אלו והוא ברור דמרן העתיק דברי רבינו כמנהגו.
+
+Halakhah 11
+
+<b>עיין</b> מ"ש מרן משם האורחות חיים ומ"ש עליו והנה במ"ש ואפשר דהכי קאמר אם וכו'. קשיא ליה להרב פר"ח דא"כ ברישא הוה ליה לכתוב כן. ועוד קשה לי דאם כן אין צריך לכותבו דזה הוא דינא דגמ' והוא מבואר במ"ש בריש דבריו דכתב אם מירח ישראל חייב לאפוקי מירח גוי. ומ"ש הפר"ח נראה נכון.<br><b> עוד</b> כתב מרן ומ"ש דשלוחו של אדם כמותו יש לגמגם דאין שליחות לגוי. ועיין מ"ש עליו הפר"ח שם. ולענ"ד כוונת מרן הוא דאה"נ דלחומרא מדרבנן איכא אבל מלשון הארחות חיים דקאמר דשלוחו של אדם כמותו ולא כתב לחומרא משמע דהוי גם מדאורייתא ומה גם דאין זה מוסכם כמבואר שם וזה מדוקדק בלשון מרן שכתב יש לגמגם ואי כמו שהבין הפר"ח הו"ל למרן לכתוב ויש לתמוה אלא ודאי הכוונה לו כדכתיבנא ומה שהיה כתוב אצלי לפרש דברי הארחות חיים מצאתיו כעת להרב מחנה אפרים הל' שלוחין סי' י"א ועיין במ"ש עליו הרב שער המלך בפרקין.<br><b> עוד</b> כתב מרן וז"ל ולית להו גזרה דבעלי כיסים וכו' עכ"ל. ודבריו תמוהים טובא ממ"ש רבינו לקמן פ"ד הט"ו וכמ"ש הפר"ח, הן אמת דעל רבינו ז"ל התמיהה קיימת ממ"ש כאן למ"ש שם דסתראי נינהו. ומה שעלה על דעתי לחלק כעת ראיתי כן למהר"י קורקוס לקמן [פ"ד] הל' ט"ו יעו"ש ואף שלא ימלט מהדוחק, ובהכי ניחא גם מ"ש סוף פ' י"א מהל' מעשר הט"ו שכתב שאפי' החליף הכותי פטורים יעו"ש ועיין להרדב"ז מ"ש בסוף פי"א דמעשר שדבריו תמוהים דמה יענה למ"ש רבינו כאן ופ"ד הט"ו וצ"ע.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>ישראל </b>
+<b> וכו'.</b> ועיין השגות ולא ידעתי אמאי לא השיג מר השגתו לעיל הי"א שכתב דין זה עצמו שכתב פטורים מכלום וכו'. ואין לומר דשאני התם די"ל דחייב מדבריהם חדא דמלשון פטורים מכלום לא משמע הכי ועוד דמסוגיית בכורות דף י"א דמשם לוקח הדין נראה דגם מדרבנן פטור ורבינו דכפל הדין אגב סיפא נקט לה ואם אחר וכו' וכמ"ש הרדב"ז ז"ל יעו"ש. אמנם במ"ש שהדין פשוט לו טובא דיש לחלק בין קנה קרקע ללא קנה, אחר נשיקת ידיו ורגליו אצלי קשה טובא וכמו שהקשיתי למרן לעיל ה"י יעו"ש.<br><b> ועיין</b> מ"ש מרן להשגת הראב"ד. ולענ"ד לא זכיתי להבינו דהך חילוק שייך היכא שלקח הישראל הפירות מהגוי ולא הקרקע משא"כ הכא דהישראל מכר הפירות ולא הקרקע כ"ש דאמרינן אין קנין לגוי והפירות נגררין אחר הקרקע ומ"ש על שם הר"י קורקוס נראה אמת ויציב וכן נראה דעת רש"י שהביא מהסוגיא ואין מקום למה שנתקשה הרב ברוך אנג'יל שם בחידושיו ודוק.
+<b> וכן</b>
+<b> גוי שגמר פירות ישראל וכו'.</b> כתב הרדב"ז הכי אמרינן במנחות פ' ר' ישמעאל מירוח הגוי פוטר ומשמע אפי' בשל ישראל מן התורה פטר אבל מדרבנן חייב גזרה משום בעלי כיסין וכו' עכ"ל יעו"ש. והיינו כפי' ב' של רש"י בדף ס"ז סוף ע"א ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא ממ"ש רבינו לקמן פ"ד הט"ו יעו"ש ועיין מה שכתבתי בהל' י"א, וכונת רבינו כאן קושטא הוי כמ"ש מרן בשם מהר"י קורקוס.<br><b> ודרך</b> אגב ראיתי למורינו הרב המופלא בס' עץ החיים סדר שלח לך דף פ"ב שתמה על הרע"ב ז"ל בפ"ג דחלה שפי' דאין גלגול הגוי פוטר בעיסה של ישראל דליתא דבתרומה דיגון גוי פוטר מן התורה דגן ישראל דכתיב דגנך וכמ"ש רבינו כאן ולמה גלגול של גוי לא יפטרנו דכתיב עריסותיכם ולא של גוי עכ"ל יעו"ש. ואחר נשיקת ידיו ורגליו דבריו תמוהים והם כשגגה היוצא מלפני השליט דדברי הרע"ב הם הלכה למשה מסיני וכ"כ הרא"ש בהלכות חלה על מתני' הלזו כדבריו ממש ופסקו הטור הל' חלה סי' ש"ל והיינו טעמא דבתרומה דרשו דגנך דיגונך ולא דיגון גוי דהיינו דמירוח הגוי פוטר את של ישראל משא"כ בעריסותיכם דממעט עיסת גוי דהיינו כשהעיסה היא של גוי ולא כשהגלגול הוא של גוי ולא אמרו גלגול אלא דמשעת גלגול נתחייב העיסה בחלה דקודם לכן לא נקראת עיסה דקרא כתיב עריסותיכם אבל אין גלגול הגוי פוטר וכ"כ מרן על שם הרשב"א בפסקי חלה שלו בשם רבוותא וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ב' סי' ב' כמו שנראה לענ"ד וז"ל מה שגלגול הגוי פוטר היינו דוקא בשלו אבל בשל ישראל אינו פוטר ושמעתי שרבינו שמחה הביא ראיה מהירושלמי דפאה על מתני' קצרוה גוים וכו' בשקצרוה לעצמן אבל לישראל חייבת, והדין עמו דמדמה חלה לפאה כי מה שקצירת הגוי פוטר משכחה ופאה דורש בתורת כהנים ובקוצרכם פרט לקצרוה גוים ובשכחה וכו' וגלגול הגוי דפוטר היינו מעריסותיכם א"כ כמו ובקוצרכם אינו ממעט אלא דוקא קצירת גוי משלו ה"ה עריסותיכם אינו ממעט אלא גלגול הגוי בעיסתו אבל בשל ישראל מנא ליה, ועוד מפשטיה דקרא משמע עריסותיכם ולא של גוי אבל גלגול הגוי בשל ישראל מנ"ל דפטר, ועוד אני מביא ראיה ממתני' פ"ג דחלה נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה אלמא שהכל תלוי בעיסה כמו שגלגול של ישראל אינו (פוטר) [מחייב] עיסת גוי ה"ה גלגול הגוי אינו פוטר עיסת ישראל אלו דבריו ז"ל. ואני תמיה על כל הני אצילי רברבי דאזלי להו לעצות מרחוק דגמ' ערוכה שנינו בירושלמי פ"ג דחלה תני ר' יהודה מלאי של ישראל ופועלים גוים עושים לתוכו חייב בחלה מלאי של גוי ופועלים ישראל עושים לתוכו פטור מן החלה אמר ר' יוסי אוף אנן נמי תנינא גוי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה מן החלה (ופי' מלאי הוא הסחורה דהיינו העיסה), נמצא דין זה מוסכם דגלגול הגוי אינו פוטר בעיסת ישראל היפך דברי הרב וצ"ע.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>הקונה </b>
+<b> שדה בסוריא וכו'.</b> דין זה אגב סיפא נקטיה דכבר שנוי לעיל ה"ד יעו"ש על דרך שכתבנו לעיל הי"ג ע"ש הרדב"ז יעו"ש, וכתב הרדב"ז וז"ל ואיכא למידק דאמרינן עלה קסבר כיבוש יחיד וכו' וי"ל משום דקתני כקונה בפרוורי ירושלים וכו' יעו"ש. וחכם בני יצחק תירץ דמוקמא בגמ' להאי ברייתא הכי משום דמלישנא דברייתא דקאמר דשוותה סוריא לא"י משמע הכי דאי מדרבנן הכי הו"ל למימר בג' דברים שיוו סוריא לא"י דהיינו דחכמים השוו אותה ולא שוותה דמשמע מעצמה אלא ודאי דס"ל כבוש יחיד שמיה כיבוש אבל אנן לא קי"ל הכי וק"ל. ועיין לעיל בדברי מרן ה"ד ומה שכתבתי שם.<br><b> ומרן</b> ז"ל כתב וז"ל וכן משמע במשנה וכו' דכל מקום ששנה רשב"ג וכו' יעו"ש. ודבריו תמוהים דהא בכמה דוכתי פסק רבינו דלא כרשב"ג כמ"ש בחידושיי בפ' השולח וז"ל והר"מ פ"ג מהל' תפלין הט"ו פסק כת"ק וכמ"ש מרן שם, ועיין להרב יד אהרן הל' תפלין סי' ל"ב הגהות ב"י מ"ש בזה, ומ"מ אחרי ראות מ"ש מהר"ם ישראל שם והרב תוס' יו"ט בפרק שקודם זאת ורמזתיו לעיל במשנה דאין מבריחין וכן במקומות אחרים נראה בבירור דלא ס"ל להרמב"ם הך כללא וכ"כ רש"ל הביא דבריו הרב ב"ח או"ח סי' תל"ג סעיף י"א. ומן התימה להרב יד אהרן נר"ו שם שתמה על רש"ל דבכל ספר היד פסק הרמב"ם כרשב"ג וכו' וכ"כ גם מרן פי"ב דמעשר הי"ז, וליתא וכדכתיבנא. גם מה שתמה הרב הנזכר במ"ש רש"ל על שם הרי"ף דלא ס"ל הך כללא, ממה שהרי"ף גופיה הביא בפ' גט פשוט הך מימרא דר' יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג וכו' יעו"ש, הן אמת דכך פסק הרי"ף שם ברם רש"ל כ"כ בפירוש על פי ע"פ מ"ש הרא"ש (פ"ד) [פ"ה] דב"ק דף מ"ח ע"ב וז"ל הרי"ף הביא המשנה כצורתה ולא פי' במאי פליגי משום דסבר דהלכה כרבנן דלית ליה כללא דכל מקום ששנה רשב"ג עכ"ל, ומי לנו בקי בדברי הרי"ף יותר מהרא"ש וכ"כ עוד הרא"ש כן לדעת הרי"ף בסוף כתובות יעו"ש גבי' מתני' דג' ארצות. ומן התימה על הרא"ש בפ' גט פשוט הביא דברי הרי"ף וז"ל וליתא לדרשב"ג וכו' דאמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג חוץ מערב וצידן וכו' וצריך לדחוק דמ"ש הרי"ף כן הוא אפי' לר' יוחנן דאמר הלכה כרשב"ג כאן ליתא לדרשב"ג כ"ש לדידן דלית לן הא דר"י דאמוראי נינהו ואליבא דר"י.
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>ישראל </b>
+<b> וכו'.</b> עיין למרן שגמגם דלמה ליה שיהא עתה ביד ישראל, ומ"ש ע"ש מהר"י קורקוס. ועיין להפר"ח ונפק"מ לדינא דאם מירח הישראל אף שלא קנה קרקע חייב והו"ל לרבינו לפרש כל כי האי ומה גם דהוא בב' מקומות ולא הוה סתים כולי האי.
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>שותפים </b>
+<b> וכו'.</b> כתב מרן וי"ל דהו"מ לשנויי וכו'. הנה היישוב בא לו למרן למה שהקשינו לעיל בדבריו הל' י' יעו"ש ומשו"ה לא נח נפשי בזה דהא כל מקום דמותיב הש"ס מחד דוכתא ומפרק ומותיב ומפרק ההיא פירוקא עצמה הכוונה בההיא תיובתא בתרייתא לומר גם כאן תדחוק בההיא תירוץ והתרצן דחיק אנפשיה ופריק כן כלומר וליכא פירוקא אחרינא וא"כ אי איתא דאיכא פירוקא אחרינא הו"ל לפרוקי ולא ההיא פירוקא דמקודם גם אפי' שנדחוק כאן כמ"ש מרן מ"ש לעיל קשה שהוא מדברי רבה דאמר מנא אמינא לה.<br><b> עוד</b> כתב מרן וז"ל ולפי מ"ש רבינו בסוף פ"ז דהאידנא אין אנו חייבין במעשר אלא מדרבנן גם בא"י יש ברירה עכ"ל. והיינו טעמא משום דלא הוי עיקרו מן התורה ודמי לסוריא וכמ"ש רבינו בהל' כ"א ולהכי חשיב אין עיקרו מן התורה משום דבזמן הזה ליכא כלל דאורייתא ומן התימה להרב ארעא דרבנן אות ב' סי' פ"ז כתב משם מרן כאן דיש ברירה בדרבנן אף דעיקרו דאורייתא וליתא וכדכתיבנא. ומה גם דבריו תמוהים לפי מ"ש הוא עצמו באות מ' סי' תי"ד שכל דבריו שם אמת ויציב כנראה מסוגיית דפ' התקבל דבזמן הזה חשיב אין עיקרו דאורייתא וכדכתיבנא. גם מ"ש באות ת' סי' תרכ"ט על דברי הרב מל"מ דפרק ו' דהלכות אלו דתרומה בזמן הזה מיקרי דעיקרו מן התורה ליתא דהא מרן כאן לא ס"ל הכי והוא מוכרח כמו שהכריח הוא באות מ'.<br><b> עוד</b> הקשה עליו חכם בני נר"ו על מ"ש בהקדמת ארעא דרבנן לדברי הרב מל"מ דפ"ד מהל' בכורות ממ"ש בפ"ז מהל' אלו גבי טומטום ותמה ג"כ על מרן ז"ל יעו"ש, דלא זכר שר מדברי הרב מל"מ שם בפ"ז מהל' אלו שהאריך להוכיח דס"ל לרבינו דבספיקא אף דתרומה בזה"ז דרבנן אזלינן לחומרא יעו"ש וודאי צ"ל דאף דאין עיקרו מן התורה בזמן הזה וכדכתיבנא וכמו שהוכיח הרב באות מ' אפ"ה אזלינן לחומרא דלענין ספק ליכא חילוק בין עיקרו מן התורה ללא וכמ"ש המל"מ בפ"ד מהל' בכורות ודוק.
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+<b>פירות </b>
+<b> ארץ ישראל וכו'. ואם יצאו לסוריא חייבים מדבריהם.</b> מבואר להדיא מדברי רבינו אלו דאי יצאו לחוץ לארץ פטורין אף מדבריהם ועיין השגות ומה שתירץ מרן דכיון דלא שכיחי לא גזרו יעו"ש, וכך כתב פי"ג דמעשר ה"ד וז"ל אבל בחו"ל לא וכו' יעו"ש. ואף שבפי' המשנה שם בפ"ב דדמאי כתב רבינו להיפך חזר בו בחיבורו כמו שמצינו בכמה מקומות אין מספר ומן התימה על מרן בפ"ה דבכורים ה"ו כתב על דברי ההשגות וז"ל ולא היה צריך לכתוב דהרי כתבו רבינו בסמוך עכ"ל יעו"ש, והמה תמוהים דהא ברירנא דליתא מדרבנן כלל וכלל וכמ"ש איהו גופיה כאן וכדכתיבנא. ומ"ש רבינו שם בסמוך היינו בפירות חו"ל גופייהו ומשום דלא תשתכח תורת חלה כמבואר וכן קשה על מהר"י קורקוס ז"ל שם שפי' כמרן יעו"ש וצ"ע.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>כל </b>
+<b> אוכל אדם וכו'.</b> עיין מ"ש המל"מ ז"ל ממסכת פרה ומסוגיית בכורות דנראה היפך דעת רבינו יעו"ש ועיין להר"ש שם במשנה דפרה שיישב לההיא דפרה ולסוגיית בכורות י"ל על פי מ"ש מרן פ"א דמעשר שני ה"ג ליישב סוגיית ברכות יעו"ש.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>ואלו </b>
+<b> וכו'.</b> עיין להמל"מ מה שנסתפק ומה שפשט לחיובא. ועיין בספרי תועפות ראם סדר שלח לך, ועיין בפ"ד דנדרים דף מ"ג דאמרו שם בש"ס דפליגי ר' יוסי ורבנן אי הפקר כמתנה וכן בירושלמי שם ובפ"ק דפאה יעו"ש. ונמצא דלדעת ת"ק דהלכתא כוותייהו נסתלקו הבעלים מיד והוי הפקר גמור ופטור מן המעשר וא"כ ה"ה לפאה דכהפקר הוא ודלא כהרב מל"מ ז"ל.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>הפקיר </b>
+<b> קמה וכו'.</b> עיין השגות. וכתב מרן דלא היה גורס ועבר וכו'. ולענ"ד אין דבריו מובנים דוהפריש הכי משמע דעבר והפריש ולא שיהא חייב להפריש.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>תרומה </b>
+<b> גדולה וכו'.</b> בירושלמי ריש פאה, והכי איתא התם למה לא תנינן תרומה אמר ר' יוסי שאין אדם עושה כל שדהו תרומה אתיבון הרי הוא אומר פאה ואין אדם עושה כל שדהו פאה ותניתה א"ר יוסי וכו' יעו"ש, וקשה לי דמאי קשיא ליה להמקשן בלא"ה תיפוק ליה דתניא בתוספתא הובאה בש"ס דילן מנין שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה עושה ת"ל פאת שדך ומה את צ"ל כמ"ש ר' יוסי וא"כ מאי קשיא ליה, וצריך לומר דהנך אמוראי לא הוו ידעי ההיא ברייתא.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>המפריש </b>
+<b> וכו'.</b> כתב מרן ברייתא בכתובות דף צ"ט והגירסא הנכונה אפי' אחד מעשרים וכך מצאתי בספר מוגה עכ"ל. ולא זכינו לידע האחרת גם מאיזה טעם היא נכונה דהא מאי רבותיה דעשרים ושוב ראיתי להרדב"ז דנתלבט בזה והגיה אחד מעשרה ופי' שם הכונה וכתב דלא מצא בדין זה מקום מוצאו.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+<b>ישראל </b>
+<b> וכו'.</b> ועיין מה שהאריך המל"מ ובמ"ש בפירושו המתחלת ומ"מ אני תמיה וכו' וז"ל ודברי סתמא דש"ס וכו' דקאמר תניא נמי הכי צריך תלמוד דלא ראי זה כראי זה וכו' עכ"ל. ועיין להרדב"ז יישב לזה ומ"מ לא ימלט מהדוחק.
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>בן ישראל </b>
+<b> וכו'.</b> עיין להרדב"ז לעיל בהל' י"ב שתמה דזה הוא כאבא אלעזר בן גמלא ורבינו פסק דלא כוותיה לעיל בה"י גבי מאומד, ותירץ דלענין מאומד דוקא לא קי"ל כוותיה יעו"ש. ועיין בברכת הזבח מנחות דף נ"ד ע"ב מה שתירץ. ומן התימה על מהרימ"ט בח"א סי' פ"ה הביאו החבי"ב ביו"ד סי' של"א הגהות הטור אות כ"ח שכתב שאינו רשאי לתרום הישראל יעו"ש והוא היפך דברי רבינו ודוק.
+
+Halakhah 16
+
+<b>תרומות מעשר </b>
+<b> וכו'.</b> ודבריו תמוהים וכמו שהשיג עליו הראב"ד וכן קשה ממ"ש בפירוש המשנה אבל יצניעם עד שיבוא כהן יעו"ש. וראיתי להרדב"ז שכתב ליישב לרבינו דרבינו גריס גירסא אחרת בברייתא ופי' התוספתא במונח דתרומת פירות דרבנן משא"כ שמן ויין וכו' יעו"ש, וכמה תמוהים דבריו דהא רבינו ס"ל דתרומת שאר פירות דאורייתא יעו"ש לעיל פ"ב וכן בהל' מעשר ובהל' מעשר שני יעו"ש וצ"ע.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עושה </b>
+<b> וכו'.</b> עיין בסוגיית קידושין דף מ"א ובמ"ש הרב עצמות יוסף ז"ל שם ועיין במה שכתב שם לדעת ר' שמעון דמכח הסמיכות נמי ידעינן מה אתם בני ברית וכו' ובזה ניחא ליה מ"ש המרדכי לדעת ר"ש מנ"ל דגוי לאו בר שליחות יעו"ש ולא זכר שר להתוס' בפרק המביא תניין דף כ"ג ד"ה מה אתם דכ"כ בפירוש כמ"ש הרב ז"ל ובזה מיושב מ"ש רש"י בחולין דף י"ב ומציעא דף כ"ב שכתב דשליחות דתרומה מגם אתם אתרבי ומינה וכו' והיינו כר"ש וכמ"ש התוס' בגיטין וכדכתיבנא ודוק. ועיין במציעא דף ע"א ובמ"ש הרשב"א והר"ן בקידושין דף מ"א ודוק.
+
+Halakhah 2
+
+<b>חמשה </b>
+<b> לא יתרומו וכו'.</b> וקשה דבפ' חרש דף קי"ג פסקו רב חייא בר אשי ושמואל כר' אלעזר דברייתא היפך משנה זאת. וי"ל דש"ס דשבת דף קנ"ג ע"ב ס"ל כרבנן דמתני' אמטו להכי פסק כן וכמ"ש בחידושי פרק כ' מהל' שבת ה"ז.
+<b> אבל</b>
+<b> התורם וכו' הרי זו תרומה.</b> ועיין מ"ש מרן ודבריו סתומים כאן אמנם בביאורו בב"י יו"ד סי' של"א ביאר היטב תירוצו הלזו יעו"ש. ועיין להרב מל"מ מ"ש על דברי מרן וע"פ מאי דביאר בב"י שפיר מובנים דבריו. וכן מבואר ממ"ש התוס' בב"ק דף ס"ח ע"ב ד"ה הוא דאמר וכו' וכמ"ש הרב מל"מ והרב ב"ח ז"ל שדי נרגא בתירוץ מרן וז"ל וי"ל דאפילו נימא וכו' בעל כרחך צריך לפרש דלא הויא תרומה אלא מטעם שזכין לאדם שלא בפניו והך תרומה זכות הוא לו שמרויחו וא"כ מסתמא הו"ל כשלוחו וא"כ אין חילוק בין צריך דעתו או לא וכו' עכ"ל יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> לא קשה מידי דמאי דמדמה בגמ' זכין לאדם שלא בפניו לשלוחו של אדם כמותו וכמ"ש המפרשים היינו דכשם דשלוחו של אדם כמותו ומועיל הפרשת השליח בעד המשלח כן זכין לאדם וכו' ומועיל הפרשתו של זה בעד הכרי של אחר אבל לאו מתורת שליח אלא דחשיב כשלוחו כמו שליח דמהני ה"נ כשהוא זכות לו מהני וא"כ אם איתא דס"ל לר' יוחנן דצריך דעת בעל הכרי פשיטא דטובת הנאה של בעל הכרי דהו"ל שלוחו ואינו בדין שיהא של תורם אלא ודאי פשיטא ליה דאין צריך דעתו ולא הו"ל שלוחו אלא מטעם זיכוי ואפילו שלא בפניו וקא בעי משל מי טובת הנאה וכן נראה מסוגיית קידושין דף מ"ב ע"א דזכיה אינה מטעם שליחות יעו"ש ומ"ש הוא לעיקר הקושיא אין דבריו כדאים לכתוב דלא קשה מידי יעו"ש דלדבריו לא נשארה שום בעיא דלא נפשטה ומה גם בנדון דידן דהדחיה היא הלכה ופסקה רבינו בהל' נדרים.<br><b> אך</b> קשה מה שנתעורר בני יצחק יצ"ו דא"כ דלרבי ירמיה פשיטא ליה דאין צריך דעת בעל הכרי איך קאמר בגמ' בבעיא הראשונה לדחות הפשיטות כדאמר רבא וכו' והא הא דרבא נאמר על בעיית רבי ירמיה ואחרי ראות דלר' יוחנן פשיטא ליה מאי קמיבעיא ליה לש"ס, ולזה י"ל דכונתו לשאול אי איכא פשיטות ממשנה או מברייתא אבל אה"נ דידע דלר"י פשיטא ליה. ועיין להרב מל"מ שכתב דרבינו פסק כן מסוגיית בכורות דף י"א ושכן דעת הריטב"א ודלא כדעת התוס' יעו"ש ותמה על דבריהם דכיון דשלוחו של אדם כמותו מתרומה ילפינן לה הרי התם גלי קרא ואמר אתם גם אתם לומר דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם כן וא"כ פשיטא דבכל מקום דאמרינן דמהני שליח ודאי דבעינן דומיא דתרומה יעו"ש.<br><b> ודבריו</b> תמוהים דהא ברור הוא בריש האיש מקדש דלאו מתרומה ילפינן לכל התורה אלא מגירושין וקדשים ודתרומה אצטריך לגופיה דסד"א דלא יהא מועיל לדעת ר' שמעון ולרבנן אצטריך למה אתם בני ברית יעו"ש בקידושין דף מ"א וא"כ ס"ל להתוס' דאין ללמוד משם לבעלמא דצריך מדעתו אך זו היא שקשה על התוס' דמאי שנא דרשה זו דמה אתם בני ברית דילפינן מינה לבעלמא ולא כן בהך דמה אתם לדעתכם.
+
+Halakhah 3
+
+<b>התורם </b>
+<b> וכו'.</b> הנה רבינו ז"ל הביא הך ברייתא דכלך אצל יפות ולא כתב בשוייה שליח כאוקימתא דרבא אליבא דאביי וכתב מרן דחיליה מש"ס דקידושין ומש"ס דמציעא דמשמע דבדלא שוייה שליח איירי יעו"ש וכל דבריו דחוקים דהא בש"ס דקידושין הוא רבא ורבא הוא דתרגם הכי במציעא ואף דהיה אליבא דאביי אי לאו דס"ל הכי לא מתרץ הכי, ועוד לשון ה"נ מסתברא משמע שהם דברי רבא. ומ"ש דרבינו לא הוה גריס הכי אלא ותסברא סוף סוף הכל אחד והכי פירושו ותסברא אי בדלא שוייה שליח מי הויא תרומתו תרומה אלא דלא ניחא להו להתוס' בגירסא זאת משום דהוי ותסברא מחודש בכאן שלא נאמר אלא לקיים האוקימתא ובכל מקום לא נאמר אלא לסתור וכמ"ש כל זה בשיטה מקובצת למציעא יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> למהר"י קורקוס שכתב כדברי מרן וביאר יותר וז"ל ואפשר דרבינו גורס ותסברא אי שוייה שליח כי לא נמצאו יפות מהם אמאי אין תרומתו תרומה ומשני הכא במאי עסקינן דאמר ליה תרום סתמא וכו' והיא הגירסא דכתבו התוס' דלא גרסי לה וכו' עכ"ל.<br><b> ואחרי</b> נשיקת ידיו ורגלי קדשו לא נמצא גירסא זו בשום ספר ולא כתבו התוס' אלא דאיכא נוסחא דותסברא לחודא והיינו כמ"ש בשיטה מקובצת וכדכתיבנא. גם מ"ש מרן מעובדא דמרי בר איסק דלא שוייה שליח אינו הכרח וכמ"ש בשיטה מקובצת משם כמה גאונים דשאני תרומה דצריך דשוייה שליח משום דהוי על תרומה דלמפרע אבל תרומה דלהבא אפי' דלא שוייה שליח, וכן ראיתי למהר"י קורקוס ג"כ דחה זה יעו"ש, וא"כ לפ"ז אין מקום למה שסיים מרן וז"ל אפי' דגריס היינו מקמי דידעינן וכו' דהא מ"ש בגמ' דתרומה מצוה היא וניחא ליה היינו גם בשוייה שליח אלא דמאי דמוקמינן בשוייה שליח היינו לדלמפרע אבל לדלהבא יש הפרש בין תרומה לדבר אחר וא"כ אין מכל זה הכרח לרבינו ומ"מ עדיין יש ליישב לדברי מרן דכיון דאיכא הך סברא דשאני תרומה מועיל גם בלמפרע וחשיב שליח ומתורץ לאביי גם בדלא שוייה שליח וזהו דעת רש"י כאן בקידושין דפי' וז"ל שיועיל למי שנטל וכו' יעו"ש דמשמע מפשט דבריו דגם בתרומה לא שוייה שליח וכן משמע מדבריו בעירובין וכמ"ש ודלא כמ"ש התוס' בדעת רש"י וכמ"ש.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דחיליה דרבינו ממ"ש בירושלמי פ"א דתרומות וז"ל בא אביו ואימן על ידו למפרע נעשית תרומה או מכאן ולהבא א"ר שימי נשמיענה מן הדא הרי שבא בעל הבית וכו' (היא הברייתא דידן) בין כך ובין כך תרומתו תרומה אית לך מימר למפרע נעשית תרומה ודחי ליה מכאן ולהבא ואוף הכא נמי מכאן ולהבא נעשית תרומה וכתב המפרש הר"א ליב ז"ל וז"ל ובאלו מציאות הדיוק בהיפך משום דמוקי לה בעשאו שליח מעיקרא אבל הש"ס זה משמע ליה דלא נעשה שליח אלא השתא עכ"ל. הרי דהירושלמי פליג בפי' דהאי ברייתא דס"ל דלא עשאו שליח וכיון דהירושלמי והש"ס דילן דעירובין דף ע"א ס"ל דלא עשאו שליח הכי נקט לה רבינו ומה גם דלשון הברייתא דקאמרה שלא ברשות מסייעת ולכן כתב רבינו בהל' אישות פ"ה ה"ח כשנטל הוא מעצמו לקדש את האשה דאינה מקודשת הא אי עשאו שליח מקודשת ויש הפרש מתרומה דאף בלא עשאו שליח מועיל כפי מאי דפסק רבינו כאן ודוק.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ואפילו </b>
+<b> בתרומה של תורה וכו'.</b> עיין להרב מל"מ מ"ש בפ"ב דנזירות הי"ג ועיין להרדב"ז שם מה שיישב לזה.
+
+Halakhah 6
+
+<b>האומר </b>
+<b> לשלוחו וכו'.</b> עיין מ"ש הטור יו"ד סי' של"א על שם הרב שמשון ותמה עליו הרב מל"מ שהוא היפך הגמ' יעו"ש ודברי הר"ש הנזכר הביאום התוס' והרא"ש בעירובין ריש דף ל"א ולא כתבו כמ"ש הטור. ועיין בהל' בכורות פ"ד ה"א הקשה כן הרב מל"מ גם שם והמג"א סי' ת"ט ס"ק י"ז ומהר"א חאקו ז"ל בס' לשון למודים הל' פסח סי' ק"ע ומחנה אפרים הל' שלוחין סי' כ"א. ומן התימה על הר"ב ב"ח סי' הנזכר כתב על דברי הטור שמחלוקת זה מבואר בתוס' דעירובין וליתא יעו"ש.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>והשותפים </b>
+<b> וכו'.</b> עיין מ"ש מרן משם הר"י קורקוס, ומ"ש בהל' י' גבי אריס ובמ"ש שם הרב מל"מ ז"ל.
+
+Halakhah 9
+
+<b>האומר </b>
+<b> וכו'.</b> עיין מ"ש מרן משם מהר"י קורקוס ליישב דעת רבינו דרבינו סובר דר' יוחנן מודה בתרומה וכו' משא"כ בקידושין וכו' יעו"ש. ולע"ד איני יכול להסביר תירוץ זה דמאחר דאיהו הוא ר"י דמקשה לריש לקיש מהך מתני' איך יעלה על הדעת דר"י מודה בתרומה זה אין הדעת סובלו. וכן קשה להרדב"ז שכתב לחלק ממ"ש רבינו בהל' אישות למ"ש כאן יעו"ש.
+<b> ואם</b>
+<b> שינה וכו'.</b> והוא מהירושלמי צריך להתבונן מאי שנא מהא דתנן במעילה פ"ו משנה א' אבל אם אמר לו הבא לי מן החלון והביא מגלוסקמא או להיפך שליח מעל הרי דמשום שינוי כזה לא חשיב שלוחו ואף דמה שיש בחלון ובגלוסקמא אחד הוא והוי דומה להך דהכא וצריך להתיישב בזה.
+
+Halakhah 10
+
+<b>אריס </b>
+<b> שתרם וכו'.</b> כתב מרן משם הר"י קורקוס דהיינו בתורם על חלקו של בעה"ב וכו'. וכתב הרב מל"מ דפי' על חלקו לאו חלקו לבד אלא חלקו עם חלק בעה"ב דכיון דתרם על הכל דינו כשותפים עכ"ל. ונראה דמה שהכריחו להרב לומר כן משום דאי על חלקו לבד הוא דרשאי ולא עם חלקו דבעה"ב א"כ מה יענה למ"ש רבינו לעיל גבי שותפין דכל התורם מהם תרומתו תרומה דהיינו חלק שניהם יחד ובש"ס מאתם אימעיטו שניהם שדרשו אתם ולא שותפין אתם ולא אריסין דכי הדדי נינהו, אלא ודאי צ"ל דעל חלק בעה"ב לחודיה הוא דאינו רשאי אבל על חלק שניהם ביחד יכול לתרום וזהו שסיים הרב דינו כשותפין וכדכתיבנא. אלא דקשה טובא דסיום התוספתא הוא כך אבל אין רשאי להוציא מעשר אלא על חלקו בלבד ומינה הוא דלמד הר"י קורקוס חידוש זה וא"כ מוכרח דהדברים כפשטן דעל חלקו דוקא הוא שכתב הר"י קורקוס דיכול לתרום ומעתה קשה טובא להר"י קורקוס כפי תירוץ זה מה יענה למ"ש רבינו גבי שותפין וכדכתיבנא ודוק.
+<b> והאפוטרופוסין</b>
+<b> וכו'.</b> עיין מ"ש מרן, ועיין מ"ש מהר"י קורקוס בתירוץ ראשון דרבינו איירי כשתרם בדיעבד יעו"ש באורך. ולשון רבינו שכתב תורמין לא משמע אלא לכתחילה ולכן נראה כמ"ש בתירוץ שני יעו"ש.
+
+Halakhah 11
+
+<b>הגנב </b>
+<b> וכו'.</b> עיין למרן מה שהקשה ומה שתירץ. ולענ"ד דבריו תמוהים דאדרבא ממ"ש בסוף דבריו נראה דרישא איירי בסתם שאינו ידוע משום דבסיפא איירי ברודף אחריהם והיינו בידוע דאינו מייאש ומשמע דוקא בידוע הא בסתם תרומתו תרומה ועיין להרב לח"מ פ"ו מהל' גזלה ה"ג.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>פועל </b>
+<b> וכו'.</b> עיין השגות ומ"ש מרן ומה שהקשה המל"מ לדבריו יעו"ש. ולע"ד לא קשה ע"פ מ"ש הרדב"ז וז"ל בתוספתא פועל וכו' ואם אמר לו כנוס לי גרני תרומתו תרומה שאין הגורן נכנס אלא א"כ נתרם, ומדברי רבינו נראה דדוקא דא"ל כנוס לי גרני ותרום, וי"ל דלרבותא נקט הכי לא מיבעיא אי לא אמר תרום דפשיטא דתרומתו תרומה שאין הגורן נכנס וכו' אלא אפילו א"ל כנוס ותרום סד"א קפידא הוי ומעביר על דבריו הוי קמ"ל דאין זו קפידא כיון שאין הגורן נכנס אלא א"כ נתרם עכ"ל. והשתא לא קשה לריש לקיש מהאי תוספתא דהאי דלא יהיב טעמא משום דנעשה רצונו משום דאין מועיל כאן טעם זה מאחר דהאריך בלשונו ואמר כנוס ותרום דלאיזה צורך האריך ואמר ותרום כיון דבאומרו כנוס נכלל תרומה דבכלל כניסה הוא תרומה אלא ודאי דקפידא הוא ונחית לסדר משו"ה הוצרך לטעמא דאין הגורן נכנס אלא א"כ נתרם וקמ"ל דאף שדיבר שלא לצורך לא הוי קפידא.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>תורמין </b>
+<b> וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ובמה שכתבתי בהל' ברכות פ"ז ה"ד.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>אין </b>
+<b> תורמין וכו'.</b> עיין לרבינו בפי' המשנה, ועיין להרדב"ז בתשובה ח"א סי' ה' במה שדחק לתרץ. ועיין בירושלמי ובפי' מהר"א ליב ז"ל שם.
+<b> אבל</b>
+<b> אם ידע ושגג שמותר לתרום וכו'.</b> עיין להרב מל"מ פט"ו דמאכלות אסורות הל' כ"ה שכתב שדין זה סותר למ"ש התוס' פ"ג דבכורות דף כ"ג ד"ה סבר וכו', דהיכא דקסבור שמותר לבטל חשיב שוגג יעו"ש. ולענ"ד אפשר לחלק בנדונות דבשלמא בביטול אסור כיון שהוא דבר דאזיל לאיבוד וליכא תקנתא עוד הקילו רבנן ואמרו דהרי הוא כשוגג מה שאין כן כאן בתרומה דאיתיה בתקנתא שלא יחשב אותה הפרשה כלום ולא תיקן את השיריים אלא יחזור ויתרום כהוגן ולא אזיל שום דבר לאיבוד לכן החמירו רבנן וחשבו אותו כמזיד ודוק.
+<b> וכן</b>
+<b> בתרומת מעשר וכו'.</b> עיין מ"ש מרן שטעמו מדברי הירושלמי דפ"ק דתרומות ואנו לא מצאנו כן בירושלמי שלפנינו אלא הוא ענין אחר אמנם הר"י קורקוס הביא ירושלמי מפורש פלוגתא בזה ופסק רבינו כת"ק.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>מפני </b>
+<b> שאסור וכו'.</b> דברי רבינו מתבארים על פי מ"ש בפי' המשנה פ"ד דחלה מ"ט והוא ע"פ הש"ס דסנהדרין דף ק' וכמו שכתבתי בספרי אגורה באהלך דף כ"ג ע"ב יעו"ש. ומן התימה על מהר"י קורקוס שהביא על דברי רבינו סוגיית פ' הזרוע ולא יתכן.
+
+Halakhah 3
+
+<b>ישראלית </b>
+<b> וכו'.</b> כתב התוס' יו"ט בפרק הניזקין משנה ה' וז"ל לא מצאתי להרמב"ם שהעתיק משנה זו כלל דמ"ש בפ"ו ה"ג ההיא איירי בהשיאה אביה וכו' והצריך עיון יעו"ש. וי"ל בדוחק דרבינו אזיל לשיטתיה דס"ל בפי"ב דשבת ופרק י"ז דמאכלות אסורות דקטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווין להפרישו וא"כ מתני' איירי בתרומה דאורייתא ואפילו ביתומה ועיין בתוס' ד"ה ועל. ומ"ש רבינו ודין תורה שתאכל משנתארסה וכו' הוא משום דכלל בדין זה גם ההיא דמשנה ד' פ"ה דנדה. ועיין להר"י קורקוס שגם הוא הבין כהתוס' יו"ט.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>ועבד עברי </b>
+<b> הרי הוא כתושב ושכיר וכו'.</b> ועיין למרן מה שהאריך ביישוב דברי רבינו וכך כתב מהר"י קורקוס יעו"ש, ודבריו צריכין ביאור דהא עדיין נכלל בשכיר שנים דהיינו לשש וקושיא כדקאי קאי. וצ"ל כיון דמוכר עצמו יש לו רשות למכור עצמו ליתר על שש הו"א דחשיב כקנין כספו ממש משא"כ מכרוהו בי"ד דאינו נמכר אלא לשש קמ"ל התורת כהנים ורבינו דאינו אוכל. ואין להקשות בדברי הת"כ במאי דיליף עבד עברי דאינו אוכל מקרא דכסף דהיינו משום דבסוף שש יוצא חנם דהא מצינו דיוצא בגרעון כסף ומחזיר לו לפי חשבון דהתם שאני שהעבד רוצה לצאת אבל אם הוא אינו רוצה לצאת אין האדון רשאי למכרו או ליתנו במתנה לאחר דאין לו בו אלא עבודת שש ודוק. ומכלל האמור מ"ש הרדב"ז בזה דבריו תמוהים.
+<b> וכהנת</b>
+<b> אשת הזר וכו'.</b> עיין מהר"י קורקוס ז"ל שדבריו נכונים. ומ"ש שבכהנת אשת הזר איכא לאו לא לאפוקי מיתה קאמר אלא לאתויי שהיא בלאו ולא איסור עשה לחוד אבל מיתה איכא ג"כ כזר דעלמא כמ"ש בהל' ו' גבי זר וזאת נכללת בזר דעלמא והיינו טעמא כמ"ש הרב פרשת דרכים דרך מצותיך ח"ג דלקושטא דמילתא דאשת הזר נפקא מקרא דוכל זר וכדאיתא בש"ס דיבמות עלה ס"ח דתרי וכל זר כתיבי נראה דחייבת מיתה כזר דקרא הכי קאמר וכל זר בין הוא בין אשתו וכמ"ש רבינו כאן בפירוש, משא"כ בבת כהן שנתחללה ואכלה תרומה דאינה אלא בלאו ולא במיתה דאינה נקראת זרה גמורה וכמ"ש שם הרב פרשת דרכים דליכא למימר אהדריה קרא לאיסוריה דאינן סוג אחד. וזה מוכרח ביותר ממ"ש רבינו בהל' סנהדרין דבחללה שאכלה תרומה כתב שהיא במלקות לחוד ובבת כהן שנשאת לישראל ואכלה תרומה לא כתב כלל אם (לא) [לוקה] דכיון שנשאת לישראל איכא בה מיתה ג"כ הרי היא נכללת בזר דעלמא שאכל תרומה דאית ביה מיתה וכבר כתב רבינו במנין לאוין דאית בהו מיתה ונמצא חומר בנשאת לישראל שאכלה תרומה מחללה שאכלה תרומה וזה ודאי גזרת הכתוב היא שתהא חללה קלה יותר ולפי הכתוב הזה אין מקום למ"ש הרדב"ז ז"ל גבי הל' ז' וז"ל ויש ללמוד שאם נשאת לישראל לא נעשית זרה לגמרי ואם אכלה תרומה במזיד אינה במיתה ולא במלקות וכו' הלכך אם אכלה בין בשוגג בין במזיד משלמת את הקרן ותו לא עכ"ל, והמה דברים תמוהים הרבה דאיך כתב גם במלקות פטורה והא אמרו בש"ס בפירוש דאית בה לאו וכמו שהביא מהר"י קורקוס וכן לשון רבינו בפירוש וצ"ע. אך קשה מה שהקשה הרב עוד שם בסוף דבריו מ"ש מחומש וחזינא להרב בס' מרכבת המשנה כאן דלא ניחא ליה בכל דברי הרב פרשת דרכים ולא זכר שר מה שהכריח הפרשת דרכים מדבריו שבהל' סנהדרין ודוק.
+
+Halakhah 6
+
+<b>זר </b>
+<b> שאכל תרומה וכו'.</b> כתב מרן דפסק דלא כרב דפרק הנשרפין שהוא נגד המשניות יעו"ש. וקשה ליה להרדב"ז דאמאי לא מותבי עליה דרב ממתני' דפ"ק דחלה ופ"ב דבכורים ותירץ דרב מפרש לה בכהן טמא והיינו דתני סיפא ואסורים וכו' יעו"ש. ועיין בירושלמי פ"ב דבכורים דמותבי לרב הכי ותירצו כן וכמ"ש הרדב"ז יעו"ש.
+<b> ואינו</b>
+<b> משלם וכו'.</b> ועיין מ"ש המל"מ והצריך עיון. ולענ"ד י"ל דכאן לא נחית רבינו אלא ללמד דין דאינו לוקה ומשלם ולא נחית לפרש היאך הוא הנדון דצריך שיהיו שניהם בבת אחת וסמך אמ"ש בהלכות גנבה ריש פרק ג' ה"ה דשם ביאר היטב דצריך שיהיו שניהם בבת אחת ליפטר יעו"ש ודוק.
+<b> שאינו</b>
+<b> לוקה ומשלם.</b> כתב הרדב"ז וז"ל משמע מדבריו דהיכא דאיכא שנים לוקה ואינו משלם ובמכות אמרו כל המשלם אינו לוקה וכו' וכ"כ רבינו בסוף פט"ז מהלכות סנהדרין וז"ל לפיכך כל המכה את חבירו וכו' הואיל והוא חייב לשלם ממון אין אדם משלם ולוקה, וי"ל דרבינו מודה היכא דהוי לאו גרידא ותשלומין דמשלם ואינו לוקה אבל היכא דאיכא כרת או מיתה בידי שמים לוקה ואינו משלם לפטור אותו מהכרת או ממיתה בידי שמים עכ"ל. ודבריו תמוהים דבהדיא פסק רבינו בריש פ"ג מהל' גנבה ובפ"א מהל' נערה בתולה הי"א דגם בלאו גרידא אין אדם לוקה ומשלם.<br><b> ולעיקר</b> קושייתו מעיקרא קושיא ליתא דרבינו פסק כר' יוחנן דלא כעולא יעו"ש בכתובות דף ל"ב ע"א וההיא דפט"ז מהל' סנהדרין שהביא הרב מבואר בש"ס דכתובות שם דאפי' ר"י מודה דמשלם ואינו לוקה דבפירוש ריבתה תורה לתשלומין יעו"ש ומ"ש רבינו בפי"ח מהל' סנהדרין וריש הל' גנבה וריש הלכות גזלה כבר הקשה שם מרן בהלכות סנהדרין ויפה תירץ הרב יבין שמועה סי ר"ג והרב פר"ח בקונטרס מים חיים דף ל"ז יעו"ש ודוק.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>וטמא </b>
+<b> שאכל וכו'.</b> ויש לגמגם דאימא מיתה ליכא דמיעטיה קרא ומתו בו כי יחללוהו וכו' אבל לילקי מיהא, ורבינו נראה שנשמר מזה וכתב שהרי אינה קדש ועדיין קשה א"כ דאינה קדש א"כ אינו נכלל בחיוב הלאו דהוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל ואמאי כתב אע"פ שהוא בלאו. וראיתי להרב פר"ח במים חיים שתמה על רש"י ביבמות דף צ' ובגיטין דף נ"ד שכתב דכהן טמא שאכל תרומה טמאה במיתה ואיהו מתרץ לה שטעמו משום דבזבחים דף ק"ח הויא פלוגתא דר' יוסי הגלילי ורבנן בטמא שאכל קודש טמא ומשמע ליה דכי היכי דרבנן מחייבי בקודש טמא ה"ה בתרומה טמאה והך מימרא דפרק הנשרפין אתיא כר' יוסי הגלילי ורבנן לית להו הך דרשא וכו' ואין כן דעת התוס' וכו' יעו"ש ודבריו תמוהים דהיכי מצינו למימר דהך דשמואל אזלא כר' יוסי הגלילי הא טעמא דשמואל הוא דדריש פרט לזו שמחוללת ואילו ר"י הגלילי ס"ל גם בטמא שאכל קודש טמא שהוא חייב ואף שמחולל דהכי איתא התם שפיר קאמרי ליה רבנן לר"י הגלילי אמר רבא כל היכא דנטמא טומאת הגוף ואחר כך בשר כו"ע לא פליגי דחייב וכו' כי פליגי כשנטמא בשר תחלה ואח"כ הגוף דרבנן סברי אמרינן מיגו ור"י סבר לא אמרינן מיגו ופי' רש"י ז"ל כל היכא דנטמא וכו' ואח"כ בשר ע"י אחרים מודה ר"י דחייב דמה לי על ידו מה לי על ידי אחרים דטעמא דר' יוסי משום דאין איסור חל על איסור וכאן איסור טומאת הגוף וכו' כשנטמא בשר תחילה ונאסר על זה משום טומאת בשר שאין חייב עליה חטאת וכו', הרי להדיא דטעמא דר"י לאו משום דמחולל ועומד הוא אלא משום דסבר לא אמרינן מיגו וא"כ שנטמא הגוף תחילה אף שמחולל ועומד חייב וא"כ היכי מצינן למימר דהך דשמואל אזלא כהך דר"י הגלילי, ואם נאמר דכונתו לומר דמ"ש שמואל יצא זו שמחולל ועומד היינו כשנטמא התרומה תחילה ואחר כך הגוף הא ליתא דאי כיון לזה עדיין יוכל לומר דהך דשמואל אזיל כרבנן דעד כאן לא חייבו בין כשנטמא הגוף או לא אלא בקודש ברם בתרומה דגלי קרא ומתו בו וכו' פטור היכא שנטמא התרומה קודם וכמ"ש התוס' פרק גיד הנשה דף ק"א יעו"ש, ולמה לו לאוקמי פלוגתא בין רש"י ותוס' שסיים בסוף דבריו ואין כן דעת התוס'. ועיין בארעא דרבנן מהדורא בתרא אות ה' הקשה כן ומה שתירץ בתירוץ שני עיין להרב מל"מ כאן שנסתפק בזה.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>עבד </b>
+<b> של שני שותפין וכו'.</b> וכתב מרן שהוא מהירושלמי ותורת כהנים סדר אמור יעו"ש דילפינן לה מקרא וכמ"ש שם הרב קרבן אהרן ז"ל שם. וקשה לי עליו דלזה למה לי קרא מסברא נדע שאינו אוכל דהיאך אתי צד עבדות של ישראל ואוכל מתרומה דומה לזה אמרו בריש חגיגה מי שחציו עבד וכו' א"ל בית שמאי תקנתם את רבו וכו' לישא שפחה אינו יכול וכו' לישא בת חורין אינו יכול שכבר חציו עבד וכו' יעו"ש והשתא בנדון דידן היאך יהנה מתרומה הצד האחד שאינו עבד כהן שהרי מעורב בו בכל אבר ואבר מאדון כהן וישראל יעו"ש בתוס' ובגיטין דף מ"א דאפי' מינו שהוא חציה שפחה וחציה בת חורין אינו יכול לישא משום דאתי עבדות ומשתמש בצד חירות ודוק.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>נשא </b>
+<b> שנייה אוכלת וכו'.</b> עיין מ"ש מרן, גם מ"ש הרדב"ז אינו מעלה ארוכה דכיון דאינו חייב לזונה אמאי יאכילנה תרומה ומה גם שהוא היפך מהאי סוגיא דהבא על יבמתו כמ"ש מרן. ואפשר שדעתו כדעת התוס' ר"פ אלמנה לכהן גדול גבי מתני' דישראל ששכר פרה מכהן דמאכילה אף שמזונותיה על ישראל משום דהוי קנין כספו דכהן וה"ה כאן דאשה זו הוי כשרה והוי קנין כספו דכהן ודלא כהתוס' פ"ק דע"ז דדוקא כשאין מזונותיה על ישראל יעו"ש.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>וכל </b>
+<b> אשת כהן שאמרה טמאה אני אסורה וכו'.</b> וכתב מרן דפסק כרבא דבתרא הוא דאמר הכי בסוף נדרים יעו"ש. ונראה לענ"ד דפשוט דלדעת רבא דס"ל באומרת טמאה אני לך לבד אסורה לאכול בתרומה דודאי לדידיה מתני' דסוטה דקתני דהאומרת טמאה אני לך וכו' אסורה לאכול בתרומה היינו באמירה לחודא ואף דליכא רגלים לדבר ולדידיה מאי דתני במתני' אסורות לאכול הוא דוקא לאסור לה תרומה ברם אינה אסורה לבעלה דאינה נאמנת דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר וכמשנה אחרונה שם בנדרים דף צ' וכן פסק רבינו פכ"ד דאישות יעו"ש ואף דלא דמי חלוקה זאת לאחרות דמני מתני' ושבאו עדים וכו' ושבעלה בא עליה בדרך וכו' והנך אסורות לבעליהן נינהו אין בכך כלום דא"צ שיהיו כל החלוקות שוות דומות לכל עניניהם ואם כן מעתה אין מקום למ"ש הרב מל"מ בסוף הלשון דזה כמו זר נחשב וכו' דהא לרבא הכי ס"ל לקושטא דמילתא ומה זר הוא דהבינו כן לדעת רב ששת לפום ריהטא והקשו לרב ששת. גם מ"ש הרב ועוד דפשטא דמילתא הוא דמתני' אחר קינוי וסתירה איירי וכו' הם דברים תמוהים דאיך אפשר לומר דמתני' איירי בהכי דהשתא בקינוי וסתירה לחוד תני רישא דאינה אוכלת כשהוסיפה היא והודית מיבעיא אלא ודאי דאיירי בלא קינא לה ונסתרה וכן קשה למה שתירצו התוספות לדעת ר"ש דהכא איירי לאחר קינוי וסתירה.<br><b> ונראה</b> לענ"ד דמ"ש התוס' דהכא מיירי אחר קינוי וסתירה אין פירושו אחר שניהם אלא או קינוי או סתירה דשני אלו כל חד באנפי נפשיה אינן אוסרות לאכול בתרומה אלא שתיהן יחד כמבואר בריש פ"ק דסוטה יעו"ש והשתא אשמועינן מתני' דבאחד מהן קינוי או סתירה עם אמירה דטמאה אני לך דאסורה לאכול בתרומה וזו היא ג"כ כונת הירושלמי ומעתה אין מקום לכל מ"ש המל"מ על דבריהם. גם מ"ש הרב מל"מ וז"ל ואם נאמר וכו' דאין הבעל יכול לכופה לשתות זו וכו' הא שמעינן לה וכו' עכ"ל, לא היה צריך לזה דהא משנה ערוכה שנינו שם בפ"ק דסוטה סמוך להאי מתני' אומרים לה עשי לשם הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים וכו' ואם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה וכו' הרי שכל (שתודית) [שמודית] אין משקין לה ואף גם זאת לא יכולתי להלום סיגנון לשונו ומ"מ לפי מ"ש בכונת התוס' והירושלמי אין מקום לכל מ"ש הרב וכדכתיבנא ודוק.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>אסורה </b>
+<b> לאכול בתרומה וכו'.</b> עיין בספרי אגורה באהלך דף נ'.
+<b> האומר</b>
+<b> לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי וכו'.</b> והקשה הרב [חכם] צבי בסי' ק"ו וז"ל ויש לי מקום עיון דכאן פסק כברייתא דפ' כל הגט דף כ"ח וש"מ דחיישינן שמא ימות לאלתר ובהל' יוה"כ פסק דלא כר' יהודה וכו' יעו"ש. ולענ"ד נ"ל דשאני הא דתרומה דאיכא ימים טובא ואיכא למיחש שמא ימות היום או למחר וכיון דבאנו לידי מידה זאת למיחש שמא ימות חיישינן לה מיד משא"כ ביוה"כ דליכא זמן טובא אלא יום אחד לא חיישינן למיתה וק"ל ועיין אור יקרות הלכות עבודת יוה"כ.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אבל </b>
+<b> מי שנגמר דינו בבי"ד וכו'.</b> עיין מ"ש מרן ומ"ש עליו הרב מל"מ וראיתי להרב מל"מ שם בהלכות ערכין פ"א הי"ג שהקשה על דברי מרן וז"ל אגב שיטפא לא דק דהתם בפרק כל הגט וכו' אבל גבי ערכין אין הדבר תלוי אלא בגמר דין וכו' אבל בבי"ד של גוים גמר דינם לאו כלום הוא יעו"ש. ואחר המחילה רבה נראה דמרן אבי התעודה דק ואשכח ודעתו כדעת הרא"ם בחומש שם דדמיא לההיא דפרק כל הגט והיינו טעמא דכיון דנגמר דינו למיתה ללישנא קמא דבגוים ודאי קטלי הרי הוא כמת ומה לי אם דיניהם דין או לא מאחר שבודאי ימיתוהו הרי הוא כמת ולא דמי למוכה שחין ודכוותייהו שאף שאינו שוה כלום הא מיהא חי הוא וכן ללישנא בתרא היינו טעמא דהוא בספק אם יצול או לא ואזלינן לחומרא וכמ"ש מרן ולא מטעם דאין דיניהם דין דמה לי אי הוי דין או לא סוף סוף הרי הוא בספק הריגה נמצא דמיונם עולה יפה וזה מבואר בדברי הרא"ם שם בתחילת לשונו שהביא הרב מל"מ יעו"ש, וכך כתב הרב קרבן אהרן בפי"ב סי' ז' יעו"ש. ומן התימה על הרב מל"מ דמאחר דהרא"ם קדם והציע כן מאי קא קשיא ליה בסוף דבריו לדברי הרא"ם.<br><b> הדרן</b> לדברי הרב מל"מ שבכאן, דקשיא ליה למ"ש מרן בהל' ערכין שהשוה דין ערכין לההיא דכל הגט ושוב כתב אבל לפי מ"ש שם שאין זיווגם עולה יפה לא קשה ולא זכיתי לכונתו דהא גם לפי דבריו דלשם קשה דהו"ל לרבינו לפרש כשהעמידוהו בבית הסקילה דכיון שאפשר שילמדו עליו זכות אף אחר גמר דין נמצא דלא חשיב עדיין כמת וכי היכי דאמרינן כאן לענין תרומה דתאכל אשתו בתרומה אף אחר שנגמר דינו כל שלא העמידוהו בבית הסקילה אף דאפשר שלא ילמדו עליו זכות ונמצא למפרע דמשעה שנגמר דינו חשיב מת אפ"ה אמרינן כיון שהיה בספק אם ילמדו עליו זכות אינו חשוב כמת ה"נ לענין ערכין אף לאחר גמר דין כל שלא העמידוהו בבית הסקילה לא חשיב כמת ונערך והקושיא כדקאי קאי דהוה ליה לרבינו לפרש וכדכתיבנא. ועיין להרב מהר"י קורקוס מ"ש בזה שגם עליו תיפול קושיית המל"מ הלזו. ולענ"ד נראה לומר בדוחק שכונת רבינו שכתב כאן והניחוהו בבית הסקילה רצה לומר כיון שנגמר דינו הרי הוא כמי שהניחוהו בבית הסקילה כלומר ולא שכיח שילמדו עליו זכות, ועיין להרב לח"מ פ"ו מהל' גירושין הכ"ה ודוק.
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+<b>המשחרר </b>
+<b> וכו'.</b> וכתב מרן בעיא דלא איפשיטא בפ' השולח ולחומרא, ועוד יתבאר בסמוך עכ"ל. פי' דבריו דקשיא ליה דלו יהי דכאן לא איפשיטא הא איפשיטא בכריתות דקאמר שם לת"ק דרשב"ג דס"ל דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה ותירץ לזה בסמוך הל' ו' וז"ל ויש מקום לומר דרשב"ג פליג עליה בהא עכ"ל. פי' דאף די"ל דבזה לא פליגי רשב"ג ות"ק והיינו משום דאפשר דעד כאן לא פליג רשב"ג אלא משום דס"ל כדיהיב טעמא כי יהיב איניש מידי אדעתא דמקבלין ליה מיניה וכו' יעו"ש, מ"מ כיון דחזינן דכאן לא איפשיטא משמע דס"ל לש"ס דגם בזו פליגי התם רשב"ג ות"ק והתם לא ברירא לן כמאן הלכתא דאמרו בפרק השוחט דלא אמרו בה לא איסור ולא היתר וא"כ אזלינן לחומרא ואף דבפרק השוחט אינו מבואר הך דס"ל לת"ק דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה מ"מ הוא מוכרח דהא כיון דלדידהו כשזיכה ע"י אחר ושתק ולבסוף צווח קנינהו ומיהדר קא הדר א"כ נמצא דהפקירן במאי דהדר וא"כ אמאי אוכלין בתרומה וא"כ מוכרח לומר כיון דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכל זה דברים ברורים והוצרכתי לבארם מראות להרב מל"מ שהצריך עיון יעו"ש. ומעתה אחרי ביאורינו זה בדברי מרן לא קשה כמו שהקשה בפר"ח בחי' לגיטין וז"ל ומ"ש הכ"מ דיש מקום לומר דרשב"ג פליג עליה בהא אין זה כלום דבמאי דלא אשכחן בהדיא דפליגי לא משוינן פלוגתא ואף דבגמ' לא איפשיטא לא בעי למיפשט בעיא ממימרת ריש לקיש כמו בכמה דוכתי דלא בעי למפשט ממימרת אמורא עכ"ל. ואחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו ליתא דהא בעי למיפשטא ממימרת רב משרשיא דאמר הגדילו וכו' נמצא דברי מרן נכונים בטעמם. ומ"ש דרבינו פסק כר"ל בפ"ד מזכיה ומתנה וכ"כ ג"כ הר"י קורקוס ז"ל וכ"כ הגהות מיימוני שם לא זכיתי לכונתם דהא שם בהל' ג' פסק בפלוגתא דרשב"ג ות"ק דהוי הדין ספק וכמ"ש כאן בהל' ו' וההיא דר"ל אתיא כת"ק ואי פסק כר"ל היאך פסק אח"כ דהוי ספק ושניהם לא יכונו אלא ודאי ברור הוא דמ"ש בהל' א' איירי שבא לידו וזכה בו ולא הוי דינא דריש לקיש ולא ס"ל כר"ל אלא בדינא דר"ל ס"ל ספק כמ"ש בה"ג ואיירי בין ר"ל בין הברייתא קודם שהגיע לידו וזה מבואר באר היטב בדבריו וכ"כ הרדב"ז בחי' על רבינו כאן דרבינו אינו פוסק כר"ל יעו"ש וברור.<br><b> ולעיקר</b> הקושיא תירץ מהר"י קורקוס וז"ל וי"ל דהא דאסיקו בכריתות היינו כי היכי דתיקום מילתא דריש לקיש כת"ק דברייתא דהכותב נכסיו לאחר דקאמר ת"ק דאם היה רבו שני כהן אוכל בתרומה ומקשה מת"ק לר"ל ברם אי סובר כרשב"ג דפליג עליה דת"ק לא קשה מידי ולא נצטרך לומר דקסבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה וכו' אלו דבריו ז"ל והמה תמוהים דהא בגמ' צווח הכי בשלמא לרשב"ג קסבר וכו' כי לא מקבלין לה מיניה הדרא למרה אלא לת"ק וכו' ועיין פי' רש"י וצ"ע.
+
+Halakhah 6
+
+<b>הכותב </b>
+<b> נכסיו וכו'.</b> עיין מ"ש הרדב"ז בחי' על רבינו ודבריו תמוהים דבהדיא אמרו בפרק השוחט על הך ברייתא זה היה מעשה ולא אמרו לא אסור ולא היתר וכמ"ש מרן יעו"ש ועוד קשה עליו ממ"ש רבינו בפ"ט דטומאת מת דהא דקי"ל הלכה כרשב"ג לאו דוקא במשנה אלא אף בברייתא וכ"כ שם מרן.
+
+Halakhah 7
+
+<b>ישראל </b>
+<b> ששכר פרה וכו'.</b> עיין מ"ש המל"מ ובמה שכתבתי לעיל פ"ז ה"כ ודוק.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>יראה </b>
+<b> לי וכו' עד שימשוך וכו'.</b> הקשה ה"ה כמהר"ר יעקב אלבעלי נר"ו ממאי דאיתא במציעא דף מ"ט ע"א ומודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכא דעתיה הכי נמי מסתברא דאמר ר' יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו תרומת מעשר על מקום אחר וכו' אלא אי אמרת מצי למיהדר ביה אמאי רשאי וכו' יעו"ש, נמצא דמשום דלא מצי למיהדר ומטעם דשארית ישראל [וגו'] לא ידברו כזב אוכל בתרומה שבביתו הלוי ולא חייש לטבל כ"ש בנידון דידן דאי חוזר הישראל צריך שיקבל מי שפרע דיותר יש לומר בה שארית ישראל וגו' ויאכיל לבהמה כרשיני תרומה ומאי שנא.<br><b> ולענ"ד</b> י"ל על פי מ"ש הרא"ש הובאו דבריו בשיטה מקובצת וז"ל רשאי בן לוי לעשותו וכו' כתב ר"מ אע"פ שלא קנאו בן לוי לא במשיכה ולא בהגבהה איירי במכירי כהונה ולויה דחשיב כאילו בא לידו כדאיתא בגיטין פרק כל הגט אי נמי לא גרע מנותן רשות לחברו שיתרום מכריו על תבואה שלו, הרא"ש עכ"ל. ואין להקשות לדבריו דא"כ מאי פשיט מההיא דבן לוי לנותן מתנה מועטת שאני ההיא דבן לוי דאיירי במכירי לויה משום דגם נותן מתנה לחברו אי לאו מכירו לא יהיב ליה וסוגיין דעלמא כך היא אי לא דהוה יהיב ליה מידי לא הוה קיהיב ליה ונמצא הוי כמכירי כהונה ולפ"ז לא קשה כלל לרבינו דשאני התם מהך דהכא ושפיר יש לחלק ואף דרבינו בפ"ז מהל' מעשר ה"ח לא הזכיר מכירי כהונה הביא הברייתא כצורתה כמנהגו וכמו שצריך לאוקמי הברייתא במכירי הכי נמי צ"ל בדברי רבינו. וחכם בני יצחק נר"ו תירץ דבמוכר לא מהני מידי מאי דלא מיהדר משום שארית ישראל דאפילו ידעינן בבירור דלא מיהדר לא מהני והיינו טעמא כיון דחכמים תיקנו משיכה כל זמן שלא משך עדיין לא קנה לוקח וא"כ לא קנה הכהן עדיין הבהמה ואינה שלו כדי שיוכל להאכילה כרשיני תרומה דרחמנא אמר קנין כספו ועדיין לא קנה וכדכתיבנא וא"כ לא מהני מידי מאי דלא מיהדר המוכר ישראל דאף דלא מיהדר כל שעדיין לא משך אינה שלו וכדכתיבנא משא"כ בההיא דבן לוי דאינו תלוי בקניה להפריש מעשר דאדם יכול להפריש משלו על של חברו או משל חברו על שלו כל זמן שנתרצו שניהם ומשו"ה סמכינן על דיבוריה משום שארית ישראל ולכן יכול להפריש מאותו כור על מה שיש לבן לוי בביתו ודוק.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>זר </b>
+<b> שאכל תרומה וכו'.</b> עיין מ"ש המל"מ על דברי הקרבן אהרן ז"ל, ומה שכתבתי בספרי אגורה באהלך דף כ"ב ע"א.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+<b>עיין </b> השגות, ומה שכתבתי בחי' להל' ברכות פ"ג ה"א.
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>והשותה </b>
+<b> שמן וכו'.</b> נראה פשוט דהיינו טעמא דאוזוקי מזיק כמ"ש בברכות דף ל"ה ע"ב משא"כ אם שתה שמן מעורב עם דברים אחרים כמו ע"י אניגרון וכיוצא דאמרו שם בברכות דאינו מזיק ודאי שחייב עליה קרן וחומש וזה שכתב רבינו לעיל בהל' ז' או ששתה שמן וחומץ ודוק.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+<b>שתי </b>
+<b> קופות וכו'.</b> עיין מה שנסתפק הרב מל"מ על פי דברי התוס' דפ' נושאין יעו"ש. ואין להקשות דאימא דכונת התוס' שכתבו שצריך להפריש משום כפרה היינו שצריך ליתנו לכהן חנם אין כסף כדי לצאת ידי שמים דאי לא מה כפרה איכא בהפרשה וא"כ מה שהביא ראיה מחלה דגר שנוטל דמיו מהכהן אין ראיה משם דהתם איירי מדינא משום המוציא מחבירו עליו הראיה אבל בבא לצאת ידי שמים חייב ליתנה לכהן בלא כסף, וכן מ"ש עוד ואע"ג וכו', דהא ליתא דהא כתבו התוס' בפירוש בפ' אלו נערות דף ל' ע"ב ד"ה זר, דההפרשה היא הכפרה יעו"ש, וכן מבואר בדברי רבינו לקמן בפרקין הל' ט"ז.
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>כל </b>
+<b> האוכל וכו'.</b> עיין בספרי אגורה באהלך דף כ"ג ע"ד.
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+<b>סך </b>
+<b> וכו'.</b> עיין להרב מל"מ במה שהקשה לרבינו בפירוש המשנה והצריך עיון יעו"ש באורך. ולענ"ד יראה ליישב ע"פ מ"ש רבינו בהל' מעשר שני והביאו המל"מ כאן שכתב וז"ל אומר אדם לחברו וכו' אע"פ שניסוכה ידו וכו' יעו"ש, וע"פ זה מבואר דבריו שבפי' המשנה וחכמים אומרים שאין דמים וכו' ור"ל דאין חשיב זה דמים אמשיחת ידו כיון דאין בני אדם מקפידים אם ימשח ידו ואין צריך לקבל שכר על זה והיינו טעמא דאין מקפידים כיון שהוא עצמו נמשח ובלא"ה השמן מתחלל ונפטר מה היזק יש לו אם מתבשם אחר ועל כן אינו מקפיד וכיון דאינו מקפיד מה משתכר איכא נמצא דהא בהא תליא, והשתא רבינו כאן קאי כשהכהן עצמו סך ובהל' מעשר שני בא לפסוק מתני' דמ"ש דאומר לו שיסוך ואיכא למיחש שישתכר במעשר שני וכדעת ר' שמעון פסק כחכמים דאין זה בשכר סיכתו כיון דבלא"ה הוא מתבשם ואינו מתחלל על ידו וזהו שאמר בירושלמי מה הקלו בתרומה כההא דתניא סך כהן וכו' כלומר כתרומה שהיא חמורה מתבשם ומתעגל הזר וכו' והיינו טעמא דכבר נתחלל במה שסך הכהן א"כ איך יקפיד וירצה ליטול שכר כשסכו ישראל, גם שם מתחלל ונפסד ע"י הכהן בלא"ה והוי זה נהנה וזה אינו חסר. וכל זה במונח שהניח המל"מ דכשסך הישראל לכהן אין זה דרך סיכה לישראל והוי דומה לכשסך הכהן עצמו ומתעגל הישראל.<br><b> וראיתי</b> להרדב"ז בחי' על רבינו כתב ויש ללמוד שאסור לזר לסוך את הכהן וכו' וליכא התירא אלא לסוך עצמו ואח"כ הזר ודבריו תמוהים טובא דבהדיא כתב רבינו בפי' המשנה דמעשר שני וז"ל אם הקל בתרומה חמורה וכו' והתירו בה בזה המעשה רצה לומר שיתן הכהן לישראל שמן של תרומה וימשח אותו בו ולא נקפיד במה שידבק בידו מן השמן וכו' וכן גבי מעשר שני כתב רבינו אומר וכו' לסוך אותו בשמן ואין הפרש ביניהם דאי יש הפרש מה ק"ו הוא אם הקלו וכו' הא בתרומה לא הקלו בזה ומה גם דהרדב"ז גופיה כתב כן בפירוש בהל' מעשר שני שם דגם בתרומה כן, ברם המל"מ לא החליט המאמר בדעת רבינו דאסור לזר לסוך את הכהן אלא קשיא ליה דאמאי לא כתב דגם לסוך לכהן שרי והצריך עיון.<br><b> ולענ"ד</b> נראה כיון דדרך רבינו להעתיק הדינים כמו שהם בברייתות וא"כ כאן בתרומות דכך הוא לשון הברייתא בסך הכהן עצמו כתב כן איהו, וגבי מעשר שני דאיירי מתני' בסכו הישראל לכהן כתב כן איהו ג"כ, וכיון דבמעשר שני הדין כן ה"ה כאן וא"צ לכפול הדין גם בתרומות ודוק.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>חבית </b>
+<b> של תרומה וכו'.</b> פסק כרבן גמליאל וכמ"ש מרן. ועיין לרבינו בפי' המשנה שפי' בדברי ר' יהושע דסובר דראוי להניחה למקרים ולמאורעות, וכן נראה מפי' רש"י בבכורות דף ל"ג ע"ב וז"ל הלכך יגלנה ותטמא ותהא ראויה לזילוף עכ"ל. אבל רש"י בפסחים דף ט"ו פי' דיניחנה במקום התורפה היינו לומר אם רצה לגרום לה טומאה יעו"ש, משמע דאינו מוכרח להניחה אלא אם ירצה היפך מ"ש בבכורות. ועיין מהר"י קורקוס מ"ש בזה.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>אין </b>
+<b> ישראל וכו'.</b> עיין בספרי אגורה באהלך דף כ"א ע"ב.
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+<b>ורשאי </b>
+<b> ישראל לומר וכו'.</b> וכתב מרן פ' עד כמה. ודבריו תמוהים שאותה סוגיא הויא תברתיה דרבינו יעו"ש, וכבר תמה על רבינו הטור ביו"ד סי' של"א ועיין בתועפות ראם אשר לי סדר נשא מ"ש בזה. וכעת זאת מצאתי בגליון גמ' ישנה פי' בסוגיא זו על שם הרבינו גרשום מאור הגולה ועל פי פירושו יתכנו דברי רבינו וז"ל ות"ק דאמר אין נותנין להם תרומות ומעשרות בשכרן ואם עשו כן חיללו מאי טעמא לא אמר במתנות נמי (ולהכי אמר ות"ק משום דהאי דקאמר וביקשו חכמים לקונסן הוא תנא אחריתי) אמר לך כיון דלא מתחלא שלעולם אין פודין לתרומה להוציאה לחולין לא אתי למיטעי דאע"ג דאמר הכא חיללו לא אתי כהן לזלזולי בהו למכלינהו בטומאה אבל הני מתנות כיון דקדושת דמים נינהו דנפדין אי אמינא חיללו אתי למיטעי בהו ואתי למנהג בהן מנהג זילזול דחולין ושמא יאכילן לכלבים והוי בזיון, הרגמ"ה עכ"ל. ונמצא א"כ לפי פי' זה דהך חילוק דחילק בש"ס בין תרומות ומעשרות לשאר מתנות אינו אלא לת"ק דאמר חילל בתו"מ דוקא אבל בסיפא דתני ובכולן יש בהם טובת הנאה לבעלים אף דתני כיצד וכו' תרומה לאו דוקא תרומה אלא כל מתנות כהונה דהא תני ובכולן, ועוד ראיה דאי הוי דוקא למה לא תני מעשר ג"כ דאית ביה תרומת מעשר אלא ודאי חדא נקט וה"ה כולן כמו שנכנס ונמצאו דברי רבינו נכונים.<br><b> אך</b> קשה דניצלנו מן הדוב ופגע בנו הארי, דא"כ דפי' רבינו כן בש"ס הדין יוצא דחילול לא נאמר אלא גבי תו"מ ולא בשאר מתנות כהונה ולא נמצא חולק בזה עם האי תנא וא"כ איך פסק רבינו בהל' דידן גם גבי מתנות כהונה דרועה דאם נתן חילל.<br><b> והנראה</b> דעת רבינו כמ"ש חכם בני יצחק נר"ו וז"ל. ולענ"ד נראה דרבינו קשיתיה קושיית תוס' חיצוניות בכתב יד בפ' עד כמה וז"ל, וא"ת הא אמרינן בפ' המקדיש שדהו דף כ"ח ע"ב בכור בין תם בין בעל מום מקדשין ומחרימין אותם ואומדין כמה אדם רוצה ליתן לבן בתו כהן וי"ל דמדאורייתא טובת הנאה שריא ולכך שייך ביה הקדש אלא מדרבנן הוא דאסירא טובת הנאה כדמפרש טעמא עכ"ל. והשתא קושיא זאת קשיתיה לרבינו דמוכח מערכין דגם בבכור וכיוצא איכא טובת הנאה לבעלים ולא ניחא ליה כתירוץ התוס' דמדאורייתא שריא דכיון דאסרו רבנן טובת הנאה לבעלים מה החרים והקדיש כיון דאינו יכול ליהנות משו"ה ס"ל לרבינו דתנא דמתני' דערכין פליג אתנא דברייתא וס"ל דלא חששו חכמים להאי חששא דמשום דהוי קדושת דמים דילמא אתי למיטעי אלא ס"ל דלא חיישינן להא.
+
+Halakhah 21
+
+<b>בד"א </b>
+<b> וכו'. אבל הבעלים וכו'.</b> וכתב מרן, ירושלמי פ"ו דדמאי. והנה מדברי הירושלמי שלפנינו נראה דמאי דרשאי אינו אלא כשהיה רצונו ליתן לשני כהנים ואחד מהם בן בתו, וז"ל הירושלמי ר' יוחנן אמר אין אדם מביא מעשרותיו בטובת הנאה מתני' פליגא על ר' יוחנן אומר ישראל לישראל הילך סלע זה ותן בכור זה לבן בתי כהן פתר לה ברוצה ליתנה לשני כהנים ובן בתו אחד מהם והוא אומר הילך סלע זה ותן כולם לבן בתי כהן עכ"ל. ופירש המפרש וז"ל הואיל ובלא"ה רוצה ליתן ג"כ לבן בתו אינו נראה כמוכר בטובת הנאה בחצי השני עכ"ל, כנראה דדוקא משום דבלא"ה היה נותן לו החצי הוא דרשאי. ונראה דגירסת רבינו בירושלמי כמ"ש כאן בחיבורו ומה גם דמצד הסברא נראה דיותר טוב הוא כשהיה רוצה ליתנו כולו לזה או לאחר דכבר היה אפשר שיתנו בחנם כולו לבן בתו ומה שנתן סלע כדי שיגמור דעתו שלא לתת כי אם לבן בתו לא חשיב כמוכרו משא"כ כשהיה רוצה ליתנה לשני כהנים דנמצא גמר בדעתו שלא לתת לבן בתו כי אם החצי והחצי האחר הוי כמכירה ונמצא דלפי גירסתו בירושלמי הוי כ"ש למה שפסק רבינו וכדכתיבנא.<br><b> ומ"ש</b> רבינו <b> אבל הבעלים שאמרו וכו' הילך חלק זה בטובת הנאה הרי זה אסור. </b> לכאורה אינם מובנים דבריו לי אני עני דזה אינו מקביל למ"ש תחילה ורשאי. ונראה דצריך לדחוק בלשון והכי פירושו דזה דאמרינן דרשאי הישראל לומר לבעלים שיתננו לבן בתו אינו אלא כשהבעלים רצונם היה ליתן בחנם אבל הבעלים וכו' דגילו דעתם שלא לתת כי אם בטובת הנאה ובא ישראל ונתן לבעלים סלע כדי שיתננו לבן בתו כהן אסור דהוי כמכירה ונמצא השתא דהכל קאי לישראל אחר. ועיין להרב פרישה ס"ק ס"ז שנראה מדבריו שהבין דאמירת הבעלים לכהן שהוא בשביל טובת הנאה הוא שאסור וזה לא מצינן בש"ס אלא דוקא לישראל אחר הוא שאסור לומר לבעלים דנראה כמכירה לכן נראה כדכתיבנא ועיין להרדב"ז.
+
+Halakhah 22
+
+<b>עשרה </b>
+<b> וכו'.</b> עיין בספרי אגורה באהלך דף כ' ע"ב.
+<b> והעבד</b>
+<b> שמא יראוהו וכו'.</b> עיין להרב תוס' יו"ט פ"ב דכתובות מ"ח שהקשה לדברי רבינו אלו דמזכה שטרא לבי תרי דאיהו פסק בהל' איסורי ביאה כמ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין וביבמות מוכח דמאן דס"ל דאין חולקין תרומה לעבד הוא משום דמעלין מתרומה ליוחסין ואיך פסק כאן דאין חולקין תרומה לעבד יעו"ש באורך. ועיין להפר"ח ז"ל בנימוקיו שהקשה במה דיהיב טעמא רבינו כאן משום דילמא יעידו עליו וכו' דבגמ' אמרו הטעם משום דילמא אתי לאסוקי מתרומה ליוחסין יעו"ש. וליישב הכל נראה לענ"ד דרבינו ז"ל קשיתיה קושיית התוס' בפ' האשה שנתארמלה דף כ"ח ע"א בד"ה ודילמא דכפי' הש"ס דלשם מוכח דאי לאו טעמא דיוצא מבית הספר ואסור לאדם ללמד לעבדו תורה חיישינן דילמא עבד כהן היה ונשתחרר ואילו ביבמות מוכח דמה שאין חולקין תרומה לעבד הוא משום דילמא אתי לאסוקי מתרומה ליוחסין ומה צריך להאי טעמא הו"ל למימר דאין חולקין אפילו אין מעלין שמא ישאל אחר שישתחרר ועיי"ש מה שתירצו. והשתא רבינו פוסק כהך סוגיא דכתובות דאף דקי"ל אין מעלין מתרומה ליוחסין חיישינן דילמא אחר שישתחרר ישאל תרומה ומתוך כך יעידו עליו שהוא כהן כדי ליטול תרומה אבל לעולם דליוחסין לא חיישינן ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d5ee61f61ee1d30c2adb9b6091cd84cb50f9e35f
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,354 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף ס"ז ע"ב.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>מאימתי </b>
+<b> וכו'. משיוציאו בוסר וכו'.</b> וכתב הרדב"ז וז"ל ואיכא למידק על רבינו דמשמע דבשאר אילנות מודים בית הלל לבית שמאי דהיינו משיוציא ופי' הוא משיוציא העלין הירוקין והכא כתב משיוציא בוסר, וי"ל דבשאר אילנות נמי פליגי ב"ה דאל"ה למה אמרו ב"ה ושאר אילנות משיוציאו אלא ודאי פליגי ומשיוציאו דב"ה אינו כמו דב"ש אלא כי הנך דומיא דחרובין וזיתים וגפנים וכן שאר האילנות משיוציאו הפרי וליכא לפרושי דגם דב"ש היינו משיוציאו הבוסר דא"כ הוו ב"ה לחומרא כנ"ל עכ"ל.<br><b> וע"פ</b> דבריו אלו והם נכונים אין מקום למה שהכריח מהרימ"ט ז"ל בתשובה ח"א סי' פ"ג במ"ש ר"ש במתני' דשביעית כב"ש דאמר משיוציאו דהיינו פרי, חדא דלא דמי לחרובין וגפנים וכו' דהתם הוי חנטת הפרי, וחדא מההיא דפ' כיצד מברכין דף ל"ו ובפ' מקום שנהגו דקאמר ובשאר אילנות מי פליגי רבנן עליה והתנן מאימתי וכו' ושאר כל האילן משיוציאו משמע דבשאר אילנות לא פליגי רבנן עליה דר' יוסי ומשיוציאו נקרא פרי דומיא דסמדר ועלין פשיטא דלכו"ע אינו פרי ואם ביציאת עלין איירי מתני' לא מייתי הש"ס מינה מידי אלו דבריו ז"ל, דהרי כתב הרב דשאני ב"ש מב"ה דמשיוציאו דב"ש הוא עלין ודב"ה הוא פרי וכיון דב"ה הוא פרי הרי דומה לחרובין וזיתים וגם שפיר מייתי הש"ס מינה דהיינו מב"ה גם מה שהביא דברי רש"י דפ' מקום שנהגו דהוי היפך מ"ש בברכות אפשר ליישב דמ"ש בברכות הוא על דברי ב"ה ומ"ש בפסחים הוא על דברי ב"ש אלא דהמדפיסים טעו בברכות וקבעו דבריו בב"ש ודוק.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>הלוקח </b>
+<b> לולב מעם הארץ בשביעית וכו'.</b> משנה בסוכה דף ל"ט וש"ס בכורות דף ל"א ומזה קשה על מ"ש המרדכי סוף פרק אע"פ שכתב הרבה יש לי חשש על החזנים שמשכירים אותם להתפלל בשבת וה"ר שמואל אומר דאין איסור דהא נותנין שכר לקיים המצוה להתפלל עכ"ל, נמצא לפי דעתו דכל שהוא לדבר מצוה אף שעושה המקבל איסור אין קפידא כיון שהנותן נותן לדבר מצוה והא הכא בשביעית אף דנותן מעותיו של אתרוג שהוא למצוה אפ"ה אסור משום המקבל שעושה סחורה בפירות שביעית אם לא בהבלעה והיינו כדברי מרן בב"י באו"ח סי' ש"ו שכתב ואיני מבין דברי הר"ש דסוף סוף שכר שבת הם נוטלין ע"כ, כלומר מאי אהני לן המצוה שעושה הנותן למקבל שעובר והיינו כההיא דאתרוג שהנותן עושה מצוה והמקבל עושה איסורא וצריך לעשותו בהבלעה אלא דהו"ל למרן לאותובי ליה מהך מתני' ולא מסברא לחודא. גם בתירוץ שתירץ דאיסור שכר שבת הוא דרבנן יש לדקדק עם מ"ש הוא עצמו בסי' תקפ"ה לתרץ לקושיא זאת עם ההיא דפ' אע"פ דקאמר התם מחזי כשכר שבת ופי' רש"י וגזרה משום מקח וממכר ושכירות עכ"ל, ומשמע דאפי' אי מוספא ליכא איסורא אפי' מדרבנן דהא מקח וממכר גופיה לא מיתסר אלא מדרבנן והו"ל גזרה לגזרה אלא ודאי לית ביה איסורא כלל וכו', דכאן הסכים דאיכא איסורא והתם דליכא איסורא.<br><b> ולענ"ד</b> מ"ש כאן דאיכא איסורא נראה אמת דאילו מ"ש שם יש לדון בראייתו דשם באותו ענין מה איסורא דרבנן שייך דשם הוא דרך קנס שמקנסים לאיש שמורד על אשתו ומצער לה וכל יום ויום שמצער לה מוסיף לה על כתובתה כדתקון רבנן אלא משום דנראה כשכר שבת לא תיקנו שיוסיף לה בעד שבת משא"כ בנידון דידן שמרויח בשבת בעד חזנותו שמשכיר עצמו אף דאינה מלאכה כיון דנראה כשכיר אסרוהו מדרבנן וכמ"ש כאן דאיכא איסורא דרבנן. גם מ"ש דמקח וממכר גופיה לא מיתסר אלא דרבנן והו"ל גזרה לגזרה, אחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו אינו דהכי איתא בביצה דף ל"ז ע"א ואלו משום מצוה וכו' גזרה משום מקח וממכר, וכתב רש"י אסור מן המקרא ממצוא חפצך ודבר דבר אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבת שטרי מכירה וכולא חדא גזרה היא עכ"ל. הרי דגזרינן דבר אחר גזרה משום מקח וממכר ולא הוי גזרה לגזרה. גם מ"ש ראיה מההיא דפרק מקום שנהגו אינה ראיה דאיהו גופיה כתב ביו"ד סי' ע"ד דכשאמרו אינו רואה סימן ברכה איכא איסורא ועיין למרן בכנסת הגדולה בשיירי או"ח סי' תס"ח הגהות ב"י שהוכיח כן מהש"ס גופא דפרק מקום שנהגו באופן דחזרה קושיית מרן לדוכתא ותירוצא ליתא.<br><b> וראיתי</b> להכנסת הגדולה ז"ל שכתב לתרץ על שם הגהה לקושיית מרן הלזו וז"ל ויש לפרש כיון שאין נותן שכר זה אלא לקיים המצוה ושמא בלא"ה היה עושה דניחא ליה לאיניש לקיים המצוה ואין צורך לדחוק כמו שנדחק בב"י וכו' עכ"ל. והנה מ"ש שדברי מרן הוי דוחק הא כתיבנא דליתא כלל אחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו ועיקר תירוצו ליכא כלל ממתני' דסוכה שהבאנו ריש אמיר דהא גם התם הוי מצוה רבה ואיכא למימר דשמא היה נותן בלא שכר לקיים מצוה דהיינו שחברו יקיים מצות עשה ואף דחזינן דזה עם הארץ עובר וחוטא במצות שביעית התם אית ליה הנאה במה שחוטא ברם באתרוג כיון שרואה שאין לוקחין ממנו ולית ליה הנאה בחטאו נותן האתרוג במתנה דהוי כחוטא ולא לו ואם נפשך לומר דאין זו קושיא מידי דוחק גדול לא נפקא וחזרה הקושיא כמו שהקשה מרן וכמו שהקשינו גם ממתני' דסוכה. ברם מה שהקשה הט"ז סי' תקפ"ה להר"ש מההיא דשוכר פרה ותינוק שהביא הטור ויעו"ש מה שתירץ, אחרי המחילה רבה אין בתירוץ כדי שביעה וקושייתו לא קשיא דהני לאו מצוות נינהו אלא הכשר מצוה ודוק.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>המלוה </b>
+<b> את חבירו וכו'.</b> כתב מרן דפסק כלישנא בתרא ועיין מ"ש מהר"י קורקוס וסיים ויש פוסקים כלישנא קמא לקולא ודעת הרא"ש כדעת רבינו יעו"ש וזה היפך מ"ש הרא"ש דקראו קולא ללישנא בתרא וק"ל, ועיין להרדב"ז שהביא על הך פסקא ירושלמי, והוא תימה דמה צריך לציין ירושלמי אחר שהוא ש"ס דילן ואין לומר שהוא להכריח הלכה כמי כלישנא קמא או כלישנא בתרא דהו"ל להביא ש"ס דילן בתחילה. והנה רובא דרבוותא פסקו כלישנא בתרא והרי"ף לא הביא מזה בהלכותיו וכתב עליו הרמב"ן דאמאי לא הביא מזה כלום מאחר דאיהו ס"ל דשביעית נוהגת בזמן הזה בפ' השולח יעו"ש, ומרן בב"י סי' ס"ז הביא משם רבינו ירוחם דכתב בעד הרי"ף דפסק כלישנא קמא דשביעית משמטת דאיסור הוא וכתב עליו מרן ואני כבר הוכחתי וכו' יעו"ש, ואני תמיה עליהם כיון דבכל דוכתא פוסק הרי"ף כלישנא בתרא למה לא אמרינן דה"ה הכא אפי' שיהיה איסור דמה לי איסור מה לי ממון יהיה מה שיהיה ומ"מ אפי' לפי דבריהם עדיין לא ניצלנו מקושיית הרמב"ן למה לא הביא בהלכותיו הני דיני דשמיטה דאיכא עוד בש"ס על מנת שלא תשמטני שביעית וכו' דלא הביא כלל מדינים אלו.
+<b> התנה</b>
+<b> עמו שלא יתבענו וכו'.</b> כתב מרן שהוא מהירושלמי ונתן טעם מהר"י קורקוס כיון שהחוב מוטל עליו והוא חייב לפרוע בכל עת לצאת ידי שמים וגם אם תפס לא מפקינן מיניה קרי ביה ולא יגוש יעו"ש, ולענ"ד מתלמודא דידן נמי יש להוכיח הכי והכי איתא התם בש"ס שבת דף קמ"ח איתמר הלואת יו"ט רב יוסף אומר לא ניתנה ליתבע ורבה אמר ניתנה ליתבע וכו' מתיב רב אידי בר אבין השוחט את הפרה וכו' אי אמרת בשלמא ניתנה ליתבע וכו' אלא אי אמרת לא ניתנה ליתבע אמאי אינו משמט דאי יהיב שקיל מכלל דרישא אי יהיב ליה לא שקיל רישא צריך למימר ליה משמט אני סיפא לא צריך למימר ליה משמט אני ע"כ. הרי דבהלואת יו"ט דלא ניתנה ליתבע והוי דומה להתנה שלא יתבענו משמט אלא שאם אע"פ כן רוצה לפרוע פורע שיאמר אע"פ כן והיינו הדין שכתב רבינו. ואף שיש לדחות דאין מכאן הכרח משום דהך שקלא וטריא הוא אליבא דרב יוסף דאמר לא ניתנה ליתבע דאותביה ליה מההיא מתני' דשביעית והוצרך לתרץ כדתריץ ברם לרבה דפסק רבינו כוותיה פ"ד מהל' יו"ט אין צריך לאוקמה מתני' בהכי אלא כפשטא דמשמט ואינו משמט ממש והלואת יו"ט ניתנה ליתבע וא"כ לא נפק"מ דהתנה שלא יתבענו שביעית משמטת, מ"מ יש להוכיח מכאן האי דינא דאה"נ דלרבה דהלכתא כוותיה לא נפקא האי דינא ברם מדר"י נשמע לרבה דכיון דלר"י כדי ליישב לו ההיא מתני' צריך לתרץ הכי ונפק"מ דהתנה שלא יתבענו שביעית משמטת, ובזה לא משוינן פלוגתא ביניהם ויודה רבה לר"י בדין זה. ומה גם להר"ש שכתב בפ"י דשביעית מ"ב דגם לרבה צריך לאוקמה בהכי משום דביו"ט גופיה כו"ע מודו דלא ניתנה ליתבע והוי כמלוה לעשר שנים דאין שביעית משמטת וא"כ קשה מההיא מתני' דהשוחט את הפרה וצריך לתרץ כדתריץ וצ"ל בהכרח דה"ה דגם לרבה צ"ל כן ונקט לר"י וה"ה לרבה ונמצא דינא דהירושלמי יוצא גם מש"ס דילן. ודע דהא דכתיבנא הוא לדעת רבינו דפסק כלישנא בתרא דמכות דהמלוה לחברו וקבע לו זמן אינו משמט דתיפול עליה קושיית הר"ש אמנם למאן דפוסק שם כלישנא קמא דקבע לו זמן משמט לא קשה קושיית הר"ש דשפיר אתי דהך סוגיא ס"ל כלישנא קמא דהתם ולדידיה הך סוגיא הוי מופת חותך דפוסק כלישנא קמא דהתם והו"ל להפוסקים לפסוק כלישנא קמא ודוק.
+
+Halakhah 10
+
+<b>המלוה </b>
+<b> את חברו וכו'.</b> עיין מ"ש מרן בב"י ריש סימן ס"ז דאחר שהעתיק דברי רבינו דכתב ודלא כדברי רש"י שכתב שעבר על מה שכתוב בתורה וגם דברי רש"י אפשר וכו' יעו"ש, ובכל דפוסי הש"ס שבידינו כתוב בדברי רש"י במקום תיבת שעבר שהתנה וכו', ועיין בחי' הרמב"ן למכות שכתב על שם רבינו דה"ה אם מכר שלא תחזור ביובל תנאו קיים והקשה עליו דהא קרא צווח לא תמכר לצמיתות וכו' יעו"ש, וכ"כ גם כן בס' המצות לא תעשה רכ"ז וז"ל וראיתי להרב בחיבורו הגדול שמתנה ביובל כדרך שמתנה בשביעית וכו' יעו"ש, ואנו לא מצאנו כן בדברי רבינו.<br><b> עוד</b> כתב הרמב"ן שם בחידושי מכות וז"ל ועוד אני אומר דזה הכתוב אמרה למוכר שלא ימכר לצמיתות וכו' וכיון שכן ליכא תקנתא בתנאי דלאו דבר שבממון הוא דמוכר נמי הוא מוזהר ולא מצי מחיל דמי לרבית דאזהריה רחמנא ללוה ולא מצי לאתנויי על מנת שלא יהא בו איסור רבית עכ"ד יעו"ש. וכונת דבריו בלשון זה של אני אומר דמשמע דאינו מוסכם לכל, מבוארים על פי מ"ש רש"י בחומש בקרא זה שלא יהיה הלוקח כובשה והשיג עליו הרמב"ן שאין זה במשמעות של אזהרה הזאת לפי שהיא על המוכר לא על הלוקח ואולי נפרש בו והארץ לא תהיה נמכרת לצמיתות שתחזיק בה לעולם עכ"ל, כלומר ועל פי זה לא קשה לרש"י.<br><b> ושוב</b> כתב ואפשר עוד שנאמר שהיא מניעה שלא יאמרו בפירוש הריני מוכרה לך לעולם ואפי' אחר היובל וכו' או לשניהם וכו' עכ"ל, וכ"כ בספר המצות ל"ת רכ"ז נמצא דהך דהמציא דשניהם עוברים הלאו דלא תמכר אינו מוכרח מהכתוב דהא יש לפרש כפי' רש"י אלא דנראה לו לפרש הכתוב באופן אחר ולחייב שניהם. וראיתי להרא"ם שם שכתב על דברי רש"י אלו וז"ל בתורת כהנים כאילו אמר לא יכבשנה הלוקח וכו' עכ"ל והיכן מצא מדברי רש"י אלו בתורת כהנים והא ליכא בתורת כהנים אלא לצמיתות לחולטנית שפי' תיבת לצמיתות לפסיקה וכו' ודוק.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ואם </b>
+<b> מכר לצמיתות שניהם עוברים וכו'.</b> נראה שמפרש הכתוב הכי לא תמכר לא תהא נמכרת דהיינו בין מוכר בין לוקח על שניהם מזהיר ולכן תלה הלאו במכירה דכולל לשניהם ורש"י בחומש כתב ליתן לאו על חזרת שדות וכו' שלא יהא הלוקח כובשה, נראה מדבריו שהלאו הוא ללוקח לחוד ולא ידעתי למה כיון דלשון לא תמכר משמע דלשניהם מזהיר, ועיין מ"ש הרא"ם שם ומ"ש בחידושיי לעיל פ"ט ה"י יעו"ש. ועוד קשה על הרא"ם דרבינו והרמב"ן בס' המצוות מצוה רכ"ז לא מנאו ללאו כלל יעו"ש, ואי היה כן בתורת כהנים וכמ"ש הרא"ם לא הוו פליגי ועיין עוד בדברי הרמב"ן שם ומכלל דבריו שם ובפי' התורה נראה דס"ל לדעת רבינו דשניהם לוקין משום שעברו אהורמנא דמלכא וקשה דאי אפשר זה לדעת רבינו דשניהם לוקין שהרי בפ"ו מהלכות בכורות כתב דכל שאין מעשיו מועילים אינו לוקה יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב מל"מ דקשיא ליה כן לדעת החינוך דכתב דאם מכרו שניהם לוקין ואף שאין מעשיו מועילים ממ"ש רבינו בהל' בכורות, ולא הקשה כן על הרמב"ן, ובס' פרשת דרכים בנימוקיו על החינוך כתב וז"ל לדעת הרמב"ם שכתב פ"ו מהל' בכורות שכל שלא הועילו מעשיו אינו לוקה ה"נ אינו לוקה וכן נראה מפי"ט מהל' סנהדרין וכו' אך המחבר וכו' וכן נראה וכו' אך קשה וכו' עכ"ל. נראה מדבריו דאי לאו דקשיא ליה כמו שהקשה אך קשה וכו' הוה ניחא ליה דדעת החינוך חלוק מדעת רבינו, וליתא דמ"ש החינוך דשניהם לוקין הוא לדעת רבינו שסיים זה הוא דעת הרמב"ם יעו"ש, וא"כ מה בצע במה שנאמר שחלוק דעת החינוך מדעת רבינו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>אבל </b>
+<b> היורש וכו'.</b> כתב הרדב"ז וז"ל ונראה דאפי' בתוך היובל אם רצו בני המשפחה לסלק את הבעל בדמים הדין עמהם דאיכא פגם דמשפחה כדתניא וכו' עכ"ל. והמה דברים תמוהים דא"כ דאף בתוך היובל יכול לסלק למה נקט דינו ר' יוחנן בן ברוקא ביובל דאיובל מיתניא והתוס' בכתובות דף פ"ד מכח זה כתבו דליכא פגם משפחה אלא עד היובל דכל הירושות חוזרות וזו אינה חוזרת היפך דבריו אלא שקשה מה יענו התוס' להך ברייתא דתני דאף בתוך היובל יכול לסלק. ולענ"ד נראה לחלק דעד כאן לא אמרו בברייתא דיכול לסלק אף בתוך היובל אלא במכר דאמאי לקח בית הקברות מאחר משא"כ בית הקברות שבא לו בירושה דממילא באה לו קרקע זה אז אמרינן דליכא פגם משפחה אלא ביובל כיון דניכר יותר.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ובן </b>
+<b> לוי וכו'.</b> עיין השגות ועיין מ"ש מרן בכונתו ומה שהליץ בעד רבינו ומ"ש עליו הרב מל"מ והצריך עיון. ועיין מה שכתבתי בחי' לעיל בהל' תרומות פ"א ה"ד להליץ בעד מרן שם ושדבריו מוכרחין ממ"ש רבינו כאן ויתיישבו דברי מרן דהכא, ופי' דברי דקשיתיה למרן דמהל' אלו נראה דתרומות ומעשרות תלוי בארצות שכרת להם ה' ברית ואילו בהל' תרומות כתב דאף בארצות שלא כרת ברית כל שכבשו אחרי הארצות שכרת ברית חייב בתרומות ומעשרות ואהא תירץ דהכונה דארצות שכרת להן ברית אין להן דין קדימה ואיחור משא"כ בארצות שלא כרת ברית צריך דוקא שיהא כיבושן אחרי הארצות שכרת ברית, ומ"ש כאן אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים וכו' ככל ישראל על כרחך הכי פירושו או שכבש מלך זה מדעת רוב ישראל והוא שלא כסדר קודם כבישת כל ארץ ישראל שכרת ברית או שהיה אחר כיבוש כל ארץ ישראל שכרת ברית אלא שלא היה מדעת רוב ישראל דהוי כיבוש יחיד הרי הכהנים וכו' ככל ישראל.<br><b> ושוב</b> אחר זמן רב נדפס ספר בירך יצחק וראיתי בסדר מטות מ"ש ליישב לקושיית המל"מ בדרכו הראשונה יעו"ש שהוא נכון, ברם מ"ש בדרכו השניה אחרי המחילה לא ירד לכונת מרן בדעת הראב"ד דכונתו היא להשיג דלמה לא נתן להם במדין חלק בביזה ונתן להם תרומה ונהפוך הוא דכיון דלא היתה מארצות שנכרתה עליהן ברית הו"ל ליתן להם חלק ולא תרומה ותירץ מרן דאה"נ ואותה תרומה מדין חלק היתה ומה שלא היה חלק שוה בהוראת שעה היתה.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דוחק מ"ש מרן בכונת הראב"ד ולענ"ד נ"ל בכונתו דקשיא ליה תרתי, חדא דכיון דתלי הא בהא דבמקום דנוטל חלק אינו נוטל תרומה ומעשר ובמקום דאינו נוטל חלק נוטל תרו"מ א"כ לא יטלו בהם דהיינו בסוריא תו"מ כיון דהם היו תחת חלק הארץ וודאי נטלו חלקם ואף דתו"מ דסוריא הוי מדברי סופרים מ"מ מה להו להוסיף וליטול מזה ליתן לזה כיון דכל הטעם הוי משום חלקם הא נטלו חלקם ולא שייך בזה חומרא כשאר דוכתי דהא בהא תליא. ושנית קשיא ליה דהרי בביזת מדין לא נטלו חלק בישראל אלא בתרומה וכו' כלומר דמה שנטלו במדין היה בתורת תרומה כדכתיב והרמות מכס לה' וכו' ולפי דעת רבינו הו"ל ליתן להם חלק כחלק בביזה ורבינו יתרץ דזה חשיב חלק בביזה ומה שלא היה בשוה גזרת הכתוב הוא, ולקושיא ראשונה יתרץ משום חומרת תרומות ומעשרות דארץ ישראל כי היכי דלא לישכחו. ועיין להרדב"ז בחידושיו לרבינו שלא בא לכונת הראב"ד מחמת שהשיא דבריו לדברי רבינו דלעיל יעו"ש ודוק.
+<b> כל שבט לוי מוזהרין וכו'.</b> כתב הסמ"ג לאוין רע"ו דלעתיד נוטלין חלק שנא' שער לוי אחד וכו' כדאיתא פרק יש נוחלין דף קכ"ב וכ"כ רשב"ם שם. ועיין להר"ן הובאו דבריו בשיטה מקובצת לב"ב שם דקשיא ליה לסברא הלזו מקראי גופייהו שם והכריח דשבט לוי אין נוטלין יעו"ש.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..95ba8d271f1fcb37f5e2d1fab1740030fd1980c1
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,357 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Sabbatical Year and the Jubilee
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Sabbatical_Year_and_the_Jubilee
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עיין </b> בספרי תועפות ראם דף ס"ז ע"ב.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+<b>מאימתי </b>
+<b> וכו'. משיוציאו בוסר וכו'.</b> וכתב הרדב"ז וז"ל ואיכא למידק על רבינו דמשמע דבשאר אילנות מודים בית הלל לבית שמאי דהיינו משיוציא ופי' הוא משיוציא העלין הירוקין והכא כתב משיוציא בוסר, וי"ל דבשאר אילנות נמי פליגי ב"ה דאל"ה למה אמרו ב"ה ושאר אילנות משיוציאו אלא ודאי פליגי ומשיוציאו דב"ה אינו כמו דב"ש אלא כי הנך דומיא דחרובין וזיתים וגפנים וכן שאר האילנות משיוציאו הפרי וליכא לפרושי דגם דב"ש היינו משיוציאו הבוסר דא"כ הוו ב"ה לחומרא כנ"ל עכ"ל.<br><b> וע"פ</b> דבריו אלו והם נכונים אין מקום למה שהכריח מהרימ"ט ז"ל בתשובה ח"א סי' פ"ג במ"ש ר"ש במתני' דשביעית כב"ש דאמר משיוציאו דהיינו פרי, חדא דלא דמי לחרובין וגפנים וכו' דהתם הוי חנטת הפרי, וחדא מההיא דפ' כיצד מברכין דף ל"ו ובפ' מקום שנהגו דקאמר ובשאר אילנות מי פליגי רבנן עליה והתנן מאימתי וכו' ושאר כל האילן משיוציאו משמע דבשאר אילנות לא פליגי רבנן עליה דר' יוסי ומשיוציאו נקרא פרי דומיא דסמדר ועלין פשיטא דלכו"ע אינו פרי ואם ביציאת עלין איירי מתני' לא מייתי הש"ס מינה מידי אלו דבריו ז"ל, דהרי כתב הרב דשאני ב"ש מב"ה דמשיוציאו דב"ש הוא עלין ודב"ה הוא פרי וכיון דב"ה הוא פרי הרי דומה לחרובין וזיתים וגם שפיר מייתי הש"ס מינה דהיינו מב"ה גם מה שהביא דברי רש"י דפ' מקום שנהגו דהוי היפך מ"ש בברכות אפשר ליישב דמ"ש בברכות הוא על דברי ב"ה ומ"ש בפסחים הוא על דברי ב"ש אלא דהמדפיסים טעו בברכות וקבעו דבריו בב"ש ודוק.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>הלוקח </b>
+<b> לולב מעם הארץ בשביעית וכו'.</b> משנה בסוכה דף ל"ט וש"ס בכורות דף ל"א ומזה קשה על מ"ש המרדכי סוף פרק אע"פ שכתב הרבה יש לי חשש על החזנים שמשכירים אותם להתפלל בשבת וה"ר שמואל אומר דאין איסור דהא נותנין שכר לקיים המצוה להתפלל עכ"ל, נמצא לפי דעתו דכל שהוא לדבר מצוה אף שעושה המקבל איסור אין קפידא כיון שהנותן נותן לדבר מצוה והא הכא בשביעית אף דנותן מעותיו של אתרוג שהוא למצוה אפ"ה אסור משום המקבל שעושה סחורה בפירות שביעית אם לא בהבלעה והיינו כדברי מרן בב"י באו"ח סי' ש"ו שכתב ואיני מבין דברי הר"ש דסוף סוף שכר שבת הם נוטלין ע"כ, כלומר מאי אהני לן המצוה שעושה הנותן למקבל שעובר והיינו כההיא דאתרוג שהנותן עושה מצוה והמקבל עושה איסורא וצריך לעשותו בהבלעה אלא דהו"ל למרן לאותובי ליה מהך מתני' ולא מסברא לחודא. גם בתירוץ שתירץ דאיסור שכר שבת הוא דרבנן יש לדקדק עם מ"ש הוא עצמו בסי' תקפ"ה לתרץ לקושיא זאת עם ההיא דפ' אע"פ דקאמר התם מחזי כשכר שבת ופי' רש"י וגזרה משום מקח וממכר ושכירות עכ"ל, ומשמע דאפי' אי מוספא ליכא איסורא אפי' מדרבנן דהא מקח וממכר גופיה לא מיתסר אלא מדרבנן והו"ל גזרה לגזרה אלא ודאי לית ביה איסורא כלל וכו', דכאן הסכים דאיכא איסורא והתם דליכא איסורא.<br><b> ולענ"ד</b> מ"ש כאן דאיכא איסורא נראה אמת דאילו מ"ש שם יש לדון בראייתו דשם באותו ענין מה איסורא דרבנן שייך דשם הוא דרך קנס שמקנסים לאיש שמורד על אשתו ומצער לה וכל יום ויום שמצער לה מוסיף לה על כתובתה כדתקון רבנן אלא משום דנראה כשכר שבת לא תיקנו שיוסיף לה בעד שבת משא"כ בנידון דידן שמרויח בשבת בעד חזנותו שמשכיר עצמו אף דאינה מלאכה כיון דנראה כשכיר אסרוהו מדרבנן וכמ"ש כאן דאיכא איסורא דרבנן. גם מ"ש דמקח וממכר גופיה לא מיתסר אלא דרבנן והו"ל גזרה לגזרה, אחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו אינו דהכי איתא בביצה דף ל"ז ע"א ואלו משום מצוה וכו' גזרה משום מקח וממכר, וכתב רש"י אסור מן המקרא ממצוא חפצך ודבר דבר אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבת שטרי מכירה וכולא חדא גזרה היא עכ"ל. הרי דגזרינן דבר אחר גזרה משום מקח וממכר ולא הוי גזרה לגזרה. גם מ"ש ראיה מההיא דפרק מקום שנהגו אינה ראיה דאיהו גופיה כתב ביו"ד סי' ע"ד דכשאמרו אינו רואה סימן ברכה איכא איסורא ועיין למרן בכנסת הגדולה בשיירי או"ח סי' תס"ח הגהות ב"י שהוכיח כן מהש"ס גופא דפרק מקום שנהגו באופן דחזרה קושיית מרן לדוכתא ותירוצא ליתא.<br><b> וראיתי</b> להכנסת הגדולה ז"ל שכתב לתרץ על שם הגהה לקושיית מרן הלזו וז"ל ויש לפרש כיון שאין נותן שכר זה אלא לקיים המצוה ושמא בלא"ה היה עושה דניחא ליה לאיניש לקיים המצוה ואין צורך לדחוק כמו שנדחק בב"י וכו' עכ"ל. והנה מ"ש שדברי מרן הוי דוחק הא כתיבנא דליתא כלל אחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו ועיקר תירוצו ליכא כלל ממתני' דסוכה שהבאנו ריש אמיר דהא גם התם הוי מצוה רבה ואיכא למימר דשמא היה נותן בלא שכר לקיים מצוה דהיינו שחברו יקיים מצות עשה ואף דחזינן דזה עם הארץ עובר וחוטא במצות שביעית התם אית ליה הנאה במה שחוטא ברם באתרוג כיון שרואה שאין לוקחין ממנו ולית ליה הנאה בחטאו נותן האתרוג במתנה דהוי כחוטא ולא לו ואם נפשך לומר דאין זו קושיא מידי דוחק גדול לא נפקא וחזרה הקושיא כמו שהקשה מרן וכמו שהקשינו גם ממתני' דסוכה. ברם מה שהקשה הט"ז סי' תקפ"ה להר"ש מההיא דשוכר פרה ותינוק שהביא הטור ויעו"ש מה שתירץ, אחרי המחילה רבה אין בתירוץ כדי שביעה וקושייתו לא קשיא דהני לאו מצוות נינהו אלא הכשר מצוה ודוק.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>המלוה </b>
+<b> את חבירו וכו'.</b> כתב מרן דפסק כלישנא בתרא ועיין מ"ש מהר"י קורקוס וסיים ויש פוסקים כלישנא קמא לקולא ודעת הרא"ש כדעת רבינו יעו"ש וזה היפך מ"ש הרא"ש דקראו קולא ללישנא בתרא וק"ל, ועיין להרדב"ז שהביא על הך פסקא ירושלמי, והוא תימה דמה צריך לציין ירושלמי אחר שהוא ש"ס דילן ואין לומר שהוא להכריח הלכה כמי כלישנא קמא או כלישנא בתרא דהו"ל להביא ש"ס דילן בתחילה. והנה רובא דרבוותא פסקו כלישנא בתרא והרי"ף לא הביא מזה בהלכותיו וכתב עליו הרמב"ן דאמאי לא הביא מזה כלום מאחר דאיהו ס"ל דשביעית נוהגת בזמן הזה בפ' השולח יעו"ש, ומרן בב"י סי' ס"ז הביא משם רבינו ירוחם דכתב בעד הרי"ף דפסק כלישנא קמא דשביעית משמטת דאיסור הוא וכתב עליו מרן ואני כבר הוכחתי וכו' יעו"ש, ואני תמיה עליהם כיון דבכל דוכתא פוסק הרי"ף כלישנא בתרא למה לא אמרינן דה"ה הכא אפי' שיהיה איסור דמה לי איסור מה לי ממון יהיה מה שיהיה ומ"מ אפי' לפי דבריהם עדיין לא ניצלנו מקושיית הרמב"ן למה לא הביא בהלכותיו הני דיני דשמיטה דאיכא עוד בש"ס על מנת שלא תשמטני שביעית וכו' דלא הביא כלל מדינים אלו.
+<b> התנה</b>
+<b> עמו שלא יתבענו וכו'.</b> כתב מרן שהוא מהירושלמי ונתן טעם מהר"י קורקוס כיון שהחוב מוטל עליו והוא חייב לפרוע בכל עת לצאת ידי שמים וגם אם תפס לא מפקינן מיניה קרי ביה ולא יגוש יעו"ש, ולענ"ד מתלמודא דידן נמי יש להוכיח הכי והכי איתא התם בש"ס שבת דף קמ"ח איתמר הלואת יו"ט רב יוסף אומר לא ניתנה ליתבע ורבה אמר ניתנה ליתבע וכו' מתיב רב אידי בר אבין השוחט את הפרה וכו' אי אמרת בשלמא ניתנה ליתבע וכו' אלא אי אמרת לא ניתנה ליתבע אמאי אינו משמט דאי יהיב שקיל מכלל דרישא אי יהיב ליה לא שקיל רישא צריך למימר ליה משמט אני סיפא לא צריך למימר ליה משמט אני ע"כ. הרי דבהלואת יו"ט דלא ניתנה ליתבע והוי דומה להתנה שלא יתבענו משמט אלא שאם אע"פ כן רוצה לפרוע פורע שיאמר אע"פ כן והיינו הדין שכתב רבינו. ואף שיש לדחות דאין מכאן הכרח משום דהך שקלא וטריא הוא אליבא דרב יוסף דאמר לא ניתנה ליתבע דאותביה ליה מההיא מתני' דשביעית והוצרך לתרץ כדתריץ ברם לרבה דפסק רבינו כוותיה פ"ד מהל' יו"ט אין צריך לאוקמה מתני' בהכי אלא כפשטא דמשמט ואינו משמט ממש והלואת יו"ט ניתנה ליתבע וא"כ לא נפק"מ דהתנה שלא יתבענו שביעית משמטת, מ"מ יש להוכיח מכאן האי דינא דאה"נ דלרבה דהלכתא כוותיה לא נפקא האי דינא ברם מדר"י נשמע לרבה דכיון דלר"י כדי ליישב לו ההיא מתני' צריך לתרץ הכי ונפק"מ דהתנה שלא יתבענו שביעית משמטת, ובזה לא משוינן פלוגתא ביניהם ויודה רבה לר"י בדין זה. ומה גם להר"ש שכתב בפ"י דשביעית מ"ב דגם לרבה צריך לאוקמה בהכי משום דביו"ט גופיה כו"ע מודו דלא ניתנה ליתבע והוי כמלוה לעשר שנים דאין שביעית משמטת וא"כ קשה מההיא מתני' דהשוחט את הפרה וצריך לתרץ כדתריץ וצ"ל בהכרח דה"ה דגם לרבה צ"ל כן ונקט לר"י וה"ה לרבה ונמצא דינא דהירושלמי יוצא גם מש"ס דילן. ודע דהא דכתיבנא הוא לדעת רבינו דפסק כלישנא בתרא דמכות דהמלוה לחברו וקבע לו זמן אינו משמט דתיפול עליה קושיית הר"ש אמנם למאן דפוסק שם כלישנא קמא דקבע לו זמן משמט לא קשה קושיית הר"ש דשפיר אתי דהך סוגיא ס"ל כלישנא קמא דהתם ולדידיה הך סוגיא הוי מופת חותך דפוסק כלישנא קמא דהתם והו"ל להפוסקים לפסוק כלישנא קמא ודוק.
+
+Halakhah 10
+
+<b>המלוה </b>
+<b> את חברו וכו'.</b> עיין מ"ש מרן בב"י ריש סימן ס"ז דאחר שהעתיק דברי רבינו דכתב ודלא כדברי רש"י שכתב שעבר על מה שכתוב בתורה וגם דברי רש"י אפשר וכו' יעו"ש, ובכל דפוסי הש"ס שבידינו כתוב בדברי רש"י במקום תיבת שעבר שהתנה וכו', ועיין בחי' הרמב"ן למכות שכתב על שם רבינו דה"ה אם מכר שלא תחזור ביובל תנאו קיים והקשה עליו דהא קרא צווח לא תמכר לצמיתות וכו' יעו"ש, וכ"כ גם כן בס' המצות לא תעשה רכ"ז וז"ל וראיתי להרב בחיבורו הגדול שמתנה ביובל כדרך שמתנה בשביעית וכו' יעו"ש, ואנו לא מצאנו כן בדברי רבינו.<br><b> עוד</b> כתב הרמב"ן שם בחידושי מכות וז"ל ועוד אני אומר דזה הכתוב אמרה למוכר שלא ימכר לצמיתות וכו' וכיון שכן ליכא תקנתא בתנאי דלאו דבר שבממון הוא דמוכר נמי הוא מוזהר ולא מצי מחיל דמי לרבית דאזהריה רחמנא ללוה ולא מצי לאתנויי על מנת שלא יהא בו איסור רבית עכ"ד יעו"ש. וכונת דבריו בלשון זה של אני אומר דמשמע דאינו מוסכם לכל, מבוארים על פי מ"ש רש"י בחומש בקרא זה שלא יהיה הלוקח כובשה והשיג עליו הרמב"ן שאין זה במשמעות של אזהרה הזאת לפי שהיא על המוכר לא על הלוקח ואולי נפרש בו והארץ לא תהיה נמכרת לצמיתות שתחזיק בה לעולם עכ"ל, כלומר ועל פי זה לא קשה לרש"י.<br><b> ושוב</b> כתב ואפשר עוד שנאמר שהיא מניעה שלא יאמרו בפירוש הריני מוכרה לך לעולם ואפי' אחר היובל וכו' או לשניהם וכו' עכ"ל, וכ"כ בספר המצות ל"ת רכ"ז נמצא דהך דהמציא דשניהם עוברים הלאו דלא תמכר אינו מוכרח מהכתוב דהא יש לפרש כפי' רש"י אלא דנראה לו לפרש הכתוב באופן אחר ולחייב שניהם. וראיתי להרא"ם שם שכתב על דברי רש"י אלו וז"ל בתורת כהנים כאילו אמר לא יכבשנה הלוקח וכו' עכ"ל והיכן מצא מדברי רש"י אלו בתורת כהנים והא ליכא בתורת כהנים אלא לצמיתות לחולטנית שפי' תיבת לצמיתות לפסיקה וכו' ודוק.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>ואם </b>
+<b> מכר לצמיתות שניהם עוברים וכו'.</b> נראה שמפרש הכתוב הכי לא תמכר לא תהא נמכרת דהיינו בין מוכר בין לוקח על שניהם מזהיר ולכן תלה הלאו במכירה דכולל לשניהם ורש"י בחומש כתב ליתן לאו על חזרת שדות וכו' שלא יהא הלוקח כובשה, נראה מדבריו שהלאו הוא ללוקח לחוד ולא ידעתי למה כיון דלשון לא תמכר משמע דלשניהם מזהיר, ועיין מ"ש הרא"ם שם ומ"ש בחידושיי לעיל פ"ט ה"י יעו"ש. ועוד קשה על הרא"ם דרבינו והרמב"ן בס' המצוות מצוה רכ"ז לא מנאו ללאו כלל יעו"ש, ואי היה כן בתורת כהנים וכמ"ש הרא"ם לא הוו פליגי ועיין עוד בדברי הרמב"ן שם ומכלל דבריו שם ובפי' התורה נראה דס"ל לדעת רבינו דשניהם לוקין משום שעברו אהורמנא דמלכא וקשה דאי אפשר זה לדעת רבינו דשניהם לוקין שהרי בפ"ו מהלכות בכורות כתב דכל שאין מעשיו מועילים אינו לוקה יעו"ש.<br><b> וראיתי</b> להרב מל"מ דקשיא ליה כן לדעת החינוך דכתב דאם מכרו שניהם לוקין ואף שאין מעשיו מועילים ממ"ש רבינו בהל' בכורות, ולא הקשה כן על הרמב"ן, ובס' פרשת דרכים בנימוקיו על החינוך כתב וז"ל לדעת הרמב"ם שכתב פ"ו מהל' בכורות שכל שלא הועילו מעשיו אינו לוקה ה"נ אינו לוקה וכן נראה מפי"ט מהל' סנהדרין וכו' אך המחבר וכו' וכן נראה וכו' אך קשה וכו' עכ"ל. נראה מדבריו דאי לאו דקשיא ליה כמו שהקשה אך קשה וכו' הוה ניחא ליה דדעת החינוך חלוק מדעת רבינו, וליתא דמ"ש החינוך דשניהם לוקין הוא לדעת רבינו שסיים זה הוא דעת הרמב"ם יעו"ש, וא"כ מה בצע במה שנאמר שחלוק דעת החינוך מדעת רבינו.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+<b>אבל </b>
+<b> היורש וכו'.</b> כתב הרדב"ז וז"ל ונראה דאפי' בתוך היובל אם רצו בני המשפחה לסלק את הבעל בדמים הדין עמהם דאיכא פגם דמשפחה כדתניא וכו' עכ"ל. והמה דברים תמוהים דא"כ דאף בתוך היובל יכול לסלק למה נקט דינו ר' יוחנן בן ברוקא ביובל דאיובל מיתניא והתוס' בכתובות דף פ"ד מכח זה כתבו דליכא פגם משפחה אלא עד היובל דכל הירושות חוזרות וזו אינה חוזרת היפך דבריו אלא שקשה מה יענו התוס' להך ברייתא דתני דאף בתוך היובל יכול לסלק. ולענ"ד נראה לחלק דעד כאן לא אמרו בברייתא דיכול לסלק אף בתוך היובל אלא במכר דאמאי לקח בית הקברות מאחר משא"כ בית הקברות שבא לו בירושה דממילא באה לו קרקע זה אז אמרינן דליכא פגם משפחה אלא ביובל כיון דניכר יותר.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+<b>ובן </b>
+<b> לוי וכו'.</b> עיין השגות ועיין מ"ש מרן בכונתו ומה שהליץ בעד רבינו ומ"ש עליו הרב מל"מ והצריך עיון. ועיין מה שכתבתי בחי' לעיל בהל' תרומות פ"א ה"ד להליץ בעד מרן שם ושדבריו מוכרחין ממ"ש רבינו כאן ויתיישבו דברי מרן דהכא, ופי' דברי דקשיתיה למרן דמהל' אלו נראה דתרומות ומעשרות תלוי בארצות שכרת להם ה' ברית ואילו בהל' תרומות כתב דאף בארצות שלא כרת ברית כל שכבשו אחרי הארצות שכרת ברית חייב בתרומות ומעשרות ואהא תירץ דהכונה דארצות שכרת להן ברית אין להן דין קדימה ואיחור משא"כ בארצות שלא כרת ברית צריך דוקא שיהא כיבושן אחרי הארצות שכרת ברית, ומ"ש כאן אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים וכו' ככל ישראל על כרחך הכי פירושו או שכבש מלך זה מדעת רוב ישראל והוא שלא כסדר קודם כבישת כל ארץ ישראל שכרת ברית או שהיה אחר כיבוש כל ארץ ישראל שכרת ברית אלא שלא היה מדעת רוב ישראל דהוי כיבוש יחיד הרי הכהנים וכו' ככל ישראל.<br><b> ושוב</b> אחר זמן רב נדפס ספר בירך יצחק וראיתי בסדר מטות מ"ש ליישב לקושיית המל"מ בדרכו הראשונה יעו"ש שהוא נכון, ברם מ"ש בדרכו השניה אחרי המחילה לא ירד לכונת מרן בדעת הראב"ד דכונתו היא להשיג דלמה לא נתן להם במדין חלק בביזה ונתן להם תרומה ונהפוך הוא דכיון דלא היתה מארצות שנכרתה עליהן ברית הו"ל ליתן להם חלק ולא תרומה ותירץ מרן דאה"נ ואותה תרומה מדין חלק היתה ומה שלא היה חלק שוה בהוראת שעה היתה.<br><b> ולענ"ד</b> נראה דוחק מ"ש מרן בכונת הראב"ד ולענ"ד נ"ל בכונתו דקשיא ליה תרתי, חדא דכיון דתלי הא בהא דבמקום דנוטל חלק אינו נוטל תרומה ומעשר ובמקום דאינו נוטל חלק נוטל תרו"מ א"כ לא יטלו בהם דהיינו בסוריא תו"מ כיון דהם היו תחת חלק הארץ וודאי נטלו חלקם ואף דתו"מ דסוריא הוי מדברי סופרים מ"מ מה להו להוסיף וליטול מזה ליתן לזה כיון דכל הטעם הוי משום חלקם הא נטלו חלקם ולא שייך בזה חומרא כשאר דוכתי דהא בהא תליא. ושנית קשיא ליה דהרי בביזת מדין לא נטלו חלק בישראל אלא בתרומה וכו' כלומר דמה שנטלו במדין היה בתורת תרומה כדכתיב והרמות מכס לה' וכו' ולפי דעת רבינו הו"ל ליתן להם חלק כחלק בביזה ורבינו יתרץ דזה חשיב חלק בביזה ומה שלא היה בשוה גזרת הכתוב הוא, ולקושיא ראשונה יתרץ משום חומרת תרומות ומעשרות דארץ ישראל כי היכי דלא לישכחו. ועיין להרדב"ז בחידושיו לרבינו שלא בא לכונת הראב"ד מחמת שהשיא דבריו לדברי רבינו דלעיל יעו"ש ודוק.
+<b> כל שבט לוי מוזהרין וכו'.</b> כתב הסמ"ג לאוין רע"ו דלעתיד נוטלין חלק שנא' שער לוי אחד וכו' כדאיתא פרק יש נוחלין דף קכ"ב וכ"כ רשב"ם שם. ועיין להר"ן הובאו דבריו בשיטה מקובצת לב"ב שם דקשיא ליה לסברא הלזו מקראי גופייהו שם והכריח דשבט לוי אין נוטלין יעו"ש.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..75d9112d932bc1549a15dbdbe9df8d52aec81c5d
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,278 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>והחרובין </b>
+<b> וכו'.</b> עיין השגות ופי' דבריו פשוטים כמ"ש מרן. ועוד קשה על רבינו וכמו שנתקשינו אני ובני יצחק יצ"ו דמוכרח דמ"ש בגמ' כי אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן וכו' דפי' הוא דה"ה שאר אילנות דהא כשהקשו מבנות שוח ודאי דהפירוש הוא שהבין דמ"ש שם בשם ר' יוחנן נהגו העם בחרובין כרבי נחמיה הוא דה"ה שאר אילנות וכמ"ש התוס' שם ד"ה נהגו ומשו"ה הקשה לו ממתני' דבנות שוח וא"כ כשהקשה דלימא ליה כי אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן וכו' ודאי דפי' הוא גם שאר אילנות דאי חרובין דוקא איך יכול לומר לו כן והא איהו כשאמר חרובין לאו דוקא אמר נמצא דגם מדברים אלו דמשמען כדברי רבינו אדרבא הויין תברתייהו, ומן התימה על מרן ומהר"י קורקוס והרדב"ז בהל' מעשר פ"א ה"ט שסייעו לרבינו מהש"ס הלזו ומה שתירץ מרן כאן ליישב לרבינו מהשגת הר"א לא זכיתי לכונתו ועיין להרדב"ז ומהר"י קורקוס שהביאו הספרי והירושלמי שהוא סייעתא לסברת רבינו ודוק.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b>
+<b> הפטור וכו'.</b> עיין מ"ש הרב מל"מ ומה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף צ' ע"ג.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אינו </b>
+<b> לוקה וכו'.</b> עיין למרן שהביא דברי התוס' דמכות וכתב בסוף דבריו וזה מכת מרדות שכתב רבינו. ולענ"ד דבריו תמוהים דהיכן מצינו שמי שעבר על מצות עשה מכין אותו מכת מרדות לא מצינו אלא שמי שרוצה לעבור על מצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו שיקיים המצוה וכיון שעבר זמנה פוטרין אותו ולדידי אפשר לומר דכאן מכין אותו מכת מרדות משום שלעולם לא יקיים אדם מצוה זו שלעולם לא יבוא לידי חיוב ומשו"ה מכין אותו כשאכל דליכא תיקון עוד דנמצא דביטל המצוה אבל קודם שיבטלנה אין מכין אותו משום דליכא מצוה כל שלא ראה פני החומה וק"ל ועיין פ"ג מהלכות בכורים ה"ו דצריך לומר שם טעם אחר.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ולא </b>
+<b> יסחוט את הפירות וכו'.</b> הכי איתא במתני' פי"א דתרומות מ"ג אין עושין תמרים דבש וכו' אלא זיתים וענבים בלבד ופשוט כי דין זה הוא להתיר זיתים וענבים להעלותם משקים לירושלים למעשר שני וכ"ש אם יעלה הזיתים וענבים עצמן כשאר הפירות שצריך שיהיו הן עצמן וכ"כ בפי' המשנה ולפיכך מותר להוציא מהן משקה וכו', ומן האמור אין מקום למ"ש הרב חידושי אגדות בפ"ח דיומא גבי סוגיא ותירוש לאו חמרא הוא והכתיב ותירוש ינובב בתולות דבר הבא מן התירוש ינובב בתולות וכתב רש"י ז"ל ה"ק קרא הענבים יוציאו לכם דבר אשר ינובב בתולות וז"ל החידושי אגדות פי' רש"י ענבים וכו' וקצת קשה אמאי לא פריך מגופיה דקרא דכתיב מעשר דגנך ותירושך דלא הוי ענבים דאין נותנין מעשר מן הפירות מן התורה וכו' והמה דברים תמוהים דהאי קרא איירי במעשר שני והא ברירנא דמעשר שני הפירות חייבות מדאורייתא אלא דזיתים וענבים הותרו להביאן משקים דאפקיה קרא בלשון תירוש ויצהר. גם בס' שיח יצחק בש"ס הלזו נמשך אחריו בזה ולא דק, וציין בזה להפר"ח ז"ל במים חיים ריש הל' מעשר שני ואינו ענין לעניניו יעו"ש ודוק.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>עיין </b> מ"ש לעיל בהל' תרומות פי"א ה"ח.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואין </b>
+<b> פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשרות וכו' לפיכך וכו'.</b> וכתב מרן ומ"מ יש להקשות למה שינה רבינו וכתב בוסר במקום סמדר וכו' שהרי כשהגיע לפול הלבן מברכין עליו בורא פרי האדמה וצ"ע ע"כ. וברור הוא דטעות סופר נפל בדבריו וצ"ל כשהגיע לפול הלבן מברכין עליו בורא פרי העץ וכמ"ש איהו גופיה בספר הקצר באו"ח סי' ר"ב וכונתו להקשות דאיך סתם רבינו בוסר הרי סתם בוסר הוא שהגיע לפול הלבן וכמ"ש בפרק כיצד מברכין דף ל"ו ובפ' מקום שנהגו דף נ"ג יעו"ש ועיין להרב עצמות יוסף בקידושין דף נ"ד שנתלבט בדברי מרן הללו ודברי מרן ברורים הם כדכתיבנא שוב ראיתי להרב תוס' יו"ט בפ"ה דמעשר שני משנה ה' כשהעתיק דברי מרן אלו העתיק בורא פרי העץ וכתב כדכתיבנא יעו"ש, וכתב לתרץ קושיית מרן על פי מ"ש בפירושו ולא תתקיים המתנה במעשר אלא א"כ נתנו הפירות קודם שיבואו לעונת המעשרות, וכתב עוד בפ"ב מהל' מעשר דהבוסר וכיוצא בו אינן חייבין במעשר וכתב עוד שם דזמן מעשר ענבים משיראו החרצן שלהן מבחוץ והשתא אם זה שיראה החרצן מבחוץ הוא הבוסר שהגיע לפול הלבן א"כ כמו שסותם בפ"ב מהל' מעשר וקראו בוסר סתם לשלא הגיע לפול הלבן ה"נ הכא לענין נטע רבעי קורא אותו בוסר סתם לשלא הגיע וכו' יעו"ש. והקשה עליו חכם בני יצ"ו דממשנה י' פ"ד דשביעית נראה להדיא דעונת המעשרות הוא הרבה יותר משיעור פול הלבן והוא דאמרו במשנה מאימתי אין קוצצין את האילן וכו' והגפנים משיגרעו וכו' וכל האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצצו יעו"ש ובש"ס דברכות ודפסחים שכתבנו למעלה מבואר דגרוע היינו פול הלבן והשתא מבואר יוצא דעונת המעשרות הוא הרבה יותר מפול הלבן שהרי בהגיעו לפול הלבן מתחיל זמן האיסור של קציצת האילנות שמעכשיו ואילך הוא מה שנקרא פרי וזה שאמר והגפנים משיגרעו ומשבא לעונת המעשרות מתחיל זמן ההיתר לקצוץ משום שכבר נגמר בישול הפירות נמצא דעונת המעשרות הוא אחר פול הלבן והיינו עונתן למעשרות כמ"ש רבינו שם בפ"ב דהל' מעשר הענבים משיראו החרצן שלהם דהרי הוא מבושל וא"כ לפ"ז מ"ש רבינו תחילה שם הבוסר וכיוצא בו היינו בוסר כמו שנקרא בלשון חכמים דהוא בהגיעו לפול הלבן וכמ"ש שם בש"ס ואף דנקרא פרי לענין ברכה מ"מ לענין מעשרות ונטע רבעי דכתיב נמי ביה תבואתו וכמ"ש בתורת כהנים צריך שיראה החרצן מבחוץ וזהו עונתן למעשרות וכדכתיבנא ולכן שפיר כתב רבינו כאן דאם נתנו במתנה בבוסר שפיר דמי משום דעדיין לא הגיע לעונת המעשרות וא"כ נראה אמת כמ"ש התוס' יו"ט בתירוץ שני ומתיישב שפיר בזה דבכל מקום שהוזכר בדברי רבינו בוסר הוא כפול הלבן וכמו שהוא בנזיר וכדכתב התוס' יו"ט.<br><b> ולפ"ז</b> מתיישב שפיר לישנא דירושלמי בפ"ק דערלה הביאוהו הר"ש והרא"ש בהל' ערלה וז"ל פרי אתה פודה ואין אתה פודה לא בוסר ולא פגין ופגין היינו כל פרי שאינו מבושל כל צרכו ולאיזה צורך קאמר הירושלמי בוסר יאמר פגין לחודיה ושם כלול כל פירות שלא בישלו כל צרכן אלא ודאי דר"ל דבשלמא כל הפירות משיוציאו הפרי נחשב פרי משא"כ ענבים דמשעת חניטה עד היותן כפול הלבן שאז נקראים בוסר אינן נקראים פרי וכמבואר ממתני' דשביעית שהבאתי בסמוך ולכן כאן לענין רבעי דצריך שיגיע לעונת המעשרות קאמר הירושלמי אין אתה פודה לא בוסר אע"פ שנקרא פרי ולא פגין ג"כ דנקראו פרי אלא צריך כל הפירות מבושלין כל צרכן כל אחד ואחד כשיעורן לעונת המעשרות וכן נראה דעת הרא"ש בהל' ערלה והטור ביו"ד סי' רצ"ד דכתב דפודין אותן אחר שיגמרו וכתב מרן בב"י שם שהוא כדעת רבינו כאן דפסק דאין פודין עד שיגיע לעונת המעשרות וכמ"ש בתורת כהנים.<br><b> ומכלל</b> האמור מבואר דכל זמן שלא הגיע לעונת המעשרות דאין פודין אותם דמותרין באכילה שהרי כתב הרא"ש שם והטור בריש סי' רצ"ד דפגין אסורין בערלה ומותרין ברבעי ומדאסרו בערלה ודאי שהם פרי דבסמדר שאינו פרי מותר בערלה דלא כר' יוסי, ואפ"ה מתיר ברבעי והיינו משום דכל שלא הגיעו לעונת המעשרות מותר ברבעי דמאחר שאין פודין אותם ויכולים לתתם במתנה וכמ"ש רבינו וכדכתיבנא לעיל א"כ אינם קדשי גבוה וכדכתב התוס' יו"ט ואינן נכללים במ"ש קרא יהיה כל פריו קדש הלולים לה'. והא דאמרו במתני' בפ"ק דערלה משנה ז' וסמדר מותר בערלה וברבעי דמשמע הא בוסר אסור בשניהם וכמ"ש שם רבינו והרע"ב, היינו דוקא לערלה הוא דכתבו כן אבל ברבעי אה"נ דאף בוסר מותר כל שלא הגיע לעונת המעשר דהיינו שיראה החרצן מבחוץ ומן התימה על התוס' יו"ט שם במשנה ז' בפ"ק דערלה על זה שפי' הרע"ב אבל בבוסר הכל מודים שהוא פרי כתב וז"ל ולא קשה על מ"ש במשנה ה' פ"ה דמעשר שני דבוסר נמי נקנה במתנה ואע"ג וכו' דמ"מ דין נטע רבעי יש לו אלא משום שלא הגיע לעונתו ניתן במתנה עכ"ל. והוא תימה שהרי הרא"ש והטור דס"ל כדעת רבינו דאין פודין אלא עד שיגיעו לעונת המעשרות כתבו דמותר באכילה קודם לכן בבוסר ופגין וודאי דכמו דמפרשים הירושלמי ואין אתה פודה לא בוסר ולא פגין היינו דמותר באכילה ה"נ מפרשים הת"כ.<br><b> הן</b> אמת דפשט הירושלמי והתורת כהנים לא משמע הכי דלישנא דאין פודין משמע דאף שהוא בקדושת רבעי מ"מ אין פודין עד שיגיעו לעונת המעשרות וכמו שכן ראיתי להרב שדה יהושע שם בפ"ק דערלה שהאריך בזה יעו"ש, מ"מ כיון שהגדולים הללו מפרשים אותה הכי דמותר באכילה וחזינן לרבינו נמי שאמר דבוסר נקנה במתנה אין לנו לומר דפליגי בזה מאחר דלא חזינן בפירוש בדברי רבינו שאוסר באכילה ומ"ש רבינו בסוף פרקין הי"ג דהנובלות אסורות ברבעי היינו משום דכך ריביתייהו ועיין במ"ש מרן בב"י שם בריש סי' רצ"ד ועיין להר"ש שם בפ"ק דערלה שהבין כן בדברי הירושלמי דפגין ובוסר מותרין באכילה ברבעי וכן רבינו ירוחם הביאו מרן שם בבדק הבית יעו"ש.<br><b> ולענין</b> הלכה נראה ברור מכל מאי דכתיבנא דבבוסר שלא הגיע לפול הלבן הוא מותר אליבא דכו"ע ואין בו ספק כלל וכמבואר ברם אחר שהגיע לפול הלבן באנו למחלוקת דלדעת כל הפוסקים מותר כל שלא הגיע לעונת המעשרות זולת רבינו לדעת התוס' יו"ט אסור ברם כפי מאי דכתיבנא לעיל אפשר דאף רבינו יסבור כמותם ומ"מ אף אם יהיה אמת דעת רבינו כמ"ש התוס' יו"ט אפ"ה נראה להתיר מטעם ספק ספיקא משום דאעיקרא במחלוקת היא שנוייה אי רבעי נוהג בזמן הזה כמ"ש רבינו כאן בפרקין לעיל בסמוך והשתא הוי ס"ס, ספק אי רבעי נוהג בזמן הזה או לא ואת"ל דנוהג, ספק אי בבוסר ופגין אסור לאכול או מותר לאכול עד שיגיע לעונת המעשרות כדעת רובא דרבוותא וכדכתיבנא והוי ס"ס המתהפך. ובגפנים שבבתים שלנו שהם גפן יחידית איכא נמי ספיקא אחרינא להתיר דאיכא פלוגתא ביני רבוותא אי נוהג רבעי בגפן יחידית או צריך שתים כנגד שתים ואחד יוצאה זנב דפחות מכאן אינו נקרא כרם יעו"ש בב"י סי' רצ"ד והשתא איכא תלתא ס"ס, ספק אי נוהג רבעי בזמן הזה ואת"ל דנוהג, ספק אי נוהג בגפן יחידית ואת"ל דנוהג, ספק איכא רבעי בבוסר ומתהפך מכל צד כמבואר ודוק.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>אע"פ </b>
+<b> שאין לקט וכו'.</b> עיין להרב תוס' יו"ט במשנה י' פ"ה דמעשר שני וראיתי במכתב להחכם השלם זה רעי חיים שב"ע נר"ו דכתב שדברי רבינו הם מתוספתא הביאה רש"י ביומא דף ל"ו ע"א ועיין מה שהקשו עליו בתוס' ישנים שם, והשתא רש"י ס"ל כיון דבתוספתא לא תני מעשר עני ס"ל דמאי דתני במתני' דמעשר שני אעפ"י שאינן מעכבין וכו' דלא קאי כי אם ללקט שכחה ופאה כי אין להם בקרא דבערתי הקדש תיבה בפני עצמה אלא אגב מעשר עני וזהו מ"ש בתוספתא שאין להם וידוי כלומר תיבה בפני עצמה והשתא זהו נמי דעת רבינו זה תורף דבריו. ואף אני אביא דממתני' גופא הכי משמע דלא קאי כי אם ללקט שכחה ופאה דהא תני במתני' הלקט בלתי וא"ו דהו"ל למימר והלקט כדאמר בכולהו דאח"כ אלא ש"מ דלחלק יצא דבלקט שכחה ופאה דוקא אין מעכבין ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e02f6b3a064af8a0a20d60df422ac2c425fa1863
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,281 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Second Tithes and Fourth Year's Fruit
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Second_Tithes_and_Fourth_Year's_Fruit
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+<b>והחרובין </b>
+<b> וכו'.</b> עיין השגות ופי' דבריו פשוטים כמ"ש מרן. ועוד קשה על רבינו וכמו שנתקשינו אני ובני יצחק יצ"ו דמוכרח דמ"ש בגמ' כי אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן וכו' דפי' הוא דה"ה שאר אילנות דהא כשהקשו מבנות שוח ודאי דהפירוש הוא שהבין דמ"ש שם בשם ר' יוחנן נהגו העם בחרובין כרבי נחמיה הוא דה"ה שאר אילנות וכמ"ש התוס' שם ד"ה נהגו ומשו"ה הקשה לו ממתני' דבנות שוח וא"כ כשהקשה דלימא ליה כי אמינא לך אנא מעשר חרובין דרבנן וכו' ודאי דפי' הוא גם שאר אילנות דאי חרובין דוקא איך יכול לומר לו כן והא איהו כשאמר חרובין לאו דוקא אמר נמצא דגם מדברים אלו דמשמען כדברי רבינו אדרבא הויין תברתייהו, ומן התימה על מרן ומהר"י קורקוס והרדב"ז בהל' מעשר פ"א ה"ט שסייעו לרבינו מהש"ס הלזו ומה שתירץ מרן כאן ליישב לרבינו מהשגת הר"א לא זכיתי לכונתו ועיין להרדב"ז ומהר"י קורקוס שהביאו הספרי והירושלמי שהוא סייעתא לסברת רבינו ודוק.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>כל </b>
+<b> הפטור וכו'.</b> עיין מ"ש הרב מל"מ ומה שכתבתי בספרי תועפות ראם דף צ' ע"ג.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>אינו </b>
+<b> לוקה וכו'.</b> עיין למרן שהביא דברי התוס' דמכות וכתב בסוף דבריו וזה מכת מרדות שכתב רבינו. ולענ"ד דבריו תמוהים דהיכן מצינו שמי שעבר על מצות עשה מכין אותו מכת מרדות לא מצינו אלא שמי שרוצה לעבור על מצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו שיקיים המצוה וכיון שעבר זמנה פוטרין אותו ולדידי אפשר לומר דכאן מכין אותו מכת מרדות משום שלעולם לא יקיים אדם מצוה זו שלעולם לא יבוא לידי חיוב ומשו"ה מכין אותו כשאכל דליכא תיקון עוד דנמצא דביטל המצוה אבל קודם שיבטלנה אין מכין אותו משום דליכא מצוה כל שלא ראה פני החומה וק"ל ועיין פ"ג מהלכות בכורים ה"ו דצריך לומר שם טעם אחר.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+<b>ולא </b>
+<b> יסחוט את הפירות וכו'.</b> הכי איתא במתני' פי"א דתרומות מ"ג אין עושין תמרים דבש וכו' אלא זיתים וענבים בלבד ופשוט כי דין זה הוא להתיר זיתים וענבים להעלותם משקים לירושלים למעשר שני וכ"ש אם יעלה הזיתים וענבים עצמן כשאר הפירות שצריך שיהיו הן עצמן וכ"כ בפי' המשנה ולפיכך מותר להוציא מהן משקה וכו', ומן האמור אין מקום למ"ש הרב חידושי אגדות בפ"ח דיומא גבי סוגיא ותירוש לאו חמרא הוא והכתיב ותירוש ינובב בתולות דבר הבא מן התירוש ינובב בתולות וכתב רש"י ז"ל ה"ק קרא הענבים יוציאו לכם דבר אשר ינובב בתולות וז"ל החידושי אגדות פי' רש"י ענבים וכו' וקצת קשה אמאי לא פריך מגופיה דקרא דכתיב מעשר דגנך ותירושך דלא הוי ענבים דאין נותנין מעשר מן הפירות מן התורה וכו' והמה דברים תמוהים דהאי קרא איירי במעשר שני והא ברירנא דמעשר שני הפירות חייבות מדאורייתא אלא דזיתים וענבים הותרו להביאן משקים דאפקיה קרא בלשון תירוש ויצהר. גם בס' שיח יצחק בש"ס הלזו נמשך אחריו בזה ולא דק, וציין בזה להפר"ח ז"ל במים חיים ריש הל' מעשר שני ואינו ענין לעניניו יעו"ש ודוק.
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+<b>עיין </b> מ"ש לעיל בהל' תרומות פי"א ה"ח.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>ואין </b>
+<b> פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשרות וכו' לפיכך וכו'.</b> וכתב מרן ומ"מ יש להקשות למה שינה רבינו וכתב בוסר במקום סמדר וכו' שהרי כשהגיע לפול הלבן מברכין עליו בורא פרי האדמה וצ"ע ע"כ. וברור הוא דטעות סופר נפל בדבריו וצ"ל כשהגיע לפול הלבן מברכין עליו בורא פרי העץ וכמ"ש איהו גופיה בספר הקצר באו"ח סי' ר"ב וכונתו להקשות דאיך סתם רבינו בוסר הרי סתם בוסר הוא שהגיע לפול הלבן וכמ"ש בפרק כיצד מברכין דף ל"ו ובפ' מקום שנהגו דף נ"ג יעו"ש ועיין להרב עצמות יוסף בקידושין דף נ"ד שנתלבט בדברי מרן הללו ודברי מרן ברורים הם כדכתיבנא שוב ראיתי להרב תוס' יו"ט בפ"ה דמעשר שני משנה ה' כשהעתיק דברי מרן אלו העתיק בורא פרי העץ וכתב כדכתיבנא יעו"ש, וכתב לתרץ קושיית מרן על פי מ"ש בפירושו ולא תתקיים המתנה במעשר אלא א"כ נתנו הפירות קודם שיבואו לעונת המעשרות, וכתב עוד בפ"ב מהל' מעשר דהבוסר וכיוצא בו אינן חייבין במעשר וכתב עוד שם דזמן מעשר ענבים משיראו החרצן שלהן מבחוץ והשתא אם זה שיראה החרצן מבחוץ הוא הבוסר שהגיע לפול הלבן א"כ כמו שסותם בפ"ב מהל' מעשר וקראו בוסר סתם לשלא הגיע לפול הלבן ה"נ הכא לענין נטע רבעי קורא אותו בוסר סתם לשלא הגיע וכו' יעו"ש. והקשה עליו חכם בני יצ"ו דממשנה י' פ"ד דשביעית נראה להדיא דעונת המעשרות הוא הרבה יותר משיעור פול הלבן והוא דאמרו במשנה מאימתי אין קוצצין את האילן וכו' והגפנים משיגרעו וכו' וכל האילן כיון שבא לעונת המעשרות מותר לקוצצו יעו"ש ובש"ס דברכות ודפסחים שכתבנו למעלה מבואר דגרוע היינו פול הלבן והשתא מבואר יוצא דעונת המעשרות הוא הרבה יותר מפול הלבן שהרי בהגיעו לפול הלבן מתחיל זמן האיסור של קציצת האילנות שמעכשיו ואילך הוא מה שנקרא פרי וזה שאמר והגפנים משיגרעו ומשבא לעונת המעשרות מתחיל זמן ההיתר לקצוץ משום שכבר נגמר בישול הפירות נמצא דעונת המעשרות הוא אחר פול הלבן והיינו עונתן למעשרות כמ"ש רבינו שם בפ"ב דהל' מעשר הענבים משיראו החרצן שלהם דהרי הוא מבושל וא"כ לפ"ז מ"ש רבינו תחילה שם הבוסר וכיוצא בו היינו בוסר כמו שנקרא בלשון חכמים דהוא בהגיעו לפול הלבן וכמ"ש שם בש"ס ואף דנקרא פרי לענין ברכה מ"מ לענין מעשרות ונטע רבעי דכתיב נמי ביה תבואתו וכמ"ש בתורת כהנים צריך שיראה החרצן מבחוץ וזהו עונתן למעשרות וכדכתיבנא ולכן שפיר כתב רבינו כאן דאם נתנו במתנה בבוסר שפיר דמי משום דעדיין לא הגיע לעונת המעשרות וא"כ נראה אמת כמ"ש התוס' יו"ט בתירוץ שני ומתיישב שפיר בזה דבכל מקום שהוזכר בדברי רבינו בוסר הוא כפול הלבן וכמו שהוא בנזיר וכדכתב התוס' יו"ט.<br><b> ולפ"ז</b> מתיישב שפיר לישנא דירושלמי בפ"ק דערלה הביאוהו הר"ש והרא"ש בהל' ערלה וז"ל פרי אתה פודה ואין אתה פודה לא בוסר ולא פגין ופגין היינו כל פרי שאינו מבושל כל צרכו ולאיזה צורך קאמר הירושלמי בוסר יאמר פגין לחודיה ושם כלול כל פירות שלא בישלו כל צרכן אלא ודאי דר"ל דבשלמא כל הפירות משיוציאו הפרי נחשב פרי משא"כ ענבים דמשעת חניטה עד היותן כפול הלבן שאז נקראים בוסר אינן נקראים פרי וכמבואר ממתני' דשביעית שהבאתי בסמוך ולכן כאן לענין רבעי דצריך שיגיע לעונת המעשרות קאמר הירושלמי אין אתה פודה לא בוסר אע"פ שנקרא פרי ולא פגין ג"כ דנקראו פרי אלא צריך כל הפירות מבושלין כל צרכן כל אחד ואחד כשיעורן לעונת המעשרות וכן נראה דעת הרא"ש בהל' ערלה והטור ביו"ד סי' רצ"ד דכתב דפודין אותן אחר שיגמרו וכתב מרן בב"י שם שהוא כדעת רבינו כאן דפסק דאין פודין עד שיגיע לעונת המעשרות וכמ"ש בתורת כהנים.<br><b> ומכלל</b> האמור מבואר דכל זמן שלא הגיע לעונת המעשרות דאין פודין אותם דמותרין באכילה שהרי כתב הרא"ש שם והטור בריש סי' רצ"ד דפגין אסורין בערלה ומותרין ברבעי ומדאסרו בערלה ודאי שהם פרי דבסמדר שאינו פרי מותר בערלה דלא כר' יוסי, ואפ"ה מתיר ברבעי והיינו משום דכל שלא הגיעו לעונת המעשרות מותר ברבעי דמאחר שאין פודין אותם ויכולים לתתם במתנה וכמ"ש רבינו וכדכתיבנא לעיל א"כ אינם קדשי גבוה וכדכתב התוס' יו"ט ואינן נכללים במ"ש קרא יהיה כל פריו קדש הלולים לה'. והא דאמרו במתני' בפ"ק דערלה משנה ז' וסמדר מותר בערלה וברבעי דמשמע הא בוסר אסור בשניהם וכמ"ש שם רבינו והרע"ב, היינו דוקא לערלה הוא דכתבו כן אבל ברבעי אה"נ דאף בוסר מותר כל שלא הגיע לעונת המעשר דהיינו שיראה החרצן מבחוץ ומן התימה על התוס' יו"ט שם במשנה ז' בפ"ק דערלה על זה שפי' הרע"ב אבל בבוסר הכל מודים שהוא פרי כתב וז"ל ולא קשה על מ"ש במשנה ה' פ"ה דמעשר שני דבוסר נמי נקנה במתנה ואע"ג וכו' דמ"מ דין נטע רבעי יש לו אלא משום שלא הגיע לעונתו ניתן במתנה עכ"ל. והוא תימה שהרי הרא"ש והטור דס"ל כדעת רבינו דאין פודין אלא עד שיגיעו לעונת המעשרות כתבו דמותר באכילה קודם לכן בבוסר ופגין וודאי דכמו דמפרשים הירושלמי ואין אתה פודה לא בוסר ולא פגין היינו דמותר באכילה ה"נ מפרשים הת"כ.<br><b> הן</b> אמת דפשט הירושלמי והתורת כהנים לא משמע הכי דלישנא דאין פודין משמע דאף שהוא בקדושת רבעי מ"מ אין פודין עד שיגיעו לעונת המעשרות וכמו שכן ראיתי להרב שדה יהושע שם בפ"ק דערלה שהאריך בזה יעו"ש, מ"מ כיון שהגדולים הללו מפרשים אותה הכי דמותר באכילה וחזינן לרבינו נמי שאמר דבוסר נקנה במתנה אין לנו לומר דפליגי בזה מאחר דלא חזינן בפירוש בדברי רבינו שאוסר באכילה ומ"ש רבינו בסוף פרקין הי"ג דהנובלות אסורות ברבעי היינו משום דכך ריביתייהו ועיין במ"ש מרן בב"י שם בריש סי' רצ"ד ועיין להר"ש שם בפ"ק דערלה שהבין כן בדברי הירושלמי דפגין ובוסר מותרין באכילה ברבעי וכן רבינו ירוחם הביאו מרן שם בבדק הבית יעו"ש.<br><b> ולענין</b> הלכה נראה ברור מכל מאי דכתיבנא דבבוסר שלא הגיע לפול הלבן הוא מותר אליבא דכו"ע ואין בו ספק כלל וכמבואר ברם אחר שהגיע לפול הלבן באנו למחלוקת דלדעת כל הפוסקים מותר כל שלא הגיע לעונת המעשרות זולת רבינו לדעת התוס' יו"ט אסור ברם כפי מאי דכתיבנא לעיל אפשר דאף רבינו יסבור כמותם ומ"מ אף אם יהיה אמת דעת רבינו כמ"ש התוס' יו"ט אפ"ה נראה להתיר מטעם ספק ספיקא משום דאעיקרא במחלוקת היא שנוייה אי רבעי נוהג בזמן הזה כמ"ש רבינו כאן בפרקין לעיל בסמוך והשתא הוי ס"ס, ספק אי רבעי נוהג בזמן הזה או לא ואת"ל דנוהג, ספק אי בבוסר ופגין אסור לאכול או מותר לאכול עד שיגיע לעונת המעשרות כדעת רובא דרבוותא וכדכתיבנא והוי ס"ס המתהפך. ובגפנים שבבתים שלנו שהם גפן יחידית איכא נמי ספיקא אחרינא להתיר דאיכא פלוגתא ביני רבוותא אי נוהג רבעי בגפן יחידית או צריך שתים כנגד שתים ואחד יוצאה זנב דפחות מכאן אינו נקרא כרם יעו"ש בב"י סי' רצ"ד והשתא איכא תלתא ס"ס, ספק אי נוהג רבעי בזמן הזה ואת"ל דנוהג, ספק אי נוהג בגפן יחידית ואת"ל דנוהג, ספק איכא רבעי בבוסר ומתהפך מכל צד כמבואר ודוק.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+<b>אע"פ </b>
+<b> שאין לקט וכו'.</b> עיין להרב תוס' יו"ט במשנה י' פ"ה דמעשר שני וראיתי במכתב להחכם השלם זה רעי חיים שב"ע נר"ו דכתב שדברי רבינו הם מתוספתא הביאה רש"י ביומא דף ל"ו ע"א ועיין מה שהקשו עליו בתוס' ישנים שם, והשתא רש"י ס"ל כיון דבתוספתא לא תני מעשר עני ס"ל דמאי דתני במתני' דמעשר שני אעפ"י שאינן מעכבין וכו' דלא קאי כי אם ללקט שכחה ופאה כי אין להם בקרא דבערתי הקדש תיבה בפני עצמה אלא אגב מעשר עני וזהו מ"ש בתוספתא שאין להם וידוי כלומר תיבה בפני עצמה והשתא זהו נמי דעת רבינו זה תורף דבריו. ואף אני אביא דממתני' גופא הכי משמע דלא קאי כי אם ללקט שכחה ופאה דהא תני במתני' הלקט בלתי וא"ו דהו"ל למימר והלקט כדאמר בכולהו דאח"כ אלא ש"מ דלחלק יצא דבלקט שכחה ופאה דוקא אין מעכבין ודוק.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Friedberg Edition.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Friedberg Edition.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..66b8407e175e924494ba6583ee495f1da5f4b4e8
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/Friedberg Edition.txt	
@@ -0,0 +1,411 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Tithes
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מעשרות
+Friedberg Edition
+https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מעשרות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b>
+<b> מוציאין וכו' שנא' כי תקחו וכו'.</b> בספרי, הביאו הרדב"ז ומהר"י קורקוס יעו"ש. ושמעתי לחד מרבנן דקשיא ליה מהכא למ"ש רש"י בקידושין דף נ"ח ע"ב ד"ה הכי גרסינן וכו' שאף מעשר ראשון לכהנים מדקנסינהו עזרא ללוים עכ"ל. ולמה לו מהאי טעמא תיפוק ליה דמדינא אין הכהן נותן מעשר ראשון ללוים כמ"ש בספרי ודוק.
+<b> וכן כל מתנות כהונה וכו'. </b> עיין מ"ש מרן וז"ל אך קשה וכו' וא"כ היאך סתם רבינו וכתב דכל מתנות כהונה וכו' עכ"ל. והקשה עליו חכם בני יצחק נר"ו דההיא ברייתא איירי בלוי עם כהן שהלוי יתן לכהן תרומה וחלה ותרומת מעשר דאיכא בהו קדושה ורבינו כאן איירי במידי דכהן תרומה וחלה וכיוצא דאין מוציאין מכהן לכהן דהכי כתב רבינו בפירוש וכן וכו' אין מוצאין מכהן לכהן ואה"נ דמלוי לכהן מוצאין אם הוא דבר שבקדושה ואם הוא דבר שאין בו קדושה אין מוציאין מידו דהיינו מעשר ראשון וזה הוא שאמרו בברייתא אין מוציאין מלוי ללוי ולכן כתב רבינו דין זה דאין מוציאין מידו דזרוע ולחיים דוקא בפ"ט מהל' בכורים ה"ח יעו"ש משא"כ בדברים הנקדשים.<br><b> ומ"ש</b> מרן לתרץ וז"ל וי"ל שדחה רבינו ההיא ברייתא מקמי מתני' דסוף פ"ק דפאה וכו' עכ"ל יעו"ש, גם בזה לא ירדנו לכונתו וז"ל המשנה כהן ולוי שלקחו את הגורן המעשרות שלהם עד שימרחו ע"כ, ופי' בין כהן בין לוי שלקחו או זה או זה המעשרות שלהם אם כהן הוא אינו נותן התרומה לאחר ואם הוא לוי אינו נותן המעשר ללוי אחר ואה"נ דאם הוא לוי נותן התרומה לכהן ואינו מעכב לעצמו אלא המעשר וכן דייקי דברי רבינו בפ"ו דמעשר הט"ו כהן או לוי וכו' מוציאין התרומה והמעשרות מידיהן ונותנין אותם ללוים ולכהנים אחרים וכו' ואם קנו קודם שתגמר מלאכתן אין מוציאין מידם עכ"ל. ופי' אין מוציאין מידם התרומה מכהן ליתנה לכהן אחר והמעשר מהלוי ליתנו ללוי אחר דקאי לתחילת דבריו כמובן ואה"נ דהלוי נותן התרומה לכהן נמצא אינו ענין ההיא מתני' לנידון דידן. או אפשר לפרש האי מתני' דתיבת המעשרות הוא דוקא מעשר ולא תרומה והכי פירושה בין כהן בין לוי וכו' שלקחו המעשרות דוקא שלהן אם ירצו בין הכהן בין הלוי ליטול את המעשר שלהן משא"כ התרומה דאינה שלהן אלא אם היה כהן הנוטל הגורן אבל אם היה לוי צריך ליתן לכהן את התרומה דאית בה קדושה באופן [ד]דברי ההיא מתני' אינו מנגד לההיא ברייתא וצ"ע דברי מרן.
+
+Halakhah 5
+
+<b>האוכל </b>
+<b> פירותיו טבלים וכו'.</b> וכתב מהר"י קורקוס מדתני פרק הזרוע וכו' אשר ירימו לה' אין לך אלא משעת הרמה ע"כ, ופי' דאשר ירימו מיותר למדרש דאין לך אלא משעת הרמה עכ"ל. ואחר המחילה רבה אינו מיותר דבסנהדרין דף פ"ג דרשו מיניה דטבל במיתה דחילול חילול מתרומה דדריש לא יחללו וכו' אשר ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר נמצא דאיצטריך אשר ירימו להכי וצ"ל כמ"ש התוס' שם בפ' הזרוע דף ק"ל ע"ב ד"ה אין לך. ומ"ש רבינו אע"פ שאין חייבין פי' כיון שהם חייבים מיתה לשמים שמע מינה דחשיב דאכל תרומה ויתחייב לכהן קמ"ל דכיון דהוי קודם הרמה פטור מתשלומין. ועדיין לענ"ד אינו מדוקדק לשון זה דהא לו יהי דלא חשיב דאכל תרומה מ"מ משום טבל חייב מיתה דאפי' הכהן שאוכל טבל חייב מיתה. ועוד קשה דמדיוק דבריו משמע דאם הוא אחר הרמה חייב וליתא דמאי שנא דמזיק מתנות כהונה או אכלן דפטור וכמו שהקשו בגמ' שם ומוקי להאי ברייתא דאתו לידיה בטבלייהו וא"כ גם רבינו הו"ל למימר דאם באו לידיה בטבלייהו גם אחר הרמה פטור ולמה השמיטו.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>החרובין </b>
+<b> וכו'.</b> עיין השגות ופי' דבריו דתחילה השיג עליו דלאו דוקא חרובין הוא דהוו דרבנן אלא כל שאר אילנות ושוב כתב ונראה דחרובי שיטה וצלמונה קאמר כלומר דאיירי רבינו בחרובי שיטה וצלמונה וההשגה בזה הוא דס"ל להראב"ד דפטורים לגמרי אף מדרבנן שאינם מאכל אדם ומה שהוצרך לומר הראב"ד ונראה וכו' אף דגם בזה משיג עליו משום דמדברי רבינו בריש פ"ק דמעשר שני הל' ג' נראה להדיא דבחרובי שיטה וצלמונה דוקא הוא דאיירי רבינו יעו"ש. ומעתה דברי מרן בכאן שתמה על הראב"ד בזה הם דברים תמוהים ומה שתירץ הוא מבואר להדיא בדברי רבינו שם ואין צורך לקושיא ותירוץ ודוק. ועיין במה שכתבתי בהלכות מעשר שני פ"א ה"ג.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>בד"א </b>
+<b> וכו'.</b> עיין מ"ש הרב מל"מ בפרק י"א ה"ט.
+
+Halakhah 3
+
+<b>והמלח </b>
+<b> וכו'.</b> עיין השגות ולא ידעתי מאי קא קשיא ליה, דתיקשי ליה להירושלמי איך פליג אמתני' וכי היתכן דהירושלמי פליג אמתני' וודאי דצ"ל כפי' רבינו בפי' המשנה דכובש מים ומלח ומתני' פירושי קמפרש וכמ"ש מרן, נמצא דברי מרן מוכרחים, והרב מל"מ כתב על דברי מרן אלו ועיין פ"ה דין י"ד וצ"ע עכ"ל. ולא זכיתי לכוונתו דאי כוונתו להקשות על מרן ממ"ש רבינו שם הכובש והיינו בחומץ לא קשה כלל דרבינו כפל הדינים שם ובכלל כתב הכובש והיינו כדהכא במלח וכן בפרקין גופיה בסמוך ה"ד כתב רבינו או כבשן במלח וכו' נמצא בפירוש דלרבינו ליכא חומץ ודוק.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מותר </b>
+<b> להערים וכו'.</b> ועיין מ"ש מרן והצריך עיון. ויש מי שהקשה עליו דמאי קשיא הרי רבינו לקמן איירי בנגמרו מלאכתן ולא נקבעו למעשר ורש"י איירי בלא נגמרו מלאכתן. ולא קשה מידי דהכונה למרן דמדברי רבינו מוכח דאיכא קבע בבהמה אבל ודאי דלדינא לא פליגי וק"ל.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>המוצא </b>
+<b> זיתים וכו'.</b> עיין בפי' המשנה לרבינו ובמ"ש התוס' יו"ט שם ובמה שכתבתי בפ"ט ה"א יעו"ש.
+<b> או</b>
+<b> מתאנים שנתעשרו וכו'.</b> עיין מ"ש מרן משם הר"י קורקוס, ועיין להרב לח"מ פט"ו מהל' גזלה.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>יראה </b>
+<b> לי וכו'.</b> וכתב מרן ועדיין יש להקשות וכו' הכי הו"ל למימר אין הטבל נקבע וכו' יעו"ש. ולי נראה לתרץ דכיון דאיכא מכת מרדות משו"ה התחיל באין לוקין מן התורה וכו' עד שיקבע אבל בשאר לוקין מדרבנן.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ליטרא </b>
+<b> מעשר וכו'.</b> ועיין השגות. ונ"ל דדעת הראב"ד כתוס' מנחות דף ע' ד"ה ליטרא וכו' דס"ל דהש"ס מיירי בדבר שאין זרעו כלה יעו"ש. אמנם רבינו ס"ל כמ"ש הר"ן שם בנדרים דף כ"ט ע"ב וז"ל וקשה לי דהאי כל שקלא וטריא בדבר שאין זרעו כלה ומדאורייתא ליכא מידי שאין זרעו כלה דלחייבי במעשר ונראה בעיני דקרא אסמכתא בעלמא וכו' אלו דבריו. הרי דמוקי לברייתא דליטרא מעשר בדבר שזרעו כלה וקרא אסמכתא וכדי שלא יהא חוטא נשכר חייבוהו וכמ"ש רש"י. ובדברי התוס' שזכרנו עיין בתשובת הרב חות יאיר סי' רכ"ד מה שתמה עליהם מהש"ס דנדרים יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> נראה בפשט דבריהם אף שהוא דוחק דשם בנדרים לא הקשו בש"ס מיד מהא דליטרא מעשר להא דליטרא בצלים אלא למה שתירצו למה שהקשו תחילה שם מההיא דבצלים שירדו עליהם גשמים וכו' אבל היכא דקא טרח בטל ברובא אהא קשיא ליה מליטרא מעשר ומדלא הקשו תחילה ודאי דהש"ס ידע דליכא קושיא וזה שכתבו צריך ליישב וכו' ודו"ק.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>המניח </b>
+<b> וכו' מצאן וכו'.</b> וכתב מרן ופסק רבינו כמותם דרבים נינהו עכ"ל. וכן פסק להדיא רבינו ההיא מתני' דמקוה שנמדד בפ"י מהלכות מקואות ה"ו יעו"ש. ומן התימה על הרדב"ז ז"ל שכתב דרבינו פסק כמ"ד בפי' דמתני' דמעת לעת היינו של הנחה וקשיא ליה להרב על זה דבש"ס אסקיה בקשיא והו"ל למיפסק כר' יוחנן יעו"ש, ודבריו תמוהים וכמבואר ומה גם דרבינו לא הזכיר מעת לעת.<br><b> עוד</b> כתב מרן וז"ל ומ"ש ואינו מעשר ודאי פשוט הוא עכ"ל. ועיין מ"ש עליו הרב מל"מ. ולענ"ד לפי חומר הנושא נראה דכונתו למה שכתב רבינו ואינו מעשר ודאי דהם דברי מותר דכיון שכתב הרי זה חושש לכל מה שהפריש ודאי דצריך להפריש מתורת ספק ולא בתורת ודאי ולא הול"ל אלא מפריש מעשר שנית כמ"ש בפ"ה דתרומות ה"ז ולא כתב שם ואינו תורם ודאי כמ"ש כאן וכן שם בהל' כ"ד גבי חבית יעו"ש וא"כ מה צורך לכתוב כאן ואינו מעשר ודאי וז"ש מרן פשוט הוא דאינו מעשר מתורת ודאי ולא היה צורך לכותבו ודוק.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כיצד </b>
+<b> וכו'.</b> עיי' מ"ש הרב מל"מ, ועיין בספרי אגורה באהלך דף כ"ג.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בימי </b>
+<b> יוחנן וכו'.</b> עיי' מ"ש הרב מל"מ באורך ובסוף דבריו כתב דכל שהוא ספק נקרא דמאי אף במקום דחייב להפריש תרומה גדולה יעו"ש, וכן מבואר בדברי הרב תוס' יו"ט במשנה ד' פ"ג דמעשרות על מ"ש רבינו שם בפירוש המשנה דחייב להפריש דמאי, דחייב להפריש גם תרומה גדולה וכתב שכן נראין דברי רבינו בחיבורו יעו"ש והיינו דבחיבור לא כתב מילת דמאי אלא הרי הם ספק יעו"ש ודוק.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אבל </b>
+<b> מעשר ראשון וכו'.</b> עיין מה שהביא הרב מל"מ לרש"י דפרק עגלה ערופה ומה שתירץ, ולענ"ד נראה ליישב מעין מ"ש הרב בתירוץ שני והוא ע"פ דברי רש"י בבכורות דף י"א ע"ב ד"ה דמאי וז"ל ולא דמי לשאר דמאי שנותן לכהן אחד ממאה דהתם איכא טעמא כדמפרש בסוכה משום דסבר עם הארץ ללוי הוא דפקיד רחמנא למיתב תרומת מעשר ולא לדידי וכו' עכ"ל, והשתא משו"ה חיישינן דילמא אכל ליה אבל גבי גר שנתגייר לא שייך האי טעמא ומשו"ה אמרינן שימכרנה לכהן אך קשה לרש"י בנדרים למה כתב לההיא טעמא מסברתיה כיון דאיכא האי טעמא דש"ס ערוך וכמ"ש איהו גופיה בבכורות שהוא ש"ס דסוכה ובשלמא לרש"י דפ' עגלה ערופה, ותוס' דיומא דף ט' לא קשיא דאינהו ז"ל אתו למילתא אחריתא דנהי שצריך להפריש תרומת מעשר מדמאי משא"כ תרומה גדולה דשאני זה מזה או כמ"ש רש"י בבכורות או כמ"ש בנדרים מ"מ ימכרנה לכהן מאחר שהוא ספק שמא עם הארץ זה הוא מאותן שמעשרין ואם כן הכהן יביא ראיה דהמוציא מחבירו עליו הראיה ולזה תירץ רש"י שמא יאכל והתוספות תירצו כיון דהוי מועט וכו' ברם לרש"י דנדרים קשה כדכתיבנא.<br><b> ועוד</b> קשה טובא עליו מה שהקשה חכם בני נר"ו ממ"ש במכות דף י"ז ע"א דמאי כיון דממונא הוא אפרושי מפריש וכתב רש"י דאינו אלא גזל משא"כ מעשר דבהפרשתו איכא חיוב מיתה דבעינא לאפרושי תרומת מעשר וכו' עכ"ל. ופירושו שם נראה מוכרח שם בש"ס דקאמר כיון דממונא וכו' מכלל דמעשר ראשון אי מפריש חל עליה איסורא והשתא לפי מ"ש רש"י בבכורות דסבר עם הארץ דללוי הוא דפקיד רחמנא וכו' משמע דאף אם יפריש הישראל התרומת מעשר סובר דלא רמיא עליה דידיה ליתנו לכהן והוא היפך הש"ס דמכות דלדידיה אם כן יפריש אף המעשר ראשון ולא יאכל טבל ולא יתן לכהן כלום דלא רמיא עליה דידיה ליתן לכהן וכמ"ש רש"י, ויותר תימה לרש"י דנדרים דמה שאין מפרישין הוא משום דלא למדנו בה עון מיתה אלא מהיקשא דתרומה גדולה וע"ה לא ציית היקשא וכו' א"כ מה הפרש יש בין מעש' ראשון למעשר עני ודו"ק.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אם </b>
+<b> רוב מכניסים לבתיהם וכו'.</b> עיין להר"ש שפי' במתני' כפי' רבינו כאן אמנם רבינו שם בפי' המשנה נייד מפי' זה ופירש שחזקתו שהפריש בשדה שלא יכשל בהבאתו לבית ויכשל באכילת עראי יעו"ש, ועיין להרב תוס' יו"ט שם דקשיא ליה לפירוש זה דרבינו (דפי') [בפי'] המשנה דמשום שרגילים לעשר יהא בחזקת מעושר ויצא מכלל דמאי וכו' יעו"ש, פי' דבריו דאף דאיכא רוב הרגילים בכך ואיכא למימר אזלינן בתר רובא אפ"ה לא משום זה מחזקינן ליה בחזקת מעושר ויוצא מתורת דמאי דהא אעיקרא מאי דתקינו רבנן דמאי הוא אף דאיכא רובא דרוב עמי הארץ מעשרין הם ואפ"ה הצריכו חכמים לעשר ולא דמי למ"ש הר"ש בפ"ד דדמאי משנה ד' דמשו"ה לא נקט תרומה גדולה משום דאין רגילות לשהות ת"ג וכו' וכ"כ בריש פ"ו שם יעו"ש, וכן פסק רבינו פ"ד מהל' תרומות הי"ד דהתם לאו מטעם רובא אלא משום דאין רגילות והיינו כולי עלמא, ואף דאיכא איזה אדם שלא יתרום בטל במיעוט מיעוטו.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>המפקיד </b>
+<b> פירותיו וכו'.</b> משנה בפ"ג דדמאי וכת"ק. ורבינו בפי' המשנה והרע"ב פירשו דת"ק שאמר אצל הגוי כפירותיו היינו לומר ופירות של הגוי פטורים מן המעשר ור"ש דאמר דמאי הוא משום דחיישינן שמא ישראל אחד מן החשודים על המעשרות הפקיד ג"כ בידו ונתחלפו אלו באלו יעו"ש, ולא ידעתי אמאי פירשו נגד הש"ס דבכורות דף י"א ע"ב דמפורש שם דת"ק שאמר כפירותיו היינו דחייב להפריש משום דס"ל מירוח הגוי [אין] פוטר ור"ש אומר דמאי משום דספק חילפן או לא ואמרו שם דלכו"ע צריך להפריש ופלוגתא הוא אי צריך למיהב לכהן יעו"ש, ובשלמא לרבינו כאן בחיבורו שהוא לפסק הלכה שפיר כתב דינא שהרי הן כפירותיו והיינו דפטירי משום דאיהו פסק דמירוח הגוי פוטר ברם למפרשי המשניות אמאי הוצרכו לפרש נגד הש"ס ואף דרבינו בפי' המשנה והרע"ב פסקי דינא אחר פירושם, מ"מ הו"ל להביא פי' דש"ס ושוב הו"ל למימר דלמאי דקי"ל מירוח הגוי פוטר הרי זה פטור דהרי הן כפירותיו.<br><b> שם.</b> עיין במ"ש הרדב"ז כאן ובמה שכתבתי לעיל בהל' תרומות פ"א הי"א יעו"ש.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>חשוד </b>
+<b> וכו'.</b> וכתב מרן וקי"ל כל מקום ששנה רשב"ג וכו' ודבריו תמוהים דהא כמה דוכתי פסק רבינו דלא כרשב"ג וכמו שכתבתי לעיל בהל' תרומות פ"א הט"ו יעו"ש.
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עיין </b> בחידושיי פ"ז מהל' ברכות סוף ה"ח.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>עיין </b> מה שכתבתי לעיל בפ"א מהלכות תרומות הכ"ב.
\ No newline at end of file
diff --git a/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.txt b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.txt
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fe87d565f25e4ea26c85712315d9a86f6525e905
--- /dev/null
+++ b/txt/Halakhah/Mishneh Torah/Commentary/Yitzchak Yeranen/Sefer Zeraim/Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Tithes/Hebrew/merged.txt	
@@ -0,0 +1,414 @@
+Yitzchak Yeranen on Mishneh Torah, Tithes
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מעשרות
+merged
+https://www.sefaria.org/Yitzchak_Yeranen_on_Mishneh_Torah,_Tithes
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Friedberg Edition
+-https://fjms.genizah.org
+
+יצחק ירנן על משנה תורה, הלכות מעשרות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>אין </b>
+<b> מוציאין וכו' שנא' כי תקחו וכו'.</b> בספרי, הביאו הרדב"ז ומהר"י קורקוס יעו"ש. ושמעתי לחד מרבנן דקשיא ליה מהכא למ"ש רש"י בקידושין דף נ"ח ע"ב ד"ה הכי גרסינן וכו' שאף מעשר ראשון לכהנים מדקנסינהו עזרא ללוים עכ"ל. ולמה לו מהאי טעמא תיפוק ליה דמדינא אין הכהן נותן מעשר ראשון ללוים כמ"ש בספרי ודוק.
+<b> וכן כל מתנות כהונה וכו'. </b> עיין מ"ש מרן וז"ל אך קשה וכו' וא"כ היאך סתם רבינו וכתב דכל מתנות כהונה וכו' עכ"ל. והקשה עליו חכם בני יצחק נר"ו דההיא ברייתא איירי בלוי עם כהן שהלוי יתן לכהן תרומה וחלה ותרומת מעשר דאיכא בהו קדושה ורבינו כאן איירי במידי דכהן תרומה וחלה וכיוצא דאין מוציאין מכהן לכהן דהכי כתב רבינו בפירוש וכן וכו' אין מוצאין מכהן לכהן ואה"נ דמלוי לכהן מוצאין אם הוא דבר שבקדושה ואם הוא דבר שאין בו קדושה אין מוציאין מידו דהיינו מעשר ראשון וזה הוא שאמרו בברייתא אין מוציאין מלוי ללוי ולכן כתב רבינו דין זה דאין מוציאין מידו דזרוע ולחיים דוקא בפ"ט מהל' בכורים ה"ח יעו"ש משא"כ בדברים הנקדשים.<br><b> ומ"ש</b> מרן לתרץ וז"ל וי"ל שדחה רבינו ההיא ברייתא מקמי מתני' דסוף פ"ק דפאה וכו' עכ"ל יעו"ש, גם בזה לא ירדנו לכונתו וז"ל המשנה כהן ולוי שלקחו את הגורן המעשרות שלהם עד שימרחו ע"כ, ופי' בין כהן בין לוי שלקחו או זה או זה המעשרות שלהם אם כהן הוא אינו נותן התרומה לאחר ואם הוא לוי אינו נותן המעשר ללוי אחר ואה"נ דאם הוא לוי נותן התרומה לכהן ואינו מעכב לעצמו אלא המעשר וכן דייקי דברי רבינו בפ"ו דמעשר הט"ו כהן או לוי וכו' מוציאין התרומה והמעשרות מידיהן ונותנין אותם ללוים ולכהנים אחרים וכו' ואם קנו קודם שתגמר מלאכתן אין מוציאין מידם עכ"ל. ופי' אין מוציאין מידם התרומה מכהן ליתנה לכהן אחר והמעשר מהלוי ליתנו ללוי אחר דקאי לתחילת דבריו כמובן ואה"נ דהלוי נותן התרומה לכהן נמצא אינו ענין ההיא מתני' לנידון דידן. או אפשר לפרש האי מתני' דתיבת המעשרות הוא דוקא מעשר ולא תרומה והכי פירושה בין כהן בין לוי וכו' שלקחו המעשרות דוקא שלהן אם ירצו בין הכהן בין הלוי ליטול את המעשר שלהן משא"כ התרומה דאינה שלהן אלא אם היה כהן הנוטל הגורן אבל אם היה לוי צריך ליתן לכהן את התרומה דאית בה קדושה באופן [ד]דברי ההיא מתני' אינו מנגד לההיא ברייתא וצ"ע דברי מרן.
+
+Halakhah 5
+
+<b>האוכל </b>
+<b> פירותיו טבלים וכו'.</b> וכתב מהר"י קורקוס מדתני פרק הזרוע וכו' אשר ירימו לה' אין לך אלא משעת הרמה ע"כ, ופי' דאשר ירימו מיותר למדרש דאין לך אלא משעת הרמה עכ"ל. ואחר המחילה רבה אינו מיותר דבסנהדרין דף פ"ג דרשו מיניה דטבל במיתה דחילול חילול מתרומה דדריש לא יחללו וכו' אשר ירימו בעתידים לתרום הכתוב מדבר נמצא דאיצטריך אשר ירימו להכי וצ"ל כמ"ש התוס' שם בפ' הזרוע דף ק"ל ע"ב ד"ה אין לך. ומ"ש רבינו אע"פ שאין חייבין פי' כיון שהם חייבים מיתה לשמים שמע מינה דחשיב דאכל תרומה ויתחייב לכהן קמ"ל דכיון דהוי קודם הרמה פטור מתשלומין. ועדיין לענ"ד אינו מדוקדק לשון זה דהא לו יהי דלא חשיב דאכל תרומה מ"מ משום טבל חייב מיתה דאפי' הכהן שאוכל טבל חייב מיתה. ועוד קשה דמדיוק דבריו משמע דאם הוא אחר הרמה חייב וליתא דמאי שנא דמזיק מתנות כהונה או אכלן דפטור וכמו שהקשו בגמ' שם ומוקי להאי ברייתא דאתו לידיה בטבלייהו וא"כ גם רבינו הו"ל למימר דאם באו לידיה בטבלייהו גם אחר הרמה פטור ולמה השמיטו.
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>החרובין </b>
+<b> וכו'.</b> עיין השגות ופי' דבריו דתחילה השיג עליו דלאו דוקא חרובין הוא דהוו דרבנן אלא כל שאר אילנות ושוב כתב ונראה דחרובי שיטה וצלמונה קאמר כלומר דאיירי רבינו בחרובי שיטה וצלמונה וההשגה בזה הוא דס"ל להראב"ד דפטורים לגמרי אף מדרבנן שאינם מאכל אדם ומה שהוצרך לומר הראב"ד ונראה וכו' אף דגם בזה משיג עליו משום דמדברי רבינו בריש פ"ק דמעשר שני הל' ג' נראה להדיא דבחרובי שיטה וצלמונה דוקא הוא דאיירי רבינו יעו"ש. ומעתה דברי מרן בכאן שתמה על הראב"ד בזה הם דברים תמוהים ומה שתירץ הוא מבואר להדיא בדברי רבינו שם ואין צורך לקושיא ותירוץ ודוק. ועיין במה שכתבתי בהלכות מעשר שני פ"א ה"ג.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>בד"א </b>
+<b> וכו'.</b> עיין מ"ש הרב מל"מ בפרק י"א ה"ט.
+
+Halakhah 3
+
+<b>והמלח </b>
+<b> וכו'.</b> עיין השגות ולא ידעתי מאי קא קשיא ליה, דתיקשי ליה להירושלמי איך פליג אמתני' וכי היתכן דהירושלמי פליג אמתני' וודאי דצ"ל כפי' רבינו בפי' המשנה דכובש מים ומלח ומתני' פירושי קמפרש וכמ"ש מרן, נמצא דברי מרן מוכרחים, והרב מל"מ כתב על דברי מרן אלו ועיין פ"ה דין י"ד וצ"ע עכ"ל. ולא זכיתי לכוונתו דאי כוונתו להקשות על מרן ממ"ש רבינו שם הכובש והיינו בחומץ לא קשה כלל דרבינו כפל הדינים שם ובכלל כתב הכובש והיינו כדהכא במלח וכן בפרקין גופיה בסמוך ה"ד כתב רבינו או כבשן במלח וכו' נמצא בפירוש דלרבינו ליכא חומץ ודוק.
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>מותר </b>
+<b> להערים וכו'.</b> ועיין מ"ש מרן והצריך עיון. ויש מי שהקשה עליו דמאי קשיא הרי רבינו לקמן איירי בנגמרו מלאכתן ולא נקבעו למעשר ורש"י איירי בלא נגמרו מלאכתן. ולא קשה מידי דהכונה למרן דמדברי רבינו מוכח דאיכא קבע בבהמה אבל ודאי דלדינא לא פליגי וק"ל.
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+
+
+Halakhah 18
+
+
+
+Halakhah 19
+
+
+
+Halakhah 20
+
+
+
+Halakhah 21
+
+
+
+Halakhah 22
+
+
+
+Halakhah 23
+
+
+
+Halakhah 24
+
+<b>המוצא </b>
+<b> זיתים וכו'.</b> עיין בפי' המשנה לרבינו ובמ"ש התוס' יו"ט שם ובמה שכתבתי בפ"ט ה"א יעו"ש.
+<b> או</b>
+<b> מתאנים שנתעשרו וכו'.</b> עיין מ"ש מרן משם הר"י קורקוס, ועיין להרב לח"מ פט"ו מהל' גזלה.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+<b>יראה </b>
+<b> לי וכו'.</b> וכתב מרן ועדיין יש להקשות וכו' הכי הו"ל למימר אין הטבל נקבע וכו' יעו"ש. ולי נראה לתרץ דכיון דאיכא מכת מרדות משו"ה התחיל באין לוקין מן התורה וכו' עד שיקבע אבל בשאר לוקין מדרבנן.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>ליטרא </b>
+<b> מעשר וכו'.</b> ועיין השגות. ונ"ל דדעת הראב"ד כתוס' מנחות דף ע' ד"ה ליטרא וכו' דס"ל דהש"ס מיירי בדבר שאין זרעו כלה יעו"ש. אמנם רבינו ס"ל כמ"ש הר"ן שם בנדרים דף כ"ט ע"ב וז"ל וקשה לי דהאי כל שקלא וטריא בדבר שאין זרעו כלה ומדאורייתא ליכא מידי שאין זרעו כלה דלחייבי במעשר ונראה בעיני דקרא אסמכתא בעלמא וכו' אלו דבריו. הרי דמוקי לברייתא דליטרא מעשר בדבר שזרעו כלה וקרא אסמכתא וכדי שלא יהא חוטא נשכר חייבוהו וכמ"ש רש"י. ובדברי התוס' שזכרנו עיין בתשובת הרב חות יאיר סי' רכ"ד מה שתמה עליהם מהש"ס דנדרים יעו"ש.<br><b> ולענ"ד</b> נראה בפשט דבריהם אף שהוא דוחק דשם בנדרים לא הקשו בש"ס מיד מהא דליטרא מעשר להא דליטרא בצלים אלא למה שתירצו למה שהקשו תחילה שם מההיא דבצלים שירדו עליהם גשמים וכו' אבל היכא דקא טרח בטל ברובא אהא קשיא ליה מליטרא מעשר ומדלא הקשו תחילה ודאי דהש"ס ידע דליכא קושיא וזה שכתבו צריך ליישב וכו' ודו"ק.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>המניח </b>
+<b> וכו' מצאן וכו'.</b> וכתב מרן ופסק רבינו כמותם דרבים נינהו עכ"ל. וכן פסק להדיא רבינו ההיא מתני' דמקוה שנמדד בפ"י מהלכות מקואות ה"ו יעו"ש. ומן התימה על הרדב"ז ז"ל שכתב דרבינו פסק כמ"ד בפי' דמתני' דמעת לעת היינו של הנחה וקשיא ליה להרב על זה דבש"ס אסקיה בקשיא והו"ל למיפסק כר' יוחנן יעו"ש, ודבריו תמוהים וכמבואר ומה גם דרבינו לא הזכיר מעת לעת.<br><b> עוד</b> כתב מרן וז"ל ומ"ש ואינו מעשר ודאי פשוט הוא עכ"ל. ועיין מ"ש עליו הרב מל"מ. ולענ"ד לפי חומר הנושא נראה דכונתו למה שכתב רבינו ואינו מעשר ודאי דהם דברי מותר דכיון שכתב הרי זה חושש לכל מה שהפריש ודאי דצריך להפריש מתורת ספק ולא בתורת ודאי ולא הול"ל אלא מפריש מעשר שנית כמ"ש בפ"ה דתרומות ה"ז ולא כתב שם ואינו תורם ודאי כמ"ש כאן וכן שם בהל' כ"ד גבי חבית יעו"ש וא"כ מה צורך לכתוב כאן ואינו מעשר ודאי וז"ש מרן פשוט הוא דאינו מעשר מתורת ודאי ולא היה צורך לכותבו ודוק.
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+<b>כיצד </b>
+<b> וכו'.</b> עיי' מ"ש הרב מל"מ, ועיין בספרי אגורה באהלך דף כ"ג.
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>בימי </b>
+<b> יוחנן וכו'.</b> עיי' מ"ש הרב מל"מ באורך ובסוף דבריו כתב דכל שהוא ספק נקרא דמאי אף במקום דחייב להפריש תרומה גדולה יעו"ש, וכן מבואר בדברי הרב תוס' יו"ט במשנה ד' פ"ג דמעשרות על מ"ש רבינו שם בפירוש המשנה דחייב להפריש דמאי, דחייב להפריש גם תרומה גדולה וכתב שכן נראין דברי רבינו בחיבורו יעו"ש והיינו דבחיבור לא כתב מילת דמאי אלא הרי הם ספק יעו"ש ודוק.
+
+Halakhah 2
+
+<b>אבל </b>
+<b> מעשר ראשון וכו'.</b> עיין מה שהביא הרב מל"מ לרש"י דפרק עגלה ערופה ומה שתירץ, ולענ"ד נראה ליישב מעין מ"ש הרב בתירוץ שני והוא ע"פ דברי רש"י בבכורות דף י"א ע"ב ד"ה דמאי וז"ל ולא דמי לשאר דמאי שנותן לכהן אחד ממאה דהתם איכא טעמא כדמפרש בסוכה משום דסבר עם הארץ ללוי הוא דפקיד רחמנא למיתב תרומת מעשר ולא לדידי וכו' עכ"ל, והשתא משו"ה חיישינן דילמא אכל ליה אבל גבי גר שנתגייר לא שייך האי טעמא ומשו"ה אמרינן שימכרנה לכהן אך קשה לרש"י בנדרים למה כתב לההיא טעמא מסברתיה כיון דאיכא האי טעמא דש"ס ערוך וכמ"ש איהו גופיה בבכורות שהוא ש"ס דסוכה ובשלמא לרש"י דפ' עגלה ערופה, ותוס' דיומא דף ט' לא קשיא דאינהו ז"ל אתו למילתא אחריתא דנהי שצריך להפריש תרומת מעשר מדמאי משא"כ תרומה גדולה דשאני זה מזה או כמ"ש רש"י בבכורות או כמ"ש בנדרים מ"מ ימכרנה לכהן מאחר שהוא ספק שמא עם הארץ זה הוא מאותן שמעשרין ואם כן הכהן יביא ראיה דהמוציא מחבירו עליו הראיה ולזה תירץ רש"י שמא יאכל והתוספות תירצו כיון דהוי מועט וכו' ברם לרש"י דנדרים קשה כדכתיבנא.<br><b> ועוד</b> קשה טובא עליו מה שהקשה חכם בני נר"ו ממ"ש במכות דף י"ז ע"א דמאי כיון דממונא הוא אפרושי מפריש וכתב רש"י דאינו אלא גזל משא"כ מעשר דבהפרשתו איכא חיוב מיתה דבעינא לאפרושי תרומת מעשר וכו' עכ"ל. ופירושו שם נראה מוכרח שם בש"ס דקאמר כיון דממונא וכו' מכלל דמעשר ראשון אי מפריש חל עליה איסורא והשתא לפי מ"ש רש"י בבכורות דסבר עם הארץ דללוי הוא דפקיד רחמנא וכו' משמע דאף אם יפריש הישראל התרומת מעשר סובר דלא רמיא עליה דידיה ליתנו לכהן והוא היפך הש"ס דמכות דלדידיה אם כן יפריש אף המעשר ראשון ולא יאכל טבל ולא יתן לכהן כלום דלא רמיא עליה דידיה ליתן לכהן וכמ"ש רש"י, ויותר תימה לרש"י דנדרים דמה שאין מפרישין הוא משום דלא למדנו בה עון מיתה אלא מהיקשא דתרומה גדולה וע"ה לא ציית היקשא וכו' א"כ מה הפרש יש בין מעש' ראשון למעשר עני ודו"ק.
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+<b>אם </b>
+<b> רוב מכניסים לבתיהם וכו'.</b> עיין להר"ש שפי' במתני' כפי' רבינו כאן אמנם רבינו שם בפי' המשנה נייד מפי' זה ופירש שחזקתו שהפריש בשדה שלא יכשל בהבאתו לבית ויכשל באכילת עראי יעו"ש, ועיין להרב תוס' יו"ט שם דקשיא ליה לפירוש זה דרבינו (דפי') [בפי'] המשנה דמשום שרגילים לעשר יהא בחזקת מעושר ויצא מכלל דמאי וכו' יעו"ש, פי' דבריו דאף דאיכא רוב הרגילים בכך ואיכא למימר אזלינן בתר רובא אפ"ה לא משום זה מחזקינן ליה בחזקת מעושר ויוצא מתורת דמאי דהא אעיקרא מאי דתקינו רבנן דמאי הוא אף דאיכא רובא דרוב עמי הארץ מעשרין הם ואפ"ה הצריכו חכמים לעשר ולא דמי למ"ש הר"ש בפ"ד דדמאי משנה ד' דמשו"ה לא נקט תרומה גדולה משום דאין רגילות לשהות ת"ג וכו' וכ"כ בריש פ"ו שם יעו"ש, וכן פסק רבינו פ"ד מהל' תרומות הי"ד דהתם לאו מטעם רובא אלא משום דאין רגילות והיינו כולי עלמא, ואף דאיכא איזה אדם שלא יתרום בטל במיעוט מיעוטו.
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+<b>המפקיד </b>
+<b> פירותיו וכו'.</b> משנה בפ"ג דדמאי וכת"ק. ורבינו בפי' המשנה והרע"ב פירשו דת"ק שאמר אצל הגוי כפירותיו היינו לומר ופירות של הגוי פטורים מן המעשר ור"ש דאמר דמאי הוא משום דחיישינן שמא ישראל אחד מן החשודים על המעשרות הפקיד ג"כ בידו ונתחלפו אלו באלו יעו"ש, ולא ידעתי אמאי פירשו נגד הש"ס דבכורות דף י"א ע"ב דמפורש שם דת"ק שאמר כפירותיו היינו דחייב להפריש משום דס"ל מירוח הגוי [אין] פוטר ור"ש אומר דמאי משום דספק חילפן או לא ואמרו שם דלכו"ע צריך להפריש ופלוגתא הוא אי צריך למיהב לכהן יעו"ש, ובשלמא לרבינו כאן בחיבורו שהוא לפסק הלכה שפיר כתב דינא שהרי הן כפירותיו והיינו דפטירי משום דאיהו פסק דמירוח הגוי פוטר ברם למפרשי המשניות אמאי הוצרכו לפרש נגד הש"ס ואף דרבינו בפי' המשנה והרע"ב פסקי דינא אחר פירושם, מ"מ הו"ל להביא פי' דש"ס ושוב הו"ל למימר דלמאי דקי"ל מירוח הגוי פוטר הרי זה פטור דהרי הן כפירותיו.<br><b> שם.</b> עיין במ"ש הרדב"ז כאן ובמה שכתבתי לעיל בהל' תרומות פ"א הי"א יעו"ש.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Halakhah 1
+
+
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+
+
+Halakhah 5
+
+
+
+Halakhah 6
+
+
+
+Halakhah 7
+
+
+
+Halakhah 8
+
+
+
+Halakhah 9
+
+
+
+Halakhah 10
+
+
+
+Halakhah 11
+
+
+
+Halakhah 12
+
+
+
+Halakhah 13
+
+
+
+Halakhah 14
+
+
+
+Halakhah 15
+
+
+
+Halakhah 16
+
+
+
+Halakhah 17
+
+<b>חשוד </b>
+<b> וכו'.</b> וכתב מרן וקי"ל כל מקום ששנה רשב"ג וכו' ודבריו תמוהים דהא כמה דוכתי פסק רבינו דלא כרשב"ג וכמו שכתבתי לעיל בהל' תרומות פ"א הט"ו יעו"ש.
+
+Chapter 13
+
+
+
+Halakhah 1
+
+<b>עיין </b> בחידושיי פ"ז מהל' ברכות סוף ה"ח.
+
+Halakhah 2
+
+
+
+Halakhah 3
+
+
+
+Halakhah 4
+
+<b>עיין </b> מה שכתבתי לעיל בפ"א מהלכות תרומות הכ"ב.
\ No newline at end of file